הַמְחַבֵּר וְסִפְרוֹ
דניאל דיפו נולד בלונדון בשנת 1661. אביו האדוק בקש להכשירו לכהונה, אך דניאל הצעיר היה לסוחר, כאביו. בדיפו עצמו היה, כנראה, הרבה מאותן תאוות־הנדודים ואי־המנוחה המתוארות בכשרון כ"כ מזהיר ברובינסון קרוזו. חייו היו שלשלת ארוכה של נסיונות ותלאות: הוא לקח חלק במרידה של מוֹנְמוֹת, שתוצאותיה היו מן המרות ביותר, ורק באורח פלא נמלט מן התליה; אחר כך התערב ברוב תוקף והתלהבות במדנים הפוליטיים שבזמנו; פעם נדון לעמוד לעמוד־הקלון, על פרסמו כתב־פולמוס שנון, וההמון אשר אהבו והעריצו פאר את העמוד בפרחים, וכך נהפך קלונו לכבוד. אך לא נצל מן הקנס שנתן עליו, וזה הכביד עליו עוד כמה שנים אחר כך; בפעם אחרת הושם בכלא למשך שנתים, ורק הודות להשתדלותו של אחד הלורדים הוצא לחפשי. אך לא הצליח לראות חיים בכל עלילותיו, אף כי שלח ידו בעסקים שונים, ואת אחרית ימיו הרבים והמלאים מלחמה לצדק ולחופש, בלה בשכול ובמסכנות. וימת במקום מולדתו בשנת 1731, והוא בן שבעים, ויקבר בבית־העלמין אשר בשדות בַּנהִיל.
בכתביו הפוליטיים הרבים נתגלה דיפו כגבר אמיץ ודעתן, אשר לא ידע פשרה. בכל עת נשא קולו בעוז לצדק ולאמת, ואת העָוֶל הכה בשוט עטו בלי משוא פנים; אך לכתביו אלה היה ערך רק לשעתם, הם מלאו את תפקידם ונשתכחו מן העולם. לא כן כתבי־החזון שאינם תלויים בזמן, בהם קנה את עולמו בספרות; וביחוד נודעו לתהלה שנים אלה: “רשימות מן המגפה בשנת 1665“, ו”קורות רובינסון קרוזו“, והאחרון זכה לפרסום עולמי, אשר אין דוגמתו בספרות. ואמנם אין ערוך ליתרונות אשר לספור הבדים הזה! התיאור המפורט, הנכון והמדויק, ויחד עם זה הקסם הספורי המרַתֵּק, ספקותיה ומדוחיה של נפש האדם ועמהם השלוה והבינה היתרה שחוננה בהן, התמימות והישרות ועמהן הבנת העיקר וחוש המציאות הנפלא, כל אלה יעשו את הספר לגורם חנוכי ממדרגה ראשונה. וכה דבריו של רוסו באֶמיל: „מאז נעשו לנו הספרים הכרח, אין, לדעתי, כמַסֶכת המצוינה הזאת לחנוך טבעי. זה יהיה הספר הראשון, אשר יוטל על אמיל שלי לקרוא; כל אוצר־ספריו יחזיק זמן־רב את הספר הזה בלבד, אף גם יתפוש מקום חשוב עוד באחרית חנוכו. הוא יהיה המקור, וכל שיחותינו על מדע הטבע ישמשו לו רק פירוש. הוא יהיה לנו למורה־דרך בחתרנו לבגרות המחשבה: וכל עוד טעמנו לא נשחת קרוא נקרא בו בעונג“.
החלק השני, הוא פרשת נסיעתו של רובינסון השנית, נופל אמנם בחשיבותו האמנותית והסמלית מן החלק הראשון בהרבה, אך גם בו כמה וכמה תאורים ואפיזודים כתובים באותה היד המחוננה אשר לדיפו. ביחוד נמצא תועלת בהכירנו את הטפוס האנגלי ויל אטקינס והספרדי הפוכו.
המהדורה הראשונה לרובינסון קרוזו הופיעה בשנת 1719, ומאז יצא הספר במאות הוצאות ותרגומים שונים בכל לשונות אירופה. גם בעברית אין הספר חדש כיום הזה. ראשונה עובד עפ“י הוצאה מעובדת בגרמנית, ואחרי־כן תורגם מגרמנית תרגום חפשי בלשון טובה ונעימה למדי ע”י יצחק רומש בשם „כור עוני“, והוא שעשע את בני־נעורינו משך דור שלם, גם תרגום מקוצר מאד עשוי בידי י. גרזובסקי יצא בהוצאת „עולם קטן“, אך עד עתה לא היה תרגום שלם ואחראי מן המקור. התרגום הזה נעשה מתוך ההוצאה המלאה כמעט של וורד, לוק את קומפ.
פרק א: מִשְׁפַּחַת רוֹבִּינְסוֹן וכו' – בְּרִיחָתוֹ מִבֵּית הוֹרָיו.
נוֹלַדְתִי בשנת 1632 בעיר יוֹרק למשפחה הגונה, אף כי לא היתה מתושבי המקום, כי אבי היה נכרי אשר בא מבְּרֶמֶן, ושמו קרוֹיצְנֶר; ואולם בראשונה התישב בּהֻל; שם עשה הון במסחר, ובעזבו את עסקיו בא אחרי־כן לשבת ביורק. משם נשא את אמי מבית רוֹבִּינְסוֹן, משפחה נודעה לתהלה במקום הזה, ולפי שני הצדדים נקראתי: רובינסון־קרויצנר. אך מפני סרוס המלים הרגיל באנגליה, יִקָרא לנו עתה, – לא, כי נקרא לנו אנו ונכתוב את שמנו – קְרוּזוֹ. וכן קראו לי חברי תמיד.
היו לי שני אחים גדולים ממני האחד היה לוֹיטְנַנְטְ־קוֹלוֹנֶל בגדוד־רגלים אנגלי בפלַנדריה, לפנים תחת פקודת הקולונל המפרסם לוֹקהרט, ויֵהרג ליד דיוּנְקִרְק במלחמה נגד הספרדים. מה היה גורלו של אחי השני לא נודע לי כל ימי, כמו שהורי לא ידעו, מה היה אתי.
בהיותי הבן השלישי במשפחה, ולא גֿדלתי לכל מלאכה, נמלא ראשי בעודני רך־ימים כל מיני דמיונות. אבי, איש בא בימים, הקנה לי מנה יפה של ידיעות, ככל האפשר בחנוך־הבית ובבית־ספר עירוני, וייעדני לתורת המשפטים. ואולם אני לא בקשתי דבר, כי אם להפליג בים. ויהי הדבר למֹרת רוח אבי; אך כל פקודות אבי, תחנוני אמי ושדוליה ודברי יתר חברי היו ללא־תועלת. ויהי דומה, כמו יצא מלפני הטבע לדחפני ישר אל חיי העני אשר מֻנו לי.
אבי, איש נבון ומתון, השתדל להשיבני מדעתי בעצות נכבדות ונכחות. ויזמינני באחד הבקרים אל חדרו, שהיה חבוש בו לרגלי הפודגרה, וידבר אתי ארֻכות בענין זה. הוא שאלני מה הם הטעמים והנמוקים, זולת הנטיה לנדוד, אשר ימריצוני לעזוב את ביתו ואת מולדתי; ושמי הן יצא פה לתהלה, ותהי לי תקוה לרכוש לי בחריצות ובעסק עשר וחיים של רוחה ותענוגות. הוא אמר לי: מצד אחד יש אנשים, אשר נואשו מפני רע־מזלם, ומצד שני – אנשים, ששחקה להם השעה, ושניהם יורדים באניות לקראת מארעות, בשָאפם, אלה להתעשר בעסקים שונים, ואלה לעשות להם שם עולם במעשי־תקפה אשר לא בדרך הרגילה. אך לא כמוהם כמוני: אלה נשגבים ממני ואלה מצערים ממני. מצבי אני הוא המצב האמצעי, יתכן לאמר, הטוב שבחיים המצערים. והוא מצא ברוב נסיונותיו, כי זהו הטוב שבמצבים, המתאים מכל לאשר האדם. איננו צפוי לא לצרות ולתלאות, לעמל ולמחסור, כמעמד הטורח של בני־האדם, ואין לו מטֵרוף הגאוה, המותרות הכבוד והתאוה אשר למעמד העליון של בני האדם. הוא אמר לי: טוב כי אדון על האשר הצפון במצב הזה מתוך דבר אחד, כי זהו מצב־החיים הנכסף לכל בני־האדם. כמה מלכים קוננו על הרעות אשר באום מהיותם נולדים לגדולות ונצורות, ויבקשו להיות באמצע, בין שתי הקצוות, בין השפלים והרמים. והחכם מכל אדם יעיד, כי רק בו האשר האמתי, בהתפללו: רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי.
הוא אמר לי: אם אשים לב ומצאתי, כי פגעי החיים נחלקו בין המעמד העליון והתחתון של בני־האדם; ואולם המעמד האמצעי לקח המעט בכל התלאות, ואיננו צפוי לתמורות רבות כַּמעמד הרם והשפל של בני־האדם. לא, הם אינם נתונים לחלאים ולמדוים רעים, בגוף ובנפש, כמו אלה, אשר מפני חייהם החטאים, המותרות והבזבוזים מצד אחד, או מעבודה קשה, מחסור ומזון זעום ורזה מצד שני, יביאו על עצמם כל מיני מחלות, והן תוצאות טבעיות מדרך חייהם; המעמד האמצעי של החיים עשוי רק לצדקות ולשמחות, כי שלום ורב טובה ילוו את הרכוש הבינוני; כי ההסתפקות, הענוה, השלוה, הבריאות והחברה, בכלל כל מנעמי־החיים וחמדות־התענוגים המה הברכות הכרוכות במעמד האמצעי של החיים; כי בדרך הזאת יעברו בני־האדם את עולמם בשובה ונחת ומנֻחמים יסתלקו ממנו; לא נבוכו מרב יגיעת ידים ומח, לא נמכרו לחיי עבדות בעד לחם חֻקם, ומקרי־בלהות לא באו עליהם לגזול את שלום־נפשם ושלות־בשרם, אש־החשק לא שרפתם ותאות־סתרים להשיג נצורות לא אכלתם, שקטים ושלוים יעברו דרכם בעולם, כעל מי מנוחות יתנהלו, במֻצם את צוּף החיים ואת מרתם לא טעמו, יחושו כי אֻשרו, ובנסיון יום־יום יוסיפו לחוש ולדעת כי כן הוא.
אחרי־כן הפציר בי בחזקה ובאהבה רבה, אשר לא אהיה נער ולא אשליך את עצמי אל תוך מצוקות, אשר הטבע ומעמד־החיים בו נולדתי חפצו, כנראה, למנוע ממני; כי אין אני נצרך לבקש את לחמי, כי הוא ישתדל וייגע להכניסני על נקלה אל מעמד־החיים, אשר רק עתה המליץ עליו בפני. ואם בכל זאת אינני שמח בחלקי ומאֻשר בחיים, רק יד מזלי או משוגתי בדבר; כי אין לו עוד מה להוסיף על דבריו, אחרי שמלא באפן כזה את חובתו והזהירני ממעשים, אשר ברור לו, כי יהיו רק להַוָתי. במלה אחת, הוא נכון לעשות לי כל הטובות, אם רק אתרצה להשאר ולהֵאָחֵז בבית כעצתו. הוא אמר לי, כי אקח לי למשל את אחי הגדול, אשר אץ אל הצבא ויֵהרג במלחמת ארצות־השפלה; כי אם אסכיל לעשות את הצעד הזה לא תבואני ברכת ד', וברבות הימים אֶנָחם כי לא שמעתי לעצתו, אך לא יִמָצא איש, אשר יעמוד לי בשעת דָחֳקִי.
ראיתי כי הדמעות זרמו על לחייו בשפע, ביחוד מדי דברו באחי שנהרג; ובאמרו לי, כי ברבות הימים אֶנָחם ואיש לא יושיעני, היה כה נרגש, אשר הפסיק את השיחה ויאמר לי: לבו מלא על גדותיו ואין עוד מלה בלשונו.
השיחה הזאת נגעה עד לבי, כי איכה יכל להיות אחרת? ואגמור בלבי אשר לא אפליג לעולם ונשארתי בבית, כחפץ אבי. אך, אהה! לא עברו ימים מעַטים והכל נָגוז: בקצרה, למען המנע מהפצרותיו הבאות של אבי, החלטתי, כעבור שבועות מספר, לברוח מפניו. ואולם לא עשיתי את מעשי בחפזון, כדבר החלטתי הראשונה, כי־אם לקחתי את אמי, ביום אשר חשבתיה רַכה מִבְיֶתר הימים, ואספר לה, כי הגיונותי נתונים תמיד לחפץ אחד: לראות את העולם; כי מימי לא היתה החלטתי כה חזקה לעשות דבר, וכי אבי ייטיב לעשות בתתו לי את הסכמתו, מאשר יאלצני ללכת בלעדיה, כי מלאו לי זה עתה שמונה עשרה שנה, ובגיל זה לא יתכן עוד, כי אלך ללמוד מלאכה, או להיות לבלר אצל אחד מעורכי־הדינים, ובטוח אני כי אם גם אעשה כדבר הזה לא אכַלה את חק עבודתי, וברחתי מבית אדוני בטרם מועד לרדת באניה; ואם טוב בעיניה תנסה דבר אל אבי, כי יתנני לנסוע באניה נסיעה אחת, והיה אם אשוב ולא אמצא חפץ בדבר, לא אוסיף לעשותו עוד, והבטח אבטיח למלאות במשנה חריצות את עתי, אשר בליתי להבל.
הדברים האלה עוררו את כעס אמי: היא אמרה, כי ידֹע תדע אשר ללא־תועלת יהיה להביא לפני אבי דבר כזה; כי בדעתו היטב מה היא טובתי, לא יתן הסכמתו לדבר העלול להמיט עלי אסון, ורק התפלא תתפלא איכה זה יכֹל לעלות על דעתי דבר כזה, אחרי השיחה אשר היתה ביני ובין אבי, ואשר בה השתמש אבי, לפי ידיעתה, במבטאים כֹה רכים ומלאים אהבה; כי מצדה, אם יקרני אסון, ידיה תהיינה נקיות, ולא אֹמַר: אמי הסכימה בעוד אבי מתנגד.
ואף כי מאֵנה אמי להגיש את הדבר לפני אבי, הנה, כפי אשר נודע לי אחרי־כן, מסרה לו את כל שיחתנו, ואבי, אחרי שמעו את דבריה בתשומת־לב רבה, אמר לה באנחה: „נער זה יכֹל להיות מאֻשר, לו אבה להשאר בבית, ועתה ברִדתו באניה יהיה למסכן אֻמלל, אשר לפניו לא היה כמהו; אינני יכול לתת את הסכמתי לזה“.
אך עברה כשנה עד הוציאי את מחשבתי לפעולות. וכל הזמן ההוא הייתי חֵרֵש לכל ההצעות בדבר עסקים, ולעתים קרובות רבתי עם אבי ואמי, על כי גמרו בלבם להתנגד בחזקה לדבר, אשר לבי משכני אליו בחזקה. ובהיותי באחד הימים בהֻל, במקרה ובלי כל מחשבה לברוח בעת ההיא, הלך אחד מחברי באנית אביו לונדונה, ויפצר בי ללכת עמו, ויפַתני כדרך יורדי־הים, כי הנסיעה לא תעלה לי בפרוטה; אז לא שאלתי עוד בעצת הורי ולא דאגתי גם להודיע להם דבר על־אדות נסיעתי, לא שאלתי ברכה לא מאת ד' ולא מאת אבי, ולא שמתי לב לתנאים ולתוצאות; והאלהים יודע כי רעה היתה השעה.
פרק ב: הַמְּאוֹרָעוֹת הָרִאשׂוֹנִים בַּיָּם, נִסָּיוֹן בְּחַיֵּי אֳנִיָּה. – נְסִיעָה לְגִינֵיאָה.
בְּרֹאש חדש ספטמבר, שנת 1651, הפלגתי באניה ההולכת לונדונה. אדַמה כי מעולם לא היה נוסע צעיר, אשר הקדים והִרבה להתנסות נסיונות קשים ממני. עוד לא יצאה האניה ממפרץ המבֶּר, והרוח החלה לנשב והגלים עולים עד להבהיל, והיות כי מעודי לא נסעתי בים, נחלשתי מהרה בגופי ונבוכותי ברוחי, ואחל לתת לנפשי דין־וחשבון מכל המעשה אשר עשיתי, ואצדיק עלי את משפט ד', כי ברשעתי עזבתי את בית אבי. כל עצות הורי הטובות, דמעות אבי ותחנוני אמי קמו, חיו ברוחי, וכליותי, אשר עוד טרם קשו, יסרוני, כי בזתי לעצה ולא שמרתי חובתי.
כל זה היה בעוד הסערה הלכה הלך וגבר, והים, אשר לא הייתי עליו מעודי, גאָה מאד, אף כי לא דָמה במעט לאשר ראיתי פעמים רבות אחרי־כן, לא, גם לאשר ראיתי בעוד ימים מספר; אך גם מראהו זה היה דיו לפעול עלי, המַלח הצעיר, אשר לא נסיתי בכמו אלה מימי. דמיתי כי כל נחשול הקם עלינו יבלענו חיים, ובצנוח האניה פעם בפעם אל עמק או אל שוחת־ים, אמרתי לא נעלה עוד משם. ובמבוכת רוחי זאת נדרתי כמה נדרים ואחליט כמה החלטות, כי אם ייטב בעיני ד' להצילני חי מנסיעה זאת, והיה רק בדרוך כף־רגלי על היבשה, והלכתי ישר לבית אבי ולא אוסיף לברוח ולהתנפל אל מצוקות כאלו. עתה ראיתי כי את שכל מליו על המעמד האמצעי של החיים; מה נוחים ומרֻוחים היו חייו כל ימיו, מעודו לא היה נתון לסערות בלב־ים ולתלאות על שפתו; ואגמור בלבי לשוב לבית אבי, כבן סורר ומורה אמתי.
מחשבות־בינה נכֹחות אלוּ מלאו את מחי כל עת היות הסערה ועוד זמן־מה אחריה; ואולם למחרת היום, כְּשֹך הרוח והים שקט, הסכנתי מעט עם הדבר, אף כי הייתי עוד סר ביום ההוא ממחלת־הים אשר טרם הרפתה ממני, אך לפנות ערב טָהַר האויר, הרוח שככה וערב־קסם בא; השמש באה זַכה מכל עב, וכן גם זרחה למחרת הבקר, ובהיות רק רוח קלה, או בחדול הרוח כליל, הים שקט והשמש זורחת על פניו, ואדַמה, כי לא ראיתי מעודי מראה יפה כזה.
ישנתי היטב בלילה ומחלתי עברה, ואהיה עליז מאד, ואתבונן בתמהון בים, אשר רק אתמול היה זועף ואיֹם, ועד מהרה שִנה את טעמו, ויהי כֹה שקט ונעים.
ועתה, למען לא אעמוד בהחלטותי הטובות, בא אלי חברי, אשר פתני לנסיעה הזאת, ובמחותו בכפו על כתפי אמר לי: „יפה, בוב! ומה שלומך עתה? הנני בטוח כי פחדת, – האין זאת? – בלילה האחרון, כאשר נשבה מלא־כף רוח“. – „אתה אומר מלא־כף?“ אמרתי, „זה היה סער נורא“. – „סער, טפש!“ ענה, „הלזה תקרא סער? באמת לא היה זה מאומה; יֻתַן לנו רק אניה טובה ומרחב־ים ולא נשים לב לנשיבת־רוח כזאת; כן, אתה עודך „מַלָח במים מתוקים“, בוב. בואה, נריק סֵפל פּוּנש ושכחנו כל זה. ראה, מה נחמד האויר עתה!“ בקצרה, הלכנו בדרך כל המלחים; הפונש הוּכן, ואשת ממנו עד כי הייתי שכור; ובליל־חֲטָאים אחד שטפתי, מחיתי את כל חרטתי, את מחשבותי על הנהגתי לשעבר ואת החלטות היפות לעתיד. בקצרה, כאשר שב הים למנוחתו, ובשך הרוח שַכו ושקטו פניו, כן עבר סער מחשבותי, ופחד־דאגותי פן ישטפני הים נשכח מלבי, וזרם מאויי הקודמים שב לזרום בקרבי, ויִמָחו מלבי כל הנדרים וההבטחות, אשר נדרתי והבטחתי בצר לי.
ביום הששי להפליגנו בים באנו אל „דרכי־ירמות“. הרוח נשבה נגדנו והאויר שקט, ולכן היתה הדרך, אשר עזבנו מעת הסערה, מצערה. פה נאלצנו לַעֲגון ופה חנינו כשמונה ימים, והרוח מתנגדת לנו מדרומית־מערבית. ובזמן ההוא באו המון אניות מניוקַסֶל לדרכים אלו, אשר היו מעין חוף־מקלט לאניות, שחכו לרוח לבוא אל נהר תמזה. ואולם אנחנו לא אמרנו לחכות זמן רב כזה, והיינו יורדים אל הנהר, לולא נשבה הרוח בחזקה; ואחרי חנותנו ארבעה או חמשה ימים גברה הרוח עד מאד. אך היות כי הדרכים נחשבו בטוחות כנמל, עָגננו איתן וחבלינו אמיצים, רחקה כל דאגה מלב אנשינו, ויבַלו את זמנם, רחוקים מכל חשש סכנה, בשמחה ובטוב לב, כנהוג על־פני הים. אך ביום השמיני בבקר גברה הרוח, ותהיינה ידינו מלאות עבודה להוריד את התֹרן התיכון, ולהביא הכל „תחת דלתים ובריח“, למען יֵקל לאניה לחנות ככל האפשר. בצהרים גאה הים מאד, ואניתנו טבלה את „אַפָּהּ“ בים, ומשברים אחדים עלו עליה, ופעם או פעמים חשבנו כי עָגננו נִזק. אז צוה קַברניטנו להוריד את עגן־ההצלה; באפן זה חנינו ושני עֳגָנים לפנינו, ואת החבלים רפינו ליתר בטחון.
הפעם היתה הסערה איֻמה באמת; ועתה החלותי לראות מגור וחלחלה בפני המלחים עצמם. הקברניט היה ער וזריז בפעולותיו לשמור על האניה, אך בעברו על ידי, לצאת ולבוא בתאוֹ, שמעתי בדברו אל נפשו בלחש: „אלי, היה בעזרנו; כלנו נאבד, כלנו נמות“, וכדומה.
הסערה היתה כה חזקה, עד כי ראיתי את אשר לא יֵראה לעתים קרובות: הקברניט, השיָט ואחרים, רכי־לב מיתר הנוסעים, מתמוגגים בתפלתם ומחכים בכל רגע לרדת האניה מצולות. בחצי הלילה, נוסף על כל צרותינו, קרא אחד האנשים, אשר שָׁחָה לראות: „יש לנו פרצה באניה!“ ואיש אחר קרא: „המים מכַסים את תחתית האניה בגֹבה שלש אמות.“ אז נקראו כל הידים אל המשאֵבה.
לשמע הדברים האלה בלבד נדמה לי, כי לבי מת בקרבי, ואפל אחורנית על דֹפן מטתי, אשר ישבתי עליה בַּתָּא, אבל האיש הרימני ויאמר, כי אני, אשר לא הסכנתי מעודי לכל עבודה, מסֻגל לשאב כאחרים. כשמעי זאת קמתי, ואלך אל המשאבה, ואעבד בכל כחי. בינתים ראה הקברניט אניות־פחמים קלות אחדות, אשר לא יכלו להמלט מפני הסערה, ותֻכרחנה להחליק ולהרחיק בים, מבלתי יכלת לגשת אלינו, ויצו לירות לאות־צרה. אני לא ידעתי את פשר הדבר, ואבהל מאד, ואמר כי האניה נשברה, או כי קרה דבר איֹם אחר. בקצרה, מרֹב פחד נפלתי מתעלף. והיות כי הפעם היה על כל אחד ואחד לדאג לחייו, לא שם איש לב אלי ואל אשר היה לי, ויבא אַחֵר תחתי אל המשאבה, ובדחפו אותי ברגלו הצדה, הניחני שוכב על מקומי, בחשבו כי מַתִּי. ותעבר שעה ארכה עד כי שבה אלי רוחי.
הוספנו לעבוד, אך המים בתחתית האניה גאו, וידָמה כי האניה נוטה לצלול; ואף כי החלה הסערה לרפות מעט, אך בהיות הדבר מן הנמנע, כי האניה תוכל לעשות דרכה עד הגיענו לאחד הנמלים – הוסיף קברניטנו לירות לעזרה. ואניה קלה אשר חנתה לפנינו שלחה סירה לעזרתנו. רק ברב נסים קרבה אלינו הסירה, אך לא יכלנו לבא בה, והסירה לא יכלה להעצר סמוך לאניה; רק לקץ, אחרי אשר חתרו האנשים בכל כחם, בסַכנם את חייהם למען הציל את חיינו, השליכו להם אנשינו מעל להגה אניתנו חבל ומָצוֹף בקצהו; זה נמתח למרחוק, ויתפשוהו אחרי עמל רב וסכנת־נפשות, ונמשכם אל מתחת להגה. וכן ירדנו כלנו אל תוך הסירה. אך גם בהיותנו בסירה, ראינו כי ללא־תועלת יהיה עמָלנו להגיע אל אניתם, ונסכים כלנו לתת לה כי תִנָשא על־פני הגלים, ורק השתדל נשתדל לדחפה מול החוף, ככל אשר נעצור כח. והבטח הבטיחם קברניטנו, כי אם תנזק הסירה בעלותה על החוף, יתקננה להשיבה לקברניטם. וכן, מקצתנו שָטים ומקצתנו נשאים, הלכה סירתנו צפונה, ותחלק מול החוף בואכה לוינטרטון־נֵיס.
לא עבר רבע שעה מעת עזבנו את אניתנו, ונראֶהָ צוללת. ואבין אז בפעם הראשונה את מחשבת האנשים באמרם: אניה ירדה למצולות. עלי להודות כי לא הרהבתי להביט בעיני, בֶאֱמֹר לי המלח כי האניה צוללת; וידחפוני אל תוך הסירה, תחת לאמר לי כי אכנס. לבי היה מת בקרבי כמקדם, מעט מתוך פחד ומעט מתוך מבוכת־רוחי ומחשבותי על מה שצפוי לי עוד.
בהיותנו עוד במצב רע זה, והאיש על־יד המשוט עוד עמל לקרב את הסירה אל החוף, יכלנו לראות (כי בהתרומם הסירה על ראשי הגלים נראה לעינינו החוף) המון אנשים רצים לארך החוף, להושיענו בקרבנו אליהם, אבל אנחנו התקרבנו רק לאט־לאט, ולא יכלנו להשיג את היבשה, עד כי עברנו את מגדל־האור בוינטרטון; החוף פנה פתאם מערבה, מול קרוֹמֶר, וכך שברה היבשה מעט את מעז־הרוח. נכנסנו שמה, ולא בלי יגיעה רבה עלינו כלנו בשלום על החוף, ונלך אחרי־כן ברגל לירמות. שם קבלו את פנינו, פני אנשים אמללים, ברחמים רבים, ראשי העדה והסוחרים ובעלי־האניות, ויתנו לנו די כסף להביאנו לונדונה או להשיבנו להֻל, כטוב בעינינו.
לו חכמתי לשוב להל וללכת לבית אבי, הייתי מאֻשר: אבי היה זובח לכבודי עגל מרבק, כי מיום שמעו על־אודות טביעת אניתנו ב„דרכי ירמות“, ועד אשר נודע לו בבטחה דבר הצלתי, עבר זמן רב.
חברי, בן קברניטנו, אשר בקש קדם לאמץ את לבי, נפל עתה ברוחו ממני. בפגשי אותו בפעם הראשונה, אחרי היותנו יומים או שלושה בירמות, כי דרכינו נפרדו בבואנו העירה, נדמה לי, כי קולו נשתנה, ומראהו היה עצוב מאד. ובהניעו בראשו שאלני לשלומי, ויספר לאביו אודותי ועל נסיעתי, אשר היתה לי רק נסיון, למען מצוא אניה ללכת הלאה. ודיבר אלי אביו בכבד־ראש וייעצני לשוב אל בית אבי, ולא אעורר עלי את חמת אלהים לאַבדני, כי עלי לראות אשר יד ד' נגד פני. „היה בטוח, איש צעיר“, אמר לי, „כי אם לא תשוב מדרכך זאת, ומצאת בכל אשר תלך רק אסון והוָּה, עד אם באו עליך דברי אביך כתֻמם“.
מהרנו להפרד, כי דברי היו מעטים, ולא יספתי לראותו. גם לא ידעתי באיזו דרך הלך. ובנוגע לי, בהיות לי מעט כסף בכיסי, הלכתי לונדונה ביבשה, ושם, כמו בדרכי שמה, נלחמתי בדעתי באיזו דרך־חיים עלי לָבֹר, אם אלך הביתה או אפליג שנית בים. ללכת הביתה לא נתנתני הבושה, אשר התקוממה בכל מחשבות יצרי הטוב, וכרגע צִיַרתי לי בדמיוני, איכה אהיה לצחוק בעיני השכנים, ולא אָעֵז להביט, לא רק בפני אבי ואמי, כי־אם גם בפני כל אדם. למן העת ההיא נתתי לא אחת את לבי לראות, כמה עִקש ונפתל רוח האדם בכלל, ובפרט רוח בני הנעורים, במקרים דומים לזה, אשר לא יתבַישו לחטוא, אבל יתבישו לחזור בתשובה; לא יתבישו במעשיהם, אשר בגללם יֵחָשבו אוילים, אבל יתבישו לשוב מהם, אשר בגלל זה יֵחָשבו חכמים.
ירדתי באניה לבוא לחוף אפריקה, או כרגיל בפי המלחים, לנסוע לגינֵיאה.
מזלי גרם לי, קדם כל, כי תזדמן לי חברה הגונה וחביבה בלונדון. התודעתי אל קברניט אניה, אשר היה בחוף גיניאה, ובהצליחו שם חפץ ללכת שמה שנית. ויהי כי שיחתי, אשר לא חסרה נעימות בזמן ההוא, מצאה חן בעיניו, ובשמעו כי מתאוה אני לראות את העולם, אמר לי, כי אם אתרצה להִלָוות עמו בדרכו, לא יעלה לי הדבר בהוצאות; אנחנו נסעד על שֻלחן אחד וכרֵע אהיה לו, ולוּ יכלתי לקחת אתי מעט סחורה, אֵהָנה מעסק זה, ויוכל היות כי אשאב שם אֹמץ־רוח לחיי הבאים. קבלתי את ההצעה, ובהתקשרי בידידות עם האיש החביב והישר הזה, נסעתי עמו, ואקח עמי מעט סחורה, וארויח בה יפה, הודות לישרו ונדיבות לבו של ידידי הקברניט. כי לקחתי עמדי במחיר ארבעים לירה, בערך, צעצועים ומיני־סדקית, אשר קניתי לפי עצת הקברניט. ארבעים לירה אלו אספתי בעזרת אחדים מקרובי, אשר באתי עמהם בחליפת מכתבים, ואשר, לפי השעָרָתי, פעלו על אבי או על אמי, להשתתף למצער בזה בדרכי הראשונה.
זאת היתה לי הנסיעה היחידה בכל נדודי, אשר אוכל לאמר, כי הצלחתי בה. וכל זה הודות לישרו ונדיבות לבו של ידידי הקברניט. כמו כן רכשתי לי ממנו ידיעה מספקת בחשבון ובתורת הסַפָּנוּת, ואלמד לחשב את מרוץ האניה, לצפות מעל המגדל; בקצרה, למדתי לדעת כמה דברים הנחוצים למלח, וכאשר הוא התענג ללמדני כן התענגתי אני לשמוע לִקחו. בקצרה, הנסיעה הזאת עשתני למלח ולסוחר כאחד. ובשובי הביתה הבאתי עמי חמש ליטראות ותשע אוקיות אבקת־זהב, אשר הכניסו לי בלונדון כשלש מאות לירה. סכום זה מלאני מחשבות ודמיונות, אשר השלימו את אָבדני. ונסיעתי זאת היתה גם אסוני, כי ממנה באה לי מחלה ממֻשכה, קדחת חזקה אשר רכשתי לי על־ידי האקלים הגדול מנשוא; כי עיקר סַחֲרֵנו היה על־יד החוף חמש עשרה מעלה ברוחב צפוני, עד לקו־המשוה.
פרק ג: רוֹבִּינְסוֹֹן בַּשְּׁבִי בְּסַלִּי. – בְּרִיחָתוֹ עִם כְּסוּרִי. – בּוֹאוֹ לִבְרַזִּילְיָה.
הַחִלּוֹתִי לסחור לגיניאה. ידידי מת, להַוָּתי, מיד אחרי בואו, ואחליט לנסוע שמה שנית. הפלגתי באותה אניה עצמה, אשר הונהגה עתה בידי מי שהיה עוזרו בעת הנסיעה הקודמת. אֲדמה, כי זאת היתה הרעה בנסיעות אשר נסעו בני־אדם מעולם. לא רק מאת הלירה, אשר היו עמדי מהוני אשר רכשתי לי זה עתה (כי מאתים לירה הפקדתי בידי אלמנת ידידי הטובה והישרה), אבדו לי בדרכי זאת, אך הלכתי בה מדחי אל דחי. בעשות אניתנו דרכה לבוא אל האיים הקַנָרִיִים, או נכון מזה, בין האיים האלה והחוף האפריקני, התנפלה עליה פתאם, בעלות השחר, „שודדת“ תורכית מסַלִי, אשר רדפה אחרינו בכל מהירות מפרשיה. בראותנו זאת ונמתח הרבה מפרשים, כאשר יחזיקו המוטות וישאו התרנים, למען הִמלט; אך בהִוכחנו, כי יד ה„שודדת“ היתה על העליונה, וכי תשיגנו אל־נכון כעבור שעות מספר, וַנִכון לקראת מלחמה. לאניתנו היו שנים עשר תותחים ול„שודדת“ שמונה עשר. בשלש אחרי־הצהרים הדביקתנו, וברַפותה מפרשיה בטעות לרוחב פני אניתנו, תחת לעמוד לרוחב ההגה, כחפצה, יכולנו לכונן שמונה מתותחינו מעֵבר זה. ונמטיר עליה אש לעבר רחבה, ותתרחק שנית, אחר אשר השיבה על אִשֵנו, בהמטירה עלינו יריות קטנות של מאתים איש בערך, אשר היו בה, ובכל זאת לא נפגע איש מאתנו, כי הסתתרנו. היא התעתדה לתקפנו מחדש, ואנחנו – להגן על עצמנו. אך ברָבצה בפעם השניה אל עבר פני אניתנו השני, התפרצו ששים מאנשיה על מִכסנו, ואלה החלו מיד לבַתק ולקַצץ את המפרשים והחבלים. המטרנו עליהם יריות קטנות, חצאי־כידונים, תבות אבקת־שרפה וכדומה, ונטַהר את מִכסנו פעמָיִם. אך נקַצרה נא בצד מעציב זה של ספורנו: אחרי אשר אניתנו נִזקה, שלשה מאנשינו הומתו ושמונה נפצעו, אֻלצנו להמסר, ונוּבָא כלנו בתור שבויים לסַלִי, נמל בארץ המורים.
אך לא קרני כמוראות אשר צִירתי לי מראש. אף לא הביאוני אל חצר בית המלך, כאשר עשו ליתר אנשינו, כי־אם נשארתי בידי קברניט ה„שודדת“, בתור פרס לו לבדו, ויבחר בי להיות לו לעבד, כי הייתי צעיר ומהיר וטוב בעיניו לשרתו. השנוי הזה, אשר חל בי פתאם להפכני מסוחר לעבד נקלה, דכאני עד עפר. עתה זכרתי את דברי נבואת אבי, כי אפֹל בצרה ובעני ואיש אַיִן לחלצני מן המצר. ועתה באו דבריו כתֻמם, אשר לא יוכל להיות רע מזה, כי יד ד' השיגתני ואבדתי לבלי פדות. אך, אהה! זאת היתה רק טפה מן הצרות אשר נכונו לי, כאשר יֵרָאה במשך ספורי.
היות כי פטרוני, או אדוני החדש, לקחני עמו לביתו, היתה לי תקוה, כי יקחני עמו גם בשובו להפליג בים, ואצפה בלבי, כי ביום מן הימים יקרהו המקרה, ונפל בידי אנית־מלחמה ספרדית או פורטוגלית, ואז אצא מעבדות לחרות. ואולם תקותי התנדפה עד מהרה, כי בצאתו לשוט בים, הניחני על החוף, לשמור את גִנתו ולעבוד בביתו כאחד השפלים בעבדיו, ובשובו מטיולו בים צִוני לשכב בתָא ולשמור את האניה.
פה היו מחשבותי תמיד – לברוח: ואחַבל תחבֻלות איך להוציא את דבר בריחתי אל הפעל, אבל לא מצאתי דבר קטן, אשר יוכל להועילני בענין זה ואשר יחזק את תקותי. כי לא היה לי איש, אשר אוכל לדבר אתו על הדבר ויסכים ללכת אחרי. איש לא היה בלעדי – לא עבד־רֵע, לא אנגלי, לא אירי, ולא סקוטי. וכן שעשעתי את נפשי כשנתים בדמיונות, אבל לא נראתה לי כל דרך לגשם את מחשבתי.
מקץ שנתים, בערך, קרה מקרה, אשר עורר בלבי שנית את הרעיון לעשות נסיון להצלתי. אדוני לא יכֹל להַתקין את אניתו, כאשר שמעתי, מחסר כסף, ויִשָאר על הרב בביתו, ורק לעתים מזמנות, פעם או פעמים בשבוע, ולפעמים יותר, בהיות אויר יפה, היה יוצא לדוּג בסירתו; ויקח עמו תמיד אותי ועוד מוֹרי צעיר, להשיט את הסירה. אנחנו שמחנו אותו, ואני הצטינתי בציד דגים, עד כי לפעמים היה שולח אותי עם עוד מורי אחד מקרוביו ועם הנער המוֹרֶסְקוֹ, כאשר קראו לו, לצוד לו מלוא קערה דגים.
ויהי היום ונלך בבקר צח מאד לדוג, והנה קם ערפל כבד, עד כי נעלם מעינינו החוף, אף כי לא היינו רחוקים ממנו חצי מיל, ובהשיטנו מבלי דעת אנה אנו באים, עבדנו כל היום וכל הלילה הבא, ובהיות הבקר נוכחנו, כי התרחקנו אל לב הים תחת להתקרב אל החוף, וכי רחוקים אנו ממנו כשני מילים. בכל־זאת שבנו בשלום, אף כי בעמל רב ובסכנה, כי הרוח החלה לנשב בחזקה בבקר. ביחוד סבלנו כלנו מן הרעב.
נסיון קשה זה הביא בלב פטרוננו לנהוג זהירות מעתה, ובהיות אצלו מֻנחת סירת־ההצלה של אניתנו האנגלית, אשר שלל, החליט, אשר לא יצא עוד לדוג בלי מַצפֵּן וצדה לדרך. ויפקד על נגר־האניה, עבד אנגלי, לבנות קֻבָה או תָא באמצע הסירה, כאשר יהיה באנית־טיול, ומקום לעמוד מאחוריו להנהיג ולהטות את החבל הראשי, ומקום לפניו למלח או לשנים לעמוד ולערוך את המפרשים. היא שטה במין מפרש, אשר קראו לו „שוֹק־אַיִל“ והתורן עם המפרש המשלש התנוסס על ראש התא, אשר היה שָפָל ומהֻדק, ובו די מקום לשכון בו עם עבד או שנים, לשלחן־סעודה ושִדות לשים בהן בקבוקים מלאים מין נוזלים, אשר לדעתו היו ראוים לשתיה, וביחוד ללחמו, אָרזו וקהוָתו.
בסירה הזאת היינו יוצאים לעתים תכופות, ובהיותי מצליח לצוד לו מכל, לא יצא בלעדי. ובאחד הימים החליט להפליג בסירתנו, לטִיול או לדִיוג, ועמו שלושה מורים מצֻינים במקום זה, ואשר בגללם עשה הכנות מיֻחדות. וישלח, איפא, אל הסירה במשך הלילה מנה גדולה של צדה, ויצו עלי להכין שלשה „מַבְעִירים“ עם אבק־שרפה וכדורים, מאשר היו בתוך אניתו; כי הם התכוננו כנראה, לאיזה שיט־ענג, לציד עופות או דגים.
אני הכינותי הכל כמצותו ואחכה ליום המחרת, והסירה רחוצה למשעי, נִסָּהּ וסמניה עליה, ובה כל דבר העלול להפיק רצון מאת אורחיו. והנה בא פטרוני לבדו אל הסירה, ויספר לי, כי אורחיו נעצרו מלכת, מסבת איזה עסקים אשר קרו בינתים, ויצַוני להפליג, כמשפטנו תמיד, עם איש ונער, ולצוד להם מעט דגים, כי רעיו יבואו לביתו לאכול אתו הערב; ופקֹד פקד עלי, כי אם צדתי מעט דגים והביאותים ישר לביתו. ואתכונן לעשות ככל אשר דבר.
ברגע ההוא עלו במחשבותי שנית דמיונות חרותי, כי הן עתה היתה בידי כמעט אניה קטנה. ובלכת אדוני ואחשֹב להצטַיד ולהסתפק לא רק לצרך דיוג, כי אם לנסיעה רבה, אף כי לא ידעתי, ולא היה לי כל מֻשג, אנה עלי לפנות בדרכי. אך מחשבתי היחידה היתה – להמלט מן המקום הזה ויהי מה.
ראשונה זממתי למצוא תואנה לדבר אל המורי, כי יביא אל הסירה דבר־מה לצרכי מזונותינו; ואֹמר לו, אשר אין לנו לסמוך על לחם פטרוננו. הוא מצא את דעתי נכונה, ובכן הביא אל הסירה סל גדול מלא מין הצנימים השָכיח אצלם, ושלשה כדים מלאים מים חיים. אני ידעתי את מקום שִדת־בקבוקיו של פטרוני, אשר נלקחה על ידו, בלי ספק, בתוך שלל אניה אנגלית, ואביאנה אל הסירה, בעת אשר הלך המורי, ואציגנה כמו היתה שם מקֹדם, מוכנה בעד אדוננו. וכן הבאתי לתוכה גם גוש גדול של דונג־דבורים, אשר משקלו היה כחצי ככר אנגלי, חתיכת חוט או פתיל, גרזן קטן, פטיש. כל אלה הביאו לי אחרי־כן תועלת רבה, ביחוד הדונג לעשות ממנו נרות. עוד פח אחד טמנתי לו ויבא בו בתֻמו; שמו היה ישמעאל, ויקראו לו מַעְלִי או מָעְלִי, ובכן פניתי אליו: „מעלי, רובֵי פטרוננו הם בסירה, אולי תוכל להביא גם מעט אבק־שרפה וכדורים? אולי יעלה בידנו לצוד לנו איזה אַלקוּמים (עוף ממין החרטֻמָן שלנו), וידוע לי, כי אוֹצר־נִשקו נמצא באניה“. „כן“, ענה המורי, „אביא מעט“. ויבא כיס־עור גדול מחזיק כליטרא ומחצה אבק־שרפה, או יותר מזה, וכיס אחר מלא כדורים, אשר משקלו חמש או שש ליטראות ומעט כדורי־רובה, וישם הכל בסירה. בינתים מצאתי גם אני מעט אבק־שרפה משל אדוני בתא הגדול, ואמַלא בו אחד הבקבוקים אשר בשִׁדה, ואשר היה בתוכו הריקותי אל בקבוק אחר. וכן, מצֻיָדים בכל דבר נחוץ, יצאנו מן הנמל לדוג. הצופה העומד במבוא הנמל ידע מי אנו, ולא שם אלינו לב. לא התרחקנו מיל מן החוף, ונרַפה את מפרשנו ונשב לדוג. הרוח נשבה מצפונית־מזרחית, ואני בקשתי את ההפך; כי לו נשבה מדרום הייתי בטוח לבוא אל חוף ספרד, ולאחרונה הייתי מגיע למפרץ קדיץ; ואולם אני אחת החלטתי: תִשוב לה הרוח כאשר תשוב, אני אעזוב את המקום הנורא הזה, ויהי מה!
אחרי אשר דגנו זמן־מה ולא צדנו מאומה כי אם גם נאחזו דגים בקרסי לא הייתי מסירם, למען לא יראֵם, ואפנה אל המורי: „הן לא יִתָכֵן הדבר; הככה נעבוד לאדוננו? עלינו להפליג הלאה“. הוא, אשר לא חשדני במאומה, הסכים, ובהיותו יושב בראש הסירה מתח את המפרשים, ואני אשר החזקתי בהֶגה, הרחקתי להריץ את האניה כמיל, ואחרי־כן „ברגתי“, כמו חפצתי לדוג. אז מסרתי לנער את ההגה, ואעבר אל מקום מושב המורי, ואלפתהו פתאם במתניו, ואשליכהו הימה. הוא עלה מיד, כי שָׂחה שחה כשַעַם, ויקרא אחרי, ויתחנן אלי כי אביאהו אל תוך הסירה, באמרו, כי נכון הוא ללכת אחרי לכל קצוי תבל. הוא מִהר לשחות ועוד מעט והשיגני, כי הרוח היתה חרישית; אז נכנסתי אל התא, ואביא משם אחד הרובים ואכוננו אליו, בקראי, כי לא חפצתי ברעתו, ואם רק יהיה שָקֵט לא אעשה לו כל רעה. „אבל“, אמרתי לו, „הן תדע לשחות ותוכל להגיע אל החוף, כי הים שקט, לכן טוב לך אשר תשים פניך אל החוף ולא אגע בך. אך אם תקרב אל הסירה ויריתי בקדקדך, כי החלטתי לצאת לחפשי“. לדברי אלה הפך את פניו ויחתור מול החוף; ואין ספק בידי, כי הגיע בשלום, בדעתי אותו לשַׂחְיָן נפלא.
אמנם טוב היה לי לקחת אתי את המורי ולהוריד את הנער, אבל לא יכלתי לבטוח בו. אחרי לֶכתו פניתי אל נערי, אשר קורָא לו כְּסוּרִי, ואמר לו: „כסורי, אם ישך שומר לי אמונתך ועשיתיך לאיש גדול, אך אם תמאן לנפול על פניך (לאמר, להשבע במֻחמד ובזְקַן אביו) ואֻלַצתי להשליכך הימה גם אתה“. הנער הצטחק בפני וידַבר בתֹם כזה, אשר לא יכלתי לפון בו, וישבע להיות לי נאמן וללכת אחרי בכל אשר אלך.
עודני רואה את המורי חוצה במים, ואכַון את הסירה נֹכַח הים, ואַטה מהרה לעבר הרוח, למען יחשבו כי פניתי מול מְבוא המֵצרים (כאשר כל בן־דעת כמוהם היה עושה באמת), כי מי זה יעלה על דעתו, כי פֵרשנו דרומה, אל חוף הבַּרְבָּרִים, מקום המוני כושים אל־נכון יסֻבוני בצִנותיהם להשמידנו, מקום אשר לא תהיה לנו עוד כל יכלת לדרוך על יבשת, אך נהיה טרף לחיות־פרא או לפראי־אדם אכזרים מחיות?
ויהי כי רפה היום לערוב שניתי את דרכי, ואפנה ישר דרומית, בנטותי מעט מזרחה, למען לא אתרחק מן החוף. נשיבת הרוח היתה חיה והים שקט, ויִנָשאו מפרשי במהירות רבה, עד כי דִמיתי, כי אם אגיע מחר בשלש אחרי־הצהרים, ליבשה, ארחק דרומית מסַלִי, לא פחות ממאה וחמשים מיל, בערך, בין ארצות המושל המָרוקני או איזה מלך אחר, כי לא פגשנו נפש חיה. אך פחד המורים והמחשבה, כי אוכל לנפול שנית בידיהם, היתה כה איֻמה, אשר לא חפצתי להֵעָצר או לבוא ליבשה או לַעֲגון; והרוח עודנה מנשבת יפה, ואשוט באפן כזה חמשה ימים רצופים, אחרי־כן פנתה הרוח דרומה, ואשַער בנפשי, כי אם תרדוף אחרי אחת מאניותינו הלא תתיָאש עתה מכל הענין, וכן הרהבתי לקרב אל החוף, ואעגון בפִי נהר קטן, מבלי אשר אדע אַיֵני, מה היא הארץ, העם והנהר. לא ראיתי ולא חפצתי לראות אדם; הדבר היחידי אשר שאלתי היה – מים חיים.
למפרץ זה באנו בערב, ונחליט לשחות אל היבשה כאשר יֶחשַך ולתור את המקום. אך בהיות החֹשך, ונשמע קולות נוראים, נביחות, יללות וצריחות של יצורי־פרא ממינים לא ידועים לנו, עד כי הנער המסכן היה נכון למות מפחד, ויתחנן אלי אשר לא אלך אל היבשה עד אור הבקר. „טוב, כְּסורי“, אמרתי, „אבל יוכל היות, כי לאור היום נראה פה אנשים, אשר יהיו רעים מן הכפירים האלה“. „אז אנחנו נתן להם ברובה“, אמר כסורי בצחוק, „הם בורחים מפה.“ כה למד כסורי לדבר בהיותו בינינו השבויים. התענגתי לראות את הנער עליז, ואגמיאהו משדת־הבקבוקים של פטרוננו לעודדו, וסוף־סוף הן היתה עצת כסורי נכחה ואקבלנה. הורדנו את עגננו הקטן, ונשכב הלילה במנוחה. אמרתי במנוחה, יען לא ישַנו, כי בשתים או בשלש אחרי חצות, ראינו יצורים גדולים (לא ידענו כַנותם) ממינים שונים יורדים אל הים, וימהרו לתוך המים וישתכשכו וירחצו, למען קרר את עצמם, ובשעת מעשה הקימו יללות וצריחות, אשר לא שמעתי כמוהן מעודי.
כסורי היה נבעת עד מאד, וכן הייתי גם אני. אך מה רבה חרדתנו בשמענו אחד היצורים האלה שוחה ומתקרב אל סירתנו. על־פי נשימתו יכלנו לשמע, כי היה זה פריץ־חיות גדול ונורא. כסורי המסכן צעק אלי, כי ארים את העגן ואתרחק הלאה."לא“, אמרתי, "הן נוכל להשליך לו את חַבלנו עם המצוף ולהפליג בים; הם לא יוכלו להרחיק בשחותם אחרינו.“1 הדבר יצא מפי ואראה לתמהוני את החיה במרחק שני משוטים מן הסירה. בכל־זאת אַצתי אל התא, הוצאתי את רובי ואִירֶה בה. מיד הפכה את פניה, ותחתור לשוב אל החוף.
אין לתאר את ההמולה הפרועה, הצריחות והיללות הנתעבות, אשר התחוללו על שפת הים ובמַעֲלֵה היבשה, לקול נֵפץ היריה, דבר אשר כמו אחשוב לי לא שמעוהו יצורים אלה מעולם. ואִוָכח מזה, כי אין לי לקרב בלילה אל החוף; ואיכה אעלה שמה יומם, זאת היתה שאלה אחרת. כי לא טוב היה לנפול בידי הפראים האלה, מאשר לנפול בצפרני אריות ונמרים. ונחרד שנינו כאחד מפני הסכנה הנשקפת לנו.
אך בין כה ובין כה הוכרחנו לעלות על החוף פה, או במקום אחר, לקחת מים, כי לא נותר בסירתנו אף נֵטף אחד. השאלה היתה רק מתי ואיפה נִקָחֵם. כסורי אמר, כי אם אתננו ללכת עם אחד הכדים, ימצא שם מים ויביא לי מעט. שאלתיו: למה ילך הוא, ומדוע לא אלך אני והוא ישב בסירה? הנער ענני באהבה כה רבה, עד כי מאז לא חדלתי מאהבו, וכה אמר: „אם אנשים פראים באים אותי אוכלים, אתה תברח.“ „טוב, כסורי“, אמרתי לו, „נלך שנינו, והיה אם יבואו הפראים נהרגם, הם לא יאכלו גם אחד ממנו“. ואתן לו צנים חָרב ולגימה משדת־הבקבוקים של פטרוננו, אשר הזכרתי למעלה, ונהדוף את הסירה אל היבשה, כאשר ראינו לטוב, אחרי־כן חצינו במים, ובידינו רק נִשקנו ושני כדים למלאותם מים.
לא חפצתי להתרחק מן הסירה, כי יראתי פן תבואנה בנהר צנות עם פראים, אך הנער ראה במרחק מיל ביבשה מעין שפֵלה וישָרך דרכו שמה, וכעבור זמן־מה ראיתיו רץ לקראתי. חשבתי כי פראים ירדפו אחריו או כי הבהילתהו חיה רעה, וארוץ אליו להצילו, אך בהיותי קרוב לו ואראה דבר־מה מפשל לו על כתפיו. היתה זאת חיה אשר המית, דומה לארנבת, אך שונה ממנה בצִבעה ורגליה ארֻכות; ונשמח עליה ובשרה נעם לחכנו. ואולם שמחתו הרבה של כסורי היתה, כי יכל לבַשֵר לי אשר מצא מים טובים ולא ראה שם סִמן של פראים.
בהיותי באחת מנסיעותי הקודמות על־יד חוף זה, ידעתי היטב כי האיים הקנריים, וכן גם רֹאש דֵי וֶרד, לא היו רחוקים מן היבשה. אך מאֵין בידי מכשירי־הצופים הדרושים למען אֵדַע באיזה רֹחב אנו נמצאים, ולא ידעתי בדיוק, או נכון מזה, לא הכרתי באיזה רֹחב הם נמצאים, נבוכותי מבלי דעת אנה אביט ואנה אפנה למצא אחד האיים האלה. אבל קויתי, כי אם אוסיף לשוט לאֹרך החוף הזה עד אם באתי למקום, אשר שמה יסחרו האנגלים, ומצאתי איזו מאניותיהם ההולכות שם לרגלי מסחרם, והן תחשנה לנו עזרה ותקחנה אותנו עמהן.
לפי כל חשבונותי היה המקום, אשר בו נמצאתי עתה, אותה הארץ המשתרעת בין מושבות המלך המרוקני וארצות השחורים, והיא שמֵמה מאין יושב ורק חיות רעות תשכנה בה לָרֹב. השחורים עזבוה בהרחיקם לנסוע דרומה מחֲתַת המורים, והמורים לא אִווּ לשבת בה מפני צחיחותה. ובאמת קצו בה אלה ואלה מפני שפעת הנמרים, האריות והברדלסים ופריצי־חיות אחרים השוכנים בה. המורים באו שמה רק לצרך צֵידָם ובלכתם שמה ילכו במחנות, אלפים או שלשת אלפים איש ביחד. ואמנם במרחב מאה מיל רצופים לאֹרך החוף הזה לא ראינו ולא שמענו דבר, בלתי אם ארץ שממה ועזובה יומם, וִילֵל חיתו־פרא לילה.
פעם או פעמים, לאור היום, נדמה לי, כי ראיתי את פסגת הטֶנֶריפה, כי ראש ההר הזה נמצא באיים הקנריים, ואתאוה לשוט לעבר ההוא בתקותי להגיע שמה, אך בנסותי פעמים נהדפתי אחור על־ידי הרוח המתנגדת, אף הגלים עָצמו מסירתנו, וכן גמרתי לשוט על־פי דרכי הראשונה לאֹרך היבשה.
אחרי חֲנָיָתֵנו הקצרה הזאת היינו הולכים דרומה במשך עשרה או שנים עשר יום, ונקמץ בצדתנו, אשר הלכה הלך וחָסֹר, ולא קרבנו אל החוף, בלתי אם אֻלצנוּ לקחת מים חיים. ותהי מחשבתי לבוא אל נהר גַמביה או לסֶנְגַל, לאמר, אל אחד המקומות אשר בקרבת הרֹאש דֵי וֶרד, אשר שם קויתי למצוא אניה אירפית. וָלֹא – לא היתה לפני דרך אחרת, כי־אם לבקש את האיים או למות בידי השחורים. ידע ידעתי כי האניות מאירפה, אשר הפליגו לבוא לחוף גיניאה, לברזיליה או להודו המזרחית, עברו דרכן ליד ראש דֵי וֶרד או האיים ההם. בקצרה, השלכתי את כל יְהָבִי על האניה אשר תקרֵני בדרך, וָלֹא – אמותה.
אחרי אשר הלכתי בדרך הזאת עוד עשרה ימים, נוכחתי כי הארץ כֻלה עזובה, ורק בשנים או שלשה מקומות ראינו בעברנו בני־אדם עומדים על החוף ומתבוננים בנו, והם שחורים וערומים כלם. פעם אחת השיאני יצרי לקרב אליהם, ואולם כסורי, יועצי הנאמן, אמר לי: „לא ללכת, לא ללכת“ – בכל־זאת שטתי קרוב יתר אל החוף למען אוכל לנסות דבר אליהם, ואראֵם רצים אחרי כברת ארץ לאֹרך החוף. התבוננתי כי לא היה בידיהם כל נשק, מלבד אחד אשר החזיק בידו מקל ארוך ודק, וכסורי אמר, אשר זה רמח וכי יזרקוהו מרחוק ולא יחטיאו. וכן שטתי מרחוק ואדבר אליהם ברמזים, ככל אשר יכלתי; ביחוד עשיתי להם אותות לדבַר אכל. הם רמזו לי מצדם לעמוד, ואז יביאו לי מעט בשר. אז השפלתי את ראש מפרשי ואעמד, ושנים מהם רצו לפנים הארץ. כעבֹר חצי שעה שבו, ויביאו אִתם שני נתחי בשר יבש ומעט זרעונים מתבואת ארצם; ואף כי לא ידענו מה טיבם, חפצנו בכל לבנו לקבלם מידם. אבל התחבטנו בשאלה איך להגיע אליהם, כי אני לא הרהבתי לקרב אל החוף וגם הם יראו מפנינו. אך לאחרונה מצאו הם דרך אשר תיטב לכלנו. את מתנותיהם הביאו אל שפת הים, ויניחון על הארץ, וילכו ויעמדו מרחוק עד אשר כלינו להביאן אל תוך הסירה, ואז שבו אל החוף.
שלחנו להם אותות תודה, כי לא היה בידנו מאומה לגמול להם. והנה בעצם הרגע ההוא קרה מקרה ונשַלם להם כגמולם. בחנותנו ככה ליד החוף באו שני יצורים גדולים, כנראה רודפים איש את רעהו בחמת־פרא, מן ההרים אל הים. יוכל היות כי הזכר רדף אחרי הנקבה, או כי צִחקו, ואולי התגרו מלחמה, לא נוכל להגיד דבר ברור, כאשר לא נוכל להגיד אם היה זה שם מקרה רגיל או מוזר. ואולם שער אשַער כי מוזר היה הדבר: ראשית, לא תופענה החיות הרעבתניות האלו כי־אם בלילה, והשנית, ראינו את האנשים והם נבעתים מאד, וביחוד הנשים. האיש אשר החזיק ברמח, או בחֲנית, לא נָס מפניהם, אבל יִתרם נמלטו על נפשם. וברוץ שני היצורים ישר המימה, נכר היה, כי לא ידַמו להתנפל על איש מן השחורים, רק קפצו אל תוך המים, וישחו הנה והנה, כמו באו רק לבלות את זמנם. לאחרונה התקרב אחד מהם אל סירתנו יותר מאשר שערתי מראש, אבל אני הייתי מוכן לקבל את פניו, כי מִלאתי את רובי במהירות האפשרית, ועל כסורי צויתי למלאות את שנים הנותרים, ובבוא היצור לתחום השגתי לחצתי ואִירה ישר בקדקדו. כרגע צלל במים, אך מיד עלה, ויהי עולה ויורד כמו נלחם לנפשו, ואמנם כן היה. הוא מִהר לפנות אל החוף, אך בין פצעו האנוש ובין מחנק המים מת עוד טרם הַגיעו אל היבשה.
אין לתאר את התמהון, אשר תקף את האנשים המסכנים האלה לקול יְרִיַת רובי. מהם היו נכונים למות מרב פחד, ויפלו לארץ כמתעלפים, אך בראותם את החיה מתה ויורדת מצולות, וכי אני רומז להם לבוא אל החוף, התאוששו ויגשו ויחלו לחַפש אחריה. אני מצאתיה, כי ראיתי את דָמָה אשר צבע את פני המים, ובעזרת חבל, אשר כָרַכתי סביב גופה ואתנהו בידי השחורים למשכו, העלוה על היבשה, וימצאו כי היה זה מין ברדַלס משֻנה, חברבר ומלא חן עד להפליא. וירימו השחורים את ידיהם משתאים לדעת מה הוא הדבר אשר בו הֵמַתיו.
החיה השנית, אשר נבהלה מקול הנֵפץ והיריה, שבה אל החוף ותָנס אל בינות ההרים כל־עמת שבאה; ולא יכלתי להבחין מרחוק לדעת מה היתה. עד מהרה נוכחתי, כי רגילים השחורים לאכול את בשר החיה הזאת, ועל כן שמחתי כי יכלתי לגמלם חסד רב כזה; וברָמזי להם כי יוכלו לקחתו, הודו לי בכל לב. כרגע נגשו לעבודה, ויפשיטו את עורה בגזר־עץ מחֻדד, וימהרו לעשותה מאשר נוכל אנחנו בסכין טובה. הם הציעו לי חלק מן הבשר, אך מֵאנתי לקבל, ברמזי להם כי חפצתי לתתו להם, רק עשיתי אות לָעור; ויתנוהו לי בנפש חפצה, ויוסיפו להביא לי מצֵדתם ואקבל מבלי דעת מה. אחרי־כן רמזתי להם, כי חפץ אני מעט מים, ואהפוך לפניהם אחד מִכַּדַי, פיו למטה ותחתיתו למעלה, להראותם כי ריק הוא, וכי חפצתי אשר יוּשַב לי מלא. ויקראו מיד לאחֻזת מֵרֵעיהם, ותבאנה שתים נשים, ותבאנה קערה גדולה עשויה חֵמר, ולפי אשר שערתי, שרופה בלַהַב השמש, ויעמידוה, כמשפטם קדם, על שפת הים, ואשלח את כְּסורי עם כַדַי וימַלא את שלשתם.
עתה הייתי מצֻיָד במזונות ובמים אשר נתנו לי, ובעזבי את השחורים החביבים הלכתי למסָעי עוד עשתי עשר יום, ולא נסיתי לקרב אל החוף, עד כי ראיתי והנה היבשה באה בלשון ארֻכה בתוך הים, במרחק ארבעה או חמשה מילים לפני. הים שָקַט מאד, ואקיף הקפה גדולה למען הגיע שמה. לאחרונה, אחרי אשר סבבתי את קצה הלשון, ראיתי מעבר השני, במרחק שני מילים, משתרעת ארץ רחבת־ידים לצד הים. לפי חשבוני, וכמעט לא הייתי מסֻפק בדבר, היה זה ראש האיים דֵי וֶרד, ואלה הם האיים, הנקראים מאז אִיֵי די ורד. אך האיים היו רחוקי ממני, ולא ידעתי מה אעשה למען ייטב לי, כי לו אחזה בי רוח חזקה לא הגעתי שמה לעולם.
בהיותי עסוק במחשבות על השאלה הזאת, באתי לתוך התא ואשב, וההגה בידי כסורי; והנה קרא הנער פתאם: „אדוני, אדוני, אניה עם מפרש!“ ויצא לב הנער השוטה מִפחד, בחשבו, אין זאת כי אם אחת האניות, אשר נשלחו על־ידי אדוניו לרדוף אחרינו; אבל אני ידעתי, כי רחוקים אנו מהם וידם לא תשיגנו עוד. קפצתי מתוך התא ואראה כרגע, לא רק את האניה לבדה, כי־אם גם מה ולמי היא, לאמר, כי היתה זאת אניה פורטוגלית, אשר הלכה, כאשר שערתי, לחוף גיניאה לקחת שחורים.
ידע ידעתי, כי אם גם אמתח את כל מפרשי, לא אוכל לבוא עדיה. ואחרי אשר נרגשתי בחָפזי ואָחֵל להִוָאש, ראוני, כנראה, בעזרת משקפותיהם, ובאמרם כי זאת סירה אירפית, אשר נִצלה מאניה שנטרפה בים, השפילו את מפרשם וכעבור כשלש שעות באתי אליהם.
וישאלו לשמי בפורטוגלית, ספרדית וצרפתית, אך אני לא שמעתי גם אחת הלשונות האלה. לאחרונה נמצא עמהם מלח סקוטי, ויִקָרא אלי ואעננו ואספר לו, אשר איש אנגלי אנכי, וכי נמלטתי מִשבי המורים, מִסַלי; ויאמרו לי כי אבוא אל אניתם. ויקבלוני בשמחה ויכניסו גם את כל חֲפָצָי.
שמחתי היתה רבה ללא־הביע, כאשר יבין כל איש, כי נפדיתי ממצב קשה ונואש כמצבי; ואציע לקברניט כל אשר היה בידי, כֹפֶר בעד פדותי, אך הוא מֵאן בגֹדל רוחו, ויאמר אשר לא יקח ממני דבר, וכל אשר הבאתי עמי יוּשַב לי בשלמות, כאשר אגיע לברזיליה. „אני אביאך שמה חִנם, וחפציך אלה יועילוך לקנות בהם את צרכיך ולשוב הביתה“.
פרק ד: הוּא מִתְאַחֵז בִּבְרַזִּילְיָה בְּתוֹר נוֹטֵעַ – שָׁב לָרֶדֶת בַּיָּם וּסְפִינָתוֹ מִטָּרֶפֶת.
כְּרֹב חסדו בהצעתו כן דִקדק למלאותה כחוט השערה: למלחים צִוָה לבל יעז איש מהם לשלח יד בכל אשר לי; אחרי־כן לקח הכל תחת ידו, ויתן לי רשימה מפֹרטה מכל חפָצי, למען ישובו אלי יחד עם שלשת כַדָי.
נסיעתו לברזיליה הצליחה מאד, ויבוא אל המפרץ דֵי טוֹדוֹס לוס סַנטוס, או למפרץ כל הקדושים, מקץ שנים ועשרים יום. וכן נחלצתי שנית מצרה, ואתן את לבי לראות מה אעשה בי בימים הקרובים.
ידי תקצר להזכיר את כל החסדים, אשר עשה עמדי הקברניט: לא אבה לקחת ממני מאומה בשכר נסיעתי, ויתן לי עשרים אדומים במחיר עור הברדלס וארבעים בעור הארי, אשר היו בתוך סירתי, ויצו כי כל חפצי, אשר היו באניה, יושבו לי, דבר לא יחסר, וכל אשר חפצתי למכור קנה מידי, ויקן ממני את שִדת־הבקבוקים, שנים מרובָי וחתיכה מגוש הדונג – כי מן היֶתֶר עשיתי נרות – בקצרה, קבלתי כמאתים ועשרים אדומים בעד כל מטעָני, ובקרן זו דרכה רגלי על אדמת ברזיליה.
לא ארכו הימים, ויהללוני אל בית אדם טוב וישר, והאיש הוא בעל אינגֶ’ניו, כאשר יקראו לזה שמה (לאמר נטיעות ובית עשית סֻכָּר), ואגור עמו זמן מה, ואכיר באפן כזה את ענין הנטיעות ועשִיַת הסכר; ובראותי את חיי הנוטעים כי טובים המה, וכי יש אשר יתעשרו פתאם, ואחליט אשר אם אוכל להשיג רשיון להִתְאַחז בארץ והייתי גם אני לנוטע ביניהם. ובינתים בקשתי דרך להביא הנה את כספי אשר הפקדתי בלונדון. למטרה הזאת השגתי את כתב־ההתאזרחות ואקנה חלקת־שדה בלתי־מעֻבדה כאשר ישיג הוני, ואערך תָכנית לנטיעותי ולדירתי, כראוי לפי מכסת הכסף, אשר אמרתי לקבל מאנגליה.
ויהי לי שכן, פורטוגלי מליסבון, בן להורים אנגלים, ושמו וֶלס, ויִמָצא כמעט במצבי אני. קראתי לו שכני, כי שדה־נטיעותיו נגע בשדה־נטיעותי ונחיה בינינו באחוה וברעות. כספנו היה מעט ונהיה נוטעים כשנתים רק למחיתנו. בכל־זאת עשינו חיל ואדמתנו הלכה הלוך וטוב; ובשנה השלישית נטענו מעט טבק, ונכשיר איש איש חלקת־אדמה הגונה לנטוע בה קָנִים לשנה הבאה.
אמנם גמרתי בלבי, במדה ידועה, להמשיך את ענין הנטיעות עוד לפני שוב ידידי החביב, קברניט האניה, אשר הביאני הלום. כי האניה התמהמהה שם לרגלי פריקת המשא וההכנות לנסיעה כשלשה ירחים. כאשר הגדתי לו על אדות הסכום המצער, אשר הנחתי בלונדון, יעצני כטוב־לבו וכישרו: „סֵנוֹר אנגלי“, אמר לי, (כי כן נקראתי בפיו תמיד), „אם יש את נפשך לתת על ידי מכתבים וכתב־הרשאה כתוב וחתום עם פקודות לאדם המחזיק את כספך בלונדון, למען ישלחנו לליסבון לאנשים כאשר אורך, ובסחורות אשר תתאֵמנה לארץ הזאת, והביאותי לך את התוצאות, אם ירצה השם, בתשובתי. אבל היות וכל מעשי האדם נכונים לתמורות ולפגעים, איעצך אמונה לשלח פקודה רק על מְאַת לירה אשר לפי דבריך הן מחצית הונך, ונסיתָ בזה את מזלך, והיה אם אביאֵן לך בשלמות וצוית להביא לך גם את הנותר, ואם יקרה אסון את החלק האחד והיה לך החלק הנשאר לפלטה“. ותיטב העצה הזאת בעיני לעשותה מִכּל. ואמהר להכין מכתבים אל הגבירה, אשר הפקדתי בידה את כספי, וכתב־הרשאה לתת על יד הקברניט הפורטוגלי, כאשר שאל ממני.
כתבתי אל אלמנת הקברניט האנגלי באריכות מכל המוצאות אותי, ותשלח לי לא רק את כספי, כי מכיסה קנתה ותשלח לקברניט הפורטוגלי מתנה נאה על טוב־לבו ועל חסדו אשר עשה עמדי.
הסוחר אשר בלונדון קנה במאת הלירה סחורות לפי פקודת הקברניט, וישלחן ישר אליו לליסבון, ויביאן בשלמות אלי לברזיליה; ואצלח למכרן ברֶוח יפה מאד, ויש לי הצדק להגיד כי היה בידי עתה פי ארבעה מעֶרֶך מטעָני הראשון, ואעלה מעתה לאין ערוך על שכני העני, לאמר, בהתפתחות נטיעותי, כי לכל לראש קניתי לי עבד שחור וגם משרת אירפי, לאמור, עוד אחד נוסף על המשרת שהביא לי הקברניט מליסבון.
ויהי כי חייתי כארבע שנים בברזיליה ואחל לפרוץ ולהתעשר בנטיעותי, ואלמד לא רק את לשון התושבים, כי־אם באתי בקשרי ידידות עם חברי הנוטעים ועם הסוחרים אשר בס"ט סַלוַדוֹר, עיר נמלנו, ובשוחחי עמהם ספרתי להם על־אדות שתי נסיעותי לחוף גיניאה, על־אדות אֹפן המסחר עם השחורים אשר שם, ומה יֵקַל שם לקנות בקטנות – מחרזות, צעצועים, אולרים, מספרַיִם, גרזנים, זכוכיות ודומיהם – לא רק אבקת־זהב, גפת גיניאה, שני־פיל וכו', כי־אם גם שחורים להביא לברזיליה בהמונים.
הם הקשיבו תמיד בשים לב לשיחותי בענינים האלה, ביחוד לדברים, אשר היו מוסַבִים על השחורים הנמצאים למכירה שם. והמסחר הזה לא היה נפוץ בימים ההם, והמעט אשר הובא ברשיון מלכי ספרד ופורטוגל, נלקח בעד הממשלה; ויהיו השחורים הנמכרים רק מעטים וביֹקֶר רב.
ויקרני המקרה, בשבתי בחברת סוחרים ונוטעים אחדים ממכירי, ובשוחחי בדבר בכבד־ראש, ויבאו אלי שלשה מהם למחרת הבקר ויספרו לי אשר הרבו מחשבה על הדברים, אשר השמעתים בלילה האחרון, ועתה הם באים אלי בהצעת־סֵתֶר. ואחרי אשר הזהירוני לשמור סודם, גִלו לי את מחשבתם להתקין אניה לבוא לגיניאה, בהיותם כֻלם נוטעים כמוני ועובדים נחוצים להם מאד, והיות כי המסחר הזה הוא דבר אשר לא יתָכן לעשותו, והם לא יוכלו למכור את השחורים בגלוי בבואם הביתה, באשר על כן הם אומרים לנסוע רק הפעם, להביא את השחורים בסתר למען חַלקם ביניהם לפי נטיעות איש ואיש. בקצרה, הם שאלוני אם אתרצה ללכת עמהם באניה בתור „מִטעָן נוסף“, להיות להם לעֵזר מן הצד המסחרי בחוף גיניאה, ויציעו לי חלק שווה בשחורים, מבלי אשר אוציא על זה מאומה מכיסי.
ואנכי, אשר נבראתי, כנראה, להיות מהָרסי ומחריבי לא יכלתי להשיב את פניהם, כאשר לא יכלתי לעצור בעד מחשבותי והזיותי הראשונות. בקצור אמרתי להם, כי נכון אני בכל לבי להספח עליהם אם רק יתרצו לשים עין על נטיעותי עד שובי, ולעשות בהן כמצותי, אם יקרני אסון. ויקבלו עליהם לעשות כדברי, ויתחיבו כתוב וחתום לעשות כן אם יקדמני המות; ואעשה את הקברניט אשר הצילני מכליון, ליורשי הראשי, כמשפטי בראשונה, אך הטל הטלתי עליו לחלק את הוני, לפי צואתי: החצי לו והחצי יובא לאנגליה.
האניה הָתקנה והמטען הובא בה, ויֵעָש הכל כמדֻבר על־ידי חברי הנסיעה, ואבוא בה בשעה מוכנה לפֻרענות, בראש חדש ספטמבר, בשנת 1659, בעצם היום, אשר בו עזבתי לפני שמונה שנים את הורי בהֻל, וָאָפיר עצתם, למען הביא עלי שואה.
ונעבור את הקו בשנים עשר יום, בערך, ונהיה, לפי צפותֵנו באחרונה, שבע מעלות ושנים ועשרים רק ברֹחב צפוני, והנה קמה סופה איֻמה, ותבהל את רוחנו. היא החלה לנשֹב מדרומית־מזרחית ותפן לצפונית־מערבית, אחרי־כן נתקעה בצפונית־מערבית; משם סערה בתֹקף אָיֹם כזה, אשר במשך שנים עשר יום לא יכלנו לעשות דבר, ורק התנודדנו ונעוף לפניה, לכל אשר ישאנו גורלנו או שרירות לב הרוח. במשך הימים האלה לא חדלתי מֵחשוב רגע כי הנה אני נסחף עם המים, ובאמת לא חשב איש באניה, כי יִמָלט חָי.
ביום השנים עשר שַך הרוח מעט, ויִצֶף הקברניט ככל אשר יכל, וימצא כי הגענו, לערך, לחוף גֵיאָנָה או לצפון ברזיליה, מעבר לנהר אַמַצונה, נֹכַח האורינוקו, הנקרא בפי כל הנהר הגדול; ובהיות האניה סדוקה ורעועה אמר לשוב אל חוף ברזיליה.
אני התנגדתי בכל עוז, ובהתבונני עמו בתוך מפת־הים לחוף אמריקה, ונעלה, כי שם ארץ לא־נושבת ולא נוכל לבקש לנו שמה מפלט, עד אשר באנו לתוך חוג איֵי קָרִבִּי, ומשם החלטנו ללכת לברבדוס; ובחתרנו בלב הים, למען לא נזרק לתוך מפרץ מֶכּסיקו, נוכל לבוא שמה בנקל בעשותנו דרכנו חמשה יום, בערך; בעוד אשר מן הנמנע היה ללכת לחוף אפריקה, מבלי אשר נֵעָזר ראשונה אניתנו ואנו.
למטרה זאת סרנו מדרכנו ונלך צפונית־מערבית, בשָאֳפנו לבוא אל אחד מאיֵינו האנגלים, אשר משם יִחַלתי לעזרה; אבל לא כן נגזר עלינו בשמים; כי ברֹחב שתים עשרה מעלה ושמונה עשר דק קם עלינו סער שני, וישאנו בעצם התֹקף ההוא לצד מערב, וכן גֵרַש אותנו מן הדרך הסלולה לכל האניות הנושאות סְחַר־עמים, אשר בה יכלנו למלט את נפשותינו, ויביאנו למרחקי ים, אשר לא היתה לנו עוד כל תקוה לשוב לארץ מגורינו, כי־אם להיות לבָרות לפראי־אדם.
עוד אנחנו בצרה, והרוח עודנה נושבת בחזקה, והנה קרא אחד מאנשינו לפנות בקר: „יבשה!“ ולא הספקנו לצאת מן התא לראות את אשר לפנינו ואנה באנו, והנה נתקעה אניתנו בחול, ובעמדה בלי־נוע כסוה כרגע מים רבים, ונדַמה כי אבדנו כאחד. ונאוץ לבוא במעונותינו הסגורים להסתר מזרם הים ומקצפו.
האניה אשר עלתה כבר על השרטון, ותהי תקועה לעינינו לבלי זועַ, לא נתנה בלבנו תקוה לחַלְצה, ויהי מצבנו קשה באמת, ולא נשאר בידנו עד מה, בלתי אם למַלֵט את נפשותינו ככל אשר יכלנו. לפני הסער היתה לנו סירה קשורה ליד ההגה, ותנֻפַץ ראשונה בהכותה על לוח־ההגה, ואחרי־כן נתקה ותטבע, או כי נגרפה עם הגלים. ממנה לא היתה לנו, אפוא, כל תוחלת. אמנם היתה לנו באניתנו עוד סירה אחת, אך התמהמהנו להוריד אותה הימה. ואולם לא היתה עת לוכוחים ולפקפוקים, כי ראינו אשר האניה תֻכֶה לרסיסים בעוד רגע, ומאנשינו אמרו כי אמנם כבר נבקעה.
ביֵאושנו זה אחז סגן־קברניטנו בַסירה ויצליח, בעזרת יתר אנשינו, להשליכה מעל לקיר האניה, ונרד כֻלנו לתוכה, ונִנָתֵן בידיה, ונפקיד את רוחותינו, אחד עשר איש במספר, בידי אלהי הרוחות. כי אף אם רפה הסער הרבה, הנה המשברים עוד התרוממו בגֹבה מבהיל מעל לחוף, ויִתָכן לקרא לו „ים הפֶרֶא“, כאשר יקרא ההולנדי לים בעת סָעֳרוֹ.
ויהי כי שַטנו, או נכון מזה, נִשֵאנו כמיל וחצי, לפי חשבוננו, בא מִשבר, עולה עלינו בחֵמה שפוכה וגבהו כגֹבה הר לעשות אתנו „כלה ונחרצה“. בקצרה, הוא השתער עלינו בחרי־אף, עד כי הפך את סירתנו על פניה, ובהפרידו בינינו ובינה, ובהפיצו אותנו לכל עבר, לא יכלנו גם לקרא: „אֵלִי!“ כי נסחפנו כֻלנו כהרף עין.
כל המלים תלאינה לבאר את מבוכת־רוחי, אשר חַשתי בצָללי בתוך המים. כי אם גם ידעתי לשחות היטב, לא יכלתי להֵחָלץ מזרועות הגלים למען שְאף רוח רגע. עד כי נסחפתי, או נכון מזה, נִשֵּׂאתי מרחק רב מול החוף, וברפותו שב הגל ויניחני על ארץ יבשה כמעט, מת למחצה ומלא מים. ויעמדו לי חושי ונשמת אפי במדה כזאת, אשר בראותי את היבשה הנכספה קרובה לפני, קמתי על רגלי, ואחפוץ לרוץ אל החוף בכל מאמצי כחי, טרם יספיק גל אחר לשוב ולסָחפני. אך מיד נוכחתי, אשר אין בידי להִמָנע מִכֵן, כי ראיתי והנה הים בא אחרי רָם כהר נִשפֶה ואכזר כצר, אשר לא חשבתי ולא יכלתי להֵאָבֵק עמו, ותהי כל מחשבתי לעצור בעד נשימתי ולהתנשאות על פני המים, אם אוכל, ובשחותי אשמור על נשימתי, וכן אחתור הלאה הלאה, אל היבשה; ואשים את לבי, אשר אם הגל ישאני מרחק רב לקראת החוף, לא יקחני אחריו בשובו אל הים.
המשבר אשר בא עלי שנית קבָרַני מיד בבטנו, בעמק עשרים או שלשים רגל, ואחוש כי נשאתי במהירות ובכח גדול אל פני החוף מהלך רב. אך עצרתי בעד נשימתי, ואתאמץ בכל כחי לחתור קדימה. כמעט התפקעתי מעצר נשימה, והנה הרגשתי כי עולה אנכי, ולהקלתי נוכחתי, כי ראשי וידי בולטים מעל לשטח המים, ואף כי לא יכלתי להחזיק שם מעמד, רק כשני דקים, בכל זאת היתה לי הרוחה, כי שאפתי רוח ואתעודד, ושנית כִסוני המים זמן רב, אך לא יותר מאשר יכלתי נְשא, ובראותי כי המים שָפלו ויָחֵלו לשוב אחורנית, הסתערתי קדימה, נגד זרם הגלים, ושנית דרכו רגלי יבשת. רגעי מספר עמדתי דומם לשאוף רוח, עד כי יצאו ממני המים, אחרי כן נשאתי את רגלי, וארץ בכל כחי לקראת החוף. אך גם בצאתי לא יכלתי להחלץ מתגרת יד הים, אשר רדף אחרי שנית בשטפו, ועוד פעמים הונפתי על־ידי הגלים, ואנשא קדימה כבראשונה, כי המים אשר בחוף היו שפלים מאד.
באחרונה משתי התנופות נשקפה לי כמעט סכנה, כי הים אשר סחפני לפניו, כבראשונה, הביאני, או נכון מזה, השליכני אל צוק סלע, ובתקף כזה, אשר בטלו חושי ותאבד ממני עצה – לרוחתי ולישועתי; כי המכה אשר פגעה בצַלעי ובחזי, הוציאה כמעט את כל רוחי מקרבי ולא מהרתי לשאוף שנית, כי לו שאפתי ונחנקתי בזרם המים; אך נשמתי כמעט קט טרם בוא הגלים, ובראותי, כי המים יוכלו להשיגני עוד פעם, אחזתי בעוז בקרני הסלע, ואמר לעצור ככה בעד נשימתי, ככל האפשר, עד שוב המים. ועתה בהיות הגלים שפלים מן הראשונים, כי היבשה קרובה, לא הרפיתי עוד מאחיזתי עד שְפל המים כָלָה, אחרי־כן הוספתי לרוץ קדימה, ואתקרב אל החוף, במדה אשר הגל הבא רק עבר עלי, אך לא סחפני ולא הזיזני ממקומי, ובהוסיפי לרוץ הגעתי עד החוף. לגדל הרוחתי עליתי על צורי החוף, ואשב על העשב בטוח מסכנה, כי יד המים לא תשיגני עוד.
עתה נחלצתי מן הים, ואשב בטח על החוף, ואשא עיני לראות סביבותי ולהודות לאל אשר מִלֵט נפשי מצרה, אשר עוד לפני רגעים מספר לא קויתי להחלץ ממנה. אדַמה, כי מן הנמנע להביע לַחיים את ההתעוררות והתרוממות רוח האדם, אשר נִצל, כאשר יש לי הצדקה להגיד, מבטן הקבר. ומעתה לא אוסיף להתפלא על המנהג, אשר ינהגו עם פושע, אשר החבל היה על צוארו וידיו כפותות, וברגע הֲפך האופן בִשרוהו כי גזר־דינו הוּפר; הנה אגיד, כי לא אתפלא על אשר יביאו אתם חובש להקיז דם לפושע הזה ברגע הבשורה, למען לא תוציא את נשמתו ולא תַכֶנו בשגעון.
„כִּי שִׂמְחַת פִּתְאֹם כַּיָּגוֹן תְּדַכֵּא בְּבוֹאָהּ.“
התהלכתי על־פני החוף, וארים את ידי, וכל עצמי, כאשר יש לי הצדקה להגיד, לבש רוממות מתוך רגש הצָלָתִי, עשיתי אלפי העויות ותנועות, אשר לא אוכל לתארן בשרד, זכרתי את חברי, אשר טבעו כלם ולא נצל מהם אחד בלעדי; כי בנוגע להם לא יספתי לראותם לעולם, ולא ראיתי מהם שריד, מלבד שלשה מכובעיהם, כִפָה אחת ושני מנעלים, אשר לא היו מִזוּג אחד.
העיפותי עיני על האניה התקועה, בעת אשר המשברים וקצפם עצמו, ורק בְקשי יכלתי לראותה, בהיותה רחוקה ממני.
החלותי להתבונן סביבותי, לראות איפה אני נמצא ומה עלי לעשות תחלה, ויִדַלו תנחומותי מַהר, ואראה כי הצלתי היתה נוראה; כי היית רָטֹב כֻלי, ולא היו לי בגדים להחליף, ולא היה לי דבר לאכל או לשתות, להשיב את נפשי, ולא ראיתי כל תקוה לפני, זולתי למות ברעב או להיות לברות לפריצי חיות; והרע מכל, כי לא היה בידי כל נשק לצוד או להמית איזה בריה למחיתי, או להגן על עצמי מפני החיות אשר תחפצנה להמיתני למחיתן. בקצרה, לא היה אתי דבר, מלבד אולר, מקטרת ומעט טבק. הלילה ירד עלי, ואחל להבין בלב מר וכבד מה צפוי לי במקום הזה, אם חיתו־טרף תשכנה בו.
ותהי התרופה היחידה, אשר עלתה במחשבתי, להִסָתר בתוך סבך עץ עָבֹת. התרחקתי כברת ארץ מן החוף לבקש מעט מים חיים, ולגדל שמחתי אמנם מצאתי, ואֵשת מהם, ואשים מעט טבק בפי להשקיט את רעבוני, ואשוב אל העץ, ובהִסָתרי בו השתדלתי לשבת באפן כזה, אשר אם ארדם לא אפֹל ארצה; ואכרת לי מַטֶה להגנתי, ואבוא במעוני, ותאחזני שנה, כי עיפתי מאד, ואישן בשלוה, כאשר לא יישן איש במצבי וּשְנָתִי עָרְבָה לִי; וכן החלפתי כח.
פרק ה: רוֹבִּינְסוֹן נִמְצָא בְּאִי שׁוֹמֵם – מַעֲבִיר אוֹצַר חֲפָצִים מִן הָאֳנִיָּה הַשְּׁבוּרָה – בּוֹנֶה אֶת בֵּיתוֹ.
כַּאֲשֶׁר הקיצותי משנתי כבר היה נכון היום, האויר צח, הסער קם לדממה, והים לא סָעַר ולא צָבָה כבראשונה. אך ביחוד הָפתעתי בראותי, כי האניה הורמה בלילה עם גאות המים ותגרש עד הסלע, אשר אליו הֻכיתי בהשליך אותי הגל. סלע זה היה רחוק כמיל משפת הים, ואדַמה לראות כי האניה עומדת הָכֵן, ואתאוה לבוא בה, למען אוכל להציל מתוכה איזה דברים הנחוצים לי למען אֶחיה.
ויהי כי ירדתי ממרום שבתי על העץ, ואביט שנית סביבותי, ויהי הדבר הראשון אשר גִלו עיני, הסירה אשר רבצה במרחק שני מילים לימיני, כי הרוח והים הקיאוה. הלכתי שמה להביאה, אבל פגשתי בלשון, או במפרץ־מים קטן, מבדיל ביני ובין הסירה, ורחבו כחצי מיל; ואשוב לעת עתה, כי התאויתי יותר לבוא אל האניה, אשר בה קויתי למצא דבר־מה למחיתי.
שעה קלה אחרי הצהרים ראיתי והנה הים שקט מאד, והמים שפלו וישובו במרחק כזה, אשר יכלתי להגיע עד רבע מיל לפני האניה; אך זה עוד הִרבה יגוני, בראותי ברור, כי לו נשארנו באניה ונצלנו כלנו, לאמר, כי־אז עלינו כֻלנו על היבשה ולא היינו אֻמללים, ללא דבר וללא חברה, כמוני עתה, ותִמָלאנה עיני דמעות; אך בתִתי אל לבי, כי אין תשועה בבכי, החלטתי למהר ככל האפשר לבוא באניה. ואפשוט את בגדי, כי החם היה גדול מנשוא, ואבוא במים. אך בבואי עד האניה, התקשיתי מבלי דעת איכה אבוא אל קרבה, כי ברבצה על הקרקע, מתנוססת לגובה מעל לפני המים, לא מצאתי בה כל מקום־אחיזה, אשר תשיגנו ידי. פַעמַים סובבתיה בשחותי, ובפעם השנית מצאתי חבל קטן, ואשתאה כי לא ראיתיו בראשונה, והוא תלוי בשלשלות־הפָּנים באופן, אשר רק ברב עמל הצלחתי לאחוז בו, ובעזרתו באתי במדור־הפנים אשר לאניה. פה גליתי כי רצפת האניה נבקעה ויִקָוו בה מים רבים, אך היא רבצה על צדה על שרטון־חול יבש, או נכון מזה, על אדמה, ויהי ההגה מוּרָם מעל לשרטון, וראשה מֻשפל כמעט עד המים. ועל כן היה תוכָהּ מעל למים וכל אשר בו יבש, כי ראשית כל הלכתי לראות מה נשמר ומה נשחת בה; ואמצא ראשונה, כי צדת האניה יבֵשה והמים לא נגעו בה, ובהיותי רעב מאד באתי בלשכת־הלחם, ואמלא את כיסי צנימים ואֹכלֵם, בעודי הולך לבקש דברים אחרים, כי ראיתי אשר אין לי לאַבד זמן. כן גם מצאתי בתא הראשי מעט רום, ואגמא ממנו גמיאה גדולה, ויועל לי לחזקני לעבודה אשר היתה לפני. עתה לא חפצתי דבר בלתי אם סירה, למען אצטיד בדברים, אשר ראיתי מראש, כי יהיו לי נחוצים מאד.
אך מה בצע בשבתנו בחבוק ידים ובבקשנו דבר, אשר אין להשיגו? הכרה זאת הגבירה את חריצותי: היו לנו שם מוטות־מפרש שונים, שתים או שלש קורות־עץ ותרן תיכון אחד או שנים בתוך האניה, ובאלה נגשתי לעבודה, ואשליך מהם מעֵבר לאניה, ככל אשר יכלתי להרים, בקשרי אותם בחבלים למען לא יִסָחפו. אחרי עשותי זאת ירדתי בצד האניה, ואמשכם יחד, ואקשר ארבעה מהם בחזקה בשתי קצותיהם, ככל אשר היה לאל ידי, בצורת דוברה, ובשימי עליהם שנים או שלשה גזרי־קרשים לרחב, דמיתי, כי בנקל אוכל לשוט עליהם; אך לא יכלו לשאת משא כבד, בהיות הקרשים דקים, ואגזר במשור הנגר תורן תיכון דק לשלשה גזרים, ואוסיפם על דוברתי בעבודה רבה וברב עמל. אך התקוה, כי אוכל להצטיד בכל דבר נחוץ, עודדה את רוחי לעשות את אשר נבצר ממני בעת אחרת.
דוברתי היתה עתה חזקה למדי לשאת משא חשוב. ואשוב לדאוג, מה אטען ואיכה אשמור על המטען ממשברי הים, אך לא הרביתי דאגה: ראשית כל טענתי את כל הקרשים או הלוחות, אשר השיגה ידי, ובהתבונני היטב מה היה לי נחוץ ביותר, לקחתי שלש מתֵבות המלחים, ואפתחן בחוזק יד, ואריקן ואורידן על דוברתי. את התבות מלאתי צדה, לאמר: לחם, אֹרז, שלשה עִגולי גבינה הולנדית, שלשה נתחי בשר, בשר עִזים מיבש (אשר היה לנו למחיה ימים רבים) ושארית פליטה מִדָגן אירפי, אשר הובא באניה בעד העופות המעטים, אשר לקחנו אתנו, אבל העופות נשחטו והדגן נשאר. היה שם גם מעט שעורה וחטה מערבות יחד, אך לדאבוני הרב נוכחתי לדעת אחרי־כן, כי העכברים אכלו או השמידו הכל. ואשר למַשְקִים, מצאתי שִדות־בקבוקים שונות, מאשר היו לקברניטנו, מלאים מיני נוזלים משַמחי־לב, ביחד כחמשה או ששה גלוֹנים משקה. את אלה הצגתי לבד, כי לא היה כל צֹרך לשימן בתוך התבות, אך לא היה להן מקום. ויהי בעשותי אנה ואנה, ואראה את המים עולים לאט־לאט; ולגֹדל חרדתי ראיתי, והנה מעילי, כתנתי וחזיתי, אשר השארתי על החול אשר על שפת הים, נסחפו עם המים; ורק במכנסי הקצרים, מכנסי־הבד פְתוחי־הברכים, ובפזמקי שחיתי אל האניה. אבל זה המריצני לחפש בגדים, ואמצא די והותר, אך לא לקחתי יותר מאשר היה נחוץ לי לפי שעה, כי ראיתי צֹרך גדול בדברים אחרים, למשל: מכשירי עבודה לעבוד בהם ביבשה; ואמנם אחרי חפוש רב הצלחתי למצוא את תבת הנגר, אשר יָקרה בעיני בעת ההיא מאניה עמוסה זהב. הורדתיה על דוברתי כמו שהיא, מבלי אַבד זמן לראות מה בתוכה, כי בדרך כלל ידעתי את אשר הכילה.
אחרי־כן דאגתי למצא לי נשק ואבק־שרפה. ואמצא בתא הגדול שני רובי־צפרים טובים מאד ושני אקדחים; את אלה הצלתי ראשונה עם קופסות אבק־שרפה אחדות, וילקוט כדורים קטנים, ושתי חרבות ישנות וחלודות. ידוע ידעתי כי היו שם באניה שלש חביות מלאות אבק־שרפה, אך נעלם ממני איפה הצפינן תותחננו; ואולם אחרי חפוש רב מצאתין, שתים מהן יבשות והאחת רטֻבה במים. ואַעלה את השתים על דוברתי יחד עם הנשק. ואמר כי היטב טענתי, ואָחל לשית עצות בנפשי, איכה אגיע עם כל הכבודה אל החוף, ובידי אין כל, לא מפרש, לא הגה ולא משוט, ומלא־כף רוח תוכל להפוך על פיה את כל „ספינתי“. אך קויתי, כי אמצא איזה נהר או פלג קטן ביבשה, אשר יהיה לי לנמל לעגון בו עם מטעני.
כאשר דמיתי כן היה. לעיני הופיע כמו פתח מעט ביבשה, ואמצא זרם חזק בא משטף הגלים, רץ לתוכו, ואנַהֵג את דוברתי, ככל אשר עצרתי כח, לבוא אל תוך הזרם, אבל הנקל היה לי להִטָרף פה שנית בים, לשברון לבי, כי זר היה לי החוף, ודוברתי עלתה באחד מקצותיה על שרטון, ובהיות קָצֶהָ השני תלוי על בלימה, היה חסר רק מעט, אשר כל מטעני יצנח לעבר הקצה הצָף, למען יפול לאחרונה המימה. עשיתי כל אשר היה לאל ידי, ישבתי וגבי תומך בתבות לעצרן במקומן, אך ככל אשר התאמצתי לא יכלתי להניע את הדוברה ממקומה. אף גם לא ההנתי לזוע מן המקום בו נתקעתי, ורק בהחזיקי בתבות בכל כחי, עמדתי כה כחצי שעה, ובזמן הזה הרימתני מעט גאות המים, עד כי באתי לשטח ישר; וכעבור זמן־מה, והמים הולכים הלך ועָלֹה, צפה דוברתי שנית על־פני המים, ואהדפנה במשוט אשר בידי לתוך התעלה, וכן נִשאתי מעלה־מעלה, עד כי באתי לאחרונה לתוך פי נחל קטן הזורם בין שתי גדותיו וזרם עז עולה בו. התבוננתי כה וכה לתור לי מקום לעלות על היבשה, כי לא חפצתי להסחף הרחק במעלה הנחל, כי קַוֹה קויתי לראות אניה עוברת בים, ולכן אמרתי להתישב קרוב לים, ככל אשר אוכל.
לקץ ראיתי כמפרץ קטן בשפת הנחל הימנית, ואַטה שמה את דוברתי ברב עמל ויגיעה, ואצליח להתקרב, עד כי אחרי השיגי את הקרקע במשוטי, יכלתי לבוא בו באין מפריע. אך פה כמעט צנח כל מטעני שנית המימה; כי החוף הזה, בהיותו משֻפע מאד, לא היה מקום מתאים לירידה, כי לוּ עלה קצה דוברתי האחד על היבשה וְגָבַה מאד והשני ישפיל לרדת, כבראשונה, ובא מטעני שנית בסכנה. ויהי בידי רק לחכות דומם, עד אם עלו המים לראש גאותם, ולאחוז את דוברתי במשוטי, כמו בעגן, קרוב לחוף, ליד חלקת אדמה שטוחה, אשר קויתי כי המים ישטפוה; ואמנם כן היה. אך ראיתי כי המים התרוממו דַיָּם, כי דוברתי דרשה עמק רגל, ואהדפנה להעלותה על החלקה השטוחה ההיא, ושם הדקתיה, או „בִּצַּצתיה“, בתחבי את שני משוטי השבורים באדמה, אחד מעבר מזה קרוב לקצה, והשני מעבר מזה קרוב לקצה השני; וכן חניתי, עד כי שפלו המים, ויניחו את דוברתי וכל אשר עליה בשלום על פני היבשה.
ותהי עתה עבודתי לתור את הארץ ולבקש לי מקום נאות לשכני, ומקום לאצור בו את חפצי, לשמרם מכל צרה כי תבוא. וטרם ידעתי אַיֵּנִי, הביבשה אני אם באי, בארץ נושבת או במקום שממה, בתוך פריצי חיות או לא? ובמרחק מיל ממני התנוססה גבעה תלולה ורמה מאד, וכפי הנראה, היתה גבוהה מעל כל הגבעות אשר רבצו כשלשלת מצפון לה. הוצאתי אחד מרובי־הצפרים ואחד האקדחים וקופסת אבק־שרפה, ומזוין כה הלכתי לתור את הארץ מעל ראש הגבעה ההיא. ויהי כי הגעתי שמה אחרי עמל ויגיעה רבה, ואראה, להַוָתי, ברור מה הכין לי גורלי, לאמר, כי נמצאתי באי אפוף ים מכל צד, ולא נראתה כל יבשה, זולתי סלעים אחדים, אשר בלטו במרחק רב, ושני איים קטנים, קטנים מזה אשר שכן כשלשה מילים מערבה.
כמו כן מצאתי, כי האי בו נמצאתי היה שומם, וכאשר היתה לי הצדקה לחשוב, לא היתה בו נפש חיה, מלבד פריצי חיות, אשר אמנם לא ראיתי את עקבותיהן. ראיתי המון עופות, אבל לא ידעתים למיניהם, גם כי הרגתי מהם, לא יכלתי להגיד מה מהם יצלח למאכל ומה לא. בשובי יריתי בצפור גדולה, אשר ראיתיה יושבת על עץ בפאת יער גדול. אדַמה כי זאת היתה ירִיַת הרובה הראשונה, אשר נשמעה פה מששת ימי בראשית; לא יספתי לירות, ומכל עברי היער התרוממו במספר עצום עופות ממינים שונים, בצריחות ובצויחות נבוכות, עוף עוף לפי דרכו, אך לא היה ביניהם אחד, אשר אדעהו בשמו. ואשר ליצור הֵמַתי, חשבתיו למין נץ, כאשר נראה לי מצבעו ומַקורו, אבל צפרניו לא היו גדולות מן המצוי. בשרו היה סורח ולא צלח לכל.
עתה החלותי לשים לב, כי בידי להוציא מתוך האניה חפצים רבים, אשר יביאו לי תועלת,ביחוד מן החבלים והמפרשים, ודברים אחרים, אשר לא מן הנמנע להעלותם על היבשה; ואחליט לעלות שנית אל האניה, אם אפשר יהיה. ובדעתי כי הסער הראשון אשר יקום נַפֵץ ינפצה לרסיסים, גמרתי להניח כל יתר עניני, עד אם העברתי מן האניה כל דבר אשר אוכל להעביר. אחרי־כן התיעצתי, לאמר, במחשבתי, אם אשיב שמה גם את הדוברה, אבל נראֹה נראה לי, אשר זה לא יסכון; וכן אמרתי ללכת כבראשונה, בשפֹל המים; וכן עשיתי, רק התפשטתי לפני עזבי את אהלי, ולא היה על בשרי זולתי כתנת ברדה, זוג מכנסי־בד וצמד סנדלים ברגלי.
באתי באניה כבראשונה, ואתקין לי דוברה חדשה, ובהיותי עתה בעל נסיון, לא עשיתיה עוד כה כבדה, ולא הרביתי לטענה, בכל זאת הבאתי בה המון דברים מועילים לי. ראשית, מצאתי במכמני הנגר שלשה או ארבעה כיסים מלאים ווים ומסמרים, מנוף־ברזל גדול, תריסר או שנים קטני־גרזנים, ונוסף על הכל המכשיר המועיל מכל, הנקרא: אבן־משחזת. כל אלה צברתי יחד עם כל החפצים אשר לתותחן, ביחוד שנים או שלשה מטילי ברזל ושתי חביות מלאות כדורי קני־רובים, שבעה קני־רובים, ועוד רובה־צפרים, ועוד כמות אבק־שרפה, שק גדול מלא כדורים קטנים ומגלה גדולה של רקוע־עפרת. אבל האחרונה היתה כבדה, אשר לא יכלתי להרימה למען הורידָהּ מעבר לאניה. זולת הדברים האלה לקחתי גם את בגדי הגברים, אשר יכלתי למצא, ומפרש תרן־פנים קטן, ערסל ומעט מַצָּע; ובזה טענתי את דוברתי השנית, ואביא הכל בשלום ליבשה, וירוח לי מאד.
בהעלותי את מטעני השני על החוף – אף כי הייתי אנוס לפתח את חביות אבק־השרפה, ולהעבירו לחלקים, כי אלו היו פִטָסים גדולים וכבדים מאד – נגשתי לעבודה, להכין לי אהל קטן במפרשים וביתדות, אשר הבאתי למטרה הזאת. ואביא האהלה כל דבר, אשר ידעתי כי יִשָחת בגשם או בשמש, ואציג איתן את כל התבות והחביות הריקות במעגל, מסביב לאהל, לבצרו בפני אנשים או חיות אם יבואו להתנפל פתאם.
ככַלותי עבודתי זאת, סכרתי את פתח האהל בקרשים אחדים מבית, ותבה ריקה הצגתי בירכתים מחוץ, ובהציעי אחד המשכבים על הארץ ובהניחי שני אקדחים למראשותי ורובי לידי, שכבתי בפעם הראשונה, ואישן במנוחה רבה כל הלילה, כי הייתי עיף ויגע עד מאד; כי אמש ישנתי מעט וכל היום עבדתי בפרך, להסיע את כל החפצים האלה מן האניה אל היבשה.
ויהי לי מחסן מכל המינים, הגדול אשר הונח מעולם למען איש אחד. אך עוד לא אמרתי הון, כי כל־עוד התנוססה האניה לעיני, אמרתי אשר עלי להוציא מתוכה כל דבר אשר יוּצא, וכן יום־יום בשפל המים, באתי בה, ואקח מתוכה דבר או משנהו; וביחוד בפעם השלישית העברתי מן החבלים, אשר היה ביכלתי, וכן את כל היְתָרים הקטנים ואת הפתילים, אשר יכלתי למלט עם חתיכת־בד מרבעה, אשר הוכן לתקן את המפרשים לעת צרך, ואת חבית אבק־השרפה הרטבה. בקצרה, העברתי את כל המפרשים, ראשון ראשון ואחרון אחרון; רק אֻלצתי לגזרם ולהעבירם חתיכות חתיכות, ככל אשר יכלתי, יען לא יכלו עוד לשמש מפרשים, כי־אם בד פשוט.
אך מה גדלה שמחתי, אשר ככלות הכל, אחרי לכתי שמה חמש או שש פעמים, ואחשב כי אין עוד דבר אשר אוכל לקוות למצוא באניה, דבר הראוי לטרחתי, אחרי כל זה מצאתי פטָס גדול מלא לחם ושלשה צַרצורים גדולים מלאים רום או כהלים, ארגז סכר וחבית סלת מנֻפה. כל זה הפתיעני, כי נואשתי ממצוא עוד מזונות, מלבד אשר נשחת במים. מהרתי להריק את פטס הלחם ואצררהו פרוסה פרוסה בבדי המפרשים אשר גזרתי, בקצרה, הבאתי גם את אלה בשלום אל היבשה.
למחרת היום נסעתי שמה בשנית. ועתה אחרי נצלי את האניה מכל אשר היה עשוי להיות מטֻלטל ומוּצָא, החלותי להוציא את העבותות ובנתקי את העבות הראשית לגזרים, כאשר אוכל להניע, העברתי שתי עבותות ומוסרה אחת, עם כל כלי הברזל אשר יכלתי קחת: ואחרי בַקעי את מוט המזלג, אשר למפרש, מוט המפרש הגדול, וכל דבר אשר השיגה ידי להרחיב בהם את דוברתי, טענתי את כל הכבודה הזאת, ואפליג בה: אבל מזלי הטוב החל עתה לבגוד בי; הדוברה הזאת היתה כה כבדה וטעונה למכביר, עד כי אחרי בואי במפרץ הקטן, במקום אשר הורדתי יום־יום את יתר חפצי, ולא יכלתי לנַהגה בכשרון ידים כאשר עשיתי עד כה, נהפכה ותשלך אותי ואת כל מטעני הימה. ואשר לנפשי לא היה האסון גדול מנשוא, כי הייתי קרוב לחוף, אך המטען – אבד חלק גדול ממנו, ביחוד הברזל, אשר קויתי, כי יהיה לי לתועלת רבה: אך בשפֹל המים העליתי את רב העבותות אל היבשה וגם מעט מן הברזל, אף כי הדבר עלה לי בעמל אין קץ; כי אֻלצתי לבוא בגללו במים, ואיעַף עד מאד. מן הוא והלאה הלכתי יום־יום אל האניה, ואוציא מתוכה כל אשר יכלתי.
זה שלשה עשר יום לשבתי באי, ואחת עשרה פעם הייתי באניה, ובזמן הזה הבאתי משם, כל אשר זוג ידים אחד עלול להביא. ובכל זאת אדמה נכונה, כי לו התמיד האויר להיות שקט, כי־אז העברתי את כל האניה, חלק אחרי חלק; אך בהתעדתי בפעם השתים עשרה ללכת עוד, ראיתי והנה הרוח מתגברת. ובכל זאת, בשפל המים, הלכתי עוד פעם אל האניה. ואף כי חשבתי, אשר חפשתי בכל פנות התא, עד כי אין למצוא עוד דבר, הנה גליתי עוד ארגז ובו צמדי מכנסים; באחד מהם מצאתי שתים או שלש תערים וזוג מספרים גדולים, כעשרה סכינים ומזלגות טובים; באַחר מצאתי כשלשים ושש לירות כסף, מטבעות אירפיות אחדות, ביניהן ברזיליות, אדומים אחדים, מהם בזהב ומהם בכסף.
צחקתי לנפשי למראה הכסף הזה: „הוי, אשפה!“ קראתי בקול, „מה בצע בך? אין לך כל ערך למעני, לא, אין שוה לי להרימך מן הארץ; אחת השכינים האלה תיקר מכל הגל הזה: אין לי כל דרך להפיק ממך תועלת, נוחה לך באשר תנוח, ורדה תהומות, כבריאה אשר אין שֹוֶה להצילה ממוות!“ בכל זאת, אחרי אשר התישבתי בדעתי, צברתיו, ובצררי אותו בחתיכת בד זממתי לבנות דוברה חדשה; אך בעת אשר הכינותיה ראיתי את השמים והנה התקדרו עבים, והרוח החלה לנשב, וכעבור רבע שעה באה רוח חזקה מעבר החוף. עתה הבינותי כי לריק איגע להכין לי דוברה, עת הרוח נעורה מן היבשה. וכי עלי להתרחק מפה, טרם החלו המים לגאות, כי אם לא כן, לא אוכל עוד לבוא אל היבשה. אי לזאת שכבתי במים, ואשחה לרחב התעלה, אשר רבצה בין האניה והחולות, ובקשי רב, מעט מכבד החפצים אשר העמסתי עלי, ומעט מעז שטף המים, כי הרוח גברה מהרה, ובטרם גאו המים התחולל הסער.
ואולם הגעתי לביתי, אל אהלי הקטן, ואשכב שם לבטח, וכל עשרי מסביב לי. כל הלילה ההוא נשבה רוח עזה, ובבקר, כאשר השקפתי החוצה, לא נראו עוד עקבות האניה! הייתי נדהם מעט, אך נחמתני המחשבה המרגיעה, לאמר, אשר לא אבדתי זמן ולא חשכתי ממני עמל להעביר מתוכה הכל, אשר יוכל להביא לי תועלת, וכי רק מעט נשאר בה, אשר יכלתי להעביר משם עוד, לו נִתנו לי עוד ימים מספר.
מעתה הסחתי דעתי מן האניה ומכל אשר בה, ואחכה רק לאשר יוכל להגרש ממַפָּלְתָהּ אל החוף, ואָמנם באו אחרי־כן חלקים שונים ממנה, אבל הדברים האלה הביאו לי רק תועלת מעטה.
ויהיו מעתה כל מעיני, איכה אשמור את נפשי מפני פראים אם יבואו, או מפני חיות רעות אם תשכנה באי הזה. ואֶחרש למצוא איכה אעשה זאת ואיזה דירה אבנה לשבתי, אם אחפר מערה בתוך הארץ או אקים אהל ממעל לארץ; בקצרה, החלטתי לעשות שניהם. ולא למותר יהיה אם אתן פה את תאור הדבר.
עד מהרה נוכחתי כי המקום בו נמצאתי לא יסכון לשכני, בהיותו נשקף על־פני שפלה מלאה בצה וסמוכה לים, ואשער כי לא ייטב פה לבריאותי, וגם מים חיים לא היו בקרבת המקום; ואחליט לתור לי חלקת אדמה מבריאה ומתאימה לחפצי.
ואביא בחשבון את כל צרכי לפי מצבי. ראשית, אויר צח ומים חיים, כאשר הזכרתי זה עתה; והשנית: מסתור מחרבוני השמש; שלישית: בטחון משואפי דם, אנשים או חיות; רביעית: מראה על פני הים, אשר אם ייטב בעיני ד' לשלח הנה אניה, אראנה ולא אחמיץ את שעת פדותי; כי לא השלמתי עוד להסיר מלבי כל תקוה להגאל ביום מן הימים.
