ב. השמש והחיים.

א. מראות הטבע על פני השמש

אחרי אשר התהלכנו כמעט בגבולות הנצורות והחדשות שנגלו לעין החוקרים בימים האחרונים, נשובה נא כיום אל הענין אשר בחרנו בו להיות לנו לראש פנה, ונראהאת השלל אשר מצאנו לענין הזה על פי החדשות האלה.

ראשית דבר עלינו לדעת כי על פי החדשות אשר נגלו לבונזען וקירכֿהאָף, היתה לאל ידנו להכיר את השנויים אשר בטבע היסודות החימיים. – אמנם ידענו עד כה כי הברזל איננו נחשת, והבדיל שונה בתכונתו מן העופרת, ושניהם שונים מיסוד שלישי, ואותות היו לנו לדעת להבדיל על פיהם את היסוד האחד מן השני; כי על פי המשקל אשר לכל יסוד ויסוד בפרט, ועל פי התחברות החלקים, אם מוצק ואם רפה, ועל פי סגלת החום הבאה אל תוך כל יסוד, אם במהרה ואם לאט, אם להתיכו ואם להעלותו בקיטור, על פי כל הדברים האלה ידעו החוקרים להבדיל את היסוד האחד מן השני, וגם על פי מרוצת הכח העלעקטרי אשר בו, הבדילוהו, אם יתן לזרם עלעקטרי לעבור ואם לא, ועל פי המראות החימיים אשר ראו בו, אם יתחבר היסוד האחד אל השני בזאת ואם בזאת, אם כזה וכזה יהיה דרך התחברותו ואם כזאת וכזאת, והמה ראו היטב כי שלשת וששם היסודות החימיים נבדלים איש מרעהו, ואיש איש סגלה אחרת לו, כי על כן יהָפכו בהתחברותם פעם ככה ופעם ככה.

והחוקרים הגדולים לא חָשׂכוּ מעָמל נפשם לדעת ולהכיר אם לא מקור אחד לשנויים הרבים אשר לכל יסוד ויסוד, וישאלו את נפשם לאמר: מדוע קל הברזל במשקלו מן העופרת ומדוע נקל לאיש להתיך את העופרת מהתיך את הברזל? ואם נקל מעשה ההתכה לחמרים כבדים, מדוע זה אפוא לא יֻתַּךְ הזהב כהִתּוּך עופרת, או מדוע לא נקל לנו הִתּוּך הזהב שבעתים מהתּוּך העופרת, והזהב הלא קל מן העופרת שבעתים? – ימים רבים בקשו החכמים פתרונים, וידרשו ויחקרו את כל יסוד ויסוד למינהו, אולי ימצאו את החק אשר על פיו יבינו את סגלת האחד על ידי סגלת השני, ולא יכלו, והחוקר הצרפתי דילאָן (Dulong) מצא אך את זאת, כי יש חק אשר על פיו נמצא יחס וערך בין סגלת היסוד להתחבר התחברות חימית אל משנהו לפי משקל ידוע ובין סגלתו ותכונתו לאסוף חום, אם במהרה ואם לאט; החק הזה הוא האחד אשר מצאו החוקרים בכל עמלם ויגיעם ואשר יחבר את מראות הטבע אשר לאחד היסודות אל מראות החימיה אשר לו. – אכן בימינו קמו בונזען וקירכֿהאָף, ועל פיהם מצאנו אות חדש להכיר על פיו את היסודות החימיים למיניהם: הברזל והנחשת לא יִבּדלו איש מרעהו אך על פי האותות האמורים למעלה, כי אם גם על פי הקוים אשר הם מולידים בתוך החשמל; ששים ושלשה יסודות ידועים לנו, ואיש איש מהם יוליד קוים אחרים בתוך החשמל, והקוים אשר לאחד לא ידמו אל הקוים אשר לשני; וגם אם יש כי הקו הבודד אשר ליסוד האחד ידמה אל הקו הבודד אשר ליסוד השני, ואולם לכל יסוד ויסוד נִתּנו קוים הרבה, וברבותם כן יִבּדלו איש מרעהו. – והדבר הזה הן לא במקרה הוא, ועל כן יהיה לנו לעדה לדעת כי השנויים החימיים אשר לכל יסוד ויסוד נולדו על פי שנויים במראות הטבע אשר לכל אחד ואחד, ולכן שונים קוי היסוד האחד מן הקוים אשר ליסוד השני.

אכן לא אך בדבר החמרים הורו בונזען וקירכֿהאָף חדשות, כי אם גם בדבר האטמים אשר לַחמרים. – הלא מלתנו כבר אמורה בחלק השמונה עשר מספרנו, כי חלק 1/3.000.000 מילליגראם מן הנַתּריום, ישפוק לנו להוליד את הקו D בתוך החשמל; והחלק הזה הן מעט ומצער הוא עד כי תקצר בינתנו להשיג את מדתו, ובכל זה תאבד סגלת הנתריום גם מן החלק המעט הזה; והקו D הן בן מדות הוא, ואם הנתריום בעלותו באש אל מול פני אור טהור אשר לאחוריו, יוליד קו שחור, אז תהיה לאל ידנו ליחד ולהוכיח את חלק החשמל אשר יגאלוהו חשך וצלמות; ואולם על פי הצבע הן יכול יוכלו החוקרים לדעת את מספר גלי האור ותנופותיו אשר בכל חלק וחלק מן החשמל – ולכן מי יודע אם בימים יבואו לא יוכלו החוקרים לדעת על פי התחבולות האלה מספר גם לאטמים לפי מדות גלי האור ותנופותיו אשר ימצאו לפניהם.

הן ביום הזה היה האור לקנה־מדה בידינו למֹד בו את המרחק אשר מקצה השמים עד קצה השמים; האור יעבור בזעקונדע אחת דרך 40,000 מיל; ועל כן לא יאָמר עוד בין החכמים: הכוכב פלוני אלמוני רחוק מן הכוכב פלוני אלמוני מספר מילין כזה וכזה, כי אם: הכוכב פלוני אלמוני רחוק מרעהו זמן אור כזה וכזה, והוא מדת העת אשר ידרוש לו האור מעת צאתו מן הכוכב האחד עד הגיעו אל הכוכב השני. – הכוכב־הקבוע מבני המעלה הראשונה אשר במזל קנטור הכי קרוב אל השמש, ידרוש לאורו זמן שלש שנים ושבעה ירחים עד בוא האור ממקורו ועד פני השמש (– והוא דרך 753,120 מיליאן מיל!); – ובכן הלא רואים אנחנו כי החל האור להיות לקנה־מדה בידנו למֹד בו מרחקי אין קץ, ועוד יבוא היום וחכמים ימדו גם את האטמים לפי גלי האור.

ועתה אם נפן משלל הצבעים אשר בתוך חשמל השמש ונשים פנינו אל השמש, אז נראה כי על פי החדשות האמורות נדע עתה גם את מראות הטבע אשר על פני השמש, מלבד מראות התנועה ומעשי המכונה אשר ידענו עד כה. – כיום הזה נדע כי השמש איננו אוצר הכח לבד אשר ישלחנו אלינו כפעם בפעם, בשגם הטבע עוד עושה בו את מעשיו ועולל בו את עלילותיו כאז וכעתה, לשרוף חמרים רבים ולהעלותם ולכלותם באש; וחמרים רבים נמצאים בו אשר על פני האדמה לא מצאנום עוד, ומאלה הנמצאים על פני האדמה הלא המה, הברזל והקאלציום, המאגנעזיום והנתריום, יסוד־המים ועוד יסודות אחרים; ומן היסודות האלה נמצאים רבים גם בקרב אבני האש הנופלות לפעמים משמים ארצה.

והיה אם נשים אל לב כי המראות האלה לא יֵראו בעצם השמש לבדו כי אם גם במעטפתו אשר סביב לו, ואל הגבנונים נשים לב הנראים על פני מעטפת השמש ואשר לא נבין להם בלתי אם על פי המראות האמורים, או אז יעלה רעיון אמת על לבנו לדעת ולהבין כי חללו של עולם גם הוא איננו ריק, וכי החמרים והיסודות הנמצאים והנשרפים בקרבת מעטפת השמש, נמצאים בּכֹּל, ומלא כל השמים המה, אשר יעבור אותם השמש בנסעו; והרעיון כי מלא השמים ריק הוא, רעיון הוא לבד, אשר הולידו התוכנים למען הבין על פיו היטב את מעשי המכונה והתנועה אשר לצבא השמים; ואולם אם אמת נבקש, לא ישפוק לנו לדעת את משפטי מעשי המכונה והתנועה אשר במרום, כי עלינו לדעת גם את משפטי מראות הטבע ועלילותיו אשר שם.

עוד מעט נמצא אות ומופת לדבר הזה גם ממקום אחר.

ב. הכוכבים החשכים וחָמרי הערפל.

על פי הרעיון כי גרמי השמים נעים ונדים בתוך עולם ריק, מצאו החוקרים ידים להביא על נקלה את חשבונות התנועה אשר בקשו, כי לא נטל עליהם להביא במשפט ובחשבון את המכשולים והפרעות אשר ימצאו את הכוכבים בשמים בפגוע אחד באחד, תחת אשר בהיות העולם העליון ריק, אין כל מכשול ואין כל פגע לנגדם; וגם לזאת החזיקו ברעיון הזה, יען כי הוא יתן ידים להם לחשוב למשפט, כי כאשר נדחף אחד כוכב בראשית בריאתו לצאת לפעלו ולתנועתו, כן לא תחדל תנועתו ממנו כל הימים, אחרי כי ריק כל המקום מסביב לו. – הנה כי כן בקשו להם התוכנים דרך סלולה, אחרי כי שמו לבם אך אל מעשי המכונה ומשפטי התנועה, ואל מראות הטבע לא הביטו, ויהי הנקל להם לדלג ולפסוח על כל המכשולים, וגם ראשית ותחלה מצאו למעשי הבריאה, להיות להם שפה אחת ודברים אחדים עם בעלי האמונה האומרים גם הם כדבר הזה.

אכן משפט הדעה הזאת היה כמשפט כל הדעות אשר הורו אותן החכמים אך רק למען ירוץ הקורא בה, וכאשר נגה אור החכמה, והנה נמוגה גם היא והלום, והחוקרים בעשותם להם בימינו כלים נפלאים ובקנותם להם תחבולות עמוקות, לא מצאו דרך אחרת בלתי אם להשליך את הדעה ההיא מלפניהם, ולהבין את מראות התנועה גם הם אך על פי מראות הטבע.

עוד באחרית ימי שנות המאה האחרונה החלו חכמי התכונה להבין ולהכיר כי מלבד הכוכבים־הקבועים המאירים בשמים, נמצאים שם גם חמרים אחרים שאינם שקופים והם אטומים, ולעיני הרואה לא יֵראו. – לולא נמצאו בשמים בלתי אם כוכבים מאירים בלבד, כי עתה בעינינו היו השמים מלאי כוכבים על פני כוכבים עד אפס מקום, וגם אם רחוקים יהיו איש מעל אחיו, הלא תראה אותם עין הרואים במלא רחב השמים, ואל כל מקום אשר תביט תראה את האור, ורקיע השמים יהיה לפניה ככדור אור מן הקצה אל הקצה או כשלמת אור מן השפה אל השפה, ולא יֻכּר עוד הכוכב היחיד מקרב הרבים אשר התנגשו איש אל אחיו; ואולם עינינו הלא תראינה בשמים גם נקודות מאירות וגם חלקים שאינם מאירים, ונפשנו הן יודעת מאד כי לרגלי הכוכבים הרבים אשר בשמים, פָּרוּשׂ האור על פני הרקיע כלו, וגם לאחורי החלקים שאינם מאירים נמצאו כוכבים רבים, אבל אורם לא יגיע אלינו, יען כי חמרים רבים שאינם שקופים עומדים לו לשטן בדרך לבלתי תת את האור לעבור ולהאיר את מכסה פני השמים כלו; או כי חמרי ערפל זרועים ברקיע השמים זעיר שם זעיר שם, והם יינקו ויבלעו את האור עד בלתי השאיר ממנו שריד ופליט.

האדם הגדול, החוקר וויליאם הערשעל הוכיח כי הדברים השנים האלה אמת צדקו יחדו; וכיום הזה יחלטו כל התוכנים כדבר הזה, ואותות ומופתים נאמנים אתם. – על פי התנועות אשר ראו לכוכבים מבני המעלה הראשונה, כמו הכוכב זיריוס, פרוֹקיוֹן (ראש כלב), סְפִּיקַא, נוכחו התוכנים לדעת כי יש חמרים גדולים ואיתנים לבינות הכוכבים־הקבועים, כי התנועות האלה לא כתנועות השמש הן, אשר ינוע השמש בשמי השמים בקרבתו לגשת אל המזל ארקולוס, כי אם תנועות ותקופות במקום אחד, וכל אחד מן הכוכבים יכלה את תקופתו הזאת מקץ שנים מספר. – החוקר הגדול בעססעל הוכיח כי נמצא חומר גדול קרוב אצל זיריוס, והוא לא יֵראה אלינו; וזיריוס החמר המסתתר הזה יהיו שניהם לכוכב־כפול, ויחדו יקיפו איש את פני רעהו, ומקץ חמשים שנה ועשרים ושבעה ימים יכלה זיריוס כפעם בפעם את תקופתו. – גם מאָדלער הוכיח כי נמצא חמר גדול על יד הכוכב פרוקיון, והחמר הזה נעלם מעין כל רואה ולא יֵראה, ושניהם יחדו מקיפים איש את פני אחיו, ומקץ ששים שנה יכלו את התקופה. – והתוכן שובארט בעיר קעמברידזש באמריקה, מצא שכן קרוב גם אל כוכב ספּיקא אשר במזל בתולה, וגם זה יסתר ולא יֵראה, ומקץ ארבעים שנה יכלו כפעם בפעם את התקופה אשר יקיפו איש פני אחיו. – ובכן אפוא יחלטו התוכנים כלם ויגידו פה אחד כי מלאים השמים חמרים איתנים אשר לא יראו לעינינו, כי למה זה הבל יפצו פיהם להגיד כי שלשת אלה אך יוצאים מן הכלל המה.

אכן יתרון לאותות החוקרים ולמופתיהם אשר הביאו, להוכיח כי נמצאו בשמים חמרי ערפל רבים אשר בעד כוכבים יחתומו; כי הנה באו בונזען וקירכֿהאָף ויראונו על פי מראות החשמל, כי גם אור השמש איננו בא אלינו במועד צאהו ממקורו, כי אם אחרי עברו את חמרי הערפל אשר יחנו סביב לשמש להיות לה כמעטפה, וחמרי הערפל האלה יבלעו אור רב מאור השמש; וכמשפט אור השמש כן משפט אור הכוכבים כלם, כי חמרים רבים חונים נגד הכוכבים לבלוע אור הרבה, אחרי כי האור עובר את החמרים האלה ונוגע אליהם, ולכן יש אשר לא נראה מכל האור בלתי אם ניצוצים לבד.

והיה אם על פי מראות הגבנונים אשר ראינו על פני מעטפת השמש, נביא משפט אמת, כי לא אך על פני המעטפה לבדה יעלו חמרים באש כי אם גם מחוצה לה, ואם נשים אל לב כי מיני האויר היוצאים מן השרפות האלה, עפים ועולים אל כל רוח ובמלא מרחבי שמים שם הם, ואם גם זאת נשים אל לב כי אמת נכון הדבר אשר אור עגול־המזלות יוצא מקו־המשוה אשר לשמש, והוא כזרם מלא נקודות מאירות פורץ ועולה על כל גדות השמים, או אז יבין לבנו בקרבנו כי אך הבל נפצה פינו להגיד: חללו של עולם ריק הוא, וכי רעיון “הריק” הזה אך רעיון ריק הוא אשר לא יוכלו להתיצב בפני אור החכמה והדעת.

אכן עוד דרך אחרת לפני חכמי התכנה, להסיר את אלהי הנכר מקרבם ולהעביר את מחשבת “העולם הריק” מן העולם, ואותה נשים לפני הקורא.

ג. כוכבי־השבט.

זה כבר נתנו חכמי התוכנה אל לב ויבינו כי לא כוכבי־לכת הם האזרחים גָרֵי חוג השמש, כי אם כוכבי־השבט הם האזרחים והם היו לראש פנה בגבולות צבא השמש; ואותות ומופתים רבים להם להוכיח אל פנינו כדבר הזה. אכן נשים כבוד לכוכבי־לכת, על כי סדרים להם בלכתם ורגלם רגל ישרה ותקופתם תקופה עגולה, תחת אשר כוכבי־השבט ישוטו ויתהלכו בשמים באין חשבון ובאין משפט; וזאת שנית לכוכבי־לכת כי איש איש מהם אל העבר האחד פונה ללכת, ומגמת פני כלם אל העבר ההוא; ועוד להם שלישיה כי לא יסורו ימין או שמאל מן השטח אשר לגבול השמש, ולא יזחו מעל המסלה הנושאת בד בבד עם הקו־המשוה אשר לשמש, תחת אשר כוכבי־השבט יפנו ללכת פעם בכה ופעם בכה, ולפעמים יפנו ערף לכוכבי־לכת ולעבר פניהם גם יחד, וגם לא עם הקו־המשוה אשר לשמש יאחזו דרכם, כי יש אשר יטו ללכת ימין או שמאל מן המסלה – ובכל זאת יודעים כל החכמים כי הם הם האזרחים גרי חוג השמש!

כמשפט דרכיהם וארותיהם אשר אין סדרים להם, כן משפט מרוצתם אשר ירוצו באין סדר ובאין משטר, יש אשר בחפזון נמרץ ירוצו ויש אשר יתנהלו לאטם; וכן שונים איש מאחיו בקרבתם אשר יקרבו אל השמש ובמרחקיהם אשר הם מרחיקים ללכת ממנו, זה ככה וזה ככה; ותחת אשר ראינו כי כוכבי־לכת לא יקרבו אל השמש בלתי אם עד הגבול הנכון, הנה יש כוכבי־שבט (כמו כוכב־השבט משנת 1680) אשר עד פני מעטפת השמש יגיעו במרוצתם, ושם יעמדו פתאום וישובו כל עמת שבאו אל מקום אשר לא תשורנו עוד עיננו מרוב מרחקו; וגם בצביונם ובתבניתם ובתכונתם שונים כוכבי־השבט איש מאחיו; יש אשר דמות ערפל להם באין חלק מוצק, ויש אשר חלק מוצק ואיתן בתוך הערפל, יש אשר זנב אחד להם, ויש אשר שני זנבות להם, יש אשר קטנים ודלים הם ויש אשר בקרבתם אל השמש ירחיבו את גבולותיהם ויארכו עד רבוא רבבות מיל, ועיני התוכנים רואות; ויש כוכב אחד בין כוכבי־שבט, הוא כוכב־שבט של ביעלא, אשר עוד יתרה עשה, וכל משפטי החכמים וכל חקות הכח המושך משחק לו, כי נֶחצה פתאום הכוכב הזה לשנים, ויתהלך האחד על יד רעהו ימים רבים.

הנה כי כן נראה כי כוכבי־השבט הם המושלים בשמי רקיע השמש, ואין חרצובות לממשלתם; הן כוכבי־לכת מין אחד הם מבני השמש, ואם נתחקה על שרשיהם נמצא כי אֵם אחת חוללתם, ואולם כוכבי־השבט שונים מאד במיניהם, ויען כי שונים הם, לכן נביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי הם הרבים והם ראש פנה ברקיע השמש.

אכן גם על פי החשבונות אשר הביאו החוקרים, נוכחו לדעת כי כדבר הזה כן הוא. – הן כוכבי־השבט לא יראו לעינינו בלתי אם בקרבתם אל השמש ובהיותם גדולים במדתם וקרובים אל האדמה; ומהם לא נראה בלתי אם את אלה העומדים ברקיע השמים בלילה, תחת אשר אלה היוצאים על פני השמים במקום אשר השמש יאיר שם ביום, לא יֵראו לנו; וגם את אלה אשר אור מעט להם, לא נראה בלתי אם באין ירח בשמים להאיר את הלילה; וגם בהתכסות פני השמים עבים והשחקים לא בהירים, לא נראה את כוכבי־השבט, ועד שוב העבים לסור מעל פני השמים ולשום להם פני טהרה, יעברו כוכבי־השבט וילכו להם ועינינו לא תראינה אותם; והיה אם נביא את כל אלה במשפט, נמצא כי יגדל מספר כוכבי־השבט פי שמונה, לולא היו לנו המכשולים האלה.

ובכל אלה עוד מנו התוכנים את מספר כוכבי־השבט אשר ראו אותם בקרבתם לפני השמש עד מחוץ לגבול “כוכב”, והנה עשרים וארבעה מספרם, ומספר כוכבי־השבט הנראים בקרבתם לפני השמש עד מחוץ לגבול נֹגה, שמונים הם; וכאשר נוסיף וכאשר נרחיק מן השמש כן יגדל מספרם; ולכן הביאו חשבון על פי ערך, והנה ¼1מיליאן כוכבי־שבט נמצאים ברקיע שמי השמש; ואנחנו גם בהיות לנו כלי־מראה וקרני־חזות טובים ונעלים, לא נראה מכוכבי־השבט בלתי אם את אלה הבאים עד גבולות מאדים, ואלה אשר יאחזו דרכם מגבול מאדים החוצה, לא יראו לנו, גם אם על פי חשבון ידענו את מקומם בשמים.

ובכן אפוא אל נא הבל נפצה פינו, כי ריקים פני השמים ועיננו תביט עד מקום הכוכבים־הקבועים, כי הנה זה ראינו אשר מלאים גבולות השמש כוכבי־שבט רבים באין מספר, והם הם האזרחים גרי חוג השמש; ולוּ ידעו התוכנים את דבר מראות החשמל עוד בשנת 1819, כי אז ראו על פי מראות החשמל, אם קוים חדשים נולדו לכוכב־השבט אשר נראה בשנה ההיא בחדש יוני בעשרים וששה בו, ואז נוכחו לדעת מדוע זה לא יכסו לפעמים כוכבי־השבט את אור הכוכבים־הקבועים ומדוע לא יחתמו החמרים האלה בעד האור. – אכן בין כה וכה נדע כי חמרים כאלה נמצא ברבבות ברקיע גבולות השמש, ואם בגבולות השמש כן הוא, הלא נבין ונדע כי כדבר הזה יהיה בכל צבא השמים ובכל אפסי הרקיע; והיה אם נדע כי השמש בדרכה תפגוש בשמים את החמרים הנפוצים לכל רוח, אז נבין כי השמש תשים את פעולותיה, פעולות מראות הטבע, בפני החמרים ההם, וכן ישימו גם החמרים ההם את פעולותיהם בפני השמש, כי כן יורונו מראות החשמל אשר הורו אותנו בונזען וקירכֿהאָף.

אכן הנה בא חזון למועד לדבר את דברינו גם על אודות עצם השמים (אֶטהער), כי חדשות ונצורות ילמדונו החוקרים עתה בדבר המראות האלה

ד. עצם השמים.

הן כבר מלתנו אמורה כי חללו של עולם מלא עצם דק אשר חכמי העמים ללשונותיהם יקראוהו בשם “אֶטהער” ואשר אנחנו בשפתנו נקרא לו עצם השמים, יען כי מלא השמים הוא; ועתה הנה בא חזון למועד להעביר לפני הקוראים את הדברים אשר על פיהם התחקו החוקרים על שרשי העצם הזה.

לפנים בטרם הבינו החוקרים את תכונת האור ואת משפט החום ואת דבר הפעולה החימית אשר לקרני השמש, חשבו למשפט כי השמש משליך אורו כפתים אל כל סביבותיו קל מהרה, וכוכבי השמים וכסיליהם יעשו גם הם כדבר הזה, והחלקים המושלכים יחמו ויאירו את כל אשר מסביב; אך כאשר הוסיפו החכמים לחקור את הדבר הזה וכאשר מצאו כי נכון הדבר אשר חלקי האור הבאים מן השמש ירוצו ארבעים אלף מיל בזעקונדע אחת, כן נפלא וכן נעלם מעיניהם לדעת איך יקבל גם אור הנר את הכח הנפלא ההוא, כי הנה מדדו את מרוצת אור הנר וימצאו אשר גם הוא ירוץ 40,000 מיל בזעקונדע אחת; ויותר מזה התפלאו בשומם אל לבם את הדבר הזה; אם אמת נכון הוא כי האור הוא מין חמר, מדוע זה לא תכיר עיננו את עקבותיו ברגע אשר יבקיע אל האדמה והוא הלא במרוצה ובחפזון ירד? ואם גם קל הוא במשקלו עד בלתי תכלית, מדוע זה לא ישים אותותיו אותות על פני המאזנים, אם נקח לנו מאזנים אשר הכף האחת מוצגת אל פני האור והכף השנית מְסֻתֶּרֶת מפניו, ואנחנו הן לא נראה כל אות על פני הכף בנדוח עליו קרן האור? ועוד יתר נתפלא בשימנו לב אל משפט שיבת האור וכחו החוזר, ונשאל את נפשנו: איך יעצר האור לשוב מהלך ארבעים אלף מיל בזעקונדע אחת, וכל כח הן אין בו אשר יקלעהו אחור? הלא כל דבר אשר יקולע אחור, לא יקולע בלתי אם בכח אשר בו הוא בא אלינו, ואיך אפוא יקולע האור אחור דרך ארבעים אלף מיל בזעקונדע אחת? – ותקטן כל זאת בעינינו והנה גדולה ממנה נשאל, לאמר: הן תבאנה אלינו קרני אור מכל אפסי השמים ומכל קצה וקצה, וחלקי האור האלה הבאים אלינו דרך ישרה נפגשים איש אל אחיו, ואיך אפוא לא יהיה החלק האחד לשטן בדרך החלק השני?

אמנם דורשי החכמה רבים היו, גדולים חקרי לב ואנשים נבונים וידועים אשר עמלו בכל עז למצוא פתרונם לכל החידות האלה, ויחזיקו עוד את משפט חמר האור על מכונו, עד שקמו חוקרים חדשים אשר השליכו את התורה הזאת מעל פניהם ככלי אין חפץ בו, ויבאו עד תכלית האור וימצאו אמת לאמתם, לאמר: משפט האור כמשפט הקול, ושניהם אך על פי תנופות גלי האויר יבאו אלינו; הקול יבא אלינו על פי תנופת גלי האויר כאשר יורונו נסיונות לאלפים, והאור יבוא אלינו על פי תנופות מין אויר או מין חמר המלא את פני כל השמים, והוא עצם השמים; וכאשר הרבו החוקרים לעשות נסיונות לראות אם כנים הדברים האלה, והנה נמצאו על פיהם פתרונים לכל החידות בשמים ובארץ והכל על מקומו בא בשלום; ויהי דבר החוקרים מאז והלאה לדעת כי העולמות העליונים אינם ריקים – ובעוד הם מבקשים אותות ומופתים, והנה גם חכמת התכונה באה להעיד על העצם ועל מציאותו, אם כי בראשונה נצבה אך היא לבדה לשטן בדרכו לכחש בו; וזה הדבר:

דעת התכונה תורנו את משפטי התנועה אשר לגרמי השמים; – והיה האיש אשר שם לבו אל חקות התנועה במלא רחב כל הארץ, הלא ידע כי כל גוף אשר ינוע ויעבור את אחד החמרים (כמו אבן המושלכת אל תוך האויר) לא יעבור בלתי אם בהתגברו על המכשול אשר בדרכו, ועל פי הדבר הזה יאבד לו כח תנועתו מעט מעט; ולכן הלא כה יהיה משפט עצם השמים גם הוא להיות למכשול בדרך הכוכבים ההולכים, ואם גם מעט ומצער הוא, ואם גם דק הוא עד בלתי תכלית, ואם גם רפה הוא עד לאין חקר, הלא בכל אלה עוד כח בו לעמוד לשטן בדרך הכוכבים, להקטין את כח תנועתם מעט מעט, עד כי באחרונה – מקץ אלפי רבוא רבבות שנים – יקטן מאד מעגלם בהָצר צעדיהם תחתיהם, ואז יפלו כלם אל תוך השמש ויָרדו וְנִסְפּוּ בו; אך הנה באו החכמים יודעי דבר התכונה, ויוכיחו כי לא הקטינו כוכבי־לכת את מעגליהם עד היום, ועל כן לא אבו להאמין בעצם השמים ובמציאותו, ויכחשו בו. אכן הנה באו ימים חדשים לחכמי התכונה, ואלה אשר לא אבו האמין, הביאו אותות ומופתים חזקים ונאמנים, ועל פי דעת התכונה היתה שומה להכיר את ערך עצם השמים.

זה ימים רבים, והתוכנים מצאו כי כוכב־השבט, הנודע בשם מוֹצְאוֹ “כח השבט של ענקע”, הולך הלוך וקרב אל השמש כפעם בפעם בכלותו את תקופתו (ואת תקופתו יכלה מקץ ¼3 שנה), ויהי כאשר יתחקו על שרשי רגליו, וימצאו כי אך עצם השמים עומד לשטן בדרכו להצר צעדיו תחתיו ולהקטין את מדת מעגלו, יען כי חמרו רפה ודק מכל הכוכבים האחרים. – וכאשר לא שמעו עוד אל קול האות האחד הזה, והנה לנגד עינם כוכב־השבט אשר מצא פֿיי בעיר פאריז בשנת 1843, וגם משפטו כמשפט הכוכב של ענקע להקטין מעגלו מדי כלותו תקופתו כפעם בפעם, והוא יכלה את תקופתו מקצה שבע שנים ושנַים וששים ומאת יום, וכפעם בפעם יקרב הלוך וקרב מעט אל גבול השמש; כי הנה חִשבו התוכנים בראשונה את דרכו וניבאו לו עתידות אשר בוא יבוא הכוכב במקום פלוני אלמוני ובשעה פלונית אלמונית עד הגבול אשר לו אל מול פני השמש, ואחרי כן ראו כי כפעם בפעם בכלותו את תקופתו, יעבור מעט מן הגבול והלאה בצאתו מחוץ למקום ובעברו את המועד אשר יעדו, ויהי הדבר לפלא בעיניהם; אז קם הפרופֿיסור מאֶללער, ויביא במשפט ובחשבון גם את דבר ההפרעות והמכשולים אשר שום ישים לו עצם השמים בדרכו, וימצא והנה זמן הפרעות והמכשולים ההוא נושא בד בבד עם עם המועד אשר יאחר הכוכב בבואו; ויראו כל התוכנים וידעו אל נכון כי הִמָצא יִמָצא עצם השמים.

ה. השמים וגרמי השמים.

נעיף נא עינינו עתה בכל הדברים אשר העברנו לפני הקוראים, וראינו את כל התורה היוצאת לנו מן הדברים האלה.

על פי התכונה ועל פי מראות הטבע נדע כיום הזה אל נכון, כי השמים ושמי השמים מן הקצה אל הקצה מלאים עצם דק וטהור אשר לו יקראו חכמי העמים “אֶטהער”; ואף גם זאת נדע, כי גם הכוכבים הקבועים לא יעמדו במשמרות נטועים תחתיהם, כי אם נוע ינועו ברקיע השמים ממקום אל מקום, ומדי נועם יכו גלים ויניפו תנופות בעצם השמים; ועצם השמים גם הוא – אם כי דק הוא עד לאין חקר – עצור יעצר כח להיות למכשול בדרכי הכוכבים, להצר צעדיהם תחתיהם כמעט ולהקטין את מדת מעגליהם, עד כי כבר ראו עינינו שני כוכבים בשמים והם יקרבו הלוך וקרב אל השמש כפעם בפעם מדי כלותם את תקופותיהם; וחקי התנוע יהיו לנו לעדות נאמנה כי כה יהיה משפט יתר הכוכבים. – ועל פי “חק קיום הכח” ידענו כי כאשר תלך התנועה הלוך וחסור, כן תהיה התנועה בקרב האטמים לחום, ולכן הלא נראה כי התנועה אשר לגרמי השמים בתוך עצם השמים תוליד בהם פעולות אשר להן נקרא מראות הטבע. – אכן גרמי השמים יפעלו איש איש את פעולתו בפני רעהו, וכמשפט הפעולה אשר ישים עצם השמים בהם כן משפט הפעולה אשר ישימו הם בו, והיו תנועות ותנופות לעצם השמים, ולהן מראות האור; והאור גם הוא יוליד מראות שונים, ומן המראות האלה הכי נכבדים מראות החימיה אשר נשים אותם לפני הקורא בפרקים הבאים.

הנה כי כן באו החוקרים ויגלו תעלומות וימצאו חדשות, ועל פיהן נדע כיום כי חמרים רבים עולים בלהב אש בקרב המעטפות אשר לכוכבים־הקבועים; ואף גם עצרו כח להכיר את מיני המתכת הנשרפים בקרב המעטפה אשר לשמש, כי בהיות לקויי־חמה גדולים ראו עינינו את הגבנונים הרמים והנשאים העולים מן השמש; ובכן הלא נדע כי חמרים רבים נמצאים במרחבי השמים אשר יאָחזו בקירות השמש מדי עברו את המשעול אשר לפניו.

כי הנה גם הזיקים ורשפי האש אשר נראה לפעמים בשמים, חמרים הם מן החמרים העליונים אשר נקרא להם גרמי שמים, והם בהאָחזם בגבולות האדמה יעלו באש ויהיו לאבנים הנודעות בשם אבני אש. – והיה אם נשים עתה אל לב כי נמצאים בשמים חמרים רבים אשר אור אין להם, וכי האזרחים גרי השמים כוכבי־השבט הם אשר נעריך את מספרם עד רבוא רבבה ומעלה; ואף גם זאת נשים אל לב כי כוכבי־השבט עשוים חמרים רכים ורפים אשר עצם השמים יהיה למכשול בדרכם שכם אחד על הכוכבים האחרים, וכי שנים מהם כבר ראינו בקרבתם אל גבולות השמש הלך וקרב, עד כי יפלו ויָרדו וְנִסְפו בו להיות שם לשרפה מאכלת אש; ואף גם זאת נעלה על לב לדעת כי זה אלפי רבוא רבבות שנים עושה השמש כמעשים האלה לאסוף ולבלוע חמרים חמרים מכל אשר תפגש בדרכה; – או אז נבין מראות רבים ממראות הטבע אשר בשמי השמים, ונדע כי השמש איננו בריאה אשל מלאכתה תמה ושלמה, ומשפט כמשפט נר דונג אשר יאָכל חלבו ממנו עד תמו ועד כלותו, כי אם כלי הוא אשר ישוב לאסוף ככל החמר אשר אבד לו, ומשפט הוצאתו אשר הוא מוציא כמשפט הכנסתו אשר הוא מכניס, וכשלחו אלינו אור וחום כן ישוב לאסוף לו חמרים חדשים; ומי יודע אם כוכבי־השבט אשר ראו אותם עיני אבותינו וייראו ויחתו מפניהם, מי יודע אם לא המה עולים עתה באש במעטפת השמש להיות לו לחמר חדש או לכח חדש תחת כל הכח אשר הוריד אלינו בתתו לנו את חֻמוֹ? –

אך למה זה לנו דמיונות והגיונות אשר לא נדע עוד על מה אדניהם הטבעו? הלא עוד דברים רבים לפנינו אשר יסודותיהם נאמנים וחזקים ואשר לא על דמיונות תחש רגלם, ולכן נפן נא אליהם ונשים אותם לפני הקוראים, ואת רוח ההתפלספות אשר תצלח על כל אדם כפעם בפעם נחשוך ליום אחר, בהיות מאמרנו שלם, ואז נשים השקפה לפני הקוראים ונדע בינינו מה טוב.

ו. הפעולות החימיות אשר לשמש.

אל ככר חדש מועדות הפעם פנינו, אל חקירות חדשות אשר זה מעט החלו החוקרים לחקור אותן, ונפשנו יודעת מאד כי אחריתן ישגה מאד מאד. – השמש ישלח אלינו את החום וגם את האור ישלח אלינו; ואולם עוד דבר שלישי ישלח השמש מעל פניו אשר לא תחוש אותו נפשנו כאשר תחוש את החום ואשר לא תראה אותו עיננו כאשר תראה את האור, ואשר נכיר אותו אך על פי השנויים שישים השמש בחמרים רבים, ולשנויים האלה נקרא מראות חימיים או פעולות חימיות, ולכח הרודה בהם נקרא כח חימי.

אכן הלא ערום לבנו לפני הקוראים, ועל כן אם ישאל האחד את פינו: “מה זה כח חימי?”, אז נענה אותו באמת ובתמים: “לא ידענו!” כי הכח החימי אשר ידענו, הלא אך סִבַּת המראות הוא אשר נפלאים הם בעינינו ואשר ידענו את כלמו, ואולם מקור המראות ושרשיהם הן נעלמים מנגד עינינו ולא נדע אותם, ורק השערות ודמיונות אספנו לנו לפי שעה, עד בוא ימים טובים מאלה להורות אותנו את האמת באר היטב. – כיום הזה רב לנו אם נחלוט כי הכח החימי עצור בקרב האטמים אשר לכל החמרים והיסודות, ושני יסודות אם יקרבו אחד אל אחד עד המדה הנכונה, יתחברו על פי דרכם יחדו, והיו שניהם ליסוד חדש אשר לא היו בראשונה; ולפי הדברים האלה הלא יהיה הכח הזה כעין חשק נמרץ אשר על פיו יתחתנו שני יסודות איש את אחיו, ומדי חגותם את חג חתונתם יעוררו את רוחם העז ואש מפיהם תאכל, והולידו מראות נפלאים; ויש אשר בהתחתן אחד היסודות את השני, וחגגו את חג חתונתם באין צוחה ובאין פרץ, וכל מראות גדולים ונפלאים לא יהיו להם; ויש אשר יעצל אחד היסודות מאד ולא יאבה לקרוא על נפשו מועד לשבור בחוריו ולא יחפוץ להתחתן ביסוד שני, עד כי יבאו השדכנים הם בעלי־החימיה אשר בארץ, וביד חזקה יביאוהו לחפה וקדושין; ויש אשר בהתחתן שני יסודות איש אל אחיו, וחיו בשלום ובנעימים, עד כי יבוא יסוד שלישי לעורר ביניהם רוח מדנים, וקנה האחד את רעהו ונתן לו ספר כריתות, והתחבר אל היסוד החדש הבא; ולפעמים יש גם אשר שנים שנים יקרבו יחדו, ועזב האחד את חיק אשתו ודבק באשת רעהו, והשני גם הוא ידבק אל הנעזבה, ולא יהיה בהם חטא בעשותם מעשה זמה כזה.

את כל הדברים האלה שמנו זה כבר לפני קוראינו בחלקים הראשונים, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו פה, לא נשימה לפני הקוראים בלתי אם את ראשי הדברים.

בין היסודות נמצא יסוד אחד ושמו קאלציום, והוא מין מתכת נוצץ ועינו כעין הכסף כל הימים אשר הוא טהור, אך כאשר נניח אותו למשמרת לפני האויר, ועלתה עליו במהרה קליפת שיד לכסותו, ובעוד אשר נעשה כה וכה, והנה כֻלו הפך שיד. – אכן מה משפט הדבר הזה? לא ידענו! ורק זאת ידענו כי היסוד החמוצי אשר באויר התחתן את הקאלציום והיו לחמר אחד אשר נקרא לו שיד, ולכח ההתחברות הזאת נקרא כח חימי, ועליו נאמר כי עצור הוא בקרב האטמים אשר לשני היסודות גם יחדו. – הלא ידעת את הברזל, אלופי הקורא, האין זאת? והיה אם ינוח הברזל בקרב האויר ימים אחדים והוא רטוב לפניו, ועלתה עליו חלודה מעט מעט, עד כי באחרונה יהיה כלו לחלודה; ועל מה היה כדבר הזה? מי יודע! הלא אך זאת ידענו כי אטמי היסוד החומצי אשר באויר התחברו אל אטמי הברזל והיו לחלודה, וכח ההתחברות הזאת איננו גדול ככח ההתחברות אשר לקאלציום ויסוד חומצי. – היסוד החנקי עצל עד מאד ולא יאבה להתחתן ביסוד שני, עד אם יבאו בעלי־החימיה ויחברוהו אל מרעיו ביד חזקה; ולכן ידענו כי כח התחברותו מעט גם מכח ההתחברות אשר לברזל ויסוד חומצי. – הקאליום הוא מין מתכת טהור, והוא צמא מאד ליסוד חמוצי; והיה בקחתנו מעט קאליום ונשליכנו אל תוך קערה אשר בה מים וראינו מראה נפלא, כי הקאליום הזה יתאמץ ויתגבר ויעורר את כל כחו לגזול ביד חזקה את היסוד החמוצי מן המים, ויגרש את יסוד־המים מן הקערה, ועלה יסוד־המים בלהב אש השמימה אחרי כי הקאליום שלח אש בעצמותיו; ובכן נראה את כחו להבעיר אש באחד היסודות בעודו במים, ועל לבנו יעלה הרעיון כי החום והאור והכח החימי גם יחדו יוצאים ממקור אחד, ובשימנו אל לב כי השמש הוא מקור האור והחום, אז נבין ונדע כי גם החימיה עושה שם את מעשיה!

אכן אמת נכון הדבר הזה! החימיה עושה מעשים נפלאים בקרב השמש, והחוקרים החלו להתחקות על שרשיהם ויגלו את עקבותיהם, ואנחנו נשים את הדברים האלה לפני קוראינו. – אבל בטרם נכונן פנינו אל המטרה הזאת, עוד לנו מלים אחדות לשום גם אותן לפני הקוראים ולהעביר את מחשבת החוקרים אשר לא נאמנה; כי הנה חדשות רבות נגלו בימים האחרונים לחכמינו, ודורשי החכמה הלא יודעים מאז, כי כאשר ימָצא דבר חדש בשדה החכמה, כן ילכו החוקרים לשנות את דעותיהם אשר לא נאמנו עוד וכן יקבל כל הבנין אשר בנו צורה חדשה.

ז. משפט הפעולות החימיות אשר לקרני השמש.

יום יום תבענה שפתי כל איש את המלים “קרני השמש”, וגם פי החכמים יביע את המלים האלה יום יום, ובכל זאת נפשם יודעת מאד כי אך משגה הוא אשר הנחילום אבותיהם אחריהם, ואין קרן ואין קו לשמש, וגם לאור קרן וקו אין.

עוד בשכבר הימים כאשר עוד האמינו רבים שהשמש שולה מלפניו חלקים חלקים קטנים אשר יהיו לנו לאור בשמים ובארץ, הן ידעו ויבינו כי קרן האור איננה עשויה חוט אחד שלם מלמעלה ועד מטה, וידעו כי הקרן היא אך הדרך אשר בה ילכו כל חלקי האור במורד ישר מן השמים ועד הארץ, ומשפטה כמשפט דרך האבן המושלכת בתוך האויר, או כמשפט המעגל אשר לאחד מכוכבי־לכת שגם הוא לא יֵראה ולא יִמָצא בלתי אם בדמיון לבד, כאשר נְשַׁוֶה לנגדנו את הדרך אשר יעבור אותו הכוכב בלכתו בתקופתו – ואם לפנים חשבו החכמים כדבר הזה, ואף כי עתה אשר ידענו כי השמש לא ישלח אלינו את האור חלקים חלקים, והוא לא יוָלד בלתי אם על פי תנופות העצם אשר בשמים. – ובכן אפוא אם נקרא בשם קרן אור, וידע הקורא כי אך אל דרך האור ירמזון¹ מלינו! וכן גם בקראנו בשם קרן אור חימית, אל נא יחשוב הקורא כי השמש שולח אלינו קרן אור דרך עשרים מיליאן מיל עד נגעו אל האדמה, והאור הוא מין חמר אשר בנגעו אל אחד החמרים בארץ, יוליד בו שנויים על פי משפטי החימיה, כי משגה הוא, והקורא הלא טוב יעשה להתרגל מעט מעט בשמעו את המלה קרן אור, לדעת כי השמש יעצר כח להחריד ולהרעיד את עצם השמים הכי קרוב אליו ולהניף אותו תנופות, ולא ישים עוד לב אל אחרית הפעולה הזאת; ואולם הרעד הזה אשר שֻלח אל תוך העצם לא יחדל עוד עד אם יעבור את כל חלקי העצם במרוצה ובחפזון מחלק אל חלק, וכל חלק וחלק יונף ויורם אף ירעד ויחרד, ולדבר הזה יקראו החכמים “תנופות”, והתנופות האלה יולידו חום ואור וגם שנויים חימיים.

והיה אם ישוה הקורא לנגדו את הדבר הזה באר היטב, אז יבין וידע את הדבר אשר אולי ממנו תוצאות הפעולות החימיות. – ראה הנה אמרנו “אולי”, יען כי לא עצרו עוד החוקרים כח לבוא עד תכלית החימיה לדעת במה כחה גדול, ועל כן רב לנו אם נצליח לשום הפעם לפני הקורא את הרעיון אשר על פיו נבין כמעט את מעשה החימיה, וכאשר יבאו החכמים עד תכליתה, נקנה תחבולות חדשות. וזה הדבר:

כל החמרים שאנחנו רואים סביבותינו עשוים כלם מעשה אטמים הדבקים איש באחיו; הברזל העשוי מוצק, איננו מוצק בלתי אם למראה עין, כי התנגשו אלפי רבוא רבבות אטמים איש אל אחיו ויהיו לחוברת אחת, ועוד רֶוח יש בין אטם ואטם אשר ימלא אותו מין עצם או מין אויר אשר לא נדע נכונה. – והיה כאשר יחריד השמש את העצם הקרוב אליו, והעצם יונף ויורם בכל חלקיו עד חלקי העצם אשר על פני הארץ, אז תהיינה התנופות האלה גם לעצם אשר בתוך הברזל, ולרגליהן יתחוללו כל אטמי הברזל, אם כי קצרה עין אדם מראות דבר כזה ומהביט את האטמים בצאתם במחולות² המחנים, ורק כאשר יעברו להם רגעי מספר, יכיר האדם שנויים בברזל, כי בנגעו באצבעו אליו והנה חם הברזל, אחרי כי לרגלי הנגיעה יונף ויורם גם העצם אשר בתוך האצבע, והתנופות האלה יולידו בקרב העצבים את ההרגש אשר נקרא לו חום. – אכן לרגלי מחולות אטמי הברזל ירחיבו האטמים את גבולותיהם, והרואה יאמר: הברזל יתפשט ויתרקע בחום! ואנחנו עצר נעצר כח לעורר את אטמי הברזל לצאת במחול גם על פי השפשוף אשר נשפשף בו או גם בהכותנו אותו בפטיש או בהעבירנו אותו באש; והיה אם יארך זמן המחולות האלה אשר לאטמי הברזל, אז יגבר גם החום בהתגבר המחולות, ומשפט הברזל יהיה כמשפט השמש, להוליד גם הוא מראות אור ומראות אש, ומשפט האור הזה וצבעיו כמשפט כל אור מאיר וצבעיו אשר לו, בראשונה יהיה צבעו אדמדם ואחרי כן ירוק ואחרי כן כעין הכרכום, ובאחרונה יהפך לבן כמשפט כל אור מאיר – אלה הם הדברים אשר על פיהם נראה את מעשי העצם בקרב הברזל.

אבל מה ענין המעשים האלה לענין החימיה? – עוד מעט ונראה:

אם עוד תוסיף להחם את הברזל או לחולל את אטמיו במחולות בחפזון ולא תחדל, אז תבוא רוח אחרת באטמים האלה, וחדלו איש איש לשום עוד לב אל אחיו, והלכו ופנו איש איש לדרכו ולא יוסיפו עוד להחזיק איש ביד אחיו ולהיות כלם לחלק אחד איתן ומוצק, כי איש לעברו יפנה ויתעה, והברזל יהיה למין נוזלים, ולו נקרא: ברזל מֻתָּךְ. אכן האיש אשר ראה ברזל מֻתּך בבתי התכת הברזל, הלא יֵדע כי על פני הברזל ממעל יֵראה המון צללים שוקקים ועפים גם הנה והלום ודמות עב ענן וערפל להם; והמתיך את הברזל יודע את הדבר הזה, ולכן נראה אותו, והנה במקל עץ אשר בידו עומד לְמָרֵס וְלָרס את פני הברזל ממעל, באמרו כי הברזל בהיותו מֻתך, הולך להתחבר אל היסוד החמוצי אשר באויר להוליד קליפה על פני הברזל. – ובכן אפוא הלא ראינו כי אטמי הברזל מתחברים אל אטמי היסוד החמוצי התחברות חימית אחרי אשר יצאו האטמים במחול בכח ובעז!

אבל מי חכם יודע פשר דבר כזה? – כיום הזה לא באו עוד החוקרים עד תכלית החימיה, ולכן רב לנו אם לפי שעה נחשוב למשפט, כי הברזל בעודו מוצק לא יוכל להתחבר אל אטמי היסוד החמוצי, יען כי דרך אחרת לתנופות האטמים האלה מלתנופות האטמים ההם, ולא ישאו שני המינים יחדו בתנופותיהם; ורק כאשר יהיה הברזל למין נוזלים, וגם אטמיו יוצאים בחפזון לחֹל במחולות, אז אולי בזאת משפט אחד וחקה אחת יהיה להם לאטמי היסוד החמוצי, ולכן יוכלו להתחבר יחדו ולהיות ליסוד חדש. – והיה אם אמת נכון דבר ההשערה הזאת, אז בין נבין גם את פעולות אור השמש אשר יעשה גם הוא כמעשה הזה; כי הנה יסודות רבים ישנם אשר איש לא ישים לב אל אחיו, עד אם יבוא אור השמש והופיע עליהם, ואז יצלח עליהם פתאם רוח התאוה להתחבר יחדו, והיו ליסוד חדש; ואור השמש הלא דבר לא עשה, בלתי אם תִּכּן את שניהם יחדו, לעלות בקנה אחד בצאתם במחול, ולא יִבּדלו עוד אטמיהם בדרכם ובמרוצתם –

אבל יזכר נא הקורא כי אך השערה היא אשר שמנו הפעם לפניו באין לנו עוד דרך אחרת להבינהו את מעשי החימיה באר היטב, ובקנות החוקרים תחבולות חדשות להתחקות על שרשי החימיה ולבוא עד תכליתה, וידענו היקרום דברינו אם לא.

ח. אור מאיר ואור חימי.

האור שהוא תנופות עצם השמים, יוליד שנויים חימיים אשר תוצאותיהם נעביר הפעם לפני הקוראים, כי כל איש הלא יודע על פי הנסיון יום יום שהאור מוליד שנויים כפעם בפעם.

האיש אשר יעזוב את משכנו אשר שכן בתוכו ימים רבים ללכת לגור בבית אחר, הלא יראה את פני קירות החדר, והנה במקום אשר שם עמד כלי מכלי הבית או אשר כסו אותו לוח ותמונה בהיותם תלוים על הקיר, שם גם הצבע אשר על הקיר עודנו חדש ולא אבד עוד מערכו, תחת אשר צבעי יתר חלקי הבית הלבינו ועינם לא היתה להם עוד; גם כל איש ואשה יודעים אשר בגדיהם ושמלותיהם ישנו את מראיהם ואת עינם מקץ ימים רבים אשר ישלח בהם השמש את חִצי אורו, תחת אשר יעמד הצבע ולא יחלוף בין הקמטים ובין הדבקים אשר לבגד; ואף גם זאת נדע כי משנים קדמוניות ועד היום הזה הלבין ילבינו את הבד ואת הפשתה אך על פי אור השמש. – גם כל מיני הצמח לא יגדלו ולא ייפו בלתי אם בזרוח עליהם השמש, והאור לבדו יתן להם את צבעם הירוק, ולכן אם נעמיד נטיעים על פני החלון לגדל אותם בחדר ביתנו, לא ייפו בלתי אם נסיב אותם מיום אל יום אל מול אור השמש, למען יהיה עליהם האור מכל עבריהם. – וגם פני הילדים ילבינו מיום אל יום אם נשים עליהם משמר לבלתי צאת החוצה, תחת אשר בחוץ יהפך אור השמש להם צבע אדמדם על פני לֶחְיָם –

כל הדברים והאמת האלה ידעו גם אבותינו לפנינו, ורק זאת לא ידעו כי אך על פי החימיה היתה שומה להיות ככל הדבר הזה; אכן כיום הזה יבין כל משכיל כי כל המראות לא יהיו בלתי אם לרגלי השתנות החמרים והיסודות בהתחברותם, ולזאת יקרא חימיה, והאור עושה בזה את מעשיו כמעשה אשר יעשה בעל־החימיה בלהטיו. – אם תקח לך נתח פֿוספֿור טהור אשר עינו כעין הדונג הלבן, ושמת אותו בצלוחית מים, ומצאת כי כל העת אשר חשך מסביב, לא ישתנה הפֿוספֿור ברב או במעט, ואך בזרוח עליו השמש, והנה סגולות אחרות לו ומראות אחרים ממראות הטבע. – אם תקח לך חמצי־סלפטר טהורים אשר מים אין בם, ומצאת כי בחשכה לא יהיו להם שנויים ותמורות, ואך בזרוח עליהם השמש, והנה נהפכו חמצי־הסלפטר ויתפרדו ויהיו ליסוד חמוצי ולחמצי־סלפטר קלים. – וגם שמן־טרפנטין יהפך ירוק וחמרו יהיה כעין הַשְרף בזרוח עליו השמש.

בימינו החלו החוקרים לחקור את פעולות האור החימית ולהתחקות על שרשי רגליהן, כי גם מלאכת הפוטוגראפיה נוסדה על המוסדות האלה. – הנה כי כן ידענו אשר גם האיש העושה במלאכת הפוטוגראפיה, לא יעשה דבר בלתי אם את החימיה יקח לו למעשהו, אם כי רבים מן האמנים האלה אינם יודעים את התורה הזאת, ואך ביד חרוצים יעשו כמצות אנשים מלומדה, ובכל אשר יעשו יצליחו. – אכן זאת תורת מלאכת הפוטוגראפיה: כי על פי פעולות האור יבואו שנויים חימיים אל תוך מיני מלח של כסף, והיה אם נקח לנו לוח עשוי זכוכית, ונצפה אותו צפוי מלח של כסף העשוי לדבר, ונשים אותו אל מול פני האור בתוך חדר־האפל (Camera obscura) , אז תחוקה על פני הלוח הזה תמונת כל דבר אשר תֵראה על פני הלוח הכהה אשר בתוך חדר־האפל, ומקץ רגעים אחדים יוכל העושה במלאכה להעביר את לוח הזכוכית מחדר־האפל ולעשות בו מעשים חימיים אחרים עד קום התמונה על פניו באר היטב, ואחרי כן ישכיל ויצליח על פי תחבולות אחרות להעתיק את התמונה גם על פני גליון נְיָר. –

אכן לא לנו הדבר, ולא זה המקום, להעביר לפני הקוראים את משפטו מלאכת הפוטוגראפיה לדעת אותם, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו שום שמנו לפניהם אך את זאת, לדעת מה גדול כח החימיה אשר לאור עד כי יש לאל ידו להעתיק את כל מראה ואת כל תמונה ברגע אחד – ואף גם על זאת נעיר את אזן הקורא לזכור כי מלאכת הפוטוגראפיה חדשה עוד וזה אך החלה לעשות, ויש תקוה כי תהיה לברכה בקרב הארץ ודברים גדולים ממנה יֵצאוּ אשר לא יעלו עוד על לב ואשר לא נוכל עוד לערוך ערכם מראש; כי הנה גם האנשים אשר המציאו את מלאכת הדפוס לא ידעו ולא הבינו בימים הראשונים את כל פרָשת גדולתה ואת כל חין ערכה אשר יהיה לה באחרית הימים.

אך הנה גם זאת נשים לפני הקורא, למען דעת כי על פי הפוטוגראפיה מצאו החוקרים פתרונים לפתור להם את השאלה אשר שאלו לאמר: האם יש ערך ויחס בין גלי האור אשר לעצם השמים ובין גלי האור אשר יולידו פעולות חימיות? – כי הנה זה הדבר אשר מצאו: אור השמש העובר את הזכוכית־המשולשת מוליד את מראה החשמל, שהוא בן שלל צבעים אחדים, צבע האדום והצהוב והכרכום והירוק והתכלת והתכלת הכהה והדודאים; אכן שלשת הצבעים הראשונים אשר לפני צבע הירוק, עושים בקרב העין רשם אור חזק שכם אחד על שלשת הצבעים האחרונים אשר אחרי הירוק, כי על כן נקרא את האדום ואת הצהוב ואת הכרכום בשם צבעים עזים, ואת התכלת ואת התכלת הכהה ואת הדודאים נקרא בשם צבעים רכּים, את אור הצבעים הראשונים נקרא בשם אור חזק, ולשני נאמר כי מתוק הוא לעינים; ובכן הלא יחשוב כל משכיל בלבו כי גם פעולות החימיות אשר לאור כן הן, והצבעים העַזים המולידים אור חזק יולידו גם פעולות חימיות שכם אחד על הצבעים הרכים המולידים אור מתוק, ואולם משגה הוא, כי לא כן. – אם נביא לוח פוטוגראפיה אל החשמל, נמצא כי גלי האור האדומים והצהובים אשר צבע הכרכום להם, לא יולידו כל פעולה חימית, והירוק לא יוליד פעולה חימית בלתי אם מעט, תחת אשר התכלת והתכלת הכהה והדודאים מולידים פעולות חימיות גדולות וחזקות. – ואף גם זאת מצאו החוקרים על פי הדבר הזה, כי לא אך צבע הדודאים עושה מעשים חימיים, כי אם גם מגבול הזה והלאה במקום אשר שם לא תראינה עוד עינינו כל אור, גם שם תעשה החימיה בחפץ כפיה ופעולתה נאמנה. – ובכן זה הדבר אשר באו החכמים אל חקרו: בתנופות עצם השמים יש גם תנופות חימיות אשר תקצר אף עיננו מלהכיר אותן, ולרגלי הדבר הזה נדע כי יש הבדל בין אור המאיר ובין האור החימי!

עוד חזון למועד, ואנחנו עוד נשוב נדבר בדבר הזה בבואנו לשום לפני הקורא את משפט פעולות צבעי החשמל בהיותם לחום; ועתה רב לנו אם יראה הקורא ולבבו יבין כי יש לשמש כח חימי עצום ורב, וכי עור הרשת אשר לעין ופעולות האור אשר יפעל בעצבים הדקים אשר לו, פעולות החימיה הן, אשר תוצאותיה נבין ואשר אך מקרה נעלם ממני³.

ט. זרם־נפץ של חלאָר נגד פני השמש.

הנה אנחנו הולכים היום לשום לפני הקוראים את אחד הנסיונות אשר היה נס להתנוסס בשדה המדעים ולענין נכבד לבעלי המחקר לענות בו; אכן אנחנו טרם יוצאים, עלינו לדעת בראשונה היטב את שני היסודות החימיים, את אויר החלאָר ואת אויר יסוד־המים, שהם המוסָדות אשר הבנין נשען עליהם.

החלאָר הוא מין אויר, והוא האבן הראשה אשר בתוך המלח שנבשל בו את כל אשר נבַשל יום יום, ואולם החלאָר אשר בתוך המלח איננו לבדו, כי שם מחֻבּר אליו גם הנַתּריום, שהוא מין מתכת אשר דברנו בו באזני הקוראים זה פעמים אחדות, כי על כן נמצא אשר בעלי החימיה יקראו למלח שם “נַתּריום של חלאָר” ואת פי המבשלת לא ישאלו, ולא ישימו לב אליה על כי לא תדע את כל המליצות האלה, ונפשה יודעת מאד אך את “המלח” לבדו לזרות אותו אל תוך הסיר או הפארור ואת פי החוקרים לא תשאל. – אכן החוקרים בעלי החימיה יוכלו להוציא להם גם את החלאָר לבדו בהיותו חפשי מכל יסוד אחר, ואז יהיה לפנינו מין אויר אשר עינו כעין הירוק והכרכום ומשקלו פי שלשה ממשקל האויר המצוי, ואם נעיק אותו תחתיו יחדל מהיות אויר והיה למין נוזלים; והחלאָר מתאוה מאד תאוה נמרצה להתחבר אל מיני מתכות רבים, והיה אם יהיה לנו אויר חלאָר בכלי זכוכית ואנחנו נזרה אבקת אנטימין או זרניך (ארסעניק) אל תוך הכלי, אז יעלה האבק באש והיה לשרפה אחרי כי התחבר אל האויר אשר בכלי באפס יד; והחלאָר מתחבר גם אל אויר יסוד־המים אשר גם אותו נשים הפעם לפני הקוראים.

יסוד־המים הוא מין אויר, והוא האבן הראשה אשר בתוך כל המים הנמצאים על הארץ או מתחת לארץ, ומשקלו קטן פי שלשה עשר ממשקל האויר המצוי, וגם האש שולטת בו חיש מהר. – ובעלי החימיה אשר לא יחבקו יד בצלחת ואשר ידיהם מלאות עבודה תמיד, לנסות דבר אל כל יסוד ויסוד לראות ולדעת את סגלתו ואת תכונתו ואת משפטי התחברותו, הם לא נשאו פני החלאָר ולא הדרו פני יסוד־המים, וגם אותם הביאו בחוברת. ויהי כאשר הביאו את היסודות השנים האלה יחדו אל תוך כלי זכוכית, חלק כחלק שוה, ויניעו וינידו אותם בחזקת היד עד כי התערבו איש באחיו, וימצאו והנה ברגע אשר נגיש נצוץ אש אל התַּערֹבת הזאת, אז ישָמע כרגע קול נפץ אדיר וחזק, וכלי הזכוכית יתפוצץ לרסיסים בקול שאון ורעם והמולה גדולה; אכן אם ביד חרוצים תֵּעשה המלאכה הזאת למען אשר לא יסָכן בה האיש העושה אותה, אז תראינה עיני הרואה כי שני מיני האויר התחברו התחברות חימית לרגלי הנפץ החזק ויהיו למין שלישי אשר תכונות וסגולות לו שונות ואחרות מאשר היו לשני המינים בראשונה, והמין השלישי הזה נודע בשם אויר יסוד־מים של חלאָר, ואם נשים מעט מים אל האויר הזה, אז יינק האויר את המים כרגע והיה למין נוזלים אשר יקראו לו בעלי החימיה: חמצי יסוד־מים של חלאָר, ופי העם יקרא לו: חמצי מלח. – ואולם בטרם אשר יתחברו שני המינים ההם התחברות חימית, ורק התערב יתערבו יחדו להיות לתערֹבת אחת ולא היו עוד למין שלישי, אז נקרא להם אויר נפץ או זרם נפץ של חלאָר, על אודות קול הנפץ האדיר והחזק היוצא מהם בהתערבם יחדו; ובכן אפוא ידעו כל הקוראים מן היום הזה והלאה, כי אויר של חלאָר ואויר יסוד־מים בהתערבם יחדו יהיו לנו לזרם נפץ של חלאָר, ואם יתחברו יחדו התחברות חימית יהיו לנו לאויר של חמצי מלח או לחמצי מלח. – והחכמים יודעי דבר החימיה וחוקריה אינם יודעים פשר דבר להגיד לנו, מדוע זה ישמע קול הנפץ האדיר והחזק בהתערב שני מיני האויר יחדו ומה זה הגיע אליהם, והמראה הזה זר ונפלא והוא כאחד המראות הזרים והנפלאים אשר בשדה החימיה.

אכן לא אך בנגוע נצוץ אש אל אויר החלאָר ואויר יסוד־המים ישָמע כרגע קול הנפץ הגדול, כי גם אור השמש יעצר כח לעשות כמעשים האלה לעינינו; והיה אם נשים נגד פני השמש כלי זכוכית אשר בו אויר של חלאָר ואויר יסוד־מים בתערֹבת, אז ישמע גם בזה קול נפץ אדיר וחזק, ואחריו יתחברו שני מיני האויר התחברות חימית והיו ליסוד שלישי. – אכן נצליח לעשות את הנסיון הזה, ולו יתר שאת ויתר עז, אם נביא את כלי הזכוכית אל תוך חדר אשר אור לו וקרני השמש לא תחדורנה לו, כי אז אין כל סכנה בדבר, ואז יאבד צבע הירוק מעט מעט מן התערֹבת, וזה אות כי שני מיני האויר התחבר יתחברו יחדו גם בלי נשמע קולם ובלי נפץ ופרץ והמולה, עד היותם לאויר של חמצי מלח כמשפט, אחרי כי האור אשר בחדר עושה מעשים חימיים כאחד מבעלי־החימיה הגדולים אשר בארץ. – ותהי המעט לנו כל זאת, והחוקרים נוכחו לראות כי כאשר נשים את כלי הזכוכית עם שני מיני האויר אל תוך חדר־אפל אשר אור אין לו, אז לא יהפכו את עינם ולא יהיו למין חדש עד עולם; ואף גם זאת מצאו כי כאשר ירבה וכאשר יפרוץ האור בחדר כן יחישו וכן ימהרו שני מיני האויר לעשות את מעשיהם עד התחברם התחברות חימית ועד היותם למין חדש; וכל הדברים והאמת האלה לנו לעדות נאמנה לדעת מה אדיר ומה חזק כח האור לעשות מעשים חימיים.

אבל החכמה לא אמרה הון וחוקרים רבים עוד חקרו ועוד דרשו את הענין הזה ואת מראיו ומשפטיו, והנה זה קם בונזען ואחריו תלמידו ראָסקאָע וימצאו חדשות ונצורות אשר לא שערון החוקרים לפניהם ואשר היו כיום הזה לנתיבה חדשה בשדה המדעים, ואנחנו נשים פנינו אליהן.

י. אי זה הדרך ימד הכח החימי אשר לקרני האור?

כאשר בקשו בונזען וראָסקאָע פתרונים וחשבונות רבים לדעת אל נכון את הפעולות החימיות אשר לאור, שמו עיניהם גם על זרם הנפץ של חלאָר לדעת את פעולות האור אשר יפעל במין האויר הזה, ויצליחו מאד ויהי להם האויר הזה למקור נאמן, כי אותו לקחו למו לקנה־מדה למֹד על פיו את פעולות החימיה אשר לקרני השמש ואשר לכל חמר מאיר.

על פי החוקרים הגדולים האלה יש לנו כיום הזה כלי מדה למֹד את הכח החימי ולהיות לנו ככלי מודד החום, כי כמשפט כלי מודד־החום אשר נוכל לדעת על פיו בכל רגע ורגע את מעלות החום אשר בחוץ או אשר בחדר, אם העדיף החום על המעלות ואם החסיר, וכאשר נדע כיום את תכונת כל רגע וכל שעה וכל שנה וכל תקופה וכל מדינה ומדינה לפי החום ומעלותיו, כן נדע בקרב הימים על פי דברי בונזען וראָסקאָע את משפט קרני השמש החימיות בכל שעה ושעה ובכל מקום ומקום לדעת את הרוח החימית המרחפת על פני ככר הארץ האחד או על פני הככר השני, ונבין שרש דבר מחלות ומכאובים רבים הבאים לפעמים על האדם ועל הבהמה ועל הצמח, לפי מעלות הפעולות החימיות אשר תרבינה או אשר תלכנה הלוך וחסור, ונדע מדוע זה הארץ האחת ארץ מושב היא והשנית אוכלת יושביה, ובמה יֵרָפא למקום האחד לשום גם אותו לברכה ולמחיה; ואור גדול וחדש יהיה לנו בכל אשר נפנה ואשר יד דמיוננו עוד תקצר לחוש לו עתידות ולשום אותו לפנינו באר היטב. –

אכן רב לנו עתה לעוף על כנפי הדמיון ולנבא עתידות אשר תקרינה באחרית הימים, כי עלינו לשים לפני קוראינו את המעשים שהיו ואת כל הדברים והאמת אשר עשו לנו בונזען וראָסקאָע כיום הזה.

ראשית דבר נטל עליהם לעשות להם כלי אשר יוכלו למֹד בו את פעולות האור החימיות עד אשר יהפך זרם הנפץ של חלאָר לחמצי מלח ולדעת אל נכון את מדת העת הזאת בדיוק ובצמצום; ואחרי כן בקשו חשבונות רבים לדעת עד כמה יגדל כח כל להבת אש אחרת (ולא אך אור קרני השמש!) להפוך את זרם הנפץ לחמצי מלח, וימצאו כי כאשר יעלו גחלים באש ומן האש הזאת תצאנה קרנים, אז תעצורנה הקרנים האלה כח להפוך זרם נפץ לחמצי מלח ברגע אחד ביד חזקה ובמדה גדולה, וזה לנו לאות כי הכח החימי אשר בקרב הגחלים עצום וחזק מאד; ויש אשר נראה לשונות אש עולות מן הגחלים הבוערות ועינן כעין התכלת, והאש הזאת אש זרה היא אשר תפיל לפעמים חללים סביבותיה (אם נסגור את דלת התנור בטרם בא מועד), והאור היוצא מן האש הזאת מעט הוא ורק הכח החימי העצור בה רב מאד. – הנה כי כן לא תאיר לפנינו האש היוצאת משלהבת יסוד־המים, תחת אשר התכונה החימית רבה ועצומה היא בקרבה. – וכן הוסיפו החוקרים לחקור את כל מימי להבות האש לצבעיהן, וימצאו סגולות חימיות נכבדות, פעם בכה ופעם בכה, ויראו כי לא לפי צבע האש יוכלו להעריך את הכח החימי אשר לכל להבת שלהבת.

אז עשו החוקרים נסיונות רבים לדעת עד כמה יגדל או עד כמה ימעט הכח החימי אשר ללבת האש, אם נקריב אליה את זרם הנפץ החלאָרי או אם נרחיק אותו ממנה, וימצאו כי לפי מרחק המרֻבּע כן ימעט הכח החימי, לאמר, אם יש ללהבת כח חימי לשום פעולותיה בפני זרם הנפץ הרחוק ממנה מרחק רגל אחת, אז כאשר ירבה המרחק לעלות עד שתים באמה, ימעט הכח החימי פי ארבעה, ואם יגדל המרחק שלש ברגל, ימעט הכח החימי פי תשעה, ואם ארבע ברגל והיה החסרון פי ששה עשר, וכן מעלה מעלה. –

ובעוד החוקרים האלה עושים כה וכה, ושאלה חדשה קמה בלבם לאמר: הן שני מיני האויר האמורים למעלה נמצאים בכלי זכוכית, וקרני האש החימיות הבאות מן הלהבות עוברות ופורצות דרך קירות הזכוכית, ולכן מי זה יודע עד כמה יאבד מן הכח החימי בעברו את הדרך הסגורה הזאת? – אכן דעת לנבון נקל כי החוקרים לא חבקו יד בצלחת, ויעשו נסיונות למאות ולאלפים לחקור את הכח החימי לפי כל מיני הזכוכית ומיני הנוזלים ומיני האלגביש ומיני הקיטור וחמרי האויר השונים, ויראו אור חדש אשר לא פללו לראות וחקירות גדולות ועצומות נולדו על ברכיו; אבל לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נרחיק ללכת, כי רב לנו אם נגיד לקוראינו כי כל חמר שקוף יאַבד מעט מן הכח החימי העובר אותו, וכאשר יגדל עֲבי גבי החמר כן תגדל האבדה. – והחוקרים חקרו את כל החמרים למיניהם, ויכירו ויבינו כי תורה חדשה עתה לפניהם להורות חקים ומשפטים ולהציב גבולות נאמנים, כי כמשפט האור אשר נדע כיום אל נכון את תכונתו וסגלותיו לפי כל חמר וחמר, וכמשפט החום אשר נדע את מי מן החמרים ימהר לעבור ואת מי יראה לו לשטן בדרך לבלתי לחדור לו בלתי אם מעט מעט, כן גם משפט הסדר השלישי הזה לסַדר ולערוך במערכה את כל החמרים למיניהם לדעת עד מה יגדל הכח החימי לחדור להם, אם בנקל ואם בחזק יד, אם במהרה ואם מעט –

והנה אם נוסיף עתה על דברינו כי הקרנים החימיות סָרוֹת למשמעת חקי השבירה והנטיה והחזרה בעברן דרך חמרים שקופים, כמשפט החקים אשר לאור, אז יבין הקורא כי בריאה חדשה נבראה על פי מחקרי בונזען וראָסקאָע ופרקים חדשים יהיו לנו עתה בתורת מראות הטבע ומשפטיה.

יא. מעלות האור החימיות.

אחרי אשר הצליחו בונזען וראָסקאָע לחקור את הפעולות החימיות אשר לחמרים שונים הבוערים באש ואת הצבעים השונים אשר ללהבות אש ואת החמרים השקופים השונים אשר ישימו שנויים בכח החימי מדי עברוֹ אותם, ואחרי אשר הביאו את כל אלה במערכה ובסדר להעריך איש לעמת אחיו, קמו לקרבה אל המלאכה אשר כל אלה אך יתד ואך פנה היו לה, למצוא קנה מדה למֹד בו את הכח החימי על פי מעלות ועל פי סמני מספר כמשפט כל מדה ומדה. – אכן כמשפט כל המדות והשעורים אשר לא נוכל לדעת אותם אם לא נדע בראשונה מה זה שעור אַמה או שעור אבן־פנה אשר תהיה לנו ליסוד או למקור לכל המדות והשעורים הבאים אחריה, כן משפט השעורים אשר בשדה החכמה, ולכן לא יכלו לדעת מדה נכונה לכח החימי כל הימים אשר לא היתה להם מדה ראשונה אשר ישימוה לאבן הראשה לספור ולמנות על פיה את כל המדות והשעורים הגדולים עם הקטנים הבאים אחריה –

ובכן אפוא בחרו בונזען וראָסקאָע באויר הבוער היוצא מן הגחלת לשומו לאבן הראשה אשר בקשו, כי עשו להם קנה שרפה אשר ממנו יצא האויר ויחלקוהו בקו למדות מיללימעטער (המיללימעטער הוא חלק האלף מן המעטער והמעטער הוא 7/16 1 אמה), וימצאו מדה נכונה על פי סמני מספר גם לזרמת האויר היוצא מן הקנה בכל זעקונדע, ועל פי התחבולות האלה היתה להם לבת אש זאת לאבן הראשה אשר כל המדות מחלציה תצאנה. – אז לקחו להם כלי זכוכית אשר בו זרם־נפץ של חלאָר וישימוהו אל מול פני הלהבה הזאת, הרחק ממנה מעטער אחד, ויעמדו לראות כמה מן התערֹבת הזאת תהפך לחמצי מלח בין רגע אחד לרגלי הלהבה הראשה, ולפעולה הזאת קראו “חלק אחד של אור חימי”, ועשרת אלפים חלקים כאלה קראו בשם “מעלות אור חימית אחת” –

הנה כי כן מצאו להם קנה מדה אשר על פיו מדדו אל נכון את פעולות הכח החימי אשר לכל אש וכל להבה, בדיוק ובצמצום, ולא בטחו עוד אל דמיונות והשערות, עד כי כיום הזה בשבתנו בערב אל השולחן והמנורה עם לַבַּת אִשָׁהּ בוערת לפנינו, נוכל לדעת על פי תחבולות בונזען וראָסקאָע את המעלות או את חלקי האור החימי היוצאים מן הלהבה, כמשפט כלי מודד־החום אשר נוכל לדעת על פיו בכל רגע את מעלות החום אשר לאש –

אכן כל הדברים האלה היו להם אך כעין הקדמה לספר, כי המה אך אל המטרה האחת נשאו עיניהם, לדעת מדה וקצב לכח החימי היוצא מן האור אשר לשמש, ולהבין עד כמה יהיו העבים לשטן בדרך לכח החימי לכסות את עין השמש; וגם לזאת שמו לב לחקור ולדעת אל נכון את הפעולות החימיות לפי שעות היום ולפי מצב השמש בשמים, ואת הכח החימי לפי תקופות השנה ולפי שנויי האויר אשר על הארץ; וגם עמלו לדעת את משפט הכח החימי לפי כל מדינה ומדינה וכל ארץ וארץ, לקום ולעשות מפות ולרשום עליהן רשימות וקוים בדבר הרוח החימי אשר בכל מקום ומקום, כמשפט הקוים והרשימות אשר לנו על המפות לדעת את סגולת החום וסגולת הכח המאגנעטי אשר על פני כל ככר הארץ –

והחוקרים הגדולים ההם לא שמו לבם אך אל האדמה לבד לחקור את הכח החימי ואת פעולותיו על פניה, כי גם עד לב השמים הגיעו לחקור חקר ולבקש לדעת את משפט השמש והכוכבים וערכם אל החימיה; והיה כִדְבַר החום היוצא מן השמש אשר נדע לחשב חשבונות לדעת כמה מים קרים יוכלו להתחמם בקרב שעה אחת אם כל החום היוצא מן השמש לא יעשה דבר בלתי אם יאצל כחו עליהם, כן אמרו החוקרים האלה למצוא חשבונות לדעת גם כמה מדות מיל־מעוקב של חמצי מלח יוכל השמש להוליד על פי כחו החימי, לוּ הָבִיא נביא אותו אל תוך אויר זרם־נפץ של חלאָר? – אכן דעת לנכון נקל כי עוד לא הרחיקו החוקרים ללכת קדימה בשדה החדש הזה וזה אך החלם לעשות, ומי יודע להעריך מראש את כל הגדולות והנפלאות אשר נמצא בזה באחרית הימים; ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו ננסה להעביר לפני הקוראים את ראשי הדברים אשר מצאו החוקרים עד היום, כי חמודות המה. – הן העין אשר לאדם כלי נפלא הוא, ואולם עוד יבצר ממנו לדעת להבדיל עד כמה יגדל האור אשר ביום האחד מן האור אשר ביום השני, תחת אשר ידי האדם הצליחו לעשות כלי נפלא מזה, לדעת את מעלות החום ולדעת גם את המעלות החימית אשר לאור, ובימים האלה הצליחו לעשות גם כלי מודדי־אור – הנה כי כן נראה כי השכילו בני האדם להעלות את מעשי ידיהם על מעשי ידי הטבע, וכל המעשים האלה יחדו יתנו יד להרים את המסך המבדיל בינינו ובין מסתרי הטבע.

יב. כח השמש החימי המפוזר אל פני כוכבי־לכת השונים.

לרגלי החדשות אשר גלו בונזען וראָסקאָע בדבר הכח החימי אשר לשמש, ננסה נא גם אנחנו לשום לפני קוראינו את מדת הכח החימי היוצא מן השמש, ואת המדות הבאות מן הכח הזה אל פני כוכבי־לכת השונים, ואת המדה המגיעה ממנו אל פני האדמה, ואת חלקי תקופות השנה ותקופות היום לפי הפעולות החימיות ואת משפט הרוח החימית המרחפת על פני הארץ; וזאת לקורא לדעת כי החוקרים אך החלו לעבוד את השדה הזה, וזה החלם לעשות.

וזה דבר החשבון אשר מצאו החוקרים: הכח החימי העצור בקרב השמש רב מאד, ולוּ יכול נוכל לאסוף את כל הכח הזה אל מקום אחד, נמצא כי ברגע אחד יוכל להפוך ½25 ביליאָן מיל־מעוקב של זרם־נפץ חלאָרי לחמצי מלח, והמדה הזאת הלא רבה ועצומה היא מאד, עד כי יעלה לפעמים על לבנו לשאול מה יהיה אחרית האדם וקץ האדמה מה יהיה אם מקץ רבוא רבבות שנים ידל ויחסר השמש בשמים לרגלי הכח הרב אשר הוא מוציא לבהלה? – אכן אנחנו לא נתמכר לדמיונות ולהגיונות, כי אם אל המעשים שהיו נשים פנינו: הכח החימי היוצא מאת פני השמש הולך ובא אל כל כוכבי־לכת אשר גם האדמה היא כאחד מהם, וכיום הזה יודעים החוקרים מה מדת הכח הזה המגיעה אל כל כוכב וכוכב, ואת המדה יחלקו לפי מעלות אור חימיות, והקורא הלא יזכור כי מעלת אור חימית אחת היא בת עשרת אלפים חלקי להבות אש היוצאות מאויר הגחלים אשר למנורה העשויה לדבר.

ובכן: חלק החימיה אשר ישלח השמש אל הכוכב הקרוב אליו הנודע בשם “כוכב”, עולה בכל רגע ורגע עד 2125 מעלות אור; הכוכב נֹגה לא יקבל בלתי אם 608 מעלות אור; האדמה תקבל מעט מזה, ובה נשוב לדבר עוד בפרקים הבאים; מאדים יקבל אך 137 מעלות אור; צדק לא יקבל בלתי אם 12 מעלות, ושבתאי אך ½3 ; אוּרַן יקבל אך מעלת אור אחת, ולנפטון לא יגיע בלתי אם 4/10 (ארבע עשיריות) מן המעלה האחת.

האדמה תקבל מן השמש 318 מעלות אור חימיות בכל רגע, והמדה הזאת הלא מצער היא, ובכל זאת לוּ נחשיך את השמש רגע אחד, ואנחנו נאמר למלא את מקומה לתת לאדמה את חלק החימיה הדרוש לה, כי אז עלינו לעלות ½3 מיליאן להבות אש כלהבות אשר אמרנו למעלה ולשום אותן מדת שלש ברגל מן המקום אשר נבחר להטות אליו את הכח החימי; והגחלים הדרושות לנו לשרפה הזאת רבות ועצומות עד מאד, ולא ישפקו לנו כל הגחלים אשר על פני האדמה, ורק אם נאסוף את כל הגחלים אשר תוציא לנו האדמה בקרב עשר שנים ומצא לנו לדבר הזה, לתת לאדמה רגע אחד את הכח החימי אשר יתן לה השמש. – אבל, הן ישאל השואל, אם הכח החימי הבא אל האדמה מן השמש ברגע אחד לא יעשה דבר בלתי אם יוציא גחלים לעשר שנים, מה זה יעשה לנו בכל השנים ההם ופריו מה הוא בקרב כל הימים הרבים האלה? אם רגע אחד ישפוק לו להוליד גחלים לעשר שנים, מה עבודתו וברכתו ביתר כל הרגעים והימים אשר בקרב עשר שנים? – אכן נודע הדבר כי חק קיום הכח נכון ונאמן עד מאד, ולכן יחכה נא הקורא עד היות חזון למועד, ואנחנו שום נשים לפניו פתרונים גם לדבר הזה.

יג. תקופות השנה ותקופות היום החימיות.

הן הוכחנו את מדת הכח החימי הבא מן השמש אל האדמה ואמרנו כי 318 מעלות אור מגיעות אליה, ואולם המספר הזה אך מספר כולל הוא אשר ישתנה כפעם בפעם לפי המקום ולפי הזמן ולפי תכונות רבות אשר בארץ; כי הנה כמשפט החום והאור כן משפט הכח החימי: הן החום והאור בבואם אל פני שטח ישר וקרניהם תרדנה במורד ישר מלמעלה למטה, והיתה פעולתם נאמנה וחזקה עד מאד, וגם משפט הקרנים החימיות יהיה כדבר הזה, והיה ברדתן דרך ישרה, אז תהיה פעולתן ביתר שאת וביתר עז; ואנחנו אם נשים לנכח עינינו את הדמיון כי השמים הטהרו מעבים ומכל שטן ופגע רע, וגם האויר המקיף את חוג האדמה חדל מהיות לשטן, ומצאנו כי בהיות השמש בצהרים במרום על פני קדקד ראשינו, אז תגדל פעולתה החימית על פני הקו המשוה עד המעלה הכי גדולה, והיה משפטה כמשפט החום והאור שגם הם יעצמו וירבו עד תכלית בהיות כדבר הזה; ואולם דעת לנבון נקל כי המקום הזה ישונה כפעם בפעם לפי תקופת האדמה אשר תסוב על קטרה בקרב עשרים וארבע שעות, ולפי הדברים האלה נבין כי הרגע הראשון למזרח השמש על פני הככר האחד, יהיה גם הרגע הראשון לפעולה החימית במקום הזה, וכעלות השמש בשמים כן תעלה וכן תגדל פעולתה החימית עד הצהרים, ומשם והלאה תלך הפעולה הלוך וחסור לפי רדת השמש, עד כי תחדל פעולתה כליל בבוא השמש והאדמה תחשך.

ובכן אפוא אם יצלח חפצנו בידנו לעשות לנו כלי לדעת על פיו בכל רגע את מדת הכח החימי הבא על הארץ, אז יהיה לנו הכלי הזה למורה־שעות נכון וטוב לדעת על פיו גם את כל רגעות שעות היום; ודעת לנכון נקל כי גם משפט האור והחום ככח הוא, ואולם בזאת שונה תכונתם, כי בצהרים לא יעלה החום ולא יגדל עד תכלית, כאשר יחשבו רבים מקוראינו, ורק כעבור שתי שעות אחרי הצהרים יגדל החום עד תכלית, יען כי החום ידרוש לו כזמן הזה עד בואו אל תוך כל החמרים אשר סביבותינו להחם אותם; וגם על האור יאמרו החכמים כי כן משפטו, יען כי יש חמרים אשר יגדילו אורם אחרי אשר יינקו את אור השמש זמן רב, וחמרים אחרים ישנם אשר לא יאירו בלתי אם מעט, יען כי לא חדר להם אור השמש בלתי אם מעט, ולכן ישפטו החוקרים כי אור השמש לא יגדל בצהרים עד תכלית גדלו, כי אם זעקונדות אחדות מן הצהרים ומעלה; ולוּ היה לנו כיום הזה כלי מודד־אור כליל בערכו, כי עתה יכולנו לשפוט למראה עינינו אם אמת הדבר הזה ואם לא. – ואולם אם נשים עין על הכח החימי אשר לשמש, נמצא כי הכח יגיע עד תכלית גדלו בהיות מועד הצהרים, כי כן יורונו הנסיונות הנפלאים אשר עשו החוקרים לבעבור נסות את הדבר הזה, אם כי למראה עינינו נשפוט אחרת.

הנה כי כן נמצא כי כמשפט חלקי הקו־המשוה אשר על פני האדמה, כן משפט יתר חלקיה מן הקו־המשוה לשני עבריה, עד פאתי הצירים; והיה אם נניח כי חדלו העבים להיות על פני השמים שנה אחת תמימה, וגם האויר המקיף את חוג הארץ לא יהיה עוד, אז נראה כי הכח החימי ירבה אף ימעט, פעם בכה ופעם בכה, לפי תקופות השנה ולפי אשר יגדלו הימים או יקטנו; ובכן אפוא נראה כי מלבד אשר יגדל הכח החימי או ימעט בכל יום לפי עלות השמש ולפי רדתו, כן יגדל וכן ימעט גם לפי תקופות השנה, עד כי יהיו לנו עתים וזמנים חדשים אשר נקרא להם: קיץ חימי וחרף חימי, אביב חימי וסתו חימי. – והיה אם גם הפעם נשים אל לב כי הימים החמים אשר לנו בקיץ לא אך בהיות הימים הארוכים יהיו, כי אם אחרי אשר יעברו הימים הארוכים וילכו הלוך וחסור יחל השרב הגדול להיות על הארץ, וגם הקרח הנורא לא יהיה בחרף אך בימים הקטנים והקצרים לבד, כי אם אחרי חדלם ואחרי אשר יחלו הימים ללכת הלוך וגדול, או אז יעלה רעיון על לבנו לשפוט כי כן גם משפט תקופות השנה החימיות, שגם הן לא תעלינה בד בבד עם הימים הארוכים או עם הימים הקצרים; ואולם החקירות האלה לא הרבו עוד ימים על פני הארץ, והחוקרים לא מצאו עוד חזון מנסיונותיהם לדעת לעות דבר אל נכון, ולכן עוד נחכה להם עד נדע איך יפול דבר; ועתה לרגל המלאכה אשר לפנינו הן רב לנו אם נמצא כי כל הצמח אשר על פני האדמה לא יעלה ולא יצמח בלתי אם בכח החימי אשר לשמש, ואנחנו אם נשים עין על תולדות הצמח אשר על פני השדה אולי נוכל להציל דבר אמת לדעת את משפט התקופות החימיות, ואז אולי נדע מדוע ימהרו השזפין לבשול, ומדוע נחכה שבועות אחדים עד כי יבשלו הדבדבניות, ומדוע לא יבשילו האשכלות ענבים עד כי יאחרו מאד, וכן אולי נדע מדוע לא יעטפו הערמון והאלון והברוש ענפים ועלים יום אחד כי אם איש איש בבוא המועד לו –

אכן כיום הזה לא נהלך בגדולות ובנפלאות ממנו ולא נחוש עתידות לנו אשר תקרינה באחרית הימים, כי אם אל הכח החימי נשים לב לראות בשנותו את טעמו לפי מצב השמש בשמים לתקופות היום ולתקופות השנה; ואולם מכשולים רבים לקראתנו אשר יהיו לנו לשטן בדרך לבלתי יכלת למֹד את הכח החימי כאשר תאוה נפשנו, כי רקיע השמים יעצר בעדנו, ואחריו יהיו לנו האויר והערפל והעבים למכשול, וגם ההרים והעמקים יקומו לענות בנו סרה ולפרוע פרעות בנסיונותנו.

יד. הרוח החימית.

מחקרי בונזען וראָסקאָע היו לאבני מוסָדות לבנות עליהן בנין חדש בשדה החכמה, היא “הגיאוגראפֿיה החימית”, ואנחנו אם נחפוץ להתחקות על שרשי רגליה, עלינו להבדיל בראשונה בין שני מראות אשר נראה, למען נוכל לשוב אחרי כן לשפוט אותם יחדו; המראה האחד הוא הפעולה החימית אשר לאור היום המפוזר, והמראה השני הוא הפעולה המיוחדת אשר לאור השמש לפי המקומות השונים אשר על פני האדמה, ושתי הפעולות האלה יחדו יולידו את האקלים החימי, וחליפות האקלים הזה יולידו את הרוח החימית (חעמישעס וועטטער) המרחפת על הארץ, פעם בכה ופעם בכה.

אם נסב את עינינו מן הקרנים החימיות אשר לאור השמש ונתחקה על שרשי רקיע התכלת אשר כל עב וכל ענן לא יכסוהו, נמצא כי כמשפט הרקיע וְהִתְיַחֲשׂו אל האור כן משפט הרקיע והתיחשו אל הכח החימי, וכאשר יגיחו ויאירו פני הרקיע ביום שכם אחד אל אורם ונגהם בלילה, אחרי כי אור השמש יאיר ביום את כל חלק וחלק מן האויר וכל חלק ישיב את האור לאחור, כן גם משפט הכח החימי לחדור לחלקי האויר גם באפס אור השמש; ולכן כמשפט אור היום בכל המקומות שאליהם לא יגיע אור השמש דרך ישרה, ואשר שם נקרא לאור “אור מפוזר”, כן גם משפט הקרנים החימיות, לכנות את הפעולה החימית ברקיע השמש, באפס אור השמש, בשם “כח חימי מפוזר”. – אמנם גם הפעולה הזאת תהיה אך לפי מצב השמש בשמים, אם יגביה ואם יעמיק, ולכן נוכל לדעת תמיד את מדת הכח החימי ברקיע השמים הטהור בכל מקום ובכל ככר, ואם בעשותנו את הנסיונות האלה, נבחר לנו מועד אשר היום והלילה שוים (לאמר: בהיות היום בן שתים עשרה שעות על פני כל חלקי האדמה), אז אם נשוה את כל המקומות יחדו איש אל אחיו, יהיה לאל ידנו לדעת את שנויי הפעולות החימיות על פני כל חלקי האדמה. – למשל: העיר פטרבורג תקבל מרקיע השמים הטהור באחד מימי האביב או הסתו, באפס אור השמש, 16410 מעלות אור חימיות, והיו המעלות האלה יום תמים עד כלות שתי עשרה שעות; העיר מענטשעסטער תקבל 18220 מעלות אור חימיות; העיר היידעלבערג תקבל 19100 מעלות, העיר ניאפל 20550, והעיר קאיראָ 21670 מעלות; וזאת לדעת כי המעלות האלה לא באות אל כל הערים האלה מאור השמש דרך ישרה, כי אם מרקיע השמים הטהור, ואת אור השמש מוציא הפעם מן החשבון וחוצה לו –

אכן הכח החימי המפוזר (לאמר: הכח החימי אשר לא בא אלינו מן השמש דרך ישרה, כי אם מאפסי רקיע השמים, בהתאסף חלקיו המפוזרים), הוא איננו בא אלינו שָלֵם, כי חלק גדול מן הקרנים החימיות הבאות אלינו מן השמש דרך ישרה יאבד מדי עברן את האויר, וכאשר תגדל מערכת האויר וְעָבְיוֹ אשר יעבור אותו הכח החימי, כן תגדל מדת חלק הכח החימי האובד בדרך; ובונזען וראָסקאָע במחקריהם הביאו לנו חשבונות נאמנים אשר על פיהם נדע כי מערכת אויר אשר שלשה מיל עָבְיָהּ ואשר מִזגהּ כמזג האויר שעל פני הים, היא תכלה ותכחיד 9/10 חלקים מן הכח החימי אשר לאור השמש הבא אלינו ישר; ויען כי ידענו כי האויר המקיף את כדור האדמה איננו בן משפט אחד וחקה אחת בכל מקום, וכי כאשר נסק למרום כן ילך עֲבִי מזג האויר הלוך וחסור, לכן דעת לנבון נקל כי משפט הכח החימי שונה לפי כל ארץ וארץ ומדינה ומדינה, וכי המדינות אשר בשפלה ובבקעה לא תקבלנה מן השמש כח חימי כמדת הכח החימי אשר תקבלנה המדינות היושבות בהר ובגבע, והמדינות אשר בהן הרים ובקעות חליפות, שם נמצא כי גם מזג הכח החימי משתנה כפעם בפעם לפי המקום; ויש אשר לפעמים ישתנה מזג האויר במקום אחד, כי תקל או תכבד מערכת האויר בגעת בה רוח נושבת, אז ישתנה גם מזג הכח החימי במקום ההוא; ומי יודע אם בימים הבאים לא תהיה לאל ידנו לדעת שרשי תחלואים רבים הבאים על האדם, והנה במזג הכח החימי יסודם.

אמנם חלק רב מן הקרנים החימיות הבאות מן השמש דרך ישרה יאבד בקרב האויר המקיף את כדור האדמה, ולכן דעת לנבון נקל כי בהתיצב השמש במורד השמים לא תשים את פעולתה בנו בלתי אם מעט, ואז תגדל פעולת הכח החימי המפוזר מפעולת הכח החימי הבא מן השמש דרך ישרה, והיה מדי עלות השמש ומדי רדתו, כן יהיו השנויים, פעם תגדל פעולת הכח החימי הבא מן השמש ותרבה מפעולת הכח החימי המפוזר אשר ברקיע השמים, ופעם תגדל פעולת הכח החימי המפוזר מפעולת הכח החימי הבא דרך ישרה מן השמש. – ואולם המראות האלה הנראים יום יום בשנותם את טעמם במקומות הקרובים לקו־המשוה אשר על פני האדמה, הם יֵראו אלינו גם משם והלאה בקצוי הארץ, והנה גדול הכח החימי אשר לרקיע השמים מכח החימי אשר לשמש, בבוא ימי תקופות השנה אשר תתיצב השמש במורד השמים; למשל: בעיר פטרבורג, בהיות היום והלילה שוים בגדלם, נמצא כי בשעה השתים עשרה בצהרים תשלח קרן האור הבאה דרך ישרה מן השמש 30 מעלות אור חימיות ברגע אחד, תחת אשר הכח החימי המפוזר ברקיע השמים עולה עד 31 מעלות; ובעיר מענטשעסטער יהיה ההפך כי יגדל כח השמש החימי ביתר שאת וביתר עז מן הכח החימי המפוזר: הכח החימי המפוזר ישלח בצהרים ברגע אחד 34 מעלות, תחת אשר מספר המעלות החימיות הבאות מן השמש דרך ישרה עולה עד 47; ובעיר היידעלבערג ישלח הכח החימי המפוזר 35 מעלות אור, ואור השמש ישלח 57 מעלות; ובעיר ניאפל תעלה פעולת רקיע השמים החימית עד 37 מעלות אור, ואור השמש ישלח 80 מעלות; ובעיר קאיראָ יעלה הכח החימי המפוזר ברקיע השמים עד 38 מעלות אור חימיות ברגע אחד, תחת אשר קרן האור הבאה דרך ישרה מן השמש תעלה שם עד 105 מעלות –

ושני אלה יחדו, הכח החימי הבא מן השמש דרך ישרה והכח החימי אשר לא יבוא ישר ואשר יהיה מפוזר ברקיע השמים, הם יולידו את האקלים, ואנחנו נוכל לחשב את דרכו ואת מדתו לפי מושב הערים אשר נשב בהן. – אכן מקרים רבים יקומו כפעם בפעם לשנות את האקלים החימי הזה, כי עב קל אם יעבור בשמים או ענן וערפל אם יֵראה או גשם אם ירד, והיו כרגע שנויים רבים בפעולות הכח החימי, פעם יגבר הכח החימי היורד מן השמש ישר ופעם יגבר הכח החימי המפוזר אל כל רוחות השמים⁴; ובכן אפוא יש תקוה כי יבוא יום ומלבד “הגיאוגראפֿיה החימית” החדשה אשר תהיה לנו, תקום לנו גם ידיעה חדשה בדבר חזון הרוחות וחליפות האויר המקיף אותנו לדעת עת כל חפץ, ומי יודע אם לא נמצא אז את תעלומות חיי הצמח והחיה אשר על הארץ.

אבל עתה רב לנו, כי עלינו להתחקות עתה על שרשי מראות אחרים, לדעת מה ענין הפעולה החימית אשר לשמש לצבעי האור אשר לו, ואם יתיחש הדבר האחד אל השני, כי הנה גם בזה מצאו החוקרים הנכרים למעלה פתרונים.

טו. קרני האור אשר לא תֵרָאינה

חן כבר מלתנו אמורה למעלה כי מצאו החוקרים אשר שונה האור החימי מן האור המאיר, ויש אשר תגדל הפעולה החימית היוצאת מן האור, ויש אשר תגדל הפעולה להאיר לנו ולעשות רשם בעצבי העין; וגם האנשים העושים במלאכת הפֿוטוגראפֿיה הכירו את השנויים הנפלאים האלה, כי יש אשר תביט העין אל שמלה בעלת צבע התכלת אשר זרועים עליה פרחי נקודות צהובים, ואז ירגיש הרואה כי גוף השמלה כהה הוא ורק הצורה אשר עליו עשויה מעשה בהיר, ואולם בצאת תמונת השמלה הזאת על לוח על פי מלאכת הפֿוטוגראפֿיה, והנה היתה להיפך, כי גוף השמלה יהיה בהיר או לבן לעינינו תחת אשר פטורי הציצים יהיו לנו לנקודות שחורות; ולכן נדע גם על פי הדבר הזה כי הפעולה החימית אשר לאור שונה הרבה מן הפעולה המאירה.

אכן מצאו החוקרים כי יש אור אשר לא יֵראה לעינינו ואשר אך על פי תחבולות נבונים נוכל להפוך אותו לאור נראה; ולמעלה בפרק השמיני ניסינו לשום לפני הקוראים את משפט האור החימי הנראה לנו בקרב החשמל על פני לוח פֿוטוגראפֿי מגבול צבע הדודאים והלאה, אם כי כל אור מאיר לא יֵראה עוד שם; ואולם על פני הלוח הפוטוגראפֿי ההוא הן לא את האור נראה כי אם את פעולתו, ואנחנו אם נחפוץ לקנות תחבולות לדעת להפוך אור שאינו נראה לאור נראה, עלינו לפנות לנו אל הנסיונות הנפלאים אשר עשה החוקר האנגלי הנכבד סטאָקס, כי תאוה הם לנפש יודעת.

סטאָקס הוכיח כי יש חמרים שקופים אשר בהטותנו עליהם קרן אור יחידה מאור השמש יעטפו אור יקרות ושלל צבעים המיוחדים אך להם; ויעש נסיונות רבים וימצא חקים נאמנים אשר היו ליסודות לסגלות האלה, ואנחנו מן הנסיונות הרבים אשר עשה סטאָקס נבחר לנו אך את אלה אשר ירוץ הקורא בם, וזה הדבר: אם נצק מים על פני הקליפות הירוקות המוּסָרות מפרי הערמון (קאסטאניע) ועמדו המים זמן מה על פני הקליפות, אז ישונה מראה המים והפך אדום כהה; ובהטותנו קרן אור על פני הנוזלים האלה, והנה בְרַק תכלת בא להם ועינו כעין אור זר הבא מן החוץ. – וכן אם נקח לנו מעט חינין בן ⁵

כאן חסר קטע

למזרח, אז לנו להאמין למראה עינים כי כל כוכב וכוכב מן הכוכבים־הקבועים נוסע ממזרח למערב; ואם אמת נכון הדבר כי כוכבי־לכת בשמים נעים ונדים למראה עין לרגלי תנועת האדמה, מדוע זה אפוא לא ינועו גם הכוכבים־הקבועים בקרב השנה למראה עינים? ואם אמת נכון הדבר כי האדמה תשא אותנו בקרב שנה אחת מקצה מעגלה מעבר מזה עד קצה מעגלה מעבר מזה, אז הלא היה לפנינו אֹרך כל המעגל הזה, לדעת ולראות על פיו למראה עין את תנועת כל כוכב מן הכוכבים־הקבועים! – כאלה וכאלה היו רעיונות אשר עלו על לב קופרניק, והאיש הנפלא הזה האדיר במרום לא נסוג אחור, וימצא פתרונים לאמר: הכוכבים־הקבועים רחוקים מן השמש עד תכלית, והמרחק הזה עצום ורב הוא עד כי לא נרגיש ולא נחזה עוד את התנועה אשר נוע ינועו הכוכבים־הקבועים למראה עינים! ולוּ היו בידנו כלים וקרני־חזות לקרבה אלינו את מקום הכוכבים־הקבועים כי אז ראינו את התנועה אשר הם נעים למראה־עין לרגלי תנועת האדמה!

הנה כי כן הרחיב הרחיק קופערניק את גבולות הכוכבים־הקבועים וירחבו וירחקו גם גבולות הנצח עד תכלית. – אכן גם בקום טיחאָ די בראהע ויעש לו מדות וכלים שונים למֹד את מרחק הכוכבים־הקבועים, ולא הצליח גם הוא, ולוּ רחוק היה אחד מהם מן האדמה פי 6800 מאשר ירחק השמש ממנה, כי אז ראֹה ראה את תנועתו למראה־עין על פי הכלים ההם, ואחרי כי לא ראו עיניו את התנועה גם על פיהם, לכן ידע כי רחוקים הכוכבים־הקבועים גם מן המרחק הזה והלאה.

ובשנת 1667 היטיבו התוכנים הצרפתים אַזוּ ופּיקאַר את הכלים ואת המדות האלה, ויתקנו את קרני־החזות אשר המציא גאליליי, ועל פי הכלים אשר עשו להם יכול יוכלו לראות את תנועת אחד הכוכבים־הקבועים גם אם ירחק מן האדמה פי ארבעים אלף מאשר ירחק השמש ממנה; ואחרי כי גם על פיהם לא הצליחו לראות את התנועה אשר בקשו לראות, לכן ידעו כי הכוכבים־הקבועים רחוקים מאתנו גם יותר מן המרחק הזה.

אז קם בארץ אנגליה התוכן הנפלא ברעדלי, וכלים עשה לו אשר אין ערוך להם, וישמיע לאמר: לוּ אמצא ברקיע השמים כוכב אחד מן הכוכבים־הקבועים אשר ירחק מן האדמה פי ארבע מאות אלף מאשר ירחק השמש ממנה, כי אז גם על פיו ועל פי תנועתו אשר למראה־עין אראנה אדע כי האדמה תנוע סביב השמש! – אבל גם על פי הכלים וקרני־החזות האלה לא הצליח לראות את התנועה אשר בקש לראות, ולכן ידע גם הוא כי הכוכבים־הקבועים רחוקים מאתנו גם מן המרחק הזה ומעלה. – אכן אם קצרה יד ברעדלי למצוא את אשר בקש, הנה רוח והצלה עמד לו ממקום אחר, כי דברים אחרים נגלו לו אשר לא פלל למצוא אותם, והם דברי “נְטִיַת האור” אשר כבר דברנו על אדותיה בחלק השמיני ובחלק השבעה עשר מספרנו.

וימת ברעדלי ויקם אחריו הערשעל הגדול, ויחפוץ גם הוא למצוא את מרחק הכוכבים־הקבועים, ויעש לו קרני־חזות אשר כמוהן לא היו עוד לפניו; ובימיו ראו התוכנים על פי קרני־חזות גדולות, והנה נראו ברקיע השמים גם כוכבים כפולים תחת הכוכבים הבודדים אשר ראו לפנים, כי יש אשר יעמדו שני כוכבים יחדו הקרובים איש אל אחיו מאד, ובקרבתם מאד נאמין למראה עינינו כי כוכב אחד הוא; והערשעל ותוכנים גדולים אחרים חשבו בראשונה למשפט כי אך דמיון הוא, וכי באמת רחוק הכוכב האחד מן השני עד בלתי תכלית, ואך יען כי עומדים הם על פני קו אחד איש מאחורי אחיו, לכן נחשוב כי קרובים הם, אם כי יוכל היות כי רחוק האחד מאתנו פי שנים מן השני, ועל כן אמר הערשעל: אם אמת נכון הדבר כי גם הכוכבים הכפולים רחוקים איש מעל אחיו, אז ככלות חצי תקופת האדמה הלא ראה נראה בהעתיק הכוכבים ממקומותם כמעט, אחרי כי האחד הקרוב אלינו מן השני ירבה להעתיק ממקומו מרעהו.

ויקם הדבר הזה אשר נבא אליו הערשעל, ואולם תוצאותיו היו אחרות ושונות מאשר חשב בתחלה, ויהיו הדברים לפלא מאין כמוהו. – כי הנה ראו עיני התוכנים את הכוכבים־הכפולים והם נעים ונדים, ואולם תנועתם זאת לא היתה תנועה למראה־עין כאשר חשבו בתחלה כי אם תנועה בהחלט, תנועת אמת, אשר נעו שני הכוכבים ויקיפו איש את פני אחיו סביב; ולמיום נגלה המראה הנפלא הזה בשמים, נמצאו כוכבים כפולים כאלה לאלפים, ויש אשר גם שלשה וגם ארבעה כוכבים כפולים מקיפים איש איש את פני אחיו; ועל פי המציאה הגדולה והנכבדה הזאת החלה תקופה חדשה בשדה ידיעות הטבע.

כי הנה ראו החוקרים אשר אין חרצובות לגבולות הנצח, וכי כאשר יוסיפו לדרוש ולחקור ולמצוא חדשות, כן יראו וכן יבינו כי אין תכלית ואין מדה למרחבי הבריאה, והנצח תהום היא אשר אין לו חקר. – ובעוד לאלפים בארץ צרפת והערשעל בארץ אנגליה גלו חדשות ונצורות, ודור חדש קם בארץ אשכנז אשר הוסיף אֹמץ וילך מחיל אל חיל דרך רחוקה מאד, ויקומו אנשים גדולים כשטרֻוֶוע, ארגעלאנדער, יאקאָבי, האנזען, ענקע, והאחרון הכביר, הוא בעססעל; כי כבעססעל לא היה עוד חוקר אשר לו שכל שנון ורוח כביר ומחשבות עמוקות וכח סַבּל ואמון רוח וטוב טעם, ולכן היה האיש הזה למופת בתוכנו עד היום.

לפני בוא בעססעל, שָׂמו התוכנים את עיניהם אך בכוכבים־הקבועים אשר אור וזהר ויפעה להם שכם אחד על אחיהם; ובין כה וכה, מצאו שלשת התוכנים הערשעל, פראָוואָסט וארגעלאנדער והנה יש תנועה לכל הכוכבים־הקבועים, וגם השמש תנוע, אחרי כי גם היא כוכב מן הכוכבים־הקבועים היא, ויש ביניהם כוכבים קטנים אשר תנועתם תֵּראה שכם אחד על הכוכבים־הקבועים הגדולים המאירים באור שבעתים; ולכן קרוב הדבר אל האמת, כי הכוכב־הקבוע הכי קרוב אלינו הוא אחד מן הכוכבים הקטנים, ולא מן הגדולים המאירים והמזהירים באור גדול. – ויהי כאשר בא בעססעל, ובידו קרן־חזות נפלאה וכלי מדה נפלאים אשר כמוהם לא היה עוד, וישא את עיניו אל הכוכב הכפול “61” אשר במזל אַוז־הבר, כי תנועתו נראתה היטב, ועוד סגלות אחרות מצא בעססעל לו אשר בעבורן הִפלה אותו לו, לכונן אל חקרו. והוא לא אל הכוכב הכפול הביט כי אם אל המקום הריק אשר בינותם, ויבקש לו עוד שני כוכבים אחרים הקרובים אל הכוכב הכפול, למען אשר יוכל למצוא על פיהם את החלק התיכון אשר בינות לכוכב־הכפול, ואחרי יָדעוֹ אל נכון את החלק התיכון הזה, יכול לראות עד כמה יקרב אחד מן הכוכב־הכפול אל החלק התיכון או עד כמה ירחק ללכת ממנו, מקצה חצי תקופת האדמה, ועל פי הדבר הזה הן יצלח חפצו בידו לדעת עד כמה יגדל מרחק הכוכב הזה ממרחק השמש.

אכן לא במהרה כלה בעססעל את המלאכה הזאת, כי שָנים אחדות עברו עליו עד עשותו את הכוָנים הדרושים לו, ומימי הקיץ אשר לשנת 1837 ועד ימי הסתו אשר לשנה השנית עמד על משמרתו, וַיָמָד את הליכות הכוכב שש עשרה פעמים בכל לילה אשר השמים לא התקדרו בעבים, ומקצה חמשה עשר ירחים הביא את חשבונותיו, והם מדויקים ומצומצמים עד מאד, ואלה תוצאותיהם: הכוכב הכפול “61” אשר במזל אוז־הבר רחוק מן האדמה פי 657,700 מאשר ירחק השמש ממנה! – הידעת אלופי הקורא את משפט המדה הזאת? על המדה הזאת יאמר בעססעל כי האדם לא יעצר כח להשיגה ובינתו תקצר מלהבינה; והיה אם מרכבת־קיטור תעבור לה מאתים מיל בכל יום, לא תוכל גם היא לבוא אל הכוכב הזה בלתי אם מקץ מאתים מיליאן שנים; והאור אשר בכל זעקונדע יעבר לו דרך ארבעים אלף מיל, גם הוא לא יבוא אלינו בצאתו מן הכוכב ההוא בלתי אם מקץ שמונת שנים ומעלה.

הנה כי כן ראו החכמים כי אין תכלית ואין מדה למרחב המקום אשר בשמים, ולפי הדבר הזה אין תכלית ואין מדה גם לזמן; כי הן יש גם כוכבים אשר רבוא רבבות שנים תעבורנה להן עד בוא אלינו האור היוצא מהם; ומן היום ההוא והלאה מדדו החוקרים את מדת הזמן אך על פי מרוצת האור, ויהי האור לקנה־מדה בידם, וידעו ויבינו היטב כי יש מקום ויש זמן אשר כל דמיון וכל מחשבה לא יבינום ולא ישיגום.

ועל פני המסלה אשר סלל בעססעל לפני התוכנים הלכו שלמים וכן רבים, ויבוא גם התוכן הנכבד אויווערס בין הבאים, וייטיב ויתקן גם הוא את מעשי ידי בעססעל, ויהי מספר הכוכבים־הקבועים אשר מדת מרחקיהם נודעה לנו, שני עשר, וכיום הזה נאמר כי הם הקרובים לנו מכל אחיהם. – ובמקום הזה לא תעמוד השמש בתוֶך, והשכנים הקרובים אליה לא ירחקו ממנה איש איש כמרחק אשר ירחק רעהו; וגם הכוכב “61” אשר במזל אוז־הבר איננו קרוב אל השמש מכל אחיו הנותרים כאשר חשבנו בראשונה, כי אם הכוכב a אשר במזל קנטור הוא הקרוב אליה, וזמן מרוצת האור אשר לכוכב a איננו בלתי אם שלש שנים וחצי, למיום צאת האור משם ועד הגיעו אלינו, תחת אשר אור הכוכב 61 ידרש לדרכו יותר משמונה שנים; וגם הכוכב 61 איננו האחרון שבחבורה, כי כיום הזה כבר מצאנו בין הכוכבים־הקבועים את הכוכב היפה קאפעללא במזל העגלון, והוא ידרוש לאורו זמן 71 שנה למיום צאת האור מאליו ועד הגיעו אלינו.

והחכמים לא נחו גם עתה ולא עמדו תחתיהם באפס מעשה, כי זאת תורת החקירה מאז לבלתי עֲמוֹד אף רגע; ואם ימצאו החוקרים פתרונים אחדים אשר הם מבקשים, אז ימצאו בעקבותיהם גם שאלות חדשות וחידות חדשות לעשרות ולמאות, והן נותנות קטורה באפם, להוסיף אמץ ולדרוש ולחקור שכם אחד על אשר חקרו עד היום; כי הנה לא כגורל הפילוסופים גורל חוקרי ידיעות הטבע, והם לא יאמרו: “באנו אל הנחלה, רב לנו, מצאנו הון”; וכאשר ירחיבו כמעט את צעדיהם תחתיהם, יחגרו משנה כח ללכת הלאה, כי יודעים הם אשר אל מול פני הנצח מועדות פניהם, ואל חקרו ועד תכליתו לא יבואו לעולמי עולמים, כי אלפי רבוא רבבות עולמות משוטטים בשמים סביב לנו, ועולמנו עולם קטן הוא והוא לא נחשב למאומה אל מול פני עולמות אין מספר כאלה, ואיך יאמרו עתה: רב לנו, מצאנו הון – התשא עינך אלופי הקורא אל פני הנצח המסתתר הזה? האם תלך נפשך אחרינו לראות מראות שמים?…

קופערניק הגדול השמיע את הרעיון הגדול כי האדמה היא כוכב והיא תתחשב בכוכבי־לכת האחרים; והנה בא הערשעל גם הוא ויורה אותנו לאמר: השמש היא כוכב, והוא יתחשב בכוכבים־הקבועים האחרים! אלפי רבוא רבבות שמשות כאלה משוטטים בשמים ממעל, ואיש איש חונה על צבאותיו, ובהתחבר שמשות רבים לאגודה אחת יהיו לנתיב־חלב אחד, וגם השמש אשר לנו חלק הוא מחלקי נתיב־החָלב אשר אנחנו רואים, ונתיבות־חלב כאלה נמצאות לרבבות במרחקי שמים אשר אין מדה ואין שם ואין קצב להם, ובהרחיקם ממנו כן יהיו בעינינו לצרורות ערפל כעין הבהרות אשר אורן לא יוכל לחדור עוד לנו בלתי אם מעט; וערפלי בהרות רבים הביט בקרן־החזות אשר לו והנה אגודות אגודות כוכבים הם, ורבים מהם לא יוכלו להוריד את אורם אלינו בלתי אם מקץ אלפי שנים, ומי יודע אם אין יש כוכבים אשר את אורם לא ראינו עוד עד היום, ואשר מקצה שנים נחל לראותם, ומי יודע אחרי מתי עוד. ועל צרורות הערפל אשר גם בקרנו־החזות הכי גדולה לא יכול להכיר בהם את תבנית הכוכבים, עליהם אמר כי הם הם החמרים והיסודות אשר בהם עולמות יבנו, ומקץ רבוא רבבות שנים יהיו גם הם לאגודות שמשות אחרי היות בהם יד הכח המושך!

ובכן אפוא עָרב איש את לבו להורות כי מלאכת הבריאה לא חדלה עוד עד היום, ועולמות חדשים נבראים יום יום, הלוך והבָּרא; אין גבול ואין תכלית למרחבי המקום אשר בשמים, וגם לארך הזמן אין גבול ואין מדה; אם אמת הדבר – יוכיח הערשעל – כי צרורות הערפל אשר נראה חמרים ויסודות הם אשר מהם תצא הבריאה, אז הן לא נוָאל להשמיע כי נבראו כלם יום אחד, וימי שנות האחד כימי שנות השני; וגם אם נחליט כי כלם נבראו על פי הדבור “יהִי!” ויהיו, גם אז הן לא תראינה עינינו את כלם במשפט אחד וזקנה אחת לכלם; ואם שונים הם איש מאחיו במרחקיהם, עד כי את האחד נקדים לראות אלפי שנים מאשר נראה את השני, אז הן נמצא את הקרוב אלינו ותכנית אחרת לו מתכנית הכוכב הרחוק, וימי תכנית הקרוב יעלו וירבו אלפי שנים מימי תכנית הרחוק; ובכן אפוא נראה כי על פי המקום נדע גם את דבר הזמן, ואם גבולות המקום ירחבו עד בלי קץ, אז ירחבו יחדו גם גבולות הזמן. – ואף גם זאת הוסיף הערשעל להוכיח אשר גם אמת נכון הדבר כי ראה נראה את גרמי השמים בימי שני תולדותיהם השונים, אז נכון הדבר כנכון היום כי בהיות מספרם רב עד אין חקר, וראו עינינו אותם בכל ימי שנותיהם; ולוּ יכול נוכל לדעת את הבדל הימים והשנים והזמנים אשר לכל אחד ואחד, כי עתה בסקירה אחת אשר נביט השמימה ניכל לדעת את תולדות כל צבא השמים ביום הבָּראם, מן הקצה אל הקצה.

אלה הם המשפטים אשר שם הרשעל לפני התוכנים והחוקרים, והחכמים הבאים אחריו הרחיבו את גבולות החקירות האלה לאמר: אם אמת נכון הדבר כי יש בשמים בריאות חדשות הנבראות כיום הזה, אז מי יודע אם לא נמצאים גם חמרים העוברים והחולפים, וכמשפט התקומה כן משפט הכליון; וגם מראות רבים אשר ראו התוכנים בעיניהם נתנו ידים למחשבה הזאת; כי עוד מימי טיכאָ די בראהע ידעו התוכנים אשר נראה פתאם ברקיע השמים כוכב־קבוע מאיר ומזהיר והוא נראה על פני המקום אשר שם לא היה כוכב כזה מעודו, ואורו הלך הלוך ואור עד כי נראה גם יומם, ואך מקץ ירחים אחדים החל אורו ללכת הלוך וחסור, ולתקופת השנה כבה אור הכוכב ולא נראה עוד, ויבקשוהו לשוא; ואחרי כי לא יתכן דרך כוכב כזה לאמר עליו כי כוכב־לכת הוא, וכל עמת שבא כן פנה לאחוריו וילך לו, לכן הואילו התוכנים לחלוט כי כוכב־קבוע הוא אשר אין לו אור, והוא התלקח באור אשו אשר בקרבו ואחרי כן כבה; וזה מאז עלה הרעיון על לב התוכנים להשמיע כי משפט אחד לאדמה ולכוכב־קבוע, וגם הכוכב יתקרר מעט מעט עד היות לו קליפה מוצקת מסביב, וכמשפט האדמה אשר לפעמים תפתח את לועה ותקיא נהרי נחלי אש מקברה, כן משפט הכוכב בשמים; וזה שרש המראה אשר ראו: כי הכוכב פתח פתאם את לועו ויקיא אש, ויהי אור ונגה לו מסביב, ויֵראה על פני הארץ, ובחדלו חדל אורו ויכבה ולא נראה עוד.

אז הביאו החוקרים אותות ומופתים רבים לדבריהם, ויוכיחו כי לפעמים ישנו הכוכבים את אורם, עקב אשר חלקים חלקים מהם ילכו הלוך והתקרר; ובשנת 1841 הוכיח בעססעל כי הכוכב הכי גדול זיריוס עושה גם הוא תנועות בשמים, ואת מקור התנועות האלה לא נבין בלתי אם נחליט כי נמצא כוכב בצדו, והכוכב הזה לא יֵראה אלינו, יען כי אור אין לו.

הנה כי כן נראה כי החל האדם לקנות תחבולות לדעת ולהבין את משפט הנצח אשר אין לו זמן ואין לו מקום; צרורות ערפל היו לו ליסודות אשר בהם עולמות יבנן, הלוך והִבָּנוֹת מיום אל יום, וכוכבים חשוכים היו לו לשרידי פליטי עולמות אשר כבר חדלו ואינם, ויהיו בעיניו לשמשות אשר כבר הועמו; וכאשר הועם האור חדלה כל בשורה וכל שמועה לבוא אליו משמי מרחקים. – ובעוד אשר החוקרים יתעקשו על אדות הדברים האלה, והנה דבר חדש נגלה להם אשר אין ערוך לו בכל הדברים אשר מצאו בשנים האחרונות עד היום הזה.

הדבר החדש אשר גלו, הוא משפט החשמל; ועתה באפס יד יוכל בעל החימיה לדעת את יסודות כל החמרים אשר לפניו, תחת אשר לפנים גדלה העבודה עד מאד, להפריד את כל חמר וחמר ליסודותיו, לדעת את משפט הרכבתו והתחברותו; ועל פי מראות החשמל הצליחו לגלות כל מהרה גם ארבעה יסודות חימיים חדשים אשר לא ידעו אותם לפנים, ויקראו להם שמות צאֶזיום, רובידיום, תַּליוּם ואינדיוּם. וגם הבינו החוקרים עד מהרה כי על פי מראות החשמל יצליחו לחקור את משפט כל האורים אשר במרחקים, ויכוננו את כלי החשמל על פני השמש ועל פני כל כוכבי־לכת ועל פני הכוכבים־הקבועים, ויפליאו לעשות, ויגידו לנו את משפט כל היסודות הנמצאים בגרמי השמים האלה.

אם נתחקה על תולדות כל ההמצאות אשר המציאו החוקרים, נראה כי לא היה עוד דבר חדש אשר יעשה רשם בנפש בני הדור החי, כדבר החדש הזה, ולא היה עוד כמוהו דבר אשר בראשיתו לא נמצא נגדו פוצה פה ומצפצף ואשר קבלוהו החוקרים כלם פה אחד, בהכירם כרגע כי תקופה חדשה החלה על פי הדבר הזה. – בארץ אנגליה קמו התוכנים הגדולים העגגינס ומיללער, ובארץ צרפת קמו רעיע וזשאנסען, ובעיר רומי קם סעקי, ויחלו לחקור את גרמי השמים על פי מראות החשמל, ויראו והנה היסודות הנמצאים בקרב האדמה כרֻבם כן נמצאים גם בקרב כל גרמי השמים האחרים, וגם בקרב השמש המה; ויהי להם החשמל לפה להגיד למו את הנעשה במרחקים ואת הדברים אשר לא שערום אבותינו ואשר לא עלו על לב חוקרינו מעולם ואשר כל דמיון קצר מהכילם – אז באו להם שנים אותות אשר היו להם לעדות נאמנה על משפטם אשר חרצו.

בשנת 1866 נראה מראה בשמים כמראה אשר נראה בימי טיחאָ די בראהע, כי פתאם התלקח אחד הכוכבים באש וילך הלוך ואור, ואחרי כן חדל האור וילך הלוך וחסור, ובאחרונה שב להיות כמשפט הראשון. ואולם הימים האלה טובים היו מימי טיחאָ די בראהע, כי לקחו להם התוכנים כרגע את כלי החשמל, ויביטו ויראו, והנה אמת נכון הדבר: נחל יסוד־מים התפרץ מבטן הכוכב ותתלקח האש, ותֵּראה לעין, ובכלות השרפה, כָלה גם האור ויחדל ולא היה עוד. – ותקטן עוד זאת בעיני החוקרים, והנה אות שני להם מאותות השמים:

בחדש אוגוסט בשנת 1869 היה לקוי־חמה גדול, אשר לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עוד גדול כמוהו, וידעו כל התוכנים כי הפעם הזאת יגלו עמוקות מני שמש, אחרי כי כלי־חשמל בידם אשר החוקרים ההולכים לפניהם לא ידעו עוד אותם; וכאשר חשבו כן היה: על פי כלי־החשמל ראו עיני התוכנים את הגבנונים אשר לשמש, והנה עמוד אש יוצא מגבול פני השמש וחוצה, ודרך שלשת אלפים מיל ארכו; ויחקרו וידרשו אותו, וימצאו כי נחל שוטף יסוד־מים הוא העולה בלהב אש.

והתוכן הצרפתי זשאנסען והחוקר האנגלי לאָקייער מצאו כי לא דרוש לנו לחכות עד היות לקוי־חמה גדול למען אשר תראינה עינינו את הגבנונים, כי הנה חִבּרו את כלי החשמל אל קרן־החזות בתחבולה העשויה לדבר, ועל פיהם נוכל לראות את עמודי האש העולים מתוך השמש בכל יום ובכל זמן. – והחוקר הנכבד צאֶללנער בעיר ליפסיאה עוד יתרה עשה, כי על פי הכלי אשר יצר, נעצר כח לראות את חמרי יסוד־המים הבוערים היוצאים מן השמש, ומדי ראותנו אותם נוכל גם למֹד אותם במדה ולדעת את צאתם ובואם, את ארחם ורבעם. – אכן לא אמרו עוד החוקרים הון, ויעשו להם כלים, וילכו לדרוש את הכוכבים־הקבועים מבעד לכלי־החשמל, וידרשו גם את משפט צרורות הערפל אשר יֵראו בשמים, והנה אמת נכון הדבר אשר נִבּא הערשעל: יש חמרי ערפל אשר אגודות אגודות שמשות הם שהתחברו יחדו ויהיו לנתיבות־חלב, ויש חמרים אשר לא היו עוד לעולמות, והם הם היסודות שמהם תצא בריאה, ועולמות חדשים בהם יִבּראו ובהם יִבּנו. הנה כי כן יעצור האדם כח לראות עתה את היקום אשר היה בשכבר הימים, ואת היקום אשר לנכח עיניו עתה, ואת היקום אשר יקום להיות ואשר לעיניו יבָּרא; וכיום הזה אין חרצובות עוד למקום ולזמן, והאדם יודע אשר אין מדה ואין קצב לגבולות הנצח, כי הנצח מעולם הוא ועד עולמי עד יֶהִי.

והיה אם יקום איש לכתוב בימינו ספר תולדות השמים והארץ ביום בְּרֹא אלהים אותם ועד עתה, יכתוב עוד האיש הזה: שהיסודות יהיו לעולמות חדשים אשר יאירו לנו משמים, עד כי יבוא יומם מקץ אלף אלפי רבוא רבבות שנים, ויכבו ולא יהיו עוד! והחכמים חוקרי ידיעות הטבע לא יעמדו ולא ישבתו תחתיהם, והם הולכים מחיל אל חיל ומגמת פניהם קדימה, להרחיב את גבולות הנצח ככל אשר יוכלו, וללַמד כי אין זמן ואין מקום בממשלת הבריאה; ומחקרי ידיעות הטבע גם הם ילדי הנצח המה אשר לא יחדלו לעולם, וחוקריהם לא ייעפו ולא ייגעו, ואך לקראת האור והאמת ישאפו ללכת לנצח נצחים!

מקום השׁמש וערכו בין הכוכבים־הקבועים.

את דבר התשוקה וכליון הרוח, את תאות הנפש וחשק הלב, עת כי ממעמקים ישאף האדם ויערוג ויחרוג ממסגרותיו למעונות הנצח, אותו ישים המשורר האדיר בפי יצירו פֿויסט, בדברו את הדברים הנשגבים האלה לאמר:

לֹא נָקֵל לַבָּשָׂר כַּעֲלוֹת הָרוּחַ

לַעֲלוֹת כָּמוֹהוּ אֵבֶר כַּנֶּשֶׁר –

אָכֵן זֶה־חֶפְצוֹ בָּאָדָם נָטוּעַ,

שֶׁלִּבּוֹ יִשְׁאַף אַף נַפְשׁוֹ חֹדֶרֶת,

לַמְרִיא בַּמָּרוֹם לָאוֹר הַזָרוּעַ

עֵת כִּי שִׁירָתָהּ הַצִּפּוֹר שֹׁרָרֶת;

עֵת כִּי עַל רֻכְסֵי הֶהָרִים מִמַּעַל

יִדְאֶה הַנֶּשֶׁר אוֹ דָּאָה נֹדֶדֶת;

עֵת עָגוּר יַעֲרֹג, עֵת יָעוּף, יַעַל,

אֶל אַדְמַת חִשְׁקוֹ זוּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

וביתר עז וביתר שאת ישאף, יערוג לב האדם לעלות מעלה מעלה, עת כי בדממה בחצי הלילה יֵראו אליו פני השמים וכוכבים לאלפים ולרבבות זרועים עליהם, ועל כנפי אור יבואו עדיו ממרחקים יביטו אליו, ובשורה בפיהם מן המקום אשר אליו לא יגיע קול צפור שוררת ונשר לא יראה שם, בלתי אם הנשר אשר הוא “מזל” ברקיע השמים, ואך נפש האדם תערוג, תעוף ותעל אל אדמת חִשְקָהּ זאת אשר שם מוֹלְדוֹת הנצח.

רחשי לב כאלה וכאלה עלו בקרב האדם עוד לפני אלפים שנה, לקום ולבקש פתרונים לחידותיו ממעל לעבים וממעל לכוכבים, ורעיונות כאלה אשר ערפל חתלתם ואשר לא ידע האדם את צאתם ואת בואם, הם עוררו את רוחו לדרוש ולתור את פני השמים, לצאת בעקבי הכוכבים ולחקור את הליכותיהם ואת דרכם ואת תנועתם; וכאשר נפלא בעיניו לצאת בעקבי כל הכוכבים יחדו, שׂם פניו לחקור אך את אלה המאירים באור שבעתים; ויחקור וידרוש וישתאה וישתומם ותהי עליו חרדת אלהים ויעבוד את אלהיו ברעדה; אכן מעט מעט התעורר רוחו בו, ולא הוסיף עוד לראות ולחרוד, לחרוש ולהשתאות, כי באה עליו רוח החקירה, היא רוח הדעת, ויחדלו רחשי הלב אשר אין חשבון ואין סדרים להם, ומלאכת הדעת החלה.

הנה זאת תפארת הדעת על דרכה, כי בכל מקום אשר תפנה לא תאמר הון, באתי עד תכלית, ולא תהיה כבעל הפילוסופיה אשר כפעם בפעם שבועי שבועות להם כי חקר שדי מצאו, באו עד תכלית הבריאה, או כעבדי האמונה הנאמנים ואשר אינם נאמנים האומרים, אין משגה לפנינו ובכל דרכינו אמת, כי החוקרים עובדי הדעת עמלים ויגעים יום יום, ורב להם אם נפשם בקרבם יודעת כי צעד אחד צעדו לפנים; ויתר שאת ויתר עז בזאת לחכמת התכונה, כי התכונה היא הבכירה מכל אחיותיה בימיה ובנסיונותיה, והיא הצעירה ברוחה ובמחקריה, ובכל יום ויום היא כחדשה; ימי שנות התכונה אלפַּים שנה הם, והמלאכה אשר לפניה לא ליום ולא לשנה היא כי אם לאלפי שנים; והיא אשר תורתה תורת אמת להורותנו כי אין זמן ואין מקום לפני הטבע, גם היא חלק מחלקי הטבע היא, ואין לפניה אף היא קצב ומדה.

ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו הפעם, נשים כדבר הזה לפני הקורה:

בהורות קופערניקוס את תורתו האדירה, חדלה חלפה רוח העועים הנסוכה על כל האדם, לחשוב כי יש חיץ בין השמים ובין האדמה וכי השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם, ותהי פתאם האדמה לכוכב בעינינו ככל כוכבי־לכת המביטים אלינו מדי לילה בלילה ממרומי שחקים, והרעיון האדיר הזה נתן קולו ויך חרם את כל משאות השוא והמדוחים אשר הנחילו לנו חכמי קדם וחכמי דור התיכון, ועל קברם בנתה החכמה ביתה. – אכן עד בוא ימי שנות המאה הזאת, עוד חשבו התוכנים למשפט כי אך מעט כוכבי־לכת לבדם נעים ונדים בשמים, ויתר אלפי רבוא רבבות הכוכבים עומדים קבועים ונטועים על מקומותיהם ולא ימושו משם, ולהם קראו “כוכבים־קבועים”, ויחשבו כי כמשפט הכוכבים הקבועים האלה גם משפט השמש העומדת קבועה ונטועה במקומה, וסביב לה כוכבי־לכת המקיפים אותה, ובכלותם איש איש את תקופתו, יחלו את תקופותיהם שנית כמשפט הראשון; אז בא הערשעל הגדול וקרנו־החזות הגדולה אשר עשה לו בידו, ויבט ויראה ויורנו כי גם הכוכבים־הקבועים סרים למשמעת החקים האיתנים אשר בטבע, הם חקי התנועה והתמורה. – גם הכוכבים־הקבועים נעים ונדים על פי חקות הכח המושך ככל החקים אשר לשמש ולצבאיו, וגם תמורה להם, כי הנה דרשו החוקרים את לוחות הכוכבים אשר הנחילו אותנו חכמי ימי קדם, וימצאו אשר עזבו כוכבים רבים את מקומותיהם אשר היו להם בימים הראשונים ההם ויבחרו למו מקומות אחרים. הנה כי כן דרשו את לוחות הכוכבים אשר הנחיל אותנו החכם היוני הגדול היפפארך, זה אלפַים שנה, ואם כי כלי־המדה אשר היו בימים ההם לא הועילו לתת לנו מדה נכונה ולהביא לנו חשבון נאמן, הנה בכל אלה די חשבון בהם להוכיח לנו כי שנו הכוכבים את מקומם מאז ועד עתה.

אמנם יתר שאת ויתר עז ללוחות־הכוכבים אשר הנחיל אותנו פֿלאמשטער מימי שנת 1719, אחרי כי כלי־המדה אשר היו בימיו טובים היו שבעתים מן הכלים אשר היו בימי היפפארך; אכן אמת נכון הדבר כי חשבונותיו אך בני מאת שנה היו, תחת אשר חשבונות היפפארך בני אלפים הם, ואולם אם נשים אליהם לב נמצא כי כפי חסרון הימים אשר להם כן יגדל הדיוק והצמצום אשר נמצא במו, ולכן נכבדים ויקרים הם מאד לכל התוכנים אשר בארץ.

אך הנה זאת התורה היוצאת לנו מכל החשבונות גם יחדו להורותנו כי כל הכוכבים אשר בשמים לא ינוחו, וכלם סרים למשמעת חק עולם, הוא חק התנועה, לנוד ולנוע כל הימים, ולא אך הכוכבים הכפולים לבד נעים ונדים, כי אם גם כל הכוכבים האחרים אשר משפט אחר להם ממשפט הכוכבים הכפולים. – אז הנה קמה שאלה חדשה לפני החוקרים לאמר: אם אמת נכון הדבר כי כל הכוכבים נעים ונדים איש איש במעגלו אשר לא נדענו, אז עלינו לחלוט כי גם השמש נעה נדה, אחרי כי גם היא כוכב מן הכוכבים־הקבועים היא, ואם נוע תנוע גם היא ואנחנו לא נדע אל מי מעבָרים תפנה, אז הנה נשאל, מי מן הכוכבים־הקבועים ינוע בהחלט להעתיק ממקומו ומי לא ינוע בלתי אם למראה עין, לפי התנועה אשר נעה ואשר העתיקה השמש ממקומה בקרב שני אלפי שנים האחרונות?

להבין את הדבר הזה אל נכון, נפתחה במשל פינו: אם יתיצב איש בראש רחוב ארוך מאד אשר עצים לו השתולים משני עבריו, שדרת עצים מעבר מזה ושדרת עצים מעבר מזה, והביט למרחק, אז ישפוט למראה עיניו כי כאשר ירחק ממנו קצה הרחוב כן ילך הרחוב הלוך וצר והעצים יקרבו במרחקים איש אל רעהו, הלוך וקרוב; וכאשר ישים לו אות בעצים אחדים להכיר אותם בגשתו אליהם, וכאשר יקרב לגשת כן ישוב חלק הרחוב ההוא להרחיב גבולות וכן ישובו העצים להרחיק איש מרעהו וישובו אל איתנם ואל רחבם כמשפט. – וכן אם מנורות תהיינה על פני שני עבי הרחוב לארכו, ואתה תביט למרחק אל המנורות המאירות בלילה, והאמנת כי קרובות המנורות מאד במרחקים אשה אל אחותה, ואך כאשר תקרב לגשת אליהן, כן תאמין כי הרחוב ירחיב את גבולו ושב לאיתנו ולרחבו כמשפט ואתו תשובנה גם המנורות לאיתנן ולרחבן; וכן יהיה משפט העצים והמנורות אשר מאחורינו, כי כאשר נרחיק מהם, כן נחשוב כי קרבו אחד אל אחד, וכאשר נקרב אליהם, כן ישובו לאיתנם.

דעת לנבון נקל כי גם משפט הכוכבים־הקבועים בשמים כן הוא, לפי מרחק השמש וצבאותיו אשר ירחק מהם: בתוך חלק השמים אשר משם הרחקנו ללכת, שם יקרבו הכוכבים־הקבועים למראה עין לגשת איש אל אחיו שכם אחד על הימים שלפני אלפים שנה, ובתוך חלק השמים אשר אליו נקרב לבוא, גם אנחנו וגם השמש עם יתר צבאותיו, שם נאמין לראות כי הכוכבים אשר שם הולכים הלוך והרחיק איש מאחיו; המזלות בחלק השמים אשר משם אנחנו באים הלא יקטנו למראה עין, והמזלות בחלק השמים אשר אליו אנחנו הולכים הלא יגדלו בעינינו שכם אחד על גדלם כפי אשר ראום עיני אבותינו זה אלפים שנה – ובכן הלא יאמין הקורא כי כאשר נביא את כל אלה במשפט, נמצא על נקלה חשבון נכון לדעת על מי מעברים פונים הכוכבים ללכת, קדמה אם ימה, וגם את מדת מרוצת השמש נצליח לדעת בנקל; ואולם לא כאשר תחשוב כן הוא. – ראשית דבר עליך לדעת כי מספר הכוכבים־הקבועים אשר את שִנויי מקומותיהם נדע אל נכון, מעט ומצער מאד; וזאת שנית דע לך, כי השגיאות הרבות אשר הנחילו אותנו התוכנים הקדמונים בלוחות הכוכבים אשר כוננו, רבות הן מִספוֹר, לא על פיהם יקום דבר אל נכון; עוד לנו שלישית לדעת כי אין בשמים אף כוכב אחד אשר יעמוד דום ואשר ממנו תפָתח ההשקפה, כי כלם נעים ונדים, ואנחנו לא נדע להבדיל בין תנועה בהחלט ובין תנועה למראה עין.

ולכן נשים נא כבוד לשלשת החכמים הגדולים, הערשעל, פרעוואָסט וארגעלאנדער, אשר קמו בראשית ימי שנות המאה הזאת, איש איש על פי דרכו ואיש לא ידע את דרך רעהו, וימצאו אל נכון את מקום השמש וחלקו בשמים בין יתר הכוכבים־הקבועים; והנה אמת נכון הדבר כי תנועה לכל כוכב וכוכב מן הכוכבים־הקבועים לנוע בשמים מן המקום האחד ועד המקום השני, וכן יש גם תנועה למראה עין, אשר לא ינועו ולא ינודו, ואשר אך לרגלי תנועת השמש וצבאיו (אשר אנחנו עמם) ינועו גם הם למראה עין; ואף גם זאת מצאו כי השמש בתנועתה פונה ללכת אל החלק מחלקי השמים אשר שם אנחנו רואים את המזל ארקולוס (הערקולעס). – ואל המזל ארקולוס לא יעטרו כוכבים מאירים גדולים אשר ימשכו אליהם את עינינו ולא יֻכּר בעינינו ברב או במעט, ואך בזאת יֻכּר, בהיותו עומד בין שני הכוכבים היפים מבני המעלה הראשונה, הכוכב ארקטורוס (שומר הדוב) והכוכב וועגאַ, הנראים לעינינו בהוד ובהדר באחרית לילי הקיץ ובראשית לילי הסתיו; וכאשר נקרב אל ארצות ארקולוס כן נרחק מפאתי השמים אשר מעבר השני, הוא המקום אשר שם המזל היפה מכל המזלות אשר ברקיע, הוא המזל כסיל, והמזל הזה הדר הוא לרקיע השמים בלילי החרף.

ובכן אפוא זה הוא המקום אשר לשמש כיום הזה.

אכן כמעט פטרו החכמים את השאלה הזאת, והנה שאלות אחרות לפניהם, לאמר: מה משפט מרוצת השמש מדת הדרך מה היא אשר תעבור ממקום אל מקום? האם הדרך אשר הלכה עליה זה אלפים שנה אל מול פני ארקולוס, היא הדרך אשר הוצבה לה למטרה, או האם אך חלק הוא מחלקי דרך רחוקה אשר לפניה, ואנחנו לא נדע אנה פניה מועדות? האם נוכל להכיר חלק מחלקי השמים אשר שם הנקודה התיכונה שאותה תקיף השמש בתנועתה? והשמש האם סרה היא למשמעת סדר עולם עליון שאליו סרים גם שמשות אחרים, או האם לבדד תשכון ולבדד תלך, וסדרה סדר יחיד הוא? – שאלות כאלה וכאלה עולות על לב כל איש; ואולם יש אשר יחשוב איש, ויש אשר גם הפילוסופים בלהטיהם יחשבו, כי הנקל להם למצוא פתרונים לשאלות כאלה, תחת אשר החוקרים בשאלם את השאלות, יודעים הם כי אך ממדרגה יבואו אל מדרגה וממעלה אל מעלה, ויש דברים אשר נפשם יודעת מאד כי אך מקצה אלפי שנים נמצא פתרונים להם, ולכן כל עבודתם אשר הם עובדים, אך למען בניהם אחריהם היא; כי הנה אלפַּים שנה נדרשו לנו עד כי יכולנו להכיר כמעט את תנועת השמש, ואנחנו כיום הזה נדע נאמנה כי מקצה אלפַּים שנה לא יוכלו עוד בנינו אחרינו להכיר שנוי ותמורה במראות השמים להבין על פיהם משפטים חדשים, ועל כן אך טוב נעשה אם בכל עמלנו ויגיעתנו ובכל כלי־המדה הטובים אשר עשינו לנו כיום הזה, נוכל להנחיל לבנינו אחרינו לוחות כוכבים טובים אשר יהיו להם לעינים בימיהם; ותהי זאת נחמתנו כי לוחות הכוכבים אשר עשינו אנחנו, יעשו פרי מקצה חמשים שנה יותר מאשר עשו לוחות הכוכבים הקדמונים מקצה אלפַּים שנה.

ובכל אלה לא שככה רוח החוקרים ולא עזבו את כל המלאכה אך לבניהם אחריהם, כי הנה באו לפקוד גם את ימי הדור אשר בהם המה חיים. – אכן אמת נכון הדבר כי בקרב אלפַּים שנה לא נכיר עוד כל אות נאמן ועצום ברקיע השמים להיות לנו לעדה על תנועת השמש, כי עוד הכוכבים־הקבועים עומדים במסלותם גם היום כאז וכעתה, ואולם שרשי הדבר שנים הם: השמש נעה ונדה בשמים אך לאט לאט והליכותיה כאין וכאפס נחשבו, עד כי גם הכוכבים־הקבועים הקרובים אליה לא יראנו כל תנועה וכל שנוי בשמים; או להפך: השמש נעה ונדה במרוצה ובחפזון, ואולם הכוכבים־הקבועים רחוקים ממנה מאד מאד, עד כי לא יֻכּר כל שנוי וכל תמורה במקומותיהם, וגם למראה עין לא ימושו ממקומם בלתי אם מקצה מאות שנים. – ומי משני הדברים האלה הוא הנכן בפעם הזאת לדעת על פיו את משפט מקום השמש?

הרבה נסיונות נעשו בדורותינו למֹד את מרחק אחד הכוכבים הקבועים לדעת עד כמה ירחק מן האדמה, וכל החוקרים גם יחדו ידעו כי אך דרך אחת לפניהם לדעת את המרחק, אם יערכו את מצב האדמה בשמים בחצי השנה האחד לעמת מצבה בחצי השני, ואם על פי הדבר הזה יערכו את תנועת אחד הכוכבים בשמים כפי אשר ימוש ממקומו למראה עין לרגל תנועת האדמה, ואז יוכלו על פי חקי ההנדסה לדעת את מרחק הכוכב מן האדמה (ראה מאמרנו “הנצח וידיעות הטבע” בחלק הזה); וכל הנסיונות הרבים אשר עשו התוכנים לא הועילו, אחרי כי הכלים אשר היו בידם לא נעשו עוד כמשפט, עד שקם בעססעל הגדול, ובשנת 1837 החל למֹד בכליו החדש אשר עשה לו את הכוכב “61” אשר במזל אוז־הבר, וימצא מדה נכונה למרחקו ויוכיח כי יותר משמונה שנים תעבורנה לאורו מיום צאתו מן הכוכב ועד נגעו אל פני האדמה; ואחרי בעססעל באו תוכנים אחרים ויצאו כלם בעקבותיו, וימדו עוד כוכבים־קבועים אחדים, ויצליחו; על פי המדות האלה נדע כיום את מקום השמש בשמים.

אבל על פי המדות האלה, לא נוכל לדעת בלתי אם את דרך השמש בשמים, להוכיח אנה פניה מועדות, אם על ימין או על שמאל, אם למעלה ואם למטה, ואולם לא נדע על פיהן אם היא תקרב לבוּא אלינו ואם תרחק ללכת ממנו – והשאלה הזאת היתה כאבן נגף על דרכי התוכנים, ולא יכלו לאמץ את לבם לגשת אליה, כי ידעו אשר לא להם פתרונים; אך בעוד הם עושים כה וכה, והנה גלו בונזען וקירכֿהאָף את משפטי מראות החשמל, וחדשה נהיתה בארץ על החימיה ועל הפֿיזיק ועל התוכנה. – אם נביט אל החשמל אשר לאחד הכוכבים־הקבועים, נמצא את הקוים הדקים המוצגים לבדם בינות לצבעים, והקוים האלה לא ימושו ממקומם בתוך החשמל כל העת אשר לא ימוש הכוכב ממקומו בשמים ממעל, ואך ברגע אשר ינוע הכוכב כמעט, ונעו גם הקוים בתוך החשמל; אם ירחק הכוכב מאתנו, ימושו הקוים בתוך החשמל ויפנו אל העבר האדום אשר בו, ואם יקרב הכוכב אלינו, ונדו גם הקוים ובאו אל עבר התכלת הכהה אשר בתוך החשמל.

ובכן אפוא נצליח לדעת על פי מראות החשמל את ערך השמש בין יתר הכוכבים־הקבועים, ואת חלקו וגורלו, ואת חמרו ואורו; ואלה הדברים אשר נשים לפני הקורא:

השמש ינוע על קטרו ככל כוכבי־לכת הנודעים לנו, ותקופתו זאת יכלה כפעם בפעם מקצה עשרים וחמשה ימים, כי כן יורונו הבהרות אשר נראה על פניו; ובזאת דומה אל הכוכבים־הקבועים האחרים, כי כמראות האלה נראו גם בהם. – השמש הוא כדור בוער באש, וסביב לו מעטפת אור אשר יעטה כשלמה, וגם יקיא חמרים בוערים באש, הם חמרי אויר יסוד־מים, ומשפטם כמשפט להבות האש אשר יקיאו הררי־אש על פני האדמה, ואך גדולים ואדירים עמודי האש על פני השמש עד מאד; וגם בזאת דומה אל אלפי כוכבים־קבועים אחרים אשר נחקרו על פי החשמל, ואשר גם להם חמרים כחמרים האלה. – השמש ינוע ממקומו בשמים, הלוך ונוע, ואת כל כוכבי־לכת אשר לו יסיע אתו, וגם את האדמה יסיע אתו בתנועתו זאת אחרי כי גם היא בכוכבי־לכת תתחשב; אכן אין אתנו יודע אם נתונים⁶ כוכבי־לכת גם לכוכבים־קבועים אחרים, וגם אין לנו אותות להכחיש על פיהם את הדבר הזה.

אם נפן עתה אל השכנים הקרובים אל השמש מן הכוכבים־הקבועים, נמצא כי הכוכב “61” במזל אוז־הבר איננו הקרוב אליה מכל הכוכבים האחרים, כי אם כוכב מבני המעלה הראשונה, אשר במזל קנטור, הוא הקרוב; ואנחנו היושבים על האדמה, על פני חצי הכדור הצפוני, לא נראה את המזל הזה, ואך הבא אל חצי הכדור הדרומי, וראה את המזל הזה בשמים בלילה, ולו אור יקרות ויפעה והדר עד מאד; והחוקרים מדדו את מרחק הכוכב ההוא אשר ירחק מן השמש, ולפי מושג האדם גדול ועצום המרחק הזה מאד, כי אורו לא יגיע אלינו מיום צאתו ממקורו עד אם יִכלו לו שלש שנים ושבעה ירחים, ואולם מעט ומצער הוא בשמי השמים.

והשמש עומד בשמים בתוך שני כוכבים, שהם היפים והנהדרים מכל כוכבי השמים, מזה אחד ומזה אחד, והוא עומד בתָוך; הכוכב האחד הוא זיריוס, המהולל באורו העצום, והוא נראה לעין כל איש בימי החרף בבוא הערב, והכוכב השני הוא “וועגא”, והוא כוכב מבני המעלה הראשונה אשר במזל לירא (כנור); ומרחק שניהם אשר ירחקו מן השמש כמעט אחד הוא, כי אור זיריוס יגיע אלינו מקצה 14 שנה ומעלה, ואור וועגא מקצה 15 שנה ושמונה ירחים; והיה אם יעלה איש השמימה עד מרחק עד קץ, לראות משם את שלשת הכוכבים, את זיריוס ואת השמש ואת וועגא, איש אחר רעהו במעמד שלשתם, אז יהיו בעיניו כשלשת הכוכבים אשר נראה אנחנו על פני האדמה בנשאנו את עינינו אל פני המזל כסיל.

וזיריוס קרוב אל פאתי השמים אשר משם ירחק השמש בלכתו, והכוכב וועגא קרוב אל פאתי השמים אשר שמה יפנה השמש ללכת, ועל פי החשבונות אשר הביאו החוקרים לרגלי מראות החשמל נדע כי הדרך הזאת רחוקה מאד, ומהלך עשרת מיל ילך השמש בנסעו מעם פני זיריוס, והוא 1/4000 ממרוצת האור; כי על כן נדע על פי חשבון קל אשר אם נניח כי וועגא וזיריוס לא יסורו ולא ימושו ממקומם אף במעט, אז יגיע השמש מקצה 3200 שנה אל חצי הדרך בין וועגא וזיריוס, כי כיום הזה הן לא יעמוד עוד השמש בחצי הדרך, והוא קרוב עתה אל זיריוס יותר מאשר לוועגא, ואך במלאת העת האמורה ושני הכוכבים משני עבריו לא ימושו ולא ינועו ממקומם, אז נראהו בעמדו בחֵצי בדיוק ובצמצום, וכאשר יוסיף ללכת כן יקרב אל וועגא וכן ירחק מזיריוס.

אכן עתה, נעלה נא השמימה ונשב כמעט קט על פני השמש בנסעו מזיריוס לוועגא, ואת הקו הישר בין שני הכוכבים האלה נשוה נא לנגדנו תמיד, ואת פנינו נשים אל מול פני וועגא, ולזיריוס נפנה ערף, או אז נמצא מקום רחב ידים להביט משם על פני השכנים הקרובים אל השמש.

אם נביט משם על ימין מתחת לנו, נראה בקרבת הציר הדרומי את הכוכב מבני המעלה הראשונה אשר במזל קנטור, אשר דברנו בו למעלה, והוא הקרוב אל השמש, כאמור, ובנסענו עם השמש לדרכו, לא נרחיק ללכת מן הכוכב בלתי אם מעט מאד, ואורו הבא אלינו מקצה שלש שנים ושבעה ירחים, יוסיף ללכת עמנו ולשלחנו על כל הדרך; וכיום הזה לא ידעו עוד התוכנים אם גם לו תנועה לנוע ממקומו, ואם יש יום אשר יחדל מהיות שכננו הקרוב אלינו, והימים הבאים יודיעונו את כל אלה. – אם נשא את עינינו מזה ונביט למעלה על שמאל, נראה את הכוכב היפה קאפעללא במזל העגלון, ופה על פני האדמה יֵראה אלינו הכוכב הזה בלילי החרף בראשית הערב, והנה הוא עומד ממעל לראשנו על פני קדקדנו, וגם הוא בין שכנינו יתחשב, אם כי הוא הרחוק מכל הכוכבים־הקבועים אשר היתה לאל ידנו למֹד אותם, כי הנה שבעים שנה ועשרה ירחים ידרוש לו אור הכוכב הזה מיום צאתו ממקורו ועד בואו אלינו; והיה אם נניח כי ברגע הזה מדי כתבנו את הדברים האלה יכבה פתאם קאפעללא בשמים, אז לא יסוף אורו מנגדנו ואנחנו לא נדע כי כבה, עד מלאת שבעים שנה ועשרה ירחים מן היום הזה ומעלה. – אם נסב את עינינו מקאפעללא להביט למעלה על ימין, נראה מזל עָשׁ (ובעמים יקראו לו הדֹב הגדול) את הכוכב אשר התוכנים יסמנוהו בלוחות הכוכבים אשר להם עם האות היונית t, והוא מבני המעלה השלישית ואורו מעט, ואף אותו מדדו וימצאו כי גם הוא נוסף על שכניו הקרובים אל השמש, ואורו יגיע אלינו מקצה ½24 שנה; ואם נוסיף להביט על ימין משם ומעלה ואת עינינו נוריד כמעט, נראה את ארקטורוס (שומר הדוב), והוא מבני המעלה הראשונה, ואורו גם הוא ידרוש לו ½25 שנה; ובכן נראה כי כמעט מרחק אחד לו ולכוכב ι בהרחיקם מן השמש, והשמש ושני הכוכבים האלה יהיו בעינינו כדמות “משולש”, והאור היוצא מן הכוכב האחד ועד בואו אל השני ידרוש לו כחצי יובל שנים; אכן אין אתנו יודע עוד אם המערכה המשולשת הזאת איננה גם היא על פי חקים מיוחדים אשר בחקי הטבע.

אם נביט לפנים אל מול עבר פנינו, נראה את הכוכב הצפוני הנודע, וגם את מרחקו מדדו, והנה שלשים שנה ושמונה ירחים ידרוש לו ⁷

כאן חסר חלק

הן לא נבין אם לא נאמר כי גם הדבר שנקרא לו כח חימי אך מעשה תנופות הוא (ומראות הפעולות החימיות בקרב החשמל יעידו לנו כי כן הוא), והתנופות ישתנו והיו לתנופות חום. – ובכן אפוא נדע כי החום מעשה הוא אשר יֵעשה על פי דרכים שונים. – אכן הן נדע כי על פי החום יכול נוכל להוליד גם תנועות גדולות, כי כן נראה בשימנו עין על מכונות הקיטור השונות, וכן יוליד החום את העלעקטריות, וכן יעשה גם מעשים חימיים וכן יהיה גם לאור.

כל הדברים האלה נאמנו מאד זה ימים רבים ויהיו לאיתנים מוסדי חכמה אשר לא ימוטו עוד, והנה זה נוסף עליהם גם דבר “חק קיום הכח” אשר באר לנו את משפט החום באר היטב, והחק הנאמן הזה הלא הוא הדבר אשר דבר העלמהאָלטץ עוד בשנת 1847 בהשמיעו אותנו את מחשבתו הנפלאה כי כל הדברים אשר אמרנו עליהם עד כה שהם כחות יחידים הפועלים איש איש על פי דרכו, הם אך תולדות ושנויים אשר לכח אחד יחיד ומיוחד. – אמנם בימים ההם לא הוכיח עוד העלמהאָלטץ ולא הביא עוד אותות ומופתים בלתי אם בִדבר שני מראות לבד, מראה הכח החי אשר לתנועה ומראה כח החום; ואולם גם הוא אמר בפה מלא כי בעלי המחקר לא יעמדו תחתיהם וכי יש יום והם יכירו וידעו כי גם הכח החימי והכח העלעקטרי והכח המאגנעטי כח אחד הוא. – ואחריו היה החוקר האנגלי גראָוו אשר נסה להוכיח ברב ענין כי כל הכחות תולדות כח אחד הם, ומיום אל יום רבו ויעצמו האותות להוכיח כדבר הזה, ומיום אל יום נמצאו דברים אשר הראו כי החימיה והעלעקטריות והמאגנעטיות והחום דבקים איש באחיו, עד כי פסו אמונים אשר האמינו “בכחות” באמונה שלמה, ואמונת האחדות נשאה ראש, וכל החוקרים מרחוק ומקרוב יודעים כיום הזה כי לפתע פתאם יבוא גואל צדק אשר יצלח נסיון אחד בידו או אשר ימצא המצאה חדשה או אשר יביא חשבון עמוק להוכיח ברגע אחד את אחדות הכחות, והיה הכח האחד למלך על כל הארץ ועל כל השמים, וביום ההוא יהיה הכח אחד ושמו אחד!

ובעת אשר הכירו החוקרים אשר בארץ המה את תורת האחדות אשר שרו אותה ולא עתה, נשאו התוכנים את עיניהם השמימה וימצאו חדשות ונצורות אשר על פיהן יָדעו כי השמש איננה אך חמר מוצק לבד אשר לא יעשה דבר בלתי אם ימשוך חמרים אחרים בכחו המושך, כי מראות חדשים ראו התוכנים בפני השמש; השמש לא יעמוד דום כי אם ילך גם הוא הלוך ונסוע ברקיע השמים, ורקיע השמים איננו ריק כי אם מלא עצם דק וזך אשר לא נראהו ואשר לא נדע נכנהו, כי כן העידו לנו כוכבי־השבט של ענרע ושל השמש לא יעמוד דום כי אם ילך גם הוא הלוך ונסוע ברקיע השמים, ורקיע השמים איננו ריק כי אם מלא עצם דק וזך אשר לא נראהו ואשר לא נדע נכנהו, כי כן העידו לנו כוכבי־השבט של ענקע ושל פֿיי (Faye) ; והאנגלי סהאָמזאן הצליח על פי חשבונות נפלאים למצוא גם נתיבות לדעת משקל לעצם ההוא; ואבני־האש הנופלות מן השמים הוכיחו לנו גם הן כי נמצא חמר רב ברקיע השמים; והבהרות אשר על פני השמש הביאו לנו חדשות גם הן להוכיח כי יש מעטפה סביב גוף השמש; ולקויי החמה הגדולים הוכיחו כי יש מעטפת בוערת באש (גבנונים) על פני השמש מלבד מעטפת האור; ואז קמו גם קירכֿהאָף ובונזען בחדשותיהם וירַאו אותנו כי מיני מתכת הרבה עולים באש על פני השמש, וסהאָמזאן נסה להוכיח כי היסודות ההם אינם מיסודות השמש כי אם משפט להם כמשפט אבני־אש הנופלות על האדמה, שהם נופלים שם אל תוך השמש; ותקטן לנו כל זאת, והנה באו בונזען וראָסקאָע ויראו אותנו כי השמש איננו אך מקור חום לבד כי אם גם הכח החימי מבטנו יצא. – והיה אם נשים לב אל כל הדברים האלה אשר ברקיע השמים ואם נזכור עד כמה תגדל הפעולה אשר יפעל השמש בפני האדמה, אז יבין הקורא כי לא נרשיע כביר אם נדבר כדברים האלה לאמר:

כל הימים אשר חשבנו כי השמש הוא חמר מוצק העומד דומם ברקיע השמים, אשר לא יעשה דבר בלתי אם יפעל בכחו המושך בפני כל הכוכבים הסובבים אותו, לא היה לנו משעול אחר לבאר את כל המעשים הנעשים בטבע ואת כל המראות החימיים הנראים בארץ, בלתי אם באמרנו כי “כחות” נפלאים נמצאים בקרב האטמים אשר לכל החמרים; ואולם כיום הזה אשר נדע כי השמש איננו חמר מוצק כי אם חמר העושה גם הוא נפלאות גדולות בשמים ופועל פעולות חימיות ולא ישבות אף רגע מעשות מלאכה, הנה כי כן בא היום הגיע העת אשר נלכה לבקש את תולדות “חק קיום הכח” אשר נִבּא להן העלמהאָלטץ עוד בשנת 1847, ותוצאות הדברים האלה הלא תהיינה כי כל החוקרים יכירו וידעו אשר כל הכחות השונים אך תולדות ושנויים הם של כח אחד יחיד ומיוחד, ומקור הכח האחד גם הוא אחד הוא, ומוצאו מפעולות התנופות אשר לשמש!

כז. חידות כח השמש.

אולי יהיה בכם איש אשר יחשוב בלבו לאמר: אכן נקל מאד לכל חוקר לקחת את כל הדבר הקשה ואת כל הנפלאות וחורות אשר ימצא פה בארץ ולהעלותן השמימה אל מקום אשר יד איש לא תגיע עוד אליהן לחקור ולדרוש אותן, ולהבטיח אותנו על שוא כי יש פתרונים לכל החידות בחיק העתיד אשר יבוא! כי מי יעלה לנו השמימה לראות הכנים הדברים אם לא? ואף גם זאת כי אנחנו שמנו את השמש לאליל גדול ונורא כאחד האלילים אשר האמינו בו העמים הקדמונים, ואת כל המעשים הנעשים בארץ אומרים אנחנו לאליל הזה! ואולם יזכרו נא הקוראים וישימו לב כי לא חידה חדשה קמה על פי הדבר הזה, אשר לא היתה בראשונה, כי אם אך זאת חפצנו, לקחת את כל החידות יחדו ולשום אותן לחידה אחת; ובזאת נבוא עתה לקוראינו להשיב על תוכחת עוד בטרם הוכיחו ובטרם שאלו.

כי הנה זה היום הוכיחו לנו מראות האור אשר לא יחדל השמש אף רגע מתנופותיו או כי יניף תנופות את עצם השמים הסובב אותו, באין יודע איככה יהיה כדבר הזה. – ואת הנסיונות אשר עשה מעללאָני הן עוד יזכור הקורא, כפי אשר דברנו בם בפרק השמיני בחלק השמונה עשר מספרנו, להראות כי גם תנופות חום יניף השמש את העצם הסובב אותו, מלבד תנופות האור האמורות. – אכן הנה תנופות יוצאות מן השמש, הנבדלות מתנופות האור ומתנופות החום גם יחדו, ועל פיהן יֵעשו מעשים חימיים כאשר תראינה עיני העושה במלאכת הפֿוטוגראפֿיה יום יום. – אלה הם שלשת הדברים אשר בעינינו נראה, ואשר היו לאיתנים מוסדי חכמה אשר לא ימוטו עוד, אחרי כי הם מעשים שנעשים ואין להם דבר עם דמיונות והנחות; ואולם אם נשאל: איככה יהיה כדבר הזה? ומה הסבה אשר על פיה היא שומה כי תנופות כאלה וכאלה תצאנה מן השמש? אז לא נמצא מענה, ונביאי החכמה לא ימצאו חזון.

אכן עוד יכבד פשר החידה הזאת שבעתים, אם נשים אל לב כי חלקי עצם השמים יונפו ויורמו אל כל עבר, ועושים הם גם תנועות עגולות, ועל פי הדבר הזה יכבד ממנו מאד להבין כמה גדול כח השמש לפעול פעולה כזאת בפני העצם הסובב אותו, ואיך תצאנה התנועות לפעלן; ועוד יכבד הדבר שבעתים אם נשים לב אל המשפט אשר השמיעו החכמים כי תנופות יוצאות מן השמש אשר במעלות שונות תבואנה אלינו, פעם מעט מעט ופעם במהירות ופעם בחפזון, ולפי המעלות האלה כן תהיינה לעינינו אם לאור ואם לחום ואם לחימיה: ולרגלי משפט אמת זה, הן יכבד ממנו שבעתים להבין את מעשי השמש ולדעת איך יוכל להוליד ברגע אחד תנופות בנות מעלות שונות, תנופות המתנהלות לאטן ותנופות הבאות בחפזון, ואיך יוכל לשלוח לנו גם כח אור וכח חום וכח חימי בזמן אחד? – הן יודעים אנחנו נאמנה כי הדבר הזה כן הוא וזאת חקת התורה, אבל במה כח השמש גדול לעשות נפלאות גדולות כאלה, להניף את העצם תנופה אחת, והתנופה הזאת מתפרדת ומתחלקת והיתה לגלים שונים, והגלים עוברים את עולמי הבריאה איש איש על פי דרכו, וחקותיהם שונות ומסתירות אשה את אחותה עד כי לא נמצא בהן נתיבה?

ובכן אפוא רואות עינינו כי על אדמת פליאות עומדות רגלינו, ולא יֵעָרר ולא יזָמר עוד השדה הזה, ורק דמיונות והשערות ישפקו לנו הפעם; ובחיק השמש אשר יוטל אליו כל החידה הגדולה והנוראה אשר נקרא לה “כח”, שם נבקש פתרונים גם לחידה הזאת, לדעת במה יעשה השמש כזאת וכזאת. – אבל אם יכֻפר לחוקרים עון ההשערות בעמדם על אדמת פליאות כזאת, אז יכפר גם לנו העון, אם נהגה דעה אשר לא זרה ולא נפלאה היא ממנו, ואשר על פיה נבין כי כל הפעולות אשר יפעל השמש בקרב העצם, תולדות כח אחד הן, והכח האחד הזה הלא נאמן הוא בכל בית הטבע, ואולי הוא אבי כל הפעולות השונות הנעשות בארץ אשר עד היום קראנו להן: כחות שונים! – ואת הקורא נבקש כי יתן לדברינו אזנים קשובות, בבואנו לשום לפניו את משפט הדעה ההיא בפרק הבא.

כח. הכח המושך ותנופות עצם השמים.

הכח, אשר לפי דעתנו הוא הפועל את כל הפעולות הנפלאות בקרב השמש והאו אבי התנופות בעצם השמים, איננו כח חדש אשר זה חדש מקרוב בא, כי זה לנו כמאתים שנה אשר מצא ניוטאן הגדול את חקותיו, והוא נודע בשם הכח המושך אשר לחמרים, והכח הזה נאמן בכל בית הטבע מאז ועד היום, וחקותיו ומשפטיו נכונים ונאמנים גם בארץ וגם בשמים, וגם בכל הדבר החדש אשר נגלה לנו זה עתה, יורנו כי מחשבותיו נושאים בד בבד עם חשבון החקים אשר לכח המושך. – ומי הוליד את הכח הזה? מי נטע חפץ בלב כל חלק וחלק מן החמרים אשר על פיו ישאף תמיד אל משנהו? אם נשאל את השאלות האלה את פי החוקרים לא נמצא חזון מאתם, והם אך באחד! חקה היא, גזרה היא מלפני הטבע! ולכן גם אנחנו לא נבקש לדעת את שרשי הכח הזה, ונשים פנינו אך אל הפעולות היוצאות ממנו; ואנחנו נערוב לבנו הפעם לחוות דעתנו גם אנו בדבר הפעולות האלה ומשפטיהן ודרכיהן, אם כי עד היום הזה לא נסה עוד אחד החוקרים להשמיע כדברים האלה בשער. – וזה הדבר אשר יהיה לנו להנחה למשפטנו:

הכח המושך אשר לחמרים או אשר לשמש איננו כח אשר יעשה פעולתו באין מעצור, כי אם לסירוגין יעשה אותן, ורֶוח ישים כפעם בפעם בין משיכה למשיכה, עד כי מרגע היות המשיכה האחת ועד קום השנית, תהיה הפסקה כפעם בפעם.

זאת היא ההנחה אשר נחפוץ לשום בראשונה לפני הקורא – והיא לא תשנה דבר או חצי דבר בכל חקות הכח המושך אשר מאז ועד היום, וגם על פיה יאָמנו כל חקותיו ומשפטיו ולא יפול ממנו צרור ארצה גם אם נקבל את ההנחה הזאת, כי ההפסקות תצאנה מבוהלות ודחופות עד כי תהיינה כלא היו; ואם אותות נבקש, הלא נמצא כי גם הקול היורד לתוך האזן איננו בא כאחד כי אם חלקים חלקים לסירוגין, ובכל זאת ישמע באזנינו כאחד ולא נכיר את שבריו, וגם האור הנוגע אל העין איננו בא אלינו בתור חוט אחד המשוך מן השמש ועד העין כי אם חלקים חלקים לסירוגין, ובכל זאת יֵראה לנו כאחד ולא נכיר את חצציו; וגם הכח המאגנעטי כן הוא, אשר יוכל לעשות את פעולתו חלקים חלקים ואנחנו לא נכיר ולא נדע, וגם משפט הזרם העלעקטרי כן הוא, ומדוע אפוא יגרע חלק הכח המושך אשר לחמרים, ומדוע יבצר ממנו להשמיע משפט כי גם הוא יוכל לעשות את פעולתו חלקים חלקים במרוצה ובחפזון עד כי לא נכיר ולא נדע בחדלו ובהחלו? ובכן אפוא נניח נא הפעם כי הכח המושך אשר לשמש עושה פעולתו לסירוגין, והפסקות ישים בין משיכה למשיכה במרוצה ובחפזון עד כי לא נכיר אותן; – וגם חקי הנפילה יעידו לנו כי הכח המושך עושה את פעולתו חלקים חלקים, ויחלק אותם לפרקים קטנים.

אכן אם לא תשַנה ההנחה הזאת ברב או במעט את חקות השמים ואת מראות התנועות ואת יסודות ההנדסה, הנה שנויים רבים אִתּה לשנות לטוב את כל חקות מראות הטבע אשר נראה במרחבי הבריאה, ולבאר לנו באר היטב את כל הדבר הקשה, – עצם השמים המלא את מרחבי הבריאה באין רואה ובאין מכיר אותו, עשוי חמר רך אשר כל פעולה שֶׁתֵּעָשֶׂה בו תעיק אותו תחתיו, ואשר בַּחֲדוֹל הפעולה ממנו רגע אחד ישוב להרחיב את גבולו כבראשונה; ובתוך העצם הזה נמצא את השמש, והוא פועל בכחו המושך בפני העצם הסובב אותו, ואולם הפעולה הזאת עשויה לסירוגים כאמור, ולכן ברגע היות המשיכה יתלקט העצם ויתעבה מסביב לשמש, וברגע חדלה ישוב גם העצם לאחור כל עמת שבא, וכן יונף ויורם פעם בכה ופעם בכה, וכן תהיינה לו התנופות הנפלאות מקצה השמים אשר מסביב לשמש ועד החמרים אשר על פני האדמה.

אכן כל חלק וחלק מן העצם אשר הונף ואשר הורם, מן השמים ועד הארץ, לא יוכל ללכת דרך קו ישר קדימה ולשוב דרך קו ישר אחורנית, אחרי כי גם השמש בשמים לא יעמוד דום והוא עושה תמיד שתי תנועות בתוך העצם הסובב אותו, תנועה אחת בהקיפו את פני קטרו, ותנועה אחת בעברו את מרחבי השמים דרך שבעה מיל בזעקונדע אחת, וכל קורא הן יביא לבב חכמה להבין כי השמש בסובבו על קטרו, יגדל כח תנועתו בחלקי הקו־המשוה אשר לו מכח התנועה אשר לו בפאתי ציריו. – ועל פי מראות נטית־האור ידענו כי בנסוע השמש בשמים או בנסוע הכוכבים האחרים, לא יסע עמם גם העצם כי אם יעמוד תחתיו, ולכן כאשר יסע השמש וכאשר ימשוך את העצם בכחו המושך רגע אחד, ישוב העצם כרגע למקומו בהיות ההפסקה, ובזאת תקום התנופה השניה, ולא תהיה עוד דרך קו ישר כמשפט התנופה הראשונה אשר אמרנו כי אם דרך קו נצב.

אכן אם נשים לב אל תנועת השמש סביב על קטרה בעת אשר הלוך תלך גם אל פאתי השמים ששם המזל ארקולוס, ומצאנו כי עוד תנופה שלישית תניף השמש את עצם השמים, על פי תנועת קטרה ועל פי הליכותיה, וזאת הפעם יונף ויורם העצם דרך קו נצב המקביל אל התנופות הראשונות. – הנה כי כן יצא לנו כאור משפט, כי על פי ההנחה שאמרנו בדבר הכח המושך אשר לשמש ועל פי שתי התנועות שהשמש עושה בשמים, יונף ויורם כל חלק וחלק מן העצם בשלשה דרכים אשר יקראו להם בעלי המחקר רְחָקים או שיעורים (דימענזיאָנען), והם שעור ארך ושעור רחב ושעור גֹבַהּ (עֹבִי), ובשלשה דרכים אלה יעבור כל חלק וחלק מן העצם את מלא כל הבריאה.

אבל אם אמת נכון הדבר כי השמש בכחו המושך יוכל להניף ולהרים את עצם השמים אל כל שלשת הָרְחָקִים, אז אך הוא לבדו מקור כל מראות הטבע הוא; והחום והאור והכח העלעקטרי והכח החימי וגם מלאכת התנועה יהיו לנו עתה אך לתנופות אשר פנים שונות להן ואשר מינים ממינים שונים יֵראו אלינו; ולכן נאמר כי סבת תנופות העצם וסבת כל המראות החימיים ומראות הטבע סבה אחת היא; וכמשפט השמש אשר בכחו המושך הוא מקור כל תנועות גרמי צבאיו ממעל, כן משפטו להיות בכחו המושך למקור כל הכחות אשר על פני הארץ מתחת.

כט. השקפה.

הן נסינו לחשוף את מקור הכח האחד, אשר אליו אמרנו: הוא יהיה לנו לאבי כל הכחות הרבים השונים, ותהי מחשבתנו כי הכח המושך הוא האחד המבוקש; ולרגלי הנסיון הזה אשר נסינו סרנו מן הדרך ונתמכר להגות ולהרות דמיונות והשערות רבים, ואת הידיעות הנכונות אשר היו לאיתנים מוסדי החכמה זנחנו כמעט, ואולם עתה נשובה נא אל מקור המים החיים אשר ישובבו נפשנו בכל עת, ובשימנו “השקפה” לפני הקוראים להשקיף משם על ראשי כל הדברים אשר נגענו אליהם, וראו עיניהם את השלל הרב אשר מצאנו עד עתה, והבינו כי הולכים אנחנו הלוך וקרב אל המטרה מיום אל יום, וכי ימים באים וכל חקות הטבע יגולו לפנינו כספר וכל איש אשר רוח בו יקרא בהם וידע את כל אשר נעשה ואת כל אשר יֵעשה.

הנה כי כן ידע הקורא כי חק קיום הכח אשר שמנו לפניו בפרקים הראשונים, הוא אחד מן הנפלאות הכי נכבדות אשר ראו עיני הדור הזה; והחוקרים מכל עבָרים ומכל פנות באו ויביאו איש איש בחצן את אותותיו ואת מופתיו, זה בכה וזה בכה, להוכיח כי אין כח בארץ אשר יאבד, וכי מראש ימות עולם מיום ברֹא הטבע את הכח, מדה אחת נכונה ברא אותו, ולא החסיר עוד ממנו ולא העדיף עוד עליו מאז ועד היום הזה; כמשפט החמר כן משפט הכח, והוא לנצח יעמוד; ואם יראה הרואה והאמין כי אבד הכח מן הארץ, ובאו החוקרים והראו אותו כי אך הַחֲליף הֶחֱליף את צורתו את צורתו ויהי לאחר והוא לא אבד, וכן בראות הרואה כי קם כח חדש לעיניו, ובא החוקר וַחֲקָרוֹ, וחק ומשפט הורה אותו להבין כי לא נולד הכח לעיניו, כי אם כח ישן הוא אשר פשט צורה וילבש צורה אחרת. – וגם הסוד הכי נכבד אשר בטבע, סוד חיי הצמח והחיה והאדם, ימצא פתרונים לו על פי חק קיום הכח; כי גם פעולות חייהם לא תֵעשינה בכוחות חדשים כי אם בכח שכבר היה לעולמים, ובהיות הזרע המת לצמח חי והביצה המתה כי תהיה לאפרוח או ליונק חי, וידעו כיום הזה כי לא כחות חדשים היו פה לעינינו לתנועה ולחום כי אם כחות שהיו לפנים בקרב החום הבא מן החוץ ובקרב מיני המזון, והכחות האלה פשטו צורה וילבשו צורה עד בלתי הכיר אותם, והכחות הנמצאים בקרב החי (כחות הפעולה) נושאים תמיד בד בבד עם כחות החום והמזון הבאים מן החוץ.

הכחות הבאים אל תוך הצמח, והטמונים בו עד היותו לאכלה לפי הנפש החיה ועד היותם לתנועה ולפעולה בקרב החי, הכחות האלה מן השמש יבואו ועל קרני החום והחימיה ינשאו; השמש עושה בארץ פעולות נפלאות ועולל עלילות גדולות, וגם האדם יקח את חלקו מאשר נתן לו השמש, כי כל המזון אשר הוא אוכל ידי השמש עשו אותו, והמזון יהיה בו לחמר ולרוח; ולכן בראותנו איש אשר בשר יהיה בו וידענו כי חום השמש הוא, ואשר שאר רוח לו וידענו כי חום השמש הוא; ואם ישב החוקר בחדר משכיתו לחקור חקר ולקנות תחבולות ולהגות דעות ולמצוא פתרונים לרזי עולם – מי עשה לו את כל הכבוד הזה? הלא אך המזון אשר בא אל קרבו ואשר אך חום השמש עשה אותו; ואנחנו בשבתנו אל שולחן הסופרים להעמיק חקר ולשום לפני קוראינו “ידיעות הטבע”, ולפנינו עבודה גדולה לקחת עמנו דברים ולדבר באזני הקוראים עברית, למען יבינו בנקל את כל הדבר הקשה – מי זה אפוא המוליד בנו מחשבות ומי המדבר מתוך גרוננו? הלא אך מעט האכל אשר אכלנו היום ואשר מן הצמח לקחנוהו שהיתה בו יד חום השמש, ומעט החום אשר הֵחַם אותנו. – זה הדבר אשר דברנו לא אחת ושתים: השמש הוא מקור חיים!

והשמש האם איננו סר למשמעת “חק קיום הכח”? – הן חקות הטבע חקים נאמנים ואיתנים הם לעד לעולם, מקצה השמים ועד קצה השמים, וכמשפטם בארץ מתחת כן משפטם בשמים ממעל; חקות המשקל נאמנו מאד בארץ, וגם בשמים לא נמצא אף כוכב אחד אשר יסור מן החקים ההם; הנפלאות הגדולות אשר מצאו בונזען וקירכֿהאָף בארץ, נאמנו גם בשמי שמים ממעל; המדה הנכונה אשר מצא פֿוקאָ לאור מאיר בחדרו, המדה הזאת נכונה ונאמנה היא גם לכל הכוכבים־הקבועים הרחוקים ממנו עד תכלית שמים; – הנה כי כן יהיה גם משפט חק קיום הכח, אשר תורה אחת וחקה אחת לו גם בארץ וגם בשמים, ולכן אין לנו דרך אחרת בלתי אם לחלוט כי יש יום והשמש יכבה או יאבד מן השמים, אחרי כי יערה את כל מקורו ויתן לנו את כל כחו, או כי גם השמש אך קַבל יקבל את כחו ממקום אחר.

אמנם עוד יזכור הקורא את כל אשר אמרנו בדבר המשפט הראשון, שהשמש יכבה או יאבד מן השמים, ולא נטל עוד עלינו לשוב לדבר את דברינו שנית; ובדבר המשפט השני, כי קבל יקבל השמש את כחותיו ממקור אחר, ושם ילבשו צורה אחרת והיו לאור ולחום ולחימיה, גם המשפט הזה לא הוכן עוד אל נכון והחוקרים טרם עוד הציבו לו יד; אכן קרוב הדבר לאמת כי כן הוא, אחרי כי כמראות האלה ראינו גם בארץ, והתקופה אשר יקיף הכח בארץ, תקופת עולמים היא, אשר יבין כל איש כי גם בשמים לא תחדל, וכמשפט אבני־האש הנופלות משמים ארצה, כה יהיה משפט החמרים הנופלים אל תוך השמש, אחרי כי הכח המושך אשר לשמש גדול מכח המושך אשר לאדמה פי שבעה, ובנפול החמרים לא יאבד כחם, כי אם יהפך וצורה אחרת ילבש והיה לתנופות אשר יניף את עצם השמים – ואולם כל הדברים האלה אך הנחות הם, כי על כן דעת לנבון נקל אשר עוד יבצר ממנו להביא חשבון לדעת את מכסת הכח הבא אל תוך השמש עד מלאת ספקו, למען היות ההכנסה מַקְבֶּלֶת אל ההוצאה.

והיה גם בבוא הימים והחוקרים יצליחו להוכיח כי אמת נכון הדבר: קבל יקבל השמש את כחו ממקום אחר, והוא אך את סגלתו ישנה לעשות אותו לקרני אור ולקרני חום ולקרני חימיה, וראינו גם אז והנה חידות חדשות תקומנה לפנינו ושאלות עצומות תשאלנה, אשר יכֹסו עליהן החוקרים איש איש לפי שכלו לבקש להן פתרונים, למען דעת מבטן מי יצא הכח ותנועת החמרים הנופלים אל תוך השמש מאין תמָצא.

הנה כי כן ילך האדם מחיל אל חיל, ורוחו הולך שואף אל המקום אשר שם יגלו לו כל מסתרי הטבע וחקותיו; כל פתרון יוליד חידה חדשה, וכאשר נוסיף דעת כן נרבה לבקש וכן נמצא סודות חדשים; אכן מדי לכתנו בדרך הזה, כן יֵאוֹרו עינינו וכן נרבה להבין את המראות הנפלאים אשר מסביב לנו, כי החקים הנאמנים והאיתנים יהיו לנו לעינים עד עולם, וידענו כי רוח אחד לכל היקום אשר לא ימוט לעולם, כי האמת לעולם עומדת!

מאמר ז - הכלכלה

א. הכלכלה אך חלב.

הגע עצמך קורא יקר, לתאר לך בדמיונך איש, אשר חננו הטבע בשכל חד וחריף, אבל הוא מימיו עוד לא ראה והנסיון עוד לא למדו, כי יונקי שדים יגדלו ויבאו באנשים; מה אמר איש כזה לו שמע מפיך כדברים האלה: ידוע תדע, כי הבריה הקטנה הזאת, אשר תראה פה לפניך, יונק הוא, המעותד להיות אדם שלם; כי לאט לאט יתגדל ויתרחב וכובדו יתוסף עצמות גיוו הרכות יתחזקו ויתארכו, שריריו המניעים את העצמות גם הם יתוספו בגדלם, בכמותם ובהתפשטותם. כן גם עיניו, אזניו, חוטמו ופיו ויתר חלקי ראשו, גויתו ורגליו, כי כל אבר ואבר של הגוף הקטן הזה יתפתח עד אשר היונק יהיה לאדם שלם. בלי כל ספק יניע האיש ההוא ראשו על הדברים האלה, ולא יתן אמון לדבריך.

ואם עוד תאמר לו, כי הגידול, הקיום וההתפתחות, יבאו על ידי אשר היונק ינק משדי אמו נוזלי לבן, מכונה בשם חלב, ומהחלב הזה יתפתח בתוכו כל הדברים אשר מהם נעשה גוף האדם, אז בודאי שחק, לעג לך וקרא עליך: פתי יאמין לכל דבר. מה זאת? ישאל, האם ימצא בשר בחלב הזה? האם נוכל לעשות מחלב עצמות, האם החלב יתהפך לשערות, האם נוכל לעשות מחלב צפרנים ושניים? האם אוכל להאמין, כי מחלב יעשו גם עינים? כי מחלב יעשו רגלים. ידים, לחיים, עפעפים, ועוד כמה וכמה אברים מאיברים שונים הנמצאים בגוף האדם? ואם תענה לו: כן, כן הוא! בתוך הבריה הקטנה הזאת תמצא מכונה (מאשינע) ובו יעשו ויתוקנו עצמות, שערות, שניים, צפרנים, בשר, דם, גידים, שרירים ועורקים, וכל זה יעשה מחלב; אז האיש ההוא, אף אם חכם הוא, ישתומם לדבריך אלה וישאלך להגיד לו איכות המכונה ההיא, כמה דודי קיטור, כמה גלגלים וכו ימצאו בו? והעיקר: מאיזה חמרים נעשו כל המכונות האלה? וכאשר תאמר לו; כי אין זכרון לכל הדברים האלה בגיו היונק, כי כל המכונות אשר נראה בכל בתי־חרשת (פאבריקען) אין להן כל דמות ודמיון אל המכונות בגוף האדם; כי המכונות האלה יתגדלו ויתפתחו ביחד עמו, לא מזהב, ברזל או נחושת, כי חלקי החלב הן, אשר ישתה היונק. בלי כל ספק יתפלא וישתומם האיש ההוא, ויקרא: מה הוא בינת נבונים, מה היא ידיעת יודעים ומה היא חכמת חכמים, נגד מעט חלב־אם!

אבל אתה, קורא נכבד, הן תדע על פי הנסיון, כי חלב־אם חלב פשוט הוא, כי החלב הזה הוא אך מזון המכלכל, וכי הכלכלה בעצמה איננה כי אם חלק פעולת החיים של גוף האדם.

בפרקים הבאים חפצנו לדבר בעיני הכלכלה, כלכלת גוף האדם, ואקוה, קורא נכבד, כי תשים לבך לדברינו.

ב. האדם, המזון אשר נתהפך בקרבו.

פה נהפוץ לדבר על דבר כלכלת גופנו. אבל עלינו ראשונה לדעת ברור מה הוא הכלכלה? מדוע מוכרחים אנחנו לאכול דברים המכלכלים? אמת הוא, שגם הולד הרך ידע, כי הרעב יאכפנו לזה, אבל כי תשאל, מאין יבא הרעב? ועל כן עלינו להבין ראשונה מה טיבו של הרעב? ולזה ננסה לבאר דבר נפלא אחד, המכונה בפי החכמים. התחלפות, או התהפכות־החומר (דער סטאפֿוועקסעל).

דבר ברור וידוע הוא, כי כל הנמצא בגוף האדם לא ישאר אף רגע במצב אחד, כי אם כל חלק וחלק ממנו יתחלף ויתהפך תמיד. אנחנו נשאוף אויר לתוכנו ונוציא אויר ממנו, אבל האויר אשר בא אל קרבנו משונה הוא מהאויר אשר יצא ממנו, ועל ידי זה יעשה בתוכנו חלוף־חמרי, כי חומר חדש בא אל קרבנו וחומר אחר יצא ממנו. חלוף החומר הזה (אשר נדבר בו עוד להלן) הכרחי הוא לגוף האדם ולחייו. מוכרח הוא האדם להוציא ממנו חמרים כאלה, אשר יגורשו מן גיו, ולקבל חמרים חדשים, כדי למלאות את החסרון. אם כן לא נכזב כשנאמר, שהאדם יתחדש תמיד, כי באמת יאבדו בכל רגע ורגע הלקי גופנו, ונקבל חדשים תחתם. וכבמסחר־חליפין כן הוא בחלוף־החומר: עלינו לקבל סחורה חדשה לפי ערך ושויו של הסחורה אשר נתנו אנחנו. ואחרי כי מוכרחים אנחנו להוציא ולאבד מחמרי גויתנו על ידי נשימה, זיעה וכדומה, אם כן נרגיש את החסרון הזה כל עוד שלא נמלא. הרגש הזה נכנה בשם ״רעב", והוא יאכפנו למלאות את החסרון, לקבל לתוכנו המרים חדשים לפי ערך החמרים שיצאו ממנו.

הכלכלה אם כן תמלא את חסרון חלקי גוף האדם, ואך התהפכות נפלאה היא! כי על ידה יתהפכו חלקי המזון לחלקי הגוף. ולפי זה האדם אשר נראה לפנינו, לא בריה בפני עצמו הוא, האוכל מיני מזון שונים, כי אם הוא בעצם ביחד עם עורו, עצמותיו, שערותיו, מוחו, בשרו, דמו, צפרניו ושניו, אינו רק המזון אשר אכל ואשר נתהפך בקרבו.

ג. מה נפלאים המה מיני המזון אשר נאכל.

האדם הוא המזון, אשר נתהפך בקרבו! הרעיון הזה יפליא אותנו. אבל רעיון אמתי הוא. האדם, בנוגע לבשרו, אינו רק מיני המזון אשר אכל, הוא הוא המזון, אשר נפה בו הוא רוח חיים על ידי אכילתו אותו. היונק יחיה מחלב אמו, רצוני לומר היונק כמו שהוא, ראשו, גויתו, ידיו ורגליו, אינן רק חלב־אם, אשר נתהפך ובא לידי חיים. ומזה נקל להבין, כי אם אך נדע את החמרים הכעמיים אשר האדם יאכל, נדע גם את החמרים הכעמיים אשר מהם הורכב גיוו; ולהפך, אם נדע את הרכבת גוף האדם, נדע איזה מיני מזון עליו לאכול, כדי לחיות, רצוני לומר, כדי לחדש תמיד חלקי וחמרי גיוו.

ואחרי כי חלב־אם הוא המזון היותר פשוט והיותר טבעי בעד היונק, נהפוץ לשים עתה לבנו אליו, והוא יעזרנו להבין את ערכם ופעולתם של מיני המזון גם בעד אנשים, אשר נדבר בהם להלן.

חלב־אם יעצור בקרבו כל החמרים, אשר מהם יתפתח גוף האדם. לו חסר לו איזה מהחמרים האלה, לא התפתח היונק ולא בא באנשים. לו לא היה ( למשל) בחלב־אם חלקי סיד־העפרי (קאלק־ערדע) אז עצמותיו הרבות לא התקשו, וכלן התעקמו. כבר נסו להאכיל בעלי־חיים מיני מזון כאלה, אשר חסרו בהם חלקי סיד־העפרי, ונוכחו, אשר אף כי שמנו ועבו, בכל זאת אחרי עת קצרה לא יכלו לעמוד על רגליהם, כי עצמותיהם נתרככו כתנוך, וכל אבריהם התעקמו והתקלקלו. לו לא היה בחלב־אם החומר הנקרא פֿאַספֿאר, אז לא אך העצמות והשניים, כי גם מוח היונק לא התפתח. לו לא נמצא ברזל בחלב־אם, אזי מת היונק בלי כל ספק ממחלת החורון (בלייכזוכט), המסוכנת גם בעד אנשים, ותוכל להרפא אך על ידי מאכלים העוצרים ברזל הרבה, או על ידי סמי מרפא כאלה. כל חלקי החלב האלה שזכרנו, לא יתראו לנו בהשקפה ראשונה כחלקי מזון המכלכלים, כי מי ידע ויחשוב, כי בכל יום ויום יאכל פֿאַספֿאר, ברזל וסיד־עפרי, אבל באמת כן הוא. ומלבד זה נאכל עוד בכל יום קאליום, נאטאריום, מאגנעזיום, כלאר ופילואר (מיני מתכת) מבלי אשר נרגיש או נדע אותם. ומלבד זה תבוא לנו הכלכלה העיקרית, משלשה חמרים אויריים (לופֿט סטאפֿע); מיסוד־החמצי, יסוד־המימי ויסוד החנקי. ואליהם יצטרף עוד חומר־מוצק, יסוד הגחלי. כל החמרים האלה נמצאים בחלב, והם המה החמרים היסודיים, אשר מהם יתפתח גוף האדם.

לפי זה יוכל כל אדם להחליט, כי בנקל נוכל להמציא לנו מזון מכלכל. הן להמטרה הזאת עלינו אך לקחת במדה ידועה, יסוד הגחלי, יסוד־המימי ויסוד החמצי, ולערב עם היסודות האלה מעט קאליום, נאטריום, קאלציום, ברזל, פֿאַספֿאר, כלאר ופלואר, ולשתות מעט מעט מהתערובות הזאת, כדי להשיב לגויתנו את אשר נאבד ממנה. אבל מחשבה כזאת טעות היא המוביל לאבדן ומות. אמת הוא, כי החמרים האלה המה המוכשרים והעקרים בכלכלת גיו האדם, אבל בתוארם הטבעי לא יביאו לנו כל תועלת, ואך כאשר יתקשרו ויתאחדו זה עם זה על אופנים שונים, טרם יבואו אל גוף האדם, אך אז יכלכלו אותנו כאשר נאכלם.

בפרק הבא נראה איך תכין הטבע את כל החמרים האלה ותתקנם, טרם תתן אותם לנו לכלכלתנו. בחלב־אם (למשל) ימצאו באמת כל החמרים אשר זכרנו, אבל בתוארים משונים ובהתקשרות שונות. המה ימצאו בו בתואר: חומר־גביני (קעזע־סטאל) חומר־חמאי (בזטטער־טטאל), נופת־חלב (מילכ־לוקקער). מיני מלח ומים.

ד. איך יתוקנו מיני המזון ויוכנו בעדנו על ידי הטבע.

כבר אמרנו, כי במזון היונק, החי מחלב אמו, ימצאו חמרים מחמרים שונים. החמרים העקרים המה שלשה מיני אויר: יסוד־החמצי, יסוד המימי ויסוד החנקי, ועמהם יתאחד יסוד הגחלי. בהתערובות הנפלאה הזאת יתערבו, במדה קטנה מאד, עוד חמרים אחרים, אשר הרוב מהם אינם נודעים לנו על פי הנסיון, כמו קאליום, נאטריום, קאלציום, מאגנעזיום, כלאר ופלואר, וכמה מהם נודעים לכל איש כמו: ברזל, פאספֿאר וגפרית.

הדברים הנפלאים והמשונים האלה יתוקנו בחלב אם על ידי הטבע ויוכנו בעדנו, כי כמו שהם במקורם וכמו שיתאחדו ע"י אמצעים מלאכותיים, לא יוכשרו לכלכל אותנו. ההכרח הוא, כי הטבע בעצמה תתקנם ותעשה מהם מזון – מכלכל, והוא על ידי שתוליכם לראשונה דרך הצמחים, וחיי הצמחים יהפכו וישנו אותם לתוארים שונים. הצמחים יחיו מהתקשרות כעמית פשוטה, של החמרים היסודיים; או בביאור יותר: הצמחים בעצמם אינם רק ההתקשרות הפשוטה של החמרים היסודיים, ואך אחרי אשר החמרים היסודיים נתהפכו לצמחים, אך אז מוכשרים המה להיות מזון מכלכל גם בעד החי והאדם.

אך מיני המזון הבאים מן הצמחים טובים הם בעד האדם; ואף כי האדם יאכל גם בשר, שומן וביצים של בעלי־חיים, אבל מאין להם לבעלי החי כל זה אם לא מן הצמחים אשר אכלו. ולפי זה נראה בטבע שלשלת נפלאה בהתהפכות מיני המזון. החמרים היסודיים יתקשרו ויזונו את הצמחים, הצמחים יזונו את החי, ושניהם יחד: הצמחים והחיים יזונו ויכלכלו את האדם. גם חלב־אם יבוא אך על ידי הצמחים וחמרי־החי (טהיער־סטאפע) אשר תאכל האם. החמרים, אשר כבר הוכשרו בצמחים ובבשר החי למזון האם, יתהפכו בגויתה לחמרים שונים, וחלק מהם יתהפך לחלב בשדיה, והחלב הזה יזון את היונק. אם כן בצדק נאמר, כי בחלב־אם ימצאו יסוד־חמצי, יסוד־חנקי, יסוד־מימי, יסוד־גחלי, ועוד חמרים יסודיים, אבל החמרים האלה מקושרים ומיוחדים המה בחלב האם, עד כי נהפכו לחמרים מכלכלים: חומר־גביני, חומר־חמאי, נופת־חלבי, מלח ומים, כאשר כבר זכרנו למעלה. אבל איזה פעולה יפעלו החמרים האלה בגוף היונק? מה יעשה בהחמרים האלה, אחרי אשר כבר באו אל גיוו? איך יתהפכו במשך העת אשר ישארו בגיוו, באיזה אופן יתרחקו החמרים המקולקלים מגיוו ויאכפו עליו לקבל חמרים חדשים תחתם?

השאלות האלה הן הן שאלות הכלכלה, אשר נבקש להשיב עליהן אחת אחת כסדרן, וכאשר נבין את תשובת השאלות האלה, נוכל להתיר גם את השאלה: איזה מיני מזון המה היותר טובים בעד האדם, אחרי אשר עזב את שדי אמו וימצא לפניו מיני מזון שונים בצמחים ובחיים, באיזה מהם יבחר ואיזה ירחיק.

ה. מה יעשה בחלב־האם, אחרי בואו אל גיו היונק.

כאשר יצא הולד מרחם אמו, הביא אתו דם, בשר, עצמות ואברים, אשר היו עד כה ונזונו מדם אמו. ואך עתה, כאשר כבר יצא לאור עולם לא יקבל עוד מזונו על ידי אמו, ולא ירחיק עוד את פסולת החמרים דרך גיוה. הוא ישאוף אויר תיכף וינשום, על ידי זה יוציא מתוכו יסוד־גחלי. דרך נקבי העור תצא הזיעה והיא יסוד מימי וחמצי. – על ידי השתן יצא יסוד־החנקי. החמרים האלה: הגחלי, המימי, החמצי והחנקי, היו חלקים חיים בגופו, אבל אחרי אשר כבר פעלו פעולתם נפסלו ויתרחקו מגיוו. ממילא מובן, כי הכרה הוא בעד גיוו למלאות את החסרון הזה, וזה יבוא על ידי חלב־אמו, העוצר את כל החמרים שזכרנו. אבל איך יעשה מחלב־האם כל החמרים האלה? החלב יבוא דרך הגרון מפה היונק אל קיבתו. בפיו ימצא החלב מין נוזלי המוכשר להקל ולהכין את השתנות החלב בקיבה. הנוזלי הזה הוא הרוק (שפייכעל), כותלי הקבה יפרישו מתוכם מין נוזלי כזה המוכשר לרכך ולמסמס, לא אך חלב, כי אם גם מאכלים קשים, ולעשות מהם מין נזיד (ברייא). החכמה תורנו עתה להכין על דרך מלאכותי נוזלי כזה, ובנקל נוכל להוכח מפעולתו, כי בעינינו נראה איך ירכך וימסמס הנוזלי הזה לחם יבש ובשר. הפעולה הזאת היא הנקראת, עכול הקיבה. אחרי אשר נגמרה מלאכת העכול פה, יפתח למטה בקיבה פתח קטן המוביל את הנזיד אל הקרב (דארכן) (הוא נאד או שק ארוך ומכופל) וגם פה יתערב הנזיד עם כמה מיני נוזלים; רוק־הכרס (בוכטפייכעל), המרה ועם ליח הקרב (דארא:אפֿט) והמה ישלימו את העכול עד אשר יתחלק הנזיד לשני חלקים: לליח דק המכונה ליח־המזון (טפייזע־זאפֿט) העוצר החמרים המכלכלים את הגוף, ולחומר מוצק, שאיננו מוכשר לכלכל ויוצא החוצה על ידי פתח הקרב למטה. אבל איך יבוא הליח המכלכל אל חלקי הגוף? לזה ימצאו על כותלי הקיבה והקרב כלי־דם (בלוט־געפֿעסע) דקים מאד, אשר בעת העכול ימוצו לתוכם מן המאכל את המים וכל הדברים שנמסמסו. מלבד זה ימצאו באורך כל הקרב חללים וצינורות דקים ורבים מאד, המכונים בשם גידים מוצצים (זויגאדרכען), וכל הכלים האלה ביחד ימוצו לתוכם את הליח המכלכל. כל הכלים האלה יתפשטו וילכו מלמטה למעלה עד השדרה, פה יתאחדו לנאד אחד העולה עד החזה, ממנו ישפך הליה המכלכל אל גיד הדם הראשי, יתערב עם הדם השוטף ממנו אל הלב, ומשם יתגרש בדרך אחר על פני כל הגוף.

מזה נראה, כי כהמזון כן חלב־האם יבואו, אחר שנשתנו לליה מכלכל, ויגיעו סוף סוף בדרכים שונים אל הדם, יתערבו עמו, ויתהפכו לדם.

נראה־נא עתה את פעולת הדם.

ו. איך יתהפך הדם בגיו האדם לגוף חי.

בצדק נוכל לכנות את הדם בשם “גוף חי במצב הנוזלי”. כי הדם מוכן הוא להתהפך לגיו חי ומוצק. כולם התפלאו, כאשר כנה החוקר הגדול ליעביג את הדם בשם ״בשר נוזלי“, אבל באמת נוכל לכנותו גם בשם ״גיו אדם נוזלי”, כי מהדם יתהוה לא אך בשר השרירים, כי אם גם המוח, השומן, השניים העצמות, העינים, הגידים, התנוך, העורקים וגם השערות.

דמיון כוזב הוא לחשוב, כי החמרים, אשר מהם יתפתחו כל חלקי הגוף שזכרנו, ימצאו ממוסמסים בדם, כאשר נמצא למשל הנופת (צוקקער) ממוסמס במים, לא כן הוא. המים והנופת ישארו תמיד שני דברים נפרדים, אבל הדם איננו דבר בפני עצמו, כי הוא הוא החומר, אשר ממנו יבנו כל חלקי הגוף המוצק.

הדם יתקבל מאחת ממחלקות הלב ויגורש אל הריאה, השואפת אויר לתוכה, ובה יקבל הדם בדרך נפלא מאד את יסוד החמצי שבאויר. הדם הזה, העוצר בתוכו יסוד החמצי, ישוב על עקבו אל הלב למחלקה אחרת. הלב יתקמץ ויתכווץ עוד פעם ויגרש את הדם הזה על פני כל הגוף, דרך גידים, אשר יתענפו ויתדקו יותר ויותר, עד כי לבסוף אינם נראים לעין האדם מפני דקותם. באופן כזה יחדור הדם דרך כל חלקי הגוף וישוב על עקבו דרך גידים דקים מאד, אשר על יד על יד יתגדלו ויתרחבו יותר ויותר, עד הגיעם שנית אל הלב, כדי להגרש שנית אל הריאה, לקבל שמה יסוד־החמצי, ולשוב אל הלב, כדי לסבב שנית דרך כל חלקי הגוף. ובעת הסיבוב הזה, בעת אשר יוצא הדם מן הלב אל הריאה וישוב אליו, ויצא שנית ממנו לחדור בכל חלקי הגוף ולשוב מחדש אליו, באותה העת תתהוה התהפכות החמרים. באותה העת יתהוה החלוף, המרחיק מן גיו האדם כל הפסולת והמותרות, והמביא חמרים חדשים לכל חלקיו, לפי חסרונם.

כדבר פלא יתראה לעינינו הדבר הזה, שהדם בעת שיסבב דרך כל חלקי הגוף, ישאיר בכל חלק וחלק את הנצרך לו לחדש כחו, ויגרש ממנו את הפסולת, שלא יועילו לו עוד. התבונה עוד לא מצאה את טעם וסבת הפלא הזה, אבל הנסיון הורה לנו כי כן הוא. למשל: הדם אשר יתפתה בגיו היונק חלב אמו, יעצור בתוכו פאספֿאר, יסוד החמצי וקאלציום, אשר בעת סבובו דרך גיוו ישאירו על העצמות, והוא עיקר חומרם. כן ישאיר הדם על השניים פלואר קאלציום. השרירים או הבשר יקבל ממנו החמרים המיוחדים והמוכרחים להם, כן יתפתרו ויתחדשו מן הדם, העורקים, הגידים, העורות, המוח והצפרנים, וכן האברים הפנימיים: הלב, הריאה, הכבד, הקרב והקיבה; ומכולם יקח הדם כתשלומין בעד החמרים המועילים, אשר יביא להם, החמרים הפסולים, שאינם נצרכים עוד, ויוליכם אל המקום אשר דרכו יצאו מן הגיו החוצה.

אם נקשור בחוט או בחבל דק איזה אבר עד שהדם לא יוכל לחדור בו, ימות האבר ההוא, כי חיי הגוף הוא חלופו ותמורתו התמידי, להחליף ולהמיר את החמרים הפסולים בחמרים חדשים, והחלוף החי הזה יבוא אך באמצעות סבוב הדם, המתחדש תמיד על ידי המזון ומתמעט תמיד על ידי התהפכותו לחלקים חיים של גיו האדם. ועל כן בצדק נכנה את מיני המזון ״אמצעי החיים“; ואת הדם, אשר יתפתח ממיני המזון נוכל בצדק לכנות ״ליח החיים”.

ז. השתלשלות החמרים.

היוצא לנו מכל אשר אמרנו עד כה, הוא: שגיו האדם הוא הדם, אשר נתהפך, נתקשה ובא לידי חיים. הדם הוא המזון אשר נתהפך. המזון הוא התקשרות החמרים היסודיים, אשר הוכנו על ידי הטבע והוכשרו למאכל אדם, נמצא, כי כל חלקי גוף האדם אינם כי אם חמרים יסודיים, אשר נתהפכו ובאו לידי חיים.

אבל הן מין האנושי יחיה עלי אדמות זה רבבות שנים, וביחד עמו יחיה כל חי למינהו. אשר גם הוא יתפתח. יתקיים ויכלכל את עצמו כהאדם, אם כן, מאין יבואו אלה החמרים היסודיים, אשר יתהפכו תמיד לבעלי חיים? האם לא יתמעטו החמרים האלה, אחרי כי יתהפכו תמיד לצמחים, והצמחים נאכלים תמיד מן האדם והחי? אבל באמת כבר השבנו תשובה ברורה על השאלה הזאת, כי גיו האדם לא אך יחיה תמיד חיים חדשים על ידי החמרים החדשים אשר יקבל מן המזון, כי אם גם ימות בכל רגע ורגע, כי בכל רגע ורגע ישיב חלקים רבים, והמה יצאו ויתרחקו ממנו, ילכו אל החמרים היסודיים וישובו אל אם כל החברים, אל האדמה אשר ממנה לוקחו. כי לא אך המת ישיב לאדמה את אשר לקח ממנה, ואל היסודות את אשר נתנו לו. לא! יותר מן המת ישלם החי את חובו בכל רגע ורגע.

גיו של אדם לא שלו הוא, לא מקנת כספו הוא. הגיו נתן לאדם מן הטבע. בתורת הלואה על זמן קצר, בתורת מתנה על מנת להחזיר, ואחרי שנשלמה עבודתו יוקח ממנו, והאדם, האדם רם העינים, מוכרח לקבל מידי הטבע את ההלואה הזאת ולשלם לה תמיד את חובו, עד אשר יקבל בנשימתו האחרונה את ההלואה האחרונה, ובמותו יחייב את הנשארים אחריו, כי המה ישלמו את חובו האחרון, להשיב את גיוו אל האדמה אשר ממנה לוקח.

הפלא ופלא! דם האדם הוא הוא השליח אשר יביא לו את ההלואה מן הטבע, בהביאו לו למזונו את החמרים היסודיים שנתהפכו והוכשרו לכלכלתו. ודמו הוא גם הערב בעדו, ואחרי שהביא לו ההלואה ימהר גם לקחת תמורתה, יקח ממנו המרים אחרים כדי לשלם לטבע את חובו. כל פעם ופעם שיסבב הדם דרך הגיו, יבוא לו מזונו לחדשו ולהחיותו, ובכל פעם ופעם, כאשר ישוב על דרכו, יקח עמו את החלקים אשר כבר נפסלו, ויביאם אל המקום אשר דרכו יצאו מן הגיו; אל הכליות יביא את יסוד־החנקי הנפסל, כדי שיעשו ממנו מי רגלים, ועמהם ביחד יצא מן הגוף; עמהם יתערב עוד סיר הפאספֿארי הנפסל אחרי שנתפתחו ונתחזקו ממנו העצמות והשניים. על ידי נקבי העור ירחיק הדם מן הגוף את הזיעה, הוא הנוזלי העוצר בקרבו יסוד חמצי, יסוד־מימי ושומן שנפסלו. אבל עיקר פעולת הדם הוא שיוליך אתו יסוד־הגחלי הנפסל אל הריאה, למען תוציא אותו מן הגיו על ידי נשימתה, כי חומץ הגחלי הבא ממנו, אויר ממית הוא אם לא יתרחק מן הגיו.

לא מעטים המה החמרים אשר יתרחקו מגיו האדם במשך יום אחד (כ"ד שעות), וחלק ארבע־עשרה ממשקל כל גיו יתרחק ויצא ממנו בכל יום. משקל המים היוצאים ממנו בתוארים שונים: בתואר אויר ונוזלי על ידי הריאה, העור והכליות, הוא כמעט שש לטרות, וכל החלקים האלה אשר יתרחקו ממנו, יאבדו תיכף, כאשר יצאו מגיו, את כשרונם, ישובו לחמרים יסודיים, יתקשרו ויוכשרו לכלכל את הצמחים, אשר היה ויהיה מאכל החי.

כן הוא השתלשלות החמרים בטבע; החמרים היסודיים, שאין בהם כל רוח חיים יתקשרו ויבואו בצמחים; הצמחים יתקנו ויכשירו אותם ויבואו עמהם לגיו החי והאדם. שמה ישלימו פעולתם לכלכל את כל חלקי הגוף החי וכפסולת ישובו שנית אל מקורם, אל החמרים היסודיים המתים, כדי לחיות שנית על ידי הצמחים והחי.

ח. המזון.

מכל אשר אמרנו עד כה יראה כל קורא, כי לכלכלת גויתנו, טובים המה אך מיני מזון כאלה, העוצרים בתוכם כל החמרים הנמצאים בדמנו. ולזה ההכרח הוא, כי ימצאו במיני המזון: מים, חלבון, מלח, שומן ונופת (צוקקער), כי כל החמרים האלה ימצאו בערך שוה ביניהם.

כל בן דעת יודה, כי המים הכרחיים הם לקיום גיונו. – בשר שרירינו יעצרו בתוכם חמשה ושבעים חלקים מים, ובכל זאת אם יאכל האדם אך בשר מבלי לשתות מים, ימות, כי החמשה ושבעים חלקים מים הנמצאים גם בבשר בהמה, מעטים המה בעד כל הנוזלים ההכרחים לגיוו.

מהחלבון אשר יאכל יתפתחו בדמנו החמרים ההכרחים בעד בשר השרירים. אבל טעות הוא לחשוב, כי ההכרח לזה לאכול ביצים דוקא. החלבון הזה ימצא גם בחומר־הגביני; באשר נדע, כי בחלב־האם אך חומר־גביני ימצא מבלי כל זכרון חלבוני כמו שהוא, ובכל זאת די הוא להתפתחות ולגידול היונק. אם כן לאלה אשר יאכלו גבינה הרבה, כמו הרועים בארץ שווייץ, אין כל צורך בבשר. אבל לא אך חומר גביני יעצור בתוכו חלקי חלבון. ישנם מיני צמחים הרבה, אשר הרבה חלקי חלבון ימצאו בהם, ומוכשרים הם מאד להתפתחות בשר השרירים. חלבון־צמחי כזה הוא הדבק (קועבער) הנמצא במיני הדגן שלנו. מלבד זה מוכשר עוד להתפתחות בשר השרירים החומר־הקטניי, והוא חלק גדול של הקטניות והפול והעדשים שלנו.

מיני המלח, אשר עלינו לאכול ולהביא אל דמנו, הם לא אך המלח הפשוט, בי אם כמה מיני התקשרות כעמיות, בין חמרים ידועים, כמו פֿאספֿאר, ברזל וכו', הנמצאים בכמה מיני מזון, מבלי שנראה אותם או נרגישם, ומהם יתפתחו העצמות, השניים, התנוך והשערות. רבים יחשבו כי ערכו של השומן במיני המזון אשר נאכל גדול הוא מאד. בחשבם כי מן השומן ישמן האדם, אבל באמת לא כן הוא, חיות טורפות אשר תחיינה אך מבשר ושומן אינן שמנות, ולהיפך האוכלי צמחים (הפיל למשל) ישמנו מאד אס נתן להם מספוא טוב אך ממיני צמחים.

אבל יהיה איך שיהיה, השומן איננו דבר מותרות בגוף האדם, כי על ידו תתקיים נשימתנו, אבל השומן הנצרך לו לאדם, יתפתח מאליו בגיוו, ולזה אין עליו לאכול שומן כמו שהוא אך מעט, והמעט אשר יאכל הוא אך כדי להקל בגיוו את התפתחות השומן מהנופת הנמצא בהמאכלים אשר יאכל. ואם כן בצדק נחשוב את השומן ואת הנופת לדבר אחד, כי מהנופת יתפתח בגוף האדם השומן, ומעט שומן אשר יאכל, הוא אך להקל את ההתפתחות הזאת. כן בנוגע להנופת אין כל הכרח לאכלו כמו שהוא מוכן לפנינו, כי כל מין מזון, אשר עמילן (סטערקע) בו ימלא את מקום הנופת, כי העמילן יתהפך לנופת והנופת לשומן. תפוחי אדמה יעצרו בתוכם עמילן הרבה, אבל טוב הוא לאוכלם בחמאה, כדי להקל את התהפכות העמילן לנופת והנופת לשומן.

המזון היותר טוב הוא הלחם, כי בו ימצאו כמעט כל חלקי הכלכלה. בו ימצא חלבון־צמחי, וממילא בנקל יתהפך לבשר, בו ימצאו כמעט כל מיני המלח ההכרחיים בעד גויתנו, והוא יעצור בתוכו גם עמילן ההכרחי להתפתחות השומן. ועל כן כאשר נוסיף עליו מעט חמאה ונשתה בשעת אכילתו מים, די הוא לקיום הגוף. תפוחי־אדמה לבדם מזון רע הם, כן הבשר לבדו לא טוב הוא, וגם מחלבון לבדו לא תוכל גויתנו להתקיים.

ט. איזה נסיונות ע"ד הכלכלה.

נסיונות רבים נעשו על דבר הכלכלה, לכח העכול, לפעולת הרעב ולפעולת מיני מזון שונים. בנוגע לכח העכול נסו נסיונות בליח־קיבה מלאכותי ( מיט ערקינסטעלטעס מאגעמאפֿט) אשר נלקח מקיבת איזה בעל חי, וגם בליח־קיבת אדם, אשר נפצע כרסו עד הקיבה. דרך הפצע הזה בנקל היה לראות איך ימהרו או יאחרו מיני מזון שונים להתעכל בקיבה ולהתהפך לנזיד. הנסיונות האלה הראו, כי כל מיני המזון בכלל ישארו בקיבת האדם, טרם יתהפכו לנזיד ויבאו לקרבים, משתים עד חמש שעות. איזה מהם ימהרו ואיזה מהם יאחרו להתעכל על ידי ליח הקיבה, למשל: לחם חטים יתעכל יותר מהרה מביצים, בשר־עגל מבשר־שור, בשר כחוש מבשר שמן, חלבון ביצת תרנגולת מחומר־הקטניי. מובן מאליו כי כל מאכל אשר ימהר להתעכל ולהתמסמס בליח הקיבה יותר טוב הוא, כי ימהר להתהפך לדם ולכלכל את הגוף.

בנוגע להרעב נעשו נסיונות אך עם בעלי חיים. והנסיונות האלה הראו, כי על ידי הרעב נתמעט הדם יותר מחציו, השומן כלה לגמרי, הבשר עד החצי, וגם העור אבד שליש עביו, והעצמות חלק שליש ממשקלן. העורקים נתמעטו אך מעט מזעיר; וזה יראה לנו את כחם ואונם, כי יוכלו להתקיים אם אך ימצאו איזה כלכלה.

