זה היה ב“תקופה המאוחרת והאבודה” של ההתפוגגות הגמורה, בעת החיסול המוחלט של עסקינו. השלט הורד זה כבר מעל דלת חנותנו. כשהתריסים מוגפים למחצה, עדיין ניהלה אמא סחר שולי בשאריות. אדלה נסעה לאמריקה. סיפרו שהאונייה שהפליגה בה טבעה וכל נוסעיה נספו. מעולם לא בדקנו את השמועה הזאת, דבר לא נודע עוד על אודות הבחורה, לא שמענו עליה יותר. התחיל עידן חדש, ריק, מפוכח ונטול־חדווה – לבן כמו נייר. משרתת חדשה, גניה – אנמית, חיוורת ומחוסרת־עצמות – הילכה רכות בחדרים. כשהיו מלטפים אותה על גבה, היתה מפרכסת ומתמתחת כמו נחש ומהמהמת כמו חתלתולה. עור פניה לבן־עכור ואפילו תחת העפעף שכיסה על עיני־אמאיל לא היתה ורודה. מתוך פיזור־דעת היתה מכינה לעתים תבשיל מספרי־חשבונות וניירות־העתקה – תפל ובלתי אכיל.

באותו זמן אבי מת כבר מיתה דפיניטיבית. הוא מת פעמים רבות, אך מעולם לא לחלוטין, תמיד תוך הסתייגויות מסוימות חייבו בדיקה מחודשת של עובדה זו. היה צד טוב לדבר. כשהוא פורט כך את מותו לתשלומים, הרגיל אותנו אבא לעזיבתו. בשוויון־נפש היינו מגיבים על שיבותיו, שהיו הולכות ומצטמצמות כל הזמן, נעשות עלובות יותר ויותר. חזות פניו, פני מי־שנעדר־כבר, פשטה על החדר בו התגורר, הסתעפה תוך שהיא יוצרת בנקודות מסוימות קשרי־דמיון מופלאים, ברורים במידה שלא תאמן. הטאפטים חיקו במקומות אחדים את רעד־העווית שבפניו, הערבסקות קיבלו את צורת האנאטומיה הכאובה של צחוקו, כשהיא מחולקת לאברים סימטריים כמו עקבותיהם המאובנים של הטרילוביטים. זמן מה היינו מקפידים לעבור במרחק של ראדיוס ארוך את פרוות־הנמייה שלו. הפרווה נשמה. חרדתן של החיות הקטנות האחוזות־מכורסמות זו בתוך זו עברה אותה בעוויתות אין־אונים ואבדה בין קיפולי הפרווה. אם הצמדת את אוזנך – יכולת לשמוע את ההימהום המלודי של שנתם המפויסת. בצורת־הויה זו – מבורסקת היטב, מעלה אותו ריח קל של נמייה, של רצח וייחום לילי – יכול היה להישאר במשך שנים. אך גם כאן לא התמיד במצבו זמן רב.

יום אחד חזרה אמא מן העיר ועל פניה מבוכה רבה. “ראה, יוזף – אמרה – איזה מקרה. תפסתי אותו על המדרגות כשהוא מקפץ ממדרגה למדרגה.” והסירה את פיסת־הבד שכיסתה על משהו שהיא החזיקה על צלחת. הכרתי מייד. מן הנמנע היה לטעות בדמיון, אף שהוא היה עתה סרטן או עקרב גדול. אישרנו זאת בהביטנו זה בעיני זה, משתאים עמוקות לנוכח ברירותו של הדמיון הזה, שחרף כל הגילגולים והמטאמורפוזות ניכר היה כל הזמן בעוצמה כזאת. “האם הוא חי?” – שאלתי. “ברור – בקושי אני מצליחה להחזיק אותו – אמרה אמא – האם להוריד אותו על הרצפה?” הניחה את הצלחת על הארץ ועתה הסתכלנו בו ביתר קפידה, כשאנו גוהרים מעליו. פחוס בין רגליו המקושתות הרבות הניע קלות ברגליים אלו. המלקחיים והשפם היו מוּרמים מעט ונדמה כמצותתים. כופפתי את שפת הקערה ואז יצא אבא אל הרצפה בזהירות, בהיסוס מה – אך כאשר חש במשטח המוצק עבר אותו בכל רגליו, בעוד פרקיו מקימים שאון. סגרתי לפניו את הדרך. היסס, לאחר ששפמו הגלי נגע במכשול, ואחר־כך הרים את המלקחיים ופנה הצידה. נתנו לו לרוץ בכיוון שבחר. מצד זה שום רהיט לא יכול היה לשמש לו מקלט. וכך, תוך ריצה בעוויתות גליות על רגליו הרבות, הגיע אל הקיר ועוד קודם שהבחנו בכך טיפס עליו בקלילות, בלי להעצר, מפעיל את כל מערכת גפיו. נרעדתי מתוך סלידה אינסטינקטיבית שעה שעקבתי אחרי הנדידה רבת־האברים המתקדמת ברחש רם על טאפטי־הנייר. ואבא הגיע בינתיים לארון־מטבח קטן, בנוי בתוך הקיר, התכופף לרגע מעל שפתו כשהוא בודק במלקחיים את השטח בתוך הארון ואחר־כך נבלע כולו בתוכו.

