דור הולך- ספר שני
מאתאברהם שוער
המעוות
מאתאברהם שוער
הַמְּעֻוָּת / אברהם שוער
א.
פקידי הבאנק הנודע “נ. נ. ושותפיו”, מנהליו, סופריו, ומשרתיו השונים, הקטנים עם הגדולים, התלחשו מאז הבוקר, התחרשו. גם כשישבו איש איש אל שלחנו ולעבודתו, היו קורצים עין זה לזה, מוללים באצבעותיהם, מתפלאים ותמהים.
מר אפרת, הדירקטור הראשון שבבאנק, יושב מאז הבוקר על מקומו, אל שלחנו המיוחד לו, סר וזעף. אינו מדבר, אינו עובר משלחן אל שלחן, כדרכו תמיד, אינו נכנס עם איש בדברים, אינו מתלוצץ, אינו מתפלסף.
ומה שנפלא ביותר – אינו מפקד ומצוה. כשהוא נותן איזו פקודה, הרי היא קצרה, לא-ברורה, ואי-אפשר לרדת לסוף דעתו.
פניו נפלו, כמשו, זקנו. אפרת “הזקן-הצעיר” הזה, המלא חדות-החיים, השמח ועליז תמיד, אשר אין אומר לו בלא חדוד, אין דבור – בלא הלצה, – הוא יושב עצוב ומדוכא!
והפקידים מביטים עליו מן הצד, כמתגנבים, מעיפים עין אל עברו – ופונים זה לזה מעל כסאותיהם ומתלחשים: “מה קרה? מעולם לא ראינוהו בכך!”
– אפשר עזבתהו השחרחורת? – שאל הלץ שבחבורה. אולם שומעיו לא שמו לב להלצתו זו; ידוע ידעו היטב, כי את מר אפרת אין “השחרחרות” ודומיהן עוזבות, ואילו קרה כזאת, לא היה מר אפרת נותן לב על זה: כמה “שחרחרות” ישנן בניו-יורק הגדולה!
– היה לי היום דבר אליו, – סח אחד העוזרים, – ענין חשוב… דברתי אליו, בארתי, שאלתי… הוא הביט אלי, נענע בראשו על כל דבר ודבר ולא ענה כלום, – עד שלבסוף נוכחתי, כי הוא אינו רואה איש לפניו ואינו שומע כלל מה שמדברים אליו. מחשבותיו ממנו והלאה… זה לי חמש שנים בבית הזה, וכזאת לא ראיתי פה מעולם!
– חמש שנים! – ענה חברו לעומתו. – גוזמא נקט!.. ואנחנו, ידידי היקר, עומדים ועובדים פה, במקום הזה, יותר מעשר שנה; הרבה מלח כבר אכלנו כאן, הרבה מים כבר שתינו כאן – ולא ראינוהו במצב משונה אשר כזה! לא פני אפרת הם אלה!
ומר אפרת ישב אותה שעה על כסאו הרחב והרך, נשען בלחיו על כף-ידו המעודנה והמעוגנה. סיגארה כבויה תחובה לו בין אצבע לאמה, והוא יושב שקוע, צולל במחשבותיו, ומרשומי פניו ניכר, שהמחשבות כבדות ומדכאות.
כבן חמשים ומעלה הוא האיש. הוא עצמו היה אוהב להתפאר במספר ההגון הזה של שנות חייו. אולם אלמלא העיד בעצמו על זאת, אפשר היה לחשבהו לבן ארבעים, או גם פחות מזה – כל כך חזק, רענן, זריז ומלא חיים היה.
גבה-הקומה, רחב הכתפים ואיש-הגרם, מוצק וחסין כאלון. שריריו מפותחים, כשריריו של אתליט. בעל פנים יפים, נוחים ורצינים כאחד, אשר החכמה מאירה אותם. מצחו רחב, גבוה, חטמו גבנוני, נשרי ויהיר, שפתיו עבות מעט, אדומות, תאוניות. וכשהוא מדבר או צוחק, נחשפות שניו הישרות – לבנות, גדולות וחדות; שנים טורפות… סנטרו מחודד קצת וגלוח תמיד יפה-יפה. אודם ורוד, רענן וענוג, משחק בלחייו המארכות. אבל היפה והמצוין בפניו הן עיניו. אי-אפשר לראות העינים הללו, מבלי שים לב אליהן, מבלי לזכור אותן ימים ושבועות. עינים נפלאות הן. איש לא עמד על גונן: יש שהן אפורות-כהות, ויש שהן הופכות שחור, כשחור הלילה. רגע הן נדלקות, בוערות, שורפות, ורגע – והנה כבו פתאום, כאילו נחבאו בחוריהן, ירדו ונעלמו בתהום עמוקה.
וכשרונות מצוינים היו לו. בעל מרץ ורצון כביר, חרוץ ושקדן ועובד מאהבה. הוא אהב לעבוד, ועל כן השכיל בכל דרכיו והגדיל לעשות. את הבאנק הזה העמיד כמעט הוא לבדו על בסיסו הקיים והנאמן. הוא היה הראש והראשון בו, וכל העסקים נחתכים על פיו.
אבל גם מחולשות לא היה נקי, ככל אדם. ואחת מחולשותיו היתה – התאמצותו היתרה להראות כאמריקאי מלידה ומבטן, כ“יאנקי” גמור לכל פרטיו ודקדוקיו. פעמים רבות הגיע הדבר עד לידי גחוך, – והוא, בעל-ההרגשה הדקה, לא היה מרגיש בזה. בדבורו, בלבושו גם באכילתו היה משתדל להיות אמריקאי, ופקידי הבאנק ועוזריו ספרו עליו בבת-צחוק, כי בשעה שנפשו עורגת לדגים ממולאים, מפולפלים ועשויים בטעם היהודים, הוא אוכל דוקא דגים מבושלים על ראשם ועל קרבם, בלא מלח ופלפלין ובצלים, כדרך שמבשלים האמריקאים, אוכל ומתעב, אוכל ומצטער…
אבל כנגד חולשתו זו היתה בו גם מעלה אחת גדולה. במסחרו ובעסקיו לא היתה ניכרת אותה קטנות-המח, אותה החריפות הפעוטה, שיש להם לרוב הסוחרים היהודים, שהביאוה אתם מארצות הגולה וגיטותיהן. במסחריו ובכל עסקיו היו מורגשים אותה רחבת-הלב, האומץ והגאון של האמריקאי ביחד עם החריפות והעמקות ועם מעוף-הדמיון המיוחד של הסוחר היהודי. ולכן היה שמו נכבד מאד והלך לפניו בעולם המסחר הגדול.
מתוך חפצו הגדול לחקות, להשתוות ולהדמות בכל להאמריקאים, – נעשה לאיש-האספורט, התענין בכל מיני המשחקים ושעשועי-הגוף לסעיפיהם ולסעיפי סעיפיהם. הרבה משעותיו הפנויות היה מקדיש להם. הוא התמכר להטיניס, להפוטבול, ולפעמים היה יוצא גם לצוד ציד חיה ועוף, או לדיג – אף כי הציד היה למורת רוחו, ולא העסיקהו כלל.
המשחקים האלה אמצו את גופו, הקשוהו ועשוהו חסון, מוצק. לא ידע כל רפיון וחולשה, לא חש שום מיחוש או כאב. בהיותו תמיד מלא חדות-החיים, העריץ אץ הכח, את האון, ושנא את החלשים. אבל יותר מכולם שנא את הזקנים בלי עת. הזקנה היתה מעוררת בקרבו שאט-נפש. הוא היה אומר, כי בשעה שירגיש בעצמו, כי תש כחו והזקנה קופצת עליו, ישים קץ לחייו. “או חיים או מיתה!” – היה פתגמו הרגיל. – “בן חמשים ומעלה אנכי היום, – היה מוסיף אחרי פתגמו זה – ואין אני מרגיש בי שום עיפות, חולשה או רפיון בכל כחות הגוף והנפש, הרי אני כבן שלשים לכח, וכל זה משום שאין אני מניח לזקנה שתקפוץ עלי – כן, אין אני מניח!”
ואמנם אהב מר אפרת את החיים. הוא השתדל לקחת מן החיים וליהנות מהם עד כמה שידו מגעת. לא היה מונע את עצמו מכל תענוג, לא היה מחסר את נפשו מכל עדני-החיים. וביחוד להוט היה אחרי הפלירט. זה היה הראש והראשון בתענוגיו ומנעמי-חייו. הוא רדף אחריו, בקש אותו, נמשך אחריו בכל לבו הצמא והשוקק. בחלקי העיר השונים היו לו תמיד עסקי עגבים ונשים אהובות, שהיה מתענין בהן, נוסע אליהן, פעם אל האחת ופעם אל השניה. וכולן היו אהובות לו, כולן חמודות; כל אחת משכה את לבו בחנה ובקסמה, המיוחדים לה לבדה. חוש-היופי היה חד ומפותח בו מאד, ובכל אחת מ“חמדות-נפשו” היה מוצא חוט של חסד, שהיה מקשר אותו אליה. ולפעמים לא היופי היה העיקר – כי-אם הרגש, שהוא הנהו הכובש הגדול, המנצח על עלמות ונשים יפות, ואין אשה העומדת בפני הכח הגדול שבעיניו, בפני ההוד שבגבר כמוהו, המשוכלל והמפואר בכל יצורי גוו. וכל מה שקשה היה לו לנצח, כן היתה מתגברת ומתלקחת בו התאוה, כן הלכה ובערה בו אש-החשק לנצח ולהכריע. ובשעה כזאת היתה פגיעתו מסוכנת…
בשעת התגלות-הלב היו רעיו ומיודעיו, כולם בעלי-בתים חשובים, מעירים אותו על הנהגתו המוזרה הזאת, שלא נאה לאיש כמוהו, בעל בעמיו, וביחוד לבא-בימים כמוהו, להתעסק בדברי-שטות ומעשי נערות כאלה, – והוא היה עונה אותם בלצון, כי איננו מבין, איך מתירים בני-האדם לאנשים באים בימים לאכול ולשתות? “אם אוכל ליהנות מן החיים אפילו שעה אחת קודם מיתתי, לא אמנע את עצמי מזה”.
בביתו היה בעל טוב לאשתו ואב טוב לבניו. את דורה אשתו אהב באמת וכבד אותה מאד. בכל דבר הקשה והחשוב בעסקיו היה נמלך עמה והיה הולך אחרי עצתה. את בניו אהב והוקירם וחנך אותם על פי רוחו – להיות עומדים ברשות עצמם. ועל כן שנא מאד את הפרנסות “הפרופיסיונאליות”. האדם צריך לעמוד ברשות עצמו, ולא להיות תלוי בדעת אחרים. לפנים היה אפשר דבר כזה לאכר, עובד-האדמה, ועכשיו – לסוחר. ולכן, כשהיו בניו גומרים את למודם בבית-הספר הגבוה, היה שולח אותם לעבוד באחד מבתי-המסחר של מכריו ואנשי-בריתו, כדי שילמדו אל דרכי המסחר ואפניו – ומצאו אחרי-כן את דרכם בחיים בכח עצמם בלא סיוע מצדו.
עכשיו כל בניו ובנותיו עומדים ברשות עצמם וכמעט כולם מבוססים. כל אחד מצא לו את דרכו ובנה את ביתו. נשארו רק הוא ואשתו “זקן וזקנה”, ולואיס בן זקוניהם, צעיר בן עשרים ושלש, העובד בבית-מסחר חשוב אחד בניו-יורק ומקבל שכר הגון.
ודורה גם היא אוהבת אותו ומסורה אליו בכל נפשה. ואף כי גם לאזנה היו מגיעות “שמועות” שונות על דרכי בעלה, לא היתה שמה אליהן לב. יש לה לדורה השקפה מיוחדת בענין זה. מבטת היא על תעלולי הגברים “מבין לאצבעות”, ובענינים כאלה היא תולה את כל הקולר בצואר הנשים. כל גבר, לפי דעתה, קל-הדעת הוא ונוח להתפתות. והנשים מצודדות אותם בקסמיהן. ועל כן האשה, שנכשלה בגבר, מתחייבת בנפשה ואסונה בראשה.
***
כשהגיעה השעה הראשונה, הלכו פקידי הבאנק והעוזרים השונים אל בית-המזון הסמוך לאכול סעודת הצהרים. למר אפרת ולמר רבינוביץ, ראש רואי-החשבונות, היו מביאים את סעודתם אל הבאנק. חדר מיוחד היה להם, שבו היו סועדים.
בשעת הסעודה דרכו של מר אפרת לדבר עם מר רבינוביץ ארוכות וקצרות על כל השאלות והענינים. החדשות והשמועות, המנסרים בעולם. אוהב היה להתפלסף קצת, להתוכח. מר רבינוביץ היה נכבד בעיניו משום ידיעותיו הרבות בתלמוד ובקיאתו הגדולה בחכמת ישראל. כי גם מר אפרת עצמו למד בימי נעוריו בבית-ישיבה ו“גירסא דינקותא” חביבה עליו.
אבל ביום הזה ישב מר אפרת דומם, שקוע במחשבותיו, וכמעט שלא נגע באוכל, העומד לפניו. לשוא השתדל רוה-החשבונות למשכהו בדברים, להשיח אותו, לבדרו. ספר לו מחדשות היום, נסה גם לבדח את דעתו באיזו אניקדוטה – לשוא! מר אפרת ישב דומם ומשומם. נשתתק גם מר רבינוביץ.
בחדר הקטן שררה דומיה כבדה. מר רבינוביץ סעד סעודתו שלא לתאבון, ומר אפרת לא אכל כלום, אלא ישב מחריש ומשמים. כך עברו רגעים מספר.
פתאום גחן מר אפרת מעל השלחן אל עברו של מר רבינוביץ, היושב ממולו, ופתח ואמר בקול צרוד ונחר, כמדבר בקול זר, בקול שאינו שלו:
– הגידה נא לי, מר רבינוביץ… שאלה יש לי לשאלך. כלומר: לא שאלה, אלא דין… דין בדת ישראל… בתלמוד…
משתומם הביט עליו מר רבינוביץ. פניו של המדבר אליו הפיקו צער ויאוש. נראה היה, שאיזה סוד מעיק עליו, מציק לו ומטריד את מנוחתו, והוא מקוה ומצפה ברגע זה, שהוא, רבינוביץ, יחלצהו ממצוקת-נפשו.
גם מר אפרת ישב נבוך ומבולבל. עברו כמה רגעים של שתיקה כבדה.
– מה דעתך על התלמוד בכלל, מר רבינוביץ? – פתח שוב מר אפרת בקולו הזר. – האם התלמוד הוא באמת ספר… ספר נכבד? כלומר… האפשר לסמוך עליו? האפשר?
– התלמוד מקובל בעולם כספר נכבד מאד.
– “ספר נכבד” אתה אומר… המ… הזוכר אתה… פעם אחת נדברנו שנינו על-אדות… לא, טעות היא בידי – לא עמך, מר רבינוביץ… דברתי עם אדם אחר… בדבר התלמוד דברנו…
ושוב שתיקה כבדה, מעיקה.
– מר רבינוביץ, שמע נא… – לחש פתאום מר אפרת, הקריב את כסאו אל בן שיחתו וישב אצלו. עיניו בערו באש זרה, סנטרו החד רטט ועורק כחול דק נזדעזע ורקד על רקתו. – שמע נא, ידידי… איך היא דעתו של התלמוד בנידון… בנידון אשר כזה: אדם כי יחטא את אשת רעהו וילדה – הולד של מי? – צריך אני, ידידי לדעת זאת… קושט אמרי אמת… מה דעתם של חכמי התלמוד בנידון זה?
– על פי התלמוד… – פתח מר רבינוביץ מתוך מבוכה מהולה בסקרנות רבה.
– לא “על-פי התלמוד”, כי-אם דברי התלמוד…דברים ברורים ומפורשים, כצורתם… אמור-נא לי, ידידי, את דברי החכמים, אם אתה זוכרם, כלשונם הם – כלשונם...
– הלשון בגמרא, כמדומה לי, כך היא: “רוב ה.. התוצאות אחרי הבעל”, – ענה מר רבינוביץ ומבוכתו גדלה.
– כך… כך… ובכן, רובן אחרי הבעל… כך כתוב מפורש בתלמוד, כתוב מפורש… – דבר מר אפרת לנפשו, כאדם, שראה פתאום עוגן-הצלה לעצמו. – והתלמוד – רצוני לאמר, בעלי התלמוד, היו אנשים חכמים, בעלי שכל בריא והגיון ישר, וגם אנשי-מעשה… האין זאת, מר רבינוביץ?
– מה?
– כוונתי… חכמי התלמוד אמרו את זאת… כלומר: האם רק מימרא בעלמא היתה זאת, או להורות ניתנה? למשל, לו היה בא לפניהם דין כזה… למשל, בדבר ירושה…
– את האמת אגיד לך, מר אפרת, כי לא אוכל לענותך דבר ברור בענין זה. הרי זה ימים רבים, ברוך השם, שלא פתחתי גמרא לעיין בה. ואולם, לדעתי זוהי הלכה למעשה. כלומר, על-פי דין זה נוהגים בחיים. אם רצונך בכך, אעיין עוד הערב בגמרא. יש לי ש"ס בביתי.
– תודה, מר רבינוביץ? – קרא אפרת ופניו נהרו. ובכן, בחיים נוהגים כך… אכן, גם אותו זקן אמר כך… ובכן, אמת נכון הדבר… תודה לך, ידידי!
והוא תפש בשתי ידיו של רואה-החשבונות ולחץ אותן מתוך הכרת טובה.
כשעמדו שניהם על-יד פתח חדרם לצאת אל אולם העבודה, לחץ אפרת שוב את יד רבינוביץ ולחש: תודה, מר רבינוביץ, תודה!
ושוב ישבו הפקידים בהבאנק איש איש אל שלחנו. העטים חורקים, מכונות-הכתיבה מקשקשות, איש איש עסוק בעבודתו. מר אפרת יושב גם הוא על כסאו, אל שלחנו, יושב בהרחבה ופניו נוחים, טובים. נשען הוא קצת על ידות הכסא, הסיגארה בפיו, והוא מעלה עשנה עגילים-עגילים קטנים, מביט על העגילים הללו, העולים ומתמוגגים, מתאבכים זה בזה ומתנדפים ואינם – וכמוהם מחשבותיו הקודמות, המחשבות הכבדות, מתנדפות ומתמוגגות, ופניו נוהרים, קמטיו מתפשטים, והצער חלף-הלך, בטל ואינו – מה טוב לו עתה! מה רָוח לו אחרי חלום-הבלהות! משא כבד נגול מעל לבו, משא נורא מאד.
הנער המשרת מסר לו צרור מכתבים, שנתקבל עם הפוסטה השניה. כשהתחיל מר אפרת לסדר את המכתבים אחד אל אחד, נתגלתה מבין המעטפות השונות מעטפה אחת ורודה וקטנה, מעטפה ריחנית. הוא הכיר מיד את כתבה וריחה… בחיוך של עונג טמיר לקח את המכתב בידו, קרע את המעטפה והתחיל לקרוא בעיון בגליון הכחול. קרא – וצחוק קל מרפרף על פניו, עיניו נוצצות. “עם דמדומי-החמה הראשונים, בין השדרות מחכות אנחנו לך, אני וחברתנו הפילוסופית”… – קרא מעל המכתב הקטן, ופניו התרכבו ואורו.
הוא הצית גפרור, שם בלאט את הגליון הכחול על האש, שרפו במתינות, אסף את אפרו וזרקו אל המאפרה של בדולח, העומדת לפניו על השלחן. לאחר שעשה זאת, העתיק מאליו בדחיפת-יד קלה את צרור המכתבים הגדול, המונח לפניו, תמך את עצמו על ידות הכסא, העלה עשן, התפנק ולבו מהרהר: “השחרחורת החביבה”…
ומרחוק, בחדר-העבודה הגדול, עומדים אחדים מאנשי הבאנק, מתבוננים אל מעשה הדירקטור ואל כל תנועותיו ומחייכים בהסתר פנים, מרמזים זה לזה: ראו נא גם ראו, הנה שבה רוחו אליו – וחיה…
והלץ שבחבורה עובר משלחן אל שלחן, הולך ולוחש על אזניו של כל אחד ואחד מחבריו: "העננים נתפזרו, השמש יצא… הוא אשר אמרתי: בקשו את האשה… הראיתם את המעטפה הורודה? הכרתיה… ראו-נא גם ראו את פניו המאירות, את עיניו הדולקות… חדש נעוריו… הלא אמרתי לכם: “יד השחרחורת באמצע”…
ב.
אבותיו של אפרת גרו בעיר לוצין, עירה לא-גדולה בתחום-המושב ברוסיה, העומדת על הגבול של שני פלכים: פלך פסקוב מעבר מזה וליפלאנדיה מעבר מזה. שני הפלכים האלה מרובי יערות הם, ויושבי המקום – סוחרי עצים. כמה משפחות עשו עושר במסחר הזה, ושמם נודע בריגה ובפסקוב. אחד מסוחרי-יערות אלה היה אביו של אפרת, ר' מיכל ביריזינר, שנקרא כך על שם כפר גדול אחד על הגבול הפסקובי, שאבותיו של ר' מיכל גרו שם מלפנים, – ורק לאחר שעשה עושר ונתפרסם בין הסוחרים, התחילו לקרוא לו ר' מיכל אפרת בשם משפחתו.
ר' מיכל היה איש גבה-קומה, בעל-בשר וכרסני; היה גם יודע-ספר הגון, יחסן וחסיד גדול, ממקורביו של “הצדיק”. מדי שנה בשנה היה נוסע לימים הנוראים “אליו” והיה מסתופף בחצרו כל עשרת ימי-התשובה. רחב-הלב היה, וידו פתוחה לכל, – ועל זה כבדוהו החסידים מאד.
אך בביתו לא היה איש מצליח. אשתו היתה אמנם מיוחסת גדולה, בתו של הרב ר' אלתרל, שהיה מנכבדיו של “הזקן” בעצמו; אבל כנגד זה היתה אשה חולנית, כחושה ולא-יפה. ארבע פעמים הפילה בזו אחר זו, ורק אחרי הרפתקאות רבות ואחרי טפול מרובה ברופאים ורפואות ונסיעות לחוץ-לארץ, אחרי נתינת פדיונות וקבלת ברכות והבטחות “מפיו”, ילדה לאחרונה את אלתר בנם, ועמדה מלדת.
ועל כן לא אהב ר' מיכל להתעכב הרבה בביתו ובעירתו. תמיד היה עושה בדרך: ביערותיו עבד שכם-אחד עם מנהלי עסקיו ועוזריו, או שהיה יושב בריגה ובפסקוב. אבל כשהיה בביתו, היה אוהב להראות את כבוד-עשרו, תקפו וגבורתו. היה מתערב בעניני הקהל, היה מיעץ, מסדר, סוחר מה שאחרים בונים ובונה מעצמו ומעמיד על דעתו בכל ענין.
בימי שבת ומועד, כשהיה בא אל “המנין” היה אוהב להתלבש, כמו שהיו מתלבשים בימים הטובים ההם: קפוטה ארוכה של אטלס מרשרש ומבריק, המגיעה עד קרסוליו, חגורה של משי רחבה על מתניו, ועל ראשו – מצנפת של צבל גבוהה ויפה; וכך היה עומד לו בהרחבת-הדעת במקומו אשר במזרח, אצל ארון-הקודש, היה מתפלל בכונה ובנגון – מתלהב ומכה כף אל כף… ובשעת חזרת הש"ץ היה עומד חציו פונה אל הקהל וחציו – אל עמודו, שסדורו של “הרב” פתוח עליו, שתי אגודליו תחובות לו מתחת לחגורתו, הטלית עם העטרה הגדולה צונחת מעל כתפיו ומשתרכת לארץ, והוא מביט מגבוה, מעיף את עיניו האפורות והחדות על כל הקהל כולו ועונה בנחת ובנגון ממושך: “ברוך הוא וברוך שמו – אמן”… וזקנו הלבן והרחב המסורק יפה, מתפזר על חזהו, פניו מבהיקים, זחוחים וגאים… והכל מביטים עליו ביראת-הכבוד.
ואותו ר' מיכל, כיון שבא ליער – נשתנה כולו והיה איש אחר: מגפים ארוכים ורחבים לרגליו, והוא לבוש אדרת-כבשים קצרה, חגורה בחגורת-צמר אדומה מלמטה מבטנו, כי כן יחגרו האכרים בשעת העבודה; על ראשו כובע בעל “אזנים”, בידו האחת קנה-המדה, בשניה – המפתח. הולך הוא בלוית פיטר שומר-היער, או בלוית אחד מעוזריו – צועד בשלג העמוק זריז ומזורז, קופץ מעץ אל עץ, מודד, מפתח בזהירות פתוח ראשי-תבותיו מ. א. על הקורות הכרותות; רץ וממהר מאכר אל אכר, מפועל אל פועל. את זה הוא מחרף ובזה הוא גוער בנזיפה, לזה מראה, כיצד מנסרים עץ, ולזה כיצד מפילים אותו משרשו. על האחד הוא מרים את ידו ומאיים עליו להכותו, ואת השני הוא מנבל באביו ובאמו, כרגיל ומנוסה… פניו אדומים כדם, עיניו מאזרות זיקות וקולו הולך מסוף היער ועד סופו. הרוח מבדר את זקנו הלבן, השלג יורד עליו, גבות עיניו ושמורותיהן נגלדות בקרח. והוא הולך והולך, מזדרז ורץ, ממהר, מצוה, מפקד. וכך עובר עליו כל היום, מאור הבוקר עד שקיעת החמה. לערב ישב לנוח על אחד הגזעים הכרותים, לפניו בוערת מדורה קטנה בשלג, והוא מחמם את ידיו הקופאות. מסביב לו עומדים השומרים והעוזרים, והוא מסדר להם את עבודת היום של מחר. ופתאום יעיף עין לשמים, יפנה לצדדין. בוחר הוא מקום לעצמו על-יד אילן אחד, עומד ומתנועע… מתפלל מנחה חטופה.
בכפר, בבית-מגוריו הסמוך ליער, עודנו יושב באדרתו הקצרה כשעה אל עבודתו, עושה חשבונות, כותב מכתבים, משלם לשכירי היום את שכר פעולתם. אחרי-כן יושיט את רגליו לפיטר, וזה חולץ מעל רגליו את מגפיו, פושט מעליו את אדרתו ומביא לו את גלימת-השינה הקלה והרחבה להתעטף בה. בעוד רגעים אחדים – והמיחם הרותח עומד באמצע השלחן ומסביב לו – בקבוק של סמירנוב, מחרוזת של כעכים, ככר-לחם, דגים מלוחים… וכמו מתחת לארץ מתגלים אורחיו התמידים: הכומר איוואן וזקן-הכפר מיכיאילו פרוקופוב. שותים תה, טועמים מן הבקבוק החריף של סמירנוב; מוזגים כוס אחת ושניה ושלישית… הפיות נפתחים ושיחה עזה וחמה מתחלת. על הכל ידובר. וראש המדברים הוא מיכל. דן הוא בחום ובעוז-נפש על עניני ה“צירקוב” 1וסדריה. כאילו היה שם גבאי ובעל-הבית נכבד, מדבר עם פרוקופוב על עניני הכפר וחסרונותיו, והכל מחוור לו, את הכל הוא יודע, כאילו נגעו הדברים לו ולנפשו. הכוסות מתמלאות ומתרוקנות בזו אחרי זו; הפנים מצהיבים, העינים הלחות מתנוצצות… לבו של הכומר מתרכך כל-כך, עד שהוא נמשך מעל השלחן אל ידידו מיכל לנשק לו: איש טוב אתה, מיכל אברמיץ, נכבד, ידען… יודע אתה הרבה… הרבה… כל התורה כולה… כמעט שאין להכיר בך, כי ז’יד אתה… לא, אינך ז’יד… אינך… בחיי ראשי, מיכל אברמיץ! הרי לך צלב קדוש!" – והכומר מצטלב שתי וערב ועיניו מתמלאות דמע… ר' מיכל שומע את כל זאת ופניו נוהרים. ופרוקופוב אף מוסיף משלו ואומר: " מיכל אברמיץ, האמינה לי, אחי, ישנם משלומי אמונתנו, שאינם מגיעים לקרסוליך! ומי יתן את כל העם הזה תחת ידי, ובחרנו בך ל“זימסקי” 2במקום הנבל הזה, תקולל אמו, במקום ארצימוביץ! חי נפשי!"…ור' מיכל שומע ונהנה, לבו רוחץ בעדנים, וטוב לו, ונעים לו.
השעה העשירית בלילה. הלך לו הכומר איוואן, כשהוא מתרונן מיינו: “מה מהולל”… ופרוקופוב יוצא אף הוא מתנודד על רגליו. בחוץ מתחוללת סופת-שלג. הכפר ישן. על השלחן מהבהב הנר, ובזוית נוצצת עששית אדומה לפני האיקונין. נשתתק המיחם. הבקבוק עומד ריק, שתי כוסות מונחות על צדן ואחת עומדת שתויה למחצה. שיורי אוכל, נתחי כעך ופרורי לחם מתגוללים על השלחן. מן התנור המוסק הפתוח נודף הבל חם, ונהמת הסופה בארובה, כאילו מוסיפה על החום ועל הרגשת העונג… ר' מיכל יושב נשען אל השלחן. עיניו נסגרות מאליהן. ראשו כבד עליו, מסתובב קצת… יודע ר' מיכל, שהוא מבוסם ונהנה מזה. והנה נפתחה הדלת – נכנסה מאריה יחפה, עוטה מטפחת לכתפיה העגולות. ר' מיכל מתעורר פתאום, מרים ראשו, מביט עליה בעינים טרופות. דבר-מה מנצנץ במחו העמום… עוד רגע – ומאריה מתחמקת ממנו, מחייכת, מתאמצת להסיר מעליה את ידו האמיצה, החובקת אותה.
ובריגה ובפסקוב היה ר' מיכל אירופאי לכל פרטיו. היה מתלבש כסוחר, מתאכסן בבתי-מלון עשירים ומפורסמים; היה נוהג שררה בכל ונהנה מן החיים. היה מבקר בתי תיאטראות וקרקסאות, ויותר מכולם – את הבאליט.
והנה הגיעו ימי התשובה… כמעט מחצי אלול עד יום הכפורים הוא מסתופף בחצרו של הצדיק. וחשוב ומכובד הוא גם שם. שם איננו ר' מיכל אפרת, כי-אם “מיכל אלתרס”, על שם חתנו רב אלתרל. הגבאים והשמשים נותנים כבוד לו, מכריזים עליו ובכל מקום בואו מפנים לו מקום. ו“הוא שיחיה” בכבודו ובעצמו מקרב אותו, מושיבו לימינו… ופעם השמיע בקהל חסידיו, שאם מוכרח הוא לקיים את “רבי מכבד עשירים”, יהי רצון, שהעשירים יהיו כמיכל אלתרס. ור' מיכל יושב אצל הרבי, המצנפת חבושה לראשו, הקפוטה של אטלס מרשרשת. והוא נהנה מאד, מרגיש את עצמו כולו טהור, נקי, זך…
ויש שהוא יושב ב“שטיבל” בין השמשות. מסביב לו כנופיה של חסידים ממקורבי הצדיק. ביניהם הירש חסיד, פרצל חצוף, בריל בטלן – הכל כאן. משיחים בעיניני תשובה, אהבה, יראה. מדברים ב“מדרגות” עוברים מענין לענין. ופתאום מניח פרצל חצוף את ידו על שכמו של ר' מיכל , מנענע בראשו ואומר: “הוי, מיכל! לא טובה השמועה, ששמעתי עליך! לא טובה… לא כך היה צריך להתנהג אחד מחביבי רבנו שיחיה”… ר' מיכל מתאדם כולו, דמו פורץ אל פניו, והוא עומד נכלם ומתבייש, כתינוק שנמצא בשעת קלקלתו. אז יקום הירש חסיד, יהודי כחוש ודל-בשר, בעל עינים גדולות וחולמות, ואומר בנחת-קולו: “לא לכם, רבותי, לדון את מיכל אלתרס. בעל דו-פרצופין הוא מיכל שלנו. שתי נשמות לו, שתי בחינות… יש שהוא בבחינת “חבור עצבים אפרים” – הנה לו אז… ויש שהוא בבחינת “הבן יקיר לי”, ואז – “מדי דברי בו זכור אזכרנו”… מיכל שלנו, רבותי, נשבה בין העכו”ם, נהנה הוא משלחנו של אחאב; אולם עכשיו שלנו הוא, אחינו הוא, אחד ממקורביו"… ור' מיכל שומע ופניו נוהרים. מביט הוא בפני הירש חסיד, כתינוק זה, שנמצא לו דוד או גואל וחלץ אותו מן המיצר והצילו מחרפת מלקות.
וכדי לפייס את פרצל חצוף, שולח ר' מיכל להביא מעט משקה. החסידים יושבים מסביב לשלחן וטועמים. ומתחילה שיחת-חולין של חסידים ותלמידי-חכמים. מספרים זה לזה “על אודותיו”, על מנהגיו, תהלוכותיו “בימים ההם”. מדבררים על “האוהל”, מזכירים דרך-אגב, שצריך הוא לתקון, – ור' מיכל שומע ונודר בלבו לתקן את האוהל. ומתחיל אחד מן החבורה לזמר זמר נאה, ומלא הזמר דבקות עצומה ומתיקות עליונה. ומתגעגע הלב בקרב ר' מיכל, מתגעגע על עולם אחר, טמיר, נעלם – על חיים אחרים, קדושים, טהורים… והנה נלוה עוד אחד להמזמר, ועוד שלישי. והנה כל הכנופיה מזמרת זמר מלא כלות-הנפש, התדבקות והתעוררות. מזמרים בנחת, חרש-חרש… העינים או שהן עצומות או שהן תלויות למעלה. ור' מיכל יושב בתוך החבורה המזמרת, מתמוגג מרוך, מזוך. מרגיש הוא, שהטומאה סרה מעליו, הזוהמה ניטלת ממנו. ולבו בוכה בקרבו, בוכה מרוב חסד וחנינה, ממתיקות, מעונג של קדושה: “הוי, רבונו של עולם! – חושב הוא אז. – מה טוב יום אחד בחצריך!”… ונזכרים לו פתאום מעשיו הגסים והמכוערים, והלב מהסס פתאום ונרתע וחרד מפחד, ודמעות עולות אל גרונו וחונקות. “טמא, טמא ופגום הוא בתוך בני-אדם עניים וקדושים אלו, הטהורים והשלמים בנפשם!” והוא פונה לקרן-זוית ובוכה… בוכה בקול רם. בוכה כתינוק… הללו שרים ברגש, והוא בוכה…
עשרת ימי-התשובה עוברים. ור' מיכל נוסע אל עסקיו ויערותיו. ושוב הוא אותו מיכל אפרת, כמו שהיה – התקיף, השורר, השותה יי"ש עם האכרים, הרב ומתפייס אתם; אותו ר' מיכל, המטיל מרות בתוך ביתו, בעירתו, הנהגה כשהוא רואה, כי הכל יראים אותו, חונפים לו, כורעים ונכנעים לפניו.
אהב ר' מיכל רק את אלתר בנו. ואלתר זה אז כבן ארבע-עשרה שנה. יודע “בבא קמא” ו“בבא מציעא” על בורין ומתחיל עכשיו “בבא בתרא”. עד השנה השתים-עשרה למד בלוצין מפי המלמדים החשובים ביותר שבעיר, וזה כשנתים שהוא לומד בליכובקה, עירה קטנה, בישיבתו של רב פייטיל חריף. מתגורר הנער בבית רבו ואוכל על שלחנו, כי שיינקה, אשתו של ר' פייטיל, קרובה היא לאמו, והיא חשוכת-בנים, ולפיכך אוהבת היא את אלתר מאד, מאמצת אותו כבן לה: חופפת ראשו, סורקת, רוחצת אותו, ולא חסר הנער עמה דבר.
ואהב ר' מיכל את בנו אלתר יותר משאוהב אב את בנו יחידו. ראה בו את דמות-דיוקנו ואת כל הסימנים, הטובים והרעים, שמנה בעצמו – ולבו פחד ורחב למראהו. ובסתר לבו הצטער צער גדול על שימי נעוריו של בנו היחיד עוברים עליו בין כתלי בית-המדרש. וכשעמד על צערו זה, הכהו לבו על הרהורי-לבו, על הרהורי-חטא אלו…
ופעם אחת, כשבא אלתר לחג-הפסח לבית אביו, היו פניו דלים וכחושים כל-כך, עד כי אמר ר' מיכל בתחילה לבלתי שלוח אותו שוב אל הישיבה. אולם הנער התחיל להתחנן ולבקש, שלא יבטלוהו מן התורה, לפי שרוצה הוא לסיים את שלש ה“בבות”, לכל הפחות… אז לקח אותו ר' מיכל אל היער רק עד חג השבועות לשאוף רוח צח ולהחליף כח, – ואחרי-כן ישוב אל ישיבתו ואל למודיו.
בימים הראשונים היה אלתר יושב משמים ביער. הכפר, האכרים, האכרות, הפועלים, העוזרים – הכל היה זר ומוזר לו. נפשו כלתה אל חבריו בישיבה, אל הויות אביי ורבא, אל פלפוליו של רב פייטל. ובבוקר-בבוקר, כשהיה ר' מיכל קם וממהר ללכת היערה, היה מוצא את אלתר יושב וגוחן אל הגמרא הקטנה, שלקח עמו, יושב ולומד בניגון עצוב, ממושך.
ר' מיכל הצטער על זה. הוא אינו רוצה כלל, שבנו יהיה רב או חסיד… אמנם רוצה הוא, שבנו יהיה למדן, אבל לא מפולפל כר' פייטל, או חסיד כר' הירש – ישמרהו אלהים! אלתר צריך להיות סוחר ובעל בעמיו, מושלם, משכיל… סוחר גדול יהיה, מפורסם, נוהג עסקיו ברמה… ומדוע לא יתחיל עתה, בימי נעוריו, ליהנות מן החיים? האם יהיה חלש וחולני כאמו, חס ושלום? האם יתהלך כצל בין החיים?…
והוא מביט על בנו, המעמיק כל-כך ב“סוגיה חמורה”, ולבו מלא רחמים עליו. וחפץ הוא להרחיקהו מן הספר, לקחת אותו עמו אל היער – אל האכרים, אל הבחורים והבתולות אשר בכפר.
ור' מיכל בעצמו נרתע מפני המחשבה הנוראה, שנצנצה במחו – מחשבת-פגול…
ואולם כשהוא חוזר ומביט על בנו, המזמר בחשאי בניגון הגמרא: “אָ-אָ-אמר רבא”, – מיד הוא שב להרהוריו: “האם כזה יהיה בנו?… לא, אלתר אפרת יהיה סוחר, סוחר גדול ומפורסם! האפרתים אינם רבנים, כלי-קודש”…
והוא מביט על הנער, גדל-הקמה ורחב-הכתפים כמוהו: פניו כל-כך יפים, עזים. עיניו – שתי גחלי-אש… והנער הזה יהיה חסיד, עניו… “חסידאק”… רב או ראש-ישיבה… לא ידע מנעמי-החיים, לא יתענג על כל אותו ההוד והיופי שבעולם היפה הזה?
ואז התחיל כמעט בעל-כרחו להוליך את הנער אל כל מקום, שהלך הוא – אל היער, אל השדה. שט עמו בסירת-דוגה קטנה על-פני הנהר להראות לו את הרפסודות הגדולות, הטעונות קורות ועצים. היה מוליך אותו אל המקומות, ששם מתקבצים הבחורים והבתולות של האכרים ומשחקים ומזמרים, יוצאים במחולות-המחנים. וכעבור שבועות אחדים והנער התחיל להתענין בכל הדברים האלה. מצאו חן בעיניו הכר והאחו, האילנות המלבלבים, הנהר, היער… עולם חדש נגלה לעיניו. עולם של ריח שדות ופרחים, של צפרים, של אנשים בריאים וחזקים. שאינם יודעים כלום מכל מה שהוא יודע, שאינם מתענינים במה שהוא מתענין – ובכל זאת חיים הם ונהנים הנאה מרובה מחייהם. ובין בני-אדם אלה ראה והרגיש פתאום מין זה של נשים – נשי הגויים, בתולות אדומות, חסינות… אז התחיל להתבונן אל אביו – והנה איש אחר הוא פה… אינו כלל אותו היהודי, בעל-הבית החשוב, הלובש קפוטה של אטלס ארוכה, היושב במזרח אצל ארון-הקודש. אינו כלל ר' מיכל אפרת – “פוֹני” אמתי הוא פה בלשונו ובצביונו ובכל הליכותיו; “מיכל אברמיץ”, “בעל-גוף” בריא וחסין, המריק אל קרבו כוס גדולה של יי"ש ואינו טועם אחריה אפילו פרוסת לחם קטנה, – כמוהו כגוי לכל דבר!…
ולאט לאט נפקחו עיני הנער וראה כמה וכמה דברים, אשר מעולם לא ראה אותם אף בחלומו. מין שנוי ערכין ראה מסביב לו, אף כי עדיין לא השיג את כל זה בשכלו הרך. ואולם תומתו הלכה ונפגמה מיום ליום כמו מאליה.
ופעם אחת, אחר יום של עבודה מרובה ביער, כששב אביו לביתו אשר בכפר, נכנסו אליו מיודעיו, הכומר איוואן ומיכאילו פרוקופוב. ישבו וסחו, אכלו הרבה ושתו עוד יותר. אלתר הלך לישון בחדר הקטן, אשר רק יריעת-בד פרושה על פתחו ודלת אין לו. קולותיהם של המסובים בחדר אביו לא נתנוהו לישון. שכב והביט לפניו. היריעה היתה שקופה, והכל היה נראה לעיניו לאור העששית, העומדת על השלחן. זמן רב שכב דומם ופניו אל החדר הגדול, עד שחטפתו שינה ונשתקע בדמדומי הרהורים רחוקים, קלים ונעימים. ופתאום הקיץ והתפלא על הדממה הרבה שבחדר אביו. כפי הנראה, כבר הלכו להם הכומר וזקן-הכפר. אביו ישב נשען אל השלחן, תומך ראשו ביד ימינו. השעה היתה מאוחרה. נשמעה קריאת התרנגול הראשון בכפר. ובעוד הנער הוזה שוכב על משכבו, והנה מראה משונה מבהילהו מבעד ליריעת-הבד השקופה. רואה הוא כמו בערפל את מאריה נכנסת חרש לחדר אביו, והיא יחפה וכמעט ערומה, רק מטפחת אפורה לכתפיה. נגשת היא אל אביו, מניחה את ידה הערומה על צוארו… האב נמשך אחריה וקם ממקומו, מצליף מבט אל עבר היריעה ומתגנב לצאת אחריה מן הבית…
ג.
אחר חג הסוכות שלח ר' מיכל את אלתר שוב לליכובקה. “תסיים רק את מסכת בבא בתרא, ואז אשוב אקחך אל היער”, – נחם ר' מיכל את אלתר בנו. – "בחור שכמותך צריך לדעת את כל שלש “הבבות”…
ר' פייטיל לא הכיר את הנער – כל-כך גדל, חזק. ושיינקה אשתו, כשראתה אותו, קראה: “בחור גדול, בלא עין הרע, חתן!… האומנם אוכל עכשיו לסרוק את שערותיך, לטפל בך?”… ופניה אדמו מאד, בהביטה עליו. מהרה וכסתה את ראשה במטפחת, שצנחה על שכמה.
והנער היה אמנם לאחר. הוא הרגיש מין שאט-בנפש אל הגמרא, אל הפלפולים, ור' פייטל וחבריו בישיבה עוררו תעוב בקרבו. בלי חמדה היה הולך אל השעור, יושב על הספסל והגמרא לפניו ושומע את השעור בקוצר-רוח. כל הפלפולים ונפתולי-ההגיון, שכל-כך אהב זה לא כבר, עוררו עתה בקרבו שעמום ותהיה: מה לו אצלם ולמה הם לו?… בהלך-נפשו נשאו לפני עיניו היער הגדול, האילנות הגבוהים, האכרים, הבתולות היפות, הנאבקות עם הבחורים וקול צהלתן הולך בשדה… ודמו היה קולח בעורקיו מתוך רתיחה עזה. וצר נעשה לו חדר הישיבה, וקשה הספסל, אשר הוא יושב עליו – למרחב, למרחב שאף הנער, אל השדות הגדולים, המכוסים שלג לבן, אל הבחורים ההולכים בטל, אל הבתולות, המטיילות ברחוב, עוטפות מטפחותיהן החמות ולחייהן מאדימות…
והאשה האחת בכל ליכובקה הקרובה אליו, היתה הרבנית, שיינקה. רק אותה ידע, ראה בכל יום, בא בקרבתה תמיד. ושיינקה אשה יפה היתה, בעלת עינים גדולות ושחורות, בעלת פנים יפים ועגולים. ובת-צחוק של נפש טובה ורחמניה היתה מרחפת תמיד על שפתיה האדומות. ואז התחיל הנער להתעכב יותר בבית. תמיד היה מוצא לו איזו אמתלה לבלתי לכת אל הישיבה. היה מתחטא לפניה, מבקשה, שתסרוק לו את שערותיו, כמו שהיתה עושה לפנים; אבל זו היתה מאדימה כולה, היתה משתמטת ממנו, מתרחקת.
ואז היה שוכב פרקדן על הספה הקטנה, שעמדה אצל הקיר בחדר הגדול האחד, ששמש חדר-האוכל, מעיין, כביכול, באיזה ספר ועיניו מתבוננות אליה, אל הרבנית, נמשכות אחרי כל תנועותיה ובוחנות אותה במבט עמוק, לוהט. או יש שהוא מטה אוזן לשמוע את שירתה, שהיא שרה חרש. וקולה מה ערב לו! שרה שיינקה את שירתה התמידית בקול חשאי ועמוק, היוצא מן הלב: “בליל, בדמי, כשדולקים כוכבים, בוא-נא, דודי – אלי תבוא…” ונדמה לו, שבשירתה זו היא מתכוונת אליו וקוראה אותו אליה. וכי אפשר הדבר, שאין זו יודעת, כי היא כל מגמתו ביום ובלילה, כי בה כל מחשבותיו והרהוריו?…
– הוי, אלתר! – קראה שיינקה פעם אחת. – למה תביט ככה עלי? הלאכלני אתה אומר?
– ומה כי אביט? – שאל הנער בקול נחר.
– עיניך משונות הן, קודחות… אל נא אלתר! לא טוב הדבר… הלא נער אתה… אסור להסתכל כך… באשה…
– שבי-נא אצלי! – התחנן הנער. – שבי רק רגע אחד, רק כמעט-קט… הלא את היית כאם לי, טובה, רחמניה… ומדוע חדלת פתאום לחוף את ראשי, לסרוק את שערותי? הלא קרובה את לי…
– אל לך, אלתר… אסור, יקירי… אסור… אמנם קרובה אני לאמך שתחיה, אבל אתה הרי נער גדול… כמעט חתן… מוטב שתלמד הרבה ותשים לבך אל הגמרא יותר… הוי, אלתר, בעת האחרונה עזבת את הגמרא לחלוטין. מה זה היה לך? איזו הרוח אשר עברה עליך?…
ומאז התחילה שיינקה להתרחק ממנו עוד יותר. השתדלה לבלתי השאר עמו יחידה בבית. הנער הרגיש בזה, – וגעגועיו גדלו ועצמו.
ופעם אחת אירע דבר היוצא מגדר הרגיל. ואירע הדבר ימים אחדים לפני חג הפורים. באויר הורגשו נשימותיו של האביב הבא. אלתר שכב על הספה פרקדן, כדרכו, ושיינקה ישבה אצל התנור הקטן הבוער ועשתה במלאכת-ידה, כולה מחוממת ואדומה מאש התנור, יושבת ושרה חרש את שירתה העגומה בקולה הערב והלבבי: “בליל, בליל, בדמי… אבא נסע העירה, אמא ישנה… בואה, דודי…”
רטט עבר בכל יצורי גוו של הנער, קלוח של דם רותח הכה אל לבו. נראתה לו פתאום מבעד הערפל דמות-דיוקנו של אביו שם, ביער, בהמשכו בלילה אחרי מאריה חשופת-הכתף… מחו הועם ונתבלבל, וכל כלי-הבית התחילו מסתובבים בסערה… והנה הוא עומד אצל אשת רבו, נועץ בה את עיניו הטרופות. אף היא מביטה בו כתמהה כמחכה… עוד רגע – והאשה מפרפרת בזרועותיו אובדת, נדהמת… ואולם רק רגע היה – ופתאום התאוששה, דחפה אותו בכל כוחה מעליה, נרתעה ממנו בשאט בנפש, כמו שנרתעים מן הזוהמה והשקוץ, וצעקה בקול נרגש: “שקץ! עוד בלילה הזה תסע אל אבותיך!”…
***
כשחזר אלתר אל אבותיו, הודיע לאביו בהחלט, כי אין עוד את נפשו לילך אל הישיבה וכי רוצה הוא לעזור לו בעסק. ר' מיכל שמח על זה בלבו: הרי אלתר כבן שש עשרה שנה, עלם גדול, וכבר הגיעה שעתו לדעת גם הויות העולם.
בכל עוז נפשו וחום מזגו התמכר הנער אל עולם המסחר. העסק בעצמו לקח את כל לבו: החופש, במרחב… ומאד ענגה את נפשו השררות. נהנה למראה הפועלים, העוזרים, האכרים ושכירי-היום, המכבדים אותו כבוד גדול, חונפים לו ונכנעים לפניו. האכרים קראו לו “פאניטש”, והבתולות חמדוהו בלבן, התאדמו וצחקו בראותן אותו.
אחרי עבור חדשים, ואלתר הסכין כל-כך אל העסק, עד כי נעשה “יד-ימינו” של אביו. ר' מיכל הביט עליו ולבו פחד ורחב מנחת. תקוותיו התחילו להתקיים. הבחור מגלה כשרונות מצוינים במסחר. עושה הוא את הכל ביד בטוחה, בכובד-ראש ובמחשבה עמוקה קודם למעשה, כסוחר זקן ורגיל. “תעבור שנה, שנתים, – חשב ר' מיכל – ואמסור את כל עסקי בידיו, ואני אפנה אז “אליו שיחיה”… " הגיעה כבר העת לשום לב גם לנשמה”.
אולם לא זכה ר' מיכל לכך.
עוד באותו הקיץ, מיד אחרי חג השבועות, מתה אשתו, ואך עברו ימי השבעה, באה טלגרמה מריגה, כי בסערה הגדולה, שהתחוללה על הדינה, נשברה המלכודה, העוצרת בעד הקורות והעצים וכל סחורתו נסתחפה בים. ר' מיכל נפל ארצה מלוא קומתו, ולהרופא, שנקרא אליו, לא היה אלא לאשר את מיתתו החטופה.
נשאר אלתר גלמוד, בלא אב ואם. העסקים היו סבוכים ונפתולים כל-כך, עד כי לא מצא הנער בהם את ידיו ואת רגליו. כל כספו וכספם של אחרים ירדו לטמיון. כשבאו הנושים, לא מצאו כלום. עמדו ומכרו את נחלת הבית והגן, שהניח אחריו ר' מיכל, והנער יצא נקי מכל העושר והכבוד של בית-אביו.
והימים היו אז ימי האמיגרציה הגדולה לאמריקה, אחרי הפרעות בשנות השמונים למאה שעברה. אלפי אנשים עזבו את מקומות מולדתם ונסעו אל הארץ הרחוקה מעבר לים – אל הארץ רבת האגדות הנפלאות, ארץ האפשרויות הגדולות והמרהיבות. בזרם הגדול הזה נגרף גם אלתר אפרת.
ד.
בשעה הרביעית יצא מר אפרת מהבאנק. ישב באבטומובילו היפה וצוה על הרכב לנסוע אל הגלב. פניו קומטו מעט, וצריך היה לעשות להם מאסאז'. מבית הגלב נסע אל מעון-הקיץ שלו אשר בסוויט-גארדין – נאות דשא על שפת הים בסביבות ניו-יורק.
הימים אז ימי ראשית ספטמבר. ביום להטה השמש, ואולם עכשיו, לעת ערב, כשהשמש עומדת בשפולי הרקיע, מורגשת חריפות קרירה באויר. רוח צחה נושבת. הדרך מתפתל ועובר בין רוכסי הרים וגבנונים, מכוסים יערים קטנים, עלי האילנות נתמעטו, הצהיבו, האדימו. כל הדרך מכוסה עלים כמושים, מרשרשים – נושרים הם חרש מן האילנות, מסתובבים קצת באויר ונופלים לארץ, מבלי השמיע אושה קלה כל-שהיא. לפאתי ים שוקעת השמש; קרניה האחרונות מזהיבות את ראשי האילנות, הצוקים והכפים, ושפולי הרקיע מתאדמים, כאילו נתכה עליהם נחושת מהותכה.
ולפאתי קדים, הרחק בשמים, הופיעו שני פסי-שחור רחבים וארוכים, מדובקים זה בזה בתוך ומפורדים בשתי קצותיהם, כמספרים גדולים ושחורים, – ובמקום הריוח נדלקים בזה אחרי זה כוכבים קטנים, ירוקים, אדמדמים, כתומים, כחלחלים. והנה עולה וצף מאחורי היער ירח כסף – ממורק, טהור, זך…
ריח חריף של עשבים ופרחי-יער טלולים מלא את כל האויר. משדה רחוק מביא הרוח את הריח הנעים של חציר מתיבש. נשמע משק של זרם קטן נעלם, היורד ונופל מבין הסלעים והכפים שם, במעבה היער. זוג צפרים טסות… חוצות הן את האויר וכנפיהן משיקות בחשאי, כבאות מעולם התעלומות…
מר אפרת צוה להרכב, שלא ימהר. האובטומוביל נעצר קצת במרוצתו והתחיל הולך לאט, ואפרת יושב בזוית המרכבה, נשען על הכר הרך, יושב ומהרהר.
ונזכרים לו ימי חייו, והזכרונות כל-כך שונים. עולים הם, מתבוללים במחו, מסתבכים זה בזה, מקבלים צורות ותמונות שונות. רואה הוא אותם כמו בחלום חזיון לילה. האבטומוביל מנענעהו ומישנהו.
וקמים לפניו ימי-חייו כהים, מטושטשים, כמראות החלום, כסילואטים רחוקים, נראים ולא נראים, ניכרים ולא ניכרים… הנה עירתו הקטנה בליטה הרחוקה… עולה לפניו דמות-דיוקנו של אביו, ר' מיכל אפרת סוחר-היערות, התקיף בדעתו, בעל הדעה הרחבה. זוכר הוא את מעלותיו ואת חסרונותיו – את החולשות שלו… הנה גם אמו החולנית, הנדחה, המתהלכת כצל. שומע הוא את פסיעותיה האטיות, כאילו יראה היא להעיר את מי שהוא… מתהלכת בביתה זרה ומוזרה… והנה רבו הראשון, ר' חיים ליב הגבן, ואחר-כך באים עוד מלמדים שונים. והנה הישיבה, ר' פייטל, שיינקה אשתו… אדמונית כתפוח כבכורה בסוף קיץ… והנה היער, הרפסדות, הכפר, הבחורים, הבתולות… והנה מתה אמו, ואחר-כך – היום הנורא, יום מיתתו הפתאומית של אביו. שתי מיתות אלו באו עליו כל-כך תכופות, בזו אחר זו, כמאיימות ומבשרות רעה… מעין יד-הגורל הוא רואה בזה… ואחר-כך – נסיעתו לאמריקה… הימים הראשונים וצרותיהם ותלאותיהם… נפטר הוא בדמיונו מימים אלו, ימי השפל. ועובר בבת-אחת לימי העליה, תחילת הפריחה והשגשוג. לזכרונם של אלה הוא נהנה ביותר. אם באמריקה משתבחים בני-אדם בזה, שעשו בעצמם את עשרם ואשרם – הרי הוא אחד מהם, ולא מן האחרונים. אינו חייב תודה לשום בריה. את הכל לקח בעצמו, ברוחו הכביר ובחריצתו.
עכשיו הוא הדיריקטור הראשי והאקטיבי בבאנק מפורסם בעיר-המסחר הגדולה בכל העולם. דבריו נשמעים במקומות היותר גבוהים. עתונים מדפיסים את תמונתו, ריפורטירים באים לשאול את חות-דעתו בענינים חשובים מאד בעולם התעשיה. רבנים אורתודוכסים מקדימים לפתחו ורבנים מתוקנים משתדלים לספחהו אל “היכלותיהם”. בניו ובנותיו – מעמדם איתן בחיים, ואפילו לואיס בנו הקטן, הסמוך עוד על שלחנו, גם הוא מכהן במשרה כבודה ובטוחה באחת הפירמות החשובות בניו-יורק, מקבל שכר הגון וצפוי לעתידות גדולות.
וביותר נעימה לו ההכרה, שהוא עצמו אינו מזדקן כלל, לא בגופו ולא ברוחו. מחו חריף ודעתו צלולה, כמו שהיו לפני עשרים שנה. גופו חזק, מוצק ורענן, כאילו היה בן שלשים או ארבעים. אין איש מרגיש בו את בן החמשים ומעלה – אפילו “הן” אינן מרגישות… סובבות הן ומחזרות אחריו, מבקשות קרבתו בכל לב, בכל חום נעוריהן… ולא מפני עשרו הן כרוכות אחריו – דבר זה ידוע לו מדי. מבקשות הן את אהבתו, מפני שאינן מוצאות אותה בכל עוזה ואשה אצל בעליהן, שנזדקנו בלא עת. והוא נזכר בזו “הפילוסופית”, שהיה מטפל בה לפני איזה זמן. אשה צעירה ונבונה, ששנתה הרבה וקראה הרבה, יפה ובעלת-חן. עלובה זו כולה לוהטת באשו… והנה “השחרחורת” הזאת. כלום יש בדרכיה רק משום “פלירט” של נשים עשירות ומופקרות? לא! זוהי אהבה עזה ונאמנת, אשר לא תדע כל גבול – כמעט האהבה הראשונה…
וצפים ועולים לפניו פניה של אותה השחרחורת באפלולית בין השמשות – הפנים הנאים, השזופים, השחרחורים ומלאי החן והחמדה. עיניה השחורות, הקודחות והעמוקות… אליה הוא נוסע עכשיו. קוראת היא לו, ממתינה לו. “עם דמדומי החמה הראשונים”…
והוא מעמיק לחשוב, תוהה על הראשונות ושואל את עצמו לפתרון הפלא הגדול הזה: מה מצאו בו כל אלה, שכולן עורגות אחריו כל-כך, שואפות צלו, מתמכרות אליו בכל לב ונפש ונשרפות באשו? האומנם עיניו הן הגורמות לכך? אכן כח נורא יש בעיניו… עוד שיינקה יראה אותן, והוא עוד נער קטן בימים ההם. ומני אז – כמה חללות כבר הפיל! אין זכר עוד להן…
את כולן כבר שכח… איך יזכור איש את פרחי השדה, הנקטפים ונמללים לאחר-יד?
והאמנם שכח את כולן, את כולן? לא, יש אחת, אשר לא שכח ולא ישכחנה עד העולם… כמפלצת-חייו תעמוד תמיד לנגד עיניו, כחלום-בלהות, כמזכרת עון, כמצבה חיה לחטאת כבדה, חטאת שאול, אשר חטא…
זה יותר משמונה-עשרה שנה היה הדבר – וגם יום אחד לא עבר עליו מני אז, שלא יזכרנה. זוכר הוא אותה, כמו שזוכרים את יום המיתה, זוכר בכל יום ומשכיח את זכרונה מלבו בחזקת היד, בעל כרחו.
מעוות נורא עשה, מעוות, שאין לתקון, שאין לשכוח. כחרבו של דימוקליס תלוי הוא מעל לראשו, נוגע ולא נוגע – אך יבוא יום…
אמנם קש מצא לאחוז בו, קנה רצוץ להשען עליו: אותו המאמר בגמרא, אשר ידע אותו זה כבר ושמע אותו מפי הרב הזקן, והיום הטעימו והסבירו רואה-החשבונות רבינוביץ. אמנם מאמין הוא בתלמוד, חפץ הוא להאמין בו… ובכל זאת לבו מהסס וחרד בכל רגע: קש… קש הוא זה. שבולת בודדה לטובע בין משברי ים זועף…
היום בבוקר, טרם נסעו לניו-יורק, בשעת ארוחת-הבוקר, בשרה אותו דורה אשתו, כי לואיס “בנם הקטן” כבר מצא לו עלמה כלבבו. בחירתו היא בתם היחידה של מכריהם לפני כמה שנים, בת משפחת רפופורט, פלורנס שמה.
כהלום-רעם היה לשמע הבשורה המשונה הזאת.
מתפלא הוא עתה בעצמו על כחו הגדול לשלוט ברוחו ולכבוש את רגשותיו. הוא ענה את אשתו בנחת עשויה ובקול עמום ועצור מפחד לבו, כי לדעתו לואיס עודנו צעיר לימים מאד, וטוב ונכון היה לפניו, אילו יכלה דורה להניעהו לפי שעה משדוך
–להפך, – ענתה דורה – שמחה אני מאד על הדבר הזה. לואיס הוא בחור יפה ומלא חיים. בן עשרים ושלש הוא כבר, וכמוהו כאביו – הוסיפה בצחוק קל – דם רותח… גם כסף הוא מרויח למדי, אינו נזקק עוד לנו… וניו-יורק עיירה לא קטנה היא – אפשר למצוא בה גם “חברים הגונים”… ועל כן טוב ויפה לו, שמצא לו נערה הגונה… בבית דודה ראה אותה – הלא יודע אתה, כי אחי מרת רפפורט שותף הוא לאותה הפירמה, אשר לואיס עובד שם. גם אני ראיתי אותה. פלורנס היא עלמה טובה, יפה, ומה שנכבד בעיני – תמימה. הלא יודע אתה את אמה: כאמה – בתה. וסילביה רפפורט היתה אשה יקרה באמת…
השמש שקעה. האדמומית השפוכה על קצה הרקיע לפאתי ים נעלמה כולה. השמים – כפה עמוקה של קטיפה שחורה, משובצת כוכבי זהב הרבה, ובתוך עומד ירח-כסף. הכל נדם. היער, הכפים, הסלעים נטשטשו. מסביב חשרת-שחור. אופני האבטומוביל מתגלגלים חרש על גבי החול התחוח של הדרך.
ומר אפרת עדיין יושב נשען אל זוית מרכבתו, יושב ומהרהר… והרהוריו רבים, רבים וכבדים.
ה.
לפני שמונה-עשרה שנה היה הדבר. בימים ההם רגיל היה להשוות בדמיונו את עניני חייו ומאורעותיהם לאיזה ספור מכתבי-הקודש. רוחו הנלהב נשאהו תמיד אל על, לחזיונות נעלים ונשגבים. את חייו בתקופה ההיא הקיש לחייהם של בני דור-המדבר, וכך היה מונה: הבאנק שלו, עסקיו, מסחריו – אלה הם המן, השליו; ביתו, דורה אשתו, בניו ובנותיו – אלה הם המשכן, המזבח, המנורה הטהורה ושלחן-הפנים; ובינתים – רקודיו מסביב לעגל, הצמדו לבעל-פעור, הליכותיו עם בנות מואב…ואולם כל החלומות וההרהורים האלה לא באו אלא מתוך הרחבת-הדעת. חייו שטפו אז למישרים, ושום צל לא העיב אותם. טובים ונוחים היו החיים ההם, כבוקר לא-עבות באחד מימי האביב – עד אשר התודעו אל הזוג הנחמד, מר רפפורט ואשתו.
בנשף של צדקה אחד נפגשו. הוא, מר רפפורט, איש צעיר כבן עשרים וחמש, חרוץ ועסקן במקצועו – מקצוע של סוכן נוסע לאחת הפירמות הגדולות בניו-יורק. עבודתו היתה תמיד בדרך, ושבתו בביתו רק מעט, ואפילו כשהיה חוזר מדרכו, היה מבלה את רוב הימים בבית-המסחר. מטבעו היה רפפורט זה אדם רך ונוח לבריות. ורק דרכו היתה דרך אותם האנשים, אשר ברדפם אחרי דבר אחד שוכחים הם את הכל, שוכחים גם את חייהם וחיי הקרובים להם. דורה, אשתו של אפרת, כנתהו אז בשם “דבש וחלב”. על שום מה? – אין אפרת זוכר עתה, אבל יודע הוא, כי השם הזה נאה היה ומתאים לו ביותר. סילביה אשתו של רפפורט, עשתה על אפרת בנשף הראשון להפגשם רושם חזק מאד. שום אשה לפניה לא הרהיבה אותו, לא לקחה עוד את לבו כמוה. אותו הזוך וטוהר-הנפש, אותה התמימות והצניעות, שחפפו על פניה העדינים ועל כל הליכותיה, הקסימוהו. עיניה – רואה הוא אותן גם עתה; צריך הוא רק לעצום את עיניו רגע – והוא רואה אותן. עינים גדולות, פקוחות, תמהות, כמהות… וכחולות העינים האלה – כחולות כשמי אביב בבוקר בהיר, כפרחי-הדגן בשדה-חטים בתקופת תמוז. שבע שנים עברו אז מיום חתונתה עם רפפורט ובנים לא היו לה עוד, ועל כן עמדו טעמה ותומתה בה, תומתה של אשה, שנשאה זה עתה – אותו התום הפגום קצת, המגרה כל-כך, המעלה הרהורים שונים, מתוקים וחריפים…
ודורה אשתו דבקה במכרתה החדשה לאהוב אותה. היתה כרוכה אחריה תמיד, מבקשת קרבתה, מזמינה אותה אל ביתה ומבקרת אותה בביתה בכל עת מצוא ושעת-הכושר. דורה זו, שתמיד היתה טינה בלבה לנשים, המבקרות אותם בביתם, שהיתה עוינת אותן וחושדת בהן, – בסילביה לא היתה מקנאה כלל. אדרבה, תמיד דברה טובות עליה באזני בעלה.
כשבאו ימי הקיץ, ודורה עם הילדים נסעו לנאות-דשא בהרים, ומשפחת רפפורט נשארה בעיר עד חצי חודש אבגוסט, מפני שרק בחודש ההוא ניתנה לו חופשה, – בקשה דורה את מרת רפפורט לקבל את בעלה בביתה בתור דייר למשך זמן ידוע, כי מר אפרת לא יכול אז לעזוב את הבאנק, אשר היה עדיין בתחילת יסודו ועסקיו עודם סבוכים. הרפפורטים נאותו לדבר הזה בחפץ-לב, ואפרת בא להתישב בביתם.
ואז נעשה המעוות.
הוא התחיל בכונה גלויה לפרוש רשת לרגלי בעלת-ביתו הצעירה והגלמודה, כדי ללכוד אותה. כן, הוא עשה את כל זאת בכונה למפרע. אף עתה, כשהוא מעלה על לבו את כל המאורע לכל פרטיו, אינו מוצא לעצמו שום צדוק למעשהו זה. זו לא היתה אהבה, וגם תאוה לא היתה. כל הענין היה לו כעין אספורט. חפץ היה לנסות את כחו, את הכח הגדול שבעיניו להפנז, לנצח, להכריע… רוצה היה לראות, אם כחו יפה לא רק לגבי הנשים קלות-הדעת, לגבי הנפשות הפורחות, – אלא גם לגבי זו התמימה, הכשרה, הצנועה… לגבי זו, האוהבת כל-כך את בעלה, המסורה לו בכל לבה.
רוח רעה נכנסה אז ללבו ולא נתנה לו מנוחה.
שעת-הכושר היתה תמיד. רפפורט לא היה אז בביתו, וסילביה יושבת כל הימים הארוכים בבית, משתעממת, קוראה רומאנים, תופרת, רוקמת, – מחכה ומצפה לשוב בעלה.
ואז התחיל לקחת אותה בערב בערב אל בתי התיאטראות והווֹדיוולים. ובוחר היה לקחת אותה דוקא אל מיני המחזות, שאינם טהורים וצנועים ביותר, אל מיני הוודיווילים, שלא ניתנו לראות אלא לגדולים בלבד. והרשת, הפרושה לרגלי האשה התמימה, גדלה ונסתבכה מיום ליום…
ובמהרה התחיל להכיר בה את הסמנים המובהקים, הידועים לו כל-כך – לו, לגבור-הציד… חשודה היתה בעיניו בהאודם הזר, שהיה מכרכם את פניה בשובו מן הבאנק, בהרטט הקל, שהרגיש בידה הענוגה, בהשפלת עיניה מדי דברו אתה, ואחרי כן – בהתחמקותה מפניו, בהתאמצותה לבלתי הותר עמו יחידה בבית. והדבר הגיע לידי כך, שהתחילה להזמין אל ביתה בערב את שכנותיה, הנשים הזרות לה, הגרות עמה בבית אחד.
כל זה היה סימן טוב לו, שהציד עולה יפה.
ופעם אחת, אחרי עבור שני שבועות מיום שבא לגור בביתה, אמרה לו, כי טוב היה לו ולהם, אילו בקש לו דירה אחרת. לשם התול אמרה זאת, – ואולם מתוך רטט-קולה הכיר, שלא לחנם מזורה הרשת…
בערב-קיץ חם ושניהם לבדם בבית. הוילונות המורדים על החלונות הפתוחים, היו כמסומרים. אף רוח קל לא נשב, אף נדנוד כל-שהוא. בבית שררה אפלולית נעימה, בקרן-זוית רחוקה דלקה תחת זכוכית כהה מנורת אלקטרון אחת. סילביה ישבה בנדנדה, לבושה שמלת-משי צחורה וקלה, יושבת ומנדנדת עצמה בלאט. אפרת ישב ממולה ברחוק-מקום קצת והביט עליה בעיניו החודרות. היא ישבה דומם, באין אומר ודברים, ורק לפעמים היתה מעיפה עליו מבט חשאי, טמיר – ומיד היתה מורידה את עיניה, בהרגישה את מבטו החד, התלוי אליה.
“מר אפרת, – נשמע פתרום קול-לחשה, – הסב-נא את עיניך מנגדי”…
קולה כאילו נחנק בגרונה. הוא הרגיש את הרטט, העובר בכל יצורי גופה. “כלום עושה אני לבעלת-ביתי הקטנה רעה בעיני?” – שאל אותה בבת-צחוק רכה ומתגנבת.
“קודחות הן, בוערות כנרות של שבת… מה מצאת בי, כי ככה תביט עלי?” – שאלה בשחוק מעושה. ופתאום קמה ובפסיעות ממהרות פנתה ללכת אל חדרה. אך הוא מהר וקפץ כנגדה, סך את דרכה והחזיק בה בשתי ידיה: “אל תתחמקי, קטנה!” – קרא רתת, וכשעמדה לפניו כולה נרגשת ורועדת, אחז בה פתאום, הפנה אליו את ראשה היפה ונשק לה בעל-כרחה.
ומני אז התחילה להתחמק ממנו יותר ויותר. השתדלה לבלתי הותר עמו יחידה בבית, חדלה לטייל אתו בגנים וללכת עמו אל בתי-התיאטראות. ואולם הוא קבל את כל זאת באהבה. בטוח היה כי זו כבר נפלה ברשתו, ואין לו אלא לחכות לשעת-הכושר הראשונה.
בליל מוצאי-שבת היה הדבר. עוד בבוקר, בטרם ילך אל הבאנק, הודיעה אותו, כי בערב הזה לא תהיה בביתה. בשעה מאוחרה מאד תשוב. הולכת היא לבקר את אחד מבני משפחתה. מרשומי פניה הכיר, כי בכונה אמרה לו זאת, לבל ימהר לבוא הביתה, בחשבה, כי בין כה וכה ישוב אישה מדרכו. אבל באותו הערב לא היה לו מה לעשות ולאן ללכת, – ובשעה העשירית בא הביתה. כשפתח במפתחו את הדלת, הגיע לאזניו רשרוש קל של שמלה וצעדים רכים מתרחקים. בבית היה חשך, ואולם כשעמד במסדרון ראה אור בחדר בעלת-הבית וראה את דלת החדר נסגרת חרש.
– הוי רמאית! – קרא אפרת בצחוק צוהל ונגש עד חדרה – כזבנית קטנה! הנני אליך, שובבה…
– אל-נא, מר אפרת… הרף-נא…
– ואולם תחנוניה אלה עוד הוסיפו להלהיב אותו ולרתח את דמו. כזאב אל טרפו פרץ אל החדר וחבקה בזרועותיו האמיצות. היא פרפרה בידיו, כשיה חרדה ואובדת: “אל-נא, מר אפרת… חוסה, רחם עלי… חדל, יקירי, חביבי, לא עכשיו… הלא הוא יבוא עוד הלילה, מאכס יבוא”…
דמעות פרצו מעיניה.
הוא הרפה ממנה נרגז ונסער, ובאחזו בידה הרכה והענוגה, לחץ אותה כבצבת וקרא בקול מצוה וסוער: – “אבל מתי? אמרי, עד אנה אשא את נפשי? – קולו היה נחר ושערות ראשו רטובות. – אמרי… לא ארפה ממך עד שתאמרי!”
– מחר, יקירי, מחר… – לחשה כנגדו, כולה רועדת, נכנעת.
מבלי הוציא עוד הגה מפיו, עזב אותה לנפשה ומהר לצאת החוצה.
“שלי היא! – חשב, בשאפו את אויר הלילה הצונן. – כולה שלי”…
למחר בבוקר בא מאכס. נפגשו כרעים טובים. במשך דבריהם הביע לו מאכס תודה על שהוא מטפל כאן באשתו בימי בדידותה בעיר. “עסקי הארורים! – התאונן מאכס – אין לי פנאי גם לדבר עם אשתי העלובה דברים אחדים כראוי וכנכון”… “דבש וחלב!” – חשב אפרת בהביטו עליו והרגיש פתאום בלבו משטמה עזה אל האיש הזה.
כל אותו היום לא דברה אליו סילביה מטוב ועד רע. כשהיו מבטיהם נפגשים זה בזה, היתה משפילה תיכף את עיניה.
כל היום התרפקה על בעלה, התחטאה לפניו, כתינוק זה, המפחד מאיזה דבר. כצל הלכה אחריו ולא זזה אף רגע ממנו.
אפרת ראה והתבונן אל כל הליכותיה אלה, לא גרע עין ממנה, ארב לה, הביט אחריה. הוא ראה, כמה מתענה היא, והרגיש בצרות נפשה, ביסוריה. הוא ראה את פחדה מפני יום המחר… הוא ראה את כל זאת ודעתו זחה עליו ביותר. במין אכזריות משונה התבונן אל כל זאת והתענג…
בלילה ההוא, ליל יום הראשון, נדדה שנתו. כל הלילה התהפך על משכבו, כולו נרגש ומורתח. כל זעזוע קל, כל הגה, כל נשימה בחדר הזוג הצעיר לא נעלם ממנו. כזאב אורב במסתרים חכה לשעה הרביעית. בשעה הרביעית צריך היה מאכס לקום ולנסוע לדרכו, לרגל ענין נחוץ.
דמדומי החמה הראשונים הזהיבו את השמשות העליונות בחלון, ומאכס כבר יצא מחדרו, צועד לאט בחדר-האוכל הסמוך לחדר אפרת. אחריו נשמעו פסיעותיה של סילביה – פסיעות קלות, חשאיות בסנדלים רכים. אפרת צנח בחשאי מעל מטתו, גחן אל הסדק בדלת חדרו והציץ… האשה הצעירה היתה לבושה קימונה כחלחלה. שערותיה הזהבהבות והרכות היו מפוזרות על צוארה החשוף ועל כתפיה העגולות. היא עמדה ליד הכסא, אשר עליו ישב בעלה, והתרפקה עליו. והוא יושב ושותה את הקהוה ומביט אל השעון, המונח לפניו על השלחן. השעה דחוקה לו כל-כך… אשתו מתרפקת עליו, מתחטאת, לוחשת לו באזניו, מתחננת: “מאכס חביב, אל תסע היום… איני חפצה… אל תסע… בבקשה ממך, עוד שעה השאר, עוד חצי שעה… חכה עד אור היום”… אפרת רואה את הצחוק התמים, האוילי, המרחף על פניו של מאכס, הנסוכים שינה. “אך זאת פתיה קטנה! – אשה לעולם אשה היא… הלא יודעת את, שצריך אני לנסוע, מחויב, מוכרח. אסור לי להשאר פה אפילו רגע אחד. ומה יתן ומה יוסיף לך, אם אתעכב עוד שעה אחת? אך פתיה קטנה את!”…
כמה צער ויאוש היה אז בפניה, וכמה יסורים! – אולם את כל אלה ראה הוא, הכיר והבין הוא, – מאכס התמים לא ראה ולא הבין כלום.