כמה נסיונות הראו, כי אדם גדול, אשר משקלו לערך 130 לטרות, ימות, אם יאבד על ידי הרעב חמשים לטרות ממשקלו.

בנוגע למיני מזון שונים הראו נסיונות. אשר נעשו בכלבים, כי בעלי־חיים אלה יוכלו להיות זמן רב אך מעצמות; ומתו מהרה כאשר האכילו אותם אך נופת, ובנבלתם לא נמצא שומן אף מעט, אף כי הנופת התהפך בלי כל ספק בגיו לשומן, לו הוסיפו עליו מעט שומן מוכן. בעלי חיים, אשר האכילו אותם מיני מספוא אשר לא נמצא בו פאספאר וסיד, שמנו ועבו, אבל לא האריכו ימים, על כי עצמותיהם נתרככו. בעלי חיים אשר האכילו אותם חלבון, חומר־גביני, מתו בעת קצרה כזאת, כאילו לא אכלו מאומה.

הנסיונות, אשר נעשו עם האדם, הורו, כי לא טוב הוא לאכול תמיד מין מזון אחד. מיני מזון שונים יבריאו ויכלכלו אותנו יותר. רופא אחד בארץ בריטניא חפץ לנסות בעצמו את פעולת אכילת מין מזון אחד, ובמשך חמשה וארבעים יום לא אכל רק לחם ולא שתה רק מים. במשך הזמן הזה אבד ממשקל גיוו שמונה לטרות. אח“כ לא אכל במשך ארבעה שבועות רק לחם ונופת, אח”כ לא אכל במשך שלשה שבועות רק לחם ושמן־זית, כן נמשכו נסיונותיו שמונה חדשים עד שנחלשו כל יצורי גיוו ויגוע וימת. ולפי זה החפץ לאכול מיני מזון שונים, לא זוללות, כי אם הכרחי וטבעי הוא.

בסוף מאמרנו זה נחפוץ עוד לרשום איזה מיני מזון וכשרונם. מכל שבעת המינים לחם־חטים הוא המכלכל יותר, ואם יאכל בשר עמו, כאשר יאכלו הבריטנים, אז הוא המזון היותר טוב. מדוחן יתפתח שומן הרבה, אבל לא טוב הוא לאכלו לבדו, כי אם לערבו עם חמאה או שומן ולהוסיף עליו מעט בשר. תפוחי־אדמה ידמו כי מאכל זול הם, אבל באמת מאכל יקר הם, כי החומר המכלכל שבהם, אשר הוא הוא עיקר המזון, מעט הוא מאד, וממילא אם נחפוץ לאוכלם לשובע, עלינו לאכול מהם הרבה, ונמצא כי יצא שכרם בהפסדם. ומלבד זה ההכרח לאוכלם עם מלח, חמאה או שומן, כי בלעדם לא יכלכלו מאומה. הפול הקטניות והעדשים מזון טוב המה, אבל קליפותיהם לא יתעכלו בקיבה, ועל כן ההכרח לקלפם. הקאפֿע, הטהע וכן המלח, גם כן מיני מזון מכלכלים הם. [כאשר כבר נתבאר כל זה בפרוטרוט בכרך ראשון במאמר ״מיני מזון בעד העם". ובכלל עצתי אמונה אל הקורא הנכבד לקרוא את שני המאמרים האלה: את המאמר האחרון מהכרך הראשון ואת המאמר הראשון מהכרך הזה, יחד בזה אחר זה, כי שניהם יתאימו וישלימו איש את רעהו]. המעתיק.

מאמר ח - החפץ־הטבעי (דער אינסטינקט) בבעלי־חיים.

א. מה הוא החפץ הטבעי?

המראה היותר נפלא, המושך עליו את עין כל אחד מאתנו, הוא החפץ הטבעי, או הנטיה הטבעית בבעלי־חיים. נחפוץ פה לדבר בהמראה הנפלא הזה. אבל נגיד מראש לקוראינו הנכבדים, כי לא נחשוב לגזם ולספר להם ספורי מעשיות מבהמות וחיות, המעידות על חכמתן ושכלן, העולות למעלה מחכמת האדם ושכלו, ואשר באמת לא היה ולא נברא; לא נדבר פה בלשון הבאי וגוזמא, ולא נתרחק אף צעד אחד מגבול האמת והלאה. נספר פה אך את אשר הורה הנסיון לחוקרי הטבע הנאמנים בכל דבריהם, כי גם בזה נמצא נפלאות כאלה, אשר תמשכנה אחריהן את עין ולב האדם. אבל טרם נבא לספורנו, עלינו לדעת, מה הוא החפץ־הטבעי?

בשם חפץ־טבעי נכנה: את הכח הפנימי הנטוע בכל בריה חיה. המכריחה לעשות את הדברים הטובים בעדה, והמביאים לה תועלת, מבלי אשר תדע ותבין מדוע תעשה ככה.

. השממית הלבנה, אשר תבחר בציצים ופרחים לבנים, לארוג שמה את רשתה, בעת אשר היא בעצמה תסתתר ותארוב לשללה, טוב תעשה למטרתה, כי לו ארגה את רשתה, לו חפצה להסתתר באיזה גדר חשוך, באיזה כותל ישן, או באיזה סבך ירוק, לא לכדה ברשתה זבובים במספר כזה, כאשר תלכדם על ידי שתארוג רשתה ותסתתר בין ציצים לבנים; כי שמה הן ראו אותה הזבובים והכירו אותה בצבעה הלבן והתרחקו ממנה, אבל בין הציצים הלבנים לא יכירוה ויפלו ברשתה. אבל האם נוכל לאמר, כי בחכמה עשתה זאת? האם תדע, כי צבע לבן יתרגש מהרה מעין רואים על ידי צבע שחור ויתראה תיכף? קשה הוא להאמין בזה. ואם לא תדע ולא תבין זאת, אם כן לא החכמה, לא כשרון נפשה ילמדה לבחור את הציצים הלבנים. והאות, כי גם השממית הקטנה, תיכף כאשר תבא לאויר העולם, כבר תדע לבחור בעד רשתה בציצים לבנים, ומאין לה הידיעה הזאת? אנחנו לא נדע כל באור ותשובה על זה, ועלינו לאמר, כי נטוע בה כח או חפץ טבעי, המכריחה לעשות כך וכך, מבלי להבין מדוע ולמה תעשה כן. את הכח או הנטיה הזאת נכנה: חפץ טבעי".

אבל האם יש להם גם לצמחים, האם יש לו גם לאדם חפץ טבעי? על זה נשיב; אם הרשות בידינו לכנות בשם חפץ טבעי, תנועות, אשר תעשינה מבלי דעת וכונה, אבל למטרה טובה ומועלת, אז נמצא גם בצמחים חפץ טבעי. אנחנו נראה, כי שרשי כל צמח יתפשטו בארמה אך במקום כזה, אשר ימצאו בו מזונם וכלכלתם. העלים יטו את עצמן תמיד אל אור השמש, המקים את הויתן, אבל אי־ידיעת הצמחים עוד יותר גדולה מאי ידיעת הבעלי חיים. החי ידע למצער, כי יעשה את מעשהו, הוא אך לא ידע את טעם וסיבת מעשיו. מדוע יעשה כן, אבל הצמח, אשר אין בו כל דעה עצמית, לא ידע גם המעשה אשר יעשה. הצמח הן לא יגין על עצמו, כמו החי, כשיחפצו לשלול ממנו חייו, כי הוא לא ידע גם מהויתו. התנועות למטרה מיוחדת, אשר יעשה הצמח, אשר לפעמים באמת נפלאות הן (כאשר הראינו בכרך ראשון. במאמר,״הציץ והפרח"), תעשינה ממנו עוד יותר בלי דעת וכונה, מאשר יעשו מעשי הבעלי חיים. אנחנו נוכל לכנות גם את התנועות האלה בשם ״חפץ טבעי". אבל עלינו לדעת, כי הבדל רב הוא בין מעשי החי, אשר יעשה על פי החפץ־הטבעי, לבין מעשי הצמח, הנעשים מבלי דעת כלל, אף כי לא בנקל נוכל לתאר ולצמצם את ההבדל הזה.

אבל האם יש לו גם לאדם חפץ טבעי?

כן, כן הוא! ולזה יסכים כל מי אשר אך נטף מוח לו בקדקדו, כי בעינינו נראה שגם האדם יעשה מעשים נכוחים וטובים למטרה ידועה ופרטית, מבלי לדעת מדוע יעשה זאת. התינוק ידע לינק תיכף כאשר יצא מבטן אמו, וגם החכם מכל אדם, אשר המציא בשכלו החד את חכמת היניקה, גם הוא לא ידע להשלים את המצאתו ולהביאה לידי מעשה כהתינוק בן יומו. והן היונק לא ידע מדוע יעשה ככה, ועוד הוא לא ידע, כי יעשה מה. בעת השינה יעשה האדם תנועות שונות וכולן למטרה טובה ומועלת, יתהפך מצד אל צד, כאשר שכב זמן רב על צד אחד, או כאשר ירגיש קור בצדו האחד, מבלי לדעת מזה מאומה. וגם בעת היקיצה ישלים האדם מעשים רבים המועילים וטובים לו, מבלי כל דעת ומחשבה; כמו בלכתו, אשר יעשה כמה וכמה תנועות למטרה מיוחדת ההכרחית לו מאד, מבלי לדעת כי יעשה זאת, כאשר כבר הראו לנו החוקרים הנפלאים, האחים ווערבער בספרם הנפלא ״חוקי הלכת", ובכל זאת כל איש פשוט והמוני ילך בזה האופן ממש, כאשר הלכו האחים ווערבער, מבלי לדעת את חקי הלכת, ואך החפץ־הטבעי ילמדהו.

ב. ההבדל בין חפץ־הטבעי של הצמח לחפץ־הטבעי של החי.

כבר הראנו לדעת בפרק הקודם, כי בצמחים, בחיים ובאדם, נטוע חפץ־טבעי, אשר יאכפם ויטה אותם לעשות מעשים מביאים תועלת להם ולקיומם, לפי זה יכולנו לאמר, כי כל הנמצא על פני כל האדמה יחיה על פי חפץ־טבעי אחד, אבל באמת כשנסתכל היטב בהחפץ־הטבעי הזה, בהחפץ־הטבעי להתקיים, נראה, כי הבדל רב הוא בין הצמח לבין החי.

הצמח אין לו דעת עצמו, אם כן אין לו רצון. את כל אשר יעשה הצמח יעשה מבלי דעתו ורצונו, כאשר נראה למשל איך חוטי־האבק של איזה מיני צמחים הגדלים במים (עי' כרך ראשון, מאמר ״הציץ והפרח") יתנשאו, בעת אשר יציצו, מעל פני המים, כדי לזרות על פניהם את האבק המפרה, והמים יוליכוהו לחלקי הנקבות של הצמח הזה, כאשר נראה איך יתנשא הצמח הזה מעל פני המים אך לכונה הזאת, להפרות את חלקי הנקבה, כי לו נשאר מתחת למים לא הגיע האבק אליהם. עלינו להודות, כי מעשה כזה נעשה בכונה ורצון, אבל הכונה והרצון הזה לא בצמח מקומם. בלי כל ספק תעשינה התנועות האלה בסיבת איזה חק טבעי, הכרחי, שלא נודע לנו עד היום והצמח הוא אך כלי מלאכת החק הזה: להתנועע, להתנשא ולהפרות, מבלי לדעת מאומה ומבלי לחפוץ מה.

לא כן הוא בבעלי־החיים, המה ישלימו על ידי חפץ־הטבעי מעשים כאלה, אשר יעשו אך ברצון עושם. התנועות אשר יעשה החי על פי חפצו הטבעי, יוכל לעשות או לחדול גם מרצונו, כשלא יאכפהו לזה החפץ־הטבעי. החי יתענג על מעשיו אשר יעשה על פי חפצו הטבעי; החי ידע ויעמול להסיר את כל המכשולים המונעים אותו להשלים את חפצו הטבעי. בכמה בעלי חיים ( כאשר נראה להלן) נראה גם ערמומיות ותחבולות, אשר על ידן יבאו למטרתם ולפי זה עלינו להודות, כי בעלי החיים יעשו מעשיהם ברצון חפשי, כדי למלאות את חפצם הטבעי, אשר אין מזה אף מה בצמחים. ומזה נראה, אשר אף כי הנטייה הטבעית, אשר תתראה בצמחים, דומה היא לחפץ־הטבעי של בעלי־חיים, בכל זאת הבדל רב ביניהם בזה, שהצמחים אך כלי מלאכה הם, משוללים כל חפץ ורצון חפשי, אבל החי בעל רצון הוא, המתנהג על פי חפץ־הטבעי הנטוע בו. ועל כן אם נחפוץ לפרוט בצמצום את ההבדל הזה, נכנה בשם ״חפץ־טבעי" את הכח הנטוע בחי, בעת אשר מעשי הצמחים נכנה בשם ״נטיה טבעית".

והנה בכל הטבע כלה תשתרר הנטיה הזאת, הנטיה להתקיים ולחיות, לברוא ולפעול תמיד ברומם, בצמח וכן בחי. על ידי פעולת הנטיה הזאת, נטית־החיים, יתפתחו כל הדברים הנמצאים לפנינו. אותה הנטיה אשר תאכף על הצמח לגידולו, כל עוד שלא יחסרו לו התנאים והאמצעים ההכרחים לזה, תאכף על החי והאדם, לנשום, לעכל, לישון, להתנועע ולנוח. ואף כי ההובה עלינו לעמול בכל עוז ולחדור עד הסיבה הראשונה של הנטיה הזאת, בכל זאת לא תפעול עלינו פעולה עזה, על כי נטיה כללית היא, נראית בכל חלקי הטבע, בכל רגע ורגע ומעשים בכל יום לא ימשכו עליהם את עין רואיהם. אבל החפץ־הטבעי בבעלי־חיים, אשר באמת חלק הוא מהנטיה הטבעית הכללית, יעורר אותנו תמיד למחשבה, ואין לפתור את החידה הסתומה וחתומה, והוא: עד היכן תפעול בבעלי־חיים בממשלה בלתי מוגבלת, הנטיה הכללית מבלי דעת ורצון מצדם, ועל איזה פעולות ומעשים נוכל לאמר בהחלט, כי נשלמו ונעשו ברצונם ובידיעתם.

כאשר נראה למשל איך יטה איזה צמח את עליו אל השמש, נדע היטב, כי נטיית החיים, נטית הקיום, הנטיה הכללית אשר תפעל בכל הטבע כלה תפעל גם בצמח הזה, מבלי שיפעל הוא מאומה. אבל כאשר נראה איך תפליא השממית לארוג את רשתה, יתעוררו בנו בהכרח הספק והשאלה: האם כל זה באמת יעשה אך על פי הכרח, על פי הנטיה הכללית, או אולי גם רצון השממית יקח חלק במלאכה הנפלאה הזאת. חידה סתומה ונעלמה היא! וכבר עברו אלפי שנים למן העת אשר הפילוסופים היותר מפורסמים עמלו לפתור את החידה ולמצוא את הגבול המצומצם בין החופש וההכרח. ואחרי כי אנחנו פה לא להתפלסף יצאנו, כי אם לבאר איזה חקי הטבע, החובה עלינו לעזוב את הפילוסופיא ולהסתפק בזאת אשר נדע.

ג. החפץ־הטבעי כשהוא לעצמו וכמו שיתפתח, על ידי התחקות והתדמות.

עלינו להבדיל בין החפץ אשר הטבע בעצמה נטעה בבעלי־החיים ותלמדם לעשות מעשיהם למטרה מיוחדת, לבין מה שילמדם האדם. את אשר הטבע תלמד את החי לעשות, יבוא עמו בלידתו, והוא חלק עצמותו ומהותו, ואין לו כל צורך ללמוד ולהבין לזה את עצמו ואת כשרונותיו, כי תיכף כאשר יבוא לאויר העולם, יבואו אתו יחד כל כשרונותיו, ותיכף ידע איך ובאיזה אופן עליו למלאות את חפצו הטבעי.

כאשר נושיב תרנגולת על ביצי אווזא ונניח אותן תחתיה עד שיתפתחו האפרוחים, נתפלא לראות איך ילכו האווזות הקטנות אחרי אם חורגתן, תשמענה לקולה ולמצותה, ואהבתן אליה גדלה מאד. אך כאשר תבוא עמהם בקרוב איזה נהר, יאור או נחל, תמהרנה האווזות הקטנות, מבלי כל פחד ומורא, לרוץ אל המים לרחוץ ולשחות, ולא תשימנה לבן לקריאת אם־חורגתן ולא לצרת לבה, והיא תשאר על החוף, תרוץ הנה והנה במצוקת נפש, ובקול בוכים תתחנן לפניהם לשוב היבשה. פה נראה, כי התרנגולת תדע, כי המים מסוכנים הם, היא לא תוכל לשחות, וע"כ לא תרגיש כל חפץ לזה, אבל האווזות הקטנות, אשר גם הם תשמרנה מאד מכל פגע ואסון, תבואנה בטח במים, על כי הטבע לא נטעה בהן ההרגש לפחד מן המים. בהתרנגולת, אשר תקרא בקול בוכים אל האווזות לשוב היבשה, נראה הרבה יותר מחפץ־טבעי, בה נראה גם פעולה רוחנית, דאגה וצרה, אשר תבאנה מיראתה ופחדה, שלא יקרה אסון לילדיה, אם כן כבר נראה פה רעיון, מחשבה.

נסיון כזה, אשר נוכל לראותו בכל יום, בכפרים ועירות, כבר ילמדנו דברים הרבה מחפץ־הטבעי של בעלי־חיים, אבל לא נחפוץ עוד לעת עתה להאריך בזה, כי אם להעיר, איך מעשה האווזות, אשר לא תפחדנה לשחות על פני המים, אף כי עוד מימיהן לא ראו כל מים וכל נהר, יראה לנו, כי לכל אשר יעשה החי על פי החפץ אשר נטעה בו הטבע, איננו צריך כל למוד והרגל, כי עמו יולד ועמו יחד יצא לאויר העולם. אשר לא כן הדברים אשר האדם ילמד את בעלי־החיים. על ידי הכרח (צחאנג), על ידי התחקות, והתדמות ועל ידי השתנות דרכי ותנאי החיים, יוכל האדם לשלול מבעל־חיים את חפצו הטבעי, ושיפתחו בו כשרונות כאלה, המעידים על הבנה רוחנית גדולה מאד. את הכלב נוכל ללמד, שיבין את רוב הדברים אשר נדבר אליו; הוא יבין להבדיל בין אוהב אדונו לאויבו, הוא ידע ויבין כשארונו יכעם וידע בתנועותיו לשכך את חמתו ולשמחו. ובכל זאת קשה מאד להחליט, כי הכלב באמת ידע ויבין בפרטיות את מצב רוח אדונו; בלי כל ספק יעשו כל מעשיו על פי חפץ־טבעי אשר נתפתח בו על ידי ההרגל והצורך להיות ביחד עם אדונו. ההרגל כבר למדהו לחכות עד אשר יקרא לו אדונו, ודבר אליו וישחק בו. בשיראה הכלב, כי כבר בא העת ולא נקרא, ימהר בעצמו לבוא אליו, להשתטח לפניו, ועל ידי זה ישכך חמת אדונו ויגרש מעל פניו את ענן העצבות, אבל לא הכלב יהפוץ לשכך חמתו ולשמחו. הוא יחפוץ לשחק ולשמר את עצמו, על כי כבר הורגל בזה, ופעולתו תבוא מאליה בלי שום כונה מצדו.

אם כה ואם כה, אנחנו נראה ברור, כי בעלי־החיים ישתנו על ידי פעולת האדם בנוגע לחפציהם ולצרכיהם הטבעים. המה ישתנו לפי חפץ וצרכי האדם, ויקבלו ממנו כעין התפתחות והשכלה, אשר תפול לנחלה גם ליוצאי חלציהם, וכה יתהפכו לאט לאט לברואים אחרים מאשר היו, לו נשארו במצבם הפראי. בעל־חיים כזה ואבד הרבה מחפצו וכשרונותיו הטבעים, ויתראה כאילו הטבע בעצמה לא תחפוץ עוד שילך אחרי החפץ אשר נטעה היא בו ביום הולדו, כאשר נראה, כי החתול אשר מטבעה חיה טורפת היא, כשתעשה ביתית תאבד לאט לאט את הכשרון והחפץ לטרוף עכברים, אם אך הרעב לא יכריחה לזה, ותתהפך כמעט לגמרי לחיה ביתית, אשר אך לעתים רחוקות ואך על רגעים אחדים תגלה לנו על ידי איזה תנועה ורקוד, כי לפנים חיה טורפת היתה. בהמשך מאמרינו נדבר עוד בפרוטרוט מחפצי וכשרוני בעלי־חיים הביתים והפראים, לעת עתה נעיר אך על ההבדל הטבעי שבין שני מיני בעלי־חיים אלה.

בעל־חיים אך אז מוכשר הוא להעשות ביתי ולשנות את חפצו וכשרונותיו הטבעים, אם נטעה בו הטבע נטיה אחת, אשר מבלעדה לא יוכל להעשות ביתי. הנטיה הזאת היא התשוקה לחיות חיי־ריעים, חיי־חברה.

הם בעלי־החיים אשר הנטיה והתשוקה הזאת נטועה בהם, אשר במצבם הפראי יחיו בחברת אחיהם, מוכשרים הם להעשות ביתים, לאהוב את האדם ולהבין במדרגה גבוה מאד את צרכי אדוניהם. אבל בעלי־החיים שמטבעם ובמצבם הפראי יחיו אחד אחד לבדו ולא חיי־חברה, לא יוכלו לעולם להעשות ביתים, אף כי נוכל ללמדם איזה דברים, להמעיט את פראות טבעם, לשנות כמה מחפציהם וכשרונותיהם, אבל לא לעשותם ביתים לגמרי, שיאהבו את האדם ויחפצו להיות בחברתו. זאת נראה בהחתול והכלב. החתול, אשר במצבה הפראי תחיה חיי בודד, לא תאבד מכל וכל את טבעה הפראי, בעת שהכלב, אשר במצבו הפראי יחיה חיי־חברה, יעשה ביתי לגמרי ויביא תועלת הרבה לארונו¹.

ד. מטרת החפץ־הטבעי.

נחפוץ להתבונן עתה בחפצי בעלי־החיים, אשר נטעה בהם הטבע וההכרוזים בעד חייהם וקיומם. מטרת החפץ־הטבעי של בעלי־החיים הוא: א) להשיג מזונותיהם ולהביא טרפם. ב) לאסוף ולבצור מיני מזון לימים יבואו, לעת הצורך. ג) לבנות דירה ומשכן, אשר בו ימצאו מגן ומחסה מגשם, שלג ואויב, האורב לחייהם. ד) להכיר את האויב ואת הסכנה המרחפת על ראשם. ה) לדאוג בעד הבאים אחריהם. ו) לחנך את בניהם. ז) לחיות חיי חברה, חיי־ריעות. ח) ללכת ולנסוע ממקום למקום, ממדינה למדינה, כאשר נראה בכמה בעלי־חיים.

האופנים והאמצעים, אשר על ידם ימלאו כמה בעלי־חיים את חפצם הטבעי, רבים, משונים ומחוכמים המה, עד כי יעוררו בנו לפעמים תמהון והשתוממות עד אין קץ. לפעמים תתראה מלאכת החפץ־הטבעי הזה, כדבר אשר נעשה ונשלם על פי כל חקי חרושת־המעשה, או כדבר אשר נעשה ונשלם אך אחרי מחשבה ועיון. ולא נוכל אז למשול ברוחנו מבלי להחליט, כי גם בעלי־החיים מוכשרים המה להרגיש, לדאוג, לאהוב ולקחת חלק בצער אחיהם כהאדם, ולפעמים נשתומם לראות איך נטעה הטבע בבעלי־חיים נטיות המכריחות אותן להשלים פעולות כאלה, אשר לא ידעו ולא ירגישו את מטרתן כי כל הפעולות הן בעד בניהם, אשר יתפתחו אך אחרי מות האבות ולא ראו ולא ידעו אותם מעולם.

החפץ־הטבעי המלמד לבעל־חיים על איזה אופן יבקש מזונו וטרפו, נפלא הוא. החיה הטורפת תמצא עזר לנגדה בחוש הריח. החוש הזה ככה התפתח בה, עד כי ממרחק רב מאד תרגיש על ידו את הבעל־חיים הנמצא שמה ומוכשר לטרפה. הטורפים יודעים היטב את כשרונם זה, ועל כן כאשר יצאו לטרף ילכו תמיד נגד הרוח, למען יביא להם הרוח את ריח טרפם. הארי, השחל, הנמר הזאב, וכל אלה אשר יהיו מבשר חי יצטיינו בחוש הריח עד להפליא. אבל עוד יותר ימשכו עליהן את עין האדם אלה החיות אשר אין לאל ידן לטרוף בפרהסיא, על כי חלושות הן, ולהן חלקה הטבע חוש־מלאכותי (איין קונסטוינן) להשיג את טרפן על ידי ערמומיות שונות.

כל אחד ואחד כבר ראה בלי ספק איך השממית תארוג את רשתה ממין נוזלי מדבק שבגופה, איך תתמיד במלאכת האריגה הזאת, איך תארוג ותסדר בסדר נפלא ובמדה מצומצמת את החוטים הדקים, אשר אין בין האדם להתחרות עמה במלאכתה זאת, את הערמומית איך תתרחק מרשתה על ידי חוט ארוך ותסתתר ותארוב עד אשר יבוא זבוב או נמלה אל הרשת ויתדבק שם; באיזה מנוחה תחכה עד אשר הזבוב. בחפצו להנצל. יתחיל להתנועע אנה ואנה ועל ידי זה יתלכד יותר במצודתו; באיזה מהירות תרוץ אח"כ אל טרפה ותרבה להעטיפו בחוטים מחוטים שונים, כדי שתוכל להמיתו בטח ולמצוץ ממנו את דמו במנוחה. כל זה בודאי כבר ראה כל אחד מקוראינו, ועל כן נחפוץ להביא פה איזה משלים אחרים, איך ישיגו כמה בעלי־חיים את טרפם על ידי ערמומיות, אם לא יוכלו להשיגו בחזקה.

ה. הערמומית של בעלי־החיים.

גדולה היא ערמומית בעלי־החיים, שעל ידה ובעזרתה יתגבר החלש על החזק ממנו וימשול בו, כאשר נראה למשל, איך יערים הארי שבנמלים (בעודנו עוד בכסויו) (דיא לארווע דעס אXייזען לעווען) לתפוש נמלים המהירים הרבה יותר ממנו. החפץ־הטבעי ילמדהו לחפור בור, אשר בו יפלו הנמלים לשלל לו. התחבולות והאופנים לתקון הבור הזה, ולהרחקת כל המונעים אשר לא יתנו לנמלים לבא אל הבור, נפלאים המה, ונחפוץ לרשמם פה בפרוטרוט.

הארי הזה יבחון לראשונה וינסה את המקום, אם ראוי הוא שיחפור בו בור. ואם סמוך הוא אל מקום מושב נמלים או שרצי־עוף אחרים, כאשר ימצא את המקום ראוי ומוכשר למטרתו, יעשה לראשונה קו־עגול לסמן את פי הבור, וממרכז העגול הזה יתחיל לחפור באחת מרגליו הממלאה מקום דקר ברזל. את העפר אשר חפר יקח על ראשו וישליכהו הלאה, כדי שהמקום סביב לבור ישאר חלק וישר. כן יעשה עד אשר יחפור את כל הבור לפי גודל העגול אשר יסמן מראש, ובכל פעם ירחיק את העפר הנחפר, עד אשר תשלם המלאכה ויוכח, כי הבור הזה טוב למטרתו. אם יפגוש בשעת מלאכתו באבן, יטה מעט הצדה, יגמור מלאכתו, ישוב אל האבן ואיננו זז ממקומו עד אשר יעקור אותה ממושבה, יהפכנה וישליך אותה מחוץ לעגול, או ירחיק את האבן לאט לאט, אם לא יוכל פעם אחת להשליכה מפני כובדה. ואך אם אחרי כל עמל ויגיעה רבה יוכח, כי אין לאל ידו להרחיק או להשליך את האבן, אך אז יעזוב את המקום הזה ויבקש לו מקום אחר לחפור בו בור חדש. כאשר צלחה לו לכלות את מלאכתו, יבוא אל קרקע הבור, יתכסה שמה עד החצי, ישים על ראשו מעט עפר תחוח וגרעיני חול דק, ויחכה עד אשר תבוא איזו נמלה אל הבור ותפול לתוכו, ואז יתפוש בה וימוצץ את דמה. וכאשר יראה, כי הנמלה לא תתקרב אל קרקע הבור, כי אם תשאר על דרכה ותחפוץ להמלט ולברוח, אז ישליך עליה את העפר וגרעיני החול, אשר כבר מוכנים היה להמטרה הזאת על ראשו, ובזה יבלבל את כל רעיוני הנמלה, אשר לא תמצא עוד את הדרך לשוב ולברוח החוצה, ותפול שדודה בידי רוצחה.

ה נפלאה היא ערמומית הבעלי חיים, אשר ידאגו אולי יברח מהם שללם ויתמלט מידם, איך לראשונה יתחפשו ויתקרבו אליו בלאט, ואיך יפלו עליו פעם אחת פתאום, אחרי שכבר התקרבו אליו; איך יבינו לשבת במארב ולהתנפל עליו פתאום. נוראה ונפלאה היא הערמומית הזאת בצפרדע הנקראת ״קראקאדיל", כאשר תפול על אחד הנמצאים באניה. איך תתקרב אל האניה בלאט ובחשאי, ותפול על האיש אשר בחרה בו, במהירות כזאת, עד אשר חבריו אשר היו עמו באניה לא יראו מאומה וגם לא ישמעו את צעקת האובד, כי ברגע אחד כבר ימצא במצולות ים בין מלתעות רוצחו.

דג אחד יש בנהר גאנגעס ורובה־קשת שמו (טיטצט), ומאכלו שרצי־העוף, ויען שאין ביכלתו לרדוף ולעוף אחריהם, יתקרב אליהם בחשאי אל חוף הנהר, אל הצמחים, אשר עליהם יקננו השרצים האלה, ויזרוק עליהם נטפי מים, על ידי זה יפלו מן הצמחים אל הנהר ויהיו לו לשלל. צפרדע אחת יש בים והוממער שמה, וכל אכילתה היא החומט, אשר יתנועע במים במהירות נפלאה, על ידי שיפתח ויסגור את דלתי קליפתו או ביתו אשר עליו; ולו חפצה הצפרדע להושיט סנפיריה אחרי החומט, להביאם בין דלתי קליפתו בעת שיפתח אותם, אז נפלה היא בלי כל ספק אליו לשלל, כי החומט יסגור את דלתי קליפתו בחזקה מאד. מה תעשה הצפרדע? תתחפש ותשב במארבה עד אשר יעבור החומט על פניה, ובהרגע אשר יפתח את דלתי קליפתו, תזרוק לתוכו הצפרדע אבן קטנה כדי שלא יסגרם עור, ובנקל תלכוד אז את שללה, תוציאהו מביתו ותבלעהו.

ו. הבחירה במיני מזון.

בפרק זה נדבר עוד מחפץ־טבעי אחד כללי, הנמצא בכל בעלי־החיים בכלל בנוגע למזונותיהם, ואחריו נבוא לתאר חפץ־טבעי פרטי, המיוחד אך לאיזה בעלי החיים, והוא לאסוף ולאצור מזון ומחיה לימים יבאו.

כל בעלי־החיים בכלל מוכשרים המה לבחון, לדעת ולהבדיל בין מיני המזון הטובים ומועילים להם, לבין מיני מזון המזיקים לבריאותם. חפץ־טבעי יעצרם מלאכול ולשתות דבר המזיק להם. את אשר לא ידע האדם אחרי כל חקי החכמה והנסיון, ידע כל בעל־חיים מבלי כל הכנה ולמוד ומבלי כל נסיון. האדם יאכל כמה מיני מאכלים, אשר לא ידע אם טובים הם לפניו, אם יביאו לו תועלת, אבל בעל־חיים יאכל אך את הטוב לפניו, אך את המזון המביא לו תועלת ודאית. בעל חיים, במצבו הפראי, לא יאכל לעולם יותר מכפי צרכו, ודבר אי־אפשר הוא, כי יבוא לו איזה חלי ומחלה על ידי רבוי אכילה, כאשר נראה זאת לא לעתים רחוקות באדם. החפץ־הטבעי הזה, השומר את החי ממאכלים מזיקים, ישתרע על כל אמצעי ואפני חייו. ידוע למשל, כי התורים ינקרו את החומר מן כתלי הבתים ויאכלו אותו; כי התרנגולת תבלע ביחד עם הגרעינים שיתנו לה לאכול, גרגרי־חול הרבה, אף כי החומר והחול לא יכלכלם מאומה, יאכלו ויבלעו אותם, על כי הכרחים הם להתפתחות עצמותיהם, והחפץ־הטבעי ילמדם לאכלם. חפץ־טבעי זה, המלמדם לאכול אך את המזון הטוב להם, וליהנות אך מן הדברים המביאים להם תועלת, אחר וכללי הוא בכל בעלי־החיים. שנאתם וגועל־נפשם לכל הדברים המזיקים גדלה כל כך, עד אשר יבחרו למות ברעב מלאכול מאכלים מזיקים, בעת אשר האדם כשירעב יאכל דברים שאינם מכלכלים כלל.

אך לפעמים ולעתים רחוקות נראה גם באדם נטיה או חפץ־טבעי כזה, המעורר בהם לפעמים תאוה למאכלים כאלה, אשר תמיד תעבו אותם. מקרים כאלה יקרו לרוב בעת חליו, ובפרט בנשים בעת ההריון, שתאותן למאכל, אשר תעבו אותו עד כה, תגדל לפעמים מאד. ואף כי לא נוכל לאמר בהחלט, שהתאוה הזאת תבא תמיד מחפץ־טבעי, המורה על הכרח המאכל הזה, בכל זאת הורה לנו הנסיון, כי טוב למלאות את התאוה הזאת, ובפרט את תאות אוכל הנשים בעת הריונן, ואם לא נמלא את תאותן זאת נזיק להם לפעמים מאד, ובפרט כאשר תחפוצנה ההרות לאכול סיד או חול, חלילה לנו למנוע אותן מזה, כי חפצן זה יעיד על הכרחיות הסיד והחול להתפתחות עצמות הולד.

אבל החפץ־הטבעי הזה השומר את החי מכל נזק ומותרות, הוא אך כל עוד שימצא במצבו הטבעי, הפראי. אולם אלה אשר נעשו ביתיים יאבד להם מעט או הרבה החפץ הזה, ויביאו על עצמם חלי ומדוה, על ידי מאכלים ערבים אבל לא מועילים, ועל ידי אכילה גסה יותר מן הצורך. כן ידעו בעלי החיים לתעב את הארסים הממיתים, אך כשהם (הארסים) במצבם הטבעי, ואם נערב איזה סם ממית במזונם לא ירגישו מאומה ויאכלו אותו.

מזה נראה, כי הטבע תדריך ותלמד אך את אלה, אשר ישארו במצבם, כמו שהתקינה היא בעדם, ואם תלמידיה יתרחקו מעליה, תעזוב אותם גם היא.

ז. החפץ לאסוף ולאצור מיני מזון.

החפץ־הטבעי של כמה בעלי־חיים לאסוף ולאצור מיני מזון לימים יבאו, גם כן נפלא הוא. אי־אפשר לנו להחליט, כי המה יאספו ויאצרו מיני מזון בדעת ובכונה לעת־בצורת או לימי החורף, כי את החפץ הזה נראה גם בבעלי חיים צעירים, אשר עוד לא ראו ולא ידעו לא את החורף ולא את הקור, וגם המה יאספו ויאצרו בימות החמה. עוד נראה את החפץ הזה באלה בעלי־החיים, הנטוע בהם, גם כאשר ימצאו בבתינו ומזונותם נתנים ושלחנם ערוך. גם אז יאספו את הנשאר ממאכלם, כל זמן שאחיהם, החיים חיי־חופש, יעשו כזאת בשדה. בפרק הבא נראה עוד חפץ־טבעי אחד נפלא מאד באיזה בעלי חיים, והוא להכין מזון בעד בניהם הבאים אחריהם, והחפץ הזה נראה גם בבעלי־חיים כאלה, אשר לעולם לא ראו ולא יראו את בניהם היוצאים מביציהם אך בימי האביב, אחרי אשר אבותיהם כבר עזבו את ארץ החיים בימי הסתיו העבר.

השפן הוא היותר זהיר, זריז ומהיר במלאכה זאת. בימי הסתיו, אחר אשר ימי הקיץ חלפו ועברו והאילנות יאבדו. לאט לאט את עליהם ופירותיהם, השפן הזריז ימהר לאסוף ולאצור אגוזים ובטנים ויטמנם בעץ־חלול, אשר יבחר בו לאוצרו. אבל באוצר אחד לא יסתפק, כי אולי יעקר האילן על ידי סופה וסערה, אולי יתגנב לתוכו איזה אויב וישלול את הנמצא בו, ועל כן יטמין את אגוזיו ובטניו בכמה עצים. ואף כי בימי החורף פני האדמה והאילנות יתכסו שלג וצורתם משונה ממה שהיתה בימי הסתיו, בכל זאת ימצא השפן דרכו לבית אוצרותיו, וידע את מקום מטמונו מבלי לחפש אחריו.

מראה עוד יותר נפלא נראה בבעל־חיים ידוע, המסתיר (האמסטער) שמו, ודומה הוא לעכבר גדול. חריצות החי הזה לאגור ולאסוף מזונו נעשתה למשל בפי כל. הוא יבנה לו לתכלית זו בית־מעון לתלפיות, בסדר ישר ובמשטר נכון, כיאות לעשיר ובעל צורה כמוהו. את ביתו זה יחפור במעבה האדמה, ולו שני מבואים, כמעוני העשירים. מבוא אחד הוא חור פשוט וישר ודרכו יצא ויבא, והשני משופע הוא ועולה על פני השדה ודרכו ישליך החוצה את האשפה וכל הדברים שאינם נחוצים לו עוד. שני המבואים יובילו לחדרים רבים המחוברים ומיוחדים על ידי יציע או גשר צר, כדי להגיע בלי עמל מחדר לחדר. באחד מהחדרים האלה עומדת מטה מוצעת ומקושטת בעשבים, ושם הוא משכנו; יתר החדרים המה אוצרות־מזון, אשר אסף ביד הרוצים בעד ימות החורף.

אולם לא כל בעלי־החיים, אשר פרנסתם איננה מצויה להם בחורף, חננה הטבע בחפץ כזה, לאסוף ולהכין להם מזון ומחיה בימות החמה במקומות מיוחדים לזה. הרבה מהם חננה בכשרון אחר, והוא לעשות את גופם לאוצר ולהכין שמה מזונם. בגופם יאספו להם כלכלה די לכל ימי החורף, העובר עליהם בתרדמה. בעת התרדמה יחיו וישאפו רוח באברי הנשימה, אבל חייהם מתונים מאד, דמם יסוב בעצלתים ונשימתם איננה נכרת כמעט. חלוף חמריהם קטן ומצער מאד, ועל כן די להם השומן שאספו בגיום להחזיק את הכח החיוני שבהם במשך כל ימי החורף, עד שיבוא הקיץ ויעורר אותם מתרדמתם ויכין להם פרנסתם מחדש. בעלי־חיים אלה שמנים הם מאד בראשית ימי החורף, כאשר נפלה התרדמה עליהם, ובהקיצם בראשית ימי הקיץ רזים ודלים הם מאד, כי אכלו את מזון אוצרם, אשר היה בגיום.

היותר נודע בין בעלי־חיים כאלה היא המרמוטא (הורמעלטהיער) אשר מעונה בהררי אלף (אלפען). נערי הרועים בארץ שווייץ יחפשו אחריהן במערותיהן ששם נמו שנתם. על ידי החום יתעורר בהם חיים חדשים, וכאשר תשארנה במצב זה, בבית או בחדר חם למשל, אז עליזות ושמחות הן בחורף כבקיץ. ובנקל ילמדו אותן הנערים מלאכות שונות ויראו את חכמתן בעד אגורת נחושת בכל חוצות ערי צרפת. כן נדע את הדוב בחפצו הטבעי הנטוע בו לפטם גופו בימי הקיץ והסתיו, כדי לחיות משמנו אשר אצר כל ימי החורף במצב תרדמה.

ולהפך נראה בכמה בעלי־החיים החפץ והתשוקה לנוע ולנסוע ממקום למקום, כאשר יתקרבו ימי החורף. החפץ הזה ג"כ יתעורר בהם על ידי חסרון או מיעוט פרנסתם, ההכרח לכלכלה, הרעב, יוליכם ממקום שאין פרנסתם מצויה למקום שפרנסתם מצויה. אם כן החפץ לנסוע ממקום למקום הוא הוא החפץ לבקש אוכל. תחת אשר החפץ הזה בעצמו ילמד בעלי חיים אחרים לאצור מזון ומחיה במקומות מיוחדים חוצה להם או בתוך גיום, לפטם ולמלאות כרסם.

ח. החפץ והכשרון לבנות ולהכין מעון ומשכן.

נשים עתה עינינו על בעלי־החיים שלא יחיו חיי־חברה, ונביט על כשרונם ועל חריצותם בהכנת מעונם. שממית אחת הנודעת בשם ״מינירשפיננע" תראה לנו מחזה נפלא בהכנת מעונה. מעונה הוא חור באדמת־חמר (לעהמערדע) בתבנית כובע האצבע (פֿינגער־הוט). כותלי מעונה תטיח בסיד חזק ופתחו תסגור בכסוי כעין דלת של מעלה, למען לא יבא שמה צר ואויב. הכסוי הזה מצומד אל פתח החור בצמצום כזה, עד אשר הבונים היותר מהירים במלאכתם יוכלו לבוא ולראות את מלאכתה, כדי ללמוד לעשות כמוה. צירי הדלת תעשה השממית מחוטים אשר תארוג בעצמה מעשה לולאות, ועל ידן תקשר ותחזק את הדלת אל הכותל מצד אחד, ומצד השני תעשה בדלת ובכותל חורים קטנים ודרכם תשלח רגליה לסגור מהרה את הדלת, ולהגן על עצמה, כאשר תרגיש כי צר ואויב יתפרץ לבא אל מעונה.

מקור החפץ־הטבעי הזה הנטוע בבעלי־החיים לבנות להם בית ולסדר דרכי חייהם על פי סדר ומשטר נכון, הוא בהחפץ לחיות חיי־משפחה, לקחת אשה ולהעמיד תולדות. והאות לזה הוא, כי גם אלה אשר כבר זקנו, באו בימים, אשר לא יצטרכו עוד כל מעון בעדם, (וגם אלה אשר עוד לא זקנו, אם יגדלו לא יצטרכו מעון כי אם לימי החורף, ואך מעון פשוט כזה, אשר יחסה ויגין עליו מקור ושלג), גם הם יעמלו בכל כחם להכין להם מעון גם בימות החמה. ולא אך דירה הכרחית, כי אם דירה נאה ומטה נאה בעד רעיותיהם ובעד בניהם אשר יולידו.

החפץ הטבעי להעמיד תולדות ולדאוג בעד הנולדים יציג לפנינו מחזות נפלאים מרהיבי־עין, וראויים הם לשים עליהם לב.

כשרון העופות לבנות קנם נודע הוא. כל עוף יאסוף בעמל רב עשבים, נסרי עץ וחמר לבנות ביתו, וכל חומרי הבניין יביא בעמל רב אחד אחד ממקום למקום עד אשר נגמר בנינו. ומה נפלא הוא לראות איך יעבוד ויעמול אחרי שנגמר בנין ביתו, להכין ערש רך וטוב לבניו אשר יוליד! בנין הקן נפלא הוא מאד, כי נעשה בכשרון נפלא ומצומד היטב, וידי איש תקצרנה לעשות ולהשלים מלאכה, כזאת בזמן מצער כזה. וכל אלה יעשה ויתקן העוף שאין לו שום כלי מלאכה לבד חרטומו ורגליו שאינן טובות ומוכשרות כלל לעבודה כזאת. כאשר יגמור מעשהו, יציע את קנו בעשבים רכים ויתחיל להעמיד תולדות, ורעיתו העדינה מטלת ביצים ותדגרן.

עוף השמים ילמדנו עד כמה גדול וחזק הוא החפץ הטבעי להעמיד תולדות, עד כי בכחו ללמד ולהרגיל גם העוף החי באויר וכל חייו הוא התנועה, לבלות ימים רבים בישיבה, לשבת על הביצים ולדגרן במשך כמה שבועות רצופים. ואך בעמל רב יצלח לנו לגרש את האם מקנה, אף כי עד עתה היתה יצאנית, ואך רגעים אחדים תעזוב לפעמים את קנה לבקש טרף בעד בניה. כל עוד שתשב האם על הביצים, הבעל מכין לה מזונה כפי צרכה, וכאשר תעוף אשתו רגעים אחדים לרוות צמאונה, ומלא הוא מקומה ויפרוש כנפיו על הביצים כדי שלא יצטננו. כל עוד שהאפרוחים הצעירים לא יוכלו בעצמם למצוא פרנסתם, יהיו כלם ביחד, הבעל והאשה עם בניהם. זה הוא חיי־משפחה שנראה בכל העופות למיניהם.

עוד יותר נפלא לראות דרכי חיי המשפחה והאהבה בין הבעל ורעיתו אצל החסידה (טטארך), כי כל עת שהאם תשב על הביצים, יעמול בעלה בכל עוז להרנין לבה, הוא עומד על רגל אחת לפניה וירבה לקשקש בחרטומו, ויעזבנה אך להכין ולהביא לה מזונה.

כל עוף למינהו יכין ויבנה לו קן מיוחד. ומזה נשפוט בצדק כי מעשה ומלאכת הקן אינם תלויים בחפץ־חפשי, כי אם יעשו על פי הכרח טבעי. העוף לא יאמן ידיו לבנות לו קן בתבנית קן רעהו, עוף ממין אחר, אך כמו שהורה הטבע אותו. עוף שכל ימיו היה בשביה בכלוב ומעולם לא ראה קן כאותם שבונים אחיו, כאשר אך נשלחהו לחפשי ונעזבהו לנפשו, יכין לו קן כמו שהורתהו הטבע בלי שום הכנה ולמוד, השוה ממש לקנים שיבנו אחיו בני מינו, ולא כהכלוב, אשר בו ישב עד הנה. על פי בנין הקנים נוכל להכיר את העוף הדר בו. כל מין העוף הנקרא ״פונקען" למשל, יש לו תבנית מיוחדת לבנות את קנו כמתכונתה. קן של עוף אחד מהמין הזה דומה מאד אל השני. אבל תבנית קן ממין עוף אחד משונה מאד, כי כל מין ומין יש לו תבנית מיוחדת לבנינו, לתכלית ידועה ולמטרה הכרחית לפי סדרי חייהם. הבנינים האלה יעוררו בנו לפעמים תמהון והשתוממות.

על מספר בניינים כאלה נוכל לחשוב את קן מין עוף החי בהודו. העוף הזה קטן הוא, שמו ״באיא" ודומה הוא מאד לאותם שמכנים אנחנו במדינתנו בשם ״דאמפפֿאף", הוא יבנה קנו בחכמה נפלאה ובכשרון מיוחד, כדי לשמור ביציו ואפרוחיו מפני הקופים והנחשים האורבים ומתאוים להם תמיד. לתכלית זו יבנה קנו על ענף־עץ דק מאד שישבר תחת משא חיה אחרת, וליתר בטחון לא יבנהו מלמעלה, כי אם יתלהו בכשרון נפלא בלולאות משולבות על הענף, ופתח הקן, אשר תבנית אגס (בירנע) לו, ישים מלמטה, ואם כן אי־אפשר לבא שמה רק במעוף; הקן התלוי באויר הזה בנוי הוא מעשבים חזקים ויחלק לשני חדרים. באחד תשב האם על האפרוחים, ובשני ישב הבעל וירנין את לב רעיתו בקול זמרתו.

מחזה יותר נפלא הוא תואר קן של שרץ עוף אחד, הדומה מאד לאותו שקוראים אנחנו ״גראזמיקקע". השרץ הזה יגור בארצות המזרח, ומכין קנו מעלי עצי צמר־גפן שיתפור אותם אחד לאחד, בחוטי צמר גפן אשר יארוג בפיו וברגליו וימשכם דרך נקבי העלים אשר יעשה בהם. ובאופן כזה יתפור את כל העלים אחד לחברו, כמנהג חייטים חשובים, עד שנשלם הקן.

ט. איך יכלכלו השרצים הקטנים את ילדיהם.

כבר ראינו נפלאות בבנין הקנים של העופות ובאפני דאגתם בעד ילדיהן, אבל עוד יותר נתפלא, כאשר נשים עין על השרצים הקטנים.

ישנם שרצים שמעולם לא ראו את מולידם, כאשר לא יראו את התולדות שמעמידים הם, כי בעת שיגיחו הקטנים מביציהם בעת האביב, כבר גוע מולידם בעת הסתיו העבר. ובכל זאת ידאגו השרצים בעד ילדיהם שלא יראו, שיהיו יתומים בהולדם. את ביציהם מניחים המה במקום שיגיעו אליו קרני השמש, כמו הצפורי־כרמים למשל מרביצות ביציהן על עץ באותו צד שיחמו אותן קוי השמש, ומכסות אותן באריגה מיוחדת, כדי שיחם להן בימי החורף, בירח אוגוסט נוכל לראות זאת באחד ממין השרצים האלה הנמצאים במדינתנו, מראה השרץ הזה הוא לבן, וכמעט יגיח מביצתו יעוף לפנינו, חייו קצרים המה, כי רק למען העמדת תולדות נברא; שני ימים אחרי הולדו נראהו חמרים חמרים שוכבים עם נשיהם, שגם הן כבר נקפאו, בצד עץ אחד שהשמש תחם שמה, אחר שכלם השלימו מטרת חייהן, כי הטילו ביציהן. במקום אשר רבצה האם נוכל בנקל לראות דומן כגודל מטבע קטנה, וכאשר נסיר את הכסוי הזה, נראה המון ביצים תחתיו, שהיו מכוסות בהדומן, כדי שיהיה להם למחסה נגד קור החורף המתעתד לבוא, כדי שלא יתקלקלו עד בוא האביב, ומהביצים האלה יצאו יתושים קטנים (רויפען), אשר ימצאו בנקל את אכלם מונחים ומוכנים לפניהם מבלי לדעת אשר אמם, שכבר הלכה לעולמה, דאגה למענם על ידי חפץ־טבעי שהיה נטוע בה. נתפלא מאד לראות איך יבינו יתושים־קטנים כאלה לבנות קנם בחמרים שלא יסכון להם לא לאכילה ולא למעון, ורק על אשר שמה ימצאו את ספוקם הנולדים, שבעת שיגיחו מביציהם לא יהיה האבות עוד בחיים.

הנוסס (מאטטע) מין יתוש קטן הוא המניח ביצים באדרת שער או בבגדי צמר. היתוש המגיח אח"כ מביצי הנוסס, יקוב חור באדרת או בהבגד, ובזה כבר נשלם מלאכת קנו מבלי כל עמל ותלאה. והנוסס בעצמו איננו צריך לקן כזה, וגם אין לו שום מזון מהבגדים האלה, ובכל זאת יניח שמה ביצים, ומדוע? רק למען הנולד, אשר לא ידע להכין לו קן במקום אחר. אם כן ידאג הנוסס בעד הנולדים שלא יראם ולא ידע אותם, כאשר לא ידע מי דאגו בעדו. ומזה מוכרחים אנו להחליט, כי הטבע נטע בלב כל חי חפץ מכריח כזה המכה אותו ואומר לו: עשה כל הנחוץ לקיומך ולקיום מינך.

עוד נשוב ונתפלא על כל אשר נראה מאחד משרצי־העוף ״קובר־מתים" (טאדטענגרעבער). השרץ הזה מניח ביציו בנבלת איזה בעל חיים, למען ימצאו שמה הנולדים די ספוקם לשבעם. אם נשליך על פני השדה נבלת עכבר, תנשמת או עוף, נראה אצלה אחרי רגעים אחדים את השרץ הזה, אשר חוש ריחו הביאו הנה. הוא ישים לראשונה עינו על האדמה סביב הנבלה, אם ראויה ומוכשרת היא למטרתו ולמלאכתו, וכאשר ימצאנה ראויה יחפור תחתיה קבר עמוק איזה אצבעות ברגליו החזקות, יכסה עפר על פניה, ורעותו העדינה תמהר להטיל שמה ביציה, כשלשים במספר.

החוקר קלארוויל יספר ספור, נפלא מדרכי השרץ הקטן: ״פעם אחת באתי לגני וראיתי נבלת עכבר מתנועעת הנה והנה, כאשר חפצתי לדעת את סבת התנועה ואהפוך להמטרה הזאת את הנבלה במטה אשר בידי, ראיתי שרץ קובר מתים תחתיה, אשר בלי ספק הניע הוא את הנבלה בחפצו לגמול לה החסד האחרון, לקוברה, הוא לא פנה אלי, רק הוסיף לעבוד עבודתו ביד חרוצים, לקבור את מתו. אך למרות יגיעתו הגדולה לא עלתה בידו מלאכתו, על כי האדמה קשה היתה ומעורבת באבני חצץ. אנכי כבר דמיתי, כי התיאש ועזב את מלאכתו, אחרי שראיתי כי עזב את הנבלה וירץ, בלי שום מטרה ותכלית, בגן אחת הנה ואחת הנה. אבל באמת טעיתי, הוא בין כה וכה חפש ומצא בגן מקום ששם היתה האדמה רכה ובנקל יוכל לחפור שמה. וישב אל הנבלה וינסה בכל עוז לדחפה ולהביאה עד מקום הקבורה, אשר בחר בעדה, אבל גם העבודה הזאת לא עלתה בידו למרות כל עמלו ויגיעתו הרבה, כי כבד המשא ממנו, ובראותו כי עמלו יעלה בתהו, עף הלאה ונעלם מעיני. עתה בהחלט גמרתי אומר, כי נוכח שהעבודה הזאת לא לפי כחו היא, ונואש ממנה; ומה גדלה פליאתי לראותו אחרי רגעים אחדים בלוית אחדים מרעיו, וכלם הטו שכמם, טענו את הנבלה עליהם, ולאט לאט הביאוה אל המקום אשר בחר בו הראשון לקבר לה. כאשר באה הלויה הזאת אל המקום הנועד, התעסקו כלם בקבורת הנבלה במהירות וכשרון כהקברנים בבני אדם היותר מהירים במלאכתם. כפעם בפעם ראיתי איך הנבלה תטבע בעומק האדמה, אח"כ התראו לפני גם הקוברים שעמלו עתה לכסותה באדמה. אחרי שנגמרה הקבורה והכסוי, אחדים מהם עזבו את הלויה, ואחדים מהם ירדו הקבר להכין שמה קנם.

כאשר נראה את כל המחזות האלה, תולדות החפץ הטבעי, עלינו להשמר לבלי להחליט כי רגש מוסרי ובחירה חפשית נטועים בלב החי, אף כי לפעמים יפתנו מחזה מוזר כזה להאמין בכמו אלה, להאמין כי באמת דבר־מוסרי יצוק במעשיו. אבל עלינו לזכור, כי הוא לא יעשה זאת ברצונו הטוב ובבחירה חפשית, ורק הטבע המנהגת הכל, רק היא תאחוז בעורף החי להכריחו לעשות כל הנחוץ לקיומו, מבלי שידע הוא מדוע ולמה יעשה ככה. כאשר נראה בעלי־החיים דואגים בעד ילדיהם, עלינו להשמר לבלתי החליף הרנש הזה ברגש הורים וילדיהם, באהבת הילדים לאביהם ולהפך.

נרשום פה עוד דבר נפלא בנוגע לדאגת בעלי־החיים בעד ילדיהם. העוף הנקרא בשם ״קוקוק", יניח ביציו בקני עופות אחרים, שמאכלן יתושים ונמלים. האמות הזרות תהיינה אמות רחמניות להילדים הזרים להם ודואגות בעדן כאילו היו פרי בטנן, אף כי על ידי זה ישחיתו את בניהם, אשר יפלו תחת ידי הזרים. דבר נודע הוא כי ילדי האם הזאת ימותו באכזריות אפרוחי הקוקוק. חוקרים אחרים יחליטו, כי הקוקוק יעקר וישבר לראשונה את ביצי הקן אשר ימצא טרם הניחו שמה ביציו. אולם הרופא המהולל יענער (הוא המציא את נטיעת האבעבועות באדם), ראה פעמים הרבה, כי אפרוחי הקוקוק הנחמים ונולדים תחת אם זרה, ימיתו תמיד את בניה של אומנתם, על ידי ערמות ותחבולות שונות יאחזו בהם, ישליכום ארצה ושמה יגועו. ובכל זאת תאהב האם את רוצחי עולליה, תרחם אותם כאם רחמניה, עד אשר יגדלו ויעזבו את אומנתם לשוב אל הוריהם.

עוד לא נודע אל נכון מדוע לא תגדל אם הקוקוק בעצמה את ילדיה? מדוע לא תשב בעצמה על הביצים לחממן ולדגרן? אנחנו נחשוב למשפט, כי הסבה לזה הוא, מפני שהנקבה מטלת ביצים אחת לארבעה או לששה ימים, ואם תחכה לאסוף מספר ביצים לדגרן יעופשו ויקולקלו. אבל נפלא הוא לראות איך תטיל ביצים בצבעים שונים ומנחת אותן בקן צפור כזאת שביציה דומות לביציה בצבע ובמראה. פה נראה רחמי־אם, כי אף שבעצמה לא תוכל לעמול בעד ילדיה, תחפש ותמצא להם אומנת שתמלא להם מקום האם. כן תעשה לה האם ציונים מיוחדים, לדעת אנה הניחה ביציה, ותשוב כפעם בפעם להשחית את ביצי הצפור ולראות את שלום ביציה, ומעולם לא תשחית פרי בטנה. האפרוח ישוב מאומנתו לאמו, והיא תאמן ידיו לכל הנחוץ לו: לעוף, לבקש מזון וכדומה.

י. איך יחנכו בעלי־החיים את ילדיהם.

נפלא מאד לראות, איך יחנכו בעלי־החיים את ילדיהם. החסידה תלמד את ילדיה לעמוד וללכת על רגל אחת, תראה להם פעליה למען יעשו כמוה; פעמים רבות תנשך בחרטומה את עולליה חסרי הכשרון. למוד מיוחד הוא אצל החסידה, ללמד את ילדיה לעמוד על רגל אחת, ואיך עליהם להניע ראשם, ובאיזה מצב תשארנה אז כנפיהם, כאשר תלמדנה נשותינו את בנותינו חכמת הרקוד. כבד הוא לאפרוחים לעוף בפעם הראשונה, ונפלא מאד לראות איך תלמד האם בשקידה נפלאה את המלאכה הזאת לעולליה: תתרומם כפעם בפעם מן הארץ, תראה להם איך תקשקש בכנפיה, תעוף מעט ותשוב אל קנה, ותכריחם לעשות כמוה. כן תלמדם לאט לאט לעוף במעגל, גם לעוף דרך רחוק, עד שתשנן להם המלאכה הזאת ויוכלו בעצמם לעוף ולצוד ציד.

כן נראה איך תאמן החתול את עולליה לצוד ציד, היא תביא להם מן טרפה עכבר קטן בעודנו הי, תניחהו לפניהם ותעזבנו לנפשו. העכבר יאמין כי חופשה נתן לו וימהר להמלט, אז תקפוץ עליו החתול, תאחזהו בערפו ותביאהו עוד להחתול הצעירה, ותעורר בה תאוה לבשר טרף. האם תוסיף לעזוב לחפשי את שללה ותמתין עד אשר הצעירה תקפוץ עליו, ואז יפול האובד בחלקה ויהיה לה לשלל.

כבר הודענו למעלה, כי הרבה פעמים נראה חיי משפחה ועניני אישות בין בעלי־החיים, תארנו איך יכלכלו העופות את נשותיהם בעת שבתן על הביצים, גם יחליפו משמרתם עת תעזוב האם את ביציה לשבור צמאונה, ואיך יחנכו ויגדלו את ילדיהם. אבל יותר נפלא חיי התרנגולים במקום שיחיו בחברה. שם נראה את התרנגול הראשי, אדון הבית, יצעד בגאה וגאון בין נשיו הרבות ויוצאי חלציו, כמלך בגדוד. פה נראה חיי משפחה בנוה שאנן. האדון ינהג ממשלתו במדת הרחמים ובמדת דין קשה, הוא יגן על כל ההולכים לרגליו ויצעד בראשם בגודל לבב. כאשר ימצא על דרכו גרגיר אחד יקרא לבני משפחתו, ויראה להם רוח נדיבתו בנתנו להם את הגרגיר הזה למנה. כאשר יתפרץ ריב ומצה ביניהם, ימהר הוא לתווך בין בעלי הריב, יטיל עליהם אימה ויזרוק בהם מרה ונוהג שררה בעצמו, ואוי לו לתרנגול צעיר. שיקרא את השחר לפניו. כאשר ישמע קול תרנגולת שתשמיע כי הטילה ביצה, ימהר אל אשתו לשמוח אתה ולראות את הנולד. כאשר נביא תרנגול אחר לגבולו, אז תערב כל שמחתו ואין עוד שלום במעונו, רוח קנאה יעבור עליו ויקנא לנשיו, ומלחמה נוראה תתפרץ ביניהם, מלחמת הקנאה הקשה כשאול. כי בשום אופן לא יתן תרנגול לרעהו לבוא בגבולו ולחבק נשיו. המלחמה הזאת לא תתום עד אשר יפול אויבו, או עד אשר יפול הוא שדוד ואויבו ימלא מקומו. פה נראה עקבות רגש־הקנין, כי כל חי יחפוץ להחזיק בקנינו: שלי שלי ושלך שלך, אשתי אשתי ואשתך אשתך, ולא יחפוץ לדעת מאומה מהדעות החדשות המשחתות המביאות כליה ואבדון.

יא. פגישת בעלי החיים באויביהם.

נפלא מאד לראות פגישת בעלי־החיים הצוררים זה לזה, איך ידעו קל מהרה, כי אויביהם לפניהם; איך יבינו, כי עליהם להלחם ולהגן על עצמם, וכל זאת רק על ידי החפץ הטבעי הנטוע בהם.

ישנו מין שרץ עוף המכונה סלמנדר, שיפחד מאד מהעלוקה, אויבתו בנפש. כאשר נושיב את השרץ הזה לצלוחית שעלוקה בה, יאחזהו שער, ובפניו נראה כי הכיר אויבתו, אף שלא ראה עוד עלוקה מימיו ולא הזיקה לו מעולם. חפץ טבעי לחש לו, כי פגש פה באויב וכי עליו להזהר ולהשמר. ולמען לא נטעה להאמין, כי רוח העלוקה הוא המלמדו לדעת כי רעה נגד פניו, נסו החוקרים לעשות קיר מבדיל בצלוחית בינו לבין העלוקה, ונוכחו כי רק מראה העלוקה יביא פחד בלבו; כי כאשר שמו קיר של זכוכית ביניהם, היה מפחד כמקדם, וכאשר הציגו ביניהם קיר של עץ וסרה גם אימתו.

את הידיעה הטבעית הזאת, להכיר את האויב, נראה בכל בעלי־חיים כל עוד שנשאר במצבו הטבעי וחושיו הטבעים לא קהו. אבל החיות הביתיות שאבדו כבר חושיהן וידיעתן זאת על ידי החינוך, לא תדענה להבחין ולהכיר את אויביהן, כל עוד שלא עשו עמהן רעה.

השמירה המעולה, שתשמור החיה את עצמה והזריזות היתירה שנראה בה, הוא רק חפץ ורגע טבעי, ולא מבינתה וידיעתה תדע להכיר ולהבדיל בין אוהב לאויב, לדעת להגן על נפשה או להמלט מלפני מי שתקיף ממנה, רק את מצות הטבע תשמור מבלי כל דעת והבחנה אם לטובתה או לרעתה. הטבע תלמדה לעשות כל מה שנחוץ לה לקיום מינה, ואך מכונה היא בידי הטבע. והאות לזה הוא, כאשר נראה, אשר גם בעת שהטבע תוליכה למות ואבדון, גם אז תלך אחריה, מבלי להבחין ולהרגיש כי בנפשה הוא. כאשר נראה בהנמלה, היה זריזה וזהירה ביותר, שתשמור את נפשה מאד בשמירה מעולה והרע לקדם פני הרעה ולברוח ממנה, ובכל זאת תתאספנה חמרים חמרים על לשון הדוב, בחשבן למצוא עליו ממתקים: והמתפלסף הזה לא יחשוב הרבה. ישיב את לשונו עם הנמלים אשר עליו לתוך פיו, ויבלע בהרחבת הלב א המאכל הטוב שבא מעצמו לתוך פיו מבלי אשר היה עליו לחפש אחריו. ומדוע תעשינה ככה הנמלים? מדוע לא תדענה גם הפעם להזהר ולא תעמוד להן חכמתן? התשובה על זה פשוטה היא מאד: הן הטבע, אשר תדאג בעדן תודאג גם בעד הדוב, ולמרות הכמתן וזריזותן תכונן מגויתן מאכל בעדו. הטבע, שעד הנה שמרה אותן ונטעה בהן החפץ להזהר, הוליך אותן עתה למות, וכאשר לא ידעה הנמלה מדוע תשמר ותזהר, כן לא ידעה עתה מדוע תתקרב לפי שאול, כי הוא אך מכונה בידי הטבע. כן נראה יתוש אחד, הזהיר מאד ויודע להתרחק תמיד מפני הסכנה, איך יעבור עליו פתאום רוח שטות להתקרב לאור הנר, אף שידע כי בנפשו הוא, אבל תאותו. להתחמם תקרבהו אל האש, אף כי הנסיון כבר הורהו כמה פעמים איך מסוכן לחתות גחלים בחיקו, ואף כי כבר נכוה ונמלט על נפשו, ישוב שנית שמה, כאילו יד נעלמה תאחז בערפו ותצעידהו למלך בלהות. מזה נראה ברור, כי אין חכמה, אין עצה ואין תבונה בבעלי־חיים, וכל מעשיהם יעשו אך באמצעות החפץ הטבעי המכריחם לעשות כל הנחוץ לקיום מינם.

עוד מופת חותך על דברינו אלה נראה בזה, שבעלי־חיים ידעו להשמר ולהזהר רק מן סכנה טבעית, מן סכנה בידי שמים, שנמצאת בטבע עצמה, אבל לא מסכנה אשר המציאו בני אדם בחכמתם. החי שיריח בנקל שרשי צמחים, אשר רעל ומות בקרבם, יאכל במנוחה רעל וארס מזיק, אשר הכינו בני אדם. כי שמירתו היא רק על ידי הטבע, שהורה אותו להבחין ולהרגיש את הסכנה שהכינה היא, אבל לא את הסכנה שהכינו בני אדם והיא בעצמה לא תדע ממנה כלום, וממילא לא ידע גם החי מהסכנה הזאת, וכשם שתשמר מארס טבעי כן תאכל ארס מלאכותי, אף כי שניהם שוין למיתה. כן נראה את הזבוב העומד ומביט על רעהו הנשבה, איך נדבק רגליו על לוח משוח בזפת שהכינו בני אדם להם, הוא יראה איך יענה רעהו לשוא נפשו להחלץ מן המיצר, ובכל זאת לא יוסר הפתי הזה וילכד בפח כרעהו, כי הנסיון לא יפעל עליו מאומה במקום שהטבע לא הורהו. החי היותר זהיר והיותר ערום ילכד תמיד בפה אשר טמנו לו, אף שאין נחוץ זריזות ושמירה פרטית להשמר ממנו.

השועל הערום שבחיות, ילכד בנקל בפח, וגם אחרי שכבר נמלט פעם אחת על נפשו, אחרי עזבו ברשתו את זנבו ולפעמים גם אחת מרגליו, בכל זאת לא ידע להזהר ולהשמר לימים יבאו, למרות כל ערמומיתו, וכשתבא סכנה כזאת לפניו פעם שנית, לא יבין להתרחק מעליה, כי מן הנסיון לא למד כלום כל זמן שנשאר במצבו הפראי. ורק אלה בעלי־החיים שנעשו ביתיים ידעו להבחין ולהבדיל בין כל מקרה ופגע ולהתרחק מן הסכנה, יען כי מהם כבר סר הרוח הטבעי, חייהם אינם עוד טבעי, הם יתנהגו על פי החנוך, והוא תוצאות הנסיון, המלמדם מה לקרב וכה לרחק.

גם במלחמות בעלי־החיים, בשמירתם ובהגינם על נפשם נראה ידי הטבע. כל בעלי־חיים ידע במה כחו גדול ובמה יוכל להגן על נפשו, אם לנצח את אויבו או להרחיקהו מעליו. הקפוד (טטאכלטוויין) לא ילחם על מנת לנצח, ויעמול אך להגן על עצמו, לכן כאשר תקרא לו חיה למלחמה, יתכווץ ויקמץ גיוו, שערותיו יסמר כמסמרות נטועים ומחכה במנוחה לקראת בוא אויבו, כי בטוח הוא בכלי זיינו שלא תאונה אליו כל רעה. ורק לעתים רחוקות ירוץ לקראת אויבו, לא לפצוע בו ולהזיקו, רק להרחיקהו מעליו.

השועל הערום כשנרדף על צוארו מכלבי הציד, ידע להגן על עצמו בהטבילו זנבו השעיר במי רגליו החמוצים ומלוחים ויזרקם בעיני רודפיו, כדי להרחיקם מעליו. חיה אחת יש בארצות אמעריקא הצפונית, שיש לה תחת זנבה כיס מלא נוזלי מבאיש ומסריח מאד, ובשעת סכנה, כשתראה שלא תוכל להנצל מרודפה על ידי אמצעים אחרים, תפנה אחוריה לצד רודפה ותזרוק את הנוזלי המסריח על פניו, ובזה תאלצהו לחוש לעצמו, לסתום את הוטמו ולהסיר מעליו את הצחנה הנוראה, ובין כה וכה תמלט על נפשה. כמו כן ידע מין דג אחד המכונה בשם דג־דיו" (דינטוענפֿיט) להריק מגופו נוזלי עכור ושחור כדיו, ובזה יעבור את המים, והדיגים הרודפים אחריו לא יראו ולא ימצאו את מקום מחבואו. השממית תפליא להכיר את האויב הבא להלחם עליה אם חזק הוא ממנה, וכשתוכח כי כן הוא, כי אין לאל ידה להלחם אתו, תתחפש כאילו כבר מתה, תעצור נשימתה ומוטלת לפני אויבה כבול עץ, ועל ידי ערמתה זאת תנצל ממנו. מכל זה נראה עד כמה גדל ערכו של החפץ הטבעי הנטוע בבעלי־חיים בנוגע לשמירת חייו וקיומו, עד שבכחו למלאות כמעט תמיד את מקום הלמוד והנסיון.

יב. החפץ לחיות חיי־חברה.

החפץ הטבעי עם כל תמונותיו, אשר הארנו עד כה, ימצא בכל בעלי־חיים בלי הבדל ופרט היוצא מן הכלל. לכל בעלי־חיים ישנו חפץ טבעי הנחוץ לקיומו ולחייו, ובלעדיו לא היתה לו כל תקומה. אבל מלבד החפץ ההוא שרברנו בו עד כה, ישנו באיזה בעלי־חיים עוד חפץ אחד, שאיננו נמצא בכלם, והוא החפץ להתחבר ולהתקרב זה לזה, לחיות חיי חברה, כשבת אחים. החפץ הזה ישנו אך באחדים, שכם אחד על יתר אחיהם, כן החפץ לנוע, לנסוע ממקום למקום וללכת למרחקי ארץ, איננו שוה בכלם.

החפץ לחיות חיי־חברה והחפץ לנסוע ממקום למקום, קשורים, משולבים ואדוקים זה בזה, כי אלה בעלי־חיים שיסעו ממקום למקום, יתאספו שיירות שיירות ויסעו בחבורות גדולות. כמה בעלי־חיים שבביתם ובמעונם יחיו חיי בודד, יתאספו ויתקבצו יחד לשיירא אחת סדורה ומתנהגת בטוב טעם ודעת, כאשר תבא העת ללכת בדרך למרחוק. מזה נוכל להחליט, כי אלה שלא יחפצו, רצוני לאמר אלה שלא ימצאו לנחוץ, לעזוב את מקומם לימי החורף וללכת לארצות אחרות, יחיו חיי בודד ולא יארחו לחבורה אחת עם בני מינם, ולהפך יתאספו ויתקבצו ההולכים בגולה לשיירא וחברה אחת. אלה בעלי־החיים אשר יהיו חיי חברה, יודעים כמעט כלם ויבינו איך לעשות מעשיהם, איך להכין בתיהם, הכל על פי סדר ומשטר נכון. החפץ, המורה אותם להתחבר ולהתאחד אחד עם רעהו, יורם ג"כ לבנות מעונם בסדר ומשטר, להחזיק ולהעמיד את חברתם על יסוד הקים קבועים ומוגבלים. כן ידעו ויבינו לפאר וליפות משכנם, לחלק ביניהם את העבודות והמלאכות השונות, גם כל דרכי חייהם מלחמותיהם, מאכלם וחנוך בניהם, דומה מאד לשל בני אדם; גם להם ממלכה ערוכה ושמורה בכל, ממלכת־משפחה, ממלכת־חבורה, או שתיהן ביחד

אבל עלינו להשמר מבלי להחליף התחברות מקרית של איזה בעלי־חיים בחיי־חברה של איזה מהם: לפעמים נראה עדר שלם זאבים או שאר טורפים שנתאספו ונתקבצו יחד וילכו לבקש טרף, עלינו להזהר לבלי להחליט, כי הטורפים האלה יהיו חיי־חברה, והאות כי ילכו עתה יחדיו. לא! אך הרעב הכריח אותם להתחבר יחד, אך הרעב הוא האוגדם והקושרם יחד לבקש להם טרפם, ותיכף כאשר יכלו מעשיהם, ישוב כל אחד למעונו ולמערתו, ולא יתקרבו עוד זה אל זה, ולפעמים גם ילחמו זה בזה, כי הם לא יאהבו חיי־חברה, חיי־רעות. כל טורף באדם ובחי יהיה אך לכרסו, ואך הרעב הוא הצד השוה שבהם, המחברם לפעמים על זמן מה, וכאשר סר הרעב וסר גם השלום מהם. איזה בעלי־החיים יתקרבו ויתחברו זה עם זה לפעמים, בסיבת הפחד מפני איזה סכנה קרובה, כמו הסוסים הנמצאים במצב פראי בארצות אמעריקא, אין אדונים להם וכל אחד יבנה לו מעון בפני עצמו ולא יתחברו זה עם זה לעולם, ואך כשיריחו מלחמה, כשיראו חיות טורפות מתעתדות להתנפל עליהם ולהתגר בם מלחמה, אז יעשו אגודה אחת. לראשונה יתייצבו כלם בעגול גדול, ואח"כ יעמידו בניהם ונשותיהם בתוך ויכינו עצמם למלחמה נגד אויביהם. אמת הוא כי ההתאחדות הזאת גבוה ונעלה הוא יותר ויותר מהתאחדות הטורפים שזכרנו, כי אלה יצאו לשפוך דם ולשלול שלל, והסוסים יתחברו ויתאחדו למטרה נכבדה מאד, והוא להגן על עצמם ולעזור להם ביניהם. אבל בכל זאת הקשר הזה איננו קיים, ולא יבא מאיזה חפץ להיות חיי־חברה, כי אגודתם לא נעשתה רק על ידי סבה מקרית, חיצונית, ובסור הסבה תתבטל גם הוא.

התחברות יותר קרובה וקשר יותר אמיץ נראה אצל החיות והעופות שיחיו חיי־משפחה, כל משפחה ומשפחה לבדנה, בחצר אחד. הנה לא תעשינה שותפות והתחברות בנוגע לרכושן ויהבן, אבל תאהבנה להיות תחת גג אחד על מקום אחד. על הררי התקוה הטובה (קאפ דער גוטען האפפנונג) יחיה מין עוף, דומה לאותם שנקראו אצלנו ״שפערלינג", ושמה יכנו את העופות האלה בשם ״רעפובליקאנער', כי הם יתקבצו לאלפים, יבנו קנם על ענף עץ־אחד, תחת גג אחד, יתחברו זה לזה במקום מושבם, אבל לא בקנינם ובחיי־משפחתם, האחד לא ימלא חסרון הברו ולא יעשו מלאכתם ביחד, ורק במקום דירתם שותפים הם. המה אם כן לא יהיו היי־חברה, ומעונם יסגרו זה בפני זה, תחת שאלה החיים חיי־חברה יעשו מעונם פתח כנגד פתח והפתח תמיד פתוח הוא ומוכן לקבל אורחים, ומעונם בכלל קשורים זה בזה. לפעמים נאמין כי מעוני גם אלה החיים חיי חברה נבדלים ונפרדים זה מזה, על כי רחוקים המה לפעמים זה מזה, אבל באמת נטעה בזה מאד. כי במעבה האדמה ימצא תמיד דרך המקשר ומאחד את מעוני אלה החיות, אשר בלי ספק לא תחפוצנה להראות אהבתן לעין כל.

יג. שיחות חיות ועופות.

הקופים והפילים יחיו חיי־חברה על פי סדרים נכונים ומנהגים ישרים, ואינם גרועים בזה מחבורת בני אדם וממלכתם. גם בין בעלי־חיים אלה נראה כמעט אותו הסדר הנכון וההנהגה הישרה שנראה בממלכות מתנהגות על פי חקי החכמה והדעת, והוא חלוקת העבודה והמלאכות השונות בין חברי החבורה. בעת השלום יחלקו את העבודה והמלאכות השונות ביניהם, ומלבד העובדים יפקידו צופים ושומרים, העומדים מחוץ למחנה להביט בעין פקוחה ולהודיע לעם אם צרה וסכנה קרובה. בזה נראה חיי־חברה מאד נעלה, ומוכרחים אנחנו להאמין, כי יש להם סימנים ואמצעים מיוחדים, אשר על ידם יודיעו זה לזה מכל הנחוץ להם לדעת.

שיחות חיות ועופות הן מהדברים העומדים ברומו של עולם וקשה לנו לבא עד תכליתן. לא נוכל לדעת אל נכון איך ובמה יודיעו איש לרעהו מכל הנחוץ להם, איך יבינו איש חפץ ורצון רעהו ובאיזה שפה ידברו. אמת הוא כי לרוב יבינו זה את זה לא על פי הדבור, אך על ידי תנועות הגיו והאברים, על ידי מבט עין וקריצת שן או מלילת־רגל. הזאב למשל בראותו כמה מחבריו רצים בחפזה לאיזה מקום מיוחד, ידע ויכיר ממבטי עיניהם הזורקות נצוצי־אש ומשאר תנועות גיום, כי טרף נכון להם שמה, ועל כן יתאחד גם הוא עמהם, כדי שיבא גם הוא על חלקו. כי תאות האוכל, החפץ לטרף, יאחד את כל הבעלי־חי, מבלי שיצטרכו להגיד איש לרעהו חפצם בדברים מובנים, כי הרגש או החפץ הזה אחד ושוה הוא בכלם, ומבלי כל עמל יבינו זה את זה בנוגע לענינים כאלה.

אבל בראותנו איך הפילים והקופים יעמידו צופים, אנשי חיל שומרים לראשיהם, המודיעים להם קרבת אויב, בראותנו איך הפילים והקופים יחלקו ביניהם בסדר ישר ונכון את עבודתם ומלאכתם, ואיך בכלל יתנהגו על פי חקים מוגבלים וקבועים, עלינו להאמין שבאמת יש להם שפה אחת ודברים אחדים. החוקר הטבעי ״ברעהם" יספר בספרו ״חיי־החיות" מחזה נפלא, ואלה דבריו: בימי הקיץ. בעת ששורר חום גדול מאד בארצות צפון, יחרבו וייבשו כל נהרי ויאורי הארצות האלה, ובעלי־החיים שמה ימותו כמעט בצמא וישישו כעל כל הון אם ימצאו מעט מים, ולמטרה הזאת יתאספו יחד עדרים עדרים לבקש מים להשקיט צמאונם. לעת כזאת עמדתי פעם אחת בלילה על חוף יאור אחד, כי ידעתי נכונה, כי שמה יבאו הפילים בכל לילה לרוות צמאונם. בחרתי לי מצב כזה שאוכל לראות ממנו את כל הנעשה אצל היאור. הלילה היה בהיר בשחקים, והירח פרש אורו על היער ועל חוף היאור, תחנות העדר היתה כחמש מאות צעדים רחוק מהיאור. פתאום ראיתי והנה אחד מן העדר קם וילך ויתקרב היאורה בלאט ובחשאי, עד כי לא שמעתי גם אני את קול צעדיו, למרות גופו הגדול ורגליו הכבדות. כן בא לאט לאט אל היאור ועמד רגעים אחדים כבול עץ מבלי להניע באחד מאבריו, אח"כ צעד עוד צעדים אחדים בזהירות ובלאט, ויעמוד עוד פעם לשמוע ולהקשיב. כה צעד הלאה, הלאה, באזנים נטויות וזקופות לשמוע ולהקשיב קול איזה רעש או צעדים, עד אשר בא תוך היאור, וגם אז לא מהר למלאות תאותו ולרוות צמאונו, אף כי בתוך המים היה, כי אם נשאר בלי תנועה עוד פעם רגעים אחדים להקשיב רב קשב, ואחרי הוכחו כי אין שטן ואין פגע רע, שב אל המקום אשר ממנו בא ראשונה, ויבא אחרי רגעים אחדים עוד פעם אל היאור בלוית חמשה מרעיו, אשר גם המה צעדו בלאט ובחשאי כמוהו. אותם העמיד על חוף היאור לשומרים והוא שב אל יתר אחיו להביאם הנה. כערך מאה פילים באו אתו המימה בהשקט ובחשאי, וגם עתה לא הקשבתי קול צעדיהם, אף כי קרוב מאד הייתי. הראשון נסה להוכח עוד פעם אם שלום סביבם, התקרב אל כל אחד מהעומדים על החוף, כאילו ישאל אותם אם לא קרה דבר, ובראותו כי אין כל פחד, נתן צו, ואך אז התנפלו כלם המימה לרוות צמאונם.

עוד דבר אחד יעורר בנו תמהון ופלא, בראותנו כי ידיעת הבנת ורגשי וחפצי הבעלי־חיים, אינם תלוים באבריהם ובהתפתחותם הגופנית, כי לא לעתים רחוקות נמצא הבנה ודעת טבעית בשרצים קטנים ויתושים, הרבה יותר מבהולכי על ארבע; לא לעתים רחוקות נראה איך השרצים והיתושים הקטנים ישלימו את פעולותיהם ויתקנו את מעשיהם, בהכנות וחכמה גדולה יותר מכל הבעלי־חיים הגדולים, כאשר כבר דברנו בזה בחיי הנמלים, שיש להם כשרונות נעלים מאד, אף כי אבריהם קטנים וחלושים ולא נתפתחו עוד כראוי. ויען כי חיי החיים האלה נפלאים מאד, לכן נשוב עוד לדבר בהם ולהעבירם לפני הקורא. נתאר פה איזה מחזות מחייהם ועבודתם, ומחיי־החברה אשר נראה בנמלים, בדבורים ובהיתושים המכונים ״טערמיטען“. אבל טרם נבא לתאר את המחזות האלה עלינו להעיר, כי אחרי כל החקירות והדרישות, אחרי כל הבחינות והנסיונות, נוכל להחליט שכל הנטיות, הכשרונות והאמצעים ההכרחיים לבעלי־חיים לקיומם וחייהם, נטוים הם בעקרם ונמצאו אצל כלם, ויבדלו זה מזה אך במדרגתם, שבבעלי־חיים אלה נתפתח איזה כשרון במדרגה יותר גבוה מבעלי־חיים אחרים, כאשר ראינו למשל בחפץ החיים לחיות חיי־חברה, אשר מקור החפץ הזה ישנו גם בטורפים, החיים תמיד חיי־בודד, גם הם יתאספו כשתאכף עליהם איזה הכרח ודבר נחוץ כמו הרעב, או להגן על עצמם, כאשר אצל הסוסים החיים במצבם הפראי באמעריקא. אצל הבעלי־חיים, אשר על ידי איזה סבות בלתי נודעות לנו, התפתחו בבינתם וידיעתם שכם אחד יתר על כל אחיהם, נראה דבר חדש ונפלא והוא ״מין שלישי” רצוני לומר מלבד הזכרים המולידים והנקבות היולדות, נראה בהם מין כזה שאינו לא זכר ולא נקבה, מין טומטם, שאין לו כל אברי ההולדה, והם הם היותר מוכשרים, היותר נבונים מכל אחיהם. זאת נראה אצל הדבורים, הנמלים והטערמיטים, מין אחר יש ביניהם שאינו לא זכר ולא נקבה, שאין להם אברי ההולדה כלל, והם הנקראים ״צוויטטער", המה יולדו אבל לא יולידו כדמותם וכצלמם, והמה המחוכמים יותר. לא נוכל להחליט עד כמה תלוים כשרונותיהם באי־אפשרותם להוליד וללדת, אבל בראותנו מחזה כזה גם בין ההולכים על ארבע, כמו הפרד למשל הנולד מחמור וסוס, שאינו מוליד, ויצטיין בכשרונותיו שכם אחד יתר על הוריו ומולידיו, הרשות בידינו לחשוב כי האי־אפשרות להוליד היא היא סבת הכשרונות הטובים, אשר נמצא בבעלי־חיים כאלה.

יד. חיי הדבורים.

חיי הדבורים נפלאים המה מאד ויעוררו בנו תמהון והשתוממות, ועל כן רבו האגדות והספורים הבדויים מהם, מכשרונותיהם ומאפני חייהם, אין קץ להזיות ושמועות שקר, ובני אדם האוהבים לדבר בלשון הבאי ולהגדיל דבר פלא על אחת שבע, ירבו לספר בהדבורים גם דברים שאין להם שחר. אנחנו שמנו לנו את האמת לקו ואת הדעת הישרה למשקלת, נרחיק הגדות ושמועות שוא, וניסד את דברינו רק על הקירות נכונות וידיעות ברורות, נזרה הלאה את כל דברי הבאי החונפים את אזני ההמון, ונודיע רק את אשר אספו חוקרי הטבע אחרי נסיונות צודקים וידיעות ברורות ונכונות. אף כי קשה הוא מאד לתווך בין הדברים ולבור הבר מהתבן, להבדיל בין דברי הבאי לדבר אמת, כי את אשר נראה מחיי הדבורים, נפלא הוא כל כך עד שבנקל יפותה לבבנו להאמין. כי בעלי חפץ ורצון חפשי הם, ולא יעשו מעשיהם על פי מצות ופקודת הטבע. אבל באמת הדבורים כיתר בעלי־החיים המה, בלי כל ידיעה ובחירה חפשית וכל מה שיעשו יעשו בלי כל חשבון תבוני ובלי כל דעת מדוע ולמה יעשו כזאת, בלי כל הבחנה וידיעה עצמית, ואך כח אחד נעלם ימריצם ויאלצם לעבודתם, ומוכרחים המה לעשות את כל אשר יעשו.

מחזות נפלאים, המעוררים תמהון, נראה גם בצמחים למיניהם, אם נשים אליהם לב, אם אך נתן לבנו לראות ולהבחין את אפני וסדרי צמיחתם וגידולם, איך ישלחו שרשיהם אך לאדמה דשנה ופוריה וכדומה, פעולות כאלה ויותר מאלה ( כאשר הראינו בכרך ראשון מספרינו אלה ומעט מזה כבר הזכרנו למעלה), גם על זה נוכל להתפלאות כאשר נתפלא על חיי־החיים. ההבדל הוא ביניהם, כאשר כבר הזכרנו למעלה, כי להצמחים אין כל תנועה חפשית, ובשום אופן לא נוכל להאמין שבדעת ורצון חפשי יעשו מעשיהם, תחת אשר בעלי־החיים יתנועעו חפשי לכל רוח, ואנחנו רואים אותם עובדים עבודתם ברצון וחפץ. בזריזות וחריצות, ונשגה להאמין כי בעלי דעה חפשית הם.

נראה נא למשל את השושנה המכונה ״געארגינע“. האם לא נפלאה היא בצבעיה ובתוארה? האם לא יפה היא עד להפליא בעלי פרחיה ובצבעיהם השונים, האם לא נחוצה לזה יד חרוצים ועין בוחנת ומבינה להכין כזאת על פי חקי היופי? נדמה נא בנפשנו, כי הטבע נתנה כח כזה וחריצות כזאת לאיזה בעלי־חיים להשלים ולתקן שושנה נפלאה כזאת, האם לא החלטנו, כי כשרון נעלה צפון בחי הזה, כי בלי כל ספק למד מלאכת הציור על בוריה עד אשר ידע כצייר גדול להבדיל בין צבע לצבע, בין מראה למראה ולהציגם זה אצל זה וזה על גב זה בסדר נכון ובמראה מרהבת עין? ומדוע לא נתפלא על השושנה הנעימה שעשתה מאליה כל אלה? – יען כי לא נוכל להאמין בשום אופן שהשושנה עשתה כל אלה בידיעה עצמית ורצון חפשי, ומדוע לא נוכל להאמין? על כי לא נראה ולא נכיר גם תנועותיה, תחת אשר בעיני בשר נראה איך בעלי־החיים יתנועעו וילכו ממקום למקום ברצון וחפץ חפשי, ירקדו, יקפצו ויחטפו אוכל ככל העולה על רוחם, ועל כן נשגה להאמין, כי גם בדרכי חייהם ובסדרי משפחתם, בחיי חברתם, במלחמותיהם ובשאר דברים הנוגעים לחייהם, המה ג”כ בעלי רצון וחפץ לדעת מדוע ולמה יעשו ככה ולא באופן אחר.

מלבד זה תביאנו לידי טעות ולידי מושגים כוזבים בנוגע לכשרוני בעלי־החיים, שפתנו אשר נדבר בה; כי באותם השמות והתארים אשר נכנה את כשרוני ורגשות האדם, נכנה גם את כשרוני ורגשות החיים, ועל ידי זה נטעה להאמין כי גם בהם סבת הכשרונות והרגשות אחת עם סבת הכשרון והרגשות בנו. אנחנו נכנה למשל את הנקבה שבכורת הדבורים בשם ״מלכה" או ״אם", ובזה נתן מקום לטעות, כי באמת רצון חפשי לדבורים, העומדים תחת שרביט מלכה ומושלת בהם על פי חקי המדינה וכדומה, כי בנקל לנו לשכוח שהשם הזה נתן לה אך על דרך המושאל, באין ברירה, לסבר את האוזן, אחרי כי לא נוכל לברוא שמות חדשים ותארים אחרים בעד בעלי־החיים, כי טרם נתנו בני אדם את לבם להבחין את פעולת בעלי־החיים וכשרונותיהם, כבר דברו ותארו בשפתם את כל רגשותיהם ומחשבותיהם, וכאשר הרגישו מה מזה בבעלי החיים, התפלאו, הראו באצבע ואמרו: ראה נא הן גם לדבורים מלכה, הן גם השועל ערום הוא! וסוף סוף שכחו כי הם בעצמם הושיבו את נקבת הדבורים על כסא המלוכה, וישגו להאמין, כי רצון הדבורים חפשי הוא כרצונם.

מספר הדבורים השייכים למשפחה אחת, או הנמצאים בכורת אחת, גדול הוא לפעמים מאד, ואין להם רק ״אם" אחת, או מלכה אחת, לפי דברי ההמון. בכורת אחת נמצא לפעמים משש עד שמונה מאות זכרים ומעשרת עד שלשת אלפים טומטמים, רצוני שאינם לא זכרים ולא נקבות, שאינם מולידים ואינם יולדים. כאשר תקרינה שתי נקבות או מלכות בכורת אחת, יתפרץ ריב ומלחמה ביניהן, עד שתמות האחת או עד אשר תעזוב את הבורת, כי אין שתי מלכות משתמשות בכתר אחד.

משפחת הדבורים תכונה בשם כורת “שווארם”. נשים עינינו על פעולותיהם וחייהם מראשית הוסד הכורת עד אשר יולד דור חדש.

המלכה המוכרחת לעזוב את הכורת, מהסבה אשר זכרנו, תעוף לתור לה ממלכה חדשה, ועמה יתאחדו המון דבורים שהיו עמה בקושרים ולחמו. בעדה. אלה הזכרים והטומטמים שעמדו לעזרתה בעת מלחמה לא יעזבו אותה עוד, ילבשו כלי גולה וילכו אתה. לראשונה ישבו כלם להנפש על ענף עץ, המלכה באמצע וסביבה יתאחדו כל הסרים למשמעתה, אחד אצל רעהו ככדור או כאבטיח גדול תלוי על הענף. אחרי איזה עת מנוחה ישלחו אחדים מהטומטמים לרגל את הארץ ולתור להם מקום מנוחה תמידי, זה הוא אשר נראה לפעמים דברים בודדים תועים ביער הנה והנה; הם המה יבקשו מקום מנוחה וממלכה בעד המלכה. כאשר ימצאו מבוקשם ישובו אל אחיהם להודיע להם את אשר אתם, ובעוד רגעים אחדים יתנשאו כלם וילכו עם המלכה בראשם ליסד ולכונן מלוכה חדשה.

אהבת הדבורים להמלכה גדלה מאד, כי כל מעשיהם הם אך בעדה, ומבלעדיה יתפרדו לכל רוח ולא יעשו מאומה.

טו. מעוני הדבורים.

במקומות החשוכים שלא ראו ולא ידעו עוד את האור כי טוב הוא, רצוני לומר במקומות שבני אדם לא יבינו עוד את השכר והריוח הגדול שיביאו להם הדבורים, נאנסים ומוכרחים הדבורים לבקש למו בעצמם מעון לשבתם, אבל במדינותינו יכינו בני אדם בנפש חפצה מעון בעדם, כי יודעים המה לערוך את הריוח הגדול והשכר הנכון לפניהם, כאשר יגדלו את הדבורים ויספיקו להם מזונם. האכר הרואה משפחת דבורים מבקשים להם מעון, יכין להם תיכף סל, יסגור את הסל בעדם, כאשר באו לתוכו, ואך חור קטן לצאת ולבא ישאיר להם.

בנקל נוכל לדעת אם נשבתה גם הנקבה או המלכה עם יתר הדבורים, כי הדבורים יתפקדו מהרה לראות אם נמצאה המלכה בתוכם, ואם תמצא, יחשו כלם כאיש אחד לעבוד ולפאר את מעונם, לסדרו לפי צרכיהם, וכל אחד יעשה בחפץ את העבודה המוטלת עליו. אבל אם נפקד מקום המלכה, אז ימהרו כלם לברוח דרך החור, ינוסו בחפזה וגם אחד לא ישאר שמה. כאשר יברחו מן הסל יכעסו ויקצפו מאד, ויזרקו מרה וארס בפני כל הפוגשים אותם, וסכנה גדולה מרחפת אז על ראש האכר, אשר קבצם לסלו, ולרוב ילבש מסוה על פניו וגם ידיו יעטוף.

הדבורים אשר עזבו פעם אחת את הסל, על כי נפקדה הנקבה מביניהם, לא ישובו עוד אל הסל הזה לעולם, אף אם לא ימצאו להם מעון אחר. החוקרים אחדים יבטיחו, כי הדבורים ידעו תמיד ויכירו את הסל הזה, וגם אחרי איזה זמן יכירוהו ולא ישובו אליו, וע"כ יכין לו האכר תמיד עוד סל אחד להחליפו בסל הראשון אם לא נשבתה המלכה בו, כי אל הסל הזה לא ישובו לעולם, כן יבטיחו כמה מגדלי דבורים. אבל אנחנו לא נוכל לסמוך על דבריהם, כי אהבת אלה המגדלים לדבוריהם גדלה כל כך עד כי לא לעתים רחוקות תקלקל את השורה, ותטה אותם להרבות בספורי אגדה, להגדיל את חכמתם ובינתם על אחת שבע ולהכניס פילא בקופא דמהטא.

אם נאספה המלכה בין שאר הדבורים תחל מלאכה גדולה ועבודה רבה בהסל, המלכה תשב במנוחה על מקום מיוחד ולא תעשה מאומה. הזכרים ״דראהנען" לא יאחרו מהתקרב אליה להחם אותה, כי מטבעה אסטניס היא מאד, והקור יזיק לה ויעשה אותה לעקרה עולמית. יתר הדבורים, היינו הטומטמים, שמעתה נקראם בשם דבורים לבד, ימהרו לאסוף אוכל ולצבור את החמרים ההכרחים לבנין הכורת.

שערות דקות מאך ישנן להדבורה על בשרה, ובבואה לפרח אחד תרד לתוך כוסו, ששם צבור האבק, בו תתכסינה כל שערותיה. את האבק הזה תאסוף, תדבק את כל גרגיריו יחד, תעשהו לכדור קטן ותשימהו בכפות רגליה האחרונות, הדומות לשלחופיות קטנות, ומכונות בשפת מגדלי הדבורים בשם סלי או מכנסי הדבורים. כן תוריד בלחייה את נטף העצים, תשימהו ג"כ בין רגליה האחרונות, ועמוסה באבק ונטף תשוב אל הכורת.

חוקרים אחדים נסו לתת מבטם אל תוך מעוני הדבורים, כדי להבחין ולדעת ארחן, רבען, שבתן וקומן, ולתכלית זו הכינו בעדן סל זכוכית מכוסה בסל עץ, על כי הרבורים יעשו מעשיהם אך במחשך, ומעת לעת הגביהו את הסל העליון, כדי לראות את אשר יעשה בכורת. על ידי הנסיונות האלה נודע לנו, כי לראשונה תעמולנה הדבורים להשלים מלאכת הבנין, רצוני לאמר ליפות ולפאר את הסל, לעשותו לדירה נאה, ולסתום היטב את כל חוריו וסדקיו. כאשר תשלם המלאכה הזאת תתחלקנה לכמה כתות או חבורות: אלה תצאנה השדה לאסוף אבק ונטף, ואלה תשארנה בביתן, בכורת, לעשות מלאכתן, איזה מהן תעמודנה לשרת את המלכה, לברור בעדה מאכל היותר טוב. כאשר תשובנה הדבורים עם שללן מן השדה אל הכורת, תמצאנה שמה אלה העומדות הכן לפרוק מהן משאן ולהטמין את אשר הביאו במקומות מיוחדים, הראוי לאכילה יטמינו לאוכל והראוי לבנין לבנין.

טז. בנין החדרים בהכורת.

הדבורים תטוחנה את כותלי הכורת במהירות וזריזות נפלאה, והכותלים כל כך חלקים המה, עד שכמעט אין להאמין כי נעשו ונטוחו אך על ידי גויות הדבורים מבלי שום כלי מלאכה, אחר שנגמרה המלאכה הזאת תחלינה לבנות החדרים המיוחדים בעדן. לכל אחת חדר מיוחד.

חומר הבניין הזה הוא השעוה שתוציאנה הדבורים מבטנן, וכל אותה השעוה שנשתמש בה אנחנו לצרכנו, היא היא החומר, אשר ממנו נבנתה הכורת של דבורים עם כל חדריה. אך לשוא עמלו ויגעו כל חוקרי הטבע להכין ולתקן על ידי תערובות כעמיות מין חומר כזה, כהשעוה. הטבע למדה אך הדבורים להכין חומר כזה, ובני אדם עם כל חכמתם הגדולה ודעתם הרחבה לא יוכלו להתחרות עמהן בהחכמה הזאת. גם הדבש, אשר יערב ככה לחכנו, הוא חומר שתרוקנה הדבורים מפיהן, והוא יתפתח מן־הפרחים השונים אשר אספו ומצצו הדבורים. גם את החומר הזה, את הדבש, לא ידעו בני אדם לתקן, אף כי כבר עמלו החכמים לערב ולרקח באפנים שונים את כל הציצים והפרחים הנאהבים להדבורים. הטעם לזה הוא, על כי האבק, הנטף וכדומה, יתהפכו בבטן הדבורים לחומר חדש, והחומר הזה יתהפך אח"כ לשעוה ודבש, ואנחנו עם כל חכמתנו ונסיונותינו עוד לא נדע איך לתקן את החומר ההוא על ידי אמצעים מלאכותיים.

בנין חדרי הכורת נפלא הוא מאד מאד, עד כי כבד הוא לצייר פה ציור נכון ממנו לאלה הקוראים אשר עוד לא ראו כורת מימיהם, אם לא יקחו למו טבלא של שעוה, כמו שיובא מהכורת, לטהרו מן הדבש על ידי מים פושרים, ואז יראו את נפלאות החדרים האלה. ששה כתלים לכל חדר וחדר, כי לא מרובעים הם, כי אם בעלי שש צלעות, המרחק בין חדר לחדר, גדלם, רחבם ועמקם, שוים המה בצמצום ולא ישתנו זה מזה אף כחוט השערה. הכתלים שבין חדר לחדר דקים וחלקים מאד, ואי אפשר לאדם להשלים מלאכה כזאת בצמצום כזה אם לא בעזרת חכמת החשבון וההנדסה. פה נראה איך הפליא הטבע לטעת ביצוריה חפץ טבעי כזה, אשר על ידו תעשינה מלאכות שלא ישלימם האדם רק בחכמה רבה ועל ידי תחבולות שונות.

והיותר נפלא בזה הוא, שהדבורים תחולנה כלן פעם אחת על פני כל הכורת, ובכל זאת כלן כאחת יודעות להחל ולגמור בנינן בנקודה ראויה ומצומצמת שלא ישאר מקום ריק ופנוי אף כחוט השערה. הפלא ופלא! מאין תדע הדבורה להחל מלאכתה מנקודה זאת דוקא, למען יתאים כל הבנין כלו. מזה נראה כי הטבע תלמד את הדבורים, לא רק את מלאכת הבנין, כי אם גם הראה להן את גדלו, רחבו, עמקו ושטחו, ותורה אותן לדעת ולכוין את הנקודה הראויה, למען יושלמו כל החדרים בסדר ישר ובמשטר נכון כזה, עד שכמעט אי־אפשר לו לאדם להתחרות עמהן גם על ידי חשבונות מצומצמים ומדויקים.

כאשר תכלינה הדבורים את מלאכת טבלא אחת עם כל חדריה, תחלינה להתעסק בבנין השניה, השלישית וכו', ואח"כ תדבקנה כל הטבלאות על ספוי ביתן ותסעדנה אותן בעמודים של שעוה לבל תפולנה ארצה. בין טבלא לטבלא תשארנה מקום פנוי דיו לטיול שתי דבורים. מגדלי־הדבורים יכינו להן לעמודים מקלות דקים, הממלאים את מקום העמודים של שעוה.

כאשר תאיר השמש והימים המים ובהירים הם, תמהרנה הדבורים לכלות את בנין חדריהן בעת קצרה ותמלאנה את כל הכורת טבלאות, אבל אך מעט דבש נמצא בחדריהן, כי תכלית ומטרת החדרים האלה הוא לעת עתה, להטיל שמה ביצים ולהיותם מעון לדור נולד, כי באלה החדרים יעמוד ערשם.

כהמלכה כן הזכרים לא יקחו חלק בכל עבודה, לא בבנין הכורת ולא להשיג מזון ומחיה. האפרתים האלה אוכלים ואינם עושים, המה יאכלו את אשר ימציאו להם הטומטמים, העובדים בזיעת אפם ויעלו להם על שלחנם. כמו כן יתעסקו הטומטמים בחדרם בעדם ומספיקים להם כל צרכיהם. את מיני המזון אשר יאספו יניחו למשמרת בחדרים מיוחדים לתכלית זו, ובעד המלכה והזכרים יבנו חדרים יפים ומרווחים יותר מחדרי המון העם, כותלי החדרים האלה יצטיינו בחזקם; ובהבטה הראשונה נכיר, כי פה מקדש מלכה ומעון מושלים הוא. כאשר כלו הטומטמים את מלאכתם תעזוב המלכה את כסאה, לטייל מעט על פני השדה בחברת הזכרים הסובבים אותה. במעופם יתרוממו ויתנשאו למעלה גבוה מאד, עד שנעלמו מעינינו ולא נוכל עוד לדרוש ולחקור אחריהם ואחרי פעולותיהם, אבל נבין היטב את אשר יעשו שמה שרי המלוכה ויועצי־סוד המלכה הנכבדה, ובצדק נכנה הטיול הזה בשם ״מסע־החתונה", כי אחרי טיול כזה לא תעבורנה ארבעים ושש שעות והמלכה הצנועה תחל להטיל ביצים, תעוף מחדר להדר ותשאיר ביצה אחת בכל אחד מהן.

יז. ביצי הדבורים והתפתחותן.

בקיץ הראשון לא תרבה המלכה בהטלת ביצים, ואיננה פרה ורבה הרבה, ימי החורף והקור ימנעו אותה גם כן מלפרות ולרבות לגמרי, ולא תטיל בכל ימי החורף ביצים כלל, אבל כאשר יבא האביב תחל המלכה להראות כחה, תטיל קרבה ביצים ותפרה ותרבה מאד מאד. הנסיון הורה לנו, כי תטיל לערך שלשת אלפים ביצים מדי חדש בחדשו.

כאשר תחל המלכה להטיל ביצים, והטומטמים נוכחו לדעת, כי לא תשאר עקרה כי אם תעמיד תולדות, ובכן כבר כלו הזכרים את מלאכתם והשלימו את חובתם אשר היתה מוטלת עליהם, אז יאמרו אל המושלים, האפרתים העצלים החיים על חשבון אחרים: באו חשבון! באו ונעשה חשבונה של עבודתכם ומלאכתם. הן כבר כליתם מעשיכם, אשר בעבורם נבראתם, כבר הזרעתם זרע ומה תהפצו עוד? אנחנו לא נחפוץ להספיק לכם, עצלים נכבדים, את כל צרכיכם; ואחרי כי דעצלים הנכבדים לא ידעו או לא יחפצו בגאותם, להשיב תשובה מספקת על השאלה האמתית הזאת, יקומו ויתנפלו עליהם עבדיהם וימיתו אותם בעקיצתם. המרד וההרג הרב הזה נראה כבר בקיץ הראשון, וכל עוד שתרבה המלכה להטיל ביצים והטומטמים יוכחו יותר ויותר, כי דור חדש יקום בלי כל ספק, כן יוסיפו להרוג להשמיד ולאבד את כל זכר, את כל אפרתי עצל שאינו יודע רק לפטם את כרסו. בחדשי יוני, יולי ואויגוסט נמצא מהם חמרים חמרים חללים שטוחים על פני השדה, מרוקרים מעקיצת העובדים, ולימי החורף הבא לא ישאר אף אחד מהם. ולא מרוע לב יעשו זאת הטומטמים. יודעים המה שפרנסתם איננה מצויה בחורף וכי עליהם להכין אוצרות מזון בעד המלכה ובעדם, ולמה להם עוד לפרנס ולהספיק מזון גם לאלה שלא יעשו מאומה ולא יביאו עוד כל תועלת בהויתם?! הביצה שתטיל המלכה תניח בחדר ריק מיוחד, וממנה יצא טומטם או נקבה, הכל לפי הכלכלה ומעון הנולד, או תניח אותה בחדר מלא זרע ויתהוה ממנה זכר מזריע ומוליד. במשך ארבעה או ששה ימים תתבקענה הביצים ומהן יגיחו שרצים קטנים, הביצה שהטילה המלכה לראשונה תתבקע ראשונה. הטומטמים יכינו מזון בעד הנולדים המרבים מאד לאכול ויצטיינו כזוללים גדולים. טרם יתנו הטומטמים את המאכל להנולדים ילעסו אותו המה לראשונה ויעשו אותו כמין נזיד (ברייא), והמזון הטוב והמכלכל הזה יפעל הרבה לטוב על חנוך והתפתחות הצעירים. חמשה ימים אחרי הולדם יארגו הנולדים מין אריגה, כתולעת המשי, ויתעטפו בה. את המלאכה הזאת ישלימו במשך שלשה ימים, אחר זה יסגרו עליהם העובדים את החדרים אשר בהם נולדו בכסוי של שעוה, כה ישארו סגורים שבעה ימים שלמים, ובמשך העת הזאת יתפתחו ויעשו דבורים בתוארן ואיכותן, כאשר נראה אותן אנחנו. פעולתן הראשונה היא לשבר את הכסוי ולצאת לחפש, ואחרי שצלחה להן לצאת לחפשי, כבר עומדות ומוכנות הן עם כל הידיעות ההכרחיות להן ועם כל הכשרונות אשר להוריהן; לא יעברו ימים אחדים וכבר תדע כל אחת לעוף, לאסוף מזון ולהביא הביתה את אשר אספה, לעבוד ולשרת אם נפל חלקה בין הטומטמים, או לשבת בחבוק ידים ולהתענג על החיים, אם בין הזכרים נפל הבלה בנעימים.

לראשונה יתפתחו הטומטמים העובדים, ירבו וישרצו מאד ועמהם תתרבה גם העבודה, ועם העבודה יתרבו גם הדבש והשעוה. אחריהם יגיחו הזכרים והנקבות מביציהם, וכאשר כבר הזכרנו, יודע הזכר הצעיר, תיכף אחר הולדו, כי הוא נברא לחיות על חשבון אחרים, על חשבון הטומטמים שלפי דעתו לא נבראו אלא בשבילו, לשמש אותו, הוא ישב במנוחה ויחכה עד אשר יביאו לו אוכל. חיי השרים האלה פשוטים המה מאד, כי המה יבלו ימיהם בבטלה, ומה נוכל לספר ממעשיהם, אחרי שלא יעשו מאומה? לא כן הם חיי הנקבות כי עמהן ולרגליהן תבא מרידה, מהומה ומבוכה בהממלכה, ולפעמים גם חרב של כליה גמורה תבא עם הנקבות. כמעט תשבר הנקבה את כסוי חדרה ותתפרץ לצאת לחפשי, וכבר החלה רוח קנאה לפעם את לב המלכה הזקנה, בדעתה כי סער מתחולל על ראשה לרגלי הנולדת, בדעתה כי עתידה היא למרוד בה ולחמוק ממנה נזרה לימים יבאו, ועל כן תחפוץ לעקר מן השורש את בת נעות המרדות ולהמיתה בעקיצתה בעודנה בילדותה. אבל רבים מהטומטמים יעמדו בפרץ ויגינו על הבת, ועליהם יספחו רבים מהזכרים ללחום נגד האם. ובכן תקום מרידה ומבוכה במחנה הדבורים. כל הממלכה תתחלק לשתי מחנות עומדות הנן למלחמה. הטומטמים הזקנים והזכרים הצעירים ישיתו ידם עם האם, והטומטמים הצעירים יתאחדו להגן על אחותם הצעירה, ויסגרו פתח חדרה בעד האם החפצה לשחת באף רחמה ולטרוף את פרי בטנה.

לרוב תנצח הבת ותגרש את אמה מכסא מלכותה ותמלוך תחתיה, האם הנדחת תצא וידיה על ראשה, אחריה ילכו אלה שנשארו באמנה אתה; כלם יחד יעזבו את הכורת בהמולה גדולה ויבקשו למצוא מעון חדש וליסד ממלכה חרשה.

יח. מות המלכה, מלכה חדשה.

אחרי שנגרשה האם המרצחת מכסא מלכותה ועזבה את הכורת, ימהרו מגני הבת אל חדרה, יסירו את כסויו ויוציאוה לחפשי. ראשית פעולת המלכה החדשה היא ליסד כסאה על דם חללים, כי גם היא תדע כי אין שתי מלכות משתמשות בכתר אחד, ותמהר לשחת כל הביצים שנשארו למען לא תצא מהם נקבה אחרת ולא תגמול עליה כפעל כפיה, רצוני לאמר לבלי להגרש גם היא ממנה, כאשר גרשה את אמה, ועל כן תעשה בהן כלה.

ואם צלחה לה לאבד כלה את כל הביצים טרם שנולדה נקבה אחרת, אז תקנה לה נצחונה בנקל, כי אחרי שעקרה את כל הביצים משרשן תשאר היא יחידה בכורת, ותמשול ממשלה בלתי מוגבלת עד אשר תוליד בת ותגרש ממנה. אבל אם עוד טרם כלתה חמתה בהביצים נולדה נקבה אחרת, אז תתחדש המלחמה בין שתי האחיות, כי גם הצעירה, אשר אך זה רגעים אחרים עזבה את חדרה, ואך בעזרת עבריה נמלטה מאמה המרצחת, גם היא כבר תדע ותבין את הסכנה המרחפת על ראשה מאחותה, וכי עליה להשמידה ולאבדה למען לא תהיה לה לאבן נגף לימים יבאו. לכן תמהר גם היא כאמה להתנפל על אחותה ולהמיתה על שם סופה, אבל גם בפעם הזאת תתחלקנה הדבורים לשתי מחנות, והמרידה ששקטה זה לא כבר תחל מחדש; מלחמה כבדה תתלקח בין האחיות, עד שתפול אחת מהן שדודה לרגלי אויבתה, או עד שתעזוב הבכירה את הכורת ותצא גם היא בגולה כאמה, ליסד יחד עם בני בריתה הזכרים והטומטמים ממלכה חדשה. ואחרי ששקטה המבוכה והמהומה שנפרצה זה פעמים בהכורת הראשונה, ימליכו שמה את האחות הצעירה למלכה עליהם. וגם היא לא טובה היא מאמה ההולכת לפניה, גם היא הלך בעקבותיהן ותמהר לעשות כלה ואבדון ביתר הביצים, ותנסה להמית ולהשמיד אלה שכבר נולדו, ולא לעתים רחוקות יעבור הגורל גם עליה, גם היא תגורש מכסאה, וגם היא תוכרח ללבוש כלי גולה ולבקש לה מנוח באשר תמצא.

אבל לפעמים יקרה כי שתי הנקבות, או המלכות, תפולנה יחד במלחמה, והיה אם לא נשארה עוד נקבה אחרת באיזה מן החדרים או ביצה שתצא ממנה מלכה חדשה, אז נקרעה הממלכה, נהרסו כל יסודותיה וההמון יתפזר לכל רוח, אם לא יצלח בידי בעל הכורת להביא נקבה ממקום אחר, או שתעשינה הדבורים מלכה חדשה על ידי פעולה מלאכותית.

מגדלי הדבורים יכירו על נקלה, כי מתה המלכה וכי אין עוד כל סדר ומשטר בכורת, כי גם הטומטמים, אשר כל חייהם הוא המלאכה והעבודה, גם הם יטמנו ידם בצלחת ולא יעשו עוד מאומה, כאילו נמאסה ונבזה עתה המלאכה בעיניהם ואיננה שוה להטפל בה, אחרי שאין מלכה בראשם. הצעירים יעזבו את הכורת ויעופו לבקש להם מעון אחר, הנמצא תחת ממשלת מלכה אחרת, והזקנים יגועו ברעב ולא יקחו להם אוכל, אף כי ימלאו אסמיהם בר, ואך אם יצלח בידי אדונם להביא להם מלכה ממקום אחר, או ביצה ראויה שתתהוה ממנה מלכה חדשה, רק אז ישובו העובדים לעבודתם ומלאכתם כבראשונה וחיים חדשים יבאו בהכורת.

לפעמים נראה פה מחזה נפלא, אשר לא יאומן כי יסופר, והוא: אם אחרי כל עמל וטורח לא עלתה ביד בעל הכורת למצוא מלכה אחרת ולהביאה לתוכה נראה לפעמים איך תעמולנה הדבורים בעצמן לברוא להן מלכה חדשה על ידי פעולה מלאכותית נפלאה מאד, ותמשחנה אותה עליהן: כבר אמרנו, כי הנקבה תטיל שני מיני ביצים, ממין אחר יתפתחו הטומטמים והנקבות, וממין השני מהביצים המונחות בחדרים המלאים זרע, יתפתחו הזכרים מזריע זרע, הביצים שמהן יתפתחו הטומטמים והנקבות דומות זו לזו ושוות הנה לכל דבריהן, ומאותה הביצה שיתפתח הטומטם תוכל להתפתח גם הנקבה, כי באמת שניהם, הטומטם והנקבה, מחומר אחד יעשו, וההבדל ביניהם הוא אך החינוך, המעון והכלכלה, אותה הביצה שתצא ממנה נקבה כשתמצא בחדר רחב ידיים, בחצר המלכה, וכשתתפרנס מהטומטמים בריוח ולא תצא לעבוד עבודה, אשר על ידי זה יתפתחו בה סימני הנקבות במלואם ותקום למלוך; מאותה הביצה בעצמה יצא טומטם, אם תמצא בחדר צר ולא תתפרנס כי אם בצמצום ותוכרח לצאת לעבודה תיכף אחרי שנתפתחה, על ידי העבודה ומעט האוכל והמעון הצר לא יתפתחו בה סימני הנקבות ותהיה לטומטם. לכן ימהרו לפעמים הטומטמים, כאשר נשמד כל בית המלוכה, לקחת ביצה אחת המונחת באחד מחדריהם הצרים ויניחו אותה באחד מחדרי חצר המלכה, ותיכף כאשר תתפתח יביאו לה מזון היותר טוב, ישמרוה ולא יתנו לה לעשות כל עבודה, וכה תתפתה בת האספסוף הזאת ותבא למלוכה, תתנהג ככל ההולכות לפניה, כאילו מלכה היתה מלידה מבטן והריון ולא בת אספסוף, שבאה למלוכה אך על ידי מקרה. מה נפלאים המה מעשיך ויצוריך, אל נורא! הדבורים תדענה להפוך על ידי פעולה מלאכותית את הטומטם לנקבה, להפוך עבד נרצע למלכה ארירה, מה שאי אפשר לכל חוקרי הטבע היותר מחוכמים עם כל כשרונותיהם, ידיעתם ונסיונותיהם!

הנה העברנו בזה לפני הקורא איזה מחזות מחיי הדבורים, בנוגע לבנין מעונן, כלכלתן, גידול בניהן, ונעיר פה עוד על איזה דברים טרם נעזוב את הרבורים ומלחמותיהן. תהלוכות הדבורים ודרכי חייהן ישיאו רבים להאמין, כי חפץ עצמי ובחירה חפשית להן, כי כל מעשיהן ופעולותיהן תעשינה ותפעלנה כפי העולה על רוחן אחרי מחשבה ועיון, כבני אדם כן הדבורים בונות להן בית, מחנכות בניהן, שומעות לקול מלכה וכו' וכו'. להאמית ולחזק את הדמיון הכוזב הזה, יבאו עוד הספורים הבדוים מחיי הדבורים ורוב הגדות דופי ודרשות הבל. אם בעין בקורת נביט על חיי ומעשי הדבורים, אשר נפלאים הם, נראה בהשקפה הראשונה, כי גם הן אך כלי מלאכה הן בידי הטבע, כי החפץ הטבעי השורר בכל ממשלת החיים יפעל גם בהן ועל ידן ומבלעדיו לא תעשינה מאומה. האות כי גם הדבורים אך מכונות הן בידי הטבע, הוא כי כלן, כל הרבוא רבבות מהן, תעשינה מלאכתן בתמונה אחת ממש, על אופן אחד ממש, מבלי לשנות זה מזה אף כחוט השערה. האם דבר אפשר הוא לרבוא רבבות בעלי רצון וחפץ חפשי מבלי לשנות מה בפעולותיהם ומלאכתם זה מזה? כמה אלפי שנים עברו למן העת אשר נראה את הדבורים מתעסקות במלאכתן, ולא הרגשנו בה צעד לפנים או לאחור אף כחוט השערה. בכשרון, מהירות ובאופן כזה ממש כאשר עבדו עבודתן והשלימו מלאכתן זה אלפי שנים לפנים, תעבודנה עתה מבלי לחדש מה, מבלי לשנות מה, ובלי כל ספק לא נראה במעשיהן שום חדוש או שנוי עד קץ הימים. האם דבר אפשר הוא לבעלי הבנה ודעת חפשית, לבעלי רצון לבחירה? לא! כשנאמין לראות במעשי הדבורים רצון עצמי ובחירה חפשית נהפוך את סדרי בראשית, כי תחת אשר גם בנו בני אדם נטעה הטבע חפץ־טבעי, אשר על ידו נשלים פעולות שונות הכרחיות מבלי כל דעת וחשבון, כאשר כבר הראינו למדי בפרקים הקודמים; וע"כ נמצא בבעלי חיים, אשר גם בהם נטוע החפץ הזה, מעשים דומים מאד למעשי ידינו, נהפוך אנחנו את הסדר להחליט, כי גם בעלי־החיים בעלי חפץ ובחירה חפשית הם כמונו.

יט. חיי הנמלים וחברתן.

חיי הנמלים והברתן נפלאים המה הרבה יותר מחיי הדבורים בדברים ובמעשים רבים, גם הן כדבורים תתחלקנה לשלשה מינים, זכרים נקבות וטומטמים. הזכרים והנקבות יולדו עם כנפים, אשר תאבדנה תיכף אחר חתונתן. הטומטמים ישרצו על הארץ מבלי כנפים מיום הולדם עד יום מותם, ולכן רק המה מסוגלים לכל עבודה ומלאכה, כי לא יפחדו פן יאבדו וישחיתו את הכנפים בשעת העבודה, בעת שהפחד הזה יעצור בעד הזכרים והנקבות מבלי לעשות מה. מזה נראה כי הטבע בעצמה בראה והזמינה את הטומטמים לעבודה במנעה מהם כנפים. כי בדרך כלל כל בעלי כנפים בשרצים אינם מוכשרים לשום עבודה ומלאכה, מלבד איזה מהם, אשר כנפיהם מכוסות בכסוי קשה וחזק, כמו הקאָפֿער וכדומה.

מעוני הנמלים יפים ומהודרים הם כמעוני הדבורים, אף כי לא נחמדים המה למראה כמוהם, כי תחת שהדבורה תבנה ביתה משעוה יפה ונקיה תקבע הנמלה משכנה במעבה האדמה שאיננה מצטיינת לא ביפיה ולא בנקיותה. אבל הנמלים תבנינה ערים שלמות, חדרים רבים, הצרות, רחובות ושוקים וכולם מאוחדים ומקושרים עם החדרים האלה. רגבי האדמה, אשר יחפרו, תשליכנה הלאה, ואחרי שנשלם בנין עירם תצבורנה את האדמה אשר השליכו, אל מקום אחר ותעשינה תל גדול כחומה בצורה להגן על עירן אשר בנו, מעוני הנמלים לא פשוטים הם, כי אם תחתיים שניים ושלישים נבנו, כי הנמלים בונות תמיד את בתיהן זה על גב זה ותסעדנה העליות והחדרים הפורחים באויר בעמודים חזקים לבל יפלו תחתם; גם פתח ושער תעשינה הנמלים לעירם, השער הזה יפתח בכל בקר ויסגר בערב. מלבד החדרים, החצרות והרחובות הגלוים, ישנם להן לנמלים עוד דרכים נסתרים מעיני רואים, ובאמצעות הדרכים האלה תבואנה ותצאנה לעת הצורך, מתקבצות יחד לסעוד לבן ולאכול ארוחתן המתוקה להן והערבה לחכן, והוא מין נוזלי נוטף מכני עץ ידוע.

כהדבורים כן תתנשאנה הנמלים ותרימנה את עצמן גבוה גבוה מעל הארץ בהגיע עתן עת דודים בירח אויגוסט, וגם את מסע הנמלים נוכל לכנות בשם ״מסע־החתונה“. ההבדל בין הנמלים להדבורים הוא, שזכרי הנמלים לא ישובו אחרי אשר כלו עבודתם אל ביתם ולנפול בידי הטומטמים הרוצחים, כאשר יעשו זכרי הדבורים. זכרי הנמלים יגרעו מאליהם, אחרי שהשלימו מלאכתם והזריעו זרע. הנקבות לברן תשובנה אל עירן וביתן, ואינן נכנסות בעצמן אל מעונן, כי אם מחכות הן החוצה, עד אשר יבאו העובדים לחטוף להם כל אחד אלמנה אחת. העובדים האלה יספיקו להן מזונן וכל צרכן, וככה יישנו יחד שנת החרף עד ימי האביב, אשר אז יקומו מחדש לעבודתם והנקבות מטילות ביצים ומעמידות דור חדש. נקבה שלא עלה זכר אחר בגורלה, ר”ל שלא מצאה חן בעיני אחד העובדים שיחטפנה ויוליכנה למעונה, תעשה ותחפור לה בעצמה מעון לשבת, תשלים בעצמה כל עבודה ומלאכה הכרחית, תנום שנת־תרדמה במשך כל ימי החורף, ובאביב תטיל ביצים אשר יתהוו ויתפתחו מהן אך טומטמים, אבל לא זכרים ולא נקבות, כי רק העובדים יודעים לשמור הביצים ולאמן הנולדים כראוי, ואך המה יבינו לחנך דור חדש, כאשר כבר ראינו הכמתם בזה אצל הדבורים, ועל כן אך מהביצים שנתפתחו וגדלו על ברכי האומנים הנאמנים האלה, יתהוו גם זכרים גם נקבות. אבל אלה שלא גדלו על ברכיהן ולא התענגו על חנוכם ישארו טומטמים, כי גיום לא יתפתח כראוי.

כאשר הטילה הנקבה ביצה, ימהר אחד העובדים לשאת אותה לחדר מוכן ומזומן בעדה, ובשמירה מעולה וזריזות יתירה ישמרו טומטמי הנמלים את הביצים, ישאו אותן כפי הנחוץ והטוב להן ממקום למקום, ביום אל חדרי העליות, כדי להחם אותן על ידי קרני השמש שיחדרו שמה, ולפעמים יביאו אותן החוצה וישטחו אותן על פני השמש כחום היום, ובלילה או ביום המעונן יורידום אל החדרים התחתונים, לבל יזיקו להן הקור והגשמים. הטומטמים יעמדו כצור מעוז להגן על הביצים, ומוכנים המה ללחום בעדם ולחרף נפשם למות כאשר ירגישו שאיזה סכנה מרחפת עליהן, כאשר יבאו למשל איזה בעלי חיים טורפים להשחיתן ולקלקלן. כן יספיקו הטומטמים מזון ומחיה להיתושים הקטנים, כאשר יגיחו מביציהם וישמרו אותם באהבה וברגש רחמים, כאשר ישמרו טומטמי הדבורים את בני הדור החדש, אשר העמידה המלכה. הפליאה פה הטבע את מעשיה, בתתה חפץ נמרץ בלב יצוריה, שאינם פרים ורבים בעצמם, להיות אומני ושומרי בנים זרים, בני מינם, ויבנו על ידיהם, ואך אלה שלא יעמידו תולדות, אך אלה אשר עצרה הטבע בעד רחמם, המה המחוכמים ביותר, המה המוכשרים לכל עבודה ומלאכה, והמה רוב המין, אשר על ידם תושלם כל המלאכה ועל ידם תתקיים כל החבורה, על ידי נטיתם ותשוקתם להיות אך חיי חברה, ומבלעדי בני מינם חייהם אינם חיים. החפץ הטבעי הזה לחיות חיי־חברה, יגלה לנו עמוקות מכשרונות בעלי־חיים אלה. נתמה ונשתומם לראות המונים המוניים ישלימו פעולותיהם ויעשו מלאכתם בבת אחת למטרה אחת, כאילו ישמעו לקול נגיד ומצוה, כאילו ידעו מדוע ולאיזה תכלית ישלימו עבודתם ויעשו מה שיעשו. כן נתפלא על הנמלים המשלימות עבודתן בכשרון נעלה ותחבולות מחוכמות על פי מצות הטבע, מבלי לדעת לאיזה מטרה ולאיזו תכלית תעשינה מעשיהן באופן כזה ולא באופן אחר.

כבר זכרנו, כי הנמלים אוהבות ביותר את הזיעה הנוטפת מן העלים, רצוני לאמר מכני העלים שתנעם מאד לחכם. לתכלית זו, למען תזיע הכנה, ימששוה באבר אחד שיש להם לזאת והוא כמין עוקץ (פֿיהצהערנכען), ועל ידי התחבולה הזאת תזיע הכנה ומטפת לחיך הנמלים הזיעה המתוק להם מגופה, והנמלים יודעים כי הכנים האלה מועילים למו, יחוסו עליהם ולא יעשו עמם רעה, בדעתם כי אם יניחום לישב בשלוה יוכלו ללקוק את הזיעה עוד פעם. גם ידאגו בעדם, יקחום ממקום שאין פרנסתם מצויה למקום ששם יהנו מצוף הפרחים וימתיקו גם את זיעתם, ולפעמים יקחום הנמלים אתם למעונם ויכלכלום, כאשר נכלכל אנחנו את הפרה החולבת ואת העזים שיכינו לנו חלב, חמאה וגבינה.

על ידי חפץ טבעי תדע הנמלה לעשות גם שרצי עוף אחרים להיותם ביתיות מועילות לה שנבראו לשמשה ושתהנה מהן.

מלחמת הנמלים זו בזו תעורר בנו תמהון והשתוממות. הכשרונות והתחבולות, אשר נראה בהן בעת מלחמה, יותר נפלאים המה מכשרונות כל יתר בעלי־החיים. יחידות הן הנמלים בין כל בעלי־החיים בזה שמכינות מלחמה בעצה ותחבולה, ועושות תכסיסי מלחמה בערמה ומרמה נפלאה מאד.

אחרי שהשלימו טומטמי הנמלים את בנינם וכל חשק לבם, עד שאין להם עוד שום עבודה וענין לענות בו, יטמנו יד בצלחת וילכו בטל. הבטלה תביאם לידי שעמום, וכראשית כל חטאת הביא אותם גם לידי עבירה, ויתחילו להתגרות מלהמה באחיהם, לגזול מהם רכושם, וכאשר תגבר יד מחנה אחת על השניה, יגזלו גם את ביצי המחנה המנוצחת, יחנכו אותו במעונן ויעשו אותן לעבדי עולם, לעשות כל מלאכה ולשמוע למצותם. החזיון הזה נפלא הוא מאד ויחידי היא בממשלת החיים. כי רק טומטמי הנמלים ידעו ללחום באחיהם בני מינם, לקחת אותם שבי ולכבוש אותם לעבדים. רק המה בין כל בעלי החיים ידעו, כי טוב ונעים הוא לשבת בשלוה בחבוק ידים ושמלאכתם תעשה על ידי אחרים, המה יעמיסו ויטילו כל עבודה ומלאכה, אשר היה עליהם החובה וההכרח לעשות, על שכם עבדיהם אחיהם, אשר נפלו להם לשלל במלחמה, והעבדים האלה יבנו בתים, יספיקו מזון וידאגו בעד הנולדים, סוף דבר: המנצחים יתנהגו עם המנוצחים, כאשר התנהגו בני האפרתים במקנת־כספם, טרם נתן להם דרור זה איזה שנים.

רק עבודה אחת ישנה שלא ימסרו אותה האדונים בידי עבדיהם, והוא להגן על עירם ועמם, כאשר תתפרץ מלחמה בינם לבין יתר בעלי־החיים. בהעבודה הזאת לא יאמינו הטומטמים גם לזכריהם ולנקבותיהם, כי אם יחגרו כלי מלחמה בעצמם ללחום באויביהם ולהגן על מעונם. במלחמה כזאת נראה באמת נפלאות: הם יבינו וידעו איך לגרש אויביהם, איך להתנפל עליהם, לעצור בעדם שלא יתפרצו לעירם, להכין להם אורב ולמשוך אותם אחריהם בתחבולות ובערמה נפלאה, כדי להתנפל אח“כ עליהם מפנים ומאחור ולעשות אותם כלה. גדולים ונפלאים המה אז כשרונותיהם, גדול ונפלא הוא אומץ רוחם במלחמה. כל זאת תעשה אך על ידי הטומטמים, מבלי כל עזרת זר; וכשיש להם עבדים, אשר שבו במלחמה ואשר יעשו כל מלאכה ועבודה, אז המה אדונים ומגנים המה, ונכנה אותם אז, לא בשם עובדים או טומטמים, כי אם בשם הנאות להם ״אנשי־חיל” כת הלוחמים.

בדבורים ובנמלים כבר ראינו מחזות נפלאים. אבל עוד יותר ויותר תגדל פליאתנו כאשר נביט על חיי הטערמיטים, אשר נחפוץ עתה להעביר אותם לפני הקורא בפרקים הבאים.

כ. חיי הטערמיטים.

הטערמיטים שרצים קטנים המה, החיים ביחד בחברה גדולה מאד ונחלקים לכתות כתות: כת הזכרים ונקבה אחת ביניהם, אחת בכל המחנה: כת הטומטמים־העובדים, וכת הטומטמים הלוחמים, אשר בעת שלום לא יעשו מאומה ותעודתם היא להגן על הממלכה בעת מלחמה. כל מלאכה ועבודה, כמו בנין הבתים, הספקת מזון לכל העם, אמון וגדול הבנים, כל זה מוטל על שכם הטומטמים העובדים, הממלאים חובתם באמונה וכשרון.

הטערמיטים הם אך בארצות החמות ביותר, גודל הזכרים והנקבות הוא כערך עובי אצבע (צאלל), המה יולדו עם כנפים לעוף, אשר יאבדו תיכף אחרי אשר הזדווגו זה לזה. הטומטמים העובדים גדולים שלש פעמים כנמלה השחורה הנמצאת במדינתנו. את הלוחמים נכיר בעבי גבם ובראשם הגדול כמעט ככל יתר גיוו. ומלבד זה נכיר אותם על ידי השערות החדות והחזקות מאד הנמצאות על ראשם כמין מרצע, והן הן כלי מלחמתן לפצוע בהן את אויביהן בתקוע אותן בבטנם.

בכמה דברים דומים הם חיי הטערמיטים לחיי הנמלים. הזכרים יעזבו את מעונם ביחד עם הנקבה, ישימו לדרך פעמיהם, למסע החתונה, משם ישובו בלי כנפים ויזחלו על הארץ ויהיו לברות לעוף השמים וליתר בעלי־החיים המתפרנסים מיתושים ושרצים. הנקבה תלקח מן העובדים בשבי ותתפרנס מהם, כדי שתטיל ביצים ותעמוד דור חדש. מהביצים האלה יתפתחו זכרים, נקבות, עובדים ולוחמים. הזכרים הנולדים יעזבו ביחד עם הנקבות את מעונם, כאשר עשו אבותיהם, ואחרי שנזדווגו עמהן יאבדו כנפיהם וימותו כמות הוריהם, מלבד נקבה אחת, אשר תלקח בשבי בידי העובדים הצעירים, כדי לייסד על ידה בין הלוחמים הצעירים חברה חדשה. כבר אמרנו, כי הלוחמים לא יעשו כל מלאכה וגם מזון לא יספיקו גם בעת שלום, כי כל תעודתם היא אך המלחמה להגן על הממלכה בעת מלחמה, כאשר יחפוץ אויב להתפרץ לגבולם. מעונם ואפני מלחמתם של הטערמיטים נפלאים הם מאד. יבנו בתי מעונם מחומר חזק ומוצק, ויתנשאו כמגדל עגול בגובה שתי קומות (בערך 3– ½3 מעטער) וממרחק יתראו לעינינו כמגדלים לבנים בגודל חדרים קטנים ראויים למשכן אדם. המגדלים האלה מוצקים וחוקים המה כל כך עד אשר כל אדם יכול בטח לעלות עליו ולעמוד בטח על ראשו או גגו מבלי לפחוד פן יפול תחתיו. בפנים המגדל ימצאו חדרים, תאים, יציעים, אוצרות מזון ורחובות רבים, וכל זה נבנה בסדר ישר ובכשרון נפלא מאד.

הנקבה, אשר אחת היא במחנה שלימה, תכונה בשם מלכה ותשכון בחדר מיוחד מוקף מכל צדדיו בבנינים שונים, ורק פתח אחד צר לו שדרכו יכנסו ויצאו העובדים המספיקים לה מזונה ולחם חקה. אבל המלכה בעצמה לא תוכל לצאת ולבא דרך הפתח הזה, כי אחר שנתעברה תתעבה מיום ליום. את מעונה ירחיבו העובדים תמיד, אבל לא יתנו לה לצאת החוצה עד שתטיל ביציה במספר רב מאד, בערך שמונים אלף בכל יום, לפי השערת חוקרי הטבע. הביצים האלה תרחיק המלכה מחדרה, והעובדים ימהרו לאסוף אותן לחדרים מיוחדים להן ולשום עין פקוחה על התפתחותן וגדולן. תבנית משכן הנקבה הוא כתנור קטן, ארכו אמה ורחבו וקומתו הצי אמה.

בנין מגדל הטערמיטים עם מהלכיו, יצועיו, תאיו וחדריו יעורר תמהון בלב הרואה אותו. בין התאים והחדרים ימצאו חדרים מיוחדים לאוצרות מזון ומהלכים מיוחדים להם. העובדים המה הרבים, המה, מספיקים צרכי כל החבורה; מעטים מהם המה הלוחמים, אשר לא יעשו כל מלאכה בעת שלום. מספר הזכרים והנקבות, אשר לא יעשו מאומה לעולם, כי אם יעסקו בפריה ורביה לקיים את המין, קטן הוא עוד יותר, ובכל זאת גם מספרם יעלה לכמה אלפים. מעמידי הדור אלה יגועו וימותו אחרי אשר מלאו חובתם, מלבד נקבה אחת או אחרות שתלקחנה בשבי מהעובדים, כדי ליסד על ידן ממלכות חדשות.

כא. מלחמת הטערמיטים וגבורתם.

מלחמת הגבורים האלה נפלאה מאד וראויה היא כי נשים עין עליה. נברר פה דברי החוקר המפורסם אקען. אשר בחן היטב מלחמת בעלי־החיים הנפלאים האלה. כאשר נחצוב בגרזן במגדל הטערמיטים, יספר לנו החוקר הנ"ל, אז נראה לראשונה אחד מהלוחמים מגיח מן חור המשקוף אשר במגדל, לראות ולבחון מאין בא הרעש הזה, יביט על כל סביביו, לראות ולהכיר את האויב אשר הרהיב להתנפל על ממלכה נכבדה כזאת, להוכח אם באמת גבור מלחמה הוא, או אך עז ומחוצף פנים הנהו ומבלי כל גבורה ועצמה התנפל על מי שתקיף ממנו, לספור את אנשי חילו אם רבים המה וכדומה מהדברים הנהוגים במחנה בצאת הצבא למלחמה. אחרי איזה רגעים ישוב המרגל הזה אל מעון אחיו, ואחרי שהעריך לפניהם את אשר הרגיש ואת אשר נחוץ להם לדעת, יקומו כלם עד מהרה כאיש אחד לעשות נקמה באויבם, מפריע מנוחתם, וכלם כאחד יתפרצו מן המגדל בחמה שפוכה ובשצף קצף, עד שלא תספיק להם העת לסדר את אנשי חילם מערכות מערכות, כי אם כלם כאחד יתנפלו על אויביהם, ידקרום בשערות ראשם, ינשכום ויניחו בהם חמתם. מאברי האדם הגלויים ימצצו דם רב כמשקל גיום, וכאשר ינשכו את רגלו נראה תיכף כתם דם כגודל אצבע על הפוזמקאות. קול שאון והמולה ישמעו ביניהם בעת מלחמתם, וקול נשיכתם ישמע ברחוק איזה צעדים כקול דפיקות המורה־שעות. נשיכתם חדה ומסוכנת, ובשום אופן לא נוכל לגרשם מהאומלל אשר בחרו בו להניח בו חמתם ולנקום ממנו את נקמתם. ואף אם נקרע אותם לגזרים לא יעזבו את איש חרמם, כמו יחפצו למות ביחד עם אויבם, להנעים מותם על ידי מיתתו ומכאוביו, כאילו חייהם אינם שוים מאומה בעיניהם כל עוד שלא עשו נקמה באויביהם.

כאשר יראה הצופה המרגל או הלוחמים המתפרצים ממעונם, כי אין כל אויב סביבותם ושוא פחדו פחד, ישארו עוד כחצי שעה החוצה, כמו יפחדו אולי הכין להם אויבם מארב מאחריהם, וכעבור חצי שעה ישובו הלוחמים כל אחד למעונו והעובדים יבאו על עבודתם המוטלת עליהם, והוא לגדור את הפרץ ולבנות את אשר נהרס על ידי ההכאה. כל אחד יביא עמו טיט והומר לחזק בהם בדק מגדלם, ונפלא מאד לראות באיזה זריזות ומהירות יטוחו את הטיט סביב על הבדק, לא ידחקו איש את אחיו ואחד לא יכנס למלאכתו של חבירו אף כי רבים המה מאר, כי אם להפך, כל אחד ואחד ימלא את חובתו המוטלה עליו, והעומד מרחוק, אשר יחשוב, כי הטערמיטים נאספו הנה בלי כל מטרה ובאי סדרים, יתפלא לראות פתאום כותל ישר בנוי בטוב טעם ודעת במשך עת קצרה מאד. בשעת העבודה ישארו כל הלוחמים בפנים המגדל, מבלי להתערב בעבודת אחיהם. בין שש מאות או בין כל אלף עובדים נפגוש באחד מן הלוחמים, מתהלך הנה והנה בין עושי המלאכה מבלי לעזור למו אף מה, כי פחיתות הכבוד הוא ללוחמים להשלים איזה מלאכת־יד, וכנראה אך לשמירת העובדים ולבטחונם, או אולי לנצח על עבודתם יטייל ביניהם. על הכותל, אשר כבר נבנה ונשלם מבחוץ, יבא אחד מן הלוחמים, יתיצב שמה, יביט על כל סביביו, ילך הנה והנה כצופה על המצפה, וכפעם בפעם יגביה ראשו, ידפוק על הכותל ויתן אות, כי על משמרתו יעמוד ולא ינום ולא יישן. ואחרי כל אות ואות כזה, ישמע רעש והמולה בפנים המגדל, כי על ידי האותות האלה יתעוררו העובדים לזריזות עוד יותר גדולה ולשקידה רבה. אולם אם יתנפל עליהם האויב עוד פעם טרם כלו מלאכתם ימהרו העובדים אל תוך מעונם, וברגע ההוא יבאו תחתם הלוחמים ויקחו עמדתם. אם יסתר האויב עוד פעם, ישובו הלוחמים למעונותיהם והעובדים לעבודתם. וגם בפעם הזאת ישארו איזה לוחמים ביניהם לנצח על עושי המלאכה, לעמוד על המצפה ולהודיע בכל פעם אל או אם סכנה קרובה. על ידי התחבולה הזאת, רצוני לומר על ידי שנתגרה בם מלחמה איזה פעמים ונעשה בדק במגדלם, נוכל לראותם איך ישלימו מלאכתם ועבודתם ואיך ילחמו בשונאיהם, הוכח כי מעולם לא החליפו שתי הכתות את משמרתן, מעולם לא נגע עובד מוג הלב בכלי מלחמה ולא הריח אבק־שריפה, ומעולם לא השפיל הלוחם את עצמו לנגוע בידו איזה מלאכה או לבקש לו מזון ומחיה.

כמעט אי־אפשר הוא לבן אדם לראות את מעוני הטערמיטים וחדריהם פנימה. כי הטערמיטים על ידי אמץ־רוחם וגבורתם לא יתנו לבן־ארם לגרום להם היזק ראיה ולהביט לפנים משכנם, כי המה העזים שבשרצים ועל כל צער וצעד ילחמו ברוח גבורה ובחמה שפוכה. אם לא נחפוץ לקבל באהבה יסורים קשים ומכאובים מרים מדקירות ועקיצות האכזרים האלה, אם לא נחפוץ לתת דמינו מחיר העונג הזה, אי־אפשר הוא לנו לראות את פנים ותוך חדריהם, אי אפשר לנו גם להתקרב אליהם; ואם גם יתגבר עלינו חפץ הדעת ונקבל עלינו את היסורים אשר זכרנו, גם אז לא נוכל לראות את פנים ותוך המגדל כמו שהוא תמיד, כי בזמן שהלוחמים ילחמו עמנו מבחיץ יתאספו כל העובדים מבפנים וימהרו לסגור ולסתום את פתחי בתיהם, כן ישחיתו ויסתמו היטב את הדרך המוביל לחדר המלכה, ישפכו סוללה סביבו עד שיתראה לנו מרחוק כותל עפר גדול, ולא חשבנו כי שם מקדש מלכה הוא, לולא ראינו שמה המון עובדים ולוחמים עושים רצונה ומגינים עליה, אשר התאטפו פה למטרה זאת סביבה. כאשר יצלח לנו לתפוש את המלכה ולהוליך אותה שבי, יקום שאון מבוכה והמולה גדולה בין אלפי עבדיה, אשר יעטרו אותה ויקריבו את נטף דמם האחרון להצילה מידינו, כאילו לא נבראו אלא בשבילה, כאילו מבלעדיה גם חייהם אינם חיים.

כב. כשרונות הטומטמים.

כבר הזכרנו, כי הכשרונות היותר נעלים והיותר נפלאים נראה בבעליהחיים שיחיו ביחד חיי־חברה, ובפרט בין אלה היודעים לחלק את העבודה ביניהם, כי על ידי זה ידע כל אחד לאמן ידיו במלאכה המוטלת עליו ולהשיגה בשלימות, מה שאין כן אצל בעלי־החיים אשר כל אחד ואחד יעשה כל המלאכות: לבנות מעון, לאסוף מזון, להעמיד דורות וללחום באויביו. כבר הזכרנו גם זה, שבעלי־החיים, אשר יצטיינו בכשרונותיהם ובחיי חברתם, המה מין שלישי, לא זכרים ולא נקבות, והמה הטומטמים, אשר אינם פרים ורבים בעצמם, ואינם מתקיימים אלא על ידי בני מינם בגדלם את בניהם, כי המה שבעצמם אין להם כל נטיה טבעית להעמיד תולדות, הם המה האומנים היותר מהירים, והמה יראו כשרונות נעלים בכל עבודה ומלאכה שיעשו לתכלית קיום המין. ולפי הנראה זו היא תעודת חייהם.

כזאת ראינו בין הדבורים, הנמלים והטערמיטים, אשר דרכי חייהם העברנו לפני הקורא בפרקים הקודמים. את החזיונות הנפלאים שראינו בדר חייהם לא נראה בדרכי חיי בעלי חיים כאלה שאין בהם מין שלישי, ומזה נוכל בצדק להחליט, כי רק אלה שאין להם עסק בפריה ורביה, שאינם טרודים בעניני אישות, רק המה מסוגלים לכשרונות טובים כאלה, רק המה מהירים וזריזים במלאכתם ובכל עבודתם.

נעיר פה עוד דברים אחרים בנוגע לבעלי־חיים אלה.

לא נספק אף רגע, כי לאלה בעלי־החיים, החיים ביחד חיי־חברה, יש להם לכלם שפה אחת המובנת להם, ובהשפה הזאת יודיעו זה לזה חפצם מטרתם ומעשיהם. אנחנו בני אדם, לא נדע ולא נבין שיחות היות ועופות וגם הבלשנים בנו היודעים כל השבעים לשון, לא יבינו מאומה מכל אשר ידובר ויסופר בממשלת החיים, מפני שאין להם עוד האל“ף־בי”ת של לשון החיות ומבלעדי אל“ף־בי”ת אין לאל יד הפילאלאגים להבין מאומה. כאשר נראה את הפילים עושים מעשיהם זר מעשיהם, מעמידים למשל צופים לשמירתם, ואחד מן החבורה שואל אותם איך נפל דבר, איזה חדשות אתם, ומספרים זה לזה את כל הקורה אותם, לא נתפלא על זה כל כך, כי לכל הפחות ישמע קול זעקה יוצא מפיהם, וכן יש לו לכל מין ומין מבעלי־החיים קול מיוחד לעצמו: נביחה, געיה, שקיקה, צהלה וכדומה, ונוכל להחליט כי הקול הזה הוא הוא שפתם, אשר יבינו הם, אבל כאשר נראה שרצים קטנים שאין להם כל השמעת קול, ובכל זאת ישלימו ביחד מעשים כאלה, שההכרח עלינו להחליט כי הודיעו זה לזה חפצם לראשונה על ידי איזה שפה ודברים, על זאת נתפלא מאד, מאין ידע השרץ או היתוש הקטן את חפץ חבירו, לדעת מה בלבו ובחפצו לעשות, הן לא נביאים המה היודעים לכוין את השעה, וכל אחד ישלים את הפעולה באותו הרגע אשר יחשוב רעהו בלבו לעשותה?

התשובה על השאלה הזאת היא, כי הטבע חננה את השרצים והיתושים שאין להם שום השמעות קול ושפה להשתמש בה כחפצם, בחוש המשוש נפלא מאד, ועל ידו מודיעים המה זה לזה את כל הנחוץ להם. הדבורה או הנמלה שיש לה דבר להודיע לרעותה, תמהר אליה ותמשש אותה; היא תדע ותבין את שפת המשוש הזאת, ותמהר להודיע זאת באופן כזה ממש להשלישית, והשלישית לרביעית, עד שיודע הדבר לכלן במהירות נפלאה וברגעים אחדים, וכלן יודעות את אשר עליהן לעשות. שיחה כזאת נראה במחנה הדבורים, כאשר מתה המלכה, שאז כלן ממהרות להודיע הבשורה המעציבה הזאת לקרוא אבל בכל הכורת, וכזה נראה בין הנמלים כאשר תתפרץ מלחמה בין שתי משפחות. השפה הזאת נפלאה היא מאד, ואין אנו יודעים איך ישתמשו בה השרצים ואיך תספיק להם להגיד בה ולגלות על ידה את כל צרכיהם. בבעלי החיים המשמיעים קול נוכל בנקל להבדיל את אשר ירגשו בעת שישמיעו קול מיוחד פרטי, קול יללה, או קול שמחה, ונוכל להחליט כי הקול הזה בא על ידי איזה רגש פחד, כאב או דאגה, והקול האחר בא על ידי איזה רגש משמח, על ידי התמלאות איזה חפץ ותאוה; והקולות האלה יבאו מבעלי החיים בעל כרחם מבלי כל הכנה לזה, מבלי חפץ ורצון חפשי, כאשר נראה לפעמים כזאת גם באדם שישחק או יבכה למרות רצונו וחפצו, אבל איך יוכל השרץ או היתוש הקטן להבחין על ידי שימשש אותו רעהו, אם מישוש ליגון או מישוש לשמחה? ואין לנו להחליף את השפה הזאת עם השפה התנועית שלנו (מימיק טפראכע). אנחנו על ידי תנועת יצורי הגיו נבין את אשר יחפוץ להגיד לנו המתנועע, על כי כבר נדע את הדבר הזה בעולם המעשה; אנחנו כמה פעמים ראינו את השכור, את תנועותיו ומעשיו, וממילא נבין כי בתנועות כאלה ירמז לנו המתנועע על השכור וכדומה, אבל בהשרצים לא נכיר ולא נראה תנועות שונות ומיוחדות, לפי ראות עינינו תנועה אחת להם לאבל ולשמחה, לפחד ולבטחון וכדומה. ואחרי שיבינו זה את זה לא על ידי קול היוצא על פי הכרח מלבם כי אם על ידי המישוש, הן עלינו לחשוב כי בחפץ מיוחד יעשו כזאת, כי הן על השרץ או היתוש ללכת אל רעהו ולמשש אותו כשיחפוץ להודיע לו, וכן על השני והשלישי ללכת ולמשש, אם כן יחשבו ויבינו לעשות את כל זאת!

נודה ולא נבוש, כי נפלאה ממנו שיחתם של שרצים כאלה, כי אין לנו כל מושג וציור משפת מישוש כזאת, לא נוכל בכל חכמתנו לרדת לעמק שפתם, ובלי כל ספק תשאר לנו חתומה וסתומה עד קץ הימים. לעת עתה נעזוב את השרצים האלה, אשר אך לשוא נעמול לחדור בסוד שפתם, ונלך להתענג על מחזה חפץ טבעי אחד המיוחד לכמה בעלי חיים, אשר גם הוא נפלא הוא במינו.

כג. החפץ לנוע ולנסוע ממקום למקום.

החפץ לנוע ולנסוע ממקום למקום, נראה בין בעלי החיים רבים ושונים למיניהם, בין אלה שיחיו בים ובין אלה שיחיו ביבשה, וביותר נודע לנו נסיעת העופות בזמנים קצובים, כי הם בעתות מזומנות יעזבו את קניהם ויסעו לארצות אחרות, ועל ידם נדע ונכיר מראש את חלוף העתים מחום לקור ומקיץ לחורף.

כבר אמרנו כי החפץ הזה תלוי הוא בחפץ הקיום, רצוני לאמר, בעלי־חיים אלה יעזבו את מקומם, אשר לא ימצאו בו עוד פרנסתם ומזונם די ספוקם ולא יוכלו להתקיים במקום הזה, ועל כן יעזבוהו ללכת אל מקום אחר, ששם ימצאו מזונם למדי. להמטרה הזאת יתאספו יחד לנסוע בחברה גדולה, וגם אלה שיאהבו לחיות חיי בודד יתאספו לדרכם יחדיו, וכשיגיעו למחוז חפצם יתפזרו לכל רוח וכל אחד יבנה לו מעון מיוחד ויחיה בפני עצמו.

הקופים יתאספו לנסיעתם בחבורה גדולה ובמספר רב מאד, עד כי סכנה מרחפת על ראש הפוגשם על דרכם זה. אין להם להקופים כל זמן קצוב ועת ידועה לנסיעתם, כי אם בכל עת אשר יחסר להם מזונם באיזה מקום, יעזבו אותו וילכו אל מקום אחר לבקש טרף.

מין שרץ קטן ישנו בארצות החמות, הדומה מאד להנמלה שלנו, כל בני מינו יתאספו במסעיהם למחנה גדולה מאד, ודרך הליכתם יתפשטו על פני כל השדות, היערים וההרים ויכסו את עין הארץ. ועל כל מרחק שעין האדם רואה לא תראה אף נקודת אדמה אחת. בעזבם את מקומם ישארו השרות, האילנות ונאות דשא, רקים ועזובים, כמו עברה עליהם אש מן השמים ותאכל את כל יבולם. אם יחדרו לחדרי בני אדם אין עצה ואין תחבולה להסתר מהם, בלתי אם לעזוב להאורחים הנכבדים האלה את הבית ולהמלט מהם, כי המה יעלו במספר עצום ויתפשטו על פני כל הבית, על פני כל חדריו, תאיו, גגו, חצרו ועליותיו, ואין מקום נסתר מהם להסתר שמה. אבל כשם שהם מביאים רעה על בעלי הבתים בגרשם אותם על איזה עת מבתיהם, יביאו להם גם טוב הרבה, כי ינקו ויטהרו את הבית מעכברים, טחורים ושאר שקצים ורמשים מזיקים ומשחיתים, אשר מספרם רב מאד בארצות ההן, ועל כן ישמחו לפעמים יושביהן על האורחים האלה.

מסעות הדגים נודעים לנו היטב, וכמה אלפים אנשים ומשפחות יחכו בכליון עינים על האורחים האלה, וכמה אלפי רבבות בני אדם ימצאו מהם חית ידם ופרנסתם. הדגים המלוחים, העולים על שלחן כל בני אדם, על שלחן האכר כעל שלחן האפרתי, יבאו לאלפים ולרבבות על חופי ים הצפוני והדרומי. אין מספר להם כאשר אין מספר לטפות מימי הים. עת בואם מצומצמת היא כל כך, עד שנוכל בטח לחכות עליהם להעת הידועה, כאשר נהנה על ביאת וזריחת השמש.

מסעות העופות ג"כ נודעים לנו היטב, וכמעט כל אחד מאתנו כבר ראה ובחן זאת מעצמו וידע לספר, אם מעט ואם הרבה, מפלאות הטבע אשר נראה בהמסעות האלה. לכל מין ומין יש לו סדר ומשטר אחר למסעיו, לכל אחד ואחד זמן קצוב, ועוד כמה דברים נפלאים נראה במסעם, אשר לפעמים בחידה סתומה יתראו לעינינו.

בימי הסתיו יסעו העופות מצפון לדרום, בדעתם על ידי רגש טבעי, כי בעוד ימים לא כבירים תתום פה פרנסתם, כי ההורף יגרש וימית את כל היתושים והשרצים הקטנים, אשר מהם ימצאו לחמם. ועל כן יעזבו את מקומם ויסעו לארצות החמות, ששם ימצאו פרנסתם בנקל. הידיעה הזאת לא באה להם להעופות על פי הנסיון, גם לא ישמעו כזאת מהוריהם, כי אם מאליו ומעצמו ידע כל עוף כי עתה עת לעזוב את המקום הזה ולנסוע למקום אחר. כן תורהו הטבע, והאות, כי גם העוף היושב בכלוב ומזונו לפניו, גם הוא ידע לעוף לארצות הדרום, כשאר אחיו, מבלי כל נסיון וידיעה עצמית; כי גם אלה שגדלו בביתנו, כי לקחנו אותם אלינו ביחד עם אמם כאשר ישבה עוד על הביצים, גם בלבם תתגבר התשוקה לעוף בבוא עת המסע לאחיהם; זה נכיר בפניהם ובכל תנועתם, כי בזמן הזה נראה בהם התפעלות עצומה ואי־מנוחה תמידית, ואם אך נעזבם לנפשם ימהרו לעשות דרכם.

כד. מסעות החסידה (טטארך).

מסע העופות ומעופם קל מהרה הוא מאד, לא ייעפו ולא ייגעו לעוף זמן רב מבלי לנוח ולשבות. החסידה תעוף דרך שלשים פרסאות בשעה אחת, ובכל זאת כאשר נביט על מחנה העופות ההולכים למסעיהם, נראה אותם לפעמים שעות אחדות מעופפים באויר, והם אלה שלא יעופו אחד אחד, זה אחר זה, כי אם שורות רחבות והמון רב ביחד, עד כי במשך איזה שעות לא הספיקו העופות שבשורות האחרונות להתרחק ממנו, ומזה בנקל לשער כמה רבבות יעזבו אותנו פעם אחת. מסעות החסידה נפלאים המה הרבה יותר ממסעות יתר מיני העופות, כי החסידה לא תסע ממקום למקום על ידי הכרח מזון וחסרון פרנסה, כשאר העופות, רק תבנה לה בית הקיץ בארצות הצפון ובמדינתנו, ובית החורף בארצות הדרום על חופי מימי מצרים, ובכל שנה תסע הנה והנה ותשנה דירתה פעמים.

מאד נפלא לראות את החסידה שבאה ממרחק רב, עיפה ויגעה מארצות אפריקא, מהלך כמה אלפים פרסאות, ולא תקבע דירתה בבואה למדינתנו במקום אחר, אך תמהר אל קנה שבנתה לה בשנת העברה, או לפני כמה שנים. חסידה שקננה בשנה העברה על גג בית אכר בכפר, תבא בהשנה הבאה בטח ונכון אל מעונה, אף כי עברה דרך כפרים וערים רבות ודרך בתים כאלה למכביר וראתה קנים כאלה, בכל זאת לא תטעה ולא תט מדרכה ימין ושמאל, בכל מסעה הגדול הזה וישר תבא אליו, אל המקום שגרה בשנה העברה, מבלי לסור אל קן אחרי, הפלא, ופלא! בן אדם שלמד חקי גלילות הארץ על בוריים, וידע ומכיר תכונות הארצות ההם, הריהן, נהרותיהן, בקעותיהן, ימיהן ודרכיהן על נכונה, נהירין לו שבילי כל התבל כשבילי עיר מגוריו, ובכל זאת אם נחוץ לו לנסוע מסע גדול ולעבור ארחות ימים, מוכרח הוא לחשוב הרבה, בעזר כלי מלאכה הרבה, במפה מצומצמת ומדויקת, ובעזרת מסלות הכוכבים, לדעת כמה רחוק הוא מהקוטב, כמה רחוק הוא מהציר הצפוני או הדרומי, כמה רחוק הוא מהכוכב הזה, ובאיזה צד תעמוד השמש, הירח, וכאלה מן השאלות והמופתים הנחוצים לו לעשות בטח דרכו, ובכל זאת יטעה כמה פעמים. והחסידה הזאת, בריה קלה, שלא למדה מעולם בבית הספר, ואין לה כל ידיעת בית רב, אין לה קנה מדידה ולא קנה הראות, אין לה לא מפה ולא ספר גלילות הארץ, לא תדע מהלך הכוכבים ומסלותיהם, לא תדע באיזה חלק מהתבל היא, אם על אדמת אזיא, אפריקא או אייראפא תעמודנה רגליה, וכדומה מהידיעות שעל ידם נוכל לדעת מקום מעמדנו ומצבנו, ובכל זאת לא תתעה, לא תאבד דרך ולא תשכח נתיבותיה, ובטח תבוא למקומה, שקבעה שמה דירתה בשנה העברה!

החפץ הטבעי הזה נפלא הוא ביתר שאת מכל אלה שחשבנו עד הנה. למה ומדוע תעוף החסידה לדירתה הראשונה, בעת שעברה כמה מאות פרסאות ותוכל לקבוע דירתה במקום קרוב? החפץ הזה איננו קשור בהכרח המזון, שעפ"י הרוב היא הסיבה הראשונה לכל פעולות החיים, כי מה בכך אם תגור במקום אחר; גם איננו קשור בהחפץ להעמיד תולדות, כי אויר עיר אחרת באותה מדינה, מסוגל הוא כל כך כאויר העיר הזאת, ובכל זאת לא תבנה לה החסידה קן אחר לדירתה, גם לא תסור אל קן אחר, כי נעימים לה הרבה ארבע כתליה. ורק אם נהרס קנה בימי מסעה, תקבע קנה לפעמים בקן נטוש ועזוב, שתשב בשלוה, עד שתשוב גברת הקן הזה ממסעה, שבודאי ובלי שום ספק לא תביט במנוחה על האורח הבלתי קרוא הזה, ותקרא עליו מלחמה לגרשהו מביתה ומקנה, והמלחמה לא תתם עד כי תפול האחת, או שתעזוב הגזלנית את הקן. וגם בזה דבר נפלא מאד, כי גברת הבית לא תעזוב בשום אופן את ביתה, גם כשתראה שחזקה עליה המלחמה נגד אויבתה, ורגש המשפט תפעם רוחה לבלי לעזוב את קנה עד נטף דמה האחרון, בעת כי הזרה תעזוב לפעמים את הקן, בידעה כי לא לה המשפט לבא בנחלת זר.

עוד דבר נפלא אחד, שישאר לחידה בעינינו, מפני שקצרה בינתנו לרדת לעומקו של דבר, ואין לנו שום מושג והבנה מהפעולה הנפלאה הזאת: בהגיע ימי החורף יתאספו כל בני החסידה להכון אל דרכם. כל אלה, שדרים בשכונה אחת יסעו ביחד ויעזבו את מקום מגורם, יתיצבו יחד בעגול אחד על כר נרחב, אח“כ יחלו לקשקש בחרטומם, ואחדים מהם יתיצבו בתוך העיגול, ואז יתנפלו עליהם כל אחיהם וימיתום בחרטומם, אח”כ יתנשאו מן הארץ ויאחזו דרכם. הפעולה הנפלאה הזאת יכנו בני אדם בשם יום הדין, בחשבם שבזה נשפטו אלה שנמצא עולה ופשע במעשיהם. אבל יותר נקל לנו להאמין כי לית דין ולית דיין ביניהם, רק יבחרו החלשים והחולים שפגרו לעבור כל הדרך, וימיתום, כדי שלא יהיה עליהם למשא במשאם. אבל סוף סוף נפלא הוא ספור כזה.

החפץ לשוב להמקום שמשם יצאו, נראה ג"כ בין צפורי דרור (טוומלבע) ובשאר מיני העופות. החוקר הטבעי שפאלאיצאר ראה משך שמונה עשרה שנים זוג של מין דרור בכל אביב ואביב ששבו למקום שקבעו קנם בילדותם.

כה. היונים.

בין בעלי החיים שיעוררו בנו תמהון במסעיהם הנפלאים ובתנועותיהם, תעורר בנו היונה תמהון ביותר, ומסעיה נפלאים המה ביותר ממסעי שאר בעלי החיים; ודי לנו אם נזכיר בתחילה לראיה ולמשל, אלה היונים שהשתמשו בהן בני אדם לצרכם, ועשום לנושאי אגרותיהם ולרצים ממלאי שליחותם. בלי ספק נודע לרוב הקוראים הנסיון שעשו רבים בהיונים ונוכחו, שגם אם נוביל יונים סגורים מרחק רב, יעופו וישובו אח“כ הביתה בלי תעות, אם אך נעזבם לנפשם. על ידי הנסיון הזה עשום הצרפתים לנושאי אגרות בין בריסעל ובין בארדאה בארץ צרפת, ימים רבים השתמשו בהם והמה מלאו את חובתם ועשו שליחותם מבלי לעמול בה. אבל עוד יותר נפלא הוא הנסיון שעשו מגדלי יונים באשכנז, כי הובילו בשנת 1849 שתי יונים סגורות בכלוב או בסל על עגלת הקיטור מעיר אאכען לבערלין, מהלך דרך רחוק, והיונים האלה שמעולם לא הרחיקו מקניהן יותר משש פרסאות, שבו מבערלין לקנם כאשר עזבום שמה מבלי לתעות, האחת במשך 24 שעות, והשניה במשך ארבע שעות, והמביטים ראו שאך עזבו את היונים לנפשן התנשאו מעל הארץ, עפו פעמים אחדות במעגל ואח”כ שבו ישר בדרך המוביל לאאכען.

ביותר משכו היונים עליהן עיני רבים, בימי המצור בפאריז בסוף שנת 1870, כנודע הנו האשכנזים סביב לפאריז, צרו עליה ולא נתנום לצאת ולבא. הממשלה בפאריז שחפצה להלחם עוד בצבאות אשכנז, ולשלוח עוד מצוותיה ופקודותיה אל שרי הצבאות ופקידי החיל, או אל נציבי המחוזות, השתמשו במגדל הפורח באויר. אך למען יוכלו פקידי החיל לשלוח הודעותיהם וחפציהם אל הממשלה לפאריז, הביאו יונים שנגדלו שמה וחלקום בין כל ראשי הערים שלא היו עוד בידי האשכנזים, ובידיהם שלחו אח"כ את מכתביהם באין מפריע והעופות הקטנות האלה לא יראו מצבאות אשכנז עם חרבותם וחנינותיהם.

ובאמת נוכל להשתמש בהתחבולות האלה, במגדל פורח באויר וביונים נושאי אגרות בשעת הדחק, ולכל עיר נצורה תוכל לצאת טובה וישועה גדולה עי“ז, להודיע ולקבל הודעות נחוצות לה. לכן החלו כבר ממשלות אחדות לתת עין על זה, ותקותנו חזקה שעי”ז יבחנו היטב כשרונות היונים ותכונת טבעם לכל פרטיהם.

מין אחד ישנו בין היונים שיכונה בשם ״יונים־נוסעים". היונים האלה גרים בארצות אמעריקא הצפונית, והמה נוסעים במחנה גדולה מאד, וכמעט אזלת ידינו לתת ציור ומושג נאמן לקוראינו ממספרם הגדול והעצום.

אם יחנו ביער, ישתרע המחנה למצער על מקום ארבע פרסאות אשכנזיות. לפני שנות אחרות באו יונים במחנה והמון גדול מאד למדינת קענטוצביע, אחת מן הארצות הנאחדות באמעריקא הצפונית, ופשטו את עצמן ביער גדול באורך עשר פרסאות וברוחב פרסא. על כל אילן ואילן בהיער הגדול הזה היו קנים חמרים חמרים וכולם נשברו מפני כובד משאם, כאשר עזבו את היער ראו דומן בעובי איזה אצבעות, כל ענפי העצים נשברו וכל ירק דשא אכלו, ועל כלם נראו עקבות רמיסתם וחרבנם. ובכל זאת יביטו יושבי המדינה הזאת ובפרט ההודים, בעין יפה על האורחים האלה, כי מהאפרוחים הגדולים ושמנים ביותר, ימצאו אחד אחד בכל קן ויעשו מהם מטעמים המתוקים מאד לחכם.

מסע היונים האלה נפלא מאד, מפני שאין אנו יודעים קצבה למסעיהם, רק כפעם בפעם נפגוש מחנה גדולה וכבדה מאד נוסעים וחונים ביערי אמעריקא. לא כמו שארי בעלי כנף שיחנו ויסעו לזמן קצוב ומיוחד, ונכיר בהם היטב עקבות החפץ והרגש הטבעי. החוקר האמעריקאני ה' ווילזאן יערוך מספר מחנה אחת הנוסעים בבת אחת, לערך שני אלפים מילליאן, סופר אחר באמעריקא יוסיף לספר כזה: מחנה היונים שראיתי פעם אחת בדרך מסעי, היה גדול וכבד מאר עד שכסו עין הארץ, ובמקום שעמדתי היה חושך ואפלה מנודח כמו בעת לקוי החמה. הדומן שלהם נפל על פני השדה כמו מטרות שלג ביום סגריר, הלכתי הלאה למסעי, ובאתי לפני בא השמש ללואיס וויללע, מהלך חמשים וחמש פרסאות אנגליות, אבל גם שמה ראיתי את המסע שלא פסק עוד שלשה ימים רצופים, ובעת ההיא עמדו הצידים והרגו בהם למאות ואלפים.

הדברים האלה נשמעים ונראים כמעט כדברי הבאי וכגוזמא יתירה, אבל נוסעים אשכנזים העידו, כי כנים דברי הסופר האמעריקני, וגם המה ראו כזאת, ומה גם כי עוד דבר אחד יאמין דבריו: ישנם איים אחרים, קטנים שנקראו בשם ״אייגואנא", שם האיים לא היה נודע לנו ולא היו מרבים לדבר בהם, כי ציה ושממה המה, אין עליהם שום אילן או ירק דשא, רק הרים קטנים וגבעות, אבל על ידי ההרים האלה יצא להם שם גדול, כי במשך הימים נודע שההרים האלה המה הדומן המשובח והטוב שבעולם, ועל ידו נוכל להוציא לחם מן האדמה. עתה באות בכל שנה ספינות רבות, ומובילות הדומן הזה לכל אפסי תבל ויקחו מחיר גדול בעדו. הדומן הזה הוא סחורה יקרה ומשובחה מאד, וימים רבים נוכל להיטיב בו כל הארצות שאינן דשנות ופוריות. ואיך נתהוה הדומן הזה? על ידי עופות שבאו הנה לאלפים ולרבבות ודגרו שמה ביציהם. חכמים וחוקרים רבים שערו, כי הרומן הזה יספיק לכמה שנים, ואם יצבור כל עפרות זהב לא ישקל מחירו.

את כל זה אספו וצברו בעבורנו, עופות אשר יחיו את נפשם מדגים ששולים מהים, לכן באו שמה במחנות גדולות, ונוכל לחשוב שגרו שמה כמה אלפי אלפים ורבוא רבבות.

עתה אחרי אשר כבר דברנו אודות החפץ הטבעי של בעלי החיים שונים, מעשיהם וכשרונותיהם, נחל לדבר בבעלי החיים שיגדלו בחברת בני אדם, ועל ידי החנוך רכשו להם כשרונות וידיעות נכבדים ונפלאים, יותר הרבה ממה שידעו על ידי הרגש והחפץ הטבעי, כי החינוך של בני אדם פעלה עליהם הרבה.

כו. פעולת החנוך על בעלי החיים.

כאשר נדבר על כשרוני הבעל חיים ועל פעולת החנוך עליהם, אין לנו להביא עדות מאותם שנתגדלו וחונכו בבתי אוסף החיות, ששם נראה מחזות נפלאים ומעשים מעוררים תמהון, שבאמת אין זאת פעולת החנוך כלל. תכונת הבעלי־חיים לא פשטה צורתה ללבוש צורה אחרת. על ידי יד חזקה או על ידי רעש יפיל האומן פחדו על חניכיו, ימריצם ויכריחם לחפצו; והחיה שתראה כשרונותיה לפני קהל ועדה על ידי האומן, תשכח למוריה אם יצוה לו אחר לעשות כן, וגם האומן בעצמו לעתים רחוקות והיה בסכנה גדולה ואחריתו מרה תהיה, אם השתמש בחניכיו שלא כראוי והעלה חמתם עליו. לכן אין לנו להשען על פעולת החנוך הזה, שאיננו חנוך כלל ולא נכרו עקבותיו.

פעולת חנוך של בני אדם על החיות, נראה רק בחיות הביתיות, שגודלו וחנכו בבתי בני אדם, ויש להם כשרונות יותר גדולות מלבני מינם החיים במצבם הפראי, ולעומת זה יסורו כשרונותיהם שנולדו עמהם ושנטעה הטבע במו. משלים אחדים שנביא במרוצת דברינו יצדיקו את אשר החלטנו, אך עלינו להעיר לראשונה, כי הטבע בעצמה הכינה והזמינה את הבעלי חיים האלה לחנוך, והסבה העקרית והראשונה הוא חשקם וחפצם לחיות חיי חברה ולהתחבר האחד אל השני. אלה החיות הביתיות שיש להם גם במצבם הטבעי חשק וחפץ לחיות ביחד ובחברה, יחונכו בנקל על ידי בני אדם להיותם ביתיות ולסור למשמעתו; גם הטבע ברא אותם לשמשנו. וכנגדם בעלי החיים שבמצבם החפשי יתרחקו זה מזה ולא יחיו ביחד, רק יבלו ימיהם בהתבודדות, המה לא יחונכו לעולם ולא יסורו למשמעתנו לשמוע מצות פינו.

ראיה נכונה וצודקת נוכל להראות בחיי הכלב והחתול, ששניהם נאחזו בינינו ויש להם מורשת אחוזה בחברת בני האדם, נפנה להם מקום בבתינו ובחדרינו מפני שנדע שנחוצים המה לנו; אבל מה מאד משונים המה חיי הכלב מחיי החתול. הכלב שנה דרכו ותכונתו מכל וכל, כאשר נראה במרוצת דברינו, אעפ“י שגופו נשאר במצבו הקודם בלי שום השתנות, והחתול אעפ”י ששנתה תואר גופה ותבונתה מעת שהיתה לחיה ביתית. אבל בת תרבות, לא היתה לגמרי ולא נוכל למנותה בין שאר הביתיות.

חתול בת תרבות יש לה תכונת־הגוף אהרת מעת שעזבה חייה השובבים. בתחלה היה לה קרב קצר וקטן כמו לשאר בעלי חיים טורפים שאינם אוכלים רק בשר. אולם על ידי החנוך והרגילות שהתחילה לדור במקומותינו. בין בני אדם, מוכרחת היא לעכל גם אלה המאכלים שבאים מצמחים וזרעונים שנלעיטה אנחנו, לכן יש לה קבה אחרת, גדולה כמו לשאר חיות ביתיות שמסתפקות בצמחים, אם כן נשתנה גוף החתול' על ידי מזונה ופרנסתה. אבל בכל זאת לא נוכל לכנותה בשם חיה ביתית באמת, מפני שנראה כי בביתנו תלך בשרירות לבה, תכנוס ותצא כאות נפשה מבלי שאול רשות ממנו; לשמש בה בחפצנו ולאמן אותה לאיזה דבר מלבד צידת העכברים, לא נוכל מפני שלא תשמע לקולנו, והרבה פעמים תעשה ההיפך ממה שנחפוץ, תהיה חיי־שובבים תשתה את החלב ותאכל את הבשר אשר הוכן למאכלנו ולארוחתנו, תמרוד ותפשע בנו ותעשה כחפץ לבה, אם כן נשאל במה נשתנה החיה הזאת ששנתה גופה על ידי החנוך ובכל זאת לא תסור למשמעתנו, משאר החיות הביתיות, ומדוע לא נוכל לעשותה לחיה ביתית לגמרי, שתעזוב חייה השובבים ותדבק במדותינו? סיבת הדבר הוא, יען כי הטבע לא יטעה בלבה חפץ ותשוקה להתחבר זו לזו, ובמצבה הטבעי תחיה חיי התבודדות לכן לא נעשה אותה חיה ביתית לעולם.

מזה נראה, כי אי אפשר לנו לחנך את הבעלי חיים כראוי ולהשתמש בהם כחפצנו, אם לא מוכשרים המה לזה בטבעם על ידי תכונתם, ורק באותם הכשרונות שנטעה בהן הטבע נוכל לחנכם שיתפתחו כראוי, ולעשותם על ידי זה מועילים לנו; וגם אנו לא היינו בעלי כשרון כאלה לולא נטעה בנו הטבע חפץ עז ותשוקה נמרצה לחיות ביחד, בחברה ובמשפחה, ולולא החפץ הטבעי הזה לא הגענו למדרגה כזאת בהתפתחות רוחנו, כאשר עוד נדבר מזה באחד מהפרקים הבאים.

ישנם בעלי חיים שנראה ונכיר בתכונת חייהם וכשרונותיהם שנבראו לחיות חיי ביתיים, ולולא השתמשו בהן בני אדם לצורכם והנאתם, אז היה דבר, חרב, רעב ושן חיות טורפות מכלה אותם עד שלא נשאר להם שריד ופליט. הכבשים והצאן למשל שאין להם כל כלי זין להגן על עצמם, גם אין להם כל כלי משחית להתגבר במו על החלשים מהם, וגופם חלש ורפה מאוד, ואין בכחם לסבול קור ורעב, מה היה גורל הבעלי חיים האלה לולא הגינו עליהם בני אדם מפני חיות טורפות והספיקו להם מזון ודאגו להם! וכמעט אין לנו כל מושג וציור איך חיו בלעונו. הצאן בעצמם יודעים ומכירים חלישותם, כמו שנכיר ממעשיהם שהם מתקרבים ומתדבקים אל רועיהם; נקל לו לרועה אחד לנהל עדר גדול בסדר ובמשטר, רק בעזרת כלב אחד. הכלב הזה לא לשמירתם הוא, כי אם למען לא יתעו למרות רצונם וחפצם; הכלב צופה ומביט עליהם שלא יעבטו דרכם ולא יעזבו מסלותיהם.

בהצאן נראה בעלי חיים שאין להם כשרונות טבעיים גדולים כל כך, ואין לו בינה ודעת יתירה, ובכל זאת מועילים וטובים המה והכרחים לחברת בני אדם, ואנו רואים שיש להם ידיעה מה, המה יודעים ומכירים את רועם להתקרב אליו בשעת הסכנה, וכן ידעו להמלט על נפשם כאשר יובלו לטבח.

כז. בינה יתירה בבעלי החיים.

בפרק האחרון דברנו מבני הצאן, בעלי חיים שאין בהם דעת והבחנה ובינתם קצרה מאד, והחלטנו שמבלי מחסה בני אדם ופרנסתם לא היו מתקיימים בעולם ולא נשאר מהם שריד ופליט. אך עתה נדבר מבעלי חיים אחרים, הסוסים, הכלבים והקופים, שעל ידי חינוך בני אדם באו לידי הבחנה וידיעה עצמית, רצוני לאמר שלא יעשו עוד מעשיהם בלי שום חשבון והבחנה, כמו במצבם הטבעי, רק יעשו ויבחנו מעשיהם, אם לעשות או לחדול.

בסוס נכיר פעולת החינוך כי ע“י החינוך נשתנה גם צורתו, תוארו ומראהו. הסוס המושך בעגלה ונושא סבל איננו דומה במראהו ובתוארו לטוס מוכן למלחמה או לרכיבה. השתנותו נראה בהליכתו, בעיניו ובכל מבנה גיוו, ובכל זאת הסוס שילך קוממיות וראשו למעלה, אם גדלו אותו אצל האכר לעבודה, היה ככל אחיו הסוסים. להסוס כח זכרון. נפלא מאד, ולא יתעה בדרך שהלך בה רק פעם אחת, והידיעה הזאת לא נוכל לכנות בשם טבעית, כי הסוס יראה בזה הבחנה יתירה: כן נראה למשל בסוס אהבה ושנאה לאנשים, והרגשות האלה חזקים אצלו כל כך עד שנוכל להחליט, כי רגש והתפעלות שוכנים בקרבו, כמו כן נראה סוסים שדומים לאדם באהבתם אל אדוניהם, ירצו אחרי אדוניהם שיקצוף עליהם לשכך חמתו, ימהרו אליו ע”פ קריאתו ויתרחקו למצותו, וכמה פעמים ראינו סוס שעמד אצל אדונו שנפל במלחמה, ולא מש ממנו עד שבאו אנשים ונשאו את גוית המת, וגם אז מהר אחריהם.

קשה מאד להבחין ולהבדיל עד כמה יד הרגש הטבעי מגעת, וכמה פעלה עליו יד הרגילות בלי שום הבחנה, או אם יש לו גם הבחנה עצמית ומאליו גם בלי הרגילות יעשה זאת. אבל זאת נוכל להחליט, כי הסוסים המגודלים בחינוך טוב, יש להם רגש והבחנה עצמית, כמו שנראה בהם אהבה, שנאה, ויתר מחשבות שלא תבואנה רק על ידי מחשבה והבחנה עצמית. כמו כן נעלה הוא על כל ספק שגם מוח יש בקדקוד הסוס, שע“י יחשוב הרבה, והראיה שבלילה בעת אשר שינה אחזה סגורות עיניו, יהלום ויעשה מעשים בחלומו, ובלי כח הדמיון והמחשבה אי־אפשר לחלום חלומות, כי החלומות יבואו רק על ידי הרהורים ומחשבות שהיו בראש קודם השינה ואין להם שום עסק בההוה, א”כ גם הסוס החולם חשב מה טרם נפלו בזרועות התרדמה, מה חלם, לא נדע, כי אין אנו בקיאים ויודעים שיחות חיות ועופות לשמוע בעת אשר יספרו איש לרעהו חלומו.

גם פה נראה דבר נפלא, כי אותם הסוסים שנסתרסו בידי אדם, יש להם כשרונות יותר טובים מליתר אחיהם, והדבר הזה יצדיק החלטתנו, כי אלה בעלי החיים שאינם מולידים מוכשרים יותר ומסוגלים להשלמה יתירה, כמו הדבורים, הנמלים והטערמיטים, הטומטמים, הפרדים שנולדו מסוס וחמור יחד, יש לו כשרונות טובים יותר מכשרונות הסוס והחמור, ונוכל להחליט, כי כל העקרים שבבעלי חיים יוכלו להתפתח יותר ולהיות המוכשרים והמסוגלים מכל אחיהם.

פעולת החינוך נראה ביותר אצל הכלבים. להכלב נתנה הטבע תשוקה וחפץ עז לחיות בחברה גם אם ישאר במצבו הטבעי ביער. באמעריקא נפגוש בכלבים עדרים עדרים גדולים בלי אדונים, שחופרים להם מערות לשבתם. צידי אמעריקא יספרו הרבה מהכלבים האלה וממעונותיהם שיקראו: ״כפרי הכלבים" ואין קץ לרוב הנפלאות שיערכו לנו אלה בספוריהם, אולם לא מפיהם אנו חיים, ואין לנו להשען על דבריהם, מפני שהם מגזמים מטבעם, ואוהבים לדבר דרך הבאי וגוזמא יתירה, וספוריהם משולבים בהגדות מגזמות ומפליגות על האמת, גם באויסטראליען יחיו כלבים הרבה במצבם הטבעי, והמה ערומים ומחוכמים מאד וגורמים סכנה לכל הפוגש בם. אבל בכל ארצות אייראפא חונכו כבר הכלבים ומשובתם נרפאה על ידי בני אדם, והקשר שבינם ובין המין האנושי אמיץ וחזק כל כך, עד שאבדו הכלבים על ידי החינוך כל כשרונותיהם הטבעים, ודרכי חייהם ותנועותיהם מזגם ותכונתם ישתנו מכל וכל, ובשום אופן לא יעזבו עוד אותנו להסתפח עתה אל אחיהם השובבים והפראים שבאמעריקא ואוסטראליען.

כח. כשרונות נפלאים של הכלבים.

אין לנו בעל חי בעולם שנתהוה במשך הזמן חבר נאמן ורע דבק לבני אדם, כהכלב, הוא יבטל רצונו מפני רצון וחפץ בני אדם, שכח כל כשרונותיו וידיעותיו הטבעים ולמד אחרים תחתיהם, שנה דרכי חייו, מזגו ותכונתו למען ישתוה במפעליו יותר לבני אדם, שיהנו ממנו, ואין לנו בעל חיים בעולם שיודע ומכיר בעצמו את התיחסו לבני אדם כהכלב, היודע ומכיר את חובתו לבני אדם המגדלים אותו.

בדברים רבים, כמו במעשיו, בתכונתו ובכשרונותיו, ישתוה, או כי יעמול להשתוות, הכלב לבני אדם; כמוהם יהיה בכל אפסי תבל בלי הבדל בין אויר ואויר, ואיננו איסטנס לאמר: אויר זה קשה לבריאותי, פה אינני שרוי ברחבה ובנחת, רק יגור בכל מקום שיגורו בני אדם, ואוכל ממה שרבו אוכל, בארצות החמות בדרום כבארצות הקרות בצפון; ולא זו בלבד, אלא שגם במעשיו ידמה הכלב לבני האדם הרבה, רצוני כל בעל חי שאיננו מחונך על ידי בני אדם ורק במעי אמו למד כל תורתו וידיעתו מהטבע, איננו יודע פרק אחד בהלכות עולם המעשה יותר ממה שלמדתהו הטבע, עד“מ אם יודע הוא לבנות לו בנין יפה, אינו יודע לתפור לו בגדיו, והבע”ח שחייט אמן ומשובח הוא אינו נגר, וימאן להמיר מלאכתו החשובה באחרת פשוטה. אבל הכלב יודע הכל, והנהו תלמיד ותיק של בני אדם, ולומד מהם כל הנחוץ לו ולהם, ועל ידי שכלו וערמתו הנהו כספוג לספוג כל הלמודים, ידע לעשות תחבולות וערמות להוציא עצמו ממבוכה, ויבין דבר מתוך דבר.

הכלב ידע להשתמש בכל ידיעותיו ונסיוניו רק על פי דבורו של אדונו, אך למותר הוא לאדונו להחזיקהו במתג ורסן וליסרו בשוטים להכריחהו לחפצו, גם על פי דבור קל אנוס הוא למהר לעשות מצותו, גם רמיזת וקריצת עיניו ידע להבדיל ולהבחין, וימהר למלאות רצונו בבחירה הפשית, בלי הכרח טבעי, וכל מעשיו ברצון, בחשק ושמחה, ומאושר הוא לראות את אדונו מוצא נחת רוח במעשיו ומהללו חלף עמלו.

אנחנו לא נרבה לדבר מכשרונות הכלב בעזרו ובתמכו את אדונו בצידו, בשמירת העדר, לעול ולמשא, כי אך למותר כל אלה, וכמעט כל איש ואיש ראה והבחין כל אלה מעצמו, מעט או הרבה, וכל איש ואיש ימצא תועלת בכלבו. בצרפת ילמדוהו לעמוד על האכ ולהחזיק בשר תחוב על חנית לצלות; הכלב ידע להפוך את הבשר מצד לצד בכל פעם, למען לא יהיה חי מצד אחד ומאוכל ונשרף מצד השני, והכלב ידע כל אלה כטבח מלומד ומנוסה בעשר נסיונות. במדינת קאמטשאטקא הקרה ביותר, נחוץ הכלב מאד לעול ולמשא, והוא הנושא הסבל המוכשר שמה למלאכה בארץ הקור, בשדה ישמור את העדר הרועה, למען לא יתפזרו לכל רוח ולא יבא זאב או שועל בלאט וישא שה מן העדר. בעיר ישמור את הבית מן גנבים, ואלמלא הכלב לא היינו בטוחים מגנבים ושאר מזיקים כאלה. כמו כן ידע הכלב לשוט במים לעת הצורך בחריצות נפלאה, וכל זאת יעשה הכל בשביל בני האדם, שיחפוץ להיות אתם ולהביא להם נחת רוח, ברצונו ובחפצו החפשי, בלי שום הכרח טבעי.

כמה מעלות טובות, כשרונות גדולים ונפלאים נראה בהכלב, בכל דרכי חייו ובכל מעשיו בבית ובשדה! הוא מכיר ויודע חכמת הפרצוף, כי ידע להבחין בפני איש אם אוהבו או שונאו הוא, אם יחפוץ טובתו או רעתו; יודע ומבחין בעצמו ערכו וערך מלאכתו, ידע אם טוב או רע עשה. אם אך עשה דבר טוב והגון וידע שאדונו יהנה מזה, יקפוץ וירקוד בשמחה ובהרחבת הלב, ויעמול להודיע לאדונו שיהנה ממנו למען ימצא חן בעיניו, בקפיצותיו, ברמיזותיו ובקריצת עיניו, במלילת רגליו ובכל תנועות גוו, נכיר שיש לו דבר טוב להודיע לאדונו ומובטוח הנהו שיהנה ממנה, והנה אם לא יצלח בידו להסביר לאדונו חפצו, לא יתן מנוחה ומרגוע לעצמו עד אשר יפיק חפצו, יסחוב את אדונו הנה והנה, ולא ירפה ממנו עד שיכיר בפניו שהכיר והבחין מעשיו הטובים והמהוגנים להללהו ולשבחהו, ואם הבחין אדונו חפצו, מכיר זאת עד מהרה בפניו וישוב למנוחתו; כי הכלב יכיר על ידי חכמת הפרצוף מה בלב אדונו.

אולם אם ידע הכלב בעצמו כי עשה עול, מעשים שאינם מהוגנים, אז יוריד ראשו כפושע וחוטא, ובחלחלה ובפחד יתהלך סביב אדונו לכפר פניו ולשכך ממנו הכעס והחמה, יתחבא וישקיף ויביט מבעד לחור על פני אדונו לדעת מה בלבו עליו, אם יכעס עוד עליו או כי שכח כבר את הנעשה וכפר לו חטאתו, ואם לא ישמע קול קריאת אדונו אליו, ידין שזה הוא לא אות לטובה, ולא יוכל להתאפק מבלי לראות את אדונו כועס ומתרעם עליו, יתקרב בענוה ושפלת הלב, יתהפך על אחוריו ומתגלגל לפני אדונו, יתנפל לרגליו ילקק כפותיו לשכך חמתו ממנו ולכפר פניו, ויחכה בדממה, כי יאיר אליו אדונו פניו ויסלח לו, ואם יראה כי עוד לא כפר פניו, יתנפל לפניו עוד הפעם, ילחוץ עצמו לרגליו וילקקהו, ובתחנונים יבקשהו שיסלח לו, ואם לא יאיר פנים אליו והנהו עוד בכעס, יתרחק מעט ויחל להשמיע קולו בנביחה וצעקה, למען יעורר רחמים וחמלה בלב אדונו, והיה אם יביט עליו אדונו בכעס ויסבירהו כי בזה לא ישוב אפו וכי עוד שרוי הוא בכעס, יתרחק הכלב וישוב למקומו הראשון, אבל לא ימצא מנוח ויחל להתקרב עוד הפעם לאדונו לכפר פניו. אבל אם הצליח בידו להטיב לב אדונו אליו קל מהרה, אז אין קץ לשמחתו ולצהלתו, ירקוד ויקפוץ בשמחה ויעשה מעשים להראות ששונו לעיני כל, ואם נביט עליו לא נספק, כי שש ועלז לב הנהו על כי הצליח בידו להפר כעס אדונו. מן מעשים כאלה נוכל להחליט בצדק כי ישנה ידיעה עצמית ורצון חפשי בהכלב, כי על ידי כח המשיג ידע ויבחין בין שנאה לאהבה, כעס ורצון, ויש ראיה לההחלטה, כי הכלב יכיר ויבחין את הנעשה סביביו, וביותר יכיר ויבחין את מעשי בני אדם והתיחסם אליו.

אמת הוא, כי גם בזה נוכל להתעקש, כי רק חפץ ורגש טבעי הוא, רק רצון טבעי הוא, הנטוע בלב הכלב לבקש אהבת אדונו, כי הטבע נטעה בלבו החפץ להתחבר ולהתרועע, לכן לא יוכל שאת כעס אדונו, מפני שאין לו רעים ומכירים זולתו, ואין לו רע להתרועע אתו, וחיי התבודדות אינם לפי מזגו ותכונת רוחו. אבל בכל זה לא נוכל כחד כי גם רצון וחפץ חפשי נראה באיכות אהבתו, וכי לא לבד שיכיר חפץ ומחשבות אדונו, אלא גם חפץ ומחשבות ידידיו. ומאוד נתפלא לראות איך ידע הכלב להבחין בין אוהב לשונא אדונו, בין אוהביו הנאמנים לבין אוהביו הרמאים, בין אוהביו הגמורים ובין מכירים פשוטים, האין זאת ידיעה ברורה ועצמית, לא טבעית?

הרגש הזה, החפץ והידיעה העצמית, נטוע הוא עמוק עמוק בלב הכלב. הוא יודע ומכיר להבחין בין קניני אדונו לקניני אחרים, ומוכן הוא להגין בעד אשר לאדונו ולהלחם להם גם בלי מצות אדונו, כי רגש המשפט והצדק יתן עז ותעצומות בלבו, לבל יפחד מפני המתקומם השולח יד ברכוש אדונו. רגש המשפט והצדק נטוע עמוק עמוק בלב הכלב, וגם נגד חבריו, כלבים כמותו, ידע להגן בעד אשר לו, ידע אם הצדק עמו במלחמתו או עם חבירו. אם יראה עד"מ כלב קטן וצעיר וחבירו גדול ממנו בשנים ובגבורה, והקטן יתנפל עליו, ומדוע? מפני שנכנס לרשותו ועבר על סף בית אדונו, והכלב הקטן ידע כי לרשותו הוא נכנס, וברשותו הוא אדון ואין לאחר חלק שם, ויוכל להתנפל גם על הגדול ממנו ולריב עם התקיף והגדול ממנו בגבורה ובעזות, ודי לו רמיזה או מכת לחי אחת ללמד הלכות דרך ארץ את הקטן ממנו, יבליג ויתאפק וישא בשרו בשניו, בידעו שהעז פנים הזה, שהתנפל עליו עתה שומר המקום הוא, וכי נכנס שלא ברשות. אבל אוי לו להעז פנים הזה אם יאחזהו מחוץ לרשותו, אז בלי חמלה וחנינה יתנפל עליו וישלם לו שבעתים על עזותו וחוצפה יתירה שבו; והכלב הקטן ידע זאת מעצמו, ולעולם לא יהין לצאת מחוץ לרשותו, וכל רוח גבורתו אומץ רוחו ועזותו רק ברשות אדונו הוא.

כמו כן להכלב עוד ידיעות רבות שלמעלה משכל טבעי הם, והן רק פעולת החינוך, הוא יודע למשל לכוין את השעה אם בוקר וצהרים או ערב עתה; ולא זו בלבד אלא ידע להכיר ולהבחין חגי אדונו ומועדיו: היום שבת, היום חודש, היום מועד. אם ידע כי נטלה ממנו הרשות ללוות את אדונו לפני הצהרים ולטייל מעט, ישקוט וינוח במעונו עד הצהרים, אבל כשיגיע עת הצהרים וידע שעתה עת לטייל וללוות את אדונו, יקום בשמחה, יהולל וירקר בכל אות נפשו, ירוץ בבית הנה והנה וירוץ למקום אשר כובע אדונו תלוי שמה, ויחכה בכליון עינים להטיול הנעים הזה.

גם כלב פשוט שאיננו מחוכם ביותר ואיננו בעל שכל גדול והבחנה יתרה אין לו, גם הוא יודע הרבה על פי הנסיון והרגילות. אם ילוה את אדונו אל מקום אשר רגיל שמה מדי יום ביומו וידע אנה הוא מועדות, יקדימהו וירוץ לפניו, ועל פתח הדלת ששם ילך אדונו יעמוד ויחכה עליו. אמנם אם לא נודע לו עוד אנה מחוז חפצו, ירוץ לפניו בכל הרחוב, יתיצב על פתח עינים, על פרשת דרכים, לראות אנה יטה אדונו, אם לימין או לשמאל, ודי לו רמיזה קלה, קריצת עין להכיר חפץ אדונו ולמהר לפניו. נפלא מאד לראות כלב שיבקש ויחפש את אדונו שנעלם ממנו, איך יתאבל אחרי מותו, ומה גדלה שנאתו וכעסו שיטור לרוצח נפשו, אם ידע רק שאדונו לא מת בידי שמים רק נפל בידי מרעים.

הכלב המבקש את אדונו, ילך לכל המקומות שלוהו שם, לחפשהו ולבקש את עקבותיו, בתחלה יבקש אותו בהמקום אשר שם לוהו פעמים הרבה והיה שמה אורח מצוי, ואם לא מצאהו שמה, יבקשהו גם במקומות אשר הוקיר משמה רגליו תמיד ובא שמה רק לעתים רחוקות, ובאחרונה ילך גם אל המקום אשר אך פעם לוה שמה את אדוניו, וכח זכרונו נפלא מאד מכה זכרונם של בני אדם, ולא יטעה מאומה, ואין בכח כל איש לזכור כל צעדיו כאשר יזכרם הכלב; בכל מקום שיבא לחפש את אדונו, נכיר בפניו ובתנועות גופו כי את אדונו הוא מבקש, ואם ישער באיזה מקום ויקוה למצוא אותו שמה, יחל להשמיע קול נביחה, ואח“כ יעשה אזניו כאפרכסת להקשיב היטב אולי ישמע קול צעדי אדונו; והפלא היותר גדול והיותר מתמיה הוא, שמעולם לא חפש כלב אחרי אדונו שמת בפניו או שהכין את עצמו לדרך בפניו, ע”י התנועות והכנות המסע יבין כי אדונו עושה עתה דרכו ויעזבהו עולמים, הוא לא יחפש עוד אחריו, אף כי מאד קשה עליו פרידתו. ואם עשה אדונו דרך גדול והלך למרחקים, לא יוכל להתאפק ימים רבים בלי אדון לראשו, ויבקש לו אדון אחר להיות אתו, ללוות אותו, להיות אצלו באמונה כאשר היה אצל אדונו הראשון; ואם ישוב הראשון מדרכו יעזוב את השני וישוב אליו, כי האהבה עזה למאוד ולא תשכח ממנו.

עוד אחת לנו. להודיע לקוראינו מתכונת הכלב, והוא: חוקרי הטבע בדקו ומצאו, שגם הכלבים היותר מחוכמים ואדוקים באדוניהם, וגם אם שכלם נפלא למאד, לא הכירו את תמונת אדוניהם משוחה בששר בלי שום שנוי ודומה ממש לתואר פניהם, ואע“פ שהרבו הכלבים להביט ולחשוב להכיר את אדוניהם. ע”פ הנסיון הזה החליטו חכמי הטבע, כי עין הטבע של הכלב איננה מסוגלת להבחין בין צבע לצבע, וששר הצבעי לא יפעול על חוש הראיה שלו מאומה:

כט. המשך

השנאה שיטור הכלב לרוצח נפש אדונו, ידועה לכל, בדוקה ומנוסה היא על ידי משלים הרבה שיש לנו מחיי הכלבים, מרדיפותם ושנאתם לרוצחי נפש אדוניהם, וכי לא ישקטו ולא ינוחו עד שימסרו אותם אל חרב המשפט. על ידי השנאה הזאת, שאין לה כל גבול וכפרת פנים, נודעו כמה פעמים רוצחים שלא הטה עליהם איש עד הנה שום חשד, ולא היה עין רואה אותם בלתי הכלב ונעשה שפטים בו. על בית החזיון נראה כלב של אויבר, שהיה למשל, ומעשיו נהיו לתהלה על המחזה והיה לשיחה בפי הבריות, ובטח נודע הוא לקוראינו, והכלב הזה איננו משל פשוט והמצאת דמיון המחבר, רק היה ונברא ממש ועשה מעשיו אלה שנראה על בית החזיון, וזה קרה באמת: מעשה בכלב אחד שנהרג אדונו, ולא היה בכח שום איש למצוא עקבות הרוצח, ולא הטו שום חשד על שום איש, רק הכלב בשנאתו הגדולה להרוצח גלה על חטאו והטה עליו החשד, עד שנודע הדבר והובא בפלילים, ואחרי חקירה ודרישה נוכחו, כי שנאת הכלב לא על שקר נוסדה. מעשים כאלה קרו הרבה פעמים גם באשכנז ובבריטאניה, שע"י שנאת כלבים הטו בני אדם קו חשד על איזה אנשים, ואחרי חקירה ודרישה נודע כי שנאת הכלב לא שנאת חנם היא. כאשר נראה פלא כזה עלינו לזכור, כי מטבעו איננו נוקם ונוטר וקל מהרה נוכל לכפר פניו, כי הכלב בכלל נוח לרצות וסולח לאלה שעשו אתו רעה או שפגשו בכבודו, ורק לרוצחים יטור שנאה לעולם וירדפם עד חרמה. ובאמת נוכל להתפלא על חכמתו ועל שכלו, להבחין בין מעשה למעשה, בין רעה לרעה, ויש לו הבחנה לדעת, כי אף שיסלח למהתל בו, אבל רוצח נפש אדונו מתאמץ לרודפו ולמסור אותו לחרב המשפט.

ספור נפלא יספר חוקר טבעי אחר, והספור הזה יראה לנו עד כמה ידע הכלב להערים ולכסות מעשיו בחשאי, ולגנוב דעת הבריות: מעשה בכלב אחד שבא בכל לילה ולילה ונכנס לפרנסתו של הזאב, רצוני לומר כי נשא שה מן העדר, לימים נלכד הכלב הזה ונאסר בלילה בשלשלת על צוארו לעמוד נצב, למען לא יחנק עוד את הכבשות. מה עשה הכלב הערום? הסיר בעמל גדול את כבלו מעל צוארו, וחנק לו כבש אחד מהעדר ואכל ארוחתו בהרחבת הלב, ולמען לא יטו עליו קו חשד שהוא הרוצח, מהר אל נחל מים קרוב לו, רחץ שמה את פיו שהיה מטונף בדם, ומהר בעצמו אל מקום מאסרו ואסר בעמל גדול את השלשלת על צוארו. שוב מעשה בכלב, כמו שספר איש הנודע לנו לנאמן דבר, שאהב מאד לטייל בגן, אבל אחרי אשר נודע כי עשה שמה מעשים שאינם מהוגנים, ניטלה הרשות ממנו ואדונו צוה עליו שלא יוסיף לבא לתוך הגן. מה עשה הכלב? הוא עשה בערמה, הלך לו דרך אחד, לא דרך הפתח הפתוח, לתוך הגן בכל בוקר, בעת שאנשי בית אדונו היו עוד אחוזים בזרועות השנה וטייל שמה כרצונו, ואם שמע לפעמים קול אדונו קורא אליו, מהר לקול קריאתו, אבל לא דרך הפתח הקרוב אליו, רק סבב דרך אחר ובא, כאילו מימיו לא היה בגן. שני הספורים האלה יראו לנו חפץ הכלב להערים, לרמות את אדונו ולגנוב דעת הבריות, א"כ אין עוד שום ספק שבכחו לחשוב ולחקור, להבין דבר מתוך דבר, ועל ידי זה ידע לעשות מעשיו בערמה. לא נזכיר פה את כל הספורים הנפלאים וההגדות ששמענו אודות הכלבים, כי הצד השוה שבהם שכולם מודים בדבר, שיש להכלב בינה יתירה והבחנה גדולה לדעת ולהבחין כל שנעשה סביביו, ושיעשה מעשיו על ידי מחשבה קודמת למעשה. נזכיר עוד אך מפעולת הכלבים על הררי אלף, מפני שכשרונות הכלבים ההם מעולים המה, ובני אדם ישתמשו בהם לצרכם.

בית הכומרים על ההר הגבוה סט, גאטהארט בשווייץ, בית מחסה הוא להולכי דרך שיעפילו לעלות על ההר הגבוה הזה המכוסה שלג עולמים. גם יתנו הכומרים האלה לב להציל את כל הנחשלים, את הנופלים שמטה רגלם על הדרך הזה, או שתקפם קור ואין עוד בכחם ללכת הלאה, או שנקברו בשלג ואין עוד בכחם להציל נפשם, ויען שאין בכח הכומרים האלה לעשות החסד הזה בעצמם, ובפרט ביום סגריר, שסכנה לכל איש לצאת החוצה, ישלחו כלבים מלומדים ומחונכים לזה, גם יתלו סלים קטנים על צואריהם, בהם ימצאו לחם ויין להשיב את נפש העיפים והיגעים ולחזק את רוחם, ואם הכלבים יראו אומלל נקבר בשלג ואין לו כח בעצמו להציל את נפשו, ימהרו אל שולחיהם ויודיעום. הכלבים האלה הצילו כבר הרבה אנשים לקוחים למות, והחיו מספר רב על ידי כשרונותיהם שהשתמשו בהם בני אדם לדבר טוב ומועיל. לאחד מהכלבים האלה יצא שם תהלה למרחוק, ועל ידי מעשיו ומעלליו שנודעו היטב ולא נשכח לעולם, הציגו לו מצבה לשם עולם לא יכרת. שם הכלב הזה הוא ״באררי" והוא בעצמו הציל במשך שתים עשרה שנה יותר מארבעים איש.

ל. התפתחות השכל בקופים.

זולת הכלבים לא נראה שכל גדול והבחנה בין בעלי החיים, מלבד אצל הקופים, שגם להם נתנה הטבע התפתחות גדולה ונפלאה מאד, ובמשך ימי חייהם יוכלו ללמוד הרבה ולהשתלם בשכלם. עיקר התפתחותם הוא חפצם להשתוות ולהתדמות לבני אדם, אך חכמי הטבע בחנו ומצאו כי הקופים כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם, יבערו בטפשות הלב וישכחו כל כשרונותיהם וכל ידיעותיהם ויהיו לטפשים גמורים. פתרון החידה נוכל למצוא על ידי הנסיון שעשו חכמי הטבע לסרס כלבים ומצאו שהם יותר מוכשרים להתפתח, לכן נוכל להחליט שיען שהקופים שטופים המה בזמה ובעלי תאוה גדולה, לכן מתטפשים לעת זקנותם, ואם נסרסם ישארו בדעה מיושבת ורוח שטות לא יכנס במו.

תמונת הקוף דומה הוא בכמה דברים לתמונתו של האדם. נפלא הוא בתוארו ובתמונתו על כל יתר הבעלי חיים. תבנית הגלגולת שלו דומה כמעט לגלגולת אדם; ואם אמת בפי חוקרי הטבע שהחליטו וגמרו, שכל מה שישוב המצח אחורנית אל הקדקד יתגדל שכל והתפתחות הבעל־חיים, נוכל להחליט שיען שתמונת ומצח הקוף דומה למצח בני אדם, ולמצער למצח השחורים באפריקא, לכן יתדמה אליהם בשכלו ובמעשיו, ואיננו נופל הרבה מהאנשים השחורים שעומדים במדרגה שפלה מאד בחכמה ודעת. הקוף יאהב מאד להתדמות ולהתחקות על מעשי בני אדם, וחפצו זה היה כבר למשל בפי הבריות; אם יחיה בחברת בני אדם יתהלך קוממיות על שתי רגליו, ויעמול להשתמש בשתי ידיו הדומות לידי ב"א, להתדמות אליו. ועל ידי זה החלו רבים מחוקרי הטבע להחליט, כי הקוף הנהו המעבר בין שאר החיים והמדברים; וחכמים אחדים הוסיפו עוד בהשערתם, כי בני אדם המה תולדת הקופים, או קופים שנתפתחו יותר; עד שבא החכם הנודע דארווין, והורה השיטה הזאת על ידי ראיות ומופתים שונים, והכריע רבים מחכמי הדור לשיטתו.

אבל אנחנו אין לנו עסק בנסתרות, ובמופלא ממנו לא נדרוש, די לנו להתעסק במה שאנו רואים, ועל ידי הבחנה ונסיון נראה, כי מעשי הקופים דומים ממש למעשי בני אדם, וההתדמות הזאת תעיד לנו על הקשר האמיץ שביניהם, כמו שאנו רואים שהקופים ילמדו כל ידיעותיהם לא על ידי הכרה טבעית במעי אמם, רק ישתלמו ויתפתחו אח“כ ע”י חינוך ונסיון, ובזה נעלה הוא הקוף על שאר הבעלי חיים שיגיחו היולדו ממעי אמם עם כל כשרונותיהם, ויותר לא ילמדו עולמית, והוא ילמוד, יתבונן, יתפתח ויתעלה בערכו על כל הבעלי חיים, ובזקנותו לא ידע את אשר ידע בנעוריו.

רבים טעו והחליטו, כי כשרונות הקוף אינם רק חפץ טבעי ורגש נטוע בו להתדמות לבני אדם, כלומר שאין בו דעה והבחנה לעשות דבר מאליו, רק הטבע נטעה בו חפץ להתחקות על מעשי זולתו, להתדמות לבני אדם כפי האפשרי; אבל ההחלטה הזאת טעות הוא ואין שום ידים להחלטה כזאת, כי גם בחפצם להתדמות לזולתם מראה הקוף בינה והשכל, ומעולם לא התחקה על מעשי הכלב והסוס, מפני שידע שפחות ושפל ערכם מערכו, רק לבני אדם יתדמה, בידעו שחכמים ונבונים הם ממנו; החפץ הזה נראה גם בין בני אדם שיתדמה האחד אל השני. הרגש הזה הוא אבן פנה למעשים רבים ולקשר החברה, אבל החכם לא ילמוד מהכסיל, וכן לא ילמוד הקוף ממי שקטן ממנו בחכמה ובערכו.

כמו כן החליטו רבים, כי כמה מעלות טובות ישנן להכלב על הקוף. והעלו את הכלב למדרגה גבוהה מאד, אבל בזה חטאו נגד האמת ונגד הסברא הישרה. הן אמת כי הכלב טוב ומועיל לבני אדם יותר מהקוף, מפני שהכלב הוא עבד נאמן לנו, ואין לו חפץ יותר ומטרה אחרת רק לשמור פינו ולעבוד אותנו; אבל זאת תראה לנו את חסרונו בהכרת עצמותו, ועושה מעשיו ע“י ההכרח ולא כבן חורין להפטר ולהבטל מהם; ולעומת זה לא ישמע הקוף בקול אדונו, הנהו סורר ומורה, איננו שומע בקולו ולא יקשיב למצותיו, אבל אין להחליט על זה כי שפל ערכו מערך הכלב, ואין לנו הצדקה להחזיקהו לטפש ושוטה בגלל מריו וקשי ערפו, מפני שאין לו חשק לעבדות וידע בעצמו שלא נברא לשמש בני אדם, ויגזר אומר שכשם שלא נברא האדם לשמש אותו, כך לא נברא הוא להיות עבד עולם להאדם; בזה לא נראה עוד שפל ערכו, כמו שלא נוכל להחליט שכלב נאמן יעמוד במדרגה יותר נכבדה על עבד רע מעללים, אעפ”י שהכלב מועיל ונעים לנו יותר ממנו.

לא. התדמות הקופים לבני אדם.

הקופים הדומים בתבניתם ובבנין גיום יותר אל בני אדם, המה המחוכמים והנבונים ביותר, ובכלל יש ידים לההחלטה שמבנה גיו האדם מועיל הרבה להשתלמותו הרוחנית, וכל מה שיתדמה בעל חיים יותר לבני אדם במבנה גיוו כן יתדמה אליו ברוחניותו ובשכלו; ושני מיני קופים יש: ״אדם־היערי" (אראנג אוטאנג) ״והיאקא" דומים ביותר לבני אדם במבנה גיום, לכן יתדמו אליו גם בשכלו.

עוד לנו להזכיר בדרך כלל, כי אלה הבעלי חיים שיתחלקו לכמה מינים, המה המושלמים בכל המעלות ושכלם נתפתח ביותר. דרך משל נראה את הכלב שיתחלק לכמה מינים, שכמעט אין שום התדמות ביניהם, ויכולנו להחליט כי מינים שונים המה ואין שום קשר ביניהם, לולא העידו הכלבים בעצמם שאחים המה ומזדוגים זה בזה, ועל ידי הזיווג הזה יולדו בני התערובות שיש להם דעה והבחנה יתירה מכל בני מינם; וכן הקופים מתחלקים לכמה מינים, עד שלא תספיק לנו העת לחשבם ולפרטם אחד אחד, והמה מזרוגים זה בזה וזיווגם עולה יפה ומולידים בנים מחוכמים ביותר.

כשרונות הקופים ומעלותיהם ניכרים בהרבה דברים: בחייהם, במעשיהם ובקשר משפחתם. המה יחיו בחברה גדולה, אבל לא על ידי הכרה טבעי לעשות כמכונה מעשיהם בבת אחת כהדבורים והנמלים, רק יש ביניהם קשר חברה כמו לבני אדם בחייהם הכללים, אבל בביתו ובמשפחתו כל אחד אדון לעצמו, ויתבודד בחברת אשתו ובניו ובשאר דברים פרטים שאין להחברה שום עסק עמהם; חיי המשפחה שביניהם נעלים ונכבדים מאד ודומים בהרבה דברים לחיי משפחת בני אדם. הקוף יקח לו עזר כנגדו, אבל רק נקבה אחת, ויחיה עם זוגתו חיים נעימים, ואף ששטופים בזמה המה ותאותם גדלה מאד, לא יוסיפו על נשיהם, כבני אייראפא ילידי הקולטור. הקשר שבין איש ואשתו לא יפרד כמו אצל שאר הבע"ח, אחרי הזדווגם, הולידם, או לכל היותר אחרי גדלם בנים, רק ישאר לימים רבים, ואם אין שום תערומות ביניהם לא יגרש את אשתו כל ימי חייו. יותר נפלא מה שהתבוננו רבים, כי הקופים עגובים וחומרים את בנות האדם היפות; פעמים רבות נקרו כי חמסו וחטפו נשי הכושים (נעגריננען) והובילון בזרוע למחניהם, אבל בשביה לא הכבידו ידם עליהן, רק כלכלון באהבה ובדרך ארץ הנהוג באייראפא, כבדון ועבדון כמו שמכבדים בני אדם את תפארת האדם. כמו כן נראה מעשה הצדקה והחמלה ביניהם דומה ממש לבני אדם, אוהבים ומרחמים זה את זה, ותומכים איש את רעהו, את הנשבר והחולה ירימו מן הדרך, יחבשוהו ויכלכלוהו, והוא בעיניהם כחולה אצל בני אדם לכל דבר.

אבל רוב מעשיהם ודרכי חייהם נסתרים ונעלמים מאתנו ומעיני חוקרי הטבע, וביותר חיי הקופים שהתפתחו באופן יותר נעלה, כי לא נוכל להתקרב אליהם מבלי להתגרות במו מלחמה, ואם כן מפריעים אנו אותם מעבודתם וממעשיהם הרגילים, ולא נוכל לשפוט על סדר חייהם יום יום; ויען שלא הצליחה עוד בידינו לחקור ולהתבונן היטב על דרכי חייהם הרגילים, רבו בהן ההגדות לאין מספר, אבל אין לנו להשען עליהם, ולא מפי סופרים כאלה אנו חיים.

