פתיחה
בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת סואץ – במלחמת העולם הראשונה – השתתפתי בתור מתורגמן לשר־מאה גרמני1. המסע במדבר צריך היה להימשך עשרה ימים מהלך רגל. זאת ידע כל הצבא בדאבון לב. אגפנו, האגף השמאלי, חמישה בטליונים, שׂירך דרכו בשממון – ולשוננו בצמא נשתה. לשוא תרו ימים שלמים אלפי עיניים בכליון צמאות וחיפשו בכל הדרך הנשַׁמה אַמת ירק אחת או עלה עשב.
אחרי שלושה־ארבעה ימי מסע – דמו הימים לשבועות, וכמו נמחה עולם הישוב וחייו הרגילים, שעלו עתה, בשממון הנורא, מעולפים געגועים, כזכרונות רחוקים, רבּי־נחת ועשירי חדווה כה יקרה… וקיננה בקרב ההלך כעין אמת מדאיבה, מרה, שנקרוע נקרע כל החיל הזה מכל העבר ושוב לא תזכה העין לראות אף סימן כל־שהוא מאותו העולם: ירק דשא, עוף כנף או כל נפש חיה. ורבץ על הלב ספק טמיר ואיום: כמה מן המחנה הזה ניתן לגזרת־מוות איומה – מות צמאון.
יש אשר נזדמן בין ההרים גיא קטן, שנשתמרה בו שלולית מים מטללי שבט במדבר – אז מיהרו סוס ורוכבו, כופפו ראשם במהירות ושתו בחפזון ובהתחרות… כי “הקוֹלוֹנוֹת” של הגמלים, נושאי המים בפחים, לא הספיקו בשביל המחנה הגדול: חלק מהפחים ניקב, חלק מן המים נשפך בטלטול הדרכים וחלק – היו מלוחים, מזוּגי גפרית וחומרים אחרים, אשר לא יצלחו לשתייה.
לא פעם זקפו פתאום מאות הסוסים, הפרדות והגמלים את אוזניהם, אחזו בבת־אחת את דרכם במרוצה, ויזדרז אתם כל המחנה, התעודד וקיווה: השמעו הבהמות קול מרחוק? אם הריחו ישוב בני־אדם מאיזו פינה? אך עייפות צמאון הורידו שוב, אחרי שעה קלה, את ראשן, צעדו צעדים ממושכים, אטיים – ידעו כי טעו ונכזבה תוחלתן כתמול וכתמול־שלשום.
שרי־הצבא רוכבי הסוסים הצליפו שוטיהם על־גבי החיילים המפגרים, הלוך והַכֵּה, הלוֹך והַכֵּה על ראשם ועל כתפם של העייפים והיחפים.
עבר יום אחר יום בהליכה מייגעת, בציפיית כליון לאוהל בֶּדְוִי אחד, בתקווה נכספה שסוף־סוף תיגלה איזו חורבה, מערה – אך התקווה לא באה. היא העיקה ימים מספר על לב כל אחד מאלפי החיילים, מכל פינות המחנה – ואחר־כך כאילו נישאה ופרחה במרחבי הישימון האילם.
לא פעם השמיע חייל עייף ומיואש את דעתו באנחה עמוקה, כמגלה דבר המתקבל הרבה על הלב: שמעו, בני־מחמד, שמא תועים אנו, אָבדה לנו הדרך הארורה הזו? שמא סגר עלינו זה המדבר הנורא? אלא ששמו של עַבֶּד, מורה־הדרך של המחנה, הבּדוי בעל העיניים השחורות העמוקות, והבטחון הגדול בו – היו למליצים, מנחמים, בפי הרבים.
בכל יום ויום כשעמד המחנה ללון במקום נוח – היה עבּד, שבמשך כל היום היה כלא נראה, צף ועובר בין האוהלים, מבקש סיגרה מפה, לוּגמת מים משם – ובני־הצבא הערבים סבו אותו כדבורים: “עבד, אבד אחינו, הגד נא בשם אלוהים, כמה עוד ללכת?” והוא היה מגלה את טורי שיניו הלבנות כפנינים מתוך בת־צחוקו הנעימה: “סבלנות, ילדים, סבלנות, קרוב מקומנו: קַלעַת אֶל־נָחֶ’ל תיגלה, בעוד יומיים תיגלה, ככה, בעוד יומיים…”
כך אמר ביום השלישי וביום הרביעי ועד היום השביעי – קלעת אל־נח’ל לא נגלתה.
ועבּד זה, הבּדוי, הוזמן על־ידי עבּד אל־רחמן פחה, טפסר תורכי, שהשפעתו על גדוד שבטי הערביים מעבר־הירדן מזרחה, מצפון ועד דרום, היתה, עוד מזמן השולטן עבּד אל־חמיד, גדולה מאוד.
הפחה התורכי הזה דיבר ערבית מדבּרית כבן־מדבר ממש; קומתו, תואר פניו האצילים ולשונו הצחה פעלו כקסם על לב ה"שיח’ים", השליטים על שבטים רבים. עבד אל־רחמן פחה בא מקושטא לסדר את ענייני המסע והעברת הכלכלה במדבר. הוא הזמין אצל הבדוים מאות רבות גמלים קלים ועשרות אנשים שיובילו, בדרכים הידועות להם, כלכלה ונשק לתחנות, העתידות להיות מרכזים בשעת מלחמה. אחרי כל ההכנות הללו חיכינו ימים אחדים למורה־הדרך שעתיד היה לבוא, לפי דברי עבד אל־רחמן פחה, מאיזה מקום רחוק, שלוח מאיזה שיח' גדול.
בבוקר אחד הגיע אל אוהל המפקד הראשי שלנו, מורה־הדרך – עבּד. הוא בא יחידי. לבוש חלוק אפור קצר, “עַבּאיֶה” ישנה בגבו ורובה עתיק על כתפו, נראה כבן חמישים. בזקנו הקצר ובראשו פזורות פה ושם שערות לבנות.
ביום המיועד נסענו. עבד אל־רחמן פחה שב לו למקומו מתוך בטחון גמור, שהצבא נתון כולו ביד נאמנה – ביד הבדוי, מורה־הדרך.
עבד הלך תמיד לפנים. בבוקר נתנו לו שתי כיכרות לחם “ביסקמַט” (פַּכסָם) קטנות – ועבר הלאה וכל המחנה אחריו. בדרך סלולה, ישרה, לא ראו אותו. רק בשעה שהיה מקום סיבּוב, או קיצור דרך, ראו אותו מרחוק על איזו פסגה, מחכה עד שיתקרב אליו המחנה – ואז הלך, מבלי דבּר דבר, אל הדרוש. נדמה, כאילו לא ידע בעצמו, מה גדול תפקידו לגבי כל אלה האלפים ההולכים אחריו.
ההליכה ביום במדבר, גם בימי שבט, היתה קשה. החום היה חזק. השמש יקדה בישימון הזה, שהיה, לפעמים, מכוסה, למרחביו הגדולים' בחצץ שחם שחור אשר התנוצץ מקרני השמש כאחוז דלקה; או שהשׂתרעו לפעמים עשרות מילין נתונים בערמות חול גבוהות, אשר בקצה האופק הרחוק דמו לרצועת ים אדמדם מבהיק.
ביום השמיני יצאה פקודה שננוח במשך כל היום, מפני החום החזק, ונלך בלילה לאור הלבנה. הדבר נתקבל ברצון.
מכיוון שבשעת הנסיעה לא היה צורך בתרגום – נסעתי תמיד על גמל, שניתן לי בזכותו של הגרמני, בסוף המחנה לאטי. פלוגת “מובילי המחסנים” היתה האחרונה במחנה. כל הצבא, לחלקיו, הלך גדוד אחרי גדוד במרחק חמישה רגעים אחד מהשני.
בפעם הראשונה לנסיעתנו בלילה נשארתי גם כן עם “המאסף”. מפה נשמעה מהומת המחנה הגדול כשאון גלי ים בהחילו סוער ורוגז בקרבו; לפעמים נשמעה איזו שירת מקהלה ערבית המבקשת לאזור כוח, להסיח את הדעת מעמל הדרך ולקבל את ההליכה מתוך שמחה. אחרי שתיים־שלוש שעות הליכה – הלכה השירה ונשתתקה, רק לפרקים נשא הרוח קטעי מואל (רוֹמנס) מפי חייל ערבי או תורכי, השולח בחול המדבר את שירתו, שירה עגומה, מבכה, שירת נכאים…
הירח האיר אז, בליל העשירי לשבט, באורה קלושה, כהה, כאילו לא הספיקה למרחבי זה המדבר, או כאילו שמר הוא את מיטב קרניו הבהירות, הנעימות, לאותו העולם, עולם הישוב והחיים… ההרים הקרובים מימין נראו כקרובים, מאפילים בשחרותם; האופק משמאל נראה גם הוא כקרוב – ואנו הולכים ונמסרים בעצמנו לתוך רשות נעלמה זרה; הולכים ונתפסים בין החומות האלה הסוגרות אותנו – מי יודע באיזו שאול, באיזה אבדון.
הליכת הגמל איטית והקור אשר שלט בחצות לילה הפילו תנומה קלה על עיני. להחזיק ברסן הגמל – אין צורך; הוא לא יטה ימין ושמאל. בשעת ההליכה הרי הוא ה"רציני" והמבין שבבהמות, רק בשעת קימה ובשעת ישיבה אחרי ההליכה – אז הוא הטיפש שבהן: אין סיבה לנחרותיו ואין עצה לבערותו. ובהיותי במצב נים ולא נים – לא הרגשתי בהליכתו.
פתאום שמעתי קול קורא אלי:
“חַ’וַאג’ה, חַ’וַאג’ה, הישנת על הגמל – תיפול, שים לבך, ח’ואג’ה.”
זה היה קולו של רוכב על גמל שהלך מימיני. היינו שנינו מפגרים, כעשרים אמה, מהמחנה. מפני החשכה קשה היה לראות את בעל הקול.
“מי אתה?” שאלתי את הרוכב.
“עבּד, עבּד, ח’ואג’ה,” ענה קול מרגיע.
הכרתי את קולו אחרי ששוחחתי אתו פעמיים, רגעים קלים, במשך מסענו.
“עבּד,” אמרתי, “אתה רוכב על גמל? מהיכן לך גמל? הלא רץ אתה ברגל תמיד לפני כל המחנה.”
“פה בקרבת מקום, מאחרי הגבעות, ישנם מאנשינו. גמלי היה אצלם, ועתה אנו באים, באמת אחר יום אחד, או יומיים, לקלעת אֶל־נח’ל – שם, מרחק חצי יום ממש, ביתי – הלכתי ולקחתי את גמלי.”
שאלתי את עבד: “האוּמנם יש שבטים ערביים שנתנו ידם לאנגליז? כיצד?”
“האנגליזים נותנים כסף. ואצלם יעבדו אנשים – הנה עשו מסילת ברזל, ‘למטה’ בנו בתים, וגם יתנו ל’שיח’ים' כסף, מהם יקנו מקנה ויסחרו אתם – תמיד כך.”
“ואלה השבטים הנאמנים ל’דוֹלֶה' (לממשלה) התורכית – מה הסיבה?”
“אלה לא יאהבו את האנגליז, בּדוִים אמיתיים הם. לבם נוטה לעוֹסמלי – והאנגליז כּוּפר (כופרים) הם. ה’שיחים' אשר יקבלו כסף מהאנגליז – נבזים הם. ה’שיחים' אשר יקבלו כסף מהאנגליז – נבזים הם. כך נאמר אנחנו. והזקנים יאמרו גם כן כך, אנו – דרך אבות לנו.”
“ואתה עבּד, לא תאהב את האנגליז – מפני דרך אבות או אינך צריך לכספם – אתה יש לך? אתה אולי עשיר?”
“אני? אני עני. אין לי כלום. בדברי אבות – אחזיק; כך, יא ח’ואג’ה, דברי אבות –”
הוא שתק.
"ו’ואיך’ – ספר ‘לנו’, אחלה פניך, "ביקשתיו בסגנון בּדוי, “מי שבטך, ואיך יקראוהו, ומי היו אבותיך?”
הוא לא ענה.
“דבּר, עבד! למה תשתוק?”
“כלום, יא ח’ואג’ה.”
שאלתיו עוד פעם, הוא שתק – כאילו לא שמע, השקוע הוא בהרהורים?
הגמלים הלכו לאטם. היתה דממה. מלאתי סיגרה. נתתי גם לעבד. הוא קיבלה בתודה רבה.
לא מצאתי דרך לשאלוֹ שוב.
אחרי רגעים אחדים ביקשתיו, שיספר איזה סיפור. הוא חשב רגע, והחל לספר אגדה של “מגַדל נחשים”, שדומה לה ידעתי מ"אלף לילה ולילה". האגדה היתה קצרה, אבל הוא סיפר אותה יפה, במליצה – מהיכן לבן־המדבר הלז שפה יפה, מליצית? – תמהתי בעצמי. בחשכה לא ראיתי את פניו ותנועותיו, אך הוא סיפר באופן חי. כשגמר היללתי את סיפורו ואת שפתיו “המטיפות דבש” ושאלתיו, מהיכן ידע לספר כל־כך יפה? האומנם ככה מספרים הבדוים?
“יש אצלנו שיוּח' (שיח’ים) גדולים”, ענני, “והם חַכּואת' (מספרים), הבדוים ודאי אינם יודעים – רק אלה השיח’ים יודעים הרבה.”
“ובכן אתה גם כן שיח' גדול?”
לא, יא חואג’ה," הצטחק עבּד קצת, “אני שמעתי מהם הרבה – ואני זוכר… אני הייתי גם חכּ’וַאתי (מספּר) פעם, כשהייתי בערים, ב’קהוה' (בבית־קפה), ‘אמרו לי’: ‘הבדוי המספר’, אבל אין אני 'שיח'' – ואיך אהיה ‘שיח'' ואני עני, ריק, ו’עוֹאָפה’ (מנחשים) רבים אמרו לי שנולדתי בכוכב גדול, מאיר – אך הוא – ואני ילד – אבד, נפל משמי אלוה – ואני אדע זאת, כל ימי רדפתי אחרי מזלי, יא ח’ואג’ה – ולא השגתיו…”
“כיצד מעוררים בו הרצון לספר מחייו?” חשבתי בלבי.
“האספר לך אני אגדה?” שאלתי, לבחון מה יענה.
“ספּר, ספּר נא, חואג’ה.”
בחרתי אגדה ערבית עתיקה וסיפרתי ככל ידיעתי בשפה הערבית, בדיאלקט הבּדוי ובאופני הביטוי שלהם. הוא ידע את האגדה, גם סיפר לי נוסחה אחרת. כשגמרתי – הרבה לשבח את לשוני המתוקה ושאלני לשמי.
“דאוּד (דויד),” עניתי
“והנעימות,” אמר. ואחרי רגע שאל: – מוסלמי?"
“לא, יהודי.”
“יהודי, ותדע לספר ככה ערבית?” שאל בתמיהה
“מה תתפלא, עבּד, אחים אנו, בני אב אחד.”
“רצונך – איך?”
כאן סיפרתי לו ביחס העברי והערבי – והייתי כמגלה לו עולמות טמירין.
הוא סיפר לי שבימי חייו הכיר פעם יהודי מתימן שהיה “כמו ערבי” אחר־כך – אבל לא שמע כזאת מפיו.
רציתי שיספר דבר מחייו ואמרתי במחמאה ובזהירות: – “אם מצאתי חן בעיניך ולבך נקשר אל לבי – כמו לבי אל לבך – ספּר נא לי מאשר קרה לך, לבני שבטך – את זה אני אוהב; אגדות – אני יודע. הן ראית – סיפרתי לך – לא כך, עבּד?” “כן, כן, זה אתה יודע, אמת. רצונך שאספר דבר שקרה, שהיה – זה אשר תרצה, דבר אמת לספר לך –”
הוא הפסיק את דבריו.
“כן, חביבי, ‘אותה’ אני רוצה.”
“דבר אמת?” חזר כמו לעצמו ושתק רגע. “יכול להיות. אספר לך, אם אתה אוהב ‘עד ככה’. אספר לך, חואג’ה דאוּד, סיפור מאיש אחד… איש… שנעשק הרבה מיד הזמן… וראה את הרע בחייו… אבל לא עתה, מחר בלילה; עתה, עוד זמן קליל, ייבּקע השחר, אני אלך ביום שמה (הוא הראה לצד הגבעות מימין) בשעה שהצבא ינוח, לפנות ערב אבוא – ונלך הלאה – כך אמר ה’קוֹמַנְדֶר' (המפקד) – מחר בלילה אספר לך ותהיה שמח… אם ירצה האל – שמח לחלוטין…”
הוא ביקש לעבור הלאה. עיכבתיו ונתתי לו חופן מלא טבק – דבר יקר מאוד בדרכנו הארוכה וחסרת כּל. הוא קיבל זאת בשפע ברכות רבות: השלום לידיים הללו, השלום והברכה עליהן, ירבה ויגדל טובך, הנעימות לך הנעימות, חואג’ה דאוּד הטוב.
אחרי הברכות האלה ידעתי, כי שוב ישוב אלי עבּד מחר בלילה.
אחרי שעה בערך עלה השחר – והמחנה ישב לפוּש ליום שלם.
עצם הסיפור
לפני שקיעת החמה התחלנו ללכת לאט־לאט. מעל גמלי סקרתי את המחנה, מחכה בקוצר־רוח לעבּד, עודני חושב: האפשר שיתחרט עבּד מהבטחתו או לאו – והנה ראיתיו רוכב על גמלו המטפס בצעדים קלים לקראתי.
“השלום לך, כבוד האדון!” קרא בפנים שמחות בהתקרבו אלי.
“השלום, עבּד, תהא מבורך ואהוב בבואך – ולמה איחרת, עבּד?” שאלתי בדרך־אגב.
“לא איחרתי, חואג’ה, הן רק זה עתה שקעה השמש – האם השתוקקת אלי?”
“זאת תוכל לחוש מלבך, עבּד,” אמרתי, כדי להבחין את מידת ידידותו אלי.
"צדקת, אדוני, כמשפט הפתגם:
'מורה־דרך יש בלבב – לתור לו חובב:
במצוא־חפצו – יישכחו הרבים ורק לו ידובב'."
הוא סיפר לי, שהלך אל מיודעיו לקחת מהם יריעת בד לאשתו. הוא הראה לי את היריעה, כשלוש אמות בד לבן, עבה. זאת שכחה אשתו לפני חודש אצל הנשים; החתיכה דרושה לה בשביל לעשות חלוק לבנו הקטן, ומכיוון שהלך אליהם, נח שם כל היום.
חששתי שמא תימשך השיחה הצדדית ביותר ואמרתי לו בקול ידידותי: “התמלא את הבטחתך, עבּד ידידי? תספר מה שהבטחת?”
"איני יודע, באלוהים. סבר אמת חפצת, ואולם מעולם לא סיפרתי כזאת… לא יצאו הדברים מפי… רוצה אני לספר לך – לא על איש אחד כמו שאמרתי לך –ככה לא אוכל… אספר לך את אשר כתב אלוהים עלי – את אשר חלק לי בעולם הזה… בכל ימי חיי לא סיפרתי מאומה מזה… הכל שמור בלבי… יראתי לספר… כשהייתי ‘חכּואתי’ בדמשק, כאשר השליכתני התלאה שמה – גם אז לא סיפרתי אף פעם את אשר קרה לי ואת אשר אתא עלי – תמיד עמדו המעשים לעיני וזכרתים אחד־אחד – אך מאום לא סיפרתי. עכשיו, אתה, אדוני, רצונך שיהיה הסיפור מה שקרה באמת – אהבתיך ואספר. והאמת: רצוני לספר פעם את הדברים… ובך לא אחשוש כלום…. אתה לא בן־המדבר אתה… והכרתי את לבך הטוב; ואולם לא אדע איך להתחיל – האל יתעלה יהיה בפי – שמעני; אני מיום צאתי אל תבל זו, הייתי כמו מושלך מרחם יולדתי: את אמי, את אבי לא הכרתי ושבט אבותי לא ידעתיו.
"בהיותי ילד, תינוק, בן שלוש או ארבע – ביום בְּעוֹר המלחמה, יום התנפל ‘בּנִי־חפאני’ (בני שבט חפאני) על שבטי – לקחוני בשבי וגדלתי אצלם, אצל החפאנים, כעבד, ולא נשאר מיום הדמים ההוא, אף אחד משבטי – אני היחידי האחרון – ובני הקטן, אשר נתן לי האלוהים בשנות זקנתי עתה. ‘בּיומה’ חג החפאנים בארץ עוֹמאן, מרחק ימים מספר מחופי הים.
"וכל זאת, ‘אתה אדוני’ לא ידעתי אני כלל עד היותי בחור כבן עשרים וחמש.
“מאז הייתי תינוק – איני זוכר מאומה. הימים ההם, ימי הילדות, הלכו מדעתי – לא אזכור כלום – כמעט כלום. ורק כך… עתה, יא ח’ואג’ה דאוּד, ברצוני לספר לך את הקורות אותי מתחילתן. אזכור עתה דבר מן הדברים – כן… פלא… זה ידמה ממש: כמו בהיות השמים מעוננים ותחשוב שאין כוכב שם – אין, וכשתביט העין חדה, יבריק אחד, ינצנץ עוד אחד… ואני כך…”
עבּד דיבר את דבריו בלחש, למקוטעים, כמעלה בזכרונו את הדברים ומבטאם לאטוֹ – הוא שתק רגע ארוך והתחיל:
"אזכור עת ערבּיים… כאשר הלכו ילדי ה’משפחות' (בני־השבט) קטנים וגדולים לקטוף מן הדקלים את ה’בַּלַח' (תמרים) בהחילם להתבשל ולהתמתק, אז… אז נתנו לילדים, לכל אחד, אתון אחת קטנה ושני סלי קש עליה – למען יתחרו בקטיפה מן הדקלים. והם, הקטנים, היו לבושים חלוקים יפים – הביאם שיח' פַרחאן (הוא שיח' וראש כל שבטי חפאני) מן ‘הערים’. וגם ‘עגאל וכּפיה’ (תלבושת ראש) על ראשם. והיו – כ’שַבּאבּ' (כבחורים). רק לי לא נתנו אתון. אני הלכתי אל יער הדקלים ברגל, לבוש לוּבּד (כיפת צמר פשוטה) על ראשי – וחלוק ישן עלי. הלכתי לבדי. אחר־כך נלוו אלי מבני השפחות והייתי עצוב… הייתי בוכה. לא ידעתי אז למה אין אני כמותם – כמו הילדים המלובשים הנוסעים על האתונות. קיללתי בלבי את ‘האבות’… אז, אזכור עתה, אדוני, אל־נכון, אמרתי אל לבי: למה יקראו כולם אבא ואמא – ואני קראתי את כולם: ‘יא סַיֶד’ (האדון)? ואיה אבא שלי? ואמי – מי היא? למה לא שאלתי איש עד עתה לזאת? אז גמרתי בלבי לשאל את צַבּחה. היא היתה מהמבשלות, אצלה גדלתי, ואתה ישנתי תמיד באוהל המבשלות האחרון… והייתי הולך לקושש עצי, תמיד לקושש עצים להסקה… כך חשבתי בלכתי ברגל לאטי – ואני עצוב…
"וכאשר באנו לפנות ערב אל יער הדקלים – כל הקטנים הסירו את העבאיה והעאגל, השליכום במהרה, ופשטו על הדקלים: על־גבי כל גבר ישב ילד וחבק את צוארי הגדול וטיפסו על העצים הרמים – עתה, אזכור, צעקתי, הרימותי את ראשי וצעקתי – ‘למה לא לקחני איש למעלה? אתם! תאכל חית־השדה את בשרכם – קחוני למעלה!’ כך צעקתי – ואני ילד, ואיש לא שמע קולי מגובה הדקלים. אחר־כך ירדו… איני זוכר עוד… איך שבנו?.. איך היה?.. רק זאת זכרתי עתה. אך פעם אחרת – מתי היה העניין? כן… דומני, זה היה קודם; ודאי קודם, הייתי יותר קטן, כבן שבע. בליל חורף היה, ליל אשר ירעמו רעמים וקול מי ה’ואדים' (נחלים) ישטפו כגלי ים –, אז… יעלה עתה בזכרוני, ישנתי, כמו תמיד, באוהל ‘הבנות’ (המבשלות, בנות משפחות ירודות השייכות לשבט) – והנה קול קורא: אני התעוררתי. שיח' פרחאן קרא בקולו העבה: 'צבּחה, הי, יא צבּחה’ – אך צבחה ישנה. הוא קרא עוד. צבחה ענתה: ‘ומה תצווה, יא סיד?’
"שיח פרחאן ענה מבחוץ בחושך: ‘קחי את עבּד והוליכיהו אל אוהל אבא (אביו של שיח' פרחאן – זקן היה). הזקן – אמר שיח’ פרחאן – ידאג בחוליו, שיח' מחמד זידאן (זה היה השיח' היודע־ספר בשבט חפאני) יאמר לרחוץ את ידיו ואת רגליו שבע פעמים במים אשר טבלו בו רגלי אויב’ – זכרתי את עבד… קחיהו שם, רחצי את רגליו במים חמים – ובמים השניים תרחצי את ידי אבא ורגליו – הבינות בתי?'
"הבינה צבחה, ‘הנני הולכת.’
"היא קמה, באה ולקחה אותי בפרוות שה גדולה, והוליכתני שם – רחצוני במים חמים ואחר־כך רחצוני שנית – ובמים רחצו שבע פעמים את ידיו ואת רגליו של הזקן – ואני עמדתי וראיתי. שאלתי את צבחה בשובנו: ‘למה עשית כזאת?’ אמרה: ‘לרפואה, לרפואה, ילדי, כך אמר שיח’ זידאן’ – אז לא הבינותי, רק עתה אני מבין; אני מבני אויב הייתי, ואז בלילה, אנה יֵלכו לחפש אויב לקחת מים שדרכו בהם רגליו? לקחו אותי, בן האויב… כך היה.. אך שוב לא אדע מה היה למחרתו? מה היה אחר־כך? אבל זאת אזכור: אחרי ימים אחדים מת הזקן, וקברו אותו על פסגת הגבעה – וכולנו הילדים מפחדים היינו באותו היום מאוד. ודי – יותר לא אזכור דבר… והנה עוד מעשה אזכור היטב: יום אשר הכני שיח' פרחאן על לחיי – וחרה אפי עליו. היו ימי אביב, ועינינו ראו רק ירק, ירק, ומאחרי הגבעות היה ‘גיא הנשרים’. שם בגיא היו משליכים לעתים עזים וגדיים שמתו, ובערב־בערב, לפני שקיעת החמה, עגו נשרים מעגלים במרומי שמים וירדו בהמון אל הגיא. הגדולים, הבחורים, ירו לפעמים וצדו נשרים ו’ציפורים גדולות', אך לנו הקטנים לא נתנו לרדת שם. בראשי ההרים עמדנו לפעמים וראינו באכול הנשרים את הבשר – אך פעם היה פגר עז באמצע ההר, על־יד שן סלע, ונשר גדול־גדול ירד ואכל לבדו. אנו הילדים ראינו זאת, כולם אמרו: נצודנו! נירה בו! ניקח נוצותיו! מי יירה? מאין ניקח רובה? מי יצלח? – כך צעקנו הילדים – אני איני יודע, למה, יותר מכולם, חפצתי להראות שאני הגיבור – רצתי מהר אל האוהלים, נכנסתי ולקחתי את הרובה של שיח' פרחאן עצמו – ושבתי. וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי בידי רובה. לילדים האחרים נתנו ‘הבחורים’ לירות לפעמים ולימדו אותם – לי לא רצו לתת אף פעם… כאייל מהיר שבתי אל הילדים. כל אחד חפץ לירות. ‘אני אירה בראשונה – אמרתי – אחר־כך תירו אתם.’ ישבתי על ברכי מאחרי גבנונית, הסתכלתי כדרך הגדולים, כוננתי ויריתי – אכן, כמובן, לא פגעתי בנשר, הוא עף ונעלם. בשמוע הגברים מרחוק קול הירייה באו הם ושיח' פרחאן ושאלו: מי ירה? ולמה? אני טענתי: ‘רציתי לפלחו משם, את הנשר, ישר בלבו – אך לא נתנו לי הילדים…’
"אז התקרב אלי שיח' פרחאן, הביט אלי בעיני זעם: ‘בן־עבדים מקולל! איכה לקחת את רובי?’ אמר – והוריד עלי מכות לחי קשות מימין ומשמאל.
"‘למה תכני?’ שאלתיו.
"‘לא לך, מקולל, לקחת רובה ולירות – מקומך בבית “הבנות”!’
"אני יראתי מעיניו וראשי סבב עלי – ברחתי.
"מבויש הלכתי ונכלם – גם זה אשר זכרתי…
"עוד… עוד לא אוכל לראות את עצמי ילד… ולא אוכל עוד לזכור…
"בהיותי יותר גדול, נער כבן שתים־עשרה, או פחות, או יותר, תמיד הייתי עם רועי המקנה. איני זוכר עוד את הילדים, תמיד הייתי בין הרועים – כל הימים. אתם הלכתי ואתם ישנתי. הרועים שרו, חיללו בחליל וגם אני למדתי לחלל יפה. אנו, הרועים, סבונו תמיד את ההרים הרחוקים, – היינו תרים מקום מרעה. גם את השיח' פרחאן לא ראיתי הרבה. רק בחורף, בלילות החורף ובימי הסופות, ישבנו באוהל עלי־יד המדורה וימים רבים ולילות רבים – לא יצאנו מבין האוהלים.
"ואז כבר הכרתי וידעתי שאני זר – לא בן שבט חפאני. ידעתי וראיתי, כי מקומי היה בין הרועים. וחלוקי לא הסירו מעלי ימים רבים – עד אשר נקרע חוטים־חוטים. רחוק הייתי מ’הילדים' – בני ‘המשפחות’. ויש אשר כקול דיבר אל לבי: מסכן אתה, עבּד, עזוב – ואין איש אשר יאמר לך: ‘בני, בני’… אבל כנער הקל בדעתו הייתי כשוכח לרוב. ומשחקי הילדות השכיחוני את הדברים…. רק עת נזדמנו שעות דומיה ובטלה – וירד היגון עלי… ואז כמו ביקשתי, כילד, ירך לשים ראשי עליה – כן אזכור נאמנה… ויש שרצה רציתי לשאול את הרועים, הבּנוֹת, החרתים (עובדי האדמה) – רבים היו האנשים והנשים אצל העדרים, שמונים, מאה – ויותר – אך התאמין לי, יא ח’ואג’ה דאוּד? לחשוב ידעתי, גם את החרפה ידעתי, אך לשאול – לא הסכנתי אני הנער, עוד לא ידעתי איך לדבר על זה… והדבר נראה: עוד טרם אדע אז מהו אשר יחסר לי – באמת עוד לא ידעתי נכוחה… כן, זהו הנכון.
"והנה… הריני רואה את עצמי נער. באחד מימות הצהריים שטוחים היינו, מספר מאנשינו, על־יד הסלעים אשר בקרבת פלג המים – ישנים היינו – ואני כמו חולם, ישבתי ופניתי לאחדים מהרועים הקרובים לי תמיד, אשר היו כמתנמנמים – ושאלתי, בפעם הראשונה שאלתי, כמפחד ונכלם: ‘שמעו – אתם לא ידעתם אם יש לי אב ואם – לא ידעתם?’ הם אמרו כמתוך שינה: 'ומה אנו יודעים? לא ידענו, שאל פי אחרים’ – וישנו את שנתם –
"והיה כאשר שבנו בימות החמה לאוהלים וראיתי תמיד את הנערים, את בגדיהם משי, את ה’שִׁבּרִיָה' (פגיון) במותנם ורובם על כתפם – וקינאתי בנערים. להם היו תמיד מתנות ודברים חדשים, אשר הביאו להם תמיד אחיהם הבחורים מן הערים. ואני מעולם לא קיבלתי שום מתנות. רק ‘שַבּאבּים’ (חליל־קנה) שניים היו לי. זה נתנו לי הרועים הגדולים.
“ויותר נחרתה בלבי ‘המַדאֵבה’ – אשר ידעתי שאני זר ועַבְּד (כשמי אשר קראו לי לפעמים2) – ביום “אל־חִ’תַּאַן” (יום המוּלוֹת, יום המילה). מאותו יום זוכר אני את האנשים הרבים שבאו מכל הסביבה. היו אז שמונה או עשרה נערים למילה. אלה ‘מבני־המשפחות’ הלכו לפנים, רוכבים בשורה אחת על גמלות צחורות צעירות. הגמלות היו עדויות בד רקמה מלא שוליים עד האדמה. והילדים לבושים כּפתנים של משי חדשים וענקי ‘וַזַריס’ (מטבעות) תלויים על צוארם, רובה על כתפם וחרב גדולה בצדם. ואחריהם הלכנו ארבעה נערים מילדי ‘הבנות’ (השפחות). אנו – הרכיבונו על אתונות ורק חלוק בד לבן פשוט עלינו. מסביבינו הלכו כל ‘החבורה’ ועשו הילולים – כמנהגנו. כשבאנו אל הגבעה מל אותנו שיח’ מחמד זידאן ממדינה. אחר־כך, בשובנו, יצאו הבחורים ושיחקו 'משחק הרחמים’ – הראית ‘משחק הרמחים’?”
“לא, עבּד, ספר נא, איך המשחק?”
"בחורים רוכבים שורה מול שורה במרחק רב. כל שורה תזרוק לפנים, למעלה, גבוה את הרמחים והשורה שכנגד תדהר על הסוסים – ותתפוס את הרמחים הנופלים ארצה. ועוד משחקים רבים מ’רוכבי הסוסים' יודעים בחורי הבּדוִים. אנו, הנערים, לא ראינו; אני לא ראיתי: היה כאב גדול. ואולם, יא ח’ואג’ה דאוּד, יותר מן הכאב היתה הבושה גדולה – מקנאתי בבני־המשפחות. אז ידעתי שעבד אני וזר ועזוב… ומאז, בראותי את הנערים אמרתי בלבי: מה הדבר ואיך הענין? – אך למי אשאל?
"ועברו הימים.
“עברו הימים – ואני נער בן חמש־עשרה ומעלה – מצוי בין הרועים – ו’הייתי כמו שכחתי' את דאגתי – אף מדי היפגשי בנערים, רוכבי הסוסים, והם מזוינים ‘ומבטם גדול’ – יצאה נפשי אליהם, באלוהים. יצאה נפשי. מי יאמר לי איה אבי, ואמי מי היא? למי אשאל – ו’הבחורים’ לא התרועעו אתי: הם הלכו תמיד מזרחה לערים; בכל פעם באו עם האבות לעדרים ולקחו מאות ‘ראשים’ והוליכום למכירה אל הערים עם אחדים מהרועים הגדולים – אחרי שמונה – עשרה ימים – שבו. והיו מהבחורים, שבהיותנו ילדים שיחקנו יחד על־יד האוהלים – אשר דיברו אתי תמיד לשלום. כשבאו אל העדרים לקחו את ידי ואמרו: שלום עליכם, עבד! ושאלוני איך המצב; ואמרתי להם: השבח לאלוהים. וכאשר לא הייתי בעדר שאלו על־אודותי – אני הייתי אוהבם והם, ודאי, אהבוני. אך לא היו שוהים הרבה במקום המרעה. ובכל־זאת שאלתי פעם את הבחורים, גם מבני שיח' פרחאן עצמו היו ביניהם, שאלתים: 'אמרו לי, אתם, הידעתם את אבי ואת שבטי – אתם לא חשבתם פעם על זה?”
"‘לא,’ ענו, ‘אתה, הלא עם ילדי הבנות מסביב, מרחוק…’
"‘ואולם מהיכן הביאוני?’ שאלתים.
"‘מי יודע?’ אמרו, ולא האריכו והיו כלא שומעים – כי אל־נכון לא נגע הדבר אל לבם – –
"ועוד עברו ימים – ואני אז בחור, ושערות שפמי החלו נגלות. הולך הייתי לפעמים לרעות לבדי, לבדי. הרחקתי תמיד ללכת, אני למדתי לחלל בחליל, שעות רבות חיללתי. העזים, הפרות רבצו רחוק בכיכר, לעסו למנוחתן – ואני חיללתי. ויש אשר שכבתי, ועיני אל השמים – ואז היה כמו מדבר לבי לאוזני: מי אתה, עבד? מי אתה? מי הביאך הלום? איה אביך? קום ופשוט במרחק, סוב, בקש את המקומות, בקש, בקש, שאל… אבל מאין אקח סוס תחת ירכי? ואין לי רובה ואין לי חרב – רק המקל הזה. האם במקל אכה ואהרוג זאבים?.. לך ושאל את שיח' פרחאן – אמור לו: ‘נחוץ לי רובה – הזאב התקרב לא פעם אל סלע משכבי’… אבל הוא לא יתן. הוא יאמר: ‘אל תרחיק לכת, אל תיפרד מן הרועים – אתה עודך נער’… ואולם אמור לו: 'לא סיד, אינני נער. לו הייתי נער לא הברחתי את הזאבים באבנים’ – כך חשבתי רבות – אך לא הלכתי אליו ולא אמרתי – ועברו ימים רבים.
"יום אחד, עוד בוקר היה, והמקנה רב אצלנו: עונת לידת העזים והשיות היתה. והנה בא שיח' פרחאן על סוסו האביר ושני בניו הצעירים, גדולים ממני בשנתיים או יותר – שער שפמם כבר צימח ושערות בודדות עגולות בפאת זקנם – הם באו ולקחו ולדות במספר מאות. אז קרבתי אני אל שיח' פרחאן ואמרתי: ‘יא סיד, תן לי רובה. הזאב אורב לי בעדרים, פעמים רבות ארב.’
"שמע, עבד,' ענה הוא, ‘די לך להיות עם העדרים – בוא אל האוהלים – תהיה שם אתנו, תשמש את האורחים הבאים – קח “זאת” (עצתי זאת) ממני ותהיה אתנו.’
"‘אבוא,’ אמרתי.
"‘השלום לכם,’ אמר לכולנו, והסב את סוסו.
"אז לא ידעתי מה היתה מחשבתו להביאני אל האוהלים – ואולם אחרי שנים, כשנודע לי הכל, הבנתי גם זאת: הוא חשש שמא אברח פעם ותצא תקלה… אמר: טוב שיהיה בקרבתי. ומאז החל לפעמים לדבר על לבי שאבחר באחת הבנות והוא יקנֶהָ לי. הוא רצה שיהיו לי ילדים… שאם יקרה אתי דבר־מה –ואמות, יהיו ילדי – נשארים… ולא ייפסק שבטי – כך… שכן הם גידלו אותי כדי לשמור את דברי הנביא – ואספר לך אחר־כך מה היה העניין, ואני אז לא ידעתי למטוב ועד רע.
"ליום המחרת באתי אל האוהלים.
"באוהלים, יא ח’ואג’ה דאוּד, היה טוב והייתי מרוצה ושמח. כל הימים הייתי עוזר ‘לטבוח את הטבח’, לחלוב את הפרות והעזים; והיו אתי עוד בחורים מילדי ‘הבנות’. אירחנו את האורחים, וגם שימשנו את אנשי־הבית הגדולים. בכל שבוע באו אורחים מ’הארצות’ – וישבו ימים מספר. באו בשביל עניינים – איני יודע מה היה עסקם אז – לרוב ספרו ומנו כסף רב. אלה נסעו – ואחרים באו. ואני קוֹלה הייתי תמיד את ה’קַהוָה' (קפה), כותשו ומבשלו לפני היושבים – ומגיש להם, גם מקטרות ונרגילות למדתי להכין – ותמיד היו ידי עסוקות.
"והאמת אגיד לך: בימים ההם לא חשבתי בגורלי… שכחתי את העניין… המחשבות לא באו אל ראשי… ואהבתי לשבת תמיד על־יד יתד האוהל, לשמוע את אשר ידברו האורחים. הדברים היו נכנסים אל לבי. ישבתי ושמעתי שעות רבות. וכאשר סיפרו על מעשי גַזוּ (מלחמות שלל) הייתי גם אני סוגר את ידי כאוחז חרב – וכאילו אדהר על סוס אביר… ואולם, ברבות הימים, תפסוני גם פה המחשבות. אמרתי בלבי: אולי אשאל פעם את שיח' פרחאן כשיהיה לבדו – אשאלהו: ‘מאין באתי אנוכי?’ אולי – חשבתי כילד – יתנני לחפש את אבי ואת שבטי. ימים רבים חשבתי לשאלו כזאת – אך לא שאלתיו, כי לא היה אפשר, וגם אמרתי: הייטב לי כאשר אשאלהו? כך חשבתי.
"באותם הימים, פעם אחת, בימי אביב, באו אל מקומנו ח’ואג’את אנגליז. והיתה הפעם הראשונה שראיתי בני־אדם ח’ואג’את. תמיד היו באים, אך אני לא הייתי מקודם באוהלים. הפעם ההיא באו רבים: שנים־עשר, חמישה־עשר. בעת שבאו ישבתי אני אחרי ערֵמת הקוצים, על־יד אוהל המטבח – וראיתים. אזכור: תמהתי. אמרתי לצַבּחה, שהיתה אצלי, על־יד האש: צבחה, הביטי איך ילכו! הם עטופים וקשורים ברגליהם מלמעלה למטה – והביטי החתיכות השחורות המבריקות בעיניהם (משקפיים היו להם, יא ח’ואג’ה, ואני עד אז לא ראיתי כזאת); אלוהים אלוהים – אמרתי – איך יראו וילכו? ומה אלה הקדרות שעל ראשם? (כוונתי – אל כובעם).
"צבחה אמרה: ‘אני ראיתי “מין זה” פעמים רבות. ח’ואג’את הם, אנגליז הם.’
"אני התקרבתי, וכל אחד מהם – זה דפק על גבי, זה ליטף את פני, וזה נגע בשפמי הקטן, וכולם הסתכלו בי… גבוהים היו – כמו כל האנגליז. הייתי שמח לראותם. הבטתי כל הזמן בפניהם. והם כולם צחקו לי – ואני צחקתי.
"הבאנו להם מים ורחצו ידיהם ופניהם, הבאנו את משאיהם ו’תלינו'3 גם לסוסיהם.
"אכלו – ואחר־כך ישבו לדבר; אני ישבתי נגדם עם חמאדן, בנו הצעיר של שיח' פרחאן. שאלתיו: 'מהיכן באו אלה? איך באו? למה?
"חמדאן סיפר לי שבאו דרך הים באנייה – ואני לא הבנתי את דבריו כי לא ראיתי ים ואנייה. זכורני: באותו רגע החלטתי אפילו למות – אבל ללכת לראות ים ואנייה. האנגלים באו – אמר חמדאן – לקנות סוסים אצילים מנֶג’ד – הכל סיפר לי חמדאן – כי הוא היה ב’ערים' וידע הכל.
"האנגלים ישבו אצלנו כשבוע ימים. קנו סוסים משובחים, סוסים – אריות.
"יום אחד, לפנות ערב, והנה בא הסייס (מנקה הסוסים) ויודיע כי סוס אחד, מהחדשים, הנהדר ביותר, ניתק את החבל והשלשלת וברח. האנגלי, בעל הסוס, דיבר לבן־ערב שלהם (למתורגמן) בדאגה ובצער. והנה עמד שיח' פרחאן ופנה ל’בחורים' היו אז שם שמונה או יותר: ‘ילדים, אל הסוסים! רמחו! 4 אשר יביא את הסוס – הח’ואג’ה הזה – הוא הראה בידו על בעל הסוס – יתן "בַּקשיש::עבאיה ולירה! – יאללה!’ קפצו הבחורים צוהלים אל הסוסים. אחרי רגע יצאו כולם על סוסים ‘ריקים’ (בלי מרדעת).
"הם עמדו רגע והתייעצו לאן לפנות. אני קינאתי, יא ח’ואג’ה דאוּד, בבחורים: כמה רציתי אני עבאיה! כמה חשבתי ימים רבים־רבים על ‘עבאיה’ ו’שבריֶה' והֶמיָן בשבילי – בחור הייתי – ולבוש חלוק, חלוק כילדים, וסמרטוט ושרוך על ראשי, אלוהים, אלוהים – אמרתי – הניחני ואנסה. ניגשתי באותו רגע אל שיח' פרחאן. אמרתי לו:
"‘הארכב גם אני?’
"‘אתה?’ שאלני כתמה.
"רכן, אחלה פניך.'
"‘רכב,’ אמר.
"בן רגע יצאתי על אחת הסוסות החדשות. אני בכוונה לקחתי סוסה. כולם הימינו לעמק – מקום אשר משם הביאו הסוס; כך דרכם של סוסים אצילים – הם ישובו אל מקומם. אבל אני השׂמאלתי: למה? כי מאחרי הגבעות, מקום אשר רעו הסוסים יומיים – היו שם סוסות רבות – הביאון ערביי הסביבה – אולי יקנו האינגליז. אני אמרתי בנפשי: סוס זה חם הוא ועקשן הוא – אפשר לשם נטה.
"ירדתי כשעה. הסוסים והערביים כבר נסעו מזה. ראיתי מסביב במרחב. רחוק־רחוק נראה לי כגדי או כלב, חי מתנועע לאטוֹ – הטיתי אחריו. הרי, הסוס, שחור כלילה היה. כאשר כבר הכרתי ברור את הסוס, במרחק רבע שעה, ירדתי ואקשור את סוסתי היטב אל הסלע. אני נסתרתי קצת מרחוק מאחריה. אחרי כעשרה רגעים הוא בא. לבדו, לאטו, הן אחרי הסוסות יצא. כשראה את זו – חשב שמצא – ושב. חיכיתי רגע. יצאתי ממחבואי למען יראני ולא ייבהל. שוב אחרי רגע – זינקתי פתאום עליו. רכבתי ובידי השנייה רסן הסוסה. הוא השתולל כ’מסוּמם' (מורעל). שבתי אל האוהלים בצהלה. היתה כמעט חשכה. רק שניים מהבחורים שבו. כשבאו כולם וראו את הסוס בידי צעקו כולם שמחים ותמהים: האם זה עבד, אשר נקראהו תמיד ‘תם’ ו’כושל' – הזה הבין את ה’שאלה'?
"כך תמהו כולם כי, אמת, אמרו לי, תמיד בצחוק: שלבי טוב וראשי סתום… הח’ואג’ה, בעל הסוס, בא ודפק על גבי – ניענע בראשו כאומר: כַּתֵּר חֵ’רַך (האל ירבה טובך).
"ומיד פתח את ילקוטו ונתן לי עבאיה חומה, טובה ונאה ולירה אחת. אני נשקתי את ידיו ושמחתי מאוד. אך פני שיח' פרחאן לא היו צוחקות. הוא – רע היה בעיניו כי הצלחתי.
"אני נתתי לחמדאן את הלירה, ואחרי זמן רב נתתי לו עוד כסף והוא מכר לי רובה.
“מאז יצאתי ככל הבחורים בעבאיה ורובה. ואותו הזמן, זמןהורה ראותי את עצמי בחור בין הבחורים, קשור בזכרוני עם שמה של נהוֹרה. – –”
הוא שתק רגע ארוך.
“מי היתה נהורה, עבּד?”
“הפעם הראשונה… באמת, איני זוכר,” שב עבד אל דבריו, “איני זוכר איך היתה הפעם הראשונה מתי התחילה אהבתה אשר אהבתני אהבה עזה, אשר אמרה לי תמיד בימים הראשונים שאני לקחתי את לבה – עת אני לא ידעתי מאום ולא עלתה כזאת על לבי.”
“ומי היתה נהוֹרה?” שאלתיו שנית.
"נהורה? נהורה היתה בת שיח' פרחאן – בת אשתו השלישית היפה, היתה לו בת מאשתו הראשונה, אך היא נישאה לבין שיח' נכבד מערביי חִג’אז.
"נהורה היתה בת אשתו השלישית, קרובה בשנותיה לי, גבוהה כמוני: בינונית, אך ‘גַ’דָעה’ (חסוּנה) היתה. בהיותי נער היתה גם היא נערה. שנינו גדלנו יחד. גם צחקנו בכיכר – אך אחר־כך תמיד היתה באוהל הנשים עם אמה. זמן רב – נדמה לי – לא ראיתיה. אך כאשר הייתי במרעה, על־יד האוהלים, אשר לצורכי המשפחה, אז ראיתיה יום־יום בערב.
"שיח' פרחאן דיבר לי באותם הימים והפציר בי הרבה – מבלי אשר ידע שמץ דבר 'ממני ומנהורה’ – הפציר בי לקחת לי אשה את אחת ‘הבנות’. אך אני לא שמעתי לדבריו. הוא התקצף קצף רב עלי והשמיעני דברי בוז פעם ופעמיים – אך אני – לבי לא הלך אחרי ‘הבנות’; כי בעת אשר חשבתי כי יאמרו לתת לי את אחת הבנות הנמוכות – ועלתה המרירות על לבי והיה לי, כאילו השפילו את ראשי ויתנו רגל רומסת על צוארי – ‘עבד אנוכי לבד,’ אמרתי, ‘ולא אחפוץ באשה שפחה ובנים עבדים.’
"וכאשר התקצף הרבה שיח' פרחאן אמר: ‘בל תראה פני ובל תבוא לאוהל בעת אשר יבואו אורחים!’ אך למען לא ארחק ממנו, כנראה, ציווני להיות עם העדר אשר על־יד האוהלים.
“אז ראיתי ימים רבים, ערב־ערב, את נהורה. מה היתה מרהיבה עין ביופיָה!”
“הכה יפה היתה עבּד?”
“תשאלני אם היתה יפה? מה אומר לך, ח’ואג’ה דאוּד, מה פצוע לבי ואיך אספר לך עליה – נהורה יא נהורה…” השפיל עבּד את קולו והיה כאילו רעד דברו.
“כך אהבת אותה, עבד? ספר – וירווח לך!”
“איך אספר לך והדברים לא יצאו מפי מעולם, איש לו ידע עד היום הזה את אשר קרה אותנו מיום היותה לאשתי ועד יום רציחתה ואני רחוק ממנה…”
“היא נרצחה? איך? מי רצחה?”
“הי, יא ח’ואג’ה דאוּד – מה אספר ומה אדבר!”
עבד שתק.
מרחוק נראו אורות קטנים מהבהבים.
“ומה האורות פתאום?” שאל עבּד בקול ודפק מיד על בטן הגמל.
הלה היה כמתעורר, קפץ קפיצה רבה, מיהר ונעלם.
אני נשארתי בודד מאחרי המחנה ההולך לפנים; אז הרגשתי בדממת הלילה הנוגה והחיוור, חשתי את עצמי עגום ותקוף מכאוב נפש: וגמלי, אשר הלך כל השעה לאטוֹ־לאטוֹ, כאילו הקשיב גם הוא לדברי עבד היוצאים מפיו כשיח משדל ומושך – נדמה עתה כאילו איבד גם הוא את שלוות הליכתו, את צעדיו הקבועים, המתונים. דפקתי על בטנו למען התקרב למחנה.
אחרי כרבע שעה הכרתי לאור הירח את עבּד רוכב על גמלו וממהר לקראתי.
“מה היו האורות, עבּד?” שאלתי.
“לא־כלום. שבט אחד, זַמחני, שב מסוּאץ. הם התחברו בראשונה עם כל השבטים שהלכו אחר האנגליז – עתה – נתחרטו, שבו. נפרדו – והנם חוזרים למקומם. אני ידעתי שישובו.”
“כך…” אמרתי, ופיהקתי בלי רצון.
“התרצה לישון, יא ח’ואג’ה? אני הכאבתי את ראשך בסיפורי. עייפת ודאי – צדקת.”
“לא, עבּד, לא עייפתי כלל. הן עוד גדול הלילה – ליל שבט – השכחת? עתה השעה רק שתיים (מניין ערבים: שבע אירופית בערב), ראיתי בשעון. סיפרת רק כשעה. אני משתוקק לשמוע. ספּר, באלוהים, אבל בראשונה מלא מקטרתך.”
הגשתי לו טבּק והדלקתי סיגרה.
“כרצונך, אדון, אספר.”
הוא תיקן את העגאל שעל ראשו. שתק רגעים מספר. אחר־כך התחיל בקול נמוך קצת:
"אמרתי לך – נהורה כן. כהזכירי את שמה בשפתי בקול – יאחזני הרעד – באלוהים, הרעד. היא – מיום שהלכה ממני לקחה את כוחי ואומץ־לבי. רך־לב כאשה הייתי. כן, באמת.
“ובהזכירי עתה את שמה – אראנה – כמו שראיתי בימים ההם, הימים הראשונים לקישור לבבנו בחבלי האהבה והחיבה. שם, על־יד ‘החורבות’, היו ‘בתי־השער’ (אוהלים שחורים) שלנו תקועים. אתה תדע, אדוני, שאנו נתקע את אוהלינו פעמים אחדות בשנה במקומות שונים.”
“כן, אדע, אדע.”
“מאחרי ה’חורבות' הה הוואדי ומימיו נזלו בלאט. אז סוף הקיץ היה. נהורה יצאה כל ערב עם הבנות לשאוב. במשפחות היו שש, שבע, וגילן שווה – כמעט שווה – בנות עשרים, אך יופיָן היה שונה רובן היו מאורסות. שתיים־שלוש היו גם כן מהיפות. אבל נהורה – מלכת היופי היתה. הבחורים ישבו לרוב כדרכם, שטוחים על בטנם, בקרבת עין המים. זרקו אבנים עליהן, השליכו מלים עוקצות, צחקו ולעגו. כך, דרך משחק.”
“שמע, עבד,” שאלתי, “איך לא נישאה נהורה לאיש והיא בת עשרים ויפה? הן בנות־עבר נישאות קטנות, בנות חמש־עשרה או שש־עשרה, לא כך?”
"צדקת, חואג’ה דאוּד, בני מַשאיֶח (שיח’ים) רבים שלחו את אביהם שיח' פרחאן לקחת להם את נהורה – אך היא מיאנה, תמיד מיאנה – אספר לך עוד אחר־כך…
"ואולם אני, יא חואג’ה, לא ידעתי נפשי בין הבנות, לא ידעתי… על נהורה יראתי להביט… ‘איפה אני’ (מה אני), עבד, ואיפה בת שיח' פרחאן? ועל הבנות האחרות לא הבטתי. לא אהבתין… גם התביישתי… לכן אמרו לי: תם… ואולי לבי נפצע כבר מנהורה אז – ואני עצמי לא ידעתי אז דבר…
"מאז, מדי צאת נהוֹרה בערב אל המים, פגשתיה הולכת או שבה, ואז אמרה, בפנים מאירות המשביעות את הרואה, ובצחוקה אשר ינתק רגע את הלב ובשני ירפאנו – אמרה:
“'השלום, עבּד!”
"''השלום בת־הנועם,' אמרתי לה.
"‘איפה מבטך?’ היתה שואלת תמיד.
“'כך, על המרעה וההרים,” עניתי.
“'השלום,” שבה ואמרה כשהיא פונה לדרכה, וכדה על ראשה.
"ועתה, אראה אותה בעיני, כבאותם הימים, סובבת הריחיים, כבנות ערב, רגלה האחת תחתיה ורגלה השנייה פשוטה: על־יד אמה ישבה תמיד. עובר הייתי עם העדר המעט על־יד האוהל, ובהביטי בזרועה הסובבת את האבן, חשבתי, חשתי, כי טחון תטחן שם גם את לבי, בין שתי האבנים תטחן.
"הן כך יאמר המשל אצלנו:
זקנה בריחיים תטחן נדבות –
ועלמה – תמחץ בהם לבבות…
“ואני – ימים רבים־רבים הרגשתי כך, קול הריחיים נשמע תמיד מרחוק: הומה־הומה כמושך הלבבות; והיה הקול כקול רינה סביב המחנה. אתה, יא ח’ואג’ה, אולי לא תבין למחשבות לבי, אבל כך נדמה קול הריחיים בטחוֹן בהם יד עלמה.”
“אבינך, אבינך, עבּד החביב.”
"אך הפעם הראשונה שדיברה היא אלי את אשר בלבה, היה בימות גז הצאן. אל העמק, מקום חנוֹת העדרים לגיזה, ירדו יום־יום, בבוקר ואחר חצות (עם רדת חום השמש), נהורה ואמה, וגם יתר הבנות, גדולות וצעירות. אנו שלושה רועים היינו תמיד בקרבת האוהלים: אבא יחיא מחמד מתימן (הוא אותו היהודי, אשר הזכרתי לך תמול בערב בדברי – אחר־כך, רבות־רבות עלי לספר לך על־אודותיו) והבחור הרועה (מה שמו? באלוהים, שכחתיהו, שכחתיהו ברבות השנים) ואני הרועה השלישי.
"יום־יום הביאו אלינו מאות ראשים, מהעדרים הרבים אשר היו להם במרחק, אל העמק אשר על־יד האוהלים. אבא יחיא שמר את העדרים, ואני עם הרועים הבחורים גזזנו. הנשים, גם נהורה ואמה עם הבנות, סירקו במסרקות הגדולים והכינו את ה’ראשים'. הן לקחו אחר־כך א הגיזה אל האוהלים לטווֹת בפלך או לשימו על שקים ולמָכרו בערים.
"העבודה היתה רבה. המקנה עצום. עבדנו בבוקר מעט ולפנות ערב מעט. אני עבדדתי אז מהרה, מהרה – וכוחי רב אתי, לא הבטחתי אל נהורה כל הזמן, בעיני לא הבטתי, לא פניתי הרבה אליה – אך בלבי – מה עלז לבי שהיא כל הימים בקרבתי! מה רָווח אז ללבי! ואומר לך, יא ח’ואג’ה: רק עתה אדע זאת נאמנה, אבל אז גם לחשוב עליה לא פיללתי. רצה רציתי שתהיה תמיד כך, סמוך לי, והיא לא תדע ושום איש לא ידע, כי לבי יאהבנה, כי מי יעז מהבחורים הרועים ‘להשתלט’ על בת שיח' חפאני?
"אני גזזתי את התיישים והעזים העקשנים ביותר. בין רגלי אחזתי את הראש, לבדי, וגזזתי. הזיעה ירדה מעל פני כמים. בכל פעם אמרה היא:
“'יַמָא, ימא (אמא),הביט אל עבּד…”
ושוב אמרה:
“'אללי, אללי, מה תשטפהו הזיעה!” וצחקה והביטה אל פני ואל פני אמה.
“וענתה האם: 'רצון האל על עבד, ברכת הנביא עליו – הבחור!”
"כן שבה ואמרה בכל פעם.
"והיא אמה, גם היא יפה היתה. פניה מלאות וזכות – לקחהּ שיח' פרחאן בימי בחרוּתוֹ ממדינה, אחרי שתי נשיו הראשונות – והיא ילדה את נהורה ואת אחיה הקטן. היא היתה בת אחד ה’שוּרפה' (צאצאי הח’ליפים) אשר במדינה. הוא ראה אותה פעם במקרה כשהיא גלוּית פנים – הן נשי הערים תכסינה את פניהן – אתה יודע זאת – נהורה סיפרה לי את הכל לאחר זמן, זה היה כשעלה פעם שיח' פרחאן לחג' (לרגל) למֶכָּה. אז ראה אותה פעם על־יד פתח ביתה, ולבו נמשך אחריה. זמן רב שהה במכּה עד אשר השיגה, כי בני הערים לא יתנו בנקל את בנותיהם לבּדוים. הוא קנה אותה בחמש מאות לירה. הוא אהבה כל ימיו כנפשו, ובראשה נשבע תמיד באמונה.
"ואולם נהורה עוד יפה ממנה היתה, עוד יותר ‘חם’ היה תוארה ומתוקות עיניה ושפתיה – אודם ה’חנוּניה' (כּלנית) להן – ופניה – עגולות וזכות, כן… אבל על גז הצאן הייתי מספר לך – הגז נמשך עשרה ימים ויותר. ביום האחרון נשארו רק התיישים העקשנים ביותר, כעשרים במספר. נהורה באה אחר חצות ואתה אחדות מהבנות הקטנות. עבדנו כשלוש שעות – וגמרנו; הבנות הלכו עם השקים, היא נשארה לבדה.
"היתה שעה קלה לפני הערב השמש. השדות שבעמק היו אדומים ומבהיקים מזיו החמה. הצאן שתה בואדי ממולנו. היה ההר הגבוה והעצום ממערב שולח צל ארוך מאחרינו – לנגד העין צחקו השדות… נהורה ישבה גם היא שותקת. היא ישבה, גופה נשען אחורנית על ידה – ובלט חזה למעלה, ידה השנייה, אוחזת במסרק הגדול, מונחה על ברכה. היתה בישיבתה – כבת אֵל עייפה שירדה לשדות… אני אספתי את כלי על־יד הסלע, קלעתי את שערותי שירדו על צוארי בעת העבודה, ולבשתי את העאגל והעבּאיה, עמדתי על־ידה, נגדה, היא הרימה ראשה פתאום ואמרה אלי: ‘עבּד!’
"אני הבטתי בפעם הראשונה מקרוב וישר אל פניה, ראיתי את עיניה – ושפתי דיברו אל לבי: ‘השבח לך, הריבון, בורא העיניים האלו! מה רב האור ינוע, יבריק מתוכן – מה רבה המתיקות סגרת בזוויותן ובקשתות גבותן.’
"היא אמרה שנית: ‘עבּד!’
"מיהרתי ועניתי לה: ‘צווי!’
"אמרה לי: ‘מה אצווה – ואלה השולט!’
"אמרתי לה: ‘יסלח האל את בת־חפאני –’
"אמרה לי שוב: ‘עבּד!’
"עניתי: ‘הבת – רצונך?’
אמרה לי: ‘זילזלתני, עבּד…’
"אמרתי לה: ‘ומדוע, אחות?’
"אמרה: ‘ככה. לבך יודע…’
"אמרתי: 'לא, באלוהים, הגידי – בארי דבריך – '
"‘זילזלתני’ אמרה ‘הראית בחייך, כי היא תצעד אחריו?..’
"‘ומה כוונתך, נהוֹרה?’ שאלתיה.
"‘כוונתי,’ ענתה, ‘אני, לבי עליך ימים, חודשים וגם שנים – ואתה, הנער הפותה, – אין בדעתך…’
"כך היא אמרה.
"והתדע ח’ואג’ה דאוּד, מה היה בלבי באותו רגע? הפלא הגדול היה לי! כמו כאשר הולך האדם במדבר, בעוז השמש השורפת, ופתאום תיגלה לעיניו גולת מים זכים וקרים – וכמו שירצה האדם להתנפל על ברכיו לשתות, לשתות ולרוות את צמאונו, ככה רציתי גם אני להשתחוות על ברכי לפני נהורה, לנשק את ידיה ולהגיד לה הרבה־הרב דברים מתוקים – אולם, באותו רגע, במידה שהיה לבי חרד ומלא אהבה אליה ואל דבריה – נתקשה לבי בקרבי.. בושתי אשר היא תובילני אל חפצה… ראיתי את עצמי נכנע וכפוף לפני אשה… גם תקפני באותו רגע מכאוב גורלי וחרפתי… אמרתי לה:
"‘ואני, נהוֹרה, קשה־לב ומר־נפש אני… מוטב אהיה עזוּב לנפשי… עוד טרם אדע מי אני ואיך אתן את לבי לאשה. ואקח את לבה?..’
"כך, או דומה לכך, אמרתי לה…
"אז קמה נהוֹרה כמו נבוכה, מהלכה אטי, צעדה שוקט – והלכה.
"אני עמדתי במקומי כנער טיפש; כאילו קשרוני בחבלים. אמר לי לבי: לך, השיגה ואמור לה: הבת, אני המקולל, קל הדעת, קחי ה’שבריֶה' ופלחי את לבי! הסליחה, הסליחה ממך!
"כך חשבתי, ונשארתי עומד במקומי. אם תשאלני למה לא הלכתי? באלוהים לא אדע את הסיבה – לא אדע. רק אזכור: היה לי כעין פחד ללכת אחריה. ואולי יראתי מפני הבושה, פן תירק בפני ותבוז לי… הן הדברים עתיקים (אני זוכרם בכל־זאת קצת, כי אחר־כך רבות דיברתי עם נהוֹרה על היום המשונה הזה).
