א. בַּשֶּׁבִי

הַכֶּלֶב בּוּק לֹא קָרָא עִתּוֹנִים וְלֹא יָדַע דָּבָר מִכָּל הַנַּעֲשֶׂה בְקֶרֶב בְּנֵי הָאָדָם, וְלָכֵן לֹא הִגִּיעָה אֵלָיו הַשְּׁמוּעָה שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בְכָל הָעוֹלָם, כִּי בִקְצֵה הַצָּפוֹן נִגְלוּ עַפְרוֹת זָהָב, וּמִכָּל קַצְוֵי אֶרֶץ נָהֲרוּ מְחַפְּשֵׂי מַטְמוֹנִים אֶל הַמְּקוֹמוֹת הָהֵם.

וְעַל לִבּוֹ לֹא עָלָה, כִּי הַדָּבָר הַזֶּה יָמִיט עָלָיו שׁוֹאָה. כִּי הִנֵּה לְמַעַן הַגִּיעַ אֶל אַרְצוֹת הַקֶּרַח הָאֵלֶּה בִּקְּשׁוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם כְּלָבִים מְסֻבְּלֵי בָשָׂר וּמְגֻדְּלֵי שֵׂעָר, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ בִּפְנֵי הַצִּנָּה וַאֲשֶׁר יוּכְלוּ לָשֵׂאת עָמָל וּתְלָאָה.

בּוּק יָשַׁב בַּיָּמִים הָהֵם בְּאֶרֶץ הַדָּרוֹם, בָּעֵמֶק הַיָּפֶה סַנְטַה־קְלֶר, בַּאֲחֻזַּת הַשּׁוֹפֵט מִילֶר.

בֵּית אֲדוֹנוֹ עָמַד מִן הַצַּד לְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, מַחֲצִיתוֹ שְׁקוּעָה בְצִלְלֵי עֵצִים עֲבֻתִּים. הָעֵצִים הָאֵלֶּה הֶאֱפִילוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת¹, אֲשֶׁר הִקִּיפָה אֶת פְּנֵי הַבַּיִת. וְאֶל הַמִּרְפֶּסֶת, דֶּרֶךְ כַּר דֶּשֶׁא, עָבְרָה מְסִלָּה, וּמִשְּׁנֵי עֲבָרֶיהָ עוֹמְדוֹת צַפְצָפוֹת².

וּמֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת הִשְׂתָּרְעוּ הָאֻרָווֹת, הָרְפָתִים, הָאָהֳלִים הַטּוֹבְעִים בִּירַק עֵשֶׂב: דִּירוֹת הַמְּשָׁרְתִים, גַּנֵּי חֹרֶף, שְׂדֵרוֹת אִילָנוֹת. פַּרְדֵּסִים – וְאַחֲרֵיהֶם כַּר נִרְחָב לְמִרְעֶה הַצֹּאן וְהַבָּקָר. גַּם בְּאֵר עֲמֻקָּה, גַּם נַחַל מַיִם לֹא חָסְרוּ בִנְוֵה שַׁאֲנָן זֶה.

וְעַל כָּל הַנְּכָסִים הָאֵלֶּה הָיָה בּוּק הַשַּׁלִּיט. פֹּה נוֹלַד, פֹּה עָבְרוּ עָלָיו אַרְבַּע שְׁנוֹת חַיָּיו. אָמְנָם הָיוּ בַאֲחֻזָּתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל מִילֶר כְּלָבִים רַבִּים מִלְּבַד בּוּק. אַךְ אֵלֶּה הָיוּ אוֹרְחִים־פּוֹרְחִים. כֻּלָּם שׁוֹטְטוּ אָנָה וְאָנֶה, דָּרוּ בָאֻרָווֹת וְגַם בַּבַּיִת, כְּגוֹן טוּט־הַמָּפְּס אוֹ בֶלַע־הַגַּמָּד.

לֹא כֵן בּוּק. הוּא לֹא הָיָה כֶלֶב לְנוֹי אוֹ כֶלֶב הֶחָצֵר. הַכֹּל הוּא בִרְשׁוּתוֹ וְהַכֹּל תָּלוּי בִּרְצוֹנוֹ! רָצָה – שָׁט בַּבְּרֵכָה יַחַד עִם בְּנֵי אֲדוֹנוֹ, אוֹ הָלַךְ עִמָּהֶם לָצוּד צָיִד; רָצָה – יָצָא לְטַיֵּל עִם שְׁתֵּי בְּנוֹת אֲדוֹנוֹ בְשָׂדוֹת וּבִיעָרִים.

בְּעַרְבֵי הַחֹרֶף הָאֲרֻכִּים רָבַץ בּוּק עַל יַד הַכִּירָה לְרַגְלֵי אֲדוֹנוֹ וַיַּבֵּט סְבִיבוֹתָיו בְּגָאוֹן; וְיֵשׁ אֲשֶׁר הִתְגַּלְגֵּל בִּימוֹת הַקַּיִץ עַל פְּנֵי הָעֵשֶׂב הָרַךְ יַחַד עִם נֶכְדֵי אֲדוֹנוֹ וַיִּשְׁמֹר עֲלֵיהֶם מִכָּל פֶּגַע רָע.

בּוּק יָדַע אֶת עֶרְכּוֹ. בִּגְאוֹן שַׁלִּיט עָבַר עַל פְּנֵי הַכְּלָבִים וְלֹא שָׂם לֵב לָהֶם וּלְמַעֲשֵׂיהֶם. גַּם עֶלְמָא, אֲבִי בּוּק, כֶּלֶב מְיֻחָס, יוֹצֵא סֶן־בֶּרְנַר, הָיָה יְדִיד נֶאֱמָן לְבֵית מִילֶר, וּבְמוֹתוֹ הוֹרִישׁ אֶת כְּבוֹדוֹ לִבְנוֹ. בּוּק יָרַשׁ מֵאָבִיו אֶת גָּדְלוֹ וְאֶת יָפְיוֹ, וְכָל רוֹאָיו הִכִּירוּ בוֹ, כִּי מוֹצָאוֹ מִמִּשְׁפַּחַת כְּלָבִים מְפֹאָרָה.

אַרְבַּע שְׁנוֹת חַיָּיו עָבְרוּ עָלָיו בְּרֹב טוֹבָה. וּמִתּוֹךְ חַיֵּי שׂבַע בְּבַיִת מָלֵא כָל טוֹב נַעֲשָׂה בּוּק גַּאַוְתָּן וְגַם יָהִיר; אַךְ הַצַּיִד וְהַמֵּרוּץ לֹא נָתְנוּ לוֹ לְהִתְפַּנֵּק וְלִהְיוֹת עָנֹג כְּכֶלֶב הַחֶדֶר, כִּי עוֹד חִזְּקוּ אֶת גּוּפוֹ וְאֶת שְׁרִירָיו.

כֹּה הָיוּ הַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר נִגְלוּ עַפְרוֹת הַזָּהָב בְּאַרְצוֹת הַצָּפוֹן, וּמִכָּל קַצְוֵי אֶרֶץ נָהֲרוּ בְנֵי אָדָם אֶל הַמְּקוֹמוֹת הָהֵם, וַיְבַקְּשׁוּ לָהֶם כְּלָבִים עַזִּים לֶאֱרַח אִתָּם לְחֶבְרָה וְלַעֲזֹר לָהֶם בַּעֲמָלָם. וְאוּלָם בּוּק לֹא קָרָא עִתּוֹנִים, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, וְלָכֵן לֹא נִזְהַר וַיִּפֹּל בָּרָעָה.

וְאֶת הָרָעָה הֵבִיא עָלָיו עוֹזֵר הַגַּנָּן, אָדָם נָבָל וּשְׁמוֹ מָנוּאֵל. הָאִישׁ הַזֶּה אָהַב אֶת שְׂחוֹק הַקְּלָפִים, וְכַאֲשֶׁר אָבַד לוֹ הוֹנוֹ, נָכוֹן הָיָה לַעֲשׂוֹת כָּל עָוֶל, כְּדֵי לְקַבֵּל בֶּצַע כָּסֶף.

וַיְהִי הַיּוֹם, בָּעֶרֶב, וְהַשּׁוֹפֵט מִילֶר הָלַךְ מִבֵּיתוֹ, וְגַם בָּנָיו יָצָאוּ. אָז קָרָא מָנוּאֵל אֵלָיו אֶת בּוּק. אִישׁ לֹא רָאָה וְאִישׁ לֹא שָׁמַע אֶת הַדָּבָר, כַּאֲשֶׁר עָבְרוּ שְׁנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַשָּׂדֶה, כְּאִלּוּ אָמְרוּ לְטַיֵּל. וּבוּק הָיָה אָמְנָם בָּטוּחַ, כִּי לְשֵׁם טִיּוּל הוּא הוֹלֵךְ. הֵמָּה הָלְכוּ בְשַׁלְוָה, עַד בּוֹאָם אֶל אֹהֶל קָטֹן, אֲשֶׁר לְיַד תַּחֲנַת מְסִלַּת הַבַּרְזֶל. מִן הָאֹהֶל הַזֶּה יָצָא אָדָם זָר, תָּחַב לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מָנוּאֵל דִּנָּרֵי זָהָב, אָמַר בְּלַחַשׁ דְּבָרִים אֲחָדִים. וּמָנוּאֵל הוֹצִיא מִכִּיסוֹ חֶבֶל עָבֶה וַיִּקְשֹׁר אוֹתוֹ בְצַוַּאר בּוּק. וְאִישׁ לֹא רָאָה גַּם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

– אִם תְּהַדֵּק אֶת הַחֶבֶל, תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בִמְהֵרָה – קָרָא מָנוּאֵל בִּצְחוֹק אֶל הָאִישׁ הַזָּר.

בַּתְּחִלָּה הִתְבּוֹנֵן בּוּק בִּמְנוּחָה אֶל כָּל הַנַּעֲשֶׂה, יַעַן כִּי הֶאֱמִין לִבּוֹ בְּעַבְדֵי אֲדוֹנוֹ וְלֹא פָחַד מֵהֶם. וְאַף כִּי לֹא הֵבִין, עַל מָה הוּבָא הֲלוֹם, יָדֹעַ יָדַע בּוּק, כִּי מַעֲשֵׂי הָאָדָם הֵם לִפְעָמִים נִפְלָאִים מִבִּינָתוֹ, וְלָכֵן חִכָּה לִרְאוֹת אַחֲרִית דָּבָר.

אַךְ כַּאֲשֶׁר אָחַז הָאִישׁ הַזָּר בִּקְצֵה הַחֶבֶל, לֹא יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי בּוּק וַיִּחַר לוֹ. אָז נָהַם בְּקוֹל לְהַבִּיעַ אֶת רָגְזוֹ. אַךְ לְתִמְהוֹנוֹ נִדְחַק גְּרוֹנוֹ, עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בוֹ נְשָׁמָה. בּוּק הִתְנַפֵּל בְּחֵמָה עַזָּה עַל הָאִישׁ הַזָּר, אַךְ הַחֶבֶל מָשַׁךְ אוֹתוֹ לְאָחוֹר בְּכֹחַ רָב, עַד אֲשֶׁר נִתְקְעוּ שִׁנָּיו לְתוֹךְ לְשׁוֹנוֹ, וְכַעֲבֹר רֶגַע נֶהְדַּף וַיִּפֹּל – אָרְצָה. הוּא הִתְחִיל מְפַרְפֵּר וְנִסָּה לְנַתֵּק אֶת הַחֶבֶל, אַךְ הַקֶּשֶׁר הֻדַּק יוֹתֵר.

מֵעוֹלָם לֹא הֵעֵז אָדָם לַעֲשׂוֹת לוֹ כֹה, וּמִיָּמָיו לֹא הִרְגִּישׁ בּוּק זַעַם נוֹרָא כָזֶה. הַכֹּל הִסְתּוֹבֵב לְנֶגֶד עֵינָיו, בְּאָזְנָיו נִשְׁמַע רַעַשׁ, וּבְמֹחוֹ – עַרְבּוּבִיָּה.

הוּא לֹא רָאָה בְרֶגַע זֶה, כִּי קָרְבוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלִיכוּ עָלָיו מִין דָּבָר שָׁחוֹר, סָחֲבוּ אוֹתוֹ וַיִּתְקָעוּהוּ לְתוֹךְ כְּלוּב.

כַּאֲשֶׁר שָׁבָה רוּחוֹ אֵלָיו, חָשׁ בּוּק כְּאֵב בִּלְשׁוֹנוֹ וְנִדְנוּד קָשֶׁה. אַחֲרֵי כֵן הִגִּיעָה לְאָזְנָיו שְׁרִיקַת הַמְּכוֹנָה שֶׁל הַמַּסָּע, וְתֵכֶף יָדַע בּוּק אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁרוּי בּוֹ, יַעַן כִּי לֹא אַחַת נָסַע עִם אֲדוֹנוֹ בִמְסִלַּת הַבַּרְזֶל.

וְאוּלָם עַתָּה לֹא הֵבִין בּוּק דָּבָר, מַדּוּעַ שָׂמוּ אוֹתוֹ בִכְלוּב, וּמַה שׁוֹאֲלִים מֵעִמּוֹ, וּבְכָל פַּעַם, כְּשֶׁנִּכְנַס בֶּן אָדָם אֶל הַקָּרוֹן הֵרִים בּוּק אֶת רֹאשׁוֹ, כִּי קִוָּה לִרְאוֹת פְּנֵי אֶחָד מִבְּנֵי בֵּית אֲדוֹנוֹ, אַךְ תָּמִיד נִגְלָה אֵלָיו אוֹתוֹ הַמְנַהֵל עִם הַפַּנָּס בְּיָדוֹ, שֶׁכְּבָר הָיָה לוֹ לְזָרָא, וְהַנְּבָחָה הָעַלִּיזָה שֶׁל בּוּק נֶהְפְּכָה לִנְהִימַת רֹגֶז.

כֹּה עָבַר לַיְלָה תָמִים, וּבַבֹּקֶר אַךְ עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ אֶל הַקָּרוֹן אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים רָמֵי הַקּוֹמָה וּלְבוּשֵׁי קְרָעִים. בּוּק נִסָּה לִנְהֹם, כְּדֵי לְהַבְעִיתָם, אַךְ הָאֲנָשִׁים פָּרְצוּ בִצְחוֹק, נָטְלוּ אֶת הַכְּלוּב וַיִּשָּׂאוּהוּ אֶל קָרוֹן אֲשֶׁר בְּמַסָּע אַחֵר.

וְשׁוּב נָסַע בּוּק יוֹם תָּמִים, וְלָעֶרֶב הִסִּיעוּ אֶת הַכְּלוּב אֶל אֳנִיָּה עוֹבֶרֶת בַּנָּהָר, וּמִן הָאֳנִיָּה טֻלְטַל שֵׁנִית אֶל קָרוֹן שֶׁל מַסָּע בִמְסִלַּת הַבַּרְזֶל.

קְצָת נֶחָמָה הָיְתָה לוֹ לְבוּק, כִּי הֵסִירוּ מֵעַל צַוָּארוֹ אֶת הַחֶבֶל. הַדָּבָר הַזֶּה הִרְגִּיעַ מְעַט אֶת רוּחוֹ, וּבְלִבּוֹ גָּמַר, כִּי עַד עוֹלָם לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ עוֹד בַּמּוֹקֵשׁ הַזֶּה. הַחֶבֶל הוּא הַמְשַׁעְבֵּד אוֹתוֹ אֶל הַזָּרִים, וְלָכֵן יִנְצֹר מֵהַיּוֹם מִכָּל מִשְׁמָר אֶת צַוָּארוֹ. אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁיָּעִיז לִנְגֹּעַ בּוֹ.

שְׁנֵי יָמִים לֹא אָכַל בּוּק מְאוּמָה, וְהָרָעָב הֵצִיק לוֹ מְאֹד, גַּם הַכְּאֵב בִּלְשׁוֹנוֹ וְעַל צַוָּארוֹ לֹא חָדֵל.

פָּנָיו נָפְלוּ, עֵינָיו הָיוּ מְלֵאוֹת זַעַם וְחֵמָה, וַאֲדוֹנוֹ מִילֶר לֹא הָיָה מַכִּיר בְּחַיָּה רָעָה זוֹ אֶת כַּלְבּוֹ הַנֶּאֱמָן וְהַטּוֹב, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ כְּחָבֵר בִּימֵי מְנוּחָתוֹ.

כָּל רוֹאָיו הִבִּיטוּ אֵלָיו בְּיִרְאָה: חַיָּה רָעָה הִיא זוֹ, חַיַּת פֶּרֶא, אַךְ בּוּק שָׁכַב לוֹ בְּפִנָּתוֹ וְהִרְהֵר עַל אֹדוֹת גּוֹרָלוֹ הַצָּפוּן לוֹ בֶּעָתִיד. מַה יָבִיאוּ לוֹ הַיָּמִים הַבָּאִים?

ב. הַיִּסּוּרִים הָרִאשׁוֹנִים

מִקֵּץ שְׁלשָׁה יָמִים בָּא הַמַּסָּע עַד הַתַּחֲנָה זִיאַטְלֶה. מִן הַקְּרוֹנוֹת לְמַשָּׂא הוֹצִיאוּ אֶת הַחֲבִילוֹת שֶׁל עֵצִים, שֶׁהוּבְאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא. וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל נָטְלוּ אֶת הַכְּלוּב, שֶׁבּוֹ רָבַץ בּוּק, וְהוֹבִילוּ אוֹתוֹ דֶּרֶךְ סִמְטוֹת צָרוֹת, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעוּ אֶל חָצֵר קְטַנָּה, מֻקָּפָה חוֹמָה גְבוֹהָה.

שָׁם יָצָא לִקְרָאתָם אִישׁ אֶחָד עֲבֵה הַכָּרֵס, לָבוּשׁ מְעִיל אָדֹם, וַיִּקַּח מִיָּדָם אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאוּ.

בּוּק הֵבִין, כִּי זֶה הוּא הָאִישׁ, אֲשֶׁר מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה יְהִי אוֹיְבוֹ. עֵינָיו נִמְלְאוּ דָם, בְּשָׂרוֹ סָמַר מִזַּעַם, מַלְתְּעוֹתָיו רָעֲדוּ, וּבְקוֹל שְׁאָגָה קָפַץ בְּתוֹךְ הַכְּלוּב.

וְאוּלָם הָאִישׁ פָּרַץ בִצְחוֹק, בִּרְאוֹתוֹ אֶת כַּעַס הַכֶּלֶב, וַיִּגַּשׁ אֶל הַכְּלוּב. אַחֲרֵי כֵן נָטַל אֶת גַּרְזִנּוֹ וְהִתְחִיל חוֹטֵב פֶּתַח בַּכְּלוּב.

– הַאֻמְנָם תּוֹצִיא אֶת הַכֶּלֶב לַחָפְשִׁי? – שֶָאַל אֶחָד מִן הָעוֹמְדִים בֶּחָצֵר.

– הֲכֵן הִיא הַשְׁעָרָתֶךָ?… הַמְתֵּן קְצָת!… – עָנָה הָאִישׁ, בְּהוֹסִיפוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָתוֹ.

עַד מְהֵרָה נֶאֶסְפוּ וּבָאוּ אֶל הֶחָצֵר אֲנָשִׁים סַקְרָנִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה הַמֻּפְלָא הַזֶּה.

בּוּק שָׁמַע אֶת הֹלֶם הַגַּרְזֶן בְּכָתְלֵי הַכְּלוּב. בְּקֹצֶר רוּחַ עָמַד וְנָשַׁךְ בְּשִׁנָּיו אֶת כְּפִיסֵי הָעֵץ, בְּהִתְאַמְּצוֹ לִתְפֹּשׂ אֶת הָאִישׁ שְׂנוּא נַפְשׁוֹ.

אַךְ הַלָּז לֹא שָׂם אֵלָיו לֵב; וְכַאֲשֶׁר כִּלָּה אֶת מְלַאכְתּוֹ, וּפֶתַח הַכְּלוּב הָיָה רָחָב, עַד כְּדֵי שֶׁיּוּכַל בּוּק לָצֵאת דַּרְכּוֹ, הִשְׁלִיךְ הָאִישׁ אֶת הַגַּרְזֶן מִיָּדוֹ וְנָטַל מַקֵּל עָבֶה וַיַּעֲמֹד מוּל פֶּתַח הַכְּלוּב.

– עַתָּה צֵא נָא, שֵׁד אָדֹם!

וְאָמְנָם הָיָה בּוּק בָּרֶגַע הַזֶּה דּוֹמֶה לְחַיָּה טוֹרֶפֶת. פָּנָיו נִשְׁתַּנּוּ עַד לִבְלִי הַכֵּר אוֹתוֹ, עֵינָיו מָלְאו דָם, מִפִּיו יֵז קֶצֶף, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה הִשְׂתָּעֵר עַל אוֹיְבוֹ… אַךְ בּוֹ בָרֶגַע, אֲשֶׁר קָפַץ בּוּק וַיֹּאמֶר לִתְפֹּשׂ בְּשִׁנָּיו הַחַדּוֹת אֶת יַד שׂוֹנְאוֹ, נָפַל לָאָרֶץ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ… כִּי הֵרִים הָאִישׁ אֶת מַטֵּהוּ וַיַּךְ מַכָּה אַחַת גְּדוֹלָה עַל קָדְקֹד הַכֶּלֶב הָאֻמְלָל…

בּוּק הִתְרוֹמֵם וַיִּקְפֹּץ עוֹד הַפַּעַם, אַךְ שׁוּב נָסוֹג אָחוֹר. מִפְּנֵי מַהֲלוּמַת הַמַּטֶּה. קִצְפּוֹ הָלַךְ וְגָדַל, וְעַד עֶשֶׂר פְּעָמִים נָפַל בּוּק וְקָם וְנִלְחַם עַל נַפְשׁוֹ. אַךְ לָאַחֲרוֹנָה נָפַל בְּאֵין אוֹנִים, אֵין רוּחַ, כִּי הַמַּכּוֹת הָרַבּוֹת וְהָעֲצוּמוֹת הָמְמוּ אוֹתוֹ… דָּם רַב זָב מִפִּיו וּמֵאָזְנָיו; שַׂעֲרוֹתָיו הַיָּפוֹת הָיוּ מְלֻכְלָכוֹת בְּכִתְמֵי דָם; וְלֵב הַכֶּלֶב הֵגֵּא נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ מִכַּעַס אֵין אוֹנִים…

אָז נִגַּשׁ אֵלָיו הָאִישׁ, וּבְאָחֲזוֹ בִשְׁתֵּי יָדָיו אֶת מַטֵּהוּ, הוֹרִיד אוֹתוֹ בְּכֹחַ וַיַּךְ עַל פְּנֵי בּוּק. הַכְּאֵב הֶחָזָק עוֹרֵר אֶת בּוּק הַמִּתְעַלֵּף. בִּשְׁאָגָה אֲיֻמָּה קָפַץ עוֹד הַפַּעַם לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עִם אוֹיְבוֹ, אַךְ הָאוֹיֵב לֹא קָם וְלֹא זָע, כִּי אִם תָּפַשׂ בִּידֵי הַבַּרְזֶל שֶׁלּוֹ אֶת לוֹעוֹ הַפָּתוּחַ שֶׁל הַכֶּלֶב, הֵרִים אוֹתוֹ וְהוֹרִידוֹ, אַחֲרֵי כֵן הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ בְכֹחַ אֶל עֵבֶר הַחוֹמָה, וּבוּק נִפֵּץ אֶת רֹאשׁוֹ בְּאַבְנֵי הַחוֹמָה.

הַמַּכָּה הָאַחֲרוֹנָה הַזֹּאת הִכְרִיעָה אֶת הַכֶּלֶב, אֲשֶׁר שָׁכַב בְּלִי תְּנוּעָה, וְהָאִישׁ נָחַל נִצָּחוֹן.

כָּל הָעוֹמְדִים בֶּחָצֵר, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, הִשְׁתָּאוּ וְהִשְׁתּוֹמְמוּ.

– אָכֵן, אֵין כָּמוֹהוּ מַכְנִיעַ כְּלָבִים!… – קָרָא הָאֶחָד בְּהִתְפַּעֲלוּת.

– יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל! – עָנָה הַשֵּׁנִי – מוּטַב לִי שֶׁאֶהְיֶה כָל יָמַי חוֹצֵב אֲבָנִים, וְאַל אֶעֱסֹק בִמְלָאכָה כָּזוֹ… רַק אַכְזָר אֵין לֵב יָכֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת.

מְעַט מְעַט שָׁב רוּחַ בּוּק אֵלָיו, אַךְ כֹּחוֹ לֹא הָיָה לוֹ. הוּא שָׁכַב סָרוּחַ עַל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר נָפַל שָׁם, וְעֵינָיו הַכָּבוֹת לֹא גָּרַע מִן הָאִישׁ לְבוּשׁ הַמְּעִיל הָאָדֹם.

הַלָּז קָרַב אֵלָיו בִּמְנוּחָה.

– וּבְכֵן, חֲבִיבִי?… – קָרָא הָאִישׁ בְּלִגְלוּג שֶׁל אַכְזְרִיּוּת – מַה שְׁלוֹמֶךָ?… הַהוּקַל לָךְ?… כִּמְדוּמֶנִּי, כִּי שִׁמְךָ בּוּק… (הוּא נָטַל אֶת הַפִּתְקָא הַדְּבוּקה אֶל הַכְּלוּב) טוֹב! וּבְכֵן, בּוּק, יְדִידִי, שְׁמַע נָא אֶת אֲשֶׁר אֹמַר לְךָ, הֲלֹא חָכָם וְנָבוֹן אַתָּה, דַּע אֶת מְקוֹמֵךָ, אָז יִיטַב לָךְ… אִם תֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ; אַךְ אִם תֵּלֵךְ עִמִּי בְקֶרִי, הִנֵּה הַמַּטֶּה הַזֶּה יוֹרְךָ דֶרֶךְ הַשְׂכֵּל… וְעַתָּה זְכֹר זֹאת!…

וּבְלִי מֹרֶךְ וָפַחַד הֶחֱלִיק בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה עַל רֹאשׁ הַכֶּלֶב, אֲשֶׁר לֹא הִתְעוֹדֵד מִן הַמַּכּוֹת. בּוּק הִרְגִּישׁ, כִּי בְשָׂרוֹ סָמַר מִמַּגַּע יְדֵי הָאוֹיֵב, אַךְ עַל לִבּוֹ לֹא עָלָה לְהִתְנַגֵּד. וְכַאֲשֶׁר הִגִּישׁ לוֹ הָאִישׁ קְעָרָה מְלֵאָה מַיִם חַמִּים, שָׁתָה בוּק לְצִמָּאוֹן. וְאַחֲרֵי כֵן לָקַח מִידֵי הָאִישׁ גַּם נֵתַח בָּשָׂר…

הַכֶּלֶב הַמְנֻצָּח קִבֵּל בְּשָׁעָה זוֹ לֶקַח, אֲשֶׁר לֹא סָר מִלִּבּוֹ כָל יְמֵי חַיָּיו: כִּי כֹּחוֹ כְאַיִן הוּא לְעֻמַּת הָאָדָם עִם הַמַּטֶּה בְיָדוֹ.

וּבַיּוֹם הַהוּא, בִּרְאוֹתוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת מִלְחֶמֶת הַחַיִּים הַקָּשָׁה, שָׁכַח בּוּק אֶת הַיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁהָיוּ לוֹ, יְמֵי הַמְּנוּחָה וְהַשַּׁלְוָה, וְגָמַר בְּלִבּוֹ לָשֵׂאת אֶת גּוֹרָלוֹ וּלְהִכּוֹן לְחַיִּים חֲדָשִׁים. –

ג. אַחִים לַצָּרָה

יוֹם רָדַף יוֹם, לַיְלָה רָדַף לַיְלָה, וּבְתוֹךְ הֶחָצֵר, הַמֻּקָּפָה חוֹמָה גְבוֹהָה, נוֹסְפוּ עוֹד וְעוֹד כְּלָבִים. מִקְצָתָם נִכְנְעוּ תֵכֶף וְנָשְׂאוּ בְדֻמִּיָּה אֶת גּוֹרָלָם, וּמִקְצָתָם נִסּוּ לְהִתְקוֹמֵם. אַךְ לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת “מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנֹּם”, נִשְׁבַּר גְּאוֹנָם. וּבְכָל פַּעַם, כַּאֲשֶׁר רָאָה בוּק בְּעֵינָיו אֶת הָעִנּוּיִים שֶׁל חֲבֵרָיו, נִקְבַּע יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּמֹחוֹ הַכְּלָל: מִי שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ – הוּא הַמּוֹשֵׁל.

וְאוּלָם גַּם אַחֲרֵי שֶׁנּוֹכַח בּוּק, כִּי הַכֹּחַ לְבַדּוֹ מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם, לֹא הִשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ, כְּרַבִּים מֵחֲבֵרָיו הַמֻּכִּים וְהַמְּעֻנִּים, לְלַקֵּק יְדֵי אֲדוֹנוֹ. אָמְנָם נִכְנַע בּוּק, אַךְ גְּאוֹן רוּחוֹ לֹא אָבָד.

גַּם אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים נִרְאוּ בֶּחָצֵר מִזְּמָן לִזְּמָן. הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ מְדַבְּרִים אֶל הָאִישׁ הַלָּבוּשׁ מְעִיל אָדֹם בְּקוֹל רָם, וְאַחֲרֵי הַדְּבָרִים נִשְׁמַע צִלְצוּל מַטְבְּעוֹת זָהָב, וְאַחֲרֵי כֵן הוּצָא מִן הֶחָצֵר אֶחָד מִן הַכְּלָבִים.

בּוּק לֹא יָדַע וְלֹא הֵבִין, לְאָן מוּבָלִים חֲבֵרָיו, וְלִבּוֹ שָׂמַח, כִּי הָרָעָה לֹא הִגִּיעָה אֵלָיו, כִּי לֹא הֵזִיזוּ אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. בָּרִי הָיָה לוֹ, כִּי הַמְּקוֹמוֹת הַחֲדָשִׁים יָבִיאוּ לוֹ פְגָעִים חֲדָשִׁים.

אַךְ לֹא אָרְכוּ הַיָּמִים, וְגַם תּוֹרוֹ בָא.

בְּאַחַד הַיָּמִים נִרְאָה בַחֲצַר הַכְּלָבִים אִישׁ מְהִיר תְּנוּעָה, בַּעַל צוּרָה וּמְמַלְמֵל בְּלָשׁוֹן שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן בּוּק דֻּגְמָתָהּ.

– אַשְׁמְדָאי! – קָרָא הָאִישׁ הַזֶּה בִּרְאוֹתוֹ אֶת בּוּק – אָכֵן זֶה הוּא כֶלֶב כְּמָה שֶׁנֶּאֱמָר!… שְׁמַע נָא, בַּר נַשׁ, “מַה יָקָר?”

– שְׁלשׁ מֵאוֹת דּוֹלַר, לְפָחוֹת! – עָנָה בַעַל הַכְּלָבִים – הַאֲמִינָה, אֲדוֹנִי, מְצִיאָה הִיא לָךְ. לָמָּה לְךָ לַעֲמֹד עַל הַמֶּקַח, הֵן אֶת הַכֶּסֶף תִּתֵּן לֹא מִכִּיסֶךָ. הַאִם לֹא כֵן, אֲדוֹנִי פֵרוּל?

הָאִישׁ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם פֵּרוּל גִּחֵךְ, בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים. הוּא לֹא גָרַע עַיִן מִן הַכֶּלֶב הַמְגֻדָּל וְהַמְּסֻבָּל, אֲשֶׁר עָמַד לְפָנָיו. כָּל הוֹן לֹא יָקַר בְּעֵינָיו בִּמְחִיר חַיָה זוֹ. הַמְּמֻנִּים וְהַפְּקִידִים אֲשֶׁר שְׁלָחוּהוּ לִקְנוֹת כְּלָבִים, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִגְעֲרוּ בוֹ עַל הַרְבּוֹתוֹ בִמְחִיר כֶּלֶב, שֶׁאֵין כָּמֹהוּ בְכָל הָעוֹלָם. פֵּרוּל בָּקִי בְּטִיב סְחוֹרָה זוֹ.

בּוּק עָמַד וְשָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים, אַחֲרֵי כֵן רָאָה וְהִנֵּה הָאוֹרֵחַ נוֹתֵן עַל יַד הָ“אַדְמוֹנִי” שִׁקְלֵי זָהָב. הָאִישׁ הַזֶּה קָנָה גַּם אֶת קוּרְלִי, אֶת הַכֶּלֶב הַשָּׂעִיר, יְלִיד נְיוּ־פַאוּנְדְּלֶנְד, אֲשֶׁר בָּא הֲלוֹם זֶה לֹא כְבָר. פֵּרוּל שָׁרַק לָהֶם, וְהַכְּלָבִים הָלְכוּ אַחֲרֵי אֲדוֹנָם הֶחָדָשׁ.

וְהָאָדוֹן הוֹבִיל אוֹתָם אֶל הַסְּפִינָה, אֲשֶׁר יָצְאָה בוֹ בַיּוֹם לַדָּרֶךְ. בּוּק הִתְבּוֹנֵן בְּעֹנֶג וְגִיל אֶל בִּנְיְנֵי הָעִיר, אֲשֶׁר נִרְאוּ בִקְצֵה הָאֹפֶק, וְעַל לִבּוֹ לֹא עָלָה, כִּי עֵינָיו רוֹאוֹת הַיּוֹם בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֶת שֶׁמֶשׁ הַדָּרוֹם.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַסְּפִינָה, הוֹבִיל הָאָדוֹן אֶת בּוּק וְאֶת חֲבֵרוֹ קוּרְלִי דֶרֶךְ סֻלָּם אֶל תַּחְתִּית הָאֳנִיָּה, וַיִּמְסֹר אוֹתָם עַל יַד אָדָם עֲנָק, בַּעַל פָּנִים שְׁחוֹרִים, וּשְׁמוֹ פְרַנְץ.

גַּם הָאָדוֹן פֵּרוּל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ נִרְאָה בְעֵינֵי בוּק כְּכוּשִׁי בִּשְׂעָרוֹ הַשָּׁחוֹר, וְאוּלָם פְרַנְץ זֶה הָיָה שָׁחוֹר כִּפְלַיִם, כִּי אָמְנָם הָיָה בֶן אִשָּׁה כוּשִׁית.

בִּכְלַל הָיוּ זָרִים לְרוּחוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים הַחֲדָשִׁים, שֶׁפָּגַשׁ פֹּה בּוּק. וּבְהִתְוַדְּעוֹ אֲלֵיהֶם, לֹא חָשׁ בְּלִבּוֹ שׁוּם חִבָּה לָהֶם, וְאוּלָם כֻּלָּם הֵעִירוּ בְקִרְבּוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל כָּבוֹד. יְשָׁרִים הָיוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, מְתוּנִים בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם. מִלְּבַד זֹאת יָדְעוּ הֵיטֵב אֶת נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים לְכָל שְׁבִילֶיהָ, עַד כִּי קָשֶׁה הָיָה לְרַמּוֹת אוֹתָם. וְהַדָּבָר הַזֶּה הֵרִים אֶת עֶרְכָּם בְּעֵינֵי בּוּק.

בּוּק וְקוּרְלִי פָּגְשׁוּ בָאֳנִיָּה זוֹ עוֹד חֲבֵרִים, וּבֵינֵיהֶם כֶּלֶב עֲנָק, לָבָן כַּשֶּׁלֶג, יוֹצֵא שְׁפִּצְבֶּרְגֶּן.

אֶת הָעֲנָק הַזֶּה הֵבִיאוּ צָדֵי תַנִּינִים, וְהוּא סָבַב בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת עַד הַצִּיר הַצְּפוֹנִי, גַּם אָרַח לְחֶבְרָה עִם חוֹקְרֵי הָאֲרָצוֹת, וְיַחַד עִמָּהֶם עָבַר בִּמְקוֹמוֹת לֹא דָרְכָה שָׁם רֶגֶל אֱנוֹשׁ.

הַכֶּלֶב הַזֶּה, אֲשֶׁר הַרְבֵּה רָאָה בְחַיָּיו, הָיָה בַעַל נִסָּיוֹן וְיָדַע לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ בְרֶוַח וְלֹא בְּצָעַר. עוֹד בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִפְגִישָׁתוֹ עִם בּוּק, נִגַּשׁ אֵלָיו וְגָנַב נֵתַח בָּשָׂר מֵאֲרֻחָתוֹ וְרַק פְרַנְץ רָאָה אֶת הַדָּבָר, וּבַשּׁוֹט אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הִכְרִיחַ אֶת הַגַּנָּב לְהָשִׁיב אֶת הַגְּנֵבָה. בּוּק רָאָה בָזֶה אוֹת, כִּי יֵשׁ יֹשֶׁר בָּעוֹלָם.

וְעוֹד כֶּלֶב גָּדוֹל אֶחָד הָיָה בֵין הַחֲבוּרָה, אֲשֶׁר הָיָה כְמִתְבּוֹדֵד, לֹא הִתְרוֹעַע, לֹא הִתְוַדַּע, אַךְ שָׁכַב בַּפִּנָּה וְיָשֵׁן כָּל הַיָּמִים.

וּמְכוֹנַת הָאֳנִיָּה לֹא שָׁבְתָה וַתַּעֲבֹד יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהַיָּמִים חָלְפוּ וְעָבְרוּ, בְּלִי חֲלִיפוֹת, בְּלִי שִׁנּוּיִים, וְרַק הָאֲוִיר נַעֲשָׂה קַר יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כַּקֹּר הַזֶּה לֹא הִרְגִּישׁ בּוּק מִיָּמָיו.

וְהִנֵּה בָא הַיּוֹם, אֲשֶׁר שָׁבְתָה הַמְּכוֹנָה. כָּל הַגַּלְגִּלִּים, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים, עָמְדוּ בְבַת אַחַת, וְעַל מִכְסֵה הָאֳנִיָּה הִתְחִילָה תְנוּעָה רַבָּה.

פְרַנְץ בָּא לָקַחַת אֶת הַכְּלָבִים, אָגַד אוֹתָם יַחְדָּו וְהוֹבִילָם אֶל מִכְסֵה הָאֳנִיָּה, וּמִשָּׁם אֶל הַנָּמֵל.

אַךְ דָּרְכוּ כַפּוֹת³ בּוּק עַל הָאֲדָמָה, וְהִנֵּה הִרְגִּישׁ, כִּי רַגְלָיו שׁוֹקְעוֹת בְּחֹמֶר לָבָן וָרַךְ, כַּדָּבָר הַזֶּה לֹא רָאָה בְחַיָּיו.

וּבְעוֹד רֶגַע, הֵרִים בּוּק אֶת רֹאשׁוֹ – וְהִנֵּה מִן הַשָּׁמַיִם יוֹרְדִים וְנוֹפְלִים פֵּרוֹרִים פֵּרוֹרִים. מָה הַחֹמֶר הַלָּבָן הַזֶּה? בּוּק נִבְהַל מְאֹד וְנִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו. אֵין מָנוֹס וְאֵין מִפְלָט מִפְּנֵי הַפִּתִּים הָאֵלֶּה, הַמְמַלְּאוֹת אֶת כָּל חֲלַל הָאֲוִיר.

בּוּק שָׁלַח אֶת לְשׁוֹנוֹ לִבְחֹן וְלִטְעֹם מָן הוּא,

וְהַחֹמֶר הַזֶּה נָמַס בְּפִיו וְרַק קֹר טָעַם הַחֵךְ. וְהַכֶּלֶב הַזֶּה

עָמַד מִשְׁתָּאֶה: מַה זֹאת?

הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַמַּחֲזֶה, פָּרְצוּ בִצְחוֹק. בּוּק נִכְלָם.

הוּא פָחַד מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג, שֶׁחָשַׁב אוֹתוֹ לְאוֹיֵב מְסֻכָּן. אַךְ מֵאַיִן הָיָה לוֹ לְבוּק לָדַעַת, כִּי זֶה הוּא שֶׁלֶג? הֵן זוֹ הִיא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בִימֵי חַיָּיו, שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַשֶָּׁלֶג. –

ד. “כָּל דְּאַלִּים – גְּבָר!” ⁴

הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּאֶרֶץ גָּלוּתוֹ עָבַר עַל בּוּק לְלֹא נָחַת. כַּחֲלוֹם רָע הָיָה בְּעֵינָיו כָּל אֲשֶׁר רָאָה. כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה הֵבִיאָה עִמָּהּ צָרָה חֲדָשָׁה. אָז הֵבִין בּוּק, כִּי יְמֵי שַׁלְוָתוֹ כָלוּ וְלֹא יָשׁוּבוּ עוֹד. יַחַד עִם חֹם הַשֶּׁמֶשׁ נָגוֹזוּ הָעֹנֶג וְהַמְּנוּחָה אֲשֶׁר רָאָה בְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ. כָּעֵת הוּא גָר בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה, אֶרֶץ פִּרְאִית, אֲשֶׁר הַחַיִּים תְּלוּאִים לוֹ תָּמִיד מִנֶּגֶד. אֵין פֹּה לֹא חֻקִּים וְלֹא מִשְׁפָּטִים, וְרַק מִי שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ – הוּא הַתַּקִּיף, וְעָלָיו לְהָגֵן בְּכָל עֵת עַל נַפְשׁוֹ בְּשִׁנָּיו הַחַדּוֹת.

בּוּק רָאָה מִסָּבִיב לוֹ הֲמוֹן כְּלָבִים, אֲשֶׁר כְּמוֹהֶם לֹא יָדַע מֵעוֹדוֹ. הַכְּלָבִים הָאֵלֶּה דּוֹמִים הָיוּ יוֹתֵר לִזְאֵבֵי יַעַר מֵאֲשֶׁר לְכַלְבֵי בָיִת. גַּם בְּמַרְאֵיהֶם גַּם בְּמִנְהֲגֵיהֶם הֵם כְּחַיּוֹת רָעוֹת.