בשביה ילמוד הקוף בנקל, על ידי תאותו וחפצו להתדמות לבני אדם, הוא יבין שפתנו וחפצנו, וחפצו יביע לנו ע“י השתנות פניו, קריצות ורמיזות עיניו; אבל איננו תלמיד מקשיב ומתמיד, רק סורר ומורה הוא, ממרה לבריות ורע להם, ויש בו תכונות נטועות בו שלא יסירן לעולם: הנהו נוקם ונוטר כנחש, ולא ישכח לעולם אם אחד עשה לו רעה; בערמתו היתירה יקנה לו תחבולות להנקם, וישמח אחר כך אם יראה את אויבו מתרגש ומתרעם; והעולה על כולנה שלא יחפוץ להתנהג בנקיות ובטהרה, למען הכעיס לב אדונו ולהרגיזהו, אע”פ שיתדמה אליו בכל מעשיו, כי יש לו תענוג ונחת רוח אם יתרגז אדונו אך אם יש לו חשק והתמדה ילמוד הרבה ומסוגל ומוכשר הוא לכל מלאכה. לכן אילו היה נוח לבריות ותמים במעשיו, היה הבר מועיל לנו, אבל בתכונתו ובמזגו אין שום תקוה ממנו, ועל אדונו להזהר ממנו תמיד גם אם יתראה כאוהבו, כי שבע תועבות בלבו ולא יסירן אם יתנהג אתו אדונו בשבט או בחסד.

לב. השקפה כללית על החפץ הטבעי.

אחרי שדברנו והבאנו השקפות על החפץ הטבעי בבעלי חיים בכלל ובפרט, בכל החיים למיניהם, מהנמלה הקטנה עד הפיל הגדול, מהשרץ עד המדברים, נוכל להביא עתה השקפה כללית על חקירתנו.

החפץ והרגש הטבעי נפלא הוא מאד, כל זמן שנביט רק על פעולת אחד מבעלי החיים; אבל התמהון יוסר לגמרי אם נביט על כלמו ונראה את הסדר הישר והמשטר הנכון שבו.

החפץ הטבעי הזה יפעל בכחו על כל יצורי התבל, על הצמחים ועל הבעלי חיים, על העופות שחיים תחת השמים ועל הדגים החיים בים, על הרמשים והשקצים הקטנים הרומשים על הארץ, ועל הבעלי חיים הגדולים ההולכים על ארבע, וכן על האדם המדבר. וסדר ומשטר גדול, קשר חזק ואמיץ נראה בכל תהלוכות וכחות הטבע, ובעלי החיים לא יבינו סוד הבריאה ותכלית היצירה.

אנחנו מתפלאים ביותר על חכמת השממית לארוג מטוה בידיה בחריצות נפלאה למאד; אך אם נביט על הצמחים ועל עולם הדומם, נתפלא ג"כ ונשתומם על סדר הבריאה והמשטר הנעלה שימשול בהם, מאלפי משלים ומחזות נפלאים בטבע, נזכיר רק אחר שכבר דברנו ממנו: כמה חכמה יתירה וסדר נפלא נראה בתנועת האויר! כמה כחות נחוצים לנהל ולהטות את הרוחות והאויר לחפץ הדרוש, להתנועה המועילה והנחוצה!

השמש ישלח קויו על הארץ ויחם אותה, ובדרך הלוך הקוים יחמו גם את האויר שהוא מלא רוחב הארץ, האויר שהוחם יעלה מעלה מפני שהוקל, אבל הכח המושך, הנטוע בארץ ימהר למשוך אליה את האויר, שבגאותו יתרמה לעלות על ולעזבה, ועל פי הכרח יאנס לעזוב את מקומו ולשוב אל האדמה שממנה לוקח. על ידי הזירתו יתהוה דוחק הרוחות והאויר, כי הארץ תמשוך אליה את האויר החם, והאויר שנשאר עד עתה עליה יחוש דחיקה ויאנס לעזוב אותה ולעוף למרומים, והאויר החם ישוב אל צירי הארץ (פאצען) להתקרר מחמימותו, ובין כה וכה תמשוך הארץ את החלק השני מהאויר שעלה עתה למרום, וע“י חזירתו ודחיקתו יעלה החלק הראשון למרומים עוד הפעם, כה המה מחליפים משמרותיהם זה בזה וחוזרים חלילה, כשזה קם זה נופל. ע”י התנועה יתחממו המים ואד יעלה מהם, יחנה על ההרים היותר גבוהים שבעולם, שם יתקרר האך הזה, ובתבנית מטר סוחף או שלג ישוב אל המים מקור מחצבתו, נמצא כי האויר ישוב לאדמה והאיד אל המים, ממקום לוקחו, ותנועתם איננה רק לטהר ולנקות עצמם מכל אי־נקיות ורקבן כי האד שיעלה לההרים ימשוך עמו כל חומרי הרקבון גורמי היזק וסכנה, וכן יטהר האויר עצמו על ידי התנועה לבלי יעופש, וירחיק מעצמו אדים מזיקים, ארסיים וחונקים. נפלאים מאד סדרי בראשית! כי במסע האויר יסור אל הצמחים לדרוש את שלומם ומביא להם מנחה והוא חומץ הפחמי (קאהלעגזיירע) שמרחיקים האדם ובעלי חיים בנשימתם, והצמחים אוהבים מאד את הפסולת הזה, שתבא אליהם בדרך רחוקה, כי האויר לא יתן בכבודו ובעצמו את המתנה הזאת להצמחים, רק יערבהו בהמטר שישקה האדמה ויאכיל את הפסולת של ב"א להצמחים. אבל למען לא תאמין כי משא פנים יש בסדרי בראשית, תדע שבדרך הליכת האויר יאסוף ויקבל את הפסולת שהוציאו הצמחים בנשימתם והוא חומר החומצי (זויער־טטאן) הנחוץ מאד לבני אדם ולבעלי חיים, ואלמלא החומר הזה אי־אפשר לנו להתקיים אפילו שעה אחת; נמצא שהצמחים יחיו מפסולת שלנו, ואנחנו חיים מפסולת של הצמחים.

מי לא יודה אחרי ההשקפה הזאת שכח נעלה וקשר נפלא ימשול בכל התבל ויקשור כל סדרי בראשית. האויר ע“י תנועתו יטהר את עצמו וירחיק את הפסולת מעליו; הפסולת שהרחיק ממנו, שהוא האויר שהוצאנו אנחנו בנשמתינו, יוביל להצמחים ויתנה להם במתנה, וכנגדו יביא לנו תשורה מהם, את הפסולת שלהם, שנאהב אנחנו; על ידי התנועה הזאת יטהרו המים וירחיקו מעליהם כל חומרי הרקבון, וכל העולם כולו עומד על התנועה הזאת. אבל האם יודע האויר את פעולתו הגדולה אשר יפעל? הידע שע”י פעולתו יתהוה ויתקיים עולם ומלואו, ואלפי ברואים ובעלי חיים יתקיימו על ידו? פעולתו זאת איננה רק הכרחית ולא ברצונו הוא נותן חיים לאלפי יצורים, על ידי חום השמש ילך אנוס על פי ההכרח, אנוס על פי חקי הטבע, למעלה. האדמה תזרהו באונס ולא ברצון, על ידי הכחות שנתנה לה הטבע, עי"ז תתהוה דחיקה והאוירים מחליפים משמרותיהם, עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל במרוצתם זה יחממו את המים ויעלו מהם אד, ועל ידי זה ינועו גם המים.

עלינו לזכור ולשום תמיד נגד עינינו, שכל נשימה ונשימה, כל שאיפה לאויר, קשורה בהמון פעולות וכחות קשורים זה בזה, ועליהם העולם קיים, ולולא תנועת האויר לא היינו שואפים אויר נקי, רק אויר קטב שהוצאנו כבר מפינו ומריאתנו; אבל לולא השמש וכח המושך לא היו האוירים זזים ממקומם. א"כ נוכל להתפלא על פעולת העולם הדומם כמו שנתפלא על בעלי החיים, על פעולות השממית, או בעל חיים אחר. וגם בעולם הדומם יעבוד כח נפלא במטרה ובתכלית מיוחדה, ואלמלא הכח הזה לא היה העולם קיים, אחת היא לנו אם תקרא את הכח הנעלם הזה בשם בורא, כח החיים, או תואר אחר, אבל עלינו לדעת כי הכח הזה, הוא הבורא, הוא המנהיג, הוא העובד בכל הטבע. הכח העובד ופועל בהאויר, יפעל בבעלי החיים, בהצמחים ובכל היצירה כולה.

אבל דבר אחד ימשוך לבנו להשקפה ולהתבוננות על פעולת הבעלי חיים יותר מעל פעולת שאר הברואים, מפני שאנו מתאוים לדעת, אם בחפצם ורצונם יעשו מעשיהם או אנוסים ומכרחים המה לזה, אם יש בהם מוח חושב מחשבות, שעל ידו יעשו את פעולתם בחפץ עצמי, וע"ז נדבר עתה.

לג. שיטת העצבים בבעלי החיים.

אם נשאל מי הוא החפץ הטבעי? מי הוא הכח הנעלם הזה שיפעל בכל בעלי החיים? נחוץ לנו בתחלה להתרת השאלה הזאת, לשום מבטנו על הכח היותר גדול והיותר נכבד בחיי הבעלי חיים, והוא כח העצבים (נערווענמימטטם).

כל אחד מאברינו שינוע לחפצנו, הידים העושות מלאכתנו ומשמשות אותנו, הרגלים הממהרות להביא אותנו למהוז חפצנו. השפתיים המתנועעות להביע חפצנו, העפעפים שנסגור לשמירת העינים ונפתחם לראות. בכל הגוף שלנו שיתנועע על ידי רצוננו וחפצנו, מאורג ומשולב הוא מחוטים דקים שישתרעו ויתפשטו על כל הגוף כלו, ורק כל זמן שהחוטים האלה, שיכונו ״עצבי התנועה“, במצבם הטבעי, נוכל להשתמש באברינו ולהניעם לחפצנו, אבל אם ינתקו החוטים האלה מאיזה אבר, למשל, אם ינתקו החוטים המובילים התנועה לאחת מידינו, או שיקולקלו ע”י חולי, אז נתבטלה תנועת האבר הזה, ולא נוכל להשתמש עוד בו, והנה הוא רק נתח בשר, אע“פ שהדם ישוב בו וגם החוש ישאר, ואם נכוה או נסבול דקירה בהאבר הזה נחוש כאב; מפני שמקור חוטי התנועה המה בהמוח, שיודע חפצנו ומצוה על האבר על ידי החוטים שישמע בקולנו, אבל כיון שנתקו החוטים האלה, אין לו עוד שלוחים להאבר הזה ואין אנו עוד אדונים לו. אבל עוד שני מיני עצבים ישנם, שקשורים ומאורגים בהמוח, וגם המה לא נבראו רק לשמשנו; ישנם עצבי־הרגש, העצבים האלה מתפשטים ג”כ על כל הגוף ומודיעים להמוח, אם יש שום כאב לאחד מאברי הגוף, ובמקום שלא ישתרעו החוטים האלה, לא יחוש שום כאב אם ננתק ונכרות החלק הזה, ד"ם השער והצפרנים, אם נכרות החוטים האלה באיזה אבר מן הגוף, לא נחוש שום כאב שם, אף אם הדם יזל שם ואנו משתמשים בהאבר הזה לצרכינו, וגם אם ננתח את האבר הזה לנתחים, לא נחוש שום כאב, כי עצבי התנועה לחוד ועצבי החוש לחוד.

מין שלישי יש בעצבים והמה עצבי החיים, או בלשון חכמים עצבי ההתקיימות. על ידי העצבים האלה מתפשטים החיים לכל איברי גופנו, והם הם עיקר ויסוד החיים, על ידם ישוב הדם במרוצתו, יעוכל המזון ויובל לכל אברי הגוף, וגופנו יגדל. בקצרה: הם המה המנהיגים המכונה הנפלאה הזאת. במקום אחר נכתוב אודות העצבים ונדבר מהם בפרט, אולם עתה נסתפק רק בדברים מעטים וקצרים, ונעיר את קוראינו על ההבדל שבין עצבי החיים ובין שאר העצבים.

עצבי התנועה תלוים בחפצנו, אם נחפוץ להשתמש באחד מאברינו נמהר להודיע זאת להמוח, והוא יצוה את העצבים למלאות הפצנו, א“כ אך בחפצנו הבאנו את העצבים לידי תנועה ומעשה, כי אנו משתמשים בהם וגזרנו עליהם שיעשו רצוננו; כן הדבר בעצבי החוש, שאע”פ שאין בכחנו להסיר ממנו את הכאב, אבל יען כי אנחנו נדע היטב את סבתו ועיקרו ונוכל להרחיקו מעלינו וממילא יוסר גם הכאב, א"כ גם הוא בידינו הוא ונוכל לבטלו לגמרי. אבל לא כן עצבי החיים, המה יעשו פעולתם מבלי שנדע אנחנו, ולא בידינו הוא לשנות פעולתם ברב או במעט.

הלב דופק בכח כל היום וכל הלילה, כל ימי חיינו בלי הרף והפרעה, יתכווץ ויתפשט, ועי"ז יסב את מרוץ הדם בכל חלקי גופנו מבלי דעתנו וחפצנו ואין בכהנו להפריע מעשיו, כי הדבר תלוי בעצבי החיים שאינם שומעים לקולנו ואינם תלוים בחפצנו; כמו כן יפעלו עבודתם גם בעת השינה, בעת שאין אנו יודעים מה יעשה בנו, וכן הדבר בעכול המאכל, בהנשימה ובשאר פעולות החיים. אמת הוא כי נוכל לעצור את הנשימה על רגעים אחרים, מפני שהדבר תלוי גם בעצבי התנועה, אבל סוף סוף מוכרחים אנו לשאוף את האויר ולתת להריאה את שלה.

מזה נראה כי גם בגיו האדם נמצא מעשה כזה, שאיננו תלוי ברצון ובדעת האדם, והמעשה הזה הוא היותר הכרחי לחייו, וכל מי אשר חפץ אך פעם להרגיש אותה, כל מי אשר אך פעם נתן עיניו על מעשה הלב לשלוח את הדם אל הריאה ולגרשו אחר כך אל כל הגוף, האיש הזה יודה, כי המעשה הזה מקורה בחכמה, כי יש לה מטרה, כי מלאה היא חכמה ומלאכה נפלאה יותר מאריגת השממית ־ובכל זאת תעשה הפעולה הזאת מבלי ידיעתו ומבלי רצונו.

הן אמת הוא כי רב ההבדל בין מלאכת השממית למלאכת לב האדם המתנועע. השממית תארוג את ליחותה ברגליה, ורגליה הן חלקי גיוה, אשר יתנועעו אך על פי ידיעתה וע"פ רצונה; אנחנו נתפלא על מעשי השממית, על כי היא תצטרך לזה אך חלקי הגוף, אשר תמיד יבאו לידי מעשה אך על ידי ידיעתה וחפצה; אבל באמת אין כל מקום לההשתוממות הזאת, כאשר נדע, כי אך במיני החיים היותר נעלים נכיר את פעולת העצבים עם כל מעשיהם, איך יפעלו בידיעה ובמחשבה, ואיך יפעלו פעולתם מבלי כל ידיעה והבנה, האמנם אצל בעלי החיים הקטנים לא נמצא הבדל כזה, וגם פעולתם תוכל להיות ברצון או גם בלי רצון עצמי.

לד. ההבדל בשיטת העצבים בין בע"ח הגבוהים להנמוכים מהם.

הן אמת הוא כי לא נוכל להביא ראיה ברורה על הדבר אשר אמרנו, והוא על ההבדל אשר עשינו בסוף הפרק העבר, בכל זאת עלינו להודות, כי בחיים הקטנים לא נראה התחלקות כזאת בהעצבים כאשר נראה כזאת באדם, ואם כן בצדק נוכל לאמר, כי החיים הקטנים המה ממדריגה נמוכה, ולעומתם והגדולים ממדריגה יותר גבוהה הם. מה ההבדל הראשי אשר על ידו נוכל להבדיל את החיים ממין הראשון מאלה אשר ממין השני, הוא, כי בחיים מהמין השני יש להם אברי הגוף אך כלליים, וכל עוד שנבראו למדריגה יותר גבוה יתוספו בהם אברים מיוחדים, אשר לא היו בהראשונים.

החיים האלה אין להם רק, הפה, הקיבה, הקרב והאחור, והכל הוא בגולם אחד, בעלי חיים כאלה אין להם לא רגלים ולא ראש ולא כלי המישוש, ויהיו על דרך הצמחים, נגדם נכנה את אלה שיש להם אברים מיוחדים, למשל, אברים לאחוז את מאכלם, בעלי חיים ממשפחה גבוהה, ואלה שיש להם לב וגם גידים, הם ממדריגה יותר גבוהה, ולמדרגה היותר גבוהה הם אלה שכבר ימצא בהם עצבים, ומדריגה יותר גבוהה הוא אם הגיו יתחלק לחלקים פרטים, כמו אצל התולעים; אבל מדריגה גבוהה יותר הוא כשנוכל להבדיל בין הראש, הלב וחלק התחתון, מקום אשר שם נמצאים קשרי העצבים, אבל המדריגה היותר גבוהה היא החיה בעלת הצלעות (ווירבעל) שיש לה צלעות ומוח, ובער כל פעולה ופעולה נמצאים אברים מיוחדים, אשר ידרשו אך להמטרה הזאת, וכל חלק וחלק מגוף יש לו יעוד אחר, אשר יעשה אותו מוכשר אך לעבודה כזאת בגוף.

בצדק נוכל לאמר, כי החיה הקטנה איננה אלא אבר אחד, והחיה הגבוהה היא בריה אשר נתהוה ע"י התחברות אברים כאלה; החיה הקטנה יש לה בדבר אחר כל מעשי חייה, לעומת זה אצל הגדולים נמצא התחלקות המלאכות: הרגלים יש להן מלאכה אחרת מהידים, הידים יש להן יעוד אחר מהאזנים, וכן הלב מהמוח, סוף דבר, כל שנראה איזה חיה למעלה על סולם ההתפתחות, נראה, כי כל אבר ואבר יעשה מלאכתו המיוחדת לו, ויותר תוסר התערובות בהאברים והתערובות בפעולתם.

ולפי זה יש לנו צדקה להוציא את הדין הזה גם בענייני פעולת העצבים: במקום אשר שטת העצבים נשלמה בפעולתה, כמו אצל האדם, שם גם פעולת העצבים נשלמו ונעשו, פה גם בעד העצבים יבא התחלקות העבודה, כי אחדים מהם ישלימו את תנועתם חפשי, ע"פ רצונם, ואחדים מהם ישלימו את מעשיהם אך על פי הכרח. אצל האדם נראה שהעצבים החפשים אך מעט המה נגד אלה אשר יעשו מעשיהם על פי הכרח, כבר הבאנו מזח את המשל מרוח נשימתנו, והתנועות של העין להרטיב את תפוח־העין, הוא גם כן תנועה שאינה חפשית, אשר נעשה אנחנו מבלי רצוננו, מבלי רצון עינינו, אשר נפתחם תמיד ונסגרם אך על פי רצוננו. אצל החיים ממדרגה יותר נמוכה, פעולת העצבים היא יותר נמוכה. והאברים אשר נכתוב להם מעשה חפשית, למשל רגלי השממית, גם הם בלי ספק למטרה מיוחדת, כמו לטוות חוטיה, מבלי דעתה והבנתה.

אם הדבר הזה אמת הוא, אם כן זאת אשר נכנה אנחנו בשם אינסטינקט, יבא על ידי זה, אשר העצבים המרגישים יפעלו אצל החיים גם על תנועות האברים החיצונים, ועל ידי זה יקראם למעשה, אשר לא יגדל ממעשי הלב, ממעשי הריאה או הקבה שלנו. אבל תבא לידי השתוממות על אשר יתראה כאילו יעשה זאת בעל החיים על פי רצונו וידיעתו.

ואחרי שנפרד עתה מהדבר הזה, נבקש את קוראינו שיכפרו לנו את אשר הארכנו בזה, אבל באמת הדבר הזה הוא אחד מהעמוקות בטבע. כל מי אשר יעמול לחשוב בעניני מעשי רוח האדם, איך נעמול למשל על איזה דבר, בעת אשר נחפוץ לזכור את אשר שכחנו, או בעת אשר נחפוץ למצוא זאת את אשר לא ידענו לעולם, איך כמה פעמים נעמול לזרוק הלאה איזה מחשבה רעה, ואיך נוכל לפתח ולקיים דברים כאלה אשר נחפוץ לזוכרם. כל מי אשר יחשוב בזה וירגיש כי בדברים כאלה נעשה הכל במדת האי־ידיעה, במדת האינסטינקט, האיש הזה יבין את אשר נאמר, כי גם במעשי הבנתנו ימצאו אינסטינקטים כאלה, וכמה מחשבות נחשוב בלי דעתנו, אשר באמת אין לנו עליהם כל צדקה, כלהשממית על השם ״בעל־מלאכה־נפלא".

לו חפצנו לחשוב על דבר האינסטינקט, אז לא היה עלינו לחשוב אך על בעלי החיים ועל חייהם, כי אם עלינו היה להביט בעומקו של חיינו, אז הן ראינו, כי כמה וכמה סודות אשר מקורן בתוך האקסיאמען המפורסמים, המה אך מתנה גמורה אצל האדם, וכל אחד יעשה מהם כרצונו, מבלי שידע, מבלי שיבין כי כן הם, מבלי שיבין מדוע הם. ואך האי־ידיעה הזאת, מדוע נעשה ככה ולא נוכל לעשות באופן אחר, מדוע לפי ידיעתנו ככה הוא, היא תעצור בנו ולא תתן לנו לרדת עמוק עמוק.

נעזוב עתה אם כן את דברינו פה, וננסה להעיר לקוראינו, כי יתן דעתו וכונתו רק על הדברים הנמצאים בטבע. אבל אל ישכה, כי נפשו, אשר תתעסק עמו תמיד מוכשרת היא להתפעל מכל הדברים הגשמים, אף אם בכל כחה וכונתה תתעסק בדברים נעלים.

תם הכרך השני

מאמר א – המהירות¹

א. מהירות כחות הטבע.

כאשר ספרו החכמים לפני שנים עשרות ממהירות מרוץ האור, חשבו את דבריהם למשל או לגוזמא. אבל עתה, אשר ביכלתו של כל אחד להוכח ממהירות מרוץ העלעקטרי², בראותו איך ימהר הטעלעגראף להביא את דבריו ממקום למקום, עתה כבר נראה כלנו, כי ימצאו בטבע כחות כאלה אשר ימהרו לרוץ במהירות נפלאה.

כאשר נפעול על קצה חוט־ברזל, אשר ארכו פרסה, בכח עלעקטרי, קצהו השני בזה הרגע ממש יתפעל מהפעולה הזאת, כאלו לא היה המרחק בין שני הקצוות כי אם אמה או זרת. עוד יותר נתפלא ונשתומם. אם נקח למשל חוט־ברזל ונמתחהו מווארשוי לפעטערסבורג ומשמה נביאהו הנה (לווארשוי) למען נראה בעינינו ונמשש בידינו את שני הקצוות מהחוט הארוך הזה, נוכח, כי בזה הרגע ממש, אשר פעלנו בכח עלעקטרי על הקצה האחד, נתפעל מהפעולה הזאת גם הקצה השני, אבל הנסיון יורנו עוד יותר, והוא: אם נקיף את כל פני האדמה ממזרח למערב וממערב למזרח בחוט ברזל אחד ונפעול בכח עלעקטרי על אחר משני קצותיו, גם אז לא נרגיש כמעט את משך העת, אשר דרש הכח הזה למרוצתו דרך כל פני האדמה, גם אז יתראה לעינינו כאלו פעל הכח העלעקטרי בזה הרגע ממש על שני הקצוות ביחד.

בראותנו את המראה הנפלא הזה, יכלנו להאמין, כי באמת הכח העלעקטרי לא ירוץ דרך חוט הברזל מן הקצה אל הקצה, כי אם כל החוט יתפעל פעם אחת מכח העלעקטרי בעזרת כשפים או קבלה־מעשית. אבל לא כן הוא! אנשים חכמים, אשר חלק להם ה' בינה יתרה המציאו אמצעים נפלאים, אשר בעזרתם נוכל למדוד את העת הדרושה למרוצת כח העלעקטרי, ונוכח, כי הכח הזה יפעול פעולתו לא על ידי כשפים, כי אם בדרך הטבע ירוץ ממקום למקום ואך חלישות חושינו לא תתן לנו לראות ולהרגיש את מהירות מרוצתו, אשר באמת נפלאה היא. כי, כאשר כבר אמרנו, אם גם נקיף את כל כדור הארץ בחוט אחד, גם אז לא נרגיש בחושינו את העת אשר כח העלעקטרי דרש למרוצתו, כי גם דרך חמשת אלפים וארבע מאות פרסאות רץ במשך הלק עשירי מרגע אחד (1/10 זעקונדע). הנסיון הורה לנו, כי הכח העלעקטרי ירוץ במשך רגע אחד (זעקונדע) 000, 60 פרסאות, האם נוכל אנחנו, בני תמותה, בחושינו המגבלים להרגיש מהירות נפלאה כזאת?

אבל איזה אמצעים המציאו חכמי הטבע, אשר על ידם נוכל למדוד את המהירות הנפלאה הזאת? אנסה לבאר זאת בפרק הבא לפני אלה מקוראי, אשר לא יפחדו לשום לבם על רגעים אחדים לדברינו, אנסה להראות פה בקצרה איך ועל ידי איזה אמצעים נוכל למדוד את העת, הדרושה למרוצת כח העלעקטרי, אף כי קשה הוא מאד לבאר המצאה עמוקה כזאת בדברים קצרים.

ב. איך נוכל למדוד את מהירות מרוץ הכח העלעקטרי.

טרם נבא לבאר איך ועל ידי איזה אופן נוכל למדוד את מהירות מרוץ הכח העלעקטרי, עלינו להקדים את הדברים האלה:

כאשר נפעול בכח עלעקטרי (על ידי מכונה עלעקטרית, או על ידי עמוד גאלוואני) על אחד מראשו חוט ברזל נראה נצוץ מאיר יוצא ממנו. ואם נפעול על ראש חוט ארוך, אשר שני קצותיו מונחים לפנינו (וקצהו השני יגע גם הוא במכונה עלעקטרית או בעמוד גאלוואני) לעינינו יתראה, כי משני ראשי החוט יצאו הנצוצות ברגע אחד. מאליו מובן, כי על פי דרך הטבע הנצוץ־הנכנס³ ר"ל הנצוץ, אשר התראה מהראש, אשר עליו ישר פעלנו בכח העלעקטרי, בא קודם לנצוץ־היוצא⁴, אשר יצא מהראש השני של החוט, אשר לא פעלנו עליו. המשך העת בין נצוץ־הנכנס לנצוץ־היוצא הוא כהמשך העת אשר דרש הכח העלעקטרי למרוצתו דרך החוט מקצהו האחד אל קצהו השני. אנחנו לא נרגיש ולא נחוש בעינינו את המשך העת בין נצוץ לנצוץ ראשונה, על כי עינינו חלושות הן וכל מראה אשר יתראה לפניהן במשך רגע אחד יפעול עליהן עוד גם אחר אשר כבר עבר המראה וממילא בעת אשר יצא הנצוץ השני עיננו עוד תאמין לראות את הנצוץ הראשון. שנית, על כי העת בין נצוץ לנצוץ קצרה היא כל כך, עד אשר כל רואה יאמין לראותם יוצאים יחד.

אבל חכמי הטבע באו לעזרת עינינו החלושות על ידי המצאה נפלאה ופשוטה, ונבטיח את הקורא הנכבד, כי יתענג עליה, אם אך ישים על רגעים אחרים לבו לדברינו.

בלי כל ספק הרגיש כבר כל אחד מקוראינו, אשר אם נסבב במהירות מראה לטושה⁵ אז כל הדברים הנראים בה יתראו כאלו יסבבו את עצמם. והנה אם נחפוץ למדוד את מהירות מרוץ הכח העלעקטרי נקח חוט־ברזל ארוך מאד, נעמיד את שני קצותיו ישר האחד על השני, כמראה שתי הנקודות, אשר ארשום פה (׃) נגד מראה־לטושה הסובבת במהירות גדולה על צירה, על ידי מכונה מתוקנת לזה. והיה אם נביט בהמראה לטושה בעת אשר נפעול בכח עלעקטרי (על האופן הנזכר לעיל) על ראש אחד מהחוט, נראה, כי תחת אשר היה על הנצוצות (היוצאים משני הראשים יחד, לפי דעתנו) להתראות בהמראה־לטושה במצב ישר, כאשר ימצאו ראשי החוט, יתראו שמה עקומים כזה (ﮦ°). ומדוע לא יתראו ישר האחד על רעהו?

על כי הנצוץ־הנכנס התראה לראשונה בהמראה־לטושה, קודם הנצוץ־היוצא, אשר בא דרך כל החוט ובין כה וכה הן סבבה המראה־לטושה מעט ועל כן הנצוץ־הנכנס יתראה כאלו יחפוץ לברוח מרעהו ויפנה אליו ערף.

והנה נראה, כי על ידי אמצעות המראה – לטושה נוכל להוכח, כי הכח העלעקטרי ידרוש למרוצתו איזה עת, ואם נמדוד את ארך החוט, את מספר הסביבות, אשר תעשה המראה – לטושה במשך רגע אחד ואת המרחק בין שני ראשי החוט, או את המרחק בין נצוץ לנצוץ בהמראה לטושה, בנקל נוכל לפרוט בצמצום כמה עת דרושה למרוצת הכח העלעקטרי דרך מרחק ידוע.

על ידי הרבה נסיונות כאלה צלחה לו להחוקר האנגלי, וויטהסטאן, לפרוט בצמצום, כי במשך רגע אחך ירוץ הכח העלעקטרי דרך מרחק 60,000 פרסאות. אבל בימינו אלה הראו חוקרי הטבע וואלקער וגולד על ידי נסיונות אחרים כי במשך רגע אחד לא ירוץ הכח העלעקטרי רק 4000 פרסאות.

ואף כי נסיונות החכם האנגלי, וויטהסטאן, באמצעות המראה־לטושה יותר אמתיים הם ולא נספוק, כי הצדק אתו, בכל זאת ראוים המה החוקרים וואלקער וגולד, אשר זכרנו, כי נשים לב גם על נסיונותיהם המחוכמים ונדבר עליהם' להלן⁶ אבל אם גם נאמר, כי הכח העלעקטרי לא ירוץ במשך רגע אחד רק 4000 פרסאות, גם אז מרוצתו אלף פעמים יותר מהירה ממרוצת האדמה סביב השמש, וגם מהירות כזאת ככה נפלאה היא בעינינו. ככה נעלה היא מחושינו עד אשר שווה לנו כמעט, אם גדולה היא עוד יותר או לא.

מאמר ב – כֹבד האדמה.

א. כמה לטרות משקל האדמה?

חוקרי הטבע חקרו ושמו לבם לדברים כאלה, אשר יתראו בעיני ההמון כדברים שאי־אפשר להבינם, כמשלים שלא היו ולא נבראו. על מספר הדברים האלה תבא בלי ספק השאלה: כמה לטרות משקל האדמה?

והנה לכאורה תתראה תשובת השאלה הזאת פשוטה מאד: הן נוכל לאמר לפי חפץ לבנו איזה משקל שיהיה ובלב בטוח נוכל לחכות עד אשר יבא מי ומאזני צדק בידיו להכזיב עדותנו, אבל באמת לא כשחוק תתראה השאלה הזאת בעיני החכמים ולא הבל היא התשובה עליה. השאלה הזאת גדולה ונכבדה מאר והתשובה עליה אמתית ומצומצמת היא.

נדע היטב גודל האדמה ולפי ההבטה הראשונה יכלנו לחשוב, כי נקל הוא לנו מעתה לדעת גם את משקלה: נקח למשל עפר מעט או הרבה, נעשה ממנה כדור, ואם כבדו יהיה, למשל, צענטנער אחד כבר נוכל לדעת, כי כדור־הארץ הגדול מהכדור אשר בידינו כך וכך פעמים גם כבדו בכך וכך פעמים גדול הוא מכבד הכדור הזה.

אבל הנסיון הזה הביא אותנו לכלל טעות וממנו לא ידענו מאומה; כי ממה: מאיזה חמרים נעשה את הכדור הקטן, אשר יכלנו לשקול אותו? אם נעשהו רק מעפר, אז יקל מאד משקלו, אם נוסיף עליו אבנים, אז כבדו יגדל, ואם עוד נוסיף עליו מיני מתכת יגדל כברו עוד יותר. נמצא, אשר אם נחפוץ באמצעות כדור קטן לדעת את כבד האדמה, עליו לדעת לראשונה את כל הדברים, אשר תכיל בקרבה האדמה: אם אבנים, מיני מתכות או דברים בלתי נודעים לנו ימצאו בה או אולי אך כדור ריק היא ואנחנו נחיה על קליפתו? – אחרי כל הדברים האלה, כל קורא מבין יראה, כי להתרת השאלה: כמה לטרות משקל האדמה, עליו לדעת את כל הדברים הנמצאים בתוך ועל האדמה, והידיעה הזאת כבר לא שחוק ולא הבל הוא.

השאלה הזאת כבר הותרה בימינו, כי כבר נדע, כי משקל האדמה הוא ארבעה עשר קוואדרילליאן לטרות, כי האדמה בכלל תכיל בקרבה דברים כאלה, אשר קלים המה מעט מהברזל שלנו, כי על פניה ימצאו דברי קלי המשקל וכל אשר נעמיק יותר לתוך פנימיותה נמצא דברים יותר כבדים וכי בקרבה באמת ימצאו מערות וחללים רקים, אבל בכלל לא כדור ריק הוא.

את האמצעים, אשר על ידם נוכל להוכח מאמתיות כל הדברים, אשר אמרנו נבאר כפי יכלתנו בפרקים הבאים.

ב. הנסיון לשקול את האדמה.

האמצעים לזה פשוטים המה, אבל קשה היה מאד להביא את האמצעים האלה לידי מעשה. מימי החכם הגדול, נעווטאן, כבר נדע, כי כל העצמים השמימיים ימשכו זה את זה על ידי כח המושך, אשר בטבע כל אחד מהם. כח המושך הזה גדול או קטן הוא לפי ערך גדלו או קטנו של העצם העוצר בקרבו את הכח הזה, אבל לא אך העצמים השמימיים כמו: השמש, האדמה, הירח והכוכבים, כי אם לכל עצם ועצם כח־מושך כזה, אשר יתגדל כל עוד שיתוסף חמרו של העצם ליטרא ברזל תפעל בכח המושך שבה על עצמים קטנים, הנמצאים לא רחוק ממנה. שתי לטרות ברזל תפעלנה בכח זה פעולה כפולה, בקצרה: כל עוד שיתוסף כבדו של איזה עצם יגדל גם כה המושך שלו על העצמים הנמצאים קרוב אליו, וממילא כאשר נדע את כח המושך של איזה עצם נדע גם את כבדו, ולו יכלנו למדוד את כח המושך של כל הדברים, הנמצאים אצלנו, אז למותר היו לנו אבני משקל ומאזני צדק, כי לפי כח המושך של כל דבר ידענו בצמצום גם את משקלו אבל זאת דבר אי־אפשר הוא: כי האדמה היא עצם גדול כזה, אשר בכח־המושך שלו ימשוך אליו כל הדברים הנמצאים אצלנו ולא יתנם להמשך מגופים אחרים. ואם נחפוץ, למשל, להביא כדור ברזל קטן בקירוב כדור ברזל גדול, כדי לדעת את כח־המושך של הכדור הגדול אז הכדור הקטן יפול תיכף לארץ ולא יתפעל אף מה מפעולת הכדור הגדול, כי כח המושך של כדור הארץ גדול הרבה יותר מכח המושך שבכדור היותר גדול, כי כדור הארץ גדול יותר מהכדורים היותר גדולים שנעשה. אנחנו וממילא גם כח המושך שבהם כאלו עבר ובטל נגד כח־המושך של כדור הארץ ולא יפעול מאומה.

אבל חוקרי הטבע המציאו אמצעי פשוט, אשר על ידו נוכל למדוד בצמצום את כח־המושך של האדמה. האמצעי הזה הוא מטוטלת מורה שעות⁷. אם נניע את המטוטלת מנקודת מנוחתה הקרובה יותר אל הארץ, אז תתנועע במהירות ידועה לצד אחד ותמהר לשוב לנקודת מנוחתה. אבל אחר אשר כבר נפרעה ממנוחתה תעבור בתנועתה הלאה לעבר השני ותתרחק מן הארץ, אך הארץ תמשכנה אליה ועל כן תתנועע עוד פעם על דרכה הראשון ותשוב תמיד על עקבה במהירות אחת. לו נתגדלה או נתקטנה בין כה וכה האדמה, אשר אז נתגדל או נתקטן גם כח המושך שלה, גם מהירות המטוטלת נתגדלה או נתקטנה ביחד עם האדמה. ואחרי אשר נוכל בנקל למדוד את מהירות תנועות. המטוטלת, אם נספור אותן במשך יום שלם, ממילא נוכל על ידה לדעת את. גודל כח המושך של האדמה.

כל מבין יבין, כי מעתה לא כבר היה ממנו הדבר לדעת את כבד האדמה אם אך ידענו איזה אמצעי לבטל על איזה עת את כח המושך של האדמה. כי אז יכלנו להביא מטוטלת בקירוב איזה כדור בעל משקל ידוע, אשר ימשכנה אחרי ויאכף עליה להתנועע אנה ואנה בכח המושך שבו. ועל ידי כבד הכדור הזה בערך כח־המושך שלו הפועל על המטוטלת יכלנו לדעת גם את כבד האדמה, אחרי כי כבר נדע גם את ערך כח המושך שלה על ידי פעולתה על המטוטלת.

ובאמת צלחה להם לחוקרי הטבע להוציא לאור את האמצעי הזה וננסה לבארו וללבנו בפרק הבא.

ג. באור הנסיון, אשר על ידו נוכל לשקול את האדמה.

הראשון אשר נסה למדוד בצמצום את כח המושך בגופים גדולים היה החוקר האנגלי, קאווענדיש. מאליו מובן כי לזה היה עליו להמציא איזה אמצעים, אשר על ידם יתבטל כח־המושך של האדמה, כי בלא זה הן גם הגופים היותר גדולים לא יפעלו אף מה בכח המושך שבהם, כאשר כבר בארנו למעלה. ומה עשה? לקח מחט והעמידה ישר נצב ועל ראשה הניח מוט־ברזל־קלל דק וקטן, באופן כזה שהיה ביכלתו להתנועע לימין ולשמאל כאבן־השואבת בהקאמפאס. על שני ראשי המוט הביא שני כדורים קטנים, בעלי משקל אחד, וממילא שניהם במדה אחת נתפעלו מכח־המושך של האדמה ועל ידי זה נשאר המוט במנוחה, כאשר תשאר במנוחה קורת המשקלת, כאשר ימצאו משקלים שוים בשני מאזניה. והנה אף כי על ידי זה לא נתבטל כח־המושך של האדמה, אבל פעולתו על הכדורים הקטנים נתבטלה, אחרי אשר נמשכו שניהם בכח שוה משני הצדדים ונמצאו על ידי זה במצב המנוחה.

לא רחוק מהכדורים הקטנים האלה הביא כדורים גדולים וכבדים מאד, הכדורים הגדולים משכו אחריהם את הקטנים אשר נשארו באיזה מרחק מהם במנוחה. אחרי כן דחף מעט את הכדורים הקטנים והמה, כמובן. התחילו להתנועע הנה והנה בין הכדורים הגדולים, אשר משכום בכחם, כהמטוטלת אשר תתמשך מן האדמה. מאליו מובן כי התנועות של הכדורים הקטנים היו חלושות מאד בערך תנועות המטוטלת, אשר תתמשך על ידי האדמה. אבל הן אך על ידי זה היה ביכלתו של החכם הנ"ל למדוד את כבר האדמה, בערכו את מהירות התנועות, אשר יעשו הכדורים הקטנים ואת מספרן במשך יום שלם, על ידי כח המושך של הכדורים הגדולים, אשר משקלם נודע למהירות ומהירות ומספר תנועות המטוטלת, אשר תתפעל מכח־המושך של האדמה.

אבל להוציא לאור נסיון כזה קשה הוא מאד. א) הפעולה היותר קטנה על התרחבות או התקמצות הכדורים על ידי החום והקור כבר תשנה את פעולת כח־המושך שלהם. ב) ההכרה, כי על המקום, אשר עליו יעשה הנסיון לא ימצאו כי אם דברים בעלי משקל שוה, למען לא יפעול האחד מצד זה על הכדורים יותר מהשני מצד אחר. ג) ההכרח, כי האיש אשר יוציא את הנסיון לאור, יהיה רחוק מן המקום הזה, למען לא יפעול הוא שום פעולה בכח המושך שלו על אחד מהכדורים. ד) ההכרה, כי האויר בקירוב הכדורים יהיה במנוחת השקט למען לא יעכב בתנועות הכדורים הקטנים. הן החובה, כי הכדורים יהיו שוים ממש לא רק בגדלם וכבדם כי אם גם בתמונתם וכי נקודת־כבדם תהיה גם המרכז שלהם בצמצום. נראה מזה, כי באמת קשה הוא מאד להביא את הנסיון הזה לידי מעשה.

החוקר רייך בפרייבורג קבל על עצמו את העמל הזה, ואחרי תלאות רבות ויגיעה גדולה צלחה לו להרחיק כל המונעים והמסטינים ולהוציא לאור את הנסיון הזה, ותודות לעמלו ולחכמתו, נדע עתה, כי כבד כל האדמה הוא חמש פעמים וחצי יותר מכבד כדור גדול כזה מימי ר"ל האדמה חמש פעמים וחצי כבדה יותר מן המים, ועל ידי זה יצא לנו, כי כבד האדמה הוא 14 קוואדרילליאן לטרות, כי כל עוד שנעמיק יותר לפנימיותה תתעבה ותתקשה ולא כדור ריק היא.

עוד חוקרים וחכמים רבים בזמנינו עתה חקרו ודרשו אחרי התרת השאלה הזאת על ידי אמצעים שונים חדשים לפי התפתחות החכמה בימינו אלה וכלם באו למספר אחד, כלם החליטו את המספרים אשר זכרנו. אם נזכור, כי עד מרכז האדמה הוא 800 פרסאות וכי אנחנו עד היום הזה גם עד פרסה אחת לעמקה לא באנו ובכל זאת נדע ברור את אשר ימצא בתוך תוכה ופנימיותה.

אז בגאון ובגדל לבב נביט על ימינו אלה, אשר החכמה התפתחה בהם במרה כזאת וכמעט כל רז לא אניס לנו עתה!

מאמר ג. האור וההתרחקות⁸

א. איזה דברים על דבר כח האור

מעת לעת נשמע מאנשים שונים את החפץ להאיר עיר שלמה על ידי אבוקת־אור אחת בטבורה, ואחרי כי ידיעת העם בחכמת הטבע מעטות ומגבלות הן מאד, לא נתפלא אם נשמע, כי אנשים רבים כבר נכונים היו להוציא את החפץ הזה לאור, אבל באמת עלינו רק לשום לב לטבע האור ונוכח, כי דבר אי־אפשר הוא.

דבר אי־אפשר הוא לא על אשר לא נוכל להמציא אבוקה גדולה כזאת, אשר תוכל באורה הגדול להאיר עיר שלמה, אך על אשר האור מטבעו יאבד כח הארתו כל עוד שנתרחק ממנו. כדי לבאר זאת לקוראינו הנכבדים נניח למשל, כי נעשה בטבור עיר גדולה כווארשוי מגדל גבוה ועל ראשו נדליק אבוקה גדולה באור בהיר⁹ נדע כי האור יחשך כל עוד שנתרחק ממנו, וננסה לבאר פה איך יחשך האור על ידי ההתרחקות ממנו. הנסיון וחשבונות צודקים הורו לנו, כי מטבע האור הוא לאבד כח הארתו ככפל ר“ל כמרובע המרחק אשר עליו יאיר אם יאיר למשל איזה אור על איזה מרחק והמרחק הזה נתגדל עוד פעם אחת מכפי שהיה, האור לא יחשך אך בשתי פעמים, כי אם בשתי פעמים שתים היינו: ארבע פעמים. אם נתגדל המרחק שלש פעמים יחלף האור בשלש פעמים שלש, היינו: תשע פעמים. וזהו הנאמר בחכמת הפֿיזיק ״האור יאבד כחו ככפל או כמרובע המרחק, אשר עליו יאיר”. ולפי זה, אם גם האור המאיר על המגדל, אשר הצבנו בטבור־העיר, גדול הוא כל כך, אשר ברחוק מאה אמה ממנו נוכל חפשי לקרוא במספר, על הרחוב הרחוק מהמגדל שתי מאות אמה האור יחלש ויחשך כאלו האיר על מרחק שתי מאות פעמים שתי מאות אמה 40,000 וממילא כבר ישתרר שמה חשכת־מצרים. אמת הוא, כי ביכלתנו להסיר גם את השטן הזה ולהאיר גם את הרחובות הרחוקות כמה מאות אמה מטבור העיר, אם נעשה לפי ערך המרחק עוד מגדל מאיר אחד או עוד כמה מגדלים מאירים כאלה. אבל אם כן האם לא יותר טוב הוא לפנינו להאיר כל רחוב ורחוב בכמה אבוקות קטנות מלהאירם ממקום אחד על ידי אבוקות גדולות על מגדלים הפורחים באויר?

נחשוב, כי מעתה כל אחד יוכח, כי ביכלתנו אך להאיר מקום רחב־ידים אבל לא כמה רחובות ביחד ובפרט עיר שלמה על ידי אבוקה אחת.

ב. האור אשר יקבלו המזלות כוכבי־לכת¹⁰ מן השמש.

בפרק הקודם ראינו איך לא טוב הוא לפנינו בני־אדם להאיר עיר שלמה על ידי אבוקה אחת. ובכל זאת בטבע נראה מראה כזה. השמש האור היחיד הוא בטבע, המאיר על העצמים השמימיים אף כי מרחקם ממנו שונה הוא מאד. מזה נוכל להוכח כי לא על כל כוכב וכוכב נמצאים נבראים כאלה אשר ימצאו פה על אדמתנו, כי אם להפך, על כל כוכב וכוכב ימצאו בלי כל ספק נבראים משונים ממנו, נבראים כאלה, אשר לפי טבעם טוב להם האור, אשר יקבלו שמה מן השמש.

חכמת הטבע תורנו, כי חק אחד הוא לאור השמש ולהאור שלנו, גם אור השמש יאבד כחו ככפל או כמרובע המרחק אשר עליו יאיר. נמצא כי אור הכוכבים הנמצאים קרוב אל השמש האור גדול הוא מאור הכוכבים הנמצאים רחוק ממנה. גדלו וקטנו של האור הוא ככפל או כמרובע המרחק, ר"ל אור הכוכב הרחוק מהשמש שתי פעמים יותר מכוכב אחר, קטן הוא ארבע פעמים יותר מאור הכוכב ההוא, בקצרה האור של כל כוכב יקטן כערך המרובע מהתרחקותו.

נראה נא עתה איך שונות הן מדרגות האור על הכוכבים השונים, ומזה נוכח כמה שונים הם בהכרה הנבראים הנמצאים עליהם.

שבתאי¹¹ הוא הקרוב יותר אל השמש, הוא קרוב אל השמש שתי פעמים וחצי יותר מן האדמה, אם כן אור השמש עליו יותר משבע פעמים גדול מאור השמש על הארץ. אנחנו גם במחשבתנו לא נוכל לצייר לנו אור גדול כזה. לו אך שלש שמשות האירו על אדמתנו גם אז בלי ספק כבר נתעורו עינינו, ואם האירו שבע שמשות ר"ל לו נתגדל אור יום בהיר שבע פעמים מכפי שהוא עתה, אז גם בעיניים עצומות לא יכלנו להתראות החוצה, כי ידוע הוא, אשר עפעפינו לא יסוככו מכל וכל על עינינו מהאור היומי.

– הכוכב השני הוא נוגה^{12 1}/₃ 1 פעם קרוב יותר אל השמש מהאדמה, וממילא על הכוכב הזה האור שתי פעמים גדול הוא מאור היומי שלנו, ואחרי כי גם אור גדול כזה יזיק בלי ספק לעינינו, נוכל לאמר בהחלט, כי גם הנבראים החיים על כוכב נוגה שונים המה ממנו:

הכוכב השלישי הוא האדמה, אשר נחיה עליה אנחנו, אור השמש עליה ידוע לנו על פי הנסיון היומי אף כי עוד לא צלחה לנו למדוד את כחו, כאשר נוכל למדוד את החום על ידי הטהערמאמעטר. החוקרים המפורסמים בונזען וכמה מרעיו כבר המציאו אמצעים שונים למדוד את כח האור ועליהם נדבר בחלק האחרון מספרנו זה. בכל זאת עוד לא נמצא בידינו אמצעי כזה, אשר יכלנו בעזרתו למדוד בצמצום את כח האור ולדעת אם האור, אשר השמש תשלח על אדמתנו, שוה הוא בכל יום תמיד או ישתנה מעת לעת.

הכוכב הרביעי הוא מאדים¹³ הוא פעם וחצי רחוק מהשמש יותר מאדמתנו. שמה אם כן אור השמש קטן הוא עד החצי מהאור התמידי שלנו. ואף כי גם פה עלי אדמות לא יקר הוא, כי השמש תתעטף בעבים ואורה יחשך כמעט עד החצי, בכל זאת אספוק אם יכלנו אנחנו לחיות על מזל מאדים, כי האור יפעל לא רק על העין, כי אם גם על כל יצורי גויתנו, וממילא אי־אפשר היה לנו לחיות תמיד במעט האור המאיר על מזל מאדים.

על הכוכבים הקטנים, אשר נתגלו לנו זה לא כבר במספר 120 על כמה מהם האור שש פעמים קטן הוא מאור השמש שלנו. האור התמידי שמה הוא כהאור אשר היה בבערלין ביום 28 יולי 1851, כאשר נחשכה השמש על רגעים אחדים. על משך רגעים אחדים שמחנו על המראה־הזה, אבל לו נשאר האור במדרגה כזאת, אז בודאי הביא אותנו לידי עצבות, חלילה.

ומה רע ומר הוא גורל הנבראים על הכוכב יופיטער אשר אור 30 פעמים קטן מהאור שלנו, על הכוכב סאטורן אשר אורו 80 פעמים קטן, על האראנוס אשר אורו 300 פעמים קטן הוא ובפרט על הכוכב הצעיר נעפטון (אשר נתגלה לנו בשנת 1845) אשר שמה האור 900 פעמים פחות מהאור התמידי שלנו.

ואף כי כל אלה הכוכבים ילוו מירחים בכל זאת לא יגדל על ידי זה הרבה לא שמחתם ולא אורם, כי מלבד אשר אור הירח טוב הוא אך בעד עוגבים והווים, חלוש הוא מאד ואף כי יאיר מעט את חשכת הלילה לא יפעל מאומה על חשכת היום.

מאמר ד. ידיעת העתים¹⁴

א. על דבר העת בכלל.¹⁵

ההשתנות אשר ראינו בעתות השנה הזאת העירו בלי ספק אנשים רבים לחשוב ולחפוץ לדעת מה מטבע השתנות העתים.

בשנה זו בחדש יאנואר התקשטה עוד האדמה בעשב ודשא ירקרק ובחג הפסח לא פשטה עוד מעליה את תכריכיה, שלג וכפור עוד כסו את פניה. אויר חם, אויר קר, גשם וגם סערה יבאו דרך שדותינו, כאלו יחפצו להראות לנו, כי הטבע שכחה או טעה בחשבון הזמן, כי לא תדע, כי כבר בא חדש מאי, אשר כל המשוררים יכנוהו בשם ״חדש הענג" אך השמש לא שכחה מאומה ולא באה לכלל טעות. היא קמה ממשכבה היום¹⁶ ט“ז מינוט אחרי השעה הרביעית בבקר, כאשר צוה עליה הלוח, ול”ז מינוט אחרי השעה השביעית בערך תבא למנוחתה על פי פקודתו. השמש תמהר להביא לנו את הקיץ, תאריך את הימים ותקצר את הלילות, אבל אין לאל ידה להשתרר על העתים. וגם החוזים־בכוכבים¹⁷ הבקיאים בכל שבילי דרקיע ישימו יד לפה, כאשר נשאל מהם ״אם ביום השלישי תאיר השמש ועת־אור תהיה על הארץ או גשם שוטף יעצרנו לשבת בית?״

לא נוכל לסלוח למחברי ומוציאי לאור הלוחות ובפרט הלוחות בעד העם בהוסיפם עליהם נבואות העתים ועל ידי זה יוסיפו לחזק אמונה הבלית בין ההמון לחשוב, כי באמת נוכל להגיד מראש איזה עת תהיה אחרי חדש ימים או אחרי שני חדשים. עוד יותר גדלה בזה חטאת אלה מחברי ומדפיסי הלוחות, אשר בעצמם לא יאמינו בזה, בידעם היטב, אשר לעת עתה לא נוכל לדעת אף מה מעתידות העתים, ובכל זאת לא ידעו בשת להדפיס נבואות כאלה בלוחותיהם. המה יחשבו, כי החובה עליהם לתת את הכזבים האלה לפני ההמון אחרי אשר זה כבר ימצאו בהלוחות משנים עברו נמצא כי הזמן כבר קדש את המנהג ואסור לחללו.

ידיעת העתים ידיעה עמוקה היא, ענף גדול מידיעות הטבע, אבל ענף כזה, אשר ימצא לעת עתה בראשית התפתחותו ועוד לא יעשה פרי, אשר נוכל במעט עמל לקטפם. אפשר הוא לנו להגיד מראש את שני העתים על איזה ימים ועל מקום מיוחד, אבל דבר אי־אפשר הוא, לעת עתה, לדעת מראש את שנוי העתים על משך שנה שלמה ובכל מקום שיהיה. להגיד מראש את שנוי העתים על איזה ימים ועל מקום מיוחד נוכל עתה על פי כללי החכמה וחקי הטבע, אבל לזה הכרחיות הן הכנות שונות, אשר אינן עדנה אצלנו.

אם נכונן, למשל, על פני כל אדמת איירופא בתי־מצפה¹⁸ על כל מרחק בעל חמש־עשרה פרסאות ובכל בית ובית כזה נושיב איש מלומד בחכמת הטבע, למען יראה ויבחון את השנוים, אשר יתהוו באויר, וכל הבתים האלה יתקשרו ביחד על ידי חוטי הטעלעגראף למען יוכלו הצופים להודיע איש לרעהו בכל עת את ההשתנות אשר תתראינה באויר, אז בטבור איירופא, בארץ אשכנז למשל, יכלנו ברור לדעת מראש על משך איזה ימים את השנוים אשר יבאו, כי שנוי העתים תלוים באיכות ובתנועת האויר, בלחות הרוח ובהידיעה לאיזה ומאיזה צד ינשב. השנוים האלה יבאו על ידי מרוצת האוירים המרחפים דרך כל הארצות פה יתלכדו ויתחברו יחד ופה יפגשו ויעמדו זה נגד זה, פה יסבו קור ופה חום, פה גשם ופה ברד ובמקומות אחרים כפור ושלג.

על חופי אמעריקא הצפונית כבר הכינו טעלעגראפים כאלה והספינות אשר תמצאינה לערך חמשים פרסאות רחוק מן החוף יודעו מאיזה צד ובאיזה שעה יבא איזה־סערה המתעתד לבא, ואחרי כי הטעלעגראף העלעקטרי מהיר הוא במרוצתן מהרוח ידעו הספינות להזהר ולהבין בין כה וכה את כל ההכנות ההכרחיות לעמוד נגד הרוח. פה נראה מעט מפעולת בתי הצופים שזכרנו. אבל אם נכונן אותם על פי כל איירופא, כאשר אמר, נוכל לדעת מעתידות הרוחות והעתים הרבה יותר. ידיעת העתים אשר תתכנה בלשון חכמים ״מעטעאראלאגיע" יש לה כללים קימים, אשר על פיהם יכלנו להגיד מראש את השנוים אשר יבאו לו לא היו מונעים ומסטינים רבים המשביתים את הכללים הקימים. ננסה בפרקים הבאים לבאר לקוראינו את הכללים האלה ומשביתיהם.

ב. השתנות העתים בקיץ ובחרף.

יש לה לידיעת העתים כללים קיימים ולא קשה הוא להבינם ולפרטם, כאשר כבר אמרנו. אבל פרטים הרבה יוצאים מהכללים האלה, כי מקרים רבים, אשר עוד לא נוכל לדעת את מקורם ולא נוכל לפרוט את עת בואם, ישביתו על כל צעד וצעד את הכללים הקיימים, ובמדינתנו בפרט ישתררו על פי רוב המקרים, הפרטים היוצאים מן הכלל.

הכללים הקיימים של השתנות העתים תלויים במצב הארץ אל השמש ועל כן נוכל בנקל לפרטם, כי חכמת התכונה¹⁹ היא חכמה המוסדת על עמודים חזקים, ואף כי כל אשר ימצא לפנינו קרוב לנו יותר מהכוכבים בכל זאת ברורים. ודאים ונפרטים לנו הלוך הכוכבים, מרוצתם ומרחקם יותר מכל הדברים הנמצאים קרוב לנו. ויותר נקל לנו לדעת בצמצום את מרחק האדמה מן השמש מהמרחק בין בערלין לוויען, ננסה אם כן בלב בטוה לבאר את הכללים הקימים של ידיעת השתנות העתים.

הארץ תסובב במשך 24 שעות מסביב קוטבה²⁰ וביחד תסובב סביב השמש במשך שנה אחת. אבל על ידי מצב קוטב האדמה נגד השמש על דרך מרוצתו תאיר השמש במשך ששה חדשים על צדה האחד ובמשך ששה חדשים שניים על צדה השני ועל כן על הצירים²¹ היום ארוך הוא כששה חדשים שלמים ואחריו יבא לילה ארוך בעל ששה חדשים. בין הצירים האלה באמצע, אצל קו־המשוה²² הימים והלילות כל השנה כלה שוים המה, בעלי שתים־עשרה שעות. לא כן הוא בין קו המשוה להצירים, שמה במשך השנה ישתנו מאד ארך וקוצר הימים והלילות, אנחנו יושבי איירופא, נחיה על חצי האדמה הצפוני ועל כן בעת אשר על הציר הצפוני היום ימשך ששה חדשים, גם במדינותינו, הקרובות אל הציר הזה, הימים ארוכים והלילות קצרים הם. ובאותה העת ימי יושבי דרום קצרים ולילותיהם ארוכים. ולהפך: כאשר תגיע העת, אשר השמש תאיר על הציר הדרומי אז ימי יושבי דרום ארוכים ולילותיהם קצרים, בעת אשר לנו בני צפון יארכו הלילות כהגלות המר: אחוזי יד עם ארך היום וקצר הלילה יבאו גם הקיץ והחרף, כי השמש לא אך תאיר תביא לנו יום ואור, כי אם גם תחם ותביא לנו קיץ וחיים. ובאמת בעת אשר הימים ארוכים הם וחם הוא לנו, כי השמש תחם את פני האדמה וכל עוד אשר יקצר היום ימעט החום, על כי פעולת השמש אז לא תמשך כי אם איזה שעות, ועל כן בעת אשר על חצי כדור הצפוני, הקיץ יזרה ויפזר את ברכתו, יקרר ויקפיא החרף את כל תנועת החיים על חצי כדור הדרומי, ולהפך: בעת אשר הקור ירעיד את רמ“ח אברינו ושס”ה גידינו אחינו יושבי דרום יתלחשו בצל אלה ואלון עם אהובותיהם ויקטפו להן צרור פרחים. כאשר נשב למשל באחד מלילי חנוכה בביתנו ונתענג על החום היוצא מהתנור, על האור היוצא מנרות של מצוה בעת אשר השלג והכפור יכסה את עיני כל המרהיבים עז לצאת החוצה, יבא לפנינו, בלי כל ספק, זכרון אוהב או זכרון מי ממכירנו הנמצא בעת הזאת רחוק ממנו באויסטראליע למשל ונשאל: מה יעשה עתה? איך יחוג הוא שמה את חג־השמחה הזה? ומה נתפלא בהרגעים הראשונים, כאשר נקבל מכתב מאוהבנו זה, נכתב בליל הרביעי של חנוכה, בו יספר לנו איך אכף עליו ההכרח לעבור על דברי חכמים, להדליק נרות חנוכה בסכת־כרמו ולא על חלון ביתו, כי תקף עליו החום, עד אשר אי־אפשר היה לו להשאר בחדרו, ואך אחרי אשר עברה עליו חצות־לילה בסכתו בא אל חדר משכבו ויתהפך כל הלילה מצד אל צד במטתו, כי החום וזכרון אוהביו לא נתנו לו לסגור עפעפיו. אבל נעמוד מלהתפלא, כאשר נזכור, כי אויסטראליען תמצא על חצי כדור הדרומי ושמה תתקשט האדמה בכתר מלכותה, המלאה ציצים ופרחים מאירים כספירים בעת אשר החרף ימרר חיינו, ולא נתפלא גם כן, כאשר נקבל מאוהבנו זה מכתב נכתב ביום י"ז בתמוז ובו יספר לנו מרב השלג המכסה שמה את פני כל הארץ. בעת אשר אנחנו נמהר לעזוב את משכנינו לשאוף צל הערב אחרי החום הבוער ואחרי ענות הצום, אשר ענו את נפשנו כל היום כלו.

אבל החום והקור אינם תלוים אך בארך היום בקיץ ובקצר היום בחרף. כי אם גם במצב השמש על הארץ. בקיץ תעמוד השמש גבוה ברקיע השמים ותשלה את שביביה על האדמה ישר, כקו־אנך, ועל ידי זה תחם אותה מאד. בעת אשר בחרף השמש תעמוד בשפל הרקיע ושביביה יבאו על האדמה בדרכים עקומים ועל כן לא יחמו אותה אך מעט מזעיר. נראה נא עתה את פעולת השתנות מצב הארץ אל השמש או מצב השמש על הארץ בנוגע להשתנות העתים.

ג. תנועות האויר והשתנות העתים.

למען נבין היטב וברור את סבות השתנות העתים עלינו להקדים את הדברים האלה:

אמת הוא, כי השמש תביא בכנפיה את הקיץ ואת החרף, שביביה יביאו לנו חום וכאשר תסתירם ממנו ישתרר הקור, בכל זאת השתנות העתים אינן תלויות רק בשמש, לו תלו השתנות העתים רק בפעולת השמש, אז על כל מקום ידוע על פני כל האדמה היו החום והקור במדה פרטית ומצומצמת בלי שום שנוי כלל. אבל השמש תסבב תנועה באויר ועל ידי זה ינשבו רוחות ממקומות קרים למקומות חמים, ומחמים לקרים. המה יביאו ענן וערפל, יגרשו את הענן ויטהרו את השמים. גשם, אור שמש, שלג, ברד, קרירות בקיץ וחום בחרף, בקצרה: תנועות האויר, הרוחות, יביאו את השתנות העתים, ר"ל השנוים בחום וקור, ביבושת ובלחות האויר, במלה אחת: כל השנוים בעת, אשר נראה ונרגיש.

אבל איזה נסבה תסבב את הרוח? הרוח יבא על ידי פעולת חום השמש על האויר.

כל כדור הארץ מוקף הוא מקליפה נוזלית דקה מאד, אשר נקרא אנחנו ״אויר". מטבע האויר הזה הוא להתפשט, כאשר יחם. אם נתלה, למשל, שלחופית־חזיר ממולא באויר ופיו מקושר הדק היטב, על פי תנור המוציא חום. האויר בשלחופית יתפשט ככה, עד כי השלחופית יקרע והאויר יוצא ממנו בקול סאון ורעש. האויר החם, אשר נתפשט, קל הוא יותר מהאויר הקר ועל כן יעלה למעלה, מזה הטעם קשה הוא להחם חדרים גבוהים, כי האויר החם, אשר יבא לתוכם על ידי ההסקה, יעלה למעלה. על קרקע הבית האויר יותר קר הוא מהאויר הנמצא למעלה תחת קורות הבית. ועל כן נרגיש ברגלינו את הקור הרבה יותר מבידינו, אף כי רגלינו מכוסות תמיד בפוזמקאות ונעלים וידינו ערומות הן. מהטעם הזה נרגיש פתאום השתנות האויר מקור לחום, כאשר נעלה בחדר קר מקרקעו אל מכסהו. ובצדק אם כן יבחרו להם הזבובים בימי הסתיו משכנם תחת מכסה הבית, כי בעת אשר למטה על הקרקע כבר נרגיש את קור החרף, שמה למעלה, תחת מכסה הבית ישתרר עוד חום הקיץ, כי האויר החם בסבת קלותו יעלה למעלה.

כן הוא על פני כל האדמה בכלל. השמש תחם תמיד את האויר במקומות קו־המשוה והאויר הזה יעלה למעלה. כדי למלאות את החלל הריק, אשר ישאר שמה על ידי עלית האויר החם למעלה, יבא שמה האויר הקר מיתר חלקי האדמה הצפוניים והדרומיים. האויר הזה בבאו אל קו־המשוה נתחמם גם הוא ויעלה למעלה ואויר קר חדש יבא למלאות מקומו. על ידי התמעטות האויר אצל הצירים האויר שמה יעשה דק מאד וממילא יוכל לבא אליו (ויבא באמת) האויר החם אשר עלה למעלה אצל קו־המשוה. ובאופן כזה בכל עת תמיד יתנועע האויר מהצירים אל קו־המשוה ומקו־המשוה אל הצירים, האויר הקר מהצירים יתנועע למטה אל קו־המשוה והאויר החם מקו־המשוה ירחף למעלה אל הצירים.

כל איש מבין, אשר עינים לו לראות את מראות הטבע, אשר יתראו תמיד נגד עינינו, כבר ראה מראה כזה בביתו ובמשכנו. כאשר ימלא לפעמים ביתנו עשן ונפתח את החלון כדי שיצא העשן החוצה, נרגיש, כי למעלה יצא העשן דרך החלון הפתוח בעת אשר למטה יתראה כאלו שב העשן על עקבו וישוב הביתה, אבל באמת המראה הזה טעות החוש הוא. כי באמת העשן לא ישוב על עקבו ואך כאשר נפתח את החלון אז למעלה יוצא מן הבית ולחוץ האויר החם ויוליך אתו את העשן, אבל למטה יבא דרך החלון האויר הקר מן החוץ אל הבית ולא יתן להעשן לצאת החוצה לזאת יתראה לעינינו כאלו ישוב על עקבו. המראה הזה יורה לנו עוד חק טבעי אחד, והוא: כי שני אוירים המתנועעים זה נגד זה ילחמו ויעמלו בכל כחם לגרש זה את זה, כאשר יפגשו יחד, ועל ידי זה תבא סופה וסערה, כאשר נראה מה מהמלחמה הזאת בין האויר והעשן הנפגשים בחלון. מלחמות־אויר כאלה תתקשרנה על הארץ תמיד וננסה לבאר איזה פעולה תפעלנה אלה המלחמות על השתנות העתים.

ד. כללים קיימים לידיעת השתנות העתים.

האויר המתנועע תמיד ממקומות החמים למקומות הקרים וממקומות הקרים למקומות החמים הוא מקור הרוח המחלק החום והקור. כי הרוח או האויר הקר הבא מהצירים יקרר את הארצות החמות והאויר החם הבא מקו־המשוה יחמם את הארצות הקרות. ועל כן בארצות הקרות הקור לא כל כך חזק הוא כאשר היה לו לא פעל עליו האויר החם, וכן מדרגת החום בארצות, החמות לא גדלה כל כך כאשר היתה לו לא פעל עליה האויר הקר. ולפי זה היו לנו שני רוחות מנשבים כסדרם בתמידיות: האחד מנשב למטה על פני הארץ מן הצירים אל קו־המשוה, אצלנו הוא הרוח הצפוני הקר, והשני – למעלה באויר מקו־המשוה אל הצירים, אצלנו הרוח הדרומי החם. אבל עוד דבר שלישי יבא ביניהם וישנה את הסדר; האדמה תסובב על ציריה במשך 24 שעות ממערב למזרח, האויר המקיפה יעשה עמה ביחד את הסבוב הזה. והנה ידוע, כי חלקי האדמה הקרובים אל קו־המשוה יסובבו במהירות יותר גדולה מאלה הרחוקים ממנו וקרובים אל הצירים, וממילא האויר הקר, המתנועע מן הצירים אל קו־המשוה ושמה במקורו, אצל הצירים, קבל מהירות חלושה וקטנה, כאשר יתקרב אל המקומות הקרובים אל קו־המשוה, מהירות סבובו למזרח יותר קטנה היא ממהירות סבובם של אלה המקומות אשר על פניהם יתנועע, לא כן האויר החם, הבא מקו־המשוה, יסובב למזרח במהירות יותר גדולה מהמקומות הקרובים אל הצירים אשר אליהם יתנועע ועל ידי זה יולדו רוחות חדשים הנקראים ״פאסאטיים" וערכם גדול מאד לפני נוסעי הים, הם הם הרוחות אשר על חצי הכדור שלנו למטה באויר יבאו מצד צפוני־ מזרחי ולמעלה באויר יבא מצד דרומי־מערבי, ולהפך. על חצי כדור הדרומי למטה באויר דרומי־מזרחיים הם ולמעלה – צפוני־מערביים.

מזה נוכל להוציא הכללים הקיימים לידיעת השתנות העתים. כי דמיון כוזב הוא אצל אנשים הרבה לחשוב כי השתנות הרוחות והשתנות העתים שני דברים שונים הנה. באמת שנוי העת הוא שנוי מצב האויר, חרף קר, אביב קר, קיץ קר או סתיו קר אינם תלוים באדמה או בהחלק ממנה, אשר עליו נחיה, אם קר או חם הוא. כי אם נחפור בור באדמה נוכח מהרה, כי הקור והחם, בקצרה, כי כל השתנות העתים לא יפעלו אף מה על פנימיות האדמה, בעומק שלשים רגל כבר לא נרגיש כל הבדל בין חום היום לקור הלילה. במרתף עמוק ששים רגל לא נרגיש כל הבדל בין קור החרף היותר חזק לחום הקיץ היותר גדול. כי בפנים האדמה אין עוד כל הבדל ושנוי בעתים. שנוי העת ימצא אך באויר ותלוי הוא אך ברוח, ואחרי אשר נדע בצמצום את זמן נשיבת הרוחות ואת המקומות אשר מהם יבאו, נוכל לדעת מראש גם את השתנות העתים, אשר לרגלם תבואנה. והכללים הקיימים בתנועות הרוחות הם המה הכללים הקיימים בידיעת השתנות העתים, וכבר ראינו למעלה, כי שנוי הרוחות ימצא מקורו בתנועות האויר מהצירים אל קו־המשוה ומקו־המשוה אל הצירים ובסבוב האדמה סביב לשמש, אשר מזה יולדו הרוחות הפאסאטיים.

את כל הדברים האלה נוכל לבחון ולנסות בפרוטרוט ובצמצום ויסוד קים המה לנו לדעת השתנות העתים. אבל כבר הערנו למעלה, כי ישנם סבות רבות, משביתות הכללים הקימים האלה. קשה הוא מאד להסיר מעל דרכנו את המונעים והמסטינים, אשר לא יתנו לנו להגיד מראש את השינוי אשר יבא באויר אחרי איזה ימים, כאשר נראה להלן.

ה. האויר והמים בנוגע להשתנות העתים.

הסבה הראשית אשר תמנענו להגיד בהחלט מראש את השנויים, אשר יבאו בעת, היא: שהארץ והאויר לא בכל מקום שוים המה באיכותם. כל כובסת הוכחה לראות, כי האויר יקבל לתוכו הלחות, כאשר יבא בקרבת דברים לחים ולאות, כי הכתנות אשר תלתה על החבל באויר נתיבשו. הכובסת שתחפוץ. כי כתנותיה יתיבשו מהרה תתלה אותן במקום אשר הרוח ינשב בחזקה, ובצדק תחליט, כי הרוח ייבש את הכתנות מהרה יותר מאור השמש. ומדוע? על אשר האויר ימוצץ לתוכו הלחות כאשר יגע בדבר לח ועל ידי זה יתיבש הדבר ההוא. והנה כאשר האויר שקט הוא ורוח אין, ישאר האויר הלח על הדבר הלח וההתיבשות תבא אך לאט לאט, אבל כאשר ינשב הרוח, יוליך אתו את האויר אשר מצץ את הלח ויביא תחתיו אויר חדש, יבש, אשר יגע בדבר הלח גם הוא וילך לו ובמשך זמן קצר יתיבש הדבר הלח לגמרי. כי לא החום, כי אם הרוח ייבש, כאשר נראה, כי גם בחרף, אשר הכתנות על החבל יתכסו בקרח וכפור, בכל זאת תתיבשנה, אם אך הרוח מנשב עליהן, כי הרוח יביא תמיד אויר חדש ויוליכו. דרך הכתנות, כל אשה תדע, כי אחרי אשר טהרה במים את קרקע הבית עליה לפתוח את הדלת והחלונות, על ידי זה יבא רוח־עובר²³ וייבש את הקרקע. החום על ידי הסקה לא יפעל כל כך מהרה את ההתיבשות.

מזה נלמד לדעת, כי האויר ימוצץ את חלקי המים, אשר יפגוש על דרכו. ומעתה כל איש יבין מדוע יתמעטו מיום ליום המים הנמצאים בצלוחית פתוחה על החלון, עד כי במשך איזה ימים יכלו מן הצלוחית לגמרי ותשאר יבשה, כאלו לא היו בה מים מעולם. ואיה נשארו המים? האויר שתה אותם מעט מעט, מצץ אותם לתוכו עד אשר כלו לגמרי.

אבל מה יעשה האויר עם כל המים, אשר יבאו אל קרבו? הן האויר ירחף על פני הים הגדולים אוקינוס, על פני נהרות, נחלים, אגמים ומעינות, על פני שדות ויערים לחים ובכל מקום בואו ימוצץ חלקי מים ומה יעשה עמהם? – חלקי המים יתעבו ויתהפכו לעננים ויפלו אח"כ על הארץ בדמות ערפל, גשם, שלג או ברד.

מבולבלת היא: דעת ההמון וגם דעת כמה אנשים, אשר חלק להם בבינה בנוגע למראות הטבע האלה, כמה מהם יציירו להם את הענן כמין שק, אשר בו ימצא הגשם ומעת לעת יוצא ממנו החוצה, אבל ציור כזה – דמיון כוזב הוא. הערפל נקרא ענן כאשר הוא למעלה, והענן נקרא ערפל. כשהוא למטה, על הארץ, בנקל לנו לראות מעין המראות האלה – הערפל והגשם, אם אך נשים עינינו על אשר יעשה סביבנו: כל אחד ואחד, אשר נסה פעם בחרף לנשום בידיו כדי לחממן, ראה, כי על ידי הנשימה הזאת ידיו נעשו לחות, על ידי הנשימה לוח־החלון²⁴ תתכסה במים, ומדוע? על אשר האויר היוצא עם הנשימה יעצור גם חלקי־מים אשר מצץ מדמנו, באויר חם לא יתראו חלקי־מים האלה, על כי אויריים הם, אבל יתראו אם האויר קר הוא ויתהפכו לערפל. כאשר נראה זאת בחדר קר בימי החרף, המה יתהפכו גם לנטפי מים אם הנשימה תבא על דברים יותר קרים, יתהפכו גם לשלג ולכפור על שפמינו, כאשר נלך בימות החרף מהרה איזה מרחק. נראה אם כן איך חלקי המים הנמצאים בנשימתנו לא יתראו כלל אם האויר חם הוא, יתראו בדמות ערפל, אם האויר לא כל כך חם הוא יתהפכו לנטפי טים וגם לשלג וקרח, הכל לפי מדת הקור.

ו. הערפל, הענן, הגשם והשלג.

האויר, אשר ימוצץ חלקי־מים מעל פני כל האדמה יעשה עמהם את אשר יעשה עם חלקי המים, העצורים בנשימתנו. כאשר יפגוש אויר מלא חלקי־מים עם אויר קר יותר ויגעו זה בזה, אז חלקי המים האויריים יתעבו על ידי הנגיעה הזאת ויהיו לערפל וכאשר אמרנו הוא הוא הענן. האיש אשר נסה לעלות על הרים גבוהים בנקל הוכח מזה: כאשר נעמוד למטה, על הארץ, נראה ראש ההר מכוסה בענן ונחשוב, כי אם נעלה ונגיע לראש ההר נראה שמה בהענן איזה מראות ופלאים: אבל כאשר כבר הגענו לראש ההר נשתומם לראות, כי באמת אין שמה מאומה ואך ערפל יחתול אותנו, ערפל אשר נוכל לראות בכל מקום, מבלי כל עמל ויגיעה לעלות בהרים. איש – המוני המאמין, כי הענן משונה הוא מהערפל ויחשוב בטפשותו, כי בעת אשר עלה ההרה הענן עזב את מקומו והשאיר אך ערפל תחתיו, יוכח מהרה בהבלות אמונתו, כאשר ירד מן ההר ויביט עוד פעם על ראשו, כי אז יוכה לראות, כי הענן אשר יראה עתה הוא הוא הערפל, אשר סבב אותו מכל צד בהיותו על ההר.

נמצא כי חלקי־מי־האויר יתהפכו לערפל או לענן, כאשר יגע בהם אויר היותר קר. אבל הענן עוד לא גשם הוא. והולדת הגשם תלוי עוד בכמה תנאים: אם האויר הענני יפגוש על דרכו אויר חם ויבש, האויר החם הזה ימוצץ ממנו את חלקי־המים, כאשר ימוצץ את חלקי המים מהכתנות הלחות. הענן אם כן יתפרד ויתפזר, השמים יטהרו וגשם אין על הארץ, אבל כאשר האויר הענני יפגוש אויר היותר קר ממנו אז חלקי המים יתעבו ויתהפכו לטפות מים קטנות, ואחרי כי כבדות הן ולא תוכלנה להשאר תלויות באויר יפלו בדמות גשם על הארץ. בדרך נפילתן התגדלנה, כי תתחברנה עם חלקי המים הנמצאים באויר, ועל כן נראה אותן פה, כאשר תבואנה אלינו על הארץ טפות גדולות, אף כי במקורן קטנות מאד היו. מעתה נקל הוא לכל בעל דעת לצייר גם את התפתחות השלג, כאשר האויר הענני יפגוש על דרכו אויר קר מאד, אז טפות המים יתעבו יותר על ידי הקור החזק ויתהפכו לחלקי שלג קטנים, המתגדלים בדרך נפילתם ויבאו אלינו כשלג בחלקים גדולים, בעלי תאר משונה.

הפראפעסאר דאווע בבערלין, בדברו על דבר התפתחות השלג באויר, ספר מעשה שהיה: בעיר פעטערסבורג הכין אחד מהשרים, היושבים ראשונה במלכות, ליל שיר וזמר²⁵ לפני אצילי העיר, בחדר גדול ורחב ידים. החדר היה מלא מפה לפה וחום גדול השתרר בו, אף כי בחוץ היה הקור גדול מאד החום נתחזק ונתגדל בכל שעה וכמה נשים עדינות כבר אבדו רגשותיהן. חפצו לפתוח איזה חלון, אבל אי אפשר היה להביא את החפץ הזה לידי מעשה, כי הקור הסגיר על מסגר את כל החלונות. ויגש פתאום שר־חיל אחד, ויכה באגרופו איזה פעמים על אחד מהחלונות וישברהו לרסיסים, ומה השתוממו כל האורחים בראותם, כי כל החדר נתמלא אחרי רגעים אחדים שלג. כאשר כבר נדע לא פלא הוא המראה הזה. החדר היה מלא חלקי־מים על ידי נשימות האנשים הרבים, אשר נאספו בו. חלקי המים האלה לא נתראו, כל עוד שנשאר מהאויר החם, אבל האויר הקר הבא אל החדר דרך החלון הנשבר הפך את חלקי המים לחלקי שלג, נמצא כי השלג פה לא בא מן השמים כי אם ממכסה חדר מלא שרים ואצילים. באופן כזה ממש יתפתח הברד וכו'. כאשר נדבר עוד בזה למטה.

אבל נראה לראשונה את אשר יפעלו המראות האלה על החום והקור, כידוע הוא אשר לא אך הקור והחום יסבבו יבושת וגשם כי אם גם להפך, הגשם והיבושת יקררו או יחממו את האויר.

ז. איך יעצר החום ואיך יוצא לחפשי.

כבר ראינו איך האויר החם ימוצץ לתוכו את המים ויבושת תבא תחת הלחות, אבל אויר קר יסבב גשם ושלג, עלינו עתה להראות כי להפך היבושת והגשם יפעלו גם הם מצדם על החום והקור, ואף כי החק, אשר עליו נדבר עתה, מיוסד הוא בחכמת־הטבע ככל חקיה הידועים, בכל זאת לא נקל הוא לבארו ולהבינו ברור, וגם לאנשים, אשר חלק להם בבינה וכבר קראו ושנו הרבה ע"ד החום העצור והחפשי, דמיונות כוזבים מהחק הזה.

וליתר באורו נביא איזה משלים מהחיים התמידיים וממעשים אשר נראה בכל יום. בכל זאת נבקש את הקורא, כי גם הוא מצדו יבא לעזרתנו וישים לבו ודעתו לדברינו.

כל אחד ידע איך יבשלו מים. נעמיד מים קרים באיזה כלי על גבי האש, חום האש יבא אל המים והמה לאט לאט יתחממו יותר ויותר. חום האש יבא אל המים או המים יבלעו את החום. ועל כן חום התנור, אשר נתבשל בו מה מעט הוא מהחום אשר היה בו לו לא נתבשל בו מאומה, כי התבשיל או המים אשר נתבשל בו בלעו לתוכם חלק מחומו, אבל מה נראה כאשר נקח את המים מעל התנור ונעמידם על השלחן למשל? נראה, כי המים לאט לאט יצטננו ואיה נשאר חומם? המים השיבו או הוציאו לחפשי את החום אשר בלעו קודם, נראה אם כן ברור, כי המים בלעו לתוכם את החום כל עוד שעמדו על גבי האש וקאו מתוכם את החום אחרי אשר הובאו לאויר יותר קר. אבל מה יעשה עם המים אם לא נקח אותם מעל התנור, כי אם נשאירם שמה האם יוסיפו תמיד לבלוע את החום? מה יעשה עם דוד מים, אשר נשאירהו על האש אחרי אשר כבר התחיל לרתוח? האם יבלעו תמיד המים אשר בו את חום האש? הנסיון יורנו, כי לא כן הוא. מודד החום²⁶ אשר נבואהו לתוך מים רותחים יעלה עד מדרגה 80 ולא יותר. המים ירתיחו תמיד במדה אחת אבל לאט לאט יתמעטו, יתהפכו לקיטור העולה מהם ומתערב עם האויר. ואיה ישאר החום אשר יבֻלע תמיד מן המים? הוא יעלה למעלה ביחד עם הקיטור, ר"ל החום יבלע מן הקיטור. או יותר טוב החום יעצר בקיטור המימי. ובצדק נאמר, כי נדרוש חום במדה ידועה, כדי להפך את המים לקיטור. נדע אם כן איה מקום החום – עצור הוא בקיטור – המימי.

אבל האם יוכל החום לצאת חפשי ממאסרו? כן הוא. והמבשלת העומדת אצל התנור לפקח על מעשי ידיה, כבר הרגישה זאת אף אם לא התבוננה בזה. כאשר נשב קרוב אל מכונת – טהעע רותחת וידנו תתקרב בשגגה אל המקום הפתוח, אשר ממנו יוצא הקיטור נרגיש כרגע, כי ידנו נעשתה לחה, אבל גם נכותה, ומדוע? ידנו נעשתה לחה על ידי הקיטור, אשר נתהפך מחדש למים על ידי נגיעת ידנו הקרה. אבל באותו הרגע הקיטור הוציא להפשי את החום העצור בו לידנו ועל כן נכותה. אם כן הקיטור ישיב את החום כאשר יתהפך למים ר"ל החום העצור בתוכו יוצא לחפשי.

המראה הזה אשר נוכל לראות כל יום בבית־המבשלת יתראה במדה גדולה בטבע, בפרק הבא נראה את גודל פעולת מראות כאלה על השתנות העתים.

ח. החום העצור יקרר והחום החפשי יחמם.

כל קורא מבין, אשר הבין את דברינו בפרק הקודם ונוכח לדעת איך יתהפך המים על ידי חום לקיטור ואיך הקיטור יבלע את כל מדת החום ההכרחי להתפתחותו, יוכח כי הארצות, אשר בהן יתפתה קיטור־מימי, יתקררו, כי כאשר האש המחמם את המים יאבד כחו על החמום הזה ולא יעצר עוד כח לחמם את התנור, כן יאבד מכהן אור השמש המהפך את המים הנמצאים על פני האדמה לקיטור ולא יחם ככה את האדמה. ועל כן המקומות, אשר עליהם מים יתהפכו לקיטור, יתקררו, כי החום יאבד מכחו בהפכו את המים לקיטור, כי הקיטור בלע את החום או כאשר נאמר בלשון חכמים: הקיטור יעצור בתוכו את החום.

בימות החמה, בעת אשר החום גדול מאד, הגשם יביא קרירות, ומדוע על כי אחרי הגשם האדמה לחה היא והלחות או מי הגשם יתהפכו לאט לאט לקיטור. לההתהפכות הזאת נדרש חום במדת ידועה, החום הזה יבא מהאויר ומהארץ ועל כן יתקררו גם האויר גם הארץ. לזרוק בימות החמה את רחובות העיר במים לא אך ענג כי אם גם הכרח הוא, כי התקטרות המים תעצור את החום והקור את האויר.

וכאשר ראינו מראה מתנגד לזה בביתנו, ר“ל כאשר ראינו, כי הקיטור אשר נגע בידנו יתהפך למים וידנו נכותה על ידו, כאשר ראינו פה איך הקיטור יוציא לחפש את החום העצור בו, כאשר יתהפך למים, כן נראה גם בטבע. כאשר יתהפך קיטור המימי באויר לגשם יוציא לחפשי את החום העצור בו ועל כן קודם ירידת הגשם והשלג נרגיש חום גדול יותר מאשר היה לפני זה. כאשר יחלש פתאום הקור בימות החרף נדע כי עוד מעט ויבא השלג, כי הקור נחלש אך על אשר למעלה באויר נהפך קיטור המימי לשלג והוציא לחפשי את החום העצור בו. כאשר תחדור מאד השמש בימות החמה בשביביה אז יאמר ההמון ״השמש תמשך עתה אליה ותאסוף מים”. האמת בזה הוא, כי הקיטור באויר יתהפך למים, החום העצור בתוכו יוצא לחפשי ויחשבו ההמונים כי השמש החמה יותר. מהטעם הזה החום באלה הארצות, אשר מים רבים להם, איננו גדול כל כך גם בימות החמה, כי המים שמה יתהפכו לקיטור ויבלעו חלק מהחום וגם בימות החרף הקור איננו גדול כל כך, כי קיטור הרבה יתהפך שמה למים וישלח לחפשי את החום העצור בו.

נקח נא למשל את שתי הערים בערלין ולאנדאן, אשר לפי מצבן על הארץ שוות היו בנוגע להשתנות העתים, אבל אחרי אשר כל ארץ בריטאניא אי מוקף מן הים היא ומסובבת מכל צד מים, התקטרות המים בלאנדאן גדולה היא ועל כן ימעט החום בימות החמה, הגשם שמה יותר תמידי הוא: ועל כן יחלש קור החרף.

בפרקים הבאים נראה ונוכח איך רבוי ומעוט המים יפעלו פעולתם על ארצות שלמות ואיך קור החרף וחום הקיץ מעטים שמה מאשר היה עליהם להיות על פי הכללים הקימים.

ט. כללי השתנות העתים ומשביתיהם.

כאשר נביט על מראות הטבע באויר בכלל, נוכל לנבאות עליהם, מתי יבאו ויתראו ולהגיד מראש כמעט בהחלט את השתנות העתים בכמה ארצות, אשר בהן שנויי האויר יבאו בסדר ומשטר תמידי על פי חקים וכללים קימים:

בהארצות הקרובות לקו־המשוה, למשל, אשר חום השמש גדול שמה מאד, ישתכרו בימות החמה חום, מנוחת־האויר ויבושת. השמש תסבך את החום, החום יחמם את האויר ועל ידי זה יעלה למעלה וישאר במנוחה למטה, ואחרי כי החום יבלע לתוכו כל חלקי המים ויהפכם לקיטור על כן תשתרר היבושת. המצב הזה יתמיד שמה עד אשר יבאו ימי החרף, אבל גם אז לא יבאו קור וקרח, כי השמש גם אז תשלח שביביה כמעט ישר על הארץ. אך אחרי אשר בכל זאת לא תחם את האדמה במדה כזאת כבימות החמה, גם האויר לא כל כך חם הוא והאויר הקר הבא מהצירים יהפוך את הקיטור המימי למים ונמצא כי ימי החרף שמה ימי גשם הם. בארצות החמות אם כן יבאו שנויי העתים כמעט תמיד זה אחר זה כסדרם ונוכל לדעת מראש את ההשתנות אשר תבא. לא כן הוא בארצותינו, פה כל חשבונינו ישארו מעל, כי העתים משתנות ומתחלפות לפעמים כמה פעמים ביום אחד.

בארצות קו־המשוה בימות החמה חום מנוחת־הרוח ויבושת, ובימות החרף ינשבו רוחות מזרחיים וגשם תמידי ירד. ימים אחדים אחרי עבור הגשם, ישוב הקיץ לאיתנו והארץ תפרח ותעשה פרי. כל עוד שנתרחק מקו־המשוה אל הצירים, שנויי הקיץ והחרף. אורך היום והלילה, גודל החום והקור או מצב האויר, אשר הוא הוא השתנות העתים, יתרבו ויתגדלו. כאשר נביט על הארצות אשר נחיה בהן אנחנו נוכח, כי בחלק איירופא הצפוניי השנוים האלה רבים הם יותר מבכל יתר חלקי האדמה. את סבת השנוים האלה נדע: אנחנו נחיה כמעט באמצע בין הציר וקו־המשוה. מן הציר ינשב תמיד רוח קר, רוח צפוני, ולמעלה באויר ירחף תמיד רוח חם, הבא מקו המשוה, רוח דרומי. על ידי סבוב האדמה הרוח הצפוני ינטה למזרח ויעשה צפוני מזרחי והרוח העליון למערב ויעשה דרומי־מערבי. רוח הצפוני־מזרחי יבא מארצות קרות וממילא אין בו קיטור – מימי, אם כן כאשר ינשב אצלנו הרוח הזה, שמינו טהורים הם, נתענג על אור השמש אבל החום מעט הוא. כאשר ינשב אצלנו הרוח הזה בימות החרף יבוא קור וקרח, ואף כי השמש תאיר אז בכל תפארתה ביום והכוכבים יתנוצצו בלילה כספירים. בכל זאת הקור החזק יקפיא את הדם בגידינו, הרוח הזה יסבב לנו להרגיש קור גם בימי האביב בעת אשר יפעת השמש לא תתן לנו לשבת בית וכלנו נאמין, כי כבר בא הקיץ, וחק טבעי הוא: כי הרוח הזה יבא מהציר הצפוני, אשר שמה הקרח והכפור בימי האביב אך יתחילו להתמסמס וההתמסמות²⁷ הזאת תדרוש כל חום השמש וממילא ישאר האויר קר.

עתים כאלה היו אצלנו תמידיות לולא האויר העליון החם הבא מקו־המשוה אל הצירים, כי אנחנו נחיה באלה הארצות, אשר בהן האויר החם ירך למטה לתוך האויר הקר ובמקומות רבים יגע גם את פני האדמה, ועל ידי זה מרוצת²⁸ האויר החם תשתנה למרוצת אויר קר, ולהפך, כי תחת אשר אצל קו־המשוה שני האוירים האלה ימצאו האחד על רעהו המה אצלנו לרוב האחד אצל השני. אצל קו־המשוה האויר הקר ירחף למטה והאויר החם למעלה יפגשו זה בזה לא רחוק מעל פני האדמה, ילחמו זה בזה, יעמלו לגרש זה את זה, יתערבו ויתגוללו בכמה ארצות הנה והנה ויביאו שנוים משנוים שונים לרוב עגמת נפש נביאי־הרוח ולרוב עמל החכמים, אשר יעמלו להמציא איזה כללים קימים לידיעת השנוים האלה. בפרק הבא נבאר ביתר באור איך יסבבו מצב האויר והמקום בארצותינו שנויים רבים היוצאים מן הכללים וישללו ממנו כל אפשרות²⁹ לדעת מה מראש.

י. השנוים הרבים בהשתנות העתים בארצותינו.

כבר נסינו לבאר את סבת האי־תמידיות בשנויי העת בארצותינו, והוא: על כי האויר החם, הבא מקו־המשוה, לא ירחף על האויר הקר, הבא מן הצירים, כי אם גם הוא יורד למטה וימצא אצל או נגד האויר הקר. פה לרוב תתקשר מלחמה בין שני האוירים. בקיץ נראה לפעמים את המלחמה הזאת איך תתקשר פתאום: השמים טהורים, השמש תשלח שביביה הבוערים ובצל בית או עץ ישוב נפשנו, כי שמה ירחף על ראשנו מרוצת אויר קר, המטהר את השמים ולא יתן לכל ענן להחשיך אף מה את אור השמש. פתאום ישאר הרוח במנוחה וגם בצל יגדל החום מאד. האילנות יעמדו נצבים וגם עלה אחד לא יתנועע עליהם. לא נוכל לסבול מנוחה איומה כזאת והיא תפחיד אותנו. כבר נדע את המנוחה הכוזבת, אשר נרגיש טרם תבואנה סופה וסערה ונמהר לבא לביתנו. ובאמת אחרי איזה עת יתנשא רוח מתנגד, עמו יתנשא האבק בסערה וירקוד לכל עבר, יעשה עמוד גבוה, ענן אבקיי העולה למעלה על כל בתי העיר, פתאום יתפתחו עננים, האילנות יתנועעו, העלים והענפים ירעשו ואחרי עת קצרה מאד כבר בא הסער, הגשם יורד ויקרר את האדמה.

ומאין הוא הסער הזה ובפרט מנוחת־הרוח אשר היתה לפניו? סבת המראה הזה הוא, ששני אוירים מתנגדיים, אשר איזה עת מנעו לפגוש זה את זה, נפגשו פה אצלנו, שני האוירים יתנפלו זה על זה בכה שוה ואם כן כל אחד לא יתן למנגדו להתנועע הלאה ויאכפהו לעמוד על מקומו. זהו סבת מנוחת־הרוח אשר הרגשנו פתאום, אבל במצב כזה לא ישארו זמן רב, כל אחד הן יחפוץ להתגבר על השני ועל כן יסערו, יגביהו עמודי אבק, יאחזו בראשי האילנות ויניעו אותם הנה והנה. האויר הקר יפעל על קיטור המימי אשר באויר. החם ויהפכהו לענן ואח"כ לגשם. הגשם הזה יוציא לחפשי את החום העצור בו ועל ידי זה יתראו לעינינו כמה מראות עלעקטרים: ברקים, רעמים וזועות³⁰. המצב הזה ישאר עד אחד מהאוירים ינצח ואז תבא עת יותר תמידית.

מלבד הפגישות של שני האוירים האלה, הבאים מצפון ומדרום, יפעלו על האויר תמידיות בהשתנות העתים אצלנו חלקי האדמה המגבילים את ארצותינו. כאשר אך נביט על מפת־הארץ נוכח, כי גבולנו למזרח הוא אזיע, מדבר יבש, רחב וגדול ועל גבולנו המערבי ישכון הים, מדבר מימי רחב וגדול והנה כבר נדע, כי האויר הבא דרך ימים ונהרות מלא הוא חלקי מים, אבל האויר הבא דרך היבשה – יבש הוא. האויר הלח יעצור חום בקרבו והאויר היבש קר הוא ואף כי האוירים סוף ישתוו בכחותיהם ובחומם, אבל בארצותינו, הנמצאות באמצע דרכם, ישאר לפעמים האויר הקר והיבש ולפעמים האויר החם והלח, פעם ינשב רוח מארץ רוסיא, רוח קר ויבש, ופעם מארץ בריטאניה רוח מלא קיטור־מימי, שני הרוחות יפגשו לפעמים זה את זה, ילחמו זה בזה ויבלבלו את כל ידיעותינו, יבטלו את כל הכללים ויעשו את ידיעת השתנות העתים לאי־אפשרות.

יא. המסטינים והעוזרים לידיעת השתנות העתים. ³¹

אחרי אשר כבר בארנו את הכללים הקיימים העוזרים לנו לדעת את השתנות העתים והראינו לדעת, כי בארצותינו בפרט קשה הוא לסמוך על הכללים האלה, נחפוץ עתה לבאר בבאור רחב יותר את המונעים והמסטינים של הידיעה הזאת בהראותנו איך טעו מדרך האמת חוקרי הידיעה הזאת עד היום.

קשה הוא לנבאות איזה שנוי יבא בעת על מקום פרטי, על אשר סבת השנוי הזה לא תמצא לעולם על אותו המקום אשר עליו יבא, למשל, השנוי בעת, אשר יהיה מחר בבערלין לא יבא על ידי מצב האויר פה היום, כי האויר מתנועע תמיד ויגרש על ידי מרוצות שונים דרך ערים וארצות שונות, אין לנו כל אמצעים, אשר על ידם יכלנו להחליט מאין יבא מחר הרוח. אנחנו נדע אך זאת, כי מכל רוחות התבל יתנועע תמיד מרוץ־אויר בלי הפסק, מהצירים מרוץ־אוירי קר, מקו־המשוה חם, מהים יבא מרוץ־אוירי לח ממזרח יבשת אזיע – יבש. כל הרוחות האלה יפעלו פעולתם תמיד ותולים המה עוד בשכוניהם הרחוקים יותר. לו חפצנו לנבאות על שנוי העת, אשר יהיה מחר בבערלין על ידי האויר, אשר ישתרר שמה היום, היה עלינו לראות בסקירה אחת את אשר יעשה באויר שתי מאות פרסאות למצער סביב העיר הזאת, ר"ל עלינו היה לראשונה לדעת בהחלט ובצמצום את מצב האויר בכל המקומות סביב בערלין על מרחק כמה מאות פרסאות, עלינו היה לדעת את הישרות³² כל הרוחות הנושבים על המרחק הזה, למדוד את מהירות מרוצתם, לדעת אם לחים או יבשים הם ואז יכלנו לפרוט באיזה מהירות יבא אלינו שנוי זה או שנוי אחר, איזה מראות יתראו באויר על ידי פגישות³³ האוירים המתנגדיים בבערלין ואיזה שנוי העת יביאו לנו המראות האלה.

כי ידיעת העתים, לפי מצב ידיעתנו עתה, היא אך חקירה ודרישה אחרי המראות, אשר ישנם כבר לפנינו, אבל לא נוכל עוד לחקור ולדרוש אחרי המראות, אשר יבאו בעתיד. אמת הוא, שיש בידינו כללים הקרובים אל האמת, כאשר קור החרף בראשיתו חלש יהיה, ר“ל אם עד חדש טבת ינשבו רוחות דרומי מערביים וגשמים ירדו, אז נוכל כמעט להחליט, כי השתוות העת תבא על ידי רוח צפוני מזרחי בסוף ימי החרף. ובצדק נאמר ״כי אחרי ימי חנוכה ירוקים יבאו ימי פסח לבנים” ובכל זאת לא כלל קים הוא. כי השתוות העת, אשר אמרנו, תוכל למהר בואה על ידי סופות וסערות, או לאחר בואה על ידי מרוץ אוירים חמים. ואך אם נכונן בתי־צופים לבחון את השניים אשר יתהוו באויר על פני כל איירופא והמצפות האלה תתקשרנה על ידי טעלעגראפים – מחשבה אשר תעורר בנו השתוממות ובעיני הדורות הבאים תתראה כדבר פשוט המובן מאליו – אז כאשר ביום השבת למשל נקבל בבערלין מכל הבתי־צופים את כל הידיעות בנוגע למרוץ האוירים, אחרי אשר מדדו בכל מקום את מהירות המרוץ, את לח וכבד האויר, על ידי כלי מכונה המתוקנים לזה, אך אז נוכל לפרוט איזה אוירים יפגשו זה בזה, באיזה מקום יפגשו ואיזה פעולה תפעל תנועתם, וכתבי־העתים יוכלו כמעט בהחלט להודיע, אם ההולכים לשוח ביום א' בבקר יתעטפו בגדים ארוכים ויכינו להם על דרכם מגן־גשם³⁴ או יוכלו לשוח חפשי בבגדיהם הקצרים ומגן־שמש בידם³⁵.

אבל יקר־ערך הידיעה הזאת הוא לא אך בעד ההולכים ביום א' בשבוע לשוח, ככל ההמצאות וההכנות החדשות תביא גם הכנת בתי מצפה אלה את ברכתה לכל תנאי החיים. ונכדינו בלי ספק לא יבינו, איך יכלנו לחיות בלי הכנה כזאת, אשר תתראה להם טבעית ופשוטה, כאשר תתראינה לנו הכנות ההארה על ידי הגאז והכנות הנסיעה על ידי מסלת הברזל, הכנות, אשר אבותינו. בלי כל ספק, הביטו עליהן כעל דברי הבל והזיות ואולי גם החרימו אותן כמעשי כשפים.

יב. נביאי־הרוח³⁶

נחפוץ עתה לרשום עוד בקצרה את הדרכים, אשר עליהם הלכו עד עתה בחקירת הידיעה מהשתנות העתים.

הידיעה היותר קרובה אל האמת תבא לנו בעזרת מודד־העת³⁷. הכלי־מודד הידוע הזה עשוי הוא מקנה זכוכית חלול וממולא כסף חי. הקנה סגור מלמעלה ופתוח מלמטה בקצהו העקום מעט, ועליו נרשמו ציונים רבים לפי מצבי האויר השונים: על ראשו העליון־״יבושת" אחריו ״אויר תמידי" וכו' עד ״הסער" הנמצא למטה בקנה. הכסף־חי ישנה כפעם בפעם מצבו ויראה את השתנות העתים. אבל אם אמתיים הם ציוני המודד הזה? ואיזה יחס בין האויר להכסף־חי, אשר ביכלתו להראות את השתנות העתים? על השאלות האלה תשיב חכמת הטבע לאמר: באמת אין כל יחס ושייכות בין הכסף חי, הנמצא בקנה. לבין השתנות העתים. הוא, הכסף חי, יראה לנו רק את גודל לחץ³⁸ האויר ולא יותר. כאשר האויר ילחץ בחוזק, אז נדע כי כבדו נגדל והכסף־חי יעלה למעלה. וכשהאויר קל יותר וממילא הן לא ילחץ כל כך, יורד הכסף־חי למטה. והנה אמת הוא, כי לחץ האויר יפעל מה על התפתחות שנויי העתים: בפרקים הקודמים כבר ראינו, כי האויר הקר כבד הוא ויבא אלינו על ידי רוח צפוני־מזרחי והאויר החם קל הוא ויבא מן הדרום ומצד דרומי־מערבי. אם כן הכסף־חי יעלה למעלה כאשר ינשב רוח צפוני־מזרחי, ויורד למטה כאשר ינשב רוח דרומי־מערבי, כבר נדע גם זה, כי רוח הצפוני־מזרחי יעבור דרך מרחק גדול ביבשה וממילא מעט לח בו, ואם כן כל עוד שינשב עת יבושת הוא ושמינו טהורים. לא כן רוח הדרומי־מערבי, הבא מן הים ויביא אתו הרבה קיטור מימי, הוא יסבב בארצותינו המקוררות גשם, כי הקיטור יתעבה אצלנו ויתהפך למים. מזה נראה, כי מודד־העת יראה לנו את מצב האויר בכלל: כאשר יעלה הכסף חי למעלה, השמים טהורים הם והשמש תשלח לנו אורה, ובהיות הכסף חי למטה ירדו גשמים והשמש תכוסה בעננים. אבל הגשם והארת השמש אינם תלוים אך בלחץ האויר. וכל מי ששם לבו לבחון את נבואות מודד־העת שלו לא פעם הרגיש, כי כאשר הוא הראה לו שמים טהורים ושמש מאירה, גשם סוחף שטף על הארץ ולהפך. אבל העון הזה לא ישא המודר, כי אם האומן אשר עשהו, בציינו עליו בעד כל מצב העת ציון מיוחד. המודד יראה את כל אשר ידע, הוא יראה אם האויר כבד או קל, אם ילחץ בחזקה או לא, אנחנו לא נוכל לדעת מהמודד הזה, אך את שנוי העת בכלל, וכאשר נראה למשל, כי הכסף־חי, אשר עמד למעלה (כי השמים טהורים היו) ירד פתאום נוכל להחליט, כי עוד מעט ויתקשרו השמים עבים וגשם יבא.

ישנם בידינו עוד אמצעים, המראים עתידות העתים. אחר המודד שזכרנו יותר אמתים הם בתי־העת³⁹. תכונתם היא: כאשר השמש תאיר והשמים טהורים הם יצאו מהבתים האלה שתי תמונות בדמות זכר ונקבה. וכאשר יתכסו השמים בעבים תשובנה התמונות לתוך משכנן. הקורא יאמין לנו, אם נבטיחהו כי גם התמונות האלה אינן יודעות מאומה מעתידות העתים. יציאת התמונות האלה מבית משכנן כן הכנסתן אליו תלויות בחוט אשר אליו נקשרו. החוט הזה יכניס את התמונות כאשר יתארך, ויוציא אותן החוצה כאשר יתקצר, כי החוט הזה מוכשר הוא להתארך על ידי אויר לח ולהתקצר על ידי אויר יבש, על כן ישובו התמונות לביתם כשהאויר לח הוא ויצאו ממנו בעת יבושת האויר. מבתי־עת כאלה נוכל אך לדעת אם האויר לח או יבש הוא. אבל שנויי העתים אינם תלוים בלחות האויר לבד. מלבד זה הבתים האלה לרוב לא יבנו כהוגן, ישחתו על ידי האויר ולא נוכל לסמוך עליהם. יתר נביאי־הרוח אין להם כל יסוד בדעת ולא ישוו כי נדבר עליהם. נבואות העתים בהלוחות בשת וכלמת זמננו הנאור הן. מדפיסי לוחות כאלה ישוו, כי נשליך את מעשי ידיהם אלה כנצר נתעב החוצה.

ומה גדלה הטפשות גם בזמננו, בראותנו, כי פה בבערלין, במשך כמה שנים נכון היה בית־מצפה והצופים התברכו, לא אך בלבבם, כי אם גם בפומבי, להגיד מראש את שנוי העתים על ידי תנועות כוכבי הלכת, המה, לפי עניות דעתם, חלקו את כוכבי־הלכת למחממים ולמקררים, הכל לפי מצבם נגד האדמה והשמש. על ידם ינבאו עד כמה מדרגות יעלה או ירד החום בצאת ובבוא השמש בכל יום. אחרי מעט התבוננות נראה, כי הנבואות האלה – נבואות שקר הן. כבר נדע ברור מצב כוכבי־הלכת נגד בערלין ונגד העיר טריעסט שוה הוא, לפי זה אם כוכבי הלכת באמת יחממו ויקררו לפי מצבם, אז פעולתם על שתי הערים האלה שוה היתה, ובאמת לא כן הוא, כמה פעמים הקור ישתרר בבערלין, כאשר החום יחם את העיר טרייסט, ולהפך. ובכלל נרגשת היתה פעולת כוכבי־הלכת במדה אחת על כל כדור הארץ, אשר לא כן הוא. כי בעת אשר רוחות קרים ינשבו על איזה ארצות, ינשבו על ארצות אחרות רוחות חמים. כמעט כלל קים הוא, כי אם החרף אצלנו קר הוא, אז חם הוא באמעריקא, ולהפך: חרף חם אצלנו יסבב חרף קר באמעריקא. ובאמת כל נביאי הצופים האלה אינן רק דברי רוח, השערות ריקות, אשר אין להן כל יסוד בחכמה ולא חלק בבינת אדם בריא.

יג. אם יפעל הירח איזה פעולה על שנוי העתים?

האמונה, כי הירח יפעל על שנוי העתים נמצא לא אך בין ההמון, כי אם גם בין המשכילים. האמונה הזאת לא באה להם על ידי בחינה ונסיון, כי אם על ידי דבר הלמד מענינו⁴⁰, אשר לפי ההבטה הראשונה יתראה לאמת אחר, אשר הירח יפעל פעולה עזה כזאת על מי הים, כי על ידי פעולתו תבואנה עלות ורדת המים⁴¹ אם כן פעולתה על האויר, הקל יותר מן המים, יותר גדולה היא, ואם כן יפעל פעולתו גם על השתנות העתים, כן יחשבו רבים. אבל באמת טעות הוא, כי כבר הראה החוקר הגדול, לאפלאס, כי עלות ורדת איזה נוזל, תגדלנה לפי כבדו, ר"ל כי כל עוד שהנוזלי כבד יותר יגדל יותר כח התפעלותו לעלות ולרדת, ולו היה בים כסף־חי תחת המים העליה והירידה הגיעו גובה נורא מאד. אם כן עלות ורדת האויר על ידי הירח קלות הנה מאד בערך עלות ורדת המים, הכבדים יותר מן האויר. ובפרט בהמערכה⁴² התחתונה של האויר, אשר בה נחיה ואך בה יתהוו שנויי העתים, הפעולה כל כך חלושה היא, עד אשר כל הבחינות על ידי מודד־האויר לא הראו ולא יראו מאומה, לפי זה נראה, כי פעולת הירח על האויר הקל בכלל ועל מערכתו התחתונה בפרט, לא נחשבת למאומה. בכל זאת כבדו החכמים את אמונת ההמון ויעשו בחינות ונסיונות שונים, כדי להשיב תשובה נצחת על השאלה הזאת.

ואלה המה פרטיות השאלה הזאת:

א) איזה פעולה יפעל קירוב או ריחוק הירח מן האדמה בנוגע לחום וקור.

ב) איזה פעולה יפעל המצב הזה על הגשם או היבושת.

ג) אם יש איזה יחס בין השתנות העתים להשתנות אור הירח, עם התרת השאלות האלה התעסקו במשך ארבעים שנה רצופות כמה חכמים וחוקרים ובמשך השנים האלה מדדו כמה פעמים בכל יום ויום את חום האויר, את לחיצתו ואת לחותו, ואחרי כל הבחינות האלה גמרו אמר, כי אף על פי שהירח יפעל מה על מצב האויר, הפעולה הזאת חלושה היא כל כך, עד כי איננה שוה לגמרי בנוגע לשנויי העתים, כאשר הירח קרוב אל האדמה הקור יתוסף מעט, אבל ההוספה הזאת לא תעלה יותר מחצי מדרגה⁴³ וממילא לא תפעל מאומה על השתנות העתים. הגשם יקר מעט יותר⁴⁴, כאשר הירח יעמוד רחוק מן האדמה, אבל גם זה ההבדל קטן הוא מאד. מאלף ימי גשם יבא על עת ריחוק הירח תפ“ח ימים ועל התקרבותו תקי”ב יום. כן הוא בנוגע ללחיצת האויר, כאשר הירח רחוק מן האדמה לחיצת האויר גדולה מעט יותר, אבל פה ההבדל עוד יותר קטן הוא מההבדל בנוגע לגשם ולחום ומודדי העת לא ירגישו כלל. כן נדע עתה, אחרי בחינות הרבה, כי גם שנוי אור הירח לא יפעל כמעט מאומה על השתנות העתים, ואמונה הבלית היא בין ההמון לחשוב, כי שנוי אור הירח יביא גם שנוי העת. אור הירח ישתנה לאט לאט מיום ליום ומרגע לרגע ושנויי העתים יבאו לרוב פתאום.

אחרי כל הדברים והאמת האלה נדע לנכון, כי לידיעת השתנות העתים ההכרח לנו אך לבחון ולדעת את מצב הארץ נגד השמש, את מרוץ האוירים ואת המקומות, ביבשה ובים, אשר דרכם יעברו. עם יתר מראות־השמים⁴⁵ אין לנו עסק כלל לעת עתה.

מאמר ה ⁴⁶ – הציץ והפרי.

א. ציץ הגודגדניה⁴⁷

בשנה הזאת אחר האביב את בואו, אבל בא! וחדש מאי לא יעזבנו מבלי להלביש את האילנות והסבכים, מבלי להפיץ ציצים ופרחים על פני המישור והגנים, אבל האם אפשר הוא, כי אנחנו, אשר נתענג על הדר הטבע, על חייה החדשים, המשמחים עין ולב כל רואיהם? כי אנחנו לא נחפוץ לדעת ולהכיר את הטבע הזאת, את מעשיה וחייה? האם לא פלא הוא, כי ימצאו בינינו רבים, אשר יקבלו רב טוב מהטבע ובכל זאת לא ירגישו בלבם החפץ והתשוקה לדעת ולהכיר אותה? האם לא עון פלילי הוא ליהנות מהפרי מבלי לדעת איך יבשל? לשמוח בפרח מבלי לשאול איך יתפתח? להרהיב את העין מבלי להשכיל את הרוח? ובכל זאת, לרוב עגמת נפשנו, ימצאו אלפים ורבבות, אשר אך בפה קרוע ופתוח כפתחו של אולם ישתוממו על נפלאות הטבע ומטרדתם ליהנות ישכחו לשום עין־רוח על חיי והתהוות הטבע. אם גם אתה, קורא אהוב, על מספר אלה תתחשב, אחפוץ להעיד בך אולי אוכל להביאך על דרך יותר אנושית.

עץ הגודגדניה יעמוד עתה מכוסה בפרחים. איך יהיה הפרח הזה? איך תפתח לפרי? עם התרת השאלות האלה נחפוץ להתעסק פה. אבל אל תסתפק את עצמך, קורא יקר, באותיות מתות כתובות עלי הגליון. הגע עצמך ולך־נא לראות ולבחון את הטבע עצמה והיא תבא לעזרתך. אך בנקל תהיה לך הבחינה הזאת. עליך אך לקטוף איזה פרח מעץ הגודגדניה ולמלאות בעזרת הטבע החיה וקימה את חסרון הדברים, אשר הנני נותן לך עתה בכתב. אם הלכת אחרי עצתי אז הן ימצא פרח בידך. ואם אל, שתהן בידי ציץ ולא פרח?⁴⁸ כן, בידך ציץ אבל הציץ הוא הוא הפרח, ציצים ופרחים לא דברים שונים המה, כאשר יחשבו המשוררים, אשר לא ידעו את הטבע. כל הפרחים ציצים הם. השושנה לא פרי העץ היא, כי אם הציץ, המיועד להוציא הפרי. ופרי השושנה הוא ההעגעבוטע הידועה, אשר, בודאי ראית אותה, מבלי לדעת, כי בימי נעוריה נשאה על ראשה את השושנה הנעימה, אבל האדם יאהב אך את עצמו. את הדברים הנמצאים חוצה לו יאהב אך כל עוד אשר יביאו לו ענג. הוא יחשוב לעיקר אך את אשר תביא לו שעשועים. את הציץ הנודף יכנה פרח ולא ישים לבו לפריו. הוא יקטוף את הפרח ולא יחפוץ לדעת, כי בזה ישחית את הפרי. ואת הציץ שריחו איננו נודף, או לא ירהיב עינו בצבעים שונים לא יחשוב על מספר הפרחים. את הציץ הזה יעזוב על מקומו ויחכה עד אשר יבא הפרי. וכשיבא יקטפו ויהנה ממנו. היוצא מדברינו: כי ציץ הגודגדניה פרח הוא. פרח פשוט, לבן וריחו איננו נודף.

ב. חלקי ציץ הגודגדניה.

מהציץ או הפרח הזה תבואנה הגורגדניות. אבל נראה נא איזה חלק הפרח הזה יתהפך לפרי. נביט עליו מכל צדדיו ולא נמצא אף מה דומה לגודגדניה, נראה אך השריגים. אשר עליהם יתנועע הפרי, כאשר יתפתח, אמת הוא, כי על ראש השריגים ימצא כמין כפתור קטן⁴⁹, בעל חמשה עלים ירוקים, מאירים וקטנים, אבל מן הכפתור הזה לא תתפתח הגורגדניה. הכפתור הזה הוא אך המעטפה, לבוש הציץ, הסוכך עליו בילדותו, שלא יזיק לו הרוח. אבל אור השמש הנעים יבא לעורר את יושבי הכפתור הזה מתרדמתם, והחמשה עלים הלבנים אשר נראה עתה על ראשו, הם המה קרעו את המעטפה, השליכו מעליהן את מגנם וימהרו לחדור לאור היום, כדי להתפתח ולהוציא לאור את כל חלקיהם המסותרים בתוך תוכם ופנימיותם. הכפתור הירוק ביחד עם חמשה עליו הירוקים נכנה בשם “כוס־הפרח”⁵⁰ והחמשה עלים הענוגים והלבנים, אשר בראשו – ״כתר־הפרח“⁵¹ אבל הכוס הוא דבר חצוני והכתר אך תכשיט הוא, כי המה יבולו כאשר תבא עת הולדת הפרי המכוסה, ואשר עלינו עתה לחפש אחריו, כאשר נביט לתוך הכוס נראה כשלשים או ארבעים חוטים לבנים נצבים, ועל ראשם החד כפתור קטן ירוק וענוג למראה. בין החוטים האלה בתוך, נראה חוט־עב בדמות מטה⁵² ועליו כמין ראש עם פה קטן וענוג. את אשר נראה פה הוא הוא חיי הטבע, חיי־משפחת הנטעים. החוטים הלבנים העומדים נצבים הם המה מזריע זרע הנטעים, המטה העומד בתוך מיועד הוא לקבל לתוכו את הזרע. החוטים הלבנים יתכנו ״חוטי־האבק”⁵³ על כי בראשיהם הצהובים ימצא אבק דק. והם, הראשים, יתכנו ״נושאי האבק“⁵⁴. ובאמת בהראשים האלה ימצא אבק דק מאד אשר עין האדם לא תרגיש אותו כלל, המכונה ״אבק־פרחים”⁵⁵. אבק הפרחים הזה מיועד הוא להוליד ולהפרות⁵⁶ לעת המוכשרת את הציץ, כדי שיתפתח ממנו הפרי. את חוטי האבק עם ראשיהם ״נושאי האבק" ואת האבק עצמו נכנה בשם ״החלק־הזכריי״⁵⁷ ואת המטה, העומד בתוך – ״החלק־הנקביי"⁵⁸ של הנטע. בפרקים הבאים נראה איך יפתח נושא־האבק הסגור לעת המוכשרת ויעלה סביבו ענן אבק, איך האבק הדק הזה יבא ישר לפה המטה העומד בתוך, יקובל ממנו ויובא על ידו אל המקום המיועד להתפתחות הפרי.

ג. הולדת הציץ.⁵⁹

המטה, העומד בתוך, בין חוטי האבק יתכנה ״חותם“⁶⁰ ובצדק נקרא אותו חלק הנקביי של הנטע, כי כאשר חום השמש יבשיל את האבק הנמצא בראשי החוטים, ר”ל בנושאי־האבק, אז על ידי תנועה קלה באויר תקרע המעטפה הזאת בכח כזה, עד כי האבק היוצא ממנה יתראה כענן וכל גרגיר וגרגיר ממנו מוכשר הוא להפרות ולהוליד את החותם, כאשר אך יבא אל פיו. גרגרי האבק, אשר לא נרגישם כמעט בעינינו, יתראו לפנינו כשלחופיות מלאות עצם נוזליי, כאשר נביט עליהם על ידי זכוכית מגדלת.

על פי החותם, המיועד לקבל גרגיר־אבק אחד למצער, ימצא (בציץ הגורגדניה) באותה העת אשר נושאי האבק יתבקעו, טפה קטנה, אשר בה יתדבק הגרגיר, ואם אך התדבק, אז אם גם יבאו כל הרוחות שבעולם וישאו עמהם את כל האבק, גם אז הגיעה הטבע אל מטרתה, כי החותם כבר קבל את ההולדה וימלא את חובתו בנוגע להתפתחותה.

החותם הזה חלול הוא. החלל יגיע למטה עד יסודו הנקרא ״חרצב“⁶¹, כאשר נקטוף מעל הציץ את כוסו הירוק נראה היטב את החרצב, הוא החלק התחתון מהחותם, עב יותר מהחלק העולה למעלה. ואף כי החלק העליון הזה דק הוא מאד, בכל זאת החלל אשר בתוכו כדרך המלך הוא בעד גרגיר האבק הבא על ידו אל החרצב. את החלל הזה נקרא ״דרך האבק”. בצדק אם כן חלקו את החותם לשלשה חלקים וכנו את כל חלק בשם מיוחד. את החלק התחתון, העב – חרצב, את חלק האמצעי העולה למעלה – דרך האבק, והראש מקום אשר בו כעין סרק – פה.

בציצי הגורגדניה החותם קרוב אל חוטי האבק, ראשי כלם שוים המה ובנקל יבא האבק אל הפה. אבל ישנם ציצים, אשר ההולדה בהם קשה היא, כי בציצים הרבה החותם ארוך הוא מחוטי האבק ויגבה עליהם וממילא על גרגרי האבק, להתנשא למעלה, כדי להפרות את החותם. בימינו אלה הרגיש דבר נפלא בציצים האלה, והוא, כי החותם, אשר ישאר תמיד במנוחה מבלי לעשות מאומה⁶² לעת המיועדת יאכף ראשו הפתוח וימתין עד אשר יתבקעו נושאי־האבק ואחרי אשר נכנס לתוכו גרגיר אבק אחד ינשא בגאון ראשו כבתחלה, מבלי להביט עוד על אלה שהפרו אותו, אבל הפלא הזה כאין הוא נגד הנפלאות, אשר נראה בציצים אחרים. כי פה סוף סוף שני החלקים, הזכריי והנקביי, ימצאו בציץ אחד, אבל ישנם ציצים כאלה, אשר בהם לא ימצאו כי אם חלקי הזכרות – חוטי האבק ואין להם חותם – סימני הנקבות. אם כן בהם אין מקום להתפתחות הפרי. מוכנים המה ועומדים אך לתת את האבק המפרה, ומאותו המין ישנם ציצים אחרים, אשר אין בהם כי אם סימני הנקבות – החותם, והמה אך אז יעשו פרי, כאשר יבא אליהם האבק המפרה מהציצים הזכריים!

ד. הרוח והציץ.

ערך האויר גדול הוא מאד בטבע. כל דבר יהיה בו וכל דבר יבול בו. הוא ישא בקרבו יסודות החיים והמות, הוא הדרך המוביל מן החיים אל המות ומהמות אל החיים. אם נשלול את האויר מאיזה הויה חיה תאבד כל תנועה ולא תדע עוד חיים. אם נשלול את האויר מגופים מתים יתהפכו לאבן. אבל בכל מקום, אשר האויר יפעל פעולתו חפשי, שמה יחזק ויעורר את פעולת החיים ואת הגופים המתים ישחית ויכלה, כדי שיולד מהם חיים חדשים, וכן גדול ערך תנועת האויר, מרוץ־האויר, ר"ל הרוח, הוא יעזור לטבע על ידי עבודות שונות, אשר לא תתראינה לפני עיני ההמון ואך עיני החוקר תתפלאינה עליהן. הרוח יביא חום ולחות ממקום למקום⁶³. הרוח יפזר את נשימות אפנו, שלא ישחת האויר על ידה ויביא לנו תחתיו אויר זך וטהור, למען לא יהיה עלינו ההכרח לנשום את האויר אשר יצא ממנו. הרוח ירחיק את האויר, אשר יצא ממנו על ידי נשימתנו, אשר ארס הוא לכל הויה חיה, וינשאהו אל הצמחים החיים וקימים אך מאויר זה. הרוח יקח עמדו את האויר היוצא מנשימות הצמחים ויערב את חמריו העצורים בו ויעשהו ראוי לנשימת האדם והבהמה. מבלי הרוח מתו האדם והבהמה באוירם, אשר הוצא מתוכם. מבלי הרוח מתו כל הנטעים. מבלי הרוח היבשה התיבשה והיתה לאבק. מבלי הרוח התיבשו מימי כל הנהרות הנחלים והמעינות. מבלי הרוח גם הים נשחת, בא לידי רקבון ומות השתרר על כל חלקי האדמה.

חרף כל העבודות האלה, הרוח לא ישכח גם את הציצים, המיחלים לעזרתו כי הוא הוא המעיר ומעורר את העץ ואת העשב משנתם, וכאשר ינשב באחד מלילי סיון ירעיד את ציצי האילנות, יבקיע את המעטפה – המסתרת בתוכה את האבק המפרה, יפזר אותו למען יבא מהרה אל החותם הקרוב הנמצא באותו הציץ, או יוליכהו עמו, אם באותו הציץ לא ימצא חלק הנקבות, המקבל את האבק המפרה. הרוח ימלא גם את העבודה הזאת, עבודת השדכנים לזווג זווגים⁶⁴. הוא על דרכי כל פני האדמה יקח מהנטעים, אשר בציציהם לא ימצאו כי אם חלקי הזכרות, את האבק המפרה, ישאהו לארך הארץ ולרחבה, יפזר ויזרה אותו על פני כל הארצות, ואחרי כי גרגרי האבק קטנים המה מאד והרוח חזק הוא, ישא על כנפיו רבוא רבבות גרגרים ויפזרם על פני כל האדמה ובאופן כזה יבאו הגרגרים האלה בנטיעות העומדות בדד בבתוליהן ומחכות על בן זוגן, אשר יבא ממרחק, ויביא להן ברכות מזריעות זרע להצליחן ולהפרותן.

והברכה הזאת לא תשאר מעל. הרוח יקבל על עצמו את העבודה, אשר ימלאו עגלות־החתונה⁶⁵ ויסע עם החתן, אף כי המרחק רב הוא אל הכלה, אשר תחכה עליו. אמר־נא, קורא יקר, האם תוכל מעתה לקצוף על הרוח אם ירעיד לפעמים בליל חשך ואפלה את יצורי גוך, אם תתבונן, כי לא על חנם ירוץ וימהר, כי עבודות רבות עליו למלאות על האדמה, ומלבד עבודתו הגדולה יקבל עוד על עצמו מרצונו הטוב את העבודה הנעימה לזוג זווגים ולפשר בין הנאהבים, לרוץ מציץ אל ציץ ולהוציא לאור ענינים נכבדים, אשר בלעדו לא מצאו להם מקום. לא קרובים הם המקומות, אשר דרכם יסע הרוח להמטרה הזאת. בגן הנטעים בבערלין תמצא נטיעה, אשר בן זוגה הנטע ימצא באמעריקא וגם אל הנטיעה הבתולה הזאת יביא הרוח מדי שנה בשנה את המועד לה ואך על ידו ובעזרתו אפשר הוא לאדם, השואף לדעת, לגדל גם בארצו נטעים כאלה, אשר מולדתם רחוק, רחוק הוא ממנה.

ובאופן כזה שדכן נפלא הוא הרוח לקרב את המרוחקים מבלי להרבות בזה שקר על כזב כמנהג השדכנים שלנו. אבל הרוח לא יחידי הוא בעסק הזה. עוד שדכנים אחרים יתחרו עמו בפרנסתו. את השדכנים האלה ננסה להציג לפני הקורא בפרק הבא.

ה. שרץ העוף⁶⁶ והציצים.

אף כי פעולת הרוח, להפרות את הנטיעות הנקביות, בהביאו להן את האבק המפרה מנטעים זכריים הנמצאים רחוק, רחוק מעבר לימים ונהרות ואשר בלעדו נשארו אילנות, נפלאה היא מאר, בכל זאת, כאשר נשים עינינו על פעולת שרץ־העוף בעניני השדכנות נשתומם עוד יותר ויותר.

ידוע, כי הדבורים והצפרת־כרמים⁶⁷ אוהבים נאמנים המה להפרחים. עליהם יתוספו עוד אוהבי פרחים רבים, אשר במתקם ימתיקו את ימי חייהם הקצרים, ואף כי שרצים כאלה לרוב לא ידעו אבותיהם ולא ידעו את בניהם, כי הרוב מהם יצאו מביציהם באביב ואבותיהם כבר מתו בסתיו, וגם המה כאבותיהם בסתיו ימותו והבאים אחריהם ישארו עוד טמונים בביציהם, לא אך מבלי כל חנוך כי אם גם בלתי נולדים עוד, וממילא ידיעת הנבראים האלה מדברי ימי אבותיהם ומעתידות בניהם מעטה היא מאד, בכל זאת ידאגו בעד בניהם שימצאו בפרחים מזון וחיים. וכאשר יעופו מפרח לפרח ישדכו בין הנטעים הזכרים לנטיעות הנקבות, ר"ל יביאו בכנפיהם את האבק המפרה מנטע זה אל פי החותם של נטיעה אחרת.

כאשר יחדרו הדבורים או שרצי־עוף אחרים לתוך כתר הפרח הזכריי לשמח את לבם במיני ממתקים, יתבקעו על ידי נגיעתם נושאי־האבק ויכסו את האורחים הזוללים באבקם, והיה כאשר יבאו הזוללים האלה, אחרי אשר כבר אכלו לשבע ושתו לרויה ממתק הנטע הזכריי, אל הנטיעה הנקבית ליהנות גם ממתקה. אשר אולי ענוג הוא ורך יותר, יביאו על גופם השעיר את האבק המפרה ובו ישלמו בעד משתם. באופן כזה שרצי העוף החיים מן הפרחים יביאו חיים גם להם, כי הם המה השדכנים הממצעים את הולדת הנטעים ויתנו חיים להם ולפרותיהם, אשר הרוב מהם גם לא יראו אותם.

רבות בשנים חשבו, כי הולדת הנטעים על ידי שרצי־העוף אך מקרה הוא, כי ההולדה הזאת הבא בדרך אגב וממילא וגם בלעדם עלה הזווג ליפה על ידי הרוח, אבל בימינו גלו את הולדת נטע אחד על ידי שרץ העוף על דרך נפלא כזה, אשר תעורר תמהון והשתוממות, ותראה, כי מבלעדו לא עשה הנטע הזה פרי, אף אם פעלו עליו כל הרוחות שבעולם.

ו. הולדה נפלאה.

הציץ, אשר הולדתו תבא על דרך היותר נפלא מכל דרכי ההולדות אשר ראינו עד כה, הוא ציץ נטע ארסיי⁶⁸, אשר נראהו לפעמים על הגדרים וכותלי החומות מבלי אשר נשים לב עליו. אבל גם הנטע הזה לא נתעלם מעין החוקר השואף ודורש אחר כל חק ופלא בטבע.

הציץ הזה יחיד הוא בתארו. הכוס יתראה כמעט כפרח הטולפע הסגורה, אבל לא ששה עלים לו כלפרח הטולפע, כי אם עלה אחד והוא נושא־האבק, סגור מכל צד ואך למעלה על ראשו הנטוי מעט ימצא נקב קטן. בתוך החלל הסגור הזה ימצא גם החרצב וחוטי האבק, אבל לא כמו שראינו אותם בפרח הגודגדניה, כי פה נושאי־האבק לא ימצאו על החוטים, אשר ביכלתם היה להגיע אל פי החותם, כי אם מושרשים המה למטה בחותם הנקביי. הולדת הציץ הזה אם כן כמעט דבר אי־אפשר הוא, כי סגור הוא מכל צד והרוח לא יוכל לבא אליו ומלבד זה עיקר עבודת הרוח הוא לשדך בין זכר ונקבה הנמצאים בשני ציצים שונים, על שני אילנות שונות או גם בשתי ארצות שונות. לזה ברכה הטבע את הזכר באבק מפרה הרבה כדי שאף אם רבוא רבבות גרגרים יאבדו על דרכם עד שיבאו אל הציץ הנקביי, כדי שגם אז תגיע הטבע אל מטרתה, כי גרגיר אחד די הוא להפרות את הנטיעה הנקבית, נמצא, כי על הציץ אשר נדבר בו עתה לא יפעל הרוח מאומה. אבל שרץ־עוף אחד יבא פה, על דרך נפלא ונורא לעזרת הטבע, הוא יבא ליחד את הנאהבים, אף כי על ידי זה יאבד חייו.

כוס הציץ הזה, כאשר אמרנו, סגור הוא מכל צד ואך בראשו ימצא פתח קטן ועל ידו יתגנב לתוכה, כאשר ראינו לא פעם, שרץ־העוף השואף להריח הנודף אשר בתוכו. הדרך המוביל אותו למטה טוב ומתוקן הוא, אף כי המעטפה הסגורה הזאת מלאה היא שערות ארוכות, אבל כל השערות תלכנה מלמעלה למטה לתוך הכוס כחוטי הברזל ברשת העכברים⁶⁹, וכמו שנקל לו לעכבר לכנוס ברשתו, על כי הוא בגופו ירחיב את המקום בין החוטים, אבל לא לצאת. כי החוטים האלה יגדרו בעדו את הדרך, כן הוא ממש בשערות הציץ הזה השערות תתרחקנה זו מזו, כאשר יבא השרץ ביניהן ובעזרתן ימהר לרוץ מבלי כל מסטין ומשבית עד החרצב, שמה יתענג בפעם האחרונה על ממתקי הציץ. כי אחרי אכלו לשבע ויחפוץ לצאת, ימצא, כי השערות סגרו עליו את הדרך. לחנם ינסה לבא אל הפתח ויוכח סוף סוף, כי נלכד בפח. מלא פחד ואימת מות יתחיל לרוץ ולעוף הנה והנה, יניע וירעיד את הציץ עד כי יתבקעו נושאי אבקו. האבק יפרח על פני כל הציץ וממילא יבא גם לתוך הלק הנקביי של הציץ ויפרה אותו.

מה מאד שמחנו לו יכלנו לספר להקורא, המצר בלי כל ספק בצרת השרץ האובד, כי אחרי שנשלמה ההולדה יתחלקו השערות ויתנו מקום להשרץ האובד. אשר על ידי פחד ואימת מות הביא תועלת כזאת להציץ, לצאת לחפשי.

אבל לרוב עגמת נפשנו לא כן הוא. השרץ ישאר בבית מאסרו, ישאר וימות ברשתו, חרף כל הטוב אשר עשה, חרף כל התועלת, אשר הביא. כי הטבע לא תדע רגשות תודה והשרץ ימות כדי להחיות את הנטעים.

ז. נפלאות וגודל ערך הולדת הציצים.

לא נוכל לעזוב את הנטע הארסי שזכרנו עם הולדתו הנפלאה מבלי לדבר בו עוד דברים אחדים. הנסיון הורה, כי הולדת הנטע הזה תוכל לצאת לאור אך באופן זה ולא באופן אחר. כי כאשר שמרו שלא יבא השרץ לתוך הציץ, נבל הציץ מבלי לעשות פרי, וכאשר לא עמדו לו לשטן על דרכו, בא בצמצום באותה העת, אשר פי החותם שאף אחרי האבק, לתוך הציץ, ובמותו הביא לו חיים. ומי ירהיב עז בנפשו לאמר, כי מקרה הוא? כל תארי הציץ הזה, כל חלקיו יראו, כי יצרכו להולדתם את השרץ, כמו השערות, אשר יקלו עליו לכנוס לתוכו ויפריעו אותו לצאת ממנו, השרץ על ידיהן ישאר בכוס ויסבב את ההולדה. אם נחתוך את השערות או נפתח באיזה מקום את הכוס, יעזוב השרץ את הציץ מבלי להפרותו, ובראותנו בעינינו מעשים כאלה, מי לא יראה בזה אצבע אלהים? מי לא יראה בזה, כי השרץ והנטע הזה נבראו למטרה אחת, והאות, כי חרף שמירת־החיים, אשר נראה תמיד גם בהשרץ הזה, מוכרח הוא לבא הנה, ללכת אל מקום מיתתו, לכנוס בחפץ לב לקברו, כדי להאריך את חיי הנטע.

חרף חפצנו ולרוב עגמת נפשנו לא נוכל להביא פה עוד מראות שונים מנפלאות טבע הצמחים, כי אין מספר כמעט להנפלאות האלה ויריעת הספר הקטן הזה קצרה מהשתרע עליה אף חלק קטן מהן. אך עוד אחת נביא פה טרם נשוב לדברינו להראות איך יתפתח הפרח לפרי.

ישנם צמחים רבים החיים בים ויפרחו תחת פני המים. בין הצמחים האלה ימצאו רבים, אשר חלקי זכרותם ונקבותם רחוקים הם זה מזה, ובכל זאת יבא האבק של זה אל פי החותם של זה, ומרוצת המים לא תוליכהו הלאה ממטרתו. החוקרים חדרו בעין בחינתם גם לעומק סוד הולדת הצמחים האלה.

חלקי הנקבות של הציצים האלה ימצאו בראש שריג מעוקם כשלשלת⁷⁰ באותה העת ממש, אשר האבק המפרה יבשל בחלקי הזכרות, השריג השלשלאי יתישר עד אשר חלק הנקבי ימצא על פני המים, אז יתבקע נושא האבק מתחת למים ואחרי שהאבק קל הוא יצוף למעלה על פני המים עד אשר יבא אל פי החלק הנקבי ויפרה אותו. תיכף, כאשר נשלמה הפעולה הזאת, השריג הנקבי יתקמץ כבראשונה, יתכסה במים ויבשיל שמה את הפרי. נראה מזה, כי לא אך הרוח ושרץ־העוף, כי אם גם המים יתעסקו בעסק השדכנות, בהציפם את האבק הקל על פניהם עד המקום, אשר יחכה עליו חלק הנקבי של הנטע.

מלבד השרכנים הטבעים האלה יקח גם האדם חלקו בהולדת הצמחים על ידי האבק המפרה, אשר יפזר לעת מוכשרת לתוך החותם'. זהו עתה מלאכת הגננים, אשר חלק להם בחכמה. הפרחים היותר יפים, והפירות היותר ענוגים יתגדלו ויצמחו עתה אך בחכמת הגננים, היודעים להפרות הצמחים, כי המה יפזרו לעת מוכשרת אבק פרח יפה ממין זה לתוך חותם איזה פרח יפה ממין אחר ועל ידי זה יולדו מינים חדשים מצוינים ביפים ובריחם, מרהיבי עין ומשמחי לב. אבל לא אך בעד העין והענג, כי אם גם בעד הכלכלה ההכרחית גדול מאד ערך הבחינות בחקי הולדת הצמחים. בשנת 1846 הולדת פרחי התבואה מעטה היתה וחוקרי הטבע ידעו מראש, כי רעב יהיה בארץ. מה גדול הוא לפי זה ערך ידיעות חקי הטבע לטובת ולתועלת כל מין האנושי!

ח. הגודגדניה, אחרי קבלה ההולדה.

עלינו לעזוב עתה את נפלאות ההולדה, לשוב אל ציץ הגודגדניה ולראות מה יעשה עמו אחרי אשר האבק המפרה מצא את דרכו אל חלק הנקביי של הציץ, להמטרה הזאת נשים נא עוד פעם עינינו על החלק הנקבי הזה ונראה את יחוס ושייכות כל פרטי החלק הזה אל ההולדה. את החלק הנקבי בכלל נכנה בשם חותם, על כי המטה הזה, העומד בתוך ויעלה לפעמים עם פיו הפתוח מעל לראשי החוטים הנמצאים סביבו, באמת יתראה כחותם מפותח. חלקו למטה, הנמצא בתוך כוס הציץ עב וירוק הוא, הוא החרצב, העולה לשריג דק מצבע זהב – ירוק הוא דרך האבק ועל ראשו סדק פתוח, הוא – הפה, אבק המפרה יגיע אל הפה המקבלו ותיכף יצלול גרגיר אבק אחד למטה, עד אשר יגיע אל הוזרצב ופה ישתלם הריון הפרי.

טעות הוא בידי אלה החושבים, כי מגרגיר האבק יתפתח הפרי. פרי הצמחים יתפתח באופן כזה, כאשר יתפתחו החיים: עיקר הפרי כבר ישנו מסתר בביצה, הדורשת אך להתמלאות ולהשתלם על ידי ההתיחדות עם העצם המפרה. כביצת החיים כן תמצא ביצה מסותרת בחרצב ציץ הגודגדניה, העומדת להתפתח לפרי. הביצה הזאת תשחת לו לא הגיעה אליה האבק המפרה. אבל אחרי שהגיע האבק, אשר יתהפך לשלחופית ארוכה מעט⁷¹ אל החרצב, להביצה ויחדור לתוכה על ידי הפתח הצר, הנמצא על קליפת כל ביצה, יתפתח משניהם הפרי.

הפרי לפי זה באמת יליד שני חלקי הציץ הוא, יליד שני ההורים, נולד על ידי התאחדות ביצת האם עם אבק האב. זהו חק הטבע בצמחים, בחיים ובמדברים.

ואחרי אשר במשך העת, אשר כתבנו את המאמר הזה, הציצים האלה כבר נבלו ועלי הכתר הלבנים כבר נשא הרוח, נוכל לראות ברור איזה פרחים יתפתחו לפרי. חוטי האבק כבר נתיבשו, הפה ודרך האבק יתקרבו לקצם, הכוס הירוק נשחרחר, יבול ועוד מעט ויפול: ואך שמה, המקום, אשר בו הגודגדניה תתחיל להתפתח, החרצב נתעבה ונתגדל, ואחרי ימים אחדים, כאשר כל חלקי הפרח יבולו ויפלו, גם ילד קטן יוציא את הגודגדניה, אף כי תהיה עוד ירוקה: אבל זאת, אשר יתראה לנו עתה כגודגדניה הוא אך עורה העליון והגודגדניה האמתית מסותרת בו והיא היא הביצה, אשר קבלה לתוכה את האבק ונתפתחה, החרצב הוא המטרין⁷² אשר בה יחיה הפרי, ממנה כלכלתו, אשר הכינה פה הטבע.

חקי הצמחים והפרי, התפתחותם וגדולם נבחנו אך בימינו אלה, נפלאים המה ומלמדים אנוש בינה. רזים עמוקים בחיי הצמחים גלה לנו החוקר הגדול שליידען. עוד נדבר בזה באחד ממאמרינו להלן וננסה לבאר את אשר גלו ומצאו חוקרי זמננו. לעת עתה נחפוץ אך להעיר, כי גם עתה לא נדע כי אם את המעשה⁷³, את התפתחות וגדול הצמחים, אבל מקור סבת וטעם ההתפתחות, על ידי איזה נסבה ומדוע יתפתחו, מכל זאת לא נדע עוד כמעט מאומה עד היום הזה.

ט. דברים אחרים על הפירות וגדולם.

בהגודגדניה הבשולה לא נראה מאומה מחלקי הציץ. ואך זכרון חלק אחר יתראה עליה – זכרון החרצב, כי הגודגדניה הבשולה היא היא החרצב, אשר היה בתוך הכוס ועתה נתפתח. הכוס נפל והחרצב ימצא עתה על השריג, אשר עליו תלה הכוס. מהכוס לא נשאר כל זכרון ואך שפת⁷⁴ השריג הרחב, אשר יגע את הגודגדניה ולא יתדבק עמה, יראה לנו את המקום, אשר עליו לפנים תלה הכוס. אבל למעלה על הגודגדניה נראה עמק קטן ובו ימצא תמיד כפתור קטן והוא מקום ״דרך־האבק" אשר כבר נתיבש ונפל והשאיר אחריו את הכפתור הקטן הזה.

באופן כזה יגדלו כמעט כל פרי העץ ואך הבדל אחד ביניהם. ברבים מהם החרצב לא ימצא בתוך הכוס, כי אם תחתיו; כן נראה למעלה על תפוח בשול, איזה עלים קטנים יבשים, ובתוכם כמין כפתור, העלים הם הכוס אשר נתיבש והכפתור הוא הנשאר מדרך האבק אשר נתיבש ג"כ. מזה נראה, כי תפוח בשול ישא עליו יותר את זכרון הציץ מהגודגדניה. ועל כן שריג התפוח לא רחב הוא כל כך כשריג הגודגדניה ומדובק הוא יותר אל הפרי, כי בלא זה התפוח לא בא לבשולו, כי כבדו לא נתן לו לתלות על השריג ונפל לארץ בראשית התפתחותו וכזה נראה גם באגסים. ואחרי כי עתה כבר יבשלו פרי עץ ממינים שונים יוכל כל אחד מקוראי להוכח, כי על כלם ימצאו איזה עלים יבשים והם הם זכרו כוס הציץ.

מה מאד חפצנו לבאר עוד בסוף מאמרנו זה את הפרטים המיוחדים, אשר נרגיש בלח הפרות ובצבעם, אבל הם אינם נודעים לנו עוד ברור. לא היתה עוד לאל ידי כל החקירות והדרישות להראות, כי חלקי החומר⁷⁵, הנצרכים בהכרח לגדול הצמחים שונים המה במיני צמחים שונים, אף כי הרבה בחינות מדעיות הראו, כי צמחים ידועים מוכשרים לקבל חמרים פרטים ממקום האדמה, אשר עליו יגדלו, ונמצא אחר כך את החמרים האלה בפרי אלה הצמחים, ואם יחסר לו להמקום ההוא איזה חומר, אז לא יגדל הצמח עליו. ולהמטרה הזאת ייטיבו את השדות, להשיב להן את החמרים, אשר הוציאו מהם תבואות שנה העברה. מובן מאליו, כי לזה נצרכת ידיעה פרטית לדעת באיזה דברים להיטיב ובמה להיטיב בעד צמח מיוחד. עובד־האדמה יזרע על שדהו כל שנה מין אחר, אם זרע למשל בשנה העברה את שדהו דגן או חטים, יזרע אותה בשנה זו תפוחי אדמה, ונקוה לדבר עוד בהענין הנכבד הזה.

אבל בנוגע לפרי־עץ ממינים שונים לא נדע עוד מאומה מפרטיות טבעם. מדוע הנטע הזה יעשה דוקא מין פרי זה ולא מין פרי אחר. אולי במשך הימים נחדור עד הכח הפנימי החי בכל נטע ונטע ומכה אותו ואומר לו גדל פרחים כאלה ולא אחרים, עשה פרות כאלה ולא אחרים, קח מהאדמה והאויר את חלקי חומר זה דוקא ולא חלקי חומר אחר.

הנסיון בכל זאת יורנו, כי ביכלתנו להיטיב וליפות את הפרות על ידי אמצעים מלאכותיים, להרכיב למשל ענף אילן זה באילן אחר רע ממנו ועל ידי הענף הטוב יוטב גם האילן הרע, לפזר אבק פרחים יפים על פרחים אשר אינם יפים כל כך ויתיפו יותר. כל הפרות אשר נאכל עתה הוטבו ונתיפו על הדרך הזה. גדול הוא שכרם של אלה, אשר יעמלו להיטיב את פרי העץ לטובת מין האנושי. מענפי עץ אחד נוכל לפעמים להוציא פרות שונים. כמו למשל גודגדניות מתוקות וחמוצות, תפוחים ואגסים⁷⁶: אבל היכולת הזאת מוגבלת היא מאד וענפי התערובות לא יעשו פרי רק אם טבעי שני מיני הפרי קרובות הן מאד. כן יחקור האדם, ידרוש ויגלה לפעמים פה ושם איזה סודות ורזי הטבע, יאכפה לפעמים לסור למשמעתו ולמלאות חפצו, אבל המצאותיו מוגבלות הן כידיעתו והטבע תכריחהו תמיד ללכת אחריה כבהמה בבקעה ולתת כבוד ויקר לחקיה.

מאמר ו – מיני מזונות בעד העם.

א. חלוף והתהפכות המזון ⁷⁷ .

את מיני המזון נכנה בצדק “אמצעי החיים”⁷⁸ כי זאת אשר תחיה בגויתנו הוא המזון, אשר נחלף ונתהפך לחיים. ועל כן נקל הוא לפרוט את אשר על האדם לאכול למען יחיה, איזה מאכלים מוכשרים המה להחזיק בריאותו, לחדש את כחו לעבודה ולמלאות את אשר הגו יאבד על ידי הזעה, הנשימה וכדומה. כי ידוע הוא, אשר הדם מכלכל כל הגוף הוא, חלקי וחמרי הדם ג"כ ידועים הם וממילא די לנו לדעת את חלקי וחמרי המאכלים, ואלה, אשר ימצאו בתוכם חלקי וחמרי דם הרבה, או יתהפכו על ידי עכול לחלקי וחמרי הדם, טובים ובריאים המה. כן יאמרו וכן יאמינו רבים לצאת בזה ידי חובת הידיעה הזאת. ואף כי בכלל הדעה הזאת אמתית היא, בכל זאת עלינו לדעת פרטים רבים, אם נחפוץ באמת להראות להמון העם את המאכלים הטובים בעדו.

גם בגידי יושבי אירלאנד האובדים, אשר יזונו כל ימיהם מתפוחי אדמה, יסובב דם כזה ובמדה כזאת, כבגידי יושבי בריטאניה, אשר עבדיהם ובעלי מלאכתם ימשכו את ידם מכל עבודה ומלאכה, אם לא ינתן להם בעד עבודתם ומלאכתם שכר כזה, שיוכלו לקנות בשר ושכר לסעודת הצהרים. בדם האירלאנדי ימצאו אלה החלקים ממש אשר ימצאו בדם הבריטני ובכל זאת מה משונה היא אכילתם ומזונם, ובצדק נכנה את האירלאנדים אובדים לפי מזונם, ומזון הבריטנים טוב ובריא הוא. מזה נראה, כי המזון איננו תלוי אך בדם, ובאמת כן הוא, עוד דברים רבים יבאו לזה, אשר עלינו לדעתם ונדבר עליהם פה טרם נבא לבאר את פרטי מיני המזונות.

היסוד הראשון, אשר נחפוץ להקדים פה, הוא: כי התועלת הבאה מן המזון איננה תלויה אך בדם, ר“ל אם ימצאו במזון חמרי דם רבים, כי אם גם במהירות חלופו והתהפכותו. הדם דמינו לסך כסף מצומצם, אשר לאדם. אם יקנה את צרכי חייו מהסך אשר בידו מבלי להרויח מה למלאות חסרונו, כספו סוף סוף יכלה וכיסו ישאר ריק. עליו להשיג את כל צרכי חייו בער הריוח, אשר ירויח באמצעות כספו ויחלפהו תמיד, כן הוא החובה לעשות גם בנוגע לדמנו. המשל הזה דומה הוא מאד אל הנמשל ונבאר בעזרתו את דברינו. נצייר לנו, למשל, שני סוחרים, אשר סך כסף כל אחד מהם לא יעלה יותר ממאה רו”כ, שניהם אם כן שוים המה בעשרם לפי סך הכסף אשר בידם. ואך הבדל אחד ביניהם: אחד מהם ילך שתי פעמים מדי שבוע בשבוע להכפרים הסמוכים לעיר, יקנה שמה בהמה וצאן, יביאם העירה וימכרם, ובכל פעם ישתכר חמשה רו“כ. השני יקנה סחורות שונות, יביאם לחנותו ובמשך כל חדש וחדש ימכור את כל הסחורות וירויח עשרים וחמשה רו”כ. מסחר מי משניהם יותר טוב הוא? בלי ספק מסחר סוחר המקנה; כי בעת אשר החנוני ירויח על צרכי חייו אך עשרים וחמשה רו“כ במשך חדש ימים, סוחר המקנה ירויח שמונה פעמים חמשה רו”כ היינו ארבעים רו"כ כמראה הזה נראה באנשי אירלאנד ואנשי בריטאניה. סך כספם – דמם – שוה הוא, ההבדל הוא אך באופני החלוף. הבריטאני יעבוד בכל כחו ויאכל מאכלים טובים ומבריאים. כאשר יעבוד יוציא את סך כספו – דמו – כל הכאה והכאה בפטישו תשלול ממנו חלק מחייו על ידי נשימתו, כל תנועה חזקה תשלול חלק מדמו על ידי נטפי הזעה, אשר יתראו על מצחו. כל מעשיו ותנועותיו בחזקה ובכח יעשו. הוא לפי זה מהרה יוציא את סך כספו, אבל גם מהרה יאספהו אליו על ידי הבשר והשכר. הוא יחליף מהרה את סך כספו וירויח בזה הרבה. האירלאנדי לא יעבוד ולא יעשה מאומה וממילא יוציא את סך כספו – דמו – אך לאט, וכן יאספהו אליו אך לאט, כי מזונו רע הוא מאד. ואף כי מדת הדם תשאר כמו שהיתה אצל שניהם, בכל זאת בסבת החלוף לאט הזה יושבי אירלאנד עצלים המה במעשיהם ובמחשבתם וימאסו כל עבודה ומלאכה, ויושבי בריטאניה יעבדו בחפץ־כפים ובריאים המה בגופם ונפשם.

כאשר נראה, טיב המזון איננו תלוי אך במדת חלקי וחמרי הדם כי אם גם (והוא העקר) במהירות חלופו והתהפכותו⁷⁹.

ב. העכול ⁸⁰.

בפרק הקודם בארנו כי העיקר במזון הגוף הוא מהירות חלופו, ועל כן אם נחפוץ לדעת איזה מיני מזון טובים הם בעד העם, עלינו לשום לב על כשרון חלופם, ואך אלה נכנה מבריאים וטובים, המוכשרים למלאות מהרה את חסרון הדם, אשר נאבד על ידי העבודה. ואלה אשר יסתפקו אך בזה שיבחנו את חמרי המאכלים ויחליטו את ערכם וטובם אך על פי החמרים האלה, מבלי לבחון לדעת את מהירות וקלות חלופם והתהפכותם לדם, לא יצאו ידי חובתם. מזון, אשר בחמרו לא ימצאו כי אם הלקים מעטים הנצרכים לדמנו, אם אך החלקים המעטים האלה במהרה ובנקל יתהפכו לדם, טוב הוא הרבה יותר ממזון, אשר בחמרו ימצאו חלקים רבים הנצרכים לדמנו, אך החלקים האלה לא יתהפכו לדם כי אם לאט לאט. אנסה לבאר את דברי אלה:

כבר נדע בעזרת חכמת הכעמיע כי המוץ והסובין לא אך יעצרו במדה נדושה חלבון־צמחי ⁸¹ וחומר־שמני⁸² כי אם גם עשירים המה בחמרים אלה יותר מקמח־חטים, ואחד מהכעמיקים הגדולים, מיללאָן בפאריז, משך על דבריו בשנת 1849 את עין כל החכמים, בהראותו, כי הסובין מזון טוב ומבריא הוא על פי חמרו ותחת לתת אותו כמספוא לבהמתנו טוב טוב עשינו לערבו עם קמח ולאפות ממנו פת בעדנו, ובחשבון צדק ומצומצם הראה ברור והביא ברכה והצלחה לכל יושבי איירופא. והנה אף כי בחינותיו וחשבונותיו צודקים המה מאד עד שאי־אפשר לדחותם. בכל זאת לא באה עצתו לידי מעשה. על פי חקי החכמה צדק מיללאן בכל דבריו, אבל לקיבת האדם תחסרנה העת והסבלנות, הנצרכות להמתעסק עם חכמת הכעמיע. ואף כי על פי חקי החכמה הסובין מזון טוב הוא כי ימצאו בו חמרים רבים, ההכרחים לדמנו, לא יועיל לנו בכל זאת מאומה, אחרי כי כלי העכול שלנו אינם מוכשרים להפכו במהרה ובנקל לדם, והסובין יעזבו את נויתנו כאשר באו, מבלי להשביעו אף מה, כי גם קיבת הגבור לא תצלח לעכלו. אם כן טוב טוב נעשה לתתם לפני בהמתנו, אשר קיבתה תמהר לעכלו ועל ידי זה תתחזק בריאותה ויתוסף שמנה, ואנחנו נהנה מבשרה, שמנה וחלבה.

מדברינו אלה יצא לנו עוד יסוד אחד: משני מאכלים המאכל היותר טוב הוא אותו שימהר להתעכל. ר"ל אותו המאכל שיתהפך מהרה לדם. מלבד שני היסודות האלה אשר הצבנו, עלינו להזכיר, כי גם הטעם⁸³ יפעל פעולתו על מיני המזון, והידיעה איך לערוב עם המאכלים בשמים⁸⁴ שונים תעזור הרבה להיטיב אותם. העובד⁸⁵ המתמיד במלאכתו יחיה את אשתו, אבל אשת חיל, אשר תדאג ותשתדל, כי המאכל אשר תעתד יהיו מוטעמים ומבריאים, גם פעולתה גדולה היא ותעזור הרבה לחדש את כח עבודת אישה, אשר לא תמיד יבין את פעולתה זאת.

אחרי הדברים האלה נחפוץ לבאר את ערכם ושוים של כמה מיני מזון בפרוטרוט, ובזה נשים עינינו אך על אשר יתראה ויעשה בחיי המעשה⁸⁶ אף כי על ידי זה סכנה מרחפת על ראשנו לפגוש בבית המבשלת כמה נשי־חיל, אשר, בלי כל ספק תחפוצנה לחשוד בנו, כי באנו להסתכל בקדרותיה, קערותיה, מחתותיה וכיוריה, כדי לגלות את סודות בית־המבשלות לשכנותיה ורעותיה.

ג. קאפפע.

עתה נבוא להתבונן על פרטי מיני־המזון. לא על מיני המזון הנצרכים לעשירים זוללים, אשר כבר השחיתו את קיבתם ולא יאכלו אך את המתוק לחכם. כן לא נוכל להראות את תועלת וטיב מיני מזון שונים בעד אלה האובדים, אשר החסר והכפן יאכפם למלאות קיבתם בכל מה שיהיה. כי בעד כל אלה דברינו אך למותר ועל חנם הם. נתבונן על מיני המזון הנצרכים ואפשרים בעד אנשים העובדים עבודתם באמונה ובכל כחם, כדי להחיות את נשותיהם ובניהם ואשר נשותיהן אלה מצדן יעמלו בכל כחן להכין ולתקן כל דבר־מאכל יחזק ויחדש תמיד את כחו ורוחו של אנשיהם העובדים, בקצרה: נחפוץ להתבונן פה על פרטי מיני המזון, אשר יתכנו אצלנו ״בעל־הבית’ש עסען" ונתבונן על כל אחד ואחד מהם על פי סדר היום.

כבר מנהג הוא אצלנו לשתות בבקר קאפֿע⁸⁷ ולהוסיף לשתותו עם לחם־חטים מעט. אבל מה טיבו של הקאפע הזה? האם מין מזון הוא, או מין משקה? או אולי ישתו אותו על אשר יחמם ויביא איזה רפאות תעלה? או אולי להפך שם מזיק הוא? ידיעתנו לא תתן לנו עד היום תשובה מספקת על השאלות האלה. הבחינות בעזרת הכעמיע הראו, כי בהקאפֿע ימצא חומר מיוחד, אשר בו יסוד־החנקי⁸⁸ במדה גדושה, חומר כזה נמצא גם בהטהעע. בימינו אלה מצאו כמה נוסעים במערב אפריקא פרי בשם קאלאנוס, אשר גם הוא יחזיק בקרבו את החומר הקאפיי או הטהעיי הזה וחשוב הוא מאד בעיני יושבי המדינות ההן. ואחרי אשר קאפֿע, טהעע וקאלאנוס ישתו מעמים שונים וכל אחד מאלה יוכל למלאות את מקום רעהו, כי חלק גדול מחמרם אחד הוא לכלם, אחרי כי החפץ־הטבעי⁸⁹ ימשוך רבוא רבבות אנשים לשתות וליהנות מאחד מהשלשה מיני פרות האלה, נוכל לאמר בהחלט, כי יביאו תועלת לבני אדם. ומה היא תועלת הקאפֿע? הבחינות בימינו אלה הראו, כי הקאפֿע הוא מין בושם וגם מין רפאות־תעלה.

מין בושם הוא, כי גם הוא יפעל כבושם על הקיבה להוסיף את החוטי הנוזלי⁹⁰ המעכל, כי המאכלים אך אז יתעכלו בקיבה אם כתליה יוציאו מהם נוזלי כזה המוכשר לעכל. ועל כן ישתה גם העשיר, אחרי אשר מלא כרסו. צנצנת קאפע, כדי לחזק את כח העכול, ואחרי כי במשך הלילה נחלש הכח הזה טוב הוא לשתות בבקר צנצנת קאפֿע, המעורר את עור הקיבה ויחדש כחה. ובאמת נראה, כי תאות־האכל⁹¹ תתגבר אחר שתית הקאפע יותר מאשר היתה לפני שתיתו. זה הוא פעולת הקאפע כבושם.

אבל אנחנו בצדק נחשוב את הקאפע גם למין רפואה. כי הוא יפעל לטוב גם על עצבינו. ידוע כי הקאפע, אשר נשתה בלילה, יגרש את הרפיון והלֵאות ועל ירו נוכל לגרש כל שנה ותרדמה מעינינו: החכמים העמלים במחשבה ועיון, ירגישו התעוררות חדשה אחרי אשר שתו את הקאפע, המה באמת ישתו אותו כרפואה בדוקה בכל עת שירגישו לאות ועצלות במחשבתם וכח עיונם.

הקאפע יעורר את רוח הרעים, אשר נאספו יחד, ויפתח את שפתם לדבר ולספר. לא נתפלא אם כן, כאשר נראה נשי חיל נאספות יחד, צנצנת קאפֿע בידן והן יושבות ודורשות על העצים ועל האבנים, כלן יחד פה אחד, מבלי לשמוע או להבין אשה את רעותה, אף כי קודם שתית הקאפע ישבו בשפתים עצומות ולא הוציאו הגה מפיהן. פעולת הקאפע הוא המעורר לא אך את הלשון כי אם גם את הבטת העין, גם את לחיצת היד, בקצרה: המעיר ומעורר את כל יצורי גונו. ואחרי כי בבקר, כאשר נקום ממשכבנו נרגיש מעט עצלות ומעט שנה, אף כי כבר התענגנו על מנוחת הלילה. טוב הוא לשתות אז מעט קאפֿע, כי הוא משיב נפשנו ומעוררה לעבודה ולמעשה. חוקר הטבעי המפורסם מאלעשאט יאמר, כי הקאפע, אשר נתרבה עתה בימינו, יראה, כי ההתעוררות הרוחנית נצרכת לנו עתה הרבה יותר מכפי שהיתה נצרכת בימים עברו.

ד. התועלת והנזק, אשר יביא לנו הקאפע.

אחרי אשר הקאפע מוכשר הוא לעורר את פעולת העצבים, מובן מאליו, כי פעמים הרבה יזיק יותר מאשר יועיל. אנשים אשר מטבעם בעלי־מחשבה ומצוננים המה יצרכו את הקאפע ובאמת ישתו אותו בכל פה. אבל לאנשים בעלי מרה – אדומה, בעלי התפעלות⁹², יזיק הקאפע. עליהם לשתותו, אך כשהוא מעורב במים הרבה. לא טוב הוא הקאפע בעד תינוקות וחלילה על ההורים לאכפם, כי ישתו אותו דוקא. אבל טובה היא פעולתה על אנשים אשר הזקנה כבר קפצה עליהם ויצטרכו לעורר את פעולת עצביהם, אשר כבר נחלשו ועל כן לא נוכל להתלונן על הזקנים, אשר יתמידו בשתית הקאפע.

לפעמים, ובפרט בין העניים, יערבו עם הקאפֿע ציכארי מעט, לא נאמר, כי מזיק הוא, אבל גם לא נוכל לרבר בשבחו. הוא לא יכול למלאות את מקום הקאפע, כי אין בו חמריו ועל כן שתיתו לא תביא כל תועלת. טוב יעשו אלה, המוסיפים על הקאפע חלב מעט וקנה דבש⁹³. חלב וקנה־דבש מיני מזון טובים הם. בחלב ימצאו חמרי הדם וגם קנה־הדבש יתהפך בבשרנו לחמרים הכרחיים לחיינו. ואחרי כי לא אכלנו מאומה בלילה ועלינו למלאות את אשר נאבד מדמנו על ידי הזעה, הנשימה וכדומה, טוב הוא להוסיף על הקאפע מעט חלב ולהמתיקו בקנה רבש. אין לנו לחשוב לזוללים את ילדינו, על אשר יאהבו את הקאפע מעורב עם חלב וממותק בקנה־דבש דוקא. לא לחנם נתנה להם הטבע את החפץ אחרי קנה דבש, הכרחי הוא להם, אשר דמם יסובב במהירות יתרה ונשימתם חזקה, כי הן הם יהפכו את מזונם לחלקי גום, אשר עוד לא נתפתח, ולנדולו. גם לפני הבא בשנים קנה־הדבש הכרחי הוא, אבל הוא ישיגו על ידי העמילן⁹⁴, אשר ישאירו בו המאכלים אשר יאכל, ואחרי כי לזה, להפך את העמילן לקנה־דבש, נצרכת פעולת כלי העכול, אנחנו נקל ונמהר את עכול הילדים, אם נתן להם קנה־דבש מוכן ומתוקן, חלאים רבים נפגוש בין התינוקות ובפרט המחלה הבריטאנית⁹⁵ בין בני עניים, אשר באו להם על אשר נזונו תמיד בלחם ותפוחי־אדמה, העוצרים עמילן הרבה וכלי עכול של תינוקות חלושים הם ולא יוכלו לעכלו ולהפכו לקנה דבש. העמילן הזה ישאר כמשא כבד בקיבה, ילא את כלי העכול ותועלת כלכלתו מעטה מאד ועל כן יחלשו, ירזו ויוכשרו להתפעל מכל חלי ומדוה.

אבל השותה קאפֿע אחר סעודתו, כדי לעורר את כח העכול, ישתה אותו בלי כל תערובות חלב וקנה־דבש. כי שניהם לא אך לא יוסיף על כח העכול ולא יעורר אותו, כי אם להפך, יכבידו עוד על הקיבה המלאה, כי עליה לעכל גם אותם, נמצא, כי הם יכבידו עבודתו יותר מאשר יקל לו הקאפֿע:

טוב יעשו אלה, אשר יאכל בבקר עם הקאפֿע מעט לחם־חטים דוקא, כי בחמרי החטים ימצא עמילן כמעט פי שנים מבחמרי הדגן ונקל הוא להתעכל. ואחרי כי לא נחפוץ תיכף, בבקר, להלאות את הקיבה במאכלים קשה העכול טוב הוא להוסיף להקאפע המעורר את עור הקיבה, אך דברים קלי העכול.

ה. סעודת הבקר.

גֵו העובד, אף אם עבודתו קשה היא, נתחזק על ידי הקאפע ומעט הלחם. חטים למען יתחיל בנפש הפצה עבודת יומו. אבל האכילה והשתיה המעטה הזאת מלא אך את הצורך היותר הכרחי, ועל כן, אם עבודת היום החלה בשעה ז' בבקר, ההכרח הוא לאכול לסעודת הבקר בין שעה 10–9 איזה מאכל מבריא ומכלכל. אך למעטים היא, סעודת הבקר, הסעודה העיקרית, אבל כל אלה, אשר השכימו לקום יאכלו את הסעודה הזאת בתאות־אכל פרטית. אם כן חוב הוא לדאוג בעד הסעודה הזאת, בפרט בער אלה, אשר לא ישבו בעת בקר, העת אשר זהב בפיה, בחבוק ידיים, כי אם עשו מלאכתם באמונה. בבקר יטעם מאר האכל לחֵך אלה, אשר ינעם להם העבודה ושוה הוא האובד⁹⁶, כי יאכל בבקר מאכל טוב ומבריא. אנחנו נושיט ידינו אחרי הלחם ונאכל ממנו בחשק נפלא. הלחם יעצור חמרי עמילן וחומר דומה לבשר⁹⁷ ואם נאפה היטב, אז חלק העמילן שבו נתהפך כבר לקנה דבש וקל הוא להתעכל. בימינו אלה הראו חוקרי הטבע בצרפת את השנוים אשר יבאו בלחם כאשר יתישן ויתקשה, ועל פי בחינותיהם נדע, כי לחם בן יום אחד הוא היותר טוב. מעט ממנו יתהפך לבשר ורוב לקנה־דבש ולחמרים שמניים, וכן יתהפך כל דבר־אכל, אשר עמילן עצור בו. התפתחות חומר השמניי תקל מאד אם נוסיף על הלחם איזה שומן, להמטרה הזאת נאכל את הלחם במעט חמאה. לפי זה החמאה לא הוספה עודפת היא, כי אם נצרכת ובפרט לתינוקות.

היוצא מרברינו הוא: כי על אלה, אשר ינשמו הרבה ויזיעו בעת עבודתם, לאכול מיני מזון מוכשרים להתהפך לחמרים שמניים ולהוסיף עליהם איזה מין שומן מוכן. אבל אלה אשר ינשמו ויזיעו מעט יצרכו מיני מזון כאלה אך מעט. מהטעם הזה יטעמו לנו מאכלים שמנים בימות החרף יותר, על כי אז האויר מוצק הוא יותר ולפי זה נביא על ידי נשימתנו אל קרבנו את יסוד־החמצי⁹⁸ במדה גדושה ונוציא ממנו על ידי נשימתנו חמרים שמניים הרבה, ועל כן עלינו להרבות אז באכילת מאכלים שמנים והמה יטעמו לנו מאד, כי הכרחים הם לנו למלאות את החסרון. וע"כ המאכלים השמנים, אשר יטעמו מאך ליושבי ארצות הקרות יזיקו ויביאו חלאים רעים ליושבי ארצות החמות⁹⁹, חלילה לנו אם כן להתלונן על העובדים בזעת אפים, אשר בסבת עבודתו ינשום יותר מאלה היושבים בחבוק ידים או ההולכים בטל כל היום, כאשר ידרשו מעט חמאה או שומן להוסיף על הלחם אשר יאכל בבקר. החמאה או השומן ישמרו את בשרו ודמו שלא ילכו הלוך וחסור מעמל העבודה. גוו ישאר על ידי זה בשלמות ועוד יתחזק ובזרועו ירויח יותר מאשר יוציא על קיבתו, אבל אל תאמין, קורא יקר, כי השומן הוא מזון המכלכל בפני עצמו, והשמר לך מן הטעות לחשוב, כי יותר טוב הוא לאכול שומן מוכן מלאכול מאכלים נותנים חמרים שמניים, כבר נעשו בחינות רבות לאבוס¹⁰⁰ בהמות ועופות, אשר חפצו לשמנן בשומן והוא הזיק להם מאד, כי יצא מגון כאשר בא אל קרבן מבלי להתעכל ולהביא אף תועלת מעטה. בעת אשר על ידי מספוא העוצר הרבה חמרים שמניים שמנו ועבו.

כל מי שראה איך אובסין את האווזות יוכל לצייר לו ציור אמתי מהתפתחות השומן בגוף האדם. יקחו את האווז ויתחבר לפיו נגד רצונו חתיכות בצק ואחר כך יסגר במקום צר מאד, אשר אך בקושי יוכל להתנועע או לקום על רגליו, וממילא לא יאבד מאומה מדמו, כי לא יתנועע ולא יזיע. ואחרי אשר ינשום ויזיע מעט לא יתהפך הבצק ליסוד־גחלי¹⁰¹ ולמים כי אם לשומן, השומן הזה יתאסף בגוו ויסבב לו חלי ומדוה, עד אשר שחיטתו יוציאו לחפשי מצרותיו, נמצא, כי השומן הוא הבצק, אשר בלע האווז מבלי לאבד ממנו מאומה על ידי הנשימה והזעה. לו חפצו לאבוס אווזות בשומן מוכן אז בודאי חלו אבל לא שמנו. הטעם לזה הוא, כי אך לְהַקָרָב לח כזה אשר בכחו להמס את השומן אבל לח הקיבה לא יעכלהו וממילא יצוף שמה בלתי מעוכל, כאשר יצוף השמן על המים, ועל כן לא טוב הוא גם להעובד, אשר ינשום ויזיע הרבה, לאכול הרבה שומן מוכן לסעודת הבקר, וגם המעט אשר יאכל, עליו לאכול ביחד עם הלחם. ואך ביום, אשר עבודה רבה עליו להשלים.

ו. יין־שרף¹⁰²

אבל האם לא טוב הוא לשתות גם מעט יין־שרף לסעודת הבקר? השאלה הזאת גדולה היא ותדרוש תשובה אמתית וברורה מבלי כל רגש שנאה או טינא בלב, יין־שרף לא מין מזון הוא וכלכלתו¹⁰³ מעטה היא עוד מכלכלת מי קנה־דבש, אבל דבר טוב בו (וגם מסוכן) והדבר הזה יעשהו לאהוב בעיני הבריות ובפרט בעיני העובדים. הדבר הזה הוא הרוח־הייני¹⁰⁴ אשר בו והוא קנה־דבש, אשר התהפך על ידי ההתחמצות¹⁰⁵. מכל הצמחים העוצרים עמילן נוכל להוציא את הרוח הייני הזה, כי על ידי הכנות ידועות העמילן יתהפך לגומי, הגומי לקנה־דבש, וקנה הדבש לרוח־ייני. נמצא, כי הרוח הייני לא יוכל להביא כלכלה אל גוף האדם יותר מקנה־הדבש אשר היה בתחלה, אבל יש לו כשרונות כאלה, אשר אין לו לקנה־הדבש, והכשרונות האלה ימשכו אחריו את לב העם. אף כי מסוכנים הם.

הי“ש אם ישתה ממנו מעט יפעל על גוף האדם כעלי־תרופה, ואם ישתה ממנו הרבה־כסם המות, ועל כן ימצאו אנשים, אשר לא יוכלו לחיות בלעדו – ואנשים, אשר יחרימו אותו מכל וכל. הסכנה היותר גדולה בשתיתו הוא, כי הי”ש, אף כי לא מזון מכלכל הוא, ימלא את מקום המזון אצל אנשים רעבים¹⁰⁶ ולרוב עגמת נפשנו הוא היותר זול מכל הדברים אשר האובד¹⁰⁷ יוכל לשבור רעבונו על ידו. על ידי זה, הי"ש הוא הרעה היותר גדולה מכל הרעות אשר עברו על ראשי האנשים האובדים¹⁰⁸.

נלמדה לראשונה לדעת את כשרון הרפואה אשר להי"ש, למען נדע מדוע חביב הוא על הבריות, אחר כך נלמדה לדעת את הסכנה המרחפת על ראש השותים ממנו יותר מן ההכרח, ונדע להצדיק את אלה אשר יחרימו אותו לגמרי, ובסוף דברינו נראה, כי חרף הסכנה והרעה העצומה, אשר תביא עמה שתיתו, החפץ לבערו ולהחרימו שטות הוא ולעולם לא יוביל אל המטרה הנרצית.

הי"ש דומה הרבה בכשרונותיו להקאפע. אם ישתו ממנו מעט מוכשר הוא להרבות את לחות העכול, הוא יעורר את כותלי הקיבה שיוציאו מהם את הנוזלי המעכל את המאכל. כאשר אכלו עם איזה מאכל שומן מעט, השומן הזה יקיף את המאכל, ואחרי כי לח הקיבה לא יעכל את השומן, ישאר לפעמים גם המאכל הנאכל בלתי מעוכל. את כח העכול נוכל לחזק אך אם נעורר את הקיבה להוציא לח יותר. זה נוכל לפעול על ידי בשמים, אם נפזר על בשר שמן, אשר נאכל, מעט פלפל. הפלפל בעצמו לא ימס את המאכל, אבל יעורר את הקיבה, כאשר יעורר את נושאי הרוק ועל ידי זה ירבה את הלח המעכל.

מעט י“ש אחרי אכילת בשרשמן יפעל את הפעולה הנזכרת ובזה הי”ש עוד יותר טוב, כי הוא יעצור גם אויר־דק¹⁰⁹, אשר גם הוא ימס את השומן.

זה הוא כשרון הרפואה אשר להי“ש. ואף כי חובת כל אדם הוא לשמוט את נפשו, שלא יצטרך לרפאות־תעלה, בכל זאת הן לא נוכל לכעוס על הרפואה, אך על האדם אשר לא ידע להזהר ויחלה, עלינו להזהר לבלי לאכול מאכלים שמנים הרבה, אבל אם כבר אכלנו, לא בצדק נתלונן על שתיית מעט י”ש, אשר רפאות־תעלה הוא. גם לאלה, אשר יראו ברוח הייני את הרוח המשחית, השד והמחבל, נזדמן בלי ספק, כי אכל מעט יותר מן הצורך מאכלים שמנים וכדי להקל על הקיבה לעכלם יטיפו כמה נטפי האפמאנן¹¹⁰ על חתיכת קנה־דבש. אבל גם נטפי האפמאנן יעצרו אויר־דק גפרותי¹¹¹ ורוח־ייני. ואם הרוח הייני באמת שד מחבל הוא, על ידי מעט קנה־הדבש בודאי לא יתהפך למלאך מושיע.

אבל עוד פעולה אחת להי“ש. רוח הייני אשר בו יתערב תיכף עם הדם, הדם יפעל על המוח והעצבים ויעוררם לפעולה ולמעשה, ואחרי כי פעולת הייש תשתרע גם על עצבי הלב, ממילא יסבב מהירות במרוצת הדם. מהירות מרוצת הדם יסבב, כי כל יצורי הגו יסבבו פעולתם ומעשיהם. יין ישמח לבב אנוש נאמר בכתבי הקדש. אבל גם היין אך תערובות רוח־ייני הוא, והוא המשמח את לב האדם, והרוח הייני הזה ימצא גם בי”ש. היין ישמח את הלב, ר“ל הוא ימהר את כל פעולת החיים, הוא ישמח את הלב, יחזק את הנרפה בגו ורוח ויעוררם לתנועה ולחיים, גם הי”ע אם ישתו ממנו אך מעט, יפעל את כל הפעולות האלה כהיין. ולפי זה הי"ש לא אך רפאות תעלה הוא לחזק את כח המעכל, כי אם גם יחזק את רפיון הגו והנפש.

אמת הוא, כי ההתעוררות הזאת לא תביא לנו כל תועלת, הלֵאות והרפיון יתחזקו על ידי הטבע בעצמה, על ידי המנוחה. ההתעוררות אשר לא תבא על ידי הטבע בעצמה תעבור מהרה והרפיון אחריה גדול הוא יותר מאשר היה לפניה, אבל מה נעשה ובימי חיי הבל שלנו יזדמנו לפעמים מקרים כאלה, אשר ההכרח לנו להתעורר תיכף, ולא נוכל לחכות עד אשר תבא ההתעוררות הטבעית, כי טוב לנו להשלים פעם אחת את העבודה אשר עלינו להשלים ולהנפש אחריה; גם לעובדים פשוטים יזדמן מקרה כזה ואז טוב הוא לו לשתות מעט י“ש כדי לחזק את כחו להשלים עבודתו. ואף כי גם הקאפֿע יפעל הפעולה הזאת, בכל זאת לא יוכל למלאות את מקום הי”ש, כי הוא יפעל פעולתו אך לאט לאט, ומלבד זה הכרח הוא להכינו לבשלו ולא בכל עת אשר על העובד להשיב נפשו ימצא הכל מוכן לשתיה. הי"ש יפעל הפעולה הנצרכת מהרה ומצוי הוא בכל עת מבלי כל הכנות פרטיות ועל כן אי אפשר להחרימו לגמרי.

ז. הסכנה המרחפת על ראש השכור.

אחרי אשר בארנו בפרק הקודם, כי שתית הי"ש כדת רפאות־תעלה היא, נבאר עתה את הסכנה, אשר תבא על ראש השותה לשכרה, ואת הטעם מדוע ימשוך אחריו בכח כזה את אוהביו, עד אשר לא יוכלו לחיות כמעט בלעדו.

כאשר נשתה מעט י״ש לסעודת הבקר, אז נרגיש תיכף התעוררות כח החיים והמעשה. הדם ימהר מרוצתו, הרוח יתעורר, כח המעכל יתחזק, ועוד טרם נהפך המזון לדם כדי לכלכל את גונו, כבר נרגיש עצמנו מוכשרים לתנועה, לפעולה ולמעשה. ולפי זה נוכל לאמר, כי הי“ש ימלא את חלק העת בין האכילה והעכול. הרעֵב אשר יאכל איזה מאכל לא מלא אך קיבתו מבלי אשר מלא עוד את חסרון דמו, תעבור עת ידועה – לפעמים עד חמש או שש שעות – עד אשר באמת נתמלא חסרון הדם על ידי אכילתו זו, ועל כן תיכף אחרי האכילה לא נרגיש עצמנו נעורים ומוכנים לעבודה, כי אם להפך נרגיש עצלות ונבקש מנוחה. אם האיש אשר לא יוכל להנפש אחר סעודתו, כי ההכרח יאכף עליו לבא תיכף לעבודתו, יראה כי על ידי מעט י”ש יתעורר לעבודה ולמלאכה יותר מעל ידי האכילה, הי"ש ימלא אצלו העת בין האכילה לבין התהפכות המאכל לדם, האם נתפלא לפי זה, כי בין העובדים ימצאו הרבה, אשר ישתו י״ש? לא נתפלא על זה! שרוים אנחנו בצער על אשר יאיימו על ההמון בשדים וגיהנם תחת ללמדו לדעת את הטבע וחקיה, למען יראה ויוכח מטעות חושיו ומהסכנה, אשר תבא עליו על ידי הטעותים האלה.

. הסכנה בשתית הי“ש, על אשר פעולתו הטובה תתראה תיכף בעת אשר דעתו ומשחתו לא נראה כי אם אחר זמן רב, דמיונו לאדם המראה לעין כל את מדותיו התרומיות וידע להסתיר משחתו ומומיו, על ידי זה ימשוך אחריו לב רבים וישחית גם אותם. אם נחפוץ להעיד באחרים, לא יתרועעו אליו, עלינו לא לכסות או לשקר את כשרונותיו הטובים, כי אם להפך, להודות כי ישנם ואז הפעל הזהרתנו ותכנוס עמוק אל לב שומעיה, בראותם, כי את האמת נבקש ואת טובתם נדרוש. אמת הוא, כי הי”ש מין רפואה הוא, אבל בכל מיני הרפואה יתהפך גם הוא לסם ממית אם נרגיל עצמנו להתרפאות בו תמיד. על האיש, אשר יחפוץ לשמור את נפשו, לבלי להתמיד לבא לעזרת הטבע על ידי אמצעים שונים, כי על ידי זה יחלישנה. ידוע הוא למשל, כי החלב מזון הוא אשר יעצור בתוכו כל חלקי הדם, בכל זאת, לו חפצנו לכלכל אותנו אך בחלב: בלי כל ספק, חלינו ומתנו, כי אז כל האברים הפנימיים, אשר נתנה הטבע לאדם כדי שיוכל לעכל בהם גם דברים קשים, נחלשו והביאו עלינו חלאים רעים ומות. האדם אך אז בריא הוא, כאשר לא יפריע לטבע לעשות ולהשלים חקיה וברבות עזרתו יאבד את עצמו. כן הוא בנוגע לשתית הי“ש, האיש אשר אך לפעמים ולעתים רחוקות יבא לעזרת הטבע, בעת אשר תצטרך עזרתו טוב יעשה וגם יצלח, אבל החפץ לעזור בעת אשר הטבע בעצמה תוכל לפעול, לא אך לא יועיל כי אם גם יזיק. אבל לרוב עגמת נפשנו נראה את החפץ הזה כמעט תמיד והוא הוא מקור כל רע. ההמוני אשר הנסיון למדהו, כי הי”ש יעזור לקיבה לעכל את המאכלים, יאמין בטפשותו, כי טוב יעשה, אם יבא תמיד לעזרת קיבתו, אבל טעות הוא בידו. על ידי עזרתו זאת יחליש את קיבתו וירגיל אותה שלא תפרוש את הלח המעכל אך בעזרת הי“ש. על ידי זה ישחת כח העכול הטבעי, ושתית הי”ש, אשר בראשיתה היתה אך מין רפואה, שכל אחד יוכל להיות גם בלעדה, תעשה לדבר היותר הכרחי.

ח. הנזק הבא משתית הי"ש.

כל מי אשר הרגיל קיבתו להפריש את הלח המעכל אך על ידי התעוררות הי“ש, השחית את כח העכול. האובד הזה לא יוכל עוד לאכול ולעכל שום דבר, אם לא יעורר את קיבתו על ידי הי”ש. הקיבה תחלש יותר ויותר על ידי ההרגש הזה, וממילא תחת אשר לפנים מעט י"ש פעל עליה לעוררה, כל עוד שתחלש יותר ההכרח להוסיף על המדה. המדה הזאת תתגדל תמיד והשותה יעשה שכור.

נלמד נא פה לדעת בפרוטרוט את התוצאות הנוראות של המצב הנורא הזה, השכרות. נראה נא את הנסבות, אשר לרגלן תבא ותבא לרוב בין עניים ועובדים. נקל הוא להבדיל בין האיש אשר פעם שתה לשכרה לבין השכור הקים התמידי. אל קרב השותה בא רוח הייני, הוא יתערב עם דמו ויבא עמו ביחד אל המוח ויעורר. את העצבים לפעולה ולמעשה. על ידי זה יתעוררו גם עצבי הלב ויסבבו מהירות הכאת הלב והדופק¹¹². הדם יסער בגוו ויחדור לתוך המוח על ידי זה יסובב טעותי החושים, בלבול הדעת, נצוצי אש רוחפים לפני עיניו – קול רעש ישמע באזניו, ראשו יסוב כגלגל ולא יוכל לעמוד על רגליו, עורו ועיניו יתאדמו, הזעה תתרבה, הריאה תגדיל פעולתה ועל כן נשימתו מהרה וקצרה היא, התעוררות וכשרון לקצוף על נקלה, שלילת ההבנה, אשר על ידי זה יאמין השותה להשלים גם דברים למעלה מכחו ויכלתו, כאשר ינסה ללכת, אז המראות ובלבול הדעת יתרבו, המכשול היותר קטן, אשר יפגוש על דרכו, יכשילהו. יפילהו ארצה וסוף סוף לא יוכל עוד לא לקום ולא לשבת, ישאר שוכב על מקומו כבול עץ, עד כי תבא עליו עיפות ולאות, תפול עליו תרדמה, אשר לא תביא לו כל מנוחה, ואם שנתו עברה עליו במשך כמה שעות, יקום עיף ויגע במצב הידוע בשם “יללת החתולים”¹¹³.

במצב כזה ימצא כל אחד, אשר לא ידע להזהר ושתה איזה משקה חריף יותר מן המדה, מצב כזה בזוי ומתועב הוא: אבל גם החף מפשע השתיה יוכל לפעמים להכשל, מהמצב הזה לא נדבר פה, כי אנחנו בפרקים האלה נדבר על המחיה ועל הכלכלה ומקום מצב כזה הוא בין הפרקים המדברים מקלות הדעת. מחברים משחיתים וכדומה. איש ישר הולך אשר בא במקרה למצב כזה, ישקיט את יללת חתוליו הגשמיים על ידי אמבטי¹¹⁴ קרה, ואת יללת חתוליו הרוחניים, על ידי אשר ידור להזהר לבלי לבא עוד פעם למצב כזה.

לא כן הוא מצב השכור התמידי, וההתבוננות על מצבו תבא בפרקים האלה על כי לרוב השותה יעשה שכור בסבת חסרון מזון מכלכל או בסבת מזונות רעים. השכרות תבא תמיד ביחד עם מחלת הקיבה, אשר לא תוכל לעכל מאכלים מוצקים. ובקצרה נוכל לאמר, כי כל מי אשר הרגיל את קיבתו להפריש את הלח המעכל אך על ידי התעוררות הי"ש, כבר הניח אבן פנה ויסוד מוסד להעשות שכור מוחלט. אמת הוא, כי גם בין העשירים נראה הרגל כזה, בכל זאת אצלם הסכנה איננה קרובה כל כך. העשיר אשר יוכח מהשחת קיבתו, אף אם גם אחרי זמן רב, יוכל עוד להנצל מהשכרות, כי יאכל מאכלים נוזלים, אשר ותעכלו בנקל, יאכל מעט בשר מבושל בבשמים הרבה, מעט ירקות קלי העכול, יטעים את סעודת הבקר במעט גרגרי־דגים¹¹⁵ מעורבים בלח תפוחי־זהם¹¹⁶, כן יבחר לו מיני מזון מוכשרים לעורר תאות האכל וקלים להתעכל גם לסעודה הצהריים והערב. אם לא נתחזק כחו אחרי אכלו, הן עתותיו בידו ויוכל לחכות עד אשר יתהפך המזון לדם, ינפש אחרי סעודתו, ילך לטיל ולשאוף רוה למען תתעורר בקרבו תאות האכל בעד הסעודה הבאה. על ידי אפני חיים כאלה ביכלתו של העשיר להנצל משתיית משקאות חריפים ומשכרים, אף אם כבר הרגל בשתיה, אף אם קיבתו כבר החלה להשחת בסבת השתיה. לא מדות תרומיות, לא הסתפקות ימעטו את מספר השכורים בין העשירים, כי אם היכולת למלאות על ידי אמצעים שונים את מקום המשקה החריף תציל אותם משכרות. מה נקל הוא להרבות בשבחה של מדת ההסתפקות, כאשר נשב לפני שלחן מלא וגדוש בכמה מיני מאכלים מבושמים! ולאות, כי כבר ראינו כמה וכמה פעמים עשירים שנעשו שכורים כדת וכהלכה אחרי שירדו מנכסיהם, רבים יאמרו או, כי צרת נפשם הביאתם למצב כזה, ואנחנו אומרים, כי המה באו למצב כזה גם בימי שלותם ועשרם לו לא באו אז. לעזרת קיבתם הנחלש במיני מאכל שונים, ואחרי כי נאבד עשרם ויחסרו להם האמצעים למלאות את מקום המשקאות החריפים, יעשו שכורים פשוטים.

ט. העני והי"ש.

עובד עני, אשר הרגיל קיבתו לעכל אך בעזרת הי“ש לא יוכל לתקן את המעות, אף כי כבר יראה ויבין את אסונו, העבודה העורר בקרבו רעבון, ואחרי אשר קיבתו לא תעכל מאכלים מוצקים¹¹⁷, יתעב כל אכל, אבל הן יצורי גוו החלשים ידרשו התחזקות, כח העבודה נתמעט ויחפוץ להגדילו, כדי שיוכל לעבוד ולהרויח מה, ולזה לא ימצא אמצעים אחרים מלבד הי”ש! כי הנסיון כבר הורהו, כי הי"ש לא אך יעורר כח עבודתו, כי אם גם ימלא מקום מזון אחר וישבור את רעבונו.

בחינות ונסיונות החכמים בימינו הראו ברור איך ועל ידי איזה אופן יעורר הי“ש את כה העבודה והמעשה של הרעב וזה נחפוץ לבאר פה, העבודה תרבה את הזעה והנשימה, הזעה היא חלק המאכל היוצא מן הגוף דרך העור, והנשימה אשר תצא מאפנו תעצור חמצי־גחלי¹¹⁸ אשר גם הוא יתפתח מהמאכלים אשר אכלנו. האיש היושב במנוחה לא יזיע ולא ינשום אך מעט וממילא גם מאכלו מעט הוא, האיש אשר יעבוד ולא יאכל, הזעה והנשימה שלו יתפתחו מבשרו ומשמנו ולא יארכו הימים ויחסר מאד כחו ובשרו ירזה, והנה כשרון היש הוא להתהפך בנקל, כאשר יבא אל קרבנו, למים ולחומץ־גחלי, המים יצאו מהגוף בזעה וכדומה וחומץ הגחלי בנשימה. ולפי זה כאשר יעבור מי מבלי לאכול ישתה בעת עבודתו י”ש יתפתחו ממנו מים וחומץ־גחלי ובשרו ושמנו לא ימהרו לבא לידי כליון. זהו פתרון החידה, אשר נראה, כי השכורים יהיו זמן רב אך בעזרת הי“ש, אף כי יעמלו ויעבדו. הי”ש יתן להם את המים והחומץ־גחלי ההכרחים להזעה והנשימה, ובשרם לא יכלה מהרה, כאשר כלה לו לא שתו אותו, ואחרי כי השכור לא יוכל לאכול ולו גם אכל המזון לא השביעהו, כי לא יתעכל, ההכרה יאכפהו לשתות י“ש למען יוכל לעבוד ולעשות מה. הי”ש לפי זה יעזרהו לעבודה ויגן על כליון גוו. לרוב עגמת נפשנו מסוכן הוא המגין הזה וישחית ויכלה את האדם מנפש ועד בשר, ועל כן החובה עלינו לראות ולהוכח למצער, כי השכור האובד לא יוכל לעזוב את שתיתו אם לא ינתן לו אמצעים אחרים להיטיב מצבו. מלבד העצה היעוצה להתפלל ולהתחנן לפני הבורא ברוך הוא, כי יגרש ממנו את השד המשחית המסתתר ברוח־הייני של הי“ש, חוב קדוש מוטל על כל אוהב־אדם לעמול ולהשתדל להמציא לעניים עובדים מאכלים מבריאים ומכלכלים, להמציא להם פרנסתם במדה כזאת שיהיה ביכלתם למלאות את חסרון הכלכלה בלי עזרת הי”ש. את העובד העני, אשר כל מאכלו הוא אך תפוחי־אדמה ההכרח יביא לידי שכרות. המזון, אשר כלכלתו מעטה, לא יספיק לו בעד הזעה וחומץ־הגחלי ההכרחי לנשימתו, גוו יכלה, כאשד יעבור, ועל כן יושיט ידו אחרי הי"ש כדי לשמור את גוו מכליון חרוץ. רבים מאלה אשר יאימו עליו בשד רוח־הייני עשו כמוהו לו היו הם תחתיו, ועל כן עלינו לדאוג, כי העובדים יאכלו מיני מזון מכלכלים ומספר השכורים יתמעט מאדץ

ערך הדבר הגדול הזה הסב, כי הארכנו מאד בסעודת הבקר ובהתרת השאלה על דבר טבע הי"ש. אבל לא נוכל עוד לעזוב את השאלה הנכבדה הזאת, אשר בה תלוים חיי והצלחת אלפי עובדים עניים. יסלח לנו הקורא על אשר נחפוץ עוד לתאר בדברים קצרים את תוצאות השכרות ונראה בזה דרך לנשי העובדים איך תוכלנה לפעמים לשמור את רגלי בעליהם לבל יפלו ברשת העון והרעה הזאת, איך תוכלנה לפעמים להצילו משני השכרות.

י. תוצאות השכרות והאמצעים להזהר ממנה.

כח העכול של השכור נשחת ואפני כלכלתו נשתנו. בתוך נוו נשתם התפתחות הרקמות¹¹⁹, כי על ידי הי"ש אשר שתה הרבה יתפתח שומן על האברים הפנימיים וגם תחת העור תתפתח מערכה שמנית המביאה חלי ומדוה, על ידי זה יתראה השכור כנוד נפוח, וזהו האות, כי מחלתו כבר אנושה היא, כן הקיבה והלב, אשר התרחב על ידי מהירות מרוצת הדם, יתעטפו במעטפה שמנית, בלתי טבעית. פעולת הלב, אשר פתאום תתחזק ופתאום תחלש, ומגרש בחזקה את הדם לכלי הדם היותר דקים¹²⁰ ותרחיבם ועל ידי זה צבע השכור אדום הוא. השומן המכסה את החזה לא יתן להריאה להתפשט ולהביא את היסוד החמצי ההכרחי אל הדם והמאדמו. דם השכור לפי זה יתראה כמראה התכלת, ועל כן גם חוטמו גם שפתיו וכל פניו כמראה התכלת הם. נפשו בחשך תשכון, פעולת עצביו פתאום תעלה ופתאום תרד, ידיו תרעדנה, עוד מעט וגם רגליו תעמודנה מלכת. לראשונה אך ריח נשימתו ריח־יוני הוא ואחר זמן לא כביר גם הזעה גם כל יצורי גוו יריחו ריח־ייני.

כאשר נתבונן, כי מקור כל הרעות הנוראות האלה הוא ההרגל הרע, אשר הרגילו את הקיבה לבלי לעכל בלי עזרת הי“ש, נמצא כי העצה היעוצה לזה להזהר בכל האפשרי לבלי להרגיל בזה את הקיבה, לבלי לשתות את הי”ש לגמרי. וגם אלה, אשר יעבדו באש וזעתם ונשימתם רבה היא יבקשו לרוב למלאות את חסרון בשרם ודמם ולעורר את רוחם לעבודה על ידי הקאפֿע. כל המשים לב לבריאותו וחייו ידע להזהר ואך לעתים רחוקות ישתה מעט י״ש, כאשר ישתו סמי־רפואה ואז לא תחשב לו שתיתו זאת לעון ופשע: קשה הוא מאד להציב כללים קימים בעד מדת ועת שתית הי"ש, בכל זאת נחפוץ לרשום פה למוד־יסודי¹²¹ אחד ומה טוב היה לו חרת אותו כל איש על לוח לבבו.

מפי אנשים רבים נשמע ״אנכי אוכל לשתות מעט י“ש” וכונתם בזה, כי מעט י“ש לא ישכרם, אבל מדה כזאת רעה ומסוכנת היא. אם נחפוץ באמת לדעת כמה י”ש נוכל לשתות מבלי להנזק ממנו, עלינו להביט על פעולתו על קיבתנו ולא על מוחנו, כל עוד, אשר בכח קיבתנו לעכל חתיכת לחם בחמאה (חתיכה הגונה הראויה להתכבד דוקא) אשר נאכל לסעודת הבקר, מבלי עזרת י"ש, אין כל סכנה לשתות ממנו מעט, כאשר נתאוה אליו אחרי אכילת מאכלים שמנים. אבל תיכף כאשר נרגיש את הכרחיות היש גם אחרי חתיכת לחם, אשר נאכל לסעודת הבקר, אז הסכנה כבר תעמוד על מפתן קיבתנו ועלינו לנוס לעזרת רופא מומחה ואוהב־אדם, להתודות לפניו ולבקש ממנו עזר ותרופה איך להנצל מעזרת הי״ש. ואם הרופא באמת איש ישר הוא יתן עצתו אמונה ועזרתו בכל לב ונפש, אבל עוד יותר מהרופא תוכל לעשות האשה, בעלת־הבית.

האשה, אשר תאהב את אישה ותשים לב לכל מעשיו והליכותיו תרגיש מהרה את מצב קיבתו ואם חכמת לב היא תוכל להציל את עצמה ואת בני ביתה מרעות רבות על ידי אמצעים קלים. על האשה להבין, כי האיש אך אז יוכל להביא טרף בעדה ובעד בניה, כאשר מאכלו מבריא ומספיק הוא. בושת וכלמה תכסה את פני אלה הנשים, אשר ילעיטו את בעליהם רע יותר מאשר יאכיל האדון את סוסו וחמורו. בעל הסוס ידע, כי אם לא יאכיל את סוסו מספוא מבריא ומכלכל, גם הסוס לא יעבוד אדמתו, ואיך לא תבין האשה, כי עליה להכין בעד בעלה הזן ומפרנס אותה, מאכל בריא ומכלכל?! והנה אשת חיל וחכמת לב כאשר תראה, כי אישה יושיט ידו אל הי“ש, עליה להבין, כי בלי כל ספק לא יכלכלו אותו כהוגן המאכלים אשר תכין בעדו, ולהשתדל בכל מה דאפשר להיטיבם. ואף אם לפעמים תוכרח להמעיט על ידי זה אכילתה, עליה לעשות זאת בחפץ לב להצלחתה ולהצלחת בניה, להכין בעד אישה העובד לסעודת הבקר מרק־בשר מבושם בפלפל וממולח במלח למען לא יוכרח יותר לשתות את הי”ש המביא נזק וסכנה. עליה להכין לו לפעמים, מבלי ידיעתו¹²² לסעודת הבקר את המאכל, אשר תדע, כי יתאוה אליו, למען יטעם לו וישכח את הי“ש. או תשתדל להרגילו, כי ישתה לסעודת הבקר עוד פעם קאפע והוא ימלא אצלו מקום הי”ש. בכלל עליה להזהר לבלי להכעיס את אישה לבלי להפוך לו את עדןביתו לגי־תפתה ולהכין לסעודת הצהרים אכל כזה, אשר ישוה שאישה ימנע את עצמו מכל אכל ומשקה למען יתאו למאכלו האהוב לו.

השתדלות כאלה, אשר באמת קלות הן לאשה חכמת לב, ביכלתן להציל אותה ואת בניה, את כבודה ואת כבוד משפחתה מכל רעה, צרה ויגון, ושכר אשה יקרה כזאת לא יקופח בודאי גם בעולם הזה.

יא. סעודת הצהרים.

עתה נבא לסעודת הצהרים, הסעודה העקרית בין כל סעודות היום. וגם בנוגע להסעודה הזאת לא נדבר בעניים אובדים, אשר ההכרח יאכף עליהם לאכול מכל הבא בידם, ולא בעשירים, האוהבים לאכול מאכלי מלכים, אשר לא כל אדם זוכה להם, גם פה נתבונן אך על המאכלים הנאכלים מאנשים בינוניים ״בעלי בתים" החפצים במזון בריא למען יחדש כחו לעבודה ולמעשה. ומדוע יאכל את הסעודה העקרית בצהרים? על אשר גם האכילה עבודה היא וראוי להנפש בעת העבודה הזאת, ר"ל לאכול בעת המנוחה. והנה לאות הגוף ותאות האכל תבואנה יחד, שתיהן ירגיש האדם, אחרי עבור שלש או ארבע שעות, ועל כן בצהרים אשר כל איש עובד כבר ילא – יצטרך למנוחה, ירעב – ויצטרך לאכל, כי בחצי היום כבר הכרח הוא להנפש מהעבודה ער כה ולהתחזק ולהתעתד לעבודה עד כלות היום. נמצא, כי אז הכרחיות הן המנוחה והאכילה, ועל כן קבעו לעת הזאת את הסעודה העקרית. כדי לנוח בעת האכל ולאכול בעת המנוחה.

אבל הסעודה העקרית צריכה הכנה. על בעלת הבית לעמוד בבית־המבשלת, אצל תנור וכירים, כי כמעט אך הסעודה הזאת נאכל חם. ומדוע באמת יבשלו את המאכלים? האם לא יותר טבעי הוא לאכול כל דבר כמו שנתן לנו מידי הטבע? ומדוע, מלבד פרי העץ, לא יאכל האדם כמעט מאומה מבלי הכנה ובשול? מדוע יגרום לעצמו עמל כזה לטחון ולאפות, לבשל ולצלות, עמל כזה, אשר לא תדע כל חיה וכל עוף, כי תמצאינה מזונותיהן מוכנות לפניהן? מאין בא לאדם החפץ לבחור בין מאכל למאכל ולדרוש הרבה מיני מזון שונים יותר מכל ברואי תבל? מדוע ישנם בעלי חיים האוכלים אך בשר ובעלי חיים האוכלים אך צמחים ואך האדם יאכל מכל מיני המזון, מאכלי בשר ומאכלי צמחים? על כל השאלות האלה תשובה אחת היא. הטבע בעצמה נטעה זאת בלב האדם, והנסיון, המורה היותר נאמן וצדק, הורה לו על איזה אופן ימלא כדת, את אשר הטבע דורשת ממנו.

קיבת האדם איננה מסוגלת לעכל מזון הרבה חי, בלתי מבושל. וכמו שנראה בזרעונים¹²³ כי עקר הפרי, עקר החומר המכלכל, מעוטף במעטפה, בקליפה, כמו כן כל המאכלים עטופים המה במעטפה, בתא¹²⁴. בתפוחי־אדמה למשל, יסגר העמילן, החומר המכלכל העקרי שלהם, ברבוא רבבות ותאים קטנים, אשר קיבתנו לא תעכל כתליהם. על ידי זכוכית מגדלת נוכל לראות את התאים האלה, אשר לא יתראו לפני עינינו החלושות. אבל אם נבשל את תפוחי האדמה או נצלה אותם, יבקעו התאים האלה, על ידי התפשטותם מחום האש והעמילן ישאר חפשי, ותחת אשר קיבת וכלי עכול יתר הברואים חזקים המה עד אשר בכחם לעכל גם התאים היותר קשים, תחת אשר התורים יבלעו ויעכלו גם קטניות בלתי מבושלים, האדם ימשול ברוח בינתו והוא יורהו איך להכין מאכלו וליהנות על ידי הכנה מלאכותית¹²⁵ מכל הדברים אשר החי יהנה כמו שהם בטבע.

נמצא כי הבשול טבעי הוא לאדם כהלעיסה. בעלי החיים הנזונים מן הצמחים ילעיסו ויכתתו את מאכלם בשניהם, כדי לשבור ולכתת את התאים, לאלה החיים, אשר אין להם שנים, כמו העופות, נתנה הטבע בלי עכול חזקים מאד, וכמו שהיה נגד הטבע לו בלע השור, אשר שנים לו ללעוס ולכתת את מאכלו, את הקטניות מבלי ללעוס אותם, כאשר יעשה התור, כן הטבע הוא אם האדם יאכלם בלתי מבושלים. את אשר הרגלנו לכנות מעשה מלאכותית, באמת מעשה טבעית היא בנוגע להאדם, כי כשרונותיו הרוחניים הם הם כשרונותיו הטבעים, ואם כן הנשים, אשר תלמדנה ידיהן להכין את המאכלים ולדעת איך לבשלם תלמדנה אך לדעת חק טבעי והכרחי.

יב. ההכרח לאכול מיני מזון שונים.

הלילה לנו לחשוב את האדם לזולל על אשר ירבה לבחור מיני מזון שונים והנה כפעם בפעם ממין מזון אחר. גוף האדם הוא המזון, אשר נתהפך על ידי האכילה. והנה אמת הוא, כי נוכל להיות ימים רבים אך מלחם ומים, אבל הוית¹²⁶ האדם ככה מוכשרת היא להשתנות, כשרונותיו, פעולתו ומעשהו, תאותו ונטיתו, חפצו ורצונו, דמיונו ומחשבתו ככה משונים המה ומוכשרים להשתנות, עד אשר הגוף, נושא כל השנוים האלה, איננו יכול לחיות ולקיים אך על ידי חמרים מחמרים שונים:

הנסיון כבר הורה, כי בעלי חיים האוכלים אך מין מזון אחד עניים הם בדעתם יותר מאלה, אשר יזונו ממיני מזון שונים. ועוד יותר הראה הנסיון והוא, כי על ידי מיני המזון נוכל לשנות את טבע הבעלי־חיים, לעשותם להויות אחרות, ובצדק יאמר החכם הנעלה, מאלעשאט, בראש ספרו ״ידיעת מיני המזון" כדברים האלה: המזון הפך את החתול הפראי לחתול ביתי, ועל ידי זה נראה איך ישנה המזון את טבע הבעלי חיים, איך ישנה גם את יצורי גום, ולפי זה נוכל להחליט בצדק, כי אך מיני מזון השונים. עזרו לו לאיש המשכיל להתפתחות כשרונותיו הרבים והשונים, אשר יחסרו להאדם הפראי. הטבע בעצמה תראה לנו על ידי אותות ברורים. כי חפצה היא שהאדם יהנה ממיני מזון שונים: בעלי חיים הנזונים מן הצמחים משונים המה בגנין כמה חלקי גום מבעלי החיים הנזונים מן הבשר. שני אוכלי הצמחים רחבים וקהים בשני הלחיים¹²⁷ שלנו, כדי שילעיסו ויכתתו את הצמחים, יבקיעו את התאים העוצרים את החומר המכלכל. אבל שני אוכלי בשר חדודים הם, כשני העיניים שלנו, כדי שיקרעו בהם את מזונם הרך: בקיבת אוכלי צמחים ימצאו כמה מחלקות, הממלאות עבודות שונות, כי הצמחים לא ימהרו להתהפך לדם כהבשר, אשר חמרי הדם כבר מוכנים בו. רוב האוכלי צמחים יעלו גרה, ר"ל המזון הנאכל מהם ישוב מהמחלקה העליונה של הקיבה עוד פעם אל הפה ויתמולל עוד פעם מהשנים ולא כן הוא באוכלי בשר. קרב האוכלי צמחים ארוך הוא, על כי בו תושלם ההתהפכות לדם והתהפכות הצמחים קשה מאד כאשר אמרנו ותדרוש זמן רב, לא כן קרב האוכלי בשר, קצר הוא על כי הדם כבר מוכן היה בהמזון עצמו. ועל כן כאשר נראה, כי להאדם שנים חותכים, שנים חדים, שנים מכתתים, כי קיבתו מוכשרת היא לעכל מאכלי בשר ומאכלי צמחים, כי קרבו מוכשר הוא להפוך לדם את שני מיני המזון האלה, לא נפון אף רגע, כי הטבע בעצמה צותה עליו להחליף תמיד מזונותיו וליהנות ממיני מזון שונים, אם נוסיף לזה עוד את אשר יורנו הנסיון, כי מזון הבשר לבדו יעשה את החי האוכלו פראי, מהיר בכל תנועותיו ומוכשר לערמומיות, ולהפך הצמחים לבדם יעשו את אוכליהם ביתיים, סבלנים אבל עצלים בגופם ונפשם, לא נוכל להכזיב את פעולת מיני המזון על כשרונות אוכליהם ונוכח כי חטא ופשע הוא לחפוץ להרגיל את האדם למין מזון אחר.

פעולת המזון על החתול, אשר הזכרנו למעלה בשם החכם מאלעשאט נפלאה היא באמת. בו נראה איך ההרגל למזון אחר שנה את גופו ונפשו. החתול הפראי ישאף לדם תמיד וקרבו קצר הוא, החתול הביתי אך לפעמים ולעתים רחוקות יראה את טבעו מלידה על ידי ערמומיותו ושקרותו וקרבו ארוך הוא. מזה נראה כי שנוי המזון ישנה גם את אברי הגוף, גם את כשרון הרוח. ומזה נוכל להוציא, כי הטבע אשר נתנה לגוף האדם את הכשרון והיכולת לאכול כל מיני מזון ולנפשו כשרונות רבים ושונים, כי היא תדרוש ממנו, אשר מזונותיו באמת שונים וטובים יהיו, אחר ההקדמה הקצרה הזאת נבוא למיני המזון בעצמם להסעודה העקרית, אשר בעדה יבחרו מיני מזון הרבה ושונים זה מזה.

יג. מרק־הבשר¹²⁸

המאכלים העקרים בסעודת הצהרים הם: המרק, הירקות¹²⁹ והבשר. האשה טובת הטעם היתה הראשונה ליחד בסעודת הצהרים את שלשת המאכלים האלה וגם החכמה מצדה תסכים בכל לב להיחוד הזה. הטעם הטוב, אשר הורה את האשה ליחך את המאכלים בפי חקי הטבע, גם מבלי דעת, הורה אותה גם לסדרם ולהכינם באופן כזה, אשר כל אחד מהם ישלים את חסרון רעהו, אשר כל אחד מהם יביא אל גו האוכלו חומר כזה, אשר יחסר להשני.

מיני מזון האדם בכלל יתחלקו על אלה, אשר מהם יתפתח שומן, ועל אלה, אשר מהם יתפתח בשר. כל המאכלים, אשר עמילן בהם, יביאו לגוף האוכלם שומן וכל המאכלים העוצרים חלבון¹³⁰ יביאו בשר. אבל לקיום היוף גם מיני מלח נצרכים המה מאר, כי מהם יתפתחו השערות, הצפרנים והשנים.

המאכלים, אשר יתבשלו ויכונו בבית־המבשלת שלנו, ימלאו את כל ההכרחיות האלה. עוד טרם חקרה החכמה עוד טרם ידעה מדוע יבחרו בני אדם מיני מזון כאלה דוקא, הכינה אשת הטעם את מאכליה כאשר הכרחים הם למלאות את הצרכים הטבעים. אבל לא אך חמרי האכל, כי אם גם אופן הכנתו יפעל מאד על הכלכלה. אשה טובת טעם תביא לראשונה את הבשר על גבי האש, ותראג, כי המרק יהיה טוב ומוטעם ונתח הבשר יהיה רך ומבושל. היא תבחר בבשר השור, על כי בו מעט שומן והרבה חלבון ושריגי־בשר¹³¹. המרק, אשר בו יתבשל. יותר טוב הוא ובשרו יותר מבריא, על ידי הבשול יתוסף כח כלכלת הבשר. הבשול יקל את העכול וזה הוא הובת המבשלת להקל על הקיבה ולהמעיט עבודתו. חמרי הכלכלה בבשר החי ימצאו סגורים בתאים, נראים כמין דבק. על ידי הבשול יתרכך הדבק הזה ויתערב עם המרק, ועל כן מרק־הבשר, אשר נתבשל אך עת קצרה, יתדבק, וכשיצטנן יתעבה, נמצא כי ראשית מטרת הבשול הוא לרכך ולהמס את הדבק בחמרי התאים, ואחר אשר ימס הדבק הזה, חמרי כלכלת הבשר יצאו לחפשי, והקיבה לא אך בנקל תקבלם, כי אם תמצאם כבר מוכנים להתהפך לדם.

אבל עוד טרם בא הבשר לידי בשול, יפול ממנו החלבון, אשר ימצא על פניו, ויתערב עם המים והוא הוא העושה את המים למרק המכלכל. כאשר המים כבר יחלו להתבשל, החלבון, אשר מעתה יבא גם מפנים הבשר, יתעבה, המרק יתלבן כאלו באמת שמי בו חלבון ביצה וכה כלכלתו יתוסף ויתגדל, ובין כה וכה ימס שומן הבשר ויתמסמסו מיני המלח שלו, נמצא כי הבשול טוב הוא גם בעד הבשר, אף כי המרק ימעיט את כח כלכלתו, כי הבשול ירככו ובזה יקל את עבודת השנים והקיבה. האשה המכינה את סעודת הצהרים לא תשכח בודאי לשום מלח במרק במדה נכונה, המלח יתמסמס מהרה במים, וכמו שהבשר יפריד מעצמו חלקים אל המים, כן יבלע לתוכו את המלח אשר במים, ועל ידי המלח הזה לא אך יטעם יותר ויתעכל מהרה, כי אם גם יכלכל יותר. אך בימינו אלה נודע לנו, כי המלח מכלכל הוא, כי הרקמות, הדם וביותר הַתנוך ידרשו להתפתחותם את המלח ועל כן יתנו מגדלי־מקנה כמה קמצים מלח למספוא בהמתם, כי הנסיון הורה שעל ידי זה יתחזקו ויתכלכלו.

אבל לפעמים נחפוץ יתר נתח בשר טוב ולא מרק ולפי זה על המבשלת לשום את הבשר במים רותחים ותיכף כאשר יבא הבשר בהמים החלבון יתעבה, יכסה את כל פניו ולא יתן לחמרי כלכלתו הפנימיים לצאת, את הפעולה הזאת תפעול גם הצליה בלי מים, על ידי הצליה יתפתח עוד חומץ־חמצי¹³², אשר על ידו יתרכך מאד הבשר. אבל יותר טוב ומועיל הוא להכין לסעודת הצהרים מרק טוב ולהתחיל את הסעודה באכילתו, כי בעד קיבת כל איש, אשר עד סעודת הצהרים עבד עבודתו, טוב הוא לראשונה מין מזון כזה, אשר יתעכל מהרה, ומין מזון כזה הוא המרק, ועל כן אשת־חיל תביא לראשונה לסעודה העקרית מרק טוב ומכלכל.

יד. נוספות טובים ומועילים אל המרק.

