כל פרק ופרק על השלילה בארץ, הוא בית משיר־שבח לחיוב שבה: בעצם העובדה שנדפס ופורסם. כי מה הן כל התופעות השליליות יחד כנגד החיוב הגדול ביותר בעולם: חופש לכתוב בלי מועקת המצפון ולהדפיס בלי מועקת המצפן. האי, מה טוב לבקר את החברה והמדינה, את ראשי־המדברים וראשי המפטפטים בלי ראש למיניהם! הדם שהפך בעט לדיו, הופך בדפוס ליין טוב. לחיים!
קישון
“אני מקדיש את ספרי לאשתי – למען שלום הבית”
הקדמה והגמרה: או בעצם תמציתו של הספר 🔗
1. 🔗
אטילה (חיים) צ’ארדאש, (מקודם: כהן), מהגר־בורח לפי חוק הבריחה מהונגריה, ישב באולם ההתעמלות בבנין הקהילה היהודית בבראטיסלאבה (“פרישבורג” – בלשון התלמוד) על שלבו השני של קיר־הסולם, ובפחד כזה, שחיבק את אשת־עצמו, את שאארי (“פרל” – מלידה) לתמהונה הרב. לפני שער הקהילה עבר זוג מדי־משטרה בצעדים אנטי־ציוניים מובהקים.
"אלוהי הב־הבר־הבריחה! – נאנק צ’ארדאש, (אי־פעם־כהן) בלחש, “תן שלא ימצאוני הסלובאקים צוררי־הבורחים! יהדות־תבל, הושיעי־נא! לא איכפת לי אם אגיע לארץ פאלסטינא הקדושה בכותונת־רחצה!”
אותו רגע צרח מוכר־עתונים סלובאקי בשפת אמו צריחה גדולה. צ’ארדאש־כהן התחלחל כולו, השתלשל על ראש חברו־לבריחה שעל השלב התחתון וויתר שלא כנימוס גם על כותונת־הרחיצה שלו בארץ הקודש.
2. 🔗
אטילה־חיים צ’ארדאש־כהן ישב באוטובוס ובצפרניו נאחז בפיטום־הכתף של מעיל אשתו. המכונית דהרה בקפיצות צ’מפיוניות בליל חשכת־מצרים בדרך לא־דרך אוסטרית כלפּי הגבול.
“אם אגיע בשלום לזאלצבורג” – לחש אטילה כהן, “הרי אלהים היה בעוזרינו! ברוכה תהא יהדות פאלסטינא וממשלתה הרחומה! מהיום והלאה אני מדיר עלי הנאה מכל תענוגות העולם הזה. אם אגיע למולדתנו (בחיי, כך לחש: למולדתנו") אפילו רק חיי בלבד, אנדב עשרת אלפים שילינג להקמת כותל המערבי על תילו, ומלבד זה אתרום…”
“חכה!” – הפסיקתו אשתו כרגיל, “דומני שכבר עברנו את קו־הגבול!”
“לא חשוב”, אמר חיים צ’ארדאש “אני את נדרי אקיים. מאה שילינגים הללו לא יפשיטו את רגלי”.
3. 🔗
צ’ארדאש, או בקיצור: כהן, ישב בקרון הרכבת והצטמצם עד כדי חבילת־יד פעוטה. בדרכונו רשמו בטעות, במקום “ד”ר משה אקציונסקומיטמיטי, צפת", את השם “גיזללה צוויק, בודאפשט”, וכך שרוי הוא בפחד, שמא יטלטלוהו פקידי המכס האיטלקים חזרה אל בית־החולים (קרי: בית־הבריחה) רוצ’ילד בווינה.
“דומני”, לחש צ’ארדאשי־כהן־צוויק באזני אשתו כשהרכבת שרקה שריקת־אימה ונעצרה עצירת סכנה על גבול איטליה. “אם אחדות־ישראל הבינלאומית תצילני גם ברגעים הללו, אכנס אל הקיבוץ “תפילין”, אסנן חול על חוף ים־ירושלים ואת רכושי אחלק עד יהלומי שלפני האחרון ל”אגודת חללי־המלחמה" ולאביוני הקיבוצים האורתודוכסים בארץ. איזה אושר הוא, להימלט חיים בעירום ובחוסר כל למען ארץ הקודש!
4. 🔗
אטילה־גיזללה צ’ארדאש התכופף תחת שמי־תכלתה של הארץ והוציא בזה אחר זה את המסמרים מן הליפט הראשי שלו, עד שסוף־סוף נקלף הגג. אחר־כך החליק את מצחו הרטוב מחום שמש תל־אביב והטביע עצמו תהום הארגז. שם חיפש וטלטל וחיטט וגרף זמן־מה – אחר־כך נרתע פתאום, תפס את ראשו, ברקתו פקע גיד.
“שאארי”! – צרח במגערת, “את זוכרת ששמתי במגירת־שרפרף־המטבח מברשת־צפרנים ירוקה?! הרי לך סוכנות: מברשת הצפרנים הירוקה שלי נעלמה! גנבים! שודדי־קברים! כמעט חדשה היתה! זוהי הגאולה! זוהי מדינת ישראל! – כעת בן־גוריון, בוא והבט בעיני!”
פרק בהלכות הארץ 🔗
משך עשרים וחמש שנים מתכונן אדם לעלות לארץ, ורק פעם אחת מצליח! מכאן שהוא מנוסה יותר בתכונה בלבד. אולם כעת לחינם מלעיזים בלאנקה ובעלה בקאנאדה על ישראל, כעת מנוי וגמור אתי לעלות למולדתי. רק זה מפריע לי במקצת, שאין לי מושג כחוט־השערה על הנעשה שם! כל מה שידוע לי הוא, שברחוב זה וזה בבודפשט יש איזו אגודה ציונית, השולחת גם לי כל הזמן הזמנות, ולחינם!
1. 🔗
משהחלטתי סוף־סוף באמת, שאהגר בעליה לפאלסטינא, תקפני ברגע האחרון הספק, שמא בכל זאת מסולפת היא התמונה שציירתי לי בה את המדינה העברית. לכן החלטתי לבקש אינפורמציה בפרוטרוט ממקור מהימן, ולמטרה זו ביקרתי אצל מכירי בבודאפשט, אחד בשם מאדיארשטיין, שהיה ידוע שזה חמשים שנה הוא ציוני קנאי, ושלפני זמן־מה שמעו אותו מצהיר בפומבי, שאולי יסע גם הוא פעם לארץ לראות איך ומה. אמרתי לד"ר מאדיארשטיין:
“אני מפחד. אני חושש. איך אעלה לארץ ואין לי מושג די־הצורך, איך היא בעצם מדינת ישראל. נורא הוא ספק זה”.
ד"ר מאדיארשטיין הביט באוויר בהבנת־גומלין עמוקה, אחר־כך אמר:
“בוא־נא בבקשה מחר בערב אלי. בביתי יתקיים כינוס של מומחים למדינת ישראל, כולם ציונים מן הסולת והשמן שבהם. מפיהם תקבל אינפורמאציה נכונה. ובכן, מחר בערב. רצוי בגדי־ערב”.
למחרת בערב התכבדתי בביתו רצוי־בבגדי־ערב. התיישבנו באולם־הקטיפה הכחול־לבן, שם חיכה הוועד המפקח למזרח־הקרוב. אחת בשם גברת גולאשסון, זו הכותבת כרוזי־צדקה בשביל ויצ"ו, נעים מאוד. אחד בשם הרמן מנהר, שמאז 1920 התגורר בארץ ישראל עד שנעשה בן ארבע; הוא זוכר הרבה דברים משם; ולבסוף אחד בגיל העמידה והשכיבה, שאחיו הגדול כמעט שהיה לשליח לפני הקונגרס הציוני השישי.
2. 🔗
נפתח כינוס האינפורמאציה. מישהו מבינינו קם והתחיל ב“התקוה”, אך הד"ר מאדיארשטיין הושיבו בנימוס וביאר, שציוני ותיק אינו רגיל להפגין בכמו־אלה, ושהבלתי־יהודים עלולים לשמוע ולמה זה? אחר כך תיאר מארחנו בקיצור נמרץ את מטרת בואי וביקש את הנוכחים להעמיד לרשותי את נסיונותיהם הוותיקים, הנמרצים, שאין־ערוך לערכם הציוני.
“הבט בחור”, פתח אחיו הצעיר של הכמעט־שליח, “אתה שואל אותנו, מה הוא המצב בישראל? אילו היינו מחוסרי־אחריות, היינו אומרים לך: המצב הוא מצוין ביותר. אך מכיון שאנו רגילים לשקול יפה את דעתנו, הרי אנו אומרים: המצב הוא באמת מצויין ביותר. וכעת נא לשמוע את העובדות היבשות” –
“אם לא תבין פה ושם איזה ביטוי עברי מיוחד, בבקשה לשאול”, הורני הרמן מנהר, זה המלא זכרונות מימי ילדותו בארץ ישראל. “ובכלל טוב תעשה, אם תרשום את דברינו”.
הכינותי את פנקסי הציוני והקשבתי:
“את העולים החדשים”, אמר אחי השליח־כמעט, “מיד עם בואם לארץ מאכסן הז’וינט במלון. מפעל זה קרוי בשם “קופת־עולים” השירות הוא כמובן מצוין דמצוין. מים קרים וחמים; פעמיים בשבוע ציפיה חדשה לכרים ולשמיכה, ומובן מאליו: כל יום שני נאפוליטאנים, או – נא לרשום את השם העברי – “שלפוחיות בדבש”, הכל לפי בחירה. עשרה עולים מהונגאריה מקבלים מטבח הונגארי מובהק עם כוס יין־טוקאי, אחת לחודש חליפת ז’אקט־טוריים כחול.”
“סליחה”, הפסקתיו, “וקצת מזומנים אין העולה מקבל?”
“איך זה לא? מקבל, מקבל. אמנם לא הרבה. המדינה עניה היא לעת עתה. אך הסכום מספיק בשביל חיי אזרח שקטים. אם אינני טועה הרי עולה־רווק מקבל למשל שלושים רופיות לחודש”.
“וכמה זמן מפרנסת המדינה את העולים?” – שאלתי.
כל ימי חייהם כמובן: אך אם מישהו רוצה להיות עצמאי, יכול הוא לבקש מעמד של פנסיה, או שיעשו לו קיבוץ".
“מה זה בעצם קיבוץ, שכל כך מרבים לדבר עליו?”
זוהי חברת מניות", ביאר אחיו של עוד־מעט־שליח, “כל חבר מקבל מן הריווח לפי שיעור הקרן המושקעת. בתחילה לא היו אלא קיבוצים מן הקבוצה “גרעון”, כלומר, רק קיבוצים חקלאיים, המגדלים גרעינים, ורק אחרי־כן עברו בהדרגה גם לסוגי תעשיה וחרושת”.
“רובם, כידוע, מיסודו של כולל־בונה־אונגארן ליהודי הונגאריה!” העיר ד"ר מאדיארשטיין בגאוה לאומית.
“תסלחו לי רבותי” הפסיקם שוב הרמן מנהר, “טעות פטלית בידכם! כל ילד יודע, כי לא “כולל־בונה”, אלא “הולל־בונה” וגם זה בעצם סופה חמה הבאה מים הסוף…”
“הוא צודק בחיי!” הודה ד"ר מאדיארשטיין “גם אני התכוונתי לזאת”.
“ערבוב התחומים” קבע מנהר, "אל תשגעו את הבחור הזה! אתה אדוני, במחילת כבודך, מגלה בורות מדהימה! אתה עלול לא לדעת מה זה “חמסין”…?!
אל תחשוב אותי למטומטם כל כך!" הגיב אחיו של השליח־למחצה בחריפות “חמסין זהו הגזרה החסכונית בפלסטינא”.
“זאת במקרה ידעת.”
אינני ציוני של יומיים…"
אחרי האינצידנט הבלתי־נעים הזה פנה אלי הרמן מנהר ותיאר לפני, כי פרוש גזרת “חמסין”: חסכון בחומרי־גלם. לפיכך מייצרים בישראל במקום גרביים רק גרבית, במקום כף רק כפית ובמקום סוס רק סיח. ד“ר מאדיארשטיין אפילו הסביר לי, כי מבחינה בלשנית המלה “חמסין” מורכבת משתי מלים עבריות, והן: “חם” זאת אומרת שלא קר – ו”סין" הארץ ה־גדולה…
“שבה התושבים מעולם לא הספיקו למלא את בטנם” – השלמתי את דבריו, ברמזי לגזרת החסכון.
“חוש־הלשון שבך בחור, מנבא לך עתיד גדול בשטח הבקבוק העיברי”.
“הדקדוק העיברי”, העזתי עוד יותר לתקן לו.
“סליחה, פליטת־פה”.
כבר התחלתי להרגיש, שהמומחים שלי למדינת ישראל בקיאים בדבר בדיוק כמו שאני למשל בקי בפולחן הדאלאי־לאמה ושאלתי:
“שמעתי, שישנם קיבוצים החיים על פתרון־חלומות”.
“נכון מאוד”. אמר מנהר והציץ בפנקסו תחת השולחן, “רק אחד כזה יש לעת עתה: “החלמה” שמו”.
מיד החלטתי, שאעזור לחבר־המומחים הנכבד להתבלבל לגמרי. לא אלאה אותך, קורא בוודאי־נכבד, בסטנוגראמה שלי, שקלטתי בה את ידיעותיהם הרחבות של מורי אלה לידיעת הארץ, ורק בקיצור עלי לציין, שהמושגים התחילו מכאן לצאת במחולות־מחניים לקסיקאליים והמונחים קיבלו מובנים חדשים לגמרי בפי הסימפוזיון הציוני שלנו בביתו של הד"ר מאדיארשטיין. כן־למשל: “שוק השחור” – מזנון ממשלתי בתל־אביב; “הלוואה וחסכון” – "אגודה שיתופית לסידור לוויות ולמכירת קברי־כבוד; “הכשרת הישוב” – הסתדרות שוחטים, מנקרים, מוהלים ופוסקי־שאלות; “המשבר המרכזי” – קואופרטיב לשפור התחבורה; “פלמח” – קיבוץ חקלאי לגידול דקלים.
“למה להרבות בדיבורים?” אמרה בסוף הישיבה הכמעט־צברה, “הרי לכם עובדה והיא תעיד על המוסר האנושי בישראל. אחי בילה פעם בישראל זמן־מה לרגל עסקי־יבוא של קפליטי־ניילון בשביל נשים צדקניות. ואחרי שגמר את העסק עם משרד הדתות, נסע במכונית לתל־אביב – ושכח שם את תיק־המיסמכים שלו מלא שטרות כסף בסך לא פחות מחצי־מיליון לירות. יאוש תקף אותו. וכעבור יומיים הופיע אצלו דייג, יהודי כמובן, ומה? החזיר לו את התיק המלא, ששלה אותו מן הירדן. אחי מנה את הכסף ומצא נוסף על הסכום עוד חמשה דולרים וחצי. מתנצל הדייג ומבאר, שזוהי הריבית בעד שני הימים, שהכסף היה אצלו. לחץ לו אחי את ידו ואמר: בארץ כזאת חלמתי לחיות מעודי. מאז הוא גר בשטוקהולם ומקדיש את כל חייו להעלות יהודים לישראל”.
כשנפרדתי מהם ופנקסי מלא אמונה בישראל ותקוה לא להתראות אתם עוד, אמר לי הד"ר מאדיארשטיין: “אני ערב לך לכל האינפורמאציה הזאת. אך מובן, שלא מן הנמנע, שעד שתגיע לארץ, ישתנו פה ושם פני הדברים…”
בזה צדק. אילו שינויים חלו כאן מאז – גם פה גם שם!
בורסה לבנין הארץ 🔗
הידד! הידד! הגענו! זכינו לכך! הננו בווינה! איזו בריחה היתה! במי־קרח עד הברכיים! עוד אלף פורינט למבריח ימח שמו; אחת עשרה שעות ברגל עד הגבול הסלובאקי! משקל ילקוטי 40 קילו! שבוע של מתח־עצבים גבוה על גבול אוסטריה! אין דבר! הגענו! וינה!
*
בלב העיר וינה ישנו בנין אפור רב־מידות, ששמו בית־חולים רוצ’ילד, אף כי אין בו לא בית־חולים ולא רוצ’ילד, אך יש בו מחנה פליטים פשוט וביניהם גם לא חולים וגם לא רוצ’ילדים, להיפך. מטרתו של בנין אפור זה היא, שיהודים שיצאו ממזרח אירופה בלי להטריח את משרדי־הרשיונות שם, יוכלו כאן עד המשך נסיעתם להרהר על גבי שק־מתבן בבעיות העולם, שאינן נפתרות לעולם. הנהלת המחנה אינה דואגת לכך, שהנודדים לא ישארו שם זמן רב מדי, לזה דואגים הפליטים עצמם, היוצרים לעצמם מצב כזה, ששיטת־עצבים רגילה אינה יכולה לנשוא שם אלא לכל היותר שניים־שלושה שבועות. כל הבנין רועד מהתרגשות תמידית מחמת הסיבות הבאות:
א. מה זה?! האם רק הפוליאקים (כל יהודי ממזרח־אירופה מישראל 1 הוא “פוליאק”) זוכים לחפצים מאת הז’וינט?!
ב. אדוני, שום ויכוח אין כאן, המזרן הוא שלי, ואם תשתולל, אקרא לאשתי!"
ג. “ידעתי! רק מאדזשאר יכול להחריש אזנים בראדיו מבוקר עד בוקר!”
ד. “הנה! עד שאני חוזר, אין עוד לא סבון ולא מגבת!”
ה. “אני מתרה בך אחרונית, להוציא את מזוודתך מתחת מיטתי, אחרת אצית אותה!”
ו. “ובכן, אני כמעט שהטחתי לו לשרץ זה על פרצופו, כשראיתי איך הוא לוחץ את ליזי שלי אל הדלת! גועל נפש!”
ז. “לי אתה מספר?! אני זה שבועות אינני משתמש בבית־השימוש!”
ח. “להיעלב, שאני מעיר אותו על שהוא נוחר כמו רועה חזירים, אידיוט!”
ט. “אני מוחה בכל תוקף נגד הטון הזה! שמי אינג’ינר־שטיינזאפט מהנדס ראשי לשעבר של רשת הרכבות הממלכתית!”
י. “באמת?! איי־איי־איי־איי־איי! ובכן, מי גנב?!”
זהו בית־החולים רוצי’לד.
אגב, זה פרק היסטירי חדש בתולדות עיר שקטה ומחיכת זו. ראווה לא רגילה, כעין תערוכה תיאטרלית בעלת סצינות־סצינות, שעשרה מוליירים היו מספיקים – אולי – לקלוט אותן בכוח מאוחד ולהציגן על במה כבירה – אך בלי לסגנן אותן כלל, משום שאין שחקן גאוני כזה, שיעשה את חובתו יותר מן הנפשות עצמן שבמציאות. לבמה זו יש כתובת:
כאן אסור מטעם המשטרה להתקהל
ברור, שאיסור זה הוא־הוא המקהל אותם הנה. משמונה בבוקר ועד שמונה בערב עומד, מתהלך, ממשא־וממתן, רב, מתפייס, סוחר־מוכר, קונה־מונה, לוחש־בוחש, מרמה־מרומה כאן קהל של לבושי מעיל־גשם בידיים תחובות בכיסי־המכנסיים. תוך כדי הילוך הנה והנה מתלחש קהל זה בפה נעווה ובעיניים קורצות, ממצמצות ורומזות רזי־סודות זה באזני זה:
“איך עומד היום?”
“רופף, אך עד ערב יתייצב בוודאי”.
על מה מדובר כאן? את זה אין איש יודע. לא השואל ולא העונה. זה לגמרי אינדיבידואלי. – משום שהכל בעולם בא בחשבון. אפילו דברים המותרים לכל הדעות, נקנים ונמכרים כאן בסודי־סודות. והסודות גלויים לכל. ורק סוג בני־אדם אחד אינו יודע כלום: המשטרה האוסטרית. ועוד מישהו: אני.
עומד אני בחצר הזרועה תיבות־עץ ומתבונן. הנה זוג־נשואים חשוך־ילדים־ומולדת אורז את זוג האופניים החמשים ושנים אל תוך מפלצת־ליפט, שלפי החשבון הידוע אפשר לכנס בו לכל הפחות ארבעים ושתיים משפחות יהודיות עם הורי־ההורים ונכדי־הנכדים ביחד. למראה האופניים התחרטתי מאד, שלא הבאתי גם אני לכל הפחות בית־חרושת קטן של עטים נובעים לשימוש־עצמי לכל ימי חיי. אך מיד נזכרתי, שזה צריך קודם שיהא לי בכלל – ונרגעתי. ופתאום, מישהו מניח את ידו הכבדה על שכמי, אני פונה לאחור ורואה ברנש חסון גוף ונפש, גלוי מבט וצוואר ונוסף לכך גם קצת גועלי. הוא אומר לי בלשון נוכח:
“סליחה, אל תתרגז שאני מפריע לך, אך גם אני הונגרי, וכאן רבים כל־כך ההונגרים, שממש נעים למצוא אדם שגם הוא הונגרי, לא כן?”
לא הופתעתי מן ההגיון שבדבריו – כאן בכלל אין איש מופתע משום דבר – מיד התחבקנו ובכינו קצת בשמחת הפגישה הנדירה, אחר־כך תחב ידידי זה הוותיק את ידו – עדיין לא בכיסי – אל תחת זרועי והתחלנו לסייר בין אנשי־הליפט האורזים. תוך כדי שיחה נתברר, ששמו צ’יבי בסרוויסר ושהוא “בא־כוח המשרד לצדקה מטעם בתי־הקבלנות הגדולים בעולם”, שתפקידו להעמיד לרשות העולים עצות לסחורות משובחות – ובזול.
אתה בר־מזל מופלא", אמר צ’יבי, “אני אבנה לך את עתידך ואגן עליך מפני האי־הצלחה הרודפת אחריך. שמע לאדם בעל־נסיונות: המצב הוא רע למדי בישראל, למרות שהיא המדינה היחידה בעולם שפרוספריטי שולט בה בשיאו. אולם רק חרשתנים מצליחים שם להתעשר, וגם הם לא כולם, אלא רק אלה שהצליחו בייצור דברי־המונים, שעד היום לא יצרו אותם עדיין שם. הנה, אתה רואה, שאין לי סוד בפניך”.
כאן משך את בדל־אזני אל פיו ותוך משיכה מתמידה לחש לי, כמובן בקול רם:
“אין איש מייצר שם כליא־רעם ורק ארבעה התעשרו מזה שם פעמיים. אני יכול לספק לך אבטומאט בעל כוח־ייצור של 25.000 כליאי־רעם ליום! עסק פצצה!”
“זה באמת ענין, אלא שאני אין לי אף פרוטה”.
“דברים בטלים!” הרפה מאזני ותקע לי אגרוף בחזי, “15.000 דולר זה גם כן כסף? לעסק שכזה?! ומלבד זה, הלא יודע אתה, ששם אין גשם כלל משך תשעה חדשים בשנה וכך אין לכליאי־רעם עבודה משך שלושת רבעי שנה תמימים שם וכך הם מחלידים וצריך להחליפם בחדשים עם בוא עונת הגשמים! ובכן, מה דעתך!”
את דעתי על דברי הגיון־הברזל שלו לא הספקתי לחוות, מפני שבינתיים הגענו למנהרה – ואני נעלמתי מעיניו כברק בלי כליא־רעם.
אך למחרת בבוקר התעוררתי לסנוקרות באפי באצבעו הזקנה אך זריזה של דוד בא־בימים־ושנים, נמוך־קומה ורחב־פה, המתכופף עלי כהר־סיני וכופה עלי את טוב־לבו וחסדיו הנוגעים עד לב:
“אתה צעירון קטן וטפשון גדול יקירי, איי, איי, איי, איי,!” כעכע לי, “אך פניך בתרדמה נתאהדו עלי במידה כזו, שהחלטתי להצילך. נודע לי, שנפלת אל בין טלפיו של נוכל מסוכן. אני בטוח, שגם עליך רצה אותו צ’יבי בסרוויסר לתלות את האבטומאט לכליאי־רעם שלו, בשעה ששם בישראל החולות סופגים אל תוכם כל רעם. מה יודע אותו צ’יבי בסרוויסר על אפשרויות בישראלֲ! כליא־רעם! כליא־רעם! אידיוט! אני מבין, אילו היה מציע לך אבטומאט לתנוריות־הסקה פעוטות של כיס! כל אחד כגודל שעון נחמד… אדם שם אותו בכיסו, וזה מחמם אותו כל הזמן בלי הרף! ורק פעם בשנה צריך למתוח אותם! מונח לו בכיס ומחמם! סך הכל ארבע מאות שילינג אבטומאטון שכזה! ובכן? משך יומיים תהי למיליונר!”
“אם כן”, אמרתי בזהירות, “מדוע אתה בעצמך אינך…”
“אני בעצמי! אני בעצמי!” – כעכע הזקן הקצר כלפי בטני, “אני בעצמי אינני ציוני!”
השענתי את שתי כפות־ידי על קדקדו וקפצתי ברגליים מפושקות ממעל לראשו הפיקח, רצתי וקפצתי אל תוך ליפט פתוח – ולא נקעתי את רגלי. כעין גוף רך היה שם תחתי.
“זהירות”, אמר הגוף הרך, שבקולו הכרתי מיד את ידידי הוותיק שטיינזאפט, “ידעתי שתקפוץ הנה מלפני זקן־כזית זה, גם אני עשיתי כמוך!”
אומר – ומוציא מכיסו טופס של חוזה: "אתה רואה? בזה אני נוסע לארץ הקדושה! עסק רוצ’ילדי! חוזה ביטוח לתפילין ומזוזות, שלא יעלו עובש! כידיד ותיק אני מציע לך בכל־לב שותפות לעסק!.. אני משקיע את הרעיון כולו… ואתה רק אלף ומאתיים דולר… הזדמנות… "
כהרף עין הממתיו, אחר כך טפסתי במעלה הליפט וקפצתי עד הרכבת, שזזה בדיוק ברגע שנכנסתי בנשימה קצרה. אך כל מאמצי היו לשוא, לולא נוסע טוב־לב שהרים אותי אל תוך הקרון.
“אדוני בדרך לארץ־הקודש?” שאלני מציל נשמתי “נעים מאד. אגב, יש לי משהו בשבילך. אבטומטא־משחק־שח־מט…! הא?! מכונה כמעט חדשה, במצב מצויין, עדיין לא נוצח במישחק! נו?!”
וכן הלאה באופן אבטומאטי.
ברונים מינכהאוזנים 🔗
וינה – זאלצבורג – איטאליה. – נפות־קסם משכרות. אך אין לראות מהם כלום. קרון־הבהמות אטום־החלונות מחלחל בקרבנו את הכליות עם תכנן יחד. אניה רעועה, חלודה, מעוכה, נהדרת! תאי־הלוקסוס מלאי זקנים יראי־שמים־ומשטרה, ואת פסולת־העם שולחים אל תחת־הירכתיים. – הקברניט, שכמוהו כקברניט אמיתי, הוא יהודי, וגם המלחים כמוהם כיהודים אמיתיים. בחיינו! ואיך מצדיעים בעברית! – בולמוס של שיעורי־עברית בעל־פה. שפה סימפוניאלית מתוקה: “שלום, תודה, חמור, סליחה, כסף, ימח שמך!”
*
אניית העולים מיטלטלת באמצע הדרך בין בארי ובין חיפה. שקיעת־חמה נפלאה, ערב נעים־שבנעים, רוח־צח־שפיים מלטף את העומדים כפופים על מעקה־האנייה ועושים תשליך: מריקים את קיבתם מן החמץ הגלותי במצולות־ים. אך מה זה לעומת העובדה שאנו נוסעים ועולים לארץ! ובכל זאת ישנם בינינו עדיין לא־ציונים. אלה מתהלכים כמבקרי־ספרות מנופחים במצב־רוח של רעיבת־רצון ומפגינים בסגנון לא־אסתיטי כל כך נגד האוכל וזורקים אותו זריקה אורגאנית לדגי־הים. הנוער אך זה הפסיק את ריקוד־ההורה־צ’ארדש שלו על חרטום האניה ואוסף כוחות להדרן. אנו מרגישים את רגלנו האחת על אדמת הארץ, וזקן זריז אחד כבר מלא אקלים ארץ־ישראל עד כדי כך, שמחרף ומגדף את בן־גוריון כאזרח ותיק בגלל הפתיתים המקודחים בארוחת הצהריים.
על יד אחת מסירות־ההצלה נועדו לועידת־סתם שלשה עולים בני דת־ואלוטה לרחרח זה את זה. פתח־דבר שיחתם היה, שבישראל אי־אפשר להסתדר, משום שגומי־המחק, שמחירו בווינה 5 שילינגים, עולה בתל־אביב לפי הוואלוטה 446 שילנגים. שם האחד היה מורץ אלסדינג, השני יעקוב טומרדוך, והשלישי (ד"ר) אברם ציבלהוויין.
אחרי שהציגו עצמם זה לזה, פנה טומרדוך אל אלסדינג: “במה אדוני עוסק, אם מותר?”
“מהנדס בנאי של או”ם“, ענה אלסדינג בענוותנות מופרזת, “רק עכשיו גמרתי את בנין או”ם בכפר אז’יקור־מינאדולבאי שעל יד פאריס, שאני טרוד בו זה עשרים ושתיים שנה. עבודה לא קלה. 211 קומות מלבד הפארטר הגבוה 15 קומה”.
איוושת־שבח מבין השיניים.
“כדי שיהא לכם מושג־מה מגבהו של בנין כזה”, הוסיף אלסדינג בטון דמוקראטי, “הרי עציץ בעל משקל בינוני נופל 22 דקות עד שמגיע אל ראשו של אדם, שגבהו מטר ורבע. כעת התקשרה אתי מדינת־ישראל לבנין הארץ – כך כתוב בחוזה” – – –
איזה בנין הוא זה?" שואל (ד"ר) ציבלהוויין בהבנה מקצועית.
לדאבוני זוהי הנקודה, שבה הדיסקרטיה קושרת את ידי. מצטער. ובמה עוסק אדוני. אם אפשר?" – פנה אל (ד"ר) ציבלהוויין.
“אני דפלומאט אטומי”.
טומרדוך ביטשש בלשונו בהערצה: “אטומי! זה טוב מאוד כעת”!
“כן”, מסכים (ד"ר) ציבלהוויין, “אני מתעסק, אגב, בעניני הדפלומאטיה האטומית זה 33 שנים רצופות בשרות הדפלומאטי הגבוה של הוד־מלכותו אוטו הבסבורג פון ברדיצ’ב. אך זה הזמין אותי במקרה האררי לשיחה דיפלומאטית” – – –
“מי?” שאלו השניים פה־אחד.
“האררי, זה, טרומן, בענין דיפלומאטי סודי, שאת הפרובלימה שלו אוכל לגלות לכם כמובן, בהן צדק. לאחר היכרות ממושכת יותר. אגב, מהו מקצועו של אדוני?” – פנה אל טומרדוך.
“באמת־אני מתבייש בעצם”, ענה טומרדוך בדחילו, “שבחברה גבוהה כזו אני אינני אלא מארשאל־תעופה פשוט”.
“כבודו טייס?”
“אהמ. קודם הייתי רמטכ”ל בחיל־האוויר במוסקבה. כעת אני נוסע לקחת לידי את הפיקוד על ההגנה: מובן, שזה סודי בהחלט. אגב לא זהו העיקר ואני אינני מזכיר אלא ככה, ששלוש מאות ושלוש עשרה פעמים צנחתי במטוס־מפציץ…"
“ס־ס-ס־ס!” – השנים בהכרה, ס־ס-ס־ס!"
“ואיך נשאו זאת עצביו של אדוני המארשאל?” – שאל אלסדינג.
“לא קל. עד היום אני מתנזל בצניחה במצנח אם אינני לובש סוודר. אך אם זה מעניין את האדונים, אספר לכם” – – –
אני האומלל עמדתי מרחוק ולא העזתי לגשת אל השלישיה העילאית; הנדסה, אטום ותעופה, וחינקתי בקרבי את מקצועי שלי, שאינני אלא נכדו החוקי של צאר ניקולאי האחרון ובכן יורש־העצר של רוסיה הסובייטית, ושגם זה – בוודאי ובוודאי! – סוד גמור בהחלט. לבסוף החלטתי בכל זאת לגשת אליהם, אך בלא לגלות להם את סודי. פניתי אל אלסדינג ושאלתיו, אם לא הוא היה אצלנו בבודפשט לפני כחדשיים למכור שרוך־נעליים? רחוב היונים 4 קומה רביעית?
“ועוד איך!” ענה מהנדס האו"ם, “הבט! כמעט שלא הכרתיך. מובן. עבדתי שם בקירוב מקום אצל משפחת פלוקנשיסר” – –
“כמוכר גם יתידות־עץ לסנדלרים, שהזקן פלוקנשיסר היה מייצר בתעשיית־ידיים שלו מקוצים”, השלים את דבריו טומרדוך שר־האויר כנזכר פתאם.
“ואתה בכל זאת השתמשת כל הזמן ביתידות־קוצים הללו בסנדלריה שלך!”
“כן, משום שהן נכנסות אל הסוליה כמו ראקיטה אל תוך הענן”, ענה טומרדוך בסגנונו המקצועי של איש־תעופה מובהק.
ורק מינכהאוזן מספר 3, ידידו האינטימי של האררי לא התפשר עדיין אל גורלו, גורל עולה־לארץ. אך אין דבר, חבריו לעליה של אלסדינג וטומרדוך יודעים, שהתואר “דוקטור” של ציבלהוויין הוא כעין חובה מוסרית בחיי עולים חולמים יהודים, ואם פרופסורים מן המנין מיבשים בארץ ביצות זה שלושים שנה, מדוע לא יתואר בתואר דוקטור חייט־נשים כפרי הגון, שמבטו הגלוי מעיד בו, שמעולם לא דרש אף ביצה אחת יותר מן המגיע לו בעד חצאית־קיפלול לתלבושת־פסחא מפוארת. אין איסור־שקר על הזיה וחלום, שלשתם עולים ושלושתם מבינים זה את זה…
שלשת קרובי 🔗
הגענו. זוהי מדינת ישראל. הבתים הצחורים הללו. הקירות מגחלים. פועלים יהודים תופסים בחבלי־האניה היהודיים וקושרים קשרים יהודיים חזקים בידיהם היהודיות. כביר. מה שיש בעולם! עליה על החוף. החפזון, ההידחפות, ההתרוצצות, המרפקים, הכל נוגע עד הלב. מזלפים עליך (עליך? עלי) מלמטה, מלמעלה, מלפנים ומלאחור טל־בושם D.D.T משלנו. אבק־פחמים יהודי. פקידי־מכס יהודים. חמוד. מוזר. לא־לא, כלום. אינני בוכה, זבוב נכנס בעיני. שזכינו לכך. כמה יפה. שמע, אל תידחק! אתה חושב, שמכיוון שהכל כאן יהודים, מותר הכל?! חמור!
*
עוד לא נשפה האניה את נשיפת־המנוחה שלה, ועל החוף שם כבר מפנה אל עצמה תשומת־לב להקה קטנה של נפשות נלהבות מאזרחי ישראל. אלו הם קרובי שלי, שבאו לקראתי בלב רחום, שלא אהא גלמוד בשעות העליה הקשות הללו. נא להכיר:
הנה הדודה אילקה חותנת דודו של אחי אבא שלי – הדאגנית;
והנה שאר־מכירי הד"ר סאלאמון – המעשי;
ולבסוף הדוד יעקב – הפיקח.
כולם נפחו מאפם דמעות־גיל לבואי. ד"ר סאלאמון תחב כרגע את ראשי אל תוך קסדה טרופית, כזו, קוליניאלית־תיירית, עשויה תחליף־שעם, וכה אמר אלי:
“קרני שמש אחדות על ראשך המגולה, דיין לך למיתה חטופה של חדשים רבים בבית־החולים כאן בארץ השרב”. אך הדודה אילקה חבטה מעל ראשי את קסדת־החיים וכה אמרה אלי:
“צריך אדם להסתגל אל מזג־המדינה, אחרת יתייבש כאן כמו דבילה”. ולבסוף ניצחה עמדתו של הדוד יעקוב והוראתו: כל הדרך החזקתי את הקסדה בגובה טפח ממעל לראשי. כי כה אמר אלי הדוד יעקב:
“מתון, מתון, בני, נעשה אדם לבן־אדם. רק אלהים ברא את העולם בששה ימים, וגם הוא קלקל באמת את יצירתו. ידך, השמאלית גם היא לא נבראה לבטלה. קח בה את כובע־השמש, הרם אותו על ראשך בגובה טפח וכך החזק בו כל זמן שהשמש יוקדת, הנה, ככה תתרגל גם אל השמש, גם אל הכובע וגם אל ראשך”.
אחר כך התחילו הקרובים מריבים זה עם זה, אצל מי־מהם עלי לגור, כלומר, אצל מי עלי לא־לגור. לבסוף ניצחה דעתו של הדוד יעקב, שעלי לגור בחדרו של דייר־משנה אצל הדודה אילקה הואיל ודייר־המשנה, ששותק בשבץ־הלב תוך שיחה ידידותית עם הדודה אילקה – אינו יכול למחות בכל תוקף. אמת, במקומו מחתה הדודה אילקה והציעה, שאגור אצל הדוד יעקב, שכן בדירתו יש מקרר גדול, סגולה כנגד החום, אך לבסוף נתברר, שדירתו של הדוד יעקב הוא המקרר הגדול עצמו, שעלה בתחבולות גאוניות למדרגת דירה וכך נפל הגורל בכל זאת לטובת הדודה אילקה. דירתו של ד"ר סאלאמון לא באה בכלל בחשבון – אך לפני יומיים סחף אותה הסער.
הלכתי עם הדודה אילקה הביתה ובדרך כיבדה אותי בכוס־גאזוז, אך אני לא התייאשתי ונשארתי פטריוט. אגב, הדודה אילקה הגישה לי תכניות־חיים לעתידי והתענינה, אם התמחיתי בכל אותן המלאכות, שהציעה לי במכתבה אלי. באחד ממכתביה הודיעה לי, שבישראל יש כעת הרבה קופצים למוכרי־עתונים מומחים, שעלי להתמקצע בזה, אך גם ארדיכלות אינה מלאכה של מה־בכך. ולעומתה אסר עלי הדוד יעקב טלאגרפית ללמוד דבר אחר מלבד ריכוס מחלקיים, שכן נודע לו ממקור מהימן ביותר, שבעייה של זירת־הקרח הולכת ונפתרת בישראל בצעדי ענק ומעטים האנשים היודעים זאת וכך אין איש לומד לרכס מחלקים אל רגלי המחליקים. ואילו הד"ר סאלאמון הזהירני במפורש במכתבו האחרון מפני שני פתרונות הללו כאחד ויעץ לי מלאכת האמודאות. האמודאי מקבל שתי לירות וחמישים בעד צלילה וביטוח־חיים חינם אין־כסף. אך אם קשה יהיה לי לנשוא את לחץ המים, הרי יש לו הצעה אחרת: שאביא לי בית־חרושת לתעשית חנוכיות עתיקות, משום שתפוקת החפירות ירדה בזמן האחרון פלאים.
על כן הדודה אילקה שוב התוותה בבית דרך בהירה ומעשית אל הקאריירה שלי בישראל. ובמיתודה מיוחדת במינה: לעקור מן השורש כל תקוות־שוא מלבי.
“ראשית כל”, אמרה, “עברית! רצוני לומר, שראשית כל תתייאש מידיעת השפה העברית. כי אין עולה בעולם יודע את השפה הזאת. אך אין זאת אומרת, שלא תדבר עברית. לשם כך עליך להיכנס לקיבוץ, שם תדבר כחפצך ואיש לא יתקן לך כמו בעיר, ובקיבוץ אל תתרגל לעבודה, שהלא אתה אינך רוצה להשאר שם ואם תתרגל, קשה יהיה לעזוב אחר־כך. אך בינתיים אתה דורש מן הסוכנות שיכון, רהיטים, רשיון־מלאכה, רשיון־חנות, חנות והלוואה. מכל אלה לא תקבל כלום, אך יש מקרים, שבכל זאת מקבלים על פי טעות. ואם לא תדרוש, איך תנסה את מזלך, לא כן?”
וכבר ארזתי את חפצי (זה רק לתפארת המליצה) לעקור את דירתי (לתפ' המל') להשתקע (לת' המ') בקיבוץ, והנה הד"ר סאלאמון.
“מה?!” השתומם שאר־מכרי המעשי, “עברית? הבט בי, אני אינני יודע אף מלה עברית ומה חסר לי מלבד הפרנסה? כלום זה מפריע לי לדאוג לעתידי? – מה קיבוץ? מה אתה קיבוצניק שתלך לקיבוץ? – וסוכנות! סוכנות? איזה המצאות משונות יש לה לאשה זו! סוכנות?! אני מבין, סוכנות לביטוח מפני יתושים, מפני רוכבי־אופניים, אך מה לצפות מסוכנות סתם?!”
מיד ראיתי שהוא צודק בהחלט. על ד"ר סאלאמון ידע כל עולם־העולים, שלפני כעשר שנים עלה לארץ ובכיסו לא היו אלא כמה אלפים לירות משומשות – והיום יש לו זוג־אופניים משלו.
“ראשית כל”, אמר ד"ר סאלאמון – “דירה! כשיש דירה, הכל בסדר. כשיש דירה בתל־אביב הרי הקיבוץ הוא מפעל חלוצי־סוציאליסטי־הומאני־אידיאליסטי־לאומי־ואנושי נהדר. כשיש דירה, השפה העברית היא השפה הנהדרת ביותר בעולם, וכשיש דירה, מה פירוש הסוכנות?”
“ומאין אקח דירה?”
“זאת לא דאגה, בני”, ענה ד"ר סאלאמון בפשטותו המעשית. “תצא אל הסביבה, שם תראה חורבות נהדרות, שמכל אחת מהן אפשר לקסום דירה־לקנאה ארמון ממש. וכל זה יעלה לך סך הכל בפרוטות ממש”.
“אך אני אין לי אפילו פרוטות ממש”, טענתי במעשיות אמיתית.
“נכון מאוד! ולפיכך עליך גם לעבוד בינתיים. וכבר גם מצאתי את העבודה בשבילך”.
“אוה! באמת?!”
“מה פירוש באמת? הכנסתיך למזנון־אבטומאט בתל־אביב.”
“ומה” אעבוד שם?"
“אתה תהיה האבטומאט. אנשים יכניסו את הכסף אל האבטומאט, ילחצו על כפתור, ואתה, לפי הכפתור תוציא להם מבפנים את הסחורה. הבינות?”
משהוזמנתי אותו יום לארוחת־צהרים אל הדוד יעקב וישבתי על יד השולחן, עדיין היה ראשי סחרחר ולבי מפרכס בי מאפשרויות העסקים שאעשה בקרוב בתור אבטומאט עברי – לולא הדוד יעקב, שביטל גם את תכנית הדודה אילקה וגם של הד"ר סאלאמון כקליפת הבננה.
“דברים בטלים”, קבע הדוד יעקב בפקחותו המפורסמת, “אתה, שמע לי בני, רוצה אתה לאכול? סדרתי לך עבודה במטבח גדול, חצי יום עבודה ואכילה. אתה רוצה דירה? תתיצב לצבא עם דירת־חוץ. רוצה אתה רהיטים? החייל המשוחרר קל לו בהרבה לקבל מיטת־ברזל מאת הסוכנות. ואם רוצה אתה להיות אבטומאט בכל מחיר – תתאמץ לעשות לך חנות ותושיט את סחורותיך ביד עצמך.”
“אין לי שום כשרון להיות חנווני, הדוד יעקב”.
“אל דאגה! תשכיר את החנות לעולה חדש, את הכסף תשקיע בעסק שאני אסדר בשבילך. והעיקר, כל זה אינו מבטל את ענין הקיבוץ, אם אתה רוצה דווקא להיות אידיאליסט. עברית? יש לי מלון עברי־ערבי מאות אלף עד אות סמך, תוכל ללמוד גם עברית וגם ערבית, עסקים עם ערבים פה ושם לא יזיקו.”
הארוחה נגמרה. ירקתי את עור־האשכולית המר ונפרדתי בתודה עברית על הארוחות הבאות. בדרך הלכתי בקצב גלי־ים־האפשרויות המסחריות, שפרו ורבו כדגת־הים. וכבר ידעתי מה עלי לעשות. ברגע זה אני באמצע הבריחה: נודע לי, שהדודה אילקה עוקבת אחרי עם תכנית חדשה לעתידי…
מודעה בעתונים: “מי חכם וטוב־לב מוכן להסתיר בצל צריפונו עולה צעיר והגון מפני מיטיביו?”
תורת ההתאוננות 🔗
“עולה חדש שאינו מתאונן, הרי הוא אילם, או גרוע מזה: ספסר”, אומר בצדק הדוד יעקב. אך מי זה יודע להתאונן כהלכה? ואם השלטונות אינם דואגים לאולפן תלונות, נכונן אנחנו בזה מורה־דרך לעולים מתלוננים, שלא יגמגמו עוד.
*
– פתיחה ויסוד לכל התלונות בעולם בפי עולה חדש משמשת הטענה: “כלום יודעים אתם, מה אני הייתי שם בבית ומה השארתי שם?! אתם שואלים, מה, למשל? ומה לא? הכנסה בשפע, חווילה בת שש קומות על “גבעת־השושנים” עם בריכת־שחיה מכוסה בתקרת־פרסקו־רוקוקו ולהקת משרתים במדים”. אגב, אפשר להזכיר, שפלוגת כדור־הסל של נהגי הרולס־רויסים שלך (לחגים, לימות־החול, לעסקים, לטיולים, לתיאטרון, לבית־חולים, לערי־השדה, לארצות השונות וכו', שכל אחד מאלה היה לו נהג קבוע ומכונית קבועה) ניצחה חודש לפני עלייתך בשיעור 14:6 את פלוגת משרתי הבית והחצר שלך. “אתם שואלים, מה השארתי? יופי, פאר וזוהר, עושר ואושר וכבוד. כבוד? רק דוגמה אחת מני מאה וארבעים ואחת: כרטיס מינוי־כבוד־חינם בכל קולנוע, תיאטרון, אוטובוס ובית־כבוד ציבורי בכל הגולה. קשרים בחברה העליונה. אני מטלפן לשר זה וזה: “האלו, סרבוס ידידי, נחוץ לי זה וזה”. “בבקשה, בבקשה. לך הכול. חביקה”. אני הייתי מושג שם בבית. אין לכם מושג איזה מושג הייתי. ואחרי כל אלה אין תימה, שכואבת האדישות הזאת כאן כלפי מצד ארגונים ממשלתיים מסויימים, הדוחים בלך־ושוב את בקשתי לרשיון בשביל מקום־עסק לעוגות־פאלאפל וגרעינים בפינת רחוב שפינוזה, שבמקרה היה אבי דוד סבתי מצד אמי”.
– אדוני, אילו כתב לי מישהו, מה להביא אתי הנה, לא הייתי עומד עכשיו כאן כעני ואביון בחתונה עשירה בערב פסח. אילו ידעתי מה מחירו של זרחן־עידית כאן בארץ, הייתי מביא מווינה את זה, מה שמו, שממנו עושים את הזרחן־עידית בכמה קרונות והייתי מסתדר כאן בלי בקשת עזרה מן הסוכנות. כן, אילו היה שם לקונסולאט־ישראל בווינה מישהו, שיוכל לייעץ לעולה בשאלות פסיכוקומרציאליות. קדחת! הנה, עומד לו בנמל הליפט שלי, 16 על 13 על 5, מלא בתי־רגליים חמים עשויים פרוות כלב־ים, משום שאותו חמור־הבר בווינה אמר לי, שמחיר כל אחד מהם הוא 50 מארק בשטוטגארט ואילו בתל־אביב אפשר לקבל 50 לירות מאת העולים־האסקימוסים. הזהו הסוציאליזם? הזוהי תמיכת הממשלה? סלחו־נא לי בכבודכם!"
– “אל נא תשכחו בבקשה, שאנו עם של מעמד־אינטלקטים, כך נולדנו ונגד זה אין מה לעשות. וטראגדייתנו המיוחדת היא, שבישראל אין מחפשים אלא עובדים, עובדי־גוף. נא לא להבינני שלא כהלכה, אני, שגמרתי את בית הספר להגשת מוצרים גאסטרונומיים לבעלי טעם סטומאכולוגי רחב־מידות (“מלצר” בלשון התלמוד) אינני נרתע משום עבודה פיזית ובלבד שלא תהיה מעייפת ביותר, משום שהלא עבודה מעייפת אינה מתאימה אלא לאלה שאינם מתעייפים ביותר. ולא משום שאני מתבייש חלילה בעייפות הגוף, גם במחנה הריכוז לא התביישתי כשהיינו עודרים שעות על שעות במקום אחד ושוב סותמים ושוב עודרים. אני הנני בכלל אתליט ממשקל לא כל כך בינוני ובשנת 1923 השתתפתי בתחרות של זה, אותו משמו של בתי־ספר גבוהים מאוד כשופט בעל משקל דווקא כבד ביותר. אני באמת אומר, לא משום זה”.
– בסופו של דבר, לנו בכל זאת מתאים יותר סוג עבודה רוחנית; רצוי, שאנו, שמאז ילדותנו התחסנו בעיסוק־ישיבה (בחיק־האם; על כסא־נוחיות גבוה; בבית־ספר עממי; ישיבה בטלה; ישיבת־קרנות, מושב־לצים, בית־הסוהר), נתפוס את מקומנו גם כאן במשרת־קופאי בבאנקים ובמשרדי הממשלה. ואיך לא נתאונן, בשעה שכל עצלן מלידה ומהרגל, מקבל רשיון־גאזוז ורק לא אנחנו? ולפיכך מוחים אנו בכל תוקף."
– במרחביה זה לאין גבול של התאוננות, מוליך אותנו השכל הישר ממש בידים אל שטח הביקורת על הממשלה. אחריותו האישית של בן־גוריון מתרחבת ומסתעפת בשטחי־ההתאוננות דלקמן: 1) "מדוע אין על קופסת השימורים גם כתובת הונגארית, בשעה שהשפה האנגלית מיוצגת בהן? מה אנחנו, מועט שבמועט בארץ דימוקראטית זו?! – 2) מדוע אין העולה יכול לישון באניה בתאו של הקברניט, האם העולה הוא בשביל הקברניט, או הקברניט בשביל העולה?! – 3). מדוע אין העולה נושא את החום בייתר קלות כשהוא פושט את כותנתו, וכי בן־גוריון אינו מרגיש זאת מבשרו?! – 4) מדוע אין מכריזים פרס לעולים לירה בעד כל מלה עברית שהוא לומד יום־יום? מי זה ידע, שפתאום תקום מדינה יהודית ועלינו ללמוד פתאום עברית?! מובן, שהשלטונות, שאין בפיהם תשובה על השאלות הללו, שותקים כגנב במחתרת. אם לא די בזה, שאנו כולנו איננו בעצם אלא קרבנות הפרופאגאנדה הציונית? כן, כן, לנו, אדוני, אמרו לנו שם בבית, שכאן בארץ צריך הרבה לעבוד, אך מי אדם אינטיליגנטי מאמין בדברי תעמולה שגורים ונדושים, והנה מתברר, שזה אמת! קורטוב מצפון שיהא לאנשים הללו! שיהודי יעשה כזאת ליהודי! אני אינני פוליטיקאי, אך אני הייתי מייעץ לבן־גוריון: אלף: בית־משפחה קטן לכל עולה עם ילדה אוריאנטלית שתשרת את אשתו; בית: הכנסה בטוחה, כדי להרגיע את דעת־הקהל, כי למה שתהיה דעת־קהל רעבת־רצון? גימל: שעורים־לעברית מקוצרים; מי זה מבינינו רוצה להיות נואם? די לנו במאה מלים, ומי שלא יבין אותנו, ילמד הונגארית אם הוא זקוק לנו, לא כן? – אך לכל זה דרוש לא גאוניות פוליטית כשל בן־גוריון, אלא להיפך, קצת פשטות משלנו. הטראגדיה של המדינה, שלא אנחנו הננו בן־גוריון, זאת אומרת להיפך.
מובן, שאין אלה אלא הוראות־דרך בקצהו האחד של המזלג. החומר הוא כביר והמקום צר כמו בליפט קטן. במסכת התלונות על הממשלה יש מקום לכל אישיות בעלת אופי חזק להתגדר בו לפי מיטב ההיסטיריה שלו. הגאון שיוכל לעשות קארירה פוליטית בדרך זו ואפילו להקים מפלגה חדשה בשם מפלגת “מחאה” (מפלגת חכמי אמנות ההתאוננות) וביחוד המתאונן המזרח־אירופי, ששם שתק ולא התאונן משך דורות אף במלה אחת, להיפך – יוכל לפתוח את סכר מורת־רוחו ולשפוך את שטפון חמתו על הממשלה הזאת, שלדאבוננו הרב אין בה אף גוי אחד!
אך גם חיי־המשפחה, החשובים יותר מכול, יבואו בפורקן־ההתאוננות על תיקונם: שלום־בית מוחלט. מי שאשתו ממררת את חייו, או חותנתו מגישה לו בוקר־בוקר את כוס קפה־התרעלה, או מי שבעל־הבית שלו עושה לו גיהינום מתוצרת־הארץ, או שדיירו הורס את ביתו לאט־לאט, מסמר־מסמר לתיאבון – אל יפנה אל המשטרה ולא אל עורך־דין, אלא ישר אל הראש: יקרא את פרשת־התוכחה על מקור כל אסון ופגע – על ממשלת־ישראל. סוף־סוף הביאה לנו הגאולה כתובת ישירה, מטרה לכל חץ!
אל תשבו בחיבוק ידים!
התאוננו, התלוננו, והתקוננו!
אנו לומדים עברית 🔗
העולה מתחיל מהר להסתדר (אם יש לו שכל דרך ההסתדרות), ופתאום מתברר לו שהוא אילם. כמו דג (פיליי). אין לתאר במלים, כמה מעט יודע העולה עברית. אם אומר, שאינו יודע כלום, הרי זה עדיין מקרה טוב ביותר. רק בעבור שלושה חדשים מגיע הוא לידי מדרגה לדעת, שאין הוא יודע אף מלה. לפני כן שומע הוא את הדיבור העברי כחריקת משור חלוד, אחר־כך – כצרצור צרצר צרוד, אחר־כך כצפצוף צפרים – לבסוף מקנא הוא באלה המבינים אידית. וכשהוא פונה אל מישהו, איפהו רחוב זה וזה, מקבל הוא את התשובה הישראלית המפורסמת: “איגה־מיגה, האפ די פליגה!”.
*
זה שבועות שאינני אוכל אלא סלק בשמן עשוי ממרה שחורה לארוחת צהריים – ורק משום שאינני יודע עברית. הדבר התחיל בזה, שעם עלייתי תל־אביבה נכנסתי למסעדה וישבתי בארשת־פנים עברית גמורה, כאילו אני הנני הבעל־דקדוק הראשון בארץ. המלצר הגיש לי את התפריט העברי והלך לו לטיול בנגב. ישבתי ועיינתי בתפריט בהבנת חוקר כתובות מצריות עתיקות ונקלעתי בו אל כתובת שמצאה חן בפי. כעבור חודש שב מלצר, לקח מידי את התפריט ושוב רצה לקבל חופש, אני עכבתי אותו, הוא נזכר, הפך את התפריט כמובן, הראיתי לו את מה שבחרתי – והביא לי את הסלק בשמן־מרורים – מאז אני צמחוני־טבעוני, שהסלק נעשה לו טבע. ואף על־פי שבינתיים אני לומד עברית ומורה האולפן חושש לי עתיד גדול כעבור כמה עשרות בשנים, אינני מעז להזמין דבר־מה בעל־פה, שמא לא אבטא את שם המאכל כהלכה. (פחד לפתוח פה! בן־גוריון, איפה הדימוקראציה שלך?!).