ובלכתי לחפש מקום נאות לכל אלה, מצאתי בקעה קטנה לעבר גבעה נִשָאָה, אשר חזיתה הפונה אל הבקעה היתה תלולה כקיר בית, אשר בריה לא תוכל לרדת עלי מעל ראשה. בצל הסלע הזה היה מקום חלול, מעמיק מעט לבוא בו כמבוא או כפי מערה; אך בעצם לא היתה שם כל מערה או דרך המובילה אל תוך הסלע. על רפידת הדשא אשר לפני המקום הזה החלטתי להציב את אהלי. רחב הבקעה הזאת לא הגיע עד מאה וחמשים אמה, וארכה היה פי־שנים, ותשתרע כְכָּר לפתחי ובקָצֶהָ התפתלו כל השבילים, ויובילו בלי־סדר במורד, אל השפלה אשר על שפת הים. החלקה היתה צפונית־מערבית לגבעה, ותהי חבויה מחם השמש, עד כי הגיעה למערבית־דרומית, אשר בארץ ההיא תהיה שם, בערך, השקיעה.
טרם תָקעי את אהלי, התויתי חצי עגול לפני החלקה, כחמש עשרה אמה בחצי־הקטר מן הסלע, וכשלשים אמה בקטר מִקָצהו ועד קצהו.
בחצי העגול הזה נעצתי שני טורי יתדות מוצקות, ואעמיק לנעצן באדמה, עד כי עמדו איתן כעמודים, והן בולטות כחמש רגלים וחצי מעל לארץ וחדות מלמעלה. שני הטורים היו רחוקים זה מזה רק כִטְפָחָיִם.
אחרי־כן לקחתי את העבותות, אשר נתקתי באניה, ואניחן שורה על שורה בתוך המעגל, בין שני טורי היתדות, עד עלותן למעלה, ואשים עוד יתדות אחרות מבפנים, ואתמוך אליהן את הגדר הגבוהה כשני רגלים ומחצה, כמִלוא אשר לפני חומה. ותהי הגדר כה חזקה, אשר איש או חיה לא יכלו לפרצה או לעבור עליה. כל זה עלה לי בזמן רב וביגיעה יתרה, ביחוד כריתת העמודים ביער, הַסָעתם למקומם ונעיצתם באדמה.
למבוא המקום לא עשיתי פתח, רק הִצַגתי סֻלם קצר לעלות בו; את הסלם הזה הורדתי מדי פעם בפעם, בעברי את
הגדר. ואדמה כי מעתה הנני גדור ומבֻצר בפני כל, ואישן בטח הלילה, כי אחרת לא הייתי יכול לישון. ואולם, כאשר נוכחתי אחרי־כן, לא היה צֹרך בכל הזהירות הזאת בפני האויבים, אשר ראיתי לי סכנה מהם.
פרק ו: מַסִּיעַ אֶת כָּל אוֹצְרוֹתָיו, מַכָּלְתּוֹ וכו' לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. – יְגוֹן הַבְּדִידוּת. – מַחְשְבוֹת נִחוּמִים.
לפנים מן הגדר או החומה הזאת, הבאתי בעמל אין קץ את כל עשרי, כל צֵדָתי, חָמרי־נִשקי וכל החפצים אשר פֵרטתי למעלה; ואעשה אהל רחב־ידים, ולמען יָסך עלי מפני הגשמים, אשר תקפו מאד באחת מתקופות השנה, עשיתיו כפול, לאמר, אהל קטן מבפנים ואהל גדול בנוי עליו, ואת החיצון צִפיתי יריעת־בד משוחה בעִטרן, אשר הצלתי בין המפרשים.
ועתה לא יספתי לשכב גם רגע על המשכב אשר הבאתי הֵנה, כי אם בתוך ערסל מצֻיָן במינו, אשר היה לחובל האניה.
ובאהל הזה הבאתי את כל צֵדתי וכל דבר אשר יָשחת מטַחַב; ובכָלאי כן את כל חפָצי, סגרתי את המבוא, אשר הנחתי עד כה פתוח, ואהיה יוצא ובא, כאשר כבר אמרתי, בסֻלם קצר.
ככלותי את הדברים האלה, החלותי לפַלס לי דרך אל תוך הסלע, ואשא את כל העפר והאבנים אשר חפרתי דרך אהלי, ואניחם מבית לגדרי, כמראה מדרגה, עד כי גָבהה הסוללה הפנימית כרגל ומחצה; וכן חפרתי לי מערה מאחרי קיר אהלי, ותהי לי מעין מרתף לביתי. כל זה עלה לי בעבודה רבה ובימים רבים, עד אשר הבאתי את כל הדברים האלה לשלֵמותם; ועל־כן הכרחתי לשוב מזמן לזמן לענינים אחרים, אשר העסיקו את מחי גם הם. ובעת ההיא, אחרי אשר תִכַּנתי את יסוד אהלי ומערתי, ויִנָתך מטר עז מחשרת עב קודרת, ויברק ברק פתאם, ואחריו הרעים רעם, כמנהג הטבע. לא נבהלתי מן הברק, כהִבָהֲלִי מן המחשבה, אשר חלפה במחי במהירות הברק: אבק־שרפתי! לבי יצא בחשבי, אשר בפגיעה אחת יוכל לכלות כל אבק־שרפתי, אשר בו תלוי, לא רק בטחוני, כי־אם גם סִפוק מזונותי. לא חרדתי לסכנה הנשקפה לנפשי, אך אם תפגע אש באבקי, לא אדע לעולם מי היה באָבְדָנִי.
וכה חָזַק עלי רֹשם המקרה, עד כי כשֹך הסער נטשתי את כל עבודתי, בניָנִי ובִצורי, ואתאמץ להכין לי שקים ותֵבות לחלק בהם את האבק, ולהחזיק מעט מעט, במדות קטנות, ואקוה אשר אם גם יקרה אסון, לא בכֻלם תפגע האש בפעם אחת; ואתן את לבי להחזיקם במרחק כזה, אשר האש לא תוכל לצאת מחלק לחלק. את העבודה הזאת כִליתי מקץ שבועַיִם, בערך, ואדַמה כי אבקי, אשר משקלו היה כֻלו כמאתים וארבעים ליטרא, נֶחלק, למצער, למאה חלקים; ובנוגע לחבית אשר רָטבה, לא ראיתי כל סכנה ממנה, ואציגנה בתוך מערתי החדשה, אשר קראתי לה בדמיוני בית מִבשָלי, ואת היתר טמנתי בנקיקי הסלעים, למעלה ולמטה, אשר כל לֵח לא יבוא שמה, ואסַמֵן בשים לב את המקום אשר שם הנחתיו.
ובעשותי זאת יצאתי בעת ההפסקות, למצער פעם ביום, עם רובי. ובאחד הימים המַתי עז־בָּר, וגֶדיָה אשר הניקתהו כרוך אחריה, ויגע המראה עד לבי; אך בנפֹל הזקנה עמד הגדי על ידה בלי־נוע, עד כי באתי וארימנה מן הארץ. ולא רק זאת, כי בשאתי את הזקנה על כתפי, הלך אחרי הגדי עד בואי אל הגדר; ואניח את האם, ואקח את הגדי על זרועותי, ואשאנו מעל לחומתי, ואקוה לגדלו לתרבות, אבל הוא מֵאֵן לאכול, וכן נאלצתי לטָבחו ולאכלו לבדי. וימצא לי בשר שניהם לימים רבים, כי קִמַצתי באָכלי, ואשמור את צֵדתי (ביחוד את לחמי) ככל אשר יכלתי.
ועתה בבואי לספר ספור עצוב, מתאר מחזה חיים דוממים, אשר אולי לא נשמע כמהו מעולם, אַחֵל שנית מתחלה והִמשכתי כסדר. לפי חשבוני היה אז היום השלשים בספטמבר, אשר בו הצגתי, כמתֹאר למעלה, את כף־רגלי על האי הנמאס הזה; בעת השמש עמדה בתקופת־השויון אשר בסתו, ותזרח מעל לראשי: כי חשבתי, לפי צפותי, אשר אני נמצא ברֹחב הצפוני, תשע מאות ושנים ועשרים דק לקו המשוה.
פרק ז: שִׁטַּת רוֹבִּינְסוֹן בְּחֶשְׁבּוֹן הַזְּמַנִים. – סוֹבֵל מֵחֹסֶר מַכְשִׁירֵי עֲבוֹדָה. – מַכְנִיס סְדָרִים בְּבֵיתוֹ.
ויהיה כי עברו עלי שם כעשרה או שנים עשר יום, ותבוא מחשבה בלבי, כי יתכן אשר יֵעָלם ממני חשבון הזמנים, מאין אתי ספרים, עט ודיו, ושכחתי להבדיל בין קדש לחול. ואתחכמה לחקוק באולרי בעמוד גדול, באותיות מאירות, לאמר: "2דרכתי על אדמת האי בל' בספטמבר, שנת 1659“. ואעשהו צלב גדול ואציגהו על שפת הים, אשר שם ירדתי ראשונה. ובצלעי העמוד המרֻבע הזה חתכתי יום־יום חֲתָך באולרי, ואאריך כל חתך שביעי כפלַיִם מיתרם, ובכל ראש־חדש כפלים מן הארוך: וכן סִדרתי לי את לוחי, או את חשבון השבועות, הירחים והשנים.
ויִקֶר המקרה, ובין הדברים אשר העברתי מן האניה, בהליכותי הרבות אשר הלכתי שמה, כמסֻפר למעלה, לקחתי גם איזה דברים פחותי־ערך, אך לא בלי כל תועלת למעני, ואמצאם בבואי לפשפש אחרי זמן־מה בתוך התבות: ראשית, עטים, דיו וניר; אלה היו בין חפצי הקברניט, השליש, התותחן והנגר; שלשה או ארבעה מַצפנות, מכשירי־הנדָסָה אחדים, שעוני־שמש, קני־צופים, מפות־ים וספרי סַפָנות. ואאסוף הכל לערמה, בין אם אֶצָרך להם או לא. וכך מצאתי גם שלשה ספרי תנ"ך טובים מאד, אשר באו למעני בתוך מטעני מאנגליה ואצררם בתוך חפצי; גם ספרים אחדים כתובים פורטוגלית, וביניהם סדורי־תפלה קטולים ועוד ספרים אחרים; ואשמר את כֻלם היטב. וגם זאת עלי להזכיר, כי היה אתי באניה כלב ושני חתולים, אשר על קורותם הנפלאות עוד אשוב לספר במקומן. את שני החתולים לקחתי עמדי, והכלב קפץ לבדו מתוך האניה, ויבוא אל החוף למחרת בואי שמה עם מטעני הראשון, ויהי לי משרת נאמן במשך שנים אחדות: לא בקשתי ממנו כי יביא לי דבר, אף את חֶברתו לא בקשתי, רק אחת שאלתי – אשר ידַבר אלי, אבל זה לא היה ביכלתו. כפי אשר הזכרתי קֹדם, מצאתי עטים, דיו וניר, ואשתמש בהם, אך בחִסָכון רב; וגם אַראה, אשר כל־עוד היתה לי דיו דִיַקתי בספר זכרונותי, אך אחרי כלותה לא יכלתי עוד; כי לא הצלחתי להכין לי דיו, בכל אשר נסיתי.
ואראה אשר חסרו לי דברים הרבה, למרות כל אשר צברתי ואביא; והדיו אשר היתה רק אחד מהם, וכן גם מעדר, מקבת ואֵת לחפור או לתחוח את האדמה, מחטים, שִׂכּות וחוטים. ובנוגע לבַד, הנה למדתי להסתפק בלעדיו, מבלי אשר אסבול מחסרונו.
חסרון המכשירים הכביד עלי כל עבודה אשר חפצתי לעשותה, ותחלוף כמעט שנה תמימה, עד כי כלתי לבנות את משוכתי, אשר סבבה את בית מושבי. היתדות או העמודים היו כבדים, ככל אשר יכלתי להרים, ויארך הזמן עד כי כְרַתִּים ואתקינם ביער, וביחוד עד אשר הביאותים הביתה; ואבַלה לא אחת יומַיִם לכרות אחד העמודים האלה ולהביאו הביתה, ויום שלישי לנָעֳצוֹ באדמה. למטרה הזאת השתמשתי מתחלה בבול עץ כבד, אך לאחרונה זכרתי אחד ממטילי־הברזל, אשר עם היותו מתאים לחפצי, היה ענין נעיצת העמודים בו קשה ומשעמם. אך לא חַשתי בשעמום כל עבודה, בראותי כי יש לי די זמן לעשותה, וכעָברה לא יהיה לי ענין אחר לענות בו, זולתי לתור את האי ולמצוא מזון לנפשי, כאשר אמנם עשיתי יום יום.
כבר תארתי את בית מושבי, אשר היה אֹהל נטוי בצל סלע, ומשוכה חזקה עשויה עמודים ועבותות תסובבנו; אך עתה יתָכן יותר לקרוא לה סוללה, כי שפכתי עליה מעין סוללת עפר מבחוץ, עָביה כשתי רגלים; וכעבור זמן־מה (אדַמה כי עברה אז שנה ומחצה) העמדתי עליה קרשים, ואגיעֵם אל הסלע, ואסוככם בענפי־עץ ובכל דבר אשר יכלתי להשיג, למען עצור בעד הגשמים, אשר ירדו במועדיהם, כאשר נוכחתי, בעֹז ובזעף.
גם הזכרתי איכה כִנסתי את כל חפצי לפנים מן הגדר ולתוך המערה אשר חפרתי תחתָי. אבל עלי להעיר כמו כן, אשר מתחלה היתה שם רק ערֵמַת חפצים נפוצה, אשר בנוחם כה וכה, בלי סדר, כבשו את כל הקרקע, ולא נותר לי מקום לפנות אנה ואנה. ובכן נגשתי להגדיל את מערתי, ואוסיף לחפור בעֹמק האדמה, כי הסלע היה אבן־חול רכה, ותשָמע בנקל לעבודתי אשר עבדתי בה. ובמָצאי כי בטוח אני מחיתו טרף, חפרתי הצִדה, לימיני, ואמשיך לחפור, עד כי יצאתי למרחב; וכן עשיתי לי פתח לצאת בו מעבר למשוכת־חומתי. ויהי לי לא רק מוצא ומבוא, מין דרך־אחור לאהלי ולמחסני, כי־אם גם די מקום להניח שם את חפצי.
ועתה החלותי לשקוד לעשות לי מספר דברים נחוצים, אשר הרגשתי בחסרונם, ביחוד כסא ושלחן, כי בלעדי אלה לא יכולתי להתענג על ההרוחה המעטה, אשר נשארה לי עוד בעולם; לא יכולתי כתֹב, אכל, ועוד כמה דברים אחרים, באין לי שלחן; ואחל בעבודה. ופה עלי להעיר, כי היות והשֵׂכֶל הוא תמצית ההנדסה ומקורה, באפן אשר אם ישקול אדם כל דבר בשכלו, וישפוט על כל דבר משכלו, יוכל להיות ברבות הימים לאמן בכל מעשה חרשת; כן גם אני לא תפשתי מעודי כלי־עבודה, ובכל זאת, במשך הימים, מתוך יגיעה, חריצות ועיון מצאתי לאחרונה, כי לא אחסר דבר אשר לא אוכל לעשותו, ביחוד לו היו בידי מכשירים. ובכל־זאת התקנתי לי המון דברים גם בלא כלים, ומהם רק בכלי־עבודה פשוטים כקרדם וגרזן, אשר אולי מעולם לא נעשו כן ובעמל רב כזה. למשל, אם חסרתי לוח־עץ, לא היתה לפני דרך אחרת מאשר לכרות עץ, להניחו לפני, ולשַפותו משני צדיו בגרזני, עד היותו דק כקרש, ואחרי־כן הקצעתיו בקרדֻמי למען יהיה חלק. אמת הדבר, כי באפן כזה יכלתי להוציא רק לוח אחד מעץ שלם, אשר נגד זה לא היתה בידי כל תרופה, מלבד ארך־רוח לבזבז עת וטֹרח עד עשותי לי קרש או לוח. ואולם זמני ועבודתי לא נחשבו במאומה, ותהי לי אחת אם כֹה בליתים או אחרת.
ראשית חכמה התקנתי לי שלחן וכסא; את אלה עשיתי מלוחות־עץ קטנים, אשר הבאתי בדוברתי מן האניה. אך אחרי אשר עִצַבתי לי לוחות אחדים, בדרך אשר תארתי למעלה, קבעתי לי מדפים גדולים, רָחבם רגל וחצי, זה על זה, כלם מצד אחד במערתי, לשים עליהם את כל מכשירי, מסמרי וכל כלי ברזלי; בקצרה, הבדלתי ואשים רוח בין דבר ודבר, למען אמצאהו במקומו בנקל. ואתקע יתדות בקיר הסלע, לתלות עליהן את רובי וכל דבר אשר יִתָלֶה; ולו ראה איש את מערתי ואמר, אשר מראֶהָ כמראה מחסן כולל לכל דבר חפץ. וימָצֵא כל דבר לידי, אשר חשתי ענג רב, בראותי את כל חפצי מסֻדרים ככה, וביחוד בראותי את אוצרי והנה הוא מלא דברים מועילים.
ורק עתה החלותי לרשום בספר־הימים את מעשַי בכל יום; כי מתחלה הייתי נחפז ומבֹהָל, לא רק בעבודתי כי־אם גם ברוחי, וגם ספר־יָמַי היה מלא דברי הבל.
כעבור ימים מספר, אחרי שובי מהעביר כל דבר, אשר יכלתי להעביר מן האניה, לא יכלתי עוד לעצור ברוחי, ואעלה על פסגת גבעה קטנה, ואֶצפה על־פני הים, מתקוה לראות אניה; ושַוֵה לנגדך כי במרחקים ראיתי מפרש, ואשַעשע את לבי בתקוה, ואאריך להביט עד כי כהו עיני, ובהֵעָלמו מעיני ישבתי ואבכה כילד קטן, וכן הגדלתי את מצוקת לבי באִוַלתי.
ואולם אחרי אשר התגברתי מעט על הדברים האלה, ואכונן את כלי ביתי ושִבתי, ואעשה לי שלחן וכסא, והכל מסביבי יפה ונחמד, כאשר יכלתי עֲשֹה, – ואחל לשמור את ספר־ימי. ובזה אתן לפניכם את העתקתו (אף כי יִשָנוּ בו כל הפרטים הנזכרים עוד פעם) ככל אשר אָרַך; כי בכלות הדיו אֻלַצתי לחדול ממנו.
פרק ח: סֵפֶר־הַיָּמִים לְרוֹבִּינְסוֹן. – פְּרָטִים עַל כַּלְכָּלַת בֵּיתוֹ וְהַמְצָאוֹתָיו. – רַעַשׁ אֲדָמָה.
ספר־הימים
ספטמבר ל', 1659. – אני, רובינסון קרוּזו המסכן באדם, נטרפה אניתי בעת סערה איֻמה בלב ים, ותדרך כף־רגלי על האי השומם והנִדָח הזה, אשר קראתי לו „אִי־הַיֵאוּש“; כל יתר בני לויתי, אשר היו אתי באניה, ירדו תהומות, ורק אני לבדי נצלתי כל עוד בי נשמתי.
אוקטובר, א'. – בהיות הבֹקר ראיתי, לגֹדל תמהוני, כי צפה האניה עם גאות המים, ותִגָרֵש אל החוף, קרוב לָאִי. ואקוה אשר ברפות הרוח אוכל לבוא בה ולהוציא מתוכה מעט צֵדָה ודברי חפץ, למחיתי לרוחתי: רֹב היום ההוא התעניתי במחשבות על הדברים האלה, אך לאחרונה, בראותי את האניה כמעט בֶחָרָבָה, התקרבתי אליה על־פני החול, ככל אשר יכלתי, ואחרי־כן שחיתי עדיה. והגשם הוסיף לרדת ביום ההוא, אך לא היתה כל רוח.
מא' עד כ"ד באוקטובר. – את כל הימים האלה בליתי בהליכות, אשר הלכתי להעביר מן האניה כל אשר השיגה ידי, ואביא הכל ליבשה בדוברות, בכל פעם אשר עלתה גאות המים. נִתכו גִשמי עֹז בימים האלה, אך בינתים היה גם אויר צח; כנראה, היתה זאת עונת הגשמים.
אוקטובר, כ"ה. – הגשם ירד בזעף כל הלילה וכל היום, היו גם רוחות; ובעת הזאת נבקעה האניה, ותתפוצץ לרסיסים (בנשוב הרוח ביתר עֹז, מאשר נשבה עד עתה), ולא נראתה עוד, מלבד המפֹּלת, וגם זאת נראתה רק בשפל המים. ואבלה את כל היום לכַנֵס את החפצים אשר המלטתי ולשמרם, למען לא ישלט בהם הגשם להשחיתם.
מכ"ו עד ל' בחדש עבדתי בפרך להסיע את כל חפצי לביתי, אף כי הגשמים גברו מאד בזמן הזה.
בל"א בבקר יצאתי עם רובי, לבקש לי באי דבר אֹכל ולתור את הארץ. ואמית בדרך עֵז־בָּר וגדיה הלך אחרי עד ביתי, ואשחטהו אחרי־כן, כי מֵאֵן לאכל.
נובמבר, א'. – הבקר החלותי לחלק את זמני: לעבודה, ליציאה עם רובי, לשֵנָה ולשעשועים; לאמר, בכל בקר יצאתי עם רובי לשעתים או לשלש, אם לא היה גשם; אחרי־כן התעסקתי בעבודת ביתי עד אחת עשרה, בערך; אחרי־כן אכלתי את אשר מצאתי למחיתי; ומשתים עשרה עד שתים, בהיות החֹם גדול, שכבתי לישון, ובבוא הערב שבתי לעבודה. שעות העבודה ביום זה ולמחרתו היו נתונות כֻלן למלאכת השלחן, כי עוד טרם אִמַנתי ידי בעבודה, ואולם הזמן והאֹנֶס עשוני במשך הימים לחָרָש טבעי מֻשְלָם, כאשר לא יהיה אחר במקומי.
נובמבר, י"ג – היום הזה ירד גשם; המים החיו את נפשי מאד וַיְקָרְרו את הארץ: אך עמו בא רעם נורא וברק פתאם, אשר הבהילוני עד מות, מִיִרְאָתי לאבק־שרפתי. ויהי כי שקט הרוח, ואחליט לחלק את אוצר אבקי לחלקים קטנים, ככל האפשר, למען לא יהיה כֻלו בסכנה.
נובמבר, י"ז. – היום החלותי לחפור מאחרי אהלי, בתוך הסלע, להרחיב לי.
הערה. – שלשה דברים חסרו לי ביותר לעבודתי הזאת: מקבת, אֵת ועגלת־יד או סל; ועל כן חדלתי מעבודתי, ואחל לחשוב מחשבות, איך אמלא את החסרונות האלה ועשיתי לי מכשירים אחדים. ואשר למקבת הנה השתמשתי במטילי־הברזל, אשר התאימו לצָרְכִי, אף כי היו כבדים מאד. ואולם הכלי השני, אֵת או מעדר, היה נחוץ לי מאד, ובלעדיו אמנם לא יכלתי לעשות גדולה או קטנה, אך נעלם ממני איך לעשותו.
נובמבר, י"ח. – בחַפשי למחרת היום ביער, מצאתי עץ אחד מן המין, או דומה לו, הנקרא בברזיליה „עץ־הברזל“, מפני היותו קשה עד מאד; מזה כרתי לי גזר ברֹב עמל, ואקלקל כמעט את גרזני, ואשאהו הביתה, גם זה בדֵי עמל, כי רב משאו. קְשי העץ מצד אחד, והעדר הכלים מצד שני, גזלו ממני הרבה זמן, עד כי עשיתי את המכשיר הזה; כי אמנם רק לאט לאט הצלחתי לתת לו צורת אֵת או מעדר: את בית־אחיזתו עִצבתי, עד כי התאים בכל לאשר נהוג אצלנו באנגליה, ורק הקצה הרחב, מאין צִפוי ברזל בתחתיתו, לא יכל להאריך ימים. בכל זאת הועיל לי בכל פעם, אשר נצרכתי לו. אך דַמה אדמה, כי מעולם לא נעשה אֵת בצורה כזאת ובזמן רב כזה.
נובמבר, כ"ג. – עתה המשכתי את עבודתי, אשר נעצרה לרגלי עשותי את המכשירים האלה, אחרי שגמרתי את עֲשִיָתָם. ויהי כי עבדתי יום יום, ככל אשר נתנני כחי וזמני, ויעברו עלי שמונה עשר ימים תמימים להרחיב ולהעמיק את מערתי, למען ימצאו בו חפצי מקום בִרְוָחָה.
דצמבר, י. – עתה אמרתי כי מערתי או חנותי שָלְמָה, והנה (כנראה, הגדלתיה יותר מִדָי) פתאם נפלה שפעת עפר מצד אחד, מלמעלה, ואִבָהל מאד, וגם לא בלי סבה: כי לו הייתי ברגע ההוא מלמטה, לא היה לי עוד כל צֹרך בקברן. אחרי האסון הזה היתה לי שנית עבודה רבה, כי היה עלי להוציא את גל העפר; והנכבד מכל, כי היה עלי לתמוך את התקרה, למען אוכל לבטוח, אשר הדבר לא יִשָנה עוד.
דצמבר, י"א.– היום שלחתי ידי בעבודה הזאת. לקחתי שני עמודים, או קורות, ואציגם ישר מול כִּפַּת המערה, ושני לוחות־עץ לרחב כל עמוד מלמעלה; ואכַלה את המלאכה למחרת היום, ואחרי אשר העמדתי עוד עמודים עם לוחות, במשך שבוע ימים בערך, נשלמה מלאכת התקרה; והעמודים, אשר עמדו בטורים, היו לי כמחיצות לַחצות את ביתי.
דצמבר, י"ז. – מהיום עד העשרים בחדש קבעתי מדפים, ואקבע מסמרים בעמודים לתלות בהם כל דבר אשר יתָלֶה. ועתה היה מעט סדר בביתי.
דצמבר, כ'. – הבאתי הכל אל תוך המערה, ואחל לרַהֵט את ביתי, ואקבע מספר לוחות, מעין אצטַבָה, לסדר עליה את צרכי מזונותי. אבל הלוחות אשר היו אתי הלכו הלֹך וחסור; וכן עשיתי לי שלחן שני.
דצמבר, כ“ח, כ”ט, ל', ל"א. – החֹם הגדול ואין רוח נושבת; לא יצאתי מפתח ביתי, זולתי בערב לבקש את אכלי; את עתי בליתי לסדר את כל חפצי בבית.
ינואר, א'. – הימים חמים מאד. הנני יוצא השכם והערב עם רובי, ובצהרים אשכב דומם. הערב, בהרחיקי לכת בעמקים המשתרעים אל לב האי, מצאתי הרבה עִזֵי־בר, אך נבהלות וקשה לתפשן. בכל זאת אמרתי, אנסה להביא את כלבי ולשַלחו בהן. על כן יצאתי למחר עם כלבי, ואשַסהו בעזים: אך משגה היה אתי, כי כלן עמדו על נפשן בפני הכלב, והוא ידע היטב את הסכנה הנשקפה לו, ולא קרב אליהן כל העת.
ינואר, ג'. החלותי לבנות את מבצרי או חומתי, כי ירא הייתי פן יתנפל עלי מי, ואחליט להרחיבה ולחַזקה.
במשך הימים האלה סובבתי ביערים לצוד בכל יום, אשר לא עצרני הגשם, ואגַלה בטיולי אלה מדי פעם בפעם דברים רבים, אשר היו לתועלתי; כן מצאתי מין יוֹנֵי־בר, אשר לא קננו, כדרך יוני היער, בין העפאים, כי־אם כיוני־בית בנקיקי הסלעים. ואקח מהן גוזלים אחדים ואֹמר לגדלם לתרבות, וכן עשיתי; אך כאשר גדלו התעופפו כלם לבלי שוב. אולי היתה הסבה בחֹסר המזון, כי לא היה אתי דבר להאכילם. אך מדי פעם בפעם מצאתי את קני היונים, ואקח את גוזליהן, אשר בשרם ערב לי מאד. ובעצם כל עבודותי קרה המקרה, כי בפַשפשי בין חפצי, מצאתי תרמיל קטן, אשר היה, כמרֻמז למעלה, מלא דגן לכלכלת העופות, לא בדרכנו הנה, כי־אם בנסיעה הראשונה, כאשר אשער, בבוא האניה מליסבון. והשריד המעט, אשר נשאר לפליטה בתוך התרמיל, כֻרסם כָלָה בשני העכברים, ולא ראיתי בתוך התרמיל דבר זולתי מוץ ואבק. ויהי כי חפצתי להשתמש בתרמיל לצרך אחר (אדמה כי חפצתי לשים בו אבק־שרפה, עת חִלקתיו מפחד הברק, או דומה לזה), שפכתי מתוכו את מוץ הדגן בירכתי מבצרי, מתחת לסלע.
הדבר היה זמן־מה לפני הגשם הגדול אשר הזכרתי למעלה, ואשליך את קֹמֶץ המוץ הזה בלי משים, וגם לא זכרתי אשר השלכתי שמה דבר־מה. והנה כעבר כחדש ימים, ואראה קָנים ירוקים אחדים עולים מן האדמה, ואחשוב אשר לפני מין צמח, אשר לא ראיתיו עד עתה; אך מה רב תמהוני בראותי אחרי זמן־מה כעשר או שתים עשרה שבלי־שעורה ירוקות, מן המין אשר באירפה, לא, כי ממין השעורה אשר לנו באנגליה.
בתחלה אמרתי: אין זאת כי־אם יד ההשגחה לפרנסני בעניי; ובהיותי בטוח אשר יש עוד הרבה במקום הזה, עברתי בכל חבל האי, אשר הייתי שם קדם, ואחפש בכל פנה ותחת כל סלע למצוא עוד, אך לא מצאתי דבר. לקץ עלה בזכרוני, אשר הריקותי תרמיל פסלת דגן, ואז תַם הפלא. ועלי להודות כי רגש התודה, אשר רחשתי להשגחת הבורא, החל לרפות גם הוא, אחרי אשר גליתי, כי כל זה היה דרך הטבע; אף כי היה עלי לשבח גם על הדבר הרחוק והבלתי צפוי, כמו היה פה פלא גדול: כי אמנם יד אלהים היתה בדבר, להחיות עשרה או שנים עשר גרעינים מאשר כרסמו העכברים, ויהי כמו נפלו מן השמים. וגם זאת, אשר היתה מאת ד' כי אשליכם במקום צל, תחת הסלע הרם, למען יציצו עד מהרה; כי לו השלכתים באחד המקומות הגלויים בעת ההיא, ונשרפו מחֹם השמש והיו כלא היו.
חרדתי להציל את שבלי הדגן המעטות, כאשר תבינו, בעתן, בסוף יוני, בערך; ואשמר כל גרעין באָמרי לזרעם שנית, ואקַוה כי ברבות הימים אקצור, אשר יספיק לכלכלני בלחם. אך רק בשנה הרביעית הרשיתי לי לאכול מן הדגן, ורק בצמצום גדול, כאשר יֵרָאֶה בהמשך ספורי; כי אִבדתי כל אשר זרעתי בעונה הראשונה, מבלי דעת לשמור את המועד הנאות, ואזרע ימים אחדים לפני בוא החֹרֶב, והזרע לא עלה, למצער לא עלה כאשר קויתי; אך עוד אשוב לספר על הדבר.
נוסף על השעורה הנזכרת למעלה, היו גם כעשרים או שלשים שבלי־ארז, ואשמרן גם הן. ויועיל לי גם הארז להכין לי לחמי, או נכון מזה, אָכלי, כי מצאתי דרך לבשלו לא אָפוי. ואולם זה היה רק כעבור ימים רבים. אך טוב כי אשוב אל ספר־יָמָי.
במשך שלשת או ארבעת הירחים האלה עבדתי בפרך לכלות את מלאכת חומתי; ובי"ד באפריל סתמתיה, ואתחכם לבוא בתוכה ולא בפתח, כי אם מעל לחומה, בסֻלָם, למען לא יֻכַּר בחוץ מאומה מביתי.
אפריל, ט"ז. – מלאכת הסלם נגמרה, ואעלה בו עד ראש החומה, אחרי־כן הרימותיו אחרי, ואורידנו פנימה; וכן הייתי סגור ומסֻגר, כי בפנים היה לי די מקום, ודבר לא יכל לבואני מן החוץ, מבלי אשר יעלה ראשונה על החומה.
למחרת היום, בו נשלמה מלאכת החומה, כמעט נהרס באחת כל אשר בניתי, ויהי כפשע ביני ובין המות. וזה הדבר: בהיותי עסוק פנימה, מאחרי אהלי, בעצם המבוא אל מערתי, התחלחלתי פתאם מפני רעש אדמה חזק!
וכה נדהמתי מעצם הדבר (כי מעודי לא קרני כדבר הזה, ולא דברתי עם אדם אשר קרהו גם הוא כדבר הזה), עד כי הייתי כאיש מת או מתעלף; ותנודת הארץ הֶחלתה את קֵבתי, כאדם אשר טֻלטל על פני הים; אך המולת הסלע הנופל העירתני, ובהקיצי ממצב קפאוני, נמלאתי זועה ולא חשבתי דבר, לבד אשר ההר נופל על אהלי ועל חפצי ביתי לקברני פתאם, ויפג לבי בשניה.
כחלוף התנודה השלישית, ולא חשתי עוד מאומה זמן מה, החל אֹמֶץ לבי לשוב אלי, אך לא קם בי עוד הרוח לעבור שנית את חומתי, מפחד להקבר חיים. ואשב דֹם על הארץ, נדכה ומשמים ולא ידעתי מה אעשה. ובכל העת ההיא לא בא בלבי כל מחשבת תשובה, מאומה, זולת „חָנֵּנִי, ד'!“ וכעבור הכל נגוז גם זה.
ובכן באתי לידי מחשבות על המעשה, אשר עלי לעשות לטוב לי; ואעלה בשִכלי, אשר אם האי נתון לרעש אדמה לעתים תכופות, לא יתכן כי אחיה בתוך מערה, ועלי לדאוג לבנות לי אהל לשבתי במקום גלוי, אשר אסובבנו חומה, כאשר עשיתי פה, וכן אהיה בטוח מחיות רעות או אנשים; כי אם אשאר באשר אני נמצא, אין ספק כי באחד הימים אֶקָבר חיים.
בשימי לב לכל זה, החלטתי להעתיק את אהלי מן המקום, אשר היה תקוע שם, תחת תהום ההר הנטויה. ואם ישוב להתנודד יפול בלי ספק על אהלי. ויעברו עלי שני הימים הבאים, י“ט וכ' אפריל, במחשבות, איך אעקר אהלי ואיפה אתקענו. ואחליט למהר בעבודה ולבנות לי חומת עמודים ועבותות במעגל, כבראשונה, ולהציב בתוכו את אהלי אחרי הִגָמרו. והָעֵז אָעֵז להשאר במקומי עד אשר יוכַן ויִגָמר הכל לעבור שמה. הדבר היה בכ”א בחדש.
אפריל, כ"ב. – למחרת הבקר החלותי לבקש עצות איך להוציא את הדבר לפעולות; ואהיה במבוכה רבה מפני המכשירים. היו לי שלשה גרזנים והמון קרדֻמות קטנים (את הקרדמות לקחנו אתנו לסחור בהם עם ההודים), אך בהרבותי לכרות ולבקוע בהם עץ קשה וחָדוק, נפגמו כֻלם ויקהו; ואף אמנם היתה לי אבן־משחזת, אך לא יכלתי לסבבה ולהשחיז בה את כֵּלָי. ואחשוב הרבה מחשבות, כאיש־מדינה על ענין נכבד, או כשופט הבא לשפוט אדם לחיים או למות. לקץ התקנתי לי אופן עם חבל, אשר יכלתי לסַבבו ברגלי, למען תהיינה שתי ידי פנויות.
אפריל, כ“ח וכ”ט. – כל שנים הימים האלה בליתי להשחיז את כלי, והמכונה לסִבוב משחזתי מפליאה לעשות.
אפריל ל'. – שמתי לב כי לחמי הולך ומעט, ואחל לנהוג חסכון, ואסתפק בִצְנים אחד ליום; ויֵצַר לי מאד.
פרק ט: רוֹבִּינְסוֹן מוֹצֵא עוֹד חֲפָצִים מִמַּפֹּלֶת הָאֳנִיָּה. – חֳלִי וּמַפַּח־נָפֶשׁ.
מאי, א'. – לעת בקר הבטתי לעבר הים, ואראה דבר־מה רובץ על שפתו, גדול מאד ודומה לחבית. כאשר נגשתי שמה מצאתי חביונה, ועוד שנים או שלשה חלקים ממפֹּלת האניה, אשר נגרשו אל החוף בהיות הסערה האחרונה; ובהביטי אל המפלת עצמה, נדמה לי, אשר היא בולטת על־פני המים מאשר בלטה תמול שלשום. בדקתי את החביונה, אשר נגרשה על החוף, ואִוָכח מיד, כי יש בה אבק־שרפה, אך המים באו בה והאבק הִתְעַבָּה ויהי לאבן. בכל זאת גלגלתיה הלאה, על־פני החוף, לפי שעה, ואתקרב אל־פני החול, ככל אשר יכלתי, אל מפלת האניה, לראות מה אמצא שם עוד.
ויהי ברדתי אל האניה, ואמצא אשר הונעה ממקומה בחזרה. פניה, אשר היו קבורים בחול, הורמו עתה, למצער, שש רגלים באויר; וההגה (אשר נֻפץ לרסיסים, ובכֹח המים נִתַק ממקומו, מיד אחרי בָדקי אותה באחרונה) טֻלטַל ויִזָרק הצדה; והחול נערם בגֹבה כזה מצד ההגה, אשר כמעט יכלתי לעלות שמה ברגל בשפל המים.
והדבר הזה הניא את מחשבותי כלה מן החפץ להעתיק את אהלי; ואיגע הרבה, ביחוד ביום הזה, למצוא דרך לבוא באניה; אך לא מצאתי כל פתח תקוה, כי כל פנים האניה היה סתום בחול. אך היות ולמדתי לבלתי התיאש מכל דבר, החלטתי לפָרֵק את חלקי האניה אחד אחד, בדעתי כי כל דבר אשר אציל ממנה יוכל3 להביא לי תועלת ביום מן הימים.
מאי, ג'. – החלותי לעבוד במשורי, ואגזר קורה, אשר חשבתי כי היא מַבריחה חלק מן המִכסֶה העליון או התחתון של האניה; ואחרי גָזרי אותה לשנים, פִניתי את החול, ככל אשר היה בידי, מן הצד הגבוה מכֹל, אך בעלות המים הכרחתי לחדל לעת עתה.
מאי, ד'. – יצאתי לדוג, אבל לא צדתי כל דג, אשר אעֵז לאכל ממנו, עד כי עיפתי במשחק הזה, ובעצם הרגע אשר אמרתי לחדול לכדתי דלפין; עשיתי לי חבל ארוך מחוטי־עבות, אך קרסים לא היו לי; ובכל זאת צדתי דגים לרֹב, ככל אשר יכלתי לאכל; את כל אלה יִבַשתי בשמש ואֹכלֵם יבשים.
מאי, מה' עד כ"ד. – מדי יום ביומו, עד היום הזה, עבדתי על המפֹּלת. ביגיעה רבה הִתַּקתי במטיל־הברזל מספר דברים, אשר בהכות המשברים הראשונים יצאו־נסחפו מתוכה: חביות אחדות ושתי תבות מתבות המלחים. ואולם בנשוב הרוח מן החוף לא בא אליו דבר, זולתי גזרי קורות ופִטָס גדול, אשר הכיל כמה מחזירי ברזיליה. ואוסיף לעבוד יום יום, עד ט"ו ביוני, לבד השעות אשר בהן אכלתי, וגם אלו היו, בכל עת העבודה הזאת, בגאות המים, למען אהיה נכון אחרי שפלם. ואַעלה אז קורות וקרשים וכלי ברזל, די לבנות בהם סירה טובה, לו רק ידעתי את המלאכה; כמו כן באו בידי, בזמנים שונים ובחתיכות שונות, כמאה ככר רִקועי פח עֹפרת.
יוני, ט"ז. – ברדתי אל עֵבר הים מצאתי צָב גדול. ויהי זה לי הצב הראשון אשר ראיתי, מפני רֹע מזלי, כנראה, ולא מהיותם מעטים באי הזה, כי לו נקריתי אל עבר האי השני, ומצאתי למאות בכל יום, כאשר אמנם נוכחתי אחרי־כן; אך מי יודע אם לא היו עולים לי במחיר יקר.
יוני, י"ז. – עסקתי היום בבשוּל הצב. מצאתי בו ששים ביצה. ובשרו ערב וינעם אז לחכי, אשר לא טעמתי כמוהו מעודי. כי זולת בשר עזים וצפרים לא טעמתי, מיום דָרכי על האי הנמאָס הזה.
יוני, י"ח. כל היום ירד גשם, ואֶשָאר בבית. נדמה לי אז אשר הגשם היה קר, וגם בגופי חשתי מעט קֹר, דבר אשר, לפי ידיעתי, לא יהיה ברֹחַב הזה.
יוני, י"ט. – חולה אנוש ורועד, כמו בהיות אויר קר.
יוני, כ'. – לא ידעתי מנוחה כל הלילה; מכאובים קשים בראשי וסמני קדחת.
יוני, כ"א. – חולה אנוש; נבהלתי עד מות, בהַכירי את רֹע מצבי להיות חולה ואין עזרה. התפללתי לד', הפעם הראשונה מעת הסערה בצאתי מהֻל; אך כמעט לא ידעתי את אשר אמרתי בשפתי ולמה אמרתיו, כי מחשבותי היו נבוכות.
יוני, כ"ב. – הוקל מעט; אך מחשבות־מחלה מבהילות.
יוני, כ"ג. – עוד הפעם הורע מאד; קֹר ורעדה, ואחרי־כן מכאוב־ראש חזק.
יוני, כ"ד. – הוקל הרבה.
יוני, כ"ה. – קדחת עזה מאד ארכה שבע שעות; חליפות קֹר וחֹם, ומעט זעה לאחרונה.
יוני, כ"ו. – הוטב; ומאין לי דבר לאכלה, יצאתי עם רובי, אך הייתי חלש מאד; בכל־זאת הֵמַתי עז, וברֹב עמל סחבתיה הביתה, ואצלה מעט מבשרה וָאֹכֵל. חשקתי מאד לטַגנו ולבשל מעט מרק, אך לא היה לי סיר.
יוני, כ"ז. – הקדחת גברה שנית, ואשכב כל היום במטה, ואכֶל ומשקה לא באו אל פי. חשבתי כי אמות מצמא; אך מרֹב חֻלשה לא יכלתי לקום ולקחת לי מעט מים לשתיה. הוספתי להתפלל לד‘, אך לא היתה ברוחי נכונה; ובהיות דעתי צלולה, הייתי בער ולא ידעתי כל תפלה, ואהיה שוכב וצועק: „ד’, הביטה את עָניי! ד‘, חוסה עלי! ד’, הנני נא!“ אדַמה כי לא חדלתי מִצעק במשך שעתים או שלש, עד אשר רָוַח לי, וארדם, ולא הקיצותי עד אישון לילה.
כאשר הקיצותי חשתי, כי הוקל לי הרבה, אך עודני חלש וצמא מאד; ומאין לי מים בכל ביתי, אֻלצתי לשכב עד הבֹקר.
לא היתה בי, אללי לי, דעת אלהים: כל התורה אשר קניתי לי מפי אבי, נשכחה מלבי בתוך החיים החַטאים, אשר חייתי במשך שמונה שנים, על־פני הים, בחברת מרעים ובוערים מן המדרגה התחתונה. לא אזכר אם באה בלבי בכל העת ההיא, מחשבה אחת, אשר תניעני להרים עיני למרום, אל השוכני בשמים, או להתבונן אל קרבי, לחַשֵב את דרכי; ויתקפני מין טִמטום הנפש, לבלי בַקֵש את הטוב ולבלי הִנָחֵם על הרע, ואהיה, כאשר יהיו רֹב מלחינו, ערל־לב, חדל־מחשבה ועושה בזדון; לא ידעתי יראת אלהים לעתות בסכנה, ולא רחשתי לו תודה, עת פדה מצרות נפשי.
אמת הדבר אשר בדרוך פה רגלי ראשונה על היבשה, ואראה כל בני לויתי, אשר היו אתי באניה, טבועים, ואני לבדי נצלתי מכֻּלָם, באה עלי פתאם כמו התעוררות עליונה ועליות נפש, אשר חסר רק מעט חסד אלהים, למען אבוא לידי תודת־אמת; אך כל זה עבר כל־עמת שבא, בצהלת שמחה רגילה, או נכון מזה, שמחתי כי חי אני, ולא חשבתי על היד הנדיבה אשר תמכתני בצרה, ותַפלֵני לטובה להצילני מכל הנותרים, אשר הלכו לאבדון, ולא נעורה בלבי כל שאלה, על מה באני כל החסד הזה, ולמה כה היטיב עמדי אלהים; ותהי בלבי רק השמחה המצויה אצל יורדי הים, בהמלט נפשם בשלום מרדת מצולות, אשר ילכו ויַטביעו כל רחשי לבבם בספל פונש, ומהרו לשכח את כל אשר מצָאָם; ואמנם כן חייתי עד עתה. וגם בהתיַשב עלי דעתי אחרי־כן, ולבי נפתח להבין את מצבי – איכה נדחתי אל הארץ הנוראה הזאת, רחוק מכל נפש אדם, רחוק מכל תקוה להוָשע, מכל אות פִדיון – ולא ראיתי לפני זולת תקות חיים וכי לא אגוע ברעב, עברה עד מהרה רוחי הנכאה, וייטב לי, ואשקוד על עבודתי להחיות את נפשי, ולא התעצבתי על מצבי, אשר בא לי מידי אלהים, ליַסרני על חטאתי. מחשבות כאלו עלו בלבי רק לעתים רחוקות מאד.
לא כן עתה, בנפלי למשכב, ומראות המות הרעות הופיעו לעיני ורוחי נעכרה תחת סֵבל המחלה, ואחלש מעצמת הקדחת, עתה החלו כליותי להתעורר מתרדמתן, ואוכיח את עצמי על אֹדות חיי בעבר, אשר ברשעתי קראתי למשפט אלהים, להביא עלי שבר על שבר, ולעשות בי נקמה גדולה.
„עתה“, קראתי בקול, „נמלאה נבואת אבי היקר; צדקת ד' השיגתני ואין פודה ומציל. לא שמעתי בקול ההשגחה, אשר אמרה להביאני למעמד־חיים, בו אחיה באֹשר ובשלוה; ולא חפצתי לראות בעיני את ברכת החיים האלה, וגם מהורי לא חפצתי ללָמדָה; ואעזבם לקונן על אִולתי, ועתה נעזבתי אני לקונן על תוצאותיה“. אחרי־כן צעקתי בקול: „הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ!“ ותהי זאת תפלתי הראשונה, אם נכון מאתי לקרוא לה כן, אשר התפללתי אחרי שנים רבות. אך טוב כי אשוב אל ספר־יָמָי.
פרק י: הוּא שָׁב לְאֵיתָנוֹ. – מוֹצֵא תַּנְחוּמִים בִּקְרִיאַת כְּתָבֵי־הַקֹּדֶשׁ. – יוֹצֵא לָשׂוּחַ בִּפְנִים הָאִי. – בּוֹנֶה לוֹ „בֵּית־קָיִץ“.
יוני, כ"ח. – השֵנה עודדַתני מאד, והקדחת כליל עברה, ואקום ממשכבי, ואשים לבי לחשוב, כי מעתה עלי להכין לי תמיד דבר־מה, להשיב את נפשי ולסעוד את לבי בנפלי למשכב. ויהי מַעֲשִׂי הראשון למלאות בקבוק גדול מים, ולהציגו על השלחן, אשר אוכל להשיגו מתוך מטתי; ולמען הסיר את תכונת המים הקרה והמחליאה, הטלתי בהם כשמינית הלוג רום, ואערבם יחד; אחרי־כן לקחתי נתח מבשר העז, ואֶצלנו על הגחלים, אך לא יכלתי לאכל ממנו בלתי מעט. התהלכתי מעט בחוץ לרוח היום, אך הייתי חלש מאד וגם עצוב ונכה־רוח, מפני מצבי הקשה ומיראה פן תשוב מחלתי מחר.
ומתוך חרדתי לשוב המחלה, זכרתי אשר בני ברזיליה לא יקראו לרופא בנפלם למשכב, כי־אם בטַבַק ישתמשו לכל מחלותיהם. ובאחת התֵבות היתה לי חתיכה מעִגול־טבק יָבש, ומעט אשר היה עוד ירוק ולא יבש.
אין ספק אשר ד' נחני בדבר הזה, כי בתבה ההיא מצאתי תרופת משנה: לרוחי ולגויתי. פתחתי את מכסה התבה, ואמצא בה את אשר בקשתי. לאמר, את הטבק, אך מצאתי בה גם את מעט הספרים אשר הצלתי; ואוציא אחד מספרי הקֹדש, אשר הזכרתי למעלה, ואשר עד היום הזה לא מצאתי פנָי וחשק לעיֵן בהם; ואביא את שניהם, את הספר והטבק, אל השלחן. אך לא ידעתי איך לעשות בטבק, וכמו כן לא ידעתי אם טוב הוא למחלתי או לא. ואנסה נסיונות שונים, כמו החלטתי, אשר אם לא יצליח בדרך אחת והצליח בשניה. בראשונה לקחתי עלה ואלעסהו בפי, ואמנם זה האפיל על מחי בתחלה, כי הטבק היה ירוק וחריף ואני לא הסכנתי בו הרבה; אחרי־כן לקחתי מעט ואֶשרנו שעה או שעתים במעט רום, ואֹמַר לשתות ממנו מנה אחת בלכתי לישון; ולאחרונה קִטַרתי מעט ממנו על מחבת־גחלים, ואשאף באפי מֵעֲשָׁנוֹ – כל עוד יכלתי שאת את החֹם והמחנק. ובינתים לקחתי את הספר, ואחל לקרוא בו, אך מֹחי היה הָלוּם מן הטבק מאשר יוכל לסבול את הקריאה בפעם ההיא; אך בפתחי את הספר בלי־משים, ותהיינה המלים הראשונות אשר הופיעו לעיני: „וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי.“ הדברים האלה התאימו מאד למצבי, ויפעלו על מחשבותי בעת קראי אותם, אך לא כאשר פעלו עלי אחרי־כן; כי המלה „אַחַלֶצך“ היתה זרה לאזני; הדבר היה כֹה רחוק, ולפי ידיעתי ונסיוני, כֹה נמנע; וכמו בני־ישראל קראו, עת הבטיח אותם משה לתת להם בשר לאכלה: „הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?“ כן החלותי גם אני לשאל: „הֲיוכל גם ד' לחַלצני מן המקום הזה?“ ובהיות כי לא ראיתי לי תקוה זה שנים אחדות, שבה אלי השאלה הזאת לעתים קרובות; ובכל־זאת פעלו עלי הדברים אשר קראתי פעֻלה עזה, ואהיה הוגה בהם בכל יום. השעה היתה מאֻחרה, והטבק, כאמור, עטף את ראשי, אשר חפצתי לישון; ואניח את מנורתי הדולקת במערה, פן אאֻלַץ לקחת דבר־מה בלילה, ואעלה על משכבי. אך לפני שכבי עשיתי את אשר נמנעתי מעֲשֹה כל יָמָי; כרעתי על ברכי, ואתפלל לאלהים כי ימלא את הבטחתו, אשר אם אקרא אליו ביום צרה יחַלצני. כהתימי את תפלתי הרצוצה והפגומה הריקותי את מִשרת הטבק אל פי, ותהי כֹה חריפה וחזקה מן הטבק, אשר רק בקֹשי בלעתיה; ואשכב כרגע. חשתי כי הרום התפרץ בחזקה אל ראשי, אך נפלה עלי תרדמה עמוקה, ולא הקיצותי עד כי זרחה השמש, והשעה היתה אל־נכון שלש אחרי־הצהרים למחרת היום; לא, כי עתה נוטה אני להאמין, אשר ישנתי כל היום הבא וכל הלילה ועד שלש למחרתים; כי אם לא כן נפלא ממני, איך יכלתי לפסֹח על יום אחד בחשבון ימות השבוע, כאשר נוכחתי שנים אחדות אחרי־כן. לו נספָה לי היום בעת אשר עברתי עבור ושוב את קו־המשוה, הייתי מחסיר יותר מיום אחד; אך ברור הדבר, אשר חסר לי יום בחשבוני, ולא ידעתי עד היום איכה נִהיָה הדבר. אך בין כה ובין כה, כאשר הקיצותי חשתי, כי היתה לי הרוחה ולבי שמח וטוב עלי; בקומי הייתי חזק מאתמול, קיבתי הוטבה, כי הייתי רעב; בקצרה, לא קדחתי למחר, ומצב־בריאותי הלך הלוך וטוב. זה היה בכ"ט בחדש.
והיום השלשים היה לי, כמובן, יום טוב; ואצא עם רובי, אך לא חפצתי להרחיק לכת. הֵמַתי עוף או שנים, אשר מראהם כאוז־הבר, ואביאם הביתה, אך עוד יראתי לאכלם. ואוסיף לאכל מביצי הצב, אשר היו טובות מאד. בערב שָנִיתי את הרפואה, אשר אמרתי כי היטיבה לי אמש, לאמר, הטבק השרוי ברום; אך הפעם לא הרביתי לשתות ממנו כבראשונה, ולא לעסתי מן העלים, אך גם לא שאפתי באפי מֵעֲתַר העשן. ביום המחרת, ראש חדש יולי, לא טוב לי כאשר קויתי; כי שב אלי מעט מקֹר הקדחת, אך לא הרבה.
יולי, ב' וג'. – שָנִיתי את הרפואה בכל שלשת האפנים; ואשתכר בה כבראשונה, וגם הכפלתי את המנה אשר שתיתי.
יולי, ד'. – הבקר לקחתי בידי את ספר־הקֹדש, ואחל לקרוא בכונה בברית החדשה; ואטיל עלי לקרוא שעה קלה בכל בקר וערב, אך לא התחיבתי לקרוא מספר פרקים, כי־אם ככל אשר יסבל מחי. לא עברו ימים מעַטים מעז הַחִלִי לעסוק במקרא, ואתעצב אל לבי על כל רעתי בימים עברו. המלים: „וכל הדברים האלה לא הביאו נֹחַם בלבבך“, לא הרפו ממחשבותי. ואתחנן לד' באמת ובתמים, אשר ישלח נֹחַם ללבבי; והנה קרני המקרה, אשר בקראי בעצם היום הזה, הגעתי אל הכתוב: „והוא נחשב שר וגואל לתת נֹחַם ולכפר עוון“. ואשליך את הספר ארצה, ואשא את ידַי ואת לבי למרום ברעד גילה, ואקרא בקול גדול: „אלי, אלי, הנקרא שר וגואל, תן נֹחַם ללבי!“ זאת היתה לי הפעם הראשונה בחיי, אשר אוכל להגיד בפה מלא כי התפללתי. כי ממעמקים קראתי לד‘, מתוך מצבי הנואש וברוח תקוה, אשר נסך עלי כתב־הקודש, רוח האֹמץ אשר בדבר ד’. ולמן העת ההיא החלה לפַעמני התקוה אשר ד' ישמעני.
מיום ד' עד י"ד בחדש כמעט לא עשיתי דבר, רק התהלכתי בחוץ ורובי בידי, מעט בכל יום, כאיש השב לאזר כחו אחרי מחלה אנושה; כי קשה לשער מה רבה חֻלשתי. דרך הרִִפוי, אשר בה אחזתי, היתה חדשה לגמרה, ואולי לא רֻפאה כן קדחת מעולם, ולא אוכל לעוץ לאיש לאחוז את הדרך הזאת, כאשר אדע מנסיוני. כי אם גם התגברתי לאחרונה על מחלתי, הנה הרפוי הועיל להחלישני; ולעתים קרובות באה עֲוִית בעצבי ובאברי, במשך ימים רבים. ובהתבונני למדתי, אשר היותי בחוץ בעונת הגשמים הזיקה מאד לבריאותי, ביחוד בגשמים אשר באו בלִוְיַת סערות ורוחות פרצים; והיות כי הגשם אשר נִתך בתקופת החֹרֶב, בא כמעט תמיד בסערות כאלו, נוכחתי כי הגשם הזה מסֻכן יתר על הגשם, אשר ירד בחדשי ספטמבר ואוקטובר.
עתה עברו עלי באי הנדח הזה כעשרה ירחים; התקוה להגאל ממצבי נמחתה כליל מלבי; ואחשוב אשר רגל אנוש לא דרכה על האדמה הזאת. ואחרי בַצרי את ביתי לפי רוחי, כאשר נראָה לי, התאויתי לתור את אִיִי, ולראות איזה גִדולי־אֹכל אוכל למצוא בו עוד, אשר לא מצאתי עד כה.
ומיום ט"ז ביולי החלותי להתבונן היטב ברחבי האי. תחלה עליתי במַעֲלֵה הנחל אשר בו קֵרבתי, כמסֻפר, את דוברותי אל החוף. ויהי כי עליתי כשני מילים, נוכחתי, כי גאות המים תעלה עד פה ולא תוסיף, וכי אין זה כי אם פלג מים נוזלים, חיים וצלולים וטובים לשתיה; אך בהיות עתה תקופת החֹרֶב, היה בו רק מעט מים, זעיר שם זעיר שם, ובכל אפן לא היה בו כל זרם. על גדות הפלג הזה ראיתי כמה כרים או נאות־דשא, שטוחים, רכים וירוקים; ובקִרבת הארץ העִלִית (אשר המים לא שטפוה מעולם, כאשר נקל לשער), מצאתי שפעת טַבַּק, ירוק ועולה בקנים גבוהים ואמיצים; ויהיו שם עוד צמחים למכביר, אשר לא ידעתים ולא ראיתים מעודי, ולא יכלתי למצוא את הסגֻלות המיֻחדות אשר אולי היו להם. – חפשתי את צמח הַכַּסָּבָא, אשר ממנו יעשו הוֹדֵי המקומות האלה את לחמם אשר יאכלו, אך לא יכלתי למצאו. ראֹה ראיתי נטעי אַלְוָה גדולים, אך לא הכרתים. ראה ראיתי קני־סכר שונים, אך גדֵלי־פרא ולא מפֻתחים, מאין איש מטפל בהם. הפעם אמרתי די לאשר גליתי היום, ואשוב, ואעמיק מחשבה איך אוכל להכיר את סגלות ותועלת כל פרי וצמח אשר אמצא; אך לא יכלתי לבוא לידי כל תוצאה, כי המעטתי מאד להתבונן בצמחי השדה בהיותי בברזיליה, ותהיינה ידיעותי מעט, בכל אפן מעטות מאשר אפיק מהן תועלת־מה עתה, בעת צרתי.
למחר, בט"ז בחדש, שבתי ללכת בדרך ההיא; ובהרחיקי לכת, מאשר הלכתי אתמול, באתי עד קץ הפלג ונאות־הדשא, והארץ היתה פה מכֻסה עצי־יער יתר מאשר עד כה. פה מצאתי פירות שונים, ביחוד אבטיחים גדֵלים בשפע רב על פני הארץ, ואשכלות ענבים על העצים; כי שריגי הגפנים עלו על הגזעים, ואשכלות הענבים, אשר היו בעִתם, היו בשלים ונחמדים למראה. ואשמח עליהם מאד, כי לא פללתי למצוא פה פרי נעים כזה, אך מנסיוני ידעתי, אשר עלי להִזָּהר ולאכל רק מעט מהם, כי זכרתי, אשר בהיותי בבֶרברי הפילו הענבים חללים רבים מן האנגלים שלנו, אשר היו שם עבדים, בהביאם עליהם שלשול וקדחת. אך היטבתי להשתמש בענבים האלה, ביַבשי אותם בשמש ובשָמרי אותם כִשמֹר אשישי ענבים או צמוקים, ואחשוב אשר ככלות הענבים בגפן יהיו גם מבריאים וגם ערבים לאכלה (ואמנם כן היו).
אחרי אשר בלתי שלשת ימים בדרכי, שבתי לביתי, כי כן קראתי מעתה לאהלי ולמערתי.
כאשר שבתי הביתה מן הדרך, חשבתי מתוך עונג על העמק הפורה ההוא ועל מראהו הנחמד, על היותו בטוח מסערות, על מימיו הטובים ורֹב עציו, ואוָכח אשר בחרתי לי את המקום הרע בכל האי לכונן שם את שִבתי. ולכן נתתי את לבי להעתיק את ביתי מפֹה, ולתור לי מקום בטוח כזה אשר בו נמצאתי, אך בחבל־האי הפורה והנחמד ההוא.
והמקום ההוא כה הִרבה ללַבבני, אשר בליתי שם, בימי יולי הנשארים, את רֹב זמני. ואולם שבתי ממחשבתי להעתיק שמה, ואבנה לי שם מעין בית־קיץ קטן, ואסובבנו מרחוק גדר חזקה, משוכת־עצים כפולה וגבוהה, כאשר אוכל להשיג בידי, יתדותיה נכונות וביניהן שיחים סבוכים. פה שכבתי לבטח, לפעמים גם שנים או שלשה לילות רצופים; ומִדי בואי עברתי בסֻלם, כדרכי, ואתאר לי בדמיוני, כי יש לי בית־שדה ובית־חוף. העבודה הזאת העסיקתני עד ראשית אוגוסט.
בראשית אוגוסט כליתי את בנין בית־הקיץ, ואחל לחיות חיי עונג ורוחה. בג' אוגוסט ראיתי, והנה הענבים אשר תליתי בשמש יבשים מאד, ויהיו לצמוקים מצֻיָּנים. אז החלותי לבָצרם מעל העצים, וגם היטבתי אשר עשיתי כן, כי הגשמים אשר מהרו לבוא, היו עושים בהם כָלָה, לגזול ממני את עקר מאכלי במשך החֹרף; כי אספתי כמאתים אגֻדות גדולות. ויהי אך בצרתים, ואביא את מרביתם הביתה, אל מערתי, והנה החל הגשם, ומאז, מיום י"ד באוגוסט, ירד הגשם, אם מעט ואם הרבה, בכל יום עד מחצית אוקטובר. ולפעמים נִתַּךְ בעֹז, אשר ימים אחדים לא יכלתי לצאת מפתח מערתי.
בעת ההיא ראיתי פתאם, כי רבתה משפחתי. לפני זמן־מה שמתי לב כי אחת מחתולותי אבדה ואיננה, ואחשוב כי ברחה ממני, או כי מתה באחד המקומות; ולא שמעתי על־אודותיה דבר, עד כי, לגֹדֶל תמהוני, שבה הביתה ושלשה גורים עמה. ויהי הדבר מוזר בעיני, כי בימים האחרונים הרגתי ברובי חתול־בר, כאשר קראתי לו, כי חשבתי אשר הוא שונה מחתולנו האירופי, ואולם הגורים היו ממין חתולי־הבית, כאִמָם, ושני חתולי היו נקבות – ויהי הדבר לפלא בעיני. אך מן השלשה האלה בא עלי אחרי־כן עָרוֹב של חתולים, ולא היתה לי הצלה מהם, עד כי השמדתים כשרצים או כחיות רעות, ואבריחֵם מביתי, ככל אשר יכלתי.
למן י“ד באוגוסט עד כ”ו בו, ירד הגשם בלי חשך, ולא יכלתי לצאת, כי שמתי לב לבלתי המָצא זמן רב באויר לח. ובהיות כֹה אסור, מָעטו מזונותי, ובהעזי לצאת פעמים הרגתי ביום אחד עז־בר, ובפעם האחרונה, בכ"ד בחדש, מצאתי צב גדול, ויהי לי למאכל תאוה. וכזה היה אָכלי בעת ההיא; אגֻדת ענבים לארוחת־הבקר; נתח מבשר העז או הצב צלוי לארוחת־הצהרים (כי לדאבון לבי לא היתה לי קלחת לבשל או לטַגן לי דבר־מה); ושתים או שלש מביצי הצב לארוחת־הערב.
במשך ימי מאסָרי במערתי מפני הגשם, עבדתי שתים או שלש שעות בכל יום, להרחיב את מערתי, ואחפור לאט־לאט לצד אחד, עד כי יצאתי מעבר השני להר. ואעשה לי פתח או מוצא, אשר היה מאחרי משוכתי או חומתי, ותהי לי דרך לבוא ולצאת בה. אך לא יכלתי לשלות כליל בהיות כֹה חשוף; כי בראשונה הייתי סגור ומסֻגר, ועתה נדמה לי אשר אני שוכן פרזות; אף כי לא היתה לפני עד היום נפש חיה אשר אירע מפניה, כי הגדולה בחיות, אשר נקרו לפני באי הזה, היתה עז.
ספטמבר, ל'. – היום הזה מלאה שנה, שנת שואָה, לבואי הנה. ספרתי את החֲתָכים בעמודי, ויצא לי אשר הייתי פה שלש מאות, ששים וחמשה ימים. ויהי לי היום הזה כיום מועד! ואקדיש את כֻלו לעבודת האלהים, ואשתטח על הארץ להתפלש בעפר, ואתודה לפני ד' על חטאַי, ואצדיק עלי את כל משפטיו הישרים, ואתפלל אליו אשר יביט את עָניי, ישלח מלאכו ויושיעני. ולא נגעתי בכל דבר אֹכל שתים עשרה שעה. ורק אחרי בוא השמש אכלתי צנים אחד ואשכול צמוקים, ובכן עליתי על משכבי, ואכַלה את יומי כל־עֻמת שהחלותיו. כל השנה ההיא לא שמרתי את השבתות; כי מתחלה לא עלו בלבי כל מחשבות אמונה ודת, וכעבור זמן־מה גם חדלתי להבדיל את השבועות על־ידי החתך הארוך מכֻלם ליום השבת, ואמנם לא ידעתי את סדר הימים; אך עתה בהביאי את כל הימים במספר, מצאתי אשר הייתי פה שנה תמימה, ואחלקנה לשבועות, ואיַחֵד כל יום שביעי לשבת; אף כי לאחרונה מצאתי, כי חסר לי יום או יומים בחשבוני. אחרי זמן־מה החלה הדיו אשר אתי לחסור, ואנהג בה מעתה חשבון, ואכתוב רק את המקרים הנכבדים אשר קרו בחיי.
ימות הגשמים וימות החמה החלו להופיע לי בעִתָּם, ואלמד להבדיל בין התקופות ולהתכונן לקראתן כיאות; אך הנסיון הזה עלה לי במחיר יקר.
ובעוד דְגָני גדל בשדה, גליתי דבר קטן, אשר היה לי לתועלת אחרי־כן. אך עברו הגשמים, והאויר החל לטהר בירח נובמבר, בערך, ואלך לבקר את העמק בו בניתי לי את בית־הקיץ, ואמצא שם הכל על מקומו בשלום, אף כי לא באתי שמה זה חדשים אחדים. המעגל, או המשוכה הכפולה אשר עשיתי לי היתה חזקה ושלמה, והמַטות, אשר כרתי מן העצים הצומחים שם, נקלטו ויצמיחו ענפים ארֻכּים, כדרך הערבה השבה לצמוח בשנה הראשונה אחרי גַדֵּע ראשה; אך לא ידעתי לכַנות בשֵם את מין העץ אשר ממנו כרתי את המַטות. השתאיתי אף שמחתי לראות את העצים הרכים גדֵלים; ואקַצצם ואפָארם ואצמיחם אשר יִשווּ איש לרעהו, ולא יאֻמן מה יפתה קומתם, אחרי צמחם שלש שנים. ואף כי המשוכה הקיפה את המקום במעגל, אשר אֹרך קָטרו הגיע לארבעים אמה, הצֵלו העצים על כל החלקה, ויהי שם צל עָבֹת, די לשכב שם כל עונת החֹרֶב. ודבר זה עוררני לכרות עוד מטות כאלה, למען אעשה לי משוכה כזאת בחצי עגול מסביב לחומתי (לאמר, מסביב לביתי הראשון); ואעשה כן. ואטע את העצים או המטות בשורה כפולה, במרחק חמש עשרה אמה מגדרי, וימהרו לצמוח; ויהיו בתחילה כסכך יפה לפני ביתי, ואחרי־כן היו לי גם לחומת־הגנה, כאשר אספר במקומו.
פרק י"א: רוֹבִּינְסוֹן הוֹלֵךְ לָתוּר אֶת אִי מוֹשָׁבוֹ.
עֲתָּה נוכחתי, כי תקופות השנה תחלקנה פה לא לקיץ וחרף, כאשר יהיה באירופה, כי־אם לימות גשמים ולימות חמה; כזה: מחצי פברואר עד חצי אפריל – גשמים; בהיות אז השמש בתוך, או בקרבת קו־המשוה; מחצי אפריל עד חצי אוגוסט – חֹרֶב, בהיות אז השמש מצפון לקו־המשוה; מחצי אוגוסט עד חצי אוקטובר – גשמים, בשוב אז השמש אל קו־המשוה; מחצי אוקטובר עד חצי פברואר – חרב, בהיות אז השמש מדרום לקו־המשוה.
ימות הגשמים יש אשר רבו ויש אשר מעטו, הכל לפי נְשוב הרוחות; אך בדרך כלל נשמרו התקופות בענין. אחרי־כן מצאתי בנסיוני, אשר לא טוב היותי בחוץ בעת הגשם, ואשים לב להסתפק בצֵדה עודפת, למען לא אהיה אנוס לצאת. ואשב בית, ככל אשר יכלתי, במשך ירחי הגשם. ובעת הזאת מצאתי לי עבודה רבה ומתאימה לזמן; ותהי לי שעת־כֹשֶר להתקין לי דברים, אשר לא יכלתי לעשותם, רק בעבודה קשה ובהתאַמנות בלתי־פוסקת. ביחוד נסיתי נסיונות שונים לקלוע לי לבדי סל; אך כל הנצָרים אשר הבאתי היו כֹה פריכים, אשר לא צלחו לכל. ואפיק עתה תועלת נפלאה מזה, אשר בעודני ילד, הייתי מתענג לעמוד ליד בית־מלאכת־סלים בעיר מגורי אבי, לראות בעשות הפועלים את מעשי קליעתם; ובהיותי אז, כדרך־הילדים, אץ לעזור ומתבונן חרוץ במעשה ידיהם, ולפעמים גם שולח יד במלאכתם, ידעתי את כל דרכי העבודה הזאת, ולא חסר לי דבר זולתי חמרים. ובעלות במחשבתי כי ענפי העץ, אשר מהם כרתי את המטות ששבו לצמוח, יוכלו להיות אמיצים כגֶמי, ערבה וערבי־נחל, אמרתי אנַסה. ואמנם למחר הלכתי אל בית־הקיץ אשר לי, ואקצוץ מעט מן הזלזלים הרכים, ואמצאם מתאימים בַכֹל לחפצי, ואבוא בפעם אחרת מזֻיָן בגרזן לקצוץ לי אגֻדה גדולה, ואמהר למצוא, כי היה שם רב מאד. ואשטחם ליבשם בתוך מעגלי, או משוכתי, ובהיותם טובים למלאכה נשאתים אל מערתי, ובמשך כל עונת הגשמים הבאה התעסקתי שם בקליעת סלים שונים; מהם לשאת עפר, ומהם גם לשאת כל דבר אשר אמצא לנחוץ. ואם גם לא הצלחתי לעשותם משֻכללים ויפים, הנה עשיתים נאותים לחֶפצי: ואשתדל להרבות ככל אשר יכלתי; ויהי כי מָעטו מעשי קליעתי, עשיתי חדשים, וביחוד סלים חזקים ועֻמקים, במקום שקים, להחזיק בהם את דגני, אם ד' יבָרך את קצירי.
הזכרתי למעלה, כי התאַוֵה התאויתי לראות את כל האי, וכי עליתי במַעלה הפלג עד בואי אל המקום, שם בניתי לי את בית־הקיץ, ואשר משם היה לי מראה על־פני הים מעבר השני לאי. והנה החלטתי עתה לעבור דרך כל האי, עד הגיעי אל שפת הים מעבר מזה. ואקח את רובי, אחד הגרזנים וכלבי, מנת אבק־שרפה וכדורים יותר מן הרגיל, ושתי חלות־צנימים ואגֻדת צמוקים גדולה בילקוטי, וכן יצאתי לדרך. כאשר עברתי בעמק, ליד בית־הקיץ אשר לי, כמסֻפר, נראה לעיני הים מצד מערב, ובהיות היום בהיר הבחינה עיני ברור ארץ, אי או יבשה, לא ידעתי להגיד, אך היא שכנה בגֹבה גדול, ותשתרע ממערב דרומה־מערבה, במרחק רב; ולפי אשר שערתי, לא היה המרחק פחות מחמשה עשר עד עשרים מיל. לא יכלתי להגיד איזה חלק־תבל היה זה; אך ידע ידעתי, אשר זה אל־נכון בגבול אמריקה, ולפי כל אשר צָפיתי, קרוב למושבות ספרד; ואולי ישבו שם פראים, אשר לו נקריתי שמה והייתי בכל רע. עתה הודיתי בסדרי ההשגחה, ואחל להכיר ולהאמין, אשר כל מעשיה לטובה; כן, הנחתי את דעתי בזה, ואחדל לעַנות את נפשי במשאלות־שוא ולבוא שמה. ועוד זאת, אחרי חָשבי מעט בדבר, אמרתי ללבי: אם הארץ הלזו היא החוף הספרדי, אראה אל־נכון בזמן מן הזמנים אניה באה או שבה בדרך הזאת; ואם לא – וידעתי אשר אין זאת כי אם אסף פראים, בין מושבות ספרד וברזיליה, אשר תושביה הם הרעים בפראים, בהיותם אוכלי־אדם, ולא יחוסו לרצוח ולאכול כל נפש אדם אשר תפול בידיהם.
תפוס במחשבות אלה הלכתי לאטי הלאה, ואראה אשר עבר האי הזה טוב ונחמד לאין עֲרֹך מן המקום, אשר בחרתי לי למושב: הבקעות, או נאות־השדה, כלולות בהדר פרחים וירק דשא וזרועות חורשות נחמדות. ראיתי שם המון תֻכיים, ואתאוה לצוד לי אחד מהם, למען אגדלהו לתרבות ואאַלפהו אשר ישיח אלי. ואמנם אחרי עמל מעט תפשתי תֻכי רך בזרקי בו מקל, ואחרי אשר השיבותי את רוחו הבאתיו הביתה; ותעברנה שנים עד כי הצלחתי לאַלפהו לשון אדם; אך לאחרונה לָמד למַלל ברור את שמי.
הטיול הזה ענגני מאד. בעמקים מצאתי מין ארנבות ושועלים; אך שונים היו מכל המינים, אשר ראיתי במקומות אחרים; לא מלאני לבי לאָכלם, אף כי הרגתי רבים מהם; אף אמנם לא היה לי כל צֹרך לסַכֵן את נפשי, כי לא ידעתי מחסור וארֻחתי טובה מאד, ביחוד בשר שלשת המינים האלה: עזים, יונים וצַבים.
ויהי כי באתי אל שפת־הים, ואִוכח עד מהרה, אשר אויתי לי למושב את הרע בכל עברי האי; כי אדמת החוף היתה פה מכֻסה צבים לאין מספר, בעוד אשר במקומי מצאתי רק שלשה במשך שנה וחצי. פה היו גם עופות ממינים שונים לאלפים ולרבבות; ומהם אשר לא ראיתי מימי, ובשר רבים מהם ערב מאד, אך לא ידעתים בשמותם, זולת המין הנקרא פנגוִינין.
אודה ולא אבוש, אשר פה היה טוב לאין ערך מאשר במקומי, אך לא היה לי כל חפץ להעתיק. כי אחרי אשר ישבתי בביתי זמן רב, היה בעיני כמולדת יקרה, וכל עת היותי פה חשתי, אשר אני בדרך ובנֵּכָר. בכל זאת הוספתי ללכת לארך החוף מזרחה כשנים עשר מיל, לפי אשר אשער, ובנעצי עמוד גדול על שפת־הים לציוּן, אמרתי לשוב הביתה, למען אבוא הנה בפעם השנית, בצאתי ממזרח מעוני ובסבבי עד בואי אל עמודי. אך על זה אשוב לספר במקומו.
בתשובתי אחזתי לי דרך אחרת, כי אמרתי, עיני תוכל להקיף את האי, אשר לא אוכל לתעות מדרך ביתי, בראותי את כל הארץ לפני; אך משגה היה אתי. אחרי לכתי כשנים או שלשה מילים, ראיתי והנה אנכי בעמק רחב־ידים, מֻקף הרים, וההרים מכֻסים יערות, ולא יכלתי למצוא את דרכי, זולתי בדעתי את מצב השמש בשעה הזאת, אך נוסף לצרתי היה ערפל במשך שלשה או ארבעה ימים, כל עת היותי בעמק הזה, ולא נראתה השמש, ואלך מדחי אל דחי, ולאחרונה אֻלצתי לשוב אל שפת־הים ולמצוא את עמודי, למען אשוב בדרך אשר באתי בה. אחרי־כן שבתי בדרכים קלות הביתה, האויר חם מאד, ורובי, חָמרֵי נשקי, גרזני ויתר חפצי עלי משא לעיפה.
פרק י"ב: הוּא שָׁב לִמְעָרָתוֹ. – הַצְלָחָתוֹ בַּעֲבוֹדָה חַקְלָאִית.
בּהְיוֹתִי בדרך שובי, התנפל כלבי פתאם על גדי רך ויאחז בו; וארוץ אליו מהרה, ואתפשנו, ואצילנו משני הכלב; ואֹמַר לנסות להביאו הביתה; כי כל הימים חפצתי לצוד לי גדי חי או שנים, למען אגַדל לי מין עזי־בית, אשר תספקנה לי בשר, ככלות אבק־שרפתי וכדורי. עשיתי ענק לצוארו ובחבל שזור מחוטי־עבות, אשר היה תמיד עמי, נהגתיו אחרי בעמל מעט, עד אשר באתי אל בית־הקיץ אשר לי, ואסגרנו ואניחנו פה, כי נפשי כלתה מאד להיות בבית, אחרי אשר לא הייתי שם זה כירח ימים.
ואשב בבית כשבוע ימים, להנפש ולהחליף כח, אחרי אשר עֻניתי בדרך ארֻכָּה; ואתן את רב עתותי לעבודה הנכבדה לבנות כלוב למען פוֹל התֻּכי, אשר החל לשקוד על למודו ולחיות עמי ברֵעות רבה. ואזכור את הגדי המסכן, אשר כלאתי בתוך המשוכה הקטנה, ואחליט להביאו אלי הביתה או להאכילו שם. ואלך ואמצאהו באשר הנחתיו (כי איכה יכל לצאת?) ויהי כמעט גֹּוֵעַ מרעב. ואצא, ואקטוף מענפי העצים ונצרי־שיחים, אשר יכלתי למצוא, ואחרי אשר אכל מעט אסרתיו כבראשונה לנהגו מפה; אך הוא היה כה שקט ונכנע מרעב, אשר לא היה לי כל צרך לאסרו, וילך אחרי ככלב. וככל אשר הוספתי להאכילו, כן הפך להיות יצור עֹנג ונחמד, ויהי מאז לבן־ביתי, ולא חפץ לעזבני עוד לעולם.
ורק עתה נתתי את לבי להבין, מה מאֻשרים חיי אשר אני חי פה, למרות כל העני והדחק, לעֻמת החיים הרעים, החַטָאים והארורים, אשר חייתי במשך כל ימי עֲבָרי. ובהשתנות עצבוני ושמחתי גם שניהם, השתנו גם שאיפותי והגיונותי וגם תענוגותי חדשים מאשר היו בבואי הנה, או במשך שנתים הימים אשר עברו. בראשונה, בצאתי לצוד ציד או לראות בארץ, אחזתני פתאם חרדת נפש מתוך הכרת מצבי, ולבי מת בקרבי בחשבי על היערות, ההרים והמדבריות אשר סביב שתו עלי, ובדעתי אשר אני שבוי אסור באזיקי הנצח אשר לים, בישימון לא־נושב וגאֻלה רחוקה. ברגעי השלוה לנפשי היה זה בא עלי פתאם כסערה, ואפרש את כַפי ואגעה בבכי כילד. יש אשר חרדתי ככה בעצם עבודתי, ואשב לארץ, נאנח ומשמים שעה או שעתים רצופות ומיום ליום יֵרע לי, ולא יכלתי לפרוץ בדמעות, או להוציא מורשי־לבבי במלים, אולי ירוח לי, ועָצבי ימעַט אחרי אשר הֹעֲרָה כן.
ובכן, בתכונת רוח כזאת, נכנסתי אל השנה השלישית; ואם גם לא עִניתי את הקורא בתאור מפֹרָט ממעשַי בשנה הזאת, כאשר עשיתי בשנה שעברה, הנה נכון מאתי להעיר פה, אשר רק לעתים רחוקות הייתי בטל מעבודה. כי חִלקתי את עתותַי תמיד לפי עבודת היום אשר היתה לפני. ראשית חכמה, שִלַמתי חובתי לבוראי, ואקרא בכתבי־הקֹדש, אשר קבעתי להם זמן־מה, שלש פעמים ביום; שנית, יצאתי עם רובי לבקש את אכלי בשדה, ובזה בִליתי כשלש משעות הבֹקר, אם לא ירד גשם; שלישית, ערכתי, המלחתי, שִמרתי ואבשל את צידי, אשר צדתי חי או מת למחיתי; לזה נתתי את רֹב שעות יומי, בעמוד השמש ברום הרקיע, וגבורת החֹם גדולה מאשר אוכל לצאת; וכן נשארו בידי רק כארבע שעות בערב לעבודה אחרת; ורק לעתים רחוקות יש אשר החלפתי את שעות הציד בשעות העבודה, ואעבוד בבקר ואחרי הצהרים יצאתי לצוד את צידי.
למעוט זמני לעבודה טוב כי אוסיף גם הקשי הרב אשר בעבודתי: על־ידי חֹסר המכשירים, העדר העזרה ואִמון־הידים, לקח כל דבר אשר עשיתי פי־עשרה בעִתִי; למשל, שנים וארבעים יום טרחתי לעשות לי קרש למדף ארוך, אשר חסר לי במערתי, בעוד אשר שני נגרים במכשיריהם ובִמכוֹנָם היו יכולים לעשות ששה מעץ אחד בחצי יום.
אך אנכי כן עשיתי: עלי היה לכרות עץ גדול, אשר יצא לי קרש רחב. ואכרות את העץ במשך שלשה ימים, ועוד יומַיִם קִצצתי את ענפיו ואעשה ממנו סדן או קורה; ואפַצֵל ימים רבים שבבים משני עבריו עד כי יכלתי להניעו; אחרי־כן הטֵיתיו ואקציע את צדו האחד מן הקצה אל הקצה, עד היותו חלק ושטוח כקרש; אחרי־כן הפכתיו ואקציע את הצד השני, עד היות עָביו כטפח, ויהי חלק מזה ומזה. נקל לכל אדם לדַמות בנפשו את יגיע כפי בעבודה כזאת; ואולם עבודתי ואֹרך־רוחי הועילוני לשאת הכל. הזכרתי כל הדברים האלה בפרטים, למען יובן איכה בליתי עת רבה כזאת על עבודה מצערה, כי כל דבר אשר יֵעשה קל מהרה בעזרת מכשירים, דרש ממני יגיעת לא־אנוש ובזבוז זמן, בהיותי לבדי ועושה הכל באצבעותי. ובכל זאת לא אמרתי נואש, ובעבודה ואֹרך־רוח הצלחתי במעשי, ובכל דבר אשר נטל עלי לעשותו לפי מצבי, כאשר יֵרָאֶה הלאה.
עמדתי עתה בירחי נובמבר ודצמבר, ואחכה לראות את קציר שעורי ואָרזי. השדה אשר זִבלתי ונַרתי להם, לא היה רחב־ידים; כי זרע שני המינים גם יחד לא רב מאיפה אחת, כי יבול מלא אבד לי, בזרעי בעונת החרֶב. אך עתה קויתי לקציר טוב מאד, והנה ראיתי פתאם, אשר עוד פעם נשקפה לי סכנה לאבד הכל על־ידי אויבים מכל המינים, אשר כמעט לא היתה יכלת להשמר מהם; וביחוד העזים ויצורי־השדה, אשר קראתי להם ארנבות, אשר בטָעֳמם את מֶתֶק הקָנים הירוקים, רבצו בהם יומם ולילה מעת עלותם, וילחכום עד עפר, אשר לא יכלו עוד לעשות שבלת.
לא היתה לפני כל תרופה אחרת, כי־אם לסגור על השדה מסביב במשוכה, ויעלה לי הדבר בעמל אין קץ, ביחוד מהיותי אנוס להחפז במלאכתי. אך בהיות נירי קטן, לפי תבואתי, הצלחתי לבַצרו מסביב באפן מספיק במשך שלשה שבועות; ואחרי אשר המֵתי ביריה אחדים מן המחבלים לאור היום, הושבתי את כלבי לשמור בלילה, ואאסרנו בחבל וביתד ליד השער, למען יעמוד שם ונבח כל הלילה; וכעבור זמן־מה עזבו את המקום, ודגני עלה להפליא וימהר להבשיל.
וכמו החיות השחיתו את דגני בעודו באבו, כן באו עתה הצפרים להשחית את השבלים; כי בלכתי באחד הימים לראות בשדותי, ואמצא את קָמָתי מוקפה המון צפרים ממינים שונים, ובבואי עמדו במקומן ותארובנה עד אם הלכתי: עד מהרה שלחתי כדור בעדתן, כי רובי היה תמיד לימיני, ואמית שלש מהן. הרימותין, ואנהג בהן כאשר ינהגו אצלנו באנגליה בגנבים ידועים, לאמר, תליתין בחבלים, למען תהינה לזעוה לכל כנף. אין לשער את גדל הפּעֻלה! הצפרים לא שבו עוד אל התבואה, יתר על כן, כי עזבו את כל חבל האי הזה, ולא יספתי לראות צפור בקרבת המקום הזה, כל עוד מפלצותי מוקעות לעין השמש. ואשמח על הדבר, כאשר תבינו, ובאחרית נובמבר, אשר היה לנו האָסיף השני בשנה, קצרתי את תבואתי.
ודבר הקציר כבד ממני, כי לא היה בידי לא מגל ולא חרמש, ובכל תחבֻלותי עלה בידי לעשות לי מעין מכשיר כזה מאחת החרבות הרחבות, או המאכלות, אשר המלטתי בין הנשק מתוך האניה. אך בהיות תבואתי מעטה, הרימותי את המכשול הזה, ואקצרֶהָ כלה, כי רק את השבלים אשר מלמעלה כרתי, ואשאן בסל גדול אשר עשיתי; ואמללן באצבעותי, ולסוף מצאתי במקום איפת הזרע, כשני חמרי ארז וכשני חמרים וחצי שעורים; כל זה רק לפי אֹמֶד, כי כְלי עשוי למֹד בו לא היה אתי.
ויחזק לבי, כי חזיתי לי אשר ברבות הימים יֵרָצה לפני ד' לכלכלני בלחם; אך פה באתי שנית במבוכה, כי לא ידעתי איך לטחון או לעשות קמח מדגני, או גם לנקותו ולהבֵרו. ולו גם עשיתיו לקמח, איכה אעשנו ללחם? ולא גם עשיתיו ללחם לא אדע לאפותו. ומפני הדאגות האלו, ומחפצי לצבור לי אוצר בר מספיק, אשר יבטיח את מִחְיתי לארך־ימים, החלטתי אשר לא אכל מן הדגן הזה ורק שמר אשמרנו להיות לי לזרע לעונה הבאה. ובינתים אמרתי להקדיש את כל מחשבותי ושעות־עבודתי להשלמת המפעל הגדול – להכין לי לחם.
ונכון יהיה אם אגיד, אשר מעתה עבדתי ללחמי. הדבר מופלא מעט, ואדמה אשר מעטים נתנו לבם לחשוב, מה רב הוא מספר הדברים הקטנים הנחוצים למען הכשיר, הוציא, נַפות, עשות והשלים את המזון האחד – לחם. ואני אשר הגעתי למצב־בראשית כזה, נואשתי יום יום, ואיטיב לחוש את קֹצֶר ידי בכל שעה, ביחוד מאז השגתי מלוא הקמץ זרע־דגן אשר בא לי, כמסֻפר למעלה, בבלי דעת וכמו מיד ד'.
ראשית כל לא היתה לי מחרשה לחרוש את אדמתי, וגם לא אֵת או מעדר להָפכה; אמנם את החסרון הזה מלאתי באת־העץ, כאשר ספרתי למעלה, אך העבודה קשתה על־ידי כן. ובזרעי את הדגן לא היתה לי משדדה, ואהיה אנוס לעבור על המענית ברגלי, ולגרור על־פניה שוכת־עץ כבדה מאד לשָרטה, כי כן יהיה נכון מאתי לקרוא לזה, תחת לגרף או לשַדד. אחרי כן חסרתי טחנה לטחון את דגני, נפה לנפותו, שמרים ומלח לעשותו לבצק ותנור לאפותו. וכל אלה עשיתי בלעדי הכלים, כאשר יסֻפר במקומו; והדגן היה לי טובה גדולה אשר אין לה ערוך. והיות כי החלטתי לבלתי גַעת בדגן עד אם יהיה לי רב, הקדשתי את ששת הירחים הבאים לעבודה ולמחשבות, למען אסתפק בכל המכשירים הנחוצים להכין לי דגן לפי
צָרכי.
פרק י"ג: הוּא יוֹצֵר לוֹ כְּלֵי־חֶרֶס, וּמוֹצֵא דֶרֶךְ לֶאֱפוֹת לָחֶם.
אַךְ עתה היה עלי להגדיל את אדמת־זרעי, כי הזרע אשר היה בידי הספיק לזרוע כצֶמד שדה. ואעבוד בראשונה שבוע ימים, למצער, להתקין לי אֵת; וככלותי לעשותו היה בידי רק כלי מגֻשם וכבד מאד ודורש עבודת־משנה לעבוד בו. אך גברתי גם על זה, ואזרע את זרעי בשתי חלקות־אדמה ישרות בקרבת ביתי, ככל אשר יכלתי למצוא מתאים לחפצי, ואבַצרן מסביב במשוכה, ואכרות את המַטות מן העץ אשר נטעתי בראשונה, ואדע כי יצמחו, וכי מקץ ימים תהיה לי משוכת־חדק, או משוכה חיה, אשר רק מעט יהיה עלי לתקן. לעבודה הזאת נתתי שלשה ירחים תמימים, כי היתה אז, עונת הגשמים, וימים רבים לא יכלתי לצאת מפתח מערתי. ובבית, לאמר, בהיות הגשם ולא יכלתי לצאת, מצאתי לי ענינים שונים לענות בהם. תמיד בעת עבודתי מצאתי שעשוע לנפשי, בשוחחי עם התֻכי ובאלפי את לשונו לדבר; עד מהרה למדתיו לדעת את שמו, ולאחרונה גם לבטאו בקול – פּוֹל. ותהי זו המלה הראשונה אשר שמעתי באי מדוברה בפי זולתי. אך לא היתה זאת עבודה, כי־אם עזר לעבודתי. ותהי עתה על ידי מלאכה אחרת: נַסֵה נסיתי בדרכים שונות לעשות לי מספר כלי חרס, אשר חסרונם הציק לי מאד, אפס כי לא הצלחתי. והנה בהתבונני אל חם האקלים ידעתי נכונה, אשר אם רק אמצא פה חֹמֶר אוכל לעשות לי דבר דומה לסיר, ויִבַשתיו בשמש, עד כי יחזק, אשר אוכל לשאתו ולהחזיק בו דבר־מה יבש, אשר יושם בו; ובהיות הכלי הזה נחוץ לי עתה, בגשתי להכין לי קמח וכו', החלטתי להכין לי מעט כלים גדולים, ככל אשר אשכיל לעשות, אם רק יוכלו לעמוד הכן ככדים, למען החזיק כל דבר אשר יושם בהם.
לא אחפוץ אשר הקורא ינוד או ילעג לי, בספרי את כל הדרכים השונות והמשונות אחזתי, למען השיג את החמֶר, איזה יְצוּרֵי־יוֹצֵר מגֻשמים ומכערים עשיתי, כמה מהם נחרבו ויהיו למפלת, מאין ביכלת החמר לשאת את משא עצמו, כמה מהם התפוצצו בחם השמש הגדול, כי נחפזתי להוציאם החוצה, וכמה מהם התפרכו לרסיסים בגעתי בהם לפני היבוש ואחריו; בקצרה, אחרי אשר עמלתי הרבה למצוא את החמר, לחפרו, להביאו הביתה, ללושו ולעבוד בו, לא הצלחתי לעשות כי־אם שני גָלמי־חמר מכערים (לא אוכל לקרוא להם כדים) בעבודת שני ירחים, בערך.
ואחרי אשר השמש אָפָתם וחִסְמָתַם, הרימותים בזהירות, ואשימם בתוך שני סלים קלועים גדולים, אשר עשיתי למענם למען לא ישברו; ואת הרֶוח המעט, אשר נשאר בין הסיר ולסל, מלאתי תבן מן הארז והשעורה; ואחשוב אשר שני הסירים האלה, בעמדם תמיד במקום יבש, יחזיקו את דגני, ואולי גם את הקמח, אם אצליח לכתוש את דגני.
ואם אמנם לא הוצאתי לפעל את מחשבתי, לעשות לי סירים גדולים וטובים, הנה עלה בידי להתקין לי כלי חפץ קטנים ושונים: קדרות קטנות עגולות, קערות שטוחות, צפחות, פַכים וכל דבר אשר השיגה ידי לעשותו; וחֹם השמש אפה את כֻלם ויחַסְמֵם היטב. אך בכל אלה לא השגתי את חפצי, לעשות לי סיר־חרס להחזיק בו נוזלים, ואשר יוכל להשפת על המדורה, כי הם לא צלחו לזאת. ויקרני המקרה, אשר אחרי־כן, בהבעירי אש גדולה לצלות את בשרי, ובבואי לכַבותה אחרי שעשיתי את חפצי, מצאתי באש שֶבֶר־חרס מכלי החמר אשר לי, והוא שרוף לאבן ואדם כלבֵנה. שמחתי בראותי זאת, ואֹמר לנפשי, אשר הם נתנים להִשָרֵף בהיותם שלמים כאשר כן ישָרפו שבורים.
ולזאת העמקתי חקר, איך לערוך את אִשִׁי, אשר אוכל לשרוף בה סירים אחדים. לא ידעתי דבר על־אודות מַלְבֵן, או כבשן, אשר ישרפו בו היוצרים, גם לא לצפותם עפרת, אף כי היה בידי מעט עפרת לעשות כן. ואשים שלש צפחות גדולות4 ושנים או שלשה סירים לערֵמה, איש על אחיו, ואערוך את העצים מסביב להם, וערמת גחלים גדולה תחתיהם; ואוסיף על האש חָמרי־בעֵרה חדשים מסביב, מחוץ ומלמעלה, עד כי ראיתי את הסירים והנה הם אדמדמים מחם מבפנים ולא התפוצצו. וכאשר ראיתים אדמים כלם, ואניחם בחֻמָם זה כחמש או שש שעות, עד כי מצאתי אחד מהם, אשר אמנם לא התפוצץ אך נמס ויזל, כי החול אשר היה מערב בחמר, נמס מכח החם, ולו הנחתיו עוד זמן מה באש, כי אז נִתך לזכוכית. אף רִפיתי את האש מעט מעט, עד כי הועם צבע הסירים האדם, ובשמרי עליהם כל הלילה, לבל תכבה האש מהרה, מצאתי בבקר שלש צפחות, לא אגיד יפות, אך טובות מאד, ושני סירים אשר נשרפו כראוי; ואחד מהם היה מצפה כֻלו במַתַך־החול.
ותהי דאגתי עתה לעשות לי מין מדוכת־אבן, לכתוש בה מעט דגן, כי לא היתה לי כל תקוה, אשר בשתי ידי אוכל לבנות לי טחנה. ובבואי למלאות את החסרון הזה, הייתי אובד־עצות כי לא צלחתי להיות חוצב־באבן, וגם לא היה בידי מכשיר עשוי למלאכה הזאת. יום תמים בליתי למצא לי אבן גדולה ושלמה, אשר תספיק לחצוב בה חלל למען תהיה למדוכה: ולא יכולתי למצוא בכל אשר חפשתי, זולתי בסלע המוצק, אך לא היתה לי כל יכלת להפרידה או לנפצה; ואף לא היו סלעי האי חזקים למדי, בהיותם כלם אבן־חול פריכה, אשר לא תוכל שאת את כבד העֱלי, והדגן אשר ישבר בה ימלא חול. אחרי חפוש ובִלוי זמן רב נואשתי, ואחליט לבקש לי בול־עץ קשה, אשר היה נוח לי מכמה טעמים. ובמצאי קורה גדולה כאשר יכלתי להניע, ואעַגלה ואקציעה מחוץ בגרזני ובקרדֻמי, ואחרי כן, בעזרת אש ובעמל אין קץ, עשיתי בה חלל, כאשר יעשו הודי־ברזיליה את צנותיהם; ואעשה גם עֱלי גדול וכבד, מן העץ הנקרא „עץ הברזל“; ואניח את אשר עשיתי מן הצד, עד אשר אקצור את קצירי ובאתי לטחון, או נכון מזה, לכתוש את דגני לקמח, להכין את לחמי.
עתה היה עלי עוד לשים לב לענין האפיה ועשית הלחם, אם יהיה לי די דגן. ראשית לא היו לי שמָרים; ומאין לי כל תקוה ויכלת למלאות את החסרון הזה, הסירותי את הדאגה הזאת מלבי; ובנוגע לתנור הייתי באמת אובד־עצות. אך לאחרונה מצאתי עצה גם לזה: עשיתי לי כלי־חרס אחדים, לא עמקים אך רחבים מאד, לאמר, ארך קָטרם כשתי רגלים ועָמקם למטה משלשה טפחים; ואשרפם לשרפה, כאשר עשיתי לראשונים, ואניחם מן הצד, ובבואי לאפות ערכתי אש גדולה על הכירה, אשר רצפתי לבנים מרובעות אחדות, אף הן מעשה ידי ושרֵפתי, אך לא היו מרֻבעות־ישָרות. אחרי אשר נשרפו העצים לגחלים לוחשות, או חיות, הפיצותין על הכירה לכסות את כלה, ואשאירן שם עד כי אדמה הכירה מאד; אז גרפתי את כל הגחלים הצדה, ואתן במקומן את ככרות־הלחם, ואכַסן בסיר־החרס, ואשים את הגחלים מסביב, מחוץ לסיר, להעמיד ולהוסיף חֹם, וכן אפיתי את ככרות־שעורַי, וברבות הימים הייתי גם לטַבָח וטַגָן מצֻיָן, כי עשיתי לי מן הארז כל מיני תופינים ופרפרות. אפס כי לא עשיתי לי פשטידות, מאין לי במה למלאותן, זולתי בשר עופות או עזים.
ועתה ברבות תבואת שדי, אֻלצתי לבנות לי גרנות גדולות להניחה שם; ודגני פרץ מאד, ויהי לי כעשרים חמר שעורים וכזה, או רב מזה, ארז; ומעתה יכלתי לאכל ממנו כאות נפשי, כי לחמי אזל זה כבר, ואתן את לבי לחשב, כמה ימצא לי לשנה תמימה, ולזרוע רק פעם אחת בשנה.
ואמצא לאחרונה, אשר ארבעים החמר שעורים וארז הם רבים, מאשר יכלתי לאכל בשנה; ואחליט לזרוע מימים ימימה רק כַּמִּדָה אשר זרעתי באחרונה, בקוותי אשר זה ימצא לי לכלכלני בלחם די שפקי וכו'.
פרק י"ד: הוּא חוֹשֵב מַחֲשָבוֹת לְהִמָּלֵט מִן הָאִי. – בּוֹנֶה צִנָּה. – כָּל עֲמָלוֹ לַשָּׁוְא. – מַשְלִים עִם מַצָּבוֹ. – מֵכִין לוֹ בְגָדִים חֲדָשִים.
וּבְכָל עת עשותי את הדברים האלה, נעו מחשבותי לא פעם, כאשר נקל להבין, אל היבשה אשר ראיתי מעבר השני לאי; ותכל נפשי בסתר לבוא שמה, בחלמי, אשר אם אראה את היבשה וארץ נושבת, יוכל היות כי אמצא דרך לבוא משם הלאה, עד כי לאחרונה אמצא לי מפלט ממצבי.
עתה שאלה נפשי שנית את נערי כסורי, ואת הסירה בעלת המפרש הנקרא „שוק־האיל“, אשר עברתי בה מרחק אלף מיל על־יד חוף אפריקה, אך לשוא! אחרי־כן אמרתי, אלכה נא ואראה את סירת האניה אשר הוקאה, כאשר ספרתי, ותפל הרחק על החוף, בעת הסערה הראשונה אשר היתה בעוכרינו. היא רבצה כמעט באשר נפלה, ורק נהפכה מעצמת הגלים והרוחות, ותחתיתה למעלה, אל פני חול־החוף, אך המים לא כסוּהָ עתה כראשונה. לו היו לי ידים לתקנה ולהשיבה המימה, כי־אז היתה לי סירה טובה מאד, אשר אוכל לשוב בה על נקלה לברזיליה; אך ברור היה לי, כי לא אעצר כח לעולם להניעה ולהעמידה הכן, כאשר לא אוכל להניע את האי הזה. בכל זאת הלכתי היערה, ואכרות לי גלילים ומנופים, ואביאם אל הסירה, באמרי לנסות את כחי, ואַשלה את נפשי לחשוב, כי אם אצליח להפכה ולתקן את בדקיה ושבה להיות סירה טובה, אשר אוכל להעז לבוא בה בים.
לא חשכתי כל עמל, ואעבוד לריק כשלשה או ארבעה שבועות, לאחרונה נוכחתי כי אין בכחי הדל להרימה, ויעל על דעתי לחפור בחול ולעשות תחתיה תעלה, למען תשמט ממקומה, ואשים תחתיה עצים להטותה בנפלה. אך גם אחרי עשותי זאת, לא יכלתי להניעה הנה או הנה, ואִוָאש להביאה המימה; ואף כי נואשתי מענין הסירה, הנה תשוקתי לבוא אל הארץ ההיא הוסיפה להציקני, ככל אשר ראיתי כי אין למלאותה.
לקץ בקשתי לעשות לי צנה או דוגית, כאשר יעשו להם תושבי הארצות האלו, בלי מכשירים, או נכון מזה, בלי ידים, מגזע עץ גדול. ואחשוב כי אפשר הדבר ונוח לעשותו, ואשעשע את לבי במחשבה החדשה, בדעתי כי מסגל אנכי לעבודה הזאת מן השחורים או ההודים; אך לא זכרתי את החסרון הגדול, אשר בו הייתי נופל מן ההודים, לאמר, חסרון ידים להביאה אל המים אחרי הֵעָשותה.
ואגש אל המלאכה הזאת כאיש משגע, אשר חושיו אינם אתו. התכנית לקחה את לבי, ולא חשבתי אם יש בידי להוציאה אל הפעל. ובקום במחי שאלות בדבר הקשי להסיע את הצנה ואבטל את כל שאלותי בתשובה תמימה: ראשונה אעשנה, ובטוח אני אשר אמצא תחבולה להביאה למקומה, אחרי אשר עשיתיה.
השטה הזאת היתה נבערה מאד, אך יד דמיוני גברה ואגש לעבודה. הפלתי עץ־אֶרֶז, ואשאל את נפשי, אם היה לשלמה המלך ארז כזה לבנין ההיכל בירושלים; ארך קטרו במצבת אשר ליד השרש היה למעלה מחמש רגלים, ולמעלה בקצהו הדק, במקום יתפרדו הענפים, ארבעה רגלים וחצי, וארכו כשתים ועשרים רגל. בעמל רב הפלתי את העץ הזה; עשרים יום חטבתי וקצצתי בתחתיתו, ועוד ארבעה עשר יום נוספים סעפתי את הענפים והחדָקים, ואגדע את נופו הרחב והענף; אחרי־כן עבר עלי חדש ימים, עד כי הקצעתיו, עצבתיו, למען ידמה לתחתית סירה, אשר תוכל לשוט הכן, כאשר נכון להיות. ויותר משלשה חדשים עבדתי לחלל את תוכה ולהחליקה, למען תהיה לסירה נכונה; ואמנם עשיתי זאת בלי אש, כי־אם במפסלת ובפטיש ובעבודה קשה, עד כי היתה לדוגית יפה וגדולה למדי, אשר תוכל לשאת אותי עם כל מטעני יחד.
אך כל נסיונותי להביאה אל המים עלו בתהו, אף כי עלו לי בעבודת פרך. היא רבצה רק כמאה צעדים מן החוף, אך המעצור הראשי היה, אשר הדרך אל המפרץ היתה במעלה ההר. ולהסיר את המכשול הזה החלטתי לחפור את מעלה האדמה, עד כי יהיה למורד; ואחל בעבודה והדבר עלה לי בעמל רב, אך מי ישים לב לעמל, אם באחריתו תרמז גאֻלה? אחר כַלותי את העבודה הזאת וגם המכשול הזה הורַם, נשאר הכל כשהיה, כי לא יכלתי להניע את הסירה. וָאָמֹד את מרחק הארץ, ואֹמַר לחפור נמל, או תעלה, להוביל בה את המים אל הצנה, בראותי אשר לא אוכל להביא את הצנה אל המים. אך בגשתי לעבודה, ואחַשב את עמק התעלה ואת רחבה, וכי עלי להוציא את העפר, ויצא לי כי במספר הידים אשר היו ברשותי, מאין לי זולתן, עלי לעבוד כן עשר או שתים עשרה שנה, עד אשר אגיע אל מטרתי; כי החוף היה רם מאד ובקצהו הגבוה היה עלי לחפור בעמק עשרים רגל, למצער; ואיָאֵש לאחרונה את לבי, אמנם בלי חמדה, גם מן הרעיון הזה.
וירב צערי מאד, כי ראיתי, אמנם אחרי מועד, את סכלות המעשה, אם נָחֵל בעבודה לפני חַשְבנו את היגיע, ולפני העריכנו לנכון את כֹח ידינו לעשותה.
ובעצם העבודה הזאת מלאה השנה הרביעית לשבתי פה, ואחֹג גם הפעם את היום הזה כיום קדוש לד‘. בהגותי בכל יום תמיד בדבר ד’ וברֹב חסדיו, רכשתי לי דעת הרבה יתר, מאשר היתה לי קֹדם; ואראה עתה את הדברים באור אחר. ראיתי עתה את העולם כדבר רחוק בתכלית הרחוק, אשר אין לי עמו כל שיג ושיח וכל תועלת ממנו וגם תשוקה אליו; בקצרה, לא היה לי כל ענין בו, אף לא חפצתי אשר יהיה לי; נִדמֹה נדמָה לי, כאשר אולי נראהו באחרית ימינו, כמקום אשר חנינו בו, אך יצאנוהו לבלי שוב.
ואבַלה שעות שלמות, או נכון מזה ימים שלמים, בתארי לנפשי בצבעים חיים, מה עשיתי עתה לולא הִצלתי מאומה מתוך האניה. לא הייתי מוצא כל מזון לנפשי זולתי דגים וצבים, ולו גם עלה בידי להמית עֵז או צפור, הנה לא היתה בידי שכין לפשוט את עורה, לחצותה, להוציא את קרביה או לנַתחה, והייתי אנוס ללעסה בשני ולקרעה בצפרני כחיה רעה.
מתוך המחשבות האלו באתי להכיר את חסד ההשגחה, וירחש לה לבי תודה עמֻקה על מצבי, למרות כל סבלותי ומצוקותי; ולכל אלה הנואשים הקוראים בעת צרה: „היש מכאוב כמכאובי?“ איעץ נאמנה, כי ידַמו את רֹעַ מצבם אל מצב אנשים אחרים ומצאו, אשר עליהם לקבל את חסד האלהים בתודה.
ואבַטל את רצוני מפני רצון ד‘, בהכירי אשר אם עודני חי אין לי להתאונן על מעשיו, כי רק את פרי מעללי אני אוכל; כי רבים החסדים אשר מצאתי, מבלי אשר יכלתי לקוות למצאם פה, כי עלי רק לשמוח ולתת יום יום שבח והודיה על לחם חֻקי הנתן לי ברֹב נסים; כי עלי לשים לב, אשר רק יד הפלא היתה לכלכלני (כפלא אשר היה בכלכל העורבים את אליהו), לא, כי פלאות על פלאות ראיתי; וכי לא אוכל לקרוא בשם למקום אחר בכל רחבי הארצות הבלתי־נושבות, אשר היה לי טוב להִנָדח שמה; כי אמנם באתי אל מקום ריק מאדם להתרועע, אך לא מצאתי גם חיות־טרף, זאבים או נמרים אכזרים אשר יארבו לחיי, לא נחשי־ארס אשר ישאפו לאבדני, וגם לא פראים אשר ירצחוני ויאכלו את בשרי. בקצרה, אם חיי היו חיי־עני מצד אחד, הנה היו חיי־חסד מן הצד השני, ולא חסרתי דבר למען ייטב לי, כי־אם להכיר בטוב ד’, אשר אבה לשמור עלי בארץ גזרה כזאת; ואחרי אשר נתתי לבי לחקור ולהבין את כל אלה, הוקל לי ויגוני לא היה לי עוד.
בגדי המעטים בלו וילכו הלך וחסר; בגדי הבד אפסו זה כבר, ולא נותרו לי זולתי כתנות משבצות אחדות, אשר מצאתי בתבות המלחים ואשמרן כבבת־עיני, כי בתקופות ידועות לא יכלתי ללבוש כי־אם כתנת לבשרי, וייקר בעיני מאד, אשר בין יתר מלבושי האנשים באניה מצאתי כשלש עשרות כתנות.
ואחשוב לתקן בְכֹה או בכה את סחבותי המעטות, אשר קראתי להן בגדים. כל החזיות אשר היו לי בלו מרב שמוש, ואמר לנסות עתה, אם לא אוכל לתפור לי למעילים מאדרות־הצופים הגדולות אשר היו אתי ומחמרים אחרים אשר הצלתי; ואכונן לי בית־מלאכה, או נכון מזה בית־קלקול, כי מלאכת־ידי היתה עלובה מאד. ובכל־זאת הצלחתי לתפור שתים או שלש חזיות חדשות, ואקוה אשר תהיינה לי לימים רבים.