הוא התוודע כמו מחדש לדירה מפרספקטיבה חדשה, עקרבית זו, חזר והכיר את החפצים, אולי בעזרת חוש־הריח משום שלמרות בדיקות חוזרות ונישנות לא יכולתי להבחין אצלו באבר־ראייה כלשהו. דומה היה כמתהרהר קמעה מעל דברים שנתקל בהם בדרכו, נעצר לידם, נוגע בהם קלות בשפמו הגלי, אפילו מחבק אותם במלקחיו, כמו טועם מהם, ערך עמם הכרות ורק לאחר־מכן ניתק מעליהם ורץ קדימה, סוחב מאחוריו את הבטן המורמת במקצת מעל פני הרצפה. כך גם נהג בפיסות הלחם והבשר שהשלכנו לעברו על הרצפה מתוך תקווה שיהיו לו למזון. הוא מישמש אותם במרופף ורץ קדימה בלי שישער אפילו שדברים אלה הם דברי־מאכל.

אפשר היה לחשוב, למראה ריצות־ההתוודעות הסבלניות הללו על פני החדר, שהוא מחפש משהו בקדחתנות ובלא לאות. מפעם לפעם היה רץ לפינת המטבח, מתחת לחבית המים הדולפת, ובהגיעו אל השלולית נראה היה כשותה. לעתים היה אובד לימים שלמים. נדמה היה שאין לו כל צורך באוכל ולא הבחנו שבשל כך יפגמו במשהו ביטויי חיוניותו. ברגשות מעורבים של בושה וסלידה חשנו ביום חשש סמוי פן ירצה לבקרנו בלילה במיטותינו. אך הדבר לא קרה מעולם, אף שבמשך היום היה נודד על פני כל הרהיטים, וביחוד אהב לשכון בסדק בין הארונות לקיר.

אי־אפשר היה להתעלם מאותות אחדים של שכל, ואפילו של שובבות ליצנית. כך למשל לא נמנע אבא מעולם להופיע בחדר־האוכל בשעת הארוחה, אף שהשתתפותו בה היתה אפלאטונית צרופה. אם דלתות חדר־האוכל היו במקרה סגורות בזמן הארוחה, ואבא שהה בחדר הסמוך, היה מגרד זמן כה רב מתחת לדלת, כשהוא רץ חזור ושוב לאורך החריץ, עד שפתחו לו. לאחר־מכן למד לשרבב לתוך אותו חריץ את המלקחיים ואת הרגליים, ולאחר התנדנדויות אחדות של הגוף היה מצליח להידחף כולו מתחת הדלת אל החדר. דומה היה שזה משמח אותו. היה קופא אז על עומדו תחת הדלת, שוכב בדממה גמורה, רק בטנו פועמת קלות. מה היתה משמעות הפעימה הקצבית הזאת של הבטן לא יכולנו לנחש. היה זה משהו אירוני, מגונה ומרושע, משהו שצריך היה, כמדומה, להביע גם איזה סיפוק שפל, זימתי. נמרוד, כלבנו, היה ניגש אליו לאט ובלא אמון, מריחו בזהירות, מתעטש ונפנה ממנו באדישות, מבלי לעצב לעצמו דעה החלטית.

ההתפוגגות בביתנו הגיעה לממדים גדולים יותר ויותר. גניה היתה ישנה ימים שלמים, נשימה עמוקה הניעה בתנועה גלית, נטולת־עצמות, את גופה הארוך. לעתים קרובות היינו מוצאים גלילי־חוטים במרק. היתה מטילה אותם לתוכו עם הירקות, בלי משים, מתוך פיזור־דעת משונה. החנות עמדה פתוחה בלי הרף, יומם ולילה. המכירה, כאשר התריסים מוגפים־למחצה, התנהלה לפי הנוהל המסובך שלה, תוך התמקחויות והפצרות. בנוסף לכל זה הגיע הדוד קארול.

התנהגותו היתה מאופקת בצורה משונה והוא מיעט בדיבור. הוא הודיע, נאנח, שלאחר הנסיונות העגומים של העת האחרונה גמר־אומר לשנות את אורח־חייו ולפנות ללימוד לשונות. הוא לא יצא את הבית, הסתגר בחדר האחרון ממנו הוציאה גניה את השטיחים ואת מרבדי־הקיר, לאות חוסר־אהדה לאורח החדש, ושקע בחקר מחירונים ישנים. כמה פעמים ניסה ברשעות לדרוך על בטנו של אבא. בצעקות של אימה אסרנו זאת עליו. הוא חייך אל עצמו חיוך מרושע, בלתי־משוכנע, שעה שאבא – בלי לתת כלל את דעתו על הסכנה, נעצר בעניין רב מעל אי־אלו כתמים שעל הרצפה.