אך אין זאת אומרת, שאינני עושה את הכל כדי לסגל לי את העברית במהירות ובלי יסורים. אני אמנם התרגלתי ליסורים במחנה הריכוז, אך לא כל הרגל נעשה טבע. שעדיין לא עברתי את מסגרת הברית המשולשת של המלים “שלום, תודה, למה?” בזה ודאי שלא אני אשם, אלא בן־גורי… לא לא, הפעם לא רק הוא, אלא גם מורה האולפן, המקבל את יסורינו באהבה. המורים הללו, היהירנים, השיכורים ממש מיין־עסיסן של המלים העבריות שבקיבתם, חולים כולם במחלת־הלהטטת. כל הזמן מאחזים את עיני תלמידיהם במיקסם העברית ואם אנו שואלים אותם למשל, איך אומרים בעברית “אני בא”? מיד מפשיל האינשטיין של תורת־היחוסים העברית את שרווליו ואומר:
“אני בא” פירושו, שאני הולך אליך, אך אין לערבב את זה ב“ניבא”, שפירושו הוא חזה מראש, בנבואה “הנביא ניבא” (ישעיהו סז כ"ה); ואת “הנביא” אין להחליף במלה “נביא” שפירושה “אנו נביא למשל הנה את הספר” ומיד הוא שואל דבר־מה ממה שכבר למדנו: מה זה “לביא”?
לביא זה חית־שדה בעלת קרניים!" עונים אנו פה־אחד. וכאן מתחיל הציד הגדול.
“אם כן, מה זה צבי?”
צבי זה חיה קטנה כזו שיש לה זה… כותונת של עצם!" חוטף מישהו מפינו את התשובה.
"אהא! אומר המורה בעברית. “אם כן, מה זה צב?”
אני מראה על צדי הימני ואומר בגאוה: “זהו צב!”
הוא מביט בי בחיוך של חמלה. “אם כן, את אילונקה, מה צד?”
אילונקה היא התלמידה החרוצה ביותר “צד”, עונה היא בפנים סמוקים “צד זהו פקודה”.
“פקודה”, אומר המורה ביאוש, “אם כן, מה זה – אתה שאנדור! – מה זה צו?”
שאנדור: “צו זהו (הוא מראה על גבו) הצד האחורי של האדם”.
המורה בולע אחת, אך אינו אומר נואש “שרה! מה זה גב?”
שרה אוהבת את השיטה המוחשית, הענינית. היא ניגשת אל הלוח, עושה בקרטון קו ארוך ושותקת בנצחון ויורדת כאותו הכושי, שעשה את מה שציוו עליו.
“אם כן, מה זה קו?!” צועק המורה.
“קו זה כומר יהודי!” צועק אני כדי לשים קץ לכל הרדיפה הזאת.
המורה מקנח את זיעתו ולא שואל יותר, אלא אומר בשפה רפה כאגרופן שהוציאו את נשמתו: “זה רב, רב, רב!” – ומתחיל את הכל מראש. אינני מקנא בו.
*
מכאן, שסוף־סוף יש צורך בשפה עברית קלה בהרבה, כזאת, שמבינים אותה אלה שאינם יודעים עברית. שפה כזו היא למשל “בייסיק אינגליש”, כלומר, שפה שמשתמשים בה בקולוניות של האימפריה הבריטית. שפה פשוטה בהחלט, שאדם יכול לדבר בה שעות בלי שהאנגלי יבין אף מילה, מה שבעצם לא חשוב כל כך. “בייסיק עברית” זו אינה המצאתי שלי, היא נולדה בפיהם של העולים החדשים, אך גם אני יכלתי להמציאה.
“בייסיק עברית” היא סך־הכל בת שמונה מלים (נא לשמור על התור): 1) “בבקשה”; 2) “כן”; 3) “באמת”; 4) “לא”; 5) “פשוט”; 6) “טוב (מאוד)”; 7) “בכלל”; 8) “בסדר”.
עם אוצר המלים הללו ילך־לו העולה החדש בצעדי־און בטוחים במעגל־חייו, ואם מישהו ירצה לעצרהו במעגל זה, יוכל לנהל אתו שיחה יעילה בעזרת ה“בייסיק עברית” בלי כל עיכוב.
את השיחה (לפי מורה האולפן: מן השורש “שחה”, כי גם השוחה במים משתמש בידיו ורגליו) נסתדר כדלקמן (הפונה אליך ברחוב הוא צד “א”, ואתה הוא צד “ב”):
א. – אזרח ותיק: בלי שלום שופך עלי מלים אחדות בבת־אחת, ולבסוף (בלי שאמרתי אף מלה) “מה?”
ב. “כן”.
א. (אינו מודה לך על האינפורמציה ומוסיף לנאום. במקרה זה תן לו לדבר, ולמלם לו לפעמים “באמתים” אחדים, שפירושם: אני מבין אותך אדוני בהחלט. ומשגמר):
ב. “לא. פשוט”
א. – (אחרי תשובה ברורה זו הוא מביט בך קצת בחשד, קצת בפקפוק וקצת בלעג ואומר לך דבר־מה, מה שלא חשוב בהחלט, שהרי אינך מבין אותו – ועל זה אתה מרביץ בו):
ב. “טוב. טוב מאוד”.
א. – ( מתאים את שלו אל דבריך ובקצת התאמצות גם מצליח בכך, אך עדיין לא ידוע לו; א) אם אתה מבין אותו; ב) אם אינך לועג לו; ג) אם אתה אידיוט; ועל זה אתה מוציא את כל הארזנאל שלך בבת־אחת):
ב. “בבקשה, כן, באמת, לא. פשוט טוב מאוד בכלל!”
א. – (כל ספק פג מתוכו שאתה מבין אותו וגם קיבל את התשובה שרצה ממך. מחייך) "תודה, תודה רבה. שלום!
ב. (שולח אחריו כהוספה בחינם כדי שלא יעלה על דעתו לחזור): “בסדר!”
זה הכל, אחרי אלה אתה מרגיש עצמך בסדר, כבן אדם שלם, כאזרח ישראלי ותיק, ורק השיכון חסר לך עוד. כל השולט ב“בייסיק עברית” יכול לנהל כך כל שיחה מסחרית שעות שלמות עד שירמו אותו כהלכה.
בכלל.
אני מומחה למקצוע 🔗
סיסמתנו היתה בחוץ־לארץ: איך שהוא נסתדר בארץ. אך כאן מתברר, שכל איך־שהוא אינו בעצם אלא כך־שהוא – וזה איננו בשפה העברית. הנסיון הראשון בארץ הוא: ידיעותיך, מומחיותך, נסיונותיך ותכניותיך להצלת המדינה – נחוצים לעזאזל. אך עזאזל אינו בלשכת־עבודה. ביאורנו הראשון הוא: אין הם מבינים כלום; השני: די להם בוודאי בידיעתם שלהם; השלישי: הם מפחדים מפני מבינים, המבינים שהם אינם מבינים כלום. ומה שהם עושים כאן משך יובל שנים – גם אנו היינו עושים זאת אילו באנו הנה. הנה, גם אני לא איבהל מפני חלוציות! איך אומר בעל הפרדס? “העבודה מבריאה! הבה, נאחז־נא את התיבה (גוף ראשון) והטעינו אותה (גוף שני) על המכונית!”
*
ובכן, גרתי אצל הדוד יעקב על הגזוזטרה יחד עם עציץ־פיקוס נוח לבריות. לפעמים אני תומך בשותפי־לדירה, מכבדו בכד־מים, והנה, בשעת מצווה כזו שמעתי פתאום אתמול קוראים לי מבפנים. נכנסתי – ותמונה מדהימה לפני: על הספה יושבים שבת בית־דין הדודה אילקה, ד"ר סאלאמון והדוד יעקב בעצמו. מארשת פניהם ראיתי מיד, ששוב רוצים לעזור לי. הם הושיבוני על שרפרף הנאשמים, והדודה אילקה פתחה ואמרה:
“אמר־נא בבקשה, מה אתה עושה בעצם כל היום כשאינך עושה כלום?”
“אני מתאקלם”.
קרובי־דואגי הביטו הדדית זה בזה.
“ובכן, זהו!” אמרה הדודה אילקה, “כך אי־אפשר להמשיך. איך זה יושב אדם ומתאקלם?”
“ככה”, אמרתי בלשון צברית מובהקת, שמגיני הטובים יבינו.
“ומה בדבר תעשיית הפניצילין, שלחשתי לך עליה מיד עם עלייתך על החוף?” שאל הדוד יעקב.
“תודה, טוב”, עניתי בלחישה, “בסדר גמור”.
כמובן לא טפלתי כלל בתעשיית הפניצילין, אלא התמסרתי בינתיים לעסקי־הזדמנות שמנים ובטוחים. את האמנה הראשונה קיבלתי מאת עולה באלקאני שהביא אתו ליפט כביר מלא אבני־ציתית פגומות־מעט־קצת, בהן רוצה הוא להצית את כל המזרח הקרוב. אבני־הציתית היו דוגמות יפות; אפורות וחזקות מאד ורק פגם קטן היה בהן: בשום פנים ואופן לא רצו לתת ניצוצות־אש. חודש ימים התרוצצתי אתן ממעשן בעל־ציתית אחד למשנהו ולמאהו, ולא הצלחתי להיפטר אלא מכמה מאות מהן.
את כל זה סיפרתי עכשיו לבית־הדין של שלושה שלי, וכנראה שהיו מרוצים מאד ממני, משום שהדוד יעקב האיץ בי להמשיך.
“הלאה, הלאה!” קרא בהתלהבות.
"אחר כך פגשתי במכירי הטוב, אחד העולים, שהיה משחק־בקלפים־אמן באניה, ואני עמדתי מאחוריו רגע וראיתי את הסוד שלו, – בקיצור, הוא סידר אותי במישרת טועם־חלב מומחה “במרכז לבדיקת תוצרת המות בע”מ. בתחילה הכל בסדר, על פי טעימות הגונות (זה היה בחשבון משכורתי) קבעתי, באיזה כד עולה החלב על המים ולהיפך, ואיזה חלב כבר הבשיל לשופכין, כלומר, למכירה כחלב “מפוסטר ממין חדש”. אלא שלא היה לי מזל: לאט־לאט התרגלתי לחלב חמוץ, לבסוף פסלתי בשורה את החלב הטוב, על זה פיטרוני בלי פצויים ועם אשד־בטן – ומאז יושב ומתאקלם על הגזוזטרה בעזרת שותפי־לחדר, הפיקוס והצבר, אלא ש – – – "
“די!” אמרה הדודה אילקה בסגנונה החביב. “תיכף ומיד תלך לרחוב הרמן ושותפיו (כך היא רגילה וכך היא יודעת – אם הרמן כהן, הרי ברור שגם ושותפיו); מחפשים אורג סרטי־קטיפה שחורים, כאלה בשביל בתולות זקנות על הצוואר. הקצב שלי אמר לי זאת הבוקר ומיד חשבתי עליך. טוב שישנה דודה אילקה בעולם! רוץ מהר, הנה הכתובת! דהר ותפוס את המישרה הנהדרת! רוץ!”
רצתי בנשימה אחת עד רחוב “הרמן כהן”. בהיכנסי מצאתי במשרד את בעל בית־החרושת, גבר מטופח, העסוק מאד בטיפוח צפרניו.
“הנני”, נשמתי־נשפתי לו, “המישרה!”
הבעל אפילו לא הרים את עיניו אלי.
“יודע את המלאכה?”
“לא”.
“שלום”.
“שלום”.
בחזרי ספרתי לקרובי את האמת, שהמנוול מפולניה לא שמע אפילו את טענותי, כנראה שמיד הכיר בי שאני מהונגריה. הראשון שתפס את הענין היה הד"ר סאלאמון.
“למה אמרת שאינך יודע? הכך אתה מתאקלם? כאן בארץ אין נוהגים לומר, אינני יודע. היודע אתה, מה יהיה גורל המדינה הצעירה הזאת, אם כל אחד מאתנו יודה, שאינו יודע את המלאכה? ישמרנו אלהים! היודע אתה מה ייצא מזה חלילה?”
“שמיניסטרים יצאו חלילה בדימוס!” עזר לו הדוד יעקב. “הלא בן גוריון הוא שהצהיר, שמה שנחוץ לנו הוא המון בעלי מקצוע אמיצים”.
“זהו”, המשיך הד"ר סאלומון. “ואתה אינך אמיץ למדי לומר, שאתה בעל מקצוע לכל דבר בעולם. דע לך, שאתה מומחה בכל מיני אומנות ואמנות כמו כל עולה חדש וישן, החל מקריעת עיני־נשים בפוך ועד פוליטיקה חיצונית. הארץ זקוקה לבעלי מקצוע, בני, ואסור לך להתחמק מחובתך למולדת”.
שוב צדק הדוד יעקב, האומץ למעלה מכל. ומאופד בשיעור זה הלכתי למחרת אל משרד־התעשיה, שם אפשר, לפי דברי הד"ר סאלאמון, להתענין בדבר מישרת שומר־הדשא בבית־החרושת לגומי־לעיסה. מישרה זו נוסדה כשלפני שנים אחדות החליטה עירית תל־אביב לגדל דשא באיזה מגרש ריק, מיד למחרת ההחלטה העלה אחד מאבות־העיר את ארוסה של בת דוד גיסתו למדרגת שומר־הדשא. אך מכיוון שהשכירו את המגרש לבעל בית־חרושת לגומי־לעיסה לבנות עליו, ויתרו על הדשא, אך לא על שומר הדשא, שגר לו שם ברווחה בביתו הקטן בעל שני חדרים ורבע על יד בנין בית־החרושת הכביר, עד שלא ברח עם תימניה לאחת המעברות והאלמנה־העגונה ברחה עם רב קורדי, לא ידוע לאן. אך המשרה נשארה – ואותה רציתי לרכוש לי, שכן מישרה כזו הלא דורשת בעל מקצוע לשמירת הדשא. – הכל הלך בסדר לולא הבירוקראטיה הארורה. כשלשה חדשים טיילתי לי ממשרד למשרד ושוב חודש מפקיד לפקיד עד שלבסוף קיבלתי את התשובה הסופית:
“רק חייל משוחרר יכול להתקבל”.
“מצוין”, אמרתי, “אני חייל משוחרר”.
“באיזו פלוגה שירת?”
“בפלוגת־המוות המאה ואחת בסולנוק, לא רחוק מבודאפשט, אך בשביל מישרה זו נשארתי במקרה בחיים”.
את התקוה למישרה זו איבדתי בצעדי־ענק ממשרדי התעשיה, אחרי שהפקיד קרא לאיזה ברנש לאו־דווקא סימפאתי, שיהא לי למורה דרך עד המדרגות.
אך אני לא נואשתי מאמונתי בעולם טוב יותר, ועוד באותו יום הלכתי על פי מודעה בעתון אל מתקן־פאנצ’רים בעל מבטא הונגארי בשם אנדראש אנדראש, (מקודם אברהם אבּרוואס), המחפש בעל־מקצוע ממדרגה ראשונה ומיד.
“מה אתה יודע?” שאל בעל הפאנצ’רים בנגינת לעיל־שבליעיל.
“את הכל”, עניתי בקלות, "משך חמש־עשרה שנה הייתי – – "
“השחזת גליל?” הפסיקני בן־גולתי.
"איזו שאלה? עשרים שנה - – "
“ליטוש שסתום?” הפסיקני שוב.
"אני בן למשפחת לוטשי־שסתומים אני. אבא, אמא, סבא – – "
סך הכל כשעה ורבע עבדתי בהתמדה, אך תוך זמן קצר זה הבאתי את הממונים עלי לידי תדהמה בידיעת המקצוע. כולם הקיפוני וקנאו בי ולמדו ממני (כנראה, שכולם היו בעלי־מקצוע אמיצים כמוני), אך פאנצ’ר לא חשוב זעזע את מצבי פתאום. הכניסו לי מכונית אמריקנית עצומה, ואחרי כמה רגעים נפל בגורלי למלא אותה בנזין. מבטי החוקר ליטף את המכונית לארכה ולרחבה כדי למצוא את פיה הצמא לבנזין לבסוף מצאתיו בפינה של המכונית, ורק לא הבינותי למה שם הוונטילאטור, הידוע לי כמכשיר מקרר דווקא. ואת התשובה על כך לא הספקתי לקבל: אחרי שהשקיתי את המכונית בנזין, בא בעליה, ישב והחליק בה כמו על קרח החוצה, כעבור דקות אחדות נשמע מקצה העיר קול רעם־אדמה מחריש־אזניים – ומאז נעלמה המכונית עם נהגה ביחד.
אנדאש אנדראש פיטרני כמו את השעיר לעזאזל ולעת עתה אני שוב עומד בלי מומחיות. קשה פה בארץ, קשה…
פרנסות – סידקית 🔗
“אם המסחר הוא אמת דמה של המדינה, הרי לחץ־דמה של ישראל הוא גבוה ביותר”, אמר שוב אחד הקרובים שלי ובצדק. בישראל תופסים היהודים את מקומות־המפתח בשטח המסחר יותר מבכל מדינה אחרת בעולם. במושג “מקום־מפתח” אנו מבינים לא את בעלי־החנויות, היושבים בחביון־חנותם במחיר דמי־מפתח אסטרונומיים ומחכים באבדן בטחון ליום־המחרת, המבטיח להם סחורה, – אלא את רוכלי־הסדקית בתחנות האוטובוסים, שאת ריקנות־הקאפיטאל שלהם ממלא כוחם האדיר בערבון מוגבל.
*
הבה ננסה לתאר בקצרנות ספרותית את טיפוסי הרוכלים השונים באומנותם מ“כת מתווכי־הגאזוז והמיץ” הגדולים, המונה מאות אלפים חברים.
א. – (אייגלה) בייגלה. תוצרת עצמית אידית בת שבוע ימים, שתרגומה העברי “כעך” נותן בה טעם לפגם, משום שאיש אינו מכיר אותו. רוכלה של תוצרת נוקשה זו הוא על פי רוב פרופיל פולני (כלומר: לא הונגארי) נאמן לדתו האידית, שמלבד סחורתו מצוייד הוא גם בטס־עץ, גם הוא תוצרת־עצמית, ועליו גבב מפיות־נייר היגייניות גם הן תוצאת־עצמית, עשויות מנייר־צבעונין שאיש אינו משתמש בהן. תכניתו המוזיקאלית של איש־הבייגלה היא חדגונית־קלאסית, מוזיקה תוצרת עצמית, המלים סינתיטיות: עברידיות ואידיבריות.
"בייגלה יופי! יופי פרישה! פרישה חם! חם בייגלה! – כך כל היום, משמיעה ועד חרשות, ועד סנוורים, “אייגלה בייגלה חם פרישה!” – ומושיט את הסחורה, פעם את האייגלה ופעם את הבייגלה. (אל תאמינו לו, זה היינו הך!) פעם בתחבושת נייר היגיייני ופעם באצבעות, אך תמיד ישר אל תחת אפו של הצרכן, שאינו צריך, אך מוכרח לקבל, אין עצה. איש הבייגלה הוא אופי יופי אופה בייגלה, שיש לו פאטנט סודי, שעדיין לא הצלחתי לגלותו: איך הוא אופה יום־יום בייגלים בני שבוע ימים?
(לא. זאת לא פרנסה בשבילי. האם לשם זה גמרתי האולפן?!)
ב. – “אסקימו, סססקימו!” איש הקוטב המזרחי הלזה. הוא כרגיל בחור בן עשרים בערך, בעל גוף שרירי ורחב גרם ולא פעם הוא עושה רושם כערבי. ציודו: תיבת־עץ חסונת־חלודה עם בטנת קרח ובתוכה מבשל הוא את גלידת־הקרח בעלת טעם לא ידוע, כי מחמת הקור אין להרגיש את הטעם וכשהיא נמסה בידך שוב אין לה טעם. האסקימו הוא תחליף של במקום־ואניליה שחום־קליפה. הקליפה עשוייה מתחליף־גלידה, והגלידה מתחליף־אסקימו. האסקימו נמצא תחת מכסה־פח ותחת נקודת־הקפאון, אך את הנקודה אין לראות. ושתי אפשרויות לו: א) ללקקו; ב) להרוויח בו כסף. הרופאים מציעים את האסקימו על שום הוויטאמינים הרבים שבו.
(זאת לא פּרנסה בשבילי. האם לשם זה אני מתאקלם? שוב התחיל בנקודת־הקפאון הגלותית־מערבית?)
ג. – “ניילון, ניילון!” ענף צדדי של אחד מסוגי הסאכארין—גומי־מיץ־באקאליט, שיצא לתרבות רעה ומעגב על כל מיני חרושת ותעשיה שבעולם. אוצר המלים של רוכל־הניילון, שעל פי רוב אינו מגולח, הוא סך־הכל מלה אחת, שהוא עצמו אינו יודע את פירושה – “ניילון”. הוא חושב, שניילון פירושו רצועות, גרביים, מסרקות וצעצועים, ואינו יודע, שניילון פירושו הכל בעולם. אפילו זכוכית ואווירון ומוזיקה ודיו וארון־מתים. כי מה אין עושים מניילון? רק לפני שבוע הציע לי עולה חדש מרומניה להיות לו שותף בבית־חרושת לתפילין מניילון. אך חוסר־ידיעה זו אינו מפריע לו לרוכל להפתיע את האדם בפינת־הרחוב בקריאת: “ניילון” בנפנוף רצועה לפני האף, והאדם המופתע עומד במבוכה, תוחב ידו אל כיסו ככפוא־שד לקנות – ואינו קונה. אני למשל אינני קונה, משום שרצועות־שעונו של איש־הניילון עשויה דווקא עור־עגל אנטי־ניילון; וגם כתפותיו אינן עשויות ניילון. אך העיקר, שגם סחורותיו אינן עשויות ניילון. (לא. זאת לא פרנסה בשבילי. אני מחכה עד שיעשו תפוזים מניילון תוצרת־הארץ).
ד. – "לימונאדה קרה!" [איור של קישון: מוכר לימונדה מכריז על סחורתו] ענף מרכולת חביב על אנשים שבאו בימים. רובם של רוכלי לימונאדה קרה הם גלגולם של מוזיקאים, שאיבדו את כשרונם כאן, בארץ. ביד אחת מחזיקים בקבוק תרוג, הדומה למיץ־לימון קפוא, ובשניה מקישים בו במפקק נעימות מזרחיות בעלות קונטרה־פונקט מערב־אירופי, לפי חוקי המוזיקה נזהרים הם, שהקשקוש לא ירחק יותר מעשרה סנטימטר מאזני הקרבן המודהם, המאבד את הכרתו ואינו יודע מה בין כוס יין־נסך ובין כוסו של להבדיל אליהו (אני קיבלתי שיעור מיוחד על כך באולפן), וקונה שיקוי חמצמץ חמים זה, גומע ממנו כדי לפתח את ניצני־האולקוס שלו ולהבשילם לניתוח דחוף.
(לא. זאת לא פרנסה בשבילי. עוד לא הייתי ציוני וכבר העדפתי יין כרמל־ראשון לציון על יין־טוקאי, שגם כן לא טעמתי אותו מעולם מחמת יוקרו).
ה. – “בבקשה”! קבוצת־רוכלים זו ניתנת לחלקה לסוגים אחדים, כגון: א. “גלידה שוקולד בבקשה!” ב. “סולינגן בבקשה!” ג. “רק שילינג ב–בקשה!” ד. (סתם) “בבקשה!” רוכלי־בבקשה הם על־פי־רוב אישונים קטנטנים צהובי־פנים, מלאי־סחורתם רב הגוונים, – החל מג’ילטים חלודים לחדד בהם עפרונות ועד העכבר הרוקד בקפיץ (כשיש לו חשק לכך) – מקיף את כל צרכיו החיוניים של האזרח הזעיר, שבלעדיהם לא יוכל למות אלא בשיבה טובה. מחזור־מסחרם של רוכלי־בבקשה אינו עובר על פי רוב את גבולות ערכה של קופסת־גפרורים אפורה בעלת טיב בינוני, אך פופולאריותם עולה על של כל חברי־הכנסת יחד לפני הבחירות.
(לא. גם זאת לא פרנסה בשבילי. אזרח ישראלי בעל הכרה עצמית לעולם לא יאמר: “בבקשה” אגב: מהו שורש המלה “סדקית”? מה ענין “סדק” לכאן?)
יהודה אפילו 🔗
כלל גדול הוא: אין אדם יכול להוציא את עצמו מכלל סביבתו. ואפילו במותו אין הוא יכול לזוז ממנה. עולה החי בארץ חמשה־ששה רגעים מיד עומד על העובדה שהפרוטקציה אינה סחורת־חוץ, יבוא בלי תשלום (פירוש: יבוא בהקפה, שאין משלמים בעדו אחר־כך). וכעבור ששה חדשים אנו כבר ותיקים שבוותיקים בכללי־משחק זה. וכשהגורל דורש מאתנו, אנו רוקדים בקפיצות סוס־האשקוקי בין הדמויות השולטות בשדה השח־מט – אך הרבה קפיצות עליך לקפוץ עד שבעצמך תוכל להפוך ממבקש־פרוטקציה לנותן־פרוטקציה. הזדקן־נא קודם. דרך צלחה!
*
בסוף החודש, זמן תשלומי המשכורת, אחזוני געגועים אסתיטיים למישרה טובה, קלה ותמידית, שאינה מפריעה לאדם לעסוק בספרות ואמנות בשלוות־נפש פילוסופית. כנס מן השמים באה לי המודעה בעתון, שהסוכנות מחפשת בשביל הציר הדאני ב“וועד קביעת־העובדות של האו”ם בישראל", תורגמן דאני־ערבי, שאגב מבין גם בעניני קביעת עובדות. תוך רגע כמימרה קבעתי את העובדה, שמישרה זו מתאימה לי ולא נחוץ לי אלא שמישהו יקבע, שגם אני מתאים לה.
“שמע בני”, אמר לי הדוד יעקב, “היודע אתה מה נחוץ כדי לקבל משרה זו?!”
“לדעת ערבית ודאנית ולא לגלות שאינני יודע לא ערבית ולא דאנית, אלא לומר, שאני יודע ערבית כמו דאנית”, גלגלתי בנשימה אחת.
“קדחת”, ענה הדוד יעקב בשלווה אולימפית. “זה לא נחוץ, היה מדבר אידית – רק פרוטקציה נחוצה לך. אך אל דאגה, גם זו ישנה. היודע את מי?”
“אתה”.
“להיפך, לא אני, אלא: גובה המסים שלי, המוכן לעשות לי הכל ובלבד שאסלק את המס בעד ספטמבר שנת 1948, יש לו מכר טוב־לב להפליא, סנדלר בעל מקצוע, ששמו יהודה אפילו. סנדלר זה יש לו לקוח תמידי בסוכנות. ובכן, יהודה אפילו זה יפרוטקצע אותך בכי־מצויין, אל תדאג. גרושתו שעזבה אותו בלי גט גרה כאן בשכנות, ומחזיקה תמיד את המארגארינה שלה במקרר שלי והקיץ הולך ומתחמם והסנדלר רוצה שאשדל את אשתו שתחזור אליו” – –
כך התחילה הפרשה.
1. 🔗
יהודה אפילו לא הראה שום סימני סירוב. די היה שהדוד יעקב יזכיר את אשתו ומיד הודה, שגם בלי הקיץ השורב כדאי לתמוך בבחור צעיר, בעל כשרונות דיפלומאטיים “בסוליית־חיים תחת רגליו ולהושיבו על שרפרף־מישרה טובה”.
אתן לך שורות אחדות אל הנאמן בלקוחותי אריה גרוש, פקיד רב־השפעה בסוכנות", אמר יהודה אפילו.
וכבר ישב וכתב: “ידידי היקר, מוכ”ז עמית־נעורי במישחקי־מחבואים וכדורגל, שמו (כאן פנה אלי ממעל למשקפיו השבורים ואני הכרתי לו את שמי), בחור בעל כשרונות לא רגילים, זקוק לאדיבותך ואני מבקשך, שלמעני ובגללי תואיל לתמוך בו כפי יכלתך. בתודה מראש. שלך, יהודה אפילו".
רוח חדשה נכנסה בי כשהמכתב היה בכיסי. למחרת בבוקר הלכתי אל משרדו של אריה גרוש ותיכף ומיד, כעבור שבוע וחצי, מצאתי את האיש המבוקש והושטתי לו את מכתב הוויטאמין פ'. הפקיד החשוב בדק את החתימה וחזר ובדק, אחר כך נבוכו פניו בהבעה מטומטמת גמורה, לבסוף אמר:
עניני התורגמנים אינם שייכים לי בעצם. אגב, מי זה יהודה אפילו?
השאלה עוררה בי גועל נפש. זהו מה שאני שונא: העמדת־פנים. ידידו ולקוחו הנאמן ביותר! פוי!
“אדוני רוצה לומר, שאינו מכיר את השם יהודה אפילו?!” גחכתי לו בפניו. “אדוני מתלוצץ, הי־הי!”
אריה גרוש השפיל את עיניו ומלמל דבר־מה שאבוא כעבור שבוע ימים. ובכן, הוויטאמין בכל זאת השפיע: לא יותר משבוע ימים! ועוד באותו יום בצהרים נפגשתי במקרה ביהודה אפילו, שחיכיתי לו כשבע שעות לפני בית־הסוליות שלו הסגור. מיד נתברר, שאת המכתב מסרתי לא לאריה גרוש, אלא לפקיד גבוה ממנו בהרבה. מובן, שלמחרת השכמתי לקום ומהרתי לקחת את המכתב בחזרה. ומשהצלחתי כעבור ימים ספורים להגיע אליו, אמרתי בלי לשבת:
"בבקשה – – אותו המכתב – – – "
“אני יודע” הפסיקני הלה בחביבות פסולה בישראל, "מובן מאליו שהענין יסתדר. יודעים אנו מה חובתנו כלפי יהודה אפילו שלנו – – אדוני מעשן?
2. 🔗
את סיפורי זה אני ממשיך אחרי החוליה השש־עשרה בשלשלת מכתבי הוויטאמין פ' שקיבלתי ומסרתי ושוב קבלתי ושוב מסרתי מאת שורת אנשי־מדרגה גבוהים מהם, שאיש־השלב האחרון שבהם, מסמר הפקידות הישראלית, היה ד“ר פרוטה, שחזר בסגנון אחר, אינדיבידואלי (“אין שני פקידים מבטיחים בסגנון אחד”) לכל שאלותיהם של קודמיו בדבר מיהותו של יהודה אפילו, ששמו לא נעדר כמובן אף ממכתב־פניסילין אחד. הוא שאל שאלות -בלשים מובהקות, כגון: אגב, בראש איזה מפעל עומד עכשו מר יהודה אפילו?” (אדם־סגולה כמו יהודה אפילו עובר כמובן מראש־מפעל לראש־מפעל בלי־הרף), או: “אדוני מכיר אותו עוד מאז?” – או: “כן, שכחתי, מה היה שמו קודם” – – (ברוך יהיה מפעל עיברור השמות הלועזיים בישראל!) אך אני סגרתי את עצמי מפני כל החקירה ועשיתי כאילו הם מתלוצצים ורוצים לבחון אותי, אם אני יודע את חשיבותו של יהודה אפילו באמת־מידה ישראלית־עולמית, ורק בהעוויות רמזים הוספתי על חשיבותו האסטרונומית – עד שלבסוף ביקשני הד"ר פרוטה למסור ליהודה אפילו את דרישת־שלומו, בלווית שורות אחדות במעטפה סגורה ועליה המלה “פרטי” אל "המפקח לעניני שיפור ופיתוח וטיפוח היחסים הטובים (עברית משובחת!) שבין ישראל לבאי־כוח מדינות־חוץ. ומכיון שדבק המעטפה היה לא מתוצרת סנדלרותו של יהודה אפילו, הריהי נפתחה מאליה אחרי שהעברתיה באד־מים כהלכה, שלא־מדעת קראתי בשוגג את המכתב, שבו כתוב לאמור:
“המוכ”ז נתמך חזקות על ידי יהודה אפילו עצמו ונחשב בחוגים ידועים למנהיג בעל וותק ואופק. הנו אחד מכובשי הנגב וגם בחיים האזרחים לוחם־אמיץ לכל דבר. חברה הנאמן של תנועתנו ובעל סגולה טבעית לתורגמנות דאנית־ערבית. לדעתי אנו חייבים בג’סטה זו ליהודה אפילו, ד“ר פרוטה”.
המפקח העליון וכו' וכו' קרא את הפתקה וקימט את בין־גביניו. כנראה, שמועקה גדולה ירדה עליו:
“יהודה אפילו”, אמר והביט בי. “לא כן?” – אחר כך ביקש סליחה לרגע קט כמי שנזכר בדבר חשוב מאוד ויצא. אינני זוכר, אם השאיר את הדלת פתוחה, או שאני פתחתי אותה במקרה, אך ראיתי אותו עובר ממשרד למשרד – אך כנראה שאיש לא הכיר את השם יהודה אפילו. כשחזר וישב שאלה:
“אתה מושלם בשתי השפות הללו?”
“לאו־דווקא”, עניתי בענוותנותו של מועמד, שמאחורו ניצב יהודה אפילו.
“אם כן”, אמר המפקח העליון וגומר, “מוטב לך במשרד הפנים, גם הדרגה מתאימה לך יותר ולאמיתו של דבר יש לנו כבר 63 מועמדים מתאימים למשרת התורגמן ואחד מן המועמדים אפילו שומע דאנית”.
כשישבתי במשרד הפנים בהרגשת השפעתו המבורכת של הוויטאמין פ', הופיע אצלי פתאום הסנדלר האומלל, לעזור לי בהשגת איזה מין עור לסוליית־הפנים וקצת זפת. גערתי בו, שיביא מכתב המלצה. אולם מה עושה המקרה העיוור־למחצה? הוא נקלע בדיוק אל הד"ר פרוטה.
היש לכם כוח־דמיון לתאר לעצמכם את ארשת פניו של הד"ר פרוטה ואת תדהמתם של שאר רופאי־הוויטאמין, כשראו את יהודה עין בעין?
"אם לא האמנת עד עכשיו “בשכר־ועונש”, אמר הדוד יעקב אחרי שהופעתי לפניו בצורת מחוסר־פרנסה, שנזרק בקפיץ אוטומטי מכסא־הפנים אל שרפרף־החוץ שעל גזוזטרת הדוד יעקב – “הרי מהיום והלאה תאמין. במקומך הייתי הולך אפילו לשוק השחור לקנות לי סוליות עור־תחשים וקלחת שלמה של זפת!”
ושוב צדק הדוד יעקב.
איך הצלתי עצמי ממות 🔗
שרת העבודה אמרה באחד מנאומיה בכנסת: "הבה, נניח לרגע אחד, נתאמץ קצת ונניח לשם היפותיזה בלבד, נניח, שאנו לא כולנו חושדים וחשודים, שיש בינינו גם אנשים ישרי־לב – – – ". אם כן, זהו. שם בגולה היינו מקיימים את המצווה “כבדהו וחשדהו” במלואה: כיבדנו את הגוי וחשדנוהו. כאן באין גויים, אין אנו מקיימים אלא את חצייה, את חצייה השני. מי מאמין כאן למי ובמי? – ובכל זאת, אין כלל בלי יוצא מן הכלל. לפעמים מאמינים גם אצלנו. אז, אוי ואבוי!
*
טיילתי לי בשדרות רוטשילד (לזכר בית־החולים רוטשילד בווינה ז"ל) את הטיול הדו־יומי שלי ופגשתי במכירי הוותיק מאניית־העולים, בצלאל בודאפשטיהו. ממש נדהמתי למראהו. בצלאל, איש־השלווה המאוזן והמאונך, המפורסם בהומור שלו הנובע כמעיין המתגבר, עמד לפני שבור ורצוץ, זקן נפחד כמועמד לתפקיד מתאבד חלילה.
“בצלאל!” 'קראתי, “מה קרה לך?!”
הוא הביט סביבו בזהירות פחדנית, אחר־כך לחש לי ברעד:
מישהו רודף אותי. רוצה לגרש את נשמתי מקרבי".
“מי?!”
אילו ידעתי מי הוא. אינני יכול להתגונן מפניו, משום שאינני יודע מי הוא. הוא עושני כלי ריק. מתעלל בי. עושה ממני תל. ובשמי עצמי ".
ישבנו על ספסל, אחרי שהשוכב עליו הצטמק קצת. ובעקבות סיפורו של האומלל נצטיירה לפני דמות מפלצת אדם…
1. 🔗
“לפני שנה בערך” – פתח ידידי, הזקן בלא־עת – "הקיצותי בהשכמת הבוקר לקול צפירה צורחת של מכונית. התהפכתי על צדי השני, אך דפיקה בדלת הורידתני מן המיטה. הופיע הנהג בטענה מוזיקאלית:
“אתה חרש?!”
“לא”.
“אם כן למה אתה נותן לי לנגן לך שעה שלמה? אם הזמנת אתמול מכונית, למה אינך מוכן?!”
בצלאל נשם עמוק:
“מובן מאליו שאני לא הזמנתי שום טקסי”.
“איך זה?”
“איך זה? אין לך ארץ בעולם, שבני־אדם אינם מאמינים זה לזה כמו כאן”.
“מילא” אמרתי, “ישנם יוצאים מן הכלל”.
“מובן שיש. וזהו האסון. אתה יודע למי מאמינים? לשקרנים. למשל, שום נהג לא יאמין לך אם תבקשו לחכות רגעים אחדים ברדתך על יד ביתך מן המכונית: “חסרות לי פרוטות אחדות, אני מביא לך תיכף ומיד”. יש שהוא מסתפק בפחות, ובלבד שתשלם לו מיד. אך כשמישהו מטלפן ומזמין מונית בשמי, מאמינים לו ואין איש מפקפק בדבריו. שמונה מכוניות הופיעו אצלי אותו בוקר ושלש מהן בבת־אחת. תאר לעצמך את השערוריה: שמונה נהגים. משלנו. שניים מהם נשפטים אתי עד היום. אני מקווה שהשופט יאמין לי שלא אני הזמנתים. – ובזה התחילה שלשלת ההתעללות. הברנש ההוא גזר מתוך העתונים את כל תלושי־ההזמנות, מכל המינים, שטרי־הגרלות, הוצאות־ספרים, לקסיקונים, והזמין בשמי לעשרות ולמאות כלי־בית, תמרוקי־יופי, נשים מעסות, כלי־התעמלות, שלוש פעמים רשם אותי כחבר־תומך ב’התאחדות עולי חבש‘, ב’איגוד עולי סיביר’, ב’אגודת מגיני טהרת המשפחה'; ובמסגרת “קורת־גג” אימץ בשבילי ארבעה ילדי סודאן”…
“ואיש אינו חושד בו?”
“זהו, שאיש אינו חושד בו. והשלשלת נמשכת הלאה. הוא חתם אחר כך על שלושים וחמשה עתונים, שבועונים וירחונים ולכל אחד שילם פרוטות אחדות לחודש אחד, ובחתימתי סידר את המינוי לחמש שנים רצופות והעתונים הולכים ובאים על ראשי בסדר ובדיוק, עד כדי להטביעני בעתונות – זה מוציא אותי מדעתי. מעניין: את מכתבי־ההפסקה שלי אף עתון אחד לא קיבל ברצינות, והעתונים הולכים וזורמים אלי כשטפון אכזרי. אך כשהוא כתב למפלגתי ולבנק־ההגרלה, אני יוצא מן המפלגה בגלל הקורופציה השוררת בה, ושאני מוותר על כל הכסף ששילמתי עד עכשיו בעד שטר ההגרלה ומבטל את חתימתי – לו האמינו: מן המפלגה זרקו אותי כבוגד ושטר־ההגרלה בוטל בדיוק לפני הזכיה הראשונה שלי בסך עשרים ל”י! ובאותו זמן עצמו נודע לי, שנכנסתי כבר למפלגת ‘חירות’, ל’אגודת־ישראל' ול’מק“י' כאחת! ביום בהיר אחד הופיעו אצלי שני כמרים קאתוליים מנצרת, ולעיני התימניה הקטנה שאצלי, וגם לעיני כל השכנים ‘קידשו’ את דירתי במי־קודש ולבונה. ומזלי שלא הייתי אותה שעה בבית – אחרת הייתי הופך בין רגע לנוצרי, כשם שכל כלי המטבח והאוכל שלי הכשרים התנצרו בבת־אחת”.
את המלים האחרונות חינק האומלל תוך דמעות.
“ומדוע לא פנית אל המשטרה?”
"לא פניתי? – כשנכנסתי אל המשטרה והצגתי את עצמי, ועוד לא הספקתי אפילו לפתוח בתלונה, לקח הקצין התורני את שפופרת הטלפון והודיע לממונה עליו: סוף כל סוף הופיע הפוליגאמאי בצלאל בודאפשטיהו – – כן כן – – זה בעל שמונה נשים, שקבלו עליו. ואלי אמר: “אני משבח אותך שהופעת בעצמך, זה יזקף לזכותך במשפט. בבקשה לשבת”.
“והיה משפט?”
“אל תשאל מה שהיה. ואיך יצאתי מן הדייסה השחורה הזאת. לכולם האמינו. ורק לא לי”.
התיפח בבכי.
“המנוול הזה קבל גם על חותני, שהוא מעל בכספים והנורא שבדבר שהקובלנה נתאמתה במהרה… כל שבוע מופיעות מודעות בעתונות, שאני מציע חדר להשכיר בלי דמי־מפתח או שאני מחפש טבחה־אמנת השומעת רוסית… חברת החשמל מפסיקה בכל חדשיים את זרם החשמל לדירתי על פי “בקשתי שבכתב”… אשתי האומללה שוכבת בבית־הבראה בהתמוטטות־עצבים גמורה, משום שקבלה בשעת קייטנותה בנתניה מברק ממני בזו הלשון: “דירתנו נשרפה. נתחיל את החיים מחדש. בצלאל”… בימי הבחירות שלח חוזר לרוב מכרי ובו אני הכרזתי שאצביע בעד רשימת בעלי הבתים, כי הם הם כוחות־הקדמה…”
שתק רגע.
“ועכשו… עכשו איש אינו מחזיר לי שלום ברחוב, הכל עוקפים אותי במרחק־חרם. ואני רק מחכה, שגם הילדים יתקלסו בי ברחוב, ואני בטוח שגם זה יבוא, אם זה רק יעלה על דעתו של אותו ברנש. אני מפחד לפתוח פה לשטן. אוי ואבוי לחיי!”
במוחי נצנץ איזה רעיון מעורפל ומטושטש, אך משהו דחף לשוני לתת לו ביטוי.
“איפה אתה גר?” שאלתי פתאום.
"אני גר? אתמול קיבלתי הזמנה למשפט בענין פינוי דירתי. בעל הבית פנה אל בית־המשפט, שאי־אפשר לו להחזיק ברנש כמוני בביתו ההגון. פניתי לעורך־דין, אך הוא אינו רוצה להגן עלי, אין תקוה לזכותני במשפט. שוא טענתי לו, שבעל־הבית שלי רוצה זה שש שנים להוציאני מן הדירה, משום שרוצה הוא להשכירה במחיר פי עשרה כנהוג. עורך הדין אומר, שהפעם יצליח משום ש– – – "
“שמע!” הפסקתי אותו. “אני יודע, מי הוא אותו ברנש! בעל הבית שלך!”
2. 🔗
כעבור שבוע שוב פגשתי בבצלאל הקודם, המאוזן ומאונך, איש־השלוה וההומור השופע כמעין המתגבר. הוא היה מלא תודה לי על גדותיו. לבסוף אמר לי:
את האמת אגיד לך: אתה את נפשך הצלת בזה".
“את נפשי? אני?”
כן. משום שלבסוף הייתי בטוח, שאתה הוא אותו ברנש הרודף אותי, וכבר החלטתי, שעוד הפעם אשוחח אתך ואספר לך את הענין, כדי להתבונן איך תגיב. ומשראיתי שאתה משחק את המשתתף בצערי, כבר תפסתי את האקדוח שבכיסי לגמור אתך ואחר־כך את עצמי…"
הרגשתי שפני החויירו. הבטתי בו אילם. אחר כך שאלתי:
“מה פתאום? מדוע דווקא אני?!”
“משום שכאן בארץ אין איש שעשיתי לו כל כך הרבה טובות”.
פילוסופיה מוזרה, אך כל המעשה משונה.
חזון הדירה 🔗
המלה העברית הראשונה שאדם־עולה לומד כאן, היא בחינת המחאה שאין לה כיסוי: “דירה”. “הכל תקבל בעד כסף”, אמר לי הדוד יעקב, “ברווזי־הודו צלויים, אבני־יקר מניילון, כבוד־מלכים ויפהפיות־שמים, ורק לא דירה, משום שאין לך כסף”. – את חצי חייו מקדיש העולה לחיפוש דירה, ואת חציים השני לחוסר תקוות־הדירה. איפה היא גר בינתיים? עדיין לא הספקתי לעמוד על סוד זה.
*
לתל־אביב הגעתי בריא ורענן ומלא צמאון־דירה. פניתי אל אחדים ממכרי והסברתי שאני מחפש לי דירה, אך הם הביטו בי כעל מועמד לחולה־רוח. אותו זמן עדיין לא ידעתי מדוע, אחר כך מסרתי את עצמי לגורל ולחיפוש דירה.
הלכתי על פי כתובת, המציעה חדר מרוהט. יקר מדי. הלאה. – הדוד יעקב מצא בשבילי חדר וחצי־מטבח. הלכתי. – כבר מכרו. וגם המחיר הוא לא לפי טעמי. – פניתי למתווך דירות. הוא נותן לי כתובת: דירת־מישנה ומחיר ראשי. הלכתי. ראיתי את בעלת־הבית ונמלטתי על נפשי. – סוף־סוף אני מקבל כתובת מאת מכירי־ידידי: “זה סוד. מהר”. אני ממהר. אך אין שם בית. מגרש ריק. שוב אל המתווך. בפרוור העיר דירה שאפשר להיכנס בה מניה־וביה. אני נוסע במונית. הנהג גס. הדירה יפה. איזה סרחון מסביב. סתמתי את אפי וברחתי. הלאה. אל הדודה אילקה. היא מחכה לי “איפה אתה מתרוצץ? דירה נהדרת!” אני ממהר ורואה. באמת נהדרת, אך לא להשכיר. מודעה בעתון: שתי דירות. אחת: דמי מפתח פליליים. השניה על גבול מצריים. – עוד שתיים. אחת: להשכיר בעבור שלוש שנים. השניה איננה בכלל. – הידד! אי־שם יש צריף חדש. מהר שמה. אחרתי. הד"ר סאלומון יש לו חבר טוב. הוא נוסע לחוץ־לארץ. להשיגו באוטובוס. החוצה! – כבר נסע. – בדרך: שני חדרי־מישנה; בזול. לא בשביל זוג. התגרשתי מאשתי. מצאתי חדר וחצי. לא בשביל רווק. שוב נשאתי את אשתי. בעל הבית חובב ילדים. ודווקא שניים. הלאה. שוב מתווך. מרוהט. שוב פעם יעקב. חצי מקלחת. מישנה. מודעה, אחרתי. בלי נוחיות. הדודה אילקה. דמי מפתח. לחמש שנים מראש. לא־מרוהט. מונית. רק מטבח. אוטובוס. ברגל. חדר יפה הרחוב איננו. חזרה. קדימה. אחורה. הנה. שמה.
אמרו לי: “השתנית קצת בזמן האחרון. מה קרה?” לא שמעתי. ולא ראיתי. עיני תלויות כל הזמן שם למעלה על הבתים. אינני רואה אלא שמות־רחובות ומספרי־בתים. ידי מחפשות כל הזמן בכיסי. הרופאים אומרים: דמי־מפתח אני מחפש. אני נוסע כל היום באוטובוס. אם אני יורד ממנו, אוחזתני סחרחורת. אינני יודע, איך קרה הדבר, אך מאז שאני מחפש דירה, כאילו כל הבנינים קיבלו צורה אחרת. על זה עמדתי שלשום כשקיבלתי מאת ידידי מחוץ־לארץ גלויה ועליה מגדל־אייפל. לפי אומדני אפשר לחלק את המגדל להמון דירות־מישנה. עם מקלחות־מישנה ומטבחי־מישנה ובעלות־בית־מישנה. אני מנסה לגרש את החזיונות הללו ולחזור למציאות, אך איזה שדון קטן שבי (ודאי דייר־מישנה־אצלי) מכוון אותי כל הזמן כלפי רחוב־מזאה, שם חדר יפה, שקט, נוח ובזול, אני בא שמה – לפני החדר מרכבה שחורה יפה ובה יושבים יהודים ואומרים קדיש. אחרים מוציאים את הדייר על פי צו־פינוי, ומסיעים אותו לדירה חדשה. אני שואל אותו: “דמי־מפתח?” הוא אינו עונה. לא לפי כבודו להיכנס אתי בדברים. יש לו דירה בנחלת־יצחק.
אותו זמן לא ייחסתי עדיין חשיבות לדבר, אך למחרת בלילה חלמתי חלום מדהים: אני יושב באולם־תפארת בבית מתווך־דירות והנה מופיעה לפני אשה יפהפיה לבושה בגד־ים להפליא. היא קרבה אלי ובפשטות גמורה יושבת על ברכי ומביטה בעיני בחיוך פלילי משגע, מטלטלת בשער־ראשי, לוחצת את פניה אל פני ולוחשת לי באזני: “מה שאלתך ומה בקשתך ותיעש?” – ועל זה אני –זכור לי הדבר יפה – בלעתי עמוק, סגננתי לי את המלים העבריות היפות ביותר שלמדתי באולפן, ובמליצה צחה עניתי: “מה טובו אוהליך הדוד יעקב משכנותיך ד”ר ישראל סאלומון, מה דודך מדודה אילקה? דודך בעל־בית, הכתיבי לי צוואה ואני אהיה יורשו, הרי את מקודשת לי כדת משה שרת – – ".
אשתי חלחלה אותי משנתי, משום ש־כך היא אומרת – שבעטתי בידי ורגלי וחיבקתי את הכר בצעקה: “הרפי ממני מכשפה, או שתתני לי דירה ימח שמך וזכרך!”
כדי לבדר אותי ולהרגיעני. הוליכה אותי אשתי להצגת האופרה, אם אינני טועה “הברחה מן הדירה בהרמון”, מיד מדדתי בעיני את בנין “הבימה” ומצאתי כמה דירות אפשר לסדר בו, על הבמה עמד מתווך־דירות וסלסל את אריית־האהבה שלו אל פילגש השולטן “בואי, נברחה מלאך, יחד עם הדירה שלך”, והתזמורת ניגנה בצלילי כסף־דמי־מפתח. – ובנסיעתי באוטובוס אני מחלק את הארגז לחדרים, ולמעלה, על רשת־המזוודות – חדרי שינה; ועל מקומו של הנהג – מטבח מוסק במנוע. ובמסעדה אני צועק אל המלצר : הבא לי בבקשה מרק תפוחי־מגרש עם מנת חדר מטבח וכוס מי־מקלחת קרים". וכשהוא הולך, אני מוסיף אחריו: “אך לא על הקומה השלישית?”
נגמר. ותוך דמדומי־הכרה אני מרגיש בכל זאת את הגאולה: שם, בבת־ים, בבית המרוגעים מחכה לי חדר שקט, שקירותיו מרופדים רפד רך ונעים ואפשר להטיח את ראשי אל הקיר בלי סכנה.
יש לי דירה 🔗
זה לא ייאמן? ובכן, אל תאמינו. דירה?! איפה קראתי את הרעיון, שכל ההמצאות והתגליות הגאוניות בעולם עלו להם לגאונים ברגע טמטום מוחלט? אה כן, כאן קראתי זאת בשורה הקודמת. ובכן: ברגע טמטום כזה הבליח במוחי הרעיון: לבנות! רק טמטום טוטאלי כזה, המאפיל את מוחו של אדם בחיפוש דירה, מסוגל לרעיון גאוני כזה.
*
אך קודם כל הטיל עלי הגורל לנסות עוד הצעות־דירה אחדות. ודאי כדי להשלים את שלשלת הנסיונות, המחכימים את האדם באווירא דארץ־ישראל. אחת ההצעות האחרונות הטובות ביותר היתה באחת המושבות: אחד מבעלי־המשק הציע לי את שובך־היונים הגדול ביותר, שלושה מטר על שלושה, בגובה שלושה מטר וחצי בלי דמי־מפתח, אך בדמי־סולם לא מרובים. מי ששמח לכך היתה אשתי. “סוף כל סוף נחייה חיים ליריים כזוג־יונים!” מיד נכנסנו לדירתנו, אך נתקלנו בהפגנה אדירה: היונים המנושלות חגו מעל לנו בעלותנו על הסולם והטילו עלינו פצצות יוניות, אמנם פצצות־שלום, אך מספיקות כדי לגרשנו משם…
וכאן עלי להעיר שלא שלושת קרובי היו אשמים בקשיים של דרכי בהשגת דירה. להיפך. הם באמת עשו את הכל כדי להיפטר ממני. כך למשל הראה לי הד"ר סאלומון דוגמה מאלפת על אחד העולים, שהסתדר בדירה של שני חדרים ומקלחת באחד מגני־הירק, שווילונות־המים של הממטרות שימשו לו מחיצות טובות גם מפני עין הרע וגם מפני החום. אלא שבעל־גן הירק סגר פעם את המים והדייר נשאר בלי קירות. תבנית זו נכשלה.
יותר מכול נמשך והחזיק מעמד הרעיון של דירת־ליפט, הרוח כאן בארץ. את הליפט רכשה לי הדודה אילקה בשמחה ביפו. מיד נתברר שזה ארגז־מעלית מאחד המלונים שנהרסו. אך הדודה אילקה מצאה שזה עוד יותר יפה וטוב, שכן רצפת המעלית מצופה לינוליאום וכל כפתורי הקומות, חוץ משל הקומה הראשונה, היו שלמים, ובכן אין פחד, שנתרומים פתאום. אני אמנם חששתי לדבר־מה, אך שתקתי ועשיתי נסיון: הזמנתי לי שני אורחים לדירתי החדשה, כיבדתי אותם במטעמים – אך כעבור עשרה רגעים התרעמו האורחים: מה זה? כמה זמן עלינו לחכות, עד שנזוז כלפי מעלה?!"
וכשנכשלה גם תכנית זו – הופיע הרעיון הגאוני: אני אבנה לי בית!
השמחה היתה גדולה במעוננו, רק מעון לא היה לנו.
“שזה לא עלה על דעתך עד כה?!” אמרה הדודה אילקה.
איפה היית בחור?" השתומם הד"ר סאלומון.
“אני תמיד אמרתי, שעלם זה אינו קטל־קניא!” קבע הדוד יעקב.
ושלושתם ישבו ותכננו תכניות. והתכניות צצו, פרחו ונבלו בזו אחר זו כמו גן פרחים בסרט מומהר, שהשנים חולפות בו כרגעים. מגרש, שני חדרים, אמבטיה. אין כסף. – חדר וחצי, מקלחת בתוך החצי, מטבח בתוך החדר, אשתי: לא. – שני חדרים מפורניר! נפלא! 5 ממ“ר 360 ל”י, 0.5 ממ“ר 260 פר' לא: שקוף! – פחון, כן: אין רמשים! – הד”ר סאלמון: יש! – פשוט וזול: בית מנייר עתונים! חדר, שני הולים, גזוזטרה, יציאה אחורנית. הדודה אילקה: “דבר” הד"ר סאלומון: “הארץ”, הדוד יעקב “הצופה”, אשתי: “לאשה”, אני: “אוי קלט”. – סאלומון: “דבר־השבוע”, יעקב: “הצופה לילדים”. אני: כרוזי־בחירות, אשתי: אשתגע! חילוקי־דעות מפלגתיות: לא! – אסיפת הבנין נתפזרה…
משנגמר הסרט הדוהר ועלה אור־השתיקה, הביט בי הדוד יעקב ורחמיו נכמרו עלי, פני היו בוודאי חמוצים כמרק־תמול בלי מקרר.
“אם כן, שמע” אמר הדוד יעקב, “רק הוותיקים מתייאשים, עולה חדש אינו מתייאש. אתה תהיה עולה חדש שבחדש! מבין?”
“לא”.
“כן מבין! שוב תחזור אל בית־העולים כאילו לא זזת משם מעולם. ועם זכותך המלאה לשיכון תכנס את הסוכנות, תדרוש, תתבע, תבקש, תמחה, תצעק, תבכה, תתחנן, תאיים, תדפוק על השולחן תבאר באדיבות, אם לי אין עוד עצות להתנהגותך שם, תחפש במלון עברי ותמצא, אך אל תוותר, רק ותיקים מוותרים, אך לא עולה חדש. דרך צלחה!”