האשה תערוב עם המרק כמה דברים העוצרים עמילן וטוב תעשה. המרק יעצור דבק וחלבון. החמרים האלה יתהפכו לבשר, אבל גוף האדם בכלל והעובד בפרט ידרוש גם מיני מזון כאלה, אשר יתהפכו לשומן, כי הזעה והנשימה, אשר יתרבו על ידי העבודה, ימצאו מקורם אך בשומן. אם כן טוב להוסיף על המרק – העוצר חמרי מזון המתהפכים לבשר, איזה דברים קמחיים, אשר יתהפכו בקרבנו לשומן. אחת הוא מאיזה מין יהיו אלה הדברים הקמחיים, קמח מוכן, תפוח, האדמה, אורז וכדומה. עקרם של כל הדברים האלה הוא העמילן אשר בהם, אשר יתהפך על ידי הבשול לקנה־דבש ובבואו לתוך הקיבה יתהפך לחומץ־חלבי¹³³ ולשומן ההבדל בין הדברים הקמחיים הוא אך בזה, אשר באחד מהם העמילן יותר מבשני, האורז יעצור עמילן יותר מכלם. במאה לטרות אורז שמונים וחמשה לטרות עמילן ובמאה לטרות קמח־חטים אך ששים וחמשה לטרות עמילן. מובן מאליו כי לפי זה האורז נצרך במדה קטנה יותר מהקמח. יתר מיני הקמחיים לא יעצרו עמילן כי אם החצי מהאורז ובחמשה לטרות תפוחי־אדמה לא ימצא עמילן יותר מבלטרא אחת אורז.

אבל לא אך בערך המזון המכלכל תלוי טיבם וערכם של הקמחיים, אשר יבאו כנוספות אל המרק, כי אם גם בקלות הכנתו. האורז לא יוכל לבא ישר אל המרק. הכרח הוא לבשלו לראשונה לבדו במים במשך חצי שעה. הוא ידרוש אם כן מקום בפני עצמו בתנור ועצים בפני עצמו. ביתר המינים הקמחיים התאים כבר נתבקעו על ידי הטחינה ויתבשלו בנקל ביחד עם המרק. כאשר נתבונן על מיני המזון עלינו לשום דעתנו גם על אפני הכנתם, כי עצים ועת כסף הם ויעלו בעיני האשה את מחיר מזונות כאלה, אשר כזול יתראו בעיני בעל הכעמיע, עוד ישנן סבות רבות, אשר יחבבו איזה מזון, אף כי חמרי כלכלתו מעטים הם. זה נראה בתפוחי האדמה. כבר הזכרנו למעלה איך עניים הם תפוחי האדמה בעמילן. איש הדעת ישתומם, על אשר יקנו אותם לאכלם, כי מחיר החומר המכלכל שבהם יעלה הרבה יותר ממחיר הקמח, ובכל זאת לא על חנם נאהבים הם. הכנת תפוחי־האדמה, כאשר יבשלו אותם עם הקליפה, קלה היא מאד. האשה העניה, אשר תמצא חיתה במעשה ידיה, לא תוכל להתעסק בהכנת איזה מאכל, לא לעמוד ולהבטל ממלאכתה בעת הבישול. את תפוחי־האדמה תתן על האש ותלך למלאכתה, כי המה לא ישתפכו ולא ישחתו אם יארך זמן בשולם. גם על שלחן העשיר יבאו תפוחי־האדמה ונאהבים המה גם שמה על כי מעט העמילן שבו ממין כזה הוא, אשר על ידי הבשול כבר יתהפך לקנה־דבש וטעמו טוב יותר מטעם יתר מיני מזון הקמחיים. נקל לנו להוכח איך חומר קנה הדבש ימהר להתפתח בתפוחי־אדמה, כאשר נאכל תפוחי אדמה אשר נגע בהם הקור, כי על ידי הקור התאים כבר נבקעו קודם הבשול, והבשול יהפך את העמילן לקנה־דבש וע"כ מתוקים המה.

טו. הזֵרעוֹנִים.

הירקות אשר ישימו במרק, כמנהג אצלנו, לא יכלכל כלל, ונאהוב אותן אך כמין בושם וכמין עלי תרופה, לא נתבונן עליהן הרבה עתה ונמהר לבא אל מיני המזון המכלכלים יותר והם הזרעונים.

קטניות, פול ועדשים יעצרו חמרים רבים המתהפכים לשומן ובשר, ולא אך אל הלחם קרובים המה, כי אם גם אל הבשר. ובצדק נאהבים המה אם יוכנו כהוגן. כי מחירם מצער וכלכלתם רבה. בבית, אשר הבשר לא יבא כי אם לעתים רחוקות החובה שלא יחסרו מיני זרעונים. החומר המתהפך לבשר, הנמצא בכל שלשת מיני הזרעונים שזכרנו יתכנה בשם ״חומר קטניי"¹³⁴ מלבד זה עמילן ימצא בהם מעט יותר מבלחם ושלש פעמים יותר מבתפוחי אדמה, גם מעט חומר קנה־דבש מוכן ימצא במיני הזרעונים שזכרנו וחמרי הבשר בהם הרבה יותר מבצמחים אחרים. אך מעט מאד בהם ועל כן לא טוב לאכלם כשהם יבשים. הקטניות והפול כשהם רכים יוכל להאכל עם הקליפה, אשר גם בה ימצא עמילן וקנה־דבש, אבל על נשותינו להזהר לקלוף מהם את קליפתם, אם כבר נתיבשה, כי הקליפה היבשה לא תתעכל לא על ידי רוק הפה ולא על ידי לח הקיבה והקרב¹³⁵ וכמשא היא לגוף האדם, אשר תסבב לו חלאים רעים.

כל אישה, אשר תכין את המאכלים בעד בני ביתה, כבר הרגישה בלי ספק, כי לפעמים יתבשלו הקטניות שעות שלמות ולא יתרככו, ולהפך קטניות חדשים, אשר רכים המה מטבעם, יתקשו על ידי הבשול בעת אשר לפעמים אלה הקטניות יתרככו כאשר נתבשלו אך כחצי שעה וישליכו את קליפתם מעליהם. הסבה לזה הוא המים, אשר, בו יתבשלו. נשינו כבר ידעו על ידי הכביסה, להבדיל בין מים קשים לרכים. במים קשים יתפרר הבורית ויתראה שחרחר־אדמדם¹³⁶ ובמים רכים ימס לגמרי ויתהפך לנוזלי־דבקי¹³⁷. הסבה לזה הוא, כי המים הקשים, רוב מי הבארות, יעצרו בתוכם חומר־לבן¹³⁸ אם יתיחד עם החמצים־השמנים, אשר בבורית, ומזה יתפתח חומר בלתי מתמסמס, בעת אשר מי גשמים לא יעצרו את החומר־הלבן כלל, או אך מעט מאד, ובהם יתמסמס הבורית לגמרי. וכזה נראה גם בחומר־הקטניי. חומר־הלבן ממימי הבאר, אשר ישאר בסד המוליאר¹³⁹ כאבן־מימי¹⁴⁰ יתיחד עם החומר־הקטניי ויתהפך לגשם קשה, בלתי מעוכל, בעת שמי גשמים ימסמסו את החומר־הקטניי הזה.

מזה נראה, כי נמעט בעצים ונרבה מזון מכלכל אם נבשל קטניות, פול ועדשים, במים רכים, וידעו־נא נשי־חיל, כי מי גשמים מסוננים¹⁴¹ זכים וטהורים הם ובפרט אם יעמדו כשתי שעות במנוחה, אז המים בראש הכלי המחזיק אותם זכים וטהורים לגמרי.

הקטניות, הפול והעדשים, יתהפכו בגוף האדם לדם, לבשר, לחלב ולשומן. כאשר ירחיקו מהם הקליפה לא יהיו למשא. מלבד זה ימצא בחומר־הקטניי פֿאַספֿאר, הנצרך מאד להתפתחות העצמות והמוח, ובצדק נוכל לאמר על חומר־הקטניי, כי יביא תועלת לגוף ולנפש.

טז. ירקות ובשר.

מנהג ישר הוא אצל האשכנזים לחשוב את הירקות עם הבשר לדבר אחד. במיני הירקות התמידים החומר המכלכל מעט הוא. תשעה חלקים בירקות הם מים ואך חלק עשירי יותר כמזון מכלכל, כחלבון־צמחי¹⁴², גומי, עמילן וקנהדבש. ואך הירקות השרשיות, כמו הלפת¹⁴³ והמרוביא¹⁴⁴ יעצרו קנה־דבש הרבה, וע"כ המרוביא טוב לתינוקות, למתרפאים מחלים וליולדות. לפי זה הירקות שלנו לא הביאו כל תועלת לו נביט על המריהן המכלכלים, אבל בהם נמצאו חמרים מכלכלים כאשר יאכלו יחד עם הבשר, כי הן יעצרו חמציים כאלה, המחבבים עלינו כל כך את פרי העץ, והחמציים האלה מוכשרים המה לפעול על חלבון הבשר, כי ישאר במצב ההתמסמוס¹⁴⁵. הירקות לפי זה יקלו את עבודת כלי העכול וימהרו את התפתחות הבשר לדם, ומהטעם הזה נאכל בחפץ לב פרי עץ, חיים או מבושלים, גם אחרי אשר כבר אכלנו לשבע וכל המטעמים שבעולם לא יערבו עוד לחכנו. ולא אך לא נרגיש אחרי אכילתם, כאחרי אכילה יתרה, כבדות או משא, כי אם אדרבה נרגיש, כי הקלו את משא קיבתנו, גם להירקות שלנו כשרון כזה ועל כן תצא לנו תועלת אם נאכלם ביחד עם הבשר.

אבל מדוע תביאינה נשינו את הירקות קודם הבשר ואת פרי העץ אחריו? הן בעצמן בודאי לא ידעו לבאר את טעם הדבר, ואך החפץ הטבעי¹⁴⁶ יראה להן גם פה, כמו בכמה דברים אחרים, את הדרך הישרה. בפרי העץ ימצאו כבר מוכנים החמצים שאמרנו והקיבה אך יקבלם, מבלי לעבוד מאומה, אם כן טוב הוא לאכול פרי העץ אחר הבשר ולהקל על ידם על הקיבה את עבודת העכול. בהירקות החמצים יתפתהו אך על ידי עכול הקיבה, אם כן כאשר יאכלו אותם קודם הבשר, אז בין כה וכה יתפתהו חמציהם ויעזרו לקיבה לעכל את הבשר, לא כן אם נאכל אותן אחרי הבשר יאחרו החמצים לבא ולא יועילו עוד מאומה, ועל כן יאכלו הירקות, אשר חמצם כבר מוכן הוא על ידי ההתחמצות, כמו הכרוב¹⁴⁷ שלנו, יחד עם הבשר.

עוד דבר טוב נמצא בהירקות: הן עוצרים מלחי־אדמה ההכרחים מאד לבריאות גויתנו. במיני הירקות השונים ימצאו דברים כאלה, אשר כמעט קשה להאמין, כי ראוים המה לאכילת אדם. המה יבאו על מספר מיני המתכת או על מספרים החמרים המיוחדים עם מיני המתכות. כמו: כלאר, ברזל, קאל וטרן, אשר ערכם גדול מאר בעד גויתנו. לא נתפלא אם כן כאשר הרופא יצוה עלינו ליהנות מאיזה מין ירק, תחת עלי־תרופה, אשר הכינו לקבל ממנו, עלינו עוד להודות לו על אשר יאכף על בעלת־הבית ללכת השוקה לקנות ירקות ולא יצוה על המשרת ללכת לבית־המרקחת¹⁴⁸. ישנן חלאים רבים, אשר נוכל בראשיתם לרפאותם על ידי אמצעים פשוטים, אשר תכין הטבע בעצמה בטוב טעם יותר מאשר יכינם הרוקח¹⁴⁹. לאות על דברינו נזכיר פה את הירק שפינאט, הטוב מאד לתינוקות ולנערות צעירות אשר פניהן חָוָרו¹⁵⁰. החוורא¹⁵¹ הזאת הבא על ידי חסרון הברזל בדם. ובאמת הרופא יוכל לתת נטפי רפואה העוצרים ברזל, אבל פעולת הטפות המלאכותיות האלה תזיק לפעמים לכח עכול הקיבה, בעת אשר שפינאט העוצר ברזל מטבעו יפעל תמיד לטוב. ולפי זה הבשר עם הירקות ימלאו את כל צרכי בשרנו. אין צורך לנו כלל לשבת על סיר הבשר ולאכול ממנו עד שתצא נשמתנו, ששה או שמונה לאָטה בכל יום יספיקו לכל אדם. בהבשר המים מעט ועל כן רבים הם בהירקות. החלבון מעט הוא בירקות על כן רב הוא בבשר, נמצא, כי משניהם נקבל את כל מיני המזון ההכרחים לנו להתפתחות הדם ולכלכלת הגוף.

מכל זה נראה כי מיני המאכל בעצמם כן אפני הכנתם וסדר אכילתם, כאשר יבאו על שלחן האנשים ממדרגה הבינונית, אשר זכרנו, לא במקרה נבחרו, עלינו להודות, כי הטעם הטוב הורה לנשי חיל את חקי טבע המזון והאדם, עוד טרם ידעה החכמה לאמר בזה דעת ברורה ונכונה. אך בימינו אלה תוכל כבר החכמה לברר ולהראות את יסוד החקים האלה.

ואחרי כי ההכרח לנו להשאיר עוד איזה מיני מזון לסעודת הערב, נקוה כי הקורא יעזוב עתה עמנו ביחד את סעודת הצהרים. אבל מה טיבו של שנת־צהרים.

יז. שנת־צהרים.¹⁵²

משל האשכנזי יאמר “אחרי אכילתך עמוד, או לך אלפים אמה”¹⁵³, אבל ההרגל כבר נתפשט לא לעמוד ולא ללכת אחרי האכילה כי אם להנפש וגם להתנמנם מעט. מובן מאליו, כי השנה לא מין מזון מכלכל הוא ואם כן לא היתה עלינו כל חובה לדבר פה עליה, אבל אחרי כי השנה תפעל לטוב על עכול המזון, כחלק הכלכלה היא, ותשוה, כי נאמר פה דברים אחרים על אודותיה.

כבר הזכרנו למעלה, כי לאכול ולעכל גם כן עבודה הוא. אמת היא כי עבודה נעימה היא מאד לרבים. ולרבים היא העבודה היחידה אשר יעבדו במשך כל ימי חייהם, אבל עבודה היא לכל אחד ואחד וטוב הוא להשאר במנוחה בשעת העבודה הזאת. האיש אשר יחשוב את עצמו למתמיד בלמודו או במלאכתו על אשר ימהר באכילתו, האיש אשר יעשה מה או יתנועע הנה והנה בעת אכלו, שניהם יאבדו הרבה יותר מאשר ירויחו. העבודה החיצונית תשבית נתפריע את העבודה הפנימית. הזעה, אשר תצא מן הגוף, תוציא ממנו לחות עד אשר יתמעט או יחסר הרוק ההכרחי לעכול המזון. כבר ידע כל אחד מאתנו על פי הנסיון, כי כאשר יעפים אנחנו נרגיש יבושת בפינו, וכאשר ננסה לאכול אז, חתיכת הלחם תתראה לנו יבשה מאד ונאמר, כי הלחם נתחב בצוארנו וכן הוא בנוגע ליתר הנוזלים, ההכרחים לעכול המזון, וזה הוא אשר נרגיש לפעמים, כי המאכל נשאר בקיבתנו קשה כאבן ויתרכך אך אחר שתית מים.

אם כן טוב להנפש מעט קודם האכילה, לבלי לעשות מאומה בשעת האכילה, והעקר לבלי להלאות את הגוף תיכף אחר האכילה. האכילה היא עבודה פנימית וחלילה למלאות באותה העת עוד עבודה חיצונית. כבר הורה הנסיון ומיוסד הוא גם מן החכמה, כי גם בימי הקיץ החמים מאד, תאבד הזעה אחרי האכילה, אות הוא, כי בעת עבודת האברים הפנימיים, האברים החיצונים צריכים מנוחה. על כן צורך והכרח הוא להנפש קודם, בעת ואחר האכילה, ובאמת נרגיש עצלות אחרי האכילה ונחפוץ לנום מעט.

אבל אך מעט, גם אלה אשר כבר הרגלו לנום אחרי אכילתם. ירגישו, כי חצי שעה תנומה קלה תספיק להם, ולהפך ירגישו עיפות ולאות אם תארך שנתם. הסבה לזה הוא, כי מעשה העכול¹⁵⁴ יבוא על ידי פעולות כעמיות, על ידי התמסמוס המאכלים בלח הקיבה, העכול יבא לראשונה על ידי תנועות הקיבה המולכת את המאכלים הנה והנה תדבקם יחד וכו'. להמלאכה הראשונה הזאת טובה המנוחה ועל כן תערב עלינו אז שנתנו. אבל אחרי שנשלמה המלאבה הזאת, טוב הוא להתנועע ולעבוד, כי על ידי זה תעזר הקיבה ועל כן שנתנו אז לא במנוחה היא, העכול לא ישלים מלאכתו כהוגן, כל אשר שכב בלילה על מטתו בכרס מלא כבר הרגיש זה. בשעה הראשונה אחרי אכילתו שנתו ערבה ושקטה, כי בעד ראשית מלאכת העכול המנוחה טובה היא, אבל אחרי עבור השעה הראשונה לא ינוח עוד בשנתו, כי עליו ללחום עם לאות וכבדות העכול וכאשר יקום בבקר ממשכבו ראשו כבד עליו, לשונו מכוסה בשריון צהוב וקיבתו נשחתה.

כדאים המה דברינו אלה להוכח מהם, כי מעט תנומה אחרי סעודת הצהרים טובה היא, אם אך המעט הזה לא יארך יותר מדי. כבד ראש וטעם בריר חלמות בפה יעידו, כי התענגנו על הטוב יותר מדי, והתקנה לזה לקום בזריזות, לשתות תיכף צנצנת מים קרים ולרחוץ את פניו וראשו, כי באה העת, אשר בה העכול יפעל יותר על עבודה חיצונית מעל ידי המנוחה, ועל כל המרגיש זאת לחשוב את ההרגש הזה לבת־קול הטבע הקוראה ואומרת: בן אדם! אכלת ונפשת, התעורר עתה כבר באה העת לעבוד. כל ההולך אחרי עצת הבת־קול הזאת, מעשי ידיו יתברכו.

יח. מים ושֵכר.

לפני סעודת הצהרים ירעב העובד ויתאו לאכל, אחרי שאכל יצמא ויתאו לשתיה ואו המשקה היותר טובה ומבריאה הוא המים. המים לא מין מזון מכלכל הם, אבל נצרכים והכרחים המה לגוף האדם, עד אשר מבלעדם ימות. אף כי המים לא ישביעו, בכל זאת יפעלו על התמסמוס המזון המתהפך לדם ודמנו יעצור מים הרבה, עד אשר מֵי כל המאכלים, כי כל מאכל יעצור מים, לא יספיקו לו.

באין מים אין עכול ואין כלכלה. מבלי עזרת המים לא יתפתח הדם ומהגוף לא תצאינה הפסולות המזיקות לו. האברים העקרים על ידי פעולתם בגוף האדם והם המוח והעורקים¹⁵⁵ יעצרו מים הרבה, אם כן אף כי במים לא ימצאו מיני מזון מכלכלים נוכל בצדק לחשבם על מספרם, וידוע כי נוכל לחיות זמן יותר ארוך בלי אכילה מלחיות בלי שתיה.

לפי זה גדול הוא ערך המים אל גויתנו ופעולתם משולשת היא:

1. חלקי המים – יסוד־המימי¹⁵⁶ ויסוד־החמצי יתחברו עם המזון ויפעלו על התהפכותו. העמילן אשר יתנו לנו הצמחים לא יתהפכו לקנה־דבש מבלי עזרת מים, ואחרי כי העמילן סוף סוף יתהפך לשומן. אם כן אם לא נשתה מים יחסר לנו השומן הזה, אף כי לכאורה קשה הוא להאמין, כי המים ישמין את בשרנו.

2. המים ישמרו את כל הנוזלים הנמצאים בגויתנו, כי הנוזלים האלה יצאו מגויתנו על ידי זעה, שתן וכדומה, והמים ימלאו את חסרונם. על ידי הזעה, השתן וכו', נאבד תמיד מי גויתנו ועל כן עלינו לשתות מים ולהשיב את האבדה. כל המזיע הרבה, כמו העובד וההולך בדרך, ישתו גם מים הרבה.

3. מלבד זה יביאו לנו המים מיני מלח וחמרים אחרים המעורבים עמהם או נתמסמסו בהם הנחוצים להתפתחות גויתנו, ועל כן עלינו לשתות לא מים מזוככים¹⁵⁷ אשר נזדככו ונטהרו על ידי אמצעים מלאכותים, כי אם מי מעין באר העוצרים הרבה מן החמרים האלה, והמה חשובים יותר ממי גשמים, העוצרים אך מעט חמרים כאלה.

סגולה יקרה למים שלא יזיקו מהרה ובנקל, כאשר נשתה מהם הרבה יותר מן הצורך, כי הקיבה תמוצצם ומשמה יתערבו עם הדם. ועל כן יצננו המים תיכף אחר שתיתם ויזיקו אך כאשר ישתו אותם בעת שהגוף מחומם מאד. המים אך אז לא יתמוצצו מהקיבה, אם ימצאו בהם מיני מלה כאלה, אשר משקלם יעלה על משקל הנוזלי בדם. אם נתמסמס למשל במים מלח־גלויבער או מר¹⁵⁸ כי אז יבאו המים בקרב ועל ידי חלק הנוזלי וחלק המלחי שבהם יעוררו עצביו ויפעלו הפעולה הידועה…¹⁵⁹ את פעולת מים מלוחים כאלה יפעלו מימי כמה מעיני ישועה. אבל המים אשר נשתה אנחנו תמיד יתערבו מהרה עם הדם. מהרו את יציאת הזעה, הנשימה והשתן. ובאמת נראה כי לפעמים צנצנת מים תעזור יותר מבקבוק משקה הרוקח. אם חכינו מלהשקיט את צמאוננו עד איזה שעות אחרי סעודת הצהרים, אז השכר ישיב את נפשנו. השכר גם מזון מכלכל הוא, ולפי חמריו, אשר מהם נתבשל, ימצא בו חלבון, קנה־דבש, גוממי ורוח ייני, על ידי השתנות ההתחמצות וההכנות ישתנה גם השֵכר, ועל כן יש לנו כמה מיני שכר ומהם היותר תמידים הם: שכר שחרחר־אדמדם¹⁶⁰, שכר־מר¹⁶¹ ושכר לבן¹⁶². בשכר השחרחר־אדמדם העקר הוא המזון המכלכל ובצדק, יעלו ערכו על כל יתר מיני השכר, אם מטרת השתיה הוא ליהנות מהמזון המכלכל באופן קל ומהיר. בצדק נתן את השכר הזה לאם ולמינקת. השכר הזה, אם הוכן יהוגן, כמרק מצונן הוא להרעב, אשר העיפות והלאות לא תתנהו לאכול. המרק המצונן הזה טוב מאד. השכר המר יעצור חמרים מרים מהרבה מיני ירקות ועל ידם יחזק את פעולת הקיבה. השכר הנקרא בייריש והנאהב עתה מאד משונה הוא בנוגע להחמרים השונים אשר במיני השכר שזכרנו ויעצור רוח־ייני יותר. על ידי זה יוכל למלאות את מקום הי“ש ואין כל סכנה בהרגל שתיתו כבהרגל שתית הי”ש. השכר הזה לא ישביע כי אם יעורר את תאות האכל טוב הוא יותר לסעודת הבקר והערב ולא אחרי סעודת הצהרים. השכר הלבן טוב הוא בקנה־הדבש וחומץ־גחלי העצורים בו. פעולתו הוא כפעולת קנה־דבש ומי־זעלטער וטוב הוא לאלה אשר אבק־סוער¹⁶³ טוב להם, נדבר עוד במיני השכר וטבעם להלן. עתה נבא לכלות דברינו על המחיה ועל הכלכלה, אך נשים עוד לבנו לאיזה מיני מזון עקריים, אשר יבאו על שלחננו לסעודת הערב.

יט. סעודת הערב.

אין לך שעה, אשר תנעם, לו להאדם כשעת הערב. אם כל היום היו ידיו מלאות עבודה, נעימה היא אז המנוחה לגו ונפש העובד, ועל כן עלינו לדאוג לבלי להפר ולהפריע את המנוחה והענג על ידי מאכלים קשים, אשר יכבידו ויעיקו על הקיבה. סעודת הערב לא תהיה יותר מכפי ההכרח למלאות את אשר נחסר לנו על ידי העבודה¹⁶⁴ האהרונה, אבל חלילה לאכול יותר כדי להוסיף כח בעד העבודה אשר תבא, כי מנוחת הלילה – השנה – אך תהיה במנוחה אם עבודת הקיבה מעטה תהיה. האיש, אשר בהבטה חיצונית ראה את הישנים והרגיש איך יאריכו בנשימתם ואיך יזיעו הרבה יחשוב כי בעת השנה נאבד חומץ־גחלי ומים הרבה וממילא יחשוב לחובה למלאות כרסו טרם ילך לשכב, אבל באמת טעות הוא. נשימת הישן ארוכה ועמוקה היא, אבל היא תבא אך לאט והזעה לא תדרוש מים הרבה, כי באמת לא רבה היא ואך בסבות המכסות אשר נכסה את גויתנו ובסבת החדרים הסגורים, אשר לא יתנו לרוח לעבור עלינו¹⁶⁵ תשאר הזעה תמיד על מקום אחד, ועל כן תתראה כי בעת השנה בלילה תרב הרבה יותר מביום.

אדרבה בשעת השנה גוף האדם לא יאבד מכחותיו כמו בעת היקיצה¹⁶⁶ ועל כן לא נרגיש רעב בלילה, ובבקר הלאות והעייפות לא גדלה כאשר היתה לו ענינו בצום נפשנו מספר שעות כאלה. מזה נראה, כי סעודת הערב לא סעודה בעד הלילה הבא היא, כי אם סעודה בעד השעות האחרונות של היום העבר. סעודת הערב לא הכנה היא על להבא, כי אם תשלומין בעד העבר. על כן טוב הוא לבחור בעד סעודת הערב אך במאכלים המכלכלים מהרה, ואם נחפוץ כי שנתנו תערב עלינו, עלינו להשתדל כי המאכלים האלה יהיו גם קלים להתעכל ויאָכל שתי או שלש שעות למצער טרם נשכב על מטתנו.

לאכול לסעודת הערב מאכלים מבושלים, המים דוקא אינו מן ההכרח בעד אנשים בריאים. סעודת הצהרים תאכל חם ומבושל כדי שהדבק ושומן המאכלים ישארו במצב נוזלי, אבל לסעודת הערב לא נבחר במאכלים כאלה ואם כן אך לחנם נרבה את עמל האשה לאכף עליה ללכת גם בערב לבית המבשלות להכין לסעודה. האיש, אשר חתיכת לחם בחמאה וצנצנת שכר לא יספיקו לו יוכל להוסיף על זה, אם בעל כיס הוא, גם גבינה, אבל לא גבינה שמנה, כי, כאשר כבר אמרנו, כל שומן אך בקושי יתמסמס בתוך הקיבה. הגבינות העשויות מחלב־נחמץ¹⁶⁷ כמו גבינות בהמה וכדומה. לא אך תכבדנה על הקיבה, כי אם להפך, אם ממולחות הן היטב, מוכשרות הן לעורר את לח הקיבה ולהקל את עבודת העכול. ועל כן נהגו לאכול מעט גבינה אחר הסעודה¹⁶⁸, כי אף על פי שהגבינה קשה מאד להתעכל, בכל זאת טובה היא, על כי מעט מזעיר ממנה יעורר את פעולת הקיבה וירבה לחו, נמצא, כי יעזור לעכל יתר המאכלים.

ואם נחפוץ לאכול לסעודת הערב מאכל מבושל ומכלכל דוקא, אז ביצים מבושלות טובות הן מאד. המזון המכלכל בביצים שוה הוא לגמרי למזון המכלכל בבשר. כל המעלות הטובות אשר מנו החכמים בבשר נמצאות גם בביצי התרנגולת שלנו, כי הן העקר בבשר הוא החומר הנקרא חלבון על שם חלבון ביצת התרנגולת. ואחרי כי ביצים, אשר נתבשלו עד שנתקשו לא יתעכל מהרה, טוב הוא לבשלן אך מעט ולאכלן כשהן רכות עדנה. לזה טוב הוא לבשל את הביצים לא ביחד עם המים, כי אם לשום אותן אך על רגעים אחדים במים אשר כבר ירתחו, הטעם לזה הוא: כי כאשר נשים את הביצה במים רותחים החלבון יתקשה מהרה, יֵעָשה כקליפה ולא יתן לחום המים לחדור עד החלמון¹⁶⁹ אבל אם נבשל את הביצה ביחד עם המים, אן תתחמם כלה בבת אחת, יחד עם המים, החום יגיע עד החלמון וגם הוא יתקשה.

במסבת רעים מנהג לשתות טהעע לסעודת הערב. הטהעע לא מזון מכלכל הוא, אבל כל כשרונות הקאפֿע לו. הוא יחם את הדם, יעורר את פעולת הלב ואת הרוח ויתן חיים ותנועה לשיחות רֵעים, אשר ירגישו איזה עצבות ונטיה להתנמנם. –.

אחרי שכבר הגענו לעצבות ולתנומה, נמהר להשלים ולסיים את מאמרנו זה ״מיני מזונות בעד העם" בתפלה קצרה יוצאת מעומק לבנו, כי מיני מזון המכלכלים לא יחסרו לעולם לכל עני ועובד עבודתו באמונה, כי מזונו יבריאהו ויחלימהו ויתברך במעיו יותר מכל דברי הספר הזה במוחו.

תם הכרך הראשון

מאמר ט - הכחות הנסתרים בטבע.

א. לוּ חסרנו אחד מחמשת חושינו!

הכבר עלה על לבך לחשוב בזה, קורא נעים: מה היתה הארץ בעינינו בני האדם לו נוצרנו חסרי עינים?

בלי תפונה תחשוב כרגע למשפט: הלא כל עור מבטן יגידנה! או: הלא גם אנחנו נדענה, אם נניח כי חשכת הליל פרושה עלינו מן העולם ועד העולם! או: הלא נשכיל ונבין לה אם נסגור את עינינו רגע וננסה לגשש סביב סביב לנו למען הרחיב צעדינו תחתינו!

אבל משגה אתך, ידידי הקורא, האמינה לי כי משגה אתך.

העור מבטן לא יראה ולא יביט – אמת הוא – אך אלף אלפי אנשים אחרים יראו ויביטו למענו; הארץ אשר לפניו מוכנת לאלפי בני אדם אחרים בעלי עינים רואות, והוא ישמע ויאזין להם, אף ידע ויבין לאלף אלפי דברים הנראים לעין רואה, גם אם עינו לא ראתם. הוא יודע כי יש שמש מחממת, גם אם עינו לא הביטה אותה; הוא יודע כי יש בתים למשכן, גם אם המה בעיניו כלא היו; הוא יודע כי יש מים רבים, גם אם עפעפיו לא בחנום, וכן הרבה הרבה יש סביבו, גם עולם וגם מלואו, והוא בעיניי לא יראה אותם ואך ידע בנפשו כי הנה הנם. איש כזה בנפשו נסה רבות ואף ממלמדיו השכיל, ומלמדיו אלה הן המה אנשים בעלי עינים, אנשים רואים ומביטים; ואם גם נחליט כי גדל כפרא אדם, והיה העולם אשר סוב יסובנו, עולם הנברא בעבור אנשים בעלי עינים, ויהיו המה תחתיו, עין תחת עין; ואם גם אלפי מושגי שוא יבראו לו, והיו המהלכים אשר לו בין אנשים רואים, די באר לטוב לו כל הימים; הם יאצילו עליו מהודם, הם יחרצו לו כל משפט, הם יבררו לו כל מושג ומושג, לקרבם אחד אחד אל האמת ואל הדעת המחלטת.

אם העור מבטן כן הוא, מה נענה אנחנו בעלי עינים הרואות כל הימים, אם נסגור את עינינו אלה פתאום.

הן ראתה עיננו בשכבר הימים – והדבר הזה די הוא לתת לנו מושג נאמן מכל הדברים העוטרים אותנו סביב סביב. ואם גם נעורר בנו את כח דמיוננו בכל עוזו לשחק לפנינו ולצייר לנו חשכת עולמים, הנה הידיעות אשר רכשנו לנו פעם, המושגים אשר קנינו לנו בשכבר, הם הם לא ימושו מלבנו נצח, ולא יעזבונו עוד גם אם בחשך תדרוך רגלנו, ויהיו למשפטנו מטה עוז לבל נמוט לעולם. כי האיש אשר בשחוק יהולל, יתן מסוה על עיניו ויגשש בחשך קיר, ועמדו לנצח לנגד עיני רוחו כל הדברים אשר ראה באור החיים; ואנחנו אם גם יקר המקרה כי בהשך נלכה, לא ימושו מנגד עינינו הארץ ומושגיה, אשר ראינו פעם ואשר עפעפינו בחנו אותם, ואשר זכרם חדר עמוק ללבנו, לבלתי יסוף מקרבנו עד נצח.

אך איך שונה הדבר אם נניח כי כל בני האדם יחד נוצרו עורים מבטן וכל זיק אור לא חדר מעולם אל עיניהם. המה ידעו על הארץ אך את המקום אשר תדרוך כף רגלם בו, וממעל להם ידעו אך את המרחב אשר ימישון בידיהם, כל הגובה אשר תגע אליו היד הנשאת למרום; הד קולם יגיד למו מה המרחק אשר סביבם, וריח אפם – אם יריח – יאמר להם הדבר אשר מול פניהם, וכל ידיעות האדם ומושגיו יהיו אז אך קצרי ידים, מעטים ודלים מאד, עד אשר גם כח דמיוננו יקצר מצייר לנו בני עולם כזה, כאשר בני עולם כזה לא יוכלו לצייר בנפשם את עולמנו אשר אנחנו בו.

אך אל נא יחשוב הקורא כי מטרת דברינו אלה היא לתת תהלה לאור ולעין הרואה, כי הדברים האלה הם אך מבוא לרעיון שני, והוא יובילנו אל מחוז חפצנו ואל מטרת עניננו, הוא ענין ״הכחות הנסתרים בטבע", ואת הרעיון ההוא נשמיע בזה:

הנה ראית, ידידי הקורא, מה קשה הוא לברוא לנו מושג נאמן ממושגי בני האדם, אם נניח כי יחסרו חוש אחד מחמשת חושיהם, הוא חוש הראות. אך הואילה נא להעלות על לבך רעיון שני ולפלסהו בפלס שכלך: מה היתה הארץ בעיני בני האדם אם היה להם חוש ששי נוסף על החמשה?

חמשה חושים לנו: חוש הראות, חוש השמע, חוש הריח, חוש הטעם וחוש המשוש, ועל פי חמשת החושים האלה נדעה ונכיר את כל הנמצא אשר לפנינו; אך היגדל אפוא כח ידיעתנו לדעת דבר מה מדברי העולם יותר, אם יולד לנו הוש ששי נוסף על חושינו?

בפרק הבא נדבר דברים אחרים על אודות הדבר הזה, אשר ענף הוא לשאלה: היש בטבע כחות נסתרים מנגד חושינו, ועל איזה מין יחשבו?

ב. לוּ נוסף לנו חוש אחד על חמשת חושינו!

דעת לנבון נקל, כי בהולד לנו בני האדם חוש ששי נוסף על המשת חושינו, יגדל וירחב כח ידיעתנו והכרתנו הרבה מאד, כי עולם חדש נראה ומושגים חדשים נקנה לנו; אך כמו כן נבין ונדע היטב, כי גם אם נעמיק הקר כל הימים, ואם נעמול בשכלנו החד עד העולם, לא נשיג ולא נבין את תכונת החוש הששי הזה, לדעת מה יהיה; כי כאשר מן הנמנע הוא כי האדם בהבראו עור מבטן יוכל להבין דבר מתכונת העין ופעולותיה, כן לא נוכל גם אנחנו להבין דבר מתכונת החוש הששי הזה אשר יולד לנו, מהכרותיו וידיעותיו אשר ירכש לו, מפעולותיו אשר יפעל בנפשנו, ומידיעותינו אשר יכולנו לקנות לנו בדרך הזה, בדבר הארץ אשר אנחנו עליה.

אך אל נא ידמה הקורא, כי אולת היא אפוא או רעיון רוח לחשוב בדבר הזה, אחרי כי השג לא נשיגהו לעולם, מה הוא לא נדע, ואת פעולותיו בנו לא נבין; אבל הרעיון הזה לא רעיון רוח הוא, כי על ידו נבוא לרעיון יקר ונכבד מאד לכל משכיל דורש בטבע, רעיון סגולה, לאמר: היש כחות בטבע אשר בחמשת חושינו לא נוכל להשיגם?

הדבר הזה ברור עתה כשמש, כי יש ויש כחות רבים בטבע, הנסתרים מנגד חושינו, ולו אך היה לנו חוש ששי נוסף על החמשה, שהם לנו כלי־מלאכת הכרתנו, כי אז נגלה לפנינו בלי כל ספק, חלק אחד מן הכחות הנסתרים האלה. אבל חוש ששי כזה אין לנו, ואין לנו חפץ בחקירה עיונית בלבד, לדבר בו להעריכו ולדמותו ולחשוב בתכונתו; והיה הדבר הזה אך כעין מבוא לדבר אמת מאד נעלה, אשר כל איש החפץ לדעת ולהכיר את הטבע, יעמול לשוותו לנגדו:

כל הידיעות אשר לנו ואשר נכיר בטבע ובכחותיו, וכן בעולם כלו, הן אך הלק קטן ודל במדה מצומצמת מאד, והחלק הקטן הזה הוא בלי ספק אך החלק אשר יפעל איזו פעולה באחד מחמשת חושינו, והחוש הזה עורר אותנו לרדוף ולדעת אותו; אבל אין ספק כי עוד יש בתבל דברים רבים מאד, העולים הרבה על אלה הידועים לנו, אך שהם נסתרים מנגד עינינו ומנגד שאר חושינו, ולא נדע מהם דבר וגם לא יודעו לנו לעולם, כל עוד שהכחות האלה הטמונים בחיק הטבע לא יגלו לנו על פי מקרה, וכל עוד שאחד מהכחות האלה לא יפעל פעולה כל שהיא באחד מחושינו, למען נוכל להתחקות על שרשי הדבר, לדרוש ולרדוף לדעת ולהשיג אותו.

נקח נא למופת דבר אחר אשר יברר את דעתנו די באר, ואשר על ידו נבוא בפסיעה אחת עד עיקר הענין:

כל חוקרי הטבע יודעים ומודים, כי כל הארץ וכל הדברים אשר בקרבנו ולפנינו וסביבותינו, מלאים הם כה נעלם נסתר, אשר על ידן יצאו כל המעשים מכח אל הפעולה, ולכח הזה נקרא כח העלעקטרית. אבל את הכח הזה לא נראה ולא נשמע, לא נריח ולא נטעם, אף גם לא נמשש אותו בידינו, כי יוצא הוא מחוג חמשת החושים אשר לנו, אשר על כן עברו עלינו אלפי שנים ולא ידענו דבר ממנו, אף לא עלה על לבנו לחשוב כי יש כח עצום כזה, אשר לו חלק גדול ונחלה רבה כזאת בכל היותנו עד אשר על פי מקרה ועל פי רוב מחשבה ומחקר, נפקחו עיני האדם, לראות כי זכוכית משופשפת וחומר חותם (זיגעללאק) משופשף ועוד כהנה, ימשכו אליהם את כל פתיל דק ואת כל חלקי אבק הדקים, אף גם ירחיקו מאליהם. אז כאשר יצאה הפעולה הזאת העלעקטרית לעינים (ר"ל כאשר החלה לפעול באחד מחמשת חושינו), אז החלו להתחקות על שרשי הדבר, וחוקרי הטבע לא נחו ולא שקטו, וגם עתה לא ינוחו ולא ישקטו, עד אשר צלח חפצם בידם, להסיר את פני הלוט הלוט על פני הכח הנעלם הזה, ועד אשר הצליחו לקרבהו בידים לעיני האדם והכרתו, ומיום אל יום יוסיפו עוד אומץ. ועוד ילכו ויוליכו מחיל אל חיל.

ובימינו היום הנה כביר מצאה ידנו! ואם אמנם כחנו עדנה אין אתנו היום להראות את העלעקטרית ערומה לעין הרואה, אך בחנו אתנו להראות לכל את פעולותיה אשר תפעל בחמשת חושינו; על פי ניצוצים עלעקטריים נוכל לראות את פעולותיה בעיניים, וכן באזנינו נשמע, ובלשוננו נטעם, וגם את ריחה – האָזאָן – נריח באפנו, ואת מהלומותיה אשר תחלק לנו נחוש בגויתנו על פי חוש המשוש. ובכן גלו לנו חכמי הטבע תעלומות כח נעלם עד כה, ויעשוהו קרוב לנו ומושג אל חושינו, ועל פי דרכים שונים מאד ועבודה רבה ומכונות רבות, הציעו לפנינו דבר אשר להבנתו חסרנו מאז מעולם חוש ששי.

אך לוּ מקדם קדמתה נוצרנו כלולים בששת חושים, וכמו העינים אשר לנו לראות, נוצר לנו בקדקד ראשנו עוד כלי מיוחד בעבור העלעקטרית, כי אז ידע האדם זה אלפי שנים דברים על אודות הכח ההוא, או על אודות החמר ההוא – יהי שמו מה יהי – הרבה יותר מאשר ילמדו אותנו חוקרי הטבע עתה, וידיעתנו היתה אז ידיעה יותר כלולה ורחבה, הרבה יותר מעתה, אשר אך על פי משעול צר מלא חתחתים ובזמן מאוחר הרבה מאד, החלונו להתחקות על שרשי התעלומות האלה. כי זה אלפי דורות חלפו עברו למו, ולב האדם לא ידע אף לא עלה על לבו מעולם, כי יש סוד מרום ונשגב כזה בארץ.

ועתה ידידי הקורא, הלא תבין למלי, באמרי כי יש שכר לפעולתך ותקוה לתבונתך, אם תעמיק חקר בתעלומות האלה, ובנפש חפצה הן תארח עמנו לחברה, בקומנו להסיר את המסכה מעל פני אחד הסודות אשר בטבע, הוא ״סוד כח המושך אשר בטבע".

ג. כחות המושכים השונים.

בין כחות הטבע הרבים הנסתרים מנגד חושינו, ישנו כח אחד אשר עקבותיו כבר גלויים וידועים לנו, ודבר היותו נודע ומקובל אף נראה כדבר המובן מאליו. הכח הזה הוא, כח המושך.

כבר ילמד המורה את תלמידו הקטן, כי בנפול אבן או כל דבר מגבוה ארצה, הדבר הזה הוא אך בכח אשר לארץ למשוך את האבן או את הדבר ההוא אליה. – האם לא יאמין הקורא עתה, כי הכח המושך הוא כה גלוי וידוע לכל, אף השג נשיג אותו באחד מחמשת חושינו, אחרי שהוא עתה דבר המובן מאליו? אך משגה אתך יקירי! כי הנה כרגע תאמר למשפטך החרוץ ״הפוך" אם אך תשים אל לבך כי זה אלפי שנים חי האדם עלי אדמות וחמשת חושיו צרורים היו אתו, ויום יום ראה בעיניו אלפי דברים נופלים מגבוה ארצה, ולא עלה על לבו מעולם לחשוב כי אך בכח המושך אשר לארץ הם ירדו ויפולו. ואם אך תשים אל לבך, כי עד ימי נעווטאָן, אשר חי לפני מאתים שנה, היה הכח המושך אשר לארץ כדבר נסתר ולא נודע, והשכלת והבינות כרגע כי דין ודברים לך עתה עם כל אחד בטבע אשר לבאורו ולהבנתו נחוצים לך חקרי לב וראיות ברורות, יען כי אין לנו חוש מיוחד לחוש אותו ולהרגישו וחוקר הטבע משכיל על דבר אמת יענה ויאמר לך, כי הכח המושך בכלל הנהו אחד מסתרי הטבע הנעלמים מעין כל חי, וכל ידיעתנו אשר נדע על אודותיו לוטה עוד בעלטה, אם גם הרבה למדנו, הרבה גלינו, והרבה הרבה נסיונות נסינו למענו.

נתחקה נא על שרשי הסוד הזה ונעביר לעינינו את הכח המושך לכל ראשי מראותיו השונים, ובהשקפה אחת כלילה ושלמה נראה את הקורא איך יכבד הדבר לבוא עד חביון עוז התעלומות אשר בחיק הטבע, לחקור ולדעת את שרשי סבותיהן; ואם עוד נוסיף על דברינו כי בין כחות הטבע הנסתרים, הכח המושך הוא דבר נודע לנו שבעתים על אחיו הנשארים יבין הקורא למדי מה נפלאים ומה זרים הם לנו כחות הטבע הנסתרים בכלל.

נשקיפה נא עתה על פני הכח המושך בכלל ונוכחה לדעת איך שונה הוא ומיוחד למחלקותיו ולמראותיו, ואיך שונות הן תולדותיו בכל דבר ודבר:

בפרקים הבאים ננסה להראות, כי כל הדברים אשר על הארץ ובתוך הארץ מחוברים הם מחלקים דקים מאד מאד. נקח נא למשל את הברזל, אשר בשימנו בו עין יראה אלינו כמטיל אחר מוצק אשר אין בו כל פרוד, כל נקב וכל חלל. והיה אם נעמיק רגע חקר, נביא לבב חכמה כי הברזל הזה חובר אך מחלקים דקים מאד, ובהיותם מושכים איש את אחיו הנה הם כאחד עשוים כמוצק. הנה זה הוא המראה האחד שעל פיו יראה אלינו הכח המושך, ואשר תכונתו ודרכו נראה במה שיבוא. – אך שונה ממנו רב, הכח המושך אשר נראה בשני גופים לטושים וחלקים המונחים אחד על אחד; שני לוחות זכוכית, לטושים וחלקים, המועקים יחד בחזקה, יתחברו לפעמים כאחד עד אשר לא יצלח בידינו להפריד בינותם גם בחוזק יד מבלי אשר נשחית ונרע להם. וגם זה הוא מראה ממראות הכח המושך ואשר במה שיבוא עוד נדבר בו. – ועוד שלישי לו: הדבר הזה הוא ברור עתה כשמש כי האדמה תמשוך אליה הדבר הנופל עליה. כל עוד שסבות אחרות לא תקומנה לשטן לו: האדמה תראה פעולתה, פעולת הכח המושך, גם בירח, והיא והירח גם שניהם ימשכו על ידי השמש, וכן ימשכו אחד את אחד כל מזרי השמים המתנועעים כלם על פי חקים קיימים וידועים; ולא זה בלבד, כי הוכיחו חכמי הטבע האחרונים שכל דבר ודבר בארץ יכיל בקרבו כח מושך, וכל דבר ימשוך אליו את משנהו מרחוק, ואנחנו חיים וקיימים כלנו בעולם שכולו כח מושך, והיה גם המראה ההוא אחד ממראות הכח המושך, וגם עליו נשים עוד עין. – אך המראות עוד טרם יסופו; כי המגנעט (האבן השואבת) ימשוך אליו את הברזל, ראית ונסית בלי תפונה, קורא יקר, אך האם בעיניך לא יפלא הדבר כי ימשוך אליו אך את הברזל? האם לא יפלא עוד יותר כי הברזל יקבל ברגע נגיעתו את כח המגנעט? האם לא תתפלא למראה כל הנפלאות הבאות לנו על ידו? הנה גם זה הוא כח לכחות המושכים, אך שונה הרבה מאלה אשר הזכרנו, ונדבר גם עליו ביחד. – וגם בגבול העלעקטרית נראה בקרוב משיכות ממשיכות שונות, וגם הן מיוחדות למינן. וכן נראה גם בהחימיא את הכחות המושכים, וגם הם שונים ונבדלים מאלה אשר ידענו, וכן גם בפעולות חיי הצומח, ועוד יותר בפעולות חיי בעל החי, יתודע ויגלה לעינינו כח מושך, מיוחד ומשונה מאד מכל אלה אשר כבר ראינו, ובדברים צחים ונמרצים נעביר לעיני הקורא את כל אלה, למען נעלה ונבוא אל השאלה הראשית אשר לנו בדבר הסוד ההוא אשר בטבע, לאמר: האך אחד הוא הכח המושך בכל הטבע, ואך לעינינו אנחנו יגלה בכל דבר ודבר לפי מצבו על פי פנים שונים, או אם אמנם ישנם כחות מושכים שונים למיניהם ולעינינו נגלו אך אחדים מהם? או אולי הכחות המושכים בכלל הם אך חלק קטן מתעלומות הטבע אשר עוד סתומות וחתומות לפנינו והם ממקור נסתר מעינינו ילכו?

ולהשכיל אל הדבר הזה נעיר ונעורר את לבך הקורא, עד שתחפוץ ועד שתדע.

ד. החלקים הדקים מאד והנקבים אשר לא יראו.

מופתים רבים יורונו עתה לדעת, כי כל הדברים המוצקים הנראים לעינינו כאלו נבראו וכאלו נעשו מחומר אחד אשר לא יכיל בקרבו כל חלל וכל נקב, הדברים המוצקים האלה מלאים חללים ונקבים מראש ועד תכלית, אף אם נעלמים הם מעינינו והיו כלא היו. למשל, אם נקח ברזל־עשות חד ונעשה בו חור במטיל ברזל בדחיקה או בהכאה, וחפשנו אחרי כן לשוא את הברזל היוצא מן החור בהעשותו, אשר מלא לפנים את חולייתו; והמשכיל על דבר יוכח לדעת, כי העשת לא הסיר דבר מן הברזל, ואך הדחיקו והציקו אל סביבותיו, והחור נעשה אך כי סביבות החור הוצקו שבעתים מלפנים, ואלו היה הברזל מין חומר אחר כליל ושלם, אז מראש לא עצרנו כל כח לנקוב בו חור, ולא הצלחנו להציק את הברזל היוצא מחוליתו אל סביבותיו ואך אם נחליט כי הברזל יכיל בקרבו נקבים וחללים דקים מאד, אשר מרוב קטנם לא יוכלו להראות לעינינו, או אז נבין כי חלקי הברזל הנדחקים בפגוע בם העשת, נדחקו אל החללים הקרובים, והחלק החפשי הוא החור הנפתח.

וכן נבוא אל המשפט הזה בראותנו כי הברזל יתרקע על ידי החום ועל ידי הקור יתכווץ. מוט ברזל (למשל מוטות ברזל המונחים לאורך מסלת הברזל) לא ישאר בכמותו כמו שהוא בכל עת, כי בהחם השמש את מוטות הברזל, יתרקעו ויגדלו מעט, לכן כאשר יניחו המוטות (שיענען) על מסלת הברזל, לא יניחום דבוקים יחד איש על אחיו כי אם מרוחקים מעט, וכאשר בראשית הכנת מסלת הברזל לא פקחו עיניהם על הדבר הזה, ותעל השמש על המוטות ותחם אותם, וכאשר התרקעו מעט לא יספו היתדות עצור כח להחזיקם באדני העץ המונחים תחתיהם וישמטו לאט לאט וישחיתו את דרכם ואת המסלות החריבו. – בדברים הבאים עוד נשוב נדבר על דבר פעולת החום המרקע את החמרים, ועתה די לנו לדעת משפט חרוץ, כי כל החמרים יתרקעו מעט על פי החום ועל פי הקור יתכווצו מעט, ולולא היו נקבים וחללים בחמרים מכבר, כי אז נעשו הנקבים עתה בהתחממם, ולולא הם לא יתכן הדבר כי יתכווצו בקור, ואך בהחלטנו כי ישנם נקבים וחללים בכל החמרים אשר יגדלו בחום ובקור יקטנו, נבין את תורת ההתרקעות וההתכווצות גם יחד.

ועוד מופת אחד נביא בזה אשר יאמן את המשפט הזה על פי דרכו: האיש אשר שתה מים מתוקים בצוקער, הוא יודע כי הצוקער הזה נמס לעיניו במים, ולא זה בלבד כי גם נחלק הצוקער לכל חלקי המים, ובכל נטף ונטף נכנס חלק ממנו. ובעת אשר נדע את הדבר הזה ברור על פי חוש הטעם אשר לנו, הנה לא נדע על אודותיו דבר ע“פ חוש הראות, כי בעינינו לא נראה, וגם ע”י כל זכוכית מגדלת לא נחזה, כל אבק צוקער בשימנו לפנינו נטף מים מן המתוקים, והיה אך בהוביש נטף המים אז נראה בעצם העין, ויותר טוב בעד זכוכית מגדלת, אבקות צוקער דקים מאד כעין הבדולח ואנחנו נוכח לדעת כי אנחנו לא עצרנו כח לראותם, אך באשר נחלקו לפנים לכל צד בכל מלוא המים לחלקים דקים מן הדקים, וכאשר שבו בהעלות המים לאדים ויחרבו, התלקטו גם החלקים הדקים האלה מן הצוקער עד כדי מדה הראויה להראות לעין בשר, ויהיו ויראו. אך גם תורת ההתחברות הזאת היא תורה בפני עצמה ובעתה נחישנה, והיו עתה הדברים האלה דים לקורא לדעת, כי יתחלקו החמרים כלם על פי אופנים מיוחדים עד כדי חלקים שאינם נראים לכל עין, ועל פי אופנים אחרים ישובו ויתלקטו יחד ויהיו לחמרים נראים, איתנים ומוצקים.

ואף נוסיף עתה על הדברים הנאמרים, כי כיכלתנו להתיך ולהמיס את הצוקער המובא במים, כן נוכל להתיך את הברזל ואת העופרת ואת הבדיל ואת הזהב ואת הכסף ואת הנחשת וכו' בהביאנו אותם אל תוך חומצי הגפרית וחמצי המלח והמצי סאלפעטער; ונבוא לכלל משפט אחד, כי כל החמרים המוצקים ההמה אינם מוצקים כי אם למראית עין בלבד, ומחוברים הם חלקים דקים מאד שאינם נראים לעין, ואשר אך בהתחברם יחד, יראו לעינינו כחומר אחד המוצק מראשית ועד תכלית.

ה. מה זה אטם?

כל הדברים מחוברים הם מחלקים דקים מן הדקים – והאיש אשר יחפוץ לו מופת הותך בדבר הזה, יבקש לו מקום לשים עין פקוחה על פעולות הגאלוואנא־פלאסטיק (היצירה ע"י גלוואנא), בהקבץ המתכת המותכה שנית להיות כבראשונה, ויבין ויוכח כרגע כי כל החמרים המוצקים הנראים לעינינו בהשקפה הראשונה כחומר אחד, אינם כי אם חלקים דקים מאד המתלקטים והמונחים יחד, והיו האחדים לאחד. את הגאלונא־פלאסטיק המציאו זה כשלשים שנה¹, ועל פיה נוכל להרכיב שנית את כל המתכת המותכה בנוזלים – כמו חומרי הנחשת המפורדים בפיטריאל – ולהוציא ממימי ההתכה האלה שנית את חמרי המתכת להשיבם כבראשונה על ידי העלעקטרית, בהתלקטה מעט מעט אל כל מתכת מחוברת אל ראש חוט השלשלת הגאלוואנית. – את תורת המעשה הזה ומשפטו נשים לפני הקוראים במקומם, ועתה די לנו אם נשמיע דבר אשר כל איש בעל מכונה גאלוואנא־פלאסטיק יוכל לשפוט על אודותיו: חלקי כל המתכת אשר תותך בנוזלים הראוים לדבר, לא יראו ולא ימצאו לנו לעצם עינינו, ולא גם בעזר זכוכית מגדלת, ובשימנו לפנינו את הנוזלים שבם הנחשת המותכת, תראה עיננו אך מים ברורים כעין התכלת, ולא יעלה על לב איש אשר לא ראה את מעשה ההתכה, לחשוב כי במי התכלת האלה תמצא הנחשת, והיה אם אך נעשה לנו מכונה נאלוואנית ראוים וכשרה לדבר, או אז יצלח חפצנו בידינו להוציא לאור את נחשת הנוזלים הנעלמת מעין, בהתלקטה מעט מעט אל חוט ברזל או אל מתכת אחרת, בראשונה חלקים חלקים אשר לא יראו, ואחרי כן יותר ויותר, עד אשר יעטוף חוט הברזל לעינינו מעטפת נחשת, ואנחנו בידינו נוכל לעשות את המעטפה ההיא עבה, עד אשר יקום לעינינו מטיל נחשת קשה ומוצקת. אבל האם לא לעינינו התלקטו החלקים הדקים מן הדקים עד היותם לחלק אחד שלם וכליל? הן נדע עתה ברור כי חלק אל חלק התלקט, איש עם אחיו התחבר, עד אשר היה הדבר הבלתי נראה לדבר נראה, להיות למטיל נחשת כנחשת אשר לנו מאז מעולם, דבר לא נעדר; ואם גם לא נחכם הרבה, נבין למדי כי חמרי הנחשת ההיא הם החלקים הדקים מן הדקים שלא נראו לעינינו מרוב קטנם, ואשר אך בהתחברם יחד היו לדבר אחד. – את כל חלק דק כזה אשר לא יראה לעין, ואשר נדע כי ישנו, ואשר לא נראהו גם מבעד לזכוכית מגדלת, נקרא בשם אטם, ואמרנו אטם של נחשת, אטם של בדיל, אטם של עופרת, או כל אטם שהוא, בהיות כונתנו אל החלק הדק של אחת המתכות הנזכרות בזה, אשר בהתחבר חלק אל חלק יקום החומר ויהי לאחד, והיה אם נקרא בשם אטם, יבין הקורא אל מה ירזמון מלינו.

והחימיא היא שהצליחה בעת האחרונה להוכיח לנו, לא אך את מציאות אטמים כאלה, כי אם לתת לפנינו גם את משקלם בכף המאזנים, גם אם מימות עולם לא נראה עוד אטם מתבודד לעין יודע החימיא, וגם אם מימיו לא הביא עוד כל חוקר אטם בודד על המאזנים. תורת האטמים אשר ממקור החימיא תהלך ואשר במקומה נבארנה, היא נצחון לחכמה בכלל, כי היא נתנה לנו פתרונים להרבה דברים אשר לא נתגלו לאחד מחמשת חושינו, והיא בפתרוניה אלה עצרה כח לתת לפנינו את כל הדברים האלה אשר יכולנו לדעת אותם אך אם היה לנו חוש ששי.

והיה כי ישאלך השומע, לאמר: אם באמת כל חומר מוצק הוא אך קבוצת אטמים הרבה, איך ידבקו האטמים האלה איש אל אחיו בחזקה עדי בל נעצור כח להפריד בין הדבקים בנקל? אך על פי נסיונות הרבה הורתנו החכמה לאמר: אמנם כל חומר מוצק וכל גוף איתן הוא קבוצת אטמים יחידים, אך האטמים האלה לא יתחברו כליל, כי אם ישימו ריוח בינותם, בין כל אטם ואטם, עד יוציא האחד על השני פעולת הכה המושך; אבל גם הכח המושך הזה לא יוכל לעשות את פעולתו בכל עוזה, למשוך את האטמים יחד עד תכלית ועד בלתי השאר להם כל ריוח וכל פרוד בינותם, כי נוסף על הכח ההוא ישנו גם כח שני אשר יעשה את פעולתו להפך מן הראשון, והוא גם הוא ישלוט בכל האטמים שלטת, ובעת אשר הכח הראשון יחבר, יפריד השני, ובעת אשר האחד ימשוך, ידחה השני, ולכח השני הזה נקרא ״הכח הדוחה".

הדברים האלה יהיו בעיניך הקורא זרים ונפלאים אם לא נסית עוד בם, ולכן ננסה נא ונחקורה, הנוסדים הם על האמת אם לא?

ו. האטמים משחק לחום.

תורת הכח המושך והכח הדוחה אשר באטמי כל החמרים המוצקים תהיה בעינינו לאמת מוחלטת, אם ננסה להוציא על פיה משפט שני בדבר מראה אחר בטבע הדברים. – הן כבר מלתנו אמורה כי החום ירקע את כל החמרים והקור יכווצם, והיתה מטרת דברינו עתה, אך להראות את הדרך אשר על פיה הגיעו כל חכמי הטבע למשפט חרוץ ומוחלט, כי תכונת כל החמרים ומהותם הם אך תוצאות החום השולט בהם שלטת: ולמען הדבר הזה נשא בראשונה דברים אחדים על אודות החום אשר בחמרים כפי הנסיונות אשר נעשו, ואחרי כן נבוא לדבר על השנויים אשר יוליד החום בכל החמרים.

אם נחמם דבר, נראה כי גדל הדבר ההוא מכפי היותו בראשונה. נשי ביתנו המתעסקות בכלכלת הבית יודעות היטב, כי הברזל אשר על פיהו תחלקנה ( פלעטטען) את בגדינו וכתנותינו למשעי, הברזל הזה בהיותו קר יכנס בנקל אל תוך בית קבולו העשוי לדבר, אך בהיותו חם יצר לו בית קבולו זה, ועל כן נראה אותן לפעמים איך בהביאן את ראש הברזל הלוהט אל פי בית קבולו תחכינה לו רגע ואחרי כן יכנס בנקל, יען כי בהיותו לוהט גדל מכפי מדתו, ובית קבולו בהיותו קר התכווץ, ועתה בנגוע ראש הברזל בפי בית קבולו ובחכותן לו, יאבד הברזל הרבה מחומו ויקטן, ובית הקבול יתחמם מעט ויתרחב, ועל כן ימצא לו הברזל מקום בתוכו בנקל. – וכן גם חרש הברזל יודע ומכיר היטב בטיב כח החום, ועל כן נראה אותו כי בתתו סובב ברזל על פי אופן עגלה, יעשה את הסובב קטן ממדת האופן, ואחרי כן ילהטהו באש, שעל ידי זה יתפשט ויתרחב, ונותן אותו על פי האופן, והיה בהתקררו ישוב ויתכווץ, ועל ידי זה יהיה על פי האופן כפי תחרא סביב לו עד אשר לא נעצור כח להזיח אותו ממנו גם בחזקה.

אמנם נפלא ומאד נעלה הוא דבר התרקעות החמרים החמים והתכווצות החמרים הקרים, עד אשר משתאים משתוממים נעמדה ונבינה לנסיון אחר אשר נעשה על פיו בעיר פאריז: בית הנזירים ס“ן מארט”ן דע שא"ן בפאריז הוא בנין חזק ועתיק יומין, ואך ברבות הימים החלו חומותיו להתמוטט מעט ולנטות החוצה, ועין בעין ראו כי בעוד ימים והגג והיציעות הפנימיות ימוטו ויפולו, ועל כן החליטו כל הבונים האמנים להרוס את הבנין עד היסוד בו ולבנותו שנית. אז לבשה רוח את אחד מתלמידי בית ספר הפאליטעחניקום המפואר מאלאר, והוא בצר את החומות וישיבן לאיתנן כמקדם, ועל פי תורת החום והקור היתה שומה, כי לקח לו מאלאר מוטות ברזל רחבים, ויקוב חורים בחומות ויביא את המוטות בפי החורים יוצאים משני עברי הבנין, ועל ראשי המוטות היוצאים מזה ומזה שם שרבובים (שרויבען) ויסב אותם עד החומות, וילך מאלאר אחרי כן וידליק בפנים הבנין על פני המוטות מנורות קטנות עולות בלהב בוער, ויתלהטו המוטות ויתפשטו רב ויצאו הרבה משני העברים עד אשר יכלו האנשים לגשת ולהסב את השרבובים עלה והסב. אחרי כן כבה מאלאר את אש המנורות ומוטות הברזל התקררו ויחלו להתכווץ מרגע לרגע, והחומות על פי כח השרבובים המחזיקים בגדודות המוטות שבו להתקומם מעט. אחרי כן שב מאלאר ויעש כמשפט הראשון, עד אשר באחרונה נוכחו לראות כי החומות עומדות ישרות ממעלה ועד מטה.

אבל לא הברזל בלבד כי אם כל הדברים אשר בארץ יתרקעו על פי החום ויתכווצו על פי הקור, ואם גם יהיו הדברים מוצקים שבעתים. האיש אשר קרה מקרהו להיות בבית מצפה הכוכבים אשר בברלין, הוא ראה בלי ספק כי קנה הראות הראש, לא יעמוד על הרצפה אשר עליה יעמוד המביטן כי אם על עמוד העולה ממעמקי הבנין ישר עד המצפה, ועוד זאת כי העמוד הזה עולה מתחתית הארץ עד למעלה מבלי אשר יגע מאומה בדבר אחר, כי אם חפשי יעמוד ומרחב חפשי יקיפהו; ושרש הדבר הזה הוא יען כי כל הבתים וכל הבניניים וכל הקירות, אם גם יהיו איתנים שבעתים, יתפשטו ויתגדלו בשלוח השמש חום בהם, וגם ישובו ויתכווצו אם חשך וקור ישופום, ואם גם העין לא תראה זאת ולא תחזה דבר גם בהתפשטם וגם בהתכווצם, אך האיש החוזה בכוכבים הוא יראה ויחזה, כי כאשר יעלה הבנין בחום וכאשר ירד בקור כן יעלה וכן ירד גם קנה הראות הנתון על הבניין, ועיננו לא תעצור כח להביט בנקודה אחת אשר אוינו לנו על פני השמים, והחוקר בכוכבים הן יחפוץ אך נקודה אחת מצומצמת, ולכן הקימו בבתי המצפה הטובים את קנה הראות הראש – למצער את האחד – על עמוד מוצב ארצה וראשו מגיע למעלה, באופן שאור השמש לא יראהו לעולם, ולא יגע בשאר חלקי הבנין אשר יעלה וירד גם בהבנותו מוצק שבעתים, וגם אם עיננו לא תעצור פה לראות אותו בעלותו וברדתו.

ז. מי יוליד את פעולת החום באטמים?

אחרי אשר ראינו את תעצומות כח החום והקור אשר לרקע ואשר לכווץ, נתחקה עתה על שרשי הדבר הזה ונראה היקרנו דבר המראה ההוא אם לא?

הלא ידעת גם תדע עתה, הקורא, את הכח המושך אשר לאטמים למשוך איש את אחיו עד הפרידנו בינותם בכח רב, וכן ידעת גם את הכח הדוחה אשר בם, עד הגישנו אותם אחד אל אחד בזרוע עוז, ומזה אנו רואים כי ככה האחד כן הכח השני נמצאים במדה אחת בכל חמר וחמר, וכל עוד שלא תגבר יד האחד על השני, לא יצלח חפצנו בידנו לרקע את החמרים או לכווצם, והיה בראותנו כי עצר החום כח לרקע, נבין כרגע כי עצור עצר כח להמעיט את מדת הכח המושך אשר לאטמים ולהגדיל את מדת הכח הדוחה בם, והכח הזה עשה ככל אשר מצאה ידו לדחות את האטמים לאחוריהם ולהרחיק את האחד מן השני ולשים ריוח בין כל אטם ואטם, ויתפשט ויתרקע החמר כלו; ולהפך אם נראה כי עצר הקור כח לכווץ, נביא לבב חכמה כי עצור עצר כח להגדיל את מדת הכח המושך אשר לאטמים ולהמעיט את מדת הכח הדוחה, ויעש הכח המושך ככל אשר מצאה ידו לגרש את משנהו הלוך וגרש, לקבץ את האטמים ולהמעיט את הריוח אשר בינותם, למען התנגשם אחד אל אחד ככל אשר ימצאו, ויתמעט ויתכווץ החמר כלו; נסיונות רבים אשר נסינו יעידו ויגידו כי הדבר הזה הוא נכון כנכון היום. ולא זה בלבד! לא אך מופת מחייב את משפטנו, כי גם מופת שולל את שכנגדו, יורנו וישמיענו כדבר הזה: החמרים השואפים אל קרבם חום, לא אך שיתפשטו כי אם גם להפך, החמרים המתפשטים ישאפו אל קרבם חום, והחמרים המפליטים מקרבם חום, לא אך שיתכווצו, כי אם להפך, החמרים המתכווצים יפליטו את חומם מקרבם. – הלא תראה הקורא מה תורת החום והקור שואלת מעמך, ומה רב ערכה בכל מקום שאתה פונה, ובכל זאת נדע בטח כי בין מאות קוראים אשר יקראו בספרי למודי הטבע, לא נמצא לפעמים גם אחד אשר יבין את הדבר הזה די ברור וישיג את תכונתו לנכון, ועל כן אפוא ננסה נא ונקדיש לו דברים אחדים, ונשנה ונשלש אותם.

כל חרש ברזל, כל מסגר, וכל עושה באש פחם, יודע היטב כי כל ברזל המוכה בפטיש ובמקבת, יתחמם וגם יתלהט תחת פטישו ותחת מקבתו. אך מי אפוא יוליד את החום ההוא? הן היה הפטיש קר וגם הפעם אשר תחתיו קר היה, ומי הוליד את החום אשר החם את הפטיש ואת הפעם גם יחד ואת הברזל הלהיט? – המענה על השאלה ההיא הוא זר ונפלא ובכל אלה הוא אמת וקיים: החום היוצא עתה לאור נעצור נעצר עד כה בקרב הברזל! החום הזה נבלע עד כה בברזל וימצא משכן לו בינות האטמים, ולכן בהיות החום בינות האטמים סגור ומסוגר מבעד, מצאנו את הברזל כליל קר כקרח, כי הברזל לא נתן את החום העצור בין אטמיו לעבור ולצאת, והיה אך בהכות הפטיש על הברזל והאטמים התנגשו יחד, או אז נאלץ החום לצאת מבין האטמים ויתלקט יחדיו ויתרגש ויראה לעין רואה. אמנם אל נא יחשוב הקורא בנפשו כי החום הוא באמת מין חמר אשר עצור נעצור כח להלחיצו ולהרחיקו, כי חוקרי הטבע אשר חדשים מקרוב באו יחזו להם אחרת בחום ההוא, ואנחנו אמרנו כן אך לשבר את האוזן ולתת לפי שעה מושג כל שהוא מן החום העצור הנקרא בלשון חוקרי הטבע ״חום לאטענטי", או החום הנסתר בין אטמי החמרים, ובמה שיבוא נשנה לקורא פרק אחר בתבונת החום לפי האמת והדעת המחלטת, ואך לפי שעה אמרנו כי כל הדברים אשר נמשש אותם ויהיו בידנו קרים על פני כלם, יש בהם חום לאטענטי (חום עצור) אשר מצא מנוחה לו בינות האטמים, והחום העצור הזה יצא לאור למען הרגישהו – על פי הכות או על פי דריקה ולחיצה.

אבל אם בחוזק יד נרקע לנו ונפשט חמרים, וראינו כי יבלעו החמרים האלה את כל החום אשר סביבותם באויר, ובסביבותם ישאירו אחריהם קרה, ואת הדבר הזה נראה בכל החמרים המוצקים, וביותר נראהו בנוזלים ובכל האויר: אם נקח לנו מעט עתר גפרית (שוועפעל־עטהער) או נטפי האפמאן העשוים בעתר, גפרית ואלקהל ונשפכם על כף ידנו, נראה כי עלה האד חיש מהר והם נחרבו, כי הנגר נהפך ויהי לאויר מתפשט המבקש לו מרחב שבעתים, ועל כף ידנו נרגיש קור עצום, כי האד בעלותו בלע את כל החום סביב לו, וכן את החום אשר על פני היד, ויוליד קרה. אבל להפך, אם נשים על האויר לחיצה ודחיקה, ויתחמם האויר הזה מאד, ואם גם נסגיר אותו תוך קנה, יגדל החום מאד מאד, עד כי בשימנו ספוג על הקנה, יתלהב ויתלהט ואש לוהט יעלה.

ובכן נראה ברור מכל הדברים האלה ומכל הנסיונות הנעשים, כי החמרים השואפים אל קרבם חום, יתרקעו ויתפשטו, או להפך, החמרים המתפשטים והמתרקעים ישאפו אל קרבם חום ומשליכים קור בכל סביבותם, וכן גם החמרים המפליטים חום יתכווצו, או להפך, החמרים המתכווצים יפליטו ויוציאו מקרבם חום. ועל פי הדברים האלה נמצא לנו מקום לבוא אל עקר עניננו, הוא ענין: ״הכח המושך והכח הדוחה אשר באטמים".

ח. הכח המושך והכח הדוחה אשר באטמים.

עתה אחרי אשר נוכחת לראות ולדעת כי החמרים הבולעים חום יתפשטו, אולי יהיה דבר עם לבבך לשאול: מה יהיה אפוא אם נוסיף אל החמרים חום, הלוך והוסף מבלי הרף? היתפשטו גם הם בדרך הזה הלוך והתפשט? ותמונתם מה תהיה אחרי כן? – המענה על השאלות האלה הוא פשוט וידוע לרוב הקוראים על פי הנסיון: כל איש יודע כי חמרים מוצקים יבואו לידי התכה, לאמר: כי יהפכו ויהיו לנוזלים, אחרי אשר החמר יאבד מרגע לרגע את רב הכח המושך אשר לו באטמיו עדי היותו לנוזל, ומעשים בכל יום הם לראות לעינינו עופרת מותכת ובדיל וברזל מותך, ויום יום נראה חמרים מוצקים אשר מאז מעולם לא עצרנו כח להפריד בין אטמיהם בזרוע, והם נוזלים ונגרים לעינינו כמים הנגרים ארצה, בשלוח בם החום את ידו החזקה, עד כי נוכל לשפכם וגם לחלקם לחלקים כפי חפצנו; אך אם נוסיף לשלוח בם חום הלוך ושלוח מבלי הרף, יראו עינינו כי גם הנוזלים האלה יכלו ויהפכו לאויר עולה באד השמימה, כי על פי החום המרובה ההוא אבדו הנוזלים – שהיו לפנים מוצקים – גם את מעט הכח המושך אשר עוד היה באטמיו, והכח הדוחה לבדו ימשל בו ממשל רב. – הענין הזה יאמר: דרשני! ולכן נדברה נא ונראה:

שלשה מינים בארץ: מוצקים, נוזלים או נגרים, ואויר.־הנסיון יורנו כי הקרח יהפך על פי החום למים, והמים האלה יהפכו על פיו גם לאדי אויר, ואם גם שונים ומשונים הקרח והמים והאויר ע"פ תבניתם ותכונתם, ובכל אלה ידע גם הילד כי שלשתם ממקור אחד יבואו, מחמר אחד קורצו, והאטמים בכלל הם כאשר היו, ואך כחם יתגלה כפעם בפעם על פי דרך אחר; בקרח ימשלו הכח המושך והדוחה גם יחד שוים כאחד, ולכן יראה לעינינו כעין חמר מוצק, וכחוק למוצקים ישבר לרסיסים, אך לא ישפך ולא יגר כמו נוזלים, אבל אם נחמם את הקרח הזה אבדו אטמיו את רוב כחם המושך, ויתפרד האחד מן השני והקרח יהי למים; וכן נדע כי כל המים האלה, אך קרח הם אשר אבדו את רב כחם המושך, וצורתם, צורת נוזלים, היא תולדות החום המרובה, ובהעלות החום ממנו ובחדלו, תחדל גם צורתו זאת, והקרח הנמס ישוב ויהיה כבראשונה לקרח מוצק.

אבל גם בהיותו נהפך למים לא אבד את כחו המושך כליל, וכל איש יראה כי אם נקרב שני נטפי מים אחד אל אחד, ימשוך האחד את השני ויהיו לנטף אחד; למשל, אם נביא שתי אצבעותינו במים ונוציאן, נראה את הנטפים השנים התלוים בהן בנזלם כאחד במהירות רבה, אם אך נקרבם מעט, ישארו תלוים לבינות האצבעות בתור נטף אחד; יען כי הכח המושך אשר באטמי המים לא חדל, והוא הוא העושה עתה את פעולתו באמונה. – אך מה שונה הדבר אם גם את המים האלה נהפך לאדי אויר; הן ידעת הקורא כי גם המעשה הזה יעשה אך על פי חום, כי בהרבותנו אש ומדורה מתחת למים, יעלו המים האלה באך ויחרבו, יען כי אטמי המים פשטו צורתם ולבשו צורת אטמי האויר, ויחד עם הצורה הזאת קבלו גם את טבע האטמים האלה המעלימים את הכח המושך כליל, והנותנים מקום אך לכח הדוחה לבדו, עד כי יחלו האטמים לנוס אל כל צד ולהתפשט אל כל רוח על פני כל המרחב, ועצור בם מי יוכל אם לא בתחבולות.

נסיונות רבים אשר נעשו בדבר הכח הדוחה אשר בכל אויר ואויר, הם הם יורו אותנו לדעת עד כמה נפלא הוא הכח הזה: אם נריק כלי גדול ונעשהו ריק מכל אויר – והמעשה הזה יעשה על פי מכונה השואבת את האויר – ואם נביא אל הכלי אויר מעט מזעיר מאד, האם לא יאמין המאמין כי מעט האויר הזה יבחר לו מקום אחד בכלי לבלתי התפשט אל סביבותיו? כי איך ימלא מעט אויר כזה מלוא רוחב הכלי הגדול? אך לא כן הדבר, ואם גם יגדל הכלי פי אלף, ואם גם יקטן מעט האויר הזה מהיות בן מלואים, יתפשט המעט הזה אל כל מקום ומקום וימלא את מלוא רחב הכלי על פני כלו; כי הכה הדוחה אשר יגדל באטמי האויר, לא ישקוט ולא ינוח עד הניעו את האטמים המעטים בערך, אל כל צד ואל כל מקום אשר יוכלו להגיע.

וגם בכל אד ובכל אויר ורוח נראה את הדבר הזה; הכח הדוחה אשר בם ימשל באטמיהם בעים רוח – עת אשר הכח המושך ילך לו למנוחות – על פי החום הרב אשר ינקו למו; וכן יורונו כל הנסיונות לדעת כי גם הברזל וכל המתכת יהפכו על פי החום, לא אך לנוזלים ולנגרים, כי אם גם לאד ואויר, אם נוסיף אש ומדורה, והאד והאויר הזה יתפשט וילך לו אל כל מרחב ואל כל מקום, כטבע כל האויר אשר הכח הדוחה לבדו ימשל בו, ועל פי התורה והנסיון האלה יוכל הקורא הנבון לבוא מעצמו לידי משפט, אשר יצא כנוגה צדקו ואשר נזכיר עתה בשמו במה שיבוא.

ט. מי ישית הדברים למוצקים או לנגרים או לאויר?

המשפט אשר אמרנו כי הקורא הנבון יבינהו מדעתו, הוא זה: כל הדברים אשר בארץ אינם על פי טבעם מוצקים או נגרים או בני אויר, כאשר הם לעינינו, אך כפי מעלת החום העולה בם כן יהיו וכן יראו, ובטבעם ובתכונתם לא שונים המה כל שלשתם, ואם נאמר כי הברזל הוא חומר מוצק, והמים הם חמר נגר, והרוח הוא חמר אוירי, והיו הדברים האלה אך על פי יחס מצטרף, ועלינו להוסיף כי הם המה ככה אך לפי החום המושל בם ממשלת תמיד, ובהסירנו את החום ההוא, יהפך לעינינו כל אויר ואויר להיות נגר, וכל נגר ונגר להיות מוצק, ואין לך דבר בעולם אשר לא נעצור כח לעשותו מוצק אם אך נחפוץ; ולהפך אין לך דבר אשר לא נוכל – בהרבותנו חום ומדורה־לעשותו לנגר או גם לאויר, הכל כפי החום אשר נוסיף ואשר נגביר – זה הוא משפט נכון וקיים, משפט בל ימוט, וכל הנסיונות אשר נעשו בחום ובקור יעידו ויגידו כדבר הזה.

תורת הטבע תורה אותנו לברוא לנו בידים חום עולה עד מעלה רבה מאד, וכן נוכל לברוא לנו גם את הקור בידים. את החום היותר גבוה במעלה נברא לנו עתה על פי העלעקטרית, ולפני שנים אחדות בראנו את החום היותר גבוה במעלה, על פי זרם נפץ (קנאללגאז) העשוי בתערובת אויר חומצי ( זויערשטאף) ואויר מימי (וואסערשטאף), והנסיונות אשר נסינו הורונו לדעת כי כח בו להתיך גם את החמר אשר ממנו נעשה את תנורינו, ואשר ממנו אמרנו הוא יהי לנצח ולא יותך לעולם, וזרם הנפץ הוא הוא התיכו והמסו כמו דונג והגירו והזילו לעינינו, והפחם אך לבדו האחד הוא בין כל החמרים אשר נבחנו כי לא יותך, וזולתו לנו הצדקה להוציא משפט כולל כי אין בארץ כל חמר מוצק מראשיתו אשר יעמוד במסות כל מעלות החום, כי החום מזיל את כל הדברים למיניהם; ובראותנו חמרים מוצקים, עלינו להבין כי החום השולט בם איננו עד כדי מעלה להתיך ולהזיל אותם; וכן גם בראותנו חמרים נגרים, נדע כי הם אינם נגרים מראשיתם כי אם לפי מראיהם לבד, ואם נגע בם חום עד כדי מעלה הראויה לדבר, תראה עיננו כי נשף בהם וייבשו אף גם חרבו, ויהיו כמו אד עולה באויר השמימה. וכן אמנם ישנם נוזלים אשר יחדלו מהיות נגרים אם לא תגע בם יד קור עצום, ובסור הקור מעליהם יעלו כמו אד, כמו אויר ציאן וחמצי גפרית, הנראים לעין כאר וכאויר, ואשר לא יגרו בלתי אם בעתות החרף החזק, או בנגוע בם יד הקור אשר נברא לנו אנחנו בידים, וכן ישנו מין נוזלים נקרא בשם, עתר חמרי מים חלריים ( כלאר־וואססערשטאָפֿף־עטהער) והוא יבוא לידי בשול ברגע נגוע ידנו החמה בצנצנת המכילה אותו, וכן גם רובי הנוזלים אשר לא בנקל יהפכו להיות מבושלים ועולים באד, כאשר נשלח בם את יד החום עד כדי מעלה הראויה לדבר, יעלו ברוח.

וכאשר נהפך על פי החום את כל מוצק לנגר ואת כל נגר לאויר, כן נוכל בלי ספק להפוך על פי הקור את כל דבר ודבר לעשותו למוצק, אך כי לא צלח עוד חפצנו בידנו עד היום לברוא לנו מין קור הזק כזה, כאשר בראנו לנו את החום, כי החום אשר נברא לנו על פי האור העלעקטרי יגדל ויחזק ולא יספר עוד במעלות. החום המתיך את החמר עולה בערך 3000 במעלה, חום האש ברוב תנורינו עולה עד קרוב 600 במעלה, והתנורים בבתי התכת הברזל יכילו חום למצער 1600 במעלה. אך את הקור במעלה גדולה כזאת לא נדע עוד; כי הקור אשר לנו מידי הטבע עולה עד 47 במעלה, והקור אשר נברא לנו אנחנו בידים עולה עד 115 במעלה, ובקור הזק כזה יקפא ויקש גם הכסף החי, עד אשר נוכל להלמהו במקבת, וגם העתר והאלקהל ושאר מיני הנוזלים אשר אמרנו כי הם לא יעשו מוצקים לעולם, גם הם יהפכו למוצק ויקפאו כלם, וגם הומץ הפחמי (קאהלענזויערשטאף) שהם אך אויר בלבד, יקפאו בקור חזק כזה. כי על כן אחת אמרנו: כל האויר יהפך ויהי לנוזל על פי הקור, ועל פי נסיונות רבים נדע עתה בטח, כי גם את הרוח הסובב אותנו נוכל להפוך ולעשותו נגר, אם אך יצלח חפצנו בידנו לברוא לנו מין קור חזק כזה, שעל פיו נוכל להוציא חפצנו לפעולות ידים.

ואחרי הדברים והאמת האלה הלא נדעה ונבינה, כי כל החמרים הנראים לעינינו כמוצקים או כנגרים או כאויר, אינם בהחלט לא מוצקים ולא נגרים ולא אויר, והחמרים האלה אך פושטים צורה ולובשים צורה, הכל כפי מעלת החום והקור אשר תשלט בם שלטת.

י. פעולת החום באטמים.

למען דעת את רוב הערך אשר בידיעת פעולת החום בכל החמרים, נחוץ לנו לשוב לאחורינו, ולקחת עמנו דברים על יצירת כל החמרים האיתנים מבראשית, וגם על יצירת האדמה. – האדמה היתה לפנים נגרת ונוזלת כלה, וגם היום היא עודנה בקרבה נגרת ונוזלת, ואך הקליפה אשר תסובנה – ואשר עליה אנחנו יושבים – היא מוצקת, והקליפה הזאת הלא היא אך מעט מזעיר לעומת החומר הפנימי המלא את מלוא גודל כל הכדור, כי עבי פני האדמה החיצוני אשר אנחנו יושבים עליה, נערך בערך עשרים מיל, והיה אם נוכל לנקוב חור עד קצה המרחק הזה, ישאר עוד לפנינו דרך שמנה מאות מיל עד בואנו אל מרכז הכדור, ולכן נחשוב את הכדור בכלל למין נוזלים, והוא מוסב קליפה קלה המלאה חמרים מוצקים, ועל הקליפה הזאת אנחנו יושבים. אך אחרי אשר נראה כי ההרים המקיאים אש יריקו מתוכם אבני גיר ואבנים מותבות על פי חום רב אשר ישים משטרו בכל הנוזלים, הן נשאל, ומי הוליד את קליפת הנוזלים האלה אשר נקפאה? והמענה הוא: יען וביען כי הנוזלים האלה החלו להתקרר מעט מעט ותקם הקליפה ממעל להם, ואת המעשה הזה נראה גם בכל חמר מותך הנשאר נוזל בקרבו ובהתקררו יעטה כלבוש ממעל לו, ומזה נראה כי האויר אשר כדור הארץ יסוב בקרבו, קר הוא, והוא הוליד את הקליפה הזאת. – החכם הצרפתי פוריע יערוך את הקור אשר במלוא כל העולם – או למצער במלוא כל המרחב אשר בקרבו יתנועעו כל כוכבי לכת – בערך חמשים מעלה. ואנחנו אם נשית על החקר הזה נוספות, נבינה לדעת כי בטרם חוללו הנוזלים ההם אשר נקרא להם אדמה, היתה האדמה אך כדור מלא אויר, אך רוח מרחפת על פני כל, מבלי אשר תרים חכמת הטבע את המסכה הנסוכה על הדבר הזה, להורותנו איכה התקבצו אטמי האויר ההוא; ובהתקרר האויר ההוא ויהי לנגר כמשפט, הוסיף הקור לשלוח בו את ידו, ותקם קליפה קשה ותקיף את הנגר סביב סביב ועליה אנחנו יושבים.

אך עוד שאלה אחת נשאל: הנסיונות הנעשים עד כה הראו לדעת כי בבלוע החמרים חום אל קרבם במדה שיהפכו לאויר אז יחדל הכח המושך אשר בם מהיות מושך; ועוד יתרה מזה, כי הכח הדוחה יקח את שבט המשרה בידו וידה את האטמים עד המקום שידו מגעת, – ואם אמת הדבר כי האדמה היתה לפנים כדור מלא אויר, מדוע אפוא לא התפשטו האטמים האלה אל מלוא רוחב העולם? מדוע לא עפו האטמים ויד הכח דוחה בם לשוב ולהיות לאין, וחדלה האדמה וכל אשר בה? – אך הדבר הזה כן הוא: מלבד הכח המושך אשר לאטמים שממנו דברנו עד כה, ישנו גם מין שני, והוא גם הוא כח מושך, והוא ישים גבול וחוק לכל החמרים ילדי האויר לבלתי התפשט עד אין קץ, והכח המושך הזה שונה מן הכח המושך אשר ידענו, בשני דברים בכלל.

הכח המושך אשר ידענו ואשר על אודותיו דברנו עד כה, יפעל אך באטמים הקרובים האחד אל השני בתכלית הקרוב, אך אם נקח לנו מטיל ברזל שאטמיו מחוברים יחד ונשברהו בזרוע כח או נפריד בינותיו, יחדל הכח המושך מעשות, ואם נקרב את שני השברים יחד לא נצליח לחברם בחווק יד, יען כי לא נעצור כח לקרב את האטמים יחד במדה הנחוצה להתחברות אטמים, והכח המושך אשר בין אטם ואטם יפעל אך בהיותם קרובים בתכלית הקרוב; שני נטפי מים יתלקטו ויהיו לאחד אם נקרבם ונגישם יחד, אך אם הנגיעה הזאת לא תקום, אז לא יתלקטו האטמים מעצמם – אך לא כן הוא הכח המושך אשר על אודותיו נדבר עתה, כי תחת אשר הראשון יפעל באטמים, יפעל זה בחמרים, והוא ימשוך ויפעל גם בכל מרחבי עולם באין מעצור ובאין קץ, ותוצאות לו עד רבי רבבות מיל כאשר נראה. ועוד הבדל שני בין שניהם: הכח המושך אשר באטמים הוא עולה ויורד אך על פי החום, כאשר ירב וימעט החום כן ירב וכן ימעט הכח, והכח המושך אשר נעביר עתה לעין הקורא איננו תלוי בחום, לא אם ירבה ולא אם ימעט.

יא. הכח המושך אשר להחמרים.

הכח המושך אשר נדבר בו עתה, הוא הכח אשר יוציא כל חמר אל משנהו – לא אך האטמים בלבד כי אם גם החמרים – וחוקרי הטבע בלשונם יקראו לו ״גראוויטאציון“, ובדברם על אודות הכח המושך אשר לאדמה יאמרו ״הכובד”, והוא המשקל.

ופלא הוא ויהי לפלא! אלפי דורות עברו בתולדות חיי האדם ללא ידוע וללא השכל אל הדבר ההוא, אלפי אנשים היו ולא ראו ולא ידעו, ואל לב כל החוקרים אשר היו מאז מעולם לא בא כל רעיון על דבר חק הכח המושך, אם כי כל אשר הולך ועומד על הארץ, כל מתנועע וכל מתנודד עליה ימצא תפקידו ומשטרו אך ביד הכח הזה, הכח המושך אשר לאדמה. ואם נשים עתה לב כי באלפי הדורות האלה אין שם אל לב לדבר אשר ממנו לכל תוצאות, והיה האדם בעינינו כילד נולד באניה מתנודדת כל הימים במים עזים, שם גודל הילד, שם ראה חיים, שם בלה עולמו ועולם אחר, לא ראה ולא ידע, התנועה היתה בעיניו כדבר יום ביומו אשר לא יפלא מאומה, ואך כי יקר מקרהו לבוא באחד הימים אל החוף, לראות ארץ איתן והאנשים ישבנו עליה, לחשוב בלבו אך שאלה אחת: מדוע לא תנוע גם הארץ הלזו תחת הרגלים? – רבוא רבבות האנשים אשר היו בדורות שעברו, הם לא שמו לבם לכח המושך אשר לאדמתם, יען כי כל אדם ואדם מרגע הראשון בגיחו מבטן עד רגעו האחרון לא מצא חיים בלתי אם בכח הזה, ואחרת לא ידע, לכן לא ראה בו כל זר וכל נפלא; ההרגל סגר בעד עיניו, ולא הבין ולא עלה על לבו כי כח כביר בזה ישלט בו שלטת, כי הוא טרם ידע דבר אשר יהיה חוץ ממנו, ועל כן יכבד גם עתה הדבר ממנו, לברר את דבר הכח הזה די באר לאיש אשר מעודו לא שמע דבר על אודותיו, כי באמרנו ״אין דבר בארץ אשר לא יקום ולא יהיה על פי הכח ההוא", ומצא לו?.

מדוע תשוב האבן אשר תרים מעלה, לרדת ישר אל האדמה, אם תנח ידך ממנה? פילוסופי הטבע הנבערים מדעת אשר היו בימי הבינים אמרו, כי הכח הזה הוא לאבן, יען כי היא מעפר לוקחה ואל העפר תאוה לשוב כפעם בפעם. אכן אנחנו יודעים את הדבר הזה ברור, ולא על פי פילוסופי הטבע, כי הם עוד יבערו ויכסלו גם בימינו, כאז כן עתה, אך על פי חוקרי הטבע אשר חקרו ודרשו היטב, נדע עתה, כי תשוב האבן ברדתה אל האדמה, לא בכחה ולא בהפצה לשוב אל מקור ממנו לוקחה, כי אם בכח המושך אשר לאדמה למשוך אליה את האבן הזאת ואת כל דבר ודבר. הכח המושך הזה הוא שעמד לנו כי כדור האדמה מלא יושבים מזה ומזה; הכח המושך הזה הוא שעמד לנו כי אדם ובהמה רבה חונים עליה סביב סביב, ודבר לא יפול ממנה נפול, אף כי אלה מזה הולכים ועומדים לעומת רגלי ההולכים והעומדים מעבר מזה, רגל לעומת רגל, והכח המושך הזה הוא ימשוך ויפעל בכל, ובלעדו אם נשליך אבן למעלה לא תשוב לרדת עוד כל הימים, כי אם התנועע תתנועע ברוח עד אין קץ, ובלעדו אם ירים אדם או כל בהמה רגל מן האדמה לנתר מעט, לא יסופו לרדת עוד, כי אם עוף יעופו ברוח כל הימים, אך הכח הזה הוא שימשוך גם את המטר ואת השלג ואת הברד וגם את העוף המעופף, ארצה; הכח המושך הוא שימשוך את כל המים הכבירים עד התהום, לעשות ימים במצולה; הכח המושך הוא שימשוך את כל הבתים ואת כל ההרים אשר על האדמה, והוא ישים מעצור להם לבלתי ישאם כל רוח נושבת; הכח המושך היא שימשוך את כל אבק השמש לרדת ארצה, והכח המושך אשר לאדמה הוא העושה נפלאות לבדו, למשוך לאדמה את הירח הרחוק ממנה במרחק

50,000 מיל, לבלי יאבד דרך ויעלם בעולמות אין קץ. עוד נתחקה על שרשי הכח המושך הזה לכל משפטיו וחקותיו, על הכח הזה אשר ישים משטרו, לא אך בין האדמה והירח, כי גם בין האדמה והירח והשמש, וגם בין השמש וכל כוכביה, וגם בין השמש וכל שמשות העולמות הנעלמים ובין כל כוכביהם אשר ישלחו בלילה ברק אורם אלינו; עוד נתחקה על שרשי הכח המושך הזה אשר יוציא פעולתו עד מרחבי אין קץ, אשר חוש האדם לא יבין להם, וננסהו ונבחנהו גם נראה פעלו, ונראה אחרי כן כי הכח הזה המושל במרחקי אין קץ, ימצא בלי תפונה יסוד לו בכח המושך אשר לאטמים, שהוא גלוי וידוע כבר לקוראינו.

יב. כפי המרחק כן ימעט הכח המושך אשר לאדמה.

רוח כביר ונאור, רוח החוקר הנפלא ניוטאן, אשר הראה והוכיח לעינינו את דבר הכח המושך אשר לאדמה ולכל מזרות השמים, הוא תבן גם את המדה ואת הקצב, אשר על פיהם ימעט הכח הזה כפי המרחק אשר יהיה לי. והחוק הזה אשר חקק לנו ניוטאן זה מאתים שנה, לא אך שנשאר חי וקיים עד היום, כי גם נעשה יסוד למדעים רבים, ויסוד לידיעת חכמת האסטרונומיא.– לפי החוק הזה יגדל הכח המושך כפי אשר יגדל החמר עצמו, ואחרי כי האדמה היא חמר גדול מאד, לכן יגדל מאד גם כחה המושך, ואם נניח כי יש יום והאדמה תאבד חלק מחומרה, אז יאבד במדה ההיא גם חלק מכחה המושך וכן גם כל כוכב מכוכבי לכת אשר חמרו הוא אך השלישית מחומר האדמה יהיה גם כחו המושך אך שלישית הכח אשר לה; הירח הקטן מן האדמה פי שמונים, קטן גם כחו המושך פי שמונים מכחה, והשמש הגדול ממנה פי 355,000, יגדל גם כחו המושך פי 55,000, מכחה. אבל החוק הזה יקום אך בהיות מרחק שוה לכלם, וכאשר ירחק דבר מהם מרחק אחד, אך בהיות המרחק שונה לכל אחד אז תשונה אתו גם כמות הכח המושך אשר לכל אחד ואחד, והדבר הזה יהיה גם הוא על פי חוק, אשר החוקרים בשפתם המיוחדת להם יבארוהו, לאמר: ״הכח המושך ימעט בערך מרובע כפי המרחק". ואחרי כי לא כל אדם זוכה להבין דברי חידות כאלה, ננסה אנחנו להקל מעט את הדבר הזה:

נדמה נא בנפשנו כי על השלחן מונח כדור אשר לו כח מושך במדה לא נדע נכנה, והיה אם נקח לנו כדור שני ונניחהו קרוב אל הכדור הראשון במרחק רגל אחת, נראה כי משוך ימשוך הראשון את השני בדין וכמשפט, ואם נוסיף עוד ונניח כדור שלישי רחוק מן הראשון שתים ברגל, ימשוך הראשון גם את הכדור הזה, אבל המשיכה השנית הזאת תקטן הרבה מן הראשונה, יען כי כפי המרחק כן ימעט הכח המושך, ואחרי החוק הזה אין לשנות; אבל אם נוסיף ונשאלה את פי הקורא: אמנם נכון הדבר כי הפעם מעוט ימעט הכח המושך, יען כי גדל המרחק מהיותו כבראשונה, אך הגד נא לי עד כמה אפוא ומעט הכח הזה ומדתו מה היא!, האם לא יחשוב הקורא למשפט צדק, כי בהיות הכדור הראשון רחוק רגל אחת, והשני שתים ברגל, או ירחק השני פי שניים מן הראשון, ולפי זה ימעט הכח המושך אשר לכדור הראשון במשכו את השלישי, פי שנים ממשכו את השני? – אכן משנה אתך: ניוטאן הוכיח במופתים רבים, כי פעולת הכח המושך היוצאת אל הכדור הרחוק פי שנים, תמעט פי ארבעה, ואם ינוח רחוק מן הראשון שלש ברגל, יחדל הכח המושך פי תשעה מהכדור המונח רחוק מן הראשון אך רגל אחת, ואם ירחק פי ארבעה, יחדל הכח המושך פי ששה עשר, וכן כל המרחק אשר ירחק כן ימעט הכח וכן יצער לפי המרחק אשר נכפלהו על פי עצמו: אם ירחק המרחק פי שנים, יחדל הכח המושך פי ארבעה כי שתי פעמים שתים הן ארבע; אם ירחק המרחק פי שלשה, יחדל הכח פי תשעה, כי שלש פעמים שלש הן תשע; אם ירחק המרחק פי ארבעה יחדל הכח פי ששה עשר, כי ארבע פעמים ארבע הן שש עשרה; אם ירחק פי חמשה יהול פי עשרים וחמשה, אם ירחק פי ששה יחדל פי שלשים וששה, ואם ירחק פי שבעה יחדל פי ארבעים ותשעה, וכן הלאה והלאה, כי המרחק ימעט כפי כל המספר אשר נכפלהו על פי עצמו, או כאשר יאמרו החוקרים בשפתם ״כפי מדת המרובע אשר למרחק".

והחוק הזה, אשר חקק למו ניוטאן, ימצא לו ידים בכל מרחבי הבריאה והטבע, וימצא צדקתו גם בכל מזרי השמים, וגם בכל המזרים אשר בימי ניוטאן לא נראו ולא נודעו עוד, וגם לא במזרים לבד, לא אך באדמה, בירח ובשמש ובכל כוכבי לכת וכוכבי השבט, כי אם גם בכוכבים האיתנים אשר נגלו לנו בעולמות אין קץ, ובשנות המאה הזאת גלו התוכנים כפלי־כוכבים אשר יתנועעו יחד אך בכח המושך אשר ימשוך תמיד כל אחד את משנהו כי גם הכחות המושכים האלה היוצאים לפעולה בעולמות אין קץ, אשר שכל האדם יקצר מהבין למו, גם המה יעמדו כלם לחק נתן למו האיש ניוטאן, ואשר ראשי יסודותיו נסינו לתת לפני הקורא.

יג. חקר נפילת הגופים.

נוסיפה נא עתה לשים לב אל הכח המושך אשר לחמרים, ונחקרה לדעת את חקי הנפילה, אשר תאוה הם ליודעיהם ולכל נפש משכלת ודורש בחקי הטבע. – הן ידענו כי כל הדבר הנעזב לנפשו בגבוה, ירד ויפול ארצה בכח המושך אשר לארץ, וכל איש יודע בלי תפונה ע“פ הנסיון, כי האבן הנופלת מבעד חלון היציע הראשונה, תתרגז (תשוב אחור) מעל פני הארץ בנפלה יותר מעט מן האבן הנופלת מעל ראש הגג, וכן ידע כי בראשונה ילך כח הנפילה אך לאטו, ואחרי כן יתגבר, עד כי יתגבר באחרונה הלוך והתגבר. הראית ובינות לדבר הזה, קורא נעים? – כי כל הדבר הזה ימצא יסודו בחקי הכח המושך אשר לאדמה, והחקים האלה נוסדים על מוסדות חזקים כאלה, אשר על פיהם נוכל לדעת בצמצום מה העת הדרושה לאבן נופלת מראש המגדל עד נגעה בפני האדמה, ומה ערך התרגזה מעל פניה, ועוד הרבה הרבה דברים, למשל: אם תפול אבן מראש מגדל גבוה ארצה, ואנחנו נדע בצמצום את העת אשר נדרשה לה לנפילתה, אז נוכל לחשב בצמצום דק מה גובה המגדל הזה אשר ממנו נפלה; אם נמצא לפעמים אבנים באדמה אשר על פי שכבתן נדע כי נפלו שמה ממרום שמי גבוה, בהיותן טבועות עמוק עמוק במעבה האדמה, והיה אם נשקל לנו אבן כזאת במשקל צדק, ואם נמוד את החור הנקוב באדמה, ואם נחקור לדעת את תכונת העפר, נוכל לדעת אז בצמצום ע”פ חקי הנפילה, איזה המקום ממנו נפלה האבן, ואיזה הדרך עברה בו, ומה המהירות אשר בכחה התרגזה האבן גם התרגז מעל פני האדמה, ומה העת אשר נדרשה למסעה, ועוד יותר מזה, כי לפעמים נדע על פי החקים האלה גם תולדות האבן הנופלת הזאת, אם היא מן האבנים שאינן ילידי האדמה, כי אם כוכבים קטנים אשר יראו לעינינו לפעמים בהתפרצם ברקיע השמים בליל בהיר ונופלים ארצה בדמות כדורי אש, והם הם המעטעאָרים ( אבנים ילידי הרוח) אשר מהבילי העת הישנה קראו להם ״מפצי דעם" או ״אצבעות השטן“, ואשר על פיהם הוכיח התוכן האדיר בעססעל. בנסיונות אשר עשה ע”י המטוטלת (פענדעל), כי האדמה תמשוך אליה, לא אך דברים היוצאים ובאים ממנה, כי אם גם גופים זרים לה, תמשוך גם אותם בכח אשר תמשוך את הגופים היוצאים ממנה, אין הבדל.

ובבואנו עתה אל חקי הנפילה הנכוחים מאד למבין, עלינו להסיר בתחלה משגה אשר ימצא קן לו בלב רבים: רוב אדם יאמין כי כח נפילת הדבר הקל ימעט הרבה מכח נפילת הדבר הכבד, כי אמנם אם נשליך ארצה בעד החלון פסת נייר או נוצה או כל דבר קל, והיו משחק לרוח, אף יתנודדו ויתנועעו הרבה עד רדתם אל האדמה, בעת אשר הדבר הכבד ירד ויפול בחזקה ובמהירות רבה. אך טעם הדבר איננו כי האדמה תמשוך אליה גופים קלים בכח מעט ממשכה את הגופים הכבדים, כי אם באשר הגופים הקלים לא יעצרו כח לגרש מעל פניהם את האויר הרודה בם, כמו הגופים הכבדים, ולכן ימצאו רגע מעצור ברדתם, והיה אם נעשה לנו אהל נטוי מכל קצותיו כעין מחסה (שירם), נראה כי לא בנקל ירד לו אחרי הכניסו את האויר מתחת לכנפיו; ובברלין נראה את המחזה היפה, לא אחת ושתים, כי יעלה כדור מעופף (לופֿטבאלאן) ברמה, ולרגליו גם ציות קטנות (פֿאללשירמע), אשר בהשמטן מן הכדור, תשובנה לרדת לאט ארצה, וברדתן לא תרדנה הלוך ורדת, כי אם תשוטנה ותעופנה הנה והנה על פי האויר השולט תחת אברותיהן, עד נגען בפני האדמה, ועתה יקחו להם גם הילדים ציות כאלה עשויות מנייר דק מאד אשר יקרא לו נייר משי, והם יקראו לציות האלה ״כדורים מעופפים", ובהעשותן כמשפט, ובהעלות עליהן סבל לא מרובה ממדתן, ובהשתלחם השמימה כראוי להן, יראו עינינו מחזה יפה, ברדתן מעט מעט ובהיותן משחק לאויר.

וכמשפט הציות האלה כן משפט כל הדברים הקלים הנופלים על פני הארץ; אך האויר ישים להם מעצור מעט ברדתם, בעת אשר הדברים הכבדים עצרו כח לחצות את האויר בחזקה, וללא אמת הוא הדבר אם נאמר, כי הכח המושך אשר לאדמה לא ישלוט בדבר הקל כמו בדבר הכבד, כי במרחב ריק מכל אויר נראה את הנוצה ואת ככר הברזל נופלים כאחד מטה, והנסיון הקל הבא בזה יתן לנו עדותו: אם נקח לנו מטבע של כסף ונניח עליו פסת נייר קטנה ונשליכם יחד ארצה, וראינו כי המטבע יגרש את האויר בנקל ויסול מסלה גם לפסת הנייר, ובדרך הזה יגיעו שניהם כאחד עד פני האדמה.

יד. עד כמה תגדל מהירות הנפילה.

נסיונות מדויקים יורו אותנו תורת אמת, כי הדבר אשר נפיל ארצה, יעבור בזעקונדא הראשונה. חמש עשרה ברגל, לאמר: האדמה תמשוך את הדבר ההוא בזעקונדא הראשונה חמש עשרה ברגל. אכן הדרך הזאת איננה דרך אחת ומוקצבת, כי בראשית הזעקונדא יפול הנופל במתינות, ובאמצע הזעקונדא יתגבר כח הנפילה, ובאחריתה תגבר על כל אשר לפניה, ובכל זאת נחשוב חשבון אחד, חמש עשרה ברגל, כי את אשר יחסר לנפילה בחלק הראשון לזעקונדא ימלא החלק השני, ואחרי כי הנסיונות נעשו בדיוק רב מאד, לכן נדע כי כל דבר או כל ״גוף", כאשר יאמרו החוקרים בשפתם, ידרוש בזעקונדא הראשונה לנפילתו ערך חמש עשרה ברגל. – זאת חקרנוה כן היא בזעקונדא הראשונה; אך מה אפוא יהיה המרחק אשר יעבר בו הנופל במשך שתי זעקונדות? – נביא נא חשבון ברור ונדע, כי אמנם לא קטן הדבר הזה כאשר נחשוב במבט הראשון, ולו דרוש שום שכל ודעה ברורה:

אם יפיל איש אבן מעל גג מגדל גבוה, והאבן הזאת תעבור בזעקונדא הראשונה את דרכה אשר עליה לעשות, והוא חמש עשרה ברגל, ואם נשאל עתה לדרכה אשר עליה לעשות בזעקונדא השנית, אז עלינו לשים לב בתחלה כי האבן מהרה ברדתה בסוף הזעקונדא הראשונה פי שנים מאמצעיתה, כי בתחלת הזעקונדא הזאת לא מהרה ולא כלום, ובסופה מהרה ביתר שאת, לכן נראה כי באמצעית הזעקונדא ההיא היתה הנפילה במדה ממוצעת ונכונה, בראשית בתנועה קלה, ובאחרית בתנועה רבה, ובאמצע בתנועה נכונה ומכונת; וכאשר נשים אל לב כי הרגע האחרון ימלא חסרון מתינות הרגע הראשון, אז נבוא על פי חשבון מדויק לכלל הדבר, כי באחרית הזעקונדא הראשונה, מהרה האבן בנפילתה פי שנים מאשר מהרה באמצעות הזעקונדא ההיא, אך אחרי כי באמצע הזעקונדא ההיא השיגה האבן את הכח הנכון הדרוש לעבור חמש עשרה ברגל לזעקונדא, הנה נראה כי לסוף הזעקונדא הראשונה יש לאבן הנופלת הכח אשר יהדפנה ארצה שתי פעמים חמש עשרה, והוא ערך שלשים ברגל; – ועתה אם נניח בבואנו אל הזעקונדא השנית, כי חדל לאדמה מהיות לה כל כח מושך את האבן, תרד האבן גם אז ארצה שתי פעמים חמש עשרה ברגל, מבלי אשר תמשכנה האדמה, בכח מהירות הנפילה של אחרית הזעקונדא הראשונה, אך יען כי גם בזעקונדא השנית ההיא תפעל האדמה בכחה המושך ותמשוך כדי חמש עשרה ברגל, לכן תרד האבן בזעקונדא השנית ההיא שלש פעמים חמש עשרה;־אבל גם בזעקונדא השנית ההיא יש נוספות על חמש עשרה הרגל הדרושות, כי באחריתה יתגבר כח הנפילה פי שנים מאשר באמצעיתה, ובכן תעצור האבן כח לרדת ארצה בזעקונדא השלישית מעצמה, גם אם נניח כי האדמה לא תעשה בזעקונדא השלישית ההיא דבר למען משוך אותה, כי באחרית הזעקונדא הראשונה הן היו שתי פעמים חמש עשרה ברגל, וכן באחרית הזעקונדא השנית היו שתי פעמים חמש עשרה ברגל, וע"כ גם אם האדמה לא תמשוך עתה את האבן אליה מכל וכל, תרד במהירות פי ארבעה; אך באשר כי גם בזעקונדא השלישית ההיא תפעל האדמה בכחה המושך כדי חמש עשרה ברגל, לכן תגדל מהירות הנפילה בזעקונדא השלישית הזאת פי חמשה, לאמר: חמש פעמים חמש עשרה ברגל שהן שבעים וחמש.

לכל דרך חמש עשרה ברגל אשר יפול כל נופל בזעקונדא הראשונה יקראו החוקרים בשפתם ״מדת נפילה“, וכן יאמרו: אם נפלה האבן בזעקונדא הראשונה ״מדה” אחת, אז תפול בזעקונדא השנית שלש ״מדות“, ובזעקונדא השלישית חמש ״מדות”, ובזעקונדא הרביעית שבע, ובחמישית תשע ״מדות נפילה" וכן הלאה והלאה, ואם נשים עתה עין על סמני המספר היוצאים בזה נראה כי יצאו לנו אך אלה שאינם זוגיים כמו: 9,7,5,3,1 ועל פי חשבון ועל פי נסיון נראה, כי כן הוא באמת בכל זעקונדא וזעקונדא שתבוא, כי בכל זעקונדא חדשה ירב כח הנפילה ככמות סמן המספר הקרוב אליו שאינו ממיני הזוגים.

טו. נוספות בדבר מהירות הנפילה.

חקי נפילת הגופים המה גדלי ערך ורבי דבר בשדה התבונה, כי בצדק נתן להם מקום בראש, ותקטן עוד זאת בעיניה ותהי לנו לתורה קלה מאד, ובנקל ובמעט עמל נבין את החקים האלה, ועל פיהם נמצא מפתח להמון שאלות רבות אשר נראו לנו לפנים כהרים גבוהים, ועתה נער יכתבן ויבינן ויגיד פשר דבר. האתן לך מופת קורא נעים? הבה ונראה, אך שים נא לבך לדברים אשר נדבר, ומראש נבטיחך כי החשבון הבא בזה לא יכבד ממך במאומה, כאשר תחשב ברגע הראשון, וגם נער יבינהו:

עד כמה רגל תעבור אבן משלכת מגבוה ארצה, במשך שש זעקונדות? הרגע נא קורא יקר, כי המענה הוא פשוט מאד: בזעקונדא הראשונה תעבור האבן חמש עשרה ברגל, לאמר, מדת נפילה אחת, וכאשר הראינו למעלה בפרק הקדום יגבר כח הנפילה מרגע לרגע, ובזעקונדא השנית תעבור האבן שלש מדות נפילה, כי הנפילה הן תגבר ככמות סמני המספר שאינם בני זוג, ובכן גם ילד יודע, כי בכתבנו פה סמני המספר הראשונים שאינם בני זוג, ששה במספר, ויצאו לנו כאלה: 11,9,7 ,5,3,1, וסמני המספר האלה הנכתבים בנקל, יכילו את כל לוח החשבון למרות הנפילה כפי אשר יגדלו בכל אחת משש הזעקונדות; כי בלוח הזה נראה שהאבן עברה בזעקונדא הראשונה מדת נפילה אחת, בזעקונדא השנית – שלש מדות, בשלישית – המש מרות, ברביעית – שבע מדות, בחמישית – תשע מדות, ובזעקונדא הששית עברה האבן עשתי עשרה מדות נפילה, ובמשך כל שש הזעקונדות הרי שלשים ושש מדות; ועתה צא וחשוב כי כל מדה היא בת חמש עשרה ברגל, הרי 15 פעמים 36= 540, ומזה יוצא כי האבן היורדת מגבוה ארצה במשך שש זעקונדות, עברה דרך חמש מאות וארבעים ברגל, וכן נדע גם להפך, כי אבן משלכת מראש מגדל הגבוה 540 ברגל, תדרש לה זמן שש זעקונדות עד רדתה ארצה.

הן נקל לך החשבון הזה, קורא מבין, אך עוד תשוב תתפלא, אם יקל לך פי שבע לרגלי עצה טובה אשר אתן לך. אם ישאלך השואל: עד כמה מדות נפילה עברה אבן משלכת במשך שש זעקונדות? אז אין לך כל חפץ לצאת ולחשוב את מדות הנפילה בכל זעקונדא וזעקונדא ביחוד, כי אם זאת עשה: האבן ירדה לה במשך שש זעקונדות, ויען כי שש פעמים שש עולה שלשים ושש, הרי עברה האבן שלשים ושש מדות נפילה, שהן על פי החשבון הנזכר 540 ברגל; ואם שבע זעקונדות תעבור, וחשבת שבע פעמים שבע שהן 49, וכפלת את המספר הזה על פי 15 ויצאו לך 735, וכן גם הלאה והלאה תכפל לך בכל פעם ופעם את מספר הזעקונדות על פי עצמו, והמספר היוצא הוא מספר מדות הנפילה, ואותן תכפול במספר חמשה העשר, ויצא לך מספר הרגל אשר תבקש; בעבור האבן עשר זעקונדות, צא וחשוב עשר פעמים עשר; י“א זעקונדות – צא וחשוב י”א פעמים י“א; י”ב זעקונדות – י“ב פעמים י”ב; כי זה הוא מספר מדות הנפילה, והמספר הזה יעלה בידך קל יותר מאשר תבקשהו בהתבודדו.

אך הקורא המבין דבר הוא ימצא פה בלי ספק את טבע המספרים שאינם בני זוג, טבע נפלא ומיוחד למו, אם נחברם על פי חשבון החבור איש אחרי אחיו; כי אם נכתוב שלשת המספרים הראשונים שאינם בני זוג (5,3,1) ונחברם יחד ע“פ חשבון החבור, ויצא לנו ״תשעה”, וכן גם אם נכפול את המספר על פי עצמו, למשל, אם נאמר שלש פעמים שלש, יצא לנו המספר ההוא; וכן אם נחבר ע“פ החבור את ששה המספרים הראשונים שאינם בני זוג (11,9,7,5,3,1) יצא לנו המספר 36, וגם אם לא נחברם כי אם נכפלם ע”פ עצמם ונאמר שש פעמים שש, יצא לנו המספר הזה; אם נחבר שמנה מספרים כאלה על הסדר, ויצאו לנו 64, וגם אם נכפול שמונה פעמים שמונה, יצא לנו המספר הזה. – הדבר הזה הוא תאוה לנפש יודעת, ובדוק ומנוסה גם ער כדי רבי הרבבות, ולא אך למען היותו משחק בידי המתלהלה, כי אם גם רב ערך לחכמת החשבון בכלל, כי הוא ענף אחד לטבע המספרים אשר רבי חוקרי – ההנדסה יגעו וחקרו לגלותם ולבוא עד חקרם מאז ועד עתה; אך באשר כי הדברים על אודות ידיעות החשבון וטבע המספרים אינם נוגעים בעניננו, נעזבם עתה ונשובה אל הענין המדובר, ונראה כי הדבר אשר יראה לנו כשחוק למלאכת מחשבת נפילת אבן וכדומה, הוא רב ערך מאד להכרת האדם ולנפשו, והוא יסוד חכמת האסטרונומיא, אשר בצדק יאמר עליה כי בגאותה יגאו גם בני האדם, וידיעתם זאת היא ראש כל תפארתם.

טז. ערך חוקי הנפילה.

למען תת להקורא מושג נאמן מן הערך הרב אשר לחקי הנפילה, עלינו אך להודיע, כי כמו האבן וכל הדבר אשר תמשוך האדמה אליה בכחה, כן תמשוך אליה גם את הירח הרחוק ממנה 50,000 מיל, וכן תתן לו מהלכים סביב סביב לה.

בשבת החוקר הנפלא והמהנדס הרב ניוטאן באחד הימים בודד בגנו ומלא מחשבות עמוקות, וישא עיניו וירא תפוח נופל מן העץ ארצה, והדבר הזה אשר ראו לפניו אלף אלפי אנשים מבלי שים ונתון אל לב ומבלי קחת ממנו כל תורה וכל חוק ומשפט, הדבר הקטן הזה העיר את האדם הגדול, את ניוטאן, להעמיק מחשבות בדבר סבת הנפילה, והוא היה לו למקור נאמן לכל התחקותו על שרשי הכח המושך אשר לאדמה, ויביאהו אל המסלה אשר בה תלך האסטרונומיא לבטח דרכה, לגלות עמוקות מני חשך, לבוא עד חקר עולמות אין קץ, ולדעת את הכוכבים האיתנים לכל משפטיהם וחקותיהם. אך מה הוא הדמות אשר לתפוח נופל ארצה ולירח משוטט בשמים ממעל? – לבוא עד חקר הדבר הזה עלינו לצאת בעקבות האדם הגדול, לדעת את המחשבות אשר תתעוררנה בלב חוקר למראה פני תפוח נופל ארצה.

התפוח בנפלו ארצה יפול במורד ישר כאנך בהשמטו מן העץ, ובזעקונדא הראשונה יפול 15 ברגל כמשפט. אך מה יהיה משפט התפוח אם לא ישר יפול ארצה, כי אם לעבר פנינו השלך נשליך אותו? – הנסיון יעננו: כי גם אז יפול התפוח ארצה, אך לא על המקום אשר בו הרימה אותו ידנו ותעזבהו, כי אם הרחק מאתנו; ואם נחקור עתה לדעת סבת הדבר, נמצא כי אמנם הלוך הלך התפוח אחרי צו אשר נתנה לו ידנו לעוף מול עבר פנינו, אך הלוך הלך גם אתרי צו אשר תתן לו האדמה, וע"כ לא הוסיף ללכת הלוך והוסיף מול עבר פנינו, כי אם נטה נטה מרגע לרגע ארצה, לגשת ולקרב אליה הלוך וקרוב, ואחרי כן נפל. – אבל הנסיונות אשר נעשו יורונו לדעת כי תורה אחת ומשפט אחד לתפוח הנופל ישר ולתפוח המושלך ביד: כי גם התפוח המושלך, בהיותו רחוק מן הארץ בראשית השלכו חמש עשרה ברגל, יגע בפני האדמה בעבור זעקונדא אחת בדיוק; והכדורים היוצאים מפי קני רובה וכלי תותח הם הם יהיו לנו לעדה: אם נניח כי כלי תותח ימצא לו מקום בראש מגדל־פעטרי ומפיו נורה כדור ארצה, הלא ידע גם הילד כי הכדור יפול וירד לארץ, אך נצא נא ונחשוב עד כמה יהיה משך העת עד נפלו? מתי יגע הכדור בפני הארץ? ונמצא כי משפט אחד ותורה אחת לשניהם: כמשפט הכדור היורד ארצה מעל ראש מגדל־פעטרי במורד ישר, כן משפט הכדור היורד ארצה מול עבר פנינו הרחק כמטחוי קשת! והיה אם נניח למשל כי גובה המגדל הוא 540 ברגל, ירד הבדור ארצה במשך מצומצם של שש זעקונדות, אבל מקום הנפילה שונה כפעם בפעם, כי כלי תותח חזק יתן לכדור מרחק רב, ותותח רפה ממנו לא ירבה כן את מרחקו ואמנם כרחוק כאשר איננו רחוק, משפט אחד לשניהם, כי בעבור שש הזעקונדות יגעו גם שניהם בפני האדמה, ואין הבדל אם יגעו בפני האדמה לרגלינו או אם הרחק מאתנו, כי אך לפי כח התותח יהיה המרחק, אם ירבה, יהיה גם מרחקו רב במשך שש הזעקונדות האמורות, ואם מעט ימעט גם המרחק, אם כי שש זעקונדות תעבורנה להן בדיוק עד נגוע הכדור בפני האדמה – זאת היא התורה למורד ישר ולמול עבר הפנים גם יחד. – אך אם נשים לב אל הדרך אשר יעבור בו כדור כזה, נמצא כי הדרך הזה הוא כקו נטוי, הפותח בפתח התותח ישר, ואחרי כן יטה מרגע לרגע מטה מטה עד רדתו כלה ועד בואו אל הנקודה אשר בה יגע בארץ. אך גם הקו הנטוי הזה ישונה כפעם בפעם, כי כפי כח התותח כן יהיה גם הוא, והיה אם יקלעהו התותח אך מעט, יקטן הקו הזה ובתחלתו יטה מטה, ואם בחזקה יקלעהו התותח, אז ירבה גם גודל הקו הנטוי הזה וישתרע במרחק רב כעין קשת דרוכה.

ועתה בדי בינה יבוא האיש הקורא בשום לב לידי כלל הדבר, כי כרבות כח הקלע כן תרבה כמות הדרך אשר יעבר בו הכדור האמור עד רדתו ארצה, וכרבות הדרך בן ירבה הקו הנטוי למען היותו כעין קו הקשת; אך אחרי כי האדמה גם היא הנה בדמות כדור גדול ונטויה כעין קשת, ימצא לנו לצייר בדמיוננו כדור של כלי תותח שקולע בכח רב כזה, שמרחקו וגודל הקו הנטוי אשר יהיה לו, ישא בד בבד עם הקו הסובב את כל הארץ, ואם נעצר כח לעשות כמעשה הזה, לאמר: אם נוכל לקלע כדור בכח רב כזה, אז לא יוכל הכדור לנפול ארצה לעולם, כי אם ילך הלוך וסבוב את פני האדמה באין מונע ובאין מעצור ובאין קץ – –. הן זרה ונפלאה ההשערה הזאת בעיניך הקורא, אך עד מהרה יפקחו עיניך לראות את הדבר הזר הזה באור בהיר. וידעת והבינות את רוב צדקו וערכו הגדול אשר יערך לו בחכמת האסטרונומיא.

יז. מרוץ הירח ומרוץ כדור תותח נשתוו

על פי חשבון קל נדע את הכח הדרוש לכלי תותח, אם נחפוץ לקלע על פיו כדור אשר יעצר כח לסובב את פני כל האדמה, למשל, אם נקלעהו לצד מזרח, ישוב הכדור בעבור עת ידועה, מצד מערב אל המקום אשר שם התותח, כמו נוסע אשר יסע למסעיו סביב כדור הארץ. החשבון הקל הזה אשר ירוץ בו גם התלמיד המתחיל בלמודי ההנדסה, הוא יורה אותנו לדעת כי כלי התותח אשר יעצר כח לקלע כדור במעוף עז כזה שהכדור יעוף בזעקונדא הראשונה עד כדי 24,280 ברגל, הוא יצליח חפצנו בידנו לירות כדור אשר יסוב את כדור האדמה סביב סביב, כי אמנם יקרב כדור כזה בזעקונדא הראשונה עד כדי 15 ברגל, אל האדמה כמשפט, אך באשר כי האדמה גם היא תט שפי, בככר של 24,280 ברגל עד כדי נטיה של 15 ברגל, נמצא כי לא קרב הכדור אל פני האדמה במאומה, כי בהוסיפו לנטות כן תוסיף גם האדמה בעצמה לנטות שפי, והכדור המקולע ישאר אפוא במרחק אחד מן האדמה כבתחלתו כן גם הלאה, עד שובו מעבר השני אל המקום אשר משם יצא; אך גם פה לא יקח עוד עמדתו, כי הוא לא יפול ארצה ואך יוסיף לחדש מרוצתו ולשוב על עקביו, ואם נניח כי לא ימצא לו כל שטן בדרך נמצא כי יסוב הכדור הזה את האדמה עד עולמי עד כעין הכדור אשר נקרא לו ״ירח". ואחרי כי הקף האדמה עולה עד 5,400 מיל, נמצא על פי חשבון קל כי הכדור הזה לא יסוב את הארץ כירח במשך עשרים ותשעה ימים וחצי כי אם במשך שעה אחת וחצי, ומסעו זה, מסע סביב כדור הארץ, יושלם. אבל כדור כביר כח כזה אין לנו! התותח הכי חזק אשר לנו יצליח לקלע את כדורו אך עד כדי 2,300 ברגל בזעקונדא הראשונה, וגם על פי כהות אחרים לא נצליח להוציא את הנסיון הזה לפעולות ידיים, יען כי יקום האויר להיות לשטן גדול לכדורנו במעופו, וכבר הוכיח הפראפעסור מאגנוס בברלין כי האויר יעצר כח לשים את כל כדור כלי תותח לגלגל במשך מרוצתו, והדבר הזה ישמיטהו מן המסלה הנכונה; אך נניח נא ונחשוב כי כל המכשולים האלה לא יהיו ולא יקומו, ונביא לבב חכמה, כי כדור כזה יהיה לנו באמת לירח קטן, והוא יסוב את האדמה סביב סביב אך במשך שעה אחת וחצי.

הראית הקורא מה כח לירח בסובבו את כדור אדמתנו? הידעת עתה כי כאבן המשלכת כן מרוץ הירח ומרוץ הכוכבים האחרים, גם כלם נשתוו?

כי באמנה תמשוך אליה הארץ בכחה את הירח כאשר תמשוך גם את האבן וגם את התפוח וגם את כל הדבר, אך כי ימעט הירח בהמשכו מכדי הדברים האלה, כי רחוק הוא ממרכז האדמה פי ששים מן הדברים הנמצאים על פניה, ואנחנו הלא ידענו כי ברבות המרחק פי ששים, ימעט גם הכח המושך אשר לאדמה פי ששים מרובע, לאכר, ששים פעמים ששים שהן 6,300². – אכן מי יתן לנו זרוע כח אשר נוכל לעצור פעם במרוצת הירח בחזקה, ולעזבהו אחרי המעשה הזה לנפשו, לרדת במורד ישר, אז לא הוסיף הירח לסובב במעגלו סביב לאדמה, כי אם החל לרדת אל פני הארץ אשר תפעל בו בכחה המושך, ואז לא יעבור בזעקונרא הראשונה עד כדי 15 ברגל כי אם דרך מעט מאד, ואך מזעקונדא לזעקונדא יוסיף אומץ ויוסיף עצמה כמספר הזעקונדות עצמן בהכפלן על פי עצמן, והחשבון יורנו כי במשך 8830 זעקונדות, שהן פחות משתי שעות וחצי, ירד הירח ויפול על הארץ, והנגיעה הזאת אשר יגע בה יהיה בכח רב כזה, עד אשר במשך הזעקונדא האחרונה יעבר דרך יותר מעשתי עשר מיל, והנגיעה הזאת תעצור כח כביר להכות את כל כדור האדמה לרסיסים ולבלע את כל אשר עליה. – אבל מי אפוא יעצור בעד הירה לבל ירד ובל יפול? –הירח לא ירד ולא יפול יען כי תנועה לו, אשר לוּ שלטה היא לבדה בו כי אז לקח את מרוצתו אך בשטח ישר ממעל האדמה, ואך באשר כי גם האדמה תשים בו פעולתו, פעולת הכח המושך, לכן תעצור האדמה כח להטותו משטחו הישר, כאשר תטה את כדור התותח אשר אמרנו, ותנועת הירח והכח המושך אשר לאדמה, הם הם התאחדו והם יתנו לירח את מרוצתו אשר ירוץ במעגל סביב סביב על כדור הארץ, וממנו לא יזח לעולם.

אלה הן המחשבות אשר תתרוצצנה בלב איש כניוטאן בראותו את התפוח נופל ארצה; ועד עתה, אחרי עבור כמאתים שנה, נמצא את המחשבות האלה, לא אך נכונות בחקירות האלה, כי אם נכונות גם בכל החשבונות אשר נעשו ובכל ההמצאות אשר המציאו מאז ועד היום, ומי תכן לב אדם, כי לרגלי מקרה קטן כזה, תבוא ברכה עצומה כזאת לדור דורים ולעולמי עולמים.

יח. תנועות מזרי הרקיע וכחם המושך.

כמשפט ההוא אשר בין הארץ והירח, כן המשפט בין השמש ובין הארץ כי גם הארץ תמשך ביד השמש הגדולה ממנה, וכח המשיכה ההיא וכח התנועה אשר לארץ עצמה, הם הם הסבה לדבר, כי תקיף הארץ את השמש סביב סביב במשך שלש מאות וששים וחמשה ימים ושש שעות, והכח המושך אשר לשמש הוא המצוה לכל הכוכבים המתנועעים, לסובב אותה במעגל; ואחרי כי נדע ברור את המעגל ההוא ואת העת הדרושה לכוכב, עד הקיפו את המעגל, לכן נדע גם בדיוק את מרחק כל כוכב וכוכב אשר ירחק מן השמש; ועוד יותר מזה נדע, דבר אשר לא יאמן כי יסופר, כי הקפת הכוכב סביב לשמש תלמדנו לדעת גם כמות הכח המושך אשר לשמש, ובידענו הדבר הזה נוכל לחשב על פי חשבון קל גם את כמות מדות הנפילה אשר על פני השמש, ומה שונה היא מכמות מדות הנפילה אשר נחשוב לנו על פני הארץ. –הארץ בהקיפה את השמש תעבור בלכתה ארבעה מיל וחצי במשך זעקונדא אחת, ואם לא שמה השמש את פעולתה, פעולת הכח המשך בה, כי אז עברה לה הארץ מעל פני השמש מבלי לסוב אותה במעגל, זאך הכח המושך הוא יצוה לארץ ותקיף את השמש סביב סביב, ומדי הקיפה תרד מן השטח הישר בנטותה כדי קו אחד ושלישיתו במשך הזעקונדא, ובעבור מלוא הנטיות האלה, אז עברו להם גם ¼365 יום והמעגל נשלם. ועתה אחרי אשר נדע כי השמש, הרחוק מן הארץ יותר מי"ט מיליאנען מיל, יעצר כח למשוך אליו בכל זעקונדא את הארץ ער כדי הקו האחד ושלישיתו, או נוכל להביא חשבון קל וברור, כי שם על פני השמש ימשוך השמש אליו את האבן הנופלת או את כל הדבר כדי 430 ברגל במשך זעקונדא אחת, או בדברים אחרים: אם יעלה איש על ראש מגדל בנוי על פני השמש ויפיל אבן, והיה תחת אשר האבן המשלכת פה בארץ תעבור במשך הזעקונדא הראשונה חמש עשרה ברגל, תעבור האבן המשלכת שם מעל פני המגדל אשר על השמש 430 בזעקונדא האחת; וגם את זאת ידענו, כי בעלות משקל אבן פה בארץ עד ליטרא אחת, יעלה משקלה שם על פני השמש פי עשרים ותשעה, כי הכח המושך אשר לו יגדל על פני השמש פי עשרים ותשעה מכחו עתה פה על פני הארץ. – ואם ככה נחשוב, אז נבוא לידי המשפט, כי אם אמנם לא נוכל לדעת אם ישנם גם שם אנשים על פני השמש, אך אם ישנם, אזי שונה הוא מבנה גויתם מגויתנו, כי אנחנו ברגלינו, לא נעצר כח לעמוד על פני השמש, יען כי רגלינו תשאינה בנקל אך את סבל גויתנו, אשר משקלה עולה לערך צענטנער אחד וחצי, ואם נבוא אנחנו על פני השמש, אז תכבד גויתנו פי עשרים ותשעה, שהם כארבעים צענטנער, וביען כי המשא הזה איננו משא לפי כחותינו, כי אז נפלנו שדודים מבלי כח, וגם בשכבנו שם על אחורינו לא נוכל נשוא הסבל, וארבעים הצענטנער יעיקו את גופנו וידיקוהו כלה.

וכאשר נדע את הדבר הזה כן נדע גם את מדות הנפילה אשר על פני כל הכוכבים, אשר נכיר את כחם המושך ע“פ ירחיהם המקיפים אותם, או ע”פ דרכים אחרים; למשל האבן הנופלת מעל ראש מגדל בנוי על פני הכוכב צדק, יפול בזעקונדא הראשונה שלשים ותשע ברגל, ואדם אחד ממנו ישקל שם במשקל ¾3 צענטנער, והיה כאחד אשר מלבד סבל גופו ישא אתו גם סבל שני צענטנער; אבל לעומת זה יקל לנו הרבה מאד על פני הכוכבים הקטנים, והיתה עלמה מרקדת אשר פה לעינינו בבמת־ישחק תצליח בעמל רב לרקד כדי ארבע ברגל מן הארץ, היא תרקד על פני הכוכב הקטן ועסטא בכח ההוא פי ששה, ובעת אשר פה לעינינו תעצר כח לרחף ברוח עד כדי שלישית הזעקונדא, והצליחה שמה לרחף שתי זעקונדות, ושתי זעקונדות לא מעטות הן בערך כאשר נחשוב בהשקפה הראשונה.

אך לא כוכבי לכת במשמרותיהם לבד סרים למשמעת הכח המושך, כי גם הכוכבים האיתנים, אשר הקרוב לנו מכלם, הנראה לעין התוכן בעסעל, עוד ירחק ממנו בערך 13 ביליאנען מיל, גם הם עומדים לחק הכח המושך ופקודתו ישמורו, ובאופל בלילות תתור עיננו אחרי כפל־כוכבים, שהם שני שמשות המתנועעים איש סביב פני אחיו, אשר מרוב מרחקם יראו לעצם עינינו בלי קנה ראי ככוכב אחר, אם כי באמת רחוקים הם האחד מן השני מיליאנען מיל הרבה, והם גם הם יתנו עדה על פי המעגל אשר יקיפו, כי כמשפט הכח המושך פה בארצנו. משפט הכח הזה גם שם בעולמות הנעלמים האלה, אשר האור המתנועע בזעקונדא אחת 40,000 מיל, ידרש לו עד רדתו אלינו גם עשרות וגם מאות בשנים.

יט. מי יוליד את הכח המושך.

כל הדברים אשר נשאנו עד כה הורוך לדעת, קורא נעים, כי יש בטבע כל החמרים כה מושך הרודה ופועל בכל – אך מי אפוא יוליד את הכח הזה? היש למזרות השמים מין מאגנעט השוכן בבטנם כעצמות בבטן המלאה והוא הרודה והפועל בכל, או האם המאגנעט הזה הנו בחמרי המזרות עצמם והכח המושך הוא יליד החמר? – אבל גם פשר הדבר הזה ברור וגלוי לעינינו כמו הדבר עצמו: האדמה והכוכבים והמזרות כלם אינם מכילים בקרבם מין חמר אשר לו הכח המושך הזה, כי הכח הזה לחמרים לבדם, והם יפעלו וירדו לבדם, וכל אטם ואטם יכיל אותו בקרבו, וסכום האטמים הוא החמר, ויען כי האדמה היא קבוצת אטמים הרבה, לאמר, יען כי האדמה היא חמר גדול מאד, לכן יגדל כחה המושך, כי הכח הזה אינו בקרב אטמים מיוחדים כי אם בקרב קבוצת האטמים המושכים כלם, והמה רבים, ועל כן ימשכו הרבה ויען כי חמר השמש יגדל מחמר האדמה, לכן יגדל גם כחה המושך, וכח הירח ימעט במשכו מכח האדמה, יען כי אטמי חמרו מעטים הרבה מאטמי חמר האדמה, ולפי הדברים האלה נבוא לכלל משפט, כי כל חמר ימשוך את משנהו, וכאשר יגדל החמר כן יגדל הכח המושך לתוקף ולעוז.

והדברים והאמת האלה נגלה נגלו גם לעין ניוטאן הגדול, ובהכירו כי חמר כל דבר הוא קבוצת האטמים אשר ישימו אותו לחמר, וישכיל ויבין כי אחרי אשר נדע את כמות הכח המושך אשר לכל המזרים, אז נדע גם את המזרים להבין הגדולים הם אם קטנים, ועתה, החוקרים אשר בימינו, לא אך כי ענו אחרי דבריו ואמרו אמן, אבל גם הצליח להם להוכיח את הדבר הזה על פי מופת אשר בימי ניוטאן לא היה עוד לעולמים; כי יש לנו עתה מכונה נפלאה במינה, אשר על פיה נוכיח כי לא אך האדמה לבדה תמשול בכחה המושך, כי זו כחו גם לכל הדבר הנמצא על האדמה, ואך יען כי כל דבר הנמצא הוא אך חמר קטן מאד מחלק חמרי האדמה, לכן לא נרגיש דבר במשיכתו, ונרגישהו אך על פי המכונה הנפלאה ההיא אשר אמרנו, כי הרגשה דקה למכונה ההיא, ותפארת היא לעושיה, ועולה בצחותה ובהרגשתה גם על המאזנים אשר עשה לו האדם, ואשר גם הם נפלאים הם בצחותם, עד כי בעלות מעט אבק על הכף האחת תעלה השנית. ומה שם המכונה כי אדע? ישאל הקורא, ואנחנו נפונה מאד אם תעלה המחשבה על לבו, כי המכונה הנפלאה הזאת אשר תחליף את הזמנים ותשנה את העתים, המכונה העולה בערכה על כל אחיותיה, המכונה הקלה וקטנת המראה הזאת, אשר צחוק הוא לילדים מצחקים, המכונה הזאת היא – המטוטלת. ומטוטלת מה היא? מטוטלת היא האנך היורד על פי מורה השעות, וכן תקרא גם האבן הקשורה בחוט והמונדת אחת הנה ואחת הנה, ״מטוטלת מתנודדת" – אך את רוב ערכה ואת צחותה לא ישים האדם עוד אל לבו, לרוב פשטותה ולרוב קטן מראה.

אם נקח לנו מטוטלת תלויה בדבר, ונתן לה את תנודתה להתנודד אחת הנה ואחת הנה, ומצאנו במשך התנודה האחת מדה נכונה לכח המושך. – על פי חקי הנפילה נדע לנכון כי תנודת המטוטלת תקטן כאשר יקטן הכח המושך אשר לאדמה, אף הרבה תרבהו אם נניח כי חמר האדמה ירבה, ואמנם לא נוכל למוד את התנודה האחת בדיוק כיאות, אבל אם נתן תנודה למטוטלת אשר ארכה שלש ברגל ויום תמים תתנודד לעינינו, והיה אם נספור את תנודותיה אלה, יכולנו לדעת על פי מספרן אם מהרו או פגרו ללכת, למשל, אם נתנו שעור אורך למטוטלת הדרוש לה כי תתנודה אחת לזעקונדא, באופן שמספר תנודותיה יעלה ליום תמים עד 86,400, והיה אם תחסר למספר הזה תנודה אחת או אם תרבה עליו תנודה אחת, נדע כי מהרה המטוטלת במשך זעקונדא, או פגרה, חלק ¹/₈₆₁₄₀₀. ואחרי כי אין מכונה בעולם אשר על פיה נוכל להרגיש דברים דקי הרגשה כאשר נרגישם על פי המטוטלת, לכן קורא לה בצדק שם, מכונה נפלאה ודקת ההרגשה, ונסיונות הנעשים על ידה הביאו לדברים רבים תעצומות ועוז, אם כי גם מכשולים רבים לנסיונות כאלה. אך בימינו המטוטלת היא שעמדה לנו לדעת ברור על פיה כי יש כח מושך לכל החברים ולמשמעתו יסורו כלם, והחוקר בטבע רייכנבאך הוכיח על פי נסיונות, כי לא אך האדמה לבדה תצוה בבחה המושך למטוטלת להיות מונדת, כי גם לכל כדור אשר לו חמר במדה גדושה, הכח הזה. והתוכן הגדול בעסעל, אשר עשה לו מטוטלות מכל החומרים למיניהם, הוכיח, כי כל החמרים בעולם סרים לחקי הכח המושך, ופקודתו ישמרו נצח.

כ. הכח המושך ויצירת העולם.

אם נביט עתה אחורנית על תולדות הנסיונות אשר על אודותם דברנו בפרק הקדום, נמצא כי כל חמר יכיל בקרבו כה אשר ימשוך את החמרים האחרים, וכפי אשר יגדל החמר כן יגדל גם כחו המושך, יען כי כל אטם לבדו יכול בקרבו את הכח ההוא, ואם רבו האטמים ירבה גם כמות הכח המושך הזה. – למשל אם נקח לנו כדור עופרת, נראה כי הכיל בקרבו את הכח המושך, אף הרגיש נרגיש אותו אם נעשה לנו כונים נכונים על פי מטוטלת, והיה אך אם יגדל הכדור פי שנים, ירבה גם כחו המושך פי שנים ואם יקטן עד החצי, יקטן גם כחו עד החצי, ואם עד עשרה – יקטן גם כחו פי עשרה! וכן משפטם גם בדבר מרחקם, למשוך או לחדול כפי ערך המרובע; כי משפט אחד ותורה אחת לכדורים האלה ולשמש ולכוכבים ולמזרות כל השמים, ואך יקטן ערך פעולתם באשר כי חומרם מעט וקטן הוא.

אך אם ככה הוא, אז יתעוררו בלבנו המון שאלות רבות, שאלות השולחות לשון עד חידות מני קדם, חידות טבע האטמים, ועד סתרי הבריאה, סתרי סוד היצירה, ועד הדבר אשר לפניו נעמדה משתאים משתוממים ולא יודעים, הדבר אשר נקרא לו: מה שלאחר הטבע! –כי נצייר נא בדמיוננו כי העולם כלו הוא ריק מכל דבר, חלל ריק אשר אין בו לא שמש ולא ירח, לא אדמה ולא כוכבים, לא כוכבי לכת ולא כוכבי שביט ולא כוכבי איתן, אין דבר כי אם שני אטמים בלבד, שני אטמים קטנים מאד, הרחוקים האחד מן האחד רבי רבבות מיליאנען מיל – ויד הכח המושך תמשל בם! הכח המושך הזה יהיה רפה מאד, במדה אשר לא נוכל להשיגה, יען כי האטמים השנים האלה רפי חמר הם, ויען כי המרחק בינותם רב מאד; אך גלוי עתה הדבר וידוע לנו, כי לסוף סוף יחלו השנים לגשת איש אל אחיו הלוך וגשת, ואם גם שנות מיליאני מיליאנען פעמים תעבורנה להן, ואם גם שנים תגוזנה אשר למספרן אין חקר, עד אשר יגשו ועד אשר יבואו ויתחברו ויהיו כאחד; זה הוא משפט האטמים השנים האלה. אך אם יותר משנים יהיה מספרם, יעלו ויבאו כלם למען התקרב והתחבר ולהיות לחמר אחד: יכן אם נצייר לנו בדמיוננו את העולם מלא בכל מלואו באטמים כאלה, ואמרנו, כי יתנגשו האטמים האלה בכל מקום אשר יתגודדו לגדודים, ויתחברו אלה בכה ואלה בכה להיות חמרים אחר חמרים, ולאט לאט – במשך מיליאני מיליאנען שנים – יקומו ויהיו לעינינו המרים ברקיע השמים, בדמות מזרי השמים אשר לעינינו, כדורים גדולים, גדולים מאד, כעין השמש וכעין כוכבי איתן וכעין כוכבי לכת וכעין הירחים. –

האם לא נגשת עתה צעד אחד לפנים, בן אדם? האם לא תעמוד עתה רגלך אל מול פני סוד סתרי יצירת העולם או יצירת מזרות השמים, ועינך הודרת מעט לבעד המסך המבדיל בינך ובינם? והמסך האחד הזה, הוא יבדיל בינך ובין כל צפון? –אך רב לך רב, בן אדם, כי המסך הזה, מסך הערפל, יורד לפניך ואתה לא תדע, ואם נשוב עוד הפעם ונשים לב אל הדברים הנאמרים, אל יצירת העולם או יצירת המזרות, או אז נראה כי אך מעט מן המעט ידענו, אך מעט מאד לפי רוב חפצנו לדעת, כי מה נדע עתה יותר אם נאמר, כי המזרות טרם היו, היו אך אטמים נפרדים ואחרי כן התקרבו ועלו ובאו, כי משך האחד את האחד? מה נדע אם נאמר כי כן נוצרו, ומי יצר אפוא את האטמים הנפרדים? ואם נברא לנו מעתה כל שהוא, ומי יענה לנו בדבר הכח המושך, כי מי אפוא נתן למו את הכח הנעלה ההוא? – האיש אשר האמת נר לנתיבתו, הוא ישים לב כי קצרו עוד ידיעותינו להשיב מענה נכון על המון השאלות הנשאלות, וגם לא תחשבנה השאלות האלה על דברי ידיעות הטבע המדויקות, והן הנה עוד מגבול הידיעות האלה והלאה, ואך בזריזות רבה ובזהירות גדולה יצעד הצועד על פני הככר הנורא ההוא. – בכל זאת דרך אמת היא לידיעות הטבע, לחקור אחרי יסוד כל דבר ויצירתו עד המקום שידן תגיע, וכל מה שנוכל לברר לנו נכון וקיים על פי דרך הטבע, נכון יותר וטוב לעשות כן, מלעזבו ביד כח מה שלאחר הטבע, וביד נסים ונפלאות, ואם יבין עתה לבנו לחקר המלים, כי מאטמים נפרדים נבראו מזרות השמים, ואם גם החקים הנודעים יורונו ככה בדבר האטמים וכחם המושך, אז כביר מצאה ידנו, ורבות ידעה לה נפשנו, והדבר הזה נצחון הוא לבני האדם, אם כי נצחון מעט, כי היקרא גבור ״מנצח" והוא על הגבול יעמוד מבלתי יכולת לצעוד צעד אחד לפנים? – אבל גם טעמים אחרים יגעו עתה על שפתנו ויאמרו לנו דום!, ולהראות את הדבר ההוא, נטל עלינו לשוב לעניננו אשר קורא לו בשם: ״הכח הנעלם, הוא הכח המושך".

כא. הסוד הכמוס בכחות הטבע.

למען דעת כי יש גבול לידיעתנו, וסוד צפון מעמנו, לא דרוש לנו לגשש כעורים את הקיר האחרון המבדיל בינינו ובין סוד הטבע, כי בכל מקום שאנחנו פונים, בכל מקום ששם הרבה הרבה גלינו לנו, שם נראה כי זרים ונפלאים כל הדברים האלה ממנו ואנחנו לא נדע. – נשימה נא רגע לב אל כל הידיעות אשר רכשנו לנו בטבע, וראינו כי אמנם במקום ששם הרכוש שם גם הסוד, אשר לא סר עוד עד עתה, ותחת אשר באמנה גלינו את פני הלוט הלוט על פני המראות אשר בטבע, הנה שמנו מסכה על פני הטבע, כי נבוא נא ונראה: בראותנו את התחברות החמרים המוצקים, באנו לידי דעה כי כל החמרים בתבל התחברו מאטמים; כי לאטמים כח מושך אשר יעצור בעדם לבלי התפרד על נקלה; כי הכח המושך הוא שיתן לנגד עינינו את מטיל הברזל בצורת חמר אחד, אם כי חבור אטמים הוא; ואז, אחרי חקרנו את כל אלה, ובאנו גם לידי דעה כי יש להאטמים האלה גם כח דוחה אשר יעצר בם מלהתחבר חבור עולמים, כי הכח הדוחה הוא הכה אשר על פיו ישבר הברזל או יותך; אך האם לא נפלא וזר הוא הדבר הזה עצמו? האם לא זרה היא הדעה כי יש בחמר אחר גם כה דוחה גם כח מושך כאחד? אמנם זה הוא הדבר אשר דברנו: מראות הטבע נגולו לפנינו עתה כספר, אך הטבע עצמו הליט את פניו ולא נדעהו; סודות רבים חדלו מהיות לנו לסודות, אך הנה קם תחתיהם סוד אחד, סוד נורא אשר לא נבינהו ולא נדעהו, ואם אמנם טוב לנו האחד מן הרבים, טוב לנו לדעת כי דבר אחד נסתר ממנו בשלמותו, מלדעת כי דברים רבים נסתרים מנגדנו, אך הן לא נשכח ולא נסיר הדבר מנגד עינינו, כי עוד רב הדרך ממנו, וידיעתנו איננה עוד ידיעה שלמה, כי בנויה היא על יסוד לא נדע שחרו. – החכמה המדקדקת מאד עם בניה ובנותיה, היא תקרא לידיעות כאלה ״היפאטעזען“. לאמר: הנחות, או דברים אשר מופת עקרי אין למו, והיא תחזיק ביד הנחה כזאת. כל עת שמראות הטבע לא יכחישוה על פניה, או עד שתקום הנחה חדשה ותבנה ביתה על קבר אחותה ההולכת לפניה. – וגם הדעה בדבר האטמים היא הנחה כזאת, והדעה כי לאטמים האלה גם כה מושך וגם כח דוחה, היא הנחה שניה, ועתה, אחרי כי על פי ההנחות האלה נגלו לפנינו דברים רבים בטבע אשר בלעדיהן לא נבין למו, לכן נקבל אותן לאמת, כי טוב לנו לסור למשמעת חקים אחדים בלי טעם, מלסור למשמעת אלף אלפי דברים אשר לא נמצא בם ידינו ורגלינו, אבל את ההנחות האלה לא נוכל לעשות לאמת מחלטת, ונחליטן אך אז כאשר יצלח לבן האדם לגלות הסבה עצמה: לדעת על פי חושינו את הוית האטמים האלה, ולראות בעיני בשר את הכחות האלה אשר נאמר כי ישנם באטמים ההם. ולכן ראה הנה קראנו לעניננו זה: ״הכחות הנסתרים בטבע”, יען כי נסתרים וכמוסים הכחות האלה ממנו, אם כי את פעולתם חקרנו כביר, ואת תולדותם נראה עתה יום יום על פי חקר אשר חקרו על אודותם גדולים חקרי לב, אך הכחות עצמם נסתרים ממנו, ואולי באחרית הימים יבוא דור נולד ויראה וידע ויגיד, אבל אנחנו לא נדע ולא נבין; אנחנו אך נדע כי יש בעולם כחות רבים ודברים רבים אשר להבנתם ולהכרתם תחסר לנו הרגשה בחושינו, ודברים רבים מאד ישנם אשר נסתרים מנגד חמשת החושים אשר לנו, ואולי המה הרבים מאלה אשר נדע, ואשר לו למצער נתן לנו חוש ששי, ידענו אותם והשכלנו אליהם, ויכולנו לתת מזון חדש לנפש, ויכולנו להביט את העולם ומלואה בעין אחרת ובתמונה חדשה. – אבל הדבר הזה איננו עוד! הטבע ומחקרנו לא נתנו לנו את המפתח, ולכן נמצא עזרתנו וכל ישענו אך בידיעות אשר רכשנו לנו בעזרת חמשת חושינו ורוחנו השואף, ובכל מקום אשר נמצא חידות חדשות, נחקור אחריהן, או נמצא נוחם בתקוה הטובה, כי יש יום גדול ונורא; וכאשר אור ידיעות הטבע יאיר בדורנו פי שבעה מאשר האיר בדורות אשר עברו, כן יגדל אורן שבעתים בדורות אשר יבואו לבנינו אחרינו.

ובשובנו עתה אל עניננו, לחקור אחרי הבדל כחות הטבע הדומים, עלינו לשוב אל כחות הטבע הנסתרים אשר על אודותם כבר דברנו לדעת במה יבדלו: הכח המושך ממין הראשון, הוא הכח אשר לאטמי כל החמרים בהיותם מחוברים איש אל רעהו, והמין השני הוא הכח אשר לחמרים למשוך מרחוק, ושניהם גם יחד ילידי האטמים הם כאשר נדע, אך מה תכונת הכחות האלה ואיזה מקום יבחרו למו בתוך האטמים, לא נבין, כי סוד הוא בטבע, ואת פני הסוד הזה לא נחשוף, גם אם נחקור אתרי ההבדל אשר בין שני המינים האמורים, וגם אם נשים לב כי עוד ישנם מינים רבים לכחות המושכים, כאשר נעבירם בקרוב לעין הקורא, אחרי אשר נקדים חקר דבר על אודות הכחות שכבר דברנו בם עד כה.

כב. הבדל כחות הטבע הנשתוים.

כל אטמי החמרים המוצקים מחוברים יחד בכח כמוס, ולכח הזה נקרא כח מושך, אך לכח הזה הושם גם גבול וקצב, כי יחדל פתאום בשברנו את החמר המוצק הזה בחוזק יד – אבל מדוע אפוא לא נוכל לשוב ולחברהו אם נחפוץ? יען כי הכח המושך הזה ישים משטרו אך בהיות האטמים קרובים איש לאחיו בתכלית הקרוב, ואנחנו חלשים אנחנו מלקרבם בתכלית כזאת. אך מדוע אפוא לא נוכל במדת הכח ההוא אשר שברנו, לשוב ולחבר? הלא אם עצרנו כח לשבר, נעצור את הכח ההוא גם לחבר? או נעצור את הכח ההוא במדה ידועה כזאת עד כדי לחיצה הראויה לחבר? – אך הנסיון יורנו כי גם אם יהיה כחנו בעת אשר נחפוץ לחבר פי עשרה מכחנו בעת אשר שברנו, לא ימצא לנו, וטעם הדבר הזה לא נודע לנו, כי הוא חתום באוצרות הטבע הכמוסים, ואך אם נפלח לנו עופרת לשני פלחים, וכן אם נפלח גומאעלאסטיקום לשנים, נראה כי בהיות הנתח חדש, נעצור כח לחבר את שני הפלחים הרבים לאחד ע“פ לחיצה הראויה לדבר, לא אך שיהיו מחוברים כאשר יחוברו כל הפלחים החלוקים, כי אם שיהיו מחוברים וחזקים נלכדים יחד כאלו לא נפרדו מעולם. – אך הדבר הזה יוצא מן הכלל, ורוב החמרים הם לנו לעדה, כי בהפרדם ביד חזקה לא ישובו האטמים להתחבר מכחם לבדם – זאת חקרנוה כן היא בדבר הכח המושך האחד אשר נקראהו בשם: ״הכח המושך אשר לאטמים”.

אך שונה ממנו רב, הכח המושך השני, הכח המושך אשר לחמרים, כי הוא לא יחדל לעולם. כאשר ידענו ירבה הכח הזה אם קרובים החמרים, אף ימעט אם ירחקו, אבל גם בהתקרבם וגם בהתרחקם, ישאר הכח כמו שהוא ואם גם נשבית את המשיכה כמה שנחפוץ בהרחיקנו את החמר המשוך מן החמר המושך, אך חדול לא יחדל. אמנם לא בנקל נוכל לעשות את הנסיונות למען דעת את הדבר הזה, אך הטבע בעצמו הוא העושה לעינינו את הנסיון ההוא, מדי חודש בחדשו פעם אחת לחודש, על פי הכח המושך אשר לאדמה; כי הירח הסובב אותה לא יסובבנה במעגל כעין האופן, כי אם כעין עדשה, ובדרך הזה גם יקרב וגם ירחק ממנה פעם בכה ופעם בכה, ובכל זאת לא ישתנה כחה המושך כל מאומה, וגם טבע הכח ההוא לא ישונה ברב או במעט. – וגם בזה יש הבדל בין שני הכחות המושכים בין הכח המושך אשר לאטמים ובין הכח המושך אשר לחמרים: הכח המושך הראשון איננו מושל יחידי, בהיות בחברתו גם כח דוחה הנושא גם הוא שבט משרה בידו, והיה אם נקח לנו מטיל ברזל ונלחץ אותו בחזקה, יתנגשו האטמים והברזל יקטן כי הכח המושך יקבצם, אך אם נסיר את הלחץ ישוב הברזל והיה כמקדם, ואם נשאל לפשר דבר, נבוא לידי דעה כי הכח הדוחה דחם; ומשפט אמת נוציא מזה, כי בהיות המר נתון בידי עצמו, ימשלו בו הכחות השנים, כמושך כדוחה, כאחד במשקל שוה, ואך בעשותנו איזה מעשה בברזל תגדל יד האחד על השני; אבל בבואנו אל הכח המושך השני, אל הכח המושך אשר לחמרים, לא נמצא בגבולו כל כח דוחה ועוצר בו. כי הוא לבדו נושא שבט המשרה ואין שני לו, ובשימנו עין על מראות השמים ועל אלפי מזרי הרקיע, נמצא כי בלעדי כח התנועה אשר לכל כוכב וכוכב, ימשל בם אך הכח המושך לבדו, במשכם איש את אחיו, וההנחה הזאת היא שבארה לנו את כל מראות השמים; ואף גם זאת כי הצליחה להוכיח מציאות מזרים רבים על פי תולדות הפעולה ההיא, ולחקור ולמצוא את המזרים ההם עצמם. –אך כיוצאים מן הכלל נחשוב לנו עתה את כוכבי השביט, אשר כפי הנראה יש בם גם כח דוחה. התוכן בעסעל יבקש להוכיח כי השמש הוציא גם איזה כח דוחה. לפעולה בערפלי כוכב השביט של האללעי משנת 1835, והדבר הזר כי כוכב השביט של ביעלא, הכוכב אשר משנת הגלותו 1826 עד 1848 הופיע לעינינו בתור כוכב שביט אחד, ואחרי כן התחלק ויהי לשני כוכבי שביט הולכים יחד, הדבר הזר והנפלא הזה, יאמר לנו ברור, כי בחמרי כוכב השביט לא ימשול הכח המושך לבדו, כי גם כה דוחה יעשה את פעולתו באמונה, כח דוחה אשר הקיו עוד נסתרים מנגד עינינו³.

וגם עוד הבדל שלישי ישנו בין שני הכהות המושכים, וזה הוא: אם יבוא החום ויך על קדקד האטמים המחוברים בגוף מוצק, אז ירים הכח הדוחה את ידו וגבר הוא, כי הגוף המוצק יותך לעינינו, ואם נוסיף חום, יאבד הכח המושך מנגד עינינו, כי הגוף אשר היה מוצק ואשר נהפך לנגר, יהפך גם לאד ואויר, והאטמים יתרחקו איש מעל אחיו כל המרחב אשר אך תשיג ידם, ונראה אך את הכח הדוחה מושל לבדו, אחרי אשר היתה יד החום בכח המושך. – אך שונה ממנו הכח המושך השני, כי הוא למשמעת החום לא יסור ואת פקודתו לא ישמור; ולא אך שהכח המושך אשר לאדמה הנותן פעולתו במטוטלת, לא יביא כל שנוי בין קיץ וחורף, בין יום ולילה, בין אור פני שמש ובין חשכתו, כי גם בקרוב האדמה אל השמש ובהרחקה ממנה, לא נראה ולא נמצא כל שנוי וכל הבדל בכח המושך אשר לאדמה. ועתה אחרי אשר ראה ראינו כי הכח המושך אשר חשבנו כי משפט אחד לו, אם בכה ואם בכה, והוא שונה ומשונה בכל פנים שיהיה, הנה באה עתה העת להראות לעין הקורא, גם דרכים חדשים ופנים אחרים בכח המושך, ונגלה עתה לפניו מינים חדשים אשר בתכונתם שונים גם המה ונפלאים מאד יחדו.

כג. כח המאגנעט.

אין דבר בארץ אשר על פיהו נוכל להראות את פעולת הכח המושך לעין כל, כאשר תראה על פי המאגנעט, וגם האיש אשר מעודו נסה לכחש בכל כח נסתר בטבע, ולראותם כדבר שלא היה ולא נברא ואך משל הוא, גם הוא ישוב מדרכו הנמהרה בראותו את מעשי המאגנעט לעיניו, ויאזור כגבר חלציו לשים לב אל הטבע ומסתריו. ננסה נא ונעביר פה לעין הקורא נסיונות אחדים, אשר גם הוא בידיו יוכל עשות אותם בנקל: על פי דרכים שונים יצלח חפצנו בידנו לקחת לנו מחט ברזל ולעשותו מאגנעטי, למשל, אם נקח לנו אבן מאגנעטית אשר נמצאה בבטן האדמה ונשפשף בה מחט לארג, וראינו כי הפך המחט ויהי מאגנעטי, וכן אם נשפשפהו במטיל. מאגנעט הנקנה בבתי מסחר הברזל, נמצא את הדבר הזה; אך טוב מכל אלה הוא אם נשפשף את המחט במאגנעט־עלעקטרי, אשר על משפטו נדבר במקומו. וכן גם נמצא כי יכנס איזה כח מאגנעטי בברזל אם נפצרהו בפצירה פים, וכן מצאו החוקרים כי גם נציבי הברזל המוצבים להיות לגדר, או לסורג על פני החלונות, יקבלו כח מאגנעטי אחרי נצבם עת רבה. – והיה האיש אשר מעט האגורות יקרות בעיניו לבלתי קנות בהן מטיל מאגנעט הנעשה בדמות הברזל בפרסות הסוס, ולקח לו האיש הזה למצער מחט הארג הנהפך להיות מאגנעטי, ובו יעשה את הנפלאות, כי אמנם כל חקות אבן המאננעט גם למחט המאגנעט ההוא, תורה אחת ודברים אחדים, ועל כן מעתה והלאה אם נחפוץ לדבר על מחט הארג אשר בידנו עשינו אותו למאגנעט על פי השפשוף, נקראהו בשם מאגנעט לבדו, ואם אל המאגנעט הנטוי והמעוקב ירזמון מלינו, ונאמר ״מאגנעט כעין הפרסה".

אם נקח לנו מטיל מאגנעט ונניחהו על השלחן. ונגיש אליו מחט, נראה כי כח מושך בו, ונבוא לידי משפט כי ברזל ומאגנעט מתקרבים זה לזה, ואם גם ירחקו מעט, עד איש באחיו יגעו, ואחרי הפגשם יתחברו יחד, ודרוש לנו כה ידוע להפריד אותמו; אם נניח את המאגנעט באבק הפצירה פים, אשר נמצא לרוב בבתי כל חרושת הברזל ובבית כל חרש מסגר, נראה את המקום אשר בו נוח להתפעל ביתר עוז ולהראות את כחו ביתר שאת, כי האבק הזה יתלקט אחד אחד אל המאגנעט ויעש עליו שפם וזקן. ואנחנו נראה כי הזקן הזה לא יראה ולא ימצא בתוך, כי אם על שני ראשיו יגבר עד תומם, וגם אז לא יחדל, כי עוד יוסיף ויהיה כעין פתילים דקים המסתעפים הנה והנה, ולכן הנה נראה כי כח למאגנעט ביתר שאת ויתר עז בשתי קצותיו מזה ומזה. אך עתה נוסיף נא ונראה: אם נסיר בידים את האבק המדובק אל המאגנעט, לא נמצא כל דבר או כל סמן נכר לעין, אשר יעיד לנו כי יש כח נעלה כזה בקרבו, ובאחד מחמשת חושינו לא נצליח בשום אופן לגלות את הסוד הצפון בחמר הזה, יען וביען לא נראה בו את הכח הזה למשוך לעינינו גם דברים אחרים מלבד הברזל, שאך על ידי המעשה הזה הנראה, נדע גם את כחו שאינו נראה ואינו מורגש, כי הן לא בצבעו ולא במראהו ולא במתכנתו ישונה המחט המאגנעטי מן המחט שאינו מאגנעטי; ותקטן עוד זאת בעינינו, ונוסיף להתפלא, כי גם בחלקיו ישונה המחט המאגנעטי הזה, בראותנו שני חלקים בו שהם מאגנעטים, וחלק אחר, החלק התיכוני, שאינו מאגנעטי כלל. אבל אם נפלא הדבר הזה בעיניך הקורא, מה יפלא אפוא אם תראה לך עתה נסיונות אשר לא שערת ולא עלו על לבך מעולם: אם תניח מחטים אחרים על פסת נייר, ולקהת המאגנעט בידך ונטית בראשו האחד על המחט הראשון ודבק בו, ונטית בראש המחט על המחט השני ודבק בו גם הוא, ועתה לאט לך למחט הזה, והרימות אותם גם יחד, ונטית בו שלישית ודבק בו גם המחט השלישי, ואם חזק המאגנעט בכחו תוכל לדבק אליו גם את הרביעי וגם את החמישי; ואתה האם לא תאמין אפוא למראה עיניך כי זו כחו למאגנעט לשלוח פעולתו גם עד שלשים ועד רבעים, והוא את כלם ישא לבדו בכחו? אבל משנה אתך! כי בהסירך את המחט הראשון אך מעט מן המאגנעט, ושבו המחטים כלם ויפולו אף כי קרוב גם עתה המחט השני אל המאגנעט מאשר היה לפנים השלישי והרביעי – כי אמנם דבר פלא יצוק במחטים האלה, ובעתו נחישנו, אחרי תת לפני הקוראים עוד נסיונות אחרים.

כד. מסות אחרות בדבר המאגנעט.

אם תשים לך מטיל מאגנעט מתחת לפסת נייר גדול, ואת אבק הברזל היוצא על פי הפצירה פים תזרה עליו ביד או בכברה קטנה כעין כברת החול אשר לקסת הסופר, תראה מראה נפלא לפניך, בהקבץ האבק יחד לשני צדי המאגנעט, ובשובו למנוחתו בדמות מראה קרנים סביב על פני שתי קצותיו, ואם גם באצבעך תושיע לך לדפוק מעט על פני הנייר, יקום לפניך המראה כפלים לתושיה, וראית ושמח לבך מאד אם בפעם הראשונה ראית את המראה הנפלא הזה, ואחרי כי לא תכבד ממך המסה הזאת, וגם תכונה רבה לא תשאל מעמך, והטיבות מאד לראות בעיניך ולבחון בידיך, ואנחנו פה אך נוסיף להורותך הדרך בעשותך את המעשה הזה: כי בהתגודד האבק לגדודים על שני הקצוות, וזכרת אתה כי הנייר אשר לפניך יראה לעיניך אך מעבר האחד, וגם פעולת המאגנעט נגלה לפניך אך מעבר הזה, אבל לו יכולת לשים עין גם אל עבר פני המאגנעט, או אז ראית כי יגוד האבק אותו סביב סביב לעשות לו זר בדמות מראה הנוצה המלאה. אך אל נא יהיה דבר עם לבבך לחשוב, כי אך בהיות הנייר דק מאד יעבור הכח המושך אשר למאגנעט מבינות לנקבים ולחללים שאינם נראים, יען כי גם בקחתך לך לוח איתן ומוצק מאד, ונוכחת לראות כי יחדור כח המאגנעט בערו בהיותו רב, והמפליאים המראים נסים לעיני ההמון, יראו להם גם כדור ברזל מונח על השלחן, וכאשר יטו במטיל המאגנעט אשר בידם מתחת לשלחן, כן יט גם הכדור, ובאשר יהיה רוח המאגנעט ללכת ילך גם הוא. והיה אם תחפוץ עתה לדעת פשר דבר המראות האלה, וחכית עוד מעט, כי עוד חזון למועד, עד שימנו לפניך עוד מסות אחדות למען תבין ולמען תשכיל.

אם תקשור מטיל מאגנעט בחוט בתוך, ושמת אותו על יתד, תלוי ברוח בין השמים ובין הארץ, ישר ברוחב כבר המאזנים (וואגערעכט) לרחף לעיניך הנה והנה, וראית מראה נפלא: המאגנעט יתנועע בראשונה הנה והנה, ואחרי כן יעמוד מהתנועע וישים פניו אל מול פאה ידועה, והיה אם תשוב להניע אותו, יתנועע וישוב אל הפאה ההיא כבראשונה, וגם בשנותך ובשלשך, ישוב המאגנעט אל הפאה ההיא כלעומת שבא, ואם בצדיה תעבירהו אל עבר פניהו, ישוב הוא אל הפאה ההיא כבראשונה, לא תמנעהו. והיה כי תשים לבך אל הדבר הזה ומצאת את ראש המחט האחר פונה תמיד צפונה והראש השני פונה דרך הדרום, לא הוגה אותו מן המסלה לנצח; ובלכתך באישון ליל, ובעברך יערות וימים, ובחצותך ערבות מדבר, ותאבד דרך ולא ידעת מוצא נכון, והיה לך מאגנעט כזה לישועה, כי הוא ינחך לבטח דרכך ויראה לך את הדרך לארבע רוחות השמים; ולמאגנעט כזה קראו ״קאמפאס" (מורה דרך), הוא הקאמפאס אשר לקראתו הריעו כל יורדי הים באניות, ולתכונתו קראו הידד. אך בקחתך לך את המאגנעט, תשים בו אות באחד משני ראשיו, למען דעת איזה הוא הראש הצפוני ואיזה הוא הראש הדרומי, והיה לך מעט דונג וכדומה על הראש האחד לעדה. וידעת היום כי לשני ראשי המאגנעט קורא בשם ״צירים“, והיה האחד הפונה צפונה ״הציר הצפוני”, והשני הפונה דרך הדרום, ״הציר הדרומי", ועל שני הצירים האלה נשא עתה דברים מעטים, בטרם נגש לדבר על חקרי פשר דבר המאגנעט.

כה. משפט צירי המאגנעט השנים.

המסה אשר תעשה לך עתה לנסות ולדעת, היא הנחמדה על ההולכות לפניה: קח לך מהט הארג שני, אשר כל כח מאגנלנטי אין בו, ושים את החצי האחד על פני מחט מאגנעטי ושפשף אותו היטב היטב (ומעשה השפשוף ייטב בשפשפך בעבר האחד אשר למחט מבלי להסב אותו. גם הנה והנה). ואחרי עשותך את המעשה הזה, תראה כי הפך המחט מאגנעט כלו – מלבד חלקו התיכון כמשפט – ופלא הוא ויהי לפלא: כי לא אך החצי המשופשף נהפך מאגנעט, כי גם חציו השני! אך אל נא יהיה דבר עם לבבך לאמר: אבד להמאגנעט הראשון מכחו, כי לא צדקת; להמאגנעט הראשון לא אבד דבר, ולפעמים גם גבר אחרי שחדו מכחו, אך אבוד לא יאבד לעולמים, גם אם תשפשף בו מחטים רבים כהנה וכהנה. ואתה, קורא יקר, קח לך את המחט אשר הכינות, בכפך, ועשה בו כמשפט הראשון לתלות אותו ברוח, אז גם הוא יפנה בראשו האחד אך צפונה, והראש השני אך דרומה, בהיות לו גם ציר צפוני גם ציר דרומי, ולמען לא יתחלפו השנים בעיניך תשים להם אות כבראשונה; ואז יראה אליך דבר אשר לא שערת ולא עלה על לבך: אם תגיש מטיל ברזל אל המאגנעט התלוי ברוח במנוהה, אשר צירו הצפוני מפנה צפונה, וראית כי ירגז המאגנעט ממנוחתו לגשת אל הברזל, כן מצירו הצפוני וכן מצירו הדרומי, אך שונה ומשונה הדבר מאד בהקריבך אליו את המחט המאגנעטי השני; אם תגיש את הציר הצפוני אשר למחט השני אשר בידך, אל הציר הצפוני אשר למחט התלוי, ונס המחט התלוי מפניו, כלעומת שיקרב אליו הציר הצפוני אשר למחט השני, אך אם חדלת לך והמחט הראשון שב אל מקומו בשלום להיות מפנה בציר הצפוני צפונה, ושבת ונגשת בציר הצפוני אשר למחט בידך ותקריבהו אל הציר הדרומי אשר לתלוי, והנה פלא, לא נס המחט מפניו, כי אם נקרוב נקרב אליו כמשפט המאגנעט תמיד, והיה אך בהפכך את המחט אשר בידך על פניו ותעשה את המסות האלה שנית, וראית כי בהקריבך את צירו הדרומי אל הציר הדרומי אשר לתלוי, ינוס המחט התלוי מפניו, ובהקריבך את צירו הצפוני אל הציר הדרומי, יקרב אליו ואחז בו – הנה זאת היא חקת המאגנעט הזה אשר תראה: הציר הצפוני אשר למאגנעט האחד ידחה אחור את הציר הצפוני אשר למאגנעט משנהו, והציר הדרומי אשר לאחד ימשוך אליו את הציר הצפוני אשר למאגנעט המוגש אליו, וכן להפך, ואך צפוני בצפוני ודרומי בדרומי לנצח לא יגעו, ולך הקורא נתון הדבר לבחון אותו ולראותו בעיניך, כי אך מעטה ההוצאה אשר תוציא לרגלי המסה, ואם בעל נפש אתה, יתעוררו בלבך בראותך זאת מחשבות אין קץ, לחקור ולדעת פשר דבר ושרש הפלא העצום הזה.

אך מה שרש לחידה העצומה הזאת? בכל מאגנעט ומאגנעט ראינו, כי נחלוק נחלק כחם לשנים, מעבר מזה ומזה גם יחד, גם כח אחד ישנו המושך את החלק האחד צפונה ואת השני דרומה, גם כח שני ישנו אשר יקבץ את הציר הצפוני יחד עם הציר הדרומי, ואשר ישים איבת עולמים בין צפוני וצפוני ובין דרומי ודרומי –ומה פשר החידה הנפלאה הזאת? – עוד מעט, הקורא, ואנחנו נשים פנינו נוכח דרכך לבאר הדבר כאשר נדע, אך חכה נא מעט עד אם כלינו דברינו, פה, כי עוד דברים רבים לנו לשאול, ואתה אולי לא ידעת: הן שני צירים לכל מחט ומחט, הן ציר צפוני וציר דרומי יש לאחד, ומה יהיה אפוא אם נשבר את המחט הזה לשנים? האם לא תחשוב למשפט כי בעשותך זאת, ונותר בידך האחת מאגנעט אשר הוא צפוני על פני כלו, ובידך השנית מאגנעט שהוא דרומי על פני כלו? – אם לא ידעת עוד את משפט השבירה הזאת, אחלי, קורא אהוב, נסה נא בידך את המעשה הזה לעשותו, ורחב לבך ונהרת כי את אשר לא שערת תראה.

כו. משפט המאגנעט הנשבר לשנים.

אחרי שברך את המאגנעט לשנים, תראה כי היו בידך השברים השנים לשני מאגנעטים לכל משפטם וחקותם, ולכל אחד ואחד גם ציר צפוני וגם ציר דרומי, ולכל אחד ואחד גם חלק תיכוני שאיננו מאגנעטי כלל! מה זה היה פתאום? הן היה המחט בידך טרם נשבר בן ציר צפוני וציר דרומי, ובחלקו התיכון היה ברזל ככל הברזל, ועתה כאשר שמת שבר בחלק התיכון הזה, בחשבך כי יהיו בידך שני שברים וכחם לא יהיה אתם כי אם איש איש בראש האחד, והנה הראך הנסיון אחרת: שני מאגנעטים עתה בידך, לא שונה דבר כי אם קטנים עד החצי מן המאגנעט הראשון, והמקום אשר היה לפנים הציר הצפוני לא נהפך גם עתה, וגם המקום אשר היה הציר הדרומי לא נהפך, ואך במקום השבר היה הראש האחד דרומי והשני צפוני, ובשניהם נמצאו עתה מקומות בתוך שאינם מאגנעטיים ואינם מקבלים אבק ברזל וכדומה. תחת אשר לפנים בטרם השבר המאגנעט הראשון, היו המקומות האלה מאגנעטיים כמשפט. אך נסה נא עתה ושים את השברים השנים יחד למען יראו כאחד, וראית מראה אחר: סר פתאום כח המאגנעט ממקום שם שבר, אין פה בתוך לא צפוני ולא דרומי, ואך שב המאגנעט ויהי כבראשונה טרם נשבר המחט וטרם נחלק לשנים. והיה אך אם תפרידם עתה, והנה פתאום ברגע הזה פשט הכה ההוא ויעף ויתחלק לחלקיו, ויקומו לעיניך מאגנעטים שנים, מאגנעטים לכל משפטיהם וחקותיהם, לא נעדר דבר, ואתה עומד משתאה ומחריש. ומה תשפוט עתה למראה חזיון נפלא כזה? איה אפוא המפתח אשר לחידות כמו אלה? איכה תחל להסיר המסכה הנסוכה על פני הכחות הנעלמים האלה אשר בטבע.

גם יודעי חכמת הטבע לא ידעו עוד רבות בדבר הזה, כי עוד חתום וסתום עקר הסוד מלפנינו, והחכמים לא ינוחו ולא ישקטו על אודותיו, ואת אשר חקרו ואת אשר מצאו, אותה נגיד לך. אכן תורה אחת תצא לך עתה: גם האיש אשר מעודו ועד כה נסה לכזב כחות הטבע הנסתרים, כחש ואמר לא היו ולא נבראו, גם האיש הזה יראה עתה אחרת, וגם הוא יחזה נכוחות, כי יש ויש בטבע כחות רבים הנסתרים ממנו, יען כי נסתרים. הם מנגד חושינו, ואין אחד מחמשת חושינו ירגיש את דבר היותם. ואנחנו בראותנו את המחט לא נדע הישנו מאגנעטי אם לא, כי גם עיננו ואזננו, גם טעמנו וריחנו, וגם חוש המשוש אשר לנו, לא יאמר דבר בדבר הזה, והמאגנעט הזה הן הוא כח אדיר ועצום ורב לשאת גם סבל וגם משא, ובימינו היום יודעים אנחנו לעשות מטילי מאגנעט אשר יעצרו כח לשאת גם סבל אשר לא נדע לו כל קצב. ובכן רואים אנחנו את הפעולה מבלי לראות את מוצאה ומבלי לדעת את מקורה; רואים אנחנו יודעים היטב כי זה כח לפעולה, כח מושך, אף מצאנו לה מקום ששם ימשול כח דוחה בלבד, והפעולה הזאת פעולת הכח המושך הנה היא טמונה במחט המאגנעטי ונסתרה מנגד עינינו ואך נגלה נגלתה לנו בהקרב אל מחט הברזל. ואף גם זאת, הקורא, כי משפט אחד וחקה אחת לכח המושך הזה ולכח המושך אשר לחמרים: בהתמעט הכח על פי ערך המרובע, לאמר: הברזל הרחוק מן המאגנעט שנים בזרת, ימעט הכח המושך אותו פי ארבעה מן הברזל הרחוק מן המאגנעט אך זרת אחת. ואף גם זאת כי הכחות המושכים אשר ידענו, שנים למיניהם, הראו אותנו כי שונים הם איש מאחיו; הכח המושך אשר לאטמים איננו מושל יחידי, בהיות שני בחברתו גם כח דוחה, והכח המושך אשר לחמרים, לבדו הוא ולא יתערב כל זר אתו, במשכו את הדברים ממרחק רב, וכן יהיה הכח המושך אשר לאטמים סר למשמעת החום, והכח המושך אשר לחמרים חפשי ממנו. –אולם לא כן נחלת המין השלישי, הכח המושך אשר למאגנעט, אשר ידענו עתה, והוא גם כראשון גם כשני: הוא ישלח פעולותיו גם עד למרחוק, וגם כח דוחה ישנו אתו, וגם יד החום תשלוט עליו שלטת רבה; כי בהביאך את המאגנעט לידי חום, וחדל כחו מעט, ובהביאך אותו באש להתלהט יסור כחו ממנו כלו ולא תדע.

אחרי הדברים והאמת האלה, נצא נא להתחקות על שרשי התעלומות האלה, עד המקום אשר ידנו משגת.

כז. חקר מראות המאגנעט.

הדבר אשר יצא מכל המסות הנעשות, הוא אחד: יש דבר נסתר במחט הברזל או ברזל עשות, וכן גם בכל הברזל ובכל העשות, אשר לא נדע ולא נראה, והדבר הנסתר הזה – יהי מה יהיה ויהי שמו מה יהיה – הוא בתכונת כל הברזל ובטבעו אשר לא יראה לעינים, והיה אך בקרוב אליו המאגנעט, ובגעת בו ובשפשף בו, יעור הדבר הנסתר הזה, והברזל יהפך מאגנעטי; ואחרי אשר אנחנו רואים כי לא אבד המאגנעט המשפשף דבר מכחו, ואמרנו כי לא עשה המאגנעט דבר, כי אם העיר את הכח הנסתר הטמון בברזל; ואם בעיני הקורא יפלא הדבר, בעינינו. לא יפלא, כי לא אחד הוא הפלא הזה בשדה הטבע, ואנחנו רואים כי גם נטף אחד חומץ יחמיץ חמר נוזלים רב, ונטף האחד רעל אבעבועות יעלה אבעבועות בכל נפש האדם, והאבעבועות האלה מלאות כלן את הרעל ההוא. אך לדבר הזה נאמר דבק, לאמר: דבקו האבעבועות באיש ההוא; והיה אם נחפוץ גם אנחנו אשר עומדות רגלינו על אדמת ההגיון הישר, למצוא די פשר במלים ובאמרנו גם אנו: דבק כח המאגנעט בברזל ובא גם אל קרבהו, ומצא לנו? אך יהיה מה שיהיה, ואנחנו בשפטנו כי דבר עצור בברזל או בברזל הנהפך למאגנעטי, אשר יעור לצאת לפעולה, נבוא לידי משפט שני, כי הדבר הנסתר הזה מורכב משני מינים, כי על כן היתה המאגנעטית בציר הצפוני לבד ובציר הדרומי לבד, ולפי זה נאמר: הכח הנסתר הזה הוא מין חמר, והחמר הזה איננו פשוט כי אם מורכב משני חמרים יסודים, חמר אחד צפוני וחמר אחר דרומי, והמה חמרים אשר להם תכונת המאגנעטית, גם בכל הברזל אשר כחו המאגנעטי איננו נכר עוד, והיה אך בנגוע ובשפשוף מטיל מאגנעט בו, יפרדו החמרים המורכבים ההמה, ובא החמר האחד בראש האחד והשני בראש השני, וקם בו ציר צפוני וציר דרומי גם יחד. אמנם הבאור הזה איננו כי אם רעיון לבד, הנחה לבדה; אבל יש ידים לתת להנחה הזאת יסוד נאמן, כאשר נראה אחרי תת את ההנחה הזאת שלמה לפני הקורא.

אל נא יחשוב הקורא כי המחט הנהפך למאגנעטי בידנו, הנה בא החמר האחד כלו אל הציר הצפוני והחמר השני בא כלו אל הציר הדרומי, והחמרים אוו להם מושב עתה אך בשני ראשי המחט, כי אחרת נראה בשברנו את המחט: במקום השבירה קם מחדש המר אחד בצפון וחמר אחד בדרום; ולא זאת בלבד, כי גם אם נשבר את המחט הזה לאלפי בקיעים, ומצאנו בכל בקיע ובקיע גם ציר צפוני וגם ציר דרומי, וחלק אחד בתוך בלתי מאגנעטי, והדבר הזה לנו לעדה נאמנה, כי אמנם לא התפרדו שני מיני המאגנעטיות ללכת אחד הנה ואחד הנה; ועוד יותר שנראה זאת נשים אל לב כי הברזל או המחט גם הם, המה אך קבוצת אלפי אטמים, ולמצוא ידינו ורגלינו בחקרי מראות המאגנעט נאמר, כי בכל אטם ואטם יתפרדו כאחד שני חמרי המאגנעטיים, וכל אטם ואטם הנהו מאגנעט בפני עצמו, לאמר: כל אטם ואטם הוא בן ציר צפוני וציר דרומי גם יחד.

הן זר ונפלא הדבר הזה בעיניך הקורא, אך עליך לדעת כי אין דרך אחר לבאר לנו את מראות המאגנעט כי אם הדרך הזה לבדו, והוא הוא הנאמן בכל מראות המאגנעט, אשר על פיו נבינה את הסתום ואת החתום.

כח. המחט בחהפכו להיות מאגנעטי.

שוה נא לנגדך כי יש לפניך מחט דק מאד באורך המחט אשר לארג, והמחט הזה דק הוא עתה עד הראות לעיניך אך אטמי ברזל מסודרים לארכם, ואתה גם ידעת כי מחט כזה אין לעולמים, ואך להקל לך הדבר שוית אותו לנגד עיניך; והאטמים המסודרים האלה באין למו כל כח מאגנעטי, לא יוציאו כל פעולה מאגנעטית לעינים, ואך בכל אטם ואטם סגורים ומסוגרים שני מיני חמר מאגנעטי (לדבר הזה יחסר כל מופת) אחד צפוני ואחד דרומי, ובהיותם משולבים עתה כאחד, יחסרו כל כח למשוך את הברזל האחר. אולם הנה יד נוגעת עתה במטיל מאגנעט בקצה המחט הזה, ועינינו רואות את המעשה אשר יעשה בקרב המחט בהפכו להיות מאגנעטי: נניח נא כי ציר המאגנעט הנוגע הוא הציר הצפוני, והוא נגע עתה באטם ובו נקבצו שני החמרים המאגנעטיים כאחד, ואנחנו הלא נדע כי ינוס מפניו החמר הצפוני והדרומי ידבק בו, ובכן אפוא נחלק עתה האטם הזה להיות לו גם ציר צפוני המתרחק וגם ציר דרומי המתקרב, והמאגנעט אשר בידנו הפך לו את האטם הראשון הזה אשר למחט להיות למאגנעטי קטן ושלם. אך יש שכן קרוב גם לאטם הראשון והוא האטם השני אשר במחט, ואנחנו ידענו כי נגע אותו הראשון עתה בצירו הצפוני, ולרגלי הנגיעה הזאת חובר אליו הכח הדרומי אשר באטם השני, והוא גם הוא נהפך להיות למאגנעט קטן, והמעשה הזה יעשה גם האטם השני ויהפוך את השלישי לעשותו למאגנעט קטן, והשלישי את הרביעי והרביעי את החמישי עד תומם, והאטם האחרון, כאשר נדע, נתן את חלקו הדרומי לשכנו אשר לפניו, והכתף הסוררת הפונה החוצה היא היא הציר הצפוני – זה הוא המעשה אשר יעשה בגוף המחט ברגע אשר יהפך להיות מאגנעטי, ואם תשים לבך אל הדבר הזה תראה כי משפט אחר לך עתה על דבר המאגנעט מאשר ישפוט ההמון.

ההמון יאמר: המאגנעט ימשוך אליו את הברזל, וכן גם יראה הדבר, אבל אנחנו אחרת נשפוט: המאגנעט לא ימשוך אליו את הברזל, כי אם את החמר המאגנעטי אשר בכל אטם של כל הברזל, ולציר המאגנעט יש בחיצוניותו החמר המאגנעטי הנפרד, והחמר הזה יארח להתאחד עם חברו, ולכן ימשוך אליו את החומר אשר כנגדו, וירחיק את בן מינו, כי מה לזכר עם הזכר בעת אשר אך זכר ונקבה נבראו, לכן יבקש החמר הנפרד אשר בקצה ציר המאגנעט את בן זוגו, ובעשותו זאת יהפוך את הברזל אשר יגע בו לעשותו למאגנעט; וגם המחט התלוי במטיל מאגנעט ימשוך אליו בדרך הזה גם מחט שני, כי הפך הראשון מאגנעט ויהפוך עתה את השני, וכן יהפוך השני גם את השלישי; ואף גם זאת כי מחט המאגנעט הוא אך קבוצת אטמים מאגנעטיים, לכן בשברנו אותו לבקיעים נמצא אותם כולם מאגנעטיים, וכל בקיע ובקיע הוא מאגנעט בפני עצמו; ובדרך הזה נוכל להבין את כל מראות המאגנעט, באין דרך אחרת לדעתם. – אך האינך שואל עתה את השאלה. כי בהיות בטבע חמרי המאגנעט השנים, החמר הצפוני והחמר הדרומי, לבקש איש את זוגו ולהתאחד, מדוע אפוא לא יחדל הברזל ההפוך להיות מאגנעטי, מהיות מאגנעטי? מדוע אפוא לא יתאחדו כרגע החמרים המאגנעטיים השנים בכל אטם ברגע סור מאגנעט הראש מהם? – אכן אמת נכון הדבר הזה כי אמנם גם התאחד יתאחדו החמרים האלה וכח המאגנעט כליל יחלוף! ברזל רך יהפך מאגנעטי על נקלה, אך גם על נקלה יחדל כחו זה, בסור ממנו מטיל מאגנעט הראש, אבל ברזל קשה לא יקבל אל תוכו את הכח המאגנעטי על נקלה, יען כי החמרים השנים בכל אטם לא יתפרדו על נקלה, ותחת זאת, אחרי אשר נפרוד נפרדו, לא ישובו להתאחד גם בסור מאגנעט הראש מהם; ולכן נראה כי בשפשפנו את ברזל עשות (שטאהל) במאגנעט תעבור עת כבירה עד קבל את הכח המאגנעטי, אך אם קבל פעם את הכח ההוא, אז ישאר בו הכח ויהי למאגנעט.

כט. החמר הנסתר, או הדבר אשר קורא לו פלואידום.

בפרק הקדום אמרנו כי יש חמר בברזל, חמר נסתר, והוא סבת התגלות המאגנעטי, והוא מורכב משני יסודות אשר לא יראו כל פעולה עד אם יפרדו, ואשר בגעת בם מטיל מאננעט שבו כבר נפרדים היסודות האלה בחמר, יפרדו ברגע גם הם, ומראות מאגנעטיים יראו – אך האם בצדקה נקרא לדבר ההוא חומר? כל חמר שאינו בן משקל, או כאשר יאמרו בשפת חכמי הטבע, שאינו בן כובד, אינו חמר, וההמר הזה המדובר בו לא ישקל במאזנים, כי לא ישקל הכח המאגנעטי, ולכן יקראו החכמים לדבר הנסתר ההוא: פֿלואידום (זרם לא נראה, נסתר מעיני בשר).

הנה עומדות רגלינו עתה עוד הפעם על אדמת סוד סתום בטבע, והסוד הזה שונה כביר מן הראשונים. כאשר ראינו כח מושך וכח דוחה מושלים בכל הטבע, כן נראה אותם גם במאגנעט, אך תחת אשר עד כה לא מצאנו חפץ לבוא לידי מחשבה, כי יש בקרב האטמים או בינות להם, דבר נסתר, הנה עתה בבואנו אל המאגנעט ובראותנו את המראות הנפלאים, מצאנו נחוץ להחליט, כי יש דבר נסתר כזה בכל אטם של ברזל, אשר נוכל להעירהו ממנוחתו, ואשר נוכל לחלקו לחלקיו היסודיים, ואשר נוכל להניעו ולהנידו, כדבר המובא מן המקום אל המקום, והיה תחת אשר עד כה נשאנו על שפתינו אך את הכח הנסתר לבד, נחל עתה לקרוא גם בשם חמר נסתר, או פֿלואידום, או יהי שמו מה יהי. – ואף גם זאת ראינו, כי ברזל רך נוח לקבל אל תוכו את הכח המאגנעטי ונוח לאבדו, כי כבלעו כן יפלטהו, וברזל קשה, קשה לקבל וקשה גם לאבד, כי אם קבל ברזל הקשה או ברזל עשות אל קרבו את הכח המאגנעטי, יקום בו ימים ושנים. אך האם לא נשאל במה שונה אפוא הברזל הרך מן הקשה? הלא אך כי הברזל הרך לא יכיל בקרבו את הפחם, תחת אשר בברזל הקשה התחבר הברזל עם הפחם, וגם בהתקרר הברזל המחומם לאטו יהיה לרך, ואם בהוציאנו אותו מן האש ונביאהו פתאום במים לקררו יהיה לחזק ולקשה; והדבר הזה יבאר לנו את פעולת המאגנעט אשר שונה היא בברזל למיניו השנים: בהתהמם הברזל באש לוהט ובהתחברו עם הפחם יפרדו אטמיו בחוזק יד להתערב עם אטמי חמר הפחם, ואם יתקרר הברזל פתאום בהובאו אל המים, לא יעצרו האטמים כח לשוב למקומותם מהר כאשר יעשו בהתקרר הברזל לאטו, וע"כ לא יחלוף גם הכח המאגנעטי מברזל קשה כזה, אומן ברזל עשות, חיש ומהר כאשר כבר בא אל קרבו. זאת חקרנוה כן היא, וזה כל הדבר אשר יודעים חכמי הטבע על אודות כח המאגנעט, ואיש אשר עינים לו לראות נכוחות, יראה וידע, כי אך נסה נסתה חכמת הטבע להציג כפות רגליה על הככר הזה, וכי עוד רבות לפניה עד בואה אל המטרה כי האם לא תעלה עתה השאלה על לבנו: האך בברזל לבדו ישנו החמר הטמיר והנעלם הזה שכחו כח מאגנעטי? הגם בדברים אחרים נמצאהו? או הישנו בכל הדברים ואנחנו לא נדע? – אבל גדולים חקרי לב אשר חקרו בשנים האחרונות יענו לנו: כי אמנם יש ויש החמר הנסתר הזה בכל הדברים אשר לעינינו, ובפרק הבא נראה לקורא, כי הארץ כולה מאגנעטית היא, ועושה מעשיה בד בבד כמשפט המאגנעט בברזל. אך כי יהיה דבר עם לבבך לשאול, מדוע אפוא לא נוכל להפוך את כל הדברים לעשותם מאגנעטיים יענו ויאמרו לך יודעי הטבע, כי שרש הדבר הזה הוא אחת משתי אלה: או כי אנחנו לא נעצר כח להפריד בין שני חמרי המאגנעט הראשים, מבלתי דעת לעשות את המעשה הזה, או אם נאמר, כי יצלח חפצנו זה אך לרגע קטן, ועד מהרה ישוב החמר הנפרד הזה להיות כבראשונה, – אך האם לא נוכל להעביר את הכח המאגנעטי אשר בברזל ולהביאהו אל תוך דברים שאינם מן הברזל? או האם לא נדע כל דרך להעביר את הכח המאגנעטי מן הברזל בזרוע כח? – עד היום הזה לא נדע את האחת וגם לא את השנית; המאגנעט, כאשר נראה בפרק הבא, יוציא פעולתו גם על דברים אחרים, אך לא יעשם למאגנעטיים, וגם לא נוכל להעביר ביד חזקה את החמר הנסתר אשר אמרנו מן הברזל, כי הוא לא יזרום מן הדבר אל הדבר כאשר יזרום החמר העלעקטרי, החמר הנסתר השני, אשר יתפשט ויתכווץ, יגבל ויעבור גבול, הכל כפי חפצנו כאשר נראה בעתו – ובכל זאת קרובים ודבקים הם החמרים השנים האלה: העלעקטרית והמאגנעטית!

ל. כל הדברים מקבלים כח מאגנעטי.

זה מכבר נדע, כי לא את הברזל לבד ימשוך המאגנעט, כי גם מתכות אחרות כמו ניקל וקאבאלט, ואותם ימשוך בכח מעט מן הברזל, עד שקם החכם פֿערעדע ויוכיח אחרת בנסיונותיו אשר עשה על פי מאגנעט חזק מאד ע“י העלעקטרית; כי הראה לדעת שגם כל המתכות, כל החמרים וכל הנגרים וגם כל האויר, מקבלים השפעת הכח המאגנעטי אם רב ואם מעט. וזה דבר המשפט: אם תקח לך מאגנעט כעין הפרסה, חזק מאד, ותשים לבינות ציריו השנים כל גוף אשר ימצא לו ריוח להתהפך אל כל צד, וראית כי הצירים ימשכוהו או ידחוהו, והיה במשכם, ידבק הגוף לארכו בשני הצירים לחברם ויהי כעין הקוטב, ובדחותם, והיה הגוף כעין הקו המשוה תלוי באלכסון בין הצירים השנים. ולפי זה, נסה פֿערעדע ויוכיח כי משפט הטיטאן, הפלאטין אבן האסבעסט, אבן יליד הנחל (פלוססשפאט), אודם המעניג, צינק, פיטריאל, הצינובר ( מין כסף חי), התשחורת, הגראפֿיט (אבן העופרת), פחמי העץ. הנייר, השעלאג, חמר החותם, הגוטא־פֿערטשא (הגומי של האי פערטשא). כמשפט הברזל, הניקל והקאבאלט, בהדבקם גם הם מן הציר אל הציר, והם יקראו בשם ״גופים מאגנעטיים”; ואך גופים אחרים כמו הצינק, הבדיל, העופרת, הנתר, הכסף החי, הכסף, הנחשת והזהב, וכן הפאספֿאר, היאד, הגפרית, חמצי־היין, חמצי־הגפרית, חמצי המלח, חמצי־הסאלפעטר, שמן הזית, שמן הטערפענטין, גומי־עלאסטיקום, הדונג, העמיל (שטאָרקע), הצוקער, העץ שן הפיל (עלפענביין) וכו', כל אלה ידחו מעל פני הצירים ויהיו בתבנית הקו המשוה, ולהם קורא ״גופים דיאמאגנעטיים“, לאמר: גופים המודחים מעל המאגנעט, והמים הטהורים גם הם על הגופים הריאמאגנעטיים יחשבו, כי מודחים הם, והיה בהביאנו, מעט מים בזכוכית מורה השעות, ההובאת אל בין הצירים השנים אשר למאגנעט הפרסה החזק, יחדלו המים מהיות כמים הפונים כי אם יתקבצו מימינם ומשמאלם, ויאספו ויתיצבו כנד בתוך בין הצירים; והחכם הצרפתי בעקערעל, השכיל מאד לעשות במועצות ודעת נסיונות כאלה גם בכל האויר למיניו, וראה זה מצא, כי יסוד אויר החמצי ימשך אך הוא לבדו אל פני צירי המאגנעט, ומיני האויר האחרים, כיסוד המים, חמצי הפחם, יסוד אויר המחנק, אויר המאיר, קיטור הכסף החי, וקיטור המים, כל אלה ידחו מעל פניהם, ובכן נראה כי יסוד אויר החמצי בלבד יחשב על הגופים המאגנעטים, והאויר האחר לכל מיניו הוא דיאמאגנעטי. ובשנת 1851 הצליח פֿערעדע לצעוד בנסיון הזה עוד צעד אחד קדימה, וראה זה מצא כי יסוד אויר החמצי (זויער שטאף) לבדו אמנם הוא האחד בכל מיני האויר אשר מאגנעטי הוא, וגם משפטו כמשפט כל הברזל בנוגע למאגנעט, כי חלק יחלקהו לשני צירים, הציר האחד צפוני והציר השני דרומי; ובפה מלא השמיע משפט, אשר גם איש כהומבאלדט הגדול לא בז לו מלאספו אל תוך ספרו ״קאסמאס”, והוא, כי האדמה המוקפת יסוד אויר החמצי, מעוטפת היא כמו רקוע ברזל דק, וכדור האדמה ישחר מכחו המאגנעטי לו. אמנם לא בשלו עוד הנסיונות הנעשים בדבר יסוד אויר החמצי לדעת את תכונתו המאגנעטית בכל, אך לפי חשבונות החכם פליקער בעיר באָן, הראינו לדעת כי הכח המאגנעטי אשר ביסוד אויר החמצי ימעט פי שלשת אלפים מהכח המאגנעטי אשר בברזל, והיה בקחתך לאָטה אחד יסוד אויר החמצי להעביר בו זרם מאגנעטי, ומצאת כי דרוש לך מאגנעט חזק במדה רבה כזו, אשר בכחה יכולת לפעול במטיל ברזל במשקל שלשת אלפים לאטה, שהם בערך צענטנער אחר.

היוצא לנו מן הדברים הנאמרים יורנו אפוא, כי לא אך בברזל לבד נמצא הכח המאגנעטי, כי לא אך בו לבדו נמצא את החמר הסתום או את הפלואידום, כי פֿלואידום כזה מלא מלוא כל הטבע, ובגופים אחרים נראהו על פי כח דוחה לבד, ובגופים אחרים נכירהו על פי כח מושך לבד, או על פי חלוקי הצירים, ועל פי הכח המושך אשר לצירים או הכח הדוחה בם. ורעיונות כאלה עלו זה כבר על לב, אחרי ראות כי כדור האדמה כלו איננו כי אם מאגנעט אחד, ואנחנו נתחקה פה לראות את פלאי הכח המאגנעטי אשר לארץ: הלא הודעתיך כבר מה משפט המאגנעט הקשור בחוט, תלוי בין השמים ובין הארץ, מה צירו הצפוני ומה הדרומי, ומה הקאמפאס העומד ככהן לאורים ותומים לכל יורדי הים באניות – אך מי יוליד את המראה הנפלא ההוא? הנה כביר מצאה ידך, קורא יקר, ונסית עתה מסה קטנה וידעת: אם תשים לך מאגנעט גדול על השלחן, ובידך מחט מאגנעטי קטן אשר יתנועע הנה והנה, בהיותו נתון על פני ראש מחט נחשת ככל כלי הקאמפאס, וראית עין בעין את הפעולה אשר יתן המאגנעט הגדול בקאמפאס, כי בתתך את הקאמפאס הקטן על פני החצי האחד אשר למאגנעט הגדול, יתנודד הקטן הנה והנה, ולא יחדל עד אם יהיה בד בבד, כבד המאגנעט הגדול ושם יעמוד, ובתתך אותו על פני החצי השני, ונוכחת כי לא ינוח עד התאימו מעבר מזה ישר עם בד הגדול מעבר מזה, וכן בהניעך אותו עד שתחפץ, והוא על מקומו זה ישוב בשלום; והיה בבואך לחקור אחרי צירי המאגנעטים השנים האלה, תראה כי גם פה משך אליו הציר הדרומי אשר לגדול את הציר הצפוני אשר לקטן, בכל כחו, וכן גם הציר הצפוני אשר לגדול מעבר השני משך אליו את הציר הדרומי אשר לקטן כמשפט; ואנחנו אשר ידענו כבר את המשפט ההוא על פי הנסיונות אשר אמרנו, ימצא לנו בדברים אחדים לדעת מדוע תתן האדמה לשני ראשי המאגנעט את הדרך הקבוע צפונה ודרומה, וידענו היטב מי הוליד את הרעיון הזה לאמר, כי האדמה היא מאגנעט גדול, או כי פעולתה היא פעולת אבן המאגנעט.

לא. הכח המאגנעטי אשר באדמה.

כל הנסיונות אשר נעשו וכל המראות אשר נראו, יעידו לנו עתה, כי לא זה בלבד שהאדמה גם היא מאגנעטית, אבל, כי האדמה היא מכון לשבת המאגנעט העושה פעולותיו בברזל, אשר גם הוא ממנה לוקח – אבל לפנים לא כן חשבו, לפנים האמינו כי ישנו בבטן האדמה מין ברזל אחד מאגנעטי גדול מאד, או אבן אחת מאגנעטית גדולה ורחבה, וקרנים מידי הכח הזה הטמון בקרבה, למחט המאגנעט אשר בידנו; ואך אנחנו נסינו במסות אף ראינו כי גם שנויים להמאגנעט, והשנויים האלה יאמרו לנו ברור כי לא ממקור אחד קבוע יבוא כח המאגנעט – המאגנעט יזל לפעמים לשנות ארחות דרכו, ויחדל לפעמים להיות נוטה אל הרוח האחד: כי לפעמים בהאיר האורות הנפלאים אשר קורא למו ״מאורות הצפון", ממול פאתי הרוח אשר שמה יט לו המאגנעט, יתנועעו ברגע ההוא בתנועה עזה כל מחטי המאגנעט אשר במלוא רוחב כל הארץ, וברגע ההוא יסורו כולם, אין יוצא, מדרכם הקבוע למו מימות עולם, ויטו את ציריהם גם פה וגם פה; ונוסף על זה כאשר נוכחנו לראות כי לא משפט אחד לכל המאגנעטים ליום כלו, וכי יש שעות אשר תנועה להם ושנוי להם, יצא לנו המשפט כי לא בבטן האדמה תנוח לה אבן מאגנעט אחת אשר ממנה לכל הפעולות המאגנעטית תוצאות, רק כי המאגנעט הוא כח אחד מכחות האדמה, והוא נלוה אליה ככל כחותיה הנשארים, וכמו כח העלעקטרית אשר כרע כאח הוא לכח המאגנעטי; וכאשר נצעד צער אחד קדימה בידיעות הטבע, כן נמצא וכן נדע כי כן הוא הדבר הזה, ואין איש אשר יאמין כי נוכל לגלות את מסתרי הכחות הנסתרים, עד אם חקרנו ועד אם מצאנו שרש דבר נמצא בכח המאגנעטי אשר לאדמה; ובגאוה ובגודל לבב תאמר אייראפא, כי זה איש יולד בה, חכם הרזים אלכסנדר הומבאלדט, הוא האיש אשר סלל מסלה גם לידיעה ההיא, בהציבו בתים למצפה במלוא רוחב כדור הארץ, למען דעת תחלה חקר חקי הדבר הזה הנסתר בטבע, ופרידריך גויס עוזר אחריו, איש אשר שמו לא נודע כשם הראשון, ואשר בחשבונותיו העמוקים, חשבונות הנדסה, ירה אבן פנה לידיעת הסוד הצפון ההוא. – אך אנחנו לא נוכל להעביר בדברים מעטים את הידיעה הזאת מידיעות הטבע, ונתן לעיני הקורא אך השקפה קטנה עליה, למען דעת, כי הדבר הקטן אשר הוא למשחק לנו, המחט ההפוך מאגנעטי, יכה שרש רב בכל מרחבי הבריאה, והוא ישים לפנינו החקים והמשפטים אשר עליהם עולם יוסד, עולם ומלואו.

שלשה דברים ראו החכמים רואי מראות הטבע בתכונה המאגנעטית אשר לאדמה, נסוה, בחנוה אף ראו פעלה: מחט המאגנעט פונה צפונה ודרומה, אך לא ישר אל הציר הצפוני והציר הדרומי אשר לקוטב האדמה, כי אם בחצי כדור הצפוני נוטה הבד לימין, ובחצי כדור הדרומי יט לשמאל, ובכן נראה כי הצירים המאגנעטיים אשר לאדמה, אינם הצירים אשר עליהם היא סובבת במשך עשרים וארבע שעות, וגם המרחק אשר ירחקו הצירים המאגנעטיים מצירי ההקפה איננו דומה ושוה כפעם בפעם, אבל ישנו מקומם מזמן לזמן, ומן העת אשר בה חקרו אחרי מחט המאגנעט ועד היום, סרו הרבה ממקומם; אולם אחרי אשר יעיד הומבאלד, כי הסינים ידעו זה שלשת אלפים שנה את המחט המאגנעטי להיות להם לקאמפאס מורה את דרך הדרום, יצא לנו המשפט, כי בסור הצירים המאגנעטיים ברבות העת מן הצירים אשר לאדמה, לא יסורו לעזוב את רוחות השמים אשר אוו למו מאז, לתור אחרי רוח אחרת, כי אם יסורו מעט וישארו בגבול הרוחות ההן; והדבר הזה לנו לעדה, כי יש איזה דבק בין ציר המאגנעט ובין ציר ההקפה אשר לאדמה, וחוקרי הטבע יעמלו בזה הרבה, וראש דברם הוא לבוא עד תכונת הדבק ההוא ועד פשר השנויים אשר ראינו; – זה הוא הדבר האחד מן השלשה, והדבר השני הוא, כי אם נעשה לנו מחט מאגנעטי במשפט ובדיוק, ואם נתלהו בחלקו התיכון המצומצם, נראה כי לא יהיה המחט הזה לנגד עינינו ישר כבר המאזנים, כי הראש הצפוני וכבר בארצותינו וירד מעט ארצה, וכאשר נביא אותו אל דרך הצפון, הלוך וקרוב, כן יכבד הראש הצפוני, וכל אשר נוסיף להביאהו צפונה, כן ירד, עד הביאנו אותו אל המקום ששם הציר המאגנעטי אשר לאדמה, ושם נראהו יורד נצב כלו, ראשו הדרומי מגיע השמימה והצפוני ארצה. אך שונה ומשונה הדבר אם נשוב אחור ונפנה דרומה כי כאשר נסע הלוך וקרוב, כן יקל הראש הנופל וכאשר נקרב דרומה הלוך וקרוב כן ירום ונשא, עד בואנו עד קרבת הקו המשוה, וראתה עיננו אותו מושכב ישר כבד המאזנים, והיה אם נוסיף עתה ללכת הלאה דרך הדרום, וירד הראש הדרומי מעבר מזה, וכאשר נלך הלאה כן יכבד וכן ירד, עד בואנו אל המקום ששם הציר המאגנעטי אשר לאדמה, ושם נראהו יורד נצב כלו, הראש הדרומי ארצה והצפוני יגיע השמימה. ואת המראה הזה קראו נטית מחט המאגנעט, וגם הנטיה הזאת איננה על פי סדר ידוע וקבוע, כי שנויים רבים ברוחה ושונה ומשונה מן העת, עד העת וחקותיה ומשפטיה לא נודעים עוד; – הדבר השלישי אשר אמרנו הוא החידה בדבר כח המאגנעטית אשר לאדמה, כי חליפות רבות לרוח הכח ההוא ושנויים לו רבים מאד, וחקותיו ומשפטיו לא מסודרים, ואין איש יודע שרש הדבר.

אבל! הדבר אשר הורה לנו פערעדע היה לתשועה גדולה ועצומה, כי בשפטנו עתה ובאמרנו כי יש לאויר החמצי תכונה מאגנעטית, יצא לנו משפט כי יש חליפות ליסוד החמצי ההוא לפי החום אשר יהיה, והחום יכפה את כח המאגנעט וישים מעצור לו, והומבלדט יוציא משפט, כי השמש המחמם את האדמה ומוליד חליפות ושנויים, הוא יוליד גם את השנויים האלה. – ובכל אלה לא נדע עוד רבות, ולא נעצור כח לבוא לידי באור החידה הזאת, עד אם בארנו כח שני נסתר בטבע, הוא כח העלעקטרית, אשר חבר הוא למאגנעט, ואשר לחקרו נשים עתה את פנינו.

לב. הבריאה והעלעקטרית.

בכל ההמצאות והחדשות אשר המציאו ואשר חדשו עד היום, אין דבר אשר יערך בגדלו אל דבר העלעקטרית, ואמת נכון הדבר, לא הפלגה ולא גוזמא הוא אם נאמר, כי ערך כל הטובות וההמצאות לא יעלה גם עד הרביעית מכל הטוב והמועיל והנפלא אשר בראה לנו היא, ואם גם נשים לב כי זה אך החלה, וכי עוד עתידות נפלאים לה אשר יביאו את האדם עד מרום אשרו ושלותו באשר הוא אדם, אז משתאים ומשתוממים נעמדה ונאמר, כי היא היא עץ הדעת, היא היא עץ החיים, ואת פריה נאכל לשבעה, ואלהים לא צוה לבלתי אכול ממנו.

לפנים בארץ בנשוא המשוררים תהלה לאל אלים, ענו ואמרו ״עושה מלאכיו רוחות, השם עבים רכובו, משרתיו אש לוהט, ברק ורעם“; אך הנה קצרה, קצרה עתה התהלה הזאת! הנה מלאכים לנו עתה, מלאכים קלים מרוחות השמים, מלאכים נושאים דברינו ומחשבותינו מהר גם מרוח וגם מסערה; בחופי אמעריקא הצפונית ובחופי אייראפא עומדים טעלעגראפים עלעקטריים, המודיעים דבר ליורדי הים באניות טרם בוא סערה וסופה, וגם איזה דרך תבואנה, והידיעות האלה הקלות מאור השמש, קלות גם מן הרוח, ובביא מלאך האלהים זה, והנה הקדם הקדים אותו מלאך האדם, הטעלעגראף, וישם דבר לפני המלחים, והם עשו כונים והכנה לקבל את פני האורח. – הנה רכובים לנו עתה הקלים מן העבים; לפנים שמו את העבים למרכבות האלהים, בהיותם אז הממהרים לרוץ אורח והקלים מכל מרוץ, ויקם אחרי כן האדם ויכונן לו רכב, ואניה עשה לו, ההולכים באש וקיטור, עוברים מרחקי ארץ והוצים מים אדירים, וקלים הם מן העבים ועולים על אלה; ועוד מעט ותראינה עינינו גם את רכבינו ואת פרשינו עולים בעלעקטרית, ונעלים גם על הקיטור אשר עשינו עד כה. – והאש הלוהט? והברק והרעם? הם היו לפנים משרתי האלהים, ונקם אנחנו ונבוא עד חקרם, ועתה הרבה עלה בידנו וצלח חפצנו לחקות את הברק על פי העלעקטרית, אף הצבנו לנו מוליכי ברק אשר יוליכו את הברק כפי חפצנו אל כל אשר נחפוץ, ואשר יסירו אותו מן הדרך אשר אין חפץ לנו בו, כי שמע האדם לכל החוק אשר למשמעתו יסורו המשרתים האלה, ויקם ויהי אדון למו, והוא אל חפצו יטם. – וגם באור השמש קנא האדם, אשר קראו לו לפנים ״עין הארץ”, ויקנא בשם התפארת הזה ויעל עשן באפו, ויקם ויכונן לו מאור עלעקטרי, אשר בהיות לו ארבע להבות, לא יפול גם ממאור השמש בזהרו; ותחת אשר לפנים הביעו היונים משלי חידות, כי בא בן אלים ויביא בחזקה את האש מן השמים, הנה עשה לו האדם עתה מכונה קטנה, מכונת העלעקטרית, והיה אם יהדה גמול את ידו לגעת במכונה, ויצאה האש לעינינו, ואת אשר לא שערנו נראה. ואף גם זאת בשימנו אל לב, כי זה אך מעט בשנים מיום החל האדם להכניע תחת רגליו את הכח הנפלא הזה, כי זה אך עשרות בשנים מיום החל האדם לברוא לו את כל ההמצאות והחדשות האלה, כי זה אך מעט מיום החל האדם להרכיב את נפשו אדון לכל הבריאה, וכי עוד רבות רבות לפניו, וזה אך החלו – האם לא נאמין אפוא כי ימים באים, ונפלה המסכה הנסוכה על פנינו, וחקרנו את כל הנפלאות אשר בכל הבריאה ובכל הטבע, וקמו המצאות וחדשות אשר ירכיבונו אל על, ויביאו לנו אושר ושלוה נצחת, למען עמוד האדם בתור המעלה וההוד והתפארת והנצח?.. ולכן אפוא אל נא יחר אפנו באדם ואל יקל ערכו בעינינו, אם באו עתה בלבו מחשבות אחרות בדבר הנצח והמעלה, מאשר חשב לפנים, כי לא טוב היות האדם מאמין כפתי, ולראות אך נפלאות וסתומות וחתומות, בעת אשר חקי הדברים נגולים כספר לפנינו; אף גם לא אמת הדבר כי ירום לב האדם וגבה מאד בנפול המסכה מעל עיניו, כי לא טח לבו מהשביל, וראה וידע, ופחד ורחב, בשימו לבו אל היד הגדולה העושה כל הנפלאות הגדולות האלה. ולהפך, הנה רם לב האדם לפנים, בכסות חשך פני ארץ, ובאמור הערום כי הוא הוא היודע הכל, אף החרים ונדה את כל איש אשר ערב את לבו לגלות מעט מן הסתום, ביראו פן יבולע לו.