לאבי – מהיר וזריז כל עוד ניצב על רגליו – היתה התכונה הסגולית לכל החרקים, שבהתהפכם על גבם נעשים הם חסרי־מגן לחלוטין. היה זה חזיון עלוב ומצער לראותו מונח על גבו, סובב על צירו, מניע נואשות בכל רגליו. אי אפשר היה להביט בלא צער במכניקה זו של האנאטומיה שלו, מכניקה ברורה מדי, צעקנית, חדלת־בושה, שוכבת על גבה ואינה מכוסה בכלום מצד הבטן העירומה, רבת־האברים. הדוד קארול יצא מגדרו ברגעים כאלה מרוב רצון לדרוך עליו. רצנו לעזרה והיינו מגישים לאבי חפץ כלשהו והוא היה אוחז בו בדבקות במלקחיו ומחזיר לעצמו בזריזות את תנוחתו הרגילה, כשהוא יוצא מייד בריצה מעגלית בזיג־זג מהיר־כברק, במהירות כפולה, כמנסה לטשטש בכך את זכר הנפילה המבישה.

לצערי, עליי להתגבר ולספר בהתאם לאמת את דבר העובדה הבלתי־נתפסת שכל ישותי נרתעת מפני המציאות שלה. עד עצם היום הזה קשה לי לתפוס שאנו היינו יוצריה של העובדה הזאת לכל משך התרחשותה. לאור זה מקבל המקרה אופי של איזו פאטאליות משונה. שכן הפאטאליות אינה עוקפת את תודעתנו ואת כוח־רצוננו אלא היא קולטת אותם לתוך המנגנון שלה, כך שאנו מקבלים במעין חלום לטארגי דברים שמפניהם היינו נרתעים בתנאים נורמאליים.

כאשר, מזועזע מן המקרה שהתחולל, שאלתי את אמא בצער נורא: “איך יכולת לעשות זאת? אילו לפחות גניה עשתה זאת, אבל את עצמך…” – אמא בכתה, פכרה ידיה, לא היתה מסוגלת לתת תשובה. כלום סבורה היתה שכך ייטב לאבא, כלום ראתה בכך מוצא יחידי מן המצב חסר־התקווה שלו, או שפעלה פשוט מתוך קלות־ראש וחוסר־מחשבה שאין הדעת תופסת אותם?… הפאטום מוצא אלף תחבולות כאשר המדובר בעשיית רצונו הבלתי־נתפס. די באיפול רגעי, מקרי, של שכלנו, ברגע של עיוורון או אי־הבחנה כדי להבריח את המעשה בין הסקילה והחריבדיס של החלטותינו. לאחר מכן, בדיעבד, אפשר לפרש ולהסביר בלי סוף את המניעים, לחקור בדבר הדחפים – העובדה הקיימת היא בלתי ניתנת להשבה, היא גזורה אחת ולתמיד.

התפכחנו והשתחררנו מן העיוורון שלנו רק כאשר הביאו את אבי על הטס. הוא שכב, גדול ונפוח מחמת הבישול, חיוור־אפור ודמוי־ג’לי. ישבנו שותקים בעוגמה נוראה. רק הדוד קארול שלח את מזלגו אל הטס, אך באמצע הדרך הוריד אותו מהסס, כשהוא מביט בנו בתדהמה. אמא הורתה להעביר את הטס אל הטרקלין. שם, על השולחן המכוסה מפת קטיפה, ליד אלבום־הצילומים ותיבת־הנגינה המכנית עם הסיגריות, ניצב בלי ניע, ואנו היינו עוקפים אותו מרחוק.

אך לא בכך עמדה להסתיים נדידתו של אבי על פני האדמה ואותו המשך של ההיסטוריה שהיא כבר מעתה – כמדומה – לגבולות הקיצוניים והסבירים – היא הנקודה הכאובה ביותר שלה. מדוע לא נכנע לבסוף, מדוע לא הודה במפלתו שעה שבאמת היו לו כל הסיבות לכך, והגורל לא יכול היה להרחיק־לכת עוד יותר בהבסתו הגמורה? לאחר שבועות אחדים של שכיבה באין־ניע התחשל איכשהו בתוכו ונראה היה שהוא חוזר אט־אט לעצמו. בוקר אחד ראינו את הטס והוא ריק. רק רגל אחת נחה על שפתו, אבודה בתוך מיץ עגבניות קפוא ובג’לי, שרמס במנוסתו. מבושל, מאבד בדרך את רגליו, נסחב בכוחותיו האחרונים הלאה, לנדודים באין־בית, ולא ראינו אותו עוד בעינינו.

8.8.75

שני הקטעים המובאים בזה חותמים את הסיפור “התקופה הגאונית” שבתוך כרך סיפוריו השני של ברונו שולץ “בית המרפא בסימן שעון־המים” שהופיע לראשונה בורשה בשנת 1937. הספר השני ממשיך כמה מוטיבים של כרך הפרוזה הראשון של שולץ “חנויות קינמון” (1934) שהוציא למספר בן העיר דרוהוביץ' מוניטין בקרב הקהיליה הספרותית הפולנית בשנות השלושים. היו שניבאו ליצירתו של שולץ עתיד מזהיר בספרות המאה העשרים. נבואה זו נתקיימה כעבור כשלושים שנה. צאתם של כתבי שולץ באנגלית ובצרפתית בשנים האחרונות עורר גל של התפעלות נדירה בביקורת המערבית. ברור היה ששולץ הוא מבני השורה הראשונה של הסופרים המודרנים, בן דורם ואולי בן־מעלתם של יוצרים כמו קפקא או איטלו סבבו.