שוב צדק הדוד יעקב. משנכנסתי לבנין הסוכנות ואחרי שכלו לי כל עצותיו של הדוד יעקב, מצאתי במלון העברי: “שביתת־שבת”. אך אני הוספתי גם “שביתת־חול”. הסתדרתי שם לשבועיים ימים. וכאן בא הפקיד לעזרתי. כששוב דפקתי על השולחן, הביט בי ואמר:
“לדידי יכול אתה אפילו להשאר ולגור כאן. איכפת לי?”
כן? אמרתי בלבי ובלב אשתי, טוב. הבאנו שמה כלי מיטה, תיון, מכונת כתיבה. ובכך אני גר בבנין הסוכנות וחי חיי דייר ראשי כמו רוטצ’ילד בבית־החולים בווינה.
אתמול עבר על ידינו אותו פקיד ואמר בדרך־אגב:
“מתי תביאו גם את ערש־הילדים שלכם? אני אהיה הסנדק”.
כתובת: מחלקת השיכון, מסדרון פינת רחוב־הבניה ורחוב־ההריסה, קומה 2 לימין, ספסל ראשון. ת.ד. 92.
כך התישבנו בטח.
זועת־החתימה 🔗
“כל ישראל ערבים זה בזה” – אך כנראה, בלי חתימה. סבתא שלי סיפרה לי איך סבא שלה היה מפחד מפני החתימה במוצאי יום־כיפור, שהשופט העליון בשמים חותם על פסקי־הדין של גורל בני־האדם לשנה הבאה. נראה שפחד היסטורי זה עבר בירושה אפילו אצל יהודים, החושבים שיום־כיפור הוא חג לזכר יציאת המן ממצרים…
*
המים הגיעו עד גופיה. גשם, גשם? גם אני לא חונכתי במצרים, שמאז יצאו ממנה בני ישראל אין בה טיפת גשם לנטילת־ידים; גם אני ראיתי בחיי גשמים, בהררי הטאטרה־מאטרה־פאטרה, ובהררי הקארפאטים ומבעד לחלון־הראווה של קפה־מטיאור בבודאפשט. – אך גשם כזה?!
“על זה לא סיפרו לנו השליחים למיניהם!” – שומע אני את קולו של האח־לאניית־העולים מולנאר (קודם: מילכנפט), מתוך צווארון הז’אקיט שלו הזקוף עד קדקדו כצווארוני אני. גם הוא נמלט מפני מי־נוח אל אחורי השער, כדי שלא אשתעמם. על כל טוב וכל טיב סיפרו לנו, אך על מבול זה מילאו פיהם מים! הלא זה לא גשם, אלא איזה מין…"
“איזה מין עונש לעולים”, עזרתי לו והוא הוסיף בחירוק־שיניים:
“זהו! עונש לעולים! ממש! לולא כך הלא היו דואגים לעולה, שיהא לו לכל־הפחות מעיל־גשם סמרטוטי של ניילון העומד בפני הריאומה! אני בטוח, שבן־גוריון יש לו מעיל־גשם אמריקני מן המובחר, כזה שהיה לי שם בבית, בבודאפשט! היי, אילו ידעת, איזה מעיל־גשם עזבתי שם למען הציונות, למען העליה, למען הגאולה! והנה, הרי לך גאולה! מי זה ידע שגשם כזה מחכה לו לאדם?!”
ואני הפקתי לי תועלת מידידי־לאניה מולנאר־מילכנפט: רעיון מעיל־הגשם היכה בי שרשים עמוקים תחת הגשם! מעיל־גשם! מעיל־גשם נחוץ לי! מעיל־גשם, יהי מה!
ובין רגע קפצתי ורצתי בתוך הגשם הסוחף אל הדודה אילקה.
“מה קרה לך, חביבי?!” קראה הדודה אילקה בזוועה למראה עיניה. “איפה נרטבת כל כך?!”
“כנראה בגשם”, עניתי לה.
ועל זה שוב התיישבה הדודה אילקה, ואמרה בכל טוב־לבה המפורסם:
מובן מאליו יקירי, מובן מאליו. זה לא עלה על דעתי כלל! הנה, כזו מפוזרת אני! אך טוב שפנית אלי, חביבי, טוב מאד. ובכן, אתה תלך לבנק “הכל עולה” ותקבל הלוואה למעיל גשם. רק אמש סיפרה לי אשתו של אחד מידידי, הגברת פתח־תקוה, שבעלה הד"ר פתח־תקוה שילם אלפיים לירה דמי ערובה בעד קרובו שעלה לפני עשרים שנה וקיבל בבאנק הלוואה בערובתו של בעלה. כי איזה עולה מסלק את הלוואתו בבאנק? עברו הזמנים הטובים! גמרה באנחה. “ובכן, לך בני, מהר! בבאנק יגידו לך איך ומה לעשות”.
רצתי כמו אשתי אל תור־הקרח – ולהפתעתי מצאתי שם תור, לא בתוך הבאנק, אלא ברחוב. על שאלתי, מה טיבו של תור זה, ענו לי בקיצור: “הלוואה”, ומיד שערתי רעות.
איפה הוא הבאנק “הכל לעולה?” שאלתי.
“שם”, הראתה לי זקנה מופלגת, “הבט, שמה, בסוף הרחוב, שם, שם”.
לא ראיתי למרחק כזה, אך האמנתי לה ועמדתי לזנב התור. משך שני ימים וחצי הספקתי לספור שלוש־ארבע פעמים את העומדים בתור. בתחילה רבע מהם. אחר־כך את החצי, כאלפיים איש – מובן, אלה שמלפני. העומדים מאחורי לא עניינו אותי. אני שרפתי את הגשרים עם העבר! – ולבסוף בכל זאת עמדתי לפני הפקיד שלבש צורת גוש־קרח מזיע, המקרר את האווירה מסביבו. התחלתי לבאר לו, שזקוק אני למעיל־גשם ירוק־רפה־בהיר כזה – – –
“ערבים יש?” שאל האסקימוסי.
“מה זה?”
“ערבים החותמים, שישלמו אם אתה לא תשלם. הנה טופס. ואל תנסה לחזור אלי בלי שניים־שלושה ערבים. – הלאה!”
“ומי טוב כערב טוב?”
“אדם החי בארץ לכל־הפחות כעשר שנים, ועשיר, וחזק־אופי ומסכים לחתום. – הלאה!”
הרגשתי, שעוד מעט ואקבל נזלת. מאין בארץ חמה זו סגנון קר כזה? אך לא השפיע עלי. עשר שנים בארץ? עשיר? מסכים? אין דבר! כמה מכירים כאלה יש לדודה אילקה! וכמה לד"ר סאלומון! וכמה לדוד יעקב! – ולי נחוצים בסך־הכל שניים־שלושה. – יפה הוא הצבע הירוק־רפה־בהיר. עכשו בוא, אתה הגשם! הרגשתי את עצמי כמו נוח בתיבה.
ובכן – הדודה אילקה.
“כמה הוא הסכום?” הקדימה אותי הדודה אילקה עוד לפני שעברתי את הסף. “שמונה לירות? אם לא תפנה קודם כל אל הדוד יעקב, לעולם לא יסלח לך! – אני? אני מעולם לא חתמתי על שטר. מעולם לא ביקשתי ולא נתתי הלוואה משום אדם ולשום אדם. פרינציפיון! לך מהר אל הדוד יעקב!”
כשם שלא הספקתי לומר לה שלום בבואי, כך לא הספקתי לומר לה שלום בצאתי. אשה נמרצת כזו היא הדודה אילקה. לא כן הדוד יעקב. הוא נתן לי לספר את הכל. יצאתי בגשם. הגשם הפתיעני. גשם־מבול. נרטבתי עד מורשי־לבבי. מעיל גשם ירוק־רפה־בהיר. הלוואה בבאנק. ערבים. תושבי־הארץ. עשר שנים. עשיר…
“כמה שנים אמרת צריך הערב להיות בארץ”?
“בדיוק כמוך הדוד יעקב”.
“וכמה צריך הוא להיות עשיר?”
“בדיוק כמוך הדוד יעקב”.
“ובכלל בעל איזה אופי הוא צריך להיות?”
“בדיוק האופי שלך הדוד יעקב”?
הדוד יעקב קימט את בין־גביניו, הרהר והרהר.
“מי בעצם מתאים לכך? מי מתאים? מי יוכל להיות עריב לך? מי?”
התאמצותו המסורה לי עוררה רחמים ממש. פתאום טפחתי לי על מצחי:
“יש, הדוד יעקב! אתה עצמך!” – קראתי בהתלהבות.
על פניו של הדוד יעקב הופיעה אימת־מוות בדומה לזבוב שנדבק אל קורי־עכביש והעכביש הולך וקרב אליו. אחר־כך התאושש ובקול ערב ונעים ועצוב אמר:
“לא,בני. כאב גדול הוא לי, בני, ועלי לגלות לך מה שלא גליתי עדיין לשום אדם בעולם: אבי המנוח, נשמתו עדן, לפני שנשמתו עלתה למרום בשנת 1921 בבית־החולים למגפות בבודאפשט, השביע אותי, שלא אחתום על ערבות לבן־אחותי בתל־אביב, כן, חביבי. חבל מאוד”.
“ואולי יכולה הרבנות להתיר את השבועה?” שאלתי ברצון כדי לעזור לדוד יעקב לצאת מן המיצר.
הדוד יעקב פקח עלי את עיניו בתמהון.
“שאני אבטל את שבועת אבא זכרונו לברכה, שציווה עלי לפני מותו?! נורא, בני, מה שאתה מדבר! עד כדי כך לא הייתי חושד בך! – דווקא בחתימת ידי! תתבייש!” אמר וקם ויצא, רק מתוך הפתח הוסיף בחרון־אף נורא: “בעונת גשמים זו שלא אראה אותך בביתי!” הלך וסגר את עצמו בחדר־האמבטי.
אין דבר, אמרתי בלבי, נשאר לי עוד שאר־מכרי הד“ר סאלומון, שהדודה אילקה קובעת עליו תמיד, שרק הבאנקים יודעים, כמה עשיר הוא. – משמסרתי לד”ר סאלומון בקיצור נמרץ את מטרת בואי – התחלחל פתאום כמו שנגע בו חשמל מתח גבוה, חבט על מצחו וקרא:
“אוי, אל אלהים, שכחתי לגמרי!” – ורץ החוצה ונעלם.
מה הוא שכח לגמרי? – אינני יודע עד היום. אך אני להיפך, התחלתי לזכור בשורה את כל מכירי וידידי ומיודעי וחברי וחבריהם של חברי עד שמצאתי את ידיד נעורי וילדותי, שיחד אתו ברחתי יום־יום מגן־הילדים שהיום הוא מנהל בקיוסק־גאזוז בעל שלושה צדדים, שבלשון תל־אביב קרוי בשם מיכרה־זהב, והוא עצמו קרוי בשם עברי בן־אישטוואן. – פגישתנו סחטה דמעות מאפו – אני מציע לו את העזרה הקטנה שעליו להושיט לי והוא מוסיף לבכות על צווארי בדמעות גיל:
“איזו הפתעה, איזו הפתעה!.. יקירי!.. לא אחתום, לא אחתום… ידעתי שרק לשם זה באת… איזו הפתעה! יקירי!”
בכיתי גם אני ואמרתי:
“אסלק בשיעורים קטנים… עשרים פרוטה לחודש… עשרים פרוטה… ודאי שלא יהיה קשה לי… אינך מאמין לי?… יקירי!”
“אני מאמין, אני מאמין”, התיפח בן־אישטוואן, “אך מה יהיה אם חס וחלילה… תמות!” – פרץ מעיין דמעותיו וכל הבית נמלא יללה לקרוע לב ואוזן, ותוך יללת שנינו עזבתי אותו לאנחות הלוך ובכה, הלוך וחפש לי ידיד אחר לחתימה. אך הרגשתי שיש לי כאן ענין עם איזה כוח מסתורי עליון, השומר על הידים מן הצעד הפאטאלי הזה ששמו חתימה. והרגשתי היתה נכונה. שבעה־עשר ידידים טובים נושנים וביניהם שני אחים־לשדיים שלי, – שבעה־עשר איש, שכל אחד ואחד היתה לו סיבה פילוסופית עמוקה לא לחתום לי. לא אגלה לכם כאן את הסיבות, שהן בחינת גילוי סנסציוני פסיכו־באנקולוגי מאוד בלתי־מסובך, שאני כותב עליו עכשו מסה מיוחדת בשם “יסודו הכלכלי־פחדני של אי־הרצון לשלם בבאנק את חובו של הזולת”. אך מה שעלי לקבוע על סמך נסיונותי האישיים הוא, שבין ידידי אלה לביני התפתח מישחק־מחבואים טאקטי־אסטראטיגי אי־טאקטי רחב־מידות להפליא. בכל מקום שהופעתי הרגשתי, ולא פעם ראיתי במו־עיני, דמויות־איש מסתתרות מפני תחת השולחנות ומאחורי וילונות ובמקררים חשמליים, פעם בבתים פרטיים, פעם בבתי־קפה, פעם באוטובוס ופעם בתיאטרון, ואחד מהם איבד לגמרי את שיווי משקלו בזירהטרון ומתוך בהלה טיפס ועלה על החבל עד תחת הכיפה ובמסווה אקרובאט היה תלוי שם למעלה בגובה־סחרחורת וראשו למטה עד סוף ההצגה. כלומר, עד שראה אותי הולך. ומשכבו האורות, ירד בזהירות וחמק אל אחורי הקלעים בין הסוסים – אך לאסונו מצא שם אותי מסתתר במארב. זינקתי אל ידידי החיוור הרועד ואמרתי לו בפשטות:
“אתה יודע מה? אם כן תן לי שמונה לירות הלוואה במזומנים”.
הוא תקע בי את עיניו, אחר־כך התפשטו פניו בחיוך של רצון מאושר:
"אוה, בבקשה, בשמחה רבה! אמר והושיט לי שטר כסף של עשר לירות והוסיף: "סלח לי, אין לי כסף קטן, אך אין דבר ידידי” – ופתאום גם נשא את רגליו וברח על נפשו, בחוץ הפיל אופניים, ומששכב על הכביש וראה אותי מרחוק, קרא פצוע־דם אל הממהרים להרימו ולהושיט לו עזרה ראשונה:
“אין דבר, אין דבר… לא חתמתי, לא חתמתי.” – מלמל ואיבד את הכרתו עליז וטוב לב.
ובזה אני מודיע לכל קרובי ומכירי וידידי, שהסכנה חלפה תהילה לאל, ושהם יכולים ללכת חפשים לכל אשר ירצו. הסמן לכך: אני לבוש מעיל־גשם ירוק־רפה־בהיר משך כל השנה.
הרפתקת הסעודה השחורה 🔗
הפתגמים המקובלים, המפורסמים, לא תמיד מביעים את ההיפך ממה שהם מתכוונים להביע. אך יש גם יוצאים מן הכלל. כן, למשל, אומר הפתגם הסוציאליסטי: “מי שאינו עובד, אל יאכל!” מזה מסיקים הפועלים את ההיפך ואומרים: “מי שאינו אוכל, אל יעבוד!” – כל זה אינו אלא פילוסופיה, המציאות שלנו כאן אומרת: עמוס־עבודה, ומחוסר־עבודה אוכלים פיליי, ומי שאינו אוכל – פיליי – אינו אוכל. זוהי כעת הפילוסופיה שלנו.
*
משהסתננתי מחוץ־לתל־אביב, פלשתי ישר אל מסעדה טראנסילבאנית ואמרתי למלצרית בהונגארית (זה היה לפני היות האולפן), שתתן לי מה שיש. ועל זה התחילה למנות לי (ברומאנית) שרשרת ארוכה של מאכלים, שהיו מוּכּרים לי בעצם, אך לאו דוקא כמאכלים. לבסוף הניחה לפני מנת “עלי־פיקוס”, צלחית “מיץ־צבר” כוס “מרק־קליפות־אגוזים” ועוד משהו, אך מתוך קירבת־מולדת לחשה לי, שהמשהו הוא באמת פיליי נהדר. אמנם זה לא היה אפילו פיליי, אך אני בלעתי את הכל כמו – (איך אומר מורה האולפן?) “כביכורי־ענבים בכרם זית” ובשריקת צ’ארדאש עליז הלכתי לנוח בשדרות־נורדאו חצי־ספסל אחרון. כעבור שבועיים, אחרי שהרופא הרשה לי להפסיק את הדיאטה החמורה החלטתי לא “להשליך עוד את יהבי” (אולפן!) על הגורל ועל בחורות טראנסילבאניות, המעוררות את התיאבון ומקלקלות את הקיבה, אלא לחפש מסעדה הונגארית אמיתית. הבה, נראה, איך עושים גולאש ופאפריקאש בנוסח לאומי קיצוני. ומיד קראתי בעתון, שברחוב “מיזה” ישנה מסעדה בשם “הלאה מונרכיה אוסטרו־הונגרית”, לכן נכנסתי ואמרתי: “ב־”בבקשה!" ועל זה ענו לי בהונגארית ומיד הושיבוני בפינה צדדית, שמו לפני צלחת אדומה־לבנה־ירוקה מלאה פתיתים מפופרקים ותחתם מסתתר בענוותנות דג־פיליי מן השורה. אף אני השארתי בענוותנות את הפיליי ברמז, שאני בדיאטה אנטי־פיליישמית ומסתפק בשאר. בינתיים פזלתי באולם מסביב ולא ראיתי אלא אוקוואריום גדול בלי מים מלא דג, דג ודג. היום, אחרי שגמרתי את האולפן, אני כבר מבין את סמלו של הדבר: זוהי נקמה היסטורית באותו דג שבלע את יונה הנביא והקיא אותו. ובכן, מידה כנגד מידה בולעים את הפיליי וכן הלאה.
נכנסתי שנית אל המסעדה שוב היה כל האולם מלא נוקמי־יונה הנביא, ובעל המסעדה נתן גם לי מדגיו. רציתי להגניב את הפיליי אל תוך העציץ מעל שולחני, אך לדאבוני לא נכנס, כבר היה מלא פיליי.
ופתאום חל מיפנה בגורלי בשטח הכלכלה הלאומית. ישבתי בדירת־הגזוזטרה שלי ונגשתי ולעסתי את עלי־הפיקוס (טוב יותר חי!) כשניגש אלי הדוד יעקב ונד לי בראשו, למה אינני אוכל את עלי הצבר, שהם שמנים יותר? מובן, שזה היה לעג, על שלא פניתי אליו בענין שאלת הבעיה האכילתית.
“האכילה היא שאלה של אמון, בני,” אמר הדוד יעקב. “כל הרוצה לאכול כיום בתל־אביב מאכל שלא־על־מנת להחזירו, עליו למצוא מקום שהוא מופיע בו לא כאורח־לקוח, אלא כשאר־בשר אמיתי, קרוב־ממש המשלם פי־שלושה, אך לא כדמי־מחיר חלילה, אלא כמתנת־קרוב, שי ליום־הולדת, לבר־מצוה, לבת־מצוה, לחתונת־כסף, לחתונת־זהב, לחתונת־יהלום, ליובל מכל הענינים האפשריים שבעולם”.
“אך בשביל מתנות כאלו הלא נחוץ כסף”.
“בזה אני סומך עליך, בני, אתה כבר שנתיים בארץ וכל הזמן אתה חי, אף על פי שאיש מבינינו לא נתן לך אף פרוטה, משום שאתה ממשפחתנו, מפורסמת בהתנגדותה לכל מין עזרה”.
“את זה אני רואה, הדוד יעקב, זאת אומרת, התנגדות לתת עזרה!”
"מובן! אתה מתנגד שיתנו לך עזרה. – ובכן, אם יש לך כסף, הרי יש לי המקום הנכסף. ברחוב־ירושלים ישנה… "
“אין רחוב־ירושלים בתל־אביב, הדוד יעקב”.
“אין? די בזיון וקצף! ובכן, באותו רחוב ישנה אשה סלובאקית בעלת פאנסיון, לך־נא בני שמה ואמור שאני שלחתיך, שאתה קרובי ואחרי שאכלת, תשאל אותה בתנועה אינטימית, איזו הזדמנות היא לה בשביל מתנה, והיא תגיד לך ואחר כך תקנה לה. ובכן, לך!”
למחרת הלכתי אל האשה הסלובאקית של הדוד יעקב, הסתמכתי עליו ומיד ערכה שולכן־מלכים מלא מאכלים סלובאקיים שונים, ורק אני, שזה שנתיים לא טעמתי אלא טעם דג־פיליי, הרגשתי בכול טעם פיליי, אף־על־פי שהיא השכילה להסוותו בכל מיני ערמות, אחרי הסעודה שאלתיה בתנועה אינטימית ביותר, בלומר בלחישה באזנה, מתי תהיה שנת יובל החמישים של חתונת־האוראניום שלה, משום שהדוד יעקב, רוצה להפתיע אותה במתנת היתר־יציאה לאמריקה עם כל ההוצאות.
היא היתה כל־כך נגועה עד לבה, שלחשה לי, שזאת היא מנת־הפיליי האחרונה שלה, ואני הצטערתי מאוד שלא אחרתי אותה ברגעים אחדים. הצטערות זו נמשכה אצלי כשלושה שבועות בערך עד שרופא פסיכואנאליזאטור ריפא מקרבי את הקומפלכס האנטיסלובאקי שהעיק עלי.
אך יצאתי מתוך הקומפלכס, נכנסתי אל תוך זרועותיו של שאר־מכרי הד"ר סאלומון:
“יקירי! אני מחפש אותך בנרות זה שלושה רגעים רצופים! יש לי סוד שאין לי למי לגלותו אל לך! סוף־כל־סוף מצאתי מסעדת מחתרת, במרתף עמוק”.
“באמת?”
“שמע, יש לי מסעדה שחורה נהדרת, שרק בלשים אוכלים בה, אך כדי שיהא שם גם אדם פשוט, דרושים שנים־שלושה אזרחים ותיקים.”
“אך אני הלא אינני ותיק”.
“אתה מצחיק, חביבי מי יגלה זאת שם? הלא כולם בלשים, שאינם יודעים ולא כלום…”
הוא הביט בשעונו ואמר:
“עלינו לחכות עוד מעט, עד שיחשיך, עלינו להיזהר. המשטרה עוקבת אחרי סועדי־המחתרת בכלבי־דם. טוב שאתה רזה כל כך, איש לא יחשוד בך, שאתה אוכל־מחתרת.”
חשכת הליל ירדה על תבל ומלואה ואנו צעדנו במסתרי הסמטות והחורבות, מקום לא שזפתו עין־עולה, בדרכים עקלקלות, דרך גגות וקרפיפין, ילדי־צפע ובני־אפעה־שפיפון ארבו לחיינו מכל עבר, הלכנו הלוך והתרחק מעיר ומתים, ולבסוף אל פתח מערה־מכפלה חצובה בסלעי־מגור וכאן עמדנו מלכת.
“רק אל תשאל כלום בשעת הסעודה!” לחש לי הד"ר סאלומון בחרם דרבנו גרשום “אכול, לעס ובלע, ואל תשאל. תראה מאכלי־מעדנים אשר לא שערום אבותיך מלכי בית־הורדוס תמלא כריסך עדנים, ורק אל תשאל כלום. שא, ששש! וביחוד, אל תשמיע מלה הונגארית”.
הוא ניגש אל שער־הברזל ודפק שמונה עשרה דפיקות־סתר.
כושי כביר הסיט את בריח־השער ופתח לפנינו. (כמה אדמוני זה, שלומקה ליידאק יודע לעשות לו פרנסות! הכרתיו ברגע השלישי על פי שיניו השחורות, ששכח להלבין אותן בלבניהן.)
“סיסמה?” שאל בהונגארית ותיקה.
“דוביוסף”, ענה ד"ר סאלומון.
העבד הכושי כביר־המידות־והמירמה קשר את עינינו במפיות־שולחן שחורות והוליך אותנו כשני קילומטרים ורבע; עברנו אדמת־מדבר רחבה ואחר כך על גשר אגם־דגים (הכושי שכח לסתום את אפי במוך) ולבסוף הסיר פתאום מעינינו את המפיות – ואור שחור היכה אותי בסנוורים. הכל היה שחור בחדר, הרהיטים, החלונות, כלי־האוכל וגם המאכלים עצמם – הכלי היה מתאים למחיר.
מותר לשאול דבר־מה?" שאלתי בלחישה.
שש! עדיין מותר".
"איפה אנחנו נמצאים, באיזה רוחב גיאוגראפי?
“בדיוק תחת בית־הקפה ‘היהלום השחור’ במרכז תל־אביב!”
התישבנו על יד שולחן־מאהגוני שחור – כעבור רגעים הגישה לנו כושיה את המנה הראשונה הכבירה, ואמרה במבטא הספרדי־הונגארי:
“ב–בבקשה!”
ריח דג־פיליי הלם את אפי. עוד הספקתי לפרוץ:
“עזרה”!
התעלפתי.
*
כשהתעוררתי, שמעתי מישהו אומר בלאטינית:
Iniectio socus piscis-filae in stomacho” "
(זריקת מיץ דג־פיליי אל תוך הקיבה).
ואז מתי.
מדות גסטרונומיות 🔗
מי שלא למד לאטינית – אל ילמד. ילמד־נא עברית. בשביל מלה אחת, “גאסטרונומיה” לא כדאי, אני אבאר אותה. גאסטרונומיה פירושה: חכמת הזלילה. גם זו היא חכמה, וביחוד כשאין מה. וביחוד־ביחוד כשיש מה, וזה דג־פיליי. על מידות כבירות אומרים:מידות אסטרונומיות; ועל מנות דג־פיליי הממלאות את כל הארץ אומרים: מידות גאסטרונומיות. אילו היו מכריזים על סמל־שלט לכלכלה מדינית בישראל, הייתי מצייר שטח אין־סוף ובאמצעיתו מנת דג־פיליי וזוג עינים פוזלות בו בזוועה. בתור מאכל אולי לא כל כך טעים, אך בתור נושא, ממש לקקנות. אבל לא ככותרת. משום שאיש לא יקרא.
*
בעצם יש בזה משום גבורת־סחרחורת, שבבית־קפה ביפו נפתחת בימים הללו תערוכת־דג־פיליי, ולבסוף אולי גם מוזיון. וזה לא כבר הופיעה בעתונות מודעה נועזה: בתוך מסגרת עשויה דגיגים פעוטים, הנוסח הבא: “איך נכין מאכל־מעדנים מדג־פיליי קפוא”.
זה ממלא את לבי היהודי גאווה לאומית. כל עוד ישנם בקרבנו לבבות נועזים כאלה, אל יתלו שכנינו תקוות גדולות בסיבוב השני. דומני, שכנגד זה אפס־ואין היא הבעיה, “איך נעשה טבעת־זהב מעץ”, כי בעיה נושנה זו קרובה בהרבה לפתרונה, מהפיכת דג־פיליי למאכלי־תיאבון.
אגב, איש לא יחשוב, שיש לי מה נגד הדג־פיליי חלילה וחס. בתחילה אני אכלתי אותו, אחר־כך הוא אכל אותי, והיום – לא אני אוכל אותו ולא הוא אוכל אותי ושלום בינינו עד עולם. אך מכיוון שאני רואה התחרות בין אזרחי הארץ, כיצד להיטיב, לפאר ולרומם את המאכל הלאומי שיהא דליקאטס תאוה לחיך, הריני מוסר בזה תפריט־פיליי על פי טעמי־שלי לשירות כל עקרת־בית בישראל.
ובכן:
קחי־נא חתיכה הגונה דג־פיליי קפוא והניחי אותו – לעת־עתה בגועל־נפש – על גבי הקערה, כך שאחד מקצותיו יבלוט אל מחוץ לקערה. אחר כך קחי־נא נקניק־חורף קשה ופרסיהו לפרוסות דקיקות ועטרי בהן את הקערה סביב־סביב, ועל יד כל פרוסת־נקניק שימי פיסות־צנונית אדומות־לבנות הנתונות בתוך פרוסות חזה־עגל מעושן. על גבי אלה חתיכות לא דקיקות של כבד־אווז מפוטם, מעורב בלשון־בקר, מגולגל במיקפא־זמית המתובל במוח דג־שיבוטא – ואחרי ששפכת על אלה חלמון ביצים (שתים־עשרה בערך) פתתי על הקערה פלפל אדום חריפריף למדי וכך החזיקי את הקערה על הלהבה עד שהחלמון יפעפע בחומו ויתמזג עם השומן שבנקניק ועם המוח, ומשגמרת את זה הוציאי לאט־לאט את קצה הפיליי שמתחת, אך בזהירות, שלא ישאר ממנו כלום בפנים וזרקי אותו במחי־יד אחד בעד החלון – והשאר ייאכל על־ידך בתיאבון מעדני־מלך."
באופן כזה אפשר להכין גם צלי־עגל־פיליי, ופאפריקאש־אפרוח־פיליי וגולאש ברווז־פיליי כרצונך. הפאטנט רשום, קופירייט ביי אזרח־ישראל שנת 0004 למדינת־ישראל המחודשת.
אותו פילייהיסטור, שיכתוב תולדות הכלכלה בישראל בראשית התהוותה, אל־נא ישכח לציין ולצטט את הערתו הקולעת של אחד הפיליילוגים העבריים החי בפילדלפיה: ששתי האותיות, הראשונה והאחרונה שבשמו של דוב־יוסף – דלת פא – אינן אלא ראשי תיבות של דג־פיליי. מוזר, הלא כן?
טרמפ 🔗
מדינת ישראל הוקמה על יסודות חלוציים; חלוציות פירושה, חיים פרימיטיביים מסורים כולם לבנין ויצירה וויתור על הציביליזאציה האירופית־תל־אביבית ומותרותיה. – אך הואיל וגם ביסודותיה של תל־אביב ישנה חלוציות, הרי שומרת היא עד כמה שאפשר על פרימיטיביותה בכמה וכמה ממוסדותיה שהחלוצי ביותר הוא מוסד התחבורה, בלי כל ספק. מה פירוש פרימיטיבי?! אולי אנטיקה מתקופת דור־המדבר, כשהדרך מקהיר־פיתום־רעמסס עד הנה נמשכה ארבעים שנה מחמת התורים הארוכים “ממצרים ועד הנה.” התור, אוי התור!
*
התפתחותה של מדינת־ישראל היא סמל להתפתחות כדור־הארץ בכלל. העולם בזעיר אנפין. ואם הגיאולוגים חילקו את התפתחות האדמה לתקופות שונות: תקופת־הקרח, תקופת־המבול, תקופת־האבן, הברזל, הברונזה ועוד כמה חומרים, ומכיוון שבעברית משתמשים במקום המלה “תקופה” במלה “תור”, (מורה אולפן!) הרי מכאן כל מיני התורים שלנו: תור־הקרח (שני קילומטרים ושמונה מאות מטר), תור־המבול (למונית בימי־הגשם), תור־הבשר, תור־ירקות, תור־קולנוע, תור־אוטובוס ותור־טרמפ, ועוד תור שלם וארוך של תורים, שלא כדאי לעמוד עליהם, ואין צורך לומר, לעמוד בהם. אולם בין כל אלה עמידת־השווא בתור הטרמפ היא העינוי הגדול ביותר שיתכן.
לפני ימים קיבלתי מכתב מאת הדודה אילקה, המזמינה אותי דחוף אליה, שאולי יהיה לה דבר־מה מעניין מאוד בשבילי. אם אינכם יודעים עדיין, הרי לא ייתכן שלא תדעו, שהדודה אילקה העתיקה בינתיים את דירתה לשיכון עולים ותיקים בעפולה. שהראיתי לדוד יעקב את ההזמנה, מיד הבין בחכמתו הפיקחית, במה הוא הענין.
“הוצאות הדרך?” אמר בחביבות, “אל דאגה, בני, כאן בארץ אין דאגה כזו: יש ברוך־השם וברוך־התחבורה: טרמפ. הגיע הזמן, שסוף־סוף תהיה עצמאי ותתרגל לטרמפים. מי שאינו יודע להסתדר בטרמפ, אינו אזרח בישראל. המקצוע הוא פשוט בתכלית: אתה עומד בכביש ומרמז בידך לנהג המכונית, הג’יפ או הטאנק ושואל, לאן הוא נוסע, זה הכל”.
“אך אני אינני יודע אלא מלה אחת עברית: הסתדרות”.
“אם כן תלמד עוד מלה: ‘לאן?’ והשאר יבוא מאליו. במלה ‘לאן?’ תוכל לעבור את כל הארץ”.
לקחתי תלי בשקי מזון לשעה שלמה, יצאתי ועמדתי על יד השער ורמזתי בידי לנהגים, שעברו לפני בדהרה, ולא עברו שעתיים עד שנגש אלי אדם, שכנראה הכיר בי עולה חדש וייעץ לי לצאת אל מחוץ לעיר, שם ישנה תחנת־טרמפים. הסימן לתחנה כזו הוא, שעל ידה עוברות מכוניות־המסע הריקות בדהרה מיוחדת. יצאתי אל התחנה וכעולה חדש עמדתי לא לזנב־התור, אלא לראשיתו. תיכף היה חשוד עלי, שאיש לא גער בי מן התור והביטו במנוחת־נפש איך שאני עומד בראש ומנופף בידי, ובאמת: המכונית העשירית בערך עצרה, מיד רצתי אל הנהג ואמרתי לו “לאן?”, לתמהוני הרב ענה לי הנהג, ואמר איזה שם עיר, שלמרות אי־ידיעתי עברית, הבינותי שזה לא עפולה. בינתיים נתמלאה המכונית הגדולה ורק אני נשארתי, יחד עם נער ערבי קטן, לאנחות. שאלתי את הנער הערבי בשפת הידים־והאף הבינלאומית, לאן נסעה המכונית?
“פילא”, ענה הטרמפאי הקטן.
חבל שלא רשמתי לי את מספר המכונית, כי זאת היתה החוליה הראשונה לשלשלת־היוחסין שלי לוותיקות־הטרמפ בארץ, שאני הבאתיה לידי שיא.
והרי לכם קצת סטאטיסטיקה: שלושת אלפים וחמש מאות ושלש מכוניות מכל הסוגים דהרו על פני ולא לקחו אותי; שמונה מאות נהגים העליבו בי בגסות של סרג’נט מייג’ר בלגיון הזרים; נהג אחד היה מנומס ואדיב להפליא, על שחשב אותי לשר־התחבורה במסווה בלש; מאתיים ותשע פעמים דחפו אותי חזרה אל תחת גלגלי הטרמפ תוך עלייתי עליו, פעמיים נצלתי מן המוות הבטוח, וששים פעם מן המוות הבלתי־בטוח; שש־מאות וארבע־עשרה פעם נסעתי למקומות אחרים משרציתי, תשעים ושתים פעם חזרתי בדיוק למקום שעליתי על הטרמפ. שלושים וחמש פעמים נפצעתי, ששים ושתיים פעם קיבלתי זעזוע־מוח תוך כדי נסיעה על מכונית שגלגליהן דהרו הלאה אחרי שהתפנצ’רו ונשארו בלי אוויר (גם אני). אך לא אלאה אתכם במיספרים, ורק לנסיעתי זאת הראשונה רוצה אני להקים מצבת זכרון בספר.
ובכן, מכונית אחרי מכונית עברו, דהרו, שעטו, נעמדו והסיעו – ורק אני נשארתי יחד עם אבן־הקילומטר ועם מזכירי הפרטי הנער הערבי, שעזר לי כל הזמן וביאר לי לאן נוסעת המכונית. רבים מן המקומות הללו היו ידועים לי מן התנ"ך, כמו ירושלים, תל־אביב, תל־ליטווינסקי, שכונת בורוכוב ורבים מהם לא היו ידועים לי, אך למדתי אותם מפי מזכירי הפרטי הערבי הקטן, כמו שחארה, אבו־חמאר, פילא, ג’נדין, אין־מוחראם ושוב פילא, ושוב אבו־שחרזאדה, ושוב אין־סוסה, ושוב פילא, ושוב אי־ג’נדין ושוב פילא ושוב פילא – עד שסוף־סוף ריחם עלי נהג אחד בעל זקן ארוך ועל שאלתי לאן, ענה לי בצעקה:
“לאן?! אינני שומע!”
“עפולה!” צעקתי בקול צרוד של מגאפון־בחירות.
“אהה, לפילא! עלה!”
“לא לפילא!” נחרתי, “אלא לעפולה!”
“זה היינו הך, אידיוט! עפולה זה פילא!”
*
קדחת!
תור־החוצפה 🔗
מתור־הטרמפ עובר העולה הוותיק לתור־החוצפה. זהו תור־האוטובוסים, שהעולה לומד בהם את המלה העממית ביותר בארץ: “חוצפה!” בתחילה חשבתי, שזה שם עצם־ברכה, כמו “שלום”; עומד אדם בתור ואומר לשני: “חוצפה!” עונה לו השני “חוצפה”! – אמנם שניהם אמרים זאת בחירוק־שיניים, אך אני לא התפלאתי. קראתי פעם ספר־ג’ונגל שישנם שבטים אוכלי־אדם המברכים זה את זה בשקשוק־שיניים, וחשבתי שגם אוכלי־פיליי כך. לבסוף נודע לי, שזוהי מלת־הגנה פרוידיסטית מפני גסותו של האדם עצמו. המחוצף ביותר קורא “חוצפה!” וכך כולם קוראים: “חוצפה”! – התור הוא בעצם מוסד בינלאומי, אלא שאצלנו יש לו אופי שלו: העומדים בתור אינם עומדים לפי שורת הגיעם אל המקום, אלא לפי שורת־החוצפה.
*
באחד מימי האקלים הסובטרופי־סופרלאטיבי (בעברית: חם נורא!) מיהרתי אל תחנת האוטובוס, שבה עמדה מכונית במצב של טירטור־סטארט, מובן, שבהגיעי אליה זרק אותה הנהג בכוח־איתנים קדימה. אני, שכבר הייתי אז תלמיד האולפן פאקולטה לדגש־חזק, ניצלתי בין־רגע את חסדי המורה העברי ובמהירות הבזק עשיתי את החשבון: לקחתי את השורש “עמד”, השייך לקבוצת פא־עין, חיפשתי ומצאתי שקבוצה זו מקבלת בעתיד פתח־חטף וחולם, ולפיכך, מין זכר, ציווי, יחיד מוכרח להיות “עמוד”. – “עמוד! עמוד!” צעקתי אחרי הנהג אחרי שגמרתי את חשבון־הבזק שלי, אך הוא, שכנראה לא גמר אולפן, לא שמע אותי ממרחק של מאתיים מטר תוך דהרה של חמשים תחנות לשעה. אך אושר מיוחד במינו מילא את לבי להיות בראש התור החדש, שנוצר בין־רגע מאחורי. בגאוות־נאפוליון, ידי בתוך חולצתי על החזה, עמדתי בקצה־המזרח של גדר־הברזל וחיכיתי למילוי תפקידי, שלפי תורת האולפן אפשר בקצת מליצה לקרא לו “תפקיד־כהן”. השמש תקעה את קרני־זהבה כפי שאומרים, הצורבות, בדיוק – אפשר לומר רק על קדקדי, אך לא העזתי לזוז מעמדתי היתרונית ולסגת אל הצל, כי מוטב לי לספג את זיעתי מפני וצווארי, מאשר למכור את הבכורה בנזיד־צללים (אולפן!!) והנה, בדקה השבעים ושתיים נגש אצלי אדון רזה בעל תיק־מיסמכים שמן, והניח את התיק לרגלי, בקו־אנך בדיוק תחת אפי, אחר־כך, כמי שתקע את הדגל הלאומי שלו בציר הצפוני, הלך ללקק אסקימו.
“חבר”, אמרתי לו לפי כל כללי הדקדוק, “עמדתי כאן לפניך”.
איש התיק־השמן פקח עלי את עיניו בהשתוממות, אחר־כך אמר בקיצור נמרץ:
“חוצפה”!
נימוק לאו־דוקא משכנע, אמרתי בלבי, וכבר הרימותי את רגלי לרקוע בה על התיק, כדי שהביצים והתרנגולות שבו יהפכו לדייסה שחורה, אך חשבתי לי, מוטב שאוותר למען השלום והאחדות במולדת ואהיה לא “כהן”, אלא “לוי” בתור. אלא שאותו רגע הרגשתי איזו מועקה מתחתי, הבטתי וראיתי שיהודי זקן מופלג בעל זקן ופיאות מופלגי־ממדים יושב על הנעליים שלי, שבתוכן גם רגלי.
“חבר”, אמרתי לו, “עמדתי כאן לפניך”.
הזקן הגביה את עיניו אלי ואמר: “שלוש וחצי”, ונשאר יושב.
הרהורי על פירושה של תשובה הסיחו את דעתי והפיגו את חרוני – אך הנה התחילה שורה שלמה של תופעות שהרגיזוני ובצדק: הגיעה שיירה שלמה של נפשות ואיש־התיק סחט אל תוך גדר־הברזל את אשתו ואת חברתה־לרכילות, ואחר־כך אם, נכד וחתן. וכולם לפני. אך עוד לא הספקתי למצוא את הבטוי העברי המתאים ביותר לקללתי הנמרצת, ביאר לי איש התיק בהגיון ובנחת, שאינני צודק, משום שהלא משום זה – כך אמר – מיהר הנה להיות ראשון בתור, כדי להבטיח מקום ראשון למשפחתו היקרה, וזה מובן ומקובל בכל ארצות התרבות בעולם, וכן הלאה וכן הלאה. ולבסוף, משראה, שאינני במפלגה אחת עם דעתו זו, הביט כי וגמר: “חוצפה!” – ועוד אני מתכונן לענות לו, והנה ירדה אלי משמיים בהליקופטר דודה אידית עם סל ובו ברווז חי ליגאלי מגעגע, והיא מבארת לי, שסליחה, היא טעתה וחשבה שזהו ראש התור, אמרתי לה, שזה באמת ראש התור “אם כן”, אמרה “הרי הכל בסדר, לא טעיתי”, ונשארה מרוגעת. וכשאני שוב הטחתי על פניה את ה“עמדתי כאן לפניך”, פנתה אל חברתה, שהגיעה אותו רגע ונדבקה אליה בתור, ואמרה לה כלפי: “אַ חוצפה!” בינתיים משכו את תשומת לבי שני בחורים, שחמקו על בהונות רגליהם אל ראש התור וכל אחד מהם החזיק בידו המורמה כעין פינקסית – ועל זה איש מן התור לא העז למחות כנגדם. ביני ובין ראש התור כבר היה מרחק שרק בקול צעקה יכולתי להודיע לאורחים החדשים ולכל העומדים לפני, שאני בכל התוקף “עמדתי כאן לפניכם”. שני הבחורים הפגינו כל הזמן בפנקסיותיהם ולא שמו אלי לב, אך פתאום הסתפח עוד בחור אחד בראש התור, שענה לי בצעקה, שהוא חייל. וכשצעקתי לו: “תעודה! תעודה!” הוציא פאספורט והראה וביאר בקול רם:
“הנח, אני בן עשרים ושמונה! חייב גיוס או לא!”
סבלנותי פקעה, ניסיתי להפנות את דעת־הקהל אל השערוריה ולעורר בהמון את החרון למען הצדק והיושר, אך כל הקהל פנה ראש־אחד כנגדי בקריאות: “חוצפה”! אל תהא חכם מדי!" “איגה־מיגה, האפ די פליגה!!” ומובן מאליו, שזה שימש הזדמנות לעוד שמונה אנשים ונשים לדחוק אותי אחורה, אותו החתן במשפחה קיבל את הכלה שלו ובתור מתנת־חתונה, העמיד אותה אתו יחד בראש התור, אשה רזה נדחקה אל בין רגלי והזדקפה לפני במלא קומתה, המהומה גדלה ואני לא שמעתי אלא צעקות “חוצפה! חוצפה! חוצפה!” וכולן מכוונות אלי. בא עולה חדש, נגש אלי מבחוץ ואומר לי בצער עמוק: “הרי לך ארץ תרבותית! איום!” ובינתיים מתכופף ונכנס ועומד לפני וממשיך: “אני מתבייש!” ובצערו ובבושתו עמד וכובעו חותך את אפי…
ורק אחד היה בכל הקהל, שנכנס ממעל לגדר: יהודי אינדיאני בעל עור־נחושת, גבה קומה להחריד, באזניו עגילי־נחושת תלויים עד כתפיו, וכשהעירותי לו, ש“חבר, אני עמדתי לפניך”, לא ענה המנהיג הגדול אלא:
“אואהאמגנוטפיקטאלבופטיקאטל”.
כך אמר, ובזה היה הענין בסדר. אצלו. אך לא בקהל. הרעש עבר לשאון, השאון למהומה, אנשים נכנסו איש לתוך בטן השני, השני לתוך כיסו של השלישי, שנתן סטירת־עורף לרביעי וכן הלאה, ולבסוף בא באוטובוס ריק, והדחיקות הפכו לזרם של מכות, אשה אחת התעלפה ונאנחה: “לשבת, לשבת, בתוך האוטובוס!”, בינתיים שכחו שני הבחורים להחזיר לכיסם את פנקסיותיהם ואני ראיתי דרך החלון, שאחד מהם החזיק פינקסית של חברת־ביטוח והשני של אינציקלופדיה “מסדה”. התור הלך ופחת לאט־לאט עד שגם האחרון שם את רגלו על מדרגת האוטובוס. אחרון זה הייתי אני. מובן מאליו, שאותו רגע פשט הנהג את ידו וסגר את הדלת. אך כל אותו החרון שרציתי להעבירו אל דעת־הקהל התרכז בשרירי השקטים ובדחיפת־שמשון פתחתי את הדלת ועליתי. הנהג, שנדהם כנראה מעזוז כוחי, הושיט את ידו לכרטיסי – אך אני שכחתי במהומה לקנות כרטיס ולפיכך הוכרחתי לרדת.
אני בפירוש התרגזתי, ובשקט מלמלתי לעצמי: “חוצפה”!
תולדות השפה העברית 🔗
“אין דבר העומד בפני הרצון” היה אומר אוסישקין את הפתגם ההונגארי הידוע, בתרגום עברי. קל היה לו לאוסישקין, הוא ידע עברית! אך מי שאינו יודע עברית, כמוני, יודע, שלא די לרצות, ואם אדם אינו יוצא מדעתו ואינו מוציא מדעתם את האחרים, ואינו אוטם אזניו, ואינו עוצם את עיניו, ואינו סותם את פיו ועדיין יודע איזו שפה לועזית, ועדיין מבין את שפת אמו ואשתו, ועדיין לא בדק אותו הרופא אם איננו נושך – בקיצור: אם הוא עדיין בגדר אדם נורמאלי, לעולם לא יידע עברית! שאלו־נא אותי. אני התחלתי להבין קצת עברית כשהרופא, כלומר, המורה העברי באולפן אמר לי: “אתה מדבר כבר כמו הצברים! מלא שגיאות צורמות את האוזן!”
1. 🔗
"אתה אינך מתבייש? ילד גדול כמוך אינו יודע עדיין עברית! אתה כבר עוד מעט תהיה בן שלושים וכמו תינוקת אינך יודע עדיין אלא לומר “שלום. תודה. וחמור!” פויא! תתבייש לך! הבט מסביב, כל הילדים מחרישים אזנים בעברית, מרביצים באבא ואמא בעברית, בועטים באורח בעברית, וכמה מלים גסות יודעים בעברית! – ואתה מגמגם באיזו שפה טאטארית איגה מיגה, שאין איש מבין אותה! קומה ולמד עברית!
אני פוקח את עיני ורואה, שאני בעצמי עומד על יד מיטתי ולועג לי בגיחוך גועלי, אחר כך מוציא מפי לשון־סכין ועושה לי פצע בלבי ושוב מגחך כאידיוט באידיוט.
שוב התעוררתי וראיתי שזה חלום, אך הפצע נשאר פצע. נאנחתי ושוב נרדמתי. והנה הדוד יעקב ובחיוכו הטוב והמיטיב, המחוכם והרחום אומר:
“הרי לך קצת מלח,” וזורה לי מלח על הפצע, “הרי לך בני, הרי לך מטומטם שלי, שאינו יודע אפילו שלושים וחמש אלף מלים עבריות. דע בני, שיכול אדם להיות הכל בעולם בלי לדעת עברית, אדמיראל כל ימים, פרופיסור לכל המיתות האטומיות המשונות, ואפילו גיבור בקוריאה – רק לא בן־אדם. אדם שאינו יודע עברית”, הוסיף הדוד יעקב לזרות את המלח על פצעי, “הוא יכול להיות אפילו יהודי טוב, אך בן־אדם לא…” ושפע עלי את כל המלח שהיה בדלי שבידו. התעוררתי בתור דג־מלוח והשתוממתי, שהדוד יעקב אמר אלי בעברית מה שאמר ואני הבינותי! את הכל! עצמתי את עיני וראיתי מחזה איום: מחנה אין סוף של עולים נודדים עייפים, מרודים, צועדים מדוכאים, בראש מושפל על הכביש לא־כביש, המלא חתחתים וקוצים וברקנים של השפה העברית האין־סופית, הולכים, מסתחבים, מתלבטים בלי תקוה בלי סוף וממלמלים לעצמם: עין־ואו, פא־יוד, למד־הא, שוא־נא – – –
איום ונורא, איזה משיח יגאל את אלה מסבלותם?
2. 🔗
“לאן”?
“זכרון יעקב”.
“נעים מאוד, שמי גבינה לאיוש, לאן, חבר?”
במקרים ממין זה והדומים לו אתה מרגיש, ששוב צודק הדוד יעקב. נהג גס זה יודע עברית, ואתה (זאת אומרת: אני) לא! בתקופה עד־היסטורית זו, רק נחמה אחת מרגיעה את לבך: כשאתה רואה בני־אדם אידיוטים להחריק־שיניים – והם טוחנים ומדרדרים עברית כאילו עכשו יצאו ממצרים. אחריה באה תקופת־התקוה, כה זוכה אדם סוף־סוף לטעות ולערבב מלים במלים ושפה בשפה. בתקופה זו נוצרים ביטויים כגון: “שלום וברח”, “תודה אדרבה”, או: “חמור לי בבקשה, למה השעה?” תשמח לי חבר, באמת לא רזיתי", בינתיים נעשה אדם משוגע לדבר אחד: לשאלות. אל כל עובר ושב פונה הוא בשאלה, “משעה?” “איפה רחוב רובאשוב?” “איפה מלון בן־יהודה?” וכשהוא יוצא לגמרי מדעתו: “מה משתנה הלילה הזה?” והשאלה המחוצפת, שאתה מתלקק בה בגאוה עזת־פנים: “חבר, אתה יודע עברית?”
אחר־כך באה תקופת־התולעת. העולה מתנפל על המלון העברי ואוכל וזולל ומגמע את המלים ומכרסם כמו אותה תולעת שומן אמביציונית, שהחליטה לנקוב את כדור הארץ מעבר־אל־עבר. בתקופה זו מחליט אדם לדייק במיבטא הנכון ומיד מתעייף ועוזב, אך יחד עם זה עומד פתאום על העובדה, כמה מיטיב הוא לדבר את שׂפת אמו. ומכאן עובר הוא לתקופת־הנוד: מתחיל הוא לנדנד על עצביהם של מכיריו כדי להרגיזם, שגם הם אינם יודעים עברית: “איך זה בעברית – –?” “ואיך זה בעברית – –?” “ואיך אומרים זאת – – בעברית?” והוא מתרגז מאוד בלבו, כשעונים לו בפשטות ומניה־וביה.
אך אין לך דבר העומד בפני השגעון. אומרים, שאיזה פרופסור ערבי לאומני גילה בעולם כדי להבהיל את הרוצים לעלות לארץ, שמכול מיני שלוש אותיות שבאלף־בית העברי אפשר לצרף שרשים עבריים כחפצנו ולכל אחד יהיה פירוש. כך רצה אותו צורר־ישראל להבאיש את ריחה של השפה העברית. מה עשה אלהים? אני כלל לא נבהלתי.
אחרי תקופה זו באה תקופת־ההפקר. העולה כבר מתבייש בפומבי על שאינו יודע עברית ולפיכך נעשה הפקר בידי כל מיני עסקנים ציבוריים, כלומר, אלה שיש להם עסק עם הציבור. המלצר מגיש לי מאכלים המעוררים בו גועל־נפש, הספר גוזז את ראשו לקרחת, האוטובוס מוביל אותו במקום למוגרבי – למתולה, הרופא הממשלתי מזריק לו נסיוב נגד כלבת במקום לאחיו, בקולנוע נותנים לו את המקומות הראשונים, בהם הוא מסתמא, במכולת נותנים לו במקום תפוזים חמשה קילוגראמים אבקת־פודינג וכך לאורך כל שטח־המחיה, והוא מחייך לכל מה שמדברים אליו, כאילו מבין את הכל. בתקופה זו אפשר לעשות בעולה מה שיעלה על הלב. הוא מסכים לכול.
וכנגד זה…
כנגד זה מתחיל הוא למלמל בעברית. בתחילה מלמול משובש ביותר, ואחר־כך גם כן משובש ביותר. אך יש לי פאטנט בדוק ומנוסה על ידי: איך לעשות, שהקהל יאמין שאני עברי מובהק שבמובהקים. אני מצלצל באוטובוס, פותח את הדלת, האוטובוס מאיט, אני צועק: “סע”! ויורד. לא היה עדיין מקרה, שמישהו ירגיש במבטא שלי במלה “סע”! את הסגנון איגה מיגה! למען רגע אחד כזה כדאי לחיוֹת, אחד משישים־ואחד בגן־עדן! אמנם זה עולה לי בכסף, אינני פוסק מלנסוע כל הזמן ותמיד רק תחנה אחת – ושוב עולה, ושוב יורד – אך הכל כדאי למען רגע נשגב זה.
ולבסוף: תקופה העתון. הוא מגלה פתאום, שיודע הוא לקרא בעתון את המלה “ירושלים”. ולא חשוב איפה נמצאת מלה זו בעתון. רגע אחד וכבר קרא אותה. לא ייאמן! ביום השני קורא הוא “ישראל” וביום השלישי אפילו את המלה “ניו־יורק”! את זו אמנם לא בקלות כזו. המלה “ניו” לא ידועה לו בשום אופן. והמלה “יורק” – מי יורק, ועל מי יורק היורק? אך מכיוון שיודע הוא שיש גם שוא מצליח הוא סוף סוף למצוא את המקום המתאים להברה אילמת זו. תחת הריש. על זה פורץ הוא במחול־פראים, מחבק את בעלת־הבית ואת גובה־המיסים ושוב יושב וקורא, ולבסוף קורא הוא את כל המלים כמאמר שלם. את המאמר עצמו אין הוא מבין כלל, אך זה אינו גורם לו צער, העיקר, שקורא הוא את המלים…
את התקופה הבאה יכולנו לקרוא בשם תקופת־הגאוה, אלא שאין אנו גאוותנים בטבענו. אנו קוראים את העתונים ברגש מעורב של הנאה עילאית ושל עונג תתאי “יין קוסם בכלי־תפארת” כפי שזה כתוב בתלמוד של אולפני. אין אנו מתייהרים בידיעתנו הרחבה בעברית, אין אנו אלא גאונים ענוותנים, שאינם מפריזים בהערכת מיבצעם שלמעלה מכוח־אנוש, אך איש לא ישלול מאתנו את הזכות להשתומם על עצמנו, איך הצלחנו בלימוד של סך־הכל של עשרים שעה ביום להגיע לידי כך במשך חמש שנים ופחות, שמשורר עברי יאמר לנו:
“הלא אתה מדבר עברית יפה ומלוטשת כזו, שאפילו אני לא מבין אותך: יישר כוחך!”
ניו־יורק
מחלת הגססת 🔗
“ארץ חורקת, ארץ חורקת”, אמר וחזר ואמר הדוד יעקב בהתהלכו הנה והנה. על שאלתי ענה: “אם הנימוס הוא שמן החברה, הרי זו ארץ חורקת”. אמנם אפשר לתרץ, ללמד זכות ולאמתל על משבר־האדיבות בארץ; מובן שאפשר אך רק באדיבות – וזו הלא איננה. בעצם אין איש יודע, מדוע אזרחינו אינם מנומסים; יש אומרים, פשוט, משום שהם גסים. אמנם זה מתקבל על הדעת, אך הגסות עצמה אינה מתקבלת על הדעת. ומה פלא? גם הדעת אינה מתקבלת על הגסות. וכך אין להן טענות זו לזו, ושלום וגסות על ישראל.