קוּרְלִי נָפַל לְקָרְבָּן עַל כִּי עָלָה בְלִבּוֹ, כְּדַרְכּוֹ, לְהִתְקָרֵב אֶל הַחֲבֵרִים וּלְהִתְרוֹעֵעַ עִמָּהֶם. הוּא נִגַּשׁ אֶל אַחַד הַכְּלָבִים הַזָּרִים, לְמַעַן הִתְוַדַּע אֵלָיו, אַךְ הַלָּז עָנָה לוֹ, בְּלִי אַזְהָרָה קוֹדֶמֶת, בִּנְשִׁיכָה קָשָׁה. קוּרְלִי הַנָּשׁוּךְ אָמַר לְהִנָּקֵם בְּמַעֲלִיבוֹ, אַךְ כְּרֶגַע סְבָבוּהוּ עֲדַת כְּלָבִים, אֲשֶׁר בָּאוּ לַעֲזֹר לֶחָזָק. וְכָל הַחַיּוֹת הַשְּׂעִירוֹת וְהַמְסֻבָּלוֹת הָאֵלֶּה הִקִּיפוּ אֶת שְׁנֵי הַלּוֹחֲמִים, וְכַאֲשֶׁר רָאוּ כִּי קוּרְלִי עוֹמֵד עַל נַפְשׁוֹ, הִתְנַפְּלוּ עָלָיו וַיַּכְרִיעוּהוּ. אָמְנָם עַד מְהֵרָה בָא פְרַנְץ וְעִמּוֹ שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים וְשׁוֹטִים בִּידֵיהֶם לְהַצִּיל אֶת קוּרְלִי, אַךְ הָעֶזְרָה אֵחֲרָה לָבֹא: קוּרְלִי נָפַל חָלָל.

וְהַדָּבָר הַזֶּה בָּא לְפֶתַע פִּתְאֹם, עַד אֲשֶׁר נָפְלָה עַל בּוּק אֵימַת מָוֶת מִפְּנֵי עֲדַת הַטּוֹרְפִים הָאֵלֶּה.

“הִנֵּה כִּי כֵן הוּא מִנְהַג הַכְּלָבִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת – הִרְהֵר בּוּק – דָּבָר אֵין לָהֶם עִם חַיֵּי אַחֲוָה וְרֵעוּת, וּמִי שֶׁכָּרַע תַּחַת אֲסוֹנוֹ – לֹא יָקוּם עוֹד. וְלָכֵן אֵפוֹא אֶתְאַמֵּץ, לְבַל תְּהִי אַחֲרִיתִי כְּאַחֲרִית קוּרְלִי”.

פִּתְאֹם רָאָה בוּק אֶת הַכֶּלֶב שְׁפִּיץ, וְהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הָעֵדָה וּלְשׁוֹנוֹ מְשֻׁרְבָּבָה – סִמָּן לְנַחַת רוּחַ – וּבְרֶגַע זֶה נִתְמַלֵּא בוּק אֵיבַת עוֹלָם אֶל הַכֶּלֶב הַשַּׁחְצָן הַזֶּה.

לֹא הִסְפִּיק בּוּק לְהִתְעוֹדֵד מִן הַפַּחַד, אֲשֶׁר הֵטִיל עָלָיו מוֹת קוּרְלִי, וְהִנֵּה שׁוֹאָה חֲדָשָׁה קָמָה עָלָיו. כִּי הִנֵּה בָא פְרַנְץ וּבְיָדוֹ רְצוּעוֹת וַחֲבָלִים, אֲשֶׁר כְּמֹהֶם רָאָה בוּק עַל גַּבֵּי הַסּוּסִים וְהַחֲמוֹרִים, וַיֶּאֱסֹר בָּהֶם אֶת בּוּק לְעֶגְלַת חֹרֶף יַחַד עִם שְׁאָר כְּלָבִים. בַּעֲגָלָה זוֹ יִסַּע הָאָדוֹן אֶל הַיַּעַר, שָׁם יַעֲמִיס עָלֶיהָ עֵצִים, וְהַכְּלָבִים יִמְשְׁכוּ אֶת הָעֲגָלָה.

בּוּק רָאָה אֶת עַצְמוֹ עָלוּב וְאֻמְלָל, כִּי גוֹרָלוֹ יִהְיֶה כְּגוֹרַל חֲמוֹר גָּרֶם; וְאוּלָם לִבּוֹ אָמַר לוֹ, כִּי אֵין עֵצָה וְאֵין תַּחְבּוּלָה, וְטוֹב יִהְיֶה אִם יָכֹף אֶת רֹאשׁוֹ וִיקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת אֲשֶׁר בָּא עָלָיו.

אָז שָׂם בּוּק לִבּוֹ לִלְמֹד אֶת עֲבוֹדָתוֹ הַחֲדָשָׁה וּלְהִתְרַגֵּל בָּהּ. דַּשׁ, הַכֶּלֶב אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרָיו, נָשַׁךְ אוֹתוֹ בְשִׁנָּיו הַחַדּוֹת עַל כָּל פְּסִיעָה שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, וּשְׁפִּיץ, זֶה הַמְנַהֵל הַזָּקֵן וְהַמְּנֻסֶּה, אֲשֶׁר רָץ לִפְנֵי הַמַּסָּע, נָהַם בְּחֵמָה עַזָּה עַל כָּל עִכּוּב קַל שֶׁבַּקַּלִים.

וּבוּק הָיָה תַלְמִיד חָרוּץ, וּמִקֵּץ נְסִיעָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה כְבָר הֵבִין, כִּי “הָס!” פֵּרוּשׁוֹ: עֲמֹד, וְ“נוּ”, פֵּרוּשׁוֹ: לֵךְ. וּמִלְּבַד זֹאת יָדַע בּוּק לְהַטּוֹת אֶת הָעֲגָלָה לִצְדָדִין, כַּאֲשֶׁר נִפְגַּשׁ מִכְשׁוֹל בַּדָּרֶךְ.

– שְׁלשָׁה כְּלָבִים מֻבְחָרִים יֵשׁ לִי – הָיָה מִתְפָּאֵר פְרַנְץ – וּבוּק עוֹלֶה עַל כֻּלָּם.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הֵבִיא פֵרוּל, אֲשֶׁר נֶחְפַּז לְדַרְכּוֹ, עוֹד שְׁנֵי כְלָבִים, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד בִּיל וְשֵׁם הַשֵּׁנִי שֵׁת. שְׁנֵיהֶם הָיוּ אַחִים, בְּנֵי אֵם אַחַת, יְלִידֵי אֶרֶץ הַצָּפוֹן, אַךְ בְּרוּחָם וּבִתְכוּנָתָם הָיוּ שְׁנֵי הַכְּלָבִים רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב. בִּיל הָיָה עַלִּיז וּבַעַל מֶזֶג טוֹב, וְשֵׁת הָיָה זוֹעֵף וּבַעַל עַיִן זוֹעָמֶת.

בּוּק קִדֵּם בְּרָצוֹן אֶת הַחֲבֵרִים הַחֲדָשִׁים; דַּשׁ לֹא שָׂם לֵב לָהֶם; וּשְׁפִּיץ קָרַב אֲלֵיהֶם וַיִּשֹׁךְ גַּם לָזֶה וְגַם לָזֶה, כַּדֵי לְהָטִיל מוֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם. בִּיל הַטּוֹב, אֲשֶׁר פָּגַשׁ בְּשִׂמְחָה אֶת כָּל הַקָּרֵב אֵלָיו, נִבְעַת מִפְּנֵי שְׁפִּיץ הַנַּשְׁכָּן וַיִּסֹּג אָחוֹר בְּקוֹל יְלָלָה. אַךְ שֵׁת עָמַד עַל מְקוֹמוֹ, וְכַאֲשֶׁר נִגַּשׁ אֵלָיו שְׁפִּיץ סָמַר שְׂעָרוֹ, הוּרְמוּ אָזְנָיו, נוֹצְצוּ עֵינָיו, וְנַהַם רַב נִשְׁמַע מִפִּיו, עַד אֲשֶׁר הֶחֱלִיט שְׁפִּיץ לְהַרְפּוֹת מִמֶּנּוּ. וּלְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יַחְשְׁדוּ בוֹ, כִּי פַחְדָן הוּא, קָרַב שְׁפִּיץ שֵׁנִית אֶל בִּיל, אֲשֶׁר בָּרַח מִמֶּנּוּ, וְהָאוֹיֵב רָדַף אַחֲרָיו עַד קְצֵה הַכִּכָּר.

בָּעֶרֶב הֵבִיא פֵרוּל עוֹד כֶּלֶב אֶחָד, זָקֵן, רָזֶה, שְׁתוּם עַיִן אַחַת⁵, אַךְ בְּעַיִן זוֹ הָיְתָה נוֹצֶצֶת בִּינָה רַבָּה, עַד אֲשֶׁר תֵּכֶף יָדְעוּ הַכֹּל, כִּי הַכֶּלֶב הַזֶּה רָאָה הַרְבֵּה בְחַיָּיו.

שֵׁם הַכֶּלֶב הֶחָדָשׁ הָיָה זוּל־לֻק, וּפֵרוּשׁ הַמִּלָּה הַזֹּאת בִּלְשׁוֹן הַמָּקוֹם: “רַגְזָן”. וְאָמְנָם נָאֶה הָיָה לוֹ שֵׁם זֶה, כִּי הָיָה נוֹחַ לְהִתְרַגֵּז עַל כָּל מִי שֶׁבָּא לְהַפְרִיעַ מְנוּחָתוֹ, אֲשֶׁר רַק אוֹתָהּ בִּקֵּשׁ. מִלְּבַד זֹאת שָׂנֵא הַכֶּלֶב הָזָה אֶת כָּל הַקָּרֵב אֵלָיו מִצַּד עֵינוֹ הַשְּׁתוּמָה. וּבוּק, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר וְנִכְשַׁל, קִבֵּל עָנְשׁוֹ: נְשִׁיכָה רַבָּה. וְאוּלָם בְּעֶצֶם הַדָּבָר הָיָה זוּל־לֻק בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּבוּק הִתְרוֹעֵעַ אֵלָיו, וַיְהִי לוֹ חָבֵר נֶאֱמָן כָּל הַיָּמִים.

בַּלַּיְלָה הַהוּא עָמְדָה לִפְנֵי בוּק שְׁאֵלָה חֲמוּרָה: “אֵיפֹה יִשְׁכָּב?” בְּתוֹךְ הַיְשִׁימוֹן נוֹצֵץ מֵרָחוֹק הָאֹהֶל, אֲשֶׁר בּוֹ יוֹשְׁבִים הָאֲנָשִׁים, וּבוּק נִסָּה לַחְדֹּר לְתוֹךְ הָאֹהֶל, אַךְ פֵּרוּל ופְרַנְץ גֵּרְשׁוּ אוֹתוֹ בְחֶרְפָּה, וְהוּא הָלַךְ לְבַקֵּשׁ לוֹ מְקוֹם מְנוּחָה.

רוּחַ חֲזָקָה נָשְׁבָה וְצִנָּה עַזָּה תָקְפָה אֶת בּוּק. מַה לוֹ לַעֲשׂוֹת? הוּא נִסָּה לִשְׁכַּב עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג וּלְהֵרָדֵם, אַךְ הַקֹּר שָׁלַט בּוֹ. רוֹעֵד מִצִּנָּה, עָיֵף וּמְדֻכָּא, נִגַּשׁ בּוּק שֵׁנִית אֶל הָאֹהֶל, אַךְ לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹכוֹ לֹא הֵעֵז.

לָאַחֲרוֹנָה עָלָה עַל לִבּוֹ לָלֶכֶת וְלִרְאוֹת, כֵּיצַד עָרְכוּ חֲבֵרָיו מְקוֹם מְנוּחָה. הוּא לֹא רָאָה אוֹתָם בְּשׁוּם מָקוֹם. בָּאֹהֶל – אֵין מָקוֹם לַכְּלָבִים, וְהָאוֹת, כִּי גֹרַשׁ מִשָּׁם. וְאֵיפֹה נֶעֶלְמוּ כֻלָּם?

בּוּק תָּעָה אָנֶה וָאָנָה, עַד כִּי כָשַׁל כֹּחוֹ. פִּתְאֹם פָּקַע הַשֶּׁלֶג תַּחַת רַגְלֵי בוּק, וְעַל יָדוֹ הִתְנוֹעֵעַ אֵיזֶה דָּבָר שָׁחוֹר. בּוּק כְּבָר הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לַמִּלְחָמָה עִם הָאוֹיֵב הַזָּר הַזֶּה, אַךְ הִנֵּה עָלֶה בְאָזְנָיו קוֹל חָבִיב, וְהוּא הָלַךְ וְקָרֵב אֶל הַדָּבָר הַשָּׁחוֹר. אָז רָאוּ עֵינֵי בוּק אֶת חֲבֵרוֹ בִיל, אֲשֶׁר שָׁכַב מְקֻפָּל בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, וְהוּא מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ אֶת סַנְטְרוֹ שֶׁל בּוּק הַגּוֹחֵן אֵלָיו.

עַתָּה נִגְלָה לְבוּק עוֹלָם חָדָשׁ. הִנֵּה כִּי כֵן יְשֵׁנִים פֹּה הַכְּלָבִים! וְהוּא נִזְדָּרֵז וְחָפַר לוֹ בוֹר עָמֹק, נִכְנַס לְתוֹכוֹ, הִתְקַפֵּל כְּכַדּוּר, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר גּוּפוֹ חִמֵּם אֶת הַמָּעוֹן הַצָּר, נָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וַיִּישָׁן. אַךְ שְׁנָתוֹ לֹא עָרְבָה לוֹ, אַף כִּי הָיָה עָיֵף וְיָגֵעַ מִטִּלְטוּלֵי הָעֶרֶב, כִּי כָל הַלַּיְלָה בִעֲתוּהוּ חֲלוֹמוֹת רָעִים. בַּחֲלוֹמוֹ רָאָה בוּק אֶת כָּל הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים.

הוּא הֵקִיץ עִם הַנֵּץ הַחַמָּה, בָּעֵת שֶׁהַכֹּל כְּבָר קָמוּ מִמִּשְׁכָּבָם. בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן הָיָה כְנִדְהָם, וְאֵימָה נָפְלָה עָלָיו בְּהִתְבּוֹנְנוֹ מִסָּבִיב. נִדְמָה לוֹ, כִּי נִלְכַּד בַּפָּח, אֲשֶׁר טָמְנוּ לוֹ. גַּם הוּא גַם אֲבוֹתָיו הָאַחֲרוֹנִים לֹא יָדְעוּ אֶת מוּעָקַת הַפָּח; אַךְ הָרֶגֶשׁ אֲשֶׁר תָּקַף אֶת בּוּק בְּרֶגַע הֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ, הָיָה כְעֵין זִכְרוֹן הֶעָבָר הָרָחוֹק, בְּעֵת אֲשֶׁר אֲבוֹת אֲבוֹתָיו הַקַּדְמוֹנִים הָיוּ בְמַצָּב פִּרְאִי. אָז בַּדּוֹרוֹת הָהֵם יָדְעוּ גַּם הַכְּלָבִים, כְּמוֹ יֶתֶר הַחַיּוֹת הַפִּרְאִיּוֹת, מוֹרָא הַפָּח.

אֵין לְתָאֵר בִּדְבָרִים בְּרוּרִים אֶת טִיב הַפַּחַד, אֲשֶׁר נָפַל עַל בּוּק, וְאוּלָם הַפַּחַד הָיָה גָדוֹל וְעָצוּם כָּל כָּךְ, עַד אֲשֶׁר סָמְרוּ שַׂעֲרוֹת בְּשָׂרוֹ, שְׁרִירָיו הִתְמַתְּחוּ, וּבְקוֹל יְלֵל פֶּרֶא קָפַץ מִתּוֹךְ הַבּוֹר.

הַיּוֹם הָיָה בָּהִיר, מִסָּבִיב הִשְׂתָּרַע הַשֶּׁלֶג, וּבְטֶרֶם עָמַד בּוּק עַל רַגְלָיו, כְּבָר יָדַע אֵיפֹה הוּא. וּכְבָרָק טָס בְּמֹחוֹ כָּל אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו מִן הָרֶגַע אֲשֶׁר יָצָא עִם מָנוּאֵל אֶל הַשָּׂדֶה, עַד הַלַּיְלָה אֲשֶׁר חָפַר לוֹ בּוֹר בְּתוֹךְ הַשֶָּׁלֶג.

קוֹל פְרַנְץ עוֹרֵר אוֹתוֹ. בּוּק רָץ לַקּוֹל הַקּוֹרֵא אֵלָיו.

– הִנֵּה הַכֶּלֶב הַזֶּה – אָמַר פְרַנְץ אֶל פֵּרוּל – יִלְמַד בִּזְמָן קָצָר אֶת עֲבוֹדַת הַמַּסָּע.

פֵּרוּל נַעֲנָה בְרֹאשׁוֹ וּפָנָיו הִבִּיעוּ נַחַת רוּחַ. הוּא הָיָה מְמֻנֶּה עַל הַנְּסִיעוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהַחֶבְרָה הַקָּנָדִית מָסְרָה לוֹ פְקֻדּוֹת חֲשׁוּבוֹת, וְלָכֵן בִּקֵּשׁ פֵּרוּל כְּלָבִים זְרִיזִים וְחָרוּצִים, הַמְשַׁמְּשִׁים בָּאֲרָצוֹת הָהֵן בִּמְקוֹם סוּסִים, וּבוּק נַעֲשָׂה חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

ה. בַּדָּרֶךְ

עוֹד שְׁלשָׁה כְלָבִים נוֹסְפוּ עַל הַחֲבוּרָה. עַתָּה הִגִּיעַ מִסְפַּר הַכְּלָבִים, שֶׁנּוֹעֲדוּ לִרְתִימָה, לְתִשְׁעָה, וּבוּק בְּתוֹכָם. וְכַעֲבֹר שָׁעָה אַחַת יָצְאוּ כֻלָּם לְדָּרֶךְ.

בּוּק שָׂמַח בְּלִבּוֹ מְאֹד, כִּי סוֹף סוֹף יַעֲזֹב אֶת הַנָּמֵל וְיֵלֵךְ מִזֶּה. וְאַף כִּי הָעֲבוֹדָה נִרְאֲתָה בְּעֵינָיו קָשָׁה מְאֹד, נָכוֹן הָיָה לְהַטּוֹת שִׁכְמוֹ וְלִסְבֹּל הַכֹּל בְּלִי מַרְדוּת⁶ כָּל שֶׁהִיא.

גַּם כָּל הַכְּלָבִים הִתְעוֹדְדוּ עִם בֹּא שְׁעַת הַיְצִיאָה לַדָּרֶךְ. תָּקְפָה אוֹתָם הַתְּשׁוּקָה לִנְסֹעַ.

מַה גָדוֹל תִּמְהוֹנוֹ שֶׁל בּוּק, בִּרְאוֹתוֹ אֶת שְׁנֵי חֲבֵרָיו, דֹּב וְזוּל־לֻק, הָרַשְׁלָנִים וְהָעַצְלָנִים, שֶׁאָהֲבוּ תְנוּמוֹת, וְהִנֵּה נֶהְפְּכוּ וְהָיוּ לַאֲחֵרִים, כְּשֶׁרָתְמוּ אוֹתָם אֶל עֶגְלַת הַחֹרֶף.

הַכְּלָבִים הָאֵלֶּה עָמְדוּ זְרִיזִים וּמוּכָנִים לַדָּרֶךְ. בְּשִׂמְחָה וְלֵב טוֹב עָזְבוּ אֶת מְקוֹם מְנוּחָתָם, וְכָל מַעְיָנָם הָיָה לִמְנֹעַ בְּעַד עִכּוּב כָּל שֶׁהוּא.

הַנְּסִיעָה, כְּשֶׁהֵם רְתוּמִים לְעֶגְלַת הַחֹרֶף, הָיְתָה לְהַכְּלָבִים תַּעֲנוּג. כָּל חַיֵּיהֶם הִשְׁקִיעוּ בַעֲבוֹדָה זוֹ וְכָל עִנְיָן אַחֵר לֹא לָקַח אֶת לִבָּם.

דֹּב עָמַד אַחֲרוֹן בָּרִתְמָה, וְאַחֲרָיו בּוּק, וְלִפְנֵי בוּק הָלַךְ זוּל־לֻק, וּלְפָנָיו יֶתֶר הַכְּלָבִים, זֶה מֵאֲחוֹרֵי זֶה. הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ הָיָה שְׁפִּיץ.

אֶת בּוּק הֶעֱמִידוּ בֵּין דֹּב וְזוּל־לֻק, לְמַעַן אֲשֶׁר יִלְמַד מֵהֶם הִלְכוֹת הַדָּרֶךְ. שְׁנֵי הַכְּלָבִים הָאֵלֶּה הָיוּ מוֹרִים מֻמְחִים, אַךְ בּוּק הָיָה תַּלְמִיד חָרוּץ. בְּכָל הַדֶּרֶךְ קִבֵּל עֹנֶשׁ מִמּוֹרָיו, נְשִׁיכוֹת קַלּוֹת, רַק פְּעָמִים מִסְפָּר. וְגַם פְרַנְץ הֵנִיף עָלָיו אֶת הַשּׁוֹט רַק פַּעַם אַחַת.

כְּמּוּבָן, קִבֵּל בּוּק בְּאַהֲבָה אֶת הָעֹנֶשׁ, וְעַל לִבּוֹ לֹא עָלָה לִתְבֹּעַ אֶת עֶלְבּוֹנוֹ. הוּא רָץ בְּכָל כֹּחוֹ יַחַד עִם חֲבֵרָיו. פַּעַם אַחַת, בִּשְׁעַת הַפְסָקָה, סִבֵּךְ בּוּק אֶת רְצוּעוֹת הָרִתְמָה, וּשְׁנֵי מוֹרָיו יִסְּרוּ אוֹתוֹ בְּלִי חֶמְלָה. מִנִּי אָז נִזְהַר בּוּק, לְבַל תִמָּצֵא תוֹאֲנָה כָל שֶׁהִיא לְהִתְנַפֵּל עָלָיו, וְאָמְנָם כָּל הַיּוֹם לֹא נִמְצָא בוֹ עָוֹן קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְלָעֶרֶב, כַּאֲשֶׁר בָּדַק פֵּרוּל אֶת רַגְלֵי הַכְּלָבִים אַחֲרֵי הַנְּסִיעָה, לִטֵּף בְּחִבָּה אֶת בּוּק.

אֲרֻכָּה הָיְתָה נְסִיעָה זוֹ. הַדֶּרֶךְ הָיְתָה מְלֵאָה אֲבָנִים, מְכֻסּוֹת שֶׁלֶג תָּחוּחַ⁷. הַתַּחֲנָה שֶׁל מְחַפְּשֵׂי הַזָּהָב עָמְדָה עַל יַד הַיְאוֹר, אֲשֶׁר שָׁם נִשְׁאֲרוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת כָּל יְמוֹת הַחֹרֶף עִם סִירוֹתֵיהֶם, עַד אֲשֶׁר תֵּצֵא שֶׁמֶשׁ הָאָבִיב וְתָמֵס אֶת מִכְסֵה הַקֶּרַח הֶעָבֶה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עָבְרוּ הַנּוֹסְעִים כְּאַרְבָּעִים פַּרְסָה, כִּי הַדֶּרֶךְ הָיְתָה סְלוּלָה, אַךְ בַּיָּמִים שֶׁלְּאַחֲרָיו הִתְנַהֲלוּ לְאִטָּם, כִּי הַשֶּׁלֶג הָרַךְ עִכֵּב אֶת הָעֲגָלָה, וְיֵשׁ אֲשֶׁר נֶאֱלַץ פֵּרוּל לָלֶכֶת לִפְנֵי הָעֲגָלָה וְלָסֹל בְּסַנְדָּלָיו הַגְּדוֹלִים אֶת הַדָּרֶךְ.

יוֹם יוֹם, אַךְ עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, קָם בּוּק וּמִהֵר אֶל הָרִתְמָה. וּבַלַּיְלָה הֵם עוֹמְדִים, נוֹטִים אֹהֶל, מְבַשְּׁלִים אֹכֶל וְשׁוֹבְתִים. בּוּק כְּבָר לָמַד לַחְפֹּר בּוֹר בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג וְלִשְׁכַּב שָׁם.

בִּימֵי הַנְּסִיעָה סָבַל בּוּק רָעָב. הָיוּ נוֹתְנִים לוֹ רַק לִטְרָא וָחֵצִי שֶׁל דָּגִים מְיֻבָּשִׁים, וּמָנָה זוֹ לֹא הִסְפִּיקָה לוֹ. אָמְנָם שְׁאָר הַכְּלָבִים קִבְּלוּ רַק לִטְרָא אַחַת, אַךְ בּוּק הָיָה הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, וְגַם לֹא יָדַע מִיָּמָיו חַיֵּי רָעָב כְּמוֹ חֲבֵרָיו.

וְהַמַּחְסֹר הֵצִיק לוֹ מְאֹד. הוּא רָאָה אֶת חֲבֵרָיו, וְהִנֵּה הֵם גּוֹנְבִים מִכָּל מַאֲכָל הַבָּא בְיָדָם. אַךְ בּוּק לֹא נִסָּה בָזֶה, וְלִבּוֹ לֹא נְתָנָהוּ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂי יֶתֶר הַכְּלָבִים.

פַּעַם אַחַת רָאָה בּוּק וְהִנֵּה נִגַּשׁ אַחַד הַכְּלָבִים אֶל הָאֹהֶל וְגָנַב מִשָּׁם נֵתַח שֶׁל שׁוּמָּן. אָז תָּקַף עָלָיו יִצְרוֹ וְגָנַב גַּם הוּא נֵתַח גְּדוֹל. הַגְּנֵבָה הַזֹּאת הֵטִילָה רַעַשׁ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, אַךְ אִישׁ לֹא חָשַׁד בְּבוּק, כִּי הוּא הַגַּנָּב.

בַּיּוֹם הַהוּא אָכַל בּוּק בָּשָׂר גָּנוּב. גְּאוֹנוֹ הָשְׁפָּל. הוּא רָאָה, כִּי בָאוּ לוֹ יָמִים רָעִים, וְהוּא אָנוּס לִחְיוֹת חַיֵּי בוּז. קָשְׁתָה עָלָיו הַמִּלְחָמָה בְעַד הַחַיִּים!

וְאוּלָם כֹּחוֹ הָלַךְ וְחָזָק. שְׁרִירָיו נִתְעַצְּמוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וַיִּהְיוּ כְחוּטֵי בַרְזֶל. מַכְאוֹב לֹא יָדַע, וְתֵאֲבוֹנוֹ גָּבַר מְאֹד, כִּי אָכַל הַכֹּל. חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה וְחוּשׁ הָרְאִיָּה שֶׁלּוֹ הִתְחַדָּדוּ. וְגַם בִּשְׁעַת שְׁנָתוֹ בָחַן יָפֶה כָּל הֲבָרָה.

בּוּק לָמַד לְבַעֵר אֶת הַשֶּׁלֶג הַנִּתְחָב בִּשְׁעַת נְסִיעָה בֵין הָאֶצְבָּעוֹת; הוּא לָמַּד לְכַתֵּת בְּכַפּוֹ הַקְּדוּמָה נֵתַח שֶׁל קֶרַח וּלְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ מַיִם לִשְׁתִיָּה. וְאוּלָם מִכָּל הַיְדִיעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁקָּנָה לוֹ בוּק הַחֲשׁוּבָה הִיא: לְהַבְחִין אֶת הָרוּחוֹת וְלָדַעַת מֵאַיִן יָבֹאוּ. הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה לוֹ חָשׁוּב מְאֹד, לְמַעַן יֵדַע לִבְחֹר בְּמָקוֹם לָלוּן. יֵשׁ אֲשֶׁר בָּעֶרֶב לֹא נָשַׁב רוּחַ כָּל שֶׁהוּא, אַךְ בַּלַּיְלָה הִתְחִיל סוֹעֵר. צָרִיךְ הָיָה לַחְפֹּר אֶת הַבּוֹר לְבַל יַחְדֹּר אֵלָיו הָרוּחַ.

וְאֶת כָּל הַיְדִיעוֹת הָאֵלֶּה קָנָה לוֹ בוּק לֹא רַק מִפִּי הַנִּסָּיוֹן בִּלְבָד, כִּי אִם מֵהִתְעוֹרְרוּת חוּשׁוֹ הַטִּבְעִי בְּקִרְבּוֹ.

הַחוּשׁ הַזֶּה, שֶׁנִּמְסַר לְבוּק מֵאֲבוֹתָיו הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ שׁוֹכְנֵי יַעַר, הָלַךְ וְהִתְעוֹרֵר. בְּנֶפֶשׁ בּוּק הִתְעוֹרְרוּ תְכוּנוֹת הַזְּאֵב. בְּמִלְחֲמוֹתָיו עִם הַכְּלָבִים נִכְּרוּ תַחְבּוּלוֹת זְאֵב.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר בְּלֵילוֹת חֹשֶׁךְ, בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה, כְּשֶׁהָיָה בוּק עוֹמֵד וְרֹאשׁוֹ מוּרָם אֶל עָל וְהוּא מְיַלֵּל בְּקוֹל, אָז נִשְׁמַע בַּקּוֹל הַזֶּה פַחַד וְגַעְגּוּעִים שֶׁל יְצִיר פִּרְאִי הַשָּׁרוּי בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה, הַחֲשֵׁכָה וְהַקֹּר.

הַמִּנְהָגִים, אֲשֶׁר נִקְבְּעוּ בְלֵב בּוּק בִּשְׁנוֹת שִׁבְתּוֹ הוּא וַאֲבוֹתָיו, בְּנֵי הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, בְּקֶרֶב בְּנֵי הָאָדָם, הָלְכוּ וְנִשְׁכָּחוּ, וְתַחְתֵּיהֶם בָּאוּ לִשְׁלֹט מִנְהָגִים אֲחֵרִים שֶׁל דּוֹרוֹת קַדְמוֹנִים.

וְכָל הַחֲלִיפוֹת הָאֵלֶּה בָאוּ בִּגְלַל הַדָּבָר, כִּי בְנֵי אָדָם מָצְאוּ בְאֶרֶץ אַחַת בְּצָפוֹן מַתֶּכֶת צְהֻבָּה, וּמָנוּאֵל, עוֹזֵר הַגַּנָּן, אָהַב אֶת שְׂחוֹק הַקְּלָפִים, וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ לֹא הִסְפִּיקָה לוֹ.

ו. תְּלָאוֹת הַדֶּרֶךְ

בְּקֶרֶב לִבּוֹ שֶׁל בּוּק הָלַךְ וְהִתְעוֹרֵר טֶבַע הַחַיָּה הַטּוֹרֶפֶת. אַךְ הוּא לֹא גִלָּה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר הִסְתִּיר עָמֹק בְּלִבּוֹ גַּם אֶת רֶגֶשׁ הַשִּׂנְאָה הָעַזָּה אֶל הַכֶּלֶב שְׁפִּיץ.

וְאוּלָם שְׁפִּיץ זֶה חָשׁ, כִּי קָם עָלָיו אוֹיֵב, וְלָכֵן הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל מִקְרֶה שֶׁהוּא לְהִתְעַבֵּר בּוֹ, לְהַרְעִימֵהוּ, וְהִזְמִינָהוּ לִקְרָב, לְמַעַן אֲשֶׁר יָמוּת הָאֶחָד מֵהֶם וְלֹא יַעֲמֹד לְשָׂטָן עַל דֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי. שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו לֹא יוּכְלוּ לִחְיוֹת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה בָרִי לִשְׁנֵיהֶם.

אַךְ בּוּק דָּחָה אֶת הַקְּרָב מִיּוֹם לְיוֹם. עוֹד לֹא לָמַד כָּרָאוּי אֶת מִנְהֲגֵי הַמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, וְלָכֵן לֹא הֶאֱמִין עוֹד בְּכֹחוֹ.

פַּעַם אַחַת, כַּאֲשֶׁר עָמַד הַמַּסָּע לָנוּחַ בַּדֶּרֶךְ, בָּא שְׁפִּיץ וְשָׁכַב בְּבוֹר הַשֶּׁלֶג, אֲשֶׁר חָפַר לוֹ בוּק בְּעָמָל רָב. הוּא הָלַךְ לְרֶגַע לְקַבֵּל מִידֵי פְרַנְץ אֶת סְעֻדַּת הָעֶרֶב, וּבְשׁוּבוֹ רָאָה וְהִנֵּה אוֹיְבוֹ גָזַל אֶת מְקוֹם מְנוּחָתוֹ.

הַדָּבָר הַזֶּה מִלֵּא אֶת הַסְּאָה. לֵב בּוּק נִמְלָא חֵמָה עַזָּה, וּבְקֶצֶף הִתְנַפֵּל עַל שְׂנוּא נַפְשׁוֹ, אֲשֶׁר קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ בַחֲרָדָה. בִּרְאוֹתוֹ תָמִיד אֶת בּוּק וְהִנֵּה הוּא נָסוֹג אָחוֹר מִפְּנֵי הַקְּרָב, חָשַׁב אוֹתוֹ שְׁפִּיץ לְמוּג לֵב, אֲשֶׁר רַק גּוּפוֹ הַגָּדוֹל מֵטִיל אֵימָה. וְעַתָּה עוֹמֵד בּוּק לְפָנָיו אָזוּר גְּבוּרָה.

נוֹרָא הָיָה הָרֶגַע הַזֶּה, וּמִי יוֹדֵעַ אִם בּוּק הָיָה יוֹצֵא בְשָׁלוֹם מִן הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת. אַךְ פִּתְאֹם קָרָה דָבָר, אֲשֶׁר מָנַע אֶת הַלּוֹחֲמִים מִבֹּא בְדָמִים.

כִּי הִנֵּה מִכְּפָר אִנְדְּיָנִי טָסָה וּבָאָה עֲדַת כְּלָבִים, רְעֵבִים, אֲשֶׁר מֵרָחוֹק הֵרִיחוּ טֶרֶף וַיְמַהֲרוּ לְהִתְנַפֵּל עָלָיו. כְּרֶגַע חָשׁוּ לִקְרַאת הָאוֹיֵב כַּלְבֵי הַמַּסָּע, וּמִלְחָמָה עַזָּה הִתְפָּרְצָה בֵינֵיהֶם. אָז עָזְבוּ בוּק וּשְׁפִּיץ אֶת הַקְּרָב וַיְמַהֲרוּ לְעֶזְרַת אֲחֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ עַל נַפְשָׁם.

אֲרֻכָּה וְקָשֶׁה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת. אָמְנָם כַּלְבֵּי פֵרוּל נָחֲלוּ אֶת הַנִּצָּחוֹן וַיְגָרְשׁוּ אֶת הָאוֹיֵב. אַךְ הַנִּצָּחוֹן הַזֶּה עָלָה לָהֶם בְּעָמָל רָב. כָּל הַכְּלָבִים הָיוּ נְשׁוּכִים, רְצוּצִים וּפְצוּעִים. פְרַנְץ הִבִּיט אֲלֵיהֶם בְּחֶמְלָה רַבָּה, וּפֵרוּל נִעְנַע רֹאשׁוֹ בִדְאָגָה.

עַד הַתַּחֲנָה דוֹתָן עוֹד נִשְׁאַר מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, וְהַדֶּרֶךְ הִיא קָשָׁה מְאֹד, וְהַכְּלָבִים עֲיֵפִים וּפְצוּעִים.

עַתָּה צָרִיךְ הָיָה לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נָהָר שׁוֹטֵף, אֲשֶׁר כֻּלּוֹ לֹא קָפָא, וְהַקֶּרַח כִּסָּה רַק קָצֵהוּ. שֵׁשֶׁת יָמִים הָלְכוּ הַכְּלָבִים בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹרָא הַזֶּה, מַהֲלַךְ שְׁלשִׁים פַּרְסָה. הֵם עָבְרוּ רַק לְיַד הַחוֹף, וְעַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה אָרַב לָהֶם הַמָּוֶת. פֵּרוּל הָלַךְ לִפְנֵי הַמַּסָּע וּבְמַטֵּהוּ הָאָרֹךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מִשֵּׁשׁ אֶת הַקֶּרַח, לְבַל יִפְּלוּ אֶל תּוֹךְ אַחַד הַמִּפְרָצִים הָרַבִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַנָּהָר.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר הוּא עַצְמוֹ נָפַל לְתוֹךְ הַמָּיִם. אָז עָמַד כָּל הַמַּסָּע. הִשִּׂיאוּ מְדוּרָה, וּפֵרוּל פָּשַׁט אֶת בְּגָדָיו הַקְּפוּאִים לְיַבְּשָׁם וְעָמַד לְחַמֵּם אֶת בְּשָׂרוֹ, שֶׁסָּמַר מִקֹּר נוֹרָא.

אוּלָם לֵב הָאִישׁ הָאַמִּיץ הַזֶּה לֹא נָפַל בְּקִרְבּוֹ. פָּנָיו הַמְּלֵאִים קְמָטִים הִבִּיעוּ עַקְשָׁנוּת מְרֻבָּה, וְהוּא לֹא נִכְנַע מִפְּנֵי הָרוּחַ, הַקֶּרַח וּשְׁאָר הַפּוּרְעָנֻיּוֹת. מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב נִלְחַם עִם אֵיתָנֵי הַטֶּבַע. אֵין דָּבָר אֲשֶׁר כָּבֵד מִמֶּנּוּ. אֵין דָּבָר אֲשֶׁר עָמַד בִּפְנֵי רְצוֹנוֹ. וְלָכֵן בָּחֲרָה הַחֶבְרָה בָּאִישׁ הַזֶּה, כִּי יְמַלֵּא אֶת פְּקֻדּוֹתֶיהָ הַחֲשׁוּבוֹת.

פַּעַם אַחַת נִתְקַל שְׁפִּיץ, הַהוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ הַמַּסָּע וּמָשַׁךְ אַחֲרָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם אֶת יֶתֶר הַכְּלָבִים. בּוּק חָגַר שְׁאֵרִית כֹּחוֹ וַיַּעֲצֹר בְּעַד הַמַּסָּע, דֹּב מָשַׁךְ לְאָחוֹר וּפְרַנְץ אָחַז בְּעֶגְלַת הַחֹרֶף לְעָצְרָהּ.

אַךְ בָּרֶגַע הַזֶּה נִבְקַע הַקֶּרַח מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר. בְּאֹרַח פֶּלֶא עָלָה בִידֵי פֵרוּל לְטַפֵּס עַל גַּב סֶלַע, וְכָל כֹּחוֹ מָשַׁךְ אֵלָיו לְמַעְלָה גַם אֶת הַכְּלָבִים. הֵם עָזְרוּ לוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת הָעֲגָלָה עַל הַסֶּלַע. אַךְ מַה לַעֲשׂוֹת? הֵן לָרֶדֶת מֵעֵבֶר אַחֵר אִי אֶפְשָׁר: מִי יוֹדֵעַ אוּלַי סַכָּנָה הִיא לַעֲבֹר בַּמָּקוֹם הַהוּא.

וּבֵין כֹּה וָכֹה אָתָא לַיְלָה, וְהַחֹשֶׁךְ הָיָה סוֹגֵר אוֹתָם בְּטֶרֶם יָבֹאוּ אֶל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. רַק לֵב פֵּרוֹל עָמַד אֵיתָן בָּרְגָעִים הַיּוֹתֵר נוֹרָאִים, עַד אֲשֶׁר יָצְאוּ כֻלָּם מִן הַמֵּצַר.

וְאוּלָם בַּיּוֹם הַהוּא עָבַר הַמַּסָּע רַק כְּרֶבַע פַּרְסָה, וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לִמְקוֹם מְנוּחָה הָיָה בוּק אֵין אוֹנִים, וְגַם שְׁאָר הַכְּלָבִים הִתְנוֹעֲעוּ כִצְלָלִים.

אַךְ מִמָּחֳרָת בַּבֹּקֶר הִשְׁכִּים פֵּרוֹל וַיְצַו לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, כִּי אָמַר לְהַשְׁלִים אֶת הַחִסָּרוֹן וּלְמַהֵר הַיּוֹם, תַּחַת אֲשֶׁר הִתְמַהְמְהוּ אֶתְמוֹל.

בּוּק הָיָה מְפֻנָּק יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר בִּלּוּ כָל יְמֵי חַיֵּיהֶם בְּצַעַר וָעֹנִי, תַּחַת אֲשֶׁר הוּא חַי שָׁנִים רַבּוֹת בְּעֹשֶׁר וְתַעֲנוּגִים. רַגְלָיו לֹא הָיוּ גַסּוֹת כָּל כָּךְ וּמְסֻגָּלוֹת לִסְבֹּל קֹר כְּרַגְלֵי כַלְבֵי הַצָּפוֹן.

וְלָכֵן לֹא יָכֹל בּוּק לְהָרִים אֶת רַגְלָיו אַחֲרֵי תְלָאוֹת הַדֶּרֶךְ, וּבְהַגִּיעַ הַמַּסָּע אֶל הַתַּחֲנָה, הָיָה בוּק נוֹפֵל עַל הָאָרֶץ כְּמֵת. גַּם הָרָעָב לֹא יָכֹל לַהֲזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ. ופְרַנְץ הָיָה מַגִּישׁ לוֹ אֶת אֲרֻחָתוֹ.

בְּכָל עֶרֶב, אַחֲרֵי הַסְּעֻדָּה, הָיָה אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים מְמָרֵק אֶת רַגְלֵי בוּק וּמַחֲלִיצָן. וּפֵרוֹל נָדַב אֶחָד מֵעוֹרוֹת הַצְּבָאִים אֲשֶׁר לוֹ, לַעֲשׂוֹת לְבוּק שְׁנֵי זוּגוֹת שֶׁל מַגָּפִים. הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה יְשׁוּעָה רַבָּה לַכֶּלֶב הַמְפֻנָּק.

וּפַעַם אַחַת שָׁכַח פְרַנְץ לְהַנְעִיל אֶת בּוּק. אָז בָּא הַכֶּלֶב אֶל פֵּרוֹל, שָׁכַב לְפָנָיו פְּרַקְדָּן וְהֵרִים אֶת אַרְבַּעַת רַגְלָיו הַיְחֵפוֹת בְּבַקָּשָׁה אִלֶּמֶת…

עַל פְּנֵי פֵרוֹל הַזּוֹעֲפִים תָּמִיד נִרְאָה צְחוֹק לַמַּחֲזֶה הַזֶּה.

