בין שבטי ערב
מבּורח אין לקוות לרשמי מסע רגילים. לכן אַל יהי תמוה הדבר, אם לרשמי אלה, שהייתי קורא להם יסורי מסע, אקדים הקדמה מוזרה במקצת: קצר־ראי אנוכי ונושא משקפיים מעודי. זאת ועוד אחרת: פני דומים לפני בן־אירופה, אף כי יליד ירושלים אנוכי. ודי בזה.
מירושלים הוגליתי, בתור חייל, על־ידי הממשלה התורכית אל כַּרַךְּ (קיר מואב העתיקה) משום “חשד של ציוֹנוּת”.
כשקיבלתי את פקודת גלותי, הירהרתי בנחמה שעתיד אני ללכת אל ארץ “גאון מואב” ואראה את “שדה מואב”, מולדת רות אחותנו. ואולם למרות התנחומים האלה הייתי מפחד ותוהה.
כשבאתי לכַּרַךְּ לא ראיתי שם אף שריד זכרון אחד מימים קדומים; מצאתי רק סביבת חיים חדשה. ראיתי אנשים אחרים, הנמצאים בתנאי חיים מיוחדים במינם, שמזכירים במקצת את אופן חייהם של עמון ומואב הקדומות. לכן אפוא טרם אעבור אל פרטי בריחתי מכּרך אספר בקיצור משהו על העיר הזאת.
המחזה הראשון, אשר ייראה לעין הנוסע, שעות אחדות לפני הגיעו לכּרך, הוא ה“קַלעה” (המצודה). מצד דרום מתרוממת מעל ההר, שעליו עומדת העיר, מצודה גדולה ואדירה, הכתלים הגבוהים, הנראים כקירות סלעים חשופים הצומחים מבין ההרים, המראה הכהה של המבצר הקדום (הוא כבן תשע מאות שנים גם לפי החוקרים המאַחרים את זמן בניינו), דממת הישימון הכבדה, הרובצת על הכל מסביב – כל הרשמים האלה מושכים את הנוסע בחבלי קסם אל הקריה העתיקה. אך בהגיעו אל “העיר”, ייגלה לפניו כפר גדול עלוב: ה“רחובות” הם תלי אבנים, גלי־עפר, הבתים הם ברובם כוּכים ומחילות עפר. כשאתה הולך בחוצות הכּרך, הנך רואה מכל עבר את אופק השמים עד קצהו, עד לגבול ההרים הרחוקים – משום שה“בתים” מתרוממים על־פי־רוב, אַמה־אַמתיים מעל פני הארץ. חוץ משרידי החומה העתיקה תראה העין פה ושם גם בתים אחדים חדשים, שיש להם צורה של בניין. אלה הם ברובם בתי פקידות הממשלה, ואולם יש גם מנזרים אחדים וכנסייה עתיקה מימי־הביניים.
אבל מעמדה הטבעי של העיר, הבנויה על הר גבוה, הוא נהדר. מסביב לעיר מתרוממים הרים עוד יותר גבוהים, אשר גיאיות ועמקים לא־רחבים נמשכים לרגליהם. מראש “פסגות מואב” רואים נחל (ואדי) לבן, ההולך ומתפתל בדרך עקלתון בין סלעים ואבני־נגף. נחל זה רץ בחפזו ואובד בין הררי הישימון הרחוקים.
מצד מערב מתגלה מחזה מרהיב עין: כל שלשלת הרי יהודה ובנימין אשר מעבר לים המלח מערבה, הרים המעולפים תמיד במעטה תכלת; ויותר קרוב – הרי ים המלח, העומדים זקופים וקודרים על שפת הים הלוֹחך את רגליהם. – כל זה גלוי ושקוף תמיד לעין. בימים בהירים תבטנה הבירות העתיקות, בירת מואב ובירת יהודה, האחת למול השנייה: הר הזיתים עם שני מגדליו הגבוהים ייראה ברור מעל־פני חוצות קיר מואב (מרחק של 60 קילומטרים בערך בקו ישר).
וים־המוות, אשר בקצה האופק המערבי, נראה אף הוא ברובו מתוך העיר. הוא רובץ תמיד שקט לרגלי ההרים האילמים וכמה מונים ביום יחליף את צבעיו, ככל אשר ישתנה מעטה ההרים מלמעלה; אלה יטילו אליו פעם צללים רחבים וקודרים, ופעם יקדירו את תכלתו רק רצועות צל ארוכות, ואז יהיה על־פני המים משחק של אור וצל ותכלת; ומדי ערב בערב יתרוממו מעל־פני הים אדי קטורת, אשר יהיו לעבים קלושים. ורק בשעות הבוקר יהיה ים המלח כולו תכלת, ומראהו אז כעין גדולה, עין כחולה וקפואה…
באתי אל כַּרַךְּ בתחילת החורף. העיר היתה אז כולה שרויה באבל ומקוננת על מות “שיח’־השיח’ים” שלה. בכּרך, כמו ביתר הערים אשר בעבר הירדן מזרחה (עמון, תופל, מידבא וכו'), ישנו שיח' מיוחד, שהממשלה מכירה בו ושצריך גם לקבל משכורת מהממשלה. מבני השבט מג’לה, המפורסם בהשפעתו, מתמנים שיח’ים לכל הערים אשר מסביב, ובן השבט הזה היה גם ה“שֵיח' אַל־מַשאיֶח'” של כּרך, ששמו היה קאדר והיה מפורסם בכל הסביבה כגיבור נערץ. הערבים העריצו אותו בגלל אומץ־לבו כלפי הממשלה.1 זו עשתה בעורמה והביאה את קאדר לדמשק. אחרי ששהה שם כשני חודשים, באה ידיעה טלגרפית, שחלה שם ומת… בני־כּרַךְּ, שהבינו כי היה כאן מעשה אלמוּת מצד הממשלה, קוננו על המת ימים רבים. נשים צעירות ועלמות היו עומדות כנופיות־כנופיות במעגל, יד האחת ביד רעוּתה, והן מטילות מדי פעם את ראשן הצדה, כשפניהן מביעות יגון: האחת חורזת את חרוזה, וכולן עונות וחוזרות עליו עשרות פעמים, עד שיעלה חרוז חדש. הקינות נשמעו בכל פינות העיר מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. כשהייתי עובר ליד המקוננות, ביחוד בלילה לאור הירח, היה דומה לי, כי הועברתי לתקופה קדומה, שהכתוב מעיד עליה: “ויבכו אותו שלושים יום..” “ארבעים יום”. ויבכו – פשוטו כמשמעו.
ובימים ההם, כשנתאמתה השמועה על דבר נפילת ירושלים בידי הבריטים, החילותי לרקום מזימת בריחה. כל הדרכים היו סגורות בפני, ורק אחת נשארה לי: לצאת מדרום לכּרך, לעבור את ההרים הזקופים אשר ליד ים המלח, לרדת אל הערבה, לסובב את הים לרוחבו, לפנות צפונה ולהגיע לחברון. ואולם כשגיליתי את מחשבתי זאת למכרי היהודים (היתה בכּרך רק משפחה יהודית אחת אמידה; היו לפנים עוד אילו יהודים בעלי־מלאכה, אך כולם נדדו משם בשנות המלחמה), ביארו לי אלה, כי אין כל אפשרות לברוח, משום שאין בן־כּרך יכול לעבור את הגור (ערבת ים המלח) בגלל איבת קדומים, השוררת בין תושבי הגור ובין תושבי כּרך, וללכת בלי מורה־דרך, על זה, כמובן, אין גם לחשוב.
ובינתיים התקרבו גדודי השריף2(2) וכבשו את העיר תופל (טפילה), הנמצאת במרחק תשע שעות מכּרך; בעיר זו נפוצו אז שמועות רבות מוגזמות, ואולם דבר אחד היה ברור, שהגורנים עברו לצד השריף.
ובכן היתה רק סכנה לצאת מכּרך ולהגיע אל הגור. השריף, לפי השמועות, מקבל כל בן־ערב, הנופל אליו, בסבר פנים, השנאה היא רק כלפי התורכים, ואולם שינוי המצב הזה לא הועיל לי כלום. תכניות שונות של בריחה נולדו במוחי, ואף אחת מהן לא יצאה אל הפועל. והנה, אחרי אשר הייתי כבר קרוב ליאוש, אינה לי המקרה דרך בריחה, אשר לא שיערתיה מקודם.
כשנכנסו גדודי השריף לתופל ברחו רבים מתושבי כּרך אל סביבותיה, בחָשבם, שבקרוב יגיעו הגדודים גם לכּרך, ובעיר תהיינה אז מהומות מלחמה. גם המשפחה היהודית, שגרתי אצלה, ברחה אל כפר רחוק כשעה מכּרך. שם התאכסנו בבית ערבי נכבד, איש כבן שישים, בעל־נכסים וירא־שמים, כלומר, יודע לקרוא בקוראן ומתפלל חמש תפילות ביום. בכל פעם שנתגלגלה השיחה על היחסים שבין מוסלמי ויהודי, היה בעל־הבית מזכיר לנו את הפתגם הידוע: “הנביא ציווה (לטובה) על השכן ועד השכן השביעי”. בזה מצא היתר גלוי לידידותנו. לפני האיש הזה שפכתי את שיחי וגיליתי לו את רצוני לברוח, בדעתי שגם הוא מחכה לגאולה; ואולם, כמו הקודמים, ביאר לי אף הוא כל דיני שודדים שבדרך המדבר, ויעצני לחכות חודש או חודשיים.
והנה באחד הימים נזרקה מלה בחצרנו: שלושה “קיסיֶה” הולכים מחר לחברון. חקרו את דבר השמועה – ונתאמתה. אוֹרוּ פני בעל־הבית שלנו ואמר: “עתה תוכל ללכת.” שמעתי – ולבי פחד ורחב. לא חפצתי גם לחקור ולדעת, במה גדול כוחם של בני־קיסיֶה אלה, שאין סכנת דרכים חלה עליהם?
בעל־הבית הזמין אליו בלילה את הקיסיה, בשביל לסדר את עניין יציאתי עמם. נאספה כל המשפחה: גברים ונשים וטף. באו שלושת הקיסים: אחד זקן, כבן שמונים, גבוה ורחב־כתפיים והדרת־שׂיבה נסוכה על פניו, אך ברכיו דא לדא נקשן; אחריו נכנס השני, אף הוא זקן, כבן שישים וחמש, נמוך ובעל עיניים טרוטות; והשלישי איש בן ארבעים בערך, צנום ועיוור בעין אחת.
אני עומד ומשתאה. ורואה אני עוד את היחס של אנשי־הבית אליהם כאל אנשים ממדרגה נמוכה.
הציגו אותי, חתן היום, לפניהם. “ואת זה תקחו אתכם,” אמר בעל־הבית בקול של הצעה והחלטה כאחת, “זהו האיש…”
“עלינו ועל ראשנו. ניקח אותו, מדוע לא?” ענו אלה תשובה פשוטה. אף שמבטיהם הבחינו אותי יפה־יפה.
בעל־הבית דיבר בעיקר אל זקן החבורה הגבוה, עבּד אל־פתאח. הזקן השני, סלמה, העיר בקרירות: “כן, ניקח אותו, רק… איך? כך ילך? דומה הוא לזאבּט (קצין), יש לו אלה הזכוכיות (המשקפיים), ולבוש כח’ואג’ה'. לא יסכּון ככה… איך יהיה? איך, למשל?…”
אז באה בהצעה מעשית אשתו הגדולה של בעל־הבית (לו היו שתי נשים):
“ראשית כל, עליו להשאיר את המשקפיים כאן, שלא יתקפנו יצרוֹ לחָבשם בדרך.”
היא רואה בכלל, שקשור אני אל אלה כילד אל צעצוע – מה לי ולזכוכיות אלה? איזה קישוט חסר טעם הוא זה! שנית, היא תיתן לי חלוק ארוך וישן ועבאיה קרועה ובלויה; שלישית, היא תשחיר את פניו וידי בפיח ובחומר, שלא ייראה לובן עורי – ואהיה דומה לערבי.
מובן, שאני מסכים לכל, אף ששאלה תלויה על שפתי: כולי האי למה? הלא עם קיסיה אני הולך. אבל לא שאלתי כלום. ורק באופן אי־ישר ביקשתי מפיהם ביאוּר השם: קיסיה. אמרו לו, שאת תושבי חברון וירושלים קוראים הערבים קיסיה.3 (3)
למחרת בבוקר השכם הייתי כבר לבוש כבּדוִי, ופני היו שחורות כפיח (את המשקפיים החבאתי תחת הכותונת). בעל־הבית קרא שוב אליו את הקיסים; הכינו לנו קמח, צידה לדרך לחמישה ימים. אחר־כך הושיב בעל־הבית את הקיסים בשורה, אותי העמידו פנים־אל־פנים נגדם, הסיר את ה“עגאל” מעל ראשי ותלה אותו על צוארי, ואחר־כך אמר:
“שמעו, קיסים, בני־מחמד, בני־אמונה, דם הראש הזה על צואריכם, שימו לבכם אליו באמונה ובצדק; אם תאוּנה לו רעה, דמו יידרש מכם.” – כאן הסיר את ה“עגאל” מעל ראשי, ושׂמהוּ חליפות על צואר כל אחד מן הקיסים והוסיף: “עליכם לקחת כתב מידו ולהביא לי את המכתב כאשר תשובו בשלום, אם ירצה האל.” (הם היו צריכים לשוב שנית לכַּרַך.)
“כבבת עיננו נשמרהו,” ענו הקיסים. אז חילק להם בעל־הבית את הכסף, שמסרתי לידו – שלוש מג’ידיות (כשלושת רבעי לירה) לכל אחד, ויצאנו מן הכפר עם צאת השמש.
היום הראשון
הלכנו כרבע שנה, סבּוֹנוּ את ההר, ופתאום ישבו הקיסים לנוח.
“האי מאי! למה הישיבה עכשיו?”
“שב,” ענה עבּד העיוור, “היה סבלן וגול על ה' יהבך. הפזיזות אינה טובה.”
ישבתי אף אני. הם מישמשו בכליהם והחלו עוסקים בדבר־מה – כדבר רגיל ומוכן מראש. כל אחד הוציא מאיזו פינה שבכיסו צרור קטן: לירות זהב אחדות ומג’ידיות. לעבד היתה פרווה שכולה טלאים. פתח טלאי אחד קטן ושם בתוכו שתיים־שלוש לירות ומספר כזה של מג’ידיות, תפרוֹ שנית ולא נודע כי באו אל קרבו. סלמה הזקן רצה לטמון את צרורו – לירה זהב ושלוש מג’ידיות – בכיפת ראשו, אבל עבּד טען לפניו ברוגז: “ראשית דבר – חובטים על הראש!..”
הסכים סלמה וקשר את צרור כספו בקצה צקלונו המלא קמח. בחנו את מקום הקשירה וראו, שעלה יפה.
עבּד אל־פתאח, זקן החבורה, הוציא ארבע לירות זהב, מישמשן בידיו וספרן בין אצבעותיו, ומתוך משישה זו היה נראה, כי מטבעות אלה הם פרי “עבר” קשה וארוך. אחר־כך לקח אחת מנעליו הבלות והקרועות, פתח בסכין טלאי אחד מבפנים, טמן בתוכו את עושרוֹ ותפרוֹ שנית היטב. ובשעה שעסק במתינות־שיבה בעבודתו, הסתכלתי אנוכי בסקרנות ברשמי פניו: אדם חסון, בעל איברים גדולים וכבדים; מתחת לגבות צפופות מביטות עיניים קטנות, שהרבה הבנה והבחנת חיים – פרי נסיון ארוך – נראו מתוכן. דיבורו המתון מתאים לחיצוניותו. אינו מדבר הרבה, אינו מוכיח ומייעץ, אלא משמיע משפט אגב אורחא. בטוח הוא שדעתו תתקבל – הן שמונים שנה מאחריו. במשך ימי הנסיעה אמר כמה פעמים: "יא מא שוּפנא פי אל־דיניה (הו! מה רב ראינו בעולם זה!)
זמן רב היו עסוקים בחלוקת הכסף שקיבלו ממני. כשגמרו את סדר ההטמנה, שאלתי בזהירות: “על מה כל התכונה הזאת? הלא קיסים הם?”
“חביבי,” אמר עבּד, “צריך להיזהר… אחת משלוש צפויה לכל הולך־רגל וגם לנו: או שנגיע בשלום, או שנישדד או שנישחט. כאשר גזר האל כן יהיה.”
אם כך – שואל אני את עצמי – במה כוחכם גדול, שאתם מעיזים לצאת לדרך? אלא שאחר־כך, כשעברנו את הדרך וקרה לנו כל מה שקרה, הבינותי שכל זכותם של הקיסים אינה אלא שלילית: הקיסים לא ל“ערבּ”, לא לשוכני מדבר, נחשבים. אין איבת השבטים חלה עליהם. והעיקר, שהם עוברים במרמה ובעורמה. משׂימים הם את עצמם לעניים, שאין אתם אלא סחבות ונעליים בלות, ואולם סכנת דרכים פוגעת גם בהם, וליסטים מחפשים בבגדיהם חפש יפה. אך כיוון שעל־פי־רוב אין מוצאים אצלם כלום, עוזבים אותם לנפשם ואין שוחטים אותם.
הלכנו מרחק ארבע שעות בערך. כל בטחוני שבטחתי בקיסים נתנדף, ובמקומו בא פחד העתיד האילם. על הקיסים לא כעסתי: הם לא רימו אותי. קיבלו אותי ללכת אתם כמו שהם הולכים. אך לבי היה רע עלי. נוסף לזה ראיתי את עבּד אל־פתאח הזקן מפגר בהליכה. ברגע הראשון שראיתיו תמהתי: כיצד ילך אדם זה חמישה ימים? אלא שזקפתי אז פלא זה על חשבון ה“קיסיה”. ואולם עתה, כשראיתיו מפגר אחרינו במרחק רב – והרי רק ארבע שעות הלכנו – התחיל לבי הולך וזועף. כשישבנו לנוח (מדי פעם בפעם היינו צריכים לנוח, ולחכות לו), הזכיר עבּד אל ־פתאח, כי ההליכה קשה לו, מפני ששנה שלמה ישב בכּרך “תחתיו” ומכר גרוגרות. הוא הוסיף בקול בטוח, כדרכו, כי כעבור היום הראשון יתרגלו הרגליים להליכה. ליגלגתי אז על דבריו, אבל אחר־כך נוכחתי שצדק.
צהריים. עוד אימתה של כּרך שוֹרה עלי. הולכים אנחנו בראשי הרים. רוח איתנה נושבת בחוזקה בפנינו. אנחנו הולכים ושותקים. רק סלמה ועבּד מחליפים לפעמים ביניהם דברים מקוטעים. דומה הדבר, כי גם הם אינם יכולים להסיח את דעתם מן הסכנה הצפויה לכולנו בדרך הישימון הזה.
נגלו חורשות עצים לפנינו; שקשוק מים מתפוצצים בין אבנים התחיל נשמע ועולה מתוך העמק.
זהו נחל המים שליד הכפר הראשון אשר עלינו לעבור – וקרבת הישוב הטילה בי פחד חדש: בכפר נמצאים באופן עראי ז’נדרמים. חקרתי מקודם ואמרו לי, כי אתמול בערב יצאו מכאן הז’נדרמים והלכו לכּרך. אך מי יערוב לי? אני פונה בשאלה אל בני־לוויתי, והם עונים לי:
“אל תירא, אין ז’נדרמים, אין כלום… לא יהיו…”
אמנם פחד ה“רשות” לא היה עליהם: השניים הם זקנים, ועבּד, שהוא כבן ארבעים, נחשב כ“מהגר” משעה שנכבשה חברון על־ידי האנגלים ופטור מעבודת הצבא. סכנה נשקפה רק לי לבדי.
“מה נגיד? הלא החלטנו כשיצאנו: נאמר שאתה קיסי קרובנו – אחד מעירנו.” אבל אתי היו ניירות אחדים, המעידים עלי כעל חייל עותמאני – שמרתים אתי לעת צרה אחרת (כי חששתי שמא יחשדוני למרגל, כשאעבור לגבול השריף בלי תעודות) – הייתי אובד־עצות.
אנו עוסקים בשאלה זו ועבּד אל־פתאח הזקן השיגנו ושמע את העניין. הוא העיר:
“אבל בני, מוטב שתפשוט את הגרביים… גם הנעליים… (‘נעליים עירוניות’). לא עלה על דעתי, שתצא בנעליים כאלה… יתגרו בנו בשל זה… שמע בקולי, בני…”
“העבודה, הצדק אתו… לא ראינו…” ענו האחרים.
נדחה עניין הז’נדרמים והניירות – וישבה החבורה להוציא את ההחלטה לפועל: עזרו לי לחלוץ את נעלי וגרבי, והוסכם: הגרביים אסורים להיראות (לכן קרעתי את החלק העליון שלהם והשארתי רק עד כדי לכסות את כף־הרגל), ואת הנעליים דנו בלכלוּך יפה־יפה, בעפר ובעשבים. אחרי שנגמרה העבודה הזאת, קמנו וירדנו אל הכפר.
אני הולך לא ראשון ולא אחרון אלא באמצע – להיבטל בין הקיסים ולהינצל מעינא בישא. העוברים על־פנינו מברכים אותנו בשלום, שואלים תוך כדי הליכה “לאן?” – וכשהם נותנים בי את עיניהם, אז שוהה מבטם עלי בתמיהה ובסקרנות. אני הולך כפוף ראש, משתדל להתבטל, ולהיראות כקיסי. האינני דומה לבחור קיסי? אולם הסוואה זו עלתה לי בצער גדול. כשעברנו בקרבת המעיין (מקום היאסף הגברים במשך כל היום), פתחו הקיסים בשלום: קוכּום! 4 (4) וישבו אף הם בין המסובים. (אחר־כך ביארו לי, שמנהג הוא בידי הולכי־רגל לשבת קצת בכל כפר ליד המעיין. מראים על־ידי זה שאינם חוששים לשום מקרה: אנשים פשוטים אנחנו, הולכי רגל… נודדים חסרי־כֹּל). מיד כשישבנו נחו המבטים עלי, כאילו היו מוכנים לכך…
מיד סבוני כולם, כסוב בני־אדם ברייה משונה, המעוררת סקרנות. נדחקו בקרבתי ונעצו בי עיניים בוערות מתוך פנים שזופות: אלה הביטו אלי בחשד ואלה בתמהון: מה לזה בינינו? – ומיד החלו השערות ושאלות:
“האם זה, הח’ואג’ה שלכם, אינו סוחר משיחי (נוצרי)?”
“זהו תוּרךּ (תורכי)…חייל תורכי פראר…‘תורקג’ה ביליר?’ (התדע תורכית?)”
“הניחו לו, הרפו ממנו… חייל מסכן…” העיר אחד מן הזקנים.
“לא, לא. נראה, שהוא יהודי, ראיתיו פעם בכּרך…”
אז פתחתי את פי בלשון ערבית ברורה ואמרתי:
“ועתה שמעו דברי: בן־ערבים אנוכי, מהר חברון, ממשפחת ג’עברי… (שם משפחה ערבית ידועה בחברון). חדלו לכם מדיבורי הבל ותנו לנו מים, צמאים ועייפים אנחנו – ונברככם בשם אלוהים ומחמד, עליו השלום והתפילה.”
נשתתקו. לשוני הברורה עשתה, כנראה, את הרושם הדרוש.
"תנו, תנו קצת מים, האל ‘ירצה בכם’, "הוספתי בכדי להפריע את הדומייה.
קמו אחדים להביא מים.
נתיישבה דעתם של הערבים, והתחילה ביניהם שיחה רגילה בדבר טיבם של רובים שונים, בדבר שער התבואות שבשוק, וכדומה לזה. פנו גם אלי, דרך שיחה, בשאלות שונות, ואנוכי ידעתי לענות על כולן. ואולם כשקמנו ללכת, פנה אלי אחד מן החבורה וישאל:
“השוהים אתם בחנזירה או ‘מזלפין’?”
את פירוש המלה “מזלפין” לא ידעתי (ולהראות שאיני יודע, לא היה נעים – למי שאמר לפני רגע, כי בן־ערב הוא). אבל כיוון שידעתי שבחנזירה, כפר שני שעלינו היה לבוא בלילה, אין אנו שוהים אלא עוברים משם והלאה, לכן עניתיו:
“מזלפין.”
אז מיהר סלמה ואמר לשואל (גם קודם לזה, בשעת השיחה, תיקן כמה פעמים את דברי):
“שוהים, חביבי, שוהים בחנזירה… נשוב מחרתיים, אם ירצה השם.”
אני מיהרתי לתקן את המעוּות, ואמרתי, כי טעות לשון היתה כאן – אבל חליפת המבטים בין השומעים הגידה, כי חשוד אני בעיניהם.