1. 🔗
הרבה דנו ודנים בשאלת ההתאקלמות הרוחנית בישראל, פירוש, שהעולים יתגלייכשאלטו (סליחה, ול“פארגין” ול“השפריץ” אפשר? אם כן, אני אינני מפארגין את המושג הזה ללועזית ומשפריץ אותו אל תוך השפה העברית). ברוח, בהשקפת־עולם, בהלך־נפש אל תושבי הארץ. והנה, כל הרוצה יציין־נא את העובדה בקורת־רוח, שבשטח אחד הולכת ההתאקלמות בסדר גמור: במשטח הגסות הלאומית. אמנם עלינו להיזהר בכלל בענין זה; אחד היסודות של חוסר־האדיבות הכבייכולי הוא למשל הקיצור, מה שקשה להפוך מחיוב לשלילה. לדוגמה: במקום לומר בלשון האדיבות הארוכה כאורך השעמום: “אבקש להואיל ולשבת” – אומר אזרח־ישראל: “שב”! במקום: “יואיל־נא אדוני לעזבני לנפשי” – “לך לעזאזל!”
וכל אזרח ישראל מקבל יום־יום את מנת־“החמור!” שלו. אגב, זה מעיד על חוסר־דמיון מסוכן. בארצות תרבותיות יותר משתמשת האוכלוסיה בניבי־עלבון ססגוניים להפליא כגון: “עז ישיש” “תוכי מטורף!” או “עכבר מוג־לב”, אבל אצלנו מסתכם כל עולם החיות בחמור הפשוט. חמור, חמור ושוב חמור. אפילו כבר לא עלבון.
גם אני־עצמי יש לי חוויות עמוקות בשטח־האדיבות והפתעתי הראשונה לתופעות הארץ היתה – לא הגמל (שאיננו) ולא החום הגדול (שישנו) וגם לא הכסף העברי (שישנו תהלה לאל ואיננו לצערי הרב), אלא – החנווני הגאלאנטריאני, שנכנסתי אליו ואמרתי לו בסגנוני המקובל:
“יש לי אליך בקשה, אדוני. למען עכב את פזמקאותי מלרדת, זקוקני לזוג ביריות־גומי. ובאם תימצאינה ביריות כאלה בחנותך, הייתי מבקש אדוני, להראות כמה מהן, למען אבחר מהן את המתאימות לי”.
הגאלאנטריאני, שהיה שקוע כל הזמן בעתון, זע, ובניב עברי מובהק אמר:
“מה?!”
לאקוניות דראמטית זו זעזעה אותי: ומששבה רוחי אלי וחזרתי על דברי־המסורת שלי, עמד הגאלאנטריאני כמו טוטם אינדיאני כשעיניו תקועות במרחקי הנגב ואישיותי העלובה היתה כלא־היתה. אישיותי עמדה בפנים נפולים ופזמקאות נפולים, ובמקום להמשיך במסורת־חוץ ולזרוק לו “אני מוחה בכל תוקף כנגד יחס כזה!” עמדתי והרהרתי, ותוך הרהור יצאתי והתחלתי להבין, שאינני צודק, כי אני אשם בדבר, שלא הבינותי את תוכן התגובה הזאת שפירושה: “אני מצטער מאוד, אך סוג זה של סחורתי אזל זה־עתה, אולי תואיל אדוני לטרוח מחר אלי, ולפי־שעה אולי אוכל לשרתך בדבר־אחר, יש לי עניבות־משי יפהפיות וממחטות טעימות ביותר…”
זה כוחה של שתיקה עברית.
2. 🔗
אך הנה בא מיפנה בתולדות הגסות בישראל: “קופת חולים”. מוסד זה, שקופה של חולים בריאים תלויה לו מאחוריו, הכריז על “מיבצע הנימוסין”. אני מאמין אמונה שלמה, שחידקי מיבצע זה יידבקו גם בשאר מוסדותינו, הנגועים במחלת הגססת, וביחוד במוסד הסובל ביותר ממנה, ושמחלתו נפוצה לדאבוננו בכל הארץ “מדן ועד אגד”. ואני כבר רואה באספקלריה שלי את תמונת העתיד הקרוב, ההולך וקרב אלינו במהירות אוטובוס־אכספרס בצורת מחזה דרמטי.
בי, גברתי
חוצפה במערכה אחת
המקום: אי־כאן. הזמן: אי־אז.
הנפשות: נימוסוביץ, נהג אוטובוס; הגברת דווקא מינה.
הנהג: (בסימן מיבצע־הנימוסין מחרחר את המנוע) בקש אבקש את העומדים על המדרגות, למען ירווח פנימה לשאוף רוח צח שפיים, לסובב על צירם ולהואיל בחסדם לרדת בטרם ינוע המרכבון קדימה. בי, גברתי!
הגברת: (פורצת בבת־אגרוף אחת את הדלת וחודרת יחד עם שתי מזוודותיה אל קופסת הסארדינובוס) חוצפה שכזו!
הנהג: (עוזר לה לעמוד בבטחון, נושק לה יד) אני מאושר, שיש לי הכבוד…
הגברת: מה את מפטפט! סע! אין לי פנאי!
הנהג: סליחות מאליפות גברתי על העיזי להדריך את מנוחתך הפעם ולהציע לפניך כרטיס־מסע למחוז־חפצך. אנה פניך מועדות, אדונתי?
הגברת: חכה! שריפה עליך?!
הנהג: סליחות מרביבות לעבדך השפל, (בלחש – “בת נעוות המרדות”). עוד היום בנוב, ואדיר אושר עבדך לחכות ולהתענג מזיו כבודך וחן־פניך כי כביר, כי הן רק שלושה הוא מספר הנחנקים פה במצע הקצר מהשתרע והמסכה הצרה מהתכנס. אל־נא בחפזון, גברת נדיבת־לב, כי מה מני יהלוך אם חכה אחכה?
הגברת: הוֹפ! נזכרתי! אני נוסעת עד מוגרבי!
הנהג: תודתי ממורשי הלב – היליכי גברתי, בחפץ לבך. אך אולי למורת רוחך יהיה על כי מגמת מרכבתי להיפך הנה לככר־המושבות? אולם אל דאגה, כי גם סוב נסתובב ונשוב על עקבותינו עד מחוז־חפצך־את להביאך אל מכונך בשלום. ואם לא אעיר את אפך הארוך, אבקש…
הגברת: איזו חוצפה! שאפי ארוך! הנהגים הללו, באמת גועל נפש! הא לך כסף וסתום פיך!
הנהג: לירות עשר במספר. הוי, מי יתן ונתת לי פרוטות – – הן אל־נכון יש בצקלונך…
הגברת: יש, אך אני רוצה לפרוט, מבין או לא?!
הנהג: לך הצדקה גברתי, ולי בושת הפנים. (עוצר את האוטובוס וקם) אם נשאתי חן בעיניך, ארדה־נא עד ארגיעה (הקהל מוחה, צעקות) אל־נא תשימי לבך גברתי רבת־החסד אל זעקת ההמון, ואל רעשם אל תשעי הפעם (קופץ מטה).
הגברת: יאללה, אין לי פנאי! (אל הקהל) ראיתם טמבל כזה?! מעשר לירות אין לי עודף!
הקהל: בוז! פוי! טמבלאנט! חמור!
הנהג: (חוזר קצר־נשימה) תקותי חזקה, כי לא בוששתי לבוא, גברתי, היליכי כספך. וקבלי־נא בחסדך כי רב את ארשת תודתי העמוקה מני ים.
הגברת: הנה, הוא יושב לו כחזיר ולי נותן לעמוד! זה עובר כל גבול!
הנהג: אם נשאתי חן בעיניך, שבי־נא במקומי ואני עבדך על גלגל־ההגה אשבה ואובילך אל ביתך, ואל משכן- כבודך אשיבך, למען ייטב לי בעבורך כל ימי חיי!
הגברת: (אל הקהל) בחילה שכזו! אני אסדר אותו! בעלי הוא מנהל מיבצע הנימוסין במשרד התחבורה! חוצפה!
– מסך –
(כל הדמויות שמורות למשרד־הנימוסין. קופירייט ביי בעלה של הגברת, הקריה, משרד החוצ־פה).
כשהשר אוכל משלחת 🔗
אותה בעיית־עולם ידועה, “מי קדם למי, הביצה לתרנגולת, או התרנגולת לביצה?” עברה מן האקדמיה של אפלטון אל האפידימיה של השוק־השחור, ומשם עברה אלינו, אך בצורה הפוכה: מה נעלם קודם, הביצה או התרנגולת? משום שבטמפו זה של הפחיתה ההולכת וגדלה (במקום המנה), אפשר לראות, שכעבור תקופות אחדות יישבו הפרופיסורים לתרנגולוגיה ויחקרו ויתווכחו, מה מהם חדל קודם להתקיים עלי אדמות? ואז ייוצר נוסח חדש לפסוק־קוהלת הידוע: “תרנגולת הולכת ודג־פיילי בא, והשוק השחור לעולם עומד”.
*
בתוך כל מיני חלומותי על כפות מזלגות וקיסמי־שיניים וברכת־המזון לבטלה, הופיע לי סיוט אחד, שהרופא הפסיכאטר הוכרח לכתוב לי אחריו רצפט לבשר־תרנגולות, כבד־אווז, יין־טוקאי, ליפתן־אנאנאס, קפה־נס־מן־השמים ושיכון על הר־הכרמל. בחלומי, והנה אני מתעורר בזוועה לשריטות ציפרניים חדות על פני עד דם. על פרצופי עמדה תרנגולת וגרפה וחטטה ונברה בלחיי, באפי, במצחי, בפי. – התכופפתי בגופי, בידי ורגלי, ופתאום אני שומע קול נעים מאוד: קרקור תרנגולת שמנמונת בעלת ריח־צלי אומרת:
“אל־פחד, אל־פחד. אני מזכירתו של “ארגון האפרוחות בישראל”. באתי לשוחח אתך קצת בשביל העתונות. מן השיחה הזאת תוכל לעשות לעתונך מטעמים כנפשך, לא צנע”.
“בבקשה”, אמרתי, “במה הוא הענין? אולי נגד שחיטה?”
איזו שחיטה־שמיטה? מי אני, אולי אפיקורס שאהא נגד השחיטה? הענין הוא בדיבת־שקר! מעלילים עלינו, שאנו זוללות דולרים ודיביזים ועוד טינופות שכאלה, ובאים עלינו בתביעות ודרישות קשות מנשוא! לפי פקודת שר־הצלי־והחביתה, דוב יוסף, מהשנה שעברה, הוטל על כל תרנגולת לייצר 140 ביצים. לא היה קל. אך מה לא תעשה תרנגולת עברית בשביל מדינתנו הצעירה, שאך־זה יצאה מן הביצה? – אלא שכמו בכל מקצוע יש גם אצלנו רודפי כבוד – ותרנגולת אחת בלול־יזור התרברבה בייצור־יתר של 15 אחוז מעל לנורמה. ועל זה באה הוראה, שרק אותה תרנגולת תקבל נקודות, המטילה לכל הפחות 160 ביצים. היכן אנו, במחנה עבודה? סלח לי!.."
“הרי לכם סוציאליזם־בדרך! ואם מעט לך כל זה, הרי לך דבר, שנוצותיך תסמרנה: מאריכים לנו את שעות היום כדי להוציא מקרבנו ביצים בלי־הרף! בתחילה התפלאנו על אורך כזה של ימים, כאילו השמש הכריזה שביתה! לבסוף נודע לנו דבר־המירמה: תולים בלול מסביב ביצים מאירות, המדידות לנו את שנתנו ואנחנו מטילות ומטילות עד אין־סוף. – איזה ניצול מחפיר היה זה?! עושים סטאכאנוביצ’יזם? טוב, אך מדוע רק אנחנו?..”
“עליך להביא בחשבון, שאנו מדינה עניה” – ניסיתי לטעון.
“עוד לא גמרתי!” גערה בי תרנגולת־שיחתי. "הבט, בי, אינך רואה בי כלום?
“פנים טובים מאוד”…
“הנח מחמאות!”…
“אה כן”, אמרתי, "המשקפיים השחורים, מה יש? מן הביצים המאירות?
“אי, מה! אינך קורא עתונים?!”
“אני? מאז שיודע אני עברית – לא”.
“אם כן דע, זוהי ציניות פראית ביותר! זה כדי שלא נראה את התרנגול – – – אתה מבין?”…
“לא”.
“שלא נבזבז את זמננו עם התרנגולים – – – שלא נראה אותם – – – מה דעתך על נבלה זו?!”
פתאום פרצה בבכיה:
“גם את פיסת חיי־העולם־הזה רוצים למנוע מאתנו – – מה יש לה לתרנגולת מיסכנה כזו בחייה אם לא שהתרנגולים ינקרו את עיניהם זה לזה בגללה?..”
דמעות הופיעו גם בעיני. באמת רציתי לנחם אותה, אך היא:
“אל תפסיקני! עוד לא גמרתי!” – ופתאום הנמיכה את קולה ולחשה לי: “אך קדחת להם! הם לא יערימו עלינו! ראשית: האהבה היא עיוורת – למי נחוץ לראות את התרנגולים? לא כן? שנית: אתה אכלת פעם ביצה מגולגלת, קשה?”
“בימים מקדם – – – כבר אינני זוכר מתי”.
"אם כן, הלא זוכר אתה בוודאי, שביצים המוטלות בזכות התרנגול יש להן “פרוטה”, וביצה של תרנגולת פרוּשה כזו, נזירה, נולדת בלי פרוטה – ובכן, הם יפשטו את הרגל אם אנחנו – – – “פרוטה לפרוטה מצטרפות לחשבון גדול!”
כאן שוב הרימה את קולה:
“אנו נילחם לזכויותינו עד ביצתנו האחרונה! צירת ויצ”ו בכנסת תתמוך בנו בכל לבה!"
“אולי תשלחו קודם משלחת אל דוב יוסף? הלא הוא…”
“אתה שוב מפסיקני! תודה רבה על העצה! כבר עשינו! משלחת של שתי תרנגולות נכנסה בקושי, דרך החלון, אל השר”…
“ומה אמר?”
“מה אמר? הן לא חזרו – – אך אותו יום אכל דוב יוסף סעודת מלכים! אך מה אני מבזבזת כאן את הזמן עם אדם, שאין לו שום עצה בשבילנו? אגב, אני פיגרתי אתמול בחמש ביצים – – – לא אקבל מזון. אולי יכול אתה לסדר לי חמש ביצים בשוק השחור?!”
שביתת־השביתות 🔗
שביתה. משך כל שיחתי עם מזכירת “ארגון האפרוחות בישראל” רעדתי, שמא יעלה על דעת התרנגולות להכריז שביתה! רק זה חסר לנו עוד: שלא יהא אפשר אפילו להבטיח לנו ביצים! זה יכול לחולל חלילה שלשלת של שביתות: שהשר ישבות, על שאין ביכלתו להבטיח ביצים; שהכנסת תשבות, על שאינה יכולה לתקוף את השר; שהבוחרים ישבתו שביתת־נגד; תעמלני־הבחירות ישבתו, שאין במי להרביץ; שמנהלי בית האסורים – – השד יודע, עד היכן זה יכול להגיע חלילה! השד יודע? תיכף גם אתם.
*
לא יאמן, אך עובדה: לשיא השביתה, לשביתת־השביתות הגענו אנחנו, מדינת ישראל. על כל פנים לפי מה שלא נמצא בשום סטאטיסטיקה של שביתות: אסירי בית־האסורים שבתל־מונד, הנידונים למוות, הכריזו שביתת רעב. – בחיי! בפירוש היה בעתונים . הקוראים עברו על הידיעה בחטיפה. לכל היותר נתעכב פה־ושם איש מאנשי האופוזיציה לרגע ופרץ:
“בכל זאת חזירות מצד ממשלת מפא”י, המענה אסירי־מוות זה שנתיים בביורוקראציה הרקובה שלה ונותנת למיסכנים לחכות בכליון־עינים לתלייתם! גם אני הייתי פורץ בשביתה!"
אך אני התחקיתי על שורשה של שביתה זו וכך עמדתי על פרטי הענין.
זה קרה כך בבקשה, שמשך שנתיים בכלא־מוות התרגלו האסירים למוות עד כדי כך, שהדפיסו לעצמם כרטיסי־שם מקצועיים:
אחרי־כן התרגלו לאט־לאט גם אל מנת המזון, המיוחדת בטיבה, לא מנת־צנע המיוחדת רק לצנועין, ואל התלבושת המסורתית, כתונת הפסים האדומה שבינתיים מסרו אותה האסירים לחייט לשנותה ולהתאימה לכל אחד לפי טעמו.
אך מכיוון שיש גם גבול לכל, נמאסו עליהם החיים החדגוניים, ואם בני־תמותה פשוטים מואסים בחיי השעמום דורשים ומחפשים עצמם דברים שאינם ראויים להם ואינם מגיעים להם, הרי אנשי־צדק הללו דרשו את המגיע להם על־פי־חוק – את הגרדום. פסקו להם, או לא פסקו?! – ומשהגיעה אליהם השמועה, שדוחים את ההוצאה לפועל של פסק־דינם – הכריזו שביתת רעב. ועל זה קמה מבוכה בהנהלת הסוהר. לבסוף ביקר אצלם המפקח הכללי בעצמו ובכבודו, ובסגנונו הג’נטלמני הידוע התחנן לפניהם:
“אנא, רבותי הרוצחים, אל־נא באפכם, המדינה היא צעירה ועניה, התליינים יקרים מאוד, ובפרט תליינים יהודים יקרי־מציאות ויקרי־משכורת הם”.
"תמנה אותי?! צעקו האסירים פה אחד.
המפקח הרהר רגע, אחר־כך אמר:
“אין בידי רבותי. כי אחד לרצוח – ואחד לתלות”.
ושוב התחנן לפניהם המפקח: שכבר נעשה מאמץ מיוחד לטובתם ושיחכו בסבלנות עוד זמן־מה, כולם יבואו על זכותם, איש לא יקופח חלילה.
“די!” צעקו כולם, “הקץ להבטחות שלפני בחירות! אילו היינו חברי מפא”י, הייתם מוצאים תליינים בשבילנו!"
אדוני הפושעים הנכבדים מאוד! הרעב יכול חס וחלילה לחתור תחת בריאותכם היקרה, ואתם המכבדים את החוק למופת, תדעו לכבד את הסעיף האומר: “אסיר־מוות שחלה, אין מוציאים את פסק־דינו לפועל, אלא אם כן חזר לאיתנו, לאותו מצב, שבו רצח ושדד את הנרצח והנשדד על ידו”. וסעיף קטן (ב) מנמק: “כשם שהוא רצח אדם בריא ושלם, כך עליו להירצח בריא ושלם, שנאמר, כאשר עשה, כן יעשה לו”.
“מה הוא משלשל כאן?!” צעק אחד בשם כולם. “אל־נא בטובך, אדוני הרופא, אל נא תדאג לנו! קודם כל יתלו אותנו, ואת השאר הנח לנו!”
הדבר הגיע לידי כך, שמינו ועדה לבירור הענין והוועדה החליטה: “היות ואסירים הללו במצב חוקי מיוחד ואין החוקים האזרחיים, ובתוכם חוקי הצנע והרעב, חלים עליהם, והיות ואין לבטל את פסק־הדין שלהם, לכן מציעה הוועדה, למסור את הענין לבית המשפט העליון בהמלצה לבטל את פסק־דין המוות ובמקומו לפסוק להם עונש מאכסימאלי אחר עם תזונת־צנע.”
בית המשפט העליון ביטל עונש־המוות ובמקומו פסק להם מאסר־עולם ומזון־צנע לכל ימי חייהם.
האסירים הגישו ערעור.
רחמים בדין 🔗
רחמנים בני־רחמנים אנחנו, זה ידוע מאז ומעולם. וגם זה ידוע, שאנו עם פזיז, מפריזים בני מפריזים על כל מידה. למשל, עמים אחרים נוצחו ונעלמו, ואנו חיים וחיים בלי מידה ומשורה, עד מאה ועשרים בלי־סופים! ואשר למידת־הרחמים, הרי בכלל מגיע הדבר עד לידי אכזריות ממש. המקרה דנן שסיפרתי בפרק הקודם (נא לקרוא!) דיו להמחיש זאת: במקום עונש־רגע על הגרדום – מענישים את האדם לחיי־צנע לכל ימי חייו. ואיך לא יחזור הפושע לסורו? – אך הנה דוגמה אב־טיפוסית, הרווחת אצלנו יום־יום.
*
כבר נמאס לך בוודאי קורא יקר־המציאות לקרא יום־יום בעתונות ידיעות מעין הבאה:
בקרב־דמים עם המשטרה נאסר סוף־סוף
הפושע המועד, רוצח־הוריו, ששלח אש בכנסת
הנאשם שוחרר בערבות של מאה לירות
עם קריאת ידיעה כזו שוקע אדם בהרהורים ושואל את עצמו: אדם זה, שהרג את הוריו פעמים אחדות ושוחרר בערבות, מה יעשה בפרק הזמן שנותר לו עד המשפט? יפתח בית־ספר לריקודים מתקדמים? יירשם כתלמיד באוניברסיטה לפאקולטת חינוך־הילדים?
יבקש היתר־יציאה לנסוע לתימן ללמוד תימנית? – מי יודע? מי יחוש עתידות?
אפשר להבין: המדינה צעירה עדיין ומיספר תאי־הכלא הריקים אינו עולה בד־בבד עם ריבוי האוכלוסין, אך בכל זאת מדגדג את האדם לראות פעם מהלך־משפט כזה של השופט־החוקר, כשהנאשם עומד ברגל אחת בבית־הדין וברגלו השניה בבית־מרגוע שעל הר־הכרמל ליהנות מרוח־ערב עם שקיעת שמש־הפז.
אם כן, בערך כך:
השופט־החוקר: הנאשם זאנוול תת־תבל, דייר־מישנה מוּעד, המודה אתה באשמה, שהכנסת זרם־חשמל גבוה לתוך האמבטי של בעל־הבית?
תת־תבל: כן.
השופט־החוקר: חבל. אני ממשיך בחקירה. אני מזהיר אותך בכל תוקף, שעל שאלות שלא אשאל אותך אינך מחוייב לענות. – ההתחרטת על מעשך זה?
תת־תבל: לא.
הש’־הח': חבל. מובן. כולנו בשר ודם. אם כן, חושבני שהענין ברור, נסיון לרצח־אדם תוך סיבות מחמירות למכביר. בסדר. אתה מבקש את שחרורך עד יום המשפט בערבות של מאה ל"י?
תת־תבל: לא.
הש’־הח': (לעצמו) מעניין, שמעתי ברור שאמר: לא. (אל הנאשם) טוב מאוד. עליך לשלם את הכסף בקופה. – הלאה!
תת־תבל: סליחה מאוד. אמרתי, שאינני רוצה.
הש’־הח': ומדוע לא?
תת־תבל: ככה.
הש’־הח': יותר מדי?
תת־תבל: לא. בכלל. למה לי?
הש’־הח': אני מזהיר אותך…
תת־תבל: (מפסיקו) אני יודע. לא איכפת.
הש’־הח': אני אינני מתלוצץ. מאה ל"י, או חד־גדיא!
תת־תבל: אמרתי שלא! אני אשם או לא?!
הש’־הח': (לעצמו) אידיוט! (קם) אני מציע למסור את הנאשם לבדיקת רופא־רוח, ועד גמר הבדיקה לשחרר אותו בערבות חינם אין כסף. (אל הנאשם) אני אלמד אותך דרך ארץ! מה אתה חושב איפה אתה נמצא? (הולך).
תת־תבל: (אל חברו, המחכה לו) איפה “נחקור” הלילה?
חברו: (מראה על השופט החוקר) אצלו.
הש’־הח': (בביתו, אל אשתו) אל תיבהלי הלילה שפרינצה, יהיו לנו אורחים לא קרואים.
שפרינצה: (שמחה) מאין אתה יודע?
הש’־הח': שמעתי את הנאשם לוחש לחברו בשעת שחרורו, שהלילה יגנבו אצלנו. הם חושבים שאני לא שמעתי! עלי הם רוצים להערים!
(וגונבים אצלו את כל הדירה, לרבות את הפסנתר. סוף המחזה והחקירה)
בן־גוריון מוריד מן 🔗
עובדה היא, שבעיית־המזון הולכת ומחמירה אצלנו במידה שהמזון הולך ופוחת. לפעמים נראה, שהעם היושב בציון מתקיים כבר אך ורק על חבילות־המזון מחוץ־לארץ. אך מה עושה הרבונו של עולם, זאת אומרת בן־גוריון? הבה, ננסה־נא למסור את המאורע ההיסטורי בקיצור נמרץ, בקיצור־צנע, צנעגראפי.
האופוזיציה תוקפת, רועשת, אובסטרוקציונית: מזון, מזון, מזון! דוב יוסף מצהיר סטאטיסטיקה: כמות הקאלוריות גדולה בישראל מבכל העולם.
הקואליציה מוחה כפיים ורגליים!
“כביר”! קורא אחד מאנשי הממשלה. “גוג־מגוג!”
“גוג־דמגוג!” עונה אחריו איש האופוזיציה.
2. 🔗
סימפוזיון (צנע) בין בן־גוריון ובין דוב יוסף.
“קראו לי דמגוג”, אומר דוב יוסף בשפה רפה.
בן־גוריון: מצפונך נקי: סטאסטיסטיקה.
דוב יוסף: לא נקי: סופיסטיקה.
בן־גוריון: וכמות הקאלוריה?
דוב יוסף: קרי: תיאוריה!
בן־גוריון: מה לעשות?
דוב יוסף: אתה – שואל אותי?! מי כול־יכול?!
בן־גוריון: אני.
דוב יוסף: אם כן?
בן־גוריון: אם כן, בסדר!
3. 🔗
בן גוריון לבדו עם הרבונו של עולם (בכתיב־צנע: רבש"ע). סימפוזיון בין שני הכול־יכולים.
רבש"ע: מה יש?
בן־גוריון: כלום אין, פיליי יש!
רבש"ע: מה תצעק אלי? דבר!
בן־גוריון: בחרת בי לאדון הממשלה?
רבש"ע: בחרתי.
בן־גוריון: בחרת בי לשר־צבאות?
רבש"ע: בחרתי.
בן־גוריון הצלתי את עמך ממצרים?
רבש"ע: חכה רגע, אחשוב קצת…
בן־גוריון אין פנאי לחשוב! עמך ישראל טובע בים־פיליי ואתה רוצה לחשוב?!
רבש"ע: שא, שא. אל נא באפך. מה את מואיל לצוות עלי?
בן־גוריון: תן מן לעמך ישראל!
רבש"ע: זה הכל? בבקשה. כבר נבהלתי, שאתה רוצה ממני דיביזים.
בן־גוריון: לדיביזים יש לי מקור אחר. מן תן.
רבש"ע: מן? הרי לך מן.
4. 🔗
למחרת בבוקר, כשבני־ישראל קמו לעסקיהם, והנה…
מי שרוצה לדעת, מה “והנה”, יפתח את ספר התנ“ך ויקרא פרשה ט”ז, מפסוק י"ב ועד סופה. – כל הארץ היתה מכוסה כמין עוגה לבנה אחת. ראשונה היתה אשתי, שהקדימה לקום ולעמוד בתור למנת־פילייי. טעמה ופרצה:
“אוי מן!”
“מנה!” צעקתי כנגדה.
“לא נכון! מן!”
לא עברו רגעים וכל הארץ היתה כמרקחה. התורים התפזרו, הנשים רצו והביאו כלים מכלים שונים, החל מכוסות ועד קלחות, קדירות, סירים, פכים, פחים, אלפסים, יורות, צלחות, קערות, לקנים (“קיילה” באידית־ערבית) בקבוקים, צלוחיות, וכו' וכו'. – חט־פה, מעשי־חאפ, מכות, קללות נמרצות, התכתשות, משטרה.
אך לבסוף באה האכזבה הגדולה: כמה שלא חטפו וגיבבו ואספו – המנות היו שוות, כמו בתנ"ך.
פתאום קורא איזה ילד בעל פיאות:
“חברה! חישבו על מאכלים טובים והרגישו את טעמם! אני יודע! למדתי חומש!”
וכך היה. כל אחד מצא בו את הטעם שרצה! רצה בשר? בשר! רצה חלב? חלב! (אך ביחד לא! משרד הדתות הוציא אחר־כך פקודה, שאסור לחשוב בשר וחלב ביחד!) צלי? צלי! נקניק? נקניק! צ’ולנט? צ’ולנט! ומי שהיה עצל מלחשוב, היה טועם צפיחית בדבש, או להיפך, דבש בצפיחית. ואפילו דג־מלוח בדבש.
“מן! מן טעים! שילינג אחד!” נשמע פתאם מכל עבר. מוכרי־מן צצו פתאום לאלפים.
“שני גרוש המנה, מן!”
“גרוש אחד, מן!”
“שתי פרוטות, מן!”
“מן בחינם!” צעק תימני בן שש והראה על הקרקע.
5. 🔗
משנודע הדבר, שבן־גוריון הוריד את המן – פרצו העתונאים במהומה.
עתוני מפא"י: – – – "כדאי לדעת, מה יחרצו לשון עכשיו אנשי האופוזיציה אחרי שמילאו את כריסם מפרי מאמצי שר־הבטחון ושר־הפרנסה?! – – – "
על־המשמר: "הטריק האמריקני החדש אל יעביר אותנו על דעתנו. שמענו יפה בלילה את המטוסים, שזרקו את חבילות הלחם הקלוקל שלהם – – – "
קול־העם: “הלאה השוחד האימפריאליסטי סר־הטעם! – חברים, הנזרו מן הטינופת הזאת! – ברית המועצות ידעה לייצר לחם־עצלים עוד לפני חמש שנים, אך איש הריפובליקה העממית לא ימלא בטנו במזון שלא ייצר אותו בעבודה ובעמל כפיים!”
הארץ: – – – “אם רק יידע שר־הקיצוב־והאספקה לקבוע מדיניות של חסכון בברכת־שמים זו בצרפו למפעל רב־אחריות זה בעלי־מקצוע מנוסים בכלכלת־המן – – –”
הצופה: – – – “אם נס גדול זה לא יפקח את עיניהם של קלי־הדעת וקלי־הראש לראות את מעשי־אלוקינו לשמור מצוותיו ולבנות את מדינת־ישראל על פי התורה, אזי – – –”
ונטורי־קרתא התארגנו לאלתר בתהלוכת־הפגנה ורמסו בגליהם את המן, שפכו עליו נפט וזרו עליו חול תוך צעקות: “הלאה המן הטריף!” – “רמסו את המן הציוני!” – "פיגול, פיגול, פיגול! (אך בסודי־סודות ניסו ולקקו מן הצפיחית בדבש, וקבעו בצער עמוק, שהשטן ימח שמו הצליח בתעמולתו לזרוע גם שם למעלה את זרע הטומאה רחמנא ליצלן, ניצחו האראלים את המצוקים כבייכול, והשמש חשך בעריפיה – – – ומיד גזרו צום בשם “תענית המן הרשע”.
6. 🔗
לא עברו יומיים ומשרד הקיצוב והאספקה הוציא הודעה על חלוקת המן על פי נקודות. ומפעל חלוקת המן הוטל על “המשביר”.
7. 🔗
רבני אגודת־ישראל הוציאו איסור־חרם על המן, הואיל ונודע, שרבים מן העולים מארצות ידועות טועמים בה בהרהור גם טעם־חזיר לא עלינו.
אנשי מפ“ם ומק”י וערי ז’בוטינסקי הגישו שאילתה משותפת לשר־הסעד בכנסת נגד אגודת־ישראל.
יו"ר הכנסת, מר שפרינצק, קבע שענין טועמי־הטריפה במן הוא שאלת חופש־המחשבה. או יותר נכון: חופש־ההרהור, ולכן אין לדון על כך בכנסת.
פרץ משבר בממשלה.
ראש הממשלה הכריז על בחירות חדשות.
8. 🔗
סימפוזיון בין ראש־הממשלה בן־גוריון ובין הרבש"ע.
רבש"ע: מה יש שוב?
בן־גוריון: עמך ישראל אינן יכולין ברוב טובה ולא ברוב פורענות! חדל!
רבש"ע: שא, שא. ובכן, מה אתה רוצה ממני?
בן־גוריון: הפסק את המן!
רבש"ע: טוב, אפסיק, מה עוד?
בן־גוריון: שמפא"י תנצח בבחירות!
רבש"ע: זה לא, חביבי! לענין עדין זה לא איכנס! אני גם בענין הפסקת המן לא אֵשט מדרכי הדימוקרטית. אני לא אפסיקו, אלא אם כן כל העם ידרוש זאת ממני!
בן־גוריון: ואיך תעשה זאת?
רבש"ע: סמוך עלי.
למחרת טעם כל עם־ישראל במן טעם דג־פיליי – והרבש"ע השיג את שלו. כידוע אין המן יורד בימים האלה, אלא יש חצילים למכביר וכל אחד מוצא בהם אותו טעם.
נוריות חוצפניות 🔗
“את העץ מכרסמת התולעת, את מעיל־החורף – הסס, את המזון השחור שבמרתף – העובש, את חיינו כאן בארץ – הפוליטיקה”, אמר פעם ידידי הטוב, שמתוך ענוותנות יתירה אינני מגלה את שמו. סטאטיסטיקאי גאוני חישב ומצא, שאזרח ישראל ממוצע בן־חמישים מתפוליטיקע 34 שנים ושלושה־עשר חודש בחייו משום שגם בשנתו הוא מתפוליטיקע. ישנם הוגי־דעות המוצאים ששיטת המפתח המפלגתי (פירוש: שמפקד הכבאים בנתניה אינו יכול להיות אלא חבר “הפועל המזרחי” (שאינו מחלל את השבת) ושלושת סגניו רק חברי מפא"י, חבר אגודת־ישראל ופרוגרסיבי, ומפקד־הסולמות – איש “חירות”), אינה אלא תמצית מזיגתן של עשר מכות־מצריים. וכל הטועם טעם מפלגה בארץ, כלומר, טעם־פרו – או קונטרא־טקציה, מובטח לו, שטועם הוא מכל עשר המכות ביחד. לדוגמה:
1. 🔗
מנורת־החשמל (נורית בלע"ז) שלי בקאבינט־הגזוזטרה שלי התחילה בזמן האחרון למצמץ אלי בעינה האחת. אילו היתה עושה זאת הנערה נורית, בת־אחיו של שכני ממול, ולולא הייתי נשוי ובעל הכרה עצמית – קרוב לוודאי שלא הייתי מתרעם כמלא־נימה, אך “נורית” זו אוכלת את חיי. וגם לא הבינותי את כוונת המיצמוץ הערמומי שלה עד שחוה (למען דעת: זוהי “רעייתי בין הבנות”. אולפן!), ביארה לי, שהמיסכנה הולכת וגוססת, ובכן, זהו מצמוץ־הפרידה שלה.
אינני אדם סנטימנטלי ביותר. צריך להשיג נורית אחרת, אמרתי בלבי.
“איפה אתה חי, אומלל שבבטלנים?!” גער בי לבי “צריך להשיג? אין כבר נורית לרפואה..! אתה מבין?!”
לרפואה? הלכתי אל בית־מרקחת. יש, אך כחולה לגמרי, אפלה. טוב שאיננה טובה בשבילי, בין כך אין לי כסף לשכמותה.
לאן הלכתי עוד? – הייתי יושב ועושה סטאטיסטיקה, אך “נורית” שלי עדיין ממצמצת.
ולבסוף נצנצה במוחי תגלית גאונית (לא־לא פרוטקציה, אלא): המלצה. אך קודם התייעצתי עם הדוד יעקב. הוא אישר את התגלית בקריאה:
“סוף־סוף! ידעתי, שעתיד אתה להתבגר”.
“כן, אך אינני חבר בשום מפלגה”.
“היא הנותנת!” אמר הדוד יעקב. “תפנה אל כל מפלגה ומפלגה!”
“רעיון!”
“ששש! שמע את הסוד: בסוכנות נוסד לא מזמן משרד מיוחד בשם “נורית”. רשמית מבארים את הדבר, שזה על שמה של סבתת אחד מעסקני־הסוכנות המנוחים ז”ל, ששמה היה נורית (שיינדל), ושמטרת המשרד האינפורמטיבי הוא (כביכול) “להאיר את עיני הטועים, האומרים, שעם מדינת ישראל הגיעה שעתה של הסוכנות להתחסל חלילה”. אך אני יודע את האמת: זוהי מחלקה סודית המחלקת לאנשי־שלומנו מנורות־חשמל במחיר השוק הלבן. עשרים ושניים אחוזים צריך לשלם מיד במזומנים ואת השאר לסלק אחוז אחד לחודש לבאנק, שיתן לך הלוואה מאה לירות על סמך זה. הבינות?"
“לא”.
“מובן שלא, משום שגם אני אינני מבין. בכל אופן, אתה תקבל הלוואה, וזהו החשוב, לא המנורה; ובמקום לשלם בעד המנורה, תסלק את הלוואתך לבאנק.”
“יופי. ואת ההלוואה לא אסלק ותהיה לי הנורית חינם!”
“אתה כנראה מבין את הענין באמת יותר ממני. אני כבר רואה שאתה תצליח”.
“ואל מי עלי לפנות שם?”
“גם זה סודי. ששש! אל דוקטור תגדילי. אל תשכח: תגדילי!”
2. 🔗
אתם זוכרים בוודאי (אם לא, נא לקרוא שנית ושלישית) את הרפתקאתי עם הסנדלר רב־הכבוד יהודה אפילו. אם כן, אני לא אחזור עוד על אותה פרשה “ויסעו־וילכו” עד שישליכו אותי החוצה. בינתיים למדתי דבר־מה: מפלגה! – ראשית־כל עלי לדעת, לאיזו מפלגה שייך ד“ר תגדילי. זה נודע לי בדרך בלתי־מפלגתית. הדודה אילקה יש לה ידידה ותיקה עולה חדשה העובדת בסוכנות: מדי שעה בשעה מכניסה לפקידים כוס תה בלי סוכר, מעמידה את הכוס על השולחן, וכעבור שעה וחצי שוב מופיעה משהצטנן התה, לוקחת את הכוס המלאה ויוצאת בשתיקה. ואם חסרות כפיות אחדות מן התה, הרי היא דורשת פצויים. על זה פרנסתה. ממנה נודע לי, שדוקטור תגדילי הוא חבר בציונים כלליים־א' מיסודו של גרינבוים, שעבר מאז אל מפ”ם.
מיד פניתי אל שאר־מכירי הד“ר סאלומון, שהוא תת־מפלגתי ותיק ושקשריו הסודיים ידועים לכול. הד”ר אמר לי: “עם דו־מפלגתו של גרינבוים אין לי לעת־עתה אלא קשר־עקיפין: ידידי אברם נס־ציונהצ’יק, שאם אינני טועה, חבר בקיבוץ המאוחד מאז הסתפחה סיעה זו בפועלי־ציון שמאל. לך אצלו ואמור לו בשמי, שאתה חבר מפא”י. חותנו של נס־ציונהצ’ק שייך ל“עובד הציוני”, שהשתפך אל תוך פרוגרסיבים"
הלכתי אל נס־ציונהצ’יק ואמרתי לו, שאני אמנם שייך למפא“י כפי שאמר לי הד”ר סאלומון, אך בענין מנורת־חשמל הייתי רוצה להיות “כלל”. נס־ציונהצ’יק קיבל אותי בטמפראטורה נמוכה למדי, כי נתברר, שהיה פעם חסידה של “התנועה לאחדות־עבודה”, אך היום כבר אין לו שום שייכות אל “השומר הצעיר”; זה יומיים שהוא לוחם סטאכאנובי לחבר־הקבוצות. עם חותנו איננו מדבר זה שנים, מאז שלא סילק לו את הנדוניה של אשתו שהתגרש ממנה למחרת החתונה, מסיבות פוליטיות. מלבד זה שהזקן הוא רביזיונאי במחתרת ושעל דלת דירתו כתוב, שהוא אינו מקבל בעניני מנורות־חשמל.
לבסוף קיבלתי מאת נס־ציונהצ’יק מכתב אל אחד האנשים רבי־השפעה ביותר (שמו לא ידוע לי, מפני שהכתובת שעל המעטפה היתה כתובה בכתב־סתר), אחד ממייסדי “עליה חדשה” נשמתה עדן – אך עלי להיזהר ולהיכנס אליו בכיסוי־ראש, משום שהוא קצין פלוגת־הרס של נטורי־קרתא אגף יום־כיפורים.
קניתי לי בכספי־אני כיפת־משי ונסעתי לירושלים. נכנסתי אליו. ז"א נכנסתי אליו אחרי שלשה שבועות חיפוש בפנקסי המשטרה בעזרת ידידי־לאולפן, שאחרי שלא הצליח בשום אופן להסתדר, נתמנה לבלש.
איש־הסתר רב־ההשפעה היה מופתע מאוד לראותני אצלו.
“איך מצאת אותי?!” השתומם נורא, “הלא כתבו את מכתבך בכתב סתר כדי שלא תמצאני! אבל, מכיון שכבר מצאת אתה יכול להסיר את הכובע”.
הוא לחץ לי יד – ומתוך הלחיצה המיוחדת במינה נודע לי, שהוא אח בלשכת הבונים החפשים בשם “קיסר־וילהלם־פחה”. אלא שלדאבונו האמיתי אין ביכלתו לעזור לי, מפני שהוא קומוניסט ותיק ואסור לו לפרוטז’ע אדם שאינו חבר למראית־עין ב“חירות”. לחינם ביארתי לו, שאני קלריקאל־בולשביק ומועמד לחבר־ותיק במפלגת “הקומוניסטים העברים” שנתחסלה, ולבסוף, כשגיליתי לו, שאני הנני ממוצא הונגרי מובהק קם ממש ממקומו ואמר:
“אז מה אתה שותק?!”
ונתן לי מכתב סודי בהונגרית אל אחיו הצעיר, חבר במפלגת־התימנים־המשיחיים־הבלתי־רשמית.
3. 🔗
האח הצעיר, יהודי כבן שבעים ושתיים בעל זקן מזוייף ופיאות אמיתיות קיבל אותי בסבר פנים מזוייפות, הושיט לי חפיסת סיגאריות “לשבת” וכוס־תה־נסך אמיתי, לבסוף שאל:
“מנת קדל־דבר־אחר?”
טוב שידעתי מה זה “דבר אחר”, אחרת היה אוי ואבוי לי: מושג זה היה הסיסמה הסודית של מפלגותיו, שמונה במספר.
“רק בתשעה־באב” עניתי מיסתורית.
ומכאן ואילך הכל הלך בסדר. אספתי בסך־הכל שמונה־עשר מכתבי המלצה ודרך ארבעים ושבע מפלגות־סתר הגעתי סוף־סוף אל דוקטור תגדילי מזויין בשורות־המלצה גרינבוימיסטיות. הוא קרא את מכתבי במשך יום וחצי ואחר־כך ממש חיבק אותי.
"יקירי, אמר, “זוהי הדרך אצלנו. הסיסמה היא: חבלי־גאולה; גלגול־מחילות הוא הפרינציפיון לימות המשיח. – הרי לך המנורה. לילה טוב, יקירי!”
4. 🔗
כשבאתי הביתה מצאתי את חוה יושבת וקוראת את מספר העיניים שעשתה בגרב, ההולך ונולד בידיה. על השולחן מאור ממין חדש: מנורת־חשמל ריקה הפוכה ובתוכה נר.
“הבאת?” שאלה.
“הבאתי” עניתי.
“אם כן תהיינה לנו שתים”, אמרה, נטלה מידי את הנורית שהבאתי, הראתה לי אותה: אתה רואה? היא שרופה, כמו שלנו. אם תכניסה אל החיבור, אפילו לא תמצמץ".
ראיתי שהיא צודקת.
“מאין ידעת?”
“מאין?” ענתה, פתחה בכוח את הנורית שהבאתי, הוציאה מתוכה את נשמתה המתכתית, הפכה אותה, והכניסה בה את הנר “שמעתי שדוקטור תגדילי מאז שלשום כבר לא גרינבוימנ’יק, אלא בלתי־מפלגתי מובהק בהשפעת חסידי בעלי המכולת המפא”יניקים…"
אין דבר, עכשיו אחפש המלצות מבלתי־מפלגתיים בקרב בעלי המכולת בהשפעת חסידי־מפא"י.
אולפן העסקנים הותיקים 🔗
הלעז, הלעז! הנשק הטימטומי המפוגל והמסוכן ביותר הוא הלעז (דילטוריה בלע"ז). כך הוציאו שם בחוץ לארץ על הסוכנות לעז, שדוחה היא לקרן־זווית את העסקנים הציוניים, שכל ימי חייהם היו אוספים שם כסף לשלוח אחרים לארץ והם עצמם נשארו בגלות המנוולת שאילצה אותם לטמא את ידיהם בעסקים עם צוררי־ציון ושונאי־ישראל ולשאת בעול הכסף חסר־הערך, שאף אות אחת עברית אין עליו. העולה החדש רואה כאן בסיפוק רב, איך לעז זה אין לו כל יסוד, ושהדאגה לעסקנים ותיקים עוברת כל גבול.
*
ד"ר יהודיוליוס פתיליה, אחד ממנהלי הקליטה של הסוכנות הואיל להראותנו ולבאר לנו את עבודת “אולפן העסקנים הוותיקים” הפוריה.
“קליטת המוני העולים של מזרח אירופה”, פתח הד"ר פתיליה, “כרוכה בבעיה מיוחדת: בעיית העסקנים הוותיקים, כלומר לבחור מבין העולים את המוכשרים ביותר להיות עסקנים ותיקים, שהקריבו את כל חייהם לעבודה ציונית שם בחוץ־לארץ…”
“ללמדם את השפה העברית”, עזר לו אחד מבינינו.
“יותר מזה”, אמר ד"ר פתיליה, “לעזור להם במאמציהם להיות עסקנים ציונים ותיקים. שכן רק ותיקים אמיתיים, כלומר ותיקים בעלי־מקצוע זוכים לעזרה שלנו: לשיכון, עבודה, פנסיה, וכמובן, גם לכבוד הראוי להם…”
“לפי איזה עקרון בוחרים בהם מבין יתר העולים?” שאלתי אני.
“בדוק ומנוסה!” ענה ד"ר פתיליה בבעל־מקצוע ותיק. “בדרגה הראשונה עוזר החוש המפותח. יש שאתה מטיל מבט באדם ומיד אתה מרגיש במגילת־היוחסין הציונית שלו: אחד הוא בן אחיו של מנהל זה וזה, שני – בן גיס דודו של זה וזה; שלישי – שותפו לעסק של זה וזה. וכן הלאה”.
“סליחה”, אמר אחד מבינינו, "מהי הכוונה למונח “זה וזה?”
ד"ר פתיליה הביט בו בתמיהה:
“חשבתי, שזה מובן מאליו. על ‘זה וזה’ הוא אישיות רמת־מעלה במנגנון המדינה או במקום אחר לא פחות חשוב. בשום אופן לא סתם קטלא קניא חלילה”. – אמר ד"ר פתיליה ומיד הכניס אותנו אל אולם האולפן המרווח. המורה עמד על הדוכן ובקרטון גדול רשם את לוח־המפתח, הפותח את המנעול “שער־הרזים” (כך היה כתוב באותיות גדולות על הלוח השחור) לפני תלמידיו.
“סליחה”, לחשתי לד"ר פתיליה שישב על ידי, “אני רואה כאן גם שמנים, איך זה?”
“זה לא מן המלה “רזה” ביאר לי הד”ר הנכבד, “אלא מן המלה ‘רז’ שפירושה סוד, כלומר, סוד ההסתדרות”.
“ומי שאינו חבר ההסתדרות?” שאלתי.
“שוב טעות”, ענה הד“ר ‘ההסתדרות’ פירושו, איך להסתדר בארץ. ששש!”
שששתי והקשבתי וקראתי את הכתוב על הלוח. ובכן: “איך להוכיח עסקנות?”
1) משנת 1903 אנו חברים בהסתדרות הציונית. (תעודות: שני עדי־שמיעה; יומנו האבוד של הרצל; סירוב לתשלום מס לקהילה האנטיציונית).
2) משנת 1919 עד 1949 היינו סגן נשיא הסתדרות האוהדים למשלמי השקל באוקריינה. (תעודות: שקל משנת 1949; ה“קול־נדרי” על תקליט; קבלת הקק"ל על – 18 קופק).
3) בשנת 1917 עברנו מהונגריה אל המפא“י ושם ביצענו פעולות חתירה על סירות הדנובה ב”אגודת המשוטים ועזרה אחרונה לבורחי הגולה" (תעודות: פנקס־חבר בחתימת הבלשות; צילום־חובב של הסירה; תעודת בית־הספר לשחיה).
4) החבאנו את אלוף־השחמט הציוני רובינשטיין בברחו מפני מנוצחיו החוליגאנים מגזע לא־שמי. "תעודות: אוטוגראף של רובינשטיין: ידיעת “התקוה” בעל־פה).
ד"ר פתיליה משך אותנו החוצה, שלא להפריע לשיעורים ואמר:
“לדאבוננו הרב עלינו להתחיל לפעמים באלף־בית, שכן יש ביניהם ותיקים שצריך לשנן להם את ההבדל שבין מדינת־ישראל ובין אגודת־ישראל, אך כנגד זה מפליאה ממש הצלחתם של אחדים מבין התלמידים. הנה למשל (הוא פותח קצת את הדלת ומראה לנו פנימה), אתם רואים את התלמיד ההוא שם? הוא השיג אצלנו שיכון עוד לפני שגמר את שעורי־הוותיקים, וזה אחרי שזה ארבעים ושתיים שנה היה מומר מנוצר לדת המוסלמית בוסניה. גם עלייתו לארץ בוצעה בכשרון מיוחד במינו: הוא נסע לארגנטינה בשליחות המופתי מסארייבו ובדרך טעה הנה”.
בינתים נגמר השעור והתלמיד יצא.
“בבקשה לנסות ולבחון אותו!” אמר הד“ר פתיליה – “היי, טאדיוש!” פנה אליו הד”ר, “במה התוותקת שם בגולה?”
“כמזכירו הפרטי של מאכס נורדאו”, – ענה הלה וטחן את התשובה על גלגלים, “שגילה את כשרוני בהיותו פרקליט המדינה בחבר הלאומים בשנת 1902. ובענין הבעיה המפורסמת, שנתעוררה בשאלת אוגנדת־ישראל על ידי הרב ד' זאנגביל מחבר פירוש על רש”י בשם “מלך המגביות”, פרץ בינינו ויכוח חריף, וכשהתפטרתי ממישרתי אצלו, בחרו בי לנשיא “אגודת מתנגדי ז’בוטינסקי דוברי באלקאנית” – והשאר הלא ידוע מתולדות הציונות הכללית"…
ומי קירב אותך לרעיון הציוני בכלל?" שאלנו אותו בדחילו ורחימו.
“אותי? ידידי הוותיק תיאו!”
“מי?”
“נו, הד”ר תיאודור הרצל אך את זה יבאר לכם מנהלנו הד“ר פתיליה. תסלחו לי” אמר והלך קצת נעלב.
“הוא אץ להשתתף באיזו ישיבה חיונית”, אמר הד“ר פתיליה. והוסיף בגאווה: “אתם רואים רבותי? סך־הכל ששה שבועות באולפן וכבר ידידו הוותיק של הד”ר הרצל?”
ברגע זה ניגש אל הד"ר פתיליה אדם בשנות העמידה ובגמגום עצוב מאוד מתחיל להתאונן בהראותו תעודות שונות:
“סליחה – – – אדון דוקטור – – –”
ד"ר פתיליה עשה תנועת ביטול ועזב אותו לאנחות.
“איזה איש אומלל!” אמרתי לד"ר פתיליה בחמלה מסויימת. “איך זה לא לימדו אותו באולפן להתנהג כציוני וותיק בעל הכרה עצמית!?!..”
“בדיוק כאן קבו הכלב”. ענה המנהל. “נודניק זה לא גמר שום אולפן!.. המסכן באמת עסקן היה בחוץ־לארץ… מקרה חשוך־מרפא…”
עקשנות לאומית 🔗
ידוע, שכל עליית־גולה (קיבוץ מן הגלויות) יש לה אופי שלה. יהודי בולגאריה למשל, חרוצים; יהודי מארוקו מצטיינים בהשחזת סכינים; יהודי גרמניה הם כולם פרופסורים; יהודי עירק משברים את חלונות הסוכנות; יהודי הונגריה הם מומחים לדיבור הונגרי; ויהודי אמריקה אינם עולים לארץ. בקיצור, עליה עליה ותכונותיה. אך אל יאוש, כל הנפוצים הללו שמתקבצים כאן בארץ מתלכדים לחטיבה לאומית אחת, שאפייה הכולל הוא העקשנות: אינם רוצים לשלם במועד. בשום אופן, ואפילו לא בלי אופן.
*
אינני מאשים את אזרחי ישראל, שאינם רוצים חס וחלילה לשלם את חובותיהם בחפץ לב. כי איזה אדם בעולם רוצה לשלם חובות בחפץ לב? לכל היותר רוצים לדחות את הפרעון עד שהנושה יוותר על החוב מאליו. ולזה שתי אפשרויות, או שהלווה יאמר קדיש אחרי הנושה המוותר, או שהנושה יאמר קדיש אחרי הלווה, שהוא מוותר לו. ולזה יסוד פסיחופיזי וביושלשלולוגי של סובב ומסובב וחוזר חלילה וחס ושלום. האדם אינו משלם למלווה הגס והמנוול, משום שהלווה שלו עצמו הגס והמנוול אינו משלם לו למרות כל גסותו וניוולו שלו כלפי הלווה שלו, וזה אינו משלם, משום שיהודי רביעי גס ומנוול אינו משלם לו וכן הלאה עד היהודי האחרון.
ועוד דבר: אל יהא אדם נחפז. רק במנוחה (אמר הפילוסוף האנגלי כשנפל מן הקומה השלש־עשרה). אין לדעת, מה ילד יום. יוכל לבוא מבול לעולם, או מי יתן חס ושלום פצצה אטומית, רעש אדמה־יפאנית או התאבדות, ואז טוב יהיה, אם הכסף יהיה בכיסנו־אנו. “עוד לא אבדה תקוותנו” אומר ההימנון על כגון זה
*
הנה למשל המקרה שלי בפייטל צונגנשפיץ, שלקח ממני הלוואה באוטובוס בסכום של לירה בנימוק ההגיוני שאין אצלו אלא ספר־ההמחאות, והנהג – כדרכו – אינו רוצה לקבל המחאה על גרוש וחצי. נתתי לו לירה בתנאי שהוא הסכים לו, שמחר יבוא אלי הביתה ויחזיר לי אותה. ניחשתם: הוא לא הביא. כעבור יומיים נפגשנו. אין אצלו פרוטרוט. “ובבית?” – אני שואל. “ברוך השם, כולם בריאים” הוא מודה לי “רק הילד משתעל קצת…” כעבור שבוע בקפה “ואלוטה”: שישלם לי בדואר. ומה? שלח? צלצלתי אליו בטלפון. הוא אינו בבית. ומתי יהיה? לא ידוע. (מאין ידעה אשתו, שזה אני?). תפסתי אותו על יד קופת הקולנוע. הוא נותן לי המחאה. בבאנק אין לה כיסוי. למחרת חיכיתי לו על יד ביתו. פייטל צונגנשפיץ מבטיח לי, שתיכף ומיד ילך לבאנק ויתן שם כיסוי לירה אחת. והלך אל הבאנק. קניתי בשוק השחור אקדוח ושוב חיכיתי לו על יד שער־ביתו. בהן־צדקו שישלם לי תוך 16 שעות. אני יורה באויר. צונגנשפיץ מוציא מכיסו ספר תנ“ך ונשבע בקבר סבתתו, שתוך שבוע ימים יסלק לי את הלירה. אני יודע שזוהי שבועת שוא, מעולם לא היתה לו סבתא, אני יורה לו חור בכובעו. ועל זה הוא נופל על ברכיו ונותן לי שש (–.6) ל”י בערבות שמחר יביא לי את הלירה אל ביתי.