ז. הַקְּרָב

הַשִּׂנְאָה בֵּין בּוּק וּשְׁפִּיץ הָלְכָה הָלֹךְ וְחָזֹק. שְׁפִּיץ רָאָה, כִּי שִׁלְטוֹנוֹ עַל הַכְּלָבִים הוֹלֵךְ וְרָפֶה מִיּוֹם לְיוֹם, וְלִבּוֹ הַגִּיד לוֹ, כִּי בוּק, זֶה הַכֶּלֶב שֶׁבָּא מִן הַדָּרוֹם, גָּרַם לְכָךְ.

שְׁפִּיץ בָּזָה בְלִבּוֹ לְכָל הַכְּלָבִים יְלִידֵי הַדָּרוֹם. עַד הַיּוֹם לֹא הֶאֱרִיךְ יָמִים אַף אֶחָד מֵהֶם בַּעֲבוֹדַת הַמְּשִׁיכָה בָעֲגָלָה. כֻּלָּם הֵם מְפֻנָּקִים וְרַשְׁלָנִים. וּבוּק הוּא הָרִאשׁוֹן, וּלְעֵת עַתָּה הַיָּחִיד, הַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל. הוּא נוֹשֵׂא בְעֹל הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה, הוּא אַמִּיץ וְעָרוּם כִּבְחִיר כַּלְבֵי הַצָּפוֹן, וּמִיָּמָיו לֹא מָרַד בַּאֲדוֹנָיו וַיְהִי סַבְלָן נִפְלָא. סַבְלָנוּת זוֹ הִרְגִּיזָה אֶת שְׁפִּיץ יוֹתֵר מִכֹּל.

אַךְ מִלְּבַד כָּל אֵלֶּה עוֹרֵר בּוּק בְּלֵב שְׁפִּיץ חֶשֶׁד, כִּי שׁוֹאֵף הוּא אֶל הַשְּׂרָרָה, הַיְנוּ לָבֹא בְּמָקוֹם שְׁפִּיץ וְלִהְיוֹת הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ.

וְאָמְנָם הָיָה הַדָּבָר כֵּן. רֶגֶשׁ שֶׁל גַּאֲוָה, אוֹתוֹ הָרֶגֶשׁ שֶׁעוֹדֵד אֶת כָּל הַכְּלָבִים לְהַרְאוֹת גְּבוּרָה בַּעֲבוֹדָתָם, תָּקֵף גַּם אֶת בּוּק. אַהֲבַת הַכָּבוֹד דָּחֲפָה אֶת הַכְּלָבִים לְהִתְגַּבֵּר עַל כָּל מִכְשׁוֹלִי הַדֶּרֶךְ, וְהִיא שֶׁעָשְׂתָה אֶת הָעַצְלָנִים וְהַרַשְׁלָנִים שֶׁבָּהֶם לְשַׁקְדָנִים וְלִזְרִיזִים. וְהָרֶגֶשׁ הַזֶּה עוֹרֵר אֶת שְׁפִּיץ הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ לְהַשְׁגִּיחַ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם, כִּי כָל אֶחָד יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ וְיֵדַע אֶת חוֹבָתוֹ, וְלַעֲנשׁ אֶת הָעֲבַרְיָנִים. וְעַתָּה הִנֵּה בָּא בוּק לַחְתֹּר תַּחַת כִּסְאוֹ וְלִגְזֹל מִיָּדוֹ אֶת הַשִּׁלְטוֹן.

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת יָרַד שֶׁלֶג רַב מְאֹד, וּמִמָּחֳרָת נֶעְלַם כֶּלֶב אֶחָד. זֶה הָיָה פִּיק, שֶׁכְּבָר הָיָה רָגִיל לְאַחֵר בּוֹאוֹ. הוּא שָׁכַב בְּפִנָּה נִדָּחָה תַּחַת הַשֶּׁלֶג. פְרַנְץ קָרָא אוֹתוֹ וְחִפֵּשׂ אוֹתוֹ, אַךְ לַשָּׁוְא; שְׁפִּיץ הָיָה מָלֵא חֵמָה, כִּי הַמַּסָּע הִתְעַכֵּב. הוּא רָץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֵרִיחַ בְּכָל הַפִּנּוֹת, חִפֵּשׂ בַּשֶּׁלֶג, אַךְ הַחוֹטֵא לֹא נִמְצָא. וְנַהֲמַת שְׁפִּיץ הָיְתָה אֲיֻמָּה כָּל כָּךְ, עַד כִּי פִיק הַבּוֹרֵחַ סָמַר מִפַּחַד בְּתוֹךְ מַחְבּוֹאוֹ וַיִּתְכַּוֵּץ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

אַחֲרֵי אֲשֶׁר, לָאַחֲרוֹנָה, נִמְצָא הַנֶּעְלָם וּשְׁפִּיץ קָפַץ עָלָיו בַּחֲמָתוֹ לְעָנְשׁוֹ, פָּגַע בְּבוּק, שֶׁבָּא גַּם הוּא לְיַסֵּר אֶת הֶעָצֵל. וּבוּק עָמַד בֵּין פִּיק וּשְׁפִּיץ וּפִתְאֹם נִדְחַף שְׁפִּיץ בְּכֹחַ רָב. אָז חָרָה אַפּוֹ בְאוֹיְבוֹ, עַד כִּי שָׁכַח אֶת הַחוֹטֵא, וּבְרֶגַע זֶה הָיְתָה מִתְפָּרֶצֶת מִלְחָמָה עַזָּה, לוּלֵא מִהֵר פְרַנְץ לָבֹא עִם שׁוֹטוֹ וּלְהַפְרִיד בֵּין הָאוֹיְבִים.

הַדֶּרֶךְ הָלְכָה וְהִגִּיעָה אֶל קִצָּהּ, וְהַשִּׂנְאָה בֵּין בּוּק וּשְׁפִּיץ הָלְכָה וְגָבְרָה. רַק בִּפְנֵי פְרַנְץ הָיָה בּוּק טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ אֶת אֵיבָתוֹ לְאוֹיְבוֹ. וְהָרוּחַ הָרָעָה עָבְרָה בֵּין כָּל הַכְּלָבִים, עַד כִּי נְכוֹנָה הָיְתָה בְּכָל שָׁעָה לְהִתְפָּרֵץ מְרִידָה. הַכְּלָבִים הִתְקוֹטְטוּ זֶה בָזֶה, וְהַמְעוֹרֵר לִקְטָטוֹת הָיָה בּוּק. פְרַנְץ עָמַל וְיָגַע לְהַשְׁכִּין אֶת הַשָּׁלוֹם, אַךְ בְּלִבּוֹ יָדַע, כִּי עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל חָלָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאוֹיְבִים, בּוּק אוֹ שְׁפִּיץ, לֹא תָבֹא מְנוּחָה. וְהוּא הִתְפַּלֵּל, כִּי הַקְּרָב יִתְפָּרֵץ, לְפָחוֹת, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יַגִּיעַ הַמַּסָּע אֶל הַתַּחֲנָה.

לָאַחֲרוֹנָה בָאוּ בְאַחַד הַיָּמִים הַמְּעֻנָּנִים, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, אֶל הַתַּחֲנָה דוֹתָן. בַּמָּקוֹם הַזֶּה הָיוּ הַרְבֵּה בְנֵי אָדָם, וְיוֹתֵר מֵהֶם – כְּלָבִים. הַכֹּל עָבְדוּ בִּיגִיעָה רַבָּה. הַכְּלָבִים שִׁמְּשׁוּ פֹה בִמְקוֹם סוּסִים. הֵם הוֹבִילוּ בַחוּצוֹת עֵצִים, אֲבָנִים, עָפָר. כָּל הַיּוֹם וְגַם בַּלַּיְלָה נִשְׁמַע מַשַּׁק מַסַּע הָעֲגָלוֹת. כָּאן פָּגַע בּוּק גַּם בְּכַלְבֵי הַדָּרוֹם, אַךְ הָרֹב הָיוּ כַּלְבֵי צָפוֹן. בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה, בַּשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית, בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּבַשְּׁלִישִׁית נִשְׁמָעָה נְגִינַת יְלֵל: הַכְּלָבִים אוֹמְרִים שִׁירָה. וּבוּק הִתְעַנֵּג תַּעֲנוּג רַב לָקַחַת גַּם הוּא חֵלֶק בַּמַּנְגִּינָה הַזֹּאת.

יֵשׁ אֲשֶׁר לָאוֹר הַכֵּהֶה שֶׁל שֶׁמֶשׁ הַלַּיְלָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַכּוֹכָבִים רוֹעֲדִים מִקֹּר, יָשְׁבוּ הַכְּלָבִים וְאָמְרוּ שִׁירָה, שִׁירָה עַתִּיקָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. הַשִּׁירָה הַזֹּאת, שִׁירַת הַלַּיְלָה, עוֹרְרָה בְנֶפֶשׁ בּוּק רֶגֶשׁ מוּזָר. נִדְמָה לוֹ, כִּי לֹא הוּא עַצְמוֹ שָׁר, אַךְ רוּחוֹת אֲבוֹת אֲבוֹתָיו שָׁרִים בְּקִרְבּוֹ.

מִקֵּץ שִׁבְעָה יָמִים לְבֹאָם דּוֹתָנָה, אָמַר פֵּרוֹל לָשׁוּב עִם כְּלָבָיו אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבָּא מִשָּׁם. בַּפַּעַם הַזֹּאת הָיָה עָלָיו לְמַלֵּא פְקֻדּוֹת יוֹתֵר חֲשׁוּבוֹת, וְהוּא רָצָה לְהִצְטַיֵּן. הַשָּׁעָה הָיְתָה שְׁעַת הַכֹּשֶׁר. הַכְּלָבִים נָחוּ וְהִתְעוֹדְדוּ בְשִׁבְעַת יְמֵי הַמְּנוּחָה. וְהַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר פֵּרוֹל עִם כְּלָבָיו סָלְלוּ אוֹתָהּ, עוֹד הָיְתָה כְבוּשָׁה, כִּי שֶׁלֶג חָדָשׁ לֹא יָרַד עָלֶיהָ, בִּלְתִּי אִם מְעָט. גַּם הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עַל הָעֲגָלוֹת הוּקַל הַפַּעַם, כִּי עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִבְנְתָה תַחֲנָה לְהַסְפָּקַת מַכֹּלֶת⁸, וְהַנּוֹסְעִים לֹא הִצְטָרְכוּ לְהִצְטַיֵּד לְכָל יְמֵי הַנְּסִיעָה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עָלָה בְיָדָם לַעֲבֹר כְּשִׁשִּׁים פַּרְסָאוֹת. הַכְּלָבִים הָיוּ זְרִיזִים, אַךְ קָשֶׁה הָיָה לוֹ לִפְרַנְץ לִרְדּוֹת בָּהֶם, כִּי כֻלָּם הִתְפָּרְצוּ מִפְּנֵי שְׁפִּיץ הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ. לֹא נִשְׁמְעוּ לוֹ, אַף לֹא יָרְאוּ מִפָּנָיו; פִּיק גָּנַב מִמֶּנּוּ, מֵאֲדוֹנוֹ, לְאוֹר הַיּוֹם, נֵתַח בָּשָׂר וְאָכַל אֶת הַגְּנֵבָה בִמְנוּחָה, כִּי בוּק הָיָה לוֹ לְמַחֲסֶה.

הַכְּלָבִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ לֹא קִבְּלוּ בְאַהֲבָה אֶת עָנְשָׁם כְּמִקֶּדֶם. וְאַף בִּיל הַצָּנוּעַ נִשְׁתַּנָּה. שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל שְׁפִּיץ נָפָל! וּבוּק הָיָה עוֹבֵר עַל פָּנָיו בְּעֵינַיִם זוֹעֲפוֹת וּבְנַהֲמָה אֲיֻמָּה. וְרַק דֹּב וְזוּל־לֻק עָמְדוּ מִנֶּגֶד וְלֹא הִתְעָרְבוּ בַמַּחְלֹקֶת.

פְרַנְץ לֹא הִנִּיחַ מִיָּדוֹ אֶת הַשּׁוֹט, אַךְ הַשּׁוֹט הַזֶּה לֹא הוֹעִיל כַּאֲשֶׁר בְּיָמִים עָבָרוּ. מְנַהֵל הַכְּלָבִים הֵבִין, כִּי בוּק הוּא הָאָשֵׁם בַּכֹּל, אַךְ בְּיָדוֹ לֹא עָלָה לִתְפֹּשׂ אוֹתוֹ בִמְקוֹם הֶעָוֹן. כְּמוֹ תָמִיד, הָיָה בוּק עוֹשֶׂה עֲבוֹדָתוֹ בִזְרִיזוּת, מוֹשֵׁךְ בְּעֹל בְּחָרִיצוּת, מְמַלֵּא פְקֻדּוֹת אֲדוֹנָיו בְּשִׂמְחָה.

וַיְהִי הָעֶרֶב, וּפֵרוֹל עָמַד לָנוּחַ וְלָלוּן בְּאַחַת הַתַּחֲנוֹת הַקְּטַנּוֹת בַּדָּרֶךְ. אֶחָד מִן הַכְּלָבִים רָאָה אַרְנֶבֶת בַּשָּׂדֶה וַיִּרְדֹּף אַחֲרֶיהָ, וּכְרֶגַע נִמְלָא הָאֲוִיר יִלְלַת כְּלָבִים וּנְבִיחָתָם. אֶל כַּלְבֵי פֵרוֹל נִלְווּ גַּם כַּלְבֵי הַתַּחֲנָה – מַחֲנֶה שֶׁל חֲמִשִּׁים נָפֶשׁ. הָאַרְנֶבֶת רָצָה כְחֵץ מִקֶּשֶׁת בַּמִּישׁוֹר אֶל עֵבֶר הַיַּעַר הֶעָטוּף שָׁלֶג. וְהִיא טָסָה בִמְהִירוּת נִפְלָאָה, וְהַכְּלָבִים הָרוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ הָיוּ נִתְקָלִים וְנוֹפְלִים.

בְּנֶפֶשׁ בּוּק הִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם זִכְרוֹן יְמֵי הַצַּיִד בְּיַּעֲרוֹת מוֹלַדְתּוֹ.

וְאוּלָם גַּם שְׁפִּיץ, הַנִּרְאֶה כְשַׁאֲנָן, לֹא נָח וְלֹא שָׁקָט. הוּא יָדַע אֶת הַמָּקוֹם לְכָל מוֹצָאָיו וּמְבוֹאָיו, וְלָכֵן יָדַע כֵּיצַד לַחֲסֹם בְּעַד מְרוּצַת הָאַרְנֶבֶת וּלְלָכְדָהּ. בּוּק לֹא יָדַע אֶת כָּל אֵלֶּה, וּבוֹ בָרֶגַע שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הָאַרְנֶבֶת, וְהִנֵּה – שְׁפִּיץ לִקְרָאתוֹ.

הַדָּבָר הַזֶּה מִלֵּא אֶת הַסְּאָה. בּוּק שָׁכַח אֶת הָאַרְנֶבֶת, וְכִמְטֹרָף הִשְׂתָּעֵר עַל שְׁפִּיץ וַיִּתְנַפֵּל עָלָיו בְּכֹחַ רַב, עַד כִּי שְׁנֵיהֶם נָפְלוּ.

שְׁפִּיץ הִתְעוֹדֵד רִאשׁוֹן, קָם, וּבְחֵמָה עַזָּה תָּחַב אֶת שִׁנָּיו בְּגוּף אוֹיְבוֹ, אֲשֶׁר חָשׁ, כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, מִי לַחַיִּים וּמִי לַמָּוֶת. הֵם עָמְדוּ זֶה מוּל זֶה: עֵינֵיהֶם זוֹעֲמוֹת, אָזְנֵיהֶם זְקוּפוֹת, שַׂעֲרוֹת עוֹרָם סוֹמְרוֹת, וְנַהֲמָתָם – אֵימָה.

מִי מֵהֶם יַעֲשֶׂה קְפִיצָה רִאשׁוֹנָה? – וּמִסָּבִיב הָשְׁלֵךְ הָס. בַּלָּט, בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם, הִתְאַסְּפוּ מִכָּל הַעֲבָרִים כְּלָבִים אֶל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, וַיַּחֲנוּ מִסָּבִיב לִשְׁנֵי הַלּוֹחֲמִים, אֲשֶׁר עָמְדוּ שְׂעִירִים וּפְרוּעִים זֶה כְנֶגֶד זֶה, וּבְתוֹךְ הָאֲוִיר הַקַּר נִרְאָה בְרַק עֵינֵיהֶם הַנּוֹצְצוֹת…

וְהַמִּלְחָמָה הֵחֵלָּה… אֲרֻכָּה וְקָשָׁה הָיְתָה. וְכַאֲשֶׁר עָלֶה הַיָּרֵחַ, כְּבָר הִתְגּוֹלֵל שְׁפִּיץ עַל הַשֶּׁלֶג מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ, וּבוּק עָמַד מָלֵא גָאוֹן, אַחֲרֵי נִצְחוֹנוֹ הַגָּדוֹל.

ח. הַמְנַצֵּחַ

הַאִם לֹא אָמַרְתִּי, כִּי בוּק זֶה הוּא גִלְגּוּל שֶׁל אַשְׁמְדָאי?

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמַר פְרַנְץ לְעַצְמוֹ בְיוֹם הַמָּחֳרָת, כַּאֲשֶׁר לֹא בָא שְׁפִּיץ, וּבוּק נִרְאָה לְבַדּוֹ פָצוּעַ וְאֵין־אוֹנִים. הַכּוּשִׁי הֵבִין אֶת כָּל הַנַּעֲשָׂה, וְהוּא הִקְרִיב אֶת בּוּק אֶל הָאֵשׁ, לְהִתְבּוֹנֵן אֶל פְּצָעָיו.

– אָכֵן קָרַע שְׁפִּיץ אֶת עוֹרוֹ שֶׁל אוֹיְבוֹ בְלִי חֶמְלָה – קָרָא פֵרוֹל.

אַךְ בּוּק הִנֵּה קָנָה לוֹ בִמְחִיר עוֹרוֹ אֶת הַחַיִּים – עָנָה פְרַנְץ – וְאוּלָם עַתָּה הָלַךְ שְׁפִּיץ לְעוֹלָמוֹ, וְעִמּוֹ בָא הַקֵּץ לַמַּחֲלֹקֶת.

פֵּרוֹל טָעַן אֶת הָעֲגָלוֹת, וּפְרַנְץ הָלַךְ לֶאֱסֹף אֶת הַכְּלָבִים. כַּאֲשֶׁר בָּא לִרְתֹּם אוֹתָם, בָּא בוּק וְעָמַד עַל הַמָּקוֹם שֶׁעָמַד שָׁם שְׁפִּיץ הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ. פְרַנְץ לֹא שָׂם לֵב אֶל הַדָּבָר הַזֶּה, הִרְחִיק אֶת בּוּק מִן הַמָּקוֹם שֶׁבָּחַר וַיַעֲמֵד שָׁם אֶת זוּל־לֻק. אַךְ בּוּק הִתְנַפֵּל בְּזַעַם עַל זוּל־לֻק, דָּחַף אוֹתוֹ וְעָמַד תַּחְתָּיו.

– מַה זֹאת? – קָרָא פְרַנְץ בְּתִמָּהוֹן – אָכֵן נָאֶה הוּא הַדָּבָר! בּוּק רָצַח אֶת אוֹיְבוֹ וְהוּא אוֹמֵר עַתָּה לָרֶשֶׁת אֶת מְקוֹמוֹ. גֶּשׁ הָלְאָה! הֲלֹא צִוִּיתִי.

אַךְ בּוּק לֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ. אָז אָחַז פְרַנְץ בְּרַעֲמַת בּוּק וּבְכֹחַ הִטָּה אוֹתוֹ הַצִּדָּה וַיַעֲמֵד בִּמְקוֹמוֹ אֶת זוּל־לֻק. הַכֶּלֶב הַזָּקֵן שָׁמַע לִפְקֻדַּת אֲדוֹנוֹ, אַף כִּי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר לֹא בְרָצוֹן רַב, כִּי יָרֵא אֶת חֲמַת בּוּק, אַךְ פְרַנְץ עָמַד עַל דַּעְתּוֹ. וְאוּלָם אַךְ הִפְנָה הַכּוּשִׁי עֹרֶף, וְהִנֵּה זוּל־לֻק עוֹמֵד מִן הַצַּד, וְעַל מְקוֹם הַכָּבוֹד עוֹמֵד בּוּק. אָז חָרָה אַף פְרַנְץ:

– הָבָה וְנִרְאֶה! –

וּבְדַבְּרוֹ לָקַח בְּיָדוֹ אֶת הַשּׁוֹט. לְמַרְאֵה הַמְחַבֵּל הַזֶּה, עָזַב בּוּק אֶת עֶמְדָּתוֹ, יַעַן כִּי חָרוּת הָיָה עַל לִבּוֹ זֵכֶר הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבְּגָדִים הָאֲדֻמִּים עִם הַמַּקֵּל בְּיָדוֹ. אַךְ כַּאֲשֶׁר הֶעֱמִידוּ שׁוּב אֶת זוּל־לֻק בִּמְקוֹם הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ, לֹא עָזַב אֶת מְקוֹמוֹ.

פְרַנְץ הוֹסִיף לִרְתֹּם אֶת הַכְּלָבִים בָּעֲגָלָה. אַךְ בְּהַגִיעַ תּוֹר בּוּק, רָאוּ, כִּי עוֹמֵד הוּא מִן הַצַּד וְאֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ. לַשָּׁוְא קָרְאוּ לוֹ, לַשָּׁוְא דִּבְּרוּ אֵלָיו רַכּוֹת וְקָשׁוֹת. הוּא עָמַד עַל דַּעְתּוֹ: רַק הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ יִהְיֶה, וִיהִי מָה!

פֵּרוֹל קָרַב לְנַסּוֹת אֶת כֹּחוֹ, אַךְ גַּם עֲמָלוֹ עָלָה בַתֹּהוּ. יוֹתֵר מִשָּׁעָה אָרַךְ הַמַּחֲזֶה הַזֶּה. הָאֲנָשִׁים נִסּוּ לְהַכְנִיעַ אֶת הַמּוֹרֵד בְמַקְלוֹת וּבְרִגְבֵי קֶרַח, אַךְ הוּא הֵגֵן עַל עַצְמוֹ בִזְהִירוּת רַבָּה. הוּא שָׁמַע אֶת הַחֲרָפוֹת וְהַגִּדּוּפִים אֲשֶׁר הִמְטִירוּ עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּעַן בְּנַהֲמַת רֹגֶז וּבַחֲרוֹק שִׁנַּיִם, אַךְ לֹא פָסַע אַף פְּסִיעָה קַלָּה.

פְרַנְץ לֹא יָכֹל לְהִתְאַפֵּק, הִתְגָּרֵד בְּרֹאשׁוֹ וְהִבִּיט עַל פֵּרוֹל כְּשׁוֹאֵל עֵצָה. אַךְ הַלָּז מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו, בְּאֵין מַעֲנֶה בְּפִיו. אָץ לוֹ הַדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה בָא הַשָּׂטָן לְהַפְרִיעַ.

אָז נִגַּשׁ פְרַנְץ אֶל זוּל־לֻק, הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת הָרְצוּעוֹת וְקָרָא לְבוּק. בּוּק גִּחֵךְ, כַּאֲשֶׁר יְגַחֲכוּ הַכְּלָבִים, אַךְ נִשְׁאַר עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. הָרִתְמָה כֻלָּה כְּבָר נִגְמְרָה, וּלְבוּק נִשְׁאַר רַק מְקוֹם הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ, וּבְכָל זֹאת מֵאֵן לָגֶשֶׁת.

– הֲלֹא תַּשְׁלִיךְ מִיָּדְךָ אֶת הַשּׁוֹט! – פָּקַד פֵּרוֹל עַל פְרַנְץ.

וְהַדָּבָר הַזֶּה אָמְנָם פָּעַל אֶת פְּעֻלָּתוֹ. אַךְ רָאָה בוּק, כִּי בִידֵי הַמְנַהֵל אֵין שׁוֹט, נִגַּשׁ בַּחֲשִׁיבוּת בִּפְסִיעוֹת קְטַנּוֹת, הִבִּיט בְּגָאוֹן עַל יֶתֶר הַכְּלָבִים וְעָמַד עַל מְקוֹם שְׁפִּיץ.

וּמִקֵּץ רֶגַע אֶחָד זָזָה הָעֲגָלָה מִמְּקוֹמָהּ בִּזְרִיזוּת רַבָּה וַתַּעֲבֹר עַל פְּנֵי חֶלְקַת הַקֶּרַח בִּמְהִירוּת, עַד כִּי פְרַנְץ וּפֵרוֹל הִשְׁתָּאוּ וְהִשְׁתּוֹמָמוּ.

עַד מְהֵרָה נוֹכְחוּ הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר חֵרְפוּ וְגִדְּפוּ קֹדֶם אֶת בּוּק, כִּי רָאוּי הוּא לְכָל הַכָּבוֹד, לִהְיוֹת הַהוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ. בְּחָרִיצוּתוֹ, זְרִיזוּתוֹ, זְהִירוּתוֹ עָלָה בּוּק גַּם עַל שְׁפִּיץ, אֲשֶׁר נֶחֱשָׁב לִבְחִיר הַכְּלָבִים.

בִּימֵי הַמַּחֲלֹקֶת שָׁכְחוּ הַכְּלָבִים לְקַבֵּל מָרוּת⁹, וּבוּק צָרִיךְ הָיָה עַתָּה, בְּתָפְשׂוֹ אֶת רֶסֶן הַמֶּמְשָׁלָה, לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב. בֵּין הַכְּלָבִים הָיוּ רַבִּים, שֶׁקָּצָה נַפְשָׁם בַּעֲבוֹדָה, וּמֵהֶם שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּם רְמִיָּה. אַךְ בּוּק הָיָה מַעֲנִישׁ קָשֶׁה עַל כָּל חֵטְא, וְהָעַצְלָנִים נַעֲשׂוּ זְרִיזִים וּזְהִירִים.

שָׁבוּ הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הַטּוֹבִים, בָּעֵת אֲשֶׁר כָּל הַחֲבוּרָה שֶׁל הַכְּלָבִים הָיְתָה מְסוּרָה בְּכָל נַפְשָׁהּ אֶל הָעֲבוֹדָה. בּוּק הָיָה מְחַנֵּךְ טוֹב, וְכַאֲשֶׁר הֵבִיאוּ שְׁנֵי כְלָבִים חֲדָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא נֻסּוּ עוֹד בְּעֹל, לִמֵּד אוֹתָם בּוּק אֶת תּוֹרַת הַנְּסִיעָה בְּיוֹם אֶחָד, עַד כִּי פְרַנְץ הָיָה מָלֵא שִׂמְחָה.

– אֵין בְּכָל הָעוֹלָם כֶּלֶב חָרוּץ כְּבוּק. לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה כָמוֹהוּ. אִם יִנָּתֵן בִּמְחִירוֹ אֶלֶף שֶׁקֶל – מְעַט הוּא. יָקָר הוּא מִזָּהָב וּמִכָּסֶף.

וּפֵרוֹל גַּם הוּא נִעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת רָצוֹן. הַדֶּרֶךְ הָיְתָה טוֹבָה וְנוֹחָה. הַשֶּׁלֶג לֹא הָיָה רַב מְאֹד וְגַם הַצִּנָּה הָיְתָה בְמִדָּה בֵינוֹנִית.

שְׁנֵי הַמְנַהֲלִים, פְרַנְץ וּפֵרוֹל, יָשְׁבוּ חֲלִיפוֹת בָּעֲגָלָה. אִם יֵשֵׁב הָאֶחָד, וְהָלַךְ הַשֵּׁנִי רַגְלִי לִפְנֵי הָעֲגָלָה.

בַּיּוֹם הָאַרְבָּעָה עָשָׂר רָאוּ הַנּוֹסְעִים מֵרָחוֹק אוֹרוֹת בְּאָהֳלֵי הַמּוֹשָׁבָה הַקְּטַנָּה וְגַם אֶת הַסְּפִינוֹת אֲשֶׁר בַּנָּמֵל.

כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ אֶל הַמָּקוֹם, נִפְגְּשׁוּ בְחֶדְוָה רַבָּה. עַד הַיּוֹם לֹא עָלָה בִידֵי אִישׁ לַעֲבֹר בְּמֶשֶׁךְ זְמָן קָצָר מַהֲלָךְ רַב כָּזֶה.

אַךְ פֹּה מָסְרוּ לִידֵי פְרַנְץ וּפֵרוֹל מִשְׂרָה אַחֶרֶת. וּבַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אָסַף הַכּוּשִׁי הַקָּטֹן סְבִיבוֹ אֶת הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר הִתְעַנָּה עִמָּהֶם יָמִים רַבִּים, וּבְהַסְתִּירוֹ אֶת פָּנָיו הַשְּׁחוֹרִים בְּתוֹךְ הַשְּׂעָרוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל בּוּק בָּכָה בְכִי רָב.

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה רָאָה בוּק אֶת יְדִידָיו פְרַנְץ וּפֵרוֹל. הִנֵּה נֶעֶלְמוּ הַיּוֹם מֵעֵינָיו, כַּאֲשֶׁר נֶעֶלְמוּ עוֹד אֲנָשִׁים, שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים לְלִבּוֹ.

אָדוֹן חָדָשׁ בָּא, גַּם הוּא כּוּשִׁי, לִהְיוֹת מְנַהֵל הַמַּסָּע. וְשׁוּב חָזְרוּ לְדוֹתָן. אַךְ הַפַּעַם לֹא הָיְתָה הָעֲגָלָה קַלָּה, עֶגְלַת מַסָּע לְבָד, כִּי אִם עֲגָלָה עֲמוּסָה, עֶגְלַת הַדֹּאַר.

הָעֲגָלָה הוֹלִיכָה וְהֵבִיאָה מֵאַרְבַּע פִּנּוֹת הָעוֹלָם מִכְתָּבִים אֶל הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה בְּצָפוֹן, אֲשֶׁר שָׁם נִמְצְאָה הַמַּתֶּכֶת הַנִּקְרְאָה בְּפִי בְנֵי אָדָם זָהָב.

ט. קֵץ “דֹּב”

הָעֲבוֹדָה הָיְתָה קָשָׁה וּבְלִי נַחַת, וּבוּק עָשָׂה אוֹתָהּ בְּלִי חֶמְדָּה. אַךְ הוּא יָדַע אֶת חוֹבָתוֹ וְגַם הִשְׁגִּיחַ עַל יֶתֶר הַכְּלָבִים כִּי לֹא יִתְרַשָּׁלוּ. הַחַיִּים הָיוּ מְשַׁעְמְמִים. כָּל יוֹם הוֹלֵךְ הָיָה דּוֹמֶה לַיּוֹם שֶׁקָּדַם לוֹ, אַף כִּי הַחֲבוּרָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים וְשֶׁל הַכְּלָבִים הָיְתָה גְדוֹלָה הַפַּעַם.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הִבְעִירוּ אֵשׁ, בִּשְּׁלוּ נָזִיד. אַחֲרֵי כֵן אָסְפוּ אֶת הָאָהֳלִים, רָתְמוּ אֶת הַכְּלָבִים וְהָלְכוּ בַדֶּרֶךְ עַד בֹּא הָעֶרֶב, וְשׁוּב עָמְדוּ לָלוּן. הָאֲנָשִׁים לָקְטוּ זְמוֹרוֹת, נָשְׂאוּ מַיִם אוֹ קֶרַח לַתַּבְשִׁילִים, חָטְבוּ עֵצִים, הִצִּיעוּ אַדְרוֹת שֵׂעָר לְמִשְׁכָּב.

הַכְּלָבִים יָדְעוּ רַק שָׁעָה אַחַת שֶׁל תַּעֲנוּג: שְׁעַת הַסְּעֻדָּה. בֵּינֵיהֶם הָיוּ כַלְבֵי מָדוֹן, שׁוֹאֲפֵי מִלְחָמוֹת, אַךְ בּוּק יָדַע לִכְבֹּשׁ אוֹתָם רַק בְּמַבַּט עַיִן אוֹ בַחֲרִיקַת שִׁנַּיִם בִּלְבָד.

בּוּק אָהַב מְאֹד לָשֶׁבֶת עַל יַד הָאָח, לְקַפֵּל תַּחְתָּיו רַגְלָיו מֵאָחוֹר, לָשִׂים רֹאשׁוֹ עַל גַּבֵּי כַּפָיו מִפָּנִים, לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו וְלִשְׁקֹעַ בְּהַרְהוֹרִים.

בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה עָלָה לְפָנָיו זֵכֶר מוֹלַדְתּוֹ בְּבֵית הַשּׁוֹפֵט מִילֶר, זֵכֶר הַכְּלַבְלַבִים הַקְּטַנִּים אֲשֶׁר בֶּחָצֵר הַהִיא. וְיוֹתֵר מִזֶּה זָכַר אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הָאֲדֻמִּים, אֶת מִלְחַמְתּוֹ עִם שְׁפִּיץ, אֶת פֵּרוֹל וְאֶת פְרַנְץ.

בּוּק לֹא הִתְגַּעְגַּע לְמוֹלַדְתּוֹ, לְאֶרֶץ הַדָּרוֹם. חַיָּיו בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה בְאֶרֶץ הַצָּפוֹן, שֶׁהָיוּ מְלֵאִים מְאֹרָעוֹת כַּבִּירִים, הִשְׁכִּיחוּ מִלִּבּוֹ כָלִיל אֶת הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו בְּאֶרֶץ הַדָּרוֹם.

לְעֻמַּת זֹאת הָלְכוּ וְנֵעוֹרוּ בְקִרְבּוֹ זִכְרוֹנוֹת יְמֵי קֶדֶם, לֹא זִכְרוֹנוֹת חַיָּיו, כִּי אִם זִכְרוֹנוֹת שֶׁל תְּקוּפוֹת רְחוֹקוֹת, שֶׁבָּהֶן חָיוּ אֲבוֹת אֲבוֹתָיו.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב בּוּק וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת, וּלְפָנָיו עוֹמֵד בֶּן אָדָם, אֲשֶׁר בְּמַרְאֵהוּ לֹא יִדְמֶה לְכָל אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ הַיּוֹם. שָׂעִיר הוּא, רַגְלָיו קְצָרוֹת, יָדָיו אֲרֻכּוֹת, וְחָסִין הוּא כְאַלּוֹן. בְּיָדָיו מַקֵּל אָרֹךְ וּבְקָצֵהוּ אָבֶן. הִנֵּה יָשַׁב הָאִישׁ הַזֶּה עַל יַד בּוּק, וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, וְהוּא רוֹעֵד מִקֹּר וּמִפָּחַד.

קוֹל הַכּוּשִׁי הָיָה מְעוֹרֵר אֶת בּוּק מֵחֲלוֹמוֹתָיו בְּהָקִיץ, אֲשֶׁר חָלְפוּ כְעָנָן, וְהוּא קָם, חָלַץ עַצְמוֹתָיו וַיִּתְבּוֹנֵן מִסָּבִיב.

הַנְּסִיעָה הָיְתָה הַפַּעַם קָשָׁה מְאֹד. הַכְּלָבִים בָּאוּ דוֹתָנָה עֲיֵפִים וִיגֵעִים. עֲשָׂרָה יָמִים הָיוּ צְרִיכִים לָנוּחַ, לְמַעַן הַחֲלֵף כֹּחַ. אַךְ מִקֵּץ שְׁנֵי יָמִים נִרְתְּמוּ עוֹד הַפַּעַם לָצֵאת לַדָּרֶךְ.

בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבֵי הַמָּקוֹם הֵאִיצוּ לְהוֹבִיל אֶת מִכְתְּבֵיהֶם וַחֲבִילוֹתֵיהֶם לְאַחֵיהֶם בְּכָל קַצְוֵי תֵבֵל, וְלֹא דָאֲגוּ כְלָל לְגוֹרַל הַכְּלָבִים, אֲשֶׁר נִלְאוּ בַדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה הַזֹּאת.

הָאֲנָשִׁים הַמְלַוִּים אֶת הַכְּלָבִים רָאוּ וַיֵּדְעוּ אֶת עֱנוּתָם, וְלָכֵן הִתְאַמְּצוּ בְכָל כֹּחָם לְהָקֵל אֶת גּוֹרָלָם. וְאוּלָם כָּשַׁל כֹּחַ הַכְּלָבִים הָאֻמְלָלִים, אֲשֶׁר אֲחָדִים מֵהֶם עָבְרוּ בְחֹרֶף זֶה כְאַלְפַּיִם פַּרְסָה. וְרַק בּוּק לְבַדּוֹ עָמַד אֵיתָן. בִּיל הָיָה חוֹלֶה, עַד כִּי גַּם מִתּוֹךְ שֵׁנָה נֶאֱנַק. זוּל־לֻק הָיָה מָלֵא זָעַם, עַד אֲשֶׁר נָשַׁךְ אֶת כָּל הַקָּרֵב אֵלָיו.

אוּלָם מַר מְאֹד הָיָה גּוֹרָלוֹ שֶׁל דֹּב. הַכֶּלֶב הַזֶּה סָבַל מַכְאֹב פְּנִימִי, וְאִישׁ לֹא יָדַע לִמְצֹא תְרוּפָה לוֹ. וְהַכְּאֵב גָּבַר מִיּוֹם לְיוֹם. וְיֵשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁעַת הַנְּסִיעָה, כַּאֲשֶׁר נִתְקְלָה הָעֲגָלָה בְּאֶבֶן וְנִזְדַּעְזְעָה פִתְאֹם, הָיָה דֹב מַשְׁמִיעַ יְלָלָה אֲיֻמָּה, יִלְלַת כְּאֵב. וּבָעֶרֶב כַּאֲשֶׁר הֵסִירוּ מֵעָלָיו אֶת הָרֶסֶן, הָיָה נוֹפֵל תַּחְתָּיו בְּלִי כֹחַ. אָז הֶאֱכִילוּ אוֹתוֹ הָאֲנָשִׁים, הִשְׁכִּיבוּהוּ וַיְכַסּוּהוּ. הַכֹּל חָמְלוּ עָלָיו, הַכֹּל בִּקְּשׁוּ לְהָבִיא לוֹ מַרְפֵּא, הַכֹּל דִּבְּרוּ בוֹ. וְאוּלָם אִישׁ לֹא יָדַע אֶת מַחֲלָתוֹ.

לָאַחֲרוֹנָה גָּבְרָה מַחֲלָתוֹ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לִרְתֹּם אוֹתוֹ בָעֲגָלָה. צָרִיךְ הָיָה לְהַמְצִיא לוֹ מְנוּחָה. וְהָאֲנָשִׁים הֶחְלִיטוּ, כִּי יָרוּץ אַחֲרֵי הָעֲגָלָה מִחוּץ לָרְתִימָה. אַךְ דֹּב הִתְחִיל מְיַלֵּל, כַּאֲשֶׁר עָמַד זוּל־לֻק עַל מְקוֹמוֹ, וַיָּרָץ בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג עַל יַד זוּל־לֻק וַיִּתְאַמֵּץ לְהָדְפוֹ. לַשָּׁוְא אִיְּמוּ עָלָיו בְּשׁוֹט – כִּי לֹא סָר מֵעַל מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ.

וְכַאֲשֶׁר עָיַף דֹּב בְּרוּצוֹ, וְהָעֲגָלָה עָבְרָה לְפָנָיו, הָרִים קוֹל יְלָלָה, עַד כִּי עָמְדָה הָעֲגָלָה לְהַמְתִּין לוֹ וְהוּא קָרַב. אַךְ הִנֵּה נִתַּן הָאוֹת לָזוּז – וְהָעֲגָלָה אֵינָהּ זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. הַכּוּשִׁי קָרָא לַאֲנָשָׁיו לִרְאוֹת מַה קָרָה, וְהִנֵּה רָאוּ, כִּי דֹב קָרַע בְּשִׁנָּיו אֶת רֶסֶן זוּל־לֻק וְלָכֵן נִשְׁחֲתָה הָרִתְמָה.

עֵינֵי דֹב הֵפִיקוּ אֶת עָקַת לִבּוֹ¹⁰, וְהַכּוּשִׁי הֵבִין אֶת אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ. הָאֲנָשִׁים חָמְלוּ עַל הַכֶּלֶב הַחוֹלֶה וַיְמַלְּאוּ אֶת רְצוֹנוֹ. וּבְעָמְדוֹ רָתוּם כְּמִקֶּדֶם, זָקַף דֹּב אֶת קוֹמָתוֹ וְעֵינָיו נוֹצְצוּ מִגָּאוֹן. בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹ מָשַׁךְ אֶת הָעֲגָלָה, וּבִגְבֹר הַכְּאֵב נֶאֱנַח מָר.

פִּתְאֹם מָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו וְהָעֲגָלָה עָבְרָה עַל רַגְלָיו, אַךְ דֹּב נָשָׂא אֶת יִסּוּרָיו עַד הָעָרֶב. הָאֲנָשִׁים עָרְכוּ לוֹ מִשְׁכָּב חַם עַל יַד הָאָח, אַךְ מִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר לֹא יָכֹל לָקוּם מִמִּטָּתוֹ. חֲבֵרָיו רָאוּ אוֹתוֹ בַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, בְּשָׁכְבוֹ עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג, אַף שָׁמְעוּ אֶת יִלְלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר זָזָה הָעֲגָלָה מִמְּקוֹמָהּ.

אָז עָצַר הַכּוּשִׁי אֶת הַמַּסָּע וַיָּשָׁב אָחוֹר. כָּל הָעֲגָלוֹת עָמָדוּ. הָאֲנָשִׁים הִתְלַחֲשׁוּ זֶה עִם זֶה. וּפִתְאֹם נִשְׁמְעָה יְרִיָּה. הַכּוּשִׁי שָׁב. הוּרַם הַשּׁוֹט, צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים.

וְאוּלָם בּוּק וְגַם יֶתֶר הַכְּלָבִים יָדְעוּ אֶת אֲשֶׁר קָרָה בְּמִדְבַּר הַשֶּׁלֶג שָׁם מֵאַחֲרֵי הַסֶּלַע הָאָפוֹר.

י. אֲדוֹנִים קָשִׁים

מִקֵּץ שְׁלשִׁים יוֹם לְצֵאתָם מִדּוֹתָן בָּאוּ הָאֲנָשִׁים עִם הַכְּלָבִים אֶל מְחוֹז חֶפְצָם. הַכְּלָבִים הָיוּ דְווּיִם וְכָל עוֹד רוּחַ חַיִּים בְּקִרְבָּם. כִּשְׁלָדִים¹¹ מֵתוֹת הָיוּ, גַּם בּוּק הָיָה חֲצִי מֵת. עַל רַגְלֵיהֶם – פֶּצַע וְחַבּוּרָה, וּבְגוּפָם אֵין מְתוֹם.