כשיצאנו מן הכפר התחיל סלמה להטיף לי דברי מוסר: “שואלים אותך: שוהים או מזלפין – כיצד אתה אומר: מזלפין?.. הלא יש פחד, פחד…”
“מדוע?”
“אינך מבין?.. כשידעו שאנחנו ‘מזלפין’ (אחר־כך ביאר לי, כי המלה הזאת פירושה – הולכים הלאה), אז אולי יארבו לנו בדרך אחרי חנזירה ויתנפלו עלינו.. מי יודע… ערבּ הם אלה, ערבּ… צריך תמיד להגיד להם: שוהים, ונשוב מחרתיים… אם ישאלך מי שהוא ־ אמור: שוהים, הולכים לקנות קצת גרוגרות וצימוקים… מוסא מוסא (כך נקראתי בדרך)… היה איש…”
אז הבנתי מקצת מן “הפוליטיקה” של הקיסים בדרך…
הרחקנו ללכת כדרך שעה מן הכפר. עלינו שוב והלכנו בין סלעים וגבעות. סבּוֹנוּ הר לא־גבוה. פתאום יצאו מאחורי ההר הזה שלושה אנשים צעירים. עמדו במרחק לא רב מאתנו. אחד מהם צעק אלינו: עמדוּ! הקיסים שׂמו את עצמם כלא שומעים. אחד מהחבורה שלנו פתח בשלום: “קוכּום, בחורים!”
“עמדו!” נשמע שוב קול מצווה.
ענו הקיסים מתוך הליכה: “מה חפצך הצעיר?”
“עמדו!” פקד שוב.
שניים מן הבחורים התקרבו אלינו. השלישי, הצעיר ביניהם, שהיה מזוין ברובה, נשאר במקומו ופנה מרחוק אל עבּד בקול פקודה: “השלך חפציך!”
עבּד סירב וטען, שלא כדאי הדבר. לא כדאי לבחורים להתנפל על אנשים כמותנו… אבל הבחור שינה ושילש בתוקף את פקודתו הקצרה: “השלך חפציך!”
אנחנו היינו מוכרחים לעמוד. התחילו טוענים. עבּד אל פתאח, בתור זקן המכיר תמיד את ערכו, ישב לו מרחוק על סלע ונתן קולו משם כאיש הגון ונכבד, אך לא תקיף, המוכיח נערים שובבים: “הניחו לו, ילדים – האי מאי? בּוֹשוּ והיכּלמוּ – הנשמע כדבר הזה?” ועוד דברי תוכחה כאלה. סלמה הטוב הפליט סתם מלים, כגון: מה זה? ומה תחשבו? הלא בכפר… כלום לא ישבנו בכפר?.. הלא בחורים אתם?.."
ועבּד עדיין מסרב. עכשיו מובנה לי כוונתו: לא צריך למסור תיכף את ה“כלים” לחיפוש, בכדי שיווכחו כשיבואו לחפש ולא ימצאו כלום – שבאמת לא היה כדאי לחפש… ועוד זאת: כל העניין היה לא כרגיל. מורגש היה, שאלה הבחורים מתחנכים במצוות הגזלנות, מתכוונים לעשות כמעשה גדולים… בינתיים המם אותנו קול ירייה, שיצא מרובהו של הצעיר. הכדור חלף בינינו. עבּד השליך בכעס את חפציו ואמר: “הא לך, קח, חפש, ראה!”
אז ניגשו שלושתם, הריקו את השק מן הקמח, בדקו כל סמרטוט לחוד – ואחר־כך התחילו שניים מהם למשש את הקיסים, כלומר, הפשיטו את כל בגדיהם והציגו אותם ערומים… (אותי הקדישו לחיפוש אחרון). ככלי מלא בושה עמדתי והסתכלתי בקיסים הערומים, שקיבלו אגב אורחא מהלומות במקלות וברובה, והירהרתי ברגע הפורענות המתרגש לבוא עלי. אצל חברי לא מצאו כלום, אבל עלי היו לבנים: כתונת וכו'. ואמנם אחרי רגע פנו אלי ודרשו ממני, כי אפשוט מעלי את הכל…
ובאותה שעה עמדו בני לווייתי הנאמנים ושפכו שיח בעדי… וכשפגעה בי מידת הדין של מהלומות, שם עלי סלמה הטוב את ידיו כמחסה, ופעם אחת אמר ברור: “הכו אותי… אל תגעו בו…”
לבסוף לקחו את כל אשר לי והשאירו את החלוק הארוך ואת העבאיה הקרועה.
כשנגמר סדר החיפושים החלה החבורה להתנער מכשלונה ולהמתיק את העניין בדברי נחת: “לא אמרנו לכם? מעשה שטן… למה היה צריך כל זה?.. כל התלאה הזאת?”
ופתאום נזרקו מלים אשר הממו אותי: "זה ישוב אתנו! אמר הצעיר הזד – “זהו פראר, אביאהו לכּרך ואקבל כסף ו’נִישַאן' (אות־כבוד). יאללה!”
אז צווחה החבורה, כדרך הערבים בשעה קשה: “אחסה באלוהים מן השטן!” טענו, שאני קיסי, חברוני, ממשפחת ג’עברי – ולא הועיל כלום. הבחור סחב אותי ביד חזקה, ואנוכי התנגדתי בכל כוחי ולא זזתי ממקומי; אז נסוג הצעיר צעדים אחדים אחורנית, מילא את רובהו וכוננו נגדי. לרגע אחד תקפני רגש איום: ראשי נעשה סחרחר, עיני חשכו… אך מיד אחזתני כעין תקיפות עיוורת, ומפי נפלטה צעקה: “ירה! אני איש צבא! אם אשוב לשם יהרגוני – הרוג אותי פה! לא אלך!”
בני החבורה, בשָׁמעם את דברי, שנאמרו בהחלט, חדלו מטענותיהם והודו על האמת… הם הגידו את האמת, למרות זה, שטבע הדרך מחייב לכחש ולשקר… אבל על־ידי זה מנע הבחור את עצמו מלירות בי, לא מתוך רחמנות, אלא משום שרצונו היה להובילני לכּרך ולקבל כסף. הוא ניגש אלי והתחיל להכות אותי ברובה. באותו רגע התקרב אלינו אחד מן השניים האחרים, שעמד מן הצד ולא השתתף כמעט במעשה החמס, ועיכב בעד חברו. ראיתי זאת וזיק תקווה ניעור בלבי. פניתי אליו בתחנונים… הלז עמד רגע אחד כנמלך בלבו, אחר־כך ניגש אל הבחור, לקח את הרובה מידו, הוציא את הכדור ושניהם, זה אשר רצה להָרגני ואיש־מגיני, התחילו מתווכּחים…
אנחנו עזבנום בכך – והלכנו לדרכנו, מיהרנו ללכת. הזקנים רטנו ככל אשר עלה על רוחם. אחרי שעברנו מהלך רב, שמענו פתאום קול קורא לנו. אחד רץ לקראתנו ובידו רובה. הצפויה לנו פורענות חדשה? עמדנו. ואולם עוד מעט ואותו הבחור, מפלטי, ניגש אלי והשיב לי צרור חפצי שנשדדו ממני, כשהוא מביט אלי בעיניים מביעות נדיבוּת. מחפצי לא נגרע כמעט דבר. גם קופסת הטבּק הוּשבה לי (על הטבק התנצל האיש, כי נתפזר בדרך). רק חגורתי, רצועת עור, לקח לו האיש, באמרוֹ כי נחוצה היא לו בשביל הרובה. אבל מכיוון שחרפה היא לערבי ללכת בלי חגורה, נתן לי חבל, שהיה אתו בכיסו, והוא בעצמו טיפל בי וחגר את החבל על מותני… בירכנוהו והלכנו הלאה. הקיסים שוחחו זמן־מה בדבר המקרה המשונה ונשתתקו. הלכנו עייפים ורצוצים, בלב ריק ובגרון ניחר. היתה בערך השעה השלישית אחרי־הצהריים.
עם שקיעת החמה נראתה חנזירה מרחוק על ראש ההר. עוד שעה ונגיע אל מקום ישוב אחר… מה צפון לנו בחיק הלילה, מה יביא יום מחר? (כשהשיב לי הצעיר את חפצי, הביע את צערו על זה “שיש פחד” בחנזירה. ישנם שם “שומרים”…)
ישבנו לנוח במעלה ההר. לנגדנו נשקף אופק המערב העייף…. קרני שמש שוקעת, קרניים קרות, הולכות וכבות אחרי יום תלאה ועברה… נעלם גם הקו האחרון. אפלולית קלה ודוממה נתלתה על־פני העולם. ישבתי והירהרתי מתוך יאוש: שמא כאן, בין חבל הרים זרים ורחוקים, יבוא קצי?..
זירזוני לקום. עם בוא הלילה נכנסנו לחנזירה. היתה כעין תקווה למצוא קיסים בחנזירה (בזמן רגיל מתגוררים שם כאלה, אך בעת מלחמה נדדו לכל רוח). ואמנם, אחרי חיפוש קל, היינו לאורחים בבית משפחה קיסית.
נכנסו לתוך חדר – אוּרווה אפלה. באמצע, בתוך עיגול, עמוק טפח, בערה מדוּרת עצים כמו בכל בתי הערביים. זהו התנור, שלאורו יושבים סביב־סביב ומתחממים מפני הצינה. הבית מלא עשן. קשה לראות היכן הרגל דורכת. קול אשה, קול חלש, נדכא וצנוע, עולה מאיזו פינה, בכי תינוק וקולות ילדים נשמעים בערבוביה. קבלת־הפנים היתה חשאית. נכנסנו האחד אחרי השני, בלי קול ודברים, פסחנו על עצים ושברי עצים, על סחבות ומכשולים – ורבצנו תחתינו. בעל־הבית מברך את הבאים בקול נמוך. הזאת היא מידת הכנסת־אורחים, שמשתבחים בה ערביים ובני־המדבר? שמא בטעות נכנסנו אל בית נבל? קשים היו הרגעים.
מיד אחרי שישבנו התוודענו אל בעל־הבית, והתחילו כרגיל לבוא בדברים – מאין ולאן? (כמובן, למרות החשכה ולמרות השתדלותי ולהיסתר ולהיבטל – פגעה השיחה בי, אך נגמרה בנקל.)
במשך הדברים התנצל בעל־הבית, שגם לבני־ביתו אין מיטות. גם תבן אין. אבל בחדר השני חם: יש שם קצת זבל (כלומר, גללי חמורים). הבנתי, שמצוקת חיים קשה מכבידה את ידה על האנשים האלה. מתוך השיחה נתברר לי, כי המקרה הטילני לתוך מאוּרת עוני של “אמיגרנט”, איש־אדמה חסר כל, שנדד לפני שנים רבות מחברון לארץ הר מואב ־ “לראות אם יש איזה דבר”.
פעמיים ושלוש נפסקה שיחת האורחים, בשוב נערה (בית־הבית הבכירה, כנראה) ותשובה בפיה: “לא רצו לתת לא פלוני, ולא אלמוני את המשארה ללוש…”
"גם משארה אינם נותנים ‘מקוללי אבות אלה…’ " – וכאן נדבר על יחס אנשי־העיר לקיסים הגרים.
אבל, למרות כל הקושי שבדבר, אחרי חצי שעה היו עוגות חמות ומרק מיץ עגבניות – לארוחה לפני האורחים.
שוחחו כשתי שעות על עניינים שונים. סיפרו ביחוד מקרים בדבר קבלת אורחים ותכונות שבטים שונים בנידון זה. כשקמנו ללכת לישון – הגדילו את הלהבה בקוצים, למען נוכל למצוא את הדרך לחדר־השינה שלנו. בלכתנו נתקלנו בתחילה באבנים ואחר־כך נכשלנו בחמור, שעמד באפלה. הקיסים, שהיו רגילים בכך, נתרחקו לפני ולפנים – המקום היה, כנראה, רחב־ידיים, ואנוכי עמדתי במקומי וביקשתי באפלה הגמורה עזרה מחברי. הם אמרו לי במנוחה, שאשכב במקום שאני עומד, פה ושם היינו הך… קיפלתי את רגלי וישבתי. שכבת הזבל לא היתה עבה. היה קר.
היום השני
בוקר קר, רטוב. יצאנו בברכה רפויה מן הבית. קצרה ידו של בעל־הבית העלוב להכין לנו ארוחה בבוקר, והקיסים נפוצו לבקש משפחה קיסית אחרת, שתלוש בשבילנו, מהקמח שלנו, צידה לדרך ליום שלם.
ושוב נתגלגלנו לתוך מעון דל ועני. הבית – כּוּך אבנים צר ואפל, פה ושם סחבות וסמרטוטים, וכל דבר חפץ לא ייראה. על האדמה הרטובה התגוללו ילדים צנומים, חיוורים־ירקרקים. והקיסים, בני לווייתי, חשדו בצאתנו משם, כי בעלת־הבית גנבה קצת מהקמח שלנו. – “יחרב ביתה של המקוללת…”
יצאנו מהכפר. נודע לנו שאין סכנת שוטרים. הונח לי קצת. אבל היום השני זה רק התחיל, מי יודע מה יהיה סופו? הליכה סתומה זו במדבר – מי ינחש עתידותיה? אמרו, שביום הראשון אין סכנת שודדים – רק פחד הרשות; ביום השני, הכל מודים, שיש ויש סכנה. רק ביום השלישי, כאשר נבוא אל מחנה השריף, אז ירווח לנו.
אחרי שהלכנו כשתי שעות נתחבר אל חבורתנו צעיר ערבי חברוני. התוודע אלינו. הוא ברח מהצבא לפני שבועיים, בא מדמשק לכּרך, ומשם הלך הנה, אל דודו הגר בחנזירה. הלז מסר לו את סוסתו, בכדי שתרעה באביב בחברון. הסוסה עמוסה רק שׂעוֹרים – אָכלה לדרך. פני־הצעיר נעימים, שחרחרים, וחן נסוך עליהם. הוא נראה כבן־עשירים. כשנה וחצי שיצא מהבית. אני שואלו: כיצד הלך יחידי?
“כלום יש הבדל? ואם בכנופיה ־ היש בטחון?..”
הלכנו שעה אחר שעה. מרחוק כבר נראו הרי הגור, הרים קודרים, זועמים, שכעין ערפל דק חופף עליהם.
ופתאום, ממקום לא־נודע, יצאו שני ערביים וילכו בקרבתנו. נושאי רובה הם. התחיל הלב דופק והומה. אין איש מגיד מלה, ואנוכי כובש את פני בקרקע… הרי אני היחידי, שאוכל לגרום פגע גם לאחרים. חששתי שיתחיל בי סדר החקירה הידועה: מי אני? מאין? אחר־כך פתחו הם בשיחה. שאלו על כולנו. גם הם יורדים לגור. רצונם לקבל מה מידו הנדיבה של השריף. היש להאמין להם? הלכנו פקוחי אוזן וסגורי פה, כשומרים על כל הגה.
התקרבנו יותר ויותר אל הרי הגור. היינו צריכים לרדת ראשונה, בטרום נבוא אל ההרים ונעבור אותם. ירדנו בזהירות בשבילים לא־סלולים, אחד־אחד. אנוכי ירדתי באחרונה. בחרדה וביראה מוציא אני את משקפי מתחת לכותונת – מה נשגב המראה! מה נהדר! בקיעים רחבים, גיאיות פעורים – צוקי סלעים עצומים כבדים, עקורים מעצם ההרים, מוטלים בערבוביה ומבשרים את ממשלת הרי הגור.
ועוד מעט ואנחנו סוקרים את ההרים פנים־אל־פנים. נגוז אותו הערפל הדק הנראה מרחוק, ונגלו הרים מוזרים, הרים זקופי קומה כברושים, אשר בהביטך עליהם תדמה לחשוב, שחוצבו בימי בראשית מסלע ענק אחד.
נכנסנו לבין ההרים, עוברים אנו ביניהם. בני־החבורה הולכים עכשיו בזהירות יתרה, הסוס סובל עינויים קשים, רגליו זבות דם. הזקנים משוחחים – והד הרים מוזר ומחריד עונה לקולם. אני מהרהר בלבי: עוברים בני־אדם בין תופעות הרים אלו, ואין אחד מהם מפליט אף מלה של התפעלות. אולי הם והטבע – היינו הך, ואין אחד מהם מרגיש בחברו…
ברגע זה פונה אלי סלמה בדיבורו, המבאר והמסביר לאיש תמים וזר כמוני:
“מוּסא, מוּסא, רואה אתה עולם זה? הרים, עמקים, זוהי הדרך לגור!”
כך הוציאני סלמה מטעותי. מראה מיוחד זה פועל בפליאוּתו גם על חברי, אלא שהם רגילים בו יותר ממני (סלמה עבר את הדרך פעמים אחדות).
ומרחוק נגלה פתאום קצו של ים המלח כחצי עיגול. בשלווה ינוח המבט, העייף מקדרות ההרים הכבדים, על משטח השפלה הרחבה, הישרה. ותכלת הים, תכלת חיוורת וזכה, תצטרף אף היא בשלוות הבדידות הגדולה המרחפת עליה ־ אל שכנתה הבקעה. והבקעה לבנה היא, לבנה ממש, כעטופה לבנת שלג, או כמכוסה שפעת פרחים קטנים ולבנים. מה הלובן הזה? – “גפרית ומלח שרפה כל ארצה”… בהתאדות מי הים (מפני החום הרב), ירד המלח כשכבת שלג דקה – במרחק שעות אחדות.
“דומה לי, שנגיע בקרוב אל הים,” הודעתי את שמחתי לסלמה.
“עוד שתי שעות נרד, עד שנגיע אל היום – הים רחוק הוא.. למטה, למטה.”
ואמנם, אנחנו הוספנו לרדת במשך שתי שעות. הירידה קשה, מעייפת. הרגליים רועדות כקנים. נכון מאוד מה שאומרים הערביים, הירידה בהרים קשה מהעלייה. מדרגות־מדרגות להרים האלה; גומר אתה “קבוצת הרים” אחת, ולפניך הרים בני קבוצה אחרת, עליונים, שניים, תחתיים.
בפנים גלויות עומדים לפניך ההרים, כשאתה מביט בהם מקרוב. עובר אתה לפני הרים ובני־הרים, מקושטים בצבעים מרהיבי עין. עיגולים וקווים מצבע אדמדם־כהה, ירקרק, חום וצהוב – מכסים את כתפי הענקים האלה לאורך ולרוחב, וערבוב הצבעים משווה הוד מיוחד על שלשלת הרי הגור.
אנו יורדים ושותקים. בין נפתולי ההרים הלכנו נפרדים, נתרחקנו אחד מרעהו מרחק של שלושה־ארבעה רגעים. נשמע לפעמים קולו של אחד מבני־החבורה, והד הקול נדמה כעולה ממעמקים רחוקים. יש אשר חלפה פתאום יריית רובה, שנשתברה להמוני הדים מתפוצצים והחרידה את הדממה הגדולה של היום, המוֹלך כאן בחוּמוֹ, והזכירה אותנו כי רגלינו דורכות בממשלת הגור הנוראה…
באחד המשעולים שבמורד ראיתי והנה סלמה הולך ושב לקראתי:
“מה קרה, סלמה – למה תשוב?”
“אל תפגר במקום כזה,” אמר בקולו הרך, “שא את רגליך, מוסא.”
והוא התקרב אלי בינתיים, הסתכל בפני בעיניו הטרוטות ואמר ברוגז כמעט:
“לא, מוסא… מה אתה עושה, הלהרגני אתה אומר?”
“מה עשיתי, סלמה?” שאלתי בתמיהה, בראותי מה עוותוּ פני הזקן הטוב.
“תסיר איפוא את הזכוכיות, מוסא”, – (אני שכחתי, שבבואי בין ההרים ובלכתי יחידי חבשתי את משקפי לראות את הדר המקום ) – “הרוצה אתה למות?”
“הן גם אתה אמרת לפני שעה, שכדאי להסתכל באלה ההרים – איך אסתכל? בלי משקפיים איני רואה,” התנצלתי לפני סלמה.
“אבל הנפש יותר יקרה,” אומר סלמה בטעם הגיון.
הוא ביקש לקחת מידי את הזכוכיות, אך הבטחתי לו להטמינן מתחת לכותונתי.
ושוב נתרחקנו איש מרעהו. קשה היה לי, כמובן, להסיר את “הזכוכיות” – לכן כיסיתי את פני, למרות החום החזק (אז היה סוף פברואר), והלכתי חבוש משקפיים כמקודם. ואמנם, צדק סלמה: מדי פעם בפעם, כשהתקרבנו אל קצה ההרים, צמחה לפתאום ברייה בעלת עיניים בוערות ופנים שחורים (הגורנים הם שחורים ככושים כמעט), ואז הייתי ממהר להסיר את משקפי. וכל אחד מהם, כשעבר על־ידי – הטיל בי מבט סוקר, בוחן. ואולם לא פחות מזה הייתי אני חוקר במבטי את הנפגשים, שעל־פי לבושם היה קשה להכיר אם הם זכרים או נקבות. על־פי הרוב היו אלו נשים צעירות, שנשאו על גבן אבני מלח כבדות מהעמק אל ההרים, כדי להובילן לחנזירה ולמכרן שם באילו גרושים. כך עולים הבחרים והבחורות הללו יום־יום מן העמק אל ההרים, דרך עלייה של ארבע־חמש שעות, ולמחרת הם שבים ויורדים. וכמה מתאימים הם הבריות הללו לאלה ההרים! הגורנים הם פראים, איתנים ומוזרים.
אל השפלה הגענו בשעה שלוש אחרי־הצהריים בערך. ישבנו לנוח על סלע שטוח. עייפות משונה תקפתנו. מה קשה ללכת בדרך נוראה כזו ולשאת בלב גם פחד־מוות ואימת רוצחים! ולמרות זאת כבדה עלי הישיבה עוד יותר. כל שעה של מנוחה היתה גורמת לי צער: הנושא הראשון לשיחה הייתי תמיד אנוכי. וכך גם עתה. רק ישבתי בצנעה מאחורי אנשי לווייתי – והנה אחד הערבים מחנזירה (בדרך נפגשנו עוד עם שניים מחמרים אחרי חמור – גם הם אל השריף הולכים) קורא אלי:
“גש הנה ונחזה בך, ספר את קורותיך: – איך באת הנה, וכיצד ברחת מכַּרַך. למה אתה מסתתר?” וכל החבורה שומעת בעניין את שאלותיו.
קמתי וישבתי על־יד איש־שיחי. עניתי לו על שאלותיו, לפי מצב העניינים (סלמה שכב על בטנו סמוך לי ועזר לדברי). אמנם, זאת היתה שיחה בלי כוונה רעה, אלא שמתוך התקרבות הסתכל בעל שיחי בנעלי וביקשני שאראה לו אותן. הוא רוצה בהן. לא בחינם, הוא יתן לי תמורתן את נעליו וגם רבע מג’ידיה. אני עונה שדרך קשה וארוכה לפני, ונעליו גדולות מכפי מידת רגלי… הוא מבאר לי, שנעליו טובות אף הן, אלא שהוא רוצה בנעלי – כלומר חמד אותן. והוא הגיש לי את נעליו – כבדות וגדולות, ספוגות זיעה שחורה – קשה היה לי להכניס את הרגליים לתוכן. אך לא היתה ברֵרה בידי, והחליפין קמו ונהיו…
לא רחוק משם, כמהלך רבע שעה, היו נטויים אוהלי השריף. קמנו כולנו ונלך שמה. לפני נחל מים מתוקים עמדנו לנוח, ושם קידמו את פנינו בחורים סקרנים מזוינים – אלו היו גורנים שחורים, אנשי־צבאו של השריף. הם שאלו שאלה בבת־אחת: תוּרךּ? תוּרךּ?
“לא, לא, ערביים, תודה לאַללה.”
“וזה? וזה?” סבבו אותי כממהרים אל השלל “זהו תורכי?”
אחד שלף את השיבּריה.
" ‘הנועם ושבע הנעימויות’ לבני־ערב! בן־ערב גם אני כמוכם," עניתי להם בצחוּת לשון.
הרפו ממני. ומכל עבר הריעה הקריאה השגורה עתה בפי האנשים האלה: “ערביים עם ערביים ישתוו.”
הלכנו אל המחנה הקטן, שחנה במקום הזה. פה לא היה השריף בעצמו (פַיְסַל) אלא אחיו עבדאללה.
פינת עולם שוממה זו, שאולי אלפי שנים עברו עליה ללא תשואות חיים, היתה מכוסה אוהלים. אז, אחרי שני ימים ולילה של פחד בלתי־פוסק, שאפתי רוח לרווחה. הרי ישוב, בטחון – וחיים. ישבנו לנוח. באו אחדים ושאלוני שאלות שונות והזמינו אותי אל השריף. הייתי מוכן לזה. על שאלותיו: מאין ולאן, מה מצב העניינם בכַּרַך, ומה השמועות אשר אדע – עניתי בערבית ברורה, ועל־ידי כך הוברר מצבי בהחלט. שאלני ברמז על דתי – עניתי, שהנני יהודי תושב ירושלים. המסובים הפנו את עיניהם אל השריף – הוא הביע בתנועת פנים, כי הוא מתייחס לזה בסבלנות גמורה.