במיוחד נטו לקשור את שמו של שולץ עם זה של קפקא, תוך הצבעה על זיקות שונות ביניהם ועל כך ששולץ תירגם את “המשפט” לפולנית. אך ההשוואה ביניהם מערפלת יותר משהיא מבהירה. יקשה למצוא שני סופרים שסגנונותיהם ותפיסות־המציאות שלהם שונים זה מזה כאלו של קפקא ושולץ. כך גם אין זה מדוייק ששולץ תירגם את קפקא, אף ששמו חתום על התרגום הפולני של “המשפט”. לאמיתו של דבר תירגמה את הספר ארוסתו; והוא, שהיה כבר סופר ידוע, נתן את שמו לתרגום. זה שנים אחדות מוכר שולץ כאחד מאנשי “דור המייסדים” של הפרוזה המודרנית וכתביו תורגמו לשפות רבות. גם בעברית הופיעו זעיר פה זעיר שם תרגומים מסיפוריו, בעיקר מתוך “חנויות קינמון”. (ב“תרבות וספרות” הופיעו התרגומים הראשונים, מעשה ידי אורי אורלוב¹). כאמור גם בסיפורי “בית המרפא בסימן שעון־המים” מופיעים כמה מוטיבים וכמה גיבורים קבועים של הספר הראשון ובראשם האב, גבורו הראשי של שולץ, ואדאלה, המשרתת השתלטנית, סמל היופי הסאדיסטי של הנשיות. בציוריו של שולץ, שלמד אמנות בוינה בראשית המאה ולימים נעשה מורה לציור בגימנסיה בדרוהוביץ', מופיעה אדאלה בדמות אשה גבוהת־קומה ונטוית־גרון המצליפה בגברים קטנים הזוחלים למרגלותיה.

י. ב.

ג.

בעיצומו של חג פסחא, בשלהי מרץ או בראשית אפריל, היה שלמה, בנו של טוביה, עוזב את בית־הכלא שבו היו חובשים אותו למשך החורף, לאחר הפורענויות והשגעונות של הקיץ והסתיו. אחר צהריים של אותו אביב ראיתיו יוצא מן הספר, ששימש בעיר גלב, חובש ומנתח, ובעידון שנרכש במשטר־הכלא פותח את דלת הזכוכית המבריקה ויורד בשלוש המדרגות הקטנות, רענן וצעיר יותר, ראשו מגולח למשעי, מקטרנו קצר ממידתו ומכנסי־המשבצת שלו משוכים כלפי מעלה, צנום ונערי, חרף ארבעים שנותיו.

כיכר השילוש הקדוש היתה בזמן ההוא ריקה ונקיה. לאחר הפשרות האביב, והבוץ שנשטף במטרות־עוז, היתה המדרכה רחוצה ויבשה מקץ ימים רבים של מזג־אויר שקט, דיסקרטי, אותם ימים שכבר הם גדולים ואולי נרחבים מכפי שעורה של העונה המוקדמת הזאת, מוארכים מעט מעל למידה, ביחוד בערבים, כאשר שעת הדמדומים מתמשכת בלא סוף, עודנה ריקה בתוך־תוכה, נכזבת ועקרה בציפייתה האדירה.

כאשר סגר שלמה מאחוריו את דלת הזכוכית של המספרה, מיד נכנסו בה השמיים, וכך גם בכל החלונות הקטנים של בית־הקומות הזה, הנפתח לעבר מעמקיה הטהורים של כיפת־הרקיע. משירד מן המדרגות מצא את עצמו בודד לחלוטין על שפת הקונכיה הגדולה, הריקה, של הכיכר שבה קלחה תכלת השמיים הנטולה אור־שמש.

הכיכר הגדולה הנקיה הזאת נחה בשעת אחר־הצהריים כמו מיכל זכוכית, כמו שנה חדשה שעוד לא התחילו אותה. שלמה ניצב על שפתה כשהוא אפור וכבוי לגמרי, עמוס תכלויות, ולא העז לנפץ, על־ידי החלטה כלשהי, את הכדור המושלם הזה של יום, שעוד לא עשו בו שימוש. רק פעם אחת בשנה, ביום צאתו מן הכלא, חש שלמה את עצמו נקי כל כך, חפשי מנטל וחדש כולו. היום היה מקבל אותו אז לתוכו והוא רחוץ מכל חטאיו, מחודש, שלם עם העולם, והיה פותח לפניו מתוך אנחה את חוגי־אופקיו הזכים, המעוטרים יופי שקט.

הוא לא נחפז. ניצב היה על שפתו של היום ולא העז להסיג, למחוק בהילוכו העדין, הצעיר, הצולע קלות, את הצדף הזה, המרוקע בעידון, של שעת אחר־הצהריים.