גַּם הָאֲנָשִׁים הָיוּ עֲיֵפִים וִיגֵעִים, וּמְנוּחָה רַבָּה הָיְתָה דְרוּשָׁה לָהֶם לְהַחֲלִיף כֹּחַ. אַךְ הִנֵּה בְדוֹתָן יָשְׁבוּ בְנֵי אָדָם, אֲשֶׁר צִפּוּ בְכִלְיוֹן עֵינַיִם לְקַבֵּל מִכְתָּבִים וּמַתָּנוֹת מִידִידֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם הַיּוֹשְׁבִים בַּמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, וְלָכֵן הֵאִיצוּ בִמְבִיאֵי הַפּוֹסְטָה לְמַהֵר דַּרְכָּם.

וְאוּלָם בִּרְאוֹת הָאֲנָשִׁים, כִּי הַכְּלָבִים הָעֲיֵפִים לֹא יַעַצְרוּ כֹחַ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, גָּמְרוּ לִמְכֹּר אוֹתָם וְלִקְנוֹת כְּלָבִים אֲחֵרִים. אָז בָּאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד שַׁרְל וְשֵׁם הַשֵּׁנִי הַל, וַיִּקְנוּ אֶת בּוּק וַחֲבֵרָיו בַּחֲצִי חִנָּם. שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ בְנֵי הַדָּרוֹם, וּמִימֵיהֶם לֹא רָאוּ אֶת אַרְצוֹת הַצָּפוֹן, וְעַתָּה בָאוּ הֲלוֹם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. וּמוּטָב הָיָה, אִלּוּ לֹא בָאוּ גַם הַיּוֹם.

בּוּק שָׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַמַּשָּׂא וּמַתָּן, רָאָה בִשְׁקֹל הַקּוֹנִים אֶת הַכֶּסֶף עַל יַד הַמּוֹכְרִים, וְלִבּוֹ הֵבִין, כִּי הַכּוּשִׁי וַחֲבֵרָיו יֵעָלְמוּ מַהֵר מֵעֵינָיו, כַּאֲשֶׁר נֶעֶלְמוּ פֵרוֹל וּפְרַנְץ וְעוֹד רַבִּים.

כַּאֲשֶׁר הֵבִיאוּ אוֹתוֹ עִם יֶתֶר הַכְּלָבִים אֶל אֹהֶל הָאֲדוֹנִים הַחֲדָשִׁים, רָאָה שָׁם אִי־סְדָרִים, אֲשֶׁר כֵּן לֹא רָאָה מִיָּמָיו. שָׁם רָאָה גַם אִשָּׁה אַחַת וּשְׁמָהּ מֶרְסֶדֶס, אִשְׁתּוֹ שֶׁל שַׁרְל וַאֲחוֹתוֹ שֶׁל הַל.

בּוּק הִתְבּוֹנֵן אֶל כָּל הַנַּעֲשֶׂה. הוּא רָאָה אֶת הָאֲנָשִׁים טוֹעֲנִים אֶת הָעֲגָלָה בְלִי סֵדֶר וּבְלִי מִשְׁטָר. אֶת הַכֵּלִים לֹא כִבְּסוּ קֹדֶם הַיְצִיאָה לַדֶּרֶךְ, וְהָאִשָּׁה הִתְעָרְבָה בַעֲבוֹדַת הַגְּבָרִים וְהִפְרִיעָה אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם.

בַּעֲלֵי הָאָהֳלִים הַסְּמוּכִים הִתְבּוֹנְנוּ גַם הֵם אֶל הַטְּעִינָה וְלִגְלֶגוּ.

– מָה רַבּוּ הַכֵּלִים אֲשֶׁר לָכֶם! – אָמַר הָאֶחָד – אָמְנָם אֵין הַדָּבָר נוֹגֵעַ לִי, אַךְ עֵצָה טוֹבָה אֲנִי מַשִּׂיא לָכֶם: הַנִּיחוּ פֹה אֶת הָאֹהֶל.

– הָיָה לֹא תִהְיֶה! – קָרְאָה הָאִשָּׁה וַתִּסְפֹּק כַּפֶּיהָ – בְּאֵין הָאֹהֶל לֹא אוּכַל לִלְבֹּשׁ אֶת בְּגָדָי.

– הֲלֹא הָאָבִיב בָּא וּבַחוּץ לֹא קַר – נַעֲנָה הַיּוֹעֵץ.

– הַאֻמְנָם תְּדַמּוּ, כִּי הַכְּלָבִים יָזִיזוּ מִמְּקוֹמוֹ מַשָּׂא רַב אֲשֶׁר כָּזֶה? – אָמַר הַשֵּׁנִי.

– מַדּוּעַ לֹא? – הֵשִׁיב הַל בִּשְׁאֵלָה.

– הֲלֹא הַמַּשָּׂא הַזֶּה רַב עֶשֶׂר מוֹנִים מֵאֲשֶׁר יוּכְלוּ הַכְּלָבִים לָשֵׂאת – נִשְׁמַע קוֹל שְׁלִישִׁי.

אַךְ שַׁרְל לֹא שָׁמַע לַעֲצַת הַשְּׁכֵנִים וַיּוֹסֵף לְהַעֲמִיס עַל הָעֲגָלָה וְלַחֲבֹשׁ אוֹתָהּ.

וְכַאֲשֶׁר נִגְמְרָה הַטְּעִינָה, עָלָה הַל עַל הָעֲגָלָה, לָקַח בְּיָדוֹ הָאַחַת אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת וּבַשֵּׁנִית אֶת הַשּׁוֹט וַיִּקְרָא:

– נוּ־עוּ!

הַכְּלָבִים חָגְרוּ אֶת כָּל כֹּחָם, אַךְ הָעֲגָלָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

– נִרְפִּים אַתֶּם! – נָתַן הַל עֲלֵיהֶם בְּקוֹלוֹ, וַיָּרֶם אֶת שׁוֹטוֹ.

אַךְ מֶרְסֶדֶס עָצְרָה בַעֲדוֹ.

– אַל נָא, אָחִי, אַל תַּכֶּה אוֹתָם – הִתְחַנְּנָה הָאִשָּׁה – צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים! אָנָּא, הַבְטִיחָה לִי, כִּי לֹא תַכֶּה אוֹתָם, וְאִם אַיִן – לֹא אֶסַּע עִמָּכֶם.

– הַנִּיחִי לִי, הֵן עֲצֵלִים הֵם, וּבְלִי מוֹרָא הַשּׁוֹט לֹא יְמַלְּאוּ אֶת חוֹבָתָם. שַׁאֲלִי אֶת פִּי הַמֻּמְחִים וְיַגִּידוּ לָךְ.

הַשּׁוֹט הוּרַם בָּאֲוִיר וְנָחַת עַל שֶׁכֶם הַכְּלָבִים. הֵמָּה הִתְאַזְּרוּ לְהָזִיז אֶת הָעֲגָלָה, אַךְ רַגְלֵיהֶם מָעֲדוּ בְחֶלְקַת הַשֶּׁלֶג הַכָּבוּשׁ, וְהָעֲגָלָה עָמְדָה עַל מְקוֹמָהּ כִּכְפוּתָה. הַכְּלָבִים רָעֲדוּ בְכָל גּוּפָם, נָשְׁמוּ בִכְבֵדוּת, וְכָל יְגִיעָם הָיָה לַשָּׁוְא. וְשׁוּב שָׁרַק הַשּׁוֹט בָּאֲוִיר. הַפַּעַם לֹא הִתְאַפְּקָה מֶרְסֶדֶס וַתִּכְרַע לִפְנֵי בוּק וַתְּחַבֵּק אֶת צַוָּארוֹ וַתִּלְחָצֵהוּ בְרַחֲמִים אֶל לִבָּהּ. בְּעֵינֶיהָ עָמְדוּ דְמָעוֹת.

– בְּנֵי עֹנִי, בְּנֵי עֹנִי! – יִבְּבָה הָאִשָּׁה – לָמָּה זֶה אַתֶּם מַמְרִים אֶת פִּי אֲדוֹנֵיכֶם? עוּרוּ נָא, חֲבִיבִים, סְעוּ, כִּי אָץ לָנוּ דַרְכֵּנוּ.

בּוּק לֹא הֵבִין מְאוּמָה. אָמְנָם הַלְּטִיפוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה לֹא נָעֲמוּ לוֹ, אַךְ הוּא הָיָה עָיֵף מְאֹד, וְלָכֵן לֹא הִתְנַגֵּד לָהֶן.

אֶחָד מִן הָרוֹאִים בַּמַּחֲזֶה הַזֶּה נִגַּשׁ אֶל הָעֲגָלָה וַיֹּאמַר:

– שִׁמְעוּ נָא, שׁוֹטִים, לֹא הָיִיתִי בָא לְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, לוּלֵא נִכְמְרוּ רַחֲמַי עַל הַכְּלָבִים. הַאֻמְנָם טָחוּ עֵינֵיכֶם מֵרְאוֹת, כִּי אַדְנֵי הָעֲגָלָה קָפְאוּ?

בַּשְּׁלִישִׁית הֵחֵלּוּ הַכְּלָבִים לִמִשֹׁךְ, וּבַפַּעַם הַזֹּאת זָזָה הָעֲגָלָה, כִּי הָאֲנָשִׁים דָּחֲפוּ אוֹתָהּ מֵאָחוֹר. אַךְ הָעֲגָלָה זָזָה לְאַט לְאַט, וְהַחֲבִילוֹת הַטְּעוּנוֹת עָלֶיהָ הִתְנוֹעֲעוּ לְכָל עֵבֶר. הַכְּלָבִים אָסְפוּ שְׁאֵרִית כֹּחָם. עַד כִּי הִשְׁתַּטְּחוּ עַל הָאָרֶץ מֵרֹב הִתְאַמְּצוּת, וּמַכּוֹת הַשּׁוֹט יָרְדוּ עַל גַּבָּם כְּבָרָד. הַדֶּרֶךְ הָיְתָה בְּמוֹרָד הָהָר, וְהָעֲגָלָה נָסְעָה בִמְהִירוּת. הַמַּשָּׂא הִתְנוֹדֵד יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּפִתְאֹם – טְרַךְ! – כָּל הַכֵּלִים הָשְׁלְכוּ וְנֻפְּצוּ לְכָל עֵבֶר בְּתוֹךְ הַשָּׁלֶג. הַכְּלָבִים רָאוּ אֶת הַדָּבָר, אַךְ לֹא עָמְדוּ, כִּי הָיוּ מֶרֵי נֶפֶשׁ. בּוּק רָץ רִאשׁוֹן וַחֲבֵרָיו רָצוּ אַחֲרָיו. לַשָּׁוְא צָעֲקוּ הָאֲנָשִׁים: “עֲמֹדוּ!”, “חִדְלוּ!” – כִּי הַכְּלָבִים לֹא שָׁמָעוּ. הָעֲגָלָה הִתְרוֹקְנָה וַתְּהִי קַלָּה, וְהַדֶּרֶךְ הוֹלֶכֶת בְּמוֹרַד הָהָר.

אַךְ הִנֵּה נִפְגְּשׁוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר עָצְרוּ בְעַד מְרוּצַת הַכְּלָבִים, אַף עָזְרוּ לְקַבֵּץ אֶת הַכֵּלִים הַמְפֻזָּרִים. אַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ עַל לֵב שְׁלשֶׁת הַזָּרִים, כִּי יַפְחִיתוּ אֶת הַמַּשָּׂא עַד הַחֵצִי וְיַכְפִּילוּ אֶת מִסְפַּר הַכְּלָבִים, וְאָז יוּכְלוּ לְהַגִּיעַ עַד דּוֹתָן.

אָז הִתְחִילוּ בוֹרְרִים אֶת הַכֵּלִים הַהֶכְרֵחִיִּים מִתּוֹךְ הַמְיֻתָּרִים.

– לָמָּה לָכֶם הַמִּטְפָּחוֹת הָרַבּוֹת? וְלָמָּה לָכֶם רֹב הַקְּעָרוֹת וְהַכּוֹסוֹת? הֵן לֹא חַגִּים וְלֹא מִשְׁתָּאוֹת תַּעַרְכוּ פֹה.

שַׁרְל וְהַל הָלְכוּ לִקְנוֹת עוֹד כְּלָבִים, וַיָּבִיאוּ עִמָּהֶם שִׁשָּׁה כְלָבִים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת עֲבוֹדַת הַנְּסִיעָה, וּבוּק לִמֵּד אוֹתָם אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת, אַךְ מַה שֶׁהֵם צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת לֹא יָכְלוּ הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים לִלְמֹד.

הַמַּסָּע הַזֶּה הָיָה רָאוּי לְחֶמְלָה. אַךְ לֹא כֵן חָשְׁבוּ הָאֲדוֹנִים בְּנֵי הַדָּרוֹם. הֵם הִתְגָּאוּ מְאֹד בְּ“מֶרְכַּבְתָּם”. עֲגָלוֹת רַבּוֹת עָבְרוּ בַמְּקוֹמוֹת הָהֵם, וְאַף לְאַחַת מֵהֶן לֹא הָיוּ רְתוּמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּלָבִים. אַךְ מַדּוּעַ לֹא יִקְחוּ הַנּוֹסְעִים עִמָּהֶם מִסְפָּר רַב שֶׁל כְּלָבִים – אֶת זֶה לֹא הֵבִינוּ הָאֲדוֹנִים שַׁרְל וְהַל. אַף לֹא עָלְתָה מַחֲשָׁבָה עַל לִבָּם: אוּלַי לֹא יַסְפִּיק הַמָּזוֹן אֲשֶׁר אִתָּם לְמִסְפָּר רַב שֶׁל כְּלָבִים. הֵם עָשׂוּ רַק חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט: מַהֲלָךְ כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְכֹחַ שֶׁל כָּךְ וְכָךְ כְּלָבִים. בִּרְבוֹת מִסְפַּר הַכְּלָבִים, יִמְעַט מִסְפַּר יְמֵי הַנְּסִיעָה.

בּוּק רָאָה אֶת עַצְמוֹ בְרָע. הוּא הָיָה עָיֵף מְאֹד, וּבַאֲדוֹנָיו הַחֲדָשִׁים לֹא בָטַח לִבּוֹ, בִּרְאוֹתוֹ כִּי עוֹשִׂים הֵם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם לֹא בְדַעַת וְלֹא בְהַשְׂכֵּל. יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ בַּחֲצִי הַיּוֹם וְעוֹמְדִים לָנוּחַ בַּחֲצִי הַלָּיְלָה. טוֹעֲנִים אֶת הָעֲגָלוֹת – וְהַחֲבִילוֹת מִתְפַּזְּרוֹת. גַּם הַכַּלְכָּלָה לֹא הָיְתָה בִתְבוּנָה. בַּתְּחִלָּה הִרְבּוּ לָתֵת אֹכֶל לַכְּלָבִים, וּמָרַת מֶרְסֶדֶס בְּרַחֲמֶיהָ הָרַבִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה לָהֶם בִּשְׁתִיקָה עוֹד וְעוֹד, אַךְ אַחֲרֵי יְמֵי הַשּׂבַע בָּאוּ יְמֵי רָעָב, כִּי פִתְאֹם רָאוּ הָאֲדוֹנִים וְהִנֵּה אַמְתְּחוֹתֵיהֶם הִתְרוֹקְנוּ. הַכְּלָבִים רָפוּ מְאֹד, בְּשָׂרָם כָּחַשׁ: עוֹר וַעֲצָמוֹת.

אָז הִתְחִילוּ גַּם קְטָטוֹת בֵּין הָאֲדוֹנִים. זֶה הֶאֱשִׁים אֶת זֶה. הָאִשָּׁה עָמְדָה פַעַם עַל צַד אָחִיהָ וּפַעַם עַל צַד אִישָׁהּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר מִתּוֹךְ קְטָטָה שָׁכְחוּ לְהַבְעִיר אֵשׁ וּלְהַאֲכִיל אֶת הַכְּלָבִים.

לָאַחֲרוֹנָה נִלְאָה בּוּק כָּל כָּךְ, עַד כִּי הָיָה נוֹפֵל בְּלֶכְתּוֹ, וְרַק הַשּׁוֹט הָיָה מֵרִים אוֹתוֹ. שְׂעָרוֹ צָמְרוֹ הָיָה מְלֻכְלָךְ, גּוּפוֹ מָלֵא פֶצַע וְחַבּוּרָה מִמַּכּוֹת הַשּׁוֹט, שְׁרִירָיו חֲלָשִׁים, עַצְמוֹתָיו בּוֹלְטוֹת. לֹא טוֹב מִזֶּה הָיָה גוֹרַל יֶתֶר הַכְּלָבִים. בְּאַחַת הַתַּחֲנוֹת נָפַל בִּיל וְלֹא הוֹסִיף קוּם, וְעוֹד אַרְבָּעָה כְלָבִים מֵתוּ בַדָּרֶךְ. בּוּק עוֹד נִשְׁאַר הוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ, אַף כִּי עֵינָיו כָּהוּ וּבִרְכָּיו פָּקוּ.

בָּא הָאָבִיב. הַיָּמִים הָיוּ בְהִירִים וּמְאִירִים. אַךְ גַּם הָאֲנָשִׁים גַּם הַכְּלָבִים לֹא הִרְגִּישׁוּ בָזֶה, כִּי רוּחָם סָרָה. מִיּוֹם לְיוֹם הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַקְדִּימָה לָצֵאת וּמְאַחֲרָה לָבֹא. בַּשָּׁעָה הַשְּׁלִישִׁית בַּבֹּקֶר כְּבָר עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּבְאַחַת עֶשְׂרֵה עוֹד לֹא יָרְדָה אֲפֵלַת הַלָּיְלָה. הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה כָל הַיָּמִים, וְכָל הַיְקוּם הִתְעוֹרֵר לְחַיִּים. הָאִילָנוֹת מָלְאוּ לֵחַ, וְהָעֲרָבִים הֶעֱלוּ נִצָּה. הֶחָגָב פָּתַח צִרְצוּרוֹ, הַתַּנּוּט¹² הֵחֵל קִשְׁקוּשׁוֹ, הַסְּנָאִית הִשְׁמִיעָה רִשְׁרוּשָהּ. הֵקִיץ הַיַּעַר. מִן הַדָּרוֹם בָּאוּ אַוָּזֵי פֶרֶא, גַּם הַתּוֹלָעִים הוֹצִיאוּ רֹאשָׁם מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה.

מֵעַל כָּל סֶלַע יָרְדוּ טִפּוֹת מַיִם, וְהַנְּהָרוֹת הִתְחִילוּ הוֹמִים, בְּהִתְפָּרְצָם מִתַּחַת עַל הַקֶּרַח. וּבְתוֹךְ הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁל אָבִיב, תַּחַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַבְּהִירָה, הִתְנַהֲלָה לְאִטָּהּ, בְּלִי כֹחַ, עֶגְלַת חֹרֶף רְתוּמָה לִכְלָבִים חֲלָשִׁים, וְעַל יָדָם שֵׁנִי אֲנָשִׁים וְאִשָּׁה אַחַת, וְהֵמָּה הוֹלְכִים וּקְרֵבִים אֶת תַּחֲנַת הָאִישׁ יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן, אֲשֶׁר לִשְׂפַת הַנָּהָר הַלָּבָן.

אַךְ עָמְדָה הָעֲגָלָה נָפְלוּ הַכְּלָבִים בְּאֵין אוֹנִים. מֶרְסֶדֶס מָחֲתָה עֵינֶיהָ מִדִּמְעָה, שַׁרְל יָשַׁב דּוּמָם עַל גַּבֵּי מַחְצֶלֶת, וְהַל בָּא בִדְבָרִים עִם יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן. אַךְ הַלָּז פָּגַשׁ אֶת הָאוֹרְחִים בְּלִי חֶמְדָּה, וַיּוֹסֵף לַעֲשׂוֹת אֶת מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא אָבָה לְהַרְבּוֹת שִׂיחָה עִם הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר בִּפְנֵיהֶם הִכִּיר, כִּי לֹא יִשְׁמְעוּ לַעֲצָתוֹ.

– הִנֵּה אָמְרוּ לָנוּ – הִתְפָּאֵר הַל – כִּי אֵין לַעֲבֹר בַּנְּהָרוֹת בִּתְקוּפָה זוֹ, כִּי הַקֶּרַח לֹא יַעֲצֹר לָשֵׂאת כָּל מַשָּׂא, וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רוֹאוֹת, בָּאנוּ הֲלוֹם בְּשָׁלוֹם.

– שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה' – עָנָה יוֹהַן בִּמְנוּחָה –

וְאוּלָם אָנֹכִי לֹא הָיִיתִי עוֹבֵר הַיּוֹם עַל פְּנֵי הַקֶּרַח, אַף אִם יְמַלְּאוּ בֵּיתִי כֶסֶף וְזָהָב.

– וַאֲנַחְנוּ עָבֹר נַעֲבֹר! – הִתְיָהֵר¹³ הַל, בְּזָקְפוֹ קוֹמָתוֹ וּבַהֲרִימוֹ שׁוֹטוֹ – בּוּק, קוּמָה! לַדָּרֶךְ!

טוֹרוֹנְטָן לֹא חָדַל מֵעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא דִבֵּר דָּבָר, יַעַן יָדַע, כִּי לַשָּׁוְא יְדַבֵּר וְהָאֲנָשִׁים לֹא יִשְׁמְעוּ לוֹ.

הַכְּלָבִים לֹא קָמוּ לְקוֹל הַקְּרִיאוֹת וְהָאִיּוּמִים, וְרַק הַשּׁוֹט אֲשֶׁר שָׁרַק עַל גַּבֵּיהֶם הֵרִים אוֹתָם. טוֹרוֹנְטָן חָרַק שִׁנָּיו מִכָּעַס.

רִאשׁוֹן קָם זוּל־לֻק, וְאַחֲרָיו יֶתֶר הַכְּלָבִים, מִלְּבַד בּוּק, אֲשֶׁר שָׁכַב בְּלִי נוֹעַ, אַף לֹא נִסָּה לָקוּם, כְּאִלּוּ לֹא חָשׁ בְּמַכּוֹת הַשּׁוֹט. הַסֵּרוּב הַזֶּה הִרְגִּיז מְאֹד אֶת הַל, וַיַּךְ אֶת הַכֶּלֶב לֹא בְשׁוֹט, כִּי אִם בְּמַקֵּל עֵץ עָבֶה. אַךְ בּוּק לֹא קָם וְלֹא זָע, כְּאִלּוּ לֹא הִרְגִּישׁ מְאוּמָה.

וּפִתְאֹם קָם יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן מִמְּקוֹמוֹ וַיִּתְנַפֵּל עַל הַל וַיֶּהֶדְפֵהוּ, עַד כִּי נָפַל כְּעֵץ גָּדוּעַ. מֶרְסֶדֶס הִתְיַפְּחָה, וְשַׁרְל יָשַׁב כְּבוּל עֵץ.

יוֹהַן גָּחַן עַל בּוּק. פְּנֵי הָאִישׁ הָיוּ לְבָנִים כַּסִּיד, וְכֻלּוֹ רוֹעֵד מֵעֶבְרָה וָזָעַם.

– אִם תָּהִין לְהָרִים יָדְךָ שֵׁנִית עַל הַכֶּלֶב, הָרֹג אֶהֱרָגְךָ – סִנֵּן הָאִישׁ דְּבָרוֹ דֶרֶךְ שִׁנָּיו.

– הַכֶּלֶב כַּלְבִּי! – צָעַק הַל, בְּקוּמוֹ מֵעַל הָאָרֶץ וּבִמְחוֹתוֹ אֶת הַדָּם אֲשֶׁר נָזַל מֵחָטְמוֹ – וְהָרְשׁוּת לִי לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה.

אַךְ טוֹרוֹנְטָן עָמַד בֵּינוֹ וּבֵין בּוּק.

הַל הוֹצִיא מִכִּיסוֹ סַכִּין אָרֹךְ, אַךְ יוֹהַן הִכָּה עַל יָדוֹ מַכָּה רַבָּה, עַד כִּי נָפַל הַסַּכִּין לָאָרֶץ. אָז הֵרִים יוֹהַן אֶת הַסַּכִּין וַיִּכְרֹת בּוֹ אֶת כָּל הָרְצוּעוֹת אֲשֶׁר עַל גַּב בּוּק. הַל לֹא כִהָה בוֹ, כִּי הָיָה טָרוּד לְהָשִׁיב רוּחַ אֲחוֹתוֹ, אֲשֶׁר נָפְלָה מִתְעַלֶּפֶת. אַחֲרֵי כֵן קָם לִרְתֹּם אֶת הַכְּלָבִים.

כַּאֲשֶׁר הָיָה הַכֹּל מוּכָן, נָסְעָה הָעֲגָלָה אֶל עֵבֶר הַנָּהָר. בּוּק הֵרִים רֹאשׁוֹ וַיַּבֵּט אֶל הַמַּסָּע. הַכֶּלֶב פִּיק הָלַךְ בָּרֹאשׁ וּמִימִינוֹ זוּל־לֻק. וְהָאֲנָשִׁים הָלְכוּ מִשְׁנֵי הָעֲבָרִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִשֵּׁשׁ יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן אֶת גּוּפוֹ שֶׁל בּוּק, אֲשֶׁר הָיָה מְכֻסֶּה פֶצַע וְחַבּוּרָה, אַךְ עַצְמוֹתָיו הָיוּ שְׁלֵמוֹת.

הָעֲגָלָה קָרְבָה אֶל הַנָּהָר, עָזְבָה אֶת הַחוֹף וַתַּעַל עַל פְּנֵי הַקֶּרַח. וּפִתְאֹם – נָטְתָה וַתֵּרֶד מַחֲצִיתָהּ אֶל הַמַּיִם וּמַחֲצִיתָהּ הִתְרוֹמְמָה בַּאֲוִיר. זְעָקָה אֲיֻמָּה שֶׁל אִשָּׁה הֶחֱרִידָה אֶת הָאֲוִיר. שַׁרְל פָּנָה אָחוֹר. הַקֶּרַח פָּקַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְהָאֲנָשִׁים יַחַד עִם הַכְּלָבִים יָרְדוּ מְצוּלוֹת.

יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן וּבוּק הִבִּיטוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה.

– בֶּן עֹנִי! – לָחַשׁ הָאִישׁ. וְהַכֶּלֶב הִתְרַפֵּק עָלָיו וַיְלַקֵּק בְּלֵאוּת אֶת כַּף מַצִּילוֹ.

יא. הָאַהֲבָה

הָאִישׁ יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן, זֶה שֶׁהִצִּיל אֶת בּוּק מִידֵי מְעַנָּיו, הָיָה אֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הַצָּפוֹן, אֲשֶׁר נָסַע עִם חֲבֵרָיו לְהָבִיא עֵצִים לְדוֹתָן. וּבִהְיוֹתוֹ בַדֶּרֶךְ בְּאֶחָד מִימֵי הַחֹרֶף הָעַזִּים יָבְשָׁה רַגְלוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה, עַד כִּי לֹא יָכֹל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ. אָז הֵקִימוּ לוֹ חֲבֵרָיו אֹהֶל לָשֶׁבֶת בּוֹ, וְהֵם הָלְכוּ לְדַרְכָּם.

בַּזְּמַן שֶׁהִצִּיל יוֹהַן אֶת בּוּק עוֹד הָיָה פִסֵּחַ קְצָת, אַךְ עִם בֹּא יְמֵי הַקַּיִץ, עָלְתָה אֲרוּכָה גַם לְרַגְלוֹ הַחוֹלָה.

וּבוּק הָיָה שׁוֹכֵב מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב לִנֹכַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל שְׂפַת הַנָּהָר, וַיַּקְשֵׁב אֶל הֶמְיַת הַגַּלִּים, אֵל שִׁירַת הַצִּפֳּרִים, וַיִּמְצָא מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ אַחֲרֵי עֲמָלוֹ הָרָב.

לְאַט לְאַט שָׁב כֹּחוֹ אֵלָיו. פְּצָעָיו הֶעֱלוּ מַרְפֵּא, שְׁרִירָיו הָלְכוּ וְחָזְקוּ, וְעַצְמוֹתָיו כֻּסּוּ בָשָׂר.

בְּבֵית טוֹרוֹנְטָן מָצָא בוּק שְׁנֵי כְלָבִים, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד סְקִיט וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מוּר. שְׁנֵיהֶם הִתְרוֹעֲעוּ עִם בּוּק, וְגַם הוּא הָגָה חִבָּה אֲלֵיהֶם.

הַחֲבוּרָה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת יָשְׁבָה מְצַפָּה לַיּוֹם, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר אֹרְחָה וְתִקַּח אוֹתָם דּוֹתָנָה. וְעַד הָעֵת הַהִיא חָיוּ יַחְדָּו בְּאַחֲוָה וְרֵעוּת, אֲשֶׁר לֹא נִרְאֲתָה כָמוֹהָ.

הַכֶּלֶב סְקִיט, קְטַן הַקּוֹמָה, הָיָה רָגִיל לָשֶׁבֶת עַל יַד בּוּק וּלְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ אֶת עוֹרוֹ, כַּאֲשֶׁר יְלַקֵּק הֶחָתוּל אֶת חֲתַלְתּוּלָיו. וּלְקִיקָה זוֹ הֵבִיאָה מַרְפֵּא לְפִצְעֵי בוּק. גַּם מוּר, כֶּלֶב עֲנָק, בַּעַל עֵינַיִם טוֹבוֹת, הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ בִידִידוּת רַבָּה.

בּוּק הִתְפַּלֵּא, כִּי הַכְּלָבִים לֹא קִנְּאוּ לוֹ, עַל אֲשֶׁר בָּא בִגְבוּלָם. בְּלִבָּם הַטּוֹב וּבְנַפְשָׁם הָעֲדִינָה הָיוּ דּוֹמִים אֶל אֲדוֹנָם, אֲשֶׁר גַּם הוּא הָיָה שׁוֹנֶה מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁרָאָה בּוּק עַד הַיּוֹם.

וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹדֵד בּוּק וְכֹחוֹ שָׁב אֵלָיו, הִתְחִיל מְצַחֵק עִם חֲבֵרָיו, מִתְאַבֵּק וּמִתְהוֹלֵל. וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיָה גַם טוֹרוֹנְטָן בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ מִתְחַבֵּר אֶל הַמְצַחֲקִים.

הַיָּמִים חָלְפוּ וְעָבְרוּ עַל בּוּק בְּעֹנֶג וָנַחַת, עַד כִּי נִשְׁכְּחוּ מִלִּבּוֹ יְמֵי הָעֹנִי וְהַצַּעַר, אֲשֶׁר מִנּוּ לוֹ עַד כֹּה.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו יָדַע בּוּק אֶת הָאַהֲבָה, אֶת הָרֶגֶשׁ הַנִּפְלָא הַזֶּה. גַּם בִּימֵי אָשְׁרוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ בְאֶרֶץ הַדָּרוֹם, בִּמְקוֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר, בְּבֵית הַשּׁוֹפֵט מִילֶר, לֹא יָדַע לֵב בּוּק אֶת הָרֶגֶשׁ הַזֶּה. עִם בְּנֵי אֲדוֹנוֹ הָיָה בּוּק מִתְרָעֶה, אֶת הַנְּכָדִים הַקְּטַנִּים הָיָה מְחַבֵּב, וְאֶל הָאָדוֹן מִילֶר הָגָה לֵב בּוּק יְדִידוּת. וְאוּלָם אֶת יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן הִנֵּה אוֹהֵב בּוּק, אוֹהֵב אַהֲבַת נֶפֶשׁ, אַהֲבַת פֶּלֶא.

הָאִישׁ הַזֶּה הִצִּיל אוֹתוֹ מִמָּוֶת. הַדָּבָר הַזֶּה קָשַׁר אוֹתוֹ אֶל מַצִּילוֹ; אַךְ אָהֹב אָהַב אוֹתוֹ בוּק רַק בִּגְלַל לִבּוֹ הַטּוֹב.

בּוּק רָאָה בִימֵי חַיָּיו אֲנָשִׁים מִתְהַלְּכִים עִם כְּלָבִים בְּחִבָּה, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אִישׁ אוֹהֵב אוֹתָם כְּמוֹ טוֹרוֹנְטָן. כְּאָב לְבָנָיו, כֵּן דָּאַג יוֹהַן לִכְלָבָיו. מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עַל פְּנֵיהֶם בְּלִי דִּבּוּר שֶׁל חִבָּה, וְכַאֲשֶׁר יָשַׁב עִמָּהֶם, הָיָה מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם בְּאַהֲבָה רַבָּה, עַד כִּי נוֹצְצוּ עֵינֵי הַכְּלָבִים מִגִּיל וָאֹשֶׁר.

מִיָּמָיו לֹא יָדַע בּוּק תַּעֲנוּג גָּדוֹל, מֵאֲשֶׁר לָשֶׁבֶת לְרַגְלֵי טוֹרוֹנְטָן, וְזֶה יַחֲלִיק בְּיָדוֹ אֶת צַמְרוֹ, אוֹ יִצְרֹם לוֹ בְאָזְנוֹ, אוֹ יִלְחַץ אֶת רֹאשׁוֹ אֵלָיו. וְיוֹהַן הָיָה מוֹצִיא מִפִּיו דִּבּוּרִים מְשֻׁנִּים; אֶת הַכֶּלֶב קָרָא בְשֵׁם “חֲמוֹר חֲמוֹרָתָיִם”, “שׁוֹטֶה שֶׁבְּשׁוֹטִים”, “בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה”. אַךְ בּוּק הִרְגִּישׁ, כִּי הַשֵּׁמוֹת הָאֵלֶּה הֵם בְּפִי אֲדוֹנוֹ שֵׁמוֹת שֶׁל חִבָּה.

גַּם בּוּק הָיָה מַבִּיעַ רֶגֶשׁ חִבָּה אֶל אֲדוֹנוֹ בְּאֹפֶן מְיֻחָד. הָיָה נוֹטֵל אֶת כַּף אֲדוֹנוֹ וּמַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ פִּיו הַגָּדוֹל וְלוֹחֲצָהּ בְּשִׁנָּיו, עַד כִּי נִכְּרוּ אוֹתוֹת הַשִּׁנַּיִם עַל גַּבֵּי הַבָּשָׂר. אַךְ כְּשֵׁם שֶׁיָּדַע בּוּק וְהִרְגִּישׁ בְּאַהֲבַת אֲדוֹנוֹ מִתּוֹךְ דִּבְרֵי הַגִּדּוּף, כָּךְ יָדַע וְהֵבִין טוֹרוֹנְטָן אֶת אַהֲבַת כַּלְבּוֹ מִתּוֹךְ נְשִׁיכוֹתָיו.

כָּל לְטִיפָה וּלְטִיפָה, שֶׁחָנַן אוֹתוֹ בָהּ אֲדוֹנוֹ, הָיְתָה לְבוּק תַּעֲנוּג, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא הִתְרַפֵּס לְבַקֵּשׁ חִבָּה, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ רְגִילִים לַעֲשׂוֹת חֲבֵרָיו סְקִיט וּמוּר, אֲשֶׁר הִתְחַכְּכוּ מִסָּבִיב לְטוֹרוֹנְטָן וְלֹא זָזוּ מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁנָּדַב לִבּוֹ לְהַחֲלִיק בְּיָדוֹ עַל גַּבֵּי עוֹרָם.

דַּי הָיָה לוֹ לְבוּק לָשֶׁבֶת בְּחֶבְרַת אֲדוֹנוֹ. שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת הָיָה רוֹבֵץ בְּלִי תְנוּעָה לְרַגְלָיו, מִתְבּוֹנֵן אֶל זַעְזוּעֵי גוּפוֹ, מִסְתַּכֵּל בְּכָל שִׁרְטוּט וְשִׁרְטוּט שֶׁל פָּנָיו. וְכַאֲשֶׁר קָם הָאָדוֹן מִמְּקוֹמוֹ, לֹא הָיָה בוּק גּוֹרֵעַ עַיִן מִכָּל תְּנוּעוֹתָיו. גַּם בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתוֹ הִרְגִּישׁ טוֹרוֹנְטָן, כִּי עֵינֵי בוּק עָלָיו.

בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא יָכֹל בּוּק נְשׂא אֶת הַבְּדִידוּת. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹהַן יוֹצֵא אֶת הָאֹהֶל, הָיָה בוּק הוֹלֵךְ אַחֲרָיו בְּעִקְּבוֹתָיו. לִבּוֹ פָחַד, פֶּן יֵעָלֵם גַּם הָאִישׁ הַזֶּה מֵעֵינָיו, כַּאֲשֶׁר נֶעֶלְמוּ פֵרוֹל וּפְרַנְץ וְעוֹד רַבִּים. וְהַפַּחַד הַזֶּה לֹא עָזַב אֶת בּוּק גַּם בִּשְׁעַת שְׁנָתוֹ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר הָיָה קוֹפֵץ בַּלֵּילוֹת, קָרֵב אֶל הָאֹהֶל וּמַאֲזִין. הַנְּשִׁימָה הָעֲמֻקָּה וְהַבְּרִיאָה, שֶׁהָיְתָה עוֹלָה מִשָּׁם, הִרְגִּיעָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל בּוּק וּמִלְּאָה אוֹתוֹ שִׂמְחָה.

וְאוּלָם הָאַהֲבָה אֶל יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן, אֲשֶׁר עוֹרְרָה בְלֵב בּוּק אֶת הָרְגָשׁוֹת הָעֲדִינִים שֶׁל הַיָּמִים שֶׁעָבְרוּ, לֹא יָכְלָה לְשַׁנּוֹת אֶת רוּחוֹ. הָאֵמוּן וְהַמְּסִירוּת, שְׁתֵּי הַסְּגֻלוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְחַיַּת הַבַּיִת, אָמְנָם שָׁבוּ אֶל נַפְשׁוֹ, אַךְ הַתְּכוּנוֹת הָאֵלֶּה לֹא הִשְׁתִּיקוּ בְקִרְבּוֹ אֶת קוֹל הַחַיָּה הַטּוֹרֶפֶת, אֲשֶׁר עָלָה בְלִבּוֹ בִימֵי שִׁבְתּוֹ בְאֶרֶץ הַצָּפוֹן, בְּתוֹךְ יַלְדֵי הַטֶּבַע הָעַזִּים וְהָאַכְזָרִים.

בּוּק אָהַב אֶת טוֹרוֹנְטָן, וְלָכֵן לֹא גָנַב מְאוּמָה מֵאֲשֶׁר לוֹ, אַךְ רְכוּשׁ זָרִים הָיָה בוּק גּוֹנֵב בְּכִשְׁרוֹן רָב, עַד כִּי אִישׁ לֹא חֲשָׁדוֹ בִגְנֵבָה.

גַּם אֶת הַמָּדוֹן וְאֶת הַקְּרָב אָהַב בּוּק כְּקֶדֶם. אָמְנָם בִּשְׁנֵי חֲבֵרָיו, סְקִיט וּמוּר, לֹא נָגַע לְרָעָה, כִּי עַל כֵּן הָיוּ יְדִידָיו וְגַם קִנְיָן אֲדוֹנוֹ הֵם, אַךְ אוֹי לוֹ לְכֶלֶב זָר שֶׁפָּגַע בְּבוּק! הַכֹּל יָרְאוּ מִפָּנָיו, כִּי רַחֵם לֹא יָדָע. שְׁפִּיץ וְיֶתֶר הַכְּלָבִים לִמְּדוּ אֶת בּוּק, כִּי צָרִיךְ כֶּלֶב לַהֲרֹג, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג. כָּךְ הוּא מִנְהַג הַפְּרָאִים.

יוֹתֵר וְיוֹתֵר הִתְעוֹרְרָה בְקֶרֶב בּוּק נִשְׁמַת הַחַיָּה הָרָעָה, זוֹ שֶׁקִּנְּנָה בְגוּף אֲבוֹתָיו הַקַּדְמוֹנִים, בְּנֵי מִשְׁפַּחַת הַזְּאֵבִים. עַל פִּי הִתְעוֹרְרוּת זוֹ הִתְחִיל בּוּק מַכִּיר בִּדְבָרִים רַבִּים, אֲשֶׁר לֹא יָדַע וְלֹא שָׁמַע מֵעוֹלָם.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר קוֹל אֲבוֹתָיו הַפְּרָאִים קָרָא אֵלָיו בְּעֹז, עַד כִּי שָׁכַח בּוּק אֶת הָאֲנָשִׁים הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. הַקּוֹל הַקּוֹרֵא עָלָה אֵלָיו מִמַּעֲמַקֵּי הַיָּעַר; וּבְהַגִּיעַ אֵלָיו הַקּוֹל הַזֶּה, תָּקַף אוֹתוֹ רַעַד, וְאָז נָכוֹן הָיָה בּוּק לַעֲזֹב הַכֹּל וְלָלֶכֶת לִקְצֵה תֵבֵל אַחֲרֵי הַקּוֹל, אַךְ כַּאֲשֶׁר הִקִּיפָה אוֹתוֹ דִמְמַת הַיַּעַר, שׁוּב הִתְעוֹרְרָה בְּלִבּוֹ הָאַהֲבָה אֶל טוֹרוֹנְטָן, וְהִיא הֵשִׁיבָה אוֹתוֹ אֶל מִשְׁכַּן הָאָדָם.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ שְׁנֵי חֲבֵרָיו שֶׁל טוֹרוֹנְטָן, הַנְס וּפֶטְרוּס, לֹא רָצָה בּוּק לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם, עַד אֲשֶׁר רָאָה וְנוֹכַח, כִּי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה קְרוֹבִים הֵם אֶל אֲדוֹנוֹ. וְרַק אָז הוֹאִיל בּוּק לְהַרְשׁוֹת לָהֶם, כִּי יַחֲלִיקוּ אֶת עוֹרוֹ, אַךְ עֵינָיו הִבִּיעוּ, כִּי חֶסֶד גָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה עִם שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים לֹא לְמַעֲנָם, כִּי אִם לְמַעַן טוֹרוֹנְטָן.