שהיתי שם עוד כשני רגעים אחרי גמר השיחה. בתוך האוהל היו כשישה־שמונה אנשים שישבו מסובים על מרבדים רכים, כמנהג המזרח. השריף ישב בראש. על רגליו היתה שמיכה צחורה, ולפניו נרגילה. התלבושת – “עגאלים” מוזהבים על סודרי משי וכפתני פסים, כתלבושת ערביים נכבדים. רגע אחד נדמה לי, כאילו קמו לתחייה ימים רחוקים מאתנו, ימי הכּליפים הנאורים, ימי שלטון בני־ערב. הרי אותה התמונה, אותה התלבושת, אותו האוהל המגוּון, אותה השלווה של ישיבה מזרחית. היתה בלבי הרגשה, שאני הגבר רואה בעיני הולדתה של תקופה חדשה: הרי התחלתה של הממשלה הערבית העתידה, הרי פרק אחד בתחיית העמים המשועבדים… שקוע בהרהורים כאלה יצאתי מתוך האוהל, אחרי אשר פקד השריף להספיק לי ולחברי מזון שתי סעודות, ללילה ולבוקר (לדאבוני, נכנסתי אל האוהל בלי משקפיים – יראתי, בכל־זאת, להיות “בולט” יותר מדי… ולכן לא יכולתי להסתכל ברשמי פניהם של המסובים שם).
אחרי שיצאתי מן האוהל סבבו אותי שוב אנשים לעשרות, גדולים וקטנים, ונעצו בי את עיניהם מתוך שתיקה. ואולם אחרי הראיון היה לי קשה להיות מטרה למבטי אנשים, מבלי לראות בעצמי אף איש אחד מן העומדים מסביב.
חבשתי את משקפי והתהלכתי קצת לראות את המחנה. ראני סלמה ולא גער בי… עבּד אל־פתאח ראני ואמר לי: “סוף ־סוף – דעתך כדעת קטן…”
ובינתיים החשיך היום. היה לילה פושר, נעים. לחורף אשר בהרים אין פה כל שליטה. השמים היו מעוננים. ישבנו לאכול על־יד קיר לבנים הרוס ונשארנו שם ללון תחת כיפת השמים. עייפות הדרך – כלא היתה. דומה היה כאילו סרנו בדרך למלון הגון, חמים ונעים. אלה השמים האפורים הדוממים נדמו לתקרה של אולם גדול מאוד. לא היינו זקוקים למכסה בלילה – כמו שישבנו כן ישנו.
בעלות השחר יצאנו כולנו לדרכנו.
היום השלישי
אנו הולכים כשעה בין קני־סוף גבוהים. כשהאיר הבוקר היו העיניים נתלות פה ושם בצמחים ובשיחים לא־שכיחים אצלנו. צמחייה חדשה. באנו אל ערבת ים המלח עצמה (בערבית: אַסַבּחָה). זהו שטח רחב־ידיים (רחבו 25 ק"מ בערך) – ישר כרצפת שיש חלקה. מי ים המלח משתפכים על־פני הבקעה הזאת בשלוליות רבות, ובשביל כך מכוסה כל הכיכר בּיצות.
הלכנו דרומית קצת (עלינו היה לעבור את כל השטח לרוחבו), ובכל־זאת לפני היכנסנו אל תחום זה, ישבו בני החבורה וחלצו את נעליהם והרימו את שולי בגדיהם. ואמנם, בדרך שקענו לפעמים בבוץ עד הברכיים.
אולם מה נקל היה ללכת ברגל חשוּפה על־פני אדמה, הדומה לשטיח רך, חלק וקריר. וכמה קלה הנשימה במרחב זה, וביחוד כשהדרך בטוחה (כמו שהגידו רבים). הלכתי ביחידות בריחוּק צעדים אחדים מהחבורה. כעת היה הלב פנוי להרהוריו: מה הדבר המרחף פה בדממה על־פני הערבה השאננה בשממותה, המוקפה מכל עבר הרים? האוּמנם לבטלה משתרעת כאן בקעה ענקית זו בעצבונה הרך והעמוק? מה פשר ים־המוות הזה, השטוח למול הבקעה השוממה? מה חידת הקדומים, הנסוכה על־פני הרי הישימון, העומדים מסביב לערבה – זו הבת הרכה, הענוגה ושכולה מימות עולם?
ומדי פעם בפעם מתפתל לו השביל בתוך בִּיצה של טיט, יָוון, שאנחנו עוברים שם בלאט ובזהירות. מתקרבים בני־החבורה, הרחוקים איש מאחיו, והדממה נפסקת. במקומות כאלה, כשהיינו דורכים על טיט רך, היו נראים בקירוב אותם הצבעים, שראינום על ראשי ההרים. ולא רק הצבעים, אלא גם אותם העיגולים שנראו על ראשי ההרים, נראים פה כבשעת יצירתם. הם מתהווים בשעה שהגלים שבים אל הים ומשאירים בעיגולים־עיגולים את החומרים הרבים והשונים (גפרית, חימר, אַספלט וכו') הנמצאים במים. כשהרגל היתה יוצאת מתוך הטיט, היתה צבועה באותם הצבעים. רואים ברור, שאף אותם ההרים בני הים הם, בנים קדומים, שנתהוו “בהפוך את הערים אשר ישב בהן ללוט”.
הלכנו בערך כשתי שעות – ומרחוק, עוד מתחילת דרכנו, ראינו רוכב על גמל. בקווים כוללים נראה: רק גובה הגמל וגבו של האיש. פגשנו בדרך גם אנשים ההולכים אל השריף פגישות אלו היו בעיני כסימן לבטחון בדרכים, ואמרתי לעבּד, שהלך על־ידי: “ובכן עבּד, שבח לאללה! הדרך בטוחה, חסל סדר הסכנות!”
“יתן האל… אבל עוד יום… לא נשקוט עד אשר נבוא אל הר הקיסים…”
“הלא עברנו כבר את הגור, עוד מעט ונבוא אל ההרים אשר במערב – מי יש לנו שם?”
“יש… יש.. אלו הן דרכים.”
“אבל מה הפחד? מה יש אתנו? הרינו ריקים מכל…”
“מפחד אני… מפני הלבנים שלך… בשל אלה יכולים להתגרות בנו… הם יחפצו בהם.”
לא רציתי להאריך בדברים. גם היום השלישי אפוא כקודמים לו – ושוב התחילו ההרהורים לָסוֹב כתמול וכשלשום על צירם הידוע: שודדים ושחיטה…
כשעברנו כמעט את כל הערבה השטוחה והפתוחה, נספח אלינו ערבי נושא רובה. ראינוהו תמול במחנה השריף – בחור פוזל, לבוש כפתן אדום. הלך אתנו זמן־מה ושוחח עם הקיסים. גם אותי, כשנשאתי את משקפי, שאל שאלות אחדות: מה רואה אני דרך המשקפיים? הנעשים ההרים גדולים? בינתיים השגנו את הרוכב על הגמל – ובן לוויה אתו, בחור שחור כמעט, גם הוא נושא רובה. אחרי זמן־מה יצאנו מתחום הבקעה ונכנסנו לבין רכסים וגבעות. אז הלכו יחד הבחור הפוזל והשחור ושוחחו ביניהם. לא עברה שעה קלה – והבחור השחור התקרב אל חברנו, הצעיר החברוני בעל הסוס, ומבלי שום הקדמות שלח ידו ונטל ממנו את סודר ראשו החדש ביחד עם ה“עגאל”, התיר את אבנטו של הלז, שהיו צרורות בתוכו כארבע־חמש מג’ידיות – ולקח אף אותו. בני־החבורה גימגמו מתוך תחנונים אילו מלים מקוטעות אך השחור לא שם לב לזה. פני החברוני השדוד חָוורוּ כסיד. ואולם הוא לא דיבר דבר, ומראהו היה עלוב ונכלם. הוא שתק. בינתיים ניגש הבחור הפוזל אל אחד־מבני־החבורה שלנו ודרש ממנו “לירה”.
“לירה? מאין לו? באלוהים ובמחמד, שאין לו פרוטה.”
אבל הפוזל דרש בתוקף את הלירה.
“איזו לירה? אין לו…”
“הלירה שקיבלת תמול במחיר העבאיה שלך. תן, אל תתחכם.”
שמענו ונדהמנו. אמת, מכר האיש הזה (גם הוא חייל, ברח מבגדאד בא עד כַּרַך ובבוקר יצא אתנו לדרך – הוא יליד בית־לחם) את העבּאיה שלו – ואת הלירה מי יודע היכן שמר? בעל הלירה טען בעורמה, שנתן את כספו לקרובו, איש־חיל במחנה השריף. הפוזל לא האמין ובדק את כליו בדיקה מעולה, אבל מפני שראה שזה “מקורב למלכות”, וכל בני־החבורה נשבעו פעמים אין מספר, שאמנם נתוֹן נתן האיש את הלירה לקרובו – הרפה ממנו. הלכנו הלאה, והבחורים גם הם אתנו. הבחור החברוני ניסה להתחנן לפני השודד, שישיב לו את הסודר והחגורה ויקח את הכסף. זה דחה אותו בהכאה, ניגש אחרי־כן ומישש באוכף הסוס ובשקו – והלך. שני השודדים התרחקו מאתנו בצעדים מהירים. נשארנו עלובים ודוממים. הפליט מי שהוא מלה של התמרמרות ־ ונשתתק. הלכנו כשעה באופן כזה. מה פירושה של שתיקה זו? התקרבנו אל שלשלת הרים לא־גבוהים, הפכו אחדים את פניהם ועמדו. עבּד אל־פתאח הזקן ישב, כולם ישבו אף הם, מבלי לדבּר דבר, כאילו נדברו על זאת מראש.
אז החלה שיחה בין הקיסים. השיחה היתה מעורפלת, נשמעו חצאי מלים של השערות וחששות. אמר אחד: צריך להתמהמה… אומר השני: יותר טוב למהר, להקדים… כנראה, אין הקיסים רגילים לקדם בדברים את פני הרעה. סוברים הם: “דיה לצרה בשעתה”. הצעיר החברוני שואל שאלת טעם: למה לא נלך בדרך אחרת, לא־רגילה? ענו לו, שהוא טליא… אין דרך אחרת… אין מים. גם בדרך הרגילה קשה מאוד למצוא מים.
נחנו כחצי שעה. קמו כולם. החלו כל בני־החבורה, הזקנים והצעירים, שופכים שיח ותחנונים, מזכירים פסוקי הקוראן ומתפללים לאל ולנביא, שיטה לנו חסד וירחם עלינו. אני שומע את דבריהם ותפילתם – ובלבי הנמס אין גם תפילה… אחרי רגע ירדנו אל ואדי (ואדי אל־גרבּי). הואדי היה יבש. אין זכר למים. רק כתליו, המתרוממים לגובה חמישה־שישה מטרים, ספוגים רטיבות קלה. הכתלים האלה מורכבים הם מחומר ומחול ומסיד עכור, וצורות חיטוב ופיסול פראים נחרתו בהם על־ידי זרמות הגשמים, הניתכים בסוּפה ובסערה במשך ימים מועטים. מתפתל הואדי ומתעקם, וכל נטייה וסיבוב דומה כפותח לפניך פינת עולם חשודה – אין זה כי אם מקלט למזיקין ולמרעין בישין… אין העין רואה לפניה אלא מרחק אמות אחדות, וההולך מקשיב כולו וחרד לקראת כל פנייה חדשה. אז הבינותי את התפילה, שערך כל אחד מהחבורה על פתחו של מקום מעמקים מכושף זה…
הלכנו בחשאי. נשמעו רק נקישות צעדינו, שענה להן בכל פעם הד מרוסק מתוך חלל הואדי המאַיים…
פתאום עבר איזה שיח לחש בין החבורה… ראיתי, שהגענו אל הקצה הואדי. מרחוק, על ההר, ישבו שני החמסנים, שנפרדו מאתנו לפני שעתיים. ישבנו אף אנחנו. ראינו, שאחד מהם יורד אלינו והשני נשאר במקומו על ראש ההר. התקרב השחור. פקד: “השליכו את החפצים!” שמענו ועשינו. בדק את האחד אחרי השני. לקח מכל אחד מה שרצה (לבני מצאו חן בעיניו), ניגש אחר־כך אל הסוס, שפך את השׂעורים, חיפש ובדק יפה. בני־החבורה דיברו כל אותה שעה רכות:
“לא נאה לך, באמת… מה יש אצלנו?… הנך בחור – בעל שפם… איה אפוא מידת־הכבוד?”
הבחור עשה את שלו – וכאשר לא מצא כלום גם בין השׂעוֹרים, איים ואמר: “אם החברוני לא יתן את כספו – אירה בו!” החלו תחינות וטענות, וכל פנים לבשו חוורון… ארך העניין כרבע שעה. באמצע השיחה והאיומים נשמעה פתאום ירייה מעל ראש ההר.
הבחור הניח אותנו והלך. מיהר ונעלם. אני איני מבין פשר הדבר. אך הקיסים אמרו מיד: סימן שאנשים באים. לא עברו עשרה רגעים ונראו בקרבתנו שלושה הולכי־רגל ואחד רוכב על סוסה. גם אלה הולכים אל השריף.
אנחנו סיפרנו להם את המעשה, והם הראו לנו דרך אחרת – בטוחה, אבל רחוקה. סרנו מן הדרך הרגילה ונטינו הצדה. היתה השעה הראשונה אחרי־הצהריים (לפי מידת הצל), והפחד והאימה של היום הזה “הבטוח” הדביקו את לשוננו אל חכּנוּ. צמאון קשה עינה אותנו. מהבוקר לא שתינו מים. אכלנו קצת בדרך מבלי לשתות.
ברגליים כבדות הולכים אנו אל שפת הים בין אבני־נגף – והים המלוח מגרה במראהו – ים, ואין טיפה לחך היבש כעץ! ויסורי הצמאון נעשו עוד יותר קשים על־ידי זה, שידענו כי אין תקווה למצוא מים כל היום. וכאשר יחשך הלילה – מי יודע מה יהיה צפוּן לנו בחיקו? תלשנו עשבים ולעסנו אותם, בכדי להשקיט קצת את הצמאון, ואולם אלה לא הועילו בכלום, ורק הגדילו את הצמאון עוד יותר, כי אחרי הלעיסה נפלט לתוך הפה המלח שבהם – ורבו אז יסורי צמאון קשים שבעתיים. הזקנים התחילו מפגרים. עבּד אל־פתאח, שהלך כל הזמן כמו שהבטיח, באופן טוב – היה צועד ועומד לפוש… ודמות פניו מעוררת דאגה… אז הביעו שניים ושלושה לאמור: כנראה, נגזר עלינו במסע זה למות מות צמאון… ולבנו דאב לראות את הסוסה שולחת למולנו לשון יבשה, כמבקשת רחמים. בערוֹב היום החלטנו לעלות על ההרים ולבקש שם מקום ללון.
העלייה נמשכה בעמל ויגיעה כשתי שעות ויותר. כשהגענו למעלה, היה דומה כאילו עברנו אל תחום עולם אחר. נשבה רוח קרירה. כבר היה חושך מסביב. הלכנו עוד כחצי שעה במרום ההרים, כל אחד קיבל על עצמו את מידת הדין של צמאון ורעב (אף פרוסת לחם לא נשארה אתנו), ובכל־זאת חיפשנו בעיניים כלות אחרי מים. פעמים רבות הטענו נקיק סלע בלבנוּתוֹ, אך לאחרונה נשמעה בשוֹרת אמת: מים! מים! אלו היו מי גשמים, שנקווּ בשלולית מסותרה. כרענו על ברכינו ושתינו לרוויה. יושב־מרומים קיבל באותו רגע מפי כולנו שפעת תשבחות והודיות על הנס… עתה, חשבתי, יכולים אנו לישון, ולוּ גם רעבים מאוד. קמח, אמנם, היה אתנו, אך מה יועיל זה?
ברם, מבין החבורה יצאה פקודה: אספוּ קיסמים ושיחים להבעיר אש ונאפה לחם! שטו כולם ולקטו. גם אני החילותי במלאכה זו, אף כי לא ידעתי כיצד נלוש ונאפה כשידינו ריקות מכל מכשירים? ברגעים אחדים נאספה ערמת עצים גדולה.
הוציא אחד שתי אבנים קטנות ופתילה – וברא אש. נדלקה הפתילה, והבעירו אלומת קוצים. הוסיפו עצים – ועלתה מדורה גדולה. שניים אחרים לקחו את צקלון הקמח והלכו אל מקום המים. שמו את הקמח בתוך שקערורית של סלע, הביאו מים בחופני ידיהם. אחד לש, ויצא בצק. עשו אותו מצה אחת עבה וגדולה כמידת אַמה. הביאוה על־יד הלהבה, פיזרו את הגחלים ברוחב אמה ויותר והניחו עליהן את המצה. כיסו את המצה ברמץ לוהט. ישבו לשוחח. אחרי עשרה רגעים או רבע שעה קמו והוציאו מתוך הגחלים חררה גדולה. פרשו עבאיה על הארץ והשליכו עליה בחביטה את המצה, השליכו מתוך זרועות מורמות פעם שתיים ושלוש. ננער האפר מעליה. פותתו אותה לפִתּים. נתקררו קצת – ואכלנו לחם לשובע ושתינו מים לרוויה ישבנו במעגל מסביב ללהבה. נרדמו מיד כולם במנוחת שאננים. גם אני ישנתי, אבל בקבלת עול מיתה מתוך שינה…
אחרי חצות הלילה, כשעתיים לפני השחר, נעשה קר. עבּד אל־פתאח השכים והעלה מדורה הגונה מאוד. התעוררו אחדים, ישבו מסביב לאש והחלו משוחחים. ענייני משפחה ומעשיות של הזקנים בדבר גידוּל בנים. עבּד אל־פתאח מספר זכרונות: על קניית פרות שמנות והצלחת מקנה הצאן, על דברי ריב ועל סכסוכי “בר־מצרא” בכרמים – ונסַבּה השיחה על עבודת הצבא. הוא נזכר בימי שבתו בטריפולי המערבית, בבּנגזי.
“כמה שנים?”
“שמונה, עשר שנים.. כשבאו הטלינים (איטלקים) יצאו משם הוא וכל ה’בנים' החברונים…”
“אם כן אפוא עבד עבּד אל־פתאח בצבא לפני שמונה שנים, בהיותו בן שבעים, יחד עם בניו?”
“כן… הוא היה ‘ג’זרי’ (משתמט, שמעבידים אותו בצבא כשנתפס, לכל ימי חייו). האיטלקים הוציאוהו לחירות: הוא ברח, הוא ובניו, הנה…”
הוא היה “שַאויש”. אני שואלו: “מה היתה עבודתו בצבא?”
“ישבנו… ישבנו שם. במצודה ישבנו בהרבה נחת, בחסדי האל… ‘הילדים’ היו גם כן שרי־עשרה…”
ביניים עלה השחר. אכלנו פת שחרית ויצאנו לדרך.
היום הרביעי
מסביב – הרים וגבעות וסלעים שוממים. זהו קצה מדבר יהודה, או, יותר נכון, נחלת שמעון השוממה.
מיד בתחילת ההליכה עלה הרהור על הלב: מה יהיה טיבו של היום הרביעי במסענו? חפצתי מאוד לדעת אם סרה כבר הסכנה, אם אפשר לעסוק היום רק בהליכה, מבלי לשאת סבל של פחד ודאגה? מצב־רוח ההולכים היה דווקא לא־טוב. הולכים אנו בדרך לא־ידועה. היום מעונן, אילם, מכביד… שמא שבים אנו, במקום ללכת קדימה? שהרי באנו בלילה מבין ההרים והגבעות ולא ראינו את הדרך – ורוחות השמים ניטשטשו. שמא אנו הולכים לדרום ולא לצפון? הוספנו ללכת. מרחוק, מעל ראשי ההרים, נראתה לפרקים דמות גמל יהיר בגובהו, כיצור לא מהאי עלמא, הפוסח לאטוֹ על הגבול אשר בין עולמנו ובין העולם אשר מעבר לאופק. הקיסים אמרו: באנו בקרבת בני יושבי “בתי־שׂער”. נשאל בדבר הדרך.
אני שואל בענווה “מה הערביים הללו?..”
“מקוללים ובני־חטאים,” עונה לי אחד בהחלט ובקצת רוגז.
אחרי שעה קלה נראתה בשיפולי ההר שורת אוהלים שחורים – מחזה, אשר לא ראינו עוד כמוהו בימי מסענו. למראה האוהלים השחורים האלה, שהופיעו פתאום לעינינו בפינה נסתרה זו, נדמה לנו, כאילו נתגשמו הבדידות והשממה אשר מסביב ויהיו לגושים שחורים.
קרבנו אל האוהלים. קידמו את פנינו כלבים עזים. יצאו שניים־שלושה מתוך האוהלים הנמוכים, עמדו והביטו מבלי להביע מצדם שום דבר. אז פתחנו אנחנו בשלום ונכנסנו לתוך אחד האוהלים. קבלת־הפנים היתה מעוררת דאגה. החלה שיחה טפלה, עבּד אל־פתאח יושב ומסתכל בנעליו. הוא מטפל בהן באופן פשוט, כאילו הוא מסתכל עד היכן הגיעה מידת דלדולן, אך הוא לדבר אחר מתכּוון, לממון שבתוכן; – בכלל, בכל מקום שבאנו שמה, היה מעניין לראות את עבּד אל־פתאח ונעליו… כיצד הוא משים אותן לימינו ואחרי רגע לשמאלו – באופן רגיל וטבעי.
ביקש אחד מים ולא נענינו. החברוני שאל על שבט אחד מפורסם, שהוא, החברוני מכירו היטב. סיפר על דבר מאורע הגזֵלה של תמול (הוא היה גלוי ראש ומבלי חגורה), והביע את תקוותו, כי יעלה בידו להוציא את הגזֵלה בעזרת בני־השבט ההוא. בכלל, כל הדרך היה הצעיר הזה מזכיר בהתמרמרות את העניין – לא משום ערך הגזֵלה, אלא משום שלא יכול למחול על עלבונו.
יצאנו מהאוהל אחרי נוחנו כעשרה רגעים. כשהרחקנו קצת, גילו הקיסים, שבעלי האוהלים יודעים על דבר הגזֵלה, והגזלן עבר גם הוא במקום הזה. הם הסבירו לי, כי הדבר נודע להם מתוך השיחה שהיתה באוהל.
הלכנו כשעה וחצי דרומית והגענו אל השבט שביקשנו. גם פה נתגלו פתאום אוהלים שחורים, ואולם הלב היה שקט במקצת: הרי אל שבט מודע באנו. עברנו' כמנהג, מאחורי כל שורת האוהלים, כדי שלא נעבור לפני אוהלי הנשים (נשי השבטים האלה אינן מדקדקות כלל בכסות פנים, אלא משום דרך־כבוד).
באוהל הגברים היו כמניין אנשים: בחורים, אנשים בשנות העמידה, שניים־שלושה זקנים. התוודענו אליהם. בן־סמרה (כך קראו לצעיר החברוני על שם אמו) היה כאן אורח חשוב. החלה שיחה. אני (שהייתי גם פה בלי משקפיים) הרגשתי, שאני חידה סתומה להם. כשפנו בדברים גם אלי, חבשתי את משקפי. נראו לי אנשים טיפּוסיים, מוזרים – כולם כאחד טיפוס שמי קדוּם, בולט, בלתי־מעורב. קו הפראות עודנו בפניהם, ברק עֵין חיה לעיניהם – כאילו מחזור ראשון של בני אדם הם אלה. יושבים הם במעגל מסביב לאש עמומה, וישיבתם דומה למרבץ בעלי־חיים מדבריים. אחדים סרוחים על בטנם, כשראשם מוּרם קצת, ומביטים מתוך הקשבה על המדברים במסיבּה; אחרים יושבים על ברכיהם, משוחחים וצוחקים כילדים. שם בפינה מסובים שני זקנים, מוצצים את מקטרתם הארוכה – פעם תראה בפיהם תמיהה כעין תמימות, ופעם יביעו הפנים האלה את ההתרחקות ואת הזרות של בני־מדבר – וכשתסתכל היטב, תראה גם את האדם המקולקל, שידו רב לו בעורמה ובנכלי סתר: שהרי (בשעת השיחה שמעתי) הם הולכים, בימים כתיקונם, וסוחרים בתבואותיהם בערים ויודעים את העיר ואת מעלליה.
מדברים על המצב. הם בכל שנות הזעם של המלחמה התכנסו בפינתם ולא יצאוה כלל מפני פחדה של ה“דוֹלה”. אך עתה – מזמן תנועת השריף – נשתנה המצב לטוב. מקבלים מַתת לפרקים מידו הנדיבה של השריף.