“מנוול, טפש, הדיוט!” – חרף אותו אפרת בכל לבו וקמץ את אגרופו כנגדו מאחורי הדלת.
כעבור רגעים קם מאכס מעל הכסא, לקח את אמתחתו, נשק את אשתו נשיקה קלה וחטופה על מצחה, פתח את הדלת ויצא.
סילביה נשארה עזובה, עומדת מעוטפת בקימונה שלה קופאת במקומה ופניה אל דלת חדרו של אפרת – עומדת ומבטת בלי נוע, כאילה זו, שעיני הצפעוני נטויות עליה. ואפרת עודנו עומד בחדרו מאחורי הדלת ומביט עליה דרך הסדק. והיה אז רגע אחד ובלבו התעורר כעין רגש של רחמים עליה: “אולי יחדל מכל המשחק המסוכן הזה?”… אך באותו רגע הרימה סילביה את שתי ידיה אל ראשה לאט-לאט, כחולמת. שרוולי הקימונה הרחבים הופשלו, ולעיניו הבריקו לאור קרני שמש-הבוקר זרועותיה הורודות, היפות, החשופות עד לבית-השחי – וקלוח דם רותח הכה על לבו. בעינים טרופות יצא לקראתה, פשט אליה את זרועותיו. והיא, בלי כל התנגדות, כתמרה רכה זו, הנופלת מתחת להכאתו של הגרזן, צנחה-נפלה תחתיה.
בבית שררה דומיה רבה, כאילו גוע כל החי בו. קרני השמש מלאו את החדרים, חדרו דרך הוילונות המורדים, פזזו על השלחן, על הרצפה, טפסו וזחלו על הדלתות הסגורות. בחוץ הגיעו, כמו מעולם רחוק, הדי שעטות סוסים, המון גלגלים, מרוץ מרכבות…
כשהתגנב אחר-כך לצאת בחשאי מן הבית, התעכב רגע מאחורי הדלת לשמוע ולהקשיב. הגיעה לאזניו בכיה חנוקה, חשאית… קול אשה מבכה על עולמה, שחשך עליה ברגע אחד.
אפרת מהר לרדת מעל המדרגות, והבכיה החשאית מצלצלת באזניו כרעם של תופים ומצלתים. נדמה לו, שבני-אדם רצים אחריו, רודפים אחריו להשיגו ולהחזירו על עקבותיו. על פרשת הרחובות עמד רגע, שאף רוח והתבונן אל כל העברים. ברחוב זה אך החלה תנועת הבוקר. חלבן עבר על פניו, והוא מוציא מעגלתו בקבוקי חלב מלאים, נעלם באחד המסדרונות, חוזר ויוצא משם ובידו בקבוקים ריקים. לפני אחד הבתים נראה נער, מן הנערים המשרתים בחנויות של מכולת, והוא מוביל בעגלת-יד חבילות שונות, רץ, אץ… עולה לבתים עם החבילות, עולה ויורד, יורד ועולה… בקרן הרחוב, אצל הצנור, עומד מנקה-הרחובות לבוש לבנים, מקטרת קצרה בפיו, והוא מזלח את המרצפת. קלוח של מים מתנשא כחצי עגול ומבריק לנגד קרני השמש הראשונות, כזרם של כסף מהותך, רוח בוקר קריר מנשב.
אפרת עמד רגע והתבונן, מבלי דעת את נפשו, בקש לו איזה מקום נסתר לשבת, לנוח. נראה לו גן קטן מרחוק – ופנה ללכת שמה.
בגן ישב על אחד הספסלים בפנה נסתרה, תחת ענף אילן מרשרש. רגעים אחדים היה מחו ריק מכל מחשבה, ופתאום כאילו התעורר והתאושש. רעיון חלף את מחו, כחץ חולף, כברק, אשר יבריק בחשכת הלילה.
הוא עשה דבר מגונה… מגונה מאד. מעוות שאין לו תיקון לעולם… לא גם זה לא נכון… האין מלה אחרת לכנות בה את המעשה, אשר עשה זה עתה? מלה נכונה, אמתית, מתאימה?… והוא מרגיש, כי נמצאה המלה… פורחת היא לפניו, נשאת באוירו של הבוקר הבהיר והשוקט הזה.
הוא נרתע כולו, פלצות אחזתו. מאנס!
הוא פנה לכאן ולכאן. נדמה לו, שאחד נסתר קרא מאחריו את המלה הנוראה הזאת, קרא בקול: מאנס!
כאותו נחש הקדמוני התגנב אל תוך גן-העדן של אנשים כשרים ותמימים וגנב את דעתם – גנב וטמא ושקץ וחלל! שבר לרסיסים, הרס ולא חמל חיים טובים ונעימים. טמא את הטוהר, את הקדושה… חלל כל קודש!
“כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הוא הדבר הזה”… הלא כך כתוב בתורה, אשר למד בימי ילדותו, בהיותו עוד רך וטהור ותמים.
כנשוך-נחש קפץ ממקומו ורץ… וברוצו, רדפה אחריו אותה הבכיה החשאית, החנוקה… קול אשה מבכה על עולמה, שחשך עליה פתאום, ברגע אחד.
ו.
ליל נדודים נורא היה לו הלילה שאחרי המאורע ההוא. לפניו עברו כל ימי-חייו, מעשיו הטובים והרעים. ושוב נזכר באותה ההשואה שהשוה את ימי חייו לחיי בני דור-המדבר, ונוראה היתה ההשואה, נורא ומשונה, כמעט פאטאלית.
בשרו נעשה חדודין, שערות ראשו סמרו, והוא הרגיש בסמורן. הנה הם, חזיונות דור-המדבר: המן, השליו… מעבר מזה המשכן, קודש-הקדשים, ומעבר מזה – העגל והמחולות, הפּעור והמואביות.. והנה החזיון האחרון – קברות התאוה…
וימים רבים אחרי כן לא מצא לנפשו מנוח אף רגע. איזה משא כבד, משא לעיפה הכביד עליו, הטריד את נפשו וגזל את מנוחתו. תמיד התהלך שקוע בהרהוריו הכבדים, המרגיזים.
הוא בקש תקנה למעוות, אשר עשה. בקש בלילות-דמי, בשכבו על מטתו בחדרו האפל, כולו מדוכא ומעונה ממחשבות מרגיזות והרהורים כבדים, שאינם מניחים לו לישון. האם אין כל תקנה? האובד הוא לנצח? ונזכרו לו אז הספורים הרבים, ששמע בילדותו על-דבר בעלי-התשובה השונים, על סגופיהם… מה טוב היה להם, להמאמינים, שמצאו נוחם לנפשם באלהי הרחמים והסליחות…
אילו קרה מקרה כזה את אביו, כי-עתה היה נוסע ל“הצדיק שיחיה”. אולם אל מי יסע הוא? אל מי יפנה בצרת-נפשו הגדולה? מי לו ומה לו בעולם הגדול הזה? הלא את אלהיו, את אלהי אבותיו, כבר זנח ונפשו רחקה מדרכיו…
ופעם אחת בעברו לפני מוכר ספרים עברים, נכנס וקנה לו סדור, טלית ותפילין.
אולם את הסדור לא פתח אפילו פעם אחת, בטלית לא התעטף ובתפילין לא נגע, איזו בושה בלתי-מובנה לו מנעתהו מעשות כדבר הזה. ומה נכספה וכלתה נפשו אז להתפלל! מה ערגה נפשו לשפוך את שיחה לפני אלהים קדוש ונסתר!
ובליל-נדודים נורא אחד הוציא את אקדחו היפה והמבריק, הדליק שני נרות והעמידם לפניו על המדף של המראה. עוד רגע, כהרף-עין – והכל ישכח, יאבד לנצח.
“הבאופן אשר כזה יתוקן המעוות? – נצנצה פתאום מחשבה במחו – לו גם אמות הפעם, – האתקן במותי את אשר קלקלתי בחיי? המעוות הלא ישאר כמו שהיה”…
ואז הניח את האקדח על השלחן, כבה את הנרות וישב על קצה המטה.
בחדר שרר חושך. רק מן הרחוב הבקיע דרך החלון נוגה פנס-האלקטרון והפיץ אור כהה וחור על סביבותיו. הוא ישב דומם, מבלי נוע, שעה ארוכה. “לא, – המה בקרבו הלב – לא, כך אי-אפשר… אי-אפשר… טוב המות מחיים נוראים כאלה, חיים של מוסר-כליות אכזרי. אמותה! אמותה! אשים קץ לחיי!”
ימות… והם? דורה ובניה הקטנים במה חטאו? הוא יקל, ישליך מעליו את משא-חייו, הוא ימות – וטוב, ורוח לו… והם? אלה הצאן, דורה אשתו הטובה, האוהבת אותו ומסורה אליו כל-כך, ובניו הקטנים, החפים מפשע, – במה חטאו הם, כי ימיט עליהם רעה כזאת ויעזבם כספינה מטורפת בלב ים סוער?
אמנם חטא, חמאת-שאול חטא, – ואולם בשבילם חייב הוא לחיות, חייב להתענות במוסר-כליותיו עד יומו האחרון!
והחיים, מכיון שהתחיל לחשוב עליהם, קמו לפניו בכל זיום וחמדתם, ולבו הורתח מרוב געגועים ויסורים עמוקים. האמנם אפסה לו כל תקוה? האמנם הוא החוטא היחידי בעולם, שאין לו תקנה אלא מיתה? האם אין עוד כמוהו בין האנשים רע ומשחת-המדות? הן אפשר… אפשר, שאיננו כל-כך רע? אולי דוקא אותו הנוחם הנורא, האוכל את לבו זה ימים רבים ולא ירפהו אף רגע, – אפשר סימן טוב הוא לו, שלא עופלה עוד נפשו בקרבו? ומה עשה, לכאורה? – הרי יש שהאדם שוכח את עצמו ומניח להחיה שבקרבו להתפרץ ולצאת… ולא זו בלבד… הרי אפשר… הרי עקרה היא… שבע שנים שהתה עם בעלה ולא ילדה…
המעוות אינו נורא כל-כך, כמו שנראה לו מראש… ישכח הכל… הכל ישכח ברבות הימים… גם היא תשכח… כלום הוא צריך אלא להתרחק ממנה, מבעלה, מביתם… לשכוח ולהשכיח!
וכמו אור חדש ירד עליו מלמעלה והגיה את חשכו, וכמו חיים חדשים ועולם חדש, מטוהר ומזוקק שבעתיים, נגלה לעיניו.
הוא נגש אל החלון, פתח אותו, הוציא את ראשו החוצה ושאף מלוא ריאתו את האויר הטחוב, אויר ליל קריר.
ושוב לפתו חייו את ארחות דרכם. אפרת התנפל בכל רוחו הסוער אל שטף החיים הסואנים – אל עסרי הבאנק, עניני הצבור ומשחקי הספורט. עכשיו היו לו החיים האלה גם כוס של שכרון, של שכחה. העסקים הרבים והטרדות המרובות היו לו כאותה הכאת הקורנס להשתיק את יתושו, המנקר במחו.
בימי אבגוסט האחרונים חזרו דורה ובניו ממעון-הקיץ בהרים, ואחרי ימים אחדים הלכה דורה לבקר את בית רפפורט. כשבא אפרת לעת ערב אל ביתו, ספרה לו דורה חדשות: מרת רפפורט הרה זה כשני חדשים.
נדהם ונפעם עמד אפרת. רטט עבר בכל בשרו. הוא הרגיש שעוד מעט יצנח ויפול לארץ. בקושי גדול התאפק, הבליג על סערת נפשו, צנח בכבדות על הכסא וישב דומם, מבלי ענות דבר.
ודורה אינה מרגישה כלום. הולכת היא אל חדר-הבשול, מביאה משם כוס תה, מצגת לפניו, ומתוך טפול זה היא מוסיפה ומספרת:
– ומה שנפלא ביותר, אדולף, הוא זה, שסילביה אינה שמחה כלל… רק הוא… הוא – לשמחתו אין גבול! מרקד הוא, מקפץ מרוב שמחה. לו ראית, אדולף, את תנועותיו המגוחכות של “דבש וחלב” זה! הוי, מה נלעג הוא! מה נלעג הוא!
– היא אינה שמחה? – שאל אפרת בקול נחר. – מדוע?
– מדוע? – שכחן אתה, חביבי! הוי, שכחנים הנכם כולכם, הגברים! האינך זוכר, כי גם אני הייתי עצובה ומלאה חששים בפעם הראשונה? דרכן של כל המבכירות בכך. מאמינות הן, כי נשים מתות בשעת לידתן.
ושוב התחילו לאפרת לילות-נדודים. שבע שנים לא ילדה, שבע שנים רצופות היתה בחזקת עקרה, עד אשר בא המעוות המעוות הנורא…
ובלילה-בלילה היה חושב מחשבות ומתפלל ומקוה, שמא עוד תפיל, שמא תלד ולד מת… ואפשר… מי יודע, אם הוא הגורם בדבר? אפשר מקרה הוא זה? הלא כבר קרה כדבר הזה כמה פעמים, כי תלד אשה לבעלה כעבור שנים רבות אחרי חתונתם?…
ואז עלה התלמוד בזכרונו. נדמה לו, כי בתלמוד יש מקום אחד, המדבר על ענין שכזה. והוא מעביר במחשבתו את כל אשר למד בילדותו בגמרא, והוא מבקש וחוקר ומתאמץ להחיות נשכחות בזכרונו. חפץ הוא לצאת מן המיצר הזה, לו גם דרך פתח צר כחודה של מחט…
כן, ברור לו, כי בתלמוד יש מקום שכזה. אבל מי יגיד לו זאת בפירוש? הלא זה כמה שנים, שלא ראה בעיניו לא רק את התלמוד, אלא גם ספר עברי בכלל!
מה רחוק הוא מכל אלה! מה התרחק מעמו, מתורתו, ממדותיו הטובות… מה טוב היה לו עכשיו בשעת קלקלתו, בשעת צרה כזאת, אילו הושיטו לו יד-עזרה להשען עליה!
ואז נזכר לו אחד הרבנים, אשר ידע אותו, כי איש צדיק הוא, תם וישר, רב, שנשאר “ירוק” כמו ביום שירד מעל מכסה הספינה: אינו נותן הכשרים, אינו קופץ בראש הצבור, אינו “מכה בתוף”, אינו מחמיר או מקיל, – רב כזה, שליצני האורתודוכסים אומרים עליו, כי מוטב היה, אילו נשאר שם, בביתו, מעבר לים…
הרב הזה היה ידוע לו זה כבר. בימי פטירתם של אביו ואמו היה מבקש לו מנין של יהודים כשרים להתפלל עמם בצבור. דעתו לא היתה נוחה מכל אותם “המנינים” שרובם מצטרפים מבני-אדם מן השוק, מבורים ועמי-הארץ, שתפלתם פרנסתם. הראו לו את המנין של הרב הירוק. ומני אז היה בא אל בית הרב הזה פעמיים בשנה, ובכל פעם היה מרבה שיחה עמו ונהנה מתום-לבו ומיושר השקפתו על עניני החיים.
אל בית הרב הזה נכנס למחר.
במשך השנה, אשר לא ראה אפרת את הרב הזקן, הזקין זה עוד יותר. פניו קומטו ונתכמשו, ורק אור עיניו כאילו עוד גדל. אצילות מיוחדה רחפה על פני הזקן העדינים. אפרת הביט על הפנים המאירים והטובים האלה, על השקט והמנוחה הנכונה שבעיניו וחשב: אולי זו היא רוח-הקודש, שהרבה כל-כך לשמוע עליה בימי ילדותו? ובחשבו כך, התגנבה איזו יראה בלבו, מין יראת-הרוממות: אפשר צופה הזקן ורואה צפוני לב אדם?… ורגש של בושה מלא אותו. הרגיש, כי פניו אדמו פתאום, כי בוש הוא להביט בפני האיש, אשר בא להונות אותו, לגנוב את דעתו, להוציא מפיו דרך-אגב את הדבר הנחוץ לו לכסות על חטאתו הנוראה… “מוטב היה לספר לו את הכל, – נצנץ רעיון במחו – להתודות לפניו בגלוי ולבקש ממנו דרך-תשובה”…
אבל הוא לא ספר כלום להרב הזקן ולא התודה לפניו על חטאו. לאט-לאט, כמו מאליה, שטפה השיחה ביניהם, עברה מדבר אל דבר ומענין לענין, – עד כי נסבה לאחרונה על היהדות ומוסרה, ואפרת – כמעט מבלי כונה למפרע, אלא מפני שהשאלה העסיקה אותו בימים האחרונים מאד, – הסב את השיחה אל מנהג הוידוי, שהנוצרים נוהגים להתודות לפני הכהן ורואים בזה אחד מעיקרי דתם. “מדוע אין מנהג או דין כזה אצלנו? – שאל אפרת, מבלי הביט אל פני הרב הזקן. – יש שהלב מלא כל-כך ועון כבד מנשוא מעיק עליו… מה טוב היה להראות לפני הכהן, לפני הרב, את הנגע שבלב… הלא היו מראים לפנים לכהן את הנגע בבית! מה טוב היה לנפש המנוגעת לשמוע מפי הכהן יוצר מפורש: “טהור”, או לו גם “טמא”, – ואז היה הדבר ברור ומחוור לחוטא המתענה… הלא הספק נורא הוא, נורא מאד!”…
רגעים אחדים הביט הרב על המדבר בעיניו הטובות והנוחות – הביט דומם, בלא אומר ודברים, ורק צל קל כאילו חלף על פניו אחרי-כן פתח ואמר, וקולו היה רך, כקול אם רחמניה, המדברת אל ילדה, המוטל חולה על ברכיה: "עם ישראל, ידידי, הוא גוי קדוש, ממלכת כהנים. כל אדם מישראל, המאמין באלהיו, הוא בעצמו כהן לאל עליון, ואין לו צורך בכהן אחר זולתו. האיש הישראלי מתודה לפני אלהיו, כי קרוב לו אלהים בפיו ובלבבו. הלא כך יאמר הפייטן: “יחביאנו בצל ידו, תחת כנפי השכינה”, – ואת זה, החבוי תחת כנפי השכינה, “חון יחון, כי יבחון”, ואפילו את “הלב העקוב להכינה”. כי “אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח?” הם בורחים אל כהניהם, – אבל הכהן אדם ולא אל… אם יכביד דבר על הלב, אם יציק ואם יעיק – לא אל הכהן תלך, אלא לך, בן-אדם, להחבא בצל ידו, תחת כנפי השכינה תמצא את המנוחה הנכונה: היא, השכינה, מקבלת פני כל אדם – כולם אהובים לה, כולם רצויים לה, כולם רחומים, – ואפילו אם “עקוב הלב”…
– אבל, רבי, – אמר מר אפרת וקולו רעד – יש דברים… יש מעוות, שאי-אפשר לתקן… יש מעוות… – וקולו נחבא פתאום בגרונו.
– רגעים אחדים שררה דומיה. הרב הזקן השפיל את עיניו למטה ולא הביט בפני איש-שיחתו. לבו הנדיב והעדין הרגיש, שאין להסתכל עתה בפני האיש, היושב נגדו. אחרי כן פנה אליו ואמר בקול מלא רחמים ורוך:
– ידידי, אי-אפשר לו לאדם לדעת עד כמה גדולה עותתו. יש שהאדם נכשל, – אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – והוא רואה את קלקולו גדול ונורא יותר מדאי; כסבור הוא, שהחריב עולמות ואין לו עוד תקנה, והוא נופל לתוך יאוש – וזוהי מדרגה פחותה מאד… אסור, ידידי, אסור לאדם מישראל להתיאש מן הרחמים… “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו” – כתוב בספרינו…
– אבל, רבי… – פתח שוב אפרת ונשתתק פתאום. לבו דפק בחזקה ופניו האדימו כדם. רגעים אחדים החרישו שניהם. ואולם בפעם הזאת הישיר הרב הזקן את מבטיו לעומת הדובר אליו – מבטים רכים ומעודדים, שטוב-לב וסליחה ומחילה ורחמים רבים נשקפים מהם. המבטים האלה הרגיעו בבת-אחת את רוחו הנסער של אפרת, והוא התחיל לדבר בלחש, אבל בלב נכון ובטוח:
– עצם המעשה הוא כך, רבי… באתי אליך בדבר שאלה… בדבר דין בגמרא… הענין מעסיק את מחי בימים האלה… אפשר לאמר – הענין ענין נחוץ… כלומר: ענין קרוב לי… ענין של ולד המוטל בספק… כלומר: אין לדעת של מי הוא הולד… של הבעל או של… של החוטא? מה כתוב בגמרא בדבר מקרה כזה?
לאחר שגמר אפרת את הדברים האלה, הרגיש, כי זעה כסתה את כל פניו.
רגע היתה דומיה מעיקה בבית. אפרת הביט מול פני הרב הזקן, היושב דומם אל שלחנו, משפיל עיניו אל המטפחת האדומה ואל קופסת-הטאבאק הקטנה, המונחות לפניו על הספר הסגור, וממשמש בהן בידיו. נראה היה הזקן, כאילו קפא במקומו. ואולם כעבור רגע הוציא הרב אנחה קלה מלבו ואמר אף הוא בלחש, כאדם המדבר אל נפשו:
– תורתנו הקדושה אינה מחמירה אפילו בענינים חמורים כאלה… כחה דהתירא עדיף… בגמרא נאמר מפורש, שרוב הולדות הולכים אחרי הבעל.
***
מאותו יום ואילך לא ראה עוד אפרת את פני הרב הזקן עד יום מותו. רק פעמים בשנה, בימי פטירת אביו ואמו, היה שולח לו על-ידי הפוסטה מתן בסתר והיה חוקר ודורש בצנעה למצבו ולחייו. וכשנפטר הרב, השתתף אפרת בהלוית המת והיה בין המנדבים הראשונים להחזקת משפחתו.
ומנוחתו של אפרת שבה אליו. ספקו נפתר לטובה, וחייו לפתו ארחות דרכם. הוא התמכר בכל חום לבו הסוער אל עסקיו ואל תענוגותיו ושתה לכל אות-נפשו מכוס החיים. הכל הלך למישרים, ובשנים האחרונות כמעט שכח את כל המאורע, אשר החריד את נפשו בעת הראשונה. ממשפחת בית רפפורט התרחק בכונה והרחיק מעליה גם את דורה אשתו, במצאו אמתלה, כי געלה נפשו ברפפורט הטפש, כי אין חפצו לטפל בבני-אדם חסרי רגש ונעדרי כשרון כאלה… וכך עברו עליו חייו בנעימים וידע את האהבה לכל תענוגותיה, עד בוא הבוקר הזה, עת אשר ספרה לו דורה אשתו את החדשה המוזרה והמתמיהה הזאת – החדשה הנוראה…
ואולם הלא גם רואה-החשבונות רבינוביץ הרגיע את רוחו, בחזרו על אותו המאמר בתלמוד ככתבו וכלשונו. והלא הוא, אפרת, יהודי הוא ומפי התלמוד הוא חי – חייב הוא לחיות מפי התלמוד… ובכן, הרי הכל כשר וישר…
ואף-על-פי-כן לא ידע לבו מנוחה גם עתה. חרד הלב ומצפה לרעה…
ז.
בביתו מצא מר אפרת את דורה אשתו סוערת וזועפת.
– מה תאמר לגברת רפפורט? – פגשה אותו מיד כשנכנס לבית. – היא אינה מסכמת לשדוך! אולם הדבר הזה לא היה מצערני כלל וכלל. איני רודפת אחרי הכבוד הגדול הזה – להתחתן עם הגברת רפפורט. אבל הוא, לואיס, מה אעשה לו? הנער יצא מדעתו! אינו אוכל, אינו שותה, גם אל בית-המסחר לא הלך היום.
ושוב הודיעה דורה את בעלה, כי בצהרים היתה פה גם פלורנס. היא ספרה, כי כאשר גלתה לאמה את דבר אהבתה ללואיס, וכאשר הודיעה אותה, כי בקרוב הם אומרים לחוג את יום חתנותם, התעלפה מרת רפפורט כל-כך, עד כי מוכרחים היו להבהיל אליה את הרופא להשיב את נפשה. מדוע כל זאת? איזה פגם מצאה זו בלואיס או במשפחת אפרת? על כל השאלות אינה מגדת דבר, אינה עונה כלום. סתם – “איני רוצה!” ובליל אתמול – ספרה פלורנס – בחצי הלילה, נכנסה אמה אל חדרה, כרעה לפני מטתה, חבקה ונשקה אותה, בכתה והתחננה לפניה, כי תשבע לה, שלא תנשא ללואיס לעולם!
“– אין אני מבינה פה כלום – אמרה פלורנס – אבא יושב תמיד בארצות המערב, עסוק תמיד, טרוד בעסקיו, – אפילו כשהוא בא לעתים רחוקות אל ביתו; ואני אין לי עם מי לדבר, לפני מי לשפוך את שיחי. בתחילה חשבתי, שהאם חולה; אולם הרופא אמר, כי שלום לה… איני יודעת, איני מבינה מאומה!”…
– לא יכלתי לראות בצערם של הילדים – ספרה דורה לפני בעלה – פלורנס בכתה כל היום, ולואיס התהלך נבוך ואובד. לפנות ערב נסעו שניהם אל סילביה לדבר על לבה… לואיס ישוב בודאי בעוד שעה – ונשמע, מה ענתה אותה מטורפת.. הלא אין זאת כי דעתה נטרפה עליה!…
אפרת פנה כה וכה בחדר, כאילו לא שם לבו ביותר אל הענין הזה.
– עיף אנכי היום, דורה – אמר בקול נחר – אלכה לי אל חדרי, אנוח מעט ואחר-כך נדבר את דברינו.
וברגלים כושלות יצא אל חדרו, סגר אחריו את הדלת ומלא-קומתו נפל על הספה והסתיר את פניו בשתי ידיו.
נשמט הקש האחד, שאחז בו, נשברה המשענת הרצוצה, שנשען עליה…
כעבור שעה שב לואיס. בכניסתו נגש תיכף והתדפק על דלת חדר אביו. אפרת אסף שארית כחותיו, התאפק, העמיד פניו ופתח לו את הדלת. לואיס נכנס, פניו היו נרגשים מאד.
– אבא – אמר לואיס – מרגיש אנכי פה איזה סוד. אפשר סוד נורא… היא, מרת רפפורט, נתנה לי מכתב למסור לידך. הרי המכתב. קרא-נא אותו ובאר-נא לי, הבינני… אולי תמצא אתה את הפתרון לחידה הסתומה הזאת?
– טוב, בני – ענה אפרת רכות – הרגע-נא, ואני אקרא את המכתב… מחר יחוור לך ויבואר הכל. מחר – אך לא כעת. הנני מרגיש את עצמי שלא בטוב… עיף אני ביותר. המכתב בודאי רציני וצריך עיון. הלא חכית עד כה, חביבי, – חכה עוד לילה אחד…
לואיס יצא. מר אפרת נשאר יושב על הספה קופא, מסומר. על השלחן מונח המכתב, מכתבה, והוא ירא לפתוח אותו, לקרוא בו. “לא מכתב הוא זה, – אמר לנפשו, – גזר-דין הוא”.
פעמים אחדות נגשה דורה אל הדלת, התדפקה, חפצה להכנס. אפרת פתח קצת את הדלת, הוציא את ראשו ובקול רך ומתחנן בקש מאתה, שלא תמתין לו ותאכל בעצמה את ארוחת-הערב.
– מרגיש אני את עצמי שלא בטוב – אמר לה – ואת הלא ידעת, שהמנוחה היא הרופא האחד שלי. לכי, יקירה, אכלי וישני… מחר נתראה. מחר אהיה פה כל היום כולו, כל היום… לא אסע אנה ואנה.
עברה שעה ושניה… בבית קמה דממה. הנרות כבו. הכל ישנים. אפרת קם מעל הספה, נגש בלאט אל הדלת וסגר אותה במפתח. אחרי-כן העלה את מנורת-האלקטרון ונגש מתוך החלטה אל השלחן. לקח את המכתב, קרע את המעטפה, גלל אותה וקרא לעצמו בקול חשאי: “האיש, אשר עכר את כל ימי חיי, כבה את שמשי בהתחלת יומי, – היעכור גם את שארית חיי? היכבה גם את הערב-שמשי? לואיס ופלורנס אח ואחות הם. אם אתה לא תתקן את המעוות, אתקן אני – ודמי יחול על ראשך!”
ונפלא הדבר – אפרת קרא את המכתב ברוח קרה. סערת-לבבו, אשר לא הרפתה ממנו כל היום הזה, קמה לדממה. הוא הצית גפרור, שרף את המכתב באש, ואת עפרו אסף בזהירות וזרקו החוצה בעד החלון הפתוח. אחר-כך עשן סיגריה וישב במנוחה אל השלחן. ישב רגעים אחדים ועשן והביט על העשן העולה, מתמר, מתבדר מתחת לתקרה ומתעלם. בלבו לא היתה כל מחשבה, במחו חדל כל רעיון… פתאום קם במהירות לקח גליון של נייר, פרש אותו לפניו, טבל במתינות את העט בדיו וישב שוב והתחיל לכתוב. מכתבים רבים כתב, מכתב אחר מכתב, וכל מכתב כתוב שם במעטפה ורשם את הכתובת עליה. כשגמר לכתוב את כל המכתבים, העתיקם מלפניו ולקח גליון חדש. “זה – אליו.. אל הקטן”… – לחשו שפתיו הצרובות.
כשגמר את המכתב האחרון, קרא אותו לעצמו, תקן בו איזו מלים, הוסיף ומחק. אחרי-כן שם אותו במעטפה ובאותיות גדולות וברורות כתב על המעטפה: “ללואיס אפרת אחרי מותי”.
התרנגול כבר קרא בפעם השלישית, כשגמר לכתוב את כל מכתביו. מבעד הוילון המורד נצנצו קרני השמש הראשונות.
“עם דמדומי חמה הראשונים”… – נזכרו לו דברי השחרחורת. הוא הוציא את מטפחתו הלבנה, מחה את עיניו, שדמעות עלו בהן, נגש אל השלחן, מלא כוס מים מן הבקבוק ושתה אותה בבת-אחת עד תומה.
לבש בגדי הרחצה שלו, התעטף באדרת קיץ קלה וחרש יצא מן הבית, כשהוא פוסע בראשי אצבעותיו פסיעות קטנות ורכות. בחוץ שררה אפלולית הבוקר. פאתי מזרח הזהיבו. מבעד לערפלי-ארגמן עלה שמש בהיר. נשמע קול צפור מעל אחד העצים. בכל הבתים עוד ישנו הכל. הוילאות המורדים שעל החלונות הפתוחים נפנפו מרוח הבוקר הצח. יפה הוא הבוקר… דממה בחוץ… אין עובר ואין שב… רק הוא האחד, הנפש האחת החיה… החיה?… – ורטט עבר בכל גופו. מלא חיים, מלא רגשות, בריא ושלם בכל גופו – והוא הולך למות!
ונזכרים לו כל ימי חייו, נזכרים קטעים-קטעים… במהירות יתירה עוברים הם; חולפים לפניו מעשיו הגדולים עם הקטנים. הכל עולה ונזכר, הכל נראה בבהירות יתירה, בבהירות מפליאה, מדהימה…
הנה הוא הים הגדול, היפה… הים בשעת עליתו בבוקר. כולו ארגמן. מה נעים משק הגלים האדירים, ההולכים ורודפים איש אחרי אחיו, מכים והומים, מכים ומתנפלים זה על זה ושבים לאחור.
הוא השליך מעליו את אדרתו על החול שעל שפת הים. אצל החבל, המתוח ונמשך מן החוף עד הגדר, העשוי לרוחצים בים, עמד שן סלע גדול. על הסלע הזה עלה, התיצב והביט למרחוק, אל המרחב.
“פה היא התחנה האחרונה… עוד מעט ואינני! – המה בקרבו הלב. – עוד מעט ואינני… הנה הנם מאחורי – המן, השליו, המשכן, השלחן הטהור… והנה גם המואביות… אחת מהן מחכה לי עם דמדומי החמה שם, בין השדרות… ופה, לפני, הים הגדול הזה – קברות התאוה שלי!”
אפרת קפץ פתאום מעל הסלע והתנפל הימה.
והים – הים הגדול פתח את לועו הרחב, אחז רגע את טרפו בין שניו – ויבלעהו. וגלים רצים בזה אחר זה, מכים הומים, מתנפלים איש על אחיו, מתפוצצים ומבהירים בבוקר הבהיר והיפה.
בֵּעוּר חָמֵץ
מאתאברהם שוער
(רשימה)
א.
ר' זיסל’ה ברייניס היה עשיר גדול, למדן ומופלג בתורה, אוהב ומוקיר רבנן, ירא שמיים וירא חטא. החסידים כשהיו מדברים על־אודותיו היו מניעים בראשיהם ושורקים בשפתותיהם ואומרים: מלתא זוטרתא, ר' זיסלה? חשוב הוא “אצלו” שיחיה…
עסקיו היו רבים וגדולים: יערות, בתי־טחנה, תבואות פשתן, חוץ לזה היה גם חוכר שדות ואחוזות. הוא היה מן העשירים הראשונים במיקיטיבקה – ומיקיטיבקה בימים ההם היתה מרובה בעשירים מפורסמים, כי עמדה על פרשת דרכים שבין פטרבורג לוַרשה, וסביבה שטף נהר גדול – ומסלות הברזל טרם היו אז בארץ.
דַיקן במעשיו ובעל־חשבון היה ר' זיסל’ה. “הדין והחשבון” – היה אומר – “הם היסוד לכל דבר, בין בגשמיות בין ברוחניות. הרוצה להצליח בעסקיו יעשה הכל על־פי הדין ועל־פי החשבון המדויק”.
וחשבון במסחר היה בימים ההם חזיון יקר מאד. גם הסוחרים הגדולים, הקבלנים המפורסמים, היו מנהלים את עסקיהם על־פי אומדנה, – ואצל ר' זיסל’ה היה הכל מנוי ושקול וכתוב בפנקס. אמרו עליו: אם היו מעוררים תא ר' זיסל’ה משנתו והיו שואלים אותו: כמה קורות הוצאו מיערותיו, כמה פּודים קמח נטחנו בטחנותיו וכמה כורים חטים ושעורים, כמה עגלות פשתן נקנו ונמכרו על־ידו, היה קם ממטתו, נוטל ידיו, נגש אל הארון, פותח פנקסו ומיד היה נותן על הכל חשבון ברור ומדויק.
וכך היתה הנהגתו גם במלי דשמיא: הכל בדין ובחשבון. הוא אהב את הדין והיה מונע את עצמו מ“לפנים משורת הדין”. “לפנים משורת הדין זוהי מדת הצדיקים” – היה אומר – “הנקל הוא לאדם מישראל, לפעמים, לעשות לפנים משורת הדין מלעשות על־פי הדין, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה”. אבל העיקר היה אצלו “חשבון הנפש”. אם חייב אדם לנהל את עסקיו החמריים, את עניני ה“פרוזדור”, בחשבון, קל־וחומר שחייב הוא בחשבון מדויק בעסקיו הרוחניים, בעניני ה“טרקלין”…
ולעתים קרובות מאד היה עושה את ה“חשבון הנפש” שלו בחדרו המיוחד לו להתבודדות. אולם חשבונות נפשו לא היו משביעים אותו רצון. החשבונות לא היו לו ברורים כל כך, לא היו מחוורים ביותר. הוא הרגיש שאינם עולים יפה, שיש בהם איזו טעות – אבל כיצד נפלה הטעות לא ידע, ועל זה היה מצטער מאד.
פעמַים בשנה היה עושה “חשבון הנפש”: בערבי יום־הכפורים ובערבי פסחים.
פשוטים וקלים היו חשבונותיו בערב יום־הכפורים. בעיניו לא היו אלה חשבונות כלל, אלא רשימות, קטעים של חשבונות לא־חשובים, מספרים של עסקים ארעיים, בודדים, שאינם נוגעים לגופם של העסקים העיקריים. מחילה על חטאים, סליחה על עוונות ופשעים – זהו חשבון פשוט מאד, מובן לכל אדם מן השוק. לתקן את ה“חשבונות”, לבררם – בזה אין שום קושי: עבר אדם עברה – הרי תשובה בצדה; חטא בדברים שבין אדם לחברו – הולך הוא ומפייסו. אינו רוצה להתפייס – יפייסנו בפני שלשה, בפני עשרה. הרבה דרכים לפייס את הבריות. ואחרי כל אלה עוד יש דין, יש שעור עד היכן להתרפס ולפייס… חטאת לפני המקום – הרי תפלה, הרי צדקה… ושערי דמעות…
בערב פסח – החשבון לגמרי אחר! ערב פסח, לדעתו, יום־דין גדול, אפשר גדול מערב יום־הכפורים… אלא שבני אדם אינם מרגישים בו, טרודים הם יותר מדאי בצרכי החג, בבעורו של החמץ הנגלה, ואינם שמים לב אל החמץ הפנימי… אל השאור שבעיסה…
ערב פסח לאחר חצות.
ר' זיסל’ה כבר בער את החמץ וכבר שב מבית־המרחץ. בבית רעש ושאון, כל הידים מלאות עבודה, אשתו בעצמה עסוקה במטבח, אינה מאמינה גם להמבשלת היהודית, באויר ריח של דגים מבושלים ולפת מצומקת, ור' זיסל’ה נפנה לחדרו המיוחד, לעשות חשבון־נפשו…
והוא מתעמק בחשבונו, מעיין היטב בבדיקת החמץ הפנימי, וכל הענין כלו קשה לו ובלתי מחוור…
בדיקת חמץ… בעור חמץ… בטול בלב… “בל יראה ובל ימצא”… – הכל כל כך עמוק וקשה…
כל זה הוא רק “לבוש”. העיקר הוא התוך, החמץ שבלב… החמירא והחמיעא דאיכא ברשות הפנימית… וכאן הבדיקה היא בלב, הבעור – בלב, וגם הבטול – בלב… וכלום אפשר לבטל מה שבלב?
בודקין עד מקום שהיד מגעת… ואם היד כהה?… ומה אם האדם הוא גדם רוחני?…
והוא מפשפש במעשיו ומוצא כי, לכאורה, הוא עושה הכל בדין, נושא ונותן באמונה, קובע עיתים לתורה, נותן לכל דבר שבצדקה ביד רחבה, אבל אין הוא מרגיש בזה אותו הכשרון, אותה החריצות שהוא משתמש בהם בעסקיו הגשמיים, אינו מרגיש אותה החדוה, אותה התרוממות הרוח שיש לו כשמסחרו עולה יפה… שם בעסקיו הגשמיים יש חיים שצער ושל נחת, של תקוה ושל יאוש… ובעסקיו הרוחניים אין כל. הוא מתפלל, הוא לומד, הוא נותן צדקה כמו שהוא אוכל, שותה, ישן…
וכלום אפשר לכנות בשם “טוב” לזה שאינו יכול לעשות רע? צדיק – לזה שירא את החטא כמו שהוא מתירא את האש, או המים העמוקים וכל דבר שיש בו משום סכנה?…
“כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'”… – עולה הפסוק ברעיונו. השאור – זהו יצר הרע, והדבש – יצר הטוב, וכשם שהשאור שבנפש אינו ראוי ל“אשה לה'”, כך גם הדבש שבה אינו עולה לרצון לפני המקום… וכיצד יפסח את פסחו? אפשר שאין בלבו אף משהו חמץ, אבל גם מצה כשרה, מצה שיוצאין בה בפסח, אינה שם, לכל היותר יש שם מצה הנלושה במי פירות, דבש וכל מיני מתיקה, רק מצה עשירה שאין יוצאין בה!
וכך ישב לו ר' זיסל’ה שקוע בהרהוריו עד שעת בין־השמשות.
נפתחה הדלת ונכנס אליו יואל’קה בן־זקוניו, כשהוא לבוש בגדי החג. בכיסיו מקשקשים אגוזים וכולו חגיגי ושמח.
– אבא, מתי נלך להתפלל?
ר זיסל’ה מביט על בן־זקוניו וחושב: ואפשר נוח לו לאדם שלא לבקש חשבונות רבים… להיות תמים עם ה' כילד זה שאינו מחטט ומנקר הרבה ושמח בעולמו של הקב"ה…
“יואל’קה!” – פונה הוא אליו פתאום ב“פסוק לי פסוקך” כדרכו – “מפני מה אנו בודקין את החמץ ומבערים אותו?”
הילד מביט עליו בתמהון, ועונה בטון של גאוה ועלבון כאחד:
– איזו שאלה? חמץ בפסח הוא בבל יראה ובבל ימצא!
ואמנם יש לו על מה להעלב. כבן עשר שנים הוא כבר; כן, אחרי השבועות הוא יהיה “בחור גדול” בן עשר שנים תמימות, הוא לומד כבר “כיצד הרגל”, ואבא בא אליו בשאלות כאלה!
פתאום פונה אליו הילד ושואל:
– אבא, האפשר כי איש גדול ישקר?
– אפשר, בני, – עונה ר' זיסל’ה, – אבל האנשים הישרים אינם משקרים.
– ואתה, אבא, משקר?
נתכרכמו פניו של ר' זיסל’ה ולא ידע מה להשיב. הוא חשש שמא הוציא דבר שקר מפיו והילד מצא אותו בדאי.
– כלפי מאי אתה שואל זאת, בני?
– ברוך’קה בן מיכל מאנטונובקה אמר שאתה אדם רע וקשה מאד, ושבגללך יחזור אביו במהרה על הפתחים… אני אמרתי לו שהוא שקרן, כי אבא הוא איש טוב ועושה צדקות וכי היום אל ה“סדר” יהיו מסובים אתנו עשרה בחורי ישיבה, מלבד האורחים שאבא יביא מבית־הכנסת. והוא אמר… הוא אמר, שבאזניו שמע מפי אביו, כי אתה אדם קשה ואכזר… מעכשיו אני יודע שאביו של ברוך אינו איש ישר, משום שהאנשים הישרים אינם משקרים אינם משקרים! – קרא הנער בשמחה, קפץ על ברכיו של זיסל’ה והחל להתחטא לפניו.
ר' זיסל’ה לטף את הילד, סלסל בשערו, אבל עיניו תעו בחדר וכולו היה שקוע במחשבותיו. הילד הרגיש כי דעתו של אבא אינה פנויה עתה אליו, נשמט מעל ברכיו ויצא מן החדר. ר' זיסל’ה נשאר שוב לבדו. הדומיה שבחדר נעשתה קשה ומעיקה. מכל הזויות הציצו צללי בין־השמשות וכל היה עטוף אפלולית, הרהיטים הרכים, הספרים בארונות הגדולים וארון־הקודש הקטן העומד צנוע בכותל המזרח.
רגע עמדו מחשבותיו של ר' זיסל’ה, פסקו… ופתאום החלה מחשבה חדשה לבצבץ ולנצנץ במוחו, אבל ר' זיסל’ה התגבר על עצמו ולא נתן למחשבה החדשה להתרקם ולהגיע לסופה…
הוא הרגיש שאותה השאלה שעמדה תמיד לפניו בלתי־נפתרת ובלתי־ברורה, עומדת עתה להפתר, אבל הוא אינו חפץ בפתרונה, מִתְירא הוא מפני החשבון הברור…
ב.
כל שעת התפלה עמד ר' זיסלה על מקומו, השתדל לרכז את כל רעיונותיו, את כל מחשבותיו בתפלה ולא יכול. הוא נסה להתפלל בקול רם, מה שלא היה רגיל, הטעים כל מלה ומלה, וכל זאת יצאה תפלתו טרופה ומחשבות זרות בלבלו אותו. הוא חשב על מיכל מאנטונובקה, זה שהיה בימו הראשונים סנדלר פשוט, ופתאום נתעשר והתחיל גם הוא לסחור ביערות. מיכל זה עומד לא רחוק ממנו, על מקומו אצל הבימה, עומד ומתפלל…
ושומע הוא את קולו בתפלה. מיכל הוא עם־הארץ ואינו יודע פירוש המלות, אבל מכיון שנעשה עשיר אוהב הוא להתפלל בקול רק וב“דבקות”. על מילים רבות הוא חוזר פעמים ושלש, מחבר במקום שצריך להפסיק, ומפריד בין הדבקים… הכל מלגלגים עליו שלא בפניו ומכבדים אותו בפניו, מפני שההוא נדבן גדול ובעל “מתן בסתר”. ור' זיסל’ה שומע עתה כשהלה עומד ומתפלל בקול: “עלי רעה מהרה, רבונו של עולם! עלי רעה… עלי רעה… מהרה! מהרה!…” אבל הפעם, שגיאותיו של מיכל אינן מעוררות בו שחוק. להפך, הוא מתמלא רחמים עליו, הוא שומע בדברים אלו קול נואָש, קולו של איש הטובע במים שאין להם סוף, ומבקש וקורא לעזרה ואין מי שיבא להצילו.
ונזכר הוא בדבריו של ברוך’קה, בנו של מיכל: “אביך הוא אדם קשה ואכזר… בגללו יחזור אבי במהרה על הפתחים…”
ועומד ר' זיסל’ה ופניו מפנים אל הכותל, הסידור פתוח לפניו והאותיות מפזזות ופורחות באויר… ואינו יכול להתרכז ול“התעמק” בהן. הנה הוא רואה אותיות גדולות, ברורות: “זמן חרותנו”, ומרצדות לפניו שתי המלות הפשוטות והברורות תמיד והוא אינו יכול להתעכב עליהן. חרותנו… חרות ממה? חרות מגלות? והרי אנו בגולה. וכלום הגאולה היא חרות גופנית? והלא כל עיקרה של יציאת מצרים לא היה אלא לצאת ממ"ט שערי טומאה… וכלום בן־חורין הוא מטומאה?…
ונזכר הוא בכל הענין: זה יותר משתי שנים שהלוה עשרת אלפים רובל למיכל כשזה קנה את היער בפֶּטרוֹבקה, ולערבון על הכסף קנה מיכל את היער על שמו, ומאז לא עלה הדבר אף פעם על זכרונו. וכי אפשר היה לו לעשות אחרת? עשרת אלפים רובל־כסף לאו מלתא זוטרתא היא. ואם מיכל זה, סנדלר פשוט ועם־הארץ מנעוריו, שאינו יודע גם לחתום את שמו, נסתבך בעסקיו והולך יורד, הולך ונופל – מי אשם בדבר הזה? “כלך לך אל המרצע ואל יהי לך עסק במסחרים גדולים ומסובכים”. והוא, ר' זיסל’ה, מה אשם בדבר הזה? כשקנה את היער על שמו נדברו וחתמו וכתבו הכל שריר וקים בבית דין ובעדים, שמיכל מתחיב במשך שנה אחת לסלק את כל הכסף, עשרת אלפים רובל, לר' זיסל’ה, בכסף או בסחורה. ומיכל זה תחת למכור את הסחורה לו, לר' זיסל’ה, מכרה לסוחרים אחרים, ואת הכסף לא סלק לו עדיין. עכשיו, כשירד השער של קורות, הוא בא אליו ורוצה שיקח ממנו סחורה בחובו, ועל־פי השער של אשתקד. כלום שוטה הוא שיעשה דבר כזה? או תן לי קורות בחובי בשער של עכשיו, או החזר לי מעותי שנתתי לך בכסף ממש; ואם לא – הרי היער הוא על שמי ואין לך בו אף דריסת הרגל!…
ושוב מצלצל באזניו: “עצתם וקלקל, עצתם וקלקל”… לפנים משורת הדין… אבל לפנים משורת הדין היא מדה ואינה מדה, התורה לא נתנה למלאכי השרת.
ושוב מצלצל באזניו: “עצתם וקלקל, עצתם וקלקל”… כמה בכי, כמה תחנונים הוא שומע במלים האלה! טובע הוא, האומלל.. טובע… ומתמלא לבו של ר' זיסל’ה רחמים עליו – אבל כמה יורדים איכא בשוקא? –
ג.
מסביב לשלחן הגדול והעגול יושבים בני ביתו של ואורחיו של ר' זיסל’ה. הוא מסב בראש על כסא רחב וגדול מוצע כרים רכים, שסדין לבן מכסה אותם. הוא לבוש “קיטל” לבן כשלג ועל ראשו כפה של משי לבנה וזר של כסף מסביב לה. זקנו השחור עם שערות הכסף השזורים בתוכו יורד על מדותיו, פניו מאירים ודעתו מיושבת. אשתו אסתר לובשה שמלת משי לבנה, המרשרשת על כל תנועה ותנועה ועל צוארה הלבן והיפה מחרוזת של מרגליות גדולות, בניו ובנותיו כולם לבושים בגדי יום־טוב ויושבים עליזים וחגיגים, איש איש על מקומו. בקבוקי יין עומדים על טס של כסף, וכוסות של כסף ושל בדולח מלאות יין עומדות לפני כל אחד ואחד…
ויואל’קה יושב על ימינו ופניו קורנים משמחה. עיניו השחורות מתנוצצות, ולחייו המסמיקות פורחות כתפוחי־קיץ.
בקול רם ובנגון עליז קדשו על הכוס. אמרו “כהא לחמא”… ויואל’קה שאל את הקושיות בקולו המצלצל… הביט עליו האב בשמחה ואמו לא התאפקה, קמה מעל כסאה, נגשה אל הילד ונשקה אותו, ואחר כך פנתה אל הצד ובמטפחתה הלבנה נגבה דמעה מעיניה…
– אמא! – קרא פתאום הילד – ברוך’קה בכה היום…
– איזה ברוך’קה? על מי אתה מדבר?
– ברוך’קה בן מיכל מאנטונובקה… האינך יודעת את ברוך’קה?… הוא בכה היום הרבה מאד…
דממה חרישית קמה בבית. כולם השתתקו והטו אזנם לשמוע את דברי הילד. בפנים מועבים ומצח קמוט הביט ר' זיסל’ה על הילד והקשיב לכל הגה שיצא מפיו. והילד מספר:
– בבית־הכנסת לאחר התפילה שבלחש נגשתי אל ברוך’קה,– הלא חברי הוא, ושאלתיו מדוע לא לבש הוא את החליפה החדשה לכבוד יום־טוב. אז התחיל לבכות. הוא אמר לי שאין לאביו כסף לקנות בגדים חדשים… אביו הוא עני. אנכי שחקתי עליו ואמרתי לו שהוא שוטה, הכל יודעים שמיכל מאנטונובקה הוא עשיר. אך הוא אמר לי בחשאי שהיום בבוקר שמע את אביו מדבר לאמו: בשנה זו עוד לא הוזקקנו למעות חטים, מה שיהיה בשנה הבאה – ה' ידע! ואמו בכתה…
דברי הילד, שנאמרו לתומם, הטילו עצב על כל המסובים. באויר נתלה איזה דבר מדכא ומעיק שלא התאים לחדר המרווח והמואר.
רגעים אחדים ישב ר' זיסל’ה במקומו שקוע במחשבותיו – ופתאום רעד כולו. הנה היא המלחמה וההתעמקות שבקש כל כך בחשבונות הנפש שלו.
הוא קם מעל כסאו, יצא לאט, מבלי הבט על איש, לחדר המשרד שלו, שהה שם מעט ויצא ומעטפה גדולה בידו.
בקול רך ועדין מאד פנה אל בתו הבכירה ואמר לה:
– לכי, בתי, אל מיכל – אם רצונך, קחי גם את יואל’קה אתך – מסרי את המעטפה הזאת למיכל ואמרי לו שמחר בבוקר, בבית־הכנסת, אתראה עמו ואדבר אתו. אך אל תתמהמהו שם, כי אנחנו נחכה לכם עד שובכם.
אותו ה“סדר” היה השמח והטוב מכל ה“סדרים” שסדר ר' זיסל’ה בחייו. הוא הרגיש שבפעם הראשונה קים את המצוה של בעור חמץ כראוי…
בַּעֲלֵי פַרְנָסוֹת
מאתאברהם שוער
(ספור מחיי העיירה)
א.
אורי־משה “ארוך־היד” וישראל־חיים “קצר־היד” גרו זה אצל זה ברחוב אחד אשר בשפלת העיר, מקום שבני דלת העם גרים בו. “בתיהם” עמדו זה מול זה ורק הסמטה הצרה והמזוהמה מפסקת בינותם. קטנים, שפלים ושחוחים היו הבתים, בנויים מקורות שרופות למחצה, מוצלות מן הדליקה ורקובות. הגגות גם הם נעשו מתבן ישן־נושן, שאבד לו צבעו וגונו. מנוקבים הם במקומות רבים והגשם כי ירד, יעבור דרך שם אל הבתים פנימה. עצובים ועגומים עומדים להם שני “הבתים” האלה, הדלים מכל הבתים השפלים שבסמטה העניה והעזובה הזאת, ודומים הם לשני זקנים עתיקי־ימים, העומדים ומחכים למות – ואיננו.
וכבתיהם גם בעליהם: קטנים צנומים ודקים. שפלי קומה, דלי בשר, זלדקנים ודומים זה לזה כל־כך, כאילו היו אחים מלידה ומבטן.
עניים עלובים היו שפלים ונבזים בעיני כל; קרועים ובלויים, ונשותיהם ובניהם כמוהם דלים רעבים ולבושי־קרעים
והם לא נחשבו על עניי העיר ובין הקבצנים המחזרים על הפתחים לא נמנו. בעלי־בתים הם. אנשים המתפרנסים משלהם, – והזן ומפרנס את כל העולם כלו, זן ומפרנס גם אותם.
רוב ימי השבוע לא עשו כל מאומה, לא מפני שהם עצלים או נרפים, – אלא מפני שהם בעלי־בטחון גדולים. וכל־זמן שהיה עוד כל־שהוא בביתם, לא היו זזים ממקומם והיו יושבים בימות החמה איש איש על המעזיבה שלו, על־יד ביתו, כשהם מציצים בעינים טרוטות ומתמצמצות מקרני השמש אל הרחוב והוזים, ובימות הגשמים והשלג היו יושבים מכווצים על־יד התנור, שלא הוסק זה יומים, – מתכוצים במקום שהיה עוד חם מעט לפני יום, כשידיהם נתונות זו בשרוולה של זו ומהרהרים, ומהרהרים..
ובדמיונותיהם – והם עשירים; יש להם תמיד לחם די שובע, להם ולבני ביתם לא רק פעם אחת ביום, אלא כל פעם ופעם, כשיעלה על דעת מי לאכול. וליום השבת יש להם חלות, אמנם לא גדולות, אבל חלות של קמח סלת. יש להם גם דגים מעט וראש של עגל או סנטר של פרה… והדמיון הולך ומתלקח ומגיע ועולה עד – לכף־רגל עגל ולבקבוק קטן של יי"ש לברכה.
וכשמגיעים הם בדמיונם עד המקום הזה, – רואה אורי־משה “ארוך־היד” בדמיונו את שכנו ישראל־חיים “קצר־היד” יושב אתו בביתו אחר התפלה, “אורח לברכה”; בקבוק קטן של יי“ש בן חמשים ושש, – יי”ש יהודי – שתי כוסות קטנות, קערה מלאה גלידה עבה וצהבהבה של כף־רגל עגל ורקיקים אחדים משוחים בחלמון…. מברכים הם ואומרים לחיים זה לזה משיחים… משיחים “ככל בני־אדם”…
ככה הם יושבים והוזים שניהם בדבר אחד, – ההבדל הוא רק בזאת, שכשמגיעים ל“הזמנה בברכה,´– “קצר־היד” מזמין את שכנו “ארוך־היד”, ו”ארוך־היד" מזמין את שכנו “קצר־היד”.
בדמיונות והזיות כאלה עוברים עליהם יום ראשון, יום שני וגם רוב היום השלישי – ומכיון שיום שלישי נוטה לערוב – קמות הנשים עליהם, קוראות ומכריזות, שעוד רק שני ימים – וערב־שבת ממשמש ובא!
וכששומעים הם את השם הנכבד והנורא “ערב־שבת” יוצא מפורש מפיותיהן של הנשים, מיד הם קמים, מקיצים מהזיותיהם כמתוך שינה עמוקה, מזדרזים ולובשים את “בגדי הדרך” והולכים אל “בהמתם”. והבהמה של אורי־משה “ארוך־היד” היא סוסה זקנה, המדלגת רק על רגליה הקדומות, שאינן נכפפות בפרקי הברכים, וכשהיא הולכת היא מקפצת בשתי רגליה, כאילו הן שני גזרי עץ ישרים. ה“צולעה” שלו, – קורא אותה “ארוך־היד” בחבה, כשהוא מלטף אותה ומבטיח לה אכילה בכבוד גדול, כשימציא לו ה' פרנסה. והבהמה של ישראל־חיים “קצר־היד”, הוא סוס עור עינים, שיודע את כל הדרכים “על פה”; “הסומא” שלי, – כך הוא קורא אותו, בהמה שמסתפקת ב“שתי חפנים” חציר מערב־שבת לערב־שבת ומשיורי “שולחנו”… כשהבהמות עומדות כבר רתומות בעגלותיהן, חוגרים הם את מתניהם בחבל, נושקים את המזוזות, תולים עיניהם אל השמים – ויוצאים לפרנסתם.
ב.
פרנסתו של אורי־משה “ארוך־היד” – “לקחת”, ושל ישראל חיים “קצר־היד” – “ללוות”.
וכשאורי־משה לוקח – לוקח הוא בתנאי קודם למעשה להשיב. לוקח הוא רק לעת־עתה, מפני שהשעה דחוקה לו מאד ואין ברירה; – וכשישראל־חיים לווה – הוא לווה על מנת לשלם… לא עכשיו, כמובן, אבל ישלם… בודאי ובודאי ישלם, – ולוא היתה לו ברירה אחרת, לא היה לווה כלל; לא רב העונג ללוות…
כשאורי־משה “ארוך־היד” לוקח – לוקח הוא את הכל, כמו שאומרים כל אשר יעלה המזלג" – אין הוא בורר ואין הוא מבכר, אלא כל מה שבא לידו ראשון ראשון הוא לוקח. מתפרנס הוא בכפרים אשר בסביבה, ולכן אי־אפשר לו להיות מפונק ביותר. אסור לו להיות בררן. האכרים אינם עשירים, אינם “פריצים”, אפילו “עירונים” פשוטים אינם, כלי תשמישם פשוטים ביותר, בגדיהם, מאכליהם וכל צרכיהם פשוטים מאד וערך המטלטלים שלהם מצער. על כן עליו לקחת הרבה… על כן עליו לעבוד הרבה… בודאי גורלו הוא כך, פרנסתו הקצובה לו עוד מראש־שנה דאשתקד. ומה אפשר לו לעשות? ועל כן, כל מה שהוא רואה – הוא לוקח. הנה לפניו קרדום –לוקח הוא את הקרדום. יראה תרנגול – יקח גם אותו. כי יפגש בדרך בתרנגולת נדחת – היעלים עיניו ממנה? יקח… יקח גם אותה, – אי־אפשר לו לקפח את פרנסתו!
עובר הוא בכפר… הימים ימות החמה. הגדולים עובדים בשדה, הקטנים מתגוללים באשפה מאחורי הבתים בצל, והזקנים יושבים על המעזיבות ומתחממים לנגד השמש, כשפיותיהם פתוחים ועינים עצומות… ישנים להם. ובתוך הבית על השולחן רואה הוא ככר לחם, – איך לא יקח? והלא זאת היא פרנסתו הזעומה! רואה הוא שכין שבורה, כף אחת, בין שהיא של מתכת ובין, אפילו, של עץ – מוכרח הוא לקחת, אי־אפשר לו להקפיד, מפני שזאת היא מחיתו. מה לעשות?
והתרגל כל־כך אל הפרנסה הזאת, ונעשה בקי ומומחה בדבר. כל מה שהוא עושה – עושה הוא בזריזות מיוחדה ואמנות יתירה. כמעט שאיננו לוקח. החפצים הלקוחים כאילו מתדבקים אליו מאליהם, הולכים ונמשכים אחריו ברצונם הטוב, נבלעים ונכנסים אל תוך תרמיליו, אל תוך כיסיו ונעלמים בין סמרטוטיו–נכנסים ונבלעים ונעלמים ואינם!
ויודעים הכל את זאת, גם בעיר וגם בכפר. הכל שונאים אותו, הכל מבזים אותו… פרנסה מרה וזעומה, – כמה מסתכן הוא! פעמים אין מספר הוכה, פעמים אין מספר “ישב”… עכשיו כבר הורגלו אליו, אין מכים, אין “מושיבים”, אין מוסרים עוד אותו אל השופטים ואל השוטרים, שרי העיר ושרי הכפר, הונח לו מעט!
אבל מדי עברו ברחוב, אם בעיר או בכפר, כולם קוראים זה לזה בפניו… כן, בפניו. מזהירים ומכריזים עליו: “ארוך־היד” הולך… “ארוך־היד” נוסע… וכל אחד מסתיר את חפציו שהיו מונחים בפתח העינים, ממשמשים בכיסיהם, סוקרים ומביטים אחריו…
ולאו דוקא בני האדם – הכלבים גם הם מכירים בו, ולא רק למראה עיניהם, מכירם הם אותו על־פי חוש הריח שלהם… עובר הוא על הכפר, מביט הנה והנה ואין גם כלב אחד בחוץ… והוא עובר לו חשאי… חשאי… צל ולא אדם! והנה… קולות.. יללות… מכל חצר כלב נובח… מתמרמר… והאכרים מצוים לבני־ביתם: השמרו… הזהרו… “ארוך־היד” עובר…
ואז יוצאים ילדי הכפר וזורקים אבנים, מעפרים בעפר וקוראים: גנב! גנב! ארוך־היד! והכלבים מתנפלים עליו, נובחים, מיללים…
“היהודי הוא בגלות”, – חושב אורי־משה “ארוך־היד”. גנב? האם הוא בא בכונה לגנוב? הוא לוקח על־מנת להחזיר. בודאי יחזיר… וכי אפשר שלא יחזיר? הן לא יקפח בעצמו, בידיו, את פרנסתו? אלא שעכשיו אין לו… אין לו עצה אחרת… פשוט, באין ברירה… כסף אין בידו אפילו פרוטה לפורטה והאשה והבנים רעבים, ולמלמד צריך ליתן שכר־למוד… ערב־שבת הנה בא ובביתו אין כל… לא נרות לברך ולא חלות לקדש…
– ה' לא יעזבהו… לא עלתה לו בכפר הזה, יעבור אל השני; לא הצליח פה, אולי יצליח במקום פלוני!
ובטחונו מתגבר בו: ה' לא יעזבנו…
ועובר הוא לפני המלון בדרך…. ועומד סוס אצל הגזוזטרה הגבוהה ואל סנטרו קשור תרמיל – בודאי שעורים… מה לעשות? כל מה ששולח הקדוש־ברוך־הוא טוב הוא. מתיר הוא את התרמיל מעל סנטרו של הסוס, שופך את מעט הגרעינים לתוך כיסיו… יתן להצולעה שלו, כל היום לא טעמה אפילו טעם של חציר… ועיניו סוקרות… בוחנות את העגלה – שק קטן עם תפוחי־אדמה, צריך לקחת לעת־עתה… מעט עדשים… גם זה לא רע… צריך רק לדעת של מי הוא הסוס הזה?… “עשה” – ואל העגלה והצולעה מקפצת כשקדומותיה נטויות, ואורי־משה יושב על צד העגלה כשרגליו מתלבטות מחוצה לה והוגה: אסור לו לאדם להתיאש.
ועובר הוא הלאה… יטה את הצולעה הצדה ויעמידנה סמוך למקום דשוא בצד־הדרך; "תעמוד לה… תתלוש לה שנים, שלשה עשבים, תלעס… תסעד את לבה, העלובה, רעבה היא מאד… – חושב אורי־משה ובעצמו יחלוף לו כצל, יתחמק סחור־סחור מאחורי הגדרות, הקרפיפים, ושם בקצה הכפר בית שפל… חלון פתוח… על המסד ככר לחם, שכין, קערה עם שיורי אוכל, – ובין רגע, והכל מונח בתרמילו והוא כבר יושב על העגלה, המושכות בידו והצולעה מקפצת כשהיא עודנה לועסת…
רחם אותו האלהים… המציא מעט פרנסה… מעט מאד, מאד, – אבל האם בא בטרויה על הקב"ה? על כל מה ששלח – שבח והודיה לשמו הגדול!
וגם רגע לא יעלה על דעתו, שאין הוא עושה כהוגן; הוא אינו גונב… הוא ישיב… לוא רק ירחמהו ה'… יהודי צריך לפרנסה, צריך הוא לקנות, צריך הוא למכור ומזומן אין לו… הוא לוקח לעת־עתה, ימכור, ירויח וישיב לבעליו, לכל אכר ואכר… לכולם! מכיר הוא בם וזוכר הוא היטב מה וכמה לקח לפי־שעה מכל אחד ואחד.
ג.
ולישראל־חיים “קצר־היד” דרך אחרת. הוא אינו לוקח בלי רשות, חלילה לו מעשות כדבר הזה; וחס־ושלום לקבל מתנת חנם, נדבה – ישמרהו ה'! הן, ברוך־השם, בעל בעמיו הוא, יש לו בית… אינו, חלילה, עני המחזיר על הפתחים, – הוא לווה… לווה על מנת לשלם. קצרה ידו עכשיו, בעוד יום או יומים יסלק את החוב בברכה והודיה ותשואות־חן. יהודי זקוק לגמילות־חסד. כל העולם כולו עומד על גמילות –חסדים, ואין הוא, ישראל־חיים “קצר־היד”, מדקדק בכמותה של הגמ“ח. רובל – מה טוב; שלשה – די והותר! אבל לא יקפיד אם ילווהו רק חצי רובל; לא יתרעם ולא יכעס אם לא ילוו לו יותר מעשר פרוטות. הוא אינו בא, חלילה, בעקיפין ובתביעות… ולאו דוקא גמילות חסד של ממון – הוא לוקח בתור גמילות־חסד גם כל דבר השוה כסף: ככר לחם, נתח של בשר, גבינה, מעט חמאה, פולין, עדשים, קטניות… תפוחי־אדמה מעט אין רע; דבר השוה לכל נפש הוא. בעיר גופה אינו לווה, – שמן לב העם אשר בעיר, יהירים הם, זחוחי לב… בכפרים לא יסובב – האכרים אינם מזרע אברהם גומלי החסדים, –אין מנהגם בזה… אלא הולך הוא וסובב אל בני ה”ישוב"… אל הקרובים ואל הרחוקים… בימים הראשונים היה נוסע אל ירוחם מקוטשיקרוגא, אל פישל מזובקי… בימים האחרונים התחיל לנסוע אל מוניש מקריסטשי ועוד ממנו והלאה.
רעים נעשו האנשים או הזמנים… אינו יודע בעצמו את הסבה הנכונה, אבל חדלו מכריו להלוות. דוחים הם אותו ב“לך ושוב” או עושים את עצמם כאילו אינם רואים אותו, אינם מרגישים בו. אמנם, אפשר להצדיקם במקצת – הוא לא סלק לאחדים מהם את המגיע להם ממנו. – אבל מה יעשה אם קצרה ידו? האם אינו רוצה לשלם? מריה דאברהם! אלמלי קצרה ידו היה מסלק את חובותיו למועד הנכון… ומבקש הוא לו תמיד מקומות חדשים ומכרים וישובים חדשים. יבוא אל המלון אשר בדרך, שהיהודי ה“ישובי” גר בו, יכנס כדרך שנכנסים בעלי־בתים הגונים בברכת שלום רחבה ובנשיקת מזוזה בנעימות, – יקח את הכסא הקרוב הבא לידו וישב עליו להנפש מן הדרך. נותנים לו שלום והוא מחזיר שלום – ו“העסק” מתחיל… מספר הוא על מאורעות היום, חדשות מעתונים, אומר הוא דבר־תורה, הלכה או אגדה… ודרך־אגב מספר הוא על עסקיו ועניניו שנסתבכו קצת וכי ידו קצרה…
אם השעה היא שעת ארוחת־הבוקר, הצהרים או הערב, מזמינים אותו “לטול ידיו”, ואם לא, נותנים לו “לטעום” מה או “מעמידים” לכבודו את המיחם, – ושוב הוא יושב וטועם ומספר, שותה תה ומדבר. לאחרונה מַלוים לו לשבוע אחד או לשנים – והוא עושה דרכו הלאה.
לא תמיד הוא כך… לא תמיד הוא זוכה לבוא אל האיש הנכון ובשעה הנכונה, – פעמים רבות מאד יקרה ש“בהופיעו” מיד ילדה או ילד רצים לקראתו ואומרים שאין איש בבית… אין איש… אין אבא ואין אמא ואין כל מאומה…וקרה פעמים רבות, ששאל את התינוק מאין הוא יודע שאין אבא ואמא בבית – והלז ענה, שכך אמרו אבא ואמא… אולם מה לעשות? פרנסה כזו נתן לו ה'… בודאי עוד מראש־השנה דאשתקד כתוב וחתום כך… גזרה היא מלפניו!…
אסור לו להרהר אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא… מתפרנס הוא בכל זה.
ד.
היה יום חשון מעונן, קר וגשום. כל מה שהיה להם, לשכנים, מן המוכן, כבר אזל, נאכל. החגים הריקו את הכל, ועכשיו אין מאומה בבית: לא לחם, לא עצים… אין גם גחלת לחמם, פת־לחם קטנה לאכול, וימי החורף ממשמשים ובאים ואין בגד, אין כסות ואין נעל. ונוסף על כל אלה, בעוד יומים – ערב שבת!
יצאו שניהם. זה יושב בעגלתו הרתומה ל“צולעה”, וזה בעגלתו הרתומה ל“סומא”, וכל אחד עיניו תלויות למרום: הוא לא יעזוב.. לא יעזוב…
– בודאי ימציא לי ה' פרנסה! – חושב אורי־משה “ארוך־היד” האכרים עשירים הם עכשיו. בתיהם מלאים כל טוב… יש להם הכל: יש לחם, יש תפוחי־אדמה, פולים מכל המינים, שעורים, עדשים, כל מיני קטניות… ויושב הוא בעגלתו והוזה, והוזה.. הצולעת פוסעת ומקפצת בכבדות ברגליה הקדומות, שהיא “נועצת” אותן על כל פסיעה ופסיעה לפנים, את שתיהן כאחת, תעמוד רגע, ושוב נועצת… ורואה הוא בדמיונו, איך הקדוש־ברוך־הוא ממציא לו את הכל, והוא שב הביתה כשעגלתו טעונה ומלאה כל טוב. מה ישמח הלב כשיכנס אל ביתו ויתחיל להוציא: הרי לכם לחם, הרי עדשים; רוצים אתם בתפוחי־אדמה ורודים – הרי ורודים, שמא רוצים אתם בלבנבנים – גם את אלה לא שכחתי. אף את הקטנים יזכור לטובה – הביא להם תפוחים אחדים, גרעיני שומשמין, קטניות של סוכר מעט… והאם אי־אפשר הדבר? הקצר קצרה יד ה'? האם מיותר הוא “אצלו”? והלא הוא לוקח על מנת להחזיר… יחזיר… בודאי יחזיר… אינו גונב, אלא לוקח שלא מדעת… אבל ישיב… ישיב…
וישראל־חיים “קצר־היד יושב לו בעגלתו גם הוא. הסומא הולך לו “על־פה” והוא חושב: היום יסע אל ר' פישל מזובסקי. ר' פישל איש אמיד… הימים האלה “ימי פדיון”. האכרים קונים הם גם בחנותו וגם יי”ש קונים אצלו לימי החגאות שלהם… ואיש טוב ורחב הלב הוא פישל זה ובודאי ילוה שלשה רובלים, שלשה… הוא יבקש שלשה, מפני שפחות אי־אפשר לו: ההוצאה מרובה מאד… צריך לקנות עצים; צריך הוא ללחם, לחלות, לנרות… מן הראוי היה לקנות גם חצי בקבוק יי"ש. בימי החג הזמין אותו אורי־משה “ארוך־היד” שכנו לברכה, “כבדהו” מן “החותם הכחול”, – אי־אפשר היה לו, לישראל־חיים, להזמינו אליו. הפרנסה לפני החג היתה מצומצמה מאד. מן הראוי עכשיו להזמין גם את אורי־משה… שכן טוב הוא, שכן נאמן… ובכלל אין הוא אוהב לשבת ולשתות כערל “בפני עצמו”. אם לשתות מעט, טוב במסיבת רע… אחר התפלה ביום השבת יזמינהו לברכה, ישבו, ידברו… ישוחחו כדרך שבני אדם משוחחים – ור' פישל ילוה… בודאי ילוה… יהודי תלמיד־חכם שכמותו לא ימנע את עצמו מלקיים מצוה חשובה כזו – גמילות־חסד…
הוא יכנס גם אל ר' מוניש מקריסטשי. קריסטשי לא רחוקה מאד מזובקי. הלז לא יתן במזומנים, אבל ילוה דבר השוה כסף, כגון: בשר מעט. אצלו שוחטים בחודש הזה ומולחים לכל ימי החורף. ר' אליה שו"ב נסע אליו ביום הראשון… הוא ילוהו ראש של כבש או של עגל, כף־רגל אחת… אפשר גם קורקבן וכרעים אחדות של אוזים…
ככה יושבים להם שניהם איש בעגלתו, יושבים והוזים, יושבים וחולמים, – והסוסים הרזים צועדים בכבדות לאט לאט, וממעל להם פרושים שמים דלוחים, נשאים עננים כבדים אפורים, וגשם דק וקריר דולף…
כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו מתוך נענוע ראש זה מזה אורי־משה “ארוך־היד” פנה אל המסלה המוליכה אל הכפר הסמוך, – עובר לו בדרכים ונתיבות עקומות ולא ברורות סחור־סחור… מתכַון הוא להכנס אל הכפר מצד שכזה, שהרוח יהיה לו ממול פניו, שלא יריחו ולא ירגישו בו הכלבים, – וישראל־חיים “קצר־היד” נסע לו בדרך הכבושה, ההולכת עד מעבר לזובקי.
ה.
ביום החמישי בערב ואורי־משה “ארוך־היד” נוסע בחזרה אל ביתו. הדרך כבדה מאד והוא הולך רגלי בצד העגלה להקל על סוסתו הרעבה והצולעה. לא “לקח” מאומה בכל אותם שני הימים. האכרים כולם יושבים ספונים בבתיהם. הימים גשומים ומעוננים, הדרכים התקלקלו ואין יוצא מפתח ביתו החוצה. והכלבים… מכירים בו כולם, מריחים אותו בעודנו מרחוק ונובחים… מתנפלים עליו כחיות השדה… במקום אחד כמעט שלא קרעוהו כדג.
מאומה לא מצא לו. הה, אלהים! האם תמנו, חלילה…
ולעיניו נצבים בניו הקטנים כשהם רעבים. רעבים ביום השבת הקדוש! –
ככה הולך הוא בצדה של עגלתו נשען על מקל עבה ועקום. הרפש והבוץ מגיע עד לידותיהם של האופנים. מגפיו הבלים “הלקוחים” גם הם אצלו במקומות שונים, ועל כן שנים “ימניים” הם ולא לפי מדתו, מתפשטים מעצמם בכל שעה שעליו להוציא את רגלו מהרפש ועליו להערים ולכוֵץ את אצבעות רגליו למעלה בכל פסיעה ופסיעה, שלא יחלצו מעל רגליו ולא ישארו בבוץ
כל היום לא טעם מאומה. רק מעט מים מן הדלי התלוי ומקושר בשלשלת של ברזל אל הבאר, אשר על הדרך. הסוסה גם היא רעבה ואין בה כח להרים את רגליה החולות, כי גם מעט חציר לא מצא להאכילה. וריקם הוא שב עכשיו אל ביתו הריק…
ופתאום… פתאום נראה לו מרחוק “הסומא” של ישראל־חיים שכנו ההולך וגוחן כדרכו, – “ממשש” את הדרך… באפלולית בין־השמשות, אחרי סקירה דקה ועיונית מאד, הכיר שישראל־חיים בעצמו שוכב נרדם בעגלתו.
הוא הטה את הצולעה שלו הצדה, למען תת לסומא לעבור לפניו, – סקרנותו הלכה וגדלה.