אחלי הקורא, יסלח לנו אם שמנו פנינו נגד התהלות והתשבחות, תחת לדבר על העלעקטרית ומעלליה, ועזבנו את ידיעות הטבע אשר נתנו כפעם בפעם לפניך, ונשאנו עינינו אל העתיד וחדשותיו, אך עוד מעט ונשוב אל עניננו להעביר לפניך את העלעקטרית ומסותיה הפשוטות, ואת תוצאותן הגדולות, וראית והבינות לכל המהלל הגדול הזה.

לג. העלעקטרית במראותיה הפשוטים.

כגודל הנפלאות והמעשים היוצאים לנו מפי העלעקטרית, כן נקלים הם הדברים אשר על פיהם נעורר את פעולותיה: קח לך קנה חמר חותם קטן ושפשף בו ביד קלה על פני חתיכת צמר או על פני בתי הזרוע אשר בלבושך. לבוש הצמר, ומצאת כי משך המר החותם אליו בחזקה את כל שריגי פסי נייר הקטנים, את כל שער ואת כל הפתים הדקים, ואחרי כן דחה ידחה אותם מעל פניו. ואם צח ואם קר האוויר אשר בחדר, יקום הכח המושך אשר בחמר החותם רגעים אחדים, ואחרי כן יחדל לאטו מרגע לרגע עד חדלו ועד תומו, ושבת ושפשפת בו עוד הפעם, ומצאת את הכח ההוא שנית נאמן לפניך כמשפט הראשון, ובאבדו, ושפשפת שלישית וגם רביעית וראית פעלך כפעם בפעם. – אם אוהב אתה את הנסיונות ולקחת גם זכוכית או קנה הזכוכית הסובב את מנורת ביתך אשר על שלחנך, ושפשפת בן במטפחת משי, ומצאת את הדבר כבראשונה, ואם אך תעשה את הנסיון לנכון, כי תקח את קנה זכוכית המנורה בידך השמאלית, ואת מטפחת המשי היבשה היטב בכף ידך הימנית הפתוחה, ונתת את קנה הזכוכית על המטפחת וסגרת את היד הימנית, ובידך השמאלית תשוב להוציא את הזכוכית במהירות רבה, ואת המעשה הזה תעשה כחמש ושש פעמים, אז יצא לעיניך הכח המושך בכל עזו ופעלו, וראית את שריגי פסי הנייר דבוקים היטב בפני הזכוכית, ואחרי כן, ידחו אחור בצאת גם הכח הדוחה לפעלו, ועיניך רואות את חליפות המשיכה והדחיה, משוך ודחה, משוך ודחה, כעין מחולת המהנים. אך כפלים לתושיה למראה ההוא אם בחשכה תראנו, ואם בחדר אפל תשפשף את הזכוכית, כי בנשאך את עיניך תראה את קנה הזכוכית מאיר לפניך, או תמצא בו נקודות מאירות בלבד, ואם תשלח אצבע ותקרבנה אל הזכוכית, תראה ניצוץ כדמות לובן ותכלת עף ממנה ברעש ובא בראש האצבע.

לתכונה הנפלאה ההיא אשר לגופים משופשפים, קראו עלעקטרית או עלעקטריציטעט, יען כי את התכונה ההיא מצאו בימים שעברו גם בבערנשטיין ( אבן שרפה), ואת הבערנשטיין קראו היונים בשפתם עלעקטראן. אך מה היא העלעקטרית? מה המעשה אשר יעשה בקנה חמר חותם המשופשף או בזכוכית המשופשפת, כי דברים נפלאים כאלה יוצאים לפעולה? – המענה על השאלה ההיא נמצא בפי המחקר אשר בעת האחרונה, ולפי המענה ההוא נדע כי גם בזה אך פני סוד אדיר בטבע הולכים אתנו, חמר נסתר או פֿלואידום, אשר לא נרגישהו ולא נדעהו באחד מחמשת חושינו, ומלוא כל הבריאה הוא מלא. כי כאשר חקרו וכאשר חתרו החכמים וימצאו כי לא לבד לחמר החותם ולזכוכית התכונה הנזכרת, כי אם לכל הדבר הנמצא בארץ, אין יוצא, וכלם יעשו עלעקטריים אם נשפשף במו, ואך ברוב הדברים לא יוכר כמו אלה, והמתכות לא תראינה את סגולתן המיוחדת ואת טיב עלעקטריתן לכל העין הרואה, ואנחנו נצא עתה לחתור ולדעת את סגולות העלעקטרית; ולמען נבינן היטב נעבירה פה עוד מעשה נסיונות אחרים:

עשה לך כדור קטן מעצי גופר (קארקהאלץ) או מעץ ההאלונדער, כדור בגודל האגוז, ולקחת את הכדור הקטן הזה וקשרת אותו בחוט משי יבש וצח, ונתת לו רוחב ידים לרחף חפשי הנה והנה באין מונע, והיה בהקריבך אל הכדור הזה המרחף ברוח את הזכוכית המשופשפת, וראית כי יפרוץ ברגע אליה ונגע בה, וכרגע ישוב לאחוריו לנוס מפניה, ובכן תדע לך כי הזכוכית אשר עשתה ברגע האחד את פעולתה למשיכה, היא עשתה ברגע משנהו את פעולתה לדחיה; אך עתה גע נא באצבעך בכדור הזה, ושב הכדור לפרוץ אל הזכוכית ולנגוע בה, וכבראשונה יתפרץ אחור לברוח מפניה אחרי רגע נגעו בה. ואם אך נגעת בו באצבעך, וסרה ממנו הדחיה, ושב שלישית לנגוע ולברוח כרגע, וכן גם רביעית וחמישית, פעם בכח המושך ופעם בכח הדוחה. – עד לך עתה המעשה הזה, כי דבר לאט עם הזכוכית ועם הכדור, והיה בעשותך את הנסיון הזה בחשכה בחדר מלא אויר צח, ומצאת לך מקום לצעוד צעד אחד קדימה, לגשת אל תכונת הדבר הנסתר ההוא: בחדר בחשכה הראה לך, כי ברגע נגוע הכדור הקטן בזכוכית המשופשפת, יבוא בו פתאום ניצוץ דק, ועם הניצוץ הזה יבא גם כח עלעקטרי אל תוך הכדור; ובלי תפונה תחשוב עתה בלבבך, כי בהיות תכונה אחת עתה לעלעקטרית הזכוכית ולעלעקטרית הכדור, תמשוך האחת את השני, אך הן אחרת ראו עיניך, כי כח־דוחה, דוחה בכדור הקטן; ולפי זה נוציא משפט כי העלעקטרית במצוא המין את מינו, תוליד כח דוחה, ואך בנגוע אצבענו בכדור תסור ממנו העלעקטרית ברגע, ושב הכדור להדבק אל הזכוכית שנית, ובבוא בו ניצוץ עלעקטרי שנית, ינוס מפניה כי ידחה מעליה. –

בפרק הבא נראה לדעת את משפט הכדור הקטן בהקרבו אל חמר החותם המשופשף, ועתה רב לנו לדעת כי מטיל זכוכית משופשף יוליד עלעקטרית, וכי העלעקטרית תוליד כח דוחה במצוא המין את מינו.

לד. נוספות על המסות העלעקטריות.

המסה אשר נעשתה בכדור הקטן וקנה זכוכית המשופשף, את המסה הזאת נוכל לעשות גם בכדור וקנה חמר החותם, אך את חמר החותם לא נשפשף במשי כי אם בצמר, והיה גם עתה בקרוב הכדור אל קנה החמר המשופשף ונגע בו, ובא אל תוכו ניצוץ עלעקטרי, ונס הכדור מפניו, ואת הדבר הזה נראה גם אם נשנה ואם נשלש; ובאנו גם עתה אל המשפט, כי במצוא המין את מינו יקום הכח הדוחה. אך אחרת יראו עינינו בנסיון אחר: אם נגיש את הכדור הקטן הקשור בחוט המשי אל קנה זכוכית משופשף, והכדור ימשך אליו וידחה ממנו כמשפט הראשון, ונוסיף עתה ונגיש אל הכדור הנדחה הזה קנה חמר חותם, נראה בתמהון כי לא ידחה, כי אם משוך ימשך הכדור אל הקנה הזה בחזקה, וכן גם להפך, אם נגיש בראשונה את הכדור אל קנה חמר החותם, והוא ימשך וידחה כמשפט, והיה בהקריבנו אחרי כן אליו את קנה הזכוכית, ובנוס הכדור מפני חמר החותם, ירוץ אל הקנה הזה כי משוך ימשך אליו בחזקה. ואם לא קצרה עוד רוחך, ועשית גם את זאת, להביא את הכדור הקטן בין שני הגופים העלעקטריים הנזכרים כאחד, אחד מזה ואחד מזה, תראה כי משוך ימשך הכדור אל הזכוכית וידחה מאליה, ויעבור אל העבר השני, אל חמר החותם וידחה, וישוב אל המקום הראשון, וינוס מפני זה ויבוא אל השני, ויעזוב את זה וישוב אל הראשון, ועינינו תראינה מראה כמטוטלת מתנועע אהת הנה ואחת הנה, בין הזכוכית ובין חמר החותם, עד אבוד העלעקטרית משני הגופים וחדלה התנועה. ומי הוליד את המראה הנפלא ההוא? – חכמי הטבע יואילו לבארהו על פי ההנחה הבאה בזה, ואם כי נמצא עתה ידים למצוא פתרון אחר יותר נכון מן ההנחה הזאת, נחזיק כעת בה עד השמיענו את האחרת לעת מצוא:

בכל הדברים אשר על הארץ נמצא חמר דק מאד, לא נראה ולא נודע לחושינו, או פֿלואידום, והוא מורכב משני חמרים יסודים, ואנחנו לא נדע אם הוא בקרב האטמים ישכון, או אם בינות להם, וגם פעולתו לא תצא לעינים וליתר חושינו, עד אם קמה החלוקה בין שני החמרים היסורים שמהם מורכב הפלואידום הזה, ואת החלוקה הזאת נעשה, אם נשפשף בגופים נודעים, וקבל הדבר המשפשף את המין האחד מן העלעקטרית, והדבר המשופשף יקבל את המין השני ממנה, ובדרך הזה הצאינה הפעולות האמורות לעינים, כי העלעקטרית הנפרדת לשני מיניה תוליד מראות עלעקטריים. והיה בשפשפנו את הזכוכית במשי, וקמה בזכוכית חלוקת הפלואידום אשר לעלעקטרית לשני מיניו, המין האחד בזכוכית, והמין השני יאסף אל הדבר המשפשף, אל המשי, וכן תהיה תורת העלעקטרית גם בקנה חמר החותם; ואך בזאת יבדלו כי העלעקטרית הנשארת בזכוכית שונה היא מן העלעקטרית הנולדת בחמר החותם, ובאשר כי לא באנו עוד ער חקר תכונת שני מיני העלעקטרית השונים, ולמען הבדילם קראו לאחר עלעקטרית הזכוכית, או עלעקטרית מחייבת, ולשני קראו עלעקטרית הנטף, או עלעקטרית שוללת, ואנחנו גם אנחנו נקרא מעתה והלאה לשני מיני העלעקטרית מחייב ושולל, והיה המחייב, העלעקטרית היוצאת לפעולה בשפשף משי בזכוכית, והשולל תהיה, העלעקטרית הנראה בשפשפנו בצמר או בשער העור את חמר החותם. – אך האין גם מין שלישי לעלעקטרית? אמנם אין דבר בעולם אשר לא נסו החכמים בו למען דעת ולהבין על פי שפשוף או על פי מלאכות אחרות, והנה עלתה בידם לעורר בכל דבר ודבר את הכח העלעקטרי, אך בכל פעם ופעם מצאו את המין האחר או את המין השני, ומין שלישי לא מצאו, והנסיונות הרבים אשר נעשו יורונו תורה אחת: שני גופים מלאים עלעקטרית ממין האחד, דוחה האחד את האחר, המחייב דוחה את המחייב והשולל דוחה את השולל, ואך רק בהיות הגוף האחד בעלעקטרית מחייבת והשני בעלעקטרית שוללת, וקם הכה המושך להמשך אחד אל האחד. –ואם גם זר ונפלא הדבר הזה, ואם גם לא יאומן אם יסופר, אך אמת וצדק אתו, ואלפי נסיונות לנו לעדה ולמופת, ואם פלא הוא ויהי לפלא, בראותנו את הדרך אשר על ידה תעבור עלעקטרית מן הגוף האחד אל השני, ועל אודות הדבר הזה נדבר עתה.

לה. מה בין מראות העלעקטרית ובין מראות המאגנעט.

האיש אשר ישים לב כי הגוף אשר קרבו עלעקטרית מחייבת דוחה את הגוף אשר גם בו המחייבת, והשוללת דוחה את השוללת, ואך המחייבת והשוללת יחדו מושכות זו את זו, יראה האיש ההוא וישפוט שפוט כי קרובים העלעקטרית והמאגנעט שניהם במראיהם ובמעשיהם ובתכונתם! העלעקטרית והמאגנעט גם שניהם, המה ילידי יסוד נסתר אשר לא יראה לעינים ולא יורגש בחוש ולא ישקל, ילידי איזה לואידום אשר בקרב האטמים, או לבינות. להם, העלעקטרית והמאגנעט גם שניהם יכילו משנה תכונה, והיה להמאגנעט ציר צפוני וציר דרומי, ולהעלעקטרית חיוב ושלילה, ואף גם זאת כי הציר הצפוני אשר למאגנעט דוחה את הציר הצפוני המוגש אליו, והדרומי דוחה את הדרומי, ואך הצפוני והדרומי יחדו ישאו, וכן גם בעלעקטרית דוחה המחייב את המחייב והשולל את השולל, ואך המחייב והשולל לבדם יחדו ישאו, ובא המאמין. והאמין כי המאגנעט והעלעקטרית אך אחד המה, מאוחדים בתכונתם ובטבעם, במקורם ובשרשם, ואך לפי המקום והמעשה יצא כל. אחר לפעולה, – ובכל זאת גדול ההבדל ביניהם! המאגנעט ההופך את הברזל השני לעשותו מאגנעטי, לא יאבד מכחו דבר ולא יעדר ממנו דבר גם אחרי קבל השני את תכונתו, כי השני לא קבל כל דבר מכח הראשון, והראשון לא יאבד דבר מכחו לנצח, גם אם יהפוך חמרים אין מספר לעשותם למאגנעטים; אך לא כן העלעקטרית. עינינו הרואות כי דבר מה יוצא מן הזכוכית המשופשפת או מן חומר החותם המשופשף: ניצוץ עובר דרך האויר המפריד בין שני הדברים, ובא אל תוך הכדור הקטן, והכדור הוא עתה המקבל, והזכוכית או חמר החותם הם הנותנים, ונמצא כי האחך מלא והשני חסר; ולא זה בלבד, כי עצור נעצור כח להסיר את העלעקטרית ביד, כי בהעבירנו אך כף יד לחה על פני הזכוכית או חמר החותם, תעזוב העלעקטרית כרגע את מקומה אשר לה באלה, ובאה בידנו, והדבר הזה די לנו להראותנו את ההבדל אשר בין העלעקטרית והמאגנעט. אך לא זה בלבד, כי בראות עינינו את העלעקטרית מתפרצת בחזקה מן הגוף האחד להכנס אל השני, בראותנו כי קנה זכוכית לבד, קנה זכוכית המשופשף ישלח ברק קל בדמות ניצוץ עובר בזעף, עוד טרם הגישנו אליו את ראש אצבענו, והוא עובר דרך הרחוקה לפעמים מרחק זרת אחת, למען בוא אל תוך אצבענו, נשפוט שפוט כי העלעקטרית, אך נולד נולדה באחד הגופים, והנה היא עומדת ואורבת ומצפה דרך תוכל להמלט ממכון שבתה, ועוזבת את שבתה ברגע מצאה כל גוף אשר יאספנה, ואנחנו נשים עתה לב אל המראה הזר הזה, אשר תוצאותיו הכי נכבדות והכי נערכות בכל ממשלת העלעקטרית, ואת אשר נדע נגידה.

האם לא ישאל השואל לאמר, אם אמת נכון הדבר כי העלעקטרית בהולדה בגוף המשופשף, אורבת ומצפה מקלט ממנו, מדוע אפוא לא תמלט על נפשה אל תוך האויר המקיף את קנה הזכוכית? או מדוע לא תעבור ישר מן הקנה אל תוך כף היד המחזקת בו, מבלי לבוא אל המשי או אל הכדור? המענה אשר יענו החכמים על השאלות האלה אמת ונכון הוא, אם כי זר להשמעות אזנים: נסיונות אין מספר הוכיחו למדי, כי ישנם גופים אשר כבלעם את העלעקטרית כן יפליטוה ויוליכוה הלאה, וגם ישנם גופים אשר בהולד בם העלעקטרית יעצרו אותם בקרבם, ובהכנסה לא יפליטוה, ולכן נקרא לגופים המפליטים את העלעקטרית כדי רגע, ״מלאכים טובים אשר לעלעקטרית" (גוטע לייטער דער עלעקטריציטעט), כי הם מלאכים אשר חיש קל ישלחו הלאה את העלעקטרית הבאה אל תוכם, והגופים אשר לא יעצרו כח לעשות כמעשה הזה, יקראו מלאכים רעים (שלעכטע לייטער), או בשפת החכמים יקראו ״איזאלאטארים" על דבר אשר יגדרו בעד העלעקטרית מתת לה מעבר. – האויר הצח הוא מלאך רע, יען כי הוא יאצור בקרבו את העלעקטרית מבלי להוליכנה הלאה, ולכן גם אם נשפשף קנה זכוכית לעשותו עלעקטרי, ובהעשות אז גם חלק האויר המקיף את הקנה עלעקטרי, לא יוליך האויר ולא ישלה את העלעקטרית הלאה, ונשארה העלעקטרית בקרב הזכוכית, ואך רק בהיותנו בחדר לח, לא יצלח כל נסיון וכל מעשה להוציא את העלעקטרית לעינים כי גם בהוליד העלעקטרית בזכוכית, וקבל אותה האויר הלח ונשאה אתו וזרד אותה לכל רוח, אנחנו את עקבותיה לא נמצא. – הזכוכית היא הכי רעה בין המלאכים הרעים, ולכן לא תעבור העלעקטרית ממקום השפשוף אשר בזכוכית אל כף ידנו, כי חלק הזכוכית אשר בידנו לא יתן לה מעבר; גוף האדם יחשב על המלאכים הטובים, ויתר עז לו אם עורו לח מעט, אך המלאך הכי טוב הוא המתכת למיניה, ולכן ישימו אל הטעלעגראף חוטי מתכת, כי להם הכח והעוז להוליך ולשלח את העלעקטרית במדה גדושה ונפלאה מאד כאשר נראה על פי הנסיונות אשר נעביר לעין הקורא.

לו. הליכות העלעקטרית.

על פי נסיונות נוכל להראות, כי הכח בידינו להוליך עלעקטרית גם במתכות, אך דרך המעשה ההוא שונה מן המעשה הנעשה בחמרים אחרים, אשר לא יעצרו כח להוליך הלאה את העלעקטרית הנולדה. בעת אשר נוציא כה עלעקטרי מקנה הזכוכית, נוכל להחזיק את הקנה בקצהו האחד ולעשות את מעשנו בקצה השני, אבל לא כן מטיל המתכת, כי אמנם יהפוך עלעקטרי גם המטיל הזה, אך כרגע וכחו זה יסוף ויחדל, כי המתכת תוציא את עלעקטריתה אל היד המחזקת בה, והיד, ככל גוף האדם, נחשבת על המלאכים הטובים, והדרה אפוא העלעקטרית עד כף רגלו הנצבת על הרצפה, ומשם תבוא אל מעבה האדמה המקבלת אל קרבה כל עלעקטרית, ושם תאבד ממנו ושם תקבר.

אתה הראית לדעת, קורא יקר, כי הכדור הקטן מעץ ההאלענדר יאצור בקרבו את עלעקטריתו מבלי להפליטנה, והיה הדבר הזה אך בהיות הכדור קשור אל חוט משי יבש, והוא לא יוליך את העלעקטרית ממנו והלאה, אך נסה נא ולחלח את החוט הזה מעט, או קח לך תחת המשי חוט פשתים, וראית את הכדור כי קבל יקבל אל תוכו עלעקטרית, והוא ימשך אך לא ידחה, כי לא יוכל שאת בקרבו את העלעקטרית, יען כי חוט הפשתים יעבירהו ממנו והלאה. ועתה אפוא ראית כי אמנם יכול נוכל לעשות גם את המתכת עלעקטרית, אם אך לא נחזיקנה ביד רק נקשרנה בחוט משי, או ביתר עז אם נתן את המתכת על פני קנה זכוכית, או אם נמשחנה בנטף (הארץ), או בגוטאפערטשא.

בלי תפונה ראה ראית את החוטים אשר על פיהם נעביר את דברינו ביד הטעלעגראף ממקום אל מקום במהירות לא ישוער; החוטים האלה המשולבים אל עמודי עץ ותלוים ברוח, עשוים מן הברזל, אך הם לא משולבים אל העץ בלי ממוצע, כי אז תצא העלעקטרית מאתם ותבוא כרגע אל תוך העצים, ומשם אל מעבה האדמה, רק מובאים הם בראשונה אל תוך גביעי פארצעלאן אשר אינם מוליכים הלאה את העלעקטרית, ולהם יקרא ראשים מגבילים (איזאלירקעפפֿע). חוטי הטעלעגראף המושמות מתחת לארץ, עשויות על פי הרוב מן הנחושת המעוטפת בגוטא פערטשא, למען עמוד בה העלעקטרית המובאה אליה, ולבלתי אבוד ממנה כל הדרך הרחוקה, וגם עלעקטריתו של החוט תסגר תוך המעטפה ההיא, אף תגבל כמשפט, ובהיות המסגרת עשויה בטוב טעם, יעצור החוט כח, גם בארכו הרבה הרבה מילין, להעביר ברגע אחד את הכח העלעקטרי הנעור בקצהו האחד, עד הביאו אל הקצה השני, ולהשמיע על פי אותות המיוחדים לדבר, את השמועה אשר חפצנו להשמיע. אך זה הוא ראשית מעשה הטעלעגראף, ובמקומו נבאר את כל הכוונים אשר נעשו על אודותיו, והיה כל חפצנו בזה אך להראות איך יצלח בידינו להשמיע לרחוקים דבר מאתנו על פי פעולת המתכת. למשל נניח כי שמנו חוט ארוך עובר מלאנדאן עד בערלין, והוא מוגבל בטוב טעם, לאמר, כי סגור הוא ומסוגר במסגרת אשר אינה מולכת הלאה, והיה אם תשלב לשתי קצות החוט כדור קטן עשוי מנחשת קלל (מעססינג), וצוית למקודשיך בלאנדאן, כי ברגע אשר יקר שם המקרה נחוץ לך לדעת אותו, ישלחו הם ניצוץ עלעקטרי אל תוך הכדור, ואז אם יהיה הניצוץ בדי כח, יהפוך ברגע ההוא גם הכדור אשר בברלין עלעקטרי, והוציא לעיניך גם הוא ניצוץ, וידעת כי זה אות הוא לך כי קרה המקרה הנחוץ לך לדעת אותו; וגם עוז וכח לניצוץ כזאת בצאתו, כמשפט להביא אש אל תוך אבק שרפה, ואל תוך תותח ורעם ולהעביר הבערה גדולה. אמנם אין תועלת עצומה בטעלעגראף כזה, יען כי יועיל להביא לך אך את האות אשר שמת לך ולרעך על דבר מקרה נודע לך ולו, ולא יעצר כח להשמיעך דבר אשר לא שמת לו אות; ובכל זאת די הוא לנו לדעת, כי הוא יברר לנו מעט את תכונת הטעלעגראף השולט עתה שלטת רבה על כל סביביו, והוא ישים לנגד עינינו את הרעיון בלבד, כי עוז ביד המתכת להעביר ברגע אחד את העלעקטרית הנעורה בקצה החוט האחד ולהביאנה אל הקצה השני, ואם גם יגדל המרחק אשר בין שתי הקצות אלפי מילין.

הלא נפלא הדבר הזה באזני כל שומע, וגם החכם ונבון יענה ויאמר לנו, כי אך מהתלות אתנו, אם לא ראו גם עיניו את כל הנוראות והנפלאות האלה, ואם לא בנפשו בחן ויראה, כי אמת היא ותהי לאמת, ומעשי יום יום יעידון ויגידון לנו את הדבר הזה! וחוט הטעלעגראף יראה לכל איש, כי בנגוע כח העלעקטרית בקצהו האחד, ובא ברגע ההוא גם בקצהו השני, ואם גם ירחק כל מרחק, כי הפך החוט להיות עלעקטרי כלו, וכי התפשט כח העלעקטרית על כל אורך החוט, ואנחנו הנה ידענו היטב את פעולת המתכת הלזו, אף כי מדדנו את מהירות המרוץ אשר לה, וידענו כי די לה הזעקונדא האחת להפוך עלעקטרי את החוט המתוח על פני דרך רחוקה ששים אלף מלין. ואולם אם נשאל: ואיכה יהיה כדבר הזה? מה המעשה אשר יעשה בקרב המתכת בזעקונדא ההיא? מדוע נמצא את הסגולה הנפלאה אך במתכות, בעת אשר דברים אחרים, כמו חוט פשתים לח יעביר בהעבירו את העלעקטרית אך מעט ולאט? וענו החכמים יודעי מסתרי הטבע ואמרו: רב לך, פה שם חסין הטבע, את ידו על עינינו ולא נראה ולא נדע, ואולי יש יום לדור נולד לראות ולדעת את כל אלה, ואנחנו מחשים, כי סוד חתום הדבר, ויוצא ירך כח נסתר בטבע אשר לא נדע את שרשו, ונדע אך את מראהו ואת מעשהו, ואותם נרדפה לראות ולהבין ולדעת.

לז. הניצוץ העלעקטרי והברק.

המציאה החדשה, כי יש כח במתכת להוליך את העלעקטרית אל כל מקום שנחפוץ, החדשה הזאת הביאה אותנו לידי המצאת מוליך־הברק, המצאה יקרה ורבת תועלת. זה האיש פֿרענקלין, אזרח אמעריקא הצפונית, אשר עשה לו שם עולם לא יכרת בתור חכם המדינה, פילוסוף, חוקר בטבע וכותב ספרים בעבור העם, פרענקלין זה, היה האיש אשר בלבו בא הרעיון האדיר, כי הברק הנורא המתפרץ מבין חשרת עבים, ובלהב אש אוכלה יקח לו מהלכים בארץ לכלות ולאבד, כי הברק הזה אינו כי אם ניצוץ עלעקטרי היוצא מפי זכוכית משופשפת, ובעת אשר הניצוץ יליד הזכוכית הוא קטן ודל, ואך בקול המולה דקה יעבר לו דרך האויר, הנה הניצוץ העלעקטרי הגדול אשר נקראהו בשם ״ברק", יתפרץ לו בקול רעם וסער ושצף ובלהב אש גדולה הנוראה על כל סביבותיה. ואף גם זאת כי הוא לא היה הראשון, כי חכמים רבים לפניו⁴ כבר חקרו ודרשו על אודות הרעיון הגדול הזה; תחת קנה הזכוכית כבר כוננו להם מכונות עשויות מן לוחות זכוכית עגולות, וכרים נלוים אליהן למען שפשף בהן, ואחרי כן החלו לכונן להם את כל התכונה אשר מרביתה עוד עומדת הכן גם היום בכל מכונות העלעקטרית; על פי כוונים עשוים לדבר, הצליח חפצם בידם לאסוף את העלעקטרית המעטה אל תוך כדור מתכת למען שלוח ממנו המון ניצוצים, ולא זה בלבד, כי גם הצליח להם להוציא ניצוצים רבים על פי מכונת העלעקטרית, ניצוצים אשר עצרו כח להמית כל חית הארץ. ומי אפוא עוד לבלי ראות את הדמות אשר לברק ולניצוצים כאלה? ומה פלא כי רבים בימי פֿרענקלין החליטו, כי העבים הם אך מכונות העלעקטרית, והברק הוא הניצוץ היוצא על פיהן? אך החוקר הגדול הזה לא מצא שבעה ברעיון לבד, כי נפשו אותה לסול גם לברק מסלה מיוחדת כאשר יכולו דרך לניצוץ העלעקטרית, ואם אנחנו נעצור כח להוליך את הניצוץ הזה לפי חפצנו, מדוע אפוא לא נוליך גם את הברק לפי רוחנו וחפצנו? אמנם אך צחוק היה לפנים המעשה אשר נעשה להוציא ניצוץ מפי זכוכית על פי השפשוף, אך כבר הבינו וידעו האנשים, כי לפתח מראה נורא בטבע הם רובצים, ופֿרענקלין הגדול לא נסוג אחור מלשוב עוד הפעם אל צחוק הילדים הזה, כי רעיון גדול עלה על לבו על דבר המעשה היוצא מצחוק כזה. – ואך צחוק הוא! לנסיון הראשון אשר עשה פרענקלין, למען הוליך את הברק לפי חפצנו לקח לו את נחש הבריח עשוי מנייר, אשר עשה לו בנו הילד הקטן לצחק בו, והוא העיף את הנייר הזה למרומי שחקים, וחוט מתכת קשר בחבל הנייר, ובלבו שחקה תקוה כי החוט הזה יוליך את הברק מן השמים – האם לא הצחוק הוא לשמוע? והצחוק הזה הצליח בידו אחרי נסותו נסיונות רבים, אם כי סכנה עצומה וחפה על ראשו, סכנה אשר גם הורידה לשחת נפש חוקר אחר יקר הערך; והוא הצליח מאד, ואף שכר רב ראה לפעולתו, כי עוד בימי חיי פרענקלין מצאו את מוליך־הברק נאמן בכל, וישימוהו על ראשי כל הבניינים הגבוהים, וגם על ראשי בתי הכנסיות אשר לנוצרים שמוהו, אם כי רבות רבות הטיפו המטיפים מעל במותיהם, כי יצר לב האדם רע מאד, ורעתו רבה על כל סביביו, והיא הסתה אותו לשים מעצור גם לחרון אף האלהים ולברק אשר יברוק. אלה המטיפים עלו הבמתה לדרוש ולהסת לב העם בחוקרים, אך טעו בהלכה, כי המה טרם ידעו כי לא חרון אף האלהים הוא הברק, ולא לשפוט תבל יברוק, כי מחקרי לב הראו לדעת כי הברק הוא יליד העלעקטרית הנולד ברוח, והוא יולד בלי תפונה בהפגש הרוחות משני עברים שונים, ובחלפם ובעברם ובנגעם איש ברעהו, אז יקום סער ורעם, כי ישפשפו הרוחות אלה באלה, והם יוציאו את העלעקטרית לחפשי כשפשוף המשי בזכוכית. ומקום מצאו החכמים לראות כי שפשוף הרוחות יוליד עלעקטרית, כי איש עושה מלאכה בלאקאמאטיף מצא, שכח לנו להוציא לעת מצוא מפי ארובת הקיטור אשר ללאקאמאטיף ניצוצים עלעקטריים רבים מאד, וכאשר חקרו ודרשו בדבר הזה מצאו, כי לא בההפך הקיטור למים תקום העלעקטרית, כי אם בשפשף הקיטור בפי הארובה הצר, והשפשוף הזה יוליד את המראה ההוא.

מוליך הברק הוא חוט מתכת אשר יאסוף אליו מעל הבנינים הגבוהים, את העלעקטרית אשר יוליד הסער בחיק האויר, ומוריד אותה אל מעבה האדמה אשר בה ימצא המוליך הזה את מוצאו; ואנחנו נראה כי הוא מחסה עוז לכל הבניינים הרמים, הראשונים למכת ברק העלעקטרית, וגם על הבנינים הקטנים הקרובים אליו יסך באברתו, ואך בהשבר המוליך או בעלות בו חלודה, אשר אז לא יעצר כח להוליך על פניו את הברק אל האדמה, ותגדל שם הסכנה שבעתים מן המקום אשר אין לו כל מוליך להוליך את הברק. ועד כמה ראויה היא המתכת לדברים כמו אלה, נוכח בנפשו איש שר צבא מצבאות הצרפתים בראשית המאה הנוכחית: בצעדי און הלוך הלך האיש הוה בחוצות מאינץ, למען המלט על נפשו מפני הסערה הקרובה לבוא, ואשר נתנה עוזה בשחקים ובארץ, ולמען לא יאבד את עדי הזהב הגדול הנלוה למורה השעות אשר אתו, שם אותו בצלחת אשר למכנסיו; אבל אך לחנם מהר האיש ללכת כי לא יכול להמלט, והברק אשר יצא פתאום פגשו והממו, ושוכב כמת נשאוהו אנשים על כפים הביתה, ויהי הם נושאים אותו והוא הקיץ ולגדול תמהון הרואים לא נמצא כל מום בגופו ויהי כמקדם, וכאשר חקרו ודרשו היטב, מצאו כי בא הברק בעד כובעו הנעשה ממתכת, וירד אל השלשלת אשר על צוארו ומשם אל צלחת מכנסיו מקום שם הזהב, ומשם הלך בחוט המתכת אשר על פני מכנסיו עד מנעליו, ובא בעכס אשר ברגליו ומשם ירד אל תוך האדמה. ואמנם מצאו את כל עדיי המתכת אשר לו נשחתים ונקרעים ונתכים, אך נפש האיש נצלה מרדת שחת, והוא בנפשו קנה לו עתה את הידיעות על דבר המתכת וכחה הגדול, להוליך את העלעקטרית אל המקום אשר שמה תט לה.

לח. הליכות העלעקטרית, הֵאָסְפָה ומלואיה.

הדבר כי עצור נעצור כח להוליך את העלעקטרית לפי חפצנו, להעבירנה מגוף האחד אל השני, הדבר הזה יגדל בעינינו פי שבע, אם נשים לב כי עצור נעצור כח לאסוף את העלעקטרית ההיא, לאסוף אותה אספה רבה אל מקום אחר, ולהגדיל פעולותיה אם נוציאנה לחפשי פתאום בבת אחת, ובצדק אמרו החכמים הדוברים בעלעקטרית ״מַלֵא וְהָרֵק“, כי מלא נמלא בה כאשר ימלא איש קנה רובה, אף הריק נריקנה כאשר יריק הרובה את קנה הרובים אשר לו, כי מכונות העלעקטרית נכונות למעשה הזה, והנסיונות אשר נעשה בהן גדולים ורבי ערך המה. ואמנם גם כל קני הזכוכית אשר לנו למנורותינו הנם מכונות עלעקטרית, מכונות קטנות, ואין בהן ובין אלה המכונות הנקראות ״מכונות העלעקטרית” ( עלעקטריזיר־מאשינען), אך שאלה גדולות הן ועשויות בדעת ובטוב טעם, ויש להן גם כלי מיוחד הקרוא בשם מאסף העלעקטרית.

וזאת תורת המכונה: ראש דבר הוא לוח זכוכית עגול סביב, אשר נוכל לגוללו במחלץ (קורבעל)⁵, ואל מול פני עגול הזכוכית הזה מושמים כרים אחדים הנלחצים בכח קל אל הזכוכית, ואשר ישפשפו בה בהגללה על פניהם, וכלי השפשוף הזה עולה הרבה על המשי ופועל את פעולתו ביתר עוז, עד תחת אשר נוציא שם ניצוץ אחד, נוציא פה להבות גדולות ועלעקטרית בגללנו את הזכוכית. בעת שפשפנו תקום לנו בקרב הכרים עלעקטרית שוללת, ובזכוכית תולד עלעקטרית מחייבת, ולכן בדחות שני מיני העלעקטרית האלה איש את אחיו ואחרי כן יתפשרו, לא תקום הפעולה להיות עצומה וגדולה, ועל כן נשלב אל כלי השפשוף גם חוט מתכת אשר יבא עד האדמה, ועל פי החוט הזה תלך לה כל העלעקטרית השוללת לבוא אל פי האדמה, וכל העלעקטרית המחייבת אשר על פני הזכוכית תאסף לה ותתרבה מרגע לרגע, ואך למען תמצא לה מקום להאסף שמה, הקימו אל פני עגול הזכוכית קנים עשוים מנחשת קלל, או קנה אחד לבדו, והם מחוברים ומוסבים אל הזכוכית למען קחת ממנה את כל העלעקטרית הנאספת, ולהביאה אל תוך הכדורים המושמים על פני קני זכוכית, למען לא יוליכו הלאה את עלעקטריתם, והעלעקטרית הנאספת אל הכדורים ההם, היא עצומה וגדולה כל כך, עד שגם מפי מכונה לא גדולה נוכל להוציא ניצוצים גדולים בני שלש וארבע זרת, אם אך נגיש את ראש האצבע אל הכדורים. שם הכדורים האלה בשפת יודעי הטבע, ״הקאנדוקטור“, לאמר: המוליך, ואנחנו נקרא להם ״כדורי האוסף”, כי אסוף יאספו הכדורים האלה אל תוכם את כל העלעקטרית הקמה על לוח הזכוכית, והם הם האסמים אשר יאצרו אל קרבם את כל צרור וצרור של העלעקטרית הנולדת; אך האסמים האלה אינם חזקים כל כך, כי אך בגעת בם יד או אצבע, והריקו ברגע ההוא את כל אוצרם הטוב אשר אצרו זה כמה. – ועוד חזון למועד להראות ל’עין הקורא, כי שונה היא בדבר הזה העלעקטרית הגאלוואנית, והיא שעמדה למין העלעקטרית הזה, לעשותו נחוץ ומועיל מן המין הראשון.

האיש אשר יקר מקרהו לראות ולנסות בעיניו את מכונת העלעקטרית ופעולותיה, הוא לא יתעצל מלשים לב גם לכל הדברים ולכל דבר משחק אשר נוכל לעשות בה, כי הדבר הנראה בעינינו כדבר משחק, יוכל להיות לפעמים מפתח לפתוח בו סודות כמוסים רבים בטבע, ושער ומבוא להמצאות לא שערנו; ובראותך ובנסותך את המכונה הזאת, ושמת לב גם לדבר הזה: האיש האוחז בכדור האוסף ברגע התגולל עגול הזכוכית, הוא לא יחוש ולא ירגיש כל פעולה עלעקטרית, יען כי העלעקטרית היוצאת מפי הכדורים, באה כרגע דרך גופו אל פי האדמה אשר תחת רגליו, אבל לא כן הדבר אם יעמוד איש על פני לוח גוטא פערטשא, או על ספסל אשר לו רגלי זכוכית, כי על פיהם לא תוכל העלעקטרית לחדור אל מעבה האדמה, ואך אסוף תאסף בקרב הגוף, כאשר נאספה לפניו בקרב הכדורים, יחוש האיש ההוא כעין רעד בעור בשרו, כי כל שערו הדק מלא עלעקטרית מחייבת, אשר משפטה הוא לדחות ולהדחות, ועל פי הדחיה ההיא יקום כל שערו, גם שער ראשו ושער זקנו, ויהיו כמסמרות נטועים; ולא אך דרך משל לבד, כי נראה בהיות השערות האלה ארוכים וגדולים, נמצא כי יעמדו כלם כמסמרות נטועים, ועינינו רואות את המראה הור ההוא; והיה אם תגע באיש ההוא, יצא ברגע ההוא מתוך המקום אשר נגעה אליו כף ידך, ניצוץ אש בהמולה דקה, וכפי חפצך תוכל להוציא ממנו אש בכל המקום אשר תחפוץ, מנחיריו, מאצבעותיו ומכל אברי גופו, וברגע נגעך, יחדל המראה אשר ראית ולא יוסיף האיש להרגיש עוד דבר מכל אשר היה.־ וזאת לדעת כי הנסיון הזה לא יוכל להזיק דבר, כי העלעקטרית המחייבת הנאספת אל קרבו, היא בת כח דוהר כאמור, והיא נאספת אך על פני הגוף ואל האברים הפנימיים לא תבוא. ועל כן לא נוכל גם להאמין כי על פי נסיונות כאלה, נעצור כח להוציא גם איזו פעולת רפאות, אם כי מהבילים רבים, מהבילים מאמיני כח העלעקטרה, יהבלו להאמין בדבר הזה.

לט. אי זה דרך תאסר העלעקטרית.

הנה ראית הקורא, כי דבר לאט עם העלעקטרית, דבר חמר נסתר, או פֿלואידום אם יקרא, ואותו לא נראה אף לא נרגיש באחד מחושינו, ובכל זאת בידנו הוא לעורר את הדבר הנסתר הזה, להוליכו ולאספו ולהעביר ממקום למקום, ולעשות בו כאלו היה חמר הנראה לעינים ואשר ביד יוקח! ובכל זאת איננו כל חמר, כי לא נראהו בעינים, ולא נקחהו בידים, ואף שקול לא ישקל הדבר הנסתר הזה, כי הכדור אשר אל תוכו נאספה העלעקטרית, לא יעלה במאומה על משקלו אשר היה לו טרם האסף העלעקטרית אל תוכו, משקל אחד לכדור הריק ולכדור המלא, ולא זה בלבד, אך שחמר העלעקטרית הוא חמר אשר לא יכלה ולא יחסר לעולם, ואם לדור דורים נשפשף בקנה הזכוכית או בלוח הזכוכית או בקנה הזפת, ויצאה מהם כפעם בפעם העלעקטרית, ולא תסוף מהם. ואנחנו הנוכל לשפוט אחרת ולבלתי האמין כי סוד אדיר בטבע הוא הסוד אשר לפנינו, וכי דין ודברים לנו עם דבר אשר לו ערך אין קצה בכל הבריאה? – הנה חקרנו ודרשנו היטב אחריו, הנה כביר מצאה לנו ידנו בו, ואולם השורש אשר ממנו יבוא עוד נסתר מנגר עינינו, והעקר חסר מן הספר.

למען תת לפני הקוראים את כל הדברים אשר כביר מצאה ידנו, עלינו להוכיח לו את הדבר, כי הצליה חפצנו בידנו, לא אך לאסוף את העלעקטרית לאספה, כי אם גם לעצור אותה במקום אחד ולשית עליה פעם בפעם נוספות, למען היות לה האון והכח לפעול פעולות הכי גדולות והכי נכבדות בבת אחת. הנה קראנו את כדור נחשת הקלל אשר למכונת העלעקטרית בשם ״כדור האוסף" אם ידוע נדע כי נעצור כח להוציא מפיהם ניצוצים גדולים מאד, אך על פי הכוונים קלי הערך אשר נראה בזה, נעצור כח לצבור את העלעקטרית הנאספת בכדור ולאסרה אל מקום אחד.

קח לך לוח זכוכית רבוע כלוחות הזכוכית אשר תראה יום יום, והדבקת אל הלוח ההוא משני עבריו פחי בדיל דק כעין הנייר, ואך שפה תעשה לי הפשית מצפוי הבדיל, ורחבה כרוחב האצבע, והיה בהגישך את הלוח הזה בעבר האחד אל כדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית, יבא בו כח עלעקטרי אך מעט ורפה, ואך בנגעך באצבע גם אל צפוי הבדיל מעבר השני, תאסף העלעקטרית אספה רבה וגדולה אל פני הזכוכית ואל צפוי הבדיל משני העברים, ושם תהיה. וזה הדבר: הנסיונות אשר עשינו עד כה הראונו לדעת כי בנגוע אצבענו אל כדור האוסף אשר למכונה, תבוא כרגע כל העלעקטרית הנאספה בו אל תוך ידנו ואל גופנו, ואל האדמה אשר עליה רגלינו עומדות, אבל לא כן לוח הזכוכית אשר צפוי בדיל מודבק אליו, בבוא העלעקטרית אליו ובהגיעה עדיהו, כי גם אם נגע אז ואם נמשש בידינו את כל עבר מעברי פחי העופרת השנים, וגם אם נשלב אליו חוט ברזל יורד ארצה, ומצאנו כי העלעקטרית אך באחר, ולא נשיבנה ולא נסירנה מפחי הבדיל ולא נעבירנה משם, ולה יקראו החכמים בשפתם ״עלעקטרית אסורה". אך גם העלעקטרית הזאת איננה אסורה לעולם ועד, כי בחפצנו להעבירה משם, אז עלינו אך לשים אצבע גם על פח הבדיל בעבר השני, וכרגע נראה ניצוץ יוצא, ואזננו תשמע המולה ושאון רב ובאצבענו נחוש כאב חזק. – וכמעשה הדבר הזה הוא מעשה הבקבוק הליידני, ואך בטוב טעמו עולה על לוח הזכוכית! הבקבוק הזה הוא כוס מצופה מבית ומחוץ צפוי בדיל דק, ושפה רחבה לו החפשית מכל צפוי ומשוחה בחומר חותם (לאקק). מבית לכוס ההוא עולה קנה קטן מנחושת קלל ובראשו כדור קטן, והיה בהביאך את הכדור הקטן הזה אל כדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית, תאסף העלעקטרית אספה רבה וגדולה מבית ומחוץ אל צפוי הבדיל, ובנגעך בכף ידך האחת אל הצפוי אשר מחוץ ובידך השנית תגע אל הכדור אשר לבקבוק, יקום רעש גדול וניצוץ, והכאב אשר יאחז אותך יגדל מאד, והתנועה אשר תבוא אל בדי גוך תביא לך גם סכנה. ולא זה בלבד, כי גם מסבת אנשים אחדים אם יתחברו יד ביד, ולקח האחד מן המסבה את הבקבוק אל ידו, והאחרון במסבה יגע על הכדור, יקום הרעש והניצוץ והכאב גם עתה כבראשונה, ובא על כל האנשים האלה יחד; ובקבוקים אחרים כאלה העשוים במשפט כיאות, יעצרו כח כביר עד כדי להמית שור פר ברגע אחד.

ומה הוא המראה הנפלא ההוא? והאספה הרבה הזאת מה היא? יד מי תאסור אפוא את העלעקטרית הלוך ואסור לבלתי היות לה כל מעבר, אם נגענו אך בעבר האחד אשר ללוח הזכוכית, או כי תעבור כרגע מכדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית? מי יוליד את הפעולה העזה ההיא בההזיקנו בשני העברים גם יחד? – הלא יאמין אפוא הקורא כי הדברים האלה הם הם נפלאות העלעקטרית, כנוספות על אלה הנודעות לו מכבר; אך אחרת ישפוט בהשמיענו אותו, כי המראות הנפלאים האלה הם הם מפתח הראש אשר לנו לפתוח פתחי חידות רבות וסתומות אשר בעלעקטרית, ואך הנפלאות האלה לבדן תרימנה מעט המסכה הנסוכה על פני הסוד האדיר הזה הכמוס בטבע.

נשים נא עתה את פנינו לבאר לפני הקורא את החידה העצומה הזאת.

מ. חקר אספת העלעקטרית ויציאתה.

ראית, קורא יקר, כי בתתך את לוח הזכוכית המצופה צפוי בדיל דק מעבר האחד, אל פני כדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית, ואל העבר השני לא תגע באצבע, תאסף העלעקטרית אך אספה קטנה מעטה ודלה ואך בתתך את לוח הזכוכית אל פני כדור האוסף ונגעת באצבעך –או על ידי מלאך טוב אחר – אל העבר השני, נגיעה גדולה או קטנה, תאסף לך העלעקטרית אספה רבה אל שני עברי לוח הזכוכית, ורבצה כאסורה על צפוי הבדיל, עד אם הרימות את ידך ונגעת אל שני העברים כאחד, או אז תצא העלעקטרית בסאון סואן ברעש, ובפתאום יהיה הדבר; והנסיון אשר נעשה יורנו כי צפוי הבדיל משני עברי הלוח הם עלעקטריים מאד, ואך מין העלעקטרית שונה איש מאחיו, כי צפוי הבדיל אשר על העבר הפונה אל כדור האוסף מלא עלעקטרי מחייב, וצפוי הבדיל מעבר השני אשר תגע בו האצבע מלא עלעקטרית שוללת – אך מי אפוא צוה לדבר הזה ויהי? מי שם עלעקטרית בצפוי הבדיל אשר לא נגע אל מכונת העלעקטרית? ומדוע שונה עלעקטריתו מן העלעקטרית אשר לכדור האוסף? מה לאצבע וללוח הזכוכית להוציא שנויים למענהו? ומה המעשה הנעשה ברגע המסה בקרב צפוי הבדיל? אך זה הוא המענה הברור: הלא ידענו אף ראינו המסות, כי בעלעקטרית דוחה המין את מינו, אף מושך המין את בלתי מינו, העלעקטרית המחייבת דוחה את המחייבת, והשוללת את השוללת, ואך המחייבת והשוללת יחדו תמשוכנה אשה רעותה, ואם נשים למשל שני כדורי מתכת על פני שלחן זכוכית, ושניהם ממולאים עלעקטרית מחייבת או שניהם ממולאים עלעקטרית שוללת, יברחו זה מזה, לא כן אם האחד ממולא עלעקטרית מחייבת והשני שוללת, נראה כי יתגלגלו האחד אל האחד להתחבר יחד, אם אך לא יהיה המרחק בינותם רב ביותר. – ואם נשים עין על לוח הזכוכית אשר מודבק אל שני עבריו צפוי בדיל דק, בטרם נשימהו אל פני כדור האוסף, נוכח לראות, כי לא נמצא בצפויים האלה כל סגולה עלעקטרית, יען כי העלעקטרית הנמצאה בגופים האלה היא מחייבת ושוללת גם יחד, ועל כן התחברו מעקרם ולא יצאו לפעולה, ואך אם נשים עתה את צפוי בדיל העבר האחד אל פני כדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית המלא עלעקטרית מחייבת, תקום ברגע ההוא הפרידה בין שני מיני העלעקטרית אשר בצפוי ההוא שעד כה התחברו, ונמשכה השוללת, והמחייבת תדחה כמשפט, ומן כדור האוסף יזרמו גם נוספות עלעקטרית מחייבת אל תוך הצפוי. אמנם צפוי העבר האחר אשר אל פני כדור האוסף, מחל עתה תת פעולתו גם בצפוי אשר מעבר השני הפונה החוצה, ואם כי נפרדים הצפויים השנים האלה על ידי הזכוכית העוברת ביניהם, אך ההפרדה הזאת לא תעצור בעדם מלפעול האחד בשני, ותשים הזכוכית אך מעצור לבלתי עבור העלעקטרית מן הצפוי האחד אל השני, אך הכח למשוך האחד את האחר ימצא לו מעבר, והיה בהמלא צפוי הבדיל האחד אשר אל פני כדור האוסף עלעקטרית מחייבת, תקום על פיה הפרידה בין שני מיני העלעקטרית אשר לצפוי הבדיל הפונה החוצה; העלעקטרית השוללת תמשך אל העבר ששם הזכוכית, והמחייבת תדחה אל פני העבר הפונה החוצה, באשר כי עליה לנוס מפני אויבתה, היא העלעקטרית המחייבת אשר בעבר השני. והיה אם לא נתן לה ידים לנוס, לאמר, אם אצבע לא תגע בה. ונשאר הדבר כאשר הוא, ואך אם נגע אל צפוי הבדיל, תבוא כל העלעקטרית המחייבת אל תוך גופנו, וזרמה דרך גופנו אל תוך האדמה, ונותרה על פי הדבר הזה בפח הצפוי ההוא אך עלעקטרית שוללת לבד, ובפח השני אך עלעקטרית מחייבת לבד, ובהיותן נפרדות על ידי לוח הזכוכית העובר ביניהן לא תוכלנה לזרום האחת אל האחת, ובכל זאת מחוברות הנה השתים ומושכות אשה רעותה בעד הזכוכית, אף אסורות הן יחד לבל תפרדנה לעבור להן, גם אם תגע יד באחת מהן.

אך שונה הדבר מאד אם תגע יד אדם אל שני פחי צפוי הבדיל גם יחד! האדם הוא מלאך טוב מאד בין מלאכי העלעקטרית, וברגע נגעך משנה נגיעה, ימצאו להם שני מיני העלעקטרית הנפרדים מקום להתאחד, דרך גוף האדם, והיתה ההתאחדות הזאת כבירת כח ברוב עוז ורעם, כי כאשר תרבה העלעקטרית הנאספת אל פחי צפוי הבדיל, כן ירבה וכן יגדל כח ההתאחדות הזאת, ובהתאחדם כן בפתע פתאום ובחוזק רב, יצא הניצוץ הגדול, וקם הסאון הסואן בזעף אף, ובא הכאב הגדול אשר אמרנו.

אלה הם דברי הפשר אשר על פיהם נוכל לשים עין גם על הככר רחב הידים אשר בו תשלט העלעקטרית שלטת, גם נבין את פעולותיה ואת מעשיה אשר תעשה בכל מרחבי היקום והארץ, כאשר נראה בזה.

מא. העלעקטרית בקום סערת רעם וברק.

למען הראות כי על פי הנסיון הנעשה עם לוח זכוכית מצופה צפוי בדיל דק, נוכל לבוא לפתרון חידות רבות אשר במראות הטבע, עלינו להראות כי מראות הטבע בקום סערת רעם וברק, דומים אל המראות אשר נראה על לוח הזכוכית. אך בטרם הראותנו זאת, נעיר עוד את אוזן הקורא על דבר אחד: אם נמלא את פחי צפוי הבדיל אשר ללוח הזכוכית, עלעקטרית מרבה מהכיל, נמצא לפעמים כי שני מיני העלעקטרית אשר משני העברים ימשכו אחד אל אחד בכח רב כזה, עדי כי תשבר הזכוכית במקום נמצא בה כל מום קל וכל רעוע, והיה בבוא שבר כזה, יקום סער וסאון גדול, ולוח הזכוכית יתפוצץ לרסיסים אשר ינופצו אל כל רוח; וכן יהיה גם בבוא סערת רעם וברק.

לרגלי תנודה עזה בשני חלקים אשר באויר, או לרגלי סבות אחרות, תקום העלעקטרית באויר, לאמר, חלק האחד באויר יקבץ אליו עלעקטרית מחייבת, והחלק השני יקבץ עלעקטרית שוללת, והיה אם האויר מלא לחות רבה, אשר על פיה יעצור כח להוליך את העלעקטרית הלאה, לא תקום פגישת שני מיני העלעקטרית משך עת רבה, כי יעברו להם חיש מהר איש בקרב אחיו להתאחד יחד, וכל מראה עלעקטרי לא יהיה, ולכן לא תקום כמעט כל סערת רעם בהיות רוח היום או רוח הלילה קר ולח. אולם אם בינות לשני חלקי האויר המלאים להם שני מיני עלעקטרית יחדור גם חלק שלישי מן אויר צח וחרב, אז יבדלו שני חלקי האויר בעלעקטריתם על ידי החלק השלישי הזה, כאשר יבדלו גם שני פחי צפוי הבדיל בעלעקטרית על ידי לוח הזכוכית העובר ביניהם, וכאשר יתמלאו שני פחי הבדיל עלעקטרית במלוא רב באשר נפרדים הם, כן יתמלאו שני חלקי האויר עלעקטרית ביתר עוז בהיות ביניהם חלק שלישי צח וחרב; החלק האחר מעבר מזה ימלא כל עלעקטרית מחייבת, והחלק השני מעבר מזה ימלא כל עלעקטרית שוללת בהמון רב מאד – והתוצאות הדבר מה הם? העבים תמשוכנה האחת את השנית, וכאשר תקרבנה לבוא כן תרבה וכן תגדל כמות העלעקטרית בכל מקום סביבותם, ולרגלי הדבר הזה ילך חלק האויר אשר בתוך, הלוך ודק, עד התדקק היטב, ועד התאחד שני מיני העלעקטרית אשר משני העברים על פי הניצוצים היוצאים, ויהי הברק המאיר והרעם בגלגל, ואז לא ירד הברק ארצה להבריק, כי אם יתרוצץ לו בין שתי עבים המתעבות על פי כח המשיכה, למען רדת אחרי כן ארצה בדמות מטר סוחף, ויהי המטר מלאך טוב מאד להוליך את העלעקטרית אל מעבה האדמה; ואם יש עוד עלעקטרית נפרדת באויר, תשוב לפעמים להאחז ולהתאחד לשני מיניה ברדתה ארצה לאט לאט: ואך לפעמים בהיות הליכות העלעקטרית חסרי כח לעשות כזאת, יקום לעינינו דבר אשר ישוה מאד אל הדבר אשר נראה בלוח הזכוכית: נניח נא כי ממעל לאחד הבניינים תראה עב מלאה עלעקטרית מחייבת, ודחתה העלעקטרית הזאת את העלעקטרית המחייבת אשר בבנין להורידה אל תוך האדמה, ואת העלעקטרית השוללת אשר בו תמשוך אליה, ועלתה ונאספה ממעל לראש הבנין. ומה יהיה אפוא? האספה הזאת תגבר מרגע לרגע עד הדלה, בהיותה לברק ופרץ אל תוך הבנין.

אך האם לא ישאל השואל מדוע אפוא לא יהיה הפרץ הזה להפך. לאמר, מדוע לא יצא הברק מראש הבנין ופרץ אל תוך העבים? אך המענה על השאלה הזאת הוא, כי הפרץ יהיה תמיד אך אל המקום ששם תמצא העלעקטרית הליכות לה ביתר עז, אשר יוליכוה הלאה, ואחרי כי הבניין על הארץ יעמוד, והעבים תלויות אך ברוח, לכן נראה היטב כי יפרץ לו הברק דרך ארצה, יען כי הארץ היא מלאך טוב מאד מאד.

לפעמים נמצא כי הברק לא יפרוץ לו דרך ארצה, והעלעקטרית תשוב להאחז לשני מיניה הנפרדים בדרך נפלא מאד. כי בהיות סערה גדולה לא תוכל העב אשר מלאה עלעקטרית לרדת מטה ולהתפרץ בדמות ברק, ולא זה בלבד, כי גם יקומו להם גלגלי סופות מכל החמרים הדקים אשר על פני העפר לעלות בסערה השמימה, אל מול פני העבים, והעבים גם הן בבואן לבינות זרמות הסופה והסערה, תשלחנה ארצה המון גלגלים כאלה, גלגלי סופה וסער, וראשי שני הגלגלים האלה יתרוצצו יחד במהירות רבה מאד, ועל פיהם ישובו שני מיני העלעקטרית להאחז ולעשות שלום במרומים. –גלגלים כאלה בקומם על פני ימים נהרות ונחלים יהיו גלגלי מים, והאשכנזים יקראו למו ״מכנסי המים" (וואססערהאזען), ובקומם על פני השדה והככר יהין לעמודי אבק, ואותם יקראו ״מכנסי הארץ" (לאנדהאזען), והסער אשר הולידם ישא אותם באברותיו ממקום למקום במהירות נוראה, על כל סביבותיה, להשחית ולבלע, והמקום אשר שם יגעו העמודים האלה איש באחיו, שם תחדל העלעקטרית מהיות נפרדת, אחרי אשר תחלק חזיזים וברקים, ולפי גודל הסער יוכלו המכנסים האלה להגביה עדי מרום גם חמרים כבדי סבל, להסיר גגות מעל פני הבתים, להחריב הבתים, לעקור עצים משרשם, להפוך אניות על פניהן ולהורידן דומה, עד תחדל העב בהיות גשם שוטף, וחדל המראה הנורא הזה בטבע, כי פרידת שני מיני העלעקטרית חדלה, והם שבו להאחז יחדו.

מב. האדמה מכונת עלעקטרית גדולה.

בקרבנו עתה הלוך וקרוב אל עקר השקפתנו על דבר הכחות הנסתרים אשר בטבע, עלינו להודות כי הכחות העלעקטרים הם היקרים והנכבדים בכלם, ואם כי פעולותיה עוד טרם תראינה כלן לעינינו, ואם כי אלפי דורות נגוזו עברו ואין איש אשר ידע כי מפי העלעקטרית כל הארץ שומה ומפיה אנחנו חיים.

אמנם בקול דממה דקה יענו עתה ויאמרו כל חוקרי הטבע, כי גם עתה עוד נעלמה ונסתרה תכונת העלעקטרית מנגד עיניהם וחושיהם, ואך רעיון הוא, רעיון בלבד, כי הדבר הנסתר הזה נמצא בכל הדברים אשר בארץ וממעל לארץ, דבר נסתר ונעלם, לא נראה לעינים, ולא ישקל במאזנים, חמר עלעקטרי, או יסוד עלעקטרי, או פֿלואידום עלעקטרי, או יהי שמו מה יהי, והדבר ההוא מלא את מלוא כל הארץ ואת מלוא כל דבר, וחודר לתוך כל הנמצא וכל הנודע, ולא זה בלבד, כי את הדבר הנעלם ההוא לא ימצאו החכמים כעין חמר אחד יחיד ומיוחד, כי אם מורכב מיסודות שנים, אשר למען דעת ולסמן אותם, יקראו את האחד עלעקטרית מחייבת, ואת השני עלעקטרית שוללת, אם כי האחר איננו מחייב והשני איננו שולל, ושני המינים האלה לא יצאו לכל פעולה עד אם חדלו להיות מאוחדים בדבר אחד, ואך מטרה אחת בתכונתם ובטבעם, מטרה לרדוף ולהשיג איש את אחיו ולהתאחד יחד ולכן ימשכו האחד את האחד, ואך במצוא המין את מינו ידחו האחד את האחד.

ובהיות שני מיני העלעקטרית האלה מאוחדים – וההתאחדות היא דבר טבעם התמידי – אז יהיו כלא היו, וכל פעולה וכל מעשה לא יראו, ולא יוכרו, והיה אך בשפשפנו את הגופים תקום הפרידה לבינות שני המינים על פי דרך נסתר ממנו, או – כאשר יורונו עתה הנסיונות החדשים – גם בלחצנו או בחממנו את הגופים יהיה כדבר הזה, ואת שני מיני העלעקטרית האלה נוכל ולקבץ, להוליך ולהעביר מגוף אל גוף על פי דרכים ידועים לנו, או גם לשוב ולאחד את שני הנפרדים יחדו, ובכל המעשים אשר נעשה יראונו המינים הנפרדים על פי כח מושך וכח דוחה, כי ינוס איש מפני רעהו, אף ירדוף איש את מתנגדו, לבקש להשיגו למען התאחד יחד, ובהתאחדם יחדו יצא ניצוץ ורעש ברוח, או אש אוכלה, אשר תעצור כח לשים שמות ושאיה בכל אשר סביבותיה.

נעיף נא עתה עין על כל פעולות הטבע סביב לנו ונראה כי העלעקטרית שולטת בכל שלטת. – אם נניח כי יש רגע אשר לא תקום ולא תהיה כל סבה בכל הארץ ומתחת לארץ וממעל לה להפריד בין שני מיני העלעקטרית, לאמר: כי העלעקטרית המחייבת והשוללת אשר בכל דבר לא תפרדנה למיניהן ותהיינה כלא היו, לבלתי הראות לעין כל פעולה וכל מעשה, והיה אז החום לבדו אשר בקרב האדמה די אונים וכח לעשות את ההפרדה ההיא, ובכחו יפריד בין שני הדבקים, כי הכח אשר בו תמשוך האדמה את כל הרוח אשר סביבה, די הוא לעורר את כח העלעקטרית על פי הלחיצה, היא לחיצת האויר. אך גם האויר לא ינוח ולא ישקוט במכונו לבלתי עשות דבר לבעבור ההפרדה, כי הוא יזרום הנה והנה בלי הרף, והזרמות האלה יעירו למו פעולות עלעקטרית בארץ ובאויר. האדמה הסובבת במשך עשרים וארבע שעות על קטבה, בהתחברה יחד עם הרוח הבא מפאת הצירים אל מול פני הקו המשות שהיא הסבה לרוחות הפאסאט (רוחות המעבר), היא כעין מכונה גדולה מכונת עלעקטרית, והאדמה היא במקום הכדור העלעקטרי, והאויר הוא במקום כלי השפשוף המעורר פעולות עלעקטרית. אך באשר האדמה היא מלאך טוב מאד, והמים והאויר הקר מוסיפים גם המה על ההליכות הטובים האלה, ימצאו שני מיני העלעקטרית מקום להתאחד ולהאחז יחדו; ואך בבוא חלק אויר צח להפריך זמן מה בין הדבקים, לבלתי תת להם להתאחד, ואספת העלעקטרית הנפרדת תגבר מרגע לרגע משני העברים, אז תוציא האדמה לעינינו מראות עלעקטריים על פי מכונת העלעקטרית הזאת, ויהי חזיז רעם וברק ושמות ושאיה. מכונת העלעקטרית הזאת הגדולה, עסוקה תמיד במעלליה, להפריד בין העלעקטרית המאוחדת, או לקבצם ולעשות שלום ביניהם, ובאשר כי האדמה והמים הם מלאכים טובים מאד, והיו בעינינו כל הנהלים אשר במעבה האדמה, וכל המים ההולכים אל הים, במקום חוטי ההליכות אשר למכונת העלעקטרית הזאת; ובאשר כי מהירות מרוץ העלעקטרית ההיא היא גדולה מאד, לכן נבין היטב כי ברגע קום כל השבתה עלעקטרית על הארץ תשוב ותחובר כרגע.

אמנם לא אך תנועת האדמה בלבד, וכחה המושך, וחומה הפנימי, ואור השמש, וזרמת האויר, ומרוץ המים, יפרידו ויאחדו כרגע את העלעקטרית אשר על הארץ, כי בדברים הבאים נראה שגם בכל פעולה הימית הנפעלה בטבע, תולד לה העלעקטרית, ולא זה בלבד, אך קרוב הדבר מאד שהכה החימי. אשר על אודותיו נדבר במקומו, שכן קרוב הוא להעלעקטרית בכלל; ובאשר כי כל דבר אשר על פני האדמה נכון לשנויים חימיים, אין נקי, ובאשר כי כל הצמח הצומח וכל החי, החי על הארץ, הם אך בתי חרושת המולידים תמיד פעולות עלעקטריות, ובאשר כי בלי תפונה. גם האדמה בפנימיותה לא תשקוט ולא תנוח לה, ואך עסוקה היא תמיד בפעולות ומעשים, ובאשר כי כל תנועת אברינו ועורקינו תוליד לה את העלעקטרית וגם נולדת היא מפי העלעקטרית, כאשר הוכיחו עתה, ובאשר כי. העלעקטרית שולטת בכל – – לכן נביא לבב חכמה, כי פעולות העלעקטרית רחבות הן מני ים, וגדולות מן הבריאה; והסוד הזה החתום בטבע, אשר לפנינו, הוא סוד הנצח, או סוד הבריאה, ואל הסוד הנורא הזה חדרנו אנחנו אך מעט קט, ואנחנו נצבים כלנו היום, בחכמינו ובחוקרינו, על מפתן השער, ואף גם כח דמיוננו יקצר עוד לראות ולדעת, את כל גדלו, ואת כל תקפו, ואת כל גבורתו הרבה על כל סביבותיו.

א מראות הגאלוואניזם.

הדבר אשר אנחנו נקרא לו גאלוואניזם, איננו כח חדש בין כחות הטבע הנסתרים, ואך פעולה חדשה מפעולות העלעקטרית תגלה בו לנגד עינינו; והפעולה הזאת היא אשר הביאה לבני האדם בעת האחרונה המצאות וחדושים רבי הערך וגדלי התועלת, אשר יעלו על כל מראות העלעקטרית ההלכו לפניה, מראות אשר דברנו בם עד כה ואשר קראנו אותם בשמותיהם.

ההמצאה הכי נכבדה אשר יצאה בעבורנו מחיק העלעקטרית, היא המצאת מוליך הברק; אך לעומתה הגאלוואניזם – אם כי המצאותיו יצאו לאור בעת מאוחרת – הוליד לנו את הטעלעגראפים העלעקטריים ואת המכונות העלעקטריות, את הגאלוואנאפלאסטיק (היצירה על פי גאלוואני), ואת המאור העלעקטרי, את ההמצאות העלעקטרא־חימיות הרבות, ואת הרפואות העצומות, המעלות ארוכה לשבץ, אשר טיבן לא יצא עוד בעולם; והיה אם נשים אל לב גם זאת, כי הגאלוואניזם עתה בראשית מפעליו, וזה אך החלו בדברי ימי האדם, אז נתן צדק לכל הערך הרב ולכל התוקף אשר האצילו לו, ולכל המהלל אשר מוקטר ומוגש לשמו, אם כי אין עוד מוכיח אם החלק אשר חלק לו הטבע גדול מן החלק אשר להעלעקטרית.

ובשימנו עתה עין על יסודות מעללי הגאלוואניזם, נבין את הדבר הוה.

המראות אשר אותם נכנה בשם גאלוואניזם, כמוהם כמראות העלעקטרית, והשם גאלוואניזם הוא אך על שם ממציאם הראשון, החכם האיטלקי גאלוואני, אשר בימיו הוחל להאמין, כי הוא גלה כח חדש בכחות הטבע הנסתרים, והוא לא כן, כי בא אחריו החכם האיטאלקי וואָלטא, והוא בהמצאותיו אשר המציא, הסיר את המסכה הנסוכה על חדושי גאלוואני, ויראם באמתתם ובערכם הנכון; ושכרו הרבה מאד, כי הוא הזהיר את החוקרים לבלתי לכת ארחות עקלקלות ולתעות בתהו לא דרך בדבר חדושי גאלוואני, ואך מימי וואלטא ועד הנה נדע לנכון, כי הגאלוואניזם איננו כח מיוחד בכחות הטבע, כי אם מראה מיוחד במראות העלעקטרית, ולפי הדבר הזה נשקיפה גם אנחנו עליהם ונקרא אותם בשמותם למען הבדילם; את העלעקטרית אשר ידענו עד כה, נקרא בשם ״עלעקטרית השפשוף“, ואת העלעקטרית הגאלוואנית נקרא ״עלעקטרית הנגיעה”.

והיסוד הפשוט המונח לרגלי הגאלוואניזם, הוא זה: בכל מקום אשר שני דברים שונים יפגשו ואחד בשני יגעו – תקום עלעקטרית.

ואם אמנם אין כחנו אתנו להוכיח את הדבר הזה כמו, ולהראות באצבע את המעשה הזה, יען כי הוא יגלה לעינינו עד כדי הרגשה אך במתכת לבד; אבל יש דברים בגו להחליט, כי במתכת הוא רק נגלה נגלה לעינינו. והוא אמנם נמצא והוה בכל עת אשר שני דברים יגעו איש ברעהו, ופעולות עלעקטרית תצאנה לאור.

אם נשים לוח צינק על פני לוח נחשת, ושניהם גדולים כעין מטבע השקל, ימצא לנו להוכיח על פי כוונים עשוים לדבר, כי קמה בם עלעקטרית על ידי נגיעת מיני המתכת השנים האלה – אך למען לא תצא לנו תורת שוא בדבר הזה, ולבלתי יוליד לו הקורא דמיון שקר, נבאר בזה לעין הקורא את המעשה הנעשה בנגוע שני הלוחות איש באחיו, באר היטב.

לוח הנחשת ולוח הצינק גם שניהם יאצרו בקרבם – ככל הדבר הנמצא על הארץ – את היסוד העלעקטרי הנסתר אשר הוא מורכב משני מינים, כאשר ידענו, ובשני הלוחות גם יחד נמצא תמיד עלעקטרית מחייבת ועלעקטרית שוללת המחוברות כאחד, ועל כן לא יוציא לוח הנחשת בהיותו לבדו כל פעולה עלעקטרית לעין, יען כי פעולות כאלה תהיינה אך בקום איזה פרוד בין שני המינים המורכבים, וכן גם לוח הצינק לבדו לא יוציא לעין כל פעולה, כל עוד ששני מיניו המורכבים לא התפרדו, ואך אם נניח את הלוח האחד על פני השני, נמצא אחרת: בעוד שני הלוחות לא נגעו איש אל רעהו, אצרו בקרבם עלעקטרית במדה שוה לשני מיניה, כי כמות העלעקטרית המחייבת אשר בכל לוח היתה ככמות העלעקטרית השוללת, לא עלתה האחת על השנית, וכל פעולה עלעקטרית לא נראתה ולא נמצאה, ואך בנגיעה תשבת כרגע המדה השוה, על פי דרך לא נודע לנו, כי גם בלוח הנחשת וגם בלוח הצינק קם הפרוד בין שני מיני העלעקטרית המורכבים ויהי לוח הצינק עלעקטרי מחייב, ולוח הנחשת עלעקטרי שולל.

ופלא הוא ויהי לפלא! הפרוד הזה לא יהיה אך ברגע הנגיעה לבד או בתחלת הנגיעה, כי אם מרגע לרגע יגבר ויוסיף אומץ; והיה אם תחבר בדבק שני פתילי ברזל לשני הלוחות, פתיל ללוח, פתיל ללוח, ואת ראשי הפתילים האלה תביא אל תוך מעבה האדמה, אז תמצא את זרמת העלעקטרית הולכת הלוך וזרום על פי הפתילים, ואם גם הרבה שנים תעבורנה ותהלופנה, לא יעבור ולא יחלוף הזרם ההוא, יען כי כל העת אשר לוחות הנחשת והבדיל יגעו איש ברעהו, לא יחדל ולא ישבת גם פרוד העלעקטרית לשני מיניה, והיה תמיד לוח הנחשת שולל, ולוח הצינק מחייב.

ולמען שים לנו באור כל שהוא בדבר המראה הנפלא הזה, אולי נטיב אם נצייר במחשבתנו, כי במקום הנגיעה אשר ללוחות הנחשת והצינק קמה איזו תנודה מרעדת בקרב האטמים, תנודה אשר לרוב קטנה ולרוב מהירותה, לא נראתה לעין הבשר, והתנודה הזאת הולידה איזה שפשוף בין אטמי הנחשת ואטמי הצינק, ולרגלי השפשוף נולדה עלעקטרית כמשפט – ולפי הדבר הזה נמצא כי משפט שני לוחות כאלה כמשפט מכונת עלעקטרית, לאמר, כי המה מקור תמידי להקיר תמיד עלעקטרית.

את העלעקטרית הזאת הנולדת בנגוע שתי המתכות אשה ברעותה. נקרא – כאמור למעלה – בשם גאלוואניזם, ובעת החדשה קראו לה על שם זרמת העלעקטרית אשר לא תחדל, ״עלעקטרית התנועה“, ואת כחה קראו ״כח עלעקטראמאטארי”, לאמר, הכח המניע את העלעקטרית לפעולה.

וזה ההבדל העצום אשר בין מקור העלעקטרית הזה ובין העלעקטרית הנולדת על פי השפשוף: אם תקח לך כל גוף אשר יהיה, לעשותו עלעקטרי על פי השפשוף, אז יהיה המעשה הזה אך לאטו, והעלעקטרית תאסף אל תוך כדור האוסף אשר למכונת העלעקטרית על יד על יד, ואתה אם נשמרת מלשים מעצור לאספתה, בחדלך מתת כל מגע ומשא לכדור האוסף ולאחד המלאכים הטובים, נמצא את העלעקטרית נאספת הלוך והאסף, עד אשר תתפרץ בדמות ניצוץ אם אך תגע אליה אצבע או יד כל מלאך אחר. כדור האוסף הוא – כאשר אמרנו – כעין בית אוסם לאסום ולצבור בו את העלעקטרית; אבל בית האוסם הזה איננו צור מעוז לעדן ועדנין, כי ברגע נגעך אליו, יצא כרגע כל אשר אגר ואשר אסם ואסף בכל העת, וכן גם כדור האוסף לא יעמוד בפני מגע אצבעך, כי כרגע וכל העלעקטרית הנאספה כליל תחלוף בסאון סואן ברעש, ובכדור לא יותר כל מאומה אשר יעצור כח לפעול עוד איזו פעולה; ומכונת העלעקטרית הזאת נדמתה אל קנה רובה אשר בכחו לירות אך פעם אחת, ואשר נטל עלינו למלאו שנית אם נחפוץ לירות בו, פעם השניה.

אך לא כן היא העלעקטרית הגאלוואנית: מקור העלעקטרית הזאת הוא בנגיעת שתי המתכות, ובמקום שם הנגיעה שם תקום ותהיה, והיה אם לא תתן לה ידים לזרום, תהיה העלעקטרית אך מעט, ואך אם תמצא לה מקום לזרום הלוך וזרום, אז תראה כי לא תחדל לה, אבל תחלוף כה מרגע לרגע, ותלך ותזרום ולא תכלה לרגלי הנגיעה אשר לא תחדל, והעלעקטרית תהיה עלעקטרית לאין קצה.

ובכן אם אמרנו כי מכונת עלעקטרית וקנה רובה נשתוו, נאמר עתה כי העלעקטרית הגאלוואנית וזרמת נהר שוטף גם הם נשתוו; והיה אם גם עלינו להחליט, כי ביד קנה הרובה נעצור כח להוציא פעולה רבה וכן שלמה אבל זרמת המים – גם אם פעולתה לא תגדל ככה לפעול בבת אחת – תהיה נאמנת לימים רבים, בהניעה כל רחים וכל בתי חרושת אשר אל פני המים וההבדל הזה לפעולה הוא אשר עצר בעדנו, לבלתי יכולת להשתמש בעלעקטרית השפשוף לכל הדבר ולכל הענינים הדרושים, תחת אשר על פי העלעקטרית הגאלוואנית, עשינו לנו כוונים גדלי ערך, שלמים וכן רבים. ועוד יש תקוה כי ימים יבואו, והמצאות וחדושים לאין מספר יצאו לנו מחיק הכח הגדול הזה הטמון באוצרות הטבע.

למען ברר לנו את דבר העלעקטרית הגאלוואנית, ולמען שים לנו מושג כל שהוא בעניין הזה, אמרנו לפי שעה כי קם בין לוח הנחשת ולוח הצינק איזה שפשוף באטמים, על פי הרעד אשר בא בם, או על פי תנופותיהם ותנודותיהם; ואולם הדבר הזה ללא אמת הוא, כי עוד מעט ונראה אשר לא דרוש לנו לשים ללוחות השנים נגיעה במקומות רבים, וכי בחפצנו להגדיל את פעולת הזרם הגאלוואני, עלינו אך להוסיף דבר אשר על אודותיו לא דברנו עוד, ואשר עוד מעט ונבארהו.

ב. מה זאת שלשלת גאלוואנית?

למען השמרך, קורא אהוב, מקנות לך מושגי שוא בדבר העלעקטרית הגאלוואנית ופעולותיה, ולמען לכתך לבטח דרכך, עלינו בבאורנו להוסיף לעמוד על המכונה הפשוטה אשר אמרנו – על לוחות המתכות השנים.

הנה אמרנו, כי בצאת שני פתילים משני הלוחות, הפתיל האחד מלוח הנחשת והשני מלוח הצינק, והלכו ובאו שניהם אל תוך מעבה האדמה, אז תזרומנה זרמות העלעקטרית הלוך וזרום בקרב הפתילים, והזרמות האלה תחדשנה כח מרגע לרגע, במקום שם יגעו הנחשת והצינק איש אל אחיו. – אך מה יהיה אפוא אם אך פתיל אחד יצא לו מלוח אחד, והשני יותר לבדו? האם לא יאמין הקורא כי הפתיל האחד הזה ימלא את חובתו, להוליך את העלעקטרית אל פי האדמה כמשפט, מבלי היות לו כל דין ודברים עם הפתיל השני? אבל משגה אתך, ידידי הקורא! גם הפתיל האחד לא ימצא ידים להוליך את העלעקטרית לדרכה, אז לא יעצור גם הפתיל השני כח לעשות את המעשה ההוא. דרך משל אם פתיל לוח הנחשת יורד ארצה לפתיל לוח הצינק נותר למעלה, אז לא אך שיחדל הזרם אשר בפתיל הצינק, שהוא הזרם המחייב, כי גם הזרם אשר בפתיל הנחושת, הזרם השולל, יוצמת ויושבת; וכן גם להפך, אם פתיל לוח הצינק לבדו יורד ארצה, והפתיל אשר ללוח הנחשת יותר למעלה, אז תחדל כל פעולה וכל מעשה עלעקטרי לא יהיה; וטעם הדבר הזר הזה הוא, כי במקום שם יגעו הצינק והנחשת, שם יקום הפרוד בין שני מיני העלעקטרית כאמור, הלוך והתפרד; העלעקט טרית המחייבת תבוא אל הצינק, והשוללת אל הנחשת; אבל הזרמות האלה תהיינה, אך אם שני מיני העלעקטרית ימצאו ידים לזרום להם, והיה אם הפתיל האחד ימצא מעצור בדרך הליכתו, יחדל כרגע גם הפרוד בין העלעקטרית אשר בלוח האחד, והלוח השני לא יעצר כח לקבל את העלעקטרית אשר כנגדו, וזרמת הפתיל השני תחדל מעצמה; – את רוב ערך הדבר הזה יכיר הקורא בשימו לב אל הדבר הבא בזה:

נניח נא כי בברלין העיר ישנו כלי גאלוואני אשר פתילו האחד מובא אל תוך האדמה, ופתילו השני מתוח עד העיר פאריז, ושם נקשר אל קנה מתכת המובא גם הוא אל תוך האדמה שם, אז יהיה הפתיל אשר בברלין עלעקטרי כל העת אשר הפתיל בפאריז יגע אל קנה המתכת; אך ברגע קום איש בפאריז להפריד בין הפתיל ובין המתכת, אז יאבד ברגע ההוא גם הפתיל אשר בברלין את כח עלעקטריותו, ולפי הדבר הזה נוכח לדעת. כי אמנם יוכל איש בפאריז לשים אות כל שהוא לאיש בברלין, והסמן הוא הוא סימן נכר ברגע העשותו, ואם אמנם שפת הסמנים בדרך כזה איננה עוד כלולה ושלמה, ועוד תחסר לה – כאשר נראה – המצאה שניה למען היותה כעין הטעלעגראף אשר לנו; אך כל משכיל יביא לבב חכמה, כי סוף סוף הדבר הזה – פעולת הזרם ושביתתו – הוא היסוד אשר עליו אדני הטעלעגראפֿיא הטבעו.

ועוד דבר אחד עלינו להוסיף: הנה אמרנו עד כה, כי בחפצנו להעיר בקרב הפתילים את העלעקטרית ואת זרמתה, אז עלינו להביא את שני ראשיהם אל פי האדמה; אך הנה נוסיף עתה כי עצור נעצור כח להעירה לפעולה גם בדרך אחר; ואף גם זאת כי דרכים רבים לפנינו לעשות בם את המעשה ההוא. אם תקח למשל את שני ראשי הפתילים ותשלבם יחד, בשימך את פי הראש האחד על פי השני, אז תקום זרמתם גם הפעם, ועתה אם תקרא את הפתיל אשר לצינק בשם ציר מחייב, ואת הפתיל אשר לנחשת בשם ציר שולל, ואת שני הצירים תחבר כאמור, תמצא את זרם הגאלוואניזם הולך הלוך וזרום, ואת החבור הזה – בחברנו את שני הצירים – נקרא בשם ״רתוק השלשלת"; והמעשה הנעשה בקרב השלשלת זה הוא: במקום שם יגעו הצינק והנחשת, שם יקום פרוד בין מיני העלעקטרית הלוך והתפרד. והצירים השנים המשולבים יחדו מעבר מזה, ישובו גם לחבר את המינים הלוך וחבר, והפרוד מעבר מזה והחבור מעבר השני, הם שיולידו זרמת עולמים אשר לא תשבת ולא תחדל, וכלי גאלוואני כזה המרותק כשלשלת, יכיל בקרבו תנודות ותנופות נפלאות בכל חלליו ונקודותיו, אם כי עין האדם לא תשורן, ואיש לא ידע ולא ישער בנפשו את הנפלאות הגדולות הנעשות בקרבו פנימה.

אבל גם המעשה הזה – גם התחברות צירי הפתילים השנים – איננו מן העקר, יען כי מעשנו זה יצלח בידנו גם אם לא נשלבם יד ביד (דירעקט) כי אם על פי כל מלאך ומלאך אשר להעלעקטרית; אם תקח למשל את הציר האחד בידך האחת, ואת הציר השני בידך השנית, והיה גם אז רתוק השלשלת עשוי כמשפט, כי זרמות הגאלוואניזם תמצאנה להן ידים על ידי גוף האדם אשר הוא מלאך להעלעקטרית, כאשר נדע, ועל דבר הפעולה אשר יפעל המעשה הזה בגוף האדם ההוא, עוד נדבר במקומה.

וכן גם נצליח לעשות את רתוק השלשלת ולהעיר בתוכה את הזרם כראוי, גם אם שני הצירים לא יגעו בראשיהם איש אל אחיו, כי אם בהביאנו אותם אל תוך קערה מלאה מים או אל תוך כל מין נוזל ונגר, ואז תקום פעולת השלשלת בזרמתה, גם אם לא יתחברו, יען כי המים והנוזלים נחשבו על המלאכים הטובים, אשר ידם כיד השלשלת, ואנחנו נדבר בבוא מועד על דבר הפעולה אשר יוציא הדבר הזה על המים ועל הנוזלים.

ועתה הנה כביר מצאה ידנו, למען נוכל לבאר בזה את פעולות העלעקטרית הגאלוואנית, הכי גדולות והכי נכבדות; ובקצרה ומעט מלים נשא עליהן את דברינו בפרק הבא.

ג. איזה דרך יעשה העמוד הוואלטאי ומה נחזה בו?

הנה נא ידענו כי בנגוע שני לוחות מתכת שונים למיניהם – למשל הלוח האחד לוח נחשת והשני לוח צינק – אז יקום ברגע ההוא פרוד בין שני מיני העלעקטרית העצורה בם, והעלעקטרית השוללת תשים פעולתה בנחשת והמחייבת בצינק, אבל שני לוחות כאלה לבדם לא יעצרו כח לעשות פעולה גדולה ועצומה, כי פעולה גדולה ועצומה כזאת אך בחיק לוחות רבים תנוח. – האם לא יאמין הקורא כי נקל הדבר הזה לעשותו, בקחתנו לנו לוחות רבים, להניחם שנים על פני שנים, ולהעמיד לנו עמוד אשר חליפות לו, נחשת וצינק, נחשת וצינק? אבל משגה הוא, ואם נחקור אחרי הדבר הזה בשום לב נראה את משגנו! אם נקח לנו לוח נחשת ונניח על פניו לוח צינק, נדע כי יקום פרוד בין העלעקטרית, ובאה השוללת אל לוח הנחשת מתחת, והמחייבת אל לוח הצינק אשר ממעל; והיה אם נניח על פני לוח הצינק הזה שנית לוח נחשת, יקום הפרוד גם מעבר הזה אשר לצינק, כי לוח הנחשת אשר ממעל יקבל את העלעקטרית השוללת, והצינק אשר בתוך יקבל משני עבריו את העלעקטרית המחייבת; אכן הדבר הזה הוא הוא השם את הלוח התיכון לאין אונים מבלתי יכולת לפעול מאומה, יען כי עלעקטריתו המחייבת תבטל משני עבריו ע"י העלעקטרית השוללת; והיה אם נוסיף עתה להניח על לוח הנחשת העליון גם לוח צינק שני, אז נראה כי נסתם גם לוח הנחשת התיכון הזה עם עלעקטריתו השוללת, בהיותו מונח בין שני לוחות הצינק, ואם נחקור מעט, נביא לבב חכמה, כי כל הלוחות המונחים בין הלוח העליון ובין הלוח התחתון, כלם יהיו באין אונים ולא יולידו כל פעולה, והנסיון יורנו כי בעשותנו לנו עמוד כזה אשר יכיל מאות לוחות כאלה, לוחות מונחים איש על פני אחיו, לא יגדל כח העמוד ההוא במאומה, מכח עמוד אשר יכיל אך משנה לוח אחד, יען כי בהיות העמוד בן מאות לוחות, לא יפעלו הלוחות התיכונים ברב או במעט, כי אם הלוח האחד אשר ממעל והלוח השני אשר מתחת לבד.

אך איזה דרך נגדיל אפוא את הפעולה ונאדירה – אם נחפוץ לעשות את המעשה הזה, אז עלינו לעשות דבר כאשר עשה החכם האיטלקי וואלטא, אשר לו לבדו יאתה להקרא בשם ממציא ״עלעקטרית הנגיעה“, או ״העלעקטרית הזורמת”, ואשר על שמו יקרא העמוד המגדיל את הפעולה, בשם ״העמוד הוואלטאי“; וזאת תורת העמוד ההוא: קח לך משנה לוחות, לוח נחשת ועליו לוח צינק, אשר גדלם כגודל השקל, ושים עליהם עתה לוח נייר או לוח חלקת צמר רטוב במי מלח, ועל פני לוח חלקת הצמר הזה תשוב לשים לוח נחשת ולוח צינק, ועליהם תשוב לשים לוח חלקת צמר רטוב במי מלח, ועליו לוח נחשת ולוח צינק, חליפות חליפות, לוח אחד רטוב במי מלח על פני לוחות הנחשת והצינק, עד אשר יעמוד לעיניך עמוד עשוי ע”פ הסדר האמור, לוח נחשת, לוח צינק, ולוח חלקת צמר רטוב, עד תום כל הלוחות כמה שתחפוץ, ועליך אך לראות כי בהחל העמוד עם לוח נחשת מתחת אז אל לוח צינק תכלנו מלמעלה, מבלי להוסיף עליו עוד כל לוח לח במי מלח, והיה אחרי עשותך את העמוד הזה, אז תפקחנה עיניך לראות פלאות אשר לא שערת ולא עלו על לבך מעולם, ואשר נעבירם לעיניך אחד אחד, אחרי אשר נוכיח בראשונה בדברים מעטים את סבת הדבר, מדוע יפעל העמוד העשוי במשפט כזה, יותר מהעמוד אשר לוחות חלקות צמר רטובים אין לו.העמוד העשוי במשפט כזה המסור לנו מפי װאָלטא, לאמר, אם תשים לוח חלקת צמר רטוב במי מלח על כל משנה לוחות הנחשת והצינק, אז יגבר העמוד ההוא, וכאשר נוסיף משנה לוחות ועליהם לוח צמר רטוב, כן יגבר וכן יוסיף אומץ; והיה אם נאמר כי משנה לוח אחד יעצור כח להעיר מנה אחת ידועה של העלעקטרית, אז יעצור משנה לוח שני כח פי שנים, ומשנה לוח שלישי יעצור כח פי שלשה, ועמוד עשוי ממאה משנה לוחות יגבר פי מאה ממשנה הלוח האחד; וזאת סבת הדבר: כאשר ראינו כן נדע כי משנה הלוח הראשון יעיר מנה אחת של עלעקטרית להביאה לידי זרם, והיה אם נשים על פניו לוח נחשת שני מבלי כל חיץ ביניהם, אז הלא ראינו כי העלעקטרית הנולדת פה גם הפעם, תבטל את העלעקטרית אשר כבר ישנה עמנו, ולוח הצינק התיכון ישאר באין אונים; אך לא כן הוא אם נשים לוח חלקת צמר רטוב על פני לוח הצינק, כי הלוח הרטוב הזה הוא מלאך להעלעקטרית – כל המים הם מלאכים להעלעקטרית כאשר נדע – והוא יינק אל קרבו את המנה האחת של העלעקטרית המחייבת אשר ישלח לוח הצינק מאליו, ואם נשית עתה נוספות על הלוח הרטוב, בשימנו עליו לוח נחשת שני, אז יהיה לוח הנחשת הזה גם הוא כמלאך, לקבל את מנת העלעקטרית המחייבת ההיא, ואם נשים עתה על פניו לוח צינק שני, אז יאסף לוח הצינק הזה כמשפט כל המתכת בתור מלאך טוב – את מנת העלעקטרית המחייבת האמורה אשר ממקור משנה הלוח הראשון תהלך; אך ברגע הזה תעיר הנגיעה, בנגוע לוח הצינק הזה אל לוח הנחשת התיכון. גם מנה שניה של עלעקטרית, אשר החלק המחייב ממנו יבוא גם הוא אל תוך הצינק, ולפי זה יכיל לוח הצינק השני שתי מנות של עלעקטרית מחייבת, ואם תניח עתה על משנה הלוח השני הזה לוח חלקת צמר רטוב שנית, ועליו משנה לוח נחשת וצינק, שהם משנה לוהות שלישית, אז נמצא כי באו וזרמו אל תוכם שתי המנות אשר אמרנו, ויחד עם המנה השלישית אשר יולידו הלוחות האחרונות האלה גם הם, נמצא שלש מנות, ולפי זה יכיל לוח הצינק השלישי את העלעקטרית המחייבת פי שלשה, וכאשר נוסיף את מספר הלוחות המשולבים כן תגבר העלעקטרית, עד אשר יקויים ויאושר הדבר אשר מראש אמרנו, כי כרבות לוחות העמוד הוואלטאי, כן ירבה כחו; ועוד השכילו החוקרים להמציא כלים גדלי ערך ורבי תועלת למוד על ידם את כמות העלעקטרית בדיוק, ועל פיהם נדע לנכון את הדבר אשר אמרנו, נכון כנכון היום.

ועתה הנה כביר מצאה ידנו, למען נוכל לדבר על דבר הפעולות הנפלאות אשר להעלעקטרית, בהיות זרמתה אדירה וחזקה.

נניח נא כי העמדנו לנו את העמוד כמשפט, והוא עשוי מאות לוחות משנה, ואל לוח הנחשת התחתון חברנו חוט ברזל בדבק, וחוט ברזל שני חברנו אל לוח הצינק העליון, את החוט המחובר אל הנחשת מתחת נקרא בשם ציר שולל, והחוט המחובר אל הצינק ממעל נקרא בשם ציר מחייב; ואנחנו אשר העמוד עמד לפנינו מבלי ראות בו דבר, ואשר עין האדם לא תראה בו כל זר וכל נפלא, אנחנו לא נכיל בדמיוננו את הערך הרב ואת פרשת המעשים והפעולות הגדולות אשר יפעל עמוד כמוהו: אם תגע באצבעות לחות אל שני החוטים כאחד, יפרץ אליך פרץ עלעקטרי אשר יסב לך fאב אנוש ורב; אך אם עודך מסתולל, ועוד כח בך לעמוד בפני הפרץ ההוא, והדבר הקשה הזה יצלח בידך להוסיף לאחוז בשני החוטים בחזקה לבלי הרפותם, אז לא תרגיש ולא תחוש עוד דבר, ולא יעלה על לבך כי עוד דברים נפלאים טמונים בבטן העמוד הזה, והיה אך אם תעזוב עתה את שני החוטים, אז יבוא עליך פרץ שני עלעקטרי, והוא לא יגבר כבראשונה, אך לא פה המקום להוסיף דבר בדבר הזה, להורותך למה כה נקלות בפני העמוד הזה, לבלתי קבל את פניך בסבר פנים יפות, ולמה כה קשתה פרידתו עליך, כי עלינו פה אך להשמיעך על הסדר את כל הפעולות המרהיבות עין אשר יעשה העמוד הזה בהיותו בנוי כמשפט. – אם תגיש את שני ראשי החוטים האמורים, איש אל אחיו מבלי לשלבם יחד, תראה ניצוץ מאיר יוצא מפי הראשים האלה, או כידורי אש רבים יתמלטו ויעופו מן הראש האחד אל השני, להראות בדמות ניצוץ אחד גדול ורב; והניצוץ הזה שונה כביר מן הניצוץ הנולד על פי עלעקטרית השפשוף, כי תחת אשר הניצוץ ההוא יחדל ברנע היותו, הנה הניצוץ הזה יעמוד ויהי לעינינו עת בבירה, אף גם נעצור כח להחזיקו למעננו לעדן ועדנין על פי כוונים עשויים לדבר, והניצוץ הזה הוא אבי המאור העלעקטרי הטוב לעינים והנחמד לרואה, אשר במקומו נדבר על אודותיו ונבארהו באר היטב. – אם תגיש חוט מתכת דק אל העמוד, משפת הציר האחד עד שפת הציר השני, תראה ותוכח כי יחם החוט הדק הזה חיש מהר ויתלהט, ואף גם זאת בהיות החוט עשוי ברזל או ברזל עשות, תראה כי יחר וישרף ע"פ כידודי האש הזורמת, אם תגיש מחט מאגנעטי אל הזרם העלעקטרי אשר יזרום בקרב החוטים, אז יסור המחט ממנוחתו, מנוחת התמיד, וכפי אשר נגיש את המחט – אם למעלה מן החוט או למטה ממנו – כן שונה דרך המחט בסורו. – אם תגיש מטיל ברזל רך מחותל בחוט ברזל, למען יזרום הזרם דרך החוט, תמצא כי הפך הברזל כרגע להיות מאגנעטי; ואולם ברגע אשר תשים מעצור להזרם העלעקטרי, אז תחדל המאגנעטית פתאום כרגע מהיות בברזל, והברזל ישוב ויהיה כמקדם; ובפרקים הבאים ננסה להראות, כי התכונה הנפלאה הזאת היא יסוד המצאת המכונות העלעקטראָ־מאגנעטית, ועליה אדני המצאת הטעלעגראפים הטבעו. – אם תביא את שני הצירים האמורים אל תוך נוזלים חימיים, יחדלו הנוזלים החימיים האלה ועלו ובאו בשני הצירים, וחמרי יסוד הנוזלים החימיים יכסו את עין החוטים; ובפרקים הבאים נוכחה לדעת את פרשת הדבר הזה ואת רוב ערכו להחימיא, אף נדע כי ההמצאה היפה, המצאת הגאלוואנאפלאסטיק, מחיקו יצאה, וכי עוד המצאות רבות ונעלות מחלציו תצאנה.

ד. פעולת הגאלוואניזם בגוף החי.

הפעולה אשר יפעל הזרם העלעקטרי בגוף האדם ובגוף בעלי החיים מדי נגעם בשני פתילי העמוד כאחד, תקרא בשם ״הפעולה הפיזיאלאגית אשר להעלעקטרית", לאמר, פעולת העלעקטרית בגוף בעלי החיים, והיא תקום ותהיה באשר הגופים ובעלי החיים מלאכים טובים להעלעקטרית, לבלתי שים כל מכשול וכל מעצור לזרמתה; והיה בקחתנו את ציר העמוד האחר בכף ידנו האחת ואת הציר השני בכף ידנו השנית, אז הנה נעשה רתוק השלשלת כמשפט, והזרמות העלעקטריות מצאו להן מקום להתאחד, ואז יקרא גופנו, המרתק, והוא יסול את המסלה להזרם לעבור דרך קרבנו.

וכן יאמרו החוקרים לבאר את דבר הפרץ אשר יבוא עלינו מדי עשותנו את רתוק השלשלת, בדרך כזה: החלקים בגוף האדם אשר עליהם יהיה הפרץ – העצבים והעורקים – הנמו גם הם כלים עלעקטריים, אשר בחבם ובחלקיהם היותר דקים טמון ונעצר גם איזה כח עלעקטרי, כאשר הוכיח בחכמה רבה החוקר הגדול די באָאַ־רעמאן בברלין, ולכן נחליט כי בבוא הזרם העלעקטרי אל תוך העצבים והעורקים, ובשימו פעולתם בם ע“פ הכח המושך אשר להעלעקטרית, אז יחרדו כלם ממנוחתם ומרבצם ויקבלו סדר אחר – כאשר עינינו רואות את המעשה הזה, בהגישנו קנה זכוכית אשר לו כח עלעקטרי שולל, אל פני כדור קטן עשוי מעץ הגופר אשר לו כח מחייב – והרעד הזה הוא סבת הפרץ הבא עלינו מדי עשותנו את רתוק השלשלת, יען כי הרער הבא אל החלקים הדקים אשר בעצבינו ובעורקינו הוליד את הכאב; ואולם אחרי אשר נהיה כדבר הזה והשלשלת כבר סגורה ומסוגרת, אז לא נחוש דבר יותר, גם אם תאחז ידנו בפתילי העמוד אחוז והוסף, ואך בהסירנו את ידינו מהם, יפרוץ בנו כרגע הפרץ השני, יען כי החלקים הדקים בעצבינו ובעורקינו, אשר היו עד כה דוממים במצבם החדש אשר נטל עליהם, ישובו למצבם הראשון, והתנופה החדשה הזאת תוליד את הרעד השני ההוא. – זה הוא הדבר אשר יוכיחו לנו החוקרים בחקירותיהם, ונסיונות רבים ומופתים עצומים יעידו על משפטם החרוץ הזה, וגם החכמה בכל מדעיה אשר חדשים מקרוב באו, לא תורנו אחרת; ואם כי אין אתנו יודע את הנעשה בגוף האדם פנימה ברגע פרוץ בו הפרץ, אבל הנה כביר מצאה ידנו לדעת הרבה דברים על אודות הענין הזה המכוסה בעלטה, על פי החקירות אשר חקר ואשר הוכיח ברוב השכל ודעת, החוקר החכם די־באָאַ־רעמאָן, ובעתן נחישן כי הקירות די־באא־רעמאָן פתחו לנו פתח רחב וצהר גדול, אשר על פיו נביט ונראה אל תוך בית החרשת אשר בגוף האדם, ואל המעשה אשר יעשה מוחו בקרבו, ואל העבודה אשר יעברו עורקינו בקרבנו, ואשר במקומן נבאר אותן. ולפי שעה רב לנו אם נוכיח אך את הדבר האחד: כי התנודה הבאה אל קרבנו לרגלי הפרץ, נולדת אך על ידי פעולת הזרם בעצבינו, עצבי התנועה וזאת היא סבה עלעקטרית כי ינגשו עורקינו בנו למרות רוחנו; ולעומתה ההתגרדות אשר תהיה בעורנו, ואשר נחושנה כעין סרבים ממאירים בבשר החי, בעת ״ייעפו אברינו לישון” – כאשר יאמר בשפת ההמון – ההתגרדות הזאת תהיה לרגלי הפעולה אשר יפעל הזרם בעצבינו, עצבי ההרגשה, אשר יעורו גם הם ע"פ העלעקטרית, כמוהם כעצבי התנועה.

אך עוד דברים אחדים עלינו להוסיף בזה: במקום שם פצעים בגופנו, שם נחוש כאב עצום ככאב אש אוכלת, ברגע אשר יזרום בקרבנו הזרם העלעקטרי, ואשר בלעדיו לא נחושהו; – אם תביא אל פיך על פני לשונך צורי שלשלת קטנה העשויה כמשפט, אז יעלה בפיך טעם משונה מאד; ולא זאת בלבד כי אם בשומך מטיל נחשת מרוק מתחת לשונך ומטיל צינק מרוק ממעל ללשונך, ובתתך ידים לשני מטילי המתכת האלה לנגוע איש אל אחיו מעט או הרבה, אז יעלה בפיך הטעם אשר יקראו לו ״טעם עלעקטרי". – אם תגיש אל פני עיניך את צירי השלשלת העלעקטרית העשויה כמשפט, אז תחוש בנפשך כי חצצים וברקים יברקו בעיניך. כל העת אשר יזרום הזרם העלעקטרי בקרב השלשלת. – אם תוליך את הזרם דרך אזניך, אז תחוש בהן המולה ורעש כל העת אשר יזרום הזרם והשלשלת לא תשחת. – וכן גם החלו לחקור על אודות עצב הריח (ריכנערוו), לדעת את הדבר אשר לו ולהעלעקטרית, ולהבין איזו פעולה תפעל בו, והנה הורו אותם הנסיונות כי עצבי ההרגשה אשר בחוטם יתעוררו יותר מדי, והכאב יגדל בו מאד, עד בלתי עצרנו כח להביא חשבון הריח לדעת מה הוא, ובכל זאת יש רגלים לדבר להחליט, כי שום תשים העלעקטרית את פעולתה גם בריח, יען כי נוכחנו וראינו, כי כל החושים והעצבים סרים למשמעתה, ומדוע אפוא יגרע חלק העצב הזה אך לבדו?

ויותר אשר הראו את פעולות הזרם העלעקטרי בעצבי ההרגשה או בעצבי החושים, עוד החלו רבים להתעולל גם בעצבי התנועה, ויואילו להוכיח כי מרפא ותעלה צרורים בכנפי העלעקטרית, ויאמרו לרפאות את העם, אף גם כוננו להם בתי רפאות, ויודיעו בקהל עם ״משפטי רפואות עלעקטרית"; אבל איך שיהיה – אם רגלים לדבר הזה או לא – הנה לקחו להם קרנים, תרבות אנשים אין הבין אשר אך הכסף כל מגמתם, והם השחיתו הרעו גם את החלקה הטובה; ואנחנו רואים לדאבון לבנו יום יום, את השרשרות הגאלוואניות למחלת הרהעמאטיזם, ואת הגבלות, ואת כל הדברים מן המין הזה אשר יפרו וירבו מיום אל יום.

ה. הניצוץ העלעקטרי.

כאשר ראינו כן נדע, כי הזרם העלעקטרי, יוליד הום בקרב פתילי ההליכות אשר לעמוד, ובהגישנו את צירי העמוד העלעקטרי השנים איש קרוב אל אחיהו, אז יקום ויהיה לעינינו זרם ניצוצים עלעקטריים רבים, ואת זרם הניצוצים האלה נקרא בשם ״המאור העלעקטרי“. אבל המראות האלה לא חדשים הם אתנו, וכבר ראינו אותם גם לרגלי עלעקטרית השפשוף; אם נוציא למעננו עלעקטרית רבה ע”פ מכונת העלעקטרית, ונאסוף אותה ע"פ סוללה של בקבוקים ליידניים אל מקום אחד, ואחרי כן נוציא אותה לחפשי אז יבקע ברגע ההוא ניצוץ בוער באש, אשר יפיץ חום רב מאד לפי ערכו; אמנם העת אשר בה יהיה הניצוץ הזה, היא קטנה וקצרה מאד, עד בלתי עצרנו כח להרגיש את מעט קטנה ולחקור אחריה בדיוק, ולא במעט עמל יעלה בידינו להביא את חשבונה, ואנחנו עתה – אם גם יעבירנו הדבר הזה מעט מן המסלה אשר סלונו לנו – לא נעבור מזה עד אם נתנו להקורא מושג כל־שהוא בדבר העת המעטה הזאת אשר אין ערך לקטנה:

אם נשאל פי איש לא למוד בראותו ניצוץ עלעקטרי עצום ורב יוצא לעיניו: מה העת אשר האיר הניצוץ הזה? וענה האיש ההוא ואמר: הניצוץ האיר למצער זעקונדות אחרות! ואנחנו נענה אחריו כי משגה הוא אתו, ואך הרושם אשר יעשה הניצוץ בעיננו הוא אבי המשגה הזה, יען כי עיננו לא תמלא מראות את האור גם כאשר כבר חלף הלך לו, ואנחנו בחפזנו עוד נחשוב כי האור עודנו עומד ומאיר לנגד עינינו; והאיש אשר לא למוד, הוא בעינינו כילד אשר יתו תו עגול בלפיד בוז אשר אך שביב אש יגה בו, והוא בעשותו את המעגל הזה סביב סביב בלי הרף, ידמה בנפשו כי מעגל אש הוא רואה, אם כי באמנה אך נקודה אחת תאיר לפניו; וסבת הדבר היא, כי אור השביב אשר נראה לו בראשית נטותו את הלפיד, עשה רושם גדול על עצבי העין הדקה, והרושם הזה ישאר עומד וקיים גם כאשר האור בעצמו כבר חלף עבר לו. אבל למען דעת ולמען השיג את מעט העת אשר יאיר ניצוץ עלעקטרי, דרושים לנו נסיונות דקים העשויים בטוב טעם ובתחבולות עמוקות; ואנחנו נקח לנו לנסיון ההוא לוח זכוכית גדול ועגול ונמשח אותו בשלל צבעים ברורים ונקודים שונים, ונגוללהו לנגד עינינו ע“פ מכונה עשויה לדבר, במהירות רבה וגדולה, והיה אם נביט בפני הלוח הזה אל מול פני האור, וראינו אך צבע אחד מטושטש אשר לא נדע נכנה, והוא עובר לנגד עינינו בלי הרף, ומי הוליד את הטשטוש הזה? אם לא כי הרושם אשר עשה בנו הצבע הראשון לא סר עוד גם במלאות הצבע השני את מקומו ע”פ הגלילה, ולכן לא נדע להביא את חשבון הצבעים אחר אחד לקרוא אותם בשמותם. אבל שונה מאד הדבר אם נעשה את הנסיון האמור בזה בחדר אפל, ושם בצאת לעינינו ניצוץ עלעקטרי, שם נראה לאורו את כל הצבעים אשר על פני הלוח המתגולל, בהירים וברורים אחד אחר לבדו, ולא עוד, כי גם נאמין כי לא התגולל הלוח כל מאומה, ולא התנודד רגע ממנוחתו; ומי יוליד לנו את המראה הזה? הלא אך יד המהירות עשתה אלה, והעת הקטנה מכל שעור וערך אשר האיר בה הניצוץ ההוא, ואשר לנגדה תנועת הגלגל כאין וכאפס! והנסיון הזה יורנו עוד אחרת: אם נפרוש על פני הלוח המתגולל הזה מקלעת בד משזר, אז לא תחזה עיננו בו את הפתילים אשר במקלעת ההיא, גם אם נניע את הלוח אך לאט לאט, ואך אז תראה אותם – וגם אם יתגלגל הגלגל במעוף רב – אם יציץ לנגד עיניך ניצוץ עלעקטרי, ואז תראה ובחנת את הפתילים אחד אחר, והאמנת כי עמד הגלגל דום ולא מש ממקומו; יען כי העת אשר בה הציץ הניצוץ, מעטה היא וקטנה מכל שעור וערך, ולנגדה כל התנועה וכל ההתגוללות העזה כאין וכאפס נחשבו.

וגם הברק לא יאיר כי אם עת מעטה מאד, אם כי המשוררים והמליצים יבראו להם בחשכת הלילה אשר לשיריהם ולמליצותיהם, ברקים אשר יהיו ויעמדו בכדי רגעים אחדים; ואך בזאת צדקו, באמרם כי כל הדברים אשר תנועה ותנודה להם, יעמדו ״דומם ואין רוח" ברגע האיר הברק, כי אמנם דומם ואין רוח יהיו כל הדברים בעינינו ברגע הזה הקטן מאד, אשר בו יאיר הברק, ולנגדו תהיה כל תנועתם כאפס וכאין. וגם השומרים, השומרים את מעבר מרכבות מסלת הברזל, ישתאו וישתוממו בראותם לפעמים את המרכבות ההן עפות לפניהם בלילה לאור הברק, ואז עיניהם לא תראינה את המרכבות כאשר תלכנה, כי אם כאשר תעמודנה על עמדתן; ופלא הוא כי מדמים הם בנפשם לראות את הרכב המוליך את המסע פנים מול פנים, ואת האופנים המתגוללים יראו בכל ידותיהם וחשוריהם, כאלו עמך המסע דומם לנגד עיניהם ולא מש ממקומו, ואף גם זאת בהיות המסע כבר מהם והלאה – ואת הדבר הזה ידעו ע"פ שאון מכונת הלאקאמאטיף – והם עוד עומדים משתאים ומאמינים כי עוד עומדות המרכבות לנגד עיניהם; ועל הרושם הזה אשר יעשה הדבר ההוא, יאמר, כי עצום הוא ונורא מאד, עד שגם השומרים המבינים את הדבר לאשורו, לא יעצרו כח למשול בנפשם בבוא הדבר הזר הזה פתאום, ופחד ורעדה יאחזו אותם בעמוד פתאום המסע דומם לנגד עיניהם.

ואמנם עת קטנה ומעטה מאד יאיר הניצוץ העלעקטרי לעינינו, עד אשר כל נסיון וכל תחבולה דקה לא הצליחו בידינו לבוא עד תכונתה וחשבונה וגם הראי המתגולל (דרעה־שפיגעל) לא הועיל לנו בכל הנסיונות הדקים, ואך תורה אחת יצאה לנו מכל הנסיונות האלה: כי משך העת אשר בה יאיר הניצוץ העלעקטרי או אשר יברוק בה הברק, לא יעלה גם על החלק האלף אשר לזעקונדע אחת; ועתה אם נשים אל לב, כי עיננו תעצור כח לראות לאור הניצוץ העלעקטרי חדר מלא אנשים, ולהכיר את צביונם ודמותם, או כי תעצור כח לראות לאור הברק ככר רחב ידים, בהיר וברור כמו לאור השמש, ובתים ושדות ועצים ואנשים ומים ואניות וכל הדבר הקטן או הגדול, אז אך אז נבין ונשיג מה נשגב כח העין, ומה עצם כה ראותה הדק, יען כי נוכחנו לדעת, כי העת הקטנה מכל שעור כמשך עת הניצוץ העלעקטרי או הברק. די היא לנו לשים לנגד עיננו אספת ענינים רבים מאד, והם ישימו בה את רשמם ברגע אחד אשר אין שעור לקטנו.

זה הוא משפט קוצר עת הניצוץ אשר יצא לנו מחיק עלעקטרית השפשוף, ואנחנו פה נשאנו עליו אך משא קטן מבלתי היות הדבר במקומו. אבל לעומת משך העת המעטה הזאת, נעביר עתה לעין הקורא את משך העת הרבה והגדולה אשר לאור הזרם הגאלוואני, ואתה תראה ובחנת.

ו. החום הגאלוואני.

כאשר יאיר הניצוץ אשר לעלעקטרית השפשוף, כן גם יעצור כח לחמם את פתילי כל מתכת, וכן ילהט אותם לאש לוהט; ופעטער ריעס הוא האיש בברלין אשר משכורתו שלמה ופעולתו נאמנת, כי הוא עמל הרבה בשומו את עלעקטרית השפשוף אך לבדה לנגד עיניו, למען חקור בה כל הימים, והוא הועיל לנו הרבה בחקירותיו העצומות. אך לא כן הזרם הגאלוואני! כי לא באנו עוד עד חקרו לדעת את הדבר אשר יהיה, בלהטנו פתילי מתכת אשר זרם גאלוואני עובר בקרבם, ואך את הדבר האחד נדע ע"י הנסיונות הרבים אשר נסינו: כי כאשר יצער עבי הפתילים וכאשר יודקו, כן ימהר וכן יחיש הלהט בבואו אל קרבם. ועתה אם כי עלתה בידנו לבואאם מעט ואם הרבה – עד חקר חקי הלהט, בלהטנו את הפתילים אשר זרמות גאלוואניות עוברות בקרבם, והסודות האלה גלוים וידועים לנו, אך עוד נסתר ונעלם מנגד עינינו שרש דבר החום ההוא, יען כי טבע החום בכללו ותכונתו עוד נעלמים ממנו, ובכל זאת כבר עטינו אל השלל המעט אשר מצאנו, אף לקחנו לנו את הפתילים הלוהטים למען השתמש בהם לחפצינו הלוך והשתמש יום יום.

למען פוצץ סלעים גדולים ועצומים, נטל עלינו עד כה לעשות כוונים ע"י אבק שרפה, למען תקום ההתפוצצות בסלע ברגע אחד על פני כלו, ולמטרה הזאת נקבו לפנים חורים בסלעים וימלאום כיסי אבק שרפה ולמען הבעיר את הבערה בכל החורים ברגע אחד, שמו חוטי תבערה בחורים וימתחום מחור אל חור, למען הצליח חפצם בידם; ובכל אלה קרה לא אחת ושתים כי החוטים ההמה לא היו די בער להבעיר את האש בכיסי אבק השרפה במשך הרגע האחד, ואף גם זאת כי לא יכלו להביא את אבק השרפה מתחת למים, במקום נקבו חורים בסלעים אשר במים למען הבעיר אותם – ועבודות כאלה מתחת למים נעשו לא לעתים רחוקות – עד אשר נגלתה תכונת פתילי הזרם הגאלוואני, ותקם לנו עזר בנקל; כי שמו כיסי אבק שרפה בחורי הסלעים, ויביאו אל תוכם פתיל אשר לשלשלת גאלוואנית והפתילים עוברים מחור אל חור, ובהביאם את הפתילים ההם בפי סלע אשר מתחת למים צפו אותם צפוי גוטא־פערטשא, למען עמדם בפני המים, ובהיות הרגע הנכון. אז יחוברו זנבות הפתילים אל הכלי הגאלוואני, ובא הזרם אל תוך כל הפתילים, ויוליד הזרם את הלהט האמור ויבעיר את אבק השרפה בכל מקום אשר הוא שם, ואז תקום ההתפוצצות ברגע אחד על פני כלו; ועתה מלבד הפעולה הזאת, הפעולה המכוונת לרגע אחד, אשר תהיה לרגלי הדבר הזה, הנה כפלים לנו לתושיה, כי הצליח בידינו לבוא אל המטרה גם בנקבנו חורים קטנים, מאז אשר נקבנו חורים גדולים.

להט הפתילים על פי הזרמות העלעקטרית, הוא אשר יעשה מעשים לעינינו עוד כהנה וכהנה, כי גם בהכאיב שן בריאה אשר בפה החליטו הרופאים להחליש או ״להמית" את העצב (נערוו) אשר בשן; ולתכלית הזאת לקהו לפנים חוטי פלאטין אשר העבירום באש לוהט ויביאום אל תוך השן הכואבת עד מקום שם העצב המכאיב את הכאב – או יותר אמתי: העצב המביא את הכאב עד כדי הרגשה והמעשה הזה יועיל הרבה יתר מאשר יעקור את השן ההיא; אבל הדבר הזה יכבד מאד עלינו לעשותו, בהיות היד המחזקת בחוט הלוהט, אי בטוחה ומתנועעת ובהיות האיש הכואב מתנודד תחת כאבו, והיה תחת להביא את החוט בעודו חם אל תוך השן פנימה, יפזר החוט את דרכו לזרים, בנגעו בדרך הלוכו אל בשר הלשון ואל החניכים, או אל השפה והלחיים, ובין כה וכה וחומו נדעך, וחוט הפלאטין קר יבוא אל מקום תעודתו. אבל מה שונה ממנו הפתיל הגאלוואני! וכבר ראתה עיננו את המכונה הקטנה אשר המציאו בארץ אנגליא לתכלית הזאת, ואשר העבירה פה לנגד עינינו האדון גריועל, בעת הטיפו לקחו באזני חברי בית הפאליטעחניקום. המכונה הזאת לא תעלה בגרלה על גודל עט סופר, אשר ישא על ראשו חוצץ שנים (צאהנשטעכער), ואת ראש חוצץ השנים הזה העשוי מחוט של פלאטין יביאו אל פי השן בעודו קר, ושני חוטים יוצאים מן הכלי הזה ומחוברים אל השלשלת הגאלוואנית, והיה אך כנגוע הנוגע באצבעו, ובא הזרם העלעקטרי דרך חוט הפלאטין אל קרב השן, ובהיות הלהט אשר ילהט את החוט ואת השן פנימה, ושבה השן ורפא לה, וכל חפצנו יצלח בידנו בנקל ובלי עמל. – ומעשים כאלה רבים הם הנעשים לרגלי איזו רפאות תעלה בגוף האדם פנימה; ותחת אשר לפנים נטל עלינו להתגורר בבשרנו ולשרוט שרטות מכאיבות בגוף, בעשותנו את הדבר הזה, ועתה יצלח חפצנו בידנו אל נקלה, בהביאנו את הפתילים הגאלוואנים אל תוך הבשר, והמכאוב מכאוב קטן וכמעט לא נרגישהו בפצענו את הבשר, וגם הדם לא יזוב ויחסר על ידי זה, ואף גם זאת כי תעלה הארוכה חיש מהר ומרפא בכנפיה.

ז. האור העלעקטרי.

הנה מלתנו כבר אמורה, כי בהגישנו את שני צירי העמוד הוואָלטאי, או צירי השלשלת הגאלוואנית איש אל אחיו, קרובים יחדו מאד, אז יקום לעינינו אור מאיר אשר לא יכבה. הנסיון אשר נעשה ברבר הזה בארץ צרפת, ואשר למעשהו לקחו שלשת אלפים וחמש מאות ועשרים משנה לוחות פשוטים, הנסיון הזה הורה לדעת כי כאשר הגישו את שני הצירים איש אל אחיו עד כדי חלק החמשים אשר לזרת, קמה זרמת ניצוצים רבים משפת הציר האחד עד שפת הציר השני, ואור הניצוצים האלה האיר משך חמשה שבועות מבלי לאבוד דבר מכחו בכל העת ההיא, וגם אחרי עבור ירחים רבים מיום העשות העמוד, לא נראה בו כל שנוי וכל רפיון. ואמנם כבר ראינו כי גם בכלי גאלוואני קטן ומצער, יצא לעינינו ניצוץ ברגע אשר רותקה השלשלת או ברגע אשר פותחה, והניצוץ הזה הוא יליד הלהט הלוהט בראשי הפתילים הקיצונים, ואשר בהיות האמצעים מכוונים אל הענין, תחר המתכת אף תשרף ותכלה לעינינו.

אם נאבה כי יצלח הפצנו בידנו לשרוף את ראשי הצירים, אז דרוש לנו כי גם יסוד החמצי יסור למשמעתנו; יען כי כל שרפה ושרפה לא תקום ולא תהיה בלתי אם בהתחבר כל גוף אשר יהיה, התחברות חימית עם יסוד החמצי, והיה בהביאנו את ראשי הצירים אל תוך חלל ריק מכל אויר, או נוכח לראות כי אמנם התלהט יתלהטו ראשי הצירים האלה, אך לא ישרפו, ואולם גם הלהט הזה שונה בערכו בכל חמר וחמר אשר ממנו נעשו הצירים, כי יש חמר אשר נוח להתלהט וגם להשרף כרגע, ויש חמר אשר קשה ללהט ולשרפה ואשר יחזק מצור; וראה זה מצאו החוקרים, כי החמר הנוח להשרף יוליך אור מאיר אשר ייף שבעתים מן האור היוצא מחיק החומר הקשה להתחבר עם יסוד החמצי למען השרף, ונראה דרך משל כי ראשי הגחלת יולידו אור מציץ יותר מאור הברזל, וראשי הברזל יולידו אור מציץ הרבה יתר מאור ראשי הפלאטין. אבל האור אשר נקרא לו ״מאור עלעקטרי" שונה כביר מן האורות האלה אשר אמרנו, והוא יקום ויהיה ע“פ כוונים מיוחדים אשר אזן וחקר החוקר המפואר אשר הרבה עמל והרבה עשה בידיעות הטבע, הוא החוקר דעווי. האיש הזה הכין לו עמוד גאלוואני עצום ורב, ויחבר שני ראשי גחלת אל הציר המחייב ואל הציר השולל, ואת שני הפתילים האלה הביא אל תוך כדור זכוכית אשר קרבו ריק מכל אויר; ויהי כאשר הקריב את שני ראשי הגחלת ע”פ שרבובים (שרויבען) מבעד, למען היותם קרובים איש אל אחיו ולמען תת לזרם העלעקטרי מקום לעבור דרך ראשי הגחלת, ותצא אש נוגה על פני הגחלים אשר לא ראו כמוה, ויהי אור גדול אשר עלה על כל המאורות אשר ברא לו האדם בידיו מאז ועד היום. אבל לפי אשר הוכיחו עתה הנסיונות אשר נוספו על הנסיון היפה הזה, נדע כי כדור הזכוכית הריק מכל אויר הוא כלו למותר, והוא אך להראותנו כי המאור העלעקטרי יעצור כח להאיר גם בלי עזרת יסוד החמצי, ואף גם זאת, כי יעמדו הגחלים ימים רבים וחמרם איננו אוכל, תחת אשר בהיותם בתוך האויר, יתחברו הם עם יסוד החמצי להיות יחדו ליסוד חמצי גחלת.

והנסיונות אשר שתו נוספות על הנסיונות האמורים, הם הורו אותנו לדעת כי אור הגחלים העלעקטרי ימצא לו מעמד, לא אך בקרב החלל הריק מכל אויר, כי אם גם מתחת למים, והיה אם גם נוכחה לדעת כי ימעט שם נגהו לעומת נגהו אשר על פני האדמה, אך הנה לא ימעט הנוגה הזה במדה רבה מאד, ויוסיף להפליא גם שם את עין הרואה; ואך חמודות המה הנסיונות אשר עשו, בשלחם את האור ההוא גם עם האנשים הצוללים בתהום רבה, היורדים בבטחה בתוך פעמון הצוללים (טויכערגלאקע) עד עמקי התהומות, לחפש שם מטמונים ואבנים יקרות, והפעמונים ההם, אשר קנה חלול אחד להם לשאוב ולהביא למו כפעם בפעם אויר צח, וקנה חלול שני לגרש ולהוציא משם את האויר הנאכל, החוצה, הם נושאים בפיהם גם פתילים עלעקטריים הבאים מבעד, ועל פיהם יבוא המאור העלעקטרי גם עד תוך הפעמונים ההמה; ובדרך הזה יבוא האור גם אל הבונים בנין בעמקי המים, והדייגים יעשוהו ויכוננוהו להם בחפצם לאחוז את הדגים; ואף כוונים עשו לכלי האור הזה להטותו לחפצם כעין העששית, אם לשים לו מקום ממעל ואם להשקיעו זלהביאו עמוק עמוק.

ח. המאור העלעקטרי בחעשותו להשתמש בו.

מחזה נפלא ומאד נעלה תראינה עינינו, בהרחיקנו מעט את שני ראשי הגחלים איש מעל אחיו, אחרי אשר כבר הקרבנום ואהרי אשר כבר נראה בם האור העלעקטרי; כי אז יחדל האור מהיות לעינינו בדמות נקודה בוערת, כי אם יהיה כעין דמות הקשת הנטויה, ואולם רוב אורו ונגהו לא יחדלו עוד ועינינו תכהינה מראות אותם גם אז, עד בלתי עצרנו כח לחקור דבר על אודות האור ולבוא עד חקרו; ואך בזאת נוכל לחקור בו: בהופיעו בתחי¹ התמונה אשר תרד על פני הקיר, כעין התמונות אשר לעששית הקוסם (לאטערנא־מאגיקא); ועל פי הדרך הזה צלח חפצנו בידינו לחקור על אודותיו ולהתחקות על שרשו, ונדע עתה סוד נפלא מאד: כי בהאיר האור, אז יזרום זרם דק מפי גחלת הציר המחייב ופונה לבוא אל הציר השולל, ובלכת הזרם הזה ילכו אתו במהירות רב חלקים דקים מן הגחלת המחייבת ובאו אל הגחלת השוללת. ובאמנה תראינה גם עינינו כי תצער ותמעט הגחלת המחייבת מרגע לרגע, והגחלת השוללת תגדל ותרבה, והחלקים הדקים ההם המעופפים מפי הגחלת, הם הם היוצאים לשלהבת רבה ומולידים את האור העצום בדמות הקשת הנטויה, מפי הציר המחייב אל הציר השולל, ואשר צבעיה נחמדים למראה. ויען כי המאור העלעקטרי הזה עולה באורו על כל המאורות אשר עשה לו האדם בידיו, לכן אמרנו כי בו נשתמש בכל מקום אשר ידרש לו מאור גדול ורב, ואף יצליח לגרש את אור אויר הנפץ (קנאללגאז) מגבולו, למען היות הממשלה אך לו לבדו. אך עוד קמו מכשולים למאור הזה בדרכו, כי בשלח הגחלת המחייבת את זרמה אל הגחלת השוללת, ובאבדה מחמרה מרגע לרגע, ובהיות עמה חליפות ושנויים רבים, אז לא תעצר כח לעמוד בפני הגחלת השוללת פנים אל פנים במצב שוה, כי כאשר תקטן המחייבת כן תגדל השוללת, ונטל עלינו לעמוד תמיד על המשמר להשיב להמחייבת את כחה הראשון, למען היות כחה ככח הגחלת השוללת; עד אשר הרחיבו העמיקו החוקרים חקר וימצאו תחבולה גם לזה, כי כוננו מורי־שעות העשויות במועצות ורוב דעת, ועל פיהן יוקם תמיד הציר המחייב בד בבד אל מול פני הציר השולל, ומדי אבדו מכחו, כן ישוב להתקרב אל הנחלת השוללת, למען היותם תמידים פנים אל פנים; ובדרך הזה יעמוד לנו עתה האור העלעקטרי ימים רבים, ונגהו לא יסוף ולא ישונה ברב או במעט, והאור הזה הוא האור המאיר על פני מגדלי המאור, אשר אורם דרוש לתכליתנו, ולהפצינו מדי יום ביומו.

הנסיונות אשר נעשו הורו לדעת, כי כאשר נוסיף על הלוחות אשר לסוללה הגאלוואנית וכאשר נגדיל את מספרם, כן ירב וכן יגדל האור העלעקטרי אשר יצא מפיהם, ואנחנו נבינה, כי בהיות האור לנגד עינינו אז נעצור כח לשית עליו נוספות אם נגדיל את הסוללה ונאדירה, וכבר הרבה הצליח ביד החוקרים; כי המה כוננו להם סוללות גאלוואניות עצומות עד מאד, ויהי האור היוצא מפיהן בערך רביעית האור היוצא מאת פני השמש; ולפי זה נדע עֶתה ברור, כי אם נכונן לנו ארבעה מאורות עלעקטריים כאלה במקום אחד, אז יהיה האור ההוא בסביבות המקום הזה כאור השמש הזורח, לא נופל דבר.

ויען בי המאור העלעקטרי נקל לנו לעשותו, ולא יכבד אף לא יסכן בו העושה אותו, כעושה את המאור יליד האויר (גאז), לכן אמרנו בראשית ימי המאור הזה, כי הוא ימלא את כל מקום ומקום ואת כל בית ובית, אם אך נרים את המכשול האחר אשר בדרכו, והוא, כי האור הזה ייקר מחירו והוצאותיו רבות, באשר כי המתכת הדרושה לסוללה גאלוואנית רבה היא, והמתכת הזאת תשחת ולא תצלח לכל דבר אחרי אשר כבר מלאה את תעודתה במשמרת הסוללה, ואנחנו לא מצאנו עוד דבר אשר למענהו תדרש לנו מתכת נשחתה להוציא ממנה עוד איזו תועלת, והיה אם אך נמצא דבר אשר למענהו תדרשנה לנו המתכות הנשחתות האלה, והוא ישיב לידים את ההוצאות, אז אך אז נצליח להפיץ את האור הזה על כל מקום ומקום ועיני כל בני האדם רואות. אף אמנם מארץ אנגליא דבר שמענו, כי שם יאמרו להתיך ע"פ החימיא את המתכות הנשחתות האמורות, ולהוציא מהן צבעים יפים ונהדרים, אשר ישיבו את ההוצאות לידינו, וגם כבר נסו לעשות את המעשה הזה וחפצם צלח בידם, כי יצאו להם בתחבולותיהם צבעים יפים ונהדרים עד למאד, וגם קמה חברה בלאנדאן, אשר אגרה כסף תועפות לבעבור הגדיל את פעולות ההמצאה הזאת; אכן רוב ימים הורונו לדעת, כי לא היה כל יסוד נאמן לדבר הזה, ורב לנו לפי שעה אם נשתמש במאור העלעקטרי על פני מגדלי המאור ומתחת למים. אבל רוח החקירה לא תשקוט ולא תנוח, וכבר המציאו החוקרים אור חדש אשר יגרש את המאור העלעקטרי מעל פני מגדלי המאור, הוא אור המאגנעזיום, ואולי יבוא יום והאור העלעקטרי כלה גרש יגורש, וממשלתו תנתן לרעהו הטוב ממנו.

ט. הפעולה החימית אשר לאור העלעקטרי.

גם בשדה התבונה, במקצוע הכי נכבד, עמד לנו רוח ואור חדש ע"י המאור העלעקטרי האמור! וכאשר נוסיף לחקור לתכונת האור הזה, כן נוסיף ללכת מחיל אל חיל, לגלות עמוקות מני השך ונסתרות אשר לא שערנו, וכאשר כבר הבאנו לבב הכמה להבין דבר אחד יקר ונכבן לנו מאד – וכן אמרנו כי יש תקוה לכונן להקר אור השמש עד תכלית, לדעת את תכונתו ואת טבעו – והדבר האחד אשר אמרנו כי יקר ונכבד הוא לנו, הדבר הזה הוא על אודות הפעולה החימית אשר ישים האור בחמרים רבים.

הלא שמעת אם לא ידעת, כי המלאכה היפה מלאכת הפאטאגראפיא תעשה, אך בפעולת האור אשר ישים השמש בכסף היאדי (יאדזילבער) ובכסף ההלארי; ומלבד זה הן ידענו כי ישנם חמרים רבים המחוברים ע“פ החימיא אשר ישונה עוז פניהם ומראיהם לאור פני השמש בדרך לא נדע שחרו; וכל איש הן ידע וראה, כי כמעט כל הצבעים הנמצאים, יחורו ויחלשו או ישתנו, לאור פני השמש, וכל המעשים האלה נעשים ונהיים אך לרגלי הפעילות החימיות אשר יתן אור השמש בכל דבר. למען הבין את המראה הזה ואת פשרו, מוכרחים אנחנו להחליט, כי מלבד קוי האור וקוי החום אשר ישלח השמש בהאירו, ישלח אלינו גם קוים חימיים אשר לא יראו לעינינו ולא יתרגשו לאחד מחושינו, והקוים החומיים האלה הם העושים לעינינו את השנויים ואת החליפות בכל דבר ודבר ובכל צבע וצבע אשר מול פני אור השמש². – כל איש העושה מלאכה בציורי אור (פֿאטאגראפיא), יודע היטב כי לא יצלח בטוב הציור העשוי, אם נביא את הלוח אשר הציור יעשה על פניו, אל המקום אשר שם יופיע לנגד עינינו נכון ובהיר, ולא עוד אך שנטל עלינו להרחיק את הלוח אשר למכונה מן המקום ההוא, כפעם בפעם ע”פ נסיונות מדוייקים, ואז אך אז יצא לעינינו ציור יפה ומצורף; ואנחנו הן ידענו כי ציור האור נוצר אך לרגלי הפעולות החימיות אשר יפעל בו אור השמש, ולפי זה הלא נראה ברור, כי לא זה הוא האור העושה לעינינו את הפעולה החימית ההיא, ואך קוים מיוחדים ישנם, או גלי אור, הבאים אלינו להיות לנו לברכה, מבלי אשר נראה אותם ומבלי אשר נרגישם ומבלי אשר נדע דבר על אודותם.

חמודות הם לנו הדברים, בהראותנו עתה באצבע, כי האור העלעקטרי ואור השמש יחד נשתוו, ובלי עמל יצלח חפצנו בידנו להוליד ציורי אור גם לעיני האור העלעקטרי, ולא זה לבד, כי גם הצליח הפֿאטאגראפיסט האדון הענבער דע מאלאר בפאריז, לעשות לנו ציורי אור בהירים ונחמדים לעין, אל מול פני אור הניצוץ העלעקטרי, אשר נדע כי אין קצה למעט משך עתו; וגם פה הוכיחו הנסיונות אשר נעשו, כי בעשותנו את הציורים, אז עלינו לראות כי לא יהיה הלוח במקום אשר שם יופיע הציור לנגד עינינו, ונטל עלינו להרחיקו ולהביאו עד המקום, אשר אותו יקראו החכמים בשם ״נקודת התבערה" החימית, ואנחנו מחליטים עתה בבטחה כי גם מקרב האור העלעקטרי יזרמו אלינו קוים מיוחדים, שונים מן הקוים הנראים לעין.

גם האדון זימאן, בעל בית מרקחת בברלין, עשה נסיון יפה מאד ונכבד להתפתחות ידיעת האור העלעקטרי: כי בבית המרקחת נמצא מין סם רפואה הנעשה ע“פ חלאר ויסוד הפחמי (קאהלענשטאף), והוא לא ירקח בלתי אם בהעשותו אל מול פני השמש הזורחת בכל הדרה, יען כי התחברות היסודות ההם לא תהיה רק בהופיע עליהם השמש נהרה, הוא ולא אחר, והנה בא האדון זימאן, ויוכיח לעינינו כי צלח חפצו בידו לעשות את המרקחת ההיא גם לעין האור העלעקטרי, והאור הזה היה לו כאור השמש לכל משפטיו, אין שונה דבר. – ועוד נסיון שני עלה על לבנו, ואנחנו לא נדע אם כבר שמו החוקרים לב לדבר הזה למען נסותו: דבר ידוע הוא תלוי לפנינו כי צבע הירוק אשר לצמחים, יהיה אך ע”פ הפעולה החימית אשר יפעל בם אור השמש, והצמחים המגודלים בחשך, המה בלי צבע ובלי מראה; ובכן נחשוב למשפט, כי עלינו לנסות ולגדל איזה צמח הצומח חיש מהר לעיני האור העלעקטרי, ונראה אם יעצור האור הזה כח להוליד את הצבע אשר נקרא לו ״ירוק העלים".

י. פעולת הזרם העלעקטרי בברזל.

התוצאות הכי נכבדות אשר יצאו לנו מחיק כח הזרם העלעקטרי, הם המעשים השונים למיניהם אשר נעשה עי“ז שנוכל להפוך את כל ברזל וברזל לעשותו מאגנעטי. לברר את הדבר הזה יותר, נאמר, כי התועלת הכי נכבדה אשר תעלה לנו ע”י הזרם העלעקטרי, למען אשר נוכל להשתמש בו יום יום, ולמען אשר יוכל להועיל לנו במעשים בכל יום, היא התועלת אשר עלתה לנו עת נפקחו עינינו לראות כי העלעקטרית והמאגנעטית יחד תתחברנה. ופלא הוא ויהי לפלא! פֿרענקלין בהמציאו את המצאתו הנודעת, החל בצחוק ילדים ויהי כמצחק, וגם פה נראה כי תחלת ההמצאה הכי נכבדה בכל ההמצאות, היתה אך צחוק קל ערך. בראשונה נוכחו החוקרים לדעת, כי הפרץ העלעקטרי אשר יהיה ע"פ עלעקטרית השפשוף, יעצור כח להסיר מן המחט המאגנעטי את מאגנעטיתו; אחרי כן מצאו כי המחט המאגנעטי אשר ראשו האחד מפנה צפונה וראשו האחד דרומה, כאמור, המהט הזה יאבד כרגע את חקו ואת מצבו, אם נקרבהו אל הפתיל אשר זרם עלעקטרי עובר בו, לא הרחק ממנו; ואך באחרונה החלו לבוא עד עקר הדבר הגדול הזה, בגלות החוקר האדיר וכביר הרוח אערשטעד, בשנת 1820, את החדשה הנפלאה הזאת אשר על פיה נראה אור חדש, והחדשה הנפלאה הזאת היא פשוטה עד מאד: אם נגולל ונחתיל מוט ברזל בחתולי חוטי ברזל, ובפי החוטים האלה נתן זרם עלעקטרי לעבור בם, אז יהיה מוט הברזל הזה בפתע פתאום למאגנעט, ויהפך להיות מאגנעטי כלו; אך אם נשבית כמעט קט את הזרם העלעקטרי מבלי תת לו מעבר, יחדל גם הכח המאגנעטי כרגע, והברזל־־־ אם ברזל רך הוא – ישוב להיות כבראשונה.

אלה הם דברי החדשה רבת הערך הזאת, וכן התמו – אך יאמר נא הקורא, אם בא אליו איש וגלה את אזנו בדבר החדשה הזאת, וישימנה לפניו ויערכנה לעיניו, האם יעלה על לבו כי הדבר הקטן הזה הוא הגדול והנכבד בכל שדה התבונה, וכי ממנו תצא אורה וברכה לכל הארץ, וכי כל הגוים בו יתברכו? – ואמנם לא הבינו אותה בראשית ימי נסיונותיה, ולא ידעו את ערכה, ותהי בעיני החוקרים ככל סברא וכל שקלא וטריא אשר לחריפי השכל; אך עתה, עתה בימינו אלה עת אשר כבר הבשילו אשכלותיה ענבים, ועת אנחנו בפינו נאכלה ונשבעה מפריה, עתה עת אשר לעינינו הטעלגראפֿים עלעקטריים מחלציהם יצאו, עתה יבין וידע כל איש את ערך הנסיונות האלה אשר נעשו, ואת הברכה אשר תצא מהם לדור נולד, ואל חדרי לבנו יתגנב רעיון כביר, לאמר, כי יש יום והאדם וכל פעלו והדרו יתיחש על העת ההיא, ואך בכתב דורנו יכתבו, דור גדול ואדיר, אשר בימיו המציאו את השפה האדירה הזאת, השולחת אמריה למרחקי ארץ ולאפסי איים רחוקים, שפה אשר קלה מני אור השמש לרוץ אורח ברוחב מלוא כל תבל, שפה אשר לקולה קטן גם כדור הארץ מהכילו. ולא זה לבד, כי אנחנו עוד עורים הננו מראות, ועיננו תכה מהביט אל חביון עוז המסתרים האלה אשר לבריאה, ואך באחרית הימים יש יום לבנינו, בבוא דור נולד, אשר עינו תחדור אל כל מסתרי מראות העלעקטרא־מאגנעטיזם, והוא יבין את פשר – הדבר הנפלא, לדעת איך יוליד היסוד העלעקטרי הנסתר, הסובב בקרב האויר את כדור הארץ, את המאגנעטיזם, או להפך, איך יוליך המאגנעטיזם הדבק אל הארץ את העלעקטרית, ואיך יעצור כח להטות אותה למען סבבה את פני הארץ הלוך וסבב; ואולם אנחנו עתה נתאפק מחרישים משתאים, יען כי כל הקר עתה הוא דבר לא בעתו, אשר בנקל תוכל להוגות אותנו מן המסלה ולהביא לנו פתרונות שוא תחת אמת; ולכן אנחנו נשים פנינו אך אל המראות לבד אשר נראה ואשר נחזה, ואל הפעולות אשר כבר נעשו בכח העלעקטרא־מאגנעטיזם הזה, והיה זה כל שכרנו.

הדבר הכי נכבד הוא, כי בכחנו להוציא עתה על פי העלעקטרא מאגנעטיזם, כח מניע, כח אשר על פיו נצליח להביא דברים למרבה לידי תנועה, כח אשר מעשה כל המכונות נשען עליו; ולמען תת את הדבר הזה די ברור לעין הקורא, עלינו להעביר לפניו את המכונה הפשוטה אשר בעיניו יראה יום יום, את הבאר המקירה (פלומפ), אשר פעולתה אתה, בהניע לה את כף הברזל אשר לדלי, והיה אם נחפוץ לפעול בזה ולדלות מן הבאר בלעדי כל יד אדם, ואך ביד איזו מכונה לבד, אז נטל עלינו להביא כח אחר, למשל כח הקיטור, למלאות בו את מקום כח יד האדם, ועתה אם נוסיף לאמר, כי יש דרך ואנחנו דלה נדלה גם בלעדי כח האדם וגם בלעדי כח הקיטור, ואף בכה העלעקטרא־מאגנעטיזם לבדו, אז ידע כל איש ויבין אל מה ירזמון מלינו, באמרנו כי הכח הזה הוא כח מניע, יען כי באמנה יניע הכח הזה את החמרים להביאם מן המקום האחד אל המקום השני. – אם נחפוץ להניע את כף השואב בדרך אשר אמרנו, אז עלינו לשים לנו שני מוטות ברזל, את האחד אל מול פני הכף, ואת השני לאחורי הכף ההוא ושני מוטות הברזל האלה יחתלו איש איש בחתולי חוטי נחשת, אשר יחוברו בראשיהם איש איש אל צירי עמוד גאלוואני, והיה בהעשות המעשה הזה במוט הברזל אשר אל מול פני הכף, יעבור ברגע ההוא זרם עלעקטרי בקרב החוטים המחתילים את הברזל, והברזל הזה יהפך להיות מאגנעטי כמשפט, וימשוך ויעלה אליו את כף השואב, יען כי הכף הזאת כף ברזל היא, והמאגנעט מושך אליו את הברזל; – אך עלינו לקנות עתה תחבולה אשר לרגליה ישמט פתאום פתיל מפתילי העמוד הגאלוואני. ברגע נגוע כף השואב אל מוט הברזל ההפוך להיות מאגנעט עלעקטרי, אז יאבך הברזל הזה כרגע את כח מאגנעטיתו, וישוב להיות כבראשונה; והיה אם נוסיף עתה תחבולה אשר לרגליה יתחבר עתה מוט הברזל השני אשר מאחורי כף השואב, אל צירי העמוד הגאלוואני, אז יהפך המוט השני הזה להיות מאגנעטי, וימשוך אליו את הכף אחורנית להורידה אליו, ולפי הדבר הזה נטל עלינו לעשות דבר בתחבולה רבה, אשר על פיו יעבור הזרם העלעקטרי אחת הנה ואחת הנה, פעם אל החוט המחובר למוט הברזל האחד אשר לפני כף השואב, ופעם אל החוט המחובר למוט הברזל השני אשר מאחוריה, למען עשות אותם למאגנעטים, רגע את האחד, ומשנהו את השני, למען ימשך כף השואב פעם לפנים ופעם לאחור, ואחרי עשותנו זאת נראה כי יצלח חפצנו בידינו.

אך הנסיון הזה הוא נסיון פשוט מאד, אשר לא תצא לנו ממנו כל תועלת נחוצה, ומגמתו היא להראות לעיניך אך את הדרך בואכה אל העלעקטרא־מאגנעטיזם, ואתה עתה תמצא לך מקום לבוא עד חקר כל ההמצאות הדקות והגדולות אשר המצאו על פיהו, ואשר נעבירן לעיניך אחת אחת. ובחנת ונסית.

יא. תועלת העלעקטרא־מאגנעטיזם לצרכי האדם.

פעולת העלעקטרא־מאגנעטיזם להניע את כף השואב אחת הנה ואחת הנה, היא פעולה קטנה וקלת ערך, ואנחנו לא נראה בה כי אם תנועה פשוטה על פני קו ישר פעם בכה ופעם בכה; וברגע הראשון אשר נביט בה לא נאמין כי הפעולה הזאת ראויה היא להוציא מחיקה תולדות גדולות ונכבדות, ואולם המשכיל אל דבר והמבין אותו לאשורו, הוא ישכיל ויבין לדעת, כי גם המכונות הכי טובות אשר לנו, מכונות הקיטור, לא תצאנה לפעולה בלתי אם בכח מניע לבד, אשר יניע גם אותן אחת הנה ואחת הנה, ואך בהיותן ערוכות לחלקיהן ועשויות כפי חקי בנין המכונות בחכמה ובסדר נכון, אז אך אז תעצורנה כח להוליד את כל הדברים אשר תראינה עינינו, הם הדברים הנכבדים והכבדים אשר יעשה אותם האדם והתפאר בהם.

האיש אשר יראה את קלחת הקיטור, אשר גם היא לא תעשה דבר בלתי אם תניע את המחלץ (קאלבען) אשר במעגל (צילינדער), האיש הזה יוכח לראות כי כח הקיטור גם הוא בתחלתו לא יעשה דבר, בלתי אם יעורר תנועה על פני קו ישר אחת הנה ואחת הנה, ויביא לידי משפט. כי העלעקטרא־מאגנעטיזם גם הוא לא יבצר ממנו למלא את מקום כח הקיטור בדברים רבים, אם אך נקנה תחבולה להשיג למעננו את כח העלעקטרא־מאגנעטיזם הזה במעט כסף ובהוצאה קטנה, כמחיר הקטן אשר נשיג בו את כח הקיטור; ואם נשפוט כי זה אך החלנו בהמצאות העלעקטרא־מאגנעטיזם, וכי יש תקוה כי בעוד שנים אחדות נמצא את התחבולה הזאת, להשיג את כח העלעקטרא־מאגנעטיזם במחיר מצער, אז נבין למדי כי לא רחוק הדבר ממנו להשתמש בו בדברים רבים, ויש יום אשר יגרש כלה את כח הקיטור מגבולו; יען כי לא לבד שהכח הזה, כח העלעקטרא־מאגנעטיזם, איננו אבי סכנות רבות ככח הקיטור, הנה יועיל לנו הרבה גם בחדרי משכנותינו, במקום שם לא נוכל להקים מכונה לקיטור.

אך גם תכונה אחרת לכח העלעקטרא־מאגנעטיזם, תכונה אשר תחסר לכח הקיטור, והיא, כי העלעקטרא־מאגנעטיזם יעצור כח להוליד תנועה עגולה הוא לבדו, תחת אשר הקיטור יוליד תנועה עגולה, לא לבדו כי אם ע“י כוונים אחרים, אשר יגרעו להם הרבה מכחו; ד”מ המכונות אשר לנו עשויות ונוסדות כלן, בהניע להן על פי הקיטור את האופן המניע, והקיטור גם הוא לא יניע בלתי אם את הקנה לבדו, פעם בכה ופעם בכה, ואנחנו אם נחפוץ כי הקנה הזה יסב אופן אחר בעגול סביב, נטל עלינו לקשור אליו מוט מתנועע, והוא כאשר יתנועע אחת הנה ואחת הנה, כן יתנוער גם מעלה גם מטה, וע“פ אמצעים עשויים לדבר ונאותים אל הענין, יצלח חפצנו בידינו להניע את האופן בעגול סביב, ואולם בהעשות המעשה הזה ישחד הקיטור הרבה מכחו ואבד ממנו רב, כאמור. אכן לא כן חלק העלעקטרא־מאגנעטיזם ונחלתו! כי על פיהו יצלח חפצנו בידינו להוציא למעננו תנועות עגולות שונות מאד, לא ע”י מלאך בלתי אם בידי עצמו, ומשפטו כמשפט כל המכונות בפעולותיהן ומעשיהן, כמוהן כמוהו, לא נעדר דבר, ואנחנו אך עומדים ומחכים לקראת האיש אשר יקנה תחבולות, ליעץ עצה ולהביא דבר הלום, למען השיגנו את הכח הזה במעט כסף ובהוצאה קטנה, ואז תמלא כל הארץ המכונות החדשות האלה, להשתמש בהן יום יום בכל מעשינו ובכל מלאכותינו. – ולמען תת אל הקורא מושג כל שהוא, בדבר התנועה העגולה אשר תצא לנו לרגלי העלעקטרא־מאגנעטיזם, עלינו לשים פה לעיניו את התחבולות הכי פשוטות, אשר על פיהן נעצור כח להוציא את המעשה הזה ממחשבה לפעולה, והן התחבולות אשר על פיהן נוכל ד“ם להסב ע”י מאגנעטים עלעקטריים את האופנים אשר מתחת למרכבה, למען הניע את המרכבה ממקום למקום; והקורא הנבון יבין מדעתו, כי אנחנו פה נשים לפניו את כל התכונה ההיא כאשר עלתה על לבנו לפי שעה ולא הגינו בה בשום שכל רב, וכי עוד הרבה על החוקרים לעשות, אם יאבו להשלים את אשר החלונו, למען נוכל להשתמש בהמצאה הזאת הלוך והשתמש כדבר יום ביומו.

אך טרם נגש אל המלאכה, עלינו לשנות באזני הקורא עוד הפעם את אשר כבר אמרנו למעלה, והוא הדבר, כי יצלח חפצנו בידינו להפוך את כל ברול לעשותו מאגנעטי, אם נחתילהו בחוטי ברזל אשר נחברם אל צירי סוללה גאלוואנית, למען נתון לזרם עלעקטרי לעבור בקרב החוטים; גם נטל עלינו לזכור כי כל מאגנעט ומאגנעט הוא בן ציר צפוני וציר דרומי, וגם משפט הברזל אשר בידים עשינו אותו למאגנעט, כן הוא לא שונה דבר; ואף גם זאת עלינו לזכור, כי הציר הצפוני אשר למאגנעט האחר ידחה מעל פניו את הציר הצפוני אשר למשנהו, וכן גם הציר הדרומי ידחה אחור את הדרומי משנהו, ואך הציר הצפוני והציר הדרומי אשר לשני מאגנעטים יחד ידובקו – ועל הדברים האלה הנודעים כבר להקורא, נשית עתה נוספות חדשות אשר לא שערת ולא עלו על לבך: בלכת זרם עלעקטרי בקרב החוטים אשר נחתיל בם מוט ברזל, אמרנו, כי יהפך מוט הברזל להיות למאגנעט לכל משפטו וחקותיו; אבל ראה זה פלא, כי בעשותך את המעשה הזה עליך לשים לב לראות את מי משני ראשי החוטים תחבר אל הציר המחייב ואת מי אל הציר השולל, והיה אם הפעם האחת יהיה הראש העליון של הברזל לציר צפוני והראש התחתון יהיה לציר דרומי, אז תראה כי בהפכך את שני ראשי החוטים למול שני הצירים, והנה הראש העליון אשר לברזל היה לציר דרומי והראש התחתון היה לציר צפוני, ובכן הלא נוכחת לדעת כי בידך הדבר – בדרך פשוט וקל – אם להימין ואם להשמאיל, ובעשותך את הדבר הזה לחבר את ראשי החוטים אשר החתל בם הברזל אל צירי הסוללה הגאלוואנית, הליפות חליפות פעם בכה ופעם בכה, אז תצליח להפוך את צירי הברזל המאגנעטיים כפי חפצך וככל אשר יעלה על רוחך.

ובטרם נלך הלאה, עלינו להעיר, כי הברזל המושם בקרב חתולי החוטים, אשר ממנו אמרנו, כי יוכל להיות בכל תבנית אשר תהיה, אין הבדל, למשל בתבנית מוט ברזל וכדומה; הנה דרוש לתכליתנו, עתה כי הברזל הזה יהיה רק אך בתבנית פרסה כעין פרסת רגל הסוס, ורבים בקוראינו ראו בלי ספק את המאגנעטים בתבנית ההיא, והם גם הם עשויים כעין פרסת ברזל אשר שני ציריו נפגשים כמעט יחד. ואחרי הדברים וההכנות האלה, אשר נעורר בזה את הקורא עוד הפעם כי יכונן לחקרן בשום לב, נעבור מזה והלאה, למען הראותנו בפרק הבא את המעשה אשר נעשה, בחפצנו להביא גלגל אופן לידי תנועה עגולה.

יב. תנועה עגולה על פי העלעקטרא־מאגנעטיזם.

נדמה נא בנפשנו כי לפנינו אופן עגלה אשר על פני שטחו נמצאים שמנה או עשר פרסות ברזל רך, ושני הצירים אשר לכל אחת ואחת פונים אל שפת האופן וקשתותיהם פונות אל מרכזו, ולמען שים את הדבר הזה די ברור לעין הקורא, נוסיף כי האופן הזה עומד על פני מוט (שיענע) ברזל, כעין מוטות המונחים תחת מרכבות מסלות הברזל; והיה אם נעלה עתה על לבבנו כי לא יכבד ממנו הדבר להפוך את הפרסות לעשותן מאגנעטיות כפי חפצנו, את האחת או את השנית או את כלן, למען ימשכו אליהן את מוט הברזל, הלא יבין הקורא כי עלינו אך להפוך לעשות פרסה אחר פרסה למאגנעט, והיה בהיות פרסה אחת רחוקה עוד מן המוט ובהעשותה למאגנעטית, הלא תקרב אליו הלוך וקרוב בכח המושך, והכח המושך הזה די הוא לגלגל את האופן, עד אשר יגעו צירי המאגנעט אל המוט אשר מתחת; ואולם בהסירנו עתה ברגע הזה מן הפרסה את כחה המאגנעטי, אז תוכל לעזוב את המוט; ובהביאנו עתה ברגע הזה את הכח המאגנעטי אל תוך הפרסה השנית הקרובה, תראה עיננו את הפרסה הזאת בהמשכה גם היא אל המוט ובהתגלגלה הלוך והתגלגל לפנים, עד נוח גם הפעם צירי המאגנעט על פני המוט; והיה אם נסיר גם עתה את המאגנעטיזם מן הפרסה השנית ההיא ונתן אותה לרעותה הקרובה אליה, אז יהיה משפטה כמשפט אחותיה ההולכות לפניה, והאופן יתגלגל לעינינו הלוך והתגלגל, וכן נעשה לכל הפרסות, והאופן ילך ויסוב בלכתו. – והיה אם נעשה לנו ארבעה אופנים כאלה מתחת לעגלה, והם נתונים על פני מוטות כעין המוטות המונחים מתחת רגלי מרכבות מסלות הברזל, יראו עינינו אז את העגלה בלכתה, והאופנים יהיו קלי מרוץ, ומרגע לרגע יתרבה כחם, עד היות הכחות הקמים להפריע בד בבד עם הכחות המולידים את התנועה, ואז יסבו אופני העגלה בלכתם במדה נכונה ומתאמת. אבל הדבר הזה כלו איננו מן הצורך, ולא נוכל לאמר כי כליל הוא בשלמותו, ואנחנו הלא נצליח לעשות את הדבר הזה יפה יותר מאד: אנחנו נוכל לעשות בתמידות למאגנעטים את כל הפרסות אשר בהאופן בהגיען לפניו, ואחרי אשר יסוב האופן, נהפוך את ידינו להסיר את המאגנעטיזם מהפרסות ההן בבואן לאחוריו, ובדרך הזה יצא הכח המאגנעטי לפעולה, לא רק מן הפרסה האחת כי אם מפרסות רבות ברגע אחד. – אך גם בזה לא שככה עוד רוחנו ועוד ידנו נטויה; כי אנחנו הלא נוכל לשים גם בר ברזל ממעל לאופן, והוא לא יגע בו, ואך ימשוך את הפרסה הקרובה אליו, בהיות הפרסה ההיא עשויה מאגנעטית, ובדרך הזה יתרבה גם הפעם הכח הזה. – אבל הדברים האלה כלם אינם מן הצורך, כי במה נחשב הוא לעומת המעשים אשר נעצור כח לעשותם ע"פ הכח אשר בידינו, לשים חליפות לצירי המאגנעט כפי חפצנו, פעם בכה ופעם בכה, כאשר אמרנו בפרק הקודם.

נניח נא כי לפנינו אופן אשר לו פרסות ברזל, כאמור, וסביב לפי האופן גלגל קבוע אשר לא יסוב, וגם לו פרסות כאלה, והן פונות בציריהן אל מול צירי פרסות הברזל אשר לאופן, ופרסות האופן ופרסות הגלגל, כאלה כן אלה, מחתלים ונתונים בתוך חוטי מתכת, ולפי זה הלא נוכל להפוך את כל פרסה ופרסה לעשותה מאגנעטית כפי חפצנו, ולא זה לבד, כי כאשר נסינו כן נדע, כי כאשר נהפוך את הזרם העלעקטרי על פניו, יצלח בידינו לעשות גם את כל הציר אשר עתה הוא ציר צפוני לציר דרומי, ובאשר כי המעשה הזה יצלח אצל כל פרסה ופרסה, הלא יזכור הקורא כי אך ציר צפוני וציר דרומי נמשכים יחד, ואולם הצפוני ידחה את הצפוני והדרומי ידחה את הדרומי; והיה אם נניח עתה כי עשר פרסות לאופן שהן עשרים צירים, ועשר פרסות לגלגל הסובב את האופן שהן גם הן עשרים צירים, הלא יבין הקורא כרגע כי יד חרוצים תעצור כח להניע את האופן בחפץ כפים, אחרי כי תכוון בדיוק, כי ציר צפוני אשר לאופן יפגוש מול עבר פניו ששמה יהיה רוחו ללכת, בציר דרומי אשר לגלגל, ובאשר כי צפוני ודרומי נמשכים, יסוב האופן בלכתו, ואולם כאשר אך יעבור הציר הצפוני הזה אשר באופן, וכאשר אך ינתק מן המקום ששם הציר הדרומי אשר בגלגל, אז נהפוך כרגע את הזרם העלעקטרי על פניו, למען הפוך גם את הציר הדרומי ההוא לעשותו לצפוני, והיה הברזל אשר בראשונה משך אליו את האופן לגלגלו, ידחהו עתה מעל פניו הלאה, ובכח הדוחה הזה יסוב גם הפעם האופן בלכתו ללכת הלאה; – וברור הדבר כי התכונה הזאת אשר תביא צירים במספר ארבעים לידי פעולה, גדולה פי ארבעים בכחה, להסב את האופן, הלוך והסב, מכל התכונות הנזכרות לרגלי הנסיונות אשר אמרנו למעלה.

אף אמנם נעשתה מכונה כזאת ע"י יאקאָבי בעיר פעטערבורג, כי הוא הניע על פיה אניה קלה על פני מי הנעווא, ואחריו החרה החזיק וואגנער בעיר פראנקפורט דמיין, בהמציאו תקונים רבים למכונה הזאת הנכוחים מאד למבין, והוא בתקוניו אלה נתן תקוה טובה בלבנו, ואף הוכיח לעין כל, כי הכח העלעקטרא־מאגנעטי הוא ככח המכונות, לא נעדר דבר; ואך עוד רב ממנו הדרך עד הביאנו את הדבר הזה לתועלת הכלל, בהיותו מרבה בהוצאות ויקר המחיר, ואנחנו לא נדע עוד להביא לנו דבר ועצה הלום.

אך בעוד אשר בדבר הזה לא נחה עוד דעתנו ורוחנו לא שככה, הנה רבת שבעה לה נפשנו ענג ונחת, בהביטנו אל המעשים הגדולים והנפלאים, היוצאים לנו לרגלי העלעקטרית הגאלוואנית בשדה הטעלעגראפֿיא, ואותם נעביר לעין הקורא בפרק הבא.

יג. הטעלעגראפים העלעקטרים.

בחצי המאה האחרונה, כאשר שמו ההכמים עינם על חוט הברול ההפוך להיות עלעקטרי בהתחברו למכונת עלעקטרית, ועלעקטריתו זאת תקום על פני כל ארכו, אם גם יארך אלפי מיל, ברגע אחד במהירות אין קצה, עלה כרגע הרעיון על לבם לתת ע“י החוט הזה אותות למרחקים, כל אות אשר יהיה, גם אם מעט ואם דל ערך אותות כאלה. כאשר ידע כל משכיל דבר, עלינו להביא את החוט הזה אל תוך חמרים שאינם מלאכים טובים, כמו אל תוך משי, או – כאשר יעשו עתה – אל תוך צפוי גוטא פערטשא, אשר לא נודע עוד להם בימים ההם, ואם כה או כה, הנה לא על נקלה הצליחו אז להוציא את המעשה הזה לפעולות ידים, ותהי המלאכה הזאת הכי כבדה בעיניהם, ולרגליה רב עמל נמשך; ואנחנו עתה כביר מצאה ידנו, אף ראינו לנו פרי בעמלנו; כי כיום הזה נמצאים חוטים מצופים גוטא־פערטשא להמכר בבתי הממכר, עד אשר ביום אך למותר הוא להעביר לעין הקורא את התכונה אשר על פיה יצופו החוטים ההם, וגם למותר הוא עתה להעיר, כי באמרנו ״חוטים”, ירזמון מלינו תמיד אך אל החוטים שכבר צופו בצפוי אשר לא יתן לעלעקטרית כל מעבר החוצה. – גם שטן שני עמד בימים ההם לכל המעשה אשר נעשה כיום, בהיות המכונה העלעקטרית צפויה אז אל כל רוח, ופעולתה חדלה מהיות נאמנת, אם חדל האויר מהיות צח ויבש והיה לח, יען כי האויר הלח יוליך את העלעקטרית בכנפיו, ואז היתה העלעקטרית פעולה קטנה מאד, ולפעמים נשבתה כלה ולא יכלה קום. – מלבד אלה לא היה אז החוט ההפוך עלעקטרי שפה לנאמנים המדברת ככל העולה על רוחנו, כאשר הוא כיום הזה, כי אם עצר כח לתת אך אות כל שהוא. להיות לסמן קל ערך אשר יוכל איש לסמן לעיני אחיו אשר במרחקים, על אודות דבר נודע כבר לשניהם, כאשר העירונו כבר למעלה, וערך סמנים כאלה מעט הוא מאד, כאשר יבין כל איש.

אך כאשר המציא וואלטא את העמוד הגאלוואני, והחכמים ראו עין בעין את רב טובו וערכו, בהיות פעולתו אתו נאמנת תמיד, אז אמרו עוד הפעם לגשת אל המלאכה, למען תת שפה לאנשים רחוקים איש מרעהו, וגם הפעם לא הרחיקו ללכת, כי נסיונותיהם היו מעט ורעים ולא באו אל תוך הקהל להיות לברכה להשתמש בם. אך כאשר נגלה נגלתה החדשה הנפלאה בדבר פעולת הזרם העלעקטרי בקרב מאגנעטים. אז נגשו החוקרים עוד הפעם ויחליפו וינסו את כחם וחפצם הצליח. – אם עוד יזכור הקורא, הלא ידע, כי המחט המאגנעטי, המפנה תמיד בראשו האחד צפונה, ובראשו השני דרומה, יעזוב כרגע את ארחו ורבעו בהובאו קרוב אל חוט אשר זרם עלעקטרי עובר בקרבו, וכפי אשר יעבור הזרם הזה, אם מן הציר השולל או אם מן הציר המחייב אשר לסוללה, כן יעזוב המחט את דרכו, אם ימין או שמאל, אם בכה או בכה. עוד מצאו החוקרים כי אם נחתיל את התבה אשר מהט מאגנעטי מובא אל תוכה – כעין התבה המחזקת את הקאמפאס – בחתולי חוטי ברזל סביב סביב, אז יוכלו זרמות עלעקטרים קלים אשר יבואו בפי החוטים האלה, להטות גם הם את המחט המאגנעטי מדרכו.

את המכונה הזאת, אשר על פיה נצליח גם למוד זרמות עלעקטרים קלים, יען עלולה היא מאד להרגיש, לקחו שני חכמים בעיר געטטינגען, גויס ומשנהו וועבער־אשר בצדק תתפאר בם גערמאניא – ועל פיה החלו לעולל עלילות טעלעגראפיות; תנועות המחט המאגנעטי במקום פלוני, פעם בכה ופעם בכה, פעם לימין ופעם לשמאל – כפי אשר נתנו במקום אלמוני את הזרמות העלעקטרים לעבור בקרב החוטים, אם מפי הציר השולל או אם מפי הציר המחייב – התנועות האלה היו להם לאותות ולסמנים, ויצאו להם על פיהן כל אותיות האלפ“א בית”א; ואף גם עצרו כח להודיע דבר ממקום למקום, כאשר הוכיחו הנסיונות המעטים העשויים בימים ההם.

אבל משפט הגערמאני היה גם הפעם כמשפטו תמיד; הגערמאנים הם עם עז אך להמציא ולחדש דבר, וזו כחם אך לחקירתם, מבלתי יכלתם להוציא דבר אשר יצלח גם לעם להשתמש בו. הגערמאני יחקור את חקירתו ימים רבים מאד, והיה אם זך ואם ישר פעלו, אז יאמר כי רבה ההצלחה על כל סביביו, אם צלח יצלח למשוך עליה את עיני חכמי האקאדמיא, או את עיני מושל הארץ, והובא דבר חקירתו אל הראש אשר יהיה בימים ההם, ואז באזניו ישמע תואר כבוד העובר ובטל, ובעיניו יראה אות־כבוד העובר ובטל גם הוא, והיה זה כל שכרו וכל חלקו בעמלו הרב; ואך כאשר יעברו החדושים וההמצאות מזה והלאה, לבוא לארצות אנגליא ואמעריקא, אשר שם יפתחו החכמים את אוצרם הטוב לעיני העם, לעשותם ראויים וכשרים לו, למען יוכל להשתמש בהם, אז ישובו לארץ מכורתם ומולדתם, והגערמאנים יקדמו פניהם בנפש שוקקה, ויקחו להם עתה מכל אשר שלחו מעל פניהם בשאט בנפש בימים אשר עברו. – גויס ומשנהו וועבער, הודיעו בקהל את המצאתם היפה בשנת 1833, ושטיינהייל בעיר מינכען – איש אשר שפתנו קצרה מהביע את רוב מעלליו בידיעות הטבע – הודיע אחרי שנים מעטות, את החדשה הנכבדה, כי יכול נוכל לקחת לנו את האדמה בעצמה, להיות לנו למלאך הזרם הגאלוואני, ולא ידרשו עוד לנו שני חוטים מתוחים מן המקום האחד עד המקום השני, למען תת לעבור בינותם את הידיעה הטעלעגראפית, כי אם נשלב בשני המקומות האלה את שני ראשי החוטים אל לוחות מתכת, ואותם נביא אל מעבה האדמה, או – יותר טוב – אל באר מים, אז יצלח חפצנו בטוב.

כל אלה עשו וחרשו בני גערמאניא; ואולם אנגליא ואמעריקא הביאו את הטעלעגראפיא לידי מעשים קיימים, להביא תועלת לעם ולצרכיהם ולהשתמש בה יום יום.– האנגלי קוק וחוקר הטבע המפואר אואיסטאָנע, הם קבלו מגויס ומוועבער, והם כוננו את הטעלעגראבים ע“פ המחט, הקיימים והנמצאים באנגליא עד היום, ועל פיהם עצרו כה לברוא להם אותות לכל אותיות האלפ”א בית“א, אם כי האותות האלה מעטים המה מאד, יען כי אין למחט ההוא כי אם שתי תנועות לבד, אחת לימין ואחת לשמאל, כפי אשר ימצא הזרם דרך לו, אם מפי הציר השולל, או אם מפי הציר המחייב; ובכל זאת עצרו כח להביע את כל מעלת רוחם, ולמצוא באותות האלה את כל האותות אשר לאלפ”א בית"א, והטעלעגראפֿיא הזאת עודנה עומדת באנגליא עד היום למען השתמש בה, אם כי ההמצאות אשר חדשות מקרוב באו, כבר הרחיבו צעדינו תחתינו להיות לנו לברכה כיום הזה.

הראשונה להמצאות האלה אשר אמרנו, יצאה גם הפעם מגערמאניא, ובכבודה תתימר העיר ברלין; כי מברלין יצאה ההמצאה של זיעמענס והאלסקע לכל הארץ, והם המציאו את ״הטעלעגראפים לאותיות" הכי טובים והכי נכבדים.

יד. הטעלעגראפים לפי זיעמענס והאלסקע.

יתרון הכשיר להטעלעגראפים אשר המציאו זיעמנס והאלסקע, מן הטעלעגראפים האנגליים, כי המה לא באותות ידברו, כי אם באותיות ובמלים ובפסוקים שלמים, והטעלעגראפים האלה כלולים ושלמים הם בכל; ויתרון שני להם, כי נלוה נלוה אליהם גם פעמון מעיר, אשר יצלצל ולא יחדל עד אשר הטעלעגראפיסט (האיש העושה מלאכה אצל הטעלעגראפיא) יעור משנתו אם יישן, או ישוב אם נפטר רגע לצאת, למען גשתו אל המלאכה להביא את הכלי אל כנו ועל מכונו ולהתחיל בפעולתו; ועוד להם שלישיה כי המציאו החוקרים האלה גם כלי להדפסה, אשר על פיו יודפסו מעצמם במקום פלוני כל דברי הידיעה הטעלעגראפית המסורים אליו במקום אלמוני; – ואם נאמר עתה לתת לפני קוראינו את כל הדברים האלה באר היטב, אז נמלא בם את כל ספרנו, וגם זה לא ימצא לנו להיות די, ולכן עלינו להעביר פה לעיניהם אך את ראשי הדברים אשר למכונות האלה, המלאות טוב טעם ודעת הרבה, ותהי משכרתנו רבה, אם נעצור כח לתת להם מושגים נאמנים, למען ידעו כי לא בנסים ולא בקסמים כי אם בחכמה ובדעת תצא הטעלענראפֿיא לפעולות ידים, אחרי אשר הכניעו חוקרי הטבע תחת רגליהם את כחות הטבע הנסתרים.

הטעלעגראף לאותיות מאת זיעמענס והאלסקע, נוסד על הידיעה, כי בכח הזרם העלעקטרי להפוך את כל הברזל לעשותו מאגנעטי, אם יעבור הזרם דרך חוטי מתכת אשר נחתיל בם את הברזל הזה; ואם נאמר ד“מ כי כוננו ידינו טעלעגראפיא כזאת בין ברלין ופאריז, אז יבין הקורא הנבון את כל הדבר הנעשה בזה, אם ישים לב אל ההשקפה הנתונה פה לפניו: בברלין עומדת סוללה גאלוואנית, אשר חוט צירה האחד מובא לתוך מעבה האדמה, או אל לוח מתכת הנתונה אל תוך באר מים, וחוט צירה השני מתוה ממעל לאדמה על פני מוטות עץ עד פאריז, ושם בחדר הטעלעגראף נמצא על השלחן פרסת ברזל המוחתלת בחתולי חוטי ברזל, אשר ראשם האחד מחובר אל חוט הטעלעגראף הבא מברלין, וראשם השני מובא גם פה אל תוך מעבה האדמה, משפט אחד ותורה אחת לו ולראש החוט אשר בברלין; ובהעשות המעשה הזה, נעשה רתוק השלשלת הגאלוואנית כמשפט כאשר ידענו, ופרסת הברזל אשר בפאריז נהפכה להיות מאגנעטית ע”פ הזרם העלעקטרי העובר בקרב החוט המתוח, ואם נשים עתה מטיל ברזל לא רחוק ממנה, אז תמשוך אליה הפרסה המאגנעטית הזאת את הברזל כמשפט. – אבל על נקלה יוכל עתה הטעלעגראפיסט בברלין לשוב לפתח חרצובות השלשלת, בהסירו רגע את החוט המתוח מן הסוללה אשר לפניו, והנה כרגע נשבת הזרם הגאלוואני והמאגנעט בפאריז אבד כרגע את מאגנעטיתו הברזל הנמשך אליו נפל אחור; אבל ברגע השני יוכל לשוב לחבר את החוט אל המכונה, ואז ישוב כרגע הכח המאגנעטי אל תוך הפרסה, ואף היא תשוב למשוך אליה את מטיל הברזל להיות כבראשונה; וכן יוכל הטעלעגראפיסט בברלין לשנות ולשלש מעשהו, פעם בכה ופעם בכה, במהירות גדולה כאשר בכחו, ומטיל הברזל אשר בפאריז יצא לחול במחולות המחנים, וכפעם בפעם ימשך אל הפרסה ברגע העשות רתוק השלשלת, אף יפול אחור ברגע אשר תפתח; וכאשר ימור הטעלעגראפיסט בברלין לרתק וכאשר ימהר לפתח, כן ימשך מטיל הברזל בפאריז וכן יפול, רגע רגע חליפות, משוך ונפול משוך ונפול, עד אשר נאמין כי מטוטלת מתנודדת לנגד עינינו.

על התחבולות האלה הטביעו החוקרים הנכבדים זיעמענס והאלסקע את מכונותיהם העשויות ברוב טעם ודעת: מטיל הברזל הנמצא על השלחן קרוב אל פרסת הברזל המאגנעטית אשר בפאריז – ואשר מעתה והלאה נקראהו בשם ״העוגן" – הוא עצור מגשת אל המאגנעט על פי נוצת ברזל – עשות (שפרונגפֿעדער) קלה העוצרת בעדו, ואך בהשיג המאגנעט את כחו על פי הזרם העלעקטרי, אז יוכל למשוך אליו בכח את העוגן, למרות הנוצה העוצרת ואולם ברגע עשותו זאת, יפתח העוגן את חרצובות השלשלת הגאלוואנית ע"י תנועתו בהתקרבו אל המאגנעט, ולרגלי הדבר הזה יאבד המאגנעט את כחו כרגע, והנוצה תמשוך אליה את העוגן אחורנית; אבל ברגע העשות המעשה הזה, ברגע שוב העוגן אחורנית, והנה שב רתוק השלשלת הגאלוואנית להיות כמשפט, ולרגליה תשוב המאגנעטית לחיק המאגנעט, והוא ישוב למשוך אליו את העוגן; אבל המשיכה הזאת תשוב גם הפעם לפתח ברגע שנית את רתוק השלשלת, והמאגנעט יאבד את כחו גם עתה, והעוגן ימשך גם עתה אחורנית אל הנוצה; אבל גם הפעם בסור העוגן רגע, שבה השלשלת להיות לה רתוק, והעוגן ימהר אל המאגנעט עוד הפעם; וכן יראו עינינו את המעשה הזה בלי מעצור, בעופף העוגן במהירות אין קצה אחת הנה ואחת הנה, רצוא ושוב רצוא ושוב, בין המאגנעט ובין המקום אשר שם תעצור הנוצה בעדו. אך אל נא ידמה הקורא, כי מרחב המקום אשר בו יתנועע העוגן רב הוא; המרחב הזה לא יגדל ממרחב הגב אשר לסכין. ותנועתו היא במהירות אין קץ, עד אשר מקול תנועתו תשמענה אזנינו המולה כעין המולת מורה השעות בעת המשכו וכמעט לא תעצור עיננו כח להביט אל תנועתו מרוב מהירותו ומרוצו. אבל העוגן קל המרוץ הזה הוא הוא העושה לעינינו את כל הנפלאות והגדולות, כי הוא במרוצו הקל יביא גלגלי אופנים קטנים לידי תנועה, ולרגליהם יתנועע – כל העת אשר יעופף העוגן (אנקער) אחת הנה ואחת הנה – גם מחט המורה (צייגער) אשר על פני אופן אחד, כעין מחט־המורה אשר יתנועע מהר מאד, סביב סביב על פני מורה השעות – ובכן הלא נראה כי הטעלעגראפיסט בברלין יעצור כח להניע סביב סביב מחט־המורה אשר בפאריז, וכן יעצור כח לשוב להעמידו פתאום, ברגע אשר ישר בעיניו לפתח את רתוק השלשלת!

אך אחרי כי הטעלעגראפיסט בברלין יעצור כה להניע מחט־המורה בפאריז, לכן יעצור כח להודיע גם כל מלה וכל דבר אשר יחפוץ, הודעה טעלעגראפית עד פאריז. ואיככה? ישאל הקורא; אך הדבר הזה הוא פשוט: מחט־המורה אשר אמרנו, יתנועע על פני לוח עגול סביב סביב, ומן המקום אשר יצא ללכת שמה ישוב לבוא, ובראשו יגע אל שפת העגול אשר חרותים שם כל אותיות האלפ“א בית”א וכל אותיות המספר מן 1 עד 9 וכל סמני הסופרים האחרים, והיה טרם תחל הטעלעגראפֿיא, יציג הטעלעגראפיסט בפאריז תמיד את ראש המחט הזה על הנקודה אשר שם התחלת האלפ“א בית”א, וברגע אשר ישים הטעלעגראפיסט בברלין רתוק לשלשלת, לאמר, ברגע בוא הזרם, הלא ידע כי החל המחט בפאריז לרוץ אורח סביב סביב, ובאשר כי בידו הוא לשים מעצור לדרכו בכל רגע אשר יחפוץ, לרגל המלאכה בפתחו את רתוק השלשלת, לכן לא יעצרהו בדרכו עד בואו אל האות אשר אליו יכוון ואשר אותו יחפוץ להודיע, ואולם ברגע הזה יפתח פתאום את רתוק השלשלת בברלין, והמחט המורה בפאריז יעמוד ברגע הזה במקום האות המבוקש להורות עליו, והטעלעגראפיסט בפאריז ידע אפוא את האות המכוון ובידו ירשום אותו על פסת נייר; אכן ברגע הזה הנה שב הטעלעגראפיסט בברלין אל מלאכתו לשים רתוק אל השלשלת, ולרגליו יתן עוד הפעם מהלכים למחט המורה בפאריז, והוא ילך הלוך ופסוח עד הגיעו אל האות השני המכוון ושם יעמוד, והטעלעגראפיסט בפאריז יביט בו וירשום גם אותו על פסת הנייר, וכן יהיו כל דברי הדעפעשע עד תמם. – אך האם לא ישאל הקורא: איך ידע הטעלעגראביסט בברלין לכוון בדיוק היטב, כי ראש מחט – המורה אשר בפאריז יורה על האות הדרוש? האם לא נקל לו לטעות מעט ולנגוע בראש המחט, מעט או הרבה הצדה, וכל עמלו יעלה בתהו ויאבד? אך הנה הביאו לנו דבר ועצה גם הלום! – למען שים לפני הקורא מושג ברור מן הנעשה, אמרנו למעלה כי המכונה הגאלוואנית נמצאה בברלין, והמאגנעט והעוגן ומכונת הטעלעגראף אשר יצא על פיו לפעלו, נמצאים בפאריז, והדבר הזה לא כן, כי גם בברלין נמצאים המאגנעט והעוגן ומכונת הטעלעגראף כמו;פאריז, וגם בפאריז נמצאה המכונה הגאלוואנית כמו בברלין; וכל הדברים האלה עשויים ומתוקנים ברוב הכשר דעת ובדיוק רב על פי חכמת המעכאניק, עד היות משפט אחד לשתי המכונות הטעלעגראפיות, בברלין ובפאריז, ושפה אחת ודברים אחדים להן, ומרוץ אחר לשתיהן גם יחד, לא יפגר ולא ימהר מחט־המורה האהו ללכת על פני רעהו; והיה אם יוצג ראש מחט המורה הזה – בטרם תחל המלאכה – על הנקודה המתאמת אשר לפני אות האלפ"א, בברלין ובפאריז כאחד, אז יצאו דברי הדעפעשע כלולים ושלמים, לא נעדר דבר, כי הטעלעגראפיסט בברלין יביט בפני המכונה אשר לפניו ובפני מחט־המורה אשר בה, וידע לנכון בכל רגע ורגע גם את מקום מחט המורה אשר בפאריז, שלא בפניו; ולא זה לבד, כי כפלים לתושיה, אחרי אשר עשו גם מועקה (דריקער) קטנה אצל כל אות ואות אשר במכונה הטעלעגראפית בברלין, והיה כאשר תעיק המועקה הזאת לרדת מטה, אז תגדור בזה בעד מחט המורה למען יעמוד במקום האות אשר שם יהיה, והזרם הגאלוואני נשבת, ולרגל הדבר הזה יגדור, גם בעד מחט־המורה אשר על פני המכונה הטעלעגראפית בפאריז, ויעמוד גם הוא במקום האות הזה, עד אשר יחדל הטעלעגראפיסט בברלין מהעיק באצבעו על פני כפתור המועקה, ומחט המורה יצא לחפשי, ואז ילכו שניהם יחדו, מחט המורה בברלין ומחט המורה בפאריז, הלוך ופסוח, עד בואם אל מקום האות השני אשר יבוקש.

אך גדול יתר הפלא, בראותנו כי כל עבודת הטעלעגראפיא ע“פ הטעלעגראפים האלה עבודה קלה היא מאד, ותהי כצחוק ילדים לצחק בה, וכל איש ואיש יצלח לעשותה. הטעלעגראפיסט יחבר את החוט אשר לו, אל המכונה הגאלוואנית, ובזה נעשה רתוק השלשלת כמשפט, ומחט המורה יחל כרגע לרוץ סביב סביב בקול המולה דקה, ובאין מפריע יעבור על פני כל האותיות והסמנים, עבור ופסוח, אף ישוב על עקביו, ולא ימצא מנוח עד אשר יאמר הטעלעגראפיסט להחל במלאכה; ד”מ, אם יחפוץ להודיע לרעהו אשר בפאריז את המלה ״ברלין“, אז עליו אך להעיק באצבעו את המועקה אשר על פני האות ״ב”, והיה בבוא מחט המורה אשר בפאריז אל האות הזה יעמוד עליו, יען כי גם מחט המורה אשר בברלין נשאר עומד עליו; אחרי כן יעזוב הטעלעגראפיסט הברליני את המועקה לנפשה, ומחט המורה יסוב לעיניו הלוך וסבוב את העגול כל העת אשר יחפוץ, עד אשר יאיר לעיניו האות ״ר" ואז יעיק על פני הכף אשר לאות הזה, ובבוא המחט אליו, יעמוד ולא ימוש ממנו, ורעהו מחט המורה בפאריז יעמוד גם הוא במקום הזה, וכן יעשה גם לאות ״ל" ולאות ״י" ולאות ״ן", אות אחרי אות; והמעשה הזה יצלח גם בידי האיש אשר לא למד את מלאכת הטעלעגראפֿיא מעודו, ואשר אך בעיניו ראה אחת ושתים בהעשותו, וגם הטעלעגראפיסט הכי נכבד לא ייטיב לעשות דבר מן הנער אשר אך ידע לכתוב נכונה, ואך הטעלעגראפיסט ימהר בעשותו במהירות רבה על כל סביביו, והאיש אשר לא למד, יפגר בלכתו לאטו ויאבד עת רבה לבהלה. – כאשר יבין הקורא הנבון, לא נוכל להעביר פה לעיניו את התחבולות אשר למכונה הטעלעגראפית ההיא כלן, כי רבות הן מאד, ואולם תחבולה אחת אשר גם זכור זכרנוה למעלה, נעביר פה לעיניו, כי נחמדה היא לנפש ותאוה לדעת:

אז הנה נא ידעת, קורא נכבד, כי בטרם יחל דבר הדעפעשע, יצלצל פעמון קטן אשר במכונה, הלוך וצלצל מבלי הרף, עד אשר יודיע הטעלעגראפיסט אשר אליו ישולחו דברי הדעפעשע, כי נטויה אזנו לשמוע עתה דבר מה מפי הטעלעגראף – והפעמון הקטן הזה עשוי בתחבולה פשוטה ויפה מאד: אחרי כי שתי סוללות גאלוואניות יוצאות לפעולה בעת עשות הטעלעגראפֿיא את מלאכתה, הסוללה האחת במקום פלוני, והסוללה השנית במקום אלמוני, ואחרי כי פי שנים בכח שתי סוללות מכח הסוללה האחת, ואחרי כי דרוש לנו אשר שתי הסוללות גם יחד תצאנה לפעולה למען תת מהלכים למחט המורה, לכן נקח לנו אנחנו חלק אחד מכח השתים, ובין כה וכה די לנו כח הסוללה האחת להעיר את הפעמון הקטן אשר במכונה למען יצלצל, ועל כן אם יהפוץ הטעלעגראפיסט בברלין לקחת דברים עם הטעלעגראפיסט בפאריז, יביא את הסוללה לפניו לידי פעולה, ובכח הפעולה הזה יצא הפעם אך הפעמון לפעלו, והפעמון הזה יצלצל בברלין ובפאריז בלי הרף, עד קום הטעלעגראפיסט בפאריז, להביא גם הוא את הסוללה אשר לפניו לידי פעולה, ואז יחל מחט המורה לרוץ את ארחו, גם בפאריז וגם בברלין, והטעלעגראפיסט בברלין יבין בזה כי קול קורא אליו עתה מפאריז: ״דבר דבריך, אדוני הברליני, כי שומע אנכי"! ובכן ידבר את דבריו עד תמם, והטעלעגראפיסט בפאריז ישמע את הקול מדבר אליו מתוך הטעלעגראף.

טו. הטעלעגראף הכותב.

צר לנו מאד, כי לא נוכל לבאר פה באר היטב את הדבר הכי נכבד במלאכת האמנים הנפלאים זיעמענס והאלסקע, ולתתו לפני הקורא, יען כי לדבר הזה רוב טעם ותחבולות עמוקות, אשר לא יבינו אותן הקוראים בלתי אם בהנתן לפניהם גם ציורים ורשימות, והם רחוקים ממנו; אכן באמת נפלא הוא דבר הטעלעגראף הזה, בהיותו עשוי כדפוס קטן המדפיס את דברי הדעפעשע במקומו, והדבר הזה נעשה ע“י כח מאגנעטי עלעקטרי; ואיככה? – אותיות האלפ”א בית“א מפותחים כלם בחותמות קטנות, המורמות כפעם בפעם למעלה בכח עלעקטראָ־מאגנעטי, ובהנשאן תמשחנה בצבע שחור כשחור הדפוס, ואחרי כן תרדנה בכח ההוא, ואז נעיק אותן תחתיהן אל מול פסת נייר היוצאת מן המכונה, ובדרך הזה יודפסו כל דברי הדעפעשע עד תומה דבר לא נעדר. – האם לא נאמין אפוא כי אך אגדה מספרת את הנפלאות האלה לפנינו? היתכן?? ובכל זאת נכון הדבר כנכון היום, ועינינו תראינה כי אך בהעיק הטעלעגראפיסט בברלין באצבעו על איזה מן האותיות אז יצא האות הזה בצבעו ובשחרו אל מול פני פס הנייר בפאריז, ועל פס הנייר הזאת יודפסו כל דברי הדעפעשע, והטעלעגראפיסט אשר שם, יקום ויקרא דעפעשע שלמה וכלולה, והוא חפשי מעשות כל דבר, דבר לא נעדר; ועל כן אמרו בצדק חכמי ״האקאדעמיא לדברי דעת” בפאריז, עם המגלה אשר יוציאו כפעם בפעם לאור, כי ההמצאה הזאת תקח לה מקום בראש ההמצאות הכי נכבדות, אשר המציאו ואשר גלו חוקרי הטבע בשנות המאה הזאת; ובעת אשר חכמי ״האקאדעמיא לדברי דעת" בברלין, לא שמו כמעט לב אליה, הנה מפאריז שלחו חכמי האקאדעמיא, אשר עיניהם נשואות תמיד על כל דבר דעת ועל כל מזמה נכונה, איש מבין דבר לאשורו, למען שים לב אל ההמצאה הנכבדה הזאת, לדעת את כל ונוכחת, ואת אשר יראה יגיד בשובו; ולו צרפתים או אנגלים היו זיעמענס והאלסקע, כי אז מלאו הארצות האלה את תהלתם, ואז ביד נטויה נכונו הטעלעגראפים האלה בכל מקום ומקום, למען היותם לברכה במלוא רוחב כל הארץ. תחת אשר עתה בגערמאניא נמצאו הטעלעגראפים האלה אך על מסלות אחדות אשר למרכבות הברזל, ואך בבית המועצות בברלין, אשר משם יצאו לבוא אל משמרות צבא מכבי האש, ואל בתי השוטרים למחלקותיהם.

אך תחת הטעלעגראפים האלה, נמצאו בכל מדינה ומדינה הטעלעגראפים הכותבים ע"פ המצאת מאָרזע, בן לאמעריקא הצפונית, ותחבולות הטעלעגראף הזה שונות הרבה מתחבולות הטעלעגראף אשר בו דברנו, כי לא עמוקות הן כתחבולות הראשון, ואף יכבד מאד לעשות בו את המלאכה רב יתר מן הראשון, כי הוא ידרוש בעבורו טעלעגראפיסטים אשר למדו את המלאכה, ואשר יבינו את הכתוב, ואשר יוכלו לקרוא ולכתוב את האותיות הנבראות לשמו, ועוד הרבה שנויים כאלה לטעלעגראף ההוא; אכן גם יתרונות הרבה לו, כי המכונה היא פשוטה מאד, ודברי הדעפעשע יוצאים לבדם על פני פס נייר, ואין להטעלעגראפיסט המקבל לעשות דבר, בלתי אם לחכות ולקרוא אותם אחרי כלות הטעלעגראף את פעולתו: ועת אשר הטעלעגראף הראשון לפי זיעמענס והאלסקע צפוי תמיד אלי קלקולים, ומעת אל עת ידרוש תקונים חדשים, ואם תסור המכונה האחת במקום פלוני אך במעט מן המכונה השנית במקום אלמוני, או מן המכונות אשר על כל הדרך, יוליד אותיות לבהלה; הנה הטעלעגראף האמעריקני הוא חזק ונכון, והוא מכוון יפה ועשוי להשתמש בו הלוך והשתמש דבר יום ביומו. – ובכן נעביר לעין הקורא את מעשה הטעלעגראף הזה:

נניח גם הפעם כי הדעפעשע אשר לנו הולכת מברלין לפאריז; בברלין הוקמה סוללה גאלוואנית, אשר צירה האחד מובא אל תוך האדמה וצירה השני יחובר אל חוט מצופה היטב, המתוח עד פאריז, ושם נמצא מטיל ברזל המוחתל בחתולי חוטי ברזל, אשר ראשם האחד משולב אל החוט הבא מברלין וראשם השני מובא גם פה אל מעבה האדמה; אם נעורר עתה את הזרם העלעקטרי בברלין, אז יהפך הברזל בפאריז להיות מאגנעטי כמשפט, ואם נשוב לפתח רגע את הרצובות השלשלת, יסור המאגנעטיזם מעל הברזל להיות בבראשונה; והנה נשית נוספות עתה, כי ממעל למאגנעט העומד קוממיות על השלחן בפאריז, ירחף בד ברזל, אשר נקראהו גם הפעם בשם העוגן, על פני פלס מאזנים קטן, ואל עבר השני אשר לפלס ההוא מחובר נוצת ברזל עשות (פֿערער), אשר בכחה יעצר העוגן כפעם בפעם הרחק מעט מן המאגגעט, ברגע אשר ישבות הזרם הגאלוואני. – ובכן כאשר ירד העוגן לגעת אל המאגנעט, ברגע שים הזרם את פעולתו, כן ינשא הפלס בעבר השני לעלות מעלה; ושם אל עבר השני ההוא אשר לפלס, מחובר יתד קטן עומד קוממיות אשר עביו כעבי מחט הארג, ומעל פני היתר הזה נמצא מעגל ממעל לו. וכפעם בפעם כאשר יעשה הזרם את פעולתו והמאגנעט ימשוך אליו את העונן להורידו אליו, אז יעלה בעבר השני היתר למעלה וירשום אות בפני המעגל; אכן בין היתר הזה ובין המעגל אשר ממעל לו מתוח גם פס נייר, אשר יעבור הלוך ועבור בינותם ע“פ גלגלי מורה־השעות המתנועעים ע”י אבן משקל, והיה כפעם בפעם כאשר ישים היתד אות בפני המעגל, יקוב גם בפס הנייר וישים בו נקודה הנכרת לעין, אך כמשוך זרם העלעקטרי מבלי לחדול כרגע, והיתד יאריך לשים את האות בפני המעגל – דרך פס הנייר – אז יצא לנו קו ישר בפני הפס הזה, והוא נכר היטב לעינים – ובכן הלא עינינו הרואות כי הטעלעגראפיסט בברלין יעצור כח לרשום נקודות וקוים על פני פס נייר אשר בפאריז, ואנחנו נראה בזה, כי הנקודות והקוים האלה דים לנו למען נוכל לכתוב על ידיהם את כל הדברים אשר נחפוץ.

למען שים לפני הקורא מושג ברור, אמרנו למעלה, כי חוט הסוללה האחד יובא אל מעבה האדמה באין מפריע, והדבר הזה לא כן; כי החוט הזה יובא בראשונה אל לוח עץ המונח על פני השלחן, ושם יתום, ואולם בראש החוט שם נתונה כף מועקה קטנה, עשויה ממתכת, אשר נוכל להעיק עליה באצבענו, ואליה ישולב חוט ברזל שני, והוא יובא אל מעבה האדמה; והיה אם נעיק באצבע על פני הכפתור, אז יגע הכפתור הזה בפני החוט ובא הזרם אל תוך האדמה, ורתוק השלשלת הגאלוואנית נעשה לרגל הדבר הזה כמשפט, ולא יפותחו חרצובותיה כל העת אשר תעיק אצבענו על פני הכפתור. ואך בסור האצבע ממנו, אז ירום הכפתור ראש לרגלי הנוצה אשר תמשכהו אליו, והשלשלת תפתח כרגע. – ובכן כביר מצאה עתה ידנו, למען נוכל לבאר את דרך המהלכים אשר לטעלעגראף הזה, אחרי אשר נזכיר עוד הפעם את הקורא, כי גם בברלין נמצאה מכונה כמכונה אשר בפאריז, ובפאריז נמצאה גם סוללה כסוללה אשר בברלין:

הטעלעגראפיסט בברלין, יתופף באצבעו על כפתור המועקה, הנקרא בשם ״מפתח“, וכרגע יבוא גם המאגנעט בפאריז לידי פעולה, וימשוך את העוגן אף יעזבהו, משוך ועזוב משוך ועזוב, והיתד יתופף ברגע ההוא פעמים רבות על פני המעגל אשר ממעל לו, ולרגלי הדבר הזה תקום המולה דקה והטעלעגראפיסט בפאריז יבין את פשר ההמולה הזאת, וידע כי קול הברליני מדבר אליו לאמר: ״אחלי אדוני! הטה אזנך לדברי”, ועתה יביא הפאריזי את פס הנייר אל בין היתר ובין המעגל, ויתופף גם הוא באצבעו על פני הכפתור אשר לו, והדבר הזה יוליד המולה דקה בברלין, והברליני יבין לרגלי ההמולה הזאת, כי נכון הפאריזי עתה לקראת דבריו ויטה את אזנו לשמוע. לקראת דבריו?! הנקל לנו לבטא את המלה הזאת בפה ושפתים, אך איכה נחל ואיכה נצליח אם נחפוץ להוציא חפצנו גם אל הפועל? – אמת נכון הדבר כי בכל פעם אשר יתופף הברליני על פני הכפתור, תקום נקודה בפני פס הנייר בפאריז, ואם יאריך הברליני להחזיק באצבעו על פני הכפתור אז יקום קו על פני פס הנייר אשר בין היתד ובין המעגל בפאריז, אבל מה יועילו לנו נקודות וקוים, נקודות וקוים לבד, ואיך נשמיע על פיהם שפה לדברים, להודיע ולדבר ככל העולה על רוחנו? – אכן בעוד רגע תוכה לדעת קורא יקר, כי לא קצרו שני הסמנים האלה מהביע דבר ככל מעלות רוחנו ואת כל אשר נחפוץ; – האמעריקאני מארזע אשר החל בשנת 1832 לחקור דבר, ולהעמיק עצות בדבר המכונה אשר המציא, בא מקץ חמש שנים, בשנת 1837, עד קץ המצאתו, ואף צלח חפצו בידו להוכיח, כי על נקלה נוכל לרשום את כל אותיות האלפ“א בית”א על פי הנקודות והקוים, והנקודות והקוים האלה אם ירבו, לא יעלו ממספר חמשה סמנים לאות, והאלפ“א בית”א הזה לפי מארזע התפשט בארצות פרוססיא, אוסטריא, שווייץ, ובכל ארצות אמעריקא, ועל פיהו יכתבו את דברי הדעפעשע; האות a יכתב בהעשות נקודה וקו, האות b יכתב בהעשות קו אחד ושלש נקודות, וכן הלאה, ותחת אשר בעצם ידנו נכתוב את האותיות הלאטינות או אותיות אחרות, יעשה הטעלעגראף תחתיהם את הסמנים האלה:

A( –. ); b(–… ); c (. –. ); d( –.. ); e (. ); f (.. –. ); g( –. ); h(…. );

וכן הלאה עד תום כל האותיות אשר נכתבו לפי הסמנים; ובדרך הזה אם יחפוץ הטעלעגראפיסט להודיע את האות א, אז יתופף באצבעו פעם אחת על פני הכפתור, ותצא לנו נקודה, ואחרי כן יתופף שנית, ולא ימהר להמיש את אצבעו מן הכפתור ויצא לנו קו ארוך, ובכן יצא האות א, ובדרך הזה נוכל להוסיף ולהוציא כל אות למינהו ולהודיע דברים ככל העולה על רוחנו.

אמנם לא יקל מעשה הטעלעגראף הזה כאשר יקל מעשה הטעלעגראף אשר לזיעמענס והאלסקע; אבל גם בזה נסכין לאט לאט את האותיות החדשים האלה, ואם נתרגל בעבודה, נצליח לקרוא ולכתוב את האותיות האלה במהירות רבה מאד. בין כל אות ואות יושם רוח מעט, ובין כל מלה ומלה יושם רוח יתר גדול, למען יפרד אות מאות, ולמען הבדיל בין מלה למלה.

ולמען דעת עד כמה יד ההרגל מגעת, נשים לב ונראה כי אין קצה למהירות המלאכה אשר יעשו הטעלעגראפיסטים, והאיש אשר לא הסכין בה, יחוש כי ראשו עליו סחרחר בעת אשר הטעלעגראפיסטים יושבים בטוחים וכותבים את הדעפעשות וקוראים אותיותיהן כאיש הקורא בספר הנדפס.

עוד יתרון אחד למכונת הטעלעגראף לפי מארזע, והוא יעשה אותה לאהובה וחמודה בעיני בעליה; הטעלעגראף של זיעמענס והאלסקע יוליד לפעמים שגיונות וטעותים בקרב הדעפעשע, והטעלעגראפיסט השולח אותה יאמר, כי בשל המקבל הרעה, אחרי אשר לא הטיב לקרוא, והמקבל יאמר כי בשל השולח הרעה, ואנחנו נוכח לפעמים כי חפים הם גם שניהם, ואך הטעלעגראף קלקל בדרך, בהיות שתי המכונות לא מכוונות היטב אשה אל אחותה, ותולדות דברים כאלה רעות מאד, כי לפעמים יצא לרגלי משגה אחר רעיון אחר לאור, והוא ישמיע את ההפך; אך לא כן הטעלעגראף אשר למארזע, כי פס הנייר נשאר פה קיים ושמור לימים רבים, והיה אם יהיה כל משגה או כל טעות, אז נוכל לשים עין על פס הנייר הזה, והוא יאמר לנו את כל הדבר באר היטב.

טז. הטעלעגראף לפי קאזעללי.

בימים האחרונים נעשתה חדשה בהמצאת הטעלעגראפיא, ובארץ צרפת יצאה גם לפעולות אדם להשתמש בה, והחדשה הזאת עולה על כל ההמצאות אשר הלכו לפניה, ויש תקוה, כי ימים באים וגברה על אחותיה, לגרש אותן כלה מעל פניה ולמלאות את מקומן. לפי ההמצאה הזאת נצליח להודיע דבר למרחקים, לא אך על ידי סמנים לבד, כאשר יעשה מארזע במכונותיו, כי נצליח לכתוב גם בעצם כתב ידינו; כי ברשמינו ובאותיותינו נכתוב. בסמנינו ובציורינו, בכל הכתב אשר יצא מתחת עט סופר, והקורא במרחקים יכיר את כתב יד האיש הכותב אליו; תחת אשר הקורא על פי הטעלעגראף של מארזע ישיג אך כתב העתקה הנעשה ביד הטעלעגראפיסטים; ותחת אשר ביד הטעלעגראף האמור תצאנה לאור שגיאות רבות, בעת קרוא הטעלעגראפיסט האחד את הדברים, ובעת קרוא אותם השני, ובעת כתבו אותם הנה לא תמצאנה להן השגיאות האלה כל מקום בתוך הדעפעשע הנכתבת על פי ההמצאה החדשה; ואף גם זאת כי יכיר עתה הקורא את כתב יד רעהו הכותב אליו, וידע לנכון כי זר לא שלח ידו במלאכת רעהו וכל איש לא מעל בו מעל; וכן נוכל לכתוב עתה את כל הרשימות אשר תצאנה מתחת יד אדם וכל הציורים אשר נחפוץ, תחת אשר לפנים עצרנו כח לכתוב אך את אותיות האלפ“א בית”א ואת סמני המספר לבד. אמנם הדבר הכי נכבד אשר יצא לנו מחיק החדשה הזאת, הוא היתרון אשר לו, כי תחת אשר לפנים לא מצאו הטעלעגראפיסטים דרך אחרת בלתי אם לקרוא את כל מסתרינו וסודותינו, למרות רוחם, הנה עתה תלכנה הדעפעשות לבטח דרכן עד מקום תעודתן, ולא יעלה הדבר על לב הטעלעגראפיסט ישר לב לשים לב לדברינו, אחרי כי הדבר איננו נחוץ לו, וברבות הימים תהיינה הדעפעשות האלה כעין המכתבים הנשלחים על פי בית הרצים, הנתונים על ידי נושאי המכתבים, בתתנו אמון בם כי הם לא ישלחו ידם במכתבים האלה, לדלות סוד מתחת חתולתו.

לממציא הטעלעגראפיא הזאת ישימו את האיטאלקי קאזעללי, ואנחנו נשים כבוד לאמת אם נאמר, כי חוקר הטבע האנגלי ביין הוא הראשון להמצאה ההיא, כי נסיונותיו אשר נסה זה שתים עשרה שנה, טרם הרים קאזעללי את ידו לעשות בה דבר, הם משכו את עיניו עליהם ויהיו יסודי לפעולתו, ונסיונות ביין האלה עוררו גם בברלין אנשים חכמים ונבונים לקנות תחבולות אשר הצליחו בידם מאד; אכן המשכיל על דבר ידע, כי לא יגרע מכבוד קאזעללי מאומה גם בתתנו את הבכורה לרעהו הראשון, יען כי גם הוא הגדיל, בהוציאו את הנסיונות ההם לפעולות אדם להשתמש בהן; ואולי יפה כח הפעולה הזאת מכח הפעולה הראשונה – אמנם ההמצאה, גם היא לא תכבד ממנו יותר מדי, ובנקל נצליח להוציאה לפעולה, ולא נפלאה היא ממנו כאשר ידמה הקורא בהשקפה הראשונה.

זה לנו יותר מחמשים שנה מעת אשר נדע, כי הזרם העלעקטרי יעצור כח להפריד, על פי תחבולות עשויות לדבר, בין חמרים מרכבים על ידי החימיא³, ואף גם יוליד צבעים שונים בחמרים שונים. למען עשות את הנסיונות האלה נוכל לקחת לנו חמרים שונים לנסות בהם, אכן אנחנו נעביר לעין הקורא אך נסיון אחד לבד אשר יקל מאד בידו לעשותו, והוא יוביל אותנו למחוז חפצנו עד מהרה: קח לך מלח־יאָדקאליום אשר תקנה במחיר אגורה אחת בכל בית ממכר סמים, והמס אותו בכף קטנה מלאה מים, ואת מי ההמסים האלה תשפוך אל כף קטנה מלאה עמילן (שטאָרקע) אשר הובאת גם הוא במים פושרים, כעין העמילן אשר תקחנה להן נשי בתינו להעביר בו את הכתנות ואת השמלות הכבוסות, לעשות אותן מקשה, ולרגלי המעשה הזה ירך העמילן וימס, אך את צבעו ואת מראהו לא ישנה; ואתה קח לך עלה נייר לבן אשר איננו מקשה, והעבר אותו בתוך העמילן ההוא, ויצא לעיניך הנייר אשר יקרא בשם ״נייר־זיבת־יאדקאליום“, ובו תעשה את הנסיונות ואת הנפלאות אשר אמרנו; קח לך עתה את עלה הנייר הזה אחרי אשר ייבש, ורטבהו מעט במים ושים אותו על פני לוח מתכת, למשל על פני עלה נייר כסף או נייר זהב או נייר בדיל, או על פני כל דלת התנור אשר בביתך, וקח לך עתה עט מתכת יבש ־־ למשל מחט לארג – וכתוב בו על פני הנייר ההוא, ונוכחת לראות כי לא יצלה חפצך בידך, וכל אות וכל כתב לא יהיה; אכן בקחתך לך לעזר גם את הגאלוואניזם, לאמר: אם תחבר את חוט ציר הצינק אשר לעמוד גאלוואני אל לוח המתכת, ואת חוט ציר הנחשת תחבר אל עט המתכת, ואם תנסה לכתוב בו עתה על פני הנייר, וראית כי יצאו לעיניך אותיות יפים מאד במראה התכלת, נהדרים וברורים למראה, למען ירוץ הקורא בהם. ומי עשה את המעשים האלה? אכן נודע הדבר! יד הזרם הגאלוואני עשתה זאת, ועיניך רואות; הזרם הגאלוואני הזה הפריד בין היאָד ובין הקאליום, ובהנתן הכח ליאד אשר יצא להפשי לצבוע את העמילן בצבע התכלת, קמו תוי תכלת על פני הנייר, בכל המקום אשר משלה בו יד הגאלוואניזם ביצאו מפי ראש המחט; והכתב היוצא לעיניך הוא כעין הכתב היוצא לעינינו מפי עט סופר הכותב בדיו ממראה תכלת, ואת הכתב הזה נקרא בשם הכתב החימיי. הנולד על פי הזרם העלעקטרי. –ואמנם נוכל לעשות את הכתב הזה גם ע”י חמרים אחרים, ובלבד אשר נכוון לעשות לנו דף נייר אשר בנוחו על פני לוח מתכת, ובהשקותנו אותו על פי תחבולות חימיות, יוליד איזה צבע במקום יגע בו עט מתכת, ברגע עבור הזרם העלעקטרי בקרב הלוח והנייר והעט גם יחד.

אחרי הדברים והאמת האלה, נוכל להעביר לעין הקורא את המעשים הנעשים לרגלי מלאכת הטעלעגראפיא החימית הזאת אשר אמרנו.

נניח נא כי המלאכה הטעלעגראפית הזאת נעשתה בין פאריז ובין לאנדאן, ובפאריז יושב האיש השולח את הדעפעשע, והאיש המקבל אותה יושב בלאנדאן, ואז ישים הקורא את התחבולות האלה אל לבו, למען דעת ולמען הבין: כי גם בפאריז וגם בלאנדאן נמצאים גלגלים כגלגלי מורה השעות, ולרגליהם יתנועעו גם פה וגם שם עטי עופרת על פני עלה נייר, עט אחד בפאריז ועט אחד בלאנדאן, משפט אחד ותורה אחת להם, והעט בפאריז עובר על פני הנייר משמאל לימין בקו ישר, והעט בלאנדאן עושה גם הוא כדבר הזה. אך עתה יעמוד העט הפאריזי רגע על עמדו, ועל פי תחבולות עשויות לדבר הזה בקרב מכונת הגלגלים, ישמט העט ברגע ההוא לרדת מעט מטה, ואחרי כן יוסיף שנית לרוץ אורח, לעשות קו שני על פני עלה הנייר מתחת לקו הראשון, וכן יעשה ברגע הזה גם העט הלאנדאני בכח הגלגלים הרודים בו, לא שונה דבר; אך כאשר קרב העט הפאריזי לשמאל הנייר, אז ישוב לעמוד רגע וישמט גם הפעם לרדת מעט מטה, לעשות קו שלישי על פני עלה הנייר בעברו הפעם משמאל לימין; וכן יעשה גם העט הלאנדאני, בד בבד כעט הפאריזי, ואחרי משך רגעים אחדים כאשר לא יחדל המעשה הזה, נראה את עלי הנייר מלא קוים ישרים על פני כלו, בפאריז ובלאנדאן גם יחד.

אך מי שאמר לעטי עופרת לעבור דרך על פני הנייר, הוא יאמר גם לעטי מתכת ויעבורו; ואולם תחת עלי הנייר הפשוט הזה, קח לך עתה עלי נייר עשויים ומוכנים על פי החימיא, כעין הנייר אשר אמרנו למעלה, ואם נניח כי תכונה גאלוואנית עשויה בין פאריז ובין לאנדאן, אז נחבר בפאריז את ציר הצינק אשר לסוללה הגאלוואנית אל האדמה, ואת ציר הנחשת נחבר שם אל עט המתכת האמור, ולרגלי מלאכת הגלגלים האמורים, יעצור עט המתכת הזה כח להתנועע על פני עלה הנייר החימיי, המונח על פני לוח שלחן העשוי מתכת גם הוא, ועתה נחבר את לוח השלחן הזה אשר בפאריז אל חוטי הליכות העלעקטרית ההולכים לאנדאנה, ושם יחוברו החוטים האלה אל עט המתכת העובר גם שם על פני עלה נייר חימיי, המונח על פני לוח שלחן עשוי מתכת כמשפט הראשון, ולוח המתכת הזה יחובר גם הוא אל פני האדמה. – אך הידעת הקורא, מה אחרית אלה? מפי הסוללה הפאריזית יצא זרם עלעקטרי לבוא אל פי העט אשר שם, ומן העט יבוא אל הנייר החימיי, ומן הנייר אל לוח השלחן העשוי מתכת, ומלוח השלחן יבוא אל פי ההליכות ההולכות לאנדאנה, ושם בלאנדאן יעבור דרך העט אל הנייר, ומן הנייר אל לוח השלחן, ומלוח השלחן אל תוך האדמה, ובין כה וכה יצאו שתי המכונות לפעלן, ועטי המתכת, איש איש במקומו, יעשו קוים בצבע תכלת על פני עלי הנייר החימיי, והקוים האלה מתוחים איש תחת אחיו אחוזים ודבוקים, עד אשר יהיו עלי הנייר בעינינו כאלו נמשחו על פני כלם בצבע תכלת – ועתה? עתה ננסה לכתוב בצבע שחור (אשר איננו מלאך לעלעקטרית) את האות א' על פני הנייר החימיי אשר בפאריז, וראינו כי בכל המקומות המכוסים בצבע שחור אשר יעבור עליו עט המתכת, יבוטל הזרם העלעקטרי ויחדול מלפעול, ואנחנו הלא ידענו כי בהבטל הזרם העלעקטרי פה, אז יבוטל גם שם בלאנדאן, ולרגלי הבטול הזה יאבד העט הלאנדאני את כחו לצבוע כל העת אשר הזרם מבוטל, ולכן כאשר יעבור העט הלאנדאני על פני הנייר החימיי לעשות אותו לתכלת, ובבואו אל המקומות הנושאים בד בבד עם המקומות אשר בפאריז, אשר עליהם היה הצבע השחור, הלא יפסח על פניהם ולא ימשח אותם כל מאומה, והמקומות האלה ישארו לבנים, מבלתי יכולת העט לעשות אותם לתכלת, מחסרון זרם גאלוואני; ובדרך הזה יצא לעינינו בלאנדאן האות א' לבן על פני נייר תכלת. – אכן נודע המשל: כל האומר א' יאמר גם ב‘! ולכן הלא יבין כל קורא, כי כאשר נוכל לכתוב את אות הא’ כן נוכל לכתוב גם את אות הב' ואת כל אותיות האלפ“א בית”א, את כל הסמנים ואת כל האותות, את כל הרשימות ואת כל הציורים, את כל התוים ואת כל הנקודות, לא נעדר דבר מכל היוצא מתחת עט סופר אשר לא נוכל לחקותו, וכל הדברים יצאו לעינינו לבנים על פני תכלת, לאמר: כל הדבר הנכתב בפאריז בדיו או בצבע שחור יוצא לעינינו בלאנדאן בצבע לבן על פני נייר תכלת! – זה הוא הדבר אשר אזן ואשר חקר הממציא הראשון, החכם האנגלי ביין, וימשוך עליו את עיני כל החכמים היודעים דבר לאשורו. – והנה זה בא אחריו קאזעללי. ובתחבולה לא עמוקה צעד קדימה; כי הוא הפך את הקערה על פיה, ויורה אותנו את הדרך, אשר על פיו לא יוליד העט בלאנדאן כתב לבן על פני נייר תכלת, כי אם כתב תכלת על פני נייר לבן – וזה דבר הכתב הזה:

הדעפעשע העקרית הנכתבת בפאריז, איננה נכתבת על פני נייר חימיי פשוט, כי אם בדיו נאמן אשר איננו מלאך לעלעקטרית נכתבת היא על פני עלה מתכת, למשל על פני עלה נייר הבדיל; אחרי כן יחובר ראש ציר הצינק האחד אשר לסוללה הפאריזית אל האדמה, והראש השני יחובר אל לוח השלחן העשוי מתכת, אשר עלה נייר הבדיל נושא הדעפעשע מונח עליו, ואולם ציר הנחשת אשר לסוללה, יחובר אל עט המתכת ואל ההליכות ההולכות לאנדאנה, וקצה חוט ההליכות האלה יחובר בלאנדאן אל עט המתכת אשר שם, והעט הזה יתנועע על פני עלה הנייר החימיי הרטוב אשר מונח על פני לוח השלחן העשוי מתכת, ולוח השלחן הזה בלאנדאן יחובר גם הוא אל האדמה. – ומה יהיה אפוא אחרי השנויים המעטים האלה? – כל העת אשר העט הפאריזי יעבור על פני עלה נייר הבדיל, בכל המקומות אשר כל כתב וכל רשימת דיו עליהם אין, לא יבוא כל זרם לאנדאנה, יען כי הזרם עושה עתה דרך קצרה, לעבור אך בקרב לוח השלחן בפאריז ובקרב עלה נייר הבדיל, ובקרב העט, ובקרב החבורים הנמצאים על יד ציר הסוללה באין מפריע בינותם, ובעשות עתה העט הלאנדאני את דרכו על פני הנייר החימיי, בד בבד כעט הפאריזי, לא יוליד עליו כל כתב וכל מראה, יען כי כל זרם בכנפיו אין, ואולם ברגע אשר יגע העט הפאריזי אל הדיו אשר איננו מלאך, יושם מעצור בפתע פתאום לדרך הקצרה אשר לזרם, והזרם נדחף לבוא, דרך לאנדאן, בקרב העט הלאנדאני, ויוליד צבע על פני הנייר החימיי אשר שם; והיה כאשר יתאימו שני העטים להתם איש איש את דרכו ברגע אחד, נראה כי העט הלאנדאני הוליד צבע תכלת בכל המקומות המתאימים אשר עבר עליהם העט הפאריזי על פני הדיו השחור אשר שם; ובדרך הזה תקום בלאנדאן העתקה נכונה ונאמנת בכתב תכלת על פני נייר לבן, מכל האותיות והסמנים ואותות המספר והדברים והרשימות והציורים וכל הדבר היוצא מתחת עט סופר, אשר נכתבו ואשר נעשו בפאריז בדיו שחור על פני עלה נייר הבדיל! – והיה אם ישים הקורא את לבו לחקור מעט בשום לב בדבר הנסיון הזה, ימצא לו לבוא עד תכונתו, ואנחנו נשים פנינו לשאת דברינו על אודות התחבולות והכונים אשר לא נודעו עוד במלאכת מעשה הטעלעגראף הזה, ועל התקוה הטובה הנשקפת אלינו בעתיד לרגליו.