צל שקוף נח על העיר. דממתה של השעה שלוש אחר הצהרים היתה מפיקה מן הבתים את לובנו הטהור של הגיר ופורשת אותו בלא קול, כמו חפיסת קלפים, סביב הכיכר. משהעניקה לה עיגול־לובן אחד היתה מתחילה בפריסת השני, דולה את משאבי הלובן מן החזית הגדולה של כנסיית השילוש הקדוש, דמוית חולצתו האדירה של האל הנופלת מן השמים, שקפליה הם הגלילים, הכרכובים והגומחות, ומאדיר אותה פאתוס העמודים הלולייניים והקשתות, והיא מנסה להכניס בחפזה סדר באדרת עצומה ונסערת זו.

שלמה נשא את פניו כלפי מעלה, מרחרח באויר. משב ענוג הביא עמו ריחות הרדופים, ריח הדירות הערוכות לחג, והקינמון. או אז התעטש באדיר עיטושו הנודע לתהילה, הכביר, שבעטיו ניתרו היונים מעל בנין המשטרה והתעופפו מבוהלות. שלמה התחייך אל עצמו: באמצעות הזעזוע שבנחיריו נתן האל אות שהאביב הגיע. היה זה סימן ודאי יותר מבואן של החסידות, ומעתה עתידים הימים להיות שזורים אותן דנוטאציות האובדות בשאון העיר, פעם קרובות ופעם רחוקות, ומעניקות את פירושיהן השנונים לארועיה.

– שלמה! – צעקתי, ניצב בחלון קומת־ביתנו הנמוכה.

שלמה הבחין בי, חייך חיוכו הנעים והצדיע.

– אנו לבדנו עכשיו בכיכר כולה, אני ואתה – אמרתי בשקט, בעוד מיכל השמיים הנפוח מהדהד כחבית.

­– אני ואתה – חזר בחיוך עגום – כמה ריק הוא העולם. יכולים היינו לחלקו ומחדש לכנותו בשם. כך הוא מונח לפנינו פתוח, חסר מגן ומופקר. ביום שכזה קרב המשיח אל קצה האופק ומביט משם לעבר הארץ. וכשהוא רואה אותה לבנה, שקטה, על תכלויותיה והתהרהרויותיה, יכול לקרות שעיניו תאבדנה את קו־הגבול, פסי העננים התכולים ישתטחו לפניו כמעבר, ומבלי שהוא עצמו ידע את אשר יעשה הוא ירד ארצה. והארץ, השקועה בתהייתה, לא תבחין אפילו בזה אשר ירד להלך בדרכיה והאנשים יתעוררו מתנומת אחר־הצהריים ולא יזכרו דבר. כל ההיסטוריה תמחק ויהיה כפי שהיה לפני עידן ועידנים, קודם שהתחילו תולדות־הימים.

– האם אדאלה בבית? – שאל בחיוך.

– אין איש, כנס אלי לרגע, אראה לך את הציורים שלי.

– אם אין איש הרי שלא אמנע מעצמי עונג שכזה. פתח לי.

ולאחר שהסתכל בשער לשני הצדדים, מעשה־גנב, נכנס פנימה.

ד.

– אלה הם ציורים מעולים – אמר, מרחיק אותם מעיניו במחווה של מומחה. פניו התבהרו בהשתקפויות הצבעים והחזרי־האורות. מדי פעם היה מעגל את כף־ידו סביב העין ומביט מבעד המשקפת המאולתרת הזאת, מביא את תווי־פניו לכדי עווית שכולה רצינות ומומחיות.

– אפשר לומר – אמר – שהעולם עבר דרך ידיך על מנת להתחדש, להשיל את עורו, לצאת מקשקשתו כמו לטאה מופלאה. הו, כלום חושב אתה שהייתי גונב ושולח ידי באלף שגעונות אלמלא התבלה והידרדר כל כך העולם, אלמלא איבדו הדברים שבו את ציפוי־הזהב שלהם – זו ההשתקפות הרחוקה של ידי האל? מה אפשר לעשות בעולם שכזה? כיצד לא יבוא אדם לידי ספק, כיצד לא יפול ברוחו, כאשר הכל אטום ונעול, כאשר חומה בצורה סוגרת על המשמעות, ואתה רק נוקש על לבניה כמו על קיר של בית כלא? הו, יוסף, צריך היית להוולד מוקדם יותר.

עומדים היינו באותו חדר אפל־למחצה, עמוק, המתארך פרספקטיבית לעבר חלון פתוח אל הכיכר, ממנה הגיעו אלינו נחשולי אוויר בפעימות ענוגות, פושטים ומתרחבים לכדי דממה. כל נחשול נשא בכנפיו מטען חדש של דממה, מתובל בצבעי המרחק, כאילו המטען הקודם היה כבר משומש, ואזל. חדר אפל זה חי רק מתוך השתקפויות של בתים רחוקים שמעבר לחלון; הוא היה משקף את צבעיהם במעמקיו כמו קאמרה אוסקוּרה. מבעד לחלון, כמו מבעד למשקפת, נראו היונים על בנין המשטרה, נטויות־גרון, מטיילות לאורך כרכוב עליית־הגג. לעתים היו ניתרות כולן בעת ובעונה אחת וחגות בחצי־עגול מעל הכיכר. אז היה החדר מתבהר לרגע מאור הכנפים הפרושות, מתרחב מתוך הזדהרות טפיחותיהן הרחוקות, ואחר־כך היה כבה כאשר – בנפלן – היו מכנסות את כנפיהן.