הזכרתי כי כל עורות־החיות אשר המַתי היו שמורים אתי, כונתי לחיות ההולכות על ארבע, ואתלם ואמתחם ביתדות תחת השמש; אחדים מהם נעשו כה יבשים וקשים, אשר לא צלחו לכל, אך מהם היו גם טובים מאד לחפצי. ויהי הדבר הראשון אשר עשיתי לי מהם – מצנפת גדולה לראשי, והשֵעָר מחוץ למען ידחה את הגשם; ובראותי כי טובה היא, ואעשה לי אחרי־כן חליפת־בגדים כֻלה עורות, לאמר חזיה ומכנסים פתוחי־ברכתים, ושניהם גדולים ומרֻוָחים, כי חפצתי אשר יהיה לי לקָרֵר ולא להָחֵם. עלי להודות כי לא היו כלולים בהדרם, כי אם לא צלחתי להיות נגר, הנה בחיָטות הייתי בור גמור. בכל־זאת אחרי אשר עשיתים הביאו לי תועלת; ובהיותי בחוץ בגשם, ושער חזיתי ומצנפתי מחוץ, ואהיה יבש ממים.
אחרי־כן עמלתי זמן רב לעשות לי סוֹכֵך. ואצַפהו עורות והשער מלמעלה, באפן אשר הגשם לא שלט בו, ויָצֵל עלי גם מפני חם השמש, אשר יכלתי להתהלך בשרב, ויֵקר לי מאשר קדם ביום קָר; ואם לא היה לי חפץ בו, יכלתי לקפלו ולשאתו תחת אציל ידי.
ואחיה מעתה ברוח שקטה, כי השלכתי את כל יהבי על ד'. וזה היטיב לי מכל חברה, כי בהחלי להתעצב על העדר שיחת־אדם, ואשאל את נפשי, אם לא טוב לי לשוחח תמיד עם מחשבות לבי, או כאשר אחשוב לי לנכון להגיד, עם כבוד האלהים עצמו, בצעקות ותפלות, מכל השמחה אשר אוכל למצוא בחברת בני־האדם?
פרק ט"ו: רוֹבִּינְסוֹן בּוֹנֶה לוֹ צִנָּה קְטַנָּה וְאוֹמֵר לָשׁוּט בָּהּ מִסָּבִיב לָאִי. – סַכָּנָה בַיָּם. – הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ.
לֹא אוכל להגיד, כי במשך חמש שנות שבתי פה קרני איזה מקרה יוצא מן הכלל: הוספתי לחיות כדרכי, ללא שנוי מצב ומקום. מלבד עבודת־שנתי לזרוע את שעורַי ואָרזי וליבש את צמוקי, אשר משניהם הכינותי רק למען תהיה לי צדה מוכנה לשנה בדיוק, ומנהגי לצאת יום־יום עם רובי, היה לי רק ענין אחד: לעשות לי צנה; ולאחרונה אמנם כליתי לעשותה, ובחָפרי תעלה, שש רגלים רָחבה וארבע עָמקה, הבאתיה אל הנחל, אשר שטף במרחק חצי מיל.
דוגיתי הנה היתה עשויה, אך גדלה לא התאים כלל לאשר בקשתי בעשותי את הראשונה, לאמר, ללכת בה אל היבשה, אשר נראתה לי במרחק ארבעים מיל, בערך. קֹטֶן הצנה הועיל לשים קץ למחשבה הזאת, ועתה לא יספתי להגות בה. אך בהיות עתה בידי מעין סירה קטנה, אמרתי ראשית כל לשוט בה מסביב לאי, כי אחרי היותי באחד הימים בעבר האי השני, בבואי שמה, כאשר תארתי כבר, דרך הארץ, והמראות אשר ראיתי בעת טיולי אז עוררו בי את התשוקה לראות גם את יתר חלקיו, ועתה היתה היכֹלת בידי, ויהיו כל מעינַי להקיף את אי־מגורי.
ובששה בנובמבר, בשנת שש למלכי, או למאֲסָרי, כטוב בעיניכם, יצאתי לדרך, ותארך לי מאשר שערתי; כי אם אמנם האי עצמו לא היה גדול, הנה בבואי לעברו המזרחי פגשתי ברֶכֶס־סלעים הבא כשני מילים בתוך הים, מהם מעל למים ומהם מתחת למים, ומאחריהם שרטון־חול יבש משתרע כחצי מיל לרֹחב, ואם אמרתי להקיפו היה עלי להרחיק הרבה בים.
בראשונה אמרתי לותר על כל הענין ולשוב לביתי, כי לא ידעתי כמה עלי להרחיק בים, אף לא הייתי בטוח אם אוכל לשוב עוד אחרי לכתי שמה; וכן עגנתי בשבר־העֹגן אשר הצלתי מן האניה.
אחרי אשר סירתי עמדה איתן, לקחתי את רובי בידי ואעלה על היבשה, ובראותי גבעה רמה, אשר התנוססה מעל לכל החבל הזה, טפסתי עליה, ואראה מעל ראשה את כל הרֶכֶס, ואחליט לשוט הלאה.
אך בנוח עיני, מן המקום אשר עמדתי, על הים, ואראה זרם איתן וסוער בקצף שוטף מזרחה, ויבא קרוב מאד לרכס־הסלעים; ואתבונן בו היטב, בדעתי אשר סכנה טמונה לי אם אבוא בו, כי הוא יוכל לסחפני בכחו אל לב הים, ולא אוכל עוד להשיג את איי. ואמנם לולא עליתי ראשונה על הגבעה הזאת, אדמה כי לנכון מצאני כדבר הזה; כי כזרם הזה שטף גם מעבר השני לאי, רק הרחק יתר מן הראשון, וגם ראיתי אשר היתה שם שבלת עזה ליד החוף; ולו רק יצאתי מן הזרם הראשון ונמשכתי לתוך השבלת.
נחתי פה יומים, בגלל הרוח אשר נשבה בחזקה ממזרחית־דרומית, ובהיותה מתנגדת ישר לזרם הנזכר, ותגרוש פרץ־מים גדול על הרכס, באפן אשר נשקפה לי סכנה בקָרְבי שמה מפני הפרץ ולא טוב לי להרחיק מפני הזרם.
ביום השלישי בהיות הבקר, הרוח רפתה במשך הלילה והים נח מזעפו, ואצא; אך יכול אני להיות למוסָר לכל השיָטים הנמהרים וחסרי־הנסיון. רק הגעתי אל הרכס, לא הרחקתי כמשוט מן החוף, ואסחף במצולה רבה ובזרם דומה לפרץ־סֶכֶר אשר בטחנה. ותנשא עמו צנתי בעֹז כזה, אשר רק בכל מאמצי־כחי יכלתי להטותה אל שפתו, אך ראיתי כי נשאתי בחפזה הלאה מן השבלת אשר היתה משמאלי. וגם לא היתה תנועת רוח קלה להושיעני, וככל אשר חתרתי במשוט לא הועלתי מאומה; ואחל להתיאש מחיי, כי בהיות הזרם משני עברי האי, ידעתי אשר במרחק מילים אחדים יתחברו שנית, ואז אבדתי לנצח. אך לא ראיתי לי כל דרך הצלה זולתי למות, לא בגלי־הים, כי המים היו שקטים מאד, כי אם ברעב. אמנם מצאתי צב על החוף, גדול וכבד, ככל אשר יכלתי להרים, ואביאהו אל תוך הצנה; היה לי גם כד גדול מלא מים חיים, לאמר, אחד מסירי־החרס אשר עשיתי לי; אך במה נחשב כל זה, אם אנשא ללב הים רחב־הידים, אשר אין שם עוד לא חוף, לא יבשה או אי, במרחק אלף מיל, למצער?
ילא כל דמיון לתאר לו את חרדת לבי בראותי, אשר אני הולך ומתרחק מאי־חמדתי (כאשר אמנם היה בעיני עתה) אל לב הים הגדול, והתקוה רפה אשר אוכל לשוב שמה עוד. בכל זאת לא רפו ידי, ואעבוד עד כי כמעט אפסו כחותי, ואַטה את צנתי, לאמר, לעבר הזרם הפונה אל השבלֶת. ולעת הצהרים, בעבור השמש את חוגה, נדמה לי אשר חשתי רוח חרישית נושבת בפני מדרומית־מזרחית. זה הביא מעט אֹמץ בלבי, וביחוד כאשר קמה, אחרי שעה קלה, רוח נוחה. ואני אז במרחק מבהיל מן האי, ולו קם פתאם אד או ערפל ואבדתי; כי לא היה אתי מצפֵן, ולא הייתי מוצא לעולם את הדרך אל האי, אחרי הֵעלמו מעיני. אך האויר היה צלול, ואתאמץ להציב שנית את תרני, ואפרוש את מפרשי, וכך חתרתי בכל כחי לצאת את הזרם.
ברגע הציבי את תרני ומפרשי התנפח והצנה החלה לעשות דרכה בחפזה, ואראה באויר הצח, אשר הזרם החל להשתנות, כי בשָטפו בעֹז היו מימיו עכורים, ועתה בראותי כי המים הולכים וזכים, הבינותי כי הזרם רפה. ואמצא בעבר מזרח, אשר המים מתגעשים אל סלעים, והסלעים האלה יסבו לזרם כי ישוב, ובהיות כי עקר עָצמתו ישטוף דרומה, בהשאירו את הסלעים בצפונית־מזרחית, שב השני בכח דחיפת הסלעים לזרום לצפונית־מערבית בשטף נמרץ מאד.
האנשים אשר שמעו, כי הופר גזר־דינם בעמדם כבר על סֻלם־הגרדֹם, או נצלו מידי גנבים ברגע אשר אמרו לרצחם נפש, או היו במצב כמצבי, רק הם יוכלו להבין את השמחה אשר קפצה עלי פתאם, ואת החֶמדה בה הדפתי סירתי אל הזרם השב הזה; ובהתגבר הרוח מה עָלץ לבי להפנות לה את מפרשי בשישי לרוץ לפניה ושֶפֶל־מים, או זרם, נופל תחתי.
והזרם הזה נשאני כמיל בדרכי לשוב אל איי, אך במרחק שני מילים צפונה מן הזרם, אשר הרחיקני בראשונה; ויהי בקרבי אל האי, ואוכח כי הגעתי לעברו הצפוני, לאמר, אל קצהו השני, נגד המקום אשר יצאתי משם.
ויהי כי עברתי בדרכי מעט יותר ממיל בכח הזרם הזה, ואראהו אָפֵס ולא הועילני עוד. בהיותי בין שני זרמים גדולים, האחד אשר בצד דרום ואשר הרחיקני מן האי, והשני מצד צפון אשר שטף במרחק מיל, בערך, מן העבר השני, מצאתי את המים, למצער, שקטים ועומדים במקומם, ובנשוב גם רוח חיה, ואחתור לבוא ישר אל האי, אף כי הדרך לא אצה לפני כבראשונה.
לערך בארבע לפנות ערב, בהיותי עוד רחוק כמיל מן האי, ראיתי את רכס־הסלעים, אשר הסב בכל הצרה הזאת, בהיותו משתרע, כמתואר, דרומה ובהדפו את הזרם דרומה, נוצר כמו כן זרם שני השב צפונה, ואמצאהו חזק מאד, אך הוא לא רץ ישר בדרכו מערבה, כי־אם צפונה; אך בעמוד לי רוח נאותה חציתי דרך הזרם הזה, ואבוא קרוב לחוף, ובהיות שם המים שקטים, יכלתי לעלות מיד על היבשה.
ובעלותי על היבשה נפלתי ארצה, ואכרע על ברכי, ואודה לד' חסדו, אשר פדה נפשי ממות, ואחליט להסיר מלבי את כל מחשבותי להמלט בצנה; ובהחיותי את נפשי באשר היה תחת ידי, משכתי את צנתי אל החוף, ואביאנה בחביון צל עצים אחדים אשר מצאתי, ואשכב לישון עיף ויגע מעבודה ומעמל הדרך.
מעתה סר חשקי ללכת בים, ואשב ימים מספר דוֹמֵם וחושב על הסכנה אשר עברה עלי. חפצתי מאד כי צנתי תשוב אל עבר האי, אשר שם שִבתי, אך לא ידעתי איכה אוכל להביאנה שמה. ידוע ידעתי אשר אין לשוט עוד בדרך אשר באתי; לבי עמד בי ודמי היה לקרח רַק בעלות בי המחשבה הזאת; ובאשר לעבר האי השני לא ידעתי מה שם, אך שער שערתי, כי הזרם השגי ישטוף מוּל החוף בעֹז כראשון, וסכנה נשקפת לי להסחף בזרם ולהנשא אל האי, כאשר נשאתי בראשונה ממנו והלאה; ומתוך המחשבות האלו השלמתי להשאר בלי סירה, אף כי עמלתי עליה כמה ירחים לעשותה ולהביאה אל המים.
כשנה משלתי ברוחי, ואחיה לנפשי שָלֵו ושוקט, ובהיות עתה לבי שלם עם מצבי ובשימי כל מבטחי בהשגחה, נדמה לי אשר אֻשרתי, ולא חסרתי דבר זולתי חברה.
במשך העת ההיא התאמנתי בכל מלאכה, אשר אֻלצתי לעשות לפי צרָכָי; ואדמה כי היה לי די כשרון להיות נגר טוב, ביחוד אם יובא בחשבון, מה מָעטו המכשירים אשר היו בידי.
זולת זאת הגעתי לשלמות במעשה היוצר, ואמצא לי דרך לעשות את הכלים בעזרת אופן, ובזה היתה לי הקלה רבה; כי עתה עִצבתי לי כלים עגֻלים ובני־צורה לעמת הגלמים הראשונים, אשר העין לא יכלה לראותם מִכִּעוּר. אך אדמה כי מעודי לא שמחתי ולא התגאיתי בהצלחותי ובהמצאותי, כאשר שמחתי בלַמדי אצבעותי לעשות לי מקטרת לעשן בה: ואף כי היתה מכֹערה ומגֻשמה, ורק שרופה אדֹם כיתר כלי־חרסי, הנה היתה קשה וחזקה למדי ואוכל לשאוף בה את העשן; ותהיה לי לרצון, כי מעודי הסכנתי לעשן.
והנה החלותי לשים לב, כי אבק־שרפתי הולך ואפס במדה נכרת; ואת החסרון הזה לא יכלתי למלאות, ואחל לשית עצות בנפשי, מה אעשה ביום אשר יִכלֶה אבקי, לאמר, איכה אמית לי מן העזים. אמנם מצאתי, כמסֻפר, בשנה השלישית לשבתי פה גדיה רכה, ואגדלה ואאלפה, ותהי לי תקוה להשיג גם תיש; אך לא עלה בידי, עד כי גדלה הגדיה ותהי לעז זקנה, ובחמלתי עליה לשחטה, מתה מרֹב ימים.
פרק ט"ז: הוּא מְגַדֵּל לוֹ עֵדֶר עִזִּים. – תַּעֲשִׂיַּת חֲלָבוֹ. – הֲלִיכוֹת בֵּיתוֹ וּמִנְהַג חַיָּיו. – עשֶׁר וְרֹב טוֹבָה.
בִּשְׁנַת העשתי עשרה למלכותי, וחָמרי נשקי, כאשר אמרתי, הולכים ומעטים, ואשוב לחבל תחבלות, איכה אוכל לתפוש לי אחדות מן העזים בעודן בחיים. כריתי בורות עמקים באדמה, במקומות אשר ראיתי כי דרכן לרעות שמה, ועל הבורות מלמעלה שמתי שכבת עצים, מעשה ידי, ומשא כבד עליה; ואשים מדי פעם בפעם שבלי שעורה ואֹרז, מבלי טָמון את הפח; ואמנם, בראותי את עקבות רגליהן, הכרתי על נקלה, כי באו ותאכלנה את השבלים. לאחרונה טמנתי שלש מלכדות בלילה אחד ובלכתי למחרת הבקר לראות, מצאתי את כלן במקומן, ורק הצֵדה נאכלה ואיננה. ותפל רוחי בקרבי בראותי כן; בכל זאת שניתי את מלכדותי, ובבקר אחד מצאתי באחת מהן תיש גדול וזקן, ובשנית שלשה גדיי־עזים, אחד זכר ושתים נקבות.
ולא ידעתי מה לעשות לזקן; בראותי את מראהו הפרא לא מלאני לבי לבוא אחריו בבור, לאמר, לרדת ולהעלותו חי כאשר חפצתי. יכלתי להרגו, אך לא שאפתי ולא בזאת אשיג מטרתי; ואשלחהו לחפשי, וימלט על נפשו כמו יצא מדעתו. ואבוא אל שלשת הגדיים, ואעלם אחד אחד, ואקשרם יחד בחבל, ובעמל מעט הבאתי את כלם הביתה.
ימים רבים עברו עד כי נאותו לאכול; אך השלכתי לפניהם מעט מן התבואה המתוקה, ויִפָתו לאכל ויחלו להֵאָמֵן. ועתה מצאתי בחשבי, כי אם חפצתי אשר יהיה לי די בשר עזים, ככלות אבק־שרפתי או כדורָי, הנה היתה לפני רק דרך אחת: לגַדל מהם לתרבות, עד אם יהיו לי על־יד ביתי כעדר כבשים. אך עתה בא בלבי אשר אז יהיה עלי לשמור על המאֻלָפים מפני הפראים, כי אם לא אשמרם, וברחו ושבו להיות פראים כגדלם. ותהי העצה היחידה למנוע בעד הדבר: לגדור חלקת־אדמה בגדר חזקה, משוכה או חומה, ולסגרם שמה, אשר הפנימים לא יוכלו לפרוץ החוצה והחיצונים לא יבואו פנימה.
אך זה לא היה הכל; כי מעתה היה לי, לא רק בשר־עזים לאכול כאות־נפשי, כי אם גם חלב. בתחלה אמנם לא חשבתי על זה, וכאשר עלה הדבר על דעתי שמחתי כמוצא שלל; ואחל לעסוק בתעשית־חלבי בקביעות, ולעתים היה לי כהין או שנים חלב ליום. וכמו הטבע ידאג לתת טרף לכל חי, כן גם יורהו להשתמש בו לטוב לו; וכן גם אנכי, אשר מעודי לא נסיתי לחלוב פרה או עז, ולא ראיתי בעשות חמאה וגבינה, זולתי בהיותי עוד ילד בבית אבי, עשיתי לי, אחרי נסיונות אחדים אשר לא הצליחו, גם חמאה וגם גבינה; וכמו כן עשיתי לי מלח (אף כי מצאתי לפעמים מלח מוכן על סַלְעֵי הים, מאשר התיבש בחם השמש) ולא חסרתיו עוד.
בטוח אני בזה, אשר על שפתי כל איש היה עולה צחוק שאנן, בראותו אותי ואת בני־ביתי המעטים יושבים לסעוד בצהרים. בראש השלחן ישב מעלת כבודי, הנסיך והמושל בכל האי; חיי כל נתיני היו בידי לעשות בהם כטוב בעיני: בידי היה לתלות ולסלח, לתת חפשה ולהשיבה, ולא היה מתקומם בכל נתיני.
ובעת שבתי לסעודה לבדי היה דמיוני כמלך, אשר משרתיו יעמדו הָכֵן ויחכו למוצא פיו; פוֹל, כמו נִשאתיו על כל עבדי, היה הנפש היחידה, אשר נתן לה הרשיון לדבר אלי; כלבי אשר חלה ויחלש מזקן, ושני חתולי, האחד מעבר השלחן מזה והשני מזה, ישבו ויחכו מעת לעת לפרור מידי לאות חסד מיוחד.
ומַרְאִי אני היה משונה מאד. לראשי חבושה מצנפת חסרת־צורה, גדולה וגבוהה, עשויה עור־עזים, ושפה תלויה לה מאחור, להגן עלי מפני השמש ולעצור בעד הגשם, אשר לא ירד על ערפי; כי לא היה דבר רע ומזיק, כגשם הנוזל על הבשר מתחת לבגדים.
היה לי מעיל קצר עשוי עור־עזים, ושוליו מגיעים עד חצי השוקים, וצמד מכנסים פתוחי־הברכים, גם הם מעור; המכנסים היו עשויים עור תיש זקן, אשר שערו היה תלוי ויורד עד כי הגיע לחצי רגלַי; גרבים ונעלים לא היו לי, אך עשיתי לי דבר־מה, אשר כמעט לא אדע לקראו בשם, מעין מגפים לכסות את רגלי, והם נִשְׂרָכִים מאחור כמין אנפילות, אך צורתם מוזרה מאד, כאשר אמנם היו גם יתר בְגָדָי.
במתני אָזוּר אזור רחב מעור־עזים יבש, אשר הדקתיו בשתי רצועות־עור במקום קרסים ומין ציצה נגררת מצדו, במקום חרב ומאכלת היו תלוים בו משור קטן וקרדם, אחד מימיני ואחד משמאלי. היה לי עוד אזור שני, עשוי בתבניתו, אך לא רחב כמהו, ואשימהו על כתפי, ובקצהו, תחת שמאלי, תלויים שני ילקוטים, שניהם עשויים עור־עזים גם הם; באחד מהם היה אבק־שרפתי, ובשני – כדורי. על שכמי נשאתי את סלי, ועל כתפי שנית את רובי; ומעל לראשי סוכך גדול, מגֻשם ומכֹער עשוי עור־עזים, ובכל־זאת היה לי נחוץ מכֹל, אחרי הרובה. ואשר לפָנַי, הנה צִבעם לא היה כהה מאד, כאשר יחשבו רבים, אחרי אשר לא טפלתי בהם ואחיה באקלים בועֵר כְּתַנוּר. מתחלה גִדלתי את זקני, עד כי היה ארכו כחצי אמה, אך בהיות בידי די מספרים ותערים, גזזתיו למשעי, מלבד אשר צמח על שפתי העליונה, ואשזרהו לשפם ישמעאלי ארוך, כאשר ראיתיו על פני תוגרים אחדים בסלי; כי המורים לא יגדלו כזה, ורק התוגרים יגדלו; לא אגיד אשר השפם, או הזנבות האלה, היו די ארכים לתלות בהם את מצנפתי, אך לפי ארכם וצורתם היו מגדלי פרע, ובאַנגליה היו נחשבים כְּמַבהילים.
ודעו כי עתה היו לי שתי אחֻזות באיי; האחת: מבצרי הקטן, או אהלי, עם החומה אשר מסביב לו, בצל הסלע, והמערה, אשר הרחבתיה לחדרים רבים, חדר בתוך חדר, מאַחרי האהל. אחד החדרים האלה, הגדול והיבש בכלם, אשר היה בו פתח־מוצא אל מחוץ לחומתי או מבצרי, היה מלא מפה לפה סירי־החרס, אשר כבר ספרתי עליהם, וכארבעה עשר או חמשה עשר סלים גדולים, אשר כל אחד מהם החזיק כחמש או כשש סאים, ואשר בהם היה אגור כל אוצר צֵדתי, ביחוד דגני, מעט בשבלים, והיֶתר מללתי באצבעות ידי.
והחומה אשר עשיתי, כמסֻפר, מטות ארכים או מוטות, הנה המטות האלה צמחו כעצים, וברבות הימים גבהו ויַעַבְתו, אשר עין אדם לא יכלה להכיר, כי בית־מושב מאחריהם.
קרוב לביתי, לפנים האי, בשפלה, השתרעו שני שדות תבואתי, אשר שקדתי לעבדם ולזרעם בזמנם, ויתנו לי גם את יבולם בעתם; ולו חפצתי להרבות את דגני, היתה שם עוד אדמה טובה על־יד שדותי.
זולת זאת היה לי גם מעין נוה שאנן בפנים האי, וגם שם היתה לי אחזה חשובה; ראשית היתה לי שם סֻכה קטנה, או „בית־קיץ“, כאשר קראתי לה, ואתקנהו עתה, לאמר, את המשוכה אשר סגרה עליה מסביב, גדלתי עד כי הגיעה לגבה הרגיל, והסלם תמיד מבפנים; את העצים, אשר היו מתחלה רק מטות ועתה גדלו ויעצמו מאד, גדעתי בכל פעם, למען ישלחו בַדים ויגדלו פרע ואז ירֶב צִלם, ואמנם כאשר חשבתי כן היה. ובתָוֶך עמדה סכתי, יריעת מפרש נטויה על עמודים, אשר הצבתי למטרה הזאת, ולא היה כל צרך לתקנה או לחדשה. תחתיה עשיתי לי מין דרגש, או משכב, מעורות החיות אשר המתי, וארפדהו בחפצים רכים אחרים, ואפרוש עליו שמיכת־צמר, אשר הצלתי ממצע האניה ואדרת־צופים גדולה להתכסות בה; ואם היתה לי היכלת לעזוב את בית מושבי, באתי לגור בנוה שאנן זה.
פרק י"ז: בֶּהָלַת־פִּתְאֹם וּדְאָגָה רַבָּה. – הוּא מְבַצֵּר אֶת בֵּיתוֹ.
וַיְהִי היום ואלך לעת הצהרים לראות את שלום צנתי, ואעמד פתאם תחתי למראה רשם רגל־אנוש ערומה על החוף5, אשר נראה ברור בחול. עמדתי כהלום־רעם, או כאיש אשר ראה חזיון־זועה; הטיתי אזני, הבטתי כה וכה, אך לא שמעתי ולא ראיתי דבר; עליתי על מקום נשא, למען אוכל לראות למרחוק, הלכתי על־פני החוף הלוך ושוב, אך לא מצאתי מאומה. שבתי שמה לראות, אם אין עקבות רגלים אחרות ולהתבונן היטב, אם אין זה חזיון־שוא, אך לא היה כל מקום לשפק, כי ראיתי לפני רשם רגל אדם: אצבעות, עקב ויתר חלקיה; איכה ומתי באה הנה לא ידעתי, וגם לא יכלתי לשער. אחרי המון מחשבות נבוכות, כאיש אשר נדהם ונטרפה דעתו, שבתי אל מבצרי, ולא חשתי, כאשר יאָמר, את האדמה תחת רגלי, כי הייתי נבהל עד מות. אחרי כל שנים או שלשה צעדים הבטתי מאחרי, כי חשדתי בכל שיח ועץ, וכל שרש בולט נראה לי מרחוק כאדם חי. מן הנמנע לתאר בכמה מראות שונות הראני דמיוני הנבעת עצמים שונים וכמה מחשבות פרועות עלו בכל רגע בדמיוני, והִלכו עלי אימים חדשים בהיותי בדרך.
כאשר באתי אל מצודתי (כי כן קראתי לביתי מאז) מהרתי לבוא בה כאיש נרדף; ולא אזכור אם באתי בה בסֻלם, כדרכי תמיד, או בחלל הסלע אשר קראתי לו פתח; וגם למחרת היום לא יכלתי לזכור, כי נבהלתי להמלט לביתי, כארנבת מבֹהלת או כשועל נמלט למאורתו.
ואחרי חשבי בדבר, אמרתי, אין זה כי־אם אנשים מן הפראים תושבי היבשה, אשר נראתה לעיני, יצאו בצנותיהם ורוח מתנגדת או זרם עז הביאם אל איי, ויעלו על שפתו, אך שבו לרדת בים, כי לא טוב בעיניהם להשאר באי שמם כזה, כאשר לא טוב בעיני לו נשארו בו.
ובעוד המחשבות האלו מתרוצצות בקרבי, הודיתי לד' אשר מנעני מהיות שם בעת ההיא, ולא ראו את צנתי, כי לוּ ראוּהָ וידעו מיד, אשר נמצאים פה אנשים, ואולי גם יצאו לתפסני. ועתה החלו מחשבות־זְוָעָה לעַנות את דמיוני: אולי מצאו את צנתי ויכירו, אשר יש פה אנשים, ואם כן אל־נכון ישובו הנה כפלים במספרם וטרפוני: ואם גם אותי לא ימצאו, ומצאו את משוכתי6, והשחיתו את כל תבואתי, ונהגו עמהם את עדרֵי עזי המאֻלפות וגועתי לאחרונה ברעב.
ויהרוס הפחד את כל תקותי ואמונתי; כל בטחוני באלהים, אשר נוסד על מַסות נפלאות, רפה פתאם; ולא יכלתי להתאזר ולחשוב, כי הוא, אשר הראני את טובו ויזונני עד עתה בארח פלא, יוכל גם לשמור בכחו ועוצם ידו על המזון אשר הכין לי ברב חסדו. ואוכיח את נפשי על הִתְרַפּוֹתִי לזרוע יתר מן הנחוץ לי עד הֶחָדָש, כמו הייתי בטוח מכל מקרה רע, אשר יכול למָנעני מאסוף את קמתי מן השדה; ובכן החלטתי, כי מעתה אכין לי תבואה לשנתים או שלש, ולא אמות מחסר לחם ויהי מה.
עודני סבוך בהמון המחשבות והשעפים האלה, והנה עלה בלבי באחד הימים רעיון חדש: אולי כל זה רק דמיון־שוא, והרגל אשר ראיתי היא רשם רגלי אני, אשר דרכתי שם בעלותי אז מן הצנה על החוף. המחשבה החיתני מעט, ואחל להשלות את נפשי, כי כל זה היה רק מחזה־תעתועים, כי לא דרכה שם זולת רגלי; ולמה זה לא יכלתי לבוא בדרך הזאת מן הצנה, אם יכלתי לבוא בה אליה? כמו כן ראיתי, כי לא אוכל לדעת ברור איפה דרכתי ברגלי ואיפה לא; ואם אמנם היה זה רק רשם רגלי, הנה הייתי כסכלים ההם, המספרים על שדים ורוחות ואחרי־כן יפחדו מהם יותר מאחרים.
ואחל עתה לאמץ לבי ולהוציא ראשי החוצה, כי שלשה ימים ושלשה לילות הייתי כלוא במבצרי, באפן אשר החלותי לסבול מחוסר מזון, כי רק מעט היה אתי בבית: רקיקי־שעורים אחדים ומים לשתות; כמו כן ידעתי, כי עזי צריכות היו להֵחלב, כאשר נהגתי לעשות בכל ערב, והבהמות המסכנות אל־נכון סבלו ורע להן, ואמנם אחדות מהן חלו וכמעט יבש מקור חלבן. ובחזקי את לבי לאמר, כי זה היה רק רשם רגלי, וכי בורח אני מצִלי, החלותי שנית לצאת החוצה, ואבוא אל מעון־שָדי לחלוב את עדרי. ולו ראה מי את פחדי בלכתי, פעם בפעם הבטתי מאחרי, בכל רגע אמרתי להוריד סלי ולהמלט על נפשי, ואמר בלבי7: אין זה כי אם שאול חטא האיש הזה ורוח רעה תבעתהו, או כי נבהל מקרוב; ואמנם כן היה. בכל־זאת, אחרי אשר הלכתי כן שנים שלשה ימים ולא ראיתי דבר, שב אמץ לבי, ואחל לחשוב, אשר אמנם לא היה שם דבר, ורק דמיוני הטעני ולא התקררה דעתי, עד כי הלכתי שנית אל החוף, לראות את רשם־הרגל ולמדדה לפי רגלי, למען אוכח אשר אמנם לא טעיתי, וכי נכון בטוח הדבר, כי רק רגלי היתה שם; אך בבואי אל המקום ראיתי ראשית כל ברור, כי בעלותי אז מצנתי, לא יכלתי להיות במקום הזה, שנית, בבואי למדוד את רשם־הרגל ברגלי נוכחתי, כי רגלי קטנה ממנה הרבה. שני הדברים האלה לִבּוּ במחי דמיונות חדשים ויזעזעוני, עד כי חלפני קר, כאדם הרועד בקדחת, ואשוב שנית הביתה ואמונתי שלמה, אשר איש אחד או מתי מספר היו אל־נכון על החוף; או כי האי היה נושב, וכי באחד הימים יתנפלו עלי מבלי אשר אדע להשמר. ומה אעשה לבטחוני לא ידעתי.
הוי, מה נלעגות מחשבות האדם במשול בו הפחד! הוא סַכֹל את כל עצותיו וירחיק ממנו תשועה. ראשית אמרתי להרוס את גדרי ולגרש את כל בהמותי, למען תשובנה לשכון ביערות כחיות־בר, מפחד פן ימצאן האויב, ושב לבקר פעם בפעם את האי, בקוותו למצוא עוד שלל כזה; אחרי־כן אמרתי לעשות רק דבר קטן: לחרוש את שני שדות־תבואתי, מפחד פן ימצאו פה הפראים גרעין בָר, וזה ימשכם לשוב אל האי; ולאחרונה בקשתי להחריב את אהלי ובית־קיצי, לבל יראו כל עקבות מעון־אדם, ולא ילכו לחפש גם את יושביו.
כזה וכזה חשתי בלילה הראשון אחרי שובי הביתה, והמראות אשר בעתוני עוד חדשות ופעולתן שלמה, וראשי בוער, כמספר. פחד כזה מפני הסכנה נורא פי־אלף מעצם הסכנה, אשר נראֶהָ עין בעין, ומשא המורא יכביד עלינו הרבה מן הרע אשר ניראהו. והרע מכל, כי לא היתה עזרה בצר מיד הבטחון, אשר אמרתי כי ישכון בקרבי. הבט הבטתי וחשוב חשבתי כשאול בשעתו, אשר התאונן, לא רק על כי הפלשתים נלחמים בו, כי אם גם על אשר ד' סר מעליו; כי לא ידעתי עוד את הדרך הישרה לכונן את רוחי בשַוְעי לד' בצרתי ובבָטחי בהשגחתו, כאשר עשיתי עד כה לרוחתי לישועתי; ולא יכלתי לעשות כן, כי עתה לא נבוכותי כה מבהלת־פתאם זאת, ואולי גם נשאתי את כל המקרה ברוח אמץ וגבורה.
בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני, ורק לפנות בקר נרדמתי. ובהיותי עיף ונדכה ורוחי כהה, ישנתי בעֹז ואיקץ ברוח נכונה, אשר לא ידעתי כמוה עד עתה.
אך עתה החלותי להתעצב אל לבי, על אשר העמקתי לחפור את מערתי ולהרחיבה, עד כי פתחתי לה פתח מעבר לחומתי אשר נגעה בסלע. ואחרי התבונני היטב החלטתי להקים לי מבצר שני, נוסף על הראשון וכתבניתו, בחצי עגול, הרחק ממנו, בעצם המקום אשר שם נטעתי לפני שתים־עשרה שנה, בערך,שורות עצים, כאשר ספרתי. העצים האלה אשר מתחלה נִטעו קרובים איש אל רעהו, חסר רק אשר אנעַץ עמודים מעטים ביניהם, למען יהיו צפופים ובְצורים, ובזה תכלה מלאכת חומתי, והיתה לי מעתה חומה כפולה. ואמנם חזקתי את החיצונה בקורות ועבותים ובכל דבר אשר יכלתי למצוא, ואותיר בה שבעה חורים, כאשר אוכל להביא בה את ידי. מבפנים לחומה שפכתי סוללה עבה כעשר רגלים עפר, אשר הבאתי מתוך מערתי, ואניחנו בתחתית החומה ואדרך עליו ברגלי; ובשבעת החורים שמתי את שבעת רובַי, אשר הצלתי מתוך האניה, כמספר, ואציגם ככלי־תותח במבצר זה אל זה, אשר יכלתי לירות רגע אחד בכלם. בעבודת החומה זאת יגעתי כמה ירחים, ולא הייתי שאנן מפחד עד כי כִליתיה.
אחרי־כן נעצתי בכל האדמה אשר מעבר לחומתי, מסביב ובמרחק רב, שוֹכות או מטות מן העץ הדומה לערבה והקל לצמוח, כאשר יָכלו עֲמֹד, ויהי מספרם רב, אדַמה כעשרים אלף, ואשים רוח גדול ביניהם ובין חומותי, למען אוכל לראות היטב את האויבים, והם בבואם להתקרב אל חומתי החיצונה, לא ימצאו מסתור בין העצים הרכים.
וכעבור שנתים היתה לי חרשה עבֻתה, ומקץ חמש או שש שנים היה לי יער סביבות ביתי, ויגדל פרע, ויהי כה סבוך ומוצק, אשר אמנם לא נִתַּן לעבור בו, ולא היה איש, ויהי מה, אשר יכול לחשוב, כי מאחרי זה ימָצא דבר־מה, וביחוד מעון־אדם. ואשר לדרך אשר אמרתי לצאת ולבוא בה (כי לא השארתי מבוא), הנה הצבתי שני סֻלמות, אחד ליד הסלע במקום אשר היה שפל, ובמורדו היה מקום לסלם שני; וּבַהֲסִירי את שני הסלמות, לא יכלה כל בריה חיה לרדת אלי מבלי אשר תנזק. ולו גם צלח מי לעבור, הנה יִמָצא רק לפני חומתי החיצונה.
וכן אחזתי בכל התחבֻלות, אשר תבונת אדם תוכל לחַבֵל, לשמירתי ולהגנתי, ובהמשך ספורי יתברר, אשר אמנם היה להן יסוד, אף כי לא חזיתי אז מאומה, זולת הפחד אשר מלא את לבי פתאם.
בעת עשותי זאת לא זנחתי גם את יתר עניני, ואטפל בדאגה בעדר־עזי הקטן, כי הן היו לי לא רק סעד בעת צרה, אבל החלו לסַפק לי די בשר, מבלי אשר אצטרך לבזבז אבק־שרפה וכדורים ולהתענות בלכתי לצוד לי מן היערות; ולא חפצתי עתה, אשר טובי ילקח ממני, ולא מצאתי בי די אמץ לגדל מחדש.
ואחרי רב מחשבות יכלתי למצוא רק שתי דרכים לשמור עליהן; האחת, למצוא מקום מתאים אחר, לחפור שם מערה מתחת לארץ ולכנסן שמה מדי לילה בלילה: והשנית, לגדור שתים או שלש חלקות־אדמה, רחוקות אשה מאחותה, ונסתרות מעין רואה, ככל האפשר, ובכל חֶלקה אוכל לשים כשש עזים עָלות; והיה אם יקרה אסון את העדר כלו, ונשארו אלו בידי לגדל שנית במעט עמל וזמן. והתכנית הזאת, אף כי דרשה עת רבה, בכל־זאת נראתה לי נכונה מאחרת.
ואבַלה זמן־מה לתור לי את המקומות החבויים באי, ואבחר בפנה אחת, אשר היתה מבדלה ומצנעה כאשר בקשתי: חֶלקה טחובה בתוך עמק, בין יערות עבֻתים, בעצם המקום אשר תעיתי מני דרך, כמסֻפר, בחפצי לשוב בדרך הזאת ממזרח האי. פה מצאתי שדה חשוף, כשלשה צמדים גָדלו, ויערות מסביב לו כמשֻכה עשויה בידי הטבע; בכל אֹפן, לא היה פה צֹרֶך לעבוד ולעמל, כאשר עבדתי ועמלתי לגדור את יתר חלקותי.
פרק י"ח: מִשְׁמָר מִשּׁוֹאָה אִם תָּבוֹא פִתְאֹם. – הוּא מְגַלֶּה כִּי הָיוּ בָאִי אוֹכְלֵי־אָדָם.
מִיָּד החלותי לעבוד על החלקה הזאת, ולא עבר ירח ימים ואבצרה מסביב, באפן אשר עֶדרי המאֻלָף יכל למצוא בה8 מקלט בטוח; ולא התמהמהתי עוד, ואקח עשר גדיות עָלות ושני שְׂעִירִים ואביאם אל הגדרה, ובהיותם פנימה הוספתי לתקן את הגדר, עד כי היתה בטוחה כיתר גדרותי; אך את העבודה הזאת עשיתי9 בהפסקות, ויארך לי הזמן מאד. וכל העמל הזה בָאַני רק מהמון מחשבותי על רֹשֶם רגל־האדם אשר ראיתי פעם אחת, כי מאז לא יספתי לראות נפש אדם באה בקרבת האי, ואחיה שנתים ימים בדאגה ללא עֹנג וללא מנוחה, כאשר יובן לכל מי אשר נסה להיות במוקשי הפחד מפני אדם.
אחרי אשר הבטחתי לי כן חלק מרכושי החי, עברתי את כל האי לתור לי עוד פנת־סתר כזאת, לכונן לי שם עדר מֻצָל שני, ובהרחיקי ללכת כה לירכתי האי מערבה, מאשר עשיתי10 עד כה, ואשקיף על־פני הים, ויֵרָא לי כמו סירה שטה בים במרחק רב. מצֹא מצאתי משקפת או שתים באחת מתֵבות המלחים, אשר הצלתי מתוך האניה, אך היא לא היתה אתי, והסירה היתה כֹה רחוקה, אשר לא ידעתי מה לעשות, ואוסיף להביט, עד כי נלאו עיני ולא יכלתי להביט עוד; אם היתה זאת סירה או לא, לא אדע, אך ברדתי מעל הגבעה לא ראיתי עוד את עקבותיה, ואסירנה מלבי. ואגמור לבלתי לבוא אל קצה האי, אשר לא הייתי שם מעודי, ואמר לנפשי, אשר עקבות רגלי־אדם באי אינן דבר מוזר ומופלא כאשר חשבתי מראש; ורק יד ד' היתה להביאני אל עבר האי השני, אשר הפראים לא יבואו שמה לעולם. הנקל היה לי להבין, כי הצנות הבאות מן היבשה אשר ממולי, בהרחיקן מארצן תבואנה הנה לחנות פה; ובעת התנַגשָם להלחם בצנותיהם, והמנַצחים יקחו מספר שבויים, והביאום לחוף הזה, ובהיותם כֻלם זובחי־אדם יהרגום ואכלום, כאשר יעשו כל הימים. אך על זה אשוב לספר.
ברדתי מן הגבעה, כאשר אמרתי, לבוא אל שפת הים אשר בירכתי האי דרומית־מערבית, ואעמד פתאם תחתי נבהל ונדהם. אין בכחי להביע את פחדי ותמהון־לבבי, בראותי את פני החוף והנה הם זרועים גֻלגלות, ידים, רגלים ועצמות־אדם אחרות, ואראה גם מקום אשר נערכה שם, כנראה, מדורה, וחריץ חפור באדמה בעִגול, ואשער אשר שמה יֵשבו הנבלים לִכְרוֹת כֵרה מגויות בני־מינם.
והזועה אשר אחזתני למראה הדברים האלה היתה כה רבה, אשר זמן רב לא נתתי לבי לסכנה הנשקפה לנפשי, ויהיו כל מעיני נתונים למחשבה על־אדות רֹע לב האדם, אכזריותו הנוראה ושֶפֶל טִבעו האנושי, אשר אם גם שמעתי עליהם, אך לא הביאני המקרה לראות בעיני.
אחרי התרחקי מעט מחבל־האי הזה, עמדתי רגע על עָמדי כנבוך, ובשוב אלי רוחי ראיתי באהבה לנפשי, ובדמעות בעיני הודיתי לד‘, אשר הביאני לעולם בארץ אשר תושביה שונים מן היצורים הנוראים האלה, ואף כי מפני חטאי באתי במצוק הזה, הנה גם פה נחמני מיגוני ויראני רֹב חסדים, אשר אין לי להתאונן כי־אם להודותו, ועל הכל אשר גם בימי עָניי הריחני בדעת ד’, ויתן בלבי תקוה לברכת ידו, ותהי זאת שקולה נגד כל הצרות והמצוקות אשר מצאוני, או אשר נכונו לי.
עתה רָחֲקה ממני המחשבה, לנסוע להביא את צנתי מסביב לאי אל מקום שבתי, מפחד פן אפגש עם הפראים האלה בים, ולו קרני המקרה לנפול בידיהם ואבדתי.
וברבות הימים, בדעתי כי אמנם אין סכנה אשר יראני אחד הנבלים ההם, ותסר דאגתי ופחדי מפניהם, וישובו חיי להיות שקטים ונעימים כבתחלה; רק באחת נבדלו: נשמור נשמרתי לנפשי ועיני צופיות תמיד מסביבי, מפחד פן תראני בכל־זאת עין אחד מהם, וביחוד נזהרתי לבלי ירות ברובי, מפחד פן יגיע הקול לאזני הנמצאים באי.
ספר גדול, כאשר יהיה הספר הזה כֻלו, לא יספיק למסור את כל התחבֻלות, אשר חִבלתי או זממתי בערמתי, להשמיד את היצורים האלה או, למצער, להפחידם, אשר לא יעזו לבוא עוד הלום.
יש אשר אמרתי לחפור מנהרה מתחת למקום, אשר שם יערכו את מדורתם, ולשים בה חמש או שש ליטרות אבק־שרפה, ובהבעירם אש ונגעה באבק־השרפה והֻכה כל הנמצא מקרוב לרסיסים; אך עיני חסה על אבק־שרפתי, אשר לא נשאר לי ממנו גם חבית מלאה אחת; אף לא הייתי בטוח כי יתפוצץ ברגע שבתם שם, ואם גם יתפוצץ לא יבֻלע להם, ורק בעלות השלהבת למעלה מראשיהם ונבהלו, אך לא במדה כזאת אשר ייראו לבוא הנה עוד, וכן הרפיתי מן המחשבה הזאת. אחרי־כן אמרתי לשבת להם במארב, לא הרחק מן המקום אשר יערכו שם את מדורתם, ושלשת רובי ממֻלָאים בשנים, ובעצם חג־הדמים אשלח בהם את אשי, אשר אהיה בטוח כי אמית או אפצע מהם שנים או שלשה בכל יְרִיָה, ואחרי־כן אשתער עליהם בשלשת אקדחי ובחרבי השלופה, ואם גם יהיו שם עשרים כַלֵה אכלה את כלם. הדמיון הזה לקח את לבי, ויעסיקני במשך שבועות אחדים, ולא אחת הוצאתיו לפעל בחלומי, ויש אשר הייתי מוכן להשתער אליהם בשנתי. וכה הרחקתי בדמיוני, אשר ימים אחדים הלכתי לחפש לי מקומות מתאימים לארוב להם משם; ואבוא פעמים רבות אל המקום ההוא אשר כבר הסכנתי עמו; ובעוד מחי מלא מחשבות נָקָם, ואני רואה בדמיוני בהכותי עשרים או שלשים מהם לפי חרב, באו הפחדים אשר ראיתי במקום הזה ומראה הנבלים־הפראים באכלם איש את רעהו, ויגדילו את משטֵמָתי. לאחרונה מצאתי לי מקום־סתר בצד הגבעה, ואדמה אשר אוכל לחכות שם בטח, עד כי אראה את צנותיהם קרבות, ולפני הספיקם לעלות על היבשה, אתחמק לבוא באחד הסבכים, אשר היה בו די־מקום להצפינני, ופה אשב ואתבונן לכל מוראותיהם, ובשבתם צפופים אכונן את רובי ישר לראשיהם, אשר לא אחטיא את המטרה, או כי אפצע שלשה או ארבעה מהם ביריה הראשונה. במקום הזה החלטתי להוציא את מחשבתי לפעל, ואכין לי שני רובים ואת רובה־הצפרים אשר אתי תמיד. את שני הרובים מלאתי, בכל אחד שתי מַתּכיות וארבעה או חמשה כדורים קטנים, כגדל כדורי־האקדח, וברובה־הצפרים שמתי כחצי החֹפן „קטניות“, מן הגדולות, וכן מלאתי את אקדחי, ארבעה כדורים בכל אחד מהם, ומצֻיָד כן, למלאות בשניה ובשלישית, הייתי מוכן לצאת למלחמה.
ובבקר בבקר הלכתי אל הגבעה, אשר היתה רחוקה ממצודתי, כאשר קראתי לה, כשלשה מילים או יותר, לצפות משם אם לא תראינה בים צִנות קרֵבות אל האי או חונות ממולו; אך אחרי עמדי כן על המצפה כשנים או שלשה ירחים, ובכל פעם שבתי כלעמת שבאתי, הלאני הדבר ויהי לי לזרא; כי בכל העת לא ראיתי מאומה, לא בקרבת האי כי־אם גם בכל רחבי הים, ככל אשר השיגה עיני או משקפתי.
כל־עוד הלכתי יום־יום אל גבעת המצפה, תקפה מחשבתי ורוחי נכונה בכל רגע להשמיד ולאבד עשרים או שלשים פראים ערומים, על חטא אשר לא בחנתיו ולא שקלתיו בדעתי, כי חמתי בערה בי על תושבי הארצות האל ועל מנהגיהם האכזרים, אשר ההשגחה לא חפצה להורותם את הדרך הטובה, ותתנם ללכת במשך דורות רבים אחרי שרירות לבם הרע והחַטָא, ולקבל מנהגים נוראים, אשר באו להם מידי הטבע ומידי שחיתותם. ואולם עתה בעָיְפִי, כאשר אמרתי, מהליכותי אשר הלכתי להבל בבקר בבקר, החלה השקפתי על עצם המעשה להשתנות; ואשיח עם לבבי במתינות ובשקט לאמר: מה אני הולך לעשות? ומי שמני לשופט ולשוטר על האנשים החטאים האלה, אשר האלהים רצה בהם להותירם דורות על דורות, למען יוסיפו לעשות את משפטיו איש ברעהו?
פרק י"ט: רוֹבִינְסוֹן מוֹצֵא מְעָרָה הַמְשַׁמֶּשֶׁת לוֹ מַחֲבוֹא מִפְּנֵי הַפְּרָאִים.
וְכֵן עברה עלי כשנה. מִעַטי לצאת, ורק לעתים רחוקות עזבתי את אהלי לרגלי עניני, לאמר, לחלוב את עזי ולכלכל את עדרי הקטן, אשר הצפנתי בלב היער; ושם אמנם לא נשקפה לי סכנה, כי ראיתי ברור, אשר הפראים האלה הפוקדים לעתים את האי הזה, לא יבואו הנה במחשבה למצוא פה דבר־מה, ולכן לא ירחיקו לעולם מן החוף; ואהיה בטוח, אשר גם מעת11 החלי להשמר באו הנה כפעם בפעם.
אדמה כי קורא הספר הזה לא יחשוב למוזר, אם אודה כי הפחדים והסכנות, אשר חייתי בהם בכל יום תמיד, והדאגה אשר רבצה עלי, שמו קץ לכל המצאותי אשר יזמתי לעשות, למען הרויח לי ולהנעים חיי. כי הדאגה לבטחוני חזקה מדאגתי למזוני; לא נתננן לבי לתקוע מסמר או לחטוב לי גזר־עץ מיראתי פן ישמע הרעש; ביחוד פחדתי לירות ברובי, גם־כן מטעם זה; ועל הכל יראתי להבעיר אש, מפחד פן יהיה בעוכרי העשן אשר ירָאה ביום למרחוק. ועל־כן הלכתי לעשות את עבודותי אשר תעשינה באש, כמו שרפת סירים, מקטרות וכו', במעוני החדש אשר בלב היער. ואחרי אשר עשיתי שם זמן־מה מצאתי, לשמחתי הגדולה, מערה טבעית מעמיקה באדמה, אשר כל פרא אם גם יבוא עד פיה לא יהין לבוא בה, וגם איש אחר לא יעשה כן, זולתי אני אשר בקשתי לי מחבוא בטוח.
בעת חטבי עצים באחד הימים, ראיתי פתאם תחת ענף נוטה מסבך או שיח כמו פי מערה; השתוקקתי להציץ שמה ואֶדָחק, ואבוא בה בעמל רב, ואמצאה רחבת־ידים, לאמר, אשר אוכל לעמוד בה קוממיות, ואולי גם עוד איש זולתי. אך עלי להודות, כי מהרתי לצאת מאשר לבוא, כי בהעמיק עיני להביט לפנים המערה האפלה, ראיתי שתי עינים גדולות ומאירות, אשר נוצצו מרחוק כשני כוכבים, בִנְגֹּהַ עליהן האור הרפה מפי המערה. חזקתי את לבי, ואקח אוד בוער מן המדורה, ואמהר לבוא בה שנית והלפיד בידי: לא הרחקתי שלשה צעדים ואבהל כבראשונה, כי שמעתי קול אנחה כאנחת אדם המתהפך בציריו, ואחריה קול המולה רצוצה, כדברים מֻבעים בקשי, ועוד פעם אנחה עמקה. הלכתי אחורנית, כי אמנם נבהלתי מאד וזעה קרה כסתני, ולו היה כובע בראשי, לא אדע אם שערותי לא הרימוהו. אך אמצתי את רוחי, ככל אשר יכלתי, ובאמרי בלבי, אשר עין ד' בכל ובידו להושיעני, הלכתי נִכחי, ואראה לאור הלפיד אשר אחזתי מעל לראשי, והנה על הארץ רובץ תיש גדול ונורא והוא מצַוֶה לביתו, כאשר הסכַּנו להגיד, שואף חיים בעמל והולך למות מרוב זקן. ואטלטלהו מעט לראות, אם לא אוכל להוציאו משם, הוא נסה לקום, אך לא עצר כח להתרומם; ואמר לנפשי: טוב אשר ישאר פה, כי אם אותי הבהיל ככה, אל־נכון יבהיל גם את הפראים, אם יהינו לבוא במקרה בעוד בו רוח־חיים.
עתה פג פחדי, ואחל להתבונן סביבותי, ואראה את המערה כי קטנה היא מאד, לאמר, כלה כשתים עשרה רגל, וצורה אין לה: לא עגֻלה ולא מרֻבעה, כי לא היו בה ידים זולת ידי הטבע. כמו כן הזכרתי למעלה, כי היה בה מקום אשר העמיק באדמה הצדה, אך החור הזה היה כה צר, אשר יכלתי לבוא בו רק על גחוני, וגם לא ידעתי אנה יוביל ומאֵין בידי נר עזבתיו לעת עתה, אך החלט החלטתי לשוב הנה מחר, ובידי נרות ותבת־המבעירים, אשר עשיתי לי ממסגר אחד הרובים ומעט „אש־תמיד“ במחתה.
וביום המחרת באתי ובידי ששה נרות, מעשה ידי (כי עתה למדתי לעשות נרות טובים מאד מחֵלב עזים, אך חסרו לי פתילות, ואשתמש לפעמים בבלויים או חוטי־עבות ולפעמים בסיבים יבשים אשר הוצאתי ממין סִרפד דומה לקנה־סוף); ובבואי אל תוך החור אֻלצתי לזחל על ארבע, כאשר אמרתי, במרחק חמש עשרה אמה, בערך, ובדרכי חשבתי כי אני מחָרף את נפשי מבלי דעת כמה עלי לזחל כן ואנה אני בא. אחרי אשר עברתי את המיצר ראיתי, כי הכִפה הולכת ומתרוממת ותגיע עד עשרים רגל; אך מעודי לא ראו עיני מחזה נהדר כזה: מה יפה היה לראות את קירות המערה הזאת ותקרתה! החומה השיבה רבבות אורות על שני נרותי. מה היה שם בסלע, שְחָמִים או אבני־יְקָר אחרות, או זהב, כאשר נטיתי להאמין מִכֹּל, לא ידעתי. הייתי במערה נחמדה במינה, אף כי אור היום לא חדר שמה; אדמתה היתה יבשה וישרה וחצץ דק ונקי זרוע עליה, ולא נראה שם כל שרץ מתֹעב או ארסי, לא הרגשתי כל טחב ולֵחַ בקירות ובתקרה: רק דבר אחד עִכֵב – המבוא. אך בראותי לי שם מקום בטוח ומחבוא איתן כאשר בקשתי, אמרתי הנה מצאתי את חפצי, ואשמח באמת ובתמים על אשר קרני למצוא מקום כזה, ואחליט למהר להביא הנה מעט מן הדברים, אשר חרדתי להם מכל; ביחוד אמרתי להעביר אנה את אוצר אבק־שרפתי ואת כלי־נשקי המעטים, לאמר, שני רובי־צפרים, מן השלשה אשר היו לי, ושלשה רובים, מן השמונה אשר היו לי, ואשאיר במצודתי רק חמשה, אשר עמדו בחומתי החיצונה ככלי־תותח מוכנים למלחמה. ובבואי להעביר את נשקי פתחתי במקרה את חבית אבק־השרפה, אשר משיתי מן הים בהיותה רטֻבה, ואוכח אשר המים חדרו כטפח או שנים בתוך האבק מכל עֵבר ויהי לאבן, ובכן שמר את האבק התיכון כחרצן בתוך הזג, ויהי לי כששים ליטרה אבק־שריפה מצֻיָן בבטן החבית, ואשמח עליו בעת ההיא כעל שלל רב; ואעביר שמה הכל ולא הותרתי לי במצודתי כי־אם כשתים או שלש ליטרות אבק־שרפה, כי יראתי פן יאֻנה לי שם רע פתאום: ובכן הוצאתי משם את כל העופרת אשר הנחתי לי לעשות ממנה כדורים.
הייתי בעיני כאחד הענקים הקדמונים, אשר חיו במערות ובנקיקי־הסלעים, ואיש לא יכל לבוא אליהם; כי בהיותי שם נפתיתי להאמין, אשר אם גם יפשטו חמש מאות פראים לחפש אחרי, לא ימצאוני, ואם גם ימצאוני, לא יהינו לערוך אלי פה מלחמה. התיש הזקן אשר מצאתיו גֹוֵע מת בפי המערה למחרת היום: ואמצא לנכון לחצוב לו שם קבר גדול ולהשליכו בו ולכסותו עפר, מאשר לסָחבו החוצה; ואקברהו למען לא יבֻלע לאפי.
עתה הגיעה לי שנת העשרים ושלש לשבתי באי הזה; וכה הסכנתי עם המקום ועם דרך־חיי, אשר לו רק יכלתי להיות שאנן מפחד הפראים כי יבואו להחריבני, ושמחתי בחלקי אשר נפל לי לבלות את אחרית ימי פה במרגֵעָה עד רגעי האחרון, עד אם שכבתי וָמַתי כתיש הזקן בפי המערה; כי הנה למדתי כמה מלאכות ושעשועים לבלות כן את עתי בנעימים, מאשר יכלתי עד עתה. ראשית כל לִמדתי את לשון תֻכִיִי פול, כאשר הזכרתי, לדבר נכונה; ויהי דבורו כה נחמד, ברור ומלא, אשר אזני נמלאה משמע; ואדמה אשר מעולם לא היה עוף, אשר היטיב לדבר ממנו; ויהיו ימי שני חייו עמדי שש ועשרים שנה; כמה יכל לחיות עוד אחרי־כן לא אדע, אף כי שמעתי בברזיליה, אשר התֻכי יחיה מאה שנה. כלבי היה לי רֵע נאמן ואהוב כשש עשרה שנה, אחרי־כן גָוַע מרב ימים. ואשר לחתולי, הנה פרו ורבו במדה כזאת, אשר אֻלצתי להמית רבים מהם בתחלה, למען לא יאכלוני אותי וכל אשר לי, אך לאחרונה, כאשר השנים אשר הבאתי אתי מתו, ואהיה מגרשם יום־יום השכם וגרש ולא נתתי להם כל מחיה אתי, וימָלטו כלם היערה, ורק שנים או שלשה נשאו חן בעיני ואאַלפֵם, אך את גוריהם, אם ילדו, טִבעתי; ויהיו גם הם בבני־ביתי. זולת אלה היו אצלי תמיד שנים או שלשה גדיים, אשר אמנתים עד כי אכלו מידי; ועוד היו לי שני תכיים אחרים, אשר דברו יפה וכלם ידעו לקרוא: רובין קרוּזוֹ, אך לא כראשון; ואמנם לא עמלתי ללמדם כאשר עמלתי עליו. היו לי גם שני עופות־ים אמונים, אשר לא אדע את שמותיהם ואשר לכדתים על־פני החוף ואקצץ את כנפיהם. והמטות הקטנים אשר נטעתי לפני חומת מצודתי, גדלו ויהיו לחרשה עבֻתה, ויחיו העופות ההם בין השיחים וידגרו שם, לשמחת לבי. ובאמת החלותי לשמח בחלקי ובחיים אשר שפרו עלי, לו רק יכלתי להיות שאנן מפחד הפראים. אך לא כן היה מעם ד'; ואל נא ירע בעיני כל אלה, אשר יבואו לקרוא את ספורי, אם ילמדו מתוכו, אשר לעתים קרובות, בימי חלדנו, יקרה לנו כי הרע, אשר נשתדל להרחיקו ממנו, ואם נפלנו בו, יהיה בעינינו כאסון נורא, הנה הרע הזה עצמו יהיה על הרב הדרך או הפתח לפדות נפשנו, ורק בו נוכל להתרומם מעמק הצרה אשר בה נפלנו. יכלתי להביא כמה משלים ממשך חיי המופלאים, אך הדבר לא יֵרָאה ברור, כאשר יראה משנות־המרגֵעה האחרונות אשר חייתי באי הזה.
פרק כ': הַפְּרָאִים מוֹסִיפִים לְבַקֵר אֶת הָאִי. – רוֹבִּינְסוֹן רוֹאֶה אוֹתָם יוֹצְאִים בְּמָחוֹל. – רוֹאֶה גַם מַפֹּלֶת סְפִינָה.
היה עתה ירח דצמבר, כאמור למעלה, בשנת העשרים ושלש לשבתי פה, ותהי זאת תקופת־השמש הדרומית (כי לא יתכן אשר אקרא לימים האלה חֹרף) ועונת קצירי הגדול, ואהיה אנוס לעשות הרבה בחוץ, על פני השדות. ויהי בהשכימי לצאת באחד הימים, בטרם הבקר אור, ואתחלחל פתאם למראה אש, אשר הבהיקה לעיני על החוף, כשני מילים הרחק ממני, בעבר האי אשר שם היו הפראים, כמסֻפר, לא בעבר השני, כי בעבר האי אשר שם ישבתי.
ואהי נבעת מאד ממראה עיני, ואעמוד דֹם בתוך חורשתי, ולא מצאתי לבי לצאת מפחד פן יראוני. אך לבי לא ידע שלו גם ביער, מדאגתי פן הפראים, בעשותם דרכם על־פני האי ומצאו את תבואתי בקמה או בעמרים, או יתר מעשה ידי, יבינו כרגע כי היו אנשים במקום הזה, ולא ישקטו עד אם מצאוני. ואשוב על עקבי בלב פועם לבוא במצודתי, ואוריד אחרי את הסלֻם, ואהפוך בדרכי את כל הנראה לעינים, להיות פרוע וטבעי ככל אשר מצאה ידי.
אחרי־כן התכוננתי פנימה לעמוד נכון לקרב: מלאתי את כל כלי־תותחי, כאשר קראתי להם, לאמר רובי, ואת כל אקדחי, ואחליט לעמוד על נפשי עד הנשימה האחרונה; אף לא שכחתי להפקיד את רוחי ביד ד', ולהתפלל אליו כי יצילני מידי הזֵדים האלה. וכן עמדתי כשעָתים, ותקצר רוחי מאד לדעת את הנעשה בחוץ, כי לא היו לי מרגלים לשלח לראות. ויהי כי ישבתי כן זמן־מה, ואשית עצות בנפשי מה עלי לעשות, ותקצר רוחי ולא יכלתי לשבת עוד מבלי דעת דבר. ואציב את סֻלמי אל הגבעה, אשר הרחבה היתה שם, כאשר תארתי למעלה, ובעלותי הבאתי את הסֻלם אחרי, ואציבנו שנית, וכן עליתי לראש הגבעה, ואוציא את משקפתי אשר לקחתי אתי, ואשתטח על־פני הארץ, ואחל להתבונן בָמָקום. עתה יכלתי לספור שם תשעה פראים ערֻמים יושבים מסביב למדורה קטנה, אשר הבעירו לא להָחֵם, כי מזג האויר היה חם מאד, כי־אם, כאשר שערתי לי, להכין להם את מטעמיהם הנתעבים מבשר אדם, אשר הביאו חי או מת, לא ידעתי.
הם באו בשתי צנות, אשר משכון על החוף, ובהיות אז שֶפֶל־המים חכו, כנראה, לשוּב השטף למען יוכלו להפליג מפה. אין לשער את החרדה אשר באה בי, בראותי אותם בעבר האי אשר לי, והם כה קרובים אלי; אך בשימי לבי, כי אל־נכון יהיה בואם תמיד עם שפל־המים, שקטה רוחי מעט, ואשמח על יכָלתי לצאת בטח בעת גאות המים, אם רק לא ימצאו על החוף מקֹדֶם; ובראותי כי כן הוא יצאתי לפָעֳלי בשדה ביתר בטחון.
כאשר אמרתי כן היה: אך החלה גאות־המים לזרום מערבה, ואראם באים בצנותיהם ושָטים, או מְשיטים, להתרחק. כמו כן ראיתי, אשר לפני לכתם יצאו במחול פרא, ובנקל יכלתי להבחין את כל תנועותיהם ונטיותיהם בעד משקפתי. אך ככל אשר דיַקתי לצפות, לא יכלתי להבחין בלתי אם דבר אחד, כי היו ערֻמים כֻלם ולא היתה כל כסות לבשרם, אך אם היו שם גברים או נשים לא יכלתי להבדיל.
ויהי אך ראיתים מפליגים בצנותיהם, ואקח שני רובים על כתפי ושני אקדחים בחגורתי, וחרבי הגדולה חגוּרה על ירֵכי בלי תַעֲרָהּ, ואלך בחפזון אל הגבעה אשר משם ראום עיני ראשונה; ובבואי שמה אחרי שתי שעות, למצער, (כי ככל אשר נחפזתי לא יכלתי ללכת מהֵרה, בהיותי טעון כלי־נשק לעיֵפָה) ראיתי כי היו שם עוד שלש צנות־פראים, ובהוסיפי להתבונן ראיתי עוד, כי כֻלם יחדו חותרים בים לבוא אל היבשה אשר ממולי. כל המראה הזה החרידני מאד, וביחוד כאשר ירדתי אל החוף, ואראה את עקבות מעשה־תועבתם אשר השאירו אחריהם, לאמר, את הדם, העצמות וחלק מבשר האנשים, אשר אכלו הנבלים האלה ויטרפום לשמחה ולשעשועים. ויעברו עלי עוד שנה ושלשה חדשים עד כי שבתי לראות את הפראים.
במשך חמשה עשר החדשים האלה לא היתה ברוחי נכונה, שנתי היתה טרופה, ראיתי חלומות מבעיתים ולעתים קרובות קפצתי מתוך שֵנה. ביום תקפה עלי חרדת־נפשי, ובלילה חלמתי והנה אני הורג פראים, וכי יש לי הצדקה לעשות כן. הדבר היה בחצי מַאי, בששה עשר בו, לפי חשבון לוח־עצי הדל, כי עד כה שקדתי לחרות כל יום בקרן העמוד; כן, הדבר היה בששה עשר במַאי, וכל היום ההוא היתה סערה גדולה ויברקו ברקים וירעמו רעמים, ואחרי־כן בא ליל סגריר. לא ידעתי מה קרה, אך בהיותי הוגה בכתבי־הקדש וחושב מחשבות על מצבי הנוכחי, והנה הלמני קול ירית תותח, אשר בא, כפי הנדמה לי, מן הים, והפחד הזה היה לי, כאשר נקל להבין, שונה מכל אשר באני עד היום, כי המחשבות אשר קמו במחי לרגליו היו גם הן ממין אחר. רצתי בחָפזה ככל אשר נשאוני רגלי, וכהרף־עין הצבתי את סֻלמי ליד הסלע, אל מקום הרַחֲבה אשר מלמעלה, ואעלנו אחרי; ובעלותי כן שנית הגעתי אל ראש הגבעה, בעצם הרגע אשר ראיתי ברק אֵש, ואחכה לשמוע נֵפץ יריה שנית, ואמנם כעבור חצי רגע הגיע לאזני; ולפי הרעש הכרתי, כי הקול בא מעבר האי, אשר שם סחפני הזרם בהיותי בצנתי. עד מהרה הבינותי כי היתה שם אל־נכון אניה בצרה, וכי היתה להם בקרבתם אניה אחרת, ויירו לאות צרה, למען ישמעו ויחישו להם עזרה. ברגע ההוא היתה דעתי נכונה ואחשוב, אשר אם אמנם אין בידי להושיע להם, הנה יוכל היות כי יש אִתָם להושיע לי; ואמהר ללקוט את כל העצים היבשים אשר היו על ידי, ואעלם לערמה גדולה ואבעיר אש על הגבעה. העצים היו יבֵשים מאד ותַעַל השלהבת; ואף כי הרוח נשבה בחזקה, בכל־זאת בערו עד תֻמם, ואהיה בטוח אשר אם היה שם מעין אניה אין ספק כי רָאֹה ראוני; ואמנם נוכחתי כי ראוני; אך שקעה אִשִי ואשמע עוד תותח, ואחרי־כן עוד יריות אחדות, כֻּלָן מן העבר ההוא. ולא כִביתי את המדורה עד הבוקר; ויהי כי נכון הבקר והאויר זך, ואראה דבר־מה במרחק, בלב־ים ממזרח האי, מפרש או אניה, לא יכלתי להבחין, אף כי הבטתי במשקפתי; המרחק היה רב, והאויר על־פני הים היה חתול בערפל מעט.
ואביט שמה כל היום ההוא, ואִוָכח לאחרונה אשר הדבר לא ינוע; ואגמור בלבי אשר אין זאת כי־אם אניה עוגנת שם, ובהשתוקקי מאד, כאשר תבינו, לדעת את הדבר, לקחתי את רובי בידי, ואמהר לירכתי דרום האי, אל הסלעים אשר נסחפתי שם בזרם; ובהגיעי שמה, והאור אז בהיר ושקוף, ואראה ברור, לרעתי ולדאבון לבי, מפֹלת אניה אשר עלתה בלילה על הסלעים המכֻסים, הסלעים אשר פגשתי אז בצאתי בצנתי, ואהיה אז ברעה גדולה אשר לא ידעתי כמוהָ מעודי, הסלעים שִברו את מעוז הזרם וייצרו מין זרם מתנגד או שִבלת ואבוא בה, כמסֻפר. ואולם הדבר אשר יהיה הצלה לאחד יהיה אבדון לשני; האנשים ההם, כנראה מאי ידיעה ובהיות הסלעים מתחת לים, עלו עליהם באישון לילה, בנשוב הרוח ממזרחית־צפונית, ולא ראו את האי, כאשר שערתי מתחלה, כי לו ראוהו היו מתאמצים להמלט אל החוף בתוך סירתם. אך דבר יְרוֹתָם בתותחים לעזרה, ביחוד בראותם, כאשר חשבתי לי, את אֵש מדורתי, מלאני מחשבות שונות: ראשית אמרתי, כי בראותם את אור מדורתי ירדו אל־נכון אל תוך סירתם, ויחתרו לבוא אל החוף, אך בגאות המים מאד נטרפו בים; שנית תארתי לי אשר אבדה להם סירתם עוד בדרכם, כאשר יקרה לפעמים בעלות המשברים על האניה ואֻלצו הנוסעים לנַפץ את סירתם או להשליכה בידיהם הימה; ועוד אמרתי כי היתה שם עוד אניה, או יותר, בחֶברתה, אשר בשָמעה את אותות הצרה באה ותקחם; ויש אשר דִמיתי כי כלם הפליגו בים בסירתם, ובהִסָחפם בזרם האיתן, כאשר קרני אני, נִשאו אל מרחבי הים, למקום עֳנִי ואבדון; ואולי תתעטף שם נפשם ברעב והם אוכלים איש את רעהו.
פרק כ"א: הוּא יוֹצֵא לִרְאוֹת אֶת הַמַּפֹּלֶת וּמֵבִיא מִשָּׁם חֲפָצִים רַבִּים. – חוֹשֵב שֵׁנִית לַעֲזוֹב אֶת הָאִי.
עד השנה האחרונה לשבתי בָאִי לא נודע לי, אם נִצַל איש מן האניה הזאת או לא; ורק כעבור ימים מספר ראיתי לחרדתי גְוִיַת בחור טָבוּעַ, אשר צפה אל החוף בירכתי האי. לא היו עליו בגדים אחרים בלתי־אם מִקטֹרן־מלח, צמד מכנסי־בד פתוחי־ברכים וכתנת־בד כחֻלה; אך לא מצאתי בו דבר אשר יוכל להורותני, או לעורר בי איזו השערה, ביחס לעמו ולארצו: בכיסו לא היה מאומה, זולת שתי מטבעות זהב ומקטרת, ותיטב בעיני האחרונה עשרת מונים מן הראשונות.
הים שקט עתה, ויהי בלבי חשק רב לפָרֵש בסירתי לבוא אל המפֹלת ההיא, כי לא היה שפק בידי אשר אמצא שם דברים מועילים לי; אך המחשבה הזאת לא האיצה בי, כאשר האיצה בי התקוה, אשר אולי עוד אמצא שם נפש חיה, ובהצילי אותה ייטיב לי בגללה מאד, והמחשבה האחרונה מלאה את כל חדרי־לבי, אשר לא יכלתי לשקוט יומם ולילה, ולאחרונה אֻלצתי לצאת בסירתי לבוא אל מפֹלת האניה; ואשליך את יהבי על ד', ואמר אשר אם החֵפֶץ כה חזק בלבי, אין זאת כי־אם יד נעלמה היתה בי לעשותו, וכי אנחם אם לא אלך.
בחזקת היד הזאת מהרתי לשוב למצודתי, ואכין שם הכל לדרכי, לקחתי הרבה לחם, סיר גדול מלא מים חיים, מצפֵן לכַוֵן בו את הרוח, בקבוק רום (כי עוד נותר לי מעט) וסל צמוקים; ומצֻיד כה בכל דבר נחוץ, ירדתי אל סירתי, ואשאב מתוכה את המים, ואהדפנה הימה, ואטען עליה את כל מטעני, ואחרי־כן שבתי עוד פעמים הביתה. ויהי מטעני השני אשר הבאתי: שק ארז גדול, סוכך להָצל על ראשי, עוד סיר־מים גדול ועוד כעשרים מככרותי הקטנות, או רקיקי־שעורים, בקבוק חלב־עזים וחריץ־חלב. כל זה הבאתי בעמל רב ובזעת אפים אל תוך סירתי; ואתפלל לד', כי יצליח את דרכי אשר אני הולך בה, ובהשיטי את הסירה לאֹרך החוף באתי אל קצה האי צפונה־מזרחה.
אחרי אשר הדפתי את סירתי לתוך מפרץ קטן אשר עם החוף, עליתי ואשב על מקום נִשא תפוש ברב שרעפי, ולבי דואג בין פחד וחמדה לנסיעתי; ויהי כאשר ישבתי כן ואראה את השטף שב והמים מתקרבים; ואדע כי לא יתכן להפליג במשך שעות אחדות.
למחרת הבקר החלטתי לצאת עם השֶפֶל הראשון; וכל הלילה שכבתי בתוך הסירה תחת אדרת־הצופים הגדולה אשר הזכרתי. ואשוט במהירות גדולה ישר אל מול המפלת, ולפני עבור שעתים הגעתי שמה. ויִגָל לעיני מראה מעציב: האניה אשר לפי תבנית בניניה היתה ספרדית, היתה תקועה בחזקה, לחוצה בין שני סלעים; ההגה והמכסה שֻברו על־ידי המשברים; ואשר לחזיתה אשר נתקעה בין הסלעים בכח גדול, הנה נשברו שני תרניה, הראשון והתיכון עד תחתיתם ליד המכסה, רק החִבֵּל היה מוצק וגם ראשה ואַפָּה נראו איתנים, ברגע קָרבי עדיה הופיע עליה כלב, ובראותו אותי החל לנבוח ולילל, ויהי אך קראתי לו ויקפץ המימה לבוא אלי. הבאתיו בצנתי, אך ראה ראיתי כי היה כמעט מת מרעב ומצָמָא ואתן לו רקיק מלחמי, ויטרפהו כזאב טורף, אשר רבץ שבועים בתוך השלג ואֹכל לא בא אל פיו. אחרי־כן הושטתי ליצור המסכן הזה מעט מים וישתֵם בתאוה, ולו נתתיו לשתות כחפצו כי־אז התבקעה בטנו. אחרי זה באתי באניה, ואראה ראשונה שני אנשים טבועים שטוחים במטבח וידיהם אוחזות איש באחיו. ואשער, כאשר אמנם נראה כן, כי בהִטַלטל האניה בתוך הסערה, ויעלו המשברים ויעברו עליה עָלֹה ועָבֹר, אשר האנשים לא יכלו לשאת עוד ויֵחָנקו בשטף אשר כִסָם, כמו היו מתחת למים. זולת הכלב לא נותרה נפש חיה בכל האניה, והחפצים אשר בה היו משחתים במים.
אך מצוא מצאתי, זולת תבות אחדות, חביונה מלאה יין, כעשרים גַלונים גדלה, ואביאנה בעמל רב אל סירתי. היו שם בתא הרבה רובים וקרן גדולה, ובה כארבע ליטרות אבק־שרפה: הרובים לא היו לי נחוצים ואניחם במקומם, אך אך הקרן לקחתי עמדי. לקחתי גם יָעֶה ומלקחים, אשר היו לי נחוצים מאד, וכן גם שני כיורי־נחשת, סיר־נחשת לבשל בו שוקולדה ושבכת־צְלִיָה: ובמטען הזה, והכלב עמדי, פרשתי הביתה עם עלות המים; ובערב ההוא, בהיות כשעה בלילה, הגעתי אל האי עיף ויגע, עד כי לא נותר בי עוד כח. כל הלילה ההוא נחתי בסירתי, ובבקר גמרתי בלבי להביא הכל אל מערתי החדשה ולא לשאתו אל מצודתי. אחרי אשר החלפתי כח, העליתי את כל מטעני על החוף, ואחל להפוך בהם לראות כל אשר הבאתי, ובהריקי אחת התיבות מצאתי, בין דברים אחרים, כֻתנות טובות מאד, ואשמח עליהן כמוצא שלל, כשש עשרה מטפחות־בד לבנות וצַורוני־צבעונים אחדים; על הראשונות שמחתי מאד, כי היו לי למחות בהן את פני ביום חֹם. זולת אלה הבאתי רק מעט בגדים אשר יכלו להועיל לי: כי באשר למעט הכסף אשר מצאתי, לא היה לי כל צרך בו, ויהי בעיני כעפר רגלי, ואהיה נכון לתת את כלו במחיר שלשה או ארבעה צמדי נעלים אנגליות וגרבים, אשר חסרתי מאד ולא היו ברגלי זה שנים רבות.
וכן הוספתי לחיות עוד שנתים ימים; וכל העת ההיא מָלֵאתי מחשבות ומזִמות להמלט לעת־מצוא מן האי הנורא הזה; ומאמין אנכי, אשר לו היתה בידי הסירה אשר נמלטתי בה מסַלי, כי־אז הרהבתי בנפשי עֹז להפליג בים לאשר ישאני הרוח.
באחד הלילות אשר בתקופת־הגשמים בירח מרץ, בשנת הארבע ועשרים לדְרך רגלי על האי הבודד הזה, שכבתי במטתי עֵר. לא הייתי עֲצוּב־רב מִבְּיֶתֶר הימים, אך לא יכלתי לעצום את עיני למען הֵרָדם, ולו גם לרגע אחד: עברתי בסקירה קצרה על כל קורות ימי חיי עד בואי אל האי הזה, וכן למיום בואי הלום. ובחשבי על מעמדי ודרך־חיי פה מאז באתי הנה, דִמיתי את חיי־אשרי בשנים הראשונות לשבתי פה אל חיי הפחד, החרדה והדאגה אשר חייתי למן היום, אשר ראיתי לראשונה את רֹשֶם הרגל בחול אשר על שפת הים.
אחרי־כן הרביתי לחשוב על הסכנה הגדולה, אשר אני נתון בה זה שנים אחדות, ועל אשר התהלכתי בטח ושאנן מפחד, בעת אשר אולי רק גבעה תלולה, או עץ גדול, או גם רֶדֶת היום פתאם, חשכו נפשי מכליון, לאמר, מנפול בידי פראים ואוכלי־אדם, ושוֹם אשים את עצמי רשע אם אגיד, כי לא הודיתי מקרב לבי לשומר נפשי אשר הצילני מכל רע.
בכל־זאת מצאתי לאחרונה, כי הדרך היחידה להמלט מפה היתה, אשר אשיג לי אחד־הפראים להיות לי לעזר; ואם יִתָּכֵן הדבר יהיה האחד מן השבויים, אשר נגזר עליו לאָכלוֹ ויביאוהו הנה להמיתו. אך דבר אחד הניאני מעשות כמחשבתי: הבינותי אשר לא אצליח להציל את האחד, מבלי אשר אתנפל על ארחָה שלֵמה והשמדתי את כֻלם; ולבי הִכני בשַוותי לנגד עיני את הדם הרב אשר אשפוך, ולו גם לפדיוני.
אך אחרי שָקלי את הדבר כה וכה, החלטתי לרכוש לי אחד הפראים בכל מחיר: וכן אמרתי להתחבא ולארוב להם בעת עלותם על החוף, והשְאָר כאשר יורני המקרה.
פרק כ"ב: רוֹבִּינְסוֹן מַצִּיל אַחַד הַשְּׁבוּיִים מִידֵי הַפְּרָאִים וְקוֹרֵא אֶת שְמוֹ שֵׁשֶׁת. – מְשָׁרֵת נֶאֱמָן.
כשנה ומחצה אחרי החלטתי הנזכרה (כי כל העת לא אנה לידי המקרה להוציאה אל הפועל) ראיתי פתאם, בבקר השכם, לא פחות מחמש צנות על שפת הים, וכלן יחדו עומדות בעבר האי אשר שם ביתי, וכל האנשים עלו אל היבשה, אך עיני לא תראֵם. מספרם הרב הביא מֹרֶך בלבי; בראותי כי רבים הם, כי ידוע ידעתי אשר יבואו ארבעה או ששה, וגם יותר, בסירה אחת, לא ידעתי עצה איך לצאת למלחמה על עשרים או שלשים איש בשתי ידי; ואשכב דומם בתוך מצודתי, נבוך ואובד־עצות. ובכל זאת התאוששתי ואעמוד נכון לפעֻלה, ככל אשר הכינותי מראש, אם הרגע יהיה כשר לכן. אחרי אשר חכיתי שעה ארֻכה, ואזני קשובות לשמוע אם יקימו איזה שאון, קצרה רוחי לאחרונה, ויהי לי הדבר לזרא, ואתמוך את הרובים לרגלי סֻלמי ואעלה על ראש הגבעה, בשתי פעמים, כדרכי תמיד; אך נחבאתי לעמוד באֹפן, אשר ראשי לא יראה מעל לגבעה, למען לא יוכלו לראותני. ואראה מפה, בעזרת משקפתי, כי לא היה שם פחות משלשים במספר, כי הבעירו אש וכי בתרו בשר. איך בשלו ויאכלו לא ראיתי; ורק כעבור רגעים מספר ראיתים מכרכרים ומרקדים מסביב לאש בתנועות וקידות משֻנות כמנהגם.
ויהי בהביטי אליהם כן, ואראה בעזרת משקפתי, והנה הוציאו הפראים שני יצורים מסכנים הוֹצֵא וסחוב מתוך הסירות, אשר, כנראה היו כפותים שם, ויביאום אל האש לטבחם. את האחד ראיתי והנה הוא נופל פתאם, ואדמה כי הכוהו באַלה או בחרב־עץ, כאשר כן יעשו, ושנים או שלשה מהם מִהרו לעשותו, ויבקעוהו להכינו לבשול, בעוד אשר את הקרבן השני עזבו לנפשו, עד כי יכונו לו. ובעצם הרגע הזה, בראות היצור המסכן כי היתה רוחה ולא היה קשור בחבלים, ותִּגה בלבו תקות חיים ותעודדהו, ויקם על רגליו וימָלט על נפשו במהירות הברק על־פני החול, ישר אל פָנַי, לאמר, מול חלק האי אשר שם היה ביתי. עלי להודות כי נבהלתי עד מות בראותי אותו רץ אלי, וביחוד בראותי והנה, כאשר נדמה לי, כל העדה רודפת אחריו. אך החזקתי מעמד ורוחי שבה אלי כאשר ראיתי, כי רק שלשה מהם ידלקוהו; וביחוד אָמצה רוחי בראותי, כי הפליט מִהֵר לרוץ מרודפיו, ויתרחק מהם כברת־ארץ, ולו עצר כֹח לרוץ כן עוד חצי שעה, הנקל היה אשר ימלט מיד כלם.
ביניהם ובין מצודתי היה המפרץ, אשר הזכרתי פעמים אחדות בחלק הראשון לספורי, ואשר שם הורדתי את מטעָני מן האניה; ואראה ברור אשר עליו לעבור את המפרץ הזה בשיטָה, ולא – ישיגוהו רודפיו. אך בבוא הפרא הנָס הנה לא עמד, אף כי המים גאו אז, אך קפץ המימה ויצלח לעבור בשלשים שיטות, בערך, ויעל שנית על היבשה, וירץ בכח ובמהירות רבה עד להפליא. ובהגיע שלשת הפראים אל המפרץ, ראיתי אשר שנים מהם ידעו לשחות אך השלישי לא ידע, ויעמוד בעבר ההוא, ויבט אחרי רעיו, אך לא הלך הלאה, ואחרי רגעים מספר פנה וישב לו לאִטו, ויהי זה לטובתו. ראה ראיתי כי השנים האריכו לשחות כפלים מאשר שחה הפליט; עתה נֵחַמו מחשבותי ולא יכלתי עצור ברוחי, כי הנה באה העת אשר יהיה לי משרת, ואולי גם רֵע ועוזר, ואל־נכון היתה מאת ההשגחה, אשר אציל את הבריה המסכנה הזאת ממות. נחפזתי לרדת בסֻלמות ככל אשר יכלתי, אחזתי בשני רובי, כי שניהם עמדו לרגלי הסלם, כמסֻפר, ובמהרי לעלות שנית על ראש הגבעה, פניתי לעבר הים, ובהיות הדרך קצרה לפני ובמורד ההר, נצבתי עד מהרה בדרך, בין הרודפים והנרדף, ואקרא בקול אל הפליט, אך הוא בהביטו מאחריו נבהל גם מפני; ובינתים התקרבתי לאטי אל השנים הבאים, אחרי־כן השתערתי אל הראשון ואכהו ארצה בְּקַת־רובי. לא חפצתי לירות, מפחד פן ישמעו הנותרים; אף כי רחוקים היו משמע, וגם לא יכלו לראות את העשן. אחרי הפילי את הבחור הזה עמד השני במרוצתו, כמו נבהל, ואמהר לרוץ לקראתו, אך בקרבי אליו ראיתי, כי היה בידו קשת וחץ, ויכון לירות בי; ובכן אלצתי לירות בו ראשונה, ואירֶה בו ואהרגהו ביריה אחת. והפליט המסכן עמד על עָמדו, וירא את שני אויביו נופלים מתים, כי כן חשב, אך עוד לא פג פחדו מפני האש ושאון־רובי, ויעמוד דֹם ולא נע לפנים או לאחור, אך נִדמֹה נדמה לי, כי נטה לברוח מאשר להתקרב. קראתי לו שנית לבוא, ויבן לי על נקלה ויגש מעט; אחרי־כן עמד שנית, וילך עוד מעט, ויעמוד: עתה יכלתי לראותו עומד ורועד, כמו נפל בשבי, והוא הולך להֵהָרג כשני אויביו לפניו. ואוסיף לרמוז לו אשר יבוא אלי, ואתן לו אותות לחזק את לבו, ככל אשר הבינותי לעשות; והוא הולך וקָרֵב, ומדי צעדו כעשרה או כשנים עשר צעד הוא כורע לאות תודה על אשר הצלתיו ממות. צחקתי לקראתו, ואאיר לו פנים, וארמוז לו אשר יקרב עוד; לסוף בא ויעמוד לפני; ויכרע שנית על ברכיו, וישק את עפר הארץ, וינח את ראשו על הארץ, ויחזק ברגלי וישימנה על ראשו; כנראה נשבע כן להיות עבדי לעולם. אחזתי בו, ואקרבהו, ואעודדהו ככל אשר יכלתי. אך עוד היתה עבודה רבה לפני, כי הפרא אשר הכיתיו לא מת, כי רק התעלף מן המכה, ועתה שבה אליו רוחו; ואַראה את שבויי כי הפרא לא מת עוד, וידבר אלי איזה דברים, ואף כי לא יכלתי הֲבִינָם היו עֲרֵבים לאזני, כי זה היה קול־האדם הראשון, זולת קולי, אשר שמעתי אחרי חמש ועשרים שנה. אך לא היתה עת למחשבות רבות; הפרא המֻכֶּה חָיָה, וישב על הארץ, ואראה כי הפחד אחז את שבויי שנית, ובראותי כן כוננתי את רובי השני כאומר לירות בו; ואז נתן לי פראי אות להשאילו את חרבי, אשר היתה תקועה ערֻמה בחגורתי, ואתנֶהָ לו. אך היתה החרב בידו, וירץ אל אויבו בחמת כחו, ובמכה אחת התיז את ראשו, אשר כל קוסטֵנָר בגרמניה לא ימהר ולא ייטיב לעשות ממנו; ויהי הדבר לפלא בעיני, כי ידעתי אשר האיש הזה לא ראה מעודו חרב מרוטה זולת חרבות העץ אשר להם, אך כפי אשר נודע לי אחרי־כן יעשו הפראים את חרבותם כה חדות וכבדות והעץ כה קשה, אשר יתיזו בהן ראשים וזרועות בתנופה אחת. כעשותו זאת רץ לקראתי בצחוק־נצחון, ויבא לי את חרבי, ובתנועות רבות, אשר לא הבינותין, הניחה לרגלי, אך השתאה השתאה, איך זה הרגתי את הפרא השני ממרחק רב כזה, ובהצביעו שמה נתן לי אות, כי אתננו ללכת אליו; ואצוהו אשר ילך, ככל אשר הבינותי. בבואו אל החלל עמד כאיש נדהם, ויבט בו ויהפכהו הנה והנה, ויתבונן בפצע אשר פצע הכדור בעצם החזה, ויקֹּב שם נקב ומעט דם יצא, אך כל דמו זָב אל קרבו וימת. הוא הרים את קשתו וחציו, וישב אלי; ואפנה ללכת, וארמוז לו אשר ילַוני, ואבינהו באותות כי הנותרים יכולים לבוא אחריו. אחרי כן הראני ברמזים, כי חפץ הוא לטָמנם בחול, אשר לא יראום הנותרים אם יבואו; ואתן לו אות אשר יעשה כן. הוא נגש כרגע לעבודה, ועד מהרה חפר בידיו בור בחול, גדול די לקבור בו את האחד, וישליכהו שמה ויכסהו; וכן עשה גם לשני; אדַמה כי את שניהם קבר ברבע שעה. אחרי־כן קראתי לו ואנהגהו, לא אל מצודתי כי אם ישר אל מערתי הרחוקה, שם נתתי לו לחם ואשכול־צמוקים לאכול וגמיאת מים, כי אחרי רוצו כן היה רעב וצמא; ואחרי אשר החייתיו כן נתתי לו אות, כי ישכב לישון, ואראהו מקום אשר פזרתי שם מעט קש־אֹרז, ואפרוש עליו את הסדין, אשר הסכנתי לשכב עליו בעצמי לפעמים, וישב שם המסכן ויישן.
הוא היה בחור נעים ונחמד, טוב רֹאי ויצורי־גוו אמיצים וישרים, אך לא גדולים יתר על המדה, קומתו חסונה ותארו יפה. וכפי אשר שערתי, היה כבן עשרים ושש שנים. הכרת פניו היתה טובה מאד, ולא הביט בגאוה ובוז, אך פני־גבר היו לו, ובהבעתם היה כל הרֹך והעדנה אשר בפני האירֻפי, ביחוד מדי צחקו בדממה. שערו היה ארוך ושחור, אך לא מתֻלתל כצמר; מצחו גבוה ורחב מאד, ועיניו חיות, חדות ונוצצות. צבע עורו לא היה שחור מאד, כי־אם חום עמֹק, אך לא כתמתם, נתעב ונאלח כברַזילים וכַוִירגינים או כיתר ילידי אמריקה, אך מין חום בהיר כצבע הזיתים, אשר ינעם למראה, אך לא קל לתארו. פניו היו עגולים ומלאים, אַפו קטן, אך לא שרוע כאשר יהיה לכושים; פיו צר, שפתיו דקות, ושניו היפות קצובות ולבנות כשֵׁן.
אחרי נוּמוֹ, כי שנתו היתה קלה מאד, כחצי שעה, הקיץ ויצא אלי מן המערה, ואני חולב אז עִזי אשר היו בתוך הסְיָג. ויהי כי ראני וירץ לקראתי, וישתטח שנית לארץ בכל אותות ההכנעה והכרת־התודה, וישנה את תנועותיו השונות והמשֻנות להראות לי כי כן עמו, לקץ הניח את ראשו לעפר ליד רגלי, וישם את רגלי השנית על ראשו, כמעשהו בראשונה, ויִשנה עוד פעם את כל אותות ההכנעה, העבדות והמסירות, ככל אשר יתֹאַר, להודיעני כי נכון הוא לשרתני כל ימי חיי. אני הבינותי מעט מהרבה ואַראהו, כי אשמח בו מאד. אחרי זמן קצר החלותי לדבר אליו, וגם למדתיו אשר ידבר אלי; ראשית כל הודעתיו כי שמו הוא „שֵשֶת“, כי היום אשר בו הצלתיו היה היום הששי בשבוע, ואקרא לו כן, לזכר היום. וכן לִמדתיו להגיד „אדוני“, ואחרי־כן הודעתיו כי כן יהיה שמי; ואלַמדהו לבַטא „כן“ ו„לא“, ולהבין את פֵרוש המלים. הגשתי לו מעט חלב בסיר־חרס, ואשתה לעיניו גם אני, ואטבול את פתי; ואתן לו רקיק־שעורים למען יעשה גם הוא כמוני, וימהר למלאות אחרי, ויעש לי אות כי אמנם עָרב המאכל לחכו. השתעשעתי עמו כל הלילה ההוא; ובהיות הבקר רמזתי לו באצבע כי יבא אחרי, ואודיענו, כי חפצתי להעניק לו מבגדי, וישמח מאד, כי היה עָרֹם מִכֹל. בעברו על המקום אשר שם קבר את שני החללים, הצביע על מקום קבורתם, ויַראֵני את הסִמנים אשר שת לו למען ימצאהו, וירמז לי, כי נוכל להעלותם מקברם ולאָכלם. ואעמיד עליו פנים זועמים, ואביע לו את התועבה אשר בדבר, ואניע לו בידי לסור מזה, וישמע בקולי כרגע בהכנעה רבה. אחרי־כן העליתיו על ראש הגבעה לראות אם אויביו הלכו להם. ובהוציאי את משקפתי הבטתי שמה, ואראה את כל הככר אשר שם היו אתמול, אך לא נראו עקבות הפראים וצנותיהם; ואדע נכונה כי אמנם הלכו להם, ויעזבו את השנים מרעיהם, מבלי אשר יחפשו אחריהם.
הדבר הזה לא הביא שמחה בלבי; אך בהיותי עתה אמיץ־לב ותָאֵב לדעת הכל, לקחתי את אישי ששת עמדי, ואתן את החרב בידו, ואת הקשת והחצים שמתי על שכמו, כי יָדֹע ידע לתָפשה ולכוננה בזריזות, ואתן לו לשאת רובה אחד למעני, ובידי עוד שנים אחרים, ונשים פנינו אל המקום אשר שם היו הפראים, כי עתה התאויתי לדעת את כל מעשיהם. בבואי שמה קפא דמי בעורקי, ויֵצא לבי למראה המוראות: ואמנם המחזה היה נורא, למצער, לי, כי ששת לא הניד עפעף. פני המקום היו זרועים עצמות־אדם, האדמה היתה עֲקֻבה מדם, ונתחי־בשר גדולים התגוללו פה ושם, אכולים למחצה, מרֻטשים וחרוכים; בקצרה, עקבת חג־הדמים אשר ערכו פה אחרי נצחם את צָרֵיהֶם. ראיתי את הקדקדים, חמש ידים, עצמות שלש או ארבע רגלים והמון אֵבָרים אחרים. וששת הראני באותותיו, כי הָבֵא הביאו הנה ארבעה שבויים לטבחם, כי שלשה מהם נאכלו, וכי הוא (ויצבע על עצמו) היה הרביעי; כי היה קרב אכזרי בין הפראים ההם ובין מַלכם, אשר הוא היה, כנראה, אחד מנתיניו, וכי בני־עמו לקחו המון שבויים וכֻלם הובלו בידי שוביהם למקומות שונים לטָבחם שם, כאשר כאן עשו אלה אשר באו הנה.
צויתי את ששת כי יאסוף את כל הקדקדים, העצמות והבשר וכל הנותר לערמה אחת, והבעיר עליהם אש גדולה למען יִשָרפו לאפר. ראה ראיתי כי קֵבת אישי ששת עודנה חומדת לאכול מן הבשר, וכי לא החליף עוד את טבעו, טבע אוכל־אדם; אך מראה פני הזועפים הֱניאוֹ מלגַלות את תאותו. אף גם הצלחתי להודיעהו ברמזים, כי הָמֵת אמיתהו אם יעשה כדבר הזה.
אחרי אשר עשה כמצותי שבנו אל מצודתנו; ועתה החלותי לעשות למען עבדי ששת: ראשית כל נתתי לו צמד מכנסי־בד, מאשר מצאתי בתבת התותחן, כאשר ספרתי למעלה, בהעבירי את החפצים מתוך המפלת; ואחרי שַנותי אותם מעט הֲלָמוהוּ יפה. אחרי־כן עשיתי לו מעיל קצר מעור־עזים, ככל אשר השיג כשרוני (כי ברבות הימים הייתי לחַיָט לא רע) ואתן לו גם מצנפת טובה עשויה מעור ארנבת, נוחה לשאת וצורתה נכונה; וכן היה לבוש לפי שעה לא רע, וישמח מאד בראותו אשר לבוש הוא כאדוניו. אמת הדבר כי מתחלה הכבידו עליו מעט הבגדים האלה, כי לא נסה ללבוש מכנסים, ושרוֻלי מעילו מִעכו את כתפיו ואצילות־ידיו, אך אחרי אשר לְבַשָם זמן־מה ויתאונן כי יָרֵעו לו, הסכין עמהם לאחרונה ויהיו לו לרצון.
למחרת היום, כאשר שבתי עמו אל „אהלי“, החלותי לחשוב ולהתבונן איפה אשכיננו לטוב לו, וביחוד אשר לא יֵצַר לי בגללו; ואבנה לו אהל קטן בָרֶוַח אשר בין שתי חומותי, מבית לחיצונה ומחוץ לראשונה. ובפתח, או במבוא, אשר למערתי עשיתי כתבנית מסגרת־דלת, ודלת עשויה קרשים הִצַבתי בתוך המעבר, מעט לפנים מן המבוא, והיא נפתחת פנימה. ואבריחנה בלילה ואת סֻלמותי הבאתי ביתה, באפן אשר ששת לא יכל לבא פנימה, מבלי להקים שאון גדול אשר יעירני משנתי; כי על חומתי הראשונה היו עתה גג שלם עשוי מוטות ארכים, המכסים את כל אהלי ומגיעים עד לעבר הגבעה, ולרחב מונחים מקלות קטנים, תחת נְסָרים, ועל כל זה סכך מקַש־אֹרז סבוך וחזק כקני־סוף; ובפתח, או בדרך מבואי בסלם, הנחתי מעין דלת־מוקש, אשר אם יבוא איש מן החוץ לא תפתח לפניו, אך נָפל תפל להגדיל שאון; ואשר לכלי־נשקי הנה הבאתי את כלם הביתה בלילה. ואולם כל הזהירות הזאת היתה ללא־צרך, כי מעולם לא היה לאיש משרת נאמן, אוהב ומסוּר כמשרתי ששת. הוא לא ידע כעס, עקשות או מזמות, אך מכיר בחובתו היה וקשור בי כילד באביו; ויש לי הצדקה לאמר, כי נכון היה לתת את נפשו כֹפֶר נפשי לעת צרך. ודעתי היתה מיֻסדת על הוכחות נעלות מעל כל שפק, ואראה עד מהרה אשר אין לי להשמר מפניו, כי יושב אנכי עמו לבטח.
וכן נִתנה לי היכלת להכיר ולהשתאות, כי כאשר טוב בעיני ד', ברב טובו וחכמתו בהנהגת עולמו, לשלול מאת ברואיו את המנהגים הטובים והישרים היָאים להם לפי כשרונותיהם ונפשם, כן גם הואיל לאצול ליצורים האלה את השכל והאהבה, רגשי החִבָה והחובה, את החמדה ושנאת הרע, רגש התודה, היֹשר והאמונה וכל הכשרונות לעשות את הטוב ולקבל את הטוב, אשר מידו הם לנו; ואם יִישַר בעיניו לנסותם, ונמצא אשר נכונים הם, או טוב מזה, נכונים ממנו לשמור וללכת בדרך הטוב אשר נתנה לפניהם.
חברי החדש הפיק ממני רצון רב, ואהיה עסוק עתה ללמדו כל דבר אשר יעשהו מועיל, מהיר במלאכתו ועוזרני בעבודתי; וביחוד למדתיו לדבר ולהבין מדי דברי אליו, ויהי תלמיד מקשיב ומבין מאין כמוהו; ויהי כה עלז ועֵר ושָׂש להבינני או להסביר לי, אשר התענגתי מאד לשוחח אתו. ומעתה החלו חיי להיות כה נוחים ונעימים, אשר אמרתי לנפשי: לו רק יכלתי להיות שאנן מפחד פראים אחרים, לא יֵצַר לי לבלות פה את כל ימי אשר מנו לי עלי אדמות.
פרק כ"ג: רוֹבִּינְסוֹן מְלַמֵד אֶת מְשָׁרְתוֹ שֵׁשֶת וּמְחַנְּכוֹ בְּנִמּוּסים נָאִים. – מִשְׁתַּדֵּל לְהַקְנוֹת לוֹ מֻשָּׁג מִתּוֹרַת הַנַּצָּרוּת.
כעבור יומים או שלשה מעת שבתי למצודתי, אמרתי כי למען מְנֹעַ את ששת ממאכל התועבה ולהסיר ממנו את תאות קֵבָתו הרעה, טוב כי אַטעימנו בשר אחר; ואקחהו אתי באחד הימים אל היערות. אמנם אמרתי ללכת אל עדרי ולהמית שם שעיר־עזים, להביאו הביתה ולהכין ממנו מטעמים, אך בלכתי ואראה עֵז רובצת בצל ושני גדיים יושבים על־ידה. ואעצור את ששת – „עֲמוֹד“, אמרתי לו „אל תנוע!“ ואתן לו אות אשר יעמוד על עמדו, וכרגע כוננתי את רובי, יריתי ואמית אחד הגדיים. אישי המסכן, אשר ראני מרחוק בהרגי אז את הפרא אויבו, אך לא ידע ולא יכל גם להשיג בדמיונו, איכה זה נעשה הדבר, נבהל עתה ויעמוד רועד ופניו נדהמים, אשר אמרתי כי יפול. הוא לא ראה את הגדי אשר הֵמַתִי, אף גם לא שער אשר הֵמַתִיו, ורק קָרע קרע מעילו לראות אם לא נפצע בחזהו, וכאשר נוכחתי אחרי־כן, חשב כי יצא מאתי להָרגו, כי כן בא ויכרע לפני, ויחבק את ברכי במללו דברים, אשר אמנם לא יכלתי להבינם, אך נקל היה לי להבין את כַוָנתם, לאמר, הוא התחנן לי אשר לא אהרגנו.
עד מהרה מצאתי דרך להוכיח לו, כי לא חפצתי לעשות לו כל רע; ואחז בידו ואצחק בפניו, ובהראותי אל הגדי המומָת נתתי לו אות כי ירוץ להביאו; ויעש כמצותי. ובעוד הוא משתומם ומתבונן לראות איך הומת היצור, מלאתי את רובי שנית. והנה ראיתי עוף גדול כעין הנֵץ, יושב על אחד העצים, הרחק כמטחוי קשת; ולמען באר לששת את אשר אמרתי לעשות, קראתי לו לשוב אלי, ואצביע לו על העוף, אשר היה באמת תֻכי, ורק מתחלה חשבתי כי נֵץ הוא; וארמז אל התֻכי ואל רובי ואל הארץ אשר מתחת לתֻכי, להגיד לו כי חפץ אנכי להפילו ארצה; וכן הסברתי לו, כי הולך אני לירות ולהמית את העוף; ואירה, ואצַוהו לראות שמה, וכרגע ראה את העוף נופל. ואחרי כל אשר אמרתי לו עמד שנית כנדהם; ואִוכח אשר תמהונו גָבַר ביחוד, על אשר לא ראני בשימי דבר־מה בתוך הרובה, אך חָשֹב חשב כי מות והרס טמונים בקרב הכלי הזה העלול להמית אדם, בהמה ועוף, כל הקרוב והרחוק; והתמהון אשר קם בלבו לרגלי זה היה כֹה גדול, אשר לא סר ממנו זמן רב; ולולא פחדתי עליו, אין ספק בידי אשר היה כורע ומתפלל לי ולרובי; ואשר לרובה עצמו לא העז לגעת בו במשך ימים רבים, ורק דַבר דִבֵר אליו ויחַנן את קולו, כמו ישיבנו בהיותו עמו לבדו; וכאשר נודע לי אחרי־כן בקש ממנו כי לא יהרגו.
כאשר עבר מעט תמהוני, רמזתי לו לרוץ ולהביא את העוף אשר המתי, ויעש כמצותי, אך התמהמה עד שובו; כי התֻכי אשר עוד לא נפח נפשו, פרפר ויעף מעט מן המקום אשר שם נפל; אך הוא מצאהו, וירימהו ויביאהו אלי. ובראותי אשר לא ידע ולא יבין את דבר היריה ברובה, הסתתרתי למלאות את רובי שנית, למען אהיה נכון למקרה שני אשר יבוא לידי; אך לא אֻנה לידי דבר ביום ההוא. ואביא את הגדי הביתה, ובעצם הערב פשטתי את עורו ואבתרהו, ככל אשר השיגה ידי, ואשים מעט מן הבשר בסיר עשוי לכן, ואבשל מרק טוב מאד. אחרי החלי לאכל, נתתי מעט גם לאישי, וישמח מאד, כי הבשר ערב לחכו; אך בראותו אותי אוכל עם מלח, ויהי הדבר מוזר בעיניו, וירמז לי כי המלח איננו טוב לאכלה, ובשימו מעט בפיו, עִוָה את פניו, ויירק ויפליט ואחרי־כן הדיח את פיו במים חיים; אז לקחתי אני נתח בשר בלי מלח ואשים בפי, ואחל לירוק ולפלוט מחוסר מלח, כאשר עשה הוא למלח; אך לא הועלתי מאומה, הוא לא יכל כלכל את המלח לא במרק ולא על הבשר, וגם בהחלו לטעום ממנו אחרי זמן רב, לא אכל בלתי אם מעט מאד.
אחרי אשר האכלתיו כן בשר מבשל ומרק חם, החלטתי לכבדו מחר בנתח צלי מבשר הגדי: ואתלה את הבשר ראשונה בפתיל מעל לאש, כאשר ראיתי באנגליה, ובקשרי את הפתיל אל מקל שוכב על שני עמודים יכלתי להפוך את הבשר בלי־הרף. העבודה הזאת ענגה את ששת עד מאד; אך בבואו לטעם מן הצלי, הביע לי על־פי דרכו בתנועות שונות, כי זה עולה בטעמו על הכל, ואבין לו כרגע; ולאחרונה אמר לי, ככל אשר יכל, כי לא ישוב לאכל עוד בשר־אדם לעולם; ואשמח מאד בשמעי את הבטחתו.
למחר נתתי לו עבודה, ואושיבהו לחבוט לי מעט דגן ולנפותו, כפי אשר נהגתי לעשות, כמספר למעלה; וימהר להבין את המלאכה ולעשותה כמוני, ביחוד אחרי אשר ראה מה העבודה הזאת לי, לאמר, למען עשות לחם: כי אחרי־כן הכינותי לעיניו את הלחם וגם אפיתיו, וכעבור ימים מספר השכיל לעשות הכל כמוני.
עתה נתתי את לבי להבין, כי בהיות עלי לכלכל שני פיות תחת אחד, עלי גם להכשיר שדה גדול לתבואתי, וגם לזרוע יותר מאשר זרעתי עד עתה; ואגביל לי חלקת אדמה גדולה פי־שנים מן הראשונה, ואחל לסַיְגָה, כאשר עשיתי לראשונה, וששת עזר על ידי, לא רק ברצון וביגיעה כי־אם גם בשמחה רבה. ואספר לו את מטרת העבודה, כי פה יזרע דגן, ומן הדגן יֵעשה הרבה לחם, כי על כן עתה גם הוא עמדי, ועלי לזרוע אשר ימצא גם לי וגם לו. הדברים האלה נגעו עד לבו, ויודיעני כי העבודה אשר אני עושה למענו רבה היא מעשר נחוץ לי לנפשי, וכי נכון הוא לעבוד ולעמול למעני, אם רק אגיד לו את המעשה אשר יעשה.
השנה ההיא היתה לי היפה והנעימה בשנים, אשר חייתי במקום הזה. ששת למד את לשוני לדבר כמעט היטב, וידע כמעט שם כל דבר אשר נקבתי לעת־מצוא, וכן גם כל מקום אשר שלחתיו שמה, וגם שיחתו אתי לא היתה מעטה; בקצרה, מעתה יכלתי למצוא תועלת־מה בלשוני, אחרי אשר עד עתה לא היה לי בה כל חפץ, לאמר, לשיחה. זולת הענג לשוחח אתו, התענגתי על הבחור עצמו: יָשרו הפשוט והגלוי נגלה לי מיום ליום, ואחל לאהוב אותו באמת; וגם הוא מצדו, אדמה כי אהבני כאשר לא אהב איש מעודו.
פעם אחת עלה על דעתי לנסותו, אם נכספה נפשו לשוב לארץ מולדתו; ואחרי אשר לִמדתיו את לשונו לענותני על כמה שאלות, פניתי אליו בשאלה: „הגד לי, האם עמך לא נצח במלחמה מעולם?“ ויענני בבת־צחוק: „כן, כן, אנחנו מלחמה טוב מאחרים“. הוא חפץ להגיד, כי הם מיטיבים להלחם מאחרים; וכן החלונו בשיחה הבאה:
אדון. „אתם נלחמים תמיד יפה? ואיכה זה נלקחת בשבי, ששת?“
ששת. „עמי הכה הרבה, עם כל זה“.
אדון. „איך הכה? אם עמך הכה אותם, איך זה נפלת בידם?“
ששת. „הם גברים רבים מעמי, במקום אשר אותי שם; הם לקחו אחד, שנים, שלשה ואותי; עמי הכה אותם במקום אחר, אשר אותי לא היה שם; שם עמי לקח אחד, שנים, הרבה אלף“.
אדון. „כן, ולמה לא הצילך עמך מידם?“
ששת. „הם ברחו אחד, שנים, שלשה ואותי בצנה; לעמי לא היתה צנה אז“.
אדון. „טוב, ששת, ומה יעשה עמך בשבויים אשר לקח? האם גם הם יובילום ויאכלום, כמעשה אלה?“
ששת. „כן, גם עמי יאכלו אנשים; יאכלו את כלם“.
אדון. „ואנה יובילום?“
ששת. „הולכים למקום אחר, כטוב בעיניהם“.
אדון. „האם יבואו גם הנה?“
ששת. „כן, כן, הם יבואו הנה; יבואו גם מקומות אחרים“.
אדון. „האם היית פעם עמהם?“
ששת. „כן, אני הייתי פה;“ (והוא מצביע לעבר צפונית־מערבית, אשר שם, כנראה היה דרכם לבוא).