עבר הסומא לפניו, והוא רואה בעגלה המלאה לה חציר מעוטף בסמרטוטיו שוכב לו ישראל־חיים פרקדן, פיו פעור ונחרתו מתוקה. “ישן לו כ’פריץ' שבע וטוב־לב”, מנצנץ הרהור במחו ולבו מתמלא אליו קנאה גדולה. בודאי אכל היום לשובע… בודאי היה אצל מוניש מקריסטשי ושם אכל ירק כבוש מבושל בבשר שמן, דַיסה של דוחן חמה ורותחת וכף מלאה של שומן־אוזים ריחני נמס וצף וממלא את הדיסא… אפשר נתנו גם דג מלוח שמן עם בצל ופלפלים לפני הסעודה ובינתים – כוס יי"ש משופרא דשופרא… אפשר… הכל אפשר.. בר מזל הוא… ועל כן ערבה עליו שנתו כל כך… זה האיש מוניש יהודי רחמן וטוב לב, וגם ר' פישל… ר' פישל בודאי הלוה לו רובל שלם… כמה ר' פישל איכא בשוקא?
וכשהוא עומד ככה שקוע במחשבותיו והסומא עובר… עובר… הולך ומתרחק ממנו הלאה. הנה כבר שכנו “קצר־היד” ועגלתו טובעים במרחק באפלולית הערב ולעיניו הבריקה חבילה לבנה אחת, הקשורה מאחורי העגלה, מלבינה היא באפלולית, מלבינה לעיניו ומנקשת… ומנקשת… מרקדת כך לכל פסיעה ופסיעה של הסוס העור… הוא מושיט את ראשו לפניו ומביט בעיניו החודרות ונדמה לו, שהוא רואה ראש של כבש או של עגל וגם רגל…
מה טוב לבוא הביתה וחבילה כזו בידיך!
– “עוד תנתק החבילה… תנתק ותפול ארצה ואבדה לעולם!” – חושב הוא – בודאי תנתק… הוא ישן, הוא שכור… לא ירגיש בנפלה… ואפשר רק זאת היא האחת, שהוא מביא הביתה? האומלל! החבילה תנתק, מוכרחה להנתק, ואז ירעב הוא, תרעב אשתו, ירעבו בניו העניים, ירעבו כל יום השבת הקדוש! והוא מחשה… והוא מחשה…
לבו מתמלא רחמים על שכנו הטוב ועל בני ביתו.
ובין כה וכה וה“סומא” עבר מרחק רב ממנו. הוא ישב בעגלתו, משך בחזקה את המושכות ונוסע הוא אחריו כשעיניו מצומדות אל החבילה המלבנת מרחוק ומנקשת לכל פסיעה ופסיעה.
יקחה השד! - קורא מה בלבו של אורי־משה “ארוך־היד”. למה היא כל־כך מרקדת?… ונדמה לו שהיא מרקדת כנגדו בכונה להרעימהו!
– תנתק… תנתק… תנתק… מנקשת החבילה וקוראה באזניו. כן, תנתק, תפול ותאבד… והוא רואה את אבדת אחיו ומעלים עין ממנה! צריך לקרוא אחריו, לצעוק… יקיץ, יראה ויקשור היטב־היטב…
ולמה לו להעיר אותו? יישן לו וטוב לו. בן־אדם אכל סעודה שלמה ושבעה פעם אחת בכל ימי חייו ותקפה עליו שנתו, יישן לו… אפשר לא ישן כל הלילה שעבר? האומלל! לא מתוקים הם גם חייו… כמה עליו להתרפס… להתחנן… להחניף… השבעים לא יאמינו בנקל לרעב… פתח לפניהם את כל לבך… פתח וגלה את כל הנגעים והפצעים, למען ימששו באצבעותיהם…
יישן לו… ינוח… הוא בעצמו יתקן… ישיגנו ויקשור את החבילה… יקשור… יהדקנה היטב־היטב שלא תנקש… שלא תרקד…
ומניף הוא את השוט ומצליף על גבה של הצולעה שלו – והצולעה דוהרת, דוהרת ברגליה הקדומות הפשוטות. לאחרונה השיג אותו – והחבילה בידו…
היא נתקה… נתקה מעצמה ונפלה וירדה אל תוך תרמילו, אשר בעגלתו. – ירדה… התחמקה כך… בכונה, בחפץ־לב, כמו חיה. והסומא, השד יודע אותו, מהר והלך לו לדרכו הלאה… הלאה… והסוסה שלו צולעה, העניה, לא אכלה כל היום, אי־אפשר לה להשיגהו.
ואין כל פלא. הסומא אכל, אף כי עוֵר הוא, אבל רגליו בריאות וחזקות. וזו שלו – רגלים אין לה, אף לא אכלה כל היום…
הוא מטה את סוסתו לאט ובנחת אל דרך אחרת המוליכה גם היא העירה, אבל מצד אחר. על שום מה הוא עושה ככה? אין הוא נותן לעצמו דין־וחשבון כל עיקר, דרכו היא כך מעולם. בשעה שהוא “לוקח” לא ישוב עוד בדרך זו – אלא יט הצדה, יפלס לו נתיב אחר.
ו.
כעבור שעתים ואורי־משה “ארוך־היד” עומד בסוסתו ועגלתו אצל ביתו. הצליף עין אל מול ביתו של שכנו והנה חושך שם… וברפש אינן נראות עקבותיו של סוס ושל עגלה. אין עוד האיש בביתו, חושב הוא, אפשר עמד סוסו בדרך, אפשר תעה הסומא, או אולי התעורר משנתו וירא שהחבילה איננה וישב על עקביו לבקשה?
ולבו נוקפו מאד על עשותו את הדבר הזה. בפעם הראשונה הוא מרגיש שלא לקח.
בחשאי נכנס הוא אל ביתו. התעוררה אשתו לקול צעדיו והוא מסר לה את החבילה. הבנים ישנו כולם מכוָצים ומתלכדים ומתדבקים זה אל זה על התנור שלא הוסק. האשה הדליקה מנורה של פח קטנה ואורי־משה, כדרכו בבואו מן הדרך ו“בהביאו”, פורש כסות על החלון האחד והקטן, הנשקף אל הסמטה, מפני מראית העין. אחרי כן התחילו שניהם להתיר את החבילה ומה לא היה שם? עיניהם דלקו ולחייהם בערו כאש: הם מצאו ראש של פרה, כף רגל עגל אחת; צנצנת לא־קטנה מלאה שומן של אוזים; נתח כבד, ריאה, כרכשתא עבה ושמנה, ובשק של נייר מצאו רגלי אוז, קורקבן, ראשי תרנגולים – שלשה במספר.. כמה טובה! כמה ברכה!
והאשה קרבה אל העבודה: משפשפת, רוחצת וגוזרת וממליחה… אבל לבו של אורי־משה לא ישמח על כל הטוב, וכמו שהיה לבוש בבגדיו התנפל על הספסל הרחב אשר אצל הדלת… סוגר את עיניו… אפשר יישן… אפשר ירדם, ישכח…
ובחשכה קמים ועומדים לפניו בניו של שכנו הרעבים. הוא לקח, גזל את לחמם, את מזונותם הוציא את בלעם מפיהם. לו לא שלח ה' פרנסה, בניו צרכים לרעוב, מחויבים. אבל בניו של שכנו למה ירעבו הם? מה חטאו? אביהם הרויח מצא פרנסה להם…
ולבו רותח, לבו סוער… הוא עבר עבירה חמורה מאד: הוא גנב!
גנב פשוט הנהו, גנב מתועב ומנוול! גנב משכנו היושב לבטח עמו, משכנו העני והאומלל… מרא דעלמא כולא! האם כל־כך ירד פלאים? האם אמת הוא מה שאומרים עליו? אמת? ארוך־היד הוא… גנב הוא…
– הריני גנב! הריני גנב!
והלילה ליל חושך ואפלה. בחוץ מתחולל רוח סערה וגשם כבד התחיל לרדת… איפה הוא עכשיו, שכנו האומלל? איפה הוא?
אשתו כלתה את מלאכתה. שאלה אם רוצה הוא לטעום מה, וכשלא שמעה כל מענה חשבה שהוא ישן, כבתה את המנורה ותלך ותשכב גם היא.
רק אחרי שעות אחדות קלטה אזנו, שישראל־חיים שכנו בא עם עגלתו מן הדרך.
בלבו עלתה אז מחשבה לקום מיד ולהכנס אל חברו ולהתודות לפניו… הכל יספר, הכל יגיד לו ויהי מה!
– לא. אסור לו לעשות כדבר הזה. אסור… – הומה בו הלב. – בניך קודמים… וגם איככה יקום ויבוא אליו ויאמר: אני לקחתי, או אני מצאתי… מי יאמין לו? הכל יודעים כיצד אורי־משה “ארוך־היד” לוקח, וכיצד הוא מוצא… הוא לא ילך…
כמה התהפך כל אותו הלילה ושנתו נדדה.
לאור הבוקר יצא להשקות ולתת דבר־מה לסוסתו והנה אורו עיניו! הוא מצא עצה טובה. והיה, כמו שאומרים: הזאב שבע והכבשה שלמה.
השקה את הסוסה שלו, לטף אותה בראשה ונתן לה מעט אוכל מכל הבא בידו, נכנס אל ביתו ובראותה את אשתו מתכוננת לבשל לכבוד שבת, נגש אליה ואמר בקול רך: “ברַינה, ישראל־חיים שכננו שב הביתה בידים ריקניות… יודעת אַתְּ מי ישים עין לחומלה עליו בלעדינו? בניו ואשתו ירעבו בשעה שאנחנו ובנינו נשבע… ניתן לו מכל הטוב אשר חננו ה'”…
ברינה היתה אשה טובה ורחמניה. מבלי דבֵּר דבר בחרה כל נתח טוב ושמן, שמה בקערה וכסתה במפה לבנה ונתנה לאישה, והלה לקח את הבשר ונכנס אל שכנו ואמר לו: – “שכני, ה' המציא לי בדרכי פרנסה הגונה וחנן… יודע אתה את חנן מקריטה־ריטשקי, נודע לי, שהוא שחט לימות החורף, סרתי אליו וקניתי במקח השוה מכל טוב. אשתי הכשירה הכל ומלחה והריני מלוה לך… אתה אחרת לבוא היום, לא תספיק עוד לקנות… הריני משאיל לך…”
ישראל־חיים “קצר־היד” לחץ את ידו ויודה לו מקרב לב ונשבע שבועה חמורה, שעוד בשבת הבאה ישיב לו בכבוד גדול… “עכשיו, ידיד, אמר, קצרה ידי… אולם בשבת הבאה אשיב לך. – בודאי שֵאָשיב”…
ז.
ביום החמישי בליל־אדר אחד סמוך מאד לחג־הפורים שב ישראל־חיים “קצר־היד” מ“מסעותיו”. ואף כי השעה מאוחרה מאד בלילה נוסע הוא שבע־רצון ודעתו מיושבה עליו ונוחה מאד. עלתה לו יפה הפעם נסיעתו זו. יושב הוא בעגלת־החורף שלו המלאה לה הפעם תבן ומספוא למדי, רך לו לשבת וחם לו טוב לו. הסומא שלו הולך מתוך ריצה פזיזה וקלה, מפני שבכל ימי חייו הסוסיים הארוכים שלו לא היה כל־כך שבע, רוה ונפוש כמו ביום הזה. נוסף לזאת, הדרך חלקה כמראה מלוטש, השלג הָשְכַּב יפה, סלול ונקשה. מחליקה לה העגלה מעצמה כשהשלג שורק ומרשרש רשרוש עליז מתחתה. בשמים מתנשאים עננים קלים, שעירים־לבנבנים של סוף החורף, שָטים להם וצפים בתכלתו הטהורה של הלילה. הרקיע זרוע כוכבים, ולבנה יפה, זהבהבת, טופפת לעומתם ורוח אדר פושר נושב…
מוסב קצת על צדו השמאלי כשהמושכות מוטָלות רפויות בידו יושב לו ישראל־חיים שקוע בהרהורים פילוסופיים הסובבים על האדם ועל החיים, על עולמו של הקב"ה ועל מעשיו ומסיבותיו,
– ברצות ה' דרכי איש, – מהרהר הוא בלבו, – יחכם הכסיל. יפתח האִלֵם את פיו… בכלל צריך אדם מישראל להיות בעל־בטחון, הבטחון הוא דבר גדול, – ובעיקר: אין להתיאש מפני הפורענות.
הנה ביום ראשון זה… שלא כמנהגו וכמשפטו תמיד הקדים לצאת לדרכו והיה מיואש מאד. לכל “המקומות שלו” קשה לו “להראות גם את חטמו”. למי לא נתחייב במשך כל החורף הקשה והרעב הזה? מיד מי לא לקח? מבית מי לא נהנה? ואצל מי לא לוה? וכלום החזיר לאיש אחד מהם בשעתו או אפילו שלא בשעתו? רבו חובותיו משערות ראשו! תירוצו האחד והנושן: “אין לי” – מספיק רק לגבי דידיה, אבל לגבי “דידהו” אין זו תשובה כלל. לגבי דידהו: – לויתָ? – סלק, לקחתָ? –השב, ואם אינך משיב שוב לא יַלְוו, שוב לא יתנו, – חד וחלק! ואין לך אלא להניח את מקלך ואת תרמילך בקרן־זוית שבבית ולשבת בחבוק־ידים ובעינים תלויות לשמים ויחיל ודומם, – ברם אין זו “תכלית” כל־עיקר…
צריך הוא לנסוע… מוכרח. בביתו – הככר האחרון… כף אחת מלאה מלח אין בבית. ממש מלח… שב וראה בעיניך את אשתך ובניך גועים ברעב ובחוסר כל ואין לאל ידך להושיע! בעוד רק שבוע אחד, ממש אחד, חג הפורים ומיד אחריו הרי חג הפסח הנורא! מלתא זוטרתא – פסח! אומרים שקמח של פסח דהשתא יקר מאד, זהב ממש! ויתר הפרורים: ביצים, שומן, בשר, יין לארבע כוסות… והבנים ערומים ויחפים. אין נעלים לרגליהם, אין כסות לגויותיהם… צריך הוא לנסוע, מחויב הוא לנסוע – לאן? למי? ננעלו לפניו כל הפתחים!
נוסע הוא… היש לו ברירה אחרת? – נוסע… ואל כל מקום אשר יבוא משתמטים ממנו, נותנים אמתלאות שונות, אחרים – פשוט, השיבו את פניו ריקם בלי כל נתינת־טעם, והיה אחד אשר בעט בו..
וכבר יום השלישי הגיע וגם הוא פונה ועובר – השמש שוקעת, הסומא רעב, אין־כח, אמת, השקה אותו פעם ופעמים אבל לא על המים לבדם יחיה הסוס – והנה עומד הוא מלכת…
יושב הוא אובד, מוכן לשוב לביתו בידים ריקות… מסביב לו שדה ויער, – הדרך שוממה וריקה, העגלה שוממה וריקה ולבו גם הוא ריק, מוחו מטומטם, אין מחשבה ואין עצה, אובד עומד הוא בדרך והנה נצנץ ועלה רעיון במוחו, ממש נר הודלק באפס־יד בחדר אפל, נר – ושתי עיניו אורו!…
הלא בַּאבִּינָא הכפר לא רחוק מכאן, צריך הוא רק לסור כארבע חמש וירסטאות הימינה אל היער…
ומתפלא הוא על נפשו. כמעט פעמים בחדש עובר הוא במקומות האלה ולא עלתה על דעתו לסור לבאבינא, והרי בחורף זה מתגורר בבאבינא זו ר' ליב ביריזיין סוחר־היערות המפורסם בעשרו, בטוב־לבו ובשיגעונותיו.
ונזכר הוא, שיש לו אליו, לר' ליב, גם “פתחון־פה”. לפני כשלשים שנה ור' ליב ביריזין זה היה אז ילד יתום עזוב ועני, למד בתלמוד־תורה בטשירנא־ריטשקה. התלמוד־תורה היה קרוב לביתו הוא, ור' אבא מזיק ע"ה היה המלמד בתלמוד־תורה. יהודי רוצח היה, ימחל לו, ופעם אחת הכה כל־כך את ליבל’ה זה… וגם היה, שאמו של ישראל־חיים הוציאה אותו מתחת ידיו… ופעם אחת… זוכר הוא עוד מעשה אחד בר' ליב ביריזין זה, כשנפל על האבן החדה… כן, יש לו פתחון־פה הגון…
הוא יסע לבאבינה… הכפר באבינה עומד באמצע היער, שהוא, ביריזין, “עובד” אותו בחורף הזה. השנה הזאת שנת פרנסה לסוחרי העצים: הפשתה נוכתה, מחיר התבואות נמוך, האכרים דלים ועניים ורעבים… עושים הם ביער בזול, מובילים את הקורות בזול, הסוחרים מתעשרים…
ואם אין ר' ליב עכשיו בבאבינה, ימצא את אנשיו. אפשר ימצא את ר' חנא דוידוב שם, יהודי בן תורה, ירא־שמים וטוב־לבב.
התפלל בלבו תפלה קצרה לה', שיתנהו לחן ולחסד… נטה הצדה מן הדרך הגדולה והסומא שלו הלך בלי כח במסלה המובילה הכפרה.
כשעמד לפני הבית הגדול בכפר ששם משרד ר' ליב ודירתו, עצר בסוסו. יצא מן העגלה והביט מרחוק אל החלון. היתה אז השעה התשיעית בערב. “עששית־ברק” גדולה נראתה לפניו, תלויה בספון ממעל לשלחן רבוע גדול, העומד באמצע החדר הרחב ומפיצה אור נעים. על השלחן דולקים שני נרות גדולים של סטיארין טהור וזך בשתי נברשות נוצצות. בראש השלחן יושב ר' ליב בעצמו ואתו שלושת עוזריו, ועל השלחן… עיניו כמעט יצאו מחוריהן ופיו נמלא ריר… הרגיש כעין כאב באצטומכה שלו, כאילו נתכוץ דבר־מה בקרבו… ומה הפלא? כל היום לא בא אל פיו כל מאומה. ומה אכל אתמול?…
כשנכנס אל הבית ולעיניו נראו כהויתם כל המשקאות, כל מיני היינות והמטעמים, ובאפו עלה ריחם של הנקניקים המטוגנים, העופות המפוטמים הצלוים, הרגיש סחרחורת בראשו ורפיון ברגליו, כמעט שלא נפל לארץ, אלא שהתעודד. כחות נתן לו הקדוש־ברוך־הוא… אפשר עמדו לו באותה שעה זכויותיהם של בניו הקטנים, שלא חטאו. והוא קרא בקול עליז ושמח: “לחיים, רבותי!” עמד על סף הדלת, הדלת עוד לא נסגרה מאחריו, ידו אוחזת עוד בכפות המנעול… בלי “ערבא טבא”, בלי כל הקדמות, אמתלאות… ה“לחיים, רבותי!” היה מגוחך ומשמח מאד… אוהבים הגבירים את הגחוך… הרים ביריזין בכבודו ובעצמו את ראשו למולו, נעץ בו את שתי עיניו הגדולות והאפורות וקרא: – ישראל־חיים מטשירנא־ריטשקא? גשה ושתה! ובעצמו הרים את כוסו וקרא אליו: “לחיים, אחא!”, כך, פשט, קורא אותו “אחא”. הוא נגש אל השלחן וכוס גדולה מלאה משקה חריף ונודף יפה־יפה עומדת לפניו… “חד־עין הוא, ר' ליב, טביעת־עין של תלמיד –חכם… זה עשרים שנה שלא נתראינו”… “בתחילה שותים אצלנו ואחר מדברים!” מפסיקו ר' ליב.–“הוי, ילדים, תנו לו מקום לשבת”…– “לא אוכל עד אם אתן מספוא לסומא, לזקן שלי”… – “אל תדאג, איבן יודע מה לעשות, לך ורחץ ושב אל השלחן!”–כך אמר ביריזין וישראל־חיים כבר ידע שבשעה טובה ומוצלחה בא.
והיתה סעודה… רבונו של עולם! כמה משקאות טובים, כמה מאכלים טובים יש בעולם והוא לא ידע! אולם מה יודע העני? בחושך בא ובחושך ילך…
אחרי הסעודה התחיל “לדבר”. צריך לדעת איך וכיצד לדבר… חכמה גדולה הוא הדבור, ומה גם כשאתה נצרך, זקוק להם,לבני האדם. אבל איך וכיצד מדברים עם הגביר? זוהי חכמה גדולה מאד וצריכה לזה בינה יתירה.
הוא מדבר ור' ליב ביריזין יושב ושומע. לבו טוב עליו, עיניו נוחות, לחות מעט. מעשן הוא פפירוסה יפה. ריחה – בשמים ממש. יושב הוא לו ככה בהרחבה ובנחת ושומע, והוא, ישראל־חיים מדבר, מספר על עסקיו, עניניו. בעברו לרגלי עסקיו במקומות האלה עלה על דעתו לסור אליו ולשאול… כלומר: להתיעץ… מה לו לעשות עכשיו בשנה לקויה כזו?… הפשתה נוכתה וסחר התבואות גם הוא לקה מאד… ותוך כדי דבור הוא מסיח אותו לדבר אחר לגמרי… פוסק באמצע ומספר מלתא דבדיחותא. יודע הוא, שהגבירים אינם אוהבים כשמספרים להם באריכות “על המצב”… וככה הוא מדבר, מספר והולך סחור־סחור ומסבב את הדברים כלאחר־יד ודרך־אגב על טשירנא־ריטשקא, אנשיה, סוחריה… עד שהדבר מגיע לר' אבא מזיק ע"ה…
ופה מתחיל ר' ליב ביריזין בעצמו… נכר הוא… פניו מצהיבים, עיניו נעשות כל־כך טובות, נוחות… הוא זוכר את הכל… הוא זוכר כיצד נפל על האבן החדה. היה יום שלג… הוא לא אכל כל היום… ערום היה… יחף היה… אמו של ישראל־חיים זה לקחה אותו אל ביתה אז, רחצה את פניו, עצרה את הדם, האכילתהו, השקתה אותו… “מטליות של מים קרים הניחה לי על מצחי”, אומר הוא, “מט־ל-יות”…
ועכשיו נוסע הוא הביתה. עשרה רובל במזומנים צרורים לו בכיסו, חמש לטרות סוכר וחצי לטרה טה של ויסוצקי. אוז צלוי לחג הפורים, אוז חי מפוטם לחג הפסח… ביצים, שומן… ומי ימנה ויחשב את הנקניקים למיניהם, אשר העניק לו מהם? נקניקי ורשה, נקניקי ריגה, נקניקים ארוכים, שמנים ועבים, נקניקים קטנים ועקומים כשופרות… גם נתן לו בקבוק יי"ש של פסח, בן תשעים…
כן…. רחם אותו ה‘, ראה בעניו. הכל יש לו גם לפורים, גם לפסח, והכל בלי כל עמל וטרחה יתירה, והכל בדרך כבוד ובסבר פנים. והאם חכם בן לילה אחד?… יפה היתה אומרת אמו ע"ה: ברצות ה’ דרכי איש, המטאטא אשר בידו יירה!
ומחשבות רבות עולות ומתבוללות ומסתבכות זו בזו. מחשבות שונות: עצובות ושמחות, בדוחות ונוגות. ומכל המחשבות יוצאת מסקנה אחת: מה טוב חלקם של העשירים! זוכים הם לשני שלחנות בזה ובבא… והרי רב ליב גיריזין זה מה הוא ומי הוא? מה הוא יודע? מה למד ומתי למד? נער יתום ועזוב היה. מי שם אליו לב? מי התענין בו? הן גם “עברי” אין הוא יודע… עם־הארץ גמור… ובכל זה מי הוא הראש והראשון “אצלו, שיחיה”? – ליב ביריזין? מי יושב במזרח אצל ארון־הקודש בבית־המדרש הגדול בימים טובם? – ליב ביריזין! למי הדעה הראשונה בכל עניני הקהלה? – ליב ביריזין!
עלוב הוא העני ועלובים המה חייו!
אלמלי היה גביר!… והלא האב שבשמים הכל יכול, ואין משא פנים לפניו, השוה ומשוה קטן וגדול! אילו עלה לרצון לפניו להרימו מעפר, להקימו… וכמה דרכים לפניו… הריני עכשיו בדרך, יחיד ומיוחד בכל הדרך הארוכה הזאת… ולו המציא לו האלהים מציאה הגונה… לא רחוק מזה היער… אפשר ימצא ביער ארנק… בארנק… בארנק חמשת אלפים רובל… חמשת אלפים זה הרבה מאד… אלפים וחמש מאות רובל… כן, אלפים וחמש מאות…
והוא יודע, שהמחשבות האלה מהבל הן, ובכל זה נהנה הוא מהן ומתמכר אליהן… הוא מצא אלפים וחמש מאות רובל… איש לא ידע… גם לאשתו לא יגלה את הסוד. בימים הראשונים יתנהג כמו שהיה מתנהג עד עכשיו, יסובב את מכיריו, ילווה… אבל בסתו יתחיל לאט־לעט לקנות חבילה של פשתן, מדה של תבואה; יקנה וימכור ויחזור ויקנה, ככה, לאט־לאט…. ושנה אחת עוברת ושנה שניה באה וכבר מדברים בישראל־חיים, מתחשבים בו, שואלים לשלומו, כבר אינו ישראל־חיים “קצר־היד”, אלא “גוספודין פילצמאן”… ועוד שנה עוברת ול“אדון פילצמאן” בית חדש, חנות של מכולת בשוק, אשר אשתו ובתו הבכורה יושבות בה והוא סוחר פשתן אמתי… וכעבור עשר שנים – ושדכנים באים אל הגביר פילצמאן, מדברים נכבדות בבנותיו…
ואלה… אלה שהיו “מלוים” לו לפעמים ירדו מנכסיהם והוא עוזר… עוזר לכולם. איננו כפוי טובה. הוא זוכר אפילו את טובתם של אלו, שהיו “שופכים את דמו”, הוא “יעשה טובות” גם להם… טוב ומיטיב יהיה… כי מי יודע את נפש העני כמותו?
וזכר אורי־משה “ארוך־היד” עולה לפניו. זה היהודי האומלל, העלוב והמבוזה. ובאמת הלא הוא טוב־לב מאין כמוהו. מהללים את צדקת פזרונו של רב ליב ביריזין, ומי־יודע מה שעשה אורי־משה “ארוך־היד” הזה? אז… כאשר אבד לו הבשר וריקם שב אל ביתו כמו שיצא, מי הביא אל ביתו בשר לשבת? אורי־משה “ארוך־היד”! ומי יודע זאת? מי מכיר בזה?
והוא עוד לא השיב לו… דבר קטן כזה לא היה לאל ידו להשיב… מה אנו? מה חיינו?…
יפה הלילה. זורחת הלבנה כמעט במלואה. מרצדת וטופפת חיה ועליזה. מחליקה היא לה בינות לעננים לבנבנים־צהבהבים. נושב רוח פושר. הדרך חלקה כמראה מלוטש. שורקת לה העגלה על גבי השלג.
עובר הוא דרך היער. דומיה שקטה ורצינית שוררת. עומדים הארנים בשורות ישרות אחד אחר אחד זקופי־קומה, גבוהים, חסונים, כפותיהם ירוקות־המחטים הפרושות למעלה זרועות נקודות כסף של כפור נוקשה ומטילות צללים ארוכים אלכסוניים על הדרך הלבנה והמכסיפה. בשמים נוצצים כוכבים…
ישראל־חיים שוכב פרקדן על העגלה. מתמתח הוא על מצע התבן הרב ופניו כלפי מעלה. מביט הוא על השמים זרועי הכוכבים וסופר ומונה אותם מתוך הרהורים קלים שלוים ושקטים. רַשלנות מתוקה מסתפגת לתוך כל אבריו ואוחזת אותו. יודע הוא שעוד לא התפלל ערבית, צריך לרדת מעל העגלה ולשפשף את ידיו בשלג ולהתפלל, תוקפת אותו עצלות ערבה ודומה הוא את ירידתו לשעה קלה. אשמורות עיניו מתעצמות מאליהן והוא שוכב רשלני נים ולא נים – ו“הסומא” הולך לו מתוך טפיפה מהירה כשהוא “ממשש” ברגליו כמשפטו את הדרך, אשר הוא הולך עליה…
ח.
עם עלות השחר עמדה העגלה אצל ביתו. נכנס ישראל־חיים לתוך ביתו שמח ויהיר קצת על דרכו הצלחה. בשבתו על כוס טה שהגישה לו אשתו, מספר הוא לה בקצרה ולא בלי מקצת של יהירות את כל אשר עשה ואת כל המאורעות שקרו לו בדרך. האשה שומעת את דבריו, משתדלת להצהיב לו פנים ואין הדבר עולה לה. כשכלה לדבר מספרת היא לו על אסון נורא שקרה לשכנם, לאורי־משה. אתמול לעת ערב שב אורי־משה ברגל אל ביתו וכל עוד נפשו בו. כולו היה פצוע, קרוע, ומלוכלך בדמו, נכנס לתוך הבית ונפל על משכבו בלי אומר ודברים, אלם, נטול־הלשון! הבהילו אליו את יוסי הרופא, הלז בדק אותו ומצא שידו נקועה מאזרועה וגלגלתו בקועה וגם יש לו חשש גדול שאבריו הפנימיים, הריאה והכבד, לקו. יוסי רק התפלא איככה בא אדם זה רגלי הביתה, חולה מסוכן שכמותו. ומיום אתמול שוכב הוא כאבן, דומם, נטול־לשון ולוהט… גם הסוס אבד, גם העגלה – ואין מלה בפיו… נראה הדבר שהערלים ארבו לו בדרך… לא פעם התפארו עליו… הזהירוהו…
נבהל וחרד מהר ישראל־חיים אל שכנו האומלל.
--------------
כל יום הששי והשבת וגם יום הראשון, הוא חג הפורים, לא יצא ישראל־חיים מתוך ביתו של החולה. סעדהו על ערשו, תמכהו ושרתו. עשה בשבילו את כל אשר היה ביכלתו לעשות. אורי־משה לא הקיץ כל אותם הימים ואי־אפשר היה להציל אף דבר אחד מפיו. צעק, התלבט בחומו, דבר דברים מטורפים ולא מובנים. הביא אליו ישראל־חיים את ה“דוקטור” בעצמו, הלה רק הניע בראשו: – אין כל תקוה…
עברה השמועה בתוך העיירה, באו נשים צדקניות אחדות, בקרוהו שנים־שלשה שמשים של ה“חברה־קדישא”, ישבו שעה קלה בבית והלכו להם – לא אָהבו את החולה בעיר; רבים עוד הצדיקו עליו את הדין…
ישראל־חיים לקח וחלק מכל הטוב אשר הביא “מדרכו הצלחה” חלק כחלק בינו ובין בית החולה. שלם לרופא ובבית־המרקחת והוא ואשתו לא יצאו מביתו של אורי־משה.
ובחג הפורים לא הלך ישראל־חיים לבית־המדרש לשמוע את המגלה לא בערב ולא למחרתו בבוקר. רק לעת־ערב נזכר בבניו הקטנים אשר חכו ליום זה בעינים כלות ויבוא לביתו “לערוך את הסעודה”.
בסעודה שתה ישראל־חיים כוס אחת או שתים מן היי“ש, מתנתו של ר' ליב ביריזין לפורים; עיף ויגע היה מאד, זה שלושה ימים שכמעט לא נתן שנה לעיניו, הארוחה השבעה והמשקה החריף שלא הסכין לשניהם מימיו, פעלו את פעולתם… צנח על הספסל הארוך והרחב ל”חטוף" שֵנה כל שהיא וישן שנה עמוקה וכבדה.
עם הנץ החמה העירוהו. על ידו עמדה ברינה אשתו של אורי־משה מתמוגגת בדמעות: – מהרה, ר' ישראל־חיים, הוא גווע… קורא הוא לך… כל הלילה קרא לך… קרא ולא פסק…
– התחיל לדבר?… נו, מהולל שם ה'! – וישראל־חיים מהר אל ביתו של השכן.
בבית הקטן והדל דלקה עששית קטנה מפוחמה מעלת עשן, אל הגלה הפקועה מדובקה פסת ניָר צההבהב ומחֹרך ותפיץ אור כהה קלוש. הילדים עמדו חצים ערומים, נפחדים ורועדים בכל אבריהם, כשיות נדחים, עומדים צפופים ונפחדים ביום סופה. על שק של תבן מעוך וכר קטן צנום ומגואל למראשותיו שכב החולה. פניו מחודדים, חורים, לחייו שקועות מתחת לכתנת הפתוחה מתבלט חזהו הרזה והגרמי כשהוא עולה ויורד, יורד ועולה כמפוח, ועיניו פקוחות… פקוחות, תוהות, מבקשות..
– עיני כהות… חשכו… איכם? אשתי… ב־ני…
כולם קרבו אל המטה רועדים מפחד, דוממים.
איה יש־ר-אל־ח-יים? קר־או לו…
הנני, חביבי, פה לעיניך, האינך רואה אותי? – אמר ישראל־חיים ברחמים רבים.
– עיני כהות… הר־ג-עים ה־אח־רו־נים… ישר־אל־ח-יים… ר' יש־ר-אל־ח-יים, אני ח־טא־תי לפ־ני־ך, מחל נא לי!
– ה' ימחול לכלנו… – ענה ישראל־חיים כשהדמעות עמדו וחנקו בגרונו, אתה לא חטאת לי, ונהפוך הוא… אחא… אני לא השיבותי לך את חובך…
והחולה אינו שומע כלום, נשימתו קצרה וטרופה והוא חוגר שארית כחותיו ומתחיל מדבר מהרה־מהרה, כמתירא שמא יפסיקוהו באמצע הדבור או כחכותיו יעזבוהו ולא יספיק להתודות.
– אז… אני… אני ל־קח־תי… כלומר: ג—נב־תי את החבילה עם הב־שר… בבי־תי לא ה־יה מאו־מה… רע־בו… מחל נא..
איזו נימה טמירה לא מובנה ולא מושגה התרוננה פתאם לרגע בתוך לבו של ישראל־חיים, אותה ההכנעה התמידית שבפניו נתעלמה, הזדקפות פנימית הורגשה מעצמה בתוך תוכו ובכל הויָתו, פניו הקלושים והחולניים שונו לגמרי והוא – כולו אחר, נשגב, נעלה, מכיר את עצמו, יודע את ערכו עומד זקוף, רציני, מְרַחם ומרֻחם, מְנַחם ומנֻחם, עונה ואומר וכל מלה מנויה, וכל הברה מדודה.
– הכל מחול לך, הכל סלוח לך ומכופר ועכשיו, אחי, נאמר נא שמע ישראל…
ועיניו של ישראל־חיים נתונות בגווע, מישירות נִכחן ונטויות בפניו של הגוסס, ונוגה סודי, קדוש, נשפך ושופע מתוכן: – אמר נא, אורי־משה, אמר נא: שמע ישראל… ה' א־ל-הי־נו… ה' א־חד… והגווע מתאמץ, חוגר שארית כחותיו וחוזר אחריו מלה במלה, ופניו הוארו. איזה חן מיוחד, איזה הוד רוחני, קדוש וטהור היה שפוך על הפנים הדונגיים, המחודדים. דומה כאילו העינים הכבות רואות… רואות ומביטות אחרת לגמרי… רואות הן שערי שמים נפתחים לפניהן…
– ה‘, הוא האלהים! ה’, הוא האלהים! – מלחש בדחילו ורחימו ישראל־חיים ועיניו נטויות למעלה אל השמים המזהירים ודמעות גדולות תלויות בריסי עיניו מבריקות כנגד הנר הדולק בידה של ברינה, העומדת למראשותיו של אישה הגווע קפואה בצערה הגדול. – ה' הוא האלהים!…–מלחשים שני האנשים לחש קדוש ונשגב, וקדושה היא הלחישה, ומתרוממת ועוברת היא מלחישה לזמרה,לְרֶנֶן קדוש, לשירה נשגבה ונעלה…
וברגע זה נסתלקה זוהמת חייהם של שני השכנים. נטהרו שתי הנשמות וזוקקו בכור העוני והשפלות, וזכות כשלג וטהורות כזוהר הרקיע נשקו זו את זו, התפללו זו על זו ובקשו רחמים על עצמן ועל אחרים.
בָּגַר
מאתאברהם שוער
א.
נרגז מצלצל ה״שעון-המעורר״ את ה״דין-דין״ הצרוד שלו. נשמעות פסיעותיו המהירות של החלבן העולה ויורד במדרגות כשהוא מעמיד בקבוקי החלב אצל הדלתות והמזוזות. חוצָה את האויר שריקה פתאומית דחוקה, עזה ונמרצה – ומשתתקת.
הבוקר ער…
אזנו של ווילי קולטת את כל הצלילים הללו הקרובים והרחוקים, והם חודרים אל קרבו פנימה ומרגיזים אותו.
במהרה יתחילו לעורר גם אותו.
רגיל הוא ווילי לרוגזה של הבוקר: משתעל ונאנח יקום האב, נרגשה מקשת האם בקיתוניה וקנקניה במטבח הצר והאפל; מתיז ומפרכס, מחלחל ומפעפע אצל הכיור הדייר שלהם מר גולדמאן… נפתחות דלתות ונסגרות שם אצל השכנים… רגיל הוא בכל אלה זה מכבר והסתגל אליהם. אין הוא יכול להסתגל אל דפיקתו החשאית והעמומה של אבא, כשהלה בא לעוררו, ותמיד הוא עונה נרגז:
– שו-מ-ע א-נ-כי!
וקולו עמום הוא כך, צרוד וזועם, – יש שנדמה לו, שנער נרגן אחר עונה, נער אחר ולא הוא.
קר. מתכווץ הוא ומתכנס כולו אל מתחת לשמיכה הבלה והדקה. מושך הוא אותה עד למעלה מראשו ומקפלה תחתיו ננעץ ברגליו בקצה השני שלה ומהדקה אל דפנה של הספה הנמוכה, – וכן היא נמשכת ומתמתחת ממעל לו כדף דק וקשה, – אומר הוא להתחמם באופן כזה, להסתר מפני הקור.
ישן הוא ווילי בחדר-האוכל על הספה הישנה והבלה, אשר קפיציה מזדקרים חוצה מתוך העור המעוך והקרוע במקומות שונים. ווילי מוכרח להתחכם בשעת שכיבה ולהזהר, שלא ידקרו הקפיצים בבשרו. מן הסדק אשר מתחת לדלת, במקום שאינה מהודקה היטב אל הסף, חודר אליו ישר קור גדול; נושב גם מן החלון הסמוך. אין לו מקום אחר לישון בו. בחדר אחד ישנים אבא ואמא ושני הפעוטות, החדר הגדול והחם נתון לדייר, למר גולדמאן.
במשך הלילה הקיץ פעמים רבות משנתו מחמת הקור, שכב ער ומשך את השמיכה לכאן ולכאן, – ואך זה נרדם וכבר…
קר יהיה גם היום.
מצטנף הוא צנפה ככדור. מהדק את ברכיו החדות אל בטנו, מחבק את עצמו בשתי ידיו, – מפשיל את השמיכה ממעל לראשו – נחשפות הרגלים! הוי, מה מלפף הקור… ברר!
לאט ובכבדות מתבהר הבוקר בחוץ. בעד הוילון הדק והמעוך, אשר על החלון, יחדר האור הקלוש של בוקר-דצמבר מלא אדים. ווילי מעיף עין אל החלון, – רואה הוא את הזגוגיות התחתונות הקפואות ולבו מתכווץ בקרבו מן המחשבה הנוגה: גם היום קר כמו אתמול.
ושוב יתכנס ראשו ורובו מתחת לשמיכה. אופל. מנסה הוא לגהור. חם – תקצר נשמתו והמוך הזהום הבולט מבין קרעי השמיכה נכנס לתוך פיו… טפו!
ברגעים עגומים כאלה, בשעה שבחוץ לא אור ולא חושך, והוא1 – לא ער ולא ישן, – נדמה לו הכל איום. מרגיזו כל דבר ומחרידו, אפילו רתיחתו של הקומקום, אפילו שריכתם של סנדלי האם. מן האפלולית נשקפים לו מתוך החלון פחדים נסתרים האורבים לו, המצפים בחוץ ליציאתו.
נשמעה שריקה… עבר אבטומוביל פוחז. ר-ר-ר-… ״מעבר לדרך״ נשמע רשרוש כאילו שופכים קטניות על-גבי פחים – ווילי יודע, ששופכים פחמים אל תוך המרתף אצל אחד הבתים ברחוב.
עת לקום.
זועף מצליף הוא מבט עגום על החלונות עם הזגוגיות הקפואות. נדמה לו שמאן-דהוא מוזר, אי-מושג, עומד ומביט עליו משם בעיניו הקפואות, אשר בבותיהן לבנות ובולטות. מסתמר כל גופו, דמו קופא בעורקיו. נורא.
הוא ישכב עוד רגע. רק רגע אחד.
עיניו נסגרות, שוכב הוא והוזה: – רחוק מאד מזה, שם בקצוי צפון אצל הציר, אצל ים-הקרח בעצמו הנהו. קר שם מאד. העוף הפורח באויר יגלד, יקפא ויפול כאבן ארצה, כשרגליו פשוטות וכנפיו פרושות. הדוב הלבן… גם לו קר שם. שוכב הוא צנוף במאורתו אשר כרה לו בשלג, שוכב מקורס וישן. הוא, ווילי, תייר הנהו. נוסע הוא לגלות ארצות לא נושבות, רחוקות. שוכב הוא באהלו הנטוי מעורותיהן של חיות-הצפון על מצע עשוי מעורותיהם של צביים. מכוסה הוא באדרת שער של דוב לבן, אשר הרגו בעצם ידו. מדורה גדולה בוערת בפתח האוהל. עצי לבנה ואלון יבשים בוערים… נעים מאד ההבל החם העולה מתוך המדורה…
– טיק-טיק-טיק!… קומה, ווילי! תאחר לבוא אל הישיבה…
– שו-מ-ע א-נ-כי! שו-מ-ע!…
רועד מקור, כששניו נוקשות זו בזו, ממהר הוא להתלבש. הקרח מביט עליו זועם מבעד החלון, המים בכיור ״קודחים״, דוקרים כמחטים.
החצי אחר השביעית כבר עבר.
הולכת לה האם סרה, זועפת. פניה חמרמרים. מקישה היא בכעס בדלת, ״משלכת הכל״… שוב רבה מסתמא עם אבא ובודאי שוב על-אודות מר סורקין והשבת…
נרגזה היא מגשת לו כוס קָפה שחור ודקיק. ״מטילה״ לפניו פת לחם קיבר ורוטנת:
– אכול, שתה, – כל זמן שיש…
מאחורי הדלת נשאת תלונתו של אבא, קולו חולני, צרוד:
– התחילה כבר… מה לך ולהילד?…
– אינך רוצה בפת קיבר… לגלוסקאות תתאוה. אפשר רוצה אתה בלחמניות וחמאה? שמא רצונך בכוס חלב של שיפילד או בורדן? לכה איפוא, בני, אל מר סורקין, לכה אליו, הוא אינו מחלל את השבת… אמת, גם אבא שלך מן השומרים, ברם, ביש-מזל הוא… אחר לבוא קצת… ומצא את דלתו של הקדוש-ברוך-הוא כשהיא סגורה. תמיד מאחר הוא אבא שלך…
אבא מצליף עין זועמת על אמא, מקיש בדלת ויוצא, ואמא פורשת לקרן-זוית ובוכה.
ב.
קר.
הרחוב מלא אנשים. כולם מלובשים בגדים חמים וכולם טרודים, עסוקים, אצים, רצים.
עד הישיבה מרחק גדול.
ירד הלילה כל-כך הרבה שלג בחוץ. עומדות הרכבות, הטראמים. הרבה אנשים עומדים פה… שורה שלמה אחד אחר אחד… עומדים הם זועפים וצפופים ומחכים.
מוכרח הוא לעבור אל העבר השני והם – חוסמים בפניו את הדרך. עליו לעמוד ולחכות.
לפניו עבר אבטומוביל אחד. מכיר הוא אותו, את האבטומוביל, זה הוא של מר סורקין. יושב לו שם איזי ברחבה, מוליכים אותו אל הישיבה. אילו הרגישו בו ולקחו גם אותו…
וטוב היה לשניהם. איזי קטן, האבטומוביל – גדול. היו יושבים שניהם ומשיחים זה עם זה והאבטומוביל יעוף לו…
הכל יש לאיזי זה: אדרת חמה, כובע-שער חם, נעלים, ערדלים ופוזמקאות חמים, כסיות חמות על ידיו, הכל יש לו…
מר סורקין הוא שומר שבת והאלהים אוהבו ועוזר לו. כולם אומרים כך. ואבא אומר… אבא אומר, שצריך לשמור את השבת לא מפני שהאלהים ממציא לו לאדם את פרנסתו בששת ימי המעשה, אלא…
אין הוא זוכר את המסקנה של אבא.
ומר מילנר, הרבי שלו, בדברו על המן אָמר… ומר סילבר המנהל אומר…
וזוכר הוא שכולם אומרים, אשר האלהים מברך ועוזר לשומרי השבת, ואבא אומר…
מה אמר אבא?
מר סילבר בודק את ציציותיהם ומצוה לשמור את יום השבת. ומר גולדמאן…
ובערבוביה של מחשבותיו נזכר הוא בישיבה. עומד הוא פה ומחכה. ושם… הוא יאחר… מר סילבר אינו אוהב את המאחרים.
זזו הרכבות2, הטראמים.
נתרוקן קצת הרחוב. עכשיו – מהרה, מהרה…
הנה הוא הגשר הגדול. יעבור רק את הגשר, יפנה הימינה, אחרי כן ישמאיל… כמה עוד ״בלוקים״? אחד… שנים… הרבה עוד.
אין הקרח גדול כמו אתמול, אבל הרוח… אין מפלט ממנו! נכנס הוא אל תוך הצואר החשוף, נושב בחזה, על הקִבָּרות של הרגלים מנשב הוא, ודוקא באותו מקום, אשר הפוזמק שלו קרוע קצת. רוח עז… דוקר הוא ברקותיו, צורם את אזניו ומה מר בחוטם, ולא עוד, – נושב הוא גם אל תוך פיו, קשה עליו הנשימה.
וללכת… עוד רב הדרך מאד, מהלך גדול.
והולך הוא והולך… והרהורים מהרהורים שונים עולים, ונפלאים הם ההרהורים. מעולם לא חשב מחשבות כאלה.
אבא שומר שבת, מר סורקין גם הוא שומר שבת הנהו. ולמר סורקין יש אבטומוביל… איזי שלו יושב לו כבר בישיבה… והוא יאחר שוב… תמיד מאחר הוא… אלמלי ראהו מר סילבר… קשה לו לשמוע כשהוא מתחיל בקולו הרך והצרוד מזוקן: א-חר-ת… שוב אחרת… ומניע הוא בראשו השב: בכל פ-עם מ-א-חר אתה…
מדבר עמו מר סילבר עברית, מהמחלקה של ״עברית בעברית״ הנהו.
ווילי תוחב את ידיו לתוך שרווליו הקצרים והצרים עמוק-עמוק. קר לו בראשי אצבעותיו. כופף הוא את ראשו לפניו קצת ורץ לנגד הרוח. רץ, רץ… והרוח מפזר את כנפות מעילו, נושב כמתכוון אל תוך חזהו דוקא. כמה קשה עליו לנשום!
טוב היה לרכוס את המעיל – אין פנאי. והאצבעות קפואות ואינן נשמעות לו, – ועל החלון של חנות לרפואות כבר עשרים אחר השמינית…
מה מאוחר!
– א-חר-ת שוב… – משקשק באזניו קולו הצרוד של הזקן.
הנה בית-היראה לנוצרים, – השעון שעליו מראה שלשים וחמשה.
מוטב שלא להסתכל כלל בשעונים.
והוא רץ והקרח רודף אחריו. משליך עליו שלגו, מלקק בלשונו הקרה את לחייו, צורם את אזניו, צובט לחייו, מקיש על חטמו…
רגלו השמאלית שקעה בערמת שלג, נכנס השלג אל תוך הנעל הבלויה. קופאות האצבעות… והימנית – כאילו היא ערומה, חשופה. אפשר הופשל הפוזמק… אין פנאי להביט!
הנה! הנה היא הישיבה. אין השעה כל-כך מאוחרה, לחנם פחד לבו. השעון שעל החנות של כלי-זהב מראה רבע לפני התשיעית – והישיבה הנה היא! וחביב נעשה עליו הבית הצהבהב, אשר תמיד היה רוצה להתחמק ולצאת ממנו רק ליום אחד, לשעה אחת, – עכשיו חביב הוא עליו… אין בו שלג ורוח וקרח.
ג.
צלצול עז, נמהר…
הפעמון קורא, מזהיר, מאיים…
הילדים רצים, אצים… מזדרזים להכנס.
וגדול ורחב הוא החדר ועגום מאד. עוד לא הוחם כל-צרכו בקיטור.
אור צלול, קר.
נכנס המורה. בעל פנים חורים, חולנים ועינים חומות, עגומות ונוחות.
פותח הוא את הפנקס. קורא במתינות את שמות התלמידים. רושם את המאחרים, את החסרים.
מתפללים.
ווילי יושב במקומו אצל הקיטור. מחכך הוא אצבעותיו של רגלו השמאלית ברגלו הימנית. קפאו כל-כך האצבעות של השמאלית. כמעט שאינו מרגיש בהן.
– נראה, – חושב ווילי בשעת התפלה, – שקפאה הרגל לגמרי.
והתפלה נמשכת.
המורה מבאר את התפלה עברית. המחלקה היא של ״עברית בעברית״, ואבא מסר אותו בכונה הנה, אף כי הישיבה כל-כך רחוקה מרחוב מגוריהם. אבא אומר: – בישיבה, ווילי מסתופף כל היום… מלה מוזרה אמר אבא ונשכחה ממנו, – מלה יפה מאד.
אוהב ווילי את אבא ומרחמהו. אמא, אמנם, חכמה, לדעתו, מאבא, – ברם, אבא… צר לו עליו, ״הם״ מצערים אותו.
הם… ואין הוא רוצה אפילו במחשבה לברר לעצמו את ה״הם״.
מתבייש הוא.
קר… הקיטור עוד לא העלה חום כל-צרכו, אך הוא מתחיל… והוא כולו קפוא. ״מתחת לכף״ בוער… בודאי מן הקָפה השחור ופת הקיבר שאכל על לב ריק.
– וה-ע-רב נא… כלומר: המ-תק… הנ-עם… עשה מתוק… משתדל המורה לבאר את הברכה. ווילי שומע ובלבו עולים שלא ברצונו דבריה של אמא: הסוכר עכשיו ביוקר גדול, פי-שלשה גדל מחירו… ושומרי השבת…
מר גולדמאן אומר, שבכל בתי-החרושת, בכל ה״שאפּים״ הוסיפו על משכורתם של הפועלים. ישנם ״בתים״ שהגדילו את השכר הקבוע עד חמשים אחוז. אצל מר גולדשטיין, ה״בית״, שמר גולדמאן עובד שם, משלמים לגזרן אמן פי-שנים – בקצור, כולם הוסיפו, חוץ מה״בתים״ של הצדיקים הללו, שומרי השבת, רובם הגדול לא הוסיפו כלום והמועט שבהם הוסיף במדה זעומה מאד.
– ואין חידוש בדבר, – מתלוצץ מר גולדמאן, – האדונים סורקין וכדומה לו עושים רק לשם שמים, ה״שאפים״ שלהם הם בתי-חסד, מושבי-זקנים… כלום אפשר לבוא בטענות על בריות קדושות כאלה? הלא הם ממציאים פרנסה רק בשביל שומרי-השבת… והאבטומובילים ופנקסי הבאנק העבים… והפנים השמנים… והכרסות… זה להם משהו מחלקם לעולם הבא… מטעימם הקדוש-ברוך-הוא קצת טעם גן-עדן…
ומר גולדמאן צוחק, – צוחקת גם אמא…
ואבא… ברם, אבא אומר, שכדאי הוא יום השבת לסבול… נשאו אבותינו וסבלו הרבה יותר מאשר סובלים אנחנו, הם מסרו את נפשם על קדושת השבת… ואלמלא השבת שעמדה לנו כבר…
– היה נופל הקדוש-ברוך-הוא מהרקיע השביעי – נכנסת לתוך דבורו אמא ומפסיקתו.
– וכל העולם כולו היה חוזר לתוהו ובוהו – מוסיף מר גולדמאן.
ואבא עומד נבוך, עלוב… ואמא מתחילה ״לטעון״ ולבכות.
תמיד בוכה אמא, הדמעות מצויות אצלה.
אבא אינו בוכה, והוא מרגיש בצערו של אבא יותר מבצערה של אמא.
מדוע? – אין הוא יודע בעצמו.
– ואל תביאני לידי נסיון…
המורה מבאר – צריך לשמוע.
ווילי מטה אזנו ומקשיב. רוצה הוא ״להתעמק״ בדבר, אבל דברי המורה פורחים באויר כצפרים עפות ועוברים ומתעלמים ואין הוא קולט אותם, – ושוב הרהורים…
נסיון… כגון אבא… כן, אבא עומד בנסיון… הביא אותו הקדוש-ברוך-הוא לידי נסיון גדול וגם לידי בזיון…
כן, גם לידי בזיון… מי הוא זה ואיזה הוא מר גולדמאן? ואבא? אבא הוא ממשפחה מיוחסת שם ב״יורופ״, אביו של אבא היה רב…
– הלאה!…
טוב שֶבֶּנִי ״חבר״ עמו היום, הראה לו טרם ירגיש בו המורה את ״המקום״ והוא פסק את פסוקו.
מחמם הקיטור. מהבל עליו הבלו החם והמישן. עיניו מתדבקות… שנתו היתה מטורפה כל הלילה. אילו אפשר היה עתה להתמתח פה על הקרקע סמוך אל צנורות הקיטור… היה שוכב לו עכשיו וישן…
מטרידתו עוד רגלו השמאלית. חש הוא דקירה באצבעותיו. היה טוב לחלוץ את הנעל ולשפשף את אצבעות רגלו היטב, אבל פה… מן הנמנע הוא לעשות כדבר הזה, מחכך הוא ברגלו הימנית את השמאלית, מחכך בחשאי מתחת לספסל.
– את החומש… מה היה לך היום? – לוחש אליו בני, בדחפו אותו בכתף. – לומדים זה כרבע שעה חומש והוא מביט כתרנגול הודו בסדור!
– צלי אש… על מצות ומרורים תאכלוהו…
אייבי שווארץ אומר… אייבי הוא הטוב מכולם. קולו צלול, דבורו מחותך וברור, מדבר עברית כאילו היא שפת-אמו. אבא שלו עשיר… טוב מאד לעשירים… הכל אפשר להם… יש להם כל-כך הרבה פנאי. מדבר הוא עם אייבי רק עברית. ואמו – גם היא מדברת עברית. חברה היא באגודת ״אחיעבר״, שמדברים בה עברית. יכול היה גם אבא שלו לדבר עברית, אלא שאין לו פנאי, ודעתו קצרה…
פעם אחת התחיל אבא לדבר עמו עברית. נטפלו עליו אמא ומר גולדמאן ולגלגו… ולגלגו… אילו היו מדברים בביתם עברית…
כולם אוהבים את שווארץ: המנהל, המורה… כשבאים מבקרים, שואלים אותו תמיד בראשונה. יושב שווארץ מלפניו בשורה אחת עמו, על-כן נראים לו הכל… מה מרובה ארוחת-הבוקר שהביא! כעכים רכים שנחתכו בתָוך וביניהם מונחים נקניקים שמנים… כמה נודפים הם… היה אוכל אותם לתיאבון… אילו היה לו עכשיו מרק חם, שמן…
– הפסקה.
סגר המורה את החומש. ״המשגיחים״ אוספים את הסידורים ואת החומשים. כולם קמים ממקומותם, מחלצים את אבריהם, מתמתחים… כל אחד ״חוטף״ מה לתוך פיו, סועדים קצת עד ההפסקה הגדולה.
במהרה עוברת ההפסקה הקטנה. כולם יושבים כבר על מקומותיהם. המורה מקריא:
– בח-דר י-שבו של-שה… של-שה נע-רים ואכלו…
דממה. שורקים העפרונים, חורקים העטים, נשמע רשרושם של הדפים במחברות כשהתלמידים מהפכים אותם. המורה הולך לו לאט בין הספסלים, ממשיך ומאריך בבטוי המלים וגוחן פעם לצד זה ופעם לצד זה, מסתכל בהעברה אל תוך אחת המחברות, מעיר על השגיאה, מתקן… גוער… ומקריא הלאה מתון-מתון:
– ל-חם, חמ-אה, גלוס-ק-אות…
מתמלא פיו ריר. אילו היה לו עכשיו ה״קצה״ של פת הקיבר, אשר אמרה אמו לתת לו בדרכו אל החדר, והוא לא לקח ״מפני הבושה״, – עכשיו היה יושב לו וכותב כשהוא מכרסם בצנעה, גוחן ומכרסם וכותב… ואיש לא היה מרגיש בו. סֶמי גולדשטיין מן השורה הרביעית עושה ככה. מכרסם לו להנאה תפוח גדול אדום ועסיסי…
ד.
השעה השתים-עשרה. ההפסקה הגדולה. התלמידים מבני דלת-העם ירדו למטה, אל חדר-האֹכל. מוכנה להם שם סעודת-הצהרים. יודע ווילי מה שיאכלו שם היום: לחם מרוח בחמאה, חלב חם או קפה חם, הקפה חם מאד, כמעט רותח…
פעם אחת ״קנה״ אבא סעודה שלמה כזו… גערה בו אמא, צעקה ובכתה.
חושבים אותו לעשיר… מה נכספה נפשו עכשיו לשבת שם עם העניים ולאכול…
אלמלי ירד לשם, היו נותנים גם לו, – אין בודקין למזונות.
אולם הוא לא ילך, אפילו אם ימות ברעב… לא ילך… בושה… ואפשר עוד יוָדע זה לאבא, ואבא…
אבא גאה מאד.
״דל גאה״ – קוראה לו אמא.
נפלא הוא אבא. ווילי מכיר בנערים העשירים הרבה ממנו והם אינם משלמים שכר למוד וגם אוכלים במדור-התחתון עם העניים, ואבא שלו – החסיר את נפשו ונפש בניו ו״קנה״ סעודה שלמה בשביל התלמידים העניים.
חמשה דולאר… בחמשה דולאר עלתה לו הארוחה.
כמה צעקה אז האם, צעקה ובכתה.
הנה יושב לו גליקמאן, לואי… יושב ועל ברכיו פרוש נייר גדול ובו כל מיני מאכל. הביא מביתו חלה שלמה אחת מחותכה לחתיכות דקות ובין החתיכות קציצות קרות גם נקניקים בדמות שפופרות ועוד שנים תפוחים גדולים. ממולו יושב לו אייבי העבה ו״לועס במלוא לחייו״… נתח פשטידה גדולה ממולאה צמוקים ותפוחים מטוגנים בדבש… הוא לא יאכל את כולם… אי-אפשר לו לאכול את הכל… כל כך הרבה… הוא יבקש ממנו נתח קטן של פשטידה… פעמים רבות נתן הוא לאייבי… אך לא! הוא לא יבקש… בזיון גדול יהיה אם הלה ימאן… מוטב שלא לבקש…
על אדן החלון פזורים שיורי אוכל: פרוסות לחם, שברורי כעכים, פרורי נקניקים… הולך לו ווילי, כמו מבלי משים, ויושב לו על האדן. נושב קצת מן החלון, – ברם הוא יושב לו במקומו, – ומבלי הביט לאחוריו ממשמשת ידו, סתם ממשמשת ולוקחת – נמצא לתוך ידו נתח לחם, שיור של איזה נקניק והוא שם אותו ברשלנות לתוך פיו ולועס לו ״סְתַם״, לא לשם הנאה – הרי אכל לשובע… אלא, סתם…
היסטוריה…
אוהב הוא ווילי את השעור הזה, חביב הוא עליו מכל יתר הלמודים, והמורה, מר מילנר, יודע לספר.
אלכסנדר ינאי – מספר המורה – ישב עם שריו ועבדיו מסביב לשלחנות… יינות… שמנים… מאכלים טובים… ישבו ואכלו ושתו… המנגנים נגנו בכלי שיר… שפחות יפות יצאו במחול והתלינים… באותו שעה הוקיעו התלינים לנגד עיניהם את הטובים שבפרושים אחד אחר אחד…
ולעיניו של ווילי עומדים שולחנות גדולים וערוכים לפני המסובים בכל מיני מאכל… בשעה אחרת לא היה מתענין כלל בדבר סעודתו של אלכסנדר ינאי, הוא היה אז רואה בדמיונו את הצדיקים והחסידים המוקעים, היה רואה את הדם הנוטף טפות-טפות מתחת המסמרים הנתקעים בבשר החי של הצלובים ולבו היה מכה, סוער… עכשיו הוא רואה את השלחנות הערוכים, הפנכות המלאות תבשיל חם ושמן והאד מתמר ועולה… והפנכות עמוקות מאד… עמוקות, גדולות ורחבות…
כמה רעב הוא!
וכל היום כאילו להרעימו, מדברים ומטפלים באכילה! בחומש, בשעת ההקראה, ועכשיו גם ההיסטוריה מטפלת באכילה.
והמורה הולך ומספר… כולם שומעים, כל האזנים נטויות. המורה מספר את תולדותיו של אלכסנדר, את אָפיו, תכונתו ותאוותו לשררה, את תשוקתו לעשות גדולות… מבאר הוא את שיטתם של הפרושים, אופן הבנתם את החיים ועיקרי אמונתם. את מדתם של הצדוקים, שיטתם… ההבדל שבינם לבין הפרושים. על הריבות והקטטות הוא מספר ועל מלחמת הכתות… ומספר הוא על העם שעמד בתוך, בין שתי הקצוות, וזה מושך אותו לכאן וזה – לכאן… את הכל מספר ומבאר המורה. והענין כל-כך חדש והספור כל-כך מלא ענין… והנה לאזניו של ווילי מגיעים דברי המורה: ״לפני מיתתו של אלכסנדר ינאי אמר לאשתו: אל תתיראי לא מפני הפרושים ולא מפני הצדוקים, אלא מן הצבועים, שעושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס״.
ושוכח ווילי את רעבונו. לבו נתון כולו לדברי המורה ושיחתו. נזכר הוא בכנוי זה, צבוע… כשמתקוטט מר גולדמאן עם אבא, קורא הוא לו תמיד ״צבוע״, – והוא מקשיב לביאורו של מר מילנר על-אדות הכנוי צבוע. – צבועים, אין הכוונה באמת צבוע בצבע… את האנשים אין צובעים, – מחייך הוא, – אלא האנשים שאין תוכם כברם קוראים להם בשם הזה. קורח ועדתו היו צבועים, מפני שעל פי האמת קנאו במשה ואהרן ובקשו שררה לעצמם ואמרו שמרחמים הם על העם, כי משה משתרר עליהם. ישמעאל בן נתניה הרג את גדליהו ובהודע לו שעולי-רגל באים המצפתה, קרע את בגדיו ויצא לקראתם הלוך ובכה, ואחרי כן התנפל עליהם ושחט את כולם לתוך הבור, – הוא היה צבוע. אולם האנשים, שאין דעתם כדעתנו והם מגלים לנו את לבם, אומרים מה שהם רוצים ועושים מה שעושים על-פי שכלם ורוחם, – אינם צבועים, כי הם אינם מרמים. אפשר לבלי הסכים לדעתם, להתוכח עמם, אבל אסור לבזותם ולשנוא אותם…
ווילי יושב ושומע וחושב: הרבי הזכיר את קורח, את ישמעאל בן נתניה ולא הזכיר את מר סורקין! ונזכרות לו טענותיו של דיירם, מר גולדברג3: מתעשר הוא מחורבנם, מדמם וזיעתם של שומרי השבת התמימים! ואמא גם היא קובלת, שמר סורקין עשה את כל עשרו רק על-ידיהם. ״מדבר הוא רכות, עיניו תמיד מוצלפות למעלה – ומעביד את אחיו חנם!״
– והלא זהו צבוע! – חושב ווילי. – מאיש כזה צריך להתירא… אלכסנדר ינאי אמר זאת בפירוש. ומדוע אבא אינו מתירא ממנו?
– מר סורקין שלך הוא צבוע מן המין היותר גרוע! – קרא מר גולדמאן אתמול בלילה וגם הוא… הוא – על אבא אמר – גם הוא צבוע… לא היה טוב מסורקין אילו היה עשיר…
– ״גינוסה״! – קרא אבא.
– אידיאליסטון עני! – צעקה אמא בעמדה על צד מר גולדמאן.
– ומה זה ״גינוסה״? ומה זה אידיאליסטון? אפשר הראשון הוא כעין הצדוקים הללו והאידיאליסטון הוא מן הפרושים… כגון הפרושים… והלא אין להתירא לא מפני זה ולא מפני זה… ולמה הם מתקוטטים?
ואפשר… אפשר מר גולדמאן הוא בעצמו צבוע?… ונזכר ווילי בדברי אבא, שמר גולדמאן זה כשהתודע אליהם היה תמים, ישר דרך והיה ציוני נלהב… אבא יודע אותו עוד משם, מ״יוּרופ״. גם הוא למד באיזו ישיבה גדולה שם… אבא אסף אותו אל ביתו, השתדל בשבילו… ועכשיו נעשה ״גינוסה״…
ומי זה ״גינוסה״?
אפשר ״גינוסה״ הוא איש המתערב בסכסוך לא לו?…
ווילי חושב: למה זה באמת מתערב הוא תמיד בין אבא ובין אמא? ומדוע תמיד אמא עומדת על צדו?
קנופמאן, היתום החי…
עולה על לבו אליקס קנופמאן… נער שלמד פה בישיבה לפני שנה, אשר אמו עזבה את אביו והלכה לה עם…
אין הוא גומר את מחשבותיו. ניתק מה בלב…
מבקש הוא לבכות, אולם מתאפק הוא, אין הוא ילד קטן…
מה הוא מדבר שם מר מילנר זה?
ואפשר… אפשר גינוסה ואידיאליסטון הם שמות של גנאי? ואמא קראה את אבא בשם של גנאי… תמיד היא על צדו…
אפשר לשאול את מר מילנר, אוהב הוא כששואלים אותו, אבל תמיד הוא שואל בתחלה: ממי שמע את הדבר?… לך ובאר לו הכל… כל מה שנעשה בבית!…
ואפשר אין אבא יודע מה שאמר אלכסנדר ינאי? היום יאמר לו… יאמר לו, שבאמת מר סורקין צבוע הנהו וצריך להתירא ממנו. מקרא מפורש בהיסטוריה, אלכסנדר ינאי היה אמנם אכזר, אולם מה שאמת – אמת.
חכם בודאי היה.
מתחילות, כמו תמיד, אחרי שעור של היסטוריה, שאלות ושיחות על ה״גבורים״. כולם מתחרים זה עם זה וכל אחד בא בחבילות של שאלות. אוהב המורה את השאלות ומעניין את התלמידים וממשיך בכוונה את הויכוחים. מתרגלים הם בדבור העברי על-ידי הויכוחים והשאלות, והפסד ההמולה, שהם מקימים, יוצא בשכר הידיעות בהיסטוריה ורכישת השפה, – מצטדק הוא לפני המנהל, כשהלה מעירו על הפרעת הסדר במחלקה.
ו״העולם״ חי… העינים נוצצות, הלחיים מסמיקות והחדר מלא חיים. התלמידים מדברים על הצבועים וכל אחד מביא ראיה מן התורה או מן הנביאים ואחרים – מן החיים, מנסיונותיהם היום-יומיים, והשעה עוברת – והשעור עוד הולך ונמשך…
– המורה, הגיע זמן תפלת מנחה…
מתפללים מנחה בצבור. שווארץ הוא החזן. מה נעים וצלול קולו, – אין כל חידוש בזה, הוא אכל לשובע…
כולם… כולם שבעים, הוא האחד הרעב.
צלצל הפעמון… כולם יצאו אל הרחוב לשאוף רוח ולנוח עד התחלת השעורים האנגליים.
ואצל הדלתות של הישיבה עומדים כבר הרוכלים והרוכלות איש-איש ״עם כל טובו״ לפניו. כולם קונים, כולם… ואמות, וגם אבות, באים לבקר את בניהם. ובידים ריקות אינם באים… זה מביא אוכל, זו – קערה מלאה מרק חם, עומדת במסדרון ומבטת כשבנה ״חוטף ואוכל״ בתיאבון, אחרות מביאות לחמניות, ממתקים… הנה עומד לו שם הגבן הזקן עם הקטניות המבושלות והממולחות קצת… שם בעל השומשמניות, ועל המפתן של הישיבה יושבת ה״סבתא״ על סלה וגלוסקאותיה החמות, המחוספסות סוכר, נודפות… נודפות… ווילי עומד ומביט. בפיו עולה רירו, מפרכס מה ומפרפר באצטומכה, מחניק מה בגרון… מבקש הוא לבכות, אלא שהוא מתביש בפני חבריו.
אפשר יגש אל הרבי… עוד לא הלך לו… הנה הוא עומד ומדבר עם רבי אחד, יגש אליו ויבקש להלוותו סנט אחד או שנים… כולם עושים ככה ומר מילנר לא השיב מעולם פני אחד מהם, אף כי רבים שוכחים להשיב. הוא אינו תובע, איש טוב הוא… כך, יגש אליו ויאמר, בעברית ידבר, אוהב הוא, כשפונים אליו בעברית, – הנה כך… יגש אליו ויאמר: אדוני, מר מילנר, תנה-נא לי סנט אחד… כן, הוא יבקש רק סנט אחד… מחר… ואם לא יהיה לאמא גם מחר אפילו סנט אחד כמו שלא היה היום? ואז… ואז אי-אפשר יהיה לו להביט ישר אל פניו של המורה, אי-אפשר יהיה… ומלבד זאת אי-אפשר לגשת אליו… פניו בודאי חורים… כל היום לא אכל… והוא טבע כזה לו, כששואלים ממנו דבר, מיד אוחז הוא בסנטר, מרים את הפנים ישר למעלה ומביט לתוך העינים… ויראה שפניו דלים, חורים, יתחיל, כדרכו, לשאול, לדרוש, ואז… ואז לא יוכל להתאפק ויפרוץ בבכי לעיניהם של כל הנערים… הלא גם עכשיו מרגיש הוא בדמעותיו העולות…
ה.
עברו שלוש שעות ארוכות… למדו אנגלית. הגיעה השעה השביעית. צלצלה המצלה… הולכים הביתה.
ווילי רץ אל ביתו כל עוד נפשו בו. השעה מאוחרה מאד. ברכיו כושלות… יום כזה… שעות ארוכות וכבדות כאלה וכל אוכל לא בא אל פיו.
ושוב שלג. ושוב קרח ורוח זועף, חותך הוא את הפנים, חודר אל תוך העצמות, אינו משייר אבר.
נופל הוא אל הבית עייף וחסר-כח. חולץ בקושי גדול את נעליו מעל רגליו הקפואות. האם מצליפה מבט על אצבעות רגלו השמאלית – ועיניה מתמלאות דמעות.
– בני, בני המסכן!
– מה אתן לך לאכול, ווילי? ואין כל בבית…
– הגם הלחם אזל? – מסתמרות שערותיו ומתירא פן תאמר האם, שגם לחם אין בבית.
נתח לחם הצפינה לו אמו, חממה שוב קיתון של קפה שחור ודקיק ונתנה לו.
בחדר אפל. מהבהב בקושי קנה הגאז, קפאו הצנורות. הילדים מלופפים בגדים בלים ושמלות קרועות זו על זו, יושבים קפואים בעינים דומעות וחטמים אדומים ולחים מפני הקור בכסאותיהם הגבוהים. ווילי נושב על הכוס, לועס את הלחם וגומע את הקפה הרותח, – מה רעב הוא!
ממולו יושבת האם. עיניה הגדולות והשחורות דולקות מכעס והתרגשות. יושבת ומדברת, ומדברת… קולה רועד… מספרת היא לווילי על חייה בבית אביה שם בארץ הרחוקה והטובה… ווילי יודע מראש מה שתספר, לא הפעם הראשונה זאת לו… ויודע ווילי, ששם, בארץ הרחוקה, היו אמידים, שם למדה בבית-ספר אחד, שנקרא גימנזיום, והיא היתה יפה… היפה בכל העיר, וסטודנטים רבים ובחורים ממיטב האנשים והמשפחות השתדכו אליה וחפצו בה, ואחרי כן… הגיעו ימים רעים מאד… האב מת… כל עשרם הלך לטמיון והיא… נדדה לבקש אשרה בארץ החדשה… עבדה ב״שאפים״ שונים… קשה היתה עליה העבודה… לא היתה רגילה בה… גלמודה היתה… נזדמן לה אבא… בן עירה… ידעה את משפחתו, ידעה מעט גם אותו גופו… מן הבחורים המשכילים היה… והשאפ נמאס עליה…
– ידים של זהב לו… של זהב ממש… – קובלת תמיד אמא, כשהיא מגיעה בספורה אל המקום הזה, – כל מה שהוא מתחיל… כל מה שלוקח בידיו, יראה רק פעם אחת כיצד עושים את הדבר, וכבר המלאכה ידועה לו לכל פרטיה וכבר הוא מוצא לו ״דרך״ חדשה, קלה ונאה באופן עשיתה. אילו ״התלמד״, מי יודע לאיזו מדרגה גבוהה בחיים היה מגיע אותו האיש! ואפילו עכשיו שלא שנה ולא למד, – הריהו מן ה״גזָרים״ המצוינים. והנה כל אלו שאינם מגיעים לקרסוליו חופנים בימים הללו זהב, ממש חופנים – והוא… שומר שבת! לא בברדיטשוב הוא ולא בצפת או בירושלים הקדושה… בניו-יורק הוא… באמריקה, ופה אין משגיחין בשבת… אי-אפשר… אי-אפשר… קודם-כל מחויב כל אדם לפרנס את ביתו, קודם-כל… זוהי חובתו והוא, – נפל בידי עלוקה זו, מר סורקין, עובד אצלו חנם, חמש שנים עובד הוא אצל האיש הזה! והכל בשביל השבת שלו! תומך הוא בכסאו של הקדוש-ברוך-הוא שם על הרקיע השביעי לבל יפול.
– ואלמלא רצה… אלמלא אהב באמת את אשתו, את בניו, – שומע הוא את קולה הספוג צער של אמו, – אלמלא… לא במקום הזה היינו יושבים, לא בחדרים האפלים והסרוחים האלה ולא ברחוב המלוכלך והמלא שאון והמולה; והוא בכשרונותיו הגדולים… אחר במקומו כבר היה מגיע למעלתו של דוקטור או של אינזניר… אבל כדי לעלות למדרגה כזו מוכרחים לחלל את השבת, והשבת יקרה לו גם מאשתו, גם מבניו.
– והלא, – טוענת היא שוב, – והלא אינו חרד וירא באמת. אין הוא דומה כלל לכל אלה החרדים והיראים שהיתה מכירה בעיר מולדתה. יש לו איזו אידיאות שהוא בעצמו המציאן ונמשך אחריהן, – משוגע הוא!