ממציא הטעלעגראף החדש הזה, האדון קאזעללי, מצא מכשולים רבים בדרכו לרגל המלאכה אשר החל, הם המכשולים אשר ראו גם כל החוקרים בהגלות נגלות דבר ביין בראשונה, ולכן גדולה ושלמה פעולת האיש הזה ומשכורתו רבה, במצאו תחבולות לישר את כל ההדורים ולתת לנו דרך סלולה. כל משכיל קורא דברינו יבין אל נכון, כי אך אז יצלח חפצנו בידנו לתת העתקה נאמנה מן הדעפעשע אשר נכתוב, אם יהיו שני העטים מתאימים ומקבילים איש אל אחיו, איש איש במקומו לא שונה דבר במרוצו ובדרכו ובעתו הדרושה לו, וברגע קום כל שנוי קל ביניהם יקום גם מכשול בדרכם, ומה יעשה הטעלעגראפיסט שלא יחטא? אי זה דרך יתן קצב לשניהם לבלתי היות ביניהם כל שנוי וכל נלוז? גם החכם ביין הרגיש בדבר הזה, ויביא תחבולה לתת בשני המקומות גלגלי מורה שעות, אשר יכונו להיות מכוונים יחדו על פי העלעקטרית; ואולם לא על נקלה נעצור כח להקים שני מורי־שעות כאלה, אשר לא יסור האחד מן השני בדרכו ברב או במעט, ואם גם נצליח לעשות ע"פ עלעקטראָמאגנעטיזם שתי מטוטלות בשני מקומות אשר תחלנה את תנופותיהן ברגע אחד יחדו, וכן תתמנה, אך עוד יפלא ממנו להניע שני עטים יחדו לרגלי מורה־שעות, איש איש במקומו, אין עיף ואין כושל, בעת אשר לפי ערכנו יעברו איש איש במשך זעקונדא אחת עשר או שתים עשרה פעמים, על פני לוח המתכת ועל פני עלה הנייר הרטוב, אחת הנה ואחת הנה, וכפעם בפעם אשר ילחץ העט אל הלוח או אל הנייר, הלא יזח מעט ממנו לסגת לאחור או לפנים, והמעשה הזה הלא יוליד אי סדרים וחסרונות רבים, והכתב היוצא על ברכיו יטושטש ולא יוכר מרוע, ולא ינתן להקרא. לכן לא נוכל לגשת אל המלאכה כל עוד לא נביא עצה אשר לרגליה ידע הטעלעגראפיסט כרגע, כי סר העט אשר לפניו מדרך העט השני, וכל עוד לא נקנה תחבולה לתקן את המעוות הנעשה ברגע העשותו, למען ידע הטעלעגראפיסט את אשר עליו לעשות, בהוכחו לראות כי סר העט האחד מן הדרך הנכון. – התחבולה אשר מצא קאזעללי לפקוח את עיני הטעלעגראפיסט למען דעת כרגע כי התקלקל העט, היא טובה ונקלה מאד, וקוראינו יבינו אותה היטב: אם נניח כי הדעפעשע הולכת מפאריז לאנדאנה, אז נשים מסגרת סביב לדעפעשע העקרית בפאריז, כזאת:

הקוים השנים אשר ממעל לדעפעשע ומתחת לה לרחבה, הם בעינינו כלא היו, כי הם לא מעלים ולא מורידים, ולכן לא נשים אליהם לב, אך הקוים השנים היורדים לשני עברי הדעפעשע לארכה, ואשר שמנו בם הסמנים א' וב‘, הם גדלי ערך ורבי תועלת. אם יראה הטעלעגראפיסט הלאנדאני, כי הקוים השנים האלה, אשר רשם אותם מרעהו בפאריז על עלה נייר הבדיל אשר לפניו, יוצאים לעיניו על פני הנייר החימי, ישרים ממעלה ועד מטה, ואין בם נפתל ועקש, אז ידע נאמנה, כי העט אשר לפניו שומר ארחות דרכו מבלי לנטות ברב או במעט מן העט הפאריזי, ואז יצא גם הכתב אשר בינות לקוים, ישר ונאמן לעיניו, לא נעדר דבר; ואין הבדל אם הכתב הוא כתב יוני או עברי, טורקי או סיני, אך אם יזל העט הלאנדאני לשנות את דרכו, לפגר או למהר מעט בלכתו, מן העט הפאריזי, אז לא יצאו הקוים המסומנים א’ וב' לעינינו בתור קוים, כי אם בנקודות מטושטשות לבד. ערב רב באין משטר וסדר, מוקדמות ומאוחרות כזה:

ואז יצאו גם האותיות לעיני הטעלעגראפיסט הלאנדאני מטושטשות ולא נתונות להקרא. – ובכן הלא קטנה העצה בתכונתה וגדולה מאד, למען יכיר בה הטעלעגראפיסט את העט אשר לפניו, השומר הוא את תפקידו אם לא. אך איזו תחבולה נקנה למען יבין הטעלעגראפֿיסט כדת מה לעשות לתקן גם את המעוות כרגע, למען השיב את העט המשולח והנעזב אל מכונו ואל משפטו? – כתבי העתים ישמיעונו עתה, כי המעשה הזה יוכל להעשות ע"פ שרבוב (שרויבע) במהירות רבה, ואנחנו לא נדע עוד אותו; אבל אם אמת נכון הדבר הזה, אם באמת יעצור הטעלעגראפיסט כח לשובב את העט ברגע קום המכשול ובעוד המלאכה לא נגמרת, אז נבין כי תחבולה יפה המציא קאזעללי אשר בשמה ידגול, והיא תהיה לו לכבוד ולתפארת; כי לא בנקל ולא כלאחר־יד יוצא דבר כזה לפעולות אדם!

אך עוד מכשולים רבים בדרך הטעלעגראפֿיא הזאת, עד היותה לנו לברכה דבר יום ביומו; כי רבים הם שונאי החדשות, והטעלעגראפֿיא על כל אדמת אייראפא איננה ברשות עצמה, כי גם גבוה מעל גבוה שומר את צעדיה, וכל מעשיה עוברים תחת שבט הבקרת – אכן המכשולים הרעים הם שנים אשר נטל עלינו להסירם: הדעפעשע העקרית נכתבת עתה על פני עלה נייר הבדיל, כאמור, והדבר הזה יקרא לתקונים, יען כי הנייר הזה רך הוא ונוח להתקלקל; ואם אמנם כבר החלו להשתמש גם בנייר העשוי ברזל מרוקע, אשר טוב מאד לכתוב עליו, אך עוד כפלים לתושיה אם יצלח לנו לעשות כאשר יעשו המדפיסים על פי אבנים במלאכת הליטאגראפוא, או אם נעתיק משנה – העתקות מן המכתבים ומן הדעפעשות אשר יכתבו בדיו – המעתק ( קאָפירטינטע), לשימם בפני לוח המתכת הנכון למלאכת הטעלעגראפֿיא; ובהיות כדבר הזה, תקום תשועה חדשה, והחכמה תצעד צעד אחד קדימה. – המכשול השני הוא כי מוכרחים אנחנו לקבל את העתקת הדעפעשע על פני נייר חימיי רטוב⁴, ואנחנו ידענו על פי נסיונות רבים, כי לרגל הדבר הזה יאבדו האותיות הרבה מיפים אם הם דקים וקטנים; אך האין אפוא כל עצה ותחבולה להמציא בעבורנו דבר חימי במתכונתו אשר יהיה יבש? – אך הנה עומדים פה כל אנשי החכמה והמדע, כל חלוצי החימיא והעלעקטרית, מחרישים ומנידים ראש! אכן חזקו אחי והיו לבני חיל! זה רבות פעמים עמדתם לפני הררים כאלה התלוים בין השמים ובין הארץ, ולא ידעתם צאת ובוא, ובכל פעם חשפתם זרוע עזכם, וחכמתכם עמדה לכם לגלות כפעם בפעם חדשות ונצורות, והיה לכם גם היום כתמול שלשום! כי לא תשקוט ולא תנוח הדעת אשר בנו, והארץ לא תעמוד כי אם הולכת קדימה, והאיש אשר יחוש בנפשו את הדבר הזה, הוא יודע כיום את התולדות הגדולות והעצומות אשר תצאנה ברבות הימים, מחיק הנפלאות אשר גליתם אתם כיום הזה.

יז. מעוות לתקן בדבר משפטי העלעקטרית.

עוד רבים וכן שלמים הדברים אשר לנו להעביר לעין הקורא בדבר הכח העלעקטרא מאגנעטי, אך בטרם נגש אל הדברים האלה, עלינו לשאת בראשונה מעט דברים על אודות משגה אחד עצום ורב, אשר ימצא קן לו בלב אנשים רבים, ואשר לא נקה גם לב חכמים יודעים דבר ומבינים אותו לאשורו.

. הלא יזכור עוד הקורא את אשר אמרנו, כי החכם שטיינהייל בעיר מינכען הצליח בהמצאתו להראות, כי לא נטל עלינו לרגלי מלאכת הטעלעגראפיא לקחת שני חוטי ברזל למתוח אותם ממקום אל מקום, כי גם בשימנו את הראש האחד אשר לחוט האחד אל תוך מעבה האדמה, יצלח הפצנו בידנו, בהיות האדמה גם היא כאחד המלאכים אשר לעלעקטרית; וכפלים לתושיה – אמרנו למעלה – אם נביא את ראש החוט האהך הזה אל תוך באר מים, יען כי כל המים הנמצאים אחוזים וסבוכים איש באחיהו, וכלם הם מלאכים טובים לעלעקטרית. – אך המשפט הזה נתן בלב אנשים רבים מושג שוא בדבר הזה, ויוליד על ברכיו מחשבות זרות ופליאות עצומות, אשר התפשטו בקרב נבוני העם בדבריהם ובשיחותיהם על דבר העלעקטרית וגם בספרים טובים מאד נמצא כתוב הדבר הזר הזה; והיה אם נשאל: מה משפט הזרם הגאלוואני בבואו אל תוך האדמה? וענו ואמרו לנו: כי הזרם הולך מן המקום האחד אל המקום השני בקרב חוט הברזל, והוא שב בקרב האדמה אל המקום אשר משם יצא ללכת, והדעה הזרה הזאת, אשר כל איש לא למוד יקרע סגור עיניו ביום שמעו אותה, הדעה הזאת התפשטה והתרחבה גם במחנה המלומדים, עד כי בספר למודי הטבע, ספר טוב ומועיל, אשר חבר פויע מיללער, נמצא גם ציור הזרם הגאלוואני העובר בדמות תמונת חצים, אשר יירו מקאֱלן עד אאכען בקרב החוט, ותשובתו מאאכען לקאָלן, באין מפריע בקרב האדמה, בדמות תמונת חצים השבים ללכת. – אך החוב הזה חוב קדוש הוא לנו, להסיר את המשגה מנגד עינינו ולהשיב את כל מושג ברור על מכונו, כי המעט לנו כל הזרות והנפלאות וכל הסודות והמסתרים אשר בכנפי העלעקטרית, ונבוא אנחנו לשית עליהם עוד נוספות חדשות, אשר לא נאמנו ולא נכונו ואשר אין להם כל יסוד? נראה נא מה יהיו החלומות האלה: על פי חוט מתוח מברלין עד פאריז נשלח ידיעה טעלעגראפית איש אל אחיו – ומה יאמר אפוא הקורא הנבון, אם נחפוץ לטעת אמונה בלבו, כי שב הזרם העלעקטרי מבאר המים מפאריז אשר מובא בו ראש הציר האחד, ובא לברלין בדרך מעבה האדמה, ולא תעה בדרך הרחוקה הזאת, כי אם כאשר הלך כן שב לבוא אל תוך באר המים בברלין אשר מובא בו ראש הציר השני? הלמד הזרם דעת הגעאגראפיא, אם לקול מלמדים בבתי החכמה הקשיב, כי יודע הוא דרך נכונה מפאריז ער ברלין? ומדוע לא נטה מעט מדרכו ללכת עקלקלות, מדוע לא באה תאוה אל לבו לסור מעט גם לארץ אחרת ולאפסי איים רחוקים? – אם נניח כי יחיד הוא ראש הציר הזה אשר בברלין בכל מרחבי התבל, ורק הציר האחד הזה מובא אל תוך באר מים ואין שני לו על פני כל הארץ, אז עוד יוכל המפלפל למצוא מקום להתגדר בו ולהחליט, כי ראש הציר הזה ימשוך אליו את הזרם בכח מושך; אך מה נעשה אם ראשי צירים כאלה מובאים לאלפים ולרבבות אל תוך בארות מים, וגם בברלין לבד נמצאים ראשי צירים כאלה הרבה מאד מובאים אל תוך בארות מים, והיה גם אם נודה כי בן נאמן הוא הזרם לעיר מולדתו, וכל שטן לא יעצרהו מלשוב ברלינה, אך מי אפוא יפקח את עיניו לדעת בארץ דרכו, לשוב רק אל הבאר האחת, ומדוע לא יקר המקרה כי הנוסע הנכבד הזה יתע מן הדרך, ותחת לבוא אל משכן הפאסט, יבוא אל בית־המועצות, או אל אחד הבתים אשר לתחנות מסלות־הברזל, אשר גם שם עומדים הצירים בבארות המים ומחכים לקראת בו האורח? – ואמנם דים הם הדברים האלה להראות את המשגה העצום אשר ישגו רבים בדבר הזה, ואנחנו ננסה להשיב את השה הנדחה לרבצה, למען האמת ולמען הדעת:

אמת נכון הדבר, כי הזרם העלעקטרי יבוא לידי שביתה, אם העלעקטרית השוללת אשר בראש הנחשת לא תוכל לנגוע אל העלעקטרית. המהייבת אשר לראש הצינק, לאמר: אם שני מיני העלעקטרית לא ישאו יחד איש עם אחיו למען התבטל, וטעם הדבר הזה הוא, כי מפי הצינק אשר לסוללה העלעקטרית, תזרום עלעקטרית מחייבת ומפי הנחשת תזרום עלעקטרית שוללת, והיה בחברנו חוטים אל מיני המתכת האלה, יעלו ויבואו בם מיני העלעקטרית השנים, המחייבת והשוללת, איש איש לפי המתכת אשר ממנו יצא, ואולם כאשר לא ימצאו מיני העלעקטרית האלה מקום לזרום הלאה, תקום שביתה בראשי החוטים, והשביתה הזאת תהיה לשטן להסוללה לבלתי תת מקום לה לעורר עלעקטרית חדשה; אכן בחברנו את שני צירי הסוללה ע“י החוטים, אז יתאחדו שני מיני העלעקטרית הנפרדים ע”פ הכח המושך העלעקטרית השוללת והמחייבת תתחברנה יחדו ותתבטלנה, ולרגלי הדבר הזה יושם מקום לזרם חדש, והעלעקטרית החדשה תתגבר ותוסיף אומץ והסוללה תצא לפעולתה מבלי הרף. – זה הוא משפט העלעקטרית אם חוטי צירי הסוללה יגעו איש אל אחיו באין מפריע ביניהם, ואמנם בהביאנו את ראשי החוטים האלה אל תוך מעבה האדמה, אז נעשתה גם חדשה: האדמה היא גדולה מאד, ועוצרת כח לקבל חלק גדול לאין קץ מן העלעקטרית השוללת והמחייבת גם יחד, ונהרי נחלי עלעקטרית לא ימלאוה, למען תוכל גם היא לקום לשטן להסוללה לבלתי תת מקום לה לעורר עלעקטרית חדשה; ואך בזאת תוכל העלעקטרית השוללת המתפרצת, לפעול בכחה הדוחה אחור בקרב הסוללה, אם כל פני האדמה הגדולה הזאת ימלאו עלעקטרית שוללת, כעין המלואים אשר ימלאו את כדור האוסף אשר למכונה עלעקטרית, וכזאת לא תקום ולא תצלח בידנו בנקל, וכן גם העלעקטרית המחייבת לא תוכל להתפרץ אחור, אם כלי גדול כזה כאדמה–סר–למשמעתו. ולכן אמת נכון הדבר כי שני מיני העלעקטרית ישאו יחד איש עם אחיו בקרב האדמה למען התאחד, ולכן לא ימלא אחד המינים השנים את האדמה לעולם אך שני המינים לא יבואו פה באדמה בדרך ישר כמו בקרב החוטים, לעשות שלום איש עם אחיו, כי אם במלוא רוחב האדמה ועל פני כל הכדור יתאחדו יחדו, ואך באשר כי האדמה גדולה היא, ובאשר כי תעצור כח לבלוע עלעקטרית שוללת ומחייבת גם יחד לאין קץ, לכן לא תקום להיות לשטן להסוללה, והסוללה תצא לפעלה, גם אם לא נחליט כי הזרם העלעקטרי ירוץ אורח לשוב מפאריז ברלינה ולבוא בטח אל נוה הטעלעגראף אשר בברלין.

יח. מורי־השעות העלעקטרא־מאגנעטיזם.

עוד דבר אחד יוצא למעננו מחיק הזרם העלעקטרי, ואם קטן ודל ערכו בעד העם, הנה רב ערכו מאד בעד חוקרי הטבע; והדבר הזה הוא המצאת מורי־השעות העלעקטריים, העשויים על פי העלעקטרא־מאגנעטיזם. – אמנם רבים וכן שלמים יודעים, כי לא כל המצויים אצל מורי שעות יודעים את השעה ואת הרגע אל נכון, יען כי לא נדע אם אמת בפי מורה־השעות, אם הצמצום נר לנתיבתו; אך מי יתן לנו אפוא מורה־שעות אחר נכון כנכון היום, אשר לפיהו נוכל לכוון את כל מורי־השעות אשר לנו? – אם נשחת מעט מורה השעות אשר לך, והבאת אותו אל הרופא, הוא העושה במלאכת מורי־השעות, והוא מביט בו, ויטהר את תאיו ואת גלגליו, ויתקן את אולמיו, ואז יושב מורה־השעות אל ידך, ואתה תאמין לקול אותותיו, וידעת כי נכון מוצאו ומובאו; אך מי אפוא גלה את אוזן המתקן. למען דעת לכוון את הרגעים ואת הזעקונדות בצמצום? איה מורה השעות אשר נברא ראשונה ואשר מפיהו אנחנו חיים? – אך הקורא האץ לדרכו יתפטר, בהאמינו כי בלי ספק נמצא מורה־שעות אחד בבית כל עושה מורי־שעות, והוא נכון כנכון היום, והוא לא ימהר ולא יפגר בלכתו, גם בערך זעקונדע אחת ליום תמים, ומורה־השעות האחד הזה הוא נר לרגלו לעשות כמתכונתו את כל מורי־השעות ולערוך את מהלכם; אכן מי אפוא יתקע לנו כפו כי ברבות הימים לא ישחית גם מורה שעות כזה את דרכו, והיה כאשר ישלוט בו החום או הקור יותר מדי, או כאשר נשלח בו את ידנו למתחו ולערכו, או כאשר נרבה להשתמש בו, יבוא בו כל מום קל, וגם הוא יחטא? – אך למען האמת והדעת נטל עלינו להורותך, כי באמנה אין אמן בארץ העושה מורי שעות אשר ישמע לקול אחד מורי־השעות אשר לו, ואשר יצא בעקבותיו, אם איש ההוא אוהב את הצמצום; כי כל עושה מורי־שעות יפנה לו אל מצפה הכוכבים הקרוב אליו, וישאל את פי התוכן החוזה, והוא את אשר יראה יגיד: כי אך מורה־שעות אחד נמצא במלוא רוחב התבל אשר האמת נר לרגליו, והוא לא ידרוש כל מתקן וכל מטהר, ויד ממשמשת בו במפתח לא תגע אליו; את האמן העושה אותו לא נחזה ואת מלאכת אבניו וגלגליו לא נדע, אם כי מראשית גיחנו מבטן נתהלך על פני מורה השעות הזה, ובצאת נפשנו נובא אל תוכו לנוח בו, וברגביו יכסה אותנו – ומורה־השעות האחד הזה אשר רק הוא נכון ומהלכו אמת ואין שני לו, הוא האדמה!

האדמה תקיף את קטבה במשך העת אשר נקרא לה עשרים וארבע שעות, ולפי העת הזאת נעריך גם אנחנו את עתנו, ולפי מורה השעות הזה נעריך את כל רגעי חיינו; כי מורה השעות הזה אשר כונן לו הטבע, הוא לנו לעינים אשר לפיהו נחלק בקו גם את מורי־השעות אשר עשינו לנו אנחנו בידים, ואם נניח כי יש יום ומורה־השעות הזה יעמוד דומם, אז לא יועילו לנו כל מורי־השעות אשר עשינו אנחנו, וכל צמצום וכל תחבולה לא יצילו אותנו ביום עברה; אך הנה לא ירפה ולא יעמוד מורה־השעות הזה, ומהלכו נכון וקיים לעד! אף דבר נודע הוא כי במשך אלפים השנה האחרונות, לא מהר ולא פגר מורה־השעות הזה בלכתו גם בחלק העשירית אשר לזעקונדע. סוף דבר: כל מורי־השעות אשר לגו יערכו ויכונו ע"פ הקפת האדמה בהקיפה את קטבה, וההקפה הזאת נשקפת יום יום לעיני כל התוכנים החוזים במצפה הכוכבים, בדיוק ובצמצום מבעד לקנה הצהרים, ולפי החזות הזאת יערכו גם את מורה־השעות אשר שם במצפה, למען הורות את הרגעים ואת הזעקונדות בדיוק רב, וכל מורי השעות אשר בעיר יוצאים בעקבות מורה־השעות הזה. – מורה־השעות הכי נאמן אשר בברלין, הוא במצפה הכוכבים אשר להחוזים, מעשה ידי האמן העושה מורי־שעות טיעדע, ולפי מורה־השעות הזה יכינו כפעם בפעם את צעדי מורה־השעות הנאמן השני אשר על פני בנין האקרעמיא בברלין, ואל מורה־השעות הזה ישאו כל עושי מורי־השעות את עיניהם, לדעת לכונן בארץ את מורי־השעות אשר להם, וכל ברלין תדע את מוצאה ומובאה לנכון רק על פי מורה־השעות הזה.

אך מיום אשר החל העלעקטר־־מאגנעטיזם להראות את כחו בארץ. ויחלו החוקרים להשתמש בו, לכוון על פיו גם את העת ואת השעה, ויעשו מורי־שעות עלעקטריים; לרגל המלאכה הזאת הקימו מורה־שעות אחר נכון ונאמן, אשר לו מלאכת מכונה מתחת ללוח המכסה את פניו, ומורי־השעות האחרים אשר נתנו למאות ולאלפים בכל חלקי העיר ובכל הארץ, נעשים אך בלוח מכסה לבד, מבלי כל מלאכת מכונה מתחת, ותחת המכסה ישימו פרסת ברזל מוחתלת בחתולי חוטי ברזל, אשר בהתחברם אל חוטי סוללה גאלוואנית יבוא בם זרם עלעקטרי, והוא יהפוך את הברזל לעשותו מאגנעטי כמשפט, וכפעם בפעם בהעשות המעשה הזה, ימשך עוגן קטן אל כל אחד ואחד ממורי השעות, ולרגלי העוגן הזה יתנועע גלגל קטן בפי כל אחד מהם, ואחרי כי מחט־מורה קשור אל קוטב־הגלגל הזה, לכן ירוץ גם הוא במעגל סביב על פני הלוח המכסה ממעל, בהתנועע הגלגל מתחת; אכן גם תחבולה המציאו אשר על פיה תתנודד המטוטלת אשר למורה השעות הראשי האחד הנה והנה, ובכל תנופה ותנופה תעשה כפעם בפעם את רתוק השלשלת העלעקטרית כמשפט, והיה בהעשות המעשה הזה, יעבור הזרם העלעקטרי אל פי כל מורי־השעות, להניע בהם את המחט־המורה הלאה הלאה בכל זעקונדע וזעקונדע, ולרגלי הדבר הזה יכינו כל מורי־השעות את צעדיהם בד בבד עם מורה־השעות הראשי, אין עיף ואין כושל בם: – ואף אמנם עשו בעיר ליפסיאה את מורי השעות האלה, והיה כאשר יתן איש מכסת כסף לבית, יובא אל ביתו מורה־שעות אחד אשר אין ערוך לו לרוב הצמצום ולגודל הדיוק.

זאת תורת מורי־השעות ומשפטם, ובפרק הבא נראה לדעת מה רב ערכם לידיעת הטבע וחוקריה.

יט. התועלת היוצאת מחיק מורי־השעות העלעקטריים.

מורה־השעות האחד בתבל אשר אין קצה לדיוקו ולצמצומו, הוא – כאשר אמרנו – האדמה, אשר תקיף במשך עשרים וארבע שעות את פני קטבה. אכן מלאכת מורה־השעות הזה נפלאה מאד במתכונתה ובערכה, כי גם לו מחט־מורה עצום ורב, והוא רחוק ממנו מרחק אין קצה, עד כי דרוש לנו דעת ומזמה למען נוכל להתבונן בפני מורה־השעות הזה ולהבין ממנו דבר – כי המחט־המורה עליו הוא השמש! אך הנה האכרים והרועים, אשר משנים קדמוניות ועד היום, וכל האנשים אשר בלו רוב חייהם תחת עין השמים, הביטו מאז ומקדם אך בפני השמש לבד, ובהביטם בו ידעו את עתם ואת שעותיהם, ואף ידעו תמיד כי בצהרים יגיע השמש אל רום גבהו אשר ברקיע השמים, להבדיל בין הבוקר ובין הערב; אך את אשר חזו האכרים והרועים זה אלף אלפי שנים, יחזו גם עתה כל החכמים הגדולים כבירי הרוח החוזים בכוכבים, ואך בזאת יבדלו איש מרעהו, כי התוכנים יודעים לכוון את מצב השמש בצהרים עד כדי חלק העשירית אשר לזעקונדע, תחת אשר בעצם עינינו נבוא פעמים רבות לידי משגה, והתוכנים האלה ישימו את מורה־השעות הראשי אשר במצפה הכוכבים, מצומצם היטב בפני האות שתים־העשרה ברגע אשר נראו פני השמש בעד קנה־הצהרים.

אכן גם חליפות וצבא לנו מידי השמש, וגם הוא לא נאמן לנו בכל: הלא ידענו כי האדמה היא כדור גדול אשר עליו אנחנו יושבים, ולכן לא יוכל השמש להאיר אותו על פני כולו בבת אחת, ואך אחרי אשר הקיפה האדמה במשך עשרים וארבע שעות את קטבה, נדע כי עבר האור על פני כל חלקיה, ובאשר כי גם ההקפה הזאת לא תקום ולא תהיה בבת אחת כי אם לאט לאט, לכן יאיר גם השמש את פני חלקיה לאט לאט, חלק אחר חלק, ולכן בהיות הבוקר כאשר יאיר השמש מן המזרח על פני ככר אחד, אז חשך ולילה יכסו את הככר אשר במערב הארץ; ולרגלי הדבר הוה נחלק לנו בקו גם את עתותי היום והלילה. – כאשר יעבור השמש בברלין את קו הצהרים (מערידיאן) נדע כי כבר עברה עת הצהרים ליושבי מזרח הארץ, ואלה אשר ישכנו במערב הארץ מברלין והלאה, יחכו עוד לקראת צהרים, כי זה הוא משפט מורה־השעות הנאמן הזה, בהורותו את רגעי השעה בדיוק, אך רק לאלה העומדים על המקום אשר משם נשקף אליהם, ודעת השעות הזאת לא תצלח ליושבי מזרח המקום ההוא או ליושבי המערב, והיה כאשר נכין בברלין את מצעדי מורי־השעות אשר לנו לפי השמש, אז יצלחו רק לנו, להורות לנו את השעה בדיוק בברלין לבד, אבל לא יועילו ולא יצלחו ליושבי ברעסלויא וקאניגסבערג אשר במזרח הארץ, או ליושבי קאססעל וקאֱלן אשר במערב; ולכן לא נתפלא אם נסע מברלין לברעסלויא ובצלחתנו מורה־שעות נכון ומצומצם מאד, ובבואנו שמה נראה כי פגר מורה השעות הזה ללכת דרך רגעים אחדים לעומת מורי־השעות אשר בברעסלויא, וכן בבואנו לקאססעל או לקאֱלן, נראה כי מורה־השעות הברליני מהר ללכת לעומת מורי־השעות אשר שם, ולכן אם נוכח האמת דרכנו, לא נריב אל העושה מורה־השעות, כי אם נביא לבב חכמה להבין, כי כשמש כמורה־השעות יחד נשתוו, וכאשר לא יוכל השמש להאיר את הערים האלה ברגע אחר כלן יחד מקו הצהרים, כן לא יוכל גם מורה־השעות להורות ליושב המזרח והמערב גם יחד, רגע אחד לשניהם.

אמנם מה מר חלק האנשים מוליכי מרכבות הברזל, אשר נטל עליהם להופיע בכל מקומות תעודתם ברגע נכון מצומצם ומדויק, בבואם המזרחה יוכחו לדעת, כי אחרו פעמיהם דרך רגעים אחרים, ובהגיעם המערבה יראו כי קדמו לבוא עת מעטה; ולא אחת ושתים קמו מריבות לרגלי הדבר הזה ובפרט בארץ אנגליא, אשר לחדול מריבה ולהתם קטטה, גמרו אומר לערוך את כל מורי השעות אשר למרכבות הברזל איש אל אחיו כלם יחד, מבלי לשית לב אל האמת ואל העת הנכונה, אשר באמנה שונה היא לפי כל מקום ומקום כמשפט. – אכן גם צחוק הוא לראות את התהפוכות היוצאות מחיק הדבר הזה לרגלי הטעלעגרפים העלעקטריים. הבדל העת בין ברלין ובין לאנדאן הוא בערך שעה אחת, לאמר, העיר לאנדאן רחוקה היא ממערב ברלין דרך שעה אחת, ובהיות השמש על ראשי הברלינים בקו הצהרים, נטל על הלאנדאנים לחכות עוד לקראתה משך שעה אחת, עד ראותם אותה בקו הצהרים שמה, ולרגלי הדבר הזה, בהורות מורה־השעות אשר לנו את שעה השתים עשרה בצהרים, יורה מורה־השעות בלאנדאן את שעה העשתי עשרה אשר לפני הצהרים; ואולם באשר ידיעה טעלעגראפית לא תדרוש לדרכה בלתי אם חמשה רגעים לבד ללכת מברלין לאנדאנה, הנה לא יקר החזון לראות את הדעפעשע היוצאת מברלין בשעה השתים עשרה, והיא באה לאנדאנה בשעה העשתי עשרה ורבע, והאיש מן ההמון הרואה את הדבר הזה יאמר: ראו נא, הדעפעשע באה בטרם הלכה! ואנחנו אשר ידענו, כי חזון שוא יחזה לו האיש הזה, הלא גם נדע כי גדול ורב ערך הדבר הזה לנו, ולפעמים לא בנקל נמצא בו ידינו ורגלינו בבוא לרגליו סבך ענינים, כאשר עינינו רואות במעשה שהיה, ואשר נספרהו פה באזני הקורא, כי הוא יורה אותנו מה רב ערך ידיעת הרגע המצומצם בכל המעשים הנעשים תחת השמים, דבר יום ביומו:

איש ואשתו אשר פרי בטן לא היה להם, גמרו אומר ויכתבו ויחתמו בספר, לאמר: אם ימות האיש והאשה תהיה אחריו, תירש האשה את כל הונו העצום, והיתה אך היא לבדה יורשת את כל נחלתו; אך אם תמות האשה והאיש יהיה אחריה, יירש האיש את כל הונה הרב, והיה אך הוא לבדו יורש את כל נחלתה. – אהרי כן נסע האיש לאנדאנה אשר שם קרוביו וגואליו, והאשה נשארה בברלין אשר שם קרוביה וגואליה; ויהי היום וימותו האיש והאשה גם יחד, יום אחד, האיש בלאנדאן והאשה בברלין; האיש בלאנדאן מת בשעה העשתי עשרה וחצי לפני הצהרים, והאשה מתה בברלין בשעה השתים עשרה בצהרים; – אך מי משניהם הקדים אפוא את מותו, האיש או האשה? גואלי האשה ויורשיה בברלין אומרים, כי האיש מת בשעה העשתי עשרה וחצי, ובעת ההיא חיתה האשה, והיא ירשה אותו כמשפט, ואחרי כי גם היא מתה אחרי עבור חצי שעה, לכן יקומו הם לרשת את כל הנחלה כמשפט; אכן גואלי האיש ויורשיו בלאנדאן אומרים, כי חיי האיש האריכו על חיי האשה, אחרי כי ברגע מות האיש בשעה השתים עשרה בברלין, הורה מורה־השעות בלאנדאן את השעה העשתי עשרה ועשרה רגעים, ובעת ההיא חי האיש והוא ירש אותה כמשפט ואחרי כי גם הוא מת אחרי עבור עשרים רגעים, לכן יקומו הם לרשת את כל הנחלה כמשפט. – ומה ענו השופטים אשר בארץ? – הקורא המבין ידע את משפט השופטים גם מבלי אשר נגיד, ואנחנו נבקש סליחה מאת פניו, אם סרנו מעט מדרכנו, אף נבטיחהו כי בפרק הבא נשוב אל מלאכתנו באמון רוח ובאמונת כפים.

כ. תועלת מורי השעות העלעקטריים לדעת את הארץ ואת הרוחות המתרגשות.

האיש אשר ראה מפות גלילות הארץ עשויות בטוב טעם, יודע כי כל המקום אשר זכה לשם על פני הארץ יסומן על פני המפה באר היטב, לדעת גם בדיוק אם בצפון או בדרום, אם במזרח או במערב ינוח; והנה את הצפון ואת הדרום נדע לכוון בנקל, איש איש במקומו לפי ראות עיניו לבד. כי כאשר אך נדע את מצב הכוכב הצפוני (פאָלארשטערן) – הידוע לכל מבין בידיעת הכוכבים – ממעל למקומנו, כן נדע עד כמה קרוב המקום אל הציר הצפוני אשר לאדמה, או עד כמה רחוק הוא ממנו; אך לא כן המזרח והמערב, כי אותם לא נדע לכוון בראיה אחת לבד, יען כי דרוש לנו להביט השמימה בשני המקומות גם יחד ברגע אחד לבד, למען דעת את המקומות ההם, איש לעומת אחיו, הבמזרח אם במערב הם. – הנה אנחנו יודעים נאמנה כי העיר קאניגסבערג יושבת למזרח ברלין, והעיר לאנדאן יושבת למערבה, ואולם לדעת גם עד כמה תרחק קאניגסבערג ממזרח ברלין ולאנדאן מן המערב, דרוש לנו רוב תחבולה ועצה אשר לא עלו מעולם על לב הקורא התם, והתחבולה אשר עמדה לנו עד כה, לדעת את הדבר הזה תהיה בעיני הקורא כמו זרה ונפלאת מאד, וכמעט לא יאמין למשמע אזניו בראותו מה רב העמל הדרוש לדבר הזה: מעל מצפה הכוכבים בברלין נטל על אחד התוכנים לחזות ולדעת מראש את עלטת (לקוי) אחד הירחים אשר להכוכב צדק אשר תהיה, ואת דבר העלטה הזאת רשם בספר לדעת לנכון את השעה ואת הרגע ואת הזעקונדע אשר תהיה, ובקאֱניגסבערג נטל גם על תוכן שני לעשות כמעשה הזה, ואחרי כן כתבו איש אל רעהו את דבר העלטה, לדעת בצמצום את העת אשר חזו את העלטה הזאת בהיותה, והנה נוכחו לראות כי ברגע אשר היתה עלטת ירח הצדק בקאניגסבערג, הורה מורה־השעות שם מעט עת יותר מן העת אשר בברלין, ולכן ידעו כי השמש יבכר את קאֱניגסבערג על ברלין, אחרי כי שם האיר הבוקר לפני היות הבוקר בברלין, ולרגלי הדבר הזה הוכיחו כי קאֱניגסבערג שוכנת ממזרח ברלין, והיה כאשר מדדו גם את העת אשר בין קגֶניגסבערג ובין ברלין בצמצום, אז הראו לדעת בצמצום עד כמה תרחק ברלין מקאנינסבערג לנטות דרך המערב. התאמין אפוא הקורא, מה יכבד הדבר ממנו לדעת את מקומות המזרח והמערב? התבין היטב מה קשתה על החכמים עד אשר הצליחו למדוד על פי הדרך הזה או ע"פ דרכים אחרים את כל המקומות אשר תחת השמים? התדע כי אך מעטים הם המקומות אשר נדע אותם בצמצום ובדיוק?

אך לא כן מורי־השעות העלעקטריים; כי לדעת ולהודיע לא דרוש לנו להיות הוברי שמים וחוזי כוכבים, אך די לנו אם נתן אות מברלין לקאָניגסבערג, ברגע אשר מורה־השעות הכי נאמן אשר לנו, יורה את השעה השתים עשרה, ואז הלא ידעו בקאניגסבערג כי ברגע הזה הגיעה עת הצהרים לברלין; ואם נחבר עתה בקאניגסבערג מורה־שעות נכון אל הטעלעגראף, בתחבולה אשר על פיה יעמדו כפעם בפעם אבני השעות רגע מלכת, הלא ידעו לרגל הדבר הזה את הבדל העת אשר בין ברלין ובין קאָניגסבערג בצמצום ובדיוק רב, אשר לא ידעו כמהו עד כה, ולפי הדבר הזה ידעו עד כמה תרחק ברלין מקאניגסבערג לנטות דרך המערב. – ובכן הלא נראה מה רב ערך מורי השעות העלעקטריים לידיעות הארץ, למוד על פיהם את מעלות האורך אשר מאז מעולם עצרנו כח למוד אותם אך בעמל אין קץ, ואשר עתה נמדדם בנקל ובתכונה מעטה, ולא זה בלבד, כי הנה עוד ימים באים וכל התוכנים יצאו ויבואו אך על פי מורי השעות העלעקטריים האלה, ויש יום והוא לא רחוק, וכל מצפות הכוכבים אשר על פני אדמת אייראפא, יהיו לאגודה אחת בהתחברם על פי טעלעגראפים מעל פי מורי־שעות עלעקטריים, ואז אך אז תהיה הרוחה, ומלאכת הקודש יקרא לעבודת התוכנים, בהיותה נאמנת ושלמה; – כי נראה נא ונוכחה: אנחנו יודעים נאמנה כי ביום התשיעי לחדש דעצעמבר בשנת 1874 בשעה השנית אחרי הצהרים, יעבור הכוכב נוגה על פני לוח השמש , והיה אם ביום ההוא תהיה התשועה אשר אמרנו, לאמר, אם יהיו אז כל מצפה הכוכבים מחוברים יחדו ביום ההוא כאשר יהפצו היום החוקרים בכל לב, אז הלא נדע לכוון את הרגע ההוא בכל מקום ומקום בדיוק ובצמצום מאין כמוהו, הרבה יותר מאשר נדע עתה למור בדיוק את מרחק ברלין מפאָטסדאם הקרובה.

לא לנו עתה לא לנו להעביר לעין הקורא את כל התועלת היוצאת מחיק מורי־השעות העלעקטריים והתחברות הטעלעגראפים; אך עוד דבר אחר נביא בזה ואחרי כן נחדול: אמעריקא הצפונית אשר מאז מעולם התנוססה ברוחה הנוטה אך לחיי החומר ולתועלת הגוף לבד, גם היא החלה להתעולל עלילות בטעלעגראפיא העלעקטרית, למען החכמה ולמען תועלת חיי האדם גם יחד, ועוד מעט והיתה לאמעריקא הצעירה הבכורה על פני אייראפא הבכירה; אך הנה ימים באים ועוד דברים רבים מאד אשר לא נשער בנפשנו ולא נדע דבר אודותם, יצאו לנו מחיק זרמות העלעקטרית. והם יהיו לברכה גם למען החכמה וגם למען חיי איש ואיש, דבר יום ביומו כי לא רחוקה העת, והיו לנו משכנות טעלעגראפים בכל ארץ וארץ. ומכל קצוי הארץ ומן האיים הרחוקים תבאנה אלינו ידיעות יום יום בדבר הרוחות והסערות המתרגשות לבוא, ואז נעצור כח להתנבא ולהודיע מראש בכל יום ויום את הרוח אשר יהיה אחרי עבור שלשת ימים, וחפצנו זה יצלח בידנו בבטח רב, לדעת על פיו דבר הרבה יותר מאשר נדע עתה להודיע מראש את הרוח אשר יהיה אחרי עבור שעה אחת לבד.⁵

כא הסוללות העלעקטריות השונות.

הנה העברנו לעיניך את פעולות הכח העלעקטרא־מאגנעטי אחת אחת, אתה ראית אותן וידעת ובחנת את דרכן, ועתה הנה כבר חזון למועד לפנות לנו אל פעולה חדשה אשר לזרם העלעקטרי; אך טרם עשותנו כדבר הזה נטל עלינו לשוב ולשאת דברים אחדים על פעולה אחת עלעקטרית, אשר למען הקל עליך את נסיונותיה, העברנוה לעיניך אפס קצה וכולה לא ראית. הלא ידעת כי כפעם בפעם כאשר הזכרנו בשם הזרמות העלעקטריות, היתה כונתנו אל הפעולות היוצאות מחיק העמוד העשוי נחשת וצינק יחדו, נקרא בשם העמוד של וואלטא; אך הנה כבר צעדה החכמה קדימה ותברא לנו תחבולות ועצות חדשות, ואת העמוד ופעולותיו עזבה לה, כי למה לנו העמוד אם התכונה אשר לרגליו רבה היא, ואי סדרים ומשטר פרוע ויגיעה רבה יוצאים על ידו? – הלוחות הרטובים המונחים כפעם בפעם לבינות משנה־הלוחות, ישובו להיות יבשים וחרבים, אחרי אשר יעיקו עליהם הלוחות המונחים ממעל, ויזורו וימצו את המים מתוכם, ובשובם להיות יבשים הלא חדל להיות להם אורח להוליך את העלעקטרית לדרכה; נוסף על זאת יזלו גם המים הלוך ונזול מתוכם על פני כל הלוחות, ויולידו בנים ובני בנים על ברכי הזרם הראשי, והם יקחו להם הרבה מכח העלעקטרית אשר יאבד לבהלה; וכן גם הפעולה היוצאת מחיק העמוד, לא תשא במאזנים עם ההוצאה הרבה וכסף המחיר אשר נוציא לרגליו, ולכן המציאו החכמים כלים אחרים, מוכשרים וטובים הרבה מן העמוד, ולעשות את כל הנסיונות אשר העברנו עד כה לעין הקורא, לא נקח את העמוד לעשות בו את הנפלאות, כי אם את הכלים אשר אמרנו.

הכלים האלה אשר אמרנו שונים הם למיניהם, איש איש לפי הפעולה אשר נחפוץ להוציא מחיקו, ויסוד הדבר אך אחד הוא, לקחת לנו שני חמרים או שני מיני מתכת אשר יולידו עלעקטרית בנגעם יחדו, ולחברם איש אל רעהו ולקשור אליהם שני חוטי מתכת אשר יעשו את רתוק השלשלת ויעוררו את הזרם לפעולה, כאשר יתקרבו יחד שני ראשיהם איש אל אחיו. – לפי המשפט הזה, יצלה חפצך בידך לעשות לך שלשלת גאלוואנית כמשפט, גם בהביאך פח רקוע נחשת ופח רקוע צינק אל תוך צנצנת, כצנצנת אשר מתוכה תשתה את כל משקה אשר ישתה, ושני מיני המתכת האלה לא יגעו איש אל אחיו, ואך שני חוטים תחבר בדבק אל ראש כל אחד מהם, ומים מהולים במעט חומץ גפרית תשפוך מלוא הצנצנת, ולרגלי הדברים האלה יהיה לך זרם עלעקטרי; החוט אשר לפח הצינק יהיה לציר מחייב, ובהביאך את שני ראשי החוטים האלה בחוברת, ובעשותך את הדברים ע“פ התחבולות אשר נתן לפניך בזה, תעצור כח להגדיל את פעולת הזרם ולהאדירה ככל אשר תחפוץ; כי בקחתך לך צנצנות רבות תחת האחת, והכינות את כלן כמשפט האמור, להציגן אשה אצל אחותה, ולחבר בדבק ע”י חוטי מתכת את פח רקוע הצינק אשר לאחת אל פח רקוע הנחשת אשר לשנית, אז תקום סוללה חזקה לעיניך, אשר מדי הרבותך את צנצנותיה, כן תגדיל וכן תאדיר את כחה ואת פעולותיה. – גם מכונה שנית תוכל לעשות לך, אם תקח לוח צינק מרוקע עד אשר דק מאד, ואת הלוח המרוקע הזה תניח על פני השלחן, ועל פני הלוח תשים לוח חלקת צמר, ועל פניו לוח נחשת מרוקע ודק מאד, ואת שלשת הלוחות האלה תגולל על פני מטה עץ, ואת המטה המגולל הזה תביא אל כלי מלא מים אשר הושם בו מעט חומץ גפרית, ומפי שני מיני המתכת תוציא שני חוטים אשר יהיו לך לשני צירים, אז תהיה פעולת המכונה הזאת חזקה ונאדרה מאד, עד אשר יצלח בידך להוציא על פיה גם את מחזות ניצוצי האש הלוהט אשר דברנו בם למעלה.

אבל גם המכונות האלה העשויות בנקל ביד כל איש לא תצלחנה לנו, כי לא נוכל להשתמש בהן לאורך ימים, אחרי אשר המים החמוצים אשר אמרנו, ישימו פעולתם בפני הצינק להמס אותו בדרך חימיי, ולכן תאבדנה השלשלות האלה את כחן, הלוך ואבוד מיום ליום, אם כי פעולתן בימים הראשונים חזקה ונאדרה מאד, וההוצאה המוצאת לרגליהן רבה היא; לכן אזנו החכמים וחקרו לעשות שלשלות אחרות, אשר חליפות ברוחן אין, ואשר לא תרפינה ולא תאבדנה מבחן מיום אל יום, ויחקרו וידרשו היטב, עד אשר קמה הסוללה על פי בונזען, והסוללה הזאת איננה בת צינק ונחשת כי אם בת צינק ופחם, כי לא אך הצינק והנחשת לבד הבאים יחד בחוברת יולידו הפרדה עלעקטרית, כי עוד יתר שאת ויתר עז לנו להגדיל ולהאדיר את הפעולה עד מאד, אם נביא את הצינק ואת הפחם בחוברת. הפחם הזה עשוי – למען אשר יקום ימים רבים – מקאק (מין אבן שרפה) אשר נשרף באש, ומאבן הפחמי דשנה ושמנה, ואותם נשחק ונטחן הדק היטב, והיה לנו החומר הזה לחמר, אחרי אשר נשרפהו באש ונעשהו מקשה; – מן הפחם הזה נעשה שפופרת אשר נביאנה אל תוך צנצנת, ובתוך השפופרת הזאת נשים כוס עשויה מחמר שרוף באש, ובתוך הכוס הזאת נשים קנה־צינק, והיה אם נשפוך עתה אל תוך הצנצנת חמצי זאלפעטער אשר איננו דק, ואל כוס החמר נשפוך מים מהולים במעט חמצי גפרית, ומפי הפחם והצינק נוציא למעננו שני חוטים אשר יהיו לנו לשני צירים, אז נראה כי בהתחבר שני החוטים האלה יחדו, תצאנה לעינינו זרמות עלעקטריות עצומות מאד אשר לא תרפינה, ויד השנויים כמעט לא תהיה בהן; ואם נעשה לנו שלשלות רבות כאלה, תקום לנו סוללה – הנודעת בשם ״הסוללה של בונזען" – אשר פעולתה ראויה ומוכשרת מאד לדבר, עד גם כל העבודות העלעקטריות אשר נעשה כיום, עשויות אך על פיה.

בשנים האחרונות המציאו החוקרים עוד שלשלות גאלוואניות אחרות וטובות מאד להשתמש בהן, אך אנחנו לא נהיה למשא על הקורא לערוך לפניו את כלן, ולתת את מתכונתן, כי הן לא תוסיפנה דבר להבין על פיהן דברים חדשים בכחות הטבע הנסתרים; אפס בטרם נבוא בפרק הבא להוליך את הקורא על פני כר רחב, ולהעביר לעיניו פעולות חדשות אשר לזרמות העלעקטרית, נטל עלינו לערוך לפניו מעשה כלי אחד נכבד ורב ערך, ונבקש כי יתבונן עליו בשום לב, כי מי יודע אם החדשה הזאת איננה הכי יקרה והכי נכבדה בבל החדשות אשר המציאו בימים האחרונים האלה.

כב איזה דרך ימד כח הזרמות העלעקטריות.

הדבר אשר נבוא עתה לדבר בו, הוא דבר העלעקטרית אשר לבעלי חיים, והכלי אשר אמרנו להעביר אותו לעין הקורא הוא מודד־העלעקטרית, או, כאשר יקראו לו החוקרים בשפתם, המולטיפליקאטור, וע“פ הכלי הזה נמוד את העלעקטרית למען דעת את כחה ואת עצם ידה בדיוק רב ובצמצום דק מאד. – אם העלעקטרית גדולה ועצומה היא, אז מדדו אותה מאז ועד היום על פי ערך לבד: כח מכונת העלעקטרית ימד ויערך לפי עצמת ניצוצי האש וארכם; כי בהביאך את המכונה לידי פעולה, במלאותך את כדורי האוסף, ובהקריבך את בהן ידך אל פניהם, וראית כי אם יהיה כח המכונה מעט, אז נטל עליך להקריב את בהן ידך עד כדי זרת אחת, למען אשר תעצור כח להוציא ניצוץ אש מפי הכדור, ואם רב הוא, אז די לך אם תקריבנה עד כדי שתי זרתות או שלש או ארבע, ואף נמצאו מכונות אשר נוכל להוציא מפיהן ניצוצי אש – ע”פ תחבולות עשויות לדבר – עד כדי ארבע רגל רחוק מהן; וכן גם העלעקטרית הגאלוואנית בהיותה גדולה ועצומה, תמד ותערך לפי פעולותיה, כי השלשלת האחת תעצור כח להלהיט ולהלהיב חוט ברזל קטן ודק בלבד, והשלשלת השנית תלהיט ותלהיב את החוט גם בהיותו גדול ועב. – אכן למען הנסיונות אשר נעביר עתה לעין הקורא, דרוש לנו לפעמים לדעת את כח הזרם גם בהיותו מעט ודק מאד, אשר לא יתכן לערוך אותו לפי ערך לבד ולכן עשו החכמים כלי למוד על פיו את העלעקטרית בצמצום ובדיוק, ולדעת גם את דרכה ולשפוט אם שוללת היא ואם מחייבת.

הלא יזכור עוד הקורא את המשפט אשר אמרנו, כי בקחתך לך מחט מאגנעטי לשימהו על פני ראש כל יתד אשר יהיה, והמחט המאגנעטי הזה יתנועע וירחף לעיניך הנה והנה, אז תראה כי בעמדו דומם, יפנה ראשו האחד צפונה והשני דרומה, והיה בשימך אותו אל תוך צלחת אשר לה מכסה זכוכית, יהיה לך קאָמפאס מורה דרך הצפון ודרך הדרום, ובכל עמלך ועבודתך לא תוכל להגותו מן המסלה הזאת, ואך בהביאך את הקאמפאס הזה אל קרבת חוט אשר זרם גאלוואני עובר בו, והיה גם בהיותו מונח גם הוא בין הצפון ובין הדרום, בד בבד עם המאגנעט, וראית אחרת בקרוב אליו הקאמפאס: אם תחזיק את הקאמפאס בידך ממעל לחוט, וראית כי סר המחט מדרכו הנאמן, וצירו הצפוני פונה מזרחה, ואם מתחת לחוט תחזיקהו, והנה סר גם הפעם המחט מדרכו, אכן צירו הצפוני פונה עתה מערבה; והיה אם נכונן עתה לחקר המחזה הזה, נמצא כי שפונים וטמונים יסודותיו, כאשר שפונים וטמונים כחות המאגנעטיזם והעלעקטרית בכלל, ואם גם יפים ונחמדים הדברים אשר חקרו החכמים בם, אבל לא יועילו לנו דברי המחקר האלה ברב או במעט, ולכן רב לנו, אם נדבר על אודות הנסיונות בלבד, ואת החקירות נחשוך לעת אחרת. – הנה ראית לך הקורא והבינות, כי הקאמפאס לבד בהובאו אל אחד החוטים, יורה לדעת היש עלעקטרית בקרב החוט אם אין, ואף אמנם ינסו על פיו כל העושים במלאכת צפוי הזהב והכסף, לצפות ע"י תחבולות הגאלוואניזם, בקחתם להם את הקאמפאס, לדעת אם יוצאת המכונה אשר לפניהם לפעולה אם לא, כי בהדרש למעשיהם זרם גאלוואני דק מאד, לא יוכלו לראותו ולהכירו בעצם עיניהם; אך לא כן אנחנו, אשר למען נסיונותינו הבאים, דרוש לנו כלי אחד אשר יהיה הרבה יותר טוב מן הקאמפאס הזה, ולכן ראה זה מצאו החכמים כדבר הזה: אם תקח לך קאמפאס עשוי בטוב טעם ותביא אותו אל תוך טבעת רחבה עשויה נחשת קלל, העומדת קוממיות לעיניך ואת הטבעת הזאת המושמת על כנה תשים לפניך באופן אשר שני צדיה יפנו אל הצפון ואל הדרום, או באופן אשר שטחה ישא בד בבד עם דרך המאגנעט, והיה אם תעביר זרם עלעקטרי בקרב הטבעת – אשר מתחת אל פני כנה לא תהיה עגולה כי אם בת שני ראשים – באופן אשר נחבר את שני ראשיה אל שני צירי שלשלת גאלוואנית, והיתה פתאום מלחמה פנימית מסותרת מעין רואה במחט המאגנעטי הזה: המאגנעטיזם אשר בקרב האדמה, יוצא לפעלו להטות את המחט לפי חפצו בין הצפון ובין הדרום, והזרם העלעקטרי העובר בקרב הטבעת, יעשה את אשר נטל עליו להטות את המחט אל בין המזרח והמערב; ולרגלי הדבר הזה נוכחה לדעת את עוצם הכח העלעקטרי ולמוד אם גדול הוא אם קטן, כי כאשר יגדל וכאשר יפרוץ הזרם העלעקטרי בו, כן יוגה וכן יטה את המחט מדרכו וממסלתו, וכאשר ימעט, כן ישוב המחט אל מקומו, מקום התמיד אשר לו. – אך עוד יתר שאת ויתר עז לנסיון הזה, אם את צלחת הקאמפאס בעצמה נחתיל בחתולי חוטי ברזל, ובקרב החוטים האלה נעביר את הזרם העלעקטרי, כי הזרם הזה יעשה את פעולתו במחט הקאמפאס, גם בהיותו דק ומעט עד מאד. ומדי אשר ירבה ויגדל, כן תרבה וכן תגדל פעולתו; ועוד לו בזה יתרון שני, כי לפי אשר יהיו החתולים, אם לימין או לשמאל, כן נדע אם הזרם הוא בן עלעקטרית שוללת או מחייבת, כי אם כה יהיה, וסר המחט מדרך הצפון והדרום לימין, ואם כה יהיה, והיה דרכו לשמאל.

על הכלי היקר הזה הוסיף עוד החוקר הברליני הנודע דיבא־ריימאנד אבי החקירות והנסיונות בדבר העלעקטרית אשר לבע"ח, נוספות חדשות ותחבולות עמוקות, ועל פיו הצליח לגלות חדשות מחרשות שונות, אשר נעבירן עתה אחת אחת לעין הקורא.

כג. העלעקטרית אשר לבעלי־חיים.

למען דעת ולמען הבין את הדבר אשר נקרא לו בשם העלעקטרית אשר לבעלי חיים, נחוץ לך הקורא לשוב מעט לאחוריך, והטיבות מאד אם תכונן לחקר ההמצאה הזאת, לדעת את תולדותיה ואת דברי ימיה מיום היותה ועד היום; כי זר ונפלא הוא בעינינו לראות את ההמצאה אשר יצאה לאור החיים בשנת 1786, והיא הביאה לרגליה אך חשך ולא אור, כי בראשית ימיה עוררה את כל החכמים מרבצם לנסות דבר על אדותיה. ובכל מקום אשר דבריה מגיעים, מוקטר ומוגש לשמה, והנה פתאום רבים קמים עליה לשים אותה לשנינה ולדבת עם, וגם ימים רבים נשכחה כמת מלב, וכל יודעיה מלפנים לא ידעו אותה, עד שקמו חוקרי העת החדשה אשר הבט אל און לא יוכלו, ויאספו את הנדחת ואת הצולעה הזאת, ויגידו לה את ישרה וישיבו לה את צדקתה, וחקירות נאדרות, חקירות יפות ורבות מאד יצאו לרגליה לאור עולם, ועיני כל הארץ רואות. – אלה המה ראשי הדברים ואלה תולדות העלעקטרית הנפלאה הזאת:

בשנת 1786 ידעו החוקרים אך את משפט עלעקטרית השפשוף לבד, אשר גלויה היא וידועה כבר גם לקוראינו, ובימים ההם קם הפראפעסור לודוויג גאלוואני בעיר בולוניא, ויודיע דבר חדש לאמר: כי בקחתו צמד שוקי הצפרדע אשר נתח אותן ויבתרן עד אשר נשארו מצומדות אל עצם הקדקוד אך ע“י שני פתילי עצבים, ראה כי הזדעזעו פתאום השוקים בנגעו אליהן בחוט נחשת, ברגע אשר נגעו העצבים גם אל ברזל אשר אליו התחבר חוט הנחשת הזה; – לבאר את הדבר הזה באר היטב נטל עלינו להוסיף, כי אם נקח לנו טס ברזל או צינק ונחברהו בדבק אל טס נחשת, ואם נגע בשני ראשי המתכות האלה בראש האחד אל העצב, ובראש השני אל השוק, נראה כי הודעזעה השוק מאד, וכמו בא בה רוח חיים; ואף אמנם האמין לודוויג גאלוואני בדבר רוח החיים הזה, ויחשוב כי התנועה הזאת היא אות לחיים, בהורותו לאמר: כח חיים או טל תחיה יש בקרב העצבים ( נערווען) בעודם בחיים, אשר יביאו את העורקים (מוסקעלן) – שאליהם יחוברו העצבים – לידי תנועותיהם, וטל התחיה הזה לא יחלוף כליל גם במות המת, כי אם נשאר בו עוד עת מעטה, וגם ישוב לתחיה ולתנועה אם נעירהו ונעוררהו, ולכן בנגוע אליו המתכת נראה את התנועה הזאת, אחרי כי המתכת היא אחד המלאכים הטובים אשר לעלעקטרית. – ומה אחרית אלה? – כמשפט רוב ההמצאות אשר ארחן ורבען הנכון יסתרו ואך אחוריהן יראו, למען הבהיל את כל המהבילים ולתת לפתאים דמיונות שוא ושקר, כן היה משפט ההמצאה הזאת; כברק קל עבר רעיון על פני כל הארץ, כי נפלה המסכה הנסוכה על פני הסוד הטמון בטבע, וכי מצאו את כה החיים ואת טל התחיה הטמון בקרב העצבים, אשר אותם נעיר ונעורר לתחיה בכל עת שנחפוץ, וגם בקרב פגרי מתים, אמרו לעצור כח לעורר אותם להשיבם לתחיה. הרעיון הזה בא כמהלך מעיר אל עיר ויעורר שאון ושממון, והשקר נוסע לרגליו להשמיע דברים אשר לא היו ונפלאות לא באות, להלהיב את דמיון האנשים אשר טרם בשלו, ולהסיר מהם כל רעיון בריא; ואף גם זאת, כאשר הצליחו פעם אחת לקחת פגר איש רוצה אשר הומת, ולהביא אל קרבו תנודה עזה מאד כתנודת החי, בעוררם אותו בתחבולות גאלוואניות (כן קראו לתחבולות האלה על שם ממציאן גאלוואני) אז היתה יד נעלמה על כל אדמת ארצות ההשכלה, להכות את כלן בעורון ובתמהון ובסנורים, ולהום את כל הארץ סביב סביב, ורוח רעה ושגעון עברה על פני האדם, ויאמינו כי עוד מעט והם יצליחו להכריע בכח הגאלוואניזם גם את המות הנורא תחת רגליהם. – הנה כי כן חלמו להם כל החולמים וכל נביאי השקר; ואמנם גאלוואני לבדו לא הורה בלתי אם אחת, שוק הצפרדע והעצב אשר לה מלאים טל חיים, ומשפטו כמשפט הבקבוק הליידני הנודע לקוראינו, אשר נמלא אותו עלעקטרית לפי חפצנו, וכמשפט הבקבוק כן גם משפט העלעקטרית הזאת, לצאת לחפשי בנגוע המתכת אשה אל אחותה, אחרי כי המתכת היא אחד המלאכים הטובים אשר לעלעקטרית; ואולם הפתאים אהבו פתי והמפליאים פלא, ולכן סכו בענן את דברי גאלוואני הטהורים, ויהלכו בגדולות ובנפלאות מהם, ויאמרו לחוד את כל חידות הבריאה הרבות מראשית ועד תכלית, ולמצוא את פתרונן ע”פ החידה האחת אשר קראו לה ״גאלוואניזם".

אז עבר פתאום רוח טהור על כל הארץ וישכו המהבילים! כי איש קם בארץ איטאליא, ובקר רוח ובעין פקוחה הביט על פני כל התהפוכות הנעשות מסביב, ויאזור כגבר חלציו, ויגלה חדשות אשר לא נשמעו, והמצאות ממנו יצאו אשר נתנו לתבל תמונה חדשה. הוא הוכיח לעין השמש, כי הכח הנסתר אשר אמר גאלוואני למצוא בקרב העצבים והעורקים, הכח הזה לא יראה ולא ימצא בהם, ואך בקרב שני מיני המתכת יתעורר הכח הנסתר הזה, בנגעם יחד איש אל אחיו. שם האיש הגדול הזה הוא וואלטא, והמצאותיו ועלילותיו הגדולות ידועות לקוראינו, כי הוא הורה את המשפט הנאמן אשר לא ימוט, למען דעת כי מיני המתכת אשר לקח לו גאלוואני לעשות בהם את נפלאותיו, הם אינם אך מלאכים בלבד להוליך את הכח הנסתר הטמון בקרב הצפרדע לדרכו, רק כי הם הם מולידי העלעקטרית במקום אשר יגעו איש אל אחיו; ונסיונות גאלוואני העירו את האיש הגדול הזה לצאת לפעלו, ולגלות את העלעקטרית אשר נקראנה בשם עלעקטרית הנגיעה, היא העלעקטרית אשר ערכה גדול מני ים, ואשר עוד נתכנו לה עלילות רחוקות וגדולות, אשר קצרה בינת האדם לדעת אותן מראש ולחוות עתידותיהן. – אז בא הקץ לכל דברי גאלוואני הטובים והרעים גם יחד, ולכל ההבל אשר יצא חוצץ לרגלו, ובדבר המשל הנודע נאמר, כי ״גם הילד וגם האמבטי נשפך", יען כי הצדק והרשע גם יחד נספו ביום רעה, ולא ידעו האנשים להבדיל בין הטהור ובין הטמא. בראשית הימים ראו כל החכמים אור גדול רק בהמצאת וואָלטא לבדו, והחוקרים הגו בה יומם ולילה, ואת גאלוואני לא זכרו וישכחוהו; עד אשר קם דור חדש בימינו אנחנו, ויתעורר להשיב לאנוש צדקתו, ולהוכיח כי אמנם גם גאלוואני לא טעה בהלכה ואף אמנם לא שקר דבר העלעקטרית אשר לבעלי־חיים, ואת העלעקטרית ההיא נמצא לא אך בקרב המתכת לבד, כי אם בקרב העצבים והעורקים גם הם – ואת דבר העלעקטרית הזאת נעביר עתה לעין הקורא.

כד. מה בין העלעקטרית אשר למתכת והעלעקטרית אשר לבעלי־חיים.

המצאת וואלטא מלאה מאז ועד עתה את לב כל חוקרי הטבע, ער אשר לא מצאו מקום לשים לב גם אל הראשון, אל גאלוואני, וישכחוהו; עד אשר קם דיבא־ריימאנד לפנות לו ולנסות עוד הפעם דבר אל המקור הראשון, אולי יצלח חפצו בידו לשאוב ממנו מים חיים אשר לא נכזבו – וחפצו זה הצליח! כי בחקירותיו הרבות ובנסיונותיו הנפלאים, פתח לנו דיבא־ריימאנד פתח חדש לידיעות חדשות אשר בטבע, למען דעת כל הארץ ולמען ראות אור חדש אשר לא⁶ קוינו; ולכן נטל עתה על הקורא לדעת היטב ולהבין להבדיל בין התורה אשר הורה גאלוואני ובין התורה אשר הורה וואלטא.

על פי נסיונות רבים אשר הוסיף גאלוואני על נסיונותיו הראשונים לעשות, הוציא משפט, כי באמנם יכול נוכל לעורר זרם עלעקטרי בין העצבים והעורקים, ולכן נראה כי בנגוע העצבים אשר לשוק הצפרדע אל עורק השוק ההוא, אז יזדעזע העורק הזה ויתנודד; ואת המתכת אשר בה החל גאלוואני לעשות את נסיונותיו בראשית הימים, אותה עזב עתה ויסירנה מגבירה יען כי גם הוא הבין כמונו היום, כי גם בלעדי כל מתכת יצלח הנסיון בידנו. אך וואלטא, אשר שני מיני המתכת היו בעיניו לראש דבר, באמרו כי אך בשלהם כל התנועה, ואשר על פיהם בא לגלות את עלעקטרית הנגיעה, הוא הביט בשאט נפש על כל נסיונות גאלוואני הראשונים, ולא שת לבו גם אל נסיונותיו הטובים אשר הוסיף אחרי כן ואל החדשה אשר בם, ויגזור אומר אך אחת, כי העורק יזדעזע אך לרגלי הזרם העלעקטרי הנולד בנגיעת שני מיני המתכת; – ולכן כאשר נדבר עתה בדבר העלעקטרית אשר לבע"ח ובדבר התנועות אשר תוליד העלעקטרית בקרב העורקים, נטל עלינו להבדיל ולדעת היטב, אם אל המצאת וואלטא או אם אל המצאת גאלוואני ירזמון מלינו.

הלא תזכור הקורא את אשר אמרנו, כי בנגעך אל פני עמוד וואלטאי לאחוז בשני ציריו כאחד, ומצאת כי בא בך רעד רגע אחד, ותנודה עזה תחולל את כל מבנה גוך, והיה בהוסיפך לאחוז כן בכנפות העמוד, אז יחדל הרעד כרגע, ואתה לא תחוש ולא תרגיש דבר, יען כי הזרם העלעקטרי סובב הולך בקרב גופת האדם חרש מבלי לפעול דבר, ואך בעזבך את הציר האחר לאמר, בפתחך את השלשלת העלעקטרית אשר עשית, יבוא עליך פרץ שני להרעיד את גוך ולחולל אותך כבראשונה.

את הדבר הזה גלה וואלטא ויוכיח אותו לעין השמש; אכן אין לנסיון הזה ולהעלעקטרית השוכנת בקרב עצבינו ועורקינו דבר, יען כי אך פעולה יפעול הזרם העלעקטרי אשר מחוץ, בעצבינו ובעורקינו, וזאת היא הפעולה אשר נראה בזה, אבל העלעקטרית הזאת איננה העלעקטרית היוצאת מקרב עצבינו ועורקינו פנימה, כי היא אך העלעקטרית הנולדת לרגלי שני מיני המתכת בנגעם יחדו איש אל אחיו, ולכן קראנו אותה בשם הגאלוואניזם אשר למתכת; אבל אנחנו נראה כי הצדק עם גאלוואני, באמרו כי לא דרוש לנו לקחת את המתכת למען עורר את שוק הצפרדע לתנועה, ולזעזוע, ואך בקרב העצבים והעורקים בעצמם נמצא הכח העלעקטרי אשר נוכל לעורר אותו; ובימינו אלה אשר הדבר הזה ידוע לכל, ואין איש אשר יכחישהו. בימינו אלה נשואות עינינו אל מול פני ככר גדול ורחב ידים, לגלות בו שפוני טמוני הטבע, ולהמציא המצאות חדשות אשר לא קוינו, כי החכמים היום לא ישאו ולא יתנו בדבר הגאלוואניזם אשר למתכת ופעולתו. אשר יפעל על פני העצב והעורק, כי אם בדבר עלעקטרית נכונה אשר נמצאה ואשר ישנה בקרב העצב והעורק, והיא העלעקטרית אשר לבעלי חיים. זה הוא ההבדל אשר בין הגאלוואניזם יוצא ירך המתכת ופעולתה על פני גוף החי, ובין הגאלוואניזם הנכון היוצא מן החי בעצמו, אשר פעולותיו בפעולות החי, ואת הדבר הזה שמנו עתה לעין הקורא, לא באומר אחר ולא במלה אחת, כי אם גלוי ובאר היטב, והרימונו אותו על נס, למען ידעו אותו הקוראים די ברור ולא יחלפו את האחד בשני, כי החלוף הזה יביא ערבוב רב במחשבות אנשים אשר לא בשלו, להוליד בו רעיונות אשר לא כנים.

מחקרי העלעקטרית אשר לבעלי חיים, נחו ושקטו ימים רבים ואין איש שם אליהם לב, אם כי גם אלכסנדר לבית הומבאלדט, הארי הזה שבחבורה, מצא את נסיונות גאלוואני נאמנים לפניו, ולו הוספנו ללכת בדרך הזה הלוך והוסף, מי יודע אם לא כיום הזה עמדנו ברכוש גדול אשר רכשנו לנו בידיעות הטבע; אך הנה המצאות וואלטא וחדשותיו לקחו ימים רבים מאד את לב כל החכמים והחוקרים, מבלי לשית לב אל העלעקטרית אשר לבע“ח, וישכחוה, עד אשר העיר המקרה רוח חדש לשוב עוד הפעם אל הדרך אשר עזבנו בשאט בנפש בשכבר הימים; – כי כאשר עשה החכם האיטאלקי נאביל את נסיונותיו ע”פ מודד העלעקטרית, אשר את משפטו העברנו למעלה לעין הקורא, נוכח לראות פתאום, כי בהביאו את הליכות העלעקטרית אל בין העצב ובין העורק אשר לשוק הצפרדע, הזדעזעה השוק ההיא גם בלעדי כל, מתכת ונגיעתה; אחריו בא החכם האיטאלקי מאטעאוטשי (Matteucci), ויגל חדשות ונצורות לרגלי הדבר הזה אשר לא שערו לפניו ואך בהיותו נבהל ואץ להעמיד חקים אשר לא כנים, סר גם הוא מן הדרך הנכון ויעזוב את המקור הנאמן הזה אשר הוא תפארת ימינו, ומי יודע אם לעת כזאת שבנו אליו, אם לא אזר די באא־ריימאנד כגבר חלציו, לצאת חלוץ לפנינו, וברוחו הכביר ובחקרי לב, שב אל העבודה הראשונה, לעבור על פניה שנית מהחל ועד כלה, וחדשותיו וחקירותיו הגדולות והעצומות, הניחו לנו כיום הזה את אבן הפנה לידיעה חדשה בידיעות הטבע.

כה. נסיונות די באא־ריימאנד.

כל הנסיונות בדבר העלעקטרית אשר לבעלי־חיים, נעשים מאז ועד היום ע"פ שוקי הצפרדע בהלקחן לנסות בהן את דבר העלעקטרית הזאת; אכן אל נא יחשוב הקורא כי חלק הטבע לצפרדע ושוקיה את התכונה הזאת שכם אחד על שאר החיות והאדם, כי לא כן, והחכמים לקחו להם את הצפרדע אך באשר לה שני יתרונות על אחותיה: היתרון האחר הוא כי דם הצפרדע הוא קר, והצפרדע לא המות במהרה כמות כל בעל דם חם, והיה גם כאשר תסיר ראשה מעל ערפה, תנתר ותקפץ עוד שעות רבות אחרי מותה, ובכרתנו את לב הצפרדע מקרבה, נראה, כי בשעות הראשונות לא תחדל נשימתה מהיות, ולכן טובה הצפרדע בעיני החוקרים לעשות בה את נסיונותיהם; ויתרון שני לה, כי יצלח בידינו לאסוף לנו חיש מהר את הצפרדעים מחנה כבs מאד, והמזון אשר נתן אל פיהן מעט הוא, כי במעט מים טהורים תהיינה הצפרדעים שבועות וחדשים רבים, ולכן טובות הן מאר לעשות בהן את הנסיונות; ואולם כל מעלה וכל תכונה יתרה אין להן ולעצביהן ולעורקיהן על כל בעלי החיים אשר בארץ ובמים, ודי באא ריימאנד עשה את הנסיונות האלה גם בעורקי jיות רבות אחרות, ובשוקי איש אשר זה מעט הסירו את רגלו הפצועה ממנו, ותוצאות הנסיונות האלה היו בתוצאות הנסיונות אשר עשו החכמים בצפרדע.

לרגלי תוצאות הנסיונות האלה נוכחה לדעת, כי עצבי גופת החי בפעולתם דומים אל המלאכים אשר לעלעקטרית, ובאשר כי העצבים בקרב החי יוצאים ובאים מן המוח וממוח חוט השדרה אשר משפטו כמשפט המוח, ובאשר כי מקור החיים הוא בקרב מוח כל היצורים, לכן יקר ונכבד בעינינו דבר העלעקטרית החדשה הזאת, בהנתן לנו מקום להביט עמוק עמוק אל באר חפרוה שרים אנשי שם, לדעת את מקור החיים ומוצאו ולגשת הלוך וגשת. אל סוד החיים הנסתר מעין כל jי; ולכן יסלה נא הקורא אם גדולה ההצעה אשר הצענו לפניו בטרם נגשנו אל עקר הענין, כי הענין הזה ידרוש דעה צלולה ושום לב, למען נוכל ללכת עתה לבטח דרכנו, בעקבות די באא־ריימאנד; כי החקים והמשפטים אשר הקים החוקר הזה בדבר פעולות הגאלוואניזם אשר למתכת על פני העצבים והעורקים, נאמנים וחזקים הם, ולפיהם נלך הלאה.

הלא ידעת הקורא את המשפט, כי כאשר תאחזנה שתי ידיך בשני צירי העמוד הגאלוואני כאחד, לאמר, בעשותך את רתוק השלשלת הגאלוואנית. בהיות גוך המרתק, אז יפרוץ בך פרץ רב ברגע עשותך את הרתוק, והיה אם תעצור כח להתייצב בפני העמוד, בהוסיפך לאחוז כן בכנפות העמוד ומצאת כי בא הזרם אל קרבך, והוא סובב הולך בך מבלי אשר תדע ממנו דבר, ואך בפתחך את רתוק השלשלת, עקב אשר תסיר את ידך מן הציר האחד, או בהפרידך בין החוט ובין המכונה, אז יבוא בך הפרץ השני, להרעיד רגע את מורשי גוך; את הפרץ הראשון נקרא בשם הפרץ אשר לשלשלת המרותקת, והפרץ השני נקרא בשם הפרץ אשר לשלשלת נפתחת. – אז בא די באא־ריימאָנד ויצב גבולות החקים אשר לדבר הזה, לאמר: לא השלשלת המרותקת או השלשלת הנפתחת תוליד את הפרץ, כאשר דמינו עד כה, כי אם העלעקטרית לבדה בבוא עליה איזה שנוי תוליד את הפרץ, אין הבדל אם יהיה השנוי להרבותה או אם יהיה להמעיטה, ובלבד כי יהיה שנוי בכחה, אם לעלות ואם לרדת, ואך בהיותה דומם, מבלי להתרבות או להתמעט, אז לא תביא כל תנועה בקרב הגוף; וכן הורה די באא־ריימאנד גם חוק שני, כי מדי אשר ימהר ומדי אשר יחוש השנוי הזה להיות להעלעקטרית, כן יגדל הפרץ אשר יבוא בנו, ואחת היא לנו אם במות העלעקטרית רבה או מעטה היא; ולכן נדע גם את שרש דבר הפרץ הגדול אשר יבוא בנו בהריקנו את הבקבוק הליידני, אם כי עלעקטריתו לא רבה היא, כי הפרץ הגדול הזה הוא אך לרגלי המהירות הרבה, אשר ימהר הבקבוק בהריקו את העלעקטרית אשר יכיל בקרבו.

כו. הזרמות הגאלוואניות העולות למעלה והיורדות למטה.

זה מכבר הושמו חקים נאמנים לדעת על פיהם את משפט התנודות אשר תהיינה בהעשות רתוק השלשלת הגאלוואנית ובהפתחו, ולפיהם נמצא גם את הנסיונות הנעשים כיום, נאמנים וכנים: אם נקח לנו את שוקי הצפרדע המצומדות אשה אל אחותה רק על ידי העצבים אשר לעומת חוט השדרה, והיה אם נתלה את השוקים האלה באופן אשר רגלי הצפרדע תרדנה אשה אשה אל תוך צנצנת מלאה מי מלח, ובהביאנו עתה את הצירים אשר לשלשלת גאלוואנית איש איש אל תוך צנצנת אחת, צנצנת לציר, צנצנת לציר, וראינו כי ברגע אשר נביא את הצירים אל הצנצנת וברגע אשר נוציא אותם, תזדעזענה השוקים מאד, לאמר, ברגע אשר נעשה את הרתוק וברגע אשר נפתחהו. – אף גם זאת נוכחו החוקרים לראות, כי שונים דברי הזעזוע איש מרעהו, ולפעמים יגבר הזעזוע ברגע אשר תרותק השלשלת, על הזעזוע ברגע אשר תפתח, ולפעמים נראה את ההפך, ולכן יצא די באא־ריימאנד להתחקות על שרשי הדבר הזה; וזה המשפט אשר מצא להוכיח: העצבים הולכים ובאים ממקור המוח וממוח חוט השדרה שהוא בא כח המוח, כאשר נדע, והם עוברים בעבותות וחבלים בקרב הגוף, עד בואם אל אחד העורקים אשר בו יתאחזו. ויסתבכו, למען אשר יתפשטו ולמען אשר ישלחו פארותיהם סביב סביב על פני כלו כעין פתילים דקים, והנסיונות הנעשים הראו לדעת כי מקור העצבים הוא המוח, והעורקים הם תוצאותם, ולכן בכרתנו את אחד העצבים לשנים, נמצא כי החלק המחובר אל המוח יוסיף לגדול גם עתה אחרי אשר נכרת, והחלק המחובר אל העורק יגוע ויכלה; ולפי הדבר הזה נדע כי העצבים יורדים מן המוח אשר למעלה אל העורקים אשר למטה, והיה לנו המוח למקור" והעורקים לתוצאות". – לרגל הדברים והאמת האלה מצא די באא־ריימאנד, כי שונה דבר הזעזועים הנולדים בקרב שוקי הצפרדע לפי הדרך אשר יעבור הזרם העלעקטרי בו: אם נעביר את הזרם דרך שוק הצפרדע ממעלה למטה, לאמר, מן המקור אשר בקרב המוח אל התוצאות אשר בעורקים, נמצא כי יגדל הזעזוע אשר ברגע העשות הרתוק מן הזעזוע אשר ברגע הפתיחה, אך אם נעביר את הזרם ממטה למעלה, אז יהיה להפך, כי יגדל הזעזוע ברגע הפתיחה מן הזעזוע אשר ברגע העשות רתוק השלשלת.

אבל בנסותנו את נסיונותינו לרגל שוקי הצפרדע, נמצא כדבר הזה: הזרם העלעקטרי יקום ויהיה במכונה גאלוואנית, ובא משם דרך הציר האחד אל תוך מי המלח, ומשם אל רגל הצפרדע, ומן הרגל יעלה למעלה עד בואו אל העצב הבא אל חוט השדרה; והיה בבוא הזרם אל חוט השדרה, יעבור לו אל העצב אשר לרגל השנית, וירד דרך הרגל הזאת למטה בואו אל מי המלח, ומשם אל פי הציר השני, למען ישוב אל המכונה הגאלוואנית כלעומת שבא; ובכן הלא נראה בזה, כי הזרם עובר ברגל האחת ממטה למעלה ויורד ברגל השנית ממעלה למטה, לאמר, מן העורקים אל המוj ומן המוח אל העורקים, ולפי הדבר הזה נראה את הזעזוע הגדול ממשנהו, פעם ברגל האחת ופעם ברגל השנית, פעם בהעשות רתוק השלשלת ופעם בהפתחו; ולא זה בלבד כי גם אם נחכה מעט עד אשר תאבדיה השוקיים את כהן אשר עוד חדש עמהן, ומצאנו כי לא יקום ולא יהיה כל זעזוע במשך כל העת, בלתי אם ברגע העשות הרתוק וברגע הפתחו לבד, במשפט החוק אשר הוכיח די באא־ריימאנד, כי אך בהשתנות הזרם, אם בהתרבותו או אם בהתמעטו, כן יקום הזעזוע, אם להיות או אם לחדול, ובהיות הזרם דומם וסגור ומסוגר מבעד, יחדל כל זעזוע מהיות; ולפי החוק הזה נעצר כח לנסות ולדעת את מרוץ הזרמות העלעקטריות ואת דרכן, כי בלכת הזרם בקרב שוק הצפרדע, והשוק תזדעזע רק ברגע העשות הרתוק, אז נדע לבטח כי הזרם יורד ממעלה למטה, לאמר, מן המוח אל הרגל ואולם אם תזדעזע השוק ברגע פתיחת השלשלת, אז נדע לבטח כי הזרם עולה ממטה למעלה, לאמר, מרגל הצפרדע עד קדקדה; וככה נעשה את הנסיון הזה מדי אשר נבחון, אם כי המציאו החכמים גם מכונה אחרת לבחון על פיה את דבר המרוץ הזה ולדעת את ארחו ורבעו. – אמנם כל הנסיונות והבחינות האמורים, אשר החל בהם די־באא ואשר השלימו אותם חכמים אחרים הבאים אחריו, הם אך פתח האולם אשר הקים די־באא ברוחו הכביר, בהתחקותו יעל שרשי העלעקטרית אשר לבעלי חיים לכל פרטיה ודקדוקיה.

את חקירותיו אלה אשר חקר די באא־ריימאנד לא עשה להנחות לבד, למען אשר תהיינה למגדלים פורחים באויר, כי אם עשה אותן למוסדות חזקים לבנות עליהן משפטים חדשים בידיעות הטבע, וחקים אשר נאמנו מאד, לפי העלעקטרית אשר לבעלי חיים, ולמען המשפטים האלה נאלץ די באא לעשות לו כלים ומכונות חדשים, כי לא מצא די חפצו בכלים אשר היו לפניו; – לפניו כאשר נסו החוקרים בנסיונותיהם, לקחו להם צפרדעים, ויפשיטו את עורן מעליהן. למען הרבות את הרגשתן העלעקטרית, ואת טבע הזרמות הגאלוואניות ותכונתן הוכיחו על פי מודד העלעקטרית, הוא המולטיפליקאטור אשר את משפטו העברנו כבר לעין הקורא, ואת חלקי הצפרדע אשר עשו בהם את הנסיונות הביאו אל מי המסים אשר למלח, למען היותם מלאכים להעלעקטרית. אז קם די באא־ריימאנד ויסר את כל הנסיונות האלה מלפניו, בידעו כי הם לא יועילו ולא יצליחו! הוא ידע והבין היטב, כי בקחתו לו צפרדעים שלמות, או אברים שלמים מן הצפרדע, לא יעצר כח להגיע אל המטרה הנכונה, יען כי חלק רב מן העורקים והעצבים יוצאים יחדו לפעולה, ובהיות כדבר הזה, אין איש אשר יוכל לדעת את אפני הפעולה ההיא באר היטב לכל פרטיהם ודקדוקיהם, ולכן הפריד לו די־באא עורקים ועצבים מיוחדים ובודדים, לעשות בהם את נסיונותיו, ונסיונותיו אלה הצליחו בידו מאד; וגם את מודד העלעקטרית, את המולטיפליקאטור, נאלץ די־באא לשנות לפי חפצו, אחרי כי את המולטיפליקאטורים אשר היו בימיו לא מצא נאמנים לפניו, ולא היו די דקים בהרגשתם לעשות ולמוד על פיהם, וגם מנע דיבא־ריימאנד מלהביא את העצב או את העורק אל מי המלח או אל נוזלים אחרים, ביראו פן יבולע לנסיונותיו, אחרי כי יפעלו הנוזלים האלה איזו פעולה על פני העורק בדרך חימיי, ויהיו לשטן לכל הנסיונות אשר עשה; – ואולם אנחנו אם נאמר להוסיף להראות עתה את כל מפעלות די־באא בכל דקדוקיהם ופרטיהם, נלאה ולא נבוא הלאה, ואך באחת נאמר, כי גדלו מפעלותיו על מפעלות החוקרים אשר לפניו, לא אך בערכם הרב, כי אם גם ביסודותיהם הנאמנים ובדיוקיהם ופרטיהם, למען היות משפטם כמשפט כל חכמה אשר איננה נוסדת אך על הנחות לבד.

אמנם לא נפלאים הם מעשי די באא־ריימאנד כנפלאות הגאלוואניזם וחלומותיו בראשית הימים, כי הם בארץ הם ולא בשמים, וגם מזון לנפש הפתאים לא יתנו, כאשר נתנו החלומות ההם; כי תחת החלומות לבד, באו עתה דברי דעת, ותחת הנפלאות – חקים, ובדברנו כיום הזה בדבר הגאלוואניזם, לא נעלה עוד בסערה השמימה, כי אם בדברים ברורים נספר באר היטב את כל המעשה הנעשה בקרב העורק או העצב אשר רם גאלוואני שולט בו שלטת, ומעל פני הדבר הזה נלך לנו הלאה, לכונן לחקר זרמות רבות כאלה, לדעת על פיהן את כל המעשים אשר יעשה החי וחי בהם, וכן נלך לבטח דרכנו, מן הקל אל הכבד ומן הקטן אל הגדול, כי האור אשר האיר די־באא הולך לפנינו לנחותנו הדרך אשר תפארת היא לכל הדורך עליה.– די באא־ריימאנד התחקה על שרשי העורקים והעצבים, וימצא אפוא כדבר הזה: כל עורק אשר לנפש חי, בעוד אשר יהיה החי וגם עת מעטה אחרי מותו, הוא משכן תמידי לזרם גאלוואני, והזרם הזה בצאתו מפי עורק המנותח באלכסון, הוא בן עלעקטרית שוללת, בהושמו על פני דופן האורך אשר לנתח העורק. – ולמען שים את הדבר הזה באר היטב לעין הקורא, נתחקה גם אנחנו על שרשי הדברים האלה.

כז. העלעקטרית בקרב העורקים.

מה זה עורק? – העורק הוא הדבר אשר נקרא לו בשר, ובאכלנו בשר אז נבלע אל קרבנו איזו חלק מאחד העורקים אשר לחיות גדולות, או חלקי עורקים רבים אשר לחיות קטנות; ואם נתחקה על דבר מעשה העורק, נמצא כי העורק הוא פתיל בשר המצומד בראשו האחד, הוא ראשו הרחב, אל העצם האחת, וראשו השני, הוא הראש הצר, מצומד אל העצם השנית הקרובה, והוא בעינינו כעין גשר אשר יעבור מן העצם אל העצם; תעודת העורק היא, להניע את האבר הקרוב שהוא העצם הקרובה, והתנועה הזאת נולדת בהתכווץ העורק לפי חפץ החיה, בהיותה בריא אולם, כי העורק יתקצר ותכנו יתעבה, ולרגל הדבר הזה ימשוך אליו את העצם הקשורה בו בראשו התחתון ויניע אותה; ובכן נדע כי כל תנועותינו אשר לגופנו, תנועותינו ללכת ולרוץ, לקפץ ולשחות, לפרש ולנטות אבר, לשבת ולעמוד ותנועות הפנים בעת אשר נדבר או בעת אשר נשחק ונבך, או נחשוב ונרגיש וכן כל התנועות אשר לגוף החי, אין נקי, יוצאות כלן אך לרגלי התכווצות העורק, וכאשר יחדל מהיות היכולת להעורקים להתכווץ, אז יחדל גם דבר תנועתם ויהיו באין אונים, וכל הגוף נדמה ידמה. ואם לא תבין לך עוד הקורא, את הדברים האלה די באר, אז שים נא לבך והבט על פני זרועך העליונה במקום אשר שם הבשר המלא, ומצאת כי בשלחך את ידך, ישכב העורק העב לארכו ובשרו יהיה רך, וזה אות כי חדל מהיות לו כל פעולה, ואולם כאשר השיב אחור את זרועך לאסוף אותה לעומת השכם, ומצאת כי העורק מתכווץ ומתקצר, מתמלא ומתעבה, ובשרו יתקשה, וזה אות כי שב עתה העורק לפעלו ולמעשהו הראוי; ואמנם רבים יאמינו כי העורק יתראה ככה אך לרגל הזרוע בהיותה נטויה, והדבר הזה איננו כן. כי לא הזרוע הנטויה תביא את העורק לעשותו מכווץ, כי אם להפך, התכווצות העורק אשר בזרוע העליונה הקשורה אל עצם הזרוע התחתונה בראשו השני היא הביאה את הזרוע לעשותה נטויה, ולכן נמצא כי גם בהיות העורק אשר בזרוע העליונה מוכה מכה רבה, עוד נעצור כח להניע את הזרוע ההיא לבינות הפרקים, בעת אשר לא נעצר כח להעלות את הזרוע התחתונה, להטותה אל מול פני השכם. – אך מי נתן אפוא הכח לעורק למען אשר יתכווץ לפי חפצנו? – החפץ נטוע הוא בקרב מוחנו, ומן המוח, או ממוח חוט השדרה שמשפטו כמשפט המוח, יוצאים עצבים לבוא אל כל עורק ועורק, למען אשר יתחברו אליהם כפארות חוטים והעצבים האלה הנראים כעבותות, באים במלאכות המוח למסור את פקודתו אל העורקים ולצוות אותם להתכווץ; והיה כאשר נכרות את אחד פתילי העצבים לשנים, נראה כי לא תאונה כל רעה אל העורק הצמוד אל העצב הנכרת הזה, ואך יאבד העורק את אונו ואת יכלתו להתנועע, וכמו דבר שאין בו רוח חיים ירד רפה על פני גופנו.

זה הוא משפט העורקים והעצבים גם יחד, ואנחנו נראה כי עבותות העצבים האלה, לא יעשו בקרבנו כל דבר גם בהביאם את העורקים לידי פעולה – כי אם דומם ישכבו, לא יתנועעו ולא יתנודדו, לא ידיחו ולא ישיבו, ולא יעשו כמעשה אשר יעשו גלגלי המכונות; כי ישכבו במקומותם ואך בקרבם עובר החפץ, והם המה אך כמלאכים להוליך אותו לדרכו. אך יאמר נא הקורא, האם לא יעלה בלי משים רעיון על לבנו, כי משפט העצבים הוא כמשפט החוטים אשר לטעלעגראף עלעקטרי? בחוטי הטעלעגראף, אשר ישכבו בקרב האדמה או ממעל לה, ולא יעשו דבר קטן או גדול, בלתי אם יוליכו את העלעקטרית לדרכה, והם המה אך מלאכים להעלעקטרית, כן לא יעשו גם העצבים דבר, בלתי אם יוליכו את החפץ אשר קבלו המוח אל מקום תעודתו, ולכן המה אך מלאכים לחפץ; וכמו החוטים האלה אשר יעבירו זרם עלעקטרי עד הברזל הרחוק, לעשותו מאגנעטי ולעורר בקרבו את הכח המושך, אשר לרגליו תהיינה גם תנועות מכונות הטעלעגראפים, כן יביאו גם העצבים אל העורק אך זרם נסתר, והזרם הזה יעורר בקרב העורק את הכח להתכווץ, כח אשר לרגליו תהיינה כל תנועות האברים, כאשר ידענו, תורה אחת ומשפט אחד לשניהם, לחוט הטעלעגראף ולעצב הגוף. כאשר יראה הקורא ע"פ המשפטים הבאים, ולכן נמצא כי משפט העורק הוא כמשפט כל מכונה בת גלגלים, היוצאות לפעולתה ברגע אשר נעורר אותה, והעורק לא יתנועע לרגלי העצב כאשר יתנועע הפעמון הקשור אל חבל בעת נמשוך את החבל, כי אם כמכונה אשר כחה במתניה ובקרב חלציה פנימה, ואשר זו כחו יוצא לפעלו בכל פעם אשר נעיר ונעורר אותו, ומה הוא אפוא הכח הזה? הלא אך כח עלעקטרי!

די באא־ריימאנד בחקירותיו ובנסיונותיו הצליח להוכיח, כי בכרתנו את אחך העורקים לשנים באלכסון, ונביא את שני החלקים בחוברת, את הראש הכרות לעומת פני דופן האורך אשר לעורק, בכל מקום אשר יהיה, ומצאנו כי נעור זרם עלעקטרי לזרום בקרב העורק, והזרם הזה הוא בן עלעקטרית שוללת, ההולך מראש המקום הכרות באלכסון אל פני דופן האורך המחוברים יחדו, להיות להליכות עלעקטריות; ואחרי דבר הנסיון והאמת הזה, נדע עתה לבטח כי הזרם העלעקטרי הזה אשר בקרב העורק, ואשר די באא־ריימאנד והבאים אחריו יקראוהו בשם זרם העורקים, הוא הוא הכח הנמצא תמיד בקרב העורק החי, וכאשר יבוא כל חפץ בקרב העצבים, יעוררו המה את הכח הזה והעורק יתכווץ, ולכן אנחנו אך באחד, כי העלעקטרית אשר לבעלי חיים היא מקור תנועת העורקים ופעולותיהם, והעלעקטרית הזאת נמצאה הלק כחלק בכל יצורי גופת החי.

כח. זרם העורקים ימעט לרגלי ההתכווצות.

די באא ריימאנד שת נוספות על חקירותיו ונסיונותיו בדבר הזרם העלעקטרי הנמצא בקרב כל עורק ועורק, ויוכיח כי הזרם הזה, יקטן ברגע אשר יתכווץ העורק, ואך בשובו לשכבתו, ושב אליו הזרם להתגדל ולהתרבות; ולמען נסות את הדבר הזה, עשה די באא כמעשה הזה: מאחד העורקים כרת נתח קטן באלכסון, ובמקום הנתיחה נתן לו בזהירות רבה הליכות עלעקטריות, בהתחברו אל כלי אשר מי מלח בו, וכן עשה גם לדופן האורך, לתת לו הליכות, אם בראשו ואם בתוכו ואם בכל מקום אשר יהיה לו, להתחבר אל צנצנת שנית אשר מי מלח בה, ואל תוך הצנצנות האלה, הביא את שני חוטי מודד העלעקטרית אשר עשה לו בטוב טעם, ובזה נעשה הרתוק לשלשלת הזרם העלעקטרי כמשפט, כי הזרם הזה היוצא מפי נתח העורק הקטן, יבוא אל תוך הצנצנת, ומשם אל הראש האחד אשר למודד־העלעקטרית, ובבואו בו, יסוב הזרם משם, דרך כל החתולים אשר למודד הזה, ותקופתו על כל קצותם – (והמודד ההוא אשר עשה לו די־באא ברוב טעם ודעת הוא בן 24,000 חתולי חוטים כאלה) – עד אשר יבוא הזרם אל ראש החוט השני אשר למודד, ובא דרך החוט השני הזה אל הצנצנת השנית, ומשם אל דופן אורך העורק אשר בו; ולאות כי אמת דבר התקופה הזאת אשר יקיף הזרם, ולא חלום וחזיון הוא, תראה כי המחט המאגנעטי אשר למודד העלעקטרית, יט מדרכו, דרך הצפון והדרום הראוי לו, ופונה מעט להתנועע בין המזרח והמערב, והיה כאשר ירבה הזרם בקרב העורק, כן ירבה להטות את המחט מדרכו הראוי, וכאשר ימעט, כן ישוב המחט לסגת לאחוריו, לנוח בין הצפון והדרום. – זה הוא משפט העורק, אשר יהיה לו – כאשר לא יתכווץ. אבל כאשר יתכווץ העורק, נראה כי ימעט גם הזרם בו.

להוכיח את הדבר הזה נתן די באא־ריימאנד את המופת הזה: כנסיון הראשון כן עשה גם את הנסיון הזה, אך תחת העורק לבד, לקח לו עתה עורק אשר עודנו צמוד אל אחד פתילי העצבים, והיה בעוררנו את פתיל העצב הזה, הלא יזדעזע העורק כמשפט, ולכן כאשר נביא זרם עלעקטרי בקרב נתח העצב, אז יזדעזע העורק בכל פעם אשר נעשה רתוק השלשלת, או כאשר נפתח הרתוק, ואם נעשה עתה בתחבולה, כי השלשלת הגאלוואנית תרותק ותפתח חיש מהר מאד, נמצא כי יזדעזע העורק מבלי הרף, ויאסף ויתכווץ על פני כלו; והיה אם נכונן עתה לחקרו, ומצאנו כי הזרם העלעקטרי אשר בקרב העורק, נמעט עתה, ולאות, הלא נראה כי המחט המאגנעטי שב להיות מונח כמשפטו בין הצפון ובין הדרום, כל העת אשר העורק התכווץ.

אבל די באא־ריימאנד הצליח להוכיח, כי לא אך בקרב עורק מת יעשה המעשה ההוא, כי גם בקרב עורק חי ימעט הזרם העלעקטרי אשר בו. בהתכווצו, והנסיון נעשה בטוב טעם ודעת לתמהון לב כל החוקרים מביני דבר אשר שמעו כן תמהו, כי ע"פ הנסיון הזה נדע, כי בקרב האברים – למשל בקרב אברי זרועות האדם – עובר זרם עלעקטרי ממעלה למטה, הזרם הזה הוא מאוסף מכל הזרמות הנמצאות בקרב כל עורק ועורק, וגם אותו נוכל למוד על פי דרכו, כי המעשה אשר עשה די־בא כן הוא: את שני חוטי מודד־העלעקטרית הגדול אשר לו, הביא אל שתי צנצנות מלאות מי מלח, וגם את שתי האצבעות (צייגעפינגער) אשר ליד ויד, טבל בשתי הצנצנות, אצבע אחת לצנצנת, אצבע אחת לצנצנת, ולרגלי הדבר הזה נעשה רתוק השלשלת כמשפט, בהיות הזרם עובר בקרב שתי הזרועות והגוף והחוטים והחתולים אשר למורד־העלעקטרית, והיה כל העת אשר נשארו הזרועות ישרות, כאשר נשלחו, לא סר המחט המאגנעטי אשר למורד־העלעקטרית מדרכו: וגם אם אמת הדבר כי זרמות עלעקטריות יוצאות מן הזרועות, אך הזרמות האלה מתבטלות גם יחד, באשר כי שתיהן יחדו יורדות ממעלה למטה ונוגעות אשה אל רעותה; אכן די־באא הוסיף עתה בנסיונו, ויעש כי יתכווצו עורקי היד הימנית, וראה זה מצא כי נמעט כרגע הזרם העלעקטרי, אשר בקרב הזרוע, כמשפט אשר ימעט הזרם בקרב כל עורק מת מדי התכווצו, ואולם הזרם היורד בקרב הזרוע השנית ממעלה למטה התגבר הפעם, כי ראתה עינו את המחט המאגנעטי אשר למודד־העלעקטרית, סר מדרכו אשר בין הצפון ובין הדרום, להודיע כי בא הזרם העלעקטרי מן הזרוע אשר איננה מתכווצת אל תוך הצנצנת האחת, ומשם בא, דרך מי המלח אשר שם, אל חוט מודד־העלעקטרית האחד, ומשם הולך סובב ומקיף את כל חתולי החוטים למען הוגות את המחט ממסלתו הראויה לו, ומשם בא אל החוט השני אשר למודד־העלעקטרית, ומשם הלך דרך מי המלח אשר בצנצנת השנית ויבוא אל האצבע הטבולה בה, ויעל אל הזרוע, והזרוע אשר עורקיה מכווצים, לא תעצור כח לשלוח לקראתה בלתי אם זרם קטן מאד, והזרם הקטן הזה יפול שדוד לרגלי הגדול ממנו הנוסע בזה, ולכן יסע הזרם הגדול לדרכו, דרך הגוף, וכח לו לשוב על עקביו ולחדש את מרוצתו ותקופתו, כל העת אשר עורקי היד האחת יהיו מכווצים יחדו; – ואולם כאשר חדל די־באא לכווץ את העורקים, והנה שב הזרם להיות בקרב שתי הזרועות כבראשונה, ומדת הזרם אשר בזרוע האחת כמות הזרם אשר בזרוע השנית, והמחט גם הוא שב לארחו ורבעו, להיות בין הצפון ובין הדרום. – הנסיון הזה משך עליו את עיני כל חוקרי הטבע המבינים דבר לאשורו, ויתן כבוד לעושהו; אכן לא בנקל נעשה את הנסיון הזה, כי דרוש לנו להתרגל בעבודה הזאת ימים רבים, למען אשר נעצר כח לכווץ אך את עורקי היד האחת בלבד, לבלי הניע ולבלי הניד את היד השנית, כי בהזדעזע הזרוע השנית, והיתה כל עבודתנו לבהלה.

הלא עיניך הרואות, קורא מקשיב, מה יקרו ומה נמרצו מעשי די באא־ריימאנד האלה, ופעולותיו אשר עשה למען הדעת הלא לנגד עיניך הן; אך עוד מעט וראית כי עולים עליהם הדברים אשר עוד נעביר לעיניך בזה, לערוך לפנינו ולפתוח לנו פתח חדש, אשר נבוא בו להשקיף משם על פני שפוני טמוני המעשים הנעשים בקרב העצבים פנימה, להסיר את המסכה הנסוכה על דבר הרוח המרוקם בקרבנו, למען דעת בארץ את כל כחותיו ופעולותיו בנו, ואת כל הפלאות אשר יאציל עלינו.

כט הזרמות הגאלוואניות אשר בקרב העצבים.

מלבד הזרמות העלעקטריות אשר בקרב העורקים, מצא די באא־ריימאנד זרמות עלעקטריות גם בקרב העצבים; ובנסיונותיו אשר עשה, הוכיח כי כאשר יגע חלק מן העצב אל נתח קטן אשר נכרות ממנו, תקום לעינינו שלשלת עלעקטרית אשר בקרבה הולך סובב הזרם, והיה כאשר נשים את העצב הארוך, בכל מקום אשר יהיה, אל תוך הצנצנת האחת המלאה מי מלח, ואת החלק הקטן במקום אשר נכרת, נשים אל תוך הצנצנת השנית אשר מי מלח בה, ובשימנו עתה גם את חוטי מודר־העלעקטרית אל תוך הצנצנות, חוט אחר לצנצנת, חוט אחד לצנצנת, אז יצלח חפצנו בידנו לדעת את דבר הזרם העלעקטרי אשר לעצב, לרגלי הנטיות אשר תהיינה למחט המאגנעטי; ובדבר הזה ידמה העצב אל העורק, משפט אחד ותורה אחת לשניהם, כי גם שם וגם פה יוצא לו זרם בן עלעקטרית שוללת מפי הנתח הנכרת באלכסון, לבוא אל כל המקום אשר לדופן האורך. – אך יען כי העצבים הולכים ובאים אל תוך העורקים ושולחים בם את פארותיהם ונטישותיהם, הלא יעלה הרעיון על לבנו לחשוב כי העצב הנאחז בסבך העורק, הוא הוא המכונה העלעקטרית אשר לעורק ההוא, להוליד על ברכיו את העלעקטרית: אבל די־באא הצליח להוכיח כי הרעיון הזה רעיון רוח הוא, יען כי העלעקטרית אשר בקרב העורק, רבה היא וחזקה מנה אחת אפים, עד בלתי נוכל להאמין כי יצאה מחיק העצב הדק והרך. – אכן הזרם הגאלוואני לא יסוב אך בקרב אותם העצבים לבד, אשר נטישותיהם שלוחות אל העורקים ואשר בכחם ובחפצם יאלצו את העורקים האלה להתכווץ, אכן הזרם הזה נמצא גם בקרב העצבים האחרים, ההולכים מן המוח וממוח חוט השדרה, אל פני העור אשר ממעל לגויה, ואשר בהעורם ובהתעוררם יולידו הרגשה בנפשנו, והם גם הם יצליחו לעשות שלשלת גאלוואנית כמשפט, כאשר יורה אותנו הנסיון גם פה, בקחתנו לנו את צנצנות מי המלח למען נסות בהן; ולא אך הם לבדם, כי גם כל עצב ועצב אשר בנו, יאצור בקרבו את התכונה העלעקטרית הזאת ואת טבעה.

משפט הזרם אשר בקרב העצב, כמשפט הזרם אשר בקרב העורק. שניהם הם לנו אות לחיים, להגיד לנו כי חיים בקרב העצב, והעצב אשר גוע ומת לא יפליט כל זרם מקרבו. אבל, יען כי נמצאו חיות בארץ חיות אשר דמן קר, והן כאשר תמותנה, לא ימותו אתן כרגע גם עורקיהן ועצביהן, לכן נראה כי גם במות הצפרדע, אז יזוב זוב הזרם אשר בקרב העצבים, כל העת אשר העצב חי; לאמר, כל העת אשר הכח לו להעיר ולעורר את העורק. ובכן יהיה בידינו זרם העצבים לקנה־מדה, למוד על פיו את התעוררות העצב: אם יעצור העצב כח – בהיותו מנותח לנתחיו במשפט האמור, ובהיותו נתון אל צנצנות מי המלח, בלוית חוטי מודד־העלעקטרית – להוגות את המחט המאגנעטי ממסלתו הראויה, אז יעצור כח לעורר גם את העורק לעשותו מכווץ, ואת המוח יעורר להביאו לידי הרגשה: אך אם חדל זרם העצב מהיות, וידענו כי מת וגוע העצב ההוא, ואם נעורר אותו, לא יוסיף עוד תת כחו, ולא יוסיף לעשות את העורק מכווץ, ולא יוכל להביא את המוח לידי הרגשה. – אך אל נא נהגה תקות הבל, ואל נא נשלה את נפשנו על שוא, לקוות כי יש יום וחפצנו יצלח בידנו לדעת ע״פ מודד־העלעקטרית גם את התעוררות העצבים אשר בקרב גופת האדם החי; כי גם אם כהנה וכהנה יצליחו העושים במלאכת מודדי־העלעקטרית לעשותם ולהוסיף עליהם תחבולות מיום אל יום – כאשר באמת היה כדבר הזה מימי די באא ריימאנד ועד עתה, ומודדי־העלעקטרית נעשו והוטבו מיום אל יום – אך לנצח לא יצלה הפצנו בידנו למוד על פיהם את הרגשת האדם, יען כי טמונים וחתומים העצבים, עמוק עמוק בקרבנו וביצורי גופתנו, עד בלתי נעצר כח לחדור מבעד עד תכליתם ועד מקומם, לראות ולדעת את זרמותיהם הקטנות, ומחקרי די באא־ריימאנד, לא יועילו לנו בדבר הזה ברב או במעט.

אך הנה יועילו והנה יצלחו מחקרי די באא־רימאנד, בלכתנו עתה דרך חדש, לדעת על פיהם את מסתרי חיי העצבים! כי את אשר לא דמינו מאז מעולם, אותה ראינו עתה לרגלי דברי המחקר ההם, יען כי האיש הזה עמל באמון רוח ובשכל חד מאד, ללכת יום יום לפנים, עד אשר הצליח, ויגל תעלומות סתרי חלקים רבים בגופתנו אשר מאז מעולם היתה עליהם מסכה עבה מאד, ואשר האדם, בהיות רוחו נטוי תמיד להאמין בנפלאות ובכחות נעלמים, האציל גם להם רבים מן הנפלאות, והוא די באא־ריימונד, הוכיח כי תכונתם וטבעם, הם אך תכונת השלשלות הגאלוואניות וטבען, אשר יצלחו מעשיהן בידינו לעשותן לפי חפצנו, לא שונים דבר. אז עבר רוח טהור על פני כל הארץ, וישכו דברי הנפלאות; כי עין בעין נוכחו כל המבינים דבר לאשורו, לראות כי העצבים המעירים והמעוררים את כל החיים אשר בקרב רוחנו, וכל הרגשתנו וחפצנו, המה כלם אך בני זרמות גאלוואניות, ולפי הזרמות האלה, יהיו גם חיי העצבים והתעוררותם, והעלעקטרית היא דגלם, לדעת על פיה את כחם ואונם; – ואך תורת די באא־ריימאנד זאת, פתחה לנו את הפתח להביט אל קרב חיי העצבים, ועל פיה נצליה להתחקות על שרשי הכחות הפועלים בקרב העצב החי, הם הבחות הנסתרים והצפונים מאתנו.

ל נסיונות בדבר זרם העצבים העלעקטרי.

אחרי אשר הוכיח די־באא לעין כל, כי כעורקים כן העצבים, נמצא זרם גאלוואני גם בקרב שניהם, יצא לנסות עתה אם יקטן הזרם בקרב העצבים כאשר יקטן בקרב העורקים ברגע אשר יתכווצו; כי הקורא הלא יזכור את המשפט אשר אמרנו למעלה, לאמר: הזרם הגאלוואני העובר בקרב העורק, אשר עודנו צמוד אל פתיל העצב אשר לו, הזרם הזה ימעט ברגע אשר נעורר את העצב למען אשר יתכווץ העורק, ולפי זה נחליט כי התכווצותו היא מלאכתו, ובעת המלאכה ההיא, ימעט הזרם העלעקטרי אשר בקרב העורק; ולכן לא רחוק הדבר ממנו להאמין, כי כמשפט העורק כן משפט העצב, לאמר, זרם העצב גם הוא ימעט בעת המלאכה; ובאשר כי מלאכת העצב היא אך להעביר בקרבו חפץ נמרץ ולהביא התעוררות אל פי העורק. לכן אמר די־באא לנסות ולראות, אם נצליח להמעיט את זרם העצב ברגע אשר נעיר ונעורר אותו, לאמר, ברגע אשר יצא העצב למלאכתו ולפעלו; וזה דבר הנסיון: מקרב צפרדע אשר זה עתה גועה ומתה, לקח לי דִי־באא עצב ארוך, ויעשהו כדין וכמשפט, להביאהו בשני נתחיו אל תוך צנצנות מי מלח, וגם את שני חוטי מורד־העלעקטרית הביא אל תוך הצנצנות האלה, והנה סר המחט המאגנעטי ממסלתו אשר בין הצפון והדרום, לרגלי הזרם הגאלוואני אשר בקרב העצב; ואולם כאשר נסה להעיר ולעורר את ראש העצב החפשי, בכל מקום אשר שם, והנה שב המחט המאגנעטי אל דרכו ואל מקומו כמשפטו, כי הזרם נמעט; ואך כאשר חדל מלעורר, שב המחט ללכת לעומת המזרח והמערב – ובכן אמת הוא, כי גם זרם העצבים ימעט בעת מלאכתם ועבודתם, ואם נעשה את הנסיון הזה נראה כי אחת היא לנו, אם נעורר את העצב ע"י זרם עלעקטרי מבחוץ, או אם נלחצהו, או אם נעביר את קצהו באש, או אם נשים עליו נוזלי חריף; אם כה ואם כה ימעט הזרם העלעקטרי אשר בקרב העצב, ובלבד אשר יתעורר העצב הזה לצאת לפעלו, ולהביא את העורק המצומד אליו לידי פעלו למען אשר יתכווץ.

אך הלא יאמר הקורא כי אין כל חדש בדבר הזה, וכמשפט העורקים כן משפט העצבים, לא שונים דבר אלה מאלה, ומה תתן ומה תוסיף לנו אפוא ידיעתנו החדשה? אכן גם חדשות אספנו לנו עתה: לרגלי מעשה העורק, הלא נוכל להחליט, כי אך יען אשר יתכווץ העורק מדי עשותו את עבודתו, ויען אשר יקטן ויתעבה וישנה חזותו ומראהו, לכן ימעט בו הזרם מדי עשותו את המעשים האלה: ואולם אין כל מקום לרעיון כזה, בפנותנו לנו אל העצב ואל מעשיו, כי העצב מדי אשר יעור ויתעורר, לא יחלוף ולא ישונה ברב או במעט, וכמו אז כן עתה, נראה את העצב תמיד בתור פתיל דק בן צבע לבן, וכל. תכונתו אשר היתה לו בהיותו שאנן מכל התעוררות, תהיה לו גם עתה בהתעוררו, ואנחנו לא נראה בו כל שנוי וכל הבדל, בלתי אם רפיון הזרם לבד; ובכן נדע כי כאשר הזרם בהמצאו ובהיותו, הוא לנו לאות כי כח ואון להעצב למען אשר יתעורר, כן יהיה לנו הזרם ברגע אשר ימעט, לאות כי יוצא העצב ברגע ההוא לפעלו ולעבודתו. – אבל העצבים אשר בקרב גוף האדם החי עמלים הרבה מאד בעבודתם ובמלאכתם; רגע אחד יסורו למשמעת המוח, לקבל ממנו צו ופקודה ולמסור אותם במשלחתו אל העורק למען אשר יתכווץ, ורגע משנהו באים אל המוח לשוב ולמסור אליו את הרושם ואת ההרגשה מבחוץ, ובכל המעשים האלה, מדי היותם טרודים במעשיהם אלה, כן ירפה וכן ימעט הזרם העלעקטרי בהם, ולכן נדע גם אנחנו את עבודתו; וכאשר ינסה הקורא לבאר לו את הדבר הזה באר היטב, יואיל להחליט כי אין לעצב כל רגע פנוי, או כי עתה אין כחו אתו למען אשר יוכל להטות את המחט המאגנעטי מדרכו, לפי כחו הראוי, יען כי ידיו מלאות עתה עבודה, ללכת במשלחת המוח הנה והנה, פעם בכה ופעם בכה; – ואנחנו אם כי לא נוכל להתגאות עוד כי כביר מצאה ידנו לדעת את כל המעשה הנעשה בקרב העצב פנימה, אכן הלא נודה כי גדולות עשה די באא־ריימאנד בהסירו את הערפל מנגד עינינו ואנחנו הבטנו וראינו מעט ממסחרי יצירת החיים כי הלא במכונות נמוד עתה את כחות העצב, ואת תכונותיו השתים אשר אמרנו הלא חקרנו וידענו.

אמנם די־באא לא שקט ולא נח עוד, וחפצו צלח בידו לגלות לעינינו עוד מחזות חדשים בדבר זרם העצבים, ושנים מתלמידיו עוזרים אחריו פפליגער בעיר באנן ובערנשטיין בעיר היידעלבערג, והחדשות האלה נכוחות מאד למבין, ונותנות תקוה גדולה בלבנו, כי דור יבוא ישבע מטובן, כי הצליח די באא להוכיח לנו דבר, למען דעת כי מלבד הכח העלעקטרי אשר בקרב העצבים גם תכונה עלעקטרית חדשה יש להם, אשר נעבירנה לעין הקורא, אך לראשי משפטיה לבד, יען כי יפלא ממנו לתתה לפניו ברור היטב לכל פרטיה ודקדוקיה, אחרי כי שואלת היא מעמנו עבודה מרבה להכיל אשר לא תתן ולא תוסיף ידיעה חדשה; ואולם תוכן החדשה הזאת רב הוא מאד, לדעת פעולות העצב וכחותיו ומי יוכל לדעת מראש את כל התוצאות הנכבדות אשר תצאנה לרגליו בימים אשר יבואו; וזה דבר החדשה הזאת: אם נעביר זרם עלעקטרי מבחוץ בקרב נתח קטן אשר לעצב ארוך, אז תהיה לעצב הזה תכונה עלעקטרית חדשה על פני כלו; זרם חדש יקום לאורך כל העצב, ולזרם החדש הזה אין כל דין ודברים עם הזרם הנמצא מכבר בקרב העצב, והחדש הזה ירבה את כח הישן או ימעיטהו, לפי תכונת מרוצתם, מדי לכתם שניהם יחדו דרך אחד, או מדי התפרדם. – אז בא פפליגער, ויקם לנסות דבר, לדעת מה יהיה משפט העצב בעל הזרם החדש, אם נעיר ונעורר אותו ויקח לו עצב אשר עודנו צמוד אל העורק הקרוב אליו וישם אליו את שני הצירים אשר לשלשלת גאלוואנות, למען ירוץ הזרם בו, והנה פלא אשר לא שער ולא עלה על לבו: העצב במקום אשר נגע בו הציר השולל אשר לשלשלת, נעור והתעורר הרבה הרבה מאד מכפי תכונתו אשר לו תמיד, ולהפך, בקרבת המקום אשר נגע בו הציר המחייב, שם אבד הרבה מאד מהרגשתו; ואנחנו נדע ונכיר כרגע את השנויים האלה ע"פ העורק אשר יזדעזע לרגלי התעוררות העצב והיה אם נעיר את העצב במקום הציר השולל אשר לשלשלת, ומצאנו כי יזדעזע העורק עד מאד ואם מפאת הציר המחייב נעוררהו, והיתה הזדעזעות העורק אך מעט; ולא זה בלבד כי אם נעיר ונעורר אותו מפאת הציר המחייב, בהיות הזרם רב מאד, יחדל מהיות לו כל זעזוע ותנועה; וגם בקרב גוף האדם החי נוכל לעשות כמעשה הזה בהביאנו אל תוכו זרמות גאלוואניות בדרך הראוי לדבר, ויען כי נעצר כח להוסיף על הזדעזעות העצבים, או לחדול, לכן יש תקוה כי כאשר נוסיף להתחקות על שרשי הדבר הזה, אל חקרו ואל מוצאיו, תצא לנו ממנו תועלת רבה, למען הרפואות העלעקטריות אשר יאמרו הרופאים לרפאות בהן את החולים.

אז בא בערנשטיין, וישם את פניו לקראת הנסיון, לנסות ולדעת את משפט זרם העצבים כאשר ימעט, ויהי בקחתו לו עצב ארוך, להביט בקצהו האחד על פני הזרם אשר לו, ולהעירו ולעוררו בקצהו השני, והנה שב המחט המאגנעטי ברגע ההתעוררות למנוחתו אשר לו תמיד במשפט, ואן בא בתחבולות ובכלים עשויים לדבר, לחקור על פיהם, לדעת את העת עד כמה ימהר דבר התמעטות הזרם, לבוא מן הקצה אשר שם עורר את העצב, עד הקצה אשר שם הביט על פני הזרם, ויוכח לראות כי העת הדרושה לדבר הזה, היא כערך העת הדרושה לכל פקודותינו הבאות מן המוח אל העורקים, דרך עצבי התנועה; ואנחנו לא נדבר פה בנסיון הזה, בדבר מהירות פקודות המוח עד בואן אל מקום תעודתן, – אשר נסה אותה העלמהאָלטץ בראשונה בפני עצבי התנועה אשר לצפרדע – ונחשוך אותה לעת אחרת ולמקום אחר; ופה מקום לנו אך להשמיע כי דרוש לפקודות המוח דרך זעקונדע אחת לערך שלשים מעטער עד בואן אל תעודתן, ודרך כזה דרוש גם לזרם העצבים כאשר ימעט, עד בואו מן הקצה אל הקצה. ולרגלי הדברים והאמת האלה הלא נדע ונבין כי השנויים העלעקטריים האלה בקרב העצב, הם הם דבר הפעולות אשר לכל עצב ועצב.

לא. מה תהיינה תוצאות מחקרי די באא־ריימאנד.

לא לנו הוא, לא לנו עתה ללכת לפני הקורא, לערוך לפניו שלחן במדבר תלאובות הזה, כי עוד חתומים וצפונים דברים רבים מעיני כל החוקרים, ורבים יכשלו בם ויתעו בם, ולא ידעו צאת ובוא, ולנו נתנה אך ראשיתם, וברכתם לראש דור יבוא. כי אנחנו אך למדנו את הסתום מן המפורש, וממעשי הטבע הגלויים, שפטנו על יצורי מעללי היצורים אשר בגוף החי פנימה, והיה אך כאשר יצלחו החוקרים גדלי הדעה והמחשבה, לבוא עד תכלית הבנין פנימה, או אז יהיה לנו אור גדול, וכל רז לא יפלא עוד ממנו; ואולם עתה רב לנו, אם נשים פנינו נוכח התוצאות אשר תצאנה מחיק החקירות האמורות, לראות ולדעת מה יוכלו אלה אפוא להביא ולהועיל. ראשית דבר הלא ישאל הקורא: מה משפט המעשה הנעשה בקרב העצבים והעורקים פנימה, ברגע אשר יצאה בם העלעקטרית לפעולה? – אכן הטיבות לשאול. קורא נכבד, ואולם אם תשאל, מי יענך? ואם יענך איש דבר, מה יועיל לך המענה אשר כל יסוד אין לו מתחת? – כי העלעקטרית גם היא הלא חתולה עוד בערפלי עלטה, מבלי לדעת את מוצאה ומובאה, ובלכת זרם גאלוואני בקרב חוט מתכת, נבוא גם פה ונשאל: מה המעשה הנעשה ברגע ההוא בקרב החוט הזה פנימה. מעשה אשר תוצאותיו גדולות כה ונכבדות למראה? ואם כה הוא הדבר אצל חוט מתכת, העשוי בידים והנראה לעינים בכל עזו ותקפו, ואשר נבחנהו, ננסהו, אף נראה פעלו, הלא עוד שבעתים יכבד ממנו לחקור ולהתחקות על שרשי הזרם אשר בקרב חוט עצב דק, חתום וסתום עמוק עמוק, לדעת מה משפטו בקרב השבכים מעשה שבכה אשר בבנין הנפלא הזה הנסתר מעין כל חי ובכל זאת לא התעצל די באא־ריימאנד גם בדבר הזה, וימצא תחבולה לצייר ציורים תבנית עשה, להסיר על פיהם מעט את המסכה הנסוכה על פני הסוד האדיר אשר בטבע; ועל פי תחבולות התבנית הזאת נעצר כח להבין בנקל את כל הדברים אשר גלו די־באא ותלמידיו, ואת כל המעשים הנעשים בקרב החלקים הכי דקים אשר לעורקים ולעצבים, מעשים אשר לא נוכל לראותם מבעד כל קנה־ראי מאז ועד היום. ואולם חקירות די־באא עוד טרם תמו, ויום יום עוד ישית עליהם נוספות, הוא וכל החוקרים העוזרים אחריו, וכל הדבר אשר חקרו ואשר דרשו הניחו על יסוד מוסד אשר לא ימוט, ולכן לא נוכל לשאת לבנו לקראת תקות שוא, ולהאמין בדעות המבהילות אשר נולדו בראשית ימי הגאלוואניזם; כי משפט התורה אשר הורו משפט אמת הוא אשר נוסד על יסודות חזקים ולא על הנחות לבד.

אבל אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, אנחנו אשר מטרתנו וחפצנו הוא לעורר בלב הקוראים חשק ותאוה לידיעות הטבע ומחקריהן, להעביר לעיניהם את כל החדשות הנעשות, ולתת להם מקום להביט ממנו אל פני העתיד ההולך לקראתנו, ורוב הטובה הצרורה בכנפיו, למען דעת כי לא תלך החכמה אחורנית ואך קדימה פניה מועדות, אנחנו ננסה לשאת דברים אחרים גם על העתיד ועתידותיו ולהביט אל פני התקוה המשחקת לפנינו, ונחקור ונראה: מה תהיינה אפוא התוצאות, או מה הן התוצאות אשר תוכלנה להיות למחקרי די באא־ריימונד ותלמידיו הבאים אחריו?

מסתרי הטבע רבים הם, ואותם נסינו לערוך לפני הקורא בתתנו לפניו את ״כחות הטבע הנסתרים“, ואולם העולה על כל המסתרים ההם הוא היצור הנעלה על כל היצורים, אדון הבריאה ובחיר התולדה, אשר השפה תקרא לו בשם ״האדם”. אכן אם האדם הוא הנעלה על כל היצורים אז נראה כי הנעלה על יצורי גוו הוא המוח: המוח הוא המקום אשר אין קצה לנפלאותיו, המוח הוא המקור אשר ממנו יבעו כל המעשים וכל הפעולות, כי ממנו יצאו החפץ וההרגשה והמחשבה, ובו יולד הרוח אשר בקרבנו, ומפי המקור הנפלא הזה, וממוח חוט השדרה היוצא מן המוח העליון, יוצאים גם העצבים כעין פתילים מוליכים – בקרב כל הגוף לשלוח חיים על פני כל חלקיו האיתנים. – אכן האיש אשר יחשוב כי העלעקטרית לבד, היא שרש הסוד הגדול והנורא המונח ליסוד החיים, הוא יתעה וישגה הרבה. כי אנחנו הלא אך ע"פ מקרה לבד באנו לגלות את הדבר האחד הזה, את העלעקטרית, ומי יודע אם לא חתומים וסתומים עוד אלף אלפי דברים כאלה ממנו, ולכן הלא אך אולת היא לחשוב כי בדבר האחד הזה, נעצר כח לגלות את הכל; ואמנם עלינו להודות כי גם העלעקטרית היא העושה גדולות ונפלאות בקרבנו, למען החיים אשר בנו ולמען הסוד הצפון מאתנו, והיה אם נתחקה מעט על שרשי המוח, לראות כי המוח הוא בן שני חמרים, חומר אחד בן צבע שחוף (גרויא) וחומר אחד בן צבע לבן, ומן החמר הלבן הזה יוצאים העצבים, כעין חוטים עלעקטרים אשר לסוללה גאלואנית, להוליך ולהודיע את פקודות המוח אל כל המקום אשר שם תשלחנה, ולשוב ולהוביל את הידיעות מכל מקום אשר תבאנה, הלא בלי משים יעלה ברגע הזה הרעיון על לב האיש הרואה, כי משפט שני החמרים האלה, כמשפט שני מיני המתכת אשר יעוררו את העלעקטרית לפעולה בכל המחזות אשר ראינו – אבל אנחנו, ברוח אמון נוכל להחליט ולהשמיע בפה מלא כי הרעיון הזה רעיון רוח הוא! יען כי גם בקרב מוח חוט השדרה נמצא את החומר השחוף והלבן גם יחד, ושם הלא נראה כי החמר הלבן הזה מצומד ועשוי אך ממסכת חוטי עצבים אשר במשפטם ובתכונתם, לא שונים מכל העצבים אשר נדע, ואך מפי החומר השחוף לבד, יוצאים כל מעשי הרוח, ובו אך בו סתום וחתום כל שרש דבר הגותנו, וכל פעולותינו וחפצנו, וכל הרגשתנו ומחשבותינו.

שרש החמר השחוף אשר בקרב המוח ובקרב מוח חוט השדרה, עוד חתום לפנינו, וכחו נסתר ממנו, כאשר היו כחות העצבים נסתרים ונעלמים ממנו לפני בוא די באא־ריימאנד בחקירותיו; והיה אם נשים לב אל כל המפעל הגדול אשר פעל ועשה החוקר האדיר הזה, ואת הדרך החדשה אשר נתן לכל הבאים אחריו, אז נחליט לאמר, כי אך הדור הבא ישא את הברכה ואת הצדקה היוצאות מחיק החקירות הנאדרות האלה בדבר העלעקטרית אשר לבעלי חיים, והוא אך הוא יבוא עד תכלית המעשים הגדולים אשר החילונו אנחנו ואשר את תכליתם לא נראה, ואולם אנחנו הלא אחת נדע, כי לנו ולדורנו תשואות חן, בצאתנו ראשונה לקראת הדבר הגדול הזה, אשר רום גבהו הוא גובה דבר החיים, ואשר פתרונו הוא פתרון החיים ותעלומותיהם.

לב. הרפואות העלעקטריות.

לא אחת ושתים נסינו לדבר בדבר הרפואות העלעקטריות ומפעליהן, דבר ופסוח דבר ופסוח, והנה עוד הפעם נקח עמנו דברים, אחרי אשר עברנו גם על פני העלעקטרית אשר לבעלי חיים, ונלך לקראת הרפואות ההן ונעבירן תחת שבטנו, כי גדול ורב ערך הדבר הזה לרבים, למען דעת את הדרך ילכו בה, הלתת אמון ברפואות העלעקטריות או אם לחדול.

החכמה תענה אמריה לאמר: דבר גלוי הוא וידוע, כי חלק ונחלה רבה להעלעקטרית בקרב גוף האדם, ולכן הלא יחשבו רבים כי ניטיב מאד, אם נשים את הגוף אל מול פני זרמות עלעקטריות אשר נוליד בעבורנו בידים, ואולם עוד לנו מלים בזה, ואנחנו עוד טרם נחדל; – לו עצרנו כח לעורר בקרב העצבים והעורקים את זרמות העלעקטרית התמידיות אשר בם, מבלי כל עזר מבחוץ, כי אז אמרנו: יצחקו הרופאים לפנינו ויעשו בלהטיהם, אולי יועילו; אבל הרופאים האלה לא יבינו ולא ישכילו זאת, והם אך יקחו למו שני מיני מתכת להוציא מפיהם זרם עלעקטרי כמשפט, ואת הזרם הזה יביאו, או יעבירוהו, בקרב גוף האדם או בקרב האבר אשר חלה; ובכן הלא לא יולידו את העלעקטרית בקרב הגוף, כי אם יקחו למו את הגוף לעשותו למלאך הזרם העלקעטרי הבא מן החוץ. ומי יודע אפוא אם יעצור הזרם החיצון הזה כח, לעורר את פעולות הזרם העלעקטרי הפנימי למען הגוף ותועלתו, אחרי כי גם בהחלטנו ע“פ תורת די באא־ריימאָנד, כי הזרם הבא מן החוץ יעורר בקרב העצב פעולות עלעקטריות, אבל הלא נדע גם את המשפט השני אשר הורה אותנו די–באא, לאמר: לפי דרך הזרם החיצון, כן יהיה משפט הזרם הפנימי, אם להתרפות או להתחזק: ולכן אפוא לא לחכמה תחשב לנו להחליט, כי העלעקטרית אשר למתכת, העלעקטרית החיצונית, המובאת אל גוף האדם, תעורר בו את העלעקטרית אשר לבעלי חיים, העלעקטרית הפנימית, להיות לו לרפואה ולתועלת: וכל רופא מבין דבר הלא ידע, כי גם ע”פ סמי־רפואות שהם גלויים לעינינו לא נוכל לעשות כמעשה הזה; והיה אם גם יודע הרופא, בהיות לפניו איש חולה מחלת הלובן, כי שרש המחלה הזאת, הוא בהעדר מקרב דמו חלק הברזל, ואם יתן לו סמי־רפואות האוצרים בקרבם חלקי ברזל, אז יבואו הסמים האלה לבטח אל האצטומכא, אכן הלא לא ידע עוד הרופא הזה אם חלקי ברזל אלה באים לבטח גם אל כדורי הדם אשר בקרב החולה.

ובכן הלא יראה הקורא אף יבין, כי כל הרפואות והתעלות הנעשות ע“פ זרמות עלעקטריות המובלות בקרב גוף האדם, אך הבל וריק הן, ורופאיהן רופאי אליל כלם, אשר על מרמה תחש רגלם, או אשר עצומה עינם מראות נכוחה, והמאמין ברפואות האלה הוא אך כמאמין בלחשים ובסגולות ובקמיעות ובתי נפש, לא שונות דבר. – המזון הטוב, התנועה אשר יתנועע הגוף בחוץ ובשדה, התעוררות הגוף, המחול והתענוגים, שלות הנפש ושעשוע הרוח, הם הם יעוררו את כחותינו ופעולותיהם, ולרגליהם יתעורר גם הכח העלעקטרי הפנימי אשר בקרבנו, להחיותנו ולהחזיקנו; וחלק ונחלה רבה לכח העלעקטרי הזה בכל חיתנו והויתנו. ולכן אפוא לא יחדל כל איש, אם אך יוכל ואם אך עתותיו בידו, מלפנות לו אל הדברים האלה ולדרוש בם, כי מהם פנה מהם יתר לבריאות גופו, ואורך ימים וחיים טובים מידם נתונים לו; אבל חלילה ממנו לחשוב את רעיון הרוח, כי תחת הכח הפועל בנו ובקרבנו, נוכל להביא כח נדף מחוצה לו אשר יולד מפי המתכת, אף כי דומים מאד שני מיני העלעקטרית האלה, איש אל אחיהו, כי לא היה כדבר הזה ואף היה לא תהיה לעולם; במקום האצטומכא אשר בגוף האדם לא נברא בעבורנו אצטומכא עשויה ומורכבת ע”פ החימיא, ובמקום העלעקטרית אשר לבעלי חיים, הן לא נואל לשים עלעקטרית ע"פ הנחשת והצינק. – ובכן לא יועילו ולא יצילו מעשי הרפואות העלעקטריות האלה, ולא ימלאו את מקום העלעקטרית אשר בקרב הגוף לעולם!

אך לא כן אם יאמרו להשתמש בזרם העלעקטרי אשר למתכת, למען היותו כעין רפואה מעוררת, לעורר על ידו את פעולות העור אשר התרפה ואשר נחלש, או את העורקים אחוזי השבץ; כי לפעמים ייטיב הזרם הזה מאד, ומשפטו יהיה כמשפט כל הדברים המעוררים את פעולות העור, כמו מי הרחצה, והטבילות במים קרים, ועטיפות קרות, ומשחת סמים אשר יעוררו את העור ויחזקו את מרוץ תקופת הדם, ויועילו לעכל את המזון ולהפריך ממנו את באשו, וכמשפט הדברים האלה גם משפט הזרם העלעקטרי בהעירו ובעוררו; – ואמנם הוסיפו על הרפואות האלה גם תחבולות טובות מאד. אשר לרגליהן נושיב את האיש החולה במי רחצה החמים מעט, ואליהם צמוד הציר האחד אשר לסוללה גאלוואנית, והציר השני יצמד אל שבט מתכת, ובשבט הזה נכה מעט מעט על פני גוף האיש, והעלעקטרית היוצאת גם היא מפי השבט הזה בלי מעצור, באה על פני העור, והיא תהיה לו כמחט בבשר החי, להעירו ולעוררו, לדושו ולהאדימו ולהביאו לפעולה, והדבר הזה יעצור כח להועיל ולהיטיב הרבה; ואולם הלא יראה כל הרואה, כי לא העלעקטרית תהיה פה לרפאות תעלה, כי אם ההתעוררות הנולדת מפי העלעקטרית הזאת אשר מרפא בכנפיה וטובה הרבה מאד: וכן נוכל להיטיב על פיה גם לעורקים אחוזי השבץ אשר נדמה נדמו, כי נוכל לשוב ולעוררם על פי מכונות גאלוואניות, עד אשר ישובו העורקים להזדעזע, ואז ישוב גם הדם לתקופתו הנאמנת; והיה אם נחקור ונקנה גם תחבולות חדשות, אז נעצור כח להפריד ולהוציא על פיהן גם את החמרים התפלים, ולחלקם ולהפיצם, למען אשר ישוב כל הגוף לתחיה ולפעולותיו הראויות לו, ובדרך הזה נעצר כה להחיות את העורקים אשר נדמה נדמו, ולהשיבם לבצרון ולאיתנם, למען אשר יוכלו להתכווץ כמקדם ולהתנועע, לפעול ולעשות.

ובכן אפוא אלה הם הדברים אשר נאמר ואשר נחליט בדבר הרפואות העלעקטריות: העלעקטרית הנולדת מפי המתכת לא תוכל למלאות את מקום העלעקטרית הפנימית, העלעקטרית אשר לבעלי־חיים, לעולם, ורחוק מאד הדבר להאמין כי תעצור החיצונית כח לחזק את הפנימית ברב או במעט; אבל יש ידים לשפוט אחרת, כי ההתעוררות היוצאת מפי העלעקטרית החיצונית הזאר, תוכל לפעמים לשים פעולותיה בפני העור והעורקים, להועיל ולהיטיב; והיה האיש אשר יבטיח, כי הגאלוואניזם הוא הדבר האחד, אשר על פיהו נעצר כח לרפאות את כל חולה מחליו, האיש הזה מבטיח על שקר הוא, ואך על מרמה תחש רגלו, או כי לא ידע ואשם; ואולם גם האיש אשר יאמר כי כל רפואה בזרם העלעקטרי אין, וגם להיטיב ולהועיל בהעירו ובעוררו את העור לא יצליח, האיש הזה לא יצדק, כי חטא לאמת ואשם, והמעשים אשר נראה יום יום יורונו אחרת.

א. כחות החימיא הנסתרים

אחרי אשר ערכנו לפני הקורא כחות רבים מכחות הטבע הנסתרים וסגלותיהם, ננסה עתה לערוך לפניו כח חדש ונסתר השונה הרבה, במחזותיו ותולדותיו, מן הכחות האחרים אשר דברנו בם עד כה, והכח הזה הוא כח החימיא.

כי הכח החימי הוא שכן קרוב לכח העלעקטרי, יראה הקורא בהגיענו אל אחרית מאמרנו ובנשאנו משא והשקפה על כל כחות הטבע הנסתרים אשר העברנו לעיניו מראשית ועד אחרית; אכן עתה, טרם נעבור הלאה, נדבר את דברינו אך על אדות הכח החימי בלבד ועל מחזותיו הגלוים לנו, כי נפלאים הם כלמו ויסודותיהם סתומים וחתומים.

כל איש יודע כי הברזל המונח בקרב האויר הלח, יעלה חלודה אחרי עבור ימים מעטים; תחת המתכת והברזל הנוצץ אשר היה לפנים, יקום עתה אבק אדום למראה, ודמות פתים דקים וגבנונים לאבק הזה אשר יתחלק ויתפרד בנשוב בו הרוח, והברזל יכלה ויסוף מיום אל יום; והיה כאשר נעזוב את הברזל באויר הלח ימים רבים, נראה כי עלתה לעינינו אך חלודה לבד, והברזל כלה ויחדל כליל באפס יד.

אך יד מי עשתה זאת?

יד כח חימי היתה בזה להפוך את הברזל כליל ולתת לו פנים חדשות בדרך חימי! הנסיונות המדויקים והמזוקקים שבעתים הוכיחו לדעת כי אם נשקול את הברזל במאזנים טרם אשר היה לחלודה ואם נשקול אחרי כן גם את החלודה כאשר נהיתה, נמצא כי עולה משקל החלודה עתה על משקל הברזל אשר היה לפנים, וזה אות כי נוסף עתה דבר על הברזל אשר לא היה בו לפנים, והדבר הזה הוליד את התמורה ואת החדשה אשר נהיתה.

אך מה הוא אפוא הדבר הזה אשר נוסף?

אחרי הנסיונות המדויקים והמזוקקים, יענו החכמים יודעי דבר הטבע לאמר: היסוד החמוצי אשר בתוך האויר, בא אל הברזל, ולחלוחית האויר עמדה על ידו לעזור לו, למען אשר יתחבר היסוד החמוצי הזה אל הברזל עד כי יהפוך להיות לאבק פורח אדום למראה אשר אנחנו נקרא לו חלודה; אבל לוּ מרחנו על הברזל טרם אשר הפך, מעט חֵלב אשר יעצור בעד האויר לבלתי גשתו אליו, כי אז היה הברזל כבראשונה ולא הפך להיות לחלודה.

אבל האם לא נוכל אפוא לשוב להפוך את החלודה לעשותה לברזל? היבצר ממנו מזמה להוציא שנית את היסוד החמוצי מתוך הברזל, לגרש אותו כלה, למען אשר ישוב הברזל למראהו ולפניהו אשר היו לו?

גם דעת יודעי הטבע, גם המעשים בכל יום יענו ויאמרו לנו כי יכול נוכל לעשות את המעשה הזה ואף גם עשה נעשה אותו בכל הרי מחצב הברזל, מקום אשר תנורי התכה נמצאים שם. הברזל אשר נחצוב לנו, לא ימצא במעבה האדמה בתור ברזל טהור, כי אם אבני חלודה נפסול לנו מן הסלעים ומן האדמה, והחלודה הזאת שהיא אך ברזל הנהפך להיות לחלודה בהתחבר אליו היסוד החמוצי תתערב יחד בגחלים, ושניהם יחדו יובאו אל תוך התנור, ושם נעלה את הגחלים באש עד השרפם כליל, ובהיות התבערה יצא לו היסוד החמוצי מתוך החלודה להתחבר אל הגחלים למען היותם שניהם למין חדש, הוא המין הנקרא חמצי־גחלים, והברזל יתך וימס ויצא מפי התנור בתור ברזל נוזל.

ולכן אפוא הלא נראה, כי עצרנו כח להוציא מקרב הברזל המחובר יחד עם יסוד חמוצי, את היסוד החמוצי הזה, למען אשר נחבר אותו אל הגחלים, אך איך נבוא עד חקר הדבר הזה להבין ולדעת אותו מי ומה הוא? מדוע יעזוב היסוד החמוצי אשר באויר את מקומו שם למען אשר יתחבר אל הברזל להיות לחלודה, ומדוע ישוב ויעזוב אחרי כן את הברזל, להתחבר עתה אל הגחלים, למען אשר יהיה שם לחמצי־גחלים, ואת הברזל יעזוב חפשי לנפשו?

החכמים יודעי דבר הטבע, יענו לאמר: גם ההתחברות הזאת, התחברות שני חמרים יחדו אשר נקרא לה בשם ״התחברות חימית״ היא ילידת כח נסתר בטבע, אשר שרשו וסבתו לא נדע עוד לנכון, ואך רגלים לדבר כי גם פה אך כח מושך נסתר שולט שלטת, ולו נתכנו כל העלילות הנפלאות האלה.

לכח המושך הנסתר הזה קראו החכמים, ״קרבת החימיא״ – אך אנחנו נראה,כי אך שוא נחלו למו את השם הזה, ויחזו להם מחזות שוא ומדוחים, אחרי כי אך את ההפך תראינה עינינו: בהיות החמרים קרובים בתכונתם איש אל אחיהו, אז לא יקום ולא יהיה כל כח מושך בדרך חימי, ואך בהיותם רחוקים ושונים ומשונים מאד איש מרעהו, אז יצא הכח המושך לפעלו בכל עזן ותקפו.

לכן ראה הנה קראנו לכח המושך הזה שם ״נטיה חימית״, ובשם ״קרבת״ החימיא לא נזכיר עוד; ואולם אם כה ואם כה, הלא אחת היא לנו, ורק אך כי לא נקנה לנו מושגי שוא בדבר המשיכה הזאת ואם אך נבין למדי את משפט הדבר הזה, לאמר: כח מושך נסתר ונעלם ישנו בתוך הברזל והיסוד והכח הזה הוא העושה את הברזל לחלודה בהמשך אליו היסוד החמוצי; ואולם כח מושך שני גדול יתר מן הראשון, ישנו בתוך הגחלים והיסוד החמוצי, והוא יוציא את היסוד החמוצי מן הברזל, בהיות הדבר עשוי במשפט, למען אשר יתחבר אל הגחלים.

ובכן גם בזה ראה ראינו אך את הכח המושך יוצא לפעלו! – ואחרי כי זה הרבה פעמים נשאנו דברינו על אדות הכח הזה לכל מחזותיו ומראותיו, באשר מצאנו אותו, לכן ננסה נא גם הפעם ונראה איך שונה הוא הכח המושך הזה אשר לפנינו עתה, מן הכחות המושכים הרבים, אשר העברנו לעין הקורא עד כה.

ב. הכחות הנסתרים השונים

אם באמונה נגביר למלאכתנו, להעביר לעין הקורא את הכח המושך החימי, הנה נטל עלינו לשוב על עקבינו, ולשום עוד הפעם עין על כל הכחות המושכים אשר כבר גלוים וידועים לפנינו, למען דעת במה יבדלו האחד מן השני, ולמען הבין את דבר הכח המושך החדש הזה, לכל משפטיו וחקותיו.

יש אשר ידענו כח מושך אחד, והוא ישים משטרו בכל חמר מוצק ואיתן, לחבר את האטמים יחד ולעצור באטמים האלה לבלתי התפרד, והיה בראותנו כי כל מטיל ברזל ועופרת ומטיל כל חמר מוצק אשר יהיה, לא יתפרד ולא יתחלק, נדע כי אך הכח המושך עוצר בם; ובכל זאת הלא ידענו כי בלחצנו ובדחקנו את המטילים ההם, נעצור כח לעשות אותם מקשה פי שבע, וזה אות כי גם רֶוח נמצא עוד בינות האטמים האלה, ולכן נשפוט כי כח מושך ימשוך אותם איש אל רעהו והוא יחזיק אותם על מכונם, ובהיות כל אחד ואחד מושך אך לפי כחו, לכן נמצא בינותם גם הרֶוח האמור; – אכן כאשר ידענו, לא ימשול הכח המושך הזה יחידי בקרב החמרים האלה, כי גם כח דוחה עומד לשטן לו, והיה כאשר נלחץ ונדחוק מטיל ברזל עד אשר יקטן, נראה כי בהסירנו ממנו את הלחץ והדחק, ישוב להיות כבראשונה, וזה אות כי חק וגבול הושמו לכח המושך, ומדה ידועה לו למשול עד מקום שידו מגעת, ולכן בלחצנו שני אטמים יחדו בזרוע כח לקרבם איש אל אחיו יותר מכפי מדתם, נראה כי ברגע הסירנו את הלחץ, ישובו להיות כבראשונה, אחרי כי כח דוחה ישים בם את פעולתו לדחותם אחור, ולהשיבם אל מכונם ואל נחלתם.

זה הוא הכח האחד מכחות המושבים השונים, והוא מיוחד במינו, כי גם כח דוחה עומד על ידו.

אמנם הלא ידענו גם כח מושך שני, כח אשר ישלח פעולותיו עד למרחקים ואשר ישים משטרו בין כל גרמי השמים, בין הכוכבים והמזרות והאדמה, וגם בכל החמרים אשר ישנם ואשר נמצאו, והיה גם כאשר יצער הכח המושך הזה ופעלו יקטן, כאשר ירבה וכאשר יגדל המרחק בין החמרים, אבל כליל לא יחדל לעולם; וגם כל כח דוחה לא נמצא על ידו להגביל ממשלתו ולשים לו מעצור, כמשפט הראשון, ושרש הכח הזה נסתר ונעלם ממנו כאחיו ההולך לפניו, והוא אחד מכחות הטבע הנסתרים.

ועוד שלישי להם, והוא הכח המושך אשר למאגנעט! הכח החדש הזה דומה הרבה אל הכח המושך אשר לחמרים, אבל גם פנים חדשות לו: הכח השוכן בכל חמר מאַגנעטי, יתפרד ויתחלק לשני חלקים, ולתמהון לבבנו נראה כי בקחתנו לנו שני מטילי מאַגנעט ונשים את שני ציריהם הדומים, איש על פני אחיו, ידחו אחור איש את רעהו לנוס מפניו, ואך בהגישנו את ציריהם אשר אינם דומים, איש אל אחיהו, אז יתחברו ויתלכדו.

נוסף על שלשה אלה נמצא את הכח המושך אשר להעלעקטרית, והוא דומה הרבה מאד אל הכח המאגנעטי, כי גם משיכה וגם דחיה לו כמוהו, ואך בזאת יבדלו, כי בכל חפצנו ובכל עמלנו לא נצלח לקחת לנו מחט־מאַגנעטי לעשותו כלו למאגנעט־צפוני או כלו למאגנעט־דרומי, תחת אשר עצור נעצור כח לחלק את העלעקטרית לחלקיה, ולהביא אל קרב כל חמר, עלעקטרית מחיבת לבד או שוללת לבד, ואף גם זאת, כי הכח המאגנעטי שוקט על שמריו בכל חמר אשר שם הוא, לבלתי התנודר ולבלתי התנועע ממקום למקום, תחת אשר נוכל לקחת לנו את הכח המאגנעטי ולתת לו מקום לפי חפצנו, אם לאסוף אותו אל מקום אחר ואם לשלוח אותו למרחקים, אם להעביר אותו מן החמר האחד אל קרב השני, ואם להוליך אותו דרך אלפי מיל, אל כל אשר יהיה רוחנו להוליך אותו, והוא בעינינו כעין חמר נגר אשר נוכל להגיר אותו ולהריקו מכלי אל כלי, ולהביאו אל תוך קנים ארוכים, למען אשר יזל בקרבם, הלוך ונזול, אל כל מקום אשר נחפוץ.

אך לא כן חלק הכח החדש אשר נדבר בו עתה ונחלתו מאת הטבע! כי תכונתו שונה מאר מתכונת הכחות הנסתרים אשר הלכו לפניו, אם כי גם תכונתו היא תכונה הכח המושך; אפס כי חקותיו ומשפטיו נבדלים ומשונים מאד, עד כי האיש העושה את נסיונותיו, יחליט ברגע הראשון, כי אין לו ולחבריו ההולכים לפניו דבר, ואנחנו פה היום נתחקה על שרשי השנויים האלה, טרם בואנו אל חקותיו ומשפטיו אשר בשים לב וברוח השכל מאד נעלה השכילו והבינו אליהם חכמי הטבע, והם יפתחו לעינינו עולם חדש ומסתרים רבים ממסתרי כחות הטבע יגלו לפנינו, ואור חדש יגה עלינו.

ג. תכונת הכח הנסתר אשר לחימיא

אשית¹ דבר נראה כי תכונת הכח הנסתר אשר לחימיא שונה מתכונת הכחות המושבים הראשונים, יען כי הכח החרש הזה הוא העומד בתכונתו לנגד הכחות ההם.

הברזל והיסוד החמוצי מתחברים יחדו, לאמר, כח מושך ישים משטרו בין אלה השנים, ועל פיו יתפרדו כל אטמי הברזל המלוכדים יחד בזרוע כח, להותר איש איש לבדו, וכל אטם ואטם יבחר לו עתה מנה אחת ממנות היסור החמוצי להיות לעצם אחת, והיה הברזל אשר בראשונה לא עצרנו כח לחלקו ולשברו בכל עמלנו שעמלנו בו ובכל גבורת ידנו, ואשר עליו אמרנו כי אטמיו התנגשו והתלכדו יחדו בכח רב מאד, הברזל הזה יתפרר ויהי לחלודה באפס יד ובלי כל כח אדם, כי בא היסוד החמוצי אל בין אטמיו והוא הפריד אותם איש מעל אחיו, ויהפוך את המוצק וישימהו לאבק. אחרי הדברים האלה הלא נשפוט שפוט כי הברזל יתן בפני היסוד החמוצי את פעולת הכח המושך אשר לו בזרוע חזקה מאד, עד אשר לא יוכל הכח המושך אשר לאטמיו להתיצב עוד בפניו, ולכן יאבד כליל, ואולם איך נשוב נתפלא בראותנו כי הכח המושך החזק הזה, גם הוא ישיב את ידו החזקה מבלי לעשות דבר, אם אך נמרח מעט חֵלב, או דבר אחר, על פני הברזל, לעצור בעד היסוד החמוצי מלבוא אליו; ולכן הלא נראה כי תכונת הכח המושך החימי שונה הרבה מתכונת הכח המושך אשר לאטמים.

וכן שונה הרבה הכח הזה מכח המושך אשר לחמרים, שעליו אמרנו כי הוא נותן את פעולתו גם למרחקים ולאפסי הארץ. – למען הורות את הדבר הזה באר היטב, בחרנו לנו את הברזל וחלודתו, לשום על פיו את משפט הכח המושך אשר לחימיא, אחרי כי איש איש מן הקוראים ראה בלי ספק את הברזל ואת חלודתו; ואולם עוד חמרים רבים ישנם לפנינו להורות על פיהם את הדבר הזה. מתכת אחת יש בעולם ושמה קאליום, ועינה כעין הכסף לבן למראה, והמתכת הזאת נוטה מאד להתחבר אל היסוד החמוצי נטיה עזה וחזקה, עד אשר לא נוכל לשים מעצור להתחברותם בלתי אם בשימנו את הקאליום בשמן־אבנים אשר הוא לא יעצור כל יסוד חמוצי בקרבו; ועתה אם כי הכח המושך אשר בין הקאליום ובין היסוד החמוצי רב הוא מאד, אך הנה לא יצליחו ולא יועילו כל נסיונותינו למען הראות כי יעצור הקאליום כח למשוך אליו את היסוד החמוצי, אם אך נרחיק מעט את האחד מן השני; והיה אם נקח לנו כדור זכוכית ונמלאהו קאליום, וכדור שני נמלא יסוד חמוצי, ונניחם יחד במרחב הריק מאויר, נראה כי לא יתנועעו הכדורים האלה להתקרב יחד אף מעט, אם כי כח מושך לחמרים השנים האלה גם יחד, יען כי פרוע הכח המושך הזה לשמצה גם בהיות בינותיו מרחק אף מעט.

הנה כי כן נראה כי שונה הכח המושך החדש הזה מכח המושך אשר לחמרים, וכן שונה הוא תכלית שנוי מכח המושך אשר למאגנעט. הכח המושך אשר למאגנעט שולח גם הוא את פעולתו למרחקים, ככח החמרים במשיכתם, וכח החימיא איננו מושך ממרחקים; גם לא נחלק כח החימיא לחלקים ולשני צירים, כאשר נחלק הכח המושך אשר למאגנעט; וגם בזאת יבדלו: אם נקח לנו מטיל ברזל ונשים בו פעולה מאגנעטית בקצהו האחד, נראה כי התפשט הכח המאגנעטי על פני המטיל כלו, ויהפוך אותו להיות מאגנעטי כליל, תחת אשר במעשה החימיא נעצור כח לעשות פעולה הימית במטיל הברזל בקצהו האחד וקצהו השני יהיה חפשי, ויד החימיא לא תהיה בו.

ומה שונה הכח המושך הזה מכח המושך אשר לעלעקטרית! תחת אשר הכח המושך העלעקטרי יוצא ובא ממקום למקום ומקצה הארץ ועד קצהו ובאשר נחפוץ שם הוא, הנה כח החימיא לא ירחק הרבה מן המקום אשר שם מקור לפעולתו, ואך לשוא ננסה לחבר חוטים ופתילים אל הכלי האחד אשר החימיא עושה בו את פעולתה, להוליכם אל הכלי השני, למען אשר יצא גם שם הכח הזה לפעולות אדם.

אכן גם קרובים כל הכחות הנסתרים האלה איש אל אחיו, אם מעט ואם הרבה, כאשר נראה עוד, אולם אנחנו עתה, טרם שימנו לפני הקורא את ראשי חקי החימיא, נעיר עוד אזנו בדברים אחדים: כאשר ראינו כן נדע כי נוסף על הכח המושך אשר מצאנו בין הכחות הנסתרים, ישנו גם כח אחר כח דוחה; ואולם לא נראה ולא נמצא הכח הדוחה הזה בשדה החימיא אף שמץ מנהו. הכח אשר על פיו ימשוך החמר האחד את השני למען התחבר אליו, הוא גדול וחזק מאד, אם כי אנחנו לא נעצור כח לראות את גדלו ותקפו בעינים, אפס בראותנו כי הכה החימי יצליח להתיך בנקל כל מתכת מוצקת ולחלק אותה לכל אטמיה, אז נשער בנפשנו עד כמה יגדל הכח הזה; אם נשקיפה על פני הברזל בהתחבר אליו היסוד החמוצי, נראה כי תבוא החלודה בו להשחית ולבלע אותו, אך לאט לאט, והברזל המוצק הזה יהפך לאבק לאטו, ואולם איך נשוב נתפלא בראותנו גם את מהירות הכח הזה! כי בקחתנו לנו מלא הכף יתדות ברזל קטנות ונשים אותן אל תוך צלחת מים אשר הושם בם מעט חומצי־גפרית, נראה איך יחושו ואיך ימהרו המים האלה להמיס את הברזל ולעשותו כמים הנגרים ארצה ברגע אחד, וגם בזה אך הכח המושך החימי שלט שלטת ביד החזקה מאד, אחרי כי הצליח להתיך את יתדות הברזל באפס יד ובמהירות רבה מאד, תחת אשר אנחנו באצבעותינו לא עצרנו כח לשבר אותן בלתי אם בכח רב; זה הוא משפט הכח המושך וכח דוחה לא יסיג את גבולו במאום – ותחת אשר בכל מעשי הטבע נמצא תמיד כחות פועלים וכחות מפריעים, הנה לא נראה כל כח דוחה בכל גבול החימיא; אף רגלים לדבר לשפוט כי לא נמצא כח כזה בכל גבולותיה, אחרי כי לא מצאנו עוד עד היום כל כח מפריע לעמת הכחות הפועלים אשר בקרבה.

ד. ראשי מראות הכח החימי

אם נחפוץ להתחקות על שרשי הכח המושך החימי, נטל עלינו בראשונה לשום לב לדברים האלה: א) המשיכה החימית היא אחת מנחות הטבע אשר נראה ואשר נמצא בכל חמר וחמר. ב) תכונת כל חמר וחמר היא להתחבר יחדו; אבל התכונה הזאת נבדלת ושונה היא אצל כל אחד ואחד, להוליך את הפעולה, אם מעט ואם הרבה. ג) כח המשיכה יחדל כליל אחרי תם התחברות החמרים ואחרי היות החמרים ההם כלם לחמר אחד חדש. ד) משפטי התחברות כל חמר וחמר בנוים כלם על אבן פנה אחת.

נבאר נא אפוא את דברינו, הנה אמרנו כי בכל חמר וחמר אשר בארץ נמצא את כח המשיכה אשר לחימיא, ומשפט הרברים האלה הוא כי כל החמרים אשר בארץ, העץ והאבן וכל אבני המתכת למיניהן, השיד והחול, האדמה וכל המלח למינהו, המים והאויר, הצמחים ובעלי החיים, וכן כל הדברים הנראים והנמצאים במלא רחב הארץ, כל אלה נסו ונבחנו במסות על פי החימיא, והנה זה מצאו החכמים כי כל אלפי החמרים ורבבות הדברים אשר ישנם ואשר נמצאו, כל אלה מרכבים אך מששים וחמשה יסודות פשוטים אשר נקרא אותם בשם היסודות החימיים או אבות היסודות, ועל פי ששים וחמשה אבות היסודות האלה, נעשה ונברא העולם כלו; אבות היסודות האלה הם אבני הפנה אשר עליהן ארץ ומלואה נוסדת, והכח החימי הנסתר הוא האמן הנפלא אשר בנה את עולמנו על פניהן; ולמען באר את הדבר הזה באר היטב, נניח כי האלהים ברא לו במאמרו אך את ששים וחמשה היסודות האלה וישם בם את הכח החימי האמור, ואך החימיא בכחה ובגבורתה לבדה עשתה את אשר עשתה עד אשר קמה לעינינו הארץ וכל מלואה, כאשר נראה אותה כיום הזה כלילה ושלמה. – ששים וחמשה היסודות האלה, אשר כל ספר המדבר על אודות החימיא, הולך ומונה אותם, הם הם החמרים אשר נסו ואשר בחנו אותם החכמים וימצאו בם את הכח המושך; ומן היסודות האלה אשר להם שם בששים וחמשה, הכי נכבדים היסוד החמיצי והיסוד החנקי, יסוד המים ויסוד הגחלים, הגפרית והפֿאָספֿאָר, החצץ (קיעזעל) וכן כל מיני המתכת אשר נראה יום יום, כמו הבדיל, הברזל, הצינק, העופרת, הנחשת, הכסף, הזהב וכן כלם.

באמרנו כי ישנו כח מושך ליסודות האלה למשוך על פיו איש את אחיהו! אז חפצנו להורות כי כל יסוד מיסודות האלה ראוי הוא להתחבר אל משנהו לרגלי המלאכה העשויה לדבר; יש אשר יתחבר היסוד החמוצי אל היסוד החנקי ויהי למין חרש אשר נקרא לו חומצי־סאלפעטער; יש אשר יתחבר היסוד החמוצי אל יסוד המים ויהי למים; יש אשר יתחבר אל יסוד־הגחלים ויהי לחומצי־גחלים, ויש אשר יתחבר אל הגפרית ויהי לחומצי־גפרית; וכן יוכל כל אחד מן היסודות האמורים להתחבר איש אל משנהו לרגל המלאכה העשויה לדבר ולהיות בכל פעם ופעם מין חדש בין המינים. אמנם כח ההתחברות הזה או הכח המושך איננו נולד על ברכי היסוד החמוצי לבד, כי הוא יוצא מחלצי כל יסוד ויסוד אשר אליו יתחבר היסוד החמוצי התחברות חימית, ולכן אפוא נחליט כי הכח המושך הזה נולד בינות שני היסודות הנגשים איש אל אחיו, והכח הנסתר הזה טמון בקרב שניהם גם יחר על פי תחבולה נכונה; ואחרי כי ראתה עיננו את הפעולה הזאת בכל. יסור ויסוד מששים וחמשה היסודות האמורים, לכן נוציא משפט כי הכח הנסתר הזה פועל פעולתו בכל יסוד להוליד בו משיכה חימית ברגע אשר נגיש אליו יסוד שני כראוי וכמשפט, ואחרי כי כל הארץ ומלואה עומדת ועשויה אך מששים והמשה היסודות, לכן נדע כי הכח הנסתר האמור – הכה החימי – נמצא במלא רחב כל הארץ ובכל החמרים ובכל הדברים, אין נקי, ובכלם יוצא הכח הזה לפעלו לרגל המלאכה העשויה לדבר.

הכח החימי הוא הכח אשר ישלוט בכל החמרים אשר בארץ, להקימם ולכלותם, להולידם ולהמיתם; הכח הזה הוא הבונה והמהרס, המגביה והמשפיל; אם נאמר על כל חמר שיהיה, כי מת גזעו או כי העלה חלודה, כי הזקין או נאכל, כי נשרף או התמוגג, כי נרקב או נבאש, כי גוע או מת, כי כלה ותם, אז נדע כי אך יד החימיא שלטה שלטת בחמר הזה, ואך הכח המושך עשה מה שעשה להחליף את החמר ולהמירו; וכן גם אם נאמר על אחד החמרים כי הוא נעשה ונולד, קם ויהי, צמח ויגדל, אז נדע כי גם פה אך יד החימיא היתה בזה, יד החימיא הפועלת את פעולתה מדור דור ואשר פעולתה לא תחדל אף רגע.

הלא רואות עיניך קורא יקר, מה רב ערך הכח הזה בכל מרחבי ארץ וכי אך מפיו אנחנו חיים, ולכן הלא נכון לבך לקראת מוצאו ומובאו לכונן אל חקרו ולדעת בארץ דרכו וחקותיו ומשפטיו, ואנחנו נכח פניך דרכנו; וידעת וראית את כל השנויים והחליפות אשר ברוחו, לרגל כל חמר וחמר אשר נעביר לעיניך.

ה. הנטיה החימית

הכח החימי הנסתר אשר קראנו לו כח מושך נמצא וישנו בכל יסוד ויסוד אשר נמצא ואשר ישנו בארץ, ואין לך דבר בעולם אשר לא יזל מאד לשנות דרכו ואשר לא יאבה להתחבר אל חמר שני, אם אך נכון וכשר החמר השני הזה לפניו; ואולם מה שונות פעולות הכח הזה, לפי החמרים ולפי טבעם, ומה נפלאו לפעמים המינים אשר יולדו מן היסודות המחוברים.

בין שני יסודות חימיים יוצא הכח המושך לפעולה, אבל הכח הזה שונה מאד בתקפו ובגדלו, לפי כל חמר וחמר: הלא ידעת הקורא כי נטיה עזה נטועה בברזל לנטות ולהתחבר אל היסור החמוצי להיות לחלודה; והיה בהפצנו לבאר את הדבר הזה באר היטב, נקח עמנו דברים לאמר, כי תאוה עזה נטועה בלב הברזל והיסוד החמוצי להתחתן יחד ולשנות את פניהם ומראיהם אחרי עשותם המזמתה; ואולם ישנם חמרים אשר נטיתם להתחבר אל היסוד החמוצי גדולה פי שבע מנטית הברזל, ותאותם להתחתן בו רבה מאד, כי לפעמים יצליחו להוציא את היסוד החמוצי מקרב החלודה אשר נבלע בה, להואיל לתת ספר כריתות לברזל, למען התחתנם המה בו; למשל אם נביא את החלודה לתוך תנור־התכה – אשר ישתמשו בו בהרי מחצב הברזל – והחלודה הזאת תתערב עם גחלים בוערות באש, אז נראה כי תאוה יוקרת כיקוד אש תוקר בלב היסוד החמוצי אשר בקרב החלודה וגם בקרב הגחלים הבוערות תבער התאוה למען אשר יתחתנו יחד, והתאוה הזאת תטחן את החלודה עד אשר דק; היסוד החמוצי יעזוב את הֲבֶרתּוֹ ואשת בריתו למען כרתו ברית חדשה עם הגחלים ולהיות לחומצי־גחלים, והברזל יוצא מפי התנור נקי מכל יסוד חמוצי. ובכן הלא נראה כי הכח המושך החימי אשר בין הגחלים ובין היסוד החמוצי גדול לפעמים יתר מאד – למשל אם נעבירם באש – מן הכח המושך אשר בין הברזל ובין היסוד החמוצי; ואמנם גם יכול נוכל לתת מחסה לברזל לבלתי נגוע בו יד החלודה, אם נצפינהו באבק גחלים דק, והוא ישמור אותו מלכד. – אכן עוד גדולה יתר מאד היא התאוה אשר ביסוד החמוצי להתחבר אל המתכת קאליום, כאשר הקורא יודע, והתאוה הזאת היא עזה וגדולה מאד, ער כי לא נוכל להוציא מטיל קאליום אל תוך האויר, כי כאשר אך יגע בו האויר, לאמר, כאשר אך יתחבר היסוד החמוצי אשר באויר אל המתכת הלבנה הזאת, והנה נהפכה המתכת פתאם לפתי אבק לבן אשר נקרא אותו בשם קאלי, והיה אם נעזב גם הקאלי הזה רגעים אחדים לעין האויר, והנה נרטב והתלחלח גם הוא, ועוד מעט והוא נמס וימוג לעינינו כעין הצוקער אשר נרטב במים ואשר ימס וימוג.

ובכן נוציא משפט א) כי כח מושך שולט תמיד שלטת בין שני יסודות הימיים. ב) כי בהיות הדבר כשר וראוי לשני היסודות, אז יתחברו שניהם ויהיו לחמר הדש, אשר אין למראהו עתה ולמראה היסודות אשר לפנים כל דמיון וכל דמות. ג) כי הכח המושך הזה יגדל לפעמים, ולפעמים יקטן, הכל לפי היסודות השנים המורכבים יחד. – נראה נא אפוא ונוָכחה: הלא אמרנו כי בהתחבר היסוד החמוצי והיסוד ההנקי התחברות חימית, אז יצאו לנו חמוצי־סאלפעטער; וכן אמרנו כי בהתחבר היסוד החמוצי ויסודי־המים אז יצאו לנו המים –; מה זה מים? – כל המים אשר ישנם, מי הבאר, מי הנהר ומי גשמים, וכן כל המים אשר נשתה, כל אלה הם אך שני מיני אויר אשר התחברו יחד, היסוד החמוצי ויסוד המים; וחומצי־סאלפעטער מה הם? – גם המה הנם אך מין נוזלים חריפים אשר טעמם חמץ מאד, ושתים שלש טפות מהם דיות הן להחמיץ מלא הצנצנת מים; הנוזלים האלה המה נוזלים מאכלים וחריפים כאמור, וכמעט כל מיני המתכת הנודעים נתכים ונמסים בהם, ויש אשר נטבול בהם מעט צמר־גפן אך רגע אחד, והיה הצמר הזה לצמר־שרפה (שיעססבוימװאָללע), וגם בהוצאנו את הצמר מתוכם, וגם אם נחריבהו ונרחצהו למשעי במים, וגם אם ננקהו בכל כחנו ועמלנו, לא יועיל ולא יצלח לנו, כי ברגע אשר נגיש נצוץ אש אל פני הצמר הזה, תצא אש לוהטת ותבער ותכלה את הצמר עד בלתי השאיר לו שריד – ובכן הלא נראה כי שונה הוא הסאלפעטער מן המים ומנוזלים אחרים!

אבן אחת הלא ידענו כי גם בקרב המים וגם בקרב חומצי־הסאלפעטער עצור היסוד האחד הוא היסוד החמוצי, ואך בזאת יבדלו שניהם, כי בקרב המים עצור גם יסוד המים ובקרב חומצי הסאלפעטער עצור היסוד החנקי, והיה אם נכונן עתה לחקר הדבר הזה ונראה כי המים הם שקטים ושלוים, וחומצי הסאלפעטער הם חריפים ומכלים ובוערים, הלא נשפוט שפוט כי אך לרגל יסוד־המים ולרגל היסוד החנקי הם המה ככה, יען כי יסוד המים יעשה את המים לשוקטים ושלוים ומלאי נחת, תחת אשר היסוד החנקי הוא הוא העושה את חומצי־הסאלפעטער לחריפים ולחזקי פנים ולעזי מצח. – אבל משגה הוא! כי נראה נא מה יהיה משפט הדבר אם נקח את יסוד המים ואת היסוד החנקי גם יחד, ונחבר את שניהם, האם לא יאמין הקורא כי יקום לעינינו מין חומצי־סאלפעטער נוזלים, או מין נוזלים אחרים כהם, אשר פנים להם גם בכה וגם בכה, מעט נחת ומעט עז מצח? – לכה נא קורא נעים, לכה אקנה לך מעט אַמאָניאַק במחיר גרה בבית המרקחת, והריח בו, ואת אשר לא פללת תראה, כי הנה נקבצו באו שני היסודות יחד אשר כבר היו לפניך בקרב המים ובקרב חומצי הסאלפעטער, שני מיודעיך מלפנים והם הם עשו את המין החדש הזה.

לרגל המשל הזה ולרגל הדברים הנאמרים נוכל עתה ללכת לבטח דרכנו, להשקיף על פני ככר חדש אשר לידיעות הטבע, לחדור אל מסתרי החמרים, ואפני הההברותם איש איש לפי דרכו.

ו. נפלאות לרגל ההרכבות החימיות

אם לב הוגה וחושב מחשבות לך, קורא נעים, ואם באזן פקוחה הקשבת לאמרינו בדבר שלשת אבות היסודות, היסוד החמוצי ויסוד־המים והיסוד החנקי, אשר בכל פעם ופעם ילבשו צורות חדשות וסגלות חדשות, לפי הרכבתם והתחברותם, עד בלתי היות להם כל דמות וכל דמיון הפעם האחת אל השנית, אז הלא יעלה רעיון חרש על לוח לבבך לאמר: אך נפלא הוא דבר החימיא בכל, ודבר סתר יצוק בה, ונפלאות לא נדע שחרן מחיקה תצאנה!

היסוד החמוצי ויסוד־המים אם יתחברו יחדו התחברות חימית יולידו את המים – אבל הלא גם היסוד החמוצי וגם יסוד־המים אין להם כל דמיון וכל דמות אל המים, הלא אך שני מיני אויר הם, ומי אפוא ברא אלה? מי הוליד את המים?.. היסוד החמוצי הוא מין אויר אשר בכל נשימה ונשימה נשאף אותו אל קרבנו, ויסוד־המים גם הוא הנו מין אויר אשר אם נבעיר אותו יהיה ללהבת שלהבת גדולה. אם תקח לך נאד מלא יסוד חמוצי ונאד שני מלא יסוד־מים, ועל פי צנורות דקים תציף את שני מיני האויר האלה להוציאם החוצה, ודרך תשים ליסוד המים לזרום בתוך זרם היסוד החמוצי, והנה פלא, ברגע אשר תגיש נצוץ אש אל יסוד המים, תצא לפניך אש נגה אשר חומה הוא החום הכי גדול אשר נדע עד היום במעלות החום, והוא הנקרא בשם זרם־נפץ (קנאלל גאז), ואתה תראה כי לא אך הזכוכית תתמוגג בקרב האש הקטנה הזאת כהמס הדונג, כי אם גם כל ברזל עשות וחזק יבער בה כלפיד בוער, וכידודי אש יתמלטו סביב סביב – ואתה הלא ידעת כי שני היסודות האלה הם הם יסודות המים, לא שונים דבר, אך כי שם בערה בם אש, ופה האש טרם נשקה בם, ובכל זאת מה שונות ומשונות פעולותיהן, אשה מרעותה! כי תחת אשר שם יבערו שני היסודות ואש נוראה על כל סביבותיה, הנה פה היו למים, המכבים כל אש להט בכל מקום אשר שם!

וכדבר הזה נראה גם בגשתנו אל היסוד החמוצי והיסוד החנקי גם יחדו: שני מיני האויר האלה הם הם היסודות אשר לאויר המקיף אותנו ואשר נשימתנו ממנו באה ואשר חיינו מפיו נתונים לנו, כי האויר המקיף את הארץ והמלא מקום כֹּל, הוא מרכב ארבעה חלקים מיסוד החנקי וחלק אחד מיסוד החמוצי, ובלעדם לא. נחיה, ומה יגדל אפוא אשרנו וטובנו כי שני היסודות האלה לא יתחברו יחד התחברות חימית, ולו היה כדבר הזה, כי אז לא היתה לנו תקומה כיום הזה, וכל היקום נוע וכל החיים חדלו, יען כי מבול נורא בא עלינו, מבול אוכל ובולע סביב סביב מבשר ועד נפש, מבול של חומצי־סאלפעטער המשחית והמכלה! אך יד אלים נפלאים עושה זאת לבלתי התחברם יחדו, והם אך יתערבו יחד אבל התחבר לא יתחברו, למען תת לנו אויר לנשימה – ומה שונות ומשונות אפוא פעולותיהם, אשה מרעותה! כי תחת אשר פה יחיוני ויקימוני שני היסודות האלה, הנה שם יאכלו ויכלו מבשר ועד נפש!

ננסה נא דבר גם אל היסודות האחרים והתחברותם והרכבתם, ונראה: אם תקח לך את יסוד המים מקרב המים ואת היסוד החנקי מקרב חומצי־הסאלפעטער האמור, ותחברם יחד התחברות חימית, יקום לעיניך מין חדש הנקרא אמאָניאק, והוא מין אויר אשר לו ריח בוטה ונוקב עד למאד, מבלתי יכלת להריח בו, וגם כאשר יושם בו מעט מים לרפותו ולהחלישו, כעין האמאָניאק המהול במים הנקנה בבתי המרקחת, לא יחדל כליל ריחו הבוטה, ובבואו אל תוך אפך, יתגרה עוד בעצבי־הריח אשר לך, ער אשר יזלו דמעות מעפעפיך, למרות עיני כבודך – ובכל זאת מה שונה ומשונה פעולת האמאָניאק מפעולת חומצי־הסאלפעטער; כי פעולתו הוא ההפך מפעולתם מן הקצה אל הקצה! ואת אשר לא נאמין, ראינו, כי לפעמים תהיינה תולדות היסודות שונות ומשונות כליל מאבות היסודות אשר מחיקם יצאו –

ובבוא החפץ אל לבך, קורא יקר, להרים מעט את הכפרת מעל פני הסוד הצפון אשר במעשי החימיא, הנה נטל עליך לזכור את המשפט האמור בדבר הנטיה הגדולה והקטנה אשר לכל החמרים למען התחברם יחד ולמען היותם למין חדש, ויותר מזה, עליך לשים לב אל האפנים והדרכים אשר על פיהם תקום ההתחברות הזאת לעיניך, כי הם אך הם עושים את כל הנפלאות, ובשלהם כל הדבר נעשה. אך אנחנו טרם נשים לפניך את המשפטים ההם ובטרם נעביר לעיניך את האפנים והדרכים אשר לפיהם יצא הכה המושך החימי לפעולתו, ננסה נא עוד ונעביר לפניך עוד מעשים שונים ממעשי החימיא והרכבותיה, וראית מה נפלאו לפעמים התולדות ומה שונות הן מאבותיהן! כי יש אשר יהיו שני חמרים בודדים, וכל רע אין בם, ולפעמים גם היטיב ייטיבו, ופתאם נהפכו לזועה בהתחברם יחד וגם המת ימיתו!

את היסוד החנקי ידעת לך קורא יקר כי כל רע במגוריו אין, וגם את יסוד־הגחלים ידעת כי לא ישחית ולא ירע, כי יסוד־הגחלים הוא אך גחלת טהורה לבד, ובכל זאת מה נפלאו תוצאותיהם בהתחברם שניהם יחדו, כי אז יקום בידך מין אויר חדש אשר נקרא אותו בשם ״ציאַן" ואשר פעולתו היא פעולת רעל ממית; אפס אם עוד תשית על שני אלה נוספות לחבר אליהם גם את יסוד המים, אשר כל רע וכל און אין בו, וראית כי קם לעיניך המין הנורא אשר נקראהו בשם חומצי־התכלת (בלויזיירע) שהוא הרעל הכי נורא בארץ ואשר פעולתו היא להמית כרגע; אבל פלא הוא! אם אך יצלח עוד בידך למהר להביא אל האיש המתהפך במכאובי הרעל הנורא ההוא מעט אמאָניאק בעוד עת, אז אולי יצלח עוד חפצך לחיותו ולהקימו, אם כי האמאָניאק אף הוא עשוי אך בתערובת שני המינים הנזכרים, בתערובת היסוד החנקי ויסוד־המים, ואין בינו ובין חומצי־התכלת כי אם חסרון יסוד־הגחלים לבד. – והחלאָר מה הוא? הלא תדע הקורא כי כח החלאָר הוא כח מאבד ומכלה, ולא אחת ושתים תשמע כי התחבולה, אשר על פיה ילבינו את השמלות בחלאָר, התחבולה הזאת אוכלת לבושיך היא, וכן נודע הדבר כי אם תשאף אל פיך אויר של חלאָר, ישים האויר הזה מחנק לצואריך; והנתר (נאטריום) מה הוא? הנתר הוא מין מתכת אשר פעולתו היא פעולת רעל, ברגע אשר תגמא ממנו אף מעט. ומה יפלא אפוא הדבר בעיניך בראותך כי שני המינים המשחיתים האלה, החלאָר והנתר, בהתחברם יחד התחברות חימית, יולידו את המלח אשר בו תבשל יום יום את מאכליך, ואשר יבוא אל פיך מדי יום ביומו, להבריא את קרביך ולהועיל להיטיב לך מאד מאד – ובכן הלא תראה כי מן העז יצא מתוק, כאשר יאמר משל הקדמוני, וחיים מחיק המות יבואו!

ז. לפי האפנים כן עושה החמיא את פעולותיה

הלא ידעת הקורא כי הכח החימי נטוע בכל החמרים הנמצאים, לנטות ולהתחבר יחדו, ואך כי שונה דבר הנטיה הזאת בכל אחד ואחד, אם גדולה ואם קטנה, למשל: הקאליום והיסוד החמוצי נוטים יותר להתחבר יחד מאשר נוטים הברזל והיסוד החמוצי להתחבר, והכסף והיסוד החמוצי נוטים להתחבר עוד מעט גם מהם, ולכן הלא יכלנו לערוך לפני הקורא מערכת חמרים רבים אשר שונים מאד בהתחברם אל היסוד החמוצי איש איש לפי ערכו, להחל את המערכה הזאת באחד מאבות היסודות אשר נטיתו להתחבר אל היסוד החמוצי מעטה ודלה היא, ולהוסיף את היסודות איש אחרי רעהו, איש איש אשר נטיתו גדולה מנטית ההולך לפניו, עד בואנו אל היסודות בעלי הנטיה החזקה ועד הקאליום אשר נטייתו להתחבר אל היסוד החמוצי היא הכי גדולה והכי חזקה, והיה לוּ צלח חפצנו בידינו לערוך מערכה כזאת בכל פרטיה ודקדוקיה, כי אז היה בידי הקורא לוח רב ערך, רשום על פניו כל פרטי המינים המתחברים אל היסור החמוצי, אם בנטיה גדולה ואם קטנה – אכן לא על נקלה יצלח בידינו מעשה לוח כזה! כי התחברות כל יסוד ויסוד אל היסוד החמוצי, איננה נולדת על ברכי הכח המושך לבד אשר בין שני החמרים, כי אם לפי האפנים ולפי הדרכים אשר בהם נקריב את שניהם יחד, והאפנים והדרכים האלה רבים הם מאד מאד ולא יספרו מרוב. ננסה נא אפוא ונראה הפעם:

הברזל יהפך בנקל לחלודה. לאמר: הברזל יתחבר על נקלה אל היסוד החמוצי אשר באויר – אבל הלא גם את זאת ידעת הקורא, כי החלודה הזאת תבוא בקרב הברזל בצעדי און אם ינוח לו בקרב אויר לח, תחת אשר עיניך רואות את השכין אשר בביתך ששם האויר צח, והוא לא יעלה כל חלודה; ובכן הלא נוציא משפט, כי אך לפי האפנים כן עושה החימיא את פעולותיה, לאמר: כי אך לפי לחלוחית האויר, כן יתחבר הברזל אל היסוד החמוצי –; אכן הלא גם את זאת ידעת כי בהביאך את החלודה יחד עם הגחלים אל לב אש בוערת, יצלח חפצך בידך להוציא ברזל טהור מן החלודה, אחרי כי היסוד החמוצי אשר בחלודה יעזוב את הברזל ויתחבר אל הגחלת, למען היותם יחדו לחומצי־גחלים, ובכן הלא יעלה הרעיון על לוח לבבך, כי תאוה עזה נטועה בלב היסוד החמוצי להתחבר תמיד אל הגחלת, והרעיון הזה נכון ואמת הוא, ואולם אך לפי האפנים תצא הנטיה הזאת לפעולה, כי יש אשר אבן גחלת תשכב למעצבה בתוך האויר ימים ושנים רבים, והיסוד החמוצי אשר באויר לא יחוס ולא יחמול עליה להביאנה תחת צל כנפיו, ואולם ברגע אשר אך תצית מעט אש בגחלת ההיא, או אז יתחברו היסוד החמוצי והגחלת יחדו להיות לחומצי־גחלים על נקלה, כן הוא הדבר אשר אמרנו, האפנים העשוים לדבר – האש הבוערת – הולידו את ההרכבה, תחת אשר לא דרוש לנו אפנים מעוררי אהבה גם בין היסוד החמוצי ובין הברזל. אך אל נא יהיה דבר עם לבבך לאמר: אך בשל החום לבר היוצא מפי האש, עשויה ההתחברות תמיד, ואך החום הוא הפועל את כל הפעולה הגדולה הזאת, כי הלא עיניך הרואות כי החום הזה הוא הוא אשר לפעמים יעשה את פעולתו גם להפך, כי אך על פיו היא שומה, אשר בתנורי־ההתכה יצא היסוד החמוצי מן הברזל, והוא יגרש אותו כלה, הוא ולא אחר!

למען הראה עד כמה יד האפנים מגעת, אם להקטין פעולת החימיא ואם להאדירה, עליך אך לשים עין על בתי החרשת אשר שם יעשו את כל מיני האבק ואשר שם יצברו אבקות גחלת לחמרים חמרים, ער אשר לפעמים תצא אש מלפניהם באפס יד ובאין מבעיר את הבערה, והאש הזאת נוראה ואוכלת היא על כל סביבותיה, יען כי התחבר היסוד החמוצי אשר באויר, אל אבקות הגחלת, ויהי לאש ויהפך להיות לחומצי־גחלים. –

ובכן הלא תראה הקורא כי אך עבודה היא מרבה להכיל לערוך לפניך במערכה אחת את כל החמרים למיניהם, למען דעת אם האחד יעלה בנטייתו על השני או אם יקטן, יען כי האפנים והדרכים לאלפים ימנו, והם שונים ומשונים כלם כפעם בפעם – ובכל זאת הנה כביר מצאה יד חוקרי הטבע, כי לפניהם גלוים וידועים כל הדברים והם בידם הגדולה עשו להם את הלוח האמור לערוך על פניו את החמרים לנטיותיהם, והמערכה הזאת היא רבת ערך וגדולה מאד, בעת אשר נקום ללכת הלאה ולחדור אל מסתרי הטבע הטמונים והצפונים מאתנו, כי אם נכונן לחקר האפנים אשר על פיהם תתעורר הנטיה הנרדמת בקרב שני חמרים, לצאת לפעולתה, למען אשר יתחברו השנים יחדו, הלא נרע ונשכיל גם אל הדרך הדרוש להם ואשר בלעדו, לא תקום ולא תהיה התחברות חימית לשניהם, ובזאת נבוא אל הקדש להרים את הכפרת מעל פני סתרי התולרה, לגלות את המסך ולראות: הטבע מה פעל?

הברזל יעלה חלודה בקרב האויר הלח הרבה יתר מאשר יעלה בקרב האויר הצח; לאמר: בין האפנים הדרושים להתחברות הברזל והיסוד החמוצי, נמנה גם את הלחלוחית, ולא אך הכח המושך לבד אשר בין הברזל והיסוד החמוצי יברא את החלודה, כי אם גם מקום הברזל ועמדתו גורמים את החלודה לבוא –; וכן בדברנו על אדות הגחלת נדע כי היא אמנם יונקת אל קרבה מיני אויר הרבה, אבל התחברות חימית לא תתחבר אליהם בכל פעם ופעם. ואולם ברגע אשר אך תצית את הגחלת ההיא באש. והנה נהפכו הגחלת והיסוד החמוצי אשר באויר להתחבר יחד ולהיות לחומצי־גחלת, והיה תחת אשר שם פעלה הלחלוחית את פעולתה לחבר את שני היסודות, ראינו פה את החום פועל פעולתו, למען היותו הוא השדכן בין שני היסודות להתחתן יחד איש באחיו, ולרגל הדבר הזה נוציא משפט כי האפנים שונים הם איש מאחיו, ופעולתם שונה גם היא –; כן נראה כי יש אשר נחפוץ לחבר שני חמרים התחברות חימית, וחפצנו לא יצלח בידנו עד אם נהפוך בראשונה את אחד החמרים השנים לעשותו לנוזל; יש אשר דרוש לנו להרבות אש ולהוסיף להבה, בחפצנו לחבר את היסודות, ויש אשר שני יסודות מרכבים, ישובו להתפרד כאשר תגע בם יד האש או יד כל חום אשר יהיה – הראית אפוא, קורא יקר, מה רבו האפנים והדרכים אשר על פיהם יוצאים מעשי החימיא לפעולות אדם?

אור השמש גם הוא פועל פעולה גדולה בפני חמרים רבים למען התחברם יחד התחברות חימית, למשל בפני החלאָר או היאָד; תכונת החלאָר היא להשבית את כל הצבעים, ולכן יקחו אותו להלבין בו את השמלות ואת הבגדים, תחת אשר לפנים בחפצם להלבין פני אהת השמלות, שמו אותה אל מול פני אור השמש המלבין גם הוא, ולכן אמרו לפנים כי גם אור השמש הוא מין יסוד בין היסודות החימיים אשר פעולתו היא כפעולת אחיו השני הנקרא בשם חלאָר, ואולם עתה אחרי אשר נדע כי אור השמש איננו יסוד היוצא מאת פני השמש אל כל אפסי הארץ כי אם אך מראה בלבד היוצא מחיק השמש. עתה לא נוכל לבאר לנו את פעולת אור השמש בפני חמרים רבים, בלתי אם בהחליטנו כי אור השמש עושה את פעולתו אך כעין האויר הלח או כעין חום התנור האמורים למעלה, ומקומו יכירנו אך בין האפנים הדרושים להתחברות החמרים, והיה זה כל שכרו. – לפני שנים אחדות לא ידעו על אדות פעולת אור השמש על פני חמרים רבים כי אם מעט, ואך ידעו כי הוא ילבין את השמלות וכדומה, ואולם עתה, אחרי אשר גם בהיכל השר וגם באהל הרועה נמצאו כיום פוטוגראפיות שונות למיניהן, עתה מקום לנו לראות את הפעולות הנפלאות אשר ישים אור השמש בפני חמרים רבים² אם כה ואם כה, אחרי כי כל המעשה אשר על פיו יקומו לעינינו ציורי־אור הוא אך מעשה יוצא ירך החימיא.

אך בין האפנים האמורים, הכי נכבד הוא דבר אחד אשר יורנו מה הטבע דורש מאתנו בחפצנו להוציא התחברות חימית לפעולות אדם: ישנם חמרים אשר לא יתחברו יחדו בלתי אם בשימנו להם מארב למען אשר יארבו איש אל אחיו ויחכו לקראת רגע נכון, לקראת שעת הכשר, ברגע אשר יעזוב אחד היסודות את היסוד השני אשר אליו התחבר עד כה, והיה כאשר יארוב היסוד החדש לקראת צאתו, נראה כי ההתחברות החימית החדשה תקום לעינינו על נקלה, ואך אם נאריך את העת מעט קט, יסור החפץ מלב היסודות ותאותם להתחבר תחלוף כליל. – למען דעת את הדבר הזה ברור היטב נטל עלינו לשים לב אל הרכבת חומצי־הסאלפעטער, והרכבת האמאניאק, וגם הרכבת המים הראנו לפעמים בדבר הזה: חומצי־הסאלפעטער הם ילידי היסוד החמוצי והיסוד החנקי כאשר תדע; היסוד החמוצי נוטה תמיד להתחבר אל יסוד שני, ולעמתו היסוד החנקי הוא עצל ונרפה מאז במעשה ההתחברות הזאת, ולולא הדבר הזה, כי אז נהפך כל האויר המקיף אותנו אשר יסודותיו הם היסוד החמוצי והיסוד החנקי גם יחד – למבול חומצי־סאלפעטער, להשחית ולכלות את כלנו; אפס כאשר נחפוץ לעשות בעבורנו חומצי־סאלפעטער, הדרושים לנו יום יום לרגלי ענינים שונים, אז נטל עלינו לעמוד ולחכות לקראת רגע נכון, ברגע אשר ידח היסוד החנקי נדח מקרב אחד החמרים אשר שם התחבר עד כה אל יסוד אחר ואשר עתה הוסר מפקודתו, והיה בהגישך ברגע ההוא את היסוד החמוצי אל הבורח הזה, ורגע לא נאבד לבהלה, ומצאת כי יתחברו השנים על נקלה התחברות חימית ולעיניך יקומו חומצי־סאלפעטער. – אך מעשה המארב הזה יגדל עוד פי שבע בעשותך את האמאָניאק; האמאָניאק הוא יליד יסוד־המים והיסוד החנקי, כאשר ידעת, ומעשהו יצלה בידך אך בזאת אם תעמוד נכון לקראתם לקדם פני שני היסודות האלה ברגע אשר יעזוב איש איש את חיק כל יסוד שיהיה אשר אליו התחברו עד כה, יסוד־המים מקצה האחד והיסוד החנקי מקצה השני, ובלבד כי לא יאבד רגע לבהלה. – גם המים – המרכבים משני היסודות, היסוד החמוצי ויסוד־המים – גם הם לא יקומו להיות אך בנגיעה לבד בנגוע שני מיני האויר האלה איש אל אחיו, כי אם בזאת יהיו תמיד, אם נחבר אותם יחד ברגע אשר יעזבו איש איש את חיק אחד החמרים אשר אליו התחברו עד כה.

הלא עיניך רואות, קורא נכבד, כי אך סוד צפון בקרב האפנים האלה הדרושים למעשי החימיא, להרכבתה ולהפרדתה, סוד נעלה ונשגב עד למאד, והוא גם הוא את מסתרי הכחות הנסתרים בטבע, נמנה.

ח. מערכת נטיות החימיא למיניהן

הלא יבין עתה הקורא כי לא בנקל נוכל לשפוט על אחד החמרים לדעת אם הוא או משנהו נוטה יותר להתחבר אל השלישי ולמי מהם יתרון עז וכח מושך, ובכל זאת הנה כביר מצאה יד חוקרי הטבע, לדעת דבר ברור ומשפט צדק, להורות על פיהם מי מאבות היסודות יגדל בכחו המושך מרעהו, ולמי הבכורה איש איש אחרי אחיו.

נניח נא כי ליסוד החמוצי הבכורה – יען כי היסוד החמוצי נוטה יותר מכל אחיו להתחבר אל החמרים האחרים, ויען כי ערכו החימי רב מאד בשדה הטבע לעולל עלילות בכל מקום ומקום, והיה כאשר נבחנהו וננסהו, נראה כי נטייתו להתחבר אל החלאָר מעטה ודלה היא; אך הנה תגדל נטייתו להתחבר אל הגפרית ולהיות לחומצי־גפרית; גדולה יתר היא נטייתו להתחבר אל הפֿאָספֿאָר ולהיות לחומצי־פֿאָספֿאָר, או בהיות דרכו נכון לפניו, יתחבר אל היסוד החנקי ויהיה לחומצי־סאלפעטער; נקל מזה יתחבר אל יסוד־הגחלים, להיות לחומצי־גחלים, ונקל יתר מאד יתחבר אל יסוד המים; וכן תחזק ותגדל הנטיה כאשר נוסיף לנסות וכאשר נגש אל מיני המתכת: נטית היסוד החמוצי להתחבר אל הזהב ואל הפלאטין גדולה היא מנטיתו אל יסוד המים, אך נטיתו להתחבר אל הכסף, עור חזקה שבעתים, ועוד יותר מזה יתחבר אל הנחשת, ומן הנחשת תגדל נטייתו אל הצינק, ומן הצינק תגדל שבעתים להתחבר אל הברזל; אך גדולה מאד היא נטיתו להתחבר אל הנתר (נאטריום). ונטית היסור החמוצי הכי גדולה היא להתחבר אל הקאליום. – הלא ראית הקורא כי מצאה ידנו לערוך לפניך מערכה, לדעת על פיה את אבות היסודות למיניהם, למי הבכורה להתחבר אל היסוד החמוצי, איש אחר אחיו, ומי הקרוב ומי הרחוק, וראית כי כאשר ירחק היסוד ממנו, כן תגדל וכן תחזק נטייתו להתחבר אליו, ותקום לעיניך מערכה כזאת:

החלאָר, הגפרית, הפֿאָספֿאָר, היסוד החנקי, יסוד־הגחלים, יסוד־המים, הזהב והפלאטין, הכסף, הנחשת, הצינק, הברזל, הנתר, הקאליום.

אפס קצה היסודות הנודעים העברנו פה לעין הקורא לראשי מחלקותם, וכלם לא זכרנו, כי עצמו מסַפּר; אכן גם היסודות הנודעים האלה סרים למשמעת אפנים רבים אשר ישנו את הקותיהם ואת נטיותיהם כפעם בפעם, ולפי האפנים האלה יצאו לפעמים מן הכלל, – אבל בקרב היסודות האלה אשר ערכו פה לעין הקורא, נראה גם דבר פלא אשר לפיהו נעצור כח לחדור מעט אל מסתרי הטבע אשר בשרה החימיא: מערכת היסודות אשר ערכנו כסדרם לפני הקורא, הלא נעשתה ונערכה אך למען היסוד החמוצי והתחברותו אל איש איש מהם, אם בנקל ואם בכבדות, אכן איך נשוב נתפלא בראותנו כי המערכה הזאת נאמנת היא גם למען היסודות האחרים הנזכרים במערכה הזאת, לפי הסדר המסודר. למשל: אם נקח את החלאָר אשר הוא הראשון במערכה, נראה כי נטייתו הכי חזקה היא להתחבר אל הקאליום אשר הוא האחרון; אחרי הקאליום יתחבר החלאָר בנקל אל הנתר, להיות למלה אשר נאכל ממנו יום יום; וכן נוסיף ללכת במערכה ההיא אחרנית, מן האחרון אל הראשון, מן הברזל אל הנחשת ואל הכסף ואל הזהב ואל יסוד־המים ואל יסוד־הגחלים, ונדע כי החלאָר יתחבר אל כל אח³ מאחת מאלה, ואך אם בחירה תהיה לחלאָר הזה לבחור כאות נפשו, נראה כי יט יותר להתחבר אל הרחוק ממנו במערכה, מלהתחבר אל הקרוב אליו, לאמר: החלאָר נוטה יותר להתחבר אל הברזל מלהתחבר אל הצינק, להתחבר אל הצינק מלהתחבר אל הנחשת, להתחבר אל הנחשת מלהתחבר אל הכסף, וכן הלאה, עד אשר נראה כי אך למורת רוחו יתן אזן קשבת להתחבר גם אל יסוד־הגחלים, והוא לא יתחבר אליו בלתי אם גם אור השמש יעזור על ידו לעשות את ההתחברות הזאת, ורק אך בדי עמל ועבודה רבה יצלח חפצנו בידנו לחבר את החלאָר גם אל הגפרית והפֿאָספֿאָר והיסוד החנקי הקרובים אליו; ולפי הדברים האלה נוכחה לדעת כי המערכה הנתונה למען היסוד החמוצי, נאמנת היא גם למען החלאָר.

אבל קץ הנפלאות עוד טרם בא! גם היסוד השני במערכה, הגפרית, יסור למשמעת המערכה ההיא, והוא מתחבר אך בכבדות אל הפֿאָספֿאָר הקרוב אליו, או אל היסוד החנקי ויסוד־הגחלים, ואולם נקל יתר מאד תתחבר הגפרית אל יסוד־המים, למען היותם לאויר הנבאש הנודע בשם אויר־יסוד־מי־גפרית (שוועפֿעל־וואססערשטאָפֿף־גאז) ואשר נריח את ריחו מקרב ביצים נבאשות, והיסודות הנשארים כאשר ירחקו ממנו במערכה, כן תחזק וכן תגבר התחברות הגפרית אליהם, עד בואנו אל ההתחברות הכי חזקה אשר לגפרית, היא התחברותו עם הקאליום, להיות לקאליום של גפרית, – וכן משפט היסוד השלישי במערכה, הפאָספֿאָר, אשר יתחבר אך בכבדות אל היסודות הקרובים אליו במערכה, ואשר מדי התרחקם ממנו, כן תגבר וכן תקל התחברותו אליהם; אמנם גם היסודות הנשארים עוד במערכה סרים למשמעת החק האמור להתחבר נקל יתר אל הרחוק מלהתחבר אל הקרוב, ואך יען כי המערכה אשר ערכנו לעין הקורא מעטה ודלה היא, והיא עשויה בראשונה אך למען היסוד החמוצי בלבד, לכן לא נוכל להוסיף ללכת הלאה, למען אשר ננסה ונבחון את היסודות איש איש לבדו, והקורא יאמין לנו ויבין.

ובכן אפוא האם כל הפליאות ההן אך מקרה הוא? האם לא תשלט בזה יד חק אחד בטבע, טמיר ונעלם, והוא ומסתרי הרכבות החימיא אך ממקור אחר יצאו?

עוד מעט ונראה כי כביר מצאה ידנו להתחקות גם על שרשי המסתרים האלה!

ט. הנטיה החימית הכי גדולה היא בין היסודות הכי נבדלים למיניהם!

אם נשים עוד הפעם לנגד עינינו את מערכת היסודות לפי הסדר אשר ערכנו אותם בפרק האחרון, נראה כי היסודות הקרובים איש אל רעהו במערכה, קרובים הם גם בתכונתם, והרחוקים במערכה רחוקים הם מאד גם בתכונתם ובטבעם; והיה אם נחלק לנו אפוא את המערכה הזאת לשני חלקים, ובאשר שם יסוד־המים שם נשים את החלוקה, נראה כי החצי האחד יכיל בקרבו אך חמרים לבד אשר אין להם ולמתכת כל דמות וכל דמיון, כמו היסוד החמוצי, החלאָר, הגפרית, הפֿאָספֿאָר וכדומה, והחצי השני יכיל בקרבו אך מיני מתכת לבד; ואנחנו אשר ידענו כי יסודות החצי האחד מתחברים בנקל אל יסודות החצי השני נמצא כי דבר פלא יצוק במעשי החימיא, וחזיון לא נדע שחרו לאמר: החימיא איננה מחברת את החמרים והיסודות הדומים איש אל רעהו במראיהם או בתכונתם, כי אם להפך, החמרים והיסודות הנבדלים והשונים איש מרעהו תכלית שנוי הם הם יתחברו איש אל אחיו התחברות חימית!

ההתחברות הכי גדולה אשר ליסודות חימיים היא התחברות היסוד החמוצי והקאליום גם יחד; – היסודות השנים האלה נבדלים ושונים איש מרעהו תכלית שנוי, גם במראיהם החיצונים וגם בתכונתם הפנימית; היסוד החמוצי הוא מין אויר לבד, והקאליום הוא מין מתכת אשר עינה כעין הכסף למראה, ואך יען כי כה נבדלים ושונים הם איש מאחיו, לכן נראה כי התחברותם היא נקלה מאד מאד, וכמעט אשר ישכב מטיל קאליום לעין האויר רגע אחד, והנה כחו המושך משך אליו את היסוד החמוצי אשר באויר ויתחבר אליו ויהפך ויהי בין רגע לדבר אחר. הצינק והיסוד החמוצי נבדלים ושונים גם הם איש מרעהו תכלית שנוי ובכל זאת הלא נדע כי כאשר ישכב הצינק לעין האויר, יבוא אליו היסוד החמוצי ויקרום עליו בראשונה גלד לבן ושחוף מלמעלה כעין החלודה, ואחרי כן יאכלנו כליל. גם הברזל והתחברותו אל היסוד החמוצי נודעים לך, קורא מקשיב, וכן ראית את ממשלת היסוד החמוצי וידו הנטויה על כל אלה, תחת אשר הגפרית והגחלת וכדומה לא על נקלה יפלו ברשת היסוד החמוצי ההוא ולא בנקל יתחברו יחדו. ולפי הדברים האלה נוציא משפט כי החימיא נתנה חק נצב וקים אשר לפיהו אך **החמרים והיסודות אשר אינם דומים איש לרעהו ברב או במעט, מושכים איש את אחיו ואך הנבדלים והשונים איש מאחיו תכלית שנוי מתחברים יחדו! **

האיש אשר נסה מעודו לחקור חקר ולחשוב מחשבות הוא מחריש ומשתאה יעמוד על עמדו לראות ולהתבונן בזה אל חזיון נפלא בשדה הטבע אשר חק לו אחד ומי ישיבנו, כי אך מין ושאינו מינו ידובקו, אך דבר והפכו. הציר הצפוני אשר למאגנעט ירדוף להשיג אך את הציר הדרומי, ומלפני הציר הצפוני יסתר; העלעקטרית השוללת תרדוף להשיג אך את המחיבת, והשוללת היא צרתה; וכן גם בשדה החימיא יתחברו יחד אך המינים השונים והנבדלים איש מרעהו מן הקצה אל הקצה – האם לא יעלה עתה הרעיון על לבנו כי אך שרש אחד לכל הדברים הרבים האלה וכי כלם אך ממקור אחד יצאו? הלא לא הבל נפצה פינו לאמר אך מקרה הוא, כי בכל מקום אשר נמצא כח אחד מן הכחות הפועלים, שם נמצא גם את הכח המפריע לעמתו, ומחיק שניהם, מחיק הכח הפועל והכה המפריע גם יחד, יוצא כל דבר לפעלו. – בכל החמרים אשר בארץ מצאנו כח מושך בכל אטם ואטם אשר ימשוך ואשר יחזיק את כלם בעבותות חזקות, ולעמתו נצב על ידו גם כח דוחה אשר ידחה אחור, ואשר ירחיק איש מאחיהו ביד חזקה ובכח גדול; במערכת צבא השמים משוטטים הכוכבים וכל גרמי השמים, וחפץ נטוע בם לסור ולשוטט עד מקום אשר גבול לו אין ועד מרחב אשר לו אין קצה, אך לעמתו ימשול גם כח מושך אשר יחזיק אותם על מכונם ואשר ישים להם חק וגבול, ולו משול משלה אך ידו לבדו, כי אז הקריב את כל צבאות השמים אל מקום אחד ויעש אותם כדור אחד; ופלא הוא! שני הכחות האלה אשר תעודותיהם ותכליתם שונות הן מן הקצה אל הקצה, הם המה מסדרים את הכוכבים ואת כל צבא השמים במשמרותיהם ברקיע ממעל, והם המה יתנו להם את הסדר והמשטר אשר כל עין לא תשבע מראותם ואשר כל לב איש ירחש להם תמהון ושממון מן העולם ועד העולם, מאז ועד היום…

כל המראות והחזיונות אשר ראינו עד כה, מראות המאגנעט והעלעקטרית והחימיא גם יחד, כלם ממקור אחד יהלכו, ואך כח אחד גדול ורב מאד, נעלם ולא נודע עד היום, ימשל בם, ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו; כל החיים וכל הבריאה עומדים וקימים אך על פי הכח האחד ההוא, ואנחנו עוד נדבר בו דברינו, בבואנו אל קץ מאמרנו בדבר ״הכחות הנסתרים בטבע״, ואולם עתה נטל עלינו לשוב אל חקי החימיא אשר כבר גלוים וידועים לחכמינו, ולהעבירם לעין הקורא אחד אחד, למען דעת ולמען הבין את כל החדשות אשר הביאה העת החדשה בכנפיה, ולמען הוציא את המשפט כי החימיא אשר בראשית הדברים לא תדמה אל העלעקטרית ברב או במעט, החימיא הזאת היא אחות להעלעקטרית ודומה אליה בכל, אשר עוד מעט ונחליט, כי בלעדי מראות החימיא לא היתה לנו העלעקטרית, ובלעדי העלעקטרית לא היו לנו מראות החימיא מעולם.

י. תכונת הנטיות החימיות

ששים וחמשה אבות יסודות הם, והמה מתחברים יחד שנים שנים התחברות חימית, להיות לדבר אחד, ובהיות כדבר הזה, נקרא את ההתחברות הזאת בשם התחברות פשוטה. היסוד החמוצי והגפרית הם מן הששים וחמשה, ובהתחברם יחד יהיו לחומצי־גפרית, ויען כי יסודותיהם הם אך שנים, לכן נקרא גם את התחברותם אך התחברות פשוטה; ומיני ההתחברות הפשוטה הם רבים מאד מאד, כי כל יסוד ויסוד מתחבר אל משנהו התחברות חימית פשוטה; החלאָר יתחבר אל היסודות האחרים, וכן היאָד, הבראָם, הגפרית, הפֿאָספֿאָר וכדומה, מתחברים אל אבות היסודות האחרים ומספרם עצום מאד ואין למו ספורות, ואנחנו נקרא לכל המינים האלה המתחברים התחברות פשוטה, מינים אשר למחלקה הראשונה, ועינינו תראינה כי גם החמרים הנולדים על פי התחברות פשוטה, גם הם נוטים המה לשוב ולהתחבר גם אל יסוד שני. – הלא ידעת הקורא כי הברזל והיסוד החמוצי מתחברים יחדו; לאמר: גם הם והתחברותם על המחלקה הראשונה נחשבו; אכן אם תקריב עתה עליהם גם מעט חומצי־גפרית, אז תראה כי יתחברו החמרים השנים האלה יחדו ויהיו למין חדש אשר עינו כעין מלח ירוק ואשר רבים ידעוהו בשם פיטריול של ברזל, וההרכבה החדשה הזאת נחשבת על המחלקה השנית, ויען כי רוב המינים אשר למחלקה השנית ההיא, פנים ותמונה להם כעין המלח, לכן נקרא אותם בשם ״מיני המלח". – אכן גם מיני מלח אלה ישובו להתחבר גם הם מחדש להיות למלח־משנה, וההתחברות החדשה הזאת נחשבת על המחלקה השלישית.

אבל כל המינים האמורים וכל דברי הרכבתם יוצאים ובאים על פי חקים נצבים וקימים, ומהם לא יסורו אף במעט, כי פי הטבע ישמור רוחם, ואחרת לא תקום ולא תהיה. אם תביא לפני איש מבין חכמת החימיא כל חמר אשר יהיה, אם בן המחלקה הראשונה או אם בן השניה או אם בן השלישית, וראית כי כרגע יגיד לך, מה הם היסודות הפשוטים אשר על פיהם נעשה החמר המובא לפניו, וגם את משקל כל יסוד ויסוד אשר בו יגיד לך, ולא יפלא ממנו דבר, ואף חטא לא יחטא כמלא השערה, כי אין דבר בארץ אשר חקותיו ומשפטיו נצבים וקימים הכן היטב, מבלי לנטות הצדה אף מעט, בהטבע וחקותיו ומשפטיו; והיה אם אך הצלחת לגלות ולדעת את חקותיו, אז תלך לבטח באין מחריד ונתיבתך ישרה לפניך ומסלתך נכונה כנכון היום, והטבע נגולה לפניך כספר; ויען כי חקות החימיא נודעים ונגלים לנו בכל, לכן עומדות רגלינו בה על אדמת איתן אשר לא תמוט, וכל משפטיה פרושים כשמלה לעינינו לבלתי לנטות בם ימין או שמאל.

החק הראשון הוא לאמר: אם שני יסודות מאבות היסודות יתחברו יחד איש עם רעהו, נדע כי התחברותם היתה אך על פי משקל מצומצם ומדויק.

החק הזה אומר: דרשוני! הלא ידעת הקורא כי המים הם אך התחברות היסוד החמוצי ויסוד־המים גם יחד – אך אל נא יהיה דבר עם לבבך לאמר, יש מים, ובם עצור יסוד חמוצי יתר מעט מאשר עצור במים אחרים, כי לא כן, והיה גם בקחתך לך מים מן הים או מן המעין או מן הקרח והשלג או מן הטל והגשם, וראית ומצאת בכל פעם, כי בכל ליטרא מים עצור מספר לאָטה ידוע של היסוד החמוצי ומספר לאָטה ידוע של יסוד־המים, ואין כל חוקר בעולם – וגם מיד הטבע יפלא כדבר הזה – להוסיף על המים ההם אף אטם אחד מאטמי היסוד החמוצי או אטם אחד מאטמי יסוד־המים נוסף על המספר העצור בכל המים הנמצאים בארץ, יען כי משקל שני היסודות בהתחברם יחד הוא מצומצם ומדויק עד בלתי חקר. – היסוד החמוצי בן מאה לאָטה מתחבר בדיוק ובצמצום אל שנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים, למען היותם יחד למאה ושנים עשר לאָטה מים, לא נוסף ולא נגרע דבר; אם תביא לך 100 ליטרא מן היסוד החמוצי לעשות מהם מים, נטל עליך להביא לך ½12 ליטרא יסור־מים, ואם יחסר בם אף אטם אחר, חטאת אל המטרה, כי בהוסיפך מעט על היסוד החמוצי או על יסוד־המים לפי הערך, לא יעלה העודף להמנות בם, ולא יט להתחבר אתם התחברות חימית.

וכמשפט המים כן משפט כל היסודות המתחברים; למשל, חומצי־הגפרית נעשים תמיד על פי מאה חלקים גפרית ומאה וחמשים חלקים יסוד חמוצי, לא נוסף בהם ולא נעדר מהם אף אטם אחד, ויד כל אמן לא תשכיל להוסיף או לגרוע; השיד אשר נשרוף לנו יום יום, נעשה על פי המתכת הנקראה בשם ״קאלציום״ ועל פי חלק ידוע מן היסוד החמוצי, כי בחברנו 250 חלקים קאלציום אל 100 חלקים יסוד חמוצי, נעשה השיד, לא שונה דבר אם נשרוף אותו מן הגיר או מן השיש, מן הקרטיקון או מן הגרם מקליפת הביצה או ממין אחר, ובלבד שיהיו בקרב 350 לאָטה שיד, 250 לאָטה קאלציום, ומאה לאָטה יסוד חמוצי, כי זה כל השיד.

אך מה שרש לדבר הנפלא הזה? מדוע לא נוכל לעשות לנו דבר אשר עצור בו מעט מן היסודות יותר מאשר תצונו החימיא? – אכן יך הכח המושך עושה פלא, והיא שמה חק וגבול לאמר, זה הוא המאכל אשר יאכל היסוד האחד מן השני ולא יותר, ובזה ישקיט את רעבונו, ומן היותר לא יעכל גם את המעט מן המעט. – בפרק הבא נשים לב לדבר הזה.

יא. מערכי המשקל אשר להרכבה חימית

כל יסוד מאבות היסודות האמורים יתאוה תאוה עזה להתחבר אל יסוד שני מאבות היסודות ההם, כעין אשר יתאוה איש לאכול מאכל אשר יאכל; אפס כי נצליח תמיד להשקיט את רעבון היסוד ההוא על פי מנה אחת מצומצמת ומדויקת אשר נִתּן לו מן היסוד השני, ומן המנה הזאת לא נוכל להחסיר מאומה וגם העדיף עליה לא נוכל – אך מה יהיה משפט תאות האכילה הזאת וחקי המנות האמורות?

גם הפעם נקחה לנו למשל את היסוד החמוצי 100 לאטה יסוד המוצי נמצאים לפנינו, וכן נמצאים לפנינו הרבה יסודות מאבות היסודות אשר נוכל לחברם כפי חפצנו, איש איש אל מנת היסוד החמוצי האמורה, ואנחנו ידענו כי בחפצנו לחבר אותם אל יסוד־המים, נטל עלינו להגיש אליהם ½12 לאטה ממנו, להשקיט בהם את רעבון היסוד החמוצי בן המאה, למען צאת מהם ½112 לאטה מים, אך אחרי אשר ידענו במה נכפר פני מאה לאָטה יסוד חמוצי אם נגיש אליו מאכל יסוד־מים, נלכה נא ונראה מה יהיה משקל החלאָר, אם נאמר להשקיט בו את רעבון היסוד החמוצי בן 100 לאָטה; הידרש לנו חלאָר יותר או מעט? – החלאָר ידרש לנו יותר! כי בעשותנו את הנסיון לחבר 100 לאָטה יסוד חמוצי אל החלאָר נמצא כי לא נשקיט את רעבונם עד אם הגשנו לו 440 לאטה מן החלאָר – ויען כי ידענו כי 100 לאָטה יסוד חמוצי אכלו לשבעה אך ½12 לאטה יסוד־מים, תחת אשר מן החלאָר יאכלו 440 לאָטה, ונוציא משפט כי ½12 לאָטה יסוד־מים עם 440 לאָטה חלאָר ישאו יחד במאזנים, לאמר, כי הכח המשביע אשר לשניהם נושאים בד בבד יחד, ואנחנו נוכל לבחור כאות נפשנו – ואולם עוד לנו מלים.