ואבין מזה, אשר אישי ששת היה בא בראשונה בין הפראים, אשר דרכם היה לעלות על האי, בעבר השני, הרחוק, לחג את חג הדמים, כאשר נַעֲשָׂה לו; וכעבור זמן־מה ואני מצאתי את לבי להביאו שמה, ויכר מיד את המקום, ויספר לי אשר היֹה היה פה בעת הלכו עמו עשרים איש, שתי נשים וילד אחד; הוא לא יכל לבטא את המלה „עשרים“, ויסמנם במספר, בהניחו עשרים אבנים בשורה, וירמז לי כי אספרן.
ספרתי כל זה, כי בו יובנו הדברים הבאים; אחרי השיחה אשר שוחחתי עמו, שאלתיו, מה הוא המרחק מאִיֵנו אל יבשתם ואם הצנות תִטָרפנה בדרך לעתים קרובות; ויאמר לי כי אין כל סכנה בדרך, וכי לא אבדו פה צנות מעולם; ורק הרחק מעט בים ישנו זרם ורוח, מצד אחד בבקר, ומצד שני אחרי־הצהרים. ואבין אשר כונתו לשטף בגאות המים ובשָפלם; ואולם אחרי־כן נוכחתי, כי הזרם הזה הוסב על־ידי שֶטֶף האורינוקו העצום, אשר בפי או במפרץ הנהר הזה שָכֵן אִיֵנו, כאשר ראיתי אחרי־כן, וכי היבשה אשר ראיתי בצד מערב וצפונית־מערבית היתה האי הגדול טרינידַד בירכתי צפון אשר לשֶפֶך הנהר. שאלתי את פי ששת אלף שאלות בדבר הארץ, תושביה, הים, החוף והעמים הקרובים לה: ויגד לי כל אשר ידע בגלוי ובתם־לבב. שאלתיו לשמות העמים בני־מינו, אך לא יכלתי להציל מפיו שם אחר, זולת קָרֶב, ואבין על־נקלה כי היו שם הַקָרִבִּים, היושבים לפי מפותינו, בחבל אמריקה, מפי האורינוקו עד גֵיאנה והלאה עד מָרְתָה הקדושה. הוא אמר לי עוד, כי הרחק מאחרי הירח, לאמר, אחרי בוא הירח ממערב לארצם, יגורו אנשים לבני־זקן, כמוני, ויור באצבעו אל קצות שפמי הגדולים, אשר הזכרתי למעלה, וכי הלבנים הרגו הרבה אנשים; אלה היו כל דבריו; ואבין מתוכם, אשר כונתו לספרדים, אשר שֵמע אכזריותם באמריקה נפוץ על כל הארץ, ותהי מסֻפרת בפי כל העמים מאב לבנו.
ואשאלהו אם יוכל להגיד לי, איכה יתכן לעזוב את האי הזה ולבוא אל האנשים הלבנים ההם, ויאמר לי: „כן, כן, עליך ללכת בשתי צנה“. ולא הבינותי את כונתו, וגם לא יכלתי להביאו לידי כן, אשר יבאר לי את מחשבתו בדבריו „בשתי צנה“; אך לאחרונה אחרי יגיעת־מה רבה מצאתי כי חשב, אשר עלי ללכת בצנה גדולה פי שנים מצנה רגילה. השיחות האלו עם ששת ענגוני עד מאד, ותחל לפעמני התקוה, כי בזמן מן הזמנים אמצא לי שעת־כֹשר להמלט מן המקום הזה, כי הפרא יהיה בעוזרי.
במשך הימים הרבים אשר ששת היה אתי, ואחרי אשר החל לדבר אלי ויבינני, לא נמנעתי מלהניח יסוד לדעת־האלהים בשכלו; ובאחד הימים שאלתיו: „מי עשהו?“ היצור המסכן לא תפש את שאלתי, ויחשוב כי שאלתיו, מי היה אביו? אז אחזתי דרך אחרת ואשאלהו: מי עשה את הים, את הארץ אשר אנחנו דורכים עליה, את הגבעות והיערות? ויענני, כי הזקן בֵּינַמֻקִי הוא הוא החי על פני כל; לא היה לאל ידו לתאר לי את האדון הגדול הזה, ורק אחת ידע: כי זקן הוא מן הים ומן היבשה, מן הירח והכוכבים. ואוסיף לשאלהו, „אם נכון הדבר כי האדון ההוא עשה את כל הדברים הנמצאים, למה זה לא יעבדוהו כל הדברים?“ ויהיו פניו מתונים מאד ובמבט־תם ענני: „כל הדברים יאמרו לו „או“. ואשאלהו עוד אם האנשים המתים בארצו יבואו לאיזה מקום?“ – „כן, כלם יבואו אל בינמקִי“; אחרי־כן שאלתיו: „האם גם אלה אשר יֵאָכלו יבואו שמה?“ ויענני: „כן“.
מאז החלותי להורותו דת־אלהים צרופה: אמרתי לו, כי העושה הגדול, אשר עשה את כל הדברים הנמצאים, חי שָם, וארים את אצבעי השמימה; כי הוא מנהיג את עולמו בכח ובתבונה מאז כוננו; כי הוא כל־יכול, ובידו לעשות למעננו הכל, לתת לנו הכל ולקחת ממנו הכל; וכה לאט לאט פקחתי את עיניו. הוא הטה לי אזן קשבת, וישמח בשמעו, כי הגואל בא לפדותנו מכל עוונותינו, וכי עלינו להתפלל לו והוא ישמענו, אף כי בשמים הוא, ובאחד הימים פנה אלי ויאמר, אשר אם האלהים יכול לשמוע את קולנו ממכון שבתו מעל לשמש, הנה אל כביר הוא מבינמקי, החי רק במרחק מעט, ולא ישמע בלתי אם יבואו אל ההרים, אשר שם משכנו, למען דבר אליו. שאלתיו אם הלך מעודו לדבר אליו? ויענני: „לא“: הצעירים לא ילכו שמה לעולם, ורק הזקנים ילכו, ויקרא להם אֻוֻקֵקִי: וכאשר הואיל באר לי את המלה נוכחתי כי פרושה: הכהנים אשר להם; הם ילכו לאמר שם „או“ (כן קרא לתפלה) ואחרי־כן ישובו והביאו עמם את דבר בינמקי.
מאד חפצתי להוכיח לאישי ששת את המִרְמָה אשר בדבר הזה; ואמר לו, אשר דבר הזקנים או הכהנים האומרים, כי הולכים המה אל ההרים לאמר „או“ לאלהיהם, שקר הוא, וגם הדברים אשר יביאו משם, מלבם יבדום; ואם גם ידברו שם עם מי ותשובה תנתן להם, אין זה כי־אם רוח רעה תַתְעֵם; ואאריך עמו שיחה על־אדות השטן, מקורו, מִרדו בד', אֵיבתו אשר ישמור לבני־האדם, סבת איבתו, שבתי במחשכי־עולם, למען יעבדוהו כאלהים ותחבולותיו, אשר יחבל להדיח את בני־האדם לאבדם; כי נתן לו מבוא נעלם ונסתר אל חמדות נפשנו ומאויינו, כי ישים את מוקשיו לפי נטיות לבנו, וכן נהיה למכשול ולפוקה לנו בעצמנו, ולפי בחירתנו נביא על עצמנו הֶרֶס ואבדון.
האלהים יודע כי לא טוב מרב חכמה ודעתי אחזתי בכל השטות ההן, כי־אם מחפצי להורות את המסכן הזה את הדרך הנכונה; ועלי להודות, וכמו אחשב לי יקרה כמקרה הזה את כל העושה כן, כי בבואי להאיר לו את הדבר, והנה הארתי ובארתי לי לעצמי כמה דברים, אשר היו נעלמים ממני עד אז, או לא שמתי אליהם לב כראוי וכנכון, ויבואו בלבי מאלהים, כאשר בקשתי להשכיל את הפרא המסכן; ותתעורר בי התשוקה להתחקות על שרש כל דבר, אשר לא היתה בי כמוה מעולם. ואם גם לא אדע מי משנינו הגדיל לעשות, אך היה היתה לי סבה לשמח ולהודות לד' אשר הקרהו לפני; עָצבי לא העיק עלי כבראשונה, וביתי נָעַם לי לאין קץ; ויהי כי נתתי את לבי להבין, אשר בחיי־הבדידות האלה נשאתי את עיני למרום לבקש את היד, אשר הביאתני עד הנה, ואראה כי הייתי גם כלי־שרת בידי ההשגחה להציל את חיי הפרא האמלל, וככל אשר ידעתי, גם את נפשו, למען ידע את האלהים ואת גואל־הצדק ובשומי לב להבין כל זה ותעבור שמחה טמירה בכל בתי־נפשי, ואצהל לרגעים על כי הובאתי אל המקום הזה, אשר פעמים רבות היה בעיני כנורא בענשים, אשר יכל לבוא עלי.
פרק כ"ד: רוֹבִּינְסוֹן וְשֵׁשֶת בּוֹנִים צִנָּה לָבוֹא בָהּ אֶל אֶרֶץ שֵׁשֶת. – עֲדַת פְּרָאִים בָּאָה וּמְסַכֶּלֶת אֶת עֲצָתָם.
אחרי אשר התקרבנו, אני וששת, איש אל אחיו, ויבן כמעט את כל אשר דברתי אליו, וגם לשונו מהרה לדבר אלי, אף כי שפתו היתה רצוצה ומשונה, ואספר לו את כל קורות חיי, או למצער איכה התגלגלתי למקום הזה, ואשר עבר עלי במשך שנות שבתי פה; ואביאהו בסוד אבק־השרפה והכדור, ואלמדהו לירות. נתתי לו שכין וישמח עליה במאד מאד, וגם אזור עשיתי לו ונְדָן תלוי בצדו, כאשר נחגור אנו באנגליה, אך תחת המאכלת שמתי לו גרזן, אשר יכל להיות לו לנשק בעת צרה ולכלי מועיל לעת צרך.
ואתאר לפניו את ארץ אירופה, ביחוד את אנגליה, אשר באתי משם, את דרך חיינו ועבודת אלהינו, יחסינו איש לרעהו ודבר סחרנו באניות לכל קצוי תבל. ואספר לו פרטים על־אדות מפֹלת האניה, אשר באתי בה פעמים רבות, ואַראהו, ככל אשר יכלתי, את המקום אשר שם רבצה; אך היא נבקעה לרסיסים ולא נותר ממנה שריד. ואביאהו אל חרבת סירתנו, אשר נהפכה בהמלטנו, ואשר לא יכלתי להניעה בכל מאמצי כחי, ותבָקע גם היא לרסיסים. בראות ששת את הסירה הזאת, עמד שעה ארֻכה תפוש במחשבות ולא אמר דבר. ואשאלהו על מה יעמיק חקר? ויאמר לי לאחרונה: „אני ראה סירה כזאת באה אל עמי“. לא הבינותי מיד לשכל מליו, אך אחרי בחני אותן הבינותי, כי סירה דומה לזאת הגיעה פעם אל החוף אשר שם גר, וכאשר בֵאר לי אחרי־כן, הביאתה שמה רוח סערה. מיד תארתי לי בדמיוני, כי אניה אירופית נטרפה לא הרחק מחוף הפראים, והסירה נתקה ותִגָרש אל היבשה; אך ברֹב סכלותי לא שָערתי, כי יתכן אשר אנשים ימלטו מאניה שבורה, ביחוד למקום כזה, ולא שאלתי ממנו בלתי אם לתאר לי את הסירה.
וששת היטיב לתאר לי את מראה הסירה, וביחוד השלים את הבנתי בקראו בחֹם: „אנחנו מצילים האנשים הלבנים מטבוע“. אז מהרתי לשאלו, אם היו אנשים לבנים בסירה? „כן“, אמר, „הסירה מלֵאה אנשים לבנים“. שאלתיו: „כמה?“ הוא מנה באצבעותיו שבעה עשר. ואוֹסיף לשאול: „ומה היה באחריתם?“ ויאמר לי: „הם חיים, הם גרים אצל עמי“.
ויָבֵא הדבר הזה מחשבות חדשות בלבי; כי עד מהרה תארתי לי, אשר אלה הם אל־נכון האנשים, אשר אניתם נטרפה לפני אִיִי, ויהי כי האניה הֻכתה אל הסלעים, ויראו כי אבודים הם, וימלטו בסירתם, ויעלו על היבשה אל הפראים. אז הוספתי לחקרו: „ומה נעשה לאנשים?“ אך הוא באחת, כי חָיֹה יחיו שמה, וזה להם חמש שנים אשר ישבו שם, כי הפראים עזבום לבדם ויתנו להם מכֹלת למחיה. ואשאלהו: „למה זה נשאו חן בעיניהם לבלתי יטבחום לאכלה?“ ויענני: „לא, הם עשו אחים עמהם“. ואבין אשר כרתו ברית עמהם; ואחרי־כן הוסיף: „הם לא אוכלים אנשים, רק אם עושים מלחמה“, לאמר, הם לא יאכלו אנשים, בלתי אם יבואו להלחם בהם ונפלו בשבי.
בקצרה, כל מחשבותי היו נתונות בעת ההיא לבוא עמו אל היבשה, ואֹמר לו, כי נִבנה סירה גדולה כזאת אשר ראינו, והוא ילך בה לארצו. הוא לא השיבני דבר, אך מבטו היה כָבד ונוגה. שאלתיו מה היה לו? וישיבני: „למה אתה כועס רע על ששת? – מה אני עשה?“ שאלתיו אל מה ירמזון מליו? וכן אמרתי לו, אשר אין לי כל חֵמָה עליו. „לא חֵמה?“ אמר וישנה את המלים פעמים רבות, „למה שולח את ששת הביתה אל עמי?“ – „למה?“, אמרתי, „האם לא אמרת, ששת, כי חפצת להיות שם?“ – „כן, כן“, ענה, „חפצתי שנינו להיות שם; לא חפצתי ששת שם, לא אדון שם,“ בקצרה הוא אָטם אזנו משמוע על־אדות נסיעה שמה בלעדי. „הנה אני הולך שמה, ששת“, אמרתי, „ומה אעשה שם?“ הוא פנה אלי בחפזון ויאמר לי: „אתה תעשה שם הרבה טוב“, אמר, „אתה מלַמד פראים להיות אנשים טובים, ישרים, מקשיבים; אתה אומר להם להכיר ד‘, להתפלל לד’ ולחיות חיים חדשים“. – „אללי! ששת“, אמרתי, „לא תדע את אשר תדבר; אני בעצמי איש בער.“ – „כן, כן“, אמר לי, „אתה למדתי אותי טוב, אתה לַמד אותם טוב“. – „לא, לא, ששת“, אמרתי לו, „טוב כי תלך בלעדי, ועזבתני לחיות לבדי, כאשר חייתי עד כה“. הוא נִדכָא שנית לדברי אלה, וירץ אל אחד הגרזנים, ויחזק בו מהרה ויושיטנו לי. „מה אעשה בזה?“ אמרתי אליו. „אתה לוקח להרוג את ששת“, אמר. „למה זה אהרגך?“ אמרתי לו. הוא מִהר לפנות לי ערף. „למה אתה שולח את ששת? קח להרוג את ששת, לא לשלוח את ששת“. ואת דבריו אלה דִבר בכֹבד־ראש כזה, אשר דמעות נוצצו בעיניו. בקצרה, ראיתי את אהבתו הגדולה אלי, וכי החלטתו חזקה בלבו לבלתי עזבני, ואמר לו ואשנה לו פעמים רבות, כי לא אשַלחהו מעל פני, אם חפץ הוא לשבת עמדי.
ויהי כי מצאתי בכל שיחותיו, כי לבו רוחש לי אהבת איתן וכי דבר לא יפריד בינינו, ואִוכח אשר כל חפצו ללכת לארצו הוא באהבתו הבוערת לעמו ובתקותו, כי אצליח להורותם את הטוב; אך לי לא היתה כל מחשבה וכל תשוקה לנסות את הדבר. ורק התשוקה היתה חזקה בי להמלט, ביחוד אחרי אשר שאבתי אֹמֶץ ותקוה משיחות משרתי לאמר, כי נמצאו בארצו שבעה עשר איש בעלי־זקן; ולכן לא התמהמתי ואגש לעבודה עם ששת, ונלך לתור לנו עץ גדול מתאים לחפצנו, לכָרתו ולעשות ממנו צנה להפליג בה אל היבשה ההיא. הָיֹה היו באי הרבה עצים די לבנות צי קטן, לא רק מצִנות כי־אם מאניות גדולות וטובות; אך אני בקשתי למצוא עץ בקרבת המים, אשר נוכל להביא בהם את הסירה מיד אחרי הֵעָשוֹתה ולא נִכָשל עוד, כאשר נִכשלתי בהיותי לבדי. לאחרונה הורני ששת עץ, ואוכח כי מיטיב הוא לדעת ממני איזה עץ יִכשר לעבודתנו; אך עד היום הזה לא אוכל להגיד את שם העץ אשר הפלנו, זולתי כי היה דומה מאד לעץ, אשר נקרא לו צַהַב, כי כן היה צִבעו צָהֹב וריחו כמהו. ששת יעצני לשרוף את החלל או את לב הגזע, למען עשות ממנו סירה, אך אני לִמדתיו להשתמש במכשירים אשר היו אתי; ויהי כי הראיתי לו פעם ושתים, ויעבוד בהם במהירות רבה. אחרי אשר עמלנו כירח ימים כִלינו את מלאת הסירה ותהיה יפה מאד, ביחוד אחר אשר הִקצענוה מחוץ בקרדֻמנו היתה לה תבנית סירה נכונה. אחרי־כן יגענו כשבועים ימים להסיעה עקב אחרי עקב על גלילים גדולים אל המים; אך בהיותה במים ראינו, כי תכיל עשרים איש בִרְוָחָה.
כמעט שני ירחים בליתי להתקין ולערוך את תָרני ומפרשי; ובכַלותי אותם היו טובים ושלמים, ואעשה גם משען קטן ועליו מפרש־פנים לעזרנו בחפצנו לפנות מול הרוח; ונוסף על הכל חִברתי משוט אל ההגה להטות בו. אמנם ידיעותי בבנין־אניות היו לקויות מאד, אך בהכירי את הערך והצרך הרב אשר בעבודה הזאת, התכשרתי לעשותה, ואחרי יגיעות רבות עלתה בידי; אך בהביאי בחשבון את כל נסיונות־ההבל שלא הצליחו, נוכחתי כי בזבזתי עליה זמן רב כמו על בנין הסירה.
בבוא עונת־העמידה, כי מחשבות־גאֻלתי שבו עם האויר היפה, ואתכונן יום יום לנסיעה. ראשית כל צברתי הרבה מכלת, צֵדה לדרך; וכעבור שבוע או שבועים אמרתי לפתוח את הסֶכר ולהוציא את סירתנו למרחב הים. והנה באחד הבקרים, בהיותי עסוק בעבודת ההכנות, קראתי לששת ואצוהו, אשר ילך אל שפת הים לראות אם ימָצא שם צב; כי כמעט מדי שבוע בשבועה היינו מביאים צב אחד בגלל הביצים והבשר. לא ארך הזמן וישב ששת, והוא רץ ומדלג על חומתי החיצונה, או מבצרי, כאדם אשר נִתקה האדמה מתחת כפות רגליו, ובטרם הספקתי לשאלו, ויקרא אלי בקול: „הוי, אדון! הוי, אדון! הוי, יגון! הוי, רע!“ – „מה קרה, ששת?“ פניתי אליו. „הוי, שמה, שם“, גמגם, „אחת, שתים, שלש צנה: אחת, שתים, שלש!“ על פי דבורו העליתי, כי היו שם שש במספר; אך אחרי אשר חקרתיו נוכחתי, כי היו רק שלש. „טוב, ששת“, אמרתי, „אל תהיה מבהָל!“ ואאַמץ את לבו ככל אשר יכלתי; ואולם ראה ראיתי, כי הפחד לא הרפה מן הנער המסכן, ומחו לא יכל לחשוב אחרת, מאשר כי באו לבקשו, ואם ימצא ינתחוהו לנתחים ואכלוהו; וכה רעד, אשר לא ידעתי מה לעשות לו. ואנחמהו ואעודדהו, ככל אשר מצאה ידי, ואמר לו כי גם אני עמו בסכנה, וכי יאכלו גם אותי; „אבל“, אמרתי לו, „עלינו לעמוד על נפשנו. התדע מלחמה, ששת?“ שאלתיו. „אני יורה טוב“, אמר, „אבל שם באו מספר גדול.“ – „אין דבר“, אמרתי, גם אלה אשר לא נמיתם יבהלו מקול רובינו“. ואוסיף לשאלו, אם אני אָגֵן עליו הגם הוא יגן עלי לעמוד לידי ולעשות ככל אשר אצוהו. ויאמר: „אני מת אם אתה תצוה מות, אדון.“ ואלך ואביא לו מן הרום, ואתן לו גמיאה גדולה; כי עוד נשאר לי רב, בהיותי נוהג בחשבון. אחרי שתותו אמרתי לו, כי יקח את שני רובי־הצפרים, אשר לקחנו תמיד אתנו, ואמלאם כדורי־עופות גדולים, גדלם ככדורי־אקדח קטנים; אחרי־כן לקחתי עוד ארבעה רובים, ואמלאם שתי מתכיות וחמשה כדורים בכל רובה; ואת אקדחי מלאתי טור־כדורים בכל אחד; את חרבי הגדולה חגרתי, כדרכי, חשופה על ירכי, ואתן לששת את גרזנו. ויהי כי הזדיַנו כן, ואקח את משקפתי, ואשים פעמי אל הגבעה לראות מה יֵעָשה שם. ואמהר למצוא במשקפתי, כי היו שם אחד ועשרים פרא, שלשה אסירים ושלש צנות, וכי כל חפצם היה, כנראה, לָחג שם את חג־נצחונם ולזבוח את שלשת האנשים ההם. חג אכזרי! כמו כן ראיתי, אשר הם עלו הפעם לא במקום אשר עלו אז בהִמָלט ששת, אך קרבו לעלות אצל המפרץ, אשר החוף שפל שם ויער עָבֹת הגיע כמעט עד הים. בראותי כל זה, ובהעלותי על לבי את העבודה הנתעבה, אשר היתה לפני הנבלים האלה, מלאתי רגש משטמה כזה, אשר מהרתי לרדת אל ששת ואמר לו, כי גמרתי בלבי לצאת אליהם ולהרוג את כלם! ואשאלהו אם נכון הוא ללכת אתי. פחדו סר עתה ממנו, ורוחו התעשתה בו בגמיאה אשר נתתי לו, ויהי עלז ושמח, ויאמר לי, כבראשונה, כי נכון הוא למות אם כה יהיה דברי.
וברוח בָעֵר זאת לקחתי את הנשק המוכן, ואחלקהו בינינו; לששת נתתי אקדח אחד לתקוע באזורו, ושלשה רובים על שכמו; ואני לקחתי אקדח, ושלשת הרובים הנשארים נשאתי לבדי; וכן שמנו לדרך פעמינו. לקחתי בקבוק־רום קטן בכיסי, ואתן על יד ששת כיס גדול מלא אבקת־שרפה וכדורים; ואשר לפקודות צויתי עליו, אשר ילך בעקבי ולא ינוע לירות, או לעשות קטנה או גדולה, עד אם הגדתי לו; ובינתים ישים מחסום לפיו ולא ישמיע הגה. וכן פניתי בחוג גדול לימיני, במרחק מיל, בערך, למען עבור את המפרץ, ולבוא בתוך היער כמטחוי קשת הרחק מהם, בטרם יוכלו לראותני; ואראה במשקפתי כי נקל הדבר לעשותו.
באתי ביער זהיר ומחריש ככל האפשר, וששת הולך אחרי; וכן הלכתי עד כי באתי אל פאת היער הקרובה אליהם; ורק קרן־יער אחת מפרידה ביני וביניהם. פה קראתי בלאט לששת, ובהראותי לו עץ גדול, אשר עמד בקצה היער, צויתיו לגשת אל העץ ולהשיב לי דבר, אם יֵראו משם הפראים וכל אשר יעשון. ויעש כמצֻוה; וימהר לשוב, ויבשרני כי נראים הם משם היטב, כלם יושבים על מדורתם ואוכלים את בשר אחד אסיריהם, והאחר מוטל כפות על החול, לא הרחק מהם, להמיתו ראשונה. לשמע הדברים האלה הרתחה בי כל נפשי. ויוסף לאמר לי, אשר אין שם גם אחד מבני־עמו, ורק אחד מן האנשים לבני־הזקן, אשר ספר לי כי באו אליהם בסירה. ויהי אך שמעתי מפיו את דבר הגבר לבן־הזקן, ואמהר אל העץ, ואראה במשקפתי ברור אדם לבן שוכב על שפת הים, ידיו ורגליו כפותות בגבעולי־צמחים, כעין הקנים, וכי הוא בן־אירופה ובגדיו על בשרו.
היה שם עוד עץ אחר, וסבך קטן מאחריו, רחוק כמאה אמה ממקומי וקרוב אליהם, ובהרחיקי מעט ראיתי, כי אוכל להגיע שמה מבלי אשר אֵרָאה, ואז אהיה בחצי מרחק־היריה אליהם: ואכל את רוחי, אף כי חמתי בערה בי; ובשובי על עקבי כעשרים צעד, באתי מאחרי השיחים, אשר צמחו לארך כל הדרך, עד בואי אל העץ ההוא; אחרי־כן עליתי על רמה קטנה, ומשם יכלתי להשקיף עליהם מעט, ממרחק מאה ועשרים אמה, בערך.
פרק כ"ה: רוֹבִּינְסוֹן מַתִּיר אִישׁ סְפָרָדִי מֵאֲסוּרָיו. – שֵׁשֶׁת מַכִּיר אֶת אָבִיו. – הַהֲכָנוֹת בִּשְׁבִיל הָאוֹרְחִים הַחֲדָשִׁים הָאֵלֶּה. – הֵם נִשְׁלָחִים אַחֲרֵי־כֵן לְשַׁחְרֵר אֶת יֶתֶר הַסְּפָרָדִים. – בּוֹא אֳנִיָּה אַנְגְּלִית.
עתה יָקר כל רגע, כי תשעה עשר מן הנבלים המתֹעבים ישבו לארץ, כלם צפופים יחד, ובעצם הרגע הזה נשלחו שנים לטבוח את האירופי המסכן, ואולי גם להביאו אבר אבר אל מדורתם; והנה ראיתים כורעים לפַתח את כבלי רגליו. ואפנה אל ששת – „עתה, ששת“, אמרתי לו, „עשה ככל אשר אצוך.“ ששת הסכים. „ובכן, ששת“, אמרתי, „עשה כמוני, אל תפיל דבר“. ואשים אחד הרובים ואת רובה־הצפרים על הארץ, וששת ראה ממני וכן עשה; ואת הרובה השני כוננתי ישר אל הפראים, בצוותי עליו לעשות כמוני; אחרי־כן שאלתיו אם נכון הוא; הוא ענה: „כן“ – „ובכן הַמְטֵר עליהם“ אמרתי; ובעצם הרגע הזה יריתי גם אני.
ששת היטיב לקלוע ממני, ובמקום אשר ירה המית שנים מהם ושלשה אחרים פצע; ואני מצדי הרגתי אחד ואפצע שנים. פחד־שאול נפל עליהם, כאשר יֵקל לכם להבין, וכל אשר לא נגעה אליו הרעה, נתר ממקומו ויעמוד על רגליו, אך לא ידע ברגע הראשון אנה ירוץ או באיזו דרך יָבֹר, כי לא ידעו מאין בא כליונם. ששת לא גרע עין ממני, כי צַוֵה צויתי עליו, אשר ישמור לעשות כמוני; ויהי כי נשלחה היריה הראשונה, ואשליך את הרובה, ואחזיק מהר ברובה־הצפרים, וששת ממלא אחרי; הוא ראני קם ומתכונן לירות, ויעש כאשר ראה. „הנכון אתה, ששת?“ אמרתי. „כן“. „שלח אש, אפוא“, פקדתי, „בשם ד'!“ ובזה יריתי שנית לתוך עדת הנבלים הנדהמים, וכן עשה ששת; ובהיות רובינו אלה ממֻלאים במה שקראתי בשם „כדורי־עופות“ או כדורי־אקדח קטנים, ונראה רק שנים נופלים, אך רבים מהם נפצעו, ויתרוצצו צורחים מר ומיַללים כיצורים משגעים, כלם זבים דם, ורֻבם פצועים קשה, ויפלו מהם שלשה כעבור זמן־מה, אך לא מתו.
„עתה, ששת“, אמרתי, ואניח ארצה את הרובים הריקים, ובהרימי את הרובה אשר עוד היה מלא, קראתי: „לך אחרי!“ ויעש כמצֻוה באֹמץ־רוח. ואשתער מתוך היער, ואתראה להם, וששת אחרי. ברגע ראותי כי אמנם ראוני הרימותי קול, ואקרא במלוא גרוני, וגם ששת עשה כן; וברוצי, בכל כחי, אך לא מִהַרתי מאד, כי הייתי טעון רובים, ואשתער ישר אל הקרבן האֻמלל, אשר שכב, כמסֻפר, על שפת הים, בין מקום שִבתם והים. שני הטַבָחים אשר אמרו לעשותו, עזבוהו, כי נבהלו מן האש הראשונה, וינוסו על נפשם אחוזי־פלצות אל עבר הים, ויקפצו לתוך אחת הצנות, ועוד שלשה אחרים עשו כן. פניתי אל ששת, ואצוהו ללכת לפני ולירות בהם, הוא הבין לי כרגע, ואחרי רוצו כששים צעד להתקרב אליהם, ירה, ואדמה כי המית את כֻלם, בראותי את כלם נופלים כעמיר לתוך הסירה, אך עד מהרה ראיתי, והנה שנים מהם שבים להתרומם; בכל־זאת המית שנים מהם, ויפצע את השלישי, וישכב בתחתית הסירה כאיש מת.
ובעת אשר אישי ששת ירה בהם הוצאתי את סכיני, ואגזור את הגבעולים, או הקנים, אשר על רגלי הקרבן האמלל; ואפתח את ידיו ואת רגליו, ואקימהו, ואשאלהו בשפת פורטוגל מי הוא, ויענני ברומית כְּרִיסְטִיַנוּס; אך חלש היה ולא היה בו כֹח לעמוד ולדבר. ואוציא את בקבוקי מכיסי, ואמסרהו לו ברָמזי לו כי ישתה, ויעש כן; ואתן לו פרוסת לחם ויאכל. אחרי־כן שאלתיו, אי מזה ארץ הוא? „אִסְפַּניול“ ענה, ובשוב רוחו מעט, הודיעני בכל האותות אשר יכל להראות לי, מה רבה התודה אשר ירחש לי בעד חֻפשתו. „סֵנְיוֹר“, פניתי אליו בספרדית רצוצה, ככל אשר ידעתי, „עוד עת לדבר, אך עתה עלינו להלחם; אם עוד נותר בך מעט כח, קח את האקדח ואת החרב ושימם עליך.“ ויקחם בתודה, ויהי אך בא הנשק בידו, וכמו נסך כח חדש בקרבו, ויָטָס אל רוצחיו כחיה רעה. ויבַתק שנים מהם בן־רגע לבתרים; כי כל זה בא עליהם כחתף, והיצורים המסכנים היו כֹה מבֹהלים מרעש רובינו, אשר נפלו ארצה ממבוכה ופחד, ולא היה בהם די און להמלט, כאשר בשרם לא יכל לעמוד בפני כדורינו; וכן היה לחמשה אשר ששת המית בתוך הסירה, כי בנפול השלשה מתבוססים בדמם נפלו השנים הנותרים מפחד.
עודני מחזיק את רובי בידי מבלי יְרוֹת, כי חפצתי להיות מוכן, אחרי אשר נתתי לספרדי את אקדחי וחרבי, ואקרא לששת, ואצוהו לרוץ אל העץ, אשר משם ירינו בראשונה, ולהביא מהר את הנשק הנשאר שם, וימַלא את פקֻדתי במהירות גדולה; ובתתי לו את רובי, ישבתי למלאות את הרובים הנשארים. ואמר להם אשר יבואו אלי אם יחסר להם נשק. ובעוד אני ממלא את הרובים האלה היתה התנגשות עזה בין הספרדי ואחד הפראים, אשר השתער אליו, וינופף בחרב־עצו הכבדה, החרב אשר היתה ממיתה אותו קֹדם לולא קִדמתי את פני הרעה. הספרדי, גבר חזק ואמיץ לאין ערוך, אף כי נחלש באסוריו, נלחם בפרא הזה זמן רב, ויפצעהו פעמים בראשו פצעים גדולים ונאמנים, אך בהיות הפרא בחור חסון ומהיר, נאבק עמו ויפילהו ארצה, ויתאמץ להוציא מידו את החרב; והנה עזב הספרדי, אף כי היה מתחת, את החרב בערמה, ויוציא את האקדח מאזורו וַיִיר בפרא ויחלוף הכדור את גופו, ויפל באשר עמד, בטרם יכלתי אני, אשר חשתי לעזרתו, להגיע אל המקום.
בהיות עתה ששת חפשי לנפשו, רדף אחרי הנבלים הנסים, ובידו אין כל נשק בלתי אם גרזנו; ויפגע בו בשלשה, אשר נפצעו בראשונה, כמסֻפר, ויפלו, וכן הכה את כל אשר השיגה ידו. והספרדי בא אלי ויבקש ממני רובה, ואתן לו אחד מרובי־הצפרים, ויקחהו וירדוף שנים מן הפראים, ויפצע את שניהם; אך מאין כחו ברגליו לרוץ אחריהם, נמלטו מפניו שניהם היערה, וששת רדף אחריהם ויָמֵת אחד מהם, אך השני היה מהיר ממנו, ואף כי היה פצוע קפץ המימה, ויחתור בכל כחו אל הנשארים בצנה. והשלשה אשר בצנה והאחד הפצוע, אשר לא ידענו אם מת מפצעיו או לא, נמלטו מן העשרים ואחד. ואלה תוצאות ההריגה: שלשה נהרגו ביריתנו הראשונה מן העץ; שנים נפלו ביריה השנית; שנים הומתו בידי ששת בהיותם בסירה; ועוד שנים המית, אשר נפצעו בראשונה; אחד נהרג בידי ששת ביער; שלשה המית הספרדי; ארבעה חללים נמצאו אחרי־כן, אשר נפלו פה ושם וימותו מפצעיהם, או נהרגו בידי ששת ברדפו אחריהם; ארבעה נמלטו בסירה, האחד פצוע או מת – ביחד עשרים ואחד.
והנמלטים אשר היו בסירה חתרו בכל כחם להרחיק, אשר רובינו לא ישיגום, ואף כי ששת עוד נסה לשלח בהם שנים או שלשה כדורים, לא ראיתי כי פגע בהם אחד. ששת חפץ מאד לרדפם באחת מצנותינו, ואמנם הֵסבה לי בריחתם דאגה רבה. כי אמרתי, אולי יביאו את הדבר לארצם ולעמם, ובאו במאתים או בשלש מאות צנה והשמידונו בהמונם; וכן גמרתי גם אני לרדוף אחריהם, וארוץ אל אַחת הצנות ואקפוץ לתוכה, ואצוה את ששת לבוא אחרי. אך בהיותי כבר בתוך הצנה מצאתי בה עוד יצור מסכן שוכב על תחתיתה, ידיו ורגליו כפותות, כספרדי על שפת הים, מוכן לטבח וכמעט מת מפחד, ולא ידע מה קרה; כי לא היה ביכלתו להרים ראש ולהביט מעבר לדֹפֶן הסירה, בהיות ערפו ועקביו כבולים בחזקה, עד כי כמעט לא נותרה בו נשמה.
כרגע נתקתי הקנים המשזרים אשר כפתוהו בהם, ואחפוץ להקימו, אך הוא לא יכל לעמוד או לדבר, ורק נאנח עד לחמלה, בדַמותו עוד, כנראה, כי פתחו את אסוריו למען יובל לטבח. כאשר בא ששת צויתיו, כי ידבר אליו לבשר לו את דבר פדיונו; ובהוציאי את בקבוקי אמרתי לו אשר יגמיא ממנו את המסכן; ויהי כי גמע מן הבקבוק וישמע את התשועה אשר נעשתה לו, ותחי רוחו וישב בסירה. ואולם כשמוע ששת את קולו ובהתבוננו בפניו, נפל דבר אשר יכל היה לעורר את הרואה עד לידי דמעות: ששת התנפל עליו, וינשק לו, ויחבק לו, ויתרפק עליו, ויצרח, ויצחק, ויקרא, ויקפוץ, ויכרכר וישר בקול; אחרי רגע צרח שנית, ויפָרֵש בידיו, ויך את פניו ואת ראשו, ושנית שר ויקפוץ כיצור אשר נטרפה דעתו. ויעבור זמן רב, עד כי יכלתי לעוררו אשר ידבר אלי, או כי יגיד לי את פשר הדבר; אך כאשר סר ממנו שגעונו מעט אמר לי, כי אביו זה.
יכבד ממני להביע, כמה הפעים אותי מראה ההתעוררות ואהבת־הבן, אשר קמה בפרא המסכן, בראותו את אביו אשר נצל ממות; יֵלא עטי לתאר את חצי אהבתו, אשר ראיתי אחרי־כן; הוא בא אל תוך הסירה, ויקפוץ מתוכה פעמים רבות: בבואו אליו ישב על ידו, חשף את חזהו, וילחץ את ראש אביו אל לוח לבו משך רגעים כאומר להיניקו; אחרי־כן אחז בידיו ובקרסליו הנקשים והמאבנים מן האסורים, וימרטם וישפשפם בכפיו. ואני בראותי את הדבר, נתתי לו מעט רום מבקבוקי לסוך בו את ידיו, ויהי זה לתועלת.
המקרה הזה הניאני מרדוף אחרי הצנה הנושאת את הפראים, אשר התרחקו בינתים ולא ראינום עוד; ואמנם לאשרנו היה הדבר, כי כעבור שעתים, והם לא יכלו לעבור גם רבע דרכם, ותתחולל רוח חזקה, ותִשוב נגדם כל הלילה מצפונית־מערבית, אשר הייתי בטוח, כי סירתם אבדה בדרך והם לא השיגו את יבשת ארצם.
אך נשובה נא אל ששת: הוא היה כלו נתון לשמוש אביו, וזמן רב לא יכלתי למצוא את לבי להפריד ביניהם; לאחרונה שאלתיו אם נתן לאביו לחם לאכול. וינע בראשו ויאמר „לא; כלב מכֹער, אכל הכל לבדו.“ אז נתתי לו חלת־לחם מתוך ילקוט קטן אשר היה אתי; גם נתתי לו לגמוע מן הרום, אך הוא לא אבה לגעת בו ויביאהו אל אביו. היו בכיסי שנים או שלשה אשכלות צמוקים, ואתן לו מלא הקמץ למען אביו. ויהי אך נתן את הצמוקים לאביו, ואראהו קופץ מתוך הסירה ורץ לדרכו בחפזון גדול כנרדף על צואר. מעודי לא ראיתי איש מהיר ברגליו כמהו; וכעבור רגעים מספר לא נראה עוד לעין; ובכל אשר קראתי אליו לא הועלתי מאומה – הוא נעלם ואיננו. עוד לא עבר רבע שעה, ואראהו שב במרוצה, אך לא במהירות כאשר רץ בראשונה; וככל אשר התקרב ראיתי את צעדיו כי כבדים הם ומרֻשלים, והוא נושא בידו דבר־מה. כאשר בא עדי נוכחתי, אשר היה בבית ויָבֵא צפחת־חרס, או סיר, להביא בו לאביו מעט מים חיים, ובידו עוד שתי חלות, או ככרות־לחם; את הלחם מסר לי, אך את המים הגיש לאביו; אך בהיותי גם אני צמא מאד, לקחתי ואגמא מעט מהם. המים החיו את אביו מכל המשקים אשר נתתי לו, כי צמאונו היה חזק.
אחרי שתות אביו דיו קראתי לו לראות, אם נשארו עוד מים בסיר; הוא אמר „כן“, ואצוהו לתת גם לספרדי האמלל, אשר היה צמא גם הוא; ואשלח אחת החלות אשר הביא ששת אל הספרדי, כי שכב באין־אונים על מקום־דשא לנוח בצל עץ; וגם יצורי גוו היו נקשים וצבים מן הכבלים אשר נקשר בהם. ובראותי כי אחרי בוא אליו ששת עם המים ישב וישת מן המים, ויקח מן הלחם ויחל לאכול, ואגש אליו ואתן לו קמץ צמוקים; ויבט בפני בכל אותות החן והתודה, אשר יוכלו להופיע על פני אדם; אך עוד חלש היה, אף כי הפליא לעשות בַּקְרָב, ולא יכל לעמוד על רגליו; הוא נסה לקום פעמים ושלש, אך לא יכל; קרסֻליו היו נפוחים ויכאיבוהו מאד; וָאֹמר לו אשר ישב תחתיו, ולששת צויתי, כי ישפשף את רגליו וירחצן ברום, כאשר עשה לאביו.
ראיתי את היצור מלא־האהבה בהפנותו מדי רגע ברגע, בכל עת היותו פה, את ראשו לראות, אם אביו עודנו במקומו ובמצבו כאשר עזבהו; ולקץ ראה כי איננו, ויקם ומבלי דבר דבר רץ שמה ברגליו הקלות, אשר לא נראה בגעת רגליו באדמה, ובבואו ראה כי רק שכב לו להניח לאבריו, וישב אלי ששת כרגע; אז פניתי אל הספרדי ואמר לו, כי ששת יעזרנו לקום, אם יוכל, והביאו אל הסירה, ואחרי־כן ישאהו אל ביתי ושם אטפל בו; אך ששת, בחור חסון ואמיץ, תפש את הספרדי וישמהו על גבו, וישאהו אל הסירה, ויושיבהו לאט על דפן או על דף הצנה, ואת רגליו הוריד לתוכה; אחרי־כן הניפו ויושיבהו על־יד אביו; ובמהרו לצאת ממנה הדף את הסירה לתוך המים, וישיטנה לארך החוף, וימהר מאשר יכלתי ללכת, אף כי הרוח נשבה בחזקה: וכן הביא את שניהם בשלום אל מפרץ נחלנו, ובעָזבו אותם בתוך הסירה רץ להביא את הצנה השנית. בעברו עלי פניתי אליו ואשאלהו, אנה הוא אָץ, ויענני: „הולך להביא יותר צנה“. ויברח כרוח־שדה, אשר איש וסוסו לא יתחרו אתו; וטרם הגיעי ברגלי אל המפרץ הביא גם את הצנה השנית; וינפנף לקראתי, וימהר לעזור לאורחינו החדשים לצאת מן הסירה, אך איש מהם לא עצר כח ללכת, ויהי ששת אובד־עצות.
ואחל לשית עצות בנפשי מה לעשות; ואקרא לששת כי יאמר להם, אשר ישבו על החוף עד בואו אלי. ובינתים עשיתי מין מִטַת־יד להשכיבם עליה, ונִשָאם שנינו, אני וששת, בידינו. אך כאשר הבאנום עד לפני חומתנו החיצונה, או מצודתנו, ונהיה בצרה גדולה מבראשונה, כי לא יכלנו להעבירם את החומה, ולא חפצתי לפרוץ בה; ואגש שנית לעבודה, ובמשך שעתים הקימונו, ששת ואנכי, אהל יפה עד מאד, ונכַסהו במפרשינו הישנים ועליהם ענפי־עץ, ויעמוד בין הרֶוַח אשר בין חומתנו החיצונה ובין חורשת העצים הרכים אשר נטעתי. פה הצענו להם שני משכבים, מן הדברים אשר היו בידינו, לאמר, שטחנו קש־ארז טוב ונפרוש על כל משכב שני סדינים, האחד לשכב עליו והשני להתכסות בו.
עתה היה אִיִי נושב ונתיני רבו; ולעתים קרובות שבה אל מחי מחשבה נעימה, כי דומה אני למלך. ראשית, כל הארץ היתה לי, קניני הפרטי, והשלטון היה נכון בידי; שנית, עמי היה נכנס וסר למשמעתי, וכן הייתי אדון ומחוקק בלתי־מגבל; חיי כֻלם נתנו להם מידי, ויהיו נכונים לתת את נפשם עלי לעת צֹרך. ועוד גדל הפלא, כי שלשת נתיני היו בני דתות שונות: אישי ששת היה לותרני, אביו עובד־אלילים והספרדי קתולי; ואולם אני נתתי חֹפש הדת והמחשבה בכל רחבי ממשלתי. – אך אין זה מעניני.
אחרי אשר הצלתי את שני אסירי החלשים והפדויים, ואתן להם מחסה ומקום להנפש מעמלם, חשבתי להכין להם אֹכל; ואצוה ראשונה את ששת, כי יקח לי עז בת שנתה מתוך עדרי המיֻחד לטָבחה; ואפתח את אחוריה, ואנַתחם לנתחים קטנים, ואתנם לששת לבשל ולצלות ולהכין להם מטעמים, בשר ומרק; וגם מעט שעורה וארז שמתי בתוך המרק. ויבֻשל כל זה בחוץ, כי לא ערכתי אש מבית לחומתי הפנימית, ואביא הכל אל אהלי החדש, ואשים לפניהם שלחן, ואשב לאכול עמהם בצהרים, ואשמחם ואיטיב את לבם, ככל אשר היה לאל ידי. ששת היה המליץ בינותינו, ויבא את דברי אל אביו, וגם אל הספרדי, כי הספרדי היטיב לדבר בשפת הפראים.
אחרי אָכלנו צויתי את ששת, כי יקח אחת הצנות וישוט בה להביא את רובינו ויתר נשקנו, אשר עזבנו בשדה המערכה, מאין לנו עת לאספם; ולמחר צויתיו, כי ילך לקבר את פגרי הפראים, אשר רבצו לעין השמש, ויִשָחתו מהרה. כמו כן פקדתי עליו לקבר את שרידי חג־הדמים אשר לפראים, כי לא יכלתי לעשות את הדבר לבדי, לא, גם את המראה לא יכלתי שאת לוּ נקריתי שמה; וימלא את פקודתי כחוט השערה; וימח את עקבות הפראים, ובבואי שמה שנית, לא יכלתי להכיר את המקום זולתי על־פי קרן־היער הפונה שמה.
אז החלותי לשוחח מעט עם שני נתיני החדשים; ראשית אמרתי לששת, כי ישאל לדעת אביו על־אדות הפראים, אשר נמלטו בצנה ההיא, אם יקוה כי ישובו הנה בהמון גדול, אשר לא נוכל לעמוד בפניהם. בתחלה אמר, כי הפראים אשר בצנה לא יכלו בכל אפן להמלט חיים מן הסערה, אשר הרתיחה את הים בליל בריחתם, ואל־נכון טבעו בהטרף סירתם בגלים, או כי נשאו דרומה, אל החופים האחרים, אשר שם יאכלום התושבים. ואשר יעשו אם יגיעו אל ארצם בשלום, אמר, איננו יודע; אך שער ישער, כי בהלתם כה רבה, בהנתך עליהם הרעה פתאם ובשמעם את הרעש ואת אש היריות, אשר יגידו לבני־עמם כי מן השמים נלחמו בהם, רעם וברק הרגם ויד אדם לא היתה בהם; והשנים אשר הופיעו לעיניהם, ששת ואנכי, היו בעיניהם כשני רוחות מן השמים, או מלאכי־חבלה, אשר ירדו להשחיתם, ולא אנשים נושאי־נשק. הוא ידע כי כן הוא, אמר, יען כי שמע את צעקותיהם בקראם כן בלשונם איש לרעהו. כי לא יכלו להעלות על דעתם, אשר אדם יירק אש, ידבר ברעמים וימית מרחוק, מבלי הרים יד, כאשר אמנם היה. והפרא הזקן אמנם צדק במשפטו, כי כאשר נוכחתי אחרי־כן, לא חפצו הפראים מן היום ההוא והלאה לבקר את האי, כי נבעתו בספר להם ארבעת האנשים (אשר נמלטו, כנראה, מן הסערה) כי כל הבא אל האי המכֻשף הזה תאכלהו אש האלהים. אך אז עוד לא ידעתי את הדבר, ולכן הייתי חרד תמיד, וזמן רב עמדתי על המשמר עם כל נשקי; אך בהיותנו עתה ארבעה אנשים, נכון הייתי לצאת אל מאה מהם למלחמה גלויה.
ואולם כעבור זמן־מה ולא נראתה כל צנה, ותסר גם היראה מפני בואן, ואשוב למחשבותי הראשונות על־דבר נסיעה אל היבשה; וגם אבי ששת הבטיחני, כי בני־עמו יקבלוני בשמחה וכי ייטב לי שם בגללו. אך מחשבותי נדחו לזמן־מה, אחרי אשר שוחחתי רבות עם הספרדי, ואבין מתוך דבריו, כי נשארו שם עוד ששה עשר איש, ספרדים ופורטוגלים, אשר נצלו מן האניה, וימלטו שמה, ויחיו שם בשלום עם הפראים, אך סבל סבלו מחסר צרכים רבים, אשר אין להיות בלעדיהם. שאלתיו לכל פרטי נסיעתם, ויודע לי כי נסעו באניה ספרדית, אשר הפליגה מֵרִיו דֵי לַא פַלַטָא ללכת להַוַּנָּא, ויאמרו לפרוק שם את משאם, ביחוד עורות וכסף, ולהביא משם כל מיני סחורות־אירופה אשר ימצאו; כי היו להם חמשה מלחים פורטוגלים מֻצלים ממפלת אניה אחרת; כי חמשה מאנשיהם טֻבעו בעת אשר צללה האניה, וכי הם נמלטו ברב סכנות ובנפלאות גדולות, ויבואו כמעט מתים אל חוף הפראים זובחי־האדם, ויחכו בכל רגע כי יבואו לאכלם. הוא ספר לי, כי יש מעט נשק בידיהם, אך לא יוכלו להשתמש בו, מאין להם אבק־שרפה וכדורים; היה להם מעט, ויוציאוהו בעלותם ראשונה על היבשה למצוא אכל לנפשם.
שאלתיו מה, לדעתו, יהיה באחריתם, ואם לא בקשו עצות להמלט מארץ גזרתם. ויאמר לי, כי היו שם מועצות רבות בענין זה, אך מאין להם אניה ומכשירים לבנות חדשה, ואין בידם כל צדה לדרך, כָלו כל מועצותיהם בדמעות ובמפח־נפש. שאלתיו, איך יקבלו, לדעתו, הצעה מצדי, אשר תראה להם דרך־הצלה; ואם יהיו כֻלם פה, האפשר כי הדבר יצא לפעולות. אמרתי לו גלוי, כי ירא אני פן יבגדו בי ויתעמרו בי, אחרי אשר אפקיד את חיי בידיהם, כי האדם הוא כפוי־טובה מטבעו, והאנשים לא יכַונו את מעשיהם לפי הטובות אשר קבלו, ורק את טובתם ובצעם יבקשו.
ויענני גלוי ובתֹם־לבב, כי מצבם שם כה נורא וסִבלם כה רב, אשר לפי דעתו רחוקה מלבם כל מחשבה לשלם רע לאיש, אשר גמלם טוב ויועיל לגאֻלתם. ואם טוב בעיני לשלחהו אליהם, נכון הוא ללכת שמה עם הזקן ולדבר עמהם בדבר הזה. אחרי־כן ישוב הנה להביא לי תשובה; כי יַתנה עמהם תנאים מפֹרָשים, והשביעם בכל קדשיהם, אשר יהיו נכנעים לפקודותי לשמור את מוצא פי מפַקדם ומצביאם; גם ישָבעו בכל קדשי דתם ותורתם להיות נאמנים לי, וללכת אחרי לארץ־יִשוב אשר אחפוץ, ולא לארץ אחרת, וכל העת יסורו למשמעתי, עד בואם בשלום אל הארץ אשר אויתי; וגם חוזה כתוב יביא אליהם, למען יחתמו עליו ליתר תקף.
אחרי הבטחות האלו גמרתי לנסות ולשלוח אליהם את הפרא הזקן ואת הספרדי, לקחת עמהם דברים. אך אחרי אשר הכינונו הכל לנסיעה, העיר הספרדי את אזני הערה אחת, מלאה חכמה וגלוי לב, אשר שמחתי עליה מאד; ועל פי עצתו דחינו את גאלת חבריו לחצי שנה, למצער. וזה הדבר: הוא ישב אתנו זה כחדש ימים, ובמשך הזמן הזה הראיתיו, איכה סדרתי את מנהגי־חיי, ואכין לי, בעזרת ההשגחה, לחם למחיתי; וירא בעיניו את ממגורת דגני וארזי אשר אגרתי; כל זה היה די והותר לפי שנינו, ורק בחסכון ושמירה מעֻלה יספיק לכל משפחתי, אשר גדלה בינתים ותהי ארבעה אנשים גדולים; ואולם מה נעשה לבני ארצו, אשר היו לפי דבריו ששה עשר איש, אם יבואו הנה? ואם עוד נבנה אניה, היספיק לנו דגננו צדה לדרך, עד בואנו לאחת ממושבות הלבנים באמריקה? וכן הודיעני, כי לדעתו נכון הדבר, אשר אתן לו ולשנים הנותרים לפלח ולעבד יתר אדמה, במדת הזרע אשר אוכל להפריש, וחכינו לקציר אחר, למען יהיה לנו די דגן לחבריו אם יבואו; כי המחסור עלול להביאם לידי מסה ומריבה, או להוציא מלבם את דבר גאולתם, והיו בעיניהם כאנשים, אשר יצאו מרעה אל רעה אחרת. „הלא ידעת“, אמר, „כי בני ישראל היו ששים ושמחים בצאתם ממצרים, וכאשר אזל הלחם במדבר, התקוממו בד' אשר הוציאם משם“.
מחשבותיו היו כה נכחות ועצתו כה נכונה, אשר לא יכלתי בלתי אם לשמוח על הצעתו, כאשר כן שמחתי על לבבו הנאמן: וכן החלונו לחרוש, ארבעתנו יחד, ככל אשר יכלנו במכשירי העץ המעטים אשר היו בידינו; ובחדש ימים, אשר בקצו הגיעה עונת הזריעה, היתה לנו אדמה חרושה וכשרה, די לזרוע שתים ועשרים איפה שעורים וכשש עשרה איפה אורז; וזה היה כל הזרע אשר יכלנו להפריש, כי הותרנו לנו שעורה די מחיתנו לששה חדשים עד הקציר החדש, לאמר בחשבנו מיום הפרישנו את הזרע, כי לא יתכן לחשוב, אשר הזרע יהיה ששה חדשים תמימים באדמה בארץ הזאת.
ובעת ההיא שקדתי גם להגדיל את עדרי הקטן בעזים מאֻלפות, ככל אשר יכלתי; ולזאת אמרתי לששת ולספרדי, כי יצאו יום אחד, ואני עם ששת למחרתו (כי חליפות צדנו) וכן לכדנו לנו כעשרים גדיי־עזים לגדלם בתוך העדר; כי בכל עת אשר המתנו את האם החיינו את הגדיים, ונוסיפם על עדרנו. ונוסף על כל, כאשר הגיע תור בציר הענבים בצרתי חמרים לתלות בשמש, ולו היינו באליקנט, מקום יבוש הצמוקים בשמש, אדמה כי יכלנו למלאות ששים או שמונים חבית; והצמוקים על לחמנו היו עקר מזוננו, והמאכל אמנם טוב בהיותו מזין עד מאד.
הגיעה עת הבציר ויבולנו עלה יפה; הברכה לא היתה מן הגדולות אשר ראיתי באי, אך היה די דגן לצרכנו; כי מעשרים ושתים איפת שעורה, מצאנו אחרי הדיש כמאתים ועשרים איפה שעורה, ובערך הזה גם ארז, ואוצר הבר הזה הספיק למחיתנו עד הקציר הבא, אם גם יאכלו אתי כל ששה עשר הספרדים, או לו אמרנו לנסוע, ויכלנו לכלכל את אניתנו, עד אם הביאתנו לאחת מארצות הישוב אשר באמריקה. אחרי אשר אגרנו הכל, ונשמור על דגננו, החלונו לעבוד לנו עוד מעשי־קליעה, לאמר, סלים גדולים להחזיקו בהם; והספרדי היה מהיר במלאכתו, ויוכיחני על אשר לא עשיתי איזה דברים להגנתי ממין זה; אך אני לא ראיתי צרך בדבר.
ועתה בהיות לי די מזון לכל האורחים אשר חכיתי לבואם, נתתי לספרדי חפשה, למען ילך אל היבשה לראות, מה יוכל לעשות לאלה אשר עזב שם. ואתן לו פקדה נמרצה, אשר לא יביא אתו איש, טרם יִשָׁבע בפניו ובפני הפרא הזקן, כי לא יחבול ולא יפגע באיש, ולא יתנפל על האיש, אשר ימצא באי ואשר הואיל לשלוח לקרוא להם דרור, אך עמד יעמדו לימינו והגנו עליו בפני כל התנפלות והתנקשות, אשר תבוא אליו מצד מי שיהיה, והיו נכנעים כָלָה לו ולפקודותיו; וכל זה יעלה על הכתב ונחתם בעצם ידיהם. איכה יעשו את הדבר, בדעתנו אשר לא היה להם עט ודיו, לא שאל איש מאתנו. ובכן הלכו הספרדי והפרא הזקן, אבי ששת, באחת הצנות, אשר אולי בה באו, או נכון מזה, הובאו הנה בתור שבויים להיות לברות לפראים. מסרתי לאיש מהם רובה עם מַבעִיר, וכשמונה מנות אבק־שרפה וכדורים, ואשַנן להם כי ינהגו חשבון בכל, ולא יוציאו את חמרי־נשקם בלתי אם במקרים נחוצים מאד.
ותנעם לי העבודה הזאת במאד מאד, כי אלה היו הדרכים הראשונות אשר אחזתי לפדיוני, אחרי אשר עברו עלי פה שבע ועשרים שנה ועוד ימים אחדים. ואתן להם לחם וענבים יבשים, די להם לימים מספר, ודי לכל הספרדים לשמונת ימים; ובברכי אותם בדרך צלחה ראיתי בהפליגם; ונִדָבֵר בינינו על־דבר אות אשר ירימו בסירתם בשובם, למען אכירם בו מרחוק, לפני הגיעם אל החוף. ויפליגו בנשוב רוח יפה, ביום אשר הירח היה במלואו, לפי חשבוני בחדש אוקטובר, אך מאז נספה לי יום אחד, ולא יכלתי להשיג עוד חשבון־ימים נכון, וגם את חשבון־השנים לא שמרתי בדיוק, אשר אהיה בטוח כי לא שגיתי; ואולם בבָדקי אחרי־כן את חשבוני נוכחתי, כי לא שגיתי בחשבון־השנים.
לא עברו שמונה ימים מעת נָסעם, והנה קרה מקרה מוזר ולא־מקֻוֶה, אשר אולי לא נשמע כמהו בדברי־הימים. בבקר לא עבֹת נרדמתי בסֻכתי, והנה בא אישי ששת רץ וקורא בקול: „אדון, אדון, הם באו, הם באו!“ קפצתי ממשכבי, ומבלי שים לב לסכנה, יצאתי בחפזון, ככל אשר הספקתי ללבוש את בגדי, דרך חרשי הקטן, אשר גדל בינתים ויהי ליער עבת; אמרתי „מבלי שים לב לסכנה“ כי יצאתי בלי נשקי, אשר לא הסכנתי לעשות כן; אך השתוממתי בהפנותי את עיני אל הים, ואראה מיד, במרחק מיל וחצי, סירה חותרת מול החוף, ועליה מפרש „כתף־איל“, כאשר יקראו לו המלחים, והרוח מנשבת יפה להביאם הנה; כמו כן ראיתי כרגע, אשר לא באו מעֵבר היבשה, כי־אם מדרום האי. בראותי כן, ואקרא לששת, ואצוהו לשכב ארצה, כי הבאים לא היו האנשים אשר חכינו להם, ולא יכלנו לדעת אם לנו הם או לצרינו. אחרי־כן רצתי להביא את משקפתי, למען איטיב לראות; ובהוציאי את סֻלמי, ואעלה על ראש הגבעה, כאשר הסכנתי לעשות תמיד בבוא עלי דבר חדש וחשוד, למען ארחיק לראות מבלי אשר אֵרָאה. אך הצגתי כף־רגלי על הגבעה, ותרא עיני ברור אניה עוגנת במרחק שני מילים וחצי מאִיִי בדרומית־מזרחית, אך איננה רחוקה כי־אם כמיל וחצי מן החוף. לפי אשר יכלתי לצפות היתה זאת אניה אנגלית, ומראה הסירה כסירת־שיט אנגלית.
אין בכחי להביע את המבוכה אשר תקפתני; אף כי שמחתי לראות אניה, ואניה אשר היתה לי הצדקה לחשוב כי אנשיה הם בני־ארצי, ואם־כן דורשי טובתי, בכל־זאת גדלה חרדת־לבי ללא־הביע; אף כי גם עלו בלבי חששות טמירים – לא ידעתי את מקורם, אך צַוֵה צווני לעמוד על המשמר. ראשית כל נעורה בי השאלה: אי זה הדרך באה אניה אנגלית לחלק־תבל זה, אשר איננו בדרך לֶכת או שוב אניות אנגליה לרגלי מסחרן; גם ידעתי, כי לא היו סערות בים, אשר יכלו להשליכה הנה; ואם אמנם אנגלים המה נכון בטוח הדבר, אשר לא באו הנה במחשבה טובה, וטוב לי אשר אוסיף לחיות כאשר חייתי עתה, ולא אֶפל בידי גנבים ומרַצחים.
לא הייתי זמן־רב במצב כזה, ואראה את הסירה קרֵבה אל החוף, והם כמו מחַפשים מפרץ לבוא בו, למען יֵקל להם לרדת; אך יען כי לא הרחיקו הרבה לא ראו את פי־הנחל, אשר שמה הבאתי את דוברותי, ויקָרבו את סירתם אל החוף, והם רחוקים ממני כחצי מיל, לאשרי; כי אם לא כן, ויָרדו ליד פתחי, וטרדוני מיד ממצודתי, ואולי גם היו גוזלים וחומסים את כל אשר היה לי. בהיותם על היבשה ראיתי לשמחת לבי, כי אנגלים הם, למצער, רֻבם; אחד או שנים מהם היו בעיני כהולנדים, אך משגה היה אתי. יחד היו שם אחד עשר איש, ושלשה מהם, ראיתי, הם בלי נשק, וכאשר נדמה לי, אסורים. אך קפצו ארבעת או חמשת הראשונים על החוף, ויוציאו את השלשה מתוך הסירה בתור אסירים; ואוכל לראות כי תנועות האחד היו נרגשות מאד, והן מביעות תחנונים, עֱנות ויאוש חוץ לדרך הטבע; השנים הנותרים, יכלתי לראות, הרימו גם הם את ידיהם בדאגה מזמן לזמן, אך לא כמו הראשון; המראה הדהימנו כָלָה ולא הבינותי את פשר הדבר. ששת קרא אלי באנגלית, ככל אשר יכל: „הו אדון! רואה אנשים אנגלים אוכלים אסירים כמו אנשים פראים.“ – „ולמה, ששת“, אמרתי, „תחשוב כי חפצים הם לאכלם?“ – „כן“, אמר ששת, „חפצים הם לאכלם“. „לא, לא“, אמרתי, „ששת, ירא אנכי פן ירצחום, אך אָכֹל לא יאכלום“.
וכל העת אמנם לא ידעתי מה הדבר, ורק עמדתי רועד ממורא המראה, ואחכה בכל רגע לראות בהֵרָצח שלשת האסירים. והנה ראיתי אחד הנבלים הרים את ידו במאכלת, כאשר יקראו לה המלחים, להכות את אחד האמללים; ואחכה לראותו נופל בכל רגע; ולרגלי המחשבה הזאת נדמה לי, אשר כל דמי קופא בעורקי. מה בקשה נפשי עתה את הספרדי ואת הפרא אשר הלך עמו, או כי אמצא דרך בטוחה להתקרב אליהם כדי יריה, אשר אוכל להציל את שלשת האנשים, כי לפי אשר ראיתי לא היו להם רובים; אך לא כאשר חשבתי כן היה. אחר אשר התעללו המלחים החצופים בשלשת האנשים ההם, התפזרו על־פני האי, כמו חפצו לתור את המקום; וכן ראיתי כי לשלשת האנשים נִתנה היכלת ללכת לכל מקום כאות נפשם; אך שלשתם ישבו לארץ תפוסים ברב שרעפיהם, ויהי מראיהם כאנשים נואשים. ואזכור את יום בואי אל האי הזה, כאשר החלותי להביט סביבותי, ואחשוב כי אבדתי; איך הבטתי כה וכה בעינים פרועות, איזו מחשבות־מגור באו עלי, ואיך לנתי בין ענפי העץ כל הלילה, מפחד פן אהיה לברות לפריצי־חיות, ולא ידעתי עוד מאומה בלילה ההוא על־אדות רֹב הטובה אשר אקַבל, ברצות ההשגחה לגרוף את מפלת האניה אל החוף בסערה ובשטף, ואשר בה התכלכלתי ימים רבים, וכמוני אז, כן גם שלשת האנשים הנדחים האלה, לא ידעו מאומה על־אדות ישועתם הקרובה. ככה נמעט לראות ולהבין בעולם, וכן עלינו לשיש ולשמוח על מעשי הבורא הגדול, אשר לא יעזוב את יצוריו בלי כל עזרה בצרה, ואף גם בהיותם ברעה גדולה יפליא חסדו עמהם, ויש אשר ישועתם קרובה מאשר ידַמו; יתר על כן: הם יִפָּדו בדרכים, אשר יחשבו כי כליון באחריתם.
פרק כ"ו: רוֹבִּינְסוֹן מִתְוַדֵּעַ אֶל הַקַּבַּרְנִיט הָאַנְגְלִי. – עוֹזְרוֹ לְהַכְנִיעַ אֶת מַלָּחָיו הַמּוֹרְדִים. – הֵם נִכְנָעִים לוֹ.
האנשים ההם עלו על היבשה בעצם הגיע גאות־המים למרום קִצה; ובלכתם לראות את המקום, ויתמהמהו שם עד כי שב השטף והמים שפלו מאד, וסירתם עמדה בֶחָרָבָה.
ובלכתם עזבו שני אנשים בתוך הסירה, אשר שתו, כאשר נוכחתי אחרי־כן, מעט יתר על המדה, ויֵרָדמו; אך אחד מהם, אשר מִהֵר להקיץ מרעהו, וירא כי הסירה עומדת הכן ואין בכחו להניעה, וירם את קולו ויקרא לנותרים, אשר התהלכו על־פני האי, ובשָמעם ויחושו כלם אל הסירה; אך לא היה להם כֹח להביאה המימה, כי הסירה היתה כבדה מאד מאד, ועל שפת הים בעבר הזה היה חול רך ושוקע, כמעט כשרטון נוזל.
ובתור מלחים אמתים, אשר לא הסכינו לחַשֵב את דרכם ומעשיהם, הניחו את כל הענין, וישימו פניהם לשוב לפנים האי; ואשמע אחד מהם אומר אל רעהו, וקורא לו לעזוב את הסירה: „למה לך, עזוב אותה, דְזֶׁק! היא תצוף עם השטף הבא.“ ואדע אז נכונה בני איזו ארץ המה. כל זה היה בעודני עומד חבוי, ואינני מהין להרחיק ממצודתי, מאשר אל מקום המצפה אשר עם ראש הגבעה; אך שמחתי בחשבי, כי בצורה היא היטב. יָדֹע ידעתי, כי למצער עוד עשר שעות תעבורנה, עד אשר תוכל הסירה לשוט שנית, ובינתים יהיה החשך, ואז אוכל להתבונן בתנועותיהם באין מפריע, וגם להקשיב לשיחותיהם אם ידברו ביניהם.
ובינתים נכונותי למלחמה, כבראשונה, אך ביתר זהירות, בדעתי כי עתה לפני אויב אחר, מאשר היה בפעם הראשונה.
ואצוה על ששת, אשר עשיתיו לקולע מהיר ברובו, כי ישים עליו את נשקו. אני לקחתי לי שני רובי־צפרים, ולו נתתי שלשה רובים גדולים. מַרְאִי היה פרוע ומבהיל באמת; לבשתי את אדרת־העזים אשר לי ואת המצנפת הגדולה אשר הזכרתי, חרב חשופה על ירכי, שני אקדחים תקועים באזורי, ורובה על כל כתף.
מחשבתי היתה, כאמור, אשר לא אנסה דבר עד היות החשך; אך בשעה שתים, בערך, כחם היום, ואראה אשר כלם התפזרו ביער, וכאשר דמיתי, שכבו שם לישון. שלשת האמללים אשר לא יכלו לישון מרב רגז ודאגה, ישבו בכל־זאת בצל עץ גדול, הרחק ממני כרבע מיל, וכאשר נדמה לי, לא נראו ממקומם לעיני הנותרים. ואחליט לצאת אליהם ולהִוָדע, מה זה ועל מה זה הובאו הנה; ואלך מיד, ומראי כמתואר, אישי ששת הולך אחרי במרחק מה, וגם מראהו ברב נשקו מבהיל, אך לא היה לו מראה־שד כאשר היה לי. התקרבתי אליהם חרש, ככל אשר יכלתי, ואחרי־כן, בטרם הספיק איש מהם לראותני, קראתי אליהם בקול ספרדית: „מי אתם, אדוני?“ הם התחלחלו מן הרעש, וכעשרה רגעים היו נדהמים למראה פני המשונים. הם לא ענוני דבר, אך נִדמֹה נדמה לי, כי מתעתדים הם לנוס מפני, ואפנה אליהם באנגלית; „אדוני“, אמרתי, „אל תִבָהלו מפני, אולי שלח לכם ד' ידיד ומושיע בעת אשר לא קויתם“. – „אם כן הוא שלוח אלינו מן השמים“, אמר אחד מהם בכבד־ראש בהרימו את כובעו אלי, „כי צרתנו למעלה מתשועת אנוש“. – „כל תשועה היא מן השמים, אדוני“, אמרתי, „אך היכולים אתם להגיד לי במה יִוָשע לכם? כי הכרת פניכם תענה בכם, כי בצרה גדולה אתם. ראיתיכם בעלותכם על היבשה ובהתחננכם אל האכזרים אשר באו אתכם; גם ראיתי בהניף אחד מהם את חרבו להכותכם נפש“.
ויענני הגבר המסכן ברעדה, והדמעות יורדות על לחייו, וכֻלו כאיש מכה־תמהון: „הבן־אדם זה או מלאך־אלהים?“ – „אל יבהל רוחך, אדוני“, אמרתי, „לו שלח ד' מלאך להושיעכם, כי־עתה היה לבושו טוב מלבושי, וגם כלי־נשקו היו אחרים, מאשר תראו אתי: בי אדוני, הסירו את פחדכם מלבבכם; אדם אנכי, איש אנגלי, ונכון אני לעזרכם. עיניכם הרואות כי רק משרת אחד לי: יש לנו נשק וחמרים למדי; אמרו לנו גלוי, החפצים אתם בעזרתנו ומה הדבר אשר קרכם?“ – „הדבר אשר קרנו“, ענה האיש, „ארוך הוא מאשר אוכל לספרו, בעוד מבקשי־נפשנו כה קרובים: אך בקצרה, אדוני, אני הייתי מפקד האניה הזאת, ואנשי קשרו עלי קשר, ורק ברב עמל נאותו לבלתי המיתני; ולאחרונה הביאוני לשימני באי השומם הזה עם שני האנשים האלה, האחד סגני והשני נוסע; ונאמר כי נאבד פה בחשבנו, אשר לא־נושב המקום, ולא ידענו על אודותיו עד־מה.“ – „ואיה האכזרים, מבקשי רעתכם?“, שאלתי, „התדעו איפה הם ואנה הלכו?“ – „שם ישכבו, אדוני“, אמר, וישלח את אצבעו להראות אל סבך העצים, „לבי ירעד מפחד פן ראונו ושמעו את שיחתנו, כי עתה יהרגו את כלנו.“ – „היש אתם נשק?“ שאלתי. ויען האיש „הם הביאו אתם רק שני רובים, והאחד נשאר בתוך הסירה“. „טוב הדבר“, אמרתי, „בטחו בי"; רואה אנכי כי כלם נרדמו ביער, ונקל הוא להרוג את כלם: ואולי מוטב כי נקח את כלם בשבי?“ ויאמר לי האיש, כי יש שם ביניהם שנים אנשי־בליעל, אשר לא שוֶה לעשות עמהם חסד ולהניחם; ואם השנים האלה יִתָפשו, בטוח הוא כי הנותרים ישובו לעבודתם. ואשאלהו, מי הם השנים? ויאמר, כי ממרחק כזה לא יכול להבדילם ולהכירם. אך נכון הוא לשמוע בקולי לכל אשר אצוה. „טוב“, אמרתי, „נסוגה נא מזה, אשר לא יוכלו לראות ולשמוע את קולנו, פן יקיצו; ועל הנותר נחליט“. ויסכימו לשוב אתי מעט, עד כי כסו העצים בפנינו.
„הנה שמעני, אדוני“, אמרתי, „אני אחרף נפשי להצילך, התאות לשני תנאים?“ וימהר להשיב לי, אשר גם הוא וגם האניה, אחרי אשר ינָצלו, יהיו נתונים בידי לנהלם ולפקדם בכל דבר; ואם לא תנצל האניה, יאבה לחיות ולמות עמי בכל מקום אשר אהיה; ושני האנשים הנותרים אמרו גם הם כדברים האלה. „טוב“, אמרתי, „תנָאַי הם רק שנים: ראשית, אשר כל עת שבתכם עמדי, באי הזה, לא תבקשו כל שלטון ושררה בלעדי; ואם יֻתן לכם נשק השב תשיבוהו כל עת אשר ידרש מכם, ואין לכם כל תביעה עלי ועל אשר לי באי הזה; וכל העת תשָמעו לי; והשנית, אשר אם האניה תנָצל באיזו דרך, עליכם להביא אותי ואת אישי לאנגליה חנם אין כסף“.
וישבע לי שבועת־אמונים, אשר יכנע לדרישותי, וזולת זאת יזכר לעולם, כי חייו נתנו לו מידי, ולא ישכח את חסדי כל ימי חייו. „טוב, אפוא“, אמרתי, „הנה לכם שלשה רובים עם אבק־שרפה וכדורים; ועתה עוצו מה לעשות ראשונה“. הוא הביע את כל רחשי־תודתו, אך הודע הודיעני כי חפץ הוא לשמע לכל אשר אצוה. ואמר לו, אשר קשה למצא דרך נכונה; אך הדרך הטובה בעיני היא, כי נירה בהם פתאם בשכבם כן, ואשר לא יומת ביריה הראשונה, ובא להמסר בידינו והחיינוהו; ועתה עלינו לבטוח בד', אשר יטה את כדורינו אל המטרה“. ויען האיש בענוה רבה, כי צר לו מאד להמית את האנשים; אך שנים מהם המה פוחזים ונבלים, אשר אין להם תקנה, והם הקימו את כל המרד באניה, ואם השנים ימלטו ואבדנו; כי מהר ימהרו לבוא אל האניה, והביאו את כל יתר המלחים להשמיד את כלנו“. – „טוב, אפוא“, אמרתי, „ההכרח לא יגֻנֶה, ורק דרך אחת לפנינו להציל ממות נפשנו“. אך בראותי כי נשמר הוא משפוך דם, ואמר לו כי ילכו לבדם ועשו כטוב בעיניהם.
עודנו מדברים כה וכה, ונשמע כי אחדים מן האנשים הקיצו משנתם, וכעבור רגע ראינו שנים מהם עומדים על רגליהם. ואשאלהו: „האלה הם ראשי הקשר?“ ויענני „לא“. – „טוב, אפוא“, אמרתי, „הניחו להם להמלט; ההשגחה, כנראה, העירתם למען ימלטו את נפשם; אך אם גם הנשארים ימלטו דמכם בראשכם“.
דברי פעלו עליו, ויקח את הרובה בידו ואקדח תקע באזורו, ושני חבריו עמו, איש איש ורובה בידו; ושני האנשים אשר עמו הלכו ראשונה, ויקימו רעש בלכתם, ולשמעו נפנָה אחד מן השנים אשר הקיצו, ובראותו כי אנשים באים, ויקרא אל הנותרים; אך אחר המועד, כי ברגע קראו יָרו, לאמר, רק השנים, כי הקברניט שמר את רובהו מחכמה. וייטיבו לקלוע אל האנשים הנודעים להם, אשר אחד מהם נפל באשר עמד, והשני נפצע קשה, אך עוד קפץ ועמד על רגליו, ויצעק בחזקה אל הנותרים; והקברניט אשר התקרב אליו אמר לו, כי לחנם יקרא לעזרה, טוב כי יצעק אל ד' אז יסלח לו את נבלתו; ובדברו את הדברים האלה הכהו בקַת־רובהו, אשר לא הוסיף לדבר עוד לעולם; ויהיו שם עוד שלשה מן החברה, ואחד מהם נפצע פצע קל. ובינתים באתי גם אני שמה; ויהי כי ראו את הסכנה הנשקפה להם, וכי לריק הוא אשר יעמדו על נפשם, ויבקשו רחמים. ויאמר להם הקברניט, כי נכון הוא להחיותם אם יתנו לנו אות, כי נחָמים הם על רעת בגידתם, ונשבעו להיות נאמנים ולהשיב לו את האניה, למען ישובו בה ליַמַיקה אשר באו משם, וישבעו לו בכל קדשיהם אשר ישמרו לו את אמונתם, ויאבה האיש להאמין להם ולהחיותם; וגם אני לא התנגדתי, ורק יָעץ יעצתיו כי יאסור את ידיהם ורגליהם כל עת היותם באי.
ובעת ההיא שלחתי את ששת עם סגן הקברניט אל הסירה, ואצוֵם לקחתה ולהוציא מתוכה את המשוטים והמפרשים; ויעשו כדבר מצותי. ושלשה אנשים אשר נפלגו, לאָשרם, מן החברה, שבו עתה בשמעם את קול הרובים; ובראותם את הקברניט, אשר היה זה עתה אסירם ועתה הוא מנַצחם, ויכנעו, ויגשו להאָסר גם הם; וכן היה נצחוננו שלם.
עתה באה העת כי נבוא, הקברניט ואנכי, איש בסוד רעהו; אני החלותי ראשונה, ואספר לו את כל המוצאות אותי, ויקשב לדברי בשים לב עד לתמהון; וביחוד בספרי לו על־דבר הנפלאות אשר עשיתי, לכלכל את נפשי במזונות ובחמרים שונים; ובהיות ספורי כלו אסף־פלאים, ויגע עד עמק לבו. ויהי כי נסבו מחשבותיו על עצמו, ויאמן אשר האלהים החיַני פה למען הציל את חייו, ותרדנה עיניו דמעות, ולא יכל עוד להוציא מלה מפיו. אחרי אשר כלינו את דברינו הבאתי אותו ואת שני אנשיו אל ביתי, ואובילם דרך מוצאי, לאמר, מאחרי ביתי, ואשיב את נפשם שם בכל דבר מאכל אשר נמצא תחת ידי; ואַראה לו את מעשי־המצאתי במשך ימי שבתי הרבים במקום הזה.
כל אשר הראיתי להם וכל אשר ספרתי להם התמיה אותם עד מאד; אך ביחוד השתאה הקברניט, בראותו את מבצרי אשר בניתי לי, ואת מקום־מפלטי המסֻתר בחרש העצים, אשר נטעתי לפני עשרים שנה; והעצים ימהרו לגדול פה מאשר באנגליה ויהיו ליער קטן, סבוך ועבת, אשר איש לא יצליח לעבור בו זולתי במקום, אשר שם הנחתי לי מעבר צר ועקלקל. אמרתי לו כי פה מצודתי ומכון שבתי, אך עוד לי בית־קיץ בפנים הארץ, כאשר יהיה לנסיכים ללכת שמה בכל עת־מצוא, ונכון אני להביאו שמה לעת אחרת; אך עתה היה עלינו לבקש עצה איך לקחת את האניה בידינו. הוא נאות לי בדבר הזה, אך אָמור אמר לי כי אובד־עצות הוא ולא ידע את הדרך אשר עלינו לאחז, כי נשארו עוד באניה שלשה עשר איש, אשר בתתם את ידם עם הקושרים אָשמו כלם לחק, ויחיבו את ראשם, ועתה יכבידו את לבם מיֵאוש, והוסיפו לעמד על נפשם ולהלחם, בדעתם כי אם ימסרו למשפט, ונדונו למיתה מיד בבואם לאנגליה או לאחת ממושבותיה; ואשר על כן אין לצאת עליהם במספר קטן כמונו עתה.
אחרי אשר בחנתי ואהפוך זמן־מה בדבריו, מצאתי כי משפטו נכון הוא, ואשר על כן עלינו למהר ולהחליט דבר, למשוך בערמה את האנשים אשר באניה בפח, למען נוכל להתנפל עליהם פתאם, ולמנוע בעדם מבוא אל היבשה, כי אז יֵקל להם להשחיתנו. ויעל על דעתי, אשר המלחים, בחַכותם לחבריהם ובראותם לתמהונם כי אינם, אל־נכון ירדו בסירתם לראות את שלומם, ואז אולי יבואו חמושים והיו עצומים ממנו; וגם הוא מצא, כי צדקתי בדברי. אז אמרתי לו, כי המעשה הראשון אשר עלינו לעשות הוא להשחית את הסירה, אשר לא יוכלו להמלט מפה, ובהוציאנו מתוכה כל דבר־חפץ נשחיתנה, אשר לא תוכל להנשא על־פני המים. ונבוא בה, ונקח את הנשק אשר נשאר בה וכל דבר אשר מצאנו; אחרי־כן נקבנו חור גדול בתחתיתה, אשר אם גם יבואו במספר עצום וגברו עלינו, לא יוכלו להפליג בסירה.
ויהי כי עשינו כן את מעשנו, ונמשוך את הסירה ברֹב יגיעה על החוף לגֹבה כזה, אשר השטף לא יוכל לסָחפה, גם אם יגאו המים מאד, והחור בה גדול מאשר יִתָּכן לסתמו מהר, ונחשוב מחשבות מה עלינו לעשות עוד; והנה הגיעה לאזנינו ירית תותח מן האניה, ונראה בנופפם שם בנֵס אשר להם לאות לסירה, כי תשוב אל האניה; אך הסירה איננה; ויירו פעמים אחדות, ויוסיפו לשלוח אותות לסירה. לקץ, בראותם כי כל עמלם לריק, והסירה לא תֵרָאֶה, ונראם, בעזרת משקפתי, מורידים סירה אחרת ושטים בה אל החוף; ובקרבם נוכחנו כי היו שם, למצער, עשרה אנשים והם נושאים נשק.
האניה חנתה כשני מילים הרחק מן החוף, ונוכל לראותם ברור בבואם, וגם את מראה פניהם יכלנו לראות היטב; כי השטף נְשָאָם מעט מזרחה, וישוטו ליד החוף לבוא אל המקום, אשר שם ירדו חבריהם, ואשר שם חנתה סירתם; ועל כן יכלנו לראותם היטב, והקברניט אשר הכיר את פני כל האנשים היושבים בתוך הסירה אמר לי, כי יש שם שלשה בחורים ישרים מאד, ובטוח הוא, כי רק האחרים פִּתום ויאַימו עליהם, למען יתנו ידם עם הקושרים; ואולם החובל, אשר היה, כנראה, מצביאם, והנותרים כֻלם בוגדים ומרֵעים ככל יתר המלחים, והם עתה מרי־נפש, ואם יעצמו ממנו מפחד הוא אשר לא נוכל להם. ואענהו בבת־צחוק, אשר אנשים כמנו ובמצב כמצבנו לא ידעו עוד פחד; כי כל אשר יבואנו יִיטב מן המצב, אשר אנחנו נמצאים בו, ועלינו לבטוח אשר תוצאת מלחמתנו, תהיה מות או חיים, תביא לנו גאולה.
ברגע אשר ראינו את הסירה הבאה מן האניה נתנו את לבנו להרחיק את השבוים; ואמנם עלה בידינו לשימם במקום בטוח, לאמר, שנים מהם, אשר הקברניט האמין להם פחות מאשר לכֻלם, שלחתי עם ששת ועם אחד משלשת האנשים הנִצָלים אל מערתי הרחוקה, ולא נשקפה עוד כל סכנה, אשר ישמעו את קולם או כי ימצאום, או כי הם יוכלו למצוא את דרכם בין היערות, אם יצליחו להמלט; ויקשרום שם, אך מזון נִתַן להם, והבטח הבטיחום, אשר אם יוסיפו להיות שקטים והוצאו לחפשי כעבור יום או יומים; ואולם אם ינסו לברוח אחת דתם להמית. וישבעו לשאת את מאסרם באֹרך־רוח, ויורו על החסד אשר עשה עמהם בהנתן להם לחם ומָאוֹר; כי ששת נתן להם נרות (מאשר עשינו לנו לבדנו) לרוחתם; והם לא ידעו כי הוא עמד על המשמר על־יד מבוא המערה.
עם יתר השבויים הקלונו; שנים מהם אמנם נאסרו בידיהם, כי הקברניט לא יכל לבטוח בהם, אך השנים הנותרים נספחו אל צְבָאִי, לפי המלצת הקברניט, ואחרי אשר הבטיחוני נאמנה, כי חפצם לחיות ולמות עמנו: וכן היינו, יחד עם שלשת האנשים הישרים, שבעה גברים מזֻינים ומוכנים לקרב; ואהיה סמוך ובטוח, כי נוכל לעשרת הבאים, ביחוד כאשר שמתי לב כי היו שם, לפי דברי הקברניט, שלשה או ארבעה אנשים תמימי־דרך.
ויהי אך באו אל המקום, אשר שם חנתה סירתם השנית, ויקרבו את סירתם עד החוף, ויצאו מתוכה, וימשכו את הסירה אחריהם, לשמחת לבי; כי פחֹד פחדתי פן יעגנו מרחוק לחוף, ויעזבו בה אנשים לשמור על הסירה, ואז לא תהיה לנו כל יכלת לקחתה מהם.
בהיותם על היבשה רצו כֻלם ראשית כל אל סירתם השנית; ונקל היה לראות, כי נבהלו מאד במצאם כי שֻדַד, כמספר, כל אשר היה בה, וחור גדול נִקַּב בתחתיתה. אחרי עמדם וחשבם מעט בדבר, ויקראו פעמים או שלש בקול גדול, ויצעקו בכל כֹּחם לנַסות אם ישמעו רעיהם, אך לריק. אחרי־כן התיצבו כלם במעגל, ויירו פעם אחת בכל רוביהם הקטנים. ואמנם שמענו, כי ההֵד נִשא בכל היערות סביב, אך גם זה היה לחנם; אלה אשר היו במערה ידענו ברור כי לא יכלו לשמוע, ואלה אשר נאסרו בידינו, אף כי שמעו היטב, לא העזו להשיב על הקול הקורא. ויִבהלו כלם וחרדתם גדלה מאד, וכפי אשר ספרו לנו אחרי־כן, החליטו כלם לשוב אל האניה ולהודיע שם, אשר כל אנשיהם נרצחו וסירת־השיט נשחתה; ואשר על כן מהרו להביא את סירתם במים, וישובו כלם אל האניה.
הקברניט היה נבוך, ויצר לו מאד בחשבו, כי כלם ישובו עתה אל האניה, ופרשו את מפרשיה להפליג מפה, אחרי אשר רעיהם אבדו ואינם; וכן תִלָקח ממנו לבלי שוב האניה אשר היתה כל תקותו; אך עד מהרה גבר פחדו מצד אחר.
הם לא הרחיקו מן החוף, ונראה כלם שבים אלינו; אך עתה שִנו את מנהגם, כי כנראה נועצו יחדו ויחליטו כן, לאמר, להניח שלשה אנשים בתוך הסירה, והנותרים ילכו לבקש את רעיהם. הדבר הזה הֵסֵב לנו מפח־נפש רב, כי עתה היינו אובדי־עצות; כי אם גם יצליח בידינו לתפוש את שבעת האנשים, לא נפיק מזה כל תועלת אם הסירה תִמָלֵט; כי השלשה יבואו באניה, והנותרים לא יתמהמהו עוד לערוך את המפרשים ולהפליג משם; וכן תאבד לנו האניה לעולם. אך לא היתה לפנינו דרך אחרת, מאשר לחכות ולראות, איך יפול דבר. שבעת האנשים עלו על החוף, ושלשת הנשארים הרחיקו את הסירה מרחק רב מן החוף, ויעגנו שם לחכות עד שובם; ולא היתה לנו עוד כל יכלת לבוא אליהם אל הסירה.
אלה אשר ביבשה הלכו יחד, ויעלו לבוא אל ראש הגבעה, אשר מאחריה היה ביתי; ונוכל לראותם היטב, והם לא יכלו לראותנו. חפצנו מאד כי יקרבו אלינו, אשר נוכל לירות בהם, או כי יעברו מאתנו, אשר נוכל לצאת למרחב. אך בהגיעם אל קדקוד הגבעה, אשר משם יכלו להשקיף על העמקים והיערות המשתרעים לעבר צפון־מזרח, ואשר שם החלק השָפָל בכל האי, ויצעקו ויקראו בקול, עד כי עיפו; אך לא העזו, כנראה, להרחיק מן החוף או איש מרעהו, וישבו יחד תחת עץ לטכס עצה. לו מצאו לנכון לשכב פה לישון, כאשר עשו רעיהם, כי־עתה הֵקֵלו לנו מאד; אך הם היו מלאים דאגה ופחד מפני סכנה קרובה, אשר לא יכלו לישון, אף כי לא ידעו, מה היא הסכנה הנשקפה להם ולמה יִירָאוּ.
הקברניט הביע לפני משפט נכון בקשר עם מועצתם שם, לאמר, אולי ישובו לירות עוד פעם, בחפצם להשמיע לרעיהם כי פה הם, והשתערנו אליהם כלנו בעצם הרגע, אשר רוביהם יהיו ריקים מכדורים, ואז אל־נכון יכנעו ונפלו בידינו, מבלי אשר נשפוך דם. העצה הזאת ישרה בעיני, אם רק נהיה קרובים דַיֵנו להתנפל עליהם טרם הספיקם למלאות את רוביהם שנית; אך לא כאשר חשבנו כן היה. ונשכב חרש זמן רב ולא ידענו מה לעשות; לאחרונה אמרתי להם אשר אין לעשות, לדעתי, דבר עד בוא הלילה; ואחרי־כן בראותנו, כי לא ישובו אל הסירה, אולי נמצא דרך לבוא ביניהם ובין הים, ואולי גם נמצא תכסיס להביא גם את היושבים בסירה אל החוף. חכינו זמן־רב, ובקצר־רוח, כי יראנו פן ילכו להם; ואמנם הצטערנו מאד בראותנו, כי אחרי מועצה רבה קמו וילכו כלם אל הים; כנראה אחזם פחד גדול מפני סכנת המקום, אשר החליטו לשוב אל האניה, להִוָאש מרעיהם וללכת למסעיהם.
ויהי אך ראיתים הולכים אל הים, ואמר בלבי (ואמנם כן היה): אך נואשו האנשים מחפושם, והם אומרים לשוב אל האניה; ובהביעי את מחשבתי לקברניט, ותפול עליו חרדת אלהים. ואולם אנכי מהרתי ואמצא תכסיס להשיבם, ובזה השגנו את מטרתנו. צויתי על ששת ועל סגן הקברניט, אשר יעברו את המפרץ הקטן מערבה, לעבר המקום, אשר שמה באו הפראים בעת הצילי את ששת; ובבואם אל רמה קטנה, במרחק חצי מיל, צויתי עליהם, אשר יקראו בקול, ככל אשר יוכלו, וחכו עד אם נוכחו, כי המלחים שמעו את קולם; וכשמעם את מענה המלחים ילכו משם; ואחרי־כן, בהסתרם לבל יראו, יסבו ללכת, וענו בכל עת אשר האחרים יקראו, למָשכם הרחק לפנים האי ולבין היערות, ככל אשר יצליחו, ואחרי־כן ימהרו לשוב אלי בדרכים אשר הוריתי אותם.
הם אך הגיעו אל הסירה, והנה נשמעה קריאת ששת והסגן; וישמעו האנשים כרגע, ויענו, וירוצו לארך החוף מערבה, לקראת הקול אשר שמעו, אך נעצרו על־יד המפרץ, כי המים גאו עתה ולא יכלו לעבור. ויקראו לסירה כי תבוא להעבירם; כאשר אמנם חכיתי מראש. אחרי אשר צלחו לעבור, ראיתי כי הסירה באה הרחק בתוך המפרץ, ותלחץ לבוא במעין נמל בתוך הארץ, ויקחו אחד משלשת האנשים אשר בה ללכת עמהם, ויעזבו רק שנים בתוך הסירה; ויקשרוה בחבל אל גזע עץ קטן ליד החוף; ולזה חכיתי. ואמהר לעזוב את ששת ואת הסגן לעשות את אשר נָטַל עליהם, ואקח את יתר אנשי אתי, ובעברנו את הנחל בלאט, התנפלנו על שני האנשים פתאם; אחד מהם שכב על שפת המים והשני בתוך הסירה. והבחור אשר על היבשה נרדם בינתים, וייקץ ויחפוץ לקום, אך הקברניט אשר הלך לפנינו, רץ אליו בחמת כחו ויכהו ויפילהו ארצה; ואחרי־כן קרא אל אשר בסירה, כי יִכָנע, ואם לא יכנע – וָמֵת. לא היה צרך באיומים רבים, למען הביא איש אחד לידי הכנעה, ביחוד בראותו חמשה אנשים עומדים עליו ורעהו נפל ארצה; וגם היה זה, כנראה, אחד מן השלשה, אשר ידם היתה רפה בקשר מיתר המלחים, ולכן מהר להכנע, ואחרי־כן גם נספח אלינו בכל לב. בינתים היטיבו ששת והסגן לעשות את אשר נטל עליהם, בקראם ובענותם מגבעה לגבעה ומיער ליער, עד כי הֶלאו את האנשים, ויעזבום במקום אשר בטוחים היו, כי לא יוכלו לשוב משם אל החוף לפני היות החשך; ואמנם בשובם אלינו היו עייפים ויגעים מאד.
עתה היתה לפנינו דרך אחת: לארוב להם בחשכה ולהתנפל עליהם בשובם עיפים, למען נהיה בטוחים בהצלחת מעשנו. ושעות אחדות הקדים ששת לשוב אלי, בטרם שוב המלחים אל סירתם, וכקרבם יכלנו לשמוע בקרוא החלוץ להולכים אחריו מרחוק, אחרי־כן שמענו גם בענותם, ונראם באים עיפים וצולעים ואינם יכולים להחיש את צעדיהם; ונשמח על זה מאד. לקץ באו עד הסירה; אך אין להביע את גדל מבוכתם, במצאם את הסירה עומדת בחרבה בתוך המפרץ, כי המים שפלו בינתים, ושני אנשיהם אינם. החלטתי לחכות עוד ולראות אולי יפָלגו; אך למען היות בטוח בהם קרבתי את מארבי, ואצוה את ששת והקברניט לזחול על ארבע, על־פני האדמה, ככל אשר יוכלו, למען לא יגָלו, ולקרב אליהם לפני יְרוֹתָם.
הם לא שכבו זמן רב, והנה החובל, הוא מחולל המרד ומנהיגו, אך עתה היה רפה־ידים ומוג־לב מכלם, בא לקראתם ועמו עוד שנים מן המלחים; והקברניט כה התאוָה להתנקם בראש הבריונים הזה, אשר לא יכול למשול ברוחו לתתו לגשת עד כי נראהו, כי רק לשונו נשמעה, ויקם הוא וששת ויירו בבאים. החובל הומת כרגע, והאיש השני רק נפגע, וימת כעבור שעה או שעתים, והשלישי נס ברגליו. בשמעי את קול היריה, ואתקדם כרגע עם צבאי, אשר היו בו עתה שמונה אנשים, כזאת: אני – הגבר המצביא הכולל; ששת – שר־צבא; הקברניט ושני אנשיו, ושלשת שבויי המלחמה, אשר בטחנו בהם לתת להם נשק. אנחנו עלינו עליהם אמנם בחשכה, אשר לא יכלו לראות את מספרנו; ואפנה לָאחר, אשר עזבו בראשונה בסירה ועתה נפל אלינו, ואומר לו כי יקרא להם בשמותם, לנסות אולי יאותו להכנע על פי תנאים ולא נשפוך דם; וכאשר חפצתי כן היה; ואמנם נקל היה לשער, לפי מצבם, כי יאבו להכנע. ויקרא בקול, ככל אשר יכול, אל אחד מהם: „תום סמית! תום סמית!“ תום סמית ענה כרגע: „האתה שם, רובינסון?“ כי הכיר, כנראה את הקול. השני ענה „כן, כן; בשם אלהים, תום סמית, השלך את נשקך והכנע, ואם לא תכנעו – ומַתם כלכם רגע אחד“. – „למי עלינו להכנע? איפה הם?“ אמר סמית שנית. „הנה הם פה“, ענה איש־הבינים, „פה קברניטנו ועמו חמשים איש, המה רודפים אחריכם זה שעתים: החובל נהרג, ויל פְרַי פצוע ואני שבוי־מלחמה; ואם לא תכנעו – ואבדתם“. – „היתנו לנו חנינה?“ אמר תום סמית „כי אז נכנע“. – „אלך ואשאל, אם מבטיחים אתם להכנע“, אמר רובינסון בחשכה. וישאל את פי הקברניט; ויקרא הקברניט בעצמו: „אתה: סמית, אתה הלא תכיר את קולי: אם תשליכו את נשקכם כרגע ונכנעתם, והחיינו אתכם, את כלכם, בלעדי ויל אטקינס“.
פרק כ"ז: אֶטְקִינְס מְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַקַּבַּרְנִיט לְהַחֲיוֹתוֹ. – הַקַּבַּרְנִיט מַצִּיל אֶת הָאֳנִיָּה מִיְדֵי הַקּוֹשְׁרִים. – רוֹבִּינְסוֹן עוֹזֵב אֶת הָאִי.
אז יקרא ויל אטקינס: „בשם אלהים, הקברניט, תן לי חנינה; מה פשעי? כלם הרעו כמוני“. וזה לא היה נכון, כי ויל אטקינס היה הראשון, אשר הרים את ידו על הקברניט בהחל המרד, ויתהלך אתו באכזריות, ויאסור את ידיו, ויחרף אותו כאת אחד הריקים. אך הקברניט ענהו, אשר עליו להניח את הנשק בלי טענה ומענה, והשליך את יהבו על חסד המושל; וכונתו היתה אלי, כי כלם קראו לי מושל. בקצרה, כלם הניחו את נשקם, ויתחננו על נפשם; ואשלח את האיש המליץ בינותם, ועוד שנים אחרים עמו, ויאסר את כלם; אחרי כן בא צבאי במספר חמשים איש (ואמנם עם השלשה היו שמונה אנשים) ויתפשו אותם ואת סירתם; ורק אני ועוד אחד עמי לא התראינו, מפני הכבוד.
ויהי לפנינו עוד לתקן את הסירה ולמצוא עצה, איך לתפוש את האניה. והקברניט, אשר יכל עתה לדבר עמהם ככל העולה על רוחו, הוכיח אותם על־אדות בגידתם והתהלכם אתו, ועל כל מחשבתם הרעה, ויאמר להם, אשר רק רעה ויגון ינחלו מרֵעים אלה, ובאחריתם נכונה להם תלִיָה. ויהיו כֻלם כאנשים נִחָמים על מעשיהם, ויתחננו על נפשם. ויאמר להם, אשר לא אסיריו המה, כי־אם אסירי מושל האי; הם דִמו כי הורידום על אי צחיח ושומם מאין יושב, אך לא כן היתה מאת ד', כי אבה לנחותם אל אי נושב, והמושל הוא איש אנגלי, ובידו לתלות את כלם, אם כה יהיה חפצו; אך היות ונתן לכלם חנינה, אל־נכון ישלח את כלם לאנגליה, לעשות בהם שם כדבר המשפט, זולת אטקינס, אשר המושל צוהו ליעץ לו, כי יִכון למות, כי בהיות הבקר יִתָּלֶה.
וכל זה בדה מלבו, אך הרֹשם המבקש הֻשג: אטקינס כרע על ברכיו, התחנן אלי, כי ידבר אל המושל להציל את נפשו; וכל הנותרים יבקשו ממנו, בשם אלהים, אשר לא ישלחם לאנגליה.
ותבוא עתה בלבי המחשבה כי עת גאולתנו הנה באה, וכי דבר נקל הוא לחַזק את לב הנערים כי יתפשו את האניה. וכן התרחקתי מהם בחשכה, למען לא יראו את פני מושלם, ואת הקברניט קראתי אלי, ובקראי מרחוק, ויעמד אחד האנשים ויגד מפי לקברניט: „קברניט, המפקד יקרא לו“, וכהרף־עין ענה הקברניט: „אמור למעלת כבודו, אשר אני בא כרגע“. והדבר הזה פעל עליהם, ויאמינו כלם, כי אמנם המושל נמצא פה עם חמשים אנשיו. ובבוא אלי הקברניט אמרתי לו את דבר הצעתי, איך לתפוש את האניה; ועצתי ישרה בעיניו מאד, ויחלט להוציאה לפעל למחרת הבקר. ולמען חַזֵק את לב האנשים, אשר נהיה בטוחים בהצלחתנו, אמרתי לו, כי עלינו להפריד בין השבויים; הוא ילך ולקח את אטקינס ועוד שנים מן הרעים בהם, ושלחם אסורים אל המערה, אשר שם רבצו הראשונים. ויִמָּסר הדבר לששת ולשני האנשים, אשר הובאו עם הקברניט, ויִשָּלחו אל המערה כאל בית־סֹהר, ושם אמנם היה חֹשך ומצוק, ביחוד לאנשים במצב כזה. ואת הנותרים שלחתי אל בית־הקיץ אשר לי, כי כן קראתי לו, וכבר תארתיו לפרטיו; ובהיות הבית מבֻצר מסביב והם אסורים בכבלים, ואהיה בטוח אשר לא יברחו משם.
ובבקר שלחתי אליהם את הקברניט, למען יבוא עמהם בדברים, לאמר, לנסותם ולהגיד לי אחרי־כן, אם נכון לבטוח בהם ולתתם ללכת לתפוש את האניה. וידבר אליהם על־אדות העוֶל אשר עשו לו ועל הרעה אשר עוללו לנפשם, ואף כי המושל נתן להם חנינה להחיותם לעת עתה, אך אם ישֻלחו לאנגליה אין שפק, כי יושמו כלם באזיקים: אך אם יֵאותו לעשות את הדבר הנכון הזה, לתפוש את האניה, ונסלח להם; כי כן הבטיחו המושל.
דעת לנבון נקל, כי אנשים במצב כמצבם יהיו נכונים לקבל הצעה כזאת בכל לב. ואמנם הם כרעו על ברכיהם לפני קברניטם, וישָבעו לו באלות ובקללות, אשר ישמרו לו אמונתם עד נשימתם האחרונה, כי לנצח יודוהו על חייהם, אשר נתנו להם מידו, כי נכונים הם ללכת עמו לכל קצוי תבל, וכי יהיה להם כאָב כל ימי חייהם. „טוב“, אמר הקברניט, „עתה עלי ללכת ולהביא את דבריכם אל המושל, וראיתי מה בידי לעשות למען יֵאות לכם“. וישב אלי, ויתאר לפני את מצב־רוחם כאשר מצאם, ויוסף אשר מאמין הוא בכל לבו, כי מעתה יהיו נאמנים. אך ליתר בטחון, אמר, ישוב אליהם, ובחר חמשה מהם, והגיד להם: עיניכם הרואות אשר אין לי צֹרך באנשים, ואת החמשה האלה אני לוקח לי לעזר; ואולם המושל יחזיק את השנים הנותרים ואת השלשה, אשר נשלחו להִכָּלא במבצר (מערתי), בתור בני־תערובות, לראות אם יֵאָמנו החמשה האלה; ואם ימָצא אשר לא שמרו את אמונתם, ורֻתקו חמשת בני־התערובות חיים באזיקים על החוף. הדברים האלה היו קשים בעיניהם, ויביאו בלבם אשר המושל לא ידע לצון; ולא היתה לפניהם דרך אחרת מאשר לקבל. וגם השבויים והקברניט דברו על לב החמשה, כי יעשו את אשר נטל עליהם.
ועתה היה חילנו מוכן לפעלה: ראשונה, הקברניט, סגנו והנוסע; שנית, שני השבויים הראשונים, אשר נתתי להם חפשה לפי המלצת הקברניט, וגם נשק מסרתי לידם; שלישית, שנים האחרים אשר היו כלואים עד עתה בבית־הקיץ אשר לי, וידיהם אסורות, אך לפי עצת הקברניט פִתַחתים; רביעית, חמשת האסירים האחרונים; ביחד שנים עשר איש, זולת החמשה אשר היו אסורים במערה, להיות לנו לערֻבה.
בהגלותי לשני בני־התערובות הופעתי עם הקברניט, ויגד להם, כי אני הוא האיש, אשר נשלח מטעם המושל לראותם, וכי חפץ המושל הוא, אשר לא ינועו ממקומם בלעדי פקודתי; ואם לא ישמעו לי, והובאו אל המבצר והושמו באזיקי־ברזל; והיות כי לא נתנום לראותני כי אני המושל, ואבוא אליהם בתור איש אחר, ואדבר אליהם על־דבר המושל, חיל־המצב, המבצר וכדומה, בכל עת־מצוא.
ומדרך הקברניט הורמו עתה כל המכשולים, ולא היה עליו בלתי אם להתקין את שתי סירותיו, לסתום את פרצת האחת, ולהפקיד עליהן את האנשים. ויפקד את הנוסע להיות מנהיג האחת וארבעה אנשים נתן עמו; והוא בעצמו, סגנו ועוד חמשה אנשים באו בסירה השנית; ויעשו בחכמה, כי באו אל האניה כחצות הלילה. ויהי כי באו אל האניה כמטחוי קשת, ויצו את רובינסון כי יריע אליהם, ולהגיד להם אשר המה מביאים את האנשים ואת הסירה, אך אַחר אחרו עד כי מצאו אותם; וכן הרבה להג עמהם, עד כי הגיעו עד צלע האניה; ויעלו ראשונה הקברניט וסגנו, ונשקם בידם, וימיתו כרגע את הסגן השני ואת הבונה בקת רוביהם; והאנשים אשר אתם עוזרים על ידיהם באמונה; ויתפשו את כל הנותרים, אשר היו על המכסה הגדול ומכסה־הפנים, ויבריחו את דלתות המכסה, למען יכלאו האנשים אשר היו מלמטה; ובעלות אנשי הסירה בשלשלות ויכבשו את תא־הראש אשר לאניה, ואת הפתח המוביל אל המטבח, ויאסרו שם שלשה אנשים אשר מצאו. אחרי־כן בראותם כי המכסה נִטַהר, ויצו הקברניט את הסגן, ויתן לו שלשה אנשים, לחדור אל מגדל־הצופים, אשר שם שכב הקברניט החדש; ואולם הוא, בשמעו את השאון, ויקם הוא ושני אנשים ונער אחד, ויקחו נשק בידיהם; ובפרוץ הסגן במקבת את הדלת, ויירו לבין המתפרצים בחזקה, ויפצעו את הסגן בכדור־רובה אשר שבר את זרועו, ויפצעו עוד שנים אנשים אחרים, אך לא המיתו איש. הסגן קרא לעזרה, אך רץ בפצעיו לתוך המגדל, וימחץ באקדחו את קדקוד הקברניט החדש, והאחרים נכנעו, והאניה נכונה בידיהם, מבלי אשר ימיתו עוד איש.
אחרי אשר הצלנו כן את האניה, צוה הקברניט לירות משבעה תותחים, ויהי זה האות המדֻבר ביננו לבשרני את דבר הצלחתו; וכאשר תבינו נעם לי מאד לשמוע את היריה, אחרי שבתי וצפותי לה עד שתים אחרי חצות הלילה. ויהי כי שמעתי ברור את האות ואשכב לנוח, ותפול עלי תרדמה עמקה, כי עבר עלי יום עמל ויגיעה, וכה ישנתי, עד כי הקיצותי לקול ירית רובה; ואקפוץ מהר ממשכבי, ואשמע איש קורא אלי: „המושל, המושל!“ ואכיר כרגע את קול הקברניט. הוא עלה עד ראש הגבעה, ובהראותו בידו על האניה חבקני. „ידידי היקר ופודה נפשי“, אמר, „הנה אניתך, כֻלה לך, וכן גם אנו וכל אשר לנו.“ ואעיף עיני אל האניה ואראנה צפה במרחק חצי מיל מן החוף; כי הָרֵם הרימו את עגנה מיד אחרי אשר לכדוה, ומזג האויר היה יפה, ויעגנו לפני פי הנחל הקטן, והמים שפלו אז, ויבא הקברניט את סירת־השיט קרוב למקום, אשר שמה הבאתי בראשונה את דוברותי, וכן ירד כמעט על־יד פתחי. מתחלה אמרתי לנפול מעצם ההפתעה, כי רָאֹה ראיתי את גאולתי נתונה בידי, הכל טוב ויפה, ואניה גדולה עומדת נכונה לשאתני לכל אשר אחפוץ. ואמנם רגעים אחדים לא מצאתי און בנפשי לענותו דבר, אך מדי אחזו בי בידיו, ואֶלָּחץ אליו בחזקה, למען לא אפול ארצה. ואחבקהו, ואקרא לו מושיעי, ונעלוז יחדו.
אחרי אשר שוחחנו מעט, ספר לי הקברניט, כי הָבא הביא לי להשיב את נפשי, מכל אשר נמצא באניה, אחרי אשר חמסו המרֵעים ויזללו בכל עת היותם בְעָלֵיהָ. ויקרא בקול אל הסירה, ויצו את האנשים אשר באו אתו, כי יעלו את כל אשר הביאו על האי מתנה למושל; ואמנם המַשְׂאֵת היתה רבה מאד, כמו לא אמרתי ללכת עמהם, כי־אם להשאר באי עוד ימים רבים. ראשית, הביא לי שִדַת־בקבוקים מלאה משקים משַמחי־לב, ששה בקבוקים גדולים מלאים יין מַדֵירָה (שני לוג בכל בקבוק), שתי ליטרות טבק מצֻיָן, שנים עשר נתחים מבְשַר־הבקר אשר באניה, וששה נתחים בשר־חזיר, שק אפונים, וכמאת ליטרה צנימים; כמו כן הביא לי תבת סֻכר, תבת סלֶת, שק מלא לימונים, שני בקבוקים מלאים עסיס־אֵלָה, והמון דברים אחרים. וזולת כל אלה, וזה יקר בעיני פי אלף, הביא לי שש כֻתנות חדשות ונקיות, ששה צוארונים טובים מאד, שני זוגות נעלי־יד, זוג נעלים, כובע, זוג פוזמקים וחליפת־בגדים יפה מאשר לו ואשר לבֵשה רק מעט; בקצרה, הוא הלבישני מכף רגלי עד קדקדי. המתנה הזאת נעמה מאד, כאשר יבין כל איש, לאיש אשר כמוני; אך אחרי אשר לא הסכנתי ללבוש בגדים כאלה זה עשרות שנים, ועתה בלבשי אותם ויהיו כבדים, ומעיקים ומשנים בעיני.