– מדבר אתה אליו: כל המון בני ישראל בניו-יורק רבתי ובאמריקה כולה, תשעים למאה מחללים את השבת, ובכל-זאת יהודים הם, האם ידין האלהים את כל היהודים האלה בדינו של גיהנום? – ״אין אני מאמין לא בגיהנום ולא בגן-עדן, עונה הוא – חכם אני כמר גולדמאן שלך, – ולא את הגיהנום אני מתירא. השבת היא חוליה אחת, טבעת קטנה אחת באותה השרשרת הגדולה, ההולכת ונמשכת ומצטרפת חוליה לחוליה״… עושה הוא את הכל בשביל קיומו של ישראל. תשעים אחוז למאה עושים את שבתם חול והוא ועוד בטלנים כמוהו מקיימים את האומה ומאריכים את ימיה…
– פעם אחת אמר לי, ששומר הוא את השבת וסובל ונושא כל-כך הרבה עליה לא מפני שדואג הוא לעתידו של ישראל ולקיומו, אלא יש לו טעם אחר בזה. שיטה חדשה יש לו… אלהים… גם אלהים חדשים לו, והשבת היא החוליה, הטבעת המאחדת אותו עם האלהים שלו, – יש לו אלהים אחר…
– צא והבן! יש לאיש איזה אלהים לו לעצמו ולאחרים אין חלק בו ומתיחד הוא עמו על-ידי שמירת שבת… יצא מדעתו האיש!… בין כה וכה ואשתו יחפה, בניו רעבים… ווילי, ווילי! אין אני יודעת… אין אני יודעת… יוצאת אני מדעתי… יוצאת… או אעשה דבר כזה… דבר כזה… והאם נופלת מתלבטת על הספה הישנה והבלה ובוכה בכיה חשאית, עצורה…
ווילי יושב, שומע, מביט, רואה ותוהה… במחו מבצבצות שאלות, סתירות והשערות… וכל מה שלמד, וכל מה שיודע הוא מן התורה ומן הנביאים, מספורי האגדה ומדבריו של המורה מר מילנר, מדרשותיו של המנהל, הדורש ומדבר לפניהם בימי פגרה, – הכל עולה בלול במחו…
– והלא – חושב הנער – הכל מודים שהקדוש-ברוך-הוא לא ישא פנים ושוה ומשוה הוא קטן וגדול, והכל יודעים ברור שאוהב הקדוש-ברוך-הוא עניי אדם המקיימים מצוותיו, והנה מר סורקין הוא שומר שבת ואביו – גם הוא שומר שבת הנהו… ומר גולדמאן אומר: נתעשר זה מהבהמות הכשרות האלה, משומרי השבת, העובדים אצלו חנם, – עומד הוא וחולב… כבמצרים… כמו שהיו עובדים בני ישראל במצרים, כך עובדים אצלו…
ומביט הוא על פניה החמרמרים של אמא, שומע הוא את טענותיה, רואה הוא את דמעותיה ואין הוא יודע עם מי הצדק?…
ובבית דממה. קנה הגאז מהבהב ומפיץ אור קלוש בחדר הקר. התינוקות יושבים חרדים ורועדים, רעבים הם… והאם שוכבת על הספה כשפניה כבושים בכר הקטן ובוכה חרש…
– או אעשה דבר כזה… – דבר כזה… – מצלצלים באזניו דברי אמו ונזכר הוא באליקס, היתום החי: – עיניו מתמלאות דמעות, פורש הוא אל קרן-זוית ובוכה בחשאי גם הוא.
ו.
מתדפקים על הדלת.
– יכנס.
נכנסו שני אנשים בבת-אחת. אחד נושא תנור של גאז ואחד – חבילות אחדות עם מיני מזון שונים.
– מרת גורדון?…
– אנכי.
– מר גולדמן שלח לכם את אלה, הנה הפתקה…
– תודה.
האנשים פנו והלכו להם.
קוראה אמא את הפתקה. פניה דולקים…
מה נרגשה! עומדת תוהה, אובדת באמצע הבית…
– אמא! אמא!…
ידים צנומות, דקות פשוטות אליה ועינים תובעות… מה רעבים הם הפעוטים.
מתעוררת היא כמחלום, – ממהרת אל החבילות, פותחת ומחלקת גלוסקות, לחמניות, נקניקים…
חוטפים הפעוטים ואוכלים, ושוב חוטפים, ושוב אוכלים… והאם עומדת, מבטת, ועיניה מטפטפות דמעה אחר דמעה…
– לכה גם אתה וקחה…
אינו רוצה. מוטב שיאכל פת-קיבר כל ימיו, מוטב שירעב ולא יהנה משל זה…
מה שנוא הוא עליו!
מצליפה עליו האם מבט מן הצד, מסמיקה ומסבה פניה מעליו. אפשר כועסת היא עליו, – אין בכך כלום… תכעס לה…
הדליקה את התנור הקטן המובא וכל הבית נמלא חום נעים. ובחוץ נושב רוח, נופל שלג…
אכלו הפעוטים, שבעו והותירו. יושבים הם בכסאותיהם הגבוהים שלוים, שבעים, מחוממים, – מתעצמות מאליהן עיניהם הקטנות, עת להם לישון.
חבויה בקרן-זוית יושבת מרחוק האם, אינה מרגישה כלום, יושבת היא שקועה במחשבותיה.
רוצה הוא לדעת את מחשבותיה.
רוצה הוא להביט בפניה ואינו עושה זאת, – מתבייש הוא.
למה הוא מתבייש?
נדמה לו, שגם היא מתביישת להביט בפניו הוא…
קמה האם והלכה לה אל חדר-הבשול, מקשת היא שם בקיתונים, בקנקנים, והכל שלא לצורך.
ברי לו זאת.
– אמא…
אין עונה.
– א-מא!…
– טרדן שכזה! מה אתה רוצה?
– הפעוטים ישנים…
– הַשכיבם במטה… חכה… את אסתר׳קה הַשכב במטתו של מר גולדמאן ואת מרים במטתי אני, בחדר-המטות, ושכבת גם אתה עמה.
– ומר גולדמאן?
– הוא לא יבוא… מצא לו דירה אחרת.
– ואת התנור?… ואת החבילות?… הוא הלא שלח…
– הוא.
– הוא… הוא, הזר, שלח ואת מקבלת… לא טוב אמא. כמה יצטער אבא… יודעת את, אבא גאה…
– קבלתי, כי קר לך ולהפעוטות הללו, על כי רעבים אתם כולכם, קבלתי מזר – על כי אֵם אנכי, ווילי, ואם לא תוכל להבין עכשיו, יבא יום ותבין: ברם, בחור בן שתים-עשרה שנה אתה – אפשר לך להבין. ועל כן זכור והבן, ווילי, ואל נא תשכח זאת: האם מקריבה את הכל לטובת ילדיה. אומר אתה: אבא גאה… כך, – האֵם אינה גאה כשבניה רעבים ושרויים בצנה ובטחב. אבא שלך חס על איזו חוליה בשלשלתו של זהב הנמשכת בינו לבין קונו ואינו חס על בנו ההולך עירום ויחף ביום שלג, לומד את תורתו של אלהיו כל היום – וכל אוכל לא בא אל פיו.
– ואבא היכן הוא?
– כלום יודעת אני עכשיו היכן הוא? – ענתה ברוגזה, כשהיא מטעימה את ה״עכשיו״.
דממה.
– ווילי!… ווילי, זכור את הערב הזה. כשתגדל תבין את הכל… תבין ותסלח…
נשבר מה בקולה. עמדה מסתכלת בבנה ופניה משולהבים, עיניה מלאו דמעות. הפכה את פניה והלכה לה.
מה מרה עליו נפשו! מה צר לו! מבקש לבכות גם הוא. מרגיש הוא, שעוד רגע – ויפרוץ בבכי כתינוק, או כפעוט, – הוא כבר גדל… מדברים אליו כמו אל גדול… והנער ממהר אל ספתו, כובש את פניו בכר המעוך וכל גופו מרטט…
תנור הגאז אדום כולו. נעשה האויר חם, אדי וכבד… האש הכתומה של קנה הגאז בלועה ומטושטשה באויר העבה. דממה לא רגילה שוררת בבית. נשמעת רק נשימתן של הילדות הקטנות הישנות, – יש ושריקת אבטומוביל מן החוץ מפריעה את הדממה לרגע.
– אמא, איפה תישני את?…
– טרדן אתה, ווילי, אין זה מענינך. עלה על המטה ושכב.
ווילי פשט את בגדיו ושכב. מן החדר הסמוך נישא אליו קולה של האם כשהיא מישנת את הקטנה ושרה לה. יש לה לאמא קול עָרב, רך ומלטף. אוהב הוא את שירותיה הנוגות, הספוגות צער וגעגועים.
כָּל דְּרָכַי שָׂכוּ, נְתִיבוֹתַי כֻּלָּן אָבְדוּ לִי…
כמה צער בקולה, כמה כליון נפש!
חמה ורכה המטה. זה כמה שלא טעם טעם שכיבה כזו במטה על כרים וכסתות. מרגיש הוא הנאה מרובה. רגע שוכח הוא את הכל… מתמתח הוא ברשלנות מתחת השמיכה, פושט את רגליו וכופפן… מבדר הוא אצבעותיה של רגלו השמאלית, – מכאיבות מאד… אפשר יקרא לאמא, תראה?… אך לא, לא צריך… לא צריך… יעבור כך… לא קטן הוא עוד… והוא שוכב, מתענג, מתפנק… נדמה לו כאילו הוא שומע את הדם המפעפע ומקלח בעורקיו, בגידיו, בכל אבריו.
הכל היה כל-כך טוב, – חושב הנער: – אלמלא אמא… למה היא רוצה לעזוב את אבא? כאמא של אליקס תעזוב ותלך… והיא אומרת…
מלפפת אותו ליאות כבדה, מתוקה. רעיונותיו מסתבכים. מהבלת עליו בנשימתה החמה מרים, השוכבת אצלו, מרגיש הוא ברוך-בשרה… עוד מעט וגם היא תהיה יתומה חיה…
מתמלא הוא רחמים עליה, מחבקה לאט וטופח בחשאי-בחשאי על כתפה. מתהפכת הקטנה על צדה השני, מרטנת משנתה – כמה מגוחכת היא…
נסגרות העינים, מתנמנם… לא! אסור לו לישון בלילה הזה… אסור… הוא יביט… ישגיח… יראה… את הכל יראה…
היא הולכת… שומע הוא את פסיעותיה הרכות… א… הולכת אליו… יסגור את עיניו… הוא ישן… ישן… גוחנת היא עליו… נושקת… מרטט הלב, מפרכס… מפרפר…
– אמא!… אמא, אל תעזביני!… … . .
. . … … … … … …
הס… דממה… הלכה לה אל אסתר… שוב מזמרת… מה ערב קולה!
הוא לא יישן… כך ישכב… יראה… יראה… אפשר עוד…
יפה הוא הלילה והחשכה מה נעימה היא! הוא לא ידע שיש לחשכה גוונים כל-כך יפים. הנה הוא עוצם את עיניו, נעשה חושך… חושך… ובתוך החושך עגולים של זהב, נקודות של כסף ובהרות לבנות, כתומות, כחולות… ורצים הם האורים של החשכה, מסתובבים ורצים, ורצים… ויש לה לחשכה זו צלילים… פעמונים קטנים, קטנים מאד, והם מצלצלים מפעמים… והלילה כולו מלא זמרה, מלא זמזום…
––––––––––
ווילי הרגיש בשנתו, כי מביטים עליו. פתח את עיניו וראה את אביו לבוש כבא מן הדרך ומביט עליו.
– איה, ווילי? היא והפעוטות אינן…
– ואתה?… איפה היית אתה?…
נדהם עומד האב ואינו עונה כלום.
ווילי שוכב במטה ומתפלא. הלכה לה… כך, – עמדה והלכה לה…
הוא בא… אצל המפתן עמד אבטומוביל גדול… גדול… נכנס אל הבית, לקחו את הפעוטות ויצאו וישבו באבטומוביל וחסל! ואינם… הלכו להם… והלא… אך זה… רק נמנם רגע… רגע קטן – וכבר נסעו מזה…
מרגיש הנער את עצמו נעלב. באו ולקחו את שתי הילדות ואותו עזבו יחידי, בדד בבית הריק… אין איש… והם קמו והלכו להם. ונרגז מתנפל הוא על האב וקורא:
– ואתה? כל הלילה… כל הלילה איפה היית? רעבים אנחנו… קר לנו… ואין איש… ואין איש…
והנער מתפרץ בבכי.
והאב עומד נדהם, אינו נע, אינו זע, רק סנטרו רועד…
בעד החלון מכחיל הבוקר. מגיעים מן החוץ קולות של עוברים ושבים. שרקה לה איזו מעשנה של אחד מבתי-החרושת. עבר אבטומוביל ושרק שריקה חטופה ומרוסקה ויעף לו…
הבוקר ער…
– אבא, הַדלק את תנור הגאז… קר לי.
והאב עודנו נצב כמסומר, מביט תוהה ואובד.
מצליף עליו ווילי מבט של בטול, מתלבש מהרה, מדליק את התנור, עורך אש על-גבי הכירה, ממלא את הקומקום מים ומציגו על הכירה.
– את התנור, אבא, שלח הוא… אתמול… בלילה הביאוהו… גם אוכל הרבה… היה חם בלילה… מאד חם… הפעוטים אכלו, שבעו והותירו… יש לנו גם עתה הרבה פה, בשק…
– השלך… ווילי… השלך ה-חו-צה… זה הוא, ווילי, אתנן…
– אבא!… אבא!… שתה מעט מים… נו, כך… עוד לגימה אחת… כך… הרגע, אבא! שבה-נא…
ווילי לוקח את הסדור, אומר את הברכות בניגון יפה. רוצה לפייס את אביו, להפיג את צערו הגדול.
מביט האב על הבן ועיניו נוטפות… נוטפות…
– בני האומלל! יתומי החי! ווילי, עודך קטן!… פניו התעַותו מכאב נורא וכמדבר אל עצמו גמר: – מה יוכל להבין? מה יוכל להבין?…
אין-אונים צנח על הכסא וידום.
הבית נמלא חום נעים. על הכירה רתח הקומקום ותמר קיטור לבנבן. ווילי קם ממקומו, לקח שתי כוסות, נקה אותן במגבת לבנה, פרש על השלחן מפה נקיה, מלא את הכוסות, הוציא מתוך השק של נייר כעכים, גלוסקות, נקניקים וישם את הכל על השלחן לפני אביו.
– שבה, אבי, ונשתה. עלי ללכת אל הישיבה, ועליך – אל עבודתך. אל תדאג, אבא, נחיה…
מרגיש ווילי את עצמו באמת גדול, ולבו טוב עליו.
– ווילי…
רוצה אבא לדבר אליו ואינו יכול. והנער כובש פניו בשולחן ושותה במהירות.
– ווילי, שמעה-נא לי… בר-דעת אתה… תבין לי… ואפילו אם לא תבין, – שימה-נא את דברי בלבבך, כשתגדל, תבין ותשפוט.
– לא צריך, אבא, לא צריך כלל לדבר… נוּ, הלכה לה וחסל! מוטב שתשתה את כוסך, מצטנן התה.
לגם האב לגימות אחדות, לקח כעך אחד, שותה ואוכל. והנער מצליף עליו מבט מן הצד, מתבונן אליו ומהרהר: הלא יודע הוא שהכל הוא משלו – ובכל-זאת הוא אוכל…
– כגנבים בלילה באו ולקחו… לקחו את הכל… והם הלא ״גינוסים״… ״גינוסים״… ראה, הארון פתוח…
נעלב הנער. אמו גנבה… כמו אמו של אליקס, באה ולקחה את הכל… ורגע – והנער עומד אצל הארון, פותח בכעס את שתי הדלתות, מביט… הכל יש… הכל. אפילו בגדי החורף שלה לא לקחה. מרגיש הנער קורת-רוח וכמנצח, בפנים של שמחה, פונה הוא אל האב וקורא:
– אבא, ראה! לא לקחה מאומה… את הכל השאירה פה…
– לא לקחה מאומה… ואת הלב… ואת הנשמה… ווילי, כמה אהבתיה!
– עוד שם, ווילי… שם, בארץ ההיא, אהבתיה. עוד כשהייתי נער ידעתיה… כצל הייתי הולך אחריה והיא לא ידעה… והיא לא ידעה…. ווילי, לכה וקרא לאיש… לנער… את מי שהוא ויקח את התנור… את הכל, וישיב להם… ישיב…
קטן אבא בעיני ווילי עד מאד. בתחילה כעס שמא לקחה את הבגדים מן הארון ועכשיו רוצה הוא להשיב להם את התנור… והפחם כל-כך יקר, ואין להשיג אותו אפילו בכסף. צריך לעמוד בשורה ולחכות שעות ארוכות…
ונזכרים לו דבריה של האם. האיש מחויב לפרנס אשתו ובניו… הוא לא פרנס, ועל-כן עזבה אותו והלכה לה. ונרגז מפליט הוא:
– היה בית ונהרס… היה בית ובשביל השבת שלך הכל נהרס… נהרס…
כנשוך נחש קפץ האב ממקומו ויקרא:
– נהרס הבית לא מפני השבת… לחנם תולים את הכל בשבת… בקשו תואנה… בקשו עד שמצאו את השבת. לא היו מוצאים את השבת, היו בודים דבר אחר… תגדל, תבין ותשפוט…
– היא אמרה אתמול…
– אל תספר ואל תפריעני. אין היא אשמה בדבר. כלום אשם יאשם התינוק כשהוא מסכן את עצמו? ומה היא האשה? האשה היא תינוק גדול… אני בעצמי, בידי החרבתי את ביתי, הרסתי… הכנסתי את הנחש הזה אל תוך גן-העדן שלי… עזוב אנכי, עלוב אנכי… לבי… – והאיש כסה את פניו בשתי ידיו ויבך…
– אחד נשארת לי, – שמע ווילי את קולו מתוך הבכי, – אחד אתה לי מכל ביתי, מכל עולמי. ווילי, אל ת-עז-ב-ני…
והבית נתמלא בכיה חנוקה ושתוקה מלאה יאוש וצער נורא.
והנער מביט על האב הבוכה זועף ונרגש כולו. במוחו מנקר רעיון נפלא ולא ברור לו: גם הוא, גם היא שמים אותו לשופט עליהם כשיגדל, ושניהם אינם יודעים שכבר גדל ושהוא כבר שופט אותם…
– כבר גדלתי!
ז.
ווילי הולך מרושל אל הישיבה: צעדיו מדודים. אצל כל פנה, אצל כל חנות מתעכב הוא ועומד. רואה הוא כנופיה של אנשים עומדים ומביטים, – ונגש הוא אליהם ועומד ומביט אף הוא…
אין לו מה למהר. מר סילבר יאמר: ת-מיד מא-חר… יאמר לו, מה איכפת לו? מר מילנר ירשום אותו ב״מאחרים״. ניחא, ירשום לו… אין הוא מתירא מפני איש, ולא איכפת לו כלום. כבר גדל… בִּן-לילה גדל ונעשה אחר לגמרי. שם בישיבה כולם קטנים, פעוטים… אפילו הבחורים הגדולים מהמחלקות העליונות גם הם קטנים הנם, והוא גדול הוא, ואין לו מה למהר, ואין לו לפני מי לתת דין-וחשבון על אחרו, ובכלל על כל מה שהוא עושה. גדול הוא כמר מילנר בעצמו, יודע הוא הכל… יודע הוא כל מה שיודע מר מילנר ומעלים מהם, – מן הקטנים…
ואם מר סילבר יגער בו – יגער לו אותו זקן לחיים ולשלום. לא איכפת לו כלום, מכיון שהליכה זו שהוא הולך אל הישיבה אינה אלא משום רחמנות, חסד הוא עושה עם אביו העלוב…
דומה, שאביו הוא הקטן, והוא, ווילי, הגדול, ורחמיו נכמרו עליו ורוצה הוא לשדלו, לפייסו במשהו, להפיג את צערו, והריהו הולך אל הישיבה.
נתן לו אביו חצי דולאר. אמר לו ״לסעוד״ בשעת ההפסקה הגדולה בבית-מזון, ובערב, כשישוב מהישיבה, ילכו שניהם לאכול בבית-אוכל הגון.
כך, – מתחילים חיים חדשים…
אילו ראה עכשיו את אליקס… מענין מאד כיצד הוא חי ומה הוא עושה? ונזכר לו אליקס בשנים או שלושת החדשים שלמד בישיבה אחרי אשר הלכה לו אמו ועזבה את ביתם. בחר לו את הספסל האחרון והרחוק וישב עליו. לחנם צוה עליו המורה שישב על מקומו הראשון, או, לכל הפחות, על אחד הספסלים הקרובים יותר אליו, אל הקתדרה. הוא לא שמע בקולו ולא שם לב לדבריו. צעק, צעק המורה – ויחדל.
וכך הוא יושב לו בדד. פותח איזה ספר הבא בידו, אינו מסתכל ואינו מתבונן איך הוא פותח אותו, ישר או הפוך? מוקדם או מאוחר? לא דאגתו זאת… וכך הוא יושב שעות… שעה אחר שעה! בימים הראשונים היה מר מילנר גוער בו בנזיפה, מעניש… שואל אותו כמעט בכל רגע, והוא – מביט ישר אל פניו של מר מילנר ואינו עונה דבר, אינו מניע יד, אינו זע ואינו מניד עפעף… משתוממים ומצטחקים בקרבם מביטים החברים בו ובמורה, – ופניו של המורה מתכרכמים, נושא בשרו בשניו ושותק…
מורה אחר היה מכהו מכות אכזריות…
עכשיו הוא מבין את הכל: לא להכעיס ולהרעים את מר מילנר עשה אליקס כך; אליקס, ככל התלמידים, אהב מאד את מר מילנר, אלא פשוט, – אליקס גדל!
אליקס היה אז איש גדול כהמורה בעצמו, מחו עסוק בענינים אחרים לגמרי, והלה מפטמו בארבעה אבות, בדוד ואביגיל הכרמלית, במעשה על-דבר איזה צדיק שעשה גולם!…
ומה הוא עושה עכשיו? – ביום אחד קם ועזב את הישיבה ולא הוסיף לבוא… נחוץ לראותו.
אפשר ילך עכשיו לבקשו? אפשר?
לא, היום לא ילך… הפצע עוד טרי וזב… צר לו על אבא.
היום בהיר. שמשי. רוח פושר נושב והשלג נצמת. ברחוב עומדות שלוליות גדולות מהשלג הנמס ומהצנורות הפתוחים עכשיו על כל הקרנות ומקלחים מים. אנשים רבים עומדים וגורפים את השלג, – משלמים להם בודאי שני דולארים ליום… אנשים מרויחים כסף והמלאכה קלה, פשוטה… אלמלא היה כחוש וקטן-הקומה…
רק בן שתים-עשרה שנה הנהו, אבל באמת נער גדול הוא, ועודנו מצֻוה ומחויב ללכת אל בית-הספר, מחויב… ואם יעלה על דעתו של איזה שוטר לקחת אותו ולהוליכו אל בית-הספר למסרהו אל המנהל, – מותר לו לעשות ככה. והלא הוא גדול כמותם, גדול באמת, אף שאינו אלא בן שתים עשרה!…
בן כמה שנים הוא עכשיו אליקס? מאושר הוא אליקס! רחב הכתף וגבה הקומה היה, ואז… ואז לא מלאו לו עוד שלש-עשרה שנה… התחיל ללמוד את ההפטרה… עכשיו הוא בן ארבע-עשרה… ובודאי גדול כבן עשרים הנהו.
אותו לא יוליך השוטר אל בית-הספר, לא יעלה זאת אפילו על דעתו.
עובר הוא לפני חנויות מחנויות שונות, מסתכל בעד הדלתות הגדולות של זכוכית, מתיצב לפני איזה חלון גדול המקושט בכל מיני צעצועים ופרחים לכבוד חג-הלידה הקרוב, – מעיף עין על חלונותיהם של חנויות-הממתקים ואולמי הקפה, על הארנבות של סוכר, הצפירים והתיישים… על אילני-החג המקושטים והמפוארים, – עומד ומביט ומתענג.
כשיגדל וירויח כסף הרבה…
מה יעשה בישיבה היום? ולמה לו לבלות כל-כך הרבה שעות בבית ההוא? כי יגדל – הלא יעבוד באיזה ״שאפ״, או במשרד, או בחנות, – והחומש והרש״י ו״ארבעה אבות״ אלו למה לו הם? הוא יעבוד… ישרת… למה לו הדבור העברי, הפעלים והגזרות והשמות וכל אלה?…
או אפשר יהיה כמו אביו. מתערב בין בני תורה, שומר שבת יהיה… יעבוד בשאפ של מר סורקין – ובלילה אחד יבוא אל ביתו וימצא את ביתו ריק, אשתו ברחה – אז יסתיר פניו בכפות ידיו ויבכה…
כובש ווילי את פניו בקרקע ורץ-רץ אל הישיבה כשצחוק נורא, משונה ומכאיב, מתפרץ מתוך פיו וגורם לו צער גדול.
––––––––––
יושב ווילי על מקומו. הספר פתוח לפניו. מסביבו לומדים, קוראים, כותבים.
הכל כתמול, כשלשום… מאומה לא נשתנה.
ווילי מתפלא שלא נשתנה מאומה, הכל כמו שהיה. אותו המורה, אותם החברים והלמודים. והלא שנוי גדול נעשה בלילה הזה, שנוי נורא כל-כך – והכל כמו שהיה!
ומה עושה עכשיו היא? – הוא בודאי הלך לו אל עבודתו ו״היא״… היא מבשלת, מכבדת את הרצפה… מזמרת לילדות… הכל כמו אתמול, כמו שלשום, – והלא השנוי כל-כך גדול, כל-כך נורא!
והיא לא תראהו עוד והוא לא יראנה לעולם… אמו לא מתה, חיה היא, והוא – יתום, עזוב…
והלא אהבה אותו כל-כך, – האם לא תבוא לראותו?
נזכר הוא בנשיקתה בלילה, כמה רותחת היתה.
בודאי תבוא באחד הימים אל הישיבה, תכנס בענוה, משתדלת לצמצם את עצמה, מבטת לצדדים כמחפשת, ותשב לה נכנעת על קצה הכסא במשרד ותבקש לקרוא אותו אליה. ככה נכנסות האמות החוטאות, זוכר הוא, כך היתה נכנסת גם אמו של אליקס.
כמעט פעמַים בשבוע היתה באה, קוראה אליה את אליקס, נושקת אותו ומביאה לו מגדנות, עד שנתקלה בו באביו של אליקס.
קמה שערוריה… קולות, צוָחות… גידופים…
קלטה אז אזנו במסדרון, כשהמורים מתלחשים: זונה… והוא לא טוב ממנה.
לא הבין אז כלום. ידע, שרחב היתה זונה, אבל מר מילנר ביאר להם, שהיה לה, לרחב, בית-מזון, ועל-כן נכנסו אליה המרגלים ולנו שם, ומפני שהיה לה בית-מזון, נקראת בשם ״רחב הזונה״.
כשלמדו בחומש על-דבר דינה בת יעקב, בלע המורה את השם ״הכזונה״ בבאוריו הרבים והרחבים ואיש לא הבין מאומה. עכשיו… עכשיו הכל מחוור לו.
והנער נזכר בדברים ופניו מסמיקים מבושה. גם היא… גם אמו…
והלא הוא אהב כל-כך את אמא, גדולה היתה אהבתו אליה מאהבתו לאביו.
והנער מחליט בדעתו, שאם באחד הימים תבוא לבקרהו ותקרא אותו לצאת אליה, – לא יצא.
כמה התחנן אליה, כמה בכה לפניה בלילה: אל תעזביני, והיא – נשקה, נשקה – ועזבה.
לא, הוא לא יצא אליה… תשב לה, תעגן במשרד בחשאי, נכנעת ומתביישת – הוא לא יצא אליה!
ווילי… גורדון, ווילי! הלאה…
אין הוא יודע לא את המקום ולא את הענין, אין הוא יודע אפילו במה עוסקים עכשיו. נבוך עומד הוא ושותק.
והמורה מדבר אליו, שואל, דורש… אין הוא יודע מה הוא מדבר ומה הוא דורש ממנו, – מתבייש הוא להרים את ראשו אליו. מה מקנא הוא באליקס… הלה היה באמת ״גדול״: היה עומד ומביט ישר בפניו של המורה, ואינו מניד עפעף, ואינו מתבייש, מביט דומם…
– גשה-נא אלי, ווילי…
בראש מורד לארץ נגש הוא אליו, עומד – והלב מפרכס לצאת…
– מה לך, ווילי? החלית? או מה קרה אותך? אמור, חביבי, אל תתבייש ואל תירא…
והמורה מלטף ברחמים רבים את ראשו, לחיו, כאילו הוא חש ומשתתף בצערו הגדול.
– נו, אמור-נא… ווילי… אפשר רוצה אתה ללכת הביתה? לכה, חביבי!
ווילי שב אל מקומו בראש מורד לארץ, הולך נדכה, שחוח, מתבייש הוא להביט בפני חבריו.
נדמה לו, שכולם יודעים כבר את הכל… כולם, גם מר מילנר, גם מר סילבר, גם החברים.
לא לחנם לא גערו בו היום, כשאֵחר כל-כך לבוא.
הם יודעים את הכל…
והנער מרגיש שפניו מסמיקים, אזניו בוערות…
– לך הביתה – מצלצלים באזניו דברי המורה. – נקל לו לאמר: לכה הביתה? ואיה הוא הבית שלו? לאן ילך? אל מי ילך? לכולם… לכל הנערים יש בית, ולו… לו אין בית…
היה, אמנם, בית ונהרס…
עולה פקעת אל גרונו, עולה ומחניקה…
– מר מילנר, אני… אני אלך הביתה.
– לכה, – מניע המורה יד.
ובמסדרון בקרן-זוית אפלה עומד הנער נשען אל הקיר, גופו הקטן רועד, כתפותיו הכחושות מרטטות מבכי עצור………
ח.
ווילי עומד על המפתן של הישיבה ולבו מהסס. מרגיש הוא כעין חיבה אל הבית הזה וקשה עליו הפרידה. זה חמש שנים מיום בואו ללמד בבית הזה, חמש שנים שהוא הולך אל הישיבה בבוקר-בבוקר ומונה את השעות, שעליו לשבת בבית לא נחמד זה, ועכשיו – קשה עליו הפרידה ואין הוא רוצה ללכת חפשי ברחוב בשעה שכל חבריו יושבים ולומדים.
והרי בשאר הימים היו שתי שעות של חופש כאלה חשובות בעיניו כעולם מלא!
לאן ילך? – ״הביתה״ שלחהו מר מילנר. וביתו איהו? היה בית – ונהרס…
רגע מחליט הנער בדעתו להכנס אל החדר ולשבת על מקומו כפעם בפעם – ואז יבוא המורה מר מילנר, יקחהו אל קרן-זוית, ילטפהו בחיבה, ישקהו על מצחו, ידבר על לבו עד שישפוך לפניו את כל רוחו, יספר הכל… הכל… ואז – כעבור שבוע או יותר ומר מילנר ״יבדוק״ בעיניו את בגדיו, נעליו – וכשימצא פסול בהם, ישלחהו אל המזכיר – והלז יתן לו בגד, כובע, נעלים…
מה נורא הבזיון!
לא! לא ישוב עוד אל הישיבה… לא ישוב…
ומה חביבה היא הישיבה, מה יקרה היא לו! מעולם לא חשב שכך קשה תהיה עליו הפרידה מעליה!
– אפשר רוצה אתה ללכת הביתה? לכה, חביבי! – נזכרים לו דברי מר מילנר. לאן ילך? לאיזה בית? אפשר ״אליה״?… אל הבית ההוא בברונקס. שם… שם היא יושבת עכשיו ומחכה לו… לאיש הזר!
ובלבו מתעוררת שנאה עזה ״אליה״…
והנער הולך בלי חמדה ובלי כל מטרה מרחוב לרחוב, הולך ברשלנות, מתעכב אצל כל חנות, אצל כל חלון-השכיה, מביט רגע תוהה – והולך הלאה…
השמש רד. האויר נעשה חריף. נקפאות השלוליות הקטנות, מתכסות בקרום דק של קרח. מתעורר פתאום רוח קר הצונף וגורף אבקות שלג שנגלד ומשליכם אל הפנים, האבק חותך ודוקר כרסיסי זכוכית.
נזכר שלא אכל כל היום. נכנס אל בית-קפה אחד, ישב לו אל אחד השלחנות הפנויים ״וידרוש״ ספל קפה, לחם וחמאה.
שותה הוא את הקפה החם, לועס את הלחם במתינות. מחקה הוא את נימוסיהם של הגדולים. קם והשליך מטבעה קטנה על השלחן בשביל המלצר, סלק ויצא את הבית.
אינו עוד בר בי-רב… גדול הנהו.
אפשר הכל לטובה! הקדים להתבגר, ובשעה ש״הם״ שם עודם יושבים ומתנועעים על ספריהם, ירויח הוא כסף הרבה, יעשה עושר…
נזכרים לו הספורים האנגליים שקרא על נערים עזובים שגדלו ועשו עושר וקנו להם שם גדול בארץ.
הוא יהיה עשיר… עשיר גדול יהיה. הרבה פועלים יעבדו אצלו. ברם, הוא יהיה אדון טוב ומיטיב…
יקנה לו בית גדול ויפה במקומות היותר יפים בניו-יורק, יעשה שלום בין אבא ואמא…
ואצלו… חושב הוא על יום השבת: וקשה לו מאד להכריע בדבר. הכדאי הוא לשנות ״סדר עולם גדול כניו-יורק״ בשביל השבת? מרגיש הוא, שהדברים האלה אינם שלו, – שמע אותם ממר גולדמאן ומתבייש הוא בפני עצמו.
ואת מר מילנר יקח ויבנה בשבילו ישיבה גדולה מאד, ימנה את מר מילנר למנהל בישיבה ההיא, ונערים עניים הרבה יאסוף שם, יתומים, עזובים… יתן לכולם אוכל ובגדים… לכולם – אפילו לאלה שאינם נזקקים להם, כדי שלא לבייש את הנזקקים באמת…
מר מילנר יהיה מנהל ישר וטוב… אוהב הוא את מר מילנר מאד.
והרוח נושב בחזקה, הקרח מתגבר. האנשים אצים, רצים, והנער הולך הוזה וחולם…
נתקל באיש ונפל לתוך צבור של שלג הגרוף ועומד אצל המדרכה.
– הולך וישן! – שומע הוא קול צרוד.
קם ווילי על רגליו, התנער מן השלג והצרורות, הרחיב צעדיו וילך הלאה.
קרן הויסטון והשדרה השניה.
ההמון גדול. עוברים ושבים. אבטומובילים, כרכרות, צבים, טראמים…
פנסים… כמה אור!
תיאטראות, בתי-משחק. תמונות-מתנועעות מכל המינים ושלטים מתריעים…
כמה אש, כמה אור, כמה גוונים…
השעה היא רק החמישית, – ב״ביתו״ צריך הוא להיות קרוב אל השמינית.
יכנס אל אחד מבתי ״הראינוע״. זה כמה שלא ראה את התמונות – חצי שנה בודאי!
אגב יתחמם קצת. קפאו כל עצמותיו מקור.
––––––––––
מלפפת אותו חמימות נעימה. בבית שוררת אותה האפלולית החשאית והמלאה חכיון וצפיה. האולם גדול ורחב וגבוה. מאיזה מקום נסתר שופע אור אדמדם המאיר ומאפיל כאחד. האנשים הרבים היושבים צפופים במקומותיהם נראים כצללי-אדם, רוחות סודיים מתלחשים.
הנער יושב על מקומו שקוע בהזיות כהות, לא-ברורות, יושב וחולם. מתחלפים לפניו ומתנועעים מראות ממראות שונים, מופיעות תמונות ומתעלמות,,, הנער יושב ומביט – רואה ואינו רואה…
מאיזה מקום נסתר עולה מנגינה חשאית, נעימה… נישאת המנגינה וממלאה את כל החלל. שומע הנער ומקשיב – שומע ואינו שומע…
וכל הבית נמלא אור!
הנער התעורר. מחכך הוא את עיניו, מתמתח קצת. האם נתנמנם?…
– ת-פו-חים!… תפוחי-זהב!
הקול כל-כך ידוע לו… איפה שמע קול כזה?…
והולך וקרוב אליו הקול מבין שורות הספסלים:
– תפוחים! תפוחי-זהב!
– אליקס…
גם הוא ראהו והכירו, מניף אליו יד, שולח אצבע, מוציא לשון אדומה ארוכה, דקה וגמישה כנחש קטן כנגדו, מוציאה ומעלימה וחוזר ומוציאה לו…
– אליקס!… אליקס!…
– ש… שש!…
הפנסים כבו שוב. אפלולית מוארה באור מגוון טמיר שוררת באולם. הס… הכל מלא חכיון וצפיה. במסתרים משתפכת מנגינה סודית, חשאית…
אליקס נעלם ואיננו.
הורם המסך.
בוקר השכם. האיש כבר קם, יושב הוא אל השולחן ולוגם בחפזון את הקפה שלו ובין לגימה ללגימה הוא מתלבש ומתכונן לנסוע.
בשק של נייר ישים לחם, מלוח, בצלים אחדים – לסעודת-הצהרים שלו.
תוקף אותו השיעול… הוא מהדק את שתי כפות ידיו אל חזהו הצר ומשתעל… פניו מתאדמים, עורקיו, גידיו מתמלאים דם ומתבלטים…
השיעול הרפה ממנו. הוא שותה מעט מים מן הכיור, מנגב את פניו המכוסים זעה באלונטית התלויה על כף-המנעול של הדלת, יושב לרגע על הכסא, – קם ולובש את אדרתו, מצליף מבט על הדלת הסגורה ויוצא כשהוא פוסע חרש על קצות אצבעותיו, וסוגר לאט ובחשאי את הדלת אחריו.
נתעלמה תמונה זו ותמונה אחרת לעיניו:
מלופפה שמלת-בוקר קלה יוצאת אשה צעירה מן החדר. שערותיה מפוזרות בה על צוארה החשוף ועל כתפותיה, ועיניה מביטות בערמה אל הדלת השניה הסגורה.
והדלת נפתחה, – יצא איש צעיר, חסון, יפה, והוא נגש אליה מחבק אותה ומנשק לה.
הנער התרומם מעל מושבו, כולו מצומד, מסומר אל התמונה… עיניו חודרות אל תוך-תוכה של התמונה, נוקבות אותה ונוקרות…
כך… ככה בודאי היתה עושה גם היא, אמא… נפקחו עיניו. הכל מובן לו, הכל מחוור לו, הכל… היה הכל מטושטש ולא ברור, היו אצלו השערות קלושות, חשדים בעלמא, עכשיו הוא יודע הכל… גדל… עכשיו גדל באמת!
ומובן לו עכשיו בוקר אחד…
אותו יום לא הקדימו אבא כמשפטו לשלחהו אל הישיבה והוא התעכב אז בבית, מתמהמה ודוחה את הליכתו. נעשתה אז התורה חביבה עליה… שדלה אותו אז בדברים, האיצה בו ללכת…
את הפעוטים, אותם לא התיראה, – לא כן הוא…
ונזכרים ועולים לפניו דבריה בלילה ההוא: ווילי, זכור את הערב הזה והיה כשתגדל תבין הכל, תבין ותסלח…
והוא כבר גדול, ומבין הוא ויודע הוא וגם שפוט ישפוט, יבוא יום…
והתמונות על הבד רצות ושבות לעיניו, מתחלפות זו בזו – ברם אין הוא מביט עוד עליהן, כבושים פניו בקרקע והוא רואה…
אין לו צורך בתמונות שעל הבד והוא בתוך החיים גופם. הרי הוא עצמו, הרי אבא ואמא, הנה הן האחיות הפעוטות האומללות הללו – הרי הן תמונות-נוע נוראות ואיומות!
אלמלא אליקס היה עוזב את הכל באמצע והולך לו, אבא העלוב מחכה לו כבר. ברם נחוץ הוא לו אליקס. יש לו צורך לדבר עמו. הוא יספר לו את הכל, את כל לבו ישפוך לפניו.
אליקס הוא נער חכם, אליקס מנוסה הוא בכל, יחכה לו פה…
ט.
סוף ימי אפריל. יום יפה ובהיר לעת ערב. השמש עומדת במורד השמים ומצליפה קרני ארגמן וזהב ומאַדמת ומַזהבת את ראשי האילנות שבגן. ובגן רבים המטיילים היום, ביחוד תלמידי בתי-הספר. כולם לבושים לבנים ובגדי צבעונים.
רוח צח נושב… העצים העומדים בלבלובם מתנועעים לאט-לאט ומרשרשים חרש כשהם מזילים ריח בשמם וממלאים את כל הגן ריחות ערבים ואבקת-פרחים. בין העפאים מצפצפים צפרים, מעל הפרחים והדשאים מרחפים זבובים וחפושיות, מפרפרים פרפרים ודבורים… והגן מלא זמזום חגיגי ונעים.
לא רחוק מן השער הפתוח אל אחד הרחובות ההומים והעשירים ביותר עמד ערמון רב-ענפים. פרחיו לבנבנים-צהבהבים עומדים זקופים בראשי הענפים כנרות קטנים, העומדים מוכנים להדלקה כשיחשך היום. אצל הערמון עומד ספסל קטן בודד, עליו יושב ווילי, – זהו המקום המיועד להתראות פה עם אליקס. מחכה הוא לו שיבוא דרך השער הזה, – בימים האחרונים יש לו ״עסקים״ ברחוב הזה, ההומה והעליז, והעשיר בבתי-משוש ומשתה.
והנער יושב עגום, בודד. מביט הוא על הנערים בני-גילו ומתקנא בהם. ״הם עודם קטנים, חושב הוא בלבו – אין הם יודעים מדאגותיהם של הגדולים״…
והלא כל ימיו היה יושב ודואג: מתי יהיה גדול, חפשי מלמודיו ופטור מן הישיבה – עכשיו זה כשלשה חדשים אשר עזב את הישיבה, והנה במהרה יגמור את המחלקה השביעית בבית-הספר העממי ויקבל תעודת-בגרות, הרשאה לעבוד מחמת דחקו.
חפשי הוא! פטור מן התורה, מן הלמודים… וצר לו ומר לו!
אילו היה קטן…
אילו למד עוד בישיבה והיה יושב עכשיו אצל החלון הפתוח, – מר מילנר מספר פרקים מהיסטוריה, מתנ״ך או מדברי אגדה, – והוא עושה בצנעה מתחת לספסל אניות של נייר, צפרים, אוירונים…
בלב אין כל מחשבה. קולטות האזנים קטעי דבורים, שומע אתה חצאי ענינים… והקטעים והחצאים האלה משתזרים ועולים בלולים… ונדמה לך, כאילו ספור אחר דמיוני הולך ומתפתח בנפשך…
צלצול… השעה השלישית… כולם קמים נחפזים, אצים, רצים, מתפרצים החוצה – ושם… שומשמניות, קטניות, לחמניות ודובשניות. והשמש, והשמים, והאויר, והרחוב המלא אדם אחרי יום תמים של ישיבה צפופה בחדר על הספרים!
ימים טובים היו… הימים האלה עוד לא ישובו והוא לא חש בהם, לא הרגיש אותם מעולם.
וצר לו על עזבו את הישיבה, צר לו מאד – והכל בשלה… אלמלי היא, היה עודנו יושב ולומד בישיבה.
האם הוא האחד שאין לו אם? כמה יתומים נמצאים בישיבה!
ברם, אל היתומים ההם אינן באות האמות לבקר אותם, ו״היא״ היתה באה.
היתה באה בחשאי לבקרו.
באה ויושבת על קצה הכסא במשרד ושולחת אחריו.
והיא לבושה שמלות קטיפה ומשי, פניה רעננים וורודים, והאב יושב בצער, והוא – בגדיו קרועים… זה שבועות שלא החליף כתנתו לבשרו.
נחשול של שנאה קם בלבו אל האשה הזאת, – לא נתן לה לנשק אותו, לא קבל מידה את התפוחים והממתקים שהביאה לו, – שאל רק לשלום הפעוטות ומהרה השתמט ממנה ושב אל חדרו.
ובשבתו על-יד הספר לא ראה מאומה אלא אותה… ראה את האשה הלבושה קטיפה ומשי, השבעה… ראה אותה אוכלת מעדנים מסובה אל שלחנו של גולדמאן – ואבא… כמה אנחות מגיעות לאזניו מחדרו של אבא…
ראתה, שהלה יאכילה מעדנים וילבישה משי ורקמה – עזבה את כולם והלכה אליו! עזבה אותו, את ״ווילי שלה״, – כך הלא היתה קוראת לו, – עזבתו בשביל שמלה של משי, בשביל… בשביל סעודה שלמה ומלאה, – למה היא באה עכשיו אליו?
ומדי שבוע בשבוע היא באה ושולחת אחריו.
כשבאה בפעם השלישית לא יצא אליה, הלך והתחבא במבוא האפל והצר שבין הישיבה והבית הסמוך, – עמד שם מסתתר ומחכה עד שתלך לה.
שמע קולותיהם של חבריו המבקשים אותו, – בודאי ״שלחה״ אחריו.
זמן רב עמד חבוי במקום סתר עד שראה אותה הולכת לה. את פניה לא ראה אבל נדמה לו כאילו שחה קומתה הזקופה ופסיעותיה היו לא בטוחות, הגיעו אז רחמיו עליה, אבל התאפק ולא זז ממקומו.
באותו יום החליט וגמר בלבו לקחת הַעֲבָרָה מן הישיבה אל בית-ספר עממי, אנגלי.
נלחם בכל תוקף את אביו, עמד על דעתו ויכול לו. ולמחרתו כבר נתקבל בבית-הספר, אשר בשכונתם.
– צריך לדאוג לתכלית, – אמר לו אליקס כשנפגשו אצל התיאטרון, שהוא היה מוכר בו תפוחים ותפוחי-זהב – אנחנו העזובים חייבים לדאוג לתכליתנו אנו, ולא – אבדנו לעולם.
ישבו שעה שלמה ודנו בדבר, עד שמצאו כי טוב לו בעת הראשונה ״לסחור״ בעתונים, – בערוב היום אחרי גמר הלמודים בבית-הספר ימכור עתונים לעוברים ושבים.
אולם העסק הזה היה פעוט מאד… יש שהרויח פרוטות אחדות ויש ששכרו לשבוע שלם יצא בהפסדו של יום אחד!
רץ אתה כמשוגע ברחוב, צועק, קורא… אחריך ומסביבך עוד נערים אומללים כמוך. צועקים, קוראים, רצים דחופים ומבוהלים, בינות לאבטומובילים וטראמים, מסתכנים – והכל בשביל פרוטות אחדות!
– זמר בחצרות! – אומר אליו אליקס, אחרי אשר התאונן באזניו על פרנסתו הדלה. – קולך, יודע אני, ערב וצלול… למד לזמר איזו שירה עצובה, של דמעות… עמוד בקרן-זוית או הכנס אל תוך החצר הפנימית וזמר, ותרויח כסף!
נזכר בשירתה של אמא: ״כל דרכי שכו, נתיבותי כולם אבדו לי״… – שר אותה בשוקים, בחצרות, – ובשבוע אחד קבץ על יד כחמשה דולארים.
בא עם כיס כספו אל אליקס, – הלה צחק ואמר: אוהבים הם הבריות כשבוכים לפניהם.
יעצהו אליקס לקנות תיבה קטנה עם רצועות לתלות על צוארו, בתיבה ישא שוקולאדה, סוכריות… יעמוד בכל ערב אצל התחנות של העליות או התחתיות, המקומות המרובים בעוברים ושבים וימכור לו את סחורתו. רבים התחילו מקטנות כאלו, ועכשיו – מיליונרים הם!
חכם הוא אליקס. באמת גדול הוא, גדול ממש… וכבר יש לו ״כלה״.
ווילי ראה אותה מרחוק כשטיילה עם אליקס בגן, נערה גדולה ויפה – אשה!
קטן היה אז בעיניו, פעוט לגבי אליקס.
– כשתרויח הרבה כסף, אמצא גם בשבילך ״כלה״, – אמר אליו אליקס.
– החיים מלאים ענין כשיש לך אחת הנערות ״לצאת ולבוא״ עמה; בלעדיהן אין החיים שווים כלום! – כך אמר אליקס. מדבר הוא כגדול.
והלא הוא רק בן ארבע-עשרה או חמש-עשרה, – לא יותר.
רחב-כתפים הוא, גבה-קומה – תעיף עין עליו, תחשבהו לבן עשרים. לבוש הוא מכנסים ארוכים מגוהצים עם ״קמט״ נאה לארכם, מגבעת של תבן יפה חבושה לראשו, כתונת, עניבה, מעיל… הכל כגדול… יש לו גם חתימת זקן, מתגלח כבר!
והוא…
שבת אחרי שבועות והוא בן שלש-עשרה… בר-מצוה.
בן שלש-עשרה שנה – ועודנו מתגעגע על הישיבה ועל ספוריו של מר מילנר. בן שלש-עשרה שנה ועודנו עומד בילדותו.
ואביו רוצה שילמד את ההפטרה וגם דרשה בעברית. כבר הביא מורה בשבילו.
אין אביו יודע שבעל עסק הוא… בשעות הפנויות טרוד הוא בפרנסתו.
הרויח כבר כחמשה דולרים – וזה רק שני שבועות כשהוא עומד על-יד התחנה של העלית שעות אחדות בכל ערב.
רבים עשו עושר מהתחלות קטנות כאלה. מחמשה דולרים הגיעו עד כמה אלפים…
ואז… ואז יקח את אביו אליו, יתן לו הרבה, הרבה כסף… אבא יקנה סעודות רבות בישיבה בשביל התלמידים העניים, וגם יהיה לדיריקטור בישיבה…
יש לו מחשבות גדולות כאלה, והלה – למד את ההפטרה, שַׁנֵּן איזו דרשה על-פה… הודה אז לאביו, מה שהוא עושה בשעותיו הפנויות וכי אין לו פנאי להפנות את לבו לדברים כאלה.
התנפל עליו אבא… הכה אותו באגרופו, תלש את שערותיו… צעק, בכה… ״בנו של דוד גורדון ימכור סוכריות ברחוב!״
– אפשר מזמר אתה בחצרות?
– אין בזה כל חטא, – ענה לו. – נערים עזובים עושים ככה, אלה אשר אבותיהם הרסו את ביתם…
ארב לו אביו כל אותם הימים, – לאחרונה מצא אותו עומד ברחוב ומוכר. נטל ממנו את התיבה עם כל הסחורה והוליכו הביתה, באיימו עליו בשוטר ״ובמשלוח לעבר-הנהר״…
– אין לך בעולם אנשים יותר מגונים מהאבות הללו – אמר אז אליקס. – אין הם יכולים לשכוח את הטובה שעשו לנו בהולידם אותנו! – וגלה לו אז אליקס דברים כאלה… גם עכשיו פניו מסמיקים…
הכל יודע אליקס, הכל…
– כלום מניחים עכשיו תפילין? אמר אליקס. – אפילו המורים שבישיבה, לדעתו, אינם מניחים תפילין.
לפנים, בדורות הראשונים, אמנם היו מניחים תפילין, אבל לא עכשיו.
כך אומר אליקס, ואליקס יודע מה שהוא מדבר.
ספר לו אליקס, שראה פעם אחת את אחד המורים של הישיבה נוסע ביום השבת… בעיניו ראה…
– כולם צבועים… כל האנשים צבועים המה.
– אפשר אבא שלך אינו צבוע. שומר שבת הוא באמת, ויהודי כשר, ואולם שוטה הוא…
שוטה הוא, ועל-כן הלכה אשתו ותעזבהו. גם אבי שוטה הנהו. רק אצל השוטים בורחות הנשים שלהן. תנסה-נא ה״כלה״ שלי לעזבני וללכת מאחרי, תנסה…
– אבא שלך אפשר מניח גם תפילין, אולם אין מביאים ראיה ממנו. בכלל – כל האבות אינם מניחים תפלין!
אליקס זה… אליקס זה נורא הנהו…
ווילי מרגיש איזה פחד טמיר… אליקס מוליכו בדרך לא טוב… מעבירו על דעתו…
אבא אמר, שאליקס זה יוליכנו עד בית-האסורים… יביאנו עד ה״סינג-סינג״…
וחרדה נופלת על הנער ופחד גדול.
כמה מצער הוא את אבא! ואבא איש טוב הנהו, רחמן כזה…
כשהכה אותו, כשמרט את לחייו, תלש את שערותיו, ידע, הרגיש, שלו, לאבא, היה הכאב פי-שנים. – הלא מעולם לא נגע בו אפילו באצבע קטנה…
בלילה שמע את קולו של אבא כשהוא בוכה.
בימים האחרונים בוכה הוא בלילות…
מצבו רע עכשיו מאד. אבא השחית בחמתו את כל הסחורה שלו. צריך הוא עכשיו לרכוש את הכל מחדש. אליקס הבטיח לו, כי בלילה הזה ימציא לו ״פרנסה״, – הוא ירויח עוד הלילה משלושה עד חמשה דולרים.
מה שתמוה בעיניו כי בעד שריקה אחת יקבל שלושה דולרים ואם צריך יהיה לשרוק עוד אחת אז משכורתו – חמשה דולרים.
משונה… לבו מהסס…
מצחק עליו אליקס ואומר: שמא מתירא הוא לשרוק בלילות מפני המזיקין, וקרא לו: סבתא.
חושב הוא אליקס שמתירא הוא באמת, אין הוא מתירא כלל. יצוה לו – ואפילו בבית-הקברות ובחצי הלילה ישרוק, אין הוא ילד המפחד בלילות.
ברם חושש הוא… מפקפק הוא בדבר ואין הוא יודע איך וכיצד לפרש לו, לאליקס, את פקפוקו זה והלה לא יעלב.
אין הדבר כולו מחוור לו כל צרכו.
אליקס אמר לו שבערב הזה יבָאר לו את הכל, והרי הוא מחכה לו.
אם הדבר יהיה… מעשה רע לא יעשה. לא יתערב עם שונים… בעד כל הון לא יעשה! אוהב הוא אמנם ומכבד את אליקס מאד, אבל דרכיו… לא, הוא לא יבחר בדרכיו.
ואפשר…
אפשר שדרכיו טובים ונכוחים, אפשר הכל הולכים בדרכים הללו, אלא שהוא קטן עודנו, שוטה קטן…
רוצה הוא להיות גדול, או כמו שאליקס אומר: לבגור, צריך לבגור, מוכרח הוא לבגור.
והוא יושב וממתין, – מחכה הוא לאליקס כי יבוא.
יא.4
בשעה השלישית בלילה מוליך אליקס את ווילי, מוליך אותו במבוא אפל ושומם אחד ומדבר על לבו, מדבר ומשתדל להרגיע את רוחו.
– נו, ווילי… הרָגע… לא עשית כלום… לא היה כלום… כלום לא היה, כל רע לא נעשה לא לך ולא לשום אדם בעולם, כלום לא אֻנה.
– שבה נא פה על אסקופה זו, שבה… גש לך ואשב אף אני.
– כך…
– טוב לי כי נרגעת, שקט לבך… מחייך אתה? זה טוב! סמן טוב ומזל טוב!…
– אָ, ווילי! חא-חא-חא! כמה מגוחך היית באותה שעה!
– מגוחך?…
אלא מה לא מגוחך? אֲיָלָה שלוחה רצה… נו, קל אתה ברגליך, אילה בשדה!
– חא-חא-חא!… רץ לו בן-אדם, נס ״בכל-רגליו״ ואין רואה, ואין יודע, ואין רודף והלה נס מנוסת חרב! חא-חא-חא!… תינוק אתה, ווילי, עודך צריך לאמא…
– הרי יָרו!…
– ירו? אַ, מפני היריות נבהלת? והרי לא בך ירו! שמא ראית מורים? לא ראית! – עודך מרטט… קודח הנער… נו, הרגע אחי, ווילי אחי, הרגע! אל תירא, אל תחת, ראה והוָכח: יושבים אנו על אסקופה זו והכל מסביב נח ושקט – מנוחה שלמה של שבת בבית אביך…
לאשרך ולאשרם של הבריונים לא עמד שוטר ברחוב. אלו היה ״כפתור״ ואתה רץ מבוהל… צריך הוא בר-דעת להיות זהיר, חוץ מזה – אילו הרגישו הבריונים הללו בפחדך לא היו נותנים לך אפילו פרוטה אחת, מכיר אני בהם…
עכשיו היֵה בטוח, עוד מחר תקבל מידי חמשה דולרים, מחר בערוב יום. ח-מ-שה דולרים בעד שריקה פחדנית אחת ולא צלולה!
– לא צלולה?…
– אלא מה?… הו, שורק אתה! וכי ככה שורקים? אילו שרקתי אני – ונפל האשמדאי עם כל משרתיו ארצה! ואתה, – אפלו לשרוק כדבעי אינך יכול, ילד הנך ווילי, ילד… אבל מזל יש לך, כי הסוף עלה יפה, ואם הסוף טוב – הכל טוב.
– מה עשו שם לנערה?… מה עשו לה?…
– וכי מה איכפת לך? כמה נערות ברחובות ניו-יורק? הלהן, לכלן תדאג? שרקת, באת על שכרך, ומה לך עוד? במופלא ממך, אחי, אל תחקור…
בוכה אתה, ילדי, חמוּדי, – נו, בכה! יש והדמעות טובות ומועילות. הילדות יוצאת עם הדמעות, יוצאת על מנת שלא לשוב. בכיתי אף אני בשעתי…
בכה, ווילי, בכה והרגע. אולם דע לך, חביבי, אין העולם הזה ״ישיבה״. צריך כל אדם להיות חזק, אמיץ וקשה כחלמיש, רק זה הֶעָשוי לבלי חת יפלס לו את דרכו בחיים.
נו, – בכית כבר דיך! הבה אקחך את מקום אחד וייטב לך. בן-לילה תגדל, בן-לילה תבגר. תתודע לאנשים, תראה כיצד בני אדם חיים עלי אדמות, תראה, תוכח. כולם שם נערים בני גילך. הזקן שבכולם הוא כבן שמונה עשרה.
חבורה יפה לנו.
חבורה של יתומים חיים ושל יתומים מתים, חבורה של נשכחים, של נגרפים, של אובדים ומאַבדים, – כן, גם של מאבדים… נערים כמוני, כמוך, – הבה, ווילי, ונלך!
לבך מהסס… חושב אתה בודאי, שכך הייתי תמיד? אם ככה אתה חושב אינך אלא טועה. כמה דמעות הורידו עיני בתוך כתלי בית-המדרש שלנו, בישיבה? כמה המה, בכה לבי בקרבי בשעה שמר מילנר שואלני ואני עומד ואיני עונה!
והיו ימים… כך, בכיתי גם אני, הצטערתי גם אני, גם לבי אני היה מלא אהבה וכבוד וחבה יתירה, – בימים ההם ואני מכבד עוד אנשים וירא אני את האלהים.
עכשיו בגרתי! אין לי מאום בתבל! ומי לי בשמים ומי לי בארץ? אין אני אוהב ואין אני שונא, אין אני מרחם ואין אני מתאכזר.
ושמא אתה חושב, כי אוהב אני את הכלה שלי, אינך אלא טועה. אין אני אוהב גם אותה. אותך, – יש ואני אוהב אותך, אבל זהו מפני שקטן אתה בעיני, רק תגדל, אך תבגר – אל תתן אמון בי…
אין אני ירא את האל… אינך רוצה שאזכיר את שמו, ניחא, לא אזכירהו. לא נתנדף עוד ריח הישיבה… מבין אני אותך מאד. יש לה, להישיבה, השפעה מרובה וכחה יותר גדול מאשר חשבנוהו. גם אני הרגשתי בזאת, והרגשתי דוקא אז, כשעזבתיה. אולם תגדל, תבגר – ושכחת את הכל. לעת-עתה, אחי, ירא את האלהים שלך אבל את אביך אל תירא ואל תפחד. אל ביתך לא אתן לך ללכת עכשיו בשעה מאוחרה כזו. בשביל אביך תמצא תירוץ ולא – מה איכפת לך? הגיעה שעתך שלא תסתכל באביך זה כלל…
**
השעה הששית. בוקר ניו-יורקי.
הרחוב הומה. רועשות העליות. שורקים, נוחרים האבטומובילים. אצים בהולים המוני אדם.
בקרן-זוית חבויה ומרוחקה בגן-קטן אחד עם מצבת הזכרון של חשוב אחד יושב לו ווילי על ספסל קטן תחת האילן הענף האחד שבגן. פניו חורים, עיניו עכורות ודלוחות ומרגע לרגע עובר רטט בכל עצמותיו ופלצות ההקאה אוחזת אותו.
זה יותר משעה שהוא יושב ומקיא, כל גופו רטוב מזעה קרה; התרוקנו כל קרביו ועודנו מרגיש אותה הבחילה הנוראה והאצטומכא עודנה מתכוצת בקרבו, וכל קרביו ובני-מעיו כאלו מתפקעים תוך קרבו, מתהפכים…
מה עשו לו?…
ולעיניו – המרתף האפל והמלא עשן. שכר, יין-שרף, אבטיחים, קישואים… בחורים, בתולות, שירי-ניוול, תנועות גסות, טמאות ומזוהמות, קללות, מריבות ונבול-פה.
רואה הוא את אליקס, את פניו האדומות והמזוהמות, את מעשיו המגונים עם העלמות ואת העויותיו המכוערות.
כמה שנוא היה עליו באותה שעה.
ונזכר הוא…
ידים חשופות, כתף עירומה, חזה מגולה. לטפו אותו, משכו אותו, חבקו ונשקו.
וחדר אפל רואה הוא…
האפשר הדבר?… הוא?… האם הוא, ווילי, עשה דבר כזה?
מתפרצות דמעות מעיניו ולבו בוכה בקרבו.
וברחוב הולכים אנשים. רצים הם, אצים וממהרים, אין מביט על הגן הקטן, אין מרגיש בנער הקטן ובצערו הגדול.
והדמעות שוטפות, שוטפות… והוא בוכה… בוכה בקול – אך מי ישמע, מי יקשיב קולו בתוך המהומה הגדולה של הכרך הסואן והצועק?
זמן רב ישב הנער בדד, ישב ובכה, ישב וספד.
ולא ידע הנער בעצמו שמספיד הוא את התמימות המתה, שמבכה הוא את הטהרה שנפגמה, שמוריד הוא דמעות על הילדות הגוססת וגוועת.
ולא ידע הנער שהדמעות האלה האחרונות הן, שלא תזכינה עוד עיניו להוריד ולדמוע דמעות טהורות.
ולא ידע הנער, שהכל עבר, חלף ולא ישוב עוד. עברה הילדות, חלפה התמימות לבלי שוב.
גדל הנער… בן-לילה גדל, בן-לילה בָּגר.
בַּסּוּפָה
מאתאברהם שוער
א.
באמצע הלילה, מתוך שינה, הרגישה ליזה, כאילו יד נגעה בה, והיא התעוררה. קמה נרגשה כולה וישבה במטה. רועדת ורוטטת יושבת היא ועיניה פקוחות, לטושות מפחד נעלם, זר ולא־מובן. מביטה היא ביראה אל תוך החלל ואזניה נטויות לשמוע.
פרכס מה בקרבה… מבעד החרך של הדלת, המוליכה אל חדרה של מאריה דמיטריובנה, שהיא מתגוררת בביתה, מזדקר קו־אור אדמדם מהעששית האדומה הקטנה, הדולקת לפני האיקונין כל הלילה. מגיע לאזניה צרצורו של הצרצר ותקתוקו של שעון־כיסה הקטן, המונח על השלחן סמוך למטתה. עוצרת היא נשימתה ושומעת קול דפיקות לבה הנפעם.
ושוב פרכוס… ושוב… האמנם זה הוא?…
ולבה דופק כפלים. כל בשרה סומר.
והלא ידעה זאת מכבר. חכתה ודאגה… ועכשיו היא כל־כך נפתעה, נדהמה!
ושלא מדעתה מתפרץ מפיה: “אמא! אמא שלי!”…
והכל צף ועולה בזכרונה. הכל מתגלה לפניה פתאום באותה האימה ובאותו הפחד הנורא של ההולך יחידי בלילה. תועה הוא ההלך ונע באפלה, ופתאום והוא עומד לפני תהום נורא, ואין לפנים ולא לאחור.
היֹה היה הדבר אחרי הריבולוציה, כתום הכל… יחידה נשארה פה בעיר הגדולה. באפס מעשה – בלא כל צורך במעשה, באין תקוה, באין מטרה בחיים. הכל אבד. היה חלום – ואיננו…
חבריה וחברותיה נדונו מי למיתה ומי לארץ־גזירה. נשארו רק אלה ההולכים לפי תומם ונסחפים עם הזרם – עבר הזרם והם ככפיסי־עץ ושבבים דקים הללו, שהשלכו ונעזבו אצל השלוליות ואגמי־הרפש.
פה ושם נשארו שבלים בודדות, לקושות – החרמש לא נגע בהן. וסופת־סתיו מלקה אותן בשדה השומם והעזוב.
האוניברסיטה סגורה; ולוּ גם היתה פתוחה – מה צורך בה? לשם מה ובשביל מה תלמד?
לנסוע הביתה, אל אבותיה, אל העיירה? – והיא כל־כך נתרחקה מהם, נכריה היתה להם. לא יכירוה, לא יבינוה.
בודדה נשארה בעיר הגדולה הזאת.
ואיך וכיצד נספחה אל “האגודה החדשה”? כיצד התודעה אל חבריה ונספחה אל הזרם עמהם? – אין היא יודעת, אין היא זוכרת.
התחילה איזו אורגיה נוראה… הוללות ושרירות־לב.
וכוחים ושקלות־וטריות על האהבה…
האהבה היא האחת, הגדולה, הרחבה… תמצית החיים, ראשיתם ותכליתם. אהבה חפשית בלא איסורים, בלא כבלים.
אין היא זוכרת את החברים, את החברות. אין היא זוכרת גם אותו.
היה רגע אחד של שגעון, של שכרון.
זה כמה אשר התרחקה מהם ותעזבם. נקעה נפשה מהם.
אבל בימים ההם…
בודדה היתה, גלמודה. נעה הארץ תחתה ואין עמדה לה. בקשה איזה ענין לנפשה, שיבלענה, שישכיחנה מעצמה ומכל העולם כולו.
־ האהבה מקשטת את החיים, מיפה אותם וצורפתם. רק היא שמרבה להם גוונים שונים וקושרת להם כתרים, כתרי־זוהר.
וחייה כל־כך אפורים, קלושים.
היא נפלה על האהבה רעבה, צמאה, שוקקת… דומה היתה כפרפרת זו, שראשה סחרחר והיא נופלת לתוך האש.
איזה נחשול גדול הרימה על גבו ונשא אותה הרחק, הרחק… נשאה וטלטלה, נשָׂאָהּ והשליכהּ…
ליל־שגעון אחד…
היה אז אביב נפלא. כולם היו ביער, אשר שם עובר הנהר וחוצה אותו.
וביער העצים עומדים בעצם לבלובם, וכל מיני דשאים משכרים בריחם החריף והמבושם. היער עצמו כאילו שכור היה, שכור האויר והבושם. כל הטבע כולו כהלום יין.
ועל פני הנהר סירות מחליקות. והסירות מלאות בחורים ובתולות, וכולם כאילו שגעון אחד אחז אותם, שגעון האביב המגרה ומפתה.
קול רננות, זמירות, צחוק וקלות־ראש.
ויפה הלילה מאד. הלבנה בהירה, הרוחות הקלות לוחשות ומשדלות ומעוררות את הלב הנדהם, השוקק, והאור הנוח והחור עושה הכל כה נוח וכה פשוט וכה מובן…
והנהר משתובב, מכה ומעלה גלים רחבים, השוטפים מפנים ומאחור. והסירה מחליקה עליהם, טופפת ומרקדת מגל אל גל.
־ העיקר הוא לא בכמותה, ולא באריכות־ימיה של האהבה, אלא באיכותה… – שומעת היא את קולו העמוק והלוהט של בן־לויתה. – יש שעה אחת קלה של אהבה, שאתה קונה בה עולם מלא…
וידו החזקה והחמה אחזה בה – והסירה עם הנהר, עם הגלים השוטפים, עם אור־הלבנה החור, עם היער המשחיר משני העברים – הכל נבלע ונעלם בערבוביה אחת של ערפלי־חשק.
ב.
פיטרובנה הזקנה, אשר מאריה דמיטרובנה הוליכה אותה אליה, אמרה לה, כי כאשר “יבוא היום”, תבוא אליה – ואז תעשה לה את כל צרכה.
מאריה דמיטרובנה ספרה, שפיטרובנה זו מתעסקת ב“דברים האלה” זה שנים רבות. מומחית היא לזאת כמילדת מלומדה, ועוד יותר ממילדת, ואין היא דורשת הרבה בשכר טרחתה, מעונה ושולחנה.
־ בודאי, אילו היה לך כסף… אולם פיטרובנה זקנה טובה היא, ואפשר לסמוך עליה.
כאשר באה ליזה אל ביתה הקטן בסימטה נדחת ועזובה מחוץ לעיר, עמדה אז פיטרובנה, כשראשה ורובה בפתחו של התנור הגדול, והתעסקה בגריפת גחלים בשביל המיחם הקטן, שעמד אצלה.
־ פיטרובנה…
הזקנה הישירה את גבה, פנתה אליה, הצליפה עליה מבט סקרני מתחת לגבותיה הארוכות והלבנות ורטנה:
־ אה, כבר התחילו…
ליזה עמדה לפניה חורת. לחייה נפלו, רזו, ועיניה השקועות בחוריהן הביטו עליה כשואלות, מתחננות. בידה האחת אחזה אמתחת קטנה, ובשניה – את שתי כנפות מעילה, שאי־אפשר היה להן להתרכס על הבטן המלאה.
־ התחילו בלילה…
־ כך, כך. נוּ, הכנסי.
פיטרובנה הגישה לה כסא לשבת. ליזה תמכה את ראשה בשלחן החשוף, מבלי הסיר את מעילה מעליה, ודמעות גדולות, אלמות, התחילו זולגות מעיניה שלא מדעתה, זולגות ומתגלגלות בחשאי מעל לחייה.
פיטרובנה התעסקה במיחם, טפלה בשפיתת הקדירות בתנור, כשהיא מדברת בין קדירה לקדירה עם האורחת, מתכוונת לשדלה בדברים ולהפיס דעתה. אולם ליזה ישבה דומם ולא ענתה על דבריה. מתוך עריבה גדולה אחת, שעמדה לימינו של התנור, התאבך ועלה אד חריף וחמיץ, פעפע מתחת התקרה הנמוכה והעלה זיעה על הזגוגיות הקטנות של החלון האחד. וליזה עדיין יושבת כפופה ומכווצת, כולה מתמכרת אל המכאובים המשונים, הלופתים את לבה באימה בטמירותם ובחידושם. גויתה הצעירה והבלתי־מנוסה בהם התקוממה לנגדם בכל תוקף. והזקנה מוסיפה לפטפט, מדברת, שואלת… ליזה מתרגזת כולה לשמע פטפוטה, המעורר בה גועל־נפש חריף עד להתעלף, אך מתאפקת היא בכל עוז ונושאת בשרה בשניה.
הזקנה הגישה לה קערה מלאה כרוב כבוש. ליזה סלקה את הקערה מעל פניה. אז ישבה הזקנה אל השלחן ממולה, הקריבה אליה את הקערה ואכלה מתוכה במנוחה שלמה, במתינות. הבית נמלא צחנת שומן מקולקל וריח חריף וחמיץ. ליזה מהרה ועברה ברגלים כושלות, מתוך רגש של פגול עז, ממקומה וישבה אל החלון, ושם כסתה במטפחתה את פניה עד למעלה מחטמה והביטה זועפת אל החוץ.
כשגמרה הזקנה לאכול, קמה מלפני השלחן והשמיעה, כי נחוץ לה ללכת למקום אחד, ובהגיע “השעה” שוב תשוב. כיון שנסגרה הדלת מאחורי הזקנה, מיד התנפלה ליזה מלוא קומתה על המטה החורקת, וכל חלל הבית נתמלא קולות יללה מנסרים.
מה היה אחר־כך – אין ליזה זוכרת. אפשר שעבר יום, ואפשר – שני ימים. רק הרגש הרגישה, שפעם היה החדר מלא צללים אפלים, כהים־אפורים, ופעם – הלבין החלון הקטן, וכך עברו המראות חליפות, והיא מתהפכת בחבליה, מתלבטת על המטה, צועקת, מפרכסת, מורטת שערות ראשה, נושכת את אצבעות ידיה עד שפך דם.
והזקנה גוחנת אליה, מטפלת בה, משדלתה בדברים. אצבעותיה הצנומות והחדות עוברות ומחליקות על בשרה הלוהט בקור מקפיא הדם. גופה סולד בקור זה. היא דוחפת אותה מעליה. קמה מעל המטה ומתאוה לרוץ, לרוץ מפה. והזקנה משכיבה אותה על המטה בחזקת היד.
ורגעים – והמכאובים יחדלו, הצירים ירפו ממנה, בינתה תשוב. אז תרגיש את עצמה כל־כך עזובה, אומללה, מנודה מאלהים ומאדם. ואז יעלה לפניה זכרון אמה וזכרון אביה המנוח.
“היודע הוא בצערה שם, בשמים?”
ומתפלאה היא על עצמה: היא, שהשמים היו לה למשחק ושם “אלהים” פג אצלה כליל, – האמנם כל־כך רוכך מוחה עכשיו?
ומה טוב היה לה, אילו היתה אמונה בלבה.
אילו היו באמת אלהים בשמים, כי־אז ודאי לה, שאביה היה עומד לה עתה בשעת מצוקתה.
הלא כל־כך אהבה אותה! יחידה היתה. אהובה היתה…
ואמה… אלמלי ידעה אמה!…
והמכאובים, אחרי אשר נחו, כאילו החליפו כח ונעשו עוד יותר נוראים, יותר עצומים. כחיות־טרף, כנחשים צפעונים מתנפלים הם עליה ושולחים בה שניהם. מלופפת צירים וחבלים מתלבטת היא כדג שנמשה מן המים, צועקת, בוכיה, מיללת באין אונים ועל־יד המטה עומדת הזקנה נבוכה ואובדת־עצות.
־ אילו היית מצולבת…
־ מה?
־ סלחי לי על דברי – את הלא יהודית את, לא־מצולבת… אומרת אני: אילו היית מצולבת…
־ כי־אז?…
־ כי־אז הייתי מבקשת את האב איוואן לפתוח “שערי גן־עדן” במסגד. סגולה בדוקה ומנוסה…
ליזה לא ענתה דבר.
המכאובים חדלו לשעה קלה, ובמוחה של ליזה מתלבטים דברי הזקנה על־דבר פתיחת שערי גן־עדן, שהיא סגולה נפלאה. והיא חושבת:
“לכולם יש סגולות… לכולם יש על מי לסמוך בשעת צרה, ורק לה, אויה לה, אין אלהים… בזה אחר זה המירה אותם והחליפתם, החל מאלהי אבותיה וכלה באחרון שבאחרונים… אלהים רבים היו לה ועכשיו אין לה אף אחד… והיסורים נוראים כל־כך, והסכנה גדולה כל־כך וקרובה, ואין ישועה לה ומפלט אין… מי יעמוד לה? מי יעמוד לה?…”
ושוב מכאובים, נחשול של מכאובים חדשים – והיא מתכווצת, מפרפרת, מאמצת כל כחותיה וצועקת: “פיטרובנה, חוסי! רחמי!”
־ אם קדושה ורחמניה! – מצטלבת הזקנה.
־ לכי אל הפופ… לכי… אמרי לו… הלא היא גם היא היתה אם… לא, אל תלכי!… מוטב שאמות… יפה לי המות… לוּ מַתי! – התחננה ליזה ועיניה הקמות ננעצו בפניה של פיטרובנה. – לו מתי…
־ לא כל־כך מהרה, יפתי! וכי סבורה את, שהמות יחמול על אחת מאחיותינו? גורלנו המר, גורל נשים! – קראה הזקנה בפנים צנועים ומחתה דמעה קטנה אחת, שעלתה בין ריסי עינה.
הרבה מבכירות ראתה פיטרובנה בחייה – אבל לידה קשה כזו עוד לא ראתה. “אפשר, היהודיות הן כך? עם אומלל ומקולל!”…
וליזה מתהפכת בציריה. פניה נהפכו לירקון וכל בדי גוה מרטטים.
־ אל קדוש! אל אדיר! – לוחשת הזקנה. – מה לעשות? והוא בודאי צוהל שם כסוס מזוין, בחור יפה זה, את אחת הטפשות… אֶח, גורלנו המקולל, גורל נשים!…
עברו שני ימים, והנה גם היום השלישי פנה לערוב… ליזה אינה צועקת עוד, אינה נותנת במרום קולה. הומיה היא כגור־כלב אובד ונדח. שוכבת היא כבול־עץ ומתיפחת בקול נחר. עיניה נפלו, שקעו, פניה חודדו. הזקנה לא יכלה עוד להתאפק – קמה ולבשה את אדרתה הבלה ומהרה אל מיטריץ, שומר המסגד.
־ מיטריץ!… יֶפים מיטריץ! פתח־נא, רחימאי, את ה“שער”…
־ זו למה? על־פי איזו פקודה? לילה בחוץ, לא ראשון בשבת ולא חג היום. מה אירע?
־ אח־אח, מיטריץ! יולדת אצלי… אחת… אף כי…
והזקנה נזדרזה ותחבה בהסתר־פנים מטבע של כסף לתוך ידו.
־ ה“שער” מושיע… יודע אתה, מיטריץ, דרך נשים… אח־אח, מיטריץ יקר! מבכירה היא העניה… מלומדת…מאלו “הגזוזות”, – אף כי זו צמתה עד הברכים תגיע…
־ אי לך, פיטרובנה, פיטרובנה! כלום יש לך עסקים עם הללו שכמותן? הלא תיראי אלהים ומלך! לא, זקנה, בשביל אלה לא אפתח את ה“שער”! את אלה חייב כל איש ישר להלקות בראש כל חוצות, בין שהן מלומדות ובין שאינן מלומדות – שד אחד! טפו!…
ובצלצלו במפתחות פנה אליה עורף ושב אל המסגד.