– באזניך, שלמה – אמרתי – אני מוכן לגלות את סודם של הציורים האלה. מלכתחילה היו פוקדים אותי ספקות אם אמנם אני הוא שציירתים. לעתים הם נראים לי כעין פלאגיאטים בעל־כורחם, משהו שנלחש לי, שגונב אל אזני… כאילו מישהו זר השתמש בהשראתי לשם מטרות נעלמות ממני. שכן עלי להתוודות לפניך – הוספתי בשקט, מביט לתוך עיניו – מצאתי את הדבר האותנטי…

– את הדבר האותנטי? – שאל ופניו בהירות מזוהר פתאומי.

– אמנם כן, חוץ מזה תראה בעצמך – אמרתי, כורע ברך מעל מגירת השידה.

הוצאתי תחילה את שמלת־המשי של אדאלה, את קופסת־הסרטים שלה, את מנעליה החדשים על עקבים גבוהים. ריח של פודרה או של בושם פשט באויר. הרמתי עוד כמה ספרים – ואכן, למטה מונח היה בדל הנייר היקר, שזה כבר לא ראיתיו, והוא מאיר.

– שלמה – אמרתי נרגש – ראה, זה מונח כאן…

אך הוא עמד שקוע במדיטאציה, מנעלה של אדאלה בידו והוא מביט בו ברצינות עמוקה.

– אלוהים לא חזה זאת מראש, ואף־על־פי־כן כמה עמוקות משכנע אותי הדבר, לוחץ אל הקיר, שולל ממני את הארגומנט האחרון. הקווים הללו אינם ניתנים לדחייה, הם מדוייקים לזעזע, הם סופיים והם מכים כמו ברק בתוך־תוכם של הדברים. במה תסתיר את עצמך, מה תעמיד נגדם, כאשר אתה עצמך כבר משוחד, מובס ונבגד על־ידי בעלי הברית הנאמנים ביותר? ששת ימי הבריאה היו אלוהיים ובהירים. אך ביום השביעי חש האל בחוט לא־לו תחת ידיו ואחוז אימה הסיר את ידיו מן העולם, אף שהלהט היצירתי שלו נועד להמשך עוד ימים ולילות רבים. הו, יוסף, השמר מפני היום השביעי…

וכשהוא מרים באימה את מנעלה החטוב של אדאלה הוא דיבר כמו מוקסם מהבעתה המבריקה, האירונית של קשקשת הלאכה הריקה הזאת: – כלום מובנת לך הציניות האיומה של סמל זה על רגלה של אשה, הפרובוקציה של פסיעתה המושחתת על העקבים המצועצעים הללו? כיצד אוכל להשאיר אותך נתון לשליטתו של הסמל הזה! חלילה לי לעשות כן…

ובאמרו זאת הכניס בתנועות מיומנות את המנעלים, את השמלה ואת ענק־האלמוגים של אדאלה תחת בית־שחיו.

– שלמה, מה אתה עושה? – שאלתי, מאובן מתדהמה.

אך הוא התרחק לעבר הדלת, מדדה קלות במכנסי־המשבצת הקצרים־מדי שלו. בדלת עוד הסב את פניו האפורות, הבלתי־ברורות לגמרי, והרים את ידו במועל מרגיע. כבר היה מאחורי הדלת.

הארץ, 4.3.1977

בין העבודות המדעיות הרבות שאבי שקד עליהן ברגעים הנדירים של מנוחת־נפש ושלווה פנימית, בין המכות, התבוסות והאסונות שחייו הסוערים וההרפתקניים היו משופעים בהם, היה קרוב ביותר ללבו המחקר במטריאולוגיה¹ משוואתית וביחוד באותו אקלים ספציפי של הפרובינציה שלנו הרוחש זרויות יחידות־במינן. היה זה הוא, אבי, שהניח את היסודות לאנאליזה יעילה של התצורות האקלימיות. ספרו “מבוא לשיטת הסתיו הכללית” הסביר אחת ולתמיד את מהוּתה של העונה הזאת, הלובשת באקלימנו הפרובינציאלי את הצורה המתמשכת, המסועפת אשר נודעת בשם “הקיץ הסיני” המתארך עמוק לתוך החורפים הצבעוניים שלנו. מה אומר ומה אדבר? הוא הראשון שהבהיר את האופי נטול המקוריות של תצורה מאוּחרת זו שאינה אלא סוג של הרעלת־האקלים בקרינתה של אמנות הבארוק הכמושה והמנוונת שבתי־הנכות שלנו עמוסים בה. אמנות זו, המתפוררת בשעמום ובשיכחה, מתמתקת כאשר היא סגורה ללא מוצא כמו מרקחת ישנה, והיא היא הסיבה לאותה קדחת יפהפייה, לאותן הזיות ססגוניות שמתוכן גווע הסתיו המתמשך הזה. שהרי היופי אינו אלא מחלה, לימדנו אבי, אין הוא אלא סוג של צמרמורת מתוך הרעלה סמוּיה, בשורתו האפלה של הרקבון הנובעת מתוך השלמות והמתקבלת על־ידי השלמוּת באנחת־אושר עמוקה ביותר.