יכול אני להוציא את שש הל“י בלי כל חשש. צונגנשפיץ לא יסלק לי את הל”י. פייטל צונגנשפיץ הוא בעל אופי ישראלי חזק.
יומן ולילן השכון 🔗
הגיע הזמן שאנהל יומן, שהוא בעצם גם לילן כפי שתוכחו בעצמכם. כלומר עבר זמנן של הצרות הכלליות, שכל אחת מהן מופיעה פעם בחודש או בשבוע. כנראה שהן רבות כל כך, שעליהן למהר תכופות־דחופות מדי יום ביומו. מעין תחרות־אליפות ביניהן: איזו מהן תקדים להרוס את האדם? ולעג הגורל, שבתחרות זו אין מתחרה ראוי לשמו לשבלול הידוע, שקוראים לו “שכון”…
*
תל־אביב, 17 ביוני, 1949. לפני שבועיים ריחמתי על ידידי האומלל יאשה אויחנן, בעל דירה בת ששה חדרים, ותפסתי אצלו חדר. הוא התחנן לפני, שלפי השמועות רוצים להשכין אצלו בחדר הריק (את שאר חמשת החדרים השכיר, והוא עצמו המיסכן גר במיטת־האמבטי שבחדר המקלחת) משפחה קירגיזית בת ארבעה עשר ילדים. השתכנתי אצלו בעד שלושים ואחת ל“י לחודש. (שאני משלם לו!) אך בימים האחרונים אני מרגיש, שאשרו־בי הולך ופוחת כבייכול. הוא אפילו רמז לי על כך, אך יכול להיות שאני מגזים בחשדי. אמש אמר לי בדרך רמז: “אני אמצא עצה, איך לטאטא אתכם, זבל שכמותכם!” – הסיבה? הסיבה היא אפסית: שלושים ואחת ל”י לחודש. כלומר הוא מצא שוכר, הרוצה לשלם לו שלושים ואחת ל"י לחודש. אמנם גם אני רוצה. בזה אין הבדל בינינו, רק שאני מחוסר־אמצעים כרגע. אך בין כך ובין כך אני כבר בדרך לשיכון, תוך חודש ימים אעזוב את המנוול כפוי־הטובה! גועל נפש.
27 ביוני, לא הכירו בזכותי לשיכון, משום שאינני גר בבית־עולים, אך הוכחתי, שאני עסקן ותיק (ד"ר פתיליה!) והכול בסדר. תוך שניים־שלושה ימים יודיעו לי, מתי אוכל להשתכן. – יאשה סגר בפנינו את חדרו אין לנו איפה להתקלח. בישרתי לו את בשורת שיכוני. הוא פרץ בבכית־גיל והציע לי להתקלח במיטת־האמבטי שלו. נרדמתי בה.
18 בספטמבר, דרשתי ביאורים במשרד־הבטחון, מדוע לא הודיעוני להשתכן? הפקיד ענה לי באדיבות, שהוא אינו נבהל מחוצפתי ושבעוד יומיים וחודש יודיע לי. – יאשה סגר את דלת חדרי. נכנסנו דרך החלון. אשתי הבריקה רעיון: אולי נשלם לו שכר דירה?! הבטחתי לה, שאעיין בהצעתה העיונית. יש לי הרושם שאויחנן חורש מזימות. נראה.
28 בספטמבר, הפקיד ביאר לי בסבלנות לא־רגילה, שלא מגיע לי שיכון, משום שעוד בשנת 1948 קיבלתי שיכון בכפר־שממה שבנגב. ושאביא לו תעודה מכפר־שממה, שאין אני גר שם.
2 באוקטובר, כפר־שממה. ליתר דיוק שממה בלבד. את הכפר יתחילו לבנות בזמן הקרוב ולפיכך אין ממי לבקש תעודה. פניתי אל שייך בדוי אחד בעל חמשת־אלפים עיזים. מכר לי אורז וביצים, הראה לי את מקלט־הטלביזיה שלו, אחר־כך נתן לי תעודה בעברית צחה, שאינני גר בכפר שממה העתיד לבוא. – יאשה לכלך את ידית־דלתי בדבש.
4 באוקטובר, הפקיד אינו מקבל את תעודת השייך, משום שהיא כתובה עברית ולא ערבית. “אצלנו דמוקראציה!” אמר בצדק. אחר־כך הוציא מן המגירה התחתונה את התיק שלי והראה לי, שזה אינו התיק שלי בעצם. פרצתי במגערת. הוא הכניס חייל־נכה. הלה תפסני בידו וזרק אותי החוצה. בחוץ קרה לי נס: אחד ממנהלי הבטחת־השיכון עבר על גופי ובפישוק רגליים ממעל־לי שאל אותי, מה שלומי? ומשלא עניתי לו, הזמינני אל משרדו ונתן בידי פקודה אל אותו פקיד בעל־הנכה לתת לי תיכף ומיד שיכון. חזרתי, הנכה ישב ונמנם. נכנסתי, מסרתי את הפתקה, הפקיד קרא אותה, קרע אותה וזרק אותי. – יאשה עשה לי חור בתקרת חדרי. הגשמים נמטרים עלינו באשד.
6 באוקטובר, קיבלתי הודעה ממשרד־הנכה, שסוף־כל־סוף קיבלתי שיכון – על איזה שם מוזר: משה קליין. החלטתי לשנות את שמי למשה קליין בהקדם האפשרי. הנכה קיבלני בסבר אגרוף יפה. לחץ את ידי. אצבעותי נדבקו זו לזו. – הפקיד מיזל לי טוב לשיכוני המפואר בקירבת תל־אביב, זאת אומרת 80 קילומטר ממנה: “ההישג הכביר ביותר בתולדות השיכונים”, ביאר לי כולו לב וריאה, “כל מה שאדם זקוק לו בעולם הזה מרוכז בשכונך בחדר אחד. גם אשתך”. אגב אשתי עומדת על דעתה, שאותו הנוזל הסמיך, שיאשה צייר בו את קירות חדרנו, אינו דבש כלל וכלל.
20 באוקטובר, קיבלתי מכתב דחוף, שעלי לסלק תיכף ומיד 100 ל“י דמי־שיכון, אחרת ימסרו את שיכוני לאחר. רצתי לחפש את משה קליין, שיסלק את הכסף. לא מצאתיו. יאשה מיסמר את דלתי וחלוני בקרשים. הבאתי את הנכה שלנו והוא הסיר את הקרשים. אחר־כך נכנס אל יאשה ואיים עליו במכתב־נזיפה מאת ויצ”ו.
3 בנובמבר, את השיכון שלי באמת מסרו לאחר, מכיוון שמשה קליין לא שילם את מאה הל“י. התעניינתי דרך אגב, למי מסרו אותו? הפקיד בדק את התיק – נודע, שלי מסרו את השיכון. במקום משה קליין. איפה לקחת מאה ל”י?
4 בנובמבר, יאשה זרק החוצה את כל רכושי. באו אנשים הביטו. אמרה אשה אחת:
“בכמה זה?”
אמרה אשתי:
“חמש ל”י.
קבלנו חמש ל"י.
בא אדם אחד, נטל לידו חפץ (לא רציתי לראות מה) ושאל:
“בכמה זה”?
עניתי:
“שמונה וחמישים”.
וכך קיבלנו תיאבון למכור את כל מה שיש לנו, בזה אחר זה, מהר, מהר. עד מאה ל"י! – פתאום שומע אני אשתי אומרת (אני עמדתי עדיין בעיניים עצומות ומכרתי, בעל־פה):
“לא למכירה!”
פקחתי את עיני: יאשה עמד ובידו זוג־מחליקיים שלי, שהבאתי אתי בקושי מן הגולה, אחר־כך מכרתי אותם לאשה עשירה, שמשנודע לה, שכאן אין קרח אלא אחרי עמידה שעתיים בתור, החזירה לי אותם בבוז ונסעה לאפריקה הדרומית. ואת זה רוצה יאשה לקנות! מנוול! וחוץ מזה: יש לי כבר מאה לירות.
5 בנובמבר, רצתי עם הכסף אל המשרד. וכאן קרה נס בתוך נס (אולפן) לא היה עדיין מיקרה, שמישהו הצליח לסדר במישרד זה (או אחר) ענין תוך שלושה חדשים וחצי שנה – ואני סידרתי את קבלת הכסף מידי תוך חמישה רגעים! בחיי! אשתי אמרה לי בפעם הראשונה בחיי שלוש פעמים בזו אחר זו “בסדר”. – יאשה פתח את דלת חדרו ושם אקדוח על שולחנת־הראי שלו, כדי שנראה אותו בראי.
6 בנובמבר, שכחתי אתמול לשאול, מתי אשתכן? כעבור חודש ימים. מילא יהא. בכל זאת הישג. – רק לולא המון העקרבים שהופיעו פתאום בחדרי. כנראה, שיאשה ארך־אפיים הוא, עד שישנם בעולם עקרבים, יש פנאי לאקדוח.
20 בנובמבר, הלכתי למשרד להתעניין, איך מתקדמת בניית השיכון. היא כבר מתקרבת לסופה. רגש נעים מאוד. – מה איכפת לי שברי הזכוכית, שיאשה ריפד בהם את ריצפת חדרי? ובלבד שיש לי שיכון.
6 בדצמבר. נודע לי, שיש קשר־תחבורה נוח בין השיכון ובין העיר, כמעט בכל יום יש אוטובוס, ורק קשה לדעת באיזו שעה. – יאשה הטעין את האקדוח לעיני
8 בדצמבר. נסעתי למקום שיכוני עיר־בתים; רק בקושי מצאתי אותו מחמת החול המכסה אותו. אפילו אפשר לומר שמצאתי ערבת־חול בלי שנויים. רק איזה מין פועל־מזרחי מכברר שם חצץ באמצע העיר, העתידה להיבנות. מה יש?
18 ביאנואר 1950. יאשה כנראה שוב דחה את הרצח. לא מפני שסילקתי לו את שכר־הדירה (עכשיו?! לפני השכון?!), אלא משום שהוא קנה מאת עולה אחר מג’ונגל־אפריקה ביצים של זבובי־צה־צה ופיזר אותן בחדרי. סיפרתי זאת במשרד־השיכון והפקיד צחק: “רעיון לא רע” אמר “תקבלו קדחת”. הפקיד הבטיח לי, שטעיתי מרוב עצבנות: מה שראיתי שם בצורת פועל־מזרחי מכברר חצץ, זוהי מכונה ליציקת־בתים מוכנים. הוא הציע לי שאלך אל רופא־עיניים על חשבון בעל־הבית שלי.
5 בפברואר, שוב ביקרתי בעיר־בית. הפועל המזרחי עדיין עומד שם ומסנן. החצץ כבר דומה לפודרה. ביצי הצה־צה הולכות ונדגרות לאט־לאט. אוי!
28 לפברואר, פרצתי אל הפקיד, אך במקומו ישב אחר. הוא עצמו נתמנה לגנראל־גוברנאטור בגליל התיכון. הפקיד החדש אינו יודע כלום. ומשפרצתי בהיסטריה טרופיקה, ניחם אותי בלטיפה, שהוא עצמו היה חי בארץ שנים על שנים באוהל עשוי גרביים ובמקום כובע היה חבוש עלה־צבר ושהיה ישן על חצץ ומייבש את הירדן ובינתיים היה רוקד הורה על קוצים וברקנים ואוכל שרשי־לענה – עד שזכה למדינה עברית, ושגם אני אזכה עוד על סמך זה לאימפריה עברית מאפריקה הצפונית ועד סיביר, ומה לעומת כל זה השיכון הצר בעל חדר אחד עם כל הנוחיות שבו?!
10 במארס, ביקרתי בעיר מגורי. התקדמות ניכרת: שני שקי־בטון מוטלים שם ושומר בנגאלי עליהם. תהלה לאל. – ובלבד שיאשה לא ימצא את מבוא־המחתרת שמתחת לבית. כבר יצא אפרוח־זבוב צה־צה אחד. הוא מתאמן בעקיצה.
23 במארס. שוב נסעתי אל מקום־מגורי הלא־עתיד לבוא והתייאשתי. השומר הבנגאלי ושק־הבטון נעלמו ובמקומם נוטע קשיש ערבי שתילי־עץ־זית על שטח השכון. יפה מאד. צריך לפתח גם את החקלאות. אשר לי, אני ויתרתי בנפשי על רעיון השכון בימינו וסגלתי לעצמי את המחשבה, שיאשה יסתום עלי את הגולל (אולפן).
1 באפריל, אינני בעל אמונות תפלות. הלא במשרד־השיכון עומד הלוח משך כל השנה על אחד באפריל.
“מזל־טוב!” ברך אותי הפקיד החדש הפאקיר הישן על עלי־צבר.
“תודה־רבה”, עניתי מצוייד בחוסר־אמון מוחלט בדבריו. אותי לא ירמה.
“ובכן, מה דעתך על השיכון שלך?” שאל בניצחון.
“ככה”, עניתי בשוויון־נפש גמור. (אחד באפריל! – אמרתי בלבי – לי אתה יכול לדברר!)
ומה שלום בעל הבית שלך?" הוסיף לשאול.
“תודה, טוב”., עניתי.
“לא לי תן תודה, חביבי, אלא לו לבעל הבית שלך, מה שמו? אדון אויחנן. כי לולא הוא, לא היית יכול להשתכן”.
“יפה מאוד”, אמרתי. “הוא אדם נחמד”.. (אחד־באפריל!)
“משום שלולא היה שורף לך את כל חפציך לאפר, היית יכול לחכות עוד שנתיים וחצי לשיכון”.
“באמת”? הערמתי עליו, “זה יפה מאוד מצדו. מה עוד?”
“מה עוד? הא לך כתב השיכון שלך. זה הכל”, אמר והושיט לי את כתב־השיכון.
אני מביט, קורא, מביט בו ושוב בכתב. אך עדיין אינני בטוח. צריך להיזהר. אחד באפריל! והוא מוסיף: “ברנש זה, אויחנן, שלך, היה כאן לפני עשרה ימים ואיים עלינו, שאם לא נשכן אותך, ישרוף את כל כלי־ביתך, את כל חפציך, הכל לכול לאפר!”
“אהא”, אמרתי, “ואתה נבהלת?”
“אינני מן הנבהלים ביותר, הלא אתה מכיר אותי. אמרתי לו: “דאגתי היא? לך ושרוף. אם אין לך גפרורים, הרי לך”, והושטתי לו קופסת גפרורים. והיום קיים את הבטחתו”.
“אתה ג’נטלמן”, אמרתי, “ומדוע עשית זאת במחילת כבודך?”
“כי ידעתי, שזוהי הדרך היחידה, שנוכרח לתת לך שיכון. משום שבזאת נכנסת לתיק של “מקרים סוציאליים ממדרגה ראשונה”. מבין? אה כן… סליחה, כמעט ששכחתי: הנה. תעודת־הזהות שלך, את זה הצילו מן השריפה, וגם את חציה של הכתובה שלכם. הרי לך”.
אני לוקח מידו את הכתובה השרופה למחצה ולבי פג בי. – ורץ הביתה כמטורף…
ובחדרי – לא אחד באפריל, כי־אם תשעה באב. אשתי יושבת אבלה ומביטה נכחה.
ושוטר עומד עם עוד בן־אדם אחד ורושמים את החפצים על פי הודעת אשתי..
ובעל הבית שלי, יאשה אויחנן עומד גם הוא ומביט ופניו צוהלות משמחה לאיד.
“הכל בסדר” אומר אני, “יש לנו שכון”.
ונגש אני אל המנוול ולוחץ לו את ידו, “תודה רבה לך, יאשה, תודה רבה”.
15 במאי, אשתי ואני עדיין מתרחצים מן הפיח.
18 ביוני, גנבתי את האקדוח מיאשה, משום שהשיכון שלי שקיבלתי אינו מסוייד עדיין.
8 באוגוסט, רציתי לנסוע אל הים לראות את המקום המסוכן ביותר, ששמה בוודאי יקפוץ אויחנן בעוד שבוע, אם השיכון שלי לא ייגמר – אך גלגלי האוטובוס הובילוני שלא מדעתם אל השיכון שלי. עוד מרחוק אורו עיני. ארמון ממש. ארמון בין שאר 270 הארמונות, שכולם מצויידים על פי האופנה האחרונה בגגות־פח, האדמה מסביב, זרועה אבני־סיד ושרשי־קוצים, המחכים לידיים עובדות רעננות ולעקרת־בית כמו אשתי. בקירות חורים לחשמל, במטבח מקום מוכן לתנור־חשמלי, בחוץ מקום מוכן לנוחיות, צנור־מים מוכן למים. הידד, הידד! אני לוחץ את ידו של המפקח, המבאר לי בשמחה לאשרי:
“ובכן, אתה רואה! בעוד ימים אחדים תוכל להיכנס”.
27 באוגוסט, בעוד יומיים שלושה. הודעתי למכון־פאסטר, שיאשה כאילו נשתטה, הוא נושך את עצמו. אידיוט, עכשיו, רגע לפני המטרה!
17 בספטמבר, לפני ההשתכנות עלי לשלם עוד 10 ל"י דמי־גמר, שילמתי. יאשה במכון־פאסטר.
13 באוקטובר, עלי לשלם עוד 18 ל"י. שלמתי. כמעט שגם אני נשכתי את עצמי ברוב התרגשות.
3 בנובמבר, עלי להביא את תעודת הזהות של אשתי, שהיא איננה אשתו של יאשה. נשכתי את עצמי. מזלי שאינני משוגע, ואינני זקוק פאסטר. תעודה זו נשרפה.
15 בנובמבר, יאשה נפטר. מאחר שאשתי אין לה תעודת־זהות, מינו אותה ליורשת של יאשה אויחנן כאשתו־אלמנתו. טוב, שכבר אוכל להיכנס לשיכוני. לברוח, לברוח מן הבית הארור הזה, שזכרונו של ידידי מרחף בו כנשמה ערטילאית. אשתי חתמה, שהיא מוותרת על מחצית ירושתה – על יסוד מחצית הכתובה שניצלה מן השריפה. אנו מסתלקים מן הבית, שבלילה מתהלכת בו רוחו של יאשה ומזמרת "כל־נדרי.
אחרון בדצמבר, ארזנו את אפר חפצינו בשקית־ניר ויצאנו להשתכן. מצאנו שם את משפחתו בעלת 32 נפשות של עולה עיראקי, שפלשו לדירתי, כן ירבו! כשראיתי את אבי המשפחה הפוריה, כן תפרה! לא הספקתי אלא להעריך את גבהו ורחבו, חטפתי את אשתי על כתפי וברחנו. הביתה. מחצית דירתו של יאשה ז"ל היא בכל זאת רכושה החוקי של אשתי. יש לנו פנאי. נבקש שיכון חדש. בין כך ידעתי, שאי־אפשר להשיג שכון בקלות כזו…
מספר־בית בלי בית 🔗
כמה פעמים בחייך פנית אל כתובת לא נכונה? וביחוד במשרדים. וכמה פעמים מצאת את הכתובת הנכונה? – הרי זה ביליון כנגד אפס. משום שכתובות לא נכונות יש כמה שאינך רוצה, ואילו כתובת נכונה אין בכלל בארץ. זאת אומרת: אין כתובת בכלל. אתה נכנס אל איזה מקום – ששם רחוב אין, מספר־הבית אין, שוטר אין – (מה אנחנו, גנבים?) וכשאתה פונה אל מישהו לשאול, פנית, כמובן, אל כתובת לא נכונה. הרי לכם דוגמה:
*
קיבלתי הזמנה לבבית מאת ידידי המהנדס אוריאל סתם, לחגיגת חנוכת־הבית שלו. הכתובת: פיסגת־ים, רחוב יענקילביץ 33/ז', אחורי הקולנוע “קבר רחל”, באלכסון ממול ספריית־ההשאלה המאלאית בשם “המפקח על המאלאי”, על יד הבית החדש “בית ישן”. הכניסה מן הצד ישר פנימה.
די?
נראה.
בחלומי אותו לילה שמעתי כל הזמן את דבריו של הדוד יעקב: “רוצה אתה להיות דייקן בישראל? שב וחשב את שעות־ההמתנה שלך לפני הנסיעה, הוסף עליהן שתיים ורבע, הכפל במספר האוטובוס, חלק במחיר הנסיעה, ומתוך הסיכום תראה שאחרת”.
בתחנת האוטובוס בתל־אביב עמד תור עד פתח־תקוה. נגשתי ושאלתי את האחרון, לאן פניו מועדות?
“לפתח־תקוה”, ענה לי.
“אם כן, למה לך להידחף אל התחנה ואחר־כך להידחף אל תוך האוטובוס, ואחר־כך בתוך האוטובוס, ואחר־כך מתוך האוטובוס, מוטב שתעזוב את התור ותיכנס כאן לפתח־תקוה, לא כן?”
הלה הביט בי כבעולה חדש.
“מה? שאעזוב את התור?! אני עומד כאן משעה חמש בבוקר! חמור!”
בשעה עשר הגיע האוטובוס. בשעה שתיים ושבע־עשרה דחסו אותי אל תוך האוטובוס, וכעבור רבע שעה שאלתי את הנהג, איפה עלי לרדת?
“כן”, ענה הנהג, ועל זה ויתרתי על כל תקוה להיוודע מפיו דבר־מה. אך לפני אחת התחנות צלצל בקרבי פתאום פעמון־הסכנה, אזרתי את כל כוחותי להרים את ידי לצלצל. רצועת־הפעמון היתה קרועה, אזרתי את כוחותי העל־אנושיים ובמחיר מרפקים וחמורים אחרים הגעתי אל הנהג.
“כאן עלי לרדת?!”
“חכה עד שאעמוד! פרא־אדם!” ענה לי ועצר. כחץ מקשת ירו אותי החוצה – ומשקמתי וניערתי מעל עצמי את האבק, נוכחתי, שהנהג צדק הפעם בהחלט: מובן שכאן עלי לרדת, אך לא לפיסגת־ים, ומאין לו לדעת זאת אם שכחתי לומר לו? שמחתי זו, שזכיתי לכך שהנהג צודק, הפיגה בי את בדידותי הגלמודה בערבת החול השוממה. אך בזכות זה קרה לי נס: איזה מוּפתי מסתנן עבר שם רכוב על חמור והרגיע את רוחי, שחושי המפותח הוליכני בדרך הנכונה בעזרת אללה, שתוך עישון תשע סיגאריות וחצי אגיע לפיסגת־ים.
“אינני מעשן”, אמרתי.
הוא הושיט לי סיגאריה ואמר:
“אין דבר, עשן־נא סיגאריה אחת והתבונן כמה זמן זה יימשך, ואחר־כך תכפיל את זמן־הסיגאריה בתשע וחצי, ותראה שהגעת שמה בדיוק”.
וכך היה.
בעיר פניתי אל הנפגש הראשון ושאלתיו לרחוב־יענקילביץ.
“שמאלה”, ענה לי הלה אחרי הרהור קצר, “ואחר־כך ישר ושמאלה וישר ושוב ישר וימינה ושמאלה וימינה וישר ושוב תשאל את מישהו!” לפי ההוראות יצאתי לדרך ובעזרת אללה חזרתי בדיוק למקום שהייתי קודם. שום הגיון מעשי לא ראיתי בכך. שוב התעניינתי כחמש פעמים עד שעלה בידי לאסוף כארבעים פעם שמאלה, וכפי־שניים מזה ימינה וכתריסר פעמים ישר קדימה.
מצוייד באינפורמציה זו שמתי פעמי אל ספריית־המאלאי, ושם הצלחתי להיכנס אל המפקח – אך הוא חייך ואמר:
“יענקילביץ זה המנוח השאיר הון רב ליורשיו, אך לעיר לא השאיר אף רחוב אחד”.
“ומדוע הראו לי יהודים את הדרך אל רחוב יענקילביץ?” שאלתי.
“משום שלא רצו לעמוד ולהתווכח אתך”.
עזבתי אותו כשיאוש אוכל אותי וכרגע הבליח בי רעיון. נגשתי אל הבית הקרוב ביותר, צלצלתי ושאלתי את הפותח, באיזה רחוב הוא גר?
“לעת־עתה”, ענה הפותח, “ברחוב הד”ר נע־ונד".
“ומי זה היה הד”ר נע־ונד המנוח ז"ל? שאלתי.
הוא דפק בדלת על אפי וזרק לי:
“זה אני! חוצפה שכזו!”
אינני חושב שמישהו מבין הקוראים רוצה שאחזור על כל אותה דרך־היסורים שהוא עצמו עבר בה בוודאי לא פעם בחפשו איזו כתובת נכונה, אך מה שלמדתי, בינתיים רוצה אני בכל זאת לזכות בו גם את הקוראים ידידי־לגורל. אבל – מכיוון שזוהי מסה על ועד־הלשון, ועד- ה שמות, ועד־הרחובות, ועד מצבות־הזכרון, ועד מתי־הכבוד וועד־הכיבודים בכלל, החלטתי להוציא על זה ספר מיוחד (במינו). ולעת־עתה עלי לציין עוד את סוף הרפתקתי זו המלאה חוויות של מיתה משונה למכביר.
כאשר ארבעה עוברים ושבים אשרו לי – מובן, שהשבעתים ורשמתי את כתובתם המדוייקת – שנקלעתי אל הרחוב יענקילביץ, הרי התחיל הסבוב השני: החקירה הנמרצת אחרי המספרים. חפשתי בעיני את מספרי הבתים ברום הבנינים עד שערפי התקשה עלי בשבץ. אחד העוברים ברחוב רחם עלי והסביר לי באדיבות למופת:
“שמע חביבי! אל תבקש מספרים, כי אין דבר כזה בנמצא, אלא שהבית האחרון ברחוב זה הוא מס' 129. זאת עובדה. תגש לשם ותוכל לחזור ולספור את הבתים עד המספר 33/ז', שאותו הנך מחפש… פשוט מאד!”
הלכתי לי, פשוט מאד, עד קצה גבול היכולת והרחוב, וחזרתי, וספרתי וכל זה, כדי שיתברר לי בסופו של דבר, שהאיש האדיב למופת טעה בכוון והבית האחרון בקצה גבול היכולת לא מס' 129, אלא מס' 1 היה. אתם חושבים שאולי התרגזתי?
אחר־כך זכיתי וראיתי באחד הבתים, בגובה מגרד־שחקים, כעין איזה מספר מתגרה בי. גמרתי בלבי לגנוב סולם מאחד הלולים שבקצה העיר כדי לעלות ולבדוק את המספר – אך בדרך שחק לי הגורל בהזדמנות בלתי־חוזרת: פתאום אני שומע רעש וצלצול פעמון וקול צפירה – מכבי־האש דוהרים – קפצתי על המרכבה וצעקתי לנהג באזנו: זה ביתי, זה ביתי! אני אביאכם שמה!
הבאתי את המרכבה אל אותו בית עם המספר, הנהג עצר, נתתי פקודה להרים ולהאריך את הסולם, טיפסתי מהר עד המספר ההוא, ומשראיתי שזה לא מספר אלא איזה סיסמת־בחירות, נתתי פקודה: “להוריד!” – ו־ברח! – עוד שמעתי אחד המכבים אומר:
“כל הענין חשוד עלי! הלאה!”
עדיין לא הייתי משוגע, אך הסימנים הראשונים כבר נתנו בי את אותותם. ועל זה אני רואה אזרח אחד בא וקרב אלי. קפצתי אליו, תפסתיו בחזהו וצרחתי לו אל פרצופו המנוול:
“בבקשה אדוני! רחוב יענקילביץ? – פה תהא קבורתך! מספר שלושים ושלושה זיין?”
“הירגע־נא אדוני, אין רחוב כזה כאן במיסגד־ים”.
נגמר, קץ לכול.
זאת אומרת, אני נמצא במיסגד־ים ולא בפיסגת־ים.
אני מסתובב על צירי והולך אל תחנת האוטובוס.
בדרך מבעד לחלון האוטובוס אני רואה את מכבי האש עומדים ומכבים את אפר־השריפה של בית שעלה כולו באש.
“ביתו של המהנדס אוריאל סתם” – מלמל על ידי שכני־להתבוננות. “כנראה אחרו המכבים להגיע הנה…”
מה?! בקפיצה אחת קפצתי מעל האוטובוס הדוהר והתחלקתי על אפי עד פנת הבית שעלה באש. ברור, שזה היה ביתו החדש של ידידי המהנדס אוריאל סתם. סוף־כל־סוף מצאתי את הכתובת הנכונה. ובכל זאת הייתי בפסגת־ים!
אינני רוצה להעלים, שבעצם שמחתי מאד…
*
עמדתי בראש מורד על יד ידידי סתם והתאבלתי דומם.
אחר־כך שאלתיו:
“מהו שם הרחוב הזה?”
“רחוב השעלת”, ענה באנחה.
“ומדוע כתבת לי, שרח' יענקילביץ?”
“זה שם־החיבה של הרחוב…” ענה.
“ומה היה מספר הבית?”
“33/א, אך מתנגדי מפא”י מחקו בימי הבחירות את ה־א' וכתבו במקומה מה שכתבו", אמר ושוב נאנח.
ובכן, עכשיו הכתובת הנכונה היא: רחוב השעלת מספר 33/א בלי בית.
הגועלנוע 🔗
צורך תרבותי ממדרגה שניה וחצי הוא הקולנוע. אמנם גם שם בגולה נהנינו ממוסד חינוכי הוליבודי זה, המלמד את הנוער, איך להשתמש בשפתיים שלו מלבד האכילה והדיבור, אך הקולנוע בישראל הוא חוויה מיוחדת במינה. עד כדי כך, שאילו הורישה לי דודתי בדרום־אפריקה “בעוד מאה ועשרים שנה” את הכסף לכך, הייתי בונה לי מניה־וביה קולנוע, מכריז פרס לשם חדש מתאים, והייתי נותן את הפרס לעצמי בעד השם המוצלח מאוד “בית־זוועות”, והייתי – – – והייתי – – – ולא הייתי עומד בתור.
*
אינני בא למתוח ביקורת על הסרטים המוצגים אצלנו. ראשית, אינני מבקר סרטים, משום שאני מבקר בהם, ושנית, הם למטה מכל ביקורת, ושלישית, אין סרט־פסולת כזה, שסרסור־כרטיסים הגון לא יבסס עליו את פרנסת משפחתו ברווחה, ורביעית, למרות העובדה שמספר בתי־הקולנוע מתחרה עם מספר הסרטים הגרועים ביותר, הרי אורך התורים מגיע מקולנוע לקולנוע, וחמישית, משום שהקהל שלנו אינו אוהב ליהנות סתם מן האמנות בלי להביא קודם קרבן לאלוהי היצירה הסרטנית ואינו נדחק אלא לאותם ממקדשי־האמנות, שאפשר לסבול בהם קודם עלבונות ודחיפות־מרפקים ויריקות גרעינים בעורף, ואפילו מכות, שהם בבחינת התקדשות להבנת סבל גבורי הסרטים, שאינם זוכים מיסכנים לנשיקה, אלא אחרי שבעה מדורי גיהינום של מתחריהם: יריות אחדות בבטן, שיניים אחדות על הרצפה, אף נפוח כבננה – ורק פיהם נשאר תמיד שלם לנשיקת־הפיאנד חשקנית.
עלינו לציין, שסיבת פיטומו של הקהל את בתי־הקולנוע ופיטום הקולנוע את הקהל במספוא מחזות־פיליי, הוא לא רק בטעמו המפליא, (כלומר, שירד פלאים), של הקהל, אלא גם באופיים המיוחד של בתי־הקולנוע בארץ. הייתי אומר, כי זהו חופש כוח־הדמיון, הממריא עם הצגת הסרט על כנפי האילוזיה לאן שכל מסתכל ומסתכל רוצה לטוס לפי טעמו־שלו. כי בעוד שבכל ארץ נחשלת עוקבים המסתכלים אחרי הנעשה בסרט באופן מיכאני ומבינים הבנה אחידה את המחזה עם כל זוועותיו, הרי המסתכל הישראלי המאושר, הודות לתנאי־השפה המיוחדים שלנו, כלומר הודות לכתובות התרגומים המטושטשות שבצדי הסרטים הדורשות תכלית שינוי בסדרי־בראשית: שהצופה ישלוט על כל אחת משתי עיניו לחוד ובאופן נפרד, מבין הוא את המחזה הבנה אינדיבידואלית מוחלטת; ולא עוד, אלא, שבשעה כזו מרגיש כל אחד את עצמו שותף למחבר־עלילת הסרט ובמידה ידועה גם פותר חידות. הצופה הישראלי (פרט לעולי־אמריקה) מוכרח להסתפק ב“נוע” מן ה“קולנוע” והוא רואה סרטים אלמים המופרעים קצת על ידי קולות שונים. ואם גמר את שיעורי האולפן וגם פוזל במקרה, הרי נהנה הוא הנאה מיוחדת לראות את השגיאות הלשוניות שבתרגומים אלה. מבחינה זו הסרט הוא מכשיר־חינוך לשוני ממדרגה חשובה מאוד.
אולם גם יתרון יוצא מזאת, שהודות לתרגום הצדדי הקהל הישראלי נאלץ להבין את הסרטים בעצמו, בשכלו הוא ולתפוס את המאורעות שבסרט לפי מיטב דמיונו והבנתו, משום שזה נותן לאיש הקטן הרגשת־כוח עצמי כבירה ומשיבת־נפשׁ. לדוגמה: בשעה שאני מפרש לעצמי את סופו של הסרט הגרנדיוזי המהולל בעל פרס־גרין משנת 1927 “תליינו של פונדק המוות” ככה, שהומפרי בוגרט הוא בנה של המלכה הצרפתית ונפל בשדה הקרב במלחמה נגד נפוליאון השלישי בערך, מבינים אותו הדבר עולי בולגריה, היושבים לא הרחק ממני, שהומפרי בוגרט הוא ודאי שודד־ים מכסיקני שנפל באוקינוס השקט הנסער. באותו זמן נפוץ בין המרוקאנים היושבים בקצה האולם, נוסח אחר לגמרי, שהומפרי בוגרט איננו אלא הדירקטור הראשי של בנק אנגלו־פלסטינה, ושנפל בפח המשטרה הכלכלית מפני שמכר את קופת החסכון של הבנק בשוק השחור…
והנפלא ביותר שבדבר הוא, שבזכות איכותם של הסרטים בימינו, כל ההסברות האלה מתקבלות במדה שווה על הדעת ומשביעות רצון בהחלט. לכן אל לנו להסית נגד הכתובות התרגומים האלה שבצדי הסרט בישראל. אני כשלעצמי, שלחתי להוליבוד הצעה, שעל פי הלקח הישראלי יתנו גם הם חידות־תשבץ לצדו של כל סרט במקום התרגומים המשעממים…
מצוות ההרגזה 🔗
העולה החדש, שכידוע היו הגעגועים לעם־ישראל ולמסורת שלו המניע העיקרי לעלייתו לארץ, קובע כאן בסיפוק רב, עד כמה שולט פה עקרונו המוסרי של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. דרך משל: אם שנוא עליך הכסף, אל תגנוב אותו מחברך. והאקאדימיה לתורה זו למעשה הוא כל מקום פומבי וביחוד הקולנוע, זה מקדש־החופש המובהק ביותר, שהמוסר משתולל בו ממש. באמת עונג, כמה אפשרויות ניתנות לו לאדם לקיים כאן את המצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחו של הילל.
*
הנה אחדות מאפשרויות הללו.
א.טמטום. אפשרות קלה מאוד, שאפשר ללמדה בלי ידיעת השפה העברית. יותר מזה: דווקא בלי ידיעת עברית. פשוט, האדם אינו מבין כלום מן הסרט מיד מראשיתו, זה הכל.
“מה זה?” שואל הוא את שכנו מימין, ובקול רם.
“זה צ’ארלס קופאואֵיי?” פונה אל שכנו משמאל.
“אה, כמובן, זהו קינג־קונג”, אומר הוא שוב אל שכנו הימני.
“מה הוא אומר?” – שוב לשמאל.
“זה חית או שין?” – קדימה.
“אה, זה עדיין לא הסרט הגדול, לא כן?” – אחורה.
“או אולי כן?” – ימינה.
“למה הם מתנשקים?” – שמאלה.
אם בשאלה העשרים ושתים לא קיבל סטירת־לחי (מה שלא יאומן), הרי יכול הוא להמשיך ולקיים את המצווה: “אם לא נעים לך לדעת עברית, אל תתן גם לחבריך ליהנות מן הסרט.”
ולייתר הרגזה טוב שתקח שני קרובים, שיענו לך על השאלות, אחד בהונגארית והשני באלבאנית, ובקול רם. רצוי שאחד יהיה גבר בעל קול דק־צורח, והשניה תהא קרובתך בעלת קול־בטנון צרוד אך צורם.
ב. סוכריות. בסוג־עינוי זה משתמשים היאפאנים כנגד מרגלים בהצלחה איומה. לכאורה דבר פשוט בהחלט. אדם קונה לפני ההצגה שקית־נייר, משרה אותה בעמילן ומייבשה היטב, ממלאה סוכריות, הארוזות גם הן בנייר־רשרוש קשה, אחר־כך יושב בקולנוע ומוציא את הסוכריות מן הנייר המפצפץ, ותוך כדי מצמוצים בשפתיים וטלטולי־לשון רמים אינו פוסק מלטלטל בידיו את הנייר, עד שחצי הקולנוע יוצא מדעתו. ואם שכניו הם במקרה טמבלים שאינם מתפרצים בזעקת־שבר, הרי אפשר לגשת אל פצוח־גרעינים תוך כדי זמזום שירות־ג’ז נפוצות. טעם המצווה: “אם שנוא עליך טעם יבש ותפל בפיך, אל תתן לחברך לשבת ישיבה תפלה בלי התרגשות אמנותית.”
ג. ניצוצות־רוח. איש־הרוח חריף השכל האינטלקטואלי יכול לזכות את שכניו בהערות־חידודין קולעות, נוסף על חידודי הדיאלוגים שבמחזה עצמו, שעל פי רוב חסרים כל עוקץ שהוא.
לדוגמה: רומיאו ויוליה – ברגע שיא־הטראגיות, כשהזוג הצעיר שוכב מת, אפשר לפרוץ, לאו דוקא בצעקה, אלא כך, שיהא נשמע יפה:
“קאמפץ, להת!”
או: “ברצינות, חברה?!”
או: “חלס כייף!”
מה שמוסיף השפעה על הניצוץ השנון הוא הצחוק שאחרי ההערה הקולעת, צחוק רם, בריא תוך דחיפת־צדדין במרפקים מחודדים. טעם המצווה: “אם אינך אוהב את המיתה הטראגית (למה היא לנו? לא כן?), מנע את הנאתה גם מחבריך”.
ד. גרינבוטטר. זה מישחק־חבריה בדוק ומנוסה מאורגן בידי חבריה מעודנת עידון רוחני קיצוני. הסרט דוהר בסדר, באולם שקט והקשבה, פתאום אומר אחד מן החבריה בקול ובפשטות:
“מפליא הדבר, שגרינבוטטר זה, – בכל זאת אדם אינטליגנטי, – מסוגל לעשות מעשה איום כזה!”
“באמת”! עונה השני בקצהו השני של הספסל. “ודווקא גרינבוטטר!”
“ומעשה־זוועה כזה!” עונה מישהו על ידו, “חזירות”.
“מעולם לא הייתי חושב זאת על גרינבוטטר!” אומר שוב הראשון. “שערוריה ממש!”
“שגם גרינבוטטר מנוול כזה!” צועק הרביעי “לא יאומן אם יסופר!”
“שגרינבוטטר אחד העז לעשות זאת!”
“ואתנו..!!”
וכן הלאה, אך גם זה די לעת־עתה. הקהל יתחיל להזדזז במקומו, אין איש שועה כבר לסרט, אלא משאלתו היחידה לדעת סוף־סוף מי הוא, מה הוא, גרינבוטטר זה, ושיסופר כבר המעשה שלא יאומן אם יסופר ולמה דווקא גרינבוטטר הוא ולא, נניח, שוואַרצפוּס ומדוע עשה את הדבר דווקא אתם ולא עם אחרים ובכלל מה יש?
אם החבריה סגלה כבר את השיטה לעצמה על בוריה, אפשר לעבור מגרינבוטטר אל שמות אחרים ואל וואריאציות שונות. העקר: לא לתת לקהל נקודת־אחיזה, אלא רק לגלגל את הנושא מכל צד ועבר. טעם המצווה: “אם סרט משעמם שנוא עליך, אל תתן לשעמם בו את חבריך.”
ה. ילד. שיטה מאד פשוטה. משננים בבית לילד רע מובהק חוצפות שונות בעלות שאר־רוח, כגון: “אבא, אל תבלע את הסוכריות שלי!” “אמא, אני רוצה להתנשק עם אינגריד ברגמן!” “הבט, הבט הנה הדוד המפלצת, יופי” וכן הלאה ומביאים אותו אל הקולנוע כדי להציק לשכנים.
הערת־זהירות: ילד כזה מסוגל ללמוד בבית את הכל כהלכה – ואילו בקולנוע יתעקש פתאום, ובשום מחיר לא תוציא ממנו הגה. בשעה כזו טוב ללחוש לילד (גם כן בקול רם, אל פחד!): “תקבל מכות קשות! שכחת כבר איך מתנהג ילד טוב? שתוק.” ועל זה מייד מתחיל הילד לצעוק 2: “אבא, אל תבלע – – –!”
האפשרויות בילד הן כחול הים. בילד אפשר להביא את הקהל לידי מהפיכה במזרח־התיכון.
טעם המצווה: “מה שאהוב עליך (הילד הפקח שלך), תן גם לחבריך ליהנות ממנו”.
*
בכוונה אין אנו מזכירים את העישון ושריפת הבגדים והשערות, זה באנאלי מאוד. ויתר דברי ההרגזה בקולנוע אנו משאירים לבעלי כוח־הדמיון העשיר. באמת אין טעם לכך, שדווקא בקולנוע לא נרגיז ונתרגז. סתם ככה?
צברה 🔗
הילד. הצבר: אחת ההפתעות לעולה החדש. ראשית: הוא מדבר עברית, גם כשאינו מוכרח; שנית: פני שגץ סלאבי לבן- שער כקש ומהיר־שפה כסרט מזורז שאם תגמור שבעים אולפנים, לא תבין אף מלה מפיו; שלישית הוא גדול ממך פי- שלושה וחושבך לטמבל בתכלית. כשאתה מביט באביו זאנוול ואסרקנפל ואחר כך בבנו הצבר, עולה לך מחשבה משותפת עם זאנוול: “של מי הוא הילד הזה בעצם? מה קרה כאן?”
*
מוטב שלא אפתיע את הקורא כמו שאני הופתעתי, ואגלה תיכף את הסוף. חזרתי הביתה מביקורי בבית־ידידי רטוב כאילו שפכו עלי מים. קרוע כאילו מישהו קרע את בגדי, פרוע־ראש כאילו מישהו פרע את שערי, מרוגז כאילו מישהו הרגיז אותי – זאת אומרת, לא כאילו, אלא באמת שפכו עלי מים וקרעו את בגדי וכן הלאה, ומי? נתנלה הילדל הטובלה, בן תשעלה שנימלה ושני מטר ושלושימלה.
ומעשה שהיה כך היה, והלוואי שלא היה.
ידידי זאנוול ואסרקנפל, אב לבן יחיד לפי מקצועו, הזמין אותי לבלות אצלו פעם כחצי שעה, ובעיקר להכיר את בנו היחידי, ילד מתוק נורא. שמו נתנלה וכו'.
את נתנלה היכרתי על פי שמיעה, בצרחרחוק, ממרחק חצי קילומטר בערך. הילד היה כנראה במצב־רוח מלאנכולי, הקול שהשמיע למרחקים כאלה היה דומה לקול־עגל נחמד, שנפסק למקוטעין על־ידי כעין איזו התפוצצות, הדומה מאוד לניפוץ צלחות.
כשנגשתי אל הבית מצאתי את המשפחה במצב אידילי: נתנלה יושב על הריצפה בתוך ערימת שברי כוסות וקערות וביניהם גם מדי־חום שבורים אחדים, אבא יושב בתוך כורסה קרועה ואינו קורא עתון, ואמא עומדת מרחוק ומגדפת את אבא, על שמרגיז הוא תמיד את הילד וחרד למסורת החינוך שקיבל מאת אביו המלמד, במקום לתת לו חינוך חפשי מודרני הנהוג בארץ.
עוד מרחוק נודע לי מתוך הדו־שיח שבין אבא ואמא, במה מדובר בעצם ומה הן דרישותיו של נתנלה, שאבא מתנגד להן ואמא עומדת עליהן, ושניהם בכל תוקף; הילד דורש שיווי־זכויות במשפחה, כלומר, הזכות לתחוב את המדחום אל תוך אפו של אבא, כשם שיש לו לאבא זכות לתחוב לו, לנתנלה, את המדחום אל תוך גרונו. סביב זה התגלע הוויכוח התיאורטי, שלמעשה נגמר ברסיסי “צלחות וכוסות סמרטוטיות אחדות” כדברי אמא. “מה יש?! העולם ייחרב?!” טוענת אמא, “אם יכניס לך את המדחום החלק והנקי אל תוך אפך החרום?! עדיין שום אב לא מת מזה בארץ! קומה נתנלה, קומה, תוכל לתחוב מה שתרצה ולאן שתרצה, קומה בני, קומה נתנלה” – אומרת האם ואוספת במטאטא את השברים.
מובן, שחכיתי ברחוק עד שאמא ניקתה את הריצפה מחורבן־נתנלה, אך הילד לא הפסיק את געייתו השוורית המתוקה עד שניגשתי אליהם וברכתי אותם בשלום־בית. ואסרקנפלים חבקוני, אך הילד הסתכל בי ברגשי־בוז בלתי־נסתרים.
“נתנלה!” אמר זאנוול בתקיפות של עכברון עברי רועד “הברכת כבר את הדוד הזה?”
“לא”. ענה הילד “מה פתאום?”
“הללו בוֹי!” נסיתי להטות את לב נתנלה “הנה מה שהבאתי לך!”
ולהשתוממות המשפחה הוצאתי מכיסי קופסה ובה שני ק"ג מסתיק־גומי־ללעיסה, והושטתיה לנתנלה.
השמחה היתה רבה, נתנלה קפץ כרגע וחטף מידי את המתנה, בדק אותה מכל צדדיה ומייד התחילו שניו ללעוס חצי קילו ממנו. האם אמרה:
“אתה רואה נתנלה, זהו הדוד הטוב, שסיפרתי לך עליו! אמור תודה!”
נתנלה הביט בי ארוכות. אחר כך אמר:
“אתה הוא הדוד המדבר עברית כמו ברווז טיפש?”
“הנה!” השמיע האב המיסכן את קולו כשהוא הולך וניגש אלי, הנה זהו התינוק שלך שפרינצה!" – “החינוך המודרני שלה!” פנה אלי והראה על אשתו, אחר כך עשה נסיון אחרון עם הצאצא שלו:
“נתנלה! תיכף לומר תודה לדוד!”
“לא רוצה”.
“מדוע לא?”
“ככה”.
“נתנלה! סופך יהיה מר!”
דבריו התקיפים של זאנוול עשו רושם אפסי על נתנלה.
“עכשיו תשכב אבא!” צעק הילד והתנפל על אביו “ואתחוב לך!”
ברגע זה נצנץ במוחי רעיון להצלת זאנוול, עלה על דעתי טריק חינוכי־פסיכולוגי נושן.
“אתה יודע נתנלה”, אמרתי ותפסתי את דופקו של הילד, “אני דוקטור, רופא” – – –
מה שקרה ברגע הבא לא נעים לי בעצם לספר. כהרף־עין שכבתי על הריצפה על־ידי נוקאווט מידי “דופקו” של הילד, אחר כך הרגשתי, איך הוא קורע את חזה־חולצתי, לוחץ את אזנו האחת אל לבי ומקשיב, אחר־כך צועק: “אמא, מים! הוא התעלף!” אחר־כך הרגשתי סילון של מים נשפך עלי (כלומר האמא הביאה את המים), ומשהתאוששתי ורציתי לקום, קיבלתי אגרוף באפי: “לשכב! אסור להתנגד לרופא! חולה טוב מציית! – אמא, צמר־גפן!” אחר כך הרגשתי את הדם היוצא מאפי ואחריו את הצמר־גפן (אמא!) הנתחב אל אפי ובינתיים ברכיו של נתנלה לוחצות את נשמתי, אחר כך אני מרגיש, איך הוא תוחב את המדחום אל אפי ומצווה: “לשכב במנוחה! ילד טוב שוכב במנוחה! ככה! גם אני רופא!”
כששוחררתי סוף־סוף מתחת ברכיו של נתנלה – כששים ותשע קילו בערך – והוא הרשה לי להוציא את המדחום מאפי, החלטתי להחזיר את כבוד מעמד־המבוגרים־טמבלים למקומו.
“נתנלה!” אמרתי ברוגז לא־כל־כך מלאכותי “אתה ראוי למקל!”
“מה אתה שח?! מה יש?”
(הנח לו! הנח לו!" לחש זאנוול – “אתה עלול לפגוע בנפש הילד…”) אך אני כבר הלכתי לקראת ההתנגשות בצעדי־ענק.
“אתה תקבל סטירת־לחי!” צרחתי “עוד מלה אחת…”
“מפחד נורא” צחק נתנלה “אידיוט!”
ברגע זה זנקתי אליו בקפיצת־נמר ותוך כדי יללת־ההורים סטרתי ליורש־העצר בהתאמצות על־אנושית על פניו סטירה הגונה. דטונאציה. ענן־עשן מתאבך. ההורים צונחים לכסא. שקט של מתח־גבוה…
ומה? לא כלום. נתנלה מתייפח בבכי, אך כעבור כמה רגעים מפסיק לצפור ובקורת־רוח הולך לו לשחק מלחמת־השחרור עם החבריה.
נתנו לי עזרה־ראשונה בארשת־פנים נעלבת מאד וגברת ואסרקנפל זרקה לי בקול ספוג־התרגזות רק פסוק אחד:
“אתה שברת בסטירת־הלחי הזאת את שלמותה של נפש הילד. קלקלת את כל התוצאות החינוכיות שלנו…”
אחר כך הוסיפה:
“נתנלה הוא בן תשע, אבל עדיין אף פעם לא הכה את אביו..!”
שגלריה 🔗
על יסוד חופש־הדעות השורר בישראל (“בן־גוריון מכר אתמול את הנגב בעד ‘מקום’ לאשתו בתור־הקרח”) אני נותן ברצון מקום למאמרי זה, אף על פי שמגמתו הנמוכה והטון הפוגע שבו רחוקים מהשקפת עולמי.
א. ק.
וכלום אפשר בכלל לפגוע בגאון, שהכל מעריצים אותו אף כי אין איש מבין אותו? ואם אני אינני מבין את איינשטיין, כלום אפגע בו? ותמונות שאגאל הן בשביל הבריות בעצם תורת איינשטיין בצבעים. בעוד כמה מיליונים שנים ודאי ילמדו בבתי־הספר העממיים את לוח־הכפל על פי תמונותיו של שאגאל, בערך כך: חמישה כינורות־ראש־עגל מינוס זקן־יהודי ירוק מוכפל באידענע וחצי ומחולק בתרנגול־עשן־אלף פראנקים צרפתיים בחזקת שטריימל־מוריס שבאליה… לי טוב: לא אחיה אז.
יום חמסין־קפאון אחד ביקרו אצלי קרובי היקרים, ומיד בהיכנסם השימו את לבי אל בגדי־החג שלהם. הדודה אילקה היתה לבושה חולצת־קאפטאן עם רקמה תימנית־מאדז’ארית, הדוד יעקב במעיל פראנץ־יוזף בצורת כינור, והד"ר סאלומון בז’אקט גדול ועל צווארו עניבת רצועה של תפילין־דרבנו־תם אלגאנטית.
“בני”, פתח הדוד יעקב “מצאנו פה־אחד, שרמת תרבותך הישראלית נמוכה לחמלה. אי אתה מתעניין בגילוייה העגולים־מרובעים של האמנות הלאומית שלנו”.
“זה בגלל המחסור הרותח בקרח…”
“קרח־תרח!” הפסיקני הוא, “אתה תתלבש תיכף ומיד בלבוש החג ותבא אתנו יחד אל המוזיון!”
“מה יש שם?”
כאילו פצצת־אטום הלמה את שלשתם עמדו נדהמים לבורותי הקלאסית: רק כעבור תקופת־רגע זע הד"ר סאלומון, נגש אלי ובקול רוטט אמר בלחש:
“מארק שאגאל”.
ב. 🔗
למה להכחיש? גם אני שמעתי על הצייר הרוסי־צרפתי־אידי־פוטורי מפאריס, שמבקרי כל העולמות החליטו עליו ברוב־דעות (אחדים נמנעו מהצבעה), שהוא אמן הצבע־גיטואי הגדול ביותר ושתערוכתו בישראל תהיה – לפי מקורות מהימנים ביותר – אחד המאורעות הסנסאציוניים ביותר בכל תקופות מדינת־ישראל הצעירה. ולא עוד, אלא שאפילו חברי ממשלתנו, הרחוקים מכל פוליטיקה בדברי־אמנות ולהיפך, נכונים למאמץ גדול להבין את יצירותיו המופלאות.
לכן אין לדון אותי לכף־חובה, שגם אני נכנסתי בדחילו ורחימו להיכל־האמנות הישראלי, שיצירותיו של שאגאל מפארות אותו במחיריהן המונומנטאליים.
על הקירות צבאה השאגאליריה הצבעונית הכבירה, ולפניה במרחק כבוד־ותהילה קבוצות־קבוצות של אנשים, שעמדו ובעינים מצומצמות והערצה מרוכזת הסתכלו אילמים ביצירות־המיכחול המסתוריות. האולם היה מלא עד אפס־מקום חרדת־קודש (לא) כמו בבית־כנסת בשעת מכירת־מפטיר. ורק פה ושם פרצה אנחת־התפעלות, או נקישת לשון־שיניים מרוב אי־הבנה עמוקה נוגעת עד הלב.
עמדנו לפני התמונה הגדולה “חתונה־אבל־של־תרנגול־ובינתיים” ותקענו בה את עינינו. הדוד יעקב נשם בכבדות. הרגשתי, שעוד רגע והדודה אילקה תפרוץ בבכיה נרגשת. התמונה מתארת תחנת־ראדיו בצורת פשטידה, לרגליה יושב הזוג המאושר: עץ המגדל מזוזות (סמל התרנגול) ודג־מלוח (סמל הבינתיים) ושניהם מתפללים סליחות.
“איזה אמן!” נאנק הד"ר סאלומון מעומק גרונו הניחר־תמיד; ובידיעתו האסתיטית הארוכה הוסיף:
"שימו־נא לב, באיזו טראנסצנדנאליות אכספאנסיונאלית שולטת כאן החושניות הקומפוזיציונית על האבארקאציה הרמיניסצנטרית של צבעי־האולטרה הריאליסטיים בדרך הקונצפציה הקונטמפאראמנטאלית ובכלל!
לדבריו הקומפנזאטיביים דה פאקטו של הד"ר סאלומון התכנס הקהל האינטליגנטיוני סביבו ומיד גם הגיב מישהו:
“הטיפול בטכניקה המכחולית הקולוסאלית שלו!”
זה היה בעל־המכולת שלנו, הידוע כאדם השוקל כל מלה במאזני־הגבינה ואם הוא אומר דבר־מה, אין עצה כנגדו.
“זהו! הקולוסאלאציה במכחוליות הטכניקאלית!” קרא מישהו אחריו וגם הוסיף משלו: “כאילו הכל צומח! צומח!”
“צומח! צומח!” נשמע קולה המפתיע של הדודה אילקה, “כמו יער!”
“ואיזו אוויריות! מוֹן אַמי!” התפעל מישהו בצרפתית במבטא אידי. “הצבעים הללו מזמרים במקהלה סימפטומית ממש!”
