המלך, כך אומרים, שלח אליך איש-בשורה, אליך היחיד, הנתין המסכן, הדל הזעיר, הבורח לקצוי מרחקים משמשו של המלך. דוקא לך שלח המלך מערש מותו בשורה. הוא צוה לשליח לכרוע ברך לפני מטתו ולחש לו את הבשורה על אזנו. ועד כדי כך נחשב לו הדבר שאמר לו לשליח שיחזור ויגיד לו את דבר הבשורה באזנו.

בהנעת ראש אישר המלך את החזרה, ולעיני כל הקהל הצופה במותו – כל הקירות המעכבים נהרסו, ועל המעלות המתנופפות לרוחב ולגובה, עומדים במעגל כל רבי המלוכה – בנוכחותם של כל אלה שלח המלך את השליח הזה.

כרגע והשליח שם לדרך פעמיו; והוא מין גברתן שכזה שאינו יודע לאות; ובשלחו לפניו פעם את זרועו האחת ופעם את זרועו השניה, פרץ לו דרך בין ההמון.

כאשר נתקל בהתנגדות היה מרמז על חזהו, שם התנוסס סמל השמש. אכן, הוא מתקדם והולך בקלות מאין כמוה. אך העם רב מאד ומקומות משכנותיהם אין להם סוף. אם רק יפתח לפניו המרחב – מה יעוף אז, וחיש מהר תשמע את הלמות אגרופיו על דלתי ביתך. אך מה ייגע האיש! ויגיעו לריק.

ללא הרף נדחק הוא דרך חדרי החרדים¹ של פלטרין המלך הפנימי; לעולם לא יתגבר עליהם; ואפילו יעלה הדבר בידו – לא נשכר כלום; עליו להאבק קשה בכדי לרדת במדרגות למטה, ואם יצליח בכך – עדיין לא השיג מאום. את כל החצרות עליו עוד לעבור ברגל; ואחרי החצרות – הבירנית השניה, וכן הלאה הלאה דרך אלפי שנים.

ואם סוף סוף יפרוץ את השער החיצון – אך לעולם, לעולם היה לא יהיה כדבר הזה – והנה המטרופולין כולה משתרעת לנגדו, טבור העולם, מוצברת למרומים רבים ממלוא משתיתה של ארץ.

שום איש לא יבקע את המקום הזה, ומה גם מביא בשורה של מת.

אבל אתה יושב על יד החלון וחולם חלום הבשורה הזאת עם בוא הערב.

לפני החוק נצב שומר סף. אל אותו השומר מתקרב איש מן הכפר ומבקש רשות כניסה אל תוך החוק. אבל השומר אומר שאין הוא יכול להרשות לו להכנס לפי שעה.

האיש נמלך בדעתו ושואל אם אחר כך יותר לו להכנס. “אפשר הדבר”, אומר השומר, “אבל עכשיו לא”. ומפני שהשער אל החוק פתוח לרווחה תמיד ושומר הסף סר הצדה, התכופף האיש בכוונה להציץ בעד הפתח פנימה.

כראות זאת השומר הצטחק ואמר: – אם מושך אותך הדבר ביותר, נסה נא, על אף אסורי, לבוא פנימה. אך תן אל לבך: אנכי כביר כוח, ואני רק שומר הסף התחתון. אבל על כל אולם ואולם מופקדים שומרים שהאחד אדיר וחזק מחברו, ובפני מראהו בלבד של השומר השלישי, אף אנכי איני יכול לעמוד".

לקשיים כאלה לא פילל איש הכפר, החוק צריך להיות פתוח בפני כל אדם ובכל שעה, חשב בלבו, אבל תוך שהוא מתבונן היטב בשומר הסף העטוף בפרותו, מסתכל באפו המחודד, בזקנו הטאטארי הארוך, הדק והשחור, מחליט הוא כי מוטב לו להמתין עד שיקבל רשיון להכנס פנימה. שומר הסף נותן לו שרפרף ומרשה לו לשבת בצד במרחק מה מן השער.

וכך הוא יושב ימים ושנים. עושה הוא כל מיני נסיונות כדי לקבל רשות כניסה, והוא מלאה את השומר בבקשותיו. השומר בוחן אותו בכל מיני מבחנים קטנים, חוקר אותו על אודות ביתו ומולדתו ועל עוד דברים אחרים. ברם אלה הן שאלות מן השפה ולחוץ, כדרך ששואלים אנשים רמי מעלה, ולבסוף הוא חוזר ואומר לו שעדיין אין ביכולתו להתיר לו את הכניסה פנימה.

האיש שהצטייד בהרבה דברים לדרך זה משתדל עד כמה שאפשר, ושום דבר לא ייקר בעיניו, לשחד את שומר הסף; הלה אמנם מקבל ממנו הכל, אך מוסיף הוא דרך אגב: “אני לוקח מידך הכל, כדי שלא תאמין שהחמצת משהו”.

במשך כל אותן השנים הרבות העמיק האיש להסתכל בלי הרף בשומר הסף, הוא שכח את יתר השומרים ורק זה הראשון נראה לו כמכשול. היחיד בדרכו לבוא אל תוך החוק. בשנים הראשונות היה מקלל בחמתו את המקרה הרע, היה עושה זאת בזעם ובקול רם, אך בהמשך הימים, כשהזקין, אך נהם ורטן לתוך עצמו.

הוא נעשה דומה לילד, ומפני שאחרי שנים של חקירה ודרישה בפרצופו של השוער התחיל להרגיש גם בקיומם של פרעושים בצוארון פרוותו, הפיל את תחינתו גם לפני הפרעושים שיבואו לעזרתו ויהפכו את לבו של השומר עליו לטובה.

לבסוף לקה אור עיניו והוא לא ידע אם הולך ומחשיך הכל מסביבו או עיניו הן המטעות אותו. ברם עכשיו מבחין הוא בחשך במין ברק אור הבוקע דרך פתח החוק ואיננו דועך.

והנה הגיעה שעתו למות, ולפני מותו התרכזו במוחו כל הנסיונות של כל הימים לשאלה אחת גדולה שעד כה לא הציע אותה לשומר. הוא קרא לשומר ברמיזה, באשר לא יכול עוד לזקוף את גופו הנוקשה; השומר נאלץ היה לגחון עליו, שכן ההבדל בגודל הקומה נשתנה מאד בימים האחרונים לרעתו של איש הכפר.

“וכי מה עוד אתה רוצה לדעת בשעה זו?” שאל השומר, “אין אתה יודע שבעה!”

“הכל הלא נכספים אל החוק”, לחש האיש, “ואיך זה קרה הדבר שבמשך כל אותן השנים, שום אדם לא בקש להכנס אל תוך החוק?”

ראה השומר באותו אדם כי הולך הוא למות, וינהום עליו בקולו, כדי שיגיע אל שמיעתו הגוועת: “שום אדם אחר לא יכול היה פה להשיג רשיון כניסה, כי שער זה נועד אך ורק בשבילך; הנני הולך עתה לנעול אותו!”