גם בין הידידים האלה עברה עלינו שעה של יסורים. הדבר היה כך: כשישבנו אצלם נהגו בנו החבריה מנהג חירות. חלצו את נעליהם, קיפלו את רגליהם וישבו ישיבת קבע ומנוחה. בן־סמרה, הצעיר החברוני, הוציא מתחת לאוכף הסוס עבּאיה חדשה והגונה (שהחביא אותה בשק הסחבות שהיה מונח כשמיכה על גב הסוס) והתעטף בה בהנאה רבה. והנה אחד מבני האוהל הציע לחברוני שימכור לו את העבּאיה – יקח כמה שהוא רוצה… בתחילה חשבתי, שיש כאן רק הצעה סתם, אך אחר־כך ראיתי שהאיש חמד את העבאיה.
החל משא־ומתן ממושך, שארך יותר שעה. בן־סמרה סירב למכור את העבּאיה, מפני שהיא נחוצה לו, ולא ימצא אחרת כמוה.
“הקונה” היה משתתק לרגעים והיה שב סחור־סחור אל העניין, ובכל פעם הוסיף על המחיר: בראשונה הציע עבאיה ישנה ורבע מג’ידיה כסף, בשנייה – גם כבשה שמנה. אחר־כך כבשה שמנה ומג’ידיה, ולבסוף – פח חמאה, שמחירו כשלוש לירות. בן־סמרה סירב. ואני חושש הייתי כל אותה שעה, שמא תצמח פורענות מ“חמידה” זו… מבטיהם הממושכים לעבר העבאיה היו אומרים גלוי: חבל, שבאת בצל קורתנו… לוּ פגשנוך בחוץ – כמה זמן היה נמשך כל הענין הזה?..
ואנוכי, שהייתי עד דומם למחזה זה, חשבתי באותו הציווי, שעם תועה־מדבר יצר אותו בימי קדם: “לא תחמוד!”… למה בא הציווי המוחלט הזה, אם לא לכבוש את יצרו של בן־המדבר החומד כל דבר אשר לא לו?..
בין כה וכה ובעל־הבית (היה לבוש פראק, אלוהים יודע איך נתגלגל אלליו) בא וקרב אל האוהל, כשהוא נושא ערֵבת עץ גדולה בידיו, אחריו נושאים ערֵבות כמוהו גם בחורים אחדים: ארוחה טרייה היא, הנישאת אלינו, האורחים. הביאו כשמונה־תשע ערֵבות כאלה, כל ערֵבה לשלושה אנשים. נספחו, כרגיל, שניים או שלושה ילדים אל כל קבוצה. התבשיל היה, כרגיל, עם שמנת. הגישו גם “פיתות” חמות (מעת שבאנו הספיקו הנשים לטחון חיטה, ללוש את הקמח ולאפות מצות).
חברי אוכלים במנוחה, ואני רואה ונאנח; הם טובלים את ידם בדייסה, מעלים חופן מלא משם, מכניסים במין תנועה קלה את ארבע האצבעות לתוך הפה, עד שיוצאות נקיות, וטובלים אותן שוב. כזאת עושים כולם במהירות של הרגל. ואני – החצי שהעליתי ביד נשפך על הארץ, קצת בא אל פי, והשאר נשאר בין האצבעות. הרגישו כולם בדבר ונתבדחו. שלושת הקטנים שאכלו אתנו לעגו לי תחילה בלעג מוסתר, אך אחר־כך התפרצו בצחוק למראה הברייה המשונה, שאינה יודעת אפילו לאכול.
גמרנו לאכול ויצאנו. הראו לנו את הדרך (אנו תעינו כארבע שעות). הבטיחו לבן־סמרה, כי שוב תשוב אליו הגזֵלה באחד הימים…
הלכנו כשתי שעות – ונראו מרחוק הרי חברון כחלחלים־אפלים. בכדי להגיע אליהם, צריך היה ללכת כשמונה־תשע שעות. היתה השעה שתיים או שלוש אחרי־צהריים. אנחנו נמצאים כבר על גבול הקיסים. בני־החבורה החלו מרחיבים את פסיעתם וצעדו בטוּחוֹת. פצחו אחדים בקול רינה. סר הפחד. משוחחים, מתבדחים.
פגשנו פה ושם בנער או נערה נוהגים עדר בר – קיסים ראשונים הם, מבשרי בטחון ואחווה… אלה הם טיפּוס שונה מן הערב: אנשי־אדמה בעיקר. גם תלבושתם אחרת לגמרי: מצנפת גדולה וכבדה חובשים גם נערים מבני שתים־עשרה שנה ומעלה.
הגענו אל בקעה רחבה, מוקפת גבעות נמוכות. זאת היא אבו קַדַרָה, שהזכירוה בדרך פעמים אין מספר מתוך געגועים. בתוך הקיסים אנחנו. כאן עמד עבּד אל־פתאח ועשה מעשה לא נאה. הציע שנלוּן הלילה פה ליד אחד אוהלי הקיסים, ומחר ניסע הלאה. לא הסכימו חבריו ואתם גם אני, שעה אחת קודם, יפה היתה לי מאוד… אמרו: יישאר הוא כאן ואנחנו נלך הלאה. אך בתוך נעלו של עבּד אל־פתאח היה שמור חלק מן הכסף שאני נתתי לשלושתם.
לא רצה הזקן להשיב לחבריו את חלקם. “שעיר לפניכם,” צעק עבּד אל־פתאח (הם משעיר, כפר, מפונה מחברון). “שם אתן לכם.” רבו וצעקו שלשת הקיסים שלי. שאר בני־החבורה הלכו לדרכם ואף אנוכי עמהם.
כעבור רבע שעה השיגני סלמה. עבּד יעשה מה שצריך… אבל הוא, סלמה, חייב להוליכני עד חברון. לא כך נשבע?
וכאן סיפר לי סלמה על הזקן עבּד אל־פתאח, שהוא אדם אַלם וקשה. בינתיים השיגנו גם עבּד. הוא סיפר, שחטף מידי עבּד אל־פתאח את צרור חפציו של הלז עם הנעליים שבתוכם. אולם כשפתח את החבילה – חסרה נעל אחת… “הזקן הרמאי… הנעל נשארה אתו…” אמר עבּד. ומיד הוסיף: שמא נפלה בדרכי?" ושב מיד מבוהל ומטורף…
ואנחנו הלכנו הלאה. סלמה אינו נפרד ממני. ולבי־לבי אליו… הוא הולך על־ידי ומרטן חרש לעצמו: “יחרב ביתו של אותו זקן… קללת אלוהים עליו…” (“להלה, להלה, יא עבּד אל־פתאח”). “אויה, אויה, עבּד אל־פתאח – איזה מעשה שטן…”
“כן,” חושב אני, “אמנם, מעשה שטן יש כאן. חולם לו הזקן הזה על שלוש המג’ידיות שלו, שיזכה בהן עוד מעט – מבלי לעבוד בשבילן שבועות שלמים – והנה מדאבה. מי יודע אם לא אבדה הנעל בדרך?..” והלילה הגיע וקשה לראות ולחפש – נפלה טיפה מרה בשמחתנו. גזֵרה היא, כנראה, שאין מנוחה בדרך המדבר.
בלילה סרנו אל אוהל קיסים.
"באוהל הגברים אורחים רבים. כנופיות־כנופיות ישבו ושוחחו בקול רם על מחירי תבואה ועל ענייני מסחר – איכרים מתערים באדמה, איכרים בני דורות קדומים.
במסיבתנו ישב חברוני אחד, שהגיע באותו יום מירושלים ומחברון. שואלים אותו בצמאון:
“מה האנגלים? כיצד?”
“שבח לאל,” עונה הלז, “עד תכלית המנוחה והמרגוע! אין פרץ ואין נוגש…”
“ובעיר כיצד?”
“שלום ומנוחה…”
למחרת, השכם בבוקר, יצאנו לדרכנו. עברנו דרך זיף, כרמל, דביר – בצהריים נגלו בנייני העיר חברון ומערת המכפלה. סלמה מעביר ידיו על פניו ונותן שבח והודיה לה' ולנביאו.
כאן ביקש ממני סלמה, שאתן לו בעיר שני בישליקים בשביל להדליק נרות בקברי האבות.
מיד כשבאתי לחברון הלכתי אל המושל: מסרתי דין־וחשבון ארוך מכל אשר עבר עלי מיום היכנסי לצבא התורכי ועד יום בריחתי. סלמה לא הרפה ממני עד שמסרתי לו מכתב חתום בידי – וככה נסע לשעיר.
למחרת הורשה לי לנוע ירושלימה.
מחברון לירושלים הלכתי גם כן ברגל – מחוסר עגלה ובהמה. את הרשמים החדשים שבדרך זו אין פה המקום למָסרם, כי שונים הם לגמרי מהקודמים. בגלל תלבושתי המשונה התעכבתי בכוונה בדרך, כדי שאבוא לירושלים בלילה.
בהגיעי לשער יפו היה הירח זולף אור חיוור וענוג על החומות הרמות ועל מצודת דויד. עבר בקרבי זעזוע לא ידעתיו…
איש לא ראה ולא שמע עת דובבו שפתי ברכה “בשם ומלכות” – בשובי לעיר מולדתי ירושלים.
ירושלים, אייר תרע"ח.
-
אזכיר פה רק אפיזודה אחת. כשבא ג‘מאל פחה לכרך ושלח לקרוא אליו את השיח’ הלז, סירב לבוא; הדבר נשנה כמה פעמים, עד שלבסוף הלך הפחה בכבודו ובעצמו אל השיח‘. בדרך נפגשו. השיח’ בירך את הפחה בברכה רגילה של הערביים (מרחבּא, יא ג'מאל), ועל שאלתו של ג'מאל פחה: איזו משכורת הוא מקבל מאת הממשלה? – ענה הלז כמתרעם:
“חמש־עשרה מג'ידיות לחודש. ואולם זה ארבע שנים שלא קיבלתי כלום.”
הפחה שילם לו את כל החוב, והוסיף על זה – אות כבוד. ואולם אותו סירב השיח' לקבל:
“למה לי זה? את הכסף הייתם חייבים לי, ואולם באות כבוד אין לי צורך.”
שיח'ים קטנים אחרים קיבלו אותות־כבוד. ואולם אחדים מהם מסרו אחר־כך את אלו לצורף, למען יעשה מהם טבעות… ↩
-
השריף ממכּה, חוסיין, אבי פייסל ועבדאללה, מלך עבר־הירדן. ↩
-
החלק הדרומי של הארץ, זה שאנו קוראים יהודה, נקרא בפי הערבים קיס. ואת חבל ארץ בנימין וצפונה לו – קוראים הם: יַמַן, כשמות שני שבטים מיוצאי חצי האי ערב בעת כיבושם את ארץ־ישראל. ↩
-
כוחכם אתכם! או (האל) יחזקכם! ↩
א
על־יד חצי האי, “הלשון”, שבים המלח, בין הררי עוז רמים וקירחים, זעומי פנים ואיתני מראה, אלה הקיימים למאות רכסיהם בדממת שממון מדורי־דורות, כנושאים בחוּבּם ועל שיא פסגותיהם זעם מאֵרת אלוהים קודרים, על פשע לא נודע ועל חטאת קדומים נשכחה – יש ישתרעו, בין שיפוליהם וירכתיהם עמקים ובנות־בקעה, קטני־מרחב, אך פוריים ודשנים למאוד. שיחים וסבכים, נטיעי־פלא וגידולי־פרא, בני עלים רחבים ככף־יד, נפתולי קני־סוף וסבכי ערבות נחל, זרי מראה ונעדרי שם – יעמדו זקופי קומה, צפופים וצמודים, כאילו יגנו, כחומה שומרת אמונים, על העמקים הטובים והמבורכים לבל תתפרץ אל תוכם, מבין צלעי ההרים, קללת מדבר הצייה אשר “בארץ הגפרית והמלח”.
ושלווים ושאננים ייראו פה, ליד העמקים ובתוכם, אוהלים שחורים, בודדים, למשכנותיהם־מגוריהם, אוהלי קידר נטויים, גאים, באדמתם־נחלתם…
שבטי ערב, תושבי קדם, ישכנו פה לבטח על משפחותיהם ועל מקנה צאנם וגמליהם, כשומרי משמרת קדם, ימים עתיקים, ודבר אין להם אל אשר יקום ויהי, יבוא ויחלוף מעבר לים גבולים זה – “ים הקדמוני”.
רק ביום קרב וריב אחים בין הגיאיות והעמקים – יש תשאן ותרעש זו האדמה השותקה: הדי יריות רובים למכביר יתפוצצו וישתברו למאות קולות בין ההרים הגבוהים והקודרים – והיה כאילו יחרדו אלה קפואי־הנצח ויתנו קול נאקת אימה, או גערת נזיפה, על אלה החובלים בדממה הגדולה ובמכאובה…
באחת הפינות אשר בעמקים האלה ישכנו בני משפחת בֶּדוִים משבט שַמַרי. והמשפחה גדולה ומבורכה; ראשי בתי־אבות אחדים לה; ואחים ואחיות, בנים בחורים, נערות ובתולות, עוללים וטף ימנו ויגדלו שם במספר רב.
ביום משלהי החורף, לעת החשיך הערב, התכנסו בני־המשפחה לנפשותיהם בין מספר האוהלים הנטויים על־יד מורד ההר הזקוף. מעבר מזה, בסמוך ליושבים בין האוהלים, ירבצו גמלים מספר בקהל, לועסים ומעלים גירה בשלוות מדבר יהירה ועגומה, והם שולחים סביבם מבט תוהה, מלא הבעת תום ותמיהה רבתי על כל הסתום והחתום לעיניהם: ומעֵבר מזה, ממולם, יעמדו כגוש שחרחר גדול צפופים ונדחקים, בין גדרות נמוכות, עדרי עזים וכבשים המתרוצצים ומתחבטים לפרקים, ומשמיעים מאחורי גבם של בני־המשפחה, היושבים במעגל, קול שיעול טרחני ושאון עטישה כבדה, כאשר יפריעו תינוקות וילדים שובבים בקצה החדר מסיבת הגדולים במושבם.
מעגל היושבים מסביב למדורה הגדולה, גברים ונשים, גדולים וקטנים, רב וצפוף.
קור חורף אינו שולט פה גם תחת כיפת השמים, אך לבני־הדרות החם גם צנינוּת זו “חורף וקור” תיקרא.
קול שיחה ושאון דברים במחנה: הנשים מכינות בטבח ובצלי; ובינתיים ערבות עץ, כקערות גדולות ורחבות, מלאות נזיד קלי ועדשים, הפולטות תימרות הבל, נישאות ומובאות בידי בחורים ובחורות לפני היושבים הלילה במעגל; מסיבת חדווה הלילה במחנה: אורחים, מבני שבט אחר, מן המקורבים, עוברי־אורח עם ערב – הם לנים הלילה בצל שבט שמרי.
בעצם הסעודה נראה קאדר, אחד הבחורים בני המשפחה, כבן עשרים ושמונה, יושב מקופל רגליים תחתיו, כעגום וזועף.
אחרי רגעים מספר יצא קאדר מן המעגל ויסר הצדה. הוא החל מתכופף כמתוך כאב, ויהי לוחץ את חזהו או את בטנו בידיו ויפלט בלחש קולות אנחה. אחדים מבני־המשפחה קרבו אליו ושוחחו אתו; הם רגילים למכאובו של קאדר אשר תקפהו זה שלוש־ארבע שנים. אך הלילה כאבו נעכר למאוד: הוא התפתל וזחל במושבו מאין יכולת להַיישיר גבו. שניים מן הבחורים הובילוהו נשען עליהם אל אחד האוהלים.
שמחת המסוּבּים הופרעה במקצת.
אחד האורחים הציע בקול רם ממקום מושבו לקרוא לאחד החַ’ואג’את, הזובּאט האלמאנים (האדונים, הקצינים הגרמנים), אשר באו רוכבים בסביבה והם חונים על־יד מחנה הצבא הקטן התורכי, אשר על שפת הים. הוא שמוע שמע כי רופאים המה.
“קראו, בנים,” אמר אחר, “קראו להם, ודאי רופאים המה – הח’ואג’את – רובם רופאים…”
“כן, מי יתן ויהיו רופאים,” ענתה בתולה שחרחורת ודקת־גו מבנות־המשפחה.
"אחרי כחצי שעה נראו צועדים וקרבים קצינים אחדים. האחד, רופא ראשי, שר־אלף גרמני, שני קצינים גרמנים, קצין תורכי בן־לוויה ואיש צעיר, המתורגמן, אתם. הם באו לימי חופש אחדים לתוּר את הסביבה.
כשנראו הקצינים קרבים, פנה אחד מן הזקנים בקול שליט לעֵבר הנשים:
“אתן בנות, אתיו בקאדר,1 הגדנה לו: רופא אלמאני מן הערים הגיע – יבוא לאטו.”
ובינתיים סיפר הזקן, בהביטו אל פני הקצינים, כמו יבינו אל נכון לשפתו:
“בני קאדר, בני החמישי, לקוי הוא בלבו. זה זמן, אמור אתה, ‘לפני שנה ולפני שנה’, יתאבק הוא עם כאב ‘לבו’. הגיע לו זה מן ‘השַׁיַאטין’ המחבלים, אשר בעת יתקפהו כאב זה – יתן אותו, את הבחור הגיבור והחזק, כאשר יושבת על האובניים. גבו יכוֹף, נשימתו קצרה בחזהו, גם לרוב יקיא את אשר יאכל ועליו להיות מוטל בכאבו, אמור אתה, ככבש טבוח. כך יקרה לו בכל שבוע, בכל שבועיים, הנה כזאת מחלתו. ואתם, יא ח’ואג’את, ‘אַל תחשבו’: תרופות רבות ועניינים לרוב עשינו ‘לילד’ – ולא עלה מרפא ללבו. אַמְס,2 כתבו לו שיח' רפיפאן אצלנו ושיח' אחמד זין מן הדרום – שיח’ים, רצון האל עליהם – הם כתבו לו ‘חיג’אבּ’ (קמיע), גם כיווּ לו את חזהו בשַׁפּוּדים לוהטים כאש שתיים ושלוש – והכאב לא ישתוק; גם הקיזו דם ‘רע’ ממנו – ואין תועלת. אָבדוּ עצות מעמנוּ, יא ח’ואג’את. עתה, הרי זה עתה, קם מאתנו בכאבו. אולי תעשו אתם דבר למען האלוהים.”
הוא שתק.
המתורגמן סיפר ברוב טעם את הנאמר לאוזני הקצינים, ששמעו בעניין את הדברים.
בינתיים הובא קאדר לאטו צועד כפוף, נשען על שני מוביליו, כשהוא פרוע תלתליו הארוכים ואחוז כאב.
הרופא קרב למדורה. הושמו קיסמים לרוב להאיר את הסביבה. הרופא בדקוֹ בהתבוננות רבה רגעים מספר – ויבן למחלתו (קלקול בקיבה ובכליות).
מן “המרקחת המיטלטלת” הקטנה הכין מיד הרופא זריקת מוֹרפיוּם. וכשעסק הרופא בנעיצת החוקנה בבטנו עמדו מסביב כשלושים איש, זקן ונער, ונשים.
עברו כחמישה רגעים. הכאב הלך הלוך והשתתק. קאדר התיישר, הביט סביבו בעיניים פקוחות כתקוּף תמהון. הוא הפנה ראשו לעבר הזקן – אביו:
“יאבּא (אבא),” הפליט כילד תם בגילו, “אין כאב! באלוהים, הלך!”
“הלך? חסל?” שאל הזקן כתמה ומפקפק, “חי אביך?”
“באלוהים, חסל!”
"הנעימות לו, ברכת אלוהים על הידיים הללו. ‘הלך הכאב’, אמר; פנה הזקן כמספּר סביבו את פליאת העניין. – מה שא אללה… מא שא אללה.. (כרצון האל ובלי עין רעה), "גימגם כמו לנפשו הזקן. אחר־כך הוסיף: “נשק את ידו, בני, נשק.” הלה עשה זאת בהתמסרות ובהכנעת ילד.
הרופא נהנה, הצטחק והסתכל ארוכות ב“טיפּוּס הקלסי של בן־המדבר הלזה”.
אז תקום שיחת שאון ורוב דברים במחנה. רבים ניגשו ונשקו את שולי מעילו של הרופא גם משכו ידו לנשקה, בהביעם ברכותיהם לאוזניו.
ב
ישבו הח’ואג’את – וכיבדום במי שעורים קלויות וטחונות במקום קַהוָה. הגישו גרוגרות ודבלה.
קאדר ישב בין המסוּבּים. בסור הכאב כליל – אוֹרוּ פניו, עיניו להטו והבריקו. לאור המדורה הגדולה נראו רשמי תוארו: פנים גרמיים מוקפים זקן צעיר, עיניים חמודות אוצרות חן בחורים, אפו מחוטב יפה, כפוף בקצהו ודמיון לו למקור נשר; כשצעד מלוא קומתו, בין היושבים, עטוף “עבּאיה” רחבה – קמו ונראו איתנות והדר אשר לבן־מדבר.
המסובים משוחחים כה וכה.
הרופא שואל בעזרת המתורגמן:
“הבחור קאדר – בן כמה שנים הוא?”
“בן כמה שנים?” עונה הזקן כמתקשה לרוב בשאלה, “הריהו בחור, בחור גדול, עוד לא נשא אשה; הוא בחוליו לא ירדוף אשה.”
“אבל מה מספר שנותיו?”
חשב רגע הזקן והיה כמצטער מאין ביכולתו לעושת רצון הרופא:
“חייך, ח’ואג’ה, לא נדע… אין אתנו יודע… שָנים – באמונה אני אומר – לא נדע. כאשר ניוולד – ניוולד, וכאשר נמות – נמות.”
“והוא, הזקן, מה שנותיו בערך?”
“מאין אדע, האדון? בּדוים לא ידעו מזה מאומה…”
אחר־כך שב הזקן ופנה למתורגמן:
“שאלנו אותו, באלוהים. והכאב – התם הכאב? כלומר, לא ישוב כלל?”
הרופא ענה: “ישוב. תיקון זה ארעי הוא. עוד יוּרע לו מאוד; למען הירפא כליל הוא צריך לשכב שלושה־ארבעה שבועות בבית־חולים.”
עניין בית־החולים דרש הסברה ארוכה. המסובים במעגל לא הבינו את הדברים.
“איפה ישכב שלושים יום?” שואל פרטים הזקן.
“בבית־החולים. שם ישכבו חולים רבים. ישתו תרופות יקרות ויירפאו לאטם – והכל חינם אין כסף…”
"טוב, ולמה לא יתן כבוד האדון את תרופותיו בידנו? עונה אחד מן המעגל, “ואנו נשקהו, יאמר לנו – ודבריו נשמור כבבת־עין.”
“נחוץ כי הרופא יראנו בכל יום, גם פעמיים ביום.”
“עוד מה יעשו בקאדר שמה?”
“לא־כלום. יאכל, ישתה ויתרפא.”
“איפה המקום הנקוב?”
“באַלקוּדשׂ (ירושלים).”
"ואנחנו איפה נלין שמה? (הזקן חיווה את דעתו במתינות כי ראוי שיסעו אחדים, ארבעה, חמישה מן בני־המשפחה.)
“הוא לבדו יסע עם ה’אדונים', ישהה שם, יתרפא – וישלחוהו!”
“לבדו יסע? אל הערים יסע לבדו? איך נעשה? זאת מצוקה, יא אזלַאם (הגברים),” ענה הזקן כנבוך… “והעולם עתה במלחמה – כיצד?”
הרופא שואל אם לא נסעו “מהם” פעם לירושלים?
“לא. בין כולם נסעו רק שניים מן הזקנים בשעבר, לפני רבות־רבות בשנים.”
“האין מובילים מתבואות הארץ לערים? ומהיכן ישיגו צורכיהם?”
“התבואות יספיקו רק להם. דבר אין להם עם אחרים, צרכים יש להשיג לעתים; יקרה ‘גַזוּ’ (שלל) או ‘יעלו’ לכּרך (קיר מואב) – ותוּ לא.”
“את העיר הקדושה, מקום החַרַם (המקדש), לא ישתוקקו לראות?”
“מקדושת העיר לא ידעו. והן – רחוק־רחוק המקום; ממערב ישתרע הים. ים. ‘מי יוכל?’ רק עתה יש ‘שכטורה’ (סירה) מן ה’דולה' (הממשלה), כזאת לא נראתה מעולם לעין לפנים. ומדרום וגם מצפון – יש שבטים עזים, אויבים – אין לעבור…”
המתורגמן הודיע לבסוף, כי הרופא יכול להיטיב לקחת את הבחור אתו בסירת מוטור עם האדונים. יש מקום אחד בקושי. בשעתיים־שלוש יעברו את “הים הגדול” לאורכו עד הצפון. וזכות גדולה היא זו: בית־החולים לצבא הוא. מעט מאוד “האנשים הפשוטים” בו – אך הוא, הרופא, המנהל יכול לקבלו.