־ ישלם לך האלהים! – קראה אחריו הזקנה במר־נפשה.
השומר הניע יד לעומתה: ניחא!
־ הוי, לאן את? – קחי לך את כספך – אין לי צורך בזה… ב“גזוזות” הרי היא מטפלת, בחלאת מין האדם… טפוּ!…
כשחזרה הזקנה, שכבה ליזה דוממה, כולה מכווצת, מקופלת, הומיה בקול־נכאים דק, ככלבלב מוכה.
בחדר הקטן שררה דומיה כבדה. דומה, כאילו אימת חכיון מלאה את כל פנות החדר, את כל חללו.
־ אם קדושה, הושיעי־נא!…
ופיטרובנה מעלה בלבה את דבריה של ליזה: “הלא גם היא היתה אם!”
־ “יפה אמרה! זידובקה – וחכמה כזו!”…
והנה ליזה פוקחת עיניה ומביטה לפניה… מקשיבה אל הנעשה בקרבה. עיניה ננעצו בפיטרובנה, ספק שואלות, ספק מבשרות…
פיטרובנה נחפזת אליה, מציצה בה – ופתאום נהרו פניה:
־ אם חסדיה וקדושה! נו, התחיל, התחיל… אנא, הטהורה! הלא גם את היית אם! גם את חלת, ילדת… הושיעי־נא, עמדי־נא לה! – ופיטרובנה עמדה לטפל מסביב ליולדת בתנועות מזורזות ובמשנה התאמצות. פניה מכוסים אגלי זיעה גדולים כעדשים, ובחדר השלך הס…
בלילה ההוא ילדה ליזה בן.
ג.
– היליכי את זה… היניקיהו אחת או שתים! – אמרה לה פיטרובנה באותו הבוקר עם הנץ־החמה והקריבה לפניה מין צרור לבן מחותל ומכורבל, אשר מבין חתוליו הרבים נשקפו פנים קטנים ואדומים, מצומקים ומקומטים, כפני תפוח צלוי, ומגוחכים מאד.
כשאמצה את הרך המחותל בפעם הראשונה אל שדה המלא והגמיש והרגישה את חום בשרו הענוג, נמלא לב ליזה הרגשת אושר לא־נודע. פניה קרנו בשחוק תמים, צנוע.
– שמחה היא! – קראה פיטרובנה באותו הטון הקשה והיבש, שהיה בקולה תמיד בהתהלכה עם יולדות אלו. – אל תשמחי אל גיל ככל הנשים, לא רבות תשתעשעי עמו…
אך ליזה אינה שומעת. בזהירות רבה לקחה את הילד וחלצה לו את שדה. וזרם שמחה גדול ורחב וחם שטף את כל לבה, השתפך והתפשט בכל גופה, כששפתי התינוק הקטנות והחמות נגעו בשדה. רגע אחד נשמטה הפטומת מפיו, והוא מניע את ראשו הקטן ומבקש, ומבקש… וליזה מביטה בו ועיניה מתרחבות.
בגויה החלשה והמעונה התחיל הדם להתעורר ולהכות גלים. תוסס ומפעפע הוא בכל העורקים, שכולם כאילו דופקים ועונים לקול הזמרה הגדולה, הרחבה והעמוקה, המזמרת בקרבה.
שירת האם!
כשירדה ליזה ביום השלישי מעל המטה, הרגישה סחרחורת בראשה, כשכורת יין, – ותצנח על הכסא, אשר אצל השלחן, ותשען בראשה על שתי כפות ידיה.
פיטרובנה הביטה עליה מרחוק מתוך סקרנות, הזינה מבטה בעיניה הגדולות, הכחולות כפרחי־הדגן, בשערותיה הארוכות, הפזורות על כתפיה החשופות, הזכות, שהופזו בגונן הערמוני לנוכח קרני השמש, המזדקרות מתוך הזגוגיות הקפואות למטה והבהירות למעלה.
– נו, יפה. התעודדי, התחזקי, ועל־אודות התינוק צריך לחשוב…
ליזה העיפה עליה את עיניה, חשבה רגע ואמרה בקול רך ולוחש:
– כך… צריך יהיה לחשוב.
– דבר המובן. על־אודות הילד לא נדברנו. את בעצמך, את בעצמך צריכה לכלכל דבר כראוי וכנכון.
– יודעת אנכי.
– יודעת – ואיככה לא תדעי? אין מה להתמהמה הרבה ולדון בזה. רק יום אחד או יומים – הרי גם אני לא עשירה אנכי. אשה זקנה אני, וזאת היא פרנסתי…
והזקנה יושבת תפושה במחשבות וסנטרה החד מתנועע, ונראה, כאילו היא לועסת מה בפיה.
– יודעת את, דוידובנה, מדברת אני כלפי זה… מה שאת מיניקה אותו, אינך עושה נכונה. מפנקת אַת אותו ביותר… שלא לטובתו… לא חלב־דם היא מנת־חלקם של אלה; גדלים הם על לחם מרוכך במטלית… נו, אם יקר הוא לך כל־כך, קני לו בקבוק עם דד של גומי. בבית־המרקחת תמצאי… מוכרים שם… וגם זאת לדעת: החלב בימים האלה ביוקר גדול. לא יסולא בזהב? – אמרה הזקנה מתוך נענועי ראשה והוסיפה:
– גם לו, גם לך ייטב… התביני?
יצאה אל התנור, פשפשה שם רגעים מעטים והגישה לליזה כוס תה חם: – שתי, דוידובנה, וחממי את קרביך, חממי… הכל קר, רפוי ומתמוטט בקרבך…
מבעד לחלון הנמוך נשקף יום אפור בשלהי נובמבר. בין האזוב והקנים הנובלים, שעלו בימות הקיץ על המעזיבה הגדולה, הלבין שלג רך, שנפל בלילה. עצב עמום וקשה לפף את ליזה, והיא יושבת כפופה ומרגישה בדמעות, הפורצות מעיניה. מן המטה הגיעה לאזניה המית התינוק. הבליגה על קשי יגונה, קמה ומהרה אליו ברגלים כושלות.
־־־־־־־
למחר יצאה ליזה העירה לבקש עבודה. זה מכבר הלכו ופחתו שעוריה, שהיו לה בבתי אנשים אמידים, – הללו מאנו למסור לידה את חנוך בניהם ובנותיהם משום שהיתה מן ה“אדומים”, והללו שנשתיירו לה, מכיון שהרגישו ב“מצבה”, פטרוה גם הם. כל הימים האחרונים היתה חיה בחסדה של מאריה דמיטריובנה, שהכינה את שלשת ילדיה אל הגימנאזיום, ובשכר זה התגוררה בביתה ואכלה לחם על שולחנה.
ליזה החליטה לקבל על עצמה איזו עבודה שהיא, ובלבד שתמצא בני־אדם, אשר יאספוה אל ביתם עם הילד. כל היום סבבה ברחובות העיר, דפקה על דלתות רבות – ואת מבוקשה לא מצאה.
– עם ילד… אפילו אם תוסיפי לנו אַת מכיסך – לא נוכל לקבלך. – תשובה זו וכדומה לה שמעה כמעט בכל מקום.
רק באחד הבתים נאות זקן אחד קרח לתת לה עבודה, אולם מיד הכירה בדבריו ובמבטי עיניו של זה, שלא העבודה העיקר אצלו. פניה אדמו מכעס ובושה, ומבלי דַבר דבר פנתה ויצאה את הבית. ושעות רבות אחר־כך היה לבה מתעטף בקרבה בחרדה אלמת לזכר עיניו הקטנות והמחייכות של אותו זקן.
כל היום תעתה ברחובות העיר הגדולה. השמים אשר מעליה היו עכורים, דלוחים. שלג רך וטחוב נפל ארצה. רגליה עיפו וכבדו. הטחב חדר לכל אבריה, וכחותיה הולכים וכלים. כבר הודלקו הפנסים, הלילה כבר בא, והיא עדיין הולכה ובוססה בטיט־חוצות. הולכת היא באין שום מטרה לנגדה, כאילו שכחה אחרי מה ולמה יצאה, שויון־נפש תקף אותה. לבבה ריק ומוחה שומם. אין כל מחשבה, אין כל הרהור.
האיר לנגדה חלון של חנות קטנה אחת, בני־אדם נכנסים ויוצאים. הדלת חורקת, בסבבה על צירה, עמדה והביטה בחלון הקטן. מתנועעים שם צללי אשה יוצקת דבר־מה מבקבוק אחד למשנהו, ובזוית עומד בן־אדם פרוע־שער ומעיין בפנקס. נתקלה בספסל אצל עמוד הפנס ממול החנות, צנחה עליו וישבה.
תקפו עליה זכרונות והרהורים מטושטשים.
שם, בעיירתה… לאביה היתה חנות כזו. והיא רואה אותו, את אביה – הנה דמות־דיוקנו, והנה פניו העגומים, מצחו הרחב והעינים הגדולות, הקודחות… פילוסוף היה אביה. כך קראו אותו בעיירה: “דוד הפילוסוף”.
ורואה היא אותו יושב כפוף, מעיין במין ספר עתיק, מכורכם־עלים. כולו שקוע בו, ראשו ורובו. והנה הדלת נפתחת וקונה נכנס. והרי הוא מרים את ראשו מעל הספר, מביט ותוהה, משתומם על הקונה – זוכר מה… והוא קם בלי חמדה ממקומו, מודד, שוקל, נותן ומקבל – וחוזר שוב אל ספרו…
ורואה היא את אביה בבוקר השכם. עוד חושך בחוץ, זה אך קרא התרנגול הראשון – והוא יושב על הספרים הרבים, המגובבים בלי סדר זה על־גבי זה, פותח את האחד ומעיין בו, פותח את השני ומדפדף. ופניו רצינים, מרוכזים. גליונות הרבה מונחים לפניו, וסמוך להם – קסת ועט. והוא מבקש, מחפש בספרים הרבים… והנה קרנו הפנים, העינים דולקות, מזהירות, ומין גיל פנימי משתקף מהן – הוא מצא… הוא מצא… הכל מחוור, הכל ברור…
אביה כותב ספר.
ואביה זה רצה “לעשות ממנה דבר גדול”. כך היה אומר, והיה מוסיף: “חבל, שלא נולדה זכר. אילו ניתנו לזכר כשרונות מצוינים כאלה, ודאי שהיה מחזיר את העולם לתוהו־ובוהו!”…
וכמה אהב אותה, כמה התפאר בה! וכמה גדלה שמחתו, כאשר עלה בידו, אחרי הרפתקאות רבו, להכניסה אל הגימנסיה!
יחידה היתה לו, אין לו זולתה לא בן ולא בת.
ואז באו ימים, והיא התחילה אמנם “להחזיר את העולם לתוהו ובוהו”, אך לא כרצון אביה ולא לפי השגתו. היא נסחפה בזרם הכביר, השוטף, ואביה רק פשט זרועותיו לעומתה ופניו פני נדהם ואובד־עצות…
והזרם הכביר הביאה עד הלום – עד אותו הלילה…
והיא זוכרת את הבוקר ממחרת הלילה ההוא.
רטט עובר בכל גופה. באותו הבוקר, אחרי ליל שכרון ומצוי כוס ההוללות עד תומה, נתקבלה הטלגרמה על־דבר מות אביה.
ובאפלת הערב יושבת היא על הספסל, ליד הפנס, ומתאמצת להעלות מתוך ערבובית הסערה החשכה פרטים־פרטים: הנהר הגדול, הגלים הרחבים, זמרת בחורים ובתולות, צחוק־עליזים פרוע, סירה טופפת מעל לגלים… והנה פניו השוחקים, לסתותיו החומדות, הדורסניות, נשמתו הלוהטת וידו הגדולה, החזקה, החמה, המכניעה וכובשת הכל…
ובאותה שעה אפשר שגסס אביה.
־ – – – ־ ־ –־––––־ ––־––
נגעה שלא במתכון בשלג שנפל על הספסל, התעוררה וקמה.
חרקה שוב הדלת בחנות שממולה, השחירו מקרן־זוית ברחוב עגלון וסוסו, עברו על פניה צללי בני־אדם.
והיא עומדת תוהה. עולה במוחה דבר־מה נחוץ, איזה רעיון עיקרי, המתבהר ומִטשטש חליפות – ואין היא יכולה להתרכז בו, לתפשו.
התינוק…. נזכרה בו!
הוא רעב שם… בבוקר השכם עזבה אותו. לא אכל. רעב הוא, בנה… בנה…
אל רחום וחנון!
ולעיניה – המטה הגדולה המזוהמה בביתה של פיטרובנה, המטלית. במטלית זו מחותל ילדה, שוכב לו גלמוד ונעזב והומה לנפשו, הומה… והיא שכחה אותו!
הלא אֵם היא!
דאוויד שלה, בנה ובר־בטנה…
דוד – ולא דאוויד… שם אביה היה דוד. ר' דוד צדיקוב. מגזע קדושים הם. אחד מאבותיה הקדמונים מת על קידוש־השם. קבלה היא במשפחתם מדור־דור.
לא. לא יקרא שמו דוד… אל יחולל שם אביה בשמו של…הממזר הזה!
ממזר?… כמה מגונה מלה זו; כמה אכזריות בה! במה אשם הוא, זה הפעוט הרך, היקר, הנחמד, הנקי והטהור, בנה ובר־בטנה, בן־אונה?…
אוי לאם!… מתחילה היא לחשוב יהודית… אוי ואבוי לאם!… כל היום לא אכל דודל שלה… דוידוניו…
דוידוניו… ד־וי־דו־ניו… מה נעימה היא השפה! והיא כמעט שכחה את שפת אמה, לא הרהרה בה זה ימים רבים!
־ דוידוניו שלי, רעב אתה?… רעב, עולל־טפוחי?… הנה הולכת אמך אליך… אמך הרעה… הרעה… שכחה את דוידוניו שלה…
והיא קמה ורצה. רצה היא בכל שארית כחותיה, בכל מאמצי רגליה הרפויות והכושלות. ולבה הומה, לבה בוכה בקרבה:
“דוידוניו, קרבני הקטן, עולתי התמימה, בני ובר־בטני!”…
בפתח נתקלה בפיטרובנה – זו עמדה כפופה, כולה מכורבלת, והיא אוחזת בשתי ידיה דבר־מה הטמון מתחת למטפחתה הגדולה.
– סטיפאנידה פיטרובנה, לאן?
– הסי, הסי, יפתי…
פיטרובנה הקישה בחשאי על לבה: כאן. כאן הוא!
– רחמתיך, דוידובנה, ענוגה את. לא משלנו. לא כפרית. לא לך עבודה כזאת. נו, ורחמתיך… בעצמי אשאהו. אניחהו באחד המקומות הטובים… אף צפור לא תצפצף…
דוממה ורועדת תפסה ליזה את הזקנה בשתי ידיה והתחילה הודפת אותה אחורנית. פיטרובנה העיפה עליה שתי עיניה האפורות, התבוננה אליה רגע, ובקול חנון לחשה: “נו, ניחא, ניחא… אמרתי – לטובתך אעשה זאת”… ופניה המקומטים הוארו באור חם:
– אם, אם… גם היא, מלכת השמים היתה אם…
ליזה נטלה את הילד על זרועותיה, התנפלה עמו באין־אונים על המטה, ובידים רועדות, ממהרות חלצה לו שדה, כשעיניה זולגות דמעות בזו אחר זו.
– מוצלחת את, אליזאביטה דוידובנה, איני יודעת בעצמי מפני מה אהבתיך כל־כך… למן השעה הראשונה, שראיתיך… – פטפטה הזקנה, בערכה את השלחן. – עכשיו… ראי־נא… רעיון טוב עלה בלבי… דיך… די להניק אותו!… אָח, מפנקת את אותו… נזכרתי, אליזאביטה דוידובנה, בסוחר זקן אחד ואשתו. לא רחוק מזה ביתם, ומפתן גבוה לו… עשירים הם וערירים… באחד הלילות אניחהו על המפתן, וכצל אתחמק לי ואלך… אף צפור לא תצפצף…
נגשה אל ליזה ודגדגה אותה מתחת לזרועה.
– נו, בואי, הנה השלחן ערוך. כל היום, בידוע, לא אכלת… יש שם בתנור כרוב מטוגן בחלב, גם דייסה השארתי לך וחלב מעט… קומי, יפתי, ותאכלי…
נפלה ליזה על צואר הזקנה, נושקת לה ובוכיה ומדברת דבור חטוף, מהיר, דבריה יצאו דחופים, מבוהלים ומקוטעים מפיה – מדברת ובוכיה…
– יצאה מדעתה! נו… הרגעי, עלמה, הרגעי…
ד.
ליזה אמרה לזקנה, כי בעוד יום אחד – ואפשר גם למחר – הבטיחו לה מקום. יקבלוה יחד עם הילד… שם תלַמד שלשה נערים וילדה קטנה אחת.
– תשׂבעי ממרורים… אוי, תשבעי! – אמרה הזקנה. – למה לך הילד? נו, דומי, דומי… אחכה לך עוד ימים אחדים, רק ימים אחדים. הלא תביני – מקומך נחוץ לי… אחרת צריכה לבוא במקומך, אף היא מבנות מינך, מהמלומדות …
ושוב תעתה ליזה ברחובות כל היום, ושוב בקשה מקום לה, בקשה ולא מצאה.
נואשת ונרגזת חזרה כנטות היום, כולה עיפה ויגעה. ואז נקרה במחה בפעם הראשונה מחשבה, כי הילד אסר אותה בכבלי־ברזל.
וכשהתחיל הילד לבכות, נזרקה מרה מפיה: הוי, הפורענות שלי, האלם!
נרגזת וכועסת נטלה אותו על זרועותיה, והתינוק פרכס בידיו וברגליו הקטנות וגעה בבכי.
נמלא לבה רחמים עליו. השכיבה אותו על הכר, עמדה על ברכיה לפני המטה, הרכינה ראשה אל הגוף הקטן והתענגה על חומו, היוצא ממנו, והתחילה ללטף, לנשק את הברכים הקטנות, הרכות, את הבטן הקטנה עם השרר הארוך, את הפנים הקמוטים, את העינים העצומות: בני! בני! בני!…
הזקנה לא היתה בבית, החדר נמלא צללי ערב. מירכתי הבית, מבעד החלון הקטן, עדיין הלבין האור הקלוש של היום הנוטה לערוב, והיה החלון דומה לעין כהה גדולה אחת, הסוקרת בשויון־נפש את שתי הבריות העזובות והמנודות.
ולמחר, עם אור הבוקר, יצאה שוב לבקש לה ולילדה מקום־מנוחה.
החליטה לקבל כל עבודה שתהיה: תשרת, תבשל, תעשה כל עבודה קשה וגסה.
ושוב תעתה, נדדה מרחוב לרחוב, מבית לבית, – והיום רד מאד, והיא עיפה ורפת־כח, הולכת בברכים כושלות ועומדת להנפש אצל כל קיר, נשענת אל כל עמוד.
כחותיה עזבוה. כל היום לא אכלה.
צנחה וישבה על מפתן אחד הבתים. מוחה מטומטם ולבה מאובן. אין היא מרגישה כלום. אין היא רוצה כלום. רק חפץ אחד ממלא אותה – להתכווץ ולשבת פה אלמת־דוממת. אל יראנה איש ואיש אל יפריענה…
אך הנה נגעה בה יד: – “הוי, את! לא פה מקומך. לכי, מהרי ולכי מזה!”
שוטר גבה־קומה ורחב־כתף עומד לפניה, מביט עליה בשאט־נפש. קמה ושרכה דרכה הלאה, הולכת לאטה ומתנודדת כשכורה.
חזרה הביתה וישבה על הספסל כשהיא לבושה בבגדיה, תומכת את ראשה על השלחן ופניה מחרישים.
בקרן־זוית הבהבה העששית לפני האיקונין. על הכותל דלקה עששית־נפט של פח, והנפט מפעפע ומזמזם בתוכה. מתחת לתנור צרצר הצרצר, שומם וחד־קולי, בהפסקות קטנות. על התנור שכבה הזקנה מעוטפה ומכוסה בבלואי־סחבות ונאנחה לפרקים. עצמותיה כאבו.
– שלג… סופת שלג תתחולל מחר. – נבאה הזקנה באנחה מעל התנור. – רגלי וכל עצמותי כואבות.
ליזה לא ענתה.
– הוי, מה זה היה לך?… למה תחרישי? אפשר רעבה את? פשפשי שם בתנור…
– צריכה אני ללכת… אל בית־המרקחת אני צריכה ללכת… בקבוק צריך, דד…
– אהא, כבר חכמת באחריתך? לא תניקיהו עוד?
– לא.
כל היום נשתעממה הזקנה. רגליה הכואבות לא נתנוה לצאת החוצה ולדבר דבר עם איש, לפטפט קצת; ולכן שמחה על האוזן השומעת שמצאה לה, ופתחה כמדברת לעצמה:
־ אֶח־אֶח!… ראה ראיתי בשנות חיי הארוכות רבות כאלה, למאות, לאין מספר… וכמה חלקתי אותם בעצמי, את הפעוטים! כמה השארתי על המפתנים, בגני העיר על הספסלים, ולכמה מצאתי מקום אצל עשירים ערירים… ולמי לא חלקתים? לסוחרים, ולבתי־המחסה, ולבתי־היתומים… והן, הבתולות הטפשות הללו, בכו בדמעות שליש, לא נתנו פוגה לעיניהן, מאנו להתנחם על חמדת נפשן, שניטלה מהן… עכשיו זקנתי ושבתי, וסבורה אני, שהמלכות היתה צריכה להוציא חוק במדינה לבלתי לדת נקבות, כלומר: למעט בהולדתן של נקבות… למה להן חיים, לנפשות עלובות אלה? מארת־אלהים רובצת עליהן מיום צאתן מרחם אִמן! בואי וראי: הנה שלך, בחירך רצתה נפשך בו, – הוא בודאי יש לו כבר אחרת, נאה ממך. ומה איכפת לו? נטל מה שרצה וחמק־עבר – לכי בקשי את הרוח בשדה!
ליזה ישבה כאלמת. רגע שררה דומיה רבה בבית.
– שמעי, את… הנרדמת?
– לא.
– אם כן, שמעי־נא ואיעצך לטוב לך. רבות עשו והצליחו. אינך רוצה שאניחהו על אחד המפתנים או באחד המסדרונים, – ניחא. אפשר צדקת. הלא בעוד את פונה כה וכה – והילד יקפא בקור. או כלב יבוא, או חזיר יסחבהו… היו גם מקרים כאלו… אבל להפטר ממנו את מחויבת, אם חפצה חיים את… ואת יפה כל־כך. עיניך, שערותיך – כולך תפוח מלא עסיס ועכשיו שמעי־נא לי, הזקנה, וייטב לך. קחי אותו וישבת ברכבת של מסילת־הברזל, תעברי תחנה אחת או שתים, תעזביהו שם בחשאי, וברכבת השניה תשובי העירה… שם ברכבת חם, נוסעים כמה אנשים למיניהם. חזקה, שלא יאבד. מי יודע? אפשר שעשיר אחד או גברת אחת יחמלו עליו… יש אשר נסיך גדול ועשיר לוקח ילד כזה ומאמץ אותו לבן לו. כבר אירע כזאת. הכל תלוי במזל…
ליזה ישבה כאלמת.
פעמים אחדות הקיצה הזקנה פיטרובנה באותו הלילה. עצמותיה כאבו ולא הניחו לה לישון. אז ראתה את ליזה והנה היא יושבת עדיין לבושה בבגדיה, ראשה נשען אל השלחן, לא תנוע ולא תזוע. הזקנה התמרמרה בלבה על הנפט ההולך לאבוד בשעה מאוחרת כזאת, אך לא אמרה כלום. באפלולית התנור רחפה לפניה דמות־דיוקנה של “האם הקדושה”: “גם היא היתה אם”…
ובחוץ התחוללה סופת שלג. בארובה בכה הרוח, בעששית פעפע הנפט והצרצר צרצר וצרצר.
– לא לחנם כאבו עצמותי. – דברה הזקנה לעצמה ותתהפך על צדה, וכרגע נרדמה.
ה.
בקרן־זוית ברכבת, סמוך לחלון, ישבה ליזה, ועל הכר הקטן, מעוטף ומחותל, שכב הילד. בידים רועדות הניחה אצלו בקבוק קטן מלא חלב ודד נתון על פיו. אצבעותיה רטטו, כשבקשה את פי הילד. בקשה ולא מצאה, עד שגחנה אליו. אז תחבה את דד הבקבוק לתוך פיו וישבה אצלו.
הרכבת מלאה אנשים, מלתחות ושקים. מלמעלה, על האצטבאות, ומלמטה, מעל הספסלים, מתאבך ועולה עשן הפאפירוסות והמקטרות, – עשן חריף ומחניק. מבעד לחלון הקטן נשקף ליל שחור. האופנים משתקשקים וחורקים על פסי הברזל, הרכבת מתנודדת והמכונה שורקת בקול יליל.
לפניה עומד איש גבה־קומה, בעל זקן מגודל, אשר גלידי־קרח ושלג עדיין תלויים בזקנו, והוא מרכין אליה ראשו ואומר: “הרתיעי־נא, בַּרישניא, ואשב גם אנכי. לא רחוק דרכי”.
ליזה דחקה עצמה ופִנתה לו מקום על־ידה.
– אה, פעוט לך כאן? ואני סבור הייתי… למקום רחוק?
– לא, לא־רחוק… רק תחנה אחת…
– אצל בעלך היית? בעיר?
רעד עבר בכל עצמותיה. נדמה לה, שהאיש יודע מה שבלבה, ובכוונה הוא רוצה להכנס עמה בדברים. והיא מתחרטת על שאמרה לו “רק תחנה אחת”.
– לא אצל בעלי הייתי… נוסעת אני אליו… תחנות אחדות… לא רחוק…
– טוב ויפה… כך, כך, יפתי… תחנות אחדות…
ליזה הסבה פניה אל החלון.
פתאום נזכרה, כי הילד אינו מעוטף כראוי. רק מטפחת אחת עליו, והרוח נושבת בעד החלון.
הסירה את המטפחת החמה שעליה והעטיפה בה את הילד – ועדיין לא נחה דעתה.
מי יודע, כמה ישכב פה עד שירגישו בו – אחר־כך, כשתעזבהו יחידי לנפשו…
– אלי, אלי! – פרצה אנחה מלבה שלא מדעתה, ומיד הביטה מסביב בחרדה: אפשר שמעו? שמעו והבינו?
איש לא פנה אליה. הכל היו עסוקים וטרודים בסדור מלתחותיהם. הכל בקשו להם עצה להציע את מקום מושבם בכל אשר מצאה ידם ולהתנמנם קצת.
תחבה את כפה מתחת לחיתולי הילד, נגעה ברגלו הרכה, החמה, הרגישה ברוך בשרו – ולבה נמלא רחמים, ועיניה התחילו זולגות דמעות.
הסבה פניה אל הקיר ותשען עליו.
– גם אותך, שכנתי, שינה חוטפת?…
ולבה מלא הרהורים: הנה היא אצלו, גוחנת עליו, קרובה לו. ובעוד חצי שעה?…
בעוד חצי שעה יהיה דוידוניו שלה עזוב פה, יחידי, רך וקטן, נפש קטנה ועלובה… והיא תסע אז ברכבת החוזרת אל העיר, כעצת פיטרובנה. בכל רגע תתרחק ממנו, הלוך והתרחק, הלוך והתרחק… מי יחמול עליו? מי ישים עינו לאהבה ולחומלה על יתום קטן ועלוב זה, שאמו האכזריה השליכתו מאחריה?…
האופנים משתקשקים, חורקים על פסי הברזל, המכונה שורקת בקול יליל, הרכבת מתנודדת, ומסביב לה – אנשים זרים, הללו מתנמנמים והללו מתלחשים. אין מרגיש בה, אין רואה, אין יודע את צערה הגדול, את חטאה הנורא!
אין איש יודע, אך הרכבת יודעת: האופנים, המכונה, החלון המתנודד ומזדעזע וכל הרכבת כולה – הכל משקשקים בחבורה ועונים אחריה בקול: “ילד קטן עזוב פה, ילד קטן עזוב פה, ילד קטן עזוב פה!”…
– נרדמה שכנתנו! – פונה בעל הזקן אל סוחר כרסני אחד, שישב על הספסל ממולו. – נרדמה, – והיא אמרה, כי בתחנה הקרובה עליה לרדת.
– תנמנם קצת. עד התחנה עוד תקיץ. בעיר היתה… ודאי רצה, קנתה בחנויות… והנה גם פעוט זה… הפעוטות הללו טרדנים הם. לא יתנו שינה לאמותיהם…
וליזה תומכת ראשה בכותל, גוחנת בלאט אל הילד ומקשיבה לנשימתו החשאית והשוקטת. לאזנה עולה ריח בשרו וחומו הנעים לה כל־כך. ואופני הרכבת עדיין חוזרים על שירתם הזעומה: " ילד קטן עזוב פה! ילד קטן עזוב פה!"
ולא יכלה עוד להתאפק. מרגישה היא בדמעות, העולות וחונקות את גרונה. עוד מעט ומלבה הכבוש יפרוץ בכי גדול, איום ונורא.
קפצה ממקומה ומהרה אל המסדרון הקטן שבין קרון לקרון. שם עמדה, דבקה בחושך אל הקיר המושלג והלח והתחבטה בו מתוך בכי עצור. והסופה סוערת, מיללת… השלג נופל, והאופנים כאילו עזבו פתאום את שירתם הקודמת, הברורה, והחלו עתה לשיר שירה אטומה ואלמת. אין אומר ואין דברים, רק בשורה איומה ואכזרית יוצאת משקשוקם הנמרץ, טסה ומיללת בחשכת הלילה, במרחק השחור…
תחנה.
הרכבת עמדה. מבלי הביט לא לפניה ולא לאחריה מהרה ליזה וירדה.
נדמה לה: פלוני דחפה.
תוהה, כנטועה ומסומרה, עמדה ליד פסי הברזל פניה אל הרכבת, שזה עתה ירדה מעליה.
הסופה נישאת, אבק שלגים מתאבך. קול הפעמון נשמע: אחת… שתים… היא תעלה, תעלה… ילד קטן עזוב שם! בנה הוא, בר־בטנה…
ילדה נשאר שם… נשאר יחידי… המטפחת צנחה מעליו… רגלו הימנית ערומה… הבקבוק נתגלגל ונפל לקרקע… והוא צועק… צועק…
– עמדו!… ילדי!… ילדי!…
הכל נתעלם מן העין. מתחוללת סופת שלג בשדה, ואשה פרועת־שער רצה בשלג אחרי המסע הארוך, שולחת ידיה לאויר וצועקת:
– א־א־א!….
הסבתא
מאתאברהם שוער
(מתוך “עולמות נשכחים”)
בבוקר קיץ יפה אחד חשתי מתוך שנתי ביד חמימה את ראשי, פקחתי את עיני וארא –אמי גוחנת עלי, בחבה וברחמים רבים ואומרת לי:
– אברם’ל, הידעת, שהיום ערב חתונה של בריינדלי. בני, קומה ונלכה אל אבא…
שתי דמעות נתלו בריסי עיניה היפות, נתלו ועמדו שוממות… במהירות לבשתי את בגדי, נטלתי את ידי ומלמלתי "מודה חטוף, לקחתי את סדורי והחילותי לדפדף בו.
– תתחיל היום מ“יוצר אור”, –אמרה האם. – עוד עליך והשעה דחוקה.
אחותי הכלה עמדה לבושה לבנים. פניה חורים ועיניה נוצצות. כולה נדמתה לשושנה לבנה, נוגה, ביום סתיו אחי הגדול דוד עמד גם הוא עצוב ורציני ביותר. כולם לבושים, נכונים ללכת. חכו רק לי.
כשגמרתי להתפלל נתנה לי אמא נתח חלה יבש, משיורי הגישה לי גם חצי הצלוחית חלב. טבלתי את החלה בחלב ואכלתי לתיאבון.
אמי, אחותי ואחי לא טעמו היום כלום, – צמים הם.
כשכיליתי לאכול, הובילה אותנו אמנו אל חדרה של הסבתא. מיום שמת אבי חלשה הסבתא, וזה שבועות אחדים, שאינה יורדת מעל המיטה. היא תברך את בריינדלי, תברך אף אותנו לפני לכתנו אל “המקום הטהור”.
הסבתא היתה מעולם קטנת-קומה ובימים האחרונים קטנה עוד יותר. כשהיא שוכבת במטה על הכר הלבן הגדול, מכונסה אל תחת לשמיכה האדומה, דומה היא לילדה בת שתים-עשרה. גדולות הן רק עיניה, שחורות ונוצצות באפלוליתו של החדר, אשר הוילון שעל החלון האחד שבו מורד תמיד עד אדנו ואינו נותן לקרניה של השמש לחדור אל תוכו.
פניה דומים לפיסת קלף מעוך וקמוט. כל חייה, כחותיה, התרכזו רק בעיניה. ועיניה של הסבתא אמנם היו נפלאות, גדולות, שחורות וברק להן. מזהירות היו תמיד באיזו אור גנוז, סודי, לא מעולם זה… נשקפו מהן רוך וזוך ורחמים רבים, – רחמים ביחוד. אהבה הסבתא את כל אדם ורחמיה על כל הבריות. מי שראה פעם אחת בחייו את עיניה של הזקנה לא היה שוכח אותה כל ימיו.
כשנכנסו אל חדרה, בקשה אמנו אותה שתברך אותנו לפני לכתנו אל ה“מקום הטוב”. הסבתא הצליפה עלינו מבט של חבה ותרמוז על פיה: אסור לה להפסיק, מתפללת היא…
בחשאי ישבנו כולנו איש על מקומו מסביב למטתה ברחוק מקום קצת והחרשנו דום.
והסבתא מתפללת בחשאי, קולה לא נשמע, רק שפתיה, נעות, מלחשות. מכוסה היא עד צוארה, כשידיה הקטנות מונחות לה פשוטות משני עבריה מזה ומזה על השמיכה ומתחת לריסי עיניה הסגורות למחצה נפלו טפות של דמעות קטנות ודקות בזו אחר זו.
מתפללת הזקנה ובוכיה. ה“עטרה” שלה נפלה מעל ראשה זה כבר. ועכשיו – נפלה עטרתה החדשה, – בנה יחידה, אשר מלא את מקומו. לא זכה המסכן להוביל את יחידתו-בכורתו אל תחת חופתה… אלמנה צעירה נשארה, שוממה ועניה ובניה קטנים, אפרוחים בלי אב, בלי מנחם, בלי מרחם. תועים הם כצאן אובדות במדבר בלי דרך… מי יפרנסם? מי יכלכלם? מי יראה לו את הדרך, לחתנה של בריינדלי? ודוד’ל? כמה זקוק הוא עוד למורה דרך ומנהל! נוסע הוא לוואלוזין… אברם’ל הקט מתחיל גמרא – ואין איש…
ומתפללת הסבתא ומביטה על כלתה ובניה, מתפללת… קולה אין נשמע, שפתיה רק לוחשות חרש ומעיניה מתגלגלות ונושרות טפות קטנות, דקות… ואובדות בתוך קמטי פניה.
גמרה הסבתא להתפלל. אמי תמכה בה ותושיבה נשענה על הכר המורם קצת. נגשנו כולנו אליה והיא שמה את ידיה הקטנות והצנומות על ראש כל אחד וברכה ולטפה ברחמים גדולים.
בריינדלי אחותי נפלה על צואריה, כשהיא מתמוגגת בדמעות. הסבתא חבקה את ראשה אל חזה הצנום ותבך מרה.
– שפרה בתי, – אמרה הסבתא, בהביטה על אמי בעיניה הפקחיות, וכמה אהבה ורחמים היו במבטה זה! – שפרה בתי, שמעי-נא היטב לדברי והביני אותם. הולכת את אל המקום הטהור – אל תאבדי זמן לחנם. סדרי את הכל בתחילה, שקלי וערכי את כל טענותיך. צריך, בתי, לדעת מה לבקש, איך לבקש ומאת מי לבקש דבר זה ומאת מי – דבר אחר, כי לא ראי צדיק אחד כראי צדיק אחר. אילו יכולתי אני ללכת אתכם… בודאי כך הוא רצונו, אסור להרהר אחרי מדותיו.
– קודם כל הלא תלכי אליו, – וקולה נשבר פתאום, נפסק… בלעה את דמעתה ותוסף לדבר, – בודאי תלכי אליו בראשונה, אל האב… של הכלה… אל תדברי עמו על-אדות פרנסה – יסלח-נא לי, יהודי בטלן היה, לא היתה לו שום השגה בעניני העולם הזה. מתמיד היה כל ימיו, בתורה עסק… יומם ולילה… בקשי, שפרה, ממנו על בן-זוגה של בריינדלי, שיהיה יהודי כשר, זוהי – ראשית כל, והשנית… על “מערכה” טובה בקשי. והעיקר – והזקנה אינה יכולה עוד להתאפק וגומרת מתוך בכי – ש“הבנין” יהיה בנין עדי-עד… עדי-עד… אל יפול, אל יחרב, חלילה…
– ועל דוד’ל בקשי… בקשי, שתהי לו התמדה… יש לו אמנם מוח בקדקדו, אבל התמדתו רפויה והעיקר היא – ההתמדה. ובקשי… כאשר ילמד בישיבה הקדושה אל יט, חלילה, מן הדרך. שמעתי, אומרים, שהטומאה התגנבה גם לשם…
– אל הזקן שלי כי תבואי, אל תתביישי כלל מפניו. אין דבר מה שהוא שם “מן הגדולים”… לעילא ולעילא… מתגאה… אפילו בחלום לא יתראה… שוכחים הם הגברים… אל תיראי אותו, בתי, לכי אליו וקראי… קראי לו בקול… אל תתיראי כלל וכלל! לא תמיד גן-עדן… לא תמיד זיו השכינה… תענוגים… פנוקים… יש לו לדאוג לבני-ביתו, יש לו לדאוג… לבניו, לנכדיו… ספרי לו, שמחר יום חופתה של בריינדלי, ושהיא יתומה, אין לה אב… ספרי לו זאת, אפשר שאינו יודע כלל מזה… אפשר… הגברים, דרכם בכך… הודיעי-נא לו, שבריינדלי הולכת אל החופה ושהיא יתומה עזובה… ישתדל… יעשה-נא דבר מה למענה… עמו, בתי, תוכלי גם על פרנסה לדבר. חכם היה הזקן שלי, בקי גם בעניני דעלמא… דברי עמו, בתי, אל תתביישי… אפשר… יתן ה'… אחרי חתונתה של בריינדלי… הנערים, נערים המה, אל תדאגי להם, בדרך טובה ילכו, זכות אבותם תגן עליהם… למה אדמו פניך? צעירה עודך לימים, יפה… לא ראית עוד את עולמך כלל… כלום כלה את לי? בת, בתי ממש את! נאנחה דום הזקנה ואמי בוכה בקול…
– דייך, אל תבכי… שם על קברותיהם תשתטחי, תבכי לשובע. מוטב, שתאזיני לדברי ולא תשכחם. מן הזקן שלי תפני ותלכי אל קברו של אבי-אבא, אל דוד’ל בעל-הגלות, גלות “ערך”… מן הנסתרים היה, זמן רב היה נחבא, מסתתר… עד שרמזו לו מן השמים, שהגיעה שעתו להתגלות. עץ יבש עומד על קברו. כל מצבה אין, רצונו היה בכך, חפץ היה להיות נסתר במותו, כמו שהיה בחייו, ואיש לא ידע את קבורתו. “שם” לא הסכימו לזה, ובאותו הלילה הראשון לקבורתו צמח עץ גדול על קברו, בן לילה… וימים רבים עמד העץ, גדול פרח, לבלב… והיה תמיד ירוק, תמיד רענן ומלבלב – עד שהתחילו הגזירות, ומכיון שהתחילו – יבש העץ בן לילה אחד… ואל תשכחי לבקר את קברו של רב יעקב שלא-עשני-גוי. יהודי, ימחול לי, לא למדן היה, אבל… אבל יהודים שכמותו אינם עוד בדורות הללו. על קברו התפללי ואמרי לו, שדורשת אני בשלומו. כלום לא תבקשי ממנו, לא צריך… יהודי פקח היה, מעצמו יבין. סוחר גדול וחכם היה, די לו ברמיזה. והוא… אל תדאגי, יעשה כל מה שביכלתו לעשות… ידיד נאמן היה להזקן שלי ולכל בני-ביתו.
ועל קברו של רב שמשונ’לי תהיי. יתפלל-נא על בריינדלי, על “מערכה” טובה בשבילה. – לבנות ישראל היה דואג… יהודי גדול היה… מקברו תשמאילי אל הברכה הנשקפה מתחת לההר ותבואי עד ה“אוהל”. תכתבי ארבע פתקאות. על זו שלך – תכתבי את שמך ואת שמה של אמך. שומעת את? של אמך ולא של אביך. “שם”, התביני, האם חשובה מאד. ואת שמה של בריינדלי תכתבי ושל דוד’ל ושל אברם’ל. את הכל כתבי בקיצור. אצל שמך – פרנסה, אצל שם בריינדלי – מערכה טובה, לזה של דוד’ל תורה ויראת שמים ולשל אברם’ל – הבנה. אל כל פתקה ופתקה תקשרי חוט ומחט ותלחשי: – “ר' יעקב הקדוש! הבאתי לך מחט וחוטים כשרים”. – שלש פעמים תלחשי כך ואחרי כן תקומי ותאמרי בכונה גדולה: “כשם שנשרפת על קדושת השם, כך ישרף מזלי הרע”. אמירה זו, בתי, סגולה בדוקה היא. אל תשאלי… קשיות שואלים בליל הסדר… עשי כאשר אני מצוה. על קברו של הדוד ר' מרדכי אל תשכחי להיות, למען השם, אל תשכחי! עני היה כל ימיו, עזוב ושכוח היה בחייו ועזוב ושכוח היה במיתתו. איש לא עמד בשעת יציאת נשמתו, גוע בדמי הלילה ואיש לא ידע. עשי לו “מלא”… בניו… מה היה להם? מה קרה אותם? אין איש יודע… אין איש שומע… מרדכי המסכן!
ודוממת יושבת הזקנה, שקועה היא במחשבותיה ועיניה סגורות. הרואה היא את עולמה בעבר? הצופיה היא מרחוק את העתיד לבוא? מי יודע?…
– ואחרי זאת תבקרו את כל הקברים ותקיפו אותם, – התחילה שוב הזקנה לצוות ולהזהיר ובקולה נשמע איזה פחד טמיר. – כאשר תקיפו את כל הקברים ותחושו בנפשותיכם ובלבבותיכם, שהם טהורים וכשרים, ושלכל הפחות באותה שעה אין בכם לא קנאה ולא שנאה וכל טינא לאיש, תגשו אל הקבר “פרחי דמעות”, – הזקן פנחס יראה לכם, – ותפילו עליו רק דמעה אחת ומבלי דבר דבר, בלי הוציא הגה מפיותיכם ומבלי הבט לאחור – תמהרו והלכתם לדרככם!
– נו, לכו לכם לשלום…
בחשאי, מלאים יראת הרוממות וחרדת קודש, יצאנו את החדר של הסבתא, נשקנו את המזוזה והלכנו לנו אל “המקום הטוב” שקועים כל אחד בהרהורים נוגים, סודיים.
עֶרֶב פֶּסַח
מאתאברהם שוער
א
מיד אחרי תפלת ערבית קנה אבי מאת השמש נר קטן לבדיקת חמץ. מביט אני על הנר הזה בחרדת קודש, חשוב הוא בעיני מאד. הוא אינו של חלב, של שעוה הוא, ועשוי הוא משיורי נרות הנשמה, שדלקו בבתי המדרש והכנסת ביום הכיפורים, ואפשר… הנר הזה הוא נר של חנוכה, שלא נמכר… הולך אני עם אבי הביתה ולבי מרקד בקרבי מתוך שמחה. מחר בעידן זה — הסדר הראשון!… בחוץ קור חריף צורם את אזני, אולם אין רע — כדאי הוא הקרח הזה וחביב הוא עלי. מַקרים הוא את השלוליות, מגליד את המדמנות הדקיקות שברחובות הבלתי־מרוצפות. מרגיש אני את הקרח מתחת לרגלי, — מחר יעלה השמש, יחם וייבש.
ומתפלל אני בליבי שיהיה פסח יבש.
ממלמלים בחשאי המים בתעלות הגדולות שמשני צדי הרחוב; הקרח השתיק אותם, ביום רעשו כל כך, רגשו החצופים, השחצנים.
באנו הביתה. אי־אפשר להכיר עכשיו את מעוננו הצר. הכל מוסר ממקומו הקבוע, הכל מרושל, פתוח, מהופך… השולחנות, הכסאות, הספסלים עם ארונות הספרים. אמא עיפה, עסוקה וטרודה אחותי הגדולה… ושרה העורת ה“משרתת” שלנו נחפזה נמהרה, רצה הנה והנה כשראשה עטופה מטפחת גדולה ולבנה וצנופה צנפה עבה וגבוהה. ידיה הדקות והצנומות חשופות, חוטפת היא הכל בחפזון, מושכת, מזיזה, מטילה, משברת ומדברת… אין יודע מה שהיא רוצה, מה שהיא צועקת, מספרת ועושה — “תשעה ירחי לידה, ושרה… דבּריא!”
בניחותא אומר אבא: חוה, צריך לבדוק את החמץ.
ואני יודע את כוונתו של אבא, ערום הוא אבא… זוכר אני זאת עוד מן השנה שעברה. רוצה הוא “לעשות את המשחק”, — וזה מוצא חן בעיני מאד. אבא, זה האיש הזעף והעגום תמיד, השקוע בחשבונותיו, בתורתו ובסחורתו, בעל הזקן הארוך והרחב שברובו כבר הפך לבן — שחק עם אמא ב“מחבואים”, ממש כמו שאני וחנה’לי אחותי הקטנה משחקים. עושה הוא את עצמו כאילו אינו רואה כלום בשעה שאמנו לוקחת פרוסת לחם, מנתחתה לשנים עשר נתחים־פתיתין, ומניחה אותם שנים־שנים על אדני החלונות, וחשאית, כאילו לא עשתה מאומה, שבה היא אל מלאכתה ואבי…. מתחיל.
מדליק הוא את הנר של שעוה, נותן לתוך ידי כף של עץ גדולה מכורכה מטלית לבנה ובעצמו — בידו האחת כנוצה לבנה של אוז ואפורה קצת ובשניה הנר, ואנחנו בודקין…
נגש אבא אל החלון האחד ו… מוצא. אל השני — ומוצא… צוחק אני בלבבי אבל… אני שותק. ישחקו להם גם הם פעם אחת בשנה, אדרבא — אלא למה המה חושבים, שאין אני מבין כלום? נעשה אני מיושב ורצין והולך אחריו, הולך ו… מוצא גם אני פרורים, וקורא פעם בפעם אל אבי: — ראה, אבא, חמץ! — מרפרף שחוק גנוב מתחת שפמיו המפושלים… מאמין הוא שהוא מרמה אותי, — אבל, שתיקה! ירמה לו… הוי, ערומים הם מאד הגדולים אפילו בשעת שחוק.
כשנלקטו ונאספו כל הפתיתין לוקח אבא מידי את הכף, שם בתוכה גם את השיור של הנר, כורך את הכף במטלית ותוחב אותה ביחד עם הנוצה על ארונו הצר של השעון העתיק שלנו עם הגלח בעל העינים הגדולות והנוראות, אשר על הטבלא של המספרים, מתקתקת המטוטלת בכבדות הנה והנה, והגלח לוטש את עיניו תמיד, תמיד יומם ולילה…
בקרן זוית על קצה השולחן שדפו מהופך למעלה, לאור עששית של פח מעשנת ונודפת, יושב אחי הגדול שראשו שקוע בגמרא “פסחים” גמרא גדולה ועבה מכורכה עור צהוב, מסלסל הוא בפאתו הימנית ומזמר חרש־חרש: — אמר רב פ־פא… שמע־מינה… שמע־מינה האי ח־סא צריך… צ־ריך לשקועיה… בח־רו־סת. לפני ירחים אחדים מלאו לו שלש עשרה שנה ומחר עליו לסיים את המסכת. נשארו לו דפים רבים עד הסיום… בודאי עוד יאחר לשבת בלילה וילמד, וילמד…
ב
בחצות הלילה נשתנה הרוח. מתוך שנתי אני שומע, כי גשם גדול יורד, גשם גדול וחזק מאוד. מהנה לי הדבר וגם מצער. מהנה, כי הגשם הזה ישטוף וידחה את כל שיורי השלג והקרח, שנשארו מימות החורף. מצער — מפני שמתירא אני שמא ירד, חלילה, גם מחר גשם. ערב פסח וגשם! בערב פסח צריכה השמש לחמם, השמים צריכים להיות כחולים, — ערב פסח!
שוכב אני על משכבי ומתפלל בלבי, שיחדל הגשם — ואחי לומד…
ואך הנצה החמה ואמא מעירה את כל בני־הבית, ערב פסח — והמלאכה מרובה כל כך, והשעה דחוקה מאד וכמעט מאום עוד לא נעשה.
בבית אי־סדרים. הכל פרוע, מהופך, ומתגלגל… אין מקום לעמידה! אחי ישן שינה חטופה, כשהוא מלובש בבגדיו ובמגפיו, על כרים וכסתות “ערומים” הנערמים זה על גב זה. אבא ממרט ומנקה בחול וגיר שחוק גביעים, כפות, מזלגות… קושר אותם כולם על חוט באופן כזה, שיהיו קשורים זה למעלה מזה — ותלויים הם שמשיקים זה בזה ומשמיעים צליל נעים וערב מאד.
ואני עומד בחוץ ומטפל במיחם שלנו. מיחם גדול וישן־נושן המשמש רק להגעלת כלים. חבשתי לארובתו של המיחם מגף גדול ובלה, כשהוא מהופך צווארו למטה וראשו למעלה מעלה אני ומוריד את המגף ומנשב אני בגחלים…
מתוך החורים הקטנים שבשבכת המיחם מלמטה מתיזים ניצוצות כחולים, אדומים, זהובים… ובוקע עשן ועולה מן המיחם למעלה למעלה… דומעות עיני, נחר גרוני והשעול חונק אותי, — הופך אני את פני מן המיחם לאחורי, שואף אויר מלוא לוגמא — ושוב עושה אני את עבודתי באמונה.
מרתיח המיחם. חנה’לי הביאה מן החוץ חלוקי אבנים שחורות, קטנות… האם משליכה אותן אל תוך התנור הבוער. עומד אני וחנה’לי, עומדים ומביטים כשהאבנים השחורות מאדימות, מלבינות — נעשות גחלים לוחשות…
אבא לוקח את הגביעים, הכפות והמזלגות התלויים בחוט והם משמיעים צליל נעים… מסיר אני בכובעי מהרה את הכיסוי מעל המיחם, — עולה ומתמר אד אפור כהה… ואבא משלשל בזהירות את החוט עם הכלים אל תוך המיחם, — ואמא גורפת בזריזות אבנים בוערות אחדות על הפח, ממהרת ומשליכה אותן אל תוך המים הרותחים — הז… הז… ז… ז… רותחים, קולחים, מזנקים ושוטפים המים ועוברים את המיחם, מתמר, מתאבך, האד… והכל נעשה אפור־אפור מסביב… קשה להכיר איש את אחיו… עומדת חנה’לי, מביטה… ומוחאה כף אל כף וצוחקת וצוחקת בקול… מתפרץ הצחוק גם מגרוני, רוצה אני לצחוק ולצחוק בקול, להשתובב, לרקוד — אני מתאפק… אני כבר בן שמונה… לומד “לקח טוב”, עוד מעט ואתחיל גמרא…
אולם כמה קשה לי להתאפק, להבליג על שמחתי הגדולה, — ממהר אני אל ירכתי החצר, מקום סמוי מן העין, וקורא כתרנגול פעם אחת… מסתכל אני הנה והנה — וקורא שוב…
ג
ובבית־המדרש רבה התכונה. אל השולחן הגדול אצל הדלת יושב לו דוד־חנא המלמד של התלמוד־תורה וכותב… דוד־חנא הוא ספרא רבה והוא כותב את השטרות של מכירת חמץ. זקנו הצנומה והדוה מרטטת1. פאה אחת תלויה לו ויורדת עד כמעט לסנטרו ומתלבטת לכל תנועה ותנועה שהוא עושה, והשניה מופשלה לו מאחורי אזנו יחד עם העט של אוז התחוב לו שם…
מסביב לו עומדים יהודים ומשליכים “חמישונים” של נחושת גדולה בקערה העומדת לפניו ו“מקבלים קנין”, בתפשם בקצה מטפחת מלוכלכה. עומד אני ומביט אל הקערה המלאה כל כך הרבה מטבעות: “הוא מתאשר" — חושב אני בלבי. אצל השולחן השני יושב בנימין־יעקב ולומד… “עושה הוא סיום"… כנופיא של יהודים יושבים ועומדים לפניו, שומעים ולוחשים אחריו… שומעים לשם מצוה ולוחשים לשם מצוה, ואינם מבינים כלום. ושם רחוק מעט מן השולחן הזה אצל שולחן אחר יושב אחי… אני שומע רק את קולו ואת פניו אין אני רואה. הוא כל כך קטן והמה — גדולים, מסתירים הם את פניו מעיני. ואחי מסיים את המסכת בקול, וניגונו כל כך יפה, כל כך צלול ומלבב, ומורה הוא באגודלו, מניע ידו בחלל, מבאר, מפרש… והיהודים הגדולים מקיפים אותו ושומעים, ושומעים… מקנא אני בו.
מרחוק עומד שם אבא. מעיין הוא בספר, אינו מתענין כלל, — אין הדבר שייך לו כל עיקר… ופניו — ופניו צהובים כך, עיניו מאירות כך, צפה בהם דמעה אחת… בוכה הוא אבא… מדוע?…
בעמידה ובחפזון גדול אוכלים אנו את ארוחת הבוקר, לחם לבן טבול בחלב… השעה היא אחרי חצי התשיעית — ובעשירית אסור כבר לאכול חמץ. לא נספיק עוד לאכול את ככל החלות… תשארנה מהן… לא צרה עיני בהערלית נַסטיה השואבת לנו מים, תקח לה את החלות הנשארות ותאכלן לתיאבון, רק צר לי על כי גם בנה יאכל; מקסימקה שלה יגדל ויהיה לצורר היהודים, תמיד מצער הוא אותי, תמיד כשאני עובר עליו עושה הוא מכנף בגדו אוזן חמור וקורא אחרי מלא: ז’יד חאלאמיד! ז’יד חאלאמיד! — שקץ רע ומנוול… הוא יאכל את כל החלה שלנו!
הולך עמי אבי לבער את החמץ. בחצר בית־הכנסת עשו מדורה גדןלה, כל השכנים הגרים ברחוב בית־הכנסת וגם מן המבואות והסמטאות הסמוכים הביאו כל אחד את חמצו לבער, ויחד2 עם זה מביאים הם חבילות ערבות שהיו שמורות אצלם מחג הסוכות בכל ימות החורף בהיותן תחובות באחזה סדק או חרך נסתר, השליכו אותן אל תוך המדורה ורבי ליזר הדיין הביא חבילה של לולבים יבשים… האש מתלקחת, בוערת ומתלהבת ועולה במדורה; מתפקעות הערבות החבוטות והיבשות, מתפתלים ומתכוצים הלולבים הארוכים והחדים… בוערות הכפות, נחרכות הנוצות, דולקות פתותי הלחם… והדיין הזקן עומד ואוחז בכפתור מעילו של אבא, ממשמש בכפתור ומדבר ומדבר… מגיעים לאזני: — החמץ שבלב… השאור, השאור שבעיסה… סמאל… וזהו הסוד… כל שאור וכל דבש לא תקטירו… אבא עומד שקוע במחשבותיו, שומע ולא שומע, עיניו עצומות למחצה… הייתי רוצה מאד להבין את סוד שיחתם ואיני מבין, — והאש מתלקחת, אש צלולה ובהירה, רוח אביב פושר נושב על פני, השמים עמוקים וכחולים מאוד, עננים לבנבנים וקלים נישאים נישאים… ואבא עומד כשעיניו עצומות למחצה, ראשו כפוף קצת וידו תחובה לו בזקנו הגדולה, הרכה והזרוקה שבה ושומע ומקשיב את ה“סוד” של בדיקת חמץ וביעורו, והנימוק של "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ”…
מה טוב לי מה נעים לי!… כמה שמח אני!
ד
אמא שולחת אותנו להעלות את הכלים של חמץ על היציע שמתחת לגג ולהוריד משם את הכלים של פסח השמורים כל ימות השנה.
חשוב בעיני כל כלי וכלי, מרחפת על כל אחד מהם איזו קדושה מיוחדת. הנה הכד הגדול, השחור — מחוץ הוא שחור ומבית — לבן. מסודק הוא קצת הכד הזה, ואַבא קשרו בחוט דק וחזק, וכמעט שהסדק אינו ניכר, ומראהו יפה כבראשונה, אולם משמשים בו רק לדברים יבשים… מביט אני עליו כעל חולה מסוכן, שאינו מעכל את הכל וצריך הוא לשמירה יתירה ומעולה, ולבי מתמלא עליו רחמים גדולים. ושם הכד הצהוב… יפה כאילו הוא כולו של זהב. שושנה אדומה מצוירה עליו ועלים ירוקים ורעננים. ומתענג אני על השושנה ומתפלא על המצייר הנפלא. מי היה הצייר? אפשר בצלאל?… ומיד מתחרט אני בלבי על המחשבה הרעה הזאת, — בצלאל… בצלאל… “ בצל אל היה“, מפרש רש”י, — ואני… בכד הצהוב הזה שומרת אמי את מי הדבש, שהיא עושה לכבוד פסח ושטעמם וריחם כיין הטוב. וקופסת הסוכר של זכוכית לבנה, ממש בדולח! אלי, מה לא ראתה הקופסה הזאת בשנות ימי חייה הארוכים! הסב, ע“ה, היה משתמש בה לחסא ממורח; בחג הסוכות היו מרפדים אותה במוך לבן והיו טומנים בה את האתרוג. היא אינה דומה לכל הקופסות שבעולם מפני שהיא של בדולח, אפשר מאותו הבדולח הנמצא בארץ חוילה… ועתיקה היא מאד, אמא אומרת שהיא בת שבעים, וחזקה היא עוד כצור חלמיש. הנה היא כוסי האדומה. על צדה האחת מצויר מגן־דוד של זהב ועל צדה השני כתוב באותיות הסידור: “לשנה הבאה בירושלים”; והאותיות מזהירות בזהבן ומאירות עינים. קנה לי אבי את כוסי זו כשהחילותי ללמוד רש“י, וכשהריצותי לפניו את הרש”י המתחיל: “אוזן ששמעה על הר סיני”, – נשקני על מצחי והבטיחני לקנות לי והבטחני לקנות לי כוס יפה לחג הפסח. ועוד באותו הפסח קיים לי הבטחתו זו. מה יקרה לי כוס זו! וכך בכל כלי וכלי קשור איזה מאורע חשוב ויקר לי. כל כלי מזכירני דבר־מה. כל כלי מדבר אלי. מה אהובים המה לי הכלים של פסח!
עומד לו אחי על הסולם ואני מוריד אליו כלי אחר כלי; בזהירות יתירה הוא מקבל את הכלי מידי, מורידהו מתון־מתון ארצה ומוסר אותו מיד אל יד לאמי. ואני נגש אז אל האשנב הקטן והעגול שביציע ומביט בעדו על עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… מה רב האור, ההוד… השמים בהירים־בהירים וכחולים ועמוקים עד אין סוף. צפים עליהם עננים לבנבנים וקלים… רוח רענן משיב נפש נושב בפני, מלטף את עיני… וכל העיירה כולה גלויה עומדת לפני, וכולה היא של גגות… והגגות כל כך סמוכים וקרובים זה לזה… הנה — צועד אני לי בדמיוני מגג אל גג ועובר כך את כל העיירה כולה, – ואין כל קושי בדבר, לו אך נִתנה לי רשות…
ויש להתפלא על אבא ועל כל האנשים הגדולים, — חושב אני בלבי — למה להם ללכת על הארץ והלא יותר נעים ויותר יפה לדלג מגג אל גג? ולהם הלא אין אבא ואין אמא, גם בחדר אינם מתלמדים, — ומי מעכב אותם בדבר? ברשותו של מי תלויים גם הם?
בודאי, — חושב אני – עושה כך אליהו. הלילה כשהוא הולך מבית אל בית בשעה שפותחים את הדלת. ויש חשבון צדק בדבר: סוף־סוף קרובים השמים אל הגגות יותר מאשר אל הארץ, ואליהו ברדתו מן השמים ירד בודאי על הגג ומשם, מן הגג, נכנס הוא אל תוך הבית. מלבד זאת הלא הסברא מחייבת, שהוא, אליהו, עושה כך. בחוצות של העיירה רפש, מי מדמנה… הגגות נקיים, טהורים ומרוחצים. ועל כן אינן ניכרות עקבותיו על הרצפה…
מבאר אני את סברתי זו לאחי וזה ממלא פיו צחוק עלי ועונה ואומר:
— הו, טפש שלי! למה לו לאליהו לטפס על הגגות או לרמוס את טיט החוצות — והכנפים?… הלא מלאך הוא!… מלאך, שוטה קטן שלי!
הנני נכלם מאד… לומד אני רק “לקח טוב” והוא… והוא כבר יודע ארבע מאות דפים גמרא… ארבע מאות… רבונו של עולם, מתי אתחיל גם אני גמרא?
כשנכנס אחי עם הכלים אל הבית עומד אני אצל החלון, מביט בו החוצה ומהרהר, — ורואה אני את עצמי ענק… מין עוג מלך הבשן! וצועד אני מגג אל גג… פסיעה אחת — גג אחד, פסיעה שניה — גג שני. רגע – ואני עומד על גגו של בית־הכנסת ועוד רגע — וכבר מרקד אנכי על גגו הירוק של הברון פיטינהוף, על ארמונו היפה בגן הגדול, — ופתאום ואני מתנועע על גגו הרעוע של פישל המלמד… אולם הלא הגגות עלולים להשבר מתחת רגלי הגדולות והכבדות, רגלי הענק… מוטב תצמחנה לי כנפים, כנפי יונה, והייתי עף… עף לי בכל הארץ מהודו ועד כוש ומשם לארץ ישראל… על קברה של…
הוי, מה לך נרדם?… ערב פסח והוא ישן, מהרהר ומנמנם! — שומע אני את קולו של אחי, — הב עוד כלי, עצל!…
עֶרֶב שַׁבָּת
מאתאברהם שוער
(מתוך ׳עולמות נשכחים")
הבת ״הגדולה״, בת השתים־עשרה, הרגישה נגיעת־מה מתוך שנתה ותיקץ.
הנגעה בה אמא, הנשקה לה? – אין היא יודעת. והיא שוכבת מכווצה ומקופלה תחת השמיכה האדומה, החמה, ערה לא־ערה, נמה לא־נמה…
בחדר דממה. דממה… חושך. עוד לא עלה עמוד השחר, אך זה קראו התרנגולים בפעם השניה…
מתוך הדממה מגיע לאזני קול טפולי אמה במטבח – היא כבר קמה… הימים ימות החורף, היום קצר וההכנה לשבת מרובה. אם לא ישכימו קום, אפשר עוד, חלילה, לבוא לידי חלול שבת.
קם גם האב. ערב שבת היום. אמא לא תפתח היום את החנות. עליו למהר לצאת אל השוק, לפתוח את החנות, גם ללמוד את שעוריו יום־יום במשנה ובגמרא.
עסוקים הם מאד גם אבא גם אמא.
והיא שוכבת, מתפנקת… מתוקה היא השינה בשעה זו. בחוץ מתנוצץ השלג הקר, המודרך יפה, “לוהט” הקרח השקט. לבנה מלאה נשקפת בעד החלון הקפוא ומכסיפה אותו, – ואמא מטפלת במטבח ואבא לומד גמרא בניגון כל־כך יפה ועגום… חודר קו של אור מבעד הסדק של הדלת מחדרו של אבא, ומן המטבח מגיע לאזניה קול גזרי עץ הלבנה היבשים כשהם מתפקעים בתנור והם בוערים יפה־יפה; לוחשת האם הודיה לרבון העולם – הבצק עלה יפה, תהיינה חלות הגונות לכבוד שבת.
וקולו של אבא ״משתפך" באמירת תהלים… אוהבת היא לשבת בבוקר, באפלה, תחת השמיכה, כשאבא אומר תהלים ונפשה עגומה עליה, ובעגמה זו יש גם מין מתיקות… מחכה היא למה… מתגעגעת אז על מה… וטוב ונעים לה אז…
– והלא הבטיחה לה אמא לזכותה היום במצות ״הפרשת חלה״ – נזכרת היא פתאום. ובעוד רגע והיא עומדת על יד אמא במטבח מתדבקות עוד העינים, מתמצמצות מנוגה אורה של העששית הקטנה הדולקת על השלחן – עוד מעט ו"תפריש חלה״. כבר גדולה היא, עוד מעט ותמלאנה לה שתים־עשרה שנה.
ומראה לה אמא כיצד ״מפרישין חלה״. אומרת עמה את הברכה – והיא עומדת ומבטת על האש “החוטפת” את נתח הבצק, שהשליכה אל תוך התנור הרחק עד לגחלים הלוחשות, ולשון־אש כחולה וקטנה קופצת, מנתרת… לוחכת לרגע… ואיננה – נתעלמה! והבצק מתכרכם, מתמר קצת ומפיק הבל… והנה – לשונות־אש רבות, כחולות, מופיעות לפתע פתאום, מתלקחות – ומתנפלות על הבצק ולוקקות, לוקקות רעבות… והבצק בוער… ואש יפה, צהובה כזהב, אחזה בה והוא, הבצק, עולה ודולק כנר של תפלה שעל העמוד – דולקת כנר של תפלה החלה שלה…
– רצה האלהים את מנחתך, בתי, – לוחשת אמא, בהביטה גם היא בעינים מזהירות על החלה הבוערת, – כשיבוא משיח בן דוד ובית־המקדש יבנה ובני ישראל ישובו אל הארץ הקדושה, אז, בתי, נתן חלה לכהן…
והנה היא עומדת אצל אמא ויחד קולעות הן מקלעות על החלות, – אמא עושה את הגדולות בשביל אבא והיא עושה את הקטנות בשביל האחים, חלות קטנוניות יפות לקידוש…
* * * * *
אחרי חצות.
מן המטבח עולה ונודף ריחם של מטעמי השבת, פעם ינשא הריח החריף של הדגים המפולפלים, ופעם ממלאה את כל האויר מתיקותה של הלפת המצטמקת יפה, ושם – מפיץ ריח העוף המטוגן על המחבת… מרתח, מפעפע ומפיץ ריח… בחדר האוכל כבר ערוך השלחן. מפה נקיה ולבנה כשלג פרושה עליו ויורדת ומגיעה כמעט עד לרצפה ומסתירה את ארבע רגלי השלחן. והמנורות של נחושת עומדות ממורטות באמצע השלחן על טס שחור מכוסה במפת צבעונין, ונרות גדולים תחובים בהן, עומדים זקופים ומחכים לברכה. ואצל מושבו של האב, בראש השלחן, נראות קצת מתחת למטפחת של משי כחולה שתי חלות גדולות, צהבהבות, מקולעות, ומסביב להן – חלות צנועות, קטנות, מכורכמות ומלאות ושוחקות…
בעוד יום סוגר אבא את החנות בערב שבת. יושב הוא עכשיו אל השלחן, קורא הוא את הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום, והאחים אומרים שיר השירים בניגון נעים. יפים הם האחים בערב שבת… סרוקים הם, מרוחצים הם, לבושים בגדי שבת. פאותיהם הדקות מסולסלות ויורדות על לחייהם המסמיקות. ומתנועעים הם מעל הסדורים ומשמיעים בזמר יפה וממושך מלים נפלאות, משונות בצלצולן: ל־בב־ת־ני… ל־בב־ת־ני… אמא אומרת שזוהי הלשון של הנביאים, האבות דברו בה: אברהם, יצחק ויעקב, גם משה רבנו בעצמו…
ועל שלחן מיוחד קטן, סמוך אל השלחן הגדול, עומד לו המיחם ממורט וגהוץ. מתמר ועולה ממנו אד אפור. כהה־לבנבן, וממלמל הוא, ומזמזם הוא לו בנעימה שירה חשאית, יפה ועגומה…
* * * * *
– הגיע זמן הדלקת הנרות… – הומה לו אבא לאט, כמדבר לעצמו אל תוך החלל, כשהוא מעיף עין על השעון שעל הקיר ובאותו רגע גם על השמש השוקעת, – ואמא נכנסת, שמלתה הלבנה מרשרשת צנועה, חרישית. מטפחת משי לבנה מקיפה את ראשה היפה והיא מורדה כמעט עד לעיניה ומכסה אפילו את אזניה, שלא יראו, חלילה, הנרות של שבת את אחת משערותיה, לחייה מסמיקות מהתרגשות ועיניה מזהירות, ורכות הן ונוחות הן ומלאות חנינה.
והנערות עומדות מימינה ומשמאלה… עומדות לבושות שמלות של שבת נקיות ומגוהצות, וקשורים כחולים ואדומים חדשים מקולעים בצמותיהן הדקות, המרטטות על גביהן, שערותיהן מסורקות למשעי ואחוזות במסרקות כפופות כדי שלא תסתלסלנה, פניהן מאדימים והעינים שוחקות. בריחוק מקום קצת עומדים הנערים, סדוריהם בידיהם ופניהם כבושים – מחכים הם לברכתה של האם, אחרי שתברך על הנרות.
בידיה הצחות, הקטנות והרכות מכסה היא את פניה ושפתותיה לוחשות תפלה, ומלה במלה אומרות אחריה הקטנות בקול.
וחרישיות עפות אמרות התפלה באויר, נשמעות רגע, – ושוב נבלעות בלחש תפלתה.
מרטטת הכתף… התפרצה אנחה עצורה… והנה דמעה תלויה בריסי עיניה – והיא לוחשת ובוכה חשאית.
התחזקה… וקולה הולך ונשמע… מדברת היא אל האלהים שלה, הקרוב כל־כך אליה, המשרה את שכינתו בביתה, את שכינתו הקדושה המרחפת עכשיו רואה ולא־נראית באוירו של הבית: – תאורנה עיניהם של בני בתורה הקדושה… תהיינה־נא בנותי כשרות, טהורות וצנועות… יהודיות ישרות… יהי רצון שנזכה, אני ובעלי, לגדל אותם, את כולם, לתורה ולחופה ולמעשים טובים. תביא לנו השבת הקדושה מנוחה שלמה ושלות השקט, ואחריה יבוא עלינו שבוע של פרנסה טובה… תן כח לבעלי לפרנסנו בכבוד ואל־נא נזקק, חלילה, לידי מתנת בשר ודם, ולא נצטרך, חלילה, להלואתם, ואל נכשל בממון שאינו של יושר… תן לנו מידך הפתוחה, מידך הרחבה והמלאה…
ודמעה נופלת… ומזהירה היא כאבן טובה, וטהורה היא ונקיה היא כלבה הטהור, כנשמתה הכשרה.
* * * * *
אבא והאחים הלכו להם לבית־המדרש לקבל שבת, ואמא קוראה מעשיות יפות על־אדות יעקב ובניו, על יוסף הצדיק, על משה רבנו ועל כל הקדושים.
יש לה חומש יפה. כמה דברים נעלים וכמה ספורים נחמדים בחומש זה! אולם נחמד ויפה מכולם הוא קולה… רך וזך ורחמני הוא הקול. נדמה, כאילו נחל קטן זורם לו בין שדות דשא ופרחים בערב־אביב חרישי, דומה כאילו השכינה בעצמה מדברת מתוך גרונה, שכינה ענוגה1 ויפה כיונה עורגת.
חמימות נעימה שוררת בבית ושלות השקט. יושבות הילדות ומקשיבות חשאיות, והבית מלא מנוחה שלמה וקדושה. כבר נכנסה הנשמה היתירה ועמה – מלאכי השרת.
– שבתא טבא! שבתא טבא! – אבא נכנס עם האחים.
והולכת השמחה וגדולה, הולכת ורבה. מאירים כל הפנים, מקרינות כל העינים…
המלאכים הטובים באו… מרחפים הם באויר… אבא והאחים מזמרים ״שלום עליכם״ ומזמרים עמהם יחד כל הלבבות שיר של שבח והודיה לאלהים ולשבתו, לישראל עמו ולמלאכיו, משרתי עליון הטובים.
* * * * *
פורש לו אבא לקרן־זוית אצל ארון הספרים הגדול, מיסב פנים אל הקיר ואומר בלחש "רבון כל העולמים״. ואנחות חשאיות, עצורות מתפרצות מתוך לבו וקדוש ונעים קולו… – "אדון כל הנשמות, שר של שלום… מודה אני לפניך, אלהי ואלהי אבותי, על חסדך הגדול שעשית עמדי ושעתיד אתה לעשות עמי ועם כל בני ביתי… האר נא את פניך אלי וזכני נא שלא אחטא לך, וטהר מחשבות לבי… הושיעני נא והושיעה את עמך בית ישראל… הבא נא שלום בעולם ואהבה ורעות בין הבריות… צוה נא למלאכיך הקדושים שיבקרוני ברחמים רבים, שיברכו אותי ואת ביתי ואת כל עמך ישראל בשלום… וטהר נא את לבי כדי שאתפלל אליך בלב נכון ולא יבלבלוני מחשבות זרות… מלאכי השלום, ברכוני בשלום… צאתכם לשלום ולברכה… אמן ואמן!״
ואבא כבר הולך בבית אנה ואנה ומזמר בחדוה ״אשת חיל״. פניו מזהירים… מצליף הוא מבט מוצנע מלא חבה אל האם, והיא… מסמיקה ומורידה את ראשה ככלה זו העומדת תחת חופתה וחיוך צנוע ומלא חן יראה רגע על פניה ומתעלם… והיא ממהרת ויוצאת אל המטבח.
מלא רוממות והתלהבות מצלצל הקידוש בבית. מתאדם היין בכוס הממורטה ומשתברות בפטוריה ופרחיה קרני הנרות הדולקים בנגוהות מגוונים הרבה. ובוקעים ועולים קולותיהם של הקטנים המקדשים על חלותיהם הצהובות…
-
“עגונה” במקור המודפס, צ“ל: ענוגה – הערת פב”י. ↩
שבת (ציור)
מאתאברהם שוער
שַׁבָּת / אברהם שוער
(ציור)
השכם בבוקר.
נפל בלילה שלג רב ורך כמוך, מגיע הוא עד לשמשות התחתונות שבחלונות. בבית חושך. מלבין השלג בעד החלון. קו של הלבנה החבויה מתחת לעננה שעירה וצהובה מזהיר מני השמשות העליונות שבחלון ומזהיב את הרצפה ופס רחב צהוב משתרע והולך ומתעלם עד מתחת למטה העומדת אצל הקיר.
שוכב אני פרקדן בעינים פקוחות, שוכב ומביט אל תוך החלל. הס… שכבתי אתמול בלילה מיד אחרי סעודת הערב, הלילה ארוך-ארוך, – איני רוצה לישון עוד, אולם גם לקום אין אני רוצה, ניחא לי כך לשכב ולהביט בתוך החשכה, לשמוע…
מקשיב אני לקולותיו של הלילה.
אלפים קולות יש לליל דמי. מדבר הוא הרבה יותר מהיום בעצמו, זה בעל הקולות, הדברן… אלא שלדבוריו של הלילה צריכה הבנה, חוש אחר לגמרי.
ואף שקטן אנכי, בכל זאת יש לי אותו החוש והלילה מדבר אלי בקולות רבים חשאיים וטמירים ומקשיב אני להגיגו.
ויותר מכל הלילות מדבר אלי הלילה של שבת, ליל טוב הוא הלילה הזה, כשר ונוח לילדים.
הייתי רוצה לספר לכם מה שמספר לי הלילה ואיני יכול, – אפשר מפני שאני קטן ואפשר… אפשר מדבר הלילה בלשון כזו, שאי-אפשר למסור לאחרים.