שְׁלשֶׁת הַחֲבֵרִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ לָלֶכֶת דּוֹתָנָה. אַהֲבָתוֹ שֶׁל בּוּק אֶל טוֹרוֹנְטָן הָלְכָה וְגָבְרָה מִיּוֹם לְיוֹם, עַד כִּי לֹא הָיָה דָבָר, אֲשֶׁר יִכְבַּד מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת לְמַעַן אֲדוֹנוֹ.

פַּעַם אַחַת יָשְׁבוּ לִסְעֹד בַּבֹּקֶר עַל קְצֵה מִדְרוֹן זָקוּף, אֲשֶׁר גָּבְהוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת רֶגֶל. יוֹהַן יָשַׁב עַל הַקָּצֶה, וּבוּק רָבַץ לְרַגְלָיו. פִּתְאֹם עָלָה רַעְיוֹן עַל לֵב הָאָדוֹן לְנַסּוֹת אֶת כַּלְבּוֹ, הֲיִשְׁמַע בְּקוֹלוֹ. וְאָז נָטָה אֶת יָדוֹ עַל פְּנֵי הַתְּהוֹם וְקָרָא “הֹף!” – וְרַק בְּרֹב עָמָל עָלָה בִידֵי הַחֲבֵרִים לִתְפֹּשׂ אֶת בּוּק וּלְעָצְרוֹ, לְבַל יִקְפֹּץ, כְּדֵי לְמַלֵּא פְקֻדַּת אֲדוֹנוֹ.

– אָכֵן כֶּלֶב נוֹרָא הוּא! – הִבִּיעַ פֶּטְרוּס אֶת דַּעְתּוֹ.

– לֹא – עָנָה יוֹהַן בְּנַעְנְעוֹ בְרֹאשׁוֹ – לֹא נוֹרָא הוּא, כִּי אִם פְּאֵר הוּא.

– אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁפָּגַע בּוּק בּוֹ – נַעֲנָה פֶּטְרוּס.

– כֵּן, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵחַיָּה רָעָה זוֹ – עָנָה גַם הַנְס חֶלְקוֹ.

וְאָמְנָם לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּבְאֶחָד מִבָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ נָפְלָה קְטָטָה, אֲשֶׁר עָבְרָה לִידֵי מִלְחֶמֶת אֶגְרוֹף. טוֹרוֹנְטָן, אֲשֶׁר יָשַׁב גַּם הוּא שָׁם, קָם לְהַפְרִיד בֵּין הַנִּלְחָמִים, וְאֶחָד מֵהֶם דָּחַף אוֹתוֹ בְכֹחַ, עַד כִּי נִתְקַל בַּשֻּׁלְחָן וְנָפָל. בּוֹ בָרֶגַע נִשְׁמְעָה נַהֲמָה אֲיֻמָּה, אֲשֶׁר כָּמוֹהָ לֹא שָׁמְעָה עוֹד אֹזֶן הָאֲנָשִׁים. זוֹ הָיְתָה נַהֲמַת בּוּק, אֲשֶׁר רָבַץ בַּפִּנָּה וְלֹא גָרַע עַיִן מֵאֲדוֹנוֹ. וּבִקְפִיצָה אַחַת כְּבָר עָמַד בּוּק עַל יַד עוֹלֵב אֲדוֹנוֹ, וְשִׁנָּיו נִתְקְעוּ עָמֹק בִּבְשָׂרוֹ, עַד כִּי בְרֹב עָמָל הִצִּילוּ אֶת הַנָּשׁוּךְ.

בַּיּוֹם הַהוּא נֶאֶסְפוּ מְחַפְּשֵׂי הַזָּהָב לָדוּן בִּדְבַר הַמִּקְרֶה הַזֶּה, וְכֻלָּם הֶחְלִיטוּ, כִּי רְשׁוּת הָיְתָה לַכֶּלֶב לִנְקֹם אֶת נִקְמַת אֲדוֹנוֹ.

מִן הָעֵת הַהִיא נִתְפַּרְסֵם שֵׁם בּוּק בְּכָל אֶרֶץ אֲלַסְקָה.

יב. גְּבוּרוֹת בּוּק

לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים וּבוּק הִצִּיל מִמָּוֶת אֶת נֶפֶשׁ אֲדוֹנוֹ. שְׁלשֶׁת הַחֲבֵרִים הֶעֱבִירוּ סִירָה עַל פְּנֵי נָהָר שׁוֹטֵף מְאֹד. הַנְס וּפֶטְרוּס הָלְכוּ לְיַד הַחוֹף וַיִּמְשְׁכוּ אֶת הַסִּירָה בַעֲבוֹתוֹת. וְטוֹרוֹנְטָן אֲשֶׁר עָמַד בְּתוֹךְ הַסִּירָה, אָחַז בְּיָדוֹ מוֹט וַיִּתְאַמֵּץ לְהַעֲבִיר אוֹתָהּ בֵּין סַלְעֵי הַנָּהָר עַד הַחוֹף. מֵרֶגַע לָרֶגַע הוֹצִיא פְקֻדּוֹתָיו וְאַזְהָרוֹתָיו לַחֲבֵרָיו. בּוּק הָלַךְ גַּם הוּא לְיַד הַחוֹף וְלֹא גָּרַע עַיִן מֵאֲדוֹנוֹ. הַכֶּלֶב לֹא יָדַע מְנוּחָה.

וּבְאַחַד הַמְּקוֹמוֹת הַמְסֻכָּנִים אָמַר טוֹרוֹנְטָן לָסוּר אֶל לֵב הַנָּהָר, וַיִמְשֹׁךְ אֵלָיו אֶת הַחֶבֶל. הַנְס נִגַּשׁ אֶל הַחוֹף, לְהִתְבּוֹנֵן אֶל מַהֲלַךְ הַסִּירָה. וְשֶׁטֶף הַנָּהָר גָּבַר, עַד אֲשֶׁר כָּשַׁל כֹּחַ טוֹרוֹנְטָן, וְהַסִּירָה הוּטְלָה בִמְהִירוּת הַבָּרָק אֶל שִׁבֹּלֶת הַמַּיִם¹⁴. הַנְס חָגַר אֶת כֹּחוֹ וַיִּמְשֹׁךְ אֶת הַחֶבֶל, אַךְ פִּתְאֹם נִדְחֲפָה הַסִּירָה וַתֵּהָפֵךְ עַל פִּיהָ לְיַד הַסְּלָעִים, וְטוֹרוֹנְטָן טֻלְטַל בְּשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר.

בּוּק לֹא הִמְתִּין אַף רֶגַע וַיִּקְפֹּץ לְתוֹךְ הַמַּיִם לְהַצִּיל אֶת טוֹרוֹנְטָן. טוֹרוֹנְטָן אָחַז בִּזְנָבוֹ, וּשְׁנֵיהֶם חָתְרוּ בְּכָל כֹּחָם אֶל הַחוֹף. אַךְ הַשֶּׁטֶף הָעַז נָשָׂא אוֹתָם הָלְאָה, וְטוֹרוֹנְטָן רָאָה, כִּי לֹא יַגִּיעוּ אֶל הַחוֹף. אָז אָחַז בְּשֵׁן סֶלַע וַיִּקְרָא אֶל בּוּק, כִּי יַחְתֹּר לְבַדּוֹ אֶל הַחוֹף.

הַכֶּלֶב הַנֶּאֱמָן הִבִּיט בִּפְנֵי אֲדוֹנוֹ וְלֹא מָרָה אֶת פִּיו וַיָּשָׁב אֶל הַחוֹף. הַנְס וּפֶּטְרוּס מָשׁוּ אוֹתוֹ מִן הַמַּיִם כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בוֹ.

הָאֲנָשִׁים יָדְעוּ, כִּי בְלִי עָזְרָה לֹא יַעֲצֹר טוֹרוֹנְטָן כֹּחַ לְהִנָּצֵל, וְלָכֵן כָּרְכוּ בְחֶבֶל אֶת גּוּפוֹ שֶׁל בּוּק וַיּוֹרִידוּהוּ הַמַּיְמָה. בּוּק שָׁט אֶל עֵבֶר הַסֶּלַע, וְכַאֲשֶׁר קָרַב אֶל טוֹרוֹנְטָן, אָחַז טוֹרוֹנְטָן בּוֹ. הַנְס וּפֶטְרוּס מָשׁוּ אוֹתָם בַּחֶבֶל. שְׁנֵיהֶם הָיוּ פְצוּעִים וּרְצוּצִים מִפְּנֵי הַסְּלָעִים הֶחָדִים אֲשֶׁר בַּנָּהָר וּמִפְּנֵי הַשִּׂיחִים הַדּוֹקְרִים אֲשֶׁר לְיַד הַחוֹף, וַיִּשְׁכְּבוּ בְלִי תְּנוּעָה עַל פְּנֵי הַדֶּשֶׁא.

בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן כַּאֲשֶׁר שָׁב רוּחַ טוֹרוֹנְטָן אֵלָיו, הֵחֵלּוּ עֵינָיו לְחַפֵּשׂ אֶת בּוּק. הוּא שָׁכַב כְּמֵת, וְעַל יָדוֹ עָמַד הַכֶּלֶב מוּר וַיְלַקֵּק אֶת סַנְטְרוֹ וְאֶת עֵינָיו הָעֲצוּמוֹת. אַךְ עַד מְהֵרָה הִתְעוֹדֵד בּוּק, אַף כִּי נִשְׁבְּרוּ שָׁלשׁ מֵעַצְמוֹתָיו.

– פֹּה נַעֲמֹד לָנוּחַ – גָּמַר טוֹרוֹנְטָן – עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב בּוּק לְאֵיתָנוֹ.

בַּחֹרֶף הַהוּא, אַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁבוּ הָאֲנָשִׁים דּוֹתָנָה, עָשָׂה בּוּק חֶסֶד גָּדוֹל עִם אֲדוֹנוֹ. וְהַחֶסֶד הַזֶּה נָתַן לְטוֹרוֹנְטָן וַחֲבֵרָיו אֶת הַיְכֹלֶת לְמָלֵא אֶת מַשְׂאַת נַפְשׁוֹ, וְגַם נָתַן כָּבוֹד רַב לְבוּק, אֲשֶׁר שְׁמוֹ יָצָא לִתְהִלָּה בְכָל אֶרֶץ אֲלַסְקָה.

כָּל הַחֲבוּרָה חָלְמָה לִנְסֹעַ אֶל הָאֲרָצוֹת הַשּׁוֹמְמוֹת בַּמִּזְרָח, אֲשֶׁר שָׁם עַפְרוֹת זָהָב לֹא נָגְעָה בָהֶם יַד אִישׁ. פַּעַם אַחַת יָשְׁבוּ הָאֲנָשִׁים בְּאַכְסַנְיָה “אֶלְדוֹרָדָה”, וְהַשִּׂיחָה נִתְגַּלְגְּלָה בֵינֵיהֶם עַל דְּבַר כְּלָבִים. הַכֹּל קִנְּאוּ בְטוֹרוֹנְטָן, כִּי יֵשׁ לוֹ כֶלֶב מְפֹאָר כְּבוּק. וּבְכָל זֹאת בִּקְּשׁוּ לִמְצֹא בוֹ מִגְרַעַת כָּל שֶׁהִיא. אַחַד הַמְסֻבִּים הִתְפָּאֵר, כִּי כַלְבּוֹ יָכֹל לָשֵׂאת מַשָּׂא חֲמֵשׁ מֵאוֹת לִטְרָא, וְהַשֵּׁנִי עָמַד וְהוֹדִיעַ, כִּי כַלְבּוֹ יוּכַל לָשֵׂאת מַשָּׂא שֵׁשׁ מֵאוֹת לִטְרָא.

– הוֹ, הַמִּתְפָּאֲרִים! – קָרָא פִתְאֹם יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן בְּבוּז – מָה הֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת לִטְרָא?! הִנֵּה בּוּק שֶׁלִּי יוּכַל לָשֵׂאת גַּם אֶלֶף לִטְרָאוֹת.

– הַאֻמְנָם? הַאִם כֶּלֶב אֶחָד יָזִיז מִמְּקוֹמוֹ מַשָּׂא אֶלֶף לִטְרָאוֹת וְיִשָּׂא אוֹתוֹ מַהֲלַךְ מֵאָה פְסִיעוֹת? – שָׁאַל הֶעָשִׁיר הַגָּדוֹל מַתַּתְיוֹן.

– כֵּן! – עָנָה טוֹרוֹנְטָן בִּמְנוּחָה – אֶלֶף לִטְרָאוֹת וּמַהֲלַךְ שֶׁל מֵאָה פְסִיעוֹת.

– טוֹב וְיָפֶה! – קְרָא הֶעָשִׁיר בִּקְרִירוּת וּבְלִגְלוּג – אָנֹכִי נוֹתֵן אֶלֶף שֶׁקֶל, הִתְעָרֵב נָא עִמִּי, כִּי לֹא כֵנִים דְּבָרֶיךָ.

וְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר שָׂם עַל הַשֻּׁלְחָן כִּיס מָלֵא שִׁקְלֵי זָהָב.

כָּל הַמְסֻבִּים שָׁתָקוּ.

טוֹרוֹנְטָן נִדְהָם. אֶל לִבּוֹ בָא הַרְהוֹר, כִּי הִפְלִיג קְצָת אֶת כֹּחוֹ שֶׁל בּוּק שֶׁלּוֹ; וְאַף אָמְנָם לֹא הָיָה בְיָדוֹ סְכוּם שֶׁל אֶלֶף שֶׁקֶל, לְהָשִׁיב עֵרָבוֹן לְהֶעָשִׁיר מַתַּתְיוֹן. וְעֵינֵי כָל הָאֲנָשִׁים הִנֵּה נְשׂוּאוֹת אֵלָיו.

– שָׁם בֶּחָצֵר עוֹמֶדֶת עֲגָלָה שֶׁלִּי וְעָלֶיהָ עֲשָׂרָה שַׂקִּים קֶמַח, מֵאָה לִטְרָאוֹת בְּכָל אֶחָד – נִשְׁמַע שׁוּב קוֹל הַלִּגְלוּג שֶׁל הֶעָשִׁיר – הִנֵּה יֵשׁ לָנוּ אֵפוֹא יְכֹלֶת תֵּכֶף וּמִיָּד לַחֲרֹץ.

טוֹרוֹנְטָן לֹא עָנָה. הוּא לֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת, וַיָּעָף עַיִן מִסָּבִיב, כְּאִישׁ אוֹבֵד עֵצוֹת. אַךְ הִנֵּה פָנָה אֶל אֶחָד מֵחֲבֵרָיו, אָבְרִין שְׁמוֹ, אֲשֶׁר הִצְלִיחַ מְאֹד בַּעֲסָקָיו וְהִתְעַשֵּׁר.

– הֲיֵשׁ בְּיָדְךָ לְהַלְווֹת לִי אֶלֶף שֶׁקֶל? – לָחַשׁ לוֹ טוֹרוֹנְטָן.

– יֵשׁ וָיֵשׁ! – עָנָה הַלָּז בִּידִידוּת, וּכְרֶגַע שָׂם גַּם הוּא עַל הַשֻּׁלְחָן כִּיס מָלֵא שִׁקְלֵי זָהָב. – אַךְ כִּמְדֻמֶּנִי, חֲבִיבִי, כִּי אֶלֶף לִטְרָאוֹת מַשָּׂא רַב הוּא גַם לְהַמֻּבְחָר שֶׁבִּכְלָבִים.

בְּרֶגַע אֶחָד הִתְרוֹקֵן הֶחָדֶר. הַכֹּל יָצְאוּ אֶל הֶחָצֵר. עַל יַד הָעֲגָלָה נֶאֶסְפוּ כְמָאתַיִם אִישׁ. קֹר עַז מְאֹד שָׂרַר בַּחוּץ. אַדְנֵי הָעֲגָלָה, שֶׁעָמְדָה שָׁעָה אֲרֻכָּה בֶחָצֵר, קָפְאוּ וְנִצְמְדוּ לַקַּרְקָע. הָאֲנָשִׁים דָּנוּ זֶה עִם זֶה, הֲיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְטוֹרוֹנְטָן לְנַעֵר אֶת הָעֲגָלָה, אַךְ הֶעָשִׁיר מַתַּתְיוֹן עָמַד וְאָסַר אֶת הַדָּבָר. בָּרִי הָיָה לַכֹּל, כִּי הַכֶּלֶב לֹא יָזִיז מִמְּקוֹמוֹ אֶת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד הַזֶּה. וְגַם טוֹרוֹנְטָן בְּעַצְמוֹ, אַךְ רָאָה אֶת עֲשֶׂרֶת הַשַּׂקִּים הַגְּדוֹלִים, הִרְהֵר בְּלִבּוֹ, כִּי כַסְפוֹ אָבָד.

מַתַּתְיוֹן הִכִּיר זֹאת וַיְלַגְלֵג:

– אוּלַי רוֹצֶה אַתָּה לְהוֹסִיף עַל כֶּסֶף הָעֵרָבוֹן?

עֵינֵי טוֹרוֹנְטָן חָשֵׁכוּ. רוּחוֹ נָפָל. וּבְכָל זֹאת קָרָא אֶת חֲבֵרָיו הַנְס וּפֶטְרוּס, אֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת כָּל הוֹנָם, מָאתַיִם שֶׁקֶל, לְהוֹסִיף עַל הָעֵרָבוֹן.

אָז רָתְמוּ אֶת בּוּק בָּעֲגָלָה. הוּא חָשׁ, כִּי דָבָר גָּדוֹל עוֹמֵד לְהֵעָשׂוֹת, וְכִי הַכֹּל מְחַכִּים לְמַעֲשֶׂה רָב. קְרִיאוֹת שֶׁל הִתְפַּעֲלוּת נִשְׁמְעוּ בֵין הֶהָמוֹן, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה בּוּק רָתוּם. הוּא הָיָה נֶהְדָּר. אֵין בּוֹ דֹפִי. שְׂעָרוֹ – מֶשִׁי, וּבְשָׂרוֹ – אֵין כָּמֹהוּ.

– אָכֵן זֶה הוּא כֶלֶב! – קָרָא אַחַד הָעוֹמְדִים, וְהוּא אִישׁ עָשִׁיר מְאֹד – הֵא לֵךְ, טוֹרוֹנְטָן, בִּמְחִירוֹ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עוֹבֵר לַסּוֹחֵר.

טוֹרוֹנְטָן נִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל בּוּק.

– סוּרוּ! פַּנּוּ מָקוֹם! – קָרָא מַתַּתְיוֹן.

הֶהָמוֹן נָסוֹג אָחוֹר. קָמָה דְמָמָה. וּבְתוֹךְ הַדְּמָמָה נִשְׁמַע קוֹלוֹ הַצּוֹהֵל שֶׁל מַתַּתְיוֹן, אֲשֶׁר קָרָא לַאֲנָשִׁים לְהִתְעָרֵב עִמּוֹ. אַךְ לֹא נִמְצָא אִישׁ. בָּרִי הָיָה לַכֹּל, כִּי בּוּק אָמְנָם כֶּלֶב נֶהְדָּר הוּא, אַךְ אִישׁ לֹא הֶאֱמִין, כִּי יְהִי בְכֹחוֹ לִמְשֹׁךְ מַשָּׂא עֲשָׂרָה שַׂקִּים בְּנֵי מֵאָה לִטְרָא.

טוֹרוֹנְטָן כָּרַע לִפְנֵי בוּק וַיְחַבֵּק אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּלְחָצֵהוּ אֶל לִבּוֹ. אַחַר גָּחַן וְלָחַשׁ בְּאָזְנוֹ:

– אִם אוֹהֵב אַתָּה אוֹתִי, בּוּק, אִם אוֹהֵב אַתָּה…

הַכֶּלֶב נָהַם מִתּוֹךְ סַעֲרַת לֵב.

הָאֲנָשִׁים הִבִּיטוּ בְקֹצֶר רוּחַ אֶל הַמַּחֲזֶה הַזֶּה, אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָמוֹהוּ. כָּל הַדָּבָר הָיָה בְעֵינֵיהֶם מִין חֲלוֹם קֶסֶם, מִין חִידָה סְתוּמָה.

טוֹרוֹנְטָן קָם. אָז חָטַף בּוּק אֶת יַד אֲדוֹנוֹ וְהִכְנִיסָהּ לְתוֹךְ פִּיו. הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה כְעֵין מַעֲנֶה עַל דְּבָרָיו. וְטוֹרוֹנְטָן סָר מִמֶּנּוּ.

– הָלְאָה, בּוּק! – קָרָא בִמְנוּחָה.

הַכֶּלֶב מָתַח אֶת הָרְצוּעוֹת אֲשֶׁר עַל גַּבּוֹ, פָּסַע שְׁתֵּי פְסִיעוֹת לְאָחוֹר, נָטָה לִימִין וְעָמָד. הַמַּשָּׂא הִתְנוֹדֵד. אַחֲרֵי כֵן נָטָה בּוּק לִשְׂמֹאל.

נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ. אַדְנֵי הָעֲגָלָה זָעוּ.

כָּל הָעוֹמְדִים עָצְרוּ נְשִׁימָתָם.

– לְפָנִים – נִשְׁמַע בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה קוֹל טוֹרוֹנְטָן.

בּוּק פָּנָה בִמְהִירוּת לְפָנִים. הָרְצוּעוֹת נִתְמַתָּחוּ. גּוּפוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב רָעַד כֻּלּוֹ; מִתַּחַת לְעוֹרוֹ רָטְטוּ שְׁרִירָיו. בְּחָזֵהוּ נָגַע בַּשֶּׁלֶג לְבַקֵּשׁ מַעֲמָד. הָעֲגָלָה הִתְנוֹדְדָה, זָעָה מִמְּקוֹמָהּ וּבְבַת אַחַת הֶחֱלִיקָה מִתְּחִלָּה לְאַט לְאַט, אַךְ בְּלִי שׁוּם הַפְסֵק.

בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן הַצָּפוּף נִשְׁמְעָה אֲנָחָה עֲמֻקָּה. טוֹרוֹנְטָן רָץ לְיַד הָעֲגָלָה וּבְקוֹלוֹ עוֹדֵד אֶת בּוּק. הַמַּהֲלָךְ הָיָה מָדוּד מִתְּחִלָּה, וְאַךְ הִגִּיעָה הָעֲגָלָה אֶל הָעַמּוּד, אֲשֶׁר שָׁם נִסְמְנָה הַמַּטָּרָה, הִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ הַקָּהָל קוֹל תְּרוּעַת גִּיל, וְהַכֹּל דָּרְשׁוּ, כִּי הָעֲגָלָה תַעֲמֹד.

הֶהָמוֹן, וְהֶעָשִׁיר מַתַּתְיוֹן בְּתוֹכָם, רָץ אֶל הָעַמּוּד. כּוֹבָעִים וּמִטְפָּחוֹת נִפְנְפוּ בָאֲוִיר. אֲנָשִׁים זָרִים לָחֲצוּ זֶה יְדֵי זֶה וּפְנֵיהֶם הֵפִיקוּ עֲלִיצוּת רַבָּה, כְּאִלּוּ יָרַד לָהֶם הָאֹשֶׁר מִן הַשָּׁמָיִם. יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן כָּרַע עַל בִּרְכָּיו לְיַד בּוּק, לִטֵּף אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְפָנִים וּלְאָחוֹר.

– הוֹ, רֹאשׁ עֵגֶל, הוֹ, שׁוֹטֶה בֶן פֶּתִי, הוֹ, בֶּן בְּלִיַּעַל! – קָרָא טוֹרוֹנְטָן כְּדַרְכּוֹ מִתּוֹךְ חִבָּה רַבָּה, וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמַע רֶגֶשׁ אַהֲבָה עֲמֻקָּה.

– אָכֵן זֶה הוּא כֶלֶב! – נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר, אֲשֶׁר חָמַד אֶת בּוּק – אֶלֶף שֶׁקֶל אֲנִי נוֹתֵן! קַח, וְאִם מְעַט – אוֹסִיף עוֹד מָאתַיִם.

טוֹרוֹנְטָן עָמַד עַל רַגְלָיו. עֵינָיו כֵּהוּ, וּדְמָעוֹת יָרְדוּ עַל לְחָיָיו.

– לֵךְ לְכָל הָרוּחוֹת עִם זְהָבֶךָ! – קָרָא בְזָעַם.

וּבוּק חָטַף בְּשִׁנָּיו שֵׁנִית אֶת יְדֵי אֲדוֹנוֹ, וְטוֹרוֹנְטָן לִטֵּף אוֹתוֹ בְחִבָּה רַבָּה. הָאֲנָשִׁים הֵבִינוּ, כִּי אֵין לָהֶם לַעֲמֹד בֵּין שְׁנֵי הָאוֹהֲבִים וּלְהַפְרִיעַ אוֹתָם, וְלָכֵן הָלְכוּ לָהֶם אִישׁ לְדַרְכּוֹ. –

יג. הַפְּגִישָׁה

אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָכַשׁ לוֹ טוֹרוֹנְטָן, בִּזְכוּת בּוּק, מָמוֹן רַב, הָלַךְ הוּא וַחֲבֵרָיו אֶל הַמִּזְרָח, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִכְסְפָה נַפְשָׁם זֶה יָמִים רַבִּים. הַשְּׁמוּעוֹת נִתְפַּשְׁטוּ, כִּי שָׁם מִכְרוֹת זָהָב לָרֹב; רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם שָׂמוּ פְנֵיהֶם אֶל מְקוֹם הָאוֹצָרוֹת הָאֵלֶּה, אַךְ מְעַטִּים מֵהֶם שָׁבוּ לְבֵיתָם בְּשָׁלוֹם. עַפְרוֹת זָהָב אֵלּוּ הֵבִיאוּ אֶת הַמָּוֶת עַל בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין מִסְפָּר. אִישׁ לֹא יָדַע, מִי גִּלָּה אֶת הַמַּטְמוֹנִים הָאֵלֶּה, וְגַם בְּהַגָּדוֹת עַתִּיקוֹת לֹא נִמְצָא זֵכֶר לָהֶם. וְאוּלָם הָיוּ בְנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ, כִּי בְעֵינֵיהֶם רָאוּ פֵּרוֹרֵי זָהָב גְּדוֹלִים, אֲשֶׁר הוּבְאוּ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. אָמְרוּ, כִּי לֹא הַרְחֵק מִן הַמַּטְמוֹנִים עוֹמֵד אֹהֶל קָטֹן, אַךְ אִישׁ לֹא רָאָה אוֹתוֹ.

יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן, הַנְס, פֶּטְרוּס וּבוּק הָלְכוּ גַם הֵם לְבַקֵּשׁ אֶת הַמַּטְמוֹנִים, וְעִמָּהֶם לָקְחוּ עוֹד כַּחֲצִי תְרֵיסָר כְּלָבִים. אַךְ אֲנָשִׁים לֹא נִלְווּ אֲלֵיהֶם, כִּי יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן לֹא יָרֵא אֶת הַמִּדְבָּר וְאֶת הַשְּׁמָמָה. הָאִישׁ הַזֶּה יָכֹל לִהְיוֹת בָּדָד בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, וַיִּקַּח עִמּוֹ רַק רוֹבֶה לְצַיִד וְקֹמֶץ מֶלַח לְתַבְשִׁיל.

הַחֲבֵרִים לֹא מִהֲרוּ לָלֶכֶת דַּרְכָּם, וְהָיוּ עוֹרְכִים צַיִד בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָבְרוּ. מִלְּבַד כְּלֵי נֶשֶׁק, מַכְשִׁירֵי צַיִד וּקְצָת כְּלֵי מְלָאכָה לֹא נָשְׂאוּ הָאֲנָשִׁים מְאוּמָה.

חַיִּים כָּאֵלֶּה הָיוּ נוֹחִים מְאֹד לְבוּק. הֲלֹא מַשְׂאַת נַפְשׁוֹ הָיְתָה לָצוּד חַיּוֹת, לָדוּג דָּגִים וְלִהְיוֹת נָע וְנָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

יֵשׁ אֲשֶׁר שָׁבוּעוֹת יָמִים הָיָה הוֹלֵךְ בּוּק בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה הָרְתוּמָה, וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ יְמֵי מְנוּחָה רַבִּים בִּמְקוֹמוֹת הַתַּחֲנָה. הָאֲנָשִׁים הָיוּ מַבְעִירִים אֵשׁ, חוֹפְרִים בָּאֲדָמָה הַקְּפוּאָה. וְאוּלָם חִפּוּשָׂם הָיָה לַשָּׁוְא. הַזָּהָב לֹא נִמְצָא.

יֵשׁ אֲשֶׁר גַּם הָאֲנָשִׁים גַּם הַכְּלָבִים הָיוּ עוֹלִים עַל מִשְׁכָּבָם רְעֵבִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר בָּאוּ יְמֵי שׂבַע, כִּי בָשָׂר וְדָגִים נִמְצָא לָרֹב.

וְהִנֵּה בָא הַקַָּיִץ. בְּעֶגְלוֹת הַחֹרֶף חָדְלוּ לִנְסֹעַ, וְכָל אֶחָד נָשָׂא אֶת יַלְקוּטוֹ עַל שִׁכְמוֹ. וְכָךְ עָבְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים, וְאֶת הָעֲמָקִים הַמּוּפָזִים, אֶת הַיְּעָרִים הָאֲפֵלִים וְעַל פְּנֵי הַיְאוֹרוֹת הַשְּׁקוּפִים כִּרְאִי. רַגְלֵיהֶם דָּרְכוּ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֹא נִרְאוּ עָלֶיהָ עִקְּבוֹת אָדָם. וְאוּלָם הֵן הָיֹה הָיָה בַמָּקוֹם הַזֶּה בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים בֶּן אָדָם, אַף נוֹצְרָה אַגָּדָה עַל דְּבַר אֹהֶל הָעוֹמֵד לְיַד עַפְרוֹת זָהָב.

עָבַר הַקַּיִץ – וְהָאֲנָשִׁים הוֹסִיפוּ לָלֶכֶת. יָמִים וְלֵילוֹת סָבְלוּ קֹר וַיַּעַבְרוּ מְקוֹמוֹת, אֲשֶׁר רַק יִתּוֹשִׁים חַיִּים שָׁם. פְּלָאִים רַבִּים רָאוּ עֵינֵיהֶם, וַיִּמְצְאוּ בְמֶמְשֶׁלֶת הַקֶּרַח פְּרָחִים וְגַרְגְּרִים, אֲשֶׁר יִצְמְחוּ וְיִגְדְּלוּ רַק בְּאֶרֶץ הַדָּרוֹם, בְּאֶרֶץ הָאוֹר וְהַשָּׁמֶשׁ.

עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת, חָלְפוּ יְרָחִים, עַד אֲשֶׁר עָלָה בִידֵי הַהוֹלְכִים לְגַלּוֹת עִקְּבוֹת רֶגֶל אֱנוֹשׁ. הַדָּבָר הָיָה בְאֶחָד מִיַּעֲרוֹת עַד, וְהַמְחַפְּשִׂים הֶאֱמִינוּ, כִּי הָאֹהֶל הִנֵּה קָרוֹב הוּא. אַךְ פִּתְאֹם הִנֵּה נֶעֶלְמָה הַדֶּרֶךְ, נֶעֶלְמָה וְאֵינָהּ, כְּמוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁסָּלַל אוֹתָהּ.

אָז תָּעוּ הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית צַיָּד, חֻרְבָה מָטָה לִנְפֹּל, וַיִּמְצְאוּ שָׁם רוֹבֶה עַתִּיק. יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן הִכִּיר, עַל פִּי זִכְרוֹנוֹת עֲלוּמָיו, כִּי הָרוֹבֶה הַזֶּה הוּא מַעֲשֵׂה חֲרֹשֶת עַתִּיקָה, שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד וּכְלֵי הַנֶּשֶׁק שֶׁל הַחֲרֹשֶת הַהִיא הָיוּ בְשַׁעְתָּם יְקָרִים מִפָּז. וְאוּלָם מִלְּבַד הַחֻרְבָה הַזֹּאת לֹא מָצְאוּ דָבָר.

וְשׁוּב בָּא הָאָבִיב, וְהָאֹהֶל עֲדַיִן לֹא נִמְצָא; בָּעֹמֶק מָצְאוּ הָאֲנָשִׁים בְּרֵכַת מַיִם, וְעַל קַרְקָעָהּ בֵּין הַחוֹל נוֹצְצוּ גַּרְגְּרֵי זָהָב טָהוֹר.

הִנֵּה כִּי כֵן הִגִּיעוּ הָאֲנָשִׁים אֶל מְחוֹז חֶפְצָם. וְהָעֲבוֹדָה הֵחֵלָּה. שְׁלשֶׁת הַחֲבֵרִים עָסְקוּ בַעֲבוֹדָה זוֹ. יוֹם יוֹם הָיוּ מוֹצִיאִים עַפְרוֹת זָהָב בִּמְחִיר לֹא פָחוֹת מֵאֶלֶף שֶׁקֶל. אֶת עַפְרוֹת הַזָּהָב הָיוּ חוֹבְשִׁים בְּשַׂקִּים עֲשׂוּיִים עוֹרוֹת חַיָּה, וְהַשַּׂקִּים עִם הַזָּהָב הָיוּ מֻנָּחִים עַל יַד אָהֳלָם, כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּחוֹת חֲבִילוֹת עֵצִים. וְהָאֲנָשִׁים לֹא חָדְלוּ לַעֲבֹד, וְהַיָּמִים נָגֹזוּ כַחֲלוֹמוֹת לָיְלָה.

הַכְּלָבִים יָשְׁבוּ בְּטֵלִים. רַק לִפְעָמִים הָלְכוּ עִם טוֹרוֹנְטָן לָצוּד צַיִד אוֹ לָדוּג דָּגִים. בּוּק הָיָה עַתָּה חָפְשִׁי כָּל הַיּוֹם, וְשָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת הָיָה יוֹשֵׁב עַל יַד הַמְּדוּרָה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת.

וְשׁוּב רָאָה בּוּק בְּדִמְיוֹנוֹ אֶת הָאָדָם הַקַּדְמוֹן, זֶה שֶׁחַי לִפְנֵי אֲלָפִים שָׁנָה יַחַד עִם אֲבוֹת אֲבוֹתָיו. אָז חָיוּ יַחְדָּו בַּיַּעַר, וְהָאָדָם יָדַע לְקַפֵּץ עַל הָעֵצִים וְלָנוּחַ שָׁם מֵעֲמַל הַיּוֹם, וְהַכֶּלֶב רָבַץ תַּחַת הָעֵץ לִשְׁמֹר עַל אֲדוֹנוֹ.

אֹזֶן בּוּק שָׁמְעָה קוֹל קוֹרֵא אֵלָיו. וְהַקּוֹל עוֹלֶה מִמֶּרְחַקִּים. מֵאַיִן בָּא הַקּוֹל? וּלְאָן הוּא קוֹרֵא? – אֶת זֹאת לֹא יָדַע בּוּק, וְרַק לִבּוֹ נִמְלָא חֶדְוָה רַבָּה.

יֵשׁ אֲשֶׁר הָיָה קוֹפֵץ מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרָץ אַחֲרֵי הַקּוֹל, כְּאִלּוּ שָׁמַע אוֹתוֹ בְהָקִיץ וְלֹא בַחֲלוֹם וּבְדִמְיוֹן. וּבְרוּצוֹ עַל פְּנֵי הַיַּעַר הָיָה בּוּק נוֹבֵחַ אוֹ מְיַלֵּל, הַכֹּל לְפִי הֲלָךְ רוּחוֹ. יֵשׁ אֲשֶׁר הָיָה שׁוֹכֵב שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת בַּיַּעַר תַּחַת גֶּזַע אִילָן עָב אוֹ בְתוֹךְ הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ וּמַאֲזִין וּמַקְשִׁיב אֶל כָּל הֶגֶה וְאֶל כָּל צְלִיל, אוּלַי יִרְאֶה אֶת הַקּוֹל הַנֶּעְלָם הַקּוֹרֵא אֵלָיו זֶה יָמִים רַבִּים.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּצָהֳרַיִם, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה בּוּק מְנַמְנֵם לְיַד הָאֹהֶל, הָיָה מֵרִים רֹאשׁוֹ פִתְאֹם וְשָׂם אָזְנוֹ כַאֲפַרְכֶּסֶת¹⁵. אַחַר הָיָה קוֹפֵץ מִמְּקוֹמוֹ, נוֹשֵׂא אֶת רַגְלָיו וְרָץ קָדִימָה. הָלְאָה הָלְאָה. מִתְעַלֵּם הָיָה שָׁעוֹת רַבּוֹת וְגַם יָמִים שְׁלֵמִים.

אוֹהֵב הָיָה בּוּק לַעֲבֹר לְאֹרֶךְ אֲפִיק הַנַּחַל, שֶׁמֵּימָיו חָרָבוּ. הָיָה פוֹסֵעַ פְּסִיעוֹת דַּקּוֹת, בַּחֲשַׁאי, עַל פְּנֵי הַטְּחָב הָרָךְ; הָיָה רוֹבֵץ שָׁם לְהַקְשִׁיב אֶל צִפְצוּף הַצִּפֳּרִים וְלִרְאוֹת אֶת מֵרוּץ תַּרְנְגֹלוֹת הַיַּעַר עַל פְּנֵי הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ.

אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל אָהַב בּוּק לְשׁוֹטֵט בְּתוֹךְ אַפְלוּלִית לֵיל קָיִץ. הוּא הוֹלֵךְ וּמַאֲזִין אֶל הַקּוֹלוֹת אֵין מִסְפָּר הָעוֹלִים מִן הַשְּׁמָמָה, אוּלַי יַבְחִין בֵּינֵיהֶם אֶת הַקּוֹל הַהוּא, אֶת הַקּוֹל הַקּוֹרֵא אֵלָיו.

פַּעַם אַחַת הִתְעוֹרֵר בּוּק בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְהוּא רוֹעֵד כּלּוֹ וְשַׂעֲרוֹת עוֹרוֹ סוֹמְרוֹת.

אֶת הַקּוֹל הַהוּא שָׁמְעוּ אָזְנָיו, אַךְ בַּפַּעַם הַזֹּאת עָלָה אֵלָיו קוֹל צָלוּל, כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַע עַד הַיּוֹם. הַקּוֹל הַזֶּה הָיָה יְלֵל אַט, כְּיִלְלַת כֶּלֶב, אַךְ שׁוֹנֶה מִמֶּנּוּ. כַּקּוֹל הַזֶּה שָׁמַע בּוּק בַּחֲלוֹמוֹתָיו.

בּוּק קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרָץ כִּמְּשֻׁגָּע אַחֲרֵי הַקּוֹל, וּפִתְאֹם חָדַל לָרוּץ וַיֵּלֶךְ אַט וְזָהִיר.

וְהוּא בָא עַד שָׂדֶה קָטֹן בֵּין עֵצִים גְּבוֹהִים. בַּשָּׂדֶה יָשַׁב זְאֵב גָּדוֹל וְרָזֶה. וְהַזְּאֵב פָּשַׁט סַנְטְרוֹ הָאָרֹךְ לְמַעְלָה, אֶל מוּל שְׁמֵי הָאֹפֶל, וַיְיַלֵּל.

בּוּק הָלַךְ וְקָרַב בַּחֲשַׁאי, אַךְ הַזְּאֵב הִרְגִּישׁ בּוֹ וַיֶּחְדַּל מִיִּלְלָתוֹ. בּוּק קָרַב אֵלָיו יוֹתֵר.

הַזְּאֵב קָפַץ פִּתְאֹם מִמְּקוֹמוֹ וַיִּבְרַח. בּוּק רָדַף אַחֲרָיו בִּפְסִיעוֹת גַּסּוֹת.

שְׁנֵיהֶם רָצוּ עַל פְּנֵי הָעֵמֶק, וְהַכֶּלֶב חָסַם בְּעַד הַזְּאֵב אֶת הַדָּרֶךְ. פִּתְאֹם עָמַד הַזְּאֵב, הִזְדַּקֵּף עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים כַּלְבֵי הַצָּפוֹן, הִשְׁמִיעַ נְאָקָה, חָרַק שִׁנָּיו וַיְהִי עָרוּךְ לַקְּרָב.

אַךְ בּוּק לֹא אָמַר לְהִלָּחֵם. הוּא נָהַם נַהֲמָה שֶׁל יְדִידוּת וַיִּגַּשׁ אֶל הַזְּאֵב וַיְסוֹבֵב אוֹתוֹ פַעַם וּפַעֲמָיִם. וְאוּלָם הַזְּאֵב, כַּנִּרְאֶה, פָּחַד וְלֹא הֶאֱמִין בִּידִידוּת הַכֶּלֶב. בּוּק הָיָה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ פִּי שְׁלשָׁה, וְלָכֵן הִתְאַמֵּץ הַזְּאֵב לְהִתְחַמֵּק וְלִבְרֹחַ.

לָאַחֲרוֹנָה עָלֶה הַדָּבָר בְּיָדוֹ, וְהַצַּיִד הֵחֵל שֵׁנִית וְלֹא פָסַק עַד אֲשֶׁר עָמַד הַזְּאֵב בַּשֵּׁנִית. רַק עַתָּה הֶאֱמִין, כִּי בּוּק בָּא אֵלָיו לֹא לְמִלְחָמָה, כִּי אִם כִּידִיד.

אָז קָרַב הַזְּאֵב אֶל בּוּק, הֵרִיחַ בּוֹ וַיְסוֹבֵב אוֹתוֹ בְאַחֲוָה וְרֵעוּת.

אַךְ כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה נָשָׂא הַזְּאֵב אֶת רַגְלָיו וַיִּפֶן אֶל הַיַּעַר וַיִּקְרָא אֶת בּוּק אַחֲרָיו. אָז רָצוּ שְׁנֵיהֶם זֶה בְצַד זֶה, בְּאַפְלוּלִית הַלַּיְלָה, עַד בּוֹאָם אֶל מַבּוּעַ¹⁶ הַנַּחַל, וּמִשָּׁם רָצוּ הָלְאָה. הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה. הַחֹם גָּבָר. הַזְּאֵב וּבוּק יָצְאוּ אֶל הַמִּישׁוֹר אֲשֶׁר שָׁם יְעָרִים אֲפֵלִים וּנְחָלִים נוֹצְצִים. בּוּק הָיָה מְאֻשָּׁר. הוּא יָדַע בְּנַפְשׁוֹ, כִּי נִכְנָע הוּא לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ בַּחֲלוֹמוֹת זֶה יָמִים רַבִּים. הִנֵּה אָחִיו הַפֶּרֶא מוֹלִיךְ אוֹתוֹ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר מִשָּׁם עוֹלֶה הַקּוֹל.