“וכך… היא קמה והלכה, אחרי רגעים מספר נטתה מאחרי הגדר ונעלמה. והנה, שמע, באלוהים, יא ח’ואג’ה: כל זמן שראיתיה צועדת ומתרחקת הייתי עומד במקומי, רואה את מהלכה, ועם הפחד והתוגה קיוויתי עוד שארדוף אחריה, או היא תהפוך את פניה, אך כשסבה את הגדר ונעלמה – יא חואג’ה, באלוהים העצום, איני יודע איך, קיבלתי כעין מכת־אגרוף בחזי – כאילו יד אחת מבפנים צבטה בלב – אמרתי: הלכה ממני לעולם. ואז כשלו ברכי. כפפתי את רגלי וישבתי במקומי ועיני החלו מורידות דמעות כילד בוכה, וזו הפעם האחת שבכיתי בחיי – ועוד פעם גם כן בכיתי: יום אשר נודע לי דבר מותה… והדמעה היתה נובעת כמעיין. כעסתי על עצמי וארצה לקרוע את עורי מעלי. לקחתי שתי אבנים רציתי ולהכות על ראשי – לנקום חפצתי מעצמי; וחפצתי לחדול מבכות – ואולם בכיתי בקול רם. הרגשתי כי מכוער הדבר ופלאי אם יעבור מי – ויראני בכך, אמרתי לעצמי בכל רגע: ‘די, עבּד, די, הכך יעשה גבר? באלוהים, אינך גבר כי עבד… מי יודע מאיזה עם ומאיזה עולם. הבן־ערב יבכה ככה על בת?’ אך בזָכרי את עיניה כאשר קמה, שותקת, מבוישה וזרם עוד פעם הבכי… שעה ארוכה ישבתי כך. לא הרגשתי שירד הליל. הרימותי את ראשי – והיה החושך גדול מסביב, הרוח שנשבה קיררה את עיני החמות. קול העדרים שמעתי מרחוק. אבא יחיא מחמד והבחור הרועה הוליכום לגדרותם, ישבתי על־יד הסלע שעות ארוכות. אחר־כך הלכתי אל אוהלי, אך שינה לא ידעתי, פעמים רבות התעוררתי בחושך. לא ידעתי מה רציתי – רק ידעתי: נהוֹרה גוזלת שינה מעיני והצדק אתה… הלוַאי תבוא מחר – אמרתי בלבי – מה מאושר אהיה אם תבוא מחר, ותאמר: עבד, בן עבדים הנך, צועני, אינך שוֹוה במבט עין מבת־ערב, מקומך שם בין גללי העדרים, לך שם'… כך חפצתי שתאמר לי. כך, אתה מבין דברים כאלה, יא ח’ואג’ה? אני הייתי באותו לילה ובאותם הימים מוּכה במוחי, שוטה הייתי כמו אבא יחיא מחמד בראשית ימיו – ממש כמוהו, האמינה לי…”
אבא יחיא היה משוגע? איך? אתה לא סיפרת לי – "
“כן אספר, אספר לך. אני צריך לספר לך עליו, כי לולא אבא יחיא מחמד, מי יודע מה היה לי אז בימי מצוקתי זאת. הוא אחר־כך ניחמני ויעצני הרבה. והוא – המסכן – אשר נתתי לו את חייו מידי וגם מותו הגיע לו בשבילי – אספר לך, ח’ואג’ה – אבל דומני שישיבתך כך, ברגליים תלויות על הגמל, מעייפת מאוד – שב כמוני, ח’ואג’ה דאוּד, בברכיים שלובים – הישיבה כך נוחה. רצונך שנרד לרגע ואתקן לך את המושב?”
“טוב, עבּד, יהי כך,” אמרתי.
ירדנו מעל הגמלים, עבד עסק בהידוק ובסידור המרדעות והשמיכות. הגמלים הרימו, כדרכם, קול קובלנה קשה וטרחני על עוול גדול זה שעשינו להם להבריכם לשעה קלה. אבל עבּד עשה את שלו בשלווה, כרגיל, כאילו אינו שומע ומרגיש בקולם.
המחנה הגדול הספיק בינתיים כנראה להתרחק כרבע שעה מאתנו. קולות השאון וההמיה של המחנה היו כמשתתקים – ודאי ההליכה בלילה קלה לצבא. הם הולכים הליכה הגונה. הדרך היתה ישרה. עוד ליווּ אותנו במראיתן האפלה הגבעות הרחוקות שנראו לאור הירח כקרובות. אחרי שעה קלה גמר עבד את מעשהו.
עלינו על הגמלים, המושב היה אמנם נוח כספה רכה – הליכת הגמל נעימה; קר לא היה כלל בליל שבט במדבר. השעה היתה קרוב לשמונה.
“ספר נא, עבּד,” אמרתי, “סיפורך נעים וטוב, יגמלך האל חסדו בעד טובך זה.”
“טוב, חואג’ה דאוּד,” הצטחק עבּד, "אספר – 'על ראשי’ – אספר.
“רצית לדעת מאבא יחיא מחמד,” החל עבּד בקול רם כמחדש את מעיין סיפור, "אספר לך מהיום הראשון.
“‘ביומה’ – יום אשר מצאתי את אבא יחיא – היה זמן החורף, עת ילבשו השמים לבוש חורף ועננים־עננים יעלו ממרחקים ויבשרו את קולות האלוהים בהתפוצצם לרעמים – וברקים ארוכים, שרביטי אש אַללה, יבעיתו את עין ההלך – ואז יראה האדם מה גדול אללה ומה קטן הוא בן־האדם. בימות החורף, אחרי יום גשמי זרמים וסופה – מצאתי את אבא יחיא מחמד, ואני נער אז – עת לקחני שיח’ חפאני אל האוהלים. בימים ההם נתן לי ולבחורים אחדים את עדרי הגמלים והגמלות למרעה. אותו הזמן – זמן הריונן ולידתן של הגמלות היה. עם עדרי הגמלים צריך להרחיק מקום הרבה. לפעמים הייתי רחוק מהמשפחות שני ימים, כי העשבים והמרעה אשר יאהבו הגמלים ויאכלו ברצון לא יגדלו במקומות מרעה הצאן הקרובים. והם, הגמלים, אם ירעו במקומות ההם, ילחכו את כל עשב הצאן והבקר – ולכן ירעו לבדם במרחק. ובכל שניים־שלושה ימים ישובו העדרים אל האוהלים לשתות מים – די להם לשתות פעם בשלושה־ארבעה ימים. ואז יאכלו הגמלים רק ירק מהשיחים – את התבן אשר יש בבתים נשמור לקיץ, לעת אשר אין ירק בארץ. ומרעה הגמלים – יא ח’ואג’ה דאוּד – שלוות אלוהים בו: הגמלים ירעו וירחיקו לכת לבדם – ואנו נשב על ראש גבע ונראה רק את מרחק הסביבה.”
“ואתם מה תאכלו ומה תשתו, עבּד?”
"אנו – כשנצמא, נחלוב גמל; נעשה גם זבדה – זבדת הגמל משביעה, ותמרים ניקח תמיד אתנו – זה נאכל, כך דרכנו.
"ו’היה', באותו הזמן –הלכנו דרומה מאוהלינו, רחוק־רחוק, מעבר להרים. יום אחד בבוקר, יום ששמיו טהורים ורוחו לטיפה וקלה, כשיצאתי אחרי שנתי מבית־השער, ראיתי בשיפולי ההר שממולנו – בליטה שחורה, הלכתי לשם, ראיתי גבר ופניו – פני איש, לא זקן ולא צעיר, גדול בשנים – ראשו כפוך וכמו דבוק לחזהו ועוד מעט – ורוח חיים אין בו, אך לבו ידפוק עוד. ניענעתיו, קראתיו – לא ענה. הרימותיו בכוח, חברי הביא חלב גמל – חלב חמים יצקתי לו בפיו, משכתי באוזניו, שפכנו קצת מים על ראשו – הוא פקח לאט־לאט את עיניו. הוא שתה אחר־כך הרבה חלב, ניכר שהיה רעב וצמא זה ימים מספר. במהרה הבאתיו ממקומנו אל האוהלים, באו כולם לראותו, השכבנו אותו, הוא פקח את עיניו קצת וכוח לדבר לא היה אתו.
"שם, באוהלים עשו לו רפואות. שיח' זידאן כיווהו כוויות אחדות בעורפו וברקותיו – שיח' זידאן ‘שַאטֶר’ (בקי, מומחה) גדול היה בענייני רפואה. לפנות ערב, זכורני, ישב במקומו ופקח עיניו לרווחה, פקח – והביט מסביבו. עיניו היו, יצילנו האל, פקוחות לגמרי, כאילו תיעקרנה ממקומן. הוא הביט היישר רק במקום אחד, כאילו הדביקו את עיניו במקומן. אז שאלו אותו, דיברו אתו – שאלוהו לשמו – אך הוא הביט במקום אחד ולא הסב פניו כחוט השערה. כשנענעו אותו וביקשוהו לשמוע – אז הביט בפני המדבר אליו – הביט רגע, נאנח אנחת־לב, התנועע קצת ממקומו – והביט אל צד אחר. שיח' זידאן אמר: ‘מוּכּה הוא מהרוחות – רוחות בישין נכנסו בו. תנו לו לישון הגישו לו לאכול ולשתות קַהוָה, תנו לו הרבה קַהוָה – איש אל ידבר אתו – בהחלט אל ידבר! הוא ידבר לבדו, תראו שהוא ידבר לבדו – ונשמע.’
"אני שבתי אל עדרי הגמלים, אחרי ימים מספר באתי אל אוהלינו. באתי – ומיהרתי לשאול על־אודות האיש. ענו לי שהוא טוב במקצת – אך יש יצעק בקלות שאגה דברים בל יוּבנוּ. כך היה דרכו.
"ביום שישי אחד, זכורני, נכנסו אל אוהלו – אוהל לבדו נתנו לו – נכנסו רבים, שיח' פרחאן ושיח' זידאן והבחורים – ושאלו אותו בשקט ובמתינות לשמו. הוא הביט אל פני המדבר, היה כחושב מעט, והביט שוב אל הארץ – ושתק. אז שלף שיח' פרחאן את חרבו בכעס להפחידהו, והנה הרים קול זעקה: "לא אִילַא אלא אללא וסַידנא מחמד, רַסוּל אללה!'5 צעק וחזר פעמים אין מספר – ושתק פתאום.
"מה שמך?' צעק אליו שיח' פרחאן.
"‘מחמד… מחמד אני… מחמד באמת… באמת…’ ענה כבוכה. וכששאלו אותו הבחורים שאלותיהם, אז צעק פתאום: "איסמע אסראיל! איסמע אסראיל!'6 – צעק וחזר באין הפוגות ואמר עוד מלים בשפתו…
"וכשקרא כך, הביט סביבותיו, התבונן לצדדיו, כאילו ישתומם ויתפלא לראות דבר־מה, עמד וצעק שוב: אסמע אסראיל… כך! כך! אה! אללי! אויה! אויה!'
"אמרנו: אומלל האיש, שוטה הוא – והשארנו אותו לבדו.
"אחרי זמן, פעם בבוקר השכם נכסנו אני ובנו של שיח' פרחאן אל אוהלו – במקרה, כך נכנסנו. הוא ביקש להתחבא כדרכו, בבוא איש האוהלה, אך הלז, בנו של שיח' פרחאן, אמר לו: ‘אל תירא, אל תירא – אני אוהבך, באתי לעזור לך – אני ידידך – מה שמך?’
"אז קם מלוא קומתו, כאילו אינו המשוגע, פשט לבחור את ידו, בירכו לשלום ואמר לו: ‘אהלן וסהלן ומרחבא! (ברכת ברוך הבא). אבקשך שב, התכבד, שב.’ אמר כך המשוגע בנימוס כמנהג.
"שאללו הלז: ובכן מה שמך?'
"ענה: ‘אני יחיא, יחיא ידידך – מה זה? השכחת את אהובך יחיא? הכך אפשר? אחר נסיעה בת שנה – תשכח את שמי? לא יפה לך – שיח’ סעיד…' כך דיבר – אילו יראה ידיד ידוע לו.
"והנה נכנסה אחת הבנות אל האוהל, בשָׁמעה מדברים בפנים. היא נכנסה –והפסיק פתאום את דבריו – ושתק. שאלו שוב הבחור: 'דבר עוד, יחיא ידידי’ – אך הוא שתק. שתק כדרכו. דיבר אליו, קרא לו: ‘האינך יחיא, ידידי?’
"‘לא… לא… לא…’ החל בוכה כילד פחדן, ‘אני מחמד… מחמד… באמת מחמד… לא אִילא אלא אללה –’ והחל שוב להשמיע זעקותיו בלי הרף – כך היה תמיד בזמן הראשון.
"אבל כשהיה לבדו, ואיש לא נכנס אליו, ישב בפינה אחת בקצה האוהל. לבדו־לבדו ישב. ישב ומרח באצבעו על כף־ידו – מרח, מרח שעות שלמות, ימים שלמים. הביט על הכף, לפעמים הרטב את אצבעו ברוֹק ומרח ומרח. וכאשר עבר איש על־יד האוהל והביט פנימה – מיד התכופף, התכופף כארנבת חרדה, נדחק אל הפינה יותר ויותר לבל יראוהו.
אחרי חודשים מספר, זכורני, החל לדבר, לדבר לבדו באוהלו. כל היום מבוקר עד ערב לא פסק קולו. הוא דיבר כבן־אדם – ואנו לא הבַנו את דבריו. רק לפעמים הרים פתאום קול זעקה נוראה. באותם הימים דיבר וצעק רק על עניין אחד. שמענו תמיד רק אותו העניין ואותן המלים: והמלים – אזכרן עתה כאילו אשמען יוצאות מפיו: ‘יהוד חיבר’. ו'ג’ויים' (ג’ויים – הבינני אחרי שנים אבא יחיא – פירושה מוסלמים בלשון היהודים), ועוד מלה אשר לא פסקה מפיו – פירושה: בוז, שפלות, עבדוּת – שכחתיה…"
“אולי: ג’לות'?”
"נכון ואמת! – הנך נבון, ח’ואג’ה דאוּד – זאת היא!
"כל היום חזר על מלותיו אלה. ולפעמים קרא בקול רם: ‘יה אַח’וַאן, יה אח’וַאן (אחים, אחים), אתם אחים – מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אצלנו שם בתימן… בואו אל ביתי… תראו מה שעושים הג’ויים!.. אה! לא תבואו? אה? ואַיָם אַיָם הם – יהודי חַיבּר?’
"‘יה יהוד חַיבּר! יהוד חַיבּר!’ החל קורא בכל גרונו, ‘אני אמצאם, אבקשם, אני אביאם – יבואו, יבואו…’ צעק והסתובב באוהלו.
"מהדברים האלה הבינונו אזי שהוא יהודי מיַמַן (מתימן). ואז כשנכנס מי מאתנו ודיבר אתו ושאל אותו מה – וענה על כל דבר ועל כל עניין – יהוד חַיבּר – בזה היה שגעונו באותם הימים.
"אתה יודע, ח’ואג’ה דאוּד, שיש שם צפונה, רחוק־רחוק מנג’ד, שבט בּדוי אשר יקראו לו יהוּד חיבר. הדבר הוא נכון. בעברך על־פני ההרים מצפון יצאו לפעמים מאלה יהוד חיבּר, שניים־שלושה, והם שודדים עזים – ויקחו מכל עובר־אורח בארצם מכסת כסף או שה או דבר־מה – כך יספרו אצלנו. גם שיח' פרחאן סיפר כך – והוא בעצמו ראה מהם. והיה האיש אשר ימאן לתת את אשר ידרשון ממנו – לא יכלה דרכו. ממקום נסתר יבוא לו כדור־מוות. והם נסתרים, לא נראים בהמון במקומותינו, ואומרים, שרב מספרם ועצום. כך יספרו אצלנו.
"ו’יום' אשר היה צועק ככה אבא יחיא – פעם אחת, אזכור נכנסו ארבעה־חמישה מאנשינו אל אחד האוהלים הרחוקים לבושים בגדים חדשים, רוֹבם על כתפם וחרבם בצדם – ישבו, והבאנו לפניהם – כמו לפני אורחים – נרגילות וקַהוָה. אז הלכנו שניים אל אוהל אבא יחיא ואמרנו לו: ‘סלאם עַליכום (שלום עליכם), יא יחיא! אם רצונך – בוא אתנו לא רחוק מפה – שם יש אנשים מיהוד חיבּר – הם רוצים לראות אותך וישתוקקו לשמוע את דבריך.’ כך אמרנו לו, לוּ ראית איך אוֹרוּ ונפקחו עיניו! איך התאמץ וקם כרגע ואמר כילד שמח: ‘תראֵם לי, אַיָם?’
"הרי הם,' אמרתי לו, ‘יהוד חיבּר הנערצים!’ הוא קרב אליהם והשתחווה אַפּיים ארצה, פעמיים ושלוש.
"‘מה רצונך, אחינו?’ שאל בנו של שיח' פרחאן, חמדן החסון בקול שליט.
"‘יא סַיד, יא סַיד (הו, אדון) – בואו נא אל יַמַן (תימן), בואו וראו את אשר יעשו לנו המוסלמים, הגויים, את אשר ישחטו וישדדו, את אשר עשו לי: שחטו את בני לעיני ואת אשתי – בקעו את ראשה בחרב – ואת אבי ואת אמי – ואנשים לרוב…’ הוא היה בוכה ומספר כמו לפני ‘קאדי’ (‘קצין’, שופט). 'בואו, ראו, אתם דם אסראיל נשפך כמים… כמים… ראו, הרי… אתם רואים?… '
"כך סיפר בהכנעה – ואנו ידענו את כל אשר קרה לו וידענו שאמת דברוֹ.
"ומה שמך?' שאלו שוב חמדאן.
"‘אני יחיא אבן שמעון לַוי (לוי) ואתם… אתם יהוד חיבּר… “בני־מוסא” אתם… (בני־משה). אחים אתם… גיבורים… הלא תבואו לעזור לנו “לבני אסראיל”… אינכם יודעים כי בני־ישראל כעבדים… כעבדים… אבודים… אתם אינכם יודעים כלום… בואו… קומו… מזוינים בואו… ונקמו נקמת דם אסראיל… לנו אין כוח… אפס כוח… אפס…’
"ואז הרבה לדבר בלשון יהודים על עוד כמה דברים שלא הבנו, כלום לא הבנו.
"אחד מאתנו אמר לו – ואזכור כמה רגז וצעק בשביל זה: ‘דבר אתנו ערבית, יהוד חַיבּר ידברון ערבית והם יאהבון את המוסלמים – לא ילכו לקראתם למלחמה – לא ילכון!’
"‘לא ילכון? לא ילכון?’ צעק, ‘יאהבון? אתה תכזב! תכזב…’
"‘לא! כי יאהבון את המוסלמים,’ אמרו רבים, ‘באמת יאהבום.’
"‘יאהבום: ולא יבואו? לא אז יתנכרו לאחיהם! בגדול בגד יהוד חיבּר… אתם לא תבואו – אה? לא תבואו? לא?.. אויה לי…’ החל צועק ומסתובב באוהל, ‘מה אעשה עתה מה אעשה?.. למה הלכתי ימים רבים… ימים רבים במדבר?.. לשוא! לשוא ביקשתי… הם יאהבו את המוסלמים… אללי לי… והרי – הרגו אותי!.. הרגו גם אותי! יאללה… שלפו את החרב!’
"כך הסתובב בחדר כנשוּך נחש… מיילל ונוהם… ואחר־כך החל מהתל ולועג: ‘יהוד חיבּר… יהוד חיבּר.. הי… הי… עתה אלך… אלך לנפשי… הם יאהבון… הי.. הי…’
"הוא יצא את האוהל וידיו פרושות… מדבר וצועק בקולות חזקים: ‘אין יהוד חיבר… אין… אבדה התקווה… בגדו בגד… אינם… אינם…’
"והנה בא באותו רגע פרש מאנשינו וקרא לו בקול: ‘בר־נש!’
"פתאום הביט אליו למעלה – והחל קורא בפחד:
"‘לא אִלא אלא אללה וסַיִדנא מחמד רסוּל אללה!’ וחזר וקרא והתרחק לבדו.
"מיהרנו והבאנוהו לאהלו וסגרנו עליו.
"אחרי־כן יא ח’ואג’ה, שמענו אותו ימים רבים מדבר באוהל. מדבר ומתחנן בלשון רכה ובשפה רפה – כאילו יושבים לפניו יהוד חיבּר:
"‘אתם תבואו, אתם מאמינים לי… אה… ברכת אלוהים עליכם… בואו כולכם, בואו!… הנה הם באים… באים… כולם… כולם… הי… הי… הם באים רוכבים… באים… באים…’
"והיה צועק – דברים שלא הבנו.
"כך היה אצלנו ימים רבים, שנים אולי – מי יזכור כמה? תמיד ידענו ששם, באוהלו, יושב אבא יחיא מחמד – כך קראנו לו – ומורח את אצבעו בכף־ידו – או מדבר עם יהוד חיבּר – או יושב בפינה וחופר בקיסם באדמה. אבל כעבור שנים – לא צעק – חדל מצעוק. בראשונה כשהגישו לו לאכול – אכל; נתנו לו לשתות – שתה, אבל ברבות הימים החל לצאת מן האוהל, ואם עבר איש על־ידו – וביקש: ‘בשם אלוהים, תן חתיכת לחם, אני רעב.’
"ויש אשר יצא מהאוהל ואסף קיסמים, נוצות, חתיכות סמרטוטים – והכניס אותם לאוהלו, אסף שם ערֵמות־ערֵמות – ושיחק בהן כמו ילד.
"פעם שאלו שיח' זידאן – שנתן לו רפואות וסמים תמיד – ‘מה כל אלה הדברים אשר לך פה?’
"‘למכור,’ ענה, ‘למכור, אדוני, סחורה זו משובחה היא – לא תמצא אצל אחרים, אני בעצמי נסעתי לעדן – והבאתיה. נסה וקנה…’ כך היה אומר תמיד.
"ואני צחקנו על דבריו ועל ענייניו.
"והמצב הזה ארך אצלו גם כן זמן רב. ולאט־לאט היה אחר־כך יוצא ועוזר בעבודת האוהלים; היה מקוֹשש עצים להסקה, ניענע נאד חלב לעשות חמאה, לפעמים טחן גם בריחיים – אלא שלפעמים עזב את הכל וישב באיזו פינה והביט שעות ארוכות, כאילו מוחו טרוד במחשבות…
"וכאשר הייתי אני רועה את העדרים, אשר על־יד האוהלים, החל לבוא אתי במרעה. יום־יום בא אתי. בראשונה שתק והיה כתמה ומתפלא תמיד למרחב ולהרים, אך אחר־כך היה עוזר לי והבין את אשר דיברתי אליו. ואז דיבר גם הוא דברי אדם מבין. כשהייתי מחלל בחליל, שמע וגם שר – וקולו היה ערב ומפליא מאוד.
"אחר־כך היה לבסוף ככל האדם. שיח' מחמד זידאן ריפא אותו כמעט כליל, כי ‘חיגַ’אבּים’ (קמיעות) רבים כתב לו ותמיד השקהו רפואות ‘חשובות’. רק מדי פעם בפעם היה מתנדנד בכל גופו כרועד… ישב, דיבר או עסק במה שהוא, והנה – התנער כל גופו – כמו באכול האדם דבר חמוץ; יש גם שהביט אחורנית – הלך או דיבר – והסב פתאום את ראשו והביט אחריו כאילו ישיגנו רודף… חוץ מזה לא היה עושה דבר – שום דבר, שיאמרו עליו ‘מוּכּה במוחו הוא’.
"ובימות החורף הלך תמיד עם שיח' פרחאן אל הכפרים ואל הערים אשר סביב לנג’ד – במקומות שנסע השיח' פרחאן למסעיו – תמיד הלך אתו. שיח' פרחאן אהבו אחר־כך כנפשו מפני קולו היפה ושירותיו החמודות.
"ובימות הקיץ היה אתי עם העדרים – אז נקשרה נפשי באהבה אליו.
"ועברו שנים רבות.
"אני הייתי נער כשמצאתי את אבא יחיא. וכאשר ‘נסתדר במוחו’ – הייתי כבר בחור גדול. כשאהבתי את נהורה היה הוא תמיד אתי. אך לא דיבר אתי הרבה. תמיד אהב לשתוק. ואולם גם יעצני באמרותיו. ובלילות, בלילות כאלה, כשזרח הירח – שכבנו כולנו על־יד ‘בתי־השׂער’ והוא שר שיריו – וכולנו, גם שיח’ פרחאן ובניו, שכבנו מסוּבּים כל אחד על־יד אוהלו – וכולם שמעו – שמעו ושתקו, שמעו ונאנחו: ואמרו כולם: ‘הנועם לאבא יחיא מחמד! שלום לו!’
"הוא שר שירים רבים – הרבה ידע. אך יותר מכל אהב שניים־שלושה שירים, ששר אותם רבות־רבות ואנו לא ידענו שובעה מהם. וזוכרם אני עד היום. עתה אדמה לשמוע את קולו, אותו הקול הקורע לבבות, קול נהדר ועז ומלא חנינה, וענה הד ההרים והגבעות את קול ה’מַוַאלים'; אזכור קולותיו:
אָבוּד, כִּגְדִי בֶהָרִים, אֶגְעֶה בַלֵילוֹת
גּוֹרָלִי הִכַּנִי וְעֵינַי אֲפֵלוֹת,
תִּגַּר דִּמְעַת עֵינִי וְלִבִּי – יָבֵש
אֶקְרָא לְרוּחַ הַמִּדְבָּר וְהוּא חֵרֵשׁ.
"וניסר וצילצל קולו בדממת הלילה, עת שר בקול מדכא נפש את שירו השני, אשר היה כמספר את אשר קרהו ועבר על ראשו:
שָׁחֲטוּ יְלָדַי טֶרֶם יִגָּמְלוּ,
תְּאוֹמִים שְׁנַיִם – לֹא חָמְלוּ,
הָרְסוּ קִנִּי, שָׁדְדוּ עֲמָלִי,
עֲרִירִי אָנוּד – אַלְלַי לִי…
“לוּ שמעת את קולו, יא ח’ואג’ה דאוּד, לוּ שמעת קול כזה – באחת רצית לחבקו ולנשקו בדמעות…”
דבריו של עבד נפסקו פתאום – בשמענו קולות רבים קוראים את שמו מקרב המחנה שהלך לפנינו. מיהרנו על הגמלים והשגנו את המחנה שהיה רגעים אחדים לפנינו. שני פרשים ממלווי המפקד הראשי באו לקראתנו והודיעו לו שהקוֹמנדנט רוצה בו. גם אלי באה הזמנה מפטרוֹני הגרמני. באנו אליהם.
המפקד שאל את עבּד, אם נכון, אשר לפי השמועה, יש פה בקרבת מקום איזו באר אשר חצבוה אנגלים?
עבּד ענה שהבאר נמצאת אמנם במרחק שעה־שעתיים… אבל האנגלים פוצצוה לפני לכתם מהמקום. יש בכל־זאת מעט מים – והוא יודיע ל"קומנדר" כשנגיע לשם. המחנה המשיך את דרכו הלאה.
אנו, שנינו, שבנו למהלכנו מאחרי המחנה.
ביקשתי את עבּד בלשון של חיבה שימשיך את סיפורו.
“הערב סיפורי לאוזניך, חואג’ה?” שאלני.
“כן, עבּד חביבי, ערב וערב, המשך נא בטובך.”
הוא שתק והיה כחושב רגעים אחדים.
"סיפרתי לך עד כה על אבא יחיא – כן. עוד לי לספר לך על־אודותיו, אבל – אחר־כך. שמע עתה מה היה אחרי דברי את נהוֹרה אז, בזמן הגיזה.
"היא, נהורה, הלכה אז מאתי – ולקחה את לבי. הלכה – וכאילו נעלמה. ערב־ערב עמדתי מרחוק לאוהלים ועיני תקועות באוהלה, מחה לה כאשר תצא אל המים – אך היא לא יצאה. פעמים עברתי על־יד אוהלה ודיברתי עם הנערות, אך היא לא נראתה. מה עשיתי? הבער? – ביזיתי את עצמי – מה קרה לה לעלמה מדברי המהבילים? כיצד באה ציפור יפה לידי – והמלטתיה כילד כסיל?
"בלילות־בלילות, ברדת האפלה על העולם – נעתּם גם לבי בקרבי ומילאה הדאגה את חזי – כבדים היו אותם הלילות. לא ישנתי אלא שעות מועטות. וחשתי כאב ויגיעה בכל אברי, ראשי לא היה אתי. נבוך הלכתי גם בימים – כאילו נקרע דבר מקרבי. ראיתי את השדות – ולא ראיתים. הלכתי על רגלי ולא ידעתי לאן. וכמה פעמים, חייך, מצאתי את עצמי רחוק מן העדרים ולא ידעתי למה באתי לשם? סבותי באותם הימים, רחוק־רחוק, עמקים והרים – לא ידעתים, מקום אין מרעה למקנה. אבא יחיא ראה את כל אשר אתי ודיבר אלי לפעמים לאמור: ‘יאיר האל את לבך, עבּד – הדאגה תקנן בלבך – קווה לאלוהים.’ ואני לא ידעתי מה אענה לו. הוא ראה את אשר בלבי… ועת ישבתי בודד על־יד אחת הגדרות – היו ההרים והגבעות כמחרישים לי, כאילו ידעו גם הם כולם את אשר בלבי… העדר היה רחוק ממני – כאילו עזבני. ואולם אני עזבתיו! לא נשאתי את הגדיים הקטנים, ולבי לא נתתי לעזים ולכבשות ההרות.
"מה רציתי? מה חשבתי? ומה ביקשתי? – רק דבר אחד: לראות את נהוֹרה. הן כזאת לא קרה לי מעולם, אדוני. יום־יום ראיתי את נהורה. זה לא חסר לי כל הימים. בבוקר או בערב – ראיתיה ועלץ לבי בקרבי. ומי ראה אותה ולא רחב לבו?
"ואולם גם מצוקה אחרת אכלה את לבי; אז ידעתי עד מה אהבתיה… לפנים אהבתיה ככוכב מאיר, אשר הוא רחוק־רחוק – ומי ישיגנו? כי לא חשבתי מעולם ולא האמנתי, כי בת אמיר שבטים רבים תאמר לי: ‘אהבתיך, עבּד’. על שבטי ועל אבי חשבתי תמיד – וכמו שידעתי שלא אראם ולא אדעם – כך חשבתי על נהוֹרה: היא – איזו הדרך תבוא אל לבי?
"אבל עתה, בגלותה את לבה לי, אמרתי: אלוה משמים, האין זאת עוד מכה מידך הקשה? כי בהיוודע הדבר לאביה – ושלח חץ בלבי – וחסל – ולמה תראני גם אהבת אשה אשר לא תשיגנה ידי?
"ואכלו המחשבות את לבי ואת לשד עצמותי…
"עברו כך – מי יודע – שמונה, עשרה ימים…
"באחד הערבים, אחרי שקיעת החמה, הייתי עייף ויגע – שכבתי לי לבדי שם, בשיפּולי הגבעה, מעברה השני, מזרחה. לבדי שכבתי. העריב היום, הירח זרח אחר חשכת הערב. היה אורו מקרין ראשי סלעים, שיחים, וגבי הגבעות הקרובות. היתה דממה במחנה. הגברים לא היו – לא ידעתי לאן נסעו. ה’קטנים', הילדים, כנראה, היו עייפים מחום היום – ולא נשמע קולם. השתטחתי על גבי – וכלום לא חשבתי, כי תשוקה לנהוֹרה הוגיעה אותי ונפלתי כעייף אין אונים. שעה ארוכה שכבתי כך, מביט על העולם הלבוש אור ירח לבן וקל. וכאשר תראינה העיניים שעה ארוכה כך – נראה לך, יא ח’ואג’ה, כאילו הנך בעולם הפוך, עולם אחר – לא שלך. שקט הוא העולם, אך תחוש – לא שלך הוא, כך גם הלב באותה שעה: שקט הוא, אינו הומה – אך הפוך הוא – המנוחה בל אתו. ולבי גם כן איבד בליל בודד זה את מנוחתו והחל להילחץ בחזי – הרעב לנהוֹרה החל לכרסם בי. חשבתי: אולי תקום ותעבור על־יד אוהלה – באין איש הלילה מסביב? ואולי הִקרה האל הלילה הזה בשבילך?.. אבל – מה אלך אל אוהלה – ואמה אתה?.. אם הקרה האל הלילה הזה בשבילי – תבוא היא הנה… היא תבוא… האוּמנם? היא רוגזת עליך – ועוד תשוב שנית אליך – עליך לקום ולבקש סליחה מפניה… כך, חואג’ה דאוּד, הייתי מדבר אל לבי… אני מאריך ‘בדברים שבלב’, – כך דרכי מאז. ומה גם עת שאספר בפעם הראשונה על דברים, אשר יערוג לבי לזכרם!
"כך חשבתי ולבי שוקק וצמא ומחכה… ברגעים ההם שמעתי מאחורי קול צעדים קלים, קלים. התקרבו הצעדים על ראש הגבע – הטיתי את ראשי וארא סוּדר לבן על הראש וגוף זקוף צועד – ‘יש נסים בידי הבורא?’ – אמרתי –’יא אַללה!' התקרבה.
"נהוֹרה!' קראתי כשואל ומפקפק, בקול רם קצת, וקמתי ממקומי.
"‘היא היא!’ ענתה בקול חנון, אשר תכיר בו מיד אשר ינעם לשיר, ‘באתי עדיך – באתי שנית,’ הוסיפה בקול לגלוג.
"‘מאה אַהלַן וסַהלַן ומַרחַבּא7 – במלכת היופי והטוב,’ עניתי – ושמעתי את קולי כקול אחר. לבי דפק. היא הלכה והתקרבה!
"חפצתי לקדם פניה, לתָפסה בין זרועותי, ללחצנה, ללחצנה ולנשקה פעם – פעם אחת – ויאבדו חיי אחר־כך. שוֹוה הדבר, שוֹוה לחלוטין, חשבתי באותו הרגע שהלכה וקרבה אלי, אלא שמיד שמעתי את קול לבי, זו התולעת שניקרה תמיד שם: ‘האתה, העבד, העזוב, תחזיק בזרועותיך בת־חפאני! האם לא שוטה אתה?’ – שילבתי את ידי ככפוּת… היא ישבה למולי.
“'מי הגיד לך שאני פה, בת היופי?” שלאתיה כשישבה.
"‘לבי, עבּד, לבי אמר לי,’ ענתה.
"‘כיצד לבך?’ שאלתיה.
“אמרה: 'כמו שהגיד לך לבך, שאבוא אליך הלילה…”
"נזדקפתי במקומי ותמהתי: ‘אללה! מי הגיד לך, הפיקחה, את אשר בלבי? הגידי עוד מה יש בלבי? הגידי, נהוֹרה!’
"היא אמרה במנוחה: ‘אני, עבּד, אמרתי דיי – אמור אתה מעיט, אתה, הגאה בבחורים…’
“שאלתיה: 'העוד לבך כבד עלי, אחותי? הסלחת לי” שכחת?'
"ענתה: ‘לבי לא היה כבד עליך – ולא־כלום.’
"‘כיצד?’ שאלתיה, ‘ולמה הלכת אז זועפת מאתי?’
"אמרה: ‘אנ על עצמי זעפתי…’
"‘ולמה נעלמת כל הזמן ומיררת את ימי?’
"‘אני לנסות את עצמי הלכתי… לדעת את האמת..’ אמרה כחושבת.
"ואור הירח נח וריחף על פניה העגולים, המלאים – והיו מאירים שבעתיים. וירדו על מצחה שני תלתלים, שער משי ראשה, על פניה, ועשו להטיהם לעיני – ואני נבוך ישבתי וכתפוס לפניה. וקולה יורד כטל על לבי…
"‘והידעת אותה, את האמת, נהוֹרה?’ שאלתי בקול נמוך וקרבתי על־ידה.
"‘ידעתיה.’
"‘ומה היא, אחותי?’
"‘למה תרבה שאלות, עבּד? הנה באתי אליך,’ אמרה והורידה את ראשה.
"‘סלחי, נהוֹרה, עבּד פתי הוא – כאשר יאמרו הבחורים. הביניני, אפוא, מה האמת אשר מצאת?’ שאלתי בתחינה.
"‘כן, עבּד, אגידנה לך, נאלצה אני להגידנה לך ולזאת באתי הלילה: הלא תדע שאהבתיך – אהבתיך עד יום מותי – שטני?’ אמרה וסטרה על לחיי בחיבה.
"אני שתקתי. וכשאמרה כך – כמו גל רוח קריר שטף ועבר אל חזי – הייתי כמלא אושר ונועם. 'היא אוהבת אותי עד יום המוות’ – אמרה. ‘ראה כמה שילם לך האל בעד כל צערך’, חשבתי, ‘בעד כל עלבונך נשאת בלבך כל ימים’…
"רציתי לדבר אליה, לשאלנה הרבה –אך שתקתי – המלים לא יצאו מפי.
"‘התדע לאהוב?’ שאלתני היא, כפפה ראשה אלי והביטה ישר אל תוך עיני.
"‘שאלתך זו תשרוף את לבי,’ אמרתי, ‘בּיישתּני. אפשר עבד אני, אבל יודע אני לאהב כבן־ערב הכי אציל.’
"‘כן? באמת?’ אמרה בקול מהתלים. ‘ולמה לא תראני מעט מאהבתך?’
"‘כי ירא אני… חושש אני.., בשביל… הן אני עבד, יקראוני עבד…’ אמרתי לה כך ולבי כאב בי… ולא ידעתי איך לאמר לה.
"‘אתה ירא? ואני, בת־ערב, לא אירא גם את המוות, מבחיר־לבי לא אסור עד יום המוות!’ אמרה בתוקף ובגאווה.
"‘כן… ואביך, נהוֹרה? ואחיך הנערצים? היראו את בתם נקשרת אל עבד… מאחורי הצאן…וישתקו?…’
"‘מה לי צאן, מה לי אחים, ומה לי אם יקראוך עבד – אם לבך מלא דם ערב כדמנו?’
"‘כיצד, מה את יודעת? מהיכן?’
"‘האהבה אמרה לי זאת מזמן… ועיניך המושכות, וקולך החזק, ופיך הנוטף דבש.’
"' האהבה, נהוֹרה, יאמרו, עיוורת היא.'
"‘לא, באלוהים, היא פיקחה… היא יודעת הכל… הכל…’
"‘אבל מהו אשר גילתה לך האהבה?’
"‘הדמעות אשר שפכת לפני אמי – גילו לי את הדבר.’
“'היא גילתה לך מה? – חוסי, רחמי, נהוֹרה, ספרי לי וימלא אלוה את משאלותיך.”
“'רבות שאלתי את אמי עליך – אך תמיד לא נענתה לשאלותי ויש אשר שיקרה לי… ידעתי שלא אמרה לי את האמת… אך השבוע בהיותי עצובה ובוכה – אמרה לי בלילה, שאתה בן אחד שבטי הערבים הגיבורים והחשובים לפנים… אך שם המשפחה והנחלה לא אמרה לי – לא ידעה היא. ואולם זה יספיק לי, אני פעם אשאל את ה”וַאלֶד" (אבא) כשאמצא את הזמן… ועתה, עבּד, תאהבני עתה?'
"‘אוהבך, בת היופי,’ אמרתי ולבי דפק בקרבי… הייתי כאיש אשר פרקו משא כבד מעליו, וטרם ידע את טעם המנוחה והמרגוע – יעמיסו עליו משא כבד כפליים… ולכן רבו מחשבותי ולבי דפק והמה…
“אתה, יא ח’ואג’ה דאוּד, תסלח לי, אם אני מספר לך כך… הכל, הכל… זה ינעם לי וינחמני. המלים והקולות יזכירוני אותם ימי האושר.”
הוא שתק רגע. “אחר־כך זכורני,” סיפר עבד בקול נמוך, "לקחתי את ידה ונשקתיה, חיבקתיה בכל כוחותי – ונשקתיה. והיא נשקה לי בפי ובעיני, לחצתני פעם אליה – ואמרה מיד: ‘תנה לי ללכת,’ ונשמטה מבין זרועותי, ‘השלום והונעם לך, אחי,’ אמרה – והלכה לה שפי.
“אני הייתי כשיכור צמא השותה מפרי הגפן… ישבתי במקומי לבדי שעה ארוכה, ארוכה – אבל באלוהים, יא ח’ואג’ה, האמינה, שלא אוכל לספר מה שראיתי, חלמתי וחשבתי בשעות ההן. כל מה שהגיע לי ובא לי אחרי שנים הייתי כרואה בלילה ההוא – מחשבות בלי סוף, כציפורי שמים ביום אביב, יצאו מראשי ופרחו, עפו וסובבו לנגד עיני – ואני שוכב כשוקט, שוקט – נרדמתי אז במקומי עד הבוקר.”
עבּד מילא את מקטרתו, זירז את הגמלים שהתנהלו לאטם והרחיקונו יותר מדי מן המחנה – והחל מפרש ומסביר את נועם האהבה וצערה, והיה כמבקש את חוט סיפורו:
"הימים ההם, הימים שידעתי כי נהוֹרה היא שלי, תהיה סוף־סוף שלי, הימים ההם – ימי האושר והשלווה היו, הימים המעטים הטובים שהנחיל לי אלוהים בחיי. מקודם, עת היתה נהוֹרה רחוקה ממני, הייתי כפתילה זו שבתוך העששית ושמן בה מעט: היא מהבהב כפעם בפעם וגוססת, כאילו תקרא לעין הרואה לעזרה, להוסיף לה מעט שמן – מעט חיים – כך הייתי אני בימים שנתרחקה נהוֹרה ממני, אחר־כך הוסיפה נהוֹרה לי שמן – הוסיפה בלבי אור וצהלה. כל הימים ההם הייתי שמח ועליז. תמיד צחקתי ועיני ראו בטובה את העולם הזה… שליו הייתי, שקט היה ראשי, ולבי – שבע. כי ראה ראיתי את נהוֹרה פעמים רבות ביום, היא שלחה את מבטיה אלי בגלוי וגם בסתר רמזה לי הרבה את אשר לא ראה איש.
"ואולם, בהימצאי פעם לבדי, וניעור כמו פצע, כמו נקודה קטנה מכאיבה בקרבי. הדבר היה כשחשבתי, מבלי רצוני באמת, את סוף המחשבות ובאתי עד עומק הלב: מה יהיה על אהבתי? איך יהיה הסוף? כיצד יקום וייעשה זה הדבר? מה יאמרו האב והאחים? ויותר חשבתי על שבטי ועל עצמי: מה הם הדברים שאמרה נהוֹרה והם לא ברורים? איך באתי הנה? מאין? מי ואַיו שבטי הנכבד?
"ולכן – זאת אומר לך – דומה הייתי ממש באותו זמן לתפוח חכלילי, רענן ומבהיק מבחוץ – שאין איש יודע את התולעת האוכלת והמרקיבה אותו מבפנים. כך היה. אבל לא נתתי את עצמי בידי המחשבות: תמיד הייתי בין הרועים והבחורים. גם על־יד ה’ואדי' אצל המים ישבתי כל יום עם הבחורים וצחקנו על ה’בנות' השואבות. אז אמר כל אחד מהם עלי:
“'הנה בא ה”נזיר", “בן־הנביא” אל המים' (כך קראו לי לפעמים בהיתול).
“'מי הביאך הלום, עבד?” שאל אחר.
"‘איפה עזבת את אבא יחיא ואת העדרים?’ קרא השלישי.
"ואני עניתי להם כדברם: ‘יש ישתוקק גם הנביא אל מעיינות המים…’
"ואמנם הבחורים כולם אהבוני תמיד, שמחים היו לקראתי כשפגשתים – והרבה דברי נועם השמיעו לאוזני וסיפרו בחן פני ובזכּוּת לבבי…
"ובנפול ריב־דברים בין הבחורים ובאו אלי והשמיעוני את העניין – והקשיבו לעצתי. ביחוד יקרו דברי ריב בימי שמחה: יום גזוּ, יום חתונה או ח’יתַאן (יום מילה), אז יתחרו הבחורים על סוסותיהם ויתגלע הריב: ובמחננו, בין שבטיי חפאני, מדי חודש או חודשיים, היו חתונות או יום מילות והבחורים יתכוננו להם וידברו עליהם ימים רבים. גם בני שיח' פרחאן עצמם, אחי־אב לנהוֹרה – אהבוני ושאלו לדברי. והבחורים – אריות, ועל סוסיהם דהרו כרמחים; חרבם לטושה וזינם עליהם – נאמן תמיד למטרה. הם אהבוני – כי לא היה להם מה לקנא בי. הם, ביניהם ובין בחורי השבטים האחרים – היו קטטות, אך ביני וביניהם לא היה דבר, ולכן אהבוני וגם אני אהבתים.
"אך את שיח' פרחאן עצמו לא אהבתי. הוא השביעני מדי פעם מרירות וכלימה. דיבורו היה תמיד, עם כל אדם, קשה – קשה כברזל. רק לבנים קרא, לפעמים רחוקות, כטוב לבו עליו, ‘יא עזיזי’ (יקירי), ‘יא אבּני’ (בני), אבל לרוב היה חמוץ ומבטו – תקיף. כשהיה באוהל נשמע כל היום קולו מצווה וגוער… המקטרת הארוכה בפיו – והוא שולח גערותיו מכאן ומכאן: ‘אַל תרבה מלים, יא ולד, אַל תרבה דבר – אמרתי וחסל!’
"כך יצלצלו דבריו גם עתה באוזני..
"אם גזר על מי שהוא משפט־מה או קנס גדול, ולא מיהר האיש למלא את דיבורו אז שלח אחד האנשים ואמר:
“'לך והודע ל”ג’חש" (לעַיִר) הזה – ויזכור: חרב חפאני תמיד ניצבת ופי רובהו פתוח ולא יתנמנם… כך אמור לו וידע…'
"הוא היה שמן, גבוה מעט, וקולו עבה ומשמיע גאווה ונאצה… ואמנם איש לא אהבנו – חוץ מבני־המשפחה.
"ואני, אשר מילדותי יראתי מפניו – לא אהבתי את קרבתו. ידעתי שהוא לא יאהבני. אולם לא חשבתי הרבה עליו. לרוב היה בנסיעות אל הערים או בסביבותינו ולפעמים הלך אל האנגלים שבקרב הים – כך היו מספרים לי הבנים לפעמים – וכשהיה בבית לא התקרבתי אל האוהל. ואולם אם פעם קרה שלא ראני זמן ארוך, ושלח לקרוא לי ושאל בקצרה למעשי ולשלום העדרים.
"כשדיברו, לפעמים בשבתנו יחד, על חתונות וכלות – אז יש ואמר לי:
"‘ואתה, עבּד, למה לא תבחר באחת הבנות של בַּנִי־מַנַדי או בני זֻוַד (שבטים קרובים במדברנו, אך מן הדלים), באלוהים, יש להם בנות יפות, עבּד. הייתי אצלם וראיתי – לך, סוּר שם, עד מתי תישאר כך?’
"אני אמרתי לו: ‘הניחני, יא סיד, למה לי אשה? לא אוכל לבחור…’
"הוא השליך תמיד את שחור עיניו עלי, כאשר אמרתי לו כך.
"‘אתה אינך בשלום באוהלי?’ אמר בקול זעף, ‘אינך בשלווה בין אנשינו? מה תרחיב פיך, יא ולד?’
"כך היה פעמים אחדות. זאת היתה מרירותי ואנחתי והבן לא יכולתי: למה ידאג לי ולמה יכלימני וירגז עלי על זאת? אולם אחר־כך הבנתי זאת אל־נכון.
“וזכורני, אמרו לו הבנים, פעם אחרי סעודה גדולה, בשעת מסיבה: 'אבא, ניקח אתנו פעם את עבּד אל ה”ערים", לבו ישתוקק לשם והוא בחור ומיושב ולבו טוב – יראה את הערים פעם.'
"‘הסו, יא ולאד!’ ענה הוא, ‘לא לכם לדבר כזאת, עבּד יוכל לנסוע כאשר תהיה לו אשה ובנים… בני בנים למצער… שמעת, עבד?’ פנה גם אלי, ‘כן, יא סיד. האלוהים יראה את הדרך,’ עניתיו, אבל נפשי היתה מרה עלי. כשקרה מקרה אשר הזכירני את חרפתי – וסאן לבי ימים מספר ואז כמהתי, וכצמאון צמאתי – לדעת… לדעת הכל: מי אני ומה עברי וכיצד באתי הנה? בימים האלה רכבתי ימים שלמים על סוסתי או על ההַגִ’ין (גמלה קלה) שלי, טסתי ועברתי במרחקים – וביקשתי 'עארף (קוסם, ידעוני). ‘עארף ביקשה נפשי, אשר יגיד לי עברי ויודיעני שבטי. ואמנם בכל זמן היותי אצל שיח’ פרחאן אצל החפאנים – נזדמנו לי שניים, בזמן נבדל ורחוק זה מזה. ואולם, לעצבוני, שניהם אמרו לי, כי הם עתידות יגידו ודבר העבר לא ידעון. והם שניהם סַפּר סיפרו לי באמת ובנכון את אשר אתא עלי: זכורני, האחד אמר אלי:
"‘בין אנשים קשי־יום תימנה… דרך מסובכה… ראה, ראה הקוים בשטח החול)… נפתולי נחש… ואמנם בכוכב מאיר נולדת… אך הוא… איננו… נעלם… אבל חיים ארוכים לך… חיים ארוכים… ובחיים תקווה… ומיד האל הרחמים והחנינה…’ כדברים האלה אמר לי הראשון.
"והשני אמר לי כזאת:
"‘המר והמתוק ניתנו לך כאחד… יום כך יהיה אצלך, ויום – כך… ומנוחה רחוקה ממך… כוכבך מוּעם… יש אושר אחר נגדך… אבל גם הוא לא ישבות… אתה אל תרדוף את הזמן… שב ואל תעשה כלום…קווה לרחמי האל כי רבים רחמיו…’
“אבל לא זה אשר חפצתי לספר לך – מדבר הייתי על… נהוֹרה. נהוֹרה השׂביעתני מאהבתה ומלבה הטוב. לפנות ערב או בלילות ראיתיה. צחוקה ואמריה הלוקחים נפשות והמחיים לבבות ניחמוני, באמת ניחמוני והשכיחו את מצוקתי מלבי. בלילות באה אלי לפעמים אל עבר הגבעה – רחוק רגעים מספר מהאוהלים, שם תקעתי אוהלי הקטן, שזרתהו וטוותהו נהוֹרה בידיה – והיה לי כאילו יחֵם רוחה את אוהלי – אתה מבין… אתה ישן?.. אתה שומע, יא ח’ואג’ה – או ניצחתך השינה?”
“לא, עבּד, הנני שומע בכל לב.”
"היא באה אלי וחוצנה מלא תמיד משקדים… סוכר… ומ’דברי המתיקות’ – הביאום אביה או אחיה מן הערים. כך עברו הימים.
"והנה הגיעו ימי הסתיו, ואז בא היום הארור, יום המעשה הנורא, שלוואי ונגדעה ידי ולא עשיתיו. הנה מאז, מאותו היום, החלו ימי המרים. המכות באו אחת אחרי השנייה – ואני לא אשם. אני מה ידעתי? איני יודע, יא ח’ואג’ה דאוּד, כשחושב האדם על המקרים אשר באים עליו מידי הבורא – והאדם הוא כישן, ואינו יודע, לא חָטא ולא כפר, כשרואה שיד האֵל תכהוּ, תמעידהו פנים ארצה – יש וחטא האדם בשפתיו – אבקש סליחה מהאל העצום, אך!.. ואני לא סיפרתי לך עוד את העניין. – שמעני: המעשה היה בתחילת ימי הסתיו. הרוחות פרוצות בימים ההם, וקשה לך להבדיל, גם באוזן מנוסה, יללת זאבים מהמיית רוחות. ואז צריכים להרחיק רעוֹת – כי העשב מעט ונמצא בשיפּולי ההרים בין גיאיות. והוא הזמן היותר קשה לנו, הרועים; יש לימים שלא נשוב אל המחנה ונישאר ערים במקום אשר ירעו העדרים. הזאבים רעבים בזמן ההוא. ומידי רועים ‘רכים’, ‘רשלנים’, יאבדו ‘ראשים’ לא מעטים מן העדר. הזאבים, ח’ואג’ה דאוֹד, באים אז בהמון, חבורות־חבורות. והם באים בעורמה, הארורים, בתחבולות באים: יש יבואו שניים־שניים ויקיפו את העדר מכל צדדיו וכאשר יעופו הכדורים מצד אחד והרועים ירדפו אחריהם – והתנפלו שניים־שלוש מפינה לא ידועה ויפרצו פרץ בגדרות העדר – והצאן והבקר העומדים יראים ומבוהלים יפזרו לכל רוח – והאסון אז גדול. ויש יבואו הזאבים בראש כפוף, כמו ייזהרו לבל ייראו עיניהם המבריקות – יבואו בריצה חטופה פעם אחת אל תוך העדר. אך העיקר אז לרדוף דווקא אחריהם ולהביא בחזרה את ה’תלוש'. ואז אפשר לבטוח שאֵלה לא ישובו. יבואו אולי אחרים – אולי קשה הדבר כאשר יתגרה בך הנמר. אם השמירה טובה – אז הא, היהיר והזהיר, אינו מתקרב – רק בחצות הלילה תשמע האוזן צעקה חדה – אז צריך לעמוד הכן על המשמר: או הוא יותּר הלילה ההוא, ‘יקח פרידה’ בשאגותיו – וילך, או יסור בטיסה לפניך ויקח את אשר לו… אבל בזה איני צריך להאריך – באותם הימים היה המעשה. נערים באו וסיפרו לנו הרועים, שהיינו רחוק מהמחנה שני ימים, כי ‘בבית’ ידברו כולם על ‘התנפלות’ אויב. ושיח' פרחאן חילק כבר כדורים ורובים וזין לכולם: לבנים, לבחורים ולבני השבטים הקרובים וצעק, והזהיר כל הזמן ‘שיגדל הטבח’. הם סיפרו שחילק גם סוסים וגמלים לרוכבים ומספרם – כשלוש מאות או ארבע מאות. כך דיברו שניים־שלושה ימים במחנה – ומחכים לאויב.
אני חשבתי הרבה כששמעתי זאת. אמרתי בלבי: האין זאת שעה טובה לצאת גם אני למלחמה? יראו שיח' פרחאן וכולם את זרועי וידעו כי בּדוִי אני, עורג לקרב ויודע ‘משקל החרב’? וידע שיח' פרחאן, כי גם נאמן ומסור אני כמו בניו לשבט חפאני? ואז אולי תצא טובה מזה… תצא טובה… נהוֹרה תוכל לדבר עם ה’אב', תוכל לאמור לו: הראית כמה עבּד אציל ונאמן כאחד מבניך? אך חשבתי – ולבי התרחב בקרבי… וקול אמר בלבי: ‘קוּם, עבּד, הזדיין, רכב והראה פעם אחת את כוח ידיך לאויבי שבט נהוֹרה – הוא גם שבטך… כן…. הראה ידך כאשר הראית לזאבי לילה ולצבועים’… אולם יראתי להודיע את חפצי לשיח' פרחאן; הוא אולי, או ודאי, ימנעני, ואז – לא אוכל להמרות פיו, והשעה תעבור.
"לכן רכבתי ומיהרתי לבוא אל המחנה והגעתי אחרי־הצהריים ביום השני. שאלתי כמו מתוודע מהבחורים (לא התקרבתי לאוהלי הבנים לבל יראוני) – הם סיפרו לי שכבר סודר ונגמר הכל: ‘שתי מחנות תהיינה, האחת, והיא בת שלוש מאות רוכבי סוסים והוּגַ’נַא (גמלים), תהיה פה על־יד העמק בגבעות – תחכה לאויב ממקום אשר יבוא. כדורים יש לנו לרוב, כדורים אנגליים – אין מספר. המחנה לא תעזוב את מקומה – רק לירות, לירות בלי הרף אל האויבים המתקדמים. והמחנה השנייה, בת מאה פרש, תהיה כשלוש שעות מאחרינו, עם הנשים והטף ועדרי הבית. והעדרים האחרים הגדולים, כל אחד יישאר במקומו – אַל יתאספו במקום אחד, לבל ירד האויב על השלל כולו כאחד.’
"שאלתי: ‘ומי המתנפלים? אילו שבטים?’
"‘אויב נבזה… שבטים נקלים… מהמערב… מצפון…’
"‘ולמה? מה הסיבה?’
"אמרו: ‘איבה… ככה… ותאוות שלל… אויב קדום הוא… רוצים לעשות טבח בכל שבטנו וטפנו – נודע לשיח’ פרחאן הכל… הכל… ורוצים לשלול כל אשר שלנו…'
"אני שמעתי זאת – וחרה לי ואש קנאה הוצתה בקרבי על אויב נבזה זה. ישללו שלל? – אמרתי בנפשי – ירדו גם על הנשים? – על נהוֹרה… בנהוּרה יגעו? היעזו? אני צריך לצאת לקרב… צריך… לא ייתכן שלא אצא… אבל איך לעשות ומה לעשות, לא ידעתי. רציתי למצוא תחבולה להגדיל עשוֹת, לפעול מעשה ניכר – אך לא מצאתי. אמרתי: השלך יהבך על האלוהים – וצא לקראת האויב. אצא קדימה ואראה – אז אדע מה אעשה.
"נכנסתי בסתר אל אוהלי, לקחתי את כל הכדורים השמורים אתי, שלוש אשפתות, קרוב למאה כדורים, ואת חרבי השחזתי בלילה. ביקשתי לראות את נהוֹרה, אך היא לא נראתה. היא לא ידעה שאבוא פתאום מן המרעה.
"למחרת בצהריים הגעתי אל עדרי. אמרתי לרועים האחרים, וגם לאבא יחיא שנמצא שם, שגם אני מצוּוה משיח' פרחאן לצאת ‘קדימה’, לתוּר ולרגל. בעדרנו היתה סוסה ממין חשוב מאוד, שנפלה לפני כמה זמן והיתה פוסחת. הסוסה נחה כשני חודשים ונרפאה לגמרי – שכחוה שיח' פרחאן והבחורים. לקחתיה. ולקחתי אתי עשרים ראש צאן ובני־בקר אחדים – רזים וחלשים – ואחד מן הנערים אשר בעדר לקחתי אתי. הלכתי כל הלילה קדימה לצד מערב אשר משם חיכו לבוא האויב. הרוחות שרקו בלילה; הצאן, מבוהלות ותמהות מההליכה המהירה בלילה – התנהלו לאטן. צריך היה לנהל אותן בידיים ממש, גם לפקוח עין מפני הזאב – יגעתי עד תכלית באותו לילה – אבל עברנו כך עד לפני עלות השחר – אז ישבנו ונחנו כשעתיים. את אשפתות החצים חגרתי, כל אשפה על בטן תיש שצמרו צפוף, גם את אקדחי הטוב חגרתי תחת בטן שה. אני לבשתי חלוק ועבאיה קצרה וישנה ומקל־רועים בידי ורובה עתיק – ומתחפש לבן אחד ח השבטים העניים והדלים.
"כשעתיים אחרי עלות השמש ראיתי מרחוק המון רב – כולם רוכבי סוסים ומספרם – לפי מבט העין – אל־נכונה, היו שלוש מאות וכל זה חוץ מ’הַגַ’אנים' (רוכבי גמלות קלות) שוודאי יבואו עוד. אכן – זה 'כוח’ – אמרתי. אני הלכתי כלתומי לקראתם. מהרה באו שניים רוכבים לקראתי וקראוני אל ראשם. הם היו על הר גבוה, שטוח; שם נחו וסקרו את המרחב. אני השארתי את הנער עם מעטי המקנה (את הסוסה הסתרתי בשיפולי ההר במקום סתר).
"עליתי ובאתי לפניו. שמעתי קראו לו שיח' סיף־אל־דין. אמרתי לו:
"‘סלאם עליכום, הגיבור!’ (הוא היה… כבן… שבע, שמונה או עשר שנים גדול ממני.)
"שאלני בקול קשה, כרגיל:
"בן האויב? למלחמה? או לשלום?'
"‘לשלום – רועה לדרכו – אתם בני העוצמה,’ עניתי.
"‘מאיזה שבט ובית?’
"‘שבט קלי (והוא אחד השבטים הקרובים לצוענים).’
"‘ולמי העדר למטה?’
"‘לי הוא המעט הזה, ברכת אללה עליו, ואחי העומד שם.’
"‘ברכת אללה עליו,’ ענני, ‘אך התרחק, סוב מפה לבל יפגעו בך כדורינו או כדורי חפאני!’
"‘יסתירני האל! מכדורי חפאני לא ארצה למות – העושקים והרעים.’
"כך אמרתי להיראות כשונא לבני חפאני.
"‘איה ירעו עדרי בני־חפאני?’
“'ימינך”, בדיוק, דרך חצי יום,' עניתי. אבל באמת היו כל העדרים דרך שני ימים משמאל ומאחרי מחננו.
"‘התדע את עבּד, עבּד הרועה אצל החפאנים?’
"כששאלני כך, עלתה המבוכה בראשי, אך למען לא ירגישו בבהלתי מיהרתי, ואמרתי:
"‘עבּד? אדענו… רועה חפאני…’
"‘קללת אלוהים עליו… הארור… מוחה שם שבט המבורך,’ ענו העומדים מסביב.
"‘ואיה נמצא זה עבּד, החפאני?’
"‘שם בין העדרים, מימינך, במקום אשר אמרתי.’
"החלו לדבר יחד, נועצו, שוחחו – ולי אמר שיח' סיף אל־דין: ‘על אללה – לך לדרכך!’
"‘תנה לי מתת מידך,’ אמרתי להיראות כאביון, ‘ותצליח חרבך בידיך.’
"הגיש לי זהוב – בירכתיו והלכתי.
"דרך הליכתי שמעתי את שיח' סיף אל־דין מצווה במהירות:
"‘אתם שניכם סובו, מהרו והגידו לשיח’ עטא אללה ולהַגַ’אנים, שהם ימהרו ללכת כולם קדימה למערב ולעמק חפאני. ואנחנו, חצינו נלך ימינה לראות אם נתפוס אותו, את עבּד, וחצינו ימהר הלאה, גם כן אל העמק, למען נגיע יחד לשני הצדדים – מהרו!' כך ציווה, ונפרדו כמאה וחמישים לכאן ומאה וחמישים לכאן – ושני הפרשים שבו דוהרים.
"הם הלכו – ואני ישבתי במורד נבוך ומחשבותי פזורות. אמרתי אל לבי: ‘יא אללה, למה ירדפו אחרי? ומה ירצו מנפשי? מהיכן יודעים את שמי – ומה לי ולהם? ואולי המלחמה הזו בשביל נהוֹרה? שמא החזירה שוב ריקם את המתנות ששלחו אבות החתנים, והם נעלבו מרה? ובאמת היה כדבר הזה לפני שבועות מספר – אך הכל־כך תגדל המלחמה? או אולי נתחברו הרבה חבלים לקשר מסובך אחד? אבל למה ירדפו אחרי, יזכירו את שמי וירגזו? ומי יכול לדעת מאהבת נהוֹרה אלי?’ והיה הדבר לי פלאי ונסתר מהבין.
"אולם יא ח’ואג’ה דאוּד, ידוֹע תדע אחר־כך את הכל כמה נכון וישר היה העניין – ואני העיוור לא ידעתי דבר ולא ‘באה על מוחי’ – וכל ימי יכאב לבי בקרבי ואקלל את יומי…
"אבל אז, ישבתי כעל אש קודחת; זמן לא היה לחשוב – הן כבר יגיע האויב למחננו… יתחיל הטבח… בכולם… ונהוֹרה… – להן החלטתי באותו הרגע – אני זאת אעשה: אפזר את כוחות האויב וילכו קטעים־קטעים! החצי הלא הלכו לשוא ימינה – ומאום לא ימצאו, צריך להשמיד את ההג’אנים.
"לכן מיהרתי, ירדתי מן ההר, רכבתי על סוסתי – ואקדחי וחצי אתי – רדפתי כטיסת רוח, השגתי את שני הפרשים אחרי שעה – יריתי אליהם בלי הרף, האחד נפל, נאבקתי ביריות עם השני – והפלתי גם אותו. עברתי על־ידם, ראיתים מתים, לבשתי עבאיה וכפיה ועגאל מאחד מהם ורובה חשוב (עוסמַלי) לקחתי מהם וכדורים – מספיק. יריתי גם אל שני הסוסים למען לא יתפזרו בסביבה. עברתי הלאה, ואחרי שעתיים, בקירוב, נראה המון הרוכבים על ההג’ינים. מספרם הגיע ודאי לארבע מאות – מבהיל היה המראה. דהרתי הלאה, היישר לקראתם, יריתי שבע פעמים באויר – לסימן, כרגיל, אשר דבר לי למסור אליהם, קרבתי – שאלתי לשיח' עטא אללה, באתי אליו, הגדתי עייף וגונח:
"‘שיח’ סיף אל־דין אומר לך: שליש העם ילך קדימה לעמק חפאני – המלחמה ודאי כבר החלה שם. שליש העם יבוא אחרי שמאלה מקום כל מקנה חפאני לאלפים חונים שם – ושליש ירד מפה ימינה אל הואדי – שם ברח עבּד וצריך לתפסו מבין ידם –'
"כששמעו האנשים את דברי הרימו רבים את קולם יחד ואמרו:
"‘אַל־חַמדוּ לִאללה, אַל־חמדוּ לִאללה (תודות לאל)’ – וכל אחד סיפר בשמחה לחברו, שעבּד ברח וצריך להשיגו ולתפסו…
"שיח' עטא אללה חילק מהרה את העם וימהרו כולם: אלה קדימה, אלה ימינה – ושליש אחרי.
"דהרו כולם בעוז ובצהלה לדרכם.
"וככה, אדוני, חילקתי לקטעים את חלק האויב העצום (הם היו יותר מארבע מאות רוכבי גמלים!)
"עתה, חשבתי, חלק הפרשים הראשון, כמאה וחמישים, יגיעו לבדם אל עמק מחננו אחרי־הצהריים – ויוּכּוּ קשה. אחרי־כן ישובו בודדים פרשי הסוסים והגמלים, שהלכו, אחרי עורמתי, לחפש את עבּד – הם יבואו כמאתיים ויהיו מעטים – וגם כן יוּכּוּ – ואת אלה אשר אני אסובבם בעמקים שבין ההרים המייגעים והקשים אשר משמאל – ואעזבם.
"כך עשיתי, הובלתי אותם כארבע שעות אל בין ההרים והגיאיות. ואני עליתי לראות דרך קצרה – ושבתי בהעלם לדרכי אל עמק מחננו; סוסתי היתה כנף רוח, טסה ועוברת גיאיות ובקעות – וכל גאוות אצילותה וקנאתה הראתה לי ביום ההוא – היא נרטבה תחתי בזיעתה, כאילו טבלה בנהרות מים.
"כשעה לפני שקיעת החמה הגעתי אל עמק מחננו.
"האם צריך אני, יא מעַלמי (מירי) לספר לך כי בכל הדרך, בכל העמל ובכל המעשים הנפלאים שעשיתי – רק מלה אחת ריננה באוזני כל העת בלי הפסק והיא דחפה אותי בתוך המון מחשבותי לא לנוח, לא להירגע – ורק הלכה וצילצלה באוזני?