אולם הלילות מדברים…
אבא קם…
שומע אני איך הוא מטפל שם בחושך, משתעל קצת ונאנח, מתלבש ונוטל את ידיו ומברך.
יפות הן ברכות השחר של אבי. כמה דביקות בהן וכמה מתיקות.
– והע-רב נא… בפינו ובפי עמך, בית יש-ראל… וצא-צ-אינו וצא-צ-אי ע-מך… ולומ-די תו-ר-תך לשמה…
– אצל כל אומה ולשון – אמר לי אבא – אין תפלה כזו, מפני שאין להם השגה מלמוד לשמה; לומדים הם את תורותיהם על-מנת להיות שוטרים ונוגשים… ועל כן כל-כך רבים בהם הבורים הגסים… ורק עם ישראל לומד תורתו לשמה…
ואבא אומר את הברכות בניגון ערב, והניגון הולך ומתרחב ומתלהב – מרחף הוא בחלל, תלוי הוא באויר… ומסביב חושך… חושך… מה טוב לי!
בלילות שבת אין אבא מניח למלא את העששית בנפט לכל הלילה, מתירא הוא שמא יתאוה לעיין בספר ויטעה ויטה… ולומד הוא בלילות שבת בעלטה.
מתעטף הוא בכסות-לילה המרופדה מוך, עומד אצל התנור החם שהוסק עוד מאתמול, ידיו מפושלות לו מאחוריו, עומד הוא כך ולומד על-פה.
ואני שוכב לי אז תחת השמיכה החמה, ידי מונחות מתחת לראשי, שוכב ושומע…
מדבר אלי הלילה, מספרים עמי הכוכבים המציצים ממרום אל חלוני, משנן אבא בניגון המשניות שלו, מדברים ומספרים עמי התנאים, שאבא מזכיר שמם מתוך שנונו, הכל מדברים – ואני שומע!
ונוחים ונעימים כל אותם הדבורים. אין נשמע בהם קול של דאגה, של טורח וטרדה, – שבת היום!
ובשבת אין אני מתירא. יחשך לו הלילה מאד. יהמה הרוח, יזעק, ייליל. אין שליטה למזיקים בשבת. האלהים יושב אז על כסא הרחמים, משקיעת החמה ביום הששי עד שקיעתה למחרתו בשביעי; לא, – עד צאת הכוכבים. וכסא הדין מוצא מהיכל אלהים ועומד הוא במסתרים מכוסה ומעורפל בעב הענן ואינו נראה כלל. ה“בעל-דבר” בעצמו, השדים וכל מלאכי החבלה מסתתרים אז, מתחבאים בנבכי שאול תחתיה.
נח הגיהנום בכל שבעה מדוריו! נשמותיהם העלובות של הרשעים מרחפות במרחבי רום משוחררות, משוחררות…
ובגן-עדן יושבים הצדיקים ועטרות של נוגה בראשיהם והקדוש ברוך הוא וכל הפמליא של מעלה שלו נכנסים אליהם והם רואים ונהנים מזיוה של השכינה.
ונשמות הרשעים מרחפות מרחוק וכשרואות הן את הקדוש ברוך הוא, מסתירות הן את פניהן בידיהן, – אינן יכולות, העלובות, להסתכל בפני השכינה אולם, – נהנות קצת גם הן.
ויש – ומדת הרחמים מתגברת והאלהים מאסף אליו את כל המחנות של הנשמות האלה אל גן-העדן שלו…
והשטן יחרק אז שן, אבל אינו יכול לעשות מאומה, אין הוא יכול לקטרג, לעורר את הדינים, מפני שאין דין ביום השבת.
טובה היא השבת. – הוי, מה טובה!
= = =
לומד אבא משניות בעל-פה.
רך ועדין קולו. דומה, שאין לך מזמר כמוהו בכל העולם כולו, והלא הכל יודעים, שאין אבא מן המזמרים… התורה מנעימה את קולו, התורה והלילה של שבת.
מלא געגועים קולו של אבא בעסקו בתורה, ומה גם בלמדו את ספר “הזהר”.
על מי ועל מה מתגעגע כל-כך אבא?
אחי אומר, שאבא מתגעגע לזיו השכינה.
– ר' יהודה אומר – מושך אבא ומסלסל מתוך החשכה בניגון של גמרא, – ר' יהודה או-מר בו-רא מי-ני דש-אים…
ורואה אני שדה גדול ומלא הוא דשא עשב וכל מיני ירקות וכל מיני פרחים ושיחים ואילנות, והכל מלבלבים, והכל רעננים ופורחים… ורואה אני דבורים ויתושים ופרפרים וכל מיני חפושיות ונמלים וילק וחגב למיניהם, – והכל מזמזמים, והכל הומים ומרחפים ומעופפים… ומלא השדה רנה ושיר, והכל חי, והכל עליז… וממעל – שמש יפה, שמיים בהירים… ור' יהודה הולך והולך בין הדשאים והפרחים וגוחן הוא אל כל ירק עשב, וגוחן הוא אל כל פרח נאה ומספר הוא בשבחו של כל ציץ, של כל גבעול…
ובחוץ – נופל שלג ובלב פנימה – קיץ מלא אור וחום…
= = =
– עו-רה, דוד’ל, עו-רה!… – מעיר אני חרש את אחי הגדול, הישן עמי במטה אחת. יודע הוא אחי הרבה ספורי מעשיות ואני רוצה שיספר לי כמה מספוריו.
ואחי מספר תמיד מעשיות נוראות: מעשה בשדים, בכת-ליצנים, בשבעה קבצנים ובשבעה גזלנים… בימות החול הוא מטיל עלי אימה בספוריו אלו, אולם עכשיו אין אני ירא, אדרבה, – יספר לו.
אולם אחי אינו מספר על גזלנים – מספר הוא על הנשמה היתירה…
– קטנונית היא, יפה ומרחפת…
– כצפור?…
דבורה’לי אחותי הקטנה בת השלש, שאלה זאת. היא ישנה במטתה של אמא.
– דבורה’לי בואי אלינו…
היא רצה אלינו מתנענעת; מלבינה בחושך כתנתה הקצרה, מלבינות רגליה הקטנות והמלאות ושניה הלבנות מתנוצצות…
אנחנו חוטפים אותה בידינו. שוכבת היא אצלנו ואנחנו מלמדים אותה לשון-קודש.
– אמרי, דבורה’לי, שלחן…
יודעת דבורה’לי הרבה מלים של לשון-קודש. אנו שואלים והיא משיבה… מה נהנים אנו.
– אל תיגעו את מוחה, – שומעים אנו קולה של אמא.
= = =
פתחה האם את התנור, הוציאה משם קומקום נחושת גדול.
שותים אנו תה.
כחול הבוקר… אבא משבר את הסוכר בקרקעיתה של הצלוחית, נשבר הסוכר לגזרים קטנים וניצוצות של אור ניתזין, ניתזין… מתפלאים אנו גם על הצלוחית שאינה נשברת ועל האורות השופעים מהסוכר, – אנו מתפלאים ונהנים.
על שאלתנו איכה לא נשברה הצלוחית, עונה האם, שצריך לדעת כיצד לאחוז בצלוחית ועל האורות אינה יודעת לענות גם היא.
– נפל שלג רב בחוץ – אומרת האם. – הדרך תהיה כבושה והאכר יבוא העירה.
מנענע אבא בידיו, – מדברת היא דברי-חול.
אבא מדבר בשבת רק לשון-קודש וקשה לו הדבור. מדבר הוא יותר ברמיזות ידים, בקריצות עינים.
המים בקומקום רותחים…
שמחה אמא על זאת ונהנית. מיכל התַּנָּר היה מצוין במלאכתו, רק הוא, עליו השלום, יכול היה לעשות תנורים כאלה.
– טוב… טוב… – אומר אבא, רוצה הוא לספר דבר-מה על-אודות מיכל זה ואינו יכול…
נהנים אנחנו, שגם אבא אינו יודע… מביטים זה אל זה ומחייכים בצנעה.
נותנת אמא רקיקים, עוגות… אוכלים אנו לתיאבון. אבא שותה רק את התה ואינו נוגע ברקיקים… קודם התפלה.
קובלת אמא עליו: הלילה – שנה שלמה, קם עם התרנגולים ואינו טועם כלום. מותר לטעום… מותר… עוד החושך בחוץ.
– קרא-קרא-קרא! – עדת עורבים צורחים עפים מעל הגג שלנגדנו אל גגנו אנו. – אמא הכינה בשבילם אתמול פתותים, שיורי דייסה… “שבת שירה” היום…
נזכרים אנו בפסוקי דזמרה: לבני עורב אשר יקראו… יודעת אמא כל-כך הרבה דינים… טובה היא אמנו ולמדנית גדולה.
ואבא עומד כבר לבוש באדרתו, על ראשו חבוש השטריימיל – עומד זקוף, נאה… משחיר זקנו המגודל היורד על חזהו… עומד ומזהיר בנו בלשון יהודית פשוטה, שלא נתמהמה הרבה בבית ולא נאחר “ברכו”. נושק הוא את המזוזה ובפסיעות מדודות הולך הוא אל בית-המדרש.
= = =
מתפלל לפני העמוד ר' יהושע’לי.
יהודי זקן מופלג וחסון כאלון. מעטים יהודים שכמותו.
סוחר גדול ופקח הוא, וגם עתה, לעת זקנתו, הוא המוציא והמביא בעסקיו הגדולים והרבים. בימי נעוריו היה נוסע למרחקים… בפטרבורג היה יושב, במוסקבה, וגם בחוץ-לארץ.
על כל צרה שתבוא היו פונים אליו, ור' יהושע’לי היה משתדל…
ידע לדבר רוסית, פולנית וגם אשכנזית… “אשכנזית גבוהה”…
ו“בעל תפלה” היה… קול ערב ונאה היה לו. בנעוריו היה מתפלל במנינו של ה“זקן” מוספים.
ברך אותו הזקן באריכות-ימים בשביל ה“זכרנו לחיים” שלו, – ומאריך הוא ימים…
ועומד רב יהושע’לי עטוף בטליתו ו“משתפך” ב“האופנים וחיות הקודש”…
קולו מתוק ורך… הקהל מתפלל אחריו בדביקות והתלהבות גדולה…
ור' יהושע’לי מסלסל כבר “הבו-חר בע-מו ישראל בא-ה-בה”, והנה…
עבר רוח מעל שדה הקמה ונגע בראשי השבלים… הומות, הומות השבלים ומשתחוות… משתחוות… חלף-עבר רוח ביער וינע את העצים והיער כולו הומה…
בני ישראל קוראים: שמע…
= = =
עומדת המסכנה על בימת ארון-הקודש ומעכבת את הקריאה.
טוענת היא… קובלת…
אין אני מבין מכל דבריה כלום – מכיר אני בלבבי, שהדבר הוא חשוב מאד-מאד.
מעוטפה היא במטפחת גדולה ואפורה ובגד קרוע ובלוי עליה – עומדת ומדברת…
היא לא תתן להוציא את ה“טהורה” מארון-הקודש, עד שלא ישמעו את כל טענותיה.
מביט אני ומביט… עולה על לבי המזבח… נזכר אני ביואב שר-הצבא האוחז בקרנות המזבח.
עניה היא, גלמודה, אלמנה וילדיה רכים, קטנים… גורלה המר הביאה עד הנה… אין לה פה כל מודע, כל מכיר… יש לה רק התורה…
התורה היא גם שלה, כמו שהיא של כל ישראל… קרובה היא גם אליה ואל התורה היא באה לבקש מגן, עזר בצרתה.
נגש אליה הזקן, ר' נפתלי, גוחן הוא אליה…
מספרת היא לו את הכל… משיחה לפניו כל צרותיה…
והוא, הזקן, שומע… מקשיב… מניע לה בראשו… מבטיח…
נצטהבו פניה של האשה… יאריך אלהים את ימיו של הרבי… יאריך… האשה לוחשת ונכונה לרדת…
– רבי, המותר לי לנשק את הפרוכת?…
– בודאי, בתי… – והפנים של האשה קרנו… צעירה נעשתה בעשר שנים…
מרים ר' נפתלי את טליתו שצנחה, פונה שוב אל האשה ומדבר על לבה ומנחמה ומבטיחה…
– רבי, ברכני-נא! – בעלת תאוה היא האשה.
– יברכך אלהים! – והאשה בוכיה משמחה. וכל הנשים מציצות מבעד האשנבים, מסתכלות, לוחשות: ברך אותה… ברך….
מקנאות בה רבות…
= = =
– יעמוד החתן דוד ברב משה-דב מפטיר…
רטט עבר בכל גופו של אחי ופניו חורו ואדמו חליפות, ואני עומד נפתע…
אבא הסיר מעליו את טליתו ויעטוף בו את אחי, שם את “חומשו” בידו וילחש לו שלא יירא, – “לומד אתה כבר גמרא”…
מביטים כל הנערים על אחי ההולך עטוף כולו בטלית, ואני מתמלא רגשי כבוד אליו: – יהודי… ממש יהודי מעוטף בטלית.
מבעד האשנב של עזרת-הנשים מבטת האם. כמה חורו פניה.
ודוד עלה על הבימה… מראים לו המקום בתורה, נוגע הוא בטליתו ונושק ומברך… רועד קולו… מרטט… אבל הברכות יצאו מפיו כהוגן, בלי כל שגיאה, – שקט בי לבי.
ואבא עומד, פניו מוסבים אל הקיר, כאילו אין הדבר נוגע לו…
ודוד אומר כבר ברכות ההפטרה… וכאילו נהפך לאחר. פנים יפים, יפים… מצחו מלבין מתחת טליתו וקולו צלול… צלול ונעים מאד, – והכל שותקים… הכל… הגדולים מביטים בחומשיהם והקטנים כולם מביטים על דוד… מביטים, מקנאים…
ודוד אינו רואה כלום… עיניו בחומש והוא קורא את ההפטרה. מלה – מרגלית… וקולו הולך וחזק ומסלסל הוא את הטעמים כגדול ורגיל… – “עורי, דבורה, עו-רי… עו-רי… דברי שיר…” ונדמה לי, צפור נאה מזמרת ביער… נושא אני את עיני אל האשנב ואמי מנגבת את עיניה במטפחתה הלבנה ופניה אדומים. פונה אני אל אבא – והנה עיניו רטובות, מבריקות, כאילו איזו דמעה חבויה צפה בתוכן…
למה בוכים הם? למה?…
אַחַת וּשְׁנַיִם
מאתאברהם שוער
(ספור)
א
בסימטה קטנה אחת, אצל הברכה, גרו ר' שמואל בעל־חלום ואברשקה העגלון, או ה“חטפן”. הם גרו בית מול בית, וחלונות הבתים היו קרועים זה כנגד זה. הסימטה היתה כמעט מחוץ לעירה, רחוקה משכונת־היהודים, מן השוק והחנויות, ומשום כך גרו בה ר' שמואל ואברשקה. הראשון – משום שבסימטה צדדית ורחוקה כזו אפשר היה גם לו, לעני שכמותו, לרכוש “ארבע פנות” משלו; ואברשקה – משום שהסימטה היתה קרובה אל המגרש ואל הברכה, וביחוד שהיתה רחוקה “מהם”, מ“היהודים היפים”.
נכבד היה ר' שמואל בעירה, כי למדן גדול היה ובקי בכל חדרי התורה. כל היום היה יושב בבית־המדרש, או בישיבה, לומד ומלמד, כי היה גם ראש הישיבה בעירה. ובלילה היה יושב בביתו ועוסק בספרי־קבלה, הוגה בספר הזוהר וכיוצא בו עד לאחר חצות. אמרו עליו שהוא “מקובל” ויודע גם צרופי־האותיות, אלא שאינו רוצה להשתמש בהם.
ובעל הדרת פנים היה. יפי האצילות והקדושה היה חופף על פניו החורים, הרזים והמארכים. עיניו השחומות היו נוחות וטובות. בגדיו הפשוטים היו תמיד נקיים. זקנו הארוך והלבן היה מסורק יפה־יפה, פאותיו מסולסלות; הליכתו מתונה ומיושבה, כאילו היה מודד כל פסיעה ופסיעה שלו.
תמיד היה שקוע במחשבות, מלא רעיונות. ויש שהיה מדבר לעצמו בלחש, כאילו גלה לו לעצמו סוד נסתר. וכשאחד היה פונה אליו בשעה כזה – היה מתעורר כמו מתוך שינה עמוקה, עונה שלא מן הענין, או עומד ותוהה, מסתכל לצדדים, כאילו הוא מחפש אחרי מי. על שום כך קראו לו: ר' שמואל בעל־חלום.
עיקר פרנסתו היתה הישיבה. אולם יש, שהיו מצרפים אותו לשלישי, בדין תורה או בפשרה, בבית־דינו של הרב. פעמים היו בוחרים אותו לטוען או לבורר, וכשהרב לא היה בעירה היו באים אליו בשאלות, ולכן היו בעלי־הבתים שולחים גם לו “דמי רגל”. ור' שמואל התפרנס בדוחק, הוא ואשתו וצביה שלו, ילדה כבת שבע.
שכנו אברשקה היה עגלון. בימי נעוריו היה “חטפן”, אבל לא לזמן רב; הוא לא הספיק עוד להשתקע ב“מלאכה” זו וחוק הצבא החדש יצא ואז נעשה לעגלון. זקנים שבדור אומרים עליו, שאילו היה, חס וחלילה, מאריך ימים באותה “מלאכה”, היה “מהפך את העולם”, כי היה המסוכן בכל החוטפים בערמימותו ובאכזריותו: מידיו של אברשקה קשה היה להמלט, ועל כן היה ר' אליקום־גץ הפרנס מוקירו מאד, ממש “יד ימינו” היה…
מעשיו הראשונים של אברשקה נזכרים לו גם עכשיו, כולם שונאים אותו, קוראים לו “חטפן” ומקללים אותו, שלא בפניו. אולם בפניו – הם מחניפים לו, כי אמיד הוא ותקיף. אברשקה יודע זאת ומשלם להם באותה המטבע: שוטם הוא את כולם, מתעב אותם, ביחוד את החשובים, העשירים והלומדים, את “בעלי תנו רבנן” – כמו שהוא קורא לכל “בר־אורין” שבעירה.
גבה־קומה הוא אברשקה, כתפני ובעל־גרם. פניו גסים, שזופים מקרני השמש, מרוחות ומטרות עוז ושלג, עיניו קטנות, אפורות־כהות1, יושבות עמוק בחוריהן. בשעת־כעסו נדלקות הן באש ירוקה, כעיני החתול בלילה. קולו צרוד, עמום, ובשעת התרגשותו, או כשהוא מבוסם, – דק ושורק כשופר שנסדק.
אברשקה היה העגלון האמיד בעירה, הוא היה מוביל את הפריצים, הסוחרים־הגוים ופקידי העירה. אברשקה חשב זאת לו לכבוד גדול והיה מתפאר, כי אינו מוביל את “שלנו”. הוא לא נוצר בשבילם, לא הוא ולא סוסיו. אולם היהודים העשירים היו משתדלים דוקא לנסוע במרכבתו, היו מוחלים על כבודם, באים אל ביתו ומזמינים אותו להובילם לחליבובה, או אל אחד המקומות הסמוכים האחרים: היו חורקים שן, מקללים אותו בלבם ונושאים את “עול גלותו” בסבלנות יהודית, אף כי הוא לא היה מתבייש לאמר להם בפירוש, בפה מלא, שהוא “פושט את עורם”, מפני שהם בעלי “תנו רבנן” ארורים ו“יהודי משי” מוכרחים היו לשאת ולסבול, כי ניחא להם לבוא אל ה“פריץ”, או אל הסוחר הגדול בחליבובה, במרכבה יפה, רתומה ל“צמד” או לשלושה סוסים אבירים ואברשקה יושב לו על דוכנו, לבוש “בגדי־השרד” שלו. המכנסים הרחבים משולשלים לתוך המגפים הקצרים, ה“טוז’ורקה” הרכבית מקופלת קפלים־קפלים, מהדקת את החלציים ומשתרבבת מתחת לחגורה, והחגורה האדומה מעונבת יפה־יפה, כששני קציה מתלבטים על ירכו ונוצות־הטַוס מתנוססות על הכובע העגול – רכב2 כהלכה.
ביתו של אברשקה היה גדול ורחב: חמשה חלונות פונים אל הרחוב, הגג הוא של נסרים רחבים; מרפסת גבוהה, יפה, על־יד הפתח; היסוד של אבנים גדולות מכוירות ומסוידות ואבני גיר קטנות משובצות ביניהן בעגולים ורבועים. מאחורי הבית – גן־ירק גדול, המשתרע כמעט עד שפת הברכה ומלפניו – גינה קטנה, גדורה משלוש רוחותיה. בגינה גדלו עצים קטנים אחדים לשם נוי, לבנה מתולתל אחד, שנים־שלושה ערמונים וערוגות־פרחים אחדות. כל אלה היו של טרופימקה, אכר זקן, שכור, ששרת אצלו ושמר את סוסיו. בירכתי החצר, סמוך אל הברכה, עמדה האורוה, בנין ישן נושן עם עלית־גג לא גדולה; באורוה עמדו שנים־שלושה סוסים בריאים ושבעים, שתי עגלות־משא, עשויות עצי אלון וברזל עשת, עגלת־כילה בשביל בני דלת העם, הנוסעים צפופים בצבור, מרכבה יפה, מגוהצה וקלה, בעלת קפיצים ואופנים מחושקים רישונה – בשביל הפריצים. הכל היה אצל אברשקה עשוי בטוב טעם ומגוהץ, כלי־הרתמה, האופנים, הפרומביות, השליפים והמשוכות, הזוגים והמצילות, מכלי גדול עד כלי קטן – הכל היה על יתדו ועל מסמרו, ערוך ומסודר בסדר נאה.
ביתו היה – “קערה מלאה”, הפרנסה היתה מרובה וההוצאה מועטה, אף כי חי בריוח. כי רק שלוש נפשות היו כל אנשי ביתו: הוא, אשתו ודוידקה בנם – ילד בן שמונה שנים.
עם שכנו ר' שמואל לא בא במגע ומשא כל שהו. שנוא היה עליו ככל אלו מבעלי “תנו רבנן”, אף על פי שר' שמואל מצדו דוקא היה מתקרב אליו, ביחוד בימים הראשונים לשכנותם. מתכוון היה אותו זקן להחזירו למוטב ולהוציא יקר מזולל. על כן היה תמיד מקדים שלום לו ומכבדהו במשהו טבק מקופסת הגמי שלו. אולם אברשקה בז אותו בלבו, בחשדו שגם הוא ה“צדיק תמיד”, חונף לו, מפני שרוצה ליהנות ממנו. לכן היה משתמט ממנו. עושה היה את עצמו כאילו אינו מרגיש בו ואינו שומע את ברכתו. פעם אחת אירע שעבר על פני החלון הפתוח של ר' שמואל וראה אותו ואת בני ביתו יושבים אל השולחן וסועדים, ראה את ארוחתם הדלה: פת קיבר מלופת בתבשיל תפל. נפל ערכו של ר' שמואל עוד יותר בעיניו ושפל מאד, – תנו־רבנן! דל גאה!
במשך הימים חדל גם ר' שמואל לקרבו והתחיל אף הוא להתרחק משכנו, וכשהיו נפגשים בחצר היו עושים עצמם כאילו אינם מרגישים זה בזה. חדלו לדבר ולשאול איש בשלום חברו; וברבות הימים התרגלו בכך עד כי היו נפגשים פעמים רבות ביום ואחד לא דבר לחברו, אף לא הניע לו בראשו, כאילו היו זרים זה לזה ולא שכנים בחצר אחת, שני יהודים בסימטה של נכרים. רק בערב יום הכפורים היה ר' שמואל מעביר על מדותיו והיה עומד וממתין לאברשקה, עד שיצא מביתו או מאורותו. ר' שמואל היה מכעכע קצת, כדי להסב אליו את תשומת־לבו של אברשקה, וכשהלה היה נועץ בו את עיניו האפורות והחדות, היה ר' שמואל מכעכע שוב, ומברכו בגמר חתימה טובה ומוסיף בנחת: יסלח לי, ר' אברהם, אולי חטאתי כנגדו. ואברשקה רוטן, כשהוא מסתכל לצדדים: ה' יסלח לכולנו – ופורש לביתו. ובמוצאי יום הכפורים, אחרי התענית, כשהיה אברשקה “מהפך” אל קרבו את הכוס אחת ושתים וסועד בתרנגולת שמנה, צלויה, היה מתחיל מתאר כיצד ר' שמואל זה מבקש ממנו מחילה, והיה מחקה אז את תנועותיו וצוחק בקול.
גם הנשים לא דברו זו עם זו. אשתו של ר' שמואל היתה רפת־כח וידועת־חולי. רוב היום בלתה בעבודת ביתה, יתר העת היתה שוכבת במטתה, נאנחת ממכאוביה השונים. כשנפגשה עם אשתו של אברשקה לא דברה אתה דבר, בחשבה, שזה הוא לא לפי כבודה של אשת חבר ובת תלמיד חכם כמותה להכנס בדברים עם אשתו של אברשקה, ומה גם שידעה אותה עוד מקודם שנישאה לאברשקה – כשהיתה משרתת והבריות היו מרננים אחריה… ואשתו של אברשקה חשבה: הקבצנית הזאת “מתנפחת”,,, אמת, איני אלא אשתו של אברשקה, ברם איני זקוקה לה כלל וכלל…
כך חיו הגדולים. אולם הילדים, צביה ודויד’קה, חיו ברעות ואהבה. קטנים היו עוד, תמימים ונוחים זה לזה. דויד’קה היה ילד יפה, בריא, עליז. עיניו היו גדולות ושחורות כזפת, שערותיו ירדו על כתפיו תלתלים, לחייו היו עגולות ואדומות. לבוש היה כ“ילדי הפריצים”. צביה היתה גם היא ילדה יפה. שערותיה היו ארוכות, מתולתלות בקציהן, זהבהבות; עיניה שחומות, בהירות, סגלגלות כשקדים, פניה מלאים, עגולים, לחייה ורודות. עם גומות־חן וקולה היה מצלצל כמצלת־כסף קטנה.
יום יום היו יוצאים, כאילו נדברו מתחלה, אל הברכה. פותחים היו במשחק החולות. צביה היתה אופה מן החול חלות, רקיקים וכל מאפה־תנור. וכשרדתה את החלות היה דויד’קה מחויב לקדש. אבל הקידוש שלו לא היה מניח את דעתה.
– וכי כך מקדשים? – היתה מוכיחה לו – מלמל, רטן – וחסל! בוש והכלם! אנכי איני אלא אשה, איני מחויבת במצוות כמוכם, הגברים, ואני יודעת את כל הקידוש בעל־פה; ואתה גבר מחויב בכל התרי"ג מצוות, ואינך יודע אפילו לקדש כהוגן! בוא ואראה לך כיצד מקדשים!…
והילדה מכסה ביד אחת את עיניה, מתנועעת ומקדשת בניגון, ודויד’קה עומד אז ומביט עליה, כשאצבעו נתונה לו בפיו, מסתכל ומתמלא קנאה והערצה כאחד.
פתאום הוא מתחיל לדהור כסוס. דוהר, רץ, – מטה את ראשו הצדה. פעם הוא עושה דהרות קטנות, פזיזות, ופעם הוא מזנק, צונף, מרכין ראשו, רץ ומגמא ארץ ובלוריתו מתנופפת כרעמה קטנה על מצחו. ואז, היא, הילדה, עומדת דוממת ומבטת עליו ביראת הכבוד…
יש, והם משחקים ב“ישיבה”. צביה היא הרבי, ראש הישיבה. דויד’קה – בחור הישיבה. הוא יושב כפוף לפניה והיא מוליכה ומביאה באגודלה ומזמרת: ת־נו ר־ב־נ־ן. – ודויד’קה מתנועע אחריה, מחקה את קולה ומזמר גם הוא: ת־נו ר־ב־נ־ן…
לפעמים רחוקות, לאחר ששחקו כל המשחקים והיום עוד היה גדול, היו משחקים גם במשחק “אבא ואמא”. משחק זה לא היה אהוב עליהם ביותר, משום שהיה נגמר, על פי רוב, בריבות וקטטות. צביה היתה האם ודויד’קה – האב. והנה יושבת לה צביה־האם, קולפת בולבוסין וטוענת, קובלת… ודויד’קה־האב שומע… ופתאום – פניו מתאדמים, עיניו קודחות והוא צועק ברוסית בקול דק, צרוד: תפח רוחך!… ומרים יד עליה. ואז קמה צביה ממקומה וקוראת: לא כך! לא כך עושה אבא! כך אפשר עושה אבא גוי… אבא “אמתי” שותק כשאמא טוענת, הוא נאנח חרש־חרש… כך… אחר כך הוא נגש אל ארון הספרים, מוציא גמרא גדולה, מדפדף בה קצת ומתחיל בחשאי: ת־נו ר־ב־נ־ן… ודויד’קה עומד על שלו, שכך עושה אבא. והילדים מתקוטטים ורבים זה עם זו.
יש וצביה נכנסת אל ביתו של דויד’קה, כשהיא אינה מוצאת אותו בחצר, או על הברכה. נכנסת היא לאט ועומדת בפתח, כשידה האחת אוחזת בכפת המנעול, – נכונה לברוח. עומדת מלאה סקרנות, תוהה, מסתכלת, והכל תמוה בעיניה. הראי הגדול, השעון העומד בפנה בתוך ארון ארוך וצר ועל הזכוכית שלו – גלח זועם וקורץ בעיניו; הכסאות, השולחן, הספה, הכל כל כך גדול… גדול… וגדול מכולם – “הוא”. יושב הוא בראש השולחן ומוציא מפיו עשן גדול וחריף עד כדי עטישה. הוא אינו מביט בה והיא מבטת עליו ומפחדת, מסתכלת אליו ויראה. – הוא יכול לחטוף… אמנם אותה לא יחטוף. היא אשה. את הגברים הוא חוטף. אבל שמא… שמא… והיא יראה. יראה, ואינה זזה ממקומה…
היא שומעת קול צעדים… אפשר דויד’קה הולך, תקרוץ אליו והוא ימהר אחריה.
יוצאת אמו של דויד’קה, וגם היא גדולה… היא מרגישה בילדה, מעיפה עליה עין ומתחילה לבקש בעיניה על השלחן, אינה מוצאת – נגשת היא אל הארון… הילדה מביטה אחריה, רואה, שהיא מוציאה דבר־מה מן הארון ושמה פניה אליה. פני הילדה מסמיקים – וטוס!… הדלת נסגרת בקול והילדה רצה לביתה כשפניה לוהטים מבושה.
ויש אשר דויד’קה נכנס לביתה של צביה. עומד אצל הפתח, דומם ומסתכל לצדדים. והכל חדש בעיניו, מוזר ולא־רגיל. הכל פה קטן. החדר קטן, בלי רצפה; הספסל ארוך עשוי מדף פשוט; שני ספסלי קטנים עומדים אצל השלחן הארוך, שספרים רבים נערמו עליו. תבה מצופה פח עומדת אצל הדלת בביאה, ומנגד על המדף, בקרן־זוית, מיחם קטן, נברשות נחושת אחדות ומדוכת פלפלין. ובכותל המזרח ארון גדול מלא ספרים… הרבה, הרבה ספרים… ובחדר הזה מתנועעת כצל, בפסיעות קטנות, חשאיות, אשה רזה, צנומה, בעלת עינים כבויות וריסים אדומים. ידיה מלאות תמיד עבודה. היא טוענת, קובלת – ועוסקת… ואצל השלחן יושב ר' שמואל בעצמו כפוף על ספר עבה, ידו נעוצה בזקנו הלבן, והוא מתנועע ומזמזם זמזום חשאי ועצוב: ת־נו ר־ב־נ־ן…
ושומע הילד את ה“תנו רבנן” ומפחד. – צמרמורת עוברת בכל גופו ומתחמק אחוז־פחד מן הבית.
ושוב נפגשים הילדים בחצר. ברגעים הראשונים הם יראים ומתביישים לספר זה לזו מה שראה כל אחד בביתו של חברו. ורק לאט־לאט הם מסיחים דעת והמשחקים מתחילים.
והנה מעבר הברכה שט לו בסירת דוגה קטנה אנדרייקה שלהם, אנדרייקה בן מיכאילה הדייג. הוא שט, שט והילדים אצים־רצים, אנדרייקה הוא “שלהם”. בכל שבת ושבת הוא בא ומסיר את הנברשות מעל השלחן. בשבתות החורף מסיק הוא את התנור. אנדרייקה הוא גדול. ודאי בן שתים־עשרה ואולי למעלה מזה. הוא הבטיח אותם אתמול להביא דגים חיים.
ועל שפת הברכה עומדים הילדים על חודי־אצבעותיהם, קורסים וגוחנים מעל קערת־חרס גדולה, מלאה מים, שדגים קטנים, חיים, צפים בה. צביה שולחת יד לתוך הקערה, נוגעת בידה בדג קטן – וסולדת… היא צועקת וצוחקת מפחד ומשמחה כאחד, – והילדים מסתכלים בפניה ומחייכים.
והשמש יורדת אדומה, כקערה גדולה, ושוקעת בתוך הברכה. מי הברכה מתאדמים, מזדהבים באמצע ומכחילים מעברים, מכחילים עד לשחור. רוח קריר נושב ומכה גלים בברכה, מתנועע ומתרחש הסוף הירוק והערבות הקטנות, העומדות מן הצד, נעות ומרשרשות. שני דרורים טסים באויר וזנבותיהם המחודדים בדמות מספרים קטנים מתפזרים ברוח…
– עת לנסוע הביתה! – קורא אנדרייקה, מריק את המים עם הדגים לתוך הברכה, יושב לו בסירתו, נשען על המשוט והסירה מתנועעת ומפליגה בברכה.
ועומדים להם הילדים ומסתכלים בסירה המתרחקת…
– איננה! – מוחאה צביה כפיה, פונה לה אל החצר והולכת מתוך טפיפה לביתה. בלי חמדה הולך דויד’קה אחריה. אין הוא אוהב את “ביתו” בערב.
ב
בביתו הוא מוצא את אבא יושב עם מכריו, שמחה חרפ, נחמן בול ומוטל חטפן, הבאים לעתים קרובות לביתו. על השולחן עומד המיחם הגדול, שאדו מתמר ועולה עד התקרה, בקבוק מלא יי"ש, כוסות, מלפפונים ממולחים, לחם וכעכים. בקערה – מליח עשוי בצל ופלפלין. אביו יושב ומדבר, זוכר נשכחות, צועק, מתקצף ומחרף כלפי החלל. קולו צרוד, דק ושורק. לתוך דבריו נכנסים שמחה חרפ, מוטל ונחמן – והמולה גדולה קמה. הכל צועקים, מדברים ותוך־כדי־דבור מתמלאות ומתרוקנות הכוסות… כלתה השתיה, הבקבוק עומד ריק, המיחם חדל לרתוח, מוציאים המסובים דומם איש איש את מקטרתו, מציתים ומקטרים. גם אביו מוציא מכיס מכנסיו העמוק מקטרה קטנה וקצרה, ממלאה גבעולי טבק מרוסקים. תוחבם במרפק אגודלו לתוך פי המקטרה, מוציא בנחת מכיס החזיה פקועה יבשה וחלמיש־צור, מכה בברזל־העשת, התלוי בשרשרת נחושת, על הצור וניצוצות ניתזים ומדליקים את הפקועה. אז ישים אבא פתותי־פקועה במקטרה ומתחיל לשאוף בחזקה ועשן מר וחריף עולה ומתמר. רגעים אחדים הם מעשנים דומם, שואפים אל תוכם עמוק את העשן הירוק־כחול ומוציאים אותו אחרי כן מפיהם ומנחיריהם לבנבן־אפור – והבית מתמלא עשן… אבא נשען בהרחבה על ידות הכסא הגדול, מוציא את המקטרה מתוך פיו, אוחז אותה בין האגודל והאצבע ומספר… פותח הוא תמיד “בימיו הרעים”, הולך ומונה את אשר נשא וסבל עד אשר הגיע למעמדו זה. כמה צררוהו מנעוריו… והילד יושב לו בפנה רחוקה, יושב דומם, אצבעו תחובה לתוך פיו, עיניו נעוצות בפניו ובפיו של אביו, יושב, מביט ומקשיב. שומע הוא את ספורו של אביו בפעם המאה והספור מענין אותו והוא עושה אזניו כאפרכסת.
ומספר אברשקה על ר' אליקום־גץ המנהיג, על ר' ליב טרייניס סופר הקהל, – מספר כיצד נעשה לחטפן ועל שום מה עזב את העסק הזה. שואף הוא מן המקטרה במלוא־לוגמיו, מוציא את העשן מנחיריו, רוקק רקיקה אלכסונית, דרך השנים הקדומות, ומוסיף לספר: את אביו לא ידע, קטן היה במותו. זוכר הוא רק את אמו, אשה צעירה, יפת־תואר ועליזה. היא היתה תופרת. תפרה בשביל נשי ה“פריצים” והפקידים בחליבובה. ולפי שהיו לה מהלכים בבתי הפקידים והפריצים, היתה מתלבשת על פי המודה, לא גלחה את ראשה, אף לא חבשה פאה נכרית. בני העירה שנאו אותה מאד, קראו אותה בשמות של גנאי ושמו לה עלילות דברים. היא לא שמה לבה לכל דבריהם, גם לא יכלו לעשות לה כל רע, כי היתה יוצאת ונכנסת בביתו של הנסיך סציפולה־פוליסקה. אולם כשהגיע הזמן להכניס אותו, את אברשקה, אל החדר, הראו לנו “משלנו” את צפרניהם! כל המלמדים, החוזרים על הפתחים לבקש תלמידים, השתמטו ממנה באמתלות שונות. וכאשר עלה בידה סוף־סוף למסרהו אל חדרו של אחד המלמדים הנמושות, היו התלמידים מסנטים בו, מכנים לו שמות ומכים אותו – עד כי מוכרחה היתה להוציאהו מן החדר. השמש של בית־המדרש לחיטים, שאישה המנוח היה מתפלל שם, היה בא לביתה ומלמד את אברשקה “עברי”, “חומש”, כשעה בכל יום. בן־עשר כבר היה אברשקה, בחור רם־הקומה, רחב־הכתף והחזה, בריא ורענן. בליל סתיו אחד התפרצו החוטפים אל ביתם, תפשוהו ולקחוהו.
– אם אחיה מאה שנה – היה אברשקה אומר – לא אשכח את הצריחה הנוראה, שהתפרצה אז מלב אמי! צעקות של אמות שכולות שמעתי הרבה מאד בימי חיי, אבל צריחה כזו לא שמעתי, ועדיין היא מצלצלת באזני.
מדוע הושב אז, לאחר שבוע, לבית־אמא ולא נמסר לעבודת־הצבא? לא הבין אז. כשהיה בן חמש־עשרה היו מגיעים אליו, על פי רוב משונאיו, דברים קטועים וסתומים על הנסיך…
– אין אני, אַחא, מתבייש כלל בדברים האלה. כל מה שאם עושה בשביל בנה קודש הוא! – היה אברשקה קורא פתאום ומכה באגרופו על השולחן, שואף עמוק לתוכו את עשן המקטורת, מוציאו דרך פיו ונחיריו, יורק ומשתעל ומספר הלאה.
לפני מותה קראה אותו אמו אל חדרה, צותה לכל העומדים עליה לצאת ולסגור את הדלת – ואז ספרה לו… כן, ספרה לו הכל וצותה אותו לחלק את המאות האחדות, שצברה במחטה, לדברים שבצדקה, לכפר על כל עוונותיה. והוא, אברשקה, אף כי עני היה אז והשעה היתה דחוקה לו, לא נגע בכסף. הוא חלק אותו עד הפרוטה האחרונה לכלות עניות, ליתומים עזובים, לחולים וגם עשה גג לבית־המדרש, שאבא ואמא היו מתפללים שם.
אחרי מות אמו נשאר בודד ועזוב, מלאכה לא היתה בידו – ונעשה לחוטף. פרנסה קלה היתה החטפנות. כל ריק, כל פוחז, אחז בה ופרנסי־ישראל תמכו בידם. ר' אליקום־גץ היה אז ראש־הקהל והיה משלם שכר טוב בעד כל נפש. גם אכילה ושתיה היתה ביד רחבה. ר' אליקום־גץ ור' ליב טרייניס היו יושבים על הגמרות הגדולות, עוסקים בתורה, מזמרים בקול: ת־נו ר־ב־נ־ן… ובאותה שעה היו החוטפים אורבים במצותם לבני דלת־העם. גוזלים, חוטפים, לוקחים בחזקה ילדים מתוך חיק אמותם…
– הכל אומרים – היה אברשקה ממשיך את דבריו – כי מפני חוק הצבא עזבתי את החטפנות, אבל לא היו דברים מעולם! אני עזבתי את המלאכה היפה הזאת עוד כשנה לפני צאת החוק החדש. ועזבתיה משום מעשה שהיה:
בחליבובה ישב כפרי אחד. לאיש הזה היה בן יחיד, נער בן שלש־עשרה. את הנער הזה מכר ר' אליקום־גץ, תפח רוחו, לר' זיסל’ה לוין, עשיר מופלג, מבעלי “תנו־רבנן”. ר' זיסל’ה היה “משבעה טובי העיר” ועברו שלשה “תורים” ומשבעת בניו לא נלקח אף אחד. הכסף, אחי, כל יכול. גדול הוא כוחו של כסף… כשכלו כל “הקצים” והיה אנוס לתת את אחד מבניו, הלך ונתן “מנה יפה” לר' אליקום־גץ והוא ספח את בנו היחיד של הכפרי לביתו של ר' זיסל’ה. אנכי נשלחתי ל“כסות” את הילד. קדמוני חוטפים אחרים ולא עלתה בידם. הכפרי היה גבור ולא חת מפני כל. ירוחם חרומף, ע"ה, נפל ממכותיו למשכב, חלה כל ימות החורף ובפרוס־הפסח נפחה נשמתו. וירוחם זה – חטפן ידוע היה. על חוטף אחר התנפל הכפרי בקרדומו. אז נתנו ראשי־הקהל עיניהם בי. ר' אליקום־גץ הבטיח לשלם לי בעין יפה ועשרה רובל נתן דמי קדימה… ארבעה שבועות ארבתי לבית־הכפרי. ערום כנחש הייתי אז. למדתי את דרכי אנשי הבית, את דבוריהם ומנהגיהם, את מוצאי הבית ומבואיו. למדתי, כי בשעה שאין הכפרי בביתו הדלתות סגורות בבריחי ברזל ותריסי החלונות מוגפים. הכל סגור ומסוגר. הכפרית אינה פותחת לשום אדם, אלא על פי סמנים ידועים, שיש לה עם בעלה. למדתי את הסמנים, ידעתי גם לחקות את שעולו, את נקישת אצבעותיו על הדלת. ובליל חושך אחד, כשהכפרי לא היה בבית, דפקתי על הדלת. הכפרית פתחה לי ואני התפרצתי לתוך הבית. רגע – והנער עקוד כשה מתלבט על שכמי. כיצד נתקלתי בכפרית על הסף? – איני יודע. דרכי היה שלא להסתכל בפני אבות הילדים בשעת “מעשה”. והנה עומד אני במרחק של שלוש פסיעות ממנה, פני כבושים בקרקע, והנער מתלבט על שכמי, מפרכס כדג, – והיא חוסמת לפני את הדרך. “סורי”! – אני מסנן מבין שני ומתכונן להדפה בכל כוחי ופתאום קול שקט ובטוח מגיע לאזני: “אני אתן לך ממון… ממון הרבה,,, בארגזי מונחים ששים רובל בעין, תכשיטי, – קח לך את הכל… כל הבית לפניך… רק את בני יחידי השב לי!” – ובקולה לא נשמעה לא דמעה, לא אנחה, שכל כך רגיל הייתי לשמוע. הדבר הפליאני קצת. העיפותי עיני עליה. ראיתי אשה צעירה, בעלת־בשר, יפה. היא היתה ערומה למחצה, עטופה עטיפה מרושלת, חטופה בסדין. הצואר, החזה, כתפיה, ידיה – הכל היה חשוף. ואני עומד ומסתכל… נוּ, צעיר… ואני אומר לה וזה הכל?… – ובאמת לא היתה כל כונה בדברי אלה… נו, יודעים אתם, – כלב! – אבל היא נדהמה פתאום, עיניה דלקו, בערו… ואני שומע לחש חרישי, רוטט: יהי כך… את הכל אתן לך… וידה החמה החשופה, חבקה פתאום את צוארי. בבית שררה דממה… נשמעו רק פרכוסי הנער ובכיתו על שכמי וקולה הלוחש: השב לי את הנער, רק את בני השב לי!… ופתאום ניתק מה בלבי!… נדמה לי, שאמי עומדת לפני, חשופה, ערומה, – ורוצה להציל בגופה אותי, את בנה… נרתעתי אחורנית3… שערותי סמרו וידי רפו… הנער נשמט מעל כתפותי ומשוגע ממראה עיני נסתי מן הבית…
כל הלילה רצתי בלי מנוחה, כאילו נסתי מרוחות ושדים הרצים אחרי. כשעמדתי ראיתי את עצמי עומד לפני ביתו של ר' אליקום־גץ. היתה השעה הרביעית לפנות בוקר. שחור היה הלילה. מכל הבתים לא נראה אף שביב אור, רק חלונו של אליקום־גץ האיר חלק גדול מן הרחוב. נגשתי עד החלון וראיתיו יושב אל שלחנו. המיחם הרותח עומד על טס שחור, שני נרות גדולים דולקים, כוס תה, מעלה הבל, עומדת לפניו והוא יושב לבוש “טלית קטן” ומתנועע על־גבי גמרא. הסתכלתי בפנים השקטים, השלוים ולעיני עומדת האשה האומללה ההיא, האם המגינה על בנה… הדיוט אנכי, גס, איני אלא אברשקה החוטף, אבל הוא, הלומד גמרא… אנשיו הרוצחים אורבים לדם אדם… גזלנים, חוטפים – והוא צדיק גמור, מבעלי “תנו רבנן”!… לא יכולתי להתאפק. דמי רתחו בקרבי. הרימותי אבן גדולה – וטרח־טרח! נופצו הזגוגיות ומהומה קמה בבית. בתוך המהומה נראו לעיני רגע: ר' אליקום־גץ מוטל על הארץ, בני ביתו עומדים מסביבו מבוהלים ונרעשים בכסותי לילה – ושלו ושמח, כן שמח, הלכתי לביתי. חשבתי, שהרגתיו. וחבל, הכלב הזה עוד חי אחר כך שבע שנים! בלילה ההוא עזבתי את ה“עסק”. והיום אני הנני אברשקה חוטף והם – “יהודים יפים”… תפח רוחם!…"
ובקרן זוית, שכוח ועזוב, יושב לו הילד. אין מרגיש בו. השיחה מענינת אותו מאד. “הגדולים” מדברים והוא יושב כמסומר למקומו. אמו קוראה לו, להאכילהו, לישנהו – והוא אינו הולך. יושב לו דומם, כשפיו פתוח, עיניו גדולות, פקוחות, נעוצות מתוך תמהון ופחד בפיו של אבא… רואה הוא ענני־העשן המתנשאים למעלה, למעלה, אל התקרה, מתפזרים שם – ואינם… עננים אחרים מתמרים, עולים אחריהם… ולעיני הילד נמתח מסך גדול, אפור. אין הוא רואה לא את אבא ולא את יתר הגדולים, רק קול הוא שומע. קול הבא מן המרחק… מצלצל ומתנפץ… ו“תנו רבנן” גדול, גדול ונשא… על כתפיו הענקיות והאפורות מתלבטים תינוקות כפותים, ראשיהם למטה כתרנגולים שחוטים… ענן גדול וכבד יורד עליו ומעיק, מעיק כאבן כבדה.
– חוטפים! – מתעורר הילד במטתו מתוך צריחה, כשכולו רועד מפחד. אמו עומדת אצלו, מלטפתו ומנשקתו.
– אל תירא, בני… אין חוטף… טפו! מה שחלמת אתה, מה שחלמו עליך אחרים – לשונאיהם של ישראל!
והילד מפרכס בזרועותיה, מפרפר ושניו נוקשות:
– אמא! אמא־נוּ! אני ירא!… אני ירא!…
– תמיד כך – קובלת האם. – שותים ושוכרים הסובאים ואחרי כן משיחים במעשיהם היפים – והילד מפחד… אוי לתינוק, שאב כזה… – ואינה גורמת את דבריה. מצליפה היא מבט אל המטה, שבעלה שוכב עליה עירום למחצה, רואה היא את חזהו השעיר, הבולט, את זרועותיו המשורגות, העצומות כמטילי־ברזל, את קבורותיו הטפוחות – מביטה, נזכרת באיזה דבר ונאנחת דום.
ג
והימים הולכים, עוברים. גדולים נעשו זקנים, קטנים נעשו גדולים. דויד’קה וצביה אינם נפגשים, אלא לעתים רחוקות, נפגשים, סחים שיחה קלה,קטועה, והולכים להם.
ויפה נעשה דויד’קה, גבה־קומה, רחב־חזה, כתפני, פניו רענניים, עזים ותמימים כאחד. עיניו שחורות, גדולות, נדלקות פתאום ושורפות. הוא עכשו “בעל־הבית”. אברשקה מסר לו את כל העסק ובעצמו יושב רוב היום “על התנור”.
– תיתי לי, – אומר הוא לידידיו, כשהוא מתמתח על גבי־התנור – הרבה יגעתי בחיי, עשיתי לי בית, “קערה מלאה” – עכשו יבואו הצעירים ויעשו הם. נראה במה כחם גדול. “לנו” מותר לנוח קצת, להחליץ את העצמות השבורות… הו, זקנה! המקטרה!… וידידיו מביטים עליו בקנאה.
ודויד’קה נעשה המוציא והמביא בבית. כל הענינים והעסקים נחתכים על פיו. יש שהוא שואל את אביו מפני הכבוד, אולם עושה הוא הכל על דעת עצמו. והעסקים טובים גם מאשר היו בימיו של אבא. אורוה גדולה, חדשה וחמה, הוקמה במקום האורוה הקטנה, הישנה. לאורוה גג של תבן, הנוצץ כזהב מהותך מנוגה קרני השמש. ועל הגג עלית־קיר, מזוה של חציר לסוסים לימות החורף, ובלילה ישן שם דויד’קה, להיות סמוך אל הסוסים ולהשגיח עליהם. על טרופימקה, ההולך ומזדקן, לקח לו דויד’קה לעוזר את ארחיפקה, – בחור רוסי צעיר ועליז. ארחיפקה מטפל עם ארבעת הסוסים, חוץ מ“חברבר”, סיח בן־ארבע, מנומר, לבן כחלב עם חברבורות שחורות. סיח חי, רותח. בו מטפל דויד’קה בעצמו. הסיח הוא חביבו ואינו מפקיד אותו בידי שום איש.
דויד’קה היה נוח לבריות, טוב־לב ומכיר מקומו. הבריות אהבוהו על ענותנותו ועל יושר לבבו. מלבד זאת ידע קרוא וכתוב, והסוחרים, כשלא היה להם פנאי לנסוע אל העיר, היו מוסרים בידו כסף, המחאות, שטרות ורשימות – והוא היה ממלא את משלחתו בדיוק ובאמונה.
גם טרופימקה וארחיפקה אהבוהו מאד. נכונים היו לבוא עליו “באש ובמים”.
ודויד’קה היה שמח בחלקו מאד, אלמלא.. אלמלא אביו. הוא אהב את אביו, אף כבדהו בלבו על חריצותו, – אבל התבייש, בו. מצטער היה, שאביו הוא כל כך גס, שהוא מנואץ בעיר, ושנוא על כולם.
– מדוע היית חוטף? – היה שואל את אביו בשעת צערו, כשהיה שב “מן המקום”, והעגלונים המתחרים אתו והמקנאים בו היו מחרפים אותו וקוראים לו: חוטף, – האם לא יכולת להתפרנס בהיתר? איש בריא כמוך – וחוטף!
– חוטף! בשביל מי חטפתי? ומי היה אז טוב ממני? – היה עונה אברשקה מעל התנור, מוציא לרגע את מקטרתו הקצרה מתוך פיו ורוקק רקיקה דקה, אלכסונית, דרך שתי שניו הקדומות – האם בעלי ה“תנו רבנן” שלך היו טובים ממני? – נו, חטפתי ולך מה איכפת? רעות עשיתי לו! “קערה מלאה” נתתי לו, עסק בית – והוא בועט! בטענות הוא בא עלי, תביעות יש לו, לסיח פרחח זה! לך אל “בעל החלום” וראה מה אוכלת “בת־המלכה” שלך! ראה את הירושה, שהוא עתיד להנחיל ליחסנית זו, חורבה על רגלים של תרנגולת… רעות עשיתי לו… תפח ר…
– טוב לה לצביה פת קיבר, חורבה על רגלים של תרנגולת ואב כר' שמואל – מ“קערה מלאה” ואב מי שהיה…
אולם דויד’קה לא היה מסיים מעולם את דבריו. מעל התנור היה עף עליו גזר־עץ, חצי־אריח, בלוית קללה רוסית מנבלת. דויד’קה היה עוזב את הבית, כשהוא סוגר אחריו את הדלת מתוך כעס.
את אמו אהב מאד, כי היא הרגישה בצערו של בנה. הרגישה בחוש־האם, מפני מה דוקא עכשיו התחיל להתבייש באביו. צר היה לה על בנה היפה והחכם והיתה מנחמת אותו ומדברת על לבו. מספרת על אנשים משפל המצב, שעלו למעלה. מיעצת לו, שבשעות הפנויות לא יפנה לבו לבטלה, אלא יעיין בספר, או יכנס לבית־המדרש לשמוע תורה מפי ה“מגיד”, יקבע לו מקום בבית־המדרש הגדול, שמתפללים בו הרב ור' שמואל. יקנה לפעמים “עליה יפה” ויכבד את ר' שמואל, יעלה בעצמו למפטיר, יברך “מי שברך” את ר' שמואל וינדב נדבה הגונה לצרכי בית המדרש…
ודויד’קה התחיל לבוא באנשים. בימי שבת ומועד היה שוהה בבית־המדרש, מעיין בספר, שומע אל שיחותיהם של הבחורים הלומדים, החתנים ו“אברכי המשי”, מתבונן להליכותיהם, ויותר שהכירם, קטנו בעיניו ויבז להם בלבו. “בטלנים – היה חושב עליהם – אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בהויות העולם, לא אכלו עוד אפילו פת לחם קטנה משלהם, ודוקא באלה בוחרים להם העשירים לחתנים לבנותיהם היפות!…”
ויותר מבכולם מתבונן הוא בקנאה צורבת אל הבחור גבה־הקומה, בעל העינים הכחולות והשערות הצהובות, היושב בקרן־זוית של ארון־הקודש, נשען על העמוד ושקוע ראשו ורובו בגמרא הגדולה הפתוחה לפניו. זהו יוסף ה“מתמיד”, העוסק “יומם ולילה” בתורה. את הבחור הזה רואה הוא בשבתות וימים טובים, פעמים גם בימות החול, בביתו של ר' שמואל. פעם אחת ראה אותו בחצות־הלילה. בחזירתו מחליבובה, בעברו בסוסו ובעגלתו לפני חלונו של ר' שמואל. ה“מתמיד” ישב ב“חדר הגדול” ולמד; בחדר לא היה איש. הכל כבר ישנו, רק “היא” ישבה מרחוק על יד התנור וסרגה פוזמק; ה“מתמיד” התנועע, סלסל את התלתל היורד מעל מצחו הרחב והלבן ולמד בנגון יפה, מושך־לב; הוא עצר בסוסו, ירד בחשאי מעל העגלה והציץ לתוך הבית, כשהוא עומד מן הצד, רואה ואינו נראה. הוא הסתכל בפניה, בפניו וחש, שלא משום שתכפה עליה העבודה מאחרת היא לשבת בלילה ולא משום שאין גמרות בישיבה הוא בא ללמוד בביתו של ר' שמואל – ולבו התכַוץ מכאב.
ומסתכל הוא בפני ה“מתמיד”, היושב בקרן־זוית, ומחשבה מנקרת במוחו: כלום אפשר, כי צביה היפה, העליזה, מלאת־החיים, בעלת־העינים הקודחות, הלחיים הפורחות – צביה שלו, אוהבת את הבחור הצנום, את הלולב היבש הזה? הרי תינוק הוא! הרי לא אכל מימיו פת־לחם משלו!
מדוכדך־נפש ומרוגז הוא עוזב את בית־המדרש. הוא בא לביתו, יושב אל השולחן, אוכל בחפזון ובלי תאבון ועולה על מטתו. מתכרבל הוא בשמיכה ובאפלולית־החדר הוא רואה אותה יושבת אצל התנור, לבושה שמלתה הצחורה, הדקה והרחבה, שערותיה פזורות ויורדות על כתפיה המלאות, העגולות… יושבת היא חבויה בצל ואורו של הנר הדולק על השלחן, לפני ה“מתמיד”, מרקיד על פניה זהרורים. הכל כה חבוי בה… סודי… וחום תוקף אותו, מוחו בוער ולבו דופק, דופק…
אלמלי ידע גמרא – היתה צביה אוהבת אותו… הלא היא אהבה אותו… פעם אחת התרפקה עליו בכל גופה הרך… זה היה אז, כשהיו בני שלש־עשרה. זוכר הוא אותו מאורע. היא כבסה לבנים ואנדרייקה ישב בסירתו על שפת־הברכה וצד דגים, היה ערב, השמש כבר רד – ופתאום התנפל אנדרייקה עליה… גוי… דרכו בכך… הוא מהר לצעקתה ודחף את אנדרייקה מעליה והיא נבהלה ונכלמה החזיקה בידו, עמדה אובדת – ופתאום נפלה על צוארו, התרפקה עליו, התדבקה אליו בכל גופה. מה היה לה אז?
וזכרון אחד עולה במוחו: קטנים היו ושחקו במשחק “חתן וכלה”. כשחפץ לנשקה איימה עליו באצבעה, שרבבה את שפתיה ואמרה: אסור… אסור… דויד’קה… הגוים עושים כך… הוא עמד נבוך ולא ידע מדוע אסור. והיא הוסיפה כגדולה: דויד’קה, צריך אתה להיות למדן, – למדן גדול…
אלמלי למד…
בן שתים־עשרה היה – זוכר הוא – כשהרבי אמר לו להביא מסכת “בבא קמא”, כי עליו להתחיל גמרא. כשהודיע את הדבר לאביו, קרא בחמה: לא גדלתיך ל“למדנין”! ולמחרתו לקחהו בידו, הכניסהו אל האורוה ואמר לו: הסוס, דויד’קה, הוא הגמרא שלך. אם תהיה עגלון חרוץ – תשבע לחם. הגמרא, בני, מפרנסת את ה“רבי אליקום־גצ’ים” ומרעיבה את ה“רבי שמואל’ים”, והסוס משביע את כולם.
ומאותו יום נעשה לעגלון. אמנם, צדקו דברי אביו, הוא שבע. אבל כלום הלחם הוא העיקר? מקנא הוא ביוסף ה“מתמיד”, מקנא הוא בקבצן הזה, בה“אוכל ימים”. הוא ישא את צביה…
וצביה תרעב… יוסף הוא מסוגו של ר' שמואל. חולם כמותו, בטלן כמותו… צביה תרעב, תסבול ותשא בחשאי את גורלה הכבד, תכרע תחת נטל משאה ותִבול; אומרים, שגם דבורה אמה היתה יפה מאד, – ועכשו זקנה, בלה4. גם צביה תבול טרם תפרח, תזקן טרם תדע נעורים, צביה שלו…
לבו מתמלא רחמים עליה; והלא יכלה להיות מאושרה, גם הוא יכול היה להיות מאושר – והכל בשביל הגמרא…
כמה פעמים נסה לעשות מה לטובתה ולא עלתה בידו; היא מתחמקת ממנו, משתמטת, כאילו מבינה מה שבלבו. פעם אחת קנה בחליבובה בשבילה אמות אחדות של אריג צמר וימים רבים היה האריג טמון בעליתו שברפת, עד שמצא שעת־כושר לתתו לה. הימים היו ימי סתיו קרים והיא היתה לבושה עוד שמלת קיץ דקה; וכשמצא שעת כושר ונתן לה – לא קבלה ממנו. הוא הפציר בה, בקש, התחנן – ולא לקחה; הביטה עליו בעינים צוחקות, לטפה אותו במבטה ולחשה: תינוק, – תינוק גדול אתה, דויד’קה… הוא הוציא מכיסו תפוח גדול ונתן לה, את התפוח חטפה מידו, נעצה בו שניה החדות, הלבנות, כשעיניה, עינים טובות, נוחות, מלטפות אותו…
היום בבוקר השקה את חברבר מן הברֵכה והיא באה עם האסל על שכמה, באה לשאוב מים בשביל המיחם; לבו דפק. פניו הסמיקו… כמה צִפה לשעה שכזו! ואפשר גם היא חכתה לשעה זו…
היא מלאה את הדליים, גחנה מתחת לאסל, שמה אותו על שכמה והלכה לה, כשהיא קורסת קצת תחת משאם של הדליים המלאים; הרוח נפנף את שמלתה הדקה, תלתל אחד התפרץ מתחת מטפחתה והתלבט ברוח על מצחה, והוא עמד, כָּמַהּ, והביט אחריה עד שנתעלמה מן העין…
והלילה ארוך־ארוך… הכל ישנים והוא ער… לבו דופק וההרהורים כל כך רותחים וצורבים את המוח…
הוא התחיל לעמוד מתחת לחלונה, מתגנב הוא במחשכי לילה ועומד מתחת לחלון ומשגיח… ויש והוא שוכב בחדרו על משכבו, לילה… הכל ישנים… והנה איזה כח טמיר מעירו, מקימו מעל מטתו והוא מפשיל על כתפיו גלימה או אדרת ויוצא במפתח ביתו: הולך הוא ומתקרב אל ביתה של צביה וגוחן ומציץ מבעד השמשה התחתונה. המקום הריק שבין הוילון המורד והאדן. יש שהוא רואה את קצה מטפחתה או את הקצה של סנורה בעל “העדשים” הלבנים ומאושר הוא. ויש שהוא מקדים לבוא ורואה את כף ידה בשעה שהיא מורידה את הוילון – ולאשרו אין קץ…
וצביה אף היא מֻנּוּ לה בימים האחרונים לילות־נדודים וימים של סערת־רוח. מתהלכת היא כצל והלב נסער. מלחמה נוראה בקרבה; יוסף מוצא חן בעיניה, ואת דויד’קה היא אוהבת. שניהם טובים, שניהם חביבים ושניהם נלחמים זה בזה בקרבה!
עומד לפניה יוסף העדין, בעל העינים הכחולות, התמימות והנוחות, רואה היא את העגמה הנעימה המשתקפת מעיניו, המביעות געגועים צנועים, טמירים; מצלצל באזניה קולו המתוק בלמוד הגמרא… הוא אינו מדבר עמה, אולם היא שומעת את קולו אליה ב“אמר רבא” וב“תנו רבנן”… הוא הוגה את שמה באותיות של כל מימרה ומימרה שבגמרא, – היא מרגישה זאת…
ביום הששי וביום השבת הוא אוכל על שולחנם ושני הימים האלה הוא בן־ביתם. וערב־שבת אחד עולה על זכרונה. היא עמדה במטבח. השולחן כבר ערוך, המנורות עומדות ממורטות, החלות מכוסות במפה הכחולה, אביה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, כדרכו, והוא קורא שיר־השירים, ומה רך הוא קולו, ומה נעים: “ל־בב־תי־ני… אחו־תי כ־לה”… – שומעת היא עדיין את המית־לבו בכל הגה… והמלים הריהן ברורות, מכוונות הן אליה…
כשהוא יושב ומתפלפל עם אביה היא מרגישה במבטים הגנובים, שהוא מצליף עליה… הוא אוהב אותה… והיא… כן, גם היא אוהבת אותו… ופתאום, בעל־כרחה, צפה ועולה לפניה דמות־דיוקנו של דויד’קה…
ורגש חריף תוקף אותה… חם לה תחת השמיכה הדקה… והאויר בחדר מחניק…
והלילה עובר עליה בנדודים. מתהפכת היא מצד אל צד, חם לה, ההרהורים אינם מניחים לה לישון. התרנגולים קוראים זה אחר זה. מבעד הוילון הדק והשקוף מסתננות קרני־השמש הראשונות. בשפולי הרקיע, במזרח, מתערמים זה על גב זה ענני זהב וארגמן, עננים זעירים, זכים, רכי־קטיפה… דרך הוילון מזדקר הסילואֶט של האילן הגדול העומד על־יד האורוה. מבעד לאשנב הפתוח למחצה חודר רוח־בוקר קריר ומצנן את האויר בחדר.
והנה מגיע לאזנה מַשק של קילוחי־מים. “דויד’קה מתרחץ” – מהרהרת היא – יודעת היא את הרגלו לקום עם הנץ־החמה ולהתרחץ בצוננים, כשהם מקלחים מן החבית. והיא יודעת שעכשיו פותח הוא את ברז החבית, והמים מקלחים על בשרו הרענן…
כח מוזר, אדיר וחזק מושך אותה אל החלון. יודעת היא, מרגישה, שלא נאה לעשות כך, ושהיא עוברת עבירה, עבירה חמורה – ואינה יכולה לכבוש את יצרה.
והיא יורדת מעל מטתה יחפה, עירומה, רק כתנתה לעורה, נגשת אל החלון, גוחנת ומציצה… מסתכלת היא בידיו היפות, הלבנות, והמלאות… נועצת את עיניה בצמאון בקבורות הטפוחות, בעורקים הכחולים הבולטים מבעד העור הצח והלבן… יפות הן הידים האלה… וזכרון רחוק עולה… אנדרייקה מתנפל עליה… ידו של דוידקה אוחזת בה, מהדקה אל חזהו… מחבקת.. מתנצנץ במוחה איזו הרהור חטוף, חריף מאד, ורטט עובר בכל גופה… רוצה היא לסור מן החלון – רוצה ואינה יכולה…
דויד’קה מתיר את צוארון כתנתו… חושף את צוארו, את כתפיו… מה חטוב הצואר, חזק, שזוף כמוצק נחושת. מה רחבות ולבנות הכתפים… מרכין הוא את ראשו השעיר מתחת לברז. מתלבטות רצועות־שער שחורות כזפת… מבריקות… והמים מקלחים… מקלחים… מתפוצצים לרסיסי־בדולח, מפזזים מסביב לראש… הוא מזדקף, רענן, גבוה… מתנגב באלונטית לבנה, שעירה… בשרו ורוד, עיניו בהירות, נוחות, טובות… החזה החשוף רחב, עגול כקערה גדולה הפוכה…
צמרמורת עוברת בכל גופה מחממת־מצננת. בכח היא נתקת מן החלון, מתנפלת על מטתה, כובשת פניה בכר… כשהיא כולה מזועזעה מרגשות חריפים ורותחים…
ובאותה שעה חודרים ומגיעים לאזניה “קולותיהם”… הם קמו “לעבודת־הבורא”… מצלצל סלסולו של יוסף, כשהוא מאריך בקולו הרך: א־א־מר ר־ב־א־א… ונהימתו של אבא המזמזמת מתוך יגון כבוש: תא־חזי… וכתזמרות זרה מתערבבת בתוכם נהימתו של אנדרייקה, כשהתנפל עליה…
ד
בודד, גלמוד, היה יוסף ה“מתמיד”. בעודנו ילד מתו עליו אביו ואמו ב“מגפה הגדולה” ביום אחד. כשגדל ונפשו חשקה בתורה התחיל לנדוד ממקום־תורה למקום־תורה, עד שהגיע לכאן, ללוצין. דרך־התורה של ר' שמואל, סדר־למודו, מצאו חן בעיניו ונשאר בעיירה. זה יותר משלש שנים הוא יושב בישיבה ועוסק בתורה. מתמיד בלמודו למן הנץ־החמה עד חצות־לילה, בין בימות־החמה ובין בימות־הגשמים.
כל בני העיר יודעים, שר' שמואל מגדל אותו כבן, ושבדעתו להשיא לו את צביה בתו.
ר' שמואל מזמין את יוסף לפעמים קרובות לביתו, בימות החול – לכוס תה, במועדים – ל“ברכה”.
ההזמנות האלה חביבות מאד על יוסף. והוא יושב ועורג5 אליהן. פעמים רבות מגיע הדבר עד לבטול תורה. כי כשמזמינים אותו סוגר הוא מיד את הגמרא, ואינו גומר אפילו את הענין והולך…איזה כח כביר מושך אותו לביתו של ר' שמואל…
וכשהציע ר' שמואל לפניו ללמוד יחד בביתו שני לילות בשבוע פוסקים עד חצות ואחרי חצות לעיין בספרי־קבלה – קבל יוסף בשמחה את הצעתו. “לימוד הזוהר, – אמר לו הזקן – מסוגל הוא לנשמה, מפני שהוא מטהר את המחשבות”… – אולם דוקא בימים אלה מחשבותיו אינן טהורות…
בלילה, כשכל בחורי־הישיבה ישנים, ברחוב שולטת דומיה ובבית־המדרש – אפלולית, יושב הוא על מקומו בקרן־זוית שלו, מלא מחשבות והרהורים. הגמרא פתוחה לפניו, נר־התפלה מהודק על העמוד ומצליף אורו הצהבהב בחלל החשוך6. אצל ארון־הקודש, מתחת זכוכית ירוקה, מהבהב נר התמיד. השעון העומד בפנה אצל הכתל הדרומי מתקתק בקול צרוד. יחידי הוא בכל הבית הגדול הזה ומתיחד עם מחשבותיו…
תמונה חביבה, מרהיבה ומצודדת נישאת לעיניו באויר האפלולי, נראית ולא נראית.
הנה הגויה הרכה, הגמישה, העינים השחומות, הגדולות והעמוקות כתהום, הלחיים הורודות עם גומות־החן שלהן, החיוך המקסים המרחף תמיד על הפנים העדינים, השנים… הקול… השמלה הקלה, הצחורה ורשרושה הרשלני והצמה הרוכה והעבה התלויה על הגב ומתפתלת כנחש של זהב מועם.
והתמונה הנפלאה הזאת מתגלה רגע אחד בכל יפיה – ורגע, והיא מתעלמת…
נזכר הוא בלילה אחד…
היא ישבה אצל התנור וסרגה פוזמק. חבויה ישבה בצל והוא ור' שמואל למדו את הש“ך. לשוא התאמץ לרדת לעומקו של הענין הסבוך, לעמוד על הסתירה, שר' שמואל מצא בש”ך בדיני כחל. מוחו לא תפס כלום.
וכשהלך ר' שמואל לישון נשאר הוא עוד כשעה. נשארה גם היא… וחפץ אז לדבר עמה, לגלות לה את כל לבו – ולא יכול. הוא פתח את הגמרא ולמד: “אמר רבא”… הידוע ידעה שהוא דבר לה? אפשר ידעה, אלא שחכתה לדבריו ממש, אבל קשה לו לדבר עמה… מדבר הוא עמה מתוך הגמרא, בוכה לפניה, מתחנן ומבקש את קרבתה. מדבר הוא עמה, כשהוא יושב בביתם קרוב אליה, מדבר הוא עמה בריחוק מקום, בבית־המדרש – מדבר והוגה בה תמיד.
והגמרא פתוחה לפניו והוא מהרהר…
והרהוריו נתקלים תמיד באותו הבחור, העגלון, רם־הקומה ורחב־כתפים, שמצא אותו פעם עומד ומדבר עמה בחצר, ועיניה הגדולות נעוצות בו.
אין הוא יכול לשכוח את מבט־עיניה, הוא אינו מסתכל בנשים, אינו יכול להסתכל אף כשהוא רוצה, – ואת המבט הזה ראה… ואפשר לא ראה אלא הרגיש… והמבט הזה צורב את לבו…
ונר־התפלה מהודק אל עמודו, מצליף את אורו הרוטט כלפי החלל, מרקיד את הצללים והרי הם מסתובבים ומתלבטים מסביבו ומעל ארון־הקודש נשקף נר התמיד – “עין רואה”, שאין לפניה תעלומות…
הוא מזדעזע. הרהורים רעים ממלאים את לבו במקום הקדוש הזה, לפני הגמרא הפתוחה לפניו…
מתגבר הוא על היצר ומתעמק בגמרא, ובחלל בית־המדרש מצלצל קולו הרך והעגום…
ושוב הרהורים… אין הוא יכול להסיח דעתו מהם.
נפתחת הדלת ונכנס ר' יודל העִור, המקדים לבוא תמיד עם הנץ החמה. אתא בוקר והוא לא ידע. שוב לא נתן שינה לעיניו כל הלילה; מחר יהיו שוב פניו חורים והוא יחוש בכל גופו.. מה חסון הוא הבחור ההוא… פניו תמיד ורודים, מלאים…
אלמלי היה גבור…
צריך לשום לב גם ל“בריות גופא”. מצות עשה מן התורה: “ונשמרתם לנפשותיכם”… אפשר ישתה בכל בוקר כוס־חלב חם, רפואה בדוקה ללב… אפשר יאכל ביצה רכה אחת בכל בוקר… צריך לדבר עם אשתו של השמש. יש לה עז חולבת… חלב העז, אומרים, מבריא עוד יותר מחלב הפרה. כן, מעכשיו לא יחסוך עוד מכספי ארוחות־הבוקר, מוטב לו שיבריא… מהיום הזה והלאה ישתה בכל בוקר “אליבא ריקנא” כוס חלב אחת, יאכל ביצה אחת או שתים…
וההרהורים משתתקים, מרגיש הוא נצחון על אויבו. הוא מצא עצה… וטוב לו ורוח לו…
בנחת הוא הולך אל “מקומו”, מקפל את בגדו העליון, מניחו על הספסל, שם את כרו הצנום למראשותיו ועיף הוא צונח על הספסל, לבוש בגדיו ועוצם את עיניו. צמרמורת תוקפת אותו, צמרמורת־הבוקר האוחזת את הער בלילה. הוא מתכוץ ורועד… אילו היתה לו אדרת חמה…
– קר לך, בני! – שומע הוא קולו של ר' יודיל העור – קר היום. התנור הצטנן מאתמול, אילו הייתי רואה בעיני הייתי מסיק את התנור.
והעִור הולך וקרב אליו, כשהוא פורש את ידיו לפניו, הולך וממשש, פושט מעליו את אדרת־הכבשים, מכסהו ומכרבלו ברוך לא מצוי, מכרבלו ולוחש:
– קח לך אשה, בני, יהיה לך בית וטוב לך, וחם לך, ותעסוק בתורה מתוך הרחבה…
והעור שב למקומו.
ומן הזוית נשמע קולו הצרוד והעגום, כשהוא אומר תהלים בעל־פה:
“שמר תם, ורעה ישר…”
ה
נבוך ומשמים הולך ר' שמואל בימים האחרונים. מחשבות זרות מטרידות אותו, אינן נותנות לו לעסוק בתורה ומבלבלות את תפלותיו.
דבורה אשתו סחה לו, שנתקלה פעמים אחדות בצביה, כשהיא עומדת ומדברת עם דויד’קה.
צרת הבת…
נזכר הוא בהלכתו של ה“זקן”: “אין שמירה לבת בוגרת אלא נשואים”.
אלמלי היה יכול להשיאה מיד, להשיאה ליוסף.
אלא…
פעם אחת הוא דבר לפניה בשבחו של יוסף, שהוא בחור טוב והגון – והלואי ויזכה לחתן שכמותו. צביה לא ענתה כלום, אולם פניה חורו ובעיניה נראו דמעות. ומאז נפלו פניה, חורו ודלו. הוא אינו שומע עוד את צחוקה המצלצל, גלתה שמחה מביתו.
ולבו מתמלא חרדה גדולה, כלום באמת הלך לבה אחרי אותו הבחור הגס, אחרי בנו של אברשקה החוטף? התָמיט, חלילה, חרפת־עולם על ראשו?
רוצה הוא לדבר עמה, לשמוע מפיה את האמת, ודוחה הוא את בירור הדברים מיום ליום… ירא הוא, שמא ישמע מה שלבו לפיו אינו מגלה.
ביום אחד, כשרק הוא והיא היו בבית, החליט ר' שמואל לדבר עמה. ההחלטה גמלה אצלו פתאום, כך מחליט אדם פתאום לעקור שן רעועה מתוך פיו…
ובלי הקדמות פתח ואמר:
– צביה, ר' חיים השדכן מציע שדוך הגון. כבר גדלת בתי והגעת לפרקך. יחידה את לי, אחת נשארת לי מחמשה בנים יודעי תורה… זקן אנכי, בתי, גם אמך זקנה מאד, חולנית, כל עוד נשמתה בה.