“סליחה, לזה יש שם אסתיטי אולטרה־קלאסי. על זה אומרים: קולוריות פרספקטיבאלית בעלת ואלייר פלן־ארית אבסטראקטיביציונית”, נשמע קול מישהו דומה לאשה בנעימת־בטנון לירי, ועל זה יצא כל הקהל מן הכלים ועבר אל האולם השני.
ג. 🔗
אני עמדתי כל הזמן ורשמתי לי בפנקסית את המושגים האסתיטיאליים, שהיו חדשים לאזני ולחינם תחפשם במלון. זאת לי הפעם הראשונה, שהרגשתי כעין ביקורת על האולפן החביב שלי: אף אחד מן המונחים הללו לא למדוני שם. אני מציע מניה־וביה למנות באולפנים מבקרי־תמונות, שיעשירו את שפת העולים במונחים האסתיטאלוגיציוניטיבולאריים ההכרחיוניים כל כך מבחינה שאגאליסטיבית. – אך זה דרך אגב. סליחה. כשנשארתי לבדי באולם ומצאתי את עצמי מתייחד ביחידות עם שאגאל, הבטתי סביבי, פניתי כה וכה וארא כי אין איש – היתה עלי רוח אחרת! עכשיו יכול אני לחשוב כלבבי! – סליחה, תמונות נכבדות! בלי אסתיטיליטיקה. מה זה? אמנם לא גמרתי אלא בית־ספר גבוה לאמנות מתארת ואינני אלא צייר־סתם בלי כל המַשמם הללו־האלה, אך עדיין לא יצאתי מדעתם של הזמן והמקום וכשהייתי ילד קטן ורע ומתוך רוגז קשקשתי על הקיר סתם ככה ואמא אמרה: “צריך למסור את הילד למורה לציור, הבט, איזה כשרון!” – אמר אבא שלי: “מה? גם את?! מה ‘הבט’? הלא הקונדס הזה מתעלל בנו! למורה לציור?! לבית־הספר לילדים דפקטיביים אמסור אותו! הביטי! מקשקש הוא קדירה עם אזני חמור, בתוכה עומד רב ראשי עם ראש־שעון ועל מצחו ראי־רופא, מן הראי יוצאים… מה הם אלה?.. יוצאים… אלה הם כנראה חיילים, שבמקום ידיים יש להם ענפי מנורת־חנוכה ובהם בוערים סנדלים! מה זה?!” פנה אבא אלי בחירוק שיניים, אך אני כבר הייתי בחצר ודרך החלון ראיתי, איך אמא מנסה להסביר לאבי את תוכן הקשקושים שלי… אך אני אינני אמא של שאגאל! והוא איננו בן־שש כמוני אז! וגם הממשלה אינה אמא שלו! “אני לא מבין! מה זה?” זעקתי, וברחתי החוצה, אך כשראיתי את הקהל באולם השני עומד ומעריץ, נכנסתי גם אני. עמדתי על יד הכניסה והקשבתי ושמעתי:
“– – – איך הא יודע להביע באמצעים פשוטים כאלה את הנשגב האבסולוציוניבי! דמות החיה האמצעית מסמלת את עיר־מולדתו ויטבסק והעששית מסמלת את חיי האמן עצמו משנת 1928 ועד 1931, ואילו אותו הכתם הבהיר־אפל־כחול־אדום, זוהי הטראגדיה של העם היהודי. נשגב! גרנדיוזי גיניאלי!”
“סליחה”, אומר אסתיטיקאי שני, “אדוני אינו תופש את הדברים באורם הנכון. דווקא הכתם השחור־ירוק הבוער הזה מסמל את פאריס בשנות הארבעים. ביאורים כאלה יכול אדוני לגבב על תמונות מאגדובר, צאנקליאן, אייזנהוניג, או ציפמינסקי, אך לא על יצירות שאגאל! סליחה!”
על זה קם ויכוח חריף, שכמעט שגרם לקטטה שבתור־הקרח, כשמישהו הציל את המצב וקרא:
“הבה נראה מה כתוב בתכניה!”
מצפוני הרע הרים את רגלי, רצתי וקניתי תכניה, בדקתי אותה וחזרתי:
“סליחה!” אמרתי, “לפי התכניה – זאת לא תמונתו של שאגאל, אלא של אריה גוואלד… שמה ‘גונבי־גבורה’. זוהי הגאלריה של כשרונות־ישראל הצעירים” – – –
קמה דממה ירוקה־שחורה אלכסונית. אך לא לזמן רב.
“זה מעיד על כך”, אמר האסתיטניסט מספר א', “כמה מושפע הדור החדש מרוחו של שאגאל. אף כי לא קשה לראות מיד, שאין בה אלא חיקוי חלש מאד. איפהו כאן האנאלוג הבלתי־אכזב (לא אולפן!) של שאגאל? והטכניקום הדינאמיסטי הזורם שלו?! לחקות את שאגאל! ערבוב התחומים ותו לא!”
“קשקוש סתם”! אמר הדוד יעקב, “בלבול מוח”.
מאחור נשמע קול צחוק, ואחריו עוד קולות אחדים צוחקים כבושים וגם בגלוי.
עליונותו של המומחה הראשי היכתה שיא יהודי:
“אנשים שלא ראו מעולם לא את הלובר ולא את המוזיון הבריטי ולא את הגאליריה הטרטיאקובסקית ולא היו אפילו ברומא סתם, חושבים שמוכרחים דווקא לחוות דעה על תמונות. מה תימה, שרואים בטיח־תפל זה של איזה צעיר אמביציוזי דווקא את שאגאל? אילו ידעו לכל הפחות לשתוק. להביט ולשתוק. הלא אין איש מכריח אותם לדבר. זוהי יצירת שאגאל בעיניהם! אפשר היה לצחוק, לולא היה מעציב כל כך. זהו הניבו בישראל!”…
“סליחה, סליחה, סליחה!” נשמע פתאום קול רם ומרוגש, "מי זה אומר, שתמונה זו אינה של שאגאל?! הנה כתוב בפירוש, מספר 28, מארק שאגאל, “בללה א ל' אוויליי!”
אני כשאני לעצמי היה לי חשק להיבלע באדמה, אבל קודם לכן רציתי לראות מה ייצא מכל הענין! שוב בדקתי את הקאטאלוג… אוי, חמור־גרם שכמוני! החלפתי את מספר 82 במספר 28! פתאום ראיתי זוגות עיני־עכבישים נעוצות בי להשמידני!
“ואת האידיוט הזה הבאנו הנה!” שרק הד"ר סאלומון בשיניו הפגומות. היתה דממת־מוות לרגע ארוך של חמשה רגעים. איש לא שקע עשר אמות באדמה, להיפך.
“לחינם, שאגאל זה שאגאל”, אמרה אשה אחת “איזו אטמוספירה? איזו פירה! אי אפשר לזוז מתמונה זו!”
ושוב דממה. ושוב הערצה. ושוב השתוממות, ושוב התמוגגות, כאילו לא קרה כלום, ובתוך ההתמוגגות המתוקה, המפעפעת, ההארמונית, שעוד מעט ותיגמר בקדוש, קדוש, קדוש מלא כל הארץ כבודו – נשמע פתאום קול. קול מוכר מאד לכולנו, קול קונדס־צברה קטן, אך תקיף, בעל הכרה עצמית וקומפטנציה, שאין להרהר אחריה:
“לא נכון! זה קשקוש! זה סתם שטות! אני עושה יותר יפה!”
“שא, שא, יובלי! שקט!” השקיטה אותו אמו, שהסמיקה עד אחורי אזניה. “תלמיד בכיתה הרביעית צריך לשתוק ולא לפטפט על אמן יהודי גדול כזה!”
“מה יש?! אם הוא יהודי גדול, אז יתן כסף למגביות! ואל יקשקש שטויות לסחרר את הקהל!”
"יובל! די! הבט, כולם מתפעלים, ואתה רוצה להיות יותר חכם מכולם?
“כולם משקרים את עצמם ואת אחרים! אני מכיר זאת! גם בבית־הספר יש טמבלים כאלה! המורה אומר איזו שטות וכולם מתלהבים…”
"ובכן, הבט בתמונה זו שם! האם זה לא נפלא?!
“לא!” קורא הקונדס “אני מוצא את התמונה לטפשית ביותר…”
דממה גדולה באולם, האויר מלא אבק־שריפה. בעיני המבקרים מתנוצץ אור המרד…
אך לא. נשמעה התפוצצות של סטירת־לחי חדה וצורמת. האם פנתה אל הקהל והתנצלה, שהילד נולד באיזה קיבוץ רחוק– אך הוא צחק בקול רם ובינתיים לא פסק מלפסוק את פסוקו, כשאמו סוחבת אותו החוצה:
“קשקושים! אל תאמינו! אני אעשה לכם קשקושים יותר טובים!”
ד. 🔗
מה קרה אחר־כך? כלום לא קרה, מלבד זה, שאחד המבקרים האסתיטיקאליים העיר:
“זהו הדור החדש שלנו. בושה!”
והדוד יעקב? הדוד יעקב ישב בשער המוזיון על גבי כינור, תיקן את הכרבולת שמעל ראשו ובידו בעלת ראש דג־מלוח המריא ותוך קרקור תרנגול יהודי עף וראשו למטה, כלפי פרוטקטיביוניות מפליאה אל הספירות האמוציונאליביות האדומות־צהובות המובילות לרחוב אלנבי…
מחלת קוריאה 🔗
איש לא יתווכח אתנו על העובדה, שבשטח הפוליטיקה הפנימית עשינו גדולות: המון כזה של מפלגות! מחובתו של כל עולה חדש, שיתאזר בכוח זה בהקדם האפשרי. ולכן ראיתי בשמחה, איך קרובי היקרים התבוללו בנידון זה בישראל: בכל בחירות ובחירות מצביעים הם בעד מפלגה אחרת, כלומר, תמיד מתחלפים זה עם זה במפלגותיהם הקודמות. אך מה שהפתיע אותי ביותר, היא בקיאות שלשתם גם בפוליטיקה החיצונית! ומה יכול לשמש לכך אבן בוחן אם לא שאלת השאלות: קוריאה?
1. 🔗
בימים הללו מלאה שנה לעלייתי לארץ. ועל זה החליטו שלושת קרובי, דואגי ומגיני הדודה אילקה היקרה, הדוד יעקב הצודק ושאר־מכירי הד"ר סאלומון המעשי, לסדר לי כעין נשפיית־בית לשנת יובל האחת להתאזרחותי בישראל. וכך התאספנו בביתו של הדוד יעקב על כוסות גאזוז ויין־טוקאי מתוצרת־הארץ – וכשהשתפך אלינו יין כוסות אחדות, עלה מצב־הרוח לשיאו.
ראשונה התבכתה הדודה אילקה בדמעות מתוקות:
“מה טוב ומה נעים שבת קרובים גם יחד!” יללה על צווארו של הדוד יעקב, שנפל על צווארו של המקרר החשמלי, שהתחיל גם הוא אותו רגע לטרטר ולהזיל דמעות־קרח נמסות.
“הנה, מה טוב!” – – – געה אחריהם בבכייה הד"ר סאלומון וכסה את עצמו עליהם כאמבטי חם־מזג, ואחרי התייפחות משפחתית־משקאית פרץ בהצהרה תוך דמעות־יין:
“אהבה, אהבה, אהבה! מדוע אין בני־האדם אוהבים זה את זה?! למה אין חותמים על עצומת־השלום? למה קוריאה וסינגמן־רי?”
“הנח לקוריאה!” נזפו הדודה אילקה והדוד יעקב והמקרר בד"ר סאלומון תוך בכיה, “נניח לפוליטיקה”!
“הפעם נניח – – –” גמגם הדוד יעקב, “נניח לקוריאה המסכנה – – – נניח” – – –
“נניח – – – נניח – – – נניח” הניחה הדודה אילקה את ראשה על שכמו של הדוד סאלומון, “מה לנו ולקוריאה?!”
2. 🔗
כעבור רבע שעה אחרי שהצלחתי לשחרר את שלושתם, אחד מזרועות הפוליפיות־הפוליטיות של השני, נהם הד"ר סאלומון בשקט אך בעקשנות קטלנית:
“ובכל זאת ינצח הצפון, הם עומדים כבר על יד יופאנגינאצ’־צ’קמאיטו! 38 דיביזים משוריינים של המתנדבים הסיניים מעבר ואצ’פונג. ראש הגשר הוא בכיסנו!”
על זה אזר הדוד יעקב את מכנסיו, קם ורצה להתנפל על הד"ר סאלומון, ורק בקושי הצלחתי להחזיקו בחביקה בין זרועותי. אף הוא נהם כתותח מקולקל:
“האאא דיביזים?! מנוול! דיביזים בכיסך?! אנו ננתק את ראש־הגשר! הבט במפה! הבט במפא”י! איפה ראש־הגשר שלהם? מה?! המפציצים האמריקניים זוחלים לרבבותיהם במדרוני ההרים גון־צאו מאי! הם בפרברי העיר שליבוביץ!"
“שליבוביץ?!” צרחה הדודה אילקה, “הם לא יזכו לכך! הנהר ווֹדקה עלה על גדותיו במקסיקו ג’רקי!!” – ופרצה בצחוק שטני, “אצבע משולשת ללורדים האמריקניים מחרחרי־המלחמה!”
“הביטו!” אמר הדוד יעקב “סופראז’יסטיות סובייטיות ארורות! פלוגות המחץ שלי, זאת אומרת של האו”ם מתקדמים בפרברי ווּז־טי־צח!"
“האהאהא”, שרק הד"ר סאלומון “תליין קוריאני שכמוך, אל תטפח אשליות מסוכנות! למחרת תשוחרר ווז־טי־צח!”
ראיתי, שהמצב הולך ומחמיר.
“קרובים!” צעקתי, “נניח לקוריאה!”
“שתוק!” געה שאר־מכרי “לך לעזאזל עם האי־הזדהות שלך! לא תעריב השמש ווז־טי־צח תשוחרר, לכל הרוחות!”
“מחזות־שוא של מפ”ם הבוגדת" צרח הדוד יעקב והוציא מכיסו את אולרו “אתן לך ‘שחרור’..!”
זבנגג…
ברגע האחרון הצלחתי לדחוף את ד"ר סאלומון החוצה והאולר נתקע במשקוף־הדלת. גם הדוד התמוטט.
“קאן־שאי־צ’ק בידי האו”ם" מלמל בשכבו על המיטה “שלושים קילומטר צפונית־מזרחית מבודפשט!… יחי הגנרל רידז’וי והממשלה המצומצמת!”
שמנו על מצחו הלוהט תחבושת רטובה עשויה מנייר־עתונים כתובים על המצב בקוריאה ומזה הוקל לו.
3. 🔗
עייף עד מוות צנחתי על מיטת־הסוכנות שלי בחדרי ולאט־לאט נרדמתי. אך הנה – עוד לא האיר השחר ומישהו מקרנס את הדלת בכח איתנים.
“אינצ’־קא־פוּלין נפלה!” צועק הד“ר סאלומון שפרץ את הדלת ונפל ישר על צווארי במיטה. “הרי לך מפא”י! הרי לך קוריאה!” ופרץ בבכי־צחוק פרוע.
בקושי הצלחתי לזרוק אותו החוצה, ובלב שקט שכבתי ושוב נרדמתי.
“בוא מהר! אוי ואבוי!” שומע אני את קולה של הדודה אילקה תוך כדי צלצול בחוץ. “הדוד יעקב חתך את ורידיו! מהר!”
“מה!”
"כן! הוא שמע בראדיו, שהאמריקנים עזבו את העיר קאן־שאי־צ’ק! איזו שטות היתה לעזוב את העיר רגעים אחדים אחרי כיבושה!
לבשתי מכנסיים ורצתי אתה ביחד; והיא כל הדרך:
"איזו שטות! איזו שטות!
כשהגענו אל הדוד יעקב, הרגיע אותנו הרופא:
“הסכנה עברה. גם הקומוניסטים וגם האו”ם עברו להתקפה־הדדית, אך בכל זאת צריך לשמור על הזקן. בכל רבע שעה לפתוח את ראדיו קהיר ולתרגם לו שמצב החזית הולך בסדר וקאן־שאי־צ’ק שוב נכבשה על ידי האמריקנים. אפשר גם לקרוא מתוך מפה גיאוגרפית שמות של ערים, הרים, עמקים, נהרות ומקומות קוריאניים. אך להיזהר, שלא יידע על התקדמות קומוניסטית כלשהי!"
אחרי שהרופא הלך נגשתי אל הדוד יעקב המסכן, מזגתי לו מים והרגעתיו:
“יהיה טוב, הדוד יעקב, האופנסיבה הדרום־קוריאנית מתפתחת במרץ!”
“מה?!” צעקה הדודה אילקה, “כאשר עשו שטות כזו!”
“מה את מבינה בפוליטיקה, ברווזת וולט דיסני שכמוך! שתקי!” צעקתי.
אוי, מה זה? מה אני עושה?
החלקתי את מצחי והרגשתי עליו זיעה. כעין קדחת מרטטת בי. בלי לבקש סליחה מן הדודה אילקה, מיהרתי הביתה ושכבתי במיטה.
נדבקתי גם אני בקוריאה.
המגפה השחורה 🔗
מי המציא את השוק השחור? אני לא. אני הסתפקתי בכל השווקים מכל הצבעים והגוונים וביחוד אהבתי את השוק התכלת־לבן שויצ"ו היתה מסדרת שם בגולה, ושאני הייתי מנדב בו תמיד להגרלה מפוחית־פה קטנה, ותמיד הייתי זוכה בה חזרה. ומאין פתאום הצבע השחור לשוק, מה בו שחור?! בביתי אין אף טיפת מים מן השוק השחור, מה שאסור אסור, אך השאלה הזאת מושכת אותי: מדוע שוק שחור? אלא אני בעל אופי כזה, חזק, ששאלה פילוסופית אין בכוחה להעבירני על דעתי. אך אני בכל זאת תאב לדעת, ואצל אינטלקט כמוני יכול התיאבון־לדעת להתגבר אפילו על התיאבון־לכתיתה וינאית בשוק השחור.
1. 🔗
הפתעה כבירה: מצלצלים בדלת, אני פותח ואינני מאמין לעיני: הדודה אילקה והדוד יעקב עומדים ומחייכים ומזרזים אותי לבוא, אך תיכף ומיד. שמחתי באמת לראות, איך שלום־המשפחה כבש את כל חזית־קוריאה והאויבים הפוליטיים עשו יד אחת למעני.
“אל תשאל כלום”, אמר הדוד יעקב, “בוא! חבל על כל רגע. הריק נא את הגדולה שבמזוודותיך ובוא!”
“אולי זה כדי לעשות קניות?!” שאלתי בשלילה.
“ומה?” ענתה הדודה אילקה. “הסחורה הולכת ונעלמת מן השוק, מחר לא יהיה כלום! זוזה, זוזה בני!”
הזדקפתי בכל קומתי ומדדתי אותם מכף־נעלה של הדודה אילקה ועד קרחתו של הדוד. אתמול קראתי את “הדור”, בטאונה של מפא"י ואחרי כל קריאה כזו אני כזה. כולי צנע.
“הממשלה מבטיחה את חלוקתם הבריאה של המיצרכים”, אמרתי בנאמנותו של אזרח המדינה. “אין כל הגיון בצבירות פרטיות כאלה המזיקות לחיי־המשק שלנו. אותי לא תסחוף בהלת השוק בגליה השחורים!”
הדוד יעקב נכווה ממש; הוא קרא אתמול את “חירות”.
“בן־אדם!” קרא מנהמת לבו, “בכל תל־אביב כבר אין צלחת שלמה ואתה מדקלם לנו מאמרים ראשיים!?”
“הדוד יעקב שלך צודק”, אמרה דודה אילקה. “מה יגיד ילדך, כשיהיה, כשלא תוכל לתת לו צלחת דייסת־סולת באין לך צלחת? מה?!”
חייכתי אליהם בעליונות. ידעתי שהם קטני־אמונה ואני גדול־אמונה. ובכלל אין אני בדעה, שצריך לפטם את הילד בדייסת־סולת.
“טוב, אני הולך”, אמרתי והרגשתי שרק שאלת הצבע של השוק מושכת אותי.
2. 🔗
בדיוק בזמן הגענו אל רובע החנויות. לפני בתי־המסחר לא עמדו עדיין אלא תורים קצרים (הכל יחסי) והחנוונים אך זה פתחו את עסקיהם, שפקודת הקיצוב הקדירה את נגהם (אולפן). לפי הצעת הדוד יעקב הסתפחנו לתור לכלי־אוכל, משום שבחלון־ראוה זה עמדו עדיין עציצים שלמים להפליא.
הקהל דרש כלי־אוכל, צלחות וכוסות וקיסמי־שיניים אך בעל החנות התנצל, שכבר אין לו אלא אקוואריום רחב־מידות וטבעות־זכוכית אטומות קטנות, המושמות תחת רגלי הפסנתר, שלא יברח בשעת קונצרט־בית.
את האקוואריום קנתה אשה בלונדית מאוסטרליה, והדודה אילקה הצליחה לחטוף לה נעל־פסנתר אחת. “למה לך זה?” שאלתי אותה בלחש, “הלא אין לך פסנתר?”.
“אז אקנה לי!” ענתה הדודה אילקה. “ומה? שארוץ אחרי כן אחרי נעל?! לא, בני, לזה איני כבר צעירה יותר מדי.”
הדוד יעקב קנה עציץ, מאותם העומדים בחלון ראוה. אין דבר, שהעציץ נקוב בצדו, הלא זה טבע העציץ שהוא נקוב על פי רוב מלמטה בקרקעיתו.
“יותר טוב מלא כלום”, אמר הדוד יעקב בהסתפקותו הדיוגינית.
ואני – אני עמדתי מן הצד ועשיתי רושם בזה שלא קניתי כלום. להיפך, חייכתי בלעג. החנווני נבהל מפני ופזל אלי כל הזמן בחשד. לבסוף נגש אלי והודיע לי, שאינו מפחד מפני, היות והוא מוכר את הכל על פי החוק, ומשלם את המסים כהלכה. אך אם אני מחפש דבר־מה כגון חצי־תריסר צלחות־חרסית, לחש לי בינינו לבין עצמנו, הרי יודע הוא את חובתו למשטרה…
הלכתי הביתה עמוס חצי־תריסר צלחות חרסית חינם אין כסף.
אשתי השתוממה:
“במה קנית זאת?!”
“בחיוכי”, עניתי.
היא התאדמה כולה כסלק שאין להשיג אותו. ודאי התפלאה שגם גבר יכול לקנות בחיוך.
3. 🔗
ועדיין אינני יודע, למה שחור הוא שוק זה?
למחרת הזמינו אותי קרובי אל תור בית־מסחר לפארפומריה. מתוך החנות שמענו את צעקותיו של אדון אחד מלובש־טרזנית, שרצה לקנות את הקופה האוטומטית בחנות אך מכיוון שהחנווני העלה את המחיר יותר מדי, ברח אותו אדון באיום, שבעד הכסף הזה מוטב לו לקנות שלש אמבטיות.
הדודה אילקה ניצלה את השערוריה והתגנבה אל תחת הדלפק וגילתה שם תריסר שלם של מברשיות־עפעפיים.
“אהה”! צעקה, “אהה! רק הבורגנים מקבלים אצלכם מברשות־עפעפיים, והצרכן ההגון והפשוט יתהלך בלי עיניים מצובעות, מה?!” והיא פונה אלי: “נו, מה דעתך על זה?!”
אני שוב חייכתי בשקט ובלעג אך לא צמחה מזה כל תועלת, דבר שהרגיז אותי עד למאד.
4. 🔗
משיצאנו מחנות העתיקות ואני עזרתי לדוד יעקב לעמוס על שכמו את שעון־השחמט העשוי ברזל־מיקשה, ראינו את סאלומון ממהר לאיזה מקום ותחת זרועו סוס־נדנדה.
“סוס הנדנדה האחרון בעיר!” צחק אלינו בנצחון. “סוס בלגי אמיתי!”
“אידיוט”, אמר אחריו הדוד יעקב, “מהי השמחה לסוס־נדנדה. אני כבר ששה סוסים כאלה לי בבית. אמנם מתוצרת הארץ, אך אני רוכב עליהם שעות שלמות”.
“גם אני השגתי שניים בעוד מועד. החנווני עצמו הביא לי אותם בסוד יחד עם אלות־הגולף. הוא אינו מעז ביום שמא יעשו בו הלקוחות לינץ”. קבעה הדודה.
מרה שחורה תקפה אותי. ילדי היקר יוולד ולא יהיה לו סוס־נדנדה!
אך למה קוראים לזה בשם שוק שחור? אני אפנה אל ועד הלשון.
5. 🔗
הדודה אילקה קנתה 14 מטאטאים.
הדוד יעקב הביא הביתה ארבעה קילו זרעוני־מאכל בשביל תוכיים.
הדוד סאלומון קנה חמור.
קיבלת גם אני חשק לקנות דבר־מה. אני אקנה גליל־דינאמו בעל־כח חמור אחד. ראיתי אתמול בחלון ראוה.
6. 🔗
את גליל־הדינאמו קנה, לפני עיני, השוחט הספרדי הגר בשכונתי. הוא השתגע. שאלתי אותו, למה לו זה?
“אני גם החשמלאי של המאור בבית־הכנסת שלנו”, ענה, “התקנתי לנו דינאמו משלנו. רוטנברג סוגר לנו את האור תמיד בדיוק באמצע ברית־מילה”.
“ברית־מילה בלילה?” תמהתי.
“מדוע בלילה?” תמה גם הוא. “אנו מדליקים הרבה אור לברית־מילה במקום נרות”.
“ומדוע לא נרות?” שאלתי.
“איפה תשיג נרות, אדוני?” שאל גם הוא. “אפילו בשוק השחור אין!”
רציתי לשאול אותו, מדוע קוראים לזה שוק שחור, אך שכחתי.
7. 🔗
החלטתי, שאני מוכרח לקנות דבר־מה, ויהיה מה!
“מה יש למכירה?” שאלתי מבעליה של התחנה למכשירי־חשמל.
“לא כלום”, ענה החנווני. “לפני רגע היה לי עוד טרנספורמטור שלם. נכנסה קבצנית מסכנה, מכרתי לה. בזול. טרנספורמטור כמעט חדש בעד סך־הכל שלושים ל”י".
“האצטבאות?”
“מכרתי. מיד יבואו לקחתן”.
דמי עלה לי אל מוחי.
“הופ! קשר־החשמל שבקיר?!”
“בבקשה: הסירהו. אך היזהר!”
“הסירהו אתה. המחיר לא חשוב”.
"לדאבוני הרב, אינני יכול לצאת מאחורי הדלפק, לפני רבע שעה מכרתי את המכנסיים שלי. אך אני שכחתי קודם: תוכל להסיר במנוחה את הקשר, לא יארע לך דבר, הבוקר מכרתי את החוטים הקשורים בו.
עיני יצאו מחוריהן לכותנתו ומשקפיו של החנווני. הרגשתי, שאני נדלק כולי, ראשי התחיל מסתחרר עלי. עוד רגע ואתנפל עליו.
“אם כן הגד לי לכל הרוחות, מדוע קוראים לזה שוק שחור?!”
צעקתי בחירוק שיניים “ומדוע קוראים לממציא של הצנע דווקא בשם דוב יוסף ולא חתול משה?!”
“אדוני” אמר החנווני "דע לך האמת הנוראה: שבעה ימים ושבעה לילות הרהרתי עד שמצאתי את הפתרון לשאלה גורלית זו.
“אדוני” אמר החנווני "דע לך האמת הנוראה: שבעה ימים לשוק השחור קוראים שוק שחור מפני שהוא בעצם איננו אלא – –
צנזורה."
מגלת אסתר מלכה מותק 🔗
העולה החדש מתהלך ברחובות מאושר מאין כמוהו: רק שנה אחת שהוא אזרח הארץ ורק חצי שנה שגמר את האולפן, וכבר יודע לדבר עברית כמו בן־אדם ממש. ופה ושם הוא גם תופס עצמו בחוצפה לתקן אחרים בדיבור. “בבקשה, לא אומרים לא אומרים, אלא אומרים אין אומרים”! – והוא מרגיש, שכבר אינו־עולה הונגארי, אלא עולה עברי. והוא נזכר, שמורה האולפן רגיל היה לומר לו: “ועכשיו, שקראת את הסיפור, ספר־נא אותו בעל־פה, לא מלה במלה, אלא בלשונך אתה!” והוא נזכר, שעכשיו פורים, ובכן הזדמנות טובה לספר את “מגלת אסתר” בעל־פה בלשונו שלו, זה יהיה יותר מצחיק אפילו מן המקור. ובכן:
פרשה א' 🔗
ויהי בימי אח של שוורוש, זה אותו שוורוש, שהיה מולך מהודו ועד ליביריה והיה מלך עשיר מאוד בצרכי אוכל והלבשה ודיביזים ונקודות, פעם סידר לו נשפיה ושתה הרבה קוניאק, שקיבל על פי תעודת רופא. ויהי כטוב לבו במאכלים טובים, רצה להתגאות באשתו היפה שקרא לה בשם ושתי (על שום שהיה משקה גם אותה תמיד ואומר לה “בואי וּשתי!”), ונתן לה להופיע כמו על שפת־הים ואפילו בפחות מזה. אך היא היתה חברה בויצ"ו, זוהי אגודה לזכויות הנשים, וסירבה להופיע ככה לפני גברים. מה עשה המלך אחיו של שוורוש? נתן פקודה להרוג אותה, זה היה בפורים וצחקו הרבה.
פרשה ב' 🔗
ויהי כאשר נשאר אלמן, פנה אל השדכנים, להציע לו בחורה יפה, אפילו בלי נדוניה. אספו השדכנים המון בחורות וביניהן בת דודו של ר' מרדכי קיש, מעולי הונגריה, ושמה אסתר מלכה, מה עשה אלוהים? היא מצאה חן מאד בעיני המלך והוא הכתיר אותה בכתר ואמר: שמך הוא מלכה, תהיי באמת מלכה, לא בצחוק. אחר כך שאל אותה המלך: “מי את?” ענתה היא: “מה איכפת לך? זה לא חשוב!” אמר המלך: “באמת לא איכפת לי, אני לא היטלר. את יכולה להיות אפילו יהודיה מפולניה”. אך לא האמינה לו שהוא דימוקראט כזה ולא גילתה לו שהיא יהודיה ממונקאץ'.
פרשה ג' 🔗
ויהי שהמלך היו לו שונאים כמו לכל מלך, ואלה נתנו בקשיש לשני לאקיים של המלך שירעילו אותו בקונסרווים של דגים חלודים. בא אחד מהם אל חנותו של ר' מרדכי וביקש דגים חלודים. שאל אותו ר' מרדכי, למה דווקא חלודים? ענה הטיפש, שהמלך אוהב ככה ולא צריך לשאול הרבה. מיד הבין ר' מרדכי, שפה יש מהפכה, והוא אהב את המלך, שהיה כמו פראנץ יוסף, הלך וגילה זאת לבת־דודו אסתר מלכה, והיא גילתה למלך וברור שתלו את שני הקומוניסטים ומשרד המודיעין הממלכתי מסר זאת לכל העתונים. ותהי סנסאציה גדולה מאוד, והעתונים התעשרו ממש.
פרשה ד' 🔗
ויהי בין יועצי המלך היטלריסט אחד ושמו המן ימח שמו וזכרו. ופעם עבר ברחוב ופגש בר' מרדכי ונתן לו פקודה, שישתחווה לפניו. אך ר' מרדכי היה ציוני בעל הכרה ואמר בלבו: קדחת לך! – ולא השתחווה לו. יופי! ועל זה החליט המן ההיטלריסט להתנקם בכל היהודים. מה עשה? הוא היה עשיר מאוד, קנה מאת המלך את טבעתו, שיש בה חותם המלך, בעד דונם אדמה שיש בה נפט, והוציא פקודה להרוג את כל היהודים, ונתן על הפקודה את חתימת המלך שבטבעת שקנה ממנו. התאספו היהודים בבית־הכנסת ואמרו תהילים.
פרשה ה' 🔗
ויהי כאשר התכוננו הנאצים להרוג את היהודים (אל תיבהלו, הסוף יהיה טוב!) שלח ר' מרדכי שליח־סתר אל בת־דודתו ובידו פתקה: “שמעי אסתר מלכה, את יושבת שם ואוכלת ושותה ומתלבשת יפה, האינך מתביישת שרוצים להרוג אותנו ואת אפילו אינך מזיזה אצבע?! תיכף ומיד תעשי דבר מה!” כתבה לו אסתר המלכה: “טוב, אני אחיה בצנע כמוכם ואנסה להשפיע על המלך. יהיה טוב”!
פרשה ו' 🔗
ויהי כך היה. אסתר מלכה התלבשה דווקא בשמלת־בד פשוטה, דירנדל זול, ובמקום כתר חבשה סרט תכלת־לבן וכך הופיעה לפני המלך. ראה אותה המלך וקפץ מעל הכסא: “כמה את נחמודת ככה! יופי! מותק! חבוב! עכשיו תבקשי ממני מה שאת רוצה, הכל!” אמרה אסתר מלכה כמעט בבכיה כמו ילדה: “לא אבקש! לא צריך! אתה ילד רע! אתה תמיד אוכל מה שהטבחות המלוכלכות מבשלות לך! גם אני רוצה פעם לבשל לך! מחר! תבוא אל דירתי ותזמין גם את ידידך המן, שיראה שאני מבשלת יותר טוב מאשתו!” – המלך היה מאפסוט והסכים. ולמחר היה שמח בארמונה של אסתר מלכה, המן סבא את היין מתוך קערה וביחוד התלקק מן הצ’ולנט, ולא ידע אפילו שזה מאכל יהודי־שביהודי! אחר כך הלך הביתה והתפאר לאשתו, כמה אכל ושתה, ושהוא חביבם של המלך והמלכה, מאד נחמד הכל, אמרה לו אשתו, ששמה היה זרש: “עכשיו, הגיע הזמן לתלות את מרדכי! אני כבר הזמנתי אצל הנגר תלייה גבוהה מאוד, שיראו כולם!”
פרשה ז' 🔗
ויהי בלילה, לא יכל המלך לישון אחרי הצ’ולנט, שאכל ממנו כמו חזיר. צלצל למזכירו הפרטי, שיקרא לפניו את העתונים הישנים הטובים, ולא את החדשים המלאים שעמום. מה עשה אלהים? פתח דווקא את המקום, בו נדפסה הסנסאציה, ששני הקומוניסטים רצו להרעיל את המלך. שאל המלך: “מדוע לא כתוב, מי גילה את הסוד?” ענה המזכיר: “משום שהוא יהודי, אדוני המלך”, כעס המלך: “מה אני אנטישמי?! להיפך! טוב שאמרת לי זאת. תודה”. – ומי היה המבקר הראשון אצל המלך בבוקר? דווקא המן. אמר לו המלך: “מצאת אותי חביבי במצב רוח טוב. תן לי עצה, יש לי ידיד גדול, שאני רוצה לתת לו כבוד יוצא מן הכלל. מה דעתך איזה כבוד לתת לו?” אמר המן בלבו: זה אני! אני מכיר את הטיפש הערום הזה! ובקול אמר: "צריך להושיב את הידיד על סוס נהדר, לבוש בגדי־מלכות, והגדול שבשרי המלך ינהג את הסוס ברחובות ויקרא בקול רם: “הנה, זהו חביב המלך! השתחוו לו כלבים!” – חייך המלך ואמר: “טוב, יקירי המן, היות ואתה הגדול שבשרי־המלך, תעשה זאת עם מרדכי, זה, היהודי, מהר, מה! אתה שומע?!” – תארו לעצמכם, איך זה היה! המן נהג בסוס שר' מרדכי ישב עליו וצעק ברחובות ברמקולים: “השתחוו כלבים לידיד המלך!” – ומיד אחרי כן, בא שליח המלך והזמין אותו שוב לסעודת המלכה לצ’ולנט. מילא, איך הוא אכל המיסכן! אינני מקנא בו!
פרשה ח' 🔗
ויהי מכאן ואילך הלך הכל על גלגלים. בסעודת־פורים בארמון אסתר מלכה שאל אותה המלך תוך כדי חביקה: “בקשי ממני חביבתי דבר־מה!” אמרה אסתר מלכה פתאום: “לבקש? אני רוצה להישאר בחיים!” – – – “מה פירוש יקירתי?” “מה פירוש? פירוש שאחד השרים שלך זייף את חתימתך בטבעת־המלך ונתן פקודה להרוג את כל עמי ואת בן־דודי ר' מרדכי! ודונם האדמה, שנתן לך במחיר הטבעת, אין בה אפילו לא נפט ולא כלום!” – "מיהו זה השר הזה?! שאל המלך. "מה אתה שואל? שכחת למי מכרת את הטבעת?! “להזמין תיכף ומיד עץ־תליה!” פקד המלך. “לא צריך”, אמר שר המשקים, “כבר יש! בחצרו של המן!” – “לתלות!!!” צעק המלך. וכך היה.
פרשה ט' 🔗
ויהי מכאן ואילך הפך הכל לטוב ונפלא. המלך חילק נשק בין היהודים להתנקם באנשי ס.ס. של המן כטוב בעיניהם, וגדוד אסתר מלכה שלנו עזר להם להרביץ בנאצים, ברזל! וביחוד בבניו של המן, שהיו עשרה וכולם בדרגת קצינים גבוהים. אותם תלו על התליה עם אביהם ביחד. ויהי אחרי הנקמה שאלה אסתר מלכה את המלך: “אתה חמוּד כל כך, עכשיו בקש־נא אתה ממני דבר־מה!” ויהי אמר המלך: “טוב, תתלבשי בדירנדל שלך ונעשה נשף!” ויהי התלבשה אסתר מלכה בדירנדל, ויהי עשו נשף כביר, ויהי רקד ר' מרדכי עם בת־דודו אסתר מלכה, כי זה מותר עם בת־דוד, ויהי ששון ושמחה ליהודים כי זה היה לפני הבחירות וקיבלו כל מה שרצו, ויהי טוב!
אוּלקוּפוּרונקוּלוזיס 🔗
חג־הפסח הנעלה, חג החופש, המתחיל בהגבלת החופש לאכול שאור. נא להבין: שבוע ימים לא לטעום טעם של שאור! אך כל התופס את הסמל הנעלה שבחג זה, כובש את תיאבונו ונהנה מיציאת מצרים בצורת מצות טעימות. מובן, שכמו בכל אידיאל נמצאים גם בזה קטני אמונה וגדולי קיבה, שהשאור יקר להם יותר מכל חג, אך מי שם לב בישראל לשניים־שלושה עבריינים כאלה? מאות אחדות של מחללי־חג כאלה אינם באים בחשבון. עשרים־שלושים אלף אוכלי חמץ בטלים בתוך המון אוכלי המצות, שהלא אלה מחללי־השאור אינם עולים אפילו לחמישים אחוזים, כלומר, לא יותר מחצי מיליון של כל אזרחי הארץ, שרק מעטים ביניהם המצטרפים לחצי מיליון זה. וכלום יכול מספר אפסי זה של מיליון איש להשפיע על אוכלי המצות הנאמנים למסורת? עלי על כל פנים לא ישפיעו שאוכל שאור. בשום מחיר.
1. 🔗
קשה לו לאדם להיות דתי כשהוא אינו דתי. כשם שקשה לו לאדם להיות למשל גבוה, כשהוא נמוך. כנראה, שהרצון אינו די לכך. הדת היא כוח כביר, היא עומדת בפני כל רצון. ואני בכל זאת אינני מתייאש, משום שאני קודם כל נצר ממשפחת הרבי ר' ז’אדלה מברשובל, שהיה נכדו של הרבי ר' חיצ’ה מקארטופל, ששניהם ביחד ידעו את כל השולחן ערוך בעל־פה, ואף־על־פי שאני עצמי אינני יודע אף מילה אחת אידית ועד היום אינני יודע מהו ההבדל בין ז’יפצה ובין דריפקה, מכל־מקום אחד מנטורי קרתא אמר לי, שאם אני רוצה יתנו לי את הסמיכות להצית עגלות־ילדים נוסעות בשבת ושרואים בי שאני יהודי טוב ואם ירצה השם, הרי בעזרת הגיניראל־שטאב שלהם אזכה עוד לראות את האפיקורסים מתבשלים בגיהינום בבנזין רותח, ואם אחזור בתשובה שלמה ואבליע מאה ציוניסטן באדמה כקורח, יתנו לי שם למעלה אפילו לטעום מן הלוויתן־פיליי ולשתות מיין המשומדים. אך לעת עתה קבלתי רק חמש־עשרה חבילות־מצות ענקיות.
אך כל זה הוא אצלי הלכתא למשיחא (אולפן, שיעור ארמי!), ולפי־שעה קצת קשה לי לאכול שבעה ימים
רצופים מצות ומצות, ונוסף לכך: בלי לחם. מילא את השאור אני מוחל לכופרים להכעיס, אך את חלת־השבת…
“הייתי רוצה להיות אדוק”, פניתי אל הדוד יעקב לעצה, “אם כן, זאת אומרת, כלומר, באמת אסור יהיה לי לאכול לחם כל השבוע? אפילו כמה פרוסות דקיקות, כאלה, עם מארגארינה?”
“שגץ”! אמר הדוד יעקב, שפירושו בחור גויי מחוצף, “עצם השאלה היא חילול החג! אדם הגון אוכל מצות בפסח!”
“ו… ו… ותירס קלוי גם כן אסור?”
"די! חדל! היודע אתה אומלל, מה אומרת התורה? ‘מצות תאכל שבעת הימים ולא ייראה לך שאור, כי בחפזון יצאת ממצרים’ "!
“מי? אני?” התפלאתי, “כאן ישנה אי־הבנה, אני באתי דרך בראטיסלאבה”.
"טמבל! אבותיך! הלאה כתוב: ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא תבשל גדי בחלב אמו’ ".
כאן החווירו פני במקצת. לבי ניבא לי רעות. אולי הוא יודע דבר־מה שאני אינני יודע? שאשתי קנתה הבוקר גדי לקרבן־פסח בצרכניה, נשאה אותו הביתה ושפתה אותו בתוך חלב שקנתה יחד אתו, והגדי – – – מי יודע, קורים מקרים בעולם – – – החלב הוא דווקא של אמו – – – וכעת מתבשל הגדי בחלב אמו! נורא – – – אשתי אינה משערת לה אפילו! – – – אך לא, היא אינה מחוסרת־טעם במידה כזו לבשל בשר בתוך חלב… ובכל זאת! –
“רגע אחד!” קפצתי וברחתי הביתה.
כשפתחתי את הדלת – – – תהילה לאל! ריח־כרובית נעים בא אל אפי. נשמתי לרווחה.
2. 🔗
כעולה חדש אינני מבין הרבה דברים; וכבר התרגלתי לכך. אך בימים שלפני הפסח ראיתי תופעות אחדות, שסיקרנו אותי בכל זאת.
השכוּנה שאני גר בה היא שכונת יהודים טובים, כלומר, לאו דווקא טובים כל כך, אך אדוקים במידה הגונה וביניהם אפילו כאלה, המצטערים על שאני אינני מעשן, כי זה מונע מהם את האפשרות לנזוף בי על עישון בשבת. והנה – פתאום נתמלא הרחוב איזה ריח מוזר, כזה, חמוץ וחריף. כן, זה ריח שאור. עוברת על ידי אשה אחת במהירות ומתחת סינרה יוצא ריח שאור. ועוד אחת ועוד אחת. אני נגש אל אחת מהן ושואל, למה לה השאור?
“לבעלי יש פורונקל… והשאור טוב נגד פורונקל” – – –
מגפת הפורונקלים פרצה בשכונה.
“זה תמיד לפני הפסח”, מבאר לי הדוד יעקב.
“תופעה מיטיראולוגית־פסיכולוגית?” שואל אני.
“לא”, עונה הדוד יעקב, “אלא פסחוֹלוגית, בני”.
סוף־סוף הבינותי.
“והמאפיות? הן שובתות?”, שאלתי.
“לאו דווקא, אך כל מה שהמאפיות אופות אינו די למרות שהן עובדות יום ולילה לפני הפסח”.
כנראה, שאני ואשתי נהיה היחידים בשכונה שנקיים את מצוות המצות.
ומאז החלטתי לברך בפסח את השכנים בברכת “רפואה שלמה לפורונקלים!”
3. 🔗
אמש נודעה לי עוד מגפת־פסח אחת.
ידידי־שכני טוּל־כרמסקי הזמין אותנו לסעודת מצה־בקפה־חלב. ישבנו ונהנינו מן המאכל־משקה הפסחי, המרגיע בחד־גווניותו, כשצבר־הבית, עמוס בן־השש פרץ כרעם ביום בהיר:
“למה אנו לא אוכלים לחם גם הערב? כבר אין פסח?”
ההורים הרגישו עצמם איומות.
“עמוס, זה לא יפה!” אמרה האם, “אתה ילד פיקח ויודע, שהשבוע אין אוכלים לחם, משום שיצאנו ממצרים מבית עבדים!”
“לא נכון!” צרח המתוק, “אתם אמרתם לי, שאסור לגלות לאורחים שאנו אוכלים לחם ואני לא אגלה, אבל למה אסור לגלות?”
ההורים חייכו כשתי בובות שעווה בחלון־ראווה לנקודות.
“הוא מותח אותנו תמיד, הפרחח”, אמר אלי האב. “יש לו לילד זה חוש־הומור לא־רגיל”.
“לא נכון!” התעקש ההומוריסט הצעיר, “אין לי חושמור, הנה…”
וכרגע קפץ אל ארון־הלבנים – האם קפצה אחריו אך כבר לא הספיקה, הדלת נפתחה ומתוך הארון נידרדרו מאה לחמניות צהובות לתיאבון.
את הילד הגועה הוליך טול־כרמסקי החוצה באזנו האחת והאם החזירה את הלחמניות אל הארון ובינתיים אמרה:
“אלה הן מצות דיאטיות, בשביל בעלי שיש לו עודף חומצה, שזה בדרך לאולקוס חס וחלילה. אני מייעצת גם לכם, אם יש לכם עודף חומצה. המתכונת היא פשוטה: קחי שניים־שלושה קילו קמח־מצות ותפוחי אדמה ומלח, הוסיפי על זה שאור כשר לפסח, לושי ושימי בתנור ויצאו לך מצות דיאטיות טעימות וכשרות”.
בלכתנו הביתה התחלתי להרגיש עודף גדול מאוד של חומצה, מה פירוש עודף? ממש מלאי גדוש! ושאני הולך וממהר בצעדי־ענק אל האולקוס.
“אין דבר”, הרגיעה אותי אשתי, האופטימית עד כדי עצבות, “אחרי הפסח תעשה את הדרך מן האולקוס חזרה”.
החלטתי לברך בפסח את השכנים שלי בברכה הקצרה:
“אולקוּפוּרונקולוזיס!”
4. 🔗
והנה אחרון־אחרון גם הדודה אילקה, שנזדמנתי בביתה כמה שעות לפני סוף חג־הפסח. כנראה השאירה הדודה את הדלת פתוחה, משום שיכול הייתי להתגנב לתוך דירתה כבלש ממש. מששׂמה לב הדודה לנוכחותי, התחילה להחפז כמבריחת־חשיש בשעת הסריקה, היא זרקה מטפחת רבגונית על איזו קערה, הרימה את הכל על המטה והתישבה עליו. היה מוזר למדי! בתוך שיחתנו הזדקר לעיני, שהדודה מקנחת מידיה איזה חומר לבן בשמיכה הממורטת שעל המטה בחשאיות רבה, אך ברגעים הללו חושב הייתי, כי הדודה לשה טיט־חרסינה כדי לעשות בו צלחות ומתביישת קצת על האמביציה האמנותית שלה.
אולם לא חלפה שעה והייתי עד לתופעות משונות להפליא. אולי זה יישמע מוגזם במקצת בשמיעה ראשונה, אך, בחיי, התחילה הדודה אילקה לעלות למעלה־מעלה… בהתחלה לא יחסתי חשיבות לתופעה פיסית זו, אבל כשהדודה ישבה כבר על הגובה עד כדי כך, שהצטרכתי לקום מכסאי כדי לראות את ראשה, נשמטה פתאם המטפחת הרבגונית מתחת לתחתיתה ובקערה נחשף נגד עינינו עסת־לחם צהובה מנופחת ענקית.
הדודה אילקה, האשה החזקה הנמרצת הזאת התייפחה בבכי.
“אל תכעס עלי בני היקר” נאנחה קשות "עשיתי זאת מתוך יראת המסורת, האמן לי! בשנים האחרונות הסתגלתי לזאת, שהפסח הוא חג של “אפית הלחם בבית”… אתה יודע בני, עקרת הבית הישראלית קונה בכל ימי השנה לחם־נחתומים, אבל בפסח היא אופה לחם בעצמה ובביתה… כל השכנות שלי אפו כבר לחם השבוע ולא רציתי להראות בעיניהן כאפכא־מסתברא, אתה מבין…
אגב, יושבי השכונה שלנו נוהגים בנו בזמן האחרון בקרירות מובהקת. לפי אשתי נפוצות והולכות השמועות בסביבה, שאנו זללנו חמץ בימי החג…
אכן, לא כדאי להיות טוב. בשנה הבאה לא אהיה חרד כל כך, אני מבטיח לכם! בפרט מצטער אני על הגדי…
התורשה המפליאה 🔗
עוד בחוץ־לארץ שמענו על פשטנותם של הורי ישראל ביחס לילדיהם. “ואיך הילד שלך?” – “אין בו שום דבר מיוחד, סתם גאון”. זה בעיר, ואיך בקיבוצים? – על זה שמענו שם שונות. שהילדים מודגרים במדגרות הנקראות בשם “בית־תינוקות”, פרוש, יוצאים מתוך ביצים, ועל כל ביצה רשום שם ההורים והענף, שהילד יעבוד בו לכשיגדל וישאר בקבוץ. – כדי לעמוד על האמת החלטתי, שאבקר פעם בקיבוץ ויהי מה. שום נהג אוטובוס לא יפחיד אותי. והנה פתאום –
*
קבלנו אני וקרובי הזמנה לקיבוץ “המשיח” מאת קרובינו המשותפים קהת ובחורתו חגלה, שנולד להם צאצא יוצא מן הכלל. חגלה מודיעה לנו טלגראפית, שהמותק הוא מעניין מאוד, בלונדי־שחור כמו אמא, וזכר כמו אבא, מפותח להפליא, פיקח כמו סבא האחד ועליז כמו סבא השני, עין אחת דומה לשל סבתא האחת והשניה כשל סבתא השניה, ואף על פי שאינו עדיין אלא בן שלושה ימים, הרי הוא נושם לגמרי כגדול וכשהוא בוכה, דמעות נושרות מעיניו והן לחות ונוצצות, בקיצור טלגראפי, “לא משום שהוא בני, אלא באמת”. את קרובי מיותר היה לשדל ולפתות, הדודה אילקה אוהבת ילדים, משום שמעולם לא היה לה ילד, הדוד יעקב משוגע לילדים, משום שאין לו ילד, וד"ר סאלומון יוצא מדעתו, מכיוון שלעולם לא יהיה לו ילד. ואני סתם רציתי להראות לאשתי מה זה ילד.
הגענו לקיבוץ בסבר פנים יפות ופתחנו בחקירה. חיפשנו את חגלה, אך היא היתה עסוקה באילוף סייח חדש וקהת היה עסוק בפילוג הקיבוץ לארבעה זרמים, ולכן הלכנו לבדנו אל בית התינוקות. משנכנסנו פתאום הצריחה הדודה אילקה:
“אוי, הביטו! שם!”
מיהרנו אל אחת המיטתיות, יצור פעוט אדום־ראש שכב שם ובאמת נשם כהלכה להפליא. בעיני הדודה אילקה נוצצו דמעות. הדוד יעקב בלע את דמעותיו והד"ר סאלומון נפח אותן בממחטתו.
“כאילו ארפד לפני!” אמרה הדודה אילקה. “אחיו של קהת! האף הזה! המצח הזה!”
“האף כן”. אמר הדוד יעקב, “אך לא הסנטר. הוא לגמרי של אביו, של קהת. וגם העיניים!”
“החיך בדיוק כמו החיך של הדודה אילקה” העזתי לקבוע “קולוסאל!”
הם אפילו לא שמעו את הערתי. כל־כולם היו עסוקים בחיפוש קרובים בתוך הילד.
“מה אתם מדברים שטויות!” התרגז הד“ר סאלומון, האינכם רואים שהוא כולו אביה של חגלה?! אני הכרתי אותו כשהיה בדיוק – – – זאת אומרת כשהיה דומה לגמרי אל התינוק הזה. אחרי שגילח פעם את זקנו. בדיוק”.
“ואני אומר לכם”, חיוויתי גם אני את דעתי, “שהתינוק דומה בהחלט! אות באות!”
לא הייתי בטוח במאה אחוז, אך לא רציתי להישאר בלי דעה.
כך נמשך הוויכוח כחצי שעה, עד שהצליחו לגלות בו את כל קרובינו המנוחים עד שלשה דורות לשעבר. ופתאום זז התינוק, פוער את פיו ואומר:
“אואאא”:
“שמעתם?!” קראו שלשתם.
“הקול הזה! ובכן, מי צודק?”
שלשתם היו צודקים. זה באמת מפליא, איך הטבע דואג לכל תג ותג של כל אופי ואופי בכל צורה וצורה לכל אדם ואצל כל יצור ויצור וכן הלאה! – השתוממתי בלבי. הנה תינוק פעוט כזה – והוא סופן בקרבו שלשה דורות שלמים – – –
לא הספקתי לגמור את החידה של תורת התורשה הגדולה והמסובכת – משום שנכנסה המטפלת ונטלה את התינוק על זרועותיה.
“סליחה”, אמרה אלינו, “אך עלי לקחת את התינוקת אל אמה”.
“איפה היא חגלה?” שאלנו פה אחד.
“היא מיניקה את הילד שלה”.
“איך? וזה של מי? לא של קהת?”
“זה של דן. אגב, זה לא זה, אלא זו”.
והלכה עם הקופונת הקטנה הזאת.
“בכל זאת יש דבר־מה בדיבות על ילדי הקיבוץ”, אמר הד"ר סאלומון נעלב ונרגז עד היסוד. “איך זה דומה ילדה כזו לכל־כך הרבה אנשים!”
כלנו התרגזנו רוגז לא־רגיל על המצב הבלתי־תקין שבקבוצים
“איזה אי־סדר איום שורר כאן!” טען הדוד יעקב “ועוד מתפלאים, אם אנשי־הרוח אינם זורמים להתישבות הקולקטיבית..!”
ברידז' הקואליציה 🔗
״רוצה אתה לשמוע דבר שבהגיון? לך אל בית המשוגעים! ״ אמר כמדומני איזה איש אטרוסקי בלשון המשתמעת לשני פנים, שאחד מהם הוא: אם אתה מחפש דברים שבהגיון, הרי ודאי שמשוגע אתה, ובכן לך אל בית המשוגעים! אך אני מבין ברצינות את הפן השני, ולכן אמרתי: אחרי ״לפני הבחירות״ אני צמא לשמוע סוף־סוף גם איזה דבר שבהגיון. וכשביקשתי מאת ידידי רופא־הרוח, שיכניס אותי לבית חולי־הרוח, הביט בי ארוכות ואמר: ״אם לך לא איכפת — בבקשה, אך על אחריותך שלך״ שמחתי, שמישהו סומך כך כך על אחריותי שלי ונכנסתי.
*
אחרי שהרופא הראה לי באדיבותו החביבה את כל אוצר הטירוף שלו, הודיתי לו ורציתי ללכת – ועל זה אמר הוא:
״שם, באגף ההוא יש לי עוד מקרה של חשוך־מרפא אחד. עולה חדש באלקאני, שרצה לחקור ולמצא את הפקיד האחראי לגניבת קופסת שימורים מחבילת־מזון אמריקנית, עד שדעתו נטרפה עליו, מעניין אותך״?
״בוודאי״.
״אם כן בוא. אגב, שמו פרופיסור סוויצ׳קי, מורה למאתימאטיקה גבוהה. מאז הובא לכאן אינו פוסק לעבוד בהמצאות ותגליות. זה לא מזמן המציא מלכודת־צפרים, שצריך לכוונה על שעון־הקוקיה וכשהקוקיה יוצאת להודיע את השעה, היא נלכדת כרגע״.