"היא, נהוֹרה זו המלה. נהוֹרה לא יצאה מדעתי אף רגע בכל עצם העניינים אשר מילאו את כל נפשי ורוחי…
"אבל אשוב לדברי – באתי כשעה לפני הערב שמש לעמקנו. מרחוק ראיתי – והנה מספר האויב אינו מעט: הפרשים והגמלים הספיקו לשוב, כנראה, מלפני שעה קלה – אבל העמק כבר היה מכוסה חללים רבים.
"ובעמק הסתובבו ורצו הרוכבים כסנוניות מהירות בעוּפן רצוא ושוב – קולות צעקות איומות נישאו בעמק, כיללה אחת ארוכה ומרה, אשר עברה אל כל רוח. קול ענוֹת היריות והדו רעמו באויר בחרדה. גם קול הנשים נשמע. תאנייה והי. לא ידעתי איך היו ולמה היו שם רחוק מעט מן המערכה.
"האויב הסתובב, בעיקר, רחוק כחמישים אמה מן העמק. בכל פעם יצאו מביניהם כשלושים, חמישים פרשים, קרבו לפרשינו, הסתובבו – השתוללו, ירו ושבו – בנפלם מפה ומפה חללים – ולמרות מיעוטם היו באמת חצופים כאריות; אבל נראה כי היו נבוכים ומהלכם לא בטוח ‘ועשייתם’ לא קבועה…
"עמדתי על ראש גבע – ולא ידעתי הלרדת עתה או לאו. בין כך וכך ראיתי מלמעלה מחזה נהדר ואיום: פתאום, כל האויב התקרב, בבת־אחת, כאילו היו רק מתי מספר, הסתדרו שורות־שורות, חמישה־חמישה, רוכבי הסוסים והגמלים – והתנפלו בקול תרועות זעקה אל הגבעות אשר ישבו מרבית אנשינו ואשר ירו על האויב בלי הפסק ובלי הרף – נשלפו החרבות פתאום, הורמו הרמחים – והיו כיער עצים צעירים נשורי עלים – והתנפלו בהמון בחרב ורומח (נגמרו, כנראה, אצלם הכדורים ואצלנו היו בלי סוף, ולכן קרבו ב’תגרת חרב').
"אז היתה סכנה – ירדתי מן הגבע על סוסתי המשתוללת בשאון תרועת המלחמה. כשהתקרבתי שמעתי יללת צעקות:
"תנו לנו את אשר לנו – ונלך! תנו! הבו אותו! תנוהו! תנו אשר לנו!'
"ואני חשבתי שאיש לא הבין מה רצונם ומה צעקותיהם. ובדהרי – פגשתי בבנו של שיח' פרחאן, הגדול, חמדאן. הוא נבהל לקראתי:
"‘ומה, עבּד?!’
"סיפרתי לו בקצרה את אשר עשיתי – וטרם כלותי לדבר התקרבו כגוש אחד שני הצדדים בקרבתנו והפרידו בינינו. החלו מהלומות חרבות וטעינת רמחים – והדם זינק וירד בכיכר שבילים־שבילים, האמת – אני הייתי נבוך. אך לא במצב הכעס – הסתובבתי ויריתי – ופתאום באה מהלומה על שוקי – כדור, אבן גדולה, או מכת ברזל – לא ידעתי. אז עלה רוגז בראשי, נכנסתי בין השורות, הכיתי בחרב על ראשי הרוכבים וקיבלתי גם אני מהלומות, נשמעו מכל צד קריאות: הכו! הכו! הכו!
"שיח' פרחאן היה תמיד בלוויית הבנים – הם לא הרפו ממנו אל כל צד אשר קפץ. ראיתי פתאום וסבו אותו ואת הבנים חבורה גדולה מצד האויב – והיו מתגרים בהנפת חרבות ובקפיצות הסוסים – אני בדהירה אחת, שברתי את מעגלם ונכנסתי אל תוכם. רובי היה מלא. ‘ירדתי’ בחרב, הנף והכה ימינה ושמאלה, ובידי השמאלית יריתי מרובי מדי פעם בפעם – נתפזרו קצת הדוחקים – באתי פנים־אל־פנים עם שיח' סיף אל־דין – תלתלי שערותיו ירדו פרועים, עגאלו ירד על צוארו ועיניו להטו, גם אני ניצבתי נגדו פרוע ראש וצעקתי לו: ‘אני אויבך! מידי המוות לך!’ (הלואי שנחנקתי באותו רגע, אללי, ולא הרימותי ידי – אך, אך, יא ח’ואג’ה דאוּד.)
"הוא ענה בזעם:
"‘אתה, הרמאי, אשר פיזרת את כל כוחי ואנשי? הכּוֹן!’ ניפנפו החרבות.
"‘רימיתיך,’ עניתי, ‘אך הנני לפניך – רימיתי – אך לא ברחתי!’
"בו ברגע באה מכה עצומה על כתפי והפילה את חרבי מידי.
"‘הא לך מרובי על לבך!’ קראתי, וקלעתי אל חזהו – הוא נפל אחורנית.
“גם אני נפלתי – ומאותו הרגע לא ידעתי עוד את אשר נעשה – אחר־כך, אחרי חודשים ידעתי, שארכה המלחמה גם בלילה – כל אותו הלילה.”
עבד שתק – וביקש ממני חמת המים לשתות. הגשתי לו מים וגם “בקסמת” (פכסם) – למען יסעד קצת את לבו. אחרי כלותנו לאכול, המשיך עבד את סיפורו:
"אחרי הקטטה – איני זוכר איך היה. אני נפצעתי קשה בכתפי ובשוקי. זוכר אני רק שהייתי חולה מאוד, שוכב במיטה יותר מחודש ימים. יום אחד בבוקר, בימי מחלתי, עם זריחת השמש פקחתי את עיני – ואני רטוב מזיעה ולא ידעתי איפה אני שוכב ובאיזה מקום אני נמצא. לאט־לאט התבוננתי וראיתי שנמצא אני באוהלי הקטן שטוותה נהוֹרה בשבילי. הייתי חלש. רציתי לקום ולא יכולתי, שכבתי כך שעה קצרה והתחלתי זוכר כמו מתוך חלום מה שעבר מהקטטה הגדולה – והנה נפתח פרגוד האוהל – ואור שמש בהיר חדר והאיר את החלל. נכנסה נהוֹרה – והיה בעיני כאילו הביאה היא את האורה והזוהר…
‘בוקר האור והאושר!’ קראה בשמחה וכרעה על־יד מצעי, נשקה לי במצחי ואני נשקתיה. היתה קלה לי הנשימה, חזי התרחב ועיני נפקחו לחלוטין אמרתי לה:
"‘מה זאת? ומה יש? ומה קרה לי?’ אך קולי היה חלש ונדכא.
"‘הצלה וחיים… חיים; “הלך הרע”, “הלך הרע” – שלומות, שלומות עליך, עבּד!’ ענתה כך ופניה מאירים.
"היא סיפרה לי לאטה, שזה כשבועיים אני שוכב במיטה מוכה פצעים והחמימות היתה גדולה עלי. החילותי להיות תמה, מתפלא. והנה עלו בזכרוני כמה דברים, כמה דברים, יא ח’ואג’ה דאוּד, שאין הפה יכול לספר. ומסופק הייתי, באמת מסופק – לא היה ברור בראשי העניין… לא ידעתי, אם קרו המעשים או אולי היו חלום… מתבייש הייתי לשאול את נהוֹרה על הדבר הזה… והעניינים היו מפליאים ויפים…. מה אספר לך, ח’ואג’ה – הנה ‘זכרתי’ ממש שרכבתי על גמל מקושט כסף עדיים, ואני לבוש הדר, צמר ומשי, מזוין כחתן וסביבי אנשים למאות – יום חתונתי עם נהוֹרה היה… וישמחו הרבים ויפרחו.8 דהרו רוכבים ויירו והנשים נתנו קולן בזַג’לית9. ושיח' פרחאן בא לקראתי רוכב על סוסתו הלבנה, מניף שרוולו הלבן לקראתי ואומר: ‘הנעימות, הנעימות לגיבור! רצון האל על בחיר העלמים!’
"ויחד עם זה זכרתי: והנה עיני רואות להקת אנשים, עשרה במספר, ופניהם זועמים והם יסחבו, יסחבו – את מי? את נהוֹרה. אני צעקתי אליהם בעוז: ‘הרפו, הרפו, דמכם אשתה! הרפו מהנערה. קללת אללה עליכם!’ ואני מניף ומוריד את חרבי עליהם – הם בורחים, בורחים, ואני רץ, רץ ורודף אחריהם. אבל פתאום, ראיתי ‘וידעתי’ שאחרי שני זאבים אני רודף – והנה זאבים רבים מכל צד, סבוני עצבוני – והתנפלו עלי וישכו וישכו את כתפי ואת ירכי – כמה הכאיבו שיניהם בבשרי – ואמנם במקומות האלה נפצעתי וכיווּ אותי שמה כוויות אחדות…
"וחי האל ונביאו מחמד, יא ח’ואג’ה דאוּד, שהאמן האמנתי ‘בשעתה’ כי היה היה כדבר הזה… ושמע גם זאת, רק זאת, זכורני: ראיתי העולם – לילה. אפלה. אני יושב על־יד סלע וחשכה גדולה מסביב. ורוח חזקה טופחת בפנים ונושאת עפר וחצץ דק הדוקר את הפנים, את הבשר. אני יושב כפוף – ולמולי עדר קטן, שריקת רוח, ויללת כלבים, יללה מגידה רע, רומזת את המוות, יללת צער וצוקה – וגשם החל יורד, במהרה זרם בהמולה: אַמת המים הגיעה לרגלי, המים עולים וגוברים – אני נרטב, מים חודרים עד מותני, רוצה אני לקום, לקפוץ – אך לא אוכל לזוז; אני טובע, אני טובע… והנה קול קורא: ‘צבחה, צבחה! ראי אותו, קחי אותו1 – וזה היה קולו של שיח’ פרחאן – אבל מי יכול לזכור את אלה הדברים, שהיו לפני כמה שנים, ורק מי שראם יודע פלאָם.
"ואז, בבואי לשאול את פשר הדברים לנהוֹרה – לא היה כוח בי לדבר והמִלה יצאה מפי במכאובים – ושתקתי. כשהוטב לי אחרי שבוע ימים יותר סיפר לי נהוֹרה על הימים שהייתי ‘תחת הסכנה’, ואת אשר דיברתי תמיד בחלומי דברים בל יובנו, ואיך פקחתי פעמים רבות את עיני, ראיתי אותה, את נהוֹרה, וצחקתי צחוק מתוק, נעים, ‘חוטף־לב’… כך סיפרה לי הרבה ואני לא ידעתי מזה כלום.
"אבל, שמע עתה את יגון לבי – שמע עתה. אחרי חודש ימים ויותר יכולתי לקום ממיטתי וללכת לאטי נשען על מקלי. במשך ימי שבתי בחוליי בא שיח' פרחאן אל אוהלי לראותני – רק פעם אחת. אני חשבתי שהוא ידבר דברי נועם ושבח באוזני – כמה קיוויתי כך… שעות רבות חשבתי בזה בהיותי שוכב בודד, וגם דימיתי לאמור לו כזאת וכזאת: ‘הרי, יא סיד, כדאי אני שאהיה בעיניך כאחד הבנים’… ואולי גם על נהוֹרה אוכל אחר־כך פעם לדבר – כך חשבתי. אבל כשבא – עמד על מיטתי. אמר פשוט: ‘עברה הרעה – שבח לאל.’ עמד רגעים שניים, דיבר, על איזה עניין – והלך. ואני עוד חלש הייתי ולא ‘שמתיה’ אל לבי ביותר.
"ואולם כשקמתי ממיטתי – היתה ‘וָלימָה’ (משתה) אחרי ‘יום המכות’. היה יום אחד מימי החורף, אשר החמה זורחת בחמימות ובנעימות כיום אביב, ראשי שבטים ו’שיוח'' באו – עשרים, שלושים במספר – אל המשתה. שיח' פרחאן נתן שכרם של כל בני השבטים אשר נלחמו יחד ביום ההוא – וחילק לראשיהם כבשים ועזים וגם חיטה ושעורה.
"היה המעגל של היושבים גדול ורחב – האישים ישבו במעגל שטוחים למנוחות, גלויי ראש, עבּאייתם ונעליהם צרורות לכל אחד על־יד מושבו; קיטרו מקטרות ועישנו נרגילות. אני באתי אל המעגל, נשען על מקלי, ובירכתי את היושבים לשלום, ישבתי – ואיש לא שם לב ולא הביט אלי… ואני דימיתי כי בבואי יריעו לקראתי. הן רבים ראו את אשר עשיתי… ושוחחו אחדים על יום המלחמה ועל הקורות אותם ביום ההוא. הזכרתי בין היושבים בקרבתי את אשר רימיתי את האויב ואת אשר הרגתי את שיח' סיף אל־דין – והיו כתמהים השומעים ומלגלגים עלי…
"‘הלא חמדאן, האל ירחמהו (בנו הבכור של שיח' פרחאן – הוא נהרג ביום המלחמה), הוא אשר הרג את שיח’ סיף אל־דין,' אמרו, ודיברו הלאה את דבריהם וגם לא פנו אלי… ושיח' פרחאן, ממקום מושבו במעגל, גם לא שלח מבט אחד אלי…
"‘כיצד?’ אמרתי בלבי, ‘מה הדבר אשר יאמרו? האם לא אני אשר רימיתי את האויב ואיבדתי את כוחותיו? לא אני הרגתי מרובי את שיח’ סיף אל־דין? היאמרו שגם זה חלום הוא אשר חלמתי?..' ואמנם לאיש לא הספקתי לספר ביום המלחמה את אשר עשיתי – כי רק לחמדאן – והוא מת… אין אשר יוכיח… ונשכח הדבר – והיה כלא היה.
"‘האגער עתה,’ חשבתי בלבי, ‘בפני כולם ואשמיע לאוזני כל את אשר עשיתי? האם אין איש אשר יזכור, אשר ראה למצער, כשנלחמתי עם שיח’ סיף אל־דין?' אבל ראה ראיתי כי אהיה ללעג בעיני האנשים אשר גם שמץ דבר לא ידוע להם…
"ובינתיים הביאו את הטבח ואת הצלי ובישלו אחר־כך קהוָה למכביר ואני – צרורות קשים עלו על לבי; ישבתי ולא ראיתי ולא שמעתי מכל אשר היה סביבי.
"קמתי אחר־כך לבדי, נשען על מקלי, והלכתי מר־נפש לאוהלי. קול הצעקה אשר חפצתי לתת והגערות אשר ביקשו להתפרץ מגרוני – כמו שקעו בחזי והכבידו בי הרבה… ראשי סבב עלי, היו עיני כחשכות וכבחילה עלתה בגרוני, ישבתי משמים וקודר. חפצתי שתבוא נהוֹרה ואגל לבי לפניה, אשאלה, אולי היא תכל להבין פשר דבר.
"בשעה מאוחרת בלילה באה נהוֹרה. היא באה כאשר ישנו כולם. בלאט באה. ישבה ואמרתי לה: ‘תחינתי לפניך, נהוֹרה, האירי עיני ולבי, למה כך העניין? למה ישתקו כולם?’
"‘מה, עבּד, מה יש?’ הפסיקתני.
"‘למה לא הגיד היום אביך כלום על מעשי וגבוּרתי? כל מה שעשיתי… איך… לא סיפרתי לך? ואני חשבתי שאביך ידע עתה ויראה… כל זה הרי עשיתי למען ידעו.. ובשבילך, נהוֹרה, עשיתי… רציתי להראות שאיני מן השפלים… שבן־ערב, בּדוי, גיבור מכולם אנוכי? ולמה זה ילגלגו עלי השומעים, ורובם ישחקו כאילו לא קרה דבר? נהוֹרה, התדעי מה תגדל מצוקתי?’
"נהוֹרה שתקה, שתקה רגע… רגעים… ואני מחכה ושומע נשימתה ונשימתי…
‘למה תשתקי, נהוֹרה?’ שאלתי.
"היא נאנחה ואמרה לי: ‘מה אגיד? איני יודעת… אתה היית חולה ודעתך לא מיושבת עליך; כולם אמרו… את השיח’ שלהם… סיף אל־דין… אמרו שאחי חמדאן הרגוֹ… כך אמרו… והוא מת… ומכל הדברים אשר תספר מיום המלחמה… לא ידוע… אין איש יודע… איני מבינה…' והיא דיברה את דבריה בצער.
“'כן… כך אומרים… אני מבין עתה – למה ישתקו… כך יעשו לי… אני הג’חש הטיפש… כך עושים לי… גם זאת מהאלוהים… אבל נהוֹרה, לא חולה אנוכי ולא מטורף… אני הרגתיו… מכדור רובי… אני פיזרתי את כוח האויב, אני בילבלתי אותו… וזה הגמול אשר קיבלתי… האֵל היודע… היה כל עמלי לשוא… שמתי את נפשי בסכנת־המוות בכמה שמחה… בכמה מחשבות… והנה נחבא כל העניין בחושך… זה מזלי השחור, הנבוך… הן אמרי לי ה”ידעונים": שב ואל תעשה כלום… ואני שכחתי… האומלל…'
“נהורה חיבקה את צווארי ונשקתני… וניחמתני… איני זוכר איך דיברה… אך היא חזרה ואמרה: 'אני יודעת… אני יודעת שאתה הגיבור והנאמן – אבל האֵל יגלה את פניו לטובה עלינו, ואני אראה… אשאל… אשאל את ה”אב", באלוהים אשאלהו – נחכה ימים מספר.'
"אחרי זאת הלכה מהר מאתי ואני נשארתי בודד באוהלי.
"למחרתיים, זכורני, היתה תנועה רבה במחננו: שוב באו שליחים רבים ושיח’ים מבני הצפון והביאו מתנות לרוב ושאלו את נהוֹרה לבן אחד הגדולים – הביאו מקנה לטבוח טבח וגמלים נושאי מתיקה ופירות. ואולם נהוֹרה לא רצתה גם לבוא ולהיראות באוהל – הלך שיח' פרחאן ודיבר על לבה וגער בה, אך היא בכתה ותמאן. אך אחרי זאת נתחרט וניחמה ואמר לבאים: ‘הבת, קלת־דעת היא – עודנה ממאנת ולכת התודה והסליחה.’ נהוֹרה סיפרה לי את הכל אחד־כך.
"והנה יום אחד בבוקר ירד גשם דק כטל וקריר היה – יום חורף נאה. אני עוד חסר כוחות הייתי; חלבתי את הכבשות השמנות אשר על־יד ‘הבית’. ראיתי מרחוק – נהוֹרה נכנסה אל אוהל ה’גברים' אצל אביה. ישבתי כעשרה רגעים והיא שהתה שם ולא יצאה. אמרתי אל לבי: ‘לך ושמע מה ידברו… היסתר ושמע…’
סבּותי את האוהלים, באתי והשתטחתי על־יד חבל היתד שבאוהל הגברים מאחריו. הטיתי אוזן – שמעתי איך שיח' פרחאן מדבר: ‘בקיץ תאמרי בחורף, יאבּא (אבא), בחורף אתחתן… בחורף תאמרי באביב… באביב… והשנים הרכות תעבורנה… ואת גדלת, “מא שא אללה” (כרצון האל – “בלי עין רעה”), גדלת ושמתיני בבושה בין ה"משפחות"…’
נהוֹרה ענתה: ‘והאהבה, יאבּא, מאת האלוהים היא… ואני – לבי לא ימשכני…’
"אמר אביה: ‘וכיצד יהיה, בתי? הן לא תצאי גם לראות בבחורים… כשתראה העין יחמוד הלב – הלא כך כל בני־האדם?’
"אמרה נהוֹרה: אני רואה… אני רואה אותם, יאבּא – אני רואה אותם פעם – ולא אוהבם… האֵם סיפרה לי איך אתה אהבתה… כך גם כן היה… רק פעם…'
"אמר אביה: ‘והנחכה – נחכה תמיד כך, בתי?’
"אמרה נהורה: ‘לא… אבי, לא נחכה. לבי כבר אהב… מזמן אהב…’
"שאל אביה בקול: ‘את מי, בתי? הבי והגידי, תני ונשמע – את מי?’
"שתקו רגע. ‘אותו האנגליז,’ אמרה נהוֹרה, ‘שניים באו באביב החולף אצלנו, את הצהוב… הצהוב כולו…’
"‘חה…חה…חה…’ צחק אביה – וגם היא צחקה, וגם אני צחקתי מחוץ לאוהל – ‘ראו, איך היא משמחת לב בדיבורה, החביבה!’ אמרתי בלבי.
“והנה אביה אר לה: 'התהתלי גם ב”אב", חביבה?'
"‘ואולם שמעני,’ אמרה, ‘בלי צחוק, האומר לך את מי אוהב?’
"‘אמרי, בתי ואשמעה.’
"‘אני יראה, תגער בי מיד – אף שאחר־כך תצדיקני.’
"‘אמרי, עיני, אביך יאהבך, נהוֹרה.’
"‘הבורא נתן לבי ל… לעבּד… עבּד שלנו…’
"‘הי…הי…הי…’ ענה, ‘שוב תהתלי, בתי?’
"‘לא, יאבּא, הנה זאת האמת – בחיי אללה…’
"‘ומה תסיחי, בתי? דעתך קלה – התדברי את הנכון?’
"נכון, יאבּא; אותו אהבתי – ואני ילדה ולא ידעתי למה אהבתיהו… ועתה, אבל, אדע…'
"‘תאהביהו? אבל הן הוא עבד ובין שבטינו לא יתחשב!’
"‘שמו עבד, רק שמו, אך הוא בחור כפיר, נאמן ואציל – לא כך?’
"‘אבל, הבת, אל תרבי מלים. אביך אומר לך – הקשיבי!’
"‘אבל למה, יאבּא, למה? אם אהבתיהו – מה אעשה?’
"‘ואמרת לו את זאת – או הוא אמר לך? הוא – מתי’
"‘בשם הנביא אישבע – אני אשר אמרתי לו ראשונה ויש זמן… שנה, שנתיים ועוד… אל תחשוב רעה עליו ואל תשים בו חטאה – יאבּא…’
"‘העצבתיני, הבת, באלוהים, השחרת את מבט עיני.’
"‘אבל למה, יאבּא? אתחנן אליך, אמור לי רק – למה? הראית פגע בו, או שמץ בגידה במעשיו? טהור לבו כמי מעיין זכים…’
"‘איך, בתי? מה עשית? גידלתיו “בביתי” בעד חסד למען שמור דברי הנביא – גידלתיו – ויצמח קוץ בביתי…’
"‘לא, יאבּא, אל תאמר כך. תדקור את לבי, יאבּא… עבּד בן תרבותך הוא… תרבות חפאנית… כאחד הבנים הוא…’
"‘הוא בן תרבותי – מה ממנו ולבני? החרישי, הבת, כי ביישת את זקָני במעשך זה… שנאת דמים ואיבת דורות קילקלת, אַת הנערה… שנוּא שבטו לחפאנים מאז… והנה עוד לפני כחודשיים – הן ראית את הטבח!.. מה עשית, הבת?’
"‘אַללה, אַללה,’ אמרתי אני, ‘מה הדברים אשר אשמע?’ ולבי דפק בקרבי…
"‘יאבּא,’ אמרה נהוֹרה, ‘הן הוא לשבטנו ייחשב, הן הוא אשר הרג את שיח’… שיח' סיף אל־דין – הן, היו אשר אמרו כזאת… הוא גם אשר עיוור את עיני האויב – כמה נתן את נפשו בשבילך! יאבּא, הנוכרי יעשה כזאת? העבד יעשה ככה:'
"‘עשה, אך לא ידע מה שעשה,’ אמר האב במהרה, ‘והיה בהיוודע לו פעם את אשר עשה, ותקע חרב בלבך – תדעי זאת, הכסילה! ואני לא אתן כזאת. קודם תשיגהו חרבי! שמעת? – ולולא נהוֹרה את, כי עתה ירקתי בפניך וגירשתיך מעֵיני לעד… כן, באלוהים!’
"‘יאבּא, תן לבנים ויכפרו על הדמים, תן לילדים ויביאו השלום לאבות. ראה, יאבּא… אני… הלא לא עבד הוא, לא צועני, בּדוי כמונו הוא ושבטו נכבד…’
"‘ומי אמר לך זאת? הטרם תדעי כי האויב שנוא הוא בעיני מאה מונים מצועני? אבל מי אמר כך, שהוא בן שבט נכבד? ההוא אמר לך? הגידי מיד, נהוֹרה!’
"‘לא, אבי… אמי אמרה לי פעם…’
"‘אמך? ח’דיג’י! ח’דיג’י!’ החל לקרוא בכעס לאשתו, ‘קראו את האֵם! יה אַללה! הנה לך מצוקה… הנה לך יגון…’
"נכנסה האם לאוהל.
"‘ומה הדבר אשר עשית, אשה? מה הגדת לה על עבּד?’
"‘הסיד (אדון), יירגע לבך… אתה יודע את הנערה… והיא רק לעיני בכתה… בכתה… אתה ראית מעט – ואני הכל… ובתך היא כמו בתי, ידעתי תאהבנה – אמרתי לה פעם מה ששמעתי לפנים מפיך – כי הוא בן שבט נכבד – יותר לא אמרתי… ולא אדע הרבה בעצמי… ורבות רימיתי אותה ולבסוף אמרתי לה – החטאתי הרבה?’
“'ולמה לא פתחת את פיך ולא הגדת לי, כי את ה”ילד" הזה תאהב! למה?'
"‘כי לא חשבתי כולי האי, שככה תעצם אהבתה, ולא רציתי להעציבך… ומה יש עתה?’
"‘קחי את בתך ולכי! עזבוני ולכנה – הרע והכיעור מיד השטן והנשים יגיע אלינו תמיד…’
"שתקו. אחר־כך שמעתי את קול נהוֹרה: ‘אלך, יאבּא, אשק רגליך – אַל תשים חטא עליו!… הוא נקי וחף מכל… ואת אשר תעשה לו מן הרעה – בי תמצאנה… חייו – חיי. ומותו – מותי, הנני, בתך, אומרת לך.’
"היא בכתה.
"‘צאנה ועזובנה אותי לבדי!’ הוא נאנח עמוקות.
"אני מיהרתי להתרחק והייתי כאילו בא אני מן השדה. נהוֹרה ראתה אותי והפכה את פניה –
"מה חפצתי באותה שעה ללכת ולנשק את עיניה הזולגות דמעות בשבילי!
“הלכתי לאוהלי ואני רפה־כוחות ומוחי הומה וסובב עלי מאת אשר שמעתי ואת אשר הבנתי לחצאין.”
כשנשתתק עבּד, הגיעו קולות סואנים מלפנינו מקרב המחנה. קרבנו אליהם. ראינו שהמחנה ישב לנוח; כאן היתה הבאר המקוּוה. אחדים פרקו משאות הבהמות, אחדים הבריכו את הגמלים, המסרבים מתוך קולות נחרה רועשים, כדרכם. ירדנו גם אנו מגמלינו, פרשנו מצע דק וישבנו. ישב אתנו סגן הקצין, איכר ערבי, ועוד איש־צבא אַרמני. רבים מהצבא הלכו אל הבאר לראות אם יעלו קצת מים. הרטבנו את ה"בקסמת" בקצת המים אשר בחמת השמורה אתי – ואכלנו. שוחחנו על המסע ועל קושׁיוֹ. הארמני השמיע: “לוּ היה מסע זה לשם טיול במדבר כזה – היה אמנם נעים בכל־זאת, אבל כשמחכים לנו שם האנגלים ב’תעלה’ – ל’הילולא' גדולה – אז מרה וקשה היא הנסיעה במדבר מקולל זה.” ביארתי לעבּד את דברי הארמני והוא ענה: “הצדק אתו – האל ינצור אתכם – החיים והמוות מידי האֵל יבואו; כדורי האויב – אמור לו – מאום לא יפעלו בלתי אם רצון האֵל.”
נחנו שם כשעה בערך. שאלו כרגיל: כמה השעה, כמה הלכנו וכמה עוד לנו ללכת? עבּד הרים את עיניו השמימה, אדים קלים טסו ממעל, אך לא הסתירו את פני השמים בעננים; פני הירח נראו לא מבריקים – אך כפנים זכים ולבנים מתחת לצעיף דק… עבּד הוסיף להסתכל באותות השמים ואמר: “כשעה לפני חצות לילה… כך…” התבוננתי אל השעון, והיו אמנם רגעים אחדים לפני השעה האחת־עשרה.
המחנה החל לזוז. אנו רכבנו.
חיכיתי שימשיך עבד את סיפורו. שאלתיו אם יש ברצונו לספר עוד. הוא ענה לי: “כן, יא ח’ואג’ה, אני חושב על זה… כשאני מפסיק את הדיבור יאבד ממנו הסדר. אני חושב איפה עמדתי…” ואחרי רגע אמר:
"כן, זכרתי, בחייך, אחרי ששמעתי מאחורי האוהל את ששמעתי – היה ראשי נבוך. חזרתי לעצמי באוהלי על מה ששמעתי – חזרתי פעמים רבות, וכל מה שחזרתי, יותר נתבלבל ראשי, יותר עלו שאלות במוחי. אמרתי: מה השנאה שבין שבטי ושבטו? מי היה שבטי? ולמה זה הזכיר את המלחמה שנלחמנו לפני חודשיים? ולמה אמר כשאדע את אשר עשיתי אהרוג את נהוֹרה, את חמדת־לבבי? מדוע ידמני לקוץ… לקוץ… חבל על חיי ועל עמלי – וחמסי על הבושה… אני איני אלא קוץ בעיניו… ולמה לקחני אליו? איך לקחני? לשמור על דברי הנביא, אמר, ואני עוד לא ידעתי מה פשר הדברים הללו… אומר לך הסוף; דומה הייתי לאיש אשר יעמוד לפני באר פתוחה, אפלה; כל מה שיתכופף להביט – יראה עוד יותר את האפלה המפחידה, יראה עוד חלק מעומקה – כך היה אתי; כל מה שחשבתי בעניינים – יותר גדלה צרתי ומבוכתי. ואיך לדעת דבר אמת? אל מי לפנות? הן איש אינו יודע, רק הוא, רצוני, הוא שיח' פרחאן. ומאותו יום ששמעתי את הדברים, יראתי להתראות לפניו… כלומר, בושתי, לא יכולתי לחלוטין… מנעתי את עצמי גם מהיפגש בו. התרחקתי מהאוהלים. וזכורני, שפעמים רבות חשבתי וגם קמתי והתחלתי ללכת… ללכת לשאול אותו, אותו בעצמו, שיגיד לי הוא את הכל – יגיד ואדע – ויהי אשר יהיה… אבל מיד ניחמתי; הן הוא לא יאמר לי ורק יגער בי ויבזני וצר יהיה לי על הבושה, ועל הצער, ואני עודני חלש ואין אונים…
“כך עברו עלי ימים אחדים – כשבוע, אך ראה פלא, יא ח’ואג’ה דאוּד, אולם הימים היחידים היו בעיני כשבועות, כחודש – כאילו עברו ימים רבים־רבים… וארָך הזמן בעיני כחודש ויותר… למה זה, יא ח’ואג’ה – בל אדע…”
ביקשתי לעשות נחת־רוח לעבּד ואמרתי לו: “אני יודע, עבּד… זהו מפני שהרבית לחשוב באותם הימים… בחשוֹב האדם מחשבות רבות ידמה לו כאילו יעשה מה שיחשוב, ומזה ייראה כאילו עברו עם המחשבות הרבות ימים רבים…”
“האל יאריך חייך – כמה נכון אמרת. חכם אתה ונבון. זו האמת, באלוהים, כך…”
הוספתי להוכיח לו: “ואולי באותם הימים לא ראית הרבה את נהוֹרה – ומזה, ודאי, ייראו הימים כשבועות…”
"צדקת, ח’ואג’ה דאוּד! רואה אני שיודע אתה ומכיר לב אדם – ברכת אללה עליך – ודאי לבך טוב ונקי. ה’סוף', כמו שאמרת, את נהוֹרה לא ראיתי כל אותו השבוע. אבל תשוקתי וחפצי לראותה עצמוּ בקרבי.
"יום אחד באותו שבוע לפנות ערב, ראיתי מרחוק, מגבעתי, את שיח' פרחאן והבנים ושיח' זידאן רוכבים על סוסיהם ונוסעים. אמרו הבחורים החורשים בבקעה, שהם נוסעים אל אחד הכפרים הרחוקים להביא זרעונים לזריעה. אז אמרתי בלבי: ‘הלילה תבוא נהוֹרה אלי.’
"אמרתי לך, או עוד לא סיפרתי זאת, שתקעתי את אוהלי, רחוק, מן הצד השני של הגבעה – מפני שרוח הדרום היתה קשה וקרה לי בחולשתי.
"בלילה ישבתי בפנים האוהל וחיכיתי וחיכיתי – כשהיתה דממה גמורה שמעתי קול צעדי כלבים מכרכרים ורצים – הם באו אל אוהלי. ראה, הכלבים יודעים לפעמים יותר מבני־האדם… הם הסתובבו והשתובבו על־יד האוהל טרם תגיע נהוֹרה, הוצאתי את ראשי החוצה – והנה קומת ה’תמרה' הצעירה הלכה וקרבה. לבי דפק, רגלי כשלו, זרועותי – חפצתי לפָשטן לקראתה מתוך פתח אוהלי – וכאבו לי. נכנסה, ישבה ונדחקה בקרבתי כילדה טובה ורכה – ויעלוז לבי כאילו באה אלי בפעם הראשונה. היה חושך – ופי ופיה עברו ונשקו פנים, עיניים, פה וצוואר – והבל חם ונעים הגיע אל אפי – ושקט הלב ברגעים ההם ושכח כל עלבון ומרירות וסלח גם לאויב שנוּא ורע… והיה כאילו לא ידעתי את היגון והמצוקה מעוֹדי… אבל מה אני מספר לך דברים כאלה – אתה, ידעתי, תבין את לבי – אתה מבין לב אדם…
“אחרי רגעים מספר אמרה לי פתאום נהוֹרה: 'שמע את אשר לי לספר לך – ועלי ללכת. ברחתי מן האהל וה”אם" אינה יודעת.'
"היא סיפרה לי בקול לחש ומיהרה לדבר:
"‘אתה לא התראית כל השבוע… טוב עשית… האב חיכה לשיח’ זידאן עד שבא מן הערים. היום בא ודיבר האב אתו כך (אני שמעתי את הכל מפיו):
“‘אמר לו: "הגד לי, מה אעשה בתלאָה אשר הגיעה? נהוֹרה תאהב את עבּד – ומה אתה אומר על החרפה? הנערה תאמר, כי הוא לא הסיתה כלל – והיא מילדוּתה אהבתהו ולכן לא יחשוב לבה בבחורים הבאים. התראה מעשה השטן, שיח’ זידאן? אמור לי, ואיך אעשה?”
"‘שיח’ זידאן שתק ולא ענה כלום לאב. אחר־כך אמר: ‘זאת היא תלאה. ורק לבך, לב האב, יגיד מה לעשות.’
"'אמר לו האב: “התלאה גדולה. כן, גילדתיו אתי בשביל לקים דברי הנביא – אך עתה ‘חטאתי על צוארו!’ 'ארד בחרבי עליו’ – וחסל… אבל הבת, אומרת, תאהבהו – ולבה קשור בלבו – ואני ירא לבל אאבד את הנערה מבין ידי. ואתה יודע: אותה אוהב כנפשי – והיא לא תבין, לא תוכל להבין, כי זאת לא תהיה – בימי עולם לא תהיה. יבוא היום והוא ישתה את דמה, ירצחנה נפש – והיא, הנערה, קלת־דעת ולא תבין – ומה לעשות? האגרשנו מאתי לעד? היהיה נכון כדבר הזה? או – מה דעתך?”
"'כך דיבר האב בדאגה.
"‘שיח’ זידאן אמר לו: “שמע, שיח' פרחאן אחי. האהבה עזה היא, והבחור והבחורה ידמו ל’בָּרוּד' (אבק שרפה) וגחלת. שניהם, בהיותם קרובים, פחד הסכנה והאסון – גדול. אך מזיקים עצומים אלה בהיותם נפרדים – אין כל פחד מהם. הדרך היחידה היא: להפריד בין ה’בּרוּד' והגחלת. והפרידה – היא התרופה לאהבה. לכן, אַל תשלח ידך בו לרעה – כי מי יודע אחריתה? ואַל לך לחטוא לדברי הנביא… וגם אַל תגרשהו כליל – כי זה ימשכם יותר ברעם ובחֵמה. הרחיקהו בחוכמה מן המחנה, שלחהו עם העדרים הרחוקים מאוד. ואת אבא יחיא, שאיש נאמן ואהוב הוא, תנהו עליו לשמור את צעדיו תמיד ולבל יסור מן הדרך לרעה. ואנו בינתיים נדבר על לב הנערה ונביא את קאדר בנו של שיח' איסמאעיל, והוא בחור יפה, ומראה פניו ‘מתוק’ – והנערה תיתן את עיניה בו. ואנו נדבר, אני אדבר אתה נכונות ואבין לה את העניינים ואת ה’מצבים’ ומחר נכתוב לה חיג’אבּ (קמיע) אשר תשאנו על לבה.”
“'כך ממש דיברו, עבּד חביבי; כך דיברו לפנות ערב, והאב אמר כי מחר בערב ישובו ולמחרתו יקראו לך ואבא יחיא – ויגידו לך את הדברים האלה – ואתה – מה תדבר, עבּד? דעתי: היה סבלן “כגמל”, היא איש – ושתוק, והאלוהים יראה את הדרך. רצונם להפרידנו – טוב. ינסו זאת. אתה מפה, מלבי, לא תרד. יעברו חודשים ושנים ויראה האב שאין תקומה ו”בסופה" יסכים אל ה"חפץ" – דעתך כך?'
"יא חואג’ה דאוּד, היא סיפרה את כל זה ואני, פי פעור, שומע את לחש קולה ומקשיב לדיבורה הנעים והנכון – אמרתי לה: ‘רצונך – רצוני, וטובים דבריך וצודקים.’
"ישבה עוד כחצי שעה ושוחחנו. ובעת אשר קמה ללכת אמרה לי: ‘הבה אשקך נשיקת פרידה, חביבי – ושמא תשכחני – עבּד?’
"והזילה דמעה מרה מעיני בדבריה אלה. היא מיהרה לשוב האוהלה.
"למחרתיים, בבוקר, עת ירדו החורשים אל העמק, ואני כיליתי אז לאוכל, ראיתי את אב יחיא עובר לאטוֹ ונכנס אל שיח' פרחאן. הבנתי שקרא לו למען אלך אתו אל העדרים הרחוקים. אחרי כשעה קראו גם לי, נכנסתי האוהלה; ואף שלבי דפק – הבלגתי בעצמי. הבטתי על שיח' פרחאן ובחנתיו בעיני וראיתי את פניו זועפים, מרים; כוונתי – כאילו מוכן הוא לצעוק ולגדף… אבל כשדיבר היה קולו מתון ושקט. אמר לי:
"‘יא עבּד, שמע, עשית מעשה “גַ’אהֶל” (כסיל) ופוחז… גנבת את לב הילדה… וחטאת – וכך לא ייעשה לבתי… לולא אהבתי אותה – כי עתה שחטתיך – ואולם אקבל על דעתי כי לא מרוע־לב עשית המשגה כי אם מבערוּת… מקלוּת הנערוּת… (ושיח' זידאן אמר: “הן כל ימיך טוב ונאמן היית ביד שיח' פרחאן…”) ולכן – למען “דרוך על השטן” – הנה תלך עם אבא יחיא אל העדרים – והיית אתו תמיד – והיית כמאז אתנו – רק רחוק מהבת – הנה ציוויתיך… ואתה תדע את מעשיך…’
"ושיח' זידאן הוסיף פעמים אחדות: ‘נכונים הדברים, נכונים…’
"אני – לבי התעוות בקרבי, רציתי לענות בכל כוחי דברים רבים, חפצתי לבאר וגם לשאלו על כמה דברים – אך לא ידעתי ולא יכולתי לדבר ואיך להתחיל – וזכרתי את דברי נהוֹרה שאהיה סבלן ואשתוק ואקבל – ואמרתי: ‘אעשה רצונך ותיווכח כי לבי לא רע לבית חפאני…’
“‘לך עתה – ודע את אשר לפניך,’ אמר, 'עוד מעט ילך גם אבא יחיא אישנו.”
"‘השלום עליכם,’ אמרתי ויצאתי.
"הלכתי והטענתי את מחצלתי ואת כלי על הגמל ולקחתי את חרבי ואת רובי ורכבתי. באותה שעה ראיתי את עצמי כילד קטן ופעוט, אשר הכו אותו הגדולים מכות לחי ויגרשו אותו בבזיון מלפניהם. וחשתי לנכון כי עבד, עבד אנוכי אשר יכעסו הבעלים עליו ויגרשוהו. אמרתי לעצמי: "יַא חַסרַתי עַלֶיךְּ (חמסי עליך), עבד, יא חַסרַתִי על בחרותך… יא חֵיף, יא חֵיף (חבל, חבל) על הדם אשר נשפך מן גופך בעד הבעלים הקשים האלה! – ואתה שותק כאשה… כעבד…' ולבי נמלא זעם… עוד רגע והייתי קופץ מעל הגמל והייתי הולך אל שיח' פרחאן ואומר לו: הבושה על ה’גברוּת'! הכלימה על ה’שיוח''! והייתי צועק־צועק לפניו, אלא דברי נהוֹרה עלו שוב באוזני: ‘היה סבלן… תן להם ויעשו מה שרוצים…’ אמרתי אל לבי: ‘התגבר ושמע בקולה, כי פיקחה היא ולבה רחב ומבין…’ ושתקתי. שתקתי – אבל דאבון תקף אחז את רוחי… היו בתי־השׂער המתנודדים קצת מהרוח, כאילו ינודו לי ויעצבו על ה’פרידה'… והגבעות מסביב, כאילו אמרו בינן לבין עצמן: הנה הוא הולך… המסכן… עבּד הולך… גירשוהו מפה… באלוהים, כך היה לבי ‘מנבא’… והכל: החפצים הגדרות, ומעט המקנה, והחורשים בעמק – כולם כאילו יביטו אלי; ואני, באלוהים, מתבייש הייתי; ומבטי חלף, ולא נח בשום מקום – בושתי מפני… נפל מבטי על אוהל נהוֹרה ואמה: ‘נהוֹרה! לחשתי, השלומות לך! הנה שלחו אותי… כך רצית את… הנה הולך אנוכי… מנעוני… מנעוני מהביט עוד אל פניך… כולם יוכלו… לכולם מותר… רק לעבּד האוהבך כנפשו – לו אסור… אבל מה אעשה כאשר יערוג לבי ועיני יכלו – אל פניך – מה אעשה אז? כיצד? את זה לא לימדתני, נהורה, – את זה, את הלב – שכחת, נהורה….’
"כך שהיתי על הגמל, מדבר אל נפשי, עגום ו’שבור רצון'… והנה ראיתי את נהורה יוצאת מהאוהל – היא ראתני מרחוק, הניפה בשרווּלה שתיים ושלוש – לאות שלום וחיבה – ונכנסה מיד לאוהלה.
"אחרי זאת היינו, אני ואבא יחיא, נוסעים על הגמלים, לדרכנו.
"והנה בנָסעי אתו – ראיתי שמאת האלוהים היתה ההצלה הזו, שאהיה תמיד עם אבא יחיא, בידו האחת הכני האלוהים ובשנית – לטָפָני.
"סיפרתי לך הרבה על אבא יחיא ועוד לי לספר לך, כי הוא היה המלווני תמיד ומנחמני בגורלי, וממנו אשר קניתי לי קצת דעת והבנה בדרכי הבורא והגדולים.
"מנהגו, אמנם לא נשתנה הרבה: הוא ישב שעות רבות־רבות, מעביר מחרוזתו בין אצבעותיו ושותק; שותק ועיניו תקועות באחת הדרכים – משמים וטובע במחשבותיו. הנערים דאגו וטיפלו במקנה, והוא ישב מיד במקומו וציווה את אשר צריך היה לעשות בלשון רכה ובהשקט.
"אך בלילות רוח וגשם, כשישבנו בתוך האוהל סביב השלהבת, מוסיפים קיסמים ומתחממים לאורה, או כאשר אחר־כך, בימי האביב, ישבנו בעתות ערבים על־יד ‘בתי־שׂער’ ועישַנוּ נרגילה – אז נפתח מעיין דיבורו ונבע שעות. הוא דיבר את דבריו מלאי המשקל והחן – זוכר אני תמיד את דבריו, אשר שמעתים פעמים רבות – ובכל פעם בדרכים אחרות.
"כשראני עצוב וזועף, בעבור עלי חודשים מספר, אשר לא ראיתי את נהוֹרה ממקום ריחוקי, וכאשר שקעתי במחשבותי הרבות – אז דיבר באוזני את דבריו:
"'ראה אותי, עבּד, ראה אותי – ודע כי מעשי היוצר גדולים הם ואין חקר להם. ואת אשר ימיט על ראשו של האדם – לטובה הוא, על־פי־רוב, לטובה. וגם אתה אל תרבה לך דאגה, האֵל יראה לך עוד את ידו הטובה, ולחינם כל דאגתך.
"‘ודע,’ היה אומר תמיד, 'בני־האדם נתונים ביד הבורא בעולם הזה כקנים, כמוטות עץ, על־־פני מים – הם ינודו, ינועו מפה לשם, אבל זה דרכם להם; יכּום הגלים הנה והנה – והם דרכם להם, אשר ימשיכוהו באין עוצר… היש (יהיה אשר יהיה) אשר יוכל להטותם אל רצונו? או אם יחפוץ האדם לבטל את מהלך הקנים על־פני הים, יקחם וילחצם על־כורחם למטה, להשמידם – היוכל? הם יעלו שוב וימשיכו דרכם – דרכם אשר גזרו עליהם ללכת בו, ללכת תמיד – כך בני־האדם… אין מנוס מהדרך אשר אמרו לו לאדם: עבור בה!..
"'התחשוב כי לריק ילך ויחיה האדם את חיתו? לעיניו נדמית דרך האדם פתלתולה ולא־סלולה, כאשר תדמה לנו דרך הקנה הנבוב במים הרבים… אך אין ספק כי דרכו לו – ויאמר המשל:
“אַלמַוְג’וּד – מַקצוּר'” (כל נמצא בתכליתו נוצר).
"‘ואם תרצה לחוש קצת במהלכם של חיי אנוש – שים עינך אל כוכבי השמים, הנה הם לילה ולילה לעיניים במהלכם ובנתיבם – התדע אתה מה דרכם ולמי נתיבם ולמה ישאפון ואחרי מי ייכּספון? ואלה, הלא הם מעשי האֵל הדוממים אשר חיים אין להם, ונעדרי רצון המה, וחסרי תבונה – ובני האדם, “יובן ממנו”, כי תכלית וסיבה לבואם וללכתם.’
"ועת דיברנו על עניין האהבה אמר:
"‘באהבה, עבּד, יש מנועם עולם הבא, מחמדת “הגַ’נֶה” (גן־העדן) – כך הוא הדבר; כי כל הקצוות קרובים המה ושווים; הקור הגדול והחום הגדול – כאב אחד להם, האור הגדול ידמה לעין האדם כחושך הגמור. המתיקות המרובה מאוסה כמרירות. בצחוק הרב תרדנה הדמעות כבעצבון העמוק. וקצה הועלם הזה, תכלית העולם, האהבה הוא – לכן יש בו מנועם הקצה האחר, עולם הבא…’
"וכאשר דיבר את דבריו – אהבתיו כמו כאשר שר את שיריו בקולו המפליא. תמיד שמעתי א דבריו – אך בכל פעם היו כמו חדשים. והוא דבר את דבריו מלבו…
"ואז, בימות האביב, אחרי עבור חודשים מספר להיותנו יחד עם העדרים, היה אבא יחיא על־פי־רוב קודר ועצוב ושותק יותר ממידתו. אז שמעתי פעם מפיו את כל אשר קרה ויאתה עליו.
"היה בוקר. השמש כמעט זרחה ואורה היה מתוק ומאיר עיניים; היתה שכבת טל קלה רובצת על הכל וקרירות נעימה לטפה את הפנים. אני התעוררתי, וראשי לא רצה לעזוב את מראשותי; עייף ו’מַרכי' (רשלן) הייתי ולבי ערג כמו תמיד לתשוקותיו: לנהוֹרה ולעניין שבטי… באותו לילה שמעתי את אבא יחיא פעמים אחדות, שהיה ער, מעשן נרגילה, או מבעיר להבת קיסמים. בבוקר כשהקיצותי, היה הוא כבר לבוש, יושב קצת רחוק ממני, ושותק. שאלתיו: ‘מה לך, אבא יחיא? למה נדדה שינה מעיניך? שמעתיך, כמה פעמים, עֵר בלילה – או אפשר אני טועה?’
"‘לא, עבּד, צדקת; המחשבות תעקנה על הלב ותגרשנה את השינה.’
"‘בוא הנה,’ אמרתי לו, ‘באלוהים, קרב וספר לי מה בלבך.’
"הוא שתק וימאן. אך אני ראיתי שמלתו הציקה לו על לשונו – הפצרתי לו והוא קרב אלי; רבץ על־ידי, ואני שוכב על מיטתי, והתחיל לספר:
"‘יא, עבּד, “זכרתי” בלילה הזה את מצבי… ראיתי את עצמי, כמו אז בהיותי בעירי, ראיתי בעיני את הכל.. ולבי יִתַּר ממקומו…’
"אני, יא ח’ואג’ה דאוּד, שמתי לבי היטב לדבריו – והוא סיפר הרבה, אבל אספר אני לך בקצרה:
"הוא, סיפר, היה סוחר בעיר אחת גדולה ביַמַן (תימן) בצנעה, דומני, סוחר היה בבד ובבגדים, ביתו היה בין רחוב היהודים ושוק ה’שׁוּרַפַה' (ה’נכבדים') המוסלמים. ואמר כי היה מן העשירים והשמחים במנת חייהם.
"יום אחד, ביום שישי אחרי תפילת הצהריים, וההמון גדול אז בכל השווקים. וקרה שפרצה מריבה, כמו שיהיה לפעמים אצלם, בין מוסלמי ויהודי – ופשטה המריבה כמו תבערה. עברו בעיר המוסלמים יושבי העיר וערבי הכפרים בחרבות וברמחים וברובים והכו כל יהודי אשר פגשו בדרכם. הוא סגר מהר את חנותו, ולמען לא יכירוהו לבש ‘חַבַּרָה’ (גלימת אשה מכוסת פנים) ויצא דרך פתח אחר מחנותו. כשבא אל חצרו – היתה זו מלאה אנשים מייללים ובוכים. ההמון היו בביתו ושברו את הדלת. הוא סיפר, המסכן, איך רצה למהר לעלות אל ביתו, אך רגליו לא צעדו ממקומן, ביקש להרים זעקה – וגרונו נסתם – יש ‘ככה’, ח’ואג’ה דאוּד, כי הפחד יתיש את כוח הגבר. לבסוף, אמר האומלל, אחז במעקה המדרגות, והוא לבוש כאשה ערבייה, וסחב את גופו. וכשבא למעלה – ראה את אשתו שחוטה בארץ וראשה ניתז ממקומו וילדו וילדתו דקורי חרב – נרצחים. כשסיפר לי את הדברים הלכו פניו והתחוורו ומלותיו רעדו בין שפתיו – אני יראתי שלא תשוב לו מחלתו – ואמר כי בראותו המראה הלזה חשכו עיניו ונפל במקומו מתעלף במכאוביו. כשנתעורר ראה אנשים רבים סביביו ויזכור את אשר היה לו – ומאז לא ידע מה היה אתו, ואיך הגיע אל המדבר בין שבטי חפאני, כך סיפר לי שעה ארוכה.
"ואז סיפרתי לו גם אני, אשר אני מצאתיו בימי נערותי ואני הצלתיו – אך… אך מי ידע באותו הרגע, שאני גם כן אהיה הגורם למיתתו – הוי, הזמן, הזמן!
"זה היה אשר שמעתי מפיו – האל ירחמהו – ומאז אף פעם לא דיבר מלה על זה. שותק היה כמנהגו ורק בלילות שר רק לפעמים אותם ה’מַוַאלים' העזים והנהדרים – אז הבנתי גם את שיריו וקינותיו ואמרתי: אכן, לזאת השתגע האיש – מראות בעיניו את המוות אשר הגיע לאשתו ולילדיו ומראותו את התלאה – והוא בא בשגעונו אל המדבר לבקש את 'יהודי חיבּר’ – מסכן – האל ירחמהו.
"ואולם נשוב ל’מצבנו' (לסיפורנו). – ‘ביומה’, כשעבר החורף והגיע הקיץ וכל יום ויום היה קשה ומר לי מהיום הקודם – מסיבת ההשתוקקות לנהורה ומצוקת גורלי – הייתי מרגיש את החרפה והעלבון של ה’מַחבּוּס' (האסיר)… הייתי כמו אסור בחבלים – אמנם הולך הייתי אל כל מקום אשר נשאוני רגלי ורוכב הייתי לפעמים על סוסתי, טס ועובר מפה לשם – אך אל נהוֹרה, אל בתי־השׂער שלנו, אסור היה לי להתקרב – והיתה החרפה הזו אוכלת את ראשי… סבותי בימים ההם מרחק יום או יומיים אל כל רוח, מבקש ומחפש, אולי יקרה לי האל בני־אדם אשר ידעו דבר משבטי. אך רבים פגשתי ורבות שאלתי – ומאום לא השגתי, באשר לא ידעתי גם אז אני בעצמי את שם שבטי ומקום אבותי. והיו הימים ההם קשים ומרים: נמשך הייתי מצד אחד אל נהוֹרה ומצד אחר אל העולם, לחפש ולדעת דבר – לתת את נפשי למות רציתי – ובלבד להיוודע… ובכל אשר עשיתי ובכל אשר הלכתי רצוני היה רחוק מאתי… ראיתי את הכל בעיני כנבוך… לבי כבד עלי כנושא משא כבד אשר לא יראוהו בני־אדם… זכורני, לפעמים ישבתי על מקום אחד ואמרתי: ‘די, עבּד, שב פה! נוח מעט, גרש את מחשבותיך, מה תועיל לך, עבּד? ראה, בשרך ימק, תזקן בלא עת – והאל ישמור את בינתך – אל תחשוב – השלך את עצמך (יהבך) על האֵל! נסה כך… נסה יום, יומיים – וראה מה יהיה?’
עשיתי כך, יש וישבתי במקום אחד – כך, גומר בלבי לבלי לחשוב; לקחתי, פעם, למשל, אבן בידי והכיתי על אבן אחרת ושברתיה לרסיסים – ולקחתי אחרת… והנה רואה אני את עצמי לפני נהוֹרה גוזז את הצאן והזיעה תשטפני – ופניה – כמה נאים, כאילו יטיפו דבש – כמה אדומים וחמודים… אין איש אתנו… אנו לבדנו. אני כופף את עצמי על־ידה, מניף ידי על צוארה ואוֹרה דבש… נשיקות דבש… ואני – מכה באבן באצבעי הקשה… היד תכאב. ואני כמו מתעורר ורואה היכן אני נמצא – מקפץ מן המקום וזורק את האבן ומתחיל הולך וממהר… ממהר וכועס על עצמי: הן ישבתי כך… לנוח, בלי חשוב. ‘ריבוני!’ הייתי אומר, ‘מה הדבר אשר עשית לעבּד – מה חטא עבדך, עבד, כי תקום בו ככה?’ כך התחננתי, וקרה לי כדבר הזה פעמים רבות, בכל פעם בדרך אחרת – בהִבּוֹךְ ראשי עלי. ואולם, לא אאריך לך ב’דברי לב' אלה…
"בימים ההם נודע לנו בעדרים, ששיח' פרחאן ושיח' זידאן והבנים נסעו לערים, דרומה. אמרתי מיד לעצמי: "הלילה, כשיחשיך, אני הולך אל נהוֹרה… לא אוכל עוד סבול… ואומר לה את כל אשר בלבי, אשר אחפוץ ללכת ולבקש את שבטי – היא החביבה והמבינה, תייעצני.'
"בערב, מבלי אמור לאיש דבר, רכבתי לדרכי והלכתי.
“האספר לך מה שנתחולל בקרבי באותו הלילה וביום בדרך לכתי לנהוֹרה – אחרי שלא ראיתיה כשלושה חודשים? איני צריך. אתה – מבין לב אדם אתה – תבין מעצמך…”
עבּד שתק רגע ארוך, אני לא הפרתיו. אחר־כך החל כמו שואל לעצמו ומתפלא:
“מי אמר לנהוֹרה אז שאני אבוא? איך הרגישה בדבר? באמת, יא ח’ואג’ה דאוּד, יש לפעמים, והאדם כמו נביא… נביא יודע נכונה הכל… נהוֹרה, רוחי, היתה אומרת: האהבה יודעת הכל… בקצרה, כשבאתי אל בתי־השׂער, בשעה מאוחרת קצת בלילה השני, עברתי רק הרחק קצת מאוהלה של נהוֹרה והלכתי ישר לגבעתנו. אחרי עשרה רגעים ואני תוהה ואובד־עצות – והנה, ראיתיה מרחוק, הולכת ובאה נהוֹרה לאטה. קיבלתיה בין זרועותי והיינו כדוממים, חבוקים, אמוצים, רגעים ארוכים. שאלתיה אחר־כך, מי הגיד לה דבר בואי, ואמרה: הן ה”אב" והבנים הלכו, וידעתי כי עורג אתה אלי… ידעתי… חשבתי שתבוא וחיכיתי לך עד עתה. וגם אמרתי ל"אם" שהלילה אצא לראותך. היא התחננה אלי שלא אעשה זאת, בשם אלוהים! אמרתי לה: “אלא” כי אצא! ביקשתי שתאמר לי למה תמנעני – והאב איננו – והוא קשה ונירא ממנו – אבל עתה הן איננו אמרה לי לבסוף: “יראה אני על כבודך הלילה”… אמרתי לה: “ימא! חי עבּד וחי אבא שלא יקרה דבר!” ויצאתי ממנה כששמעתי פרסות סוסתך דופקות… ידעתי שתבוא… ידעתי שתחשוב עלי כל הימים… שלחתי פעם ובפעמים בהסתר ובתחבולה אחד הנערים – מבלי שיבין את הדבר וסיפרו לי, מבלי דעת, את מצבך ומעשיך.'
"כך היא סיפרה – ואני משתומם לשמע דבריה ומעשי חוכמתה.
"‘ואתה, המסכן’ הוסיפה לדבר, ‘כאבך ויסוריך גדולים בשלי, אני הגורמת לך את הדאגה הגדולה ואני “המשברת את רצונך” – אבל ראה ותראה שאני אפייס עוד את האב, אני אמתיק עוד את לבו – הן עברו כשלושה חודשים – יעבור עוד זמן־מה… הנה הם הלכו אל הערים ויש ברצונם להביא לי בחור מבני־הערים, בן “שר” מן הערים (קאדר בנו של שיח' אסמאעיל כבר בא ושב למקומו), ועתה גם זה ישוב ריקם… צלך, עבד, יאיר לי יותר מפניו של בן־הערים, שמך העולה בפי ישביעני ויהנני יותר מכל. – הירא אתה,’ שאלתני, ‘שמא אוהב את הבחור?’
"ואני, האמת, לא חשבתי כדברים האלה… לא יראתי מזאת ולא דאגתי על כך. אמרתי לה: ‘אבל אני שני תולעים בקרבי. האחד אוכל את קרבי ומושכני אליך… לבי נמס ונתרוקן, והשני יסחבני אל העולם לדעת תחילתי וסופי – הדבר יגזול שינה מעיני ויכלה את כוחי… ועתה, התדעי, באתי לבקש עצה מפיך: האלך רחוק אל הצפון לחפש את מזלי? אשאל, אבקש? מה תאמרי, נהוֹרה?’
"היא חשבה מעט, ואמרה: ‘טוב, לך… טוב שתדע הכל… אתה לא תלך ממני… לך… אבל כשתדע דבר, בוא והגד לי כל מה שתדע…’
"‘אל־נכון, אל־נכון, כך, חביבה,’ אמרתי לה, והיא נשקתני ובכתה ואני נשקתיה, חרד לדמעותיה.
“וכך, יא ח’ואג’ה דאוּד… כך… אני שוכח שרק מספר אני לך; ואני מאריך, מאריך בכל… כך הוא דרכי, בשעה שאספר אחשוב שנמצא אני באותו מקום, באותו מצב… ומזה ‘יצא’ שאני מאריך – ואתה, למה לא תפסיקני ח’ואג’ה?”
“לא, עבֹד, דבריך נעימים… אחשוב שגם אני נמצא באותו מקום ובאותו מצב… וטוב הדבר…”
"צדקת, ח’ואג’ה. הסוף, ישבנו יחד שעות אחדות, שלוש, ארבע, – עד' כי שינו הכוכבים את דרכם והלילה היה חשוך – שבענו מדבר ומ… שמחה ועונג – היא הלכה לאטה אל אוהלה – ראיתיה משנכנסה וראה פלא: פתאום גדל כאבי, כאילו לא ראיתיה ולא הייתי לפני רגע שבע ממנה… כאילו שעות הייתי בצמאון מחמת מים קרים וזכים, ופתאום – נתעוררתי משנתי ואין חמת ואין מים ואני צמא ולבי ריק…
"רכבתי ושבתי למקומי. ושבו הימים הקודמים. רק שמקודם היה חורף ועתה החלו ימי הקיץ; ואני הרחקתי ללכת יום־יום עם העדרים, אל כל רוחות השים, אל כל מקום מרעה.
"בימים ההם אמרו לי פעם, שבכפר הרחוק מן העדרים דרך יום יימצא עארף, ואני חפצתי ללכת אליו ולשאלו – אולי ידע להאיר את עיני. הודעתי לאבא יחיא את הענין והלכתי, רוכב על סוסתי לבדי. אולם לא היה שם המעונן וזקן אחד הודיעני כי נסע מזה – דרך יומיים צפונה. נסעתי שמה – ולא ידעו את האיש ואת מקומו.
"'לקחתי את דרכי לחזור’ – ואני עצוב וחסר מנוחה.
"בדרכי, בשעת הצהריים, נראו לי מרחוק שלוש ‘תאנות’ ותחת צלן ישבו שלושה אנשים. נהגתי לקראתם וקרבתי אליהם באתי ואמרתי ‘שלום עליכם!’ ענו לי: ‘ועליכם השלום ורחמי האל וברכתו…’
"‘התאבו בעובר־ארח ינוח בצל מושבכם?’ אמרתי.
"ענו שלושתם: ‘המרחב לך, הבחור.’
"ירדתי וקשרתי את הסוסה בעץ ‘ותליתי לה’. אני – פני היו מכוסים בעגאל בלכתי בדרך. כשישבתי הסרתי את העגאל ואת העבאיה וישבתי. פני האיש האחד, והוא היושב בתווך, היו נאים ומראהו אציל, וזקן קצר ולבן לו – כי זקן האיש – והשניים האחרים בחורים – והאחד בחור יפה וחסון ופניו מלאים חן. דיברנו כרגיל. שאלוני ושאלתים על דרכם ומחוזם – והאנשים האריכו מבטם בי. אך הזקן היה כמשתאה לי ואחרי רגעים מספר שאלני:
"‘בשם אלוהים, אמור, הבחור, – מה שמך?’
"‘עבּד,’ אמרתי.
"הוא שמע זאת והישיר את ישיבתו – הביט ישר אל פני.
"‘ושם השבט?’ שאל.
"‘חפאני הנני כיום, אך מקודם… לא אדע… מהעבר איני יודע…’
"‘וַל, וַל, וַל,’10 ענה הזקן ופשט ידיו אלי, ‘הכרתיך בן־קַטַיפי, בן־קטיפי הנך,’ ונפל על צוארי ונשקני, נשקני והיה אומר: 'בן איש־חסדי אבו עזאם אל־קטיפי, בן ידידי כאחי, בן השבט המבורך’ – ואני הייתי בעיניו כילד ונותן עצמי שינשקני… והבחורים השניים מביטים ומשתאים.
"ישב ואמר: ‘באלוהים, דמות אביך; עיני האב, אפו ומצחו והזקן הקצר, ככה – ככה היה אביך בבחרותו, בהיותו בין העשרים וחמש לשלושים, ואולם בני, חביבי, לא עבּד שמך! שמך מוּסעַד11 (אף כי אמנם לא היית מאושר, אתה המסכן, בחייך), יודע, יודע אני את כל אשר עשו החפאנים ושיח’ פרחאן – יא אללה, יא אללה! ואת אשר היה בחורף שעבר.. חבל… חבל על שיח' סיף אל־דין הנערץ…'
"‘יא אבו כאמל, יאבּא,’ הפסיקוהו השניים, ‘רחם על הבחור, תן לו וינוח, אתה מפליא בדברים – חכה וינוח מדרכו.’
"‘נכון, הצדק אתכם – הגישו לו חמת המים ותאנים ויסעד נפשו.’
"אכלנו יחד קצת.
"אמרתי לזקן: ‘עשה הטובה והגד לי מי אתה ומה שמך, כי ככה תאהבני ותחרד לשמע שמי?’