וצביה עמדה דוממת, ראשה מורד לארץ, ממוללת את קצה סנורה, והזקן הוסיף:
– יוסף, יודעת את אותו, הוא בחור יפה, רך ובעל מזג טוב. למדן מופלג הוא. ר' יחיאל אמר לי, שמיד אחרי חתונתו יתן לו “סמיכה”, גם אני אתן, גם ר' משה’לה מחליבובה יתן. מי יודע, אפשר עוד יהיה לרב בעיר גדולה…
– אבא, – הפסיקתו צביה, – הרי מעולם לא סרבתי לכם…
ר' שמואל שמע כעין רטט בקולה, נראו לו גם דמעות בעיניה, ועד שהספיק לדבר דבר יצאה צביה את החדר. רגעים אחדים עמד ר' שמואל נרעש על מקומו. אחרי כן נענע בראשו הלבן, ולחש: אם מה' יצא הדבר…
ר' חיים השדכן, שנשלח מאת ר' שמואל לתהות על קנקנו של יוסף, בא והודיע, שיוסף מרוצה לישא את צביה גם בלי נדוניה. רוצה הוא בצביה שלכם, כלה כמות שהיא, – אמר השדכן בשמחה – רוצה הוא בבת תלמיד־חכם. – כך אמר בפירוש.
לאחר שר' שמואל דבר עם יוסף ודבורה עם צביה החלט לכתוב את תנאי הארוסים. למשתה ה“תנאים” באו כל טובי העירה. בא גם הרב ר' יחיאל ועמו עוד נכבדים וחשובים. בתנאים כתבו, שר' שמואל מתחייב לתת נדוניה ובגדים כמנהג בעלי־בתים חשובים ומתנות לחתן ולכלה. בעירה אמרו, שמימות אדם הראשון וחוה אשתו לא היה עוד זווג ישר כזה. ר' משה’ל המגיד אמר, שהזווג הזה הוא ממש “ענבי הגפן בענבי הגפן”. זלמן בעל־הגמטריאות חשב ומצא, שהשמות “יוסף” ו“צביה” עולים בגמטריה “בסמן טוב, מזל טוב”!…
ה“תנאים” בין יוסף ובין צביה הדהימו את דויד’קה. אמנם מעולם לא קוה, שצביה תהיה שלו. הוא הרגיש את המרחק הרב שבינו ובינה ובכל זאת מאז היו התנאים לא מצא מנוחה לנפשו. הוא ראה את עצמו נעלב, כאילו ירקו בפניו ברבים. טינה בלבו גם עליה: במי החליפה אותו? אותו, אשר “חלב צפרים” לא היה חסר לה בביתו, את “קערת השמים” לא היה מונע ממנה, החליפה ב“לולב היבש” הזה, בבחור העני, אשר לא נסה מעולם לאכול פת לחם משלו! ובלילה, כשהיה עומד מאחורי חלונה, עומד חבוי בצל כגנב ומחכה, אולי יצלח לו לראות אותה, את קצה שמלתה, או סנורה, ונזכר, שהבחור הארוך ההוא יעמוד אצלה, יביט עליה, יהיה קרוב־קרוב אליה והוא יעמוד ככלב תחת החלון – היה לבו מתכוץ בקרבו מצער ומכעס.
הוא יקום וימכור את הכל. גם את “חברבר”. יעזוב את הכל וישתקע בעיר רחוקה. לא יראה אותה וישכחנה! אולם המחשבה הזאת עולה במוחו רק בשעת כעסו ויאושו. יודע הוא שאי אפשר לו ללכת מזה, קשה לו גם נסיעה תדירה ללילה אחד. כשהוא יושב בביתו, בחצר או באורוה מרגיש הוא אותה, נדמה לו שהיא קרובה אליו. נושם הוא אותו האויר שהיא נושמת, צועדת היא על אותו הקרקע שהוא צועד.
מיום שנתארסה אין היא מתראה בחצר. זה שני שבועות שלא ראה אותה! גם בלילה, בעמדו שעות רצופות מאחורי חלונה אין הוא רואה אף את צלה. וילון עב וכהה תלוי על חלונה ובלילה הוא מורד עד אדן החלון. כלום הרגישה בו?
נסער ונרגז הוא הולך. אינו אוכל, אינו שותה, שנתו נגזלה, פניו חורו, נפלו ועיניו שקעו בחוריהן.
בערב אחד, כשישב אצל השלחן עגום, מצטער, שקוע במחשבותיו הנוגות, קרא אליו אביו מעל התנור, כשהוציא את מקטרתו הקצרה מתוך פיו וירק יריקה אלכסונית:
– רואה אנכי, בחור, שבִּתו של בעל־החלומות בלבלה את מוחך. ממני, מאברשקה החוטף, לא תעלים דבר, זאב זקן אנכי… מצאתי חידתך, צפורי! איך שיהיה, מסכים או לא מסכים אני לגופה דעובדה, אבל אב אנכי ואתה – בני יחידי. אמך, הסוסה העצלה, ילדתך ועמדה, – הך במגלב! משוך במושכות! עמדה – וחסל! – הנה כי כן, יחיד אתה לי… וצר לי עליך, הולך אתה כצל, אינך אוכל ואינך שותה,,, ובן־אדם, שאינו אוכל, אינו שוה אסימון!…
הוא שאף מן המקטרה, הוציא ענן עשן חריף, שתק רגע, כאילו נמלך בדעתו והוסיף:
– אילו לעצתי תשמע טובה היא בונקה העבה, בתו של חיים חַרפּ, מהענוגה הזאת. בונקה זוהי בחורה… סוסה בת־חמש! אלא מה? חשקה נפשך בבעלת־החלומות? ניחא! יהי ה' עמך! הימים האלה אינם כימים הראשונים. הביצים מלמדות את התרנגולת… ובכן שמע לי, רתום את “חברבר”, חטף אותה ו“השליכנה” לתוך המרכבה – וחסל. התבין, יונק? תהי נא אצלך יום אחד, רק שעות אחדות והבחור הצדיק, בעל הפאות המתולתלות, יברח ממנה כשטן מריחה של לבונה, וכולם, בעלי ה“תנו־רבנן”, יבואו ויתחננו לך: קחנה, הריהי לפניך… רק יקרא שמך עליה…
דויד’קה חרק בשניו, נחיריו רעדו ונשם בכבדות. פתאום הכה בידו על השולחן ובקול משונה קרא כלפי אביו:
– אם לא תשתוק…
אברשקה נזדעזע, המקטרה רטטה בין אצבעותיו והוא רטן:
– הרי לך הכרת טובה על טרחתך ויגיעתך! בני הדור, תפח נפשם!… – ירק יריקה אלכסונית, הפך פניו אל הקיר ונאנח. באותה שעה הרגיש בחולשת הזקנה המלפפת אותו.
בערב אחד ודויד’קה עומד בחצר ורותם את “חברבר” במרכבתו. הימים היו ימי־הקציר. הוא עמד כפוף, מטפל בכלי הרתמה והנה רשרוש של פסיעות חרישות מגיע לאזניו…
הוא הפנה את ראשו וראה את צביה מתקרבת כמתגנבת אליו. ומורתח כלו נעץ בה עינים תוהות, שואלות.
– נוסע אתה, דוד? לאן? – ומבלי חכות למענה, גחנה אליו ולחשה – אחכה לך אצל הטחנה הישנה – ונתעלמה מיד.
לאחר חצי שעה עצר דויד’קה במרכבתו אצל בית־הריחים הישן. היא עמדה שם מכורבלת במטפחת גדולה. דומם הושיט לה את ידו, העלה אותה על המרכבה – ושרק במלוא פיו. “חברבר” נתק ממקומו ודהר בכל כחו. משני עברי הדרך נמתח יער־ארנים גדול ועב. פאתי־המערב האדימו, עננים פזיזים, קטנים, שעירים, מַוְרידים, כשהם מוארים מתחתם באור טמיר, גנוז, וכרגע – מתעממים, נבלעים בתוך הענן הגדול, השחור, המגיח אליהם מצפון… רוח־ערב נשבה. דויד’קה יושב דומם, נטוי קצת לאחוריו, כשחזהו הרחב מָבלט. המושכות מכורכות על ידיו, מתוחות כנימי הכנור. “חברבר” מטה ראשו, צוארו המבהיק כפוף כקשת, רעמתו מתלבטת והוא מגמא ארץ. רגליו הדקות והמהירות רצות־רצות, נוגעות ולא נוגעות בארץ, כאילו לא רגלים אלא כנפים קלות חוצות את האויר. צביה רועדת, מתהדקת לגופו של דויד’קה, מתרפקת, כילדה קטנה. נשימתה עצורה, לבה דופק בחזקה, שומעת היא את דפיקותיו המהירות. עיניה מתעצמות מתוך איזה עונג פלאי… קלוחי עדון ורוך מקלחים בקרבה והלב מתרחב, מתרחב…
– ד־ויד… ד־ויד… א־הב… – מתפרצת אנחה מלבה.
במשיכה אחת עצר דויד’קה את הסוס, גפף את צביה בכל כחו ונשקה על פיה, על עיניה – נשיקות חטופות, רותחות. היא פרכסה כצפור בזרועותיו החזקות. – ופתאום נצנץ רעיון במוחו: אפשר… הדין “עמו”… אם לא עכשו…
ובו ברגע נצנץ אותו הרעיון כמו באופן היפנוזי גם במוחה – והיא מרגישה בסכנה הצפויה, משתמטת מתוך זרועותיו האמיצות, מביטה בפחד ובתחינה.
הוא נעץ בה מבט חד וחודר – ועיניו הדולקות, הבוערות, כבו. זרועותיו נפתחו כמו מאליהן – והיא קפצה מעל העגלה.
– לאן?
– אל הטחנה.
– אל הטחנה?… הביתה?… אליו?…
פניו התעותו מכאב.
היא לא ענתה כלום.
הוא הסב את פניו ורטן לתוך החלל:
– ומי בקש מבתו של ר' שמואל ראש הישיבה לנסוע ביער עם בנו של אברשקה החוטף?
היא עמדה דומם אצל המרכבה, כשהיא מוללת באצבעותיה את פתילות קצה המטפחת ופניה כבושים בקרקע.
– נו, עלי וסע, השעה מאוחרת.
כל הדרך ישבו דומם, לא הביטו זה בפני זו.
אצל הטחנה ירדה צביה מעל המרכבה. היא נשאה אליו את פניה החורים ואמרה:
– סלח לי, דויד, אפשר עשיתי שלא כהוגן… חפצתי לראותך פעם אחת… טרם… – היא לא כלתה את דבריה, קולה נפסק ודמעות עמדו בעיניה.
– ואת אינך אוהבת אותו?… בעל־כרחך משיאים אותך?… – קרא דויד’קה ובקולו רעדה נימה של שמחה פנימית.
– אלמלי שנאתיו, דויד, אלמלי שנאתיו… יש ואני אוהבת אותו… אוהבת מאד… וגם אותך, דויד, אני אוהבת… ריבה רעה אנכי…
בכיה חנוקה פרצה מגרונה.
רגעים אחדים עמדה, כשהיא תלויה בכתפו וכולה רועדת מבכי.
פתאום עקרה את רגליה ובצעדים מהירים הלכה בדרך המובילה אל העירה.
הירח עלה והשמים עמקו. הכוכבים הודלקו זה אחר זה. דויד עמד על יד הטחנה, נשען אל הכותל הרעוע, עמד כפוף והביט בעינים קפואות לדרך המובילה אל העירה. ריקניות נוראה מלאה את לבו, צפים ועולים לפניו חייו העתידים ריקים ושוממים…
ו
כשכן קרוב וכבעל־בית בעירה קבל גם אברשקה הזמנה לחתונתם של צביה ויוסף. השַמש בא וזרק לתוך חלל הבית, שר' שמואל ראש הישיבה מבקש את אברשקה ואת ביתו לחתונתה של בתו. אברשקה הבין שרק לצאת ידי חובה מזמינים אותו וכשיצא השמש “ברך”, כדרכו, אותו ואת כל בעלי ה“תנו רבנן”. הוא הרגיש בעלבונו של בנו ונצטער מאד. הוא ראה בעלבון הזה יד ה“קהל”, הרודף אותו. ולבו שאף לנקמה, להנקם מכל הלמדנים, היחסנים, בעלי ה“תנו רבנן”. מתרעם הוא על בנו, על הפרחח, התולה את הקולר בצוארו, בצואר אביו. יודע הוא, ברי לו, שאלמלא היה המעשה באברשקה החוטף, אלא באברהמ’ל התם, המתאבק בעפר רגליהם, היו גם אז מעליבים אותו ואת בנו, ואפשר עוד יותר, כי שונאים האנשים את החלש, את הנחשל. וברי לו שוב, שאלמלא היה עגלון אמיד, אלא עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, היו מתחתנים בו והיו מכבדים אותו והיו מעלימים עיניהם מן הקופה של שרצים התלויה לו מאחוריו.
הרבה ראה בחייו… יודע הוא מאורעות, שרבים מפורסמים בעולם, לא איזה בעל־חלום קבצן, התחתנו עם אנשים משפל המדרגה, אשר עשו עושר בגזל ובתרמית. ואפלו עכשיו שאינו אלא עגלון פשוט, מחניפים הם לו, שלחו אליו את השמש. ואלמלא היה אותו העגלון אבל עני, מחוסר־לחם, לא היו שולחים אליו את השמש, לא היו מזמינים אותו אפילו רק לצאת ידי חובתם… צבועים וחנפים הם כלם!
גם אשתו הלכה קדורנית. חשה בצער בנה ובעלבונו ורחמיה נכמרו עליו. בנה הריהו כל כך נאה, בחור כארזים, והיא – ריבה ככל הריבות. יש לה פנים יפים – ומה בכך? הריהי ערומה ויחפה. ואם בנה רוצה בה כמות שהיא, – עוד הם מתגנדרים ביחוסם…
ביום החתונה ישב דויד’קה בבית ולא יצא החוצה. קול “הכנור הראשון”, המשתפך בברכת “בוקר־טוב”, עולה ומגיע לאזניו מביתו של ר' שמואל, ולבו מתמלא כעס על כולם. מצדיק הוא את אביו, על שנאתו לבעלי ה“תנו רבנן”. רמאים הם כולם! הם הוציאו אותו מחברתם. מדוע? במה הוא גרוע ממנו, מהבחור הצנום? וכי כל אחד חייב לשבת בבית־המדרש וללמוד? מבזים הם את אבא, – ניחא, אבא היה חוטף. והם? הצדיקים הללו, היחסנים, כלום לא היו קונים ילדים עניים לכפרה על בניהם?
“אהבתיך!” – מצלצל קולה באזניו ולבו הומה, בוכה עליה. אומללה… משיאים אותה בעל־כרחה… ומחשבה זו מפיגה במקצת את צערו, איננו יחידי בעלבונו, גם היא עלובה. ואפשר גורלה קשה מגורלו…
והכנור מנגן, מתיפח ובוכה. נדמה לו, שהכנור מרגיש בצערה הגדול של הכלה ומבכה אותה. ולבו מתמוגג, מתרכך. דבר־מה, ככדור קטן, עולה וצף בגרונו ומחניק. הוא כובש את פניו בכר ובוכה…
לאט ובחשאי יוצא הוא דרך החצר, עובר את גדר הגינה, שם פניו אל הברכה ויוצא את העירה. משני צדי הדרך עומדות שורות ארוכות של עמרים ואלומות. מרחוק משחיר היער ככותל שחור, המתנשא אל העבים ונבלע בהם. האויר ספוג עגמת־סתיו. אין עוד אותו הזמזום העליז, שהיה נשמע בימי האביב והקיץ. הכל עגום, אבל ועלוב. צללי הערב ממהרים לנטות. השמים טהורים, בלי כל עב, ועינם כעין השחור. רק כוכבים בודדים נוצצים. דויד’קה פוסע פסיעות גסות ואינו מסתכל לצדדים. מוחו היה מלא מחשבות ועל כל פסיעה ופסיעה הלכו ומעטו מחשבותיו, הלכו וחסרו, עד כי כלו לגמרי. נתרוקן המוח והריהו דומה לשדה זה לאחר הקציר…
הביתה שב בשעה מאוחרת בלילה. לפני ביתו של ר' שמואל עמד, הבית היה סגור. כולם הלכו לביתו של אחד מחשובי העיר, ששם הוחגה החתונה. הוא נגש לחלון חדרה של צביה. הוילון היה מורם. בחשכת החדר הלבינה מטה מוצעת, סדין לבן וכרים לבנים מגובבים זה על גב זה.
הוא עמד רגעים אחדים, הביט לתוך החדר, על המטה הנקיה והלבנה, נאנח אנחה חרישית ודומם, צנוח־קומה, הלך לביתו.
אביו ואמו כבר ישנו. שלא להטריח את אמו לפתוח את הדלת, נכנס אל האורוה, טפס על העליה ואין־אונים התנפל על החציר.
– דויד אברמיץ? – שמע את קולו של טרופים, הישן תמיד באורוה.
– כן, אנכי.
– באת לישון על החציר? יפה עשית. כל עוד לא חלף הקיץ טוב לישון על החציר המריח. מן הברֵכה נושב רוח צח.
דויד’קה לא ענה כלום. הוא עלה על ערמת החציר, פתח את החלון העגול ושאף במלוא־חזהו את האויר הקריר, הרטוב, העולה מן הברכה.
– הולך אתה קדורנית בימים האחרונים, דויד אברמיץ. יודע אני, “סילון־ממאיר” ננעץ לך בלב, דוקר… ברם מה לעשות? בעל־כרחך, אחא, לא תחבב… תשכח ותאהב אחרת… מנהגו של עולם בכך!…
דויד’קה שכב דומם ולא ענה כלום.
בעליה שלטו אפלה ודממה. נשמע רק קול לעיסתו של הסוס, שאכל לתאבון את החציר הרענן. ריח הזבל התערב בריחו של החציר ונעשה לריח חדש, מבוסם וחריף. מן הברכה עלה שקשוק הגלים הקטנים. מקני־עורבים שעל התרזה נשמעה צריחתו של עורב ער וזועם: קרא־קרא! דויד’קה שכב דומם. השינה החלה לחטוף אותו. טרוֹפים רטן כמו לעצמו: קודר הולך לו בן־אדם, חושב, שאין כל מזור למכתו…
– מה אתה סח, טרופים? מדבר אתה מתוך שינה או, אפשר, מתוך…
– כסבור אתה, שטרופים זקן הוא, שכור הוא, אינו יודע ואינו רואה כלום? טעית! לטרופים יש עינים, לטרופים יש אזנים, יתר על כן, לטרופים השכור יש גם לב. בבתו של ה“רבין” חשקת? בתולה, באמת, הגונה, אולם, דויד אברמיץ, כל צפור חייבת להכיר את קנה… לא לך, בחור, היא… מה לך ול“רבין”?
– נו, אהבת, – נלכדת! – הוסיף טרופים לדבר, כשראה שאין דויד’קה נזקק לו, – האהבה, חביבי, זוהי מחלה, חלי־רע, קדחת… בכל זאת… ישן אתה, דויד אברמיץ? מהמחלה הזאת, כלומר, מן האהבה לא מת עוד איש. מחלה עוברת היא…
– אין אדם מת מן האהבה, אבל גם חיה לא יחיה… – אמר דויד’קה. כמשיב לנפשו על איזו שאלה, שנקרה במוחו.
– חיה יחיה. יחיה כאחד האדם. אל תדאג, דויד אברמיץ! – ענה טרופים מתוך קורת רוח, שדויד’קה שם לב לדבריו.
– שמע־נא, דויד אברמיץ, – טפס טרופים על החציר ושכב אצל דויד’קה, – שמע־נא, בחור טוב אתה ואני אוהב אותך… זה כמה ימים, אשר אני חפץ לדבר עמך. מה אני? אכר פשוט ושכור. אולם גם אני הייתי צעיר לימים וגם אני אהבתי.
– איזו דונקה מבועבעה, או איזו מרפושקה מכוערת.
– גם דונקה המבועבעה אדם הנה וגם מרפושקה המכוערת אינה חית השדה, גם בלבותיהן יש דם חם ולא מי־שופכין. ברם אני אהבתי את “פַּנה” קלבדויה סציפילה־פוליסקה, היום היא הברונית וְרַנגיל, אלמנתו של הגינירל לֵטיננט בַּרון פוֹן ורַנגיל.
– מה אתה סח? – הברונית פון ורנגיל? כמה בקבוקים הריקות היום?
– אף טפה אחת לא באה אל פי היום, נשבע אני בצלב. בחור צעיר הייתי אז, מתולתל שערות כמוך, גויה – דם וחלב, לחיים – תפוחים, עינים – גחלי אש וקול – מצלת כסף, כנור! זה היה עוד בימים ההם, לפני השחרור, ואני שמשתי אז בתור “קוזַטשיק” את ה“פַּן” הזקן, את בוליסלב סציפילה־פוליסקה בכבודו ובעצמו. ה“פן” אהב אותי. לבוש הייתי ארגמן ותכלת וחבוש כובע יפה, מקושט נוצות של טוס.
ו“פנה” קלבדויה היתה אז ריבה בת שבע־עשרה ואני בן עשרים. רוכבת היא על סוסה ואני אחריה, יושבת במרכבה – ואני על הדוכן. נוּ, התרגלנו, מצאתי חן בעיניה. אלמלא אהבתיה גם אני – הייתי רואה היום חיים טובים ואפשר הייתי אצלה גם היום… ברם… סָבָה היתה לי, אַקולינה שמה, שכורה היתה אבל חכמה, נשמתה ב“מלכות שמים”, והיא ספרה לי מעשיה בשני כלבים, אחד חצרי ואחד ביתי. בעל־הבית היה מניח בכל יום חתיכת בשר על השלחן והכלב הביתי היה אוכל ומותיר, מצטנף צנפה על הספה הרכה ומתנמנם, כשעינו האחת פקוחה. הכלב החצרי היה עומד בחוץ בקור ובשרב, בגשם ובשלג, ורעב היה מביט בעד החלון אל הבשר ורירו יורד לו מתוך פיו. פעם אחת חלה הכלב הביתי, עצם את שתי עיניו ונרדם באמת. התפרץ הכלב החצרי לתוך הבית, חטף את חתיכת הבשר ואכלה. נתקעה לו עצם בגרונו, נחנק ומת. פתח הכלב הביתי את עיניו, ראה את הבשר נאכל, פקעה מררתו ומת גם הוא. – כלפי מה אני מספר לך מעשה זה? שמע ותדע.
גם אני אהבתי אותה בכל לבבי… צעיר הייתי ואהבתיה בכל טוהר־לבי, בכל תומי.
מה היה סופו של דבר? הסוף מובן. הברון פון ורנגיל היה עשיר גדול וחשוב ב“חלונות הגבוהים” בפטרבורג, והוא בן חמשים. לנדסקרונה. רוסקולובה עם היער הסמוך לה, מורדובקובה המרובה באוכלוסין יהודים – הכל היה שלו, ו“פן” בוליסלב עני באותה שעה. הימים ימי השחרור. ה“פַּנים” “אבדו ראשיהם”… וכדי לבסס את מצבו עמד ומכר, כלומר, השיא את בתו, ילדה בת שבע־עשרה, לבן־החמשים, אשר “שרף” את חייו, לחרס הנשבר!
– זהו גורלן של היפות. מוכרים אותן. מי בעד כסף, מי בעד איזה “תנו רבנן”, – לחשו שפתותיו של דויד’קה.
– לא “רַבין” אל ה“פן” עשה זאת. ישן אתה? הנה הסוף.
היה בוקר של סתיו, שנים־שלשה שבועות אחרי “ספַּס”. בוקר קריר היה והיא באה אלי, חרש־חרש מתגנבת אל ה“מגדל”, – בית קטן, בן שלש קומות, עם עליה בצורת צריח ודגל על גגו. שם הייתי מתגורר. שומר לראשו של ה“פן” הזקן הייתי אז. יושב אני עצוב־רוח, עכור, והנה נפתחה הדלת והיא נכנסת. כולה קלה כנוצה, טסה כפרפרת. ויפה היתה – אֵם קדושה! והיא נופלת על צוארי, חובקת, מגפפת ומנשקת וכולה רועדת, רוטטת כצפור…
–קחני… משכני… – היא מתרפקת עלי – אחריך ארוצה אל קצה השמים…
לקחת אותה? לאן? עני אני, אין פרוטה בידי. אמנם יכולתי אז להשאר עמה, היא בקשה ממני לשרת אותה בבית הברון. התבין? אולם לא חפצתי להיות הכלב החצרי… ולא משום שיראתי שמא אחנק, אלא אהבתי אותה. אהבתיה בכל לבי…
ובאותו הערב – שומע אתה, דויד אברמיץ – באותו הערב רכבתי לבשו ארגמן ותכלת על סוס לבן כחלב לפני מרכבתה. הם נסעו אל המנזר…
ובלילה ההוא שתיתי לראשונה עד לשכרה. שתיתי – ושכחתיה.
צריך, יקירי, לשכוח. אל נא נשלה את נפשנו בתקוות שוא. הם, הרבנים, הכמרים והפריצים, אנשים אחרים לגמרי, אין לנו רשות להכנס לתוך חברתם. ואם נפלת, נלכדת – החלץ מיד.
– שמע־נא, – השפיל את קולו עד כדי לחישה, – כאיש יהודי אינך יכול לשתות לשכרה, אף כי זוהי באמת התחבולה היחידה. אולם יש לך עוד תרופה. בקש את ארחיפקה שלנו, הוא יודע “בתים” כאלה, בחליבובה, שאפשר לקנות שם אהבה. לנו, הנדחים, אין אהבה אחרת מלבד הקנויה. גם הן, המוכרות אהבה בכסף, עלובות הן כמונו. שם תוכח, כי אינך האומלל היחידי בעולם. יש עוד אומללים כמותך.
דויד’קה לא ענה כלום. הוא לא שמע כמעט את דבריו של טרופים. אזנו קלטה קול המנגנים, הבא מן המרחק. הוא עלה על ערמת החציר והוציא את ראשו מבעד החלון העגול. מן הברכה נשב רוח טחב. לאט־לאט, כנרדמים, שקשקו הגלים. השמים נעשו כחולים־בהירים, הלבינו כוכבי־בוקר זה אחר זה. קול המנגנים הלך וקרוב… מלַוים הם את ר' שמואל ואת אשתו אל ביתם.
– היא נשארה שם. “עמו”…
אנחה כבדה התפרצה מלבו והוא צנח על החציר, כבש את פניו בעשב ועצר בעד בכיתו, עצר בכל כחותיו ונשך את שפתיו עד שפך דם.
קרא תרנגול. אחריו שני, שלישי. הבוקר אור. טרופים שוכב פרקדן ונוחר. פיו פתוח ושניו הצהובות והרקובות גלויות. ישן הוא שנת־בוקר עמוקה, מתוקה.
מן התרזה מגעת קריאת העורבים: קרא־קרא! מן הלול יצא התרנגול בלוית תרנגולותיו ואפרוחיהן. חלל החצר מתמלא צפצוף עליז, חי. נשמעות שעטותיה של “האדומה” וקול האופנים של העגלה הגדולה. ארחיפקה הביא חבית מים מן הברכה. בשמים עולה השמש ומציף את העולם אור. ועל החציר שוכב דויד’קה. עיניו פקוחות, קפואות כעינים תותבות.
ז
בהסכמתו של הרב ר' יחיאל וטובי העיר נתמנה יוסף לסגן ראש־הישיבה. זו היתה הנדוניה, שרב שמואל פסק לבתו. הישיבה גדלה בימים האחרונים וחסרון של סגן ראש־הישיבה היה מורגש. התלמידים נתרבו והיו שונים בידיעותיהם. צריך היה לחלק את התלמידים לכתות וללמד את כל אחת בשעות מיוחדות. ר' שמואל לִמד שעור בפוסקים לקבוץ הפרושים, שהתכוננו להוראה, ויוסף לִמד את השעורים לבחורים על דרך הפלפול והחריפות. יוסף וצביה שכרו להם דירה מיוחדת בביתו של משה־בר הסופר, סמוך לישיבה. דעתה של צביה היתה נוחה מן הדירה המיוחדת. היא חשבה תמיד בדבר ובקשה עילה, שלא לגור אחרי החתונה בבית אבותיה. היא יראה להפגש עם דויד’קה. חפצה לשכוח את הכל, למחות מזכרונה את כל העבר – ולחיות חיים חדשים לגמרי. בבית אבותיה היתה מבקרת לעתים רחוקות והיתה מדקדקת לכוון את השעה שדויד’קה בדרך. לתמהונה הרגישה ביוסף, שהוא מרוגז ונסער כשהיא מבקרת בבית אבותיה. מכרת היתה בו איזה מיאון נסתר אל הבקורים האלה והיה מביט עליה במבט זר, כשהיתה חוזרת משם. פעם אמר לה:
– צביה, אם אפשר לכי לבית אבותיך בשעה אחרת, לא בשעה שאני מלמד את השעור. צריך אני, שדעתי תהיה צלולה בשעת השעור.
היא לא ענתה כלום. עשתה את עצמה כאינה מבינה. אולם דבריו נכנסו אל לבה: חושד הוא בה. ודעתה היתה נוחה מן החשד הזה. גם לו, לפרוש – הרהרה בלבה – יש לב מרגיש…
ולאט־לאט חשה בקרבה, שהיא מתקשרת אליו מיום ליום. הוא כל כך ענוג, כל כך רך, – משי ממש! מתק־קולו, נחת־דבורו, פסיעותיו המתונות… וכמה הוא אוהב אותה! אלא שאהבתו היא צנועה, חבויה וגנוזה בסתר לבבו, כדבר שבקדושה.
יש, והיא חושבת על דויד’קה; אולם רק כדי להשוות. נזכרת באי־אלו פרטים מחייה, מימי ילדותה… נזכרת באנדרייקה… בדויד’קה… בנשיקתו הראשונה – ואודם הבושה מכסה אותה, את כולה.
בלילה־בלילה בוחרת היא לשבת בחדרם הקטן, לעשות איזו מלאכה קלה, מלאכת־יד כל־שהיא, ולהסתכל בו, כשהוא יושב אל השלחן ומעיין בגמרא הפתוחה לפניו, מעיין ומנגן בנהימתו הנעימה. הנברשת החדשה והממורטה תלויה בספון מעל לשלחן ומפיצה אור נעים בחדר המקושט על פי טעמה. על השלחן דולק נר־תפלה בפמוט־נחושת ממורט ואורו מרקד כמתוך שמחה של מצוה. בחדר שולטת דומיה, רק קול נהימתו הרכה והעדינה נִשאת בחלל, נשאת, מתמוגגת… וצביה יושבת ושומעת, אזנה קולטת את הזוך, את הטוהר שבנשמתו – והיא, הלא כל עיקר אהבתה אליו היא רק לנשמה שלו…
ויש, ובעצם אותם הרגעים ולעיניה יתגלה “הוא”. מקשבת היא, לכאורה, לקולו של יוסף שלה, מבטת, מתענגת על עיניו הכחולות, על התום שבהן – ורואה היא את האש ההיא, שראתה בעיניו של דויד’קה אז ביער הארנים. צמרמורת עוברת בכל גופה. מלפפת אותה, ונחשול חם, רותח, מתרומם ומכה גלים בלבה. אז תקום ממקומה ובפסיעות פזיזות, קוקיטיות, תמהר אל יוסף, תתרפק עליו, כמבקשת סתרה מאיזה רגש נעלם. שמה היא את ידה הרכה על פיו, סוגרת את הגמרא ואומר: למדת דיֶךָּ, יוסף, הִנָּפש קצת. ומתחטאת היא לפניו, מבטת לתוך עיניו, רוצה להדליקן, להעלות בהן אש גדולה… יש ועיניו נדלקות, הוא סוגר את הגמרא וצמא ועורג הוא נמשך אחריה, מחבק ומגפף אותה והיא צונחת חלשה, מתעלפת מתענוג ורוך בתוך זרועותיו. ויש, והעינים התמימות אינן מתלהבות, ואז אוחז הוא בשתי ידיה, מוליכה אל הדרגש, מושיבה עליו, נותן לתוך ידה את מלאכתה ומדבר לה כגדול המדבר לקטנה:
– צביה, אל נא תפסיקיני, שבי במנוחה ועשי את מלאכתך. “הענין” קשה מאד. ואם גם זה אינו מועיל, הוא קם וסוגר את הגמרא, מחייך חיוך של גדול כלפי פעוטה, ומבלי דבר דבר הוא יוצא את הבית והולך לו אל הישיבה הסמוכה. שם לא תבטלהו מלמודו.
וצביה צונחת על מטתה עיפה, אין־אונים, שוכבת ומהרהרת והלב סוער וסוער…
־ ־ ־ ־ ־
יום סגריר. אחד מימי חשון האחרונים. דויד’קה וארכיפקה מובילים שתי עגלות כבדות, טעונות משא, מלוצין לחליבובה. הדרך קשה מאד, הבוץ והרפש מגיעים עד יתדות־האופנים. הסוסים צועדים בכבדות ודויד’קה וארכיפקה צועדים לאט בצדי העגלות, כשהם בוססים את הטיט במגפיהם הגדולים והכבדים. השמים כהים ומעוננים. עבים אפורים, דלוחים, כאילו ספוגים הם צער־העולם, נִשאים מעל הארץ. הכל לח ומלא טחב, ואף כי אין גשם דולף, דומה כאילו האויר ספוג טפות של גשמים והן תלויות ועומדות. שקוע ברעיונותיו העצובים צועד דויד’קה בצד עגלתו, כשראשו כבוש בקרקע. כבר עברו שני חדשים לנשואיה של צביה – והוא עוד לא הסיח את דעתו ממנה. עצבת כבדה תקפה אותו ואינה מניחה אותו אף לרגע. מעולם לא אהב את צביה כמו בימים הלאה. יש, שלבו מתמלא יאוש נורא והוא חושב על אבוד עצמו לדעת. למות, לשים קץ לחייו המרים האלה – מנצנצת מחשבה במוחו.
האהבה היא אותו? השאלה הזאת מעסיקה אותו כל כך, כאילו בפתרונה תלויים כל חייו. ובפעם האלף מתחיל הוא להזכר בכל, בשיחותיהם, בפגישותיהם. זוכר הוא את דבריה, מימי הילדות עד היום, עד הפגישה האחרונה ביער הארנים… כלום כל זה לא היה אלא צחוק?
ומה יהיה? מה יהיה? מה לעשות? הרי אי־אפשר לחיות כך! לעזוב את הכל ולברוח, או… שם, באורוה, בפנת־העליה, תקועה יתד־ברזל, רק עניבה על הצואר – וחסל! ופתאום צפה לפניו תמונתה של אמו ומתמלא הוא רחמים עליה. עלובה זו, מי לה זולתו בעולם? מבטיה החשאיים, שהיא מצליפה עליו בסתר, מעידים בה, כמה מצטערת היא עמו! כמה צר לה בצרתו… יודעת היא הכל… אפשר גם היא אהבה ותוחלתה נכזבה? אפשר קותה גם היא, שצביה בת ר' שמואל תהיה כלתה… לא, הוא לא יאבד עצמו לדעת… הוא ישא ויסבול בשבילה, בשביל אמו העלובה…
עי־ני־ם שחו־רות, עי־ני־ים טהו־רות…
זמרה חרישית, מעציבה, הגיעה לאזנו של דויד’קה והפריעה את הלך־רעיונותיו. הוא הסב את ראשו – והנה ארכיפקה מזמר, צועד לאטו במגפיו הגדולים ומזמר חרש:
עי־ני־ם שחו־רות, עי־ני־ים טהו־רות…
עי־נ־ים דול־קות ומק־סי־מות, –
אני י־רא את־כן, אני או־הב את־כן –
– טפו! – קרא ארכיפקה בקול וירק.
דויד’קה הביט עליו בתמהון. ארכיפקה כאילו חכה לשעת־כושר זו, שיוכל לשפוך את מרי־שיחו, פנה לדויד’קה ואמר:
– אלמלי ידעת, דויד אברמיץ, כמה מנוולים הם החיים!… הידעת את אַכְּסיוּכַה? לא ידעת? חבל! ומאין לך לדעת אותה? בחליבובה הכרתיה, התודעתי אליה ב“בית”… באיזה בית? תם אתה, דויד אברמיץ. בחור שכמותך – וכל כך תמים… בערים הגדולות ישנם בתים כאלה, שריבות… נו, מבין אתה… בבית כזה התודעתי אל אכסיוכה… שם נקראה… שכחתי את השם… משַנים הם את השמות… אולם שמה האמתי היה אַכְּסֶנְיָה, אַכְּסיוכַה – אצלנו. אכסיוכה זו, דויד אברמיץ, מצאה חן בעיני… אך זו היתה ריבה! אינה דומה כלל ל“אותן”… עינים לה גדולות, שחורות. הריסים ארוכות ודקות כמשי. דבקתי בה כמסומר במסמרים! אומר אני לה, דויד אברמיץ, כך: עזבי את ה“בית” ונחיה כנהוג בין הבריות. אקנה לי סוס, עגלה – ונתפרנס. והיא אהבה אותי, השֵדה, אהבה מאד. בפירוש אמרה לי: ארכיפקה, כאן, בלבי, אתה חתום… ואנכי התחננתי לה, על ברכי נפלתי ובכיתי: עזבי, אכסיוכה, את הכל, נלך מן המקום המתועב הזה! והיא מלטפת את שערותי: עני אתה, חביבי, עני אתה, ארכיפושקה, אין לך כסף… ואני יק־רה א־ני… כבר טעמתי את החיים הקלים… ואיני יכולה… – כך, דויד אברמיץ, עני אני – והיום נודע לי, שאיזה סוחר זקן בלה, שכל עוד נשמתו בו, לקח אותה אליו…
וארכיפקה ספר לו חדשות ונצורות על־אודות ה“בתים” ועל הריבות וחייהןִ. דויד’קה מקשיב לדבריו בשים־לב. איזה רגש חריף ועז נכנס מתגנב לתוך לבו ומרעילו…
־ ־ ־ ־ ־
מלא שנאה, איבה וכעס נסע למחר בלילה דרך הרחוב “שלה”, בשובו מחליבובה. הוא רצה לראותה, לפגוש אותה – לספר לה הכל… תראה את התהום הנורא, שהדפה אותו אל תוכו. הוא יספר לה, כי היה “שם”, שתה עד לשכרה, עד להקאה, התאבק עם איזה בן־אדם, הלה סטר על פניו, דם רב נזל מחטמו, ומזוהם ומשוקץ השלך החוצה ככלב צרוע, – הוא יספר לה…
השעה היתה מאוחרת מאד. ברחוב שררה דומית חצות־לילה. מחלונות־הבתים לא נראה אף שביב אור. עלוטי־אפלה עמדו הבתים, צפופים וחבויים. הסוס הולך לאטו, מבוסס את הרפש הרך, המתדבק; גשם דק וקר דולף. ראשו של דוד כבד עליו. חש הוא כאב עמום במצחו וברקותיו. רגש של בחילה צף ועולה מתחת ל“כף”. האם יקיא שוב?
ואמא מה תאמר? מה תאמר העלובה, כשתראהו שכור כטרופימקה?…
ורגש הבחילה תוקף… מעט מים… הוא יקיא שוב…
מחלונה נוצץ אור.
הוא ידפוק על הדלת ויבקש מעט מים.
הוא הטה את הסוס ועמד מנגד לחלונה.
פוסע הוא לאט־לאט אל החלון, ורחמיו נכמרים עליו בעצמו: ככלב הוא עומד מתחת לחלונה, ככלב באפלת־לילה… כלב־חצר הוא…
הוא נגש והציץ לתוך החדר. יוסף יושב על הכסא, עטוף חַלַט, גוחן אל הגמרא הפתוחה לפניו. ידו האחת מונחת מתחת לגמרא, כשהוא מרים אותה קצת אל עיניו קצרות־הראיה, וידו השנית מסלסלת בפאתו הרכה. מתנועע הוא ומרַטן בחשאי. היא איננה בחדר, בודאי היא שם מאחורי הפרגוד, החוצה את החדר לשנים. שם חדר־המטות…
ומביט הוא על יוסף – ואינו חש עוד לא כאב הראש ולא בחילה. נתפכח פתאום. רגש חזק, אמיץ תוקף אותו. הוא חש שנאה עזה לאיש הזה. הוא אינו זקוק לבוא לאותם ה“בתים”, לראות את “הפרצופים ההם”… עוד מעט ויסגור את הגמרא וילך לו לאחורי הפרגוד…
לבו מתכווץ מכאב, ידיו מתאגרפות…
– ותנא תונא – מתנועע יוסף וקולו משתפך בדמי הלילה… וערב הוא הקול, ערב וספוג געגועים… ומה יפים פניו! צחים, עדינים…
– והיא שוכבת שם במטה, – מתפלץ בו הלב, – עיניה פקוחות ואזניה קשובות – והקול מצודד את לבבה… אוהבת היא אותו… מחכה לו…
הגשם התחיל לטפטף בחזקה. שומע הוא נחרתו של סוסו העיף. רטט עובר בכל גופו. – עת ללכת – גומר הוא בלבו, ואינו זז ממקומו. רגליו מצומדות אל הקרקע.
הפרגוד מזדעזע. יד חשופה, ורודה, מלאה ועגולה, נראית ונעלמת. עוד רגע – והיא יוצאת עטופה ומכורבלת במטפחת רחבה, עבה וארוכה. שערות ערמוניות אחדות נראות מתחת לשביסה הלבן, המרופף. אשמורותיה הארוכות מורדות למטה ומכסות את עיניה. פוסעת היא פסיעות אטיות, נגשת אליו. שמה את ידה הרכה סביב לצוארו, גוחנת ולוחשת על אזנו, כשחיוך נוגה מרחף על פניה היפים. הוא מעיף עיניו עליה, פניו מַוְרִידִים, סוגר את הגמרא והולך אחריה לאחורי הפרגוד…
דויד’קה עומד נעוץ־עינים בחלון, כולו רותת…
לאחר רגעים מועטים יצא יוסף מאחורי הפרגוד, כשהוא לבוש בגדי־לילה, נגש את העששית וכבה אותה. הכל נבלע בחושך…
דויד’קה חש פתאום איזו צריבה במוחו… הוא גחן והרים מעל הארץ אריח…
ובו ברגע רפתה הצריבה במוחו ומבויש ונכלם עמד והסתכל באריח שבידו…
נשמט האריח מתוך ידו ונפל עמום על הקרקע ודויד’קה עלה בלי כח על העגלה, ישב בה ודפק את הסוס במושכותיו.
רעש אופנים ושעטות־סוס חצו את דומית־הלילה…
ח
מיום שיוסף וצביה חכרו את הפונדק בבויקינה, על אם הדרך, בין לוצין וחליבובה, זה שנתים ימים, נעשה שנוי בחייהם.
לכאורה השנוי הוא לטובה – ובאמת אינו אלא לרעה.
חיים הם חיים של פרנסה, חיי־ריוח – ואף־על־פי־כן…
יש, והיא זוכרת בגעגועים גדולים את החדר הקטן בביתו של משה־בֶּר הסופר, אצל הישיבה.
טהורה וכשרה היתה אז – ועכשיו…
עכשיו היא, צביה בת הרב ר' שמואל בעל־חלום, אשתו של ר' יוסף ראש־הישיבה, נוהגת שלא כמנהג בת־ישראל כשרה.
שני בעלים בלבה, המתרוצצים בקרבה, נלחמים ומתנגחים זה בזה…
שני בעלים – אחד על דעת המקום ועל דעת הקהל ואחד – על דעתה היא.
וחושבת היא על השני, ביחוד בימים האחרונים, כשהתגברה מחלתו של הראשון…
כל מה שהיא טורחת בבית אינה טורחת אלא בשבילו, בשביל השני…
מבשלת היא בשביל האורחים העוברים והשבים וחושבת עליו: הוא יאכל, מאכל יטעם לחכו. מסדרת את הרהיטים, קונה כלי־בית חדש, נוטעת נטיעה, או ערוגה של פרחים בגן, – וכל מחשבותיה עליו: הוא יהנה, יסתכל ויהנה…
ובאותה שעה אוהבת היא כל־כך את אישה, את יוסף! כמה אוהבת היא לראותו יושב על הכסא הרך והרחב, עטוף ב“חלט”־המשי הכחלחל ועיניו הכחולות, התמימות, מביטות, חולמות, כצופות למרחוק… פניו עדינים, חִורים, בלחייו הנופלות פורח האודם החולני המוסיף לו חן מיוחד. בידו האחת, הרכה כידה של אשה צעירה, מסלסל הוא פאתו ובשניה הוא תומך את מצחו הלבן, הצח והגבוה. כמה אוהבת היא לשמוע את קולו הרך, הצרוד קצת מחמת חולי, כשהוא מנגן: “אמר אביי”… כל החדר מתמלא איזו לחישה. לחישת־קודש… ובה בשעה “הוא” יושב במעמקי־לבה, עולה ומתיצב לפניה, חסון, גאה ויפה…
להשתמט ממנו – אי אפשר לה. בן־בית נעשה אצלם. הרי טרח כל־כך הרבה לטובתם…
יש, ומחשבה עולה בלבה, שכל מה שעשה לא עשה אלא מתוך כונה למפרע… אולם היא מזדעזעת למחשבה כזו ומתרעמת על עצמה, שהיא מפנה את לבה למחשבות זרות כאלה… יודעת היא… לא, ברור לה, שכל מה שעשה דויד’קה, לא עשה אלא בשבילם… אמנם, בחור פשוט הוא, אולם בעל נפש ישרה ונדיבה… אלמלא הוא, דויד’קה, שהיה להם…
והמאורעות האחרונים עולים בזכרונה.
יוסף חלה. הוא התחיל להשתעל ולא נשמר לנפשו. כמה בכתה לפניו, כמה הפצירה בו, שלא יעמול כל־כך הרבה, שילך בכל יום לטייל, לשאוף רוח – הוא לא נשמע לה. התחיל לירוק דם. קראו לרופא, נסעו אל הכרך, לשאול ברופא מומחה – וכולם באחת: המחלה, אמנם, מסוכנה, אולם בשמירה מעולה, בנסיעות לארצות החמות, אפשר להאריך ימי חייו. יש וחולים כגון אלו מתרפאים לגמרי באויר טוב ומבריא, באכילה ושתיה יפה ובחיים של מנוחה שלמה…
מה אפשר היה לעשות? כמעט כל בני העירה השתתפו בצערה. כולם אהבו את יוסף, את ר' שמואל בעל־חלום ואשתו, רחמו על צביה, אשה צעירה לימים, שלא ראתה עוד בטובה, – אבל מה יכלו לעשות? ר' שמואל רצה למכור את ביתו הקטן, אולם חשבו ומצאו, שמחיר הבית לא יספיק אף להוצאות הדרך.
וטובי־העירה נאספו לאספות, טכסו עצה, צעקו, שקלו וטרו – וכלום לא העלו בידם. עד שנזדמן ר' מיכל ביריזין, סוחר יערות מן הסביבה, לאחת האספות, והשיא עצה הגונה: הפריץ מבויקינה מקים פונדק יפה על אם הדרך, בין לוצין וחליבובה. פונדק זה יתן פרנסה בריוח. הרי מסלת־הברזל עומדת להסול בקרבת חליבובה, גם יער־הארנים נמכר, עוברים ושבים מתרבים. אין טוב להם, לזוג, אלא לחכור את הפונדק. צביה היא אשת־חיל ותדע לנהל את העסק וחיי־המנוחה והאויר הטוב ירפאו את יוסף.
עצתו של ר' מיכל נתקבלה על לבותיהם של היושבים באספה וכולם הסכימו לה פה אחד. וכנודע הדבר, כי דויד’קה הוא “יד־ימינו” של הפריץ מבויקינה, הלכו אליו שנים מטובי־העיר ובקשו ממנו, כי יהיה “מסייע לדבר מצוה” וידבר עם הפריץ על החכירה.
ודויד’קה עשה עוד יותר משבקשו ממנו. הוא נתן מכיסו דמי־קדימה לפריץ ולא היו ימים מועטים והוא הביא שטר־חכירה לצביה.
והרבה טרח ויגע עד שנכנסו לדירתם החדשה. הוא קנה את הרהיטים, הובילם מן העיר, העביר את כל כלי־הבית בעגלתו והוא ואנשיו העמידו את כל דבר במקומו.
– לב יהודי אין חקר! – אמר ר' משה’לה מחליבובה כשספרו לו על מעשיו של דויד’קה.
בימים הראשונים כמעט שלא יצא דויד’קה מן הפונדק. הוא למד את צביה את ה“מלאכה”, הורה לה מה לבשל, מה להכין, ובעצמו עמד על־יד השולחן, מדד, נתן וקבל כסף. אחר־כך התחיל להביא לה אורחים.
והעסק עלה יפה. גם חִנה של צביה וטוב־טעמה משכו את לבותיהם של האורחים. בשנה הראשונה סלקה צביה לדויד’קה את כל סכום־הכסף, שהוציא עליה. גם בנתה עלית־קיר בשביל יוסף. חלונות העליה קרועים למזרח ומָפנים אל הגן.
ויוסף הולך וטוב. השעול רפה, אף כי לא חדל עדיין לגמרי. הרופא אומר, כי אם לא יתרגז ולא יקרה איזה מאורע שאינו מצוי, יוכל להאריך ימים ולהגיע לזקנה ושיבה.
וצביה שומרת את יוסף. חרדה עליו ומטפלת כאם בתינוקה.
יש – והיא שוכחת לגמרי, שהוא בעלה ורואה אותו כבנה, כתינוק הכרוך אחרי אמו והיא רוצה גם לגעור בו.
ודוקא הטפול המרובה שלה אינו לרצון לו. רוצה הוא, שתתיעץ עמו בכל עניני הבית, תספר לו הכל.
ומתרעם הוא ונרגז, כשהוא שומע אותה נמלכת עם “אותו הבחור”, שואלת בעצתו: מה לקנות ומה לא לקנות, באיזו סחורה להרבות ובאיזו למעט.
והיא מרגישה בתרעומותיו. ברי לה, שיוסף עוין את דויד’קה. אולם לשלח את דויד’קה אי־אפשר לה. הוא מנהל את כל העסק. מה יודעת היא – נערה, שגודלה בביתו של ר' שמואל בעל־חלום? אלמלא דויד’קה לא היתה עושה בזמן קצר את כל החיל הזה. ובאמת למה לה לרמות את עצמה? – קשה לה להפרד מדויד’קה. מרגישה היא בנפשה, כי בלעדיו חייה ריקים… הוא ממלא את כל לבה… וגם דויד’קה יודע זאת…
וגם את יוסף היא אוהבת, אוהבת כל־כך, עד שיש – והיא רואה את דויד’קה נכנס הביתה, מצוה, מפקד, שואל ועונה, מגיש לאורחים, מוזג לאכרים… אז לבה מתמלא אליו שנאה, דומה הוא בעיניה כרוצח וגם יורש…
וכשדויד’קה נפטר מלפניה, גם האורחים נוסעים לדרכם והיא נשארת לבדה בבית הגדול והרחב, בין הארנים הגדולים והטובים, עולים הרהורים במוחה ומציקים לה… היא רואה את עצמה רעה וחוטאת…
ולהקל קצת את נקיפת לבה עולה היא אליו, אל יוסף, ומתחילה מטפלת בו, מגישה לו כוס חלב, מביאה לו פרי חדש יפה, משדלתו בדברים – והוא מסרב לה. אינו שותה מן החלב. אינו נוגע בפרי… חרה בה לבה: יודע הוא… מבין הוא… נוקטת נפשה בקרבה על השניות שבחייה…
והאויר כל־כך צח. השמש מאירה ומחממת. חיי־הריוח פעלו לטובה על בריאותה ועל התפתחות גופה. יודעת היא את יפיה, מרגשת היא במבטיהם של הגברים עליה, חשה ביחסו של יוסף אליה, רואה היא בעיניו, מה כמהים ועורגים מבטיו…
אילו היה לה תינוק… אפשר שהתינוק היה ממלא את הריקניות שבלב, היה משבית7 את המית הרגשות הסוערים, היה מסיח את ההרהורים הרעים… אולם יוסף חולה… הרופאים צוו עליו, שלא להתרגש…
לפני ימים אחדים נכנסה אל חדרו, סגרה את הגמרא, הפתוחה לפניו תמיד, ישבה אצלו ולטפה את ידיו, את שערותיו. כשרצתה לנשקו, קם ממקומו, לקחה בשתי ידיה ואמר לה בקול רך:
– צביה, אם יזכני ה' לראות חיים עמך – עוד חיים ארוכים לפנינו. איני רוצה, שגם את תחלי… די לי, שעכרתי את חייך עד היום – ועיניו נמלאו דמעות…
כל הלילה ההוא בכתה, שקעה ראשה בכר ובכתה…
־ ־ ־ ־ ־
ודויד’קה משתהה ומתעכב יותר ויותר בביתם. יש, והוא מאחר שבת גם בלילה. פעמים הוא בא גם בלי אורחים. מוצא לו איזו עילה לבוא ולשהות. ואז – היא נרגזת, לבה סוער… יוסף שוכב לישון בתחלת הערב, כך צוו עליו הרופאים, גם המשרתות הולכות לישון, אחרי עבודתן הקשה ביום, והיא נשארת עמו לבדה. יושבים הם ומסיחים, נזכרים בימי ילדותם, ואז הוא לוקח לאט, כמו שלא במתכוון, את ידה, מחליקה, מלטפה… היא אינה יכולה להוציא את ידה מתוך ידו, אינה יכולה… ופתאום הוא מושך ידה אליו והיא נופלת לתוך זרועותיו… הוא מחבק לה מנשקה… נרעשת ונרגזה עומדת היא רגע חבוקה – ופתאום היא נרתעת ודוחפת אותו מעליה – והוא עומד לפניה נדכה, שחוח, כשצערו הגדול נשקף מתוך עיניו.
לבה מתמלא אז רחמים עליו והיא מתחננת אליו, שלא ישוב לעשות כזאת, – ואז היא תומכת את ראשה בשכמו הרחב, נשענת עליו ובוכה. הוא עומד דומם, אינו זז והיא בוכה חרש, חרש… ומתוקות הן דמעותיה, וטוב לה, ורוח לה…
יש, והוא יושב ומתודה לפניה… מספר לה על בקוריו ב“בתים ההם”… על בקורו הראשון באותו לילה, כששתה שכור ועמד ככלב מאחורי חלונה… מספר לה על ה“ריבות” באותם הבתים…
והיא יושבת ומקשבת, מבטת עליו בעינים גדולות, פקוחות – ומקשבת… איזה רגש חם מלפלף ולופת אותה, צף ועולה בקרבה… מתדפק בתוך לבה…
ודויד’קה מספר לה אותם ה“ספורים” לפעמים תכופות. חש הוא, שאחרי שיחה כזו, נעשית היא יותר נוחה לו, אינה שומטת את ידה מתוך ידו ומתירה לו עוד מעשי־קרוב…
דויד’קה נסע. צביה שוכבת במטתה, בחדר הסמוך לעליתו של יוסף. בחדר שולטת דומיה. נשמעות רק נשימותיו הקצרות של יוסף ואותה הנחרה החולנית הידועה לה כל כך. צביה שוכבת ומציצה לתוך החלל השחור. החום תוקף עליה… האויר מחניק… היא משמיטה את השמיכה ומעורטלת למחצה היא שוכבת ומהרהרת בדויד’קה, באותם ה“בתים”…
ט
– הרחיקי אותו, צביה, הרחיקי אותו למעני – אמר לה יוסף פעם בערב, כשהגישה לו כוס חלב.
– אבל, יוסף, כלום אפשר לי לעשות זאת? הרי עשה כל כך הרבה למעננו וגם עכשיו הוא טורח ויגע בשבילנו. כל הסוחרים העשירים נוסעים בעגלתו והוא מכניס אותם אל הפונדק שלנו. אמנם איננו למדן, אבל אדם ישר הוא…
– אבל, צביה, איני יכול.. אפשר, כפוי־טובה אנכי, אבל חולה אני, צביה, איני יכול…
בערב ההוא לא יצאה צביה מחדרו של יוסף. ידעה, שדויד’קה מחכה לה בחדר־המזנון. אוהב הוא לאכול, כשהיא עורכת את השלחן. שמעה את קולו, כשהוא מדבר אל המשרתות והקול משך… קרא… – אולם התאפקה ולא יצאה.
דויד’קה חכה לה, חכה – ונסע.
כשנסע הרגישה קורת־רוח כזו, שזה כמה לא חשה כמותה. דעתה נחה עליה ואיזו שלוה פנימית מלאה את כל בתי־נפשה.
־ ־ ־ ־ ־
היו ימים גשומים ומעוננים. האויר היה מלא טחב. רוחות לחים נשבו ביום ובלילה. מחלתו של יוסף, שרפתה קצת. בימי האור וחום, תקפה עליו שוב, עד שנפל למשכב. צביה שכחה אז את הכל. יומם ולילה ישבה אצלו, לא משה ממטתו אף לשעה קלה.
והחולה נעשה קפדן, בא בטרוניות, התרגז – והיא נשאה הכל בדומיה…
שני שבועות לא ראתה את דויד’קה, אף כי היה בא בכל יום, היה מביא מחליבובה את הרופא ומשיבו. שני שבועות לא דברה עמו והרגישה, כי דוקא בימים האלה רואה דויד’קה עצמו קרוב אליה…
והרגש הזה הסעיר את רוחה…
לילה. רצוצה ושבורה יושבת צביה על הגזוזטרה. בפנת החדר דולקת העעשית תחת הגוּלה הורודה ומפיצה אור קלוש ורך. יוסף שוכב במטה. פניו ארוכים ומחודדים. ישן הוא, כשעיניו פקוחות מעט, מתחת לאשמורות נראה הלובן, נשימתו קטועה, כבדה, ובכל זאת הוקל לו היום. אפשר פעלו הרפואות לטובה, אפשר משום שהגשמים חדלו והשמש נראתה היום.
היום נכנס גם דויד’קה עם הרופא ועמד בפתח.
מה ראה לזה?… הרי היה נזהר, שלא להֵראות בפניו…
אנחה קלה נשמעה מן החדר. היא קמה בחפזה ונגשה אליו. נגבה במטפחת רכה את הזעה מעל פניו, תקנה את הכר, כסתה את רגליו, הורידה מעט את הפתיל בעששית, עמדה עוד רגע ושמעה לנשימותיו הקטועות ויצאה בחשאי…
הלילה היה שחור ועב. כוכבים אחדים נוצצו מבין קרעי־העננים, שנשאו ברוח הקריר. שלשת הארנים הגבוהים התנועעו ודומית־הלילה הבליטה את רשרושם…
צביה עמדה רגעים אחדים, שאפה במלוא־ריאתה את רוח הלילה, פתחה את צוארון־מעילה, חשפה את צוארה והרוח לטף אותה, צנן את בשרה הלוהט…
חשה היא במשבר הממשמש ובא, חייה הגיעו לאותה הנקודה, שאי־אפשר שוב לנטות לצדדים. שוב אי־אפשר לה לחיות חיי־שניות…
ונזכרת היא בדבריו של יוסף: “הוא” מחכה ליום מותי, הוא יירשני… – פניו להטו, עיניו דלקו באש של שנאה…
היא לא ענתה דבר, דמעות עלו וחנקו בגרונה… היא התאמצה בכל כחותיה, שלא לגעות בבכיה.
והיא לקחה דומם כסא וישבה עליו ברחוק מקום, ישבה ושתקה.
עברו רגעים אחדים – ואפשר שעות.
– צביה!… – קרא לה בקול רך, חשאי.
היא לא זזה ממקומה.
נשמעה בכיתו, בכי תינוק עזוב, חולה…
– צביה… על מי את כועסת? הן תולעת אנכי…
היא נגשה אליו, כשרוחה סוער בקרבה.
– חולה אנכי… מסוכן… ריאתי אכולה כולה… אולם כל אלה כאין נגד יסורי הרוח. אמ־רי לי א־ת הא־מת: האוהבת אַת אותי? –
כל רחמיה נכמרו עליו בדברו את הדברים האלה. היא גנחה עליו ונשקה לו על מצחו החם, המיוזע.
צהלו פניו של יוסף, עיניו אורו ודמעה חבויה הבריקה בהן, שאף רוח, נאנח ולחש:
– צביה, שבי אצלי, שבי על המטה.
היא ישבה.
– גחני נא עלי… נשמי עלי… מה יפית… כמה אני אוהב אותך!… – ושתי ידיו החמות והרטובות מזעה חבוקה פתאום בכח, לבו דפק, נשימתו להטה ועיניו בערו…
הרגישה בהן אותו המבט, שנצנץ בעיניו של דויד’קה ביער־הארנים.
היא התחילה להשתמט מבין זרועותיו והוא אחז בה בחזקה ומפיו נזרקו קטעי־דברים, יצאו דחופים, מבוהלים, בקול צרוד… אזניה הבחינו מלים קטועות: בן… יורש…
ופתאום רפו ידיו, ראשו צנח אין־אונים על הכר ויבבה חנוקה נשמעה בחלל החדר…
צביה פתחה את הדלת אשר אל המעקה, יצאה ועמדה, מהדקת את מצחה החם אל כלונסאות הברזל הקרות ולבה בקרבה מפרכס לצאת…
חשה היא באיד הקרוב לבוא – ואין מנוס.
היא נושאת עיניה לשמים, מצפה לרחמים…
והשמים אלמים וקרים. שני עבים אפורים־כהים רודפים זה אחר זה, בולעים ונבלעים, ופתאום הם נִשאים ברוח – ואינם. השמים טהורים, עמוקים וזרועים כוכבים נוצצים.
הרוח מתגבר ונושב בחזקה. מרשרשים האילנות ומרחוק הומה היער השחור.
הדם רותח בכל עורקיה, תוסס, מפעפע והלב מפרכס ומפרכס…
היא סוגרת את דלת־העליה, הופכת את פניה אל הרוח וחושפת את לבה, את חזה. והיא עומדת מכסיפה בשחור הלילה…
י
האויר היה שוב צח וחם. יוסף הלך ושב לאיתנו, ירד מעל המטה והתהלך כחום היום במשעול, בין שלשת הארנים, רפה גם שעולו ובלילה לא הזיע כל־כך. כל אלה היו סמנים לטובה. גברה התקוה בלבו של יוסף וגם צביה שבה למנוחת־נפשה, התחילה שוב להתענין בעסקי־הפונדק, הסבירה פנים לאורחים, השגיחה על המבשלות והמשרתות – החיים בבויקינה נכנסו שוב למסלתם.
היא התחילה להתרחק מדויד’קה עוד יותר. חפצה, שיוסף לא ירגיש במציאותו ויסיח דעתו ממנו. התחננה לפני דויד’קה, שלא יבוא לבויקינה ביום, יוסף זקוק למנוחה שלמה…
ויוסף הולך ומחלים. מטייל הוא בכל יום בין הארנים, יושב בעליה ומעיין בספר. בלילות ישן הוא שנה מתוקה. צביה נוחה אליו, אף כי עסוקה היא מאד.
והעבודה במלון רבה מיום ליום. מתרבים העוברים ושבים. סוחרי התבואות והפשתן נוסעים אל הכפרים להכין מלאי לימות הסתיו ועל פרשת־הדרכים עומד הפונדק.
ובלילה־בלילה בא דויד’קה, יושב ומחכה לה. היא מטפלת ביוסף, מישנת אותו, מכינה לו על השלחן הקטן חלב, סמים, מלטפת אותו עד שהשנה חוטפתו ויודעת, שלמטה יושב “הוא” ומחכה לה…
ומכרת היא בסכנה הצפויה לה, – ואין לפנות…
הרשת מזורה – והיא מתלבטת בה כצפור.
אחת היא בין שנים…
־ ־ ־ ־ ־
בלילה אחד, בשלהי אלול, ישבה על הגזוזטרה, אחרי שיִשנה את יוסף. האויר היה פושר, השמים היו טהורים וכהים. כוכבים גדולים עמדו צפופים. רוח לא נשבה, עלה לא נד. יער הארנים עמד נרדם, עטוף שחורים. פה ושם נשמעה אִושה של עלה נושר, מפרפר כצפורת־ליל באויר, נופל בחשאי ונבלע בשחור. לא רחוק ממנה ישב דויד’קה. זה עתה שב מחליבובה. “הטיל” מעט חציר ל“חברבר”. כשינוח, ישקהו ויסע הביתה.
יושבים הם מרוחקים קצת זה מזו, ושותקים, צביה לבושה שמלה קלה, רחבה וצחורה.
והלילה עגום ומלא סוד. געגועים חרישים, טמירים מתעוררים מאליהם וממלאים את הנפש. דויד’קה יושב ומביט במבטים עורגים, צמאים, על צביה. נועץ עיניו בקפולי שמלתה הצחורה, המלבינה בשחור־הלילה, נשימתו קטועה ורטט קל עובר בבשרו. וצביה מרגישה במבטיו החודרים, לבה דופק וחזה עולה ויורד…
ויודעת היא, כי הגיעה השעה הנוראה…
רוצה היא לקום, ללכת לחדרה ולסגור את הדלת אחריה – ואינה יכולה לזוז ממקומה…
ושניהם יושבים דוממים ונסערים.
רוח קל נגע בצמרות הארנים, המשחירים מרחוק, נזדעזע היער – ושוב דומיה מסביב…
צביה קמה ממקומה ובקול צרוד לחשה:
– סע, דוד הביתה… השעה מאוחרת…
דויד’קה קפץ על רגליו, אחזה בידה, גחן עליה, עד שהרגישה את נשימתו הצורבת ושפתיו לחשו:
– שבי עוד רגע… יאכל “חברבר” קמעא… שבי…
מתנועעת כשכורה ישבה שוב על מקומה.
ולבה מכה, חזה מתרומם ולחייה לוהטות…
ופתאום נגש דויד’קה אליה, אחזה בשתי ידיה, משכה אליו ונשקה על פיה.
כאילן גדוע צנחה לתוך זרועותיו החזקות, הפתוחות…
ודממה מסביב…
הוא הקים אותה, שלב זרועו בזרועה ועקר את רגליו.
היא לא סרבה והלכה אחריו, הלכה כסהרורית…
נפתח מה לפניה: ספק דלת, ספק שאול… נצנץ מה במוח, ניתק מה בלב, – פסעה פסיעה אחת לאחוריה – ושוב הלכה אחריו נכנעת…
ובאורוה חושך. הולכת היא על ידו, מגששת, נתקלת בעגלות, באפה עולה ריח חריף של זבל וחציר והיא הולכת אחריו…
שם בפנה, ערמת חציר…
הגזוזטרה עטופה אפלה ודומיה. כשקועים בשנה עומדים שני הכסאות הריקים…
־ ־ ־ ־ ־
אחרי שעות אחדות של שֵנה הקיץ יוסף. הלבינה לפניו כוס החלב על השלחן הקטן, לגם מתוכה לגימות אחדות, מחה את הזעה מעל מצחו, התמתח על המטה הרכה ושכב פרקדן, כששתי ידיו מתחת לראשו ועיניו נעוצות בתקרה הלבנה. דרך האשנב הקטן, הפתוח מעט, חודרת קרירות הלילה. לאזנו מגיע רשרוש האורן הגדול, העומד סמוך לחלונו, צפצוף צפור בקן – ושוב דומיה.
מה מתוקים הם החיים, – חושב הוא, – אלמלי רחם אותו האלהים הרופא לכל בשר… הרי לא נהנה עדיין מן העולם הזה.
ועוברים לפניו ימי חייו, ימים של עוני, של נדודים וחיי־צער…
ונזכר הוא באותו הלילה, כשהרהר בה, בצביה… ור' יודל העור בא אליו ואמר לו: “קח לך, בחור, אשה ותקיים את התורה מאושר”. – עכשיו יש לו אשה, פרנסה בריוח… אלמלא היה בריא… כמה אוהב הוא את צביה!…
נדמה לו, שמעולם לא אהבהּ כל כך כמו בימים האחרונים… אילו ישבה תמיד על ידו, שיוכל להסתכל בפניה היפים, הגלויים…
רוצה הוא לראותה. הנה יקום, יכנס לחדרה, יעמוד בפתח ויזין בה את עיניו מרחוק…
ואפשר עודה עֵרה… יש, והיא מאחרת לשבת על ספרי־החשבון. אין לה פנאי ביום. כמה טרודה היא.
מתחלה היה “הוא” עוזר על ידה… עכשיו אינו נראה שוב… זה כמה לא ראה אותו.
בחשאי הוא יורד מעל המטה, נועץ רגליו בסנדליו הרכים וצועד בזהירות. כצל הוא עובר את המסדרון הקטן, שבין חדרו לחדרה, וחרש הוא עומד מאחורי הדלת ומקשיב…
אין קול.
לאט־לאט הוא פותח את הדלת… מלבין הסדין הלבן – ואין קשב…
צמרמורת עוברת בבשרו. בידים רועדות הוא מדליק את הנר, מרימו למעלה, עיניו תועות בחלל החדר הריק וננעצות במטה, העומדת מוצעת וריקה…
פתאום הגיעה לאזניו מן האורוה צנפתו של סוס…
הוא מזדעזע…
– אי־אפשר! אי־אפשר! – צועק הוא בקול וכנגדו עולה קול אחר מעומק לבו ואומר: אפשר… אפשר…
הוא הולך מחדר אל חדר ועל כל פסיעה ופסיעה מזמזם באזניו קול עמום: אפשר… אפשר… אפשר…
– צביה… צביה… איך?
אין עונה.
הוא מאפיל בימינו על הנר הנעוץ בשמאלו וצועד בחשאי במסדרון, פותח בזהירות את הדלת ויוצא על הגזוזטרה.
שני הכסאות הריקים פלחו את לבו כשני כדורי־אקדח. הוא נרתע לרגע ועוד מעט ונפל על הארץ. אולם מיד התעודד, איזה נחשול של כוחות התרומם בקרבו.
פה ישבו. ישבו פה שניהם יחד והלכו.
לאן? –
הוא יודע. הוא ימצא אותם. ימצא…
ועומד הוא על הגזוזטרה ומריח את האויר ככלב ציד משחר, גופו כולו נטוי לתוך החלל, אזניו נטויות, עיניו קמות.
שם – האורוה, אל האורוה ילך…
ילך – ואינו זז ממקומו. מהַפנזים אותו שני הכסאות הריקים, אינו יכול לעזבם וללכת והוא הולך וחוזר ומסתובב בינותם ומסביב להם. נשמטה כבר כפתו מעל ראשו, מתלבטות ברוח המנשבת שערות ראשו הקלושות והמיוזעות. נִתר הכפתור העליון של החלט ומתלבטות הכנפות הארוכות כמו גפי צפור שבורות והוא נתקל בהן ונופל וחוזר וקם וסובב ונופל. נחשף חזהו הנפול והכחוש והרוח מקררו והוא אינו חש ואינו מרגיש. הכל מת בקרבו, קפאו הלב, המוח וכל חושיו בו. חיות הן רק העינים החודרות ומנסרות את החשכה, חיות הן רק האזנים הקולטות כל רשרוש דק, כל ניב קל.
והרגלים הולכות וסובבות להן מעצמן, פוזזות וחוזרות ומקיפות סביב־סביב את הכסאות והוא מרקד… מסתובב הוא במעגל קסם נורא, הכסאות מקסימים אותו, אי אפשר לו להתרחק מהם.
נעול ואחוז כמו בצבת הנר בין שתי אצבעותיו של ידו הימנית, קפואה־מאובנה מאהילה עליו היד השמאלית והשלהבת מרקדת ולוחכת את החלב ומנטפת טפין של חלב מהותך רותח על היד.
והוא מרקד… סובב הולך בין הכסאות ומסביב להם…
והנה, – הנר התעופף בשחור החלל, הבריק וכבה ובאותו רגע נפל יוסף אצל שני הכסאות הריקים כשהוא מפרכס כתרנגול שחוט וקלוח דם שותת מגרונו – – – – – –
הלילה אחרי ההלוויה
מאתאברהם שוער
הַלַּיְלָה אַחֲרֵי הַהַלְוָיָה / אברהם שוער
בשיבתם מן ההלויה התחילו המלוים פורשים והולכים להם. האבטומובילים הרבים שהלכו בסדר יפה ובשורה ארוכה בזה אחר זה נסעו להם ופנו כל אחד אל דרך הרחוב או השכונות שהמלוים יושבים בהן. ר' זליג בלומברג הזקן ישב באבטומוביל עם אחדים ממכריו החשובים, ישב דומם כמקשיב לשיחתם. אצל כל קרן של איזה רחוב היה אחד ממכריו יוצא לו ויורד מעל האבטומוביל כשהוא פורש דומם מאתו ומאת חבריו.
“קרנות” אחדות לפני הרחוב שהוא דר בו לא נשאר איש באבטומוביל כי אם הוא לבדו, פטר ר' זליג את הרכב, יצא והלך לו ברגליו.
ניחא לו לעבור ברגל את “הקרנות” האחדות – אין לו למהר אל ביתו, אין ממתינים לו שם…
טוב יהיה כשיבוא אל ביתו ולא ימצא שם שום בן-אדם, אפילו מן היותר קרובים לו, – רוצה הוא לשבת בשעה זו בדד, דומם.
כשנגש אל בית-דירתו עמדו עוד אבטומובילים אחדים לפני הפתח. במסדרון הארוך עמדו כולם לבושים בגדיהם, חבושים מגבעותיהם, עומדים נכונים לעזוב את הבית ועומדים משיחים זה עם זה ואינם זזים ממקומם.
והוא עומד לו בתוכם, בכנופיה זו, עומד כגר הבא מארץ רחוקה בתוך אנשים זרים המדברים אליו, שואלים אותו, ואין הוא מבין ואין הוא יודע את לשונם, עומד תוהה: מברכים הם אותו או כולם מקללים אותו?…
עומד הוא ושותק. והרי כולם הם קרוביו, מכריו היותר טובים: בני ארצו היותר חשובים, והרי בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו ונכדיו – כולם באו, עצמו ובשרו המה.
ורוצה הוא להפטר מכולם, – טוב היה אילו הלכו להם, כולם… אילו הלכו להם ועזבו אותו לנפשו.
ומרגיש הוא ורואה בחוש, שגם הם כולם רוצים לעזבוהו מהרה, ממהרים הם כל אחד אל ביתו, אל עסקיו, ועומדים על רגליהם מוכנים ללכת ואינם זזים ממקומם, מתביישים הם… ועל כן מדברים הם כל-כך בקול רם, מרבים לעשן ומרבים לבקש להם מלות של בדיחה מעורבות במלות של נחמה ואין הדבר עולה להם יפה.
עומדים וסחים ונופלים איש לתוך דברי חברו, מפסיקים… וחוזרים וממשיכים שיחות כאלו שאינן נוגעות במשהו לאחד מהם, מדברים דברים בעלמא, שאין האוזן שומעת מה שהפה מדבר, ושולחים מבטי חרש אל העבר שהוא עומד שם, מביטים עליו בסקרנות מיוחדה, וסקרנות זו מטרידה אותו ומעלבת.
התחיל בנו הבכור מפציר בו לנסוע אליו וללון הלילה בביתו. עומדת “המכונה” וממתנת להם.
משתמש הוא בהזמנה זו לגלות להם את רצונו באופן נאה ומנומס לשבת שעות אחדות ביחידות… רוצה הוא…
אינם נותנים לו לגמור את דבריו, הדבר הוא כל-כך מובן… וכל אחד יוצא לו בחפזון מוצנע וממהר אל ביתו.
והוא נשאר יחידי בכל הבית…
מבקש הוא לבכות ואינו יכול. בבוקר, בשעת ההלויה, חפץ לבכות, ולא בכה, התאפק, עכשיו נתאבנו הדמעות, נתאבן הלב.
עמד אצל הקבר הפתוח, ראה את עלקא שלו מורדת אל תוך הקבר, ראה כשנסתם עליה הגולל… ראה הכל ולא בכה.
והדמעות עמדו בעיניו, חנקו בגרונו, בכיה נוראה עמדה להתפרץ והוא התאפק בכל כוחותיו ולא בכה, – מפני הבושה…
הרגיש במבטיהם של המלוים, שאין בוכין כאן…
נדמה לו, שכולם מביטים עליו ומלגלגים חרש.