כשביאר המתורגמן מהותן של שתים־שלוש שעות (היינו: בערכך, כעישון שתיים־שלוש סיגריות, עם הפסקותיהן) – נראתה בת־צחוק קלה בשפתי הזקן. הוא חשב כי המתורגמן ילגלג וילעג לו. אך כשהוכיח המתורגמן כי ה“שכטורה” הזו מהירה היא כ“בַבּוֹר” (רכבת) וזריזה כ“טִיַארה” (אווירון), נתקבלו הדברים על לב המסובים.
אחרי שעה קלה קמו הקצינים לדרכם. אך בני־המשפחה האריכו שיחה כמהססים, וייפרדו האורחים האדונים מהם מבלי הגיע לידי החלטה.
אולם למחרתו, לעת ערביים, באו הזקן וגברים אחדים אל מקום חנוֹת הצבא וישאו ויתנו שוב בענין הנסיעה – ויגמרו אומר: קאדר יסע עתה לבדו, ואחרי כחודש ימים יבוא הדוד ועוד שניים מן הבחורים לקחתו. הרופא יתן להם נייר כי לא “יתגרה בהם איש” ו“לא ידרשו שם מהם כסף ולא תיקח ה’דולה' 'דבר מהם”. הם יסעו בסירת מפרשים של הצבא.
קאדר נסע באותו לילה אחר חצות. שעתיים אחרי זריחת השמש הגיעו באוֹטוֹ מיריחו ירושלימה לבית־החולים הגרמני.
ג
הרופא הראשי מסר לאחות הראשית, במעמד הרופאים העוזרים והפקידים האחרים, את “הציפור הנפלאה” שצד בדרום המדבר, סיפר את פרשת העניין שקרה והטעים בשיחתו שראוי להיטיב לאלה ולרכוש את אהדתם; אחרי־כן נתן את ההוראות הדרושות למענו.
החולה החדש, מראיתו וטיפּוסו, היו לשיחה בפי אנשי בית־החולים כל אותו יום. הוא נמסר בידי המשרת לאמבטי ולמקלחת בדיוטה התחתונה. בסקרנות ובתמיהה הביט קאדר, שותק ומשתאה לכל מעשי הרחיצה בחדר־האמבטי בטעם אירופי, בסבון ובחמים אשר לא נוּסה בכאלה מעודו. שעה ארוכה נמשכה סריקת תלתליו הארוכים והסבוכים (בקאדר נהגו “יוצא־מן־הכלל” – ולא גוּלח. כשהציעו לו בדרך לגלוג לגזוז את שערותיו, סירב ומיאן בהחלט, ויהי חושד בכל תנועה ותנועה של הבלן בשעת הרחיצה).
וכשהובל על־ידי אחד המשרתים בלוויית האחות דרך המסדרונות הארוכים והאפלים, וילכו ויעלו הלוך וסבוב מדרגות ומבואות, היו מבטיו של קאדר, בכל אשר פגשו חליפות, תוהים ומפוזרים; מהלכו ככושל ומפגר, וכל מראהו – הכנעה ושברון־לב; ויהי כאילו הפיל בו מראה הבניין הגדול הלזה, באגפיו ומבואיו, אימת זה הישוב, קשה־התפיסה רב־המזימות של שוכני הערים הערומים…
הוא הובא אל מיטתו בחדר לא־גדול שהיו בו ארבע מיטות: באחת שכב חייל אוסטרי בשעות העמידה – מבשל אחד הגדודים שנתקף במלריה קשה; בשנייה שכב בחוליו ערבי נוצרי, חרוּמף, משרת בבית־ספר גרמני לעבודה בירושלים; המיטה השלישית היתה לאֶליאס, אחד המשרתים של בית־החולים, שהיה חייל בלי נשק בצבא התורכי; המיטה הרביעית למול הפתח הוקצתה לקאדר. המשרת אליאס צוּוה לשים עינו על קאדר בהיותו מבין לשפתו. גם המתורגמן נתבקש לבקרו לעתים ולשאול לרצונו.
האחות של אותו חדר היתה הנרייטה, נוצרייה, ילידת בית־לחם. אך היא גוּדלה וחונכה מילדותה באוסטריה, שבמסיבת הגירה וטלטולים שונים התגלגלה ובאה שמה. רבים חשבוה לאוסטרית מלידה. בלשון הערבית היטיבה לדבר, אך מבטאה היה פגום קצת כמבטא ערבי בפי אירופי. היא היתה כבת שלושים, קצרת־קומה, בעלת פנים עגולים וצחים, עיניה שחורות, עליזות, לשערה צבע הערמון ובשפתיה העבות ריחפה הבעת תאווה חנוקה.
בשניים־שלושת הימים הראשונים שתק קאדר. על שאלות המשרת והמתורגמן ענה קצרות, הן או לאו, והחריש. הדממה הגדולה בבית־החולים כבדה עליו ביום הראשון. איש לא נראה. האחות נכנסה במשך היום פעמיים שאלה: “מבּסוּט?” "לאזם שי? (המרוּצה? הצריך לו דבר?)
הוא אינו רוצה כלום ואינו מבין כלום. אינו מבין מה יהיה אתו פה כל הימים? כלום ישכב פה ככה בבדידות ובעגמומיות ימים רבים?
הרופא בא לפנות ערב. בדקוֹ בכל אבריו, מילא פיו צחוק בדברו לרוב עמה, עם האחות. מה? – – –
כל היום שכב במיטתו בלי נוע, וייעף בהישארו במצב אחד שעות ארוכות: זו המיטה הגבוהה, המתנדנדת לכל תנועה קלה, היתה גם היא במציקיו. הוא מאזין כל העת, בלי חשׂך, לכל המולה וקטע קול הנשמעים מן החוץ דרך החלון ־ ויהי כמחכה בכל עת של שינוי שיחול, לאיזו חדשה שתתרחש – אך מה יבוא ומה יגיע? היוכל היות שיבוא פתאום מי מאנשיו הנה? מה? הוא טעה בהחלט שבא יחידי לכאן. היה צריך שיבוא אתו חמדאן דודו או אחד האחים ־ אך מי ידע שככה עגום ורע פה, בזה ה“אִזפטאר” (הוספיטל)?
וברדת הערב והדממה הרבה גברה ותנח בכל, ואפלולית מוזרה אפפה את החדר על קירותיו, הרגיש קאדר בחוּבּוֹ כעין עלבון ובושה על שנתפתה ונמשך לתומו לכאן ונתפס בין אנשי־העיר האלה… שמא חושבים להתל בו? כלום יודע הוא מה טיבם של אנשים כאלה? מה פשר אותה הרחיצה המשונה והמחניקה באותו חדר מהביל, שדימה למות שם? מה היתה כוונתם של אלה ב“עניין”? הוא חשב כי ישקוהו כמה פעמים ביום רפואות, והוא יהא מהלך בחוץ ככל אדם – אך לא ידע כי יפשיטוהו עירום מבגדיו, ישכיבוהו במיטה זו ויניחו אותו פה לנפשו. ולמה זה ירעיבו אותו? כיצד ישא כאן את הימים ולא יגווע מרעב? הפת הקלה הזו וקערת ה“מים עם שמן” החמים, שהגישו לו בצהריים ובערב, לא יסעדו את לבו. הריהו רעב, כל היום רעב וגם הלילה עליו לרעוב, ה“סית” (הגברת) אמרה כי אחר־כך יהיה לו הרבה אוכל כמה שירצה – התדבר אמת? מתי יהיה זה? ומדוע ירעיבוהו עתה? אך מה בידו לעשות? זאת “מציבּה” (צרה).
כשעה אחרי החשכה באה ה“סית”, טסה וממהרת, ותחבה תחת אצילו דבר־מה. הוא תמה בשתיקה על הדבר ויהרהר בינו לבין עצמו רגעים ארוכים, אך לא פתח פיו עד מה, וימסור את עצמו בידי אשה זו שתהא עושה בו כרצונה. זו עמדה רגעים אחדים על־יד מיטתו, דיברה בגמגום דברים אחדים, טפחה לו קלות על כתפו ומילאה פיה צהלה, ואחר־כך עברה אל החולים האחרים.
קאדר נשען על כרו, הביט והתבונן כמבקש למצוא פשר דבר מכל אשר תראינה עיניו ב“אזפטאר” זה…
רוב הלילה עבר עליו בנדודי שינה. שתי אחיות באו ושאלוהו לסיבת העדר שנתו ומה רצונו – ויען קצרות כי השינה לא ירדה עליו ואין דבר אשר ירצה.
כזאת היתה אתו בימים הראשונים, ויהי כאוסף קולט אל תוכו מכל מראה עיניו ומשמע אוזניו. רק בעניין אחד לא יכול ולא עלה בידו להתאפק: עוד ביום השני בבוקר שאל את אליאס המשרת על ה“זכוכית” הזו, המדחום, שתוחבת לו ה“סית” תחת בית־שחיו? “מה טעם הדבר?” “כי זאת רפואה?” “מה כוונתה בעסק זה?..” מלבד זה לא השמיע דבר.
בשבוע הראשון תקפו פעם ופעמיים כאבו הרגיל. אך בפעם השלישית ואחריה היה כאבו רפה. הוא הרגיש את עצמו כבריא ויהי אך כמתלונן על האוכל כי לא ינעם לחכּוֹ, והלחם הלבן והקל – לא ייאכל בין שיניו".
בשבוע השני, באחד הימים, לפנות ערב, בשעה שישב המשרת אליאס כדרכו בשעת מנוחתו על־יד פתח החדר, קרא לו קאדר ויפתח בדבריו, אשר העיקו ללבו זה שבוע ימים:
“בשם אלוהים, אשאלך, והבן לי את ה’עניין‘: מה מעשיה של ה’סִית’ פה? כוונתי מה רצונה פה?”
“בשביל לטפל בחולים, קאדר,” ענה אליאס.
“הלא יש רופא” למה היא? זאת אשר אשאלך."
“היא עושה וגומרת מה שהרופא מצווה בדבר החולים.”
“אבל למה היא? האין גבר שיעשה ויגמור מה שהרופא מצווה?…”
“כן, אך היא אחות. אחות יקראו לה. נשים הן העושות זאת בכל מקום, כי לבּן רחמן; עם החולים תתהלכנה כאחיות ותרחמנה עליהם.”
קאדר שתק רגע ארוך… אחרי כן הוסיף:
“אבל לא טוב הדבר… אראהו – ולא טוב…”
“איך, קאדר, מדוע?”
“ומה לנקבה בין זכרים, אחא?”
“הן אמרתי לך: נשים יודעות רחמים יותר מן הגבר.”
“אני,” ענה קאדר מתקשה בדבר, “לא אבין דבריך, באלוהים, לא אבין…”
“כך אצלנו, בערים, קאדר, נשים מיטיבות להועיל מן הגברים. והרי אלו – חינם הן עובדתו, משום חמלה לחולים, ועזר למולדת – התבין? לא בשביל כסף…”
“חינם? מה כוונתן – האל היודע… אני לא אחשוב כך. הבדוי לא ידע אמונה באשה… אין אמונה בה. אני אומר לך – אני לא אבין…”
הוא שתק שנית והוסיף: “אל תאמר דבר לאיש, חביבי, אני רק שואלך – ואתה אל תספר…”
“לא, אחא, מה אספר?”
אבל אליאס סיפר את השיחה לפרטיה למתורגמן כשבא לבקרו, ויהיה אליאס כמהתל באמריו לדברי הבדוי הג’שים (התם, הזה) אשר לא ידע “בין ימין ושמאל”.
ד
ובהציק לו בדידותו ושתיקתו לקאדר ניסה פעם דבר עם שכנו החרוּמף. לזה הוקלה מחלתו ויהי יורד לפעמים מן המיטה ויחל קאדר לשוחח אתו קצרות.
ביום אחד בבוקר קרב החרוּמף למיטתו, פתח קאדר ושאלו:
“אמור נא לי, בשם אלוהים, כמה ימים שוכב אתה פה ב’אזפטאר'?”
“עשרה ימים.”
“וכמה עוד תשכב?”
“הרופא אמר: עלי לשכב עוד שלושים יום. חולה אני מחלה קשה. אהיה אפוא ארבעים יום תמימים.”
“כולם צריכים לשכב, ככה, ארבעים יום?”
“לא. לפי המחלה.” ויסבר לו החרוּמף את הדבר.
“ושל מי ה’אזפטאר' הזה?”
“של האלמאנים (הגרמנים).”
“ומה אלו הנשים הלבנות ש’ייאָמר' להן ‘סיתַּאת’ (גברות), מה הן פה?”
“לטפל בחולים.”
"הן – רופאות גם הן?
"לא. כמו רופאות. הן דואגות להקל את מצב החולה, שכן הרי יש עוד חדרים רבים, כשישים חולים פה, גברים ונשים; הרופא לא יספיק לבדו הכל.
“גם נשים שוכבות פה?”
“כן, האגף השמאלי, בקצה הבית, לנשים הוא.”
“ושם משמשות ‘סיתאת’ או ח’ואג’את?…”
“לא, אחיות. איך ייתכן?.. בכל מקום – אחיות הן העובדות.”
“‘איך ייתכן’ אתה אומר, ופה איך ייתכן? כלומר?..”
“יש הבדל, קאדר – לנכון אתה, ‘תּנבּאל’ (מטומטם),” ענה החרומף בצחוק פיו.
קאדר שתק.
“וכמה יש ‘מהן’?” שאל שנית. “רואה אני בכל פעם אחרת.”
“ארבע יש. ואחות הקבועה לחדרנו היא הנמוכה, סִית הנרייטה, אבל…”
“ומהיכן באות אלו? מי אביהן? יש להן אב ואם?”
"יש להן, ודאי יש – כולן בנות אדונים עשירים הן, אך כוונתן להיטיב ולהועיל – "
“אבל, ריבוני, אשאלך שאלה ואל תחשבנה לי לחטא: למה דווקא יביאו אשה לבין גברים? מה לה לאשה להיות מתקרבת בין גברים? כלומר, מה דעתך אתה?..”
“כך, לשם חסד ורחמים.”
“חסד ורחמים. ופירוש דבריך?!..”
“כך, לא לשם כסף, לעשות טובה בעולם.”
“כך?..”
קאדר שתק והירהר ואחר־כך אמר: “ייתכן… אפשר הדבר אשר אתה אומר: ואמנם כך הדבר… ניסיתי אני בלילות לראות מה… ראיתי! היא באה פעמים אחדות על בהונות רגליה, עוברת מאחד לשני, רואה ומתבוננת, מכסה את המגולה, מתקנת את השמיכה. ואני ניסיתי, אומר לך באמת, והשלכתי את השמיכה מעלי, היא באה וכיסתני. השלכתי שוב – חזרה אחרי זמן וכיסתני יפה. היא באה ולוחשת דבריה בפיה, ומכסה אותי. כועסת מעט ומכסתני, ראיתי כך, חייך.”
“זהו אשר אמרתי לך, ה’סִית' דואגת לחולה ורצונה להקל את מצבו.”
“ייתכן… הצדק אתך… אך למה לה ל’סִית' הזו להיות כמשרתת ולסבול את המצוקות ו’כאב הראש' של חולים נגועים? הנה זה, השוכב שם, יצעק ויקיא בכל יום, ומה לה לראות בלכלוכם של חולים ולשאת את מכאובם? והיא – כל־כך קלה ונעימה, קטנטונת כיונה ומתוקה כחתיכת סוכר – האין לה לזו אב ואם? למה לא תלך להינשא לאיש? והיא כה יפה וחמודה – באלוהים, אחא, אני לא אבין זאת… לא אבין דרכי העיר – פלאים הן…”
כזאת וכזאת שוחחו שניהם שעה ארוכה, והחרוּמף סיפר לקאדר על ענייני הערים והלכות ה“פרָנג’ים” (האירופים) ויהי קאדר מקשיב ומשתומם מאוד.
ה
מכאובו של קאדר ומחלתו הלכו הלוך ורפה. השבוע השני עבר כולו, והוא לא נתקף מכאבו. הרופא והאחות הנרייטה טיפלו בו במסירות רבה. הרבו באמבטיות מזוגות מי מינרלים שונים, השקוהו “תרופות” יקרות וישימו את עיניהם עליו כעל אחד היוּנקרים מבני־העלייה. גם מאכלו ומשקהו היו ניתנים לו ברווחה; שוב לא התלונן קאדר על חוסר אוכל; יש שמילא כרסו בארוחה גסה – עד שחששו לקלקול קיבתו; האחות מילאה פיה צחוק על זוללותו. היא היתה אומרת כי קאדר מגדל ומטפח עתה את מחלפות ראשו הארוכות – ושקלה בידיה, בדברה, את ערֵמת שערותיו שירדו לפעמים על כתפיו. הוא נראה בימים ההם שבע־רצון ועליז. הגיעו הדברים לידי כך, שהחרוּמף הביא את קובלנתו ואת רוגזו לפני המשרת אליאס על מידת האוכל הזעומה שיתנו לו, בעת אשר את ה“בּדוי” הזה יפטמו כעגל, מגֵרת ארגזו של הבּדוִי מלאה תמיד לחם וביצים, חמאה וזיתים, והוא יתאַווה תאווה – ואין, כאילו הוא, החרוּמף, אינו נוצרי, וזה הבּדוִי – בן אללה הוא.
ולקאדר בעצמו אמר החרוּמף בלגלוג עירוני:
“אתה, אדוני הנכבד, הנך הבן היקר של הרופא הראשי וה’אהוב' של ה’סִית'…”
ופעם אחרת הוסיף כמדבר אתו ידידות, וחיבה בלשון חנפה ועוקצת:
“האינך רואה כי היא אוהבת אותך, ומתאַווה לנשק את ‘זנביך’ אלה (השערות) – מסכנה, עוד מעט ותמות אחריך…”
כשמוע קאדר את הדברים, הקשיב רב־קשב ויבן כי רעל דברים בפיו של זה; הוא היה כרוגז בקרבו, אך כשהירהר אחר־כך בדברים בינו לבין עצמו שעה ארוכה היה כמחריש ויהי שמח משום־מה בסתר לבו…
הרופא הראשי נהנה מדברי קאדר מדי שוחחֹו עמו, בעזרת המתורגמן. פעמים רבות חזר הרופא ונשא ונתן בשאלותיו ובבדיחותיו עם קאדר ורבות נתבקש לענות לרופא: מה ישלם לו כשיירפא לגמרי בקרוב?
וקאדר ענה פעם בבטחה גמורה, כי יתן לו במתנה גמורה את סוסתו היחידה. ופעם נדר בהחלט להעניק לו הַגִ’ין (גמלה צעירה) הטסה כ“ציפור שמים”.
אך הרופא הראה, כרגיל, בתנועות יד של ביטול כי כל זה – ולא־כלום בעיניו. הרופא ניסה, ברוב אמרים, להוציא מפי קאדר, כי יקבל עליו הוא ואחדים מבני־משפחתו הרבים עבודת ריגול, “באופן קבוע ומסודר”, בעבר־הירדן מזרחה אצל ה“אויב” (האנגלים) החונים שם… “לעזאזל,” הוסיף בגרמנית לאוזני עוזריו, הן אלה בעצמם (הבּדוים) משמשים אצל האנגלים בריגול מלא עורמה ־ למה לא ינוּסה כזאת גם מצדנו?"
בפעם הראשונה שגילה הרופא את רצונו, לא הבין קאדר אל מה ירמזון מליו; כזאת לא עלתה על לבו; כי מרחק גדול עשרות קילומטרים, השתרע בין מושב שבטו ובין “הצפון” שהוא רשות אחרת, והעיקר, ששבטים שונים, השומרים איבה ומשטמה ביניהם ובין שבטי הדרום – ישימו את המעבר גרידא בין שני הגבולות בגדר “אי־אפשרי”.
אך בהמשך השיחות ידע קאדר להפיק רצון מכבוד הרופא. הוא הזכיר והבליט מדי פעם בפעם את עניין הריגול לפני הרופא, להראות כי אין הוא מסיח את דעתו מן ה“עניין”. הוא רמז בדבריו על הגדולות והנצורות שעתיד הוא וכל שבטו לעשות; הודיע, ברגע שיחה מתאים, כי ברית אחווה יש בין שבטו ואחד השבטים שבקרבת ה“אויב” – גם ידע קאדר לספר כי שבטו, שבט שמרי, היה תמיד ידיד ונאמן ל“דולה העוסמליה” (הממשלה העותמאנית). תמיד היה כך..
הרופא המיור עלז בסתר לבו, וירא בדמיונו את חזהו ענוּד אות־כבוד מעוּלה שבמעוּלים, אחרי שתתגשם הצעת תכניתו; מתורגמן, בן־הארץ, אשר הכיר את חיי המדבר ותנאיהם – עמד והעתיק מלים מפי זה לאוזני זה, וכמו הסתכל מן הצד בהיסחב דמיון הרופא המובהק אחרי נכלי דבריו של הבּדוִי התם והבּער…
ו
משהוטב לו לקאדר יותר ויותר, היה יורד ממיטתו והתהלך כה וכה במבוא וירד לגן, ורבות ישב שעות ארוכות במרפסת. ובבית־החולים היו מחכים יחד עמו, שאחרי שבוע ימים יגיעו בני־משפחתו ויקחוהו בשמחה ובכל טוב.
היו לילות ירח. קאדר ישב לעתים עם ערוב היום ישיבת שלווה בקיפול רגליים על ספסל העץ שמעל המרפסת הפונה לגן, אשר מעבר לרחוב הראשי, וישמע את קול העובר ושב, וינעם לאוזניו לשמוע בעשות האוטומובילים הגדולים את דרכם בשאון וברעש כקול תגרת מלחמה… אליאס המשרת ליווהוּ בישיבה ובשיחה בעת היפנותו מעבודתו. גם האחות הנרייטה שהתה לפרקים, נשענה על מעקה האבן הלבן לאור הירח, והחליפה שיחה קצרה, בשפתה הערבית הלקויה, עם שניהם על דא ועל הא.
חדרה של האחות הנרייטה היה במרפסת. לפעמים, ביום או בערב, נכנס קאדר לרגעים קצרים אל חדר האחות להביא או לקבל דבר־מה. אז היה סוקר ומביט בהתפעלות אל הרהיטים, התמונות והקישוטים הקטנים, אל הלוֹבן והנקיון השפוכים בכל, מן התקרה הרמה והצחורה עד הרצפה החלקה והמבריקה.
כשנכנס בפעם הראשונה אל החדר הזה, היה זה בעיניו למאורע שחש בו בכל חושיו ואבריו. הוא עמד אז בהכנעה, כמבקש להתכווץ ולהתבטל בעמידתו על־יד הדלת – אך סקוֹר סקר אל כל עבר ופינה ויארכו מבטיו על כל מראה עיניו.
אז שאלתהו האחות בדרך לגלוג, בפנותה כה וכה בסידור החדר:
“מה יותר טוב ויפה בעיניו: חדר כזה או ‘בתי־השׂער’ (אוהלי־קידר טווּיים משערות עזים)?”
“אחסה באלוהים,” עונה קאדר כחס על חילול החדר בהשוואה, “הן זה משכן ‘מלכות’ – ‘מה שא אללה’ (ברצון האל).”
אחר־כך שאלתהו מתוך השיחה, אם נשוי הוא?
"לא. בחוליו עד כה לא ביקש נערה. כל הימים קשתה עליו מחלתו.
ובלגלוג בולט וגלוי שאלתהו:
“היקח אותה לו לאשה? הטובה היא בעיניו?”
“אבקש סליחה מן האל! מה הוא כי תביט היא עליו – מה הוא?”
כשנכנס אליאס אל החדר בתוך השיחה, חזרה וסיפרה את שאלותיה המבדחות לאליאס, ויהי אליאס כמבאר ומסביר את הדברים.
ובצאת אליאס לעסקו נמשכה השיחה וקאדר נשאל שוב בלגלוג:
“אבל האוהב הוא אותה, למשל?”