“'בני,” אמר, ‘אני, מסכן, כמו… אני הח’טיב12 בשבט הקטיפי – שבטך – הייתי ושמי אבו כאמל אל־חטיב וזה (הבחור היפה שישב אצלנו) כאמל בני. ואני, יום אשר התנפלו החפאנים לשבטיהם, ביום הטבח והאובדן העצום – נשארתי בחיים, ברצון האל, ואיני יודע למה השאירני בחיים אחרי זו החרפה והתלאה – ולא מצאתי באותו היום מכל השבט אף איש… אהה, כי האל ישתבח ויתעלה עשה כרצונו וכדברו…’
"אמרתי לאבו כמאל:
"‘אבי (כי הנך כמו אבי אשר לא הכרתיו), הנני נופל לרשותך – אבקשך עשה נא הטוב וספר לבנך את הכל… הכל מתחילה… אל נא תעלים דבר… כי ימים ושנים – ולבי מנוחה בל ידע… והחרפה גדולה… והבושה תאכל את בשרי – הואל נא וספר לי את הכל בסדר.’
"‘צדקת, צדקת, בן הטוּב – אספר לך.’
“והנה, יא חואג’ה דאוּד, פתח אבי כאמל את פיו והיה מספר בקול ח’טיב נהדר – ונפלו הסיפורים על לבי עמוק־עמוק; ואני חושב הייתי, כאילו שבו כל האנשים אל החיים: אבי, כל אחי ובית אבי – כאילו שבו וחיו ואני רואם… הוא סיפר הכל… אבל אני, יא ח’ואג’ה, לא אוכל לספר לך כל־כך הרבה, זה יקשה לי… כי איך אספר לך על הגדוּלה והגבורה של אבי, על ברכת אחי ועל תפארת שבטי העצום… לא, יקשה ללבי הפצוע לספר כזאת…”
“אבקשך, עבּד,” הפסקתי את דבריו, בראותי כי רפה רצונו לספר על דברי העבר בשלווה ובמתינות כאשר סיפר עד כה, “הראיני נא את כל טובך וחביבותך ואל תקצר את דברים – אבקשך בכל לב – הנה ידעת מה ינעם סיפורך לי!”
“כן… אדוני, ואולם איך אוכל לספר כלשונו, הקלה והמתוקה לאוזני השומע, כאשר סיפר הח’טיב את דבריו לאוזני?”
“שמעני, עבּד,” אמרתי, “הן מתוקה ונעימה שפתך כאחד הח’טיבים – דמה בנפשך שאני עאבּד ואתה הח’טיבּ – וספר כמוהו, אני אשמעך, שותק, ולא אפריעך במלה.”
“הבנתיך, ח’ואג’ה דאוּד – אבל האזכור את סיפורו כלשונו וכדבריו? אנסה ואראה היצליח העניין בידי.”
עבּד מילא בשתיקה את מקטרתו הגדולה ושאף ועישן פעמים אחדות, תכופות. אחרי רגעים ארוכים, היה כמתעורר מהרהוריו, העביר ידו על פניו ועל זקנו ויחל את דבריו בקול רם, מתון ושקט – מכוון להשמיע את דבריו כדברי הח’טיבּ, ואמר:
"שמעני, ח’ואג’ה דאוּד החביב, כזאת סיפר לי אבו כאמל את כל הקורות וכה היו דבריו:
"‘שבטך, בני, שבטי הקטיפי, היה נכבד ונודע שמו לתהילה. הוא השבט, אשר בימים קדומים החביאו והסתירו בניו את נביאנו מחמד, בין אוהליהם וכפי הריהם, כאשר ברח מרודפיו למדינה, ויכלכלוהו תשעים יום בלחם ובמים. זאת ידועה בגויים. ויהי כאשר באה שעתו של הנביא להיפרד מהם – ובירכם באמרו: לא יחדל קטיפי מקרב הארץ! וכל שבט אשר יילחם בקטיפים ויאמר להשמידם – קללת הנביא עליו! והוא, אותו השבט, יתם ויחלוף כליל מן הארץ!’
“‘ומאז בני מוּסעד (כך קראני אבו כאמל – בשמי הקודם), לא העֵז שום שבט להילחם עם בני קטיפי – וכאשר, ברבות הימים, קרה ונלחמו אתו – ושמר האויב את דברי הנביא ודאג הוא עצמו להשאיר תמיד מספר גברים ונשים מחוץ למלחמה, לבל יאבד זכר הקטיפים. כך היה שנים רבות מאוד. ואולם, בני, אין מעשה קיים ומתמיד בתבל הלזו, והחליפה והתמורה תחולנה על כל עניין, וגם על בני קטיפי באו הימים הרעים, ימי המרירות והחרפה. משבט חפאני, היושב מאז בארצות הנגד המזרחיות – באה עליו התלאה. אז חנה השבט בארץ עוֹמן; והוא – שבט שנוא ושפל מידות, ושיח’ אבו פרחאן (אבי שיח' פרחאן) ראש השבטים היה. ואולם – ידם היתה חזקה – ועונדה כיום בכוחה, כאשר תדע; עזי־לב היו תמיד, לב נמרים להם; ומספר ה”משפחות" (השבטים) אשר אתו גדול ורב. ועשיר היה השבט מאז ועד היום – עשיר מאוד, אך עושרם “גזוּ”, שלל וחמס הוא – הון לא להם הונם – ומלחמותיהם היו רבות. עם הדוֹלה והעוֹסמליה (הממשלה העותמאנית) נלחמו, רבות נלחמו – וניצחו.
“'”ביומה", יום בואו האנגליז בראשונה במספר רב סביבות ארצנו – אז החלה המלחמה העצומה. שבט חפאני מעודו, מדורות עברו, היו אויבים תמיד לקטיפים – והם אשר פגעו בסוף בשבט המבורך והשמידו אותו ביום המלחמה – ואביך, שיח' אבו עזאם המהולל, הוא וכל הבנים, כל אחיך, כל המשפחה, מכל הצדדים – כולם נפלו חללים, כולם… וממך, בני, איש לא ידע דבר, כי לקחוך בני חפאני אליהם… (ודאי למען שמור דברי הנביא). עד לפני שנתיים ימים – עת קם שיח' סיף אל־דין – ואולם, אגמור לך ראשונה את דברי המלחמה,' אמר אבו כאמל.
"ואני שאלתי: ‘ומה הסיבה לשנאתם ולאיבתם של החפאנים אל הקטיפים? למה?’
"ענני: 'תשאלני, למה? אומר לך: מקנאה, מקנאתם את בני קטיפי המכובדים, זו הקנאה אשר דבקה בו ובשבטי הבּדוים הרבים – גם זאת מאלוהים יצאה והגיעה אלינו. הן יאמרו הזקנים, כי האל יתברך ויתעלה, ידע את עוז הבּדוים ביום בראוֹ ארץ ואדם, ידע את לבם הגאה ואת זרועם החזקה – ראה ויכר אשר מבלי רסן בפיהם תגבר גאוותם וגם נגד הבורא – אשאלה סליחה מהאֵל – ירימו ראשם ואל דברו לא ייכנעון – אשר על־כן ביקש וישלך עליהם את הקנאה; והיא תחליש אותנו; יש אשר תקצור כקציר ממנו, מאז ועד עולם לך היה. הקנאה היא המקור לכל הזלזול והכיעור –
“'”אַל־חאצל" (התכלית), “ביוֹמה”, לפיני כעשרים שנה ויותר באו שרים ופחות מ"העוסמלי" וישאו את אביך, שיח' אבו עזאם, לאמיר (מושל) על שבטי ערב שבארצותינו – אז גדלה וגברה השנאה בלב החפאנים, העוֹסמלי ידע את אביך ואת זכּות לבבו – וישלח לו השולטן מסטנבּוּל חרב כסף יקרה מקבר הנביא שבמכּה.
"‘ואביך, גם הוא גיבור כפיר היה וחוכמה היתה בלבו – ופיו לוקח לבבות. כך. הוא ידע לקרוא בספר, וכתב וחתם תמיד. וגם “המשפחות” היו רבות והמלחמות גם הן רבות. וכשהתגרו שבטים בו מלחמה – אביך השיב תמיד ידם אחור. והיה – יום אשר באו פחות העוֹסמלי, וקיבל אביך את מתנת השׂוּלטן – ויכרות ברית עם הדוֹלה. אז שלח אביך וקרא את כל השבטים מהצפון וגם מעט מהדרום – רבים באו – רבים… באותו שבוע חלה חתונת אחיך הגדול, חאפז (אשר לא השיג, המסכן, את חתונתו); באותו שבוע היו באים עשרות־עשרות אנשים מהמשפחות מסביב. הדבר היה באביב, בדיוק באביב. על המישור הרחב־רחב, על אותו הירק, שטחו להם הבאים שטוח, תקעו את האוהלים הרבים מצד אחד והיה כל המרחב פתוח למראה העין; מעגלים־מעגלים ישבו הקרוּאים הגברים, הזקנים והבחורים, וקול שיחם ודיבורם, אשר שאן בכל הכיכר מילא את הלבבות – וידע השומע ואמר: "אכן, שבת־אחים וגילת־רעים היא זאת – ושפרה חיתם להם…’
"'וביום השלישי לבואם, יום לפני החתונה, בא אביך, האל ירחמהו, רוכב על סוסתו המפורסמה, מראהו חסון ואציל – אשר לבו לב אריה, ועבר בין כל מחנות הקרואים. אחר־כך סבבה הסוסה פעם ושתיים במקומה – וישלוף אביך את חרבו אשר שלחה לו השולטן לעיני כל הנאספים – ויטו אלי את אוזניהם. והוא אמר בקול אדיר:
“'יא עירְבַּאן” (ערבֵי) הנביא מחמד, עליו השלום והתפילה! השבח לאל העצום, הנדיב בורא העולם ויצוריו! שמעוּני – וישמע אללה רצונכם!"
“'”נשמע! נשמע!" ענו הזקנים ואחריהם הבחורים.
“'”הפאר והגבורה לבני־ערב האמיצים!"
“'”הגידו נא לי איך יַראה כל בן־ערב אמיתי את אצילותו ואת מידותיו הלטיפות? אומר לכם: כי יעשה את הצדק, יאחז את הישר בידיו ושם בלבו את דרכי הנביא ואת דבריו. זאת היא ראשונה! ושנית, כי יתרחק המוסלמי מהשפלוּת, הכיעור והבגידה! הלא כך?"
“'”צדקת, שיח' אבו עזאם, צדקת," הרים כל הציבור את קולו.
“'”אמרו, בני־ערב המאמינים: כי השפלוּת והכיעור יהיו למתנכרים לשׂוּלטן, בסטנבּול, אשר הוא ח’ליף הנביא, ואשר ניתנה הממלכה בארצות המוסלמים בידו!"
“'”אמת, אמת!" ענו כולם.
“'”ושלישית, אומר לכם זאת: אני ברית כרַתי עם השולטן העוסמלי, הח’ליף עבד אל־עזיז – להיות כאחים אתם, מהם נקנה נשק וחִצים, והם יהיו אחינו הבאים תמיד באוהלינו. ורק זאת יבקשו הם מאתנו לבל נתחבר עם האנגליז, כספם של האנגליז מהשטן הוא בא! חרם הוא! באלוהים חרם!"
“'”צדק שיח' אבו עזאם צדק," אמר אחד לשני, “חרם, חרם!”
“'”השׂוּלטן שלח לי חרב זו – והיא ממדינת הנביא, עליו השלום והתפילה! – וינופף אביך את החרב אשר ניצבה ותערה כסף וזהב תלויה על חבלי משי וחוטי זהב – חרב זו שמתני, ברצו האל, לאמיר על שבטינו הנערצים! האשאנה ותסוֹך עליכם כחרב אמיר על שבטיו?"
"' “שאנה! שאנה! ונברכך!” אמרו השיח’ים הזקנים הקרובים על־ידו.
"' “ונברכך! ונברכך!” ענו כל השבטים.
"'ויאמר אביך בסוף:
"' “והשבח לאלוהים, הריבון העצום והנדיב. לא חיל ולא כוח אלא באלוהים העצום, ואדוננו מחמד שליח האל, עליו השלום והתפילה!”
"'אמר כך – השיב את חרבו לנדנה, העביר את ידיו על פניו ואחר־כך אמר:
“'”שבטי ערב הנאהבים, שבטי ואחי – הנכם, כולכם־כולכם – ברוכים הבאים – המרחב והמישור ואוהלי לכם – ליום חתונת חאפז בני ביום השישי – והשלום!
"'ויהי ביום השישי, יום החתונה, והאורחים היו עוד באים, עוד באים. ואזכור אותו היום, יום אשר נקבצו המשפחות, והשמחה אשר רבתה במחנה. שכנו הקרובים והרחוקים על־יד האוהלים מקושטי ירק שיבולים. שמי הבורא – אין גבול לתכלתם ולגובהם. השלווה ונחת־הרוח רחפו במרחב השדות והיית כממשש אותה בין ידך – כן, באלוהים.
"'האורה הגדולה הבריקה והרחיבה את החזה “והיינו נשמנו” (היינו נושמים) את הרוחות הקלילים הביאם ממרחקים – כן, אמנם.
"'וההרים אמרו: “סתרה ומגן אנו.”
"'והבקעות: “טוב ושפע בקרבנו.”
“'ופיזזו ה”ולדות" הקטנים, בחלקת האוהלים – ונשמע עד המרחק קולם המרנין, המשמח לב אבות. כך, באמת.
"'והחָרים (הנשים) באוהלים – בישלו וצלוּ. וגבה עשן הצלי מתוך האוהלים ויפשוט ויעבור בכל מרחב הכיכר –
"'והיו הנשים שם מהללות הילולים ומתחרות בחרוז השירים – והקיפה הרינה את המחנות –
“'ואחר־כך לפנות ערב, כשעה טרם תשקע השמש, יצאו הבחורים והבחורות למחולות – וראית את המעגלים ינועו־יסובו ונחת־הרוח והשמחה גאו־גאו: יריות השמחה שָאנוּ פה ושם – ופתאום, פתאום כמו נעתם העולם: היתה מהומה ויללה באחד הקצוות של המחולות, וקול ענות נשמע, ופרצו זעקות מעבר אחר, בין המרקדים – וכאשר הרימו את העין וראו בראש ההרים והגבעות עם רב, פרשים רוכבי סוסים וגמלים, והחלו היריות באות מכל הרוחות והפילו חללים ופה ושמה ועם רב הלך והתקרב – ואז “היינו מבינים”, שמיד החפאנים באה הצרה. השפלים התקרבו ושמענו את צעקתם: “חפאנים עליכם! חרבנו עליכם!” ואנו נבוכים ותמהים. שחורי הלב התנפלו עלינו ביום שמחה, יום אשר החרב לא חדה וכדורים לרובים לא מספיקים וטף ונשים יילילו מסביב – והאנשים לא מוכנים לקרב. חיכו ליום אשר מכל הסביבה באו אלינו והמחנות מסביב ריקים מגברים – והיתה המבוכה רבה והיה השאון גדול ויותר גדול האסון. המנוסה קשה היתה; עם רב סבו את העמק מסביב וסגרו על הבורחים את הדרך; והיה אם מספר אנשינו עלה לשש מאות, שבע מאות, והיה מספרם כפליים. וחדר האויב ונכנס אל תוך העמק ושחט וטבח לרוב, והקיפו כחומה את משפחותינו – ואת כל הקטיפים – וטבחו, בן־השפלות, אבו פרחאן חפאני, הזקן, דרך בברך חשופה, בזויה, על חזה אביך, האל ירחמהו, והוא, אביך, חרבו דבוקה בדם לכפו מרוב החללים אשר הפיל. וארכה המלחמה כל הלילה, והלילה – ליל סהר ולא ידע ולא חש איש קטיפי ברדת השמש ובעלות הסהר. היתה רק יללה וקללה כל אותו היום וכל הלילה, ובעלות השחר – והיתה הכיכר ריקה ועזובה מאדם חי וחללים ופצועים עוד הרימו קול מכאובות. אני תחת גמל, בקוּע־בטן, מיריות רובה וטעינות רומח, מצאתי את עצמי אחריו יום הטבח. כדור פה ברגל, ודקירת חרב בזרוע – הפילוני נרדם, והנה הם הסימנים (הוא הראני אותם). ואז נשארו בודדים מהשבטים הרחוקים שלנו – ומשבטך שבט קטיפי המבורך – אף אחד לא ראינו, ולא ידענו מה היה עם הנערים המעטים, אשר לא נמצאה גופתם בשדה הקטל. ואולם הרוב היו בין החללים; ומן ה”ילדים" אחיך (חמישה אחים הייתם), חסרתם שניים, אתה וסאלם אחיך. זאת היתה המצוקה אשר ירדה מאת האל על הקטיפים.'
"שאלתי את אבו כאמל: ‘ואני בן כמה שנים הייתי אז? הלא תדע ודאי ותזכור את השנים אשר עברו?’
"ויאמר: ‘כן, השנים אשר עברו הן כימי זה בני כאמל, היושב אתנו פה, באותה שנה נולד הוא – אז ישבנו במדינה ועברו כיום עשרים שנה ויותר; ואתה כבן ארבע־חמש היית והנך כעת כבן עשרים וחמש.’
"זאת אשר מסר אבו כאמל – ושתק בעצבות. אני התחננתי בפניו שיספר עוד ואמרתי לו:
"‘עוד יש לשאלך: ומה המלחמה הגדולה אשר הזכרת, אשר היתה בחורף שעבר? מי השבטים המתנפלים? הודיעני זאת ויאר האל פניו אליך, הזקן.’
"‘יא חיף, יא חיף (חבל, חבל),’ ענה אבן כאמל וקולו רעד ודמעותיו ראיתי ירדו על זקנו הלבן – זה לא אוכל לספר לך, תדמע העין ויכאב הלב על הצרה אשר היתה – ומה התועלת? ומה התכלית?'
"'אבל, בשם אלוהים, 'אמרתי לו, ‘שיח’י היקר, ספר נא לי, כי זה הדבר אשר ירדוף מנוחתי.’
"ושמע, יא ח’ואג’ה דאוד, את אשר סיפר לי באותה שעה – הלואי ולא הייתי מגיע לחיות עדיה… הלואי היו נסתמות אוזני ולא שמעתי את מכאוב־המכאובות – אך – אבו כמאל סיפר לי בקול עצוב, ויאמר:
"‘המלחמה בחורף, בני, היתה הדרך היחידה אשר הלכו ההולכים בה – ולא שבו… היתה התקווה היחידה, נשאה דודך, שיח’ סיף אל־דין, ימים רבים בלבו – ואבדה, אבדה לעולמים. ראה: ביום הטבח, אשר סיפרתי לך, נעלם, בין האבודים, גם דודך, אחי־אמך, סיף אל־דין, והוא אז נער בן שתים־עשרה – ולא נודע ממנו דבר שנים רבות, אך הוא גדל בין שבטי המזרח, אשר באו אז אל השלל ולקחוהו שבי – גדל והיה לאיש גיבור ונאדרי. והיה כאשר נודע לו ברבות הימים מקומך בין החפאנים, ושמע כי כעבד יחשבוך – ויקם ויהגה ימים רבים בעניין, וילך ויאסוף בעצם ידו רבים מן השבטים הקטנים אשר היו לגדולים, והודיע להם וסיפר להם את אשר היה מן הרשע ומן הזדון של החפאנים, אשר מחו כמעט את שם השבט המבורך – והקים אותם ביום מלחמה להתנפל על בני־חפאני, לנקום את הדם השפוך ולפדות אותך מבין ידם – אבל האֵל לא כן חשב, ואנו לא נדע מה מחשבותיו, למה ומדוע הסיר את פניו מבני־קטיפי – ויום אשר התנפלו, בחורף שעבר, על החפאנים בעוצם רב – מטה ידם ונהרג גם הוא, שיח' סיף אל־דין, אבדו מאות הבחורים ונשפכו הדמים ללא תקווה וללא נחמה…'
"אתה שומע, ח’ואג’ה דאוּד, זו ידי הארורה, זו ידי האומללה, אשר רצחה את הבא לגאלני מחרפתי. ואני עצמי אשר הסיבותי את כל מפלת השבטים הקרובים – ככה יסרני האל הזועם, ככה השקני מרורות עולמים. אז הבנתי, פעם אחת, כל אשר היה סתום לעיני שנים רבות, אז הבנתי למה שאלו המתנפלים רק לשמי – ואני, האומלל, בבערותי – רימיתים. ואז גם נתבררו לי דברי שיח' פרחאן לנהוֹרה – כי ביום דעתי את אשר עשיתי ואשלח את חרבי בלב נהוֹרה. ידעתי הכל – ואולם לאבו כאמל לא אתרי כלום ממצוקת לבי: בושתי לאמור, יראתי יראה גדולה ולבי דפק כדפיקות רובה בירוֹתו. ישבתי כאבן מוטלה במקומי. גופי קר, רגלי כבדו, פי יבש, לשוני כדבוקה לחכי וראשי עלי כגלגל. הזקן אמר אלי:
"אל תרבה לחשוב, אתה החביב והאומלל. מיד אלוהים אין לאיש מפלט. לו מפלט היה – כי אז בפעם הראשונה – כי אז בפעם השנייה היה נגלה. אך עתה – מה מחשבה? מה תיתן הדאגה ומה תתקן? הן אבדה תקווה – עליך רק לנקום דמי אביך ודמי דודך מידי בני־חפאני – ולמות אחריהם. בעולם ה בא – שם יגלו הדברים…'
"אחר־כך שאלני הרבה ממה שהיה ועבר בחיי אצל בני־חפאני, ואני לא יכולתי דבּר. שאלני שוב, ואני לא ידעתי את אשר שאל ולא ידעתי את אשר יהיה אתי אחרי אותה שעה.
“הודיעו לי אחר־כך את מקום חנותם במדינה ויעצו לי ללכת אתם. אני אמרתי להם ששוב אשוב אליהם – אך בלבי לא ידעתי איך יהיה הדבר? ומה יהיה? ואם באמת אשוב לראותם, והבחור, כאמל, אשר אהבתיו משעה שראיתיו, לקח את ידי ואמר לי: ‘גדולה הצרה – לכן צריכה גם הסבלנות להיות גדולה. קחני לאח לך, בוא אלינו ואני, אישבע לך, מלא אמלא את כל משאלותיך ורצונך – הסבלנות מידת המבינים היא.’ שמעתי את דבריו, אך ענו לא יכולתי לו – מיהרתי לרכוב על סוסתי ונפרדתי מהם.”
קולו של עבּד הלך ושקע באחרית דברו – ואחר־כך שתק.
והלילה החל משנה את טעמו; הירח נטה משמאל לצד מערב; בשמים פשטו קרעי עבים אשר האפילו על אור הירח, אנו לא ראינו כמעט את המחנה אשר לפנינו, שהיה במשך כל הדרך נראה כגוש גדול שחור. היתה הדממה רבה – ונראה כאילו מחקה יד סתר קוסמת את כל התנועה שהיתה נשמעת לפרקים מקרב המחנה. עבּד נהג וזירז את הגמלים עד אשר התקרבנו במקצת להולכים. הצעתי לעבּד ללכת מעט ברגל. מיד ירד מעל הגמל ההולך, פשט את ידו לקראתי וביקשני להחליק מן הגמל ולרדת. החילונו ללכת ברגל. לאור הסיגרה ראיתי שהגיעה השעה אחת אחר חצות. הלכנו כעשרה רגעים ורסן הגמלים בידינו. עבד החל מעצמו לספר אחרי רגעים אחדים:
"ראה, ח’ואג’ה דאוּד, כשנפרדתי מאבו כאמל ומבנו הייתי כמורעל – מורעל ממש, ‘מאה מחשבות’ חשבתי ועשרים דרכים ביקשתי – ולא ידעתי מה לעשות ואיך להתחיל. הדרך, אמרתי לך, היתה רחוקה; הלכתי במסעי שמונה, תשעה ימים. בכל הדרך, בשובי נחתי קצת אצל כל מושב בּדוים אשר פגשתי, כי צידתי תמה ביום השישי. שבטים חדשים רבים ראיתי; וכשירדתי אליהם ודיברתי ושוחחתי והייתי כמו שוכח את צערי. הדיבור, יאמרו, הוא הצלה ומרגוע למרי־נפש. ואני ראיתי אז זאת בעליל.
"כששבתי אל ה’דֵיעָה' (הכפר) הקרובה לנו, קיבלני אבא יחיא בשמחת לבב ואמר: ‘דאגתי לך, עבּד, השתוקקתי לך – תהא מבורך בבואך.’ ואני – גם לענות על דבריו כבן־אדם לא יכולתי. וראה, ח’ואג’ה: באותה שעה, כאשר ראיתי את עצמי יושב עם אבא יחיא, והמקנה בקרבתנו, נדמה לי שיושב אני עם בני־חפאני – והיה זה מקנטר אותי… ואמרתי לעצמי: ‘אוי לך, עבּד, עליך לקום מפה וללכת, ואל תראה חפאנים ולא הונם ולא צלם.’ קמתי מיד והלכתי מאחרי ערמות התבן של גדרות המקנה, מקום איש לא יעבור על־ידי, שם שכבתי בימים ההם שעות שלמות ורבות. אזכור אותן השעות היטב כמו שזוכר אני את יום תמול: שם ישבתי ודיברתי אל נפשי. אמרתי לעצמי: ‘עבּד, יום דין בא אליך… יום צרה ויגון.. והוא יום הנסיון… איש חפאני ואיש קטיפי ישכנו בנפשך – ודע את אשר תעשה… וזכור אשר קטיפי אתה ושנוא חפאנים אתה והורג אחי־אמך אתה… ועתה קום ולך, מלא רובך וגע בשיח’ פראן ובבניו, כך אומר לך הנביא חובב הקטיפים – היה קטיפי!'
"והנה דיבר קול אחר לאוזני – והוא נעים וחביב – כאילו נהוֹרה ישבה נשענה על־ידי וממנה יצא הקול: “שב, עבּד, ואַל תפעל מעשיך בחפזון – החפזון מן השטן הוא”; כי מה עשו לך רע החפאנים בכל השנים הרבות אשר אכלת מפתם וממלחם? מה יאשמו הם, אם מהאל יצא הדבר כי הרגת אתה את דודך; הכי הם אמרו לך: הילחם! צא למערכה! הזה גמול אשר ישלם בן־ערב למיטיבים אתו? אמור, עבּד, כמה אהבו אות הבחורים “ילדי חפאני”? כמה הראו לך תמיד את לבם הטוב? שמע, עבּד, שים ידך על לבך ואמור אתה; האם לא יד אַללה בכל? האם לא הוא אשר נתן בלבך את העצה לרמות את השבטים ביום המלחמה? ועתה, מה תזעם ככה נגד האֵל עבּד?'
"ואולם לא… לא… לא האל יעצני – כי השטן… מיד האל לא תבוא רעה כזו… הוא, השטן, יעצני… וגם הוא שליח מן האל: יען… יען… כי לא ביקשתי כל הזמן, מיום היותי לבחור נושא חרב, את שבט אבי! יען כי הייתי בן מביש… כי נשאתי את החרפה עלי כצועני… כך הוא… התבין עתה?..
"אֵלו היו המחשבות והעניינים אשר דיברו אלי בימים ההם. ופעמים רבות חזרתי עליהן, פעמים רבות זעמתי – ונחתי, עד אשר גמרתי אומר. לך הרוג והיהרג! נגמר – זה הסוף! אך שיח' פרחאן והבנים היו בערים – אני חיכיתי להם. עברו שבועיים ושלושה – ועוד שיח' פרחאן ואנשיו טרם ישובו ממסעם. אני חיכיתי: 'אמית ואמות’ – זאת ידעתי לחלוטין. עם איש לא דיברתי, לאיש לא הגדתי. רק נהוֹרה… נהוֹרה… אך… אך… לנהוֹרה – אמרתי בלבי – אנשק ידיה ורגליה אחרי הרגי את אביה ואומר לה: 'הסליחה ממך! הנה אני הולך למות – כקטיפי אני צריך למות’ – כך אעשה.
"ואז היו ימי קיץ, ימי אש השורפים את האדמה. ואני אז הולך הייתי יום־יום לבדי הרחק מן הכפר, כי לא יכולתי לשבת שעה במקום אחד. באחד הערבים באתי עייף ויגע אבא יחיא ישב על המחצלת ליד פתח האוהל. ניגשתי וישבתי על־ידו. הוא הביט בפני, חשב־חשב ואמר לי:
"‘עבד, הלא תספר לי ותפרק דאגתך מעליך? פניך זועפים; והכעס – ישבור גופו של אדם.’
"הוא הפציר בי – וסיפרתי לו כל מה ששמעתי מאבו כאמל אל־ח’טיבּ. אבל מה שחשבתי בלבי לעשות לא אמרתי לו. הוא הביט אל האדמה זמן רב ואמר:
"‘יודע אני אשר בלבבך – אש שורפת את רוחך, אבל אתה תועה בדרך, אין הצדק אתך. אתה – האֵל שמר אותך שנים רבות ונתן לך את החיים מידו ואת החן העניק לך ואת האהבה שם בלבך – ואתה רוצה להשליך כל זה על פניו? – אבקש סליחה מן האל! עבּד, האינך חושב לקחת את דמו של שיח’ פרחאן? אמור לי!,
"כן,' אמרתי, ‘ומאין אתה יודע?’
"‘בפניך ובעיניך נראה גלוי זאת, מבטך תמיד שקט ורחב היה – הנועם היה בו, אך עתה הכעס יכַער את פניך מזימות רעות ושחרוּת לב – ישנו הפנים הנקיים… עבּד בני,’ אמר בקול טוב וחנון, ‘השמת דעתך שאחריך תמות נהוֹרה חובבתך? השכחת שהיא אמרה לאביה: מותו – מותי, וחייו – חיי? ככה אמרה היא, האשה, ואתה?..’
"‘ואיך, אבא יחיא,’ אמרתי ‘הם הרגו את אבי, האבידו את השבטים – ואני, בשבילם הרגתי את דודי… אך לא אנקום, ולא אגאל? ולא אקח “תַ’אְרִי”?’13
"‘ראה, עבּד,’ אמר לי, ‘אתה לא תבין את דרכי האל… לא תרגיש במעשיו. את אביך ואחיך ובני שבטך אחרים הרגו, הזקנים הרגו. עתה הם הלכו ואתה נשארת. ולולא רצה כך האל – כי עתה לא נשארת. הי הי, עבּד! התחשוב כי אנו עושים מה שרצינו היום? לא, עבּד. את המוכן מעת צאתנו לעולם זה אנו עושים – את אשר רצו מהשמים; אנו מקבלים רק את אשר יחלקו לנו. לך חלקו חיים – עליך לקבלם, לך נתנו אהבה – עליך לשמרה; והנה לי גם כן חלקו חיים – לקחו ממני הכל… הכל – ויגזרו כי אישאר ככה חי, חצי חי, אשתי וילדי שם ואני פה… ודבר אלוהים שלחני גם כן הנה, אל המדבר – ידע האל, כי את הערים לא אוכל לראות ולא אוכל להביט בפני אותם בני־אדם – ושלחני אל המדבר – כי מי הביאני הלום ברגלי דרך כה רחוקה? ואתה, בני, חכה וראה מה שיגלה האל רצונו אליך…’
"ככה הרבה לדבר אבא יחיא – ומי זוכר את כל דבריו החמודים? ואז היה כמו קול נהוֹרה המדבר יום־יום אל לבי והייתי רך ולבי רחמן – וכשזכרתי שוב את אשר שמעו אוזני מפי אבו כאמל – ואיבדתי את דעתי והייתי נבוך – ישמור האל את האדם מהמבוכה – 'הנבוך אחי המשוגע הוא’ – יאמר המשל –
"יום אחד, יום שישי, בבוקר השכם, עם בקיעת השחר קמתי ממיטתי, כי לא יכולתי לשכב במנוחה – רכבתי ואצא כך… ‘לשערי האֵל ואל רחמיו’.
"השמש עלתה והחלה קודחת ולוהטת, אשר גם בּדוי כמוני לא יכול שׂאתה – אבל אני ללכת רציתי, לנדוד ולשכוח. לא הלכתי בדרך ישרה כי אם עליתי הרים ובקעות ובעמקים ירדתי – עד אשר הגעתי אל מישור גדול, לא דרכתיו מעודי ולא הכרתיו – ואני חושב ורוחי עייפה בדרך השוממה – רק לעת הצהריים ירדתי מסוסתי ואנוח מעט בצלה. נחתי כשעה ואלך הלאה –־ והדרך לא ידועה לי. אמרתי לשוב, חום השמש הלך עוד וגבור – ולעיני השתרע חצץ המישור ויקד – והיתה האדמה מפליטה ‘רוח’ לוהטת נודדת על־פני הארץ; ומכל עבר, אל כל מקום אשר פנית, וראו עיניך מרחב ריק; ורגל אדם בל תיראה וציפור לא תעוף שמה, כי ארץ אשר נפלו עליה קללות אלוה היה המקום.
“וקמה אז ונשבה רוח ‘חרבון’ חמה – וענני חול התרוממו, וראיתי את השמים כבוערים, אודמים כהים, כאילו עמוסים הם חורבן והרס. סוסתי רבצה פעם ושתיים תחתי – היא צמאה אף כי שתתה מעט מנאדי. רק כשעתיים אחרי־הצהריים שקט העולם – הרוח חדלה והחול הלך ורפה. ובלכתי, והנה ראו עיני רחוק כשעה או פחות, חורשת דקלים רמים והם רבים. משתרעים המה לאורך וצלם נופל אל ואדי כחלחל אשר לפניהם, מיהרתי לשם – אך פתאום נעלם המראה מעיני. אחרי שעה קלה נגלה שנית – ושוב נעלם. אז זכרתי את אשר שמעתי לפני כמה שנים, כי יש תיראה ברכת הנביא במדבר למרירי יום, לנבוכים ולקצים בחייהם – וידע אז האדם כי פני הנביא טובים אליו והוא ישלח לו את ברכתו, וההצלחה ניתנה לו, והחיים יהיו מנת חלקו. הבנתי את העניין ולבי פרח ושמח. 'החיים וההצלה ניתנו לי מן הנביא’ – אמרתי, נפלתי על פני והתפללתי לאלוהים ולנביא.”
לא הבנתי היטב את דברי עבּד ושאלתיו: “האם תמיד ישלח הנביא את מראיתו ככה – כמו שאמרת, בדקלים ובנחל מים?”
“לא, ח’ואג’ה, דברים שונים יראה האדם. יש יראה בתי־שׂער (אוהלים שחורים) על גבעות, יש יראה בתים קטנים כבתי הכפר – ויש יראה רק נחל מים – אבל אני ראיתי, השבח לו, יתעלה, מראה הנביא, גדול ומפואר.”
ידעתי אז כי ידבר עבּד על מראה־תעתועים בשכבות האוויר (כעין פַטה מוֹרגַנה), אשר ייראה לפעמים במדבר.
עבּד המשיך את דבריו:
"והערב הגיע. ראיתי מרחוק אוהלי צוענים; אז ירדתי מסוסתי, ביקשתי מים והשקיתיה ולנתי באותו לילה בחוץ. ואני במחשבותי הרבות גמרתי אומר ללכת אל נהוֹרה ולספר לה את הכל. ואז ערג ושאל לבי את נהוֹרה – וכשפקחתי את עיני ראיתי והנה עלה השחר, והיה לבי רחב עלי ורוחי קלה ושקטה. לפנות ערב הגעתי אל כפרנו – סעדתי את לבי וסיפרתי את כל העניין לאבא יחיא. אז קם ונשקני ושמח לדבר – כאשר ישמח אב לחיי בנו.
"לבסוף, שמעתי ששיח' פרחאן ואנשיו שבו זה יומיים – ודאגתי, איך אלך לראות את נהוֹרה ולספר לה. אך לבי השתוקק אליה, הייתי כצמא אל פניה – אמרתי: יהי אשר יהי – אני אלך אם לשלום או לרעה, אם לחיים או למוות – יעשה האל את רצונו.
ואולם בדרך, הרחוקה כיומיים, אגיד לך, הציקוני מחשבותי מרה. היה קול מדבר אל לבי: ‘הנה אתה שב אל אויביך, שופכי דם אבותיך – בער אתה, עבּד. השנים האחרונות עשׂוּך עבד… איבדת את כבודך בנֵכר…’
"ופעם אמר לבי: ‘אל נהוֹרה חביבתי אני הולך – האהבה מאת האל היא. וגם הנביא שלח אלי את פניו; הוא העניק לי, מתנה מידיו, את חיי.’ כך רבו מחשבותי… אבל אני שוכח שוב…לא אאריך לך…
"'כיוונתי לבוא עם חשכה אל המחנה. באתי מאחרי אוהל צבחה; היא היתה אוכלת. נכנסתי ואמרתי: ‘השלום לך!’ היא נבהלה וקמה, שמחה ולא ידעה איך לדבר אתי – כי אהוב אהבתני מילדותי והן חשבתיה פעם לאמי – לבסוף אמרה לי: ‘איך באת?’
"‘איך?’ אמרתי לה, ‘אי־אפשר לבוא לעולם? לחלוטין?’
"‘היודעת אני? אבל שיח’ פרחאן כועס בימים האלה… על נהוֹרה… שוב לא רצתה בחתן… רגז עליה…'
"‘כן, עוד פעם?’ שאלתיה וביקשתי לעשות הטובה ולהודיע לנהוֹרה בסוד שאני פה מאחורי הגבעה.
"היא חשבה מעט שותקת – וענתה לי: ‘טוב, אומר לה.’
"יצאתי והלכתי אל גבעתנו. חיכיתי כשעתיים – ואני חושב בלבי את אשר אדבר לנהוֹרה.
"כשהיה שקט גמור כבר שמעתי, כמו בפעם שעברה, קול צעדי הכלבים – הללו קידמוני בקפיצותיהם ולא שכחוני – ואחרי רגעים באה היא, צועדת חרש, ומהלכה זיעזע והניד את לבי; שכחתי את כל צערי ואת המקום אשר נמצאתי. היא נפלה בין זרועותי… היתה חשכה – אבל אני, דומה היה לי, שרואה הנני היטב את פניה המלאים, העגולים, את עיניה השולחות תנועות חן ומתיקות; ואת ריחה המחַיה לבבות, ריח משביע, ‘ריח האהבה’ היורד עמוק ללב – אבל הנני שוב מאריך בספּרי בזה…
"היא אמרה לי: ‘עבּד, האֵל שלחך הלילה. רואה אני שרצון האל טוב עלינו – הוא שלחך.’ והיא סיפרה לי מהר את אשר מיאנה גם הפעם בחתן אשר הביאו – ואביה הכה אותה, כאשר יכה את סוסתו עת ירגז עליה. ופעמים רבות קילל את שמי גם כן ודיבר סרה עלי. אני לבי נלחץ בקרבי לשמע הדברים.
"סיפרתי גם אני לה את כל דברי אבו כאמל. היא שמעה את הכל ורעד גופה בכל פעם ואמרה: ‘יא וֵילי, יא וֵילי’ (וי לי, וי לי), “יא חַסרַתי, יא חַסרַתי” (אויה, חבל). וכאשר סיפרתי לה על שיח' סיף אל־דין ועל מעשה ידי – טפחה, החביבה, על לחיה והחלה בוכה; וסיפרתי לה את מחשבותי הרבות ואת מראות הנביא אלי – היא שמחה לדברי ונרגע רוחה ואמרה לי:
"‘האיבה והשנאה היו של האבות, ולנו – האהבה והשלום, ברצון האל ואולם שמע את אשר אומרים לעשות: שיח’ זידאן אמר לאב, כי יש רק עוד דרך אחת לתקן את לבי; אנו צריכים כולנו לעלות לחג' (לרגל, למכּה) בחורף – שם יקריבו קרבנות ויתפללו לנביא. ושיח' אחד מפורסם יכתוב לי שם “חיג’אב” חשוב, אשר יסיר מהר את לבי מאחריך, האב הסכים. ואחר הגשם הראשון – ניסע למכה. ואתה, עבּד, מה יהיה בך ואיך נעשה?'
"עודנו מדברים כך… כשעה… ופתאום שמענו קולות מרחוק מבין האוהלים… נהוֹרה קפצה מזרועותי… עמדה והקשיבה… עמדתי גם אני… אמרה לי פתאום: ‘מהר, רכב, השלום לך – רְמַח!’
"הם הרגישו בצאתה של נהוֹרה, כנראה.
"אני רכבתי. כרוח דהרתי. הסוסה כאילו הבינה – ובלעה את המרחק. אחרי כחצי שעה שמעתי יריות רבות מכל עבר… אני יראתי הרבה… לא לעצמי – לנהוֹרה יראתי… אולי יקרה אסון… וכמו שרצה הסוסה כן רצו מחשבותי. פעם אמרתי: ‘שוּב, עבד! מה אתה רץ! התברח? שוּב ופלח את לבו! תמות גם אתה הלילה, שוּב! למה תברח כמוּג־לב?’ ופעם אמרתי: ‘לא, הלאה, הלאה – אין מוות… לא אוכל למות… את נהוֹרה אקח בראשונה ממנו – אחר־כך אמות… אחר־כך… יבוא יומו… עתה לא – אקח את נהוֹרה מהם… איך תיקח? איך?.. אקח, אקח… יבוא יומם… נקום אנקום…’
"כך חשבתי – ואני דוהר בלי מרגוע. ולא אאריך לך. ביום השני לפנות ערב באתי אל כפרנו.
"אבא יחיא ישב ועישן את הנרגילה.
"שאלני: ‘מה יש – כי הנך כנבוך?..’ סיפרתי לו את הקורות.
"אז חשב רגעים אחדים ואמר לי: ‘קום, עבּד, ולך – לך באשר תלך, שמעני ולך!’
"הוא קם, בעצמו מילא לי שק שׂעוֹרים וצידה הכין לי ונאד מים ואמר לי: ‘לך בשם האֵל!’
“נשקני ונשקתיו, רכבתי והלכתי – אך, יא חיף (חבל) – מי ידע שעוד ביום ההוא ימות מידי שיח' פרחאן השפל?”
“האוּמנם?” שאלתי, “מה היה, עבּד?”
"ביום ההוא עם בוא הלילה – ידעתי את הכל אחרי זמן – כשלוש שעות אחרי היפרדנו, באו אל הכפר שיח' פרחאן ושני בניו.
"שיח' פרחאן שאלו עלי – ויען לו: ‘רכב והלך.’
"שאל אותו: ‘הידעת כי היה באוהלים?’
"ענה לו: 'כן, ידעתי’ – הוא, הטוב והישר, לא רצה לרמותו ויאמר לו את האמת.
"שאלו שיח' פרחאן: ‘ואיך העיזות לתת לו ללכת, אתה המשוגע וכפוי־הטובה?’
"''יאריך האל ימיך, אבו חמדאן (כך נקרא גם כן שיח' פרחאן)', ענה לו, ‘אני למנוע אותך משפוך דם נקי כיוונתי; כשתשוך חמתך תינחם ולא תרצה במות הבחור – והוא רבות סבל…’
"בזוי אתה!' אמר לו שיח' פרחאן – והתיז את ראשו בחרבו. זאת פעלה היד השפלה, יד חפאני!
"ואני יום אשר שמעתי את דבר מותו של אבא יחיא – נמאסו החיים לעיני וגדל צערי ימים רבים – רבות חשבתי: ‘למה עלה ככה לאבא יחיא? למה הומת והוא חף מעוון? למה חי אחרי כל צרותיו ותלאותיו – בשביל למות מידי חפאני נבזה? ולמה, למה באו לו חייו מידי וגם מותו בשבילי הגיע אליו? מה פשר העניינים הללו?’ ועד עתה, חי הנביא וחי עיני אלו, כי יפעם ויכה לבי בקרבי – ואזכור את פניו הטובים והזכים ואת דברו אשר בפיו: ‘אנו דומים כי נעשה בחיינו כרצוננו ואולם לא נרגיש כי אחר, הרצון ממעל, אותו אנו עושים תמיד…’
“אבא יחיא – האל ירחמהו!” – דובבו שפתיו של עבּד – ושתק.
אני עייפתי מלכת ברגל. גם קשה היתה ההליכה בחשכה: הירח הלך הלוך וירוד, והיה כשוהה ברגעים האחרונים שבשיפולי האופק; ונשפכו שם במערב כעין חוורון עייפות ויתמות רבתי. אחרי חצות לילה החל זולף קור מקפיא במדבר, מבלי נשיבת רוח, והיה יורד ורוֹבץ בחלל המדבר המוזר, וחדר עד לעצמות.
רכבנו שוב על הגמלים עבּד הציע, אם רצוני לישון, יכול הוא לסדר מושב רחב על הגמל. עניתי לו שישנתי די במשך היום ושום רצון לשינה אין בי ומה גם שאי־אפשר לישון בקור האכזרי הזה – אם לא קשה לו הדיבור ויש ברצונו להמשיך את סיפורו – והיה זה להיסח־דעת טוב מקשי המסע בשעות אלו.
עבּד הסכים, כמובן, ל"דברי הנכונים". הדלקתי סיגרה ועבּד – את מקטרתו. היתה השעה שתיים אחרי חצות. התעטפנו יפה ככל יכולתנו – ועבּד הוסיף לספר:
"אני נפרדתי מאבא יחיא אז, עזבתי את הכפר – ואני רוכב על סוסתי, עולה הרים ויורד, ומרחקים נגלים ונעלמים מאחרי – וראשי עלי נבוך ומחשבותי העולות ונפזרות על כל המקומות. אנה אני הולך? אנא אבוא? ומה רצוני עתה? ומה מטרתי?
"הייתי כאיש עני ואביון, אשר הוכה גם בעוורון. הכל היה חסר לו ורק עיניים לראות היו לו, והנה גם זה נגזל ממנו ואת העולם לא יראה ומאום ממנו לא ישיג. כך היה אתי: ימים ושנים נשאתי יגון וצער, חרפה וכאב ורק בתקווה אחת אחזתי: נהוֹרה – וגם זו נשמטה מבין ידי, ואני הולך עתה ריקם וגלמוד – ומה לי עתה בזה העולם?
"ואולם, אגיד לך, בכל־זאת היתה כעין תקווה נסתרה בקרבי, שלא אבדה ממני. אבל מהו הדבר לא ידעתי ברור.
"כך הלכתי יום שלם.
"בערב באתי אל אוהלי בּדוִים אשר הכרתים פעם. לנתי שם. בלילה – ראה זה פלא – והנה נהיה ראשי ‘מסודר עלי’… חזרתי לעצמי כל מה שעבר עלי בליל היותי אצל נהוֹרה, כל מה שדיברתי אתה, מהחל ועד כלה – וזכרתי את דבריה שנפסקו פתאום כשנשמעו הקולות מן האוהלים – אז אמרה שבחורף יסעו לחג' למכה ולמדינה – אמרתי בלבי: זוהי התקווה. על־יד קבר הנביא ייוודע לי מה אעשה. גם אני אסע שמה. שם אלך ואחכה עד החורף שלושה־ארבעה חודשים. עד אז צריך לחכות… ולהשכיח את המחשבות על נהוֹרה. זה יקשה עלי – אבל האל הוא גדול. ‘השלך גורלך על האל – והוא יהיה לך גואל’ – יאמר המשל. ובמכּה – שם גרים אבו כאמל ובנו – זה הבחור שאהבתיהו בראותי אותו. אלך אליהם, אהיה אצלם; הם יקבלוני, גם ישמחו לקראתי, אך כאשר ישאלוני מה עשיתי? את מי הרגתי? – מה אומר? איך?… הלא אתבייש להביט בפניהם… ואיך אספר להם את אהבתי לנהוֹרה? מה יאמרו? לשפל, לצועני יחשבוני… אבל מה יכולים הם לדעת? מה ידעו כל מה שיש בלבי כמה מהשנים? האפשר לספר להם הכל?.. כך חשבתי באותו לילה ובאותם הימים היה צערי גדול וכלימתי רבה… הסוף, יא ח’ואג’ה דאוּד, אחרי כעשרים יום במסעי – הגעתי למדינה. באבנטי היה לי קצת כסף; מג’ידה ושתי לירות שהיו שמורות אתי משנים. הלכתי אל ה’חאן’ על־יד שער העיר והנחתי שם את הסוסה. לפנות ערב הלכתי בשווקים והייתי תמה על הבתים הגבוהים, על המגדלים והמסגדים – ראיתי הכל ואמרתי בלבי: אכן זו היא מדינה ‘המוּנורַה’ (המוּארה) – היא כולה אור ורוב בתיה לבנים ואנשים בה לרוב. הייתי בקבר הנביא והתפללתי – ושבעתי עונג.
"למחרת נסעתי למכה – ורצוני גדול לראות את ה’כַּעְבָּה' (האבן העתיקה הקדושה אשר במסגד).
"כשהגעתי למכה יצאתי וביקשתי את אבו כאמל אל־ח’טיבּ, והראו לי האנשים את ביתו. מה שמחו כאשר ראוני!
"ישבתי – ושאלוני מיד על מעשי ועל החפאנים – הם חשבו שאני מַתִּי… והכלימה רבצה עלי… שיקרתי ואמרתי להם, שטרם שב שיח' פרחאן מהדרום – ואני לא יכולתי עוד לשבת ביניהם… ובאתי אל קבר הנביא לראות… הנביא ‘יראנה’ לי… ויהיו כמאמינים לדברי…
"ישבתי אתם ימים רבים. ולהם – בתים, בתי אבנים כאנשי הערים, כי מוצא הח’טיבּ ממדינה. כל הימים הוליכני כאמל במקומות שונים – הוא אהבני ואהבתיהו כאח.
"ב’יומה', אחרי כמה שבועות, לקחני פעם הבחור החביב הזה אל ג’דה (עיר החוף) אשר על שפת הים… אזכור, בחייך, ואספר לך את אשר היה כאשר ראיתי בפעם הראשונה בחיי את הים…
"אנו באנו אל הים דרך רחוב ארוך וצר – ונראה הים מרחוק כגבעה ‘עומדת’ קצת, גבוהה וכחולה. אמרתי לכאמל: ‘אמור באלוהים, מה זה הפלא? איך תהיה גבעה כחולה כפני השמים?’ הוא צחק לי ויהתל בי.
"'זה הים, עבּד, הים הוא זה, אמר לי.
"‘ואיככה זה יעמוד ככה – נראה עומד…’ אמרתי מתפלא.
"אמר לי: ‘באלוהים הנך ילד; הוא אינו עומד – תיכף תראה…’
"כש’גמרנו' את הרחוב יצאנו אל המרחב והיה הים רחב לעיני לאין גבול…
"אני עמדתי מבוהל ושאלתיו:
"‘ואיפה שפתו השנייה? עד היכן יגיע קצהו השני?’ כי חשוב חשבתי תמיד שהים – ואדי גדול ועמוק הוא. וכאמל לא חדל מלהתל בי – ‘המתוחבל’.
"ראיתי אחר־כך את הסירות ואמרתי משתומם:
"‘אכן פלאות יש בערי הנביא; איך יעמדו התיבות הגדולות והמשונות הללו במים?’
"עמדתי שותק – וידי מונחה על פי ועיני מביטות לפלאים – ואשתאה.
"אמר לי כאמל: ‘פשוט ונתרחץ!’ והחל להסיר את בגדיו.
"אמירתי לו: ‘בשם אלוהים, אל תדבר “כִּסְלָה” – ואיך אפשר? חדל!’
"הוא לא שמעני – וירד. אחר־כך הכריחני וירדתי גם אני. מחזיק בידו.. והולך כפוף – ולבי ירעד. יצאתי מהים – והודיתי לאל…
"אחרי יומים בא ‘בַּבּוּר’ (אנייה) ושוב יראתי למראה עיני, וכאמל לקחני שמה ועליתי וראיתי את הכל, והיה כאילו באתי אל עולם אחר, מקום יגיע האדם בו אחרי המוות.
"ואני כל אותם הימים – חושב הייתי על נהוֹרה בלבי: איך יהיה כשתראה היא כל זאת? מתי תבוא ותראה? ומיום ליום היתה התשוקה גדלה וגדלה בקרבי – עד אשר באו ימים עצובים לי, אשר לא רציתי לצאת ממקומי וחשבתי רק על נהוֹרה. מה לי פה זולתה? ואיך אחיה את חיי אם לא תבוא? ואולי קרה אותה אסון? ואני – מה אעשה כך בחיים האלה? ואיפה ברכת הנביא ומראיתו? מה זאת עשה לי האלוהים?
"כך הירהרתי – ורבות־רבות קרה לי שזרחה לי השמש על מיטתי, מבלי יכולת לסגור את עיני לשינה רגילה.
"כאמל שאלני לפעמים: ‘מה יקנן בלבך? למה קודרים פניך. ולמה תשתוק, מוּסעד?’ (כך קראני תמיד בשמי הקדום). ואני עניתי לו: ‘יכאב לבי בדאגתי… אזכור את העבר… אחשוב על המעשים אשר נעשו…’
"ועבר הקיץ והגיע החורף מכבר – ואני נבוכותי יותר: איך יהיה? הגיע הזמן שיבואו החג' (החוגגים) – אפשר נהוֹרה תבוא, או ודאי תבוא. כך אמר שיח' זידאן – ואיך אראנה? ואיפה? וכיצד?
"והנה, יום אחד אחר חצות, לקחני כאמל אל כרם תאנים, ישבנו על גבעה קטנה – סביבנו עצים לרוב, מהם מלאים עוד ירק ומהם עליהם נשרו. היתה מנוחה בכרם, רוח נשב ולטף את פנינו ושערותינו. אבל לבי היה כאילו – נשפך ממחשבות… נהוֹרה לא סרה מדעתי לרגע, והיה בקרבי כסער הגלים אשר בים ג’דה.
"אז אמר לי כאמל הפיקח: ‘האומר לך דבר – ותסלח לי?’
‘אמור, כאמל,’ אמרתי, תאב לדעת את דברו.
"‘אתה – האהבה תמיתך… אהבה שוכנת בקרבך – אין אחרת כי אם זאת…איני דובר אמת?’ שאלני בתוקף…
"שתקתי.
"הוא אומר עוד: “'זאת הבנתיה” נכונה. יען כי ראיתי עוד שאתה גם לא תשמע כשנדבר על נשים – לבך קשור לאחת. דבר, מוסעד, וירווח לך – הנני אחיך, ספר לי. וברשות האל וברחמי הנביא – אפעל לך הטוב והאושר…'
"אני חשבתי מעט ואמרתי בלבי: ‘אמור לו, ומה יהיה אם תשתוק? מה תפעל ככה? כאמל לא יבוז לך… באר לו העניין איך היה… תבינהו מי היא נהוֹרה, ידע שהיא איננה חפאנית… שאינה כבת־חפאני…’ חשבתי כך – וסיפרתי את העניין כולו לכאמל, והוא הבין את הדברים אשר יצאו מלבי ויאמר לי: ‘הצדק אתך – ולמה הסתרת זאת ממני כל הימים?’
“'הנה סיפרתי לך,” אמרתי ל, ‘ומה יצא מזה? מה העצה אשר לך?’
"‘העצה היא פשוטה, אמרת: תבוא הנה בחודש רמדאן, בעוד שבועיים־שלושה, אז גנוב אותה וברח לך – מובן.’
"‘אגנוב אותה? מה תשוחח? את הבת אגנוב? ואיך אגנוב? ואנה אלך? ואיך תהיה אשתי, כיצד – למשל?’
"‘ואמנם, נער אתה, מוסעד – ואיך “הדרך”? התחשוב לקנותה בכסף? האין אביה – אמרת – מבקש את נפשך? התדמה אולי שיאהבך פתאום ויתננה לך – ומה חשבת אתה?’
"‘נכון תדבר,’ אמרתי, ‘אבל אני לא ידעתי איך יהיה – זה עצבוני: כי לא ידעתי כיצד יהיה הדבר – לא אוכל להבין איך יהיה “ענייני”…’
"‘ולכן אמרתי לך, כי הדרך האחת, שתיקח את הבת בסתר, בהיחבא, ותימלט לערים הרחוקות.’
"‘האמת תדבר,’ עניתי, ‘אבל אנה אלך ואני לא ידעתי את העולם… ואיך אקחנה מבין ידיהם, מבין כל המשפחה – אני לא אדע כלל בעניין זה…’
"אמר לי כאמל:
“'שמע, האדם עיניו בראשו. ו’נקרא איש, המוצא בעת צרה ובהלה – עזרה והצלה.” אני, אומר לך, רבות עברו על ראשי ותמיד ידעתי את התחבולה ואת העורמה. ואת אשר רציתי – השגתי.'
“ובאמת, ח’ואג’ה דאוּד, הוא סיפר לי על מעשי הפיקחות והעורמה שהיו בו – עד שאמרתי: זה יכול להשיג לי את נהוֹרה! כששמעתי את סיפוריו אמרתי: ‘הנה, הנביא שלחו לעזרה לי.’”
“ומה הדברים, דברי העורמה, שסיפר לך כאמל?” שאלתי את עבּד, ברצותי לדעת את מעשי הבּדוי העירוני הזה.
רבות סיפר לי, ח’ואג’ה, באותו יום ואחרי־כן –"
“התזכור קצת, עבּד?”
עבּד שתק מעט ואמר: "יש אילו דברים בזכרוני, ממעשי ‘השֵיטַאן’ החביב הזה, אבל אספר לך בקצרה:
“הנה עניין האשה השנייה שלו. לכמאל היו שתי נשים והוא אז צעיר ממני. אשתו הראשונה לא היתה יפה בעיניו – הוא לא ראה אותה – הן תדע שנשי הערים תסתרנה את פניהן לגמרי.”
“והאיש לא יראה גם את אשתו אשר יקח?” שאלתי את עבּד כמתפלא.
"ודאי לא, הן טרם יקחנה – היא ‘חָרים’ (כינוי לנשים ‘אסורות’), רק אֵם החתן תלך או אחותו לראות את הכלה – והן תאמרה לו איך היא ומה היא…
"וכאמל לא סבל את אשתו – אף כי רבות מהנשים אמרו עליה: יפה היא. אך בעיניו לא היתה יפה; עיני האדם שונות הן. – הסוף, הוא רצה באשה שנייה, בתו של מוכר חיטה, כי שמע עליה שיפה היא כיונה – ואביה ביקש בעדה מאתיים לירה! נכון היה לקנותה – אך קודך־כל רצה לראותה. כיצד יעשה?
"הלך ודיבר עם אשה ענייה מוגרבית. מבקשת צדקה בבתים – נתן לה מג’ידיה ולבש הוא ‘חַבַּרָה’ (גלימת אשה מכוסת פנים) וכיסה את פניו בצעיף, וכך עשה את עצמו כאשה פיסחת ענייה, והלכו שניהם כעניות לבקש צדקה אל בית הנערה, הלך פעמיים ושלוש ולא נזדמן לראותה – עד אשר פעם יצאה הנערה עצמה, לבושה כדרכה שמלת־בית, ונתנה להן פת לחם – וככה ראה אותה כחפצו… כך הערים הפיקח. והוא סיפר לי עוד, איך היה מרוויח תמיד לירות רבות בעסקים… הנה אזכור… עוד עורמה על דבר הדירה היפה אשר היתה להם. הבית כולו אבנים אדומות ושחורות היה בנוי, ועל חלונותיו עמודים גבוהים, ורצפתו אבני שיש גדולות. הבית הזה היה ל’בִּין־בָּשי' גדול מהדוֹלה (לשר־אלף מהממשלה). כאמל ומשפחתו גרו אז באותו הרחוב ורצו לקנותו בשבילם – אך ‘השר’ ביקש כסף רב מאוד אשר לא יכלו לקנותו.
"מה עשה כאמל?
"פעם אחת, בימי סתיו, הלך אל אחת החורבות וצד לילית גדולה, חיה. הוא קיצץ לה את כנפיה; בלילה אחד בשעה מאוחרת טיפס כאמל בחצרות והניח את הלילית בראש הגג של השר; הא יללה שם כל הלילה. ויודע אתה, כי אם תבוא לילית ותשכון באחד הבתים ולא תעוף בבוקר – סימן רע ושחור הוא לבית. ויש אנשים שמפחדים ועוזבים את הבית.
"אז הוציא השוטה־השר את הבית למכירה, ורבים אשר ידעו את הסיבה נמנעו מקנותו – וכאמל עשה את עצמו כאילו לא ידע – וקנהו בזול מאוד.
"ככה ידע להערים… אבל לא אספר עוד. ה’תכלית', כאמל אמר שיש לו דרך טובה מאוד לקחת את נהוֹרה כשיבואו למכה.
"חודש רמד’אן הגיע – ואנשים לאלפים החלו לבוא מכל העולם: יום־יום נמלאו יותר הרחובות מכל המוסלמים שבעולם: הודים, בוכארים, תורכים, ערבים, כושים, מגרבים – וכל הימים היה כאמל סובב ברחובות העיר, פעם רוכב ופעם ברגל, מבקש לדעת אם באו בני־חפאני, ואני מוטל הייתי על־יד החלון (כי לא נראיתי בשוק כלל, פן אפגוש פתאום אחד מהם) וחשבתי בלי מנוח – איך ייעשה הדבר ואיך יתהווה העניין…
"פעם, בבוקר, אחרי שעה שירד כאמל אל השוק, שב פתאום.
"‘באו!’ אמר בקול שמח. ‘ראיתים! שיך’ פרחאן ושיח' זידאן – ועוד אנשים מהם, כשלושים במספר ונשים יש – כעשר או יותר – והנם במערבה של העיר כחצי שעה מפה – שם אָהלוּ להם.'
"כאמל הכירם לפי הסימנים הרבים שאמרתי לו פעמים רבות.
"ואיך תעשה עתה?' שאלתי את כאמל.
“‘שמע מה שחשבתי – ענני – לנו יש “סיֶס” (מנקה סוסים) בא־בשנים – אבו סאלם. הוא אצלנו מלפני עשרים שנה – ונאמן האיש מאוד, ומבין הוא היטב בפתיחת “פל” (גורל, הגדת עתידות). אני אתן כסף למען יעשה את העניין ברצון – ואספר לו את כל ענייני החפאנים: על שיח’ פרחאן, על אשתו שלקחה ממדינה, על המעשים והמלחמות, על נהוֹרה ועל העניין שלך – הכל… והוא ילך אליהם, כדרכו, לפתוח “פל”. ודרך האיש לפתוח למבקש ביחידות, לבדו. ואין ספק שבשמוע כולם את דבריו האמיתיים יתפלאו ותבוא אליו גם נהוֹרה. ואז יספר לה שהנך פה – ויתן לו הסימנים – ויגד לה שבליל השלישי ל”חג הקרבנות", בחצי הלילה, תצא מן האוהל בלאט מאחרי הגדר שעל־יד הדרך – שם נחכה שלושתנו, אני ואתה ואבו סאלם – ונגמר זהו, ככה יהיה!,'
“שומע אתה, ח’ואג’ה דאוּד? או הנך מתנמנם?”
"ספר, עבּד, שומע אני בכל לב – "
"כך – וכשהוא דיבר את הדברים – החל לבי דופק, ורפו כל אברי – היה לי כאילו נעשה כבר הדבר – ואני ירא… מרוב שמחה אני ירא…
"כאמל צחק עלי מראות את פני שהיו משונים באותו שעה… ויאמר לי:
"‘האמת שהאהבה תרכך לב גבר… תעשהו לציפור רכה… האתה הוא בן־ערב אשר נלחמת והרגת? האתה הנך בחור נושא חרב? – מסכן, מוּסעד אחי, מסכן’, כך היתל בי – וצדקו דבריו.
"‘ואולם,’ אמרתי לו: ‘ואיך? ושמא ייוודע הענין?.. שמא יבקשו… כלום ישתקו הם… איך?’
"‘הי, מוסעד,’ אמר כאמל, ‘עוד אינך יודע מה זה “יום עַרַפָה” (ערב חג הזבח) במכּה! איך גמל ורוכבו אובדים בין האלפים ההולכים ושבים – כאשר תאבד אבן בנפלה בים! כה רבים האלפים, וכה שואן ורועש הכל – ואל תחשוב על זה – הניחה לי.’ כך אמר כאמל והשתיקני.
“ואני לא אספר לך את מצבי בימי הציפייה האלה, אל אספר לך איך נדדה שנתי מעיני כל אותם הלילות – הן נבון אתה ויודע אתה בדברים כאלה – נבוא אל הסוף”:
"אבו סאלם עשה את מעשהו בהבנה ממש כאשר דימינו. הוא סיפר לנו את כל העניינים בארוכה. כשהביאו את נהוֹרה אליו ‘לפתח’ – והיה הוא אתה רחוקים מכל המשפחה – אמר לה ראשונה דברים אחדים למראית־העין ואחר־כך אמר לה:
"‘דעי, נהוֹרה, שעבּד אוהבך שלחני אליך,’ ומסר לה את כל הסימנים מליל היותנו יחד בפעם האחרונה.
"היא נבהלה, החביבה, וחוורו פניה. אמר לה: ‘לא עת עתה לאבד את המחשבה והמעשה – ההבנת? ההסכמת?’
"‘כן… כן…’ אמרה בפחד.
"‘ועתה,’ הוסיף, אביך יראך חיוורה ונבוכה – אמרי לו שהגדתי לך כי אהובך – האל לא יגזור – הומת ואבד מן החיים ולכן אַת בוכייה…'
"כך סידרו את הדבר.
"וביום הקרבנות, יה ח’ואג’ה, היה מראה אשר לא ראית ולא תראה כמוהו בעולם…
"אני עליתי על ראש הגג הגבוה, אשר ממנו נראה מסגד ה’כַּעְבָּה'.
"המוני אנשים לאלפים היו צפופים ודחוקים בכל הכיכר הרחבה שלפני הכעבה. היו נראים ראשי האנשים ומצנפותיהם כציבורי אבנים שחורות, אדומות, לבנות, במרחב הגדול. והיה בנוע העם – נדמה כי תנוע ותתנודד קרקע הכיכר עצמה המלאה אלה הראשים. וקול ה’אימאמים' מן המגדלים (הקוראים לתפילה) אשר נשמעו מכל צד למאות, היו כשולחים את קולם אל פני העולם לשבּח את גודל אללה ונביאו מחמד.