עַתָּה קָמוּ בְלִבּוֹ זִכְרוֹנוֹת עַתִּיקִים, וְנִדְמָה לוֹ, כִּי כָל זֶה כְּבָר הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.

כַּאֲשֶׁר עָמְדוּ עַל חוֹף הַנָּהָר, לְמַעַן הַחֲלֵף כֹּחַ, זָכַר בּוּק בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן. הוּא יָשַׁב וְנָעַץ עֵינָיו לְמֵרָחוֹק.

הַזְּאֵב קָם לָרוּץ הָלְאָה, אַךְ בּוּק חָדַל לַחֲשֹׁב עַל אֹדוֹת הַקּוֹל הַטָּמִיר. הַזְּאֵב חָזַר וְנִגַּשׁ אֵלָיו וּבְלִי אֹמֶר בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כִּי יֵלֵךְ אַחֲרָיו. אַךְ בּוּק שָׁב אָחוֹר וַיִּסֹּג לְעֵבֶר אַחֵר. כְּשָׁעָה אַחַת רָץ אָחִיו הַפֶּרֶא עַל יָדוֹ בְנַהֲמָה קַלָּה. אַחֲרֵי כֵן עָמַד, יָשַׁב רֶגַע וַיִּשָּׂא חָטְמוֹ הַשָּׁמָיְמָה בִילֵיל עָצוּב, בְּטֶרֶם הִפָּרְדוֹ מֵעַל אָחִיו. שְׁנֵי הָאַחִים הָלְכוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ.

וּבוּק שָׁמַע זְמַן רַב מֵאֲחוֹרָיו אֶת הַיְלֵל הַזֶּה, עַד כִּי נֶאֱלַם בַּמֶּרְחָק.

יד. קֵץ יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן

יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן יָשַׁב בְּאָהֳלוֹ וְסָעַד סְעֻדַּת צָהֳרַיִם, וְהִנֵּה הִתְפָּרֵץ בּוּק הָאֹהֱלָה וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי אֲדוֹנוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיְנַשְּׁקֵהוּ, וַיִּנְבַּח מִשִּׂמְחָה וַעֲלִיצוּת.

שְׁנֵי יָמִים וּשְׁנֵי לֵילוֹת לֹא גָרַע בּוּק עַיִן מֵאֲדוֹנוֹ, וַיֵּלֵךְ אַחֲרָיו בַּאֲשֶׁר הָלַךְ, וַיַּבֵּט אֵלָיו בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ. וּבַלַּיְלָה יָשַׁב לְיַד מִטָּתוֹ וְלֹא גָּרַע עַיִן מִמֶּנּוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נִשְׁמַע שׁוּב מִן הַיַּעַר הַקּוֹל הַקּוֹרֵא. וְרֶגֶשׁ הַמְּבוּכָה תָּקַף אֶת בּוּק יוֹתֵר וְיוֹתֵר. הוּא לֹא יָכֹל לַעֲצֹר בְּרוּחוֹ וְגַעְגּוּעָיו חָזְקוּ אֶל אָחִיו הַפֶּרֶא, אֶל הַמִּישׁוֹר הַטּוֹבֵעַ בְּגַלֵּי הַשֶּׁמֶשׁ, הַמִּשְׂתָּרֵעַ שָׁם מֵאַחֲרֵי הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים.

וְשׁוּב בָּרַח בּוּק הַיַּעְרָה, אַךְ בַּפַּעַם הַזֹּאת לֹא מָצָא אֶת הַזְּאֵב, וְגַם אֶת קוֹל יִלְלָתוֹ לֹא שָׁמַע, אַף כִּי הִטָּה אָזְנוֹ מְאֹד.

וְאוּלָם בּוּק הָיָה נֶעְלָם מִבֵּיתוֹ לְיָמִים שְׁלֵמִים, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ בְּאַחַד הַיָּמִים אֶל הַמִּישׁוֹר, אֲשֶׁר נְחָלִים בְּהִירִים שָׁטְפוּ עַל פָּנָיו. בַּמָּקוֹם הַזֶּה יָשַׁב בּוּק שִׁבְעָה יָמִים, דָּג דָּגִים וְצָד צָיִד. וּפַעַם אַחַת הִכָּה אֶת הַדֹּב, אֲשֶׁר עָמַד וְדָג דָּגִים, וְיִתּוֹשִׁים נָפְלוּ עָלָיו וַיְסַמְּאוּ אֶת עֵינָיו. בְּמַצָּב זֶה פָּגַע בְּבוּק. קָשָׁה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה, אַךְ בּוּק נָחַל אֶת הַנִּצָּחוֹן וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיִּתְגָּאֶה בְנִצְחוֹנוֹ זֶה.

וְכַאֲשֶׁר בָּא בּוּק מִקֵּץ שְׁנֵי יָמִים אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר הִתְגּוֹלְלָה נִבְלַת הַדֹּב, מָצָא שָׁם עֵדֶר זְאֵבִים, כִּשְׁנֵים עָשָׂר בְּמִסְפָּר. הַזְּאֵבִים נָשְׁכוּ זֶה אֶת זֶה, בְּקָרְעָם זֶה מִפִּי זֶה אֶת בִּתְרֵי הַדֹּב. בּוּק קָרַב וַיָּפֶץ אוֹתָם כְּהָפִיץ רוּחַ אֶת הַמּוֹץ. שְׁנַיִם מֵהֶם נָפְלוּ חָלָל לְפָנָיו.

בּוּק הָלַךְ וְנֶהְפַּךְ לַחַיָּה טוֹרֶפֶת. הוּא כָמַהּ לַיַּעַר וְשָׁאַף לִקְרָב.

הֲלִיכוֹתָיו וּתְנוּעוֹתָיו הֵעִידוּ בוֹ, כִּי מָלֵא הוּא גָאוֹן וָרָהַב.

שְׂעָרוֹ־צַמְרוֹ נוֹצֵץ כְּמֶשִׁי, וְלוּלֵא סַנְטְרוֹ הַלָּבָן וְהַתַּלְתַּלִים עַל חָזֵהוּ הָיוּ הַכֹּל חוֹשְׁבִים אוֹתוֹ לִזְאֵב עֲנָק. מֵאָבִיו יָרַשׁ אֶת רוּם הַקּוֹמָה וְאֶת גַּבְהוּת הַלֵּב. וּמֵאִמּוֹ נָחַל אֶת קַלּוּת הַתְּנוּעָה וְאֶת יְפִי הַתֹּאַר.

אַךְ לֹא בְצוּרָתוֹ בִלְבָד דּוֹמֶה הָיָה לִזְאֵב, כִּי אִם גַּם בְּעָרְמָתוֹ. הַרְבֵּה מִן הַפִּקְּחוּת יָרַשׁ בּוּק מֵהוֹרָיו, וְהַרְבֵּה מִזֶּה לָמַד מִפִּי הַחַיִּים הַקָּשִׁים שֶׁעָבְרוּ עָלָיו.

עֵינוֹ רָאֲתָה כָל תְּנוּעָה קַלָּה, אָזְנוֹ קָלְטָה כָל אִוְשָׁה¹⁷ דַּקָּה, וְלִבּוֹ הֵבִין תֵּכֶף אֶת הַנַּעֲשֶׂה, בְּשָׁעָה שֶׁכְּלָבִים אֲחֵרִים עוֹד עָמְדוּ תוֹהִים, מִבְּלִי דַעַת מַה שֶׁקָּרָה. שְׁרִירָיו הָיוּ חֲזָקִים וּגְמִישִׁים¹⁸, תְּנוּעוֹתָיו קַלּוֹת וְחָרוּצוֹת, וְכֻלּוֹ אוֹמֵר הוֹד הַחַיִּים.

– אֵין כַּכֶּלֶב הַזֶּה בְכָל הָעוֹלָם! – אָמַר טוֹרוֹנְטָן לַחֲבֵרָיו בִּהְיוֹתָם עִם בּוּק בַּיָּעַר. פֶּטְרוּס וְהַנְס הִסְכִּימוּ לוֹ.

שְׁלָשְׁתָּם הִתְבּוֹנְנוּ בַעֲלִיצוּת אֶל בּוּק, אֲשֶׁר צָעַד בְּגָאוֹן עַל פְּנֵי הַיָּעַר. בְּתוֹךְ אֲפֵלַת הַיַּעַר לֹא רָאוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַשִּׁנּוּיִים בִּפְנֵי בּוּק, וְאוּלָם מִיּוֹם לַיּוֹם גָּבְרוּ הַשִּׁנּוּיִים הָאֵלֶּה, גַּם אֹפֶן הֲלִיכָתוֹ נִשְׁתַּנָּה. עַתָּה הָיָה בּוּק חַיָּה טוֹרֶפֶת לְכָל פְּרָטֶיהָ.

פְּסִיעוֹתָיו קַלּוֹת וְרַכּוֹת, וְעַל פִּי רֹב הִתְאַמֵּץ לַעֲמֹד בִּמְקוֹם סִתְרָה. וְיֵשׁ אֲשֶׁר הָיָה זוֹחֵל כְּנָחָשׁ, וְכָמֹהוּ הִתְנַפֵּל עַל טַרְפּוֹ.

אֶת הַשְּׁפַנִים הָיָה לוֹכֵד בִּשְׁעַת שְׁנָתָם, וְאֶת הַצִּפֳּרִים הָיָה צָד בְּתוֹךְ כְּדֵי עוּפָן. גַּם יָכֹל הָיָה לָדוּג דָּגִים בְּשֶׁטֶף הַמָּיִם.

וְאוּלָם טוֹרֵף הָיָה בּוּק רַק בִּשְׁעַת רָעָב. הַתְּשׁוּקָה לִטְרֹף לְשֵׁם טֶרֶף לֹא הָיְתָה בְנַפְשׁוֹ. יוֹתֵר מִכֹּל אָהַב לִרְדֹּף אַחֲרֵי הַסְּנָאִיּוֹת.

הוּא לָכַד אוֹתָן, וְאַחַר שְׁלָחָן לַחָפְשִׁי, וַיִּשְׂמַח לִרְאוֹת אֶת פַּחֲדָן וְלִשְׁמֹעַ אֶת רִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים, כַּאֲשֶׁר מִהֲרוּ הַסְּנָאִיּוֹת לַעֲלוֹת עַל רָאשֵׁי הָעֵצִים וּלְהִמָּלֵט מִן הַסַּכָּנָה.

פַּעַם אַחַת נֶעְלַם בּוּק, כְּדַרְכּוֹ, וַיִּשֶׁב בַּיַּעַר אַרְבָּעָה יָמִים. וְאַחַר שָׁב אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא רַעֲנַנּוּת וּרְשָׁמִים חֲדָשִׁים.

הוּא רָץ אֶל הַתַּחֲנָה וְלֹא עָמַד בַּדָּרֶךְ. אַךְ מִדֵּי קָרְבוֹ אֶל גְּבוּל הָאֹהֶל, נִתְבָּרֵר לוֹ, כִּי אֵרַע שָׁם דָּבָר.

הַצִּפֳּרִים הַפּוֹרְחוֹת הִגִּידוּ לוֹ זֹאת, הַסְּנָאִיּוֹת הָרָצוֹת הֵעִידוּ עַל הַדָּבָר, גַּם הָרוּחַ לָחַשׁ לוֹ בַסֵּתֶר, כִּי אֵרַע מְאֹרָע.

בּוּק עָמַד וַיִּשְׁאַף בְּאַפָּיו אֶת אֲוִיר הַבֹּקֶר הַצַּח, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְגִּישׁ, כִּי נִכְנַס לִנְחִירָיו עוֹד רֵיחַ מָה, וּבוּק נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וַיָּרָץ מַהֵר.

וּבְטֶרֶם יָצָא אֶל הַבִּקְעָה, אֲשֶׁר שָׁם עָמַד הָאֹהֶל, הִבִּיט בּוּק סְבִיבוֹתָיו וַיַּרְא עִקְּבוֹת רַגְלֵי אָדָם.

הָעֲקֵבוֹת הָאֵלֶּה הָלְכוּ עַד אֹהֶל טוֹרוֹנְטָן.

סָמְרוּ שַׂעֲרוֹת בּוּק וַעֲצָבָיו רָעָדוּ. עַתָּה יָדַע אֶת הַנַּעֲשָׂה, אַךְ סוֹף הַמַּעֲשֶׂה נִסְתַּר מִמֶּנּוּ.

מִיָּמָיו לֹא חָשׁ בּוּק דִּמְמַת מָוֶת כַּאֲשֶׁר בְּרֶגַע זֶה. נֶאֶלְמוּ הַצִּפֳּרִים, וְהַסְּנָאִיּוֹת הִתְחַבְּאוּ בְנִקְרוֹת הָעֵצִים.

וְשׁוּב שָׁאַף בּוּק בְּאַפָּיו אֶת הָאֲוִיר וַיָּבֹא אֶל סִבְכַי הַיָּעַר. שָׁם שָׁכַב מוּר חָלָל, כִּי פָגַע בּוֹ חֵץ, אֲשֶׁר קָצֵהוּ נִרְאָה מִתּוֹךְ גּוּפוֹ.

בְּמֶרְחָק מֵאָה צְעָדִים מָצָא בוּק נִבְלַת כֶּלֶב, אֲשֶׁר קָנָה טוֹרוֹנְטָן בְּדוֹתָן.

מִמְּקוֹם הַתַּחֲנָה עָלָה קוֹל הֲמֻלָּה וְקוֹל רְנָנָה. וּבוֹ בְרֶגַע מָצָא בוּק גַּם אֶת גּוּפוֹ שֶׁל הַנְס הַמְכֻסֶּה חִצִּים.

עַתָּה כְבָר רָאָה בוּק אֶת כָּל הַתַּחֲנָה. זַעַף וְחֵמָה עַזָּה תָּקְפוּ אוֹתוֹ, עֵינָיו מָלְאוּ דָם, וּמִבְּלִי מֵשִׂים הוֹצִיא קוֹל יְלָלָה. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לִימֵי חַיָּיו אָבַד לִבּוֹ מִתּוֹךְ יִסּוּרִים, עַד כִּי לֹא יָדַע נַפְשׁוֹ.

בַּכִּכָּר עַל יַד הָאֹהֶל עָמְדוּ אִנְדְּיָנִים וַיָּשִׁירוּ וַיְפַזְּזוּ. וּבְהַגִּיעַ לְאָזְנָם קוֹל הַיְלֵל הַנּוֹרָא, חָדְלוּ וַיַּחֲרִישׁוּ, וּפִתְאֹם רָאוּ עֵינֵיהֶם אֶת הַחַיָּה, אֲשֶׁר כָּמוֹהָ לֹא רָאוּ מִימֵיהֶם.

בּוּק הִתְנַפֵּל בִּסְעָרָה עַל הֶהָמוֹן וַיִּתְפֹּשׂ אֶת הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּפַל לְיָדוֹ. בְּמִקְרֶה הָיָה הָאִישׁ הַזֶּה רֹאשׁ הַחֲבוּרָה. בּוּק הִפִּילוֹ לָאָרֶץ, חִנֵּק אֶת גְּרוֹנוֹ וְתֵכֶף הִתְנַפֵּל עַל הַשֵּׁנִי, וְאַחַר עַל הַשְּׁלִישִׁי.

הוּא רָץ בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן כִּמְשֻׁגָּע וַיִּקְרַע, וַיִּשֹּׁךְ, וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל, וַיַּעֲשֹׁ שַׁמּוֹת בְּאוֹיְבָיו.

וְהַדָּבָר בָּא לְפֶתַע פִּתְאֹם, וְהָאִנְדְּיָנִים הָיוּ צְפוּפִים, וְלֹא יָכְלוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחִצֵּיהֶם. וְאִנְדְּיָנִי צָעִיר, אֲשֶׁר קָרֵב אֶל בּוּק בַּחֲנִיתוֹ, נֶהְדַּף בְּכֹחַ רָב, עַד כִּי נָפַל עַל חֲבֵרוֹ וַיִּדְקְרֵהוּ.

אָז תָּקַף הַפַּחַד הַגָּדוֹל אֶת הַפְּרָאִים. נִשְׁמְעָה יְבָבָה אֲיֻמָּה. וְהֶהָמוֹן פָּנָה לָרוּץ הַיַּעְרָה, כְּאִלּוּ שֵׁד מִשַּׁחַת רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם.

וְאָמְנָם כְּשֵׁד מִשַּׁחַת רָדַף בּוּק אַחֲרֵי הָאִנְדְּיָנִים, בְּחַנְּקוֹ כָּל אִישׁ שֶׁנָּפַל לְיָדוֹ. הָאִנְדְּיָנִים נָפֹצוּ לְכָל עֵבֶר, וְרַק מִקֵּץ שָׁבוּעַ יָמִים נֶאֶסְפוּ שֵׁנִית עַל פְּנֵי כִכָּר אַחַת, וְהִנֵּה נִפְקְדוּ מֵהֶם רַבִּים.

כַּאֲשֶׁר שָׁב בּוּק מִן הַמִּלְחָמָה, מָצָא אֶת פֶּטְרוּס הַמֵּת. עַל פִּי סִמָּנִים רַבִּים נִרְאֶה הָיָה, כִּי נֶהֱרַג הָאִישׁ הַזֶּה בְשָׁכְבוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ.

לָאַחֲרוֹנָה הֵרִיחַ בּוּק גַּם אֶת עִקְּבוֹת טוֹרוֹנְטָן. הוּא הִכִּיר, כִּי מִלְחָמָה קָשָׁה נִלְחַם אֲדוֹנוֹ עִם הַפְּרָאִים.

עַל יַד הַנָּהָר הַשּׁוֹקֵט וְהָאָפֵל שָׁכַב סְקִיט, אֲשֶׁר הָיָה נֶאֱמָן לַאֲדוֹנוֹ עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן לְחַיָּיו, וְהַמַּיִם הָעֲכוּרִים אֲשֶׁר בַּנָּהָר הִסְתִּירוּ לָנֶצַח אֶת טוֹרוֹנְטָן. שָׁם מָצָא קִבְרוֹ.

טו. אַחֲרִית בּוּק

כָּל הַיּוֹם הָלַךְ בּוּק שׁוֹמֵם. הוּא עָבַר מִן הָאֹהֶל אֶל הַנַּחַל וְחָזַר אֶל הָאֹהֶל. הוּא הֵבִין, כִּי אֲדוֹנוֹ יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן מֵת, וְלִבּוֹ הָיָה רֵיק וַאֲחוּז צַעַר, כְּצַעֲרוֹ שֶׁל רָעָב.

וְאָמְנָם זֶה הָיָה רַעֲבוֹן לֵב, וְדָבָר לֹא הָיָה אֲשֶׁר יַשְׁקִיט אֶת הָרָעָב הַזֶּה. בּוּק הָיָה שָׁרוּי בְּצַעַר.

פַּעַם אַחַת אָרַב בּוּק לִשְׁנֵי אִנְדְּיָנִים וַיִּתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם וַיְכַרְסְמֵם עַד מָוֶת. וְהַדָּבָר הַזֶּה הֵקֵל מְעַט אֶת מַשָּׂא צַעֲרוֹ, כִּי רֶגֶשׁ הַגַּאֲוָה תָקַף אֶת לִבּוֹ.

עַתָּה הָיָה בּוּק אוֹרֵב לִבְנֵי אָדָם, הוֹרְגָם וְעוֹשֶׂה בָהֶם נְקָמוֹת. וּמַה קַל הָיָה לוֹ לְנַצֵּחַ אֶת הָאָדָם! הַמִּלְחָמָה עִם כֶּלֶב הַצָּפוֹן הָיְתָה קָשֶׁה לְבוּק שִׁבְעָתָיִם. סָר מֵעָלָיו מוֹרָאוֹ שֶׁל הָאָדָם. מַה כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּיָדוֹ חֲנִית אוֹ בוּל עֵץ?

בָּא הַלַּיְלָה. מֵעַל הָעֵצִים הָעֲבֻתִּים הֵאִיר הַיָּרֵחַ בַּמָּרוֹם. בּוּק שָׁכַב עַל שְׂפַת הַנַּחַל מָלֵא עַצְבוּת. וּפִתְאֹם הִגִּיעַ לְאָזְנָיו קוֹל, וְהַקּוֹל הָיָה קָרוֹב אֵלָיו וְגַם רָחוֹק מִמֶּנּוּ.

יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן מֵת. נִפְסַק הַחוּט הָאַחֲרוֹן, אֲשֶׁר קָשַׁר אֶת בּוּק אֶל מִשְׁפַּחַת הָאָדָם. מַה לוֹ פֹה וּמִי לוֹ פֹה? עַתָּה יֵלֵךְ אַחֲרֵי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא אֵלָיו.

הַזְּאֵבִים בְּשַׁחֲרָם לְטָרֶף בְּכָל הָאָרֶץ, בָּאוּ גַּם אֶל מְקוֹם הַנְּחָלִים וְהַפְּלָגִים. עֵדֶר זְאֵבִים הָלַךְ וְקָרַב לְאוֹר הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב בּוּק. וְהוּא עָמַד בְּלִי נוֹעַ וְחִכָּה לָהֶם.

כַּאֲשֶׁר נִגְלָה לְעֵינֵיהֶם, עָמְדוּ הַזְּאֵבִים כִּנְטוּעִים בְּמַסְמֵרוֹת.

שָׁעָה אֲרֻכָּה עָמְדוּ, עַד אֲשֶׁר הָעַז בָּהֶם עָרַב אֶת לִבּוֹ לְהִתְנַפֵּל עַל בּוּק. אַךְ הַכֶּלֶב תָּחַב אֶת שִׁנָּיו הַחַדּוֹת בְּעָרְפּוֹ, וְהוּא סָג אָחוֹר. הִנֵּה נִסּוּ גַם הָאֲחֵרִים לִפְגֹעַ בּוֹ, אַךְ גַּם הֵם נִרְתְּעוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם.

אָז הִתְנַפֵּל הָעֵדֶר כֻּלּוֹ עַל בּוּק. עַתָּה לֹא יָכְלָה לְהוֹעִיל גַּם חָרִיצוּתוֹ הָרַבָּה. הוּא סָבַב מִצַּד אֶל צַד בִּזְהִירוּת רַבָּה, לְבַל יִפֹּל עָלָיו הָאוֹיֵב מֵאָחוֹר, וַיֵּלֶךְ אַט אַט וּפָנָיו מוּסַבִּים אֶל הָעֵדֶר עַד אֲשֶׁר קָרַב אֶל מִפְרַץ הַנַּחַל. בַּמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר שָׁם צָרְפוּ אֶת הַזָּהָב, נִשְׁאַר גַּל אֲבָנִים וְעָפָר. בּוּק נִדְחַק אֶל בֵּין הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הָיוּ לוֹ סִתְרָה מִשְּׁלשֶׁת עֲבָרָיו. עַתָּה הוּקַל לוֹ לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ מִפְּנֵי עֵדֶר הַזְּאֵבִים.

וְאָמְנָם נִלְחַם בּוּק עַל נַפְשׁוֹ בְתַחְבּוּלוֹת חָכְמָה, עַד כִּי מִקֵּץ חֲצִי שָׁעָה הָפְכוּ הַזְּאֵבִים עֹרֶף. הֵם נָחֲרוּ מֵעֶבְרָה וָזַעַם, חָרְקוּ שִׁנֵּיהֶם, וְלֹא יָדְעוּ מַה לַעֲשׂוֹת. אֲחָדִים מֵהֶם יָשְׁבוּ מִסָּבִיב לְבוּק וְאָזְנֵיהֶם זְקוּפוֹת לְמָעְלָה; אֲחֵרִים עָמְדוּ וְלֹא גָרְעוּ עַיִן מִמֶּנּוּ. הָיוּ מֵהֶם אֲשֶׁר יָרְדוּ אֶל הַנַּחַל לִשְׁתּוֹת מָיִם.

לָאַחֲרוֹנָה נִגַּשׁ אַחַד הַזְּאֵבִים אֶל בּוּק.

הַזְּאֵב הָיָה זָקֵן וְדַל בָּשָׂר, אֲשֶׁר עוֹרוֹ נִשְׁחַת בְּמִלְחֶמֶת הַחַיִּים. בַּהֲרִימוֹ חָטְמוֹ לְמַעְלָה, הִתְחִיל מֵרִיחַ, וְאַחַר פָּסַע פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת עַד גִּשְׁתּוֹ אֶל בּוּק.

וּבוּק הִכִּיר אֶת אָחִיו הַפֶּרֶא, אֲשֶׁר עִמּוֹ בִלָּה בַיַּעַר יוֹם אֶחָד וְלַיְלָה אֶחָד.

אָז קָרַב אֶל בּוּק עוֹד זְאֵב אֶחָד, וְהוּא זָקֵן וְעוֹרוֹ מָלֵא צַלָּקוֹת¹⁹, לְקַדֵּם אֶת פָּנָיו בְּבִרְכַּת שָׁלוֹם. אַךְ בּוּק חָרַק שִׁנָּיו וַיִּנְהַם נַהֲמָה שֶׁל חֵמָה.

אָז רָבַץ הַזְּאֵב הַזָּקֵן, נָשָׂא חָטְמוֹ לְמוּל הַיָּרֵחַ בְּקוֹל יִלְלַת תּוּגָה.

בּוּק שָׂם אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת. הַקּוֹל הַזֶּה הָיָה קָרוֹב לְלִבּוֹ. כֹּחַ טָמִיר עָקַר אֶת בּוּק מִמְּקוֹמוֹ, הִכְרִיחַ אוֹתוֹ לָגֶשֶׁת עַל יָדוֹ וּלְהָרִים קוֹל יְלֵל כָּמוֹהוּ.

אֶחָד אַחֲרֵי רֵעֵהוּ נֶאֶסְפוּ הַזְּאֵבִים, הֵרִיחוּ אֶת בּוּק וְיָשְׁבוּ גַּם הֵם לְיַלֵּל.

וּפִתְאֹם קָפַץ הַזְּאֵב הַזָּקֵן מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרָץ אֶל עֵבֶר הַיַּעַר, וְאַחֲרָיו בָּאוּ יֶתֶר הַזְּאֵבִים. וְעִמָּהֶם יַחְדָּו, עִם אֶחָיו הַפְּרָאִים, רָץ גַּם בּוּק בְּקוֹל נְבִיחָה רַבָּה.

מֵהַלַּיְלָה הַהוּא וָהָלְאָה, כַּאֲשֶׁר הָיוּ הָאִנְדְּיָנִים פּוֹגְשִׁים עֵדֶר זְאֵבִים, רָאוּ עֵינֵיהֶם זְאֵב אֶחָד גָּדוֹל הוֹלֵךְ בָּרֹאשׁ. וְהֵם קָרְאוּ לוֹ בְשֵׁם “שֵׁד”, וַיִּירְאוּ מִפָּנָיו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָרְאוּ מִפְּנֵי כָל הַחַיּוֹת הָרָעוֹת.

הָאִנְדְּיָנִים יָדְעוּ, כִּי הוּא הוּא הַגּוֹנֵב תָּמִיד מֵאָהֳלֵיהֶם וְגוֹזֵל אֶת הַצַּיִד מִמַּלְכְּדוֹתֵיהֶם. אַךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת מַעֲשָׂיו בְּחָרִיצוּת רַבָּה, עַד כִּי קָשֶׁה לְתָפְשׂוֹ.

הַ“שֵּׁד” לֹא חֵת מִפְּנֵי כֹל. קָרַע לִקְרָעִים אֶת כַּלְבֵיהֶם, אַף שִׁסַּע אֶת יַלְדֵיהֶם.

וְהָאִנְדְּיָנִים יָדְעוּ בָּרוּר, כִּי רַק הַ“שֵּׁד” רוֹדֵף אוֹתָם, יַעַן כִּי בִמְקוֹמוֹת הָאָסוֹן נִרְאוּ תָּמִיד עִקְּבוֹת חַיָּה גְּדוֹלָה הַרְבֵּה מִזְּאֵב שָׁכִיחַ.

וּמִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, בְּהַגִּיעַ יְמוֹת הַחֹרֶף, כַּאֲשֶׁר הָיוּ הָעֲדָרִים נוֹדְדִים לָאֲרָצוֹת הַחַמּוֹת, וְהָאִנְדְּיָנִים עוֹרְכִים צַיִד וְרוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם, לֹא עָרַב אִישׁ מֵהֶם אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת עַד הָעֵמֶק, אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אָהֳלוֹ שֶׁל יוֹהַן טוֹרוֹנְטָן.

וּנְשֵׁי הָאִנְדְּיָנִים בְּשִׁבְתָּן בַּלֵּילוֹת לִפְנֵי הַמְּדוּרוֹת, הָיוּ מַסְתִּירוֹת פְּנֵיהֶן בְּכַפֵּיהֶן מִפַּחַד, בְּשָׁעָה שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים עַל אֹדוֹת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, כַּאֲשֶׁר נִגְלָה הַ“שֵּׁד” בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בִגְבוּלוֹת הָאָרֶץ.

בְּנֵי הָאָדָם הָיוּ יְרֵאִים אֶת הָעֵמֶק הַשּׁוֹקֵט, אֲשֶׁר אֵין שָׁם נֶפֶשׁ חַיָּה, מִלְּבַד זְאֵב גָּדוֹל בַּעַל עוֹר מֶשִׁי נִפְלָא.

עִתִּים יוֹשֵׁב שָׁם הַזְּאֵב הַזֶּה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁטֹף הַפֶּלֶג הַיּוֹצֵא מִן הַסֶּלַע וְיַעֲבֹר בֵּין הַגִּבְעוֹלִים שֶׁל הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ וְהַיָּרוֹק.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב וְיַבִּיט נִכְחוֹ בְעֵינַיִם קָמוֹת, וְאַחַר יֵרֵד וְיִסְתַּכֵּל בַּמַּיִם הָאֲפֵלִים אֲשֶׁר בַּנַּחַל הַשּׁוֹקֵט, וִילְלַת נְהִי תִּשָּׁמַע מִסָּבִיב. וְאוּלָם לֹא תָמִיד הוּא שׁוֹכֵן בָּעֵמֶק הַזֶּה. כַּאֲשֶׁר יֵצְאוּ הַזְּאֵבִים בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף לְשַׁחֵר לַטֶּרֶף, אָז יֵלֵךְ בּוּק לִפְנֵיהֶם בִּפְסִיעוֹת גַּסּוֹת, וּלְאוֹר הַיָּרֵחַ הַחִוֵּר יַשְׁמִיעַ גַּם הוּא אֶת קוֹלוֹ הַמִּצְטָרֵף לַשִּׁירָה הָעַתִּיקָה, שֶׁנִּשְׁמְעָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הִיא שִׁירַת הַזְּאֵבִים. –

א

עַל פִּי תָאֳרוֹ, עוֹרוֹ וּזְנָבוֹ דוֹמֶה הָיָה לִזְאֵב גָּדוֹל, שׁוֹכֵן הַיָּעַר; וְאוּלָם צֶבַע עוֹרוֹ בָא לְהַכְחִישׁ אֶת יִחוּסוֹ עַל מִשְׁפַּחַת הַזְּאֵבִים. הַצֶּבַע הַזֶּה הֵעִיד, כִּי כֶלֶב הוּא. אֵין בָּעוֹלָם זְאֵב בַּעַל צֶבַע כָּזֶה.

מַרְאֵה עוֹרוֹ חוּם, חוּם שְׁחַרְחַר, חוּם אֲדַמְדַם, וְאֵין סוֹף לְגֶוֶן זֶה. שִׁכְמוֹ וּכְתֵפָיו הָיוּ מִמַּרְאֵה חוּם שְׁחַרְחָר, אֲשֶׁר הָלַךְ וְהֶחֱוִיר בִּצְדָדָיו וְעַל בִּטְנוֹ. הַלַּבְנוּנִית בְּצַוָּארוֹ וּבְכַפּוֹת רַגְלָיו, וְהַכְּתָמִים מִמַּעַל לְעֵינָיו נִרְאוּ כְעֵין טִיט, מִפְּנֵי תַעֲרֹבֶת הַחוּם. עֵינָיו שְׁתֵּי פְטָדוֹת תְּאוֹמִים, וּמַרְאֵיהֶן זָהָב חוּם.

אֲדוֹנוֹ וְאִשְׁתּוֹ אָהֲבוּ אֶת הַכֶּלֶב הַזֶּה עַד מְאֹד. וְאוּלַי בָּאָה לָהֶם אַהֲבָה רַבָּה זוֹ מִתּוֹךְ הֶעָמָל הָרַב שֶׁעָמְלוּ, עַד שֶׁזָּכוּ לִרְכֹּשׁ אוֹתוֹ.

קָשֶׁה הָיָה לָהֶם הַדָּבָר. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נִרְאָה הַכֶּלֶב בִּמְקוֹם מְגוּרָם, לֹא נוֹדַע מֵאַיִן בָּא. פִּסֵּחַ הָיָה וְרָעֵב, וְהוּא הָרַג לְעֵינֵיהֶם שָׁפָן, צָלַע לוֹ וְשָׁכַב לְיַד הַנַּחַל, תַּחַת שִׂיחֵי הַגַּרְגֵּר הַשָּׁחוֹר.

וְכַאֲשֶׁר קָרַב אֲדוֹן הַבַּיִת, אִירְוִין, לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַגֵּר, קִדֵּם הַלָּז אֶת פָּנָיו בִּנְהִימַת רֹגֶז, וְאִשְׁתּוֹ מֵידְשׁ, גַּם הִיא זָכְתָה לְקַבָּלַת פָּנִים זוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה לָגֶשֶׁת וּלְהַגִּישׁ לַגֵּר פְּרֻסַּת לֶחֶם וְחָלָב.

אָכֵן לֹא אָהַב כֶּלֶב זֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת, לֹא נָתַן לְאִישׁ לִקְרַב אֵלָיו וְלִנְגֹּעַ בּוֹ, בְּאַיְּמוֹ בְשִׁנָּיו הַחֲשׂוּפוֹת וּבִשְׂעָרוֹ שֶׁסָּמָר. וּבְכָל זֹאת לֹא עָזַב אֶת הַמָּקוֹם שֶׁיָּשַׁב שָׁם. מִשְׁכָּנוֹ הָיָה לְיַד הַנַּחַל, אֲשֶׁר שָׁם הֵבִיאוּ לוֹ מָזוֹן וְהִנִּיחוּ בְמֶרְחָק הָגוּן מִמֶּנּוּ; וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים, אָכַל הַכֶּלֶב אֶת הַמָּזוֹן.

אֵין זֹאת, כִּי מִפְּנֵי רִפְיוֹן גֵּווֹ הִתְמַהְמַהּ הַכֶּלֶב בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְאָמְנָם מִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים, כַּאֲשֶׁר הִבְרִיא קְצָת, נֶעֱלָם.

וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי בָּזֶה הָיָה בָא הַקֵּץ לִפְגִישַׁת הַכֶּלֶב עִם אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ, לוּלֵא הִזְדַּמֵּן הַדָּבָר לְאִירְוִין לִנְסֹעַ בְּאוֹתָם הַיָּמִים אֶל מְדִינוֹת הַצָּפוֹן, וּבְשִׁבְתּוֹ בַקָּרוֹן, בַּדֶּרֶךְ בֵּין קָלִיפוֹרְנִיָּה וְאָרֵיגוֹן, הֵצִיץ בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאָה אֶת אוֹרְחוֹ הַזַּעְפָּן נָע וְנָד לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה וְהוּא עָיֵף וְלֹא יִיעַף, מְכֻסֶּה אָבָק וְחֶלְאָה מֵחֲמַת נְדוּדִים שֶׁל מַהֲלַךְ מָאתַיִם מִיל.

אִירְוִין הָיָה מִטִּבְעוֹ נוֹחַ לְהִתְעוֹרְרוּת, וּבְהַגִּיעוֹ אֶל הַתַּחֲנָה הַסְּמוּכָה יָרַד, קָנָה נֵתַח בָּשָׂר בְּאִטְלִיז וְלָכַד אֶת הַזְּאֵב הַנָּע וָנָד בִּקְצֵה הָעִיר.

זְאֵב הוּשַׂם בַּקָּרוֹן הַמְיֻחָד לְמַשָּׂאוֹת, וְכָךְ בָּא שֵׁנִית אֶל הַבַּיִת הָעוֹמֵד עַל הַגִּבְעָה, זֶה מְעוֹן אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ. שָׁם אֲסָרוּהוּ בְמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ יָמִים, וְהָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה חָזְרוּ אַחֲרָיו. אַךְ הַכֶּלֶב לֹא הָגָה חִבָּה אֶל מְחַבְּבָיו. זָר הָיָה לָהֶם וּמְרֻחָק. בְּכָל עֵת אֲשֶׁר נִסּוּ לְדַבֵּר אֵלָיו דִּבְרֵי חִבָּה, עָנָה לָהֶם בִּנְהִימַת רֹגֶז. קוֹל נְבִיחָה לֹא הִשְׁמִיעַ, וְכָל הַיָּמִים שֶׁיָּשַׁב לְיַד בֵּיתָם, לֹא שָׁמְעוּ הָאֲנָשִׁים מִפִּיו נְבִיחָה.

אִירְוִין גָּמַר בְּלִבּוֹ לְרֶכֶשׁ אֶת הַכֶּלֶב – וִיהִי מָה. הוּא עָשָׂה לוֹ לוּחַ בַּרְזֶל וְעָלָיו חָרַת: “הֱשִׁיבוּהוּ לְוָלְט אִירְוִין, גְּלֶן־אֶלֶן, קָלִיפוֹרְנִיָּה,” וְאֶת הַלּוּחַ הַזֶּה סִמֵּר אֶל הֶחָח, אֲשֶׁר שָׂם בְּצַוַּאר הַכֶּלֶב. אַחֲרֵי כֵן שָׁלַח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי – וּבוֹ בְרֶגַע נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּעָלֵם.

כַּעֲבֹר יוֹם אֶחָד, נִשְׁלְחָה טֶלֶגְרַמָּה מִגְּלִיל מֵנְדוּסִינָה, כִּי נִלְכַּד שָׁם הַכֶּלֶב בְּלֶכְתּוֹ בַדָּרֶךְ. וְהוּא עָבַר מַהֲלַךְ מֵאָה מִיל צָפוֹנָה.

וְעוֹד הַפַּעַם הוּשַׁב, וּשְׁלשָׁה יָמִים עָמַד הַכֶּלֶב קָשׁוּר בְּחֶבֶל. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי הֻתַּר, וּבוֹ בַיּוֹם נֶעְלָם. בַּפַּעַם הַזֹּאת הִסְפִּיק לַעֲבֹר מַהֲלָךְ רַב, עַד אֲשֶׁר נִתְפַּשׂ וְהוּשַׁב לִבְעָלָיו.

בְּכָל עֵת אֲשֶׁר נִתְּנָה לוֹ חֻפְשָׁה, נִמְלַט הַכֶּלֶב וְתָמִיד שָׂם פָּנָיו צָפוֹנָה. כֹּחַ טָמִיר מָשַׁךְ אוֹתוֹ אֶל הַצָּפוֹן. “אֵין זֹאת כִּי מוֹלַדְתּוֹ שָׁם” – הָיָה אִירְוִין אוֹמֵר.

וְשׁוּב פַּעַם בָּרַח הַנָּע וָנָד וְעָבַר לָאֹרֶךְ קָלִיפוֹרְנִיָּה, אָרֵיגוֹן וְרֹב וָשִׁינְגְטוֹן, עַד אֲשֶׁר נִתְפַּשׂ וְהוּשַׁב לִבְעָלָיו.

וְנִפְלָא הַדָּבָר, עַד כַּמָּה קַל הָיָה בְרַגְלָיו. אַךְ הִבְרִיא קְצָת וְנָח, בּוֹ בַיּוֹם שֶׁקִּבֵּל חֻפְשָׁה, הָיָה מַשְׁקִיעַ כָּל כֹּחוֹ וְכָל רוּחוֹ בַּהֲלִיכָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לִבְרִיחָתוֹ הָיָה עוֹבֵר מַהֲלַךְ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מִיל.

בַּחֲזִירָתוֹ הָיָה מַרְאֵהוּ דַל, רָעֵב וָפֶרֶא; וְאוּלָם בִּיצִיאָתוֹ הָיָה בָרִיא וְחָזָק וְהוּא שׁוֹאֵף תָּמִיד אֶל הַצָּפוֹן. קוֹל לִבּוֹ קוֹרֵא לוֹ לָלֶכֶת, וְאִישׁ לֹא יָדַע וְלֹא הֵבִין.

ב

וְאוּלָם לָאַחֲרוֹנָה, מִקֵּץ שָׁנָה שֶׁל נְדוּדִים, קַבֵּל הַכֶּלֶב אֶת גְּזַר דִּינוֹ, וַיִּבְחַר לְהִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר הֵמִית שָׁם אֶת הַשָּׁפָן וַיִּישַׁן לְיַד הַנָּחַל.

אָמְנָם גַּם אַחֲרֵי כֵן עָבְרוּ יָמִים רַבִּים, עַד אֲשֶׁר זָכוּ אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלָיו וְלָגַעַת בּוֹ. הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה לָהֶם נִצָּחוֹן גָּדוֹל, כִּי מִלְּבַדָּם לֹא זָכָה אִישׁ לָשִׂים כַּף יָדוֹ עַל זְאֵב. הוּא הָיָה בָדֵל מִן הַבְּרִיּוֹת, וְאִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת לֹא קָרַב אֵלָיו. הוּא קִדֵּם פְּנֵי כָל אָדָם שֶׁקָּרַב אֵלָיו בִּנְהִימָה זַעְפָּנִית, הֵרִים שְׂפָתוֹ, חָשַׂף שִׁנָּיו וְהוֹצִיא קוֹל נַהַם, אֲשֶׁר הִפִּיל אֵימָה וָפַחַד עַל כָּל אַמִּיץ לֵב. גַּם כַּלְבֵי הַשְּׁכֵנִים פָּחֲדוּ מִפְּנֵי הַקּוֹל הַזֶּה. הֵם הָיוּ רְגִילִים לִשְׁמֹעַ נְבִיחַת כֶּלֶב, אַךְ נַהַם שֶׁל זְאֵב זָר הָיָה לָהֶם.