“כן, אוהב. כל האהבה. ודאי אוהבה…”
"מי יאמר? רק כזב בפיו – "
הוא – הרי מוכן לנשק שולי שרוולה, הרי הוא עבדה כבדוִי נאמן: הוא לפקודתה. ולוּ גם בנפשו הוא. “את צווי, הגברת, רק” –
בּרווֹ, הנעימות לו, היא מאמינה לו…"
כשיצא קאדר מן החדר אחרי שיחה זו הלך לאטוֹ וישב במיטתו משולב רגליים תחתיו שעה ארוכה…
באותו שבוע, באחד הערבים, עת שטף זוהר לבנה בהיר את מרחבי האופקים הנראים מן המרפסת הגבוהה, והאוויר היה נעים וקל – נשען קאדר שעה ארוכה על מעקה האבן. במרפסת שקט. אפלולית קלה תחת דליית הגפן הגדולה הנסמכה על סוכת המרפסת. האחות איננה. כל היום לא היתה בבית־החולים. מן שעות הבוקר הראשונות התלבשה והלכה. אליאס עלה מעבודתו אשר למטה, השתטח על מיטתו: הוא עייף אחרי יום של שטיפת המסדרונות, ואחרי רגעים מעטים ישן. החרוּמף – טינה בלבו על “הבּדוִי היקר” ואין הוא מתלווה אליו בחברתו וכרגיל מקדים הוא ללכת לישון. קאדר גם הוא הכין את עצמו בכל רגע ללכת לישון, אך עצלנות גדולה נחה עליו בליל האורה הלזה, בשבתו תחת כיפת השמים – ולא יכול להיכנס אל החדר החשוך. נים ולא נים, נשען על גבו הסתכל דומם בכותרות עצי המחט הרמות והצפופות: עברה שעה ארוכה בדומייה הרבתי, ויהי כשומע מתוך נמנומו קול צעדים הולכים וקרבים מן המסדרות הארוך שמימין – והנה נראתה לעיניו האחות לבושה שמלה מהודקה, כובעה על ראשה וסוככה בידה. היא באה נחפזה, ובאָמרהּ להיכנס אל חדרה ראתהו יושב על הספסל אשר בצד, ותשאלהו על מה לא ילך לישון?
ומבלי קבל תשובתו נכנסה אל חדרה, סגרה את הדלת ושהתה שעה קלה; אחר־כך יצאה לבושה בבגדיה הלבנים. היא הלכה אל החדרים שמעבר למרפסת לבקר את שני חדרי־החולים אשר לה.
קאדר עמד על־יד המעקה, כי קם לפניה כשבאה, ויישען במעקה להנאתו.
כשגמרה את עבודתה באה וישבה ישיבת עראי על הספסל בצל הדלייה שירדה מעל הגפן. היתה מתאוננת על עייפותה. היא רכבה על סוס שעות אחדות בדרך טיול. אחר־כך קמה ונשענה על הגדר מימין, סמוך לקאדר.
אחרי שתיקת רגע פתחה בקול מתון:
“היודע הוא, קאדר? היא שמחה מאוד־מאוד כעת. היום – יום שמחה לה.”
“לטובה, ברצון האל – מה הדבר?”
היא קיבלה מכתב, מכתב מאחיה הנמצא בארץ רחוקה מאוד. זה חמש־עשרה שנה שלא ראתהו. חמש־עשרה שנה. והיודע הוא? אחיה זה – דומה לו לקאדר, באמת, דומה לו מאוד…
קאדר תמה; הפרנג’ים ידמו לבני־ערב – איכה?
הן היא – בת־ערב, עיר מולדתה – בית־לחם. היודע הוא את העיר?
“כן, כן – ‘שמעתיה’ פעמים רבות…”
“לנכון. היא בת־ערב מלידה, היא רק גדלה אצל הפרנג'.”
“נפלאים דבריה בעיניו: בת־ערב תהיה ל’סית' – והברכה ־ ברכה עליה!”
השיחה נמשכה בנחת. היא דיברה קטועות על יפי הלילה. דיבר גם הוא מעט. מתוך שיחה ותנועה נדחקה כבהיסח־הדעת אליו. היתה השיחה על היופי בכלל.
והיא ־ האם היא יפה?
ואלא מאי? היא “מפלאי היופי והנועם” – אין כיפיה גם בבנות־ערב היפות.
אבל היא מוצאת כי שערותיו יפות למאוד – היא העבירה את ידה על שערותיו שהיו פזורות על כתפיו – הנה, שערותיו ארוכות ויפות משלה –
חלילה, חלילה, שערותיה רכות, נעימות, ריח פרחי “בר” (מרחב) להן –
חלה שתיקה רגע ארוך.
שבו וישבו בצל הסוכה. היא קיוותה, שיניח ידו עתה על שערותיה להבחנה אך הוא לא העז…
אז הטתה, מחרישה, את ראשה על כתפו, גחנה בצוארה ואחר – צמדה את שפתיה על אחת מעיניו ותילחץ אל חזהו – והוא, כמו שוחרר פתע מרתוקות כבדות, חפף אותה תחת זרועו וימץ מפניה נשיקות רבות בלאט ובצנעה; והיא נלחצה בחוזקה אליו ותשב לו מנשיקות פיה. אחרי רגעים קלים חמקה מבין ידיו ותצווהו ללכת לישון – והיא נכנסה אל חדרה.
ז
למחרתו, לעת בוקר, כשפקח קאדר את עיניו ־ כמו עברתהו רוח שמחות וגיל. זו הפעם הראשונה אשר ירגיש רחבוּת־לב ושלוות נפש. היום כמו פורקה מלבו אותה מועקה שלא עזבתהו כל הימים מאז בואו הנה. עכשיו טוב, טוב לו. צחוק רך, תמים וטוב עלה בין שפתיו כצחוק אשר יופיע בפני ילד ישן. ובשבתו במיטתו והשקיף דרך החלון החוצה – היה כמו מאיר כל היקום את פניו אליו. “אך זהו, באלוהים, יום מאושר” – אמר לעצמו – ובקרבו התרוננה חרש נעימת שיר. בחדר לא היה כי אם האוסטרי, אשר חוליו כבד עליו עוד. אליאס המשרת איננו. ודאי יצא לעבודתו, והחרוּמף – מיטתו ריקה. קאדר פצח ברינת לחש, שיר עממי מושר בפי העולים לרגל למכּה:
זַמְזַם3 הוֹן
מַא הִיא הוֹן
זַמְזַם תַּחְתְּ אַ־דָלִיָּה.
(זַמְזַם פֹּה
הֲלֹא הִיא פֹּה
זַמְזַם תַּחַת הַדָּלִיָה, גֶּפֶן).
ובהיכנס החרוּמף לחדר פרש קאדר בשלומו בפנים צוהלים: “בוקרך בטוב!”
החרוּמף ענה לברכתו מלה חטופה בין שפתיו.
שב קאדר והכביר מלים לאוזניו.
“מה לך היום,” רטן החרוּמף, “כי תיתן קולך כסוס צוהל.”
“אל יענישך האל. למה מרה לשונך? על האדם להודות לאללה, ישתבח ויתעלה. אני רק אהלל את ריבוני.”
“מה היום מכל הימים? מה חלמת כי תשמח ותצהל?”
עצר קאדר דבריו, הירהר רגע ואמר: “מה חלמתי? דבר לא חלמתי. אני רק אומר: טוב להודות לאללה.”
החרוּמף פנה אליו עורף ושכב במיטתו.
"ואולם אחר־כך נפלה על קאדר שוב מועקה גדולה והיה נבוך והמום מצערו: נפלאות בעיניו הליכותיה של האחות. משנכנסה אל החדר בבוקר – לא שלחה גם מבט עין עליו. באה, עשתה את אשר עשתה, ויצאה – כמו לא קרה דבר. כן נהגה כל אותו היום ולמחרתו וביום השלישי. בכל שעה משעות היום חזר והתלבט בשאלותיו, שאלות המטרידות מנוחתו: מה קרה לה? מה היה עמה? היא עוברת כמה פעמים לפניו – וכלום… כאילו אינו במציאות – מה אִתה? הנכלמה היא? או אולי ניחמה? ושמא רק תתחפש בהליכותיה? איך תוכל עד ככה להתחפש? מי יפתור חידה זו לקאדר?
כך היו דרכיה – היא. אך הוא אבד לו דרכו ומהלכו באלה הימים. לבו פועם ודופק בכל פעם לקראתה. מדי תופיע לעיניו בחדר או במסדרון תיצמדנה עיניו אליה אל צעדיה, אל חמוקי ירכיה. הוא לא ידע באלה הימים מה טוב לו ומה נאה לו לעשות? וכשבא הרופא הראשי ושוחח אתו, לא ידע מה התשובה אשר עליו להשיב – הן לבו בל עמו… הוא הלך יחידי בצעדיו, נבוך ואובד־עצות; כל הימים האלה היה בעיניו כאילו התהלך בדרך חתחתים, על־גבי אבנים המשתמטות ומתחלקות מתחת הרגליים; אין מנוחה לו – נעלמה זו מאתו. ישיבתו אינה ישיבה והליכתו אינה הליכה. הוא היה חש ומרגיש שלא נכונו מהלכיו אלה וגם אולי לא טובים בעיניה – כך הוא חש ממבטיה הקצרים – אך מה לו לעשות ואיכה יעשה?
ובין כה וכה הגיע באותו שבוע ליל חג פסחא לנוצרים. רוב המשרתים קיבלו חופשה. גם אליאס הלך אל ביתו – בטוב לבה של האחות הנרייטה, התורנית באותו לילה. החרוּמף הועבר בימים ההם, למורת רוחו, אל חדר רחוק בקצה האגף. והוא במבטו החד והערום, ידע כי מאת האחות הנרייטה היתה זאת וישמור את הדבר בלבו וגם את איבתו לה הסתיר בחובו.
בבית־החולים נשארו בליל החג שתי האחיות התורניות, אחת באגף הנשים הרחוק והנרייטה באגף הגברים.
בשעת הלילה הראשונה נפלה בבית־החולים דממה כבדה ועגומה. קאדר יצא אחרי ארוחת הערב אל המרפסת, אך זמן רב עמד נשען על המעקה יחידי ועלוב כעמידת תועה בדרך זרה – – –
היא היתה שעה ארוכה באגף הנשים.
ברדת הדומייה הרבה בשעת בדידות זו על כל הבית – חרד לבו של קאדר בקרבו כבאותו לילה… עמד וציפה בלב מלא גיל ורעדה… יאוש ותקווה.
כששבה האחות מאגף הנשים החליפה דברים מועטים וקצרים עמו ותאמר כי ראוי כבר ללכת לישון, ותער גם לו ללכת לחדרו. היא נכנסה אל חדרה ותסגור הדלת לאטה.
נפלאים הדברים בעיניו… מה העניין? מה לה לזו? מה טעם להתחלה בלי סוף? מדוע זאת? הוא קם וילך שחוֹח כאילו ספג מלקות – אל מיטתו. ישב במיטה. נמשכה השעה. דממה. לפעמים נשמעים צעדים אטומים מן ההולכים בדיוטה התחתונה. חשכה ושקט. הוא נשען על מיטתו. מצוקת לב ונדידת־שינה.
אך אחרי זמן־מה – כשפקח את עיניו בהירדמו – היה אור הלבנה בחדר. אפשר חצות לילה כעת? גם השמים בקריה זרים לו ולא יכיר בעתות הלילה. כשניסה לעצום את עיניו ולהיאחז שוב בתרדמתו נוכח כי מצוקת לבו במקומה היא: ובן רגע – עברה השינה מעפעפיו.
הוא נשען על כרוֹ שקוע בהרהוריו. נדמה לו כי שעה אחרי שעה עוברת – מתי יאיר היום?
ממיטתו אשר למול הפתח ראה בנפול קרני אורה במרפסת: נפתחה דלת חדרה. כן. היא יצאה ונכנסה אל חדרו. ביקרה את החולה האוסטרי – הוא ישן. קרבה למיטתו.
“מה, אינו ישן?”
“לא. באלוהים. לא לא.” הוא נאנח מעומק חזהו.
היא שבה אל חדרה.
הדלת – נשארה פתוחה.
ישב קאדר במיטתו, הירהר וחיכה רגעים. הוא שמע לדפיקות לבו שהלם כהולם פטיש…
הוא ירד ממיטתו וצעד לאטו. עבר על־יד פתח החדר והסתכל. היא יושבת ועוסקת בידיה בדבר־מה. צעד הלאה.
“מה, קאדר, אין שינה לעיניך? נדדה השינה?” כן שמע קולה בדברה. הוא שב מיד ועמד כעני בפתח: “לא, יא סִית, כלל, אָבדה השינה כלא היתה.”
“גם אני איני ישנה. היכנס, קאדר.”
נכנס ועמד. ביקש לאמור דבר ושאל: “מה השעה. המאוחר מאוד?”
“לא. שעה לפני חצות ליל.”
היה קריר קצת. הוא הסב את הדלת.
משאמרה לו: “שב, קאדר,” כמו פורק משא כבד מעליו, מיהר, צעד ורבץ בין רגליה.
נשמעה שיחת לחש… קול תחנונים…
אחרי רגעים מספר ננעלה הדלת, נעילה זהירה, אטית, במנעול – – –
ח
למחרת בבוקר, טרם יספיק קאדר “להרהר בינו לבין עצמו” על הקורות אשר נפלו לו בנעימים בליל אמש, נסחף בחוזקה אחרי ה“מאורע”, שחל בו־ביום בעולמו; בגן בית־החולים הופיעה חבורת בּדִוים – אנשי משפחתו של קאדר. הם נתקבלו בסבר פנים יפות בדבר הרופא הראשי, אך הוא ציווה להרחיקם אל קצה הגן.
שם ישבו וציפו. פני כולם כפני ילדים גדולים אחוזי תמהון וסקרנות. עיניהם תוהות־בוהות ובלבם חרדה קלה.
לאחר התרגשות הפגישה, דברי ה“שלוֹמוֹת” והנשיקות הרבות, ישב קאדר על קצה גזע עץ, שהיה מוטל בגן, והחבורה ישבה בחצי מעגל על האדמה בין רגליו: שני דודיו הצעירים (אחי־אביו ואחי־אמו), שני אחיו הגדולים ממנו, אחותו הצעירה וגיסתו הבכירה. הם – עיניהם שומרות כל תנועה מתנועותיו לבלי הרפות כאשר ירדוף הצל את תנועות הגוף. גם השתוממו למראהו של קאדר: נקיון עור פניו, ידיו ורגליו, תלתלי שערותיו המבריקות, לוֹבן החלוּק שעליו – כמו ישימוהו הרחק מהם. אף דבריהם יתקו מפיהם למקוטעים, טיפין־טיפין. כאנשים אשר יכרעו תחת משאם הכבד כן הכבידה מעמסת דבריהם בפיהם. עד בלי יכולת לפרקם מעליהם.
ואולם ביותר גברה המבוכה בנפשם מראותם, שקאדר אף הוא נתון למחשבותיו; שאול ישאלוהו אחת ושתיים והוא – כמו לא יבין לדבריהם. יקשיב, יחריש ואחר יענה דברים בל יובנו.
האחות הצעירה היתה הראשונה אשר גילתה לאוזני כל את הנסתר בלבה:
“באלוהים, שונה קאדר. אראהו והוא שוּנה בקריה.”
“כן,” ענתה גיסתה אחוזת שׂרעפּים, “כדברך כן הוא. נראה שהפך טעמו באלה הערים.”
קאדר, שומע ואינו שומע, אומר: “פלאות אלוהים בערים. פלאות! מה אשׂיח לכם? לא אוכל… לא…”
פתח הדוד ואמר: “יא קאדר, הגד אתה, באלוהים, ההלך הרע? התמו הכאבים?”
“תמו, יא עמי (דודי). השבח לאל ־ תמו.”
“השבח לאל. תבושר בטובה. ועתה תקום ונלך אל מקומנו. יראך אביך וישמח. נקום אפוא ונלך.”
“לא, דודי, עניין ההליכה לא במהרה יבוא. עוד אין הליכה.”
“למה לא? מה יעכב?”
“יש עיכוב, אחים, יש…”
“וכי מהו? שמא נלכדת בידי השלטון? הייתה מזימת תחבולה? אמור ונדעה.”
“לא. לא. לא. אין מזימה. הכל – שלום וטוב.”
“ואלא מאי?” שאלו אחדים בבת־אחת.
“לא אוּכל דבּר… הן גבר אני… לא ימעל גבר בסוד… לא ימעל.”
“סוד…” אמרו כמה מן השומעים – כמו נפלה מהלומת אסון על ראשם…
“יא ח’אלי (דודי, מצד האם),” אמרה האחות הצעירה, “מה תאמר אתה? האם לא תשמע דברו כדברי אנשי הערים? ‘סוד’ ־ הוא אומר.”
“כלום מאתנו תשמור דבר?..” תמה אחיו הבכור, “סוד מאחיך? בית־אביך?”
קאדר מחריש. עיניו נעוצות בקרקע.
“הנה, אשר יגורנו בא… נלכד קאדר בפח ברגליו,” אמרה ביגון האחות הצעירה.
חזר הדוד (מצד האם) ואמר: “הטוב לך פה? התחוש בנועם ובטוב?”
“כן, דודי, הרבה נועם.”
“אכן עינינו הרואות. פניך מלאו ושפרו. הבריאות והחוסן בבשרך. שבח לאל. ולמה אפוא נתמהמה כאן? עד מתי תאמר להתמהמה?”
“עוד טרם אדע… לא אדע נכונה, דודי, אבל ידוע אדע… אחר־כך.”
“אחר־כך? איך, למשל, כמה זמן?”
“כאשר יפול הדבר… אם יקדים ואם יאחר… אין דאגה בדבר.”
“אין דאגה בדבר – תימה? אין דאגה ־ אומר.”
אז הטה עצמו אחיו הגדול אליו ואמר דבר מפיו, כאיש הלוחש סוד:
“והטוב שבתך פה משבתך עמנו? הגד לנו זאת.”
ענה ואמר קאדר מיד: “כן…ולא… כן… ולא… באלוהים. זהו העניין… גם טוב מאוד וגם… לא שלם…”
דומייה במושב.
“יא אללה,” פצחה האחות הצערה דבר פיה, “התשמעוהו איך ידבר?.. מה דברו אשר ידבר? האם לא נפסד הילד בערים האלו?”
“נפסד, נפסד,” ענה בין שפתיו אחד האחים.
קאדר שמע – וחייך. חייך והניד ראשו כאיש מבין ויודע דבר – ואחר אמר דברוֹ שקט וצוהל: “מה תדעו אתם מאשר יודע לבי? לא תוכלו לדעת. ואני – לשוני כבולה, לא אוּכל דבּר. לוּ אמרתי את אשר בלבי עתה כי עתה ‘הקימותי והושבתי’ אתכם, גם הקימותי והושבתי את העולם כולו… כן, באלוהים…”
“יא ביי… יא ביי!..” אמרה בחרדה האחות הצעירה, “שמעו, שמעו!..”
תמהון ומבוכה בפני כולם. איש הביט בפני רעו בדומייה.
חזר הדוד הגדול ואמר:
“טוב, קאדר, שמעני, הגד נא לנו: איך ריפאוך ממכאוביך? איך? ומי ריפא? כיצד?”
“הרופא. הרופא הגדול. הוא מתחיל והאחות מסיימת… גדולה יכולתה של האחות.”
“האחות? איזו? מאין לך אחות?”
“אמרתי,” קראה האחות הצעירה, “לקה קאדר במוחו בערים… אללי לי, כי פגעה רעה באחי… אללי…”
צחק קאדר לדברי אחותו. שלח ידו וטפח בחיבה על שכמה, פתח ואמר: "מה תדעי, אחותי? זו האחות – אחות היא לכל… לכל הגברים… אבל לי יותר מאשר לכל… לא… לא… לא כך… לא אמרתי דבר… אלא כי האחות גם היא רופאה. והיא… לוּ ראיתם אותה! אלוהים, אלוהים! לוּ ראיתם אותה! יונה צחורה… קלה וחמודה… בת־שמים! ‘על שלומה’, ‘על טוב לבה’! והיא… היא… בת־ערב… מבית־לחם… גם תשיח ערבית, גם לשונה צחה… גם דברה לטיף… גם תפיסתה – כתפיסת בת־ערב… גם… – אחסה באלוהים מן השטן – לא אמרתי דבר… אבל היא מתוקה כמי הזמזם… כמים הצלולים הזכים… כל היום לא יחדל שירי מפי (והוא רינן חרש לאוזניהן):
זמזם הון
מא היא הון
זמזם תחת א־דָלִיָה.
“באלוהים, כזמזם נגלתה אלי פה. גם פה, דלִיָה יש למעלה, דלִיָה – והיא האחות הזמזם… הזמזם עצמו!”
“יא סתאר, יא לטיף (הו, אל־מחסה, אל לטיף),” ענו הנשים, "אבד הילד בערים, חטפו לבו ממנו… קללת אלוהים על הערים הללו. והגברים הביטו בדומייה איש בפני רעהו כמו אָבדה עצתם בין יגון הנשים ובין דברי קאדר הזכים; האומנם נתפס הילד לנכלי הערים ולמזימות אנשיה? הפגעה רעה בקאדר?
אז יפנה הדוד הגדול אל קאדר בדבר תחנונים:
“קאדר, באלוהים, ובחיי ראש אביך, אתה מפחידנו. קאדר, מה זאת תאמר? מה היתה עמך? האהבת אשה בת־הערים? מי היא זו? בת־ערב? רופאה? מה ארצה ומולדתה? איזה ‘מין’ היא? מוסלמית? ומה משפחתה ומה שמה?”
זקף ראשו קאדר, כמו נתקף מצדקת השאלות הרבות. ענה ואמר לאטו: “באלוהים, לא אדע, ארצה… מולדתה ומשפחתה – לא אדע. רק אותה אדע, ושמה אדע, הריטה שמה… הריטה.”
"הריטה? מה זה? היש כי בת־ערב תיקרא… הריטה?
“אכן, זו צרה,” אמר הדוד השני, “יאהב אשה ולא ידע מה היא, ואיזה מין היא? והתיקחה, את הריטה זו, אלינו? התבוא עמך אלינו? איך לפי דבריך?”
“עוד טרם אדע. אשאל אותה… שאוֹל אשאל אותה…”
ואחד האחים קם ולקח את קאדר הצדה, לחש באוזנו דבר סתר והעלה צחוק גדול בפיו וטפח על כתפיו של קאדר וצחקו שניהם לעיני היושבים.
ובאָמרם לשוב לשבת ולשוחח נראה הרופא הראשי צועד ומתקרב אליהם עם המתורגמן.
“מחסום לפה!” הזהירם קאדר בתוקף לשון, “אף לא מלה אחת על־אודות האחות. תנו לי ואדבר עמו.”
הרופא הסתכל ברוב נחת על החבורה המעניינת ושאלם, על־ידי המתורגמן, אם שמחים הם בקאדר, בבריאותו ובמראהו?
“כן… כן… השבח לאל ומאות תודות לרופא. אכן הגדיל חסדו עמהם.”
וקאדר נשאל: “מה יאמרו הם על רצונו אשר ביקש כי יתנו בני־השבט כולו את עזרתם לשלטון האלמאנים כגמול אשר גמל לקאדר?”
תמהון ומבוכה בפי השומעים.
קאדר ענה ואמר: “הרבה דיבר עמם. עשה יעשו ככל אשר יאבה הרופא. מחר יבואו ויקחו דברים עם כבוד הרופא – הכל כאשר לכל.”
“טוב ויפה. טוב ויפה.” אז ציווה על קאדר שיעלה לחדרו לארוחת הצהריים, כי הנה ארכה השעה מאוד, ואת האנשים ביקש ללכת מבית־החולים בשלום.
אז יאמר קאדר לאנשיו: “עתה לכו למקום חנותכם. ושובו אלי אחר שלושת ימים – והאל יראה הטוב. רק אחר שלושת ימים תשובו.”
"קאדר ליווה אותם עד שער הברזל, והם יצאו דוממים, עגומים, כאנשים היוצאים מבית־אָבל.
ט
מעיני החרוּּמף לא נסתר דבר מבית־החולים. מחלתו, שהיתה בעיקרה מחלת עצבים קשה, שמה אותו לאיש נרגז ונרגן. בהשפעתו ובהמלצתו של מנהל בית־הספר הגרמני היתה שכיבתו בבית־החולים טובה עליו. ובכל עת שרפתה ממנו מחלתו היה משוטט במסדרונות ובחדרים ושומע הכל ויודע הכל ורואה הכל.
הוא ראה – ברוב רגז וחמת־נקם – את אשר נרקם במסתרים וחשאי בין האחות והבדוי והחריש וציפה. וכשנטרד מחדרו והועבר לקצה האגף – ארב, כחיה ערומה וזהירה, לכל מעשיה ותנועותיה של האחות. הוא עלה בעורמתו על כל חשבונותיה וטכסיסיה הזהירים של האחות. והוא ראה וידע את אשר התרחש וקרה בליל חג הפסחא.
ואת פרשת הדברים ככל אשר קרה והיה – ידע להביא לאוזניים הקשובות ביותר: לאוזני הרופא ההונגרי, הצנום וכפוּף הגב (שאף הוא הועבר לבית־חולים אחר בגלל יחסים מחודדים, ששררו בינו ובין האחות הנרייטה).
וידוֹע ידע שאת דבר נקמתו מסר בידיים נאמנות.
באותו שבוע, בשעה מאוחרה כחצות לילה, בא לפתע הרופא הראשי, ואתו עוזרו בלוויית הרופא ההונגרי, לבית־החולים. צעדם ודברם היו בלאט ובזהירות.
בחדר־החולים – לא היה הבּדוִי במיטתו! חדר־האחות היה נעול. האחות לא נראתה בחוץ.