כמה הערות עובדתיות על בית־הנכות הפרובינציאלי שלנו עשויות לשמש כאן להבנה טובה יותר של העניין. ראשיתו של בית־הנכות במאה השמונה־עשרה וראשית זו קורה² בתאוות האספנות הראויה להתפעלות של האחים ממיסדר הבאזיליאנים. הם הם שהעניקו לעיר את הגידול הטפילי הזה המכביד על התקציב העירוני וכופה עליו הוצאות יתרות ושמא מיוּתרות. במשך שנים מספר היה אוצר הרפובליקה, אשר קנה כמעט בחינם את האוספים הללו מן המיסדר שירד מנכסיו, הולך ומתרושש מחמת החסוּת האמנותית הזאת היאה לבית־מלכות. אך אבות העיר מן הדור הבא שניחנו בתודעה מעשית יותר ולא העלימו עיניהם מצרכי־המשק, ניסו למכור את בית־הנכות לאוספו של הנסיך הגדול, ונשאו ונתנו עם מנהליו בלא תוצאות. לפיכך הם סגרו את בית־הנכות, העבירו מתפקידיהם את חברי ההנהלה והקציבו גימלאות לכל החיים לשומר האחרון. בימי משא־ומתן זה הוכיחו המומחים מעל לכל ספק שהפאטריוטים המקומיים הגזימו עד מאוד בערך האוספים הללו. האחים החביבים רכשו, מתוך להיטוּתם הראויה לשבח, זיוּפים רבים. לא היה בבית־הנכות הזה אפילו ציוּר אחד של אמן מן השורה הראשונה, ולעומת זאת היו אוספים שלמים של אמנים מן השורה השלישית והרביעית, אסכולות פרובינציאליות מוכרות לבעלי־מקצוע בלבד, פינות נשכחות, מבואות סתומים של תולדות האמנות.

דבר משוּנה: הנזירים החביבים היו בעלי נטיות צבאיות. רוב התמונות תיארו עלילות־קרב. אפלה זהובה, כבוּיה, הגיחה מתוך הבדים הללו שדהו מיושן ועליהם צי ספינות וסירות, אוניות עתיקות ונשכחות שהרקיבו בעודן עוגנות במפרצי מים עומדים ומפרשיהן הנפוחים נושאים ברוח סמלי־הוד של רפובליקות אבודות מכבר. מבעד לברק המאובק והאפלולי הצטיירו קווים מטושטשים של קרבות סוסים. על־פני שממת המערכות השרופות, מתחת לשמים חשכים וטראגיים, התאבכו בדממה מאויימת גדודי סוסים שועטים, עולים מתוך ההצטברויות הפורחות של אש התותחים.

על ציוּרי האסכולה הנאפוליטאנית מזקינה בלא קץ שקיעה שחומה, מעוּשנת, כמו נראית מבעד לבקבוק כהה. בנופים אבודים אלה נדמה שהשמש האפלולית קמלה בו ברגע שמביטים בה, כמו ביום הקודם לאסון קוסמי. ולכן כה רופסים הם החיוּכים והתנוּעות של מוכרות־הדגים הזהובות המושיטות בחן מנייריסטי סלסלות־דגים לקומדיאנטים נודדים. זה כבר נגזר דינו של כל העולם הזה, זה כבר שקע ואיננו. ומכאן המתיקות שאין לה גבול במחווה האחרונה, שהיא לבדה עודנה נמשכת, אבודה וזרה לעצמה, חוזרת ונשנית ותקפה לעולם ועד.

והלאה מזה, בעומקה של אותה ארץ שיושב בה העם הפזיז של ליצנים, ארלקינים ולוכדי־ציפורים עם כלובים בידיהם, באותה ארץ נטולת־כל־רצינות וכל חוש־מציאות, ממוללות תורכיות קטנות בידיהן עוגיות־דבש המוצעות על קרשי־הדוכנים, שני נערים בכובעים נאפוליטניים נושאים על מקל בשניים סל רוחש יונים הומיות שכובדו המכונף מושך אותו מטה ובעומק רב עוד יותר, ממש על קצה הערב, על פיסת האדמה האחרונה שבה מתנועעת פקעת־קוציצים כמושה על גבול האין העכור־זהבהב, עדיין מתנהל משחק־הקלפים, ההימור האנושי האחרון בטרם יבוא הלילה הגדול הקרב מנגד.

כל מחסן־הגרוטאות הזה עבר תהליך של זיכוך מכאיב בלחץ שנות שממון רבות.