"אחרי תפילת הצהריים, החלו האלפים להתפזר וללכת אל העמק לשחוט את הקרבנות ואחרים באו לאלפים. והיתה הכיכר כל היום מתמלאת ומתרוקנת ושוב מתמלאת והרחובות יהמו־יהמו. וקולות המדברים וקולות התופים הרבים המתופפים שמכל עבר – הגיעו כהמיית גלי ים בסערו עד מאוד.
"ואני מה רציתי להיות בכּעבה בשעת התפילה! אך אסור היה לי לרדת. אף כי הייתי פעמים רבות בכל המקומות שם וראיתי את האבנים הגדולות והנפלאות ואת הפרוכיות הרבות אשר על הקירות משובצות רקמת זהב וכסף ואבני ברקת – ותרהב העין מראות את מרבית המרבדים הגדולים השטוחים בכל האולמות ואת אלפי נרות השמן והשעווה אשר יבערו מסביב כאלפי כוכבים…
"ו’הסוף’ – ככה נמשך המראה שלושת הימים; אנשים לאלפים עולים ויורדים אל העמק לשחוט – ואומרים, ששם בעמק, יימשך כעין ואדי ארוך ממרבית דם הקרבנות…
"ובלילה השלישי יצאנו שלושתנו אל מקום חנות בני־חפאני. שם היה גם כן המון רב. חיכינו והיינו מתהלכים ושבים שעה ארוכה. פתאום נראה היא על־יד הגדר. כאמל התקרב – ניגשנו… נכנסה בינינו… אחזתיה בידי ומיהרנו בין ההמונים…
"בבית כאמל נתנו לה חדר. האור לא היה גדול וראיתי את פניה שרזו ונשתנו מעט – והיינו כאילמים וכאילו נעדר הדיבור מאתנו… אחר־כך ישבנו שנינו יחד – בכתה – ואני ניחמתיה…
"כשגמרנו לספר ולשאול כל מה שהיה – שמה ידיה בחיקה והוציאה כיס קטן, אמרה: ‘הנה זה לקחתי בסתר אתי.’ בכיס היו מאה לירות אנגליות – זה הביאה היא, החביבה. אני, לא תוכל לחשוב, כמה נתביישתי ונכלמתי באותה שעה ומה רב הצער אשר אכל את נפשי…
"היא ראתני שותק – ואמרה לי: ‘מה לך, עבּד?’ והפצירה בי שאגיד לה, ואמרתי לה, כי אלוהים יעשה אתי הכל להיפך… בדרך הקשה… ‘הנה אַת תיתני לי כסף תחת אשר עלי לקנות אותך…’
"היא ניחמתני ואמרה: ‘זה לא להיפך, עבּד החביב, הן אני בחרתיך ראשונה – השכחת? אל תשים לב לזה, חביבי.’
"כך היא ניחמתני, הנבונה, ככה ידעה לדבר – היש כמוה בבנות? בבנות הערים ודאי אין – אבל גם בבנות העוּרבּאן לא תמצא כמוה… ולא אאריך עוד…
"למחרת בצהריים טבחו טבח גדול. אחרי האוכל דיברנו על ‘משאלותינו’: איך יהיה עתה? ומה נאמר לעשות?
"אז אמר אבו כאמל הזקן:
"‘זאת הדרך אשר תאחזו בה: אני אכתוב לכם אחרי יומיים את הכתאבה (כתב־נישוּאין) כחוק. והחתונה, יובן, לא תהא בפרסום. אנו נשמח ו’נמתק’ בבתינו, נראה: מאת האל היתה כזאת… ואולי יקום שורש קטיפי וגזעו על־ידי ענף מבית חפאני – מי יודע ויעמוד בסודו אלוה? והנערה – אם רצתה לעזוב את בית אבותיה ולבוא אחריך – נראה כי אצילה היא… ואמנם גם זאת נקמה בחפאנים: את בבת־עינם לקחת מאתם… ואולם, מוּסעד, ידוע תדע כי עליך לנקום את הדם מבני־חפאני בבוא יומם אם גם יאחר. הנך בּדוי:
"ו’הבּדוִי יקח נקמתו אחרי ארבעים שנה – ויאמר: הקדמתי.'
"ועתה זאת תעשו: בעוד ימים מספר תיסעו מפה מתחפשים לג’דה – כאמל יעזור לכם בכל רצונו – ותיסעו דרך הים לבקעת הלבנון, קרוב לדמשק. כאמל יבוא שם אחר חודשים מספר. אנו ניתן לכם עשרים לירה ותתיישבו, ברצון האל, באחד הכפרים אשר שם – והאלוהים יראה לכם את ישועתו וטובו – הטוב ככה, מוּסעד, הטוב, בעיניך, הבת?' שאלנו אבו כאמל.
"‘אתם היודעים,’ אמרתי.
"וכאשר שמעה נהוֹרה שיקראוני מוסעד שאלה לסיבה וסיפרנו לה את העניין. אך היא אמרה: 'אני ידעתיך, עבּד… איך תשנה את שמך? לא אוכל ככה… אני אקראך ככל הימים’ – וקראה לי תמיד עבּד – ואני שמעתי לדבריה…
"וכאשר סיפרתי לאבו כאמל כי הביאה אתה נהורה מאה לירות אנגליות אמר: ‘אכן זוהי בת־ערב הראויה לקטיפי! לא דם חפאני בגופה – כי דם אחר, טהור ואציל.’
"ובעוד אנו יושבים ומדברים ועת הערב הגיעה – שמענו מהחלונות קול מכריז בשווקים:
הוי, אנשי אמת, מאמינים בני מאמינים!
מי אשר ראה בחורה בת עשרים בשנים,
אבדה או נגנבה מבין אוהלי חפאנים
ירחם על לבות ההורים הנענים –
וכך לא נעשה בעיר מכה הקדושה והטהורה,
מקום לא ידרוך בו בן אומה כופרת, זרה!
כל מוסלמי מאמין ישבח את שם הנביא
ויגיד, אם ידע שמץ דבר ממנה להביא –
ויקח את דמי מתיקות השבת אבֵדה
מאה מג’ידיות מצלצלות ורב תודה,
והשכר מאת אללה בעולם הזה והבא
ולכם השלום וברכת הנביא הרבה!
"כאמל היה בשוק וסיפר שראה חמישה־שישה כּרוֹזוֹת, כל אחד נושא אתו הכסא הקטן שלו, אשר עולה עליו כדרך הכרוזות – ומסובבים בכל העיר.
"בני־הבית צחקו. גם נהוֹרה היתה כצוחקת – אך אחרי רגע שתקה והביטה ארוכות במקום אחד.
"שאלתיה אם היא מצטערת – אמרה: 'רק בשביל האם: היא תבכה מרה – אך מה לעשות? האל ישלח לה – הסבלנות והרחמים’ – ושתקה.
"ומאז לא הזכירה לי אף פעם את שם משפחתה – –
"ו’ככה', יא ח’ואג’ה דאוּד, אחר שכתב לנו אבו כאמל את ה’כתאבה' ונהיתה נהוֹרה לאשה לי – קנה לנו כאמל שני שטיחים ובגדים ועבאיות ועוד – ובסוף השבוע הלבישנו כאמל ‘חַבַּארות’, כמו נשים, ופנינו מכוסים, ישבנו על סוסים ויצאנו מן העיר עם שיירות אנשים ונשים למאות, רוכבים על פרדות, גמלים וסוסים. וכשיוצאים מן העיר לדרך ג’דה תעבור הדרך בין שתי גבעות נמוכות. כשעברנו משם נפלו עיני פתאום אל מקום אחד בגבעה; שם עמד שיח' פרחאן רוכב על סוסתו ועל ידו שיח' זידאן ואחד מבני־הבית ופניו – מרירוּת וכאב. הוא הביו למטה אל העוברים – והיה כאילו יודע, שרואה הוא לחינם: עברו חבורות אנשים הומים ורועשים, ורבים שרים ומחללים בחליל ומתופפים בתופים, והמון מאות נשים רוכבות מכוסות פנים עוברות – ואנחנו ביניהם – ומה הוא עומד רואה? אז ראיתיו בפעם האחת בחייו – כואב ודואב ואמרתי: 'ככה תהיה כל הימים, כאשר הייתי אני שנים רבות’ – אז ידעתי מה צדקו דברי אבו כאמל: ‘זוהי הנקמה היותר טובה – את בבת־עינם לקחת מהם.’
"באנו בערב אל הים – כאמל הושיבנו באנייה ועשה לנו כל ה’עניינים’ – האנייה עמדה זמן רב – אנו ישנו, ובבוקר כשפקחתי את עיני היינו באמצע הים – ואין עיר ואין אנשים ואין יבשה – מים ושמים.
“ואני, ח’ואג’ה, באמת צריך הייתי לספר לך את כל אשר בלבי בארבעת ימי הנסיעה הזו בים – אני אשר ראיתי בכל ימי חיי רק מדבר, יבשה – ופתאום הובילנו האֵל בנתיבות הים… איך עמדתי באנייה משתאה שעות ארוכות־ארוכות, מבלי דעת אָן הולכת האנייה וכיצד הולכת ומי אשר יחזיק מהלכה, כלומר, ‘רסן’ מהלכה – עד היום גדול הפלא בעיני בזה ‘העניין’… וחשבתי אז שהאל מוליכנו בדרך תעייה באין מחשבה ומטרה בהליכה באנייה… וכמה הבטתי אל נהוֹרה שישבה עם האנשים מכוסת פנים. כשוטה הבטתי אליה – גם אמרתי לה כמה פעמים: 'מה זאת, נהוֹרה? מה תאמרי על דרכי האל – איך אַת מוצאת את כל אלה?”
"והיא אמרה לי תמיד: ‘חי האל שאיני יודעת את עצמי… יש אחשוב חולמת אני – גם לא חולמת… מעולם לאחלמתי כזאת… אבל האל אתנו… לא יעזבנו… נהיה כמו “המין הזה”… כאנשים האלה…’
"אבל לא ארחיב את הדיבור בזה… באנו לבֵּירּות.
"מהאנייה רכבנו אל ‘בַּבּוּר היבשה’ (רכבת) ואחר־כך רכבנו בפרדות והגענו אל ‘רדיה’ אשר בבקעת הלבנון.
“והנה… שכחתי לספר לך – שאבו כאמל נתן לנו מכתב (עבּד הדגיש את המלה) לאדם אחר, ידידו אשר בכפר רדיה – והיה כאשר קראו את דברי המכתב, קיבלונו בחיבה וטבחו טבח והיינו אצלם אורחים שלושה ימים – ואחרי זאת נתנו לנו בית ב’שכירות', בכסף, חדר על־גבי חדר, שעלו אליו במדרגות עץ – שם ‘ישבנו לגור’…”
שריקות צפצופי השַׂאוישים (סגני קצינים) הגיעו לאוזנינו: סימן להפסקת מנוחה לשעה. התקרבנו – וכל הצבא רבץ במקומו. ישבנו אני ועבּד על־יד גמלינו.
הירח כבר שקע לגמרי. היתה החשכה גדולה. בשמים האפלים היו קריצות הכוכבים הגדולים והמאירים כאילו ישיחו את שיחתם, שיחת הנהוגות הנצחית, בהַתּלם בלעג הגדול אשר להם לעולם הקטן אשר במרחבי אין־סוף ולאלה בני־האדם הדרים עליו, העושים שם את חייהם הגדולים והנפלאים..
החיילים והבהמות יחד נתנמנמו. חטפה השינה גם אותי בהישעני יושב, על גמלי. אחרי זמן קצר חשתי את ידו של עבּד המנענעת אותי והתעוררתי לקול קריאתו: “קום מרי, קום. הצבא החל ללכת.”
מיהרתי לסדר את המושב על הגמל ולרכוב. הבטתי אל השעון – ארבע בדיוק. לא האמנתי כי ישנתי שעה שלמה.
“כבר מאוחר, עבּד,” אמרתי.
“כן, עוד כשעתיים ויאיר היום לגמרי.”
“ואתה, חביבי, צריך אתה לספר עוד – התספיק הכל? אולי מחר לא נוכל לשבת במנוחה ולספר – יגדל צערי אם ייפסק סיפורך, עבּד.”
"לא, חוואג’ה דאוּד, אגמור ברצון האל – וגם אני לא אוכל לשבת ולספר ביום… הנני ואתחיל מיד:
“הימים ההם,” החל עבּד בשאפוֹ רוּח, "אותן השנים אשר גרנו בבקעת הלבנון, ברדיה, היו – ימים.
"ראיתי כי ברצוֹת האל ו’בחשבוֹ טובה' על בן־האדם – יש לו להעניק לאנוש, גם בעולם הזה, ‘חיאת אושר’ (חיי אושר) ושמחה ושלוות־לבב. היה כאילו רצה האל לגמול לי מעט, רק מעט, בעד כל החרפה והכאב נשאתי בלבי בימים עברו ובשביל כל התלאה אשר היתה שמורה לי להבא…
"למה חשב האל עלי ככה? מדוע כתב לי גורלי באופן זה? מי הוא אשר ידע את דרכיו?
"ואני אז לא ידעתי מכל השמור לי לימים הבאים… דימיתי כי כך יהיה תמיד: כי יעמוד ביתי הקטן, בכפר רדיה, שָלֵיו כל הימים. אז גרנו בבית קטן – אמרתי לך זאת – בתחילת השורה אשר לבתי הכפר; והיו שם בתים פזורים פה ושם נמוכים וגבוהים – כשלוש מאות, ארבע מאות.. קרוב לכך…
"מאחורי ביתי היתה גבעה מלאה שיני סלעים ואבנים; ממול הבית, ממערב ומדרום, היתה הבקעה הגדולה והרחבה, משתרעת. ושדות ירק נושאי תבואה למכביר צמחו שם – כל השנה כמעט היו ירוקים; ורחוק הזדקפו אותם ההרים, ההרים העצומים, הנראים כמגיעים השמימה – דומים ההרים שם למשכנות מלאכים – כי רק מלאכי־שמים יוכלו לנוח בראשם בעת רדתם עלי אדמות – ואני עד אז לא ראיתי כהרים הללו וכעוצמתם; ושלג לבן יכסה אותם כולם, שלג תמידי – לא יסוּף.
על־יד ביתנו היו שני עצי אגוזים רמים ועץ תאנה רחב סמוכים זה לזה – שם ישבה נהוֹרה תמיד בעבודתה. עת טוותה בפלך, טחנה או כבסה; מכסף נהוֹרה קניתי עזים ופרות – עדר טוב ושמן – וחיינו בנועם כאנשים העירוניים; להם היתה גם אדמה שעבדו ו’פלחוה’ – אך לי רק עדר גדול היה.
"אצל נהורה באו הנשים של הכפר וישבו אתה בידידות. בימים הראשונים ביקשו לדעת מאין מוצאה – ואמרנו להם שאנו ממדינה, ואביה מיאן לתתה לי מרצונו ולכן רחקנו מהמשפחה – ובאנו לגור במרחק.
"בימים הראשונים, אמנם, אגיד לך, היתה אימה בלבנו, רצוני, אימת הנֵכר היתה עלינו – וכך יאמר המשל:
אַל גַרִיבּ אַהְבַּל – לַאו אִנּוֹ פָצִיח…
(הַגֵּר [יֵרָאֵה] כְּפֵתִי אִם גַּם פִּקֵּחַ הוּא).
"הייתי אני בימים הראשונים כנבוך… בהיותי במרחק, יום־יום עם עדרי, ואני יושב על־יד סלע גבוה כדרך הרועים לסקור ולהביט על כל העדר – הייתי כעצוב…
"אני אוהב הייתי להרחיק מקום – כך הוּרגלתי אצלנו… עם הרועים האחרים של הכפר לא נפגשתי. הם לא התרחקו – התהלכו בקרבת הכפר כי רב המרעה שם – אך אני הוּרגלתי להרחיק עם העדר… כך, במרחב… והייתי תמיד יחידי… לבדי… והיו המחשבות תופסות אותי… ונפלה עלי בימים ההם עצבות כזו… כבדה… המרגוע לא היה אתי… ישבתי שם –והיה תמיד כקור בקרבי… ואמנם, מרבית הימים שמה, גם בקיץ, מעננים הם וקרירים… עבים יעברו בשמים, ביחוד בערבים, עבים שחורים כמבהילים את הרואה… והיה המרחב עצמו כמו עצוב…והשתיקה – כאילו הכאיבה את הלב… השמש המאירה המחממת את הרועה איננה שם… איננה. ‘אמור מעתה’: כמו שמש אחרת ושמים אחרים שמה… ויש נאנחתי ואמרתי בשפתי: ‘אכן במקום זר ורחוק הנך – בין הרי הלבנון הכבירים…’
"ואולם עם מרוצת הימים הורגלנו אל המקום ואל האנשים, כי טובים אמנם היו האנשים ויחשבוני כאחד מהם מימים רבים.
"ואני בשובי בערב מהמרעה אל ביתנו ונהוֹרה ישבה על־יד התאנה – ומנורה דולקת האירה את החלקה מן החדר – וישבה נהוֹרה וקלתה ‘קַהְוָה’ וכתשה והגישה לי, אז שכחתי את הכל… והיה ה’ענין' טוב ונכון בעיני… חשכה היתה יורדת ואני יושב על־יד נהורה ודיברנו על ימי העבר ודיברנו ‘עליהם’, על החפאנים, וזכרנו לפעמים את ימי המרירות והמצוקה אשר עברו על ראשנו בעד אהבתנו. ונהורה סיפרה את דבריה על כמה ענינים מאז – והיו דבריה המתוקים והטובים יורדים על הלב כחלב ודבש… אך לא אספר לך כל זאת.. כך היו הלילות ההם.
"והאלוהים שלח לי את ברכתו והמקנה גדל וירב וכסף וזהב היו לי ב’אבנטי'. אז שילמתי לרועה והוא רעה את המקנה, ואני הלכתי לפעמים אל הערים ומכרתי וקניתי וירדתי גם לדמשק. אך מרבית הימים הייתי בבית…ואזכור עתה אותם הימים… אזכור איך ישבתי כמה פעמים רגלי שלובות ובפי המקטרת – ואני מסתכל בפניה, בפני נהוֹרה: היא עבדה: טחנה או טוותה בפלך כמו' אצלנו’ –ואני ישבתי דומם מביט אל הליכותיה ואל פניה, כי הייתי, כמה פעמם, כמו לא מאמין לכל מה שהיה ומה שנמצא אתנו, ורוצה הייתי להראות לעצמי את הכל: הנה זאת נהוֹרה בת־חפאנים – אמרתי – אשר הלכה אחריך אל מרחקים נוכרים – זאת אהובתך המשיבעה אותך עונג, אשר השכיחה אותך כל המחשבות שבראשך… הנה זה מבטה המתוק בנוחו עֵר ועליז על הכל והמרנין את לבך בהצליפו עליך – הנה זה ביתך, ביתך כמו עירוני, בבקעת הלבנון, הנה זה השטיח הפרוש פה, ושלושת הכסאות הקטנים אשר בביתך והנה המראָה, המראָה של נהוֹרה, תסרק שערותיה לפניה כמו אשת הערים, וזו מנורת הנפט הדולקת בלילות במשכבך – זהו ביתך… בית עבּד הקטיפי… וצוחק הייתי על עצמי על מחשבותי אלה, איך אספור את הכלים ואביט אחרי נהוֹרה – ויותר התפלאתי על עצמי: איך יהיה גבר כמוני קשור כמו גמל בחבלים אחרי אשה בימים ובלילות, לשמוע אל דבריה ולעשות את כל אשר תאמר – ויש אשר הרגישה לפעמים נהוֹרה בישיבתי זו ותפסה אותי במחשבותי אלה ואמרה לי בלעג: ‘עבּד, מה תשב ותביט בי ככה? התחפוץ לדעת אם נהוֹרה אני? התירא שמא אחרת אני? “ואני קרבנך ומותי תחתיך,”’חביבי’ – ואז ניגשה אלי והתרפקה – ואולם למה מספר אני שוב דברים כאלה?.. כך… ככה היו הימים ההם…ואספר לך דברים יותר נחוצים.
"ועברו כשתי שנים, אפשר… והיינו ככל בני־האדם אשר שם… הם הזמינונו תמיד כאשר עשו ‘סהרות’ (נשף, מסיבת רעים) ובאו אל ביתנו – ומה גם כאשר ‘הביאה’ (ילדה) לי נהוֹרה ילד ואחרי עוד שנתיים גם ילדה – וקראתי את שמו עזאם כשם אבי ושם הילדה מוּנירה – אז מילאה השמחה את ביתי והשפע שכן במעשה ידי – והיה בעיני כאילו רק אז התחלתי את ימי חיי. ואני אז בן שלושים שנה ומעלה, ורבו אז מחשבותי ותקוותי על ילדי ועל שבטי – שבט קטיפי. כאשר הייתי לוקחו, את הילד, בידי, מנשקו ומחבקו ומסתכל בו, שהיה דומה לי – כמו שאמרה תמיד אמו – אז חשבתי: ‘האֵל דיבר טוב עלי… הוא האיר את פניו אלי… יגדל זה ויבואו עוד אחריו… שבעה, שמונה… אקנה עוד אשה… וימלאו את ביתי… יגדלו….בחורים איתנים… ויצמיחו את שבט קטיפי… ושוב שבט “בני קטיפי” גדול ורב… וכוח לו ועוז לו…’ ובשבתי כך בפינה בביתי שטוח למנוחות ועזאם ומוּנירה משחקים לפני בחדר, יש וראיתי את עצמי, בראשי ובמחשבותי – ואני זקן ושערותי לבנות – יותר מאשר עתה – ואני ‘במקומנו’, בין ‘ערב’, והבנים הגדולים במרעה ואלה הקטנים אשר צחקו לפני – בני־בנים הם, נכדים… ורבים יש… קטיפים רבים… כך – שעות רבות ישבתי בכוונתי וברצוני לחשוב ולהגות כל זה – אבל האל לא כך חשב… ילדי זה עזאם מת… כבן שלוש שנים או יותר – מוּנירה היתה עוד יונקת מאמה – וכשבא המוות הזה ונפל צל מלאך־המוות על ביתי… הוא – גופו נמלא ‘חררה’ וקדח וקדח ארבעה־חמישה ימים ולא יכלו לרפא אותו – ובסוף שבוע מת. ושׂמנו האֵל כגלמודים… מוּנירה, ילדה – אהבתיה – אך בת היא – ומה לבת ולבן?..
"אבל אני ניחמתי את נהוֹרה (היא ישבה ימים רבים דומם ובכתה חרש) וחשבתי אז שצדקו דברי – אני המסכן… אמרתי לה: ‘למה תמשיכי את הדמעות ותאריכי את האבל עלינו – ה’ נתנו וה' לקחו – אבל עוד, ברצון האל, תמלאי לי את הבית בנים… עוד לא זקנו..' כך הארכתי לה הדיבור בניחומים… אבל כשבא עלי כל אשר בא אחר־כך… ראיתי מה ריקים היו הדברים, והייתי אז אני אָבל לבדי… וריק וגלמוד… ואז חשבתי הרבה על מעשה האלוהים ועמלתי הרבה להינחם – והיא רחוקה ממני…
"אבל כל זה מספר אני בלי רצוני… וצריך אני למהר.
"כך עברו ימים. ונהוֹרה ילדה עוד ילד וקראתיו גם כן עזאם. והילה היתה כבת ארבע – ואז נשתנה ביתי… נשתנה מזלי… כי אמנם, מיום מות בני הראשון סר השפע מביתי – המוות חדר אל מקני, ורבים־רבים מתו… הוא, עזאם לקח הרבה מן הטוב אתו…
"ואז טרוד הייתי תמיד. עם עוד אחדים מאנשי הכפר – עשינו פחמים ומכרנוּם בדמשק – והחיים האלה לא שלווים היו… ימים רבים היינו בחוץ בחטיבת העצים, ואחרי־כן ירדנו לדמשק למכור את הפחם ושהינו שם ימיים.
"והנה, לא סיפרתי לך עוד בדבר כאמל, זה הידיד הנאמן, שגם בעת הצרה אשר הגיעה לי, הראה הוא את לבו ואהבתו אלי.
"הודעתיך כי הוא אמר לבוא לגור בקרבתנו. ואמנם אחרי כחצי שנה בא לשכּוֹן בדמשק ובכל שבוע היה בא אלינו, כי סבב בכפרים ועסק במסחר; בתבואה ובפירות אשר שלחם לערי הדרום. וגם משפחתו, שתי נשותיו ובניו, היו באים בימות הקיץ אלינו – והיו לנו לאורחים חביבים.
"בימים ההם, ועברו עלינו ברדיה כחמש־שש שנים, הייתי לצורך עסקי ועבודתי בדמשק, בח’אן לנתי אני וחברי.
"היו המים ימי סוף האביב. בבוקר השכמתי בשעה מוקדמת, כי צריכים היינו לנסוע לכפר אחר רחוק מדמשק חצי יום – איני זוכר עתה בשביל מה ולמה. כשיצאתי ממפתן חדרי הקטן, ועוד חשך העולם, דרכו רגלי ונתקלו בכלב שחור שרבץ על יד המפתן – הוא קפץ ונבח לפני באופן משונה – וטרדתיו. ירדתי במדרגות הח’אן – ולרגלי נתקל עוד פעם הכלב השחור. העירותי את חברי וירדתי ‘לתלות’ לסוסה – ושוב התפתל הכלב השחור בין רגלי – 'אחסה באל – מין השטן’ – אמרתי – מה היום עם הכלב השחור הלז?… בקצרה – ופעם רביעית נכשלתי בו – ונפלתי על פני… קמתי ואמרתי: אות לא לטוב הוא… האל יסתירנו…
"לפני עלות השחר רכבנו ויצאנו לדרכנו – ואת דבר הכלב שכחתי; ואולם אחרי כשעתיים, ואנו הולכים ומשוחחים, זכרתי את העניין וסיפרתי את הדבר, כמו שהיה, לחברי. הם אמרו: ‘ולמה לא ירדת עליו במקלך? – כי אז לא שב אליך – אבל, אין שא אללה, לא־כלום הוא…’
"ברגע ההוא, באמת באותו רגע, רעמו קולות ירייה אחדים בבת־אחת מולנו – הכדורים קרעו בשאון את ‘הרוח’ – עברו סמוך ממש לאוזנינו. הסוסים נבהלו, השתוללו והחלו בקפיצה. לקחנו את הרובה ביד מוכנים – והסתובבנו לראות, מהיכן באו היריות ומה טיבן? בו־ברגע יצאו יריות שוב מאחרי גדר, רחוקה קצת, מבין חורשות עצים – ישר אלינו… צעקנו, דהרנו קדימה – ואחרי רגע זינקו חמישה רוכבים – ומביניהם יצאו צועקים בזעם: ‘המוות! כרע! סופך היום, בן־העבדוּת!’ והם יורים אלינו – ואני אליהם – הסתכלתי רגע קטן – מה אומר לך ח’ואג’ה? מה ראו עיני פתאום? הכרתי את רפיפאן, בנו השלישי של שיח’ פרחאן, ואת שני אחיו הצעירים – את האחרים לא יכולתי לדעת בתוך המהומה.
"לא אוכל לבאר לך מה היה בי באותו רגע קט וקצר – קמו ימים ושנים לעיני, עברו לילות, מכה, הים, נהוֹרה, צבחה, אבו כאמל – הכל עבר באותו רגע בראשי, כמו בקפוץ אבן קלה בהתגלגלה במרוצה מעל הר גבוה… – ואנו מתאבקים עוד על הסוסות הקופצות ה’מתחממות' במערכה. אחד מחברי, והוא בא בשנים קצת, קיבל כדור ונפל מיד מסוסתו. חברי השני, צעיר ואמיץ, הסתער עליהם בזעם והפיל שניים. אני רחקתי קצת אחורנית למען אוכל לקלוע – רציתי לנקום ולא למות מידם – קיבלתי כדור קל שעבר בשטח בשר הכתף – אני פגעתי ברפיפאן בראשו – ונפל. אז רדפנו אנחנו אחרי השלושה – אחד נמלט ונעלם; את השניים הפלנו אחרי רָדפנוּ כשעה אחריהם – אלה היו שני האחים הצעירים –לקחנו את הסוסות מהם; שתי הסוסות האחרות נפצעו קשה – ועזבנון.
"ואז היתה השעה – אחרי צאת השמש כשעה… מיהרנו לשוב לבל ניפגש בעוברים ושבים – כשאנו נושאים את חברנו הפצוע קשה; ואני סיפרתי לחברי שלא ידעו מן העניין כלום ולא ידעו את המתנפלים – את כל הדבר… אז אמרתי להם: ‘התראו מה בּישר הכלב השחור ביום הזה?…’
"ואולם, עד היום הזה איני יודע איך היה הדבר: איך ידעו את מקומי אחרי חמש, שש שנים. מי אמר להם? מי יכול לגלות להם את הכל? האם איזה ‘עארף’ מפורסם? או אולי תפסו את סאלם הסייס, שהערים אז להם במכּה? – עד היום איני יודע. אבל נראה ודאי, שלא נחו ולא שקטו כל השנים עד אשר מצאונו – ואני באמת לא פיללתי כי יגיעו עד מקומו הנעלם…
"ואני, באותה שעה, חשבתי: בלי ספק היו אלה גם בביתי ברדיה – עלי לשוב מהר שמה. באנו אל דמשק אל הח’אן. השארתי את חברי ואת הסוסות שם – ואחרי־הצהרים יצאתי לרדיה והגעתי בשעה קצת מאוחרת בלילה. מרחוק ראיתי את ביתי ולבי כאילו ניתק ממקומו: חושך היה בחדר… החלונות לא היו מוּארים… נראה לי כאילו נעדר הבית כולו… הרגשתי פחד וצער כמו ילד. ‘נהוֹרה איננה’… כקול אחד אמר ככה לאוזני… מיהרתי אל הבית – וקראתי בשמה –היתה חשכה… וקור נשב וקול לא ענה לי…
"ניגשתי אל השכנים – ויצאו והתפלאו לראותני.
"‘איך באת? איך אתה פה? האם לא ראית את נהוֹרה ואביה?’
"והם, אנשים ונשים יחד, סיפרו לי:
"בבוקר, עם צאת השמש, שמעו מהומה בביתי ובאו אבי נהוֹרה ועוד שניים אתו – היו בחדר, פני נהוֹרה היו חיוורים כמתה. היא התהלכה בחדר ובתכה – אביה עמד על גבה, גער והרעים עליה בקול שתקום תיכף. וישאו את חבילותיה, ויקחו את הילדים ויסעו אתו אליהם… היא בכתה, נפלה על רגליו ויללה שיהרוג אותה תיכף: ‘הנה, הנה האקדח, המיתני!’ – קראה – ‘לא אוכל ללכת – לא אלך… יבוא עבּד… יבוא ראשונה עד… יאבּא… סלח, יאבּא….’
"כך סיפרו לי. כל אחד מהשכנים סיפר מעט, כל אחד דיבר…
"אבל אביה אמר וצעק: ‘אם לא תבואי, אַת בת השפלוּת – אני אלך. אבל דעי לך, שעבּד נמצא כבר בדרך למקומנו… אחיך תפסו אותו כבר… הלא הוא אתם…’ ככה אמר לה – וסיפר לה את כל הסימנים, איך אני יצאתי מן הבית ובשביל מה הלכתי, ואל איזה כפר הלכתי – ואמר לה, שאני סיפרתי לו את כל זה – ואני אינני יודע, כיצד ידע את הדברים – ולבסוף אמר לה: ‘בחרי לך אחת משתיים: אם תבואי אתי, תהיי עם עבּד אצלנו ועם הילדים – בחיי הנביא נשבעתי, ואם לא תבואי – אני אלך, אבל עבּד לא יהיה בחיים – ואותך יאכלו פה, בנֵכר, הכלבים…’
"ורבים, אמנם, יעצו לה שתלך עם אביה… הן לא גזלן ולא שודד הוא – אביה הוא המבקש את בתו לשוב אליו וגם את בעלה יקח אתה – כולם דיברו כך על לבה… והיא ראתה כזאת ופחדה, המסכנה, לחיי – והטעינו את החפצים על שני גמלים – מיהרו ונסעו…
"אני שמעתי את הכל ודמי רתח בקרבי, כאילו הכניסו שַפּוּדים לוהטים בי – כואב הייתי ולא ידעתי לחשוב, לא יכולתי לחשוב – מה לעשות?
"בין כה וכה היה חצות הלילה. השכנים הלכו אחד־אחד אל ביתו. אני הלכתי לביתי הריק והשומם – והייתי כגוף בלי ראש… ישבתי ועישנתי סיגרה אחרי סיגרה והחילותי לחשוב את אשר עלי לעשות. לא אאריך לך בעניין הזה – בסוף אמרתי לעצמי:
"‘דע לך, עבּד, שיום הנקמה בא־בא… ודאי זו היא השעה השמורה לך לגמור את כל הקשרים עם החפאנים… ואחריה או תהיה בן־חורין או תמות. עליך לרדוף אחר שיח’ פרחאן – הוא התעלל בך וגזל מביתך את אשתך ואת בניך – קום, רדוף! רדוף – ויהי־מה! התשתוק על החרפה החדשה אשר יגזלו את נהוֹרה ואת בניך לעין השמש?
"כך חשבתי באיבה – כל אותו הלילה.
"בבוקר קמתי והלכתי וביקשתי בין בני הכפר בחורים עזי־נפש שהכרתי את זרועם ואת אומץ־לבם. התחננתי אליהם והבטחתי להם את כל כספי – לא הרבה היה לי – רק יעשו את החסד וילכו אתי לרדוף אחריהם.
"השגתי שלושה מהם. יצאנו לפני־הצהריים רוכבים על סוסים טובים, מזוינים בכל הצורך. הלכנו כל אותו היום והלילה במהירות ועברנו את כל בקעת דמשק והגענו לדרעה (אדרעי). אנשי ה’קריה' הודיעו לנו בבוקר, כי אמנם ראו תמול חבורת אנשים כאלה, אשר אנו מבקשים.
"מיהרנו והגענו אל ההרים והמשכנו בהם את דרכנו במהירות – פגשנו פעם ופעמים באורחות־בֶּדוִים קטנות, והגידו לנו, על פי הסימנים, כי ראום והלכנו באותה הדרך אחריהם.
"קרוב לשעת הצהריים באנו אל כפר קטן שבעמק. והנה סיפרו לנו שם, כי ראו אותם והם הוסיפו, כי תמול בערב שאלו גם שני ‘ז’נדירמה’ (רוכבים ז’נדרמים) ואיש אחד אתם – על אודות החבורה הזאת.
"אני התפלאתי על העניין – אך חשבתי שמא נודע הדבר ל’דוֹלה' ורדפו אחריהם, וזה השלישי, אשר עם הז’נדירמה’ – ודאי אחד מחברי הוא.
"המשכנו את דרכנו ביותר מהירות, עד שהחשיך הלילה. הדרך היתה קשה ומלאה אבני־נגף וסלעים. היינו מוכרחים ללון על־יד ואדי קטן אותו הלילה.
"בבוקר השכם קמנו לדרכנו. הלכנו כשעה – ואנו יורדים אל עמק קשה ומעייף – ולעינינו, נראו בעמק למטה, עולים למולנו שני גמלים, ‘ז’נדירמה’ אחד רוכב על סוסו יחד עם איש אחר, גם הוא רוכב. ועל הגמל השני נראה כאיש שוכב, כפוף ומכוסה – לבי דפק וחרד. ירדנו אליהם משתוממים ותאבים לדעת – מי אלה? כשהתקרבנו, הכרתי את כאמל – והוא יושב על סוסו כפוף גב וכאילו יעיק עליו משא של ‘עצבון’ גדול מנשוא.
"‘כאמל,’ צעקתי אליו.
"‘עבּד?’ שאל כמבוהל.
"באנו איש על־יד רעהו. שאלנו מה העניין – וכאמל שתק…
"דמעות ירדו מעיניו כילד והמלה לא יצאה מפיו – ושמע, ח’ואג’ה דאוּד, את אשר סיפר:
"בעת המהומה, עת בא שיח' פרחאן אל ביתי וגער והאיץ בנהוֹרה ללכת אתו – יצאה היא החוצה ושלחה את אחד מבחורי הכפר, בהתחננה אליו, לחפש אותי או את כאמל, שהיה באחד הכפרים הסמוכים לנו, ולהודיע לנו את כל העניין. הבחור מצא בראשונה את כאמל. ומיד הלך כאמל, לקח שני “ז’נדירמה” אתו ורדפו אחריהם.'
"מזאת לא סיפרו לי אנשי הכפר בבואי אל ביתי – ואולי לא ידעו דבר.
"כאמל סיפר, שהשיגו אותם, את שיח' פרחאן ובנו האחד ועוד שני אנשים ואת נהוֹרה והילדים, תמול לפנות ערב – פה בעמק למטה. הם ישבו אז ונחו מדרכם.
“כשבאו אליהם ביקשו הז’נדרמים לקחת את נהוֹרה ואת הילדים אתם. ואותו, את שיח' פרחאן ואנשיו – אמרו לעזבם לנפשם, כי הם לא ידעו מהתנפלות יתר אנשיו עלי באותו בוקר. הוא, שיח' פרחאן ואנשיו, עלו על סוסיהם והתרחקו כעשרים אמה – הסתובבו פתאום – ובן־רגע אחזו רוביהם והחלו יורים עליהם. קלעו בחזהו של ה’ז’נדירמה' שדיבר אתם (זה השוכב על הגמל פצוע קשה) ואז קרב פתאום שיח' פרחאן בדהרה ויורק את כל כדורי רובהו – האכזר – על נהוֹרה ועל הילדים – ומיד הפכו עורף והחלו בורחים במרוצה, כמו שבּדוים יודעים – אך כאמל והז’נדירמה' השני רדפו אחריהם עד בוא הערב, השיגו את שיח' פרחאן ואת בנו הצעיר והפילו את שניהם – השלישי נמלט. כאמל ניגש ויירה על שיח' פרחאן ועל בנו כדורים מספר על חזם – ושבו כשהחשיך הערב, במרוצה ובדאגה, אל נהוֹרה ואל הילדים. והם, האם על ילדיה, שכבו יחד כמו שישבו – מבלי נשימה… כך היה… וכאמל וה’ז’נדירמה' נשאום על ידיהם לכפר הרחוק כשעתיים מן העמק – קברו אותם אחד ליד השני – אחדים מאנשי הכפר והם עסקו שעות רבות בקבורתם – – –”
“כך היה סופה של החביבה – –”
עבּד מחה את דמעתו מעיניו.
הלכנו דוממים שעה ארוכה.
חתימה
נגוהות חוורוורים החלו מגיחים ועולים מהאופק שמאחרינו, ממזרח.
דממת שחר מדבר עמוקה שכנה מסביב. צעדו הגמלים לאטם צעדי לחש, טופחים על הקרקע התחוחה, ויישמעו כקולות אטומים, סתומים, עולים מטמיון ארץ, חנוקים…
רצה רציתי לדעת כיצד שב ובא עבּד את המדבר הזה, ממקום מגוריו הרחוק, מבקעת הלבנון, באיזה מקום עשה את חייו מאז ועד עתה ומי זאת האשה אשר בחר בה אחרי נהוֹרה – אך נמנעתי מחלל את דומיית התוגה אשר לבשה אותו בכלותו את דבריו.
בין כה וכה זרחה השמש עלינו וקלעת אל נַח’ל נראתה ממרחק שעה בערך.
כשהגענו לשם נחנו כל אותו היום. לפנות ערב קרא המפקד הראשי את עבּד אל שער אוהלו ומסר לו שלוש לירות זהב – שכר טרחתו. הוא נשק בתודה את ידו. נשק גם את יד הגרמני. אחר־כך ניגש אלי, הרכין ראשו, נשק לי על פני ואמר:
“השלומות לך, ח’ואג’ה דאוּד, הנה נקשרה נפשי אליך בלילה הזה. 'יחליק האל דרכך’ – והיית בטוב כל הימים.”
הוא עלה על גמלו, נטה לדרכו וברכתו בפיו לכל העומדים על־ידו.
-
הגרמנים היו בעלי־ברית לתורכיה במלחמת העולם הראשונה. ↩︎
-
עאבּד – פירושו עובד, עובד האל. עַבְּד – פירושו: עֶבֶד. ↩︎
- תלינו את כיס המספוא – אוכל לסוסים ↩︎
- רוצו כרמחים! ↩︎
-
אין אללה אלא האלהים – ואדוננו מחמד – שליח האל. ↩︎
- שמע ישראל. ↩︎
- מאה פעמים המשפחה והמרחב לך. ברכת ברוך הבא. ↩︎
- פרח – שמח. ↩︎
-
הללויות – קולות קריאה של שמחה בלשון – “לוּלוּ לוּלוּ” – כמנהג בשעת שמחה. ↩︎
- קריאות השתוממות. ↩︎
- מאושר ↩︎
- הדורש יודע ספר ↩︎
- ת’אר – נקמה, גאולת הדם. ↩︎
א
על־יד חצי האי, “הלשון”, שבים המלח, בין הררי עוז רמים וקירחים, זעומי פנים ואיתני מראה, אלה הקיימים למאות רכסיהם בדממת שממון מדורי־דורות, כנושאים בחוּבּם ועל שיא פסגותיהם זעם מאֵרת אלוהים קודרים, על פשע לא נודע ועל חטאת קדומים נשכחה – יש ישתרעו, בין שיפוליהם וירכתיהם עמקים ובנות־בקעה, קטני־מרחב, אך פוריים ודשנים למאוד. שיחים וסבכים, נטיעי־פלא וגידולי־פרא, בני עלים רחבים ככף־יד, נפתולי קני־סוף וסבכי ערבות נחל, זרי מראה ונעדרי שם – יעמדו זקופי קומה, צפופים וצמודים, כאילו יגנו, כחומה שומרת אמונים, על העמקים הטובים והמבורכים לבל תתפרץ אל תוכם, מבין צלעי ההרים, קללת מדבר הצייה אשר “בארץ הגפרית והמלח”.
ושלווים ושאננים ייראו פה, ליד העמקים ובתוכם, אוהלים שחורים, בודדים, למשכנותיהם־מגוריהם, אוהלי קידר נטויים, גאים, באדמתם־נחלתם…
שבטי ערב, תושבי קדם, ישכנו פה לבטח על משפחותיהם ועל מקנה צאנם וגמליהם, כשומרי משמרת קדם, ימים עתיקים, ודבר אין להם אל אשר יקום ויהי, יבוא ויחלוף מעבר לים גבולים זה – “ים הקדמוני”.
רק ביום קרב וריב אחים בין הגיאיות והעמקים – יש תשאן ותרעש זו האדמה השותקה: הדי יריות רובים למכביר יתפוצצו וישתברו למאות קולות בין ההרים הגבוהים והקודרים – והיה כאילו יחרדו אלה קפואי־הנצח ויתנו קול נאקת אימה, או גערת נזיפה, על אלה החובלים בדממה הגדולה ובמכאובה…
באחת הפינות אשר בעמקים האלה ישכנו בני משפחת בֶּדוִים משבט שַמַרי. והמשפחה גדולה ומבורכה; ראשי בתי־אבות אחדים לה; ואחים ואחיות, בנים בחורים, נערות ובתולות, עוללים וטף ימנו ויגדלו שם במספר רב.
ביום משלהי החורף, לעת החשיך הערב, התכנסו בני־המשפחה לנפשותיהם בין מספר האוהלים הנטויים על־יד מורד ההר הזקוף. מעבר מזה, בסמוך ליושבים בין האוהלים, ירבצו גמלים מספר בקהל, לועסים ומעלים גירה בשלוות מדבר יהירה ועגומה, והם שולחים סביבם מבט תוהה, מלא הבעת תום ותמיהה רבתי על כל הסתום והחתום לעיניהם: ומעֵבר מזה, ממולם, יעמדו כגוש שחרחר גדול צפופים ונדחקים, בין גדרות נמוכות, עדרי עזים וכבשים המתרוצצים ומתחבטים לפרקים, ומשמיעים מאחורי גבם של בני־המשפחה, היושבים במעגל, קול שיעול טרחני ושאון עטישה כבדה, כאשר יפריעו תינוקות וילדים שובבים בקצה החדר מסיבת הגדולים במושבם.
מעגל היושבים מסביב למדורה הגדולה, גברים ונשים, גדולים וקטנים, רב וצפוף.
קור חורף אינו שולט פה גם תחת כיפת השמים, אך לבני־הדרות החם גם צנינוּת זו “חורף וקור” תיקרא.
קול שיחה ושאון דברים במחנה: הנשים מכינות בטבח ובצלי; ובינתיים ערבות עץ, כקערות גדולות ורחבות, מלאות נזיד קלי ועדשים, הפולטות תימרות הבל, נישאות ומובאות בידי בחורים ובחורות לפני היושבים הלילה במעגל; מסיבת חדווה הלילה במחנה: אורחים, מבני שבט אחר, מן המקורבים, עוברי־אורח עם ערב – הם לנים הלילה בצל שבט שמרי.
בעצם הסעודה נראה קאדר, אחד הבחורים בני המשפחה, כבן עשרים ושמונה, יושב מקופל רגליים תחתיו, כעגום וזועף.
אחרי רגעים מספר יצא קאדר מן המעגל ויסר הצדה. הוא החל מתכופף כמתוך כאב, ויהי לוחץ את חזהו או את בטנו בידיו ויפלט בלחש קולות אנחה. אחדים מבני־המשפחה קרבו אליו ושוחחו אתו; הם רגילים למכאובו של קאדר אשר תקפהו זה שלוש־ארבע שנים. אך הלילה כאבו נעכר למאוד: הוא התפתל וזחל במושבו מאין יכולת להַיישיר גבו. שניים מן הבחורים הובילוהו נשען עליהם אל אחד האוהלים.
שמחת המסוּבּים הופרעה במקצת.
אחד האורחים הציע בקול רם ממקום מושבו לקרוא לאחד החַ’ואג’את, הזובּאט האלמאנים (האדונים, הקצינים הגרמנים), אשר באו רוכבים בסביבה והם חונים על־יד מחנה הצבא הקטן התורכי, אשר על שפת הים. הוא שמוע שמע כי רופאים המה.
“קראו, בנים,” אמר אחר, “קראו להם, ודאי רופאים המה – הח’ואג’את – רובם רופאים…”
“כן, מי יתן ויהיו רופאים,” ענתה בתולה שחרחורת ודקת־גו מבנות־המשפחה.
"אחרי כחצי שעה נראו צועדים וקרבים קצינים אחדים. האחד, רופא ראשי, שר־אלף גרמני, שני קצינים גרמנים, קצין תורכי בן־לוויה ואיש צעיר, המתורגמן, אתם. הם באו לימי חופש אחדים לתוּר את הסביבה.
כשנראו הקצינים קרבים, פנה אחד מן הזקנים בקול שליט לעֵבר הנשים:
“אתן בנות, אתיו בקאדר,1 הגדנה לו: רופא אלמאני מן הערים הגיע – יבוא לאטו.”
ובינתיים סיפר הזקן, בהביטו אל פני הקצינים, כמו יבינו אל נכון לשפתו:
“בני קאדר, בני החמישי, לקוי הוא בלבו. זה זמן, אמור אתה, ‘לפני שנה ולפני שנה’, יתאבק הוא עם כאב ‘לבו’. הגיע לו זה מן ‘השַׁיַאטין’ המחבלים, אשר בעת יתקפהו כאב זה – יתן אותו, את הבחור הגיבור והחזק, כאשר יושבת על האובניים. גבו יכוֹף, נשימתו קצרה בחזהו, גם לרוב יקיא את אשר יאכל ועליו להיות מוטל בכאבו, אמור אתה, ככבש טבוח. כך יקרה לו בכל שבוע, בכל שבועיים, הנה כזאת מחלתו. ואתם, יא ח’ואג’את, ‘אַל תחשבו’: תרופות רבות ועניינים לרוב עשינו ‘לילד’ – ולא עלה מרפא ללבו. אַמְס,2 כתבו לו שיח' רפיפאן אצלנו ושיח' אחמד זין מן הדרום – שיח’ים, רצון האל עליהם – הם כתבו לו ‘חיג’אבּ’ (קמיע), גם כיווּ לו את חזהו בשַׁפּוּדים לוהטים כאש שתיים ושלוש – והכאב לא ישתוק; גם הקיזו דם ‘רע’ ממנו – ואין תועלת. אָבדוּ עצות מעמנוּ, יא ח’ואג’את. עתה, הרי זה עתה, קם מאתנו בכאבו. אולי תעשו אתם דבר למען האלוהים.”
הוא שתק.
המתורגמן סיפר ברוב טעם את הנאמר לאוזני הקצינים, ששמעו בעניין את הדברים.
בינתיים הובא קאדר לאטו צועד כפוף, נשען על שני מוביליו, כשהוא פרוע תלתליו הארוכים ואחוז כאב.
הרופא קרב למדורה. הושמו קיסמים לרוב להאיר את הסביבה. הרופא בדקוֹ בהתבוננות רבה רגעים מספר – ויבן למחלתו (קלקול בקיבה ובכליות).
מן “המרקחת המיטלטלת” הקטנה הכין מיד הרופא זריקת מוֹרפיוּם. וכשעסק הרופא בנעיצת החוקנה בבטנו עמדו מסביב כשלושים איש, זקן ונער, ונשים.
עברו כחמישה רגעים. הכאב הלך הלוך והשתתק. קאדר התיישר, הביט סביבו בעיניים פקוחות כתקוּף תמהון. הוא הפנה ראשו לעבר הזקן – אביו:
“יאבּא (אבא),” הפליט כילד תם בגילו, “אין כאב! באלוהים, הלך!”
“הלך? חסל?” שאל הזקן כתמה ומפקפק, “חי אביך?”
“באלוהים, חסל!”
"הנעימות לו, ברכת אלוהים על הידיים הללו. ‘הלך הכאב’, אמר; פנה הזקן כמספּר סביבו את פליאת העניין. – מה שא אללה… מא שא אללה.. (כרצון האל ובלי עין רעה), "גימגם כמו לנפשו הזקן. אחר־כך הוסיף: “נשק את ידו, בני, נשק.” הלה עשה זאת בהתמסרות ובהכנעת ילד.
הרופא נהנה, הצטחק והסתכל ארוכות ב"טיפּוּס הקלסי של בן־המדבר הלזה".
אז תקום שיחת שאון ורוב דברים במחנה. רבים ניגשו ונשקו את שולי מעילו של הרופא גם משכו ידו לנשקה, בהביעם ברכותיהם לאוזניו.
ב
ישבו הח’ואג’את – וכיבדום במי שעורים קלויות וטחונות במקום קַהוָה. הגישו גרוגרות ודבלה.
קאדר ישב בין המסוּבּים. בסור הכאב כליל – אוֹרוּ פניו, עיניו להטו והבריקו. לאור המדורה הגדולה נראו רשמי תוארו: פנים גרמיים מוקפים זקן צעיר, עיניים חמודות אוצרות חן בחורים, אפו מחוטב יפה, כפוף בקצהו ודמיון לו למקור נשר; כשצעד מלוא קומתו, בין היושבים, עטוף “עבּאיה” רחבה – קמו ונראו איתנות והדר אשר לבן־מדבר.
המסובים משוחחים כה וכה.
הרופא שואל בעזרת המתורגמן:
“הבחור קאדר – בן כמה שנים הוא?”
“בן כמה שנים?” עונה הזקן כמתקשה לרוב בשאלה, “הריהו בחור, בחור גדול, עוד לא נשא אשה; הוא בחוליו לא ירדוף אשה.”
“אבל מה מספר שנותיו?”
חשב רגע הזקן והיה כמצטער מאין ביכולתו לעושת רצון הרופא:
“חייך, ח’ואג’ה, לא נדע… אין אתנו יודע… שָנים – באמונה אני אומר – לא נדע. כאשר ניוולד – ניוולד, וכאשר נמות – נמות.”
“והוא, הזקן, מה שנותיו בערך?”
“מאין אדע, האדון? בּדוים לא ידעו מזה מאומה…”
אחר־כך שב הזקן ופנה למתורגמן:
“שאלנו אותו, באלוהים. והכאב – התם הכאב? כלומר, לא ישוב כלל?”
הרופא ענה: “ישוב. תיקון זה ארעי הוא. עוד יוּרע לו מאוד; למען הירפא כליל הוא צריך לשכב שלושה־ארבעה שבועות בבית־חולים.”
עניין בית־החולים דרש הסברה ארוכה. המסובים במעגל לא הבינו את הדברים.
“איפה ישכב שלושים יום?” שואל פרטים הזקן.
“בבית־החולים. שם ישכבו חולים רבים. ישתו תרופות יקרות ויירפאו לאטם – והכל חינם אין כסף…”
"טוב, ולמה לא יתן כבוד האדון את תרופותיו בידנו? עונה אחד מן המעגל, “ואנו נשקהו, יאמר לנו – ודבריו נשמור כבבת־עין.”
“נחוץ כי הרופא יראנו בכל יום, גם פעמיים ביום.”
“עוד מה יעשו בקאדר שמה?”
“לא־כלום. יאכל, ישתה ויתרפא.”
“איפה המקום הנקוב?”
“באַלקוּדשׂ (ירושלים).”
"ואנחנו איפה נלין שמה? (הזקן חיווה את דעתו במתינות כי ראוי שיסעו אחדים, ארבעה, חמישה מן בני־המשפחה.)
“הוא לבדו יסע עם ה’אדונים', ישהה שם, יתרפא – וישלחוהו!”
“לבדו יסע? אל הערים יסע לבדו? איך נעשה? זאת מצוקה, יא אזלַאם (הגברים),” ענה הזקן כנבוך… “והעולם עתה במלחמה – כיצד?”
הרופא שואל אם לא נסעו “מהם” פעם לירושלים?
“לא. בין כולם נסעו רק שניים מן הזקנים בשעבר, לפני רבות־רבות בשנים.”
“האין מובילים מתבואות הארץ לערים? ומהיכן ישיגו צורכיהם?”
“התבואות יספיקו רק להם. דבר אין להם עם אחרים, צרכים יש להשיג לעתים; יקרה ‘גַזוּ’ (שלל) או ‘יעלו’ לכּרך (קיר מואב) – ותוּ לא.”
“את העיר הקדושה, מקום החַרַם (המקדש), לא ישתוקקו לראות?”
“מקדושת העיר לא ידעו. והן – רחוק־רחוק המקום; ממערב ישתרע הים. ים. ‘מי יוכל?’ רק עתה יש ‘שכטורה’ (סירה) מן ה’דולה' (הממשלה), כזאת לא נראתה מעולם לעין לפנים. ומדרום וגם מצפון – יש שבטים עזים, אויבים – אין לעבור…”
המתורגמן הודיע לבסוף, כי הרופא יכול להיטיב לקחת את הבחור אתו בסירת מוטור עם האדונים. יש מקום אחד בקושי. בשעתיים־שלוש יעברו את “הים הגדול” לאורכו עד הצפון. וזכות גדולה היא זו: בית־החולים לצבא הוא. מעט מאוד “האנשים הפשוטים” בו – אך הוא, הרופא, המנהל יכול לקבלו.
כשביאר המתורגמן מהותן של שתים־שלוש שעות (היינו: בערכך, כעישון שתיים־שלוש סיגריות, עם הפסקותיהן) – נראתה בת־צחוק קלה בשפתי הזקן. הוא חשב כי המתורגמן ילגלג וילעג לו. אך כשהוכיח המתורגמן כי ה"שכטורה" הזו מהירה היא כ"בַבּוֹר" (רכבת) וזריזה כ"טִיַארה" (אווירון), נתקבלו הדברים על לב המסובים.
אחרי שעה קלה קמו הקצינים לדרכם. אך בני־המשפחה האריכו שיחה כמהססים, וייפרדו האורחים האדונים מהם מבלי הגיע לידי החלטה.
אולם למחרתו, לעת ערביים, באו הזקן וגברים אחדים אל מקום חנוֹת הצבא וישאו ויתנו שוב בענין הנסיעה – ויגמרו אומר: קאדר יסע עתה לבדו, ואחרי כחודש ימים יבוא הדוד ועוד שניים מן הבחורים לקחתו. הרופא יתן להם נייר כי לא “יתגרה בהם איש” ו"לא ידרשו שם מהם כסף ולא תיקח ה’דולה' 'דבר מהם". הם יסעו בסירת מפרשים של הצבא.
קאדר נסע באותו לילה אחר חצות. שעתיים אחרי זריחת השמש הגיעו באוֹטוֹ מיריחו ירושלימה לבית־החולים הגרמני.
ג
הרופא הראשי מסר לאחות הראשית, במעמד הרופאים העוזרים והפקידים האחרים, את “הציפור הנפלאה” שצד בדרום המדבר, סיפר את פרשת העניין שקרה והטעים בשיחתו שראוי להיטיב לאלה ולרכוש את אהדתם; אחרי־כן נתן את ההוראות הדרושות למענו.
החולה החדש, מראיתו וטיפּוסו, היו לשיחה בפי אנשי בית־החולים כל אותו יום. הוא נמסר בידי המשרת לאמבטי ולמקלחת בדיוטה התחתונה. בסקרנות ובתמיהה הביט קאדר, שותק ומשתאה לכל מעשי הרחיצה בחדר־האמבטי בטעם אירופי, בסבון ובחמים אשר לא נוּסה בכאלה מעודו. שעה ארוכה נמשכה סריקת תלתליו הארוכים והסבוכים (בקאדר נהגו “יוצא־מן־הכלל” – ולא גוּלח. כשהציעו לו בדרך לגלוג לגזוז את שערותיו, סירב ומיאן בהחלט, ויהי חושד בכל תנועה ותנועה של הבלן בשעת הרחיצה).
וכשהובל על־ידי אחד המשרתים בלוויית האחות דרך המסדרונות הארוכים והאפלים, וילכו ויעלו הלוך וסבוב מדרגות ומבואות, היו מבטיו של קאדר, בכל אשר פגשו חליפות, תוהים ומפוזרים; מהלכו ככושל ומפגר, וכל מראהו – הכנעה ושברון־לב; ויהי כאילו הפיל בו מראה הבניין הגדול הלזה, באגפיו ומבואיו, אימת זה הישוב, קשה־התפיסה רב־המזימות של שוכני הערים הערומים…
הוא הובא אל מיטתו בחדר לא־גדול שהיו בו ארבע מיטות: באחת שכב חייל אוסטרי בשעות העמידה – מבשל אחד הגדודים שנתקף במלריה קשה; בשנייה שכב בחוליו ערבי נוצרי, חרוּמף, משרת בבית־ספר גרמני לעבודה בירושלים; המיטה השלישית היתה לאֶליאס, אחד המשרתים של בית־החולים, שהיה חייל בלי נשק בצבא התורכי; המיטה הרביעית למול הפתח הוקצתה לקאדר. המשרת אליאס צוּוה לשים עינו על קאדר בהיותו מבין לשפתו. גם המתורגמן נתבקש לבקרו לעתים ולשאול לרצונו.
האחות של אותו חדר היתה הנרייטה, נוצרייה, ילידת בית־לחם. אך היא גוּדלה וחונכה מילדותה באוסטריה, שבמסיבת הגירה וטלטולים שונים התגלגלה ובאה שמה. רבים חשבוה לאוסטרית מלידה. בלשון הערבית היטיבה לדבר, אך מבטאה היה פגום קצת כמבטא ערבי בפי אירופי. היא היתה כבת שלושים, קצרת־קומה, בעלת פנים עגולים וצחים, עיניה שחורות, עליזות, לשערה צבע הערמון ובשפתיה העבות ריחפה הבעת תאווה חנוקה.
בשניים־שלושת הימים הראשונים שתק קאדר. על שאלות המשרת והמתורגמן ענה קצרות, הן או לאו, והחריש. הדממה הגדולה בבית־החולים כבדה עליו ביום הראשון. איש לא נראה. האחות נכנסה במשך היום פעמיים שאלה: “מבּסוּט?” "לאזם שי? (המרוּצה? הצריך לו דבר?)
הוא אינו רוצה כלום ואינו מבין כלום. אינו מבין מה יהיה אתו פה כל הימים? כלום ישכב פה ככה בבדידות ובעגמומיות ימים רבים?
הרופא בא לפנות ערב. בדקוֹ בכל אבריו, מילא פיו צחוק בדברו לרוב עמה, עם האחות. מה? – – –
כל היום שכב במיטתו בלי נוע, וייעף בהישארו במצב אחד שעות ארוכות: זו המיטה הגבוהה, המתנדנדת לכל תנועה קלה, היתה גם היא במציקיו. הוא מאזין כל העת, בלי חשׂך, לכל המולה וקטע קול הנשמעים מן החוץ דרך החלון ־ ויהי כמחכה בכל עת של שינוי שיחול, לאיזו חדשה שתתרחש – אך מה יבוא ומה יגיע? היוכל היות שיבוא פתאום מי מאנשיו הנה? מה? הוא טעה בהחלט שבא יחידי לכאן. היה צריך שיבוא אתו חמדאן דודו או אחד האחים ־ אך מי ידע שככה עגום ורע פה, בזה ה"אִזפטאר" (הוספיטל)?
וברדת הערב והדממה הרבה גברה ותנח בכל, ואפלולית מוזרה אפפה את החדר על קירותיו, הרגיש קאדר בחוּבּוֹ כעין עלבון ובושה על שנתפתה ונמשך לתומו לכאן ונתפס בין אנשי־העיר האלה… שמא חושבים להתל בו? כלום יודע הוא מה טיבם של אנשים כאלה? מה פשר אותה הרחיצה המשונה והמחניקה באותו חדר מהביל, שדימה למות שם? מה היתה כוונתם של אלה ב"עניין"? הוא חשב כי ישקוהו כמה פעמים ביום רפואות, והוא יהא מהלך בחוץ ככל אדם – אך לא ידע כי יפשיטוהו עירום מבגדיו, ישכיבוהו במיטה זו ויניחו אותו פה לנפשו. ולמה זה ירעיבו אותו? כיצד ישא כאן את הימים ולא יגווע מרעב? הפת הקלה הזו וקערת ה"מים עם שמן" החמים, שהגישו לו בצהריים ובערב, לא יסעדו את לבו. הריהו רעב, כל היום רעב וגם הלילה עליו לרעוב, ה"סית" (הגברת) אמרה כי אחר־כך יהיה לו הרבה אוכל כמה שירצה – התדבר אמת? מתי יהיה זה? ומדוע ירעיבוהו עתה? אך מה בידו לעשות? זאת “מציבּה” (צרה).
כשעה אחרי החשכה באה ה"סית", טסה וממהרת, ותחבה תחת אצילו דבר־מה. הוא תמה בשתיקה על הדבר ויהרהר בינו לבין עצמו רגעים ארוכים, אך לא פתח פיו עד מה, וימסור את עצמו בידי אשה זו שתהא עושה בו כרצונה. זו עמדה רגעים אחדים על־יד מיטתו, דיברה בגמגום דברים אחדים, טפחה לו קלות על כתפו ומילאה פיה צהלה, ואחר־כך עברה אל החולים האחרים.
קאדר נשען על כרו, הביט והתבונן כמבקש למצוא פשר דבר מכל אשר תראינה עיניו ב"אזפטאר" זה…
רוב הלילה עבר עליו בנדודי שינה. שתי אחיות באו ושאלוהו לסיבת העדר שנתו ומה רצונו – ויען קצרות כי השינה לא ירדה עליו ואין דבר אשר ירצה.
כזאת היתה אתו בימים הראשונים, ויהי כאוסף קולט אל תוכו מכל מראה עיניו ומשמע אוזניו. רק בעניין אחד לא יכול ולא עלה בידו להתאפק: עוד ביום השני בבוקר שאל את אליאס המשרת על ה"זכוכית" הזו, המדחום, שתוחבת לו ה"סית" תחת בית־שחיו? “מה טעם הדבר?” “כי זאת רפואה?” “מה כוונתה בעסק זה?..” מלבד זה לא השמיע דבר.
בשבוע הראשון תקפו פעם ופעמיים כאבו הרגיל. אך בפעם השלישית ואחריה היה כאבו רפה. הוא הרגיש את עצמו כבריא ויהי אך כמתלונן על האוכל כי לא ינעם לחכּוֹ, והלחם הלבן והקל – לא ייאכל בין שיניו".
בשבוע השני, באחד הימים, לפנות ערב, בשעה שישב המשרת אליאס כדרכו בשעת מנוחתו על־יד פתח החדר, קרא לו קאדר ויפתח בדבריו, אשר העיקו ללבו זה שבוע ימים:
“בשם אלוהים, אשאלך, והבן לי את ה’עניין': מה מעשיה של ה’סִית' פה? כוונתי מה רצונה פה?”
“בשביל לטפל בחולים, קאדר,” ענה אליאס.
“הלא יש רופא” למה היא? זאת אשר אשאלך."
“היא עושה וגומרת מה שהרופא מצווה בדבר החולים.”
“אבל למה היא? האין גבר שיעשה ויגמור מה שהרופא מצווה?…”
“כן, אך היא אחות. אחות יקראו לה. נשים הן העושות זאת בכל מקום, כי לבּן רחמן; עם החולים תתהלכנה כאחיות ותרחמנה עליהם.”
קאדר שתק רגע ארוך… אחרי כן הוסיף:
“אבל לא טוב הדבר… אראהו – ולא טוב…”
“איך, קאדר, מדוע?”
“ומה לנקבה בין זכרים, אחא?”
“הן אמרתי לך: נשים יודעות רחמים יותר מן הגבר.”