אז ניגש הרופא הראשי ודפק על דלתה של האחות. היא נאלצה לענות. אך, לדברה, אין ביכולתה לקום. אבל הרופא ביקש מאוד, שתפתח לאטה כי דבר נחוץ ותכוף אליה.
ובהתמהמהה מדי ־ שב הרופא והודיעה: אין הוא דורש שתקום. אך רצונו להודיע לה, שהבּדוִי אינו במיטתו ואיננו בשום מקום אחר – שמא נמצא בחדרה? כן או לאו?
“כן,” נשמע קול נמוך ושבור.
אז אמר הרופא בקול רם לרופאים אשר עמו: “הנה היא אומרת לאוזנינו, שהוא נמצא בחדרה.”
כשבא הרופא הראשי למחרת בבוקר היו פניו זועפות. קאדר ישב דוּמם ונכלם באין תנועה בפניו. הרופא היה מרטן ומרגן באוזני חבריו והמתורגמן. בין הערותיו ודברי זלזולו על “הסקנדל” הביע הרופא הראשי בנקם לעג עליה: “היא הלוּדר (נבלה) – ניעורה בה נשמת בת־ערב למראה ‘בן־מינה’ – ואנו לא ראינו דבר. ‘הפרח הנפלא’ שהיה כנובל באירופה – שב לתחייה בקרקעו… חה…חה…חה… גזע בריא! הוּם…”
לאחר שעה מסר המתורגמן לקאדר נייר חתום לשוב באניית קיטור לים המלח למקומו. הנייר נתחב בתוך ידו ויאיצו בו לצאת מן החדר. למטה נמסרו לו בשתיקה בגדיו וצרור חפציו הקטן. פתחו את שער הברזל והוציאו את קאדר החוצה.
כאבן שמים, הנזרקת בחללו של עולם ותפול באשר תפול – כן נפל קאדר ברחוב קריה. אנה יפנה? הימינה או שמאלה? אין הוא יודע דבר. אינו יודע איש, אינו יודע דרך. ואנשיו – אַיָם? איפה מקום תחנתם? הם יבואו מחר – ביום השלישי כאשר ציוום. מה יהא עליו עד יום מחר? מה יקרנו פה בקריה הזו?
שעות תמימות צעד, הלוך ושוב, לאורך גדר בניין בית־החולים. מפעם לפעם שב ועמד ותקע את ראשו בין שׂבכת מעקה הברזל אשר לגן בית־החולים כילד נעזב ואומלל המבקש רחמים מאדונים גדולים.
עד הצהריים לא נחה רגלו מהלוך ושוב לאורך הגדול בלי חדל, כבעל־חיים הנתון בסוּגר. לפתע הבחינה עינו במשרת אליאס העובר בחופזה בגן. עמד וקרא לו כמבקש ישע:
“אליאס, אנא דח’ילך! (אבקש חסותך). שמעני רגע, אך רגע.”
אליאס קרב לאטוֹ לגדר.
"אחא, אליאס, לא אוֹבה דבר, כל דבר, אך הגידה נא לי: היא… – אַיֶהָ? מה? – "
“היא… שלחוה. ‘מחבוסה’ (אסירה) שלחוה למרחקים… מעבר לים, לארץ האלמאנים.”
“כלה ונחרצה? ולא תשוב עוד לבית הזה?”
“לעולם. לעולם.”
“יא חיף… יא חיף… חבל, חבל.” הרכין ראשו כמו הוטען על צוארו נטל כבד.
כל היום ישב על הארץ ליד שער בית־החולים. כשהחשיך היום טיפס ועלה על גדר של שדה עזוב מול בית־החולים, כפף עצמו, התעטף בעבאיה, התקפל כצניפה ושכב תחת כיפת השמים.
עם אור היום קם, יצא ועמד ליד שער בית־החולים וחיכה. לאחר שעה ראה לפניו את אחיו בני־ביתו.
הם חרדו ותמהו מראותם אותו בשער, עמידתו דלה, פניו דאובים ובעיניו יגון עולם.
“מה קרה? מה היתה לו?”
“היא איננה. שלחוה אסירה. חסל. אבדה לעולמים.”
“הלכה? איננה? ועתה הלא תבוא עמנו?”
“אבוא.”
הקיפוהו האנשים ביניהם – והלכו.
האחות הצעירה צעדה על־ידו והחזיקה הדק היטב בשרוולו, כמו חששה פן יתחמק קאדר שוב מבין ידם בזדון כוחם של להטי הקריה.
בליל טבת קר, בשעה שתיים לאחר חצות, הוקמתי לצאת אל המשמר שבמחנה. שר־העשרה שבאוהלי, שהיה נוהג בי מידת ידידוּת, לא היה אז עמנו, וממלא מקומו “אשר לא ידע את יוסף” פקד עלי משמר דווקא בשעה זו. קמתי משנתי כשאני מלוּבש בכל בגדי־השרד שלי (כל החיילים ישנים בלבושיהם) – הכל כהלכה, דבר לא נגנב: מעילי על גופי, כובעי בראשי ונעלי ברגלי, ולא הוצרכתי אלא להתעטף באדרתי שלא כדרכה (זו שימשה כבר לחיילים אחרים, וגלידי הרבב הקרים, של זוהמת הזיעה שכיסתה את הצוארון וקצות השרווּלים מבפנים, עוררוּ בי גועל־נפש, והייתי לובשה מהוּפכה…) ומשהזדיינתי בחרבי וברובי יצאתי אל הערפל הקר.
חברי החייל, היוצא מהמשמר, שהמתין לבואי, מסר לי במספר את כל הרכוש הנשמר: שמונה נאֹדות בלים, חמישה שקים ריקים ועשרים ושמונה בקיעי עצים להסקה – את הכל ספר ומנה כדת, ומשהודיע לי את השעה נפטר מיד לאוהלו, ואני – ניצב על המשמר.
ליל חושך וערפל במדבר סיני. אף רמז כוכב אינו מציץ מתוך האופל האפור שלמעלה, ומן החשכה השחורה למטה נראים לי רק שניים־שלושה אוהלים מתחילת השורה הארוכה שכנגדי. הקור התחיל גוזל מגופי אברים אברים, וכבר איני מרגיש באצבעותי שקפאו. משונה הוא המדבּר! יומם הוא צורב בחום, ולילה – בקור. רוצה הייתי להיכנס לתוך הרהורים כדרכי, בכדי שלא תארך השעה, אך גופי כואב עלי כפצוע מן הקרה, ואיני יכול להסיח דעתי הימנו.
ולא שעה אחת אתה עומד כך – אלא שתיים.
היו הרהורי נאבקים עם מכאובי גופי. רגעים ניצחו הרהורי. ורגעים הייתי ככורע תחתי מעינויי הקפאון שבקצות אברי. כמה יזחלו הרגעים! בכליון־נפש אני מצפה לקץ המשמר.
סוף־סוף הריני חוזר לאוהלי – חוזר מן הקפאון אל הסרחון. החושך שבאוהל מחניק. הפיח הכבד, שהשאירה אחריה מנורת־הנפט, שדלקה שם שעות אחדות בלי זכוכית, חודר לכלי הנשימה. מתוך גועל־נפש אני מגשש ונתקל בידיהם וברגליהם של חמש־עשרה גופות המוטלות צפופות בתוך האוהל הצר, עד שנפלתי במקומי והוכיתי ראש בראש עם שכני המיוּשב על משכבו. זה ישב וגירד בשרו בחמת־נקם על אותן הבריות הקטנות העושות שמוֹת בצבאותינו בחשאי לפני בוא מכות ה“אנגליז” הגדולות והרועשות – כל חטיטה וחטיטה שלו היתה נשמעת בחושך ככרסום העכבר אלמלא היה המחטט נאנח וגונח לפעמים מעומק הלב.
“רוצה אתה לישון?” שאלני שכני בלשון יהודית־ספרדית (שנינו יהודים באוהל זה).
“כן, קר לי מאוד,” עניתי מתוך תמיהה שבלב, שהוא פתח בדיבור. הוא – שתקן משונה היה, ובאוהל קראו לו בשם ה“אילם”.
“אתה רוצה מה?” שאלתיו.
“לא. לא־כלום… רציתי כך… לדבר מעטי רציתי” – התחיל ממלמל בדיבור מרוסק ובקול נכנע. אבל מיד חזר בו וכמתבייש ומבקש סליחה אמר: “אך מוטב שתשכב… שכב ותישן לך… לא־כלום…”
שכבתי והתכסיתי, אך עם־זה גם נתגברתי על רצוני לשינה, מחפצי לשמוע מה ה“אילם” רוצה לספר הפעם מאליו, מבלי שאהיה דוחקו בשאלות, כמו שניסיתי לפעמים. אני זה מכבר ציפיתי, שסוף־סוף ידבר אתי כמתוך ידידות והכרת־טובה על החסדים הקטנים שאני עושה עמו לפעמים, שכּן נותן הייתי לו לפעמים קמצוץ טבּק ומתקין לו את הסיגריה, שאין הוא נקי בעשייתה, ופעמים הייתי מחלק לו משאר ה“טוּב” אשר עמי ולא פעם עמדתי למליץ לו לפני שר־העשרה שלנו; וכבר הגיע הדבר לידי כך, שפעם סח לי בקצרה שמלאכתו מלאכת חייט. אך עתה בא כנראה הרגע המקוּוה, שהוא רוצה לדבר ולספר באריכות, ואיך אסרב לו? רגש של צער ורחמנות הרגשתי תמיד לבחור הזה, ועתה – אכזריות היא אם אני אמנע הפעם את הדיבור מפיו…
“דבּר, דבּר, אפרים,” אמרתי לו בידידות, “לי רק קר מאוד, אך לישון איני רוצה. דבר נא מה שרצית.”
“כן, קר מאוד… עד העצמות… אפשר למות מקור זה,” הסכים אף הוא לדברי, “היית בחוץ על המשמר?..”
“כן, יותר משתי שעות עמדתי שם.”
“למה זה?.. למה יותר משתי שעות?..” נתעורר בטענה מתוך השתתפות בצערי.
“כך, כנראה שר־העשרה שלנו שכח בי מתוך שינה.”
“ימח שמו! שינה נפלה עליו… והיכן עמדת? רחוק מכאן?”
“לא, בסוף שורת אוהלינו, על־יד העצים והנאדות.”
“אה,” אמר בהגה של לעג שלא כדרכו, “ולמה זה צריך להעמיד איש בקור כזה אצל אי־אילו סחבות?.. לילה כזה!… איזה שד יבוא לגנוב כלי־יקר אלה?.. משמר! אי…אי…”
“וזאת רצית לומר, אפרים?..”
“לא… לא זה,” ענני כמרגיש את צדקת הערתי, “חפצתי לדבר… כך, בעלמא… אבל בפעם אחרת… עתה, נום: נומה לך… קר…”
“אני, כבר חם לי מעט, דבּר, שומע אני…”
“כך? חם לך?” אמר והתחיל מתגרד כמו מתוך הנאה שהוא נהנה עלי.
“כנראה, אתה רוצה לישון,” אמרת בכדי לעוררו לדיבור.
לא, אחי… אני איני רוצה לישון… אני לא ישנתי כל הלילה… איני יכול לישון… המחשבה אינה נותנת… והקרקע קשה… יש כמה לילות שאיני ישן אלא שעה אחת… או שתיים… אני רוצה לשאול אותך דבר… אפשר יודע אתה… כמה פעמים רציתי לשאלך… ולא שאלתי."
“שאל, שאל נא, אפרים.”
“היית פעם במלחמה, אתה?.. כיצד זה?.. אתה יודע כיצד נלחמים?.. כלומר, כיצד שם, במלחמה? אני איני יודע…. איני יכול להבין…”
“במלחמה עדיין לא הייתי; אך מה יש להבין בה? עומד מחנה מול מחנה במרחק ידוע, כמו שאנו עושים בתרגילים, ויורים אלו על אלו; זאת היא המלחמה, ואותו הצד…”
" ‘יורים אלו על אלו’ אתה אומר? וצריכים לקלוע אל המטרה… לא כך?"
“כך, ומאותו הצד שיודעים לקלוע אל המטרה יפה הורגים יותר ומתקדמים לקראת האויב עד שמגיעים לגבולו ומנצחים.”
“אבל שם, ודאי, אין הקצינים באים לראות אם אתה מכוון אל המטרה בדיוק… שם אינו בא – לא כך?”
“מובן. שם אין לו פנאי לכך.”
“וזה טוב… לכל הפחות… אם ככה…”
נזכרתי במכות, שהעלוב הזה מקבל כמעט יום־יום מהקצין האכזר שלנו, בשעת תרגילי ה“מטרה”, והבנתי למה נוח לו בכך… בכלל, אין אפרים זה בקי כלל באחיזת נשק, ומשום כך שׂמוּהוּ כבר למנהיג הבהמות, אלא שגם בזה היה גבר לא־יצלח. בו־ביום שנתנו לו את שתי פרדותיו והלך להשקותן – מיד סירבו לו הבהמות, סחבו את החבל מתוך כף־ידו – ונקלף עורה, והוא גופו נפל ונפצע גם בראשו – לבסוף החזירוהו לפלוגת הרגלים באוהלינו. כששאלתיו מפני מה קיבל מלכתחילה עבודת פרך זו עם הבהמות? ענה: “חַמָרים הרי אינם נלחמים… אך אני, מזל אין לי…” ומאז, זה שני שבועות, לא שמעתיו מדבר כלל. בכל יום היה הקצין שלנו מעניק לו בעת התרגילים מכות לחי, כידו הטובה עליו, וכשהיינו שבים אל האוהל לא היה אפרים קובל כלל, אלא הה יושב דומם ונאנח לפעמים… עכשיו, ביקשתי להרגיעו ואמרתי לו בלגלוג: “שם, בשדה המערכה, לא יבוא נוּרי אָפנדי (קצין שלנו) לדקדק עמך בהלכות ירייה…”
“לא זה,” ענני בצחוק קל, שהיה בו גם כעין תלונה, שאני חושבהו לתמים כל־כך, “לא זה… לא למכות של אותו רשע אני מתכון…”
“אלא מה?”
“סתם טוב בכך… אינך צריך להרוג… אינך מוכרח לירות…”
כאינו מבין וכאינו מסכים לו עניתי: “כיצד? הבא להרגך השכם להָרגו! הצד שכנגד יורה בנו ואנחנו נחשה?!”
“כן… זה אמת… זה גם אני חושב… אבל מה אעשה ואני – איני יכול להרוג… סבורני שמיד אתעלף, אם אראה שאני יריתי באיש והרגתיו… אתה מבין?.. אני חלש בדברים כאלה… בשפיכת דם… איני יכול לראות דם… גם בשחיטת תרנגולת איני יכול לראות…”
הוא הפסיק את דבריו ונשתתק. אחרי רגע הוסיף בקול נבוך: “ולי אמרו, ששם, במקום המלחמה, עשן הרבה יש מחמת היריות, ואין אלו רואים את אלו… מה אתה סובר?!… יכולים, למשל, להסתתר שם שלא לירות כלל ושלא יפגעו בך? יש שם אילו תחבולות?.. אם לאו – אין אני מבין איך חוזרים אנשים חיים משם – אפשר רק בנס… נס גדול מן השמים נעשה להם… אך אני, ברי לי שאמות שם… הלב אומר לי… ודווקא מפני שאני מפחד הרבה… כל הזמן אני חושב בכך… רק על זה, רק על זה… אני רואה – ב’דמיון' רואה אני – שירוּ בי, בראש, בלב, בבטן, ואני – נופל ומת… ומה יעשו הם שם?.. אבי, אמי ואשתי… אבי ואמי – לא־כלום… עליהם – לא כל־כך… אבל ‘היא’, זוגתי שלי – רוזה… היא, העלובה, מה תעשה?..”
הוא השפיל קולו כמדבר לעצמו: “ולמה לקחתי אותה לעשותה אלמנה אחרי ארבעה חודשים של נישואין?.. יתומה… לא אב ולא אם לה… כלום אין לה… לא קרוב ולא גואל – ומה תעשה היא?… לקחתי אותה לכתחילה כדי להיפטר מהצבא, אך עתה לוקחים גם את הבעלים של נשים יתומות… ומי יאמר להם שנהרגתי? מי מכיר אותם?.. הם לא ידעו – ויחכו?.. רוזה תמיד תחכה… תחכה שנה, שנתיים – לחינם… אתה ישן, עזריה?”
“לא לא! אני שומע אני…”
אך הוא נשתתק. ודומני שהוא מוחה את דמעותיו בשתיקה.
נחרות משונות ונשימות קשות נופחות בתוך המחנק שבאוהל… פקעה שנתי. ואפרים – סבור הייתי, שסיים את שיחתו ושוב השתיקה יפה לו ולמכאובו – אך הוא מאליו נתעורר שוב לדבר. ומשחזר לדיבור היה דומה עלי בתחילה כאדם אחר, מפני השינוי שבא בקולו:
“ואיך השם יתברך רוצה בכך, רואה ומחשה?.. אפשר להשתגע כשאתה חושב בכך!.. מלחמה כזאת – והקדוש־ברוך־הוא שותק…”
“תמיד היו מלחמות בעולם,” מנסה אני להניח את דעתו, “גם בתורה כתוב ‘כי תצא למלחמה’… לא למדת?”
“כן, גם אני יודע זאת!” משיב הוא במחאה וחוזר מיד להכנעה, יודע אני… חזן הייתי, קורא בפרשה… בכדי להיפטר מעבודה זו, נעשיתי חזן… וגם זה לא הועיל… עכשיו גם חזנים נלקחים לצבא… אין נקי… אבל ‘בזמן תורתנו’ כלום כך היה? אז לא היו לוקחים איש כמוני… איך כתוב שם? איך כתוב על איש שלקח אשה חדשה?… ‘לא יצא בצבא’… ‘ושימח את אשתו’!.. ואיך עוד כתוב: ‘הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו’!.. פחדן לא היו לוקחים כלל. ואני כלום לא אמרתי להם? אמרתי להם: אני מטבעי חלש ופחדן… והם לא האמינו לי והביאוני אל הרופא… זה ‘ראה’ אותי ואמר, שאין בי שום מחלה ושום מום… ‘אמת,’ אמרתי, ‘מחלה אין בי, אהל, אין אני ראוי למלחמה… אין לי לב… ותיכף יהרגו אותי… שכן פחדן אני מקטנותי’ – אמרתי להם. והם כולם צחקו עלי. והרופא דפק לי על גבי ואמר: ‘יש, יש לך לב – ושם ילמדו אותך לא להיות פחדן’… אכזרים הם ואינם מבינים… טוב – אין בי מחלה, אין בי מום, אבל דברים אחרים יש… הן יש בן־אדם כמותי ‘שאין לו לב’… את זה הם אינם מבינים ושוחקים…"
דבריו האחרונים נשמעו לי מתוך דמעה חנוקה.
“ה' ירחם,” אמרתי לו בנחמה, "אל תדאג כל־כך, אפרים… הרבה פתחים למקום: בטח בו, ורווח והצלה יעמוד. והרי כמה מאות יש כמוך – "
“איזו הצלה אפשר?” ענה הוא פתאום בהתעוררות כמו שנתפס בהרהורי לבו, “איזו הצלה?.. עוד שבוע של הליכה ברגל – ונבוא אל מקום המלחמה… איזו הצלה נשארה? מה?.. בעניין זה גם אני חושב… תמיד אני שואל ביני לבין עצמי: איזו הצלה, איזו הצלה אפשר לי?.. הנה הם, הישמעאלים, בורחים… הם יכולים לברוח. אך אני – איך אברח?.. איך אפשר לשוב מאלה המדבריות הביתה?.. ואם יתפסו אותך – הרי ודאי יהרגוך… הורגים… התורכים האלה רחמנות יש בהם?.. הם אינם חושבים כלל… אני חשבתי דבר אחר, דרך אחרת טובה להצלה: השביה… מבין אתה? קודם שיתחילו – ואתה כבר שבוי אצל האנגלים – מבין אתה?.. לבהמה אצלם טוב מלאדם כאן… אבל זה נס, והקדוש־ברוך־הוא, היעשה לי נס?.. מי יודע”
ושוב נשתתק אפרים, כאילו נתקל באיזו מחשבה…
“שמע, עזריה, ישנת?” הפסיקני ממחשבתי קולו הרך והחלש.
“לא, אפרים, לא ישנתי.”
“מה דעתך? אם יבוא כדור במקום שאין סכנה… לא בראש, לא בלב, אלא ביד, באמצע כף־היד, למשל – מה יהיה?.. יכולים לחיות? – לא כך?..”
“ודאי,” עניתי לו, “אך זה תלוי באופן הפצע. אם, למשל, נתפוררה העצם, או עורק ראשי ניתק, אז, למשל, כל הדם, גם כל האדם…”
“מה הסכנה? – שיחתכו את היד?” שאלני בחפזון קודם שגמרתי את דברי.
“כן, כמובן.”
“אבל אפשר אחר־כך לחיות גם בכך? אה?”
“אפשר… הרבה חוזרים מהמלחמה במום כזה. יש הרבה כאלה…”
“ואז… אז ודאי אינם לוקחים שוב את האיש למלחמה… הוא הרי אינו יכול שוב לירות… בלי יד – הרי אי־אפשר להחזיק את הרובה. ויודע אתה? – זה טוב! ולואי שיעלה לי כך…”
“מה אתה סח, חביבי? ולא חייט אתה? ומה תעשה!? איך תחיה בלי יד? האם…”
“וכי יודע אני?.. סתם כך,” התחיל אפרים שלי מתנצל, “דברים בעלמא אני חושב… מדברים כך…”
תרועת החצוצרה הקוראת לקימה נשמעה פתאום כקול גערה ויללה בחלל הישימון הגדול…
“הנה, צריך לקום,” אמר שכני כקובל על עצמו, “ואני לא ישנתי… כל הלילה אף רגע לא ישנתי…”
כשיצאנו מהאוהל התחיל האופק מתחוור ומתבהר – עוד מעט ויחם לנו…
אחרי ימים אחדים יצאו שתי פלוגות מהבּטליוֹן שלנו לאחד הכפרים, למול האגף הימני, ואני נסעתי עמהן בתור נושא־כליו של רופא אחד של בית־חולים ארעי.
עבדנו שם כשני שבועות.
בוקר אחד באתי אל בית־החולים עם מפקדי הרופא לבקר את החולים והפצועים החדשים שהובאו בלילה. בפינה אחת של החדר גדול אחד, שהיה אפל קצת, פגע מבטי בחולה אחד צעיר לימים, חיוור ורזה ביותר. הוא היה מגולח ראש וזקן, ועצמות לחייו בלטו מאוד. כשתקרבנו אל משכבו המוצע על הרצפה הסביר לי זה פנים כאילו רוצה לדבר אתי, אך אימת הרופא השתיקתהו… הסתכלתי בו היטב:
“אפרים?..”
“כן,” ענני זה בהרכנת ראש.
“זה, מה לו?” רטן הרופא בקולו, קול יוהרה, כלפי המשגיח, ונתקרב אל אפרים.
“זה, אדוני,” השיב הלה, “נפצע בידי עצמו. לכף־ידו השמאלית ירה בעצמו… יהודי הוא.. הפצע אנוש… אומרים. בכוונה עשה זאת…”
הרופא ציווה להראות לו את היד – ולכשהותרה התחבושת, נתגלה הפצע בכל מוראו. בפיסת היד, מהצד החיצוני, היה אך חור עגול ומפולש, אך מהצד הפנימי שבכף־היד, קרע הכדור, שעבר באלכסון, את עור הבשר עד הפרק; והקרע הנפוח – בשר חי ומוּגלה סרוחה…
רופאנו, שהיה טוב ונוח לבריות רק לא לחולים, נתרגז והתחיל צועק בקול בוז: “למה, מנוּול, עשית זאת! רצית להיפטר מהמלחמה? לשכב בבית־חולים רצית – אה? כלב נבזה! עוד תראה, עוד תבוא על שכרף!.. צריך לחתוך לו את היד!..”
הוא ציווה את מהשגיח לעטוף את היד באותו יום, ולמחרתו יבוא הרופא הראשי, ויעשה מה שיעשה לכלב זה…
כשיצא הרופא, שאלתי את אפרים בחצאי מלים: “מה? איך זה? באמת. במזיד?..”
“לא בכוונה… אתה תאמין לי”, ענה בקול חנוק מתוך דמעות, “לא רציתי.. אך מעשה השטן היה… אתה יודע אותי… זה היה ביום רביעי, הייתי עייף ויגע מן התרגילים שעשו לנו… היה קשה מאוד… אני איני מבין… הכה אותי שר המאה מפני שלא ידעתי; הכה אותי מכות לחי… מכות, מכות… אחר־כך באתי אל האוהל – ו’הדם בעיניים'… ביקשתי להרוג את עצמי… לא היה איש באוהל… שמתי כדור אחד באקדח לראות, רק לראות אם יש בי לב… לא חשבתי לירות באמת, רק – כך… פתאום… לא הספקתי לחשוב… בּוּם! – והדם נוזל מתוך היד כמו מתוך מעיין… כלום אשם אני? מי ידע שכך הוא?..”