אם הדבר הזה היה לך לפלא, קורא יקר, בעינינו לא יפלא, כי הלא ידענו דברים רבים בארץ, אשר המעט מן החמר האחד נושא בד בבד עם הרב אשר לחמר השני; ואולם שבעתים תתפלא בראותך מה יהיה משפט הנסיון. בחפצך לחבר את יסוד־המים עם החלאָר גם יחד. – מה זאת? ½12 לאטה יסוד־מים יאכלו 440 לאטה חלאָר, לא מעט מזה ולא יותר! וכן תראה כי ½12 לאטה יסוד־מים אשר משפטם כמשפט 440 לאָטה חלאָר בתור מזון להאכיל בו את היסוד החמוצי, גם הם ירגישו רעבון בקרבם בד בבד כרעבון היסוד החמוצי בן 100 לאָטה, וגם הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אם נשקיט את רעבונם רק בארבע מאות וארבעים לאָטה מן החלאָר!

היוצא לנו מזה: בראשונה השתוממנו בראותנו כי 100 לאָטה יסוד חמוצי ימצאו את ספקם בשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים לבד להשקיט בם את רעבונם, תחת אשר בטנם, תצעק הב הב עד 440 לאָטה בהלעיטנו אותם מן החלאָר; ועתה הראנו הנסיון אחרת, כי מנה קטנה בת ½12 לאָטה יסוד־מים אשר היא בעינינו כאין וכאפס, והנה בֵרכה הטבע בבטן גדולה מאד, והיא לא תשבע עד אם אכלה 440 לאָטה מן החלאָר; וכן נדע כי תאות ½12 לאָטה יסוד־מים גדולה בד בבד כתאות 100 לאָטה יסוד חמוצי, ונביא עתה לבב חכמה לאמר: לכן יתחברו יחד ½12 לאטה יסוד־מים עם 100 לאָטה יסוד חמוצי, יען כי גם תאותם נושאת יחך בד בבד! אבל התאוה הזאת, תאות האכילה החימית מה היא? – הלא אך הכח המושך החימי אשר ישים משטרו בין כל היסודות הנזכרים למעלה, ואנחנו עוד נוציא מן הדברים האלה גם תורה חדשה, לאמר: יען כי 100 לאטה יסוד המוצי מתחברים רק אל ½12 לאַטה יסוד־מים, לכן נדע כי הכח המושך אשר למאה לאָטה יסוד חמוצי הוא בד בבד ככח המושך אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים!

הנפלאות והמשפטים אשר מצאנו בזה בקרב שלשת היסודות: היסוד החמוצי, יסוד־המים והחלאָר, כל אלה נמצא גם בקרב כל הששים וחמשה אבות היסודות ועל פי הדבר הזה נגלה לעינינו חק כביר בטבע החימיא והרכבותיה, חק אשר הרכיב אותנו אל עָל, ואשר אך על פיהו נוסדת חכמת החימיא על עמודים חזקים.

יב. היסודות החימיים מתחברים לפי ערכי משקלם

ננסה נא לערוך עתה לעין הקורא מערכת יסודות אחדים ומשפט רעבונם ואכילתם איש איש לפי כחו.

הלא ידענו כי כח האכילה אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים הוא ככח האכילה אשר למאה לאָטה יסוד חמוצי, וכי על כן יתחברו 100 לאָטה יסוד חמוצי אל ½12 לאָטה יסוד־מים להיות למים, ואולם תאות האכילה אשר לחלאָר קטנה היא, ולכן נטל עלינו לקחת 440 לאָטה חלאר למען היות כחו המושך נושא במאזנים עם הכח המושך אשר למאה לאָטה יסוד חמוצי או אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים; והיה אם נקח לנו עתה את יסוד־הגחלים לנסות בו נראה כי דרוש לנו 75 לאָטה ממנו למען אשר נוכל לחבר אותו אל 100 לאטה יסוד חמוצי ושניהם יחדו יהיו למין חדש, לאד הגחלים הנודע אשר ישים מחנק לצוארי אנשים רבים בסגרם פתחי תנוריהם בטרם בוא עת; וכן ראינו כי הכח המושך אשר לשבעים וחמשה לאטה יסוד־הגחלים ישא בד בבד עם הכח המושך אשר למאה לאָטה יסוד חמוצי או אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים או אשר לארבע מאות וארבעים לאָטה חלאָר. – אם נקח לנו עתה את הגפרית לנסות בה, נראה כי כחה הוא כחצי כח היסוד החמוצי, יען כי החבור לא יקום ולא יהיה בלתי אם בקחתנו לנו 200 לאָטה גפרית לעמת המאה אשר לַיסוד החמוצי; הפֿאָספֿאָר ימעט פי ארבעה בכחו, ועל כן נטל עלינו לקחת ממנו 400 לאָטה, אם נחפוץ כי ידמה כחו המושך אל הכח המושך אשר למאת לאטה יסוד חמוצי; מן היסוד החנקי נקח לנו 175 לאָטה, ומן הנַתְּריום 290; ואתה ידעת, הקורא, כי 290 לאָטה אלה דומים בכחם המושך אל 440 לאָטה מן החלאָר, ושניהם גם יחד זה בכה וזה בכה דומים אל 100 לאָטה יסוד חמוצי; ואחרי כי מעשים בכל יום הם אשר יחברו המחברים את החלאָר ואת הנתריום יחדו לעשותם למלח (הוא המלח אשר יעלה על שלחננו מדי יום ביומו), הלא בין תבין עתה כי לארבע מאות וארבעים לאטה חלאָר דרושים 290 לאָטה נתריום, והם יתחברו יחדו והיו בידך 730 לאָטה מלח, ועתה בעיניך לא יפלא בראותך כי יבוא איש לפני חכם יודע דעת החימיא וְשָׂם לפניו מלא קמצו מלח, והיה אך כאשר הִשָׁקַל שָׁקל המלח, והגיד לו בעל החימיא את משקל החלאָר ואת משקל הנתריום אשר בו, בד בבד, הכל מדויק ומצומצם היטב. – ובכן נשימה נא עתה לפני הקוראים עוד יסודות אחרים מאבות היסודות הידועים, ואת מספר המשקל נשים לרגלי כל אחד ואחד, למען אשר ידע כמה לאָטה יקח מזה או מזה להוציא ממנו כח מושך בד בבד ככח המושך אשר למאה לאָטה יסוד חמוצי: הנסיון הורה אותנו לדעת כי נטל עלינו לקחת מן הברזל 350 לאָטה, מן הצינק 409 לאָטה, מן הבדיל 737, מן העופרת 1294, מן הנחשת 396, מן הבסף החי 1250, מן הכסף 1350 ומן הזהב 2462 לאטה, ואיש איש מן היסודות האלה ידמה במשקלו. זה אל 100 לאָטה יסוד חמוצי.

אכן תועלת משנה צרורה בכנפי המספרים האלה, אחרי כי לא אך לעמת היסוד החמוצי לבד הם נצבים ועומדים, כי אם גם לעמת אבות היסודות האחרים, לדעת על פיהם את אפני התחברותם למיניהם, כמה נטל עלינו לקחת מן היסוד האחד באמרנו להרכיב אותו אל יסוד שני; נניח נא כי יבוא איש ויחפוץ לעשות לו צינאָבער, הוא הצבע האדום הנחמד אשר הציָרִים יוקירוהו מאד ויהללוהו מעברים, והוא נעשה על פי גפרית וכסף־חי, ואך זאת לא ידע האיש מה יהיה משקל הגפרית אשר יקח ומה יהיה משקל הכסף החי, או אז ישים פניו אל המספרים האמורים, והיו עיניו רואות את מוריו לדעת על פיהם פשר דבר: מאתים חלקים גפרית נושאים בד בבד עם מאה חלקים יסור חמוצי, וגם 1250 חלקים כסף חי נושאים יחד עם 100 חלקים יסוד חמוצי, ולכן הלא נראה כי דרושים לנו 200 חלקים גפרית לחברם יחד עם 1250 חלקים כסף חי, לעשותם לצינאָבר. – וכמשפט הזה כן משפט כל אבות היסודות אשר זכרנו בשמם ואשר לא זכרנום, ומספר חלקיהם המתחברים אל כל יסוד שהוא, נושאים יחד גם עם כל היסודות האחרים, לפי ערך כל יסוד ויסוד, ובעשותנו הרכבות חימיות, נוכל לקחת אותם כאות נפשנו, איש איש מן היסודות תחת יסור משנהו.

האם אך מקרה הוא לבד? האם לא יד רוממה, ירד חק נאמן בטבע שולטת בכל אלה? מדוע דרושים 1250 לאָטה כסף חי, במקום אשר מן היסוד החמוצי דַיָם לנו 100 לאָטה? מאתים לאטה גפרית עצומים בכחם המושך כמאה לאָטה יסוד חמוצי – האם אך מקרה הוא אפוא כי דרושים לנו בצמצום מאתים לאָטה גפרית לחברם אל 1250 לאָטה כסף חי? – הלא יד נעלמת עושה זאת, והיא שולטת ברזי עולם אלה; ואם כי עוד יפלא להחליט כי באנו עד שרש התעלומות האלה – אך הנה כביר מצאה ידנו, ומגמת פנינו קדימה יום יום, ואת אשר ידענו אותה נגיד עתה באזני הקורא, כי תאוה היא לנפש יודעת ורוב תורה צרור בכנפיה.

יג. התאוה והכח ביסודות חימיים

אף כי אמרנו כי תאות כל יסוד אשר יהיה, נושאת יחד עם תאות היסוד משנהו, להתחבר איש איש מהם אל היסוד השלישי – אך הנה לפעמים נראה כי התחבר יתחבר אחד היסודות אל משנהו לפי ערך משקליהם, ובא רעהו השלישי וחקרו, ויגרש את השני מגבול הראשון, והוא את מקומו. ימלא. למשל, אם נקח לנו 100 לאָטה יסוד חמוצי לחברם אל ½12 לאָטה יסוד־מים, הלא יקומו לעינינו ½112 לאָטה מים; ולרגל הדברים הנאמרים למעלה נוציא משפט, כי הכח המושך אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־מים הוא בד בבד ככח המושך אשר למאה לאָטה יסור חמוצי; אך הנה גם זאת ידענו על פי הנסיונות העשוים לדבר, כי 489 לאָטה קאליום מתחברים גם הם אל 100 לאָטה יסוד חמוצי, לאמר, גם תאותם היא בד בבד כתאות ½12 לאָטה יסוד־מים, אכן אם כן הוא הדבר, מדוע אפוא נראה כי כאשר נטיל את הקאליום אל תוך המים, יחלק הקאליום את המים ויגרש את יסוד־המים מגבולם, ויתחבר אל היסוד החמוצי אשר שם?

קום נא והטילה מעט מתכת קאליום אל תוך קערה מלאה מים, ומחזה יפה תחזינה עיניך: המתכת נובעת ושטה על פני המים סביב סביב, ואחרי כן תתחמם, ואחרי כן יעלה אד מן המים והיה לאש בוער, וככה יחלוף הקאליום כליל, ומשקל המים יכבד מעט, וכל החזיון בא עד קצו. אך מה זה היה פה? – הלא אך דבר כמשפט: נטית הקאליום להתחבר אל היסוד החמוצי אשר במים גדולה היא מנטית יסוד־המים אשר התחבר אל היסוד החמוצי ער כה, ולכן עצר הקאליום כח להתחבר עתה אל היסור החמוצי אשר במים התחברות עזה מאר, עד כי גם התחמם יתחמם, וברגע ההוא כאשר נוכח יסוד־המים כי בא צר ואויב אל שעריו, נס מלפניו, ואך בהיות מין האויר הזה, אויר הנוטה לשרפה, התחמם גם הוא לרגל הקאליום, ויעל באש בוער, ובעת ההיא התחברו יחד היסוד החמוצי והקאליום ויהיו למין מלח, והמלח הזה נמס בתוך המים הנשארים. ובכן נראה כי גדול הכח החימי אשר לקאליום מכח החימי אשר ליסוד־המים – ואיככה? הלא אחת אמרנו כי תאותם נושאת בד בבד גם שניהם יחד? אך הנה זאת היא תורת הרבר ומשפטו:

אמנם נכון ונאמן הוא המשפט, כי ½12 לאָטה יסוד־מים ישאו בד בבד עם 489 לאטה קאליום, ותאותם לאכול את היסוד החמוצי אחת היא, כי כזה כן זה ישקיטו את רעבונם במאה לאָטה מן היסוד החמוצי, אבל תשוקתם איננה דומה תשוקת איש אל תשוקת אחיו. למשל, אם נשים מאכל לפני שני אנשים רעבים, והמאכל הזה דיו להשביע נפש אחד מהם, ואך כי האחד הוא זולל, תחת אשר השני יאכל תמיד אך כנפשו שבעו במנוחה ובשלוה; האם נתפלא אפוא אם נראה כי הראשון ימהר ויחיש מעשהו, לא אך לאכול את אשר לפניו, כי אם גם אֹכֶל להכרית מפי רעהו, וביד חזקה יקח גם את הפת אשר כבר הביא השני אל בין שֵניו? הלא תלעג למשל הזה קורא מבין, יען כי לא נאמן הוא בכל, ואולם תורה אחת תצא לך ממנו לבלתי המיר את התאוה בתשוקה, כי התאוה רומזת אך אל כמות האכילה, אם רב ואם מעט, תחת אשר התשוקה תדבר באיכות האכילה לדעת אם מהר ואם לאט, והיה גם פה כדבר הזה: תאות 489 לאָטה קאליום נושאת בד בבד עם תאות ½12 לאָטה יסוד־מים, לאכול 100 לאָטה יסוד חמוצי, ואך בזאת יבדלו כי תשוקת הקאליום למלא את רעבונו היא עזה וחזקה עד מאד, עד כי יעצר כח למלט טרף משני יסוד־המים ולהוציא בלעו מקרב לועו. הנה כי כן דברנו במליצה חידות, ואולם אם בשפת החכמים נדבר, נטל עלינו להגיד כדבר הזה: שנים שנים יסודות מאבות היסודות יעצרו כח להתחבר יחך התחברות חימית, בעת אשר שניהם ראוים וכשרים לדבר ובעת אשר ערך משקלם איש איש לפי ערכו נושא יחד בד בבד למען היות גם כחם המושך נושא עמם יחד; ואולם גם אם התחברותם זאת עשויה וגמורה, לא נוכל עוד להחליט, כי גם כחם אשר על פיו יתחברו, נושא יחד כח איש עם כח אחיו, ולכן גם בהתחבר שני יסודות יחרו, עוד לנו מלים לשאול: עד כמה כח התחברותם מגיע, ואם נאמן הוא הכח הזה, ואם לא ימוט בבוא גם צר אל גבולו להדיחו משאתו?

אך יד מי תִכְּנה את השנויים האלה? מדוע נראה כי ½12 לאָטה יסוד־מים יעצרו כח לאסור אליהם את משקל היסוד החמוצי בד בבד ככח אשר יעצרו 489 לאָטה קאליום לאסור אליהם גם הם את משקל היסוד החמוצי ההוא? ואיככה אפוא יעצור הקאליום הזה כח להניס את יסוד המים מלפניו גם אחרי אשר היה למים? – הלא גלוי הדבר לפנינו כי אך יד כח נסתר בטבע עושה נפלאות וגדולות, ודבר סתר הוא חתום באוצרות הטבע כי חלק קטן מאחד היסודות יינק אל קרבו מלשד היסוד השני בד בבד כאשר יינק ממנו חלק גדול מאד מן היסוד השלישי, וכן גם כי היסוד השלישי הזה יעצר כח להניס מלפניו את הראשון גם אחרי אשר התחבר התחברות חימית אל השני – אבל החכמים יודעי חכמת הטבע עשו וגם הצליחו, כי יצאו בעקבי המסתרים האלה, וינסו לגלות את שוליהם על פניהם ואת אשר ראו הגידו; ואנחנו גם אנחנו נכונים הננו להעביר כל אלה על פניך, וידעת את אשר לא ראית, וראית את אשר לא ידעת; ואולם בטרם נלך הלאה עוד לנו מלים.

יד. התחברות אחד היסודות החימיים אל מנות רבות

בדברנו בדבר החקים אשר להרכבות החימיא, אמרנו כי אך בזאת נוכל לחבר שני יסודות יחדו, אם נקח לנו משניהם, איש איש לפי משקלו, משקל אחד ידוע; ועתה עוד לנו להוסיף חק שני אשר ברגע הראשון יהיה בעין הקורא כמתנגד אל החק הראשון, ואשר גם הוא נאמן ונכון הוא כנכון היום – ידענו כי בחפצנו לחבר את הגפרית ואת היסוד החמוצי יחד, עלינו לקחת 200 חלקים מן הגפרית ומאה חלקים מן היסוד החמוצי; האם לא נאמין אפוא כי אין לאל ידנו לעשות מן הגפרית והיסוד החמוצי דבר, בלתי אם את הדבר הזה הנעשה בהתחבר המאתים אל המאה? ואולם לא כן הוא אתנו: הנה זה מאות שנים, אשר ידעו החוקרים לעשות על פי תערובת הגפרית והיסוד החמוצי ארבעה מינים שונים, ואנחנו בימינו אלה עוד יתר עז לנו לעשות מהם שבעה מינים, הכל לפי ערך המשקל אשר נקח מן היסוד האחד לעמת היסוד השני. אבל הקורא בתם לבבו יאמר כי אך משגה הוא אתנו או כי אין לבנו הולך אחרי האמת, אחרי כי זה מעט אמרנו, כי אך גבול אחד הושם לכל היסודות, לקחת מן האחד או מן השני משקל ידוע, והמשקל הזה לא ישונה ולא יומר לעולמים אך הבה נא וראית כי אך רק על פי החק השני הזה יאושר ויקוים החק הראשון, וכי לרגלו נעצר כח להרים את המסך מעל פני הסוד האדיר אשר בטבע החימיא.

נראה נא מה הם ערכי המשקל אשר עלינו לערוך בחפצנו לחבר את הגפרית ואת היסוד החמוצי לארבעת מיניהם ונוכחה לדעת כי אך יד משקל מצומצם ומדויק היטב שולטת גם בזה. אם נקח לנו 200 לאָטה גפרית ומאה לאָטה יסוד חמוצי, יקום לעינינו מין אשר לא עצרנו עוד כח לעשותו לבדו ואשר אך על שרשיו התחקינו בהיותו בלול בקרב יסודות אחרים, והמין הזה הוא בלי תפונה מין אויר, ושמו הוא חומץ בן גפרית־תחתית (אונטערשוועפֿליגע זיירע); – וכן אם נחבר 200 לאָטה גפרית אל 200 לאָטה יסור חמוצי, יקום לעינינו המין הנקרא חמץ בן גפרית (שוועפֿליגע זיירע), והוא האויר הבוטה והחודר, אשר כל איש הריח את ריחו, בהבעירו שחיף עץ גפרית ובהריחו להב אש התכלת, בטרם עוד היה שחיף העץ למאכלת אש; – וכן יצלח לנו בדי עמל לחבר 400 חלקים מן הגפרית אל 500 חלקים מן היסוד החמוצי, ויצא לנו מין הנקרא בשם חומצי גפרית־תחתית (אונטערשוועפֿעל־זיירע); – אך נעלה מכל אלה הוא המין הנודע בשם חומצי־גפרית (שוועפֿעלזיירע), הנעשה על פי 200 חלקי גפרית המחוברים אל 300 חלקי היסוד החמוצי. – הלא רואות עיניך אפוא, קורא מקשיב, כי לא אך משקל אחד הושם לגפרית וליסוד החמוצי, כי אם משקלים רבים, ולא זה בלבד, כי אם גם לשבעה מינים התחבר יתחברו שני היסודות האלה, פעם בכה ופעם בכה; ואולם אל נא יהיה דבר עם לבבך בראותך זאת להחליט, כי חק המשקל כלו לשוא הוא, ולשוא שמנו אותו ליסוד מוסד לידיעות החימיא; כי עוד מעט וראית, כי גם המספרים החדשים האלה מיוסדים על אבן פנה נכונה, בהכרח, ולא לפי אַות נפשנו נחלק להם בקו. מאתים חלקים מן הגפרית לא יתחברו אל היסוד החמוצי אל כל משקל שהוא, כי רק אך אל משקל נכון ומצומצם, למשל 100 או 200 או 300 או 400 חלקים מן הגפרית, או 500 חלקים מן היסוד החמוצי ראוים הם להתחבר התחברות חימית, ולכן נוציא משפט, כי אמנם יכול נוכל לחבר את היסוד החמוצי אל הגפרית על פי דרכים שונים ולפי מנות שונות, אך הנה בכל פעם ופעם נראה את שנוי המשקל רק עד כדי מאה שלמה, והדבר הזה יורה אותנו, כי אם נעצר כח לחבר את היסוד האחד גם בהיותו כפול או משולש או מרובע, אל יסוד שני, אך אין לאל ידנו לחברו כאות נפשנו וכרצוננו גם על פי משקלים אחרים.

אכן עוד יתר שאת לחק הזה בהתחבר היסוד החמוצי יחד עם היסוד החנקי, אחרי כי גם להם דרכים שונים ומנות שונות: הלא ידענו כי 175 לאָטה יסוד חנקי מתחברים אל 100 לאָטה יסוד חמוצי – ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, נכנה את המאה ושבעים וחמשה החלקים האלה בשם ,מנה אחת' וכן גם את מאת החלקים נכנה בשם ,מנה אחת' – ועתה עלינו. להוסיף כי על פי חמש דרכים שונות נוכל לחבר את שני היסודות האלה, ואך רק כי נכפול או נשלש או נרביע או נחמש את מנת היסוד החמוצי, אבל לא כי נקח ממנו כאות נפשנו. הנסיון יורה אותנו כי מנה אחת מן היסוד החנקי (175) ומנה אחת מן היסוד החמוצי (100) מתחברים יחד להיות לחבור הקטן אשר ליסוד חמוצי וליסוד חנקי (שטיקקשטאָפֿף־אָקסידול); מנה אחת מן היסוד החנקי (175) ושתי מנות מן היסוד החמוצי (200) מתחברים יחד להיות לחבור הגדול אשר ליסוד חמוצי וליסוד חנקי (שטיקקשטאָפֿף־אָקסיד); מנה אחת מן היסוד החנקי (175) ושלש מנות מן היסוד החמוצי (300) מתחברים יחד להיות לחמץ הסאלפעטרי; מנה אחת מן היסוד החנקי (175) וארבע מנות מן היסוד החמוצי (400), מתחברים יחד להיות לחומצי סאלפעטער־תחתית (אונטערסאלפעטער־זיירע); מנה אחת מן היסוד החנקי (175) וחמש מנות מן היסוד החמוצי (500), מתחברים יחד לחומצי־סאלפעטער. – ובכן הלא נראה מזה כי למאה ושבעים וחמשה חלקים מן היסוד החנקי, נוכל לחבר רק מאה או מאתים או שלש מאות או ארבע מאות או חמש מאות חלקים מן היסוד החמוצי, והשנוי אשר בין הדרך האחת עד השנית עולה תמיד עם מאה שלמה, והיה אם נגרע מן המאה הזאת או אם נוסיף עליה מעט, לא יצא כל מעשה חימי לפעולות אדם.

הלא ישכיל ויבין הקורא, כי שרש בל ימוט לדברים האלה, ותאוה היא לנפש יודעת אם על רגליו נתחקה, כי הוא אחד מן המוסדות החזקים אשר עליהם כל הטבע ומסתריה הטבעו, ואשר באורם לנו אור.

טו. האטמים לפי החימיא

החכמים דורשי ידיעות הטבע, החוקרים עד תכלית דבר והנוקבים עד תהום כל המסתרים. והנעלמות הצרורים בכנפי החימיא וחבוריה, הם במחקריהם הנעלים עצרו כח להרים מלפנינו את המסך אשר ישים חשך סתר המלאכה הרבה הנעשה בחדרי הטבע פנימה, ויגלו לפנינו דברים אשר לא היה לאל ידנו לדעת אותם ולהבינם באחד מחמשת חושינו. אכן הדברים האלה והחידות אשר שוליהן נחשפו על פניהן, הם קלים ופשוטים מאד, עד כי יפלא מהם לרוות נפש החכמים רבים הצמאים לפלפולים עמוקים ועקומים, ואשר לא ימצאו בדברים הקלים די נחת רוח; אבל מה נאמנה השפה אשר לעם הארץ, באמרם לכל דבר קל ופשוט כי הוא ״על פי דרך הטבע״, כי הנה אין דבר בארץ הפשוט והקל יותר מן הטבע, וכל מעשי תקפו נקלים הם מאד, ואך מכוסים הם בעלטה ונראים כסבוכים בעיני הרואה. – ננסה נא גם אנחנו ונביט מבעד לערפל הזה ונראה את המעשה הנעשה במשכיות הטבע ונבין את מסתרי החימיא ופתרוניה, למען דעת כי קלים ופשוטים הם מאד, וראוים מאד להקרא בשם ״דברים על פי דרך הטבע״.

לפי תורת החכמים וחוקרי הטבע החדשים נדע כי כל הדברים וכל החמרים בעולם, נעשים אך על פי קבוצת הרבה אטמים נפרדים המחוברים יחדו; מטיל גפרית או זהב או ברזל או נחשת או פֿאָספֿאָר או כל דבר בעולם אשר יהיה, הוא אך קבוצת חלקים קטנים מאד מאד אשר כל עין לא תעצר כח להביט ולראות בהם חלק בודד אחד לבדו, מרוב קטנו, ואשר גם בעד המיקרוסקופ (קנה־ראי) המלוטש שבעים ושבעה, לא נוכל לראות את החלק הקטן ההוא, אשר לו יאתה השם ״אטם״, והיה בראותנו את החלק הקטן מאד, נדע כי גם הוא הנו אך קבוצת אטמים רבים, אחרי כי את האטם הבודד ראה לא נראה לעולמים; אבל אנחנו ואבותינו נואלנו אף חטאנו! אבותנו בראותם את הצבע האדום אשר לדם, או את הצבע הירוק אשר לצמחים, דמו בנפשם כי הדם הוא אדום בתכונתו או כי העלה הוא ירוק, עד כי קמנו אנחנו, ומיקרוסקופים טובים בידינו, ונבוא ונביט בם, ונראה כי אדם הדם לא ממקור הנוזלים האלה הוא בא, כי אם מרוב גופי הדם הצפים והשטים בקרב הנוזלים, והצבע הירוק אשר לצמחים איננו בקרב הצמח פנימה, כי אם טפות טפות קטנות המצומדות אל הצמח, מעשה שבכה, והשוכנות בקרבו כאיים בלב ימים, רחוקות אשה מרעותה, ואשר אך בתת בהן אור השמש את פעלו, תקומנה להיות, ורק אך כי העין תקצר מראות את כל אלה לפי קטנם, האמינו אבותינו כי הדם הוא אדום בתכונתו והעלה הוא ירוק בצבעו; וכן גם אנחנו עתה בימינו אלה חטאנו כאבותינו אשר לא ידעו את המיקרוסקופ, ונאמר בראותנו את הגפרית, כי היא חלקה אחת אשר איננה בת חלקים, וכן גם בראותנו מטיל זהב או כסף או בדיל או כל חמר אחר, אמרנו כי כל המטיל הוא חלק אחד, וגם בעד המיקרוסקופ לא עצרנו עוד כח לראות ולהביט את האטמים לבדם, תחת אשר על פי תורת החימיא, גלוי וידוע הדבר עתה, כי כל חמר בעולם אשר בעינינו הוא חלק אחד שלם ותמים, הוא אך קבוצת אטמים אין מספר הקטנים עד אין חקר, והאטמים הקטנים האלה, לא יצומדו יחד בקרב חמר מקשה, כי אם רֶוח ישימו בינותם על פי הכח המושך אותם.

למען שים לפני הקורא מושג ברור בדבר הזה, למען לא יאבד את המסלה ללכת בתהו לא דרך, נטל עלינו לשבר את אזנו על פי כל תחבולה אשר תהיה: בהטותך את אזנך, קורא מבין, אל תורת חקרי הטבע בדבר האטמים, עליך להחליט כי מטיל הברזל או הזהב או כל החמר אשר יהיה לפניך, נעשה אך בזאת, כי בקרבת האטם האחד, נמצא גם אטם שני, והוא לא יגע אל הראשון, וגם האטם השלישי וגם הרביעי נמצאים על ידיהם, ונגוע לא יגעו איש אל אחיו, והיה בהקבץ קבוצת אטמים כאלה רבים רבים מאד, אז אך אז תעצור עיננו כח לראות דבר מה בתבנית חמר אשר לא נחלק ולא נפרד כל מאומה; ולפי התורה הזאת נדע כי כל חמר נעשה אך על פי אטמים קטנים, ולכל אטם ואטם רָוח סביבו, ואף גם זאת, כי הרוה אשר בין כל אטם ואטם יגדל לפעמים מן האטם כלו; ואולם האיש אשר לא יאמין לרבר הזה, ילך נא ויבקש את פני אחד החכמים חוקרי הטבע, להראות לו עלה ירוק מבעד המיקרוסקופ, והיה אם לא האמין למשמע אזניו, יאמין למראה עיניו, בראותו כי הדבר אשר היה בעינינו חמר ירוק. שלם ותמים הוא קבוצת טפות ירוקות רבות מאד, ועוד רוח הושם בין טפה לטפה, עד כי נוכל להושיב עוד שש טפות במקום הרוח הזה.

תורת האטמים נפלאה וזרה היא למשמע אזן, ורבים לא יאמינו בה. ואולם אך חכמת החימיא לבדה וחקי חבוריה, הם הם יורו אותנו כרגע תורת אמת היא ובל תמוט, ועוד מעט וראה גם הקורא כדבר הזה.

טז. שכבת האטמים שונה לפי החמרים

החמרים שלשה הם למיניהם: מוצקים, נוזלים ובני אויר; ולמען דעת די ברור את שכבת האטמים והחמרים האלה למיניהם, נטל עלינו להחליט, כי האטמים הם חלקים דקים מן הדקים מאד, ומהם החמר נעשה, והיה אם ככה ינוחו האטמים קרוב איש אל אחיו, עד כי הכח המושך ימשול בם ביד חזקה וגדולה, אז לא על נקלה נעצר כח להפריד בינותם ולהעתיקם ולהעבירם ממקומם ומשכבתם, ואז נקרא את ההמר ההוא מוצק או איתן או מקשה וכדומה; אך אם ככה ימעט הכח המושך בין האטמים, עד כי על נקלה ובאפס יד נוכל להעתיקם ולהעבירם משכבתם, אם גם הפריד לא נפריד בינותם, אז נקרא את החמר, ההוא נוזל או נגר וכדומה; אפס אם בין האטמים האלה כל כח מושך אין, ואך כח דוחה לבד שולט בם שלטת, לנשוב בם ולהעיפם אל כל רוח, אז נקרא את החמר ההוא אויר לבד או אד או קיטור וכדומה.

נשובה נא עתה להביט רגע אל מעשי החימיא בהתחבר שני יסודות יחדו, ונניח כי גם בקרב החמר הכי מוצק – למשל בקרב הברזל – עוד נותר־רָוח גדול בין כל אטם ומשנהו, והיה אם נביא בהכשר דעת מעט יסוד חמוצי אל הברזל, אז יפעל הכח המושך את פעולתו, ואצל כל אטם מן הברזל ישכב לו. גם אטם מן היסוד החמוצי במקום אשר שם הרֶוח הריק, וככה יקים לעינינו הדבר אשר אנחנו נקרא לו ״התחברות הברזל והיסוד החמוצי על פי החימיא", אכן אחרי ההרכבה הזאת יחדלו שני המינים, הברזל והיסוד החמוצי, מהיות את אשר היו, ומין חדש יקום לעינינו, אם כי כלנו יודעים את התורה לשוב ולגרש את היסוד החמוצי מן הברזל ולעשות מן המין החדש הזה את המין אשר היה בראשונה; כי ננסה נא ונעביר את המין החדש הזה –הנקרא בפי רבים אבן־ברזל – באש לחמם וללהט אותו, והיה בגעת יד החום בו, ירקע אותו ויפריד מעט בין האטמים, בין אטמי הברזל ובין אטמי היסוד החמוצי, הלוך והפריד, ובזאת ימעט גם הכח המושך אשר ביניהם, תחת אשר ברגע הזה בהיות החום והאש, תחשק מאד נפש הגחלת ביסוד החמוצי להתחתן בו, ובכחה המושך תמשוך אותו אליה, למען אשר ישכב אצל כל אטם ואטם מאטמיה גם אטם אחד מן היסוד החמוצי, במקום אשר שם הרָוח הריק, וככה בהתחבר הגחלים והיסוד החמוצי, יקום לעינינו המין הנקרא בשם ‘חומצי־גחלים’ והברזל יוצא נקי.

וכדבר הזה נראה גם בקרב הצינאבער בהעשותו: אם נחמם מנה אחת מן הגפרית ומנה אחת מן הכסף החי על פי התחבולות העשויות לדבר, נראה כי ככה תאבד הגפרית את איתנה עד כי תהיה לנוזלת, יען כי אטמיה נעתקו משכבתם, ואם נוסיף אש ואם נרבה חום, נראה כי תהפך הגפרית להיות גם לאד ולקיטור, יען כי אטמיה יתפרדו הפעם, הלוך והתפרד, והיה אם נקח את הקיטור הזה בן אטמי הגפרית הנפרדים מאד, להביאו אל תוך חלול מעבר מזה, ומעבר מזה נביא אל תוך החלול ההוא גם קיטור מכסף חי, נעשה בו כמעשה אשר נעשה בגפרית, אז ימשוך אליו כל אטם גפרית את אטם הכסף החי להתחבר יחד אטם אל אטם, אטם אל אטם, עד כי באחרונה תעצור עיננו כח לראות דבר־מה, כי בהתאסף אלפי אטמים בלולים כאלה, תקום לעינינו דמות אבק דק מאד, אדום למראה, אשר נקרא ״צינאָבער״; אכן אחרי כי גם מבעד למיקרוסקופים הכי טובים לא נעצר כח לראות ולדעת כי הצינאָבער הזה נעשה על פי שני מינים השונים מאד איש נטל עלינו להחליט כי גם בקרב הגרגיר הכי דק מן החמר החדש הזה נמצאים אטמים בלולים, אטמי הגפרית ואטמי הכסף החי גם יחד, ומספר אחד לשניהם, ועיננו לא תעצר כח לראותם בלתי אם בזאת אם כבר נאספו יחד בהמון גדול מאד להצמד ולהדבק איש אל אחיו.

כמשפט הזה כן משפט כל החמרים החימיים אשר נדע, משפט פשוט וקל מאד אשר לא בשמים הוא ואשר כל סתרי תעלומות החימיא ימצאו בו פתרונים; ולא זה בלבד, כי תורת האטמים הזאת תענה אותנו דבר, לא רק בדבר החימיא כי אם גם בדבר הטבע כלו, לדעת את מעשיו ואת פעולותיו ולהבין את צפונותיו בחדרי משכיתו, ומפיה נשמע מענות לפי שאלות רבות, גדולות ועצומות מני ים, אשר השומע ינוד ראשו לשמען. – ננסה נא אפוא להעביר לעין הקורא את תוצאות תורת האטמים אשר לידיעות החימיא, לפי כל החמרים וכל הגופים.

יז. מספר האטמים לפי הרכבה חימית ומשקל כל חמר

אם אמת נכון הדבר כי בהתחבר שני יסודות יחדו התחברות חימית, ישכב כל אטם מן היסוד האחד אצל כל אטם מן היסוד השני, הלא דעת לנבון נקל, כי מספר אחד לאטמי שני היסודות וכמספר האטמים אשר למין האחד כן מספר האטמים אשר למין השני, לא נוסף ולא נגרע. והיה אם נקח לנו גם הפעם את הצינאָבער לשומו למופת לרבים, אז נדע כי כל אטם מן הצינאָבער הוא משנה אטם יען כי בלול באטם הזה גם אטם גפרית וגם אטם כסף חי יחדו; ואמנם אם נשים לפנינו גרגיר מן הצינאָבער, לא נדע את מספר אטמי הגפרית והכסף החי אשר בו יען כי נעלם ממנו מספר אטמיו יחד, ומי יודע אם גרגיר הצינאָבער הכי דק אשר ימרח לו הַצַיָר בששר, לא יאצור בקרבו אלפי אלפים או גם רבי רבבות אטמים מיוחדים? ואולם אחת הלא ידענו כי מספר אטמי הגפרית הוא בד בבד כמספר אטמי הכסף החי אחרי כי הצינאָבער יקום להיות אך בזאת אם שני אטמים הבאים משני מינים, יתחברו יחדו והיה אם לא ימצא אטם מן הגפרית את משנהו בקרב אטמי הכסף החי אז יותר לבדו בדמות גפרית ולא יהיה לצינאָבער, וכן להפך, אם אטם מאטמי הכסף החי לא ימצא את איש בריתו בקרב אטמי הגפרית, יוָתר גם הוא לבדו ולא יהיה לצינאָבער; ולפי הדברים האלה נדע לבטח כי מספר אטמי המין האחד נושא בד בבד עם מספר אטמי המין השני, לא נוסף ולא נגרע אף אחד, ולכן דעת לנבון נקל כי לא היה עוד חוקר בעולם היודע היטב את חכמת החימיא אשר עצר כח לעשות לו מין צינאָבער אשר יאצור בקרבו אטם גפרית אחד נוסף על אטמי הכסף החי, או אטם כסף חי אחד נוסף על אטמי הגפרית, וכן גם בכל שדה החימיא והרכבותיה לא יצלח לעשות כמעשה הזה, ואנחנו אשר ידענו כי דרוש לנו 200 לאָטה גפרית לעמת 1250 לאטה כסף חי, לעשות מהם 1450 לאָטה צינאָבער, אנחנו אמנם לא נדע מה מספר האטמים אשר בקרב הצינאָבער הזה, ואולם את משקלם נדע לנכון לפי חק התחברותם, אחרי כי ידענו כי משקל כל אטם מן הגפרית לעמת כל אטם מן הכסף החי, הוא כמשקל הגפרית כלה לעמת הכסף החי כלו, לאמר: 200 לעמת 1250, והדבר הזה יורה אותנו באר היטב כי משקל כל אטם גפרית ימעט שש פעמים ורבע ממשקל כל אטם כסף חי.

וכמשפט הגפרית והכסף החי כן משפט כל היסודות אשר נדע ומשקל אטמיהם לפי התחברותם; הלא נדע למשל כי החלאָר והנתר מתחברים יחדו להיות למלח אשר נבשל בו יום יום, לאמר, כל אטם ואטם מן החלאָר יתחבר איש איש אל כל אטם ואטם מן הנתר להיות לאטם־משנה, ובהתאסף אטמי־משנה אלה בהמון גדול מאד, יופיעו לנגד עינינו בדמות גרגיר מלח; ואנחנו אשר הנסיון הורה אותנו כי דרוש לנו תמיד 443 לאָטה חלאָר לעמת 287 לאָטה נתר לעשות מהם 730 לאָטה מלח, אנחנו נדע כי מספר אטמי החלאָר הוא בד בבד כמספר אטמי הנתר, ובכן הלא ברור הדבר כי כל אטם חלאָר יכבד פעם אחת וחצי ויותר מכל אטם נתר. – זאת היא המסלה העולה עד מרום ידיעות הטבע ובדרך הזה צלח חפצנו בידנו לדעת לא אך את משקלי היסודות בהתחבר שנים יחדו כי אם גם את משקל האטמים אשר למין האחד לעמת האטמים אשר למין השני.⁴ וכל תעלומות החימיא והמון השאלות הרבות מצאו פתרונים עתה על פי התורה הקלה הזאת, כי את אשר לא יכלו המיקרוסקופים לראות ולדעת, אותה מצאו החוקרים בשכלם –; עתה עתה ידענו מדוע ידרש לנו אך ½12 חלקים יסוד־מים להתחבר אל היסוד החמוצי תחת אשר מן היסוד החמוצי דרושים לנו 100 חלקים – הלא אך באשר כי בקרב 100 חלקים יסוד חמוצי אצור מספר אטמים בד בבד כמספר האטמים האצורים בקרב ½12 חלקים יסוד־מים, ולרגלי הדבר הזה יתחבר כל אטם מן המין האחד אל כל אטם מן המין השני ולא נשאר אף אטם אחר מזה או מזה לבדו. – אכן מעשה המים והרכבותם הם הם יורו אותנו באר היטב כי תורת אמת היא תורת האטמים, באמרנו כי כל אטם מן היסוד החמוצי יבקש לו מקום אצל כל אטם מיסוד־המים, במקום אשר שם הרָוח הריק לבינות האטמים, כי בהביאנו מדה אחת בת 100 לאָטה יסוד חמוצי, ושתי מדות יסוד־מים אשר משקלו הוא ½12 לאטה, ובנסותנו לחבר בדרך חימי את האדים האלה, נראה כי לא שלש מדות אד־מים תצאנה מהם כי אם שתי מדות לבד, ומשקל שתי המדות האלה יחד הוא ½112 לאָטה, יען כי האדים התעבבו עתה אחרי אשר הרֶוח בין כל אטם ואטם שהפריד עד כה את האטמים איש מעל אחיו, התמעט, והאטמים התנגשו עתה מעט לגשת איש אל רעהו!

יח. הרכבות האטמים הכפולות

כאשר ראינו כי בחברנו שתי מדות יסוד־מים אל מדה אחת יסוד חמוצי, לא תצאנה מהם שלש מדות אד־מים כי אם שתי מדות לבד, יען כי לרגל ההרכבה החימית התעבב התעבו גם האדים – הנה כן נראה כמעשה הזה גם לרגל הרכבות חימיות אחרות. אם תקח לך שלש מדות יסוד־מים ומדה אחת יסוד חנקי לחבר את שני היסודות יחד, לא תצאנה מהם ארבע מדות אמאניאק כי אם שתים לבד, יען כי האדים התעבו ברגע העשות ההרכבה החימית, אחרי כי הרֶוח אשר על יד כל אטם, התמעט, והאטמים הקריבו איש אל אחיו ויתנגשו יחדו – וכחזיונות האלה נראה בשדה החימיא לרוב! אך עוד יתר שאת ויתר עז לנסיון שני, למען דעת על פיו כי אמת נכון הדבר אשר ישנו ונמצא רוח על יד כל אטם ואטם, והנסיון הזה הוא הנסיון אשר נעשה במיני נוזלים: אם תקח לך כוס מלאה מים וכוס מלאה חמוצי־גפרית למסוך אותם יחד – האם לא האמין אפוא כי יצא לעיניך ממסך אשר ימלא שתי כוסות גם יחד? ומה אפוא תשוב תתפלא בראותך כי הרבה הרבה יהסר לך למלוא שתי הכוסות אשר חשבת. ומדוע? התוכל לשפוט אחרת בלתי אשר הרוח הריק אשר על יד כל אטם ואטם התמעט, והאטמים התנגשו ויתקרבו זה אל זה ויתנו מקום לאורח הבא?! –הלא נסיונות לאלפים נעשו בטרם אשר מצאו החכמים און להם להשמיע את המשפט החרוץ בדבר מציאות האטמים, ואך בדי עמל ועבודה רבה ובדי נסיונות לאלפים אשר נוספו יום יום, באו להחליט כי כל החמרים הנמצאים בארץ, אם איתנים ואם נגרים ואם אדים, כלם המה אך קבוצת רבי רבבות אטמים עד אין חקר, ובעשותנו הרכבה חימית, יִזְדַוֵג כל אטם מן החמר האחד אל אטם מן החמר השני, להוליד את החמר השלישי.

ואם ככה הוא, הלא ישאל השואל, איככה נוכל אפוא לחבר את היסוד האחד אל היסוד השני על פי הרבה דרכים והרבה מדות? הלא ראינו כי עצרנו כח לחבר 175 לאָטה יסוד חנקי אל 100 לאָטה יסוד חמוצי וגם אל 200 לאָטה וגם אל 300 לאָטה וגם אל 400 לאָטה, ולפעמים חברנו את המאה ושבעים וחמשה הלאטה האמורים גם אל 500 לאָטה יסוד חמוצי, ואיככה? איככה היה כדבר הזה, אם כבר אחת אמרנו כי האטמים הזדוגו פעם? אם אחת החלטנו כי בקרב 175 לאטה יסוד חנקי ישנם ונמצאים מספר אטמים בד בבד כמספר האטמים הנמצאים בקרב 100 לאטה יסוד חמוצי, ובהעשות ההרכבה הזדוגו האטמים איש אל אחיו ולא נשאר עד אחד, ואיך אפוא ימצאו להם עוד מקום אטמי 100 או 200 או 300 או 400 לאָטה החדשים? –אך הבה נא קורא מקשיב ונראה כי החליטו החכמים בדבר הזה: אמנם אמת הוא כי כל אטם בן החמר האחד יבקש את בן זוגו אשר בקרב אטמי החמר השני, ובהעשות ההרכבה, ישכב אחד עם אחד; ואולם לפעמים נמצא כי גם שני אטמים או שלשה או ארבעה וגם חמשה ישכבו אצל האטם האחד ההוא, והיה גם אם נאמר כי אטמי היסוד החנקי בהיות דרכם נכון לפניהם, יפעלו בכחם המושך על פני אטמי היסוד החמוצי, אפס הכח המושך הזה לא יחרול עוד גם אחרי אשר התחבר אטם מן החמר האחד אל אטם מן החמר השני, ותאות היסוד החנקי לא שככה עוד כליל מלהתחבר אל היסוד החמוצי, הלוך והתחבר ועינינו הלא רואות כי אמנם יעצור כל אטם מן היסוד החנקי כח למשוך אליו גם עד חמשה אטמים מן היסוד החמוצי, ולכן נטל עלינו להחליט כי נכון אמת הדבר, אם נשים לפני היסוד החנקי את היסוד החמוצי עד כדי חתיכה הראויה להתכבד בה, אז ישקיט בה היסוד החנקי את רעבונו, כי כל אטם ממנו יאכל אך אטם אחד מן היסוד החמוצי; ואם נגיש לו מנה אחת אפים אז יאכל כל אטם מהיסוד החנקי שני אטמים מהיסוד החמוצי; ואם נשית על היסוד החמוצי נוספות גם עתה, אז יאכל גם שלשה אטמים, וגם ארבעה יאכל היסוד החנקי, וגם חמשה יאכל לפעמים; אך הנה זאת מצאו החוקרים כי יותר מחמשה לא יעצור היסוד החנקי כח לאכול, ואז יאמרו החכמים בלשונם: ״היסוד החנקי אכל לשבעה״, והיה גם אם תשימו לפניו עתה כהנה וכהנה מן היסוד החמוצי, והיה לו לזרא ולא יאכל עוד ממנו ולא יגע עוד בו.

אך הנה מצאו החכמים, החוקרים עד תכלית, כי לפעמים יש אשר יאכל היסוד האחד גם יותר משבעה, אף אם בטנו לא תחסר עוד ואף אם האכילה לו לזרא – למשל נמצא כי יסוד־המים יתחבר לפעמים אל היסוד החמוצי לאסוף אותו אל קרבו יותר מכפי אשר יוכלו המים שאת, ואז נקרא להרכבה הזאת ״הרכבה עודפת אשר ליסור חמוצי וליסוד־מים״ (וואססערשטאפֿף־סופעראָקסיד), כי לעמת כל אטם מאטמי יסוד־המים נמצאו שני אטמים מן היסוד החמוצי, תחת אשר ידענו כי המים לא יהיו בלתי אם בהתחבר אחד אל אחד ולא אל שנים; אכן ההתחברות העודפת הזאת, היא אכילה "יותר משבעה״, והיא לא תצלח, כי על נקלה ישוב היסוד החמוצי העודף לסור מן המים, והמים יקיאו את אשר לא יוכלו שאת.

אכן האות הכי נאמן בדבר מציאות האטמים, הוא החזיון אשר ראינו כי 175 לאָטה יסוד חנקי דורשים רק 100 לאָטה יסוד חמוצי מצומצמים, להיות לחבור קטן אשר ליסוד חמוצי וליסוד הנקי (שטיקקשטאָפֿף־אָקסידול), ואם נחפוץ לעשות לנו חבור גדול מן היסוד החמוצי והיסוד החנקי (שטיקקשטאָפֿף־אָקסיד), דרושים לנו 200 לאָטה מצומצמים מן היסוד החמוצי, ובחפצנו לעשות חמץ סאלפֿעטרי, דרושים לנו ממנו 300 לאָטה מצומצמים, ובחפצנו לעשות חומצי־סאלפעטער־תחתית, דרושים לנו ממנו 400 לאָטה מצומצמים, וכן בחפצנו לעשות חומצי־סאלפעטער, דרושה לנו עוד מאה שלמה, והם 500 לאטה מצומצמים מן היסוד החמוצי לחברם אל 175 לאָטה מן היסוד החנקי האמור – וזה אות כי כל מאה ומאה מחלקי היסוד החמוצי, אוצרת בקרבה מספר אטמים בד בבד כמספר האטמים אשר למאה ושבעים וחמשה חלקים יסוד חנקי, ולכן כאשר נאמר להגדיל את מעשה ההרכבה, לאמר, כאשר נחפוץ לתת אל כל אטם בן היסוד החנקי גם יותר מאטם אחד מן היסוד החמוצי, נטל עלינו להוסיף מן היסוד החמוצי מאה שלמה, למען אשר יהיו בני זוג לכל אחד ואחד מאטמי היסוד החנקי, ולא יקח לו האחד שתי נשים למורת רוח אחיו אשר לו אך אחת,

ובכן הלא תראה כי החימיא בזרוע עזה, באה עד חקר תורת האטמים אשר ערכה רב וגדול מאד, כי על פיה נחדור עמוק עמוק אל מסתרי הטבע, לגלות שוליו על פניו ולדעת את צפונותיו.

יט. האטמים והחום

אותות ומופתים חדשים נתנו החכמים לתורת האטמים גם מבלעדי החימיא ואותותיה, והאותות החדשים האלה הביאו גם הם רוב ברכה בכנפיהם, כי היו לפתרון חידות רבות אשר במסתרי הטבע.

הבה נא ונראה; אם יניח איש על השלחן אשר בחדרו נתח דונג ומטיל ברזל וגזר עץ וחתיכת עור עבוד וכוס מים, ואחרי כן ישיק את התנור ויחמם את החדר עד כדי שתים עשרה מעלות חום, אז יראה כי כל הדברים המונחים על פני השלחן יתחממו גם הם כלם עד שתים עשרה מעלות החום; ואולם ברגע הראשון לא יאמין האיש כי מעלת חום כל הדברים מעלה אחת היא באין הבדל, כי כאשר יגע בדונג ובברזל יאמין על פי חוש המשוש, כי הברזל קר הוא לעמת הדונג, ואך כאשר יקח לו את הטהערמאָמעטער (מודד־החום) למֹד בו, אז יראה כי כל הדברים יחד באין הבדל התחממו עד כדי 12 מעלות, ואין יוצא. – אך מה אפוא שרש הדבר כי כאשר נמשש את הברזל נדמה כי קר הוא מן הדונג? – רק יען כי הברזל יעביר הלאה בנקל את חום היד האוחזת בו, ככל מיני המתכת אשר תכונתם היא להוליך ולהעביר את החום נקל יתר מאד מכל מיני החמרים האחרים, ולכן נראה כי כאשר נבעיר שחיף עץ שרפה (שוועפֿעלהאֶלצכען) באש, עוד תעצור ידנו כח לאחוז בו בקצהו השנית, יען כי החום אשר בקצהו הבוערת, לא עבר עוד עד קצהו השנית, תחת אשר בקחתנו לנו מחט ברזל אשר גדלו כגדל שחיף העץ, ונחמם אותו בקצהו האחת, לא נעצר כח להחזיק בו בקצהו השנית, יען כי המתכת תוליך ותעביר את החום קל מהרה מאד. – ובכן גם כאשר תגע ידנו במטיל הברזל המונח על השלחן, יעבור החום אשר ליד אל הברזל, ולו נשאר החים הזה בקרב הברזל, כי אז כאשר מששנו אותו, הרגשנו כי גם חומו הוא כחום הגופים האחרים אשר על פני השלחן, לא נופל דבר גם בהרגשה, ואולם הברזל הזה יעביר כרגע את החום הבא אל קרבו הלאה, לקחת כפעם בפעם תרומה חדשה מן החום אשר ליד, אחרי אשר יוציא ישן מפני חדש, ולכן נאמין לחוש המשוש, כי הברזל קר הוא מן הדונג, ואך אחרי אשר נמֹד את החום על פי הטהערמאָמעטער, נמצא כי לא כן הוא אתו.

אכן אחרת נראה אם נקום ונוסיף מחדש מעלה אחת על החום אשר היה, ונחמם עתה את החמרים האמורים עד כדי שלש עשרה מעלות; כי אז נטל עלינו להוסיף חום על כל אחד ואחד ביחוד, ומנות החום שונות תהיינה לפי כל אחד ואחד מן החמרים, כי האחד ימצא ספקו להתחמם עד מעלת שלש העשרה על פי מנת חום קטנה והשני לא יתחמם עד שלש העשרה בלתי אם על פי מנה גדולה, – נניח נא כי החמרים האמורים גדולים הם כלם בד בבד יחד, גדל אחד להם ומדה אחת להם, והיה בהיות לנו חדר שני אשר חומו יעלה עד שלש עשרה מעלות, ואנחנו נביא את השלחן ואת הגופים אשר עליו אל החדר השני ההוא, אז נראה כדבר הזה: מטיל הברזל יגיע למעלת 13 חיש מהר מאד; אך עד אשר החם גם חתיכת העור העבוד עד 13 המעלות, יעבור לו זמן כביר מאד; המים יחמו עד 13 מעלות עת רבה אחרי אשר התחמם העור, והעץ יהיה האחרון בצעדו את המעלה האחת קדימה במעלות החום. – אמנם השנויים האלה נמצאים וישנם לא אך בקרב ארבעת החמרים האמורים, כי אם בכל החמרים והיסודות הנמצאים במלא רחב כל הארץ; ולמען הלוך וקרוב צעד אחד קדימה אל מול פני ידיעות הטבע, נטל עלינו להחליף את החמרים האמורים ולקחת תחתיהם ארבעה יסודות חימיים, למשל; מטיל ברזל ומטיל עופרת ומטיל בדיל ונתח גפרית, והיה בעשותנו את הנסיון האמור בארבעת היסודות האלה, נמצא כי העופרת תחם ראשונה מכלם; אחריה יבוא הבדיל; ועד אשר יגיע גם הברזל עד מעלת החום האחת הנוספת תעבור לה עת כבירה מאד, כפלים כעת הבדיל; ואולם עד אשר תינק גם הגפרית אל תוכה את מעלת החום שלש העשרה תעבור לה משנה־העת ממנו.

חכמי הטבע החוקרים עד הכלית, נסו ובחנו את כל אבות היסודות הידועים בדיוק ובצמצום רב, ועל פי מספרים קיימים הורו לדעת את משפט כל יסוד ויסוד והתחממותו, איש איש לפי דרכו, והנה פלא! כי ראה זה מצאו, כי החזיון הזה נושא בד בבד עם חזיון אטמי אבות היסודות ומספרי הרכבותם החימיות, לא שונה דבר במספר ההוא. –

כ. חום החמרים לפי כל פרט ופרט והתחמות האטמים

לא ראינו כי העופרת תינק אל קרבה מעלת חום ידועה מהר יתר מן היסודות האחרים, ונסיונות מדויקים הורו לדעת כי היא תמהר להתחמם פי ששה משעור העת אשר תתחמם בה הגפרית. ומה שרש לדבר?

החימיא הורתנו לאמר: אם נחפוץ לחבר את העופרת ואת הגפרית בדרך חימי, נטל עלינו לקחת תמיד 1293 חלקים עופרת ולחבר אותם אל 200 חלקים גפרית, ובזאת נראה כי דרוש לנו עופרת פי ששה ועודף מן הגפרית. אפס אחרי אשר ידענו על פי תורת האטמים, כי לרגלי ההרכבה החימית ישכב כל אטם ואטם עופרת אצל כל אטם ואטם גפרית, למען היותם לזוגים, הלא נביא עתה לבב חכמה, כי מספר האטמים אשר בקרב 1293 ליטרא עופרת הוא בד בבד כמספר האטמים אשר בקרב 200 ליטרא גפרית, או כי כל ליטרא גפרית תאצור בקרבה מספר אטמים פי ששה ועודף ממספר האטמים אשר האצור בקרבה ליטרא העופרת; והיה כאשר נחפוץ להוסיף חום מעלה אחת על ליטרא עופרת ועל ליטרא גפרית גם יחד, נמצא כי נטל עלינו לחמם בקרב הגפרית המון אטמים פי ששה ועודף ממספר האטמים אשר עלינו לחמם בקרב העופרת, ולכן זה הוא שרש הדבר כי כאשר תגיע הגפרית למעלת חום ידועה, נטל עלינו לחכות פי ששה משעור העת אשר בה תגיע העופרת למעלת החום ההיא; וליתר באור נוסיף כי כל אטם בודד מן הגפרית יאסוף אל קרבו מעלת חום ידועה בד בבד בשעור העת אשר בה יאסוף כל אטם עופרת את מעלת החום ההוא אל קרבו, והיה אם נשאל מדוע אפוא תמהר ליטרא עופרת להתחמם פי ששה ויותר משעור העת אשר בה תתחמם ליטרא גפרית, אז נדע, כי רק יען אשר אצור בקרב ליטרא גפרית המון אטמים פי ששה ויותר ממספר האטמים האצורים בקרב ליטרא עופרת.

וגם, לרגלי יסודות אחרים נראה כדבר הזה: אם נחפוץ להוסיף חום מעלה אחת על ליטרא בריל, נמצא כי תמהר להתחמם פי ארבעה משעור העת אשר תתחמם בה ליטרא גפרית; והיה אם ננסה לחבר בדרך חימי את הבדיל ואת הגפרית יחד, נראה כי דרושים לנו 737 חלקים בדיל לעמת 200 חלקים גפרית, ולכן נאמר כי מספר האטמים אשר בקרב 737 חלקי הבדיל הוא בד בבד כמספר האטמים האצור בקרב 200 חלקי הגפרית, לאמר, כל ליטרא גפרית אוצרת בקרבה מספר אטמים כמעט פי ארבעה כמספר האטמים האצור בקרב ליטרא בדיל, והיה גם אם ידענו כי כל אטם בודד מן הגפרית ימהר בהתחממותו בד בבד ככל אטם בודד מן הבדיל, אך הלא יעלה מספר אטמי ליטרא גפרית כמעט פי ארבעה על מספר אטמי ליטרא בדיל, ולכן נטל עלינו לחכות עד אשר תחם הגפרית, פי ארבעה כשעור העת אשר יחם בה הבדיל. – וגם בעשותנו את הנסיון הזה לרגל הברזל, נמצאוהו נאמן וקים: ליטרא ברזל תמהר להתחמם בערך פי שנים כשעור העת אשר תתחמם בה ליטרא גפרית, ובעשותנו הרכבה חימית, נמצא כי דרושים לנו 350 חלקים ברזל לעמת 200 חלקים גפרית, יען כי בקרב 350 החלקים אצור המון אטמים בד בבד כמספר המון אטמים האצור בקרב 200 החלקים, ולפי זה נראה כי בליטרא גפרית אצור פי האטמים בערך פי שנים במספר האטמים האצור בליטרא ברזל, ולכן נכון הדבר כי הגפרית בהתחממה תדרוש לה זמן קרוב פי שנים כשעור העת הדרושה להתחממות הברזל. –

ועתה אם נוסיף עתה דברים אחרים על דברינו, לאמר, א) כי המספרים הנאמרים בזה, מדויקים ומצומצמים הם עוד יתר הרבה מאשר העברנו אותם אנחנו לעין הקורא, ואנחנו הקלנו אותם אך למען אשר ירוץ בם הקורא בנקל, ב) כי החזיון הדומה אשר נמצא לרגל ההתחמות ולרגל מספר האטמים גם יחד, נמצא גם בכל היסודות האיתנים אשר בארץ, ג) כי השנויים הקטנים אשר נמצאים עוד לפנינו, נולדו אך על ברכי שגיונות אחרים אשר כהנה וכהנה ברגע אשר נעשה את נסיונותינו –, אם נוסיף את הדברים האלה על דברינו, אז יבין כל קורא למדי, כי תורת האטמים אשר הורתנו החימיא, תמצא לה יסוד מוסד נכון וקים, לרגלי מראות ההתחמות וחקותיה, או – כאשר יאמרו החכמים בשפתם – לרגלי ״החום אשר לכל פרט ופרט מן החמרים״.

אכן אמת הוא כי הדמיון אשר מצאנו בין ההרכבות לפי החלקים ובין החום אשר לכל פרט ופרט, הדמיון הזה לא יאסוף תחת כנפיו בלתי אם את הגופים אשר נחשבו על משפחת האיתנים בלבד, והחמרים אשר על משפחת האויר נחשבו, לא סרים למשמעתו, אחרי כי הם לא יתחמו לפי הערך הנתון גם למשקל חלקיהם בהרכבה חימית; ואולם תחת זה הנה מצאו החכמים על פי נסיונותיהם חקים אחרים השולטים שלטת ברוב היסידות אשר ממשפחת האויר, והחקים האלה המה גם הם עמודים חזקים אשר עליהם תורת האטמים תוָסר, – ½12 לאָטה יסוד־מים מתחברים אל 100 לאָטה יסוד־חמוצי להיות יחד ½112 לאָטה מים, לאמר, כל לאָטה מיסוד־המים ידרוש לו 8 לאָטה מיסוד חמוצי, ולפי זה נבין כי לאָטה אחד יסוד־מים יאצור בקרבו מספר אטמים בד בבד כמספר האטמים האצור בקרב שמונה לאָטה יסוד חמוצי, או כי אטמי לאָטה אחד יסוד־מים עולים פי שמונה על אטמי לאָטה אחד יסוד חמוצי, ולכן הלא יחשוב הקורא בלבו, כי נטל עלינו לחכות עד אשר יתחמם יסוד־המים פי שמנה לעמת שעור העת אשר בה יתחמם לאטה אחר יסוד חמוצי, ואולם הנסיון הנעשה בזה יורנו כי לא פי שמונה כי אם פי ששה עשר יפגר לאטה יסוד־מים בהתחממו לעמת תחממות היסוד החמוצי, וזה אות כי בקרב לאָטה אחד יסוד־מים, אצור המון אטמים פי ששה עשר כהמון האטמים האצור בקרב לאטה אחד יסוד חמוצי; ואנחנו אשר ידענו כי ½12 לאָטה יסוד־מים מתחברים תמיד אל 100 לאָטה יסוד חמוצי, אנחנו נביא עתה לבב חכמה, כי גם מספר האטמים אשר לשנים עשר וחצי לאָטה יסוד־המים עולה פי שנים על מספר האטמים אשר בקרב 100 לאָטה יסוד חמוצי, ולרגל המשפט הזה נמצא דבר פלא, והוא, כי כל אטם מאטמי יסוד־המים המתחבר אל כל אטם מאטמי היסוד החמוצי, איננו בודד, כי אם בן שני אטמים יחד, ועל כן נכנה אותו בשם אטם־משנה, וכל אטם מאטמי היסוד החמוצי מתחבר אל אטם־משנה כזה; וגם נשכיל ונבין עתה, מדוע זה דרוש לנו, בחפצנו לעשות את המים, שתי מדות יסוד־מים ורק מדה אחת יסור חמוצי, רק יען כי מספר האטמים אשר לכל מדה ומדה נושא יחד במאזנים אשה עם אחותה, והנסיונות המדויקים הורונו לדעת כי גם החמרים הנשארים ממשפחת האויר, סרים למשמעת החק ההוא, וכי בקרב מדות דומות אשר לכל אויר ואויר, אצור המון אטמים במדה האחת, כמספר האטמים האצורים במדה השנית.

המשפט הזה משפט אחד הוא ואין מי ישיבנו: כל מיני האויר הנכנסים איש איש אל תוך חלול, חלול אחד לאויר חלול אחד לאויר, וכל חלול וחלול ירמה בגדלו איש אל משנהו, והלחץ אשר נשים על פני האויר האחד לא יגדל על הלחץ אשר נשים על פני האויר השני, אז נמצא כי גם מספר האטמים אשר לאויר האחד הנכנסים אל תוך החלול האחד, ישא בד בבד עם מספר האטמים אשר לאויר השני הנכנסים אל תוך החלול השני; והיה כאשר ימלא היסוד החמוצי, או היסוד החנקי, או יסוד המים, או כל אויר שהוא, איש איש את חלולו, הדומים כלם בגדלם, נמצא כי מספר האטמים אשר לאויר האחד בקרב החלול האחד, הוא בד בבד כמספר אטמי האויר השני אשר בקרב החלול השני; –והמשפט הזה יבדיל הרבה בין החמרים האיתנים ובין החמרים אשר על משפחת האויר נחשבו, והוא בלי תפונה ממקור נסתר יהלך, ממקור הכח הדוחה אשר ימשול באטמי כל אויר ואויר ביד נעלמה, ועל אדות הכח הדוחה הנסתר הזה, נשא עוד דברינו בפרק הבא, באותות ובמופתים, כי מהם תצא תורה וסוד הטבע בם יִוָסד.

כא. מה זאת דיפפוזיאן?

למען הורות את דבר הדיפֿפֿוזיאָן ומשפטה, נטל עלינו להזכיר באחד הנסיונות אשר נעשה בעיר פאריז ברב השכל ושקידה עצומה: במרתף בית האקדמיה לדברי־מדע אשר בפאריז, במקום אשר שאון הרחוב והמיתה לא יגיעו אליו להרגיזו, שם הציגו נאד גדול מלא חומצי־גחלים, וממעל לנאד הזה הביאו נאד שני מלא יסוד־מים, ואולם לא נגע הנאד הראשון אל התחתון, ואך צנור זכוכית דק נצמד ויצא מפי האחד אל השני; ויהי כעבור ימים אחדים, ועושי הנסיון חקרו ובדקו לדעת מה משפט האויר הנמצא בקרב שני הנאדות, יימצאו ויראו כי גם בנאד התחתון וגם בנאד העליון נמצאה תערובת שני המינים יחד, וגם שם וגם פה התערבו חומצי הגחלים ויסוד־המים גם שניהם בלכתם שניהם דרך הצנור, אכן אחרי אשר ידענו על פי נסיונות רבים כי חומצי־גחלים ויסור־מים לא יתחברו ככה יחדו התחברות חימית, לאמר, הכח המושך אשר לאטמים לא יפעל פה את פעולתו החימית, ואחרי אשר גם זאת ידענו כי משקל חומצי־הגחלים עולה בכבדו בערך עשרים ושתים פעמים על משקל יסוד המים, האם לא נאמין אפוא כי נטל היה על חומצי־הגחלים אשר בנאד התחתון להותר על מקומם, ועל יסוד המים נטל להשאר בנאדו העליון? או גם זאת אם מראשית שום שמנו בקרב שני הנאדות, תערובת שני מיני האויר האלה, מעורבים ובלולים יחד כראשונה, האם לא אמרנו כי נטל היה על יסוד המים הקל להפרד מעל רעהו ולעלות אל הנאד העליון, תחת אשר נטל היה על חומצי־הגחלים הכבדים לרדת תמיד אל הנאר התחתון? – ואולם הלא אחרת ראו עינינו, את ההפך מן הקצה אל הקצה, כי לעגו שני מיני האויר האלה. וילעיבו בחקי המשקל אשר כוננה יד הטבע, ותצא לעינינו תערובת שניהם יחדו, כאלו יוצאים הם מן הכלל, וחק אחר תשמור רוחם.

לתערובת מיני אויר יחדו, יקראו החכמים בשפתם ״דיפֿפֿוזיאָן״, כי להתערב בעברית יאמרו הלאטינים דיפֿפֿונדערע, – ואן־ ברגע הראשון יאמין הקורא כי לא שוה חידת התערובה הזאת בכל הנסיונות הנעשים בעבורה, ומה יתן ומה יוסיף לנו אם על שרשי רגליה נתחקה; ואולם עוד מעט ויוכח לראות כי לא אך למען המדעים רב ערכה, כי אם גם למען חיינו וארך ימינו ואנחנו אך מפיה אנחנו חיים, וכח הדיפפוזיאָן יתן לנו מקום לנשום ולשאף רוח.

זה לנו כשבעים שנה, אשר החכמים בדקו וימצאו כי האויר המקיף אותנו, הוא תערובת היסוד החמוצי והיסוד החנקי גם יחד, ואלכסנדר לבית הומבאָלדט קם ויחתור ויבקר אחרי הדבר, וימצא כי תערובת שני מיני האויר האלה, נמצאה בכל מקום ומקום חלק כחלק ואין יוצא; וגם בבדקו לדעת את משפט האויר בבתי טיאטריות, ששם ישאפו אלפי אנשים יחד את היסוד החמוצי אל קרבם ומפליטים את חומצי־הגחלים, וימצא גם שם כי לעמת ארבעה חלקים יסוד חנקי נמצא חלק אחד יסוד המוצי; וגם בבדקו את האויר על ההרים הגבוהים מצא כדבר הזה, ואף גם זאת בעלותו לרקיע השמים בכדור פורח באויר, בדק ויבקר אחרי משפט האויר הנמצא בכל מרחבי הרקיע, ובכל פעם מצא כי בקרב מאה חלקים נמצא שבעים ותשעה חלקים יסוד חנקי ועשרים ואחד חלקים יסוד חמוצי. ואם גם די לנו הדבר הזה להראותנו את ערך תערובת האויר, ולדעת כי בהתקלקלה אף מעט, אז גם אנחנו וגם חיי כל הבהמה והחיה אשר על הארץ, צפוים כלנו אך לתחלואים ולצרות רבות, ואולם עוד יתר שאת ויתר עז אם נשים לב כי חומצי־הגחלים אשר נפליט מקרבנו בנשימתנו, לא ירדו ארצה גם אם כבדים הם מן האויר אשר סביבם, ואך יתערבו בקרב האויר הלוך והתערב כמשפט, גם בהיות הרוח שוקט ושאנן, למען אשר יעלו עד רום גבהי מעל ולמען אשר יחדרו אל עבי שחקים, ולולא הדבר הזה, מי יודע אם לא כלנו מתנו לשחת בהיותנו בחדרי ביתנו, או במקומות ששם הרוח שוקט ושאנן, אחרי כי הנשימה היוצאת ממנו שום שמה מחנק לצוארנו. – אך מי הוא הכח הנסתר הזה בטבע אשר יביא את מיני האויר לידי תערובה?

החכמים יודעי דבר הטבע לאשורו, הם באחר כי אך הכח הדוחה אשר ישים את פעולתו בקרב אטמי כל החמרים ממשפחת האויר, הוא פועל גם פה את פעולתו, ותורת הדיפוזיאָן תורנו לאמר: אם נביא מיני אויר שונים אל חלול אחר, והם לא ראוים ולא כשרים לדבר למען אשר יתחברו יחד התחברות חימית, אז נמצא כי כלם יאחזו דרך להתפשט על פני מרחב כל החלול חלק כחלק יחדו, וכאשר אטמי האויר האחר יתפשטו בכח הדוחה על פני כל החלול עד שידם מגעת, חלק כחלק, למלא את כל המרחב, כן יעופו ויתפשטו גם בהיות אויר שני בתוך החלול ההוא, כאלו לא היה כל שיח וכל שיג לאחר עם השני, ולא זאת בלבד, כי גם האויר השני הזה יעוף ויתפשט גם הוא על פני מרחב החלול כלו, כאלו היה גם הוא אך לבדו שם ואין שני לו, וככה נמצא את כל מיני האויר השונים, כי מלאו יחדו את כל החלול, ויתערבו ויתבוללו ויקחו מן המרחב איש איש חלק כחלק – האם לא נבין עתה מדוע נמצא בקרב שני הנאדות האמורים תערובת חומצי־הגחלים ויסודי המים, חלק כחלק יחדו? הלא אך כי חומצי־הגחלים אשר בנאד התחתון. התפשטו ויעופו בכל מלא המרחב אשר לשני הנאדות יחד, כאלו היו הם לבדם ואין שני להם, וכן גם יסוד המים אשר בנאד העליון התפשט ויעף גם הוא ויעש כמעשה הראשון, ויהי כאשר התפשטו. אטמי שניהם יחדו ויתחלקו חלק כחלק, ונבוא ונמצא גם אנחנו את תערובתם נושאת בד בבד יחד איש עם אחיו; ולרגל הדבר הזה נמצא את חק הדיפוזיאָן לאמר: כל מיני האויר אשר התחברות חימית אינם מתחברים, הם הנם כחלולים ריקים איש לעמת אחיו,

ובכל אלה הצליח החכם האנגלי גראהעם להוכיח על פי נסיונותיו אשר עשה, כי גם הדיפוזיאָן האמורה תסור למשמעת חקי המשקל אשר למיני האויר; ויהי בלקחו לו שני מיני אויר, מין אויר כבד ומין אויר קל, למען אשר יתערבו שניהם יחדו, ובין שני המינים האלה בנה חיץ על פי פקק של גיפס, וימצא וירא והנה אמת הדבר, שמרו שני המינים את פקודתם ואת חק הדיפוזיאָן, ובעד הנקבים הרקים מן הדק אשר בקרב טיח הגיפס אחזו שניהם את דרכם להתפשט על פני כל החלול חלק כחלק, כאלו היה כל אחד לבדו ואין לשני חלק אתו, ואולם באחת נבדלו איש מאחיו, כי האחד החיש וימהר לעוף ולהתפשט חיש מהר מאד, תחת אשר השני פגר בלכתו וילך אט, לאמר, האויר הכבד התנהל לאטו, תחת אשר האויר הקל הלך לקראת התערובה בצעדי און; והיה אם נקח לנו את חומצי־הגחלים בתוך הנאד האחד ואת יסוד המים בתוך הנאד השני לעשות בם כנסיון הזה, נמצא כי אמנם התערב יתערבו שניהם כחק וכמשפט, ואך זמן תערובתם שונה יהיה לשניהם, כי בעת אשר חומצי־הגחלים יעברו אל הנאד השני אך מעט, נראה כי יסוד־המים ימהר ויחיש מעשהו לעבור אל הנאד הראשון אשר תחתיו חיש מהר מאד, ואך אחרי אשר יעברו להם ימים אחדים, נמצא כי התערבו שניהם יחדו חלק כחלק באין הבדל. –אמנם יתר שאת ויתר עז לנו אם נעשה את הנסיון הזה בדרך אחרת: קח לך שלחופית של חזיר (שוויינסבלאזע), –ולה נקבים נקבים דקים מן הדק אשר עין האדם תקצר מראותם, –ואת השלחופית הזאת תמלא יסוד־מים, הלוך ומלא, עד אשר תשתרע ותמתח היטב היטב, ואחרי כן תסגור את פיה בקשר אמיץ ותניח אותה למשמרת לעין האויר, התאמין למראה עיניך בגשתך אחרי שעות אחדות, לראות כי רפתה השלחופית כלה ובטנה הרחבה כענן הלכה, והיא התכוצה? – ואיככה? הלא רק יען כי יסוד־המים הקל יצא לו בעד הנקבים אשר לא יראו, והאויר הכבד אשר מבחוץ לא עצר כח לחדור פנימה אל תוך השלחופית תחת יסוד המים כי איננו; ואולם קח נא את השלחופית ההיא ומלא אותה רוח –ואם גם מעט – והניח אותה אל מקום אשר מלא יסוד־מים, ואז את ההפך תראינה עיניך: השלחופית תתפשט והשתרע מרגע לרגע, עד אשר הפרוץ היטב היטב ובטנה תהיה כערמה מלאה ועד אשר גם הִבּקע תבקע. ומדוע? רק יען כי האויר הכבד אשר בה לא עצר כח לצאת בעד הנקבים בלתי אם מעט מעט, תחת אשר יסוד־המים הקל מן הרוח פי ארבעה עשר, נכנס ויחדור אל תוכה דרך הנקבים, על פי חק הדיפֿוזיאָן, ועל ידיו התפשטה ותשתרע מרגע לרגע עד אשר צבתה בטנה ועד אשר נבקעה באחרונה. –

ואנחנו טרם נלך הלאה, עוד לנו מלים בדבר מראות הדיפוזיאָן אשר למיני הנוזלים, והמראות האלה עולים בערכם הרבה מאד על מראות הדיפוזיאָן אשר למיני האויר, כי נכבדים הם למען חיי האדם והחיה והצמח, ובפרק הבא שום נשים אותם לעיני הקורא.

כב. הדיפפוזיאן אשר למיני הנוזלים

למען דעת ולמען הבין היטב את דבר הדיפוזיאָן אשר לנוזלים, נטל עליך קורא מקשיב, לשום פניך אל הנסיון, אשר כל איש ואיש יצלח לעשותו בנקל: קח לך כלי זכוכית, צר וגדל קומה, או קנה לך את הכלי אשר כל בעלי החימיא עושים בו את נסיונותיהם, הנקרא בשם ״צלוחית־רעאגענץ״, ומלא אותה מים מזוקקים עד החצי, ואחרי כן תשים בה משפך (טריכטער) אשר לו שפופרת ארוכה שתגיע עד קרקע המים אשר בתוך הכלי הקטן, ואחרי כן תסוך אל תוך המשפך ממסך פיטריול־של נחשת, ותוציא את המשפך מתוך הכלי בזהירות רבה, וראית כי הממסך אשר, עינו כעין התכלת הכהה ואשר יכבד במשקלו, יורד עד למטה, המים הנקיים והטהורים עולים למעלה ולפעמים, אחרי אשר עשית את מלאכתך זאת בזהירות יתרה, תראה עין בעין גם גבול בין שני מיני הנוזלים בחצי הצלוחית, והמים הטהורים וממסך התכלת יגעו שניהם יחדו איש אל אחיו במקום הגבול ההוא; אחרי כן קום והנח את הצלוחית למשמרת במקום אשר כל שאון לא ירגיז את הנוזלים תחתיהם, ואחרי עבור עת מעטה תשוב לשום עינך על השנויים אשר היו וראית כי הגבול אשר היה בין מי התכלת ובין המים חלף הלך לו כליל; חלקי המים הטהורים אשר מתחת היו גם הם לעין התכלת, תחת אשר חלקי הממסך אשר ממעל התבררו והתלבנו הרבה; ואולם צבע התכלת אשר היה עתה למים הטהורים, לא פרש עוד כנפיו על פני המים כלם, כי רק המים אשר בקרבת המקום ששם ראית את הגבול בראשונה, הם הם קבלו את צבע התכלת הרבה מאד, תחת אשר החלקים אשר ממעל להם, צבועים אך מעט, והחלקים העליונים נקיים וטהורים הם כליל כמלפנים; והיה אם תניח את הצלוחית גם עתה לעמוד עוד למשמרת במנוחה, וראית כי המים העליונים יוסיפו להיות לעין התכלת הלוך והוסיף, מדי אשר ממסך הפיטריול של הנחשת יתברר ויתלבן מרגע לרגע, עד אשר באהרונה יקום לעיניך מלא הצלוחית ממסך פיטריול־של־נחשת אשר כלו הפך להיות לעין תכלת מעט –אך יד מי שלטה פה שלטת? הלא אך כי המים הטהורים אשר ממעל, חדרו בעוז אל תוך תכלת הממסך התחתון ויבררוהו וילבנוהו מרגע לרגע, תחת אשר ממסך התכלת גם הוא עלה מתחתיותיו אל תוך המים העליונים לעשותם לעין התכלת, וככה התערבו שני מיני הנוזלים על יד על יד, עד כי באחרונה, אחרי עבור עת כבירה, נשלמה מלאכת התערובה חלק כחלק יחדו, ויקם לעינינו ממסך פֿיטריול של נחשת ומים גם יחד; אפס על אחת נתפלא, כי ממסך הפיטריול־של־הנחשת כבד הוא מן המים, והנוזלים הכבדים האלה עלו למעלה תחת אשר המים הקלים צללו למטה, והדבר הזה הלא לנגד חקי המשקל הוא; ואילם החכמים יקראו לממסך שני מיני נוזלים, אשר חק המשקל לצחוק הוא בעיניהם, בשם דיפֿפֿוזיאָן, ויביאו גם אותה אל מערכת מראות הדיפוזיאָן אשר למיני אויר, האמורים בפרק האחרון, אם כי עוד מעט ונראה כי כח אחר מכחות הטבע הנסתרים ישלט פה שלטת.

אכן אנחנו טרם נתחקה על שרשי הכח הנסתר הזה, נעביר עוד לעיני הקורא גם נסיון שני בדבר הדיפוזיאָן, אשר יקל ביד כל איש מן הראשון, לעשותו ולנסותו: קח לך צנור של זכוכית, רגל אחת ארכו וחצי הזרת עביו, וּסְתום את פיו האחד וַחֲבוש אותו היטב היטב בחתיכת עור שלחופית, ואחרי כן תעשה לך ממסך מי מלח, –בהביאך מלא חפנים מלח אל תוך צנצנת מים וננער את המים בחזקה עד אשר ימס בם המלח כליל, – ואת הממסך הזה תשפוך אל הצנור הסתום, ותביא את הצנור אל תוך צלוחית מים טהורים, בדרך אשר הנוזלים בשני הכלים גאה יגאו יחדו עד מקום אחר, והיה אם תניח את הנוזלים האלה למשמרת שעות אחדות, תראינה עיניך דבר פלא: הנוזלים אשר בתוך הצנור גאה יגאו מרגע לרגע, ועוד יתר שאת להם אם זרית גם מעט מלח אשר איננו נמס בתחתית הצנור ההוא –; אך מי הוא אפוא הכח הזה אשר על פיו ילכו המים מן הצלוחית הלוך וגאה בקרב הצנור, דרך נקבי השלחופית ולנגד חקי המשקל? הלא אך כח הדיפוזיאן! אטמי המלח אשר בצנור ואטמי המים אשר בצלוחית, ימשכו איש את אחיהו לפי חקי הכח המושך, ואולם יען כי החיץ מבדיל בינותם, לכן נטל עליהם לאחוז דרכם בעד נקבי החיץ הדקים מן הדק, ואחרי כי אטמי המים קלים הם מאטמי המלח לרוץ ארח ולחדור בעד הנקבים מבעד, לכן יבואו המים אל תוך הצנור יותר מאשר יבוא המלח אל תוך הצלוחית, ועל כן גאה יגאו הנוזלים אשר בתוך הצנור, והם יגאו ויעלו ככה עד אשר תשלם מלאכת התערובה כליל ועד אשר המים והמלח התערבו והתבוללו יחד חלק כחלק, גם בתוך הצלוחית וגם בתוך הצנור, לא שונה דבר; והיה אם תחכה גם עתה מעט, תראינה עיניך כי הנוזלים אשר בתוך הצנור ישובו לרדת מטה מטה, יען כי כח הדיפוזיאָן חדל וכח המשקל שב לממשלתו. – לדיפוזיאָן ההיא אשר לנוזלים, החודרים דרך נקבי החיץ הדקים, קראו החכמים בשפתם ״עֶנְדְאָסְמָאזֶע", לאמר, ״ההכנסה״, וערכה רב מאד לחיי האדם והחיה והצמח, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, עוד נדבר בה את דברינו בחלק העשירי אשר לספרנו, ופה אך נעיר את אזן הקורא על אדות דבר אחד, למען דעת כי גם מהלך המזונות מקרב המעים אל קרב הדם, או מהלך המזון מקרב האדמה אל קרב הצמח, יהיה אך בכח הדיפוזיאָן, אחרי כי הנוזלים אשר לשני עברי כלי הדם או לשני עברי לשכות הצמח, יחררו בער נקביהם, לבוא ולהקים את התמורה הנדרשת.

ערך הענדאָסמאָזע למען חיי בעלי החי והצמח, רב הוא מאד, ולרגלו יצאו חוקרים רבים בלהטיהם ובנסיונותיהם, להתחקות על שרשיה וחקותיה, והם מצאו ויוכיחו כי נוזלים שונים יחדרו גם כלם בעצם החיץ האחד והם שונים יהיו בדרכיהם ובמהירותם, איש איש לפי מהותו וערכו; למשל, אם נקח לנו שלחופית של חזיר, נראה כי בזמן אשר יחדור בעד נקביה לאָטה אחר פיטריול־של־נחשת להתערב עם המים, בזמן ההוא יחדרו ½9 לאָטה מים להתערב עם הפיטריול־של־הנחשת; אם נקח לנו את המלח, נראה כי המים ימהרו ממנו בתערובתם פי ארבעה, לאמר, בזמן אשר לאָטה אחד מלח יחדור אל המים, בזמן ההוא יחדרו יותר מארבעה לאָטה מים אל המלח; האלקהל הוא כמים לעמת המלח, לאמר, בזמן אשר יחדור לאָטה אחד אלקהל בעד נקבי השלחופית להתערב עם המים, בזמן ההוא יחדרו כארבעה לאָטה מים לבוא אל האלקהל; ואולם בקחתך לך לוח־של־קויטשוק לשום אותו לחיץ בין האלקהל והמים, תראה, כי האלקהל ימהר מן המים לחדור וללכת, ולרגל המעשה הזה נדע כי גם במשפט החיץ תלוי הדבר, אם ימהרו הנוזלים להדור בערו ואם יפגרו.

אמנם משפט חרוץ הוא כי אך יד הכח המושך שלטה שלטת בכל המראות האלה, גם בין אטמי הנוזלים והחיץ וגם בין אטמי הנוזלים השנים יחדו, והיה לנו אות לדבר הזה, בראותנו כי לא כל הנוזלים ראוים וכשרים להתערב יחדו: למשל, אם נקח לנו שמן ומים בכלי אחד, נראה כי גם בעמדם איש על פני אחיו ימים רבים, עד אין קץ, לא יתערבו ולא יתבוללו, ואין אטם אחד מן השמן אשר יבוא אל בין אטמי המים, ומאטמי המים לא יחדור אף אטם אחד אל תוך השמן. ומדוע? הלא רק יען כי אטמי שני הנוזלים האלה לא יסורו לחקי הכח המושך וידו לא תמשל בם ברב או במעט; ואולם בקחתנו לנו חומצי־גפרית ומים, נראה כי יתערבו יחד חיש מהר, יען כי הכח המושך אשר בין אטמיהם מושל בם ביד חזקה, לערב מין במינו, והכח המושך הזה עושה את פעולתו בעז ובגבורה, עד כי תערובתם תצא לעינינו חיש קל בסופה ובסערה, וחום גדול יהיו והנוזלים יחמו.

הכח המושך אשר לאטמי הנוזלים ברגע התערבותם, שכן קרוב הוא לכח המושך אשר ישתרר בנוזלים ברגע התחברותם התחברות חימית, ומי יודע אם לא אך אחד הם; החכמים חוקרי הדברים עד תכלית, חקרו ובדקו בדבר הזה, ויחפצו להחליט כי לא שונה הכח המושך אשר לתערובה מכח המושך אשר להרכבה חימית, ואולם חקר הדבר הזה עוד סתום מלפנינו, והחידה עצומה היא וחתומה ממנו.

כג. קרבת החימיא והעלעקטרית

להרים את הכפרת מעל פני חידת החימיא, אמרנו כי הכח המושך אשר לאטמים פועל את פעולתו ועל פיו יתחבר אטם בן היסוד האחד אל אטם בן היסוד השני, ולפעמים יתחבר האטם האחד מן היסוד הראשון אל אטמים רבים מן היסוד השני; אבל הקורא הנבון ימצא בדבר הזה די פשר להבין על פיו. את משפט ערכי המשקל אשר לשני יסודות, ואולם שאלה שנית גדולה מן הראשונה, עוד טרם מצאה פתרון, לאמר: מה הוא הכח אשר בקרב האטמים? היצא הכח הזה לפעלו גם במראות אחרים חוץ ממראות החימיא? האם חדש הוא הכח הזה, יושב בסתר האטמים, או האם כבר מצאנוהו, גם פה ושם, ולו אך פנים אחרים ולכן לא הכרנו את תארו ואת מראהו עתה? –אכן החכמים יודעי דבר החימיא ורואי מראות הטבע שמו כל עינם ולבם אל הדבר הזה אשר ממנו פנה ממנו יתד לידיעות הטבע כלן, ומי מלל לנו אפוא כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו? – אך הנה הצליחו האנשים בדרכם מאד מאד, ואת אשר מצאו ואת אשר חקרו, אותה נעביר לעיני קוראינו.

מיום אשר החלו החוקרים להתחקות על שרשי העלעקטרית והחימיא גם יחד, הצליחו להחליט ולהוכיח כי בכל מקום אשר שם יוצאת החימיא לפעלה, שם נוכל לבקש ולמצוא גם מעשים עלעקטריים, וכן בכל מקום אשר שם זרמות העלעקטריות עושים את מעשיהם, שם נראה גם מראות חימיים – היפלא הדבר, אם אמרו להחליט כי החימיא והעלעקטרית קרובות הן מאד אם כי פנים להן שונות? ואולם אחרי אשר הלכו מיום אל יום קדימה, אחרי אשר נוכחו לראות כי על פי הזרמות העלעקטריים נעצר כח לעשות פעולות הימיות נכבדות ורבות, ואחרי אשר ראו על פי מודד־העלעקטרית, כי יפלא ממנו להביא את החימיא לידי פעולה בלתי אם בזאת אם גם הזרמות העלעקטריים ילכו עמנו, אז ראו עין בעין כי הכח החימי והעלעקטרי כח אחד הוא, וכאשר הוסיפו ללכת מחיל אל חיל, כן מצאו על אדמת העלעקטרית את עקבות החימיא ומראותיה, ויענו על השאלות הנשאלות, ויאמרו כי הכח המושך החימי הוא הכח המושך העלעקטרי, והעלעקטרית מלבד מראותיה אשר לה, פועלת גם פעולות חימיות. – אמנם אמת נכון הדבר כי אך על פי העלעקטרית הצליחו החוקרים לגלות חדשות רבות בשדה החימיא, כאשר עיני הקורא תחזינה:

לפני בוא שנת 1807 לא עלה עוד הרעיון על לב איש לדעת כי ישנם חמרים אשר נשתמש בם יום יום והם אינם חמרים כאשר הנם למראה עין כי אם מיני מתכת אשר התחברו התחברות חימית אל היסוד החמוצי או אל חומצי־הגחלים או אל יסוד אחר; למשל השיד הוא חמר ידוע לכל ומעורב בין הבריות זה אלפי שנים, לבנות ולשוד בו מדור דור, וגם החכמים חוקרי הטבע אשר מלפנים לא ידעו על אדותיו דבר בלתי אם כי הוא מין עפר מן האדמה; וכן ידוע גם הקאלי אשר הוא יסוד מיסודות מלח הצמחים (פאטטאשע); וכן ידוע גם הנַתּרוֹן אשר הוא יסוד מיסודות הזאָדא הנודעת; ומי מלל לנו אפוא כי יש יום וכל יודעי מדע ידֵעו כי כל החמרים האלה הם הנם מיני מתכת אשר פנים להם שונות, וכי יד העמוד הגאלוואני לא תקצר מלגלות אותם על פי החימיא? דעווי, האיש אשר שפתנו קצרה מלהביע תהלתו ושכרו בשדה ידיעות הטבע, הוא קם בשנת 1807 ויקח לו מעט קאלי וישם אותו אל בין צירי עמוד גאלוואני אשר לו תעצומות ופעולה עזה, וירא לגדל תמהון לבו כי כאשר הלך הזרם הגאלוואני דרך הקאלי, חלק אותו לשני חלקים, ויהי החלק האחד אך יסוד חמוצי בלבד והחלק השני היה מין מתכת קלה ולבנה אשר עינה כעין הכסף; ואולם גם את זאת ראה כי הכדורים המרוקים אשר התדבקו רגע אל הציר הגאלוואני שבו כרגע להתעבש ולהתלבן ולהיות כעין מלח עד אשר נהפכו כלם לשוב ולהיות לקאלי. אכן דעווי הבין כרגע את המראה הלז וידע אותו על נקלה ויקם את המשפט כי הקאלי הוא מין מתכת אשר לא נודעה עד היום ההוא, והמתכת הזאת נוטה נטיה עזה להתחבר אל היסוד החמוצי כמעט אשר ישכב רגע לעין האויר, ולכן לא יצלח חפצנו בידנו למצוא קאלי טהור בתור מתכת לבד; למתכת הקאלי ההוא קרא דעווי ״קאליום״, ואנחנו בימינו היום, נדע דרך לעשות לנו את הקאליום גם חוץ מדרך הזרם הגאלוואני. – כמשפט הקאליום כן היה גם משפט הנתר, ואך על פי פעולות גאלוואניות הצליחו החוקרים לגלות בו את המתכת ״נַתּריום״; וכן היה גם משפט השיד והגיפס, השיש והקרטיקון אשר כלם הם אך מין מתכת, והוא לא נודע עד ימינו ושמו הוא ״קאלציום״.

ויהי כאשר נוכחו לראות בדרך הזה, כי יד הזרם העלעקטרי לא תקצר מלתת פתרונים רבי ערך וגדלי תועלת, ויקומו ללכת מחיל אל חיל ומנסיון אל נסיון, ויעשו ויצליחו, עד אשר נוכחו לראות גם את יסוד הפעולה החימית על פי העלעקטרית, ואת הדבר הזה נעביר עתה לעין הקורא.

כד. הפעולות החימיות אשר לזרמות עלעקטריים

הנה כבר בראשית ימי המאה הנוכחת הצליחו החוקרים המפארים קארליל וניטשעלסען להוכיח דבר חדש לאמר: אם נביא את שני הצירים אשר לשלשלת גאלוואנית גדולה, אל תוך כלי מים העשוי, לדבר, נראה כי על שפת הציר השולל תעלינה אבעבועות מיסוד המים, תחת אשר הציר המחיב יתחבר אל היסוד החמוצי. לרגלי הנסיונות האלה עלה הרעיון על לב חוקרי הטבע לנסות דבר ולקחת גם חוט כסף או חוט פלאטין תחת הציר המחיב, ואחרי אשר מיני המתכת האלה לא על נקלה יאבו להתחבר עם היסוד החמוצי, ראו גם בשפת הציר המחיב עולות אבעבועות מיסוד החמוצי, אך יד מי עשתה אלה? יד העלעקטרית עשתה אותם! הזרם העלעקטרי חלק את המים לחלקיו החימיים, הלא הם שני מיני האויר, אויר יסוד־המים ואויר היסוד החמוצי, ושני מיני האויר האלה אשר בהתחברותם יהיו למים, הם התפרדו ויתחלקו ויהיו לאבעבועות אר אשר על פני המים –; אכן הוסיפו החוקרים ללכת מחיל אל חיל ויעשו את נסיונותיהם הלוך ונסות, וייטיבו את התכונה הדרושה למען הנסיונות, עד כי כיום הזה נעצר כח להראות לעין כל איש משתוקק, כי בקתתנו לנו מעט מים נוכל לחלקם לשני מיני אויר, ומראה עיניו יגיד לו את אשר לא האמין למשמע אזניו, למען דעת כי תכונת המים, בריאה אחרת היא מן הבריאה אשר היו המים לעיניו עד כה.

הלא דעת לקורא נקל כי לא היה כל יסוד מיסודות החימיים אשר לא נסוהו במסות הזרם העלעקטרי, וכל יסוד ויסוד וכל חמר וחמר הובא אל פני העמוד הגאלוואני, למען ערער את יסודותיו ולמען הפריך את הרכבתו – האם יפלא אפוא הדבר כי הצליחו לגלות מיום אל יום מיני מתכת חדשים אשר לא שערום הראשונים? – אבל מי החכם יודע פשר הדבר? אי זה דרך יבוא כח הזרם הגאלוואני הזה אשר עז בידו להראות את המראות החימיים? מה לעלעקטרית ולכח החימי ולהם הלא פנים שונות ותכונה נבדלת?

אך בדי יגיעה ובעמל נפש רב ערבו החוקרים את לבם לענות דבר על השאלות הנשאלות –ידיעות הטבע שונות הן כביר מן הפלוסופיא ומן הפלפול ומן הסברא, אשר האמונה לבד נר לנתיבתם, תחת אשר חוקרי הטבע קטני־אמנה הם, ולא בין רגע יחליטו וירהיבו בנפשם עז לענות דבר טרם ינסו וטרם יבחנו וטרם יראו עין בעין כי קלעו אל השערה; ואם נמצאו גם בין האנשים האלה סמרטוטים למדי העומדים תמיד נכונים לפעור פה ולענות, אך מי זה ישמע להם טרם ראה בעיניו וינסה ויבחן את האותות ואת המופתים? –ובכן הנה החליטו החכמים ויענו על השאלות הנשאלות, לאמר: הרבר אשר אמרנו כי נמצא בקרב האטמים כח אשר נקרא לו כח חימי ועל פיו יצאו ועל פיו יבאו החבורים וההרכבות בכל היסודות למיניהם, – הדבר הזה איננו נכון, כי לכל המראות אשר קראנו עד היום כח חימי או פעולה חימית, להם נקרא כיום כח עלעקטרי או פעולה עלעקטרית אשר לאטמים, והחימיא גם היא תהיה אך מראה במראות העלעקטרית או ענף אחד מענפי הפעולות אשר לכח העלעקטרי הנעלה, המלא מלא הארץ כלה ואשר בכל החמרים שם הוא.

אמנם מצאה הדעה החדשה הזאת חתחתים רבים בדרכה, כי רבים קמו עליה וילעגו לה, ואך מעט מעט הצליחה לגרש את הרוחות הרעות מלפניה ותהי לראש פנה: –הטבע לא יבדיל בין כחותיו להביאם איש איש אל מחלקה אחרת, כאשר יעשה האיש המלומד בהבדילו בספריו ובלמודיו את כל הדברים למיניהם, באשר כי קצרה עין האדם מלהביט על פני כלם בסקירה אחת להבין ולהשיג את הנפרדים גם במקורם הראשון בהיותם מאחזים ומדובקים כאחד. –כאשר חלק יחלק לו האדם את עתו לשעות ולימים, לעשרות שנים ולמאות, לאלפי שנים ולרבבות, אם כי בנפשו יודע כי אין הבדל ואין קו ואין מדה נכונה לעת ההיא, ואשר הדבר הזה הוא אך תחבולה טובה לזכור על ידה אח מאחת מנקודות המערכות הארוכות אשר בשנות הנצח; כן תבאנה גם ידיעות הטבע אשר מצא לו האדם, לחלק בקו את המראה הגדול אשר בטבע, למראות רבים, ולקרוא בשם איש איש לבדו, ולמען תהיה תורת הטבע שגורה בפי כל ולמען אשר ירוץ כל קורא בה, ישים מערכות מערכות להן לבדנה, אם כי יד הטבע לא עשתה מעולם כל הבדל וכל מערכה, האבן הקטנה אשר ברגלינו נרמוס אותה בלי משים, האבן הקטנה הזאת תמצא לה מקום בידיעות הטבע בקרב מערכות רבות ונבדלות; בעל־המינרלוגיא יבוא בידיעותיו להורות אותנו את תולדותיה, בעל־החימיא יבוא בידיעותיו לחקור חקר אחרי חלקיה ויסודותיה, בעל־הפיזיק יבוא בידיעותיו לבדוק את החום הפרטי אשר לה ואת המשקל הפרטי ואת האור הנשבר ואת חבורה ואת בנינה ואת תכונתה העלעקטרית ואת כל כח וכח אשר יאמר עליו כי הוא זה, בהאמינו כי באבן הקטנה הזאת עצורים כחות מכחות נבדלים – אך האם לא הצחוק הוא להחליט כי גם הטבע בעשותה את האבן ההיא עברה על פני כל מערכות הידיעות האלה, אחת אחת, ללמוד את כל אלה ולעשות? האם לא יותר טוב להחליט כי הטבע עשתה את מעשיה בבת אחת ובסקירה אחת, ואנחנו אך אנחנו נראה בם רבות אחרי כי קצור קצרה עיננו לראות את האחד?

ואם ככה נאמר, אז הנה צעדנו צעד אחד קדימה אל מול פני האמת, אתרי אשר יצלח בידנו להורות כי שני כחות בטבע אשר היו עד היום בעינינו לשנים, הם המה אך כח אחד בלבד, והחימיא והעלעקטרית אשר מצאנו אותן ער כה אשה אשה בקרב המערכה הנתונה לה, הן הנה אך אחת אשר ממקור אחד תהלכנה, ואך פנים שונות לשתיהן, ואך במראיהן ובצביונן נבדלו.

כה. הכח העלעקטרא־חימי הנסתר

הלא עזבנו עתה את החימיא לנפשה ונקרא לה שם ״עלעקטראָ־חימיא"; אך נלכה נא ונראה מה משפט הכח האחד אשר לשתיהן, לחימיא ולעלעקטרית גם יחד, ומה יושיענו זה?

הלא ידעת, קורא מקשיב, כי מטיל צינק ומטיל נחשת, בנגעם יחדו איש אל רעהו, יפרידו בין שני מיני העלעקטרית אשר בקרבם לשום את הצינק לעלעקטרי מחיב ואת הנחשת לעלעקטרית שוללת, והיה אם נעשה את התחבולות הראויות לדבר, נראה כי מבטן הנגיעה תצאנה פעולות וזרמות עלעקטריות גדולות ועצומות, אשר לא היו לפנים לשני מיני המתכת האלה. – אז יבוא בעל העלעקטראָ־חימיא להחליט כי פרידה עלעקטרית כזאת תקום ותהיה גם בקרב כל היסודות החימיים ברגע אשר יגע אטם אשר ליסוד האחר אל אטם אשר ליסוד השני, לעשות את האטם האחד לעלעקטרי שולל ואת האטם השני לעלעקטרי מחיב, ואנחנו אשר ידענו כי עלעקטרית שוללת ועלעקטרית מחייבת מושכות אשה רעותה, אנחנו נבין עתה כי נטל על שני האטמים השונים למשוך את אחיו, בהיותם קרובים יחדו, יען כי העלעקטרית העצורה בקרב שניהם, שונה היא למיניה, והיה בהתחבר שני האטמים יחדו, נאמר כי התחברו שניהם התחברות חימית, ואולם שפתנו אתנו עתה לאמר כי התחברו התחברות עלעקטרית.

האם לא ישאל אפוא השואל: מדוע לא תהיה התחברות כזאת – התחברות חימית או עלעקטרית – גם בנגוע הצינק אל הנחשת? מדוע יתפרדו שם שני מיני העלעקטרית איש מעל אחיו, לשלוח זרמות שוללים אל קרב הנחשת וזרמות מחיבים אל קרב הצינק, מבלתי אשר יקום ויהיה ביניהם הדבר אשר נקרא לו התחברות הימית? – אך חכמי החימיא ענו ואמרו לאמר: לו עצרנו כח להוציא אטם בודד אחד מן הצינק או אטם בודד מן הנחשת, כי אז ראינו את שני מיני העלעקטרית השונים, מתחברים איש אל אחיו להיות למין חימי חדש, והדבר אשר נקרא לו ״התחברות חימית״ קם ויהי, להוליד לעינינו משנה־אטם אחר קרוא בשם צינק־של־נחשת; אבל הדבר הזה לא היה ולא יהיה לעולם, ואם נקח לנו גרגיר מן הצינק או מן הנחשת אשר עיננו תעצר כח לראותו אך מבעד למיקרוסקופ לבד, גם אז נדע כי אצורים בקרב הגרגיר ההוא אטמים לאין חקר המדובקים יחדו; – ונוסף על אלה הלא גם זאת ידענו כי הצינק והנחשת יחדו המה מיני מתכת שתכונתם היא להוליך כרגע את העלעקטרית הלאה, והתפרדות העלעקטרית הנולדת במקום אשר שם יגעו הצינק והנחשת איש אל אחיו, הולכת הלוך ועבור בין שני מיני המתכת, והיה אם נחבר חוטים אל הצינק והנחשת ונשלבם יחד, הלא יקום גם זרם עלעקטרי משני העברים, למען אשר יתחברו יחד שני המינים בקרב השלשלת המרותקה, תחת אשר יתפרדו במקום הנגיעה הלוך והתפרד; ולכן לא יקום ולא יהיה הדבר אשר נקרא לו ״ההתחברות החימית אשר לאטמים״ כי אם התחברות אחרת תהיה, התחברות שני מיני העלעקטרית על פי הזרם הסובב, – אבל אם שני אטמים שונים אשר לשני יסודות יגעו יחד איש אל אחיו, אחרי כי לא התלכדו שני האטמים האלה עם גופים מוצקים כי אם שוטטו איש איש לבדו בקרב האויר, ואם לא תהיה לאטמים האלה תכונת המתכת להוליך את העלעקטרית הלאה, אז ימשכו יחד איש את אחיו בכח העלעקטרית השונה אשר בקרב שניהם, ויתחברו יחדו, ויהי האטם האחד שוכב אצל האטם השני, והדבר אשר נקרא לו התחברות חימית קם ויהי. –

אמנם גם הנסיון יורה אותנו כדבר הזה: שני חמרים מוצקים ויבשים לא יתחברו לעולם התחברות חימית בלתי אם נלחלח אותם, ואם גפרית וברזל ישכבו יחד לנצח, לא יקום ולא יהיה לעינינו כל ברזל־של־גפרית; והיה אם נחפוץ לחבר יחדו שני חמרים התחברות חימית, נטל עלינו בראשונה להפשיט מהם – או מן האחד – את צורתו המוצקת ולהלבישו צורת נוזלים או צורת אויר, למען אשר יחדלו אטמיו מהיות משולבים איש אל אחיו בכח רב, ואך אז נעצר כח לעשות את ההרכבה החימית. – אפס לוּ עצרנו כח לעשות את היסוד החמוצי לחמר מוצק אשר לא ימוט, כי אז יכלנו להניחו על פני מטיל קאליום למען אשר ישכבו יחד לעולמי עולמים, אם כי ידענו גם ידענו כי נטיתם להתחבר יחדו היא גדולה מנשוא, ואך בזאת התחבר לא יתחברו אם מוצקים יהיו שניהם, ואולם אחרי כי היסוד החמוצי הוא מין אויר לבד אשר אטמיו משוטטים לאין קץ, לכן הוא שכן רע לקאליום, וכמעט אשר יראה אותו, יתחברו כרגע התחברות חימית; וכמשפט הזה הוא משפט כל היסודות אשר נדע. – אכן כל הדברים האלה הם אך פתח דבר גדול ורב, כי עוד מעט וראינו כי החידות אשר לחימיא תמצאנה להן פתרונים כלהן ברגע אשר נקרא לנו את הכח העלעקטרי לעזרה.

כו. פשר המראות החימיים לפי הכחות העלעקטריים

הלא תזכור הקורא את המשפט האמור כי כאשר יבדלו וכאשר ישונו שני יסודות איש מאחיו בתכונתם, כן יחושו וכן ימהרו להתחבר יחדו התחברות חימית; הנחשת והצינק, הכסף והזהב, הברזל והעופרת וכן כל מיני המתכת אשר נדע, כלם דומים איש אל אחיו בצביונם ובמראיהם אם רב ואם מעט והם לא יתחברו יחדו התחברות חימית; היסוד החמוצי שונה מן הברזל תכלית שנוי והוא נוטה מאד להתחבר אליו בזרוע עז, וכן משפט כל החמרים הדומים אל היסוד החמוצי כמו החלאר והבראָם, היאָד והפלואָר וכדומה, והם לא יתחברו בנקל אל היסוד החמוצי אם כי הוא דומה להם מאד – והיה אם נסורה מזה ונלכה לרעות בשדה אחר בשדה העלעקטרית, נראה גם שם כדבר הזה: כדור קטן מלא עלעקטרית שוללת ימשוך אליו כדור שני מלא עלעקטרית מחייבת, ואולם השולל יצרור את השולל, והמחיב יצרור את המחיב. – ועתה אם נבוא עתה להחליט כי כל אבות היסודות, שנים שנים, בהתחברם יחדו, יינקו אל קרבם כח עלעקטרי, גם רב וגם מעט, הכל לפי תכונתם, אז הנה כביר מצאה ידנו לפתור הרבה חידות מחידות החימיא: אם אטם יסוד חמוצי יקרב לגשת אל אטם קאליום, נטל עלינו להחליט כי כמשפט הצינק והנחשת כן גם משפטם; האטם אשר ליסוד החמוצי יהיה לעלעקטרי שולל והאטם אשר לקאליום יהיה לעלעקטרי מחיב, ולכן יתחברו יחדו התחברות עלעקטרית כמשפט ואחרי כי התחברות היסוד החמוצי והקאליום תוליד את ההפרדה העלעקטרית הכי גדולה, לכן גם נטיתם להתחבר היא הנטיה הכי גדולה אשר נדע בשדה כל החימיא, והיה אם נחפוץ להוליד את ההתחברות הכי גדולה, אין לנו לעשות דבר בלתי אם להביא מעט מתכת־קאליום ולהניחו רגע לעין האויר, ובין רגע נראה כי התחבר היסוד החמוצי אשר באויר אל המתכת ההיא התחברות גדולה מאד, אחרי כי בנגעם יחד איש אל אחיו, קמה ההתפרדות העלעקטרית הכי גדולה. – גם היסוד החמוצי ומתכת־הנתריום יעשו כמעשה הזה ואולם התנגדותם איננה גדולה כמשפט הראשון, כי הנתריום איננו גם הוא עלעקטרי מחיב, עצום ורב, כהקאליום. – היסוד החמוצי והברזל גם הם יולידו את העלעקטרית בנגעם יחד, ואולם עלעקטריתם היא קטנה מן הראשונים כי הברזל איננו עלעקטרי מחיב עצום ורב כהנתריום ולכן גם התחברותו אל היסוד החמוצי תכבד מן הראשונים. – וכן נוכל לערוך במערכה את כל הששים וחמשה אבות היסודות מהחל ועד כלה, להחל ביסוד החמוצי שהוא הכי שולל ולכלות בקאליום שהוא הכי מחיב; וכן נבאר לנו באר היטב את כל המראות אשר ראינו ואשר המפתח האחר להם הוא – העלעקטרית.

אכן עשו להם החוקרים הכי גדולים אשר בימינו, את המערכה אשר אמרנו, ואנחנו לא נדע אם יש לנו מקום להרהר אחרי מדותיהם – אמנם אמת נכון הדבר כי לא נוכל להחליט שכל דבריהם אמת וצדק, יען כי לא יכלו עוד לחקור חקר עד היסוד בו, אחרי אשר לפעמים יסורו המראות העלעקטריים והחימיים גם יחד למשמעת אפנים רבים אשר אין למו ספורות, ואולם הדבר האחד הוא ברור כשמש ואין פוצה פה ומצפצף לנגדו: הדעות אשר בדבר החימיא שונות הן, אכן פה אחד החליטו כל החכמים כי החימיא בתכונתה לא שונה דבר מן העלעקטרית.

כז. פשר מעשי החימיא לפי תורת העלעקטרָא־חימיא

כאשר עצרנו כח לבאר לנו את ההתחברות החימית הפשוטה לפי חקי העלעקטרית, כן נעצר כח להבין בנקל גם את מעשי החימיא כלם, אם נבוא עד חקרם על פי העלעקטרית. הבה נא ונראה: אם תטיל מטיל מתכת קאליום אל תוך צנצנת מים, אז תראינה עיניך כי יקרע הקאליום את היסוד החמוצי מיד המים למען התחבר אליו, ויסוד־המים הנשאר יעלה מן המים בדמות אבעבועות פורחות, והיה אם נשאל את פי העלעקטרית על דבר פשר המראה הלז, נשמע כדברים האלה: הלא ראית בפרק האחרון כי הקאליום הוא בין אבות היסודות היסוד הכי מחיב בעלעקטריתו והיסוד החמוצי הוא הכי שולל, ולרגלי הדבר הזה נאמר כי יסוד־המים הוא העומד בַּתָּוֶךְ, והיה אך בהציבנו את יסוד־המים לעמת הקאליום, נאמר על יסוד־המים כי הוא שולל. ובהציבנו אותו לעמת היסוד החמוצי נאמר עליו כי הוא מחיב; ולכן בהתחבר היסוד החמוצי ויסוד־המים יחדו להיות למים, נחליט כי היסוד החמוצי השולל התחבר אל יסוד־המים המחייב, ואך כאשר יבוא היסוד השלישי שהוא הקאליום, אשר עלעקטריתו היא יותר מחיבת אז אך אז יעזוב היסוד החמוצי את חיק יסוד־המים אשר עלעקטריתו מחיבת אך מעט, להתחבר, להתחבר אל הקאליום אשר עלעקטריתו מחייבת הרבה יתר ממנו, ולו נמצא בארץ כל יסוד אשר יעלה בעלעקטריתו השוללת גם על היסוד החמוצי, כי אז עצר היסוד החדש הזה כח לגרש את היסוד החמוצי מחיק הקאליום בן בריתו ולמלא שם את מקומו. – הלא תראה, קורא מקשיב, כי בדרך הזה תלך לבטח, לבאר לך את כל הרכבות החימיא, לדעת בארץ דרכן ולהבין את המעשה הנעשה ברגע אשר יבוא יסוד שלישי לגרש את השני מגבול הראשון אשר אליו כבר התחבר עד כה, וידעת אז והשבות אל לבבך כי שני ההפכים העלעקטריים הכי גדולים. אך קשר קשרו על החלש מהם לגרש אותו כלה –

אך מדוע אפוא נראה כי יבוא הזרם העלעקטרי לפעמים להפריד גם הוא בין הדבקים ולשום את ההרכבה לאין ולאפס? למשל אם נביא את שני הצירים אשר לעמוד גאלוואני עצום ורב אל תוך צנצנת מים, הלא ידענו כי המים יתפרדו ליסודותיהם, ועל פי תחבולות עשויות לדבר, נעצר כח לראות את הזרם העלעקטרי בקרעו מיד המים את היסוד החמוצי מעבר מזה ואת יסוד־המים מעבר מזה, ואיככה, ישאל הקורא תמים הלב, איככה יהיה כדבר הזה? אם אמת נכון הדבר כי הזרם העלעקטרי הוא העושה את הפעולה החימית, הלא נטל עליו לחזק את ידי ההרכבה בעברו דרך המים ומרוע אפוא נראה את ההפך, כי גם בטל יבטל אותה? – אך לאט לך, קורא נחפז, שים נא את לבך אל הדבר האחר ותדע: שני הצירים אשר לעמוד גאלוואני הם שני הפכים בכחם העלעקטרי, הציר אשר לצינק יעצור בקרבו עלעקטרית מחייבת והציר אשר לנחשת יעצור בקרבו עלעקטרית שוללת; ואולם גם בקרב המים היה כדבר הזה, כי היסוד החמוצי השולל משך אליו את יסוד־המים המחייב, ולכן כאשר נביא את הצירים אל תוך המים, והצירים הם חזקים ואמיצי כח, אז ימשוך אליו הציר המחייב את האטם השולל אשר במים, והציר השולל ימשוך אליו את האטם המחייב, וכן יבוא כל היסוד החמוצי השולל אשר במים לנוח על שפת הציר המחייב ויסוד־המים המחיב יסע אל הציר השולל, עד אשר תקום ההפרדה לעינים והמים יחדלו מהיות עוד –; והיה אם נחקור חקר עוד מעט נמצא בזה גם את המשפט האמור למעלה, כי העלעקטרית החזקה אשר לעמוד הגאלוואני הכריעה תחת רגליה את העלעקטרית הרפה אשר למים; האטם השולל אשר ליסוד החמוצי עזב את חיק האטם המחייב אשר ליסוד־המים אשר אליו התחבר עד כה, אך רק בזאת יען כי מצא לפניו את ציר הצינק אשר עלעקטריתו המחייבת גדולה הרבה יתר מאד, וכן האטם המחייב אשר ליסוד־המים עזב את חיק האטם השולל אשר ליסוד החמוצי, שאליו התחבר, אך רק במצאו לפניו את ציר הנחשת אשר עלעקטריתו השוללת גדולה מן היסוד החמוצי, כי זה כל הדבר!

וכמשפט המים כן משפט כל הנוזלים החימיים למיניהם: החלק העלעקטרי המחייב אשר לנוזלים יבוא תמיד אל הציר השולל אשר לשלשלת הגאלוואנית, והחלק העלעקטרי השולל יבוא אל הציר המחיב; והיה אם נעשה לנו את הצירים בדעת ובטוב טעם, ראה נראה לתמהון לבנו כי יאספו אליהם הצירים האלה את היסודות הנתכים לחמרים חמרים, ועל פי תורת הגאלוואניזם נעצר כח לקחת את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת ואת כל היסוד אשר נתך ואשר הפך להיות לנוזלים, לשוב ולאסוף אותם על פני הצירים השנים לעשותם מוצקים כבראשונה. – על פי הדברים האלה נוסדה בימינו ההמצאה היפה רבת התועלת אשר נקרא לה ״המצאת הגאלוואנאָפלאסטיק״ ואשר נעבירנה עתה לעין הקורא בדברים ברורים ומובנים, והיה האיש אשר ימצא בה ענג יוכל לעשות בה את נסיונותיו, כי הנסיונות האלה קלים הם מאד ומעט עת ידרשו ממנו ומעט עמל ואך כסף מעט, ואולם שכרו הרבה מאד, כי כצחוק נחשבו הנסיונות בהעשותם ותורה רבה ילמד האיש העושה. אותם, כי הם יעוררו את רוחו לרדוף ולהשיג, לשית נוספות על מחקריו וללכת מחיל אל חיל.

כח. הנאלוואנָא־פלאסטיק

אחרי אשר כבר נסו וידעו זה רבות שנים כי הנוזלים החימיים כלם יתפרדו ליסודותיהם על פי שני צירי השלשלת הגאלוואנית והיסוד המחייב אשר בקרב הנוזלים יתאסף אל פני הציר השולל בדמות מתכת והיסוד השולל אשר בם יתאסף אל פני הציר המחיב, – אחרי אשר כבר ידעו את כל הדברים האלה, עלה בראשונה הרעיון על לב החוקר הצרפתי דע־לא־ריוו בשנת 1836 כי יכול נוכל על פי המעשה האמור לשוב ולהוציא מן הנוזלים את המתכת המותכה בם ולציר אותה לכל צורה אשר נחפוץ. – אחריו בא הפרופיסור יאקאָבי בפטרבורג והוא השלים את אשר החל הראשון, כי הוא הוכיח את התועלת הרבה היוצאת לנו מפי הדבר הזה בכל מעשינו ומלאכתנו יום יום, ויורה את המעשה אשר יעשון, ויקרא את המצאתו בשם ״גאלוואנאָפלאסטיק״. לאמר ״מסכת הפסילים לפי הגאלוואניזם״, והמצאתו זאת יצאה לשם ולתפארת, יען כי היא תורה אותנו גם את תורת צפוי הזהב או מלאכת צפוי הכסף אשר יצא טבעם בכל העולם ואשר אלפי אנשים ימצאו בם את חית ידם, ובימים האחרונים הלכה מחיל אל חיל ומנצחון אל נצחון. עד כי כיום הזה ידנו אתנו לעשות לנו עת פיה גם את מצבות המתכת הגדולות והעצומות עד למאד אשר לפנים עשו כמוהן אך כאשר יצקו אותן ביצוקתן; וגם לא תקצר יד כל איש ואיש לעשות לו מכונה קטנה תחת הגדולה הדרושה, למען אשר יוכל גם הוא לעשות על ידה את הנפלאות הגדולות, ללמוד וללמד. וזאת תורת המכונה:

קח לך את קנה־הזכוכית אשר על פני המנורה (צילינדער) וגזור לך גזר ממנו כשלשה זרת ארכו, ואחרי כן תסתום ותחבוש את פיו האחד בחתיכת עור שלחופית של עגל, למען אשר יהיה בידך כעין כוס אשר היסוד בו עשוי בשלחופית, ואת הכוס הזאת תחתיל בחתולי חוטי ברזל אחרים ותשים אותה אל תוך צנצנת, והחוטים האלה יהיו כעין מגרעות לבלתי אחוז בקירות הצנצנת פנימה ולבלתי נגוע יסוד הכוס ביסוד הצנצנת כי אם תלויה תהיה בשפת הצנצנת ממעל; אחרי כן תמלא את הצנצנת ממסך פֿיטריול־של־נחשת, ואת קנה־הזכוכית התלוי בתוכה תמלא מים אשר הושם בם בראשונה מעט חומצי־גפרית; ועתה קח לך חוט נחשת ונטית אותו ותעקם אותו הנה והנה, עד אשר יצלח בידך לטבול את ראשו האחד בתוך הצנצנת ואת ראשו השני בקנה־הזכוכית; והיה אם תשים עתה על פני הראש הטבול בקנה־הזכוכית מטיל צינק, אז יקום לעיניך זרם עלעקטרי במקום אשר יגעו הנחשת והצינק יחד, והזרם העלעקטרי הזה ההולך והסובב בקרב הנוזלים ובקרב השלחופית ובקרב החוט גם יחד, אמיץ הוא וכחו אתו לסרס את ממסך הפיטריול־של־הנחשת אשר בצנצנת, להפרידו ולחלקו לחלקיו, עד כי תעלה מתכת הנחשת הלוך ועלה מן הנוזלים לצפות את החוט הטבול בם, צַפֵּה והוסיף – והיה אם תעמוד המכונה הזאת ימים אחרים, תעלה כל הנחשת האצורה בממסך הפיטריול־של־הנחשת לדבוק אל פני החוט היורד אל תוך הצנצנת ולהצבר עליו חמרים חמרים עד תם כל הנחשת אשר שם; ולכן אם תחבר אל החוט ההוא כל תבנית וכל פסל אשר יהיה, למשל, אם תטביע קלסתר פני מטבע אל תוך נתח דונג אשר תחפה אותו במעט גראפיט (עופרת־המים) או אשר תזרה עליו אבק נחשת מוצהב (בראנץ) תחת אשר את חוט הנחשת תחפה בדונג כל ארכו המובא אל הנוזלים, אז תעלה הנחשת מן הממסך לכסות את פני התבנית ולהצבר עליה עד אשר אחרי עבור ימים אחדים יהיה בידך קלסתר פני המטבע והיה כל איש אשר יחפוץ לענג את נפשו בעשותו את נכון ונאמן מאד; הנסיונות האלה, הוא ישכיל ויבין למצוא גם תחבולות חדשות לרגל המעשה הזה לשנותו לטוב ולהיטיב את הכוָנים בכל פעם ופעם כחפצו, וכרצונו וכאשר יהיה עם לבבו, אחרי אשר יבין למדי את פשר המראות האלה לקחת מפיהם את התורה הנדרשת. —

פשר המראות האלה ככה הוא: הפיטריול־של־הנחשת עשוי בתערובת חומצי־גפרית ונחשת גם יחד, והוא מין מלח הנמצא להמכר בכל בתי ממכר הסמים ועינו כעין התכלת, והיה אם תמס אותו במים יהיו המים האלה אך קבוצת אטמים שונים, אטמי גפרית ואטמי יסוד חמוצי ואטמי נחשת; ואולם על פי חוט הנחשת ונתח הצינק אשר בקצהו האחת המובאת אל המים שהם מחומצים מעט ועל פי קצהו השנית המובאת אל ממסך הפיטריול־של־הנחשת, יצא לו זרם גאלוואני לפעולות אדם ואז יהיה הצינק עלעקטרי מחיב והנחשת תהיה עלעקטרית שוללת והצינק ימשוך אליו את היסוד החמוצי השולל מתוך המים לעשות אותו ואת חומצי־הגפרית הנמצאים שם להרכבה חימית חדשה – הנמסת בין רגע בקרב המים – אכן חוט הנחשת הוא הציר השולל אשר לשלשלת ולכן בהיותו בקרב נוזלים אשר הנחשת נמסת ומותכת בם ואשר אטמיה הם עלעקטריים מחיבים, ימשוך אותה אליו על יד על יד, עד אשר יעלו כל אטמי הנחשת להתגודר על פניו ולהיות למתכת מוצקה, איתן מקשה, לפי כל תבנית אשר נשים לה.

כט. מלאכת צפוי הכסף על פי הגאלוואניזם

כמשפט הגאלוואנאָפלאסטיק כן משפט מלאכת צפוי הכסף או מלאכת צפוי הזהב אשר טבען יצא בעולם ואשר בעלי המלאכה העושים בכסף ובזהב לא ידעו אחרת בלעדיהן בלתי אם לצפות ולחפות על פי הגאלוואניזם ולעשותו ליסוד מוסד למלאכתם; ואולם מלבד בעלי המלאכה המוצאים בה חית ידם, נטל גם על כל איש מבין, לנסות דבר בידיו ולעשות לו את המכונה הקטנה בביתו, ואנחנו תקוה כי בשימו לב לדברינו ישכיל ויבין דבר מתוך דבר לקנות תחבולות חדשות ולעשות כחפצו וכרצונו פעם בכה ופעם בכה כי בכל אשר יפנה בה יצליח ואולי גם בריאה חדשה יברא.

לעשות במלאכת צפוי הכסף על פי הגאלוואניזם, נטל עליך להכין לך מין נוזלים הראוים לדבר והכנת הנוזלים האלה לא תצלח בידך על נקלה, ולכן אם לא תחפוץ בכל העמל הרב. אז תוכל לקנות לך רבע לאָטה כסף־של־ציאן הנמצא להמכר בבתי המרקחת הגדולים, ואת כסף הציאן הזה תשים אל הין (קווארט) מלא מים מזוקקים למען אשר ימס בם, והיו בידך הנוזלים הדרושים לך די לצפות בם כסף על פני שתים עשרה כפות קטנות; ואולם יתר שאת ויתר עז לתורה אשר תצא לך מן המעשה הזה, אם לא תקנה לך את הנוזלים האלה כי אם תעשה אותם בידיך, למען אשר בעיניך תבחן את החימיא בפעולותיה הנסתרות, והוא אך הדרך האחד ללכת בו מחיל אל חיל ולעשות את החימיא קרובה בלבבך. – וזאת תורת מעשה הנוזלים:

קח לך חצי לאָטה כסף ישן והכית אותו במקבת טחון היטב והדק אותו עד אשר דק מאד ועד אשר תוכל לגזור אותו לגזרים דקים במספרַים, ולקחת את הגזרים הקטנים ושמת אותם אל תוך צלוחית קטנה, וחומצי־סאלפעטער טהורים תתן עליהם, והיה כפי אשר הודק הכסף בהרקעו כן ימהר וכן יחיש להנתך ולהתמוסס בקרב חומצי־הסאלפעטער, ואם טהור היה הכסף בהרכבתו יהיו הנוזלים גם הם לבנים במראיהם, ואם נשחת היה הכסף בסיגי נחשת – וזאת לדעת כי רוב מיני הכסף אשר לנו נשחתים הם – יהיו הנוזלים כעין תכלת ירקרקת; ואחרי אשר יעברו ימים אחדים והכסף נתך ונמס כלו, תריק את הממסך הזה אל תוך צנצנת ותשפוך עליו כחצי כוס מים מזוקקים, וצנצנת שנית תקח לך אשר תשים בה מלא הכסף מלח ותשפוך גם עליו כחצי כוס מים וחכית עד אשר ימס המלח במים האלה ואחרי כן תשפוך את ממסך הכסף אל תוך מי המלח, ומחזה יפה תחזינה עיניך: כל נטף מממסך הכסף אשר יפול אל מי המלח יהיה לצרור נופל אל עמקי הצנצנת ועינו כעין גביש אשר לגבינה חדשה, ואחרי אשר שפכת את כל הממסך שמה תחכה עד אשר יכלה משקע הגבינה הזאת לצלול ולרדת ועד אשר יעמדו המים טהורים וזכים מעל פניה, ואז תשפוך את המים ארצה, ונזהרת לבלתי שפוך גם מעט מן הגבינה ההיא כי הגבינה היא הכסף. – אכן מלאכת הנוזלים הראוים לעשות בם את צפוי הכסף עוד טרם נשלמה, ואנחנו טרם נשלים אותה נסור נא ונראה בראשונה אי זה דרך הפך הכסף להיות לעין גבינה: הכסף נתך ונמס בקרב חומצי־הסאלפעטער, אבל לא כהמס צוקער במים כי אם המסה חימית, ואם תעשה את הנסיון הנתון לפניך בזה הראה את ההבדל אשר בינותם: אם תתן מים מהולים בצוקער על פני האש אשר על האח למען אשר יעלו בקיטור ויאבדו וייבשו כליל, אז נראה את הצוקער כלו לא נעדר ממנו אף גרגיר אחרי אשר עלו ממנו אדי המים ונדפו, ואולם אם נשים את חומצי־הסאלפעטער האמורים על פני האש להובישם ולהדיפם בקיטור, אז לא יצא לנו מתוכם הכסף הטהור כי אם צרורות בדלח והמנוצצים אשר עינם כעין המלח ואשר יקראו להם ״אָקסיד של כסף אשר להומצי־סאלפעטער״; כי הכסף ינק אל קרבו מתוך חומצי־הסאלפעטער את היסוד החמוצי ויהי לאָקסיד־של־כסף, לאמר, להרכבת יסוד חמוצי וכסף גם יחד, ועוד יתר שאת למען הקורא המתחיל אם נקרא לו. ״החלודה אשר לכסף"; – אכן אנחנו נשובה נא עתה אל מעשה הנוזלים הדרושים לנו: חלודת הכסף הלזו נמסה ונתכת בקרב חומצי־הסאלפעטער הנותרים ותהי לעין מלח, והיה אם נאמר להוביש את חומצי־הסאלפעטער להדיפם ולהעלותם בקיטור, יצא לנו המלה אשר נקרא לו מלח־של־כסף, זך וטהור, ואם נתיך אותו ונקררו, תצא לנו האבן הנודעת בשם אבן השאול (lapis infernalis) הדרושה לרפואות רבות –; ואולם אנחנו פה לא נחוץ לנו לדעת את מלח־הכסף ומתכנתו, כי אנחנו הלא אך שפכנו את חלודת הכסף יחד עם חומצי־הסאלפעטער הנותרים אל תוך מי המלח ומשם יצאה לנו הגבינה – כי המלח הזה אשר נאכל ממנו יום יום הוא נעשה על פי הרכבה חימית, בתערובת מתכת הנקראה בשם נתריום ומין אויר אשר שמו הוא חלאָר, ולכן יקראו למלח בשפת החכמים, נתריום של חלאָר; ולרגלי הרברים האלה נדע כי שם בתוך הצנצנת נמס החלאָר והנתריום גם יחד ויהיו למי מלח, והיה כאשר נתך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער אל תוכם, התפרדו המינים המרכבים עד כה ויחדלו מהיות מרכבים, והנתריום עזב את החלאָר וידבק בהומצי־הסאלפעטער להתחבר אליהם, וברגע הזה כאשר יצא החלאָר לחפשי מעבר מזה והכסף יצא להפשי מעבר מזה, יתאוו גם הם תאוה עזה להתחבר יחדו, וככה יתחברו ויהיו לכסף־של־חלאָר. – זאת היא תורת השמרים אשר עינם כעין הגבינה כאשר ראו אותם עינינו, והשם אשר נקרא להם הוא: כסף־של־חלאָר.

ל. מעשה הנוזלים למלאכת צפוי הכסף

כסף החלאָר אשר לפנינו בדמות פתי־גבינה, לא די לנו עוד לעשות בו את מלאכת צפוי הכסף, כי טרם נעשה את הדבר הזה נטל עלינו לעשות בו מלאכה אחרת והרכבה חדשה, ואולם בעשותנו את ההרכבה החדשה הזאת עצתנו נאמנה לכל איש אשר לא נסה עוד לעשות ולהשתמש בסמי רעל ואשר לא ידע להלוך נגדם, לחדול מזה וללכת לו אל בית המרקחת לעשות שם את כל הדרוש, יען כי נחוץ עתה למלאכתנו חמר אחד אשר פעולתו היא פעולת רעל ממית ואשר אם אך יגע פתות קטן ממנו אל עור איש הפצוע ומת בו האיש הזה כרגע, כי החמר הזה הוא הרעל הנורע בשם ״קאליום־של־ציאן״.

הלא ירעת הקורא, הקאליום מה הוא? – הקאליום הוא מין מתכת אשר נטיתו להתחבר אל היסוד החמוצי היא גדולה ועצומה מאד, עד בלתי נוכל להזהיר את הקאליום מלפניו אף רגע, והקאליום הזה התחבר יתחבר גם אל הציאן שהוא מין אויר מלא רעל השונה מאד מן החמרים האחרים, כי הציאן גם הוא עשוי בתערובת יסוד הגחלים עם היסוד החנקי, לאמר, גם הוא הנו עשוי משני יסודות ופלא הוא כי משפטו תמיד כמשפט אחד היסודות מאבות היסודות אשר איננו מרכב, יען כי התחבר יתחבר גם הציאן כמעט אל כל מיני המתכת הנודעים; הציאן הזה נוטה נטיה עזה להתחבר אל יסוד־המים ולהיות לחומצי התכלת הנוראים על כל סביבותיהם אשר אם אך יריח בם איש ומת בהריחו, ומקום לנו פה לראות כי יסוד הגחלים אשר בלבדו אין בו כל רע והיסוד החנקי הנקי מכל דופי ויסוד־המים אשר יום יום נשתה ממנו לרויה, ושלשה אלה הטובים אם התחברו התחברות חימית, יהיו לרעל הכי נורא אשר אין משלו ואשר כמוהו אין. ואולם הציאן האמור דרוש עתה לחפצנו, כי לחצי לאטה כסף נקח כחמשה לאטה קאליום־של־ציאן, ואותם נמוס במים מזוקקים ונשפוך אל תוכם את כסף החלאר, והיה אחרי אשר ננער את המסך הזה ונניע אותו מעט בידינו, ימס בו גם כסף ההלאָר בן מראה הגבינה ויצא לעינינו מין נוזלים חסרי כל צבע, ועין האדם בהביטו בם לא יכיר את פרשת כל המעשה ורבי המינים האצורים בנוזלים האלה. כי הנה שני מיני מתכת אצורים בקרב הנוזלים האלה ועוד שנים (או שלשה) חמרים אחרים: המתכת האחת היא הכסף אשר בם והשנית הוא הקאליום, ושלישית נמצא בם גם החלאר ורביעית גם הציאן, והציאן הזה הלא גם הוא לבדו מרכב ועשוי על פי שני חמרים על פי יסוד־הגחלים והיסוד החנקי – אבל מה המעשה אשר יעשון ארבעה וחמשה היסודות האלה בקרב הנוזלים? – נסורה נא ונראה;

הציאן התחבר עד כה אל הקאליום ואולם אחרי כי הקאליום הוא החמר הכי עז בכח עלעקטריתו המחיב והחלאר הוא שולל מאד בכחו העלעקטרי, לכן בהשפך כסף החלאר אל תוך ממסך הקאליום־של־הציאן, התחבר החלאר כרגע אל הקאליום תחת אשר הכסף יתחבר אל הציאן, ובדרך הזה נבראו לעינינו שני מינים, המין האחד הוא כסף־של־ציאן והמין השני הוא קאליום־של־חלאָר, ושני המינים האלה נמסו גם הם בקרב המים ולא שנו את עין המלח ברב או במעט ולכן לא תכיר בם כל עין את המעשה אשר נעשה בם, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, נחוצים לנו המים האלה, כי הם הם הנוזלים הדרושים למלאכת הצפוי, והיה אחרי אשר נריק עוד הין מים מזוקקים אל תוך הנוזלים האלה, נקום ללכת לקראת מעשה המכונה אשר על פיה יצא מעשה הצפוי לפעולות אדם.

לא. מעשה המכונה למלאכת צפוי הכסף

משפט המכונה הדרושה למלאכת צפוי הכסף הוא משפט המכונה אשר דברנו על אדותיה לרגלי הגאלוואנאפלאסטיק, לאמר, בקחתך לך את קנה־הזכוכית הסתום בחתיכת שלחופית, תשים אותו גם הפעם אל תוך צנצנת אשר מי מלח נתונים בה, ואל תוך קנה־הזכוכית תנסוך את ממסך כסף־הציאן והיה אם תחפוץ לך לצפות כסף טהור על פני כל כלי אשר הוא, למשל על פני כף עשויה כסף־חדש, ולקחת את הכף הזאת וחברת אותה אל חוט נחשת אשר ראשו השני מצומד אל מטיל צינק ואת מטיל הצינק הזה תטבול במי המלח ואת הכף תטבול בממסך כסף־הציאן; או אז יצא הזרם העלעקטרי לפעולותיו, ומסך כסף־הציאן יתפרד ויתחלק לחלקיו על פי דרך החימיא וצפוי דק יעלה ממנו על פני הכף אשר משפטה פה כמשפט הציר השולל, ועל יד על יד נחפתה הכף בכסף עד היותה לבנה למראה אחרי עבור שעות אחדות. — אם המלח העצור בקרב מי המלח האלה אך מעט הוא, אז תארך העת עד אשר תשלם מלאכת הצפוי ואולם יתר שאת ויתר עז לצפוי הזה, כי טהור יהיה וזך מאד, ועוד יתר עז לו אם תארך העת עד עשרים וארבע שעות, כי אז יהיה מראה לבן אשר לא זהר לו לכלי המצופה ואך אחרי אשר ימרטוהו וימרקוהו בהעביר עליו את חרט־הממריק, יקבל את זהרו היפה אשר יתן לו לוית חן, והאיש אשר לא ידע את תורת המריטה והמריקה הזאת על פי החרט האמור. הוא יבררהו ויברקהו באבקות־בורית הלבנה עד אשר יטהרהו ויזהירהו ויתן לו מכלל יופי.

אך הידעת גם את פשר המעשה הנעשה במלאכה ההיא? הלא קל הוא למבין: בנגוע חוט הנחשת אל הצינק נולדה העלעקטרית, והצינק היה עלעקטרי מחיב וחוט הנחשת היה עלעקטרי שולל, ובהתחבר הכף אל חוט הנחשת נעשתה גם היא לציר שולל, והיה כאשר הובא הצינק אל מי המלח והכף הובאת אל ממסך כסף־הציאן, אז משך הצינק אליו את החלק השולל אשר במי המלח, הוא החלאר, ויהי לצינק של חלאר תחת אשר הכף השוללת משכה אליה מתוך מסך כסף־הציאן את החלק המחיב הוא הכסף, והכסף הזה הוא הצפוי אשר התרקע על פני הכף לשום לה צפוי כסף.

הנסיון הזה אשר על פיו תצפה כסף על פני כל כלי וכלי, קל הוא מאד לעשותו ורוב תורה צרורה בכנפיו ואולם עוד יתר שאת למעשה הזה, אם תעשה את הנסיון בדרך אחרת: מלא נא את קנה הזכוכית פיטריול־של־נחשת ושים בו מטיל פח נחשת ואת הצנצנת תמלא מים אשר תשים בם בראשונה שלשה וארבעה נטפי חומצי־גפרית, והבאת את קנה־הזכוכית אל תוך הצנצנת ותשים מטיל צינק בתוך הצנצנת ההיא ואל מטיל הצינק ואל מטיל פח הנחשת תצמיד חוט נחשת דק, חוט לאיש חוט לאיש, ואת ראשי שני החוטים האלה שהם צירי השלשלת הגאלוואנית תביא אל תוך כלי העשוי לדבר אשר תעשה בו את מעשה הצפוי; והיה אם תקח לך כף גדולה לצפות אותה כסף תריק את ממסך כסף הציאן אל הכלי אשר הכף מונחת בו או אשר תלויה בו ברוָחה לבלתי היות בולטת מתוך הממסך, וחברת את הכף אל חוט הנחשת האחד הצמוד אל מטיל הנחשת, הוא הציר השולל, ואולם אל הציר המחיב אשר למכונה הזאת תחבר מטיל כסף טהור, והבאת את שניהם, את הכף ואת מטיל הכסף, אל תוך ממסך כסף־הציאן בתחבולה אשר לא יגעו שניהם יחדו; או אז תצא מלאכת הצפוי לפעולות אדם כבראשונה, ואך יתר שאת ויתר עז לה עתה, כי תחת אשר בראשונה הלך ממסך כסף־הצאן הלוך ודל מרגע לרגע, ומדי אשר עלה צפוי הכסף על פני הכף, כן הלך הממסך הלוך ומעט, הנה עתה תראינה עינינו חדשה: הממסך כאשר היה בראשיתו כן יהיה באחריתו, כי לא יצער ולא ימעט אף לא ייעף ולא ייגע; ובבתי חרשת צפוי הכסף הגדולים אשר בארץ נראה לפעמים כי יעמוד הממסך חדשים אחדים ולא נטל על בעליו לשית עליו נוספות ולחדש את כחו. – התבין לך את פרשת המעשה הזה עתה, קורא מקשיב? הלא מצער גם הוא: הכסף אשר בקרב כסף־הציאן יעלה ויפרוש כנפיו על פני הציר השולל, יען כי הכסף הוא עלעקטרי מחיב, והציאן באשר הוא עלעקטרי שולל יבוא אל הציר המחיב, אכן אחרי אשר מטיל הכסף קשור שם אל הציר המחיב, יבוא הציאן אל הכסף להיות גם פה כסף ציאן בד בבד כמשקל כסף־הציאן המתבטל בציר השולל, ומטיל הכסף אשר לציר המחיב יתבטל גם הוא וידרוש אחר תחתיו למלא את מקומו, והיה בעשותנו כדבר הזה ובהיות לנו די כסף למלא את החסרון, יתבטל הכסף בציר המחיב בד בבד כמשקל הכסף אשר יצבור אליו הציר השולל; ולכן צדקו החכמים האומרים כי הזרם העלעקטרי יקיף את הכסף הליך והקף להוליכו מן הציר המהיב אל הציר השולל, ואך חמודות הוא הנסיון לאיש העושה אותו –

לב. מלאכת צפוי הזהב

אולי יעלה דבר על לב קורא מבין, אשר לא נסה עוד בדבר החימיא, לשאול לאמר: למה לנו כסף־הציאן לעשות בו את צפוי הכסף, האם לא נגיע אל מטרתנו גם בקחתנו לנו את ממסך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער? הלא נוכל לרכך ולמסוס במים ממסך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער, למען אשר יהיה בידינו מין נוזלים אשר החלק האחד בם – הכסף – הוא עלעקטרי מחיב והחלק השני בם – חומצי־הסאלפעטער – הוא עלעקטרי שולל, ומדוע אפוא לא נוכל להביא את שני הצירים אשר לשלשלת גאלוואנית אל תוך הממסך להביא את מלאכת הצפוי לפעולות אדם? היכול נוכל? – ואולם עוד לנו מלים ביה, קורא מקשיב: חומצי־הסאלפעטער אשר יתיכו את הכסף ואשר גם התחבר יתחברו אליו, נוטים נטיה גדולה וחזקה מאד להתחבר אל הנחשת, ולכן אם נביא את צירי המכונה הגאלוואנית אל ממסך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער, אז תחת צפוי הכסף נראה אחרת –; והיה האיש אשר חמודות לו מעשה הנסיונות, ילך נא ויקח לו גזרת פה נהשת קטנה לשום אותה בממסך כסף בן חומצי־סאלפעטער ומחזה נפלא תראינה עיניו אשר יורה אותו תורה הרבה יותר מאלפי דברים: מעטפה ובה תעלה מרגע לרגע על פני גזרת פח הנחשת המרוקה אשר בתוך ממסך הכסף הבהיר והזך, והמעטפה הזאת תגדל ותחזק מרגע לרגע והנוזלים יהיו לדמות מראה תכלת ירקרקת, והיה אם נניע את הפח ביד תפול המעטפה ההיא מעליו ומעטפה שנית תעלה עליו כבראשונה עד אשר יגדל תכן המעטפה לחמרים חמרים ואז תפול אחור אל משקע הנוזלים וכל המחזה תם. אך מה זה אפוא היה בזה? הלא דבר כמשפט; הנחשת היא עלעקטרית שוללת לעמת הצינק, אכן לעמת הכסף היא מחייבת, והיה בהטבילנו את פח הנחשת בממסך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער, דחתה הנחשת המחיבת עתה מלפניה את הכסף אשר איננו מחייב כמוה ותתחבר אל חומצי־הסאלפעטער; והכסף? הכסף גֹרש מן גו ויהי לאבק דק ויופיע לנגד עינינו בדמות אבקת המעטפה אשר תכסה את פני פח הנחשת מרגע לרגע, ועל כן היה ממסך הכסף בן חומצי הסאלפעטער לעין תכלת ירקרקת שהיא ממסך נחשת בן חומצי־סאלפעטער, והכסף נופל אחור ויורד ארצה בדמות אבק דק; וזאת לנבון להבין כי בדרך הזה נעצר כח לצבור את הכסף ולנקותו ולרחצו למשעי, ואחרי כן יהיה בידינו בדמות אבק טהור אשר לא נפל ממנו צרור ארצה גם אם מוצק איננו.

ובכן הלא יראה כל איש כי יפלא ממנו לקחת לנו את ממסך הכסף בן חומצי־הסאלפעטער לעשות בו את מלאכת הצפוי, אחרי כי חוטי הנחשת אשר למכונה הגאלוואנית ישיבו את הכסף ריקם מלפניהם בבואם אל תוך הממסך ההוא וידיחו אותו אחור למען היותו לדמות אבק נופל ארצה, ולכן נטל עלינו לעשות לנו בראשונה את כסף־הציאן.

אכן עוד חמודות שבעתים למלאכת צפוי הזהב ממלאכת צפוי הכסף, יען כי לא נחוץ לנו לשוב אחרי כן ולמרק ולמרט את הכלי המצופה זהב אחרי אשר נשלמה מלאכת הצפוי, ואך על פי הנקיון לבד אשר ננקה אותו למשעי יושם לו זהר נפלא, וגם לא רבה מכסת המחיר אשר נוציא בעד הזהב הדרוש לנו, כי במחיר טהאלער אחד יהיה לנו זהב די והותר לצפות בו דברים אין מספר; וזאת תורת הצפוי הזה: קח לך מטיל זהב טהור ושים אותו אל תוך המים הנקראים בבתי המרקחת בשם ״מי־המלך" (agua regis) והנעשים בתערובת חומצי־מלח וחומצי־סאלפעטער, והיה כאשר יתך מטיל הזהב במים האלה ואתה הבישות והדיפות אותם לחום האש למען אשר יעלו בקיטור, אז תראינה עיניך את הזהב כעין מלח בדמות אבק מוצהב ודק והוא זְהב־החלאָר, כי חומצי־מלח עשוים הם בתערובת חלאָר ויסוד־מים, והזהב התחבר גם הוא אל החלאָר לרגל ההתכה, והבאת עתה את זהב־החלאָר הזה במים מזוקקים להמס אותו כלו ואת המסך הזה תריק אל ממסך קאליום־של־יציאן ובזאת תבוא אל המטרה, כי יהיה עתה בידך מין הנוזלים הדרוש לך והוא ממסך זהב־הציאן; – זה הוא משפט הנוזלים הדרושים לך למלאכת צפוי הזהב, ואולם האיש אשר לא נסה להשתמש בדברים כאלה, ישמע לעצתנו לחדול מזה וללכת אל בית המרקחת או אל אחד בעלי־החימיא אשר יעשה לו את הנוזלים הדרושים, ובעשותו אותם יקח לו תמיד חלק אחד זהב לעמת עשרה הלקיס קאליום־של ציאן ומאת חלקים מים מזוקקים, ואז יוכל כל איש לגשת אל מלאכת מעשה הצפוי אשר משפטו כמשפט מלאכת צפוי הכסף, לא שונה דבר, כי בקחתו כלי לצפות אותו זהב, יצמיד אותו אל הציר השולל, וגזרה קטנה זהב מרוקע טהור יצמיד אל הציר המחיב, ואז לא יאבדו הנוזלים את כחם, והזהב ילך לו גם הפעם משפת הציר המחייב אל שפת הציר השולל.

לג. נסיונות אחרים ונפלאים

הנסיונות להוציא פעולות חימיות על פי העלעקטרית, אשר נסו ואשר בחנו חכמי הטבע בעיר פאריז, הם הראו לעינינו מראות נפלאים מאד אשר כמו זר וכמו משל שלא היה ולא נברא נחשבו לקוראים רבים, ולכן נטל עלינו לקרוא את החכמים בשמותם לנסיונותיהם למען אשר יראה הקורא וישפוט שפוט:

החוקר האנגלי דעווי אשר אין ערוך ואין מספר לפעולותיו העצומות, יצא לחקור ולבדוק למען דעת אם הזרם העלעקטרי, יעצר כח להשבית את היסודות החימיים אשר בקרב גוף האדם ולהפרידם לחלקיהם, כמעשה אשר יעשה בקרב הנוזלים, כי רעיון עלה על לב החוקר לאמר: הלא בהביאנו, את שני הצירים אשר למכונה גאלוואנית אל תוך המים, ימשוך אליו. הציר השולל את החלק המחיב אשר במים והציר המחיב ימשוך אליו את היסוד השולל. ומדוע לא יהיה כדבר הזה גם כאשר ישים הזרם הגאלוואני את פעולותיו בחלקי גוף האדם? – אכן גדולים מעשי החוקר אשר עשה ואף אמנם צלח חפצו בידו להוכיח לעין כל, כי הזרם העלעקטרי הבדיל לו מגוף האדם גם חומצי־פֿאָספֿאָר וחומצי־גפרית וחומצי־מלח. – אז באו אחריו החכמים אשר בפאריז, בעקערעל ומשנהו פאַברע־פּאַלאַפּראַ, ויצאו בעקבות הנסיון הזה ויגלו חרשות רבות; ואולם העולה על כלן הוא הנסיון הנפלא הנתון בזה: – כל יודעי החימיא יודעים את הפלא כי בהביא איש את היסוד החימי יאָד אל מול פני עמילן (שטארקעמעהל), אז יקבל העמילן בין רגע את צבע התכלת; ואנחנו אם נחפוץ לבדוק דבר לדעת היש בו יאָד אם אין, אין לנו לעשות דבר בלתי אם לקחת מעט עמילן בכף ידנו ולראות היהפך העמילן להיות לתכלת אם לא, את הפלא הזה ידעו החכמים הנזכרים, וילכו ויקחו להם איש אשר זרועות ידיו יבשות היטב למען אשר לא תוליכנה את העלעקטרית הלאה בהיותן לחות, וישימו אחרי כן על הזרוע האחת מחבשת לחה אשר רככה בקאליום של־יאָד – והוא ממסך מין מלח אשר יסודותיו הם היאָד והקאליום – ועל הזרוע השנית נתנו מחבשת גם שם המרוככת בעמילן אשר נמס, ויקחו לה מכונה גאלוואנית, וישימו את הציר השולל אל הזרוע הראשונה ואת הציר המחייב שמו אל מחבשת העמילן, והנה הם עוד עושים כה וכה, ופלא הוא! מחבשת העמילן היתה לעין תכלת!! ואיככה? הלא אך כי הפריך הזרם הגאלוואני את הקאליום של היעד ליסודותיו, וככה נשאר הקאליום, שהוא עלעקטרי מחיב, בשפת הציר השולל, והיאָד, שהוא שולל, הלך במשך רגעים אחרים דרך גוף האדם אל הציר המחיב ויעבור אותו ויעש את תחושת העמילן שם לעין תכלת. השמע נא לאזניך מה שהוצאנו מפינו קורא נעים! יסוד אחד מאבות היסודות הלך בזרם העלעקטרי ויעבור את גוף האדם ויסע משפתו ער שפתו וכאשר נכנס כן יצא – האם לא מראה נפלא ונאדר תחזינה עינינו פה? אך הלא גם לרגל מלאכת צפוי הכסף והזהב ראינו את הדבר הזה, כי הלך חמר הכסף וחמר הזהב מן הציר המחייב ויסע ויעבור לו אל הציר השולל, והיה גם כאשר יגדל הכלי פי אלפי מיל, ושני הצירים ירחקו מרחק רב כזה איש מאחיו, יעבר לו חמר הכסף גם אז ללכת מן האחד אל השני כל הדרך הרחוקה, כי אין גבול ואין קצב לכח הזה, ואם נקח לוח כסף ונחבר אותו אל מכונת צפוי כסף בעיר ברלין אל הציר המחיב, הנה ימס ויתך לוח הכסף הזה גם אז, ומכסת הכסף יסע ויעבר לו ללכת אל הציר השולל גם אם בעיר פאריז יושם קץ לו; ולרגל הדבר הזה הלא נראה כי לא משל הוא ולא דבור מליצה, אם נאמר כי נשלח את הכסף ממקום למקום על פי העלעקטרית החימית, יען כי באמנה הלוך ילך לו הכסף את כל הדרך ההוא, ואיככה אפוא נתפלא אם נראה כי נעצר כח לסל מסלה לאחד היסודות לעבור גם דרך גוף האדם!

אך נפלא עוד שבעתים נסיון שני אשר עשה לו דעווי: הוא הציג לפניו על השלחן שלש צנצנות, וימלא את הצנצנת האחת מים מזוקקים ואת הצנצנת השנית מלא ממסך אמאָניאק אשר נמס ונתך, ואת השלישית מלא ממסך נַתְּרוֹן בן חומצי־גפרית – הוא המלח הנודע הנקרא על שם ממציאו מלח־גלויבער – ואת שלש הצנצנות האלה הביא בחוברת על פי פתילות פשתי־אבן (אסבעסט) למען אשר יוכל זרם עלעקטרי לעבור מצנצנת לצנצנת, ואחרי כן נתן את הציר המחייב אשר לעמוד װאָלטאי עצום וגדול בן 150 לוחות־משנה אל תוך המים הטהורים ואת הציר השולל טבל בממסך המלח־של־גלויבער, וכמעט אשר עברו חמשה רגעים, נוכח לראות כי בקרב צנצנת המים הטהורים נמצאו עתה חומצי־גפרית; כי הזרם הגאלוואני הפריד את הנתרון בן חומצי־הגפרית ליסודותיו, וככה נשאר הנתרון המחיב על שפת הציר השולל וחומצי־הגפרית השוללים עברו וילכו אל צנצנת המים אשר שם הציר המחיב; – אך עוד שבעתים נתפלא אם נשים אל לב כי חומצי־הגפרית עברו להם גם דרך הצנצנת התיכונה אשר שם האמאָניאק, והאמאָניאק הלא יט נטיה גדולה מאד, להתחבר אל חומצי־הגפרית התחברות הימית, ובם לא נגע עתה לדבקה אתריהם.

לד. היש כחות נסתרים רבים אם לא?

הנה ערכנו לעין הקורא מערכה גדולה ופרקים רבים בשלשה חלקים הנושאים משא בדבר הכחות הנסתרים אשר בטבע, ואף את התועלת היוצאת לנו מחיקם לא העלמנו ממך, לעשות אותם ולדעת להשתמש בהם יום יום; אך נפן נא עתה לאחורינו ונשקיפה על פני הכחות האלה מהחל ועד כלה, ואחרי כן נבוא אל קץ מאמרנו זה.

עוד שלמים וכן רבים הם הדברים החתומים והסתומים מידיעות הטבע ואשר חידה הן ליודעיהן: הלא נחוש את החום, הלא נראה את האור המתוק לנפש ולעינים, ואף עצור נעצר כח לברוא לנו את החום בידים, ובכל זאת עוד רב ממנו הדרך עד כי נוכל להחליט כי באנו עד תכליתם; כי גם אם קרענו את סגור אזנינו ונעמוד על בהונות רגלינו ונקשיב רב קשב לחקי הטבע, למען דעת מבטן מי יצא החום ואי זה הדרך ישכן אור, מי ישיב קויהם אחור והדרך מה הוא לאספם ולחלקם – אך עוד יגשש השכל העמוק אשר במוח האדם סביב סביב ועוד נעלם מנגד עיניו דבר התכונה אשר לאור ולחום גם יחד; ואנחנו הנה לא שמנו מקום במאמרנו זה אשר ישא משא בשלשת חלקיו על הכחות הנסתרים בטבע, ולא דברנו בו גם בדבר האור והחום⁵ כי דברינו עד כה אך בכחות האלה הנטועים בקרב כל החמרים הנמצאים בארץ, והכחות האלה המה אך ״תארי העצם״, תחת אשר בפנותנו אל האור והחום, לא נדע עוד כיום אם גם הם על הכחות האלה נחשבו ואם נטועים גם המה בקרב כל ההמרים כמוהם.

אכן אם נשקיף מעט על פני הכחות ההם אשר העברנו לעין הקורא עד כה, אז יעלו על לוח לבנו רעיונות כבירים ומחשבות תתרוצצנה בקרבנו, שונות אשה מרעותה.

נשקיפה נא רגע על פני גרגיר החול אשר תעבור אותו כף רגלנו בגאוה ובגדל לבב לדרוך עליו ולרמוס אותו מבלי משים – בן אדם, דל גאה! הידעת מה עשית? הידעת כי ברגלך רמסת בנין נפלא, בנין עדי עד, אשר כחות רבים נסתרים ונעלמים שולטים בו שלטת? ובכל זאת לא היתה לאל ידך לעשות עמו רעה, כי עוד חי וקים הגרגיר הזה לפניך כאז כן עתה ועוד נמצא בו את כל אשר נבקש. הביטה נא וראה: גרגיר החול הזה, לא במהרה יודק ויתפרק – ובכן נדע כי אטמיו ידובקו יחדו וכי הכח המושך ישים בם את פעלו; אכן אם נשים את הגרגיר אל מול פני החום אז יתרקע ויתפשט – ובכן נדע כי גם כח דוחה עוצר בו והוא יוצא לפעלו על פי אפנים ידועים, אבל גם כח מושך ממרחקים נטוע בגרגיר הזה כי חלק הוא מן האדמה אשר כח מושך לה – ובכן נדע כי כחו ככח כל מזרי השמים, ואך ימעט זו כחו מאד בהיות הגרגיר דק וערכו דל עד למאד לעמת המזרים האחרים; אחרי הכח הזה נמצא בו גם את הכה המאגנעטי – כי אחרי אשר נוכחו החוקרים לדעת כי המאגנעטית איננה אך בקרב הברזל לבד ובבדקם את כל היסודות הידועים מצאו אותה בכלם, הלא לא יפלא עוד בעין הקורא אם נאמר למצוא את הכח הנפלא הזה גם בגרגיר החול; נוסף על כל אלה נחזה בו גם את המראות העלעקטריים – ולתמהון לב רבים נטל עלינו להחליט אפוא כי גם הכח הנעלה הזה מצא את הגרגיר טוב לפניו לכונן גם בו מכון לשבתו; אך האחרון הכביד, כי הגרגיר הזה הוא גוף אשר יסודותיו מרכבים על פי החימיא, והכח הנפלא הזה ישכון גם בו, טמיר ונעלם

* * *

וכמשפט גרגיר החול הדק והקטן, כן משפט כל הדברים אשר נדע: כחות רבים נטועים בם ואנחנו נדע את פעולותיהם ואך קצרה ידנו מלבוא עד תכליתם.

האם לקראת הפילוסופיא נשים פנינו? הנלך גם אנחנו בתהו לא דרך לשאול שאלות אין קץ, שאלות עמוקות מני ים אשר סבוכים ואשר נבוכים בהן רבים רבים מפילוסופינו הגדולים? הנבוא גם אנחנו ונשאל מה זה כח ואחרי כן נבוא ונשאל מה זה חמר אשר עליו נאמר כי בו ישכון הכח? הנשאל גם אנחנו אם נמצא הכח גם מחוץ לחמר, או האין כל חמר בעולם ואך כחות לבד ישנם אשר ישימו פעולתם בחושינו לחשוב ולדמות כי יש ויש חמר?… אך רב לך בן אדם! עד אן תמלל אלה ועד מתי תשאל שאלותיך ואתה הלא ידעת כי אל תכליתן לא תבוא! רב לך בן אדם והכבד ושב על מקומך, כי קצרו עוד כיום הידיעות המעטות אשר רכשת לך לחדור בהן אל תהום סתרי הבריאה, ומה ימריצך אפוא כי תבהל ברוחך? – אכן שאלה אחת ישנה כיום לפנינו, ואליה שים את לבך, אולי תוכל אולי תשכיל לה, והשאלה הזאת היא השאלה אשר שאלנו גם באחד הפרקים אשר למעלה, לאמר: האם כל הכחות הנסתרים אשר זכרנו בשמם ואשר המה בעינינו ככחות נפרדים ושונים, האם נפרדים ושונים הם באמת, או האם כלם ממקור אחר ילכו, ממקור כח אחד גדול ונסתר אשר לא נחקר עוד עד היום?…

זאת היא השאלה אשר לפתרונה יעמלו עתה כל החכמים אנשי השם אשר בארץ, ואין עוד פתרונים לה לדעת דבר ברור נצב וקים – ואולם על פי האותות והמופתים הרבים אשר אתנו, יענו חכמים רבים כי רגלים לדבר להחליט כי הכחות הנסתרים אשר ראינו לנו, כלם ממקור אחר, ממקור כח אחד אדיר ונשגב, יהלכו –; הכח המושך אשר לאטמים דומה הרבה לכח המושך אשר לחמרים, וכח המושך אשר לחמרים ידמה וישוה מאד בחקותיו ומשפטיו אל כח המאגנעטית; המאגנעטית גם היא דומה מאד אל העלעקטרית, ומי לא ראה אפוא כי העלעקטרית והחימיא גם הן אך אחת הנה שתיהן יחדו? – לכן הלא נראה כי רגלים לדבר להחליט כי כלם ממקור אחד יהלכו, והתורה הזאת היא עתה ראש־דבר אשר לפני כל החוקרים, להגות בה ולראות היתכן המשפט האדיר הזה אם לא.

הלא דעת לקורא נקל כי לא חבקו החוקרים יד בצלחת ונסיונות לא חסרו – ואולם עוד הרבה מאד לפנינו לחקור ולחדש, טרם יוכל החוקר לצעוד אל המלאכה ההיא להחלה ולכלותה.

לה. השקפה

הלא אחת אמרנו כי המון האותות והמופתים הרבים אשר אצרו להם החוקרים מעט מעט, המה היו כמעט לעדה כי כל הכחות הנפלאים והעצומים אשר ראינו לנו, כלם ממקור אחד יבאו – אך לא בחפזון נעבור מזה ללכת הלאה, כי הזהיר נזהיר בראשונה את כל איש ואיש אשר המחקר הוא תאות לבו, לבלתי קחת כל תורה ולבלתי חקור כל חקר בלתי אם על פי ידיעות הטבע לבד ורק על פי החקים האיתנים אשר בעיניו יראה ובאזניו ישמע: יען כי לא היו ימים בארץ, ימי שגיאות לאין קץ, כימים אשר אמרו לבוא עד תכלית הבריאה אך המחקר לבד או על פי הפילוסופיא לבדה, ואין לך ימים אשר בם תקנו וייטיבו את השגיאות האלה יותר מן הימים אשר בהם שמו החוקרים את פניהם אל הטבע, לחקור חקר לדעת את משפטיו וחקותיו, למען הורות את החכמים הנחפזים האלה כי נטל עלינו בראשונה לדעת היטב את הטבע וכל מראותיו, טרם נלך לנו הלאה לחקור ולשאול ״יד מי כוננה את הטבע ההוא?״…

אכן אם ננסה דבר להעביר לעין הקורא את כל דברי המחקר והדעות אשר השמיעו הפילוסופים הכי גדולים אשר בארץ מימי אריסטוטלס ועד העגעל, ואת תורתם אשר הורו בדבר הטבע ופעלו בכל דור ודור, אז ימלא שחוק פיו לשמע כל השגיאות העצומות אשר נואלו ואשר חטאו הפילוסופים הגדולים האלה ונפשו עליו תאבל במסתרים אם יביט אל כל קורי העכביש אשר ארג לו שכל האדם; ואולם תועלת אחת צרורה בכנפי מחזות השוא והמדוחים האלה ולה יאתה תהלה, כי הזהיר יזהירו את העם לבלתי שים איש את מבטחו במחקר לבד, אם מראות הטבע נעלמים ממנו. – הלא ידעת קורא נכבד כי לא רחוקה עוד העת ממנו, וגם העגעל – זה העגעל הגדול! – יצא בימיו הראשונים, וכלמה לא כסתה פניו, לתת אותות ומופתים ולהורות מדוע רק שבעה כוכבי לכת נמצאים ברקיע השמים, וכי דין ודברים להם גם שבעת הצבעים ושבעת ימי השבוע; אכן כאשר נראו באחרית ימיו אחד־עשר כוכבי לכת ברקיע השמים, לא חבק גם אז ידיו בצלחת ויולד לו פילוסופיא חדשה אשר גם אחד־העשר לא ישובו ריקם מלפניה, ולו כיום הזה יחיה העגעל לפנינו, כי אז הלך גם עתה לשנות את טעמו ואת סדרי עולמו למען אשר ימצאו בהם מקום כל כוכבי־לכת הרבים הנראים כיום הזה ואשר מספרם עולה עד המאתים! האם לא נראה אפוא איך גם הנשיא יחטא ואיך חטא נחטא כלנו, אם נאמר לחשוף מסתרים אשר לא לנו הם ואשר אולי נתונים המה לנכדינו או לזרע הדורות האחרונים הבאים אחרינו?

אכן האיש אשר לא יוכל לשום מעצר לרוחו מלחקור ומלכת בגדולות ובנפלאות האלה, הוא אך אחת ישים אל לבו למען לא יאבד דרך וילך בתהו, זאת האחת אשר בה החלונו את מאמרנו בחלק השלישי מספרנו לאמר: האדם יודע את הטבע ואת מראותיו אך על פי חמשת חושיו לבד, והדבר אשר לא נגלה לאחד מחמשת חושינו אלה, הדבר הזה נסתר ונעלם ממנו ואנחנו לא נדע אותו ולא נוכל לדעת אותו; אך מי פתי יאמין אפוא כי ככה צר מלוא הטבע ואין בו בלתי אם המעט הזה הנגלה לנו? – האדם הזה הסכין מנער להביט על פני הטבע כלו כאלו לא נברא רק בעבורו; ולכן יקרא לכל העשב אשר לא יהיה לו לאכלה ״צמח אין קמח״ והארץ אשר איננה נושבת תהיה בשפתו ״למדבר שממה״, כי בכל דבר ודבר אשר בארץ יבקש לו האדם אך את תכונתו הטובה לו, ומן השאר יעלים את עיניו, והוא שכוח ישכח כי לא זאת היא האמת אשר בפי הטבע וכי אך אהבתו היא, אהבתו את נפשו, אשר תט באף את כל הטבע ורכושו אם אך בעבורו איננו; ואולם גם החכמים הכי גדולים אשר בארץ לא יכלו למשול ברוחם, ויכחשו לנפשם יום יום, והם טרם שמו לב וטרם הרגישו כי רכוש הטבע רב מאד, ומי זה יודע אם לא לאלפים ימנו מראותיו ואנחנו לא נדע מהם דבר באשר כי אין לאל ידנו להשיגם באחד מחמשת חושינו המסורים לנו, ואם החלק הנגלה לנו איננו החלק הכי קטן תחת אשר החלק הגדול נסתר ונעלם ממנו, ואולי יסתר החלק הזה ממנו לעולם, ולנצח לא נדע את המסתרים ההם, בלתי אם את המעט הזה אשר ברוחנו הכביר ובחקרי לב הגדולים נחתור ונחקור אחריהם – וכן התמו.

אכן אמת נכון הדבר כי גדולים חקרי הלב אשר חתרו ואשר חקרו אחר המסתרים ההם, וגם את הדבר החתום והסתום מלפני חמשת חושינו, גם אותו מצאו לדעת, ויביאו לנו שלל רב; ואם אמנם הדברים אשר העברנו לעין הקורא בפרקים הרבים אך מעטים הם לעמת התשוקה הגדולה אשר בלב האדם לחתור ולחקור, ואולם רבים הם הדברים האלה לעמת המעט אשר השאירו לנו הדורות אשר חלפו; ואם גם עלינו לחדול מרום לבב ומתמהון עינים לבלתי התגאות ולבלתי התפאר הרבה יתר מדי, אך באחד נוכל להתגאות ולהתפאר, ובפה מלא נוכל להשמיע כי דורנו זה הוא הדור הכי נאור אשר בדורות הארץ עד היום ואנחנו נוריש לבנינו אחרינו פליטה גדולה יתר מאד מאשר הורישו אבותינו לנו. –

לכן אחת היא אשר אמרנו, כי אך זה הוא האיש אשר נוכל לקרוא לו בשם ״בן דורו״, אם כגבר יאזור חלציו לשום מעינו בכל הידיעות הנאדרות האלה ואם השכיל ישכיל לדעת דבר מכל הגדולות והנפלאות הנעשות בימיו; ספרנו זה יעורר את לבו לצאת לקראת התורה הזאת ולטעת את החפץ בלבו, הנה פעולתנו אתנו ומשכרתנו שלמה, וידענו כי עשה עשינו אף יכול יכלנו!

א. ערך החימיה בעד החיים

אין דבר בארץ מדברי המדעים אשר על אדותיו יהגה המון העם כל טיח תפל וכל משא זר ונפלא, כאשר יהגה וכאשר יחשוב על דבר החימיה.

עוד רבים וכן שלמים ישנם, כמלומדים וכאלה אשר אינם מלומדים, המאמינים כי היסוד החמוצי הוא דבר אשר יחמץ ככה עד כי תקהינה שִׁני איש גם ברגע אשר אך יראה אותו, או כי יסוד־המים הוא דבר אשר רטוב אלף פעמים מן המים, או כי היסוד החנקי הוא דבר אשר ישים מחנק לצוארנו ברגע אשר אך פגוע נפגע בו – ובכל זאת נמצא כי השמות האלה, שם היסוד החמוצי ויסוד־המים והיסוד החנקי, ילינו על שפתי רבים ושגורים בפי כל, ורב אדם יזכיר בם דבר יום ביומו ויחוה עליהם דעותיו, ער כי נחשוב רגע כי אין איש בארץ אשר יהיה ואשר יחיה אם שלש אלה לא ירע.

אכן לו באמת היה כדבר הזה! לו באמת יכלנו להשמיע כיום הזה כי כל איש ואיש יודע את היסודות המצוים האלה אשר לידיעת החימיה, אם מעט ואם הרבה, או אז עולם חרש ראו עינינו! – החימיה היא אם כל ידיעות הטבע והאיש אשר לא ידע על אדותיה דבר הוא יגשש כעור קיר מבלתי יכלת להרים ידו ורגלו בשדה ידיעות הטבע, ותקטן עוד זאת בעינינו ומצאנו כי הרוח אשר נשאף או אשר נפליט מקרבנו, כל המאכל וכל המשקה אשר יבאו אל פינו, הצמח אשר יצמח ויגדל וחיי כל נפש חיה. האבנים ושנוייהן למיניהן והמים ומשפטם, וכן כל הדברים והמעשים הנעשים במלא רחב כל הארץ, כלם לא יהיו ולא יחיו בלתי אם על פי כח חימי אשר ישלט בם שלטת; והיה האיש אשר בשדה החימיה ילך חשך ולא אור, הוא גם את הארץ לא ידע וגם החיים אשר עליה לא יכיר.

לא לנו עתה, לא לנו הוא, לחקור חקר ולדרוש מדוע אפוא נמצאו גם אנשים חכמים וחוקרים רבים בקרבנו אשר לא שתו לבם מעודם אל החימיה ותהי להם כנכריה; לא לנו להוכיח פה איך יצאו חכמינו בנעריהם ובזקניהם ללמוד להם גם שפה ולשון נכריה, גם פלוסופיה ומחקר וכל לחם הקלוקל אשר בארץ, ורק את החימיה לבדה שכחו ולא זכרו בה; אכן אחת הלא נדע לבטח, כי בראות איש מן ההמון ענין נפלא בארץ אשר את מוצאו ואת מובאו לא ידע, אז ערוך ושמור המענה אתו: הענין הזה הוא בלי תפונה ענין חימי! ולמען כסות את מערומיו, ימצא נחם לנפשו בהעלותו את הרעיון על לבו כי גם בין החכמים והמלומדים ישנם רבים אשר ידעו יותר את שפת הזמזומים שכם אחר מאשר ידעו את מעשי בעלי־החימיה…

לכן ננסה נא אפוא ונערוך לעין הקורא פרקים פרקים מדברי החימיה, אולי נצליח ואולי נועיל, ואולם גם מראשית לא נעלם מעיניו את כל העמל הרב ואת כל המפגע אשר בדרכנו ואשר בדרכו ואת כל העבודה אשר שות נשית עלינו ועליו, –

מה זאת חימיה? – החימיה היא ידיעת אבות היסודות אשר לכל החמרים; החימיה תורה אותנו את כל היסודות למיניהם אשר על פיהם נעשה כל חמר וחמר, היא תורה אותנו את הפרדתם לקחת לנו כל חמר אשר נחפץ ולהפרידו ולחלקו ליסודותיו והיא תורה אותנו לשוב אחרי כן ולהרכיבם ולחברם ככל אשר תמצא ידנו, – והיה לוּ יכלנו לבוא כפעם בפעם אל כל קורא וקורא ולהתיצב לפניו ולדבר אליו פה אל פה, ואחד החמרים בירינו לנסות אותו לעיניו, כי אז לקחנו לנו למופת מעט מלח אשר ממנו ישים יום ביומו אל המאכל אשר יאכל, ואמרנו אליו; ה' עמך גבור החיל! יהי מאכלך ברוך! אפס ראה נא והביטה כי המלח הזה אשר לא יפסק מעל שלחנך, המלח הזה הוא תערובת שני יסודות זרים מאד, כי היסוד האחד אשר בו הוא מין אויר אשר משפטו כמשפט הרעל, והיסוד השני אשר בו הוא מין מתכת ככל המתכת אשר בארץ – ואז יכלנו לשום על דברינו גם נוספות, להפריד לנגד עיניו את המלח ליסודותיו למען אשר בעיניו, יראה וינסה את כל הנפלאות האלה. ואז נגלה נגלתה לעיניו כל החימיה ומפלאות דרכה בין רגע אחד – אבל הדבר הזה אך חלום הוא ודמיון כוזב לבד. ואנחנו לא נוכל להתיצב לפני כל קורא וקורא, להראות לעיניו את המראות ואת הנסיונות פנים אל פנים למען תת לפניו בסקירה אחת את כל אשר נשים לפניו במלים רבות, ולכן נטל עלינו לבקש את הקורא כי באזן קשבת ובשום לב יאזין לדברינו אלה, למען הקל את עלנו מעלינו ולמען קחת לו תורה עצומה ומועילה – ואנחנו תקוה כי עשה יעשה וגם יכול יוכל.

נפן נא עתה אל היסוד החמוצי ונבחננו.

ב. יסוד חמוצי עם גחלים ועם גפרית

נלכה נא אפוא ונראה: מה זה יסוד חמוצי?

נניח נא כי הובא לפני איש לא-למוד מלא הבקבוק יסוד חמוצי, או אז יענה האיש הזה ויאמר כי הבקבוק ריק הוא אין בו כל דבר, כי יש אשר בידיו יניע ויניד את הבקבוק לכל רוח, ומראה עיניו יגיד לו כי ריק הוא, אחרי כי משפט היסוד החמוצי הוא כמשפט כל אויר מצוי, שקוף הוא וכל צבע אין לו; יש אשר יפתח את פי הבקבוק הסתום והריח בו, וריח אפו יגיד לו כי אין בו דבר, אחרי כי היסוד החמוצי הוא מין אויר אשר כל ריח אין לו; יש אשר ישים בו את קצה לשונו לטעום מעט מן היסוד הנפלא ההוא, ולשוא, כי טעום לא יטעם ממנו מאומה, אחרי כי כל טעם לו אין – ומה אפוא יאמר האיש הזה בראותו את כל המעשים אשר יצאו חוצץ לרגל היסוד החמוצי הזה?

נראה נא:

אם נקח לנו שחיף גחלת עץ ונצמידהו אל חוט ברזל ונעביר אותו באש למען אשר יחרוך ויֵחר מעט ונביא אותו אל תוך הבקבוק המלא יסור חמוצי, נראה כי כרגע יעלה להב בוער באש בתוך הבקבוק לאכול על כל סביבותיו. ואם נשוב ונוציא את שחיף העץ חיש מהר, יטוף גם הלהב ממנו והוא ישוב אך לחרוך ולנגוה מעט, ובהביאנו אותו שנית אל תוך הבקבוק, ישוב הלהב כרגע להתלקח ולהיות למאכלת אש, עד תם כל נחלת עץ מבלי השאיר שריד.

ובכן נראה כי שונה האויר אשר בבקבוק הרבה מאד, מן האויר המצוי אשר סביבותינו וחוצה לנו.

אך מה יהיה אפוא משפט השרפה הזאת, אם תחת שחיף העץ הקטן נקח לנו גחלת גדולה ועצומה לעשות בה את הנסיון ההוא? החדול לא תחדל השרפה גם הפעם עד תם כל הגחלת הגדולה ההיא? – הנסיון יורנו כי השרפה תחדל פתאום אחרי אשר תחדל מדת היסוד החמוצי הנקבצת בבקבוק והנחלת תבער רק במשך העת אשר היסוד החמוצי סֹב יסֹב אותה, ובהחדלו תחול גם השרפה עמו, והיה כאשר נחפוץ כי הגחלת בתוך הבקבוק תוסיף להיות למאכלת אש, נטל עלינו להביא יסוד חמוצי חדש אל תוך הבקבוק ההוא.

אך אי איפה הלך עתה היסוד החמוצי, ישאל השואל לתמו, וחלק הגחלת הנשרף איהו עתה? ומשפט האויר מה הוא אשר עתה בתוך הבקבוק?

היסוד החמוצי לא חלף ולא הלך לו, וגם חלק הגחלת השרוף עודנו בעצם תמו כאז כן עתה, ובקרב הבקבוק עצור עתה מין אויר חדש אשר נקרא לו ״חמצי־גחלים״, יען כי היסוד החמוצי והגחלת התחברו שניהם יחדו התחברות חימית.

הלא ישום השומע ויניר ראש, ובהתאסף הקמטים על פני מצחו הזך, ישאל בסתר לבו לפשר המראה הנפלא הזה אשר פינו יקרא לו ״התחברות חימית״, למען דעת להבדיל טהור מטמא ולהבין את המעשה הנעשה בעלות העתודים על הצאן או בבוא הפיח השחור אשר לגחלת לכסות את עין היסוד החמוצי הזך והנקי, ויצאו מהם חמצי־הגחלים האמורים, והם גם הם נקיים וזכים וכמו לא נגע בהם כל פיח וכל שחור־אך רב לך רב ידידי ומיודעי, למה לריק תיגע ולבהלה תאבד כחך, הלא עוד חזון למועד ואתה על מקומך תבוא בשלום! הלא הארח לחברה עמנו בלכתנו לקראת נסיון שני?

נראה נא:

אם נקח לנו בקבוק שני מלא יסוד חמוצי, ותחת הגחלת אשר לקחנו לפנים, נקח עתה מעט פתילי גפרית ונצמידם אל חוט הברזל ונבעיר בם אש ונביאם

אל תוך הבקבוק, אז נראה כי קמה להבת שלהבת בקרבו בין רגע אחר והגפרית תעלה כליל בלהב תכלת יפה המרהיב עין; והיה גם הפעם כאשר יכלה היסוד החמוצי מן הבקבוק, תכלה עמו גם השרפה גם אם נשאר עוד הרבה לפליטה מן הגפרית, יען כי נשרף ממנה אך כמכסת היסוד החמוצי השרוף, ואם נבדוק את האויר הנמצא בקרב הבקבוק עתה, נמצא כי אויר חודר ובותק הוא אשר יעלה באפנו ויקיצנו ואם נריח בו נכיר כי ריחו הוא כריח חמצי הגפרית: ואמנם אמת נכון הדבר הזה, האויר הזה הוא ״חמץ–בן–גפרית״ ואנחנו נעצר כח להפוך את האויר ולעשותו לנוזלים למען היותו אחרי כן לחמצי־גפרית כדין וכמשפט, כאשר יראה הקורא בפרקים הבאים. – אכן הלא אחת ראה הקורא בעיניים פקוחות כי לקחנו לנו יסוד מוצק – הוא הגפרית – וחברנו אותו אל מין אויר – אל היסוד החמוצי – והם התחברו יחדו התחברות חימית ויולידו מין אויר חדש אשר ריחו איננו כריח הגפרית ואשר איננו כיסוד החמוצי אשר כל ריח אין לו, ויהיו למין אויר חדש החודר ובותק ואשר יכביד עלינו את נשיבת הרוח. – והיה אם נבטיח עתה את הקורא כי גם חמצי־הגפרית אינם נעשים בלתי אם על פי השנים האלה, על פי הגפרית והיסוד החמוצי, הלא יראה הקורא וישפט שפוט כי אך נפלאה היא החימיה במעשיה אחרי כי על פיה יתחבר גוף מוצק אל מין אויר להיות יחדו למין נוזלים – ההיטב נפלאת היא בעיניך, אלופי ומיודעי?

אך עוד חזון למועד עד אשר נשים פנינו אל מול הפתרונים אשר לדברים האלה, ועתה רב לנו אם נפן מזה ונבוא אל נסיון שלישי.

ג. היסוד החמוצי והפאספאר. – היסוד החמוצי והברזל

מה יהיה משפט היסוד החמוצי בהתחברו התחברות חימית אל הפֿאָספֿאָר?

הלא ידעת את עצי־השרפה אשר תבעיר בם לעתים לא רחוקות את הצינור אשר בפיך? עצי־השרפה האלה העולים באש ברגע תשפשף בם אל הקיר, מוכנים ונעשים אך על פי הפֿאָספֿאָר שבּוֹ טבולים ראשי שחיפי עץ אלה. כי הפאספֿאַר קל ונוח הוא מאד להתלהב ברגע אשר אך התחמם יתחמם מעט, והיה אם נשפשף אותו כמעט, ובא בו החום להבעיר בו אש, והפֿאָספֿאָר הבוער הזה ידליק את הגפרית המשוחה גם היא על ראש העץ והגפרית הבוערת עתה תדליק את שחיף העץ ההוא –; וכן גם באפלה ובחשכה נראה כי יאיר דבר מה לנגד עינינו ברגע אשר נעביר את כף ידנו החמה על פני ראש עץ־שרפה, וכדמות ערפל נוצץ יעבור על פני שחיף־העץ ומשם על פני כף היד, והדבר הזה הוא הפֿאָספֿאָר אשר התחמם בזה רגע ואשר בער פה כמעט קט; אפס הפֿאָספֿאָר אשר על פני עץ־השרפה איננו טהור, כי מצופה הוא טיח דק אשר יגדור בעדו לבלתי התלהב כל רגע ורגע ואשר ישמרנו מכל סכנה שלא תבוא, ואולם נתח פֿאָספֿאָר טהור הוא לבן למראה ורך כדונג, ונתח פֿאָספֿאָר טהור כזה הגדול כעדשה דרוש לנו עתה לעשות בו את הנסיון השלישי אשר אמרנו:

אך אם נקח לנו גם הפעם בקבוק מלא יסוד חמוצי, ונתח פֿאָספֿאָר קטן כעדשה נצמיד אל פני חוט ברזל, ואם נגע עתה במחט לוהט אל הפֿאָספֿאָר ההוא למען הדליקו, נראה כי יבער הפֿאָספֿאָר בתוך הבקבוק, וזהר לו ויפעה לו ומראהו נאדר עד למאד, להחשיך את הרואות בארובות ברב אורו המאיר כאור השמש, והבקבוק ימלא מעט מעט קיטור לבן למראה, והקיטור הזה ירד אל יסוד הבקבוק מתחת אם ישקוט ואם לא נרגיז אותו ממקומו, ואם הושם בראשונה גם מעט מים אל תוך הבקבוק ההוא, יתערב הקיטור עם המים לתת לו טעם החמץ לחך. – אכן גם הפעם לא אבד היסוד החמוצי לבהלה וגם הפֿאָספֿאָר לא כלה מתוך הבקבוק, כי אך התחבר התחברו שניהם התחברות חימית ויולידו יסוד חדש אשר עינו כעין הערפל, ושמו הוא ״חמצי־פֿאָספֿאָר״ כשם היסוד החמוצי והפֿאָספֿאָר האצורים בו יחד.

הלא דעת עתה לקורא נקל להבין מה ראו החכמים על ככה לקרוא למין האויר הזה אשר נעשה בו את נסיונותינו ״יסוד חמוצי״, אחרי כי החמיץ יחמיץ האויר הזה את היסוד הנולד על ברכיו מדי אשר יתחבר אל הגחלים או אל הגפרית או אל הפֿאָספֿאָר או אל כל חמר שיהיה, ואנחנו נראה עוד כי היסוד החמוצי הוא היסוד המחמיץ גם את השכר ואת החֶלב בעמדם לפניו ימים רבים והוא הוא השאור שבעיסה; ולמען דעת את טבעו ותכונתו היטב, נלכה נא להעביר לעין הקורא עוד נסיון אחד טרם נלך הלאה, כי חמודות הוא מאר ודעת לנפשו תנעם:

אם נקח לנו חוט ברזל דק ונחתיל אותו סביב סביב כעין נוצת־ברזל ונצמיד אליו חתיכת ספוג הבוערת באש ונוריד את שניהם אל תוך בקבוק מלא יסוד חמוצי, נראה כי יבער הספוג הלוך ובעור ואחרי כן יתלהט גם החוט הלוך והתלהט וישלח ממנו ניצוצים ורשפי אש, כשחיף עץ יבש העולה בלהב בוער, עד אשר ישרף חוט הברזל כליל ויפול אחור בדמות כדורים קטנים עד יסור הבקבוק מתחת, והכדורים הקטנים האלה, ככה התחמו, ככה התלהטו, עד כי גם בהיות מעט מים בקרב הבקבוק לא יתקררו הכדורים בם כי אם יצללו וישקעו עד היסוד בו ויתקלטו אל תוך הזכוכית ויהיו לעצם אחת. – ובכן אפוא נראה על פי הנסיון הזה כי לא אך הגחלים והגפרית והפֿאָספֿאָר יבערו בקרב היסוד החמוצי שכם אחד על אשר יבערו בקרב האויר המצוי הסובב אותנו, כי גם הברזל המתקרר חיש מהר בקרב האויר הפשוט, גם הוא יבער בקרב היסוד החמוצי תבערה נצחת, לא שונה דבר מן העץ הבוער. – אכן גם הפעם לא עזב היסוד החמוצי את הבקבוק ולא הלך ממנו, וגם הברזל לא כלה מקרבו, כי אם התחבר התחברו שניהם התחברות חימית ויולידו את הכדורים האמורים; וגם אות וגם מופת לנו להראות את הדבר הזה: אם נשקול את הברזל במאזנים טרם הבאנו אותו אל תוך הבקבוק, ואם נדע למשל כי משקל היסוד החמוצי אשר הובא אל תוך הבקבוק הוא גראַם אחד, נראה כי אחרי אשר נשרף היסוד החמוצי הזה כליל, יעלה משקל הכדורים והברזל הנותר אשר בבקבוק גראם אחד יותר מאשר היה לפני הנסיון, וזה אות כי בלעו הכדורים אל קרבם את היסוד החמוצי, בן הגראַם האחר.

אך נרף נא עתה מנסיונות חדשים ונראה איך יתכנו כל הנסיונות האלה אשר העברנו לעין הקורא עד כה.

ד. מבטן־מי נוציא את היסוד החמוצי?

הלא זה כביר תלין השאלה על שפתיך, הקורא: מבטן־מי נוציא אפוא את היסוד החמוצי לעשות בו את כל הנסיונות הנפלאים אשר אמרת? הבמחיר נקנה אותו או אם גנוב נגנבהו? – אך לאט לך, קורא נעים! היסוד החמוצי נמצא בכל מקום ומקום אשר תחפץ, ואך רע ומר הדבר כי לא נמצאהו יחיד ובודד לו בכל מרחבי הטבע, ובכל פעם אשר נגש אליו נמצא כי מֻדבק הוא אל יסוד שני. האויר המקיף את כדור האדמה, האויר אשר בחדרינו וברחובותינו, ביערותינו ובשדותינו, בגנותינו ובפרדסינו, כל האויר הזה אך יסוד חמוצי הוא; ואולם היסוד החמוצי הזה מדבק ומחבר תמיד אל מין אויר שני אשר נקרא לו ״יסוד חנקי״, וכל האויר אשר נשאף אל קרבנו כל היום הוא הרכבת שני מיני אויר אלה, ארבעה חלקים יסוד חנקי וחלק אחר יסוד חמוצי, לא שונה דבר בכל מקום ומקום אם נגביה למעלה ואם נעמיק לרדת, אם בחדר אשר בביתנו ואם בחוץ – אבל מה יתן ומה יוסיף לנו הדבר הזה, אם יפלא ממנו להוציא את היסוד החמוצי לבד מקרבו, למען היותו אך הוא לבדו נקי בידנו? הנוכל לברוא מין ספוג, אשר יינק אל קרבו אך את היסוד החנקי לבד ולהותיר את האיסור החמוצי לפליטה לפנינו? אם נקח לנו בקבוק ריק, נדע בנפשנו כי הבקבוק הזה איננו ריק, אחרי כי שמורים וצרורים גם בו ארבעה חלקים יסוד חנקי וחלק אחר יסוד חמוצי – הנוכל אפוא להשליך אל תוכו מין ספוג, לינק מקרבו את כל היסוד החנקי אשר שם עד תמו, למען השאיר לנו את היסוד החמוצי לבד? היכול נוכל?

לא נוכל! כאשר ראינו כן נדע כי היסוד החמוצי נוטה נטיה עזה מאר להתחבר גם אל הגחלים וגם אל הגפרית, גם אל הפֿאָספֿאָר וגם אל הברזל, וגם אל כל דבר אשר בארץ, ולכן יכבד מאד להשיגו בהיותו לבדו ובודד לו, תחת אשר את היסוד החנקי יכול נוכל להשיגו, אחרי כי הוא לא יט להתחבר על נקלה אל כל דבר ודבר – ואולם יהי מה יהי! אי זה דרך נוציא את היסוד החמוצי אלינו, אם דרוש הוא לחפצנו?

נראה נא: סגלה אחת יש בעולם החימיה, אבק דק אדום למראה ושמו הוא ״אקסיד־של־כסף־חי״ לאמר, כסף חי המחובר אל יסוד חמוצי על פי דרך חימית, כי אחרי אשר נקח את הכסף החי ונתיך אותו בחמצי־ סאלפייטער ונעשה בו את כל המעשה המצווה לנו מפי כל בעלי החימיה, יצא לעינינו האבק האדום הזה – והוא נחשב על משפחת מיני הרעל – ואיש לא יכיר בו כי מחיק הכסף החי יָצא אחרי אשר ינק הכסף החי הזה את היסוד החמוצי אל קרבהו, ועל פי החום ועל פי תחבולות אחרות והעשויות לרבר נעצר כח לשוב ולהוציא את היסוד החמוצי מקרב הכסף החי הזה, לאסוף ולצבור אותו למען היותו בודד בידינו –

אכן לא בדברים יבין הקורא את המעשה הזה באר היטב ועוד חזון למועד עד אשר ידע את כל ונוכחת, אולם זאת האחת ישים עתה אל לבו ואותה ידע: אנחנו לא נעצר כח להשיג את היסוד החמוצי למען אשר יהיה לבדד בידינו, בלתי אם בגרשנו אותו בחזקת היד מחיק יסוד שני אשר אליו התחבר ואז אסף נאסוף אותו אלינו לעשות בו את כל הדבר הדרוש!

אך הנה כביר מצאה ירך הקורא, למען דעת עתה ולחקור חקר מה… אפוא הדבר אשר נקרא לו הרכבה או התחברות חימית? מדוע יתהלך היסוד החנקי בעצלתים לבלתי התחבר על נקלה, תחת אשר היסוד החמוצי יפזר תמיד דרכו ניתן לזרים חילו? – הלא ראינו כי הגחלים מתחברות אל היסוד החמוצי וכמוהן כן הם גם הגפרית והפֿאָספֿאָר והברזל והכסף החי, וכן הם גם הכסף והנחשת והעופרת והצינק וחמרים עוד רבים וכן שלמים אשר התחבר יתחבר אל היסוד החמוצי, האם לא ישאל אפוא השואל, מה יהיה אפוא משפט ההתחברות אם הגיש נגיש לפני היסוד החמוצי את כל אלה החברים גם יחד למען אשר יבחר הוא את הישר בעיניו, היכול נוכל לדעת שראש את אשר יבחר?

על פי השאלות האלה, הרחבת את צעדיך תחתיך, קורא מקשיב, ורגלך עומדת עתה על מרום שדה החימיה – הבה נא ונסדר את כל השאלות האלה ונשיב עליהן בדברים נמרצים, למען היותם לפניך לאחרים לדעת את ארחך ואת רבעך.

ה. מה זאת הרכבה או התחברות חימית?

כמעט כל החמרים בארץ אשר נראה אותם יום יום, אינם חמרים פשוטים המיוחדים לחלקיהם, כי אם חמרים מרכבים על פי יסודות שונים, ואך מיני מתכת מעטים ישנם שהם חמרים פשוטים לחלקיהם ואינם מרכבים, כמו הזהב והכסף, הנחשת והברזל, העופרת והצינק וכאלה עוד אחרים; ואולם החימיה בהחלה לחקור ולדרוש אחרי כל היסודות, למען דעת מה מספר היסודות אשר על פיהם נברא העולם, לא שכחה גם יסוד אחד אשר לא הביאה אותו במשפט, ואחרי חקירה ודרישה גדולה מצאה כי כל רבי רבבות החמרים הנמצאים במלא רחב כל הארץ ממעל ומתחת לה, כלם לא נעשו ולא נהיו כי אם על פי ששים וחמשה יסודות פשוטים, וששים וחמשת היסודות הפשוטים האלה יתחברו איש עם אחיו פעם עם האחד ופעם עם השני, פעם בכה ופעם בכה, להוליד את כל רבי רבבות החמרים אשר נראים ואשר נמצאים, ואנחנו כיום נוכל לחלוט כי לא היה על בורא העולם לברוא כל דבר בלתי אם ששים וחמשת היסודות הפשוטים האלה לבד, ומהם כל העולם נעשה. –

הלא יזכר עוד הקורא את אשר אמרנו למעלה בדבר המלח: היש אפוא איש לא־למוד אשר לבו יאמין לשמועה כי המלח הזה אשר לא יפסק מעל שלחנו, נעשה על פי שני יסודות, על פי חמר אחד שהוא מתכת ועל פי מין אויר שהוא רעל? שם המתכת הוא ״נַתְּרִיוּם״ ושם האויר הוא ״חלאָר״, ושני אלה אם יתחברו יחדו התחברות הימית יהיו למלח אשר נאכל ממנו יום יום ואשר נבשל בו מאכלינו – ובכן אפוא נראה כי המלח איננו אחד מאבות היסודות ולכן נוכל להחליט כי לא נטל על הבורא לברוא אותו, ואולם אל נא יהיה דבר עם לבב הקורא לחשוב כי הנתריום לא יצלח כי אם לעשות ממנו את המלח לבד. או כי החלאר גם הוא לא יצלח כי אם למלח לבד. כי עוד מעט והקורא יראה את כל רבי ההרכבות ואת כל החמרים הנעשים בחברנו את הנתריום או את החלאָר אל יסודות אחרים לעשות מהם חמרים חמרים שונים פעם בכה ופעם בכה ־; וכמוהם כן משפט כל ששים וחמשת אבות היסודות, כי בכל פעם אשר יתחברו אל היסוד האחד או אל השני יקבלו בכל פעם צורה חדשה וריח חדש וטעם חדש, ולא ידמה עוד החמר אל צורתו אשר היתה לו לפנים או אל ריחו וטעמו ברב או במעט, – אבל ההתחברות החימית מה היא?

הבה נא ונראה: כל ששים וחמשת היסודות הפשוטים הנקראים גם בשם ״אבות היסודות״ (אורשטאָפֿפֿע) תכונה להם וטבע להם להוציא ולמלט כח מושך אדיר וחזק מקרב כל חלק דק אשר בם, ובהיות הדבר עשוי כמשפט, יצא הכח המושך הזה לפעלו למשוך את כל חלק וחלק דק אשר לגוף שני, עד אשר יתחברו שני גופי היסודות יחד ויהיו לגוף שלישי חדש אשר על פי רב אין לגוף החדש הזה כל דמות וכל דמיון אל אבותיו השנים, – לנטיה הזאת אשר לכל אחד ואחד מאבות היסודות, קראו ההכמים בספריהם ״קרבה״ או ״התקרבות״ ויאמרו למשל, כי בין היסוד החמוצי והגחלים נמצאה ״התקרבות״ להתחבר יחדו בדרך חימית להיות לחמצי־גחלים – ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נשָׁמר ונזהר לבלתי בטא מבטאים כאלה המביאים לידי משנה, כי יש אשר יאמין הקורא כי נמצאה התקרבות בין שני היסודות המתחברים והם דומים איש אל רעהו בצביונם או בערכם או בתכונתם ולכן הם מתחברים, תחת אשר החימיה תורה אותנו את ההפך מן הקצה אל הקצה, לאמר: כאשר ישונו וכאשר יבדלו שני יסודות בדמותם ובתכונתם ובמראם ובצביונם, כן ימהרו וכן יחישו להתחבר יחדו התחברות חימית, תחת אשר שני יסודות דומים כמעט, ימאנו להתחבר, ולפעמים לא נדע כל תחבולה להרכיבם יחד, אם נחפוץ; למשל, הכסף והברזל דומים מאד בתכונתם והם לא יתחברו התחברות חימית לעולם, תחת אשר היסוד החמוצי והכסף (מין אויר ומין מתכת) או היסור החמוצי והברזל (אויר ומתכת) שונים ונבדלים בתכונתם מן הקצה אל הקצה, והם מתחברים יחדו, כאשר גם הקורא יודע.־ ובכן אחת ראינו: נטיה נטועה בקרב ששים וחמשת אבות היסודות להתחבר יחדו, ומדי אשר ישונו ויבדלו היסודות האלה איש מרעהו, כן תרבה וכן תגדל הנטיה הזאת.

ו. מאכֹלת אש.

הלא בא מועד לראות ולדעת עתה את התחבולות הדרושות לדבר, למען אשר יתחבר היסוד החמוצי אל יסודות אחרים.

הן לא יאמין הקורא כי ברגע אשר אך נניח את אחד היסודות על פני משנהו, יצלח חפצנו בידנו לחברם יחד התחברות חימית; הן גם בא רעיון אל לבו כי דרושות לנו גם תחבולות עשויות לדבר, למען אשר תצא ההתחברות לפעולות אדם, ולא על פי ההנחה לבד אשר נניחם יחד. נצליח – ומה תהיינה אפוא התחבולות האלה? אכן אמת נכון הדבר אשר אמרנו כי היסוד החמוצי והגחלים מתחברים יחדו להיות לחמצי־גחלים, ואולם תחבולה אחת דרושה לדבר הזה להוציא את ההרכבה לפעולה, והיא, להדליק ולהבעיר את הגחלת עד אשר תחם ותתלהט עד מעלת החום הנחוצה ואז אך אז תצא ההתחברות לאור. – כמשפט היסוד הזה כן משפט היסודות האחרים אשר יתחברו אל היסוד החמוצי, כי יש אשר הגפרית תשכב למעצבה ימים וחדשים רבים והיסוד החמוצי לא יאספנה תחת צל כנפיו לאכול אותה כליל, עד אם נבעיר את הגפרית מעט ואז יבוא בה חום עד כדי מעלה הראויה לדבר וההרכבה תקום ותהיה כרגע – ולמען הבין מראות רבים אשר נראה אותם יום יום, נטל על הקורא להבין את הדברים האלה באר היטב לבלתי קנות לו כל מושג שוא:

איכה ידליקו גחלים בוערות אחדות אשר בתנור את כל העצים הרבים הערוכים בו להפוך גם אותם ולעשותם לגחלים בוערות? מה נטל עלינו לעשות לעצור בעד האש לבלתי תכבה? – הלא אך דבר כמשפט: הגחלים הלוהטות אשר על פני העצים, הביאו אל תוך העצים האלה מעלות חום גדול והחום הגדול הזה הביא את העצים, שהם גם הם אך יסוד־גחלים הם, לידי ההתחברות להתחבר אל היסוד החמוצי אשר בקרב אויר התנור, ובזאת תקום התבערה ותהיה למאכלת אש; ואולם דרוש לנו בכל פעם ופעם יסוד חמוצי חדש להביאו אל תוך התנור תחת הישן אשר נשרף, למען אשר לא תכבה האש פתאם כאשר יחסר היסוד החמוצי, ולכן כל איש יודע כי בעשותנו את התנורים נטל עלינו לעשות להם פתח פתוח היוצא אל ארְבּת העשן המכוסה בגליון ברזל, ואנחנו נפתח את הגליון הזה למען אשר יצא האויר החם דרך בו החוצה, וגליון שני נעשה בדלת התנור למען אשר נפתח אותו ונכניס על פיו כפעם בפעם זרם יסוד המוצי חדש מקרב האויר אשר בחוץ, והוא יתחבר אל הגחלים הלוך והתחבר לבלתי תת את האש לכבות; ואולם אם אך נעצור מעט בעד האור הבא מן החוץ לבלתי בוא אל התנור, תכבה האש פתאם אחרי אשר היסור החמוצי חדל מקרב התנור, והגחלת לא תבער בלתי אם בהנתן לה יסוד חמוצי כנפשה שׂבעה; ולכן נראה כי התנורים הכי טובים הם התנורים אשר להם פתח פתוח לרוחה למען החליף כח כפעם בפעם ולמען הביא את היסוד החמוצי הלוך והביא אל הגחלים; ולכן גם המבשלת אשר תבשל את מאכלינו נופחת בכל פה באש אשר על האח למען הביא עליו זרם אויר העוצר בקרבו יסוד חמוצי חדש; ולכן גם חרש־הברזל עושה מלאכתו על פי המפוח להביא יסוד חמוצי לחזק את ידי ההתחברות החימית אשר יתחבר אל הגחלים למען אשר תקום ואשר תהיה התבערה, אחרי כי כל תבערה ותבערה היא אך מראה ההרכבה בהתחבר היסוד החמוצי אל אחד היסודות – האם לא נראה אפוא כי כל איש ואיש עושה מלאכתו בשדה החימיה, והוא לא יראה ולא ידע?

ז. תורת החימיה בדבר מאכלת האש

מה זאת מאכלת אש? – החימיה הקימה את המשפט החרוץ לאמר: מאכלת האש היא אך מלאכה חימית ככל המלאכות החימיות אשר נדע, והאש היא אך מראה פני המלאכה ההיא! כי יש אשר נדליק את הנר או את המנורה או את גזר העץ, והדליקה הזאת איננה כל דבר כי אם התחברות היסוד החמוצי אשר באויר אל החמרים הנדלקים בקרב הנר או בקרב המנורה או בקרב גזר העץ, והיה אם נניח כי נוכל להוציא רגע את היסוד החמוצי מקרב האויר המקיף את הנר הדולק, יכבה אור הנר כרגע, וכן אם נציג נר דולק על השלחן ונשים עליו צלוחית ריקה, ילך כרגע אור הנר הלוך ורפה עד כבותו כליל, כי הדליקה הזאת היא אך המראה הנראה לעינים ברגע היות התחברות החמר הבוער עם היסוד החמוצי אשר באויר, ולו צלח חפצנו בידנו למצוא תחבולה אשר על פיה נוכל להוציא את היסוד החמוצי מקרב האויר המקיף אותנו, בכל עת שנחפוץ, אז עצרנו כח לכבות כרגע את כל אש ואש אשר תאחז באחד הבתים, כי אז הוצאנו את כל היסוד החמוצי מקרב האויר המקיף את מקום הדליקה והאש כבתה.¹ – ובכן אפוא נראה כי החום והאור אשר לאש הם אך מראות המלאכה החימית; והיה אם יבדוק איש את להב הנר הבוער ימצא גם בו רב תורה ומחקר: במקום אשר יתחבר הלהב אל היסוד החמוצי המקיף אותו – לאמר, במקום המעטפה החיצונית אשר ללהב – שם יתחמם ויגה הלהב עד מאד, תחת אשר בקרבו פנימה במקום אשר היסוד החמוצי יחדור אליו אך מעט, שם ימעט וידל חום הלהב ונגהו עד מאד; וכן אם יגיש איש שחיף־עץ אל תוך הלהב, יראה כי תוכו לא יֵחר ואך בשתי כנפיו יבער, והיה אם ביד חרוצים ימהר להוציא את השחיף מתוך הלהבה בעוד מועד, יראה כי אך שתי קצות הלהב אחזו את השחיף להדליקו תחת אשר מרכז הלהב לא נגע בו לרעה –. זאת תורת האמת אשר תצא לנו מזה, כי מדי אשר ימהר ואשר יחיש אחד החברים להתחבר אל היסוד החמוצי, כן יגדל וכן יחזק החום היוצא ממנו, ומדי אשר יפגר וירפה החמר להתחבר אל היסוד החמוצי, כן יצער כן ידל החום אשר יֵצא מבטנו.

הלא רואות עיניך עתה את שרש הדבר מדוע זה נמצא אפוא כי התנורים אשר העץ בוער בהם לאטו יחממו את החדר אך על יד על יד גם אם לא נסיר את האש מקרבם עד עולם, תהת אשר התנורים המבעירים את העץ חיש מהר יחממו את החדר מאד, הלא אך יען כי התנורים אשר פתחם הקטן איננו פתוח לרוחה, לא יעצרו כה להכניס אל קרבו יסוד חמוצי חדש כפעם בפעם ולכן גם הלהבה אשר בקרבם איננה אוצרת די חום, תחת אשר התנורים שפתחם עשוי בטוב טעם, ימהרו להכניס מרגע לרגע יסוד חמוצי חדש, והוא ירבה את חום הלהבת, והחום הזה יוצא לחמם את החדר אחרי אשר נסגר הגליון אשר על פני ארבת העשן. – אכן גדולים מעשי היסוד החמוצי החדש המובא אל פני האש מרגע לרגע, כי גם חמרים חמרים רבים אשר בלעדו לא יבערו ולא ישרפו, יעלו על ידיו על המוקד: אם נשאל את פי המבשלת על אדות האש ומשפטה, תענה ותאמר לנו, כי ברפות יד האש מליקוד כתקונה, אז יעלה עשן רב ועצום מאד על פני החדר לעור ולסמא את העינים, וברגע אשר תפח בה בפה מלא, יחדל העשן פתאם, ואש גדולה תאחז אותו פתאם בארבע כנפיו – אך אי איפה נדד הלך העשן ברגע אשר נפחה? הלא אך כי העשן גם הוא הנהו אך גחלת דקה מאד הנחלקת לאלפי חלקים דקים והיא עולה למעלה על פי החום הנושא אותה למרום, יהיה בנפוח איש באש, יבוא יסור חמוצי אל תוך האש והוא יוסיף חום על החום, ובקרב החום הזה תתחבר הגחלת הדקה – שהיא העשן – אל היסוד החמוצי להיות יחדו ללהב לוהט ומרהיב עין, ואולם ברגע אשר נוציא את היסוד החמוצי ממנו, תצא הנחלת הרקה בבלי כל יקוד ובדמות מראה עשן לעלות למעלה ותהי לפיח השחור המכסה את הארובה כפעם בפעם.

גם בשימנו לב אל קנה־הזכוכית הסובב את המנורה נראה כדבר הזה: מדוע יבער אור המנורה קודר וכהה ומעלה פיח אם נסיר רגע את הקנה מלפניו, ומדוע ישוב לטהרו ולזהרו ולאורו הבהיר ברגע אשר נשיב את הקנה להושיבו על פני המנורה? הלא אך יען כי משפט הקנה הוא כמשפט המפוח, לא שונה ממנו דבר: הקנה פתוח לרוחה גם ממעל וגם מתחת; האויר החם העולה מן הלהבה יוצא כפעם בפעם מלמעלה, ואויר חרש מן החוץ האוצר בקרבו את היסוד החמוצי יבוא כפעם בפעם מלמטה, ולכן יקום ויהיה חום נאדר ועצום בקרב הלהב, והחום הזה די־אונים הוא להבעיר גם את הפיח השחור בהתחברו גם הוא עם היסוד החמוצי, ולכן תקום לעינינו להבה יפה וחמה המרהבת בת עין; והיה ברגע אשר נסיר את הקנה מעל פניה, יחרל הזרם החדש מבוא כתקונו, ואז יעלה חלק גדול מן החמר הבוער בדמות פיח למעלה, ונפל ממנו רב.

ח. יד החימיה בכֹל:

הלא ראית קורא מקשיב כי לא נטל עלינו ללכת בגדולות ובנפלאות לבקש ולדרוש לנו משם את החימיה ופעולותיה, אחרי כי בכל מקום ומקום אשר אליו מועדות פנינו, שם יושבת החימיה על האבנים ועושה את מעשיה, וגם המבשלת אשר תשיק את האש אשר על האח עושה תמיד במלאכת החימיה לחבר את יסוד־הגחלים כפעם בפעם עם היסוד החמוצי ולהראות לנו את המראה החימי אשר פינו יקרא לו שם ״אש״ – אך מה תהיינה אפוא תוצאות ההרכבה ההיא?

תוצאות ההתחברות אשר התחברו היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים גם יחד היו לחמצי־גחלים אחרי כלות מלאכת הבערה, כי התחברו שני היסודות האלה ויהיו למין אויר חדש, וכל תנור ותנור וכל הכירים וכל אח אשר תחת האש, כלם המה אך בתי־חרשת ובתי־מלאכה חימיים אשר שם יעשו ויפעלו במלאכת כפים להוציא את היסוד החימי ״חמצי־גחלים״ לפעולות אדם; אכן רב אדם לא ידע את הדבר הזה, ולכן גם מפגע ואסון יקומו לפעמים לרגלו.– חמצי־הגחלים הם מין אויר אשר אין להם כל צבע וכמעט גם כל ריח אין לו ובם לא יחיה כל איש; והיה אם נביא את אחד בעלי־החיים אל תוך כלי אשר אצורים בקרבו אך חמצי־גחלים לבד, אז ימות שם כרגע בשים האויר הזה מחנק לצוארו, אחרי כי נחוץ לכל חי וחי לשאַף אל קרבו גם יסוד חמוצי, כאשר נראה הלאה, ואחרי כי בחמצי הגחלים מעורב היסוד החמוצי עם יסוד־הגחלים, והוא לא יצלח להביא את הפעולה הדרושה לריאה אשר לבעלי חיים, לכן ימותו בעלי החיים כרגע בחניקה, אחרי כי האויר הזה נחשב לו כאלו לא היה כל אויר סביב לו; ובכן נראה כי חמצי־הגחלים הם מין אויר אשר בכנפיהם צרור כל רע וכל אסון, ולכן ניטיב מאד אם נוציא אותם עם העשן ועם האויר הלוהט דרך הארובה, והם יוצאים שמה כפעם בפעם, אם כי משקלם יכבד הרבה ממשקל האויר המצוי.

אך עוד רעים מהם שבעתים הם חמצי־הגחלים אשר לא הגיעו עוד לשלמותם, הנקראים בשם ״אויר יסוד חמוצי וגחלת״ (קאָהלענאָקסיד גאז), כי בחמצי־הגחלים שנשלמו כל צרכם, אצורים תמיד שני חלקים יסוד חמוצי לעמת חלק אחד יסוד־גחלים, תחת אשר בחמצי הגחלים שלא נשלמו, אצורה מכסת יסוד חמוצי בד בבד כמכסת יסוד־הגחלים אשר בם, והם פועלים פעולת רעל ממית בבואם אל תוך הריאה אשר לכל נפש חיה. – אם נשיק את התנור אשר פתח פתוח לרוחה אין לו, אז יולדו בראשונה חמצי הגחלים שאינם נשלמים כל צרכם, אחרי כי לא נכנס אל תוך התנור יסוד חמוצי די לעשות ולהשלים את חמצי־הגחלים כראוי; והיה אם נסגור את הגליון אשר על פני הארובה בטרם מועד, אז ימלא אויר־הגחלים הרע הזה את כל התנור ואחרי כן יזרום ויחדור אל תוך החדר להיות לפוקה ולמכשול, ובהיותו כבר מן האויר המצוי, ירד לו בראשונה ארצה, ובצאת מרגע לרגע מן התנור אויר חדש ונשחת כזה, ילך הלוך וגאה מרצפת החדר עד למעלה, וסכנה עצומה צרורה בכנפיו; כי אחרי אשר ישאף איש ממנו רגעים אחרים ומתה נפשו בגללו אחרי שימו מחנק לצוארו; ואולם הסכנה תבוא לפעמים בדרך אשר אנשים רבים לא יבינוהו: יש אשר נראה כי האנשים היושבים על כסאותם אל השלחן, נשארים שלוים ושאננים ולא היו בכל רע, תחת אשר הילדים המשחקים על פני רצפת הבית נפלו פתאם אחור וימותו ברעל האויר ההוא; ומדוע? הלא אך באשר כי האויר הממית התפשט בראשונה על פני הרצפה ועד מקום היושבים קוממיות עוד טרם בא; יש אשר נראה כי במרתף של יין אשר שם יתחמץ משקה הרבה ומוליד חמצי־גחלים, שם נותרו האנשים ההולכים קוממיות שלוים ושקטים ולא היתה בם יד האויר לרעה, תחת אשר אלה שהשתחוו והשתוחחו ארצה, נגפו פתאום וימותו ברעל הנורא ההוא; ויש אשר יזרום האויר הנשחת ההוא מקרב סלעי האדמה וסדקיה, וירד ויתפשט בקרקע העמקים אשר להם קרא שֵׁם עמק רפאים או עמק הרעל, כי לא יעלה מתוכם איש וחי. – בקרבת העיר נעאפאל נמצאה המערה הנודעת בשם,מערת הכלבים' ושם גם שם אצורים חמצי־גחלים למכביר, והיה האנשים הנכנסים בה בשלום יוצאים ממנה בשלום, תחת אשר הכלבים שראשם קרוב אל הקרקע, ימותו ברגע אשר אך יפעל הרעל את פעולתו הרעה בפני הריאה אשר בקרבם.

הנה העברנו לעין הקורא את כל הדברים האלה, למען דעת כי כל תנור ותנור הוא בית־מלאכה להכנת המצי־הגחלים או לקיטור הגחלים הנשחת, וגם את כל דברי האסונות וזעקתם ערכנו לפניו למען יראה מה נחוץ לכל איש ואיש לדעת את הדברים האלה די ברור, למען חייו וארך ימיו – ואף גם זאת נוסיף עתה כי לפעמים ישער איש בנפשו כי סגר את דלת התנור טרם בא מועד, ואז בבואו לבדוק את האויר אשר בחדר, לא יבדוק את האויר אשר ממעל לו כי אם את האויר אשר על פני הרצפה, כי משם למות תוצאות.