“אני,” ענה קאדר מתקשה בדבר, “לא אבין דבריך, באלוהים, לא אבין…”
“כך אצלנו, בערים, קאדר, נשים מיטיבות להועיל מן הגברים. והרי אלו – חינם הן עובדתו, משום חמלה לחולים, ועזר למולדת – התבין? לא בשביל כסף…”
“חינם? מה כוונתן – האל היודע… אני לא אחשוב כך. הבדוי לא ידע אמונה באשה… אין אמונה בה. אני אומר לך – אני לא אבין…”
הוא שתק שנית והוסיף: “אל תאמר דבר לאיש, חביבי, אני רק שואלך – ואתה אל תספר…”
“לא, אחא, מה אספר?”
אבל אליאס סיפר את השיחה לפרטיה למתורגמן כשבא לבקרו, ויהיה אליאס כמהתל באמריו לדברי הבדוי הג’שים (התם, הזה) אשר לא ידע “בין ימין ושמאל”.
ד
ובהציק לו בדידותו ושתיקתו לקאדר ניסה פעם דבר עם שכנו החרוּמף. לזה הוקלה מחלתו ויהי יורד לפעמים מן המיטה ויחל קאדר לשוחח אתו קצרות.
ביום אחד בבוקר קרב החרוּמף למיטתו, פתח קאדר ושאלו:
“אמור נא לי, בשם אלוהים, כמה ימים שוכב אתה פה ב’אזפטאר'?”
“עשרה ימים.”
“וכמה עוד תשכב?”
“הרופא אמר: עלי לשכב עוד שלושים יום. חולה אני מחלה קשה. אהיה אפוא ארבעים יום תמימים.”
“כולם צריכים לשכב, ככה, ארבעים יום?”
“לא. לפי המחלה.” ויסבר לו החרוּמף את הדבר.
“ושל מי ה’אזפטאר' הזה?”
“של האלמאנים (הגרמנים).”
“ומה אלו הנשים הלבנות ש’ייאָמר' להן ‘סיתַּאת’ (גברות), מה הן פה?”
“לטפל בחולים.”
"הן – רופאות גם הן?
"לא. כמו רופאות. הן דואגות להקל את מצב החולה, שכן הרי יש עוד חדרים רבים, כשישים חולים פה, גברים ונשים; הרופא לא יספיק לבדו הכל.
“גם נשים שוכבות פה?”
“כן, האגף השמאלי, בקצה הבית, לנשים הוא.”
“ושם משמשות ‘סיתאת’ או ח’ואג’את?…”
“לא, אחיות. איך ייתכן?.. בכל מקום – אחיות הן העובדות.”
“‘איך ייתכן’ אתה אומר, ופה איך ייתכן? כלומר?..”
“יש הבדל, קאדר – לנכון אתה, ‘תּנבּאל’ (מטומטם),” ענה החרומף בצחוק פיו.
קאדר שתק.
“וכמה יש ‘מהן’?” שאל שנית. “רואה אני בכל פעם אחרת.”
“ארבע יש. ואחות הקבועה לחדרנו היא הנמוכה, סִית הנרייטה, אבל…”
“ומהיכן באות אלו? מי אביהן? יש להן אב ואם?”
"יש להן, ודאי יש – כולן בנות אדונים עשירים הן, אך כוונתן להיטיב ולהועיל – "
“אבל, ריבוני, אשאלך שאלה ואל תחשבנה לי לחטא: למה דווקא יביאו אשה לבין גברים? מה לה לאשה להיות מתקרבת בין גברים? כלומר, מה דעתך אתה?..”
“כך, לשם חסד ורחמים.”
“חסד ורחמים. ופירוש דבריך?!..”
“כך, לא לשם כסף, לעשות טובה בעולם.”
“כך?..”
קאדר שתק והירהר ואחר־כך אמר: “ייתכן… אפשר הדבר אשר אתה אומר: ואמנם כך הדבר… ניסיתי אני בלילות לראות מה… ראיתי! היא באה פעמים אחדות על בהונות רגליה, עוברת מאחד לשני, רואה ומתבוננת, מכסה את המגולה, מתקנת את השמיכה. ואני ניסיתי, אומר לך באמת, והשלכתי את השמיכה מעלי, היא באה וכיסתני. השלכתי שוב – חזרה אחרי זמן וכיסתני יפה. היא באה ולוחשת דבריה בפיה, ומכסה אותי. כועסת מעט ומכסתני, ראיתי כך, חייך.”
“זהו אשר אמרתי לך, ה’סִית' דואגת לחולה ורצונה להקל את מצבו.”
“ייתכן… הצדק אתך… אך למה לה ל’סִית' הזו להיות כמשרתת ולסבול את המצוקות ו’כאב הראש' של חולים נגועים? הנה זה, השוכב שם, יצעק ויקיא בכל יום, ומה לה לראות בלכלוכם של חולים ולשאת את מכאובם? והיא – כל־כך קלה ונעימה, קטנטונת כיונה ומתוקה כחתיכת סוכר – האין לה לזו אב ואם? למה לא תלך להינשא לאיש? והיא כה יפה וחמודה – באלוהים, אחא, אני לא אבין זאת… לא אבין דרכי העיר – פלאים הן…”
כזאת וכזאת שוחחו שניהם שעה ארוכה, והחרוּמף סיפר לקאדר על ענייני הערים והלכות ה"פרָנג’ים" (האירופים) ויהי קאדר מקשיב ומשתומם מאוד.
ה
מכאובו של קאדר ומחלתו הלכו הלוך ורפה. השבוע השני עבר כולו, והוא לא נתקף מכאבו. הרופא והאחות הנרייטה טיפלו בו במסירות רבה. הרבו באמבטיות מזוגות מי מינרלים שונים, השקוהו “תרופות” יקרות וישימו את עיניהם עליו כעל אחד היוּנקרים מבני־העלייה. גם מאכלו ומשקהו היו ניתנים לו ברווחה; שוב לא התלונן קאדר על חוסר אוכל; יש שמילא כרסו בארוחה גסה – עד שחששו לקלקול קיבתו; האחות מילאה פיה צחוק על זוללותו. היא היתה אומרת כי קאדר מגדל ומטפח עתה את מחלפות ראשו הארוכות – ושקלה בידיה, בדברה, את ערֵמת שערותיו שירדו לפעמים על כתפיו. הוא נראה בימים ההם שבע־רצון ועליז. הגיעו הדברים לידי כך, שהחרוּמף הביא את קובלנתו ואת רוגזו לפני המשרת אליאס על מידת האוכל הזעומה שיתנו לו, בעת אשר את ה"בּדוי" הזה יפטמו כעגל, מגֵרת ארגזו של הבּדוִי מלאה תמיד לחם וביצים, חמאה וזיתים, והוא יתאַווה תאווה – ואין, כאילו הוא, החרוּמף, אינו נוצרי, וזה הבּדוִי – בן אללה הוא.
ולקאדר בעצמו אמר החרוּמף בלגלוג עירוני:
“אתה, אדוני הנכבד, הנך הבן היקר של הרופא הראשי וה’אהוב' של ה’סִית'…”
ופעם אחרת הוסיף כמדבר אתו ידידות, וחיבה בלשון חנפה ועוקצת:
“האינך רואה כי היא אוהבת אותך, ומתאַווה לנשק את ‘זנביך’ אלה (השערות) – מסכנה, עוד מעט ותמות אחריך…”
כשמוע קאדר את הדברים, הקשיב רב־קשב ויבן כי רעל דברים בפיו של זה; הוא היה כרוגז בקרבו, אך כשהירהר אחר־כך בדברים בינו לבין עצמו שעה ארוכה היה כמחריש ויהי שמח משום־מה בסתר לבו…
הרופא הראשי נהנה מדברי קאדר מדי שוחחֹו עמו, בעזרת המתורגמן. פעמים רבות חזר הרופא ונשא ונתן בשאלותיו ובבדיחותיו עם קאדר ורבות נתבקש לענות לרופא: מה ישלם לו כשיירפא לגמרי בקרוב?
וקאדר ענה פעם בבטחה גמורה, כי יתן לו במתנה גמורה את סוסתו היחידה. ופעם נדר בהחלט להעניק לו הַגִ’ין (גמלה צעירה) הטסה כ"ציפור שמים".
אך הרופא הראה, כרגיל, בתנועות יד של ביטול כי כל זה – ולא־כלום בעיניו. הרופא ניסה, ברוב אמרים, להוציא מפי קאדר, כי יקבל עליו הוא ואחדים מבני־משפחתו הרבים עבודת ריגול, “באופן קבוע ומסודר”, בעבר־הירדן מזרחה אצל ה"אויב" (האנגלים) החונים שם… “לעזאזל,” הוסיף בגרמנית לאוזני עוזריו, הן אלה בעצמם (הבּדוים) משמשים אצל האנגלים בריגול מלא עורמה ־ למה לא ינוּסה כזאת גם מצדנו?"
בפעם הראשונה שגילה הרופא את רצונו, לא הבין קאדר אל מה ירמזון מליו; כזאת לא עלתה על לבו; כי מרחק גדול עשרות קילומטרים, השתרע בין מושב שבטו ובין “הצפון” שהוא רשות אחרת, והעיקר, ששבטים שונים, השומרים איבה ומשטמה ביניהם ובין שבטי הדרום – ישימו את המעבר גרידא בין שני הגבולות בגדר “אי־אפשרי”.
אך בהמשך השיחות ידע קאדר להפיק רצון מכבוד הרופא. הוא הזכיר והבליט מדי פעם בפעם את עניין הריגול לפני הרופא, להראות כי אין הוא מסיח את דעתו מן ה"עניין". הוא רמז בדבריו על הגדולות והנצורות שעתיד הוא וכל שבטו לעשות; הודיע, ברגע שיחה מתאים, כי ברית אחווה יש בין שבטו ואחד השבטים שבקרבת ה"אויב" – גם ידע קאדר לספר כי שבטו, שבט שמרי, היה תמיד ידיד ונאמן ל"דולה העוסמליה" (הממשלה העותמאנית). תמיד היה כך..
הרופא המיור עלז בסתר לבו, וירא בדמיונו את חזהו ענוּד אות־כבוד מעוּלה שבמעוּלים, אחרי שתתגשם הצעת תכניתו; מתורגמן, בן־הארץ, אשר הכיר את חיי המדבר ותנאיהם – עמד והעתיק מלים מפי זה לאוזני זה, וכמו הסתכל מן הצד בהיסחב דמיון הרופא המובהק אחרי נכלי דבריו של הבּדוִי התם והבּער…
ו
משהוטב לו לקאדר יותר ויותר, היה יורד ממיטתו והתהלך כה וכה במבוא וירד לגן, ורבות ישב שעות ארוכות במרפסת. ובבית־החולים היו מחכים יחד עמו, שאחרי שבוע ימים יגיעו בני־משפחתו ויקחוהו בשמחה ובכל טוב.
היו לילות ירח. קאדר ישב לעתים עם ערוב היום ישיבת שלווה בקיפול רגליים על ספסל העץ שמעל המרפסת הפונה לגן, אשר מעבר לרחוב הראשי, וישמע את קול העובר ושב, וינעם לאוזניו לשמוע בעשות האוטומובילים הגדולים את דרכם בשאון וברעש כקול תגרת מלחמה… אליאס המשרת ליווהוּ בישיבה ובשיחה בעת היפנותו מעבודתו. גם האחות הנרייטה שהתה לפרקים, נשענה על מעקה האבן הלבן לאור הירח, והחליפה שיחה קצרה, בשפתה הערבית הלקויה, עם שניהם על דא ועל הא.
חדרה של האחות הנרייטה היה במרפסת. לפעמים, ביום או בערב, נכנס קאדר לרגעים קצרים אל חדר האחות להביא או לקבל דבר־מה. אז היה סוקר ומביט בהתפעלות אל הרהיטים, התמונות והקישוטים הקטנים, אל הלוֹבן והנקיון השפוכים בכל, מן התקרה הרמה והצחורה עד הרצפה החלקה והמבריקה.
כשנכנס בפעם הראשונה אל החדר הזה, היה זה בעיניו למאורע שחש בו בכל חושיו ואבריו. הוא עמד אז בהכנעה, כמבקש להתכווץ ולהתבטל בעמידתו על־יד הדלת – אך סקוֹר סקר אל כל עבר ופינה ויארכו מבטיו על כל מראה עיניו.
אז שאלתהו האחות בדרך לגלוג, בפנותה כה וכה בסידור החדר:
“מה יותר טוב ויפה בעיניו: חדר כזה או ‘בתי־השׂער’ (אוהלי־קידר טווּיים משערות עזים)?”
“אחסה באלוהים,” עונה קאדר כחס על חילול החדר בהשוואה, “הן זה משכן ‘מלכות’ – ‘מה שא אללה’ (ברצון האל).”
אחר־כך שאלתהו מתוך השיחה, אם נשוי הוא?
"לא. בחוליו עד כה לא ביקש נערה. כל הימים קשתה עליו מחלתו.
ובלגלוג בולט וגלוי שאלתהו:
“היקח אותה לו לאשה? הטובה היא בעיניו?”
“אבקש סליחה מן האל! מה הוא כי תביט היא עליו – מה הוא?”
כשנכנס אליאס אל החדר בתוך השיחה, חזרה וסיפרה את שאלותיה המבדחות לאליאס, ויהי אליאס כמבאר ומסביר את הדברים.
ובצאת אליאס לעסקו נמשכה השיחה וקאדר נשאל שוב בלגלוג:
“אבל האוהב הוא אותה, למשל?”
“כן, אוהב. כל האהבה. ודאי אוהבה…”
"מי יאמר? רק כזב בפיו – "
הוא – הרי מוכן לנשק שולי שרוולה, הרי הוא עבדה כבדוִי נאמן: הוא לפקודתה. ולוּ גם בנפשו הוא. “את צווי, הגברת, רק” –
בּרווֹ, הנעימות לו, היא מאמינה לו…"
כשיצא קאדר מן החדר אחרי שיחה זו הלך לאטוֹ וישב במיטתו משולב רגליים תחתיו שעה ארוכה…
באותו שבוע, באחד הערבים, עת שטף זוהר לבנה בהיר את מרחבי האופקים הנראים מן המרפסת הגבוהה, והאוויר היה נעים וקל – נשען קאדר שעה ארוכה על מעקה האבן. במרפסת שקט. אפלולית קלה תחת דליית הגפן הגדולה הנסמכה על סוכת המרפסת. האחות איננה. כל היום לא היתה בבית־החולים. מן שעות הבוקר הראשונות התלבשה והלכה. אליאס עלה מעבודתו אשר למטה, השתטח על מיטתו: הוא עייף אחרי יום של שטיפת המסדרונות, ואחרי רגעים מעטים ישן. החרוּמף – טינה בלבו על “הבּדוִי היקר” ואין הוא מתלווה אליו בחברתו וכרגיל מקדים הוא ללכת לישון. קאדר גם הוא הכין את עצמו בכל רגע ללכת לישון, אך עצלנות גדולה נחה עליו בליל האורה הלזה, בשבתו תחת כיפת השמים – ולא יכול להיכנס אל החדר החשוך. נים ולא נים, נשען על גבו הסתכל דומם בכותרות עצי המחט הרמות והצפופות: עברה שעה ארוכה בדומייה הרבתי, ויהי כשומע מתוך נמנומו קול צעדים הולכים וקרבים מן המסדרות הארוך שמימין – והנה נראתה לעיניו האחות לבושה שמלה מהודקה, כובעה על ראשה וסוככה בידה. היא באה נחפזה, ובאָמרהּ להיכנס אל חדרה ראתהו יושב על הספסל אשר בצד, ותשאלהו על מה לא ילך לישון?
ומבלי קבל תשובתו נכנסה אל חדרה, סגרה את הדלת ושהתה שעה קלה; אחר־כך יצאה לבושה בבגדיה הלבנים. היא הלכה אל החדרים שמעבר למרפסת לבקר את שני חדרי־החולים אשר לה.
קאדר עמד על־יד המעקה, כי קם לפניה כשבאה, ויישען במעקה להנאתו.
כשגמרה את עבודתה באה וישבה ישיבת עראי על הספסל בצל הדלייה שירדה מעל הגפן. היתה מתאוננת על עייפותה. היא רכבה על סוס שעות אחדות בדרך טיול. אחר־כך קמה ונשענה על הגדר מימין, סמוך לקאדר.
אחרי שתיקת רגע פתחה בקול מתון:
“היודע הוא, קאדר? היא שמחה מאוד־מאוד כעת. היום – יום שמחה לה.”
“לטובה, ברצון האל – מה הדבר?”
היא קיבלה מכתב, מכתב מאחיה הנמצא בארץ רחוקה מאוד. זה חמש־עשרה שנה שלא ראתהו. חמש־עשרה שנה. והיודע הוא? אחיה זה – דומה לו לקאדר, באמת, דומה לו מאוד…
קאדר תמה; הפרנג’ים ידמו לבני־ערב – איכה?
הן היא – בת־ערב, עיר מולדתה – בית־לחם. היודע הוא את העיר?
“כן, כן – ‘שמעתיה’ פעמים רבות…”
“לנכון. היא בת־ערב מלידה, היא רק גדלה אצל הפרנג'.”
“נפלאים דבריה בעיניו: בת־ערב תהיה ל’סית' – והברכה ־ ברכה עליה!”
השיחה נמשכה בנחת. היא דיברה קטועות על יפי הלילה. דיבר גם הוא מעט. מתוך שיחה ותנועה נדחקה כבהיסח־הדעת אליו. היתה השיחה על היופי בכלל.
והיא ־ האם היא יפה?
ואלא מאי? היא “מפלאי היופי והנועם” – אין כיפיה גם בבנות־ערב היפות.
אבל היא מוצאת כי שערותיו יפות למאוד – היא העבירה את ידה על שערותיו שהיו פזורות על כתפיו – הנה, שערותיו ארוכות ויפות משלה –
חלילה, חלילה, שערותיה רכות, נעימות, ריח פרחי “בר” (מרחב) להן –
חלה שתיקה רגע ארוך.
שבו וישבו בצל הסוכה. היא קיוותה, שיניח ידו עתה על שערותיה להבחנה אך הוא לא העז…
אז הטתה, מחרישה, את ראשה על כתפו, גחנה בצוארה ואחר – צמדה את שפתיה על אחת מעיניו ותילחץ אל חזהו – והוא, כמו שוחרר פתע מרתוקות כבדות, חפף אותה תחת זרועו וימץ מפניה נשיקות רבות בלאט ובצנעה; והיא נלחצה בחוזקה אליו ותשב לו מנשיקות פיה. אחרי רגעים קלים חמקה מבין ידיו ותצווהו ללכת לישון – והיא נכנסה אל חדרה.
ז
למחרתו, לעת בוקר, כשפקח קאדר את עיניו ־ כמו עברתהו רוח שמחות וגיל. זו הפעם הראשונה אשר ירגיש רחבוּת־לב ושלוות נפש. היום כמו פורקה מלבו אותה מועקה שלא עזבתהו כל הימים מאז בואו הנה. עכשיו טוב, טוב לו. צחוק רך, תמים וטוב עלה בין שפתיו כצחוק אשר יופיע בפני ילד ישן. ובשבתו במיטתו והשקיף דרך החלון החוצה – היה כמו מאיר כל היקום את פניו אליו. “אך זהו, באלוהים, יום מאושר” – אמר לעצמו – ובקרבו התרוננה חרש נעימת שיר. בחדר לא היה כי אם האוסטרי, אשר חוליו כבד עליו עוד. אליאס המשרת איננו. ודאי יצא לעבודתו, והחרוּמף – מיטתו ריקה. קאדר פצח ברינת לחש, שיר עממי מושר בפי העולים לרגל למכּה:
זַמְזַם3 הוֹן
מַא הִיא הוֹן
זַמְזַם תַּחְתְּ אַ־דָלִיָּה.
(זַמְזַם פֹּה
הֲלֹא הִיא פֹּה
זַמְזַם תַּחַת הַדָּלִיָה, גֶּפֶן).
ובהיכנס החרוּמף לחדר פרש קאדר בשלומו בפנים צוהלים: “בוקרך בטוב!”
החרוּמף ענה לברכתו מלה חטופה בין שפתיו.
שב קאדר והכביר מלים לאוזניו.
“מה לך היום,” רטן החרוּמף, “כי תיתן קולך כסוס צוהל.”
“אל יענישך האל. למה מרה לשונך? על האדם להודות לאללה, ישתבח ויתעלה. אני רק אהלל את ריבוני.”
“מה היום מכל הימים? מה חלמת כי תשמח ותצהל?”
עצר קאדר דבריו, הירהר רגע ואמר: “מה חלמתי? דבר לא חלמתי. אני רק אומר: טוב להודות לאללה.”
החרוּמף פנה אליו עורף ושכב במיטתו.
"ואולם אחר־כך נפלה על קאדר שוב מועקה גדולה והיה נבוך והמום מצערו: נפלאות בעיניו הליכותיה של האחות. משנכנסה אל החדר בבוקר – לא שלחה גם מבט עין עליו. באה, עשתה את אשר עשתה, ויצאה – כמו לא קרה דבר. כן נהגה כל אותו היום ולמחרתו וביום השלישי. בכל שעה משעות היום חזר והתלבט בשאלותיו, שאלות המטרידות מנוחתו: מה קרה לה? מה היה עמה? היא עוברת כמה פעמים לפניו – וכלום… כאילו אינו במציאות – מה אִתה? הנכלמה היא? או אולי ניחמה? ושמא רק תתחפש בהליכותיה? איך תוכל עד ככה להתחפש? מי יפתור חידה זו לקאדר?
כך היו דרכיה – היא. אך הוא אבד לו דרכו ומהלכו באלה הימים. לבו פועם ודופק בכל פעם לקראתה. מדי תופיע לעיניו בחדר או במסדרון תיצמדנה עיניו אליה אל צעדיה, אל חמוקי ירכיה. הוא לא ידע באלה הימים מה טוב לו ומה נאה לו לעשות? וכשבא הרופא הראשי ושוחח אתו, לא ידע מה התשובה אשר עליו להשיב – הן לבו בל עמו… הוא הלך יחידי בצעדיו, נבוך ואובד־עצות; כל הימים האלה היה בעיניו כאילו התהלך בדרך חתחתים, על־גבי אבנים המשתמטות ומתחלקות מתחת הרגליים; אין מנוחה לו – נעלמה זו מאתו. ישיבתו אינה ישיבה והליכתו אינה הליכה. הוא היה חש ומרגיש שלא נכונו מהלכיו אלה וגם אולי לא טובים בעיניה – כך הוא חש ממבטיה הקצרים – אך מה לו לעשות ואיכה יעשה?
ובין כה וכה הגיע באותו שבוע ליל חג פסחא לנוצרים. רוב המשרתים קיבלו חופשה. גם אליאס הלך אל ביתו – בטוב לבה של האחות הנרייטה, התורנית באותו לילה. החרוּמף הועבר בימים ההם, למורת רוחו, אל חדר רחוק בקצה האגף. והוא במבטו החד והערום, ידע כי מאת האחות הנרייטה היתה זאת וישמור את הדבר בלבו וגם את איבתו לה הסתיר בחובו.
בבית־החולים נשארו בליל החג שתי האחיות התורניות, אחת באגף הנשים הרחוק והנרייטה באגף הגברים.
בשעת הלילה הראשונה נפלה בבית־החולים דממה כבדה ועגומה. קאדר יצא אחרי ארוחת הערב אל המרפסת, אך זמן רב עמד נשען על המעקה יחידי ועלוב כעמידת תועה בדרך זרה – – –
היא היתה שעה ארוכה באגף הנשים.
ברדת הדומייה הרבה בשעת בדידות זו על כל הבית – חרד לבו של קאדר בקרבו כבאותו לילה… עמד וציפה בלב מלא גיל ורעדה… יאוש ותקווה.
כששבה האחות מאגף הנשים החליפה דברים מועטים וקצרים עמו ותאמר כי ראוי כבר ללכת לישון, ותער גם לו ללכת לחדרו. היא נכנסה אל חדרה ותסגור הדלת לאטה.
נפלאים הדברים בעיניו… מה העניין? מה לה לזו? מה טעם להתחלה בלי סוף? מדוע זאת? הוא קם וילך שחוֹח כאילו ספג מלקות – אל מיטתו. ישב במיטה. נמשכה השעה. דממה. לפעמים נשמעים צעדים אטומים מן ההולכים בדיוטה התחתונה. חשכה ושקט. הוא נשען על מיטתו. מצוקת לב ונדידת־שינה.
אך אחרי זמן־מה – כשפקח את עיניו בהירדמו – היה אור הלבנה בחדר. אפשר חצות לילה כעת? גם השמים בקריה זרים לו ולא יכיר בעתות הלילה. כשניסה לעצום את עיניו ולהיאחז שוב בתרדמתו נוכח כי מצוקת לבו במקומה היא: ובן רגע – עברה השינה מעפעפיו.
הוא נשען על כרוֹ שקוע בהרהוריו. נדמה לו כי שעה אחרי שעה עוברת – מתי יאיר היום?
ממיטתו אשר למול הפתח ראה בנפול קרני אורה במרפסת: נפתחה דלת חדרה. כן. היא יצאה ונכנסה אל חדרו. ביקרה את החולה האוסטרי – הוא ישן. קרבה למיטתו.
“מה, אינו ישן?”
“לא. באלוהים. לא לא.” הוא נאנח מעומק חזהו.
היא שבה אל חדרה.
הדלת – נשארה פתוחה.
ישב קאדר במיטתו, הירהר וחיכה רגעים. הוא שמע לדפיקות לבו שהלם כהולם פטיש…
הוא ירד ממיטתו וצעד לאטו. עבר על־יד פתח החדר והסתכל. היא יושבת ועוסקת בידיה בדבר־מה. צעד הלאה.
“מה, קאדר, אין שינה לעיניך? נדדה השינה?” כן שמע קולה בדברה. הוא שב מיד ועמד כעני בפתח: “לא, יא סִית, כלל, אָבדה השינה כלא היתה.”
“גם אני איני ישנה. היכנס, קאדר.”
נכנס ועמד. ביקש לאמור דבר ושאל: “מה השעה. המאוחר מאוד?”
“לא. שעה לפני חצות ליל.”
היה קריר קצת. הוא הסב את הדלת.
משאמרה לו: “שב, קאדר,” כמו פורק משא כבד מעליו, מיהר, צעד ורבץ בין רגליה.
נשמעה שיחת לחש… קול תחנונים…
אחרי רגעים מספר ננעלה הדלת, נעילה זהירה, אטית, במנעול – – –
ח
למחרת בבוקר, טרם יספיק קאדר “להרהר בינו לבין עצמו” על הקורות אשר נפלו לו בנעימים בליל אמש, נסחף בחוזקה אחרי ה"מאורע", שחל בו־ביום בעולמו; בגן בית־החולים הופיעה חבורת בּדִוים – אנשי משפחתו של קאדר. הם נתקבלו בסבר פנים יפות בדבר הרופא הראשי, אך הוא ציווה להרחיקם אל קצה הגן.
שם ישבו וציפו. פני כולם כפני ילדים גדולים אחוזי תמהון וסקרנות. עיניהם תוהות־בוהות ובלבם חרדה קלה.
לאחר התרגשות הפגישה, דברי ה"שלוֹמוֹת" והנשיקות הרבות, ישב קאדר על קצה גזע עץ, שהיה מוטל בגן, והחבורה ישבה בחצי מעגל על האדמה בין רגליו: שני דודיו הצעירים (אחי־אביו ואחי־אמו), שני אחיו הגדולים ממנו, אחותו הצעירה וגיסתו הבכירה. הם – עיניהם שומרות כל תנועה מתנועותיו לבלי הרפות כאשר ירדוף הצל את תנועות הגוף. גם השתוממו למראהו של קאדר: נקיון עור פניו, ידיו ורגליו, תלתלי שערותיו המבריקות, לוֹבן החלוּק שעליו – כמו ישימוהו הרחק מהם. אף דבריהם יתקו מפיהם למקוטעים, טיפין־טיפין. כאנשים אשר יכרעו תחת משאם הכבד כן הכבידה מעמסת דבריהם בפיהם. עד בלי יכולת לפרקם מעליהם.
ואולם ביותר גברה המבוכה בנפשם מראותם, שקאדר אף הוא נתון למחשבותיו; שאול ישאלוהו אחת ושתיים והוא – כמו לא יבין לדבריהם. יקשיב, יחריש ואחר יענה דברים בל יובנו.
האחות הצעירה היתה הראשונה אשר גילתה לאוזני כל את הנסתר בלבה:
“באלוהים, שונה קאדר. אראהו והוא שוּנה בקריה.”
“כן,” ענתה גיסתה אחוזת שׂרעפּים, “כדברך כן הוא. נראה שהפך טעמו באלה הערים.”
קאדר, שומע ואינו שומע, אומר: “פלאות אלוהים בערים. פלאות! מה אשׂיח לכם? לא אוכל… לא…”
פתח הדוד ואמר: “יא קאדר, הגד אתה, באלוהים, ההלך הרע? התמו הכאבים?”
“תמו, יא עמי (דודי). השבח לאל ־ תמו.”
“השבח לאל. תבושר בטובה. ועתה תקום ונלך אל מקומנו. יראך אביך וישמח. נקום אפוא ונלך.”
“לא, דודי, עניין ההליכה לא במהרה יבוא. עוד אין הליכה.”
“למה לא? מה יעכב?”
“יש עיכוב, אחים, יש…”
“וכי מהו? שמא נלכדת בידי השלטון? הייתה מזימת תחבולה? אמור ונדעה.”
“לא. לא. לא. אין מזימה. הכל – שלום וטוב.”
“ואלא מאי?” שאלו אחדים בבת־אחת.
“לא אוּכל דבּר… הן גבר אני… לא ימעל גבר בסוד… לא ימעל.”
“סוד…” אמרו כמה מן השומעים – כמו נפלה מהלומת אסון על ראשם…
“יא ח’אלי (דודי, מצד האם),” אמרה האחות הצעירה, “מה תאמר אתה? האם לא תשמע דברו כדברי אנשי הערים? ‘סוד’ ־ הוא אומר.”
“כלום מאתנו תשמור דבר?..” תמה אחיו הבכור, “סוד מאחיך? בית־אביך?”
קאדר מחריש. עיניו נעוצות בקרקע.
“הנה, אשר יגורנו בא… נלכד קאדר בפח ברגליו,” אמרה ביגון האחות הצעירה.
חזר הדוד (מצד האם) ואמר: “הטוב לך פה? התחוש בנועם ובטוב?”
“כן, דודי, הרבה נועם.”
“אכן עינינו הרואות. פניך מלאו ושפרו. הבריאות והחוסן בבשרך. שבח לאל. ולמה אפוא נתמהמה כאן? עד מתי תאמר להתמהמה?”
“עוד טרם אדע… לא אדע נכונה, דודי, אבל ידוע אדע… אחר־כך.”
“אחר־כך? איך, למשל, כמה זמן?”
“כאשר יפול הדבר… אם יקדים ואם יאחר… אין דאגה בדבר.”
“אין דאגה בדבר – תימה? אין דאגה ־ אומר.”
אז הטה עצמו אחיו הגדול אליו ואמר דבר מפיו, כאיש הלוחש סוד:
“והטוב שבתך פה משבתך עמנו? הגד לנו זאת.”
ענה ואמר קאדר מיד: “כן…ולא… כן… ולא… באלוהים. זהו העניין… גם טוב מאוד וגם… לא שלם…”
דומייה במושב.
“יא אללה,” פצחה האחות הצערה דבר פיה, “התשמעוהו איך ידבר?.. מה דברו אשר ידבר? האם לא נפסד הילד בערים האלו?”
“נפסד, נפסד,” ענה בין שפתיו אחד האחים.
קאדר שמע – וחייך. חייך והניד ראשו כאיש מבין ויודע דבר – ואחר אמר דברוֹ שקט וצוהל: “מה תדעו אתם מאשר יודע לבי? לא תוכלו לדעת. ואני – לשוני כבולה, לא אוּכל דבּר. לוּ אמרתי את אשר בלבי עתה כי עתה ‘הקימותי והושבתי’ אתכם, גם הקימותי והושבתי את העולם כולו… כן, באלוהים…”
“יא ביי… יא ביי!..” אמרה בחרדה האחות הצעירה, “שמעו, שמעו!..”
תמהון ומבוכה בפני כולם. איש הביט בפני רעו בדומייה.
חזר הדוד הגדול ואמר:
“טוב, קאדר, שמעני, הגד נא לנו: איך ריפאוך ממכאוביך? איך? ומי ריפא? כיצד?”
“הרופא. הרופא הגדול. הוא מתחיל והאחות מסיימת… גדולה יכולתה של האחות.”
“האחות? איזו? מאין לך אחות?”
“אמרתי,” קראה האחות הצעירה, “לקה קאדר במוחו בערים… אללי לי, כי פגעה רעה באחי… אללי…”
צחק קאדר לדברי אחותו. שלח ידו וטפח בחיבה על שכמה, פתח ואמר: "מה תדעי, אחותי? זו האחות – אחות היא לכל… לכל הגברים… אבל לי יותר מאשר לכל… לא… לא… לא כך… לא אמרתי דבר… אלא כי האחות גם היא רופאה. והיא… לוּ ראיתם אותה! אלוהים, אלוהים! לוּ ראיתם אותה! יונה צחורה… קלה וחמודה… בת־שמים! ‘על שלומה’, ‘על טוב לבה’! והיא… היא… בת־ערב… מבית־לחם… גם תשיח ערבית, גם לשונה צחה… גם דברה לטיף… גם תפיסתה – כתפיסת בת־ערב… גם… – אחסה באלוהים מן השטן – לא אמרתי דבר… אבל היא מתוקה כמי הזמזם… כמים הצלולים הזכים… כל היום לא יחדל שירי מפי (והוא רינן חרש לאוזניהן):
זמזם הון
מא היא הון
זמזם תחת א־דָלִיָה.
“באלוהים, כזמזם נגלתה אלי פה. גם פה, דלִיָה יש למעלה, דלִיָה – והיא האחות הזמזם… הזמזם עצמו!”
“יא סתאר, יא לטיף (הו, אל־מחסה, אל לטיף),” ענו הנשים, "אבד הילד בערים, חטפו לבו ממנו… קללת אלוהים על הערים הללו. והגברים הביטו בדומייה איש בפני רעהו כמו אָבדה עצתם בין יגון הנשים ובין דברי קאדר הזכים; האומנם נתפס הילד לנכלי הערים ולמזימות אנשיה? הפגעה רעה בקאדר?
אז יפנה הדוד הגדול אל קאדר בדבר תחנונים:
“קאדר, באלוהים, ובחיי ראש אביך, אתה מפחידנו. קאדר, מה זאת תאמר? מה היתה עמך? האהבת אשה בת־הערים? מי היא זו? בת־ערב? רופאה? מה ארצה ומולדתה? איזה ‘מין’ היא? מוסלמית? ומה משפחתה ומה שמה?”
זקף ראשו קאדר, כמו נתקף מצדקת השאלות הרבות. ענה ואמר לאטו: “באלוהים, לא אדע, ארצה… מולדתה ומשפחתה – לא אדע. רק אותה אדע, ושמה אדע, הריטה שמה… הריטה.”
"הריטה? מה זה? היש כי בת־ערב תיקרא… הריטה?
“אכן, זו צרה,” אמר הדוד השני, “יאהב אשה ולא ידע מה היא, ואיזה מין היא? והתיקחה, את הריטה זו, אלינו? התבוא עמך אלינו? איך לפי דבריך?”
“עוד טרם אדע. אשאל אותה… שאוֹל אשאל אותה…”
ואחד האחים קם ולקח את קאדר הצדה, לחש באוזנו דבר סתר והעלה צחוק גדול בפיו וטפח על כתפיו של קאדר וצחקו שניהם לעיני היושבים.
ובאָמרם לשוב לשבת ולשוחח נראה הרופא הראשי צועד ומתקרב אליהם עם המתורגמן.
“מחסום לפה!” הזהירם קאדר בתוקף לשון, “אף לא מלה אחת על־אודות האחות. תנו לי ואדבר עמו.”
הרופא הסתכל ברוב נחת על החבורה המעניינת ושאלם, על־ידי המתורגמן, אם שמחים הם בקאדר, בבריאותו ובמראהו?
“כן… כן… השבח לאל ומאות תודות לרופא. אכן הגדיל חסדו עמהם.”
וקאדר נשאל: “מה יאמרו הם על רצונו אשר ביקש כי יתנו בני־השבט כולו את עזרתם לשלטון האלמאנים כגמול אשר גמל לקאדר?”
תמהון ומבוכה בפי השומעים.
קאדר ענה ואמר: “הרבה דיבר עמם. עשה יעשו ככל אשר יאבה הרופא. מחר יבואו ויקחו דברים עם כבוד הרופא – הכל כאשר לכל.”
“טוב ויפה. טוב ויפה.” אז ציווה על קאדר שיעלה לחדרו לארוחת הצהריים, כי הנה ארכה השעה מאוד, ואת האנשים ביקש ללכת מבית־החולים בשלום.
אז יאמר קאדר לאנשיו: “עתה לכו למקום חנותכם. ושובו אלי אחר שלושת ימים – והאל יראה הטוב. רק אחר שלושת ימים תשובו.”
"קאדר ליווה אותם עד שער הברזל, והם יצאו דוממים, עגומים, כאנשים היוצאים מבית־אָבל.
ט
מעיני החרוּּמף לא נסתר דבר מבית־החולים. מחלתו, שהיתה בעיקרה מחלת עצבים קשה, שמה אותו לאיש נרגז ונרגן. בהשפעתו ובהמלצתו של מנהל בית־הספר הגרמני היתה שכיבתו בבית־החולים טובה עליו. ובכל עת שרפתה ממנו מחלתו היה משוטט במסדרונות ובחדרים ושומע הכל ויודע הכל ורואה הכל.
הוא ראה – ברוב רגז וחמת־נקם – את אשר נרקם במסתרים וחשאי בין האחות והבדוי והחריש וציפה. וכשנטרד מחדרו והועבר לקצה האגף – ארב, כחיה ערומה וזהירה, לכל מעשיה ותנועותיה של האחות. הוא עלה בעורמתו על כל חשבונותיה וטכסיסיה הזהירים של האחות. והוא ראה וידע את אשר התרחש וקרה בליל חג הפסחא.
ואת פרשת הדברים ככל אשר קרה והיה – ידע להביא לאוזניים הקשובות ביותר: לאוזני הרופא ההונגרי, הצנום וכפוּף הגב (שאף הוא הועבר לבית־חולים אחר בגלל יחסים מחודדים, ששררו בינו ובין האחות הנרייטה).
וידוֹע ידע שאת דבר נקמתו מסר בידיים נאמנות.
באותו שבוע, בשעה מאוחרה כחצות לילה, בא לפתע הרופא הראשי, ואתו עוזרו בלוויית הרופא ההונגרי, לבית־החולים. צעדם ודברם היו בלאט ובזהירות.
בחדר־החולים – לא היה הבּדוִי במיטתו! חדר־האחות היה נעול. האחות לא נראתה בחוץ.
אז ניגש הרופא הראשי ודפק על דלתה של האחות. היא נאלצה לענות. אך, לדברה, אין ביכולתה לקום. אבל הרופא ביקש מאוד, שתפתח לאטה כי דבר נחוץ ותכוף אליה.
ובהתמהמהה מדי ־ שב הרופא והודיעה: אין הוא דורש שתקום. אך רצונו להודיע לה, שהבּדוִי אינו במיטתו ואיננו בשום מקום אחר – שמא נמצא בחדרה? כן או לאו?
“כן,” נשמע קול נמוך ושבור.
אז אמר הרופא בקול רם לרופאים אשר עמו: “הנה היא אומרת לאוזנינו, שהוא נמצא בחדרה.”
כשבא הרופא הראשי למחרת בבוקר היו פניו זועפות. קאדר ישב דוּמם ונכלם באין תנועה בפניו. הרופא היה מרטן ומרגן באוזני חבריו והמתורגמן. בין הערותיו ודברי זלזולו על “הסקנדל” הביע הרופא הראשי בנקם לעג עליה: “היא הלוּדר (נבלה) – ניעורה בה נשמת בת־ערב למראה ‘בן־מינה’ – ואנו לא ראינו דבר. ‘הפרח הנפלא’ שהיה כנובל באירופה – שב לתחייה בקרקעו… חה…חה…חה… גזע בריא! הוּם…”
לאחר שעה מסר המתורגמן לקאדר נייר חתום לשוב באניית קיטור לים המלח למקומו. הנייר נתחב בתוך ידו ויאיצו בו לצאת מן החדר. למטה נמסרו לו בשתיקה בגדיו וצרור חפציו הקטן. פתחו את שער הברזל והוציאו את קאדר החוצה.
כאבן שמים, הנזרקת בחללו של עולם ותפול באשר תפול – כן נפל קאדר ברחוב קריה. אנה יפנה? הימינה או שמאלה? אין הוא יודע דבר. אינו יודע איש, אינו יודע דרך. ואנשיו – אַיָם? איפה מקום תחנתם? הם יבואו מחר – ביום השלישי כאשר ציוום. מה יהא עליו עד יום מחר? מה יקרנו פה בקריה הזו?
שעות תמימות צעד, הלוך ושוב, לאורך גדר בניין בית־החולים. מפעם לפעם שב ועמד ותקע את ראשו בין שׂבכת מעקה הברזל אשר לגן בית־החולים כילד נעזב ואומלל המבקש רחמים מאדונים גדולים.
עד הצהריים לא נחה רגלו מהלוך ושוב לאורך הגדול בלי חדל, כבעל־חיים הנתון בסוּגר. לפתע הבחינה עינו במשרת אליאס העובר בחופזה בגן. עמד וקרא לו כמבקש ישע:
“אליאס, אנא דח’ילך! (אבקש חסותך). שמעני רגע, אך רגע.”
אליאס קרב לאטוֹ לגדר.
"אחא, אליאס, לא אוֹבה דבר, כל דבר, אך הגידה נא לי: היא… – אַיֶהָ? מה? – "
“היא… שלחוה. ‘מחבוסה’ (אסירה) שלחוה למרחקים… מעבר לים, לארץ האלמאנים.”
“כלה ונחרצה? ולא תשוב עוד לבית הזה?”
“לעולם. לעולם.”
“יא חיף… יא חיף… חבל, חבל.” הרכין ראשו כמו הוטען על צוארו נטל כבד.
כל היום ישב על הארץ ליד שער בית־החולים. כשהחשיך היום טיפס ועלה על גדר של שדה עזוב מול בית־החולים, כפף עצמו, התעטף בעבאיה, התקפל כצניפה ושכב תחת כיפת השמים.
עם אור היום קם, יצא ועמד ליד שער בית־החולים וחיכה. לאחר שעה ראה לפניו את אחיו בני־ביתו.
הם חרדו ותמהו מראותם אותו בשער, עמידתו דלה, פניו דאובים ובעיניו יגון עולם.
“מה קרה? מה היתה לו?”
“היא איננה. שלחוה אסירה. חסל. אבדה לעולמים.”
“הלכה? איננה? ועתה הלא תבוא עמנו?”
“אבוא.”
הקיפוהו האנשים ביניהם – והלכו.
האחות הצעירה צעדה על־ידו והחזיקה הדק היטב בשרוולו, כמו חששה פן יתחמק קאדר שוב מבין ידם בזדון כוחם של להטי הקריה.
בליל טבת קר, בשעה שתיים לאחר חצות, הוקמתי לצאת אל המשמר שבמחנה. שר־העשרה שבאוהלי, שהיה נוהג בי מידת ידידוּת, לא היה אז עמנו, וממלא מקומו “אשר לא ידע את יוסף” פקד עלי משמר דווקא בשעה זו. קמתי משנתי כשאני מלוּבש בכל בגדי־השרד שלי (כל החיילים ישנים בלבושיהם) – הכל כהלכה, דבר לא נגנב: מעילי על גופי, כובעי בראשי ונעלי ברגלי, ולא הוצרכתי אלא להתעטף באדרתי שלא כדרכה (זו שימשה כבר לחיילים אחרים, וגלידי הרבב הקרים, של זוהמת הזיעה שכיסתה את הצוארון וקצות השרווּלים מבפנים, עוררוּ בי גועל־נפש, והייתי לובשה מהוּפכה…) ומשהזדיינתי בחרבי וברובי יצאתי אל הערפל הקר.
חברי החייל, היוצא מהמשמר, שהמתין לבואי, מסר לי במספר את כל הרכוש הנשמר: שמונה נאֹדות בלים, חמישה שקים ריקים ועשרים ושמונה בקיעי עצים להסקה – את הכל ספר ומנה כדת, ומשהודיע לי את השעה נפטר מיד לאוהלו, ואני – ניצב על המשמר.
ליל חושך וערפל במדבר סיני. אף רמז כוכב אינו מציץ מתוך האופל האפור שלמעלה, ומן החשכה השחורה למטה נראים לי רק שניים־שלושה אוהלים מתחילת השורה הארוכה שכנגדי. הקור התחיל גוזל מגופי אברים אברים, וכבר איני מרגיש באצבעותי שקפאו. משונה הוא המדבּר! יומם הוא צורב בחום, ולילה – בקור. רוצה הייתי להיכנס לתוך הרהורים כדרכי, בכדי שלא תארך השעה, אך גופי כואב עלי כפצוע מן הקרה, ואיני יכול להסיח דעתי הימנו.
ולא שעה אחת אתה עומד כך – אלא שתיים.
היו הרהורי נאבקים עם מכאובי גופי. רגעים ניצחו הרהורי. ורגעים הייתי ככורע תחתי מעינויי הקפאון שבקצות אברי. כמה יזחלו הרגעים! בכליון־נפש אני מצפה לקץ המשמר.
סוף־סוף הריני חוזר לאוהלי – חוזר מן הקפאון אל הסרחון. החושך שבאוהל מחניק. הפיח הכבד, שהשאירה אחריה מנורת־הנפט, שדלקה שם שעות אחדות בלי זכוכית, חודר לכלי הנשימה. מתוך גועל־נפש אני מגשש ונתקל בידיהם וברגליהם של חמש־עשרה גופות המוטלות צפופות בתוך האוהל הצר, עד שנפלתי במקומי והוכיתי ראש בראש עם שכני המיוּשב על משכבו. זה ישב וגירד בשרו בחמת־נקם על אותן הבריות הקטנות העושות שמוֹת בצבאותינו בחשאי לפני בוא מכות ה"אנגליז" הגדולות והרועשות – כל חטיטה וחטיטה שלו היתה נשמעת בחושך ככרסום העכבר אלמלא היה המחטט נאנח וגונח לפעמים מעומק הלב.
“רוצה אתה לישון?” שאלני שכני בלשון יהודית־ספרדית (שנינו יהודים באוהל זה).
“כן, קר לי מאוד,” עניתי מתוך תמיהה שבלב, שהוא פתח בדיבור. הוא – שתקן משונה היה, ובאוהל קראו לו בשם ה"אילם".
“אתה רוצה מה?” שאלתיו.
“לא. לא־כלום… רציתי כך… לדבר מעטי רציתי” – התחיל ממלמל בדיבור מרוסק ובקול נכנע. אבל מיד חזר בו וכמתבייש ומבקש סליחה אמר: “אך מוטב שתשכב… שכב ותישן לך… לא־כלום…”
שכבתי והתכסיתי, אך עם־זה גם נתגברתי על רצוני לשינה, מחפצי לשמוע מה ה"אילם" רוצה לספר הפעם מאליו, מבלי שאהיה דוחקו בשאלות, כמו שניסיתי לפעמים. אני זה מכבר ציפיתי, שסוף־סוף ידבר אתי כמתוך ידידות והכרת־טובה על החסדים הקטנים שאני עושה עמו לפעמים, שכּן נותן הייתי לו לפעמים קמצוץ טבּק ומתקין לו את הסיגריה, שאין הוא נקי בעשייתה, ופעמים הייתי מחלק לו משאר ה"טוּב" אשר עמי ולא פעם עמדתי למליץ לו לפני שר־העשרה שלנו; וכבר הגיע הדבר לידי כך, שפעם סח לי בקצרה שמלאכתו מלאכת חייט. אך עתה בא כנראה הרגע המקוּוה, שהוא רוצה לדבר ולספר באריכות, ואיך אסרב לו? רגש של צער ורחמנות הרגשתי תמיד לבחור הזה, ועתה – אכזריות היא אם אני אמנע הפעם את הדיבור מפיו…
“דבּר, דבּר, אפרים,” אמרתי לו בידידות, “לי רק קר מאוד, אך לישון איני רוצה. דבר נא מה שרצית.”
“כן, קר מאוד… עד העצמות… אפשר למות מקור זה,” הסכים אף הוא לדברי, “היית בחוץ על המשמר?..”
“כן, יותר משתי שעות עמדתי שם.”
“למה זה?.. למה יותר משתי שעות?..” נתעורר בטענה מתוך השתתפות בצערי.
“כך, כנראה שר־העשרה שלנו שכח בי מתוך שינה.”
“ימח שמו! שינה נפלה עליו… והיכן עמדת? רחוק מכאן?”
“לא, בסוף שורת אוהלינו, על־יד העצים והנאדות.”
“אה,” אמר בהגה של לעג שלא כדרכו, “ולמה זה צריך להעמיד איש בקור כזה אצל אי־אילו סחבות?.. לילה כזה!… איזה שד יבוא לגנוב כלי־יקר אלה?.. משמר! אי…אי…”
“וזאת רצית לומר, אפרים?..”
“לא… לא זה,” ענני כמרגיש את צדקת הערתי, “חפצתי לדבר… כך, בעלמא… אבל בפעם אחרת… עתה, נום: נומה לך… קר…”
“אני, כבר חם לי מעט, דבּר, שומע אני…”
“כך? חם לך?” אמר והתחיל מתגרד כמו מתוך הנאה שהוא נהנה עלי.
“כנראה, אתה רוצה לישון,” אמרת בכדי לעוררו לדיבור.
לא, אחי… אני איני רוצה לישון… אני לא ישנתי כל הלילה… איני יכול לישון… המחשבה אינה נותנת… והקרקע קשה… יש כמה לילות שאיני ישן אלא שעה אחת… או שתיים… אני רוצה לשאול אותך דבר… אפשר יודע אתה… כמה פעמים רציתי לשאלך… ולא שאלתי."
“שאל, שאל נא, אפרים.”
“היית פעם במלחמה, אתה?.. כיצד זה?.. אתה יודע כיצד נלחמים?.. כלומר, כיצד שם, במלחמה? אני איני יודע…. איני יכול להבין…”
“במלחמה עדיין לא הייתי; אך מה יש להבין בה? עומד מחנה מול מחנה במרחק ידוע, כמו שאנו עושים בתרגילים, ויורים אלו על אלו; זאת היא המלחמה, ואותו הצד…”
" ‘יורים אלו על אלו’ אתה אומר? וצריכים לקלוע אל המטרה… לא כך?"
“כך, ומאותו הצד שיודעים לקלוע אל המטרה יפה הורגים יותר ומתקדמים לקראת האויב עד שמגיעים לגבולו ומנצחים.”
“אבל שם, ודאי, אין הקצינים באים לראות אם אתה מכוון אל המטרה בדיוק… שם אינו בא – לא כך?”
“מובן. שם אין לו פנאי לכך.”
“וזה טוב… לכל הפחות… אם ככה…”
נזכרתי במכות, שהעלוב הזה מקבל כמעט יום־יום מהקצין האכזר שלנו, בשעת תרגילי ה"מטרה", והבנתי למה נוח לו בכך… בכלל, אין אפרים זה בקי כלל באחיזת נשק, ומשום כך שׂמוּהוּ כבר למנהיג הבהמות, אלא שגם בזה היה גבר לא־יצלח. בו־ביום שנתנו לו את שתי פרדותיו והלך להשקותן – מיד סירבו לו הבהמות, סחבו את החבל מתוך כף־ידו – ונקלף עורה, והוא גופו נפל ונפצע גם בראשו – לבסוף החזירוהו לפלוגת הרגלים באוהלינו. כששאלתיו מפני מה קיבל מלכתחילה עבודת פרך זו עם הבהמות? ענה: “חַמָרים הרי אינם נלחמים… אך אני, מזל אין לי…” ומאז, זה שני שבועות, לא שמעתיו מדבר כלל. בכל יום היה הקצין שלנו מעניק לו בעת התרגילים מכות לחי, כידו הטובה עליו, וכשהיינו שבים אל האוהל לא היה אפרים קובל כלל, אלא הה יושב דומם ונאנח לפעמים… עכשיו, ביקשתי להרגיעו ואמרתי לו בלגלוג: “שם, בשדה המערכה, לא יבוא נוּרי אָפנדי (קצין שלנו) לדקדק עמך בהלכות ירייה…”
“לא זה,” ענני בצחוק קל, שהיה בו גם כעין תלונה, שאני חושבהו לתמים כל־כך, “לא זה… לא למכות של אותו רשע אני מתכון…”
“אלא מה?”
“סתם טוב בכך… אינך צריך להרוג… אינך מוכרח לירות…”
כאינו מבין וכאינו מסכים לו עניתי: “כיצד? הבא להרגך השכם להָרגו! הצד שכנגד יורה בנו ואנחנו נחשה?!”
“כן… זה אמת… זה גם אני חושב… אבל מה אעשה ואני – איני יכול להרוג… סבורני שמיד אתעלף, אם אראה שאני יריתי באיש והרגתיו… אתה מבין?.. אני חלש בדברים כאלה… בשפיכת דם… איני יכול לראות דם… גם בשחיטת תרנגולת איני יכול לראות…”
הוא הפסיק את דבריו ונשתתק. אחרי רגע הוסיף בקול נבוך: “ולי אמרו, ששם, במקום המלחמה, עשן הרבה יש מחמת היריות, ואין אלו רואים את אלו… מה אתה סובר?!… יכולים, למשל, להסתתר שם שלא לירות כלל ושלא יפגעו בך? יש שם אילו תחבולות?.. אם לאו – אין אני מבין איך חוזרים אנשים חיים משם – אפשר רק בנס… נס גדול מן השמים נעשה להם… אך אני, ברי לי שאמות שם… הלב אומר לי… ודווקא מפני שאני מפחד הרבה… כל הזמן אני חושב בכך… רק על זה, רק על זה… אני רואה – ב’דמיון' רואה אני – שירוּ בי, בראש, בלב, בבטן, ואני – נופל ומת… ומה יעשו הם שם?.. אבי, אמי ואשתי… אבי ואמי – לא־כלום… עליהם – לא כל־כך… אבל ‘היא’, זוגתי שלי – רוזה… היא, העלובה, מה תעשה?..”
הוא השפיל קולו כמדבר לעצמו: “ולמה לקחתי אותה לעשותה אלמנה אחרי ארבעה חודשים של נישואין?.. יתומה… לא אב ולא אם לה… כלום אין לה… לא קרוב ולא גואל – ומה תעשה היא?… לקחתי אותה לכתחילה כדי להיפטר מהצבא, אך עתה לוקחים גם את הבעלים של נשים יתומות… ומי יאמר להם שנהרגתי? מי מכיר אותם?.. הם לא ידעו – ויחכו?.. רוזה תמיד תחכה… תחכה שנה, שנתיים – לחינם… אתה ישן, עזריה?”
“לא לא! אני שומע אני…”
אך הוא נשתתק. ודומני שהוא מוחה את דמעותיו בשתיקה.
נחרות משונות ונשימות קשות נופחות בתוך המחנק שבאוהל… פקעה שנתי. ואפרים – סבור הייתי, שסיים את שיחתו ושוב השתיקה יפה לו ולמכאובו – אך הוא מאליו נתעורר שוב לדבר. ומשחזר לדיבור היה דומה עלי בתחילה כאדם אחר, מפני השינוי שבא בקולו:
“ואיך השם יתברך רוצה בכך, רואה ומחשה?.. אפשר להשתגע כשאתה חושב בכך!.. מלחמה כזאת – והקדוש־ברוך־הוא שותק…”
“תמיד היו מלחמות בעולם,” מנסה אני להניח את דעתו, “גם בתורה כתוב ‘כי תצא למלחמה’… לא למדת?”
“כן, גם אני יודע זאת!” משיב הוא במחאה וחוזר מיד להכנעה, יודע אני… חזן הייתי, קורא בפרשה… בכדי להיפטר מעבודה זו, נעשיתי חזן… וגם זה לא הועיל… עכשיו גם חזנים נלקחים לצבא… אין נקי… אבל ‘בזמן תורתנו’ כלום כך היה? אז לא היו לוקחים איש כמוני… איך כתוב שם? איך כתוב על איש שלקח אשה חדשה?… ‘לא יצא בצבא’… ‘ושימח את אשתו’!.. ואיך עוד כתוב: ‘הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו’!.. פחדן לא היו לוקחים כלל. ואני כלום לא אמרתי להם? אמרתי להם: אני מטבעי חלש ופחדן… והם לא האמינו לי והביאוני אל הרופא… זה ‘ראה’ אותי ואמר, שאין בי שום מחלה ושום מום… ‘אמת,’ אמרתי, ‘מחלה אין בי, אהל, אין אני ראוי למלחמה… אין לי לב… ותיכף יהרגו אותי… שכן פחדן אני מקטנותי’ – אמרתי להם. והם כולם צחקו עלי. והרופא דפק לי על גבי ואמר: ‘יש, יש לך לב – ושם ילמדו אותך לא להיות פחדן’… אכזרים הם ואינם מבינים… טוב – אין בי מחלה, אין בי מום, אבל דברים אחרים יש… הן יש בן־אדם כמותי ‘שאין לו לב’… את זה הם אינם מבינים ושוחקים…"
דבריו האחרונים נשמעו לי מתוך דמעה חנוקה.
“ה' ירחם,” אמרתי לו בנחמה, "אל תדאג כל־כך, אפרים… הרבה פתחים למקום: בטח בו, ורווח והצלה יעמוד. והרי כמה מאות יש כמוך – "
“איזו הצלה אפשר?” ענה הוא פתאום בהתעוררות כמו שנתפס בהרהורי לבו, “איזו הצלה?.. עוד שבוע של הליכה ברגל – ונבוא אל מקום המלחמה… איזו הצלה נשארה? מה?.. בעניין זה גם אני חושב… תמיד אני שואל ביני לבין עצמי: איזו הצלה, איזו הצלה אפשר לי?.. הנה הם, הישמעאלים, בורחים… הם יכולים לברוח. אך אני – איך אברח?.. איך אפשר לשוב מאלה המדבריות הביתה?.. ואם יתפסו אותך – הרי ודאי יהרגוך… הורגים… התורכים האלה רחמנות יש בהם?.. הם אינם חושבים כלל… אני חשבתי דבר אחר, דרך אחרת טובה להצלה: השביה… מבין אתה? קודם שיתחילו – ואתה כבר שבוי אצל האנגלים – מבין אתה?.. לבהמה אצלם טוב מלאדם כאן… אבל זה נס, והקדוש־ברוך־הוא, היעשה לי נס?.. מי יודע”
ושוב נשתתק אפרים, כאילו נתקל באיזו מחשבה…
“שמע, עזריה, ישנת?” הפסיקני ממחשבתי קולו הרך והחלש.
“לא, אפרים, לא ישנתי.”
“מה דעתך? אם יבוא כדור במקום שאין סכנה… לא בראש, לא בלב, אלא ביד, באמצע כף־היד, למשל – מה יהיה?.. יכולים לחיות? – לא כך?..”
“ודאי,” עניתי לו, “אך זה תלוי באופן הפצע. אם, למשל, נתפוררה העצם, או עורק ראשי ניתק, אז, למשל, כל הדם, גם כל האדם…”
“מה הסכנה? – שיחתכו את היד?” שאלני בחפזון קודם שגמרתי את דברי.
“כן, כמובן.”
“אבל אפשר אחר־כך לחיות גם בכך? אה?”
“אפשר… הרבה חוזרים מהמלחמה במום כזה. יש הרבה כאלה…”
“ואז… אז ודאי אינם לוקחים שוב את האיש למלחמה… הוא הרי אינו יכול שוב לירות… בלי יד – הרי אי־אפשר להחזיק את הרובה. ויודע אתה? – זה טוב! ולואי שיעלה לי כך…”
“מה אתה סח, חביבי? ולא חייט אתה? ומה תעשה!? איך תחיה בלי יד? האם…”
“וכי יודע אני?.. סתם כך,” התחיל אפרים שלי מתנצל, “דברים בעלמא אני חושב… מדברים כך…”
תרועת החצוצרה הקוראת לקימה נשמעה פתאום כקול גערה ויללה בחלל הישימון הגדול…
“הנה, צריך לקום,” אמר שכני כקובל על עצמו, “ואני לא ישנתי… כל הלילה אף רגע לא ישנתי…”
כשיצאנו מהאוהל התחיל האופק מתחוור ומתבהר – עוד מעט ויחם לנו…
אחרי ימים אחדים יצאו שתי פלוגות מהבּטליוֹן שלנו לאחד הכפרים, למול האגף הימני, ואני נסעתי עמהן בתור נושא־כליו של רופא אחד של בית־חולים ארעי.
עבדנו שם כשני שבועות.
בוקר אחד באתי אל בית־החולים עם מפקדי הרופא לבקר את החולים והפצועים החדשים שהובאו בלילה. בפינה אחת של החדר גדול אחד, שהיה אפל קצת, פגע מבטי בחולה אחד צעיר לימים, חיוור ורזה ביותר. הוא היה מגולח ראש וזקן, ועצמות לחייו בלטו מאוד. כשתקרבנו אל משכבו המוצע על הרצפה הסביר לי זה פנים כאילו רוצה לדבר אתי, אך אימת הרופא השתיקתהו… הסתכלתי בו היטב:
“אפרים?..”
“כן,” ענני זה בהרכנת ראש.
“זה, מה לו?” רטן הרופא בקולו, קול יוהרה, כלפי המשגיח, ונתקרב אל אפרים.
“זה, אדוני,” השיב הלה, “נפצע בידי עצמו. לכף־ידו השמאלית ירה בעצמו… יהודי הוא.. הפצע אנוש… אומרים. בכוונה עשה זאת…”
הרופא ציווה להראות לו את היד – ולכשהותרה התחבושת, נתגלה הפצע בכל מוראו. בפיסת היד, מהצד החיצוני, היה אך חור עגול ומפולש, אך מהצד הפנימי שבכף־היד, קרע הכדור, שעבר באלכסון, את עור הבשר עד הפרק; והקרע הנפוח – בשר חי ומוּגלה סרוחה…
רופאנו, שהיה טוב ונוח לבריות רק לא לחולים, נתרגז והתחיל צועק בקול בוז: “למה, מנוּול, עשית זאת! רצית להיפטר מהמלחמה? לשכב בבית־חולים רצית – אה? כלב נבזה! עוד תראה, עוד תבוא על שכרף!.. צריך לחתוך לו את היד!..”
הוא ציווה את מהשגיח לעטוף את היד באותו יום, ולמחרתו יבוא הרופא הראשי, ויעשה מה שיעשה לכלב זה…
כשיצא הרופא, שאלתי את אפרים בחצאי מלים: “מה? איך זה? באמת. במזיד?..”
“לא בכוונה… אתה תאמין לי”, ענה בקול חנוק מתוך דמעות, “לא רציתי.. אך מעשה השטן היה… אתה יודע אותי… זה היה ביום רביעי, הייתי עייף ויגע מן התרגילים שעשו לנו… היה קשה מאוד… אני איני מבין… הכה אותי שר המאה מפני שלא ידעתי; הכה אותי מכות לחי… מכות, מכות… אחר־כך באתי אל האוהל – ו’הדם בעיניים'… ביקשתי להרוג את עצמי… לא היה איש באוהל… שמתי כדור אחד באקדח לראות, רק לראות אם יש בי לב… לא חשבתי לירות באמת, רק – כך… פתאום… לא הספקתי לחשוב… בּוּם! – והדם נוזל מתוך היד כמו מתוך מעיין… כלום אשם אני? מי ידע שכך הוא?..”
הוא נשתתק והביט עלי במבטים גנובים, בוחנים… ואני שמעתי את דבריו והבנתי את כוונתם… הבנתי, שבדיעבד אין הוא מצטער על האסון…
למחרתו בא הרופא הראשי, הוא היה כירורג מומחה. וכשבדק את ידו של אפרים במעמד הרופא שלנו, העיר לו לזה האחרון בקול שיש בו קצת נזיפה שהדלקת פשטה רק מחמת התרשלות – היה אפשר להציל את כל היד. עתה, בכל־אופן, יש הצלה פּורתא. צריך לחתוך שתי אצבעות, הזרת והקמיצה; אך שלוש האצבעות האחרות תישארנה… את אלו אפשר להציל: “ואז,” העיר בקול שקט, “בשעת הדחק יכול הוא להחזיק גם רובה כדבעי…”
אפרים הבין, כנראה, את דברי הרופא המדבר תורכית – ומבטו נעשה נבוך ומפוזר, פוסח ומדלג לכאן ולכאן ונזרק מפני הרופא, אל פני, אל עיני… ומכאן אל התקרה – ולבסוף נכבש וננעץ בקרקע…
פלוגותינו קיבלו שוב פקודה להיעָתֵק הלאה. מסרנו את פנקסי בית־החולים וכל שאר העניינים לרופא הראשי, נסענו הלאה ובאנו לכפר אחד הרחוק מבית־החולים מהלך יום אחד.
היינו שם כשני חודשים. מפלותינו בשדה המערכה, הרחוק מכפרנו כשלושה ימים, היו תכופות בזו אחר זו. פעמיים ושלוש בכל שבוע היו עוברים בּטליוֹנים ופלוגות חדשות – תגבורת נוספת – – –
בבוקר אחד, בראשון בשבת, עבר בטליון אחד שבא, לפני השמועה, מארץ רחוקה. יצאו כולם – הרופא, העוזרים ואנשי־הצבא המעטים שבמקומותינו – לראות את הבּטליון החדש. והנה בסוף השורה הארוכה הלכו חמישה־שישה מפגרים ונחשלים, והאחרון שבנחשלים נושא רובהו בידו הימנית… התבוננתי אליו – אפרים זה!..