מֶה הָיוּ קוֹרוֹת חַיָּיו עַד הֵנָּה – לֹא יָדַע אִישׁ. הוּא בָא מֵאֶרֶץ הַצָּפוֹן, אַךְ מִי אֲדוֹנוֹ – אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ בָרַח – לֹא נוֹדָע. מָרַת י’וֹנְסוֹן, שְׁכֵנָה קְרוֹבָה, שֶׁסִּפְּקָה חָלָב לְבֵית אִירְוִין, הֵעִירָה עַל הַכֶּלֶב, כִּי יְלִיד קָלוֹנְדַיְקָה הוּא. אָחִיהָ – חוֹפֵר בּוֹרוֹת בָּאָרֶץ הָרְחוֹקָה הַהִיא, וְלָכֶן חָשְׁבָה אֶת עַצְמָהּ לְמֻמְחִית בְּעִנְיָן זֶה.

אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ לֹא הִתְוַכְּחוּ עִמָּהּ. קְצוֹת אָזְנֵי זְאֵב הַסְּדוּקוֹת הֵבִיאוּ רְאָיָה לְמָרַת י’וֹנְסוֹן. צִנָּה עַזָּה פָגְעָה בָהֶן, עַד כִּי לֹא יָכְלוּ לְהֵרָפֵא עַד הַיּוֹם. מִלְּבַד זֹאת הִנֵּה מַרְאֵהוּ כְמַרְאֵה כַלְבֵי הַצָּפוֹן, הַמְצֻיָּרִים בְּעִתּוֹנִים וּבְיַרְחוֹנִים.

יֵשׁ אֲשֶׁר הָיוּ יוֹשְׁבִים הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ וּמְשִׂיחִים עַל אֹדוֹת קוֹרוֹת זְאֵב בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ (עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁקָּרְאוּ וְשָׁמְעוּ) וְדֶרֶךְ חַיָּיו בְּאֶרֶץ הַצָּפוֹן. הֵם רָאוּ וְיָדְעוּ, כִּי לִבּוֹ נִמְשַׁךְ אַחֲרֵי הָאָרֶץ הַהִיא. פְּעָמִים שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים בַּלַּיְלָה קוֹל בְּכִיָּתוֹ הַחֲשָׁאִי. וּבִנְשׁוֹב רוּחַ צְפוֹנִית וּבָאֲוִיר בָּאָה הַצִּנָּה, תָּקַף אוֹתוֹ רוּחַ אִי־מְנוּחָה, וְהוּא הֵרִים קוֹל יְלֵל כְּיִלְלַת הַזְּאֵב.

וְאוּלָם קוֹל נְבִיחָה לֹא הִשְׁמִיעַ. אֵין דָּבָר אֲשֶׁר יָכֹל לְהוֹצִיא מִפִּיו קוֹל זֶה שֶׁל כֶּלֶב.

בְּאוֹתָם הַיָּמִים, אֲשֶׁר הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ עָמְלוּ לְהִתְחַבֵּב עַל הַכֶּלֶב, הָיוּ בֵינֵיהֶם וִכּוּחִים אֲרֻכִּים. זֶה אוֹמֵר: “שֶׁלִּי הוּא,” וְזוֹ אוֹמֶרֶת: “שֶׁלִּי הוּא.” הַבַּעַל הֵבִיא רְאָיוֹת, כִּי הַכֶּלֶב מְחַבֵּב רַק אוֹתוֹ, וְהָאִשָּׁה הוֹכִיחָה, כִּי חִבָּה יְתֵרָה הוּא הוֹגֶה לָהּ.

אָמְנָם בַּתְּחִלָּה הָיְתָה יַד אִירְוִין עַל הָעֶלְיוֹנָה, מִשּׁוּם שֶׁגֶּבֶר הוּא. בָּרִי הָיָה הַדָּבָר, כִּי זְאֵב לֹא הָיָה לוֹ מִיָּמָיו עֵסֶק עִם הַנָּשִׁים. הוּא לֹא יָדַע בְּטִיבָן. שִׂמְלוֹת אִשָּׁה הָיוּ מוּזָרוֹת בְּעֵינָיו. רִשְׁרוּשָׁן בִּלְבָד הָיָה מְעוֹרֵר בּוֹ חֲשָׁד.

וְאוּלָם מָרַת מֵידְשׁ כִּלְכְּלָה אוֹתוֹ. וְהִיא הִיא הַמּוֹצִיאָה וְהַמְּבִיאָה בַמִּטְבָּח. וְרַק בְּחַסְדָהּ נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת לָבֹא אֶל הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹעִילוּ לִקְנוֹת אֶת לֵב הַכֶּלֶב לְחַבֵּב אֶת בַּעֲלַת הַשְּׂמָלוֹת הַמְשֻׁנּוֹת.

שָׁעוֹת רַבּוֹת בִּטֵּל אִירְוִין מֵעֲבוֹדָתוֹ, כְּדֵי לְקָרֵב אֵלָיו אֶת לֵב זְאֵב. וְסוֹף סוֹף עָלָה בְיָדוֹ לִנְחֹל נִצָּחוֹן רָב: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לְיַד שֻׁלְחָן הַסּוֹפְרִים וְעֵטוֹ בְיָדוֹ, הָיָה זְאֵב בָּא וְרוֹבֵץ לְרַגְלָיו.

וְכֹה הָלַךְ זְאֵב וְהִשְׁתַּקֵּע בַּבַּיִת הַיָּפֶה הַזֶּה, הָעוֹמֵד עַל הַגִּבְעָה, וְלִבּוֹ דָּבַק מְעַט מְעַט בָּאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָגוּ לוֹ חִבָּה רַבָּה.

ג

בְּאַחַד הַיָּמִים יָצָא אִירְוִין עִם אִשְׁתּוֹ לְטַיֵּל בַּשָּׂדֶה. הַיּוֹם הָיָה יוֹם קַיִץ, וְהָאִישׁ וְהָאִשָּׁה יָשְׁבוּ עַל גֶּזַע עֵץ כָּרוּת וַיַּאֲזִינוּ אֶל הֶמְיַת הַנַּחַל, אֶל זִמְרַת הַחוּגוֹת וְאֶל זִמְזוּם הַזְּבוּבִים.

מִלְּמַטָּה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם קוֹל צְעַדִים כְּבֵדִים, וְעַד מְהֵרָה נִרְאָה לְעֵינֵיהֶם בֶּן אָדָם. הוּא הָיָה גְלוּי רֹאשׁ וְרָטֹב מִזֵּעָה. הָאִישׁ מָחָה פָנָיו בְּמִטְפַּחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, וּבַשְּׂמָאלִית אָחַז בְּמִגְבַּעַת חֲדָשָׁה וּבַצַּוָּארוֹן קָמוּט, אֲשֶׁר הֵסִיר מֵעַל צַוָּארוֹ. הוּא הָיָה בַעַל קוֹמָה וּבַעַל צוּרָה, וּשְׁרִירָיו הַחֲזָקִים בָּלְטוּ בְעַד בְּגָדָיו הַחֲדָשִׁים וְהַשְּׁחוֹרִים שֶׁלָּבַשׁ.

– יוֹם חַם הַיּוֹם – קִדֵּם אִירְוִין אֶת הָאוֹרַח.

הָאִישׁ עָמַד וְנִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ: הֵן.

– אָכֵן רוֹאֶה אֲנִי, כִּי אֵינִי רָגִיל אֵצֶל הַחֹם – קָרָא הָאִישׁ דֶּרֶךְ הִתְנַצְּלוּת – הַקֹּר יָפֶה לִי.

– בִּמְקוֹמֵנוּ לֹא יִמָּצֵא הַקֹּר – עָנָה אִירְוִין בִּצְחוֹק.

– יוֹדֵעַ אֲנִי זֹאת – קָרָא הָאִישׁ – אַף לֹא בָאתִי לְכָאן לְבַקֵּשׁ קֹר. אָחוֹת יֵשׁ לִי פֹה. אוּלַי תֵּדְעוּ אֵיפֹה הִיא. שְׁמָהּ י’וֹנְסוֹן.

– הָאַתָּה הוּא אָחִיהָ מִקָּלוֹנְדַיְקָה! – קָרְאָה מֵידְשׁ וְעֵינֶיהָ הִזְהִירוּ מִתּוֹךְ הִתְפַּעֲלוּת – אֲשֶׁר עַל אֹדוֹתֶיךָ שָׁמַעְנוּ רַבּוֹת?

– כֵּן, אֲנִי הוּא – עָנָה הָאִישׁ בַּעֲנָוָה – שְׁמִי מִילֶר, סְקִיף מִילֶר. אוֹמֵר אֲנִי לְהַפְתִּיעַ אֶת אֲחוֹתִי.

מֵידְשׁ קָמָה מִמּוֹשָׁבָה לְהוֹרוֹת לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל נְקִיק הַסֶָלַע.

– הֲרוֹאֶה אַתָּה, אֲדוֹנִי, אֶת הַיַּעַר הַקָּטֹן? פְּנֵה לְךָ לִימִין וְהָלַכְתָּ בַמִּשְׁעוֹל עַד בֵּית אֲחוֹתֶךָ. זוֹ הִיא דֶרֶךְ קְצָרָה.

– חֵן חֵן, אֲדוֹנָתִי – קָרָא הָאִישׁ.

הוּא אָמַר לָלֶכֶת, אַךְ הוּא נִשְׁאַר עוֹמֵד עַל מְקוֹמוֹ כְנָטוּעַ בְּמַסְמֵר. מַרְאֵה פְנֵי הָאִשָּׁה הַיָּפָה נָסַךָ עָלָיו קָסֶם.

מִשְׁתּוֹקְקִים אָנוּ לִשְׁמוֹעַ מִפִּיךָ עַל אֹדוֹת קָלוֹנְדַיְקָה – קָרְאָה מֵידְשׁ – אוּלַי תִּתֵּן לָנוּ רְשׁוּת לָבֹא אֶל בֵּית אֲחוֹתְךָ בְּשִׁבְתְּךָ עִמָּהּ? אוֹ טוֹב מִזֶּה, כִּי תָּבֹא אַתָּה אֶל בֵּיתֵנוּ וְאָכַלְתָּ עִמָּנוּ סְעֻדַּת צָהֳרָיִם.

– חֵן חֵן, אֲדוֹנָתִי – גִּמְגֵּם הָאִישׁ מִתּוֹךְ מְבוּכָה, וְשׁוּב נִסָּה לָלֶכֶת, אַךְ לֹא יָכֹל לִגְרֹעַ עַיִן מִפָּנֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה.

בְּרֶגַע זֶה קָרַב אֲלֵיהֶם זְאֵב, אֲשֶׁר הִסְתַּתֵּר כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה בֵין הַשִּׂיחִים.

מְבוּכַת הָאִישׁ הַזָּר נֶעֱלָמָה. פְּנֵי הָאִשָּׁה הַיָּפָה חָלְפוּ מִנֶּגֶד עֵינָיו. הוּא נָעַץ עֵינָיו בַּכֶּלֶב, וּפָנָיו הִבִּיעוּ תִּמָּהוֹן רָב.

– יִגְעַר בִּי הַשָּׂטָן! – הוֹצִיא הָאִישׁ מִפִּיו אַט דִּבּוּר נִמְרָץ.

הָאִישׁ יָשַׁב עַל גֶּזַע הָעֵץ. לְקוֹלוֹ הִשְׁפִּיל זְאֵב אֶת אָזְנָיו, פָּעַר פִּיו, קָרַב אֵלָיו אַט, הֵרִיחַ אֶת רֵיחַ יָדָיו, וְאַחֲרֵי כֵן לִקֵּק אוֹתָן בִּלְשׁוֹנוֹ.

סְקִיף מִילֶר הֶחֱלִיק בְּיָדוֹ עַל רֹאשׁ הַכֶּלֶב. וְעוֹד הַפַּעַם הוֹצִיא מִפִּיו אָט:

– יִגְעַר בִּי הַשָּׂטָן!

כַּעֲבֹר רֶגַע אֶחָד, פָּנָה הָאִישׁ הַזָּר וַיֹּאמַר:

– סִלְחִי לִי, אֲדוֹנָתִי, מֻכֵּה תִמָּהוֹן אֲנִי, תִּמָּהוֹן.

– גַּם תִמְהוֹנֵנוּ רָב – עָנְתָה הָאִשָּׁה – עַד הַיּוֹם לֹא רָאִינוּ, כִּי זְאֵב יִתְרָעֶה עִם אִישׁ זָר.

– אַתֶּם קוֹרְאִים לוֹ בְשֵׁם זְאֵב? – שָׁאַל הָאִישׁ.

מֵידְשׁ נִעְנְעָה בְרֹאשָׁה: הֵן. וְאַחַר הוֹסִיפָה:

– אֵין זֹאת כִּי הַכֶּלֶב בֶּן קָלוֹנְדַיְקָה הוּא וְגַם אַתָּה בָא מִקָּלוֹנְדַיְקָה וְלָכֵן שָׂמַח לִקְרָאתֶךָ.

– כֵּן, אֲדוֹנָתִי – הוֹצִיא מִילֶר מִפִּיו בְּפִזּוּר הַנָּפֶשׁ. הוּא הֵרִים אַחַת מִכַּפּוֹתָיו שֶׁל זְאֵב, הִתְבּוֹנֵן אֶל צִפָּרְנָיו, בָּדַק וּבָחַן אוֹתָם וְאָמַר לְעַצְמוֹ: “רַכִּים קְצָת. יָמִים רַבִּים יָשַׁב לְלֹא עֲבוֹדָה”.

– פִּלְאֵי פְלָאִים! – קָרָא אִירְוִין – הִנֵּה נוֹתֵן לְךָ זְאֵב רְשׁוּת לְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ.

סְקִיף מִילֶר קָם, הִסִּיח דַּעְתּוֹ מִיָּפְיָהּ שֶׁל מֵידְשׁ, וּבְקוֹל שֶׁל אִישׁ מַעֲשֶׂה שָׁאָל:

– כַּמָּה זְמָן הוּא יוֹשֵׁב בְּבֵיתְכֶם?

אַךְ בָּרֶגַע הַזֶּה עָמַד הַכֶּלֶב, שֶׁנָּהַם מִתּוֹךְ גִּיל וְהִתְלַבֵּט בֵּין בִּרְכֵּי הַזָּר, פָּתַח פִּיו וְהוֹצִיא נְבִיחָה. דּוֹמָה הָיְתָה נְבִיחָה זוֹ לְקוֹל נֵפֶץ, קָצָר וְעַלִּיז, אַךְ נְבִיחָה הִיא.

– זֶה הוּא קוֹל חָדָשׁ לְאָזְנָי – הֵעִיר סְקִיף מִילֶר.

אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ הִבִּיטוּ זֶה אֶל זֶה. קָרָה הַנֵּס. זְאֵב נָבָח.

– פַּעַם רִאשׁוֹנָה הִשְׁמִיעַ הַיּוֹם נְבִיחָה – קָרְאָה מֵידְשׁ.

– גַּם אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ נְבִיחָתוֹ בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה – עָנָה הָאִישׁ.

עַל פְּנֵי הָאִשָּׁה נִרְאָה צְחוֹק קָל. אֵין זֹאת כִּי לֵץ הוּא הָאִישׁ הַזָּר.

– אֵין פֶּלֶא – קָרְאָה מֵידְשׁ – הֵן זֶה רַק חֲמִשָּׁה רְגָעִים, אֲשֶׁר נוֹדַעְתָּ אֶל זְאֵב.

סְקִיף מִילֶר נָתַן בָּהּ עֵינָיו הַבּוֹחֲנוֹת, בְּבַקְּשׁוֹ בְּפָנֶיהָ אוֹתוֹת עָרְמָה, שֶׁחֲשָׁדָהּ בָהּ.

– אָמֹר אָמַרְתִּי – קָרָא הָאִישׁ מִלָּה בְמִלָּה – כִּי הֲבִינוֹתֶם, אֵיךְ שֶׁקִּבֵּל הַכֶּלֶב פָּנָי. הַכֶּלֶב כַּלְבִּי. שְׁמוֹ לֹא זְאֵב, כִּי אִם חוּם.

– אוֹיָה, וָלְט! – הִתְפָּרְצָה מִפִּי הָאִשָּׁה קְרִיאַת צַעַר.

בְּרֶגַע זֶה לָבַשׁ אִירְוִין צוּרָה שֶׁל אִישׁ מָגֵן.

– מִנַּיִן לְךָ, אֲדוֹנִי, כִּי הַכֶּלֶב הַזֶּה כַלְבְּךָ הוּא? – שָׁאַל אֶת הָאוֹרַח.

– כִּי כֵן הוּא – עָנָה הַלָּז.

– דְּבָרִים בָּעוֹלָם – קָרָא אִירְוִין קָשׁוֹת.

סְעִיף מִילֶר נָתַן בּוֹ עֵינָיו הַחוֹדְרוֹת, נִעְנַע לְצַד הָאִשָּׁה וְשָׁאָל:

– מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, כִּי הָאִשָּׁה אִשְׁתְּךָ הִיא? הֲלֹא תֹאמַר: יַעַן כִּי כֵן הוּא. וְלִי יֵשׁ רְשׁוּת לוֹמַר: דְּבָרִים בָּעוֹלָם! הַכֶּלֶב שֶׁלִּי הוּא, כִּי אָנֹכִי גִדַּלְתִּיו וְטִפַּחְתִּיו, וְלָכֵן הִכַּרְתִּיו. רְאוּ נָא: הֲרֵי לָכֶם אוֹת.

סְקִיף מִילֶר פָּנָה אֶל הַכֶּלֶב וְקָרָא: “חוּם”! –

קוֹלוֹ הָיָה גַס, וּלְמִּשְׁמַע הַקּוֹל הַזֶּה שָׁפְלוּ אָזְנֵי הַכֶּלֶב, כְּאִלּוּ נִשְׁמַע קוֹל חָבִיב – “קוּם”! – וְהַכֶּלֶב פָּנָה בִיעָף לִימִין, – “קָדִימָה!” – וְהַכֶּלֶב נָטָה מִצַּד יָמִין וְרָץ לְפָנִים וְעָמַד רַק לְקוֹל אֲדוֹנוֹ.

יֵשׁ בְּיָדִי לְדַבֵּר עִמּוֹ רַק בִּשְׁרִיקוֹת – קָרָא סְקִיף מִילֶר בַּגָּאוֹן – הוּא הָיָה לִי כֶלֶב הָרֹאשׁ.

– אַךְ הֵן לֹא יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לְקַחְתּוֹ עִמָּךְ? – שָׁאֲלָה מֵידְשׁ בְּקוֹל רוֹעֵד.

הָאִישׁ נִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ: הֵן.

– הַאֻמְנָם יָשׁוּב לְקָלוֹנְדַיְקָה, לְעוֹלָם שֶׁל יִסּורִין?

הוּא נִעְנַע שׁוּב בְּרֹאשׁוֹ וְהוֹסִיף:

– אֵין הָעוֹלָם הַהוּא רַע כָּל כָּךְ. הִבִּיטוּ אֵלָי. הֵן אָדָם בָּרִיא אֲנִי. לֹא כָךְ?

– אַךְ הַכְּלָבִים הֲלֹא עוֹבְדִים שָׁם בְּפָרֶךְ, בְּתוֹךְ רָעָב וָקֹר! הָהּ, קָרָאתִי עַל דְּבַר הַחַיִּים הָהֵם וְיוֹדַעַת אָנִי.

אָמְנָם כֵּן, פַּעַם אַחַת, בְּיוֹם שֶׁל רָעָב, אָמַרְתִּי לַהֲרֹג אֶת חוּם וְלֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרוֹ – הוֹדָה מִילֶר בְּפָנִים זוֹעֲפִים – נֵס אֵרַע לוֹ, שֶׁלָּכַדְתִּי צְבִי. אִלּוּלֵא כֵן לֹא הָיָה עוֹד חַי הַיּוֹם.

– בּוֹחֶרֶת הָיִיתִי לָמוּת תְּחִלָּה! – קָרְאָה מֵידְשׁ.

– מָקוֹם מָקוֹם וּמִנְהָגָיו – עָנָה מִילֶר – לָכֶם אֵין צֹרֶךְ לֶאֱכֹל בְּשַׂר כְּלָבִים. דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לָכֶם וְחַיִּים אֲחֵרִים. מִימֵיכֶם לֹא רְאִיתֶם צָרוֹת, וְלָכֵן אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים, מָה הַחַיִּים הָהֵם.

– הֲלֹא זֶה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי – קָרְאָה הָאִשָּׁה בִנְעִימוּת – בְּקָלִיפוֹרְנִיָּה אֵין אוֹכְלִים בְּשַׂר כְּלָבִים. וְלָמָּה לֹא יִשָּׁאֵר פֹּה? הוּא מְאֻשָּׁר. הֲלֹא תָבִין, כִּי מָזוֹן לֹא יֶחְסַר לוֹ עִמָּנוּ. אֵין הוּא סוֹבֵל יִסּוּרֵי קֹר וְאֵין הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה קָשָׁה. כָּאן הַכֹּל רֹךְ וָעֵדֶן: גַּם הַטֶּבַע גַּם הָאָדָם. הוּא לֹא יֵדַע עוֹד אֶת הַשּׁוֹט וְלֹא יִרְאֶה פֹה אֶת הַשָּׁלֶג.

– אַךְ לְעֻמַּת זֹאת קָשֶׁה הַחֹם פֹּה בִימוֹת הַקַּיִץ – לִגְלֵג סְקִיף מִילֶר.

– מַה תִּתֵּן לְכֶלֶב זֶה בְחַיֵּי אֶרֶץ הַצָּפוֹן? – הוֹסִיפָה הָאִשָּׁה לִשְׁאֹל בְּקוֹל מָלֵא מְרִירוּת – הֲלֹא תַעֲנֶה, אֲדוֹנִי.

– לֶחֶם נִקֻּדִּים, בְּשָׁעָה שֶׁאֶמְצָא – עָנָה הָאִישׁ הַזָּר.

– וּבְשָׁעָה שֶׁלֹּא תִּמְצָא?

– לֹא יֹאכַל?

– וַעֲבוֹדָה?

– עֲבוֹדָה רַבָּה תְהִי לוֹ – קְרָא מִילֶר בְּקֹצֶר רוּחַ – עֲבוֹדָה בְלִי סוֹף, גַּם רָעָב, גַּם קֹר, גַּם שְׁאָר פְּגָעִים – הַכֹּל יְהִי לוֹ כְשֶׁיֵּלֵךְ עִמִּי, אֲבָל הַכֹּל חָבִיב לוֹ. רָגִיל הוּא בְכָךְ. הוּא יוֹדֵעַ חַיִּים אֵלֶּה. לְכָךְ נוֹצַר וּלְכָךְ חֻנָּךְ. כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים, מַה טִיבָם שֶׁל חַיִּים אֵלּוּ? אִי אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלָל דָּבָר זֶה, שֶׁאָנוּ דָנִים בּוֹ. הַכֶּלֶב מְאֻשָּׁר בְּתוֹךְ הַחַיִּים הָרְאוּיִים לוֹ.

– הַכֶּלֶב לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ – קָרָא אִירְוִין בְּקוֹל נִמְרָץ – וְאֵין לָנוּ צֹרֶךְ בְּוִכּוּחִים יְתֵרִים.

– מַה פֵּרוּשׁ דְּבָרִים אֵלּוּ? – שָׁאַל סְקִיף מִילֶר, וְגַבּוֹת עֵינָיו שָׁפְלוּ וְאֹדֶם כִּסָּה אֶת מִצְחוֹ.

– אַחַת אָמַרְתִּי – כִּי הַכֶּלֶב לֹא יֵלֵךְ – וְקֵץ לַדְּבָרִים. אֵינִי מַאֲמִין, כִּי הַכֶּלֶב שֶׁלְּךָ הוּא. אֶפְשָׁר שֶׁרָאִיתָ אוֹתוֹ בִזְמָן מִן הַזְּמַנִּים, וְאֶפְשָׁר שֶׁבִּזְמָן מִן הַזְּמַנִּים לְקַחְתּוֹ מֵעִם אֲדוֹנוֹ. וְאֵין רְאָיָה מִזֶּה, שֶׁהַכֶּלֶב נִשְׁמַע לָךְ. כָּל כֶּלֶב יְלִיד אַרְצְךָ יְהֵא נִשְׁמַע לָךְ. אֵין סָפֵק, כִּי כֶלֶב יָקָר הוּא, וּלְפִיכָךְ נָתַתָּ עֵינְךָ בוֹ. בְּכָל אֹפֶן, עָלֶיךָ לְהוֹכִיחַ כִּי שֶׁלְּךָ הוּא.

סְקִיף מִילֶר עָמַד וּפָנָיו הִבִּיעוּ קֹר רוּחַ וְהִתְאַפְּקוּת. מִצְחוֹ הֶאְדִּים יוֹתֵר וּשְׁרִירָיו הַחֲזָקִים בָּלְטוּ וְעָלוּ מִתּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו הַשְּׁחוֹרִים, וְעֵינָיו בָּחֲנוּ אֶת הַדּוֹבֵר בּוֹ מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ, כְּאִלּוּ שָׁאֲלוּ מַה כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁל בַּר־נַשׁ זֶה.

וּפָנָיו שֶׁל הַזָּר הִבִּיעוּ בוּז. לְאַחַר שֶׁהוֹצִיא מִפִּיו אֶת הַדְּבָרִים:

– לְפִי דַּעְתִּי, אֵין דָּבָר שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדִי לָקַחַת אֶת הַכֶּלֶב מִיָּד.

פְּנֵי וָלְט הֶאְדִּימוּ, וְהַשְּׁרִירִים הַגְּמִישִׁים שֶׁל יָדָיו וּכְתֵפָיו חָזְקוּ וְאָמָצוּ. אִשְׁתּוֹ חָרְדָה לְמַרְאֵהוּ וַתְּמַהֵר לְהִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה:

– אֶפְשָׁר שֶׁהַדִּין עִם מַר מִילֶר – קָרְאָה הָאִשָּׁה – זְאֵב, כַּנִּרְאֶה, יוֹדֵעַ אוֹתוֹ וְהַשֵּׁם חוּם לֹא זָר לוֹ. הוּא הִתְרָעָה אֶל הָאִישׁ הַזָּר, וְאַתָּה, אִישִׁי, הֲלֹא יָדַעְתָּ, כִּי אֵין זְאֵב מְחַבֵּב אֶת הַבְּרִיּוֹת. מִלְּבַד זֹאת שָׁמַעְנוּ מִפִּיו נְבִיחָה: קוֹל שָׂשׂוֹן הוּא, קוֹל שִׂמְחָה. עַל מַה שָׂמַח? אֵין סָפֵק, שֶׁשָּׂמַח עַל פְּגִישָׁתוֹ עִם מַר מִילֶר.

לֵב אִירְוִין נָח מִזַּעְפּוֹ וְהוּא אָמַר:

– אָמְנָם צָדַקְתְּ, מֵידְשׁ. זְאֵב אֵינוֹ זְאֵב אֶלָּא חוּם וְלֹא שֶׁלָּנוּ הוּא אֶלָּא שֶׁל מַר מִילֶר.

– אוּלַי יִמְכְּרֵהוּ לָנוּ מַר מִילֶר – קָרְאָה הָאִשָּׁה – נְכוֹנִים אָנוּ לִקְנוֹתוֹ מִיָּדוֹ.

סְקִיף מִילֶר נִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ: לֹא, אַךְ פָּנָיו הִבִּיעוּ טוּב לֵב. נָכוֹן הָיָה לְדַבֵּר נְדִיבוֹת עִם נְדִיבִים.

– חֲמִשָּׁה כְלָבִים הָיוּ לִי – קָרָא הַזָּר, בְּבַקְשׁוֹ הִתְנַצְּלוּת עַל מֵאוּנוֹ – וְחוּם הָיָה הָרֹאשׁ.

כֻּלָּם הָיוּ פְאֵר הַמָּקוֹם. לֹא הָיָה דוֹמֶה לָהֶם. חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אָמְרוּ לָתֵת לִי בִמְחִירָם. וְחוּם הוּא הַיָּקָר בָּהֶם. לֹא מְכַרְתִּיו וְלֹא אֶמְכְּרֵהוּ. מִלְּבַד זֹאת חָבִיב הוּא עָלַי מְאֹד. שָׁלשׁ שָׁנִים בִּקַּשְׁתִּיו. שָׁרוּי הָיִיתִי בְתוֹךְ יֵאוּשׁ, לְאַחַר שֶׁגְּנָבוּהוּ מִמֶּנִּי… לֹא עַל נֶזֶק מָמוֹן הִצְטַעַרְתִּי, אֶלָּא… כֵּן, אַהֲבַת נֶפֶשׁ אֲהַבְתִּיו. לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה עֵינַי, כַּאֲשֶׁר נִגְלָה לִי; חָשַׁבְתִּי, כִּי חוֹלֵם אָנִי. אֹשֶׁר רַב הוּא מִהְיוֹת אֱמֶת. הֵן אָנֹכִי הָיִיתִי לוֹ אוֹמֶנֶת. בְּכָל לַיְלָה הִשְׁכַּבְתִּיו בְּמִטָּתוֹ. אִמּוֹ מֵתָה, וְאָנֹכִי כִלְכַּלְתִּיו בְּחָלָב, שֶׁקָּנִיתִי בִמְחִיר שְׁנֵי דוֹלָרִים הַכּוּז. אֶת נַפְשִׁי חִסָּרְתִּי. הוּא לֹא יָדַע אֵם אַחֶרֶת מִלְּבַדִּי. רָגִיל הָיָה אוֹתוֹ תִינוֹק חָבִיב לִמְצֹץ אֶת אֶצְבָּעִי, הִנֵּה הִיא.

וּסְקִיף מִילֶר, שֶׁנְּאוּמוֹ עוֹרֵר לִבּוֹ, הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ לְהַרְאוֹת לָהֶם.

– הֲרֵי אֶצְבַּע זוֹ – הוֹצִיא הָאִישׁ מִפִּיו, כְּאִלּוּ אָמַר לְהָבִיא אֶת אֶצְבָּעוֹ לְהָעִיד, כִּי הַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ הוּא.

ד

הָאִישׁ עוֹד עָמַד וְאֶצְבָּעוֹ שְׁלוּחָה וּמֵידְשׁ פָּתְחָה וְאָמְרָה:

– אֲבָל הַכֶּלֶב עַצְמוֹ, לָמָּה לֹא תַחְקֹר אֶת רְצוֹנוֹ הוּא.

סְקִיף מִילֶר בָּא בִמְבוּכָה.

– הַאִם לֹא עָלָה עַל לִבְּךָ, כִּי מְחֻיָּב אַתָּה לָדַעַת אֶת רְצוֹנוֹ? – שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה.

– אֵינִי מֵבִין, מַה כַּוָּנָתֵךְ – עָנָה הָאִישׁ.

– אוּלַי לֹא יֹאבֶה הַכֶּלֶב לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ – הוֹסִיפָה מֵידְשׁ לְדַבֵּר – אוּלַי כָּרוּךְ הוּא אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו הַחֲדָשִׁים. מְחֻיָּב אַתָּה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. אֵין לְךָ רְשׁוּת לִיטֹל מִמֶּנּוּ אֶת הַבְּחִירָה. הֵן אֶפְשָׁר שֶׁבּוֹחֵר הוּא בְאֶרֶץ קָלִיפוֹרְנִיָּה. אוֹמֵר אַתָּה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל עַל דַּעַת עַצְמֶךָ. מִתְנַהֵג אַתָּה עִם בַּעַל חָי, כְּאִלּוּ הָיָה לְפָנֶיךָ שַׂק תַּפּוּחֵי אֲדָמָה אוֹ עֲרֵמַת שָׁחַת.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיוּ חֲדָשִׁים למִילֶר וְהוּא עָמַד דּוּמָם, כְּאִלּוּ בָדַק אוֹתָם בְּרַעְיוֹנָיו. הָאִשָּׁה הִשְׁתַּמְּשָׁה בְפִקְפּוּקוֹ וַתּוֹסֶף:

– אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים אָהַבְתָּ אוֹתוֹ, הִנֵּה אָשְׁרוֹ רָאוּי לִהְיוֹת אָשְׁרֶךָ.

סְקִיף מִילֶר עוֹד עָמַד שָׁקוּעַ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, וּמֵידְשׁ קָרְצָה בְעֵינֶיהָ אֶל אִישָׁהּ, וְזֶה עָנָה לָהּ בִרְמִיזָה, כִּי יָפֶה דָרָשָׁה.

– וּמַה דַּעְתֵּךְ? שָׁאַל הַזָּר פִּתְאֹם – הֲיִבְחַר הַכֶּלֶב לְהִשָּׁאֵר פֹּה?

– בָּרִי לִי הַדָּבָר – נִעְנְעָה הָאִשָּׁה בְרֹאשָׁהּ.

וְשׁוּב עָמַד סְקִיף מִילֶר לְהַרְהֵר הַרְהוֹרָיו, אַךְ הַפַּעַם הִשְׁמִיעָם בְּקוֹל, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ אֶל בַּעַל הַחַי הַנָּדוֹן.

– עוֹבֵד נֶאֱמָן הָיָה, הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה עָשָׂה לְמַעֲנִי. הוּא שָׂנֵא אֶת הַבַּטָּלָה. חָכָם וְנָבוֹן הוּא. חָסֵר הוּא רַק כֹּחַ הַדִּבּוּר. הוּא מֵבִין דִּבְרֵי בֶן אָדָם. הִנֵּה הוּא מֵבִין גַּם דְּבָרֵינוּ עָלָיו. הַבִּיטוּ נָא אֵלָיו.

הַכֶּלֶב רָבַץ לְרַגְלֵי סְקִיף מִילֶר, רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן עַל כַּפּוֹתָיו, אָזְנָיו זְקוּפוֹת וְקַשּׁוּבוֹת, וְעֵינָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בְּשִׂפְתֵי הַדּוֹבֵר, פַּעַם בָּזֶה וּפַעַם בָּזֶה, לִרְאוֹת אֶת תְּנוּעוֹתָיו.

– מָכְשָׁר הוּא לַעֲבוֹדָה. עוֹד לֹא הִזְקִין. וְאָנֹכִי אוֹהֵב אוֹתוֹ אַהֲבָה רַבָּה, אַהֲבַת נָפֶשׁ.

פַּעַם וּפַעֲמַיִם פָּתַח מִילֶר שׁוּב אֶת פִּיו לְדַבֵּר, אַךְ נִמְלַךְ וּפָסָק. לָאַחֲרוֹנָה קָרָא.

– אָנֹכִי אַגִּיד לָכֶם אֶת אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה. דְּבָרַיִךְ, גְּבִרְתִּי, נְכוֹחִים. הַכֶּלֶב עָמַל וְיָגַע הַרְבֵּה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁיָּנוּחַ עַל מַצָּע רָךְ. הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִבְחֹר. עַל כָּל פָּנִים, יַחֲרֹץ הוּא עַצְמוֹ. כַּאֲשֶׁר יֹאמַר, כֵּן יֶהִי. אַתֶּם שְׁבוּ עַל מְקוֹמְכֶם. אֲנִי אֶקְרָא לָכֶם “שָׁלוֹם” וְאֵלֵךְ לִי. אִם יִשָּׁאֵר הַכֶּלֶב עִמָּכֶם, מוּטָב. אִם יֵלֵךְ עִמָּדִי, אַל תַּעַצְרוּהוּ. אָנֹכִי לֹא אֶקְרָאֵהוּ לָלֶכֶת. אַף אַתֶּם לֹא תִקְרָאוּהוּ לָשׁוּב.

הוּא נָתַן עֵינָיו בְּמָרַת מֵידְשׁ מִתּוֹךְ חֲשָׁד וְהוֹסִיף:

– אֲבָל בְּלִי שׁוּם רַמָּאוּת. לְאַחַר שֶׁאַפְנֶה שִׁכְמִי לָלֶכֶת. אַל תְּשַׁדְּלוּ אֶת הַכֶּלֶב.

– כִּדְבָרֶיךָ כֵן יְהִי – עָנְתָה מֵידְשׁ – כַּמָּה אֲנִי מַכִּירָה טוֹבָה לָךְ.

– הַכָּרַת טוֹבָה לָמָּה? – שָׁאַל מִילֶר – הֵן חוּם עֲדַיִן לֹא הֶחֱלִיט דָּבָר… וּבְכֵן, הֲרֵינִי קָם וְהוֹלֵךְ לִי – הוֹסִיף הָאוֹרֵחַ בְּקוֹל שֶׁל אָדָם הַנִּפְרָד מֵעַל מְיֻדָּעָיו.

לְשֵׁמַעַ הַשִּׁנּוּי בַּקּוֹל הֵרִים זְאֵב אֶת רֹאשׁוֹ בִמְהִירוּת, וּבְיֶתֶר מְהִירוּת קָפַץ וְעָמַד עַל רַגְלָיו, לְאַחַר שֶׁחִבֵּק הָאִישׁ יָדָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה. הַכֶּלֶב עָמַד עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת וְאֶת הַקְּדוּמוֹת סָמַךְ עַל שִׂמְלָתָהּ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לִקֵּק אֶת יְדֵי סְקִיף מִילֶר. וְכַאֲשֶׁר בָּא זֶה לְחַבֵּק יָדוֹ שֶׁל וָלְט, מִהֵר זְאֵב וְעָמַד בֵּין שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וְלִקֵּק יָדָיו שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה.

וּלְאַחַר שֶׁהִפְנָה הָאִישׁ הַזָּר שִׁכְמוֹ וְהָלַךְ לְאַט בַּמִּשְׁעוֹל, זָקַף זְאֵב אֶת אָזְנָיו מִתּוֹךְ צִפִּיָּה וְהַקְשָׁבָה, כְאִלּוּ קִוָּה שֶׁיָּשׁוּב הָאִישׁ, וְהִבִּיט אַחֲרָיו, עַד שֶׁעָבַר מַהֲלַךְ עֶשְׂרִים פְּסִיעוֹת. אַחֲרֵי כֵן רָדַף אַחֲרָיו בְּקוֹל אֲנָקָה חֲרִישִׁית, הִשִּׂיגוֹ, תָּפַשׂ יָדוֹ מִתּוֹךְ חִבָּה בְשִׁנָּיו וְהִתְאַמֵּץ לְעַכְּבוֹ.

לְאַחַר שֶׁלֹּא עָלָה הַדָּבָר בְּיָדוֹ, שָׁב זְאֵב אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יָשַׁב שָׁם אִירְוִין, וּבְשִׁנָּיו אָחַז בְּשַׁרְוֻל מְעִילוֹ וְהִתְאַמֵּץ לְמָשְׁכוֹ אַחֲרֵי הָאִישׁ שֶׁהָלָךְ.

מְבוּכַת נַפְשׁוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הָלְכָה וְגָדֵלָה. הוּא הִשְׁתּוֹקֵק לִהְיוֹת בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בִּזְּמָן אֶחָד, אֵצֶל אֲדוֹנוֹ הַיָּשָׁן וְאֵצֶל אֲדוֹנוֹ הֶחָדָשׁ, וְהַמֶּרְחָק בֵּינֵיהֶם הִנֵּה הוֹלֵךְ וָרָב. הוּא קָפַץ מִתּוֹךְ זִעְזוּעֵי נֶפֶשׁ, רָץ לְכָאן וּלְכָאן, פַּעַם לְפָנִים וּפַעַם לְאָחוֹר, וְלֹא יָדַע לִמְשֹׁל בִּרְצוֹנוֹ. לִבּוֹ מוֹשְׁכוֹ לִשְׁנֵי אֲדוֹנָיו, וְהַבְּחִירָה קָשָׁה לוֹ, וְהוּא מוֹצִיא אֲנָקוֹת חֲלוּשׁוֹת.

הוּא יָשַׁב פִּתְאֹם עַל כַּפָּיו הָאֲחוֹרִיּוֹת וְזָקַף אֶת אַפּוֹ; אֶת פִּיו פָּתַח וְסָגַר מִתּוֹךְ זִעְזוּעִים שֶׁתָּקְפוּ עָלָיו וְחִנְּקוּ אֶת גְּרוֹנוֹ. הוּא הוֹצִיא אֲנָקָה דַקָּה וְאָמַר לְהַשְׁמִיעַ יְלָלָה. אַךְ בּוֹ בְרֶגַע שֶׁנִּפְתַּח פִּיו, פָּסְקוּ זִעְזוּעָיו, וְהוּא נָעַץ עֵינָיו בָּאִישׁ שֶׁהָלָךְ. וּפִתְאֹם הָפַךְ זְאֵב רֹאשׁוֹ וְנָעַץ עֵינָיו בְּאִירְוִין. בַּקָּשָׁתוֹ שָׁבָה רֵיקָם. הַכֶּלֶב לֹא שָׁמַע אַף מִלָּה, אַף הֶגֶה, אַף רֶמֶז כָּל שֶׁהוּא, אֲשֶׁר יוֹרֵהוּ אֵיזוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁיָּבוֹר.

הוּא הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה אֶת אֲדוֹנוֹ הַיָּשָׁן הוֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל קְצֵה הַמִּשְׁעוֹל, וְהַדָּבָר הַזֶּה עוֹרֵר שׁוּב אֶת רוּחוֹ. הוּא קָפַץ וְעָמַד עַל רַגְלָיו מִתּוֹךְ קוֹל אֲנָקָה. הוּא נָתַן עֵינָיו בְּמֵידְשׁ. עַד עַתָּה לֹא שָׂם אֵלֶיהָ לֵב, וְאוּלָם לְאַחַר שֶׁרָאָה, כִּי שְׁנֵי אֲדוֹנָיו עֲזָבוּהוּ, נָשָׂא עַיִן אַל הָאִשָּׁה. הוּא רָץ אֵלֶיהָ וְטָמַן רֹאשׁוֹ בֵין בִּרְכֶּיהָ, וְאֶת יָדָהּ הָדַף בְּחָטְמוֹ – כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה רָגִיל לַעֲשׂוֹת בְּבַקְּשׁוֹ קִרְבָתָהּ. הוּא פָסַע לַאֲחוֹרָיו, עָשָׂה עִגּוּלִים, פִּזֵּז וְכִרְכֵּר, טָפַח בְּרַגְלָיו עַל גַּבֵּי קַרְקַע, קָרַץ בְּעֵינָיו, כָּפַף אָזְנָיו, כִּשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ – וְהַכֹּל כְּדֵי לְהַבִּיעַ אֶת רַעְיוֹנוֹ שֶׁתָּקַף עָלָיו, זֶה שֶׁלֹּא יָכֹל לְהַבִּיעוֹ בְּמִלִּים.