אחרי הדברים האלה, ואחרי אשר הובא הכל אל מעוני הקטן, ונחל לבקש עצות בדבר מה לעשות בשבויים אשר באי; כי היה עלינו לשקול בדעתנו, אם נעז לקחתם אתנו או לא, ביחוד שנים מהם, אשר ידענום, כי אין להם תקנה וכי ממרים הם מאין כמוהם. והקברניט אמר, כי רעתם גדלה מאד ואין לחמול עליהם; ואם יאות לקחתם באניה, לא יעשה זאת בלתי אם בכבלי־ברזל, בתור פושעים, למסרם למשפט בראשונה ממושבות אנגליה, אשר יקרו שמה; ואראה את הקברניט כי קשה לו הדבר, ואמר לו אשר אם טוב הדבר בעיניו, נכון אני לפעול על שני האנשים, אשר זה עתה דברו בהם, כי הם בעצמם יבקשו להשאר באי. „מה אשמח!“ קרא הקברניט, „בכל לבי“. – „טוב“, אמרתי, „אני אשלח לקרוא להם, ודברתי עמהם תחתיו“. ואגיד לששת ולשני בני־התערובות, אשר פתחו עתה, אחרי אשר רעיהם קימו את הבטחתם, כי ילכו אל המערה ויביאו את חמשת האנשים, אסורים בידיהם, אל בית־הקיץ, ושמרו עליהם שם עד בואי. כעבור זמן־מה באתי שמה בלבושי החדש: וגם עתה קראו לי בשם מושל. אחרי אשר נעשה הכל, והקברניט על ידי, ואצוה להביא את האנשים לפני; ואמר להם: שמוע שמעתי את כל אשר עוללו לקברניט, וכי ברחו באניה, ויאמרו להרבות עוד חמס ושד, אך ההשגחה הכשילתם בדרכם, ויפלו בבור אשר חפרו; ואודיעם אשר בפקודתי נתפשה האניה, ועתה הנה מוכנה להפליג, ועוד מעט וראו את קברניטם החדש תלוי על עץ־התרן, כי כן יאה לו וכגמולו ישולם לו; ובאשר להם, הנה חפצתי לשמוע במה יוכלו להצטדק למען לא אענשם כענוש שודדי־ים אשר נתפשו בחטא; ואין להם לפון, אשר הכח בידי לעשות בהם כן.
ויען האחד בשם הנותרים, כי אין להם מה להגיד, זולת זאת, אשר ברגע הכָנעם הבטיח להם הקברניט חנינה; ויבקשו בענוה כי אעשה עמהם חסד. אך אני עניתים, כי לא אדע מה הוא החסד, אשר אוכל לעשות עמהם; כי באשר לי עצמי, הנה גמרתי לעזוב את האי עם כל אנשי, ואקח מאת הקברניט מקום באניה ללכת עמו לאנגליה; והקברניט לא יוכל לקחתם לאנגליה, בלתי אם בתור אסירים בכבלי־ברזל, לשפטם שם על מרדם ועל בריחתם באניה; ועליהם לדעת אשר רק תוצאה אחת למשפט כזה – תליה; ועל כן לא ידעתי במה להיטיב להם, זולתי אם יחפצו לנסות את מזלם באי; אם זה חפצם, הנה עתה בקבלי חפשה לעזוב את האי נוטה לבי להחיותם, אם ידמו אשר יוכלו למצוא את מחיתם פה. ובדברי, ויהי מראיהם כאנשים אסירי־תודה; ויאמרו כי טוב להם לנסות להשאר פה, מאשר להיות מובאים לאנגליה למען התלות שם; ואאות להם.
אחרי אשר הביעו כלם את חפצם להשאר, אמרתי להם, כי חפצתי לספר להם את כל המוצאות אותי באי הזה, ולהורותם את הדרך להקל על עצמם בכל דבר ולחיות ברוחה; ואספר להם את כל קורותי במקום הזה, ואיך באתי הנה; ואראֵם את מבצרי, איך הכינותי את לחמי, זרעתי את דגני ואבצור את אשכלות צמוקי; בקצרה, הוריתים כל דבר, אשר יוכל להועיל להם ולהביא להם הרוחה. ואספר להם גם על־אדות שבעה־עשר הספרדים, אשר יבואו במהרה, ואשאיר על־ידם מכתב לתת להם, ואדרוש מהם כי יבטיחוני, אשר יחיו עמהם בשלום וברֵעות. ופה גם מקום להעיר, כי לקברניט היתה דיו באניה, ויתפלא על אשר לא מצאתי דרך להכין לי דיו מפחמי־עץ ומים, או מדבר אחר, כאשר הכינותי לי דברים קשים מזה.
והקברניט עוד התראה כממאן להסכים, כמו לא ערב את לבו לעזבם באי. אז הזעמתי מעט את פני אל הקברניט, ואֹמר לו, אשר אסירי המה ולא אסיריו; ועיניו הרואות אשר הואלתי להטות להם חסד, ועתה חפצתי לקַיֵם את דברי; ואם לא נכון בעיניו לתת את הסכמתו, ושלחתי אותם לחפשי כאשר מצאתים; ואם גם זה לא ייטב בעיניו, הרשות בידו לקחתם אתו, אם רק יעצור כח להחזיקם. ויֵראו כאנשים הרוחשים תודת־אמת, ואוציאם לחפשי, ואצום לשוב אל תוך היערות, למקום אשר באו משם; והַשאֵר אשאיר להם מעט רובים, מעט חמרי־נשק, וגם אוֹרֵם לסדר את חייהם ברוחה, אם נכון הדבר בעיניהם. אחרי־כן התכוננתי לבוא באניה; ולקברניט אמרתי, כי חפצתי להשאר עוד הלאה פה, למען סדר את עניני, וטוב אשר הוא ילך בינתים אל האניה, להביא שם את הסדר על מכונו; ואצוהו בכל אפן לתלות את הקברניט החדש אשר נהרג על עץ־התרן, למען יראוהו האנשים האלה.
ואשאיר להם את נשקי, כזאת: חמשה רובים גדולים, שלשה רובי־צפרים ושלש חרבות. זולת אלה השארתי להם כחבית וחצי אבק־שרפה; כי למן השנה השנית הוצאתי רק מעט ולא השחַתי מאומה. ואַרצה לפניהם את שטתי בגדול העזים, ואלמדם לחלבן ולפטמן ולהכין חמאה וגבינה; בקצרה, נתתי לפניהם את כל פרשת משקי, ואמר להם, כי אדבר על לב הקברניט לעזוב להם עוד שתי חביות אבק־שרפה ומעט זרעי־גן, כי חפצתי בטובתם; ואתן על ידם את שק האפונים, אשר הביא לי הקברניט לאכלה, ואצום לזרעם ולהרבותם.
ויהי כי עשיתי את כל הדברים האלה, ואעזבם למחר הבקר, ואבוא באניה, ונִכון מיד להפליג, אך לא הרימונו את העגן הלילה. למחרת הבקר, בהשכמה, ראינו שנים מחמשת האנשים שוחים אלינו, ויבואו עד צלע האניה, ויתאוננו באזנינו בבכי על שלשת הנשארים, ויתחננו אלינו אשר נקחם באניה, בשם אלהים, ולא יֵרָצחו בידי המרעים, ויבקשו מאת הקברניט אשר יקחם, אם גם יתלם כרגע. אז טען הקברניט, אשר אין הכח בידו לעשות דבר בלעדי: אך אחרי אשר מֵאַנו מעט ואחרי אשר נשבעו, כי ייטיבו את דרכם, ונקחם אתנו באניה; וכעבור שעה יסרנו אותם בשוטים, ונמליחם, ומאז היו לנערים ישרים ושקטים.
ובעלות המים שלחנו את הסירה אל החוף, להביא לאנשים את אשר הבטחנו להם; והקברניט הוסיף להם, על־פי בקשתי, גם את תבותיהם ובגדיהם, ויביעו לנו רב תודות. וגם אמצתי את רוחם באמרי להם, אשר אם יהיה לאל ידי לשלח אליהם אניה לקחתם משם, ושמרתי את הדבר לעשותו.
ויהי כי נפרדתי מן האי, ואקח אתי אל האניה, למזכרת־קדש, את מצנפת־עור־העזים הגדולה אשר עשיתי לי, את סוככי ואחד מתֻּכִּיָי; וכמו כן לא שכחתי לקחת את הכסף אשר הזכרתי למעלה, ואשר היה מונח שנים רבות ללא־תועלת, ויעל חלודה או הועם, ויכבד להכיר כי כסף הוא, בלתי אם צחצחוהו וימרטוהו מעט; וגם את הכסף אשר מצאתי במפלת האניה הספרדית לקחתי אתי; וכן עזבתי את האי בתשעה עשר בדצמבר, לפי חשבון האניה, בשנת 1686, אחרי אשר ישבתי שם עשרים שנה ושמונה שנים, שני חדשים ותשעה עשר יום; ואגאל משביי השני הזה, בעצם היום בחדש, אשר ברחתי בפעם הראשונה בסירת־השיט מן המורים אשר בסַלִי. ואחרי נסיעה ארכה באתי באניה הזאת לאנגליה באחד עשר ביוני, בשנת 1687, אחרי אשר לא הייתי שם שלשים שנה וחמש שנים.
פרק כ"ח: רוֹבִּינְסוֹן הוֹלֵךְ לְלִיסְבּוֹן, שָׁם הוּא מוֹצֵא אֶת הַקַּבַּרְנִיט הַפּוֹרְטוּגַלִּי וְהוּא נוֹתֵן לוֹ חֶשְׁבּוֹן מִנְּכָסָיו בִּבְּרַזִּילְיָה. – הוּא הוֹלֵך לָשׁוּב לְאַנְּגְּלִיָּה בַּיַּבָּשָׁה.
בבואי לאנגליה הייתי זר לכֹל, כמו לא הכירני שם איש מעולם. אשת־חסדי וסוכנתי הנאמנה, אשר הפקדתי בידה את כספי, עוד היתה בחיים, אך ההצלחה לא האירה לה פנים, ותרא רעות רבות בחייה; התאלמנה מאישה השני ומצבה היה בשפל המדרגה. וגם אנכי לא הייתי לה כנושה, ואבטיחנה אשר לא אציק לה במאומה; ונהפוך הוא, כי מרגש־תודה על דאגתה לי לפנים ואמונתה עמי, עוד תמכתי בה ככל אשר נתנני הוני המעט; ואמנם רק מעט יכלתי לעשות למענה בעת ההיא, אך הבטח הבטחתיה, כי לא אשכח לעולם את הטובות אשר עשתה עמדי לפנים; וגם אמנם לא שכחתיה, בעת אשר השיגה ידי להביא לה עזרה מספיקה, כאשר יסֻפר במקומו. אחרי־כן ירדתי ליורקשיר, אך לא מצאתי עוד את אבי ואת אִמי, כי מתו, וכל משפחתי עברה מן העולם, זולת אשר מצאתי שתי אחיות ושנים מילדי אחי; והיות כי כֻלם חשבוני כמת זה שנים רבות, לא הכינו למעני דבר; בקצרה, לא מצאתי לי כל עזר וסעד, ומעט הכסף אשר היה בידי לא יכל להועיל לי הרבה למצוא מעמד בעולם.
אמנם עמדה לי גמילת־חסד מצד אשר לא פללתי; מנהיג האניה, אשר הצלתיו מידי מבקשי־נפשו, ועמו נצלה גם האניה ומטענה, נתן דין וחשבון לפני שולחיו, בעלי האניה, ויספר להם על דבר הצלתי את נפשות האנשים ואת האניה, ויזמינוני לבוא אליהם, ועמהם עוד סוחרים אחדים אשר יד להם בענין, ויודוני כלם פה אחד, ויהללוני על פעלי, וירימו לי מנה אחת בסכום מאתים לירה, בערך.
אך בחשבי מעט על מצבי, ובראותי מה מעט הוא הכסף הנמצא בידי, למען אוכל לבוא בו לאיזה מעמד בחיים, ואחליט ללכת לליסבון, אולי יעלה בידי להודע שם דבר על מצב נטיעותי בברזיליה ומה קרה את שֻתפי, אף כי היתה לי הצדקה לחשוב, אשר זה שנים רבות לא חשבני בין החיים. לזאת הפלגתי באניה ההולכת ליסבונה, ואבוא שמה בחדש אפריל הבא; ואישי ששת מלוֵני באמונה בכל נדודי, וימָצא משרת נאמן בכל עת. בבואי לליסבון מצאתי, אחרי רב שאלות ולשמחת לבי, את ידידי הנושן, את קברניט האניה אשר אספני בראשונה, בשוטי בים על יד חוף אפריקה. הוא זקן ויחדל מרדת בים, ויפקד את בנו, אשר היה גם הוא איש בא בימים, על אניתו הסוחרת עוד לברזיליה; האיש הזקן לא הכירני, ואמנם גם אנכי הכרתיו בקשי; אך בספרי לו מי אני, ואעורר את זכרונו להכירני.
אחרי אשר הבענו את שמחתנו על ידידותנו מאז, שאלתיו כאשר תבינו מאליכם, על־אודות נטיעותי ושתפי. וישב לי הזקן, כי לא היה בברזיליה זה תשע שנים; אך יכול הוא להגיד בבטחה, כי ביום צאתו משם עוד חי שתפי; אפס כי סוכנַי, אשר ספחתי לו להשגיח על חלקי, מתו שניהם; ובכל זאת קַוֵה יקוה אשר נטיעותי נשמרו היטב ותשגשגנה עד כי עלו מאד; כי אחרי אשר נפוצה השמועה, כי אניתנו נטרפה ואטבע בין כל אנשיה, מסרו סוכני את הכנסת חלקי בנטיעות לשר הכספים, ויתן השר, בתנאי אם לא אבוא ודרשתי את כספי, שליש אחד לאוצר־המלך ושני שלישים למנזר אוגוסטינה הקדושה, לטובת העניים, ולהביא את ההודים תחת כנפי האמונה הקתולית; ואם אני, או אחר בשמי, יופיע לבקש את נחלתי, והושבה במלואה, ורק ההכנסה, או הרוח השנתי, אשר פזר לעניני צדקה, לא יושב; כמו כן הבטיחני, אשר סוכן־המלך הממונה על מסי הקרקעות ומנהל המנזר פקחו כל העת, כי בא־כחי, לאמר שתפי, יתן מדי שנה בשנה חשבון נאמן מהכנסת הנטיעות, ויקבלו אל־נכון את המחצית המגיעה לי.
שאלתיו אם ידוע לו בערך, כמה תכנסנה עתה נטיעותי, ואם יחשב אשר שוה ללכת שמה בגללן; ואם גם אלך שמה, היכבד ממני להשיב אלי את חלקי בחזקת זכותי. ויענני, אשר לא ידע נכונה את מצב הנטיעות, ורק אחת ידע, כי שתפי התעשר עשר רב מפרי חלקו, ואם זכרונו לא יתעהו, הנה שמע, כי השליש אשר למלך בחלקי ואשר נתן, כנראה, למנזר או להקדש אחר, יגיע עד מאתים אדומים בשנה; ואשר לחזקתי אין כל שאלה וספק בדבר, כי שתפי עודנו חי להעיד על קניני, ושמי גם הוא נרשם בספר הארץ. כמו כן הגיד לי, אשר שני יורשי סוכני המה אנשים ישרים מאד, וגם עשרם רב מאד, ואמונתו חזקה, אשר יעמדו לי להשיב לי את רכושי, וגם אמצא סכום כסף נכבד בידיהם על חשבוני, מהכנסת האחוזה בעת נהלוה אבותיהם, ולפני המָסרה, כמספר, לידים אחרות; ולפי זכרונו היה זה במשך שתים עשרה שנה, בערך.
הדברים האלה הפליאוני לא מעט, ואשאל את הקברניט הזקן בדאגה, איך נהיה הדבר, אשר הסוכנים חלקו באפן כזה את הוני, בעוד הוא יודע כי לפי צואתי נועד הוא, הקברניט הפורטוגלי, להיות יורשי הכולל וכו'.
ויענני, אשר אמנם נכון הדבר, אך היות ולא היה כל בטחון כי אמנם מתי, לא יכל למלאות אחרי דברי הצואה, עד אם באה תעודה המקימת את דבר מותי; אף גם לא חפץ להתערב בעסק כה רחוק; אמת הדבר כי הוא הודיע על־אדות צואתי וגם דרש את משפטו, ולו היתה בידו תעודה על מותי או חיי, כי־אז עשה כַחֹק לקחת בידו את האינג’ניו (כך קראו לבית עשית הסֻכר), וגם אל בנו הנמצא בברזיליה היה שולח פקודה לעשות כן. „ואולם“, אמר הזקן, „יש לי להגיד לך עוד דבר אחד, אשר אולי לא ינעם לך כיתר דברי, לאמר: בהאמיני כי אבדת בים, וכן חשבו כל יודעיך, ושתפך עם סוכניך הציעו לפני לחַשב עמי בשמך, אחרי עבור שש או שמונה השנים הראשונה להכנסה, ואקבל מידם; ובהיות בעת ההיא הוצאות רבות וגדולות מרב העבודות, בנין בית־החרשת וקנין העבדים, לא הגיעה ההכנסה אף במעט לאשר הכניסו השנים הבאות; אך נכון אני לתת לך חשבון נאמן מכל אשר קבלתי ביחד ומאשר עשיתי בו.“
אחרי שיחתי עם ידידי הנושן במשך ימים אחדים, הביא לי חשבון מהכנסת נטיעותי בשש השנים הראשונות, חתום בידי שתפי והסוכנים הסוחרים, הכל נִתן לו בסחורות, לאמר: טַבַק בגלילים וסֻכר בתבות, לבד רום, נֹפת־סלק וכדומה, מאשר יצא מתעשית הסכר. ואוכח מחשבון זה, אשר משנה לשנה הלכה ההכנסה הלך וגדל; אך ההוצאות, כמסֻפר, היו גדולות. ועל־כן היו הסכומים קטנים מתחלה. והאיש הזקן הראני, כי חַיָב הוא לי ארבע מאות ושבעים שקל זהב, זולת ששים תבות סכר וחמשה עשר גלילי טבק כפולים, אשר אבדו באניתו; כי אניתו נטרפה בעת שובו לליסבון, עשתי עשרה שנה אחרי עזבי את ברזיליה. הזקן הטוב התאונן אחרי־כן על רע מזלו, ויתנצל על כי אֻלץ לקחת מכספי, למלאות את אבדותיו ולקנות לו חלק באניה חדשה. „אבל, ידידי מאז“, פנה אלי, „לא יחסר לך תגמול בעת צרתך, ובשוב בני מדרכו והושב לך הכל.“ וכדברו זאת ויוצא ארנק נושן, ויתן על ידי מאה וששים פורטוגליים זהב; ויקח גם את תעודת־חלקו באניה, אשר בנו הלך בה לברזיליה, כי לו היה בה רק רבע ולבנו שלשת החלקים הנותרים, ויתן גם את זאת בידי, לבטחון העודף.
יֹשֶר האיש המסכן הזה וטוב־לבו נגעו עד לבי ולא יכלתי נשוא; ואזכור את כל אשר עשה למעני, באספו אותי אל אניתו בלב ים, ויועיל לי בכל עת מצוא, ובראותי עתה את ידידותו הנאמנה ולבבו השלם עמי, ובשמעי את דבריו, ויכבד ממני להתאפק מדמעות; ואשאלהו אם מצבו יתננו להוציא מכיסו כסף רב כזה, ואם לא יֵצַר לו בגלל זאת? ויאמר לי, אשר אמנם יצר לו מעט, אך הכסף לי הוא, וגם חָסֵר אני ממנו.
ויהיו כל הדברים, אשר הגיד לי האיש הטוב ההוא, מלאי אהבה ורגש, ויכבד ממני להמנע מבכי בדברו; בקצרה, לקחתי מאה מן השקלים אשר נתן לי, ואבקש ממנו עט ודיו ואכתוב לו קבלה; ואת העודף השיבותי לו; ואמר לו, אשר אם אשוב להיות בעל הנטיעות, והשיבותי לו גם את המאה (ואמנם כה עשיתי אחרי־כן); ואשר לתעודת חלקו באנית בנו, לא אקחנה בשום אפן; ואם יחסר לי כסף, בטוח אני בישרו אשר ישלם לי; ואם לא יחסר לי, והוא ישלם לי ככל אשר תשיג ידו, לא אהיה לו כנושה.
אחרי הדברים האלה שאלני הזקן, אם טוב בעיני לשמוע מפיו עצה איך לדרוש את נטיעותי? ואשיב לו, אשר חושב אנכי ללכת שמה בעצמי. ויאמר לי, כי יכול אני לעשות כן, אם כה חפצי; אך אם לא אלך, הנה יש לפני דרכים רבות לבוא על רכושי, ולהשיג מיד את הכנסותי לעשות בהן כחפצי. ובהיות בעת ההיא אניות עוגנות בנהר ליסבון נכונות להפליג לברזיליה, ויבא את שמי ברשימת הנוסעים, ויוסף את עדותו בכתב, אשר בה הוא מעיד בשבועה, כי חי אנכי וכי אני הוא האיש, אשר קנה את האדמה לנטוע את הנטיעות המדברות ראשונה. כתב־עדות זה אֻשר כדת אצל נוטריון, ויוסף עליו כתב־הרשאה, וייעצני לשלוח כל זה בלוית מכתב בכתב ידו אל אחד הסוחרים ממיודעיו שם; אחרי־כן הציע לפני לשבת עמו, עד אם הגיעה תשובה מספיקה.
וה' הצליח את מעשי, כי לפני עבור שבעה ירחים קבלתי מיורשי סוכנַי הסוחרים, אשר למענם ירדתי אז בים, צרור גדול ובו המכתבים והתעודות האלה:
ראשית, חשבון עובר־ושב מהכנסות אחוזתי, או נטיעותי, למן השנה, אשר אבותיהם סלקו את חשבונות הקברניט הפורטוגלי, משך שש שנים. על־פי החשבון הזה נשארו לזכותי 1174 שקל זהב.
שנית, חשבון ארבע שנים אחרות, אשר נכסי היו בידיהם, טרם תקח הממשלה את הנהלת הענינים בידה, בתור הון אדם אשר לא נמצא, ויקרא בפיהם „מות אזרחי“; והחשבון הזה עלה ל–19446 כרוסדות, שהן בערך 3240 שקל זהב.
שלישית, חשבון הכהן ממנזר אוגוסטינה, אשר לקח את הפירות משך ארבע עשרה שנה, אך החסיר את אשר הוצא על בית־החולים, ויואל להודיעני, כי נשארו בידו עוד 872 שקל אשר לא הוצאו, וישם את הסכום אל חשבוני; ואשר לחלק המלך, מזה לא הושב מאומה.
היה גם מכתב מאת שֻתפי, אשר בו ברכני מקרב לב על כי עודני חי, ויודיעני על מצב נטיעותי ועל הכנסת השנה; וגם מספר הצמדים אשר תחזקנה, כמה מהם נטועים, כמה עבדים עובדים בהם, ויספר לי, כי עשרים ושתים פעמים נתן שבח והודיה לד' על אשר החיני; ויפצר בי בחזקה, אשר אבוא שמה, למען קחת את נכסי בידי; וגם בקש ממני, אשר אשלח לו פקודה, למי עליו למסור את רכושי, אם לא אבוא בעצמי; ויכַל את דברי מכתבו, בהביעו את רגשות ידידותו הנאמנה, ובברכות מאליפות ממנו ומאת בני־ביתו; וישלח לי בתורת מתנה שבעה עורות־ברדלסים יפים, אשר הביאו לו, כנראה, מאפריקה באניה אחרת, אשר שלח שמה ואשר הצליחה בדרכה, כנראה, יותר ממנו אז; כמו כן שלח לי חמש תבות מלאות מגדנות מצֻינות, ומאת חתיכות זהב לא־טבועות, וגדלן כמעט כשקלים, ובאניה ההיא שלחו לי גם שני סוכנַי הסוחרים 1200 תבות סֻכר, 800 גלילי־טבק ועודף החשבון בזהב.
עתה יכלתי להגיד בפה מלא, כי אחרית איוב היתה טובה מראשיתו. אין להביע את רגשות לבי בראותי את כל העשר אשר בידי; כי היות אשר האניות מברזיליה תבואנה בצִים, ויבוא כל טובי יחד עם מכתבי; והסחורות הגיעו בשלום אל תוך הנהר עוד טרם בוא המכתבים לידי. בקצרה, פני חָורו פתאם ואחלש מאד, ולולא אישי הזקן, אשר רץ ויבא לי מעט משקה מעודד, אדמה אשר שמחת פתאם זאת היתה מכריעתני להפילני מת במקומי; וגם אחרי־כן עוד הייתי חולה אנוש, ויארך הדבר שעות אחדות, עד כי הובא רופא, ובהִודע לו מעט מסבת מחלתי, ויצַו להקיז לי דם; ובזה הוקל לי וירוח לי; ומאמין אנכי, אשר לולא נפתח לי כן, כי־אז מתי מעצר רגש.
עתה הייתי לפתע פתאם אדון לחמשת אלפים לירה במזֻמנים, ותהי לי אחֻזה, כאשר יש לי הצדקה לקרוא לנטיעותי, בברזיליה, אשר הכניסה לי כאלף לירה בשנה, כאחוזת־אדמה באנגליה; בקצרה, באתי במצב, אשר כמעט לא ידעתי נפשי, ואהיה נבוך מבלי דעת, מה לעשות בעשרי ואיך לֵהָנות ממנו.
ראשית כל מהרתי לגמול למיטיבי הראשון, לקברניט הזקן והטוב, אשר עשה עמדי את החסד הראשון בעת צרתי, ויסעדני בראשית דרכי ולא התנכר לי באחריתי. ואַראנו את כל הנשלח אלי, ואֹמַר לו, כי זולת חסדי השמים, בא לי הכל מידו; וכי עתה בידי לשלם לו על אחת מאה, ואשיב לו ראשית כל את מאת השקל אשר לקחתי ממנו; אחרי־כן שלחתי לקרוא לנוטריון, ואמר לו לבַטל בתקף כְתָב את כל חובו, סך מאה ושבעים שקל, אשר הגיד, כי חַיָב הוא לי; אחרי־כן אמרתי לכתוב שטר, אשר בו אני מיַפה את כחו, לקבל במקומי מדי שנה בשנה את הכנסת נטיעותי, ומצַוה על שֻתפי, להגיש לו את כל החשבונות ולשלוח אליו את כל המגיע לי באניות ההולכות לליסבון; ולאחרונה הוספתי לו עוד מתנה: מאה שקל לשנה, כל עוד יחיה, מן הסחורות, וחמשים שקל בשנה לבנו אחריו, כל ימי חייו; ובכן גמלתי את ידידי הזקן.
אחרי אשר סדרתי את עניני, ואמכור את מטעני, ואהפוך את כל סחורותי לשטרות־ערך טובים, ואשית עצות בנפשי, באיזו דרך עלי לבֹר למען הגיע לאנגליה. אמנם הסכנתי לנסוע בים, בכל־זאת לא נתנני לבי ללכת הפעם לאנגליה באניה; ואף כי לא יכלתי לעמוד על הסבה, הנה אי־חמדתי גברה עלי במדה כזאת, אשר אחרי הביאי את חפצי באניה למען הפליג, שניתי את דעתי וכן עשיתי שתים או שלש פעמים.
בהיות עשתונותי כה נבוכים, ולא ידעתי מה לעשות, ויפצר בי גם חובלי הזקן, אשר לא כסיתי ממנו דבר, כי לא אלך בים, וייעצני ללכת ביבשה לקורוּנה ולעבור את מפרץ ביסקֵי עד רושֶל, אשר שם היתה דרך קלה ובטוחה לפריז, ומשם לקַלֵּי ולדובר; ואם לא אבחר בדרך הזאת, טוב אשר אלך למדריד, וכן אעשה דרכי ביבשה דרך צרפת. בקצרה, כה קצה נפשי ללכת בים, זולת הדרך הקצרה מקַלי לדוֹבר, אשר החלטתי לעבור כל דרכי ביבשה; ויען כי לא נחפזתי ולא נתתי ערך רב למשא, ותהי הדרך הזאת טובה מכל; וליתר נעימות הביא לי קברניטי הזקן איש אנגלי, בן סוחר בליסבון, אשר אבה לנסוע עמדי. אחרי־כן העלינו בחכה עוד שני סוחרים אנגלים ושני צעירים פורטוגלים; אלה הלכו עד פריז; וכן היינו יחד ששה אנשים וחמשה משרתים: שני הסוחרים ושני הפורטוגלים הסתפקו במשרת אחד לשנים, לשמור על המשא; ואני לקחתי לי מלח אנגלי לנסוע עמי בתור משרת, לבד אישי ששת, אשר היה זר פה, ולא יכל למלאות מקום משרת בדרך הזאת.
ובכן יצאתי מליסבון; ולאורחתנו היו סוסים טובים ונשק טוב, ונהיה גדוד קטן, ויכבדוני בני לויתי לקרוא לי קברניט, מהיותי הזקן בחבורה, וגם כי היו לי שני משרתים, ואמנם אני הסבותי בכל הנסיעה.
כאשר לא הלאיתי אתכם בפרטי נסיעותי בים, כן לא אַלאכם בפרטי נסיעותי ביבשה; ורק על מקרים אחדים, אשר קרוני בדרך הקשה והמיגעת הזאת, לא אוכל לעבור בשתיקה.
בבואנו למדריד, ואנחנו כלנו זרים בספרד, ונחפוץ להתמהמה ימים מספר, למען ראות את חצר־המלכות אשר בספרד, וכל דבר אשר שוֶה לראותו; אך בהיות הימים ימי־הקיץ האחרונים, ונֵחָפז לדרכנו, ונצא את מדריד בחצי אוקטובר, בערך. אך כאשר הגענו אל קצה נַוָּרָה, ויבהלונו בכל הערים אשר עברנו, לאמר: ירד המון שלג בעבר הצרפתי אשר להרים, וכל הנוסעים מכרחים לשוב לפַּמפָּלוּנה, אחרי אשר סִכנו את נפשם לעבור ולא יכלו.
וכאשר הגענו לפמפלונה עצמה, ונִוכח כי כן הוא; ואנכי, אשר הסכנתי כל השנים לאקלים חם ולארץ, אשר רק בקשי יכלתי ללבוש בה בגד, לא יכלתי עתה שאת את הקֹר; אף גם היה הדבר מוזר ונפלא בעינינו, אשר אחרי דרך עשרת ימים, מקסטיליה הישנה, אשר שם היה עוד חם מאד, הרגשנו פתאם את הרוח הנושבת מן הפירניאים, והיא כה עזה וכה קרה, עד לבלתי נשֹא; וגם סכנה נשקפה לנו, כי נקפיא את אצבעות ידינו ורגלינו לבלתי הֵרָפא.
כעשרים יום התמהמהנו בפמפלונה; ובראותנו כי החֹרף קרב לבוא ואין כל אות להקלה, כי היה אז חרף קשה בכל אירפה, אשר לא זכר איש כמוהו, ואציע כי נלך כלנו לפונטָרַבְּיָּה, ומשם נרד באניה לבורדו, דרך קצרה מאד. ובעוד אני חושב כה וכה, ויבואו ארבעה צרפתים, אשר נעצרו בגבול הצרפתי אשר למעברות־ההרים, כאשר כן נעצרנו אנו בגבול ספרד, וימצאו שם מנהיג, אשר עבר עמהם את הארץ לא הרחק מלַנגֶדוֹק, ויעבירם את ההרים, בדרכים אשר לא עצרום שם שלגים גדולים; ובמקומות אשר מצאו שלג, סִפרו, היה כלו מקשה מן הקֹר, וישא אותם ואת סוסיהם. ונשלח להביא את המנהיג ההוא, ויאמר לנו, אשר נכון הוא להובילנו בדרך הזאת בלי סכנת שלג, אם מזֻינים אנחנו דיֵנו לעמוד בפני חיות רעות; כי בעת השלגים הגדולים, אמר, יֵראו זאבים לרגלי ההרים, והם משַחרים לטרף מחסר מזון, בהיות כל הארץ מכסה שלג. ונגיד לו, כי מוכנים אנו בכל דבר נחוץ, ובטוחים אנו מחיות רעות כאלה, ולו רק יכלנו להיות בטוחים מזאבים ההולכים על שתים, אשר מאלה נשקפת לנו סכנה גדולה, ביחוד בהרים אשר בגבול צרפת. וירגיענו באמרו, אשר אין כל סכנה מפני מין חיות זה בדרך, אשר אנחנו הולכים בה; ונתרצה מהרה ללכת עמו, וכן עשו עוד שנים עשר איש עם משרתיהם, מהם צרפתים ומהם ספרדים, אשר נִסו, כמסֻפר, לעבור, אך אֻלצו לשוב על עקביהם.
ונצא עם מנהיגנו מפמפלונה בחמשה עשר בנובמבר; ואתפלא בראותי, כי תחת ללכת קדימה, שב ללכת אתנו בדרך אשר באנו בה ממדריד, כשנים עשר מיל; אחרי אשר עברנו שני נהרות ונבוא אל ארץ מישור, ונִמָצא שנית באקלים חם, והארץ היתה נחמדה ועקבות שלג לא נודעו בה; אפס כי בפנותנו פתאם שמאלה, ונקרב אל ההרים מצד אחר, וההרים והתהומות היו אמנם איֻמים, אך הוא הלך אתנו פעם בכֹה ופעם בכה, וינהגנו בדרכים עקלקלות, אשר עברנו את ראשי ההרים, מבלי אשר נדע, ושלג לא עצר בעדנו; ופתאם הראה לנו את המחוזות הפוריים והנחמדים לנגדוק וגַסקוני, כלם ירוקים ופורחים, אף כי במרחק רב, ועוד היתה לפנינו דרך קשה.
וכאשר ירד שלג כל היום וכל הלילה, ולא יכלנו להמשיך את דרכנו, ונתעצב מעט אל לבנו; אך הוא צוה עלינו להסיר דאגה מלבנו, כי עוד מעט ועברנו את כל הדרך. ואמנם הרגש הרגשנו, כי אנחנו הולכים ויורדים מיום ליום, ופונים צפונה יותר מאשר בתחלה; וכן, בוטחים במנהיגנו, עשינו את דרכנו הלאה.
פרק כ"ט: שֵׁשֶׁת פּוֹגֵשׁ דֹּב. – עֵדֶר זְאֵבִים מִתְנַפְּלִים עַל רוֹבִּינְסוֹן וּבְנֵי־לְוָיָתוֹ. – סִדּוּר עִנְיָנָיו וְנִשׂוּאָיו אַחֲרֵי שׁוּבוֹ לְאַנְגְּלִיָּה.
כשעתים לפני היות לילה, ומנהיגנו הרחיק לפנינו, לא ראינוהו עוד, ויגיחו שלשה זאבים נוראי־מראה ואחריהם דב מתוך דרך, אשר ליד יער עבות; שנים מן הזאבים השתערו על מנהיגנו, ולו הרחיק ממנו מאד, כי־אז נטרף טרם החישנו לו עזרה; האחד התנפל על סוסו והשני תקף את האיש בעז כזה, אשר לא נותרה לו עת או תבונה להוציא את אקדחו, ורק צעוק צעק אלינו. אישי ששת היה קרוב אליו, ואצוהו למהר שמה לראות מה קרה. ויהי בראות ששת את האיש, ויקרא בקול רם כמו הלז: „הו אדון! הו אדון!“ אך בהיותו גבר אמיץ, וימהר בסוסו אל המסכן, וימת באקדחו את הזאב המשתער אליו.
נקל לשער, כי לשמע ירית אקדחו החשנו את צעדינו, ונרכב מהר, ככל אשר נתנתנו הדרך הרעה, לראות מה קרה שם. ויהי אך יצאנו מבינות לעצים, אשר שַכו בפנינו עד עתה, ונראה ברור, כי ששת הציל את המנהיג המסכן, אף כי לא יכלנו להכיר מיד, מה היא החיה אשר הרג.
אך מעודי לא ראיתי מלחמה רבת־אמץ ומפליאה כזאת, אשר היתה אחרי־כן בין ששת והדב, ואשר הסבה לכלנו שעשועים לאין שעור, אף כי מתחלה נבהלנו מאד. ויען כי הדב הוא חיה כבדה ומגֻשמה, ולא ירוץ ברגליו כזאב הקל והמהיר, לכן שתים תכונות לו, אשר על־פיהן יֵחתכו כל מעשיו; ראשית, האדם איננו טרף חקו (הוא לא יתנפל על איש, בלתי אם זה התגרה בו, או בהיותו רעב מאד; וכן היה עתה, כי הארץ היתה מכסה שלג) ואם לא תגע בו לרעה, לא יגע גם בך; אפס כי עליך לנהוג בו נמוס ולפנות את הדרך לפניו, כי הוא גבר השומר על כבודו; הוא לא יֵשט כפשע מדרכו, גם בפני נסיך; ואם נבהלת למראהו, טוב אשר תלך לך בדרך אחרת ולא תביט מאחריך; כי אם תעמד להביט בו בעין בוחנת, וחשב זה לעלבון; ואם זרקת בו, או רק אם נגעת בו בדבר הגדול באצבעך, ונפגע ושכח את כל עניניו, ולא ינוח עד אם נקם את נקמת כבודו אשר חֻלל: זאת היא תכונתו הראשונה. השנית, אם יצוא יצא עליך למלחמה, לא ירפה ממך עוד לילה ויום, עד אם עשה בך את נקמתו, והלך אחריך והקיפך עד אם הדביקך.
אישי ששת הציל את המנהיג, ובבואנו שמה ראינוהו בעזרו אותו לרדת מעל סוסו, כי האיש היה גם פצוע וגם נבעת; והנה ראינו פתאם את הדֹב יוצא מתוך היער, חיה גדולה ואיֻמה, אשר לא ראיתי כמוה מעודי. כלנו נבהלנו למראהו, אך בראות אותו ששת, ויקל לנו לראות בפניו שמחה ועֹז־רוח. „הו, הו, הדב, הו“, קרא ששת שלש פעמים, והוא מראה באצבעו על הדב, „הו, אדון! תן נא ללחוץ ידו; אני עושה לכם צחוק יפה“.
השתוממתי בראותי את הנער והוא כֹה עליז. „טפש!“ גערתי בו, „הוא יאכלך“. – „יאכל אותי! יאכל אותי!“ שנה ששת פעמים, „אני אוכֵל אותו, אני עושה לכם צחוק יפה; אתם כֻלם עמדו פה, ואני מַראה לכם צחוק יפה“. וישב לארץ, וישלוף כרגע את נעליו, וינעל צמד סֻלְיָסִים (כאשר נקרא לנעלים השטוחות אשר ינעלו ואשר היו בתוך כיסו), וימסור את סוסו למשרתי השני, ויברח עם רובהו כסופה.
הדֹב התקרב לאטו, ולא אבה, כנראה, להתגרות באיש, עד כי בא עדיו ששת ויקרא בפניו, כמו הדֹב יכל להבין את דבריו: „שמע שמע, אני אדבר עמך.“ אנחנו הלכנו אחריו מרחוק; יָרד ירדנו מן ההרים אשר מעבר גסקוני, ונבוא ביער גדול ורחב־ידים. הארץ היתה שם ישרה וכמעט חשופה, לבד עצים מעטים, אשר היו מפֻזרים פה ושם. ששת אשר הלך, כמסֻפר, בעקבות הדֹב השיגו מהר, וירם אבן גדולה ויזרקנה בו, ויפגע בראשו, אך לא הכאיב לו, ויהי כמו זרק בחומה. ואולם ששת השיג את חפצו, כי הפוחז הזה לא ידע כל פחד, ויעש זאת רק למען הפנות אליו את הדֹב לרדפהו, ואז יוכל להראות לנו צחוק, כאשר אמר לנו. אך חָש הדֹב במכה, וירא את שונאו, ויפן וילך אחריו, והוא מרחיב את צעדיו ומשרך את דרכו באפן משֻנה, כסוס במרוצה בינונית. ויברח ששת, וישם פניו אלינו, ויתראה כרץ לבקש עזרה אצלנו. ונאמר כֻלנו לירות באחת בדֹב, למען הציל את משרתי; ואכעס עליו מאד, על הביאו עלינו את הדֹב, בעוד הוא הולך לדרכו; ביחוד כעסתי על הפנותו את הדֹב אלינו ואחרי־כן ברח; ואתן אליו בקולי: „כלב, הכן אתה עושה לנו צחוק? לך וקח את סוסך, למען נוכל להמית את החיה.“ וישמע את קולי ויקרא: „לא יְרות, לא ירות! עמדו דֹם, יהיה לכם עוד צחוק.“ וברוצו מהר עד כי הגיע כשני צעדים לפני הדב, ויפן פתאם הצדה, ובראותו אַלון גדול וטוב לחפצו, וירמז לנו לבוא אחריו; ובהחישו את צעדיו הגיע מהר עד העץ, וינח את רובהו על הארץ, במרחק שבע או שמונה אמות מגזע העץ, הדֹב התקרב מהר אל העץ ואנחנו הלכנו אחריו מרחוק; ראשית, עמד על־יד הרובה וירה בו, אך עֲזָבו ויגש אל העץ, ויטפס לעלות עליו כחתול, אף כי גופו כבד מאד. ואתמה על סכלות משרתי, ולא יכלתי לראות בכל המעשה הזה כל דבר מעורר צחוק, עד אשר התקרבנו שמה על סוסינו.
בבואנו אל העץ ראינו את ששת עומד על קצה ענף גדול, והדֹב עלה בגזע, ויהי בחצי הדרך להשיגו. ויהי אך הגיע הדב אל חלק־הגזע הרפה, ויקרא אלינו ששת: „הי! עתה תראו איך אני אלמד דב לרקוד.“ ויחל לקפוץ ולהניע את הענף, והדֹב החל להתנודד, אך עוד לא זע ממקומו, ורק הבֵט הביט מאחריו, לראות איך יוכל לרדת; ואז אמנם צחקנו בכל פה. אבל ששת עוד לא כִלָה את מלאכתו: בראותו את הדב עומד על מקומו, ויקרא אליו שנית, כמו בטח בדֹב אשר הוא יודע לדבר אנגלית: „מה? אתה לא תקרב עוד? בקשה, תקרב עוד“. ויעמוד מקפוץ ומהניע את העץ; והדב, כמו הבין לדבריו, התרומם עוד מעט; אז התחיל ששת לקפוץ שנית וגם הדֹב עמד מטַפס. חשבנו כי עתה הגיע הרגע הנכון לפגוע בראשו, ונקרא לששת אשר יעמד ולא ינוע, כי חפצנו לירות בדֹב; אז קרא ששת בקול תחנונים: „הוי, בקשה! לא ירות, אני יורה אחרי מה.“ הוא חפץ להגיד אחרי זמן־מה. אך טוב כי נקַצר בספור: ששת כֹה הרבה לרקד, והדֹב היה כֹה נלעג במבוכתו, אשר צחקנו בכל פה, אך עוד לא יכלנו להבין, מה חפץ משרתי לעשות; מתחלה חשבתי, כי אומר הוא להפיל את הדֹב, אך ראיתי כי הדֹב הוא חיה ערומה, ולא ירחיק ללכת עד כי יוכל לנפול, וגם חִבק את הגזע בצפרניו וברגליו הגדולות והמגשמות; ולא יכלנו לשער בנפשנו, מה יהיה קץ ההלצה הזאת. אבל ששת מִהר להוציאנו מן השפק; בראותו כי הדֹב עלה עד פרשת־הענפים, וכי לא יִפָּתה ללכת הלאה, ויקרא: „טוב, טוב, אתה לא בא הלאה, אני אלך; אתה לא בא אלי, אני אבוא אליך.“; ובדברו כן הלך עד קצה הענף הדק, אשר יוכל להכוף תחת המשא, וכן הכביד וירד לאט, והוא צונח ויורד מעל הענף עד כי יכל לקפוץ ארצה, וימהר אל רובהו, וירימהו, ויעמוד הָכֵן. „טוב, ששת“, אמרתי לו, „אך מה תאמר לעשות עתה?“ למה לא תהרגהו?“ – „לא ירות,“ אמר ששת, „עוד לא; אני לא יורה עתה, לא אהרוג; אני עומד פה, עושה לכם עוד צחוק.“ ואמנם עשה כן, כאשר יתברר מיד; בראות הדֹב את אויבו כי הלך, וירד גם הוא מן העץ אשר עמד שם, אך בזהירות רבה, והוא מביט מאחריו לפני כל צעד, וירד אחורנית עד הגיעו אל חצי הגזע; אחרי־כן ירד באחוריו מעל העץ, בהֵאחזו בצפרניו ובהניעו באחת מרגליו לאט־לאט. עוד לא הציג הדב את רגלו על הארץ, ויגש אליו ששת, וימשוך ברובה וימיתהו ביריה. אז יפנה אלינו הפוחז, לראות אם נצחק, ובראותו כי פנינו צוחקות, ויחל גם הוא לצחוק בקול רם. „כן אנחנו הורגים דב בארצי.“ אמר בגאון. „הכן תהרגו?“ אמרתי לו, „והלא אין לכם רובים.“ – „לא,“ אמר, „לא רובה, רק חץ גדול, ארוך“. כל זה הסב לנו נעימות רבה; אך עוד היינו במקום שומם, ומנהיגנו פצוע, ולא ידענו מה לעשות; יְלֵל הזאבים מִלא את ראשי ויחרידני; ואמנם, זולת השאון אשר שמעתי פעם בחוף אפריקה, כמסֻפר למעלה, לא שמעתי מעודי קול, אשר יביא בי מגור כזה.
הדברים האלה וקרבת הלילה המריצוני ללכת מפה; כי לולא כן היינו עושים את חפץ ששת ולוקחים אתנו את עור החיה הנוראה הזאת, אשר אמנם שוֶה היה לקחתו; אך הדרך עוד היה רב לפנינו, כשלשה מילים, ומנהיגנו האיץ בנו, ונעזבהו ונעשה את דרכנו הלאה.
עוד לא עברנו את חצי הבקעה, ונשמע יללת הזאבים בתוך היער משמאלנו, והיללה מחרֶדת־נפש; וכעבור רגע ראינו כמאה זאבים באים לקראתנו, כֻלם בעדה אחת, ורֻבם בשורה נכונה, כמחנה צבא אשר הוצג בידי מפַקד מנֻסה. לא ידעתי איך לקבל את פניהם, ורק דרך אחת מצאתי: אשר נתיצב בשורה סגורה; ונמהר לעשות כן, ולמען לא נכשל בהפסקה ארֻכה, פקדתי אשר רק כל איש שני יִירה, והאנשים אשר לא יָרו יעמדו הכן לשלוח אש שנית, אם יוסיפו להתקרב אלינו; וגם אלה אשר ירו בראשונה לא יִשְנו למלאות כרגע, כי־אם יעמדו הכן, איש איש ואקדחו בידו, כי לכל אחד מאתנו היה רובה ושני אקדחים; וכן יכלנו חֶציֵנו לשלוח שש יריות בפעם אחת. אך לעת־עתה לא היתה לנו כל נחיצות לירות עוד פעם, כי אחרי ירותנו בראשונה, עמד האויב, כי נבהל מפני השאון והאש; ארבעה מהם אשר נפגעו בראשיהם נפלו, רבים נפצעו ויזובו דם, אך עוד לא נסוגו אחור; והנה זכרתי אשר ספרו לי, כי הרעות בחיות תִּבָּהלנה מקול אדם; ואפקד על כל החבורה לקרוא בגרון, ככל אשר יוכלו; ואוכח כי הפעֻלה לא החטיאה, כי אחרי צָעַקֵנו החלו לסגת אחור ולברוח. אז צויתי לשלח בהם יריה שניה מאחריהם, ויחלו לרוץ וימלטו אל ההרים. וכן נתנה לנו היכֹלת למלאות את רובינו שנית; ולמען לא נאַבד זמן הוספנו ללכת. ויהי אך מלאנו את רובינו להיות מוכנים, ונשמע המולה איֻמה בעצם היער הזה, משמאלנו, אך הקול היה רחוק לפנינו, בדרך אשר הלכנו שמה.
היום נטה לערוב, והאור רפה, ויֵרע לנו בזה; ובגבור ההמולה ונכיר את יללת החיות הארורות האלו וקול יבבתן; ופתאם ראינו שנים או שלשה עדרי זאבים: אחד משמאלנו, אחד מאחרינו ואחד מלפנינו, ונהיה מֻקפים מכל עבר; אך הם לא התנפלו עלינו, ונלך הלאה, ונדפוק בסוסינו, למען נמהר לעבור, ככל אשר יכלנו, אך הדרך היתה רעה מאד, והסוסים לא יכלו לשטוף במרוצתם. עד מהרה הגענו למבוא היער, אשר היה עלינו לעבור עוד, טרם בואנו לעבר הבקעה. אך מה מאד נבהלנו, כאשר קרבנו אל המעבר, ונראה המון זאבים נדהמים עומדים בעצם המבוא. ופתאם שמענו ביער ירית רובה, ובהביטנו שמה ונראה סוס מגיח משם, ועליו אֻכָּף ורסן, והוא רץ כסופה, וששה או שבעה זאבים רודפים אחריו כשֵדים.
אך פה התגלה לעינינו מראה נורא: ברָכבנו אל המקום אשר משם בא הסוס, מצאנו נבלת סוס אחר ופגרי שני אנשים, אשר נטרפו בשני החיות הרעות האלה; ואחד מהם היה האיש, אש שמענו את ירית רובהו, כי לידו היה מוטל רובה ריק; וראש האיש וחצי גופו העליון היו אכולים. המראה הזה מלאנו זועה, ולא ידענו באיזה דרך נבחר ללכת; אך החיות הביאונו מהר לידי החלטה, כי צָבאו עלינו בקוותן למצוא טרף; ואדמה אשר היו שם אל־נכון כשלש מאות.
לאשרנו היו מונחות במבוא היער, במרחק מעט, קורות־עץ גדולות, אשר נכרתו בקיץ האחרון, ותֵעָזבנה פה למען הסיען בחֹרף. ואַטֶה את גדודי הקטן לבין העצים האלה, ונעמוד כֻלנו בשורה מאחורי קורה ארֻכה, ואיעץ את כלם לכרוע, למען יהיה לנו העץ לחומה, לעמוד במשֻלש, או בשלש חָזִיוֹת, וסוסינו סגורים במרכז. ונעשה כן, ואמנם היטבנו אשר עשינו, כי החיות השתערו אלינו בחמת־פרא. הזאבים באו בהמולת נַהַם, ויעלו על הקורה, אשר היתה חומתנו, כמו יעטו על שללם; וחמת רעבונם באה, כנראה, רק מראותם את סוסינו מאחרינו. ואצוה על אנשינו לירות כבראשונה, כל איש שני; ויקלעו כלם אל השערה, וימיתו רבים מן הזאבים ביריה הראשונה; אך נחוץ היה לירות בלי־חשך, כי הם התקדמו כשֵדים, הראשונים נהדפים על־ידי האחרונים.
כאשר ירינו שנית ברובינו, נִדְמָה לנו כי עמדו מעט, אך רק לרגע, כי אחרים באו אחריהם ויהדפום הלאה; ונִירֶה פעמים באקדחינו. ואדמה, אשר בארבע היריות האלו המתנו שבעה עשר או שמונה עשר מהם, ונפצע כפלים כמספר הזה, אך הם הוסיפו לעלות עלינו. ואפחד פן נוציא את כל כדורינו; ואקרא למשרתי, לא לאישי ששת, כי הלז הועילנו יותר במַלאו במהירות לא־תשֹעַר את רובי ורובו, בעוד ידנו מלאות עבודה; ואקרא, כאשר אמרתי, לאיש השני, ואתן על ידו קרן מלאה אבק־שרפה, ואצוהו לשפוך קַו לכל אֹרך הקורה, קו רחב. ויעש כדברי; ויהי אך פנה ללכת, ואקח אקדח ריק ואַקישנו ליד הקו, וכן הבערתיו: אלה אשר היו על הקורה נִכווּ באש, וששה או שבעה מהם נפלו, או נכון מזה, קפצו לתוך מחננו בכֹח האש ומפַחדתו. את אלה השמדנו כרגע, ויתרם נבהלו מן האור, אשר נראה אָיֹם בלילה (כי בינתים היה כמעט חֹשך) ויסוגו מעט; אז פקדתי לירות באקדחינו האחרונים באחת, ואחרי־כן נַתנו עליהם בקולנו: ויפנו לנו הזאבים זנב, ונתנפל כרגע על הפצועים, כעשרים במספר, אשר מצאנום מתבוססים בדמם על הארץ, ונחל להכותם בחרבותינו השלופות, ובזה היטבנו לנו, כי בשמוע רעיהם את היללות והצעקות, וימלטו על נפשם ויעזבונו.
כעבור שעה הגענו אל העיר, אשר שם אמרנו ללון.
למחרת הבקר היה מנהיגנו חולה אנוש, ואבריו היו נפוחים בלַהַט פצעיו, אשר לא יכל ללכת הלאה; ונאֻלץ לקחת לנו מנהיג אחר וללכת לטולוזה, ושם מצאנו אקלים חם, נוף נחמד ופורה, אין שם שלג, זאבים וכדומה. אך כאשר ספרנו בטולוזה את כל אשר קרנו בדרך, ויאמרו לנו, כי אין זה מקרה יחיד, ורבים כמוהו יקרו לרגלי ההרים, ביחוד ברבוץ השלג על הארץ; ורק שאֹל שאֵלונו, מי הוא המנהיג, אשר ערב את לבו להובילנו בדרך הזאת ולעת כזאת; ויאמרו לנו, כי פלא בעיניהם, אשר לא היינו כלנו לטרף.
אין לי לספר כל דבר לא־רגיל מאשר ראיתי בעברי דרך צרפת, זולת אשר ספרו אחרים ביתר הצלחה ממני. הלכתי מטולוזה לפריז, ומבלי לחנות שם זמן־רב באתי לקַלֵי, ואגיע בשלום לדוֹבר, בארבעה עשר ביַנואר, אחרי דרך ארכה בעת קֹר חזק.
עתה הגעתי למרכז נסיעותי, ובזמן קצר היה כל רכושי אשר מצאתי שלם בידי; כי שטרות־הערך אשר הבאתי היו עוברים לסוחר. האלמנה הטובה, ידידתי מאז, היתה יועצתי ומדריכתי, ותיטיב עמדי ברב עמל ודאגה רבה, חֵלף הכסף אשר שלחתי לה, ולא היה דבר אשר תאמר: כבד ממני לעשותו; ואבטח בה בכל דבר, ויהי לבי שקט לבטחון רכושי, ואמנם שמחתי מאד במצאי את לב אשת־החיל הזאת שלֵם וטהור מראשית עד אחרית.
עתה גמרתי בלבי למכור את נטיעותי בברזיליה, אם יעלה בידי, ואכתוב אל ידידי הזקן בליסבון, ויַצַע את הדבר לשני הסוחרים בני סוכנַי, אשר ישבו בברזיליה, ויֵאותו לו, וישלחו אל בא־כחם אשר בליסבון שלשים ושלשת אלפים אדומים, לשלם למוכר. אחרי אשר חתמתי על שטר־המכירה ואשלחנו אל ידידי, שלח לי שטרות בערך שלשים ושנים אלף ושמונה מאות שקל־זהב במחיר אחוזתי, ויותר לעצמו משכֹרת מאה שקל לשנה כל ימי חייו, וחמשים שקל לבנו אחריו, כדבר הבטחתי להם.
ואף כי מכרתי את אחוזתי בברזיליה, הנה לא יכלתי להשכיח מלבי את חיי־השדה; וגם לא יכלתי לעצור ברוחי, לבלתי ראות עוד פעם את אִיי אשר עזבתי. ידידתי הנאמנה, האלמנה הזקנה, הניאתני בכל כחה מעשות כדבר הזה, וכה חזקו עלי דבריה, אשר למצער שבע שנים לא יכלתי להפליג באניה. ובעת ההיא לקחתי על ידי את שני שאֵרַי, הלא המה בני אחד מאחי, לדאוג להם ולחנכם, לגדול היה רכוש מעט, ואַשְׂכילהו, ואתן לו צואה, להוסיף לו מעט על רכושו אחרי מותי. ואת השני גִדלתי להיות קברניט באניה; ובראותי אחרי עבור חמש שנים, כי עלם נלבב הוא, חזק, ואמיץ־לב, ואביאהו באניה טובה, ואשלחהו להפליג בים. והעלם הזה פִתני אחרי־כן, אף כי הייתי איש זקן, ללכת לקראת מאורעות חדשים.
בינתים התאחזתי פה: ראשית כל נשאתי לי אשה, ולא לרעתי או לדאבון לבי, ויִוָלדו לי שלשה ילדים – שני בנים ובת אחת. אך במות עלי אשתי, ובן־אחי שב מדרכו לספרד, אשר הצליח בה, ותגבר תשוקתי להפליג בים, וגם הוא הפציר בי מאד, ואלך באניתו, בתור סוחר פרטי, להודו המזרחית: הדבר היה בשנת 1694.
פרק ל': רוֹבִּינְסוֹן מִשְׁתּוֹקֵק לְבַקֵּר שֵׁנִית אֶת אִי מְגוּרָיו. – מוֹת אִשְׁתּוֹ. – יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר לְהַפְלִיג בַּיָּם. – הוּא לוֹקֵחַ עִמּוֹ מִטְעָן לְהָבִיא לְמוֹשַבְתּוֹ.
אחרי מות אשתי נשאתי את עיני, ואראה את העולם מסביב, והוא מוזר ומלא הבלים. ובחשבי בו ראיתי, כי זר אנכי בו, כאשר הייתי אז בדרוך כף־רגלי ראשונה על אדמת ברזיליה, ואני בודד, זולת עזרת המשרתים, כאשר הייתי באי מגורי. לא ידעתי את המחשבה אשר אחשוב ואת המעשה אשר אעשה. ראיתי את העולם מסביבי עסוק וטרוד כל הימים: אלה יעבדו ללחם, ואלה יפַזרו למותרות שפָלות ולתענוגות־הבל, וגם הם אֻמללים, כי חפצם אשר אליו שאפו הוא מהם והלאה; כי אנשי־התענוגות בחלה נפשם בעוונותיהם יום יום, ויצברו הון לעמל ולמוסר־כליות; ואנשי העבודה בִלו את כֹחָם במלחמתם יום יום ללחם, למען החזֵק את כחם לעבודתם יום יום; וכן הולכים סובבים החיים האלה בעמל ובדאגה, חיים למען עבודה, ועבודה רק למען חיים, כמו הלחם לבדו הוא תכלית החיים היגעים, והחיים היגעים יביאו רק לחם דבר יום ביומו.
ואזכור את החיים אשר חייתי באי־מלוכתי, אשר לא דאגתי להרבות דגן, כי לא היה לי חסֶר, וצֹאן גִדלתי במספר, כי לא היה צֹרך להַרבות: שם היה כספי מונח במגֵרה, עד כי העלה חלודה, ורק כעבור עשרים שנה זכה לראות אור.
יועצי הנבון מת, ואהיה כאניה בלי חובֵל, אשר רק תִנשא לפני רוח: כל מחשבותי שבו אל עֲבָרִי; ראשי היה מלא דמיונות על החיים בארצות רחוקות; וכל התענוגות הנעימים והתַמים אשר באוני מאחוזתי, גני, בהמותי ומשפחתי, ואשר בתחלה התמכרתי להם בכל נפשי, היו עתה כאין וכאפס בעיני; לא היה להם כל טעם, ויהיו כנגינה לאיש ערֵל־אֹזן, או כאֹכֶל לאיש אשר חִכו לא יטעם; בקצרה, החלטתי לעזוב את ביתי ואת משק אחוזתי ולשוב לונדונה. וכעבור ירחים מספר עשיתי כן.
כאשר באתי ללונדון עוד נדכיתי ברוחי כבראשונה; המקום לא נָעם לי לשבתי, לא מצאתי כל ענין וכל עבודה, ואתהלך כאיש בטל, אשר יתכן לאמר עליו, כי שוא יחיה בארצות החיים, ולא יֵחשב בעיני בני־מינו לשים לב אליו, אם הוא חי או מת. והדבר הזה, יתר מכל מעמדי החיים, מלאני רגשות תֵּעוב, כי כל ימי הסכנתי בחיי עמל ועבודה, ולא אחת אמרתי לנפשי: „הבטלה היא שִמְרֵי החיים; וטובים היו חיי אז, כאשר עמלתי ששה ועשרים יום להכין לי לוח עץ, מחיי עתה“.
ובראשית שנת 1693 שב בן־אחי, אשר גִדלתיו, כמספר, להיות נוסע ביַמים ואעשהו למנהיג אניה, מנסיעה קצרה אשר נסע לבילבו, וזאת היתה לו הנסיעה הראשונה. ויבוא אלי, ויספר לי, אשר סוחרים אחדים ממכיריו הציעו לפניו, כי ילך עמהם להודו המזרחית ולסין בתור סוחרים פרטיים – „ועתה, דודי“, אמר לי, „אם חפץ אתה להפליג אתי, והתחיבתי להביאך אל מקום־מגוריך הישן, אל האי, כי בדרכנו נעבור ליד ברזיליה“.
ההצעה התאימה לחֶפצי, לאמר, לתשוקה אשר גברה בי, כמסֻפר, ואענהו בקצרה, אשר אם יֵאות לדבר הסוחרים, נכון אני ללכת עמו; אך זאת אמרתי לו, „כי לא אוכל להגיד לו בבטחה אשר אלך עמו הלאה מאִיִי. „הו, אדון“, אמר לי, „הן לא תֹאבה להשאֵר שמה שנית?“ – „האם לא תוכל לקחתני בשובך?“ עניתיו. ויאמר לי, אשר מן הנמנע הוא לעשות כן; כי הסוחרים לא יתרצו לעולם לבוא באניה טעונה משא יקר כזה בדרך ההיא, ולמען בוא שמה עליו לשוט עוד חֹדש נוסף, ויש אשר הדבר יארך שלשה או ארבעה חדשים. „זולת כל זאת, אדון, אם יקרני אסון ולא אשוב מדרכי, הנה תשוב למצבך הראשון, והיית אסיר כבראשונה“.
הדברים האלה היו נכֹחים מאד, אך שנינו מצאנו תרופה טובה: החלטנו לקחת אתנו באניה סירת־שיט, אשר תתפרק לחלקיה וכן תובא באניה, ובעזרת נגרים אחדים, אשר הסכמנו לקחת אתנו, יתָכן לבנותה אחרי־כן על היבשה ולכַלותה, אשר נוכל להפליג בה כעבור ימים אחדים.
מִהרתי להחליט, כי הפצרות בן־אחי התאימו בַכֹל לחפצי, ודבר לא יכל לעמוד לי לשטן; וגם אשתי מתה עלי, ולא היה עוד איש אשר ידאג לי וִינַסה להורותני את הדרך הישרה, לבד ידידתי מאז האלמנה הטובה, אשר אמנם הזהירתני בכל עֹז ותוכיחני בגלל זִקנתי, ותתאר לפני את מצבי הטוב והבטוח ואת הסכנות הכרוכות בנסיעה הזאת, אשר היא ללא־צֹרך, ועל הכֹל הוכיחתני על אדות ילדי הרכים, אך כל דבריה היו ללא־הועיל; אחת אמרתי לנסוע, ודבר לא יכל להניאני ממחשבתי; ואמר לה, כי לדעתי יש דבר־מה פֶלִאי במחשבותי, אשר כֹה תקפו עלי וימריצוני לנסוע, וכמו אחשוב לי, תֵחָשב זאת למֹרַת רוח ההשגחה, אם אתעקש להשאר בבית; אז חדלה מתוכחותיה ועצותיה, ותעזרני להכין לי צדה לדרך, ולסדר את עניני משפחתי לעת היותי בנֵכר, ותדאג גם לחנוך ילדי.
ואשר על כן צויתי לביתי, ואניח את נכסי למען ילדי, ואפקידם בידים נאמנות, אשר לבי היה סמוך בטוח, כי יֵעָשה להם משפט, אם יקרני אסון; ואשר לחִנוּכָם מסרתי את כל הדבר לידי האלמנה, וגם לה נתתי די הַחיות את נפשה חֵלף טִפולה; ואמנם היתה שוה כל זה, כי דאגה לילדי כמו אם, וגם ידעה חַנְכָם; וכמו היא חיתה בשובי כן חייתי גם אני למען השב לה תודה.
בן־אחי היה מוכן לדרך בראשית ינואר שנת 5–1694, ואני עם אישי ששת באנו באניה בדוֹנס בשמונה בחֹדש; ולי, זולת הסירה אשר הזכרתי מטען גדול, כל מיני חפצים נחוצים למען מושבתי.
רוחות מתנגדות הדפונו תחלה צפונה, ונאֻלץ לבוא בנמל גַלוֵי אשר באירלנד, ושם חנינו, אסורים מפני הרוח, שנים ועשרים יום; אך בעקב הרעה באה גם טובה, כי צרכי־אכל היו שם בזול גדול ובשפע רב; ובכל עת חנותנו שם לא נגענו באוצרות האניה, ועוד הוספנו עליהם. שם גם הבאתי באניה חזירים חיים אחדים ושתי פרות עם עגליהן, אשר החלטתי לשימם באי, אם תצלח דרכי; אך הגיעו לנו ימים, אשר אֻלצנו לעשות בהם אחרת.
פרק ל"א: אֳנִיַּת רוֹבִּינְסוֹן מַצִּילָה אֶת הָאֲנָשִׁים מִתּוֹךְ אֳנִיָּה צָרְפָתִּית אֲשֶׁר נָפְלָה בָּהּ דְּלֵקָה.
בחמשה בפברואר הפלגנו מאירלנד, ורוח צלחה נשאה את אניתנו משך ימים רבים. כפי אשר נשמר בזכרוני, היה הדבר בעשרים בפברואר לפני חצות הלילה, ויבוא הסְגָן אשר עמד על המצפה אל תָא־הצופים, ויגד לנו אשר ראה מדורת אש על הים, וגם שמע ירית תותח; עודנו מדבר את דבריו, ויבוא נער, ויספר לי כי החובל שמע יריה שנית. לשֵׁמע הדברים האלה מהרנו כלנו, ונעלה על המכסה, ולא שמענו שם דבר; אך כעבור רגעים מספר ראינו אור גדול מאד, ונדע כי היתה אֵש נוראה במרחק: ברגע החלונו לחָשֵב חשבונות, ונחליט כֻלנו, אשר מן הנמנע הוא, כי תִמָצא יבשה במקום אשר נראתה שם האש, זולתי במרחק חמש מאות מיל, כי האש הופיע בצפונית־מערבית. ומזה העלינו אשר אל־נכון נפלה דלקה באחת האניות ההולכות על־פני הים; ובשמענו עתה את היריות, ונבין כי לא רחוק היא, ונִכוֹן ישר שמה. ככל אשר הוספנו לשוט כן גדלה האש, כי האויר היה לוּט בערפל, ולא יכלנו לראות דבר, זולת האש אשר הבהבה לרגעים. אחרי אשר שטנו כן כחצי שעה, והרוח נושאת את מפרשינו, אף כי נשבה בחזקה, והאויר טָהֵר מעט, ונוכל לראות ברור, כי אניה גדולה בוערת בלב הים.
מקרה־האסון הזה נגע עד לבי, אף כי לא ידעתי את האנשים, אשר אליהם נגעה הרעה; ויעלו בזכרוני כל עתות־צרתי ומצבי, באסוף אותי הקברניט הפורטוגלי; ואחשוב מה רע מזה מצב האֻמללים הנמצאים באניה הזאת, אם אין אניה אחרת אתם להצילם. ואצוה מהר לירות בחמשה תותחים, יריה אחרי יריה, לתת להם אות כי ישועה קרובה להם, ולא יתמהמהו להמלט בסירתם; כי אם אמנם אנחנו ראינו את האניה, הנה הם לא יכלו לראות אותנו באפלת הלילה.
לערך בשמנה בבקר ראינום בעזרת משקפותינו, ונוכח כי היו שם שתי סירות טעונות אדם ומעמיקות במים. ראינו כי חותרים המה נגד הרוח, אך הם ראו את אניתנו, ויעשו את כל אשר בידם למען ירָאו לנו.
אז פרשנו את דגלנו להודיעם כי ראינום; וגם הרימונו נס לאות כי יבואו אלינו, ונמתח את מפרשינו ונִכון ישר אליהם. כעבור חצי שעה הגענו אליהם; בקצרה, אספנו את כלם, ויהיו יחד ארבע וששים נפש, אנשים נשים וטף; כי היו שם נוסעים רבים.
עתה נודע לנו, כי היתה זאת אנית־מסחר צרפתית, ומשקלה שלש מאות טון, והיא הולכת לשוב מקֶבק, על נהר קנדה. רב החובל ספר לנו את כל פרשת האסון: האש פרצה במכסה־הבינים באשמת ההוגה, ויצעק לעזרה, ויבואו, ויראו כלם כי האש כבתה כלה, אך עד מהרה נוכחו, כי גִצִים אחדים נתזו מן האש הראשונה, ויחדרו לאחדים מחלקי האניה, ויכבד מאד לבוא שמה, ולא יכלו לכבותם כלה; ואחרי כן באה האש בין הקורות ובתוך תקרת האניה, ותתפרץ לתוך האולם, ולא יכלו לה עוד המלחים, אף כי עבדו בחריצות ובכשרון רב.
הם הודונו ברב חן ובנעימות רבה על החסד אשר עשינו עמהם; הצרפתים, כידוע, עלולים מכל להפריז בזה. הקברניט ואחד הכהנים באו אליו למחרת היום, ויבקשו לדבר אתי ואת בן־אחי: הקברניט החל להתיעץ עמנו מה יֵעָשה בהם; בתחלה אמרו לנו, כי אנחנו הצלנום ממות, וכל אשר להם ימעט מגמול לנו את החסד הזה. הקברניט ספר, כי הצל הצילו מעט כסף ומעט דברי־חפץ בסירותיהם, מאשר הוציאו בחפזון מתוך הלהבה, ואם חפצנו לקחתו נכונים הם לתת לנו הכל; כל חפצם הוא רק לבוא אל היבשה, באחד המקומות בדרכנו, אשר משם אולי תמָצא להם איזו יכלת לנסוע לצרפת. בן־אחי היה נכון לקחת את הכסף מידם, ואחרי־כן יראה מה לעשות בהם; אך אני הניאותיו מן הדבר הזה, כי אני ידעתי את נפש הנדחים בארץ נֵכר; ולו עשה לי כן הקברניט הפורטוגלי, ולקח את כל אשר לי כֹפר נפשי, כי אז מַתי ברעב, או הייתי לעבד בברזיליה, כאשר כן הייתי בברבריה, אפס כי לא הייתי נמכר למושלימי; ואולם יוכל היות אשר הפורטוגלי איננו אדון טוב מן התורכי, ואולי הוא במקרים רבים רע ממנו.
ועל כן אמרתי לקברניט הצרפתי, כי אמנם נכון הדבר אשר אספנום בעת צרתם, ואולם אנו רק את חובתנו עשינו בעשותנו כן, כי אנשים יצורים־אחים אנחנו; וגם אנחנו, לו היינו בצרה כזאת או אחרת, חפצנו להיות מצֻלים כה; ועתה לא עשינו למענם דבר, זולתי אשר הם היו עושים למעננו, לו היינו אנחנו תחתיהם והם תחתינו; ונאספם רק למען הציל את נפשם ולא לבזזם ולנצלם; וגם תחשב לנו לאכזריות רבה, אם נקח מהם את המעט אשר הצילו מתוך הדלקה, להורידם אחרי־כן על אדמת נֵכר ולעזבם; והיה זה כמו הצלנום ממות, למען נשוב אחרי־כן ונמיתם בידינו; הצלנום ממות במצולה למען תתם לגוע ברעב; ולכן ידוע ידעו, אשר לא אתן לגעת בכל אשר להם מחוט עד שרוך־נעל. ואשר לבואם אל היבשה, אמרתי להם, הנה זה אמנם דבר כבד ממנו מאד, כי פני אניתנו מועדות להודו המזרחית; ואף כי נהדפנו מדרכנו מערבה מרחק רב, ואולי מן השמים נחונו למען הביא להם הצלה, הנה מן הנמנע הוא, אשר נשנה מרצון את דרכנו למענם; וגם בן־אחי לא יוכל לעשות כזאת מפני בעלי־המטען, אשר התנו עמו, כי יאחז דרכו דרך ברזיליה; ורק אחת אדע לרוחתם, אשר נבקש לפגוש בדרכנו אניות אחרות מן השבות מהודו המערבית, ואולי תקחנה אותם, אם יתכן הדבר, להביאם לאנגליה או לצרפת.
תחלת ההצעה ישרה וטובה בעיניהם מאד, וירבו להודות לי, אך נדהום נדהמו מאד, ביחוד הנוסעים, בשמעם כי הולכים המה למזרח הודו; ויבקשו ממני, אחרי אשר נהדפתי כה הרחק מערבה טרם פגשתי אותם, כי אמשיך למצער את דרכי זאת עד חופי ניופונדלנד, אשר שם יש להם תקוה לפגוש באניה או בסירת־שיט, ושכרוה לשוב בה לקנדה, אשר משם באו.
לדעתי היתה שאלתם זאת נכונה, ועל כן נטיתי להתרצות להם, וגם אמנם הבינותי, אשר בשאתי את כל החבורה הזאת להודו המזרחית, נרע לאנשים האומללים וגם לנו יֵרע בגללם, כי יאכלו את כל צדתנו; וכן גם חשבתי אשר אין בזה הפרת התנאים, ורק מקרה בלתי צפוי מראש אִלצנו לעשות כן, ואיש לא יכול להגיד כי בנו האשם, כי חֻקי ד' והטבע לא יתנונו להתעלם משתי סירות מלאות אנשים אמללים ונבוכים בלב ים; ובחפצו להיטיב עמנו ועם המסכנים האלה, הטיל עלינו טבע הדברים להביאם ליבשה פה או שם לגאולת נפשם; וכן הסכמתי כי נביאם לניופונדלנד, אם הרוח ומזג־האויר לא יעמדו לנו לשטן; ואם יִבצר ממנו לעשות להם זאת, והביאותים למרטיניקה אשר בהודו המערבית.
פרק ל"ב: הוּא מַצִּיל אַנְשֵׁי אֳנִיָּה מִבְּרִיסְטוֹל הָעֲטוּפִים בְּרָעָב. – מַגִּיעַ אֶל אִי מְגוּרָיו.
הרוח נשבה כל העת מצד מזרח, אך האויר היה צח וטוב, ובהוסיף הרוח לנשב בין צפונית־מזרחית ודרומית־מזרחית לא מצאנו כל יכלת לשלחם צרפתה; אמנם פגוש פגשנו אניות אחדות מועדות לאירופה, ושתים מהן היו צרפתיות, מס"ט כריסטופר, אך מלחמתן ברוח היתה כה חזקה, אשר לא העזו לקחת נוסעים חדשים, פן יחסר להם המזון בדרך, להם ולאשר יאספו אליהם; וכן אֻלצנו לאחוז דרכנו הלאה. כעבור שבוע ימים הגענו לחופי ניופונדלנד; בקצרה, הורדנו את כל הצרפתים בסירה, אשר שכרו שם בים להביאם אל החוף, ואם יוכלו להשיג צדה לדרך תלך להביאם למולדתם צרפתה. באמרי כי כל הצרפתים ירדו לבוא אל החוף, עלי להוסיף, אשר אחד מהם, כהן צעיר, בשמעו כי הולכים אנו להודו המזרחית, בקש ללכת אתנו למען ירד בחוף קורומנדל, ואֵאות לו בכל לב, כי האיש נשא חן בעיני, וגם אמנם צדקתי במשפטי, כאשר יוכח הלאה; וגם ארבעה מן המלחים נשכרו לעבוד באניתנו, ויהיו בחורים מועילים מאד.
מעתה פנינו בדרכנו להודו המערבית, ואנחנו מפליגים דרומה מזרחה במשך עשרים יום, והרוח כל הימים רפה או חדלה כליל. והנה אִנה לידינו המקרה לעשות שנית חסד ותשועה, והרעה גדולה כראשונה.
היינו אז שבע ועשרים מעלה וחמשה עשר דק ברוח הצפוני, בתשעה עשר במרץ 5–1694 והנה ראו עינינו מפרש, ואנחנו הולכים אז דרומה־מזרחה: כרגע הכרנו, כי אניה גדולה שם, וכי חותרת היא אלינו, ולא ידענו מה לעשות לה, עד כי קרבנו אליה יותר, ונוָכח כי אבדו לה שלשת תרניה; והנה גם ירתה בתותח לאות צרה; האויר היה צח, רוח צלֵחָה נשבה מצד צפונית־מערבית, ונקרב מהר עדי כי יכולנו לדבר עם אנשיה.
ולפנינו אניה מבריסטול אשר היתה מועדה הביתה מברבדוס, אך נהדפה מדרכה ימים מספר לפני היותה נכונה להפליג, כי התחולל סער אָים בעת הקברניט וראש־החובלים היו שניהם ביבשה; ועתה נלחמו בחמת הרוח, ויחגרו את כחותיהם להביא את האניה בדרך הביתה. הם נשאו זה תשעה שבועות על־פני הים, וגם מצאתם סערה איומה אחרת אחרי הסער הראשון, אשר הדפם מערבה ולא ידעו עוד איפה הם, והפעם נשברו תרניהם, כמסֻפר. ויספרו לנו אשר נדמֹה נדמה להם בדרכם, כי רואים הם את איי בַהַמַה, אך עד מהרה נהדפו שנית דרומה־מזרחה, בהגיח אליהם רוח חזקה מצפונית־מערבית, הלא היא הרוח אשר נשבה עתה, ומאין להם עוד מפרשים לנהוג באניה, זולת מפרש תחתון ומפרש קטן על תורן־ההצלה אשר פרשו, ולא יכלו לעמוד בפני הרוח, וישאפו לפָרש אל האיים הקנריים.
אך יותר מכל הציק להם הרעב, לבד התלאות אשר נשאו; לחמם ובשרם כמעט אזלו, לא נותרה להם אוקיה אחת זה אחד עשר יום. ורק המים אשר עוד לא אזלו כלה היו להם למשיב נפש, וגם כחצי חבית קמח נשאר להם; סכר היה אתם די והותר, מתחלה מצאו גם מעט דברי־מתיקה, אך אכלו את כלם, וגם שבע חביות רוּם היו להם.
ואתם באניה נער עם אמו ועם נערה משרתת, אשר נלוו בתור נוסעים, כי חשבו אשר האניה נכונה להפליג, ויבואו בה לאסונם בערב לפני התחולל הסער הגדול, ומאין אתם צדה מאשר להם ויהיו בכל רע, וירע להם מכל יתר האנשים, כי המלחים, אשר הגיעו למחסור ורעב הם בעצמם, לא היתה עוד חמלה בלבם על הנוסעים האמללים; ויגדל עָנְיָם אשר אין לתאר.
לולי גברה בי התשוקה לבוא באניה (מזג האויר היה יפה והרוח שככה), כי־עתה אולי נעלם ממני כל הדבר. עוזר החובל אשר פקד עתה על האניה בא אלינו וספר לי, כי יש אתם שלשה נוסעים בתא הגדול, והם נמצאים בכל רע; „לא“, אמר, „כי אדַמה אשר כבר מתו, כי לא בא שמעם אלי זה יומים; וגם יראתי לשאל להם“, הוסיף, „מאין בידי להושיעם במאומה“.
אנחנו היינו נכונים להושיט להם עזרה מהירה, ככל אשר יכלנו לחַסר מאשר לנו, ואמנם אנכי פתיתי את בן־אחי, ויהי בידי לכלכלם, עד כי נלך לוירגיניה או למקום אחר אשר לחוף אמריקה, לשבָּר לנו; אך לא היתה נחיצות לעשות כן.
אך עתה באתם סכנה חדשה, ביָראם פן יאכלו הרבה, אם גם מעט הוא אשר נתנו להם. החובל או המנהיג הביא אתו בסירה ששה אנשים, ופני המסכנים האלה כשלדים, ויהיו כה רפים, אשר רק בעמל יכלו לאחוז במשוטים. וגם החובל עצמו היה חולה אנוש וגווע מרעב. כי לפי דבריו לא לקח דבר מן האנשים, ויחלק עמהם חלק כחלק כל אשר אכלו.
הַזהֵר הזהרתיו לבל ירבה לאכול, ואשים לפניו בשר; עוד לא בא הבשר אל קרבו ויַחַל ויִבּוֹך, ויעמוד רגע מאכול, ורופאנו עֵרב לו דבר־מה עם מעט מרק, ויאמר כי השקוי הזה יהיה לו גם למחיה וגם לתרופה; ויהי אך שתה ממנה וירוח לו. אך גם את המלחים לא שכחתי, ואצוה להגיש להם מזון; ולא אכלו המסכנים, כי טרפו את אשר נתן לפניהם; כה רב רעבונם, אשר לא יכלו למשול ברוחם ויטרפו כחיות; ושנים מהם הרבו לאכול בתאותם, ויהיו חייהם בסכנה למחרת הבקר.
ובעוד אני עוצר את החובל, אשר קראנו לו אחרי־כן קברניט, עם אנשיו באניתנו להחיותם ולחזקם, לא שכחתי גם את האנשים העטופים ברעב אשר נותרו עוד שמה; ואצוה אשר סירתי תפליג אל האניה, ובה חובלי ושנים עשר מאנשי, להביא להם שק לחם וארבעה או חמשה נתחים בשר־בקר לבשל. ורופאנו הטיל על האנשים לשים לב, כי הבשר יבֻשל לעיניהם, ולהשגיח במטבח ולעצור בעד האנשים, אשר לא יקחו בתאותם מן הבשר ויאכלו חי, או יוציאו מן הסיר בטרם יבֻשל היטב, וגם לתת לכל איש רק מעט בפעם אחת. וכן נצלו האנשים, כי לולא שמרו עליהם – והמיתו את עצמם בעצם המזון, אשר נִתן להם להצילם ממות.
וגם פקדתי על החובל לבוא אל התא, לראות את שלום הנוסעים המסכנים, ואם עודם בחיים ינחמם מעָנים ויסעד אל לבם בכל דבר טוב; והרופא נתן לו סיר גדול, ובו המרק אשר הכין למען החובל, ואשר היה בטוח כי יחזקם מיד.
אני לא אמרתי די בזה. ובהיות בלבי, כאשר אמרתי למעלה, חשק נמרץ לראות את מחזה העני, אשר האניה תציג לפני ביתר חיים מאשר כל ספור הדברים, ואקח את מנהיג האניה, כי כן קראנו לו עתה, ואלך עמו אחרי זמן־מה בסירתו לבוא אל האניה.
ואמצא את האמללים אשר באניה נִצים והורסים להוציא האכל מתוך הסיר בטרם יבֻשל, אך החובל שמר את פקודתו, ויעמד לשמור בפתח המטבח, והאיש אשר העמיד שם, אחרי אשר נסה לדבר אליהם להאריך את רוחם, הדף אותם בכח; אך צוֵה צִוה לטבול מן הצנימים בסיר, וירַככם בציר הבשר, אשר קורא לו מרק, ויתן לאיש איש מעט להשקיט את קיבותיהם, ויאמר להם כי רק לטובתם ולבטחון חייהם יתן להם רק מעט. אך כל עמלו היה לריק; ולולא באתי אל האניה ומנהיגם ומפקדם עמי, ולולא לקחתי עמי דברים טובים, וגם איַמתי עליהם אשר לא נוסיף לתת להם דבר, כי עתה אדמה, אשר התפרצו אל תוך המטבח בחזקה, והוציאו את הבשר מתוך הקלחת, כי קטן כח המלה בפני בטן רעבה: אך אנחנו הרגענום ונכלכלם תחלה בשטה ובזהירות, ובשניה נתנו להם יותר, ולאחרונה מלאנו את בטנם, וירוח להם הרבה.
אך עֲנִי הנוסעים האמללים אשר בתא עלה על הכל, ויֵרע להם מכל, כי גם למלחים עצמם היה מעט, ואם מתחלה עוד הפרישו להם, הנה לאחרונה הזניחום כלה, וזה ששה או שבעה ימים אשר יתכן לאמר, כי לא בא אכל אל פיהם, וימים רבים קדם לא אכלו כי־אם מעט מאד. האם המסכנה, אשר היתה, כדבר האנשים, אשת־רגש וחִנוכה יפה, חשכה מפיה כל אשר יכלה לתתו לבנה באהבה רבה, עד כי נפלה תחת סבל הרעב; ובבוא חובל אניתנו וימצאֶהָ יושבת על המכסה, וגבה נשען אל הקיר בין שני כסאות קשורים יחד בחזקה, וראשה שקוע בין כתפיה, ויהי מראֶהָ כפגר, אף כי לא מתה עוד. ויצַו חובלי לעשות הכל להחיותה ולחַזקה, ויִצוק בכף מעט מרק לתוך פיה. ותפתח האשה את שפתותיה, ותרם יד אחת, אך לא עצרה כח לדבר; ורק את אשר דבר הוא הבינה, ותתן לו אותות לאמר, כי לה אין עוד תקוה, והראה הראתה לבנה, כמו חפצה להגיד: דאגו לו. אך החובל, אשר המראה נגע עד לבו, התאמץ להביא מעט מן המרק בפיה, ולפי דבריו אמנם עלה בידו להוריד אל קרבה שתים או שלש כפות מלאות, אף כי לא אדע נכונה אם אמנם יכל לעשות זאת: אך בין כה ובין כה אחרנו להושיע, והאשה מתה בלילה ההוא.
והצעיר אשר נצל ממות במחיר חיי אמו האוהבת, שכב סרוח במטת התא כל עוד בו הנשמה. חתיכת כפפה ישנה בפיו, כי את יִתְרָהּ אכל; אך בהיותו צעיר לימים וכחו רב מכח אמו, ויהי כי הביא החובל מה אל קרבו, וישב לחיות; אך בנסותו לתת לו אחרי זמן־מה שתים או שלש כפות נוספות, ויחלש מאד ויָקֵא.
אחרי־כן נטל עלינו לדאוג לנערה המשרתת: היא שכבה מלוא קומתה על המכסה ליד גברתה, ויהי מראֶה כאשה אשר נפלה בשבץ ותאבק עם מר המות. אבריה היו מעֻוָתים; באחת מידיה תאחז בעוית בדֹפֶן הכסא, ואחיזתה חזקה אשר רק בקשי יכלתי לרפותה, זרועה השניה מעל לראשה, ושתי רגליה יחד נשענות בחזקה אל פְאַת שלחן התא. בקצרה, היא שכבה כאשה גוססת, אף כי עוד חיתה.
לא ידענו מה לעשות לנערה המסכנה הזאת, כי אחרי אשר הצליח רופאנו ברב ידיעותיו ונסיונותיו להשיבה לחיים, ותהיינה ידיו מלאות עבודה להשיב גם את שכלה אליה: כי זמן מה היתה כמעט מטֹרפה, כאשר נוכח מהרה.
כל איש אשר יקרא את הרשימות האלו, ישים נא לב כי שונה היא הנסיעה בים מן הנסיעה ביבשה, אשר שם יחנו הנוסעים לפעמים שבוע או עשרה ימים במקום אחד. עלינו נטל להציל את אנשי האניה הנטרפה ההיא, אך לא יכלנו לעמוד ולחנות בגללם; ואף כי גם הם אמרו ללכת בדרך, אשר הלכנו אנו משך ימים מספר, הנה לא היה אתנו מפרש כזה, אשר נוכל ללכת בו בעקבות אניה בלי תרנים. אך הקברניט ההוא התחנן אלינו, כי נושיעם להעמיד להם תרן ראשי רגיל, ומעין תרן אחר במקום תרן־ההצלה, ונאות לו, ונחנה על־ידו שלשה או ארבעה ימים. כעבור הימים האלה נתנו להם חמש חביות בשר־בקר, חבית בשר־חזיר, שני פטסים מלאים צנימים ומנת אפונים וקמח, וכל דבר אשר יכלנו לחסר מנפשנו; ונקח מהם שלש תבות סכר, מעט רום ומטבעות זהב אחדות, כל זה בשכר טרחתנו, ונעזבם; ורק אסף אספנו אלינו, לפי בקשתם הנמרצה, את הצעיר והנערה המשרתת עם כל חפציהם.
העלם הצעיר היה כבן שבע־עשרה שנה; עלם יפה, מחֻנך, ענו ובעל־רגש, נדכה וכואב על אבדן אמו, וכפי הנראה מת עליו גם אביו לפני ירחים מספר בברבדוס. ויתחנן עתה אל הרופא, אשר ידבר אלי, כי אקחהו להיות אתנו באניתנו; כי אמור אמר אשר הבחורים רעי־הלב רצחו את אמו: ואמנם כן היה, לאמר, מאשר נמנעו לעָזרה, ולו חפצו כי־אז יכלו לחסר מפיהם מעט, למען חזק את האלמנה חסרת־האונים, ובזה יכלו לקַיֵם את נפשה ולהשאירה בחיים; אך הרעב לא יֵדע רֵע ואח, צדק וישר, כי עז־נפש הוא ולא ידע רחם.
הרופא הגיד לו אנה אנו מרחיקים ללכת, וכי בלכתו אתנו ירחק מכל ידידיו, ויוכל היות כי המעשה הזה יביאנו שנית במצב רע כזה אשר בו מצאנוהו, לאמר, כי ימות במרחקי־תבל. והוא ענה, כי אחת היא לו אנה יבוא, לו רק יִפָּדה מיד המלחים הנוראים אשר סבבוהו; כי הקברניט (ובזה כִוֵן לי, כי על־אדות בן־אחי לא ידע דבר) הצילו ממות, ועתה בטוח הוא אשר לא יָרַע לו; ואשר לנערה בטוח הוא אשר אם תשוב לאיתנה והיתה אסירת־תודה, אם גם נִשָּאֵם אל אשר נחפוץ. והרופא הִרצה לפני את הענין ברגש כזה אשר נעניתי לו, ונאסוף את שניהם אל האניה, אותם ואת כל חפציהם, לבד אחד עשר פטסי־סֻכר, אשר מן הנמנע היה להניעם או לקרב אליהם; ובהיות לעלם תעודת־משא עליהם, אמרתי לקברניטו כי יתחיֵב בכתב, אשר מיד בבואו לבריסטול ילך לאדון רוגרס, אחד הסוחרים בעיר ההיא, אשר לפי דברי העלם היה שאר־בשרם, וימסור לידו מכתב אשר כתבתי אליו, וגם את כל החפצים אשר יהיו לאלמנה המנוחה; אך אדַמה כי הדבר לא נעשה, היות וכל ימי לא נודע לי כי הגיעה האניה לבריסטול, ונוטה אני להאמין כי אבדה בים, בהיותה במצב נואש ורחוקה מכל יבשה, ואשַעֵר כי הסערה הראשונה אשר פגעה בה הורידתה מצולות: כי בעת הפגשנו עמה היתה כבר סדוקה, וגם תחתיתה היתה נפסדת.
עתה הייתי ברֹחב תשע עשרה מעלה ושנים ושלשים דק, ועד כה היתה נסיעתי קלה לנשוא מצד מזג־האויר, אף כי מתחלה היו הרוחות מתנגדות. אין חפצי להטריד איש במעט מקרי הרוח, האויר והזרמים ביתר ימי מסענו, ולמען קַצר עתה בספורי אגיד, כי באתי אל מקום מגורי הישן, אל האי, בעשרה באפריל בשנת
- לא בנקל מצאתי את המקום, כי באתי שמה וגם הלכתי משם, כמסֻפר, מדרום האי וממזרחו, ועתה בבואי בין היבשה והאי לא היתה בידי כל מפת־חוף, אף לא כל ציון, לא הכרתיו כאשר ראיתיו, וגם לא ידעתי אם ראיתיו או לא.
וכן בנוּדי מאי לאי, לפעמים באניה ולפעמים בסירת הצרפתים אשר מצאנוה מתאימה לחפצנו, ולכן התרצינו להם להחזיקה, באתי לאחרונה בשלום לדרום איי, ועד מהרה הכרתי את כל פני המקום: וכן עגנתי בשלום לרחב הנחל המצער, אשר שם היה מושבי לפנים.
פרק ל"ג: רוֹבִּינְסוֹן וְשֵׁשֶׁת עוֹלִים עַל הַיַּבָּשָׁה. – שֵׁשֶׁת פּוֹגֵשׁ אֶת אָבִיו. – דִּין־וְחֶשְׁבּוֹן מִן הַמּוֹצְאוֹת אֶת הָאִי אַחֲרֵי לֶכֶת רוֹבִּינְסוֹן.
ויהי אך ראיתי את המקום, ואקרא לששת, ואשאלהו לראות אם יֵדע איהו; ויבט סביביו רגע, ויספוק כפיו ויקרא בקול: „הו כן, הו שם, הו כן, הו שם!“ ויור באצבעו אל ביתנו הישן, ויחל לרקוד ולכרכר כאיש מטרף; ולולא עצרתיו כי־אז קפץ אל תוך הים, למען שחות אל היבשה.
„טוב, ששת“, אמרתי לו, „התחשוב כי נמצא פה איש או לא? והאם תחשוב כי נראה את אביך?“ הבחור עמד רגע ארוך כמצבה אלמת, אך בנָקבי את שם אביו, ויהי מראה היצור האוהב נדכה, ואוכל לראות ברדת דמעותיו על לחייו בשפע. „מה קרך, ששת?“ אמרתי, „התפחד לראות את אביך?“ – „לא, לא“, ענה וינע בראשו, „לא אראה אותו עוד; לא, לעולם אראה אותו עוד“. – „למה זה, ששת?“ אמרתי, „איך תדע זאת?" – „הוי לא, לא“, אמר ששת, הוא מכבר מת, מכבר מאד, הוא איש זקן מאד“. – „טוב, טוב ששת“, אמרתי, „הן לא תדע; אך האם נראה שם אחרים בלעדיו?" לאישי היו כנראה עינים טובות מעיני, כי הורה באצבעו מול הגבעה אשר היתה מעל לביתי הישן, ואף כי היינו רחוקים משם כחצי מיל, קרא בקול: „רואים, רואים, כן, אנחנו רואים הרבה אנשים שם, ושם, ושם“. אני הבטתי, אך לא ראיתי איש, וגם במשקפת לא ראיתי מאומה; אדמה כי לא יכלתי לכון את המקום, כי הנער צדק בדבריו, כאשר אמנם נוכחתי בחקירתי למחרת היום: היו שם יחד חמשה או ששה אנשים, אשר עמדו ויצפו לקראת האניה, מבלי דעת מי אנו ולמה אנו באים.
ברגע אשר אמר לי ששת, כי ראה אנשים חיים צויתי לפרוש את הדגל האנגלי, ואירה בשלשה תותחים להודיעם כי לשלום באנו; וכעבור כשמינית השעה ראינו עשן עולה מעבר הנחל; ואמהר ואצוה להוריד את הסירה ואקח אתי את ששת; ובהרימי דגל לבן, או דגל־שלום, ואבוא ישר אל היבשה, ואקח אתי גם את הנזיר הצעיר אשר הזכרתי, כי בספרי לו את קורות חיי בָאִי, את מנהגי ומנהגי הנותרים שם, ותחשק נפשו מאד ללכת אתי. וגם היו לנו עוד כששה עשר איש חמושים היטב ונכונים, אם נמצא שם אורחים חדשים אשר לא ידענום; אך כל נשקנו היה לסותר.
בעלותנו על היבשה עם עלות המים, כמעט עם גאותם, ונשוט ישר אל תוך הפלג. והאיש הראשון אשר ראתה עיני היה הספרדי, אשר הצלתיו ממות, ואכיר את פניו היטב; ואשר ללבושו עוד אשוב לתארהו אחרי־כן. פקדתי כי איש לא ירד בלעדי; אך מן הנמנע היה לעצור את ששת בתוך הסירה, כי ראה את אביו מרחוק, כברת ארץ מן הספרדי, ואנכי לא ראיתי שם מאומה; ולו עצרוהו מעלות על היבשה כי־עתה קפץ המימה. ויהי אך דרכה רגלו על היבשה, ויעף כחץ מקשת אל אביו. ויהי המחזה נוגע עד הלב, וכל חפץ אדיר לא יכל לעצור בעד הדמעות הנובעות: מה עזה היתה התעוררות־השמחה הראשונה בלב הנער המסכן בבואו אל אביו! הוא חבק לו וינשק לו, ויך על פניו, ויחזק בידיו, ויושיבהו על עץ וישכב על ידו; אחרי־כן עמד ויתבונן בו כרבע שעה, כאדם המתבונן בתמונה מוזרה; אחרי־כן השתטח על הארץ, ויך על רגליו וישקן. אחרי־כן קפץ עמד שנית ויתבונן בו; כל רואהו יכֹל לחשוב, כי רוח רעה עברה את הנער.
למותר יהיה לתאר את כל הכבוד וקבלת־הפנים אשר ערכו לי הספרדים. הספרדי הראשון, אשר מהרתי להכירו, כמסֻפר, ואשר הצלתיו ממות, בא לקראת הסירה ועוד אחר מלַוהו ונושא בידו דגל־שלום; ולא הכירני מתחלה, אף גם לא היה לו כל מֻשג ומחשבה כי אני הוא הבא, עד כי פניתי אליו בדברים: „סניור“, אמרתי לו פורטוגלית, „האמנם לא תכירני?“ ולא ענני דבר, אך נתון נתן את רובהו על יד האיש ההולך אתו, ויפשוט את זרועותיו, וימלל איזה דברים ספרדית, אשר לא יכלתי לשמען היטב, וירץ לקראתי ויחבקני; אחרי־כן אמר, כי לא יכֻפר לאיש אשר לא הכיר את הפנים, אשר ראָם פעם כראות מלאך־אלהים הבא מן השמים להציל את נפשו; ויַשפע עלי שפע דברי־חן, כיד ספרדי אשר חֻנך יפה; אחרי־כן רמז לאיש אשר לוָהו, ויצוהו כי ילך לקרוא ליתר חבריו. בלכת האיש שאלני, אם חפצי לבוא אל ביתי הישן, ויאמר לי, כי נכון הוא להשיב לי את ביתי, וכי הם תקנוהו רק מעט, כאשר תראינה עיני. ואלך עמו, אך אהה! לא יכלתי למצוא עוד את המקום, כמו לא הייתי פה מעודי; כי הם נטעו פה הרבה עצים, ויטעום צפופים ועבֻתים, ובמשך עשר השנים גדלו העצים ויגבהו מאד, בקצרה, המקום היה סָכוך וחסום, ויבואו שמה רק במשעולים נפתלים ודרכי־נסתר, אשר רק עושיהם יכלו לדעתם.
אז שאלתים, מה זה המריצם להתבצר ככה, ויענני כי אבין זאת רק אחרי אשר ישמיעוני את פרשת כל השנים, אשר בלו פה מיום בואם אל האי, אחרי אשר אני עזבתיו, להַוָתם.
ובנוגע לשלשת הבַּרְבָּרִים (כן קרא להם) אשר הנחתי שם, ואשר עליהם יספר לי אחרי־כן ארֻכות, הנה טוב היה להם, לספרדים, בין הפראים מאשר ביניהם, ורק מהיות מספרם מצער נִצלו מידיהם; ולו, הוסיף, היו רבים וחזקים כי־עתה היינו כֻלנו בעולם־האמת; ובדברו זאת עשה אות־צלב על חזהו. „ואולם אקוה, אדוני“, אמר, „כי לא יחרה לו אם אגיד כי אֻלצנו, להצלתנו, לפרק את נשקם ולהכניעם לנו, כי הם לא אמרו די בהיותם אדונינו, כי חפצו להיות רוצחינו“. ואענהו: „רק בדאגה ובחרת־לב עזבתים אז, ודבר לא הכאיבני בעזבי את האי, לבד אשר הם לא שבו למען אוכל למסור להם תחלה את כל אשר לי ולתת את האחרים להם לעבדים, כיאות להם; ועתה אם הם הכניעום להם, הנני שמח מקרב לב, ורחוק אני ממצוא משגה במעשהם זה, כי ידוע ידעתי אשר בני־בליעל הֵמה, חֶבֶר ריקים ופוחזים העלולים לעשות כל תועבה“.
עודני מדבר כן, ויָשָב השליח ועמו עוד אחד־עשר איש אחרים. ולא יכלתי להכיר על־פי לבושם לבשרם בני איזה עם הם; אך הוא באר הכל, להם ולי. ראשית כל פנה אלי, ובהראות אליהם אמר: „אלה, אדוני, המה אחדים מן הגברים אשר חייהם באו להם מידך“. אחרי־כן פנה אליהם, ובהראותו אלי הודיעם מי אנכי. לשֵמע הדברים האלה נגשו כֻלם, אחד אחד, לא כדרך מלחים או בני־ההמון, כי־אם כצירים ושליחי־רוזנים ואני הנני מושל רב או כובש־עמים: הנהגתם היתה מנֻמסה וחצרונית עד מאד, ועוד היתה בה מתינות כבודה ובטוחה, אשר מצאו חן בעיני מאד; בקצרה, דרכם כה גבהה ממני, אשר לא ידעתי איך לקבל את אותות־כבודם, ומה גם להשיב עליהם כמוהם.
לא אוסיף לעכור את ספרי בדברים הנאמרים בגוף ראשון, כי זה יָסֵב לי לבזבז רִבוא פעמים „ואֹמַר“, „ויֹאמר“, אך אסוף אאסוף את העובדות אשר נשמרו בזכרוני, מאשר ספרו לי ומאשר מצאתי בהתהלכי עמהם ועם המקום.
ויהי הדבר הראשון אשר שאלתי ממנו, כי יפרוש לפני את כל פרשת נסיעתו אל חבריו בסירה, עת שלחתיו להביאם משם, דבר לא יֵעָדר. ויגד לי אשר לא קרם בדרך הזאת כל מקרה נכבד, בהיות האויר שקט והים חלק. ואשר לחבריו בני עמו דעת לנבון נקל, כי שמחו מאד בראותם אותו (נראה, כי הוא היה מנהיגם, אחרי מות קברניט אניתם אשר נשברה); הם היו מָפתעים מאד בראותם אותו, בדעתם כי הוא נפל בידי פראים אוכלי־אדם, ובטוחים היו כי יאכלוהו כמנהגם את יתר שבוייהם. ובספרו להם את דבר הצלתו, ואיך נשלח אליהם להעבירם מפה, ויהיו כחולמים, ותמהונם, אמר, היה דומה לתמהון אחי יוסף בשמעם מי הוא, וכי גדול הוא בבית פרעה; אך בהראותו אותם את הנשק, אבק־השרפה, הכדורים והצֵדה אשר הביא להם לדרכם או למסעם, וישב רוחם, וישמחו על פדיונם, ויִכונו מיד ללכת אתו.
ראשית דאגתם היתה למצוא צנות: ובזה אֻלצו לעשות מעט אשר לא כיִשְרת־לבבם, ויכחשו לפראים הטובים, וישאלו מהם שתים צנות גדולות, באמרם כי יוצאים הם לדוג או לשוח לרוח הים; ובאלו הפליגו למחרת הבקר. הם מהרו להיות נכונים, כי חפצים לא היו אתם, לא בגדים ולא מכֹלת, ולא היה להם מאומה זולת לבושם לבשרם ומעט זרעונים לאָכלה, אשר מהם הכינו את לחמם.
ויתמהמהו שלשה שבועות עד שובם, ובעת הזאת מצאתי לי, להוָתם, שעת־כֹשר להמלט, כמסֻפר למעלה, ואפליג מן האי, ואשאיר שם שלשה מן הרָעים אשר בנבלים קשי־הלב, הפוחזים והנבזים; ויסבו לספרדים המסכנים צער ומפח־נפש.
ויהי הדבר הטוב היחידי אשר עשו הפוחזים, כי בהגיע הספרדים אל החוף מסרו על ידם את מכתבי, ויעניקו להם צדה ועזרה אחרת, ככל אשר צויתי עליהם לפני לכתי. כמו כן נתנו על ידם את מגלת־ההוראות הארֻכה אשר הנחתי למענם, ואשר הכילה את כל פרטי השִטות אשר אחזתי להנהלת כל ענפי חיי באי; שטתי באפית לחמי, בגִדול עזי ודגני; איך יִבַּשתי את צמוקי, איך יצרתי את סירַי, בקצרה, כל דבר אשר עשיתי. כל זה היה כתוב במגלה, ויתנוה על יד הספרדים (שנים מהם ידעו קרוא אנגלית), אף גם לא חשכו מן הספרדים כל אשר להם, ויחיו זמן־מה באחוה וברעות. נתון נתנו להם מקום שָוֶה בבית ובמערה, ויחלו לחיות בחברה; והספרדי הגדול אשר ראה בעיניו את רֹב שטותי כִלכל את כל עניניהם, ואבי ששת עוזר על ידו; ואולם האנגלים לא עשו דבר, ורק שוטטו על־פני האי, ויירו בתֻכיים ויצודו צבים; ובשובם בלילה הביתה, ויכינו להם הספרדים את ארוחת־עַרְבָּם.
והספרדים לא התאוננו וישרתום באהבה, לו רק עזבום האחרים לנפשם; אך לב המרֵעים לא נתנם לעשות כן זמן רב, ויהיו ככלב הרובץ ליד האבוס, לבדם לא אכלו ולא נתנו את האחרים כי יאכלו. המדנים היו מתחלה רק פחותי־ערך, אשר לא שוֶה לספר עליהם. אך לאחרונה התגלע הריב ויהי למלחמה גלויה. והמלחמה פרצה בכל תֹקף ואכזריות, ככל אשר ישֹעַר, ללא סבה וללא התגרות, נגד הטבע וגם נגד השכל הישר. ואף כי אמנם שמעתי את הדברים ראשונה מפי הספרדים לבד, אשר יִתָּכן לקרוא להם המאשימים, הנה כאשר באתי לחקור את האשמים לא יכלו להכחיש דבר.
אך בטרם אגיע אל פרטי הענין הזה, עלי למלאות חסרון אשר נפל בספורי הראשון; וזה הדבר: בתוך יתר הדברים שכחתי כי ברגע אשר הרימונו את העֹגן לפרוש מפרש, נפלה תגרה קטנה בין אנשי אניתנו, ואירא פן תהָפך למרד שני; ולא שקטו הרוחות עד כי הקברניט, אשר אִמֵּץ את לבו ויקח את כלנו לעזרתו, הפריד ביניהם בחזקת היד ויאסור שנים מראשי המתקוממים, וישימם בכבלי־ברזל. ובהיות ידם גם במהומות הראשונות ויפילו דברי נאצה ומרד, ויאמר להם אשר יביאם באזיקים לאנגליה, למען יִתָּלו שם בעוון קִשרם ומנוסתם עם האניה. והדבר הזה, אף כי הקברניט לא חשב לעשות כן, הפיל אימה ופחד על יתר האנשים אשר באניה; ומהם דברו על לב הנותרים, כי הקברניט דבר אליהם טובות רק למען השקיטם עתה, עד כי יביאם אל חוף אנגלי, ואז יושמו בכלא ומשפטם יהיה להמיתם. ולסגן נודע הדבר ויספרו אלינו: אז ידרשו ממני, אשר נחשבתי בעיניהם כאיש גדול, כי ארד אליהם עם הסגן להניח שם את דעת האנשים ולהגיד להם, כי יכולים הם להיות בטוחים, אשר אם ייטיבו להתנהג כל יתר ימי הנסיעה, ונסלח להם ולא יִזָכר כל אשר עוללו עד עתה. ואלך ואשָבע להם בכבודי, וישמעו לי, ביחוד אחרי אשר פקדתי לפַתח את שני אסירי־הברזל ולסלוח להם.
אפס כי הקשר הזה אִלצנו לעגון בלילה ההוא; ובהיות הרוח שקטה למחרת הבקר, ונמצא כי השנים אשר היו אסורים גנבו איש איש רובה וגם נשק אחר (מאין להם אבק־שרפה וכדורים לא ידענו), ויקחו את סירת האניה אשר טרם הֹעלתה, וימלטו בה אל אחיהם־בנבלה אשר על החוף. כאשר נוכחנו כן, ואפַקד לחתור בסירת־השיט אל החוף, ובה שנים עשר איש והסגן, וילכו לחפש את הפוחזים; אך לא יכלו למצאם, כי כלם, הם ורעיהם, נמלטו אל היערות, כאשר ראו את הסירה קרֵבה אל היבשה. הסגן החליט לענשם על נִבלתם, להחריב את נטיעותיהם, לשרוף את כל משק ביתם ואת כליהם, ולהניחם כי יחיו בחֹסר כל; אך מאין בידו כל פקודה, וימָנע מעשות כן, וינח הכל כאשר מצאו, ובקחתו אתו את הסירה הקטנה שב אל האניה בלעדיהם.
עם שני האנשים האלה היה מספרם חמשה; אך שלשת הפוחזים הראשונים היו רעים מן האחרונים, ויהי כי ישבו שנים או שלשה ימים יחדו, ויוציאו את הבאים החדשים החוצה, כי ידאגו למחית נפשם, ולא אבו לדעתם; וימים רבים לא נפתו לתת להם כל דבר־אכל, והספרדים טרם באו.
בבוא הספרדים אל האי הוטב המצב; הם דברו על לב האכזרים האנגלים, כי יאספו שנית את שני בני־ארצם, למען יהיו כלם, כלשונם, למשפחה אחת; אך הם לא חפצו לשמוע להם, ויחיו שני המסכנים לבדם; ובראותם, כי רק בעבודה ובחריצות ירחב להם, ויתקעו את אהליהם בעבר האי מצפון, אך הרחיקו מעט מערבה, למען הנצל מסכנת הפראים, אשר באו תמיד ממזרח האי.
ויבנו להם שם שני אהלים, האחד לשבת בו, והשני לשים שם את חפציהם ואוצרות־תבואתם, והספרדים נתנו להם מעט דגן, וגם מן האפונים מתנת ידי העניקו להם, ויחרשו, ויזרעו, ויגדרו את הזרוע, כמתכונת אשר נתתי לפני כלם, ויחלו לחיות ברוחה. תבואתם עוד היתה בשדה, וגם קטנה היתה החלקה אשר חרשו בראשונה, כי לא נותרה להם עת רבה, אך דיה היתה להביא להם רוחה ולכלכלם בלחם ובכל דבר־אכל.
פרק ל"ד: הֶמְשֵׁךְ הַדְּבָרִים. – מְרִיבוֹת בֵּין הָאַנְגְלִים. – מִלְחָמָה בֵּין שְׁתֵי עֲדוֹת־פְּרָאִים הַבָּאוֹת אֶל הָאִי. – מְרִידָה חֲדָשָׁה בֵּין הַתּוֹשָׁבִים.