הוא נשתתק והביט עלי במבטים גנובים, בוחנים… ואני שמעתי את דבריו והבנתי את כוונתם… הבנתי, שבדיעבד אין הוא מצטער על האסון…
למחרתו בא הרופא הראשי, הוא היה כירורג מומחה. וכשבדק את ידו של אפרים במעמד הרופא שלנו, העיר לו לזה האחרון בקול שיש בו קצת נזיפה שהדלקת פשטה רק מחמת התרשלות – היה אפשר להציל את כל היד. עתה, בכל־אופן, יש הצלה פּורתא. צריך לחתוך שתי אצבעות, הזרת והקמיצה; אך שלוש האצבעות האחרות תישארנה… את אלו אפשר להציל: “ואז,” העיר בקול שקט, “בשעת הדחק יכול הוא להחזיק גם רובה כדבעי…”
אפרים הבין, כנראה, את דברי הרופא המדבר תורכית – ומבטו נעשה נבוך ומפוזר, פוסח ומדלג לכאן ולכאן ונזרק מפני הרופא, אל פני, אל עיני… ומכאן אל התקרה – ולבסוף נכבש וננעץ בקרקע…
פלוגותינו קיבלו שוב פקודה להיעָתֵק הלאה. מסרנו את פנקסי בית־החולים וכל שאר העניינים לרופא הראשי, נסענו הלאה ובאנו לכפר אחד הרחוק מבית־החולים מהלך יום אחד.
היינו שם כשני חודשים. מפלותינו בשדה המערכה, הרחוק מכפרנו כשלושה ימים, היו תכופות בזו אחר זו. פעמיים ושלוש בכל שבוע היו עוברים בּטליוֹנים ופלוגות חדשות – תגבורת נוספת – – –
בבוקר אחד, בראשון בשבת, עבר בטליון אחד שבא, לפני השמועה, מארץ רחוקה. יצאו כולם – הרופא, העוזרים ואנשי־הצבא המעטים שבמקומותינו – לראות את הבּטליון החדש. והנה בסוף השורה הארוכה הלכו חמישה־שישה מפגרים ונחשלים, והאחרון שבנחשלים נושא רובהו בידו הימנית… התבוננתי אליו – אפרים זה!..
והוא, כמה שהוא מזדרז, אינו אלא נגרר בקושי אחרי הבּטליון… גחנתי להסתכל בידו השמאלית: כן, זוהי – בת שלוש האצבעות…
והוא לא הביט כלל אל עברנו, וגם אלי לא נפנה – ולא ראני כלל… אחדים מהחברים הכירוהו וקראו בקול חדווה: “הנהו האילם! הנה היהודי, הנהו!..”
רציתי לילך אחריו, לומר לו דבר – אך מה יש בפי לומר לו?.. נשארתי עומד תחתי.
הבטליון הלך הלוך והתרחק בזרם הגולש של אנשיו, ועיני לא סרו מאחריו:
" 'הצלה עשית לך," דובבו שפתי לנחשל האחרון המדדה בקושי, "התשוב עוד אל רוזה ‘היתומה’ שלך?.. ולבי… לא לחינם ציווה משה על ‘רך הלבב’ כאפרים זה ‘כי ילך וישוב אל ביתו’ – מצווה מסיני! – –
מדבר סיני, שבט, תרע"ה.
כשהגעתי לפנות ערב אל “טאבּוּר־אל־עמליה” (גדוד העובדים) השישי, אשר בדרך הרכבת בסביבת עסלוג' (צקלג), לקחני מיד השאויש אל “הקוֹמנדר” (המפקד) – צריך אני להירשם.
רחוק כעשרה רגעים מן המחנה עמד אוהלו של המפקד. נכנסנו אליו. אדם מגושם וגבוה, פוזל ושזוף שמש, סרוח על מרבד שטוח – לקח את ניירותי, עיין בהם, הצליף עלי מבט אחד וציווה לשאויש לשום אותי במשמר. כעין פסול נראה לו בניירותי, ומחר יעיין בדבר.
יצאתי כפוּף ראש, מוּבל אל המאסר. כל היום הלכתי ברגל, תחת שמש קודחת, בודד, עלוב וצמא לטיפת מים בדרך החרבה, ומשבאתי למחוז חפצי הוכן לי מאסר.
התבוננתי אל מקום המחנה. כיכר רחבה מוקפה מרחוק גבעות חרבות ושוממות. בכל המרחב נטויים אוהלים קטנים מזוהמים ששוליהם קרועים כבלויי סחבות. כעין דמויות מאוסות, שקפאו בכשפים מיד סתר אכזרייה וּמשפילה, נראו לי אוהלי צבא אלה. דממת שממון קודרת במחנה. פה ושם מושלכים שברי מעדרים, מגרפות, מריצות חלודות הפוכות על־פניהן, מטילי ברזל ואופנים מרוסקים כשלדי נבלות שנתפרקו – אותות עמל עובדים בפרך, עמל ימים רבים וקשים… וכמו רוח נעה מתלבטת פה בין אלו הגבעות, תוהה ומקוננת חרש, על הדלוּת והעזוּבה, ההפקרות, העצלות והיתמות.
באנו אל אוהל המאסר. בפינה שוכב חולה אחד, חייל חולה.
“פה תשב,” אמר השאויש, ומיד קרא לחייל אחד מרחוק והעמיד אותו למשמר עלי.
“ולמה דווקא באוהל זה שחולה שוכב בו?..” שאלתי בענווה את השאויש.
“אין לנו מקום אחר, זה האוהל בשביל מאסר… אבל אתה, ח’ואג’ה, הראשון אצלנו…”
“ומה עושים לחייל שנתחייב עונש?”
“מה עושים? מכים… מכים אותו עשרים, שלושים ‘מקלות’ – כך נוהגים פה…ולך… הרי חצי אוהל, כלום לא יספיק לך?”
הוא יצא, הלך לו, ואני – באוהל.
האוהל קטן, החולה נוחר. פניו אל הדופן. לפעמים גונח הוא קשה, ממלמל וקורא לעזרה, ובאין שומע לו – משתקע שוב בנחרתו.
ישבתי ונשענתי ליד הפתח. הלב מתכווץ וקובל בלי דברים. להיסגר פה עד מחר בלא איזה מצע שהוא, בלא אוכל כל שהוא – “מנוחה” כזו, לאחר יום הליכה ברגל! וזה, החולה, השוכב פה עזוב ונשכח – מי הוא? מה מחלתו? האין זו מחלה מידבקת?..
וקשה הנשימה. דמי לוהטים בי. עקיצות דקות, נשיכות טורדות חש אני בכל גופי פה ושם – מה היה בי?.. שלא בכוונה נסתכלתי ביריעות האוהל הבלות, והנה בין הקמטים, בתפרים, זזות, שורצות נקודות כהות – מיני נמלים? לא, כינים… כינים ממש, גסות, דקות… גרוני נחנק בגועל־נפשי… נקרשו דמעות בעיניים דמעות אסיר חדל־אונים, משולל אפשרות לקבול לפני מי שהוא…
“אחא,” פונה אני אל שומרי, “שמא תיתן לי לצאת ולישב בחוץ, על־יד האוהל, פה, בפנים, ראה – נורא!..”
“אה, כינים? קללת אלוהים עליהן!.. כן. האוהל הזה מן הישנים הוא… אפשר, אפשר מלא הוא…”
“התיתן לי לצאת קצת?”
“כיצד, חביבי? עתה אי־אפשר. בלילה, איש לא יראה – תבקש את השומר שיעמוד כאן וירשה לך. עכשיו, עמוד לפי שעה פה, על־יד הפתח… מהיכן אתה, ח’ואג’ה?”
"מירושלים, ושלחוני הנה. אין הם מקבלים יהודי לנשק – "
“מסכן.. יצילנו האל מטאבּוּר זה, טאבּוּר אל־עמליה השישי… יימחה שמו של טאבור אל־עמליה השישי! כן, יימחה, בזכות הנביא הרחמן!”
“מה יש? מה בו, בטאבור זה?”
“טאבּוּר משַכּל, טאבּוּר מקולל. מאלף איש שהיו בו לפני תשעה חודשים נשארו אך ארבע מאות.”
“ומפני מה כך?”
“האל יודע…טאבור שחור מזל! יקולל הוא וכל הדומה לו… בחורף, בשעות הגשמים, גרף ה’ואדי' אצל באר־שבע כמה וכמה אוהלים מטאבור זה וטבעו כמאתיים איש. עתה, בקיץ, מחלות… חולים אחד אחרי השני ומתים. נשארו כארבע מאות איש – גם אחי מת פה, ירחמהו האל – עתה שולחים חדשים…ומי שלחך דווקא לכאן? אתה, ח’ואג’ה, חלש – איך תהיה כאן? האל יסתירך… ירחם האל – מה לעשות?”
הוא נאנח אנחה ממושכה, ואחרי רגע אמר:
“הנה הם שבים מן העבודה.”
כפפתי את ראשי ונסתכלתי מן הפתח. עשרות־עשרות עוברים העמלים. בצעדים נחשלים הם צועדים, אין קול חיים במחנה זה. חיילים, כביכול, כרוכי־סחבות, באין אף אות של “אוּניפוֹרם” עליהם; כולם כפופי ראש, צנוּמי פנים – שברי בני־אדם, ותו של יגון ועלבון על פניהם… ואלה הם אחיהם של הנגרפים במים, של מוכי מגפת הטיפוס…וכאן – הלא זהו מקום הזדון והזוועה אשר יספרו עליו בעיר ברעד וביראה – “טאבור אל־עמליה” וטאבור זה הידוע הוא, השישי, המשַׁכּל, זה שחור המזל… וכאן דרך הרכבת, זו הסלולה קרבנות אדם, חללי רעב, מוּכּי חולי – גם אתה תעבוד פה… עוד אחד..
כרבע שעה ארכה תנועת השבים, ושוב – אותה מנוחת האבל והדממה בחוץ.
החשיך הלילה.
השאויש – רבע מג’ידיה (מטבע, בערך שילינג) ניתנה לו מידי לידו, ולי נתנה הרשות לשכב בחוץ בלי שמירה. הוא אמנם ביקש מג’ידיה שלמה – במג’ידיה העריך אותי לפי צוארוני הלבן ומשקפי שעל חוטמי – אך אחרי שבועת־אמון שאין לי יותר והבטחה גמורה שלא אברח, נתרצה.
אני מוטל על שמיכתי הדלה, והלילה קודר.
מבין האוהלים הרחוקים קצת נשמע לפרקים קול שיעול, אנחה מרוסקה הנחנקת מיד לאחרי הישמעה. ודומה כאילו כל אנחות העמלים והעלובים התגלמו פה לחשכה כבדה, והיא־היא המעיקה על כל הכיכר הזאת ולא תיתן לשמוע דבר ברור מבין אלה מאות האנשים שבאוהלים…
ופעם בפעם מגיע אלי קולו של החולה, קול חלש, גונח – – – מי הוא זה? כיצד יתנו לאדם לשכב כה בודד וגלמוד? הייתי נכנס אליו לראות מה לו, אך מה אראה וחושך באוהל, בכל האוהלים חושך.
ושוב יוצא קול מתוך האוהל – כקול העולה מן הארץ:
“לשתות… השקוני… מעט מים… אנשי אמת… עבדי אללה… האין נמצא… מעט… מעט מים… האין… אין… אין מים… אָין.”
וכיצד אשמע עוד את הקול הזה, אשמע ואעמוד מרחוק? מה עלי לעשות? האקום ואלך בין האוהלים לבקש עזרה? ואני הרי אסור אני… אין רשות לי לעזוב את מקומי…יפגע בי איזה קצין ואמיט שוֹאָה על השאויש אשר היטיב עמי… החשכה כבדה. איני מכיר את המקום ואיני מכיר אדם… אנה אלך? אל מי אפנה?.. ובכל־זאת הרי עומד אני על דמו של אדם… והיכן הם אלה, שיודעים ששוכב פה חולה? יודעים – ועוזבים אותו כך… מי יאמין לעלבון, לזלזול שכזה בין עובדי המדינה שבתבל כולה?
קול החולה נשתתק בינתיים. עברה שעה קלה בדממה. נשבה רוח חרישית… חשכה… ישימון – – –
בבוקר, טרם תנץ החמה, הוּשבתי בפקודת השומר אל האוהל. העייפות, מהליכה ברגל משך יום שלם, הטילה עלי תרדמה חזקה במשך כל הלילה; אך גופי שבור ורצוץ מהשכיבה על הקרקע.
שומר אחר עומד על־יד האוהל.
יושב אני באמצע האוהל, בריחוק מן היריעות… ומה יהיה היום? עד מתי יארך מאסרי? אם שוכחים פה חולה שכזה – למה לא ישכחו אותי לימים אחדים?
העפתי עין על החולה. הלה שוכב על צדו כמו אתמול – דומה שלא זז כלל כל הלילה. ישן הוא? נושם הוא? אני מסתכל בו רגע ארוך, וגופו אינו נע כלל… הוא אינו נושם… האוּמנם?
ולמה לא? הוא גנח וקבל בוודאי הרבה הלילה, בשעה שישנתי בחוץ, ובאחד הרגעים – חדל…
אני קורא לשומר.
זה נכנס, מישש ונגע פה ושם – “קר כקרח – חסל, המסכן” – אמר במנוד ראש.
הוא יצא אל פתח האוהל – ועמד…
"כיצד? ומי הוא האיש הזה? האין פה רופא? כיצד נותנים לאיש למות ככה?
“אַל תשאל, אנוש, אַל תשאל. מי שׂם אל לב פה? לא הוא הראשון… היה האדם בזה הזמן כדומן… מה יכול רופא לעשות? יש רופא אצלנו, ודאי ראה אותו… כשהיה חולה אחד או שניים היה נותן הרופא מעט יין, קוניאק, משלו – אבל כשיש רבים, שמונה, עשרה – מה יכול זה לעשות? והקוֹמנדר, גם הוא מה. מה בידו? והוא שיכור… וגם קץ בחייו… ומה תדבר ומה תאמר?”
“אבל כמה ימים שוכב זה פה?”
“מהיכן אדע אני זאת? אני הולך יום־יום לעבודה. איני מכיר אותו. היום נתחבה זכוכית בידי, פה – ופטרני הרופא מעבודה ושלחני השאויש הנה.”
“אבל הרי צריך להודיע על המת.”
השומר קרא מרחוק לאיזה חייל וסיפר לו על “המקרה”.
“חבל, חבל על ראגב המסכן… (כך שם המת), הוא יליד עירו, מחמה (חמת) – הוא היה גיבור כגמל… באלוהים – שק של חמישה־עשר, עשרים רוטל היה מרים לבדו על כתפו ונושאו כנוצה. סבּל היה.”
"ולמה שכב פה עזוב כל הזמן?, שאלתיו אני.
“אי, חביבי –נַציבּ (מזל) הוא מהחדשים ששולחים… לפני שבוע בא… לא הספיק אף לצאת לעבודה – וחלה. הרופא אמר שיש סכנה… ושני הגמלים שמובילים את החולים לבאר־שבע הלכו לפני שלושה ימים ועוד לא שבו… היו צריכים לבוא תמול, שלשום, ולא באו…”
הוא סיפר שמובילים את החולים עד תחנת הרכבת האחרונה, דרך ארבע שעות, ומשם נוסעים ברכבת. ויש שאין הרכבת באה. או שהגמלים מאחרים… ובתוך כך מתים פה…
בא הרופא. הוא בחן רגע את המוּטל. “הלך לו,” אמר בפנים מביעות צער, “דלקת ריאה בשני צדדים. לא סבל אותה גם שישה ימים – מה תעשה ומה תדבר?..”
הוא יצא את האוהל.
אחרי חצי שעה בערך באו ארבעה חיילים ולקחו את המת בארון קל לקבורה.
התחילו העובדים עוברים קבוצות־קבוצות לעבודתם. ושוב נשתתק המקום… השמש התחילה לוהטת כרגיל, ובתוך הדממה הכבדה רבצו בכיכר ובשורות האוהלים העזובה והשכחה, השוכנות פה בין אלו הגבעות ותלי המדבר…
ואני יושב באוהל הריק… החולה איננו עוד, ואש לא בא אחרי הנעדר… איש לא בא גם לאסוף את עזבונו; זו המיטה הדלה והשמיכה הבלה נשארו במקומן פה בעלבונן… ולא נשמעה ולא נראתה שום תמורה במחנה… החיילים לא ליוו את ה“האמשרי” (“האח”) החייל, לא חלקו לו את החסד האחרון – לא דמעה, לא אנחה אחת אחריו – והפינה ריקה… אבל רוחו מתלבטת עדיין כאן, בתוך האוהל המזוהם הזה… היא נצטמצמה שם באותה פינה, במקום אשר אפסה נשימתה – ואין היא קובלת… אין היא מקללת… “אין מים… אין… אין”… לא כדאי להתרגז… אין מנוס… אין תקווה… היום או מחר… היום הוא, ומחר אני… מחר אתה, ומחר גם אתה… מוות שכולו עלבון? – אך היינו הך… החשבון הן אחד הוא: מוות בציבור, מוות ביחידות… בבית, או במדבר נשמה…
“מעַלמִי (מרי), יש לך סיגרה?” הכניס שומרי את ראשו בתוך האוהל ושאל בלשון בקשה, “מה אתה עושה? שב אצל הפתח – נדבר קצת.”
הוא נתיישב אצל הפתח מבפנים. אדם נמוך הוא ופניו מגושמים, אך תמימים מאוד, פני בן־כפר, כרגיל.
“מה אדבר,” עניתי לו, “הייתי רוצה שיקראו לי מזה… שיוציאו אותי מפה…”
“לא, ח’ואג’ה, מה לך למהר? אדרבא, מוטב שישכחו בך יום או יומיים. כלום נחפז אתה לצאת ל’עמליה' – לעבודת פרך זו? תן שישכחו בך – הלואי שיקרה בי כך.”
"אבל כמה עוגמת־נפש פה באוהל הזה… לו הובילוני אל אוהל אחר – "
“איזה הבדל, חביבי, אצלנו הכל כך… פה מדבר מקולל… ארץ זעומה הממיסה בני־אדם כדונג באש… ותמיד עוגמת־נפש כאן… באוהלים, לא תשמע פה אף פעם קול שירה או “מואל” – אזל חפץ החיים בזמן הזה ואבדה השמחה בין גלי עפר אלה…”
כמה יגון עממי־עולמי בפי האיש הישר הזה.
עישנו סיגרות, והחלה שיחה בינינו על המצב שב“טאבור”. הוא מייעץ אותי, היות שחלש אני מהתרגל לחיים כאלה – עלי להשיג בשביל הזאבּט (קצין) שאהיה תחת רשותו, בקבוק קוניאק או ערק – על־ידי זה אוכל “לחיות כמלך”… למראית־עין יתנו לי רק עבודה קלה… והוא מתפלא בכלל כיצד לא הבאתי אתי מירושלים אותו דבר… בקבוקים אחדים… אבל אפשר לתקן. יש כאן אנשים שהולכים לשליחות לבאר־שבע, ואם אתן להם רק לירה או שתיים של נייר כסף, המטבעות, מוטב שיהיו עמי – ויביאו שניים־שלושה בקבוקים: וזאת, לפי דעתו, צריך אני לעשות בהקדם, כי בלי זה איש כמוני לא יוכל להיות פה, כי גם הם, שאר החיילים אינם יכולים… אבל הם הולכים פראר (עריקים) – אם שמקבלים רשיון ואינם שבים כלל, או סתם בורחים לחודש, לחודש וחצי.
“ואינם חוששים ל’ירייה'?”
“מה פחד הירייה? המוות אחד הוא. אם יבוא לאט פה, בעמליה, על־ידי היסורים, או בבת־אחת… מוטב בבת־אחת.. אנו, עייפי חיים אנו… עייפים מעצמנו, וגם מדתנו… אבקש סליחה מהאל… ועל מי יירו ראשונה, וכולנו, כולנו פרארים… נתרגל לכך גם הזאבט שלנו ־ מכה הוא ל’פראר' מספר מכות, כמספר ימים שברח וחסל… בעצם, הנאה יש לו מה’פרארים‘, הם מביאים לו איזה דבר כשבאים… ו’הטעין’ והאסתחקאק' (מנת הלחם והאוכל) של ה’פרארים', גם מזה יש לו הכנסה לא־קטנה…”
"ובעוד שנמשכה שיחתנו על בטליונים שונים, על קצינים ועל ענייני מלחמה – והנה נשמעו קולות של עוברים ושבים בחוץ. קוראים שמות מרחוק ועונים. השעה קרובה לאחת־עשרה לפני־הצהרים, והחום לוהט גם באוהל.
“מה קרה? מה התנועה בשעה זו אצלנו?” שואל שומרי לנפשו – והוא ממהר לצאת מהאוהל, לבל יראוהו מועל בתפקידו. אני עמדתי לקראת הפתח לראות בנעשה.
רחוק, כחמישה רגעים, מצד שמאל לאוהל, עמדו שני אנשים על־יד גל אבנים ושוחחו. אחד מהם קרא בקול: “עבד אל־וַהַבּ, עבד אל־והב! שלח שני אנשים מאצלך!”
"זה הקורא, החיזמג’י (משרת) של הרופא הוא, "מודיעני השומר, "ומה יש שם?.. הרופא גר בקרבת אותו מקום.
עברו שני האנשים אשר נדרשו והלכו אל אותו מקום.
אחרי רגעים מספר הלך משרתו של הרופא הלוך והתקרב לעברנו, ובידו גליון נייר. הוא עבר על־יד אוהלנו.
“מה יש שם?” שואל שומרי.
“לא־כלום… נבלה. הפרדה המובילה מים מהבאר רבצה אתמול בערב שם ומתה. הרופא ציווה שיוציאוה מכאן ועוד לא הוציאוה. ואני הולך לחתום את ה’מזבטה' (תעודת אישור) מידי הקומנדר, שמתה הפרדה.”
עוד לא נתרחק הלז ושומרי אמר אליי בדחילו: “הנה, הוא, המפקד בעצמו, הולך, היכנס פנימה…”
היה הרושם: נפל דבר במחנה – ונשתנתה הקביעות…
משרתו של הרופא קרב ל“קומנדר” והגיש לו את הנייר. זה לקחוֹ מידו – דיבר אתו רגע קל וימהר את צעדיו לילך. והנה התקרבו הרופא, השאויש, האון־באשי (ראש־עשרה) ושני החיילים לקראת המפקד ודרשו בשלומו ביראה ובכבוד.
הוא פנה בקול כעס ותלונה לשאויש (זה שטיפל בי תמול): “האיך? למה לא הביא זה לחתום תמול את ה’מזבטה'?”
השאויש ממלמל איזו התנצלות, אך כנראה אף זו לא מספיקה. והמפקד גער בו, שלח ידו – וסטר על לחיו אחת ושתים… ובעודו משפיע דברי נאצה, הוציא את חותמו מכיסו, ליחך בלשונו את קצה הנייר והרטיבו – והתעודה נחתמה. הוא ציווה לסחוב מכאן את הנבלה, לפשוט את עורה ולמסרה לדבויה (דפו, מחסן), והריהו חוזר אל אוהלו בלוויית הרופא בצעדים מהירים מפני חום השמש.
“למה הכה אותו?” שואל אני את שומרי, “מה חטאו?”
“מפני… שצריך ה’קומנדר' לחתום על ‘מזבטה’ שהפרדה מתה, ויהא מותר להשליכה, כי אם לא כך, מי יאמר שמתה? שמא אבדה, או אפשר מכרה הזאבּט… מבין אתה?.. יכולים למכור בהמות אלו… כמה פעמים קרה כך…והנה השאויש לא הביא לחתום את ה’מזבטה' ונתעכבה הנבלה…”
הפרדה המתה, היא אפוא שהוציאה החוצה בחום השמש גם את ה“קומנדר”, גם את הרופא, אותם ואת משמשיהם – הקימה תנועה במחנה, היו קולות, כעס ומכות… וה“מזבטה” שלה נחתמה במעמד כל הנמצאים ונתאשר מותה כחוק…
“ומה תאמר, אחא?” פניתי ואמרתי אל שומרי בכדי לשמוע מה בלבו על זה, “כשמת ראגב פה בבוקר, לא נכתבה שום ‘מזבטה’ ולא בא איש, שום ברייה לא ידעה ממותו…”
“כן… אצל הפרדה הרי הקומנדר ‘מַסאוּל’ (אחראי) עליה, אבל החייל, מי ישאל מותו ומי יבקש חשבון־נפשו?..”
ושוב דממה. שמש הצהריים לוהטת, משתיקה ומחניקה כל רמז של תנועה, כל הגה של חיים במדבר הזה…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.