והוא, כמה שהוא מזדרז, אינו אלא נגרר בקושי אחרי הבּטליון… גחנתי להסתכל בידו השמאלית: כן, זוהי – בת שלוש האצבעות…
והוא לא הביט כלל אל עברנו, וגם אלי לא נפנה – ולא ראני כלל… אחדים מהחברים הכירוהו וקראו בקול חדווה: “הנהו האילם! הנה היהודי, הנהו!..”
רציתי לילך אחריו, לומר לו דבר – אך מה יש בפי לומר לו?.. נשארתי עומד תחתי.
הבטליון הלך הלוך והתרחק בזרם הגולש של אנשיו, ועיני לא סרו מאחריו:
" 'הצלה עשית לך," דובבו שפתי לנחשל האחרון המדדה בקושי, "התשוב עוד אל רוזה ‘היתומה’ שלך?.. ולבי… לא לחינם ציווה משה על ‘רך הלבב’ כאפרים זה ‘כי ילך וישוב אל ביתו’ – מצווה מסיני! – –
מדבר סיני, שבט, תרע"ה.
עם בקיעת השחר התהלכו כבר במחנה חיילים רבים – בריות דלות, לבושות קרעים ומגואלות פנים, הנחפזות עתה עם האגנים בידיהן, לקבל דייסה לארוחת הבוקר. מכוּוָצים, בקומה כפופה, הם הולכים, כנזהרים להחזיק ככה, באבריהם המקופלים, את החום המועט הצפוּן אתם, כמי שזהיר להסתיר להבת נר קטן שלא תכבה מפני הרוח. רוח לא נשבה במדבר – מדבר סיני, רק קור חורף הלך וזלף בחשאי מהישימון האילם הזה במלוא החלל הריק והאינסופי לרום ולרוחב. “ג’ול ביג’ימסיס!” (מדבר מוזר) הפליטו על־פי־רוב העוברים ושבים, ואמרו זאת בקול רועד מקור, במקום ברכת שלום בין איש לרעהו.
זה שבועיים ימים שהגענו הנה – וכל המחנה, כמה אלפים חיילים נתונים מאז מִפגָע לקור האכזרי הזה.
במרקי האופקים הרחבים נחות להן גבעות חול שאננות בבדידותן ולא אִכפּת להן על האנשים הקטנים הללו, חדשים מקרוב באו, המתהלכים בישימון הגדול כנמלים נבוּכות… תביט למעלה, לראות מה פני השמיים עכשיו, בשעות הבוקר הצוננות והקשות – והנה שלווים השמיים, לבושים הם בגדם התדירי, הכחול־עמוק וגבוהים הם ורמים – ודבר אין להם עם כל הזוחל פה למטה זה ימים מספר…
ואני, המתורגמן של שר־המאה הגרמני שבמחנה, נושא את סירי הקטן והולך גם כן אל המקום אשר יבשלו שם את הדייסה.
נושאי האגנים עמדו שם לעשרות – אגן לכל עשרה אנשים – ונדחקים העשרות ומצטופפים בפינה שהאש בוערת שם. מצד אחד יגרשם ומהשני ישובו, והם כזבובים הנמשכים ומסתובבים ליד אור המנורה.
היום היה צריך לחכות שעה ארוכה לדייסה, כי איחרו, כמו שיקרה לפעמים לא רחוקות, את זמן הבישול – ובינתיים התלכדו החיילים לכנופיות־כנופיות מתלחשות, וכנראה בעניין אחד כללי הנותן על פניהם הבעת צער ודאגה.
חשבתי בראשונה שדואגים הם פן יהיו מוכרחים היום לצאת לתרגילים קשים “על לב ריק” בעודם רעבים – שגם זה מקרה שכיח אצלינו – אבל כששאלתי באחת החבורות על מה משוחחים הכל, ענה לי אחד החיילים: “האל יודע… אומרים שיהרגו היו אחד־עשר חיילים עריקים ושאויש אחד – כך אומרים… יתלו אותם? יירו בהם? האל יודע…”
בחבורה אחרת נודע לי, שהעריקים הללו מגדודי הם, גדוד 28, שהייתי שייך לו לפני חודשים אחדים, בעוד שלא נמניתי מתורגמן אצל הגרמני. ולבסוף נודע לי שהשאויש העומד להיהרג, הוא עארף שאויש, ראש הפלוגה שהייתי שייך לה. והחיילים הם שבעה ערבים וארבעה תורכים; הם באו אלינו, אל האגף השמאלי של צד הסוּאֶץ, ונתפסו בדרך בריחתם.
ואני – את עארף שאויש ידעתי היטב. תחת רשותו עבדתי שלושה חודשים בקסרקטין בירושלים. אותם החודשים הקשורים בהרבה זכרונות עם שמו של עארף שאויש, שגם רבים אחרים הכירוהו כאדם הגון וטוב. עארף שמר אמנם תמיד על המרחק שבינו – סגן קצין – ובין חייל פשוט… ובכל זאת היה אהוב לחיילים. בהתנהגותו, בתלבושתו הנקייה בכל יחסיו תמיד נראה כמה גדולה שאיפתו להתעלות למדרגת קצין, והחיילים שתחת רשותו התייחסו מצדם לחפצו זה בהסכמה וברצון – ולואי שיעלה ויצלח.
אני, “היהודי המורה” (כך היו מכנים אותי בקסרקטין), חשוב הייתי לפני עארף. שעה ארוכה בכל יום הייתי יושב אצלו ומקריא לפניו עיתוֹנים או מספר לו בעל־פה מענייני “פוליטיק”, ובזכות זאת נפטרתי לא פעם מעבודות קשות בקסרקטין. לפעמים, כשהייתי מסביר לו עניין מדיני המתקבל על הלב, היה עארף שומע כתינוק המקשיב לסיפורי אגדה; הוא עצמו ידע לקרוא ולכתוב, ופעם בפעם היה מבקש איזו הזדמנות להראות לי ידיעתו זאת, ובחר תמיד לכתוב, מה שהיה להיכתב בקסרקטין, דווקא בשעה שישבתי אני בקרבתו… ואז היה מסלסל בכתיבת האותיות המשתלבות, במתינות ובדייקנות, כאומן זה העוסק ביצירה עמוקה. גם חשבון ידע עארף. רק במלאכת החילוק בחמש או שש ספרות היה מתקשה. הבינותי ממקרים אחדים, שרוצה היה ללמוד את “העניין” ממני ונתכוונתי ללמדו כבדרך אגב, שלא יהא הדבר נראה ממש כפשוטו – כי בעיני החיילים היה עארף אדם שלם.
החיילים הפשוטים, בחושם הטבעי, הרגישו ביתרונותיו הצבאיים, במסירותו ובשאר התכונות היפות של עארף. אדם, כשאויש זה, שעבד שבע שנים רצופות בצבא (הוא התחיל את עבודתו במלחמת איטליה־תןרכיה, ופגעה בו באמצע מלחמת הבלקנים, ונמשכה עבודתו “כך” עד פרוץ המלחמה העולמית) ומעולם לא נשמע מפיו שמץ של התמרמרות – אדם כזה יודעים גם חיילים פשוטים לכבד ולהוקיר…
זה תורכי נאמן היה, שעבודת הצבא כטבע שני לו, מסורת עתיקה שאין להפרידה מן החיים. המילה “עַסכַּרליק” (עבודת הצבא) היתה בפי עארף כזירוז על כל מכשול ועל כל קשה מנשוֹא. ולעצמו ראה את עבודתו כ"קריירה" נעימה; הוא לא היה חושב על הזמן שיעזוב את הצבא, אלא על היום בו יעלה ויגיע למעלת זַאבֶּט (קצין) ויכובד לעיני הצבא. זריז ומזורז היה תמיד ותרגילי הצבא נעשו לו כשעשועי משחק. הוא לא קץ בהם – במשך שבע שנים. תמיד היה מראה, מלמד, מסביר לחיילים את התרגילים המחוכמים במרץ הקבוע אצלו כל הימים. הוא היה יוצא לפעמים לתרגילים גם שלא בתורו, בחום השמש הצורב, בשעה שסגנים אחרים ישבו, כמנהגם, ברגליים מקופלות מתוך שלוות בטלה, באולם הקריר והחשוך בקסרקטין.
ברם, אופיו ונפשוֹ של של עארף נתגלו ביחוד בשעת ה"דַרְס" (שיעור להלכה על תכסיסי מלחמה). בשעות ה"דרס" יושבים החיילים על ברכיהם, קבוצות־קבוצות, כל אחת סביב הסגן הקצין שלה. הלה מבאר, מדבר, והחיילים שומעים – רובם נמים ולא נמים, ויש מי שמתחיל גם לנחור מתוך שינה כשהוא מיושב – ולאורך האולם, מקצהו עד קצהו, מנוחת תנומה שוררת… אך בשעה שעארף שַׁאויש ײושב ב"דרס" אז נעשה העניין חי ועֵרני לכל.
הוא מספר בעיקר יותר משהוא מלמד. על כל דבר הלכה הריהו מביא מעשה, עוּבדה מחייו הוא, ממלחמותיו על הטליין (איטלקים) הבּולגר והסרבּ, ואז דומה עארף שאויש ל"חכּואתי" זה (בעל אגדה מספר בבתי־קפה) המטעים ומנעים דיבוריו לשומעיו. בשעות אלו היה עארף כאילו שוכח את עצמו כי שאויש הוא, וקולו היה חופשי יותר מכפי הרגלו; מתוך שיחה הקרובה לנפשו לא הרגיש עארף וירד אל שומעיו. מתחיל היה כמלמד ומבאר – וגומר כמספר להנאתו, כאשר ידבר חייל אל חבריו… והשומעים, כשהיו קמים ממשנתם, היו מתמודדים מתענוג על הדברים ששמעו מפי עארף שאויש.
וכלום אפשר שזה פשע ונידון למיתה?
שעה ארוכה עמדתי מן הצד והרהרתי עליו ועל הקסקטין שבירושלים. עד שקיבלתי את מנתי בדייסה והלכתי משם, עדייI לא יכולתי להסיח את דעתי מהעניין; ובכל רגעי החופש שנזדמנו לי באותו יום מצאתי את עצמי מהרהר בעארף שאויש, חושב ומבקש לדעת אמיתו של דבר – האמנם מעל ופשע זה בתפקידו?
קרוב לשעה הרביעית אחר־הצהריים נתגלתה תנועה במחנה הגדול. מכל עברי המרחב, מבין כל מאות האוהלים לקבוצותיהן, נראו האלפים מתנודדים, מתכוננים, מסתדרים לשורותיהם. רחוק מן המחנה, כרבע שעה מאחורי האוהלים הוּקצה מקום המבצע. ובמשך חצי שעה נהרו אל אותו מקום שורות ארוכות של הבּטליוֹנים כשהם יוצאים ממקומם, הולכים, סוֹבבים, מתפתלים כגושים ענקיים, וקרבים אחד אחרי השני אל המקום הנועד להם. דומה היה כאילו יד סתרים מכשפת דוחפת ושולחת את האלפים לראות במחזה, מחזה בלהות, נורא ואיום… ובין ההולכים לא נשמע, כרגיל, קול זמזום של שיחה. כבדממת אבל הם צועדים, באים, מסתדרים לחצאי עיגולים ענקיים, ומבטי העיניים תרים לכל צד, מחפשים בפיזור־נפש את הנידונים – אַיַָּם?
ציפית פחד ותמהון בכל פנים ודממה כבדה רובצת על הכל מסביב. נראה ברור, ששתיקה זו מקורה בדבר־מה משותף לאלפי לבבות ברגע זה: סוקר אתה את אלפי החיילים העוברים ומסתדרים, בני אדם אלה המגושמים והתמימים – ופני כולם בבחינת “למען יראו ויראו”… ומרגיש אתה כאילו גם מתברכים הם לפניך באותה שעה שלא הם היו הבורחים… רק פה ושם מבין המאות יציצו פנים חיוורים ועיניים מפיקות צער כמוס וחנוק – וגם אלה מתוך מחשבה אחת משותפת ישתקו..
עוד לא הספיקו כל הבּטליוֹנים להסתדר והובאו הנידונים… אחד עשר איש ועארף שאויש ביניהם – מובלים על־ידי פלוגה בת חמישים חיילים מזוּינים. ומשנראתה פלוגה זאת באשפות הכדורים שבחגורותיהם, פלוגה ברובים שכידונים שלופים תקועים בראשיהם – פלוגה מזוינת בין כל הצבא פרוּק הנשק – היה הדבר תמוה, שאלת ספק נתגלתה על כל לשון בסתר: האמנם תהא יד אחים באחים למוות?..
הנידונים, כל אחד לבוש חלוק ארוך, אדמדם וידיו קשורות לאחוריו. אך עארף שאויש לבוש בגדיו הרגילים וידיו חופשיות. העמידו אותם, את הנידונים, כנגד השורות של חצאי העיגולים פנים־אל־פנים, ומאחוריהם – מאחורי הנידונים, מרחב עד האופק, שהוא כל־כך רחוק, רחוק…
התחילו מקשרים את עיניהם של בני־המוות… חאקי פחה, המפקד הראשי של האגף השמאלי, הוא המוציא את משפט־המוות הזה, לפי הפקודה בשנה הראשונה של המלחמה היה יכול כל מפקד ראשי לשפוט משפט־מוות לעריק מבלי להודיע על כך בקושטא. הוא עמד בכבודו ובעצמו ופקד בזריזות על כל פרט ופרט, ועל המזוינים פקד, ועמדו בשתי שורות לרוחב, אחת סמוך לחברתה, לפני הצבא המסודר למעגלים –
אלה יהיו המוֹרים – ויירו…
אחד משליחיו של חאקי פחה קרב אל עארף שאויש – והלה זז והלך אחריו, בא והעמידו מימין למורים רחוק אמות אחדות מהם.
בין הצבא שבסביבתי (אני עמדתי בקצה חצי המעגל משמאל) שעבדתי בו לפנים, עבר איזה זמזום: “אין הורגים אותו… את עארף שאויש לא יהרגו…”גם אותו… גם אותו יהרגו… אך אין הורגים חייל ושאויש או קצין כאחד – במדרגה אחת…"
“לא… לא… אותו לא יהרגו… הן הוא לא ברח הוא אינו פראר… (עריק). אלא, שהללו הבורחים בני פלוגתו הם…”
“כך… ובשביל זה ייהרג… הוא אחראי…”
“אי־אפשר… לא.”
"הסו נא! נשמע קול נרגז מפי ארמני צעיר, “הדיבור למה? נראה ונדע! כלום יודעים אנו מה?”
ופתאום הושלך הס במחנה… סגנו של חאקי פחה עומד באמצע,
מחזיק נייר בידו ומתחיל קורא:
“החיילים הבורחים (קורא בשמותיהם ובכינוייהם) נאשמו במשפט כעריקים ונידונו, על־פי הסעיף… של חוקי הבגידה בצבא – לירייה ביום…”
שם עארף שאויש לא נזכר שם. ניגשו שני קצינים אל חאקי פחה, וזה ציווה עליהם דבר־מה, הללו נתקרבו אל הנידונים שישבו בשורה אחת על האדמה בעיניים קשורות ורגליים מקופלות תחתם.
“שואלים אותם, מהו רצונם האחרון,” אומרים רבים פה אחד בקרבתי.
אחדים מן הנידונים ביקשו, כנראה, מים להתרחץ ולהתפלל – ומיהרו להביא. אחד ביקש לכתוב מכתב למשפחתו – והקצין כותב את הכתובת מפיו… אחד מהקבוצה, השני שבשורה, שהיה צועק ומדבר כל אותה שעה, הרים עתה קול יללת בכי נוראה.
“חוטאים! חוטאים!” הוא צועק בתורכית “אני לא ברחתי!.. חוטאים!.. הידעתם? הידעתם? לא ברחתי… לא ברחתי!…”
וכך חוזר הוא על דבריו בלי הרף.
נשמע קול אחר, אדם בעל זקן לבנבן, ודיבורו ערבית:
“שישה ילדי, הם ידברו לפני אללה,,, הם ידברו!…”
קול אחר מתרומם וקובל תורכית:
“אין דבר… אין דבר… הרגו… אין דבר… אין דין… אין משפט – אבל אללה יש…”
קול מתון, גבוה – אך שקט (זה החייל שביקש להתפלל) מדבר ערבית:
“כן… חטאנו… כי ברחנו… בגידה – וזה הגמול… המוות… המוות…”
גם האחרים גמגמו דברים, שקשה היה להבינם.
בשני הרגעים שהתעסקו ב"רצונם אחרון" של הנידונים עבר ויכוח בין החיילים מסביבי: איך יירו עליהם? כמה חיילים יירו בהם? איך סידרו את הדבר? – כל אחד השמיע את השערתו.
“ברינג’י סירה, דיזג’וק! (השורה הראשונה ישיבה על ברכיים!)” השתיק קול עז ואדיר את המחנה. זה היה קולו של הפחה.
השורה הראשונה של המורים ישבה על ברכיה הכן לירות, והשנייה עמדה על גבה.
“הכן!” צילצל שנית קול הפחה.
כוננו שתי שורות המורים את רוביהם.
"אַטֵש! (אש!)
הממו בבת־אחת קולות ירייה רבים רצופים, שקרעו ובקעו את האוויר בנהמה ממושכת – וכאילו אנחה ענקית התפרצה מלב המדבר – נפלו בבת־אחת הנידונים אחד על צד רעהו ונשמעו מקרבתם קולות קורעים לב… המוות… מכאובי מוות – –
“דוקטורלר! (רופאים)” נשמע קולו העז של הפחה. נחפזו ויצאו שמונה עשרה רופאים מתוך המעגלים והלכו לבדוק את ההרוגים. ופה ושם פרצו במעגל הצבא קולות מהומה. חיילים – הם אלה אשר נפלו מתעלפים ברגע הירייה…
הפחה פקד על שנים־שלושה מהרופאים לראות את המתעלפים, שאר חבריהם הלכו אל ההרוגים.
חאקי פחה הסב ראשו וסקר במבט אחד את חצי המעגל הענקי מסביב. בוודאי נעלב ברגע זה, שיש בצבאותיו מוגי־לב כאלה, שנפלו והתעלפו בראותם אי־אלו הרוגים… הנה נפל על רובהו גם אחד מן המורים ופניו ארצה. ברגע זה הבהילו את הפחה: אחד מן הנידונים ההרוּגים עוד חי…
הוא חי… הוא רקק נפצע בשני מקומות בזרועו…
איך זה? – הדבר מובן: מכיוון שלא ערכו סדר הירייה מקודם – קרה ודאי שעל אחד ירו שלושים־ארבעים כדורים במקומות שונים ועל אחד ירו שניים, מן השורה היושבת ומן השורה העומדת, רק בשתי נקודות בזרועו, אלא שבאותן שתי נקודות קיבל עשרה כדורים, מפני שכל חייל ירה כל חמשת הכדורים שברובהו.
ניגש הפחה אל ההרוגים, גחן על “החי” – הוציא את אקדחו ממותניו וירה אל ראש “החי”, השוכב ונוהם, ארבעה־חמישה כדורים רצופים
היתה הרגשת אימים איומה, של קלקול, של השחתה, כאילו נפל משהו יסודי מן היקום, יסוד מעשי בראשית – וכאילו נתרוקנה ההוויה וחסרה מה מעצמותה…
חיכה רגע האדם; האם לא ייגלה אות מן השמיים?– – אם לא תישמע בת־קול?..
היתה דממה… מאות חיילים עיניהם זלגו דמעות, בכו כילדים…
נתקעו העיניים שם אותה שורה נמוכה של הרוגים: אך זה עתה היו שם לבבות חיים, דופקים, קולות בוקעים קובלים על אדם ועל אלוהים – ונדמו. היו האנשים – חבילות סחבות טבולות דם…
“חזירול!” (הכן!)" בקע שנית קולו העז של חאקי פחה. נתיישבו ונסתדרו בכל צד – ובמחנה הושלך הס…
והנה – סגן הפחה עומד וקורא את גזר־דינו של עארף שויש…
בתוך מחזה הבלהות נשכח עארף שאויש, והנה הוזכר עתה שמו – ותרכז המחנה שנית ומקשיב:
“השויש עארף בן חאפז (קורא את כל כינוייו) אשר התרשל בתפקידו ובמשרתו הצבאית נשפט על־פי סעיף… מחוקי… הוא נפסל ממשרתו לעד ונשפט למלקות בגלוי, חמישים מכות.”
שאון של לחש עבר במחנה בקרבתי – מביטים איש אל רעהו… ועארף בעצמו, שעמד כל הזמן אצל המוֹרים כפוף ראש, כטעון על צוארו עלבון כבד מנשוא ולא הראה צל של תנועה כל אותו הזמן – הסב את ראש קצת סקר חלק מהמעגל אשר לפניו, כאילו רצה לשאול מתוך מבט; מהו הדבר אשר נאמר עלי?
האמנם כן? השמעו גם אחרים כך?
והנה ניגש אליו קצין אחד, קרע בחוזקה את ה"כתפיות" מכתפיו את שני הסרטים מקצות שרווליו.
הורגשה תערובת של שמחה וצער, של אושר ורחמנות גם יחד – במה נחשב עונש של עלבון וחרפה לעומת החיים שניתנו לו, לעארף? הרי כולם וגם הוא עצמו חשבו כי מות ימות – כי לא הודיעו לו קודם כלל את משפטו – לכן היה עתה הדבר כאילו צדק וחסד עשו עמו שלא הרגוהו.
בינתיים השכיבו את עארף ופניו לקרקע.
היכה אותו קצין אחד חמישים מכות במקל קטן – מכות קלות “פורמליות” בלבד…
קם עארף שאוויש כפוף ראש וכולו – דיכאון.
נתפזרו הגדודים איש לאוהלו בשעה ארבע וחצי – כל אותו עניין נמשך רק חצי שעה, או מעט יותר – ונדמה היה כאילו עברו שעות ארוכות וקשות.
… לא מצאתי מנוח לנפשי. ביקשתי לדבר עם עארף, לשמוע מפיו דבר על העניין הזה. ביקשתי את אהלו. הוא ישב, ודאי רק לפי שעה, באוהלו – עם השאוישים… ומשנכנסתי באוהל – נמלכתי מייד שבאתי; ישבו חיילים אחדים או שאוישים (היה כבר חושך במקצת), כולם ברגלים מקופלות תחתיהם וכולם מעשנים סיגרות בשתיקה גמורה. השתיקה ממש כמו בבית־האונן שזה עתה הוציאו את המת מתוכו… לא ידעתי מה אדבר – ישבתי דומם תחתי. כבדה השתיקה ודיכאה את הלב…
לבסIף הפליט מתוך אנחה אחד מן היושבים ואמר במבטא תורכי את הפתגם הרגיל: “לא אִלאה אלה אללה – עושק, עוול… בלי צדק… באלוהים, בלי צדק…”
הדליקו אור כהה בחדר והתחילה שיחה מקוטעה על עניין היום. כל אחד הוסיף פרט משלו:
“הרוב היו בורחים… באמת… הם קיבל את דינם… העונש מאת אלוהים הוא בא… בגידה היא זו… (פראר (עריקים) כן… אבל השלושה (הזכירו את שמותם ותוארם) אלה חפים מפשע… שניים רגליהם פצועות… מעמל הדרך… דרך נוראה… שישה ימים הליכה ברגל… ברעב ובצמא… הם רק פיגרו… נחשלו ונשארו אחורנית… תפסום במרחק דרך יום – והנה מה שהגיע להם… ואחד, עבּד אל־חמיד, הן זה היה מטורף כמעט… משוגע… הוא היה אומר גלוי תמיד שהוא רוצה לברוח – איש כזה…”
“הנה עארף שאויש,” נועז האחד והזכיר את השם להוכיח את כל עיווּת הדין של היום, “מה לו בעניין זה? מהיכן הוא יכול לדעת אם ייעלמו בלילה? כיצד?”
עארף ישב כפוּף ראש, דומם כל השעה, שקוע באיזו מבוכת־נפש וכאינו שומע ויודע מה שמדברים בקרבתו.
הביאו לו פך קטן של קפה – מי יודע כיצד השיגו חייליו דבר זה במדבר? בכיבוד זה היה מורגש, שחייליו רצו להוכיח, שהם, מצדם, מכבדים ומוקירים אותו כמאז ולא נפל בעיניהם בכלום… עארף לקח את הפח וגמע ממנו בשתיקה. אחרי שתי גמיעות הניח את הפח מידו – ונשען על מקומו.
אחרי רגעים אחדים פתח אמר אל חברו שישב על צדו: “רע לי…” הוא ביקש להקיא… עיניו תועות ראשו נופל – אחזו בידו והוא קר… הוא נאנח… הוא מתאנח תכופות אנחות מקטעות… כאילו מחנק בגרונו… פתאום נתן קולו בהכנעה:
“ולמה עשו איתי כך? איך… איך… ולא הרגו אותי קודם כולם… למה נתנו לי לראות את כל זה… ואני חי… אינני יכול… לא אוכל…” הציעו לו מצע על הקרקע וכיסוהו המעילים רבים. ושוב הוא שותק. נבוכו החיילים והשאוישים: הלקרוא לרופא? אבל אז ייוודע שעדיין לא הוציאו את הפקודה לפועל; להוריד את עארף מאוהל השאוישים. עמדו נבוכים וחיכו. בינתיים החליט אחד השאוישים להודיע לקצין. עלי היה להסתלק משם, טרם יבוא הקצין.
למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, עברו על־יד אוהלו, שהיה בקצה המחנה, ארבעה חיילים נושאים ארון של מת – ובידם מעדרים לקבורה.
“מח זה?” שאלתי.
“עארף שאויש… מסכן…” ענו מתוך הליכה.
“מת?.. מתי?..”
“בחצות לילה… בדיוק בחצות…”
ירושלים, תמוז תרע"ה
כשהגעתי לפנות ערב אל “טאבּוּר־אל־עמליה” (גדוד העובדים) השישי, אשר בדרך הרכבת בסביבת עסלוג' (צקלג), לקחני מיד השאויש אל “הקוֹמנדר” (המפקד) – צריך אני להירשם.
רחוק כעשרה רגעים מן המחנה עמד אוהלו של המפקד. נכנסנו אליו. אדם מגושם וגבוה, פוזל ושזוף שמש, סרוח על מרבד שטוח – לקח את ניירותי, עיין בהם, הצליף עלי מבט אחד וציווה לשאויש לשום אותי במשמר. כעין פסול נראה לו בניירותי, ומחר יעיין בדבר.
יצאתי כפוּף ראש, מוּבל אל המאסר. כל היום הלכתי ברגל, תחת שמש קודחת, בודד, עלוב וצמא לטיפת מים בדרך החרבה, ומשבאתי למחוז חפצי הוכן לי מאסר.
התבוננתי אל מקום המחנה. כיכר רחבה מוקפה מרחוק גבעות חרבות ושוממות. בכל המרחב נטויים אוהלים קטנים מזוהמים ששוליהם קרועים כבלויי סחבות. כעין דמויות מאוסות, שקפאו בכשפים מיד סתר אכזרייה וּמשפילה, נראו לי אוהלי צבא אלה. דממת שממון קודרת במחנה. פה ושם מושלכים שברי מעדרים, מגרפות, מריצות חלודות הפוכות על־פניהן, מטילי ברזל ואופנים מרוסקים כשלדי נבלות שנתפרקו – אותות עמל עובדים בפרך, עמל ימים רבים וקשים… וכמו רוח נעה מתלבטת פה בין אלו הגבעות, תוהה ומקוננת חרש, על הדלוּת והעזוּבה, ההפקרות, העצלות והיתמות.
באנו אל אוהל המאסר. בפינה שוכב חולה אחד, חייל חולה.
“פה תשב,” אמר השאויש, ומיד קרא לחייל אחד מרחוק והעמיד אותו למשמר עלי.
“ולמה דווקא באוהל זה שחולה שוכב בו?..” שאלתי בענווה את השאויש.
“אין לנו מקום אחר, זה האוהל בשביל מאסר… אבל אתה, ח’ואג’ה, הראשון אצלנו…”
“ומה עושים לחייל שנתחייב עונש?”
“מה עושים? מכים… מכים אותו עשרים, שלושים ‘מקלות’ – כך נוהגים פה…ולך… הרי חצי אוהל, כלום לא יספיק לך?”
הוא יצא, הלך לו, ואני – באוהל.
האוהל קטן, החולה נוחר. פניו אל הדופן. לפעמים גונח הוא קשה, ממלמל וקורא לעזרה, ובאין שומע לו – משתקע שוב בנחרתו.
ישבתי ונשענתי ליד הפתח. הלב מתכווץ וקובל בלי דברים. להיסגר פה עד מחר בלא איזה מצע שהוא, בלא אוכל כל שהוא – “מנוחה” כזו, לאחר יום הליכה ברגל! וזה, החולה, השוכב פה עזוב ונשכח – מי הוא? מה מחלתו? האין זו מחלה מידבקת?..
וקשה הנשימה. דמי לוהטים בי. עקיצות דקות, נשיכות טורדות חש אני בכל גופי פה ושם – מה היה בי?.. שלא בכוונה נסתכלתי ביריעות האוהל הבלות, והנה בין הקמטים, בתפרים, זזות, שורצות נקודות כהות – מיני נמלים? לא, כינים… כינים ממש, גסות, דקות… גרוני נחנק בגועל־נפשי… נקרשו דמעות בעיניים דמעות אסיר חדל־אונים, משולל אפשרות לקבול לפני מי שהוא…
“אחא,” פונה אני אל שומרי, “שמא תיתן לי לצאת ולישב בחוץ, על־יד האוהל, פה, בפנים, ראה – נורא!..”
“אה, כינים? קללת אלוהים עליהן!.. כן. האוהל הזה מן הישנים הוא… אפשר, אפשר מלא הוא…”
“התיתן לי לצאת קצת?”
“כיצד, חביבי? עתה אי־אפשר. בלילה, איש לא יראה – תבקש את השומר שיעמוד כאן וירשה לך. עכשיו, עמוד לפי שעה פה, על־יד הפתח… מהיכן אתה, ח’ואג’ה?”
"מירושלים, ושלחוני הנה. אין הם מקבלים יהודי לנשק – "
“מסכן.. יצילנו האל מטאבּוּר זה, טאבּוּר אל־עמליה השישי… יימחה שמו של טאבור אל־עמליה השישי! כן, יימחה, בזכות הנביא הרחמן!”
“מה יש? מה בו, בטאבור זה?”
“טאבּוּר משַכּל, טאבּוּר מקולל. מאלף איש שהיו בו לפני תשעה חודשים נשארו אך ארבע מאות.”
“ומפני מה כך?”
“האל יודע…טאבור שחור מזל! יקולל הוא וכל הדומה לו… בחורף, בשעות הגשמים, גרף ה’ואדי' אצל באר־שבע כמה וכמה אוהלים מטאבור זה וטבעו כמאתיים איש. עתה, בקיץ, מחלות… חולים אחד אחרי השני ומתים. נשארו כארבע מאות איש – גם אחי מת פה, ירחמהו האל – עתה שולחים חדשים…ומי שלחך דווקא לכאן? אתה, ח’ואג’ה, חלש – איך תהיה כאן? האל יסתירך… ירחם האל – מה לעשות?”
הוא נאנח אנחה ממושכה, ואחרי רגע אמר:
“הנה הם שבים מן העבודה.”
כפפתי את ראשי ונסתכלתי מן הפתח. עשרות־עשרות עוברים העמלים. בצעדים נחשלים הם צועדים, אין קול חיים במחנה זה. חיילים, כביכול, כרוכי־סחבות, באין אף אות של “אוּניפוֹרם” עליהם; כולם כפופי ראש, צנוּמי פנים – שברי בני־אדם, ותו של יגון ועלבון על פניהם… ואלה הם אחיהם של הנגרפים במים, של מוכי מגפת הטיפוס…וכאן – הלא זהו מקום הזדון והזוועה אשר יספרו עליו בעיר ברעד וביראה – “טאבור אל־עמליה” וטאבור זה הידוע הוא, השישי, המשַׁכּל, זה שחור המזל… וכאן דרך הרכבת, זו הסלולה קרבנות אדם, חללי רעב, מוּכּי חולי – גם אתה תעבוד פה… עוד אחד..
כרבע שעה ארכה תנועת השבים, ושוב – אותה מנוחת האבל והדממה בחוץ.
החשיך הלילה.
השאויש – רבע מג’ידיה (מטבע, בערך שילינג) ניתנה לו מידי לידו, ולי נתנה הרשות לשכב בחוץ בלי שמירה. הוא אמנם ביקש מג’ידיה שלמה – במג’ידיה העריך אותי לפי צוארוני הלבן ומשקפי שעל חוטמי – אך אחרי שבועת־אמון שאין לי יותר והבטחה גמורה שלא אברח, נתרצה.
אני מוטל על שמיכתי הדלה, והלילה קודר.
מבין האוהלים הרחוקים קצת נשמע לפרקים קול שיעול, אנחה מרוסקה הנחנקת מיד לאחרי הישמעה. ודומה כאילו כל אנחות העמלים והעלובים התגלמו פה לחשכה כבדה, והיא־היא המעיקה על כל הכיכר הזאת ולא תיתן לשמוע דבר ברור מבין אלה מאות האנשים שבאוהלים…
ופעם בפעם מגיע אלי קולו של החולה, קול חלש, גונח – – – מי הוא זה? כיצד יתנו לאדם לשכב כה בודד וגלמוד? הייתי נכנס אליו לראות מה לו, אך מה אראה וחושך באוהל, בכל האוהלים חושך.
ושוב יוצא קול מתוך האוהל – כקול העולה מן הארץ:
“לשתות… השקוני… מעט מים… אנשי אמת… עבדי אללה… האין נמצא… מעט… מעט מים… האין… אין… אין מים… אָין.”
וכיצד אשמע עוד את הקול הזה, אשמע ואעמוד מרחוק? מה עלי לעשות? האקום ואלך בין האוהלים לבקש עזרה? ואני הרי אסור אני… אין רשות לי לעזוב את מקומי…יפגע בי איזה קצין ואמיט שוֹאָה על השאויש אשר היטיב עמי… החשכה כבדה. איני מכיר את המקום ואיני מכיר אדם… אנה אלך? אל מי אפנה?.. ובכל־זאת הרי עומד אני על דמו של אדם… והיכן הם אלה, שיודעים ששוכב פה חולה? יודעים – ועוזבים אותו כך… מי יאמין לעלבון, לזלזול שכזה בין עובדי המדינה שבתבל כולה?
קול החולה נשתתק בינתיים. עברה שעה קלה בדממה. נשבה רוח חרישית… חשכה… ישימון – – –
בבוקר, טרם תנץ החמה, הוּשבתי בפקודת השומר אל האוהל. העייפות, מהליכה ברגל משך יום שלם, הטילה עלי תרדמה חזקה במשך כל הלילה; אך גופי שבור ורצוץ מהשכיבה על הקרקע.
שומר אחר עומד על־יד האוהל.
יושב אני באמצע האוהל, בריחוק מן היריעות… ומה יהיה היום? עד מתי יארך מאסרי? אם שוכחים פה חולה שכזה – למה לא ישכחו אותי לימים אחדים?
העפתי עין על החולה. הלה שוכב על צדו כמו אתמול – דומה שלא זז כלל כל הלילה. ישן הוא? נושם הוא? אני מסתכל בו רגע ארוך, וגופו אינו נע כלל… הוא אינו נושם… האוּמנם?
ולמה לא? הוא גנח וקבל בוודאי הרבה הלילה, בשעה שישנתי בחוץ, ובאחד הרגעים – חדל…
אני קורא לשומר.
זה נכנס, מישש ונגע פה ושם – “קר כקרח – חסל, המסכן” – אמר במנוד ראש.
הוא יצא אל פתח האוהל – ועמד…
"כיצד? ומי הוא האיש הזה? האין פה רופא? כיצד נותנים לאיש למות ככה?
“אַל תשאל, אנוש, אַל תשאל. מי שׂם אל לב פה? לא הוא הראשון… היה האדם בזה הזמן כדומן… מה יכול רופא לעשות? יש רופא אצלנו, ודאי ראה אותו… כשהיה חולה אחד או שניים היה נותן הרופא מעט יין, קוניאק, משלו – אבל כשיש רבים, שמונה, עשרה – מה יכול זה לעשות? והקוֹמנדר, גם הוא מה. מה בידו? והוא שיכור… וגם קץ בחייו… ומה תדבר ומה תאמר?”
“אבל כמה ימים שוכב זה פה?”
“מהיכן אדע אני זאת? אני הולך יום־יום לעבודה. איני מכיר אותו. היום נתחבה זכוכית בידי, פה – ופטרני הרופא מעבודה ושלחני השאויש הנה.”
“אבל הרי צריך להודיע על המת.”
השומר קרא מרחוק לאיזה חייל וסיפר לו על “המקרה”.
“חבל, חבל על ראגב המסכן… (כך שם המת), הוא יליד עירו, מחמה (חמת) – הוא היה גיבור כגמל… באלוהים – שק של חמישה־עשר, עשרים רוטל היה מרים לבדו על כתפו ונושאו כנוצה. סבּל היה.”
"ולמה שכב פה עזוב כל הזמן?, שאלתיו אני.
“אי, חביבי –נַציבּ (מזל) הוא מהחדשים ששולחים… לפני שבוע בא… לא הספיק אף לצאת לעבודה – וחלה. הרופא אמר שיש סכנה… ושני הגמלים שמובילים את החולים לבאר־שבע הלכו לפני שלושה ימים ועוד לא שבו… היו צריכים לבוא תמול, שלשום, ולא באו…”
הוא סיפר שמובילים את החולים עד תחנת הרכבת האחרונה, דרך ארבע שעות, ומשם נוסעים ברכבת. ויש שאין הרכבת באה. או שהגמלים מאחרים… ובתוך כך מתים פה…
בא הרופא. הוא בחן רגע את המוּטל. “הלך לו,” אמר בפנים מביעות צער, “דלקת ריאה בשני צדדים. לא סבל אותה גם שישה ימים – מה תעשה ומה תדבר?..”
הוא יצא את האוהל.
אחרי חצי שעה בערך באו ארבעה חיילים ולקחו את המת בארון קל לקבורה.
התחילו העובדים עוברים קבוצות־קבוצות לעבודתם. ושוב נשתתק המקום… השמש התחילה לוהטת כרגיל, ובתוך הדממה הכבדה רבצו בכיכר ובשורות האוהלים העזובה והשכחה, השוכנות פה בין אלו הגבעות ותלי המדבר…
ואני יושב באוהל הריק… החולה איננו עוד, ואש לא בא אחרי הנעדר… איש לא בא גם לאסוף את עזבונו; זו המיטה הדלה והשמיכה הבלה נשארו במקומן פה בעלבונן… ולא נשמעה ולא נראתה שום תמורה במחנה… החיילים לא ליוו את ה"האמשרי" (“האח”) החייל, לא חלקו לו את החסד האחרון – לא דמעה, לא אנחה אחת אחריו – והפינה ריקה… אבל רוחו מתלבטת עדיין כאן, בתוך האוהל המזוהם הזה… היא נצטמצמה שם באותה פינה, במקום אשר אפסה נשימתה – ואין היא קובלת… אין היא מקללת… “אין מים… אין… אין”… לא כדאי להתרגז… אין מנוס… אין תקווה… היום או מחר… היום הוא, ומחר אני… מחר אתה, ומחר גם אתה… מוות שכולו עלבון? – אך היינו הך… החשבון הן אחד הוא: מוות בציבור, מוות ביחידות… בבית, או במדבר נשמה…
“מעַלמִי (מרי), יש לך סיגרה?” הכניס שומרי את ראשו בתוך האוהל ושאל בלשון בקשה, “מה אתה עושה? שב אצל הפתח – נדבר קצת.”
הוא נתיישב אצל הפתח מבפנים. אדם נמוך הוא ופניו מגושמים, אך תמימים מאוד, פני בן־כפר, כרגיל.
“מה אדבר,” עניתי לו, “הייתי רוצה שיקראו לי מזה… שיוציאו אותי מפה…”
“לא, ח’ואג’ה, מה לך למהר? אדרבא, מוטב שישכחו בך יום או יומיים. כלום נחפז אתה לצאת ל’עמליה' – לעבודת פרך זו? תן שישכחו בך – הלואי שיקרה בי כך.”
"אבל כמה עוגמת־נפש פה באוהל הזה… לו הובילוני אל אוהל אחר – "
“איזה הבדל, חביבי, אצלנו הכל כך… פה מדבר מקולל… ארץ זעומה הממיסה בני־אדם כדונג באש… ותמיד עוגמת־נפש כאן… באוהלים, לא תשמע פה אף פעם קול שירה או “מואל” – אזל חפץ החיים בזמן הזה ואבדה השמחה בין גלי עפר אלה…”
כמה יגון עממי־עולמי בפי האיש הישר הזה.
עישנו סיגרות, והחלה שיחה בינינו על המצב שב"טאבור". הוא מייעץ אותי, היות שחלש אני מהתרגל לחיים כאלה – עלי להשיג בשביל הזאבּט (קצין) שאהיה תחת רשותו, בקבוק קוניאק או ערק – על־ידי זה אוכל “לחיות כמלך”… למראית־עין יתנו לי רק עבודה קלה… והוא מתפלא בכלל כיצד לא הבאתי אתי מירושלים אותו דבר… בקבוקים אחדים… אבל אפשר לתקן. יש כאן אנשים שהולכים לשליחות לבאר־שבע, ואם אתן להם רק לירה או שתיים של נייר כסף, המטבעות, מוטב שיהיו עמי – ויביאו שניים־שלושה בקבוקים: וזאת, לפי דעתו, צריך אני לעשות בהקדם, כי בלי זה איש כמוני לא יוכל להיות פה, כי גם הם, שאר החיילים אינם יכולים… אבל הם הולכים פראר (עריקים) – אם שמקבלים רשיון ואינם שבים כלל, או סתם בורחים לחודש, לחודש וחצי.
“ואינם חוששים ל’ירייה'?”
“מה פחד הירייה? המוות אחד הוא. אם יבוא לאט פה, בעמליה, על־ידי היסורים, או בבת־אחת… מוטב בבת־אחת.. אנו, עייפי חיים אנו… עייפים מעצמנו, וגם מדתנו… אבקש סליחה מהאל… ועל מי יירו ראשונה, וכולנו, כולנו פרארים… נתרגל לכך גם הזאבט שלנו ־ מכה הוא ל’פראר' מספר מכות, כמספר ימים שברח וחסל… בעצם, הנאה יש לו מה’פרארים', הם מביאים לו איזה דבר כשבאים… ו’הטעין' והאסתחקאק' (מנת הלחם והאוכל) של ה’פרארים', גם מזה יש לו הכנסה לא־קטנה…”
"ובעוד שנמשכה שיחתנו על בטליונים שונים, על קצינים ועל ענייני מלחמה – והנה נשמעו קולות של עוברים ושבים בחוץ. קוראים שמות מרחוק ועונים. השעה קרובה לאחת־עשרה לפני־הצהרים, והחום לוהט גם באוהל.
“מה קרה? מה התנועה בשעה זו אצלנו?” שואל שומרי לנפשו – והוא ממהר לצאת מהאוהל, לבל יראוהו מועל בתפקידו. אני עמדתי לקראת הפתח לראות בנעשה.
רחוק, כחמישה רגעים, מצד שמאל לאוהל, עמדו שני אנשים על־יד גל אבנים ושוחחו. אחד מהם קרא בקול: “עבד אל־וַהַבּ, עבד אל־והב! שלח שני אנשים מאצלך!”
"זה הקורא, החיזמג’י (משרת) של הרופא הוא, "מודיעני השומר, "ומה יש שם?.. הרופא גר בקרבת אותו מקום.
עברו שני האנשים אשר נדרשו והלכו אל אותו מקום.
אחרי רגעים מספר הלך משרתו של הרופא הלוך והתקרב לעברנו, ובידו גליון נייר. הוא עבר על־יד אוהלנו.
“מה יש שם?” שואל שומרי.
“לא־כלום… נבלה. הפרדה המובילה מים מהבאר רבצה אתמול בערב שם ומתה. הרופא ציווה שיוציאוה מכאן ועוד לא הוציאוה. ואני הולך לחתום את ה’מזבטה' (תעודת אישור) מידי הקומנדר, שמתה הפרדה.”
עוד לא נתרחק הלז ושומרי אמר אליי בדחילו: “הנה, הוא, המפקד בעצמו, הולך, היכנס פנימה…”
היה הרושם: נפל דבר במחנה – ונשתנתה הקביעות…
משרתו של הרופא קרב ל"קומנדר" והגיש לו את הנייר. זה לקחוֹ מידו – דיבר אתו רגע קל וימהר את צעדיו לילך. והנה התקרבו הרופא, השאויש, האון־באשי (ראש־עשרה) ושני החיילים לקראת המפקד ודרשו בשלומו ביראה ובכבוד.
הוא פנה בקול כעס ותלונה לשאויש (זה שטיפל בי תמול): “האיך? למה לא הביא זה לחתום תמול את ה’מזבטה'?”
השאויש ממלמל איזו התנצלות, אך כנראה אף זו לא מספיקה. והמפקד גער בו, שלח ידו – וסטר על לחיו אחת ושתים… ובעודו משפיע דברי נאצה, הוציא את חותמו מכיסו, ליחך בלשונו את קצה הנייר והרטיבו – והתעודה נחתמה. הוא ציווה לסחוב מכאן את הנבלה, לפשוט את עורה ולמסרה לדבויה (דפו, מחסן), והריהו חוזר אל אוהלו בלוויית הרופא בצעדים מהירים מפני חום השמש.
“למה הכה אותו?” שואל אני את שומרי, “מה חטאו?”
“מפני… שצריך ה’קומנדר' לחתום על ‘מזבטה’ שהפרדה מתה, ויהא מותר להשליכה, כי אם לא כך, מי יאמר שמתה? שמא אבדה, או אפשר מכרה הזאבּט… מבין אתה?.. יכולים למכור בהמות אלו… כמה פעמים קרה כך…והנה השאויש לא הביא לחתום את ה’מזבטה' ונתעכבה הנבלה…”
הפרדה המתה, היא אפוא שהוציאה החוצה בחום השמש גם את ה"קומנדר", גם את הרופא, אותם ואת משמשיהם – הקימה תנועה במחנה, היו קולות, כעס ומכות… וה"מזבטה" שלה נחתמה במעמד כל הנמצאים ונתאשר מותה כחוק…
“ומה תאמר, אחא?” פניתי ואמרתי אל שומרי בכדי לשמוע מה בלבו על זה, “כשמת ראגב פה בבוקר, לא נכתבה שום ‘מזבטה’ ולא בא איש, שום ברייה לא ידעה ממותו…”
“כן… אצל הפרדה הרי הקומנדר ‘מַסאוּל’ (אחראי) עליה, אבל החייל, מי ישאל מותו ומי יבקש חשבון־נפשו?..”
ושוב דממה. שמש הצהריים לוהטת, משתיקה ומחניקה כל רמז של תנועה, כל הגה של חיים במדבר הזה…
מבּורח אין לקוות לרשמי מסע רגילים. לכן אַל יהי תמוה הדבר, אם לרשמי אלה, שהייתי קורא להם יסורי מסע, אקדים הקדמה מוזרה במקצת: קצר־ראי אנוכי ונושא משקפיים מעודי. זאת ועוד אחרת: פני דומים לפני בן־אירופה, אף כי יליד ירושלים אנוכי. ודי בזה.
בקיר מואב
מירושלים הוגליתי, בתור חייל, על־ידי הממשלה התורכית אל כַּרַךְּ (קיר מואב העתיקה) משום “חשד של ציוֹנוּת”.
כשקיבלתי את פקודת גלותי, הירהרתי בנחמה שעתיד אני ללכת אל ארץ “גאון מואב” ואראה את “שדה מואב”, מולדת רות אחותנו. ואולם למרות התנחומים האלה הייתי מפחד ותוהה.
כשבאתי לכַּרַךְּ לא ראיתי שם אף שריד זכרון אחד מימים קדומים; מצאתי רק סביבת חיים חדשה. ראיתי אנשים אחרים, הנמצאים בתנאי חיים מיוחדים במינם, שמזכירים במקצת את אופן חייהם של עמון ומואב הקדומות. לכן אפוא טרם אעבור אל פרטי בריחתי מכּרך אספר בקיצור משהו על העיר הזאת.
המחזה הראשון, אשר ייראה לעין הנוסע, שעות אחדות לפני הגיעו לכּרך, הוא ה"קַלעה" (המצודה). מצד דרום מתרוממת מעל ההר, שעליו עומדת העיר, מצודה גדולה ואדירה, הכתלים הגבוהים, הנראים כקירות סלעים חשופים הצומחים מבין ההרים, המראה הכהה של המבצר הקדום (הוא כבן תשע מאות שנים גם לפי החוקרים המאַחרים את זמן בניינו), דממת הישימון הכבדה, הרובצת על הכל מסביב – כל הרשמים האלה מושכים את הנוסע בחבלי קסם אל הקריה העתיקה. אך בהגיעו אל “העיר”, ייגלה לפניו כפר גדול עלוב: ה"רחובות" הם תלי אבנים, גלי־עפר, הבתים הם ברובם כוּכים ומחילות עפר. כשאתה הולך בחוצות הכּרך, הנך רואה מכל עבר את אופק השמים עד קצהו, עד לגבול ההרים הרחוקים – משום שה"בתים" מתרוממים על־פי־רוב, אַמה־אַמתיים מעל פני הארץ. חוץ משרידי החומה העתיקה תראה העין פה ושם גם בתים אחדים חדשים, שיש להם צורה של בניין. אלה הם ברובם בתי פקידות הממשלה, ואולם יש גם מנזרים אחדים וכנסייה עתיקה מימי־הביניים.
אבל מעמדה הטבעי של העיר, הבנויה על הר גבוה, הוא נהדר. מסביב לעיר מתרוממים הרים עוד יותר גבוהים, אשר גיאיות ועמקים לא־רחבים נמשכים לרגליהם. מראש “פסגות מואב” רואים נחל (ואדי) לבן, ההולך ומתפתל בדרך עקלתון בין סלעים ואבני־נגף. נחל זה רץ בחפזו ואובד בין הררי הישימון הרחוקים.
מצד מערב מתגלה מחזה מרהיב עין: כל שלשלת הרי יהודה ובנימין אשר מעבר לים המלח מערבה, הרים המעולפים תמיד במעטה תכלת; ויותר קרוב – הרי ים המלח, העומדים זקופים וקודרים על שפת הים הלוֹחך את רגליהם. – כל זה גלוי ושקוף תמיד לעין. בימים בהירים תבטנה הבירות העתיקות, בירת מואב ובירת יהודה, האחת למול השנייה: הר הזיתים עם שני מגדליו הגבוהים ייראה ברור מעל־פני חוצות קיר מואב (מרחק של 60 קילומטרים בערך בקו ישר).
וים־המוות, אשר בקצה האופק המערבי, נראה אף הוא ברובו מתוך העיר. הוא רובץ תמיד שקט לרגלי ההרים האילמים וכמה מונים ביום יחליף את צבעיו, ככל אשר ישתנה מעטה ההרים מלמעלה; אלה יטילו אליו פעם צללים רחבים וקודרים, ופעם יקדירו את תכלתו רק רצועות צל ארוכות, ואז יהיה על־פני המים משחק של אור וצל ותכלת; ומדי ערב בערב יתרוממו מעל־פני הים אדי קטורת, אשר יהיו לעבים קלושים. ורק בשעות הבוקר יהיה ים המלח כולו תכלת, ומראהו אז כעין גדולה, עין כחולה וקפואה…
באתי אל כַּרַךְּ בתחילת החורף. העיר היתה אז כולה שרויה באבל ומקוננת על מות “שיח’־השיח’ים” שלה. בכּרך, כמו ביתר הערים אשר בעבר הירדן מזרחה (עמון, תופל, מידבא וכו'), ישנו שיח' מיוחד, שהממשלה מכירה בו ושצריך גם לקבל משכורת מהממשלה. מבני השבט מג’לה, המפורסם בהשפעתו, מתמנים שיח’ים לכל הערים אשר מסביב, ובן השבט הזה היה גם ה"שֵיח' אַל־מַשאיֶח'" של כּרך, ששמו היה קאדר והיה מפורסם בכל הסביבה כגיבור נערץ. הערבים העריצו אותו בגלל אומץ־לבו כלפי הממשלה.1 זו עשתה בעורמה והביאה את קאדר לדמשק. אחרי ששהה שם כשני חודשים, באה ידיעה טלגרפית, שחלה שם ומת… בני־כּרַךְּ, שהבינו כי היה כאן מעשה אלמוּת מצד הממשלה, קוננו על המת ימים רבים. נשים צעירות ועלמות היו עומדות כנופיות־כנופיות במעגל, יד האחת ביד רעוּתה, והן מטילות מדי פעם את ראשן הצדה, כשפניהן מביעות יגון: האחת חורזת את חרוזה, וכולן עונות וחוזרות עליו עשרות פעמים, עד שיעלה חרוז חדש. הקינות נשמעו בכל פינות העיר מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. כשהייתי עובר ליד המקוננות, ביחוד בלילה לאור הירח, היה דומה לי, כי הועברתי לתקופה קדומה, שהכתוב מעיד עליה: “ויבכו אותו שלושים יום..” “ארבעים יום”. ויבכו – פשוטו כמשמעו.
ובימים ההם, כשנתאמתה השמועה על דבר נפילת ירושלים בידי הבריטים, החילותי לרקום מזימת בריחה. כל הדרכים היו סגורות בפני, ורק אחת נשארה לי: לצאת מדרום לכּרך, לעבור את ההרים הזקופים אשר ליד ים המלח, לרדת אל הערבה, לסובב את הים לרוחבו, לפנות צפונה ולהגיע לחברון. ואולם כשגיליתי את מחשבתי זאת למכרי היהודים (היתה בכּרך רק משפחה יהודית אחת אמידה; היו לפנים עוד אילו יהודים בעלי־מלאכה, אך כולם נדדו משם בשנות המלחמה), ביארו לי אלה, כי אין כל אפשרות לברוח, משום שאין בן־כּרך יכול לעבור את הגור (ערבת ים המלח) בגלל איבת קדומים, השוררת בין תושבי הגור ובין תושבי כּרך, וללכת בלי מורה־דרך, על זה, כמובן, אין גם לחשוב.
ובינתיים התקרבו גדודי השריף2(2) וכבשו את העיר תופל (טפילה), הנמצאת במרחק תשע שעות מכּרך; בעיר זו נפוצו אז שמועות רבות מוגזמות, ואולם דבר אחד היה ברור, שהגורנים עברו לצד השריף.
ובכן היתה רק סכנה לצאת מכּרך ולהגיע אל הגור. השריף, לפי השמועות, מקבל כל בן־ערב, הנופל אליו, בסבר פנים, השנאה היא רק כלפי התורכים, ואולם שינוי המצב הזה לא הועיל לי כלום. תכניות שונות של בריחה נולדו במוחי, ואף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. והנה, אחרי אשר הייתי כבר קרוב ליאוש, אינה לי המקרה דרך בריחה, אשר לא שיערתיה מקודם.
כשנכנסו גדודי השריף לתופל ברחו רבים מתושבי כּרך אל סביבותיה, בחָשבם, שבקרוב יגיעו הגדודים גם לכּרך, ובעיר תהיינה אז מהומות מלחמה. גם המשפחה היהודית, שגרתי אצלה, ברחה אל כפר רחוק כשעה מכּרך. שם התאכסנו בבית ערבי נכבד, איש כבן שישים, בעל־נכסים וירא־שמים, כלומר, יודע לקרוא בקוראן ומתפלל חמש תפילות ביום. בכל פעם שנתגלגלה השיחה על היחסים שבין מוסלמי ויהודי, היה בעל־הבית מזכיר לנו את הפתגם הידוע: “הנביא ציווה (לטובה) על השכן ועד השכן השביעי”. בזה מצא היתר גלוי לידידותנו. לפני האיש הזה שפכתי את שיחי וגיליתי לו את רצוני לברוח, בדעתי שגם הוא מחכה לגאולה; ואולם, כמו הקודמים, ביאר לי אף הוא כל דיני שודדים שבדרך המדבר, ויעצני לחכות חודש או חודשיים.
והנה באחד הימים נזרקה מלה בחצרנו: שלושה “קיסיֶה” הולכים מחר לחברון. חקרו את דבר השמועה – ונתאמתה. אוֹרוּ פני בעל־הבית שלנו ואמר: “עתה תוכל ללכת.” שמעתי – ולבי פחד ורחב. לא חפצתי גם לחקור ולדעת, במה גדול כוחם של בני־קיסיֶה אלה, שאין סכנת דרכים חלה עליהם?
בעל־הבית הזמין אליו בלילה את הקיסיה, בשביל לסדר את עניין יציאתי עמם. נאספה כל המשפחה: גברים ונשים וטף. באו שלושת הקיסים: אחד זקן, כבן שמונים, גבוה ורחב־כתפיים והדרת־שׂיבה נסוכה על פניו, אך ברכיו דא לדא נקשן; אחריו נכנס השני, אף הוא זקן, כבן שישים וחמש, נמוך ובעל עיניים טרוטות; והשלישי איש בן ארבעים בערך, צנום ועיוור בעין אחת.
אני עומד ומשתאה. ורואה אני עוד את היחס של אנשי־הבית אליהם כאל אנשים ממדרגה נמוכה.
הציגו אותי, חתן היום, לפניהם. “ואת זה תקחו אתכם,” אמר בעל־הבית בקול של הצעה והחלטה כאחת, “זהו האיש…”
“עלינו ועל ראשנו. ניקח אותו, מדוע לא?” ענו אלה תשובה פשוטה. אף שמבטיהם הבחינו אותי יפה־יפה.
בעל־הבית דיבר בעיקר אל זקן החבורה הגבוה, עבּד אל־פתאח. הזקן השני, סלמה, העיר בקרירות: “כן, ניקח אותו, רק… איך? כך ילך? דומה הוא לזאבּט (קצין), יש לו אלה הזכוכיות (המשקפיים), ולבוש כח’ואג’ה'. לא יסכּון ככה… איך יהיה? איך, למשל?…”
אז באה בהצעה מעשית אשתו הגדולה של בעל־הבית (לו היו שתי נשים):
“ראשית כל, עליו להשאיר את המשקפיים כאן, שלא יתקפנו יצרוֹ לחָבשם בדרך.”
היא רואה בכלל, שקשור אני אל אלה כילד אל צעצוע – מה לי ולזכוכיות אלה? איזה קישוט חסר טעם הוא זה! שנית, היא תיתן לי חלוק ארוך וישן ועבאיה קרועה ובלויה; שלישית, היא תשחיר את פניו וידי בפיח ובחומר, שלא ייראה לובן עורי – ואהיה דומה לערבי.
מובן, שאני מסכים לכל, אף ששאלה תלויה על שפתי: כולי האי למה? הלא עם קיסיה אני הולך. אבל לא שאלתי כלום. ורק באופן אי־ישר ביקשתי מפיהם ביאוּר השם: קיסיה. אמרו לו, שאת תושבי חברון וירושלים קוראים הערבים קיסיה.3 (3)
למחרת בבוקר השכם הייתי כבר לבוש כבּדוִי, ופני היו שחורות כפיח (את המשקפיים החבאתי תחת הכותונת). בעל־הבית קרא שוב אליו את הקיסים; הכינו לנו קמח, צידה לדרך לחמישה ימים. אחר־כך הושיב בעל־הבית את הקיסים בשורה, אותי העמידו פנים־אל־פנים נגדם, הסיר את ה"עגאל" מעל ראשי ותלה אותו על צוארי, ואחר־כך אמר:
“שמעו, קיסים, בני־מחמד, בני־אמונה, דם הראש הזה על צואריכם, שימו לבכם אליו באמונה ובצדק; אם תאוּנה לו רעה, דמו יידרש מכם.” – כאן הסיר את ה"עגאל" מעל ראשי, ושׂמהוּ חליפות על צואר כל אחד מן הקיסים והוסיף: “עליכם לקחת כתב מידו ולהביא לי את המכתב כאשר תשובו בשלום, אם ירצה האל.” (הם היו צריכים לשוב שנית לכַּרַך.)
“כבבת עיננו נשמרהו,” ענו הקיסים. אז חילק להם בעל־הבית את הכסף, שמסרתי לידו – שלוש מג’ידיות (כשלושת רבעי לירה) לכל אחד, ויצאנו מן הכפר עם צאת השמש.
היום הראשון
הלכנו כרבע שנה, סבּוֹנוּ את ההר, ופתאום ישבו הקיסים לנוח.
“האי מאי! למה הישיבה עכשיו?”
“שב,” ענה עבּד העיוור, “היה סבלן וגול על ה' יהבך. הפזיזות אינה טובה.”
ישבתי אף אני. הם מישמשו בכליהם והחלו עוסקים בדבר־מה – כדבר רגיל ומוכן מראש. כל אחד הוציא מאיזו פינה שבכיסו צרור קטן: לירות זהב אחדות ומג’ידיות. לעבד היתה פרווה שכולה טלאים. פתח טלאי אחד קטן ושם בתוכו שתיים־שלוש לירות ומספר כזה של מג’ידיות, תפרוֹ שנית ולא נודע כי באו אל קרבו. סלמה הזקן רצה לטמון את צרורו – לירה זהב ושלוש מג’ידיות – בכיפת ראשו, אבל עבּד טען לפניו ברוגז: “ראשית דבר – חובטים על הראש!..”
הסכים סלמה וקשר את צרור כספו בקצה צקלונו המלא קמח. בחנו את מקום הקשירה וראו, שעלה יפה.
עבּד אל־פתאח, זקן החבורה, הוציא ארבע לירות זהב, מישמשן בידיו וספרן בין אצבעותיו, ומתוך משישה זו היה נראה, כי מטבעות אלה הם פרי “עבר” קשה וארוך. אחר־כך לקח אחת מנעליו הבלות והקרועות, פתח בסכין טלאי אחד מבפנים, טמן בתוכו את עושרוֹ ותפרוֹ שנית היטב. ובשעה שעסק במתינות־שיבה בעבודתו, הסתכלתי אנוכי בסקרנות ברשמי פניו: אדם חסון, בעל איברים גדולים וכבדים; מתחת לגבות צפופות מביטות עיניים קטנות, שהרבה הבנה והבחנת חיים – פרי נסיון ארוך – נראו מתוכן. דיבורו המתון מתאים לחיצוניותו. אינו מדבר הרבה, אינו מוכיח ומייעץ, אלא משמיע משפט אגב אורחא. בטוח הוא שדעתו תתקבל – הן שמונים שנה מאחריו. במשך ימי הנסיעה אמר כמה פעמים: "יא מא שוּפנא פי אל־דיניה (הו! מה רב ראינו בעולם זה!)
זמן רב היו עסוקים בחלוקת הכסף שקיבלו ממני. כשגמרו את סדר ההטמנה, שאלתי בזהירות: “על מה כל התכונה הזאת? הלא קיסים הם?”
“חביבי,” אמר עבּד, “צריך להיזהר… אחת משלוש צפויה לכל הולך־רגל וגם לנו: או שנגיע בשלום, או שנישדד או שנישחט. כאשר גזר האל כן יהיה.”
אם כך – שואל אני את עצמי – במה כוחכם גדול, שאתם מעיזים לצאת לדרך? אלא שאחר־כך, כשעברנו את הדרך וקרה לנו כל מה שקרה, הבינותי שכל זכותם של הקיסים אינה אלא שלילית: הקיסים לא ל"ערבּ", לא לשוכני מדבר, נחשבים. אין איבת השבטים חלה עליהם. והעיקר, שהם עוברים במרמה ובעורמה. משׂימים הם את עצמם לעניים, שאין אתם אלא סחבות ונעליים בלות, ואולם סכנת דרכים פוגעת גם בהם, וליסטים מחפשים בבגדיהם חפש יפה. אך כיוון שעל־פי־רוב אין מוצאים אצלם כלום, עוזבים אותם לנפשם ואין שוחטים אותם.
הלכנו מרחק ארבע שעות בערך. כל בטחוני שבטחתי בקיסים נתנדף, ובמקומו בא פחד העתיד האילם. על הקיסים לא כעסתי: הם לא רימו אותי. קיבלו אותי ללכת אתם כמו שהם הולכים. אך לבי היה רע עלי. נוסף לזה ראיתי את עבּד אל־פתאח הזקן מפגר בהליכה. ברגע הראשון שראיתיו תמהתי: כיצד ילך אדם זה חמישה ימים? אלא שזקפתי אז פלא זה על חשבון ה"קיסיה". ואולם עתה, כשראיתיו מפגר אחרינו במרחק רב – והרי רק ארבע שעות הלכנו – התחיל לבי הולך וזועף. כשישבנו לנוח (מדי פעם בפעם היינו צריכים לנוח, ולחכות לו), הזכיר עבּד אל ־פתאח, כי ההליכה קשה לו, מפני ששנה שלמה ישב בכּרך “תחתיו” ומכר גרוגרות. הוא הוסיף בקול בטוח, כדרכו, כי כעבור היום הראשון יתרגלו הרגליים להליכה. ליגלגתי אז על דבריו, אבל אחר־כך נוכחתי שצדק.
צהריים. עוד אימתה של כּרך שוֹרה עלי. הולכים אנחנו בראשי הרים. רוח איתנה נושבת בחוזקה בפנינו. אנחנו הולכים ושותקים. רק סלמה ועבּד מחליפים לפעמים ביניהם דברים מקוטעים. דומה הדבר, כי גם הם אינם יכולים להסיח את דעתם מן הסכנה הצפויה לכולנו בדרך הישימון הזה.
נגלו חורשות עצים לפנינו; שקשוק מים מתפוצצים בין אבנים התחיל נשמע ועולה מתוך העמק.