וכן הלכו הלוך ופרוץ בעמל, והנה באו שלשת הפוחזים רעי־הלב, בני ארצם, ללעוג להם ולחרפם, וידברו אליהם עתק באמרם, כי להם האי, וכי המושל – לאמר, אני – נתָנו להם לנחלה ואין לאיש זולתם חלק בו; ואל להם לבנות בתים על אדמתם בלתי אם שלמו את מסם.
והשנים אמרו בראשונה, כי רק לצון חמדו להם אחיהם ויקראו להם כי יבואו פנימה, וישבו אתם, ויראו את הבתים היפים אשר בנו להם, אף גם יגידו להם מה הוא המס אשר יבקש מידם; ואחד מהם אמר בעליצות: אם אמת נכון הדבר כי אדוני האדמה הם, הנה תקותו תשעשענו אשר ייטיבו עם הבונים על אדמתם, והאריכו להם, כמנהג אדוני הארץ, את זמן החכירה; ויבקש כי יביאו סופר, אשר יכתוב את דברי החוזה. ויען אחד מן השלשה, והוא מקלל וסוער, כי עתה יראו אשר לא התולים עמהם; ובהרחיקו מעט משם, ויבואו עד המקום, אשר האנשים החפים הבעירו שם את אשם לבשל את ארוחתם, ויקח אוד בוער, ויך בו על אהלם מבחוץ, ותאחז בו האש מהרה; ולולא רץ אחד מן השנים אל הנבל ויהדפנו, וירמוס את האש ברגליו, כי־אז נשרף אל־נכון כלו ברגעים מספר.
ותבער חמת הבחור על כי הדפו האיש הישר, וישב אליו באַלה אשר בידו, ולולא מהר האיש להמלט ממכתו האהלה, כי־אז קפד את חייו באחת, ובראות רעהו את הסכנה הנשקפת לשניהם, וימהר לבוא אחריו, וכרגע יצאו שניהם ורוביהם בידיהם, והאיש אשר הורמה עליו בראשונה האַלה, הכה את מבקש התגרה בקת־רובהו ויפילהו ארצה, בטרם יספיקו השנים הנותרים להחיש לו עזרה; ובראותם כי הנותרים עולים עליהם, ויעמדו יחדו, ויכוננו אליהם את קצות רוביהם, ויצוום לעמוד.
וגם לאחרים היו רובים; אפס כי אחד מן השנים הישרים, אמיץ מרעהו ועז־נפש מן הסכנה הנשקפת לו, קרא אליהם, אשר אם יהינו להניע יד או רגל, והמיתם כרגע, ויצוֵם בחזקה כי ישליכו את נשקם; וההם אמנם לא השליכו את נשקם, אך בראותם את האיש, כי עשוי הוא לבלי חת, ויאותו לבוא בדברים עם אויביהם, ויתרצו לקחת את פצועם עמהם וללכת לדרכם; והבחור המתגרה, כנראה, הֻכה מכה נאמנה, אך הם לא היטיבו אשר עשו, כי בהיות ידם על העליונה יכלו לפרוק את נשקם כליל, וללכת ישר אל הספרדים ולהגיד להם כל אשר עוללו להם הפוחזים; כי שלשת הנבלים התנכלו להם אחרי־כן לקחת נקמתם מהם, ויום־יום נוכחו כי אמנם כן הוא.
והפוחזים הציקו להם בכל דבר אשר יכלו; וירמסו את דגנם, וימיתו שלשה גדיים ועז גדולה, אשר הביאו להם המסכנים לגדל ולשית להם עדרים; וכן הציקו להם יומם ולילה, עד כי נואשו האנשים, ויחליטו לצאת למלחמה על שלשתם בשעת־הכשר הראשונה אשר תבוא לידם. לזאת החליטו ללכת אל המצודה, כי כן קראו למעוני הישן, אשר בעת ההיא ישבו שם שלשת הפוחזים והספרדים גם יחד, ויבקשו לעשות מלחמה, והספרדים יעמדו ויראו במחזה המעַנג; ויקומו בטרם בקר, ויבואו אל המקום, ויקראו לאנגלים בשמותם, ולספרדי העונה הגידו, כי חפצים הם לדבר עמהם.
ויקר המקרה, אשר יום אחד קדם היו שנים או שלשה ספרדים ביער, ויפגשו באחד משני האנגלים, אשר קראתי להם הישרים, למען הבדילם מן הנותרים, ויבא את תלונתו אליהם על הרעה, אשר כלתה אליהם מאת שלשת בני־מולדתם, כי הֵשַמו את נטיעותיהם וישחיתו את דגנם, אשר גדלו וטפחו ברב יגיעה ובעבודה קשה, וימיתו את עז־החלב ושלשת הגדיים, כל אשר הכינו למחייתם; ועתה אם הם, ידידיהם הספרדים, לא יעמדו לימינם – וָמַתוּ ברעב. בשוב הספרדים בערב הביתה ובשבתם לאכול את ארוחתם, ויערוב האחד את לבו להוכיח את שלשת האנגלים, וידבר אליהם רכות וברב נמוס, וישאלם איך יוכלו להתעלל כרעיהם הישרים והשוקטים, אשר זה עתה החלו למצוא את מחיתם ביגיע כפיהם, ורק ברב עמל הצליחו לכונן מעט את מצבם.
ויען אחד האנגלים עַזוֹת: „ מה להם פה? מי זה נתן להם רשיון לבוא הנה, לנטוע ולבנות באי, באדמה לא להם?“ – „יען, אמר הספרדי בנחת, „סֵנור אנגליז, כי לא חפצו למות". אז ענה האנגלי גַסוֹת: „ימותו להם או יִתָלו, אך אל נא יהינו לנטוע ולבנות במקום הזה“. – „ומה אפוא עליהם לעשות, סנור?“ שאל הספרדי. ויקרא אחד מן האכזרים: „לעשות? יהיו לנו לעבדים“. „אך איכה תוכלו לדרוש מהם כזאת?“ אמר הספרדי, „והם לא נקנו בכספכם, ואין לכם הצדקה לעשותם לעבדים“. ויען האנגלי: „האי לנו הוא, המושל נתָנו לנו, ואין לאיש זולתנו חלק בו.“ ובדברו זאת נשבע בעושהו, אשר ילכו וישרפו את אהליהם החדשים, ולא יוסיפו לבנות על אדמתם. „אם כן, סנור“, גם עלינו להיות לכם לעבדים“. „אי“, ענה הכלב עז־הנפש, „ואמנם היה תהיו בטרם נעשה אתכם כלה“. הספרדי רק הצטחק ולא ענהו דבר. אך השיחה הקצרה הזאת הֵחַמָה לבבם; ובקומם ויאמר האחד אל רעהו, אדַמה, זה אשר קראו לו ויל אטקינס: „בוא, דזֶ’ק, נלכה לנו ולא נרבה וכוחים עמהם; אנחנו נהרוס את מצודתם, אני ערב לך; הם לא יבנו מושבות בארצות ממשלתנו“.
אחרי־כן קמו וילכו להם בגדוד, איש איש וכלי־זינו עמו, וינהמו ביניהם, ויחרפו, ויאַימו, כי יגמלו רעה גם לספרדים, אם תגיע שעת־הכשר; אך הספרדים, כנראה, לא הבינום היטב למען דעת את כל דבריהם, ורק אחת ידעו, כי היטב חרה להם על אשר עמדו לימין שני האנגלים.
אנה הלכו מהם, ואיך בלו את הערב ההוא, אמר הספרדי, לא נודע להם; אך כפי הנראה שוטטו כל הערב בארץ, ורק לפני חצות שכבו במקום, אשר רגיל הייתי לקרוא לו בית־הקיץ, כי עיפו מאד ושנתם תקפה עליהם. וזה אשר עשו: הם החליטו לחכות עד חצי הלילה, עד כי יוכלו להתנפל על השנים המסכנים בהיותם ישנים; וכפי אשר התוַדו אחרי־כן, אמרו להבעיר את אהליהם באש בעודם ישנים, למען ישרפו שם חיים, או כי ירצחום נפש אם יהינו לצעוק; ואף כי „הרֹע אינו מניח לישון“ לא יכלו להיות עֵרים.
וגם שני האנגלים האחרים, אשר חרשו מזמה על צריהם גם הם, כמסֻפר, אף כי לא התעיבו לחשוב על שרפה ורצח, היו עֵרים, לאֹשר כֻלם, ויצאו לפני בוא הפוחזים אנשי־הדמים אל אהליהם.
ובבואם שמה ולא מצאו את האנשים, ויקרא אטקינס, אשר היה, כנראה, החלוץ, אל רעהו ההולך אחריו: „הו, דזֶ’ק, הנה הקֵן, אך הצפרים עפו.“ ויעמדו רגע לחשוב, על מה זה מהרו רעיהם ללכת, וישַׁערו כי הספרדים הודיעום להזהירם; וילחצו איש ידי רעהו וישבעו, כי יקחו את נקמתם מן הספרדים. ויהי אחרי נדרם את נדר־הדמים הזה, ויחלו להרוס את מושב האנשים המסכנים; אמנם אש לא הבעירו, אך פָּרק פֵּרקו את שני בתיהם, אריח אריח, אשר לא השאירו שריד, ולא נכר כמעט מן המקום אשר שם היו בנויים; את הכלים המעטים, אשר רכשו להם ביגיעה רבה, שברו לרסיסים וישליכום למרחוק, אשר המסכנים מצאום אחרי־כן במרחק מיל מבתיהם. אחרי כַּלותם את מלאכתם זאת, עקרו את כל העצים הרכים אשר נטעו המסכנים, ויחריבו את הסְיָג אשר עשו לשמור על בהמתם ודגנם; בקצרה, בזזו וחמסו כעדת טטרים.
ובעת ההיא הלכו שני האנשים לבקש את אויביהם, להלחם בהם באשר ימצאום, אף כי היו רק שנים נגד שלשה; ולו נפגשו יחד אין ספק כי היו שופכים דם; כי היו בחורים חסונים ואמיצים ולא חתו מפני כל.
אך ההשגחה חפצה להפריד ביניהם ולא יכלו להפגש: ויהי כמו הריחו אלה את אלה, ובעת אשר השלשה הלכו באו השנים, ובבוא אחרי־כן השנים לבקשם, שבו השלשה אל מעונם הישן; ועתה נראה מה שֻנה מנהגם. השלשה שבו לביתם כחיות רעות, וחמתם אשר קמה בהם לרגלי פָעלם, עודנה בוערת בקרבם, ויבואו אל הספרדים, ויספרו להם בלעג ובצחוק גדול את אשר עשו, ואחד מהם אשר קֵרַב לגשת אל אחד הספרדים, כמו הם נערים רֵעים משחקים, הסיר את כובעו מעל ראשו וינופף בו הנה והנה, ויצחק בפניו ויאמר לו: „וגם לך, דזֶ’ק ספרדי, נזידה נזיד כזה אם לא תשַנה את מנהגיך!“ והספרדי, אם כי היה גבר מתון וארך־רוח, אך לבו היה אמיץ והוא חסון ואיש־מדות, ויתבונן בו רגע, ומאין בידו נשק נגש אליו לאִטו, ובאחת ממכת אגרופו הפילהו ארצה כהפיל פר בקרדום; אז ירה אחד הפוחזים, אשר היה עז־נפש כראשון, באקדוחו אל הספרדי; אך החטיא ולא פגע בגופו, כי הכדורים עברו את שער ראשו, ורק אחד מהם פגע בבדל אזנו, ויזב דם רב. הדם הבהיל את הספרדי, כי חשב את פצעו אנוש מאשר היה, ויֵחַם בכעסו, כי עד עתה עשה את מעשהו בשקט. עתה בגמרו בלבו לבצע את מעשהו באחת, לקח את רובה הבחור אשר הפיל, ויכון לירות באיש אשר שלח בו אש, אך יתר הספרדים יצאו בעצם הרגע מן המערה, ויקראו אליו לבלתי יְרות, ויתערבו בריב, ויתפשו את שנים הנותרים, ויפרקו את נשקם מעליהם.
אחרי אשר הָתפרקו כן, ויראו כי הפכו להם את כל הספרדים לאויבים, כאשר עשו בראשונה את בני־מולדתם, וישקטו מעט, וידברו אל הספרדים רכות. ויבקשו כי ישיבו להם את נשקם; אך הספרדים נתנו אל לבם את דבר הריבות, אשר ביניהם ובין שני האנגלים הנותרים, וכי ייטיבו במָנעם אותם מהרוג איש את רעהו, ויאמרו להם אשר לא יעשו עמהם רע, ואם יחיו בשלום וַעֲזָרוּם בכל לב ושבו להתרועע עמהם, כאשר עשו עד הנה; אך לא יוכלו להשיב להם את נשקם, פן יוסיפו להרע עם בני ארצם, וזה עתה אִימו לעשות את כֻלם לעבדים.
הפוחזים לא היו עתה עלולים לשמוע דברים נבונים או לעשות בתבונה, ובראותם כי לא יושב להם נשקם, וילכו להם בכעס ובחֵמה גדולה, והם משתוללים כמשֻגעים, ויאַימו כי ירעו להם, אף כי לא היה בידיהם כל נשק. אך הספרדים, אשר באו לאִיומיהם, הזהירום כי ישָמרו לנפשם מנגוע בנטיעותיהם או בבהמתם, ואם יגעו והמיתום כחיתו־טרף באשר ימצאום, ואם יפלו בידיהם חיים ותָלום. אך כל זה לא יכל לשַכֵּך את כעסם, וילכו משם זועפים ומקַללים כמטֹרפים. ויהי אך הלכו, ויבואו השנים, וגם הם כועסים וחמתם בוערת בהם, אך מסבה אחרת; כי בבואם לראות את נטיעותיהם וימצאון עקודות וחֲרֵבות, כמסֻפָּר, ולא יכלו לעצור ברוחם. ולא יכלו לספר את דבריהם, כי הספרדים התאוו לספר את דבריהם הם; ויהי הדבר מוזר מאד, כי שלשה אנשים התעללו כה בתשעה עשר ולא נשאו כל עוון.
הספרדים אמנם בזו להם עתה, ביחוד אחרי אשר פרקו את נשקם, וילעגו לאיומיהם; ואולם שני האנגלים בקשו להתנקם מהם, וכל עמל לא יעצרם עד כי ימצאום. אך הספרדים התערבו גם בדבר הזה, ויאמרו להם, כי אחרי אשר פֵרקום לא יוכלו להֵאוֹת אשר הם (השנים) ירדפום בנשק או כי יהרגום. „אבל“, אמר הספרדי המתון, מנהיגם, „אנחנו נשאל כי ישלמו לכם את נזקכם, אם תֵאותו לתת את הדבר על ידנו; כי אין ספק אשר האנשים ישובו אלינו כשֹך חמתם, מבלתי יכלת למצוא את מחיתם בלעדינו; ועתה הבטח נבטיחכם, כי לא נשלים עמהם, עד אם גמלו לכם בעד כל הרעה אשר באתכם מידם; ובזה נקוה כי לא תעשו עמהם כל רע, זולתי אם בנפשכם היא“. שני האנגלים נכנעו בלי־חמדה; אך הספרדים חפצו למנוע אותם משפיכת דמים, ולהיטיב לכֻלם. „כי“, אמרו, „לא אנשים רבים אנחנו, ודי המקום לשאת את כלנו, ולמה לא נחיה יחדו כאחים ורעים!“ לאחרונה התרצו, ויחכו לראות איך יפול דבר, וישבו ימים מספר עם הספרדים, כי ביתם נהרס.
כעבור כחמשה ימים שבו שלשת הפוחזים אל החורשה, כי היו עיֵפים מִנְדוֹד ומזי־רעב, בחיותם כל העת רק על ביצי צבים; ויהי כי מצאו את אישי הספרדי, הוא המושל, ועמו עוד שנים והם מהלכים על שפת הנחל, ויקרבו בהכנעה ובענוה, ויבקשו כי יאספום שנית אל המשפחה. הספרדים התהלכו אתם בנמוס, אך אָמֹר אמרו להם, כי מעשיהם עם אחיהם היו כה אכזרים, וגם אתם (עם הספרדים) התהלכו בעַזוּת גסה, אשר יכבד מהם עתה לעשות להם דבר, טרם ישאלו את פי שני האנגלים ויתר אנשיהם; וגם נכונים הם ללכת אליהם לדון בדבר, וכעבור חצי שעה ישיבום דבר. דעת לנבון נקל כי מצבם היה קשה, ובשמעם כי עליהם לחכות חצי שעה לתשובה, ויבקשו מאת האנשים כי ישלחו להם בינתים מעט לחם, ויעשו כן, וישלחו להם גם בשר־עז נתח גדול ותֻכי מבֻשל, ויאכלו לתיאבון, כי היו רעבים מאד.
אחרי אשר נועצו כחצי שעה נקראו האנגלים לבוא פנימה, ויתוכחו שם ארֻכות; שני בני־מולדתם האשימום על כי הרסו את כל עמלם וגם אמרו לרצחם נפש; והם הודו בראשונה על הכל, ועתה לא יכלו, אפוא, להכחיש דבר. לאחרונה התערבו הספרדים ויפשרו ביניהם; וכמו אסרו על שני האנגלים להרע עוד עם השלשה, אשר הלכו עתה ערֻמים ובאין נשק, כן הטילו על השלשה ללכת ולבנות את בתי רעיהם, אחד גדול כמו הראשון, והשני גדול מן הראשון; וכן גם צִוום לסַיֵג את האדמה אשר הסירו את משוכתה, לנטוע עצים במקום אשר גדעו, כי יחרשו את אדמתם שנית, למען יזרעו דגן במקום אשר השחיתו, בקצרה, הם פקדו עליהם לבנות כל דבר ולהשיב הכל לאיתנו, ככל אשר יוכלו; כי אין להשיב את תבואת הדגן ואת העצים והמשוכות, אשר צמיחתם דרשה ימים רבים.
כן, הם הסכימו לכל אשר נדרש מהם; והיות כי נִתן להם רוב צֵדה כל העת, וישקדו לשמור על הסדר, וכל החברה החלה לחיות ברֵעות ובנעימים; אפס כי שלשת הבחורים לא נִפתו לשלוח ידם בעבודה, לאמר, לנפשם, כי אם מעט מאד ובעת אשר חפצו; והספרדים אמרו להם גלוי, כי אם רק יאבו לשבת עמהם באחוה ובשלום וללמוד להכיר בהליכות כל המושב, והתרצו לעבוד למענם ונתנום להתהלך על־פני חוץ בטֵלים מכל עבודה, כטוב בעיניהם; ויהי כי חיו כן יחדו כחדש ימים, וישיבו להם הספרדים את נשקם, ויתנום להתהלך חפשים כבראשונה.
לא עבר שבוע ימים מיום הִנתן להם הנשק וצֵאתם החוצה, וישובו גומלי־הרע האלה להיות גסים וטורדים כבראשונה; אפס כי קרה אז מקרה אשר העמיד בסכנה את בטחון כלם, וכן אֻלצו להבליג על רגשותיהם הפרטים, למען יוכלו לעמוד על נפשם.
ויהי באחד הלילות, והמושל הספרדי, האיש אשר הצלתי את נפשו ממות ואשר היה עתה הראש לכֻלם, חש את עצמו ברע ושנתו נדדה ממנו; הוא היה בריא ושלם בגופו, כן ספר לי, ורק המון מחשבותיו נסערו מאד; וירא בדמיונו אנשים נלחמים במרירות והורגים איש את רעהו, והוא עֵר ואיננו יכול למצוא שֵנה לעיניו. בקצרה, הוא שכב כן עת ארֻכה, ובראותו כי מצוקת נפשו הולכת וגדֵלה החליט לקום. בהיותם רבים שכבו על עורות־עזים, אשר שטחו בעבי רב על המשכבים, ולא בערסלים ובמשכבי־אניה, כמוני לפנים בהיותי יחידי, ויקל להם לקום, כי רק עמדו על רגליהם וילבשו לבוש אחד ואת סֻליסיהם, ובכן היו נכונים ללכת לכל אשר יַנחם חפצם. ויהי בקומו כן, ויבט החוצה, אך מפני החשך לא ראה כי־אם מעט, או לא מאום; וגם העצים אשר נטעתי בעצם ידי ויהיו עתה גבוהים מאד, שַׂכּוּ בעד מראה עיניו, ולא יכל להביט כי־אם אל עָל ולראות, כי הלילה היה בהיר־כוכבים; ויהי כי לא שמע כל המולה, וישב, וישכב שנית; אך לשוא! גם עתה לא יכל לישון, ולא מצא כל מנוחה לנפשו, כי מחשבותיו היו נבוכות לאין שעור, ולא ידע את הסבה.
בקומו ובהתהלכו בחוץ, בצאתו ובבואו פעם בפעם הקים שאון מעט, וייקץ עוד אחד, ויקרא לשאול מי הוא העֵר. המושל הגיד לו כל אשר קרהו. „האמנם כן הוא?“ אמר הספרדי השני, „בדברים כאלה אין להָקֵל, לו ישמעני; אין זאת כי דבר בליעל מתרקם בקרבתנו“. ויוסף לשאלהו: „איה הם האנגלים?“ – „כֻּלם בתוך אהליהם“, ענה, „שמורים היטב“. הספרדים תפשו, כנראה, את הבית הגדול, ולשלשת האנגלים, אשר למן מרדם האחרון ישבו לבדם, הקציעו מקום מיוחד ולא יכלו לבוא אל הנותרים. „כן“, אמר הספרדי, „דבר הוא. בטוח אני בזה, מתוך הנסיון ידעתי כי כן הוא, ידעתי כי הרוחות שוכני־הגוף יבואו בדברים ויקבלו ידיעות מן הרוחות ההולכות עָרֹם בעולם הנעלם מן העין; ואת הידיעה הזאת הואילו להמציא לנו לטובתנו, אם רק נדע להפיק ממנה תועלת. בוא“, הוסיף, „נצא החוצה ונראה, ואם לא נמצא דבר אשר יאַמֵת את רגז רוחנו, וספרתי לך ספור אשר יוכיח לך את צדקת הנחתי“.
בקצרה, הם יצאו לעלות על ראש הגבעה, כאשר גם אני הסכנתי לעשות; אך הם בהיותם רבים וחזקים, לא כמוני אז, ולא נהגו בזהירות לעלות בעזרת סלם ולהרימו אחריהם, למען עלות בו שנית עד הפסגה, וילכו מסביב דרך החרשה, כי לא יָראו פן יִראום; והנה ראו פתאום לחרדתם אור, כמו אש בוערת הרחק מהם כברת ארץ, וישמעו קולות אנשים, לא אחד ולא שנים, כי־אם המון רב.
תמיד מדי נודע לי, כי פראים באים אל חוף אִיִי, דאגתי למָנעם מִגַלות עקבות תושב אדם במקום הזה; ואם קָרָם המקרה ויִוָדע להם, ונקַדם את פניהם כיאות, והנמלטים לא יכלו לספר דבר מאשר מְצָאָם, כי נעלמנו מהרה, ככל אשר היה בידנו. וגם איש מאלה אשר ראוני לא נמלט לספר לאחרים, זולת שלשת הפראים בעת מערכתנו האחרונה אשר קפצו לתוך הסירה, ואירא פן יגיעו אל ארצם והביאו רבים אתם. אם היתה בזה יד הנמלטים ההם, אשר בא עתה המון רב כזה, או כי באו לתֻמם ובמקרה, לרגלי חגי־הדמים אשר להם, לא יכלו, כנראה, הספרדים להכריע; אם כה ואם כה היה עליהם או להחבא או גם לבלי ראות אותם, אף כי לתת את הפראים כי יראו, אשר אנשים יֵשבו באי; או להשתער אליהם בתקף כזה, אשר איש מהם לא יוכל למַלט את נפשו, וזה יתכן רק בהפרידם ביניהם ובין סירותיהם. אך לא מצאו עז לעשות כן, ושלותם ערבה זמן רב.
אין לנו לפון כי המושל והאיש אשר אתו, נבהלים ממראה עיניהם, מהרו לשוב במרוצה ויקימו את רעיהם, בתארם לפניהם את גדל הסכנה המרחפת על כלם, ויבואו גם הם במבוכה; ומן הנמנע היה לפתותם כי ישארו פנימה, איש תחתיו, כי כלם חפצו לרוץ החוצה לראות בעיניהם את המצב.
ובהיות החשך יכלו להתבונן בהם שעות אחדות לאור שלש המדורות, אשר הבעירו רחוקות אשה מרעותה. מה עשו ההם שם לא ידעו, וגם מה נטל עליהם לעשות לא ידעו. ראשית, היה האויב רב מדי, והשנית, הם לא היו יחדו במקום אחד, כי אם חנו במחנות אחדים במקומות שונים על החוף.
הספרדים היו במצוקה רבה, כי בראותם את היצורים רצים מפֻזרים על־פני כל החוף, לא היה שפק בלבם, כי לאחרונה יחדרו מהם אל בתיהם, או למקומות אחרים אשר יֵרָאו שם אותות ישוב; ויהיו בצרה גדולה, כי חרדו לעדר עזיהם, אשר חרבנו יביא להם מות; על־כן החליטו ראשית כל לשלח לפני עלות־השחר שלשה אנשים, שני ספרדים ואנגלי אחד, למען יוליכו את כל העזים אל השפלה הגדולה אשר שם המערה, ואם יהיה צרך בדבר יכנסון לתוך המערה. ואם יראו את הפראים כלם יחד ורחוקים מצנותיהם, החליטו אשר אם יהיו שם כמאה איש ותקפו אותם בחזקה; אך לא היה כן; כי מהם היו רחוקים מרעיהם כשני מילים, וכאשר התברר אחרי־כן היו גם בני עמים שונים.
אחרי אשר האריכו בעֵצה על הדרך אשר עליהם לבחור, ואחרי אשר הֶלאו את מֹחותיהם להבין את אשר לפניהם, החליטו לאחרונה, בעוד היה חשך על־פני הארץ, לשלח את הפרא הזקן, הלא הוא אבי ששת, לרַגל ולהִודע, ככל האפשר, דבר־מה על־אודותיהם: למה באו, מה חפצם פה וכדומה. הזקן התרצה בחפץ לב; פשט את בגדיו עד היותו כמעט ערֹם, כדרך רֹב הפראים, וילך. כעבור שעה או שעתים מעת לכתו הֵביא להם דבר, ויספר כי הָיֹה היה ביניהם והם לא הכירוהו, כי מצא אשר הם שני מחנות צוררים ובני עמים שונים, אשר נלחמו אלה באלה מלחמה גדולה ומרה שם בארצם; ויהי כי לקחו שני הצדדים שבוים בקרָב, ויבואו במקרה שניהם אל האי הזה, לאכול את שבוייהם בשמחה ובמחולות, אך בראותם כי באו אל אי אחד, ותערב כל שמחתם; כי מרי־נפש הם בחמתם והם כה קרובים, אשר לפי דעתו יחלו להלחם שניהם עם עלות השחר; אך בכל אשר בִקש לא מצא, כי יַדעו מה בדבַר הִמָצא איש זולתם באי. ויהי אך כִלה את דבריו, וישמעו על־פי השאון הפרוע, כי המלחמה החלה שנית בין שני המחנות.
אבי ששת דִבר על לב האנשים, כי ישכבו יחד ולא יֵראו, ויאמר להם כי רק בזה בטחונם, ואין להם לעשות דבר זולתי לשכב במנוחה, עד כי ימיתו הפראים איש את אחיו, ואחרי־כן ילכו להם הנותרים כל־עמת שבאו; וכן היה, דבר לא נפל. אך בכל דבריו לא יכל לפעל עליהם, ביחוד על האנגלים; סקרנותם כה גברה, אשר לא יכלו עצור ברוחם ויצאו במלחמה; אך הם נשמרו בלכתם, ולא הלכו גלוי ליד ביתם, כי הרחיקו לתוך היער, ויֵשבו במקום טוב בעיניהם לראות משם בטח את משך המלחמה, והם לא יֵרָאו: אך הפראים, כנראה, ראום, כאשר נִוָכח בהמשך הספור.
המלחמה היתה כבדה ומלאה מרירות; ואחד מהם, אדמה כי מן האנגלים, אמר, אשר יוכל לראות ביניהם אנשי־חיל להלל, אמיצי רוח ויודעים לנהוג בקרב. רק אחרי אשר ארך הקרב כשעתים יכלו, לפי דבריהם, לנַחש איזה משני המחנות היה המֻכה; לאחרונה החל המחנה הקרוב אל מושבנו לרפות, וילכו הָלך ורפה עד כי החלו לברוח; והדבר הזה הביא שנית את אנשינו במבוכה גדולה, כי יראו פן ימלטו מן הנָסים אל החורשה אשר לפני הבית לבקש שם מסתור, וכן בלי־משים יגלו את מצפונינו; וגם הרודפים יעשו כן, בבואם לחפש את אויביהם. על־כן החליטו לעמד מזֻיָנים מפנים לחומה, ואם יבוא מי מהם אל היער, וקפצו מעל החומה והמיתום, אשר גם אחד מהם לא יוכל לשוב ולספר את אשר ראו עיניו; וגם צַוה צִווּ להמיתם בחרבות או בקַתות הרובים ולא יירו בהם, כי יראו להקים שאון.
כאשר פִללו כן היה: שלשה מן המֻכִּים נמלטו על נפשם, ובעברם את הנחל רצו ישר שמה, ולא ידעו אנה הם באים, רק בקשו להם מפלט בתוך סבך היער. והצופה אשר הָעמד בחוץ לצפות, הודיעם את הדבר, ולשמחת לב אנשינו הוסיף, כי המנצחים לא ירדפום, וגם לא ראו איזה הדרך נמלטו. והמושל הספרדי, איש רחום ונדיב לב, לא יכל לתתם, כי יהרגו את שלשת הנמלטים, וישלח שלשה אנשים מעל ראש הגבעה, ויצום להקיף ולבוא מאחריהם, למען יוכלו לנפול עליהם פתאם ולקחתם בשבי, ויעשו כן; שרידי המחנה המֻכּה נמלטו אל צנותיהם ויפליגו בים; והמנצחים לא רדפום, או רק מעט, ויתרכזו במקום אחד, ויצעקו פעמַיִם בקול, ואנשינו שערו כי לרגלי נצחונם ישאגו, וכן כלתה המלחמה. ובעצם היום ההוא, בשלש אחר־הצהרים ירדו גם הם בצנותיהם. וכן נתן האי שנית בידי הספרדים להיות להם לבדם, פחדם עבר פג, ולא יספו לראות את הפראים שנים רבות.
אחרי לכת כֻלם יצאו הספרדים ממאורתם, ובהשקיפם על־פני שדה־הקטל מצאו שם כשלשים ושנים חללים; מהם נהרגו בחצים גדולים וארכים, אשר עוד היו מעוכים בגופיהם, אך רבם נהרגו לפי חרבות־עץ גדולות, אשר שש עשרה או שבע עשרה מהן נמצאו מפזרות בשדה־המערכה, וכמספר הזה קשתות עם המון חצים. החרבות האלו היו כלי־מלחמה משונים וכבדים, והאנשים אשר הניפון היו אנשים חזקים מאד. רב האנשים אשר נהרגו בהן היו ראשיהם מרֻצצים ומֹחָם שפוך, ולרבים היו ידים ורגלים שבורות, ונכר היה, כי נלחום נלחמו במרירות ובחמה שפוכה, ולא מצאנו אחד אשר עוד נשמה באפו, כי הם לא ירפו מאויבם עד אם הרגוהו כלה, ואת הפצועים אשר לא מתו עוד, ישאו עמהם בלכתם.
המקרה הזה נתן רסן בפי האנגלים המַמרים זמן רב; המחזה מִלאָם זועה, וביחוד תקפתם אימה בתארם להם אשר ביום מן הימים יוכלו לנפול בידי היצורים האלה, אשר לא רק ימיתום, כי יזבחום לבעבור אכלם, כאשר נעשה אנחנו לבהמתנו. ויתודו לפני, כי המחשבות על היותם נאכלים כבקר או כאיל, אף כי אחרי מותם, מלאום רגש מבהיל אשר הבחיל את קיבותיהם, ויחלשו מאד וחרדתם כה רבה, אשר לא ידעו את נפשם משך כמה שבועות. והדבר הזה כאמור, מִתֵּג את האנגלים קשי־הלב אשר דברתי בהם, ויהיו זמן־מה נוחים ושקטים, וימלאו את חובותם, ויעסקו בצרכי הכלל באמונה; ויטעו, ויזרעו, ויקצרו, ויחלו להסתגל אל המקום. אך כעבור זמן־מה שבו למנהגיהם, אשר הביאום בצרה גדולה.
הם לקחו שלשה שבויים, כמסֻפר: ובהיות השלשה בחורים צעירים לימים, חסֻנים ומהירים, ויכבשום לעבדים, וילמדום לעבוד להם; ויצליחו בעבודתם; אך הם לא התהלכו אתם כאשר התהלכתי אני את אישי ששת, לאמר, הם לא יצאו מתוך העקר אשר הצילו אותם ממות, למען יוֹרוּם אחרי־כן את עקרי־החיים התבוניים; אף כי לא נתנו לבם לנהלם בדרכי הדת והאמונה, ולהורותם נמוסים וטוב טעם ודעת; ויהיו הם נותנים לעבדיהם את לחם חֻקם, והפראים משיבים להם בעבודת יומם, ויעבידום בפרך; אך בזאת לא רכשום כי יעזרום תמיד וגם ילחמו להם, כמו אישי ששת, אשר נאמן לי בעצמי ובשרי.
אך נשובה נא אל העקר. הסכנה הכללית קֵרבה את הלבבות, כמסֻפר למעלה, ויתרצו איש אל רעהו, ויחלו לתת את לבם אל מצבם באי; ובראותם כי הפראים יבקשו ביחוד את עֵבר האי הזה, וכי נמצאים שם חבלי־ארץ מרֻחקים ומסֻתרים, וגם הם מתאימים למנהג חייהם, וטובים הם מן הראשון, ויתנו לב, וישקלו בדעתם, אם לא טוב להם להעתיק את מושבם ולנטע במקום אחר, אשר שם ישבו לבטח, ולא יבֻלע לעדריהם ולדגנם.
אך אחרי רֹב וִכוחים החליטו לבלתי הניע את מושבם; כי אמרו: אם יעלה באחד הימים לפני מושלם, לאמר, לפני, לשלח איש לבקשם, וצויתיו לבוא מן העבר הזה, והיה אם ימצא את המקום חָרֵב ושמם ואמר, אין זאת כי הפראים המיתו את כלנו ולא נשאר לנו שריד; וכן יהיה לעזרה השלוחה אלינו. אך הסכם הסכימו להעתיק את דגנם ובהמתם אל העמק, אשר שם היתה מערתי, כי טוב היה המקום לשניהם, וגם האדמה היתה שם רבה. ובשובם לחשוב בדבר שנו מעט מהחלטתם הראשונה, ויגמרו להעתיק שמה רק חלק מעֶדרם ולנטוע שם רק חלק מדגנם; ואם תֵחָרב החלקה האחת והיתה השנית לפליטה. וגם היטיבו אשר עשו, בהזהרם לבלתי בטֹחַ בשלשת הפראים, אשר היו להם לעבדים, ולא הגידו להם דבר על־אדות המערה, אשר היתה להם כמפלט בטוח לעת צרה; ושמה נשאו גם את שתי חביות אבק־השרפה, אשר נתתי להם בעזבי את האי. ובראותם כי אנכי דאגתי להסתיר את מושבי ראשונה בחומה בצורה ואחרי־כן בחורשת עצים, וגם הם נוכחו כי כל בטחונם הוא בהיותם נסתרים ונעלמים מעין רואים, ויחלו לסַכֵּך על מושבם ביתר שאת. ויוסיפו ללכת בדרכי, ויטעו מַטות חדשים בכל השטח, למן העצים אשר נטעתי אני, עד עבר הנחל, אשר שם העליתי את דוברותי, כמסֻפר, ולא הניחו גם מקום לעגון; וגם המטות האלה היו ממין העץ הממהר לגדל, וישימו לב לעשותם גדולים וגבוהים מאלה אשר נטעתי אני. ויהי כי גדלו מהר, והם נטָעום צפופים ועבֻתים, ויעצמו ויַעבתו כעבור שלש או ארבע שנים, אשר עין לא יכלה לחדור הרבה לתוך הנטיעות; והחלקה אשר נטעתי הנה גדלו העצים, ויהיו בעָבים כיֶרֶך אנוש, וישימו עוד אחרים שפלים, ויעמדו כה עבֻתים אשר נראו כסוללה שפוכה בעֲבי חצי מיל, ולא יכלו לבוא שמה, כי־אם בגדוד אשר יקַצצם ארצה; כי כה סמוכים היו, אשר כלב קטן לא יעבור ביניהם בנקל.
אך בזה לא אמרו די; ויעשו כן לכל האדמה אשר מימינם ומשמאלם ומסביב עד ראש הגבעה, ולא השאירו דרך לבוא בו הם בעצמם, כי יעלו בסֻלם אשר סמכו אל צלע הגבעה, ואחרי־כן יסירוהו והציגוהו שנית עד עלותם אל הפסגה; ובהִלקח הסלם לא היה יצור, מלבד אשר כנפים לו או קסמים בידו, אשר יוכל לבוא אליהם. כל זה עשו להפליא, ויהי להם לתועלת אחרי־כן.
עוד שנתים ימים ישבו בשלוה, וכל העת לא באו אליהם פראים לבקרם. אמנם באחד הבקרים באו, ויביאום במבוכה ויַכום בתמהון גדול; כי בהיות אז מתי מספר מן הספרדים בעבר האי המערבי (ואני לא באתי שמה מעודי, כי יראתי פן יראוני הפראים), והנה ראו פתאם כעשרים צנות מלאות הודים הקרֵבות אל החוף. וימהרו הביתה ככל אשר יכלו לרוץ, ואחרי הַבהילם גם את רעיהם, היו מסתתרים כל היום ההוא ולמחרתו, ורק בלילה יצאו לצפות ולראות: אך לאשרם היה משגה אתם, כי הפראים לא עלו הפעם על האי, ופניהם היו מועדות למקום אחר.
והנה היתה להם מריבה אחרת עם שלשת האנגלים. אחד מהם, והוא הסוער מכֻלם, נמלא באחד הימים חמה על אחד משלשת העבדים אשר כבשו להם, יען לא עשה כאשר צִוהו ולא מִהר לתפוש את אשר הורָהו, וישלוף גרזן מחגורתו, ויתנפל על הפרא המסכן, לא ליַסרו כי־אם להמיתו. אחד מן הספרדים אשר היה במעמד ההוא, בראותו כי הכה את הנער באכזריות, בכוננו את הגרזן אל ראשו אך פְגעו בין כתפיו, וירץ אליו, ויבקש ממנו אשר לא ירצח את האיש המסכן, וגם עָמֹד עמד בינו ובין הפרא למָנעו מרצח. ובזה עוד גדלה חמת האנגלי, ויך בגרזנו את הספרדי, וישבע כי יעשה לו את אשר זמם לעשות לפרא; אך הספרדי נשמר מן המכה; ובאת אשר בידו (כי הם עבדו אז בשדה על דגנם) הכה את האכזר ויפילהו ארצה. ואנגלי אחר, אשר בא כרגע להחיש עזרה לאחיו, הפיל את הספרדי; ואז באו שני ספרדים אחרים להושיע את אחיהם, ויתנפל עליהם האנגלי השלישי. ולא היה להם רובים ולא נשק אחר, זולתי גרזנים ומכשירי־עבודה אחרים, לבד האנגלי השלישי ההוא, אשר בידו היתה מאכלת חלודה, ובה השתער אל שני הספרדים האחרונים, ויפצע את שניהם. התגרה הזאת הביאה מהומה בכל המשפחה, ובהגיע עזרה נוספת, ויקחו את שלשת האנגלים בשבי. ותהי השאלה הראשונה אשר קמה: מה יֵעשה בהם? הם מרדו כבר פעמים רבות, ויהיו כה אכזרים, עזי־נפש וגאים, אשר הספרדים לא ידעו איך לנהוג בהם, בהיותם זֵדים יהירים, ולא שמו לב לרעה אשר הסבו לאדם; בקצרה, היתה סכנה לחיות עמהם יחדו.
הספרדי, הוא המושל, אמר להם אשר לו היו בני ארצו כי עתה תלם אל־נכון; כי כל החֻקים וכל המושלים תעודתם לשמור על החברה, והאנשים המסֻכנים לחברה אחת דתם להיות מוּצָאים מתוכה; אך היות והמה אנגלים, והיות כי איש אנגלי היה גואלם, ומידו באו להם חייהם ופדיונם, יתנהג עמהם בחסד ונתנם למשפט שני האנגלים הנותרים בני ארצם.
אז קם אחד משני האנגלים ויאמר, כי אין חפצם אשר הענין ימסר לידם; „כי“, אמר, „בטוח אני, אשר עלינו יהיה לדונם לתליה“. ויוסף לספר, כי ויל אטקינס, אחד מן השלשה, הציע כי כל חמשת האנגלים יתאחדו, ורצחו את כל הספרדים בהיותם ישנים.
כשמוע המושל הספרדי את הדברים האלה, ויקרא אל ויל אטקינס: „איכה זה, סנור אטקינס, חפצתם לרצוח את כלנו? השמיענו מה בפיך?“ אך הפוחז העקש היה רחוק מלכחד, ויאמר כי אמת נכון הדבר, וכי עוד יחשבו לעשותו בטרם ימותו. „טוב, אבל הגידה נא, סנור אטקינס“, אמר הספרדי, „מה רע עשינו לכם כי תאמרו להמיתנו? ומה בצע לכם במותנו? ומה עלינו לעשות לבעבור לא תמיתונו? העלינו להמית אתכם ולא תמיתו אותנו? למה תאלצונו לעשות כן, סנור אטקינס?“ כה דבר הספרדי, והוא שקט מאד ועל שפתיו בת־צחוק. וחמת סנור אטקינס בערה בו על לעג הספרדי, ולולי אחזו בו שלשה אנשים אחוזי נשק, כי אז היה מוכן להרוג את הספרדי בתוך כל הקהל.
הנהגתם הפרועה הזאת אלצה את תושבי האי לבקש בשים לב, מה לעשות לחוטאים: שני האנגלים והאיש אשר הציל הפרא המסכן, חוו את דעתם, כי יתלו אחד מן השלשה, להיות לאות לנותרים: ואת זה אשר נסה פעמים לרצוח בגרזנו; ואמנם היתה סבה להאמין, כי כן חשב, בהיות הפצע אשר נפצע הפרא המסכן כה אנוש, אשר נואשו מחייו. אך הספרדי המושל עוד עמד על דעתו: לא; אנגלי היה האיש אשר הושיע את כלם, ולעולם לא יסכים להביא מות על איש אנגלי, אם גם ירצח את מחציתם; לא, אמר, אם גם יֵרצח הוא עצמו בידי אנגלי, ועוד יוָתר לו זמן לדבר, וסלח לו.
והספרדי המושל עמד בחזקה על הדבר, ולא נמצא איש אשר יתנגד לו, ותגבר מדת הרחמים. אך עתה היה עליהם לבקש עצה, איך למנוע אותם מן הרעה אשר זממו לעשות; כי כלם הודו, המושל ויתר התושבים, אשר נחוץ לאחוז באמצעים, למען שמור את החברה מסכנה. אחרי רב דברים באו לידי הסכמה, כי יפָרקום כלה, ולא ינתן להם לשאת לא רובה, אבק־שרפה, כדורים קטנים וכל נשק; כי יוצאו מתוך החברה, ויתנום לחיות באשר ימצאו, וככל אשר יחפצו בעזרת עצמם; ואיש מהם, לא ספרדי ולא אנגלי, אל יבוא אליהם לשאת ולדבר אתם, ולא יהיה ביניהם כל דבר קטן; כי יאָסר עליהם לבוא, כי־אם במרחק מן המקום אשר שם ישבו האחרים; ואם ישובו להפיר את הסדר, להשחית, לשרוף, להרוג או להרוס מן הדגן, הנטיעות, הבנינים, הסיָגים או הבהמה אש לחברה, אחת דתם להמית, וירו בהם באשר ימצאום.
וכך נִדוּ אותם מן החברה וימריצום לעבוד לנפשם. והפוחזים הלכו להם זועפים וממרים, כמו אין את נפשם לא ללכת ולא להשאר; אך מאפס עצה הלכו להם, באמרם, כי חפצים הם לתור להם מקום, אשר שם יוכלו להתישב; וגם מעט צדה נתן להם, אך לא נשק.
כעבור ארבעה או חמשה ימים באו שנית לבקש מעט אכל, ויספרו למושל על־אדות המקום אשר שם תקעו את אהליהם, ויצינו להם מקום לשבת ולנטיעות. והמקום נח מאד, בחלק האי הרחוק, צפונית־מזרחית, בקרבת המקום, אשר הגעתי שמה במקרה בעת נסיעתי הראשונה, כאשר נסחפתי בים, בתשוקתי הנבערה לשוט מסביב לאי.
שם בנו להם שני אהלים יפים, ויעשום כמתכנת ביתי הראשון, בצלע הר, ומעט עצים גִדלו שם משלשת עבריהם, ובנטעם עוד וכֻסו על נקלה מעין אדם, אם לא יבקשום מקרוב. ויבקשו מספר עורות עזים יבשים למצע ולמכסה, וינתן להם. ובהבטיחם נאמנה, כי לא יציקו לנשארים, ולא יפגעו בנטיעות, ויתנו להם גם גרעינים, ועוד כלים מאשר יכלו להעדיף; ומעט אפונים, שעורה וארז לזריעה; בקצרה, כל אשר בקשו, לבד נשק וחמרי־יריה.
ויחיו כן בבדידותם כששה ירחים, ויקצרו את קצירם הראשון, אף כי כמות התבואה היתה מעטה, כי חלקת השדה אשר זרעו היתה קטנה, מפני העבודה הרבה אשר על ידיהם, בהיותם אנוסים לעבוד לבדם את כל אדמתם. ובבואם להתקין להם לוחות וסירים ודומיהם, ולא ידעו את המלאכה ולא יכלו לעשות להם דבר; ובהגיע ימות הגשמים ולא היתה להם מערה בתוך האדמה, לא יכלו לשמור על גרעיניהם כי יהיו יבשים, וסכנה גדולה נשקפה להם להשחת. והדבר הזה דכא אותם עד מאד; ויבואו ויתחננו אל הספרדים, כי יעמדו להם בצרתם, וישמעו להם, ויושיעום בנפש חפצה. בארבעה ימים חצבו למענם מערה בצלע ההר, גדולה דיה להכיל את כל דגנם ועוד חפצים, אשר ישחתו בגשם; אך המקום הזה דל היה לעומת מקומי, ביחוד בתבניתו אשר היתה לו אחרי־כן, כי הספרדים הרחיבוהו מאד, ויוסיפו עליו חדרים חדשים.
כשלשת רבעי שנה אחרי המריבה הזאת חמדו להם הפוחזים האלה לצון חדש, אשר הביא עליהם אחרי תעלוליהם הראשונים רעה רבה, ולא חסר הרבה, כי יביאו חרבן והרס לכל המושבה. שלשת השֻתפים החדשים עיפו, כנראה, מחיי העבודה אשר חיו, ומאין להם תקוה להיטיב את מצבם באה מחשבה בלבם, כי ינסו לבוא אל היבשה, אשר משם באו הפראים, אולי יצליחו לקחת שבוים מספר מבין תושבי הארצות האל, ולהביאם הביתה, למען יעשו להם את עבודתם הקשה.
המחשבה הזאת לא היתה כה נבערה, לולי הרחיקו לכת במועצותיהם; אך הם לא עשו ולא יעצו דבר מבלי אשר תהיה רעה במחשבתם או במעשה; אך אם באתי לחוות את דעתי אגיד, כי מאלהים יצא הדבר; כי אם לא נאבה להודות בעֹנֶש גלוי הבא להִפרע מן האדם על חטאים גלויים, איכה נוכל להשלים בין המאורעות וצדקת האלהים? אין תפונה, כי רק הנקמה על חָטאם במרד ובגזל הביאתם לידי מצבם. והם לא הראו כל אות חרטה על פשעם, ויוסיפו תעלולים חדשים על הראשונים, ובאכזריותם הפרוצה בקשו לפצוע עבד, יען לא עשה, או לא יכל להבין, את אשר צווהו; וגם פצוע פצעוהו קשה, ויעשוהו לבעל־מום לכל ימי חייו, ובמקום אשר לא נמצא כל רופא וכל רפואה לרפאותו; ורע מזה, מזמת הרצח, או נכון מזה, הרצח במזמה, כי כן אמנם היתה תכניתם, אשר תִכנו ויחליטו כלם, לרצוח את הספרדים בצדיה, ובעת אשר יישנו את שנתם.
פרק ל"ה: הָאַנְגְּלִים הַמַּמְרִים נֶעֶלְמוּ מִן הָאִי. – הֵם שָׁבִים עִם פְּרָאִים אֲשֶׁר לָקְחוּ בַשֶּׁבִי. – לוֹקְחִים לָהֶם אֶת הַנְּקֵבוֹת לְנָשִׁים. – פְּרָאִים בָּאִים.
אך טוב כי אחדל מדברי חֵקר ואשוב אל עצם הספור. – שלשת הבחורים ירדו בבקר לא עבות אחד אל הספרדים, ויבקשו ברב ענוה, כי יתנו להם רשות לדבר אליהם דבר. והספרדים נאותו בחפץ לב לשמוע מה בפיהם; וזה היה הדבר: נָבול נבלו לחיות בדרך אשר חיו עד עתה; וגם אינם מהירים בידיהם למדי להתקין להם את צרכיהם, ואם לא תִנתן להם עזרה וָמֵתו. אך אם יתנום הספרדים לקחת אחת הצנות, אשר באו בהן, וסִפקום בנשק ובחמרי־מלחמה די הצרך, לפי הבנתם, והלכו אל היבשה לנסות שם את מזלם, ובכן יסירו מעליהם את עול פרנסתם.
הספרדים שמחו על יכלתם להפָּטר מהם כן, אך תאר תארו לפניהם בנחת את הסכנה והכליון הצפויים להם בדרכם זאת; ויספרו להם על כל המצוקות אשר נשאו במקום ההוא, והם יכולים להגיד להם גם בלי כל רוח נבואה, כי מות ורצח לפניהם, ויגידו להם כי ישיתו אל לבם.
אך האנשים ענו באֹמץ, כי בהִשָארם פה מות ימותו, כי לא יוכלו וגם לא יחפצו לעבוד, ושם יוכלו למות רק מרעב; ואם יֵרָצחו ובא קצם באחת; גם אין להם נשים או ילדים, אשר יילילו אחריהם; בקצרה, הם עמדו על דעתם בתקף, ויודיעו, כי גמרו ללכת, בין אם יתנו להם נשק או לא.
והספרדים אמרו להם ברב חן, אשר אם כן החליטו ללכת אל ילכו כאנשים ערומים, ומבלי כל יכלת לעמוד על נפשם; ואף כי קשה להם לחשוך מנשקם, מאין בידם די להם לבדם, בכל־זאת יתנו על ידם שני רובים, אקדח ומאכלת, לבד גרזן לכל איש, וזה, לדעתם, יספיק להם. בקצרה, הם קבלו את ההצעה; ויאפו להם לחם די מחיתם משך חדש ימים, ויתנו להם בשר־עזים, ככל אשר יוכלו לאכול בעודו חי, וסל גדול מלא צמוקים יבשים, סיר מים חיים וגדי־עזים רך וחי, ויצאו חוצץ בצנה למען הפליג בים, אשר רחבו היה למצער ארבעים מיל.
הסירה היתה אמנם רחבת־ידים, ודי־מקום בה לשאת ברוָחה חמשה עשר או עשרים איש, אך גדולה היתה, מאשר יוכלו להנהיג בידיהם; ואולם בהיות הרוח צלחה, ושפל־המים ממהר לפניהם, וישוטו היטב. ויעשו תרן ממוט ארוך, ומפרש עשו מארבעה עורות עזים יבשים, אשר תפרו או חברו יחד, ויפליגו שמחים וטובי־לב. הספרדים קראו אחריהם: „דרך צלחה!“ ואיש מהם לא חשב כי ישוב לראותם עוד.
ויהי אחרי לכתם, וידברו הספרדים איש אל רעהו, ואל שני האנגלים הישרים אשר נשארו עמהם, ערב ובקר על חייהם, אשר היו שקטים ונוחים מאז הלכו שלשת הפוחזים ההם; ולא יכלו לדמות במחשבתם, כי יש יום והם ישובו אליהם. והנה, ראה! אחרי שנים ועשרים יום, בהיות אחד האנגלים בחוץ, לרגלי עבודתו בשדהו, וירא שלשה אנשים חסונים הולכים לקראתו מרחוק, ורובים על כתפיהם.
ויברח האנגלי, כמו רוח רעה בעתתהו, ויבוא לפני המושל נבהל ונבוך, ויגד לו, כי כלם אבודים היום, יען כי נראו זרים באי, אך אין ביכלתו להגיד מי הם. ויחשבו הספרדים רגע, ויאמרו לו: „איכה זה אין ביכלתך להגיד מי? אל נכון, המה הפראים“. – „לא, לא“, ענה האנגלי, „המה אנשים לבושים ונשק בידיהם“. – „למה, אפוא“, אמר הספרדי, „כה תבהל ברוחך? אם לא פראים הם, אל נכון המה ידידים; כי אין איש נוצרי, אשר לא יבקש להיטיב עמנו“.
עוד הם מתוכחים, ויבואו שלשת האנגלים, ויעמדו מחוץ ליער, אשר נִטע מקרוב, ויקראו להם בקול; ויכירו את קולותיהם מיד, וכה תַם כל הפלא. אך עתה שמו לב לדעת, מה הוא הדבר אשר קרם, ומה המריצם לשוב.
ויביאו מהרה את האנשים הביתה, וישאלום איפה היו ומה עשו בדרכם; ויתנו לפניהם את פרשת נסיעתם במלים מעטות, לאמר: השג השיגו את היבשה מקץ יומים; אך בראותם כי עַם הארץ נבהלו לבוא אל החוף, ויכינו את קשתותיהם וחציהם להלחם בהם, ולא העזו לעלות על היבשה, ויוסיפו לשוט צפונה, שש או שבע שעות, עד כי הגיעו אל מרחב ים, ושם התבוננו, כי הארץ אשר נראתה לעיניהם מעל אִיֵנו לא היתה היבשה, כי־אם אי אחר; ובבואם כן אל תוך הים ויראו עוד אי אחר לימינם, צפונה, אך מעט יותר מערבה; ובגמרם בלבם לעלות באחד המקומות, ויחתרו אל אחד האיים אשר כן במערב, ויעלו ברמה על היבשה: והעם אשר נמצא שם נהג בנמוס ובידידות; וגם נתנו להם מזון ומעט בשר מיֻבש, ויהיו אנשים להתרועע; והנשים עם הגברים ששו לספק להם כל דבר, אשר יכלו להשיג למענם לאכילה, וישאוהו אליהם דרך ארוכה על ראשיהם.
ויתמהמהו שם ארבעה ימים, וישאלום באותות ככל אשר יכלו, מי המה האנשים אשר יֵשבו פה, ומי שם; ויספרו להם על־אדות פריצי־עמים נוראים, אשר ישכנו כמעט מכל עבר, וכפי אשר הצליחו להראותם באותות, הסכינו לאכול בשר־אדם. אך לא כן הם עצמם, אמרו, כי הם לא ישלחו שִנם בבשר גבר או אשה בלתי אם לקחום בקְרָב; ואז, הוסיפו, יעשו חג גדול ויאכלו את אסיריהם.
וישאלום האנגלים, מתי היה להם חג כזה; ויגידו להם, לפני שני ירחים, בערך; בהראותם על הירח ועל שתי אצבעות; ולמלכם יש עתה מאתים אסיר, אשר לקח במלחמה, ופַטם יפטמום למען יהיו שמֵנים לחג הבא. האנגלים התאוו תאוה לראות את השבויים ההם; אך הפראים שגו, וידַמו כי אורחיהם יתאוו, אשר יתנו להם אחדים לאכלה; וירמזו להם אל מערב השמש ואחרי־כן אל מזרח, ובזה כִוְנו, כי מחר עם זריחת השמש יביאו להם אחדים. ואמנם למחרת הבקר הביאו להם חמש נשים ואחד עשר גברים, ויתנום אל האנגלים לקחת אתם בדרכם, כאשר נביא אנחנו המון פרים ופרות לעיר נמל לכלכל אניה.
אף כי הבחורים היו רעים ואכזרים בביתם, הנה נהפכו מעיהם בקרבם בראותם במחזה הזה, ולא ידעו מה לעשות. אם ימאנו לקבל את השבויים, והעטו חרפה גדולה על עם־הפראים, ומה לעשות בהם לא ידעו. אך אחרי החליפם דברים מעטים החליטו לקבלם מידם; ותמורתם נתנו לפראים, אשר הביאום אליהם, אחד מגרזניהם, מפתח נושן, סכין ושבעה כדורי־רובה. ואף כי לא הבינו הפראים למה ישמשו כל אלה, שָשו עליהם כעל שלל רב; ובאָסרם אחרי־כן את ידי היצורים המסכנים לאחוריהם, סחבום להביאם בתוך הסירה מתנה לאנשינו.
על האנגלים היה למהר ולהפליג מיד, כי אחרי תֵת להם הפראים את המתנה היקרה הזאת, אל־נכון חִכו לראותם נגשים לעבודה: כי יזבחו שנים או שלשה מהם בעלות השחר, ואולי גם אמרו, אשר יזמינו את הנותנים לארוחת הצהרים. אך הם נפרדו מהם בכל אותות הכבוד והתודות, כאשר יתכן בין אנשים, אשר לא יבינו איש את שפת רעהו, ויצאו בסירתם לשוב אל האי הראשון; ובבואם שמה פִתחו שמונה מאסיריהם, כי היו רבים מכפי צרכם.
ובעת נסיעתם בקשו לבוא בדברים עם אסיריהם, אך לא יכלו להבינם דבר; בכל פעם מדי נסותם לדבר אליהם, לתת להם אות או לעשות דבר בגללם, עוררו בהם את המחשבה, כי הולכים המה לקחת את נפשם. אז פתחו את אסוריהם, אך היצורים המסכנים הקימו קול צעקה, ביחוד הנשים, כמו הגיעו הסכינים אל צואריהם, באמרם, כי פִתחום למען טָבחם. אם נתנו להם אֹכל מה, ויחרדו כבראשונה, בחשבם, כי יאכילום למען לא ירָזה משמנם ואז לא יצליחו לטבח. אם האריכו להביט בפני האחד, ויחשוב האחד, כי יתבוננו בו לראות, אם שמן הוא וטוב להיות טבוח ראשונה; וגם אחרי אשר הביאום אל האי, ויחלו לנהוג בהם רכות ולהיטיב עמהם, עוד חכו יום יום להיות לאדוניהם החדשים ארוחה לצהרים או לערב.
ויהי כספר שלשת הנודדים האלה את כל פרשת מסעם, וישאלום הספרדים, איה איפוא עתה משפחתם החדשה? וכאשר הוגד להם, כי הֹעֲלו על החוף וכי הושמו באחד מאהליהם, ועתה הנה זה באו לבקש דבר אכל בעבורם, ויחליטו כלם (הספרדים) ושני האנגלים הנותרים, לאמר, כל יושבי האי, לרדת שמה ולראותם; ויעשו כן, ואבי ששת הולך עמהם.
בבאם אל האהל מצאו את כלם יושבים כפותים, כי בהעלותם אותם על החוף כפתו את ידיהם, מיראתם פן יקחו את הסירה ונמלטו בה; וכן ישבו שם כלם ערמים: שלשה גברים, בחורים חֲסֻנים ונחמדים למראה, טובי רואי, אבריהם ישרים ואמיצים, ושנותיהם שלשים, או חמש ושלשים; וחמש נשים, אשר שתים מהן היו כבנות שלשים או ארבעים, ועוד שתים אחרות לא גדולות מבנות עשרים וארבע או חמש, והחמישית נערה גבוהה ונחמדה, כבת שש עשרה או שבע עשרה. הנשים היו בריות נעימות ונחמדות, הן בתאר הן במראה, אך עורן כהה; ושתים מהן, לו היה עור בשרן לבן, ונחשבו נשים יפות מאד גם בלונדון הבירה, כי תנועותיהן היו נעימות ומלאות־חן והנהגתן בענוה רבה, ביחוד אחרי אשר הָלבשו, אף כי צריך להודות, אשר מלבושן היה דל מאד.
והמראה הזה היה מעט מוזר בעיני הספרדים, אשר היו אנשים בעלי נמוס והנהגה מפארה, שקטים ומתונים וטובי־טעם, אשר לא ראיתי בחיי מָשלם; וביחוד היתה רבה ענותם, כאשר יתברר בהמשך הדברים. הם השתאו איש אל אָחיו, בראותם שלשה גברים ערמים ונשים חיות ערמות גם הן, כלם כפותים ומצבם רע מאין כמוהו, כי בכל רגע חכו בחרדה לבוא רוצחיהם, אשר יסחבום ורצצו את ראשיהם ואחרי־כן יאָכלו, כעגלים הנשחטים להכין מהם מטעמים.
ויגידו ראשית כל להודי הזקן, הוא אבי ששת, לבוא אליהם ולראות אולי ימצא ביניהם איש מודע לו, ואולי גם יבין מעט משפתם. הזקן נכנס ויבט, ויתבונן, אך לא ידע איש מהם; וגם איש מהם לא הבין מלה מכל אשר דבר אליהם, או אות מכל אשר עשה לפניהם, לבד אחת הנשים. וזה היה די בעבור הרגיעם ולהגיד להם, כי האנשים אשר נפלו בידיהם המה נוצרים; כי בשר אנשים ונשים תועבה היא להם, וכי יכולים הם להיות בטוחים אשר לא יהרגום. ויהי אך הוגד להם כן, ותצלח עליהם שמחה גדולה, ויעשו עוָיות משֻנות, כה וכה, אשר אין לתאר; כי היו, כנראה, בני עמים שונים.
ויצוו על האשה, אשר היתה המליץ בינותם, לשאלם אם נאותים הם להיות משרתים, ולעבוד בגלל האנשים, אשר לקחום מידי שוביהם להצילם ממות. אז פתחו כלם ברקוד, ומיד החלו להניף חפץ זה או משנהו, מאשר היו מונחים שם, לשאתו בכתפם, להודיע כי חפצים הם לעבוד.
כראות המושל, כי הנשים אשר ביניהם תוכלנה להביא לידי תגרות, ואולי גם לשפיכת דמים, וישאל, אפוא, את שלשת הגברים מה ידמו לעשות בנשים האלו, האם יאמרו לקחתן להם לשפחות או לנשים? וישב אחד האנגלים תשובה עזה ונמהרה, כי תהיינה להם גם לשפחות וגם לנשים. אז יענה המושל: „אין רצוני להניאכם מעשות בזה כלבכם; רק אחת חשבתי לנכון, אותה אבקש מידכם, ובטוח אני כי כלכם תסכימו, אשר אם יקח איש מכם אחת הנשים האלה, ולא יתעמר בה לשלחנה כל ימי שבתו פה“. והדברים היו כנים בעיני כלם, ויסכימו להם מיד.
אחרי־כן שאלו האנגלים את הספרדים, אם גם הם יחפצו לקחת להם מן הנשים? אך כלם ענו, לא; מהם אמרו, אשר יש להם נשים בספרד, ומהם אמרו, כי לא יאהבון נשים, אשר לא נוצריות הן; וכן הודיעו כלם פה אחד, כי לא יחפצו גם באחת מהן. אבל חמשת האנגלים לקחו להם איש איש אשה אחת; ובזה קבלו חייהם צורה חדשה; כי הספרדים ואבי ששת גרו במעוני הישן, אשר הרחיבוהו הרבה מבפנים. ושלשת העבדים, אשר לוקחו במלחמה האחרונה עם הפראים, ישבו אתם; והם עבדו את רוב אדמת המושבה, ויעזרום בכל עבודה, לפי יכלתם ולפי הצרך.
אך המפליא מכל הוא, אשר חמשה בחורים רעים וממרים כאלה יכלו להשלים בדבר הנשים, ולא בחרו שנים באשה אחת, ביחוד, בראותם כי שתים או שלש מהן נעימות לאין ערוך מחברותיהן. ואולם הם אחזו בדרך טובה למנוע ריב אחים, בשימם את חמש הנשים באהל אחד לבד, והם באו כלם באהל השני, ויפילו שם גורל ביניהם, מי יהיה הבוחר ראשונה.
וזה אשר עלה בגורלו לבחור ראשונה, בא לבדו אל האהל, אשר שם ישבו היצורים הערומים, ויקח אחת אשר בחר; ונכון להעיר, כי האיש שבחר ראשונה, לקח לו את האשה אשר נחשבה רעת־המראה והזקנה בין כל החמש; ויהי הדבר לשמחת לב הנותרים; וגם הספרדים צחקו על זאת: אך הוא היה נבון מכלם, כי בקש גם עבודה וחריצות, והיא אמנם עלתה באלה אחרי־כן על כלנה.
כראות הנשים המסכנות, כי מוּשָבות הן כן בשורה, והן נלקחות אחת אחת, ויאחזן שנית הפחד, ותחשובנה נאמנה, כי לקוחות הן להיות למאכל לשוביהן. ועל־כן בבוא המלח האנגלי לקחת אחת מהן, ותרמנה כלן קול יללה, ותִתָלינה בה ותפָרדנה ממנה באנחות־כאב ובאהבה רבה, אשר המראה יכל להמיס לב־אבן. והאנגלים לא יכלו לשַדלן, כי אינם הולכים לרצחן נפש, עד כי הביאו את הזקן, הוא אבי ששת, והוא הצליח להודיען, כי חמשת הגברים, אשר לקחון אחת אחת, בחרו בהן להיות להם לנשים.
ככלותם לבחר, ופחד הנשים עבר מעט, ויגשו האנשים לעבודה, והספרדים עזרו על ידם; ויבנו במשך שעות מספר לכל אחד מהם בית או אהל חדש, לשבת בו לבד; כי אהליהם הראשונים היו מלאים מכשיריהם, כלי ביתם ומכָלתם. שלשת הרעים הרחיקו להאהיל, והישרים אחריהם; אך אלה ואלה ישבו על חוף־האי הצפוני, ויחיו לבד כמשפטם עד הלום. וכן נושב איי בשלשה מקומות; ונכון מאתי להגיד, כי הונח יסוד לבנין שלש ערים.
ופה ראוי ונכון להעיר, כי לפי הנהוג בחיים (מה כִונה חכמת ההשגחה בסדרי עולם כאלה, נבצר ממני להגיד) עלו בגורל שני הבחורים הטובים שתי הנשים הרעות מכלן; ושלשת החטאים, אשר להם יאתה תליה, ואשר לא צלחו לכל ולא נבראו לא לטובת עצמם ולא לטובת זולתם, המה זכו בשלש נשים נבונות, חרוצות ומסורות. אין זאת אומרת, כי שתי הנשים הראשונות היו רעות באָפין או בתכונת־רוחן, כי כל החמש גם יחד היו בריות קשובות, שקטות, ענוות ונכנעות, כשפחות ולא כנשים; אך חפצתי להגיד, כי הן לא היו מהירות ונבונות, או חרוצות ונקיות כיתרן.
עוד עלי להעיר, לשבח החריצות מזה ולגנות העצלה, ההתרפות ורוח הבטלה מזה, כי בבואי אל המקום, ואראה את כל הבנינים, הנטיעות ומשק המושבים הקטנים, נוכחתי אשר השנים עלו על השלשה לאין דמיון. אמנם גם שניהם עבדו להם חלקות אדמה, אשר תספקנה לעשות להם דגן די צרכם, כי, לפי אשר הוריתים, אין כל טעם לזרוע יותר מכפי הצרך; אך בסקירה ראשונה יכל הרואה להכיר בהבדל העבודה, הנטיעה, הסיָגים וכל דבר אשר עשו.
שני האנגלים נטעו מסביב לאהליהם עצים רבים לאין ספור, ובבואך שמה ולא ראית דבר זולת יער; אמנם נחרב מושבם פעמים, פעם בידי אחיהם בני־ארצם, ופעם בידי האויב, כאשר יסֻפר במקומו, אך הם שבו לנטוע, ויהי הכל משגשג ופורח על סביבם. הם נטעו שרוקי־גפנים בשורות, ויטפלו בהם ככורמים, אף כי לא ראו כרם מעודם; וברב חריצותם הבשילו גפניהם אשכלות להתפאר. כמו כן מצאו להם מקום־סתר בעבי היערות; ואם גם לא מצאו שם מערה טבעית, כאשר מצאתי לי אנכי, הנה בעמל ידים בלי־חשך חפרו להם כזאת, ובכלות אליהם הרעה מלטו שמה את נשיהם ואת ילדיהם, אשר איש לא יכל למצאם שם. ובנָעצם המון מטות ועמודים ממין העץ, אשר ימהר לצמוח, ויָסֹבו בעד היער אשר לא יעבר, זולתי במקומות ספורים, אשר היו מטפסים בסֻלם לעבור החוצה, ואחרי כן שבו בנתיבות, אשר איש בלעדיהם לא ידעם.
ואולם שלשת הנבלים, אשר בצדק אכַנם כן, אף כי שפרו מדותיהם מעת שבתם על אדמתם, וישַנו ממנהגם, ולא היו עוד מרדפי תגרות, כי גם לא היה להם פתחון־פה; אך אחת מבנות־הלויה אשר לרוח־ההשחתה לא עזבתם לעולם, והיא הגאוה. אמת נכון הדבר, כי חִיו דגן ועשו משוכות לחלקותיהם, אך מה נמלצו עליהם דברי שלמה המלך: „עַל שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי… וְהִנֵּה עָלָה כֻּלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים“; כי בבוא הספרדים לראות בתבואתם, מצאו את הגדר פרוצה, ועזי־הבר באות בפרצים ולוחכות את הדגן. מעת לעת אולי תחבו בפרץ שיח יבש, אך הדבר הועיל, כסגור איש את דלת האורוה אחרי הִגָנב הסוס; ואולם בשאתם את עיניהם אל מושב השנים הנותרים, ויראו את החריצות וההצלחה בכל מעשי ידם; ובכל דגנם לא נראה עשב שוטה, ולא נבעה פרץ במשוכתם; וגם הם אִמתו את דברי החכם האחרים: „יַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר“; כי הכל שש לצמוח ולשגשג, והברכה היתה בבית ובחוץ; בהמתם המאֻלפה רבה מאשר לחבריהם, ובביתם שפעת כלים וכל חפץ, וגם שמחה ושעשועים למכביר.
אמת הדבר, כי נשי השלשה היו מהירות ונקיות מאד בבית פנימה, ותלמדנה אל דרכי האנגלים במשק ובבשול מאחד האנגלים הנותרים, אשר היה, כמסֻפר, טַבח באניה, וגם ידעו להכין מטעמים לבעליהן, כאשר אהבו, בעוד אשר האחרות לא השכילו ללמוד את החכמה הזאת, והבעל, הוא המלח־הטבח, בשל בעצמו. ואולם בעליהן היו משוטטים תמיד על פני חוץ, ויבקשו ביצי צב, ויצודו דגים וצפרים; בקצרה, הם עשו כל דבר, זולת עבודה; וגם אכלו מפרי מעשיהם. החרוצים חיו בטוב ובנעימים, והעצלים חיו בעמל ובמסכנות; וכן, אדַמה, יקרה את כלל בני האדם.
ועתה הגעתי לספר על־אדות מקרה, אשר היה שונה מכל אשר קרה קודם, גם אותם וגם אותי; וזה הדבר: באחד הימים, השכם בבקר, באו אל החוף חמש או שש סירות נושאות הודים, או פראים, קרא להם כאשר תקרא; ואין שפק כי באו הפעם כמנהגם תמיד, לכרות על אסיריהם; אך הדבר היה כה רגיל בעיני הספרדים, וגם בעיני אנשינו, אשר לא הרבו לשים אליו לב, כאשר עשיתי אני; ורק בדעתם מתוך הנסיון, כי רק דרך אחת לפניהם, והיא להסתר בגבולם, ואם רק לא יראום הפראים, והלכו להם כלעמת שבאו, אחרי אשר עשו את מעשיהם, מאין להם כל מושג על דבר מציאות אנשים באי הזה. והנה בדעתם זאת, לא היה עליהם לעשות דבר, כי אם להודיע לשלשת המושבים, כי ישבו בבתיהם ולא יֵרָאו, ורק צופה יעמידו במקום נאות, אשר יודיעם בהפליג הסירות שנית בים.
הדבר הזה היה בלתי שפק נכון מאד; אך קרה מקרה אשר סִכל את כל התחבולות האלו, ולפראים נודע כי אכן ישנם תושבים במקום הזה; והדבר הה הביא לאחרונה חורבן כמעט על כל המושבה. אחרי אשר הפליגו הסירות עם הפראים, הציצו הספרדים שנית חוצה; ואחדים מהם לא יכלו למשול ברוחם, וילכו אל המקום, אשר שם חנו, לראות מה היו מעשיהם שם. וימצאו שם, לגודל הפתעתם, שלשה פראים עזובים, שוכבים בתרדמה עמֻקה על הארץ.
הספרדים נבהלו ממראה עיניהם, ויהיו אובדי־עצות, ולא ידעו את המעשה אשר יעשון. והספרדי המושל היה אז במקרה עמהם, וישאלו לעצתו, אך גם הוא הודה כי אבדה ממנו עצה הפעם. אם יאמרו לקחתם לעבדים, הנה יש להם רב בלעדיהם; ואם להרגם, אין גם אחד ביניהם, אשר יאבה לעשות זאת. המושל הספרדי אמר לי, כי הם לא יכלו להשלים עם הרעיון, אשר ידיהם תשפוכנה דם נקיים; ואשר להם, הנה היצורים המסכנים ההם גם לא עשו להם כל רע, לא גזלו כל דבר מאשר להם, ולפי דעתו לא היתה הם הצדקה לקחת את נפשם. ופה המקום להעיר, לתהלת הספרדים, תהיינה השמועות על־אדות אכזריות הספרדים במכסיקו ובפרו אשר תהיינה, אני לא פגשתי מימי שבעה עשר איש ביחד, יהיו בני איזה עם שיהיו, בארץ נכר, אשר יהיו כה מצניעי־לכת, מתונים, ישרים, טובי־מזג וגם מנֻמסים כספרדים האלה; ואשר לאכזריות הנה לא היה שמץ ממדה זאת בכל טבעם: לא קשיות־לב, לא גאות־זדון ולא כל תאוה נמבזה; ונהפוך הוא, כי היו כלם אנשי־חיל ואמיצי־לב להלל. את טוב־מזגם וארך־רוחם הכרנו בשאתם בדומיה את תעלולי שלשת האנגלים, וצדקתם וישרת־לבם ראינו בענין הפראים, כמספר. אחרי אשר נועצו ביניהם שעה קלה החליטו, כי יחכו עוד מעט בהֵחבא, עד אם הלכו להם שלשת הפראים ההם. אך הנה נתן הספרדי המושל אל לבו, כי לשלשת הפראים לא היתה סירה; ואם יתנום לשוטט על־פני האי, אל־נכון יגלו את עִקבות התושבים; ובכן יהיו אבודים. ועל־כן שבו על עקבותם, והבחורים עודם סרוחים הוזים בשנתם, ויחליטו להעירם ולקחתם בשבי; וכן עשו. היצורים המסכנים נבהלו מאד, כאשר נאחזו פתאם ביד ונאסרו; וייראו כמו הנשים, כי יקחום לטבחם ולאכל את בשרם: כי דַמֵה ידמו האנשים האלה, אשר כל העולם יעשה כמוהם לאכול בשר אדם; אך עד מהרה הרגיעו הספרדים את רוחם ויקחום עמהם.
ולאשרם היה הדבר, אשר לא לקחום הביתה אל מצודתם, לאמר, אל ביתי אשר בצלע הגבעה; כי אם ראשונה הביאום אל בית־הקיץ, אשר שם היה עקר עבודתם בשדה, תרבות העזים, גדול הדגן וכו', ואחרי־כן העבירום אל מושב שני האנגלים.
פה נִתנה להם עבודה, אף כי לא רב היה אשר יכלו לתת להם. והנה, מתוך אשר התרפו בשמירתם, או כי אמרו אשר הבחורים לא ישכילו למצוא מפלט, לא אדע אל נכון, אך אחד מהם נמלט, ובבואו בסבך היערות, לא נודעו עקבותיו עוד לעולם.
ויהי להם יסוד נכון לשער, כי האיש נמלט לביתו בסירות או בצנות, אשר הביאו פראים אל האי אחרי שלשה או ארבעה שבועות; ואחרי חגגם את חג־דמיהם כמשפט הלכו כתם יומים. המחשבה הזאת בעתתם יום יום; כי הַעלה העלו במחשבתם, אף אמנם לא בלי יסוד, אשר אם יגיע הבחור ההוא בשלום אל אחיו, וספר לפניהם, כי הִמצא ימצאו אנשים תושבים באי, וגם כי מעטים ודלים הם; אף כי לא הוגד לו מעולם, כאשר ספרתי מקדם, ולאשרם היה הדבר, כמה היה מספרם שם, ואיפה ישכנו; וגם מעודו לא ראה ולא שמע את ירית אחד מרוביהם; וגם לא הראו לו אחד ממחבואיהם: המערה אשר בעמק, או המסתור החדש אשר חפרו שני האנגלים, וכדומה.
אך כעבור שני ירחים נוכחו לדעת, כי אמנם גִלה הבחור את מצפוניהם לבני־עמו, כי באו שש סירות וכל סירה נושאה שבעה, שמונה או עשרה פראים; ובשוטם לאֹרך החוף הצפוני אשר לאי, והם לא הסכינו לבוא שמה עד היום ההוא, ויעגנו כשעה אחרי עלות השמש במקום נוח לעלות, הרחק כמיל ממושב שני האנגלים אשר שמה היה אסור הפליט. ולפי דברי המושל הספרדי, לו היו שם בעת ההיא כלם, לא היה הנזק כה רב, כי איש מהם לא היה נמלט מידיהם; אך לא כן היה הפעם, ובהיותם שנים נגד חמשים ותהי ידם על התחתונה. אך לאָשרם ראו אותם השנים עוד בשוטם במרחק מיל בתוך הים, כשעה לפני הגיעם אל החוף; והיות כי עגנו כמיל מאהליהם, לא יכלו להקדים ולבוא שמה לפניהם. ועתה בדעתם ברור, כי הבחור הפליט בגד בהם, וימהרו ראשית כל לאסור את שני העבדים הנשארים, ויגידו לשנים משלשת הגברים, אשר הובאו יחד עם הנשים (והם בחנום וימצאום נאמנים עמהם עד מאד), כי יובילום יחד עם שתי נשיהם, וכל דבר אשר יוכלו לשאת עמהם, אל מחבואיהם בתוך היערות, אשר הזכרתים למעלה, ושם יאסרו את ידי שני הבחורים ורגליהם, עד אם הודיעום דבר.
אחרי־כן בראותם, כי כל הפראים עלו על היבשה, וגם שות שתו ישר אליהם, ויפתחו את גדרותיהם, אשר שם היו עזי־החלב, וישלחו את כלן; ויתנו את עזיהן כי תפשוטנה על־פני היערות, באשר תחפוצנה, למען יחשבו הפראים, כי חיות־בר הן; אך הפוחז אשר בא עמהם היה עָרום מאד, ויספר להם הכל; כי הם עלו יש לבוא אליהם.
אחרי אשר שני האנשים הנבהלים מִלטו כן את נשיהם ואת רכושם, שלחו את העבד האחר, אשר נשאר אתם מן השלשה אשר באו עם הנשים, כי ימהר אל הספרדים להודיעם את דבר מבוכתם, ויבקשו כי יחישו להם עזרה; ובינתים לקחו את רוביהם וכל חמרי־הנשק, אשר נמצאו תחת ידיהם, ויסוגו אל תוך היערות, אל המקום אשר שמה הובאו נשיהם; והם עומדים מרחוק לראות אי זה הדרך פנו הפראים.
הם לא הרחיקו, ויראו ממקום נִשְפֶּה את גדוד אויביהם הקטן הולך לעלות ישר אל מושבם; וכעבור רגע ראו את אהליהם וכל מִשקם עולים בלהבה, לדאבון־לבם ולחרדתם; כי האבדה היתה גדולה, אשר לא תחזור, למצער עת רבה. עוד רגעים מספר נשארו על עָמדם, עד ראותם את הפראים נטושים כחיתו־יער על כל הסביבה ופושטים על כל מקום, אשר קוו למצוא שם שלל; וביחוד בקשו את האנשים, אשר עתה היה ברור כצהרים, כי הוגד להם על דבר מציאותם.
כראות שני האנגלים כן, ובחשבם כי המקום אשר עמדו שם איננו בטוח למדי, כי יתכן אשר אחד הפראים יגיע שמה בדרך הזאת, או כי יבואו רבים יחד, וימצאו לנכון להסוג עוד כחצי מיל; כי אָמר אמרו, ואמנם כאשר דִמו כן היה, כי ככל אשר ירחיקו הפראים בלכתם, כן יצערו מהיות יחדו.
פרק ל"ו: רַבִּים מֵהַפְּרָאִים נוֹפְלִים חֲלָלִים; – הַשְׂרִידִים עוֹזְבִים אֶת הָאִי. – הֵם בָּאִים אַחֲרֵי־כֵן בְּצִי גָדוֹל. – מַעֲרָכָה כְּבֵדָה. – הַפְּרָאִים נֻצְּחוּ וְהַשָּלוֹם הוּשַׁב עַל כַּנּוֹ.
אחרי־כן עמדו במבוא סבך יער עָבֹת, וימצאו שם מצבת־עץ עתיקה, והיא נבובה ומקום בה רב; ויבואו בתוך העץ הזה, ויאמרו לעמוד ולראות איך יפול דבר. הם לא האריכו לעמוד שם, והנה הופיעו לעיניהם שני פראים רָצים בדרך הזאת, כמו כבר נודע להם איפה אויביהם והם באים לתקפם; ולא הרחק מאחריהם ראו באים עוד שלשה אחרים, ועוד חמשה אחריהם, כלם עולים בדרך אחת. לבד אלה ראו עוד כשבעה או שמונה רצים בדרך אחרת מרחוק; בקצרה, הם רצו בשבעה דרכים, כאשר יעשון המשחקים אשר ירוצצון במשחקם.
המסכנים היו עתה במבוכה גדולה, ולא ידעו אם טוב להם לעמוד על עָמדם, או כי ינוסו על נפשם; אך אחרי הִוָעצם מעט ביניהם העלו, אשר אם הפראים יפוצו כן על פני האי, לפני הגיע עזרה, יוכל היות כי ימצאו את סִתְרָם ביער, ואז כלם אבודים; ויחליטו, אפוא, לפגשם פה; ואם רבים הם ולא יוכלו להלחם אליהם, ועלו על ראש העץ, ומשם יוכלו בלתי שפק להגן על עצמם בנשקם, אם גם כל הפראים, אשר עלו על האי, כחמשים במספר, יתקפום כאחד.
אחרי החליטם כן שאל האחד, אם עליהם לירות בשנים הראשונים, או טוב כי יחכו לשלשה, ותקפו את האמצעים, וכן יפסיקו בין השנים ובין החמשה הבאים; לקץ החליטו לתת את השנים כי יעברו, עד כי יראום בתוך העץ ובאו לתקפם. ושני הפראים הראשונים עוד חִזקום בהחלטתם זאת, כי פנו מעט מעליהם אל עבר יער אחר; ואולם השלשה והחמשה אשר רצו אחריהם, באו ישר אל העץ, כמו יָדֹע ידעו אשר האנגלים מסתתרים שם. ויהי בראותם אותם באים ישר אליהם, ויאמרו לפגע בהם בשורה כדרך בואם; ובגמרם לירות רק אחד בפעם, אולי תפיל יריָה אחת את שלשתם; ולזה שם האיש, אשר נטל עליו לירות, שלשה או ארבעה כדורים בתוך רובהו; ובהיות לפניו חור־קליעה טוב בפרצת העץ, ויכונן בטח, והוא לא נִרְאָה, ויתמהמה עד קרבם אל העץ כחמשים אמה, למען יקלע ולא יחטיא.
ויהי בחַכותם כן, והפראים הולכים ומתקרבים, ויראו ברור, כי אחד מן השלשה היה הפרא הפליט, אשר ברח אז ממושבם, ושניהם הכירוהו היטב, ויגמרו ביניהם, כי הוא לא ימלט מידיהם; ויעמוד גם השני הָכֵן עם רובהו, אשר אם לא יפול ביריה הראשונה, ופגע בו בשניה. אך הראשון יקלע אל השערה ולא יחטיא; וברוץ הפראים קרובים איש אחרי רעהו בשורה אחת, וישלח בהם את אש רובהו, ויַפֵל שנים מהם באחת: הראשון נהרג כרגע, כי נפגע בראשו; השני, הוא הפליט, פלח הכדור את גֵוֹו, ויפול ארצה, אך לא מת; והשלישי נשרט שרטת קלה בכתפו, אולי בעצם הכדור אשר חלף את גוף הפרא השני; ויהי כי נבהל מאד, אף כי פצעו לא היה אנוש, וישב לארץ, והוא צורח ומילל בקול נתעב.
והחמשה אשר באו אחריהם נבהלו מקול הרעש, ומבלי דעת את הסכנה עמדו תחלה דומם: כי היער הגדיל את הקול פי־אלף מאשר היה באמת, כי ההֵדים ענו מֵעֲברים, והעופות עלו מכל צד בצריחה, כל עוף משמיע קול למינהו; הכל כביום ירותי את היריה הראשונה בָאי.
אך כשוב הכל לדממה, והם לא ידעו מה קרה, ויוסיפו ללכת נכחם, עד בואם אל המקום אשר שם שכבו רעיהם, ורע ומר להם. והיצורים המסכנים, עם לא־בינות, אשר לא ידעו כי הרעה קרובה גם אליהם, נדחקו כלם סביב האיש הפצוע, והם מדברים, וגם כפי שנקל לשער, שואלים אותו, איך זה נִזַק כן; והוא, נכון לשער, ענם חלקו, כי חזיז־אש בא ראשונה, ואחריו רָעַם רעם מאת אלהיהם, ויהרג את השנים ואותו פצע; וכן אמנם היה הגיונם, כי לא יכל להיות אחרת, אחרי אשר לא ראו אש מקרוב, וגם לא שמעו יריות רובה מעודם, וגם על אדות רובה לא שמעו דבר; כמו כן לא ידעו ולא שערו, כי יתכן להמית או לפצוע מרחוק באש ובכדורי־עופרת; ולו שמעו, כי עתה נשמרו לנפשותם, ולא היו עומדים מתבוננים בלי־פחד לאיד רעיהם.
אפס כי שני אנשינו, כפי אשר התוַדו בפני, הצטערו מאד על אשר נטל עליהם להמית את רוב היצורים המסכנים, אשר לא ידעו בעת ההיא דבר על הסכנה המרחפת עליהם. ובהיות כלם כן בידיהם, והראשון מלא את רובהו שנית, ויגמרו לירות אליהם באחת; ובהסכימם ביניהם למי יכונן כל אחד מהם, ירו יחד, ויהרגו, או פצעו, ארבעה כאחד; והחמישי אשר נבהל עד מות, אף כי לא נפגע, נפל עם הנופלים; ובראות אנשינו את כלם נופלים ארצה, וידמו, כי המיתו את כלם.
האמונה כי כל הפראים נהרגו, אמצה את לב אנשינו, ויערבו את לבם לצאת מתוך העץ, טרם מלאם את רוביהם, ובזה עשו משגה; ואמנם נבהלו מעט בבואם אל המקום, וימצאו ארבעה מהם חיים, שנים פצעיהם אנושים, ואחד אשר לא נפגע במאומה; וכן אֻלצו להתנפל עליהם בקַתי־רוביהם. ראשית כל המיתו את הפרא הפליט, אשר הוא היה הנסבה בכל הרעה, ועוד אחד אשר נפצע בברכו, ויפדום מעִנוייהם; אחרי כן בא האיש אשר לא נפגע במאומה, ויכרע על ברכיו לפניהם, ושתי ידיו מורמות, ויתחנן אליהם בתנועות וברמזים משונים, אשר יחיוהו, כי לא יכל להגיד להם מלה אשר יבינוה. אך הורוהו ברמזים, כי ישב בתחתית עץ קרוב; ואחד האנגלים, אשר נמצאה בכיסו חתיכת חבל עבה. אסר את שתי ידיו לאחוריו, ושם הניחוהו. ומהר, ככל אשר עצרו כח, רדפו אחרי השנים אשר עברו ראשונה, מיראתם פן ימצאו הם, או גם אחרים עמהם, את הדרך אל מקום־סתרם ביער, אשר שם היו נשותיהם ומעט הרכוש אשר הפליטו.
הם ראו פעם את שני האנשים, אך ממרחק רב; ולשמחתם ראום בעברם דרך עמק הים, והם הולכים ומתרחקים ממקום מחבואם, אשר חרדו לו מאד. ובראותם כן שקטה רוחם, וישובו אל העץ אשר עזבו שם את אסירם, ובבואם שמה אמרו אין זאת כי פֻתח בידי רעיו, כי לא מצאוהו שם, וגם החבלים אשר בהם אסרוהו התגוללו בתחתית העץ.
וַתִרָב מבוכתם שנית, ולא ידעו אי־זה הדרך ילכו, אם רחוק האויב, ומה מספרו; ויגמרו ללכת אל המקום אשר שמה היו נשיהם, לראות את שלומן, ולהרגיען, כי הן אל־נכון נתונות בפחד גדול; כי אמנם הפראים היו בני־עַמָן, בכל־זאת התייראו מפניהם מאד, ואולי מאשר הכירום.
בבואם שמה נוכחו, כי הפראים היו ביער, וגם היו קרובים מאד אל המקום, אך לא מצאוהו; ואמנם קשה היה לקרב שמה, בהיות העצים כה סבוכים, אשר רק היודעים את המקום יכלו להגיע אליו, והם לא ידעוהו; וכן מצאו הכל על מקומו בשלום, ורק הנשים היו נבעתות מאד. ובעת היותם שם באו לעזרתם שבעה ספרדים; ועשרת הנותרים עם משרתיהם וששת הזקן, לאמר, אבי ששת, הלכו יחד בגדוד להגן על בית־הקיץ ועל הדגן והבהמה, אשר נשארו שמה, אם הפראים יפשטו על עבר־האי ההוא; ואולם הם לא הרחיקו לפשוט שמה. יחד עם שבעת הספרדים בא גם אחד משלשת הפראים, אשר נלקחו על־ידם, כמסֻפר, בשבי הראשון; ועמהם בא גם הפרא, אשר האנגלים אסרו את ידיו ואת רגליו תחת העץ; כי גם הם באו, כנראה, בדרך הזאת, ויראו את שבעת ההרוגים, ויפַתחו את השמיני, ויקחוהו אתם; אך הם אֻלצו לאָסרו שנית, כאשר עשו אז לשנים הנותרים, אחרי הִמָלט השלישי.
עתה החלו האסירים להיות להם לטֹרַח; ואולם הם כה יראו פן יברחו, אשר החליטו באחת להמית את כלם, בחשבם אשר נָטל עליהם לעשות כן, כי בנפשם הוא. אפס כי הספרדי המושל לא הסכים, ויפקד לשלחם לעת־עתה אל מערתי הישנה בעמק, ושנים מן הספרדים ישמרו עליהם, ונתון להם מזון להחיות נפשם; ויעשו כן. וישכבו שם בלילה ההוא, וידיהם ורגליהם אסורות.
עם בוא הספרדים נוססה רוח גבורה בלב שני האנגלים, ולא אבו להתמהמה עוד שם; ויקחו אתם חמשה מן הספרדים, ארבעה רובים ואקדח ושתי אַלות חזקות, וילכו לבקש את הפראים. ראשית דרכם היתה אל העץ, אשר שמה שכבו האנשים המומתים; ונקל היה להכיר, אשר היו שם עוד פראים אחרים, כי הם נסו לשאת משם את חלליהם, ויסחבו שנים מהם כברץ ארץ, אך הניחום לאחרונה. משם הלכו אל הרמה הראשונה, ויעמדו שם ויראו את מושבם הֶחָרֵב, וביגון ראו עוד בעלות העשן; אך את עקבות הפראים לא ראו. אז החליטו להוסיף לכת, אף כי בזהירות רבה, לקראת מושבם החרב; אך עוד טרם יגיעו שמה, ובהתגלות לעיניהם חוף הים, ויראו ברור את כל הפראים יושבים בתוך סירותיהם נכונים להפליג. מתחלה התעצבו אל לבם על בלתי יכלתם להגיע שמה, למען תת להם מכת־פרידה, אך בעצם הדבר היו מרֻצים על הִפָטרם מהם כן.
אחרי אשר חרבו שני האנגלים כן פעמים, וכל משקם נהרס, נאותו כל הנותרים לבוא לעזרתם, ולבנות להם הכל מחדש, ולהושיעם בכל דבר נחוץ. גם שלשת בני־ארצם, אשר לא הראו עד כה כל נטיה לעשות דבר טוב, בשמעם את אשר מצא את אחיהם (כי בגוּרָם בירכתי האי מזרחה, לא ידעו דבר מכל הנעשה עד עבור הכל) ויבואו, ויציעו את עזרתם וסַעדם, וגם עבדו בחשק משך ימים אחדים לכונן את מושבם, ולהתקין להם כמה דברים נחוצים. וכן, במשך זמן קצר, נכון מעמדם שנית.
כיומים אחרי הדברים האלה ראו לשמחתם שלש סירות נשאות בכח הגלים מול החוף, ובמרחק מה אחריהן, שני פגרי אנשים טבועים; וכן היה להם יסוד מספיק לחשוב, כי פגעה בהם סערה בים, אשר הכריעה אחדים מהם; כי בליל הפליגם נשבה רוח חזקה מאד.
אך אם גם אחדים מהם אבדו במצולות, הנה עוד נמלטו רבים להודיע את בני־עמם על־דבר כל אשר עשו ומה מצאם, ולעוררם כי ינַסו לצאת למערכה שנית כראשונה; והם גם החליטו, כנראה, לעשות כן, ובדי כחות לנצח את אויביהם: כי זולת אשר ספר להם האיש הראשון על־אודות תושבי האי, לא ידעו לספר דבר מתוך נסיונם, כי הם לא ראו את אחד התושבים; והבחור ההוא נהרג.
מאז עברו כחמשה או ששה ירחים, ולא שמעו דבר על־אדות הפראים, ויאמינו כל העת, כי שכחו את מפלתם, או כי נואשו מהצלחה; והנה באו עליהם פתאם בצי אדיר, עשרים ושמונה סירות מלאות פראים מזֻינים בקשת וחצים, באַלות גדולות, בחרבות־עץ ועוד כלי־קרב כאלה; והמוניהם כה רבו, אשר הביאו את כל אנשינו במבוכה גדולה.
ומאשר עלו על החוף בערב, ובירכתי האי מצד מזרח, יכלו אנשינו להתאסף בלילה להוָעץ על המעשה אשר עליהם לעשות; עד כה היה כל בטחונם בהיותם חבויים היטב, אף כי עתה בהיות מספר אויביהם כה עצום; על־כן החליטו, ראשית כל, לפרק את האהלים, אשר נבנו למען שני האנגלים, ולהעביר את עזיהם אל המערה הישנה: כי שער שערו, כי הפראים יפנו שמה ישר בעלות הבקר, לנסות שנית כחם במערכה, אף כי עגנו הפעם במרחק שני מילים מן המקום. אחרי־כן נהגו את כל עדריהם אל בית־הקיץ הישן, כאשר קראתי לו אז, ואשר היה עתה לספרדים; בקצרה, מחה מחו את עקבות התושבים באי ככל אשר היה בידם; למחרת הבקר, עם עלות השחר, עמדו הכן על המשמר, כל צבאם על־יד מושב שני האנגלים, ויחכו שם לקראת בואם. כאשר שערו מראש כן היה; הגדודים החדשים האלה, אחרי עזבם את סירותיהם בקצה האי מזרחה, באו וישוטטו לאורך החוף, ישר מול המקום, ומספרם כמאתים וחמשים, כפי אשר יכלו אנשינו להעריך מרחוק. מחננו אמנם היה מצער מאד; והרע מזה, אשר לא היה גם די נשק לכלם. המצב היה, כנראה, כזה: היו שבעה עשר ספרדים, חמשה אנגלים, ששת הזקן, או אבי ששת, שלשת העבדים אשר הובאו עם הנשים, ואשר נֻסו וימָצאו נאמנים מאד, ועוד שלשה עבדים אחרים, אשר ישבו עם הספרדים. לזִיון כלם נמצא תחת ידם: אחד עשר רובים, חמשה אקדחים, שלשה רובי־צפרים, חמשה רובים אחרים, אשר נלקחו מן המלחים המורדים אשר הכנעתי, שתי חרבות ושלש חניתות.
ולעבדיהם לא נתנו רובים ואקדחים, רק חנית נתנו לכל אחד, או מקל־מלחמה, אשר וָו־ברזל גדול בכל אחד מקצותיו, וגרזן על ירכו; וגם לכל אחד מאנשינו היה גרזן. שתים מן הנשים לא חפצו להוָתר בבית, ותבקשנה לצאת בקרב, ויהיו להן קשתות וחצים, מאשר לקחו הספרדים מן הפראים בעת המערכה הראשונה, כמסֻפר, כאשר נלחמו אלה באלה; וגם לנשים נתנו גרזנים.
הספרדי המושל, אשר רבות תארתיו, היה מפקד את כלם; וויל אטקינס, אף כי נודע כאיש רע־מעללים, הנה היה גבר אמיץ ועז־נפש, ויהי המשנה למפקד. הפראים עלו כעדת כפירים; ולאסונם היה מעמד אנשינו רע מאד; ורק ויל אטקינס הועיל להם הרבה, בהתיצבו עם ששה אנשים מאחרי חרש־שיחים קטן להיות החלוץ, וצוה צווהו, אשר יתן את הראשונים לעבור, ולירות בהם אחרי־כן, ואחרי ירותו ימהר להסוג מסביב לחלקת היער, וכן יבוא מאחרי הספרדים, במקום אשר עמדו וסבך־עצים לפניהם.
בקָרבם רצו הפראים בשבעה דרכים, חבורות חבורות, בלי סדר ושטה; וויל אטקינס נתן לחמשים מהם כי יעברו עליו; ובראותו אחרי־כן את הנותרים באים בגדוד צפוף מאד, ויצו על שלשה מאנשיו כי ישלחו אש; והם מלאו את רוביהם, ששה או שבעה כדורים בכל רובה, וגָדלם ככדורי אקדח גדול. כמה הפילו חללים או פצועים לא נודע להם; אך המהומה והמבוכה בין הפראים היתה רבה, אשר אין להביע; הם נדהמו עד היסוד לשמע הרעש הגדל, ובראותם אנשיהם נופלים הרוגים ופצועים, ולא ראו איש אשר עשה כל זאת. והנה בעצם בהלתם פגע בהם ויל אטקינס שנית, ובמקום הצפוף בכל המחנה; ולפני עבור רגע מִלאו האנשים שנית, ויפגעו בהם בשלישית.
לו נסוג ויל אטקינס ואנשיו אחרי ירותם, כמצֻוה עליהם, או לו נמצא כל הצבא על המקום להריק אש בלי הרף, כי אז היתה תבוסת הפראים שלמה; כי הזועה אשר אחזתם באה ביחוד ממחשבתם, אשר הם נהרגים בידי אלהיהם ברעם וברק, ולא יכלו לראות איש, אשר פגע בהם לרעה. אך ויל אטקינס, בחפצו לשוב ולמלאות את הרובים, גלה להם את המרמה; אחדים מן הפראים, אשר ראום מרחוק באו אליהם מאחור; ואף כי אטקינס ואנשיו ירו בהם פעמים או שלש, וגם המיתו כעשרים מהם, בעודם נחפזים לסגת ככל אשר יכלו, הנה נפצע אטקינס עצמו, וימיתו גם אחד האנגלים אשר אתו בחציהם, כאשר כן המיתו אחרי־כן ספרדי אחד, ואחד מן העבדים הפראים, אשר הובאו עם הנשים; העבד הזה היה נער נלבב מאד, ובהלחמו במרירות הרג חמשה מהם בעצם ידו, ולא אין כל נשק, זולת המקלות המפֻרזלים וגרזן.
כאשר ראו אנשינו כי כלתה אליהם הרעה, אטקינס פצוע ועוד שנים אחרים הרוגים, ויסוגו למקום נִשא ביער; והספרדים, אחרי ירותם שלש פעמים, נסוגו גם הם, כי מחנה הפראים היה כה עצום והמה כה מרי־נפש, אשר אם גם נפלו מהם כחמשים איש חלל, ורב מזה נפצעו, הנה הלכו הלך וקרב אל פני אנשינו בלי מורך ופחד־סכנה, ויורו את חציהם כענן; וכמו כן ראו כי גם פצועיהם, אשר עוד היה כח בהם להחזיק נשק, נֵחַמו בפצעיהם, וילחמו כאנשים משגעים.
בעת נסיגתם עזבו אנשינו את הספרדי והאנגלי המומתים מאחריהם, ובהגיע אליהם הפראים התעיבו מאד להרגם שנית, בשברם את זרועותיהם, רגליהם וראשיהם באַלות ובחרבות־העץ, כפראים מבטן ומלידה; אך כאשר נוכחו כי אנשינו הלכו להם, לא רדפו אחריהם, אך עמוד עמדו כלם במעגל, כי כן, כנראה, מנהגם, ויצרחו פעמַים לאות נצחונם; אך אחרי־כן ראו לחרדתם רבים מפצועיהם נופלים מתים משֶפֶך־דם.
אחרי אשר הספרדי אסף את מחנהו המצער במקום נִשפה, חפץ אטקינס, אף כי היה פצוע, כי ילכו כלם להלחם יחד ולא יתמהמהו; אך הספרדי ענה: „סנור אטקינס, עיניך הרואות, איך ילחמו אנשיהם הפצועים; הנח להם עד מחר; כל פצועיהם יקפאו ויחלו מפצעיהם, וחלשים יהיו משפך־דם; וכן ימעטו והוקל לנו לפגע בהם“. העצה הזאת היתה נכחה; אך ויל אטקינס ענה בשמחה: „כן, נכונים דבריך, וכן יקרני גם אני; ולכן חפצתי לצאת אליהם בעודני חם“. – „כן, סנור אטקינס“, ענה הספרדי, „אתה נלחמת כגבור, וכה עשית את חלקך; ועתה נלחם לך, אם לא תוכל לבוא אתנו; אך אחשוב לטוב, כי נחכה עד הבקר“. וישמעו לו לחכות.
אך בהיות ליל־ירח בהיר, והם ראו את הפראים נבוכים על־אדות חלליהם ופצועיהם, ובמחנה מהומה ומבוסה, ויחליטו אפוא, להתנפל עליהם לילה, ביחוד עם יעלה בידיהם לבוא ולהמטיר עליהם פתאם, טרם הֵרָאותם להם; וגם אמנם שחקה להם השעה, כי אחד האנגלים אשר בחלקו החל הקרב, נָחָה אותם נָחה והַקֵף דרך היערות ועבר־הים מערבה, ובפנותו אחרי־כן פתאם דרומה, ויבואו קרוב מאד אל המקום, אשר שכנו שם הפראים צפופים, ובטרם היותם נראים או נשמעים, ירו שמונה מהם לתוך עדתם, ויעשו בהם שפטים נוראים; וכעבור חצי רגע ירו עוד שמונה אחרים; והם ממטירים את כדוריהם הקטנים בשפע כזה, אשר רבים מן הפראים נפצעו או נהרגו; וכל זה בא להם, בעודם נבוכים לדעת מי הוא הפוגע בהם, או אי־זה הדרך ינוסו.
הספרדים מִלאו את רוביהם שנית במהירות רבה, ואחרי־כן נחלקו לשלשה מחנות, ויאמרו להשתער אליהם כלם; בכל מחנה היו שמונה גברים, לאמר, עשרים ושנים, ושתי הנשים, אשר נלחמו במרירות. את הנשק חִלקו בשוה לכל פלוגה, וכן גם את המקלות והחניתות. הם חפצו לעצור בעד הנשים, אך הן אמרו, כי גמרו בלבן למות יחד עם בעליהן. אחרי ערכם כן את צבאם המצער, יצאו מבין העצים, ויבואו עד מחנה האויב, והם צועקים וקוראים בקול בכל כחם; הפראים עמדו יחד, אך כשמעם את קולות אנשינו משלשה עברים יחד, ויהיו נדהמים מאד; לו רק ראונו כי עתה נלחמו בתקפה; כי בקרבנו אשר יכלו לראות אותנו, ירו בנו בחצים אחדים, ואבי ששת המסכן נפצע, אף כי פצעו לא היה אנוש, אך אנשינו לא נתנום לשאוף רוח, ובהשתערם המטירו עליהם אש משלשת העברים, ואחרי־כן התנפלו עליהם בקתי־רוביהם, חרבותיהם, מקלותיהם המפֻרזלים וגרזניהם, ויכום בחזקה, עד כי החלו הפראים לצרוח ולילל אימות, וינוסו על נפשם באשר מצאו.
אנשינו היו עיפים מן המלאכה, כי הרגו או פצעו בשתי המערכות כמאה ושמונים איש מהם; והנותרים נבקה רוחם מפחד, וימלטו דרך היערות ומעל לגבעות, ככל אשר נשאום רגליהם הקלות. ואנחנו גם לא טרחנו לרדוף אחריהם, ויגיעו כלם אל חוף הים, אשר שם עלו ואשר עגנו שם סירותיהם. אך לא שָלמה עוד תבוסתם; כי בערב ההוא נשבה רוח־סערה איֻמה מן הים, ולא יכלו להפליג; ובהאריך הסערה כל הלילה, והמים גאו, ויגָרשו רב הסירות בכח המשברים הרחק על־פני החוף, אשר רק ברב עמל וטרח אפשר היה להביאן שנית במים; ומהן הֻכו לרסיסים, בנפלן על החוף, או בהכותן אחת אל אחת.
ואנשינו, אף כי שמחים היו בנצחונם, נחו רק מעט הלילה; אחרי אשר השיבו את נפשם בכל אשר מצאו, החליטו לרדת אל עבר האי, אשר שמה נמלטו הפראים, ולראות מה מצבם. וכן אֻלצו לעבור שנית על שדה־הקטל, וימצאו שם רבים מן היצורים המסכנים, אשר לא מתו, אך לא היתה להם גם כל תקוה לחיות; מחזה אשר לא ינעם לכל בעל־נפש; כי האיש הגדול באמת, אף כי נטל עליו על־פי חק המלחמה להשמיד את אויבו, הנה לא יתענג על מצוקתו. אך לא היה צרך כי הם יפקדו בדבר הזה, כי פראיהם הם, אשר היו עבדיהם, בִּתקו את הברואים המסכנים האלה בגרזניהם.
לסוף ראו מרחוק את המקום, אשר רבצו שם שרידי מחנה הפראים המֻכה, ויהיו שם עוד כמאה: רבם ישבו לארץ, ברכיהם שלוחות אל פיהם, וראשם נתון בין שתי ידיהם הנשענות על ברכיהם.
כאשר קרבו אנשינו אליהם כמטחוי קשת, צוה הספרדי לירות משני רובים, בלי כדורים, להפחידם: הוא עשה כן למען נַסותם, לאמר, אם עוד הולך לבם אחרי המלחמה, או כי כה נפלאה מכתם, אשר לבם נפל עליהם ולא קם בהם רוח, ואז ידעו מה לעשות. התחבולה הזאת הצליחה; כי אך שמעו הפראים את קול הרובה הראשון ויראו את ברק השני, ויקפצו ויעמדו על רגליהם בתמהון לא־ישֹעַר; ובהתקרב אליהם אנשינו מהר מאד, ברחו כלם צורחים ומשועים בקול יללה, אשר אנשינו לא הבינו, אף לא שמעו כמוה מעודם; וכן רצו על־פני הגבעות אל תוך הארץ.
בתחלה אמרו אנשינו, כי טוב טוב להם, לו היה האויר שקט ולו הפליגו כלם בים; אך הם לא נתנו אל לבם, כי יתכן אשר אז היו שבים אליהם בהמונים עצומים, אשר לא יוכלו לעמוד עוד בפניהם, או למצער כי יבואו רבים ולעתים תכופות, אשר יָשֵמו את האי, וכִלו כן את יושביו ברעב. ועל־כן נוכחו לדעת, כי ויל אטקינס, אשר הלך עמהם תמיד למרות פצעו, היה הטוב ביועצים במקרה ההוא: עצתו היתה, כי ימהרו לבוא ביניהם ובין סירותיהם, וכן ישללו מהם לעולם את היכלת לשוב ולהציק ליושבי האי.
ויוָעצו ארכות בדבר הזה; מהם התנגדו, מיראתם פן ימלטו הנבלים אל עבי־היערות וחיו שם נואשים ומרי־נפש, אשר אז יהיה עליהם לערוך להם ציד כלחיתו־טרף, וגם יפחדו לצאת לפעלם, ונטיעותיהם תשדדנה בכל יום, ועדריהם המאֻלפים יהרסו, בקצרה, הם יִדונו לחיות חיי־בלהות בלי חשך.
ויאמר להם ויל אטקינס, כי טוב להם אשר יתגרו מלחמה במאה איש, מאשר יתגרו במאה עמים. כי עליהם להחריב את סירותיהם, ולהשמיד את האנשים, אם אין חפצם להיות נשמדים כלם. בקצרה הוא הוכיח להם את הנחיצות כה ברור, אשר כלם נאותו לו; וכן נגשו מיד לכלות את הסירות ובלקטם מעט ענפים יבשים מעץ מת, נסו לשלח אחדות מהן באש, אך הן היו כה לחות, אשר האש לא נאחזה בהן; בכל־זאת אכלתן האש מבחוץ, אשר לא צלחו עוד לשוט על־פני הים כסירות. בראות ההודים מרחוק את אשר יאמרו אנשינו לעשות לסירותיהם, וימהרו אחדים מהם מתוך היער, ויגשו אל אנשינו ככל אשר יכלו, ויכרעו ויזעקו מרה: „אֹוַה, אוה, וָרָמוֹקֹוַהּ“, ועוד מלים מספר בלשונם, אשר איש לא הבין מהן גם אחת; אך בעשותם עוָיות מעוררות־חמלה ובהשמיעם המולה מוזרה, נקלה היה להבין, כי יתחננו על סירותיהם, אשר לא ישרפון, וכי נכונים הם ללכת מפה לבלי שוב עוד לעולם. אך אנשינו ידעו עתה ברור, אשר אין לפניהם דרך אחרת לשמור את נפשותם או להציל את מושבתם, כי־אם למנע גם בעד אחד האנשים האלה לבוא אל ביתו עוד; כי אם גם אחד מהם ישוב אל ארצו לספר את הדבר, ואבדו כלם. ועל־כן, אחרי אשר הגידו להם באותות, כי אין רחמים לפניהם, החלו להרוס את הסירות, וישמידו את כל אלה, אשר השאיר הסער; למראה זאת הרימו הפראים קול נתעב ביער, אשר הגיע ברור לאזני אנשינו, אחרי־כן רצו על־פני האי כאנשים מטרפים, ואנשינו לא ידעו בתחלה מה לעשות להם. והספרדים בכל היותם זהירים לא שמו לב, כי בעת אשר מֵררו כן את נפש הפראים, היה עליהם לשים משמר על נטיעותיהם; אמנם העתק העתיקו את עדריהם, והפראים לא מצאו את מקום־סתרם הראשי, הוא מצודתי הישנה בצל הגבעה, אף גם לא את המערה אשר בעמק, אך מצא מצאו את המשק אשר ליד בית־הקיץ וישימו כלו לשמה, את המשוכות והנטיעות; את הדגן רמסו ברגלים, ויבצרו את כל אשכלות הענבים, אשר הבשילו אז, וכן הסבו לאנשינו נזק רב לאין ערוך; אף כי לנפשם לא הועילו מאומה.