"כלום תשכילו להבין – היה אבי שואל – כלום תבינו את יאושו של היופי הזה שנגזרה עליו כליה, את אימת ימיו ולילותיו? כל פעם מחדש הוא קופץ ומעמיד את עצמו למכירה פומבית אשלייתית, מביים מכירות מוצלחות, שוקקות ורועשות, מתמסר להימורים פרועים, מפזר את הונו במחווה של פוחז צעיר, מבזבז את עושרו רק כדי להבחין, עם שבאה ההתפכחות, שהכל לשווא, שאין בכוחו לצאת מתחום השלימות שנדונה לחיות עם עצמה בלבד, שאין בו כדי להקל על מצוקת השפע המכאיב. אין תימה שהמצוקה הזאת, אוזלת־היד של היופי, השפיעה לבסוף על השמיים שלנו, נדלקה כהילה מעל האופק שלנו, הלכה ולבשה דמות של ליצנות אטמוספרית, של אותם מיקבצי העננים האדירים והדמיוניים המהווים את מה שאני מכנה הסתיו השני שלנו, הפסבדו־סתיו. סתיו שני זה שיודעת הפרובינציה שלנו אינו אלא פאטה־מורגאנה חולנית בהקרנה עצומה שמקרין היופי האטום של בית־הנכות שלנו על השמים שמעלינו. הסתיו הזה הוא תיאטרון גדול הנודד ומשקר שירה, הוא בצל צבעוני אדיר המתנצל את קליפות־הנוף שלו, קליפה אחר קליפה שהיא נוף אחרי נוף. לעולם אין לחדור אל הפנים עצמו, אל המהות. מעבר לכל הקלעים, לכשיקמלו ויתקפלו, תזהיר תוכנייה חדשה שתהיה חיונית ואמיתית משך רגע בטרם תכבה ותתגלה כנייר בלבד. וכל הפרספקטיבות מצויירות הן, וכל הפאנוראמות עשויות נייר, ורק הריח אמיתי הוא, ריחם של קלעים קמלים, ריחה של המלתחה הגדולה המלאה שפתונים וקטורות. ובשעת דמדומים תקום מהומה גדולה, הסתבכות הקלעים אלה באלה, תוהו־ובוהו של המלבושים הזנוחים שאתה נודד ונודד בינותם בלי סוף, כמו בין ערימות עלי־שלכת מרשרשים. והאנדרלמוסיה גדולה וכל אחד מושך בחבלי המסכים ואילו השמים, שמי הסתיו הגדולים, מלאי תוכניות קרועות ורוחשי אביזרים נשחקים. והקדחת הנחפזת הזאת, הקארנאוואל המתנשם והמאוחר הזה, הפאניקה הזאת של אולמות־נשפים שבטרם שחר, מגדל־בבל של המסיכות שאיבדו את הדרך לתלבושותיהן האמיתיות.

סתיו, סתיו. עונת־שנה אלכסנדרונית, המאכלסת בספריותיה האדירות את החוכמה העקרה של 365 ימי המחזור השמשי. הו, בקרים זקנים אלה, צהובים כמו פרגאמנט, מתוּקים מרוב חוכמה כמו שעות הערב המאוחרות! הו שעות־הערביים המתחייכות בערמומיות, דומות לפאלימפססטים מחוכמים שרבדים רבים של חוכמה צפונים בהם, כמו סיפורים עתיקים, מצהיבים! אה. יום סתווי. אותו ספרן־לץ המהלך בחלוק־שינה דהוּי על הסולמות והטועם מן המרקחות של כל הדורות וכל התרבוּיות! כל נוף הוא לדידו פרק־מבוא לרומאן ישן. כמה הוא מיטיב להשתעשע בשולחו את גבורי הרומאנים הישנים לטיול תחת השמים המעושנים שגונם כעין הדבש, לתוך אותה מתיקות עכורה ועצבה של האור המאוחר! מה ההרפתקאות החדשות הצפויות לדון קישוט בכפר סופליצובו? איך יסתדרו חייו של רובינזון לאחר שישוב לעיירת מולדתו בולאכוב?"

בערבים מחניקים, נטולי כל תנועה, זהובים מיני³ זוהר, קרא לנו אבי קטעים נבחרים מכתב־היד שלו. מעוף האידיאה הנושא אל־על איפשר לו לעתים לשכוח את נוכחותה המאיימת של אדלה.

רוחות חמים החלו לנשב מפאת מולדאביה, קרבה ובאה אותה מונוטוניה אדירה, צהובה, אותו משב מתוק ועקר מן הדרום. הסתיו מאן להסתיים. כמו בועות סבון היו הימים יפים ואווריריים יותר ויותר, וכל אחד נראה מעודן עד קצה גבול העדנים.

עד שכל רגע של הקיוּם דמה לנס המתמשך מעבר לכל מידה ומכאיב כמעט.

בתוך דממת הימים העמוקים והיפים הללו עברה תמורה נסתרת בעלווה, עד שיום אחד עמדו העצים באש־של־קש של עלים מחוסרי כל גשמיוּת, כמו נפל. עליהם פתיתי־קונפטי ססגוניים, טווסים נהדרים ועופות־חול שיום אחד יזדעזעו ויטפחו בכנפיהם כדי להשיר ארצה פוך יפהפה, הקליל מיני נייר, דהוי ומיותר.

24.5.74, תירגם: י.ב.