אַךְ גַּם הַפַּעַם הָיָה עֲמָלוֹ לַשָּׁוְא. מַה זֶה הָיָה לִבְנֵי אָדָם אֵלּוּ, שֶׁלִּבָּם רָחַק מִמֶּנּוּ, וְעַד הַיּוֹם הֵן חִבְּבוּהוּ? עַתָּה נֶאֶלְמוּ, וּבְפִיהֶם אֵין מִלָּה לוֹ. הֵם לֹא יָשִׂימוּ אֵלָיו לֵב.

וְשׁוּב הָפַךְ פָּנָיו לִרְאוֹת אֶת אֲדוֹנוֹ הַיָּשָׁן שֶׁהָלָךְ. סְקִיף מִילֶר נָטָה הַצִּדָּה וְעוֹד רֶגַע עָתִיד הָיָה לְהִתְעַלֵּם מִן הָעָיִן. וְאוּלָם הוּא לֹא הָפַךְ רֹאשׁוֹ אַף פַּעַם אַחַת, כִּי אִם פָּסַע וְהָלַךְ הָלְאָה, כְּאִלּוּ לֹא נָגְעוּ אֵלָיו הַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים מֵאֲחוֹרָיו.

וְכֵן נֶעֱלַם מִן הָעָיִן. זְאֵב חִכָּה, כִּי יָשׁוּב. הוּא הִמְתִּין שָׁעָה קַלָּה מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה, עָמַד בִּמְנוּחָה, בְּלִי תְנוּעָה, כְּאִלּוּ נֶהְפַּך וְהָיָה לְאֶבֶן – אֶבֶן מְלֵאָה הִתְעוֹרְרוּת. אַחֲרֵי כֵן הוֹצִיא נְבִיחָה וְהִמְתִּין. אַחֲרֵי כֵן פָּנָה וְקָרַב אֶל אִירְוִין, לִקֵּק יָדוֹ וְרָבַץ לְרַגְלָיו, וְלֹא גָרַע עֵינוֹ מִן הַמִּשְׁעוֹל.

הַנַּחַל הַקָּטָן, הַשּׁוֹטֵף עַל פְּנֵי הָאֶבֶן שֶׁעָלוּ בָהּ עֲשָׂבִים, נִרְאָה כְאִלּוּ הִגְבִּיר פִּתְאֹם מַשַּׁק מֵימָיו. מִלְּבַד רִנְנַת הַחוּגָה לֹא נִשְׁמַע הֶגֶה. פַּרְפָּרִים גְּדוֹלִים פָּרְחוּ בְלִי הֲמֻלָּה בֵין קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְנֶעֶלְמוּ בַּצְּלָלִים הַמְנַמְנְמִים. מֵידְשׁ נָתְנָה עֵינֶיהָ בְאִישָׁהּ.

עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִּים וּזְאֵב קָם וְעָמַד עַל רַגְלָיו. תְּנוּעוֹתָיו הִבִּיעוּ הַפַּעַם תֹּקֶף וְיִשּׁוּב הַדַּעַת. הוּא לֹא הִבִּיט לֹא אֶל הָאִשָּׁה וְלֹא אֶל הָאִישׁ. עֵינָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בַּמִּשְׁעוֹל. בְּלִבּוֹ גָמְלָה הַחְלָטָה. אִירְוִין וְאִשְׁתּוֹ רָאוּ וְהֵבִינוּ, כִּי בְרֶגַע זֶה יַחֲרֹץ הַכֶּלֶב גּוֹרָלוֹ.

הוּא נָשָׂא רַגְלָיו וּפָסַע פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת, כְּאִלּוּ חִכָּה לִשְׁמֹעַ עוֹד קוֹל חִבָּה. אַךְ הַקּוֹל לֹא נִשְׁמָע.

פְּסִיעוֹתָיו שֶׁל זְאֵב הָלְכוּ וְגָדְלוּ, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִידֵי רִיצָה. הוּא הִרְחִיב צְעָדָיו יוֹתֵר וְיוֹתֵר. אַף פַּעַם אַחַת לֹא הָפַךְ רֹאשׁוֹ. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ עַד קְצֵה הַמִּשְׁעוֹל פָּסַע פְּסִיעָה גַּסָּה – וְאֵינֶנּוּ.

¹

“האלמוג יעלה, התומר ישגה, ורק האדם יכלה”

(פתגם טאהיטי)

אַ־צ’ו לא הבין צרפתית. הוא ישב באולם בית־המשפט רב־הקהל והקשיב מתוך שעמום אל המלל הצרפתי הבלתי־פוסק, שהשמיע פעם פקיד זה ופעם משנהו. בעיניו לא היה זה אלא פטפוט בעלמא, ותמה היה לקוצר־דעתם של הצרפתים האלה, אשר טרחו ונתייגעו כל כך בחיפוש רוצחו של צ’וּנג־גה וסוף־סוף גם לא מצאוהו. חמש מאות הקוּלים העובדים בנטיעות ידעו כולם כי אַ־סאן עשה את מעשה הרצח, ואַ־סאן הנה גם לא נתפס. אמת, שהם, הקוּלים, נימנו וגמרו ביניהם בחשאי שלא להעיד ולא למסור איש את ריעהו, ואלם הדבר הלא הוא פשוט כל־כך, והיאך זה לא יכלו הצרפתים להבין, כי א־סאן הוא האיש? אכן, שוטים גמורים הם הצרפתים האלה.

אַ־צ’ו לא עשה שום דבר שיש בו משום חשש; ברצח הזה לא השתתף. הוא היה אמנם באותו מעמד, ושֶמֶר, המשגיח על הנטיעות, שהתפרץ תיכף אחרי־כן אל הצריף, מצאוֹ שם ביחד עם ארבעה־חמישה סינים אחרים, אולם מה בכך? צ’ונג־גַה, הנרצח, נפגע רק שתי פעמים בסכין, והדבר הלא ברור ומובן, שחמישה, או ששה אנשים, לא יכלו לעשות רק שני פצעים בלבד. אילו היכה כל אחד אפילו פעם אחת, כי אז גם אז יכלו לעשות את זאת רק שני אנשים, לכל היותר.

ככה חשב אָ־צ’ו בעמדו לפני כס־המשפט, בשעה שהוא וארבעת חבריו שיקרו, הזימו וסתרו פעם בפעם איש את דברי ריעהו. לאוזניהם הגיע קול רעש, והם נבהלו, כמו שמר, לרוץ למקום־המעשה. הם רק הגיעו שמה לפני שמר – וזהו הכול. שמר העיד אמנם, שבעברו במיקרה על־יד הצריף ובשמעו את דבר הריב, המתין כחמשה רגעים ולא נכנס, וכשבא, לבסוף, פנימה, היו כבר כל הנאשמים שם. הם לא יכלו, לדבריו, להקדים ולבוא, משום שעל פתחו היחיד של הבניין עמד הוא, שֶמר. אולם מה בכך? אַ־צ’וֹ וחבריו טוענים, ששֶמר טועה ומובטחים הם שסוף־סוף ישחררו אותם. הן לא ייתכן שיתיזו את ראשיהם של חמישה אנשים בשל איזו שתי הכאות של סכין. אגב, הן אף אחד מן השדים הזרים לא ראה את מעשה־הרצח. אולם הצרפתים האלה טיפשים הם מאין כמוהם. בסין, זה היה ברי לו, לאַ־צ’ו, היה אב בית־הדין מצווה לענות אותם ומתוך כך היה מכיר את האמת. את האמת קל ללמוד על־ידי עינויים. אולם הצרפתים האלה אינם מענים – איזו שוטים – ועל כן גם לא ייוודע להם לעולם מי הרג את צ’ונג־גה.

אולם היו עוד דברים, שאַ־צ’וֹ לא הבינם. לחברה האנגלית, בעלת הנטיעות, עלו חמש מאות הקוּלים שהובאו לטאהיטי בדמים מרובים. בעלי־המניות דרשו רווחים, והם, אדוני העסק, עוד טרם התחילו לשלם, ולא לרצון היה להם, איפוא, שהפועלים העולים להם ביוקר, יתרגלו להמית איש את ריעהו. חוץ מזה הנה היתה כאן עוד יד הצרפתים, השואפים לזכות את הצ’יינגים במצוות וללמדם את תורתם, תורת־האמת, ובנידון זה אין טוב מאשר להביא לפניהם לפרקים איזו דוגמה. אגב: איזו תועלת יש בקאלדוניה החדשה, אם לא זה שאפשר לשלוח שמה פעם בפעם אנשים, אשר יבלו בעוני ומחסור את ימיהם ויקבלו כן את עונשם על חולשתם. את כל זה לא הבין אַ־צ’ו. הוא ישב באולם בית־המשפט וחיכה שהדיינים ישחררו אותו ואת חבריו ויתנו להם לשוב אל הנטיעות ולהשלים את זמן עבודתם.

את פסק־הדין יוציאו בקרוב, כנראה. את זה יכול אַ־צ’וֹ לראות, שכן פסק המשא־ומתן עם העדים והלשונות חדלו לקשקש ונשתתקו. הצרפתים האלה עייפו, כנראה, גם הם וציפו לגמר הדין, ואַ־צ’וֹ, עד שישב כך – נשתקע בהרהורים על עברו, על אותו הזמן שבו חתם על החוזה וירד אל האנייה על מנת להפליג לטאהיטי. קשים היו הימים בכפרו הקטן, השוכן לחוף ימים. ומה שמח אז, כשעשה את החוזה ויצא לעבוד באיי הנגב בשכר חמישים סנטים מכסיקניים ליום. האנשים בכפרו היו עובדים לפעמים בשכר עשרה דולרים במשך כל השנה כולה. הנשים קולעות־הרשתות הרוויחו חמישה דולרים לשנה, והנערות המשרתות בחנויות – רק ארבעה, והוא הנה יקבל חמשים סנטים ליום, משכורת מלכותית כזאת רק בעד יום אחד. ומה בכך אם העבודה היא קשה. הן מקץ חמש שנים ילך וישוב לביתו – כך הותנה בפירוש בחוזה – ואז לא יוסיף לעבוד עוד לעולם. איש עשיר יהיה עם ביתו שלו ואשה וילדים, אשר יגדלו ויכבדוהו. גם גינה תהיה לו מאחורי ביתו, פינת עדן למנוחה וחלומות, ובתוך הגינה – בריכה עם דגי־זהב. בין ענפי־העצים יתקשקשו הפעמונים הקטנים בנגוע בהם הרוח ומעבר לגן יתנשא קיר גבוה, אשר יקיף אותו מסביב ולא יתן לשום ברייה לחדור אליו פנימה ולהפריע את מנוחתו וחלומותיו.

אכן, שלוש שנים חלפו כבר ועברו (בכפר־מולדתו יכול היה גם כיום להיחשב לאיש אמיד), ורק שתי שנים מפרידות בין נטיעות צמר־הגפן בטאהיטי ובין גן־המנוחה הצפון לו לעתיד לבוא. והנה גרם מזלו שהוא יהיה עד־ראייה למעשה־הרצח, והדבר מביא לו הפסד. זה שלושה שבועות שהוא מתגולל בבית־הסוהר, ובמשך כל הזמן הזה הריהו הולך ומפסיד חמישים סנטים ליום. אך הנה ייגמר עוד מעט המשפט והוא יוכל לשוב לעבודתו.

אַ־צ’וֹ היה בן עשרים־ושתיים – בחור עליז, טוב־לב, שידע לצחוק בנקל. פניו המלאים, העגולים כלבנה במילואה, היו מאירים תמיד בספר של רצון ונדיבות, דבר שאינו מצוי אצל אחיו, בני־ארצו, ומראהו החיצוני לא הטעה את העין, שכן לא פגע מעולם בשום איש לרעה. הוא לא התלונן, לא רב עם שום איש ולא שיחק בקובייה, והיה מסתפק תמיד בתענוגות קטנים ושעשועים של מה בכך. דממת הערב הצונן והמנוחה אחרי יום־עבודה קשה הביאו סיפוק לליבו וגרמו לו נחת לאין־קץ. שעות שלמות יכול היה לשבת ולהסתכל באיזה פרח ולהרהר מתוך כך את הרהוריו על סודות ההווייה ופלאיה. אנפה כחולה על גבי החוף, בעבוע כסף של דג מעופף, או מראה השמש השוקעת כמעולפת ורדים ומרגליות על פני הלאגוּנה, עלולים היו להשכיח מליבו שורה שלמה של ימי־עמל ביחד עם מגלבו הכבד של שֶמר.

שֶמר, קארל שמר, היה עריץ קשה ואכזרי, אולם את משכורתו קיבל לא בחינם. הוא ניצל והוציא את כוחותיהם של חמש מאות העבדים – כי לעבדים נחשבו הסינים האלו כל זמן שלא כילו את שנות־עבודתם – ועליו היה לעמול קשה כדי לסחוט את תמצית הכוחות מתוך חמש מאות הגופות המזיעים האלה ולהופכה לחבילות של צמר־גפן. אכזריותו התקיפה, אכזריות־בראשית, היא שסייעה לו להוציא את הדבר אל הפועל, אולם הועיל לא מעט גם מגלב־העור שלו – אמה אורכו ושלושה אינטשים עוביו – אשר לא זז מעולם מידו ושבשעת־הכושר ירד על גבו הערום של הקוּלי, בהשמיעו קול נפץ, כקול יריית־האקדח. והיריות האלה היו תכופות בשעה ששֶמר עבר על סוסו בין השדות.

פעם, בשנת עבודתם הראשונה, הרג את אחד הקוּלים בתנופת־אגרוף אחת. לא שהוא ניפץ את גוּלגולתו בבת־אחת, כנפץ את קליפת הביצה, אולם את מוחו של האיש זיעזע במכתו, והלה, לאחר שהתהפך שבוע ימים במכאוביו, נפח נפשו. אולם הסינים, לא עלה אפילו על דעתם לבוא בקובלנות לפני הצרפתים, מושלי האי. הוא, שֶמר, היה בשבילם בעייה שבפתרונה צריכים היו לטפל בעצמם. עליהם היה להתרחק ולהיזהר מפגיעתו, כשם שנזהרו מן השרצים הארסיים, שרחשו בעשבים, או בצריפים, בלילות הגשם. והם, הצ’ינגים (ככה נקראו בפי יושבי־האי הנירפים, כהי־העור), השתדלו אמנם להפיס את דעתו ככל האפשר, היינו, שעבדו בשקידה ומסרו לו את פרי עבודתם במידה גדושה. נמצא שמכת־האגרוף הזאת הכניסה ריווח לחברה ולא גרמה שום רע למשגיח.

הצרפתים, אשר לא חוננו בחוש של התיישבות, ואשר לא ראו כל ברכה בנסיונותיהם, כשבאו לפתח את אוצרותיו הטבעיים של האי, יכלו רק לשבת עכשיו ולהתענג על הצלחת האנגלים – מה להם, איפוא, ולשמר עם ידו החזקה? ואשר לצ’ינגו שמת, הרי לא היה זה סוף־סוף אלא צ’ינגו. וחוץ מזה הנה העיד עליו הרופא, שהוא מת ממכת־שמש. אמנם, כאן, בטאהיטי, לא מת עדיין שום איש מעולם ממכת־שמש, ואולם זה, דווקא זה מראה לדעת שמותו הפתאומי של הקולי היה מיקרה יוצא מן הכלל. ככה כתב הרופא בדין־וחשבון שלו. הוא היה איש ישר מאין כמוהו, הרופא הזה: עסק הנטיעות צריך להכניס רווחים, שאלמלא כך – תצורף עוד קלקלה לשורת הפגעים שבדברי־ימי האי הזה.

אי־אפשר לעמוד על אופיים של השדים הלבנים האלה – חשב אַ־צ’וֹ, בשבתו באולם בית־המשפט – ואין לרדת לסוף דעתם. רבים מהם ראה, וכולם דומים איש לריעהו. כקברניטים כמלחים, כפקידים הצרפתים, העובדים במטעים – כשֶמר. הם עלולים לכעוס ללא כל סיבה, ובשעת כעסם נוראים הם כחיות־טרף. הצ’ינגו לא ידע לעולם במה יפיק מהם רצון ובמה ירגיזם. מה שטוב בעיניהם פעם, עלול להרגיז אותם בפעם אחרת. כאילו מסך היה תלוי על פניהם כדי להאפיל בו על מחשבתם. הם נוחים להתרגש, מרבים לזלול עוד יותר – לסבוא (לא כצ’ינגו, שהוא מסתפק במועט), ובשעת־הכושר ידעו להעביד אפילו את הסיני עד כדי כליון הכוחות, ועל כולם – זו החריצות שלהם, היכולת לסדר ולתקן הכול, להגיע תמיד אל התכלית הרצויה ולשעבד לרצונם את כל החי והרמש, את איתני־הטבע בעצמם. אכן, זרים ומשונים הם הלבנים האלה, כמוהם כשדים – כגון שֶמר זה, דרך משל.

אַ־צ’וֹ תמה שכל־כך מאריכים בבירור הדין. הן איש מן הנאשמים לא נגע בצ’ונג־גַה. אַ־סאן, רק הוא לבדו הרגוֹ. הוא תפס אותו בידו האחת בצמה, הפשיל את ראשו, ובשנייה תקע את הסכין. פעמיים תקע אותו. אַ־צ’וֹ, כשעצם כאן עכשיו את עיניו, ראה את מעשה־הרצח לכל פרטיו. הקטטה שנפלה בין השניים, החרפות שחירפו זה את זה, קפיצתו של אַ־סאן, משיכת הצמה והסכין שתקע בצ’ונג־גַה, פתיחת הדלת הפתאומית, התפרצותו של שֶמר, בריחת אַ־סאַן, תנופת המגלב, מגלבו של שמר, שהבריח את כולם אל הפינה וקול־הירייה שהשמיע בקראו לעזרה.

אַ־צ’וֹ רעד לזיכר הדברים האלה. אחת ממכות המגלב פגעה בו בלחיו וסרטה כלשהו את העור, ועל סריטה זו הראה שֶמר מעל ספסל העדים בשעת הזיהוי. אך זו היתה מכה. רק חצי אינטש יותר גבוה – והיה מסמא את עינו.

כעבור זמן־מה השתקע אַ־צ’וֹ בהרהורים על גן המנוחה והחלומות, וזיכר המאורעות נטשטש ונשכח מליבו. בפנים קפואות ישב אחר־כך במקומו בשעה שהשופט קרא את פסק־הדין. קפואים וקהים היו גם פניהם של ארבעת חבריו, וההבעה הזאת לא הסתלקה מעליהם גם אחרי־כן, כשהסביר להם התורגמן, שכולם, כל החמישה, הוכרו על־פי הדין לאשמים, שהאחד והוא אַ־צ’או, נידון למוות, בעוד שאַ־צ’וֹ וייתר חבריו יישלחו לקאלדוניה החדשה. אפילו פניו של א־צ’אוֹ נשארו דוממים כפני החנוט, אף־על־פי שבקרוב צריך היה להסיר מעליו את ראשו.

השופט אמר עוד מלים אחדות והתורגמן ביאר, שהואיל ורשמי מכותיו של שֶמר נכרים ביותר על פניו של אַ־צ’אוֹ, דבר המראה בעליל שהוא היה במקום הרצח, והואיל גם ואחד מן הנאשמים צריך להיענש בעונש־מוות – יהיה אותו הנענש אַ־צ’או. חוץ מזה הנה פניו של אַ־צ’וֹ, שיש עליהם סימני צלקות, מעידים שאף הוא היה באותו מעמד והשתתף בלי־ספק ברצח, על־כן נידון לעבודת־פרך למשך עשרים שנה, וכן הדין גם בנוגע לייתר חבריו. יזכרו נא בני־סין אלה את הלקח הזה – אמרו הדיינים – כי על־כן הם צריכים לדעת שהחוקים בטאהיטי יישמרו, ולוּ גם יחזור העולם לתוהו־ובוהו.

כל חמשת הסינים הובאו בחזרה לבית־הסוהר. הם לא היו נפתעים וגם לא עצובים ביותר. גזר־הדין הזה היה אמנם בלתי־צפוי, אולם הלא כך דרכם של השדים הלבנים האלה. מהם אפשר לצפות תמיד למשהו בלתי־צפוי. עונש זה שהטילו עליהם על חטא שלא חטאו, אינו קשה מכמה עונשים ומעשי־אלמוּת אחרים.

על אַ־צ’אוֹ היה אַ־צ’וֹ מציץ מעתה תכופות בסקרנות קלה. ראשו יוּסר בקרוב בסכין הגילוטינה. הוא לא ידע, איפוא, לא משלוות הזיקנה ולא מנועם גן־המנוחה. ואַ־צ’וֹ התפלסף והעמיק במחשבות על החיים והמוות. מה שנוגע לו עצמו, לא הירבה להצטער. עשרים שנה הרי הן סוף־סוף רק עשרים שנה. למשך זמן כזה מתרחק ממנו גן־המנוחה וההזייה – וזהו הכול. עודנו צעיר ומזויין, כבן־אסיה, במידת־הסבלנות, ויכול הוא לחכות. עד היום ההוא יפוג במקצת חום נעוריו ועוד יותר הוגן יהיה לו גן־התענוגות השקט. לעת־עתה צריך רק למצוא לו שם מתאים. “גן דממת־הבוקר” יקרא לו – חשב לבסוף, ושמח כל אותו היום לרעיון זה, בא מתוך כך לידי התעוררות וחיבר גם איזה משל על מידת הסבלנות, משל שהניח במקצת את דעת חבריו, חוץ מאַ־צ’אוֹ, אשר לא מצא עוד חפץ בו: ראשו עתיד היה להיכרת כעבור זמן קצר ושוב לא היה לו צורך בסבלנות. הוא אכל במנוחה את לחמו, עישן את מקטרתו וישן ולא נתן את דעתו לזה, שהזמן עובר לאיטו.

קריושה היה ז’אנדארם. עשרים שנה רצופות עבד במישרתו זו במושבות, מניגריה וסנגל ועד לאיי פולינזייה, אולם על שכלו הקהה לא פעל הזמן הזה כל פעולה. אותו בוּר והדיוט היה כמו בימי שבתו בכפר מולדתו, בדרום־צרפת. הוא היה כפוף למשמעת וירא את אדוניו, ואת ההבדל שבין האלוהים והסרז’אנט, ראש הז’אנדארמים, ראה רק במידת ההכנעה שיש להיכנע לכל אחד מהם. לאמיתו של דבר, נראה לו הסרז’אנט נעלה יותר, חוץ מאשר בימי שבתון, שאז האלוהים לבדו מרום וקדוש על כול, ואז מברכים ומשבחים רק את האלוהים לבדו. בדרך כלל היה האלוהים רחוק בו בזמן שהסרז’אנט נמצא תמיד בקירוב מקום.

על־פי פקודתו של ראש השופטים צריך היה פקיד בית־הסוהר למסור לרשותו של קריושה את אַ־צ’אוֹ, אולם קרה כך, שראש בית־הדין ערך יום לפני כן נשף לכבוד קברניטה של אנייה צרפתית אחת, ובשעת כתיבת הפקודה רעדה ידו ועיניו כאבו כל כך, שהוא לא יכול לדייק בכתיבה. אגב, הן לא היה זה אלא גזר־דינו של צ’יניגו, והוא לא שם, איפוא, לב לזה שהאות האמצעית, בשם אַ־צ’אוֹ נשמטה. בפקודה היה כתוב: א־צ’וֹ. וכאשר הראה הז’אנדארם את הנייר למשגיח בית־הסוהר, מסר לידו את אַ־צ’וֹ. קריושה הושיבוֹ על ידו, על הדוכן, מאחורי שתי הפרדות, והפליג בדרך.

אַ־צ’וֹ שמח שיצא לבסוף החוצה, אל השמש. הוא ישב בעגלה, ליד הז’אנדארם, כשפניו קורנות מגיל. בייחוד גדלה שמחתו כשראה שהפרדות מכוונות את פניהן דרומה, לצד אטימונה. “אין ספק, ששֶמר שלח אחריו. רוצה הוא להשיבו לעבודתו. טוב מאוד. מעכשיו ישתדל לעבוד יפה. שוב לא יהיה לו, לשמר, שום פתחון פה להתאונן עליו”. היה יום חם. הפרדות הזיעו, הזיעו גם קריושה ואַ־צ’וֹ, אולם לא־צ’וֹ, לא הציק החום ביותר. תחת שמש זו עבד שלוש שנים בנטיעות. פניו האירו בסבר של עליצות וטוּב־לב כזה, שאפילו קריושה המטומטם נתמלא תמיהה למראהו.

“אתה מגוחך,” אמר לבסוף.

אַ־צ’וֹ ניענע בראשו, ופני צהבו עוד יותר. בנגוד לשופטים דיבר אתו קריושה בשפת הקנקים, שהיתה מובנת לו, כמו לכל הצ’ינגים.

“דעתך בדוחה עליך יותר מדי,” הוכיחוֹ קריושה. “ביום אשר כזה צריך היית לתת את ליבך לבכי ואנחה.”

“אני שמח שיצאתי מבית־הסוהר.”

“וזהו הכול?”

הז’אנדארם משך בכתפיו.

“וכי קלה זו בעיניך?” באה התשובה.

“ולא לכך, איפוא, אתה שמח שיסירו את ראשך מעליך?”

אַ־צ’וֹ הביט עליו בתמהון.

“היאך?” אמר. “הלא אני חוזר עכשיו לאטימונה על מנת לעבוד בנטיעות. כלום לא לאטימונה אתה מוליך אותי?”

קריושה החליק את שפמו הארוך מתוך הרהור.

“כך, כך,” אמר והניף את שוטו על הפרדות. “משמע שאתה אינך יודע?”

“איני יודע – מה?”

בליבו של אַ־צ’וֹ התעורר פתאום כעין רגש של פחד:

“האם שֶמר אינו רוצה שאוסיף לעבוד אצלו?”

“לא יותר מאשר היום הזה.”

קריושה צחק בכל לב.

“אכן זוהי בדיחה יפה.”

“המבין אתה,” אמר, “אחרי היום הזה שוב לא יהיה אפשר לך לעבוד, שכן אין אדם עובד אחרי אשר הוּתז ראשו.”

הוא דחף את הצ’ינגו בצידו וצחק כבושות, בלי קול.

כרבע פרסה עברו מתוך שתיקה. לבסוף נענה אַ־צ’וֹ ואמר:

“כלום יש בדעתו של שֶמר להתיז את ראשי?”

קריושה הרכין בראשו מתוך צחוק.

“זוהי טעות” – אמר הסיני בכובד־ראש. “אני אינני הצ’ינגו שאותו דנו למיתה. אני הנני אַ־צ’וֹ. השופט הנכבד פסק שעלי לשבת עשרים שנה בקאלדוניה החדשה.”

הז’אנדארם צחק. אך זוהי הלצה יפה. הצ’ינגו המגוחך הזה רוצה לרמות את הגילוטינה.

הם חצו חורשה של תמרים ועברו כבר כחצי מיל לאורך האגם, כאשר פתח אַ־צ’וֹ ואמר שוב:

“הריני אומר לך שאני אינני אַ־צ’אוֹ. לא אותי ציווה השופט הנכבד להמית.”

“אל תפחד,” השתדל קריושה להרגיעו. “אין זו מיתה קשה. רק הרף־עין. הנה כך,” הראה לו בתופפו באצבעותיו, “אין זה להיות תלוי בקצה החבל ולהתפתל ולפרכס במשך חמישה רגעים. משל לאפרוח שממיתים אותו בגרזן: מתיז אתה את ראשו, פוּף – ונגמר. אין אתה חש כל כאב, אינך חושב אפילו שכואב לך. ראשך הוסר ואינך יכול לחשוב. זהו טוב מאוד. ככה חפצתי למות גם אני. מהר, אח, מהר. אשריך שככה תמות. הן יכול היית להינגע בצרעת, ולהרקב ולהיות נישל איברים, איברים. אני ידעתי איש אחד שנכווה ברותחים והוא התענה וגסס שני ימים רצופים. במרחק קילומטר אפשר היה לשמוע את צעקותיו. ואתה – הוי, הן זהו כל כך קל. צ’יק. הסכין חותך את צווארך – ודי. אפשר גם שידגדג כלשהו, מי יודע. שום איש מן המוּמתים לא בא לספר לנו על זה.”

במשך רגע אחד התפתל כולו מצחוק, כה מוצלחת נראתה לו הלצתו. בדיחות־דעתו היתה מעושה במקצת, שכן ראה חובה לעצמו לעודד את הצ’ינגו הזה.

“אולם אני אומר לך, שאני הנני אַ־צ’וֹ,” עמד הלה על דעתו. “אינני רוצה שיסירו את ראשי מעלי.”

קריושה נתמלא כעס. הצ’ינגו הזה מגדיש כבר את הסאה בטיפשותו.

“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל אַ־צ’וֹ שוב.

“רב לך,” קרא הז’אנדארם, בהעמידו כנגדו פנים זעופות.

“הריני אומר לך שאני…”

“סגור פיך,” גער בו קריושה, והם הוסיפו לנסוע אחר־כך מתוך שתיקה. מרחק של עשרים מיל היה בין פפיט ואטימונה, ואת החצי הזה כבר עברו כאשר נמלך הסיני ואמר שוב:

“אני ראיתיך באולם בית־המשפט בשעה שהשופט הנכבד קרא את פסק הדין, ובכן, טוב, התזכור שאַ־צ’אוֹ, אשר נידון למות, שאַ־צ’אוֹ זה הוא בעל קומה, ואני – הבט עלי,” אמר והתנשא פתאום וקם, וקריושה ראה לתמהונו שהוא קטן באמת. רגע אחד ניצנצה בזכרונו דמותו של הסיני ההוא, ובדמות זו נראה לו הלה כבעל־קומה. בכלל היו כל הצ’ינגים שווים בעיניו, דומים היו כולם האחד לשני, אולם בין קומה גבוהה לנמוכה יכול היה להבחין, והוא הבין, כי במחיצתו יושב לא אותו האיש.

הוא עצר את הפרדות באופן פתאומי כל־כך, שמוט העגלה הזדקר והורם, במושכו אחריו את רצועת הריתמה.

“הרואה אתה, כאן נפלה טעות,” אמר אַ־צ’וֹ, כשהוא מצטחק בנעימות.

אולם קריושה השתקע בהרהורים. בליבו הצטער כבר על זה שעיכב את העגלה. את שגיאתו של ראש השופטים לא ידע ולא יכול להבינה, אולם הוא ידע, שאת הסיני הזה מסרו לידו על מנת שיביאהו לאטימונה, ומחובתו היא להביא אותו לאטימונה. ומה בכך אם אין זה אותו האיש שיצא דינו למות? הן הוא אינו אלא צ’ינגו, ובמה נחשב הוא. מלבד זה הן ייתכן שאין כאן כל טעות. לא לו לרדת לסוף דעתם של הפקידים. ובכלל, מי הוא שיבוא לחשוב את מחשבותיהם? פעם, לפני שנים, ניסה לעשות כדבר הזה, ואז אמר לו הסרז’אנט: “קריושה, אתה טיפש, וככל אשר תמהר להבין את זאת, כן ייטב לך. לא לחשוב אתה צריך, כי אם לציית; את המחשבות הנח לגדולים וטובים ממך.” קריושה רעד לזכר הדברים האלה.

“ובכן, אם ילך וישוב עכשיו לפפיט, הרי יעכב את הוצאת פסק־הדין באטימונה, ואם יימצא עוד שאין כאן טעות, ינזוף בו הסרז’אנט המחכה לאסיר כאן, וגם שם, בפפיט, לא ינקוהו.”

הוא הרים את השוט והציץ אל השעון.

“הוא כבר איחר בחצי שעה והסרז’אנט ודאי שיתרגז.” והוא עמד להאיץ בפרדות. ככל אשר הוסיף אַ־צ’וֹ לערער על הטעות, כן הכביד הוא יותר את ליבו. הידיעה, שבמחיצתו יושב איש אחר, לא היה בה כדי להכריעו. לא הוא שגרם לטעוּת, ואת הרע שהוא עושה, בדין הוא עושה. ומוטב לו להעלות עשרה צ’ינגים לגרדום מאשר להרגיז את הסרז’אנט ולהביאו לידי כעס.

ואשר לאַ־צ’וֹ, הנה לאחר שהז’אנדארם היכה אותו בקצה המגלב על ראשו וציווה עליו לסתום את פיו, לא יכול לעשות שום דבר אחר מאשר לשתוק. הדרך הארוכה נמשכה מתוך שתיקה. אַ־צ’וֹ הירהר בשדים הלבנים האלה ובזרוּת מעשיהם. מתחילה שפטו חמישה אנשים חפים מפשע והכירום לאשמים, ואחר־כך הם באים ומעלים לגרדום את זה, אשר אפילו הם בעצמם לא דנוהו אלא לעשרים שנות עבודת־פרך. ואי־אפשר לעשות כלום. הוא יקבל עליו את הדין. בשקט, בהכנעה יקבל כל מה שיגזרו עליו שליטי החיים האלה. רגע אחד תקפה אותו אימה וגופו נתכסה בזיעה קרה, אולם מייד התאושש והתאמץ להשלים עם גורלו, בהעלותו בזכרונו איזו פסוקים מן הספר ין־צ’י־בֶן (הדרך לחיי מנוחה). מראה “גן החלומות”, שרחף לפניו, הפריע אותו מתחילה, אולם לבסוף עלה בידו להשתקע בחלום. הוא ישב בתוך הגן, הקשיב לקול הפעמונים המתקשקשים בין העצים, וכאן, מתוך ישיבה זו, זכר ושינן לעצמו את הדברים הכתובים על הספר ין־צ’י־בֶן.

ככה עבר הזמן עד שהעגלה נכנסה לאטימונה והתעכבה על־יד במת־ההרג, אשר בצילה חכה כבר בקוצר־רוח הסרז’אנט. אַ־צ’וֹ טיפס ועלה בזריזות על המדריגות. למטה, לרגלי הבמה, ראה לפניו את כל מחנה הקוּלים. שֶמר הוא שאסף אותם והביאם מן השדות למען יראו וייראו. למראה אַ־צ’וֹ התחילו מתלחשים ביניהם, שכן עמדו על הטעות, אלא שלא גילו את הדבר לאיש. השדים האלה חזרו בהם, כנראה, ותחת להרוג איש נקי אחד, יהרגו את השני. אַ־צ’וֹ, או אַ־צ’אוֹ, איזה הבדל. הם לא יבינו לעולם את השדים הלבנים האלה, כשם שהללו לא יבינו גם אותם. את אַ־צ’וֹ ימיתו, אולם הם, לאחר שישלימו את זמן העבודה, יילכו וישובו לארצם.

את הגיליוטינה התקין שֶמר בעצם ידיו. אדם זריז היה ונבון, ואף כי לא ראה מכונה כזאת מימיו, ידע בכל־זאת לכוננה, אחרי שהפקידים הצרפתים מסרו לו את ההוראות הדרושות. על־פי הצעתו בחרו את אטימונה למקום הטבח. במקום הרצח שם יהיה העונש – אמר. אגב הרי הדבר גם ישפיע לטובה על הפועלים העובדים בנטיעות. הוא גם שהציע את עצמו לשמש תליין על במת־ההרג, ובתפקידו זה עמד עכשיו כאן ובחן את הגיליוטינה. מתחת לסכין היה מונח גזע של בננה, שעביו כצוואר איש. שמר הפך את להב הסכין למעלה (אַ־צ’וֹ עמד והסתכל כמכושף בתנועותיו), אחר משך בחבל, והסכין ניצנץ בשמש וירד וחתך את הגזע לשניים.

“כיצד המלאכה נעשית?” שאל הסרז’אנט בעלותו על הבמה.

“מצויין,” השיב שמר, “הבה אראה לו.”

הוא הפך שוב את הלהב, משך את החבל והוריד בשאון את הסכין. אולם הפעם נחתך הגזע רק כדי שני שלישים.

פני הסרז’אנט קדרו.

“זה לא ייתכן,” קרא.

שמר מחה את הזיעה מעל מצחו.

“צריך להוסיף עוד משא,” אמר. והוא ניגש לקצה הבמה וציווה על הנפח להביא מטיל־ברזל בן עשרים וחמש ליטראות.

כשגחן ועמד לקשור את הברזל, הציץ אַ־צ’וֹ אל הסרז’אנט וראה שהגיעה שעת־הכושר.

“השופט הנכבד אמר שיסירו את ראשו של אַ־צ’אוֹ,” התחיל.

הסרז’אנט ניענע בראשו מתוך קוצר־רוח. הוא חשב על חמישה־עשר המילים שיצטרך לעבור היום ברכיבה ועל ברתה, בתו היפה של לֶפייר, סוחר הפנינים, שתחכה לו בקצה האי.

“ובכן, אני אינני אַ־צ’אוֹ,” המשיך הסיני. “פקיד בית־הסוהר הנכבד טעה. אַ־צ’אוֹ הוא בעל־קומה, ואני – הרואה הוא – קטן הנני.”

הסרז’אנט העיף עליו במהירות את עיניו ועמד על הטעות.

“שמר,” קרא נמרצות, “ייגש הנה.”

שמר רטן מה ולא זז עד שלא גמר לקשור את הברזל.

“המוכן הוא הצ’ינגו שלו?” שאל.

“יביט עליו,” באה התשובה. “כלום זהו אותו הצ’ינגו?”

שמר נדהם. זמן־מה מלמל בינו לבין עצמו איזו דברי נאצה והביט בדאבון אל מכונת־הטבח, אשר כוננה בעצם ידו ושכל־כך רוצה היה לראותה במלאה את תפקידה.

“ישמעני נא,” אמר לבסוף. “את העניין הזה אין לדחות. אני כבר הוצאתי לבטלה שלוש שעות מזמן עבודתם של חמש מאות קוּלים, ולא אוכל להפסיד שוב זמן כזה, כשיובא הסיני ההוא. הבה נגמור, איפוא, הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”

הסרז’אנט העלה בדעתו את הנסיעה הארוכה ואת ברתה, בתו של סוחר־הפנינים, ונראה כמהסס.

“אם יוודע הדבר, יתלו את הקולר בקריושה,” הוכיחוֹ המשגיח. אלא שאין לחשוש שהדבר ייוודע. אַ־צ’אוֹ ודאי שלא יבוא להלשין.

“את קריושה אי־אפשר להאשים בשום אופן,” אמר הסרז’אנט, “הטעות באה, כנראה, מצד פקיד בית־הסוהר.”

“ובכן, הבה נתחיל. אותנו ודאי שאין להאשים. מי זה יכול להבחין בין צ’ינגו לצ’ינגו? אנו הוצאנו לפועל את פסק־דינו של הצ’ינגו ששלחו לנו. חוץ מזה הן לא אוכל להבטיל עוד פעם את כל הקוּלים האלה מעבודתם.”

הם דיברו צרפתית, ואַ־צ’וֹ, אף כי לא הבין, ידע בכל־זאת שכאן חותכים את גורלו. הוא ידע גם, שהדבר תלוי בעיקר בדעתו של הסרז’אנט, ולא גרע ממנו כל הזמן את עיניו.

“טוב,” אמר הסרז’אנט, “הבה נתחיל. הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”

“אני אבחון עוד פעם את המכונה,” אמר שמר, והוא הרים שוב את הסכין למעלה והניח מתחתיו את גזע הבננה.

אַ־צ’וֹ השתדל להעלות בזכרונו איזו מימרות מן הספר ין־צ’י־בן. “חיה בשלום”, ניצנץ פסוק במוחו. אולם זה לא התאים.

הן הוא לא יחיה שוב; הולך הוא למות. לא, זה לא יסכון. “סלח לשונאיך” – כן. אולם איזה שונאים היו כאן לפניו? שמר וסיעתו עשו מה שעשו בלי כל רגש של שנאה. בשבילם לא היתה זו אלא מלאכה ככל המלאכות, והם התעסקו בה, כשם שהיו מתעסקים בחפירת שיחין, בכריתת יערות ונטיעת צמר־גפן.

שמר משך בחבל והסכין נפל ברעש על גזע העץ וגזר אותו לשניים.

“מצויין,” אמר הסרז’אנט, בהציתו לו סיגרה. “מצויין, ידידי.”

שמר זחה דעתו עליו לשמע תהילתו.

“גש הנה, אַ־צ’אוֹ,” קרא בשפת הטאהיטים.

“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל הלה.

“דום!” באה התשובה. “את גולגולתך ארוצץ, אם תפתח את פיך.”

המשגיח איים עליו באגרופו והוא נשתתק. ומה תועיל כאן ההתנגדות. השדים הזרים האלה לא יחזרו בהם. והוא נתן שיקשרוהו אל הקרש המאונך, העשוי לפי מידת גופו. שמר הידק את הפריפות בחזקה, כל־כך חזק עד שהרצועות נתקעו בבשרו והכאיבו לו, אולם הוא לא התאונן. הן הכאב הזה לא יימשך עוד זמן רב. הוא הרגיש שהקרש משתלשל ויורד וסגר את עיניו. ברגע זה נגלה לפניו בפעם האחרונה מראה גן־המנוחה והחלומות. נשבה רוח קלה, צוננת. הפעמונים בין העצים התקשקשו לאט, והציפורים אף הן ציפצפו לאט, כמו מתוך נימנום, ומעבר לקיר אשר מאחורי הגן הגיע הד עמום של חיי הכפר. אחר־כך התעכב הקרש ועמד תחתיו, ולפי מתיחת השרירים הבין, שהוא שוכב על גבו – ופקח את עיניו. למעלה, ישר מנגד, היה תלוי ומתנוצץ בשמש הסכין. הוא ראה את המשא שהוסיפו קודם לכן על הניצב, ראה גם שאחת מעניבותיו של שמר הוּתרה ונפתחה, אחרי־כן שמע את קולו של הסרז’אנט בפקודה נמרצת ומיהר לסגור את עיניו. הוא לא רצה לראות את הסכין בנופלו, אולם הרגיש בכך במשך רגע אחד, ואז, ברגע זה, נזכר בקריושה ובמה שאמר לו זה בדבר הגילוטינה. אולם קריושה טעה. הסכין לא דיגדג. עד כאן יכול היה עוד להבחין – עד אשר חדל להבחין לגמרי.