ואת הלגלוג החשאי הזה ראה בעיניהם של כל המלוים, האחים והאחיות של הלוג’ים השונים; ראה בעיניהם של הצירים והצירות של האגודות השונות שבאו לחלק את הכבוד האחרון למתה, החברה העסקנית, אשר היתה עומדת בראשן, ראה זאת אפילו בעיניהם של הבנים והבנות… ראה בפני כולם כעין שמחה – ואפשר נדמה לו כך…
בודאי נדמה לו כך, – אולם לבכות… נוכח, שאין מן הנימוס לבכות…
זקנה היתה…
יותר מחמשים שנה בלו יחד את עולמם היפה. חיו חיי אהבה וכבוד, זכו לבנים ובני-בנים טובים, זכו לחתנים הגונים וכלות נאות, – זכו גם לדור רביעי, הנה בֶּקי הקטנה משתעשעת על ברכם זה כשנתים…
צדקות עשו… תמיד נתנו ביד רחבה… חננו עניים… ולא שכחו גם את עצמם… היה בית יפה… נתן הרבה והשאיר הרבה… יודעים זאת הבנים… מתחטאים הם… ומחניפים… יודעים שיש לו עוד מה להנחיל…
וחיו פה באמריקה כמו שחיו שם במולדתם הישנה. לא גרעו ולא החליפו ולא הוסיפו… עברו עליהם החיים כשבת אחת ארוכה ושקטה ומלאה שלות-קודש. יותר מחמשים שנה חיו יחד… חמשים שנה של אהבה וידידות נאמנה.
– חיים כגון אלה ומיתה יפה כזו לנו ולכל מאהבינו ודורשי טובתנו, רבונו של עולם! – שמע מאחריו אשה מן המלוות מספרת לרעותה.
נזכר לו מה ש“בעל-הטורים” דורש על הכ“ף הזעירה של “ולבכותה”, מפני ששרה אמנו היתה זקנה, לא בכה אברהם עליה הרבה. מחוור נעשה לו הפירוש עכשיו: בלה אברהם עם שרה אשתו חיים ארוכים וטובים בעושר ובכבוד, וכשמתה, – התבייש אברהם לבכות בפניהם של ענר, אשכול וממרא… מתירא היה שמא ילעגו לו… בכה אברהם בכ”ף זעירה על קברה של שרה אשתו.
אולם במקום שאין רואים…
***
דממה דקה שוררת באולם הפְּנים המרווח והמרוהט יפה לפי טעמם של זקנים, – רהיטים רכים, רחבים, כבדים…
הנה הוא כסאה. עומד הוא עדיין על מקומו אצל החלון. אהבה הנפטרה לשבת עליו ולהסתכל בשמש. כל החלונות מָפנים אל המזרח. בימים האחרונים היתה יושבת שעות ארוכות ומבטת על השמש, כאילו רצתה לשבוע ולהנות מזיוה, – נבא לה לבה…
עומד הוא עדיין הכסא הרך והשרפרף המכוסה קטיפה אדומה סמוך לו, גם סנדליה עודם עומדים… יום תמים היתה יושבת כך שקועה בכסא הרך, יושבת, מחכה…
מחכה היתה לבן, לבת… ביחוד היתה מחכה לנכדים – חבבה את הקטנים…
והוא היה בא לפעמים מן המשרד במורד-העיר או מאחת האספות של אגודתו, בערב היה שב מבית-המדרש הסמוך אחרי תפלת ערבית, היה בא ויושב לו כנגדה. אהב לשבת על-ידה שעות ארוכות ולשתוק.
שוררת באולם המרווח דממה דקה מאד. דולקת תחת הגולה הכהה עששית אלקטרונית אחת. החדר מלא אור מוצנע והם זה אצל זו ומשוחחים מתוך שתיקה, בלי אומר ודברים, כאילו לשניהם היה לב אחד…
לפעמים היה האחד מתחיל לדבר והשני מיד מסיים את דבריו…
והנה מתה… חדל לבה לדפוק ולחשוב, – ולבו…
נפתחה הדלת – אחת הכלות או הבנות עומדת בפתח ואומרת:
– אל נא ישב אבא לבדו… יבוא-נא אל חדר-האוכל… יטעם מה… כולם מחכים לו…
מלא החדר בנים, בנות, מכרים… חבורה שלמה, למה באו? למה באו?…
איזו שעה היא עכשיו?…
שכח לכוון את השעון מבעוד יום, חבל… היא, עליה השלום, היתה מזכירה לו זאת ערב-ערב.
“עומד” השעון ואין הוא יודע מספר השעות…
חושך…
ב“חדר” מהבהב לו “נר נשמה”, אורו הקלוש מצליף קוים כהים מפרכסים על-גבי הרצפה והכותל בעד הדלת הפתוחה קצת.
הכריחו אותו לישון הלילה בחדר-האוכל. הציעו לו פה מטה, אולם אין הוא יכול לישון במקום שאינו רגיל.
משער הוא, שישן שעה אחת או שתים – אין הוא יכול לישון עוד, עמד השעון, חבל… רוצה הוא לדעת עכשיו את השעה. בכל לילה היה מכוון את השעון בטרם עלותו על מטתו. היא, עליה השלום, היתה מזכירה לו זאת.
טובה וכחמה היתה הזקנה…
ונזכרת היא לו בתמונתה כשהיתה עוד בנעוריה, השנה הראשונה אחרי חתונתם.
סמוך היה עוד על שולחנו של חותנו.
בשעה מאוחרת היה בא מבית-המדרש. ישנים כבר כולם. חושך בחוץ, דממה בעיירה הקטנה, הכל ישנים… מהבהב רק נר בעד חלון עליתם הקטנה, יושבת היא שם ומחכה לו.
כל-כך צעירה היתה, כל-כך יפה… מביט הוא עליה והיא מאדימה כולה, משפילה בצניעות את עיניה הענוגות לכל נדנוד קל שלו, לכל מגע של ידיו.
מחכה לו לארוחת-הערב… והשעה כל-כך מאוחרה.
יושבים הם בחדרם הקטן. הנר כבה. מלבינה היא בחושך יפתו שלו, טהורתו שלו…
ומתחילים הם לספר… הוגים… הומים…
“כזוג של יונים צחורות”, היתה חותנתו אומרת עליהם, – ינעם לה עפרה, אשה טובה וחשובה היתה.
ועולים וחולפים זכרונות… עוברים ימים, חולפות שנים… הכל היה… גם טובה הרבה, גם רעה הרבה… נזכרים לו כל החיים הארוכים מן השנה הראשונה של אחרי החתונה עד יום זה, יום הקבורה.
ובבית דממה עמוקה שוררת – מגיעה לאזניו רק נשימתה החשאית של טילי כלתו הצעירה. טובה היתה להם גם מפאני, גם מאסתר בנותיהם.
כולם הלכו להם, – נשארה אתו רק היא, טילי…
דממה…
מהבהב נר הנשמה ב“חדר”.
יקום וילך אל החדר…
יכנס וישב לו על הכסא, ישב ויביט על הכסא שלה.
והזקן קם… פוסע הוא פסיעות אטיות, רכות. הולך ומתגנב וידיו פרושות לפניו, הולך זהיר-זהיר… נרתע הוא מפני כל רשרוש דק, מפני כל אושה קלה… אל יראה, אל ידע איש…
והולך הוא ולבו הולם בקרבו, – יש לו אותה ההרגשה השכיחה מכבר, אשר היה מרגיש בימים הרחוקים ההם, כשהיה הולך ומתגנב סחור-סחור דרך סמטאות נדחות ומבואות שכוחים מאחרי עיירתם להפגש “עמה” בשדה בערבי קיץ פושרים, – חתן וכלה היו אז, אלא שבימים ההם היה הטיול אסור אפילו עם הכלה.
והיה הולך אז זהיר וזריז ולבו הולם-הולם…
דופק גם עכשיו לבו הבלה והזקן בקרבו… דופק… הולך הוא אל “כלתו”…
יכנס חרש אל החדר, יקח כסא וישב לו… ישב ויביט על כסאה…
***
נדמה לו, כי ישן שנה קלה…
הקיץ והתחיל לספר עמה על ליזר, כלומר, לוּאי שלהם, כשהיה ילד בן חמש ותעה…
– עלקא, זוכרת את…
ממתין הוא לה עד שתתחיל ותסיים לו אותו הדבר.
– עלקא, נזכרת את…
דממה… מהבהב לו נר-הנשמה הדועך, מפרכס אורו הקלוש על-גבי הרצפה ועל-גבי הכותל, מלבינה באפלולית המטלית הלבנה אשר בכוס על עדן-החלון, נשמע מן החוץ רשרוש העלים של האילן היחידי העומד בסימטה זו, עולה ומגיעה מן הרחוב הסמוך המיה עמומה של טראם עובר.
מאדים המזרח, מכחיל הבוקר.
והזקן עודנו יושב, אזנו נטויה, מקשיב…
– עלקא, זוכרת את…
הה!… נצנצה כברק ההכרה הנוראה: איננה… מתה עלקא שלו!…
קם מעל הכסא וכפוף, רצוץ, נגש ברגלים כושלות אל הכסא שלה, עמד נשען עליו והתחיל לבכות…
נפתח מקור עיניו.
בוכה הוא חרש-חרש… מעיניו זורמות דמעות חמות, רותחות, על הלחיים הנופלות, הקמוטות; נבלעות הן בזקן הלבן, וזורמות חשאיות בלי קול…
נתמלא החדר דמדומי בוקר. הלבינה האש של נר-הנשמה ובשמשות של החלונות הגדולים מזדקרות קרני זהב, תכלת וארגמן…
ומלא כל החדר נגוהות וצללים ודממת בוקר רכה וזכה, והזקן עומד כפוף מעל לכסא הריק, עומד רועד ובוכה בכיה חנוקה, חשאית ואובדת, וכלה בכיה זו בחללו של החדר ההולך ומתמלא אורות גדולים של השמש הבוקעת ועולה…
רֶגַע אֶחָד
מאתאברהם שוער
שף הולך לו האבטומוביל הנהדר. בשקט מחליקים ארבעת אופניו הרחבים, חשוקי גומי עב ורך, על־פני המרצפה המלוטשה יפה שבשדרה העשירה. מרטטים אט־אט הקפיצים הספוגיים ומניעים רכות את היושבים במרכבה. מוארה השדרה פנסי חשמל קטנים, ולאורם החִור נשקפים האילנות הקטנים, הגזוזים יפה והנטועים בשורה ישרה משני עברי הרחוב על־יד המדרכות הנקיות המגוהצות, כשהם עומדים שחורים. חבויים בצל הבתים המרווחים והמקודשים. השמים שחורים. תלויים ועומדים במרומים עננים עמוסי גשם, ובאויר מורגשה אותה הצפיה הנטויה בטרם יתחולל סער.
ושניהם יושבים באבטומוביל בן שני מושבות, הוא והיא, ה“צעירים”, השבים מחג “חתונת־כספם”, שהוחג בערב זה באחד בתי־המלון היותר עשירים וחשובים בניו־יורק, – הוא דחוק ומכונף בזויתו הוא, והיא מכונסה כולה ודחוקה אל תוך זויתה היא.
הוחגה “חתונת הכסף” לפי פרוגרמה ערוכה מראש, הוחגה בחשיבות מיוחדת, בדייקנות ו“אריסטוקרטיות”": המנהל של ההוטל, מעמדם של המשרתים ותלבשתם וכל המשתתפים בחגיגה, כולם היו על מקומם ובשעתם, כל אחד מלא את חובתו לא רק כהוגן, אלא גם בחשיבות.
נהדרה היתה התכונה ויפים היו הקשוטים. השלחנות, המפות והמפיות, זרי הפרחים, הנטיעות ה“טרופיות”, התבשילים ומיני הצלי והפרפראות וכל מיני התרגימא השונים, – הכל היה ערוך בטוב טעם ובמדה הראויה. היינות לא היו מזויפים, הפירות ומיני המגד נתנו מן המובחר, אפילו סיגרות וקיסמי השנים היו מן המשובחים.
כן – הכל נעשה יפה. לא קפצה ולא נבלטה ביותר העשירות. ולא נתנה אותו טעם לפגם, הרגיל כל־כך בחגיגותיהם של אותם ה“אול־רייטניקים”, אף־על־פי שהכל נעשה ביד רחבה ופתוחה.
כחמשים איש היו המסובים אל השלחנות. כולם קרואים על־פי הזמנה מדויקה ובדוקה מראש, “מן הסולת ומן השמן” של קרוביו ומיודעיו. כולם אנשים, שהצטיינו ועשו להם שם בעולם המסחר או בעניני צבור. היו גם שנים־שלושה מן המשובחים שב“כלי־הקודש”, – אנשים, שקנו להם שם ב“מקצוע” שלהם.
היו נוכחים בחג זה כל בניהם ובנותיהם. אלו המתגוררים בערי השדה, או בחלקי ניו־יורק הרחוקים הם באו אל החגיגה עוד מאתמול. רוה הוא נחת מכולם. מבוססים למדי, לכולם יש כבר עמדה בחיים, ולבוש מכלול ופורח כולו עמד בתוכם בן־זקוניו, זה ה“הפרחח”, אשר אך כלפני שתי שבתות עמד על הבימה בבית־הכנסת המעוטף בטלית חדשה של משי וצלצל בקולו העליז והנעים את ה"מיי דיר פירינטס” 1) שלו…
ויפה מאד היה הכל: השולחנות, הפרחים, הכוסות…
והיושב בראש המשתה וזה הממונה על הכוסות של ברכה היו גם הם במקומם, ונהגו הכל כהלכה.
חסר רק “שולחן העניים” – מנהג יפה זה, שנהגו שם מעבר לים “בימים הטובים ההם”.
כשנזכר בדבר זה טלפן מיד למנהל של בית מושב־זקנים אחד והזמין על חשבונו ארוחה דשנה לזקנים.
והקרואים כולם היו שבעי־רצון, והשמחה הגיעה למרום גבהה, כשהתחילו הכוסות של ברכה.
השכיל הממונה על הכוסות לבדח את דעתם של המסובים, ולא נפל בבחינה זו מן הבדחן של “הימים ההם”; לא נפל ממנו בהלצותיו המשתמעות לכמה פנים, במימרות מפולפלות וגם ברמיזות ועקיצות, שיש בהן מעין מריטת לחי של חבה…
וכלי־הקודש “תפסו” מיד את ה“ענין”. נאומיהם הצטיינו בחשיבות זהירה. באמירת “מקצת שבחים” לא הגדישו את הסאה; את דברי החנופה והקילוס העלימו יפה תחת צעיף שקוף ולא־שקוף…
שב הוא עמה יחד אל מעונם היפה, וחסל סדר חגיגת חתונה של כסף, חסל, – ולהבא מה?
* * * * *
חמש ועשרים שנה עברו מיום חתונתם הראשונה בעירה. חמש ועשרים שנה ישבו שני אנשים בצותא חדא, חיו יחד, אכלו ושתו על שלחן אחד וילדו בנים ובנות ולא ידעו אהבה, ולא היתה מעולם שרויה ביניהם השמחה הצנועה החביבה של שלום־בית בכל אותן עשרים וחמש שנים; ואיש לא ידע ולא הרגיש את נגעי לבבם.
וביתו היה מנוגע; היה תמיד מלא כעס עצור וחרון מסותר, שנאה כבושה ואהבה מרומה…
והוא יושב עכשיו, כשהוא דחוק ומכונף בזוית האבטומוביל, ובקרבו מתחיל חשבון־הנפש, מציף אותו נחשול של זכרונות של רגשות לא מצויים…
היום בהכינו את עצמו אל “חתונת הכסף”, בעשותו את התלבושת לפני הראי, התבונן בתשומת־לב מיוחדת אל פניו, אל מבנה גויתו ואל חזות מראהו.
וראה ונוכח: – עודנו רענן למדי, עודנו חסין, זריז, גמיש… מעטים עוד חוטי הכסף, הזרוקים פה ושם בבלוריתו העבותה והשחורה; ה“כיסים” הקטנים, מתחת לעיניו, אינם נכרים ביותר, הקמטים אצל הרקות מעטים ודקים כשערות, ולא מזקינים הם אותו, כי־אם מוסיפים לפרצופו הדרה מיוחדה וחשיבות יתירה. קומתו קופה, פניו רעננים, עורקיו, שריריו, כולם מלאים לשד וליח עלומים. מוחו חריף שכלו חד, דעתו צלולה ולבו רחב, והיא… היא, ה“כלה” – אשה מלאת חן, איליגנטית וגרציוזית מאד. קשה להאמין, שזו היא האשה יולדת החמשה; ושערותיה, שהלבינו סמוך לרקותיה, מוסיפות לה חן חדש ומיוחד, ואפילו נטיתה זו בשנים האחרונות לקצת שמנות אינה מזקינה אותה, כי אם מתאימה לקומתה הזקופה והגבוהה, לתנועותיה המתונות ולאופן הליכתה הטפופה והמדודה כאחת. גם עכשיו, כבימים ההם, נושאת היא את ראשה בגאון, שערותה הערמוניות עם ברק הזהב זרוקות חוטי־כסף פה ושם, וסרוקות לה וצנופות לה למעלה, ומקולעות בצמתה הכבדה והעבותה, הלופתת כחשוק של זהב־כהה את עטרת שערותיה, הנתונה לכבוד בראשה. עיניה לוחשות אש, ויש והן מגרות כמסתירות סוד. כשתחלוף ברחוב, או תתראה בין מסובים, עוד מבטו העוגב של גבר נתקל בה מתעכב עליה, כמו בימי נעוריה.
ובכן – שניהם עודם צעירים, שניהם עודם מלאי עלומים, אף כי חגגו את חתונת־הכסף שלהם, – ובטובה לא ראו!
היה הכל ולא היה כלום.
נוסעים הם אל ביתם היפה והמרווח, אל ביתם המלא כל טוב, – והרי באמת לא היה להם בית כלל בכל משך עשרים וחמש השנים הללו!
יושבים הם שניהם באובטומוביל בן שני מושבות ורחוקים זה מעל זו כרחוק מזרח ממערב.
נושא הוא את המשא של החיים המשונים הללו, המשא הבלתי־נראה לעין, הבלתי־נכר מלבר, המכביד כל־כך, המכריע כל־כך, והנרגש כל־כך בפנים, בתוך־תוכו של הלב –
חגגו את חתונת הכסף שלהם, חגגו, – וחסל! ולהבא מה?…
* * * * *
ושף והולך לו האבטומוביל בדרכו, מחליק מהר על כל ארבעת אופניו הרחבים, חשוקי גומי…
מָפנה כלפי האשנב יושב הוא דומם, יושב ומצליף עליה מבט נסתר מפעם לפעם, והיא יושבת לה דומם, דחוקה מכונסה קצת בזוית, כשידה הימנית נשענת במרפקה על הזיז של החלון הקטן, – יושבת היא שותקת ועיניה סגורות.
תמיד היא יושבת כך, כשהיא נוסעת עמו יחד, או כשהיא יושבת עמו בחדר. שותקת ועיניה סגורות.
אין הוא זוכר עוד בבירור אותם הימים, שהיו משיחים יחד; אין להם כל ענין משותף זה מכבר.
מביט הוא עליה מן הצד: מה היא חושבת עכשיו? עכשיו, בשעה זו?…
דומה נתנמנמה… ברי לו, אילו ישב פה עמה איש אחר היתה מוצאת ענין לענות בו.
יודעת היא את סוד הדבור. כבת־טרקלין מנוסה ורגילה מוצאת היא תמיד ענין לנושא הדבור, ולא תתן דומיה ליושבים בחדר־האורחים שלה. משיחה היא גם את השתקנים מטבעם, פותחת היא פה גם לאלם.
הוא הנהו האחד, שאינה משיחה עמו; הוא הנהו האחד, שאין לה כל ענין משותף לדבר עמו; והוא הלא אב לבניה, חברה ובעל־נעוריה?
מתגלגלים אט־אט האופנים, מרטטים רכות הקפיצים הספוגיים המוצקים ומניעים את היושבים עליהם. מתרומם החזה שלה, המלא והבולט. מלבינה שמלת ה“חופה” של משי צחור ומבהיקה מבעד לאדרת הקטיפה, המוטלת על כתפיה מאחוריה ופתוחה לרוָחה מלפניה.
מתנדנד האבטומוביל כעריסתו של תינוק, אט, אט, – סגורות עיניה, סגורות, ישנה היא שנת שקט של שלוה בטוחה – ואפשר ערה היא ועושה את עצמה כאילו היא ישנה.
– “חיי ישרים! עשרים וחמש שנים של אהבה הדדית, של אמונה ומסירות!” – אמר אחד הנואמים. מי השמיע אותם הדברים?
הוא… הוא בעצמו אמר את הדברים הללו, בנשאו את כוסו לברך אותה, ושתה לחייה.
והיא… עם אותה היהירות של חשיבות, שכל־כך סגלה לה והתאימה אל נפשה, קמה רצינית מעל מקומה, הרכינה אליו את ראשה היפה באותה הגרַציה המיוחדת שלה, ונשקה אותו נשיקה חמה ולבבית, כשעל ריס עיניה הארוך נתלה מצהרת דמעה יפה אחת…
דמעה רק אחת.
כמה יודעת היא “מלאכה” זו!
והוא דבר על “אהבה הדדית”… הוא… מה הכריחהו לזאת?
דומה, שבשעת הצורך יודע גם הוא את ה“מלאכה”…
ולאיזה צורך, בשביל מה ומי היתה כל אותה התכונה, החתונה הזאת, קומידיה של שטות זו?
איזו גדלות יש בדבר הזה? מה עשה בכל משך עשרים וחמש השנים הללו? למי הועיל? למי היטיב?
אכל כל אותם הימים מטעמים, שתה מעדנים, העביד “ידים” להגדיל הונו, עמלו אנשים בשבילו, עשו לו את כל הכבוד הזה, – והוא… מה עשה הוא בשבילם?
עשרים וחמש שנים של אהבה הדדית נאמנה ומסורה, שנים של אמונת אומן…"
קומידיה!
ברם, מה יודעים הם הבריות?…
* * * * *
בנעימות מתגלגל האבטומוביל. ריתמית ואטית מגיעה אליו נשימתה החשאית של האשה היפה, היושבת ומתנועעת אט־אט על הקפיצים הטובים, מתנמנמת היא מתוך הנענועים השקטים והרשרוש החשאי של האופנים חשוקי הגומי על גבי המרצפה החלקה.
הוא יושב וחושב.
מציף אותו נחשול של זכרונות; עוברים וחולפים לפניו בזה אחר זה מחזות שלמים של החיים בכל משך השנים הללו, מאז הכירה; מתגלים הם לפניו כאותם המחזות על הסרטים הארוכים, הנמתחים ומתגוללים בתמונוע גדול וענקי…
בן ה“עירה”, בחור צעיר הנהו, משכיל… אביו סוחר־יערות ובית גדול להם.
אהב אז את בתו של מלמד עני אחד, נקשרה נפשו בה, וגם היא אהבה אותו.
היו מזדמנים בחוגי הציונים ובאגודת “שפה ברורה”. הנערה דברה עברית, היתה בקיאה בתנ“ך, והוא היה אז, “מליץ מפואר”, – הדפיסו איזה מאמר שלו ב”הצפירה“, או ב”המליץ", והיה לו בכתב־יד גם קובץ שירים, שרק הוא והיא היו קוראים בהם.
מדברים בו “נכבדות”, – בתו של הגביר החדש… מצבו של אביו רעוע קצת. על־ידי אותה ההתחתנות מקוה הוא להבנות…
היתה החתונה.
עוינת אותו “אמה”; החותן אף הוא טעה במקחו…
והאבטומוביל משרך דרכו אט, אט… מתנוצצים בחשכה הפנסים, אשר בגן הנרדם הריק, שהם עוברים בו. מרחוק מגיעה איזו שריקה חטופה, אפשר של מעשנת איזה בית־חרושת, שעובדים בו גם בלילה, אפשר הפליגה אניה בים.
והמחשבות מתרבות, והזכרונות עולים ובאים תכופים…
חותנו אבד את כל הונו בענין רע; עסקי אביו ירדו פלאים; הלך לטמיון כל כסף הנדוניה שקבל, וילד אחד אוחז בסנרה והשני מתלבט בזרועותיה…
בוכה היא, מתאוננת, קובלת… טעתה במקחה אף היא.
עשירים אדירים חפצו בה, בעלי הון עצום ונחלאות מרובות, אביה חמד לו דוקא יחוס; נפשו חשקה בחשיבותה של משפחה… אבל אין חשיבות זו מעשרת בעל לא־יוצלח…
יושבת ומספרת היא על הבחורים כהלכה, שהיו חומדים את יפיה בלבם, על עלבונו של אופיציר רוסי אחד, שהיה הולך אחריה כצל.
אלמלא היתה יהודית…
נדכה ושפל ונבזה בעיני עצמו היה בימים ההם. נכזב היה בכל תקוותיו הטובות, נכזב בכל הזיותיו היפות ומשאות נפשו ושאיפותיה; רשלני ואובד־עצות היה הולך וסובב בחוצות העיר, עומד אצל כל קרן ומסיח עם אנשים על דברים של מה־בכך, ובלבד שלא ישב בבית. צרים נעשו לו כתליו.
מצא לו משרה ביער.
השכר היה פעוט כל־כך, עד כי אי אפשר היה לו לכלכל את ביתו בעיר ולשלם דמי דירה, בשעה שביער נתנה לו דירה לשבת בה חנם.
לקח אותה ואת בניה אליו, אל משכנו, אשר ביער.
התחילו תלונות חדשות…
קובלת היא על השעמום, שוטפות דמעות על “הבדידות במדבר”; סגר אותה ביער, בכפר, בין אכרים חשוכים ופראים, האביד עליה עולמה המלא והחשיך אותו, – היא עודנה באביב ימיה…
והוא… האם כבר היה אז בחרפו של שנות חייו? האם באביב חייה לא היה גם אביבו הוא?
ואחרי יום של עבודה כבדה ומפרכת, קפוא משלג ואכול הקרח, היה בא עליו לילה של בכיות, של תרעומות ותלונות…
והנה בא ווֹלודיה…
צורב לבו… עולה כמת מקבר זכרון נורא; נפתח שוב הפצע ושותת דם…
וולודיה היה בנו של אדון היער. לפעמים היה בא אליו בתור שליח, וצרור הכסף, או מכתב, או איזו פקודה בידו, ויש שהיה בא לשם טיול בעלמא.
היא היתה מקבלת אותו בסבר פנים יפות.
התחילה אז מסכת חדשה, סוגיה חמורה של וולודיה…
התמיד הבחור את בקוריו; ויש שהיה בא בסוסו ובמרכבתו ולוקח אותה העירה, – משעממים החיים שבכפר.
חדלו התביעות. נשתתקו הקובלנות. נסגרו שערי הדמעות.
מיטיבה היא אליו את פניה, נעשית נוחה וטובה.
והבקורים של וולודיה נעשים תכופים ביותר, כמעט תדיריים; יש שהוא מתעכב בביתם יום שלם, ויש גם יומים ויותר, – והוא… ידיו מלאות עבודה, הטרדה מרובה, ואין לו מנוחה, ואין שעתו פנויה לדבר עמה, לשים לב לילדיו, – וולודיה נעשה אצלו בן־בית והשמחה במעונו…
באותה שנה נולד להם מכס, בנו השלישי.
וזוכר הוא, כמה בכה באותו יום בין העצים האלמים שביער… הרהור נורא בלתי־ברור מלא את כל לבו, וגדול היה הכאב…
מחזה חדש:
ימי הירָקון באמריקה.
משוטט הוא ברחובות, בשוקים, אורב כזאב־ערבות רעב ומבקש טרף לבני־ביתו; מוכן ומזומן הוא להתנפל על כל עסק ועבודה בלי פדות והבדל בין רעה ובין טובה, בין פעוטה ובין גדולה, בין כשרה ובין בלתי־כשרה…
עסק, עבודה… יהיה מה שיהיה, ובלבד שימציא טרף לבני ביתו, ובלבד שלא ירעבו.
וימים עוברים, ושבועות וחדשים… ואין לו מכר, ואין לו עוזר ותומך, והכל זר ומוזר לו: גם המנהגים, גם הנמוסים, גם כל אדם, שהוא פוגש, – גר ונכרי בעיר הגדולה, אלם, בלי שפה, בלי לשון וכתב, כקטן שנולד!
וכל מה שהוא מתחיל אינו מצליח בידו, וכל מה שהוא אוחז בידו נופל מתוכה “עם החמאה למטה”.
הילדים קטנים כולם, והוא – רפו ידיו, אבדה תקותו, אין לו לא כח ולא כל חפץ בחיים…
עמדה היא לו באותה שעה.
בעלת־מרץ היתה מעולם, שאפה תמיד לגדולות, וביחוד – יפה היא מאד.
עובדת היא בשאַפּ והוא רוכל בחוצות.
הכירוה… ולא עברו ימים מועטים והיא תופסת כבר מקום, ולא עברו עוד יותר משלשה־ארבעה חדשים והיא – ה“ליידי המשגיחה”.
מרננים אחריה… מקבל הוא אגרות אנונימיות…
דוברת הקנאה מתוך גרונם, יודע הוא, – ברם הלה מהסס…
על נקלה למדה את השפה האנגלית, הסתגלה והתאקלמה במהרה; חיש עברו ימי הירקון שלה וכבר “צהובה” היא לכל הדקדוקים ולכל הפרטים.
קנתה לה ידיעה במדה הגונה במלאכת ציור הבגדים לפי המודה וחדושיה, יעצה גם לו ללמוד מלאכה זו.
עמדה לו נטיתו לציור מימי ילדותו, היה מצטיין אז בציורי “מזרחים” וכל מיני “שויתי” בעירה.
השכיל במלאכה זו והצליח, באותו השאַפּ, שעשתה בו היא, נתקבל לעזר לצייר הראשון.
הכירוהו לטוב בזכות אשתו, והיא נהלה אותו בעצותיה הטובות בכל אותם הימים הראשונים הקשים.
נולד הבן הרביעי.
נעשה הוא אז המפרנס, הראש והמושל בביתו, – התחיל הגלגל חוזר למעלה.
ורק הימים המעטים ההם, תקופת עלית הגלגל והחזרתו, היו הטובים והמאושרים בחייו.
הוא הולך הלוך וגדול, עד כי עשה עושר רב.
יש לו בתי־עבודה גדולים, מעביד הוא ידים רבות, ידים עמלות ומרבות את הונו. יש לו נכסים רבים, דניידי ודלא ניידי, – חסרה לו רק פנה אחת קטנה של אהבה ושל שלום.
האָהב הוא אותה מימיו? האָהבה היא אותו מימיה? האהבו מעולם זה את זו באותה האהבה האמיתית, שכל אדם עורג אליה? לכל הפחות: האם היתה נאמנה לו?
עסוק הוא תמיד וטרוד בעסקיו הגדולים ואין שעתו פנויה להתבונן אליה ואל מעשיה; עסוקה היא תמיד, יש לה ענינים, ועידות, אסיפות, – אין הוא יודע את מכריה, אין הוא יודע את מבקריה והבאים אל ביתה.
וכך עוברים ימים על ימים וחדשים ושנים ינקופו.
מגלגל הוא גליל של פילם זה, מסיר אותו על האַקרן. – פילם חדש…
נעשה יוצא ונכנס לתוך ביתו איזה מר לאנג.
נעשית היא מאז אחרת.
התחילו עיניה מאירות במין אור גנוז, נעשה קולה רך וחמים, קולטת אזנו בקולה איזה רטט מיוחד, כשהיא מדברת עמו.
אהבה…
האם היא אוהבת אותו?
כמה מתוק קולה! אזנו לא לקחה מעולם אותה המתיקות של קולה הנעים, לא הרגיש מעולם את הרטט הזה שבקולה אפילו באותם הרגעים האינטימיים הספורים והמעטים, שהיו להם בכל משך אותן השנים הרבות של עשרים וחמש השנים הללו.
לא נִתן לו ליהנות ממתיקות זו שבקולה, מהרוך והחום שבדבורה, מההטעמה הנוחה והערבה, – לא זכה מימיו…
מתיקות כזו קלטה אזנו אך פעם בחייו, ברם לא הבין אותה, נער היה.
בקולה של דבורה העניה, בתו של המלמד העלוב, נשמעה לו אותה המתיקות. נזכר הוא באותו הערב. היה ערב צח ונעים בשלהי הקיץ. השמים היו שחורים, הכוכבים גדולים ונוצצים. דברו אז על ציון.
ישבו תחת אילן אחד והגו כיונים.
נתונה היתה ידה בתוך ידו, רפרף תלתל בודד אחד מתלתליה ונגע במצחו, כשראשה היה סמוך על שכמו, דברה… בקולה היה אז אותו הרוך המיוחד של אשה אוהבת ועורגת.
עם לאנג זה מדברת היא ארוכות, משיחה בהתענינות מרובה; אך כאלמת היא, כשהוא יושב על־ידה… אז אין הדבור בפיה.
האם אין להם על מה להרבות שיחה? להם?… לאם של בניו ובנותיו?
והבנים… והבנות… האם מדבר הוא עמם? המדברים הם עמו? מעולם היו סגורים לבותיהם לפניו, כהה ואפל לו עולמם שלהם.
והרי הם, הבנים, היו אותם החוטים של ברזל ונחושת, שהחזיקו אותו קשור אל ביתו, כבול ואחוז במשך כל השנים הללו, חצי היובל הזה!
אלמלא הבנים…
בחצי יובל השנים הללו היו גם לו פגישות, מקרים…
קסמה אותו רחל הקטנה בחן יפיה, – זו התמימה, שהיתה יושבת לפניו שעות ארוכות בלשכתו ועורכת אגרות, פקודות, שהיה מקריא לה. כמה התגעגע עליה! כמה היה צמא לנשיקות בוקר אביבה הנעים! מה לקחו אותו עיניה הכחולות, הטהורות והכשרות!
ויש ונדמה לו, שגם היא, הקטנה, אוהבת אותו. הוא חש באהבתה אליו בתמהון עיניה. ברטט קולה, בחרדה הקלה, שהיתה מלפפת אותה, כשהיה נוגע בה במתכוון ושלא במתכוון.
גבר על יצרו, כבש את אהבתו, והכל בשבילה ובשביל הבנים, בשביל הבית, – והרי אין לו לא אשה ולא בנים ולא בית…
* * * * *
ולהבא מה?…
חלפו להן עשרים וחמש שנים של הבל, עמל ורעות־רוח, חלפו, הלכו להן, – ולהבא מה?
מגילה גדולה מתגוללת ונפתחת לפניו, – מגילה כתובה פנים ואחור עפה לפניו, מגילה של חשבון נפש…
עשרים וחמש שנים סמא את עיני עצמו ואת עיניהם של הבריות, רמה את עצמו, ומרומה ישב בתוך מרמה.
עד מתי?
כל ימיו היה שקוע בעסקיו המרובים, במסחריו הגדולים, לא נהנה בעצמו ולא נהנו אחרים ממנו.
עסק, טרח, עמל… הסיח דעתו מבניו, התרחק יותר ויותר מאשתו, לא טרח רגע להבינה, לחדור לתוך לבה.
אפשר חשד בכשרה? אפשר לא תכן את רוחה? אפשר סבלה היא כמוהו או עוד יותר ממנו?
והרי בשעה שהיה הוא שקוע כולו בעסקיו ושכח הכל, אפשר ישבה היא צמאה ועורגת לאהבה, לדבור חמים, ללטיפה של רחמים?
ערגה, התגעגעה, כמהה… והוא לא ידע.
בשעות הארעיות של חשבון הנפש היה רק מאשים אותה, ראה רק את נגעי לבבו; אפשר גם לבה כאב? אפשר גם נפשה עליה תאבל?
הרי הוא מעלה על לבו את אהבתו הראשונה; הרי הוא מרשה לעצמו להנות באותם המקרים הבודדים של אהבות כבושות ולא־נמלאות. ומחזיק הוא עוד טובה לעצמו עליהן; אפשר היתה גם לה אהבה ראשונה, שלא נמלאה? אפשר כובשת אף היא את אהבתה, שעמדה על דרכה, כשהיא קשורה בחבלי נשואים שלא מאהבה? אפשר היא משוה לנגד עיניה ומעריכה את אהבתו הוא אליה עם אותה החדשה, האסורה לה, ומוצאת אותו בדאי?
הנסה מימיו לפתוח לפניה את לבו, לדבר עמה בהתגלות הלב?
והאשה הרי כל חייה תלויים באהבה!
והאם אין הוא מרמה את עצמו בדבר כבישת האהבה והתגברות על יצרו?
במחשבה בגד בה לא פעם ולא שתים; לכלל מעשה, אמנם, לא הגיע, כי לא היתה לו שעת־כושר, ופנאי לא היה לו לבקש שעה מוכשרה ולחזור אחריה…
ולהבא מה? כיצד ילפתו מעכשיו ארחות חייו? השוב יתנפל וישתקע לתוך עסקיו המרובים, ישחה, יחצה את ים הזהב, יתאבק עם גלי הכסף, – ברגעים המעטים של מנוחה וחשבון הנפש יחשוד באשתו, יארב לאיזה מר לאנג?… וזה הכל?… וזה כל חייו תחת השמש?…
* * * * *
חרש, בלי רשרוש ותנועה, עמד האבטומוביל ליד מפתן ביתו היפה, עם העמודים של שיש לבן.
מוארים כל החלונות באורות גדולים. כל בניו ובנותיו עומדים וממתינים להם, וצרורות של פרחים רעננים וחיים בידיהם, ובן זקוניו, הנער לבוש־המכלול, עם העינים הגדולות הצוחקות, עומד לפני כולם וכוס של כסף גדולה מלאה יין בידו, והוא מקדמם בקולו העליז והרענן: “ברוכים הבאים!”–
נתק מה בלב! הציף אותו נחשול של רגשות חמים, רותחים…
עומד הוא נפתע, ותמה מביט הוא על המראה הנהדר, על האותות של חבה וכבוד, ולבו מהסס: – במה זכה?
והרי המה ה“כבלים של ברזל ושל נחושת”! הרי הם אלו הבנים, הזרים לו כל־כך, – והיא… אמם, האם של בניו, האם, – כמה קדושה יש באותו השם, והוא הרהר אחר מדותיה…
חם לבו בקרבו… אוהב הוא אותה, אוהב אהבה עזה ועצומה.
יורד הוא נרגש מעל האבטומוביל והופך את פניו החנונים אליה, אוחז ברוך בלתי־מצוי בידה ותומך בה לרדת מעל המרכבה.
“ברוכה הבאה!” מלחש הוא, ובעצמו תמה הוא על אותו הרוך שבקולו.
נופל מבט חם מעיניה עליו, לוחצת היא דומם את ידו ומשהה אותה בידה. ופניה מפיקים רחמים רבים ונחומים גדולים.
כמה אושר במבט זה! כמה אושר ברגע זה!
פונה הוא אליה, והנה עיניה מוצפות דמעות…
ברי לו, אותו חשבון הנפש, שעשה הוא בשבתו מרוחק ממנה ודחוק לתוך פנתו, עשתה גם היא, בהיותה יושבת אלמה וחבויה בקרן זוית שלה.
כמוהו מצאה גם היא את אותן השנים הרבות ריקות, שוממות ואבודות, וכמוהו חדרה אף היא אל תוך העתיד האפל, ושאלה את נפשה: “ולהבא מה?”
* * * * *
שהו הבנים כמה ששהו ונפרדו מעליהם בברכות הדדיות. נשארו שניהם בביתם היפה; יושבים כשהם נרגשים ומחרישים.
עיפה קמה מעל מושבה, בפסיעות כושלות, עצורות ואטיות, פנתה ללכת אל חדרה; כשעמדה לפני הדלת, עמדה רגע, כנמלכת בדעתה, הפנתה רוטטת אליו את פניה, שחורו מאד, ולחשה: “ליל מנוחה”, ונתעלמה מאחורי הדלת.
כמה מתוקה היתה לו הלחישה! – צצלצלת היא באזניו כהמיתו של כנור נפלא.
והוא עומד רותת, מביט על הדלת, שנסגרה חרש אחריה, ופיו פתוח; היה לו דבר גדול – גדול מאד – לאמר לה, ולא אמר. ניחא… יפה היא השתיקה בשעה שכזו.
וכשהוא מפנה את שכמו ללכת אל חדרו, מתעכב הוא כנגד דלת חדרה, מצליף בידו כמברך…
מרוצה צנח על מטתו, – והנה דמעות נושרות מעיניו.
נושרות הן ושוטפות מרובות וחמות מאד, וכל דמעה מרויחה לו, וכל דמעה מנחמת אותו ומניחה את דעתו.
הורם איזה מסך אפור, בהיר עומד לפניו עולם מלא, עולם מזהיר ומלא אהבה.
ברגע אחד קנה עולם גדול.
ניטל התבַלול שבעין, נקלף קרום מעל הלב המטומטם, נתפשטו כל העקמומיות שבו.
ולהבא?…
מה לו ולהבא ומה לו ולעבר? הרגע הוא כל־כך גדול, הרגע הוא עולם מלא, אפילו אם האחרון הנהו ואין שני לו…
-
הורי היקרים. ↩
בְּלֵיל שָבוּעוֹת
מאתאברהם שוער
לבן היה הלילה.
חרמש כסף דק, טוֹפף־הולך על פני הרקיע. הבהבו שנים־שלשה כוכבים, עננים מתולתלים נִשאו בשמים. הכל לבן, הכל זך, ליל־כסף היה הלילה.
נשב רוח קל ופושר. זהיר נגע בפרחים הלבנים של עצי־התפוח והדובדבן, נגע בעליו, הניד את האויר המבושם, – שקט היה הלילה, לילה של שבועות.
לא האריך אבא בסעודה, לא האריכה אמא, טרודים הם. אבא ממהר אל בית־המדרש, ער יהיה כל הלילה. יאמר תיקון, ילמד תורה. ואמא… מחר יבואו אלינו כל חבריו של דוד אחי, המה בני החבורה ש"ס – היא צריכה להכין “כּבּוּד”…
ואחי דוד – אחי דוד לא גמר את סעודתו, קדש ואכל קמעא ויקום וילך.
הוא הלך אל בית־המדרש של הרב, עוד יש לו לעבור על ה“הדרן”, כי דרוש ידרוש מחר בבית הרב, אבי־זקנה של חוה’לה. בבית הרב יהיה הסיום, סיום הש"ס כולו.
דוד הוא חתנה של חוה’לה, וחוה’לה היא נכדתו של הרב הזקן, ולחוה’לה זו עינים יפות, מביטה היא עליך ולבך מתמוגג מנחת.
ודוד אחי גמר את כל הש“ס – את כל הש”ס…
מחר יסיים את כל הש"ס כולו!
ואני – זה ימים רבים ואני לומד “בבא קמא”, לומד בחורף ולומד בקיץ, לומד בוקר וערב ואיני יכול לסיימה.
לקח דוד את הגמרא והלך לו אל בית־המדרש של הרב ואבא יושב ומספר עם אמא.
מספר הוא לה על התורה ועל הש“ס ועל ההדרן, מספר על דוד, שהוא רק בן שמונה־עשרה ובקי בכל הש”ס, ועתה הוא מסיים את כל הש"ס כולו… שומעת אמא, שומעת ופתאום – והנה עיניה מטפטפות…
– פתיה! – גוער בה אבא בחבה יתירה, מסב את פניו מעליה ומנגב את עיניו אף הוא…
*
יושב אבא אצל השולחן הארוך בבית־המדרש ומתנמנם על ה“תיקון”.
מפעם לפעם יתעורר, יריח טאבאק מהקופסא הגדולה של גמי העומדת על השלחן, מריח, מזורר, מתנועע רגעים אחדים מעל התיקון ושוב ראשו צונח על כפות ידיו. עיף אבא מאד.
כל היום הוא יושב בחנות. אין קונים – הוא שרוי בצער; כשנכנס קונה – הוא שרוי בפחד, כי כמה קופצים על קונה אחד, איש־איש ומוציא את בלעך מפיך, איש… איש… ויותר מכלם – הדוד אברהם, אחיו הגדול של אבא. הלך ופתח לו חנות כנגד זו שלנו ונתן בה אותה הסחורה כזו שלנו, והכל רק כדי להוציא את בלענו מפינו ולקפח את פרנסתו של אבא.
מחזיק אבא בידו של האכר, מדבר ומדבר אליו, פשוט “קורע הוא את לבו עמו”, מרבה עליו טענותיו, מראה לו בעליל, כמה טובה היא סחורתו, מעמידו על טיבה – ושם הדוד אורב לו מסתר חנותו, עיניו נעוצות בקונה, ממתין לרגע שהאכר יעקור את רגלו האחת…
כמה קשים מזונותיו של אבא וכמה זעומה פרנסתו.
מבין אני את הכל ומרחם אני על אבא באותה שעה ורוצה אני לגרום לו קצת נחת.
אני יושב ליד השלחן, פותח את הגמרא שלי, בבא קמא, מתנועע ומתחיל בקול רם וממושך: אי, לי־מא כתנאי! לי־מא כ־ת־ נ־א־י… היו שנים מעידים עליו שג־נב וה־יו שנים מעידים ע־ליו שט־בח… מתעוררים לקולי הצלול שנים־שלשה זקנים שהתנמנמו על התיקונים, מתעוררים… מעיפים עלי עין מן הצד מתחילים להתנועע אף הם.
אומר אבא לי ללכת לישון ואני: – ער אהיה כל הלילה, אלמוד תורה…
*
פנחס’ל בנו של רבי, נכנס, הרגיש בי ועמד על הסף עצור־נשימה ומרמז לי מרחוק.
מעיף אני עין על אבא – אבא הציע לו את אדרתו על גבי הספסל הארוך, שכב לו לישון קצת – “ישבור” את השֵנה הראשונה ואחר כך יתגבר כארי…
מביט אני על אבא ולבי מושכני אל פנחס’ל, מה יש לו לזה לספר?
עומד אני עמו על המפתן של בית־המדרש ומרחוק: ציף!… ציף־ציף־ציף!…
– הזמיר… הס!…
ולבן הוא הלילה, לבן… שלות־השקט שפוכה בקול. נשאים קולות אדירים, בהירים ומתוקים: ציף־צוף!… צוף־ציף!…
נמוג הלב… הרוח מנשב… – נרוצה!…
מפיו של מי נפלט “נרוצה” זה? – גם שנינו לא נדע. מלא הלב שמחה עצומה, מלא ועובר… – נרוצה!…
ואחוזי־יד ומורכני ראש רצים אנו. רצים מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה, ודהרות עקבות נעלינו המסומרות נשמעות על אבני המרצפת של הרחובות, והולך הקול ומרעיד את האויר השקט. ומרקד הלב לכל הד והד, מרקד ומפרכס לצאת משמחה, והרוח מנשב לנו בפנינו, מנפנף פאותינו ומסלסלן, ומן הגג נשא קולו האדיר והצלול של הזמיר: ציף־צוף!… צוף־ציף!…
*
חוזרים אנו עיפים, הולכים ומספרים זה עם זה. מספר לי פנחס’ל, כי אחר חג סוכות גולה הוא למקום תורה, אל הישיבה אשר במיר, שם ילמד תורה.
אבא שלו שולח אותו אל הישיבה ההיא, והמשגיח של הישיבה – קרובו של אבא.
ימציא לו המשגיח “ימים טובים”, ישב לו שם על התורה, מתמיד יהיה.
יחזור לביתו רק אז כשכל הש"ס יהיה כמונח לו בקופסא, ידע את כל התורה כולה.
– כאחי, כדוד?
– כאחיך, כדוד.
– והיתה גם לך…
– יש לי כבר…
– ופנחס’ל מלחש לי באזני: יש לו סוד גדול־גדול, ויגלה לי את הסוד אם אשבע לו שלא אגלהו לשום בן־אדם בעולם.
נשבע אני לו באבא ובאמא, לא נתקררה דעתו; נשבע אני לו בחלקי לעולם־הבא, אין עוד דעתו מתקררת עליו, עד כי נשבעתי לו שבועה חמורה מאד, – היא השבועה “בעין אחת של אש ובעין אחת של מים”.
והוא מגלה לי את הסוד.
את חנה’לה הוא אוהב, את חנה’לה זו, אשר שערותיה של זהב ועיניה תכלת.
יכאב לבי בקרבי – את חנה’לה הלא אוהב אף אנכי, אף אנכי.
*
בבית־המדרש.
אבא יושב ולומד זוהר… מצליף הוא עלי מבט של שאלה.
– טיילתי לי קצת… השנה תקפה עלי… – עונה אני על שאלתו האלמת ופותח את הגמרא. הגמרא אינה מענינת אותי וגם לישון איני רוצה. עולה מחשבה בלב: היכן הוא דוד עכשיו? יודע אני, שהוא צריך להיות בבית־המדרש של הרב, שם יושבים כל בני החבורה של חברת ש"ס… הייתי רץ רק לרגע שמה… הייתי רואה אותו… לא הייתי נכנס אל בית־המדרש, אלא הייתי מציץ מן החרך… כך… פותח את הדלת, פותח קצת – ומציץ…
אומר אני זאת לאבא, אולם אבא אינו נותן לי ללכת: או בתורה עסוק או לך הביתה לישון.
יושב אני ולומד. לומד ומסלסל בקולי ולבי מלא הרהורים.
ומהרהר אני בחנה’לה. מה עושה חנה’לה בשעה זו? ודאי ישנה. היא ישנה ואני ער, כל הלילה ער, תורה אני לומד. הנשים פטורות מן המצוות, אינן חייבות ללמוד תורה. ואני לומד… ויודע אני שעובר אני עבירה גדולה. יושב על הגמרא ומהרהר בחנה’לה. אסור להרהר בנערות.
אסור להרהר… ואילו היה מותר… ואילו היה מותר לשחק עם נערות כשם שמותר לשחק עם נערים, – את כל כפתורי הייתי נותן לה, את כולם… אשר כסף – כסף, ואשר זהב – זהב… הייתי נותן לה גם את זה, אשר נשר של זהב לו.
סוגר אבא את הספר, מתמתח ועומד – ומרמז לי ללכת עמו הביתה. אין אני מרגיש בו. כולי אני נתון אל הגמרא, תורה אני לומד… הלך אבא.
*
מסך של ארגמן משזר חוטי פז וכסף נמתח על פני השמש ומבעד למסך מתפרצת אש גדולה. דליקה…
שריפה גדולה בשמים, – לא! מיכאל הכהן הגדול בבית־המקדש של מעלה מיטיב עכשיו את הנרות במנורה הטהורה.
ולצד מערב רובצים זה אצל זה צפופים־דחופים כוחות הטומאה. רובצים הם כדובי־שכול זועפים ושחורים… יראים את האור!
הורר… עדת צפרים מתרוממת למעלה־למעלה עד לגובה עצם השמים, פורשות הן כנפיהן, מכשכשות, מצלצלות…
צלילי פעמונים נשפכים באויר גבוה־גבוה עד מתחת לרקיע…
ועדת הצפרים נשאת… הן מתקרבות, מתרחקות, מתרחקות, מתקרבות ובצלצול מצלצלות…
מוליכות הן חתן־כלה אל תחת החופה או אפשר… אפשר יש גם להן מן סיום הש“ס… ש”ס של צפרים, ובן־צפור נאה אחד יאמר את ההדרן – וזוהי שמחתן הגדולה.
כמה נאה הוא העולם!
*
לא מצאתי את דוד בבית־המדרש של הרב. שואל אני את יחיאל המתמיד: דוד היכן הוא? והוא עונה לי: השומר אחיך אנכי? יש לו, לאחיך, שומר גבוה מעל גבוה ומעולה הרבה ממני…
חושב יחיאל את עצמו לחכם גדול.
הולך אני ברחובו של הרב. ברי לי: שם אמצאהו.
בוקר השכם. ברחוב דממה דקה. על המפתן הגבוה מעולפה יושבת במטפחת טורן־טון אפורה וגדולה חוה’לה ואצל המפתן, כשרגלו האחת על השלב התחתון של המפתן ורגלו השניה על הארץ, עומד אחי דוד, עומד גוחן אליה– ומתלחש.
מסתתר אני מאחורי הגדר בצל עוצר את הנשימה.
– לך־לך, פגע, נו, קומה ולכה… לא יפה כלל… אנשים מתחילים מתהלכים בחוץ…
– חוה’לה…
– חוה’לה וחוה’לה!… מה רצונך מאתי? בחור נאה שכמותך מחזר אחרי נערות כל הלילה… צדיק שלי! ואבא־אמא חושבים: בנינו עוסק בתורה…
– נו, חוה’לה, רק עוד אחת…
– הוי בחור! לזכות יתרה זקוק אתה… לך וזכה קודם! למד תורה… נו, מהרה, לך מזה, שקץ! ברכה על ראשה, כמה חכמה היא!…
אין אני יכול להסיר את עיני מעליה, – השחר פרוש לראשה ממעל, נופלות הקרנים עליה והיא כולה עטופה אור – של זהב כולה!
ואחי עומד, מביט עליה כשוטה זה שאין בו דעה, מביט, ממלמל ואינו יודע מה הוא סח, והיא: – לך־לך! מהר לכה מזה! שוטה שבעולם אתה שלי! הרי הסב… הרי הסב עוד מעט ישוב מן המקוה וימצאך עומד פה…
– חוה’לה…
– ח־וה’לה!… מה רצונך מאתי?
– רק נשיקה אחת קטנה…עוד קט־נה…
– הא לך!… ומתחת למטפחת האפורה נזדקרה יד ורודה מלאה וזכה, אחזה בצוארו ותלפתהו והוא מפרכס ומרטט, חובק אותה אל לבו, – נשיקה חמה, עמוקה צלצלה בדממת הבוקר ונשתתקה, והיא – כברק נראתה – נעלמה ואיננה…
רגע עמד אחי אובד… וכשכור הלום יין התחיל מהלך אל ביתו, הולך ונתקל… אילו היתה כלה גם לי!…
*
מלא הרהורים הולך אני הביתה. החטא חטא אחי? העבר עברה גדולה? הרי אסור לנשק בתולה, אסור…
ויעקב אבינו – אך זה היה קודם מתן תורה.
קודם מתן תורה… ומחשבת חטא עולה בלבבי, עולה מאליה:
אלמלי לא ניתנה תורה כלל… דומה, שקודם מתן תורה היה טוב מעתה. הכל היה מותר אז, ואיש הישר והטוב בעיניו יעשה.
אילו היה עתה קודם מתן תורה, הייתי משחק עם חנה’לה בפרהסיה, נותן לה את כל כפתורי, אשר כסף – כסף ואשר זהב – זהב, והייתי נותן לה אפילו את זה, אשר זהב לו.
ופתאם – ולבי נתר מצער גדול ופחד טמיר אחזני: לעיני ידה החשופה של חוה’לה, רואה אני אותה, מתגלה היא לפני בעירומה. רואה אני את הקבורת המלאה והורודה סמוך אל הכתף המלאה ואת היד הזכה והדקה מן המרפק ולמטה…
משמים אני עומד. ופנחס’ל…
פנחס’ל ישוב מן הישיבה תלמיד־חכם גדול ויודע את כל התורה כולה ויקח לו את חנה’לה, את זו, אשר שערותיה זהב ועיניה תכלת…
הולך אני עגום־משמים אל ביתי ולבי יכאב בי, יכאב מאד…
והשמש עולה כולה אורה, כולה זכה וברה…
אִיבַן לַמְפַּדָה
מאתאברהם שוער
א.
סוחר יערות הייתי בנעורי: עשיתי ביער אחד בירכתי פלך נובגורוד סמוך לגבול פטרבורג הצפוני ופינלאנד.
ארץ כבולה ואפלה הארץ ההיא. האביב מתחיל שם בשבועות האחרונים לחודש אייר; בראשית אלול גווע הקיץ, בתשרי יורד שלג, ובחשון, בשבועות האחרונים, עומד החורף בעצם תקפו. יושבי המקום – כמוהם כאדמתם; כבולים, אפלים וזועמים, פראים ומרי־נפש. האדמה הקרה והדלה אינה מספיקה לחם אפילו לשלשה חדשים בשנה, ואנשי המקום מוכרחים למצוא להם את מזונותיהם ממקורות אחרים. ציד דגים וחיות, וביחוד העבודה ביערות המרובים במקום ההוא, הם המקורות להספיק להם את צרכיהם המועטים.
בתי האכרים המעטים, קטנים, צרים, דלים ומלאים צחנה. רובם של האכרים דרים עם הבהמה הדקה שלהם. בבתיהם מצויים זוג כבשים ושניים־שלושה פרחי־חזירים, כשהם מתהלכים בבית ועושים בו את כל צרכיהם, או חזירה מיניקה רובצת בבית על ולדותיה. הרפתים בנויות מעצים דקים ולפעמים הם רק קלועים מקני סוף ומחומרים מבית ומחוץ בחומר. וגגות הרפתים מכוסים שטיחי־תבן דקים, שמשתמשים בו גם למצע על משכבם בלילות. הבהמה הדקה מתה ברפתים בימות החורף הארוך והקר, על כן מגדלים הם את היותר צעירות בתוך בתיהם.
שלשה שבועות שהיתי בכפר טירפוגוריבקה, בקשתי לי דירה הגונה בשבילי, עם חדר מיוחד למשרדי, יגעתי ובקשתי ולא מצאתי. לא ראיתי מימי אכרים עניים ומחוסרי כל כבכפר זה.
ויהי היום – ואני הולך סובב לי ביער, הולך וחוצה ערמות השלג לרגל המלאכה אשר לי, עובר מחוטב אל חוטב, ממפיל־קורות אל מפיל־קורות שני, כשאני מודד ומעריך, מציין ומכין את העצים – איזה לתורן ואיזה לעמוד, מה ראוי לאדני פסי הברזל וממה לנסר קרשים – והנה נתקלתי בכנופיה קטנה של חוטבי־עצים כשהם יושבים על גזעי־עצים גדועים מסביב למדורה וסועדים את לבם בפת קיבר ובבולבוסים קטנים. ישבתי אצלם על קצה בולט של קורה עבה אחת שהיתה מוטלה בשלג ושקועה בו ראשה ורובה, הוצאתי פאפירוסה מקופסתי, הצתי בגחלת שנגרפה לכבודי מתוך המדורה ועשנתי להנאתי.
התחילו בשיחה. בראשיתה נסבה בעיקרה על העבודה אשר לפנינו, על טיב הארנים והאשוחים ועל המלאכה העתידה בחלקת “גבעה־רמה”, אשר עמדתי עוד במשא ומתן עם בעליה. ואחר כך עברנו לענינים אחרים. ככה ישבנו כשעה ושוחחנו. פתאום הפסיק אחד האכרים את השיחה בפנותו, אלי הפליט:
– שמעתי, סוחר חשוב, שדואג אתה מאד לדירה הגונה לך ולמשרד; ובאמת, כלום אפשר לו לאדם הגון לשבת בכפרים של בלויי־המכנסים הללו, הטירפיגוריבקיים, והנה, אדון טוב שלי, אין לך אל מי לפנות בענין זה אלא אל איבַן לַמפדה מיאם־טיוסובה. רק אצלו תמצא דירה מרווחה ונאה וגם חדר הגון למשרדך.
– איפה הוא ואיזה איבן שלך?
– רגע, סוחרי הנכבד, והוא לפניך! או־הו־הו! איבן! למפדה ארור שכמותך, אַיך? גש־נא הנה… אבראם מאיסייביטש חפץ בך… הל־א ת־ע־נ־ה, מנורה כבויה! או־הו־הו!…
מהוך עבי אופל שביער, מבינות לאילנות גבוהים, השקועים בערמת שלג יצא לקול הקריאה אכר רחב־כתפים וכפוף ־קומה, בעל שערות מסובכות ושחורות. לפניו – מסגרת של זקן שחור ועב, סבוך ומלא נסורת־עצים. על ראשו כובע של עורות־כבשים, היורד על אזניו, ועל גופו, – אדרת־כבשים, ששערותיה מלבר, וחגור עור של חייל. על רגליו נעלי גומי חדשות ועשויות יפה. הוא יצא זועף ועגום. דומם נתן בי את שתי עיניו החומות הבולטות כעיני עגל. פניו היו שחרחרים ומלאים גומות רחבות ועמוקות, שיורי מחלת אבעבועות. ועם כל זה היה בפנים חן מיוחד. אבל אפשר שרק נדמה לי הדבר, כי אנשי המקום הם מגזע הפיניים שנתמזג עם פליטי הסלאווים יוצאי פלך נובגרוד; ופניהם של אלה צחורים, עיניהם כחולות, מימיות, שערות ראשיהם חלקות וצהובות־בהירות כעין הפשתה הטובה.
– איבן, הנה הסוחר הזה מבקש לו דירה וגם חדר הגון למשרד ולך שני בתים גדולים, והגדול עומד ריק…
– תחת גג אחד שניהם…
– אין בכך כלום… ואתה מה? – פנה אלי האכר הסרסור.
– אין בכך כלום, – עניתי, – ולוּ גם תחת גג אחד, ובלבד שתהי דירה הגונה.
– השמעת, איבן? אין האדון מקפיד על זה. התשכיר?
– ודאי… ומדוע לא?
– הם… המסחר נגמר… תקעו כף! – ועכשיו, למפדה אחא, הרי תהנה אותו במרזחו של קוזמיטש מודענו, הלא?…
– לא בלעדיו… אולם בלאו הכי…
–בלאו הכי?… מדבר!… לא ראיתי עוד מימי נדיבי לב שכמותך, שיכבדו בלאו הכי. ידענוך, אחא! אך עכשיו שאני… יש לי עליך חוב… – והפנים של האכר צהלו, מטעם זה שטעם בדמיונו מן הלגימה העתידה לבוא.
באותו הלילה העתקתי את דירתי מטירפיגוריבקה ליאם־טיוסיבה, מהלך שלש פרסות.
ובאמת – ראיתי אור! ביתו של איבן למפדה היה גדול ומרווח. בנוי היה ב“יד רחבה” מעצי אורן טוב, קורות גדולות ועבות רפודות יפה־ יפה עשבי־טחב. בחדר דירתי עמד תנור רוסי גדול עשוי לבנים שרופות ואצטבה רחבה וחמה, ששמשה לי מקום־מושב ביום ולמשכב חם ונאה בלילה, עת סופה וסער התחוללו בחוץ. איוואן ובני־ביתו ישבו ב“חצי הקטן” של הבית. החסרון האחד זה שכותל של נסרים דקים חצה בין הבית הגדול והבית הקטן, המלא בקיעים וחרכים ואפשר היה להציץ מתוכם. בביאה של הבית היה חדר– את החדר הזה הקצעתי לי למשרד.
סידרתי את רהיטי, חפצי וכל עניני וקניני. העיפותי עין על הרחבות – והָחייתי, ממש החייתי!
ב.
את הבית בנה אביו של איבן, איסאי גריגוריביטש, חייל ניקולייבי, שנשתחרר אחרי מלחמת סיבַסטופול. ואדם חשוב מאד היה איסאי. היו לו שני צלבים של ברזל, גיאורגיים, על הצטיינותו במלחמת קרים והונגריה ומידאליה אחת היתה לו, של כסף טהור, על “עבודה כשרה” בצבא בעשרים וחמש השנים, משך של עבודת־הצבא בימים ההם. על כל הדברים האלה היה נכבד מאד בעדתו, וישרת את הצבור בתור “זקן הכפר” עשר שנים רצופות; מלבד זאת שרת גם בתור “סופר” ב“וולוסט” שנים אחדות, כי מלומד היה איסאי גריגוריביטש ויודע ספר – האחד והיחיד בכפר ובכל הסביבה. בכל יום ראשון ובחגים היה מסייע ל“אבא” פאוול בשעת התפלה וביחוד בקריאת ה“קַנונים”, ויש כשה“פופ” חלה ולא יכול היה לצאת אל העם, היה הוא קורא גם את ספר־הברית. כשהיו שרים את ה“כרובים”, היה גומר את ה“הללויות” בדבקות. קולו עלה על קולו של האב ה“דיאקון” בעצמו וכל אכרי הסביבה היו נהנים מאד והיו משבחים אותו שלא בפניו לאמר: ראוי היה איסאי לשמש בקודש גם בכתרו של “אבא” וגם בכתרו של ה“דיאקון” כאחד.
ואיסאי חי “ביד רחבה”, כי אדם מצליח היה כל ימיו ומשכיל בכל אשר הוא עושה. הוא היה הצייד המיוחד בכל הציידים, בין בציד חיה ועוף ובין בציד דגים. מספרים עליו, שמעולם לא שב רובהו ריקם, מעולם לא העמדה מכמרתו לשוא ורשתו לא העלתה צרורות וחולות־ים מימיו. מלבד זאת היתה לו פרנסה קבועה “מן הצד”. הכל ידעו, שהיה מוכר “בסתר” יי“ש לאכריו ול”אנשים טובים", אשר יש לסמוך עליהם.
אך לא לעולם חוסן! כשהתחיל מזדקן, נשתנה האיש לגמרי, נהפך לאחר.
נכנס בו השד או דבקה בו “קליפה” טמאה. לפתע פתאום פסק הזקן לבקר את בית־התפלה. חדל להשתתף בקריאות ספר־הברית, לא שר עוד עם המקהלה, כדרכו, לא את “האבות” ולא את “הכרובים”, אלא מצא לו, באיזה מקום ביבליה עבה ועתיקה מאד ובה היה קורא שעות ארוכות, קורא ואינו פוסק, וביחוד קרא את הברית הישנה, דוקא אותה…
אמת הדבר, כי גם בימי נעוריו היו לו שגעונות. שונה היה אותו האיש משאר בני־האדם. למשל, הכל יודעים, שהמנוח איסאי גריגוריביטש לא טעם מימיו בשר החזיר, בין שהוא מבושל במים, בין שהוא מעשה מחבת מטוגן על הבצל ועל הפלפל האנגלי עם עלי־הדפנה. היו לו, לאדם זה, שגעונות… אולם חכם היה האיש, ישר דרך ודובר אמת בפיו ובלבבו, רק הוא האחד היה בכפר החותך אמת לכל חי ואינו מתירא…
ועוד שגעון היה לו, והשגעון הזה היה לו אפילו אז כשהיה משכים ומעריב לבית־התפלה ושומר כל מועד וחג וזהיר בכל צום – דבוק היה בו השגעון מאז ומעולם, והוא – בכל סוף חודש נובמבר או בימים הראשונים של דצמבר היה איסאי מדליק נרות. מנורה היתה לו עשויה לדבר והיה מעלה בה נרות שמונה ימים רצופים בזה אחר זה. והיו דולקים אצלו הנרות תמיד, יומם ולילה, ולא יכבו. למה? על שום מה? לכבוד איזה קדוש היה מדליק אותם? – איש לא ידע והוא לא היה מגיד.
ורבות־רבות היה מדבר “אבא” פאוול על לבו לעזוב דרך רשע זו, שיש בה משום חשש מינות. והיה אומר לו, שעובר הוא עבירה חמורה ונכונים לו יסורים קשים ומרים בגהינום וגם מקפח הוא בזה את חלקו לעולם הבא, אך הוא לא שמע בקולו. ולא פעם בא אליו הפרוטוריי בכבודו ובעצמו, האב סיליוס, והיה מדבר אליו גם רכות וקשות, כי לא נאה ולא יאה לאדם הגון שכמותו לעשות דברים כאלו, שיש בהם מעין “שטונדיזם” או מינות. לא הועיל בכל דבריו! הנרות דולקים…
עקשן היה המנוח, ועל כן קראו לו “למפדה”, כלומר – האיש בעל המנורה. ועבר השם הזה גם אל איבן בנו אחריו, אף כי הלז הוא אכר פשוט והגון ואין הוא שונה מכל אכרי המקום.
ג.
חולפים. והולכים הימים… אמרתי “ימים” מחמת הרגל. אבל באמת אין ימים בארץ זו. שלוש־ארבע שעות עוברות מעלות החמה ועד שקיעתה. יתר השעות, עשרים ואחת, עוברות בחושך; לילה ארוך ואין־סופי. היינו עושים ביער לאור השלג, לאור הכוכבים הגדולים והמאירים בשמי הצפון, ביחוד היה מאיר לנו האור הצפוני הירוק. נפלא הוא האור בארץ זו, אור ירוק על גבי שלג כחול מלובן.
ויהודי אין בכל הארץ. כמה וכמה פרסות לאורך ולרוחב מסביבי אין בנמצא אפילו קבוץ קטן של יהודים. חסרי־זכות היו היהודים מאז ומעולם בממלכת הצארים ברוסיה, והפינים, העם הקטן והחרוץ הזה, צוררים את היהודים גם הם. ועל כן לא דרכה רגל איש יהודי במקום הזה. אני הייתי היהודי האחד פה ואפשר – הראשון.
ויהיו חיי עגומים במקום הזה עגומים מאד. עבודה ביער, עבודה במשרד ומעט רישום בספרי החשבון – וחסל. יום־יום בלי שנוי ותמורה. כל עתון וספר לא היו לי, והמעט שהיה לי, נקרא עד תומו מ“טבלה לטבלה”, ישר והפוך, אפילו האותיות היו מנויות אצלי וידעתי על־פה מספר כולן. כשהדרכים היו כתקונן, היה מתקבל הדואר אחת לשבוע, אך בימות סופה ושלג לא נתקבל כלל.
בודד ונעזב בקצה העולם!
בלילה אחד החילותי לקרוא מתוך שעמום ספר שלא שמשתי בו – לוח שנה. דפדפתי בו, עיינתי וראיתי, כי הלילה הזה, שאני עומד בו, הוא השלישי לחנוכה, כלומר – הנר השלישי.
שכחתי הכל – כמה נתבערתי! אכר! קמתי ומהרתי אל תיבתי המשמשת לי במקום ארון כלים, בקשתי, מששתי, בכל הפנות – אין נר. כלו הנרות – להכעיס.
– הו, איבן! – קראתי מאחורי הכותל המבדיל ביני לבינו, – שמא יש לך נר בתוך ביתך?
– נר?… – עונה הוא לי מאחורי הכותל, – אין לי. מאין לנו נרות? כלום לנרות אנו זקוקים? אין ביתי בית אלהים… – ולאחר רגעים אחדים ירד מעל האצטבה החמה שישב עליה, נכנס אלי שהוא מגרד בידו הימנית את בית־שחיו ושאלני: – למה לך נרות? ולאיזה צורך הם לך?
בארתי לו, עד כמה שאפשר היה לי לבאר, את הנס של חנוכה, שיבין על מה זקוק אני הלילה לנרות.
הוציא את ימינו מבית־השחי של ידו השמאלית ונעץ בי את שתי עיניו עיניו החומות, הגדולות והביט עלי באותו המבט הידוע לי, מבט של עגל רך שנפתע לפתע פתאום; עמד רגע שקוע באיזו מחשבה ומביט עלי תָּמֵהַּ, ופתאום כמו חגר שארית כח, הפליט בלחישה:
– חזור נא עוד הפעם… כיצד אמרת?…
– חג כזה לי, איבן, חנוכה…
– ח־נו־כוב… ח־נו־כוב… והגומות שבפניו כאילו נתמלאו דם, עצבי גרונו כחלו, צבו… והוא נִתק בכח ממקומו ומבלי דבר דבר הפך מעלי ויצא את הבית…
ד.
למחרת היום סבבתי ביער עד שעה מאוחרת בלילה. השגחתי על הפועלים ועל מפילי העצים, מדדתי, הערכתי, ציינתי, – מלאכתי הרגילה. איבן שלי עבד ב“חלקתו”, הפיל ארנים, חטב, נסר, קלף… כשהחלקנו שנינו דוממים אל ביתנו על מחליקי־העץ הגדולים שלנו עם “הפיות החדים” למעלה על פני השלג העמוק, באמצע הדרך – הפך פתאום איבן את מחלקיו אלי ויגדר בפני את הדרך כשהוא מלחש:
– נרות יש לי בשבילך, – הפליט, הפך את מחלקיו אל הדרך והתחיל מחליק במהירות יתירה…
כשישבתי בחדרי על האצטבה החמה מחכה למיחם שעמד בקרן זוית והתחיל מרתיח, – נכנס אלי איבן ובידו “נרות האילן”.
ידעתי את איבן שאדוק הוא מאד והנרות הללו של האילן, אשר היו מוכנים אצלו לחג הלידה הממשמש לבוא, קדושים הם לו, ועל כן הבינותי, שיש “דברים בגו”, ואמרתי לו:
– תָּמה אני עליך, איבן איסאיטש, כי הפך לבך לטוב עלי, עד כי תתן לי את הנרות הללו.
– המנוח… אבא שלי היה אכר ככל האכרים, אלא שמלומד היה הזקן, והיה לו, לאבא, חג, כמו זה שלך, חַנוכוב…
– ומי היה אביך?
– האלהים הטוב יודע! לכאורה, אכר ככל האכרים היה האיש, אך היו לו שגעונות… הנה, למשל, המנורה… בימים הללו היה מדליק את המנורה שלו, לכבוד חַנוכוב היה מדליק אותם, והיו הנרות דולקים והוא עומד עליהם ומתפלל להם, מתפלל ובוכה, כורע על ברכיו ומשתחווה ארצה, עושה קידות ובוכה, והנרות דולקים… והנרות דולקים… בשעת פטירתו מן העולם קרא אלי ואמר לי: – איבן, הנה אנכי הולך למות. בנכר הנני מת. בין אנשים זרים לי, ואפשר גם אל אל זר ונכרי לי הנני הולך. עשה עמדי חסד, איבן איסאיטש, וזכרתני ואל תשכחני. בכל חודש נובמבר, בסוף החודש, או בתחילת החודש דצמבר, העלה נא את המנורה שלי… הזקן, ימתיקו לו רגבי עפריו, לא גמר את דבריו ויגוע וימת.
-והאם אתה שומר את הבטחתך לו?
-ואני לא הבטחתי לו כלום, לא הספקתי לענות לו.
-אף־על־פי־כן…
-סוחרי הטוב! – קרא איבן כמתחנן אלי, – סוחרי הטוב! מתירא אני את החטא… מתירא אני מאד. אבא, מנוחתו עדן, היה, כנראה, מהללו, כלומר – משלכם. אל נא תתרעם עלי, מהללו היה, אשר קללת אלהים רובצת עליהם, מן הז’ידים… סוחרי, סוחרי הטוב שלי! את כל לבי הנני פותח לפניך… שמע נא ואספרה: מן היום ההוא… מיום שמת עלי אבי, אין אני יודע מנוחה. מדי חורף בחרפו הרי הוא בא אלי… בחלומות הוא בא אלי… רואה אני אותו עומד לפני במדו־לבושו, כשהוא לבוש בגדי החייל שלו – ככה הנחנוהו בארונו, – על חזהו הרחב והבולט מזדעזעים שני צלבי־הברזל, הגיאורגיים, שלו, ועל צדו השמאלי תחובה לו במחטה המידאליה של כסף, עומד הוא ומביט עלי, מביט… לוטש את עיניו השחורות המבריקות ומביט… מביט ואינו אומר כלום. אינו מחרף אותי, אפילו ב“אֵם” אינו מקללני… כך… עומד ומביט…
– שמע, איבן. תדליק את המנורה…
– מתירא אנכי, סוחרי הטוב שלי, מת־י־רא…
ה.
בלילה ההוא, כששכבתי על האצטבה החמה, מכוסה אדרת־שער גדולה והתחלתי לנמנם, קמה בחוץ סופת שלג, והנה… מתוך נמנומי ראיתי אור. פתחתי את עיני והנה האור בוקע ועולה מבין החרכים אשר בכותל החוצה ביני ובין ביתו של איבן.
ירדתי בזהירות יתרה ופוסע על ראשי אצבעותי, נגשתי עד הכותל, גחנתי והצצתי בעד החרך וראיתי…
לפני האיקונין של ניקולאי בעל־הנס דולקת מנורה של פחם שחורה על כל שמונת נרותיה, ואיבן עומד כורע, משתחוה באימה ובפחד ומלחש בנשימה חטופה אחת: אדון עולם! ישו והאם הקדושה וכל הקדושים עמכם! רחם נא עלי! מיקולא הקדוש, בעל־ הנס, חָנני נא והתפלל בעדי! גם אתה, חַנוכוב הקדוש, שא נא בעדי רנה ותפלה לאלהיך! הושיעה נא! אנא הושיעה נא, ישו וכל קדשיך עמך! רחמו… ר־ח־מו עלי!…
ומרחוק עומדת אבדוטיה אשתו, אכרה גוצה ושמנה, בעלת עינים קטנות, כחולות־מימיות; השקועות מתחת למצחה הצר והבולט, עומדת, והתינוקת שלה מונחה בשתי זרועותיה, יונקת משדה התפוח והחשוף – וכולה אחוזת פחד…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.