ואף כי השיגה יד אנשינו להכותם בכל עת־מצוא, הנה לא יכלו לרדוף אחריהם בלי־חשך; כי קל הפרא ברגליו וקשה לחפשו, ואנשינו לא ההינו לצאת החוצה יחידים, מיראתם פן יקיפום הפראים במספר רב. אך טוב היה, כי לא נמצא בידיהם נשק; אמנם היו להם קשתות, אך חציהם אזלו, ולא היה אתם חמר לעשות אחרים; וגם כל כלי חותך לא היה בידיהם.
מצבם היה רע ומר עד לחֻמלה; אך גם אנשינו היו בכל רע בגללם; כי אף אם נצלו מחבואיהם, הנה נחרבה כל צֵדתם וקצירם נשחת; ולא ידעו מה יעשו, או אנה יפנו לעזרה. רק הצלה אחת עוד נשארה להם, והיא עדר העזים, אשר נשמר להם בעמק, על־יד המערה, ומעט הדגן אשר צמח שם, ומשק שלשת האנגלים, ויל אטקינס ורעיו, אשר פחתו עתה לשנים; כי אחד מהם נהרג על־ידי חץ, אשר פגע בו מתחת לרקתו, ולא הוציא עוד הגה; ונפלא מאד, כי ההרוג היה העריץ מכלם, אשר הכה אז את העבד הפרא בגרזנו, ואשר התפאר אחרי־כן, כי ירצח את הספרדים.
ראיתי את מצבם והוא רע אז, מכל אשר היה לי אחרי גַלותי ראשונה את גרגרי השעורה והארז, ואחרי מצאי את הדרך לזרע ולחַיות את דגני ואת עזי המאלפות; כי עתה היו מוקפים, יתכן להגיד, שבעים זאבים רעבים, אשר שחרו לטרוף ולרמוס כל אשר יגַדלו ברב עמ, וקשה היה לקרב אליהם.
ויהי כי התבוננו אל מצבם, ויעלו ראשונה במחשבתם, כי טוב אשר יגרשום, אם יתכן, אל ירכתי האי, דרומה־מערבה, אשר אם יבואו פראים אחרים אל האי, ולא ימצאו אלה את אלה; גם החליטו לערך עליהם ציד יום־יום, לטרדם ולהמית מהם ככל אשר תשיג ידם, עד אם הקטינו את מספרם; ואם יוכלו לאַלפם ולעשותם מועילים, ונתנו להם דגן ולִמדום לנטוע ולחיות על יגיע כפיהם.
וכן הרבו לרדפם וליָראם ברוביהם, אשר כעבור ימים מעטים, בירות מי מהם באחד הפראים, ונפל ארצה מפחד, אם גם לא נפגע; וכה רב פחדם עליהם, אשר התרחקו מהם הלוך והתרחק בעבור התעלם מעיניהם; עד כי לקץ, ברדוף אחריהם אנשינו, ובהפילם, הָמֵת או פצוע, אחדים יום יום, ויהיו מסתתרים בסבכים או במערות ימים רבים, וירעבו שם מחסר מזון, ורבים מהם נמצאו אחרי־כן משלכים מתים ביערות, בלי כל פצע, כי מתו ברעב.
בראות אנשינו כן, רַך לבם בקרבם ונכמרו רחמיהם. ביחוד הספרדי המושל, הוא הגבור האציל ועדין־הרוח, אשר לא ידעתי כמהו לפניו; והוא הציע לתפוש, אם יתכן, אחד מהם חי, וללמדו כי יבין לדבריהם, עד כי יהיה למליץ בינותם, ואז ילכו אליהם, לנסות אם יוכלו להיטיב את מצבם, באופן אשר הם יִנָצלו ממות, ולנו לא תצמח מזה כל רעה.
ויעברו ימים רבים, עד כי הצליחו לתפוש אחד מהם; אך בהיותם חלשים ומזי־רעב, ויתפשו לאחרונה אחד בודד, ויקחוהו בשבי. בתחלה היה זועף, ולא אבה אכול ושתה, אך בראותו כי יתהלכו אתו בחִבָה, וכי לחמו נִתן לו, ולא יֵעָשה לו כל רע, ויחל להִשָׁמע להם וגם כחותיו שבו אליו. ויביאו אליו את אבי ששת, וישוחח עמו ארֻכות, ויגד לו, כי אומרים הם להיטיב עם כלם; כי לא רק את נפשם יצילו ממות, אך גם יתנו להם חלק מן האי לחיות בו, אם רק יתנו ערֻבה, אשר ישבו בתוך גבולם, ולא יעברוהו להזיק או להרע לאחרים; וגם נָתון יתנו להם דגן לזרוע ולחַיות, וגם מעט לחם יֻתן להם למחיתם עתה; ויגד אבי ששת לנער, כי ילך וינסה לדבר אל יתר בני ארצו, ושמע מה בפיהם; וגם הבטח הבטיחם, אשר אם לא ימהרו להאות לדבר הזה, והאבידום עד בלתי השאיר להם אחד.
והפראים המסכנים, אשר נענו מאד, וגם מעטו במספרם עד היותם רק כשלשים ושבעה, שמעו להצעה בפעם הראשונה, ויבקשו כי ינתן להם מעט אכל. אז הלכו שנים עשר ספרדים עם שני אנגלים, מזֻינים היטב, ושלשה עבדים פראים וששת הזקן, אל המקום אשר שם חנו; שלשת העבדים נשאו להם משא לחם רב, מעט אֹרז מבושל ואפוי בשמש עגות מצות, ושלש עזים חיות. ויצוום כי יבואו כלם בצלע גבעה, וישבו שם, ויאכלו את אכלם ברגש תודה; ויהיו שומרים הבטחתם, אשר אין לשער; כי זולתי בואם לקבל מזון ופקודות, לא עברו מעולם את הגבול, אשר גבלו להם; ושם גם ישבו בבואי אל האי, ואלך לראותם.
הם הוֹרוּם גם לחַיות דגן, לעשות לחם, לגדל עזים, לאַלפן ולחלבן; ולא חסר להם דבר זולת נשים אשר יהיו לעם. ויגבילו להם חבל־ארץ, מוקף סלעים רמים מאחריהם, ופתוח נכח הים מלפניהם, בקרן דרומית־מזרחית באי. ויהי להם די אדמה, והיא היתה טובה ופוריה מאד, כמיל וחצי רחבה, ושלשה או ארבעה מילים ארכה.
ויורום אנשינו לעשות גם אִתּים מעץ, כמתכנת אשר עשיתי אני, וגם חלקו ביניהם שנים עשר גרזנים, וארבעה או חמשה סכינים; וישבו שם נכנעים ותמימים מאין מָשלם.
אחרי הדברים האלה שקט האי כליל מפחד הפראים, עד בואי לבקרם, כשנתים אחרי־כן; ורק מעת לעת תבואנה סירות נושאות פראים אל האי, לחג שם את חג־נצחונותיהם הנתעבים; ואך מהיותם בני עמים שונים, ואולי גם לא שמעו דבר על־אדות אלה אשר באו לפניהם, או למה באו, ולא חפשו ולא חקרו למצוא את בני ארצם; ולו גם בקשום, לא היה לאל ידם למצוא אותם.
ובזה, אדמה, נתתי דין־וחשבון מלא מכל אשר מצאם עד שובי; למצער, כל דבר הראוי לתשומת־לב. בחנוך ההודים או הפראים הפליאו לעשות, ויהיו באים ומתהלכים ביניהם; אך צַוֵה צווּם, כי מהם אל יבוא איש בגבולם, והעובר אחת דתו להמית; כי לא חפצו, אשר יבָגד במושבתם שנית. ודבר אחד הפליאני ביחוד, והוא, אשר למדו את הפראים לעשות מעשה־קליעה, או סלים, והם עלו עד מהרה על מלמדיהם; ויעשו המון דברים נפלאים, ביחוד כל מיני סלים, כברות, כלובי־צפרים, ארונות ועוד; וכן עשו גם כסאות לשבת בהם, הֲדוֹמִים, מטות וערישות, ועוד המון דברים אחרים; כי מאד כָשרו למלאכה הזאת, אחרי אשר הורוּם מעט.
פרק ל"ז: רוֹבִּינְסוֹן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַסְּפָרָדִים אֶת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בָּאִי. – הוּא מְסַפֵּק לַתּוֹשָׁבִים מַכְשִׁירִים וכו'. – הַכֹּהֵן הַצָרְפַתִּי.
אחרי אשר ספרתי כן על האי בדרך כלל, ועל חמשת האנגלים המורדים בפרט, עלי להוסיף דבר על־אודות הספרדים, אשר היו רב מנין התושבים, ואשר בהרצאת דבריהם עוד נמצא הרבה מקרים ראויים להזכיר.
רבות שוחחתי עמהם על־דבר מצבם עת היו בארץ הפראים; והם אמרו לי גלוי, כי אין בידם כל מעשה, אשר יעיד על חריצותם ושׂום־שכלם בארץ ההיא; בהיותם שם קמץ אנשים דל, מסכן ונדכה; ולו גם נִתנו אמצעים בידיהם, לא יכלו לעשות דבר להצלתם, כי יֵאשו את לבם, ורוחם נפל תחת נטל צרותיהם, אשר לא בקשו דבר לבד המות. אחד מהם, איש מתון וטוב־טעם, אמר לי, כי בטוח הוא, אשר הם לא עשו נכונה; כי לא חלק נבונים הוא, לכרוע תחת נֵטל הצרה, כי עליהם לקחת עזרה מן השכל, הן לקיום הנפש בהוה והן לפדיון גמור בימים יבואו. הוא אמר לי, כי העצבות היא בעיניו מדה נבערה ונקלה מאין כמוה, בהגותה רק דברים עברו, אשר על הרב אין כל יכלת להשיבם או לתקנם, אך ראה לא תראה את הדברים העתידים לבוא, ואין לה כל חלק ונחלה ביום הגאולה, היא רק תוסיף מכאוב ולהושיע אין אתה; ובזאת אמר לי פתגם ספרדי, אשר אם גם לא אוכל לשנותו בעצם המלים אשר הוא אמרו, הנה אזכר כי הפכתיו לפתגם לי בלשוני: הַמִּתְעַצֵּב בַּצָּרָה, יַכְבִּידֶנָּה פִּי עֲשָׂרָה.
הוא הוסיף אחרי־כן לדבר על כל התקונים הקטנים אשר תקנתי בבדידותי; על חריצותי אשר לא תדע לֵאות, כאשר קרא לה; ואיך הצלחתי במצבי, אשר היה רע עשרת מונים ממצבם הם, להיות מאֻשר פי אלף מהם היושבים כלם יחד. הוא אמר לי, כי נכון להגיד, אשר האנגלים חוננו בעֹז־תבונה בצרה, יתר מכל עם אחר, אשר ראה מעודו; כי עמו האֻמלל, וכן הפורטוגלים, לא יצלחו לכל, אם יבואו להלחם בפגעי החיים: כי זאת ראשית דרכם בסכנה, אשר כתֹם מאמציהם הראשונים יִוָאשו, יכרעו תחתיהם וימותו, מבלי אשר ישאו את מחשבותיהם למצוא מפלט מן הרע.
אמרתי לו, כי לא כמקרה אשר קרני קרם הם; כי הם הוטלו על החוף בחסר־כל, ללא צדה וללא יכלת להחיות את נפשם עד כי ימצאו; אמת הדבר, כי רע לי בזה, אשר הייתי יחידי, אך לעֻמת זאת הנה החפצים אשר נתנה ההשגחה בידי, בהגָרש האניה אל החוף, היו עזרה גדולה מאד, אשר יכלה לאַמץ כל נפש אדם להתכשר בעבודה כמוני אני. „סנור“, אמר הספרדי, „לו היינו אנחנו הספרדים המסכנים במצבך, לא הוצאנו אף את חצי החפצים מתוך האניה כמוך אתה; לא“, הוסיף, „לעולם לא היינו מוצאים דוברה לשאתם, או דרך להביא את הדוברה אל החוף בלי סירה ומפרש; אף כי לו היה אחד מאתנו לבדו!“ אמרתי לו, כי ימעט בקינות, וכי יוסיף לספר, איך עלו על היבשה במקום אשר עגנו. ויספר לי, כי רוע־מזלם גרם להם לבוא למקום, אשר ישבו בו אנשים בלי מזונות; ולו השכילו לרדת שנית בים, וללכת אל אי אחר הנמצא במרחק מעט, ומצאו שם מזונות, אף כי בלי אנשים; כי כן הוגד להם, אשר נמצא בדרכם אי מלא מזונות לרוב, אך איש אָיִן; לאמר, כי הספרדים אשר בטרינידַד יפקדוהו לעתים קרובות, וכן מלאו את האי פעמים אחדות עִזים וחזירים למכביר, ויפרו וירבו שם להמונים, וגם צבים ועופות־ים היו שם חמרים חמרים, אשר לא היה להם מחסור בבשר; אך לחם אין שם; ואולם פה לא מצאו למחיתם, כי־אם מעט עִקָרים ועשבים, אשר לא הכירום ואשר כחם דל להזין, וגם אלה נתנו להם מידי התושבים במסכנות; ואף אמנם לא יכלו להיטיב עמהם יותר, עד אם הפכו גם הם להיות פראים אוכלים בשר־אדם, אשר נחשב במקומותיהם למאכל־תאוה מאין כמוהו.
וישימו לפני את דבר כל המלחמות, אשר נלחמו לאַלף דֵעָה את הפראים, אשר בתוכם ישבו, ולהורותם טוב־טעם בהליכות החיים הפשוטות, אך לריק; ועוד הוכֵחַ הוכיחום על העוֶל, אשר הם המקבלים מידיהם סעד ומחיה, יבקשו להיות למורים לאלה אשר ספקום מזון; ויבינום, כי רק לאלה הצדקה להיות למורים לאחרים, אשר יוכלו לחיות בלעדי עזרתם.
ויספרו לי על־אדות כל הנסיונות המרים אשר נסו שם; כי קָרָם לא אחת, אשר נותרו ימים רבים בלי כל אכל, כי האי אשר נִקרו שמה היה נושב פראים שפלי־ידים, אשר על־כן חסרו רב צרכי־החיים, ולא היו כמו יתר העמים יושבי הארצות ההן; אך הם נוכחו, כי הפראים האלה לא היו שואפי־טרף ולהוטי־תאוה, כפראים אשר חסן מזונותיהם רב, ויוסיפו, כי בזה נוכחו לראות מה רב החסד והתבונה, אשר בה תנהג ההשגחה השולטת בסדרי העולם; וזאת, אמרו לי, ראו ברור במצבם; כי לו הלכו, אנוסים על־פי מצוקותיהם ושממת הארץ הרבה, לתור להם מקום טוב מזה לחיות שמה, היו נמנעים מדרך ההצלה, אשר בָאָתַם מידי אני.
אחרי־כן ספרו עוד, כי הפראים, אשר בתוכם ישבו, חכו כי יצאו עמהם במלחמותיהם; ואמנם בהיות אתם כלי־יריה, לולי קרם אסון באבוד להם כל חמרי־הנשק, היו יכולים לא רק להועיל לאוהביהם, כי היה בידם להפיל את חתיתם על אוהבים ואויבים יחד; אך מאין אתם אבק־שרפה וכדורים, ועל־פי מצבם לא יכלו להמנע מצאֶת עם אדוניהם יחד למלחמה על אויביהם, ויהי בבואם אל שדה המערכה, ויֵרַע מצבם ממצב הפראים עצמם; כי לא היו להם לא קשתות ולא חצים, ואת אלה אשר נתנו להם הפראים לא יכלו להניף; ובכן נבצר מהם לעשות דבר, זולתי לעמוד על עמדם, מִפְגָע לחצי האויב עד הגיעם אל עצם המחנה; ורק אז מצאו תועלת בשלש החניתות, אשר היו בידיהם; ולא אחת הניסו גדוד שלם בחניתותיהם, ובפגיונות החדים הנתונים בקתי רוביהם. אך בכל אלה יש אשר סבבום המונים, ויהיו בסכנה גדולה מפני חציהם, עד כי לאחרונה לִמדו ידיהם להתקין להם מָגִנֵּי־עץ גדולים, ויצפום עורות חיות, אשר לא ידעו את שמותיהן, ובאלה שַׂכּוּ על בשרם מפני חצי הפראים; אך גם אז עוד היו לפעמים בסכנה גדולה; וחמשה מהם הֻכו פעם באַלות הפראים עד כי נפלו לארץ; וזה היה בעת אשר נשבה אחד מהם, לאמר, הספרדי אשר הֻתַּר על־ידי: כי בראשונה אמרו אשר אל־נכון הרוג הֹרג, אך כשמעם אחרי־כן, כי נפל בשבי, ויתעצבו לבלי־חק, ויהיו נכונים כלם לחרף את נפשם למען הצילו.
והם הוסיפו לספר, כי אחרי אשר נפלו כן מן המכות, באו יתר רעיהם ויצילום, בעמדם עליהם במערכה, עד כי שבה רוח כלם, זולת האחד, אשר חשבוהו מת; ואז עשו להם דרך בחניתותיהם ורוביהם, בחצותם שורה אחת דרך מחנה הפראים הגדולה כאלף איש, ויכו ארצה כל אשר עמד להם לשטן, ותגבר ידם על אויביהם, אך עצבונם רב, כי נלקח מהם ידידם, והמחנה השני מצאו חי, וישאוהו משם עם שבויים אחרים, כמספר למעלה.
אחרי־כן תארו לפני ברב רגש, מה רבה שמחתם בשוב אליהם פתאום ידידם ואחיהם־בצרה, אחרי אשר אמרו כי טרוף טֹרף בשני חיות רעות, לאמר, בשני אנשים פראים; ומה גדל תמהונם בשמעם את דבר שליחותו, וכי נשלח אליהם למחיה על־ידי איש נוצרי הנמצא במקום קרוב אליהם, והאחד הוא גם אנושי ונכון לעזור לחופשתם.
הם תארו את השתאותם איש אל רעהו, בראותם את הסעד אשר שלחתי להם, ביחוד כאשר הופיעו לעיניהם ככרות־לחם, דבר אשר לא ראוהו מאז בואם אל המקום הנדח הזה; פעמים רבות שכלו ידיהם ויברכו עליו, כעל לחם שלוח מן השמים; ובטעמם ממנו, ויהי מרפא לרוחם, כמו גם יתר המאכלים, אשר שלחתי למחיתם. לאחרונה בקשו לספר לי דבר על־אדות השמחה אשר תקפתם, בראותם סירה ושיטים נכונים להביאם אל האיש והמקום, אשר משם הגיעום כל התנחומות האלה, אך מן הנמנע היה להביע את כל זה במלים, כי שמחתם הגדולה הביאתם, כדרך הטבע, לידי מעשים מוזרים ונלעגים, ולא יכלו לתארם במלים, רק אחת אמרו לי, כי קרובים היו לשגעון, מאין דרך־מוצא לרגשותיהם, אשר גברו מהם מאד; כי באחד פעלה השמחה כן ובשני אחרת; כי מהם פרצו בדמעות, מהם כמעט השתגעו ומהם נפלו מתעלפים. ספור הדברים האלה נגע עד לבי, ואזכר את התעוררות ששת עת פגש את אביו, ואת שמחת האנשים האֻמללים, אשר הצלתים בלב ים, אחרי אשר אחזה האש באניתם; את שמחת מנהיג האניה, בראותו כי נִצל לחיים, במקום אשר אמר, כי הולך הוא למות, ואת שמחתי אני, עת אשר מצאתי אחרי שמונה ועשרים שנות־שביָה, אניה טובה וערוכה בכל לשאת אותי אל ארצי ואל מולדתי. הזכרונות האלה הֵרַכו את לבי להרגיש את דרכי האנשים המסכנים האלה, וגם נגעו עד נפשי.
אחרי אשר נתתי כן סקירה על מצב הענינים, כאשר מצאתים באי, עלי להגיד דבר על ראשי הדברים, אשר עשיתי למען האנשים ההם, ועל מצבם בעת אשר הלכתי מהם. דעתם היתה, וכן היתה גם דעתי, כי הפראים לא יוסיפו לטָרדם, ואם גם יבואו אל האי, יהיה לאל ידם לעשות בהם כלה, אם יהיו פי־שנים במספרם מאשר היו באחרונה; ובכן, באשר לדבר הזה, לא היה כל מקום לדאגה. אחרי־כן העמקתי שיחה עם הספרדי, אשר אכנהו בשם המושל, על דבר הִוָתְרָם באי; כי היות ואני לא באתי במחשבה לקחת איש מהם עמי, לא יהיה מן היֹשר אם אקח אחדים ואשאיר את יתרָם, אשר אולי גם לא יֵאותו להשאר במעוט חֵילם. וגם אמרתי להם, כי באתי לבססם פה ולא להעתיקם; אחרי־כן הודעתים, כי הבאתי אתי דברים אחדים אשר יהיו להם לעזרה רבה; כי יש אתי מִטען רב לסַפקם בכל דבר נחוץ, הן באשר לרוחתם והן באשר להגנתם; וכי יש אתי גם אנשים מזֻמנים כאלה וכאלה, הן להגדיל ולהַשלים את מספרם, והן לעזרם במלאכתם המיֻחדה, אשר למדו מנעוריהם, בהיותם אֻמָנים, ולסַפקם בדברים החסרים להם עתה.
בדברי אליהם את הדברים האלה היו כלם יחד; ובטרם אוציא אליהם את האוצרות אשר הבאתי, שאלתים אחד אחד, אם שכחו כָלָה וגם קברו בלבם את דברי־האֵיבה אשר היו ביניהם עד הלום, ואם יאבו ללחוץ איש ידי רעהו, ולכרות ברית ידידות ועזרה, אשר לא יוסיפו להתגרות עוד ולקנא איש ברעהו.
ויען אטקינס ברב התגלות־לב ובשום־שכל, ויאמר, כי תקפו עליהם הצרות די לפקוח את עיניהם, ודי אויבים לעשותם לרֵעים; ואשר לו לעצמו נכון הוא לחיות עמהם; וגם רחוק הוא מדבר סרה בספרדים, כי לא גמלוהו כל רע, זולתי על מחשבתו הרעה, וגם הוא היה עושה כן במקומם, ואולי עוד רע מהם; אף נכון הוא לבקש מהם סליחה, אם כה חפצי, על כל דברי הסכלות והעריצות אשר הֵסֵב להם, ואדיר חפצו הוא לחיות עמהם באחוה וברעות, ונכון הוא לעשות כל אשר בכחו, להוכיח להם כי כן הוא; ואשר לנסיעה לאנגליה, לא יֵצר לו אם גם לא ילך שמה עוד עשרים שנה.
והספרדים אמרו, כי אמנם פֵרקו בראשונה את ויל אטקינס, וגם הוֹצֵא הוציאו אותו ואת שני בני ארצו מפני רֹע הנהגתם, כאשר ספרו לי, וגם הוכיחו, כי נָטַל עליהם לעשות כן; אך אחרי מעשי־הגבורה אשר עשה ויל אטקינס במלחמתם הגדולה את הפראים, ועוד במקרים אחרים מאז, וגם נמצא נאמן אתם ודואג לטובת העדה כלה, הנה הסירו מלבם את כל אשר עבר, ויחשבו אותו אשר שׁוֶה הוא להאמין לו נשק, ולספקו בכל דבר כאחד מהם; וגם נתנו לו אות כי רצוי הוא בעיניהם, בהפקידם אותו עליהם משנה למושל; ויבטחו בטחון שלם בו ובבני ארצו, ויודיעוני כי האנגלים רכשו להם מאתם את האֵמון הזה כדרך אנשים ישרים ונכבדים, וישמחו לקראת שעת־הכשר להבטיחנו, כי לעולם לא יבקשו להפרד אלה מאלה.
אחרי אשר הֻבעה כן הידידות גלוי לעיני כל, הועדנו את יום המחרת לאכול יחד לחם; ואמנם עשינו משתה מפֹאָר. אני קראתי לטַבַח האניה ולסגנו, כי יבואו להכין את הארוחה, וסגן־הטבח אשר אתנו עזר על ידיהם. ונעלה על היבשה בשר־בקר טוב ששה נתחים גדולים, ובשר־חזיר ארבעה נתחים, מתוך צֵדת האניה, וגם את סֵפֶל־הפונש אשר לנו ומשקים למלאותו; ועוד נתתי להם עשרה בקבוקים מלאים יין צרפתי אדם, ועשרה בקבוקים שֵכר אנגלי; כל אלה הדברים, אשר גם הספרדים וגם האנגלים לא טעמום זה שנים רבות, ולכן נקל לשער, כי שמחו עליהם מאד. והספרדים הוסיפו על המשתה חמשה גדיי־עזים שלמים צלויים בידי הטבחים; ושלשה נשלחו מכֻסים היטב, אל האניה למלחים, למען יאכלו בשר עָרֵב מן היבשה, כאשר אכלנו אנחנו מן הממולח אשר אתם באניה.
אחרי אשר הטיבונו את לבנו במשתה הזה, פִתחתי את מטען החפצים אשר הבאתי; ולמען מנע בעד כל מחלקת בדבר החלוקה, הראיתים, כי היה שם די לכלם, וגם בקשתי כי יקחו איש איש חלק שוה מן הבגדים, לאמר, אחר אשר יתָפרו. ואתן להם ראשית כל מן הבד, די לתפור לכל אחד מהם ארבע כתנות, אך לפי בקשת הספרדים נעשו להם אחרי־כן שש; ובה רָוח להם מאד, כי זה שנים רבות להם, אשר לא לבשו כמו אלה. את האריגים האנגלים הדקים, אשר הזכרתי למעלה, חלקתי לעשות לכל אחד מהם מעיל קל, מעין חָלוּק, אשר חשבתי למתאים מכל לחֹם התקופה, קריר ורחב למדי; ואצוֵם אשר אם יִבלו ועשו להם עוד, כראות עיניהם; וכן גם יעשו להם סֻלְיָסִים, נעלים, גרבים, כובעים ועוד.
אין בכחי להביע את השמחה והענג, אשר נראו על פני כל המסכנים האלה, בראותם את כל הדאגה אשר דאגתי להם, ואיך היטבתי לספקם בכל. ויאמרו לי, כי אב אני לכלם; ובהיות להם עוזר אשר כמוני בירכתי־תבל, נקל להם לשכח, כי עזובים המה במקום נדח; וכלם נאותו ברצון לבלתי עזוב את האי בלי הסכמתי.
אחרי־כן הצגתי לפניהם את האנשים אשר הבאתי אתי: את החיט, חרש־הברזל ושני הנגרים, כלם אנשים מועילים ונחוצים עד מאד; אך על כלם את ראש־האֻמָנים, אשר הועיל להם מכל; והחיט חפץ להראותם את דאגתו להם, ויגש לעבודה, ויתפור, אחרי אשר בקש ממני רשות, לאיש איש מהם כתנת אחת; זאת היתה ראשית מלאכתו; ועוד יתרה עשה, כי למד את הנשים לתפור ולחַבר ולעשות במחט, וגם עזור עזרו על ידו להתקין כתנות לבעליהן ולכל יתר תושבי האי.
ובאשר לנגרים, אין לי כמעט צרך להגיד דבר על התועלת אשר הביאו; כי פָרֵק פרקו את כל היצורים המגֻשמים והכבדים אשר עשיתי, ויעשום לשלחנות, כסאות, דרגשים, ארונות, ארגזים ומדפים, כולם מתאימים ונוחים לשמוש, ויעשו כל דבר אשר חסרו ממין זה. אך למען הראותם, איך השכיל הטבע לעשות את ראשוני האמנים, לקחתים אתי להראותם את בית־הנצרים אשר לויל אטקינס, כי כן כִניתיו; ויודו שניהם כי מעודם לא ראו מעשה־כשרון טבעי, או בנין בנוי בסדר ובטוב־טעם כזה, למצער ממין זה; ואחד מהם התבונן, ואחרי חשבו מעט פנה אלי ויאמר: „בטוח אני, כי אין לאנשים צרך בנו, אם רק תתן מכשירים בידיהם.“
אז הוצאתי להם את כל אוצר הכלים אשר הבאתי, ואתן לאיש איש מהם אֵת לחפור, מעדר ומגרֵפה, כי לא היו לנו לא משדדות ולא מחרשות; ולכל אחד מן המושבים מקבת, קרדֹם ומשור; וגם הגדתי להם, אשר אם ישָבר אחד המכשירים, או כי ישָחת, ונִתן להם אחר במקומו, מן האוצר אשר הנחתי אחרי. מסמרים, וָוים, צירים, פטישים, מפסלות, שכינים, וכל כלי־ברזל נִתן להם בלי מספר, ככל אשר שאלו; כי איש מהם לא יוָאֵל לקחת יתר על הצרך, אף כי לבזבז ולהשחית בלי חשבון; ולמען הנפח הנחתי שני טונים עשתות־ברזל להיות לו מן המוכן.
אבק־השרפה והנשק אשר הבאתי להם היה רב, אם גם לא ינהגו בהם חשכון, וישמחו עליהם מאד, כי מעתה יכלו לצאת כמוני איש איש ורובה על כל אחת מכתפיו, אם יהיה צרך בדבר; וכן יכלו להלחם אל אלף פראים, אם רק יצליחו לתפוש עמדה טובה.
לקחתי אתי אל האי את העלם, אשר אמו מתה מרעב, וגם את הנערה אשר אתו; והיא נערה נבונה, מחֻנכה ויראת־אלהים, והנהגתה בחן ובנמוס, אשר לקחה לב כל רואיה. שבתה בינינו היתה אמנם קשה מנשוא, מאין אשה אחרת אתנו באניה זולתה, אך נשוא נשאה את גורלה באֹרך־רוח. ויהי בראותם את מצב האי, כי סדרים בו, והכל משגשג להרהיב עין, ובתתם אל לבם, כי אין להם כל חפץ וכל מודע בהודו המזרחית, וגם לא יחפצו להרחיק כה נדוד; והנה בתתם כל זאת אל לבם, ויבואו שניהם אלי, ויבקשו ממני, כי אתן להם חֻפשה להשאר באי ולבוא בקהל המשפחה, כי כן קראו לתושביו. ואתרצה להם בנפש חפצה; ובני האי הקציעו להם חלקת אדמה מצערה, ויתקעו שם שלשה אהלים או בתים, מוקפים משוכת־נצרים עם מוטות, כמתכונת ויל אטקינס, בהיות גבולם נוגע במושבו. וכן בנו את אהליהם, אשר לכל אחד מהם היה מקום מיֻחד לדירה, והאהל התיכון היה להם בית־אוצר, לשים שם את חפציהם, וגם לאכול ולשתות. ועתה העתיקו גם שני האנגלים הנותרים את שבתם אל המקום ההוא; וכן נחלק האי רק לשלש מושבות, לאמר: הספרדים עם ששת הזקן והעבדים הראשונים ישבו במעוני הישן אשר בצלע הגבעה, זאת היתה העיר הרֹאשה; והם כה הרבו להרחיב ולהגדיל את בניניהם, אשר ישבו שם ברב רוָחה, אף כי היו גם חבויים היטב. מעולם לא נבנתה באחת הארצות עיר מצערה כזאת מסֻתרה בתוך יערות; ובטוח אני, אשר לו גם שוטטו באי אלף איש במשך ירח ימים, מבלי דעת כי יש שם דבר כזה, ולא יתורו אחריו למצאו, לא ימצאוהו; כי העצים נצבו כה צפופים וכגָדלם כה נארגו ונאחזו בענפיהם, אשר מן הנמנע היה לראות את המקום, בלתי אם כְסָחום בראשונה; זולתי שני המקומות הצרים, אשר בהם יבואו ויצאו, וגם אלה לא ימָצאו על נקלה: האחד היה למטה על שפת המים, מעבר לנחל, בימים ההם יותר משלש מאות אמה הרחק מן המקום; והשני היה במעלה סֻלם פעמים, כאשר תארתי למעלה. וגם בראש ההר נטעו יער עָבֹת, כצֶמד גדלו, וימהר לצמוח, ויכַס על המקום, ורק רֶוח מעט בין שני עצים, אך גם זה לא ימצא על נקלה לבוא שמה מן העבר ההוא.
המושבה השנית היתה על שם ויל אטקינס, אשר שם ישבו ארבעה אנגלים, לאמר אלה אשר השארתי שם, עם נשיהם וילדיהם; שלשה פראים אשר היו להם לעבדים; אלמנת האנגלי אשר נהרג וילדיה; העלם והנערה, אשר היתה בינתים לאשה בטרם עזבֵנו את האי. עמהם ישבו גם שני הנגרים והחיט, אשר הבאתי אתי להיות להם לעזר; גם הנפח, אשר הועילם הרבה, ביחוד בתור חָרַש־נשק לדאוג לנשקם; וגם אישי, אשר קראתי לו „יעקב כל־בו“ ואשר הוא לבדו היה שקול כנגד עשרים איש, בהיותו לא רק איש מהיר במלאכתו, כי־אם גם בחור עליז ושמח עד מאד; וטרם לכתי משם קִדשוֹ הכהן הצרפתי אשר אתנו לנערה הישרה, אשר באה עם העלם באניה, כמסֻפר למעלה.
אחרי כלותי כן את מעשי באי, עזבתי את כלם במצב טוב, לא חסרו דבר, ואבוא באניתי שנית בששי לירח מַאי, אחרי אשר בליתי ביניהם כחמשה ועשרים יום. ויהי כי נאותו כלם להשאר באי, עד אם שבתי לקחתם, ואבטיחם גם הבטֵחַ לשלוח להם עזרה נוספת מברזיליה, אם רק אמצא דרך־כֹשר; ביחוד הבטחתים לשלח להם מעט בהמות: כבשים, חזירים ופרות; ובאשר לשתי הפרות והעגלים, אשר לקחתי מאנגליה, אֻלצנו לטבחם בדרכנו, מאין אתנו חציר להאכילם.
פרק ל"ח: הִתְנַגְּשׁוּת עִם פְּרָאִים בַּיָּם. – מוֹת שֵׁשֶׁת. – רוֹבִּינְסוֹן מוֹצֵא אֶת שֻׁתָּפוֹ הָרִאשׁוֹן בִּבְרַזִּלְיָה. – הוּא נוֹסֵעַ לְהֹדּוּ הַמִּזְרָחִית.
למחרת ירינו בחמשה תותחים לברכת פרידה, ונפרוש מפרש, וכעבור שנים ועשרים יום הגענו אל מפרץ כל הקדושים בברזיליה, ולא קרנו בדרכנו כל דבר נכבד, זולת זאת: כשלשה ימים אחרי הפליגנו, עמדה הרוח מנשוב, והזרם הולך בחזרה צפונה־מזרחה, כמו ירוץ לבוא במבוא או במפרץ היבשה, ונשט מעט מדרכנו, ופעם או פעמים קראו המלחים: „ארץ לעבר מערב!“, אך לא יכולנו להגיד בבטחה אם היתה שם היבשה או רק איי־הים. אך ביום השלישי, בערוב היום, הים נח והאויר שקט, ונראה והנה המים אשר לעבר היבשה מכֻסים דבר־מה שחור מאד. ויטַפס ראש סגננו לעלות מעט בחבלים, ובהשקיפו משם במשקפת קרא בקול, כי צבא פשט על־פני המים. לא יכלתי להבין מה כוֵן במלה „צבא“, ואמהר לסַכל דבריו. „לא, אדוני“, ענה, „אל באפך, כי אמנם צבא הוא, וגם צי עמהם; כי אדמה אשר יש שם כאלף סירה, וגם תוכל לראותם בעינך שטים בים, כי ממהרים הם להתקרב אלינו.“
הדבר הפתיעני, וכן גם את בן־אחי; כי מאז שמע עליהם באי ספורים כה מבהילים, וגם היה בפעם הראשונה ביַמים האלה, ולא ידע את פשר הדבר, וישנה פעם או פעמים, כי נהיה כלנו לטרף. עלי להודות, כי בראותי אשר אין לנו כל רוח, והזרם שוטף בחזקה לעבר היבשה, ואירא כל רע; אך הגד הגדתי להם, אשר לא יבָהלו, כי אם יעגנו ברגע, אשר נהיה קרובים אליהם ולא נוכל להמנע ממלחמה.
האויר עוד היה שקט, והם ממהרים לקראתנו; אז פקדתי לעגן ולחזק את כל מפרשינו; ואשר לפראים, אמרתי להם, כי אין להם לירוא דבר זולתי אש, ועל כן עליהם להוריד את הסירות ולרַתקן אחת בראש האניה ואחת ליד ההגה, ומִלאון אנשים וחִכו כן לראות איך יפול דבר. עשיתי כן, למען יהיו האנשים אשר בסירות מוכנים בסחָבות ובדליים לכבות את האש, אשר יבקשו הפראים להבעיר באניה.
וכן היינו נכונים לכל; וכעבור זמן־מה קרבנו אלה אל אלה; אך מעולם לא ראו עיני איש נוצרי מראה מבהיל כזה: אף כי הצופה טעה בחשבונו בהעריכו את מספרם, הנה בקרבם מנינו כמאה עשרים ושש סירות; מהן הכילו ששה עשר או שבעה עשר איש, מהן יותר, והקטנות ששה או שבעה.
כאשר קרבו אלינו יותר, היו כמֻכי תמהון רב, כי מעודם לא ראו כמראה הזה; וגם לא ידעו בראשונה, כאשר נודע לנו אחרי־כן, מה יעשו בנו. אך הם שטו ביד רמה, קרובים אלינו מאד, וכמו אמרו לשוט מסביב לנו; ונקרא אל המלחים אשר בסירות, כי לא יתנום לגשת אל האניה. הפקודה הזאת בלבד הביאתנו לידי התנגשות עמהם, אף כי לא חפצנו בה; כי חמש או שש מסירותיהם כה קרבו אל סירתנו הגדולה, אשר אנשינו רמזו להם בידיהם להשיבם; והם הבינו היטב ויסוגו, אך בנסיגתם שלחו כחמשים חצים אל אניתנו, ואחד מאנשינו אשר בסירה הגדולה נפל פצוע. אך עוד פקדתי על אנשינו לבל יהינו לירות; ונוריד לתוך הסירה מספר קרשים, והנגר בנה כרגע מעין גדר עשויה לוחות רחבים, להגן עליהם מפני חִצי הפראים, אם יוסיפו לירות.
אחרי עבור כחצי שעה באו כלם גדוד אחד עולים ישר עלינו, וכה קרובים היו, אשר יכלנו להכירם בנקל, אף כי לא יכלנו לדעת מה חפצם; ואכיר על נקלה כי הם מְיֻדָּעַי מאז, הלא הם הפראים, אשר הסכנתי להלחם בהם; ובעוד זמן־מה כה הרבו להתקרב, אשר יכלו לשמוע בדברנו אליהם. אז פקדתי על כל אנשי לעמוד הכן, פן יוסיפו לירות חציהם, וגם להכין את כל תותחינו; אך בהיותם קרובים לשמוע, פקדתי על ששת, כי יצא אל המכסה, וקרא אליהם בשפתו, לדעת מה חפצם; וכן עשה. וכעבור רגע קרא אלינו ששת בקול, כי הולכים המה לירות, ויהי הדבר לאסון הנער המסכן, כי העיפו כשלש מאות חצים, ולגדל חֶבלי ללא־הביע, המיתו את ששת המסכן, מאין איש אחר לפניהם. שלשה חצים פגעו ביצור המסכן, ועוד כשלשה נִחתו על ידו; כה הֵרעו הפראים לקלוע!
וחמתי על אבדן משרתי ורעי הזקן והנאמן בערה בי עד להשחית, ואפַקד מיד למלאות חמשה תותחים כדורים קטנים וארבעה גדולים, ואפגע בהם מן הצד, אשר אל־נכון לא שמעו כמוה בחיים חיָתם. בירותנו לא היו רחוקים מאתנו גם חצי כֶבל, ותותחננו כה היטיב לקלוע, אשר שלש או ארבע מסירותיהם נהפכו באחת מיריותיו; כי הי לי יסוד נכון להאמין כן.
אני אמרתי בתחלה לשלוח בהם רק ארבע או חמשה תותחים מלאים אבק־שרפה, כי ידעתי אשר בזה יבָהלו דיָם; אך בראותי כי יירו בנו בחמת־פרא, וביחוד אחרי אשר המיתו את ששת המסכן, אשר כה אהבתיו והוקרתיו, וגם אמנם יאתה לו כל זאת, ואהיה בעיני לא רק צדיק בפני אלהים ואנשים, אך גם שמחתי לו יכלתי להפוך את כל סירותיהם, ולטַבֵעַ את כלם עד אחד.
לא אוכל להגיד כמה מהם הרגנו וכמה פצענו בפעם ההיא, אך ברור הדבר, כי עין לא ראתה עוד מהומה ומבוכה כזאת בקרב המונים כאלה; שלש עשרה או ארבע עשרה מסירותיהם נבקעו וגם נהפכו כליל, וכל האנשים אשר נפלו המימה החלו לשחות; והנותרים, משֻגעים מפחד, נמלטו מהר ככל אשר יכלו, ולא הרבה לדאג לאלה, אשר סירותיהם נבקעו או נשחתו על־ידי כדורינו; ובכן אשַער, כי רבים מהם אבדו; ואנשינו משו אחרי־כן יצור מסכן אחד, אשר שחה להציל את נפשו, כשעה אחרי אשר הלכו כֻלָם.
אך השבוי אשר לקחנו היה כֹה זָעֵף, אשר לא אבה אכול ודַבר, ונדַמה כֻלנו כי יעַנה את נפשו עד מות; אך מצאתי לו ארוכה. אמרתי לאנשי, כי יקחוהו וישימוהו בסירה, למען יחשוב כי הולכים המה להשליכו שנית לתוך הים, לעזבו במקום אשר מצאוהו, ואז יראו אם לא יפתח את פיו לדבר; אך גם זה לא הועיל. וישליכוהו הימה, וירחיקו ממנו, וישחה אחריהם, כי היה קל לשחות כשַעַם, ויקרא אליהם בלשונו, אף כי לא הבינו דבר מכל אשר אמר; אך לקץ אספוהו שנית, ומאז החל להיות מעֹרב יותר; אך לא אחשוב, כי הם אמרו לטַבעהו.
עתה פרשנו עוד פעם את מפרשינו; ואני לא יכלתי להתנחם על אבדן אישי ששת. ועתה בזכרי שנית את שם נערי המסכן, חפצתי להפרד ממנו בפעם האחרונה; ששת המסכן והישר באדם; קברנוהו בכבוד וברֹב פאר ככל אשר יכלנו, שוֹם שמנו אותו בארון ונשליכהו הימה; וגם צויתי את אנשי, כי יירו לשמו ולזִכרו באחד עשר תותח; ובכן תַמו חיי הטוב והנאמן, הישר ורב־האהבה, אשר היה לעולמים בין משרתי אדם.
ורוח צלֵחה נשאתנו לבוא לברזיליה; וכתֹם כשנים עשר יום הגענו ליבשה, ברחב חמש מעלות דרומית מן הקו המשוה, בפאת צפונית־מזרחית אשר בחלק אמריקה זה. הוספנו ללכת דרומית־מזרחית ארבעה ימים, והיבשה לעינינו, עד כי באנו אל רֹאש ס"ט אוגוסטין, ובעוד שלשה ימים עָגַנו במפרץ כל הקדושים, מקום גאולתי הראשון, אשר משם באוני הטובות והרעות.
מעולם לא באה לנמל זה אניה, אשר כה מעטים עסקיה כאניתי אני, ובכל־זאת היה עלינו להלחם במעצורים רבים, עד כי נִתַן לנו רשיון לבוא במגע מה עם היבשה. אף שֻתָפי עצמו, אשר עוד היה אז בחיים, והוא איש נשוא־פנים ביניהם, ושני סוכנַי הסוחרים, וגם שמי הטוב אשר הלך לפני בגלל מחיתי הנפלאה באי, לא יכלו להנחילנו את החסד הזה. אך שֻתפי זכר לאחרונה, כי נתון נתתי חמש מאות אדומים לכהני מנזר האוגוסטינים, ויָטֶל על הכהן הגדול אשר היה אז, ללכת אל המושל, למען ישיג רשיון לי לבדי, לקברניט ולעוד איש אחד אתנו, לבד שמונה מלחים, לבוא כֻלנו אל היבשה; וגם התנה אתנו תנָי מפרש, אשר לא נבקש להוריד כל סחורה מתוך האניה, או לקחת איש משם, בלי רשותם. והם כה החמירו בענין הורדת כל סחורה, אשר רק ברב עמל הצלחתי להוריד שלש אמתחות מלאות סחורה אנגלית: מפות־שֻלחן יקרות, אריגים ומעט בד, אשר הבאתי מתנה לשֻתפי.
והוא איש נדיב וגלוי־לב עד מאד, אף כי בקטן החל, כמוני אני. ואם גם לא ידע דבר על־אודות חפצי להעניק לו מה, שלח לי אל האניה משאת מַכֹלת טובה, יין ומרקחים, בערך שלשים אדומים, ויוסף גם מעט טבק ושלש או ארבע מטבעות־זכרון יפות עשויות זהב; אך בעצם העת ההיא הלכתי אני להביא לו את מתנתי, אשר הכילה, כאמור, מפות יקרות, אריגים אנגלים, תחרים ובד הולנדי יקר; ואתן לו עוד בסחורות אלו כערך מאה ליטרא שטרלינג לצרכים אחרים; ואטיל עליו להתקין את הסירה, אשר לקחתי אתי מאנגליה, כמסֻפר, למען מושבתי, לשלוח בה את החפצים אשר הכינותי למען המושבה.
והוא אמנם השיג אנשים, ויכַל את מלאכת הסירה במשך ימים מספר, כי היא היתה כמעט עשויה. ואתן למנהיגה הוראות נכונות, אשר ימצא את המקום ולא יתע; וגם אמנם לא תעה, כאשר נודע לי אחרי־כן מפי שתפי. מהרתי לטעון את המטען המצער אשר יעדתי שמה; ואחד ממלחינו, אשר אתי שם באי, נֵאות ללכת גם הוא בסירה, ולהתישב שם, על־פי מכתבי אל הספרדי המושל, כי יקציע לו די אדמה לנטוע.
בזה תַמו דברי על האי; והאיש אשר יקרא את יתר זכרונותי ייטיב לעשות בהסיחו מחשבותיו כלה ממנו, ובתתו את דעתו לקרוא על־דבר מעשי־הסכלות לאיש זקן, אשר לא לקח מוסר בכל צרותיו, אף כי בצרות אחרים, ולא ידע להזהר עוד, אשר לא שקט דמו בתלאות ארבעים שנה ובכל פחי־הנפש אשר הגיעוהו, ולא הסתפק בעֹשר לא־שָעַר, ולא למד להִשמר בכל צרותיו ויגונו ללא־דמיון.
מברזיליה הלכנו ישר דרך הים האטלנטי אל ראש „התוחלת הטובה“, ודרכנו היתה טובה לנשוא, בהיות פנינו על־הרב דרומה־מזרחה; זעיר שם התחוללה סערה ומעט רוחות מתנגדות, אך סבלותי בים באו אל קִצן; יתר כשלונותי ופגָעַי היו נשקפים לי מן היבשה, להוכיח כי היבשה הוכנה להיות לנו לשֵבט כמו הים.
אניתנו הלכה בעניני מסחר, ויהי בה ממֻנה על המטען, אשר נטל עליו לכלכל את כל עניניה אחרי הגיעה אל הראש, ורק ימים מעטים נתנו לה לעמוד בערי־החוף, אשר הגיעה שמה. אך אני לא התערבתי בדבר הזה: בן־אחי, הוא הקברניט, והממֻנה סִדרו את כל הדברים האלה ביניהם כאשר מצאו לנכון.
פרק ל"ט: הַמַּלָּחִים מְמָאֲנִים לְהַפְלִיג עִם רוֹבִּינְסוֹן, וּבֶן־אָחִיו הַקַּבַּרְנִיט מַנִּיחַ אוֹתוֹ בְּבֶנְגַּל.
ליד הראש חנינו לא יותר מן הנחוץ לקחת מים חיים, ומשם עשינו את דרכנו לבוא אל חוף קורומנדל. אמנם הוגד לנו, כי אנית־מלחמה צרפתית נושאת חמשים תותח, ושתי אניות־סוחר גדולות הלכו לבוא להודו; ובדעתי כי הננו במצב־מלחמה עם צרפת, יראתי מעט בגללן; אך הן הלכו להן לדרכן, ולא שמענו עוד דבר על־אודותן.
לא אַלְאֶה את הקורא בתאור־מקומות מַשמים, ברשמי נסיעה, חליפות המַצְפֵּן, רחָבים, רוחות וכדומה; די אם אזכיר את ערי־החוף ואת המקומות אשר היינו שם, ואשר מצאנו בדרך ממקום למקום. ראשונה הגענו אל אי מַדַגַסְקַר, ואף כי יושבי האי הזה הם אנשים פרועים ועושים במרמה, וגם מזוינים היטב ברמחים וקשתות ומהירים לאחוז בהם, בכל־זאת חיינו עמהם בטוב ימים מספר; והם התהלכו אתנו בשלום ובידידות; ובמחיר דברים קטנים אחדים אשר נתנו להם: שכינים, מספרַים וכדומה, הביאו לנו אחד עשר פָרים טובים ושמנים, ונקחם אל האניה, חלק לאכול בשר, והיתר להמליח להיות אתנו באניה.
עתה שמנו פנינו אל מפרץ פרס, ומשם אל חוף קורומנדל, למען הגיע לאחרונה לסורַט; אך עקר עסקי הממֻנה היו במפרץ בנגל, ואם לא יצליח שם בעסקיו בדרכו הלאה, והלך לסין ושב שמה בדרכו לשוב.
והצרה הראשונה אשר מצאתנו במפרץ פרס, כי חמשה מאנשינו הלכו לתור את עבר היבשה הערבי אשר למפרץ, ויקיפום הערביים, וימיתו את כלם, או כי לקחום להיות לעבדים. ויתר אנשי האניה לא יכלו להצילם, ורק את סירתם הספיקו למַלֵט. אז החלותי להוכיחם, ואגיד להם כי בצדק נתן להם הגמול הזה, על התעמרם ביושבי מדגסקר.
ויהי בהטיפי להם יום יום בדבר הזה, ותהיינה תוצאות דברי רעות מאשר פללתי; וחובל־הסירה, הוא ראש החטאים, בא אלי יום אחד, וידבר אלי עזות באמרו, כי רואה הוא, אשר אני מרבה לעורר את הענין ההוא; כי לא אחשוב נכונה בדבר הזה, ובזה עשיתי עול גדול לאנשי האניה וביחוד לו עצמו; והיות כי הנני רק נוסע, ואין לי כל שלטון וחלק באניה, אין גם חובתם לשאת את דברי; אין זאת, כי־אם חרשתי עליהם רעה, ואולי חפצתי להעמידם למשפט בהגיעם לאנגליה; אי־לזאת, כל עוד לא חדלתי מן הדבר, ולא הרפיתי ממנו, לבלתי התערב עוד באחד מעניניו, אחת החליט לעזוב את האניה; כי לדעתו לא יוכלו לנסוע בטח, כל עוד אנכי ביניהם.
הקשבתי לדבריו בארך־רוח עד כי כלה, אחרי־כן אמרתי לו, כי באשר לשלטון באניה, אמת נכון הדבר; וגם לא התנשאתי לראש, כי רק לקחתי לי חֻפשה להביע את דעתי בדבר, אשר נגע גלוי לכל קהל הנוסעים; ואשר לחלקי בנסיעה, אין זה עסקו; כי גדול חלקי באניה; ועל־כן אחשב לי, כי יש לי הצדקה להוסיף דַבר מאשר עשיתי עד כה, ואין עלי לתת חשבון על מעשי לא לו ולא לאיש אחר זולתו; ואֵחם מעט בדברי עמו. ויענני בפעם ההיא רק דברים מעטים, ואחשוב, כי קץ לדבר. ואנחנו בעת ההיא במימי בֶנְגַל; וברצותי לראות את המקום, ירדתי מן האניה עם הממֻנה בסירה למצוא שם מעט שעשועים; ולפנות ערב התכוננתי לשוב אל האניה, והנה בא אלי אחד המלחים, ויאמר לי, אשר לא אטרח לבוא באניה, כי פֻקד עליהם לבלתי שאת אותי עוד באניה. נקל לשער, מה גדלה הפתעתי בשמעי דברים מבישים כאלה; ואשאלהו לאיש, אשר צוהו להגיד לי את הדבר הזה, ויאמר לי: „חובל הסירה“. לא יספתי דבר אליו, אך צַוה צויתיו להגיד להם, כי עשה את שליחותו, וכי אני לא השיבותי דבר.
מהרתי למצוא את הממֻנה, ואספר לו את כל המעשה; ואוסיף, כי כן חזיתי מראש, אשר תפרוץ מרידה באניה, ואבקש ממנו כי ילך מיד אל האניה בסירה הודית, והודיע את הדבר לקברניט. אך יכלתי לחשוך לי את ההודעה הזאת, כי לפני דברי את דברי על היבשה, נהיה הדבר בתוך האניה. אך הלכתי בסירה, והחובל, התותחן, הנגר וכל נושאי־המשרה הקטנים באו, ויבקשו לדבר אל הקברניט; והחובל נשא את דברו, וישנה את כל אשר דבר אלי באזני הקברניט במעט דברים; אשר אחרי כי ירדתי בשלום אל היבשה לא יבקשו לעשות לי רעה, ולולי ירדתי כי עתה עשו לי, להכריחני ללכת; וכן ימצאו לנכון להגיד לו, אשר בבואם באניה להיות תחת פקודתו חשבו לעבוד עמו באמונה; אך אם לא אעזוב את האניה, או אם הקברניט לא יאַלצני לעזבה, ועזבו הם כלם את האניה, ולא יוסיפו לנסוע אתו; ובבטאו את המלה כלם, פנה אל עבר התֹרֶן הראשי, וזה היה כנראה האות המדֻבר ביניהם, ויקראו כל המלחים הנאספים שמה בקול: „כלנו! כלנו!“
בן־אחי היה גבר אמיץ, וגם מושל ברוחו; ואף אם הפתע, כנקל להבין, לשמע הדברים האלה, בכל־זאת ענם בשקט, כי עוד יחשוב בדבר; אך לא יוכל לעשות קטנה או גדולה טרם דברו אתי על הדבר. הוא התאמץ להוכיחם בדברים, כי לא נכון ולא טוב המעשה אשר יעשון, אך לריק; הם נשבעו וילחצו ידיהם לעיניו, כי הלך ילכו כלם אל החוף, כל עוד לא יבטיחם לבלתי תת אותי לבוא עוד באניה.
הדבר הזה הצר לו מאד; הוא אשר ידע את כל הטובה אשר גמלתיו, ועתה לא ידע מה יהיה הדבר בעיני. אז החל לדבר אליהם קשות, ויגד להם, כי חלק רב לי באניה, וכי על־פי דין אין בידו לגרשני מתוך ביתי הוא קנייני; כי הנה יעשו לי כמעשה השודד הנודע קיד, אשר עורר מרד באניה, וישם את הקברניט באי לא־נושב, ויברח באניה; ואם גם ילכו באחת האניות, הנה בבואם ביום מן הימים לאנגליה, ושִלמו את חטאם זה במחיר רב; כי האניה לי היא, ואין בידו להוציאני מתוכה; וטוב טוב לו לאבד את כל האניה ואת כל הנסיעה, מאשר יגמלני רעה גדולה כזאת; ועתה יעשו כטוב בעיניהם; בכל־זאת עוד ינסה לבוא אל החוף ולדבר אתי; ויקרא לחובל, כי ילך אתו, אולי יצלח בידיהם לגמור אתי את הענין. אך כלם דחו את הצעת הקברניט, באמרם כי לא יחפצו לבוא אתי בדברים; ואם אני אבוא אל האניה, וירדו הם על היבשה. „טוב“, אמר הקברניט, „אם כלכם בדעה זאת, תנוני ללכת לבדי ולדבר אתו“. ובכן בא אלי, ויספר לי את כל הדבר, רגעים מספר אחרי אשר הובא אלי דבר החובל.
עלי להודות כי שמחתי מאד בראותי את בן־אחי, יען כי לא חדלתי לדאוג, אולי אסרוהו בכח, ופרשו מפרש להמלט באניה; ואז אשאר בעירום ובחסר־כל בארץ רחוקה ותשועה נדחה ממני. בקצרה, מצבי היה רע מאשר היה אז בהיותי לבדי באי. אך הם לא הרחיקו כה לכת, לשמחתי; ובהגיד לי בן־אחי את דבריהם, ואשר נשבעו וילחצו ידיהם, כי כלם, עד אחד, יעזבו את האניה, אם יֻתַן לי לבוא בתוכה, ואמר לו, אשר אין לו לדאג לזאת, כי נכון אני להשאר על־פני היבשה; רק אחת אבקש, כי יאבה לשלח לי את כל חפצי הנחוצים אל החוף, וגם יניח לי סכום כסף מספיק, ואז אמצא את דרכי לאנגליה, ככל אשר תשיג ידי.
הדבר הזה היה כבד מנשוא לבן־אחי, אך לא היתה לפניו דרך אחרת, זולתי להסכים. בקצרה, הוא שב אל האניה, ויַרגע את האנשים בספרו, כי דודו נכנע לדרישתם, וגם שלוח שלח לקחת את חפציו מתוך האניה; ובכן תם הענין במשך שעות מספר, המלחים שבו למלאכתם, ואני החלותי לבקש עצות, אי זה הדרך אבחר לי.
פרק מ: הוּא פּוֹגֵשׂ סוֹחֵר אַנְגְּלִי וְנוֹסֵעַ עִמּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים לְשֵׁם מִסְחָר. – הֵם נֶחְשָׁבִים לְשׁוֹדְדֵי־יָם. – גּוֹבְרִים עַל רוֹדְפֵיהֶם. – נְסִיעָה לְסִין. – הִתְנַגְּשׁוּת עִם בְּנֵי קוֹשִׁין־סִין. – אִי פוֹרְמוֹסָה. – מִפְרַץ נַנְקִין. – מְפַחֲדִים פֶּן יִפְּלוּ בִּיְדֵי הַהוֹלַנְדִּים.
עתה הייתי בודד וגלמוד בירכתי תבל, כי כן, אדַמה, יש לי הצדקה לקרוא לארץ ההיא, כי רחוק אני מאנגליה כשלשת אלפים מיל בדרך הים יתר מאשר הייתי בָאִי; אך נכון, כי יכלתי ללכת עתה ביבשה דרך ארץ מוגוּל הגדולה לסוּרַט, משם לבצרה בים, עד מפרץ פרס, ומשם בדרך האורחות, במדבר ערב, לחלב ולאלכסנדריתה; משם שנית בים לאיטליה, ואחרי־כן ביבשה לצרפת; ואם נצרף כל אלה יחד, והיה זה כאֹרך כל קטב האדמה, ואולי יֶתר מזה.
היתה לפני עוד דרך אחרת, והיא לחכות לבוא אניות אנגליה, אשר תבאנה לבנגל מאַטשין אשר באי סומטרה, וגם תקחנה נוסעים להביא לאנגליה. אך האיש אשר בה הנה כמוני לא מטעם החברה האנגלית־מזרח־הודית, יכבד ממנו מאד להפליג מפה בלי רשיון מידם, זולתי בחסד קברניטי־האניה, או על־ידי סוכני החברה, ואני הייתי לאלה ולאלה איש זר מתמול שלשום.
פה עֻניתי בראותי את אניתי פורשת מפרש ללכת בלעדי; ואדמה, אשר לא נעשה לאיש במצבי כדבר הזה מעולם, זולתי בידי שודדים, אשר יברחו באניה, ואת האיש אשר לא יתן יד להם, יורידו אל היבשה. אך בן־אחי השאיר לי שני משרתים, או נכון מזה, חבר ומשרת אחד: האחד היה פקיד הגזבר באניה, ויתננו לי ללכת עמדי, והשני היה משרתו הוא. ובכן לקחתי לי דירה טובה בבית אשה אנגלית, אשר שם התארחו כמה סוחרים, אחדים צרפתים, שני איטלקים, או נכון מזה יהודים, ואנגלי אחד; וינעם לי לשבת שם. ולמען לא יוכל איש להגיד עלי כי נמהר אני במעשי, התמהמהתי שם כתשעה חדשים, ואהיה שוקל כל העת אי־זה הדרך אלך, ואיך לנהוג ברכושי. היה אתי מעט סחורה אנגלית בעלת־ערך וגם סכום כסף נכבד, כי בן־אחי נתן על ידי אלף שקל, וגם שטר על יותר מכן, אם יהיה לי צרך בכסף, למען לא אחסר בכל אשר יקרני.
עד מהרה הצלחתי למכור את הסחורה ברֶוַח, ואקנה שם, כאשר חשבתי בראשונה, אבני־שהם יקרות מאד, אשר במצבי אז טובו לי מכל; כי יכלתי לשאת אתי את כל טובי בכל אשר אלך.
אחרי אשר התמהמהתי פה זמן־רב, ואחרי אשר נסיתי כמה נסיונות לשוב לאנגליה, אך לא הצלחתי אף באחד מהם, בא אלי בבקר לא־עבות הסוחר האנגלי, הוא אשר התגורר אתי יחד ואכרות עמו ברית ידידות, ויאמר לי: „ידידי בן־ארצי, יש לי הצעה להודיעך, אשר בהיותה מתאימה עם מחשבותי, הנה כפי ידיעתי תתאים גם עם מחשבותיך, אם רק תעמיק להתבונן בה: – הנה שנינו חונים פה, אתה לרגלי המקרה, ואני כי כן חפצתי, בארץ רחוקה מאד מאדמת מולדתנו; אך בארץ אשר אנחנו יודעי מסחר ועסק, נוכל לרכוש בה כסף לא מעט. אם יש את נפשך להוסיף את אלף ליטרותיך על אלף הליטרות אשר בידי, ושכרנו פה אניה, הראשונה אשר נמצאנה טובה למעננו; אתה תהיה הקברניט ואני הסוחר, ובכן נלך לסחור אל סין“.
ההצעה הזאת ישרה בעיני מאד, ביחוד מפני היותה מֻבעה ברב רצון טוב ובדרך חן. אך עוד עברו ימים רבים, עד כי יכלנו להשיג אניה כלבנו, וגם כאשר השגנוה, לא קל היה למצוא מלחים אנגלים, לאמר, מספר מספיק לנהוג בנסיעה ולפַקח על המלחים אשר יכלנו לאסוף שם. כעבור זמן מה מצאנו סגן, חובל־סירה ותותחן כלם אנגלים; נגר הולנדי ושלשה מלחי־תרן. אלה, דמינו, יספיקו לנו להפליג, כי היו לנו מלחים הודים.
הלכנו אז לאַטשין אשר באי סומַטרה, ומשם לסִיאַם, ונחליף שם חלק מסחורותינו באופיון ובמעט שכר; הראשון הוא סחורה הנמכרת במחיר רב אצל הסינים, ואשר היתה מבֻקשה מאד בעת ההיא. בקצרה, הלכנו לסוּסקַן, נסענו הרבה מאד, התמהמהנו שמונה ירחים בדרך, ונשוב לבנגל; וייטב בעיני מאד כי נסעתי.
בקצרה, הצלחנו מאד בנסיעתנו, ואני רכשתי לי בדרכי הראשונה כסף רב ונסיון איך להשיג עוד, אשר לו הייתי צעיר בעשרים שנה, ובקשתי להשאר פה, ולא שאלתי לי מקום אחר להצלחתי; אך במה נחשב כל זה לאיש בן ששים ומעלה, אשר היה לו די עשר, ואשר ירד באניה רק מאשר נפתה לחפצו האדיר לראות את רחבי העולם, ולא מתַּאוה לעשות עשר?
אך בזה לא אמרתי די: נפשי כלתה להתקרב אל מולדתי, אך טרם אקבע להחליט באיזה דרך אבחר. בעודני שת עצות בנפשי כה וכה, הציע לפני ידידי, אשר לא חדל מִבַקש עסקים חדשים, נסיעה אחרת בין איי־הבשמים, ולהביא ביתה מטען בשמים מן המַנִילים, או מן המקומות ההם; אמנם יסחרו ההולנדים למקומות האלה, אך לספרדים חלק באיים; אך לא הרחקנו כן, כי באנו רק למקומות, אשר שלטונם איננו רב שם, כאשר יהיה בבַטַוְיָה, צילון ועוד.
לא התכוננו זמן רב לנסיעה זאת; עקר הקשי היה לפתותני כי אתן הסכמתי; אך לאחרונה, מאין לפני כל דבר אחר, וגם נוכחתי כי הנסיעה והמסחר, אשר פירותיו רבים, וגם נכון להגיד, בטוחים, יש בהם יתר ענג ויתר ספוק, לדעתי, מן הישיבה ללא־עבודה, אשר לי למצער היתה נחשבת לרעה בכל מנות חיי, ואֵאות גם לנסיעה הזאת; וגם הצלח הצלחנו בה מאד, בהגיענו עד בורניאו ועוד כמה איים, אשר לא אזכור את שמותם, ונשוב כעבור חמשה ירחים, בערך. מכרנו את בשמינו, אשר רֻבם היו בשמי־צפרן ומעט אגוזי־מוּשְׁקַט, לסוחרים פרסים, הנושאים את סחרם אל המפרץ; והיות כי הרוחנו כחמשה לאחד, היה לנו באמנה סכום כסף רב.
בקצרה, כעבור זמן־מה באה שמה אניה הולנדית מבטַוְיָה; והיא אניה ההולכת לחוף הים ולא אנית־סוחר אירֻפית, ומַשָאָה כמאתים טון. והמלחים היו, לפי דבריהם, כה חלשים, אשר לא מצאו לקברניט הידים להפליג בים, ויעגן בבנגל; והיות כי מלא כיסו כסף, או בחפצו מטעמים אחרים ללכת לאירפה, ויתן מודעה כי חפץ הוא למכור את אניתו. הדבר הזה הגיע לאזני טרם נודע לשתפי החדש, ויהי חשקי גדול לקנותה; ואבוא אליו ואגיד לו. שתפי חשב מעט, כי לא אהב את החפזון; אך אחרי חשבו זמן־מה ענני: „אמנם היא מעט גדולה מדאי; בכל־זאת נקננה“. ובכן קנינו את האניה, ואחרי אשר באנו לידי הסכמה עם בעליה, שלמנו את מחירה ונחזיק בה. אחרי־כן החלטנו להחזיק גם באנשים, אם יעלה בידינו לחברם אל אלה, אשר היו אתנו לעשות את דרכנו במסחר; אך פתאום נעלמו כלם עד אחד; שאלנו להם הרבה, ולאחרונה הוגד לנו, כי הלוך הלכו כלם ביבשה לאַגְרָה, עיר הבירה בממשלת מוגול, לנסוע משם לסורט, ומשם ילכו בים אל מפרץ פרס.
מימי לא הרבה דבר לצערני כמו המחשבה, אשר החטאתי את שעת הכשר ללכת עמהם בדרכם; כי נדידה כזאת, אמרתי, ובתוך חברה כזאת, אשר היתה יכולה להיות לי גם למגן וגם לשעשועים, התאימה מאד עם מחשבתי הגדולה; אך מה שמחתי, כאשר שמעתי אחרי ימים מספר, איזה סוג אנשים היו אלה. בקצרה, האיש אשר קוֹרָא לו קברניט, היה התותחן ולא המנהיג; כי נסוע נסעו לרגלי מסחר וקנין, ויתקפום ביבשה מַלָיִים אחדים, וימיתו את הקברניט ושלשה מן המלחים; ויהי כי נרצח הקברניט, ויחליטו האנשים האלה, אחד עשר במספר, לברוח באניה, וכן עשו, ויביאוה לבנגל, ואת הסגן ועוד חמשה מן המלחים עזבו על־פני החוף; אך על זה אשוב לספר.
אך אם לקחו את האניה בכה או בכה, הנה אנחנו חשבנו, כי קנינוה ביֹשֶר, אף כי עלי להודות אשר לא בָחַנו את הדבר כראוי וכנכון; כי לא שאלנו דבר מאת המלחים, אשר אל־נכון היו נכשלים בלשונם, סותרים איש את רעהו, ואולי גם סותרים את דברי עצמם; אם כה ואם כה היה לנו יסוד לחשוד בהם. אך האנשים הראו לנו שטר המעיד, כי האניה נמכרה לאיש אשר שמו עמנואל קלוסטרשוֹבן, או שם דומה לזה, כי לפי אשר אדמה לי עתה היה הכל תרמית והונאה, והוא קרא לעצמו בשם הזה, ואנחנו לא יכלנו להכחישו; ואמנם, מאשר לא חשדנו מאומה, גמרנו את העסק.
בעמל לקטנו אחרי־כן עוד מלחים אנגלים מספר, וגם הולנדים אחדים; ונחליט לנסוע שנית דרומה־מזרחה להביא משם בשמים ועוד, לאמר, בין איי הפיליפינים ומולֻקָא. בקצרה, לא ארבה לספר קטנות, בעת אשר המקרים הבאים כה נכבדים: בליתי מראשית עד אחרית שש שנים בארץ ההיא, בסחרי מנמל לנמל, קֶדֶם ואחור, בהצלחה רבה עד מאד, ועתה בשנה האחרונה לעבודתי עם שֻתָפי החדש, הלכתי באניה הנזכרת למעלה לבוא לסין, אך בראשונה אמרנו לסור לסיאַם לקנות שם אֹרֶז.
בדרכנו זאת, לרגלי רוחות מתנגדים, היינו אנוסים להיות עולים ויורדים במיצרי מַלַקא ובין האיים, ולא יצאנו מן היַמים הרעים האלה, עד כי ראינו את אניתנו והנה נסדקה, ולא יכלנו, עם כל חריצות־ידינו, למצוא את הסדק. בזה אֻלצנו לבוא באחד הנמלים; ושתפי אשר היטיב להכיר את המקום ממני, הורה את הקברניט לבוא בנהר קמבודיא, כי אני עשיתי את הסגן האנגלי, מר תומפסון שמו, לקברניט האניה, יען כי לא חפצתי לקחת את הנהגת האניה על עצמי. הנהר הזה יִמָצא בעבר הצפוני אשר למבוא או למפרץ הגדול העולה לסִיאַם. בהיותנו שם, ובעלותנו מדי פעם בפעם על החוף לקנות את צרכינו, ויבוא אלי יום אחד איש אנגלי, והוא, כנראה, משנה־התותחן באניה אנגלית־מזרח־הודית, אשר חנתה גם היא בנהר ההוא, ליד העיר קמבודיא, או לא הרחק ממנה; למה בא הלום לא ידענו, אך בא אלי וידבר אלי אנגלית: „סֵיר“, אמר, „אתה זר לי, וכן אני לך, אך יש לי אליך דבר הנוגע אל עצמך ובשרך“.
התבוננתי זמן־מה בפניו, ורגע נדמה לי כי ידעתיו, אך שגיתי. „אם הדבר נוגע אלי“, אמרתי, „ולא אליך, מה זה ימריצך להגידו לי?“ – „הנה מה ימריצני“, אמר, „הסכנה הגדולה הנשקפת לך, וכפי אשר אראה, לא נודע לך דבר על־אדותיה“. – „לא אדע לי כל סכנה“, עניתי, „זולתי כי אניתי סדוקה, ולא אוכל למצוא את הסדק; אך בדעתי להרביצה מחר, אולי אמצאנו כן“. – „אבל, אדון“, אמר האיש, „סדוקה או לא סדוקה, ימצא או לא ימצא, תשכיל עשֹה אם תשמע לדברי, ולא תרביץ אניתך מחר. הידעת, אדון?“, הוסיף, „כי העיר קמבודיא רחוקה מפה כחמשה עשר מיל? שם שתי אניות אנגליות גדולות, כחמשה מילים מעבר מזה, ושלש הולנדיות?“– „טוב“, אמרתי, „ומה זה נוגע אלי?“ – „ולמה, אדון“, המשיך, „יבוא איש, אשר כה הרבה להתנסות בנסיעות כמוך, לתוך נמל, ולא יחקור בראשונה מה הן האניות אשר תעגנה שמה, ואם יוכל לעמוד בפניהן? אדמה, כי לא תחשוב לך, אשר תוכל לצאת אליהן במערכה!“ השיחה הזאת שעשעתני, אך לא הביאתני במבוכה, כי לא יכלתי להבין את פשר דבריו; ואפנה אליו בקצרה ואמר: „אדוני, חפצתי כי תברר את דבריך; לא אוכל לשער מאיזו סבה עלי לירוא את אניות „החברה“ או את האניות ההולנדיות; לא מבריח־סחורות אנכי, ומה עון יוכלו למצוא בי?“ בדברי היו פניו כפני איש זועם וצוחק כאחד, ואחרי התמהמהו מעט ענה בבת־שחוק: „טוב, אדוני, אם תחשוב את עצמך בטח, עשה כן; צר לי כי מזלך יעַוֵר את עיניך מראות עצה נכוחה; אך הבטח אבטיחך נאמנה, כי אם לא תפליג בים כרגע, וּתְקָפוּךָ עם גאות המים הבאה חמש סירות־שיט מלאות אדם; ואולי, אם תִתָפש, ונתלית בתור שודד־ים, ואת הפרטים יחקרו אחרי־כן. חשבתי, אדוני“, הוסיף“, „כי תדע כבדני על עשותי עמך טובה גדולה כזאת“. – „לא אוכל להיות כפוי“, עניתי, „לכל טובה, או לכל איש אשר יעשה אתי כל דבר־חן; אך נשגב מבינתי, למה יחשבו האנשים ההם לגמלני רעה כזאת; אך מאז אמרת לי, כי אין לאַבד זמן, וכי יש אנשים אשר יחרשו אלי תועבה, נכון אני לבוא באניה בעצם הרגע, אם אנשי יוכלו לסתום את הסדק, או אם נוכל לשוט מבלי אשר יִסָתֵם; אבל, אדוני“, אמרתי, „האלך מבלי דעת את סבת כל אלה? האם לא תוכל לברר לי מעט את הדבר?“ – „אפס קצת הספור אוכל להגיד לך, אדון“, אמר, „אך יש אתי פה מלח הולנדי, ואותו, אדמה, אוכל להשיא כי יגיד לך את היתר; ואולם הזמן קצר. קצור המעשה הוא זה, וחלקו הראשון, אדמה, ידוע לך היטב, לאמר, כי אתה, אדוני, היית באניה הזאת בסוּמַטרה: שם נרצח קברניטכם בידי המַלָחים ואתו עוד שלשה מאנשיו, וכי אתה, או מאלה אשר היו אתכם באניה, ברחתם באניה, ומאז הייתם לשודדי־ים. זה הוא עצם המעשה, וכלכם תִתָּפשו כשודדים, יכול אני להבטיחכם, וגם יֵעָשה לכם משפט בלי טענה ומענה; כי, כפי הידוע לך, לא תרבינה אניות־המסחר לעשות כמשפט עם השודדים, אם יפלו בידיהם“. – „עתה דברת אנגלית ברורה“, אמרתי, „ותודה לך; ואף אם גם לא אדע מאומה מכל אשר עשינו לפי דבריך, כי בטוח אנכי אשר ביֹשֶר ובתמים רכשנו לנו את האניה הזאת; אך בראותי כי כן יחשבו עלינו, כדבריך, וכי בתֹם־לבב דברת אלי, ונשמרתי לנפשי“. – „לא, אדוני“, הוסיף, „אל תגיד כי תִשָמר לנפשך; אין שמירה טובה מאשר להתרחק מן הסכנה; אם חפץ חיים אתה, וחיי כל אנשיכם יקרים בעיניך, הפלג בים בלי אחור, כאשר יגאו המים; ובהיות לפניכם כל השטף והרחקתם הרבה, לפני יכלתם לרדת הנה; כי גם הם יפליגו עם גאות המים, ובהיותם רחוקים מפה עשרים מיל, וגברתם מהם כשעתים בכח השטף, ועוד, היות ולהם רק סירות, ולא אניות, ולא יערבו לבם לרדוף אחריכם הרחק בים, וביחוד אם יִשוב הרוח“. – „הנה“, אמרתי, „עשית עמדי חסד גדול; ומה הגמול אשר אגמלך?“ – „אדוני“, אמר האיש, „איכה זה תאבה לגמלני, ואינך בטוח כי אמת בפי. הנה אנכי מציע לך דבר: יש לי חוב משכרתי תשעה עשר חדש באניה ***, אשר באתי בה מאנגליה; ולהולנדי אשר אתי מגיעה משכרת שבעה חדשים; אם תאות לשלם לנו את המגיע, והלכנו אתך; ואם לא ימצאכם דבר מכל אשר אמרנו, לא נבקש עוד דבר, אך אם נוכיח לך כי הצלנו אתכם ממות ואת האניה ואת נפשות כל האנשים אשר בה, וסמכנו עליכם בדבר היֶתֶר“.
הסכמתי בנפש חפצה, ואבוא מיד באניה, ושני האנשים אתי. ויהי אך באתי אל האניה, ושתפי אשר היה בתוכה יצא לקראתי, ויקרא ברב שמחה: „האח, האח! סתמנו את הפרץ! סתמנו את הפרץ!“ – „האמנם?“, אמרתי, „תודה לאל; אך הָרֵם את העגן כרגע!“ – „הרם!“, אמר הוא, „מה כַוָנתך בזה? מה קרה?“ – „אל תשאל שאלות“, אמרתי, „קרא כל יד לעבודה ואת העגן הָרֵם מבלי אַבֵד רגע“. הוא נבהל, בכל־זאת קרא לקברניט, ויפקד להרים את העגן; ואף כי השטף טרם רַד, אך רוח קלה נשבה מן היַבָשָה, ונפרש בים. אחרי־כן קראתיו אל התא, ואספר לו את הדבר; ונקרא לאנשים, ויספרו לנו את יתר הדברים; אך היות כי עברה עת רבה עד כַלותנו, ויבוא אחד המלחים אל פתח התא, ויקרא אלינו בשם הקברניט, כי נרדפים אנו. „נרדפים!“, קראתי, „על־ידי מי?“ – „על־ידי חמש סירות“, אמר, „מלאות אנשים“. – „טוב מאד“, אמרתי, „עתה ברור כי אכן דבר הוא“. ואפקד ראשית לקרא לכל האנשים, ואֹמַר להם כי רדוף ירדפונו לתפוש את אניתנו, ולקחת אותנו כשודדים; ואשאלם, אם נכונים הם לעמוד אתנו ולעזור איש את רעהו; ויענו האנשים בשמחה, כאיש אחד, כי נכונים הם לחיות ולמות אתנו. אחרי־כן שאלתי את הקברניט, אי־זה הדרך, לדעתו, טוב מכֹל להלחם בהם; כי גמרתי אשר מעמוד על נפשנו, ולו גם עד נטף דמנו האחרון. ויאמר לי, כי טוב לנו לעצרם בתותחינו מגשת אל האניה ככל אשר נוכל, ואחרי־כן נירה בהם בנשקנו הקטן, למען הניאם מעלות על האניה; אך אם גם אחת מן השתים לא תסכון עוד, ובאנו בתוך תאינו הסגורים, אולי אין אתם מכשירים לשבר את החֵל ולחדור אלינו.
בינתים נִתַּן צו לתותחן, כי יביא מתוך מכסה־הבינים שני תותחים, לשים בפני האניה ומאחריה, להסיר את המכסה, ולמלאותם כדורי־רובים ושברי־ברזל וכל הבא ליד; וכן היינו נכונים למערכה. וכל זה בעודנו מפליגים בים, ודי רוח לנו, ונראה את הסירות באות ממרחק, חמש סירות־שיט גדולות, והן פרשו לרדוף אחרינו מהר ככל אשר יכלו.
שתים מן הסירות האלו (במשקפותינו יכלנו להכירן, כי היו אנגליות) עברו את הנותרות, ותרחקנה מהן לפנים כשני מילים, ותמהרנה בשוטן ממנו, אשר יכלנו לראות כי עוד מעט והשיגונו. אז ירינו בתותח בלי כדורים, להודיע כי יַפְנוּ לעמוד; ונוציא דגל־שלום, לאות כי חפצנו לקחת דברים, אך הם חתרו אחרינו, עד כי באו במרחק יְרִיָּה מאתנו, אז אספנו את דגלנו הלבן, כי הם לא השיבו עליו, ונרים דגל אדֹם, ונירה בהם כדורים. בכל־זאת הוסיפו לרוץ, עד כי קרבו אלינו ויכלנו לקרוא אליהם בקנה־שיח, אשר היה אתנו באניה; ונקרא אליהם, ונגיד להם, כי ישובו מפני הסכנה.
לשוא: הם חתרו אחרינו, וישאפו לבוא תחת ירך אניתנו, למען יוכלו לבוא במכסה־אחוריה; אך בראותנו כי יחרשו אלינו רעה והם בוטחים בכחות הבאים אחריהם, ואצוה להעמיד את האניה, באפן אשר הם חגו אל מול רָחבנו, וכן ירינו בהם באחת מחמשה תותחים, והאחד כה היטיב לקלוע, אשר התיק את תחתית הסירה האחרונה, ויאַלצם לרפות את מפרשם ולרוץ כלם אל פני הסירה למען הצילה מטבוע; ובכן נשחתה. אך בראותנו את הסירה הראשונה עוד רודפת אחרינו, ונכון לירות בה לבד. עודנו עושים כן, ואחת משלש הסירות המאחרות, ואשר הקדימה מן השתים הנותרות, באה אל הסירה אשר השחתנו, ונראה בהוציאם משם את האנשים. אז קראנו שנית אל הסירה הראשונה, ונציע לחדול ממלחמה למען קחת דברים, לדעת מה להם אלינו; אך הם לא ענו, ורק חתר חתרה לבוא אל מתחת לאניתנו. אז הוציא תותחננו, אשר היה גבר אמיץ עד מאד, את שני תותחי־הציד, וישלח בה אש עוד, אך החטיא, והאנשים אשר בסירה שואגים, מנופפים מצנפותיהם וחותרים קדימה; אך התותחן נכון מהר שנית, וייר בהם בשנית, וִירִיָה אחת, אף כי לא פגעה בסירה עצמה, הנה נחתה בין האנשים, ונוכל לראות על נקלה כי עשתה שמות ביניהם; אך לא שמנו לב לכן, ונרים שנית את האניה, ונעלה עליהם בחזקה, ובירותנו בשלשה תותחים ראינו כי הסירה הֻכתה כמעט לרסיסים; ביחוד ראינו כי ההגה וחלק מתחתיה נתקו ממנה; ובכן מהרו לאסוף את המפרש, ויהיו במבוכה גדולה. ולהשלים את שברם העיף בהם תותחננו עוד שתי יריות: איפה פגע בהם לא ידענו, אך ראה ראינו, כי הסירה שקעה, ואחדים מן האנשים כבר חתרו בתוך המים: אז הורדתי את האָרְבָּה אשר היתה רתוקה לצדנו, ובה מלחים אחדים מצֻוים למשות מן האנשים, אם יוכלו, ולהצילם מטבוע, ולשוב עמהם מיד אל האניה, כי ראינו את יתר הסירות חותרות לבוא. ואנשינו אשר באָרבָּה עשו כמצֻוה עליהם, ויעלו שלשה אנשים, אשר האחד מהם כבר החל לטבוע, ויארך הרבה עד כי הצלחנו להשיב רוחו אליו. ויהי אך הוֹעֲלו על האניה, ונפרוש ככל אשר יכלנו, ונרחיק בים; וכן ראינו, כי בהגיע שלש הסירות האחרות אל הראשונה נואשו מרדוף אחרינו עוד.
כאשר נצלנו כן מסכנה, אשר אם גם לא ידעתי את סבתה, הנה היתה גדולה רב יותר מאשר שערתי, ואחליט לשנות את דרכנו, אשר לא ידע איש אנה פָנִינו; וכן הפלגנו בים מזרחה, כמעט מחוץ לדרך כל אניות אירפה ההולכות לסין, או לארצות אחרות, אשר יסחרו שמה עמי אירפה.
כאשר היינו בלב ים, החלונו לטכס עצה עם שני המלחים ולשאל, מה פשר כל הדבר הזה; וההולנדי גלה לנו מיד את הסוד, באמרו לנו, כי הבחור אשר מכר לנו את האניה, לפי דברינו, לא היה כי־אם גנב אשר ברח בה. אחרי־כן ספר לנו, כי הקברניט, אשר גם את שמו הגיד לנו, אך לא אזכרהו עתה, נרצח במרמה על־ידי הפראים בחוף מַלַקה, ועמו עוד שלשה מאנשיו; וכי הוא, ההולנדי הזה, ועוד ארבעה מלחים אחרים, באו בתוך היערות, ויהיו נודדים שם עת רבה, עד כי לאחרונה הצליח הוא, באֹרַח פלא, להמלט, ומשם שחה אל אניה הולנדית, אשר שטה לא הרחק מן החוף, בדרכה מסין, ותשלח את סירתה אל החוף לקחת מים חיים; והוא לא ערב את לבו לבוא אל המקום אשר שם היתה הסירה, אך בלילה הֶעֱרִים להגיע למקום רחוק יתר, ואחרי אשר שחה כן זמן רב, אספנו לאחרונה הסירה.
ויספר לנו עוד, כי הוא הלך לבַטַוְיָה, אשר שמה באו שנים ממלחי האניה, כי את הנותרים עזבו בנדודיהם, ויספרו כי הבחור אשר ברח באניה, מְכָרָה בבנגל לחֶבֶר שודדים, והם כבר הלכו בה למסעיהם; וגם הנה תפשו אניה אנגלית ושתי אניות הולנדיות עמוסות כל טוב.
הדברים האחרונים האלה נגעו אלינו ישר, אף כי ידענו אשר אין בהם שמץ אמת; ושתפי צָדַק באמרו, כי לו נפלנו בידיהם, ומחשבתם רעה עלינו מראש, ועמַלנו לשוא להצטדק בפניהם, או כי יתהלכו אתנו בחסד בהיותנו אסורים אתם; וביחוד בדעתנו, כי מאשימינו יהיו גם שופטינו, ולא יכלנו לקוות, כי יעשו אתנו אחרת, זולתי אשר יעשון אנשים בחרון־אף ובחֵמה לא־עצורה; ועל כן היתה דעתו, כי נשוב ישר לבנגל, אשר משם באנו, ולא נסור אל כל נמל אחר; כי שם נוכל להצטדק ולהתנצל, אף נוכל להוכיח איפה היינו בבוא האניה, ממי קנינוה, וכדומה; והנכבד מכל, אשר אם נאֻלץ להביא את הדבר לפני השופטים, ויכלנו להיות בטוחים כי יֵעָשה לנו משפט־מה, ולא יתלונו ראשונה למען שָפְטֵנו אחרי־כן.
זמן־מה חשבתי גם אני כשתפי, אך אחרי העמיקי מעט חקר בדבר, אמרתי לו, כי לדעתי גדולה מאד הסכנה לשוב לבנגל: כי אנחנו היינו בצד הרע למיצרי מַלַקה, ואם יִוָדע הדבר אל־נכון יארבו לנו מכל עבר, ההולנדים מבַטַויה והאנגלים ממקום אחר; ואם נִתָפש כן בעת בָרחנו, והבאנו אשם על עצמנו, ולא יהיה עוד כל צֹרך בהוכחה למען אַבְּדֵנוּ. כמו כן שאלתי לדעת המלח האנגלי, ויאמר אשר גם הוא יחשוב כמוני, ואל־נכון נִתָפש. הסכנה הזאת הבעיתה מעט את שתפי ואת כל אנשי האניה, ונמהר להחליט כי נפליג אל חוף טונקין, וכן נוסיף לשוט מול חוף סין; ובהוסיפנו לסחור כבראשונה, נמצא איזה דרך למכור את האניה, ולשוב באחת מאניות המקום, ככל אשר תמצא ידינו. וזאת נראתה הדרך הטובה מכֹּל לבטחוננו; ובכן פנינו צפונה־מזרחה, ואנחנו שטים כחמשים מיל הרחק מן הדרך הרגילה מערבה. אך בזה הוסַב לנו תלאות מעט; ראשית, בהרחיקנו כן מן החוף היו הרוחות עזים יותר בפנינו, בנשבם בעֹז ממזרח ומצפונית־מזרחית, ובכן התמהמהנו ימים רבים בנסיעתנו, ולא היינו מצֻיָדים די הצֹרך לדרך ארכה כזאת; והרע מכל, כי נשקפה לנו גם סכנה אחרת: כי אחדות מן האניות האנגליות וההולנדיות, אשר סירותיהן רדפו אחרינו אז, נועדו ללכת גם־כן בדרך הזאת, ויוכל היות אשר תבואנה לפנינו, או כי תודענה על אדותינו לאניה אחרת ההולכת לסין ורדפה אחרינו בתקפה כמוהן.
עלי להודות כי הייתי עתה בכל רע, ואראה את עצמי, גם אחרי אשר נמלטנו מתגרת סירות־השיט, בסכנה גדולה, אשר לא מצאתני כמוה בכל ימי חיי; אמנם רעות רבות ראיתי, אך מעודי לא נרדפתי כגנב, וגם לא פעלתי מימי דבר, אשר יִתָכן לקרוא לו מעשה מֵבִיש, או דבר־מרמה, אף כי גנבה; כי על־הרוב הייתי רק אויב לנפשי, או נכון מאתי להגיד, לא הייתי אויב לאיש זולתי. עתה נסבכתי ברעה גדולה מִשַער; כי אף אם אמנם הייתי חף מפשע, הנה לא היתה לי כל יכלת להוכיח את צדקתי; ואם אֶתָפש בידיהם, ונתנו עלי אשמה גדולה מנשוא. וזה המריצני להמלט, אף כי לא ידעתי איזה דרך לאחוז, או הנמל והמקום אשר נוכל לבוא שמה. בראות שתפי כי נדכיתי כן, אף כי הוא הרבה בראשונה לדאג מכל, ויחל לעודדני, ובתארו לפני את כל הנמלים אשר לחוף־ים זה, אמר לי, כי חפץ הוא לעגון בחוף קושין־סין, או במפרץ טונקין, ומשם ילך אחרי־כן לעיר מַקָאו, אשר היתה לפנים בידי הפורטוגלים, ואשר עד היום תשבנה שם משפחות אירפיות רבות; וביחוד יבואו שמה הכהנים־השליחים, בדרכם ללכת הלאה לסין.
ושמה החלטנו ללכת; ואחרי דרך כבדה וטרופה, אשר חיינו בה בצר ובמצוק מחסר צדה, ראינו את החוף כעלות השחר. ויהי כי נתנו אל לבנו את מצבנו עד עתה, ואת הסכנה אשר נשקפה לנו לולא נמלטנו, ונחליט לבוא בנהר קטן, אשר עמק מימיו יספיק לנו, ומשם נבקש להודע, ביבשה או באָרבת אניתנו, איזו אניות תעגנה בערי־הנמל הקרובות. והצעד המֻצלח הזה אמנם הביא את פדותנו; כי אף אם לא ראינו בראשונה אניות אירפיות במפרץ טונקין, הנה למחרת הבקר באו אל תוך המפרץ שתי אניות הולנדיות, והשלישית בלי כל נס וסמן, אך דמינו כי הולנדית גם היא, עברה במרחק שני מילים, בערך, לבוא אל ארץ סין; ואחרי הצהרים עברו שתי אניות אנגליות, מפליגות גם הן בדרך ההיא; ובזאת דמינו כי מוקפים אנחנו אויבים מכל צד. המקום אשר באנו שמה היה שמם ופרא; התושבים הם שודדים, כי זה משלח־ידם או מלאכתם; ואם גם רק מעט היה אשר בקשנו מהם, ולבד מעט מזונות אשר לקחנו, לא באנו אתם בדברים, הנה רק ברב עמל נשמרנו לנפשותינו, אשר לא ינאצונו בכה או בכה. היינו באחד הנהרות המצערים אשר במקום ההוא, בתוך מילים מספר מקצה גבולו צפונה; ובעזרת סירתנו עלינו צפונה־מזרחה, אל חלקת היבשה הפותחת את המפרץ הגדול אשר לטונקין; ובחתרנו כן לארך החוף ראינו, כי סבבונו אויבים מכל צד. העם אש ישבנו בתוכו היה הפרוע מכל תושבי החוף, מאין להם מגע עם כל עם אחר, ומסחרם רק על דגים ושמן, ועוד סחורות גסות כאלו; והם, כאמור, השפלים בכל התושבים. בין יתר מנהגיהם נמצא גם זה, לאמר, אם יקרה אסון את אחת האניות ונשברה על חופם, ומהרו לקחת את האנשים לאסירים או לעבדים; וכעבור ימים אחדים ידענו את חסדם זה במקרה הבא.
ספרתי למעלה, כי באניתנו נבעה פרץ בהיותנו עוד בים, ולא יכלנו למצוא את מקומו; ויקר המקרה, כמספר, ויסתם לאשרנו בעצם הרגע, אשר היינו צפויים להיות תפושים על־ידי אניות הולנדיות ואנגליות במפרץ סיאַם; אך היות כי לא מצאנו את האניה שלמה ואיתנה כאשר חפצנו, ונחליט במקום הזה להרביצה על החוף, ולהוציא כל דבר כבד, אשר היה לנו בתוכה, למען נקות את קרקעה; וגם למצוא, אם יתכן, את מקומות התורפה. וכן, בהרימנו את עגני האניה, הסענו את כל התותחים ואת יתר המטלטלים לעבר אחד, וננסה להטותה, למען נוכל לקרב אל קרקעה; אך אחרי־כן שבנו ממחשבתנו להניחה על היבשה, אף גם לא מצאנו מקום נאות לכן.
התושבים אשר לא ראו מחזה כזה מעודם, ירדו משתאים אל החוף להתבונן בנו; ובראותם את האניה רובצת על צדה אל מול פני החוף, ואת אנשינו לא ראו, כי הם שקדו לתקן את קרקעה, וסירותיהם מעבר השני לאניה, ויחשבו כי האניה נשברה וגם הונחה לארץ. בשערם כן באו כלם אלינו, כעבור שעתים או שלש, בתוך עשר או שתים עשרה סירות גדולות, מהן נושאות שמונה ומהן עשרה אנשים בסירה אחת, וחפצם בלי תפונה לחדור לתוך האניה ולשדדה; ואם ימצאונו שם ונהגונו בשבי אל מלכם, או אולי יכנוהו בשם אחר, כי לא ידענו דבר על־אדות מושל הארץ.
ויהי כאשר נגשו אל האניה, ובהחלם לשוט סביבה, וימצאו את כלנו עוסקים בשקידה בקרקע האניה מבחוץ ובצלעה, רוחצים, מושחים וסותמים, כידוע לכל עובר ים. רגע עמדו מתבוננים בנו, ואנחנו, אשר נבהלנו מעט, לא יכלנו לשער מה היתה מחשבתם; אך מחפצנו להיות נכונים לכל, הבאנו לרגלי המקרה הזה אחדים מאתנו לתוך האניה, ועוד אחדים כי יורידו נשק לעסוקים בעבודה, למען יוכלו לעמוד על נפשם, אם יהיה צרך בדבר; ואמנם נחוץ היה הדבר מאד: כי אחרי אשר נועצו ביניהם כרבע שעה, החליטו, כנראה, כי אמנם מַפֹלת היא האניה, וכי כלנו ניגע להצילה או למלט את נפשנו בסירותינו; ובראותם כי מביאים אנחנו את נשקנו לתוך הסירות, וידמו למראה התנועה הזאת, כי נאמר למלט מעט מחפצינו; ובכן היה לבם סמוך בטוח, כי להם אנחנו כלנו, ויעלו ישר על אנשינו, כמו במערכת הקרב.
ובראות אנשינו כי רבים הם, ויחלו לפחד, כי מעמדנו רע להלחם, ויצעקו אלינו, אשר נגיד להם מה יעשו. ואמהר לקרוא אל האנשים, אשר עבדו על הכוננות, כי יסירון ועלו בצד האניה, לבוא בה; ולאנשים אשר בסירות צויתי לשוט מסביב, ולבוא גם הם באניה; ואנחנו המעט אשר היינו בתוך האניה, עבדנו כלנו בכל כחנו להרים את האניה; אך האנשים אשר על הכוננות, וגם אלה אשר בסירות, לא יכלו לעשות כאשר צוו, כי הקושינסינים התנפלו עליהם; ושתים מסירותיהם תפשו את סירת־השיט אשר לנו, ויחלו לאסור את האנשים לקחתם בשבי.
והאיש הראשון אשר החזיקו בו היה מלח אנגלי, בחור חסון וחזק; היה לו רובה, אך לא ירה בו, כי־אם הניחו בתוך הסירה, כאיש לא־בינות, חשבתי; אבל הוא ידע את אשר לפניו, טוב מאשר אני יכלתי אני ללמדו, כי אחז בפַּגן, ויסחבהו בכח מתוך סירתם אל סירתנו, ובאחזו באזניו הכה בראשו אל מכסה הסירה, וימת הבחור בידיו; ובינתים לקח אחד ההולנדים, אשר עמד מקרוב, את הרובה, ויך בקצהו על סביביו בכח כזה, אשר הפיל חמשה מן החותרים לבוא בסירה. אך בזאת לא יכלו עוד לעמוד נגד שלשים או ארבעים איש, אשר החלו להשתער בלי פחד, כי לא ידעו את הסכנה, אל תוך סירת־השיט, אשר היו לנו בתוכה רק חמשה אנשים נכונים להגן; ואולם המקרה הבא, אשר היה לנו לשעשועים, הביא לאנשינו את הנצחון השלם.
נגרנו, אשר היה מוכן למשוח את האניה מבחוץ, וכן גם את הקצוות, במקום אשר כפר אותה, לסתום את הסדקים, ויקח שתי קלחות, אשר הורדו אליו זה עתה לתוך הסירה, האחת מלאה זפת בוערה, ובשניה שרף, חֵלב ושמן ועוד כֳמרים כאלה, מאשר יקחו לעבודה הזאת בוני האניות; והאיש אשר עזר על־יד הנגר אחז בידו כף־ברזל גדולה, ויַגש בה לאיש העובד את החמר החם. ושנים מן האויבים באו לתוך הסירה, בעצם המקום אשר עמד שם הנער ההוא בראש הסירה; ויכבד אותם כרגע בקמץ מן החמר ההוא, בעודנו רותח, ויַכוַם וישרפם, כי ערומים הם למחצה, וינהמו כנהם פרים, ויקפצו משתוללים מחמת האש הימה. בראות הנגר כן, ויקרא: „היטבת עֲשׂה, דז’ק; הגדל להם את המנה!“ ובצעדו בעצמו לפנים, לקח אחת מן הסחבות, ויטבלנה בתוך סיר הזפת, וישליכוה הוא ועוזרו ביניהם; בקצרה, מכל האנשים אשר בשלש הסירות לא נמלט אחד מן השרפה, כי כלם נפגעו באפן מבהיר ומעורר חמלה, וירימו קול ילל וזעקה גדולה, אשר לא שמעתי מעודי כמוה לתעוב; כי נכון להעיר, אשר אם גם בדרך הטבע יביא הכאב את כל אדם לידי צעקה, הנה לכל עם דרך מיוחדה להביע את כאבם, וגם קולות־צעקתם שונים כמו שפתם. לא אוכל למצא לצעקת הברואים האלה שם יפה מן השם ילל, כי כן תהיה באזנינו; וגם לא שמעתי עוד קול, אשר ידמה ככה לילל הזאבים, אשר שמעתי, כמספר, ביער אשר בגבול לנגדוק.
מעודי לא שמחתי לנצחון כמו הפעם; לא רק מפני בואו לי פתאם, ומפני הסכנה הגדולה אשר נשקפה לנו קדם, כי־אם מפני אשר השגנו את הנצחון הזה בלי שפיכת דמים, זולת האיש אשר המלח המיתו בידיו; וגם זה צערני מעט, כי לבי לא נתנני להמית פראים מסכנים כאלה, ואם גם להגנתי, בדעתי, כי הם באו לעשות מעשה הישר בעיניהם ולא ידעו כי רע הוא. ואף כי טוב היה המעשה אשר עשה, כי נחוץ הוא (ואין רע נחוץ בטבע), אך אני חשבתי לי, כי ענין רע הם החיים, אם נטל עלינו תמיד להמית יצורים־אחים למען שמור על עצמנו; וגם עוד עתה אחשבה לי כן, ואבחר לסבול רב סבל, מאשר לקחת את נפש השפל באדם אשר הרע לי; ואדמה אשר כל איש בעל־דעת, היודע ערך החיים, יחשוב כמוני, לו העמיק חשוב בדבר.
אך אשובה אל ספורי: ובעת ההיא הרימונו אני ושתפי, אשר היינו עם יתר האנשים בתוך האניה, ברוב עמל את האניה לעמוד הכן, ואחרי אשר השיבונו את התותחים אל מקומם, ויקרא אלי התותחן להגות את סירתנו מן הדרך, כי חפץ הוא לירות בהם. ואענהו גם אני בקול, ואצוהו אשר לא יירה, כי הנגר יעשה את המלאכה בלעדיו; אך צַוה צויתיו להרתיח עוד קלחת־זפת, וימהר טבחנו, אשר היה בתוך האניה, לעשותו. אך האויב היה מלא זועה מאשר מצאם במערכה הראשונה, ולא יספו לבוא עוד; והרחוקים מכלם, בראותם כי האניה שטה לה הכן, ויחלו, כנראה, להבין את משוגתם, וירפו ממנו, בראותם כי לא כאשר דִמו כן הוא. ובכן יצאנו בשלום מן המערכה העליזה הזאת, והיות כי הבאנו באניה מעט ארז ומעט עִקָרים ולחם, וגם כששה עשר חזיר, יומים לפני המקרה ההוא, ונחליט לבלתי התמהמה עוד שם, כי־אם ללכת הלאה ויבוא עלינו מה; כי לא היה בלבנו כל ספק, אשר למחרת היום יסֻבונו המון חומסים, אולי רבים מאשר תוכל קלחת־הזפת להבריח. אי לזאת הבאנו את כל חפצינו לתוך האניה עוד בערב ההוא, ולבקר היינו נכונים להפליג; ובינתים, בעגננו כן במרחק מה מן החוף, לא היה לעינינו פחד, כי נכונים היינו למלחמה ולהפליג כאחד, אם יבוא אויב. ולמחרת, כהתימנו את עבודתנו בתוך האניה, ובראותנו כי אניתנו נרפאה מכל שבר, ונפרוש מפרש. היינו הולכים למפרץ טונקין, כי חפצנו לדעת דבר על־אדות האניות ההולנדיות אשר היו שם, אך לא הרהבנו לפנות שמה, כי נדמה לנו, אשר אניות אחדות באו לפני זמן מה בתוך המפרץ, ובכן הוספנו ללכת צפונה־מזרחה מול האי פרומוסה, ואנחנו מפחדים פן נפגוש אנית־סוחר הולנדית או אנגלית, כאשר תפחד אנית־סוחר הולנדית או אנגלית בים התיכון לפגוש אנית־מלחמה אלגירית.
בפרשנו כן בים הוספנו ללכת צפונה־מזרחה, כמו אמרנו ללכת אל איי המנילים או הפיליפינים, וכל זה למען לא נפול בידי האניות האירפיות; אחרי־כן פנינו צפונה, עד כי באנו לרחב עשרים ושתים מעלות ושלשים דק, ובזה שטנו ישר אל האי פרומוסה, ונעגון שם לבעבור קחת מים וצדה חדשה; והעם היושב שם התהלך אתנו בחן ובנמוס רב, ויספקו לנו ברצון, ויעשו אתנו באמונה בכל דבר עסק, היטיבו מכל עם אחר; וזאת, כנראה, הודות לשרידי הנצרות, אשר נטעו שם לפנים על־ידי שליחים פרוטסטנטים הולנדים; ובזאת מצאתי תעודה לאשר ראיתי פעמים רבות, לאמר, כי הדת הנוצרית תשכיל את האנשים ותשפר את מנהגיהם, באשר תקֻבל, בין אם רבה פעולתה עליהם בין אם מעטה.
משם פרשנו ונלך צפונה, ואנחנו שומרים את חוף סין במרחק שוה, עד אם ידענו כי עברנו על כל חופי־סין, אשר אניות אירפה תבואנה שמה; כי החלט החלטנו לבלתי נפול בידי אחת מהן, ביחוד במקומות ההם, אשר לפי מצבנו אין שפק, כי בזה אבדננו.
ויהי כי הגענו עתה לרחב שלשים מעלה, ונחליט לבוא בנמל־המסחר הראשון, אשר יקָרה לפנינו: ובפנותנו מול החוף באה לקראתנו סירה הרחק שני מילים מאתנו, ובה חובל פורטוגלי זקן, אשר בהכירו כי אניתנו היא אירפית, ויבוא לשרת לנו, וגם אמנם שמחנו עליו מאד, ונאספהו אל האניה; ולא שאל את פינו אנה אנחנו הולכים, וישַלח את הסירה אשר בה לשוב אל החוף.
בדעתי כי מעתה היה הזקן בידינו, לשאת אותנו אל כל אשר נחפוץ, ואחר לדבר אליו בדבר נסיעה אל מפרץ נַנקין, אשר בירכתי־צפון לחוף סין. ויאמר לי האיש הזקן, כי יודע הוא את מפרץ ננקין היטב, אך שאול שאלנו בבת־צחוק על שפתיו, מה נעשה שם. ואמר לו, כי חפצנו למכור שם את מטעננו ולקנות שם מסחורות סין, כתנה, משי חי, תה, משי מעֻבד ועוד, ואחרי־כן נשוב בדרך אשר באנו בה. ויאמר הזקן, הן טוב היה לכם לעגון במקָאו, אשר שם הייתם מוצאים שוק טוב למכור את האופיון אשר לכם, ובסף יכלתם לקנות כל סחורות סין בזול כמו בננקין.
מבלתי יכלת להניא את הזקן מטענתו, אשר התעקש ויתגאה בה מאד, אמרתי לו, כי לא רק אנשים סוחרים אנחנו, כי־אם גם נכבדי־עם, וחפצנו אדיר לראות את פקין הבירה, ואת חצר־המלכות המפוארה אשר למושל סין. „אם כן“, אמר הזקן, „היה עליכם ללכת לנִנגְפּו, ובנהר הנשפך שם הימה יכלתם להגיע בדרך חמשה מילים אל התעלה הגדולה. תעלה זאת היא נהר נושא־אניות, העובר בלב ממלכת סין הנרחבה, חותך את כל הנהרות, עולה על כמה גבעות נשאות בעזרת סכרים ושערים, עד בואו אל העיר פקין, וארכו כמאתים ושבעים מיל“.
„טוב“, אמרתי, „סֵנור פורטוגלי, אך אין זה מעניננו עתה; השאלה הגדולה אשר לפנינו היא, אם יכל תוכל להביאנו אל העיר ננקין, אשר משם נוכל ללכת אחרי־כן לפקין?“ ויען, כי אכן בידו היא, וכי רק לפני זמן־מה הפליגה שמה אניה הולנדית גדולה גם־כן בדרך הזאת. לשמע הדברים האחרונים אחזני רעד קל, כי כל אניה הולנדית היתה לנו עתה למחתה; וגם ידענו ברור, כי בפגשנו אניה הולנדית ואבדנו, מאין לנו כל יכלת להלחם אליה; כי כל האניות אשר תסחרנה אל המקומות האלה נושאות משא רב, וכחן רב הרבה יתר מכחנו אנו.
הזקן הכיר בי, כי נבוכותי מעט וגם יראתי כאשר הזכיר אלי את האניה ההולנדית, ויאמר אלי: „אדון, אין לך לירוא עד מה מצד ההולנדים; אדמה, כי אין עתה מלחמה בינם ובין עמך?“ – „לא“, אמרתי, „זה נכון; אך מי יודע למה עלולים אנשים, בהיותם במקום אשר חקי ארצם לא ישיגום“. – „ולמה זה תפחדו?“ אמר, „הן לא שודדים אתם; והם לא יגעו לרעה בסוחרים העושים דרכם בשלום“.
אם היה בגופי נטף דם אחד, אשר לא קלח אל פני, אין זאת כי נעצר מאיזו סבה בתוך העורקים, אשר נִתנו לו מן הטבע לזרום בהם, כי דבריו אלה הביאוני במבוכה ובתמהון רב, אשר אין לשער; וגם לא יכלתי להסתיר את מבוכתי, אשר הזקן לא יכירנה על נקלה.