זהו נחל המים שליד הכפר הראשון אשר עלינו לעבור – וקרבת הישוב הטילה בי פחד חדש: בכפר נמצאים באופן עראי ז’נדרמים. חקרתי מקודם ואמרו לי, כי אתמול בערב יצאו מכאן הז’נדרמים והלכו לכּרך. אך מי יערוב לי? אני פונה בשאלה אל בני־לוויתי, והם עונים לי:
“אל תירא, אין ז’נדרמים, אין כלום… לא יהיו…”
אמנם פחד ה"רשות" לא היה עליהם: השניים הם זקנים, ועבּד, שהוא כבן ארבעים, נחשב כ"מהגר" משעה שנכבשה חברון על־ידי האנגלים ופטור מעבודת הצבא. סכנה נשקפה רק לי לבדי.
“מה נגיד? הלא החלטנו כשיצאנו: נאמר שאתה קיסי קרובנו – אחד מעירנו.” אבל אתי היו ניירות אחדים, המעידים עלי כעל חייל עותמאני – שמרתים אתי לעת צרה אחרת (כי חששתי שמא יחשדוני למרגל, כשאעבור לגבול השריף בלי תעודות) – הייתי אובד־עצות.
אנו עוסקים בשאלה זו ועבּד אל־פתאח הזקן השיגנו ושמע את העניין. הוא העיר:
“אבל בני, מוטב שתפשוט את הגרביים… גם הנעליים… (‘נעליים עירוניות’). לא עלה על דעתי, שתצא בנעליים כאלה… יתגרו בנו בשל זה… שמע בקולי, בני…”
“העבודה, הצדק אתו… לא ראינו…” ענו האחרים.
נדחה עניין הז’נדרמים והניירות – וישבה החבורה להוציא את ההחלטה לפועל: עזרו לי לחלוץ את נעלי וגרבי, והוסכם: הגרביים אסורים להיראות (לכן קרעתי את החלק העליון שלהם והשארתי רק עד כדי לכסות את כף־הרגל), ואת הנעליים דנו בלכלוּך יפה־יפה, בעפר ובעשבים. אחרי שנגמרה העבודה הזאת, קמנו וירדנו אל הכפר.
אני הולך לא ראשון ולא אחרון אלא באמצע – להיבטל בין הקיסים ולהינצל מעינא בישא. העוברים על־פנינו מברכים אותנו בשלום, שואלים תוך כדי הליכה “לאן?” – וכשהם נותנים בי את עיניהם, אז שוהה מבטם עלי בתמיהה ובסקרנות. אני הולך כפוף ראש, משתדל להתבטל, ולהיראות כקיסי. האינני דומה לבחור קיסי? אולם הסוואה זו עלתה לי בצער גדול. כשעברנו בקרבת המעיין (מקום היאסף הגברים במשך כל היום), פתחו הקיסים בשלום: קוכּום! 4 (4) וישבו אף הם בין המסובים. (אחר־כך ביארו לי, שמנהג הוא בידי הולכי־רגל לשבת קצת בכל כפר ליד המעיין. מראים על־ידי זה שאינם חוששים לשום מקרה: אנשים פשוטים אנחנו, הולכי רגל… נודדים חסרי־כֹּל). מיד כשישבנו נחו המבטים עלי, כאילו היו מוכנים לכך…
מיד סבוני כולם, כסוב בני־אדם ברייה משונה, המעוררת סקרנות. נדחקו בקרבתי ונעצו בי עיניים בוערות מתוך פנים שזופות: אלה הביטו אלי בחשד ואלה בתמהון: מה לזה בינינו? – ומיד החלו השערות ושאלות:
“האם זה, הח’ואג’ה שלכם, אינו סוחר משיחי (נוצרי)?”
“זהו תוּרךּ (תורכי)…חייל תורכי פראר…‘תורקג’ה ביליר?’ (התדע תורכית?)”
“הניחו לו, הרפו ממנו… חייל מסכן…” העיר אחד מן הזקנים.
“לא, לא. נראה, שהוא יהודי, ראיתיו פעם בכּרך…”
אז פתחתי את פי בלשון ערבית ברורה ואמרתי:
“ועתה שמעו דברי: בן־ערבים אנוכי, מהר חברון, ממשפחת ג’עברי… (שם משפחה ערבית ידועה בחברון). חדלו לכם מדיבורי הבל ותנו לנו מים, צמאים ועייפים אנחנו – ונברככם בשם אלוהים ומחמד, עליו השלום והתפילה.”
נשתתקו. לשוני הברורה עשתה, כנראה, את הרושם הדרוש.
"תנו, תנו קצת מים, האל ‘ירצה בכם’, "הוספתי בכדי להפריע את הדומייה.
קמו אחדים להביא מים.
נתיישבה דעתם של הערבים, והתחילה ביניהם שיחה רגילה בדבר טיבם של רובים שונים, בדבר שער התבואות שבשוק, וכדומה לזה. פנו גם אלי, דרך שיחה, בשאלות שונות, ואנוכי ידעתי לענות על כולן. ואולם כשקמנו ללכת, פנה אלי אחד מן החבורה וישאל:
“השוהים אתם בחנזירה או ‘מזלפין’?”
את פירוש המלה “מזלפין” לא ידעתי (ולהראות שאיני יודע, לא היה נעים – למי שאמר לפני רגע, כי בן־ערב הוא). אבל כיוון שידעתי שבחנזירה, כפר שני שעלינו היה לבוא בלילה, אין אנו שוהים אלא עוברים משם והלאה, לכן עניתיו:
“מזלפין.”
אז מיהר סלמה ואמר לשואל (גם קודם לזה, בשעת השיחה, תיקן כמה פעמים את דברי):
“שוהים, חביבי, שוהים בחנזירה… נשוב מחרתיים, אם ירצה השם.”
אני מיהרתי לתקן את המעוּות, ואמרתי, כי טעות לשון היתה כאן – אבל חליפת המבטים בין השומעים הגידה, כי חשוד אני בעיניהם.
כשיצאנו מן הכפר התחיל סלמה להטיף לי דברי מוסר: “שואלים אותך: שוהים או מזלפין – כיצד אתה אומר: מזלפין?.. הלא יש פחד, פחד…”
“מדוע?”
“אינך מבין?.. כשידעו שאנחנו ‘מזלפין’ (אחר־כך ביאר לי, כי המלה הזאת פירושה – הולכים הלאה), אז אולי יארבו לנו בדרך אחרי חנזירה ויתנפלו עלינו.. מי יודע… ערבּ הם אלה, ערבּ… צריך תמיד להגיד להם: שוהים, ונשוב מחרתיים… אם ישאלך מי שהוא ־ אמור: שוהים, הולכים לקנות קצת גרוגרות וצימוקים… מוסא מוסא (כך נקראתי בדרך)… היה איש…”
אז הבנתי מקצת מן “הפוליטיקה” של הקיסים בדרך…
הרחקנו ללכת כדרך שעה מן הכפר. עלינו שוב והלכנו בין סלעים וגבעות. סבּוֹנוּ הר לא־גבוה. פתאום יצאו מאחורי ההר הזה שלושה אנשים צעירים. עמדו במרחק לא רב מאתנו. אחד מהם צעק אלינו: עמדוּ! הקיסים שׂמו את עצמם כלא שומעים. אחד מהחבורה שלנו פתח בשלום: “קוכּום, בחורים!”
“עמדו!” נשמע שוב קול מצווה.
ענו הקיסים מתוך הליכה: “מה חפצך הצעיר?”
“עמדו!” פקד שוב.
שניים מן הבחורים התקרבו אלינו. השלישי, הצעיר ביניהם, שהיה מזוין ברובה, נשאר במקומו ופנה מרחוק אל עבּד בקול פקודה: “השלך חפציך!”
עבּד סירב וטען, שלא כדאי הדבר. לא כדאי לבחורים להתנפל על אנשים כמותנו… אבל הבחור שינה ושילש בתוקף את פקודתו הקצרה: “השלך חפציך!”
אנחנו היינו מוכרחים לעמוד. התחילו טוענים. עבּד אל פתאח, בתור זקן המכיר תמיד את ערכו, ישב לו מרחוק על סלע ונתן קולו משם כאיש הגון ונכבד, אך לא תקיף, המוכיח נערים שובבים: “הניחו לו, ילדים – האי מאי? בּוֹשוּ והיכּלמוּ – הנשמע כדבר הזה?” ועוד דברי תוכחה כאלה. סלמה הטוב הפליט סתם מלים, כגון: מה זה? ומה תחשבו? הלא בכפר… כלום לא ישבנו בכפר?.. הלא בחורים אתם?.."
ועבּד עדיין מסרב. עכשיו מובנה לי כוונתו: לא צריך למסור תיכף את ה"כלים" לחיפוש, בכדי שיווכחו כשיבואו לחפש ולא ימצאו כלום – שבאמת לא היה כדאי לחפש… ועוד זאת: כל העניין היה לא כרגיל. מורגש היה, שאלה הבחורים מתחנכים במצוות הגזלנות, מתכוונים לעשות כמעשה גדולים… בינתיים המם אותנו קול ירייה, שיצא מרובהו של הצעיר. הכדור חלף בינינו. עבּד השליך בכעס את חפציו ואמר: “הא לך, קח, חפש, ראה!”
אז ניגשו שלושתם, הריקו את השק מן הקמח, בדקו כל סמרטוט לחוד – ואחר־כך התחילו שניים מהם למשש את הקיסים, כלומר, הפשיטו את כל בגדיהם והציגו אותם ערומים… (אותי הקדישו לחיפוש אחרון). ככלי מלא בושה עמדתי והסתכלתי בקיסים הערומים, שקיבלו אגב אורחא מהלומות במקלות וברובה, והירהרתי ברגע הפורענות המתרגש לבוא עלי. אצל חברי לא מצאו כלום, אבל עלי היו לבנים: כתונת וכו'. ואמנם אחרי רגע פנו אלי ודרשו ממני, כי אפשוט מעלי את הכל…
ובאותה שעה עמדו בני לווייתי הנאמנים ושפכו שיח בעדי… וכשפגעה בי מידת הדין של מהלומות, שם עלי סלמה הטוב את ידיו כמחסה, ופעם אחת אמר ברור: “הכו אותי… אל תגעו בו…”
לבסוף לקחו את כל אשר לי והשאירו את החלוק הארוך ואת העבאיה הקרועה.
כשנגמר סדר החיפושים החלה החבורה להתנער מכשלונה ולהמתיק את העניין בדברי נחת: “לא אמרנו לכם? מעשה שטן… למה היה צריך כל זה?.. כל התלאה הזאת?”
ופתאום נזרקו מלים אשר הממו אותי: "זה ישוב אתנו! אמר הצעיר הזד – “זהו פראר, אביאהו לכּרך ואקבל כסף ו’נִישַאן' (אות־כבוד). יאללה!”
אז צווחה החבורה, כדרך הערבים בשעה קשה: “אחסה באלוהים מן השטן!” טענו, שאני קיסי, חברוני, ממשפחת ג’עברי – ולא הועיל כלום. הבחור סחב אותי ביד חזקה, ואנוכי התנגדתי בכל כוחי ולא זזתי ממקומי; אז נסוג הצעיר צעדים אחדים אחורנית, מילא את רובהו וכוננו נגדי. לרגע אחד תקפני רגש איום: ראשי נעשה סחרחר, עיני חשכו… אך מיד אחזתני כעין תקיפות עיוורת, ומפי נפלטה צעקה: “ירה! אני איש צבא! אם אשוב לשם יהרגוני – הרוג אותי פה! לא אלך!”
בני החבורה, בשָׁמעם את דברי, שנאמרו בהחלט, חדלו מטענותיהם והודו על האמת… הם הגידו את האמת, למרות זה, שטבע הדרך מחייב לכחש ולשקר… אבל על־ידי זה מנע הבחור את עצמו מלירות בי, לא מתוך רחמנות, אלא משום שרצונו היה להובילני לכּרך ולקבל כסף. הוא ניגש אלי והתחיל להכות אותי ברובה. באותו רגע התקרב אלינו אחד מן השניים האחרים, שעמד מן הצד ולא השתתף כמעט במעשה החמס, ועיכב בעד חברו. ראיתי זאת וזיק תקווה ניעור בלבי. פניתי אליו בתחנונים… הלז עמד רגע אחד כנמלך בלבו, אחר־כך ניגש אל הבחור, לקח את הרובה מידו, הוציא את הכדור ושניהם, זה אשר רצה להָרגני ואיש־מגיני, התחילו מתווכּחים…
אנחנו עזבנום בכך – והלכנו לדרכנו, מיהרנו ללכת. הזקנים רטנו ככל אשר עלה על רוחם. אחרי שעברנו מהלך רב, שמענו פתאום קול קורא לנו. אחד רץ לקראתנו ובידו רובה. הצפויה לנו פורענות חדשה? עמדנו. ואולם עוד מעט ואותו הבחור, מפלטי, ניגש אלי והשיב לי צרור חפצי שנשדדו ממני, כשהוא מביט אלי בעיניים מביעות נדיבוּת. מחפצי לא נגרע כמעט דבר. גם קופסת הטבּק הוּשבה לי (על הטבק התנצל האיש, כי נתפזר בדרך). רק חגורתי, רצועת עור, לקח לו האיש, באמרוֹ כי נחוצה היא לו בשביל הרובה. אבל מכיוון שחרפה היא לערבי ללכת בלי חגורה, נתן לי חבל, שהיה אתו בכיסו, והוא בעצמו טיפל בי וחגר את החבל על מותני… בירכנוהו והלכנו הלאה. הקיסים שוחחו זמן־מה בדבר המקרה המשונה ונשתתקו. הלכנו עייפים ורצוצים, בלב ריק ובגרון ניחר. היתה בערך השעה השלישית אחרי־הצהריים.
עם שקיעת החמה נראתה חנזירה מרחוק על ראש ההר. עוד שעה ונגיע אל מקום ישוב אחר… מה צפון לנו בחיק הלילה, מה יביא יום מחר? (כשהשיב לי הצעיר את חפצי, הביע את צערו על זה “שיש פחד” בחנזירה. ישנם שם “שומרים”…)
ישבנו לנוח במעלה ההר. לנגדנו נשקף אופק המערב העייף…. קרני שמש שוקעת, קרניים קרות, הולכות וכבות אחרי יום תלאה ועברה… נעלם גם הקו האחרון. אפלולית קלה ודוממה נתלתה על־פני העולם. ישבתי והירהרתי מתוך יאוש: שמא כאן, בין חבל הרים זרים ורחוקים, יבוא קצי?..
זירזוני לקום. עם בוא הלילה נכנסנו לחנזירה. היתה כעין תקווה למצוא קיסים בחנזירה (בזמן רגיל מתגוררים שם כאלה, אך בעת מלחמה נדדו לכל רוח). ואמנם, אחרי חיפוש קל, היינו לאורחים בבית משפחה קיסית.
נכנסו לתוך חדר – אוּרווה אפלה. באמצע, בתוך עיגול, עמוק טפח, בערה מדוּרת עצים כמו בכל בתי הערביים. זהו התנור, שלאורו יושבים סביב־סביב ומתחממים מפני הצינה. הבית מלא עשן. קשה לראות היכן הרגל דורכת. קול אשה, קול חלש, נדכא וצנוע, עולה מאיזו פינה, בכי תינוק וקולות ילדים נשמעים בערבוביה. קבלת־הפנים היתה חשאית. נכנסנו האחד אחרי השני, בלי קול ודברים, פסחנו על עצים ושברי עצים, על סחבות ומכשולים – ורבצנו תחתינו. בעל־הבית מברך את הבאים בקול נמוך. הזאת היא מידת הכנסת־אורחים, שמשתבחים בה ערביים ובני־המדבר? שמא בטעות נכנסנו אל בית נבל? קשים היו הרגעים.
מיד אחרי שישבנו התוודענו אל בעל־הבית, והתחילו כרגיל לבוא בדברים – מאין ולאן? (כמובן, למרות החשכה ולמרות השתדלותי ולהיסתר ולהיבטל – פגעה השיחה בי, אך נגמרה בנקל.)
במשך הדברים התנצל בעל־הבית, שגם לבני־ביתו אין מיטות. גם תבן אין. אבל בחדר השני חם: יש שם קצת זבל (כלומר, גללי חמורים). הבנתי, שמצוקת חיים קשה מכבידה את ידה על האנשים האלה. מתוך השיחה נתברר לי, כי המקרה הטילני לתוך מאוּרת עוני של “אמיגרנט”, איש־אדמה חסר כל, שנדד לפני שנים רבות מחברון לארץ הר מואב ־ “לראות אם יש איזה דבר”.
פעמיים ושלוש נפסקה שיחת האורחים, בשוב נערה (בית־הבית הבכירה, כנראה) ותשובה בפיה: “לא רצו לתת לא פלוני, ולא אלמוני את המשארה ללוש…”
"גם משארה אינם נותנים ‘מקוללי אבות אלה…’ " – וכאן נדבר על יחס אנשי־העיר לקיסים הגרים.
אבל, למרות כל הקושי שבדבר, אחרי חצי שעה היו עוגות חמות ומרק מיץ עגבניות – לארוחה לפני האורחים.
שוחחו כשתי שעות על עניינים שונים. סיפרו ביחוד מקרים בדבר קבלת אורחים ותכונות שבטים שונים בנידון זה. כשקמנו ללכת לישון – הגדילו את הלהבה בקוצים, למען נוכל למצוא את הדרך לחדר־השינה שלנו. בלכתנו נתקלנו בתחילה באבנים ואחר־כך נכשלנו בחמור, שעמד באפלה. הקיסים, שהיו רגילים בכך, נתרחקו לפני ולפנים – המקום היה, כנראה, רחב־ידיים, ואנוכי עמדתי במקומי וביקשתי באפלה הגמורה עזרה מחברי. הם אמרו לי במנוחה, שאשכב במקום שאני עומד, פה ושם היינו הך… קיפלתי את רגלי וישבתי. שכבת הזבל לא היתה עבה. היה קר.
היום השני
בוקר קר, רטוב. יצאנו בברכה רפויה מן הבית. קצרה ידו של בעל־הבית העלוב להכין לנו ארוחה בבוקר, והקיסים נפוצו לבקש משפחה קיסית אחרת, שתלוש בשבילנו, מהקמח שלנו, צידה לדרך ליום שלם.
ושוב נתגלגלנו לתוך מעון דל ועני. הבית – כּוּך אבנים צר ואפל, פה ושם סחבות וסמרטוטים, וכל דבר חפץ לא ייראה. על האדמה הרטובה התגוללו ילדים צנומים, חיוורים־ירקרקים. והקיסים, בני לווייתי, חשדו בצאתנו משם, כי בעלת־הבית גנבה קצת מהקמח שלנו. – “יחרב ביתה של המקוללת…”
יצאנו מהכפר. נודע לנו שאין סכנת שוטרים. הונח לי קצת. אבל היום השני זה רק התחיל, מי יודע מה יהיה סופו? הליכה סתומה זו במדבר – מי ינחש עתידותיה? אמרו, שביום הראשון אין סכנת שודדים – רק פחד הרשות; ביום השני, הכל מודים, שיש ויש סכנה. רק ביום השלישי, כאשר נבוא אל מחנה השריף, אז ירווח לנו.
אחרי שהלכנו כשתי שעות נתחבר אל חבורתנו צעיר ערבי חברוני. התוודע אלינו. הוא ברח מהצבא לפני שבועיים, בא מדמשק לכּרך, ומשם הלך הנה, אל דודו הגר בחנזירה. הלז מסר לו את סוסתו, בכדי שתרעה באביב בחברון. הסוסה עמוסה רק שׂעוֹרים – אָכלה לדרך. פני־הצעיר נעימים, שחרחרים, וחן נסוך עליהם. הוא נראה כבן־עשירים. כשנה וחצי שיצא מהבית. אני שואלו: כיצד הלך יחידי?
“כלום יש הבדל? ואם בכנופיה ־ היש בטחון?..”
הלכנו שעה אחר שעה. מרחוק כבר נראו הרי הגור, הרים קודרים, זועמים, שכעין ערפל דק חופף עליהם.
ופתאום, ממקום לא־נודע, יצאו שני ערביים וילכו בקרבתנו. נושאי רובה הם. התחיל הלב דופק והומה. אין איש מגיד מלה, ואנוכי כובש את פני בקרקע… הרי אני היחידי, שאוכל לגרום פגע גם לאחרים. חששתי שיתחיל בי סדר החקירה הידועה: מי אני? מאין? אחר־כך פתחו הם בשיחה. שאלו על כולנו. גם הם יורדים לגור. רצונם לקבל מה מידו הנדיבה של השריף. היש להאמין להם? הלכנו פקוחי אוזן וסגורי פה, כשומרים על כל הגה.
התקרבנו יותר ויותר אל הרי הגור. היינו צריכים לרדת ראשונה, בטרום נבוא אל ההרים ונעבור אותם. ירדנו בזהירות בשבילים לא־סלולים, אחד־אחד. אנוכי ירדתי באחרונה. בחרדה וביראה מוציא אני את משקפי מתחת לכותונת – מה נשגב המראה! מה נהדר! בקיעים רחבים, גיאיות פעורים – צוקי סלעים עצומים כבדים, עקורים מעצם ההרים, מוטלים בערבוביה ומבשרים את ממשלת הרי הגור.
ועוד מעט ואנחנו סוקרים את ההרים פנים־אל־פנים. נגוז אותו הערפל הדק הנראה מרחוק, ונגלו הרים מוזרים, הרים זקופי קומה כברושים, אשר בהביטך עליהם תדמה לחשוב, שחוצבו בימי בראשית מסלע ענק אחד.
נכנסנו לבין ההרים, עוברים אנו ביניהם. בני־החבורה הולכים עכשיו בזהירות יתרה, הסוס סובל עינויים קשים, רגליו זבות דם. הזקנים משוחחים – והד הרים מוזר ומחריד עונה לקולם. אני מהרהר בלבי: עוברים בני־אדם בין תופעות הרים אלו, ואין אחד מהם מפליט אף מלה של התפעלות. אולי הם והטבע – היינו הך, ואין אחד מהם מרגיש בחברו…
ברגע זה פונה אלי סלמה בדיבורו, המבאר והמסביר לאיש תמים וזר כמוני:
“מוּסא, מוּסא, רואה אתה עולם זה? הרים, עמקים, זוהי הדרך לגור!”
כך הוציאני סלמה מטעותי. מראה מיוחד זה פועל בפליאוּתו גם על חברי, אלא שהם רגילים בו יותר ממני (סלמה עבר את הדרך פעמים אחדות).
ומרחוק נגלה פתאום קצו של ים המלח כחצי עיגול. בשלווה ינוח המבט, העייף מקדרות ההרים הכבדים, על משטח השפלה הרחבה, הישרה. ותכלת הים, תכלת חיוורת וזכה, תצטרף אף היא בשלוות הבדידות הגדולה המרחפת עליה ־ אל שכנתה הבקעה. והבקעה לבנה היא, לבנה ממש, כעטופה לבנת שלג, או כמכוסה שפעת פרחים קטנים ולבנים. מה הלובן הזה? – “גפרית ומלח שרפה כל ארצה”… בהתאדות מי הים (מפני החום הרב), ירד המלח כשכבת שלג דקה – במרחק שעות אחדות.
“דומה לי, שנגיע בקרוב אל הים,” הודעתי את שמחתי לסלמה.
“עוד שתי שעות נרד, עד שנגיע אל היום – הים רחוק הוא.. למטה, למטה.”
ואמנם, אנחנו הוספנו לרדת במשך שתי שעות. הירידה קשה, מעייפת. הרגליים רועדות כקנים. נכון מאוד מה שאומרים הערביים, הירידה בהרים קשה מהעלייה. מדרגות־מדרגות להרים האלה; גומר אתה “קבוצת הרים” אחת, ולפניך הרים בני קבוצה אחרת, עליונים, שניים, תחתיים.
בפנים גלויות עומדים לפניך ההרים, כשאתה מביט בהם מקרוב. עובר אתה לפני הרים ובני־הרים, מקושטים בצבעים מרהיבי עין. עיגולים וקווים מצבע אדמדם־כהה, ירקרק, חום וצהוב – מכסים את כתפי הענקים האלה לאורך ולרוחב, וערבוב הצבעים משווה הוד מיוחד על שלשלת הרי הגור.
אנו יורדים ושותקים. בין נפתולי ההרים הלכנו נפרדים, נתרחקנו אחד מרעהו מרחק של שלושה־ארבעה רגעים. נשמע לפעמים קולו של אחד מבני־החבורה, והד הקול נדמה כעולה ממעמקים רחוקים. יש אשר חלפה פתאום יריית רובה, שנשתברה להמוני הדים מתפוצצים והחרידה את הדממה הגדולה של היום, המוֹלך כאן בחוּמוֹ, והזכירה אותנו כי רגלינו דורכות בממשלת הגור הנוראה…
באחד המשעולים שבמורד ראיתי והנה סלמה הולך ושב לקראתי:
“מה קרה, סלמה – למה תשוב?”
“אל תפגר במקום כזה,” אמר בקולו הרך, “שא את רגליך, מוסא.”
והוא התקרב אלי בינתיים, הסתכל בפני בעיניו הטרוטות ואמר ברוגז כמעט:
“לא, מוסא… מה אתה עושה, הלהרגני אתה אומר?”
“מה עשיתי, סלמה?” שאלתי בתמיהה, בראותי מה עוותוּ פני הזקן הטוב.
“תסיר איפוא את הזכוכיות, מוסא”, – (אני שכחתי, שבבואי בין ההרים ובלכתי יחידי חבשתי את משקפי לראות את הדר המקום ) – “הרוצה אתה למות?”
“הן גם אתה אמרת לפני שעה, שכדאי להסתכל באלה ההרים – איך אסתכל? בלי משקפיים איני רואה,” התנצלתי לפני סלמה.
“אבל הנפש יותר יקרה,” אומר סלמה בטעם הגיון.
הוא ביקש לקחת מידי את הזכוכיות, אך הבטחתי לו להטמינן מתחת לכותונתי.
ושוב נתרחקנו איש מרעהו. קשה היה לי, כמובן, להסיר את “הזכוכיות” – לכן כיסיתי את פני, למרות החום החזק (אז היה סוף פברואר), והלכתי חבוש משקפיים כמקודם. ואמנם, צדק סלמה: מדי פעם בפעם, כשהתקרבנו אל קצה ההרים, צמחה לפתאום ברייה בעלת עיניים בוערות ופנים שחורים (הגורנים הם שחורים ככושים כמעט), ואז הייתי ממהר להסיר את משקפי. וכל אחד מהם, כשעבר על־ידי – הטיל בי מבט סוקר, בוחן. ואולם לא פחות מזה הייתי אני חוקר במבטי את הנפגשים, שעל־פי לבושם היה קשה להכיר אם הם זכרים או נקבות. על־פי הרוב היו אלו נשים צעירות, שנשאו על גבן אבני מלח כבדות מהעמק אל ההרים, כדי להובילן לחנזירה ולמכרן שם באילו גרושים. כך עולים הבחרים והבחורות הללו יום־יום מן העמק אל ההרים, דרך עלייה של ארבע־חמש שעות, ולמחרת הם שבים ויורדים. וכמה מתאימים הם הבריות הללו לאלה ההרים! הגורנים הם פראים, איתנים ומוזרים.
אל השפלה הגענו בשעה שלוש אחרי־הצהריים בערך. ישבנו לנוח על סלע שטוח. עייפות משונה תקפתנו. מה קשה ללכת בדרך נוראה כזו ולשאת בלב גם פחד־מוות ואימת רוצחים! ולמרות זאת כבדה עלי הישיבה עוד יותר. כל שעה של מנוחה היתה גורמת לי צער: הנושא הראשון לשיחה הייתי תמיד אנוכי. וכך גם עתה. רק ישבתי בצנעה מאחורי אנשי לווייתי – והנה אחד הערבים מחנזירה (בדרך נפגשנו עוד עם שניים מחמרים אחרי חמור – גם הם אל השריף הולכים) קורא אלי:
“גש הנה ונחזה בך, ספר את קורותיך: – איך באת הנה, וכיצד ברחת מכַּרַך. למה אתה מסתתר?” וכל החבורה שומעת בעניין את שאלותיו.
קמתי וישבתי על־יד איש־שיחי. עניתי לו על שאלותיו, לפי מצב העניינים (סלמה שכב על בטנו סמוך לי ועזר לדברי). אמנם, זאת היתה שיחה בלי כוונה רעה, אלא שמתוך התקרבות הסתכל בעל שיחי בנעלי וביקשני שאראה לו אותן. הוא רוצה בהן. לא בחינם, הוא יתן לי תמורתן את נעליו וגם רבע מג’ידיה. אני עונה שדרך קשה וארוכה לפני, ונעליו גדולות מכפי מידת רגלי… הוא מבאר לי, שנעליו טובות אף הן, אלא שהוא רוצה בנעלי – כלומר חמד אותן. והוא הגיש לי את נעליו – כבדות וגדולות, ספוגות זיעה שחורה – קשה היה לי להכניס את הרגליים לתוכן. אך לא היתה ברֵרה בידי, והחליפין קמו ונהיו…
לא רחוק משם, כמהלך רבע שעה, היו נטויים אוהלי השריף. קמנו כולנו ונלך שמה. לפני נחל מים מתוקים עמדנו לנוח, ושם קידמו את פנינו בחורים סקרנים מזוינים – אלו היו גורנים שחורים, אנשי־צבאו של השריף. הם שאלו שאלה בבת־אחת: תוּרךּ? תוּרךּ?
“לא, לא, ערביים, תודה לאַללה.”
“וזה? וזה?” סבבו אותי כממהרים אל השלל “זהו תורכי?”
אחד שלף את השיבּריה.
" ‘הנועם ושבע הנעימויות’ לבני־ערב! בן־ערב גם אני כמוכם," עניתי להם בצחוּת לשון.
הרפו ממני. ומכל עבר הריעה הקריאה השגורה עתה בפי האנשים האלה: “ערביים עם ערביים ישתוו.”
הלכנו אל המחנה הקטן, שחנה במקום הזה. פה לא היה השריף בעצמו (פַיְסַל) אלא אחיו עבדאללה.
פינת עולם שוממה זו, שאולי אלפי שנים עברו עליה ללא תשואות חיים, היתה מכוסה אוהלים. אז, אחרי שני ימים ולילה של פחד בלתי־פוסק, שאפתי רוח לרווחה. הרי ישוב, בטחון – וחיים. ישבנו לנוח. באו אחדים ושאלוני שאלות שונות והזמינו אותי אל השריף. הייתי מוכן לזה. על שאלותיו: מאין ולאן, מה מצב העניינם בכַּרַך, ומה השמועות אשר אדע – עניתי בערבית ברורה, ועל־ידי כך הוברר מצבי בהחלט. שאלני ברמז על דתי – עניתי, שהנני יהודי תושב ירושלים. המסובים הפנו את עיניהם אל השריף – הוא הביע בתנועת פנים, כי הוא מתייחס לזה בסבלנות גמורה.
שהיתי שם עוד כשני רגעים אחרי גמר השיחה. בתוך האוהל היו כשישה־שמונה אנשים שישבו מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. השריף ישב בראש. על רגליו היתה שמיכה צחורה, ולפניו נרגילה. התלבושת – “עגאלים” מוזהבים על סודרי משי וכפתני פסים, כתלבושת ערביים נכבדים. רגע אחד נדמה לי, כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאתנו, ימי הכּליפים הנאורים, ימי שלטון בני־ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוּון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בלבי הרגשה, שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה: הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה, הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים… שקוע בהרהורים כאלה יצאתי מתוך האוהל, אחרי אשר פקד השריף להספיק לי ולחברי מזון שתי סעודות, ללילה ולבוקר (לדאבוני, נכנסתי אל האוהל בלי משקפיים – יראתי, בכל־זאת, להיות “בולט” יותר מדי… ולכן לא יכולתי להסתכל ברשמי פניהם של המסובים שם).
אחרי שיצאתי מן האוהל סבבו אותי שוב אנשים לעשרות, גדולים וקטנים, ונעצו בי את עיניהם מתוך שתיקה. ואולם אחרי הראיון היה לי קשה להיות מטרה למבטי אנשים, מבלי לראות בעצמי אף איש אחד מן העומדים מסביב.
חבשתי את משקפי והתהלכתי קצת לראות את המחנה. ראני סלמה ולא גער בי… עבּד אל־פתאח ראני ואמר לי: “סוף ־סוף – דעתך כדעת קטן…”
ובינתיים החשיך היום. היה לילה פושר, נעים. לחורף אשר בהרים אין פה כל שליטה. השמים היו מעוננים. ישבנו לאכול על־יד קיר לבנים הרוס ונשארנו שם ללון תחת כיפת השמים. עייפות הדרך – כלא היתה. דומה היה כאילו סרנו בדרך למלון הגון, חמים ונעים. אלה השמים האפורים הדוממים נדמו לתקרה של אולם גדול מאוד. לא היינו זקוקים למכסה בלילה – כמו שישבנו כן ישנו.
בעלות השחר יצאנו כולנו לדרכנו.
היום השלישי
אנו הולכים כשעה בין קני־סוף גבוהים. כשהאיר הבוקר היו העיניים נתלות פה ושם בצמחים ובשיחים לא־שכיחים אצלנו. צמחייה חדשה. באנו אל ערבת ים המלח עצמה (בערבית: אַסַבּחָה). זהו שטח רחב־ידיים (רחבו 25 ק"מ בערך) – ישר כרצפת שיש חלקה. מי ים המלח משתפכים על־פני הבקעה הזאת בשלוליות רבות, ובשביל כך מכוסה כל הכיכר בּיצות.
הלכנו דרומית קצת (עלינו היה לעבור את כל השטח לרוחבו), ובכל־זאת לפני היכנסנו אל תחום זה, ישבו בני החבורה וחלצו את נעליהם והרימו את שולי בגדיהם. ואמנם, בדרך שקענו לפעמים בבוץ עד הברכיים.
אולם מה נקל היה ללכת ברגל חשוּפה על־פני אדמה, הדומה לשטיח רך, חלק וקריר. וכמה קלה הנשימה במרחב זה, וביחוד כשהדרך בטוחה (כמו שהגידו רבים). הלכתי ביחידות בריחוּק צעדים אחדים מהחבורה. כעת היה הלב פנוי להרהוריו: מה הדבר המרחף פה בדממה על־פני הערבה השאננה בשממותה, המוקפה מכל עבר הרים? האוּמנם לבטלה משתרעת כאן בקעה ענקית זו בעצבונה הרך והעמוק? מה פשר ים־המוות הזה, השטוח למול הבקעה השוממה? מה חידת הקדומים, הנסוכה על־פני הרי הישימון, העומדים מסביב לערבה – זו הבת הרכה, הענוגה ושכולה מימות עולם?
ומדי פעם בפעם מתפתל לו השביל בתוך בִּיצה של טיט, יָוון, שאנחנו עוברים שם בלאט ובזהירות. מתקרבים בני־החבורה, הרחוקים איש מאחיו, והדממה נפסקת. במקומות כאלה, כשהיינו דורכים על טיט רך, היו נראים בקירוב אותם הצבעים, שראינום על ראשי ההרים. ולא רק הצבעים, אלא גם אותם העיגולים שנראו על ראשי ההרים, נראים פה כבשעת יצירתם. הם מתהווים בשעה שהגלים שבים אל הים ומשאירים בעיגולים־עיגולים את החומרים הרבים והשונים (גפרית, חימר, אַספלט וכו') הנמצאים במים. כשהרגל היתה יוצאת מתוך הטיט, היתה צבועה באותם הצבעים. רואים ברור, שאף אותם ההרים בני הים הם, בנים קדומים, שנתהוו “בהפוך את הערים אשר ישב בהן ללוט”.
הלכנו בערך כשתי שעות – ומרחוק, עוד מתחילת דרכנו, ראינו רוכב על גמל. בקווים כוללים נראה: רק גובה הגמל וגבו של האיש. פגשנו בדרך גם אנשים ההולכים אל השריף פגישות אלו היו בעיני כסימן לבטחון בדרכים, ואמרתי לעבּד, שהלך על־ידי: “ובכן עבּד, שבח לאללה! הדרך בטוחה, חסל סדר הסכנות!”
“יתן האל… אבל עוד יום… לא נשקוט עד אשר נבוא אל הר הקיסים…”
“הלא עברנו כבר את הגור, עוד מעט ונבוא אל ההרים אשר במערב – מי יש לנו שם?”
“יש… יש.. אלו הן דרכים.”
“אבל מה הפחד? מה יש אתנו? הרינו ריקים מכל…”
“מפחד אני… מפני הלבנים שלך… בשל אלה יכולים להתגרות בנו… הם יחפצו בהם.”
לא רציתי להאריך בדברים. גם היום השלישי אפוא כקודמים לו – ושוב התחילו ההרהורים לָסוֹב כתמול וכשלשום על צירם הידוע: שודדים ושחיטה…
כשעברנו כמעט את כל הערבה השטוחה והפתוחה, נספח אלינו ערבי נושא רובה. ראינוהו תמול במחנה השריף – בחור פוזל, לבוש כפתן אדום. הלך אתנו זמן־מה ושוחח עם הקיסים. גם אותי, כשנשאתי את משקפי, שאל שאלות אחדות: מה רואה אני דרך המשקפיים? הנעשים ההרים גדולים? בינתיים השגנו את הרוכב על הגמל – ובן לוויה אתו, בחור שחור כמעט, גם הוא נושא רובה. אחרי זמן־מה יצאנו מתחום הבקעה ונכנסנו לבין רכסים וגבעות. אז הלכו יחד הבחור הפוזל והשחור ושוחחו ביניהם. לא עברה שעה קלה – והבחור השחור התקרב אל חברנו, הצעיר החברוני בעל הסוס, ומבלי שום הקדמות שלח ידו ונטל ממנו את סודר ראשו החדש ביחד עם ה"עגאל", התיר את אבנטו של הלז, שהיו צרורות בתוכו כארבע־חמש מג’ידיות – ולקח אף אותו. בני־החבורה גימגמו מתוך תחנונים אילו מלים מקוטעות אך השחור לא שם לב לזה. פני החברוני השדוד חָוורוּ כסיד. ואולם הוא לא דיבר דבר, ומראהו היה עלוב ונכלם. הוא שתק. בינתיים ניגש הבחור הפוזל אל אחד־מבני־החבורה שלנו ודרש ממנו “לירה”.
“לירה? מאין לו? באלוהים ובמחמד, שאין לו פרוטה.”
אבל הפוזל דרש בתוקף את הלירה.
“איזו לירה? אין לו…”
“הלירה שקיבלת תמול במחיר העבאיה שלך. תן, אל תתחכם.”
שמענו ונדהמנו. אמת, מכר האיש הזה (גם הוא חייל, ברח מבגדאד בא עד כַּרַך ובבוקר יצא אתנו לדרך – הוא יליד בית־לחם) את העבּאיה שלו – ואת הלירה מי יודע היכן שמר? בעל הלירה טען בעורמה, שנתן את כספו לקרובו, איש־חיל במחנה השריף. הפוזל לא האמין ובדק את כליו בדיקה מעולה, אבל מפני שראה שזה “מקורב למלכות”, וכל בני־החבורה נשבעו פעמים אין מספר, שאמנם נתוֹן נתן האיש את הלירה לקרובו – הרפה ממנו. הלכנו הלאה, והבחורים גם הם אתנו. הבחור החברוני ניסה להתחנן לפני השודד, שישיב לו את הסודר והחגורה ויקח את הכסף. זה דחה אותו בהכאה, ניגש אחרי־כן ומישש באוכף הסוס ובשקו – והלך. שני השודדים התרחקו מאתנו בצעדים מהירים. נשארנו עלובים ודוממים. הפליט מי שהוא מלה של התמרמרות ־ ונשתתק. הלכנו כשעה באופן כזה. מה פירושה של שתיקה זו? התקרבנו אל שלשלת הרים לא־גבוהים, הפכו אחדים את פניהם ועמדו. עבּד אל־פתאח הזקן ישב, כולם ישבו אף הם, מבלי לדבּר דבר, כאילו נדברו על זאת מראש.
אז החלה שיחה בין הקיסים. השיחה היתה מעורפלת, נשמעו חצאי מלים של השערות וחששות. אמר אחד: צריך להתמהמה… אומר השני: יותר טוב למהר, להקדים… כנראה, אין הקיסים רגילים לקדם בדברים את פני הרעה. סוברים הם: “דיה לצרה בשעתה”. הצעיר החברוני שואל שאלת טעם: למה לא נלך בדרך אחרת, לא־רגילה? ענו לו, שהוא טליא… אין דרך אחרת… אין מים. גם בדרך הרגילה קשה מאוד למצוא מים.
נחנו כחצי שעה. קמו כולם. החלו כל בני־החבורה, הזקנים והצעירים, שופכים שיח ותחנונים, מזכירים פסוקי הקוראן ומתפללים לאל ולנביא, שיטה לנו חסד וירחם עלינו. אני שומע את דבריהם ותפילתם – ובלבי הנמס אין גם תפילה… אחרי רגע ירדנו אל ואדי (ואדי אל־גרבּי). הואדי היה יבש. אין זכר למים. רק כתליו, המתרוממים לגובה חמישה־שישה מטרים, ספוגים רטיבות קלה. הכתלים האלה מורכבים הם מחומר ומחול ומסיד עכור, וצורות חיטוב ופיסול פראים נחרתו בהם על־ידי זרמות הגשמים, הניתכים בסוּפה ובסערה במשך ימים מועטים. מתפתל הואדי ומתעקם, וכל נטייה וסיבוב דומה כפותח לפניך פינת עולם חשודה – אין זה כי אם מקלט למזיקין ולמרעין בישין… אין העין רואה לפניה אלא מרחק אמות אחדות, וההולך מקשיב כולו וחרד לקראת כל פנייה חדשה. אז הבינותי את התפילה, שערך כל אחד מהחבורה על פתחו של מקום מעמקים מכושף זה…
הלכנו בחשאי. נשמעו רק נקישות צעדינו, שענה להן בכל פעם הד מרוסק מתוך חלל הואדי המאַיים…
פתאום עבר איזה שיח לחש בין החבורה… ראיתי, שהגענו אל הקצה הואדי. מרחוק, על ההר, ישבו שני החמסנים, שנפרדו מאתנו לפני שעתיים. ישבנו אף אנחנו. ראינו, שאחד מהם יורד אלינו והשני נשאר במקומו על ראש ההר. התקרב השחור. פקד: “השליכו את החפצים!” שמענו ועשינו. בדק את האחד אחרי השני. לקח מכל אחד מה שרצה (לבני מצאו חן בעיניו), ניגש אחר־כך אל הסוס, שפך את השׂעורים, חיפש ובדק יפה. בני־החבורה דיברו כל אותה שעה רכות:
“לא נאה לך, באמת… מה יש אצלנו?… הנך בחור – בעל שפם… איה אפוא מידת־הכבוד?”
הבחור עשה את שלו – וכאשר לא מצא כלום גם בין השׂעוֹרים, איים ואמר: “אם החברוני לא יתן את כספו – אירה בו!” החלו תחינות וטענות, וכל פנים לבשו חוורון… ארך העניין כרבע שעה. באמצע השיחה והאיומים נשמעה פתאום ירייה מעל ראש ההר.
הבחור הניח אותנו והלך. מיהר ונעלם. אני איני מבין פשר הדבר. אך הקיסים אמרו מיד: סימן שאנשים באים. לא עברו עשרה רגעים ונראו בקרבתנו שלושה הולכי־רגל ואחד רוכב על סוסה. גם אלה הולכים אל השריף.
אנחנו סיפרנו להם את המעשה, והם הראו לנו דרך אחרת – בטוחה, אבל רחוקה. סרנו מן הדרך הרגילה ונטינו הצדה. היתה השעה הראשונה אחרי־הצהריים (לפי מידת הצל), והפחד והאימה של היום הזה “הבטוח” הדביקו את לשוננו אל חכּנוּ. צמאון קשה עינה אותנו. מהבוקר לא שתינו מים. אכלנו קצת בדרך מבלי לשתות.
ברגליים כבדות הולכים אנו אל שפת הים בין אבני־נגף – והים המלוח מגרה במראהו – ים, ואין טיפה לחך היבש כעץ! ויסורי הצמאון נעשו עוד יותר קשים על־ידי זה, שידענו כי אין תקווה למצוא מים כל היום. וכאשר יחשך הלילה – מי יודע מה יהיה צפוּן לנו בחיקו? תלשנו עשבים ולעסנו אותם, בכדי להשקיט קצת את הצמאון, ואולם אלה לא הועילו בכלום, ורק הגדילו את הצמאון עוד יותר, כי אחרי הלעיסה נפלט לתוך הפה המלח שבהם – ורבו אז יסורי צמאון קשים שבעתיים. הזקנים התחילו מפגרים. עבּד אל־פתאח, שהלך כל הזמן כמו שהבטיח, באופן טוב – היה צועד ועומד לפוש… ודמות פניו מעוררת דאגה… אז הביעו שניים ושלושה לאמור: כנראה, נגזר עלינו במסע זה למות מות צמאון… ולבנו דאב לראות את הסוסה שולחת למולנו לשון יבשה, כמבקשת רחמים. בערוֹב היום החלטנו לעלות על ההרים ולבקש שם מקום ללון.
העלייה נמשכה בעמל ויגיעה כשתי שעות ויותר. כשהגענו למעלה, היה דומה כאילו עברנו אל תחום עולם אחר. נשבה רוח קרירה. כבר היה חושך מסביב. הלכנו עוד כחצי שעה במרום ההרים, כל אחד קיבל על עצמו את מידת הדין של צמאון ורעב (אף פרוסת לחם לא נשארה אתנו), ובכל־זאת חיפשנו בעיניים כלות אחרי מים. פעמים רבות הטענו נקיק סלע בלבנוּתוֹ, אך לאחרונה נשמעה בשוֹרת אמת: מים! מים! אלו היו מי גשמים, שנקווּ בשלולית מסותרה. כרענו על ברכינו ושתינו לרוויה. יושב־מרומים קיבל באותו רגע מפי כולנו שפעת תשבחות והודיות על הנס… עתה, חשבתי, יכולים אנו לישון, ולוּ גם רעבים מאוד. קמח, אמנם, היה אתנו, אך מה יועיל זה?
ברם, מבין החבורה יצאה פקודה: אספוּ קיסמים ושיחים להבעיר אש ונאפה לחם! שטו כולם ולקטו. גם אני החילותי במלאכה זו, אף כי לא ידעתי כיצד נלוש ונאפה כשידינו ריקות מכל מכשירים? ברגעים אחדים נאספה ערמת עצים גדולה.
הוציא אחד שתי אבנים קטנות ופתילה – וברא אש. נדלקה הפתילה, והבעירו אלומת קוצים. הוסיפו עצים – ועלתה מדורה גדולה. שניים אחרים לקחו את צקלון הקמח והלכו אל מקום המים. שמו את הקמח בתוך שקערורית של סלע, הביאו מים בחופני ידיהם. אחד לש, ויצא בצק. עשו אותו מצה אחת עבה וגדולה כמידת אַמה. הביאוה על־יד הלהבה, פיזרו את הגחלים ברוחב אמה ויותר והניחו עליהן את המצה. כיסו את המצה ברמץ לוהט. ישבו לשוחח. אחרי עשרה רגעים או רבע שעה קמו והוציאו מתוך הגחלים חררה גדולה. פרשו עבאיה על הארץ והשליכו עליה בחביטה את המצה, השליכו מתוך זרועות מורמות פעם שתיים ושלוש. ננער האפר מעליה. פותתו אותה לפִתּים. נתקררו קצת – ואכלנו לחם לשובע ושתינו מים לרוויה ישבנו במעגל מסביב ללהבה. נרדמו מיד כולם במנוחת שאננים. גם אני ישנתי, אבל בקבלת עול מיתה מתוך שינה…
אחרי חצות הלילה, כשעתיים לפני השחר, נעשה קר. עבּד אל־פתאח השכים והעלה מדורה הגונה מאוד. התעוררו אחדים, ישבו מסביב לאש והחלו משוחחים. ענייני משפחה ומעשיות של הזקנים בדבר גידוּל בנים. עבּד אל־פתאח מספר זכרונות: על קניית פרות שמנות והצלחת מקנה הצאן, על דברי ריב ועל סכסוכי “בר־מצרא” בכרמים – ונסַבּה השיחה על עבודת הצבא. הוא נזכר בימי שבתו בטריפולי המערבית, בבּנגזי.
“כמה שנים?”
“שמונה, עשר שנים.. כשבאו הטלינים (איטלקים) יצאו משם הוא וכל ה’בנים' החברונים…”
“אם כן אפוא עבד עבּד אל־פתאח בצבא לפני שמונה שנים, בהיותו בן שבעים, יחד עם בניו?”
“כן… הוא היה ‘ג’זרי’ (משתמט, שמעבידים אותו בצבא כשנתפס, לכל ימי חייו). האיטלקים הוציאוהו לחירות: הוא ברח, הוא ובניו, הנה…”
הוא היה “שַאויש”. אני שואלו: “מה היתה עבודתו בצבא?”
“ישבנו… ישבנו שם. במצודה ישבנו בהרבה נחת, בחסדי האל… ‘הילדים’ היו גם כן שרי־עשרה…”
ביניים עלה השחר. אכלנו פת שחרית ויצאנו לדרך.
היום הרביעי
מסביב – הרים וגבעות וסלעים שוממים. זהו קצה מדבר יהודה, או, יותר נכון, נחלת שמעון השוממה.
מיד בתחילת ההליכה עלה הרהור על הלב: מה יהיה טיבו של היום הרביעי במסענו? חפצתי מאוד לדעת אם סרה כבר הסכנה, אם אפשר לעסוק היום רק בהליכה, מבלי לשאת סבל של פחד ודאגה? מצב־רוח ההולכים היה דווקא לא־טוב. הולכים אנו בדרך לא־ידועה. היום מעונן, אילם, מכביד… שמא שבים אנו, במקום ללכת קדימה? שהרי באנו בלילה מבין ההרים והגבעות ולא ראינו את הדרך – ורוחות השמים ניטשטשו. שמא אנו הולכים לדרום ולא לצפון? הוספנו ללכת. מרחוק, מעל ראשי ההרים, נראתה לפרקים דמות גמל יהיר בגובהו, כיצור לא מהאי עלמא, הפוסח לאטוֹ על הגבול אשר בין עולמנו ובין העולם אשר מעבר לאופק. הקיסים אמרו: באנו בקרבת בני יושבי “בתי־שׂער”. נשאל בדבר הדרך.
אני שואל בענווה “מה הערביים הללו?..”
“מקוללים ובני־חטאים,” עונה לי אחד בהחלט ובקצת רוגז.
אחרי שעה קלה נראתה בשיפולי ההר שורת אוהלים שחורים – מחזה, אשר לא ראינו עוד כמוהו בימי מסענו. למראה האוהלים השחורים האלה, שהופיעו פתאום לעינינו בפינה נסתרה זו, נדמה לנו, כאילו נתגשמו הבדידות והשממה אשר מסביב ויהיו לגושים שחורים.
קרבנו אל האוהלים. קידמו את פנינו כלבים עזים. יצאו שניים־שלושה מתוך האוהלים הנמוכים, עמדו והביטו מבלי להביע מצדם שום דבר. אז פתחנו אנחנו בשלום ונכנסנו לתוך אחד האוהלים. קבלת־הפנים היתה מעוררת דאגה. החלה שיחה טפלה, עבּד אל־פתאח יושב ומסתכל בנעליו. הוא מטפל בהן באופן פשוט, כאילו הוא מסתכל עד היכן הגיעה מידת דלדולן, אך הוא לדבר אחר מתכּוון, לממון שבתוכן; – בכלל, בכל מקום שבאנו שמה, היה מעניין לראות את עבּד אל־פתאח ונעליו… כיצד הוא משים אותן לימינו ואחרי רגע לשמאלו – באופן רגיל וטבעי.
ביקש אחד מים ולא נענינו. החברוני שאל על שבט אחד מפורסם, שהוא, החברוני מכירו היטב. סיפר על דבר מאורע הגזֵלה של תמול (הוא היה גלוי ראש ומבלי חגורה), והביע את תקוותו, כי יעלה בידו להוציא את הגזֵלה בעזרת בני־השבט ההוא. בכלל, כל הדרך היה הצעיר הזה מזכיר בהתמרמרות את העניין – לא משום ערך הגזֵלה, אלא משום שלא יכול למחול על עלבונו.
יצאנו מהאוהל אחרי נוחנו כעשרה רגעים. כשהרחקנו קצת, גילו הקיסים, שבעלי האוהלים יודעים על דבר הגזֵלה, והגזלן עבר גם הוא במקום הזה. הם הסבירו לי, כי הדבר נודע להם מתוך השיחה שהיתה באוהל.
הלכנו כשעה וחצי דרומית והגענו אל השבט שביקשנו. גם פה נתגלו פתאום אוהלים שחורים, ואולם הלב היה שקט במקצת: הרי אל שבט מודע באנו. עברנו' כמנהג, מאחורי כל שורת האוהלים, כדי שלא נעבור לפני אוהלי הנשים (נשי השבטים האלה אינן מדקדקות כלל בכסות פנים, אלא משום דרך־כבוד).
באוהל הגברים היו כמניין אנשים: בחורים, אנשים בשנות העמידה, שניים־שלושה זקנים. התוודענו אליהם. בן־סמרה (כך קראו לצעיר החברוני על שם אמו) היה כאן אורח חשוב. החלה שיחה. אני (שהייתי גם פה בלי משקפיים) הרגשתי, שאני חידה סתומה להם. כשפנו בדברים גם אלי, חבשתי את משקפי. נראו לי אנשים טיפּוסיים, מוזרים – כולם כאחד טיפוס שמי קדוּם, בולט, בלתי־מעורב. קו הפראות עודנו בפניהם, ברק עֵין חיה לעיניהם – כאילו מחזור ראשון של בני אדם הם אלה. יושבים הם במעגל מסביב לאש עמומה, וישיבתם דומה למרבץ בעלי־חיים מדבריים. אחדים סרוחים על בטנם, כשראשם מוּרם קצת, ומביטים מתוך הקשבה על המדברים במסיבּה; אחרים יושבים על ברכיהם, משוחחים וצוחקים כילדים. שם בפינה מסובים שני זקנים, מוצצים את מקטרתם הארוכה – פעם תראה בפיהם תמיהה כעין תמימות, ופעם יביעו הפנים האלה את ההתרחקות ואת הזרות של בני־מדבר – וכשתסתכל היטב, תראה גם את האדם המקולקל, שידו רב לו בעורמה ובנכלי סתר: שהרי (בשעת השיחה שמעתי) הם הולכים, בימים כתיקונם, וסוחרים בתבואותיהם בערים ויודעים את העיר ואת מעלליה.
מדברים על המצב. הם בכל שנות הזעם של המלחמה התכנסו בפינתם ולא יצאוה כלל מפני פחדה של ה"דוֹלה". אך עתה – מזמן תנועת השריף – נשתנה המצב לטוב. מקבלים מַתת לפרקים מידו הנדיבה של השריף.
גם בין הידידים האלה עברה עלינו שעה של יסורים. הדבר היה כך: כשישבנו אצלם נהגו בנו החבריה מנהג חירות. חלצו את נעליהם, קיפלו את רגליהם וישבו ישיבת קבע ומנוחה. בן־סמרה, הצעיר החברוני, הוציא מתחת לאוכף הסוס עבּאיה חדשה והגונה (שהחביא אותה בשק הסחבות שהיה מונח כשמיכה על גב הסוס) והתעטף בה בהנאה רבה. והנה אחד מבני האוהל הציע לחברוני שימכור לו את העבּאיה – יקח כמה שהוא רוצה… בתחילה חשבתי, שיש כאן רק הצעה סתם, אך אחר־כך ראיתי שהאיש חמד את העבאיה.
החל משא־ומתן ממושך, שארך יותר שעה. בן־סמרה סירב למכור את העבּאיה, מפני שהיא נחוצה לו, ולא ימצא אחרת כמוה.
“הקונה” היה משתתק לרגעים והיה שב סחור־סחור אל העניין, ובכל פעם הוסיף על המחיר: בראשונה הציע עבאיה ישנה ורבע מג’ידיה כסף, בשנייה – גם כבשה שמנה. אחר־כך כבשה שמנה ומג’ידיה, ולבסוף – פח חמאה, שמחירו כשלוש לירות. בן־סמרה סירב. ואני חושש הייתי כל אותה שעה, שמא תצמח פורענות מ"חמידה" זו… מבטיהם הממושכים לעבר העבאיה היו אומרים גלוי: חבל, שבאת בצל קורתנו… לוּ פגשנוך בחוץ – כמה זמן היה נמשך כל הענין הזה?..
ואנוכי, שהייתי עד דומם למחזה זה, חשבתי באותו הציווי, שעם תועה־מדבר יצר אותו בימי קדם: “לא תחמוד!”… למה בא הציווי המוחלט הזה, אם לא לכבוש את יצרו של בן־המדבר החומד כל דבר אשר לא לו?..
בין כה וכה ובעל־הבית (היה לבוש פראק, אלוהים יודע איך נתגלגל אלליו) בא וקרב אל האוהל, כשהוא נושא ערֵבת עץ גדולה בידיו, אחריו נושאים ערֵבות כמוהו גם בחורים אחדים: ארוחה טרייה היא, הנישאת אלינו, האורחים. הביאו כשמונה־תשע ערֵבות כאלה, כל ערֵבה לשלושה אנשים. נספחו, כרגיל, שניים או שלושה ילדים אל כל קבוצה. התבשיל היה, כרגיל, עם שמנת. הגישו גם “פיתות” חמות (מעת שבאנו הספיקו הנשים לטחון חיטה, ללוש את הקמח ולאפות מצות).
חברי אוכלים במנוחה, ואני רואה ונאנח; הם טובלים את ידם בדייסה, מעלים חופן מלא משם, מכניסים במין תנועה קלה את ארבע האצבעות לתוך הפה, עד שיוצאות נקיות, וטובלים אותן שוב. כזאת עושים כולם במהירות של הרגל. ואני – החצי שהעליתי ביד נשפך על הארץ, קצת בא אל פי, והשאר נשאר בין האצבעות. הרגישו כולם בדבר ונתבדחו. שלושת הקטנים שאכלו אתנו לעגו לי תחילה בלעג מוסתר, אך אחר־כך התפרצו בצחוק למראה הברייה המשונה, שאינה יודעת אפילו לאכול.
גמרנו לאכול ויצאנו. הראו לנו את הדרך (אנו תעינו כארבע שעות). הבטיחו לבן־סמרה, כי שוב תשוב אליו הגזֵלה באחד הימים…
הלכנו כשתי שעות – ונראו מרחוק הרי חברון כחלחלים־אפלים. בכדי להגיע אליהם, צריך היה ללכת כשמונה־תשע שעות. היתה השעה שתיים או שלוש אחרי־צהריים. אנחנו נמצאים כבר על גבול הקיסים. בני־החבורה החלו מרחיבים את פסיעתם וצעדו בטוּחוֹת. פצחו אחדים בקול רינה. סר הפחד. משוחחים, מתבדחים.
פגשנו פה ושם בנער או נערה נוהגים עדר בר – קיסים ראשונים הם, מבשרי בטחון ואחווה… אלה הם טיפּוס שונה מן הערב: אנשי־אדמה בעיקר. גם תלבושתם אחרת לגמרי: מצנפת גדולה וכבדה חובשים גם נערים מבני שתים־עשרה שנה ומעלה.
הגענו אל בקעה רחבה, מוקפת גבעות נמוכות. זאת היא אבו קַדַרָה, שהזכירוה בדרך פעמים אין מספר מתוך געגועים. בתוך הקיסים אנחנו. כאן עמד עבּד אל־פתאח ועשה מעשה לא נאה. הציע שנלוּן הלילה פה ליד אחד אוהלי הקיסים, ומחר ניסע הלאה. לא הסכימו חבריו ואתם גם אני, שעה אחת קודם, יפה היתה לי מאוד… אמרו: יישאר הוא כאן ואנחנו נלך הלאה. אך בתוך נעלו של עבּד אל־פתאח היה שמור חלק מן הכסף שאני נתתי לשלושתם.
לא רצה הזקן להשיב לחבריו את חלקם. “שעיר לפניכם,” צעק עבּד אל־פתאח (הם משעיר, כפר, מפונה מחברון). “שם אתן לכם.” רבו וצעקו שלשת הקיסים שלי. שאר בני־החבורה הלכו לדרכם ואף אנוכי עמהם.
כעבור רבע שעה השיגני סלמה. עבּד יעשה מה שצריך… אבל הוא, סלמה, חייב להוליכני עד חברון. לא כך נשבע?
וכאן סיפר לי סלמה על הזקן עבּד אל־פתאח, שהוא אדם אַלם וקשה. בינתיים השיגנו גם עבּד. הוא סיפר, שחטף מידי עבּד אל־פתאח את צרור חפציו של הלז עם הנעליים שבתוכם. אולם כשפתח את החבילה – חסרה נעל אחת… “הזקן הרמאי… הנעל נשארה אתו…” אמר עבּד. ומיד הוסיף: שמא נפלה בדרכי?" ושב מיד מבוהל ומטורף…
ואנחנו הלכנו הלאה. סלמה אינו נפרד ממני. ולבי־לבי אליו… הוא הולך על־ידי ומרטן חרש לעצמו: “יחרב ביתו של אותו זקן… קללת אלוהים עליו…” (“להלה, להלה, יא עבּד אל־פתאח”). “אויה, אויה, עבּד אל־פתאח – איזה מעשה שטן…”
“כן,” חושב אני, “אמנם, מעשה שטן יש כאן. חולם לו הזקן הזה על שלוש המג’ידיות שלו, שיזכה בהן עוד מעט – מבלי לעבוד בשבילן שבועות שלמים – והנה מדאבה. מי יודע אם לא אבדה הנעל בדרך?..” והלילה הגיע וקשה לראות ולחפש – נפלה טיפה מרה בשמחתנו. גזֵרה היא, כנראה, שאין מנוחה בדרך המדבר.
בלילה סרנו אל אוהל קיסים.
"באוהל הגברים אורחים רבים. כנופיות־כנופיות ישבו ושוחחו בקול רם על מחירי תבואה ועל ענייני מסחר – איכרים מתערים באדמה, איכרים בני דורות קדומים.
במסיבתנו ישב חברוני אחד, שהגיע באותו יום מירושלים ומחברון. שואלים אותו בצמאון:
“מה האנגלים? כיצד?”
“שבח לאל,” עונה הלז, “עד תכלית המנוחה והמרגוע! אין פרץ ואין נוגש…”
“ובעיר כיצד?”
“שלום ומנוחה…”
למחרת, השכם בבוקר, יצאנו לדרכנו. עברנו דרך זיף, כרמל, דביר – בצהריים נגלו בנייני העיר חברון ומערת המכפלה. סלמה מעביר ידיו על פניו ונותן שבח והודיה לה' ולנביאו.
כאן ביקש ממני סלמה, שאתן לו בעיר שני בישליקים בשביל להדליק נרות בקברי האבות.
מיד כשבאתי לחברון הלכתי אל המושל: מסרתי דין־וחשבון ארוך מכל אשר עבר עלי מיום היכנסי לצבא התורכי ועד יום בריחתי. סלמה לא הרפה ממני עד שמסרתי לו מכתב חתום בידי – וככה נסע לשעיר.
למחרת הורשה לי לנוע ירושלימה.
מחברון לירושלים הלכתי גם כן ברגל – מחוסר עגלה ובהמה. את הרשמים החדשים שבדרך זו אין פה המקום למָסרם, כי שונים הם לגמרי מהקודמים. בגלל תלבושתי המשונה התעכבתי בכוונה בדרך, כדי שאבוא לירושלים בלילה.
בהגיעי לשער יפו היה הירח זולף אור חיוור וענוג על החומות הרמות ועל מצודת דויד. עבר בקרבי זעזוע לא ידעתיו…
איש לא ראה ולא שמע עת דובבו שפתי ברכה “בשם ומלכות” – בשובי לעיר מולדתי ירושלים.
ירושלים, אייר תרע"ח.
-
אזכיר פה רק אפיזודה אחת. כשבא ג’מאל פחה לכרך ושלח לקרוא אליו את השיח' הלז, סירב לבוא; הדבר נשנה כמה פעמים, עד שלבסוף הלך הפחה בכבודו ובעצמו אל השיח'. בדרך נפגשו. השיח' בירך את הפחה בברכה רגילה של הערביים (מרחבּא, יא ג’מאל), ועל שאלתו של ג’מאל פחה: איזו משכורת הוא מקבל מאת הממשלה? – ענה הלז כמתרעם:
“חמש־עשרה מג’ידיות לחודש. ואולם זה ארבע שנים שלא קיבלתי כלום.”
הפחה שילם לו את כל החוב, והוסיף על זה – אות כבוד. ואולם אותו סירב השיח' לקבל:
“למה לי זה? את הכסף הייתם חייבים לי, ואולם באות כבוד אין לי צורך.”
שיח’ים קטנים אחרים קיבלו אותות־כבוד. ואולם אחדים מהם מסרו אחר־כך את אלו לצורף, למען יעשה מהם טבעות… ↩︎
- השריף ממכּה, חוסיין, אבי פייסל ועבדאללה, מלך עבר־הירדן. ↩︎
-
החלק הדרומי של הארץ, זה שאנו קוראים יהודה, נקרא בפי הערבים קיס. ואת חבל ארץ בנימין וצפונה לו – קוראים הם: יַמַן, כשמות שני שבטים מיוצאי חצי האי ערב בעת כיבושם את ארץ־ישראל. ↩︎
- כוחכם אתכם! או (האל) יחזקכם! ↩︎
- נורית לוינסון
- יעל זילברמן
- צחה וקנין-כרמל
- חנה נבון
- צפורה ניצן
אין עדיין קישוריות מאושרות