נכנסתי אל החדר הצר, אך נוח מאוד. על יד השולחן יושב אדם פרוע־מבט, הקשור בנקודת־אוויר אחת, בידו עט והוא כותב בלי הרף על נייר כל מיני סימנים הדומים לטעמי המקרא.
הרופא פנה אליו במלים מרגיעות אחדות, אחר כך ביקש ממנו, שיואיל לבאר לנו בקיצור את תוצאות חקירותיו האחרונות.
״רבותי״, אמר החולה בשיקול־דעת ובעיניים יוקדות מרוח חולה, ״אין אני רוצה להצהיר לכם הצהרות־באלפור בומבאסטיות, אך דומני, שהצלחתי ליצור את משחק־הקלפים הלאומי הישראלי, שיהיה הנסיון הראשון למזג את שיטת־הקלפים עם חוג־התעניינותו של הציבור הישראלי. אמן.״
כאן רשם לעצמו דבר מה — והרופא לחש לי:
״מלבד שגעונו הוא אדם נורמאלי בהחלט.״
״ובכן״, המשיך הפרופיסור, ״מישחק הקלפים שלי דומה במידת־מה למישחק־הבדידג׳ הרווח בעולם. שמו: ״ברידז׳ הקואליציה״. 120 קלפים, שבקווים כלליים, מחולקים כדלקמן: 16 קלפים מפ״ם, 12 דתיים, 7 חירות, 20 כלליים, 4 פרוגרסיבים, 4 ספרדים, 4 קומוניסטים, ו־45 מפא״י ואחד בן־גוריון. כל אלה נמצאים בחבילה אחת. מטרת המישחק הוא, ליצור את הרוב שלמעלה מ־60 קלפים. מבינים? אנו נחלק את 30־30 הקלפים בין ארבעה – שני זוגות המשחקים וההתחרות מתחילה. נכנה זאת בשם ליציטאציה, או מוטב קואליציטאציה. – הקדירה שחורה מבחוץ ולבנה מבפנים״.
העניין התחיל להיות מעניין, ורק הקדירה לא היתה מובנה לי כל צרכה. הרופא שוב לחש לי:
״הקדירה הוא החלק ההגיוני שבדבר״.
״ואיך הוא מהלך המישחק?״ שאלתי. ״האחד מזיז, נאמד ב־7 מפא״ים, איש־יריבו הבא חזק בחירות ומודיע כמגשש 2 חירותים. ועל זה רואה איש־ריבו שזז במפא״י, שיש לו ששה כלליים ואיזה דתי, ולכן מודיע 8 מפאמי״ם, 5 דתיים ו־3 כלליים, מה שכבר למעלת מ־15 מהלומות, ומודיע 4X6, כלומר, 64 קלפים, מה שכבר מהווה קואליציה – – – הגשם אינו יורד למעלה״.
הרופא לחש לי:
״בזה הוא שוב צודק״.
״הלאה״, המשיך הפרופיסור. ״מובן מאליו, אם גם הצד השני חזק למדי במפא״י ויש לך קלף מפ״ם טוב וגם קול פרוגרסיבי, הרי הוא יכול לקונטרע, או לקואליציטע עליו, נאמר, על 10 מפא״ים, 6 מפאמ״ים ו־2 פרוגרסיבים. טרוף טורף יוסף.״
כאן שוב רשם לו איזו משוואה שפינוזאית וחייך לעצמו.
״הוא דתי?״ לחשתי לרופא. ״כפי שהבינותי, מדבר הוא בינתיים על יבוא הבשר הטרף בידי דוב יוסף״.
״ששש!״ לחש לי הרופא חזרה. ״זה פסוק שכזה מן הנביאים״.
"ומדוע אינו סומך על חירות״, שאלתי את הפרופסור, ״בשעה שאיש־ריבו יוצא ב־8 חירותיים?״
״משום שחירות אינו מתקוֹאלץ עם מפ״ם. זה כלל במישחק. וכן גם לא הדתי עם מפ״ם. על קואליציה של מפ״ם ומפא״י מותר לליציטע, אך רק להלכה ולא למעשה. דווקא זהו העושה את המישחק למעניין כל כך! אינני רוצה ברגע זה לייחד את הדיבור על כללי המישחק, ומיותר להדגיש, שיש כאן מקום למספר כביר של ואריאציות…״
״הבינותי פרופסור. ואם אף זוג אחד אינו יכול לצרף קואליציה?״
״הרי אז מחלקים שנית את הקלפים״.
״ואיך הוא המישחק עצמו?״
״גם הוא לפי כללים מיוחדים שלו. קלפי הכלליים למשל הולמים במפ״ם, ואילו את הכלליים מכה קלפי מפא״י, למרות העובדה, שיכולה היא להתמזג אתם בקואליציה. האם האדונים מתבוננים בוואריציות הללו? קלפי החירות מכים את הדתיים, וכנגדם מכה הכללי את החירות, אם גם לא בכח. את קלפי הקומוניסטים מכים כולם, חוץ ממפ״ם שאינה מכה אלא למעשה, אך לא להלכה. אך המעניין ביותר הוא שמפא״י מכה במפ״ם ואילו זה אינו אלא משום שבן־גוריון מכה את כולם. הוא הז׳וקר.״
״ואיך מחשבים?״ שאלתי.
״פשוט מאוד. אם המזיז עשה 25 מהלומות, כלומר, 60 קלפים או קואליציה, הרי הוא כתב על הלוח מה שקוראים ״ממשלה״, זאת אומרת, ממשלות באותו מספר שעשה יותר מ־60 קלפים. אך במידה כזו הוא יכול גם ליפול בממשלה אחת או יותר״.
שתקנו רגעים אחדים.
״זה הכל״, אמר פרופסור סוויצ׳קי. ״חושבני, שאין המוח האנושי מסוגל ליצור דבר מושלם מ׳ברידז׳ הקואליציה׳ שלי, אף על פי ששערורית קליאופטרה עולה בד־בבד עם בעיית סבלות התורים לבשר, שרוכי־נעלים ותעלת־סואץ, כי בראש וראשונה עלינו להביא בחשבון אתם מבינים?״
הרופא דחף אותי במרפקו שנלך. נשענתי על הרופא והרגשתי שראשי מסתחרר.
״הוא ימשיך עכשיו עד מחר בבוקר״, אמר הרופא בחוץ. ״ובכן, מה למדת מכל הענין? לדעתי הרעיון היסודי של המישחק לא כל כך רע, רק נדוש במקצת!״
״מי יודע?״ עניתי ״גם תוך כדי רקוד־טאנגו אפשר לקבל נזלת, הלא כן?״
״מה…?!״
בקפיצה אחת ברחתי על נפשי. הרגשתי איך הוא רץ אחרי פסיעות גדולות להשיגני…
פינגווינים בתל־אביב: טרילוגיה 🔗
זה לא כבר פניתי אל אגודת הסופרים בבקשה, שאחד הסופרים יעזור לי להמציא שם בשביל פרק זה כאן. כעבור שבועיים ענו לי על מכתבי, שמכיון ששכחתי לציין להם, מהו תוכן הפרק, הם מציעים לי שני שמות לבחירה: “תור הזהב”, או “הוצן”. את “תור הזהב” הבינותי, זה “תקופת הוואלוטה”, אך “הוצן” לא ידעתי בשום אופן מה פירושו. לחינם הרהרתי שעתיים. קניתי לי מלון עברי הונגרי, הצצתי ומיד ראיתי, שדבר מה אינו בסדר באגודת הסופרים: שלושה תרגומים מצאתי למלה “הוצן” וכולם מסומנים בסימן שאלה. א. קרדום־מלחמה(?) ב. סוס־קרב(?) ג. גבעול פשתה(?); הוספתי עוד שניים: חמאה (?), גובה־מסים (?). לבסוף, מכיוון שלא רציתי להעליב את הסופרים, בחרתי את השם הפינגווינים בתל־אביב“, מכיוון שהשם הנרדף ל”תור־הוואלוטה" הוא: “תקופת הקרח” והפינגווינים מתקיימים על קרח.
תוהו ובוהו 🔗
בראשית היה האמלט נסיך דנמארק, – בן אחותו של שקספיר – שקבע: “דבר־מה רקוב בתוך המקרר” כמובן משום שאין קרח. זאת אומרת, קרח דווקא יש, אלא ש“דינא דמלכותא דינא” כתוב בקוראן (פרשת מופתי, סורה יאללה, פסוק מאבסוט), וכששר־הפקידים מודיע רשמית, שיש קרח, מיד נעלם הקרח אפילו מן הציר הצפוני. ואז מתחילה פרשה עליזה. התור בן ארבע שנות־אור (זהו אורך כזה) זע, ומתחיל להקיף בשתיקה איומה את מחלק הקרח שאינו מחלק קרח. הוא עדיין אינו משער כלום ומדבר בסגנון מסורתי של נהג. והתור הולך ומתעגל סביבו. הוא, כאיש אוהב סדר ומשמעת, מעיר בעלזת־תום:
“עדת חמורים, נא להסתדר בשורת־אווזים ולא כחזירי־יער מזוהמים!” והתור האילם הולך ומתהדק סביבו יותר ויותר. מישהו משמיע את מלת־האות: “תן קרח!” – ועל זה, אוי ואבוי, פורצת המהומה, מכות, בעיטות, נשיכות, מהלומות, קריעת־אוזן, מחבטים, הטחות, רמיסות, מישהו בולע אפו של איש־הקרח, מישהו זורק את ידו הנתוקה, מישהו יורק את שיניו (של בן־ריבו), ובינתיים מזמזמת הסיסמה: “תן קרח! תן קרח!” – אך כבר אין מי שיתן: הקרחן נעלם ובמקומו לא נשאר אלא גוש קפוא קטן של דם, שבעליו הצליח להגיח מבין הרגליים והידיים ומצא לו מקלט באחד המקררים הריקים.
אך ההמון התארגן בינתיים מאליו לשבט־אסקימו של אוכלי־אדם ומתחילים לאכול אחד את השני תוך לחישות־שאמאנים וריקודי קאפפרים בריתמוס “תן קרח! הו־הו־הו־הו־הו־הו־תן־קרח! תן־קרח!”
ואיש הקרח המיסכן מתכווץ אי־שם במקרר ושותק כחלל בחדר־המתים ואינו מרגיש את הריח שבמקרר, משום שאין לו אף.
וקורבנו של איש הקרח נוגע עד הלב.
נפילתו של עריץ 🔗
כן היה זה בכל רחבי־הארץ, אך לא אצלנו בסביבה. אצלנו זומן גבר לאמיתו כדי לרסן את ההפקרות והיה זה הוד מלכותו סעדיה הראשון, שמלכותו השתרעה מעמק נחלת־יצחק ועד מישורי יד־אליהו. סעדיה הראשון נמשח למלך הקרח בידי שר־הצנע בשלישי לחודש מרחשוון תש“י לב”ע (לבריאות עמנו), ומאז הולכת ממשלת הציר הצפוני שלו ומתחזקת ונכונה בידי גדוד שומרי ראש גבורי תימן, הלא הם תשעת בניו בחורי־עוז, המפילים את חיתיתם על המוני־התור עזי־הנפש.
סעדיה הראשון היה מיוצאי־תימן האפרתים, אשר לשונו למודה לדבר עם עקרות־בית מקומיות אידית צחה, זקנו שקוף כעין הרדיד, שיבה זרקה בו, שיניו כעדר הרחלות, שאחדות מהן נגנבו בידי פולשים וכל מראהו אומר כבוד. מבצרו שוכן על יד השוק וחולש על כל הסביבה, ועל חזית־ארמונו חרות בלשון הקודש! ״אין קרח!״ במקום הזה מחלק המלך לעמו את הקרח מימים ימימה ביום הדין בשעת רצון.
אין ספק בדבר, שהעריץ הזקן היה אחד המושלים הנאורים המתקדמים בעולם. מנתינותיו היה דורש משמעת בלי תנאי ובלי הבדל עדה, מפלגה ומין, ואוי ואבוי למי שאינו מאמין לו שאין קרח. את הוראותיו היה נותן בלי עזרת הכנסת אחרי שיקול דעת קצר וחלק: ״החלטנו, שאותו אדון בעל המשקפיים המלוכלכים שם בסוף התור עוד מקבל קרח, והשאר ילכו הביתה!״ או: ״היום איש לא יקבל קרח מלבד הספר, המוכר־מאסטיקה והשוער ב״הפועל״! החלטתנו היא החלטית!״
העם היה מתכווץ בתור בדחילו, משום שהרגיש, שרצונו של המלך חזק כמו מתניים. לפעמים היה נשמע כעין קול־אנק, ומיד קפצה הגבארדיה התימנית המשפחתית שלו והוציאה את המורד מן השורה. המלך עצמו לא התערב מעולם בין ההמון; שומר ראשו הבארון יענקל אבטיחי לבית תימן־ימן, שהמלך הושפע ממנו השפעה מסתורית, לא נתן למלכו להשתפל אל דלת־העם. שומר ראש זה בן תשע־השנים לא היה חביב העם; וביחוד אחרי שיצאה השמועה, שהוא מכיר פנים ומהדר שילינג להוסיף על רבע גוש־קרח על חשבון הרבע השני בשביל אנשים שנגעו בראשו בלטיפה, אבד חינו בעיני התור. הגבארדאי האמיץ השפיע בעזרת אמצעים כספיים על השליט־ומשרתיו האחשתרנים בני־האופניים היו נפוצים ברחבי הסביבה ומסיעים הביתה בלוקים וחצאי בלוקים ורבעי בלוקים ארוזים אריזה דיפלומאטית חשאית אל בתי גבירים דיירי הסביבה.
ועל זה פקעה סבלנותם של הרפובליקנים. מתנגדי המלכות התלכדו בארגון להתקומם לו בקשר בוגדים – אך לחינם, כסא המלך עמד איתן על כנו על יד דלפק הקרח ומלחכי־פינכא הקיפו את הוד־מלכותו, נתנו מלח על רגליו ולחכו אותן בענווה, שיבחו והודו לרוב טובו וחסדו ואת מספר השיניים שבפיו ואת זקנו השקוף כצעיף כלת־נעורים. וגם אני לא חשכתי ממנו את פרי־עטי ושרתי לו שיר־שבח על דפי העתון ״אוי־קלט״, המופיע בשפה טראנסילוואנית צחה, וזכיתי להסתופף בצל חסדו וצינת־קרחו הנעימה.
ואויבי המלכות שוב לא מצאו להם נחמה אלא בתקווה לחורף הגואל.
ואז קרה, שאחד מבין קושרי־הקשר הצליח להגניב אל בין ניירות שר־הצנע הוראה מזוייפת: להנהיג את כרטיס־הקרח, ואשיות המלך סעדיה הראשון התמוטטו כצריף בגשם, וכתר מלכותו נפל כעלה בשלכת.
ויהי סדר 🔗
הנה – – כן – – איזה כלל גדול אמרו החכמים? ״ואחר אביב בא הקיץ, ואחרי הקיץ עוד שבעה חמסינים״, ואחרי המלך סעדיה הראשון בא משבר־הקרח השני, והתור כולו נפל אל המים אל תחת שברי הקרח ויבואו גלי־ההוראות וישטפו את התורים מבול סידורים וחלוקות ושעות־חלוקה, ומקומות־חלוקה ואופני־חלוקה ועגלות־חלוקה ומחלקי־חלוקה ופתרון בעיות־חלוקה וחלוקת פתרון־הבעיה ובעיות חלוקת־הפתרון וכן הלאה עד סוף התור.
הנה רשימה כזאת של חלוקת בעיות־הפתרון ופתרון חלוקת־הבעיה בתל־ אביב:
יום ב׳: על פי הוראות עליונות לחלוקת הקרח לא יחולק קרח אלא אך ורק בבתי־החרושת משתיים בלילה עד שבע וחצי בבוקר, כדי שעקרות־הבית יוכלו לקבל קרח לפני שבעליהן הולכים לעבודה לעמוד בתור. עגלות־הקרח יסתובבו כל הזמן ברחוב הראשי ריקות מקרח כדי להרגיע את התושבים.
יום ג׳: חלוקת הקרח בחנויות משעה אחת לפני ארוחת הצהרים עד שלוש אחרי שינת הצהרים, כדי שעקרות־הבית תוכלנה לקבל קרח לפני שבעליהן חוזרים מן השוק השחור. מכירת הקרח בבתי החרושת אסורה מטעם המשטרה, אך אין דבר, מוכרים.
יום ד׳: חלוקת הקרח בחנויות מותרת מטעם המשטרה, אך רק עד עלות החמה. בתי־החרושת אינם מוכרים קרח כדי למנוע התהוות תורים.
יום ה׳: שר־הצנע ביטל את שיטת עגלות־הקרח, במקומן יסתובבו החנויות ברחובות ויצעקו ״אין־קרח!"
יום ו׳: רק בתי־החרושת בפרברים מוכרים קרח והאמהות מובילות את הקרח בעגלות־ילדים, כשהקרח מחותל בחיתולי־תינוקות לפי הגודל. אם הקרח יימס בדרך והחיתולים יירטבו – הרי האמהות רגילות לזה.
יום שבת: שליחי הצנע יעברו ברחובות בבגדי־שבת ויכריזו: ״יש קרח, אך שבת היום ומנוחה! כל מי שלא טרח בערב־שבח, יאכל חמין חם בשבת!״
כך זה נמשך שנה־שנתיים, עד שגם בימות החול הכריזו הכרוזים: יש קרח, אין קרח, חלוקת־קרח, שערורית־קרח, מכות־קרח, מדוע אין קרח? מדוע אין מחלקים קרח? אנו תובעים קרח! קרח! קרח! קרח! – – –
ובבוקר בהיר אחד הודיעה התחנה המיטאורולוגית, שהאור הצפוני הולך ומתקרב אל מדינת־ישראל, ותחנת האווירונים הודיעה, שמחנה כביר של פינגווינים הולכים וקרבים בהמונים. וטוב שבאו, משום שאני נתתי לפרק זה, כזכור, את השם הרומז לכך. אגב, אכלתם כבר בשר־פינגווין? יש אומרים שדי טוב.
ארגון שורצפוטר 🔗
ארגנתי חמישה אנשים, שכל אחד מהם יארגן גם הוא חמישה, שכל אחד מהם שוב יארגן חמישה, שכל אחד מאלה יפנה אל עשרים וחמישה איש בשאלה, אם יודע הוא מקרה, שתעמולת־הבחירות השפיעה על מישהו, שישנה את דעתו המפלגתית ויצביע על רשימה אחרת?
התוצאות: אפס! אין אדם כזה. האם אין זה מעניין, שמנהיגי המפלגות אינם יודעים זאת? – אך מה עשה ידידי משה שורצפוטר כדי שהמיגאפונים לא יצריחו לחינם? שמעו מה שעשה!
1. 🔗
ידידי משה שורצפוטר, אזרח במושבה שלי רמת־העמק, לא התעצל והלך מבית לבית ואירגן דבר־מה וביקש מכל מאורגן, שיחזיק את הדבר בסוד. גם ממני. ולכן אינני מגלה מה אירגן. ולבסוף בא אלי ביום הרביעי ובישר לי:
״כולם מאורגנים! לא ידעתי, שכל כך קל לארגן. בחיי. עונג מיוחד!״
2. 🔗
ביום בהיר אחד הופיע במושבה טקסי סגור על גבו שלושה משפכים ענקיים הפוכים באלכסון והתחיל צורח: ״הקשיבו! הקשיבו! כאן מדברת, מפלגת – – – פועל, אבר וספסר מתקדם! – – – רק היוזמה הפרטית יכולה להציל– – – הלאה הטראקטוריסטים הבולשביסטים – – – ״
לא עברו חמשה רגעים, הופיע טקסי שני דומה לראשון ופתח גם הוא:
״הקשיבו, הקשיבו! כאן מדברת מפלגת – – – בוז לבוגדים במעמד הפועלים, מוות לפולשים ולתיירים בים וביבשה! – – – הידד למגבית המאוחדת ולמהפכה האוקטוברית – – –״
לא עברו שני רגעים הופיע טקסי שלישי דומה לשניים הראשונים:
״הקשיבו, הקשיבו, כאן מדברת מפלגת – – – הפרחת השממה ושוק שחור – – – מזימת הקבלנים הפרטיים – – – הידד ללבניה – – – ״
לא עברו עשרים רגע וברחוב הסתובבו כשמונה עשר טקסים וכולם הצריחו, צעקו, נהמו, רעשו, שאנו, טרטרו, המו, זעקו, סאנו, נערו, שאגו, צהלו, נא לקרוא בספר ״אוצר המלים והניבים״ מאת צבי שארפשטיין, שם תמצאו את כל הקולות, שהטקסים השמיעו, השמיעו והשמיעו, שעה, שעתיים, שלש, ארבע, חמש– – – כל היום. קודם סגרנו את החלונות, אחר כך את הדלתות, אחר כך את התריסים, אחר כך אטמנו את סדקי התריסים בסמרטוטים, אחר־כך סתמנו את חורי המנעולים, אחר כך את האזניים, אחר־כך את הנחיריים – – – אחר כך התרגלנו, וכשאחד מן הטקסים הפסיק לרגע, היה חסר לנו כלי־זמר אחד מן הסימפוניה והצטערנו. לבסוף פתחנו את כל האטימות והסתימות ושכבנו לישון שינת־אחרי־הצהרים תוך נעימת שיר־ארס מפלגתי טק־סימפוני ונרדמנו.
3. 🔗
כשהתעוררנו, שמענו דו־שיח בין נהגי הטקסים, אחר־כך תלת־שיח, אחר־כך רבע־שיח, וכן הלאה. ״גנבים! שווקים שחורים! סולל־גונב!״ גדפו זה את מפלגת זה, כאילו חיו לבדם ברחוב. ״ציונים פליליים! בגידת ישראל! צפרדעים! המניסטים! חפם! רגרסיביים! גנרצחסמפמגדלאבאנאגררררים!!״
4. 🔗
אותו יום בא אלי אורח מחיפה, שכמובן לא היה מאורגן. לפנות ערב אומר האורח:
״אני אצא קצת החוצה. אני אוהב לראות המונים, וביחוד טיפשים העומדים כגלמים ומקשיבים לצריחות הללו בחום שבזה״.
ויצא – ועמד משועמם: אף נפש חיה אחת לא היתה ברחוב. לבסוף בארנו לו, זאת אומרת, גילינו לו את סוד אירגון שורצפוטר: שאיש מכל המושבה לא יצא החוצה כל היום! ומשום כך מת כל הרחוב, בלי נפש חיה לרפואה! המוניות רימקלו לקירות!
עם ערב נכנס אלי ידידי המארגן משה שורצפוטר מרוצה מאוד.
״ועכשיו, בואו, נצא קצת״, אמר ושפשף את ידיו בהנאה.
כשיצאנו לא היו כבר ברחוב אלא שני טקסים, המגלגלים בינם לבין עצמם דו־שיח על התופעה המוזרה, שנדמה להם כאילו איש אינו מקשיב להם כלל. ומשיחה זו עברו לשיחה ידידותית, כאחים לאכזבה. ומשיחת אחים זו יצאה פשרה ביניהם: כדי להתנקם בתושבי המושבה, החליטו ביניהם, שעליהם לנחל בכל זאת הצלחה ולתפוס כל אחד מהם לכל הפחות נפש אחת. מה עשו? כל אחד מהם עבר ממפלגתו שלו אל מפלגתו של השני!
״ובכן הסכמנו!״ אומר טקסי אחד.
״הסכמנו!״ עונה השני.
״אתה תצביע בעד הרשימה שלי!״
״ואתה בעד הרשימה שלי!״
״הן צדק!״
״הן צדק!״
״ובכן נכשלתי!״ אומר ידידי שורצפוטר. ״בכל זאת לא נבחו כל היום לחינם״.
5. 🔗
ידידי משה שוורצפוטר הולך כעת ומארגן את כל הארץ לקראת כל הבחירות הבאות שישבות כל תושב שביתת־שבת בבית, אם מופיעים הרמקולים הנעים. לעת־עתה יש לו לשורצפוטר פרנסה לא רעה, כל המפלגות תומכות בו.
מפלגת גלי־עצמות 🔗
אחרי כל הנאומים, הצריחות, הבעיות, הגידופים, ההבטחות ופתרון כל השאלות שבעולם, שהרמקולים תקעו לראש הציבור, נשארה לפני בעיה אחת סתומה: מדוע בעצם אין לכל אדם מפלגה מיוחדת משלו? באמת – ואחרי שהסכמתי לשאלתי זאת פה־אחד, התחלתי לתהות על קנקני, לדעת איזה מפלגה אהיה. כלומר, מי אני בעצם? עברתי במכונית־רוח, את כל סוגי האזרחים בישראל, ולא מצאתי אף אחד מסוגי־אני. ופתאום דווקא אשתי היא, שהעמידה אותי על מהותי: ״אתה כל כך רזה, שאתה צריך להכנס פעמיים לאיזה מקום כדי שתהיה שם!״ – הופ! יש! אני רזה!
1. 🔗
האם עמדתם פעם על יחסם המיוחד של הבריות אל האדם הרזה? בחברה הגונה איש לא יאמר למישהו: אתה פוזל, אתה צולע, אתה נהג־אוטובוס, אתה מגמגם – ואילו אני עבדכם שומע יום יום:
״כמה שאתה רזה!״ – ״למה אתה רזה כל כך?״ – ״עדיין לא הספקת לשמן קצת כבן־אדם?!״
מה אני יכול לענות על זה? אולי להראות את התצלומים שלי ולהוכיח בהם, שהנה אינני רזה כלל וכלל?
״כן״ עונה אני היום ״אני רזה. ואתה קרח ויש לך אוזניים גדולות יותר מדי!״
2. 🔗
ועכשיו – סמינאריון פוליטי־דיאלקטי־מפלגתי קצר. מה זאת מפלגה? ״אירגון אינטרסים של שכבה או מעמד זהויי־אינטרסים״. בראבו! מה מייצר את המפלגות? ״איזה לחץ של משטר של איזה חברה״. מצויין! למשל: הפיאודליזם לחץ והוליד את האזרחות, הקאפיטאליזם לחץ והוליד את הפרולטאריזם, הפרולטאריזם לחץ והוליד את – לא, זה לא שייך לכאן, – והאנשים השמנים וסתם טמבלים בלחץ הערותיהם הגסות הולידו את הרזון הבינלאומי בעל הכרה מפלגתית בריאה ורזה. הלאה.
יום יום אני מרגיש, איך רזוני הולך ועובר להכרה עצמית, ולא רק שאינני מתבייש עוד במחסור השומן, אלא להיפך, גם אינני מתגאה בו, כי־אם מתמלא הכרה, שמאחורי עומד הרזון להגן על האינטרסים שלי קוממיות.
וכעת שהגעתי לשיא בגרותי הפוליטית תוך התפתחות האספקה והקיצוב למצב שהוא נמצא בו לטובת הרזון ולטובת רזוני בפרט, הנני להצהיר קבל עם ועדות המזרח, שייסדתי את מפלגתי שלי המיוחדת! ״מפלגת הרזון״.
3. 🔗
דרכי הפרופאגאנדיסטית: אין לי כל צורך בפרופאגאנדה. למען מפלגתי עובד ומפרופגנדע המון אנשים טמבלים בלתי מנומסים, המגרשים, כל אדם רזה אל זרועות מפלגתי שלי. הסיסמה שלהם היא: ״אוי, כמה אתה רזה!״ סיסמא אידיוטית זו דיה לעורר בכל אדם רזה את ההכרה להיכנס אל תוך ״מפלגת הרזון״. וביחוד עבד בשבילי משרד־האספקה שאינו מספק ומשרד הקיצוב שכן מקצב, ואיך! אך זה קראנו בעתונים, שבתל־אביב מוכרים דג־פילה בשוק השחור. די!
4. 🔗
המצע של מפלגתנו: אין מפלגה מלבדנו, שתוכל לבטא את כל המצע שלה במלה אחת: ״צנע!״ – הפרוגראמה שלנו היא צנעית בתכלית: א. להחזיר את דוב יוסף לשר־הצנע לנצח. ב. להעלות את מספר ימי חוסר הבשר ל־8 בשבוע; ג. לחלק את פנקסי הנקודות על פי נקודות!
מיותר להדגיש, שמפלגתי שרויה במצב עדיף בהחלט, אם תתפוצץ באמצע האוקינוס יורתה של איזו אניה ישראלית המובילה מצרכי־מזון – מייד תגדל מפלגת־הרזון ברבבות חדשות של חברים. אי־אלו סיכויים! נהיה למפלגת־המונים עד מהרה…
5. 🔗
על בניינה הדימוקראטי של מפלגתי.
אין בודקים את העבר. לנו די משקל גופו של אדם, כלומר, משקל גוף אינו די: סך הכל 55 קילו ולמטה. (לאוהדי־המפלגה הגבול 60 ק״ג). ולא חשוב אם בעבר, בהיותו ילד פיטמו אותו ברחוב בלבניה עם דבש עד כדי צברה בעל היקף סוס־נילוס. כן. אין אנו בודקים את הסיבות לרזונו של אדם, אם זה מתוך קמצנות, או מתוך יחסי משפחה עם אשתו הרעבתנית האוכלת את בשרו, או מתוך טרזנות למצוא חן בעיני המין שכנגד ובעינינו, או מתוך נאמנות אזרחית למשטר הצנע, ואפילו אם מתוך מסירות לקבצנות פילוסופית, כלומר, הסתפקות במועט. נקודת הכובד שלנו, כלומר, נקודת־הקלות שלנו היא בעצם הקלות עצמה.
6. 🔗
אין אנו משלים את עצמנו ויודעים, שגם מפלגתנו תתפלג לפי המסורת הישראלית לפלגות שונות, ולכן אנו מקדימים את המכה לרפואה ומציעים מראש את הפלגות הבאות: א. פלגת הדתיים, השומרים על הצומות המסורתיים; (לפלגה זו יהיה חסרון, שחבריה יצטרכו להשקל עם כובע על ראשם והמאזניים יראו יותר). ב. היא יכולה להתפלג גם לפלגת הצמים כל יום שני וחמישי; ג. לפלגת הצמים בשובבי״ם ת׳׳ת (מי שאינו יודע מה זה, ילך לאולפן); ד. לפלגת מועמדי האולקוס הצמים בדיאטה. וכן הלאה, כיד ההתפלגות הטובה עלינו כל כך.
7. 🔗
אין אנו מבטיחים הררי זהב וחמאה וקרח. להיפך, בשטח המסים נעשה נפלאות: את הגרעון בתקציב המדינה נכסה ממכירה ממשלתית של סמים מרזים. כן נעמיד מאזני־אדם מולאמים בכל עשרים־וחמשה מטרים לאורך הרחובות ובזה נגדיל את הכנסות האוצר בממדים לא ישוערו.
ועוד משהו: יבוא המזון יצטמצם כדי רבעו מכיון שכל אזרח שירצה להמנות על מעמד השליטים ז״א הרזים, מובן, שיישמר מלפטם את כרסו יתר על המידה. אפילו את חבילות המזון מאמריקה יטלטלו חזרה בבעיטה עצומה אחת אל מעבר לאוקינוס.
סיסמאות הבחירות שלנו כפשטותן:
אשרי הרזים המצפצפים על החמסין!
אנו הופכים את קללת־הצנע לברכה!
רזי כל העולם התאחדו!
הצביעו בעד מפלגת הרזון
רשימת הכחושים, הצנומים,
ודלי־הבשר וגלי־עצמות לחמלה
מזון או חזון 🔗
הנושאים ״אוכל״, ״מזון״, ״עוף״ הם שמות נרדפים ואינם מושגים, כלומר, מושגים מופשטים, זאת אומרת, את העוף לא תשיגו לא מופשט ולא בעורו – אך במקום זה הם נושאים לאו דווקא נדירים בשיחות, להיפך, הם דווקא לא נדירים, אלא להיפך, תדירים מאוד. נסה לדבר בחברה על אסטרונומיה, על פוליטיקה, על הדאלאי לאמה על הגליל העליון – ותמיד יגמר הדבר ב״פשוט אין מה לבשל!״ הנה, גם אני רוצה לכתוב ברשימה זו על הבעיה, אם ישנם בני אדם על המארס, ותראו, שלבסוף ייצא, שהמדור הפופולארי כל כך:
*
״מזון ואספקה״ שבעתונים עומד בערך הפוך מן המזון והאספקה סתם. בעצם אפשר לומר, שמדור זה מתפרנס ממזון שאין מספקים לנו. במידה שהמזון הולך ופוחת ומרזה ומקטין, כן הולך המדור ופורה ומשמין ומתרחב בלי עין רעה או בעין רעה מאוד.
כי מה בעצם מראהו של מדור זה העולה על גדותינו, לעומת כרטיס־המזון המיסכן ולעומת המזון שבסלים הריקים והמזנונים החלולים. הנבובים כקיבה?
בבקשה:
מחוז תל־אביב. המשך חלוקת 50 גרם אבקת־ביצים או שתי חבילוניות קסמי־שיניים בשביל חולי־רוח, או בשביל תינוקות בני חדשיים – ממלמל העתון – באיזורים 1, 5, 6, 7 תמורת במקום תלוש אלף, בית, צדי־זין ובשביל בני למעלה משמונים ותשע בכל יום משעה 9 עד שמונה וחצי ברחוב מי־זה, בבית־הספר לכלכלה (תמורת התלושים ק־ 02, ממ+חח 123 והזמניים סמך 2 ½ X 13 ). את הגפרורים במקום כרובית באיזור שין־ימנית תמורת תלושי קליפת־שום מקאטגוריה תיירית אינם מחלקים בתחנות העזרה הראשונה דלקמן:
צדוק ואלדמוצארט שכונת הרעבים: מיטיה שופנהואר במאה ושבעה שערים; זלמן רמבם, רבקה שלימזל וחיים גצל סעדיה פיינגגב במגדל־תהום. במקום זה יקבלו התרנגולות ההרות על פי רצפט בית־מרקחת זריקת־תירס אינדומאגניזיונית אצל מאריקה בן־יחיד ב״שערי־מלט״ בשעות הפנויות.
קורקבנים לחולי ריאומה (שגרון בלע״ז עברי): בשבוע הבא החלה חלוקת נייר־העתקה חדש במנה של שני גראם וחצי לכל חולה טראכומה בתחנת מגן־דוד כחול־לבן ברחוב ירמיהו (ס״ח, ג׳) ובשייך־מונס, ר׳ הקוראן (סורה מאתיים וחמש ח״רא). קלמנטינות: החלוקה באזורים המנוגעים בצנע 7 =4x2, המנה 500 קליפות קלמנטינות כבושות בפְליט תמורת שערוריה, בשביל תיירים שברשותם כרטיס ״יפה לנסיעה אחת״. שעועית כחולה: 150 גראם לנפש חולה רק בתוספת כרובית רקובה קצת, בתחנת עזרה אחרונה ״משכנות־העוני״ פחון רעוע מיספר חסר. תחליף לוויטאמינים למפונקים: החלוקה של תחליפי קלוריות למבוטלים־קשה 200 קילו לנפש ו־ 300 לנשמה, תיגמר ביום ראשון ( 32.23.50 ). המנה היא: אודי עץ־תפוח המכילים ברזל (מלובן). כן יחולקו 200 גראם נון־קפוא לנפש קודחת בחולון בתחנה לאוירונים ״אל־תת״ לפי הודעה מיוחדת, שחלוקתה תתחיל ביום ששי לפי התלוש ״הודעה״ ל/ 34 באזור המפורז בכל בוקר לא־עבות שין־תו, ממ־צדי, תמורת תלושים נקובים ומושלכים מספר תשי״ג, שלושה רומאי, ואן־טו־סרי עין־סמך, הברה אשכנזית, בת־יס, פארא־נויא, חית־חית־חית בחזקת ממ־בית: חשוך־מרפא…
בקיצור ככה.
לפעמים עולה בי הרעיון, שמסיבת אי־הבנה עברית אולי חסכוני יותר שהעתונים יביאו את ידיעות המזון הבלתי־ידוע בצורה פשוטה יותר תחת הכותרת:
רזון ואספקה
אין כלום תמורת התלוש: 13/אפס
חמסין 🔗
״כמה זמן אתה בארץ?״ זוהי התשובה הסטיריאו־טפשית הכללית על כל טענה, שהעולה החדש מעז לטעון נגד הפגמים, הצרות, הסבלות והיסורים, בקיצור: נגד הפקידים והנהגים שבארצנו הצעירונת. ״כמה זמן אתה בארץ?״ פירוש: סתום את פיך. פירוש: אני זה ששים ושתיים שנה סובל מבנין הארץ. פירוש: עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון עמדתי וייבשתי את ביצות ירושלים, וכשאז איזה פקיד לא קיבל אותי במשרדו שבוע ימים, ייבשתי את דמעותי בשמחת היצירה וזימרתי הורא. – וכך אסור לך חלילה לקנח את זיעתך בחמסין של 60 מעלות צלזיוס. ״מה?! הגם זה חום?! אני דרכתי את מיץ הצבר בדוד ענקי של עשרים מעלות ומעלה מנקודת הרתיחה ובאין אוכל לעסתי את קליפת הצבר בתיאבון היצירה!״ ואתה שומע ובאמת מתבייש ומתכרבל בשמיכה בחמסין.
*
1 🔗
״אין העולה ראוי לשם אזרח ישראל עד שלא ראה במו עיניו את ירושלים״ אמר לי הדוד יעקב בהכרה עצמית רשמית. ״אך לא לחינם יש לך שארי־בשר בישראל. אנו כבד דאגנו לכך, ועיניך תחזינה בעיר קדשנו – אך בתנאי, שתהא חלוץ ולא מפונק הז׳וינט, ולא תתפנק ותיאנח ותתאונן, ותסבול כיולדת חמישיה כדי לקבל פרס מבן־גוריון. אתה מבטיח לי זאת?״
״כן״.
2 🔗
מיד היה ברור לי, שהם בחרו דווקא ביום חמסין כדי לנסותני. אחרת, הלא ישנם די ימים אחרים בשנה. אף אם לא רבים כל כך. עוד לא האיר השחר וכבר עמדנו הכן עד שעה עשר לבוא הד״ר סאלומון בסערה על מכוניתו העתיקה מתקופת המרובעים חדי־הזוויות, כשעדיין לא גילו את העיגול הכדורי אלא בגופו של האדם השמן. במכונית כבר ישבו: הדודה אילקה והד״ר סאלומון. עלינו שנינו והתיישבנו זה על גב זה. אך לפני שהד״ר סאלומון הספיק תוך עשרים וחמש דקות לחרחר את המכונית עד כדי זיזת־קפיצת, הספיק הדוד יעקב להרצות לי לקח על החלוציות האקרובאטית, המנצחת וכובשת את עצמה.
״אני מתרה בך, בני״, אמר, ״שתסבול בדרך. אמנם את הכביש בנינו לך כהלכה בזיעת אפינו, אך כפי שאתה מרגיש, קצת חם, ואנו הלא רוצים להראות לך דרך־אגב גם את הנופים הנהדרים עד ירושלים, ולפיכך בחרנו דרך עקיפין, להראות לך גם את ים־המלח, את תנור־מטולה, (זה אשד־ניאגרה שלנו), את שבע־הטחנות בחיפה מיסודו של הבארון הנדיב וגם את חניתה, שם ניצחנו את הטורקים. ולא בכל המקומות הללו הספקנו לסלול כבישים לדאבוננו. והחום יהיה קצת חם מאד. ואני מוצא לנכון לספר לך, בני, שלפי חוקי־הטבע שבעל פה יש זכות לערבי להרוג את אשתו מתוך שגעון בימי חמסין החמים עד בלתי נשוא. הוא יכול לירות בה כבכלבה בגלל החום. כן, לכן חזק ונתחזק! אל רכיכות ואל עולה חדש! אתה – – – ״
המכונית קפצה סוף־סוף בגובה מטר ואנחנו שמנו לדרך את גלגלינו.
הקפיצה והדהרה הפסיקו לדאבוני הרב את הרצאתו המדעית של הדוד יעקב, אך, אני, הקל שבכולם, נאחזתי היטב בכתפה של הדודה אילקה ולא עפתי החוצה.
״ואיך אתם נושאים את החום?״ שאלתי.
שלושתם הפכו פניהם אלי וחייכו בעליונות ותיקה.
׳״זוהי האקלימאטיזאציה האזרחית!״ אמרה הדודה אילקה.
״בארו נא לו את ענין הגמל!״ אמר הד״ר סאלומון, שבתור נוהג־המכונית מנע ממני את העונג לשמוע מפיו את ענין הגמל, אך במקומו ביאר לי זאת הדוד יעקב.
״הגמל״, אמר בידיעותיו הרחבות בתורת הזואולוגיה הנסיונית, ״הגמל יש לו דבר־מה מיוחד במינו נגד החום. בדבשת שלו יש לו כעין כד עשוי עצם, שהוא ממלא אותו כשמשקים אותו לפני צאתו לדרך רחוקה – – – ״
״ומאין הוא יודע, שייצא לדרך רחוקה?״ שאלתי.
״חכה, אל תחפז! מה אתה חושב, הגמל הוא עולה חדש כמוך? הגמל חי כאן זה יותר מ – – – הוא נברא בארץ הזאת בששת ימי בראשית! ובכן, יש לו בדבשתו כעין כד, שהוא ממלא אותו מים, ובדרך כשהערבי הרוכב עליו מצטמא, מוציא את הכד ושותה לרוויה.״
״והגמל המיסכן?״
״אל תחמול עליו. הוא בכלל אינו צמא. זהו מפלאי ארצנו. וכשתהיה גם אתה זמן רב בארץ, תבחין בעצמך, איך אתה מסתגל לאט לאט אל החום ואינך מרגיש צורך לשתות, אלא לכל היותר כוס־בירה טובה יקרה, כאותו גמל״.
וכעבור חצי שעה של נסיעה בחום השמש, שכידוע לאסטרונומים עולה חומה לששת־אלפים מעלות צלזיוס ובפנים ל־ 40.000 מעלות, המשיך הדוד יעקב כאילו לא הפסיק כלל את דבריו.
״אך אתה כעולה חדש, סוף־סוף, אם לא תוכל לנשוא את עינויי החום, הרי תוכל להגיד לנו. הדודה אילקה תקנה לך כוס מיץ בדרך, מי זה אומר שבבת־אחת – –".
3 🔗
המכונית דהרה לירושלים בדרך לבאר שבע, והחום התחיל באמת להיות קצת יותר מדי חלוצי. פתאום שואלת אותי הדודה אילקה בלי להסב את פניה אחורנית אלי:
״ובכן? מה שלומך?״
״תודה, בסדר״.
״משום שאם במקרה הצטמאת, הרי אנו קרבים אל כפר־ז׳למבקמנציד ושם יש סוכת גאזוז. אתה עולה חדש, לא צריך להתבייש – – – ״
״תודה, לא צריך״ אמרתי באדישות, ״אינני צמא״. והדקתי את שיני בכח ובלעתי את רוקי, ונזכרתי, שבעצם אינני צריך להיות צמא, משום שבבוקר גמעתי כשמונים לגימות בפה פעור תחת המקלחת.
4 🔗
זוהי השעה השלישית לנסיעתנו. הדודה אילקה אינה פוסקת כל הזמן לבאר לנו, איפה אנו נמצאים. אמנם את שמות המקומות אינני קולט היטב מפיה היבש ואולי גם משום שהיא מנסחת אותם כדרך שעשיתי אני בבית הספר, כשהמורה הפחיד אותי בשאלה, למשל: ״איפה נוצח נפוליאון?״ קמתי והפתעתי גם אני אותו בתשובה מניה־וביה: ״על יד קישקונפלאגהאזה!״ כל פעם שעברנו על יד איזו טבלה במהירות הבזק, היא מסרה לי את תוכן הטבלא מניה־וביה, ואני רק השתוממתי, איך הספיקה תוך שתי שניות לקרוא כעשר שורות! – וכך נודע לי שבקרוב נגיע אל מקור־מים טבעי.
״ובכן״, מצמץ לי הדוד יעקב ״אם בכל זאת רוצה אתה לשתות, נוכל לעצור״, אמר וקינח את זיעתו מפניו ומצוארו – ואני תמהתי, מדוע לא סידרה ההשגחה העליונה הטובה, שאדם יזיע פנימה?
״תודה רבה״, עניתי בערמה (אוי ואבוי!) ״אך אולי אתם?״
קרובי פרצו בצחוק־לעג רם וממושך – אך הדודה אילקה, שבכל זאת נחנקה מצמא, התחילה לשהק איומות, שיהוקים כאלה, שאין להפסיקם אלא בלגימת מים.
נראה, שציפו ממני, שאציע כוס־מים לדודה אילקה נגד שיהוק, אבל אני שתקתי כמעיין אכזב…
5 🔗
הדוד יעקב כבר לא ישב אלא שכב כדג על החוף, בפה פעור שהלשון מתחילה להשתרבב מתוכו, לשאוב קצת רטיבות מן האוויר. הדודה אילקה חדלה מלשהק ברוך־השם ובלעה את הרוח הנכנסת דרך החלון, ומפעם לפעם בולעת ממנה לגימות עמוקות. אך הד״ר סאלומון, כשהגענו אל סוכת עגבניות וגזוז — מכוניתו שבתה פתאום. הוא ירד וניסה כבייכול לתקן דבר־מה, ובינתיים אמר כלאחר יד.
״אתה הנך עולה חדש, יקירי, אם חזק עליך הצמאון, רד ושתה דבר־מה. אין כאן מקום לבושת־כזבים. סוף־סוף אין איסור כזה– – – ״
״נכון מאוד!״ אמר הדוד יעקב בקול צרוד, כשירד מעל המכונית, והביט בי בעיני תחנונים ממש. והדודה אילקה אמרה:
״אנו לא לקחנו אותך כדי להמיתך בצמא, חביבי. מה פירוש, שתחלה בצמא?! רק זה חסר לנו!״ אמרה וירדה גם היא.
המשפחה עמדה וחיכתה לתשובתי. עיניהם יצאו קצת מחוריהן, פעם אלי ופעם אל סוכת הגזוז. הדוד יעקב הרים את עיניו השמימה: לא ברור לי, אם התפלל לגשם פתאומי, או שאני אתמוטט ואתחנן לטיפת־גזוז. ואני – אני החלטתי איך־שהוא ומשום־מה, שלא אהיה מפונק מוג־לב ולא אמיט חרפה על המשפחה.
״את האמת לומר?״ אמרתי בכעין שאלה, ושלושת הפנים אורו פתאום בזוהר־ההצלה, ״שום צמא אינני מרגיש בעצם. לא הייתי יכול לשתות אפילו כוס בירה קרה. כלום״.
הם הביטו בי אלמים־ניחרים, אחר כך עלו על המכונית בקושי רב, והפלא ופלא: המכונית זזה ממש כמו מאליה, רק הוא עצמו, הד״ר סאלומון כעכע כמכונית מקולקלת, רצה כל הזמן לירוק ולא היה לו מה.
6 🔗
איפה היינו, אינני יודע. כמדומני בעבר־הירדן. השמש הגיעה לשיא שפעת חומה המבורך וזמן רב עמדה בשיאה. והמכונית הערומה, כל פעם שעברנו על יד איזה מקום, שאפשר לשתות בו, סירבה לדהור וביקשה קצת, מים, וקיבלה קצת גאז.
״שמע יקירי!״ פנה הד״ר סאלומון לאחור בחיוך נעווה איום, ״אמור את האמת, האם לשונך לא דבקה לחיך?!״ שאל כאדם שלשונו דבקה לחיך. אותה שעה כבר פרצה במשפחתי מגפת השיהוק באין מעצור. תחרות השיהוק היתר במלוא מרצה, כשפתאום נעמדה המכונית מאליה לפני מסעדה אחת ואני קפצתי והבאתי לקרובי נגד השיהוק קוביות־סוכר אחדות.
7 🔗
בינתיים החליפו הדוד והדודה אילקה את מקומותיהם זה עם זה. כנראה שזאת היתה תנועה רפלקסיבית מיסכנה נגד הצמאון. כעת ישבה הדודה אילקה על ידי כדג־מלוח, שבמקום מים מלא פיו מלח.
פתאום שילבה הדורה אילקה את זרועה בזרועי ולחשה לי תחנונים:
״יקירי! הייה צמא! אם הדוד יעקב לא ילגום כוס מים,ומיד, הרי ישמרנו אלוהים – – – הוא לא יוציא את יומו חלילה!״
״ומדוע איננו אומר לי?״
״אל תשאל! הייה צמא! למען השם!׳׳
שקלתי בדעתי קילומטרים אחדים והחלטתי. הדוד יעקב הבטיח לי כל כך הרבה עזרה מיום עלותי לארץ – – – ומלבד זה, עלינו יהיה לסחוב את גופתו. ובחום שכזה!
ראיתי מרחוק כעין בשורת־גזוז, התרוממתי ממקומי והודעתי חגיגית:
״אני צמא!״
וד״ר סאלומון עצר.
8 🔗
מה פירוש עצר?! כמעט שהמכונית נהרסה תחתינו. קרובי השתפכו מתוך המכונית והתחילו לרוץ אולימפיאדה. אני לא ראיתי שום סוכת־גאזוז ושום מעיין, אך מיהרתי גם אני בעקבותיהם והנה הם קופצים בזה אחר זה מעבר הגדר, אל גן – – – וכשהגעתי גם אני שמה, שלושתם שכבו בפיות פעורים תחת גשם־הממטרה החם, בעוד שהדוד יעקב מחזיק בידו כרכשת־גומי ותוחבה אל פיו ובינתיים מברג את הברז, שיגביר את ברכתו הרטובה. וכעבור רגעים מסר לי את פי הכרכשת ואמר:
״אל־נא תתבייש, בני. שתה. אתה עדיין עולה חדש ועוד לא תאקל – – התאקלמ – – התאקלמת כראוי״.
עם ערב הגענו הביתה.
״מתי נסע לירושלים?״ שאלתי.
״עוד תספיק חביבי. כשלא יהיה חמסין. – ענתה הדודה ״גם סבתך ז״ל לא יכלה לנשוא את החמסין כמוך!״
לא התפלאתי, לא על הדודה אילקה, שראתה פתאום חמסין בהונגאריה, לא על הדוד יעקב, שאני הצטרכתי להעלותו על כתפי לתוך דירתו, ולא על הד״ר סאלומון, שתעה בדרך ונסע במקום לירושלים חזרה הביתה: כולנו היינו שכורים מיין הממטרה שבגן־העדן ההוא.
חג־החפש 🔗
חושבני ומקווני ומאמינני, שהכל יסכימו לי, שגאון הגאונים היה אותו אדם, שהמציא את החגים. מי אינו יודע, שיום־השבת הוא המצאתו הגאונית ביותר של עם ישראל, שמשך הדורות שכלל ושיפר את הפאטנט שלו באכילת דגים ממולאים וחמין. אך כדי שהיהודים לא יחשבו שמצוות־החג היא אכילה בלבד, התקינו עוד חגים, המרסנים את הזלילה: חג של מאכלי־חלב (שבועות), וחג בלי לחם ורק מצות – אך אני מציע כאן, להוסיף עוד חג אחד, בשם ׳׳חג־החופש׳׳. סליחה, גם אני יודע חג־הפסח מהו (אולפן!) זהו חג־החירות, ואילו אני מציע חג־החופש.
ובמקום להיכנס לשטח הפילולוגיה המסוכן, אעבור אל הענין עצמי.
*
אחד המפעלים המאוסים ביותר עלינו כאן בארץ הוא בלי ספק מפעל הבחירות. אך זה רק בשביל העצבניים. אני, כפי שאתם רואים, אינני עצבני תהילה לאל. בעלי־עצבים הללו אינם רואים אלא את הצד השלילי שבכל דבר רע, ואילו אני ההפך, אני אפילו בדבר טוב רואה את הצד החיובי כול־שכן בדבר רע. כך למשל, במקום רעם תותחים בני 82 אינץ׳, בכל זאת מוטב לנו רעם רמקולים בני 82 אינץ׳ (לכל הפחות לי.)
אך כל זה, כל השלילה שבמפעל הגורלי הזה קליפת־השום היא כנגד החיוב הכביר שבו, הלאומי והאנושי והמשפחתי והפרטי גם יחד: החופש שבו. ואיזה חופש? בראש וראשונה חופש־הבנין. הנה, למשל בעיר־מגורי היפה גבעת־רמב״ם, פרץ בנין־הארץ דווקא ימים אחדים לפני הבחירות. וכל כך למה? כל כך משום – שבימי שלום אסור לבנות חדרים (ככה!) וכל הבונה, מקבל תיכף הכרזת מלחמה והרס מאת השלטונות. ואילו ימים אחדים לפני הבחירות – יאללה! חלוץ בנה! אפילו מגרד־שחקים! אמנם מיד לאחר הבחירות באים והורסים הרס־בזק, כלומר, באות ההזהרות מן העיריה, אך מהו צער ההרס כנגד חדוות הבנין והיצירה שהבונה זכה לטעום משך ימים אחדים! ואפילו הקנס הגבוה שיוטל על הבונה החופשי אין בכוחו להפיג את טעמו של חופש־הבניה שלפני כן, שיש בו אחד משישים מטעם הנקמה. כשגובה הקנס בא, אומר לו הבונה הנהרס: ״חכה־חכה! עוד יבואו ימי הבחירות! אז אבנה ארמון ממש״.
והנה עוד חופש: לפני הבחירות כדאי מאוד לפנות אל השלטונות בתלונה או בבקשה, ואפילו בתביעה צודקת. הייה סמוך ובטוח, שהפקיד יעשה מאמץ עליון לחייך כלפיך, וגם ימלא את בקשת התלונה של תביעתך הצודקת. הרי לכם דוגמה: שכני הגיש כשבעים ושלש תלונות, שהרהיטן, שאצלו הזמין ארון ״לכל״ מכר את הארון בשוק השחור. עשרה וחצי קילו הניירות שלו היו מונחים במשרד המפקח כניירות שאין להם הופכין עד לפני הבחירות, כשפתאום שפטו את הרהיטן־הצבע וקנסוהו למאה לירות במזומנים, שאפשר להחליפן בערבות להתנהגות טובה ליום ההצבעה בלבד. בינתיים נתברר לו לשכני שהוא הזמין את הארון אצל רהיטן אחר, אבל כבר היה מאוחר יותר מדי, השלטונות כבר הגנו עליו. כך היו לו שני ארונות, שאת האחד מהם השחיר מיד.
חג־החופש הזה שאני מציע יכול להברא, כפי שאתם רואים, גם בשם חג־קיום־ההבטחות, או חג־הנימוסים, או חג־ההצבעה־נגד, משום שרובנו מצביע לא בעד מישהו, אלא נגד מישהו.
ומובן מאליו, שעלינו להשתדל להרבות בבחירות ככל האפשר. אך זה תלוי בחברי־הכנסת והם באמת עושים את כל המאמצים לכך.
קונצ׳יק 🔗
העולה החדש איננו מקנא כאן בארץ בשום איש, כשם שאני למשל אינני מקנא ברוצ׳ילד או במלך האנגלי וכשם שהגחלילית אינה מקנאה בשמש – אך כשהוא פוגש פתאום בחברו הוותיק, שכבר יושב במישרה טובה זה מעלה בו קנאה. איך הצליח האפס הזה?! – אך הפילוסוף הופך את הקנאה לתועלת: ״הוא בוודאי יעזור לי להסתדר! יחד אתי סבל, למדנו בבית־ספר עממי אחד, תמיד היה בחור טוב, יש לי מזל״. והוא הולך אל משרדו. אל הפרוטקציה הבטוחה.
*
1 🔗
הפרוטקציה שלי היתה הרבה יותר מחבר־לספסל־ולסבל. שמו רובי קונצ׳יק ונשאר רובי קונצ׳יק; הוא אפילו לא עיברר את שמו לקצ׳הלה על פי פירוש שמו ברוסית. רובי קונצ׳יק הוא בנו של חזן בודפשטי, ובילדותי היה חברי לכפתורים ולהתכתשות. אינני אומר, שבהתכתשות לא עלה עלי, אך בכפתורים לא הגיע לקרסולי, משום שתמיד היה נוגס את צפרניו ולא נשארו לו לסנקר בהן את הכפתור.