„אדוני“, אמר הזקן, „רואה אני, כי תבהל מעט ברוחך לשמע דברי; הואל, אפוא, ללכת בדרך אשר תמצא לנכון, ובטח בי כי אשָרתך בכל יכלתי“. – „אכן, סנור“, עניתי, „היטבת לראות, כי יכבד ממני מעט להחליט הפעם, באיזה דרך לבחור, ועוד יתר יכבד ממני, אחרי אשר דברת אלי על־אדות שודדים. אקוה כי לא ימצאו שודדים ביַמים אלה; אך לו פגשנום והיינו בכל רע, כי עיניך הרואות, אשר כחנו למלחמה דל ואנשינו מעטים“. – „הו, אדון“, ענה האיש, „אל תדאג, לא אדע אם נראו פה שודדים זה חמש עשרה שנה, זולתי פעם אחת, אשר נראו, כמסֻפר לי, במפרץ סיאם לפני חדש ימים, בערך; אפס כי יכל אתה להיות בטוח, כי הלכו להם דרומה, אף גם לא היתה אניתם חזקה וטובה לעמוד במערכה. היא לא נבנתה מתחלה להיות „אנית־ציד“, כי־אם נגזלה על־ידי המלחים הנבלים אשר ברחו בה, אחרי אשר הקברניט ואחדים מאנשיו נרצחו בידי המַלָיִים באי סומטרא, או קרוב אליו“. – „מה!“ קראתי, כמו לא אדע דבר על כל זה, „האם רצחו את הקברניט?“ – „לא“, ענה, „לא שמעתי כי הם רצחוהו, אך היות כי ברחו אחרי־כן באניה, יחשבו הכל, כי הם הסגירוהו בידי המליים, ואלה רצחוהו נפש; ואולי גם דברו על לבם, כי יעשו זאת“. – „אם כן“, אמרתי, „בני־מות הם, כמו שפכו את הדם בעצם ידיהם“. – „ואמנם“, אמר הזקן, „בני־מות הם, וגם בוא יבואַם, אם יקָרו לפני אניה אנגלית או הולנדית; כי נדבור נדברו יחד, אשר אם ימצאו את הנבלים האלה ולא יתנו להם חנינה“. – „אבל“, אמרתי, „הלא תגיד, כי השודדים הפליגו מן הימים האלה, ואיכה, אפוא, יפגשום בדרכם?“ – „כן, אמת“, ענה האיש, „כן יאמרו; אך הן אמרתי לך, כי האניה היתה במפרץ סיאם, בנהר קמבודיא ושם מצאוה הולנדים אחדים, מן האניה הזאת עצמה, אשר נעזבו שם בחוף, בעת אשר ברחו בה המלחים; ואניות מסחר אחדות, אנגליות והולנדיות, עגנו שם בנהר, ויחסר מעט כי יתפשוה; ולו רק מהרו יתר הסירות לבוא אחרי הראשונות ותפשוה אל נכון; אך היא בראותה כי רק שתי סירות קרובות אליה, ותתקפן בחזקה, ותפתח אש אל השתים ההן, ותשחיתן טרם בוא הנותרות; ויהי כאשר הפליגה אחרי־כן בים, ולא יכלו יתר הסירות לרדוף אחריה, וכן נמלטה; אך כלם ידעו את תבנית האניה לכל פרטיה, ובטוחים הם כי יכירוה; ובכל אשר ימצאוה, כן נשבעו, לא יתנו לה חנינה, לא לקברניט ולא למלחים, כי תלה יתלו את כלם בקצה מוט התרן“. – „מה!“ אמרתי, „האומרים הם לענשם בין אם צדקו או רשעו, לתלותם תחלה ולשפטם אחרי־כן?“ – „הו, אדון“, אמר החובל הזקן, „אין להרבות משפטים עם פוחזים כאלה; טוב כי יקשרום גב אל גב ויטבלום בים, כי כן יאתה להם“.
ידוע ידעתי, כי הזקן בידינו הוא בתוך האניה, ולא יוכל לעשות לנו רעה, ובכן פניתי אליו ישר: „ועתה, סנור“, אמרתי, „הנה רק מטעם זה חפצתי, כי תביאנו לננקין, ולא נשוב למקאו, או למקום אחר, אשר תבואנה שמה אניות אנגליות או הולנדיות; ידוע תדע לך, סנור, כי כל קברניטי האניות האנגליות וההולנדיות ההן, אינם בלתי חֶבֶר אנשים נמהרים, גאיונים ועזי־פנים, אשר לא יבינו כל דבר משפט וצדק, ולא ידעו להתהלך לפי מצות האלהים והטבע; אך התגאה יתגאו בשרתם, ומבלי דעת מה לעשות בשלטון הנתן בידיהם נהיו למרצחים, למען ענוש שודדים; וגם זאת יעשו, להמיט חרפה על אנשים, אשר האשמו על לא חמס, ולהוציא משפט לחובה מבלי לחקור את אשמתם כנכון; ואולי עוד יחַיני ד' למען דרוש מאחדים מהם חשבון על המעשה הזה, ואז ילמדו לעשות משפט; ולא יָחזק איש רשע, בלתי אם הוכח עוונו וכי הוא האיש“.
וגם אמרתי לו, כי היא היא האניה אשר תקפו אז, ואתאר לפניו את כל פרשת התגרה, אשר היתה בינינו ובין סירותיהם, וכי מצאתים נבערים ומוגי־לב. ספרתי לו את דבר קנותנו את האניה, והחסד אשר עשו אתנו ההולנדים, אמרתי לו גם את הנמוקים אשר היו לי להאמין, כי הספור על־דבר רצח הקברניט בידי המליים הוא נכון, וכן גם דבר הבריחה באניה; אך מלבם בדו באמרם, כי האנשים הפכו שודדים, ועליהם להוכח אם אמנם נכון הדבר, טרם בואם לתקוף אותנו לפתע פתאם, ויאלצונו לעמוד על נפשנו; ואוסיף, כי דם האנשים אשר שפכנו, בחפצנו להגן על עצמנו בצדק, בראשם הוא.
האיש הזקן הֻכה בתמהון לשמע הספור הזה, ויגד לנו, כי אמנם צדקנו באמרנו ללכת צפונה; ולו לעצתו שמענו, טוב כי נמכור את האניה בסין, וזה יעלה לנו בנקל, למען נקנה או נבנה אחרת בארץ; „ואם גם“, הוסיף, „לא תשיגו אניה טובה כאניתכם, הנה תשיגו טובה למדי לשאת אתכם וכל חפציכם שנית לבנגל או למקום אחר“. ואגיד לו, כי נכון אני לשמוע לעצתו, אם אבוא אל אחד הנמלים, אשר שם אוכל למצוא אניה לשוב בה, או איש אשר יקנה את זאת. ויענני, כי מצא אמצא די קונים בננקין, וכי דז’ונקה סינית תספיק לי לשוב בה; וכי הוא ימצא לי אנשים לקנות את אניתי ולמכור לי אחרת במקומה. „אבל, סנור“, אמרתי, „הן לפי דבריך ידועה להם האניה היטב, ועתה אם אעשה כעצתך, יוכל היות כי אסב לאנשים תמימים וישרים, אשר יפלו בסבך נורא, ואולי גם כי יֵרצחו באכזריות גדולה; כי כאשר ימצאו את האניה, ונתנו את האשם על אנשיה, אחרי הוכחם כי זאת האניה, וכן יוכל היות, כי יתקפו אנשים חפים מפשע ורצחום נפש“. – „הנה“, ענה הזקן, „אמצא דרך למנוע גם בעד הרעה הזאת; כי בדעתי את כל הקברניטים ההם היטב, וגם אראה את כלם בעברם, לא אפון, כי אצליח להבינם את הענין לאמתו, וגם אוכיח להם, כי לא צדקו במחשבתם; כי אם אמנם האנשים אשר היו ראשונה באניה ברחו בה, אך לא נכון הדבר כי הפכו שודדים; וביחוד, כי אין אלה האנשים אשר ברחו ראשונה באניה, ורק קנה קנוה בתם־לבם לצרכי מסחרם; ולבי סמוך ובטוח, אשר יאמינו לדברי, למצער, למען הזָהר יותר במעשיהם לימים יבואו“.
ובעוד אנחנו משוחחים כה וכה, ונלך הלוך ושוט ישר לננקין, ומקץ שלשה עשר יום בערך, עגַנו בקצה הדרומי־מערבי, אשר למפרץ הגדול בננקין; ושם גם נודע לי במקרה, כי שתי אניות הולנדיות עברו בדרך הזאת לפני, וכי אל נכון אפול בידיהם. פניתי שנית לבקש עצה מפי שתפי בצרה הזאת, אך הוא היה אובד־עצות כמוני, וכל חפצו היה לבוא בשלום אל היבשה בכל מקום שהוא. ואולם אנכי התגברתי על מבוכתי, ואשאל את החובל הזקן, אם אין שם איזה נחל או חוף־מקלט אשר נוכל לבוא בו, ולעסוק שם עם הסינים בסתר, מבלי היות בסכנה מפני האויב. ויאמר לי, אם אשוט דרומה, מהלך שנים וארבעים מיל, בערך, ובאתי אל נמל קטן, המכנה קינצַ’נג, אשר שמה יבואו אבות השליחות ממקאו, בדרכם להורות את הדת הנוצרית לסינים, ואשר מעולם לא באו שמה אניות אירפיות; ואם בדעתי לבוא שמה, הנה עלי לחשוב איזה דרך לאחוז משם הלאה ביבשה. עליו להודות, אמר, כי אין זה מקום נאות לסוחרים, זולתי פעמים אחדות בשנה, אשר יש שם מעין יום־שוק, וסוחרי יפן יבואו שמה לקנות מסחורות סין.
כלנו הסכמנו לשוב אל המקום ההוא; אולי לא אבטא כנכון את שם הנמל ההוא, כי לא אזכרהו היטב, אחרי אשר אבד ממני יחד עם שמות הרבה מקומות אחרים, רשומים כלם בחוברת־כיס קטנה, אשר נשחתה פעם במקרה במים; אך זאת אזכרה, כי הסוחרים הסינים או היפנים, אשר באנו עמהם במגע, קראו לו בשם שונה מזה אשר אמר לנו הזקן הפורטוגלי, ויבטאוהו כנזכר למעלה, קִינצַ’נְג.
בהיותנו כלנו בהחלטה אחת ללכת אל המקום, ונרים את העגן ביום המחרת, אחרי אשר רק פעמים עלינו על החוף, לקחת מים חיים; ובשתי הפעמים היטיבו אתנו תושבי המקום, ויביאו לנו שפעת דברים למכור לנו, לאמר, מזונות, צמחים, עִקָרים, תה, אֹרז וגם עופות, אך לא נתנו דבר בלי מחיר.
ונבוא אל הנמל האחר (בהיות הרוח מתנגדת) רק אחרי חמשה ימים; ואהיה מלא שמחה, וגם אוכל להגיד מלא רגש־תודה, כאשר הצגתי כף רגלי על היבשה; ונחליט, שתפי ואנכי, אשר אם רק נוכל למצוא לנו ולחפצינו דרך אחרת, ואם גם לא כחפצנו, ולא נוסיף עוד לבוא באניה הארורה הזאת; ואמנם עלי להודות, כי מכל מצבי־החיים אשר נֻסיתי בהם מעודי, לא מצאתי גם אחד אשר ידַכא את האדם, כמו היותו נתון בפחד תמיד. ומה צדקו כתבי־הקדש באמרם „חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ“, חיי־מות הם, ורוח האדם תדֻכא בו, אשר כל תשועה הרחק מֶנָּה.
ראשית כֹל דאג לנו חובלנו הפורטוגלי הזקן להציגנו אל שלשה כמרים־שליחים קַתולים, אשר היו בעיר, ואשר עשו שם זמן־מה להביא את התושבים תחת כנפי הנצרות; ראינו כי מעשיהם דַלו שם, ועלובים הנוצרים אשר עשו: אבל זה לא היה מעניננו. אחד מהם היה צרפתי, ויקראו לו „אבא שמעון“; השני היה פורטוגלי, והשלישי בן גינואה; אבא שמעון היה איש נחמד ונוח בהליכותיו, וחברתו נעימה מאד; השנים הנותרים היו מחרישים ממנו, ומראהם קשה וזועף, ויעשו את עבודתם, אשר באו למענה, במסירות, לאמר, לשוחח ולהתגנב אל לבב התושבים בכל עת־מצוא. פעמים רבות אכלנו ושתינו עם האנשים האלה; ועלי להודות כי מפיצי הדת האלה, אשר נקרא להם שליחים, אמונתם חזקה, כי העם הסיני יִגָאל מן העבודה הזרה, וכי הם כלי־השרת לעשות את הדבר; ולזאת יקבלו עליהם באהבה, לא רק את תלאות הנסיעה והסכנות הכרוכות בחייהם במקומות כאלה, אך לעתים רבות ימותו בענויים קשים על קדוש מעשיהם.
אך טוב כי אשוב אל ספורי. כֹּמר צרפתי זה, אבא שמעון, נועד כנראה, בפקודת ראש השליחות, ללכת לפקין, עיר הבירה למושל סין, ויוֹחֶל רק לכֹמר שני, אשר יבוא אליו מִמַקָאוֹ, ללכת אתו יחד. ויהי אך נפגשנו יחד, ויזמינני ללכת אתו בדרך הזאת, באמרו לי, כי יַראני את כל הנפלאות אשר בממלכה האדירה הזאת, ובין יתר הדברים גם את העיר הגדולה בעולם, „עיר, אשר לונדון ופריס מחֻברות יחד, לא תשוינה לה“, היא העיר פקין. ואמנם אודה, כי גדולה היא מאד, ותושביה רבים לאין מספר; אך היות ואני ראיתי את הדברים בעינים אחרות, אחַוֶה את דעתי עליהם בדברים מעטים, כאשר אבוא בדרך נסיעותי לדבר עליהם בפרט.
אך בראשונה היה עלינו לעשות לאניתנו ולסחורה אשר אתנו, ונחל ליָאֵש את לבנו מבלי דעת מה נעשה, כי נמצאנו עתה במקום, אשר המסחר לא נפרץ שמה. ופעם אמרתי לנסות לשוט אל נהר קילַם והעיר ננקין; אך ההשגחה הואילה, כנראה, לדאוג לנו מעתה יותר; ולמן העת ההיא מצאתי און להאמין, כי יצוא אצא בכה או בכה, מן המצב הסבוך הזה, וגם אושב אל ארצי ואל מולדתי, אף כי לא ידעתי מכל וכל איך יהיה הדבר. הנה אמרתי, כי ההשגחה החלה להאיר מעט את דרכנו: ראשית כל הביא אלינו הפורטוגלי הזקן סוחר יַפַּני, אשר שאל למין הסחורה אשר אתנו; ויקן ראשונה את כל האופיון אשר לנו, וגם שלם לנו בעדו מחיר טוב מאד, בשקלו לנו זהב במשקל, חלק במטבעות קטנות, מאשר נטבעו בארצו, וחלק בעֲשָתות קטנות, כעשר או אחת עשרה אונקיה האחת. עודנו נושאים ונותנים עמו בדבר האופיון, ויבוא בלבי, אולי יֵאות לקנות גם את האניה, ואגיד למליץ כי יציע לפניו. וימשך בכתפיו, כאשר הוצע לו הדבר ראשונה, אך כעבור ימים מספר בא אלי שנית, ואחד מן הכמרים־השליחים לו למליץ, ויגד לי, כי יש לו הצעה להציע לפני, וזה הדבר: הנה בעת אשר קנה מידינו את הסחורות, לא היתה לו כל מחשבה (או הצעה מֻצעה לו) לקנות את האניה, ולכן אין בידו די־כסף לשלם את מחירה; ואולם אם אתרצה להניח את המלחים אשר באניה לנהגה, וּשְׂכָרָה ללכת בה ליפן; ומשם ישלחם אל האיים הפיליפינים עם מטען אחר; ונכון הוא לשלם את שכר ההובלה עוד לפני בואם ליפן, ובשובם יקנה את האניה. נתתי אזן קשבת להצעתו; ומֹחי אז עוד להוט אחרי נדודים, ולא יכלתי להתאפק מחשוב מחשבה ללכת אתו בעצמי, למען הפליג אחרי־כן מן האיים הפיליפינים אל יַמֵי הנגב; אי לזאת שאלתי את הסוחר היפני, אם אין את נפשו לשכרנו רק עד האיים הפיליפינים, ומשם נהיה חפשים לדרכנו. ויען, לא, הוא לא יכול לעשות כן, כי אז לא ימצא במה להשיב את מטענו, אך נכון הוא לשלחנו ביַפַן, אחרי שוב האניה. אני נטיתי לקבל את הצעתו הזאת, וגם ללכת אתו בעצמי, אך שֻתָפי חכם ממני, הניאני מכך, בשַׁוותו לפני את הסכנות, הן מצד היַמים והן מצד היפנים, עם עָרם, אכזר ועושה במרמה, כמו הספרדים אשר בפיליפינים, אך ערמים, אכזרים ועושים במרמה מהם.
אך נשימה נא קץ לדברינו הארֻכים האלה: ראשית היה עלינו להִוָעץ עם קברניט האניה ועם אנשיו, לדעת אם נכונים הם ללכת ליפן; ובעשותי כן, ויבוא אלי הנער, אשר הניח לי בן־אחי להיות לי לרע בנסיעותי, ויגד לי, כי לדעתו תצלח הנסיעה הזאת, כי יש תקוה רבה לרֶוח, וכי הוא ישמח מאד, אם אֵאות לה; אך אם לא אאות ואתן לו חֻפשה ללכת, והלך הוא בתור סוחר, או ככל אשר אצַוהו ללכת; ואם שוב ישוב לאנגליה ומצאני שם חי, ונתן לי חשבון נאמן מן החיל אשר עשה, לעשות בו כטוב בעיני. באמת היה לי צר מאד להפרד ממנו, אך בשימי לב כי יש תקוה לרֶוַח, וכי הוא איש צעיר וכשר להצליח במעשהו, ואסכים לתתו ללכת; אך אמור אמרתי לו, כי אקח עצה מפי שֻׁתָּפי, ונתתי לו תשובה מחר. ונשוחח על הדבר, ושתפי הציע הצעה נדיבה מאד. „אתה ידעת כי רעות רבות שבענו בגלל האניה“, אמר, „ושנינו גמרנו לבלתי הפליג בה עוד בים; ואם נַעַרְךָ (כן קרא למשרתי) חפץ להעז ולנסוע, נכון אני לתת את חלקי באניה לו, לעשות בו כטוב בעיניו; ואם נחיה וגם נפָּגש באנגליה, והוא יעשה חיל שם, בטוח אני כי יתן את החצי מהכנסות האניה לנו, והחצי השני יהיה לו“.
אם שתפי, אשר לא היה לו כל ענין בנער, הציע לי כזאת, לא יכלתי אני לעשות אחרת, מאשר לתת לו גם אני את חלקי כן; וכל אנשי האניה אבו ללכת אתו, וַנִתן לו את חצי האניה להיות לו, ונקח ממנו כתב, אשר בו יתחיב לתת חשבון על החצי השני; וילך ליפן. והסוחר היפני עשה עמו בישר ובאמונה; ויהי לו למגן ביפן, וישג למענו רשיון לעלות על היבשה, אשר לא נִתן בעת האחרונה לבני אירופה; וישלם לו את שכר ההובלה במלואו, וישלחהו אל האיים הפיליפינים, טעון סחורות יפן וסין, ומשגיח על המטען מאשר להם, אשר בסחרו עם הספרדים הביא בשובו סחורות אירפיות, והרבה בשמי־צפֹרן ובשמים אחרים; וישלם לו שם שכר־הובלה בעין יפה; והיות כי לא חפץ למכור אחרי־כן את האניה, ויספק לו הסוחר סחורות על חשבון עצמו; ובמעט כסף, ובמעט בשמים מאשר היה לו שב אל המַנילים אל הספרדים, וימכור שם את מטענו במחיר טוב. ויהי כי רכש לו מכרים טובים במנילא, ויצלח לעשות את אניתו לאניה חפשית; ומושל מנילא שכרו ללכת לאַקַפּוּלקו אשר באמריקה, לחוף מכסיקו, ויתן לו רשיון לרדת שמה, ולנסוע למכסיקו, וללכת אחרי־כן באחת האניות הספרדיות לאירופה. ונסיעתו לאקפולקו הצליחה מאד, ושם מכר את אניתו; ובהשיגו שם רשיון ללכת ביבשה לפורטו בֶלו, וימצא דרך, בכה או בכה, לבוא ליַמַיקה, עם כל רכושו; וכתם שמונה שנים, בערך, בא לאנגליה ברב עושר, כאשר עוד אשוב לספר במקומו: בינתים אשובה נא אל עצם הספור.
בהגיע עתה התור להפרד מן האניה ואנשיה, נתנו את לבנו לראות מה הגמול נגמול את שני המלחים, אשר הודיעוני אז על־דבר האשמה, אשר זממו לנו בנהר קמבודיא. האמת נתנה להאמר, כי הם עשו לנו טובה רבה, ונכון היה מאתנו לגמלם היטב; אף כי אמנם גם היו צמד פוחזים; כי בחשבם אשר שודדי־ים אנחנו, וכי אמנם ברחנו באניה, ויבואו אלינו לא רק למען גלות לנו את דבר הקשר עלינו, כי־אם מחפצם לרדת אתנו בים בתור שודדים; ואחד מהם התודה אחרי־כן, כי רק התקוה הזאת הסבה לו לעשות את המעשה ההוא; אך בין כה ובין כה, החסד אשר עשו אתנו לא פָחת בזה; והיות כי הבטחתי לגמלם כמעשיהם, ואצוה ראשית לשלם להם את הכסף אשר הגיע להם, לפי דבריהם, מן האניות ההן; זולת זאת נתתי לאיש איש מהם סכום כסף מצער בזהב, וישמחו בו מאד; אחרי־כן הפקדתי את האנגלי להיות תותחן באניה, כי התותחן היה עתה לסגן משנה ולגזבר; את ההולנדי עשיתי לשיט, וכן היו שניהם מרֻצים, ויהיו מתאמצים לשרת באמונה, בהיותם שניהם מלחים מהירים ואנשי־חיל עד להלל.
פרק מ"א: נְסִיעָה לְפֶקִין. – רוֹבִּינְסוֹן נִלְוָה עַל אֹרְחָה הַהוֹלֶכֶת לְמוֹסְקְבָה. – תִּגְרוֹת עִם הַטַּטַּרִים.
עתה הייתי, לפי חשבוני, בלב סין, כשלשים מעלה מצפון לקו. גם התאויתי לראות את העיר פקין, אשר רבות שמעתי על־אדותיה, ואבא שמעון האיץ בי יום־יום ללכת שמה. לאחרונה נקבע מועד לכתי, והשליח השני הגיע מִמַקָאוֹ, וידָרֵש מאתנו להחליט אם הולכים אנחנו או לא; ואשלחהו אל שתפי, נכון לעשות הכל כבחירתו, ויחלט לאחרונה כי נלך; ונִכון לדרך. בצאתנו שחקה לנו השעה, כי נתנה לנו רשות ללכת בתוך בני־הלויה אשר לאחר ממנדריניהם, מין משנה למלך, או נציב ראשי במחוז ממשלתם, ואשר ינהגו בעצמם שררה גדולה, ובנסעם יקחו עמהם בני־לויה ומשרתים רבים, וכבוד רב נתן להם מאת המון העם, אשר לרוב ירוששום כלה, בהטילם עליהם לסַפק להם צדה ואכל משרתיהם בעת נסיעותיהם. ואשים לב בעת אשר נסענו יחד עם נושאי־משאו, כי אם גם נתן די מזון לנו ולסוסינו מאת תושבי הארץ, הנה נטל עלינו לשלם למַנדָרין בעד כל דבר הנתן לנו, לפי מחירי השוק בכל מקום, ונושא־הכלים אשר למנדרין יבוא לגבות ממנו את הכסף; ונסיעתנו בחברת המנדרין, אף כי היתה לנו טובה רבה, הנה לא היה בה חסד רב, כי־אם תועלת לו לעצמו, אם נשים לב, כי היו שם עוד כשלשים אנשים אחרים, אשר הלכו גם הם בדרך הזאת, חוסים בצל לויתו; בני הארץ ספקו לו את כל הצרכים חנם אין כסף, והוא לקח את כספנו תחתיהם.
חמשה ועשרים יום הלכנו לפקין דרך ארץ נושבת המוני אדם, אך אדמה כי לא מעובדת היטב; המשק, הכלכלה ומעמד החיים דלים ורעים, אף כי ירבו להתפאר בעמם החרוץ; אמרתי דלים ורעים, אם נַעֲריכֵם לעמת חיינו אנו, אך לא למען האביונים האלה, אשר לא ידעו טוב מזה. גאות העם גדולה למעלה ראש ורק עניותם תגדל ממנה, ובזה עוד תִרָב מסכנותם; ואדמה לי כי הפראים באמריקה מאֻשרים מהם בחייהם, כי אם גם אין להם מאומה, הנה גם לא ידרשו מאומה, בעוד אשר אלה הם עזי־פנים וגאיונים, והמה רק אביונים ועבדים נרצעים; התהדרותם רבה ללא־הביע, ואלה אשר ידם משגת, יאהבו להחזיק להם המוני משרתים, או עבדים, ולמען יֵראו נלעגים עד המדרגה התחתונה, יבוזו לכל אדם זולתם.
עלי להודות, כי נעם לי הרבה יתר לנסוע אחרי־כן במדבריות ובערבות הטטרים הגדולות, מאשר בארץ הזאת; אמנם הדרכים פה סלולות ונוחות לנוסעים לעבור בהן, אך מוזר מאד לראות עם גא, עז ורחב־נפש כזה, הנתון בתוך תמימות ובערות גסה כזאת; וידידי אבא שמעון ואנכי התענגנו לא אחת, בראותנו את גאות־הדלים אשר לעם הזה. למשל, בעברנו פעם על בית אציל כפרי, אשר כן קרא לו אבא שמעון, כעשרה מילים הרחק מננקין, היה לנו הכבוד לרכב עם אדוני הבית מהלך שני מילים; ברכיבתו היה כדון־קישוט אמתי, בהיותה תערובת של תפארה ועניות. תלבשתו היתה מתאימה מאד לבדחן, או לחושים הלץ, מעיל כתנה מגאלה מאד עם בתי־ידים רחבים ותלויים, גדילים, חתכים ופתחים כמעט בכל צד; תחת זה היתה חזית משי שמֵנה, כמו לו לבשָׁהּ קַצב, ואשר העידה כי כבוד נושאה היה לכלכן מן המובחר. הוא היה יצור מסכן, דל־בשר וצולע, ושני עבדים הולכים אחריו ברגל, להאיץ ביצור המסכן כי ילך; בידו היה שוט, ובזה הכה בחזקה על ראש הבהמה, כאשר כן הכו עבדיו על אחוריה; וכן רכב על ידנו בלוית עשרה או שנים עשר משרתים, בלכתו מן העיר אל בית־שדהו, אשר היה לפנינו. אנחנו הוספנו ללכת לאט, אך דמות האציל הזה התרחקה ברכבו לפנינו: וכאשר עמדנו בכפר לנוח ולסעוד מעט, ובעברנו על בית־השדה אשר לאיש הגדול ההוא, ראינוהו יושב על מקום צר לפני פתח ביתו, והוא סועד על ארוחתו. זה היה מין גן, אך נקל היה לראותו; וגם הוגַד לנו, כי ככל אשר נוסיף להביט בו, כן ירבה להתענג. הוא ישב תחת עץ דומה למין דקל, אשר הֵצל מאד על ראשו, אך תחת העץ עמד גם סוכך גדול, אשר הוסיף יפי למקום. הוא ישב נשען בגבו בתוך כרסה גדולה, כי היה גבר כבד ומסֻרבל, ובשר הוגש לפניו בידי שתי משרתות; וגם היו לו עוד שתים אחרות, אשר האחת מהן האכילה את כבוד האציל בכף, והשנית החזיקה את הקערה ביד אחת ובשניה לקטה את אשר הפיל על הדר זקנו ועל חזית המשי; והנבל השמן חשב, כי אין זה לפי כבודו, אשר ישתמש בידיו לאחת מן הפעֻלות הרגילות האלו, אשר מלכים ושרים יבחרו לעשותן לבד, מאשר יטָרדו באצבעות המגֻשמות אשר למשרתיהם.
לסוף באנו לפקין; ולא היה אתי איש, זולתי העלם, אשר בן־אחי הקברניט נתן על־ידי להיות לי למשרת, וגם מצאתיו נאמן ומשכיל בכל דרכיו; וגם לשתפי לא היה איש, זולתי משרת אחד אשר היה שאר־בשרו. והפורטוגלי הזקן חשק גם הוא לראות את חצר המלך, ונקחהו אתנו על הוצאותינו, להיות לנו לרע ולמליץ, בדעתו את לשון עם הארץ, וידבר צחות צרפתית וגם מעט אנגלית; והאיש הזקן הזה היה לנו לתועלת בכל אשר פנינו. אחרי שבתנו כשבוע בפקין בא אלינו, ויגד לנו בצחוק על שפתיו: „או, סנור אנגליז, יש לי להגיד לך דבר, ישמח לבבך!“ – „ישמח לבבי!“ אמרתי, „מה יוכל זה להיות? לא אדע דבר בארץ הזאת, אשר יוכל להסב לי שמחה או תוגה גדולה“. – „כן, כן“, אמר הזקן אנגלית רצוצה, „אותך יעשה שמחה, אותי עצב“. – „למה“, אמרתי, „יסב לי עצב?“ – „יען כי“, השיב, „הבאת אותי הנה מהלך עשרים וחמשה יום, ועתה תעזבני לשוב לבדי, ואיזה הדרך אגיע אחרי־כן אל נמלי בלי אניה, בלי סוס, בלי כסף“. בקצרה הוא ספר לנו, כי ישנם שם בעיר סוחרים רוסים ופולנים, אורחה גדולה, והם מתכוננים ללכת ביבשה לרוסיה, בעוד ארבעה או חמשה שבעות, ובטוח הוא, כי נבחר ללכת עמהם, ואותו נעזוב לשוב לבדו.
אודה, כי הבשורה הטובה הזאת באה לי פתאום, וכמעט לא מצאתי און לדבר אליו זמן־מה; אך לקץ פניתי אליו. „איכה תדע זאת?“ אמרתי, „הבטוח אתה כי נכון הדבר?“ – „כן“, ענה, „הבקר פגשתי ברחוב אחד ממַכָרי מאז, ארמני, אשר גם הוא ביניהם; הוא בא הנה מאסטרחן, ויחשוב ללכת לטונקין, אשר שם הכרתיו בראשונה, אך עתה שִנה את מחשבתו, ויגמור ללכת עם האורחה למוסקבה, ומשם ילך במורד הוולגה לאסטרחן“. – „אל תירא לך, סנור“, אמרתי, „פן תֵעָזב פה לבדך; אם זאת היא הדרך לשובי לאנגליה, הנה משגה יהיה אתך אם תאמר לשוב למַקָאוֹ“. אחרי־כן החלונו להִוָעץ מה לעשות; ואשאל את שֻתָפי, מה דעתו על דברי החובל, ואם לא ירע בגלל זה לעסקיו. ויאמר לי, כי נכון הוא ללכת אתי, אחרי אשר הצליח לסדר את עניניו היטב בבנגל, ויַפקד את סחורתו בידים נאמנות; ועתה אם יוכל לקנות בסין מיני משי, מעֻבד או חי, אשר כְדָי להובילו, והלך לאנגליה בחפץ־לב, ואחרי־כן ישוב לבנגל באניות „החברה“.
אחרי אשר החלטנו כן, הסכמנו בינינו, אשר אם חובלנו הפורטוגלי ילך אתנו ונשאנו בהוצאותיו עד מוסקבה, או גם עד אנגליה, אם כה יאבה; ואמנם לא היינו נחשבים אנשי־חסד גדולים, לא גמלנוהו יותר על כל הטובה אשר עשה אתנו, והוא באמנה שׁוֶה הרבה יתר מזה; כי הוא היה לנו לא רק חובל ומנהיג בים, כי־אם גם כמו סרסור ומתַוֵך ביבשה; ודבר הביאו לנו את הסוחר היפני נחשב לנו כמה מאות ליטרות. ונִועץ יחדו בדבר, ובחפצנו להיטיב עמו, או רק לעשות עמו בישר, ובהתאוינו גם כי יהיה אתנו, בהיותו איש נחוץ ומועיל בכל שעה, ונסכים לתת על ידו מכסת זהב במטבעות, אשר לפי חשבוני עלתה לערך מאה שבעים וחמש ליטרות שטרלינג, ולשאת בכל הוצאותיו, לו ולסוסו, זולת הסוס אשר ישא את חפציו. אחרי אשר הסכמנו בינינו כן, קראנו לו להודיעהו את דבר החלטתנו. ואֹמר לו: הנה הוא התאונן על חפצנו לעזבו כי ישוב לבדו, ועתה הנני להודיעו, כי החלטנו לבלתי תתו לשוב כלל; היות וגמרנו ללכת לאירפה עם האורחה, החלטנו כי גם הוא ילך אתנו; ונקרא לו לשמוע מה בפיו. וינע את ראשו ויאמר, כי דרך ארכה היא ובידו אין כסף להגיע שמה, או למצוא את מחיתו אחרי הגיעו שמה. אז אמרנו, כי גם אנחנו חשבנו כן, ולכן החלטנו לעשות מה בעבורו, להראותו כי נרחש לו תודה בלבנו על כל הטובה אשר עשה אתנו, וכי חברתו נעמה לנו; אחרי־כן ספרתי לו, מה החלטנו לתת לו פה, וכי יכול יוכל לעשות בו כאשר עשינו אנחנו בכספנו: ואשר להוצאות הדרך, אם יאבה ללכת אתנו, והבאנוהו אל מחוז חפצו בשלום (לבד החיים וההפסד אשר אינם בידנו) לרוסיה או לאנגליה, כחפצו, על חשבוננו, רק את הובלת סחורתו ישלם. ויאות להצעתנו כאיש אשר לא ידע נפשו מרב שמחה, ויאמר, כי חפצו ללכת אתנו גם לירכתי תבל; ונִכון כלנו לדרך. אך כמקרנו קרה גם את יתר הסוחרים, אשר התמהמהו לרגלי עסקיהם הרבים; ותחת היותנו נכונים מקץ חמשה שבועות, עברו ארבעה חדשים ועוד ימים מספר, עד כי הוכן הכל.
ובראשית פברואר, לפי ספירתנו, יצאנו מפקין. שתפי והפורטוגלי הזקן מהרו לשוב אל הנמל, אשר באנו שמה בראשונה, למכור שם את מעט הסחורה אשר הנחנו שם; ואני עם סוחר סיני, אשר הכרתיו מעט בננקין, ואשר בא לפקין לרגלי עסקיו הוא, הלכנו לננקין, ואקנה שם תשע עשרה חתיכה אטון יקר, ועוד כמאתים חתיכה משי אחר ממינים שונים, מהם ארוגים זהב, וכל זה הבאתי לפקין לעת שוב שתפי שמה; לבד אלה קנינו משי חי הרבה מאד, וסחורות אחרות, עד כי מטעננו עלה, בסחורות האלה לבד, לערך שלשת אלפים וחמש מאות ליטרה שטרלינג; ויחד עם התה, כתנה יקרה, ושלשה גמלים נושאים אגוזי־מושקט ובשמי־צפרן, ביחד שמונה עשר גמלים טעונים בחלקנו, לבד אלה אשר רכבנו עליהם; ויחד עם שנים או שלשת הסוסים המזמנים לעת הצרך, ושני סוסים עמוסים צדה לדרך, היו יחד עשרים ושה גמלים וסוסים בכל חברתנו.
חברת הנוסעים היתה גדולה מאד, וכפי אשר אוכל לזכור, היו שם משלש עד ארבע מאות סוסים, ולמעלה ממאה ועשרים איש, כלם מזינים היטב, ערוכים ומוכנים לכל; כי כאשר תהיינה האורחות במזרח מפְגע לערביים, כן תתָקפנה אלו על־ידי הטטרים; אך כל אלה אינם מסֻכנים כמו הערביים, וגם לא יהיו אכזריים כמוהם, אם יגברו בקרב.
החברה הָרכבה מאנשים מכל הלאמים; אך יותר מששים מהם היו סוחרים או תושבים מרוסיה, אף כי אחדים היו ליונים; ולגדל שמחתנו היו שם גם חמשה סקוטים, גם הם אנשים בעלי נסיון רב במסחר, וגם אנשי חיל.
ויהי כי נסענו דרך יום אחד, ויקראו מורי־הדרך, חמשה במספר, לכל האדונים והסוחרים, לאמור כל הנוסעים זולת המשרתים, למועצה רבה, כאשר קראו לזאת. במועצה הזאת הפריש כל אחד מן הנוסעים לקפה כללית אחת, להיות להוצאות הנחוצות, לאמר, לקנות בדרך מספוא, כי אחרת לא היה להשיג, ולשְׂכַר מורי־הדרך, ולקנות סוסים וכדומה; ושם גם קבעו את סדר הנסיעה, לאמר, מנו קצינים ושלישים להצביא את כלנו, ולפקד במקרה אם נִתקף, ולתת לכל אחד את תורו; אך כל זה לא השליט בנו סדר, לבד אשר מצאנו לנחוץ בדרך, כאשר יסופר הלאה.
מקץ יומים אחרים עברנו את חומת סין הגדולה, הבנויה להיות מבצר בפני הטטרים; והחומה היא גדולה, ובנויה בדרך, אשר אין כל צרך בה, במקום הסלעים גבוהים מעבור והתהומות עמוקות, אשר כל צר ואויב לא יוכל לעבור בהן, או לעלות מהן, ואם יוכלו לא תעצרם עוד כל חומה. הוגד הוגד לנו כי ארכה כאלף מיל אנגלים, אך הארץ אשר החומה תגבילנה ארכה בקו ישר חמש מאות מיל, מבלי להביא בחשבון את הפניות והנטיות; גבהה כעשר אמות, וכן גם עביה במקומות רבים.
עמדתי שעה, או קרוב לשעה, מבלי אשר אעבור על פקודותינו (כי בזמן הזה עברה האורחה את שער החומה), להתבונן בה מכל צד, מקרוב ומרחוק, לאמר, ככל אשר השיגה עיני; ומורה־הדרך לאורחתנו, אשר הללה אלינו כאחד מפלאי העולם, חשק מאד לשמע גם את דעתי על־אדותיה. ואמר לו, כי דבר מצֻין הוא לעצור בעד הטטרים; אך הוא לא הבין לרמז דברי, ויחשבם לדברי תהלה; אך החובל הזקן צחק ויאמר: „הו, סנור אנגליז, אדוני ידבר בצבעים!“ אמרתי, „מה פשר דבריך אלה?“ – „הנה תדבר אשר נראה לבן מעבר זה ושחור מעבר מזה. שמח בכה ועצב בכה. אמרת לו, כי טובה החומה לעצור בעד הטטרים; אני מבין אותך, סנור אנגליז, אני מבין אותך; אך סנור סיני יבין אותך כדרכו“. – „טוב“, אמרתי, „סנור, התחשוב, כי תוכל החומה לעמוד בפני חיל מבני ארצנו, עם מערכת נשק כבד וטוב, בפני סוללינו עם שני גדודים מניחי־מוקשים? האם לא יבקיעוה במשך עשרה ימים, אשר צבא יוכל להכנס חוצץ; האם לא יפוצצוה באויר, מן המסד עד הגב, אשר לא יֵראו עקבותיה?“ – „כן, כן“, אמר הזקן, „ידעתי זאת“. הסיני התאוה מאד לדעת מה אמרתי, ואתן לו רשות להגידה לו מקץ ימים אחדים, כי אז היינו כבר רחוקים מארצם, ועליו היה לעזבנו בעוד זמן־מה; אך כאשר נודע לו מה אמרתי, ויהי אלם כל יתר הדרך, ולא שמענו עוד מפיו דבר על חסן סין וגדולתה, כל עת היותו אתנו.
אחרי אשר עברנו על האפס האדיר הזה, הנקרא חומה, ראינו את הארץ והנה יושביה מעטים, והתושבים אנוסים לשבת במַחֲנִים ובמבצרים, מפני תגרת יד הטטרים, המשוטטים במחנות לשדוד, ויושבי הפרזות לא יוכלו לעמוד בפניהם. ומעתה החלותי להבין את הנחיצות אשר נהיה יחד באורחה, בדרך נסענו, כי ראה ראינו כמה גדודי טטרים משוטטים מסביב; אך כאשר ראיתים אחרי־כן מקרוב, התפלאתי איך תִשקף לסין סכנה להיות נכבשת על־ידי ברואים נמאסים כמו אלה; כי רק עדר פראים הם, בלא סדר ולא ידעו כל משמעת ותכסיסי־קרב. סוסיהם המה יצורים דלים וכחושים, אשר לא אֻלפו לכל דבר ולא יצלחו למאומה; וכל זה נראה לעינינו ביום הראשון, אחרי אשר נכנסנו לחבל הפרא אשר לארץ. ומנהיגנו ביום נתן חפשה לששה עשר מאתנו, ללכת לצוד ציד, אף כי רק ציד כבשים הוא; אך יתכן לקרוא לו ציד, כי היצורים האלה הם הפראים והקלים ברגליהם מכל אשר ראיתי מעודי ממין זה; אך לא ירוצו דרך ארכה; ובטוח אתה כי תשיגם, אם רק תרדוף אחריהם, כי על־הרב יופיעו שלשים או ארבעים בעד, וככבשים אמתים יהיו יחד בנוסם.
וכל העת ההיא עודנו בגבולות ממשלת סין, ולכן לא היו הטטרים עצומים כאשר היו אחרי־כן; אך כעבור כחמשה ימים באנו בתוך ערבה גדולה, רחבה ופרועה, ונעבור בה שלשה ימים ושלשה לילות; ונאֻלץ לשאת את מימינו אתנו בנאדות עור ולחנות כל לילה, כאשר יעשון, לפי אשר שמעתי, במדבר ערב.
שאלתי את מורי־דרכנו למי הארץ הזאת; ויאמרו לי, כי היא מין ארץ־גבול, ויתכן לקרוא לה ארץ־בלי־בעלים, בהיותה חלק מקָרְקָתַי רבתי, או טטריה הגדולה; ואף כי כֻלה עוד נחשבה לממשלת סין, הנה לא דאג איש לשמרה מֵחֲמַס השודדים, ולכן נחשבה לרעה מכל ארצות־המדבר אשר בדרכנו, אף כי נטל עלינו לעבור עוד גדולות ורחבות מזאת.
בעברנו את הישימון הזה, אשר הִלך עלי מתחלה אימים, ראינו פעמים או שלש גדודי טטרים קטנים. ופעם אחת התקרבה אלינו פלוגה, אשר יכלו לעמוד ולהתבונן בנו; לא ידענו אם חפצם היה לראות אם יוכלו לתקוף אותנו, או לא; אך כאשר הרחקנו מהם מעט, עזבנו אחרינו חיל־משמר כארבעים איש, ונעמוד נכונים להם, ואת האורחה נתנו לעבור כחצי מיל לפנינו. אך אחרי התמהמהם מעט הלכו להם; ובלכתם שלחו לנו לברכה חמשה חצים, ואחד מהם פצע סוס, אשר לא צלח עוד, ונעזבהו למחרת, את היצור המסכן, בלי עזרת רופא טוב; אולי ירו עוד מחציהם אשר נחתו לא הרחק מאתנו, אך אנחנו לא ראינו אז יותר חצים או טטרים.
אחרי־כן נדדנו עוד כחדש ימים, והדרכים רעות מבראשונה, אף כי היינו עוד בגבולות מושל סין; ורֹב הארץ היתה כפרים, מהם מבֻצרים, מיראת הטטרים. כאשר באנו אל אחת הערים ההן (כמהלך יומים וחצי טרם הגענו לעיר נָאוּם), היה עלי לקנות גמל, אשר רבים שם למכירה בכל הדרך ההיא, וגם סוסים לרב, כי בעבור פה אורחות רבות ובקשו לקנות. האיש אשר הגדתי לו, כי ילך ויקנה לי גמל, חפץ ללכת ולהביא לי, אך אני, כסכל אשר תקפתהו החריצות, חפצתי ללכת אתו; המקום היה הרחק כשני מילים מן הכפר, אשר כנראה היו שם הגמלים והסוסים רועים בתוך משמר.
הלכתי שמה ברגל, ואתי חובלי הזקן ואיש סיני, כי התאויתי מאד למעט חליפות. כאשר הגענו אל המקום, ראינו לפנינו אדמת־בצה גדורה מסביב חומת אבנים, בנויה בלי חֵמָר בינות לאבנים, כנדבכי־גל, ומשמר סיני קטן על יד השער. אחרי אשר קניתי גמל, ואתן המחיר, הלכתי משם, והסיני אשר הלך אתי הוביל את הבהמה; והנה באו פתאם חמשה טטרים רוכבים על סוסים; שנים מהם אחזו באיש, ויקחו ממנו את הגמל, ושלשת האחרים פנו אלי ואל חובלי הזקן, בראותם אותנו כן לא מזֻיָנים, כי לא היה אתי נשק אחר לבד חרבי, אשר לא יכלתי לעמוד בה בפני שלשה רוכבים. הראשון אשר נגש עמד מיד, בראותו כי שלפתי את חרבי, כי פחדנים בזויים המה; אך האחר אשר בא משמאלי, הכני בראשי ולא חשתי את המכה כי אם אחרי־כן, וכאשר שבה רוחי לא ידעתי מה קרה, ואיפה אני, כי הפילני ארצה; אך לחובלי הזקן, המשכיל לעולם (כן תפדנו ההשגחה, עת לא קוינו, מסכנות אשר לא נֶחֱזַן מראש), היה אקדח בכיסו, אשר לא ידעתי עליו מאומה, אף כי הטטרים; כי לו ידעו, אדמה אשר לא היו תוקפים אותנו; כי מוגי־הלב אמיצים הם רק במקום אשר אין סכנה. בראות אותי הזקן מֻטל ארצה, ויגש בעז אל האיש אשר הכני, ויאחז בזרועו ביד אחת ובשנית הִטָהו בכח אליו, וייר בראשו וימיתהו באחת. אחרי־כן מהר לפנות אל האיש אשר עצרנו בראשונה, כמסֻפר, וטרם יכלתו לצעד צעד, הכהו בחרב העקֻמה, אשר היתה תמיד על ירכו, אך החטיא את האיש ויפגע בראש סוסו, ויכרת אחת מאזניו עד שרשה, ורצועה מעור הלחי. והבהמה המסכנה, משתוללת ממכאוב פצעה, נתקה את מוסרות רוכבה, אף כי ישב איתן, ותָנָס, ותשאהו, אשר יד הזקן לא תשיגהו; ובמרחק מה עמדה על רגלי אחוריה, ותַפֵל את רוכבה הטטרי, ותצנח עליו.
בינתים בא הסיני, אשר נלקח ממנו הגמל, ובידו אין נשק; אך בראותו את הטטרי על הארץ וסוסו נופל עליו, וירץ אליו, ובאחזו בנשק מגֻשם אשר היה לצדו, דבר דומה לקרדום, אך לא קרדום, ויתיקהו ממנו, ויחַבֵל למחוץ בו את ראש הטטרי. אך לאישי הזקן עוד נשאר הטטרי השלישי לכלותו; ובראותו כי לא ברח, כאשר דִמָה, וגם לא קרב להלחם בו, כאשר ירא, ורק עמוד עמד על מקומו, ויעמוד גם הזקן דֹם, ויחל למלאות את אקדחו שנית; ויהי אך ראה הטטרי את האקדח, ויפן לברוח, ויתן את חובלי, מושיעי, אשר כן קראתי לו אחרי־כן, כי נצחונו יהיה שלם.
בינתים חזקתי מעט; וכאשר החלותי להקיץ, נדמה לי כי ישנתי שנה ערבה; אך, כאמור למעלה, לא ידעתי איפה אני, איך הָשכבתי לארץ, ומה קרני. ואולם כעבור רגעים מספר, כשוב רוחי, חשתי מכאוב, אף כי לא ידעתי איה מקומו; וכאשר טפחתי בידי על ראשי ואסירנה עקבה מדם, אז הרגשתי כי ראשי יכאב; וכרגע שב זכרוני, ואדע את אשר נהיה. מיד קפצתי ואעמוד על רגלי, ואחז בחרבי, אך כל אויב לא נראה עוד. מצאתי טטרי שוכב מת וסוסו עומד עליו בשלות השקט; ובהביטי הלאה, ואראה את מגני ומושיעי, אשר הלך לראות את מעשה ידי הסיני, שב וחרבו בידו. בראות אותי הזקן על רגלי, ויבוא אלי במרוצה, ויחבקני ברב שמחה, כי ירוא ירא מתחלה פן נהרגתי; וכראותו כי הנני זב דם, ויבקש לראות את פצעי, אך לא רב היה, כי־אם אשר יקָרא: ראש שבור; וגם לא סבלתי מזה אחרי־כן, כי כעבור יומים או שלשה נרפאתי כליל.
אך לא הרוחנו הרבה בנצחון הזה; כי אבדנו גמל ובמקומו נִתן לנו סוס: וכאשר שבנו הכפרה, דרש האיש כי נשלם לו בעד הגמל; אנכי מאנתי לשלם, ויובא הדבר לפני השופט הסיני אשר במקום. לשבחו עלי להגיד, כי משפטו היה בתבונה ובלי משוא־פנים; אחרי שמעו את דברי שני הצדדים, שאל ברב מתינות את הסיני, אשר הלך אתי לקנות את הגמל, משרת מי הוא? ויען „אינני משרת, ורק הלכתי עם הנכרי“. – „מי בקש זאת מידך?“ שאל השופט. „הנכרי בקש מידי“, השיב. „אם כן“, אמר השופט, „היית הפעם משרת לאיש הנכרי, והגמל אשר נמסר לידי משרתו כמו נמסר לידו, ועליו לשלם“.
הדבר היה כה ברור, אשר לא היתה מלה בלשוני להשיב; ובהתפלאי על ההגיון הנכון אשר לשופט, ועל הציגו את הענין כהלכה, שלמתי ברצון בעד הגמל, ואשלח לקנות לי אחר; אך תבינו, כי לא הלכתי עוד בעצמי לקחתו, כי די היה לי בהליכה הראשונה.
העיר נָאום היא גבול הממלכה הסינית; לדבריהם היא מבֻצרה, וכן היא לפי שטת המבצרים הנהוגה שם; וגם אעז להודות, כי כל טטרי קרקתי, אשר מספרם יגיע, אדמה, לאלפי רבבה, לא יוכלו להבקיע את החומות ההן בקשתותיהם וחציהם; אך אם תגיד כי חזקה היא לעמוד בפני תקיפת תותח, והיית לצחוק בעיני כל מבין.
עוד מהלך יומים, כאמור, לפנינו לבוא העירה, ורצים נשלחו דחופים על פני הדרך הזאת, להודיע את כל הנוסעים והאורחות, אשר יעמדו דֹם, עד אם שלחו להם חיל משמר; כי גדוד טטרים גדול, כעשרת אלפים יחד, נראה על־פני הדרך, כשלשים מיל מאחרי העיר.
הבשורה הזאת היתה רעה מאד לנוסעים; אך מושל המקום היטיב לדאג לנו, ונשמח מאד בשמענו כי ינתן לנו משמר. וכעבור יומים נשלחו אלינו מאתים איש־צבא ממחנה סיני, אשר היה משמאלנו, ועוד שלש מאות אחרים מן העיר נָאום, ועם אלה יצאנו לדרכנו ביד רמה; שלש מאות איש־הצבא מנאום הלכו לפנינו, מאתים מאחרינו, ואנשינו משני עברי הגמלים עם חפצינו, וכל האורחה בתָוך. מסֻדרים כן ומוכנים בכל לקראת קרב, חשבנו כי נוכל עמוד בפני עשרת אלפי הטטרים המונגולים, אם יֵראו לנו; אך למחרת היום כאשר נראו, נוכחנו כי שגינו.
הדבר היה השכם בבקר; והנה בנסענו מעֲיָרָה, אשר מעמדה טוב ושמה טשַנגו, היה עלינו לעבור נהר במעברה; ולו נודע הדבר לטטרים, כי־עתה בחרו לתקוף אותנו אז, עת האורחה עברה, וחיל המשמר אשר מאחרינו עודנו בעבר ההוא; אך הם לא הופיעו אז. ורק אחרי כשלש שעות, כאשר באנו בערבת־ישימון משתרעת כחמשה עשר או ששה עשר מיל, ראינו פתאם על־פי ענן האבק אשר התנשא, כי אויב הולך וקרב; והם אמנם היו קרובים, כי באו רוכבים קל מהרה.
הסיני, החלוץ ההולך לפנינו, אשר אתמול דבר רבות, החל לנוע ברוחו; ואנשי־הצבא מביטים מדי פעם בפעם מאחריהם, אות ברור לאיש־צבא, כי נכון הוא לברוח. גם חובלי הזקן חשב כמוני, ובהיותו קרוב אלי קרא בקול: „סנור אנגליז, אם לא נאמץ את לב הבחורים האלה, והביאו שואה על כלנו; כי אם יקרבו הטטרים ולא יעמדו בפניהם“. – „דעתי כדעתך“, אמרתי, „אך מה נעשה?“ – „נעשה!“ קרא הזקן, „ילכו חמשים איש מאתנו קדימה, ללכת לשני עבריהם ולאמצם כן; ואז ילחמו כבני־חיל בחברת אנשי־חיל; ואם לא נעשה כן, ופנו כלם את ערפם“. כרגע רכבתי אל ראש אורחתנו, ואֹמר לו כל אשר חשבנו; וילכו חמשים מאתנו אל האגף הימני, וחמשים אל האגף השמאלי, והנותרים היו חיל־העזרה; וכן הלכנו, ואת מאתים הנותרים הנחנו כי יסתדרו בגדוד לבדם, ולשמור על הגמלים; ורק אם יהיה צרך, ושלחו כמאה איש להושיע את החמשים האחרונים.
בקצרה, הטטרים הלכו הלוך וקרוב, והם רבים לאין מספר: כמה הם לא יכלנו להגיד, אך למצער, חשבנו, עשרת אלפים; חלק מהם הלך לפנים, וַיָתָר את מקום מצבנו, בעברו לפני חזית מחננו לרֹחב. ויהי כי ראינום קרובים די השיגם בכדור רובה, ויפקד מנהיגנו את שני האגפים, כי יתקדמו מהרה, ולהמטיר עליהם משני עבריהם בכדורים אשר להם, ויעשו כן; אך הם הלכו להם, ואדמה, כי שבו לספר לרעיהם איך הואלנו לקדם את פניהם; ואמנם ברכתנו זאת ירדה חדרי בטנם, כי עמדו מלכת, ואחרי הועצם רגע, פנו שמאלה, וישובו ממחשבתם, ולא שעו אלינו עוד בפעם ההיא; ובזה הנעימו לנו, כי לפי מצבנו לא יכלנו להלחם אל המון רב כזה.
כְתֹם יומים באנו לנָאוּם; הבענו את תודתנו למושל על אשר אבה לדאג לנו, ונאסוף כסף, כמאה קרונות בערך, ונתנֵן לאנשי־הצבא אשר נשלחו לשמרנו בדרך; וננפש שם יום אחד. ושם אמנם מחנה צבא כנכון, כי חנו שם תשע מאות איש־צבא; אך לפנים היה הגבול הרוסי קרוב יותר, ואחרי־כן עזבו הרוסים את חבל־הארץ הזה, אשר ישתרע ממערב לעיר הזאת כמאתים מיל, והוא שמם ולא יצלח לכל עבודה; ביחוד מפני היותו רחוק מאד וקשה לשלח שמה צבא־משמר; כי עוד היו לפנינו כאלפים מיל עד עצם רוסיה.
אחרי כן עברנו עוד כמה נהרות גדולים, ושתי ערבות איֻמות; באחת מהן הלכנו ששה עשר יום, זאת אשר נכון היה, כאמור, לקרוא לה ארץ־בלי־בעלים; ובשלשה עשר באפריל הגענו אל גבול ממשלת רוסיה. אדַמה כי העיר, או המצודה הראשונה, אם כה ואם כה שמה, אשר היתה כבר לצַר הרוסי, נקראה אַרגון, מפני שבתה ממערב לנהר ארגון.
שמחתי היתה גדולה מאד, על אשר הגעתי כבר לארץ נוצרית, כאשר קראתי לה, או למצער ארץ, אשר נוצרים ימשלו בה; כי אף אם הרוסים, לדעתי, רק בקשי שוים להיות נקראים נוצרים, הנה יתימרו בשם הזה, וגם חסידים הם באמונה לפי דרכם. לא עברנו עיר, אשר אין בה בתי־תִפְלָה, אלילים והיכלות, והעם הנבער ישתחוה למעשה ידיו. עתה באנו, למצער, למקום, אשר נקרא שם בשם אלהי אמת לעבדו ולהעריצו. ונפשי צהלה על כל אלה. ברכתי את הסוחר הסקוטי האמיץ, אשר הזכרתיו למעלה, ובאחזי בידו אמרתי: „ברוך ד' אשר הביאני שנית אל ארץ נוצרים“. ויענני בבת־צחוק: „אל תמהר לגיל, ידידי בן־ארצי! הרוסים האלה הם רק מין נוצרים משֻנה; ובלעדי השם, לא תראה הרבה מיסודי האמונה הזאת עוד משך כמה חדשים בדרכנו לנסוע הלאה“. – „כן“, אמרתי, „אבל הן טוב זה מעבודת הגלולים והערצת השדים“. – „עתה שמעני“, אמר, „זולת אנשי־הצבא הרוסים החונים במבצרים, ומתי מספר מתושבי הערים ליד הדרך, כל יתר הארץ הזאת, במרחק אלף מיל, נושבת עובדי־אלילים, אשר אין כמוהם לבערות“; ואמנם נוכחתי כי כן הוא.
פרק מ"ב: בְּדֶרֶךְ רוּסְיָה. – רוֹבִּינְסוֹן וְסוֹחֵר סְקוֹטִי שׂוֹרְפִים אֱלִיל. – כָּל הָאֹרְחָה בְּסַכָּנָה גְְּדוֹלָה מִפְּנֵי עוֹבְדֵי־הָאֱלִילִים הָרוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם. – טוֹבּוֹלְסְק. – הַיְצִיאָה מִטּוֹבּוֹלְסְק. – הִתְנַגְּשׁוּת עִם גְּדוּד שׁוֹדְדִים בַּמִּדְבָּר. – רוֹבִּינְסוֹן מַגִּיעַ לְאַרְחַנְגֶּל וּבָא לָאַחֲרוֹנָה לְאַנְגְּלִיָּה.
עתה הוטלנו לגדול בחבלי היבשה, אשר ימָצא בחלק מחלקי הארץ; היינו רחוקים, למצער, אלף ומאתים מיל מן הים, מזרחה; אלפים מיל מן הים הבלטי, מערבה; וכשלשת אלפים היו לפנינו, לו עזבנו את הים הזה והלכנו הלאה מערבה, אל התעלה האנגלית והצרפתית; היו לנו חמשת אלפים עד הים ההודי או הפרסי, דרומה; וכשמונה מאות אל ים הקרח, צפונה.
עתה נסענו הלאה מן הנהר אַרְגוֹן לאט ובדרך נוחה; וַנראה כי עלינו להחזיק טובה רבה לצר הרוסי, אשר דאג לבנות ערים ומבצרים במקומות רבים ככל האפשר, וחילותיו חנו שם, כמשפט החילות, אשר הושמו לפנים על־ידי הרומאים בארצות הרחוקות אשר לממשלתם; וגם קראתי על חלק מהם אשר היו בבריטניה, לבטחון המסחר ולטובת הנוסעים; וכן היה גם פה. בכל מקום אשר הגענו היו התושבים עובדי־אלילים פשוטים, אף כי בערים ובתחנות היו הצבא, וכן גם המושלים, רוסים ונוצרים גמורים; והם מקריבים לאלילי עץ ואבן, ומשתחוים לשמש, לירח ולכוכבים, או לכל צבאות השמים; וגם היו רעים ואכזרים מכל הגויים הפגנים, אשר ראיתי בחיי, לבד אשר לא אכלו בשר אדם, כאשר יעשון פראינו באמריקה.
מקצת הפראים האלה פגשנו בתוך החבל בין ארגון, אשר משם נבוא אל ארץ הרוסים, ובין העיר הנושבת טטרים ורוסים יחד והנקראת נֶרצינסק, ערבה או יער גדול, אשר עברנו בו עשרים יום. באחד הכפרים, אשר לפני האחרון למקומות האלה, אחזתני תשוקה ללכת ולראות את אֹרח חייהם הנתעב והנמאס; וביום ההוא, אדמה, היה להם זבח גדול; כי עמוד עמד שם על מצבת עץ ישנה, אליל עשוי עץ, ומראהו אָיֹם כמראה השד, או למצער, כדבר אשר נוכל לדַמותו לנו כמראה השד: ראשו משֻנה, אשר לא ישוה לכל יצור אשר היה מעולם, אזניו גדולות כאזני העז, וכן גבוהות; עיניו גדולות כמטבע הקרונה; אפו כקרן איל עקֻמה, ופיו שרוע לארבע קרנותיו, כאשר יהיה ללביא, ובו שנים נוראות וכפופות כמקור התֻכי; לבושו מאוס על כל דמיון: בגדו העליון היה עשוי עורות כבשים, והצמר מחוץ; מצנפת טטרים גדולה על ראשו, ומתוכה תצמחנה שתי קרנים; קומתו כחמש אמות, אך לא היו לו לא רגל ולא שוק, ומבלי כל שווי־ערך בין חלקיו.
המפלצת הזאת נצבה מחוץ לכפר; וכאשר קרבתי לראותה מצאתי שם ששה עשר או שבעה עשר ברואים, אם גברים היו או נשים לא יכלתי להבחין, כי הם לא ישימו פדות בלבושם, כלם שוכבים סרוחים על הארץ מסביב לבול־העץ הָאָיֹם הזה. ולא ראיתי בתוכם כל תנועה, כמו גם הם כֻלם בולי־עץ, כאליל הזה, ואמנם בתחלה חשבתי כי כן הוא; אך בקָרבי שמה יותר, ויעמדו כלם על רגליהם, וירימו קול יבבה, כמו נמצאו שם המון כלבים עמקי־פה, וילכו להם, כמו לא טוב בעיניהם אשר הפרענום. במרחק מה מן הפסל, ליד פתח אהל או סֻכה, עשויה כֻלה עורות־כבשים ועורות־פרות יבשים, עמדו שלשה קַצָבים – כי כן דמיתים – וכאשר התקרבתי אליהם ראיתי, כי מאכלות ארוכות בידיהם, ובאמצע האהל הופיעו לעינינו שלשה כבשים טבוחים ובן־בקר רך אחד. אלה היו, כנראה, קרבנות לבול־העץ סר־הטעם הזה; שלשת האנשים היו כהניו, ושבעה עשר היצורים הנמאסים היו מביאי הקרבנות, ויהיו מתפללים אל העץ הזה.
אודה כי סכלותם ועבודתם הנמבזה את השעיר הזה נגעה אל לבי יתר, מאשר נגע אלי דבר מעודי; בראותי את נזר הבריאה, את מבחר יצורי ד', אשר חננו בכל הסגולות הטובות על כל מעשי ידיו, אשר הריחו בנפש נבונה, ויתן לו כשרונות ויכלת לכבד את עושהו ולהכבד ממנו, והיה ירוד ירד ונשחת עד לתכלית הבערות, להתפלש בעפר בפני אפס והבל מבהיל כזה, אשר הם בידיהם הלבישוהו, ואשר עשוהו נורא עליהם בעצמם, ויעטוהו מְלָחים ובלויי־סחבות: וכל זה מחסר דעת, והשטן עצמו הביאם לעבודת־השאול הזאת, אשר בקנאו בעושהו על־אדות התהלות והתשבחות אשר יהודוהו יצוריו, הדיחם להאמין בהבל ושפלות, אשר יהיו לזועה לטבע עצמו!
בראותי את המפלצת הזאת נמלאתי חמה, ואקרב אל הפסל או הרהב, קרא לו מה תקרא, וָאַךְ בחרבי על המצנפת אשר לראשו, ואבתקנה לשנים; ואחד מאנשינו אשר היה אתי אחז את עור־הכבשים אשר יעטהו, וימשכהו וימרטהו; והנה עבר קול צעקה נתעבה ויללה גדולה בכפר, ומאתים או שלש מאות איש באו עלי, ואשמח כי הצלחתי להמלט מפניהם, כי מהם היו מזֻינים בקשתות וחצים; אך בעצם הרגע ההוא גמרתי בלבי לבקרם שנית.
אורחתנו נשארה שלשה לילות בעיר הרחוקה משם כארבעה מילים, למען קנות שם מספר סוסים, אשר חסרו, כי רבים מן הסוסים היו צולעים ונחלאים מן הדרך הרעה והמהלך הרב בישימון האחרון; וכן נתנה לי איזה יכלת להוציא את מחשבתי לפעולה. הודעתי את חפצי לסוחר הסקוטי ממוסקבה, אשר ידעתי היטב את אמץ לבו; ספרתי לו מה ראיתי, וכי מאז תעבתי במחשבתי את טבע האדם, אשר ישפל ככה; אמרתי לו, כי לו יכלתי למצוא ארבעה או חמשה אנשים מזינים היטב, אשר יאותו ללכת אתי, והלכתי למַגר את האליל השפל והנתעב ההוא, להראותם כי אין בו כח להושיע את עצמו, ועל־כן לא יוכל להיות מוראם, אשר יעבדוהו או יתפללו אליו, אף כי לא יוכל להועיל לאלה אשר יקריבו לו קרבנות.
ויצחק הסוחר לדברי ויאמר: „חפצך אולי טוב הוא, אך מה בצע לך בזה?“ – „בצע!“ קראתי, „חפצתי לקדש את שם ד' המנאץ על־ידי עבודת־השטנים הזאת“. – „אך איככה תקדש את שם ד’“, אמר, „אם האנשים האלה לא ידעו מה כִונת במעשה הזה, בלתי אם תוכל לדבר אליהם ולהגידה להם? וגם אז ילחמו אליך וגם יכוך, ראה הבטחתיך; כי אנשים עזי־נפש הם, ביחוד בבואם להגן על אליליהם“. – „אולי נוכל לעשות זאת בלילה, ואחרי־כן נשאיר להם את טעמינו ונמוקינו בכתב בלשונם הם?“ – „בכתב?“ אמר האיש, „ואין גם אחד בחמשה משבטיהם, אשר ידע צורת אות, או לקרוא מלה“. – „בערות נמבזה!“ אמרתי אליו, „ובכל־זאת גדולה תשוקתי לעשות את הדבר; אולי יראה להם הטבע את תוצאות המעשה, למען יבינו מה שפלו לעבוד דברים כה נמאסים“. – „הנה, אדון“, אמר, אם כה נְחַמות בחפצך זה, עליך לעשותו; אך עלי להעירך ראשית כל, כי שבטי הפראים האלה נכנעים בכח לממשלה הרוסית, ואם תעשה זאת, בטוח אני על אחד תשעה, כי בוא יבואו באלפיהם אל המושל היושב בנרצינסק, ודרשו ממנו את נקמת אלהיהם; ואם לא יוכל לרַצותם, בלתי שפק כי ימרדו; ומזה תוכל לצמח מלחמה חדשה עם כל הטטרים הנפוצים בארץ הזאת“.
אודה כי הדברים האלה הביאו בלבי לזמן מה מחשבות חדשות, אך לא חדלתי מן הפזמון; וכל היום ההוא לא מצאתי מנוח ממחשבתי, אשר חפצתי להוציאה לפעולה. לעת ערב פגשני הסוחר הסקוטי במקרה, כאשר הלכנו לתור את העיר, ויבקש לדבר אתי: „אדמה לי“, אמר, „כי הניאותיך ממחשבתך הטובה; אך מאז שניתי מעט את דעתי; כי תעב אתעב את עבודת־האלילים כמוך אתה“. – „אמת“, אמרתי, „אתה הניאותני מעט, באשר לפעלה, אך לא הוצאת את הדבר מלבי; והאמן אאמין כי אעשנו טרם עזבי את המקום הזה, ואם גם אדע, כי יסגירוני בידיהם לרַצותם“. – „לא, לא“, אמר הסוחר, „חלילה מד', כי יסגירוך לפריצי־חיות כאלה! הם לא יעשו זאת לעולם; הן זאת תֵחשב כמו רצחוך נפש“. – „ואיך ינהגו בי?“ אמרתי. – „ינהגו בך!“ קרא האיש, „ הנה שמע ואספר לך מה עשו לאיש רוסי, אשר חרף את אלהיהם כמוך אתה, ואשר לקחוהו בשבי, אחרי אשר פצעו את רגלו בחץ ולא יכל לברח; הם לקחוהו ויפשטוהו ערם כביום הולדו, ויושיבוהו על ראש הגִלול הנורא, ויעמדו כלם סביב, ויירו בו המון חצים, אשר כסו את כל גופו, ואחרי כן העלוהו על כל החצים הנעוצים בו קרבן־אשה לאליל“. – „ההיה זה אותו האליל?“ שאלתי. – „כן“, ענה, „אותו האליל“. – „שמע“, אמרתי, „ואני אספר לך ספור“. ואספר לו על־אדות מלחינו במדגסקר אשר שרפו וישדדו שם את העיר, ויהרגו אנשים נשים וטף, על רצחם אחד מאנשינו; ואוסיף כי עלינו לעשות כן לכפר הזה.
ויקשב לספורי רב קשב, אך באמרי, כי עלינו לעשות כן למקום הזה, ענה: „שוגה אתה משגה רב, כי לא בכפר הזה קרה הדבר, כי־אם בכפר אחר רחוק כמאה מיל מפה; אך האליל אחד הוא, כי ישאוהו בתהלוכה בכל הארץ“. – „טוב“, אמרתי, „ועתה על האליל לשאת את עוונו; וגם ישא“, הוספתי, „אם אחיה עד הבקר“.
בקצרה, בראותו כי עומד אנכי על דעתי, ויֵאות לחפצי, ויניאני מלכת לבדי, באמרו כי גם הוא ילך אתי, וגם הָבֵא יביא בחור חסון, אחד מבני ארצו, ללכת אתנו; „והאיש“, הוסיף, „נודע בעז רוחו, ככל אשר תוכל לבקש לך במלחמתך נגד עבודת־שטן שפלה כזאת“. בקצרה, הוא הביא לי את חברו, סקוטי כמוהו, אשר קרא לו קפטן ריצ’רדסון; ויגד לו כל אשר ראיתי ואשר אחשוב לעשות; וגם מהר להגיד לו, כי נכון הוא ללכת עמדי, אם גם בנפשו הוא, וכן גמרנו ללכת רק שלשתנו לבד. אמנם הצעתי את הדבר גם לשתפי, אך הוא מאן ללכת, באמרו, כי נכון הוא לעזרני בכל, וגם יהיה לי למגן בכל אשר יקרני, אך רחוק ממנו המעשה הזה; וכן החלטנו לעשותו רק שלשתנו ונערי משרתי, ולהוציאו לפועל הלילה כחצות, ובסתר ככל האפשר.
ואולם בשובנו לחשוב בדבר אמרנו לדחותו ללילה הבא, כי היות והאֹרחה נועדה לצאת בבקר, שִערנו כי המושל לא יכול לתתם, כי ידרשו את חרפת אלילם מידינו, אחרי אשר לא נהיה עוד ברשותו. הסוחר הסקוטי, אשר היה איתן בהחלטתו וגם עַז לעשותה, הביא לי לבוש או חליפת־בגדים טטרית, עשויה עורות־כבשים, ומצנפת עם קשת וחצים, וכזאת הכין גם לי ולבן־ארצי, אשר אם יראונו האנשים לא יוכלו להכירנו.
כל הלילה הראשון עסקנו לעָרֵב איזה חמר בוֹעֵר עם יין־שרף, אבק־שרפה ועוד חמרים כאלה מאשר יכלנו להשיג; ובהיות לנו לא מעט עטרן בסיר קטן, יצאנו כשעה אחרי היות הלילה ללכת למשלחתנו.
בשעה אחת עשרה בלילה הגענו אל המקום, ונוָכח כי האנשים לא ידעו דבר מאשר נכון לאלילם. היה ליל־עננים, אך הירח האיר לנו די לראות, כי האליל נִצב במקומו כמקודם. כל האנשים ישנו, כנראה, את שנתם; ורק באהל הגדול, או בסכה, אשר ראינו שם את שלשת הכהנים ונחשבם לקצבים, היה אור; ובגשתנו עד הדלת שמענו אנשים מדברים, חמשה או ששה קולות; ובכן אמרנו, אשר לו הבערנו את האליל, ומהרו האנשים האלה לצאת, ורצו שמה להצילו מן הכליה אשר אמרנו להביא עליו; ומה לעשות לאנשים ההם לא ידענו. ראשונה חשבנו לשאתו משם, ולהבעירו במקום רחוק, אך כאשר נגשנו להרימו נוכחנו, כי כבד הוא מאשר נוכל לשאתו; וכן היינו שנית אובדי־עצות. הסקוטי השני יעץ להבעיר את האהל או הסכה, ולרַצץ את ראשי הברואים אשר בתוכו, אם יצאו; אך לא יכלתי להסכים לדבר הזה, כי לא חפצתי בהֵרָצחם, אם יתכן להמנע מכן. „שמעו, אפוא“, אמר הסוחר הסקוטי, „הנני להגיד לכם מה נעשה: ננסה לקחתם בשבי; נקשרה את ידיהם ונעמידם כן, למען יראו במפלת אלילם“.
במקרה היה אתנו די חבלים, אשר הכינונו לקשור בהם את לפידינו, ובכן החלטנו לתקוף ראשונה את האנשים הנמצאים פנימה, ובלי שאון ככל אשר נוכל. ראשית כל דפקנו בדלת, ובגשת אליה אחד הכהנים החזקנו בו, ונכסה את פיו, ונקשור את ידיו לאחוריו, ונוליכהו אל האליל, ושם סתמנו את פיו, אשר לא ירים קול, וכן קשרנו את רגליו, ונושיבהו לארץ.
ושנים מאתנו עמדו אחרי־כן על־יד הדלת, עד צאת השני לראות מה קרה; אך חכינו עד כי שב אלינו חברנו השלישי; ואז, בראותנו כי אין איש יוצא, ונדפוק אט בשניה, ומיד יצאו עוד שנים אחרים, ונעשה להם כמשפט אשר עשינו לראשון, אך אֻלצנו ללכת אתם כלנו, ונשכיבם ליד האליל, ורֶוח שמנו בין איש לרעהו; ובשובנו מצאנו עוד שנים, אשר יצאו מן האהל, והשלישי עמד מאחריהם על המפתן. ונאחז בשנים, ונאסרם מיד, והשלישי נרתע לתוך האהל בקול צעקה, אך הסוחר הסקוטי בא אחריו פנימה, ויוציא מן הקטֹרת אשר עשינו, והיא רק תעשן ותסריח, ויבעירנה, וישליכנה אל בינותם; ובינתים שמר הסקוטי השני ומשרתי על השנים האסורים והקשורים יחד בידיהם, ויובילום אל האליל, ויניחום שם, לראות אם אלילם יוכל להושיעם, והם נחפזים לשוב אלינו.
אחרי אשר הקטרת אשר השלכנו פנימה, מלאה את האהל עשן עד לשים להם מחנק, הטלנו שמה עוד כיס־עור קטן, אשר דלק כמו נר, ובבואנו פנימה ראינו, כי היו שם רק ארבעה אנשים, אשר הקריבו שם, כמו ששערנו, את קרבנותיהם הנתעבים. בקצרה, הם היו נבהלים עד מות, וישבו רועדים ונדהמים, ולא יכלו לדבר מפני העשן.
ונקחם, ונקשרם כאשר עשינו לראשונים, ושאון לא הקימונו, אדמה, כי ראשית הוצאנום מתוך האהל, כי גם אנחנו לא יכלנו לשאת את העשן; ואחרי עשותנו כן וַנִשא את כלם אל האליל. וכאשר באנו שמה נגשנו מיד לעבודה: ראשית טִנפנו את כֻלו, אותו ואת בגדיו, בעִטרן ובחמֶר אחר אשר היה אתנו, חֵלֶב עם גפרית מערבים יחד; אחרי־כן מלאנו את עיניו, את אזניו ואת פיו אבק שרפה, וגם שמנו הרבה חמר־בערה בתוך מצנפתו, ונחפש לשים עליו עוד למען יבער היטב; אז יזכור הסקוטי, כי ליד האהל, או הסכה, אשר שם היו מקריבי הקרבנות, מֻנחה ערמת קש או קנים, לא אזכר, וירץ שמה עם הסקוטי השני, ויביאו משם מלוא זרועותיהם. אחרי־כן לקחנו את כל אסירינו, ונפַתח את רגליהם ואת פיותיהם, ונושיבם לפני אלילם הנמאס, ואחרי־כן הבערנו כלו באש.
חכינו כרבע שעה, עד כי התפוצץ אבק־השרפה בעיני האליל, בפיו ובאזניו, ויכלנו לראות כי בִקע וגם השחית את מראהו, ויהי לאוד־עץ עשן; ונוסיף עליו עוד קש יבש, למען יהיה לבער כלו; ונחל להתכונן ללכת משם; אך הסקוטי אמר: „לא, אל לנו ללכת; כי השדים הנבערים האלה יקפצו כלם לתוך האש, למען הִשרף יחד עם אלהיהם“. ובכן החלטנו לחכות, עד אם עלה כלו באש, ואחרי־כן הלכנו ונשאירם. אחרי מעשה־התקפה הזה באנו בבקר בין חברינו, ואנחנו מתראים עסוקים מאד להכון לדרך; ואיש לא יכל לשוות בנפשו, כי לא יָשַנוּ הלילה במטותינו, כיאות לנוסעים לפני צאתם לדרך.
אך בזה לא תם הענין; למחרת היום באו רבים מעם הארץ אל שער העיר, וידרשו בכל עז מאת המושל הרוסי, כי ירַצם על עלבון כהניהם ועל שרפת אלהיהם חם־שי־תונגו. ואנשי נרצינסק נבהלו בתחלה מאד, כי הוגד להם, אשר מספר הטטרים, החונים לפני שער העיר, הוא, למצער, שלשים אלף איש. וישלח המושל הרוסי צירים להרגיעם, וידבר אליהם רכות, ככל אשר יכל, ויבטיחם כי לא ידע דבר מכל הנעשה, וכי איש מחיל־המצב אשר תחת ידו לא היה בחוץ, ובכן לא יתכן כי איש־צבא עשה את הדבר; אך אם יגידו לו, מי הוא האיש, אשר מלאו לבו לעשות כן, וַעֲנָשו עונש קשה, אשר יהיה לאות. ויריבו אתו האנשים בחזקה לאמור: הנה כל הארץ תשתחוה לחם־שי־תונגו הגדול והנערץ, וכל בן־תמותה לא יעז לנגע אל פסלו, זולת כופר נוצרי; ועל־כן החלט החליטו לקרוא מלחמה עליו ועל כל הרוסים, אשר המה כופרים ונוצרים גם יחד.
והמושל עוד האריך אפו עמהם, וישלח אליהם דברים טובים ורכים, ככל אשר יכל, לשכך את חמתם. ולאחרונה הגיד להם, כי חנתה פה אֹרחה, אשר יצאה הבקר ללכת לרוסיה, ויוכל היות כי אחד מהם עשה את התועבה הזאת; ואם טוב בעיניהם, ושלח אחריהם לחקור את הדבר. בזה שקטו מעט; והמושל שלח אנשים אחרינו, ויספרו לנו הכל, וגם יעץ יעצונו, אשר אם אמנם עשה איש מאתנו, את הדבר ומהר להמלט על נפשו; אך בכל אפן, בין אם היתה ידנו בדבר או לא, טוב כי נמהר לבוא קדימה, ככל האפשר; והוא יעצרם בינתים בדברים, ככל אשר יהיה לאל ידו.
בזה עשה אתנו המושל חסד גדול; אך בבוא אנשיו אל האורחה, לא ידע איש מכל הנעשה; ואנחנו האשמים הנה לא חשד בנו איש. אך מנהיג האורחה בעת ההיא שמע לעצת המושל, ונלך שני ימים ושני לילות, ולא נחנו עת ארכה, עד הגיענו לכפר הנקרא פלוטוס; וגם שם לא התמהמהנו בחנותנו, כי אצנו לבוא ליָרַוֵינָה, אחת ממושבות הצר האחרות, ושם, אמרנו, נהיה בטוחים מרעה. אך ביום השני לצאתנו מפלוטוס ראו אחדים מאתנו ענני־אבק גדולים עולים מאחרינו, וידעו כי רודפים אחרינו. באנו אז בתוך ערבה גדולה, וגם עברנו ליד אגם גדול הנקרא „אגם חַנק“, והנה ראינו מחנה פרשים גדול מאד מופיע מעבר לאגם, מצפון, ואנחנו נוסעים מערבה. ראינום והנה גם הם פונים מערבה, כמונו אנו; כי חשבנו, אשר אנו הולכים בעבר האגם הזה, אך לאשרנו פנינו דרומה; וכעבור ימים נעלמו מעינינו; כי הם חשבו כל העת, כי אנחנו לפניהם, וימהרו בדרכם עד בואם לנהר אודָא, נהר גדול ורחב בזרמו הלאה צפונה; ואולם אנחנו באנו אליו, במקום היותו צר מאד וקל לחצות בו.
ביום השלישי, אם מאשר מצאו את משוגתם, או כי הודיעום מרגלים, בין כה ובין כה, הם השיגו אותנו עם חשכת הערב. ואנחנו רק תקענו את מחננו לחנות בלילה, ונשמח על המקום אשר מצאנו, כי עוד רב לפנינו הדרך במדבר, מהלך יומים עד העיר ירוינה; אך במדבר הזה היו פה ושם עצים ושיחים ופלגי מים קטנים, אשר כלם ישפכו אל הנהר הגדול אודא; ומקום חנותנו היה במעבר צר, בין שיחים נמוכים אך עבֻתים מאד, ושם חנינו בלילה ההוא, ונחכה כי יתקפונו לפני היות הבקר.
ואיש מבלעדינו לא ידע על־מה אנו נרדפים; אך בהיות הדבר חזון נפרץ, אשר טטרי מוגול ישוטטו בגדודים במדבר הזה, והתבצרו בפניהם האורחות מדי לילה, כאשר יתבצרו בפני שודדים; ולא ראו כל חדש ברדיפה הזאת.
אך בלילה ההוא הצלחנו למצוא לנו מקום חניה טוב יתר מבכל לילות מסעינו; כי שכַנו בין שני חרשים סבוכים, ונחל מצער זורם לפני חזיתנו, ובכן לא יכלו להקיפנו, או לתקפנו כי־אם מצד חזיתנו או מאחרינו. כמו כן שקדנו לחזק ולבצר את חזיתנו ככל אשר יכלנו, בשימנו את צרורותינו, יחד עם הגמלים והסוסים, כלם בשורה מעבר מזה, וגם כרתנו מספר עצים לשים מאחרינו.
וכן חנינו הלילה; אך האויב עלה עלינו טרם כלותנו לבצר את עמדתנו. והם לא באו אלינו כגנבים, כאשר דמינו תחלה, כי שלחו אלינו שלשה צירים, לתת בידם את האנשים אשר נִאצו את כהניהם, וישרפו את אלהיהם חם־שי־תונגו באש, למען יעשו גם בהם כמשפט הזה; ואז, אמרו, ילכו לדרכם, ולא יגעו בנו עוד לרעה; ואם נמאן – והשמידו את כלנו. אנשינו חָורו מאד לשמע הדברים האלה, ויחלו להביט איש אל רעהו, לראות פני מי יביעו אשמה מכל; אך המענה אשר מצאו היה: איש לא עשה את הדבר. אז שלח מנהיג האורחה את דברו לאמר, כי בטוח הוא, אשר יד איש ממחנהו לא היתה בדבר; כי אנשים סוחרים אנחנו ההולכים לרגלי עסקיהם ופניהם לשלום; כי לא פעלנו רעה לא להם ולא לאיש זולתם; ועל־כן עליהם ללכת מפה ולבקש את אויביהם, אשר התקלסו בהם, כי לא אנחנו האנשים; ויבקש מהם, אשר לא יפריעו את מנוחתנו, ואם יתגרו בנו ועמדנו על נפשנו.
הם לא חפצו להסתפק בתשובה כזאת; ובבקר כעלות השחר באו בהמון רב יורדים לתקוף את מחננו; אך בראותם את עמדתנו מבֻצרה, ולא ההינו לגשת הלאה מן הנחל אשר בחזיתנו, ושם עמדו במספר כזה, אשר הפיל עלינו פחד גדול; כי גם הממעיטים העריכו את מספרם עשרת אלפים. שם עמדו ויתבוננו אלינו זמן־מה, ואחרי־כן הרימו קול יללה גדולה, ויעיפו אל בינותינו ענן חצים; אך הם לא פגעו בנו, כי נֵחבאנו מאחרי צרורותינו, וכפי אשר אזכר, לא נפצע גם אחד ממנו.
כעבור זמן־מה ראינו, כי נעו מעט לימיננו, ונחשוב כי ישתערו עלינו מאחרינו; אז יצא בחור ערום, קוזַק מיָרוינה העובד בצבא הרוסים, ויקרא אל מנהיג האורחה ויאמר לו: „הנני ושלחתי את כל ההמון הזה לסִבִּילְקָה“. וסבילקה היתה עיר השוכנת במרחק מהלך ארבעה או חמשה ימים, למצער, לימיננו, ויותר מאחרינו, ויקח את קשתו וחציו, וישב על הסוס, וירכב לו ישר לאחורינו, כמו ילך לשוב לנרצינסק; אחרי־כן הקיף מרחק גדול, ויבוא ישר אל מחנה הטטרים, כמו נשלח אליהם להודיעם, כי האנשים אשר שרפו את אלהיהם חם־שי־תונגו הלכו לסבילקה בתוך אורחת כופרים, לאמר, נוצרים, וכי החליטו לשרוף גם את סכל־איזַרג הוא אלהי הטונגיזים.
ובהיות הבחור ההוא טטרי גם הוא, וידבר כן בלשונם, ויאמינו לדבריו, ויפנו לרוץ בחפזון גדול לסבילקה; וטרם תעבורנה שלש שעות לא ראינום עוד, ולא יספנו לשמוע על־אדותם דבר, ולא ידענו אם הגיעו לסבילקה או לא. וכן הלכנו בטח לירוינה, ושם חנה גדוד רוסים, וננוח שם חמשה ימים, כי היינו עיפים מאד מרב הליכה בימים ומנדודים בלילות.
ומן העיר הזאת היה לנו מדבר גדול ונורא, מהלך שלשה ועשרים יום. קנינו שם מעט אהלים, למען ירוח לנו בלילות; ומנהיג האורחה השיג שש עשרה עגלות מן הנהוגות בארץ, לשאת את מימינו ואת צידתנו; והעגלות האלו היו לנו גם להגן בלילה מסביב למחננו, אשר אם יופיעו טטרים, אם רק לא בהמונים, ולא יוכלו לעשות לנו רעה.
נקל לשער, כי שאלנו לנו מנוחה גם אחרי המהלך הרב הזה; כי בכל המדבר הזה לא ראינו לא בית ולא עץ, וכמעט גם לא שיח; אף כי פגשנו המון ציָדי־צובלים, כלם טטרים מטטרי מוגול הגדולה, אשר הארץ היא רק חלק ממנה; והם יתקפו לעתים את האורחות הקטנות, אך לא ראינו רבים מהם יחד.
אחרי אשר עברנו את המדבר הזה, באנו אל ארץ נושבת היטב; לאמר, מצאנו שם ערים ומבצרים, אשר נבנו על־ידי הצַר הרוסי, ובהם תחנות לחילות־מצב, להגן על האורחות, ולשמור את הארץ מפני הטטרים, אשר בלעדי זאת היתה סכנה גדולה לנסוע שם מפניהם; והוד מלכותו הצר נתן פקדות נמרצות לשמור היטב על האורחות והסוחרים, אשר אם הגיע שמע הטטרים בארץ, ונשלחו גדודי־הצבא להעביר את הנוסעים בשלום מתחנה לתחנה. וכן גם המושל מאוּדינסק, אשר הוצגתי לפניו על־ידי הסוחר הסקוטי מכירו, הציע לנו משמר חמשים איש, אם אמרנו כי יש סכנה, להביאנו אל התחנה הקרובה.
זמן קרב קדם חשבתי, כי ככל אשר נתקרב לאירפה כן נמצא את הארץ נושבת והעם מפֻתח ומשכיל; אך נוכחתי כי שגיתי בשתים; לפנינו היתה עוד ארץ הטונגיזים, אשר גם שם ראינו אותות האלילות והבערות כבראשונה; ורק מהיותם נכנעים לרוסיה לא היו כה מסֻכנים; אך באשר לשפלות המדות ולעבודת האלילים, אין עם בארץ אשר ישוה להם: הם לבושים כלם עורות חיות, ומהם יעשו גם את בתיהם; אין להכיר בין גבר לאשה, לא במראהם ולא בלבושם; ובחרף, בהתכסות הארץ שלג, ישבו מתחת לארץ, בתוך מערות, אשר יש להן מנהרות מובילות מן האחת אל השניה. אם לטטרים היה חם־שי־תונגו אחד לכל העיר, או לכל הארץ, הנה לאלה אלילים בכל אהל ובכל מערה; לבד אלה יעבדו את הכוכבים, השמש, המים, השלג, כל דבר אשר לא יבינו, ומזער הוא אשר יבינו. כאשר יצאנו מן המדבר הזה ונסענו עוד יומים באנו ליַניסֵי, עיר או תחנה רוסית על הנהר הגדול יניסי, אשר לפי הנאמר לנו שם יפריד בין אירפה ואסיה.
פה ראיתי את הבערות ועבודת־האלילים כי רמה ידן, לבד בין חילות־המצב הרוסים; כל הארץ אשר בין הנהר אוֹבִּי והנהר יניסי כלה נושבת עובדי־אלילים, והעם פרוע ואכזרי כמו בארצות הטטרים הרחוקות, או כמו אחד משבטי אסיה או אמריקה. מן הנהר הזה עד הנהר הגדול אובי, עברנו ארץ גדולה ושמֵמה מחסר אנשים ועבודה טובה; אך הארץ עצמה יפה, פוריה ונעימה עד מאד. והתושבים הנמצאים בה הם פגנים, לבד המעט אשר נשלח שמה מרוסיה; היא הארץ אשר שמה יָגלו הפושעים אשר לא נחרץ עליהם משפט־מות, ואשר משם מן הנמנע כי ימָלטו עוד.
אין לי מה לספר על־אודות ענינַי עד בואי לטובולסק, העיר הראשה לסיביריה, אשר ישבתי בה זמן־מה לרגלי המצב. עתה מלאו כשבעה ירחים מאז צאתנו לדרך, והחרף התרגש לבא מהרה; ועל־כן קראנו אני ושותפי למועצה, להתחקות על מצבנו, ובה מצאנו לנכון, בהיות פנינו מועדות לאנגליה ולא לרוסיה, לראות מה נעשה. הם דברו באזנינו על־אודות צבאים לשאת אותנו על־פני השלג בתקופת החרף; וכי יש להם מיני כלים, אשר לא יאָמן אם נבוא לתארם, ואשר בהם ימהרו הרוסים לנסוע מאשר יתכן בקיץ, כי במגררותיהם יטוסו יומם ולילה; כי בהיות השלג נקפא וכסה את כל הארץ, ואז יהיו ההרים והעמקים, הנהרות והאגמים כלם חלקים וקשים כאבן, והם יטוסו על־פני השטח ולא ישימו לב אל אשר מתחת.
אך לא יכלתי להסכים למסע חרף כזה; שאוף שאפתי לבוא לאנגליה ולא למוסקבה, ושתי דרכים היו לפני: או ללכת יחד עם הארחה עד בואי לירוסלב, ואחרי־כן לפנות מערבה לנַרוה ומפרץ פינלנדיה ומשם לדנציג, אשר שם יכלתי אולי למכור את סחורות־סין אשר אתי ברֶוח טוב; או לעזוב את הארחה בעיר מצערה על הדוינה, אשר משם רק מהלך ששה ימים באניה לארחנגל, ושם בטוח אני למצוא אניה לאנגליה, להולנדיה או להמבורג.
אך עתה לא היה לי כל טעם גם לאחד ממסעי־החרף האלה: כי באשר לדנציג, הנה הים הבלטי יקפא לקרח ולא אוכל לעבור בו; ודרך היבשה בארצות האל היתה מסֻכנה הרבה יותר מאשר בין טטרי מוגול; ואם אלך לארחנגל באוקטובר לא אמצא עוד אניה שם, כי הפליגו כלן, והסוחרים היושבים שם בקיץ ילכו לחרוף במוסקבה, אחרי לכת האניות; באופן אשר לא נשקף לי משם כי־אם קור גדול ומחסור במזון, ובכן יהיה עלי להתענות כל החרף בעיר ריקה ועזובה. אחרי כל אלה מצאתי לי לטוב, לתת את הארחה כי תלך לדרכה, ולהכון בכל לחרוף במקום שבתי בטובולסק, אשר בסיביריה, ברוחב ששים מעלה, בערך, ושם הייתי בטוח בשלשת הדברים הנחוצים למען נשוא חרף קר, לאמר, ברב מזון, ככל אשר ימצא בארץ, בבית חם עם די עצים להסקה, ובחברה מצוינה.
והאקלים אשר בו נמצאתי עתה היה שונה מאקלים אִיִי האהוב, אשר כל ימי שבתי שם לא ידעתי קור, זולתי בעת חלותי בקדחת; ונהפוך הוא, כי כל לבוש הכביד על בשרי, ולא הבערתי אש כי־אם בחוץ, אשר היה נחוץ לי לבשל אכלי וכדומה. עתה תפרתי לי שלש חזיות טובות, ועליהן מעילים או אדרות ארֻכות, אשר ירדו עד הרגלים וגם נרכסו אל פרקי הידים; ולכלם שפה מאדרת־שער, למען יחם לי בהם.
ובאשר לחֹם הבית, עלי להודות, כי מאד לא ישרה בעיני השטה הנהוגה אצלנו באנגליה, להבעיר אש בכל אחד מחדרי הבית ובכירים פתוחים, אשר אם תדעך האש, והיה הקר בחדר כמו בחוץ; ואקח לי דירה באחד הבתים הטובים אשר בעיר, ואצוה לבנות לי תנור גדול ככבשן במרכז ששה חדרים; הארֻבה להוציא את העשן היתה מעבר מזה, והפתח לבוא אל האש מעבר מזה, וכל החדרים היו חמים במדה שוה, והאש לא נראתה, כאשר כן יסיקו את בתי־המרחץ באנגליה. וכן היה לנו תמיד מזג־אויר שוה בכל החדרים וכן גם החם; וככל אשר גדל הקר בחוץ חם לנו בבית; וגם לא ראינו כל אש, והעשן לא הציק לנו.
ויהיו ימי שבתי שם שמונה חדשים, והחרף היה בעיני מלא אימה וחשך; הקר כה חזַק אשר לא יכלתי להביט החוצה, מבלי אשר אתעטף בפַרוות ומסכת־פרוה, או כבֵנה, על פני, ובה רק חור לנשימה ושנים אחרים לעינים; מעט אור היום האיר לנו, לפי חשבוננו, כשלשה חדשים, חמש שעות ליום, ושש לכל היותר; ורק מפני השלג אשר כִסָה תמיד את פני הארץ וטֹהַר שמים, לא היתה אפלה גמורה. סוסינו עמדו, או נכון מזה, התעַנו מתחת לארץ; ומשרתינו, אשר שכרנום לשרת אותנו ואת סוסינו, היה עלינו בכל פעם להמס את קרח אצבעותיהם ובהונות רגליהם, למען לא תמותנה ותִשוֹרנה.
אמת כי בבית חם לנו, בהיות הבתים סגורים, הקירות עבים, החלונות קטנים וכל הזכוכית כפולה. עקר מאכלנו היה בשר הצבי מיֻבש ומעשן בזמנו; הלחם טוב למדי, אך אפוי רקיקים יבשים; דגים מיובשים מכל המינים, ומעט בשר איל ובשר תאו, אשר גם הוא בשר ערב לחֵך. כל אוצרות הצדה לחרף יאָגרו בקיץ והם משֻמרים היטב; משקנו היה מים מהולים ביין־שרף; ולעת משתה נתנו לנו מי־דבש תחת יין, והם אמנם הכינום היטב. הצידים אשר יצאו לצוד בכל עת ובכל אויר, הביאו לנו פעם בפעם ממיטב הציד, ולפעמים בשר דב, אך אנחנו לא חשקנו את הבשר האחרון. היה לנו אוצר תה מספיק, אשר בו כבדנו את ידידינו, ונחיה יחד בטוב ובנעימים.
והנה הגיע היום החמשה עשר במרץ; הימים ארכו באופן נכר, ומזג האויר הוקל לנשוא; ובכן החלו יתר הנוסעים להכין מגררות, אשר תשאנה אותם על פני השלג, וגם כל דבר נחוץ לדרך; אך היות ואני החלטתי, כאמור, ללכת לאחרנגל, ולא למוסקבה או לים הבלטי, ולא נעתי ולא זעתי; כי ידוע ידעתי אשר האניות הבאות מדרום, לא תפלגנה אל חלק־תבל זה עד ירח מאי או יוני, ואם אגיע שמה בראשית אוגוסט, ובאתי בעצם העת, אשר אחדות מן האניות תתעתדנה להפליג משם; ולכן לא נחפזתי ללכת כאשר עשו הנותרים. בקצרה, ראיתי רבים מן הנוסעים, או כלם, הולכים לפני. כפי הנראה ילכו משם מדי שנה בשנה לסחור ברוסיה, לאמר, להוליך פרוות, ולקנות כל סחורה, להביא אתם בשובם למלאות את חנויותיהם; וכן הלכו גם אחרים לארחנגל, לעצם המטרה הזאת.
ובחדש מאי החלותי להכון לדרך; קניתי הרבה עורות־צובל, עורות־שועלים שחורים, חולדות טובות, ועוד מיני פרוות יקרות מאד, מן הנמצא בעיר הזאת, אשר החלפתי בסחורות אשר הבאתי מסין; ביחוד, בבשמים ובאגוזי־המושקט, אשר את רובם מכרתי שם, ואת היתר בארחנגל, במחיר טוב לאין ערוך, מאשר יכלתי להשיג בלונדון; ושתפי אשר בקש רוָחים ולעשות סחורה הרבה יותר ממני, גם הוא שבע רצון משבתנו, מפני החליפים אשר עשינו שם.
ובראשית יוני עזבתי את המקום הרחוק הזה, עיר אשר אדמה כי רק מעטים מיושבי־תבל שמעו על־אדותיה; ואמנם היא כה רחוקה מכל ארחות מסחר, אשר אין כל פלא אם לא ידֻבר בה הרבה. נשארנו רק אורחה קטנה מאד, כי היו לנו בסך־הכל רק שלשים ושנים סוסים וגמלים. ועתה היה עלינו לעבור את הגדול והרע מכל המדבריות אשר עברנו עד הנה; אמרתי „הרע“, כי הדרך היתה עמקה מאד במקומות רבים ומאה עקלקלות במקומות אחרים; ורק זאת נוכל להגיד לשבחו, כי בעברנו בו לא היה עלינו פחד גדודים טטרים או שודדים, כי הם לא יעברו לעולם את נהר אובי, או למצער, לעתים רחוקות מאד; אך מצאנו אחרת.
עתה דרכנו על אדמת אירופה, בעברנו את נהר קַמָּה, אשר יהיה במקום ההוא הגבול בין אירופה ואסיה, והעיר הראשונה אשר פגענו בה מעבר אירופה נקראה סולו קַמסקוי, לאמר, העיר היושבת על נהר קמה; ופה דמינו מתחלה לראות שנוי נכר בתושבים, אך שגינו; כי בכל המדבר הגדול והאיום הזה מצאנו רק הבדל מעט בין הארץ הזאת ובין מוגול הטטרית. התושבים המה על־הרוב עובדי־אלילים, ורק מעט יעלו על הפראים אשר באמריקה; בתיהם ועריהם מלאים גלולים, ומנהגי חייהם ברברים בכל, לבד בערים, כמסֻפר למעלה, ובנותיהן, אשר שם כל התושבים נוצרים; אך אמונתם מעֹרבת המון שרידי הזיה, אשר במקומות רבים יכבד להבדילה מקסמים וכשפים.
בלכתנו בערבה הזאת נשקף לנו פעם (אחרי אשר דמינו, כי יצאנו מכל הסכנות, כמסֻפר) שוד וגזל, ואולי גם רצח, מצד חבר שודדים אשר נקרה לנו בדרך; עד היום לא אדע אי־מזה באו, אך כלם רכבו על סוסים עם קשתות וחצים, והם בתחלה כארבעים וחמשה במספר; ויקרבו אלינו מאד, ומבלי כל שאלות הקיפונו בסוסיהם, ויביטו אלינו פעמים בזעף; לאחרונה עמדו ויחסמו בפנינו את הדרך; אז הלכנו ונעמוד לפני גמלינו בשורה קטנה, כי היינו רק ששה עשר איש; ויהי כי עמדנו כן בסך, ונשלח משרת סיבירי לדעת מי הם. האיש קרב אליהם ובידו דגל שלום, ויקרא אליהם: אך ככל דברו בלשונותיהם, לא יכל להבין דבר מכל אשר אמרו לו; ואחרי אשר נתנו לו אותות לבל יוסיף לקרבה אליהם, כי בנפשו הוא, שב הנער ריקם; רק לפי לבושם, אמר, יחשבם למין טטרים מקלמוק, או מן המחנות הצ’רקסיים הנודדים, וכי אל־נכון עוד רבים כמוהם במדבר, אף כי לא שמע עד היום, אשר יֵרָאו כה הרחק בצפון.
אחרי עבור כשעה, נעו שנים ממקומם לתקפנו, וירכבו מסביב לחורשה הקטנה, לראות איפה יקל להם להבקיע אלינו; אך בראותם כי נכונים אנו מכל עבר לעמוד בפניהם, וילכו להם; ואנחנו גמרנו לבלתי צאת הלילה לדרך.
בזה רָוח לנו רק מעט, אך לא היתה עצה; משמאלנו, הרחק כרבע מיל מאתנו, היה יער מצער, והדרך לבוא שמה קרובה; ונחליט מהר לבוא עד העצים ההם, ושם נתבצר ככל אשר נוכל; ראשית, אמרתי, יָשׂכו עלינו העצים לעצור את חציהם, והשנית, הם לא יוכלו לתקפנו יחד; והפורטוגלי הזקן הוא אשר הציע את ההצעה הזאת, ואמנם הצטין מכלנו, בזה אשר בכל עת מצא לב לעצה לנהלנו ולעודדנו גם בסכנה גדולה. מהרנו ללכת שמה בחפזון, ככל אשר היה בידנו, ונשיג את היער המצער ההוא; והטטרים, או השודדים, לא ידענו איך נכַנם, עמדו על עמדם ולא נסו לעצור בעדנו. כאשר הגענו שמה, ראינו לגודל שמחתנו, כי המקום הוא אדמת־בוץ, ומצד אחד יצא מעין־מים גדול מאד, אשר ראשיתו נחל קטן, אך במרחק מעט יתחבר עם פלג אחר גדול כמוהו; בקצרה, היה שם מוצא נהר גדול, הנקרא בדרכו הלאה וִירטְסְקא; העצים אשר צמחו מסביב למעון זה היו רק כמאתים, אך עבים מאד, ויעמדו צפופים, אשר אחרי בואנו בתוכם היינו בטוחים מן האויב, עד אם תקפונו ברגל.
עודנו מחכים פה לתנועת האויב שעות מספר, מבלי אשר נראה כי ינוע, והפורטוגלי הזקן עם עוזרים מעטים כרת את בדי העצים עד החצי, ויניחם כי יהיו תלוים בין עץ למשנהו, וכן בצר את עמדתנו. כשעתים לפני היות הערב, ירדו אלינו ישר; ואף כי לא הרגשנו בדבר כל העת, הנה נוכחנו לדעת, כי התחברו אליהם עוד מבני־מינם, ויהיו עתה כשמונים פרש; אך נדמה לנו כי אחדים מהם הם – נשים. הם הוסיפו להתקרב, עד כי היו קרובים כחצי יריה אל יערנו המצער; אז ירינו ברובה אחד בלי כדור, ונקרא אליהם רוסית, לדעת מה חפצם, ונצַום להתרחק; אך הם התקרבו במשנה־חֵמה לעבר היער, והם לא שערו כי אנו סכוכים היטב, אשר לא יוכלו להבקיע אלינו. מנהיגנו הזקן היה לנו למפקד וסולל, ויבקש אשר לא נירה בהם, עד אם קרבו מאד, למען נוכל להמיתם בטח; וכאשר נירה נהיה בטוחים כי לא נחטיא. דרשנו ממנו כי יתן פקודה, אך הוא מֵאן, עד כי אחדים מהם קרבו אלינו כארך שני רמחים ואז המטרנו. וכה היטבנו לקלוע, אשר הרגנו ארבעה עשר מהם, ורבים פצענו וגם אחדים מסוסיהם; כי כלנו מלאנו את רובינו שנים או שלשה כדורים למצער.
והאש אשר שלחנו בהם הבהילתם עד מות, וימהרו להסוג כאלף אמה מאתנו; ובינתים מלאנו את רובינו שנית, ובראותנו כי רחוקים הם, ונזַנק מתוך המסתור, ונתפוש ארבעה או חמשה סוסים, אשר חשבנו כי רוכביהם נהרגו; ובראותנו את החללים, אמרנו כי טטרים הם, אך לא הבינונו איך זה כה הרחיקו לשוט בארץ, אשר לא כמנהגם.
נקל להבין, כי רק מעט ישנַו, ונבלה את רוב הלילה לבצר את עמדתנו, ובחסמנו את המבואות אל היער שמנו משמר נמרץ. ונחכה לאור הבוקר, וכאשר עלה השחר, נראה לעינינו מחזה לא נעים עד מאד: האויב, אשר אמרנו כי נפל רוחו אחרי אשר קדמנו את פניו כן, גדל עתה במספר, ויקם אחד עשר או שנים עשר אהלים, או סכות, כמו אמרו לשים עלינו מצור; ויחנו במישור, כשלשת רבעי מיל הרחק ממנו. המראה הזה באמת הבהילנו מאד, וגם אודה, כי אמרתי אבדתי וכל אשר אתי; ואבדן רכושי לא נגע אלי, אף כי לא מעט היה, כמו המחשבה, כי אפול בידי פראים כאלה, באחרית ימי נדודי, אחרי כל המכשולים והתלאות אשר מצאוני, ובעת אשר ראיתי כבר את החוף, אשר יביא לנו בטחון וגאולה. ושותפי השתולל מכעס, באמרו, כי אבדן רכושו הוא חרבנו, וטוב לו למות מאשר יתרושש כן; ויבקש להלחם עד נטף־דמו האחרון.
כל היום נועצנו מה לעשות; אך לעת ערב ראינו, כי מספר אויבינו הולך ורב, ולא ידענו אם לבוקר לא יִרב מספרם עוד; ובכן החלותי לשאול מאת האנשים אשר הבאנו אתנו מטובולסק, אם אין שם דרכים נסתרות, אשר נוכל להמלט מפניהם בלילה, ולהגיע לאחת הערים, או למצוא משמר אשר ינחנו דרך המדבר הזה. והמשרת הסיבירי אמר לנו, כי אם כה חֶפצנו לשׂטות מהם, ולא להלחם, הנה הוא יקח עליו לנהגנו מפה בלילה אל דרך העוברת מצפון, אל הנהר פטרו, ולא יפון, כי נצליח להמלט, והטטרים לא ידעו דבר. אמרתי, אם כן יחשוב, כי נוכל להמלט בלילה, הנה אין לפנינו דרך אחרת; ונִכון מיד להוציא את הדבר לפועל.
כאשר פנה היום לערוב הבערנו, ראשית כל, אש במחננו הקטן, ולא כבינוה עוד, ונערכנה כן, אשר יקד כל הלילה, למען יחשבו הטטרים, כי עודנו שם; אך כאשר החשיך והכוכבים נראו בשמים (כי מנהיגנו לא חפץ לצאת קודם), ונחבוש את סוסינו וגמלינו והיינו נכונים לדרך, ונצא אחרי מורה־דרכנו החדש, אשר ראיתיו אוחז דרכו על־פי הכוכב הצפוני.
אחרי לכתנו כשעתים ברוב התאמצות הלך הלילה הלוך ואור; וגם בתחלת הלילה לא היתה החשכה גדולה, אך עתה החל הירח לעלות, ויהי לנו אור יתר מאשר שאלנו; ולמחרת הבוקר בשש היינו רחוקים משם כשלשים מיל, אך כמעט השחתנו את סוסינו. ונפגע בכפר רוסי, שמו קרמנצינסק, ונחנה שם, ולא שמענו מאומה על אדות טטרי קלמוק ביום ההוא. כשעתים לפני רדת היום יצאנו שנית, ונלך עד שמונה למחרת הבוקר, אף כי לא מהרנו כבראשונה; ובשבע בערב עברנו נהר קטן, הנקרא בשם קירצא, ונבוא לעיר גדולה נושבת רוסים, ושמה אוזומיס; שם שמענו כי גדודי קלמוקים רבים פשטו במדבר, אך עתה היינו בטוחים מסכנה, ויסב לנו הדבר שמחה גדולה. ופה אֻלצנו לקנות מספר סוסים חדשים; ונעמוד חמשה ימים, כי עיפנו מאד והמנוחה נעמה לנו; ושותפי ואנכי הסכמנו לתת לסיבירי הישר, אשר הביאנו עד הלום, בערך עשרה שקלים זהב.
בעוד חמשת ימים באנו לויסלימה על נהר ויצוגדה, הנשפך אל הדוינה; וכן קרבנו לאשרנו אל תכלית נדודינו ביבשה, כי בנהר ההוא תלכנה אניות, רק מהלך שבעה ימים לארחנגל. משם באנו ללַוְרנסק בשלשה ביולי; ובקחתנו לנו שתי סירות־משא, וסירת־שיט לנו לעצמנו, הפלגנו בשביעי בו, ונבוא כלנו בשלום לארחנגל בשמונה עשר בחדש, אחרי נסענו במשך שנה, חמשה חדשים ושלשה ימים, יחד עם ימי שבתנו שמונה חדשים בטובולסק. ובמקום הזה אֻלצנו לחכות ששה שבועות עד בוא האניות; וגם היה עלינו להתמהמה עוד, לולי באה אניה המבורגית כחדש ימים טרם הגיע אחת האניות האנגליות; ויהי כי נתנו אל לבנו, אשר יתכן כי בעיר המבורג נמצא שוק טוב לסחורותינו כמו בלונדון, ונקח בה מקום כלנו.
אחרי־כן הפלגנו מארחנגל בעשרים באוגוסט בעצם השנה ההיא; ונגיע לנהר אֶלבי בשמונה עשר בספטמבר. שם מצאנו, שֻתפי ואנכי, שוק טוב לסחורותינו, לסחורות סין וכן גם לעורות־הצובל אשר רכשנו לנו בסיביריה. ויהי כי חלקנו את כסף־הפדיון, ויעל חלקי לשלשת אלפים, ארבע מאות שבעים וחמש ליטרה שטרלינג, שבעה עשר שילינג ושלשה פֶנס; ובזה כערך שש מאות ליטרה אבני־יקר, אשר קניתי בבנגל.
סוף דבר: אחרי אשר התמהמהתי כארבעה חדשים בהמבורג, הלכתי משם ביבשה להַג, ומשם הפלגתי בסירת־משא, ואבוא לונדונה בעשירי בינואר, 1705; אחרי אשר לא הייתי באנגליה עשר שנים וחמשה חדשים. ופה אשב ואתכונן לקראת נסיעה גדולה וארֻכה מכל נסיעותי עד היום, אחרי אשר ראיתי בחיי חליפות ותמורות אין מספר משך שתים ושבעים שנה, ואלמד לדעת היטב את ערך הבדידות, והברכה אשר בבלותנו את אחרית ימינו בשלום.
-
במקור המודפס חסר סוגר מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס חסר פותח מרכאות – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “כל” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “גדולת” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “החוץ” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “ימשוכתי” – הערת פב"י.ד ↩
-
במקור המודפס “בלבו” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “בו” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “עשית” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “עשית” – הערת פב"י. ↩
-
במקור המודפס “מאת” – הערת פב"י. ↩
- רבקה קולבינגר
- בתיה שוורץ
- גיורא הידש
- ברוריה שרון
- צחה וקנין-כרמל
- שמחה בינות
- שולמית רפאלי