אך חוץ מזה היה קונצ׳יק בחור טוב. וקצת פחדן. הוא ישב בגמנסיה בספסל שמאחורי, אבל מעולם לא העז ללחוש לי, רק אם המורה עזב את הכתה. היה לו זוג אפניים נפלא אבל בשום אופן לא השאיל לי אותו. תמיד היה בו משהו סמרטוטי. ישנם כאלה. המורה אמר עליו, שבסופו של דבר יהיה תליין, אך הנה נעשה פקיד; אמנם פקיד, אך בכל זאת לא נהג. אגב, פעם קיבל במתנה לבר־מצווה כדור־פוטבאל חדש, אך לא הרשה לכתה לשחק בו, כדרכו. אם זכרוני יעמוד לי, אז טפחתי לו פעם סטירת־לחי כזו, שכיף היה לראות. זה הכל.
2 🔗
כבר עברה שעה מאז דפקתי בדלת מספר 4/3/7 במוכנות ועדיין לא שמעתי את ה־״יבוא!״. זאת לי כבר הדלת העשרים ואחת. אני דופק, ועדיין לא התרגלתי לכך שכאן אין עונים על דפיקה שהדופק אינו מחכה להזמנה, אלא דופק ונכנס, עושה שערוריה, יוצא בלא כלום ושוב דופק וחוזר חלילה.
הענין הוא בהתקבלי שלישית לאולפן הסוכנות. קיבלתי מיספר. חיכיתי בתור יום־יום מאמש באחת עשרה עד כעבור שבועיים בשתיים עשרה, אך לבסוף עמדתי לפני הדלת. ולולא צעקו עלי המחכים אחרי בתור, הייתי מחכה עד היום להזמנה פנימה.
אני נכנס – איזו הפתעה – – – הפקיד המוסמך והגבוה שיטפל בבקשתי, הוא איננו, בדיוק, איזו הפתעה, הוא – קונצ׳יק..!
3. 🔗
אני כבר עומד לפני שולחנו, אך הוא עדיין אינו מרים את מבטו אלי. אני עומד והוא יושב. הוא קצת מצחיק: קונצ׳יק – וקרחת. אך הוא עדיין קונצ׳יק. מי שהיה. איזה מזל בשבילי! איך לכנותו? רובי? קונצ׳יצ׳יק? רוביבי?…
סוף־כל־סוף הרים את עיניו. מבטינו נפגשים. אנו מביטים זה בזה, רגע ארוך, אילם ומתוח.
״בבקשה״ אומר הוא בקול קר־יבש ובעברית מודגשת. ״מה רצונך?״
(מה?! הוא לא הכירני? או עד כדי כך השתנה?! עד כדי כך התפקד׳׳? אי אפשר? נבל שכזה?! מפחד שמא אבקש ממנו דבר־מה. ואתה חושב קונצ׳יק, שאני אתנבך ממבטך הפקידי. הלא מבטך הנבוך גילה לי מיד, שאתה הוא קונצ׳יק! ושגם אתה מכיר אותי).
״בבקשה״ אומר הוא שנית. ומביט. בלי בושה. טוב. אשחק גם אני.
״בענין האולפן״, עונה אני לו. וגם כן בעברית. ומחכה שיתחייך סוף־סוף על המישחק. ומוסיף: ״אני מבקש לקבלני בשלישית״.
הוא משפיל את עיניו בכל זאת במבוכה. (אה, קונצ׳יק, אינך מעז להביט בפני? תמיד היית פחדן. מעולם לא לחשת לי).
״הגשת את הבקשה?״ שואל הוא.
(טוב שאינך מדבר אלי בלשון נסתר, קונצ׳יק. שאינך אומר לי ״אדוני״ אך אולי די לנו במישחק? אולי מוטב שנשחק בכפתורים? עכשיו אגחך לך כחבר ותיק. שתראה שאני יודע, שאתה יודע, נה, די, די. היכנע והפסק את המלחמה. לא ייאמן! לנבל כזה הפכת פתאום? אי אפשר! היית פחדן, אך לא מנוול. – נה, חייך קצת, והכל יהיה בסדר. המישחק הצליח: בדיחה טובה).
״כן״, עונה אני, ״הגשתי את הבקשה עם כל הדרוש״.
הוא מביט בי. פניו הסמיקו קצת. מובן.
״טוב״, אומר קונצ׳יק ושוב תוקע עצמו בשולחנו.
(אתה מאנפף בהמה עקשנית, תמיד היית חמור מאוס כזה. עכשיו טוב היה אילו הסתלקתי יפה כעולה מיסכן, מה? אם כן, לא! גם אני יכול להיות מחוצף כמוך. עכשיו אעשה מעשה, שיוציא אותך מאלימותך המחוצפת, אני אכריח אותך להיגלות! אני תולש ממעילי כפתור, מניח על השולחן – – – אתה משתאה, מה? – אני מנתר את הכפתור, אחת כלפי הדיוטה, ואחת כלפי המספג – גול! אם גם על זה לא תקרע את פיך לחיוך, הרי אתה פאקיר! אך לא! הוא רק מביט, איך אני מכפתר על שולחנו, פוקח עיני־עגל ומביט בי. שכה תחיה קונצ׳יק, שאינך יודע אל מה אני מתכוון! רק כעשרת אלפים פעם כיפתרנו כך יחד. אידיוט!)
״מה זה?! מה אתה עושה?! זה משרד הסוכנות!״
(עד כדי כך?! אלי שבשמים! אולי זה – – – באמת – – – לא אתה? לא, אי־אפשר! הלא אינני שיכור! לא! אותי לא תרמה קונצ׳יק!)
אני צוחק. צחוק פשוט ובריא. והוא מקמט את מצחו: מה לעשות בי?
״איזו חוצפה היא זאת?! אתה אינך נורמאלי! אדם כזה אי־אפשר להכניס שוב לאולפן!״
(אהה, זה אולטימאטום. שאלך לי ולא אכיר אותך! שלא אבקש איזו פרוטקציה. אתה חלאת האנושות! פוי! גועל נפש).
״סליחה, אדון פקיד״, אומר אני ברצינות גמורה. ״אני באמת – – לפעמים קצת לא בסדר – – – שם במחנה – – – אתה יודע – – אך זה לא אומר כלום אני נורמאלי בהחלט– – –
״טוב, תבוא בעוד שבוע׳״, אומר הוא בחסד הסליחה ומתעמק בניירותיו.
(מה? ובכן הצלחת לסלקני? טוב. בכל זאת קבלת ממני סטירת־לחי למופת לפני כל הכתה. בסדר, נראה בשבוע הבא.)
״תודה רבה, שלום – – – ״
״שלום״. עונה הוא בלי להרים את פרצופו מן הניירות.
ופתאום ביזק לי רעיון! על יד הדלת אני מוציא את ארנקי הריק וחוזר.
״סליחה״, אומר אני בחיוך, ״קרוביך בהונגריה שלחו לך כמה חבילות־מזון ובקשו ממני לפני עליתי, שאמסור לך את השוברים עליהן… הנה התעודות הדרושות…״
קונצ׳יק קפץ ממקומו כאילו התיזו אותו ופרץ בפנים אורים מצחוק רם:
״סרבוס פרי! ימח שמך וזכרך!!!״, אומר ורץ אלי לקחת את הניירות המבשרים מזון, ״מדוע לא אמרת זאת מיד, אידיוט שכמוך! מה אתך?״
״פארדון״, אמרתי רשמית, החזרתי לכיסי את הארנק ״טעות בידו של אדוני. לרגע נדמה לי, כי היינו חברים לפנים, אך מייד נתברר לי, שמעולם לא ראיתיו לפני כן. טעות פאטאלית. הסליחה עם אדוני. שלום״.
ויצאתי. עכשיו לא אתקבל שלישית לאולפן. מה יש? שימתיקו לו רגבי עפרו!
פוליטיספורטיה 🔗
״הספורט עומד למעלה מכל פוליטיקה״, אמר גוי אחד. מה מבין גוי בפוליטיקה? איך יכול משהו לעמוד למעלה מן הפוליטיקה? בשעה שהפוליטיקה גבוהה מכול?! מה עושים מעריצי הספורט בישראל? מעלים את הספורט לגובה פוליטי. רק אתמול סיפרו לי, שאגודת ״המכה־בי״ יצאה לפני שנים ברשימת־בחירות מיוחדת. בחיי!
*
האיצטדיון היה כולו קלחת רותחת. המסתכלים ״השמאליים״ השתוללו בחרון אין־אונים, ורק ״המכה־ביים״ בעלי המזל הצליחו לפרק את כעסם בשפך מרה פחות או יותר.
״השופט מרמה! נבלה שכמוהו!״ צרח היסטוריקן אמנותי מפורסם, ״חלאת החברה האזרחית, פוי! לא היה אופסאייד!״
״זה אינו אופסאייד בשבילך?!״ שאל ברטט־התרגשות בחור כחול־חולצה וקפץ על גרגרתו של הפרופיסור. ״אתה – – – אתה בודאי מרגל קומוניסטי! המרגלים הקומוניסטים אינם רואים אופסאייד כזה!״
אחד בעל מזג מתון הטיח על ראשו של כחול־החולצה במוט ברזל ואמר בשקט לדוגמה:
״הרי לך ושב, אתה מספק־חצר של השוק השחור״.
ואל הזירה קרא במנוחה מופתית:
״מוטב לכם להוריד את מחירי המשקאות החריפים. מחר תבוא חותנתי מחוץ־לארץ, מה יהיה על השיכון שלה? תגורו אתם אתה יחד!״
״נכון! נכון״ צעקו אל תוך אזניו חמישים בלתי מפלגתיים. ״אל ניתן לנקר את עינינו באופסאייד סמרטוטי!״
״חמורי־גמלים!״ פרץ מישהו בצחוק־לעג, ״כך אתם רוצים לנצח בקוריאה?!״
אני רואה, שהצוחק הוא קומוניסט מנטורי־קרתא: בעל זקן אדום, תחת בית־שחיו תיק של טלית ותפילין, על נעליו רקומה תמונתו של לנין בתוך מגן־דויד בעל חמש צלעות.
״אתה חסום את החור שבפניך!״ צועקת לו אשה כבת שמונים. ״אני אייסד הסתדרות עולמית לעצומת־המלחמה ואחתים עליה את כל נכדי וניני, אך לא אתן, שההסתדרות תבלע גם את האופסאייד הזה!״
״מה מכשפה זו נובחת?!״ שאל מישהו באדיבות מחרישה אזניים. ״אין היא מכירה עוד את עוצמת ההמונים מגיני האופסאייד!״
״הרי לך״, נוהם מישהו במהלומת־מוות בכרך אנציקלופידיית־מסדה על ראשו של אויב הסבתות, ״תנסה במוסקבה למחות נגד אופסאייד״!
״טח!״ מטיח לו משהו באגרוף באפו, ״כלב הדמים של הוול־סטריט שכמוך, מוטב שתתרחץ קודם בוויטריול לפני שתזכיר את השם מוסקבה!״
״מה? אופסאייד? אנשים כאלה שולחים תרופות לאו״ם בקוריאה! הנה לך סנוקרת!״
״טמבל! אני אתך!״
״ואם כן? מה זה משנה?״
״ידו של טרומן באופסאייד הזה, לכל הרוחות! זה שלך בעד טרומן!״
״וזה שלך בעד האופסאייד המפא״יי!״
״השתגעת?! אתה רוצה להרוג אותי?״
״סליחה. טעות. חשבתי, שאתה הנך גיסי מן הציונים הכלליים.,.״
״מי שתומך באו״ם, שיתייצב לימיני!״
״אני שואל בפעם האחרונה: היה אופסאייד או לאו?!״ (אולפן).
״אינני יכול לומר יותר… אני בלתי מפלגתי… עזרה..!!״
״מה? עזרת מארשאל..?! בוממממם..!״
״קוקוריקוווו…״
*
אחרי מלחמת השוטרים בדיביזיות הקהל נגמרה ההתחרות 431:312 (70:32 ) פצועים לטובת או״ם: כן הכניסו לבית־חולי־רוח 2643 אידיוטים מכל המפלגות.
״עלינו להודות״ אמרו הכדורגלנים בסוף המשחק ״שהיינו צופים למאבק נהדר על הטריבונות!״
אספורטוליטיקה 🔗
״אל תכניסו פוליטיקה אל תוך – וכו’״ מחאה זו אין לה מקום כישראל, מכיוון שכל וכו׳ נולד כאן לכתחילה על ברכי הפוליטיקה, אפילו ילדים, כפי שמעיד למשל השם ״באלפוריה׳׳, שהיא כעצם שם ילדה נחמדה בת־תערובת של המסאליאנס אנגלו־איזראליט. ובמשפחות אחדות ישנם ככר גם שמות פוליטיים אחרים, כגון טרומניה, אטומלה, אוּ״מיה, נפטלי, מולוטוביה ועוד. אך מה שהעולה החדש עומד עליו הוא ההיפך מזה: הטנדנציה להכניס ספורט אל תוך הפוליטיקה.
*
חברי ועדת הבחירות של ״הההההה״ (האגודה הארצית של התחרות הכוחות המפלגתיים הישראליים) התכנסו סביב השולחן המרובע לדון בענין הנבחרת הישראלית לכדורגל. היו שם באי־כוח כל סוגי הבועטים, בדמותם של ארבעת (ארבעה, משום שהלא אחד צריך להימנע מהצבעה) גדולי המתמודדים המפורסמים ברחבי אסיה הקרובה; שליח המפא׳י־י הד״ר בן־ציבּלה, מחבר הספר המקצועי ״איך מסתדר איש־ההסתדרות?״, שליח הכללים רקטור המכּדמיה ד״ר פילוֹקץ, שנתפרסם על ידי ספרו הפילוסופי ״כל פרט הוא בכלל־ציוני״, שליח הביתר, המרשאל פיוטר טינסקי, שכבש את יפו מידי הלח״י ועוד מומחה בלתי־מפלגתי אחד, לא־חשוב.
ראשון קם ונאם היוזם לישיבת־תחרות זו הד״ר פילוקץ. הוא התאמץ להוכיח, שתחרות הנבחרת הישראלית עם אגודת ״טיטוניה״ הסרבית, שנגמרה בנצחון טיטוֹאלי, ( 0:0 ) 203:2 לטובת לא־לנו, מוכיחה, שדבר־מה מגדל־גדי היה שם בסרביה.
״רבותי״, אמר הנואם, ״משחק־הכדורגל חדל להיות ענין של חילוץ־עצמות אישי למען בריאות הפרט מן המתניים ולמטה. על כן, הוטל עלינו להרכיב נבחרת כזאת המסוגלת לייצג בכבוד רב ובכובד־ראש את חיינו־הספורטיביים בזירה הבינלאומית. על סמך זה מודיע אני לכם, שאחרי השנויים המרחיקים לכת לטובת הציונים הכלליים בבחירות הפרלמנטריות האחרונות, אנחנו דורשים בצדק שינתן לנו המקום של החלוץ הקיצוני הימני והשוער בנבחרת הכדורגל הישראלית…״
״אני מתנגד בכל תוקף להצעה זו!״ קרא ד״ר בן־ציבלה ״אני מציע את ההיפך מזה, דהיינו, מפא״י שמרה את כוחה…״
״הנה, זהו!״ קרא המארשאל פיוטר טינסקי בא־כוחה הצבאי של תנועת החרות ״אתם רוצים לגזול מאתנו את מקום הרעיון הרביזיוניסטי בנבחרת..! לא תזכו לכך!״
על זה קמה מהומה. כל אחד דיבר במקום השני, השני דיבר במקום כולם, וכולם איימו בבחירות חדשות, והמארשאל טינסקי דרש בכל תוקף את מקום ה״חלפצנטר״ לביתר. על זה צעק הד״ר בן־ציבלה: ״לא. אז מוטב לנו להרכיב נבחרת קואליציונית עם הכדורגלנים הדתיים״. אז הד״ר פילוקץ הציע במקום השוער לתת לצ״כ את המגן הימני וככה לאט־לאט הגיעו לעמק שווה והאסיפה ננעלה בקומפרומיס הבא:
א. הרכב של הנבחרת הישראלית לפי תוצאות־האימונים האחרונים:
אלף
אלף צדי
אלף צדי חית
אלף צדי אלף אלף צדי
המלאי הראשון של הנבחרת: מפא״י, מלאי שני: צ״כ, שלישי: ביתר, רביעי: פועלי אגודת ישראל רוקח, ובדבר המלאי החמישי יכריע בית־הדין לבוררות שבראשו יושב שר־המשטרה מר בכור שיטרית. הרכב הבוררות: שני מנהלי סולל־בונה ושני בנקאים מן הסקטור הפרטי. באם אלה לא יוכלו לבוא לידי הסכם (ומה? יוכלו?) מכנסים בית־דין פלילי חדש, שחבריו יהיו: שני מפקחי מזון ושני סוחרים מן השוק השחור. ואם גם אלה לא יוכלו לבוא לידי קואליציה אז כבר בין כך מאוחר.
ב. הסכם ארעי בעינין ה״חלפצנטר״: במחצית הראשונה של המשחק: צדי, במחצית השניה: אלף, במחצית השלישית: חית. אם השופט מאריך את זמן המשחק, אז צדי ואלף ביחד והשוער יעזוב את המגרש כדי שמספר השחקנים לא יעלה על אחד־עשר.
ג. בא־כוחו הכדורגלני של ״ביתר״ ישחק רק עשרים דקות במחצית הראשונה של המשחק, לפי מספר הנבחרים הרביזיוניסטים בבחירות המונציפליות האחרונות. אחר כך ימלא את מקומו נציג הבורגנות וההסתדרות עשרים־עשרים דקות לסירוגין.
ד. סדר מכות העונש: שתים מטעם האגודים המקצועיים ואחת מטעם הסקטור הפרטי ובכל משחק בעיטה חופשית בגיניסטית אחת. יחס השערים: 8 אלף, 6.5 צדי ו־ 0.7 חית.
*
אחרי שבאי־הכוח חתמו בדם־אף על ההסכם של ״הההההה״, הושיטו זה לזה אגרוף בלסת ובשירת ״התקוה״ נכנסו יד־אחת שבורה אל בית־החולים.
מיון המאונים 🔗
ישנה תיאוריה האומרת: מקורו של כל פשע הוא האיסור. פירוש, שקודם הזהיר אדם הראשון את בנו קין, שלא ירצח את אחיו הבל – ולפיכך הרג אותו. כי מה טעם יש לפשע, אם אין עליו איסור, לא כן? כשם שאין טעם לאיסור, אם אין אחריו הפשע. זוהי אותה הבעיה של חטא ועונשו, שדוסטוייבסקי כתב עליה ספר שלם מלא מוסר־כליות. סליחה, שכחתי, כלפי מה אני מתפלסף. אה, כן, כלפי זה ש
*
באוטובוס הכל מעשנים, משום שכתוב בפירוש, שאסור לעשן. אמנם לי לא איכפת, מטעם הפשוט, שאם אדם נוסע באוטובוס עם נהג, הרי בין כך ובין כך אחת היא לו אפילו אם מחניקים אותו. אחרי שאדם הוא בחינת עפר ואפר וחמור ומי־שואל־אותך? וסתום־פיך! למי זה איכפת עשן הסיגריות העדין, שכולם חוץ ממני נהנים ממנו כל כך? אך בכל זאת מרגיז, שאין איש שם לב אל האיסור, מלבד אלה שאינם מעשנים בכלל, או מעשנים שיש להם נזלת, או שאין להם נזלת והם בכל זאת לא מעשנים. הנה למשל, אני עבדכם אינני מעשן בכלל, אך גם לא באוטובוס, ואילו אחוז גדול של נוסעים מעשנים רק באוטובוס, ואני מעיד עליהם, שלא הם אשמים בכך, אלא הטבלה האוסרת. זוהי מורשת־האבות הנושנה ביותר בעולם: מימות אדם וחוה, היו שם בגן־העדן כל מיני פירות בעולם, ובין אלפי מיני תפוחים היה שם עץ אחד שאיש לא ידע, שזה הוא עץ־הדעת. ופתאום הופיע מלאך והדביק שם טבלה:
מפרי העץ הזה אסור לאכול!
השיחה עם הנחש אסורה!
אך אין רע בלי טוב, אומר הפתגם (מילא!). ענין העישון הופך לפעמים לאטראקציה קירקסית נחמדה, וביחוד כששוטר מצווה על אדם, שיזרוק את הסיגריה. יש שהנוסע עונה לו: ״בסיגרה שלי עושה אני כרצוני!״ או שמעמיד פנים בדומה לשלושת הקופים המפורסמים האלה שאינם שומעים, רואים ומדברים, ויש שמטיח הוא אגרוף לשוטר ונהנה בעד איזה סכום קנס, או שמתחיל להשתולל ומשמיע באזנינו תפקיד תיאטרלי שלם והאוטובוס הופך לבמת־משחק המלאה דיאלוגים וטריאלוגים וקוואדראלוגים – שרק קולו של הנהג בולט מתוך כולם: ״אולי כבר תשתקו?״
אך ישנם גם אופיים מיוחדים, שכדאי לעמוד עליהם (לשבת אין מקום):
א. איש־המשפט. כשהשוטר קורא לו שיטשטש את הסיגאריה, מעורר הוא לו את הבעיה, על סמך מה? שכתוב ״אסור לעשן״? ואם כתוב: ״קנה לך מגרש בנתניה״, האם מחוייב הוא לקנות? שזוהי הוראת החוק? איש המשפט מוכיח לו, שמכיון שאין עדין חוקה בארץ, הרי כוחן של ההוראות מוטל בספק ודאי, ומטעם זה גם אינו מגלה את שמו לשוטר, כי הלא אין עדיין גם חוק־אזרחות בארץ. ואם סוחבים אותו אל חדר־החקירה במשטרה, מוציא הוא צו־על־תנאי נגד מפקד מכבי־אש, שיבוא וינמק, מדוע אין הוא נמנע לא לבאר למשטרה, שבעשון סיגריה באוטובוס אין אי־חוסר־סכנת שריפה נשקף לאוטובוס.
אך את הסיגרה עישן בינתיים עד הסוף.
ב. עשיר־הכרת־אשמה. לאזהרת השוטר הוא מסמיק כולו ומתנצל ומבקש סליחה, בחיי, שלא הרגיש בסיגרה שבפיו בשעה שעלה, ועל זה עונה לו השוטר הנגוע עד לב, שהוא כאיש פרטי אין לו שום דבר נגד העישון באוטובוס, ושגם הוא עצמו מעשן לפעמים תוך כדי נסיעה, אך האדם הנמצא בשירות וכן הלאה. עיני הנוסע תלויות בהערצה בשוטר העברי וחס וחלילה כאילו יש לו דבר־מה נגד האזהרה, להיפך, כי לאן נגיע, אם כל נוסע… לא כן? ובינתיים מעשן הוא את הסיגריה עד הסוף.
ג. רווי־שנאה. רק האזהרה השישית מגיעה לאזניו, ועל זה תוקע הוא את שתי עיניו במשטמה מלובנת אל תוך עיני השוטר, ובאלם חורק־שיניים, בתנועה זורה אימה מכבה הוא לאט את הסיגרה ודווקא בלחיצה אל שמשת־החלון, ואחר־כך תוחב את שייר־הסיגריה הכבויה אל תוך פיו וממשיך למצוץ אותה, דווקא, וכשהשוטר נגש אל הדלת כדי לרדת, מוציא הוא בתנועה מודגשת ומורדת את המצית שלו ומחזיקו הכן.
ד. התלמיד הטוב. לאזהרתו של השוטר מכבה הוא את הסיגריה בלי כל תיאטרון. את הטיפוס הזה אפשר להכיר מיד על ידי כך, שהוא אינו במציאות כלל, או שהוא תייר שוודי שאינו מעשן באוטובוס.
מדרש הספורט 🔗
הקדמונים אמרו: ״לא המדרש עיקר, אלא המעשה״. והמודרניים אומרים: ״העיקר היא האידיאולוגיה״. מבחינת הנוחות ודאי שהמודרניים צודקים. ודאי שנוח יותר להיות למשל קומוניסט בתיאוריה מאשר למעשה. בחיים. או למשל, להיות דתי להלכה ולאכול צ׳ולנט־חזיר למעשה. ומדוע אי־אפשר גם בספורט, למשל בשחיה, להיות אלוף־השחיה להלכה? אלוף כזה אם הוא טובע בים, אינו טובע אלא למעשה, ולהלכה אין אליפותו נפגמת כלל. – אך במקום להתפלסף, הבה נראה וניגש אל המעשה להלכה!
*
כשישנתי הרוג־ממש אחרי ה״מכביה״ ההתחרות הספורטיבית הגדולה בתל־אביב, צלצלו פתאום ונכנס החבר־לעליה שלי הרב רבי זישה מקווהזופ, ישב על קצה המזרן שלי ושאל:
״אפשר?״
״איזו שאלה?״ עניתי בלשון תלמידי־חכמים, ״מהיכי תיתי?״ (אולפן)
״יש לי פאטנט״, אמר האורח ״אך זה סוד גמור; ולכן באתי אליך כעתונאי, לבקשך מאוד, שלא תכתוב על זה חלילה״.
״טוב. טוב. כתוב אכתוב. ספר!״
״הענין הוא בענין יהודי מובהק. הבה, אקצר. מה שהניעני להמצאתי הסנסאציונית, הוא דבר אחד שהוא שניים. הספורט שהוא גם חילול־שבת. אם כן, אמרתי בלבי, למה לראות בעינינו איך מפעל הספורט שלנו בישראל הולך ויורד משבת־לשבת, אם אפשר להצילו – אפילו בשבת? לא כן? ובכן, המצאתי ספורט, שראשית כל אין בו משום חילול־שבת, ושנית אין האדם מתעייף בו אפילו בשבת שחל להיות בחמסין.״
״ספורט חדש?״
״חס וחלילה. על הראשונים אנו מצטערים ועוד אבוא להוסיף עליהם?! אלא מאי? ספורט להלכה! ספורט בדרך־עיון! מדרש־ספורט. אתה מבין?״
״לא כל כך״.
״מיד תבין. מדרש הספורט הוא מפעל המתאים למחשבה הישראלית גם על־פי התורה וגם על־פי העצלות. הכל מודים אצלנו בחשיבותו של הספורט. בין המוני הוויכוחים הרווחים אצלנו לא שמענו ויכוח על הספורט. אלא מאי? הוא מעייף. וביחוד בחום שלנו כאן. ובכלל הספורט אינו מתאים ליהודים. הגוי שיקפוץ ויתרוצץ לו – אנו נישאר עם הספר והתורה. לפיכך ייסדתי את האולפן הראשון בישראל למדרש־הספורט״.
״הוא כבר קיים?״
״איזו שאלה? קום, התלבש ובוא. אתה מוזמן כאורח־מסתכל מטעם הרבנות הראשית – – – ״
״אינני חבר ברבנות הראשית ולא קיבלתי ממנה הרשאה לכך״.
״אתה מוזמן מטעם הרבנות הראשית, ולא כאורח־מסתכל מטעמה!״
״זה ענין אחר״.
2 🔗
אולם בית־הספר למדרש־הספורט הוא מעניין ביותר: שידוך הגון של בית־מדרש מובהק לתלמוד־תורה עם אולם־ספורטיבי מובהק, עם כל הכלים הדרושים לשניהם יחד. ארון־הקודש, כלי־תפילה, ספרי תלמוד ומפרשים וקבלה (מובן, גם היא לא מעשית!), ויחד אתם כל כלי־ההתעמלות לסוגיהם ולמיניהם.
אני באתי בדיוק באמצע השיעור.
״ובכן, שמאי״, פנה המורה־המלמד ר׳ זלמן ציצית אל אחד התלמידים, ״קפוץ על סמך האמור כאן את הגובה מטר וחמישים!״
שמאי קם ממקומו, אך המלמד הושיבו, שאל יטרח. הלה נזכר וישב.
״קודם כל אני נושם עמוקות״, ענה התלמיד וסלסל את אחת מפיאותיו, ״אחר־כך אני אומד עצמי ורץ בצעדי־אט – – – שמאל, ימין, שמאל, ימין, ממהיר את צעדי, עכשיו רקיעה מהירה, אני חוטף את רגלי למעלה, מיישר את מתני על גבי המוט״ – – –
״כבר גם פגעת במוט!״ התקצף המורה. ״בידך! אתה תמיד שוכח להזכיר את הידיים! – תתרגל בביתך את קפיצת־הגובה, לפני השינה, עד שתהיה שגורה על פיך!״
״לא הצלחתי, משום שנכשלתי בלשוני״, התנצל שמאי לשכניו בספסל.
תוך כדי נסיונו של התלמיד השני במטר חמישים ואחת, לחש לי רעי זישה באזני:
״אתה מבחין בחידוש שבדבר? גם זוהי סנסאציה: לפי המסורת הישראלית אסור שהגוף יהא מצער לנפש בתפקידה הנעלה. גם במדרש הספורט אין הגוף מעכב אפילו כמלא נימה! – הבט, הנה אותו הנער הרזה כגרוגרת דרבי צדוק, הוא אחד ממרימי־המשקלות המצויינים ביותר! אתמול תיקן את הריקורד של קבוצתו תוך כדי נופש!״
עם ההפסקה רמז רבי זישה לנער־הצנע:
״נו, גצל־אביב, התוכל להרים לעינינו 340 קילוגראם?״
הנער הסתרב קודם, אחר־כך ניסה:
״אני מנפח את ריאותי ולוחצה למטה בשריר־החייץ – – – מתכופף במנוחה – – – תופס את המוט בחזקה, אך לא במיכווץ, מרשל לרגע את שרירי־רגלי, אחר־כך, אוי, שכחתי את שרירי הכתף – – – סליחה, מוחי קצת עייף כבר – – – ״.
״טוב. הנח כעת, שלא תקבל שבר״. אמר רבי זישה בחיבה, נתן לו עצות אחדות ושנינו הלכנו.
״עלינו לשמור על אשלייתם של התלמידים״, ביאר המנהל, ״לנשמה בריאה גוף בריא! מאז בחור רזוי זה התחזק לאין־דוגמה להלכה, הופעתו אחרת לגמרי״.
בהפסקה ישבו התלמידים באולם המרווח ותוך שתיית מיץ־דלעת קריר התאמנו בכדור־יד. באחת הפינות ישב תלמיד משותק ותירגל בקפיצת־רוחק, אך עדיין לא העז לגמרי, מפחד שמא ינקע את רגלו. בפינה שניה נאבקו שני סוחרי־דביזים זקנים בסגנון יווני־רומי תוך ישיבה נוחה בכסאות־נוח ועישון סיגארות עבות.
״כעת אקיף בזרועי הימנית את צווארך״, שמענו אחד אומר לשני. ״אנסה בנלסון־כפול– – – אחבק ברגלי את מתניך, אלחץ אותך אל הקרקע ובינתיים אמשוך את שער־ראשך בסתר…״
״אה, את שערי תמשוך!״ נהם השני בכעס וקם מכסאו, ״אם כן אלך ואספר למורה, שאתה אינך שומר על הכללים!״
ראה זאת רבי זישה ומיד נגש והתערב בדבר. הוא הכיר במיוחד את הסוחר הפוגם בכללים (שגם לפני ימים שיבר בתיאוריה את צומת־גידיו של פנקסן בן 80 תוך כדי היאבקות), ואסר עליו להשתתף בתחרות משך שבוע ימים.
רבי זישה הפנה את תשומת לבי אל קבוצת כדור־מים שעל גבי מחצלת מתאמצים בשחיה אל הכדור.
״אנו הצענו לוועדת הספורט שנשתתף באולימפיאדה הבאה להלכה ולא למעשה.״ סיפר רבי זישה ״אבל הם ענו שמבחינת התוצאות זה יהיה היינו הך…״
כל־נדרי 🔗
צוררי־ישראל טוענים, שאנו היהודים מבטלים בליל כל נדרי את כל הבטחותינו ונדרינו ושבועותינו ומשום כך אין להאמין לנו כל השנה. ג׳נטלמן, אומרים הם, אינו מבטל נדר או הבטחה או שבועה. למשל כמוהם: הס אינם מבטלים חלילה את הבטחתם בשום כל־נדרי, להפך, הם נודרים ומבטיחים ונשבעים להתעלל ביהודים ומקיימים כג׳נטלמנים. ההבדל שבינינו ובינם הוא בזה, שהם מתוודים לכומר בסודי סודות, ואנו צועקים ״על חטא״ ו״על חטאים״ בקולי קולות, אנו מכים את עצמנו אפילו על החטאים שלא חטאנו, והם מכים אותנו גם על חטאים שהם עצמם חטאו.
ואני – גם אני מודה ומתוודה שחטאתי, שמלא אני חטאים. לא יאומן, אך עובדה.
*
הריני פונה בזה לפני יום־הכיפורים אל כל ידידי, שאין להם חטאים לפי דעתם, שיבואו לעזרתי הפעם ויטלו עליהם חטאים אחדים משלי, פשוט אין לי כוח לשאת כל כך הרבה. מה איכפת להם? אצלי זה מצטבר לסכום כביר ומהם יקבל כל אחד על עצמו חטא קטן אחד או שניים ואפילו לא ירגיש בהם. הרי לפניכם אחדים מהם; נא לבחור, כל אחד לפי אופיו ורצונו:
לא מזמן קניתי כשבעים פעם, או אני עצמי או מישהו בשליחותי, כל מיני חומרי־גלם במחתרת (יש אומרים: שוק שחור); שלוש פעמים נקודות טקסטיל, פעמיים צלחות־חרסינה ריקות, בלי מרק, 16 פעם דג־פילי בלי טעם, 35 פעמים צרכי אוכל אחרים, שהממשלה היתה לה אפשרות להודיע בעתונות, שתוך שבועים תחלק אותם (הפשעים: הפקעת שערים ותמיכה בשוק שחור, פלוס חתירה תחת שלטון הממשלה).
סולייתי שלושה זוגות נעליים בלי־נקודות בעור מרצועת־גלגל של בית־חרושת, שקניתי מאת שיכור אחד אמריקני. (סיפסור בעור, פלוס גרימת נזק למשק המדינה מתוך רשלנות).
עשר פעמים עברתי את הרחוב בשעה שפנס־הרחוב סימן באדום, שמונה פעמים כשסימן בצהוב ושתים־עשרה פעם כשסימן בירוק. שניים מאלה הם עבירה, אך אין איש יודע, איזה מהם (עבירה על חוקי התנועה).
ארבע פעמים לא ירדתי מן האוטובוס לזעקת הנהג שארד לעזאזל אחרת יזרוק אותי (זרוע נטויה נגד השלטונות).
עשרים ושמונה פעם אמרתי למפיץ שטרות המילווה הלאומי, שכבר קניתי (עדות שקר).
בהיותי דייר משנה השתמשתי שלושים ומאה פעמים בפלאטה החשמלית שלי לשם מטרות בשול בלתי־לגלי תחת המיטה, אף על פי שידע ידעתי, שהדיירת־מכשפה הראשית יושבת בפרוזדור יומם ולילה ומבטה ספוג־השנאה נעוץ בגלגל שעון־החשמל, כדי להווכח לדעת מתנועתו המזורזת אם מזימה זדונית אינה נחרשת בחדרי. (הפרתו החמורה של הסכם־דיור פלוס בזבוז באנרגיה של מדינתנו הצעירה.)
שלוש פעמים אמרתי, שאני חבר מפא״י, חמש פעמים, שאני חבר הציונים הכלליים, פעמיים, שאני פרוגרסיבי, ופעם דרך הטלפון, בענין מקרר חשמלי, שאני פועל אגודת ישראל (הסתה פוליטית).
שש־עשרה פעם חתמתי על קבלת־חבילה בשם אשתי (זיוף חתימה) וברגע זה שיקרתי כשאמרתי שחתמתי בשמה, שהרי האמת היא, שחתמתי במקומה (גניבת דעת).
שש־עשרה פעם פתחתי מכתב־המלצה סגור, כדי לקרוא את שורות ההמלצה עלי וכשראיתי למשל, שהממליץ כותב, שאני מסוגל לפתוח מכתבי־המלצה, בטלתי את החלק הזה וכתבתי במקומו פרק חדש וסגרתי את המעטפה ומסרתי אותה לתעודתה. (פגיעה בזכות הפרט, הערצה עצמית).
למחלק־החלב אמרתי, שאני חולה באולקוס, כדי שיתן לי יותר חלב (מירמה פלוס הוצאת דיבה, פלוס הסתה לסחר־שחור בסחורה לבנה).
את שימורי־הבשר שקיבלתי מכרתי לארבעה קונים (ארבעה נסיונות לרצח בכוונה תחילה). כמה פעמים התווכחתי עם חברי מפ״ם על ברית המועצות (חטא, בחיי!) וקניתי מאה וששים ושלוש פעמים פרי־צבר מפרחחים חשודים (החזקת סחורה גנובה ואכילתה).
בראש השנה איחלתי את ״מיטב ברכותי לשנה טובה ומאושרת ושגשוג ויצירה ולכוד כוחות הבונים וגם ביסוס משקי ועבודה ופריון ועצמה והתגברות על חבלי הלידה והתפתחות של התנועה הקואופרטיבית והאדרת כוחו של הסקטור הפרטי ואחוות ישראל
ומזוג והשתרשות ושלום קבע ואמת״ – ואת כל זה שלחתי למאה ועשרים ושניים אישים רמי־מעלה ורבי השפעה, שבעצם גורלם אינו מענין אותי כלל (שחיתות חברתית)
אלה החטאים שעלו על דעתי ברגע זה.
אלי שבשמים! מה יהיה בשנה הבאה!?.
שחיה על הזרם לגן עדן 🔗
בחוץ־לארץ מתהלכות אגדות על גשמי ארץ־ישראל. כן, למשל, שהוא אחד משישים במבול, ושתמיד ישנו בירושלים אחד צדיק, הבונה לעצמו בסתר תיבת־נוח ומשכיר בה מקומות לבעלי־חיים בדמי־מפתח. – אך כל האגדות הללו הן אנטי־הגזמה חיוורת כנגד הגשם שבמציאות. להיפך: המבול היה אחד משישים שבגשם הלאומי שלנו. והנה ריפורטז׳ה מאת ז׳וּליק וֶורן על הרפתקה נועזת ביותר במבול־הגשם בישראל.
מוגרבי ועד התחנה המרכזית:
רפורטז’ה מזעזעת
אך נגמרה תפילת־הגשם בבית־הכנסת הראשי ביזמתה של הרבנות הראשית – נזדעזע העולם מרעם בגלגל, נפתחו ארובות־השמים והגשם ניתך בדליים ובפחים – ואנו נמצאים כרגע בשער הבית, בו שוכן כבוד שלמה פשטות.
חדר המדרגות כבר היה מלא אנשים רטובים
המחכים בכליון־עיניים ורטובי־נפש לראות, אם שלמה פשטות יעז באמת לחרף את נפשו לצאת
ממוגרבי ולהגיע חי אל התחנה המרכזית
בלי להשאיר אחריו אלמנה ושלשה יתומים לולא היה רווק? – רבים חושבים אותו למיואש מן המצב בקוריאה, הרוצה להתאבד ולמות מות־צ׳מפיונים ולהשאיר את חצי חדרו לקרן־הקיימת לנכי־העורף, שמדמי־המפתח יטעו על שמו ג׳ונגל בנגב. אחדים
רוצים לקרא
למשטרה, שתופיע לכל־הפחות אחרי מותו, ולקבוע, ששלמה פשטות נרצח מתוך דיכוי־נפש מחמת מחלה ממארת. ואילו אחרים הביעו את
דעתם, שבלי גבורים הטובעים
על קידוש־הגשם אין תרבות מתקדמת ואין צדק בעולם.
מי הוא ומה הוא שלמה פשטות?
(ראיון עם סופרנו)
תאריך הולדתו המדוייק של שלמה פשטות לא ידוע. מה שידוע לנו הוא, שמוצאו מארץ
דוברי הונגארית בקפה־תפארת.
גבר בגיל־השחיה, בעל חיוך־לווייתן נעים, פה פוזל ימינה, אזניים מוגזמות קצת. ברגע זה הוא חיוור, אך יחד עם זה גם רווק, כנזכר.
ביקשנו את שחיין־הגשם הבלתי־מפורסם עדיין, שיגיד בשביל עתוננו דבר־מה. הוא מתרכז עמוקות תוך כדי חיוך חביב:
״להגיד בשביל עתונכם דבר־מה?״ אמר הצ׳מפיון־לעתיד־לבוא, ״בבקשה, בבקשה. בעצם הענין פשוט מאד. מישהו צריך סוף־סוף להראות פעם לעולם הגדול שאני יכול לעשות תחבורה בתל־אביב
גם בגשם!
תכניתי היא, לעשות מעשה תלת־חי, כלומר, כבעל־חיים החי בשלושה תנאים: במים, ביבשה ובבוץ, ובתנועת דוחי, כלומר, באוטובוס וברגל. ומשהגעתי בנצחון ובשלום למחוז־חפצי, התחנה המרכזית, אתקע שם על־יד קיוסק־הגאזוז את הדגל הלאומי שלי!״
״יופי!״
״אני מחסן את גופי מבפנים ומבחוץ״ הוסיף. ״מבפנים בוויטאמינים ומבחוץ במשחת נעליים, מכנסיים ומעיל־גשם. אך אל־פחד אדוני! הבוקר הודיעה תחנת המטרולוגיה, שעכשיו, כעבור רגעים יבוא מבול לעולם, ובכן היום אולי לא יהיה מטר כלל! אך אני מוכן לכול, אפילו ליום בצורה חמסינית! לפני עיני עומדים שני נוסעי־תבל, קולומבוס, סוחר־הביצים המפורסם וואסקו דה־גאמה
שעברו את האוקינוס
והגיעו בשלום לירושלים. קראתי את הרומאן המפורסם ״שטפון בהודו״
ולכן
אי אפשר שיפתיעני דבר־מה בדרכי הגדולה! וגם הציוד שלי הוא לפי ההישגים הטכניים האחרונים בשדה הגשם והבוץ!״
כאן הוא מראה לי את מכשירי ציודו בזה אחר זה: משאבת־כיס ״הפועלת בכוח חשמל שרירי״ לפי דבריו, והמוצצת עשרה מטרים מעוקבים מי־רפש בדקה מן הנעליים; מעיל־ניילון עם ביטנת־זפת מצוייד בצינורות־פנים; קו־אנך למדוד בו מדידה מדוייקת את עומק השלוליות; חגורת־הצלה המצלצלת אבטומאטית לעזרה אחרונה; מכשיר המסמן את השקיעה בבוץ ואת ריחו של הבוץ; וכמובן, פריסקופ, שיידע להתאורינטאצייע גם בעומק התהום ולדעת את התאריך, השעה והמקום שבו הוא נמצא, ואת מזג האוויר שלמעלה וכן גם את תוצאות הבחירות״.
״אינני שוכח גם את עצמי״, אומר גבור התהומות, ״אני נושא אתי צנימי דג־פיליי מלוחים – וכמובן מאליו גם את הנקודות לכך; וגם אקדוח־ראקיטה על כל צרה שלא תבוא, שמא יתקפני דג־מארוקאני בעל פה־סכין, כזה. ונוסף לאלה גם לימונים אחדים נגד שחפת״.
רעם חזק מזעזע את האוויר. שחיין־הביצות המצויין ברטט לרגע, אך לבסוף מתאושש ומצטייד מהר במכשיריו, שביניהם אני רואה גם
מכתב צוואה לשדכן,
לפיה מוריש הוא את כל רכושו לאותה בחורה, שהשדכן הציע לו אתמול לאשה. אחר־כך מהדק הוא את חגורתו לעיני כל הקהל הרב, העומד נפעם סביבו; הריפורטרים מצלמים אותו מכף רגל ועד ראש ולהיפך; מכונות־הסרטים מטרטרות בשקט סוער, אחדים מבין ההמון פותחים בשירת ״התקוה״ ושלמה פשטות מביט סביבו, אחר כך צועד ובקריאת ״אחרי־המבול!״ יוצא מן השער
ישר
אל תוך הבוץ עד הברכיים.
ומאותו רגע היסטורי איש לא ראה עוד את שלמה פשטות.
הודעת סוכנות ״סתם״
הסוכנות הטלאגרפית ״סתם״ מודיעה: ״את נוסע־הגשמים הנועז שלמה פשטות ראו בפעם האחרונה בשיאו של הגשם השוטף בככר־המושבות בשעה 12, שניה 03, כשהוא נאחז בליפט־עץ ושוחה נגד הזרם – כפי אופיו האופוזיציוני בכלל – כלפי רחוב־העליה. אחד הדיירים שבבית מספר 130, חדר־האמבטיה, הציץ החוצה כששלמה פשטות קרא לו לעזרה, שיוריד לו חכה להצילו, אך עד שהדייר נמלך בנפשו והחליט, שזה לא עסקו, נעלם גבורנו עם הזרם. מישהו הבחין ביריות־רקיטה מרחוב לווינסקי, אחר כך ראו את הפריסקופ ואת מכנסיו צפים בקצה רחוב סאלמה אל עבר אבו־כביר״.
כך קרה הדבר
הטראגדיה של שלמה פשטות, צ׳מפיון־מזג־האוויר המפורסם זעזעה – ובצדק – את כל הארץ. הבה, ננסה על יסוד דבריהם של עדי־ראיה ושל הידיעות הרשמיות לקונסטרואזיע את דרכו הדרמאטית של גבורנו משער הבית אל הכליון.
על עמוד־הפנס מוגרבי לבלי־חת
בראשית דרכו האמיצה, עם הפוגת־רגע של הגשם, שעבר משפך־חביות סוחף ליציקת־דליים מרווה, הצליח שלמה פשטות לחתור ולהגיע משער הבית שברחוב טרומפלדור עד מוגרבי, אך הנה בא, נחשול מרחוב פינסקר, זרם פתאומי מפתיע ולגמרי לא מובן בדרך ההגיון והמטיאורולוגיה, ותקף אותו בגבו; שלמה פשטות לא איבד את עשתונותיו וכרגע החליט וטיפס על עמוד־הפנס־והמודעות, אך לא במהירות־בזק כזו, שסילון־המים לא יסחוב מרגלו נעל אחת. אלוף־הגשם, התלוי לבלי־חת על עמוד השעון־המאחר, נפנף בכובעו הדולף וביקש מאת דיירי־הככר המביטים דרך החלונות, למסור לו את ידיעות התחנה המטיאורולוגית החדשות ביותר. הדיירים הנפעמים לא הנידו עפעף לקריאתו ורק כעבור חצי שעה שמע פשטות מודיעים לו במשפך־זרקול את ידיעת התחנה המטיאורולוגית והאומרת, שמזג־האוויר הוא בהיר, שקט ובאופק־הים נראים סימני חמסין.
ברפרוף־פרפר קדימה
שלמה פשטות קיבל בקורת־רוח את ידיעת מזג־האוויר, ובהשפעתה קפץ קפיצת־נחשון וראשו למטה אל זרם־המים ובמשק־שחית־פרפר מלא־און התקדם לאורך רחוב־אלנבי לימינו, עד שהצליח להשיג אדמת־יבשת על־יד רחוב רמב״ם שם טיפם על המדרכה, אך באותו רגע ראה, שמשאבת־נעליו בגדה בו ונעלו היחידה נתמלאה מי־שופכין.
שמועות־שווא על "העצמאות"
טראגדיה מיוחדת היא לשלמה פשטות, שלא חיכה לאוטובוס על אי־המדרכה, משום שמישהו הפריח שמועה, שמפליגת־האוקיאנוס, ״עצמאות״ עוגנת בטעות על־יד מוגרבי וכך הפסיקה חברת־אגד את תחבורת האוטובוסים. אילו חכה שלמה פשטות עוד רגעים אחדים לאוטובוס, היה חי עד היום ומחכה עד שיבוא אליהו.
הקץ
מה שקרה אחרי כן, הוא מישחק השטן עם אשמדי בכדור־מים ששמו שלמה פשטות. אלה שראו במקרה את טלטוליו, מדברים על מחזה־סיוט, שהקו הדראמאטי העיקרי שבו היה קו־זיגזאגי לאורך הרחובות ולרחבם, של גוש־אדם בכף־הקלע. שלמה פשטות, שמטרתו היתה התחנה המרכזית, התעקש לחזור מרחוב סאלמה חזרה; בתחילה נשא אותו נחשול של מי־גשם חזרה עד רחוב וולפסון, כאן יצא שפך גבוה מצד ימין וזרק אותו אל צד שמאל, כאן קם שלמה על רגליו היחפות – ובראשו הגלוי, בלי כובע, הבריק רעיון גאוני: לחיות ויהי מה!– רעיונו זה הכניס אותו בעזרת זרם מי־שופכין אל בנין השוק אך הזרם העביר אותו דרך השוק אל סביבה לא ידועה לו, כאן הצליח לטפס על שבר־כורסה, שזרם המים סחב אותה מן הקומה השניה של בית רעוע. שלמה ישב בכורסה הרכה ונשם לרווחה ונזכר בימי ילדותו איך שישב בכורסה של סבא שלו וקיבל מכות על שלא ידע לקרא בסידור־תפילה; הוא רצה לחזור על הקריאה, אך מוכרח היה לוותר על כך, משום שהיה בגילוי־ראש. פתאום בא איזה כפיס־קורה וזרק אותו עד רחוב שלזינגר. כאן כבר היה ערום למחצה. הוא התאושש רגע ובעיניו העששות ראה מרחוק את ארץ־הבחירה שלו: את התחנה המרכזית, ופניו אורו. והזרם סחף אותו עד רחוב פתח־תקוה; כאן עבר אוטובוס בדהרת אניית־מירוץ והגלגלים התיזו עליו קלח־מי־זפת, ישר אל תוך פניו. הוא עוד ראה איך הנהג רומז לו שאין מקום, אחר כך עצם את עיניו ונכנע לגזירה. והגזירה ריחמה על שלמה הנועז ושלחה לו שטפון רך, שנשא אותו עד התחנה המרכזית.
אך שלמה פשטות כבר לא ידע מזה כלום. הוא רק הרגיש עוד, איך שתי ידיים מרימות אותו, ואחר־כך עוד שתי ידיים, נושאות אותו, אחר־כך שמע קריאות אל הנהג ״אל בית החולים!״ אחר־כך הרגיש איך מרימים אותו על המדרגות – – –
כשהתעורר – היה מזג־אוויר נהדר, שמש זוהרת להפליא ובלי חום־מיזע, ובאוויר מרחפים מלאכים לבנים ומזמרים שירי ״התקוה״ שונים – – – פתאום עובר אוטובוס עם כנפיים, שלמה נישא מאליו אל תוך האוטובוס ורואה, שאין בו נהג. על שאלתו עונה לו מלאך לבן:
״כאן אין נהגים, חביבי״.
וכך נודע לו לשלמה פשטות, שהוא בגן־העדן, אמן.
אני בוחן בלשנים 🔗
אל פחד רבותי. זה עדיין לא הסוף. העולה החדש כבר הגיע למדרגה כזו בלימוד העברית, שיאוש תוקף אותו: את השפה הזו אי־אפשר לדעת לעולם. הנחמה היחידה היא, ששום איש בעולם אינו יודע עברית. אפילו לא זה היודע אותה על בוריה. תיכף תראו.
*
אחרי שלמדתי את מחצית מלון־גור בעל־פה הרגשתי העזה להתוודע אל אחד הבלשנים הזקנים, ששמו מפורסם בין־כך ובין־כך ומיותר לגלותו. היה לי מזל למצוא אצלו עוד סופרים בלשנים ואקדמאים, המתחרים זה בזה בסגנונם הנהדר. עלי להגיד, שהרגשתי עצמי קצת ככה, לא נוח כל־כך. כחצי שעה ישבתי והקשבתי ולא הבינותי כלום. לבסוף פנה אלי בעל־הבית, כלומר, בעל־הדירה, זאת אומרת הבלשן, בעל־החדר ודיבר אלי בלשון פשוטה.
״ובכן״, אמר אחרי שהציג אותי לפני אורחיו, ״מה מצבך בשפה העברית? שמעתי שאתה מתמיד גדול״.
״תודה רבה״, עניתי בדחילו. ״ככה. עוד יש כמה דברים שאינני יודע״.
״מה למשל?״ שאל הוא.
הוצאתי את הפנקסת שלי, שבה רשמתי שאלות אחדות להזדמנות זו, ואמרתי:
״השורש קיא – – – איך יהיה ההתפעל?"
״איזה שורש? ״קיא״, קוף יוד אלף? – – – למה לך ההתפעל? שימושו של שורש זה הוא בהפעיל״.
״אני יודע״, גמגמתי ברעד, ״אך להלכה – – – דרך משל – – –״
״ומה עוד?״ שאל הוא.
״למשל״ הבטתי בפנקסי, ״המלה ,דיו׳ – – – איך עם כינוי ׳דיו שלי׳ במלה אחת?״
״יכול אתה לומר ׳דיו שלי׳, למה לך דווקא עם כינוי?״
״הוא רוצה דווקא בכינוי!״, התערב אחד הסופרים האורחים, ופנה אלי, ״אתה יכול לומר ׳דיוי׳, דלת יוד ואו יוד, בחיריק תחת היוד השניה״.
״מדוע?״ פנה אליו אקדמאי אחד, ״מדוע לא ׳דיווי׳? דלת יוד ואו ואו יוד בחיריק תחת הואו השניה?״
״ואני מייעץ לך בחור״, אמר השלישי, ״שתרשום לך ״דיואי״, אלף אחרי הואו. ׳דיואי׳ יפה יותר וגם קל יותר לבטא. 'די־יו־אי׳!״
״לפי דעתי״, אמר הרביעי, ״הנכון הוא ׳דיוני׳ דלת יוד ואו נון יוד״.
אני רשמתי את ארבע הדעות ביחד. ושמחתי מאוד על העושר שבצורות מלה אחת פשוטה כזו. אך איך אשתמש בארבע צורות בבת־אחת? מי אני שאפסוק הלכה, איזו מהן נכונה יותר?
״יש לי עוד שאלה״, העזתי, ״למדתי באולפן, שכל שוא לפני דגש הוא שוא נח, שהלא אחרי שוא נע אין דגש״
״נכון מאוד״, אמר אחד הסופרים.
״אם כן״, שאלתי, ״מדוע יש דגש בתו במלה ׳שתים׳?״
״זה יוצא מן הכלל״, היתה התשובה.
״ומדוע כותבים ׳נאכל׳ בחטף סגל תחת האלף ומדוע ׳נאדר׳ בשוא נח תחת האלף?״
״גם זה יוצא מן הכלל״.
״ומדוע אין תשלום דגש במלים ׳ימהר׳, ׳ינער׳?״
״גם זה יוצא מן הכלל. אתה אספת את כל היוצאים מן הכלל, בחור. למה לך זה, למד קודם את שאינו יוצא מן הכלל״.
״יש לי עוד שאלות אחדות, אם מותר…״
״נו, עלי ללכת״, קם ואמר אחד הבלשנים והכל עזבוני – אותי ואת שאלותי.
מובן, שגם אני קמתי והלכתי. ואף־על־פי שהם הלכו בכיוון ההפוך ממני, עוד שמעתי שהתווכחו על התשלום דגש ואחד מהם אמר: ״בחטף זה יש יוצא מן הכלל ליוצא מן הכלל. וליוצא מכלל היוצא מן הכלל יש שוב יוצא מן הכלל– – –״
אם כך, אמרתי בלבי, הרי הכל בסדר. זאת אומרת, אוי ואבוי לי, עד שאני אלמד את כל היוצאים מן הכללים ואת בניהם ואת נכדיהם וניניהם.
ובכן: איך זה בעצם? הנחתי את דיוי על השולחן, באה רבקה ולקחה חלק מדיווי, ואחר כך נשפך שליש מדיואי ואת השאר השאלתי למישהו ולא החזיר לי וכך הלך כל דיוני לעזאזל!
כמה זה טוב, שאפשר לבחור מה שאדם רוצה, ולא כמו בחנות, שהחנווני צועק עליך:
״אינך רוצה בעגבניה זו? אל תרצה! אחרת אין לי!״
לכן אני מרוצה מעצמי. אינני יודע בדיוק אותם הדברים, שגם למלומדים אין להם מושג עליהם. ואין זה הישג של מה־בכך בשפה אחת, שבתור שפת־אם האמא לומדת אותה מפי ילדיה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.