ט. מהלך היסוד החמוצי בקרב גוף האדם

היאמין הקורא כי לא אך סביב לנו כי אם גם בקרבנו פנימה לא תחדל החימיה רגע מעשות את מעשיה, וכי ברגע אשר תחדל, יחדלו גם חיינו? היאמין אפוא כי מלאכת התנור ומעשיו החימיים נראים ונעשים גם בגופנו? – הלא פלא הוא ויהי לפלא! משפט גופנו הוא כמשפט התנור, לא שונה דבר, ועל פי כל נשימה ונשימה אשר ישאף איש מן האויר, ישיק את גופו כאשר ישיק איש את התנור, ועל פי כל פליטה ופליטה אשר יפליט בנשימתו יפתח את דלת התנור הנפלא הזה להוציא החוצה את האויר הנאכל – וזה כל האדם! הלא ידעת לך, קורא מקשיב, כי הנשימה והפליטה נחוצות הן מאד לכל איש ואיש ובלעדיהן לא יהיה ולא יחיה, אך הידעת גם את שרש הדבר החרוץ הזה? – החיים הם מלאכה חימית: כל איש חי נאלץ להביא רגע רגע יסוד המוצי חדש אל קרבו, לחלקו ולהפיצו אל כל רוח אשר בקרבו, לעשות ממנו את ההרכבה הדרושה לחיינו, ואת היסוד החמוצי הנחוץ הזה, נשאף אל קרבנו על פי כל נשימה ונשימה, והיה בכל פעם אשר נשאף רוח אל קרבנו, יתפשט ארון־הלב והריאה תמלא אויר כעין המפוח, ואחרי כי חמישית כל אויר ואויר היא יסור חמוצי, לכן נראה כי יבוא היסוד החמוצי אל קרבנו לחיותנו כיום הזה; אבל גם הוא לא יושיענו תשועה גדולה, אם לא יתפרד לחדור אל כל חלק וחלק אשר בגופנו, אל העין ואל המוח, ואל העורקים אל העצמים ואל כל מקום ומקום אשר בנו, ולכן יוצא הדם לקראתו מקרב המחלקה האחת אשר ללב, לבוא אל הריאה, ושם יתחבר עם היסוד החמוצי לשאת אותו בכנפיו ולשוב אתו אל מחלקה שנית אשר ללב, ואז ילחץ הלב במחלקתו האחת אל קירותיו עד אשר יצא הדם המחבר עם היסוד החמוצי אל גידי־הרפק, והגידים האלה בהיותם סבוכים ומשורגים בקרב כל חלקי הגוף, יביאו את היסוד החמוצי – עם הדם – אל כל חלק וחלק, וכן יתפשט היסוד החמוצי הזה בקרב כל הגוף. – אך אם ככה הוא, הלא יאמין המאמין, כי כאשר צלח חפצנו בידנו להכניס אל קרבנו את היסוד החמוצי להקימנו ולהיותנו, אז נשלמה כל המלאכה ולא נטל עלינו עוד לשוב ולשאף אויר מחדש – האם לא כן? אכן אנחנו נראה את ההפך: כמשפט התנור אשר נטל עלינו להכניס אליו בכל פעם ופעם יסוד חמוצי חדש מקרוב, אחרי כי היסוד החמוצי שהיה, נאכל יחד עם הגחלים ויהי לחמצי־גחלים, כן משפט היסוד החמוצי אשר נשאף אל קרבנו, כי הוא גם הוא מתחבר אל יסוד הגחלים אשר בקרבנו בכל חלק וחלק ומוליד חמצי־גחלים, וחמצי־הגחלים האלה נדחפים ויוצאים גם עתה במלאכת הדם, כי הדם הולך סובב בדרך אחרת על פי כלי הדם עד שובו אל הלב, ומשם נדחף ובא אל הריאה, ובכל רגע ורגע אשר נפליט את האויר מקרבנו בנשימתנו, יוצאים להם חמצי הגחלים להבדל ממנו.

ובכן הלא רואות עיניך כי המעשה החימי המָראה לך בזה לראשי חקותיו, בנשימת האויר ופליטתו, דומה אל המלאכה הנעשה באש אשר בקרב התנור; משפט התנור כמשפט הגוף לשאף אל קרבם יסוד חמוצי הלוך ושאוף; היסוד החמוצי מתחבר בקרב התנור ובקרב הגוף גם יחד אל יסוד־הגחלים להיות לחמצי־גחלים, וגם פה וגם שם נדחפים חמצי־הגחלים האלה לצאת החוצה – אכן עוד מעט וראינו כי לא אך במלאכתם נשתוו, כי אם גם במטרתם, כי כמטרת המלאכה החימית להחם את התנור, כן מטרתה להחם גם את גופנו, ונשימת הרוח נחוצה להתחממות גופתנו, כנשיבת הרוח הנחוצה לתנור למען אשר יחממוהו, ואנחנו עוד מעט וראינו את הדבר הזה.

י. הנשימה וההשׂקה

הלא אמרנו כי נשימת הרוח תוליד בקרב גוף האדם את החום, כאשר תוליד ההשקה את החום בקרב התנור – אך ההבינות למרי אל מה ירזמון מלינו אלה?

בקרב גוף כל אדם עצורה מעלת חום ידועה, והיא לא תשונה בהיות קיץ או חרף ובהיות חום או קור, כי תמיד נמצא בגוף האדם את החום הזה עד כדי 29 מעלות; והיה אם יבוא יום ומעלת החום הזאת תשנה את פניה, אם לעלות ואם לרדת, נדע כי האיש ההוא חולה הוא, וכל אסון וכל פגע יבואו לרגלי התמורה וגם המות יוצא לפעמים חוצץ לרגליה; אכן אות הוא כי כל איש הבריא־אולם האוכל ושואף רוח כמשפט, בו לא פשעו סדרי מעלות החום האמורות ותמימות הן אתו. – כל החֵלב אשר יאכל האדם ואשר יגיח אל קרבו, וכן כל החמרים אשר יהפכו בקרבו לחֵלב, כל אלה לא יעשו דבר בלתי אם יחזיקו את מעלות החום האמורות על מכונן, אחרי כי כל חֵלב וחלב נעשים אך על פי יסוד־גחלים ומים, ויסוד־הגחלים הזה הוא הוא החמר אשר אותו נשיק באש, (תחת אשר המים יביאו על פי רב את ההתקררות על ידי הזעה), והיה כאשר נשאף רוח ונבלע אל קרבנו את היסוד החמוצי, יתחבר היסוד החמוצי הזה עם יסוד־הגחלים האמור, להיות יחדו לחמצי־גחלים המולידים את החום, כמשפט חמצי־הגחלים אשר בתנור המולידים גם הם את החום אשר שם. – אכן לרגלי הדברים האלה נשכיל ונבין גם למראות אחרים אשר יעלמו מעינינו בלעדיהם: מה שרש לדבר כי בחרף נעצר כח לאכול הרבה יתר מאשר נאכל בקיץ, וגם מאכלים שמנים ימתקו לחכנו בימות הגשמים הרבה יתר מאשר ימתקו לנו בימות החמה? – הלא אך יען כי בימי החרף יתקרר גופנו חיש מהר מאד, ונטל עלינו לשאף ולנשום רוח רב למען אשר נתחמם; ואולם למען אשר נוכל לנשוב ולשאף הרבה, דרוש לנו בקרב גופנו פנימה יסוד־גחלים הרבה, ולכן נאכל אז את כל שמן ואת כל דשן ואכילתנו אכילה גדולה היא, ולפי הדברים האלה לא נתפלא עוד בראותנו כי האנשים המסתופפים בארצות הקרח אשר בצפון, ישתו שמן עטרן בתאות נפש ואוכלים כל חלב וכל דשן וגם לא יבצר מהם לאכול נרות־חלב בנפש תחת אשר אנשי הדרום היושבים בארצות החמות יאכלו בשר אך מעט, וכל שמן וכל דשן לזרא להם, פגול לא ירצה. – אך מדוע זה נראה כי האיש אשר הסכן הסכין לשבת כל היום על פני כסאו יאכל אך מעט? הלא אך יען כי בשבתו כל היום על מושבו ישאף אל קרבו רוח אך מעט ולכן תמעט גם מכסת יסוד־הגחלים אשר בו, ועל כן לא יאכל כי אם מעט, ואולם איש כזה יתאונן תמיד כי קר לו, תחת אשר האיש ההולך והמתנועע כל היום, יחוש תמיד כי חם לו והוא שואף אל קרבו אויר רב ואכילתו גם הוא אכילה גדולה היא. – הלא תראה אפוא הקורא כי האכילה והנשימה אחיות להחם את הגוף, כמו העצים אשר נשיק בם את תנורינו, והנשיבה אשר נשיב ונפיח בם, למען החם אותם.

אך האם לא ישאל אפוא השואל: אי איפה נמצא את האש בקרב גופנו, כדמות האש אשר נמצא בקרב התנור, למען הוציא את חמצי־הגחלים על פי היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים גם יחד? – אכן הלא יזכור הקורא כי אחת אמרנו לאמר: האש איננה דבר מיוחד הנולד על פי מלאכת החימיה, כי אם מראה בלבד הנולד על ברכי ההתחברות אשר לשני היסודות; ועל פי הדרך הזה נוכל לבאר לנו את כל ונוכחת: חק נצב וקים נתנה לנו החימיה כי בכל פעם ופעם אשר שני חמרים יתחברו יחדו, תקום ההתחברות הזאת אך לרגלי השנויים הבאים במעלות החום, ואנחנו הלא נראה פעמים רבות כי יקום חום גדול לרגלי מלאכה חימית וכל אש לא תהיה; כי ננסה נא ונקח לנו מעט חמצי־גפרית קרים ונשימם אל תוך צלוחית מלאה מים קרים, ונראה לתמהון לבנו כי יתחממו ויתלהטו שני אלה יחדו עד אשר לפעמים תתפוצץ גם הצלוחית לרסיסים; וגם אם נעשה את הנסיון הזה בכלי חרש ונמשש בו בידינו, נדמה רגע כי נמצאים בכלי ההוא מים חמים למאד, ואנחנו הלא ידענו ברור היטב כי גם המים וגם חמצי־הגפרית קרים היו, ואך ברגע אשר התערבו יחד, קם החום העצום הזה, אם נשפוך מים קרים על פני שיד אשר איננו שרוף, תקום לעינינו בערה גדולה ברעש ובסער, וכל אש לא תֵראה ולא תמצֵא; והדברים האלה יורונו למדי, כי יש אשר יקום חום לרגלי מעשי חימי גם מבלעדי כל אש בוערת, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו עוד נשית על הנסיונות האלה נוספות, ובעיניך תראה כי יהיה כדבר הזה לרגלי כל מלאכה ומלאכה חימית היוצאת לפעולות אדם.

יא. החום החימי

כמעט כל המלאכות והמעשים החימיים מולידים חום בהעשותם, והחום הזה יוצא למראה עינים אם מעט ואם הרבה, אם ביד חזקה ואם רפה, הכל לפי היסודות השונים ואפני התחברותם; וזאת תורת החום הזה: ששים וחמשת אבות היסודות האמורים נוטים תמיד להתחבר יחדו איש אל אחיו, ואולם שונה מאד משפט הנטיה הזאת לפי כל אחד ואחד; אם נקח למופת את היסוד החמוצי ואת המתכת הנקראה בשם קאליום, נראה כי כה ימהרו וכה יחישו להתחבר יחדו, עד כי יבצר ממנו להשיג את הקאליום נקי מכל יסוד חמוצי זולתי בקרב שמן האבנים (oleum petrae) לבד, תחת אשר בפנותנו אל הזהב נמצא כי נטית היסוד החמוצי להתחבר אליו דלה ורפה היא למאד כי ישכב הזהב באויר לח כל הימים וכל חלודה לא תעלה עליו, יען כי היסוד החמוצי אשר בתוך האויר לא יתחבר אליו; הברזל או הצינק ממהרים מן הזהב להתחבר איש איש אל היסוד החמוצי, והיה כשכב הברזל ימים אחדים באויר לח, תעלה עליו מעטפה אדומה אשר נקראנה בשם חלודה, ואם הצינק ישכב, תעלה עליו מעטפה לבנה ושחופה אשר נקראנה בשם אקסיד־של־צינק (חבור צינק ויסוד חמוצי); לכן אחת היא אשר ראו החכמים: היסוד החמוצי והקאליום נוטים נטיה עזה מאד להתחבר יחדו; היסוד החמוצי והברזל נוטים גם הם להתחבר, אבל לא כמשפט הראשון; היסוד החמוצי והצינק נוטים להתחבר עוד מעט מהם; ואולם היסוד החמוצי והזהב נוטים להתחבר אך מעט מעט ובעמל הרבה. – אכן בדבר החום נראה כדבר הזה; אם תהיה ההתחברות אשר לשני חמרים עזה וחזקה מאד – כהתחברות היסוד החמוצי והקאליום אז יקום גם חום עצום ורב מאד עד אשר יהיה לפעמים גם למאכלת אש וללהבת גדולה לאכול על כל סביבותיה, תחת אשר בהיות ההתחברות קלה ודלה, יהיה גם החום מעט ודל, ולפעמים לא תשורנו כל עין וכל איש לא ירגש ולא יחוש אותו.

הבה נא ונראה: אם נטיל נתח מתכת קאליום אל תוך קערה מלאה מים, נראה כי יגזור הקאליום את המים לגזרים, בהיות נטיתו להתחבר אל היסוד החמוצי אשר בקרב המים עזה וחזקה עד למאד, ולרגלי נטיתו הגדולה הזאת יתחמם ויתלהט עד מאד ועינינו תראינה כדור־קאליום קטן אשר מאז מעולם היה קר כקרח, והוא הפך פתאם להיות לוהט בבואו אל תוך המים; ואולם ברגע אשר יקרע הקאליום את היסוד החמוצי מיד המים ויסוד המים ישאר ערירי אז יעלה יסוד המים לבדו מקרב המים הלוך ועלה משפטו כמשפט אויר בוער – כי על כן נקח אותו להיות לנו גם למאור – יתלהט גם הוא לרגל כדור הקאליום, ועינינו תראינה את המחזה היפה יסוד המים בוער באש ומתכת הקאליום לוהטת בקרב המים על כל סביבותיה. –אם לא ידעת לך, הקורא, את כלי־האש על פי הטבילה אשר השתמשו בו אבותיך תחת עצי־השרפה על פי השפשוף אשר עשינו לנו אנחנו, שאל נא את פיהם ויגידוך: המה לקחו להם שחיפי עץ דקים וימרחו על ראשיהם משחת גפרית וקאלי הנחמץ בחלאָר, שתכונתו היא להאציל ולהפליט מקרבו יסוד חמוצי הרבה ברגע אשר יתחמץ ואשר יגזור כל חמר שני לגזרים, והיה בהגיעם אותו אל חמצי־גפרית, ותהי התחברות הקאלי עם חמצי־הגפרית כה עזה וכה גדולה עד כי התעורר לרגלה חום גדול עד מאד; ולכן כאשר לקחו שחיף עץ העשוי כמשפט הזה ויטבלוהו בתוך צלוחית כלי־שרפה אשר חמצי־הגפרית עצורים שם, התעורר החום הגדול הזה ויצא חוצץ לפעלו, ואחרי כי גם היסוד החמוצי יוצא ברגע ההוא לחפשי, לכן קמה גם דלקת גדולה ותאחז את הגפרית והיא הבעירה את הבערה בראש שחיף העץ –

הלא מעטים ודלים הם הדברים אשר ערכנו פה לפני הקורא, ועוד חסרנו הרבה לבאר לו את כל המראה באר היטב, ואולם הלא תורה אחת יוצאת לנו מזה לדעת כי החום הוא תולדות המלאכה החימית וכי לפעמים יהפך החום הזה ויהי גם לאש בוערת ולפעמים כל מראה אש לא יֵראה ולא ימצא; ולרגלי הדברים האלה נבין למדי גם את המלאכה החימית הנעשה בקרב גופנו פנימה על פי האכילה והנשימה, שהן היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים, ואת דבר החום הנולד בקרבנו פנימה, גם אם עינינו לא תראינה כל אש וכל מראה אש.

יב. החימיה אשר יד כל אדם בה

העוד תזכר לך את הנסיון אשר אמרנו בדבר הפֿאָספֿאָר והיסוד החמוצי? – הפֿאָספֿאָר בהובאו אל תוך בקבוק מלא יסוד חמוצי, התחמץ מעט וביד חזקה ובעים רוח התלהב ויהי לאש בוערת עד אשר נאכל כליל ולא נותר ממנו שריד ופליט; ואתה הלא ידעת עתה כי אך החימיה עשתה פה את מעשיה, כי התחבר הפֿאָספֿאָר אל היסוד החמוצי להוליד את חמצי־הפֿאָספֿאָר העולים למעלה בדמות ערפל לבן, והאש היא אך החום הנולד על פי המלאכה החימית לרגל ההתחברות העזה – אך התאמין לך, קורא מקשיב, כי רבי רבבות אנשים עושים יום יום בלהטיהם את המלאכה החימית הזאת, והם לא ידעו ולא ישימו לב? – במחיר אגורה אחת תקנה לך כיום הזה אלף עצי־שרפה, וכל עץ ועץ יעלה כרגע בלהב אש בוער אם אך תשפשף בו על פני שטח בן־גבנונים, ושחיף עץ כזה אשר תבעיר בו את הציגאר בפיך ותשליכהו ארצה בשאט בנפש, שחיף עץ הזה מלא מפלאות החימיה ורב מחקר צרור בכנפיו…

הלא אך הצחוק הוא עתה לשמוע את כל מחשבות העמים הקדמונים אשר חשבו על דבר האש ותולדותיה! יש אשר אמרו כי אך קסם וכשפים היא, יש אשר עבדו לה וישתחוו לקראתה ויחשבוה לקדש קדשים, ויש אשר משל משלו עליה ותהי בעיניהם כחידה סתומה! היונים הקדמונים אשר עליהם אמרו מאז מעולם כי עם חכם ונבון הוא, היונים האלה הרו והגו על אדות האש כל זר וכל פלא ולא ידעו את המעשה אשר יעשו אותה ולא ידעו צאת ובוא בה, עד כי בקראנו את שיריהם הנפלאים נמצא כתוב כי בא בן האלים ויגביה עוף ויגנוב שביב אש מעל פני מזבח השמים ויתנהו לבן האדם למען אשר יבעיר בו את האש הראשונה. ומני אז היתה לנחלה לכל האדם. – בימים ההם נטל על כל איש להצפין אתו גחלים בוערות למען היותן בידו לעת מצוא לקחת אש מהן, ואף גם זאת בהקימם את היכליהם ואת בתי קדשיהם העלו נר תמיד בתוך ההיכל וכהנים פקדו על האש לעבדה ולשמרה תמיד לבלי תכבה; אחרי אשר עברו הימים האלה ובני האדם הלכו קדימה, עשו להם כלי־אש על פי ברזל עשות ואבן, כי הכו בברזל על פני השפה החדה אשר לאבן קשה הנקראת בשם אבן־אש, והברזל השתפשף ויפץ מעליו אבק דק בדמות רשמי אש המגביהים עוף, והם הדליקו את הספוג ויהי לבער; אכן הימים האלה הלכו הלוך ועבור, ועת חדשה אשר נגה לה באה תחתיהם, כי אחזה החימיה את רסן הממשלה בידה והחוקרים באו עד תכלית האש וימצאו כי היא אך תולדות כל מלאכה חימית, ויעשו להם כלי־אש שונים למיניהם אשר היו לבער על פי החימיה, עד כי לא יבצר מהם גם מזמה להוציא אש מפי הכלי הקטן ברגע אשר אך תעיק אצבע האדם עליו; וכלים כאלה ישא איש איש בצלחתו ואש יוציא מהם באפס יד אכן לוּ בימים הקדמונים בא איש ובידו צרור עצי־שרפה בתוך כלי־אש, האם לא רגמו אותו הכהנים באבן ויקראו לו קוסם ומכשף ויעלוהו עולה כליל על מזבח מדורת אש? ועמים אחרים וגוים אחרים האם לא השתחוו לקראתו ויקראו לפניו אלהים?! הלא רגש כבוד יבוא עתה בלבנו, ובגאוה ובגדל לבב נביט על דורנו זה, ובפה מלא נאמר כי גם שחיף־עץ שרפה קטן ודל יביע את תהלת הדרך הנפלא אשר בו הלך האדם קדימה, ואך בבוז ובשאט נפש נביט על פני החשכים מורדי האור אשר יאמרו להשיב את האדם אל רבצו ואל בערותו אשר היתה לו, למען הכניעם אותו תחת רגליהם ולמען הרכיבם המה את נפשם אלופים לראשו!

אך נפן נא עתה אל שחיף עץ השרפה ונחזה בו וננסה אותו: עץ־השרפה הזה הוא שחיף עץ קטן אשר ראשו טבול בראשונה בגפרית ואחרי כן בפֿאָספֿאָר; הפֿאָספֿאָר יט מאד להתחבר תמיד אל היסוד החמוצי והיה בשפשפנו בו על פני כל גוף שאיננו חלוק, יצא חום גדול לפעלו והוא יהיה לעוזר למען אשר יתחבר הפֿאָספֿאָר עם היסוד החמוצי אשר באויר; אכן על פי ההתחברות הזאת יושת על החום עוד נוספות חדשות, וכח לו להבעיר גם את הגפרית בהתחבר גם היא עם היסוד החמוצי אשר באויר, ואולם מעלת החום תגדל ותרבה גם הפעם לעזור ליסוד־הגחלים האצור בקרב העץ להתחבר גם הוא עם היסוד החמוצי, וחום חדש יוצא לפעלו והוא ידליק את שחיף העץ והיה לבער. – אך עוד מעט וראינו כי שלשה מעשים חימיים נעשים לעינינו לרגלי העץ הדק ההוא, ולקח טוב ותורה רבה צרורים בכנפיהם.

יג. מראות החימיה בשחיף עץ שרפה

שלשה מעשים ראינו לרגלי עץ־השרפה ושלש מדות להם: בראשונה ראינו את חום הפֿאָספֿאָר אשר איננו רב, אחריו ראינו את חום הגפרית הגדול מן הראשון, ובאחרונה ראינו את חום יסוד הגחלים הגדול מכלם, איש איש אחרי אשר התחבר אל היסוד החמוצי אשר בקרב האויר. – הפֿאָספֿאָר יתחבר אל היסוד החמוצי באויר ומוליד חום מעט ודל וגם הלהב העולה ממנו דל הוא מאד, עד כי נעצר כח לחתות אותו ביד וידנו לא תִכָּוה; והיה אם בחשכה נעביר עץ־פֿאָספֿאָר על פני כף ידנו, ישאיר אחריו קו נוצץ לעינינו, והקו הזה הוא הפֿאָספֿאָר המתחבר ברגע ההוא אל היסוד החמוצי באויר, ואשו הבוערת אש רזה היא ולא תכוה בו כף ידנו; אכן לפעמים נחשוב כי כלה הפֿאָספֿאָר הזה מהיות, אחרי אשר יחדל הקו מהניץ על פני כף ידנו, ואולם לא כן הדבר אתו, ואך החלק העליון נשרף ויהי לחמצי־פֿאָספֿאָר, וחמצי־פֿאָספֿאָר אלה כסו את חלק הפֿאָספֿאָר התחתון אשר על פני ידנו ויעממו רגע את הלהב ואת האש, ואולם אחרי אשר נשוב ונעביר אצבע על פני קו הפֿאָספֿאָר, ישוב גם הוא שנית להציץ לעינינו וליקוד במשפט הראשון באש רזה ודלה, יען כי העבירה האצבע את המצי־הפֿאָספֿאָר ילידי החלק העליון הנשרף, והיסוד החמוצי אשר באויר מצא לו מקום לחדור עתה אל החלק התחתון של הפֿאָספֿאָר אשר על פני היד, ובהתחברו אליו תקום השרפה שנית שהיא האש הרזה אשר נראה בדמות קו נוצץ המשוטט לנגד עינינו בחשכה. – זאת תורת התחברות הפֿאָספֿאָר עם היסוד החמוצי ומשפט החום והאש אשר יולידו; ואולם האש הזאת לבדה לא תעצר די כח להצית גם את העץ, כי דלה היא ורזה, ולכן לקחו גם את הגפרית לעזרה והיא תעשה את הנפלאות; הגפרית נוטה מאד להתחבר אל היסוד החמוצי, והחום המעט אשר השאיר אחריו הפֿאָספֿאָר די הוא לעזור על יד ההתחברות החדשה הזאת, להוליד חום גדול יתר מאד, והגפרית תעשה עתה את מעשיה כמעשה אשר ראינו למעלה, בהביאנו את הגפרית אל הבקבוק המלא יסוד המוצי, וכל מעשה הפֿאָספֿאָר עתה הוא אך להצית את הגפרית, ואם כי נוכל להצית את הגפרית גם על פי השפשוף לבד, אבל המלאכה גדולה מאד ועת רבה תאבד לבהלה ולא על נקלה יצלח חפצנו בידנו; ולכן לקחו להם את הפֿאָספֿאָר לעשותו לפרוזדור לפני הטרקלין; ואולם הגפרית גם היא איננה בלתי אם פרוזדור לבד, כי גם היא לא תסכון עוד להבעיר אש בוערת להשתמש בה, ועוד נטל עלינו לקחת לנו גם מין שלישי, והוא יסוד־הגחלים אשר בקרב שחיף העץ. – הפֿאָספֿאָר לבדו בחמו הדל לא יעצר די כח להצית אש ביסוד־הגחלים, ולכן כאשר יבעיר הפֿאָספֿאָר את הגפרית, יהיה חום הגפרית יתר גדול מחום הפֿאָספֿאָר, והחום הזה די כח הוא לצאת לעזר ליסור־הגחלים למען אשר יתחבר אל היסוד החמוצי אשר באויר, ואז יהיה החום גדול יתר מאד מאשר לפניו, ולכן יבעיר את הבערה ביתר שאת והאש תאחז גם בשחיף העץ, והוא בוער לפנינו הלוך ובער מן הקצה אל הקצה.

זאת תורת עץ־השרפה לכל משפטיו וחקותיו – אך העוד יזכר לו הקורא את הנסיונות אשר העברנו לעיניו בראשונה על דבר הבקבוק המלא יסוד חמוצי, בשימנו אל תוכו פעם גחלים ופעם גפרית ופעם פֿאָספֿאָר? האם לא ראה כי נשרפה הגחלת ותהי לעינינו לחמצי־גחלים, או כי נשרפה הגפרית ותהי לחמץ־בן־גפרית, או כי נשרף הפֿאָספֿאָר ויהי לחמצי־פֿאָספֿאָר? האם לא חשב הקורא בלבו בקראו את הדברים ההם כי תורה עמוקה שמנו לפניו ונתיבות סבוכות? – אך הלא יראה הקורא עתה כי לא בשמים היא וכי בידיו יעשה את שלש המלאכות כאחת לרגל עץ־השרפה, כי מבעיר הוא את הפֿאָספֿאָר ואת הגפרית ואת יסוד־הגחלים, ומבלי שים ונתון אל לב הִנוֹ הוא אֳמן העושה מלאכתו בחימיה להוליך חמצי־פֿאָספֿאָר וחמץ־בן־גפרית וחמצי־גחלים גם יחד, אם כי בנפשו לא ידע דבר על אדותיהם, וכל חפצו היה אך להשיק אש ולהצית את הציגאר אשר הביא אל פיו.

יד. חֹק מחקי החימיה

הנה נסינו להעביר לפני הקורא את מפעלות היסוד החמוצי לראשי חקותיו ומחלקותיו, ועתה טרם נלך להעביר לפניו גם את יסוד־המים וחקותיו, נטל עלינו להזכיר בראשונה בשם שני דברים אשר תאוה הם לנפש יודעת; הדבר האחד הוא חק נצב וקים אשר כל מפעלות מפלאות החימיה נוסדים עליו, והדבר השני הוא המצאה חדשה אשר מצאו החכמים בעת הזאת לרגלי היסוד החמוצי, ואשר אין קצב לתוצאותיה הנכבדות אשר תצאנה מבטנה בבוא עת. –

וזאת תורת החק האמור: הלא ידענו כי ששים וחמשת אבות היסודות החימיים נוטים יחד להתחבר איש אל אחיו פעם בכה ופעם בכה, לפי האפנים אשר שות שתו עליהם, והנטיה הזאת שונה היא לפי כל אחד ואחד, כי יש אשר ימהרו שני יסודות להתחבר יחד כמעט אשר יראה איש פני אחיו, ויש אשר יפגרו ויתנהלו אך בכבדות, יש אשר נטיתם גדולה מאד ויש אשר קטנה היא; ואנחנו ראינו כי הקאליום יט נטיה עזה וגדולה מאד להתחבר תמיד אל היסוד החמוצי, תחת אשר הברזל לא יט כמוהו, אם כי התחבר יתחבר גם הוא אל היסוד החמוצי כפעם בפעם; ואולם אם קטן הדבר הזה לאדם רב, גדול הוא לחוקרי הטבע להכיר תמיד את תכונת כל יסוד ויסוד ולדעת מי משני יסודות יט יותר להתחבר אל יסוד שלישי ומי יגבר ממי – כי חק הוא בשדה החימיה לאמר: אם שני יסודות התחברו יחד התחברות חימית, ובא יסוד שלישי אשר נטייתו להתחבר אל אחד משני אלה גדולה היא מנטית אחד הוא שונים, אז יקרע השלישי את היסוד ההוא אשר חשקה נפשו בו מיד רעהו והוא מתחבר אליו בכחו הגדול. – הבה נא ונראה דבר למען היותו למופת לרבים: הלא כל איש ואיש יודע כי הברזל יעלה לפעמים חלודה והיא מתפשטת על פני כלו; אך מי הוליד את החלודה? החלודה הזאת היא ילידת ההתחברות אשר התחבר היסוד החמוצי שבאויר אל פני הברזל, ומחיק ההרכבה הזאת יצא החמר החדש אשר נקרא לו חלודה, או אשר יקראו לו החכמים בשפתם ״אָקסיד־של־ברזל״ (יסוד חמוצי המרכב אל ברזל); אבל מה יעשה איש אשר יחפוץ לשוב ולהוציא למענו ברזל נקי וטהור מן החלודה ההיא? האיש הזה ילך נא ויביא לו אחד היסודות אשר נטייתו להתחבר אל היסוד החמוצי גדולה גם מנטית הברזל, ואז יתחבר היסוד השלישי הזה אל היסוד החמוצי, והברזל יוָתָר לבדו ויצא נקי לעיניו; היסוד השלישי הזה הוא הגחלים! כי אמנם גם הברזל אשר נחצוב לנו בהרי המחצב, לא נמצא שם בדמות ברזל בברזל אשר נראה יום יום, כי אם בדמות פסלי אבן וגזרים אדומים וצהובים שהם אך אבני־ברזל אשר היסוד החמוצי התחבר אליהם, והיה בחפצנו לעשות מהן ברזל כברזל אשר לנו, נטל עלינו להביאן אל תוך כבשן אש ולתת עליהן גחלים אשר נצית בהן אש, והגחלת הזאת הנוטה נטיה עזה – עזה גם מן הברזל – להתחבר אל היסוד החמוצי למען היותם לחמצי־גחלים, היא תקרע את היסוד החמוצי מיד הברזל בהיות החום ותהי לחמצי־גחלים העולים השמימה, והברזל יצא לעינינו נקי וטהור, וכל חלודה בו אין. –

ובכן נראה כי בהיות לאחד היסודות נטיה גדולה להתחבר אל יסוד שני, יוכל לפעמים למשוך אליו את היסוד השני הזה גם אם כבר נתן ידו ליסוד שלישי – ואז נאמר כי עזב היסוד האחד את חיק התחברותו לעלות אל יסוד שני אשר נטיתו גדולה ועזה מנטית מי־שהיה בן בריתו, כאשר ראינו כי עזב היסוד החמוצי את חיק התחברותו עם הברזל וילך להתחבר אל הגחלת התחברות חדשה.

אכן עוד נפלא שבעתים הוא המראה אשר נראה לפעמים, כי שני מינים העוצרים בקרבם איש איש שני יסודות, והם יחליפו וימירו את יסודותיהם אלה להתחבר איש איש אל היסוד אשר לרעהו – הבה נא ונראה את הדבר הזה על פי מופת; המלח אשר נאכל ממנו יום יום, נעשה על פי שני יסודות, על פי הנתריום והחלאָר; ואם נקח עתה מטיל כסף להתיכו בחמצי־סאלפעטער למען היותו לכסף בן חמץ סאלפעטרי, נראה כי עינו יהיה כעין המלח, לא שונה דבר; והיה אם נקח לנו עתה שתי צנצנות מים ונמס בצנצנת האחת את המלח ובצנצנת השנית נמס את הכסף המותך ואחרי כן נמהול את שני אלה ונְבללם יחד, אז תקום התמורה אשר אמרנו, כי החלאָר יעזוב את הנתריום ויתחבר אל הכסף, וחמצי־הסאלפעטער יעזבו את הכסף ויתחברו אל הנתריום, וכן יקומו תחת הנתריום־של־חלאָר והכסף־בן חמץ הסאלפעטרי שני מינים חדשים שהם כסף־של־חלאָר ונתרון בן חמץ סאלפעטרי. – זאת תורת החק אשר לשנויי ההרכבות ואשר לתמורת החמרים, והחק הזה הוא אחר האיתנים אשר עליהם נבנה כל בית החימיה.

טו. חדשה בשדה החימיה

הנה מועדות פנינו עתה, קורא מקשיב, לקראת חדשה אשר מצאו החוקרים לרגל היסוד החמוצי, והחדשה הזאת עוד טרם התפשטה במחנה העם, ועליה הם אומרים כי עתידותיה נכבדות ונעלות עד מאד וכי המצאות רבות מבטנה תצאנה.

זה לנו שנים רבות מאד מיום אשר מצאו החוקרים כי בכל חדר ששם מכונה עלעקטרית עושה את מעשיה, שם ינדוף ויתפשט ריח זר כריח הפֿאָספֿאָר, וגם במקומות אשר הברק חלף אותם, גם שם ינדוף ויתפשט הריח הזה; ויהי כאשר חקרו לדעת את שרש הדבר, הואילו לחלוט כי אך עצביהריח בקרב האף פנימה התרגשו ויתעוררו על פי העלעקטרית הנודפת, ומפיה היתה שומה כי יחושו העצבים את הריח הזר ההוא, אכן זה כעשרים שנה והאיש שאֶנביין יצא להוכיח כי יכול נוכל לברוא בידים את הריח ההוא גם בלעדי כל עלעקטרית; אז קם שאון במחנה המלומדים, ורבים אמרו לחלוט כי גלה האיש יסוד חדש ביסודות החימיה, והיסוד החדש הזה הנהו בלול עם האויר, והוא מפיץ לפעמים את ריחו על כל סביבותיו; ואז בקשו להם גם שמות ויקראו לו אָצאָן. אך מה משפט האָצאָן הזה ואיככה תעשה אותו בידים? אם תקח לך בד פֿאָספֿאָר ותשים אותו אל בקבוק רחב המלא מים פושרים עד החצי למען אשר יעמוד בם גם הבד עם החצי להתלחלח מעט, אז יפרד ריח האָצאן על כל סביבותיו וימלא את מלא רחב כל החדר; ואולם שונה גם הריח הזה מריח הפֿאָספֿאָר ולו נתכנו עלילות חימיות רבות ונפלאות. האצאָן יעצר כח להפריד הרכבות חימיות רבות ולשנות צבעים הרבה ולהלבין פני חמרים רבים אשר לא הלבינו בראשיתם; ואם נקח לנו את אחד החמרים למופת, יבין הקורא אל מה ירזמון מלינו: חמר אחד יש בעולם אשר עינו כעין המלח ושמו הוא קאליום־של־יאָד, יען כי מיאָד ומקאליום לקח, ותכונת היעד הזה היא להפך את כל מיני העמילן (שטארקעמעהל) לצבע תכלת ברגע אשר אך יראו את פניו; והיה אם נקח מעט קאליום־של־יד ונמרח אותו יחד עם משחת עמילן ונמשח אותו על פני פס ניר, אז לא יהפך הניר להיות לתכלת, יען כי היאד לא יפעל את פעולתו כל העת אשר הקאליום נתון בו, ואולם ברגע, אשר נביא את פס הניר הזה אל תוך חדר אשר ריח אצאָן נודף בו, נראה כי האָצאָן נוטה נטיה עזה מאד להתחבר אל הקאליום ואז יגרש את היעד מגבולו, והיעד הזה יתחבר אל העמילן, והוא הנה נהפך פתאם להיות כרגע כעין התכלת על פני פס הניר –; ואנחנו נראה בזה כי פסות ניר כאלה טובות מאד מאד לגלות על ידן כפעם בפעם לדעת היש אצאָן בחדר אם אין, כי יש אשר גם אפנו לא יריח מן האצאָן דבר, ופט הניר יכיר אותו כרגע. – אכן נפלא מאד כח האָצאָן גם להלבין את הצבעים וגם לשנות את מראיהם², וגם שיח־התכלת וגם עץ־התכלת וגם צבע־האינדיגו יתלבנו ויהפכו את צבעם כרגע, ברגע אשר נביא את הגופים הצבועים אל תוך צלוחית אשר הושם בה מעט אָצאָן. – נוסף על כל אלה נדע כי האָצאָן נותן את פעולתו גם ביסודות חימיים רבים, והוא יבוא אל החָלב ואל הדם ואל ריר החלמות לעשות בם שנויים חימיים, וגם בפני המתכת למיניה הרבים יתן את פעולתו.

הלא דעת לנבון נקל כי לא שקטו החוקרים על מכונם וינסו בדבר האָצאָן נסיונות לאלפים, וגם חכמת הרפואה קמה הפעם לראות אם לא באו לרגלי האצאָן הזה המתקומם לפעמים בקרב האויר כל המחלות האיומות אשר לא נדע שחרן כמו החלי־רע וכדומה; אכן מחקרי הרופאים לא עשו רב פרי, ואך החוקר הבריטאני גראהאם הצליח להוכיח כי מדי אשר יבאו הימים שבם יתפרץ האָצאן בקרב האויר, וכל הניר המשוח בעמילן אשר לקאליום־של־יאָד יהפך להיות לתכלת, אז תתעורר גם המחלה אשר נדענה בשם נזילת־האף ( קאַטאַררה) להשתרר בעים רוח. – אבל החוקרים בעלי החימיה לא סרו עוד מן הדרך הזאת, ושאָנביין וחוקרים אחרים בריטאנים וצרפתים אמרו לחתור ולגלות את צפונות היסוד החדש ההוא ויקימו השערות מהשערות שונות ודעות מדעות נבדלות; אכן אנחנו פה לא נצא בעקבותיהם להשמיע את כל מעלות רוחם ואת כל התחבולות אשר על פיהן אמרו לעשות להם את האָצאָן, כי רבים המה מאד, ולא אחת ושתים חלט האחד כי היסוד החדש הזה נטוע בקרב היסוד החמוצי, ובא רעהו וחקרו ויוכיח כי נטוע הוא בקרב היסוד החנקי; וכן עברו ימים רבים עד שקם החוקר הצרפתי דע־לא־ריוו, והוא הצליח להוכיח לעין כל כי האָצאָן איננו יסוד מיוחד בטבע כאשר דמו רבים כי הוא הנו היסוד החמוצי אשר באויר, הוא ולא אחר, ואך לפעמים בהיות דרכו נכון לפניו יקבל תכונה חדשה, והיא היא תכונת הריח אשר יפיץ היסוד החמוצי סביב לו. –

ובכן אפוא נדע על אדות היסוד החמוצי כדברים האלה: א) הוא נוטה תמיד להתחבר אל יסודות אחרים; ב) לפעמים תתגבר הנטיה הזאת שבעתים בהיות דרכו נכון לפניו – למשל אם נניד ונניע אותו עם פֿאָספֿאָר לח ורטוב; ג) לפעמים יוליד פעולות כפעולות החלאָר; ובהיות כדבר הזה, יזל מאר לשנות דרכו לקבל גם ריח זר לו מתמול שלשום, ואז נקרא לו בשם אָצאָן. – אלה הם הדברים אשר חפצנו לערוך לפני הקורא טרם נשים פנינו אל היסוד השני מאבות היסודות הוא יסוד־המים.

טז. יסוד המים

אחרי אשר נקוה כי ערכנו לפני הקורא המתחיל את כל הדברים האלה על אדות היסוד החמוצי באר היטב, למען יוכל ללכת הלאה, הנה בא מועד לפנות לנו עתה גם אל היסוד השני מאבות היסודות, הוא יסוד־המים.

אולי זר היסוד הזה לקוראים רבים, ורבים לא יאמינו ולא יעלה על לבם כי יום יום יראו בעיניהם את האויר הנקרא בשם יסוד־מים, אחרי כי כל מנורות הגאז אשר ברחובותינו ובחוצותינו נושאות אותו בכנפיהן והאויר (הגאז) המאיר בהן איננו כל דבר בלתי אם יסוד־מים המחובר אל מעט יסוד־גחלים. – אם נפתח את אחד הקנים אשר למנורות הגאז ולא נצית בו אש, אז יזרום הגאז מקרב הקנה וכל עין לא תשורנו ולא תחוש אותו, ואך בהגישנו אליו אור בוער באש, נראה כי נשקה פתאם אש בסביבות האור ואחרי כן יבער האויר הקרוב אליו, ואחרי כן תרר האש מטה מטה, עד בואה אל פי הקנה הפתוח, ושם יבער הלהב כל העת אשר יזרום מתוכו זרם המאור הלוך וזרום; והיה אם נבוא אל איש אשר לא ראה ולא הבין מעודו אל המראה ההוא ונשאל את פיו על אדותיו, נשמע שהוא מאמין כי האש יצאה מפי האוד ותפול על פני הקנה ותהי לבערה, ואך כאשר יתן וישים אל לבו, וכאשר נורה אותו את המעשה אשר נעשה, יראה את ההפך. – הנה כי כן לקחנו לנו את מאור הגאז למופת, יען כי ידוע הוא לרבים ויען כי על פיו יראה הקורא כי יסוד־המים לא בשמים הוא ולא מעבר לים, וכי עיניו רואות אותו יום יום לעתים לא רחוקות, ואולם גם אויר־המאור הזה לא יסכון עוד לנסיונותינו, אחרי כי בלול בו גם יסוד־גחלים, ואיננו פה בדד לפנינו, ולכן נטל עלינו ללכת לדרוש אחריו ממקום אחר.

התדע לך הקורא מדוע קראו לו החכמים שֵם יסוד־המים? הלא אך יען כי הוא יסוד־הראש אשר במים; והיה כאשר נבדוק את כל המים למיניהם, את מי הבארות ואת מי הנחלים, את מי הנהרות ואת מי הימים, את המים אשר נשתה או אשר נשתמש בהם, נמצא כי הם אינם עשוים על פי יסוד אחר כי אם על פי שני מיני אויר המרכבים יחד הרכבה חימית, ושם האויר האחד יסוד – מים ושם השני יסוד חמוצי, ומהם המים נעשו; אכן תתפלא לך רגע, קורא מקשיב, ביום שמעך את הדברים האלה, יען כי מאז מעולם הסכן הסכנת להביט על פני המים כאלו היו גם הם כאחד מאבות היסודות ואתה הלא ידעת כי גם בטרם חוללה הארץ היו המים, ורוח אלהים רִחֲפָה על פני המים האלה, ולבך לא יתן אותך רגע אחד להאמין דבר אשר הוא בעיניך כמו זר; אבל מה נעשה לך יקירי, וכיום הזה יוכל כל איש לעשות לו בידים את המים, אם ירכיב יחד את שני מיני האויר האמורים, וכן יוכל לשוב ולברוא לו את שני מיני האויר האלה בשובו להפריד את המים ליסודותיהם ולהוציאם מתוכם, כאשר עיניך תחזינה בלכתך לקראת הנסיון. אכן עוד שבעתים תתפלא בשמעך כי אחרי אשר יצלח חפצנו בידנו להוציא לנו את שני מיני האויר האלה במחיר מעט, אז בעבור נעלים וכמעט בלי מחיר יצלח לנו לחמם את בתינו ולהאיר את חדרינו, להשיק אש על האח ולהשתמש בה גם בבתי־החרשת. וכל אלה השיג נשיג על פי המים לבד אשר מאז מעולם חשבנו כי הם המה ההפך מן האש!

התדע לך אי זה הדרך תוכל לברוא למענך את יסוד המים? הלא קל הנסיון לעשותו: הן ידעת כי כל המים עשוים על פי יסוד־מים ויסוד חמוצי; והיה בהביאך יסוד שלישי אשר נטיתו גדולה מאד להתחבר אל היסוד החמוצי הזה, אז יעזוב היסוד החמוצי את חיק רעהו יסוד המים להדבק אחרי האורח הבא אליו חדש מקרוב, וככה יותר יסוד־המים לבדו ויעלה מתוך המים בדמות אבעבועות קיטור; ואנחנו אשר ידענו כי הקאליום נוטה נטיה עזה מאד להתחבר תמיד אל היסוד החמוצי, אנחנו נביא הפעם נתח קאליום ונטיל אותו אל קערה מלאה מים, ונראה כי יתחבר הקאליום הזה אל היסוד החמוצי אשר שם ויסוד־המים יוצא נקי אלינו; ואולם יען כי חמת הקאליום מתלקחת והוא רותח כלו, לכן נמצא כי נשקה אש ביסוד־המים הנוח מאד להשרף והוא עולה באש בוער השמימה. — אכן גם מחיר הקאליום רב הוא ושכרנו יוצא בהפסדנו, ולכן נדע גם דרך אחרת להוציא את יסוד המים מקרב המים ומחירו מעט: אם נקח מלא הכף יתדות קטנות או פתותי ברזל ונטילן אל תוך צפחת מים אשר נשים בה גם מעט חמצי גפרית. נמצא כי תעלינה אבעבועות מן המים, והמים מתלקחים ורותחים, והאבעבועות האלה הן הן יסוד המים היוצא עתה לחפשי, יען כי הברזל המעורב עם חמצי־גפרית, יט נטיה גדולה ועזה מאד להתחבר אל היסוד החמוצי, ולכן יקרע את היסוד החמוצי מקרב המים, ויסוד המים יותר עתה ערירי ויעלה אלינו מן הצפחת בדמות מראה אבעבועות למען היותו לנו לחפצנו ולצרכנו.

יז. דרך לנסיון

עוד דרך אחת לפניך לעשות לך את יסוד־המים בנקל וביד חרוצים, אם תחת הברזל אשר אמרנו למעלה תקח לך מעט פתותי צינק במחיר אגורות אחרות, למען תעשה את הנסיון הבא בזה אשר תצא לך ממנו תורה גדולה! קח לך בקבוק לבן ושים בו מלא הכף צינק אשר גזרת אותו בראשונה פתים פתים דקים, ומלא את הבקבוק מים עד החצי; ועתה קח לך פקק חדש וטוב לסתום בו את פי הבקבוק, ושני חורים תקוב בפקק הזה על פי שכין או על פי חוט ברזל לוהט, למען תוכל להעביר בתוך החור האחר צנור זכוכית ארוך ורחב ולמען תוכל להכניס צנור זכוכית דק וקטן בקרב החור השני; אחרי כן תסתום בפקק הזה בן שני הצנורים את פי הבקבוק, עד כי ירד הצנור הרחב והארוך אל תוך הבקבוק פנימה מטה מטה עד היסוד בו מקום אשר הצינק אצור שם, תחת אשר הצנור הקטן והדק לא יכנס בו בלתי אם כרחב האצבע לבד, וראשו ורֻבו יעלו מעל פני הפקק החוצה; אז תקנה לך במחיר גרה אחת מעט חמצי־גפרית, והיו כל אלה לאחדים בידיך לעשות בהם את הנסיון הנעלה הזה, כי אחרי אשר תשפוך את חמצי־הגפרית לאט לאט אל תוך הבקבוק דרך הצנור הארוך, עד חלק השמינית, תעמוד רגע משפוך ועיניך תראינה מראות נפלאים: המים אשר בבקבוק יתרועעו אף יתלקחו, אבעבועות רבות תעלינה על פני פתותי הצינק, המים ירתחו בשאון ובהמולה, האבעבועות תתרבינה מרגע לרגע ותעלינה על פני המים, ואחרי עבור רגעים אחדים תראה כי דרך הצנור הדק יעלה החוצה זרם אויר נודף אשר ריח לו המוזר לך מתמול שלשום, והאויר הזה הוא הוא יסוד־המים אשר תבקש, וריחו המוזר הזה הוא אך על פי מקרה, כי בא לו עתה לרגלי מיני האויר האחרים אשר שלחו אותו בדרכו –

התדע לך את פשר המראות האלה? הלא קל הוא למבין: הצינק נוטה מעודו נטיה גדולה להתחבר אל היסוד החמוצי, ואך לא תגבר הנטיה הזאת לעצר כח לקרוע גם את היסוד החמוצי מיד המים עד אם שום נשים לו גם את חמצי־הגפרית, ואז יתחבר הצינק ביד חזקה אל היסוד החמוצי אשר שם, ויסוד־המים העזוב ילך ערירי וימלא את כל הבקבוק בדמות אבעבועות פורחות ואויר נודף, ואחרי כן יעלה החוצה דרך הצנור הדק, והוא לא יסוף ולא יתם עד תם כל המלאכה בקרב הבקבוק פנימה. האויר הזה נוח הוא מאד לעלות באש וקל הוא לבערה, ולכן אל נא יהיה דבר עם לבבך להצית אש באויר הזה טרם בא מועד, כי סכנה מרחפת על ראשך, והטיבות מאד אם תחכה כעשרה רגעים עד אשר יחדל הסער בקרב הבקבוק, ואז תשוב להביא מעט חמצי־גפרית אל תוך המים כבראשונה; כי האויר הממלא את החלל בקרב הבקבוק הוא כאויר המצוי המקיף אותנו תמיד, ואנחנו יודעים כלנו כי אצור בו גם אויר יסוד חמוצי, ולכן כאשר יעלה אויר יסוד־המים מן הבקבוק, יעלה עמו גם אויר היסוד החמוצי, ושני אלה בהיותם מעורבים יחד יהיו לנו למפגע, כי ברגע אשר נצית בם אש, תתפרץ פתאם להבה גדולה ושצף סער גדול יתמלט והבקבוק יתפוצץ לרסיסים להזיק ולפצוע אותנו כרגע; ואך כאשר יעברו להם כעשרה רגעים, והאויר המזיק הזה הנודע בשם ״זרם־נפץ״ )קנאללגאז) נדף ואין, ויסוד המוצי אחר לא בא אל תוך הבקבוק לרגל הזרם היוצא ממנו, או אז תוכל לקחת אור אש ולהגיש אותו אל פי הצנור הרק וראית כי להב קטן אשר עינו כעין התכלת בוער לפניך באש, והוא הולך ואור כל העת אשר תשוב ותוסיף להביא המצי־גפרית הלוך והביא אל תוך הבקבוק דרך הצנור הארוך.

יח. נוספות על הנסיון, – אי זה הדרך נוציא מים מפי אש?

כלהב הקטן אשר אמרנו כהגאז הבוער ברחובותינו, משפט אחד ותורה אחת להם, אך בזאת יבדלו כי הלהב הזה להב תכלת הוא כלהב מנורת־השפיריטוס, קטן ודל מאד לעמת להב הגאז הגדול והבהיר, ויען מה? יען כי בקרב אור הגאז אצורה גם גחלת, והיא תחסר ללהב הקטן: והיה אם ננסה הפעם ונכניס עשן העולה מעל פני הציגאר אשר בפינו אל תוך הלהב הזה, נראה כי יתלקח חיש מהר ויהי לשלהבת הבוערת, יען כי ככח הגחלת כן כח העשן לא שונה דבר. – אך אם מצער הלהב האמור בהאירו, גדול ונפלא הוא מאד בחמו, ואם נקח לנו מעט זכוכית ונעביר אותה הלוך והעביר בקרב הלהב עד התחממה, נראה כי הזכוכית תלך הלוך והתרכך, עד אשר נוכל להטותה לפי חפצנו, להמיג ולהמס אותה ולתת לה כל דמות וכל פנים אשר נחפוץ; ובכן נראה כי עולה הלהב הזה בחמו על כל הלהבות האחרות, בעצרו כח להביא גם את הזכוכית לידי התכה. – אכן אם תקח לך ספוג־של־פלאטינא, תראה מראה נפלא: בכבותך את הלהב הבוער ובהגישך את ספוג־הפלאטינא אל זרם יסוד המים, תראה כי יתחמם הספוג בקרב האויר ההוא הלוך והתחמם, והוא יצית פתאם את האויר ויעשהו ללהב אש באפס יד – ובכן הלא נראה כי ספוג־פלאטינא כזה יוכל להיות בידינו לכלי־אש להצית בו אש בכל עת שנחפוץ, אם כי הספוג ויסוד־המים קרים היו גם שניהם, איש איש בהיותו לבדו.

אך מה זה ספוג־של־פלאטינא? – הספוג הזה עשוי על פי המתכת הנודעת בשם פלאטינא, והיא עשויה כעין ספוג, מפוררת ומחולקת לחלקים חלקים דקים מאד, למען אשר תוכל לינוק ולמוץ אל קרבה אויר הרבה מכל אשר סביבה; והיה כבוא האויר אל קרב הספוג הזה – והאויר הלא יעצור בקרבו את היסוד החמוצי – לא בנקל יתחבר התחברות חימית אל הפלאטינא, כי אם יחכה עד בוא אליו זרם יסוד־המים; ואנחנו הלא ידענו כי לרגל כל התחברות אשר יתחבר אחד החמרים עם היסוד החמוצי, יוָלד חום, וכן יולד חום גם הפעם ברגע אשר יתחבר יסוד־המים אל היסוד החמוצי, והחום הזה יגדל ויחזק מרגע לרגע מדי אשר יוסיפו שניהם להתחבר יחדו, ולכן יתחמם ויתלהט גם ספוג־הפלאטינא עד אשר יבעיר באחרונה את הבערה.– אכן לא אך זה בלבד כי אם גם כל כלי־אש של־פלאטינא עשוי על פי התחבולה הזאת, ועיני הקורא הלא ראו בלי תפונה כלי־אש כזה: בכלי־האש הזה נמצאה צלוחית המלאה מים וחמצי־גפרית גם יחד, וכדור זכוכית טבול במי־הגפרית האלה ומטיל צינק מצומד אליו מתחת לו; והיה מדי אשר ירטב הצינק במים האלה, יבוא זרם יסוד־מים אל תוך הכדור הפתוח, וכאשר נפתח את פי הצנור הדק היוצא משם, יצא לו יסוד־המים ויבוא אל פני ספוג־של־הפלאטינא הצמוד אל הצנור, והספוג הזה יתחמם ויתלהט ועוד מעט ויבעיר גם את זרם יסוד־המים והיה לאש בוערת –

אך נשובה נא לנסיונותינו: בהציתך אש ביסוד־המים תראה כי לא יבער יסוד־המים הזה בקרב הבקבוק פנימה כי אם מחוצה לו, וזה אות כי לא יבער יסוד המים בלתי אם בהיות היסוד החמוצי קרוב אליו, לאמר: יסוד־המים לא יהיה למאכלת אש בלתי אם בהתחברו אל היסוד החמוצי; אבל מה יהיה משפט ההתחברות הזאת? הבה נא ונראה: אם נקח לנו צלוחית גדולה ונטהר אותה למשעי ונמחה אותה מחה היטב מבית ומחוץ, ונהפוך אותה על פיה לשום אותה על פני הלהב הבוער, נראה כי אחרי עבור רגעים אחרים יכסה האד העולה מן הלהב את פני הצלוחית מבית, ועוד מעט יהיה האד ללחלוחית ולרטבון; ובהיות הדבר עשוי כמשפט, נראה רסיסי מים נוטפים ונוזלים מעל פני הצלוחית מבית – ומי הוליד אפוא את המים? יסוד־המים היוצא והיסוד החמוצי אשר באויר התחברו יחדו, ובהיות מאכלת אש ובהתחבר השנים יחדו, יקום לעינינו החמר אשר פינו יקרא לו מים.

יט. מפלאות מפעלות החימיה

הלא ידעת עתה אתה הקורא אי־זה הדרך תעשה לך את המים; כי אחרי אשר שרפת את אויר יסוד המים בתוך האויר המצוי האוצר בקרבו את היסוד החמוצי, התחבר יסוד־המים אל היסוד החמוצי ויהיו למים, ואך לא נראו המים האלה כרגע לעינינו, יען כי חום הלהב שלט בו שלטת וישם אותו לקיטור, ויהי אך בעלות הקיטור הזה על פני הצלוחית מבית, החל לרדת לעינינו בדמות רסיסים רסיסים עד אשר היו בידינו מים טהורים ככל המים אשר נראה בארץ – התדע עתה אפוא מה כח לחימיה? כח החימיה הוא כח ההפרדה וכח ההרכבה, כי היא תפריד והיא תרכיב, היא תחלק והיא תחבר… הלא בידים הפרדנו אנחנו את המים בקרב הבקבוק וחלקנו אותו ליסודותיהם השנים, למען אשר יבוא היסוד החמוצי אל הצינק ויסודי המים יזרום לו החוצה; והיה אם נקח לנו מאזני־משקל צחים וטובים מאד ונשים את הבקבוק עליהם, נראה כי מרגע לרגע יקל הבקבוק במשקל ומדי אשר יזרום יסוד המים הלוך וזרום החוצה, והאיש אשר יהיו לו כלי מדידה טובים ונכוחים למד על פיהם את כל נטף ונטף מן המים, מדוד היטב, האיש הזה יראה כי ימעטו המים מן הבקבוק וילכו הלוך וחסור, ובעיניו יראה את משפט ההפרדה שהיא המפעל הנפלא האחד אשר לכה החימיה; ואולם כאשר יצא זרם יסוד־המים החוצה ואנחנו הבערנו בו אש וצלוחית שמנו על פניו, אז תעשה החימיה את המפעל הנפלא השני שהוא מלאכת ההרכבה, כי בר בבד כמשקל המים אשר נדפו מן הבקבוק כן יהיה משקל המים אשר יבראו לעינינו; ובעלי־החימיה אשר זה כל מעשיהם, המה עומדים ומנצחים על מלאכתם, וכלים מכלים שונים בידיהם להראות על פיהם את הדבר הזה ולהוכיח לעיני כל איש כי לא אבד מן המים אף אטם אחד לבהלה.

אך מעשי יסוד־המים עוד טרם חדלו. יסוד־המים קלי הוא במשקלו פי ארבעה עשר מן האויר המצוי המקיף אותנו, ולכן בבואו אל תוך האויר המצוי יעלה מעלה מעלה; והיה אם נכסה את פני צנור הזכוכית הקטן אשר הזכרנו בפרק האחרון בקנה של גוטא־פערטשא, וזרם יסוד־המים יצא לו מתוך הקנה הזה ואנחנו נטבול את קצה הקנה במי־בורית, נראה כי תצאנה לנו משם אבעבועות־בורית, כאבעבועות אשר יעשו להם הילדים לצחק בהן, ואבעבועה של־בורית כזאת מלאה היא יסוד־מים הקל מן האויר כאמור, ולכן נראה כי יעלה האבעבוע מעלה מעלה עד קורות בתינו, או, כאשר נהיה בחוץ, יעלה האבעבוע השמימה ועיננו לא תעצר כח להביט אחריו. אכן כמשפט האבעבוע כן משפט הכדורים־המעופפים (לופטבאַללאָנע) אשר אנשים יעלו בהם השמימה כאשר נחזה אותם בערים הגדולות; כי גם הכדורים־המעופפים האלה אינם נעשים בלתי אם בהמלאם אויר יסוד־מים, ומדי אשר יגדלו בכמותם כן ימהרו להתעופף ולהתנשא אל רום שחקים, ולכן נראה כי הכדורים־המעופפים הגדולים נושאים אתם גם כל משא וכל סבל, ואניה קטנה מרוכסת אל הכדור אשר יורדים אליה אנשים רבים ועל פיה יעלו באויר השמימה, – אכן אם נגיש נר בוער אל פני האבעבוע, נראה כי תאחז האש באבעבוע בסאון סואן ברעש, ואם בטרם עברו עוד עשרת הרגעים אשר אמרנו וטרם יצא עוד האויר המצוי מן הבקבוק, נצית אש באבעבוע ההוא, אז יתפרץ האבעבוע פתאום ויבקע בשצף סער ורעש גדול מאין כמהו, והשומע יחשב כי יורה איש בקנה־רובים – כי מלבד יסוד־המים הבא אל תוך האבעבוע נכנס אליו גם יסוד חמוצי, והם התחברו יחדו להיות לזרם־נפץ, וזרם־הנפץ הזה התפרץ ויתן קולו ברגע אשר הוצת בו אש,

אכן הכי נכבדה מתכונות זרם־הנפץ היא תכונת החום אשר לו! כי אין חום בעולם אשר ידמה וישוה בגדלו ובידו החזקה אל החום הנעלה הזה, עד כי נוכל לשרוף בו גם את כל הברזל למיניהו כאשר ישרוף איש דף ניר; וגם הגופים הכי מוצקים יתמוגגו בקרב החום הזה, וגם השיד אשר מאז מעולם לא ידענו כל תחבולה להכניע אותו תחת ממשלת האש, גם הוא יתמוסס ויתמוגג כלו הפעם. – וכן אם יפול זרם־הנפץ הזה על פני חתיכת קרטיקון (קריירע), מתלהט הקרטיקון עד מאד, ואור גדול יקום ויהיה אשר יחשיך ויאחז את העינים כאור השמש באחד מקויה, ובין כל מיני האויר אשר עשה לו האדם בידים אין אור כאור הזה, זולתי האור העלעקטרי, ואותו יקראו בשם אור־זרם נפץ, או אור־היסוד החמוצי ויסוד־המים, או בשמו היוני אור־אויר־הידרא־אקסיגען.

כ. הנצורות העצורות בבטן צלוחית מים

מה זה מים? – המים הם אויר יסוד־מים אשר נשרף! האם לא נפלאים הדברים המעטים האלה למשמע אזן? האם לא יאמין האיש הבא מן החוץ כי אך צחוק עשו להם החכמים בעלי הסברה והפלפול בלהטיהם והם הלא הסכינו לטחון גם הרים בהלכה? אבל הלא עינינו ראו את כל הנפלאות הגדולות האלה! הלא כלנו יודעים עתה כי בטרם היו ובטרם נבראו המים, היו על הארץ אך שני יסודותיהם לבד, הם היסוד החמוצי ויסוד־המים, ואך כאשר נשרף יסוד־המים בהתערבו יחד עם היסוד החמוצי, היו ונבראו המים, ומי זה אפוא יערב עוד לבו בימינו אלה לכחש בדבר הזה? – אכן אמת נכון הדבר, אין ערך ואין קצב לכל המעשים הגדולים אשר תביא הידיעה הזאת לדור נולד, ואנחנו הננו עומדים בזה משתאים ומחרישים: – כל צלוחית וצלוחית מים אוצרת בקרבה יסוד חמוצי ויסוד־מים עד בלי די, והם אמנם ישפיקו בידינו להשיק בהם את ביתנו ולהדליק בהם אור בחדרינו יום תמים – ואולם עוד שטן אחד עומד בדרכו והוא עוצר בעדנו מעשות כדבר הזה, והשטן הזה הוא המחיר העצום אשר עלינו להוציא בכל פעם ופעם למען אשר נוכל לעשות את ההפרדה החימית בקרב המים; ולו אך נמצא תחבולה להפריד את המים ליסודותיהם במחיר מצער, כי אז נוכל להביא את יסוד־המים על פי צנור אל תוך התנור ושם נדליקנו, וברגע אשר האויר המצוי יגש אליו, יתחמם התנור עד מאד ויפיץ מעליו חום עד בלי די. הנה כי כן נעשה לנו גם את המאור, כי נקח לנו זרם יסוד־מים וזרם יסוד המוצי, זרם בתוך זרם, ונצמיד מעט קרטיקון אל פני הלהב, ואז יהיה אור גדול בכל מושבותינו אך יגדל שבעתים מכל המאורות היוצאים מפי כל המנורות כלן יחד – ואולם אחת אמרנו, כי המחיר הרב אשר על ידו נוכל להשיג את הפרדת המים, רב ועצום הוא וכל שכרנו יוצא בהפסדנו; והיה כל העת אשר לא ימצאו בעלי־החימיה תחבולה להוציא את יסוד־המים מן המים וכסף המחיר לא יגדל, או אם לא ימצאו תחבולה למען אשר נוכל על פיה לשוב ולהשתמש בחמרים העושים את מלאכת ההפרדה אחרי עשותם את המלאכה ההיא, לא יצלח עוד חפצנו בידנו להשיג את ההשקה ואת המאור באפס מחיר; כי כיום הזה ואנחנו כאשר נחפוץ לעשות את מלאכת ההפרדה לא נדע תחבולה אחרת בלתי אם לקחת לנו את הצינק ואת חמצי־הגפרית ומחיר הדברים האלה רב הוא, ושכרנו יוצא בהפסדנו.

אך האם לא ישאל השואל; איך יעלו הצינק וחמצי־הגפרית בתהו ויאבדו לבהלה? הלא שמנו אותם אל תוך הבקבוק, ואי איפה הלכו משם? האם לא נוכל לשוב ולעשות מהם דבר למען השתמש בו? – אכן הטיבות כי היה עם לבבך לשאול כדבר הזה, ואולם דע לך כי הצינק וחמצי־הגפרית נשארו בתוך הבקבוק, ועוד נוסף עליהם יסוד שלישי והוא היסוד החמוצי אשר היה עד כה בתוך המים, ואמנם אמת הוא כי יתחברו שלשה אלה יחד להיות למין חדש, ואולם מחיר המין החדש הזה אך מצער הוא ודל מאד לעמת המחיר העצום אשר הוצאת בעד הצינק וחמצי־הגפרית, ולכן לא יצלח, – שם המין החדש הזה הוא אקסיד־של צינק בן חמצי־גפרית (התחברות יסוד חמוצי וצינק בן חמצי גפרית) והוא עשוי בדרך הזאת: כאשר יצא יסוד־מים הרבה מן הבקבוק, נראה כי הצינק ידל ויחלוף כליל ואך פתים שחורים ודקים מאד ישוטטו עוד הנה והנה במים, והם הם הסיגים אשר השאיר אחריו הצינק לפליטה, והיה אם תזקק את המים ותסנן אותם בעד ניר דק, יצאו לך נוזלים טהורים אשר עינם כעין המלח, ואותם תרתח עתה לאט לאט על פני האש אשר על האח, עד אשר יחלפו הנוזלים כליל וכעשן ינדופו, ואז תראה כי נשאר לפניך מין מלח דק כעין הבדלח, והמלח הזה הוא האָקסיד־של צינק בן חמצי־הגפרית – ואולם אך מעט מעט מחיר המלח הזה, כי לא נדע להשתמש בו למען יועיל לנו ויהי לנו לברכה, ומחיר הצינק וחמצי־הגפרית הלא רב הוא!

אכן הלא ישאל הקורא: האם לא נוכל אפוא לשוב ולהפריד את חלקי המלח הזה ליסודותיו, להוציא ממנו שנית את הצינק ואת חמצי־הגפרית, למען אשר נוכל לשוב על עקבינו ולהוליד על פיהם את אויר יסוד־המים כמשפט הראשון? – אכן צדקת הקורא, כי יכול נוכל לעשות כדבר הזה. ואולם החמרים אשר על פיהם נעשה אותו, גם מחירם רב הוא מאד, ועוד יעלה מחירם גם על מחיר הצינק, ולכן הלא תראה כי אין קצה לההוצאה, וכי אך לשוא כל עמלנו כיום הזה. – אבל יבוא נא אלינו ביום הזה איש אשר ימציא שתי המצאות אלה אז נדע לבטח כי שמו יהיה לעד וכל גויי הארץ בו יתברכו: האחת היא אם יגלה לנו איש ויאמר את המעשה אשר נוכל לעשות מן האקסיד של צינק בן חמצי הגפרית, למען נוכל לאסוף כסף במחירו ולהשתמש בו ולראות בו שכר; וזאת שנית אם יבוא איש ויורה אותנו את המעשה, למען אשר נוכל לשוב ולהפריד את המלח ליסודותיו במחיר מצער להוציא מתוכו את הצינק ואת חמצי־הגפרית הדרושים לנו. –

אכן החכמה לא תעמוד דומם אף רגע אחד, ואך קדימה היא הולכת יום יום, ויש יום אשר יכול נוכל להאיר את חדרינו ולחמם את בתינו על פי המים לבד, כי עוד דרכים רבים ואחרים פתוחים לפני חוקרי הטבע והם יהגו ויחקרו בם כל הימים, ויש תקוה כי עשה יעשו וגם יכול יוכלו, וגם הקורא יראה כדבר הזה בפרק הבא.

כא. ההשקה והמאור במחיר מצער

כאשר ראו חוקרים רבים כי יבצר מהם מזמה לברוא את יסוד־המים על פי החימיה במחיר מצער, קמו ללכת לקראת נסיונות אחרים על פי דרכים אחרים, וגם הם לא הצליחו כאשר הגו וכאשר חשבו על אדותיהם בראשונה; הדרכים האלה שנים הם, הדרך האחד להפריד את המים ליסודותיו על פי החום והדרך השני להפריד את המים על פי העלעקטרית – ואנחנו נלכה עתה לרגל המלאכה אשר עשו החוקרים ההם למען נראה ולמען נבחון.

הדבר הזה ידוע הוא ברבים: בהיות בערה גדולה ובאחוז אש בבתים רבים להעלות כלם על המוקד, אז לשוא נחגור כח להביא דליות מים להזות ולהזליף על פני הבערה, כי לעתים נראה שהמים נוספו גם הם על שונאינו, ומדי אשר נוסיף להזות כן תגדל הבערה וכן תפרוץ האש; ולכן נראה יום יום כי בהיות בערה גדולה, יזו המכבים את המים אך על פני החלקים אשר לא אחזה בם האש כליל, ואת החלק הבוער יעזבו לנפשו יען כי לא יועילו ולא יצילו – ואנחנו אם נשים אל ידיעות הטבע פנינו, נמצא כי המכבים ההם עושים בצדק ובמישרים ומעשיהם בנוים על יסוד נאמן: המים יכבו את האש אך בזאת כי קרים הם, והם יקררו את החמר הבוער ויסירו ממנו את חמו אשר בשלו כל הרעה וכל הבערה; ולכן נראה כי גם הנר הבוער יכבה ברגע אשר נפיח בו, יען כי האויר הקר יקרר אותו ויסיר את חמו; אכן כאשר בכחנו הוא להבעיר את הפתילה אשר נפל בה שביב אש על פי הנשיבה לבד אשר נשיב ונפיח בה, יען כי נכניס אל תוכה אויר חדש המביא בכנפיו יסוד חמוצי חדש, כן נוכל לעשות את מעשנו זה גם בהכניסנו את המים אל תוך הלהבה: המים הנכנסים אל השלהבת הגדולה יהפכו על פי החום הגדול להיות לקיטור עוד טרם יבואו אל העצם הבוער, והקיטור הזה יתפשט מאד בהיות החום גדול, ולכן יאבדו המים את התחברותם ויתפרדו לשני יסודותיהם להיות ליסוד־מים וליסוד חמוצי איש איש לבדו, והם באים ונכנסים אל תוך האש להוסיף שלהבת על השלהבת, להיות גם הם על שונאינו ולהביא רעה תחת טובה.

אבל כל האנשים העושים במלאכת האש יודעים את משפט המים הזה, וכל חרש ברזל וכל מסגר אשר ילהיט את הברזל באש בתוך תנור אשר גחלים בוערות בו, הוא יז בראשונה מים על פני הגחלים הבוערות טרם יקח את המפוח לנפוח בהן; כי חום התנור הגדול אשר יבעיר את הגחלים די הוא להפריד את המים ליסודותיהם, בנסוע אויר חדש אשר עצור בו יסוד חמוצי אל תוך התנור מפי המפוח, ויסודות המים בהיותם מפורדים יוסיפו חום על החום כאשר ידענו; וכן האנשים הבוערים אש בגחלי־קאָקס, יעבירו בראשונה את הקאָקס במים טרם אשר ישליכו אותם אל האש, גם אחרי אשר כבר גברה האש אשר בתנור, ואז יהיה הלהב צח וגדול מאד – וכל איש יראה אפוא כי אך המים הרבו את האש ויגדילו את המדורה.

הנה כי כן קמו זה שנים אחדות אנשים באמריקה הצפונית ויאמרו להמציא את ההמצאה הנעלה אשר על פיה נוכל להשיק את התנור במים, תחת הגחלים והעץ אשר נשיק בם כיום, וגם מכתבי עתים רבים דברו ויהנו בהמצאה זאת יום יום, כי הביאו זרם מים דק אל בין לוחות־ברזל אשר להטו באש, וחום הלוחות הגדול עצר כח להפריד את זרם המים ליסודותיו ולעשותו לקיטור מתפשט ביניהם, ומשם הוליכו את יסוד־המים על פי דרכים לא נודעים לנו, למען השתמש בו, אכן לא הבריאה החדשה אשר בראו את יסוד־המים היא אבן הפנה בהמצאתם, כי אם סוד שני אשר לא השמיעו בקהל ואשר על פיו מנעו את היסוד החמוצי מלהתחבר אל הברזל לעשותו לחלודה, כי אז יצא גם הפעם שכרם בהפסדם. ואמנם הידיעות הבאות בכתבי העתים השמיעו כפעם בפעם כי ההמצאה הולכת מחיל אל חיל וכי תשיג ידם לתת אויר יסוד־מים להאיר בו את החדר ולהשיק בו את התנורים במחיר פרוטות אחדות ליום; ואולם רגלים לדבר עתה לחשוב כי לא הצליחו וכי לא יצא חפצם לפעולה, אחרי כי לאט לאט חדלו כתבי־העתים לדבר בם וכל המזמה נשכחה.

אבל גם בארץ אנגליה קמו ללכת בדרך אחרת, להמציא את המאור במחיר מצער, והדרך הזאת היא דרך חימית־עלעקטרית הרחוקה עתה מעניננו; ואנחנו נעבירנה לעין הקורא אך באשר אמרו עליה כי תועלת גדולה וערך רב צרורים בכנפיה.

כב. הפרדת המים בדרך העלעקטרית

הלא עוד יזכר לו הקורא את אשר אמרנו בחלקים האחרונים מספרנו, כי החכמים חוקרי הטבע הואילו להחליט אשר החימיה והעלעקטרית קרובות הן מאד אשה לרעותה, ואולי גם בוא תבואנה שתיהן ממקור אחד; וכאשר העברנו לפני הקורא את המעשה אשר על פיו נפריד את המים ליסודותיהם על פי החימיה, כן נעביר עתה את דבר הפרדתם על פי העלעקטרית:

קח לך קנה־זכוכית מן הקנים אשר על פני מנורת ביתך, ופסל לך ממנו גזר קטן וסתום את פיו האחד בחתיכת שלחופית (בלאזע) של חזיר, למען היותו בידך כעין כוס לשתות בו, ואל תוך הכוס הזה תתן נתח פח צינק אשר מצומד אליו חוט נחשת, ושמת את הכוס אל תוך צלוחית אשר הושם גם בה נתח פח נחשת שמצומד אליו חוט נחשת ארוך כמשפט הראשון, ואחרי כן תמלא את הכוס ההוא ואת הצלוחית גם יחד מים כמעט עד השפה, ונתת מעט חמצי־גפרית אל תוך הכוס אשר שם פח הצינק ומעט פיטריול־של־נחשת אל תוך הצלוחית אשר שם פח הנחשת, ואז תהיה בידך מכונה עלעקטרית צחה וטובה אשר על פיה תוכל לעשות את כל נפלאות העלעקטרית, כמלאכת צפוי הכסף או צפוי הזהב על פי הגאלוואניזם או כמלאכת הטעלעגראַפֿיה ודומיהן ומפעלות חימיים רבים ונאדרים. – את המכונה הזאת העברנו לעין הקורא בחלק החמישי מספרנו ודברנו על אדותיה באר היטב, ופה לרגל המלאכה אשר לפנינו, עלינו אך להוסיף כי על פי מכונות אחרות כאלה נעצר כח להפריד גם את המים לשני יסודותיהם; והיה אם נביא את קצות שני החוטים אל קערת מים והן לא תשקינה יחד אשה אל אחותה, אז יזרום לו זרם גאלוואני דרך החוטים והמים, והזרם הגאלוואני הזה יפריד את המים ליסודותיהם; ואם נקרא שמות לשני החוטים האלה, לחוט האחד אשר לפח הצינק נקרא ״שולל״ ולחוט השני אשר לפח הנחשת נקרא ״מחיב״, נראה כי תעלינה אבעבועות לפרוח על פני החוטים ברגע בואם אל תוך המים, וכאשר נאסוף את האבעבועות האלה אל תוך כלים העשוים לדבר ונבדוק אחריהן, נמצא כי האבעבועות הבאות משפת הציר המחייב שהוא בן־הנחשת, אויר יסוד החמוצי הן, והבאות משפת הציר השולל שהוא בן־הצינק, אויר יסוד־המים הן; והיה בעשותנו לנו מכונות רבות כאלה, הלא דעת לנבון נקל כי נוציא לנו על פיהן יסוד־מים הרבה, וככה תהיה לנו דרך חדשה להוציא חום ומאור מבטן המים. – אכן גם הפעם נוכחו לראות כי ההוצאות עולות למעלה ראש, אחרי כי גם בזה יאבד צינק הרבה לבהלה ויהי לאָקסיד־של־צינק בן־חמצי־גפרית והוא לא יצלח; ואך קול האנגלים אנחנו שומעים כפעם בפעם מעל כתבי־העתים כי עוד מעט וחפצם בידם יצלח, וכל תמונה לא נראה.

אבל המכונה העלעקטרית הזאת פועלת פעולות אחרות נפלאות ונאדרות מאד.– אם נקח לנו חלוקי נחלים קטנים לשימם על ראשי החוטים ונגיש איש מול אחיו, נראה אור יוצא מהם, אשר נפלא ונהדר בזהרו, והוא האור העלעקטרי אשר יגה ויאיר על פני דרך גדולה ורחוקה הרבה פרסאות; ואת המחזה הנהדר הזה יראו במחיר כסף בערים הגדולות, והוא גם הוא איננו שוה עוד לכל נפש, יען כי גם לרגלו יאבד צינק הרבה לבהלה ותמורתו עוד לנו אין; ואך במקומות אשר שם אין דרך אחרת להאירם כי אם על פיו, שם יקראו את אור העלעקטרית לעזרה ושם לא יסלא ערכו בזהב ובפז; למשל, על פני המגדלים והמצפות אשר שם נחוץ אור גדול מאד או בבנינים אשר מתחת למים ששם לא יצלחו כל המאורות האחרים באשר יחסרו את היסוד החמוצי הדרוש להם; ואולם רב מאד מהיר המאור העלעקטרי אם נאמר להשתמש בו גם בחדרינו וברחובותינו, ואם אמנם קמו בארץ אנגליה לקחת תחת הצינק ברזל, וחכם אחד עוסק בחכמת החימיה, קם לעשות מן הברזל הנשחת הזה צבעים מצבעים שונים, אבל גם בדרך הזה לא הלכו מחיל אל חיל ולא באו אל המטרה אשר אליה נשאו את עיניהם מאז ומעודם.

אכן אנחנו נפן נא מזה ונבוא אל היסוד השלישי באבות היסודות, הוא היסוד החנקי.

כג. היסוד החנקי

היסוד החימי אשר נעביר עתה לעין הקורא, הוא בן ערך רב ותועלת גדולה בכל סביבותינו ובכל מיני מזונותינו הבאים אל פינו, ולא יקראו שם ״יסוד חנקי" – אך מה אפוא מראה פני בקבוק מלא יסוד חנקי? מה הרית אשר לו? וצבעו מה הוא?

מראה פני היסוד החנקי כמראה פני היסוד החמוצי או כמראה פני יסוד־המים, לא שונה דבר ברב או במעט, כי כזה כן זה כל מראה אין להם, והוא אך מין אויר ככל האויר המקיף אותנו, ולא אך זאת כי אם גם האויר המצוי המקיף אותנו עוצר בקרבו הרבה הרבה מן היסוד החנקי כאשר נראה עוד מעט, וגם כל ריח אין לֵיסוד החנקי וגם כל צבע אין לו; ואולם מה נפלאים הם הנוזלים אשר נוציא על פיו לאור, אם הרכיב נרכיב אותו עם היסוד החמוצי או עם יסוד־המים, כאשר עיני הקורא תראינה!

האיש אשר יחפוץ להוציא לו צלוחית מלאה יסוד חנקי, בנקל ישיגנו: האויר המצוי המקיף את מלא רחב כל האדמה יעצור בקרבו חלק אחד יסוד חמוצי וארבעה חלקים יסוד חנקי, ואם נחַשֵׁב את החשבון הזה בצמצום ובדיוק הרבה נמצא תמיד כי בקרב מאה רגל־מעוקב ממדות האויר עצורים תמיד עשרים ואחת רגל־מעוקב מאויר יסוד החמוצי ושבעים ותשע רגל־מעוקב מאויר יסוד החנקי, והיה אם אך נוציא מתוך כלי המלא אויר, את חלקי היסוד החמוצי אשר בו, יוָתר לפנינו אך היסוד החנקי לבדו, אך איך נוציאנו? – אם תקח לך קערה גדולה מלאה מים ותשים בם פקק גדול אשר ישוטט על פני המים הנה והנה, ועל פני הפקק תתן חתיכת ספוג אשר רותה בטנו משפיריטוס, ואחרי כן תצית אש בספוג, וצלוחית תכסה כגיגית על הפקק אשר בקערה, אז תראינה עיניך מחזה נפלא: האויר אשר היה בתוך הצלוחית עצר בקרבו חלק אחד יסוד חמוצי וארבעה חלקים יסוד חנקי כמשפט, אכן השפיריטום אשר יבער בקרב הצלוחית עת מצער, התחבר אל החלק האחר שהוא יסוד חמוצי ובתוך הצלוחית נשארו אך ארבעת חלקי היסוד החנקי לבדם; ואולם יען כי חמישית האויר אשר בצלוחית נאכל ויתם, לכן נראה כי המים יחלו ללכת אל תוך הצלוחית הלוך וגאה, והם יגאו עד אשר ימלאו בצמצום את מדת חלק החמישית מן הצלוחית, ובהיות כדבר הזה יכבה פתאם גם להב הספוג, אם כי השפיריטוס עוד טרם נאכל כליל; וזה אות כי בקרב האויר הנשאר בצלוחית לא תוכל כל בערה להיות, והמקום שבו נמצא אויר כזה נחשב כאלו כל אויר לא נמצא בקרבו, והיה אם נצליח על פי כל תחבולה שתהיה להביא נפש חיה אל תוך הצלוחית ההיא, נראה כי תמות שם הנפש הזאת בחניקה בצמצום משך הרגעים שבם תמות נפש שנית במקום שבו כל אויר אין. אחרי כי האויר הזה הנמצא עתה בצלוחית איננו נתון לנשיבה והוא כלא־היה ולכן קראו לו החכמים יסוד חנקי.

אכן יכול נוכל להוציא לנו את היסוד החנקי גם בדרך אחרת: אם נשים מעט מים אל תוך בקבוק, ובד פֿאָספֿאָר נצמיד אל הפקק שבו נסתום את פי הבקבוק, ובד הפֿאָספֿאָר יורד אל תוכו עד היסוד בו, נמצא כי כמעט אשר עברו כעשרים וארבע שעות והבקבוק מלא יסוד חנקי כלו; ופשר המראה הזה הלא קל הוא למבין: האויר אשר נמצא עד כה בתוך הבקבוק היה אויר כמשפט, בן חלק אחד יסוד חמוצי וארבעה חלקים יסוד חנקי. ואחרי כי הפֿאָספֿאָר נוטה נטיה גדולה להתחבר אל היסוד החמוצי אם לא יחם ואם יתנהל לאטו, לכן נמצא כי כעבור עשרים וארבע שעות התחברו הפֿאָספֿאָר והיסוד החמוצי יחד ואם כי לרגל ההתחברות הזאת נולד חמר חדש בקרב הבקבוק והוא חמצי־הפֿאָספֿאָר אשר עינם כעין ערפל לבן ומעט נגה לו, אבל חמצי־פֿאָספֿאָר אלה התחברו גם הם עתה אל מעט המים אשר על פני יסוד הבקבוק, ובמלא מרחב כל הבקבוק הנשאר נמצא עתה את היסוד החנקי לבד.

כד. התעצלות היסוד החנקי בהתחברותו ותוצאותיה הטובות

היסוד החנקי ימשול ממשל רב בכל הטבע ומטות כנפיו פרושות על פני כל, ומלא כל הארץ כבודו; כי כאויר המקיף אותנו אשר ארבעה חומשי יסוד חנקי בו, כן נראה כי גם בחיי הצמחים ובחיי בעלי־החיים היסוד הזה כאבן פנה הוא לכל מיני המזונות הבאים אל פיהם, כי אך המאכלים האוצרים בקרבם יסוד, חנקי הרבה עושים את הבשר; אכן נפלא מאד היסוד הזה בהרכבותיו וזרים דרכי התחברותו: היסוד החנקי נרפה הוא מאד ועליו הם אומרים כי כל תאוה אין בקרבו וכל חשק בו אין, ואך בגעל נפש ילך להתחבר התחברות חימית אל אחד מאבות היסודות האחרים. אם נקח לנו את היסוד החמוצי למופת, נראה כי בתאות נפש ילך להתחבר אל הברזל בהיותו רטוב למען היות לחלודה, או גם יגזול לפעמים את איש בריתו מיד אחר גם אם כבר נבלע בבטן השני; אחריו נראה את יסוד־המים כי ילך גם הוא לקראת ההתחברות, ובחשק לב יתחבר אל יסוד שני הקרוב אליו בכל פעם ופעם אשר יוכל; ואך היסוד החנקי לבדו עצל הוא, כי איננו בעל תאוה ואת דרכו לא יחפוץ לפזר לזרים, ואך לעתים רחוקות מאד, בהיות דרכו נכון לפניו ובהיות ידנו מושלת בו בחזקה ובעים רוח, אך אז יצלח חפצנו בידנו כי יאמר לדבק טוב. – אבל ערך ההתעצלות הזאת רב הוא מאד למען כל החיים ולמען כל היקום, ולו לא התעצל היסוד החנקי בדרכו, כי אז לא היתה לנו תקומה כיום הזה! כי אנחנו כאשר נשאף רוח אל קרבנו נוציא אך את המתוק מן העז, אחרי כי רק היסוד החמוצי לבד אשר באויר יביא לנו את התועלת הנחוצה, תחת אשר ארבעת חומשי היסוד החנקי הבאים אל תוך הריאה, לא יועילו ולא יזיקו, ולו לא התעצל היסוד החנקי מלהתחבר התחברות חימית אל היסוד החמוצי, או אז גם הזיק יזיק לנו לעשות בנו מהפכה וכליון חרוץ, תחת אשר עתה ילך ויבוא אל קרבנו ואחרי כן ישוב כאשר בא, וכל דבר לא עשה; ואולם התועלת היוצאת לנו מחיק היסוד החנקי בהיותו מבחוץ אך זאת היא, כי הוא ימנע מלהביא אל קרבנו חלק מן היסוד החמוצי גדול מנשוא, כי היסוד החמוצי הזה הבא אל קרבנו, הלוך ילך להתחבר אל יסוד־הגחלים שם להיות בנו לאש קטנה ולהוליד בגופנו את החום שהוא יתן חיים לכל חי, והיה אם לא היה היסוד החנקי לשטן לו בדרך ואנחנו הבאנו אל קרבנו את היסוד החמוצי במדה גדולה מנשוא, כי אז קמה בנו שרפה גדולה מנשוא וגם החום היה גדול מנשוא וכל גופנו לא יכול לעמוד בפניו, תחת אשר היסוד החנקי בהיותו לשטן בדרכו, יעצור בעדו ולא יתן את היסוד החמוצי לבוא אל גופנו פנימה הרבה יותר מדי.

הלא לא אחת ושתים שמועה שמע הקורא כי היסוד החנקי והיסוד החמוצי אשר באויר, מעורבים המה יחדו ומחוברים איש אל אחיו – אבל פה מקום אתנו להתֵם משגה אשר מצא קן לו בלב רבים וכן שלמים, בחשבם כי התערובה הזאת היא תערובה חימית, ולהראות לעין הקוראים את ההבדל העצום אשר ביניהן, למען דעת מה זאת תערובה ומה זה חבור חימי: אם תמסוך את החלב אל תוך שקוי הקאפע, תצא לעיניך תערובת שניהם יחדו, והחלב או הקאפע כשהם לעצמם לא שנו את טבעם ואת תכונתם ברב או במעט וגם צבעם וגם טעמם לא המירו את תכונותיהם, והם המה עתה אך חלב־של קאפע או קאפֿע־של חלב, וצבעם וטעמם הם אך תערובת שני הצבעים ושני הטעמים יחדו, ואך בקחתך לך חלב שכם אחד על הקאפע, יצא לעיניך ממסך הנוטה יותר אל מראה פני החלב הטהור, וכן בקחתך לך קאפע שכם אחד על החלב, יצא לעיניך ממסך הנוטה יותר אל מראה פני הקאפע הטהור, ואולם בין כל חלק וחלק הכי קטן מן החלב או מן הקאפֿע נמצא כח מושך אשר על פיו נמשכו החלב והקאפֿע גם יחד לחדור איש אל אחיו, ולכן כל נטף ונטף מן הממסך יעצור בקרבו מספר חלקי חלב בד בבד כמספר חלקי הקאפֿע – זאת היא תורת התערובה ומשפטה! אכן לא כן יראו עינינו בשימנו מעט מים אל תוך חמצי־גפרית, כי אז לא תצא לעינינו אך תערובה לבד כי אם גם התחברות חימית, אחרי כי גם טבע המים וטבע חמצי־הגפרית ישונו מאד מאד, והשנויים האלה נראים גם לעין, כי ברגע אשר אך תשים את המים אל תוך חמצי־הגפרית, והנה הום גדול עצום ורב נולד לעיניך, ושני מיני הנוזלים האלה אשר גם שניהם קרים היו בראשונה, יעצרו כח לנפץ עתה את הכלי אשר הם בו ולהפיצו לאלפי רסיסים, והדבר הזה לבדו אות הוא כי המעשה אשר נעשה איננו אך תערובה בלבד; ואולם עוד מופתים רבים וכן שלמים יעידו לנו כדבר הזה: אם תמהול יחד הין אחד מים והין אחד חמצי־גפרית, לא יהיו בידיך שני הין מן הנוזלים החדשים, כי אם פחות משנים, וזה אות כי חדרו איש אל תוך אחיו ויתעבו יחדו ויהיו למין חדש אשר לא היה בראשונה, ומשפט אחר וחקה אחרת עתה למין החדש הזה, אחרי כי טבע חמצי הגפרית המהולים במים שונה הוא מטבע המים הטהורים ומטבע חמצי־הגפרית אשר לא מהולים; למשל אם נשים צינק אל תוך חמצי־גפרית המהולים במים, יתיכו את הצינק קל מהרה ועינינו רואות, ואולם חמצי־הגפרית הטהורים או המים הטהורים לבד, לא יעצרו כח לעשות כמעשה הזה, וזה אות כי אחרי אשר נמהלו שני מיני הנוזלים האלה יחד, נעשו למין חדש אשר לא היו בראשונה – וזה כל ההבדל העצום אשר בין התערובה ובין החבור החימי!

ולכן אם אמרנו כי האויר המצוי המקיף אותנו מחובר הוא על פי שני מינים, על פי היסוד החנקי והיסוד החמוצי, אז לא אל חבור חימי ירזמון מלינו, כי אם אל תערובה לבד; ואולם מה שונה הדבר אם נחבר את שני המינים האלה, את היסוד החנקי ואת היסוד החמוצי, התחברות חימית, כי אז יצא לנו מין חדש אשר אין לו כל דמות וכל זכרון אל המינים אשר היו בראשונה טרם אשר התחברו, והמין החדש הזה יהיה לנוזלים חריפים האוכלים בכל פה אשר להם נתן את השם ״חמצי־סאלפעטער״. – אבל אנחנו נלכה נא ונראה מה יהיה משפט היסוד החנקי בהתחברו אל יסודות אחרים ושונים, איש איש לבדו.

כה. פליאות בהתחברות היסוד החנקי

דרכי היסוד החנקי מדי אשר יתחבר שונים המה מאד ואנחנו נראה בו אך פליאות וזר. אם יחובר היסוד החנקי אל היסוד החמוצי יהיו למין חריף ואוכל סביב, כאמור, והוא חמצי־הסאלפעטער, ואם יחובר אל יסוד־המים יהיו לאמאָניאק אשר גם הוא חריף הוא מאד ואשר נודע ברבים שמו בריחו החודר והנוקב. אך מי אפוא יעצר כח להכביד אכפו על העצל הזה – על היסוד החנקי – לעזוב את משטרו ולהכנס בברית ההתחברות? הלא אך דרך זר ומשונה, אשר על פיו נוכל להביט גם אל תוך חרשת בית החימיה ולהבין מעט ממפעלותיו הגדולים: שני חמרים אם יתחברו הלא ידענו כי יחזק האחד את האחד בכח נעלה עד אשר יבוא החמר השלישי לגרש את אחד מהם כלה ולמלא את מקומו תחת הנגרש אשר יצא בגפו, כמעשה אשר עשה הקורא בנסיונו בקחתו את מתכת הקאליום להשליכנה אל תוך קערה מלאה מים, והקאליום אשר נטיתו להתחבר אל היסוד החמוצי שבתוך המים גדולה מאד, קרע את היסוד החמוצי מן המים להתחבר יחדו וישאר אך יסוד־המים לבדו; והיה אם תעזוב את יסוד־המים הזה חפשי לנפשו, לא יזל עוד להתחבר אל חמר אחר, ואך בזאת יזל להתחבר, אם ברגע צאתו לחפשי נגיש אליו את החמר הנכון לדבר, ואז יתחברו כרגע לכרות ברית חדשה יחדו; ולפי הדברים האלה יצא לנו חק בטבע החימיה, לאמר: כל יסוד חימי אשר גרש יגורש מקרב יסוד שני, יחשק מאד להתחבר אל יסוד חדש אך ברגע הראשון בלבד, והתשוקה הזאת נטועה גם בנפש היסודות אשר מטבעם אינם בעלי תאוה ואינם בני אביונה, ואך אם נעביר את המועד ואת שעת הכשר הזאת, אז לא יצלח עוד חפצנו בידנו כי ״כיון דאדחי אדחי״:

ובכח התשוקה הנאדרה הזאת אשר תשכון בקרב היסודות ברגע הראשון מדי הגרשם, נצליח להכניס גם את העצל הגדול, את היסוד החנקי, בברית חדשה! בעין פקוחה נארוב אל היסוד החנקי מדי אשר יתיק את הברית אשר לו עם יסוד שני, להגיש לו יסוד חדש, והרגע הזה גם לנרפה ולאין אונים עצמה ירבה; ואך הכח הזה הוא שעמד לנו להוליד על ברכנו את האמאניאק אשר יקר הוא לכל דורשיו או את חמצי הסאלפעטער אשר נכבדים המה לחרשת המלאכה, כי אך ברגע אשר יעזוב היסוד החנקי את חיק אשת בריתו אשר דבק אליו עד כה, נוכל להגיש אליו את יסוד־המים היוצא גם הוא ברגע הזה לחפשי, למען התחברם ולמען היותם לאמאניאק, או נוכל להגיש אליו את היסוד החמוצי לחברם יחד ולעשותם לחמצי סאלפעטער. ותורת הַעָשׂוֹתוֹ כן משפט האמאניאק אשר נמצא ממנו חלקים חלקים מעטים, מעורבים עם האויר המקיף אותנו, וערכו הלא גדול ונכבד למען הצמחים ומזונותיהם, כי כל הגופים בעלי־החיים אשר גם יסוד חנקי ויסוד מים ויסודות אחרים עצורים בם, מדי בלותם ומדי עלות בם רקבון, יוציאו את יסודותיהם אשר בקרבם לחפשי, והיסוד החנקי ויסוד־המים יתחברו ברגע ההוא מדי צאתם לחפשי ויהיו לאמאניאק המעורב עם האויר המקיף אותנו, אבל האויר הזה המקיף אותנו (אשר יסודותיו הם יסוד חנקי ויסוד חמוצי) איננו מוליד את חמצי־הסאלפעטער (אשר גם יסודותיהם הם יסוד חנקי ויסוד חמוצי), יען כי שני היסודות אשר בקרב האויר הזה לא התחברו כי אם התערבו יחד, והיסוד החנקי העצל הוא השטן אשר מנע בעד ההתחברות, ולו לא היה כדבר הזה, כי אז גוע כל היקום מבלתי יכלת לחיות בים חמצי־הסאלפעטער אשר הקף הקיף אז אותנו סביב סביב, תחת האויר אשר לנו עתה –

ובכל אלה עשו בחינות ונסיונות ויורו לדעת כי אמנם יכול נוכל להפוך גם את האויר המקיף אותנו לעשותו לחמצי־סאלפעטער! אם נקח לנו שפופרת זכוכית עקומה להציגנה לפנינו כעין זה (Ω) ואת שני עמודי השפופרת מזה ומזה נמלא כסף חי ואך האויר אשר בתוך קשת השפופרת ממעל יפריד בינותם, אז אין לנו לעשות כל דבר בלתי אם להוציא ניצוץ עלעקטרי מפי מכונה עלעקטרית להעביר אותו מן העמוד האחד אל השני, ובין רגע נראה כי נהפך חלק אחד מן האויר אשר שם ויהי לחמצי־סאלפעטער, ואנחנו יכול נוכל עתה לבוא עד חקר המראה הזה, אחרי אשר הצליח שאנביין לגלות את האצאָן³ ומשפטו: האָצאָן ימהר להתחבר אל יסודות אחרים, שכם אחד על היסוד החמוצי, ותחת אשר היסוד החמוצי לא יתחבר אל היסוד החנקי בלתי אם ברגע הראשון לצאתם לחפשי, יתחבר האָצאָן אל היסוד החנקי על נקלה, ואנחנו הלא ידענו כי בצאת נצוץ עלעקטרי לפעלו, יהפך חלק אחד מן היסוד החמוצי אשר באויר לעשותו לאָצאָן, ולכן כאשר ימצא האָצאָן את היסוד החנקי בקרב האויר, ימהר אליו להתחבר עמו ושניהם יחדו היו לחמצי־סאלפעטער. – וכמשפט הזה כן גם משפט חמצי הסאלפעטער הנולדים בקרב האויר בנגוע גם בו יד העלעקטרית, לאמר, בהיות סופה וסערה ובצאת הברק אשר תכונתו כתכונת הנצוץ העלעקטרי, לא שונה דבר, ואז יהפך מעט מן היסוד החמוצי להיות לאָצאָן, והאָצאָן הזה יוליד את חמצי־הסאלפעטער, אך חמצי הסאלפעטער האלה ימצאו גם הם בקרב האויר את האמאָניאק, והמה מתחברים יחדו ויורדים ארצה בכח הגשם הסוחף לארץ. והאמאָניאק הזה בן חמצי־הסאלפעטער ייטיב מאר למיני הצמחים להיות

להם לברות ולמזון, וזה הוא דבר השפע הטוב אשר ישפיע הגשם אל הצמחים, וזאת כל הברכה הבאה אליהם לרגליו. – הראית אפוא גם בזה, קורא נבון, כי תמים המה כח העלעקטרית וכח החימיה וכי אמת נכון הדבר בהחליטנו כי שניהם ממקור אחד יהלכו?

כו. מה־זה יסוד־גחלים?

שלשה אלה אשר העברנו לעין הקורא, הכי נכבדים הם במערכות החימיה: היסוד החמוצי יסוד־המים ויסוד החנקי, ואם אנחנו באים להוסיף עליהם גם את הרביעי, אז יהיו לאחדים בידנו ארבעת המינים אשר עליהם עולם יוסד. עולם החימיה. וכל המינים והיסודות האחרים הנודעים לנו, קלים המה בערכם לעמת הארבעה – המין הרביעי הזה הוא יסוד־הגחלים.

תחת אשר שלשת היסודות הראשונים לא נמצאו בעולם, טהורים ולא־מעורבים ביסודות אחרים, הנה נמצא את יסוד־הגחלים גם בהיותו לבדד לו וגם אם יסוד אחר איננו מחובר אליו. שלשת היסודות הראשונים בהיותם לבדד ולא מעורבים יהיו לנגד עינינו אך בדמות אויר לבד, ואך ביד חזקה ובתחבולה עצומה נעצר כח ללחצם ולהעיקם תחתיהם עד אשר נצליח להפכם ולעשותם לנוזלים או גם לגופים מוצקים; ואולם שונה מהם היסוד הרביעי, הוא יסוד־הגחלים, מן הקצה אל הקצה, כי אותו לא נוכל לעשות לנוזל או לאויר, אם לבדו יהיה ולא מעורב; היסוד הזה הוא יסוד מוצק, והחכמים יודעי דבר הטבע יביטו עליו כעל אחך האיתנים מוסדי הארץ שעליו הבריאה עומדת. – נקח נא לנו את אחד החברים למופת ונבוא עד חקר הדבר: החלאָר הוא אחד אבות היסודות והוא מין אויר ירקרק למראה ועצור הוא גם בקרב המלח אשר יבוא אל פינו יום יום, והיה אם נלחץ את האויר הזה ונעיק אותו תחתיו עד כדי חמישית המרחב אשר יכיל, אז יהפך להיות לנוזל ועינו כעין מים ירקרקים; ואולם אך פלא הוא כי עד היום הזה לא עלתה עוד כל תחבולה בידנו לעשות את החלאָר גם למוצק למען אשר יקפא ויהיה לקפאון או לקרח־של־חלאָר, והיה גם בהגיע הקור עד המעלה הכי חזקה אשר אליה יוכל להגיע, לא יחדל החלאָר מהיות נוזל, ואם אך נסיר רגע ממנו את המועקה, ישוב להיות למין אויר כבראשונה. – הלא רואות עיניך, קורא מקשיב, כי אך עם קשה ערף הם היסודות האלה, וגם היסוד החמוצי וגם יסוד־המים וגם יסוד החנקי לא יזלו לשנות דרכם, ואך ביד חזקה הצליחו החוקרים להפוך את אלה ולעשותם לנוזלים על פי קור גדול ורב אשר בראו בידים עד המעלה הכי חזקה. – אכן לא כן חלק יסודות אחרים ונחלתם מאת הטבע, כי ישנם יסודות מוצקים כמו הגפרית, העופרת, הבדיל, הברזל, הנחשת, הכסף, הזהב וכו' וכו' והם עוזבים את איתן יצוקתם מדי אשר תגע בם יד החום, ואם ישלוט בם החום שלטת גדולה יהפכו לנוזלים, ואם השתרר ישתרר עליהם פי שבע יהפכו להיות גם למיני אויר בדמות קיטור אד ורוח, – אך לא כן חלק יסוד־הגחלים! היסוד הזה קשה־ערף הוא ואת דרכו לא יעזוב ואת ארחו ורבעו ישמור! עוד מעט ונראה כי על ארבעת ראשי היסודות האלה העולם קים, על היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסור החנקי ויסודהגחלים, ועולם הצומח והחי מרכב אך על ידיהם, והמה קשי ערף הם מאד, וכל חכמתנו וכל ידיעתנו לא הועילו לנו להפוך אותם כחפצנו, ואך יקר החזון מאד לכל חוקר וחושב בשומו אל לב כי הרבה הועילו החכמים בידיעתם וחכמתם לעולל עלילות ולעשות נפלאות וגדולות בשדה הטבע במערכת הדומם על פי החימיה, תחת אשר קצרה ידם מעשות גדולה או קטנה במערכות הצומח והחי. חכמת החימיה תעצר כח לחקות את כל מעשי ידי הטבע וכל בריאותיו אשר ברא במערכת הדומם, אם אך תמצא לה את אבות היסודות לברוא על פיהם את הבריאות, תחת אשר לא תצלח לעשות את הצמח הכי קטן או נפש חיה הכי דלה, גם אם שום נשים לפניה את כל אבות היסודות בהמון גדול מאד – האם אך מקרה הוא כי בחר לו הטבע למוסדות עולם הצומח והחי את ארבעת המינים ההם אשר אין קצה לקשי ערפם.

אך נשובה נא לעניננו לבחון את תכונת יסוד־הגחלים: כל הגחלת למיניה, גחלת העץ, גחלת שזופה, גחלת העצמים, גחלת האבן, פיח הכירים ופיח המנורה הבוערת, כל אלה המה יסוד־גחלים איש איש על פי דרכו אם מעורב הרבה ביסודות אחרים ואם מעט; והדברים האלה הלא יורונו למדי כי היסוד הזה מעולם הצומח והחי לֻקח, ואולי אין כל יסוד־גחלים בעולם אשר מראש מקדם לא נחשב גם הוא על משפחת העולמות האמורים האלה, כמו שידענו כי הגחלת השזופה וגחלת האבן אך שריד הנן מן הצמחים אשר היו לעולמים בשכבר הימים, מראש מקדמות ארץ.

אכן שני מיני יסוד־גחלים ישנם בטבע, טהורים ונקיים, וכל עין לא תכיר בם כי גם הם מעולם החי לֻקחו, והמה נודעים בשמותיהם: השמיר (דיאמאנט) ועופרת־המים (גראפיט). שני המינים האלה גם יחד נודעים לכל איש, אם גם ביד כל איש אינמו; הגראפיט הוא החלק השחור אשר בקרב כל עט עופרת הנקנה להשתמש בו יום יום, ועינו כעין מתכת ורבים יאמינו כי הוא מין עופרת; והשמיר הוא עֱדִי יקר המתנוסס לתפארה על צוארי כל העשירים ואוהבי התפארת למיניהם, ובגבה אפם לא יזכרו ולא ידעו האנשים האלה כי הָעֶדִי הזה לא שונה דבר בתכונתו ובטבעו מן הפיח אשר בתנוריהם – הבה נא ונראה.

כז. הגחלת והשמיר

יסוד־הגחלים יראה לנו באצבע באר היטב כי שני דברים דומים איש אל אחיו בחמרם, והם שונים בצביונם ובצבעם ובתכונתם ובמשקלם – ושני הדברים האלה הם הגחלת והשמיר! גם השמיר הוא אך מין גחלת כגחלת־העץ או כגחלת השזופה או כגחלת־האבן או כהגראפיט, ובכל זאת הלא שונה מראה פניו ממראיהם וגם תכונות אחרות לו הנותנות לו יקר וערך רב. השמיר הוא הגוף הכי חזק אשר בטבע ואין קשה ממנו, עד כי נעצר כח לגזור בצפורן השמיר גם את הזכוכית; קרני האור אשר יאסוף אל קרבו לא יאבדו חיש מהר, וגם בחשכה עוד יאיר השמיר לפנינו; ואולם התכונה הכי נכבדה אשר לו היא, כי השמיר ישבר את קרני האור יותר מכל הגופים השקופים, והתכונה הזאת גדולה ונכבדה היא; כי נניח נא אשר יש יום – המאמין יאמין והחדל יחדל – ואחד העשירים הגדולים אשר בארץ, נטיל זהב וכסף ובעל אוצרות אבני חן, יתנצל את עדיו מעליו ויקרא לחכמים ויאמר אליהם: ״אדוני! ראו נא את השמיר הגדול הזה אשר אנכי נושא על לבי לעדי תפארת, אך מה יתן ומה יועיל לי זה? קומו ומשכו לכם אתם את האבן הזאת ועשו בה כטוב בעיניכם״, או אז לקחו החכמים את השמיר הגדול ולטשו אותו היטב היטב עד עשותם אותו לעדשה בפי קנה־ראי, ואז היתה חדשה בארץ אשר אין ערוך לה, כי שבירת האור הגדולה אשר תהיה על פי השמיר, תוכל לברוא את קני־הראות טובים וחזקים פי שבע מאשר הם כיום, וכל איש הלא יבין את התועלת הגדולה הצרורה בכנפי הדבר הזה – אבל לא לחכמים לחם, ונבונינו יחסרו את השמירים הגדולים וחכמתם אתם תרד שאולה.

ובכל אלה גם השמיר הזה הוא אך יסוד־גחלים, ובחמרו איננו שונה מן הגחלת גם במעט!

אך איכה תשנה הגחלת את פניה עד היותה לשמיר? הבה נא ונראה: על פי חום האש אשר נברא לנו בידיים, נעצר כח להמים ולהתיך את כל הגופים המוצקים והקשים, וגם השיד אשר עליו אמרו כי הוא לא יתך לעולם, גם הוא נמס כדונג כאשר הובא אל תוך חום זרם־הנפץ שהוא החום הכי גדול אשר לעולמים, ואולם הגחלת היא האחת היוצאת מן הכלל, וכל תחבולה לא צלחה עוד בידנו עד היום להתיכה ולהמיסה. אכן לא כן חלק הגופים האחרים! את הפלאטינא ואת הזהב נמיס במי־מלך (aqua regis), את הכסף ואת הנחשת נמיס בחמצי־סאלפעטער, מיני מתכת אחרים נתיך בממסך חמצי־גפרית, וכן איש איש ממיני המתכת יומס ויותך על פי דרכו בנוזלים העשויים לדבר, למען היותם כאשר יהיה המלה והצוקער במים, ואך הגחלת היא האחת אשר כל נוזלים חריפים וכל חום לא יועילו לה להתיכנה; אבל לוּ היה כדבר הזה, לוּ עצרנו כח להתיך את הגחלת או להמיסה בתוך נוזלים, כי אז כביר מצאה ידנו לעשות לנו אבני־שמיר (דיאמאנטשטיינע) לרוב מכל גחלי־העץ למיניהן, אחרי אשר שום שמנו אז את הגחלת בחום אש להתיכנה, והיה אחרי אשר התקרר תתקרר, תהיה בידנו אבן־אלגביש אשר משפטה כמשפט השמיר וכן אם מצאה ידנו להמיסנה בנוזלים ולהוציא מתוכם את האבק הדק כעין הבדולח, כי עתה יכולנו לאסוף את האבק כפי חפצנו, אם מעט ואם הרבה, להיות בידנו לשמיר, אם גדול ואם קטן, כי ההבדל אשר בין הגחלת והשמיר אך אחד הוא: השמיר הוא יסוד־גחלים שכבר התגבש (קריסטאלליזירט) והגחלת היא יסוד־גחלים אשר לא התגבש עוד. – אכן יש יום ולא רחוק לחוקרי הטבע, וידם תמצא להתיך את הנהלת או להמיסה, ואז יאבדו כל אבני השמיר את יקרן ואת ערכן, וכל איש החפץ בהן יעשה אותן בידים – אבל כיום הזה לא באנו עוד אל המטרה ההיא; השמיר הנמצא במעבה האדמה קם ויהי אך על פי יסוד־הגחלים אשר נמס בבטן האדמה על ידי נוזלים הנעלמים ממנו, או – והמשפט הזה הוא יותר נכון – החום הגדול השורר בפנים הארמה התיך את יסוד־הגחלים ואחרי כן כאשר התקרר מעט מעט ברבות הימים, נולדו אבני אלגביש אשר הקיאה אותן האדמה מבטנה על פי רעידות־ארץ או על פי זרמות גדולים וככה באו עד פני האדמה⁴. – אכן היוצא לנו מכל אלה הוא כי לא עולה השמיר על הגחלת כי אם בתכונות מעטות, תחת אשר נשתוו גם שניהם בעיני החוקר בידעו כי השמיר הוא הגחלת אשר התגבש התגבשה.

ועתה אחרי אשר ידענו את יסוד־הגחלים במקורו ובתולדותיו, ננסה נא עתה ללכת לקראת הנפלאות אשר יעשה בארצות החימיה בקומו להתחבר עם יסודות אחרים, ובמה כחו גדול אשר בו ישתרר במלא רחב הבריאה.

כח. תכונות נפלאות אשר ליסוד־גחלים

הלא קשה־ערף הוא יסוד־הגחלים עת לבדד ישכון, ואולם איך יאיץ וימהר לרוץ ארח עת נשׂים לפניו חמרים אחרים למען אשר יתחבר אליהם התחברות חימית. אמנם כן, גם גחלת־העץ הזאת המונחת לה על פני הכירים וסרה למשמעת כל מבשלת וכל שפחה, גם היא עוצרת בקרבה תכונה נפלאה מאד, והתכונה הזאת היא להעביר לה כל אויר למיניהו ולינוק אותם אל קרבה, הבה ונראה: כל הגחלת המונחת בקרב האויר יונקת אל קרבה מן האויר הזה פי עשרים וחמשה בגדלה, לאמר, כל אצבע־מעוקבת מן הגחלת יונקת אל קרבה עשרים וחמש אצבעות־מעוקבות מן האויר אשר יסובנה, והאויר אשר בקרב הגחלת פנימה יצתמצם עד פי עשרים וחמשה; וכן ישנם עוד מיני אויר אשר תאכל אותם הגחלת בתשוקה גדולה עוד שבעתים, למשל, כל צרור גחלת יינק אל קרבו את אויר־האמאָניאק פי תשעים בגדלו. –

עתה דעת לנבון נקל כי על פי צרור נחלת נוכל להוציא כפעם בפעם מיני אויר רבים מקרב חמרים אחרים: אם נקח לנו מעט מים אשר עלתה בהם באשה על ידי מיני אויר נשחתים, אז עלינו אך לסנן ולזכך את המים על פני גחלים, והן יוציאו את כל האויר הנשחת אשר בקרבן; ולכן נראה בי גם יורדי הים באניות יגחלו מעט את הכלים אשר בם יובילו אתם את המים לשתיה למען לא תעלה באשה במים ההם, וערך המעשה הזה רב מאד, כי אין דבר אשר יזיק לבריאות גופנו כמשתה המים הנשחתים, והרופאים אשר בימינו הוכיחו למדי כי מחלות רבות כמחלת הכאָלערא והטיפוס, קמו ותהיינה אך לרגלי המים העכורים, ולכן עת לעשות היא לכל אדם בימי הרעה בקום המחלות האלה, לסנן את מימיו ולזככם על ידי כלי סנון העשוים בגחלת, למען אשר תינק הגחלת את האויר הרע מקרב המים אל קרבה ותסיר כל מכשול וכל פגע רע. – עוד תכונה שנית לגחלת להסיר את הצבעים מנגד עינינו ולטהר חמרים רבים: אם נסנן את היין האדום על פי גחלים חדשות. יאבר היין את צבעו, וכן ילבין בבתי־חרשת הצוקער את מי־הדבש השזופים, וכן נסיר מיין־הרגן את ריחו הנודף, ומן השכר הביירי נוציא את ריחו המר, אם נסנן אותו על פי מטפחת אשר גחלים בה, ולכן נראה כי גם בבתי־החולים יקחו להם אבקות גחלים לזורם הנה והנה למען אשר יינקו אל קרבם את כל הריח הרע. – לפעמים יולידו היניקות האלה גם פעולות חימיות על ברכיהן, ובבתי־חרשת לאבק־שרפה קמו ויהיו גם פגעים רבים ונאמנים, אחרי אשר יסוד־הנחלים ינק אל קרבו יסוד־מים ויסוד חמוצי מקרב האויר, ועל פי הדחיקה התחברו שלשתם יחד התחברות חימית, ותהי שרפה גדולה אשר שמה שמות בכל סביבותיה; אם נקח לנו את הגחלת אשר נחה ימים רבים במקום ששם יסוד־מים של גפרית, ונשים אותה תחת כפת זכוכית המלאה יסוד חמוצי, אז תינק הגחלת אל קרבה גם את היסוד החמוצי, לקרב בזרוע את שני היסודות יחדו עד אשר יתחברו התחברות חימית, ומראות חימיים נפלאים תראינה עינינו, כי הגחלת תתלהט אחרי אשר יבער יסוד־המים של הגפרית בקרב היסוד החמוצי, ומים וחמצי־גפרית יהיו פרי הבערה הזאת; ואולם גם פגע ואסון יבאו לפעמים לרגלי המעשים האלה, כי יש אשר ימצא אויר יסוד־מים טהור בקרב יסוד־המים של הגפרית, ויש אשר הוא והיסוד החמוצי ימהרו להתערב יחד ויהיו לזרם־נפץ אשר יתלהט ויבער ויתפוצץ ויהי לרעש ולזועה.

הלא רואות אפוא עינינו כי תכונה לגחלת לינוק אל קרבה בתשוקה גדולה את כל האויר למיניהו ולקרבם בזרוע לעשות על פיהם מעשים חימיים, אבל אם תקח את הגחלת לבדה לעולל בה עלילות חימיות, תראינה עיניך כי החמר הזה אשר הקשה ערפו לך מאז מעולם, הוא יהיה לך עתה כדונג בחברך אותו אל חמרים אחרים על פי החימי, ובידך יהיה הדבר לעשות בו מין אויר או מין נוזלים או גם חמר מוצק; אכן יחדל או חמר הגחלת מהיות גחלת ויהי למין חדש אשר יסוד־גחלים בו, אבל סוף סוף הלא גחלת הוא, גחלת אשר לא אבתה מאז מעולם לסור אל משמעתך! – עוד מעט תראה לך הקורא כי זה אלפי פעמים בימי חייך הפכת אתה את הגחלת ותעשנה למין אויר, וכי את הגחלת תאכל ואותה תשתה, וכי גם האדם אשר עליי יאמר כי בן־אדמה הוא, הוא בן שלשת מיני האויר אשר העברנו לפניך בספרנו, ושלשת המינים האלה התחברו התחברות חימית עם המין הרביעי, הוא יסוד־הגחלים, ויולידו את האדם. –

כט. נסיונות ביסוד־גחלים

לרגלי הנסיון הראשון הנעשה ביסוד החמוצי ראית לך הקורא כי תבער הגחלת בתוך הכלי המלא יסוד חמוצי להאיר לפניך באור בהיר וצח, וכי האויר היוצא מפי שניהם הוא האויר הנקרא בשם חמצי־גחלים – ובכן הלא רואות עיניך גם בזה כי נהפכה הגחלת ותהי למין אויר! אך אל נא יהיה דבר עם לבבך לאמר, אך התפרד התפרדה עתה הגחלת לאלפי אטמיה להיות לאבק דק מאד מאד, והאבק הזה פורח בקרב היסוד החמוצי והוא הוא חמצי־הגחלת, כי לא כן, ותורת החימיה תורנו כי לא נשאר עתה מן הגחלת כל דבר, ואין שריד וכל פליט גם ליסוד החמוצי, ואף גוף חדש נברא עתה שאין לאבותיו כל חלק בו. – חמצי־הגחלים הם מין אויר אשר אין לו כל צבע ואשר במראהו לא נפלא כל מאומה מן האויר הסובב אותנו, ואך אם תנסה אותו ובחנת וראית את אשר לפניך; אם תקח לך בקבוק מלא חמצי־גחלים, לא תראה דבר למראה עיניך, ואך בהביאך אל תוכו שחיף־עץ בוער באש, תראה כי תכבה האש קל מהרה, וזה אות כי האויר הזה איננו איננו אויר מצוי ואיננו יסוד־חמוצי – אך הלא עוד יאמר הרואה כי האויר הוא יסוד־מים המכבה גם הוא את האש, לכן ינסה ויראה כי כאשר יזרמו חמצי־הגחלים מן הבקבוק חוצה, והוא ישים עליהם אש להבעירם, לא יתלהטו ולא יבערו, וזה אות כי האויר הזה איננו יסוד־מים אשר אותו יכול נוכל להדליק בבואו החוצה – אכן עוד יש מקום להחליט כי האויר הזה הוא יסוד חנקי אשר גם הוא מכנה מבית ואיננו בוער בבואו החוצה, ולכן ינסה נא לקחת לו מעט מי־שיד נקיים וטהורים, הנקנים בכל בתי־המרקחת, ואותם יביא אל תוך הבקבוק על פני חמצי־הגחלים. ובעיניו יראה כי המים ידלחו ויהפכו פתאם להיות לעכורים. תחת אשר לא תהיה כזאת בהשפך מי־השיד על פני היסוד החנקי – ולכן יבוא כל המנסה להחליט כי האויר הזה הוא חמצי־הגחלים!

אך מה יהיה אפוא משפט חמצי־הגחלים אשר מי־שיד ינתנו עליהם? – להבין את הדבר הזה באר היטב נטל עלינו לדעת בראשונה את משפט השיד ותולדותיו: השיד הוא מין מתכת ושמו קאלציום, והמתכת הזאת התחברה אל היסוד החמוצי ויהיו לשיד; הקאלציום הוא לבן ככסף ורך מאד מדי היותו לעין האויר יינק אל קרבו את היסוד החמוצי ועל יד על יד יקשה ויהיה כעין הבורית או כעין הקרטיקון, עד היותו לשיד. דעת לנבון נקל כי קצרה ידנו ממצוא את הקאלציום נקי וטהור בשדה הטבע, אחרי כי כפעם בפעם ובכל מקום אשר הוא שם יינק את היסוד החמוצי מתוך האויר ויאבד את מראהו הראשון, ואך בתחבולות דעת אשר קנו להם חכמי דורנו, דור השכל ודעה אשר ידו רב לו במעשי החימיה, הצליחו להוציא להם קאלציום מתוך השיד ועל פיהם ידענו כי השיד הוא מין מתכת אשר התחבר אל היסוד החמוצי, והחכמים בשפתם לא יקראו לו שיד כי אם אקסיד־של קאלציום, לאמר, חבור היסוד החמוצי והקאלציום. – אמנם אחרי הדברים והאמת האלה נמצא כי השיד נוטה נטיה עזה מאד להתחבר אל חמצי־הגחלים, ואחרי היות כדבר הזה, יוצא לאור מין חדש אשר יקראו לו עפר־שיד בן חמצי־גחלים והעם יקרא לו בשם קרטיקון (קריידע); ומי אפוא יאמין לשמועה כי הקרטיקון הזה אשר אותו נראה יום יום מבלי שים אליו לב, הקרטיקון הזה הוא מין מתכת, קאלציום, אשר התחבר אל היסוד החמוצי, וכן היא גם גחלת אשר התחברה גם היא אל היסוד החמוצי, ועל פי שלשתם, על־פי הקאלציום והיסוד החמוצי והגחלת, נברא הקרטיקון, – היאמן איש לשמועה כי על פי מתכת זכה ועל פי גחלת שחורה ועל פי בקבוק מלא אויר תברא הבריאה הזאת אשר נקרא לה קרטיקון? ובכל אלה הלא איש איש בידיו ינסה ובעיניו יראה את כל המעשה אשר יעשה למען היות גחלת שחורה לקרטיקון לבן ולכן הלא ידוע ידע כל קורא, כי מי השיד הטהורים השפוכים על פני חמצי־הגחלים אשר בבקבוק, נהפכו לעינינו ויהיו למים דלוחים או למי קרטיקון –

אבל אם אוהב את הנסיון אתה, הלא תנסה ושמחת למראה עיניך: קח לך מי־שיד טהורים ומלא בם את הצנצנת עד החצי ועתה שים נא אל תוך המים שפופרת של זכוכית, ונשבת ברוחך על פי השפופרת עד אשר יהפכו המים לעיניך ואתה בעיניך תביט כי ידלחו המים פתאם ויעכרו – ואיככה? הלא אך כי האויר אשר הוצאת מפיך בא מן הריאה ששם היה לחמצי־גחלת אשר נטל עליך להוציאם כפעם בפעם בנשימתך, וחמצי־הגחלת באו אל תוך המים אשר בצנצנת ויעשו אותם למים של קרטיקון. –

ל. נסיונות קטנים ותוצאות גדולות

הלא ראית לך הקורא כי על פי נשימת רוחך אשר הוציא מפיך. תעשה את השיד אשר לפניך לקרטיקון, ומי יודע אם גלויה וידועה לפניך פרשת כל המעשה הנכבד הזה ורב ערכו למען האדמה ומערכותיה. –

אוצרות שיד רבים מאד נמצאו על פני האדמה והרים גדולים הרי קרטיקון לרוב, והחכמים החוקרים כל דבר לאשורו, חקרו ומצאו כי גם השיד וגם הקרטיקון אך מיני קליפות הם אשר בהן ישבו בשכבר הימים שרצים קטנים מאד מאד בעין שרץ החלזון היושב גם בימינו בקליפת השיד זה אלף אלפי שנים בטרם עוד היה האדם על פני האדמה והבהמה והחיה לא היו לעולמים, אז היו על הארץ אך שרצים בעלי קליפות לבד ומהם לא נותר לפלטה כהיום הזה בלתי אם קליפת השיד לבדה. נוסף על אלה הורונו החכמים אשר חדשים מקרוב באו, כי בימים ההם ימים שלפני התולדה – היו צמחים על הארץ אשר בטבעם ובמראיהם דמו אל הירק אשר לנו, ואך בגדלם ובשיא גבהם דמו אל כפות התמרים אשר כיום לפנינו, ואחרי אשר יוכיחו כי הצמחים ההם היו דשנים ורעננים מאד, החליטו כי אז מצאו הצמחים מזון לנפשם שכם אחד על המזון אשר כיום, לאמר, האויר אצר אז בקרבו חמצי־גחלים הרבה הרבה מאד – אחרי כי חמצי־הגחלים הם המזון הכי נכבד אשר לצמחים – ומי יודע אם האדם והחיה אשר כיום הזה על פני האדמה, לפי מזגם ולפי טבעם עתה, מי יודע אם עצרו כח לחיות גם אז בקרב האויר ההוא. – אבל אם נצעד אחרנית גם עד הימים אשר לפני העת ההיא, נבוא להחליט כי גם יסוד־גחלים לא היו אז עדן לעולמים, ואך חמצי־גחלים לבד היו, וכל חמרי החיה והצמח, אשר עליהם נאמר כי גחלים הם, וכל אוצרות הגחלים הנמצאים כיום עלי אדמות, כלם היו אז אך בתור חמצי־גחלים לבד, אחרי כי החום הגדול אשר אחז אז את שבט המלכות בידו גבר מאד והוא לא נתן את הגחלים להיות בתור גחלים, ואך כאשר התקררה האדמה מעט והצמחים נולדו על פני האדמה, ינקו הצמחים את חמצי־הגחלים אל קרבם ואת היותר הותירו בתור יסוד חמוצי, ואולם גם בימים האלה היה חמצי גחלים הרבה מאד על פני הארץ, ולו היו אז האדם והחיה כאשר הם כיום כי אז לא יכלו עמוד. — אך אי איפה נדדו הלכו חמצי־הגחלים האלה אשר היו בתוך האויר? מי נקה את האויר הסובב אותנו מן האויר המזיק לבריאות האדם ולחייו? בלי הפונה ינקו קליפות השיד אשר לשרצים המתים, את האויר המשחית הזה אל קרבמו ותתחברנה אל חמצי־הגחלים ותהיינה להרים רבים הרי קרטיקון – היעלה אפוא על לב איש הרואה את השיד אשר דל ומעט מראהו, כי כה רב ערכו בקרב הטבע, ולמען האדמה והיצור אשר עליה עשה ופעל הרבה מאד? –

אך רב לנו לעבט ארחות דרכנו וללכת בתהו לא דרך, בחלקלקות אשר זה אלף אלפי שנים מאחרינו, רב לנו לעורר רפאים מקברם ולדרוש אל החיות המתות; נשובה נא אל חמצי־הגחלים או אל יסוד הגחלים ומחקריהם ונראה ונוָכח כי מפלאות הדור החדש אשר עתה לא מעטו גם הם מן הנפלאות אשר היו בעתות העבר. – הלא אחת אמרנו כי האדם הוא כמכונה להוליד ולהוציא את חמצי־הגjלים: בכל נשימה ונשימה אשר נשאף אל קרבנו, יבוא יסוד חמוצי אל תוך קרבינו, ובכל נשימה אשר נוציא מפינו יצאו להם חמצי־גחלים החוצה; וכן כל תנור וכל כירים אשר ישיקו עליהם עץ וגחלים ואבני־גחלים ועפר־שרפה, יולידו כפעם בפעם, מדי היות עליהם אש, זרמות חמצי־גחלים ויוציאו אותם החוצה – אך מי אפוא נתן צו להם כי לא ירעו ולא ישחיתו את האויר, בבואם אל קרבהו? מי יוליד יסוד חמוצי חדש תחת היסוד החמוצי אשר נשרף, ואי איפה ילכו ויבואו כל חמצי־הגחלים היוצאים החוצה? – הידיעות החדשות אשר אספו החוקרים בחפניהם, תענינה לנו דברים ברורים על הדבר הזה, ועינינו הרואות כי גדלו מפלאות הטבע במלאכתו מכל חכמת האדם ותחבולותיו: חמצי־הגחלים – אם כי כבדים הם במשקלם ממשקל האויר המצוי ועליהם לרדת מטה – הולכים הלוך והתערב עם האויר, בכח תנודת האויר ותנועתו התמידית, והאויר מדי עברו על פני חמרים הנוטים להתחבר התחברות חימית עם חמצי־הגחלים, יעזוב את חמצי־הגחלים לנפשם והוא יעבור לדרכו, והיה מדי אשר יגע האויר אל פני הצמחים בעוד חמצי־הגחלים אתו, יינקו הצמחים את חמצי־הגחלים האלה אל קרבם בתאוה גדולה, אחרי כי הצמחים והירק וכל העץ וכל המינים אשר מהם לנו גחלת הרבה, לא ישיגו את יסוד־הגחלים אשר יהיה להם לאכלה מחיק האדמה כי אם מתוך האויר המוביל אתו את חמצי־הגחלים; אכן גם הגשם יצרור אתו בכנפיו חמצי־גחלים הרבה, אחרי כי כל המים למיניהם נוטים נטיה לנקת מהם, והיה בהיות הגשם, ירדו אתו גם חמצי־הגחלים אל תוך מעבה האדמה להשקות את שרשי הצמחים, והצמחים אחרי אשר ישתו מן הכוס הזאת לרויה ואחרי קבלם את הגחלים למדי, יאצילו את היסוד החמוצי ממנו להזיל ולהוציא אותו החוצה, ומשם יבוא אל פי האדם והבהמה לחיותם על פני האדמה; – זאת תורת התמורה ומשפטה: האדם בנשימתו מדי אשר יפח בפיו יוציא מתוכו את חמצי־הגחלים למען אשר יבואו אל הצמחים להשקות את שרשיהם, והצמחים יאצילו מקרבם את היסוד החמוצי להשיבו אל האדם למען ישאף אותו אל פיו ויחי⁵ וכן סובב סובב, הולך המין האחר הזה מן האדם אל הצמח ומן הצמח אל האדם, וכל צרור לא יפול ממנו ארצה, וכל מוסדות החיים וכל איתני הבריאה נצבים אך עליהו.

לא. כל אשר נאכל ונשתה, חמצי־נחלים הוא!

חמצי־הגחלים הם אבן־הפנה לכל מאכלינו ומשקותינו, ואחרי אשר נשאף אל קרבנו כפעם בפעם את היסוד החמוצי ואחרי אשר נפליט מקרבנו כפעם בפעם חמצי־גחלים שמחוברים אל יסוד חמוצי, הלא דעת לקורא נקל כי בכל רגע ורגע יאבד גופנו יסוד־גחלים הרבה – אך מי אפוא ימלא את החסרון מדי אבדו? מי יתן לנו את תמורתו? הלא אך כי על פי כל מאכל וכל שתיה הבאים אל קרבנו יבוא גם הוא, אחרי כי כל המאכלים והמשקות עוצרים יסוד־גחלים בקרבם! ופה אפוא מקום אתנו להראות מה פעלו ארבעת ראשי היסודות בפני החיים ומה רב ערכם בכל מרחבי הטבע: היסוד החמוצי ויסוד־המים, היסוד החנקי ויסוד־הגחלים הם המה ארבעת היסודות אשר עליהם בנויה הארץ וכל אשר בה, ואם נפריך את גוף האדם ליסודותיו על פי החימיה למען חקור ולמען דרוש אחריהם ברור היטב, נמצא כי ארבעת היסודות האלה הם הם אבן הפנה אשר בקרבו, תחת אשר היסודות האתרים העולים עד ששים במספר, הם אך כטפל לו.

אכן לא אך על פי התכונה הזאת נמצא את ארבעת ראשי היסודות כאבן פנה אשר בטבע, כי בחקרנו מעט אחריהם בכל מרחבי הטבע החי נמצא גם תכונה אחרת להם אשר תתן למו תמיד את משפט הבכורה; הטבע החי הוא עולם החי והצומח, עולם האדם והבהמה והצמחים, והטבע המת הוא עולם הדומם, עולם האבנים ומערכות האדמה, ואם נשקיף מעט עליהם בהשקפה נכונה ונעמיד את שני העולמות האלה אחד מול רעהו נמצא את ההבדל הרב והנפלא אשר ביניהם וממנו תצא לנו תורה רבה אשר תורנו כי שונים שני העולמות בתכונתם שנוי גדול עד תכלית: בכל מרחבי הטבע המת נמצא כי תחבר החימיה את חבוריה שנים שנים כפעם בפעם, תחת אשר בטבע החי נמצא את החבורים שלשה שלשה וגם יותר משלשה. – מה זאת? ישאל הקורא בתמו; אכן שמע נא ואגדך: הלא ידעת אף ראית כי ראשי היסודות כלם נוטים איש איש נטיה להתחבר אל משנהו התחברות חימית, ואך אחרי אשר התחברו שנים יחדו, לא יבוא גם השלישי למלא גם כרשו מעדניהם; כי פגול הוא להם ולא ירצה עוד; היסוד החמוצי ויסוד־המים אם יתחברו, יהיו למים, וכל יד חרוצים לא תצלח להוסיף על השנים גם יסוד שלישי למען אשר יתחבר גם הוא אליהם כי היה לא תהיה, ואם נביא למשל את הגפרית לשימנה אל פני המים, נראה כי המים לא יחדלו מהיות מים והגפרית לא תחדל מהיות גפרית וכל חדש לא יקום ולא יהיה, או אם נביא את מתכת הקאליום אשר נטייתו להתחבר אל היסוד החמוצי גדולה מאד, נראה כי אמנם התחבר יתחבר הקאליום עם היסוד החמוצי אשר במים ואולם לא במדור אחד ידורו שלשתם, כי כרגע ויסוד־המים גרש יגורש הוא ונשארו אך השנים לבדם, – אבל אם הלוך ילך השלישי להתחבר אל יסוד רביעי אשר חדש מקרוב יבוא, אז אך אז נוכל לחבר את המנות הכפולות האלה, ומשפט ההתחברות נכון ונאמן, למשל, אם נחבר את הגפרית אל היסוד החמוצי למען היותם לחמצי־גפרית, אז נעצר כח לחבר את חמצי־הגפרית האלה עם המים למען היותם יחד למים של חמצי־גפרית ואנחנו אם גם באר היטב ידענו כי מי חמצי גפרית אלה עשוים אך על פי שלשת יסודות לבד, על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים וגפרית, בכל זאת הלא ראינו כי פני הגפרית הושבו בראשונה ריקם ואך אחרי אשר השקינו אותה יסוד חמוצי המיוחד לה לבדה ועשינו אותה למין חדש, לחמצי־גפרית, אז אך אז מצאה מקום לכנוס לפני ולפנים, וכן גם אחרי אשר מלאנו את בטן יסוד־המים והבאנו אל פיו יסוד חמוצי די שבעו ועשינו אותו למין חדש, למים, אז אך אז כרתו המים (– יסוד חמוצי ויסוד־מים) וחמצי־הגפרית (– יסוד חמוצי וגפרית) ברית ביניהם ויתחברו ויהיו ארבעתם (או שלשתם) למים של חמצי־גפרית. – זאת היא התורה במרחבי כל הטבע המת. תורה אחת וחקה אחת לכל החבורים, חבורי האבן, חבורי המלח, חבורי הנוזלים, חבורי המתכת וחבורי כל החמרים למיניהם אשר בשדה הטבע המת אין יוצא, וכפעם בפעם נמצא אך אחת משלש אלה, אם אחד מאבות היסודות לבדו ואין שני לו כמו הזהב, הכסף, הבדיל וכו' או אם חמרים המחוברים שני מינים כמו המלח, המים, השיד וכו' או אם שנים שנים לקראת שנים כמו מי־חמצי הגפרית כאמור.

אך לא כן חלק הטבע אשר לא מת ונחלתו הצומח והחי: אין לך כל צמח בעולם ואין לך כל נפש חיה אשר יסודותיהם לא יעלו עד שלשה במספר, ואם נמצא לפעמים גם עד ארבעה, לא נמצא בם שנים לקראת שנים כי אם ארבעה יסודות איש איש לבדו, וארבעתם קֻבצו יחד! יסוד־הגחלים והיסוד החמוצי מתחברים יחד להיות לחמצי־גחלים, אחרי כי כל אטם מן הגחלת ימשוך אליו שני אטמים מן היסוד החמוצי; וכן גם יסוד־מים ויסוד חמוצי מתחברים גם הם יחדו להיות למים, אחרי כי כל אטם מיסוד־המים ימשוך אליו אטם אחד מיסוד החמוצי; אכן גם חמצי־הגחלים וגם המים מתחברים יחדו כאשר ראינו, למען אשר יהיו יחדו למים של חמצי גחלת; – אבל לאלה נקרא ״התחברות הטבע המת״, ומה שונה אפוא ממנה התחברות הטבע החי אשר גם למענה לקוח נקח את היסודות האמורים האלה, את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, והצוקער יהיה לנו למופת לרבים: גם הצוקער לא יֵעשה בלתי אם על פי היסודות האלה, על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים, ואיננו שונה בחמרו מן המים של־חמצי הגחלת, ואולם בזאת יבדלו כי ההתחברות הזאת היא התחברות הטבע החי, ותחת אשר שם יאכל כל אטם מיסוד־הגחלים אך אטם יסוד חמוצי לבד, יאכל פה כל אטם מיסוד־הגחלים, גם יסוד חמוצי וגם יסוד־מים יחדו, אחרי כי היסוד החמוצי איננו דַיו והאטם מיסוד־הגחלים הזה לא ימלא את רעבונו ביסוד חמוצי לבד ועוד מקום אתו לבלוע כפעם בפעם גם את יסוד־המים. – כדבר הזה נמצא גם בקחתנו לנו למופת את אחר הצמחים, את החינין, ונציב אותו לעמת האמאָניאק של חמצי־הגחלים, אשר יסודות שניהם דומים הם כפה כן שם: היסודות האלה הם יסוד־הגחלים והיסוד החמוצי ויסוד־המים והיסורי החנקי, אך תחת אשר נמצא בקרב האמאָניאק בן־חמצי הגחלים כי כל אטם ואטם מיסוד־הגחלים התחבר אל היסוד החמוצי וישקיט בו את רעבונו ויהיו יחדו לחמצי־גחלים, וכן כל אטם ואטם מיסוד החנקי התחבר אל יסוד־המים לאכול ממנו די שבעו ויהיו יחדו לאמאָניאק. ואחרי כן התחבר האמאָניאק עם חמצי־הגחלים ויהיו לאמאניאק בן־חמצי גחלים, הנה אם נפן לנו אל החינין, נמצא כי כל אטם מיסוד־הגחלים אשר בו, לא יוכל להשקיט את רעבונו עד אם יאכל שלש ארוחות, אטם אחד מיסוד החמוצי ואטם אחד מיסוד־המים ואטם אחד מיסוד החנקי – אכן גדולים מעשי הטבע, וזה הוא ההבדל העצום אשר בין הטבע המת והטבע החי, כאשר עינינו עוד תראינה מישרים.

לב. הבדל חבורי החימיה אשר בטבע החי ובטבע המת

נוסף על ההבדל אשר העברנו לעין הקורא בפרק האחרון, נעביר עתה הבדל שני אשר ערכו רב מאד: בשדה הטבע המת יתחברו שני יסודות יחדו אך במדה מצומצמת ומדויקת, תחת אשר בשרה הטבע החי אין גבול ואין סיג למדה ומדה, – מה זאת? ישאל הקורא לתמו.

הבה נא ונקח את המים לנו למופת ונראה: הלא נדע כי המים נעשים על פי שני יסודות, על פי יסוד־מים ויסוד חמוצי, ואולם הנסיונות הרבים אשר נעשו הורונו לדעת כי שתי מדות יסוד־מים ומדה אחת יסוד חמוצי מתחברים יחרו להיות יחדו למים, והיה בבואך אל איש עושה בחכמת החימיה ותחלה את פניו לקחת לו מעט יותר מן היסוד החמוצי או מיסוד־המים לעשות בו את הנפלאות, יענה ויאמר לך האיש ההוא כי היה לא יהיה כדבר הזה לעולם, אחרי כי מדה אחת יסוד חמוצי תדרוש לה בצמצום אך ורק שתי מדות יסוד־מים, לא מעט ולא יותר, וכל היותר יושב ריקם, וכל יד אדם תקצר לשנות מן החק ההוא ולהפיל ממנו צרור ארצה. – כמשפט המים כן משפט כל החברים האחרים אשר בטבע המת: הכסף־החי והגפרית מתחברים יחדו להיות לצינאָבער – הוא הצבע האדום – והיה בעשותך את הצינאָבער הזה נטל עליך לקחת חלק מצומצם ומדויק מן הכסף החי לעמת חלק מצומצם ומדויק מן הגפרית, ויד כל חוקר תקצר מלברוא את הצינאָבער הזה אם יקח לו אף גרגיר אחד מעט או גרגיר אחד יותר מיסוד האחד על השני, ואם יוסיף גרגיר אחד על היסוד האחר. נטל עלינו להוסיף גרגיר אחד גם על השני; וכן בכל מרחבי הטבע המת, יתחברו שנים שנים מאבות היסודות אך בזאת אשר נקח חלק מצומצם מן האחד לעמת חלק מצומצם מן השני, אחרי אשר החלק האחד לא יוכל שאת יותר נכחו המושך ואף לא יוכל להשקיט את רעבונו במעט, אם לא חלק מצומצם ומדויק נערוך לפניו מן היסוד אשר לעמתו.

אבל לא כן נחלת הטבע החי ותפקידו אשר נתן לחמריו: בשדה הצמחים ובעלי־החיים נמצא כי ברא לו הטבע חבורים שונים, פעם בכה ופעם בכה, ומעולם לא שמר חק לקחת חלק אחד מצומצם לעמת חלק שני, כי יש אשר היסודות יהיו לבריאות חדשות כאשר יחסר להם המזג וכאשר לא ימלאו רעבון נפשם עד אשר די, ואחרי כי לעולם לא ימצאו היסודות האלה אשר בטבע החי די למלא את רעבונם, לכן יוכלו כפעם בפעם להוסיף מאכל על מאכליהם ולהיות למינים חדשים ולבריאות אחרות.

אמנם זאת היא הסבה אשר לרגליה יעצור הטבע החי כח לברוא על פי ארבעת ראשי יסודותיו מינים ובריאות עד אין חקר! ולמען באר את הדבר הזה באר היטב, נטל עלינו לערוך את מעשי הטבע החי מול מעשי הטבע המת ולראות מה פעל הטבע החי בארבעת היסודות, היסוד החמוצי ויסוד־המים והיסוד החנקי ויסוד־הגחלים ומה עשה בם הטבע המת: הטבע המת יעשה על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים את המים, וגם מין שני יוכל לעשות על פיהם ועינו כעין מי־הדבש ולו יקראו ״חבור־יתר אשר ליסוד חמוצי ויסוד־מים" (וואססערשטאָף – היפער – אקסיד) ויותר משני המינים האלה לא יצאו מחיק התחברות היסוד החמוצי ויסוד־המים; מן היסוד החמוצי והיסוד החנקי בהתחברוהם יוצאים לנו חמשה מיני חמצי־סאלפעטער; מן היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים יוצאים לנו שני מיני חמצי־גחלים, ולפי הדברים והאמת האלה נראה כי מחיק היסוד החמוצי המתחבר אל איש איש משלשת ראשי היסודות הנשארים, יוצאים לנו אך תשעה מינים לבד; – אם נלכה גם מזה והלאה נמצא כי מיסוד־המים המתחבר אל היסוד החנקי, יוצא לנו אך מין אחד לבד, הוא האמאָניאק; מיסוד־המים המתחבר אל יסוד־הגחלים יוצא לנו אך מין אחד לבד, הוא אויר־המאור; מן היסוד החנקי המתחבר אל יסוד הגחלים יוצא לנו אך הציאן לבד, ולפי הדברים האלה נמצא כי מחיק כל ארבעת היסודות המתחברים איש איש עם משנהו, פעם בכה ופעם בכה, יוצאים לנו אך שנים עשר מינים לבד, מלבד אשר יוכלו גם שנים עשר אלה להתחבר איש עם עמיתו להיות גם הם למינים חדשים, אך אם נפן מזה ונבוא אל פני הטבע החי, מה תחזינה שם עינינו? האם לא לאלפים ולרבבות ולרבי רבבות ברא לו הטבע החי אך על פי ארבעת היסודות האלה לבד? האם לא יעלו הצמחים ובעלי החיים עד המספר אשר לא יספר עוד? – אכן זה הוא ההבדל העצום בין הטבע החי ובין הטבע המת: הטבע המת ברא לו את בריאותיו המעטות אך על פי מדות מצומצמות וחלקים מדויקים אשר ערכו לפניו ארבעת ראשי היסודות, תחת אשר הטבע החי יקח לו מהם כפי אַות נפשו, אם מעט ואם הרבה, וכפי אשר יקח כן יברא את בריאותיו, וכל פעם ופעם לא יעמול לשוא!

לג. תוצאות ההבדל אשר בטבע החי ובטבע המת

המעשים החימיים אשר יעשה הטבע המת בכל סביבותיו, נעשה גם אנחנו בידים, ויש לאל ידנו לעשות ולעולל את העלילות האלה ביתר שאת ויתר עז שכם אחד על הטבע, ואולם לא כן הטבע החי ומעשיו החימיים אשר לפנינו, כי יכול לא נוכל עד היום לברוא ולהביא לעולמים כל נפש חיה וכל יצור אשר רוח חיים בו, כאשר יעשה הטבע בבריאותיו. –

על פי ששים וחמשת אבות היסודות יש לאל יד החימיה לברוא לנו חמרים חמרים אין מספר, ואין חקר להמון כל היצורים אשר יאירו על פיהם באור החיים: החימיה תברא לנו את המים ואת כל האויר למיניהו, את כל האבנים למיניהן ואת כל האדמה למערכותיה, את כל החמץ למיניהו ואת כל סמי הרפואות למיניהם, ואין כל דבר בכל מרחבי הטבע המת אשר לא יעשה אותו החכם היודע חכמת החימיה, ואך כאשר יגיע אל עולם הצומח והחי, יבהל ויסוג אחור ולא יעשה כל דבר קטן או גדול וכל חכמתו תתבלע; אמנם יוכל בעל־החימיה להפריד גם את הצמחים ואת בעלי־החיים ליסודותיהם, ובצמצום גדול יגיד וישמיע מה מספר היסוד החמוצי או מספר יסוד־המים, מספר היסור החנקי או מספר יסוד־הגחלים אשר בקרב האחד, וכן גם את מספר היסודות הטפלים האחרים אשר בו, אכן נסה נא דבר אליו ואמר לו: אדוני! הלא הפרדת את גזרת הצוקער הזאת ליסודותיו, הלא ידעת כי הצוקער עשוי על פי יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד־חמוצי, ועתה התערב נא אתי אם השיב את מעט הצוקער הזה על מכונו אחרי אשר הפרדת אותו ואם תקבץ את שלשת היסודות המפורדים האלה לשוב ולהרכיב אותם יחד כאשר היו בראשונה, היכול תוכל?" ואז יגיד החכם את ראשו ולבשתו ולחרפתו יענה ויאמר: לא ידעתי!"

על פי גרגיר חטה אחת נוכל לעשות שבלת מלאה חטים הרבה, ועל פי נתח תפוח־אדמה קטן נעשה לנו תפוחי־אדמה רבים, ועל פי גרגיר תפוח אחד, יצמח ויעלה ויעש פרי עץ התפוח החסון, והטבע יעשה את מעשיו אלה אך על ידי החימיה, כי לקוח יקח לו יסודות חימיים לעשות את הדברים על פיהם; הטבע יקח לו את האמאָניאק ואת חמצי־הגחלים ואת המים ואת האור ואת החום, כאשר יקח אותם בעל־החימיה לעשות בם את נפלאותיו, והיה אם נגרע מן הטבע את היסוד הדרוש לו למעשהו לא יוכל גם הוא להוליד את השבלת מחיק החטה, יען כי גם בו אך החימיה עושה את מעשיה, והאיש אשר את חכמת החימיה איננו יודע, לא ידע גם את משפט הצמח הצומח ולא ידע את מחסורו ואת מזונו, את תולדותיו ואת תוצאותיו, וכן לא ידע גם את משפט בעלי־החיים ומחסוריהם ונפשות רבות וחסרונן

* * *

ובכל אלה מה רב ההבדל אשר בין החימיה שלטבע החי ובין החימיה שלטבע המת! וגם שמותיהם שונים: לחימיה אשר לטבע המת. קראו שם ״החימיה האַנאָרגאַנית״ לאמר, החימיה אשר אין בה רוח חיים ואשר אברים ליצוריה אין, ובה יוכל גם האדם להתחרות עם הטבע, ויש אשר גם כפלים לו לתושיה ושכם אחד על הטבע; ולחימיה אשר לטבע החי קראו שם ״החימיה האָרגאַנית״ לאמר, החימיה אשר רוח חיים ואשר אברים ליצוריה, ובה תמצא יד האדם להפריד ולפרק את כל הגופים למיניהם, ואולם לשוב ולבנות ולהרכיב אותם לא יוכל וידו תקצר מעשות בה גדולה או קטנה. – האדם יקח לו נתח תפוח־אדמה וישים אותו במעבה האדמה ויצו את המטע הזה לעשות במלאכת החימיה למען אשר יוציא פרי למינהו ולמען אשר יוליד בדמותו כצלמו תפוחי־אדמה חמרים חמרים רבים, יען כי יודע האדם את כל היסודות החימיים הדרושים לו. האכר אשר ישדד ויפתח אדמתו ואשר יתן זבל על זבל לשדהו, הוא לא יתן את הזבל הזה לאדמתו, כי אך בלי דעת יעשה בזה את כל המעשה אשר יעשה בעל־החימיה בדעת: על פי הזבל יתן לכח הזרע את כל היסודות החימיים הדרושים לו למען אשר יעשה את מלאכתו, מלאכת החימיה, ועיני האדם רואות את כל חרשת המלאכה אשר יעשה נתח תפוח־ האדמה במחשך, והידיעות החדשות אשר צררנו בחפנינו, מקום נתנו לנו להביט ממנו אל חביון המסתרים האלה, וכל הדבר אשר היה לנו עד כה לנפלאות היה עתה לידיעה, ואך הגדר אשר גדרה היריעה הזאת אחריה, עוד יעמד לנו לשטן; מסתרי המזון והזריעה וההולדה אשר לצמחים ואשר לבעלי־חיים, כלם נגולים לפנינו כספר ואנחנו יודעים כי אך החימיה שולטת פה שלטת, ואך שני דברים ישנם עוד לפנינו אשר בם כל חכמתנו תתבלע: הדבר האחד הוא כי נעלם מנגד עינינו הכח אשר על פיו גם הנטע הכי קטן יודע לבחר לו את כל היסודות הדרושים לו ולשלח מעל פניו את כל היסודות אשר אינם דרושים לו, כמו מלא הצמח הזה את כרשו בכל למודי חכמת החימיה וכמו על פיהם בחר דרכו, תחת אשר הטבע המת לא יעצר כח לעשות כמעשה הזה; והדבר השני הוא כי החימיה הארגאנית עושה גם היא את מעשיה על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד החנקי ויסוד־הגחלים, כאשר נוכל גם אנחנו לעשות, ואך בזאת נפלאה היא בעינינו כי על פי ארבעת היסודות האלה תעשה לה רבי רבבות מינים ויצורים מבלי כל קץ ותכלית, תחת אשר אנחנו לא נבין לעשות על פיהם בלתי אם את המעט אשר העברנו לעין הקורא בפרק הקודם. –

הלא חמודות הן הידיעות האלה בדבר החימיה האָרגאַנית, ואולם גם ערכן רב מאד מאד, ותועלת גדולה יוצאת על פיהן לאור, כאשר הקורא יראה וכאשר ישפוט שפוט.

לד. מעט חימיה ארגאנית

שלשה דברים ישנם אשר לראש פנה הם לפני חוקרי החימיה הארגאנית וכל מעיָנָם אך בהם.

ראשית דבר מצאו כי ערך החימיה הארגאנית רב וגדול מאד למען עבודת האדמה ולמען דעת סגלותיה ותכונותיה, ותחת אשר עד היום ידעו אך מעט מן הנסיונות אשר עשה האכר בעבדו את אדמתו ותחת אשר בעמל רב ובמשך שנים רבות למדו לדעת את מקור האדמה הפוריה ואשר לא פוריה, למען בוא עד חקר השדה ויבולו, עד הזרע הזרוע, עד הפרי אשר ישא ועד חקר הדמן והחמרים הדרושים בעבור הצמחים, תחת כל אלה הנה בא עתה בעל־החימיה בתורתו אשר בידו, היא תורת ידיעות הטבע, לעבוד על פיהו את שדהו, והידיעות האלה, הן ידיעות החימיה האָרגאַנית. – בעל־החימיה יפריד ויפרק על פי החימיה את כל הצמח הצומח למען דעת את היסודות אשר לו: הוא יודע לבטח כי לא בקסם ולא בכשפים באו היסודות האלה בקרב הצמח ואך בדרך חימי באו אליו מן האויר ומן האדמה למען היות לו למאכל. ואחרי אשר ידע את היסודות ההם, ידע גם את יבול האדמה ותכונתו, הֲשָׁמן הוא אם לא, היפרה אם ימעט, ואחרי קחתו לו גם גוש עפר לבוא עד חקרו על פי חכמת החימיה, אז ידע לענות גם לכל שואל: צמח זה יעשה באדמה הזאת וצמח זה ידרוש לו אדמה אחרת! – אכן בחקרו ובמצאו האדמה אשר לפניו איננה כראוי. אז ידע את כל החמרים הדרושים לאדמה ההיא למען תת כחה; הוא יקח על ידו גם כל דמן וגם כל זבל למען חקור ודרוש אחריהם ולא יקוץ מפניהם; ביד חרוצים יבקר לדעת את משפט היסודות אשר עליו להוציא מן הדמן או אשר עליו להוסיף למען היותו לברכה לאדמתו, והאכר העומד עליו ומחכה לעצתו, ישמע בשממון ובתמהון בצוותו אותו לאמר: קח לך הפעם את הגיפס לשימו בתוך הדמן! קח לך הפעם סלת־עצמים לשום ולערוב אותה עם הזבל! לא תקח הפעם לשדך כל דמן היוצא מבעלי־חיים! שנה אחת תשבות את שבתך בשדה האחד ותחת הדגן תזרע הפעם סובים! השדה השני לא ידרוש בשנה הזאת כל יסוד חדש בעבורו, כי עוד די והותר לפניו, ואך יען כי יסודות אחרים בו אינם כמתכנתם למען אשר יוכלו לקבל את שפע הגשם, לכן לא יצמח ולא יעשה פרי, ובכן נטל עליך לקחת לך הפעם מי־חמצי־גפרית תחת הדמן, ותשפכם על פני השדה, למען אשר יתרככו היסודות ולמען אשר יהיו לאכלה לפי הצמחים! – אמנם כן! החימיה אשר לעבודת האדמה נושאת רב ברכה בקרבה וטובה גדולה צרורה בכנפיה, ואין ערוך לערכה אם תמצא לה מסלות גם בקרב המון העם; אבל כהיום הזה נטל על כל איש משכיל דורש את הטבע ללמוד ולדעת את עבודת האדמה ומשפטיה, ואולם לא בשדה ולא בעבודה ילמד האיש כיום את המשפטים האלה כי אם בחדר למודיו בשמעו לקחו מפי בעלי־החימיה, ואך אחרי כן יבוא אל השדה להיות לו לאדון, ובעינים פקוחות יראה עתה כי כל הנפלאות אישר הזה מאז מעולם על פני שדהו, אך חקים קימים ומשפטים נאמנים הם אשר לא ימוטו לנצח!

. הדבר השני אשר תשים החימיה האָרגאַנית לפני חוקריה לענות בו, הוא הדבר אשר על פיו נצליח להוציא למעננו מחיק הצמחים ובעלי־החיים חמרים חמרים שונים ויסודות חדשים אשר לא שערנו ולא עלו על לבנו מאז מעולם. העולם החי נושא בקרבו מינים לרבבות אשר אין מספר ואין חקר להם, ויום יום נוכל להוציא מחיקם יסודות חדשים אשר לא ידענו דבר על אדותם עד היום, והמינים האלה עלו בעשרת השנים האחרונות עד מספר אשר אין לו קץ, ואך אנשים יחסרו כיום, אנשים נבונים ויודעים אשר יתנו למינים ולחמרים החדשים האלה תוצאות, והשומע ישתאה בשמעו כי כה עצום מספרם עד אשר נחסר שמות לקרוא להם – כי ימים באים והחמרים החדשים האלה יהיו לתועלת ולברכה לדור יבוא והמצאות גדולות תצאנה מחיקם ואוצרות רבים שמורים לבעליהן! – הנה כי כן נקח לנו למופת את המין הנודע בשם חמצי־פירא־גאלוס הדרוש מאד לכל העושים במלאכת הפוטוגראפיה ואשר מחירו רב מאד (מחיר כל לאָטה יעלה עד שני טהאלער וחצי, ולפי זה גדול מחירו פי חמשה ממחיר הכסף), עד שקם בימים האחרונים איש יודע חכמת החימיה וחפצו צלח בידו להוציא את היסוד הזה מחיק חמץ העשוי מן העץ, ויש תקוה כי ירד מחיר אחיו הבכור עשר מעלות אחרנית והחמר החדש ימצא לו מסלות להמצאות חדשות, תחת אשר בהיות מחירו גדול, לא יכלו החכמים לגשת אליו לנסות בו ולעשות דבר⁶ – כדבר הזה נמצא גם בפנותנו אל המין הנקרא אנילין; חכמי החימיה הקרו ודרשו ויעשו להם את המין הזה גם על פי עטרן של אבני גחלים ויכנוהו בשם קיאַנאָל, ואולם בימים האחרונים חקרו מחדש וימצאו כי אם יתנו גם חמרים חימיים אחרים אל תוך החמר הזה אשר עינו כעין נוזלים בני שמן ואשר כל צבע אין לו, אז יצאו להם צבעים נהדרים אשר אין ערוך ליפים; ואמת נכון הדבר הזה! כי כהיום הזה נמצא את רוב הצבעים אשר לאֹדֶם ולתכלת ולארגמן, עשוים על פי האַנילין הזה, וכל בגדי המשי ובגדי הצמר המשוחים בצבעים נהדרים, יקומו ויהיו לרגליהם,

* * *

ועוד לנו שלישיה במרחבי החימיה האָרגאַנית.

לה. התועלת אשר בחיק החימיה האָרגאנית

הענין השלישי אשר נִתּן לחכמי החימיה האָרגאַנית לענות בו הוא הענין אשר על פיו נטל עלינו להתחקות על שרשי הצמחים למיניהם לדעת מה יהיה משפט חבוריהם כאשר נעזוב אותם לנפשם, לצמוח על פי חקי הטבע לבד מבלי שית עליהם נוספות בידי אדם, או במה ישונה משפטם אם נוסיף עליהם כהנה וכהנה גם חמרים ויסודות אחרים ובמה ישנו את פניהם; והברכה אשר הביאה החימיה בדרך הזה גדולה מאד מאד, ואין קצה להמון הטובות הצרורות עוד בכנפיה ותהיינה לברכות לראש דור נולד.

־ הן לא רחקו עוד הימים מאחרינו, ימים אשר אכלנו את פרי הצמחים כאשר הושיטה אותו יד הטבע לנו, מבלי לשנות אותו מעט או הרבה, ואך כאשר יצאו החוקרים בלהטיהם לבקר את הצמחים על פי החימיה, אך אז נוכחנו לראות כי עוד כביר תמצא ידנו לשנות את הצמחים האלה לטוב ולעשותם למינים חדשים. – הלא זה אך כארבעים שנה, ואבותינו לא ידעו כל תחבולה וכל עצה בלתי אם להביא מארץ רחוקה, מארץ הודו, את קנה־הדבש לעשות בו את הצוקער; ויקם דור חדש ויעש לו את הצוקער גם על פי לפת ושאר ירקות, הוא הצוקער הנמכר עתה בכל מקום ומקום, ויש תקוה כי בנסות חוקרי החימיה עוד הפעם את כחם, יצלח חפצם בידם לברוא לנו את הצוקער ולמכרהו בחצי המחיר אשר כיום. – החימיה תהפוך ביד חרוצים את העץ לעשות ממנו חמץ, כאשר עיני הקורא תראינה עוד; החימיה תהפוך את תפוחי האדמה לעשות לנו קמח, והקמח הזה יהיה לנו גם לגומי, והגומי לצוקער, והצוקער לאַלקאהאל, והאלקאהאל לעתר ולחמץ.

הנה כי כן נראה כי כחמר ביד היוצר כן הם הגופים למיניהם ביד החימיה הארגאנית לעשות בהם ולשנות אותם ולברוא בם חדשות! – החלק הבא הוא החלק השביעי מספרינו, ישא מדברותיו על שלשת העניינים אשר העברנו עתה לעין הקורא, על ראשי מראות החימיה אשר בעבודת האדמה, על החמרים החדשים אשר יוָלדו על פיה, ועל השנויים הרבים אשר תברא ואשר תשית נוספות על החמרים שכבר ישנם – אכן עוד כפלים לה לתושיה, אם נשים לב כי על פי החימיה הזאת נצליח לשום עין גם אל קרב החיה והאדם, לדעת את הנעשה במשכיותיהם פנימה, ואת סתרי חדרי הבטן, ויש תקוה כי עוד מעט וכלנו נדע גם את שרשי כל המחלות והמכאובים וגם את כל הרפואות נדע למען רַפֵא בהן את החולה ולהשיבו לאיתנו.

אכן אמת נכון הדבר, רב מאד ערך החימיה האָרגאנית, למען חיי האדם ודעת סדרי החיים בקרב הנפש פנימה! על פי החימיה נדע את משפט שאיפת האויר ומה יעשה בו; על פי החימיה נדע עתה פשר דבר להבין מדוע יהיו לנו אך מינים אחדים לאכלה ומינים אחרים פגול הם; על פי החימיה נדע עתה את כל מזונותינו, איש איש ומקומו המיוחד לו. בגופנו, אי זה הוא המגדל את שערותינו ואי זה המזון המגדיל את עצמותינו, איזה לצפרנינו ואיזה לשִנינו, איזה לעורקינו ואיזה לחלבנו; על פי החימיה יעלה עתה הרעיון על לבנו לדעת איככה נחזיק את גופנו על מכונו ואיככה נשחיתנו, איככה יחלה ואיככה, ירפא; על פי החימיה תקום לנו עתה דעת תורת הרפואות, למען יראה הרופא בעיניים פקוחות ולמען לא יגשש כעור קיר, ולכל הארץ יהיה אור גדול ואין פרץ ואין צוחה!

הכחות הנסתרים בטבע

א. החימיה אשר לעבודת האדמה.

החימיה אשר לעבודת האדמה הציבה לה מטרה אחת אל מול פניה, והיא נכבדה מאר: לכונן אל חקר החיים אשר לכל הצמחים בארץ, לבוא עד תכליתם ולדעת מה שרש בארץ גזעם, במה כחם גדול ובמה ישגשגו ויגדלו וייפו בגדלם, למען אשר יוכלו החכמים לדעת את משפטם ואת משפט כלכלתם די באר על פי מוסדות החכמה, ולמען אשר יוכלו להראות באצבע איזו היא הדרך הישרה שעל פיה יוכל האדם לעזור אחרי מעשה ידי הטבע עזר לא מעט, לתת את צמח השדה לרבבה ולמהר אותו לעשותו בטרם בוא עת פקודתו אשר שומה לו מפי הטבע.

אכן חקרו ודרשו החכמים היטב היטב, ותוצאותיהם נכבדות כיום הזה, לאמר:

כח צפון ונעלם מאתנו פועל את פעולתו בקרב הצמח פנימה, ואנחנו לא נדע עוד שחרו ומשפטו, והנטיה הנתונה לאבות היסודות החימיים להתחבר איש אל אחיו כפעם בפעם, הנטיה הזאת שונה היא בקרב הצמחים מן הנטיה אשר בקרב הטבע המת, ותהי עוד להפך, כי כל הצמחים וכל הנטיעים יזלו לשנות דרכם מדי אשר יתחברו חמריהם התחברות חימית ויבראו להם על פי החמרים האלה מינים חדשים ואחרים מאשר תברא לנו יד החימיה המתה. אכן אין אתנו יודע עד מה אם לא כח חדש וטמיר ישלט פה שלטת וכל שיח וכל שיג אין לו עם הכחות אשר כבר קראנו בשמותם, ואף גם זאת נסתרה מנגד עינינו אם לא כחות רבים יצאו פה לפעלם לעזור איש את אחיו, והחימיה והאור והחום והעלעקטריות והמאגנעטיות גם יחד התחברו לעשות מעשיהם זר מעשיהם. – עוד רבים וכן שלמים מן החכמים נקובי בשם יעמלו לתת פשר לדבר, ודעותיהם שונות מאד, זה בכה וזה בכה, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נשעה ולא נפן אליהם: כי אך הנסיון לבד הוא מעוזנו, ואת אשר ראו החכמים ובעיניהם בחנו, אותה נעביר לעין הקורא,

ואלה המה המראות אשר ראו ואשר בחנו החכמים בעיניהם:

בקרב כל פרי למינהו צפון הזרע לנטע חדש, אשר יוליד גם הוא בדמותו כצלמו, בהיות דרכו נכון לפניו, ומלבד הזרע הזה טמונים בחבו גם מיני מחיה מזן אל זן; אמנם רב אדם יחשוב כי מיני מחיה אלה אך נתונים נתונים הם אל פי האדם להיות לו לאכלה ואך בעבורו נבראו והוא לא כן. מיני המחיה אשר לעדשה, אשר לפול ואשר לתפוח או לכל פרי אשר יהיה, ידי הטבע עשו אותם למען היותם לראשית מאכל לפי הנטע הנולד, אשר זרעו טמון עתה בחיק הפרי ההוא; וכמו אשר ידענו כי לא יגיח הילד מרחם הורתו בלתי אם שדיה נכונו וידי הטבע מלאו את עטיניה חָלב למען היותו למחיה לפניו בראשית הימים, כן לא יגיח הזרע מרחם הצמח בלתי אם יקדם הפרי את פניו להיות למחיה לפניו בראשית ימי חלדו, וכמו אשר נדע כי חַלֵב הפרה איננו בעבור האדם כי אם בעבור העגל הרך, ואנחנו אך עשוק נעשוק את ״כבשת הרש״ הזאת ברגע אשר נראה כי העגל יעצר כח ללכת ולתור לו מרעה אחר, כן נוציא גם את המשפט כי כל פרי למינהו אשר יבוא אל פינו לא בעבורנו נברא ולא מאשר לנו נאכל כי אם מן הגזל, בקחתנו לנו לעין השמש את המזון הנברא בעבור הזרע הטמון בחיק הפרי. ונאכל את הפרי ואת הזרע גם יחד על קרבם ועל כרעם; ואולם דור לדור יביע אמר: כל פרי למינהו הוא כחלב האשה להיות למחיה לפני הזרע הטמון בחיקו!

הבה נא ונלכה לקראת הנסיון למען אשר נראה את הדבר הזה באר היטב:

אם נקח לנו גרעיני שעורים לשום אותם אל תוך כלי ולתת עליהם מעט מים ונניחם למשמרת במקום חם, והיה כאשר יעמדו ימים אחדים, יראו עינינו כי יעלו ויצמחו מפי כל שעורה ושעורה צמחים רכים, ומתחת להם יסֻבכו שרשיהם בדמות חוטים דקים ויסתעפו הנה והלום, ואנחנו הלא נראה בזה כי עלו הצמחים הרכים האלה באפס יד ובלי מזון ומחיה ואך מפי גרעין השעורה לבד הם חיים בהיות הגרעין הזה רטוב במים, ולא גרגיר השעורה יהיה לנו לשבלת כי אם הזרע הרך הצפון בחיק הגרגיר הזה פנימה, וזו כחו צפון ממנו וצפון בו שנים רבות, ובחיקו ישכב ובחיקו ינום כל הימים אשר לא העברנו אותו במים, ואך בבואו במים ובהיות עליו יד החום, אז יתעורר הכח הטמון הזה מתרדמתו, וגם מזון וגם מחיה ערוך לפניו מאתמול, ויהי הזרע לצמח צומח.

או אז יאכל הצמח את גרגיר השעורה וילחך אותו סביב סביב עד תמו, ואחרי כן יעצר כח להכות שרשיו אל תוך מעבה האדמה להוציא משם מחיה לנפשו, ואך בבקשו ולא ימצא, אז תמות יונקתו בעודנה באבה, והצמח יבול אף יתום לשחת. ובאשר נפל לא יוסיף לקום.

על פי שנים דברים יחיה הצמח, על פי החום והמים; ואולם אנחנו הלא אחת נדע כי החום והמים גם שניהם לא יחשבו על מיני המחיה והכלכלה, כי החום לבדו אך יעיר ויעורר את החיים בקרב הצמח, והמים אך רכך ירככו את המזון למען אשר יוכל לאחוז דרכו לבוא אל פי הצמח הרך פנימה – ואם לדברים קטנים כאלה נקרא חימיה? אכן אם נשוב רגע ונשים לב אל משפטי החימיה ומעשיה בכל אשר תפנה, לרעת כי אך בזאת, תתהלל המתהללת הזאת בעשותה לה מינים הרשים מקרב מינים אשר היו, ואף גם זאת, כי מן הזרע נעשתה פה לעינינו גם שבלת וגם שרשים רבים, הלא נשוב נתפלא בה, ובפה מלא נודה כי אך יד החימיה היתה בזה והיא צותה ונבראו. אמנם נלכה נא רגע מזה ונבוא אל בית חרשת המלאכה אשר כוננה לה החימיה בקרב הצמח פנימה, ואת אשר נראה אותה נשמור להגיד.

ב. בית מלאכת החימיה בקרב הצמח

אם משל הוא ונקבלהו! בקרב הצמח פנימה כוננה לה יד הטבע כעין בית־מלאכה, קטן ונפלא, ושם תעשה החימיה בחפץ כפיה באדם העושה על הָאָבְנָים; והגדול מכל הנפלאות האלה הוא כי בית המלאכה הזה גם הוא אך בריאה הוא אשר בראה לה החימיה ואשר ממנה תוצאות לו.

על פי החימיה עומד הצמח ובורא את נפשו הלוך וברוא מרגע לרגע, ואם יש את נפשנו לקרוא שם לכח הנסתר הזה אשר בקרב הצמח ולכנות אותו ״בעל־החימיה״, כאשר נכנה את כל איש היודע את הדעת הזאת, או אז נוסיף ונחליט כי הצמח הזה הוא אך המעון אשר אוה לו בעל־החימיה הנפלא הזה לשבת בו, ואולם כל המראות אשר נראה בו יעידונו כי אך הלוך ילך בעל־החימיה הזה לקחת לו מינים וחמרים מן החוץ ועל פיהם יברא את הצמח. כל בעל־חימיה ילוד אשה יקח לו את הגפרית ואת הכסף החי לעשות בס את הצינאָבער, ובעל־החימיה הנפלא היושב בסתר הצמח, יקח לו את החמרים אשר נכנה אותם בשם, ובם יעשה את הצמח; ובמה אפוא יבדלו שניהם? הלא אך רק כי בעל־החימיה ילוד האשה הלוך ילך לאסוף לו בידים את כל חמר וחמר הדרוש למעשהו, הוא ולא על ידי שליח, לעשות בלהטיו ולקנות תחבולות למען אשר יתחברו יחדו, ואחרי כן יבוא אל מטרתו, תחת אשר בעל־החימיה המסתתר יקח לו את הצמח עודנו בסר, להיות לו לעזר, ועל פיו יאסוף את החמרים הדרושים לו מן החוץ, למען השלים את הצמח ולעשותו כליל – וזאת היא פליאתו!

אכן נעזוב נא את התעלומות האלה אשר אין לנו חלק בהן ונבקש משפט:

מה זה צמח? – הצמח הוא קבוצת חמרים מתים, אשר קמו לתחיה להיות חיים וקימים אחרי אשר היו לאכלה לפי הצמח הנולד ההוא. – אם יבוא איש יודע דעת החימיה לתור אחר אחד הצמחים אשר יהיה, וימצא כי הצמח ההוא נעשה ונברא על פי יסוד־חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, הנה הצדקה אתו להשמיע משפט כי אך יסוד־חמוצי ויסור־מים ויסור־גחלים יש עתה לפניו, והם חיים וקימים המה לעיניו עתה על פי התחברות חימית כחקיה וסדריה; ואך יען כי החמרים האלה היו בראשונה אך מזון לנפש הצמח, לכן נוציא משפט כי אך המזון הוא שקם ויחי לפנינו והוא שנה את מראהו ויהי לצמח צומח.

אבל פלא הוא ויהי לפלא! החמרים האלה מוכנים להיות למאכל ולמחיה לפי הצמחים, ידי הטבע כבר עשו אותם מטעמים והכינום מבראשית להיות מתוקנים ועשוים על פי חקי החימיה וראוים לדבר, ולו נאמר אנחנו לעשות אותם בידים ולהאכיל בם את הצמחים אחד אחד, לא יצלח חפצנו בידנו, אם נשים את אחד הצמחים אל תוך כלי ואנחנו בנפשנו, נדע כי היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים הם הם המזונות הדרושים לכלכלת הצמח ההוא, ונביא גם אותם אל תוך הכלי, יהיה כל עמלנו לשוא, והצמח יבול ויתם לשחת, יען כי יד החימיה לא היתה בם לתקנם מבראשית כראוי להם ולחברם התחברות חימית; לא החמרים הם אבן־הפנה, כי אם מעשה הרכבתם, והיה אך אם התחבר יתחברו היסוד החמוצי ויסוד־המים יחדו להיות למים, ואחרי כן יבאו אל תוך הצמח, או אז נבוא גם אנחנו אל מטרת חפצנו, בהיותם עשוים עתה להיות למזון לפי הצמח; וכן אם התחבר יתחבר יסוד־הגחלים והיסוד החמוצי גם יחד להיות לחמצי־גחלים, ואחרי כן יבואו אל תוך הצמח, או אז יהיו לו לאכלה; וכן אם התחבר יתחברו יסוד־המים והיסוד החנקי להיות יחד לאמאָניאק בטרם יבואו אל תוך הצמח, ואחרי כן יבואו בו, או אז יהיו מעדנים לחכו; וכן משפט כל החמרים, איש איש אשר יבוא אל פי הצמח, כקאליום וכנתריום, כקאלציום וכפֿאָספֿאָר וכדומיהם, אם מבראשית תהיה בם יד החימיה לעשות את התהברותם, אז יהיו למחיה לפני הצמח.

התורה היוצאת לנו מן הדברים האלה אחת היא: היסוד החמוצי ויסוד־המים, היסוד החנקי ויסוד־הגחלים ועוד חמרים אחדים ומעטי ערך, הם הם היסודות אשר על פיהם נברא הצמח, ומזונותיו הם החמרים ההם שהתחברו יחדו להיות למים ולחמצי־גחלים, לאמאָניאק ולמיני מלח רבים ואחרים.

ומה ידיעת עבודת האדמה שואלת מעמך? כי אם לדעת אשר נחוצים ודרושים מאד מאד יסודות המזונות ההם במעבה כל אדמה פוריה, ואם לא, לא תזַרע האדמה ההיא ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב; אם תחסר האדמה אח מאחד מאלה החמרים אשר אמרנו, אז ימות בלא עתו גם הצמח הכי נכבר וגזעו מארץ ישרש; ואם נמהר ונחיש להעלות לו ארוכה, נטל עלינו להביא בידים את החמרים האלה מבחוץ ולשימם אל תוך האדמה.

אכן עת לנו עתה להעביר לעין הקורא את משפטי מזונות הצמחים ואפני האכילה, למען אשר הנבון תחבולות יקנה לדעת במה יוכל להקל את משא המזונות האלה ובמה יחיש ימהר מעשהו להוציא צמח ולעשות פרי חיש ומהר ולגמול אותו בטרם בוא חבלים לו מידי הטבע.

ג. הצמח ומזונותיו

הצמח אוכל ושותה ככל בעלי החיים, ולכן ידענו כי הטבע שם פֶה לו, וכלי מאכל נתן לו לאכול כאחד מאתנו או כאחד מבעלי החיים, והיה אם נבקש ונתור לדעת מה משפט הפה הזה ומה דמות נערוך לו, נמצא כי שרשים נתנו לצמח, אשר על פיהם יינק (העברי בשפתו יקרא להם: יונקות), ועלים נתנו לו אשר על פיהם ישאף רוח.

על פי שרשיו הדקים יאכל הצמח את לחמו; ולכן דעת לנבון נקל כי לא מאכלים קשים יבאו אל קרבו, כמאכלים אשר יאכל האדם והבהמה, כי אם נוזלים לבד. – אבל אנחנו אשר אחת ידענו כי יסוד־הגחלים הטהור איננו נוזל, וגם עצור לא נעצר כח לעשותו ולהפכו לנוזלים, אנחנו הלא נשאל, איכה יגיח הצמח את המאכל הזה אל פיהו, ואשר בלערו לא יחיה, והוא כבד ממנו, לא יוכל לאכלו כל ימיו? – אכן לא את יסוד־הגחלים יאכל הצמח כי אם את חמצי־הגחלים; יסוד־הגחלים יתחבר התחברות חימית אל היסוד החמוצי ויהיו יחדו למין אויר אשר נקרא לו חמצי־גחלים, ואותו ישאף הצמח אל קרבו על פי עליהו, אף יינק אותו על פי שרשיו מקרב המים אשר מתחת לו, כי גם המים יעצרו כח לבלוע אל קרבם את חמצי־הגחלים למרבה.

אמנם לא יוכל האדם לראות בעיניו את המעשה בהעשותו ואת חמצי־הגחלים אשר יינק אותם העלה הלוך וינוק, ואולם על פי קרן־חזות המגדלת מאד, ראה יראה את כל ונוכחת: העלה יהיה נגול לפניו כספר, ובו יחזה כי הוא איננו בן חמר אחד מקשה כלו. כי אם תאים בו. תאים על פני תאים, ובהתאים פנימה נמצאים רסיסי טל, ומראיהם איננו ירוק כי אם לבן כמראה המים, ואך פה ושם מפוררים ומפוזרים גם נטפי ירק, זעיר שם זעיר שם, כי נתן האור את פעולתו בם ויעש אותם ירקרקים, והם דקים וקטנים עד בלי תכלית, וצפופים ונדחקים איש אל רעהו, עד אשר נאמין כי העלה ירוק הוא על פני כלו, אם נסיר רגע את קרן־החזות מלפני עינינו; ואולם אם נקח לנו קרן־החזות מן המובחרות והחזקות מאד, הלא נראה כי רֶוח יש בין כל תא ותא, והירק איננו בן חלק אחד, כי אם מפוזר ומפורד בין התאים, ובקיעים וסדקים לכל עלה ועלה באין מספר, ודמותם כרמות פני האדם הפתוח לשאף רוח־ועל ידי הפיות האלה ישאף הצמח את חמצי־הגחלים הנמצאים בקרב האויר!

הלא לא אחת ושתים אמרנו כי האויר אשר יחיה האדם והבהמה בו, או אשר יבולו ויאבדו בו יסודות בעלי החיים ויסודות הצמחים, האויר הזה אוגר בקרבו חמצי־גחלים הרבה, חמצי־הגחלים האלה פורחים ומשוטטים בקרב האויר, מבלתי התחבר אליו התחברות חימית, וכחנו אתנו לאגור ולאסוף אותם לנו בעת אשר נחפוץ; אם תקח לך מעט מי שיד אל תוך כלי ותעמיד אותם למשמרת לעין האויר, וראית ונוכחת כי עלה תעלה שכבת לבן דק מחספס על פני המים ואחרי כן תלך ותצלול בתוך כלי עד היסוד בו, יען כי השיר אשר נמס במים, משך אליו את חמצי־הגחלים אשר באויר ויהיו יחדו לשכבת קרטיקון, ושכבת הקרטיקון הזאת ירדה עד למטה. והיה כדבר הזה גם פה, כי יינקו הצמחים אל קרבם, דרך העלים, את חמצי־הגחלים, ואת היסוד החמוצי יפליטו, וחמצי־הגחלים האלה הם למחיה ולמזון לפי הצמח להחיותו ולהחזיקו כפעם בפעם. – אלה המה חקי האכילה על פי העלים, וחי הצמח בהם, כי העץ אשר נבלו עליהו ויפלו ואין, דמיונו כאיש זקן בא בימים אשר שניו נתעו וכח אין בו למלט משא אכילתו, כי בטלו הטוחנות והוא צופה ומביט לקראת יומו האחרון.

אכן לא על העלים לבדם יחיה הצמח. האויר אשר בחוץ יכיל בקרבו גם יסוד חנקי וגם יסוד חמוצי, והם גם הם יהיו למזון ולמחיה לפי הצמח, ואולם לא דרך העלים המה באים ונכנסים, כי אם דרך מבוא השרשים, ויש רגלים לשפוט, כי בהיות היסודות האלה בודדים בקרב האויר ובלתי מחוברים יחדו, לכן לא יגיעו אל תוך הצמח דרך העלים כי אם דרך השרשים, השרשים האלה הם בעלי פיפיות, וכחם אין אתם לאכול כי אם לשתות ולינוק בלבד, ולכן נטל על המאכלים להיות דקים ומרֻכּכים במים היטב היטב, ואשר על כן יהיה גם משפט חמצי־הגחלים ככה, כי בטרם יגיעו לבוא אל פי השרשים, ירטבו במים, ומהם נתונים נתונים חיים חדשים אל הצמח הצומח, וגם העץ אשר בטלו טוחנותיו בנפול עליהו, ובהיותם למשסה בידי התולעים, לא יתום לשחת ולא ימות עוד גזעו, כי עוד שרשיו נפתחו אל יבלי המים אשר במעבה האדמה לאכול ולחיות על פיהם, כאשר יראה הקורא בפרק הבא.

ד. כלכלת הצמח על פי שרשיו

גם המים וגם האמאָניאק וגם מיני המלח האחרים יפלסו להם נתיב לבוא אל הצמח פנימה, על פי השרשים המסובכים במעבה האדמה, אשר יינקו הלוך וינוק משדי תנובתה; ואולם פן יהיה דבר עם לבב הקורא לחשוב כי משפט היניקה הזאת כיניקת הילד היונק משדי אמו, לכן עוד דברים לקחנו עמנו על אדות הצפונות האלה, והזהרנו אותו מן השגיאה ויבין אותה בטרם קננה קן בלבו.

רב אדם יחשב כי השרש יינק את המים אל קרבו, כאשר יינק פס ניר רך ומנומנם את המים אל קרבו בהטבלו בם אך בקצהו האחד והמים הולכים ונבלעים ומתפשטים על פני כלו; או כאשר יינק פת צוקער את נטף הקאפֿע אל קרבו ברגע אשר אך יגע בו הנטף בקצהו האחד, והוא לא כן. ואולם לא אך בקרב ההמון מצאה השגיאה הזאת קן לה, כי גם הנבונים והמלומדים אנשי השם הלכו בדרך הזאת מדחי אל דחי, וזה אך מעט אשר כוננו החכמים אל חקר הדבר הזה ויבאו ער תכליתו.

גוף הצמח עשוי תאים תאים למכביר, כאמור, וקירות התאים האלה דקים עד למאד, ואין צנור ואין דרך לבוא מן התא האחד אל התא השני, ואולם הטבע השקה את התאים האלה נוזלים, אף כי אין יוצא ואין בא בם, והנוזלים האלה עומדים ותלוים בהם מבראשית; אבל סגלה נתונה לקירות האלה, להפליט מקרבם את הנוזלים כעין יזע, ולקבל תחתיהם נוזלים חדשים, והמלאכה הזאת תקום ותהיה ברגע אשר הנוזלים בתא האחד יהיו שונים בטבעם ובמזגם מן הנוזלים אשר בתא השני; ומדי אשר יהיו שונים איש מאחיו כן ופליטו וכן יקבלו, חליפות חליפות, איש איש משכנו הקרוב אליו, עד היות הנוזלים בקרב שני התאים דומים יחדו, תורה אחת וחקה אחת, כי אלה המה משפטי התערובה אשר שמנו אותם לפני הקורא זה כבר, ואשר החכמים יקראו לה שם ״דִיפוּזִיאָן״. – והיה אם נשים עתה פנינו אל הצמח ומשפט כלכלתו, נמצא גם פה כדבר הזה: המים החודרים אל תוך שרשי הצמח, יולידו תנועה ושנויים רבים בקרב התא הראשון פנימה, להפליט ולקבל נוזלים אחרים וחדשים ולהוציא ישן מפני חדש, והתא הנשען על ידו יעשה גם הוא כמעשה הזה, ואחריו גם השלישי והרביעי, איש מפי איש, איש מפי איש, וכן תקום התנועה הזאת בקרב כל התאים יחדו עד למעלה ראש ועד בוא המים החודרים מתחת לגזע עד מרום העלה האחרון ועד קצהו אשר ממעל לו, כי הנוזלים החדשים חודרים והולכים, והנוזלים הנושנים והפסולים יוצאים ועוברים, ואחרי כי כל המים אשר בארץ ואשר מתחת לארץ נעשים אך על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים, לכן נדע כי באו היסודות השנים האלה אל לב הצמח פנימה להקימו ולהחיותו, ולמען הִבָּנוֹת מהם.

אבל רוב הצמחים לא אך על פי היסודות האלה לבדם יחיו, כי אם גם על פי היסוד החנקי, ואת היסוד החנקי הזה לא יקחו להם מקרב האויר, אם כי נמצא בו למכביר (כי ארבעת חלקיו יסוד חנקי הם), בלתי אם מקרב האדמה על פי השרשים, אחרי אשר התחבר יתחבר אל יסוד־המים אשר שם, להיות לאמאָניאק. – האמאָניאק הוא מין אויר הנולד מפגרי בעלי החיים בכלותם ובהיותם לרקבון, וריחו בותק וחודר מאד, והמים עוצרים כח לינוק ממנו במדה גדולה למאד, כי כל חלק מן המים יוכל לכלכל בקרבו עד כדי 700 חלקים מאויר האמאָניאק, כמין האמאָניאק העשוי גם נוזל, הנמצא להמכר בבתי המרקחת. – אמנם הדמן אשר על פני השדה, אשר מכל רקבון ומכל פליטת פגרי החמרים לֻקח ואשר יובא אל תוך מעבה האדמה, הוא יביא לרגליו גם את אויר האמאָניאק להפיצו אל כל סביביו; וכן גם בקרב הרוח אשר סביב לנו נמצא מין האויר הזה, והגשם היורד על הארץ יאסוף ויצרור בכנפיו את כל האמאָניאק הזה להביאו אל תוך שרשי הצמח מדי אשר יינקו מן הגשמים האלה, וזה הוא הדרך אשר בו יבוא היסוד החנקי הדרוש בזה להגיע אל מחוז חפצו.

ה. איזו דרך נתן טרף לפי הצמחים?

עוד חמרים אחרים נעביר לעין הקורא, חמרים אשר נחשבו גם המה על היסודות שעליהם חיי הצמחים הטבעו, ואחרי כן נלך דרך קצרה ונבוא אל מטרת מאמרנו בדבר החימיה אשר לעבודת האדמה.

אם תקח לך עץ או תבן או כל חמר מחמרי הצמחים ותעביר אותם באש ושרפתם, אז תראינה עיניך את האפר הנותר לפניך לפליטה והוא לנצח איננו אכּל; אבל מבטן מי יצא האפר הזה ומתכנתו מה היא? – היסוד החמוצי ויסוד־המים, היסוד החנקי ויסוד־הגחלים, ארבעת אלה בהאכלם לא יולידו כל עפר וכל אפר ולא יותירו אחריהם כל שריד וכל פליט ואך בלולים יעלו באש בוער השמימה בדמות ילדי אויר, ואולם החמרים האחרים הנטועים בלב כל הצמחים, כחמרי העפר ורגבי השיד ומיני המלח, הם יולידו את האפר אשר לשון אש איננה שולטת בו; הקאליום והנתריום, השיד והמאגנעזיא, וכל כלי חבורי הברזל והיסוד החמוצי, או פֿאָספֿאָר וחמצי־גפרית, חמצי מלח וחמצי־גחלים, חמצי חצץ וכדומיהם המחוברים אל מיני חמרי המתכת ההמה, כל אלה יולידו את האפר למיניהו – ועתה אם חפץ תחפוץ לך לדעת את משפט האדמה ומתכנתה, הטובה היא למען הצמח אם לא, אז נטל עליך לתור ולחקור אחרי הצמח ההוא ואפרו השרוף למען אשר תדע גם את תכונת האפר נוסף על חמרי הצמח אשר ידעת; אפר החטה שונה היא מאפר תפוחי־האדמה ואפר עצי־התדהר שונה הרבה מאפר עצי גפר; כל הצמח למיניהו יוליד אפר מאפר שונה, הכל לפי יסודותיו הנטועים בו, ולכן הרבה עמלו, הרבה יגעו החכמים יודעי דעת החימיה לתור ולחקור אחרי כל אפר ואפר למען דעת את יסודותיו ואת הרכבותיו, את משקלו ואת תערובותיו בכל פעם ופעם, ומחקריהם גדולים ונכבדים מאד למען עבודת האדמה וחקותיה; כי יש אשר נמצא בקרב האדמה חמרים שהם מולידים אפר ורק החמרים האחרים שאותם מצאנו בקרב אפר אחד הצמחים הנשרפים לא נמצאו בה, ואז יעלה כל עמלנו לתהו וכל יד חרוצים לא תצלח להוציא את הצמח ההוא מקרב חלקת האדמה הזאת; ולכן אפוא יבחן האיש היודע את החימיה ויחקר בראשונה את אדמתו לדעת את מתכנתה למען דעת מה יהיה משפט הזרע אשר עליו לזרוע בחלקת האדמה ההיא, אם ראויה וכשרה היא למען הצמח אשר הוא חפץ בו אם לא – אכן לא לנו עתה לספר איזה דרך יבקר בעל־החימיה את אדמת שדהו ואיככה יעשה את מעשהו, יען כי רב לנו אם נשמיע כי בקחתנו לנו צנצנת מלאה עפר ונביאהו לפני אחד מחכמי החימיה הגדולים, והגיד לנו האיש הזה את דרכנו לבטח לדעת אי זה הצמח יצלח באדמה ההיא ויעשה פרי, והחמרים מה הם אשר עלינו לשית נוספות על האדמה ההיא למען יעלה ממנה הצמח אשר אנחנו חפצים בו. – ואולם חק אחר ישנו והוא נצב וקים בין החקים אשר לעבודת האדמה: יסודות האפר הדרוש לא יבאו אל קרב הצמח פנימה בלתי אם דרך השרש אשר במעבה האדמה, ויען כי השרש גם הוא לא יקבל כל דבר בלתי אם את המים, לכן נטל עלינו בראשונה להרך במים את כל החמרים ההם שמולידים אפר, ובזאת נדע כי החמרים ההם בהתחברם התחברות חימית בקרב האדמה פנימה איש עם אחיו, סרים הם למשמעת המים והמים שולטים בהם שלטת להרך ולהמס אותמו כפעם בפעם.

אחרי הדברים והאמת האלה מקום לנו עתה לבאר לפני הקורא מעשים רבים ממעשי עבודת האדמה אשר יום יום בעיניו יראה ומשפטיהם לא ידע, ואשר גם האכר לא ידע מה שרש דבר נמצא בהם, בעשותו אך מצות אנשים מלמדה: האכר העובד את שדהו, יחרוש ויפתח בראשונה. את אדמתו, לשדר את רגביה מרבצם ולהפוך אותם על פניהם גם הנה והלום, להביא אל מול פנינו את הרגבים אשר היו מתחת ולהטמין בעפר את הרגבים העליונים, ולמען מי ועל מה יעשה את אלה? הלא אך למען אשר יוכל הגשם המתחבר אל היסוד החמוצי שבאויר, לחדור עמוק עמוק אל תוך מעבה האדמה לפעול את פעולותיו כראוי, תחת אשר לא יעצר כח לחדור פנימה בהיות האדמה אחת וכל רגביה איתן. אם נמצאו במעבה האדמה חמרים איתנים שהם ראוים וכשרים להיות למחיה לפי הצמח הזרוע עתה, לא יועילו גם המה ולא יצלחו ער אם יתרככו במים למען אשר יוכלו לבוא ולחדור אל קרב הצמח פנימה; ואנחנו הלא ראינו כי יסוד־הגחלים גם הוא חמר איתן הוא, ואך בהתחברו התחברות חימית אל היסוד החמוצי, ישוב ויהיה למין אויר; אם נמצאו במעבה האדמה הרבה שרשים אשר נותרו לפליטה מן השנה אשר עברה, לא יועילו ולא יצלחו להיות למזון על פי הצמחים החדשים אשר לשנה החדשה, בלתי אם יתרככו ויומסו במים, ואך כאשר נפתח ונשדד את רגבי האדמה והשרשים בתוכם, אז ימצאו גם הגשם וגם היסוד החמוצי ידים לחדור בקרבם, והיה כשלוח היסוד החמוצי את פעולתו בהם, יעצרו המים כח להרך אותם, והמטר אשר נתך עליהם, יאסוף את יסודותיהם תחת כנפיו ויהיו למזון אל פי הצמח החדש. –

אכן פי שנים יתרון הכשר וברכה רבה בחיק הדמן והזבל המושלכים על פני השדה, ואין קץ לערך הדבר הזה.

ו. הדמן על פני השדה

אך נכבד ומאר נעלה הוא למען החכמים יודעי החימיה לחקור ולדרוש באר היטב את חלקי הדמן והזבל, למען דעת היטב את יסודותיהם ואת מפעלות כל חלק וחלק בם איש איש לבדו. – היאמין הקורא כי בעלי־החימיה הכי נכבדים והמפארים, לא נסוגו אחור מלבקר אחרי כל דמן ודמן, ובעצם ידיהם נקרו בכל מיני האשפתות ובכל סחי ומאוס ובכל מיני הזבל המעוררים געל נפש, למען בוא עד תכונתם? אכן רבות עשו החכמים האלה ורבות הועילו, כי כיום הזה ואנחנו יודעים את היסודות האלה למיניהם, למען הבין מי הוא זה ואי זה הוא הפועל את פעולתו בפני הזרע, ומיום אשר הלכו החכמים במחקריהם אלה מחיל אל חיל, כן הגדילה גם האדמה לעשות, לתת כחה ולהוציא פרי גדול יתר הרבה מאשר לפנים, ויש תקוה כי יבוא יום זיבול האדמה ותבואתה יהיו למכביר, כפלים מאשר הם עתה.

מה זה דמן? – הרמן הוא קבוצת צמחים שעלו בתהו ויהיו לרקבון ולבאשה, או גרמי בעלי חיים ושארית חמריהם אשר באשו ויהיו לרקבון; גם העלים הנובלים אשר נפלו מן העץ, ועשב צמחים רבים אשר על פני השרה, והשרשים הטמונים בחיק האדמה, כל אלה יכילו את החמרים אשר על פיהם תוכל יד הטבע לברוא צמחים חדשים, ואולם הם לא יועילו ולא יצלחו לכל מלאכה עד אם יבואו עליהם מים להרך אותם, וגם המים לא יעצרו כח לעשות את המעשה הזה עד אם יבואו החמרים ההם לרקבון ולבאשה ועד אם יהיו לחמר שחור אשר פי החוקרים יקבנו בשם ״הוּמוּס״, ואז אך אז יעלו ויצמחו כגן רטוב. כאשר תחרף הארץ, יפול העלה הנובל ארצה ופניו לא יהיו לו עוד, כי הפך הירק ויהי שחרחר אדמדם, ואחרי כן יהפוך שחור, ואחרי כן יהיה לפתים דקים כמסוס נוסס, ואחרי כן לאבק פורח, ובא הגשם על האבק הזה ונשא אותו בכנפיו ויביאהו אל תוך האדמה פנימה ושם תהיה קבורתו; וכמשפט הזה כן משפט כל הצמחים הנרקבים, ועל פני קבריהם בנתה יד הטבע את ביתה החדש, והם היו למזון לפי הצמח החדש. – אכן עוד יסוד אחר יחסר ההומוס ההוא, יסוד מיסודות החימיה הנחוצים להצמחים, והיסוד הזה דרוש ונחוץ הוא למען. כל החיים מאד מאד, – היסוד הזה הוא היסוד החנקי והוא לא נמצא בקרב ההומוס.

רוב הצמחים מכילים את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, ואולם האדם ובעלי־החיים מכילים גם יסוד חנקי הרבה, ומפיו הם חיים, ולכן לא יפלא הדבר כי כל הפרי אשר גם יסוד חנקי בו, רב ונכבד מאר ערכו למען האדם ולמען כל החיה והבהמה. – הגידה נא אפוא, הקורא, מדוע זה לא ישביעו מיני פרי וירקות את נפש האוכל כי אם מעט, תחת אשר הדגן ומיני קטניות יכלכלוהו וישביעוהו עד אפס מקום? הלא אך יען כי רוב מיני הפרי והירקות לא יכילו בקרבם את היסוד החנקי, תחת אשר הדגן ומיני הקטניות יכילו ממנו רב, ויען כי בשרנו אשר עלינו אך מפי היסוד החנקי יחיה, לכן נטל עלינו להביא מדי פעם ופעם אל קרבנו מיני מזונות בעלי יסוד חנקי, למען אשר יעלה וישגשג גופנו והיה בשרנו איתן. – אכן אם נחפוץ כי זרע הדגן וזרע הקטניות הטמון בחיק האדמה, יעשה פרי וישא ברכה, נטל עלינו להרבות את מדת היסוד החנקי על פני חלקת השדה ההוא, ויען כי אין יסוד חנקי בקרב ההומוס, לכן עלינו להביא זבל ודמן מבחוץ לזבל בו את שדותינו, ועל ידי המעשה הזה אנחנו מכניסים את היסוד החנקי אל פי האדמה, ולא יפלא עוד בראותנו כי במיטב הכסף יקנו בעלי השרות את גללי האדם ואת צפיעי הבקר ואת כל הרפש ואת כל הצואה, כי מפיהם הם חיים וכספם יושב להם פי עשרה. – היסוד החנקי הנמצא בגללי הבהמה, מתחבר שם אל יסוד המים והיה לאמאָניאק ואותו יבלע הגשם ונשא אותו בכנפיו והטילהו אל מעבה האדמה לבוא דרך השרשים אל פי הצמחים, וככה יהיה על נקלה למזון ולמחיה להם, ועל כן יקר מאד ערך הגלל, כי אף אם נמצא יסוד חנקי הרבה מאד סביבותינו גם בלעדי הגלל, אבל מי ראוי כמהו להתרכך ולהיות למסוס נוסס, לבוא כשמן בעצמות הצמח ולהיות לברכה בקרב הארץ.

אכן במקום ששם הראה הטבע את ידו הגדולה, שם אנחנו מוצאים גם את מעשי החכמים ומעשיהם הנפלאים! הלא הַסְכֵּן הִסְכִּין האכר מדור דור לזבל את השדה ולזרות דמן על פניו, ואולם אין איש אשר הבין בימים ההם מה כח לדמן הזה להביא ברכה עצומה ליושב הארץ, ומי נטע בו את הסגלה הנפלאה הזאת, ולכן לא ידעו במה יוכלו למלאות את מקומו בהעדרו ומי עוד יצלח כמהו; ויהי כל איש אשר לו שדה וחלקת אדמה, והיה לאיש הזה מקנה הרבה מאד וצאן ובקר ועבודה רבה, למען אשר יהיו הגללים נכונים לפניו מדי יחפוץ בם, לשטוח אותם על פני השדה להוציא את פריו, ואחרי כן היה הפרי הזה למאכל למקנה ההוא, ולעמל וליגיעה רבה אין קץ; ואולם כאשר מצאו החכמים כי אך האמאָניאק הוא המרגלית הטובה אשר בקרב הדמן ואך בשלו כל הטובה, חפשו וימצאו עוד חמרים רבים אחרים המכילים יסוד חנקי דים לזבל בם את השדה, ולרגליהם לא יבואונו עוד העמל הרב והיגיעה העצומה, – בקמח הלפת ובעצמות טחונות וב״גואנאָ״ יזבלו עתה כל יודעי החימיה את שדותיהם, וברכתם ותבואתם עצומה וגדולה מאד. האנגלים יזבלו בחמרים האלה וימצאו מאה שערים; במדינת זאכסען יזבלו בחמרים האלה זה כעשרים שנה, ואת הדמן לא יכירו ולא ידעו עוד, ויבול אדמתם יעלה ויגדל משנה לשנה, ושם חכמי החימיה מבורך בפיהם, וממדינה למדינה וממקום למקום יוצא שם החמרים האלה לתהלה, ועוד מעט ויברכו בם כל גויי הארץ.

ז. הדמן בהחקרו ובהדרשו

החימיה אשר לעבודת האדמה נתנה לנו שלומים ומלואים תחת הדמן אשר לקחו האכרים לפנים, ולא זאת בלבד, כי גם את הזמן ההוא לקחה ותכונן לחקרו היטב היטב, להשמיע גם את משפטו ואת מעשהו למען דעת להשתמש בו כראוי, והיה כבוא התורה החדשה הזאת בקרב המון העם ובקרב האכרים אנשי השרה, אז יהיה יבול האדמה ותבואתה פי שנים ומיני המזונות ירדו במחירם עשר מעלות אחרנית והאדם יחזק ויגבר בכחו והיה בשרו נחוש וגופו איתן. – תכונה נטועה היא בהרמן לבלתי שים את פעולתו בפני הצמחים בלתי אם אחרי היותו לבאשה ולרקבון; וצחנה תעלה אז מן הארץ לנגוף את האויר אשר מסביב, ובא האויר באף האדם והבהמה, לעבור אותם ולהביא עליהם חליים רעים ונאמנים, אחרי שגם חום היום יעזור על ירו לעשות את מעשהו ולנגוף מסביב; ונוסף על אלה אשר ישחית ויבלע בצחנתו, יאבד גם הדמן את מבחר ערכו באבדתו זאת, בעלות ממנו האמאָניאק, ואך מעט מעט יובא עד מקום תעודתו ועד תלמי השדה, וגם הקציר יהיה מעט, אכן רק האכרים לבדם אשמים, כי המשל אשר בפיהם היה בעוכרם; המשל אשר בפי האכרים אומר: ״כָּל הַדָּבָר הַסוֹרֵחַ, אֶת־תַּלְמֵי הַשָּׂדֶה יְפַלֵּחַ!" וישישו כי ימצאו דמן אשר יסרח הרבה ויחדור לאף כל העובר, והמה לא ידעו ולא יבינו כי אך כסליהם ימלאו נקלה ומאומה לא ישאו בעמלם ובצחנתם; אכן אמת הדבר כי אך הדמן הסורח הרבה יכיל אמאָניאק הרבה, ואולם ברגע אשר תעלה הצחנה באף האדם אז הלא עלה ממנה גם האמאניאק הזה, ומרגע לרגע יאבד הרמן הסורח הרבה מערכו הרב, ומן הנותר אשר יבוא אל פי הצמחים, לא יהיה להם די מזון לאכלה בלתי אם אפר לבד. – אכן החימיה אשר לעבודת האדמה חקרה ומצאה עצה, וכל איש שדה משכיל על דבר, נתן לעצה הזאת אזן שומעת ומעשהו יבורך.

כי כל משכיל איש שדה יקח לו חמצי־גפרית לצקת אותם על פני הדמן, וסר הריח הרע, והאמאָניאק יהיה לאמוניאק בן המצי־גפרית והוא מין מלח אשר נמצא להמכר גם בבתי המרקחת, והמלח הזה ימס על נקלה במים וישק את השדה ויבוא אל קרב הצמחים ויהיה בם לברכה, כי נוסף על האמאָניאק, תהיה גם הגפרית מזון לצמחים; ומלבד אלה נמצאים גם חמרים אחרים בקרב הדמן או בקרב האדמה, אשר מאז מעולם לא עצר הגשם כח להרך ולהמס אותם, ועתה הם נמסים וּמֻתכים באפס יד וכל יד עמל לא תבואנו – ועתה בוא וראה את החשבון אשר ערכו החוקרים לפנינו: במחיר אגורה אחת תמצא ידך לקנות לך חומצי־גפרית די לצקת אותם על פני הדמן, והדמן הזה יעלה עתה בערכך פי חמש אגורות מאשר היה לפנים.

אבל מי יאמין לשמועתנו כי הדבר הנקל הזה אשר רוב ברכה צרור בכנפיו, הדבר הזה היה לצנינים בעיני האכרים עובדי האדמה, ויתנו לו כתף סוררת? האכרים האלה עם לא בינות הם ואת דורם מי ישוחח? עם קשה ערף הוא העומד תמיד על דעתו מבלי סור ימין ושמאל, ואך רעות ותלאות רבות יביאו לפעמים על האדם ומעשיהו, והם טרם ידעו טרם יבינו כי סירותיהם אטד; אכן לא אך האכרים לבד אשר בכפרים, כי גם בעלי השדה אשר בערים עוד טרם יבינו את הערך הרב אשר לחימיה שלעבודת האדמה, ולכן יבוזו לעצה היעוצה להם מפי החוקרים רחבי הלב, לשום מעצור לריח הרע הנודף מעל פני הדמן, לבלתי בוא אל חצרותיהם ובתיהם לנגוף ולבלתי עלות באפם להשחית ולבלע.

על פי פיטריול של ברזל נוכל להעביר את הריח הרע מקרב בתי המחראות ובתי־הכסא, והוא יעצר כח לעמם גם את יסוד־מי־הגפרית אשר רע ריחו מכל אשר לפניו, תחת אשר חמצי־הגפרית לא יעממו בלתי אם את ריח האמאָניאק לבד; ולו אך חכמו ישכילו בעלי השדות לבחון את אשר לפניהם, כי אז גם המה דברו על לב האכרים למען אשר יאותו להם ולמען ידעו כי רק הדמן אשר איננו נודף הוא הטוב, תחת אשר הרמן הנודף עלה יעלה את יסודות המזונות אשר בו השמימה ונפש הצמחים תחסר. וגם הנסיון הורה אותנו למדי כי על פי העצות היעוצות, יוסיף השדה על יבולו שליש אחד והחציר יתן פי חמשה. אמנם ישנם אנשים בעלי שדות אשר לא השם אלוה חכמה, והם נתנו אזן קשבת ותהי הברכה במעונם, ואולם מה יושיעונו אלה אם לא ישמעו לנו גם האכרים עובדי השדות, למען אשר תהיה הברכה לכל העם למקטן ועד גדול; ולכן אך דרך אחר ישנו לפנינו: ללמד את העם בינה בכל אשר נוכל, והיה כי נפיץ את החימיה ומעינותיה החוצה והעם בעיניו יראה אותם, אז יט את אזניו לשמוע את כל הדברים האלה, והיתה הברכה בכל אשר מסביב.

ח. חמרים חדשים

אחרי אשר שמנו לעין הקורא את משפטי החימיה אשר לעבודת האדמה ובעיניו ראה את ערכה אפס קצהו, ובנפשו חזה את כל היקר הצרור בכנפיה, הנה רב לנו עתה לצבוא עוד על הדברים האלה ולדרוש על כל קוץ וקוץ, ונפן ונסוב מזה אל שני ענינים אחרים אשר שמה החימיה אל מול פניה, כי תאוה הם למוצאיהם. – הלא מלתנו כבר אמורה כי חוקרי החימיה האָרגאנית יצאו לגלות לעינינו יסודות חדשים בין יסודות הצמחים ובעלי־החיים, יסודות אשר יהיו לעזר לא מעט לכל מעשי האדם ומלאכתהו, ואת אשר חפצו זאת נהיתה ונעשתה, כי לאלפים ולרבבות ימנו כיום כל היסודות החדשים אשר מצאו באוצרות החימיה, ובניה אשר יולדו על ברכיה לא יספרו מרב, עד כי נלאה לקרוא שמות לכלם, ויתיחשו אך למשפחותיהם או לבית אבותם למען אשר נדע אך להבדיל את האחד מן השני.

אם נביא לפני הקורא אחד אחוז מכל החמרים החדשים ההם למען היותו לו למופת, אז ימצא ידים לו לשפוט גם על השאר: – הלא ראית אם ידעת את העטרן של אבני־גחלים, שהוא ימצא לנו כפעם בפעם מדי עשותנו את מאור הגאז מאבני גחלים, הוא העטרן אשר נמשח בו את הגגות ואת העצים למען שמרם מכל לחלוחית. אכן כיום הזה ואנחנו נוציא מפי העטרן שמן זך מאר אשר יהיה לנו לבער, והנותר בו יהיה למין זפת כדמות מראה האספאלט למשוח בו את רצפות הרחוב; ואולם גם חמרים אחרים הוציאו מקרב העטרן הזה, את הקיאָנאָל ואת הפירראל את הלייקאל ואת חמצי־הקארבאל, את חמצי־הברונאל ואת הנאפטאלין, ועוד רבים וכן שלמים; והיה כי נקח לנו את הנאפטאלין לעשות גם בו בלהטינו, אז יהיה גם הוא לאב המון חמרים רבים, כי חמרים חדשים אשר לא שערנו יצאו מבטנו; אם יגע הנאפטאלין אל חמצי־הסלפטר, יִוָלדו לנו חמרים מחמרים שונים אשר פעולותיהם שונות לפי כל אחד ואחד ואם התחבר יתחבר אל החלאר, יהיו לנו גם הפעם חמרים חדשים רבי ערך ורבי פעלים וגם החמרים האלה החדשים צפוים אלי ימים יבואו. כי יש יום וגם הם יזרעו ויולידו כהנה וכהנה ורבבות מחלציהם תצאנה, וזרעם יירש אפסי הארץ. – אבל כגורל החמרים האלה. כן גם גורל החמרים האחרי היוצאים לנו מן העטרן, כי מדי אשר יתחברו אלה איש איש אל חמר אחר, כן יולדו לנו חמרים שונים ואין מספר לצבאותם; מבטן הקיאָנאָל (הנודע עתה בשם אנילין, בהיותו לאב המון חמרים רבים) נוציא עתה את הראָזאנילין ואת הכריזאנילין ואת הוויאלאנילין ואת הפוכּסין ועוד רבים וכן שלמים.

הלא עינים לך קורא מבין וראית כי לא שם חסין הטבע כל גבול לרבבות החמרים אשר ימצאו להם החוקרים הלוך ומצוא מיום אל יום, עד כי גם שמות נחסר לקרוא בם לכלם, ואולם אך בקרב החימיה הארגאנית נמצא את המספר העצום הזה, אם כי אדניה אך על ארבעת אבות היסודות הטבעו, על היסוד החמוצי ועל היסוד החנקי, על יסוד־המים ועל יסוד־הגחלים. – אכן הלא ישאל השואל: ומה התועלת הצרורה בכנפי החמרים החדשים והרבים האלה? הידוע ידע האדם ללכת ולהשתמש בהם לטובתו ולאשרו? ומה יהלוך אפוא ממנו אם מלא ימלאו החמרים ההמה את בתי־חרשת המעשה אשר לבעלי־החימיה עד אפס מקום, אם מאומה לא ישאו בעמלם ולאדם ולטובתו לא עשו דבר? – אמנם לא צדקת הקורא, הלא אך את העטרן לבד לקחנו הפעם לשימו לפניך למופת, והוא הלא דל ונבזה במראהו, ואתה ראית וידעת. כי גם הוא רבות עשה וישנה הרבה את פני המסחר ומלאכת המעשה ויקח לו את חבל נחלתו: אחרי אשר קמו בעלי־החימיה האָפֿמאן ופערקין בשנת 1857 ובשנת 1858 עשו את האנילין למיניהו לחבר אותו אל חמרים אחרים ושונים, וימצאו ויבינו במלאכה לעשות את הצבע האדום הנהדר למראה אשר קראו לו בשם ארגמן של־אנילין, אז קמו גם בעלי חרשת המלאכות ויקחו את חמר הצבע הזה לצבוע בו את המשי ואת הצמר ואת צמר הגפן למיניהם, ואחרי החקירות וההמצאות האלה ידעו להוציא יקר מזולל ולהוליך על פי האנילין הזה גם את צבע התכלת ואת צבע הוויאָלעט, את האדום ואת הירוק, את הצהוב ואת כל מיני הצבע אשר על משפחת האנילין יחשבו לצאצאיו ולצאצאי צאצאיו, וכל הצבעים האלה נכבדים ונעלים הם מאד, כי יפעה להם ויפי להם, ואף הדיחו ממקומותם את כל הצבעים אשר היה לפניהם וימלאו את מקומם, ויקנו להם שם כשמן הטוב. – ובכן הלא רואות עינינו כי ההמצאות החדשות תלכנה יד ביד עם חפצי האדם יום יום וכי לרגליהם יראה שכר נימצא שלל רב, ומלאכות חדשות נתּנו על ידו לעבוד בהן ולמצוא על פיהן את מחסוריו, ואלה החמרים אשר עשה לו בעל־החימיה בתוך ארבע אמותיו של הלכה, את אלה לקח האדם ויהיו לברכה לאלפי אנשים להחיות את נפשם על פיהם; אכן עוד רבים אתנו מן החמרים, אשר יראה בם הקורא כהנה וכהנה, ועוד נשים לפניו אחר מהם למען אשר בעיניך תראה ולבך יבין: זה לנו כעשרים שנה מיום אשר המציאו החכמים את מעשה הציורים הנקובים בשם ציורי־האור, והציורים האלה נתונים להראות אך בלילה לבד לאור הנר, יען כי תמס הלכו לאור השמש בשלוח בם הקוים את פעולתם; אז הלכו החכמים מחיל אל חיל וימציאו להם מין מלח (נתרון בן חמצי־גפרית־תחתית) והמלח הזה היה למגן ולסתרה לציורים האלה גם נגד אור השמש יומם, ומני אז והלאה היה המלח ההוא לברכה בקרב הארץ בידי כל העושים במלאכת הציורים וכל הפוטוגראפים התברכו בו, כי תחת אשר בימים הראשונים עלה המלח הזה לשני טהאלער במחיר כל לאָטה, הרבו אחרי כן לעשותו ויהי מחירו אך שש אגורות בעד כל ליטרא, אחרי כי מיום אל יום ובו דורשיו ויהי לענין אשר נתן לענות בו, נחוץ לכל דורש לו וברכה לכל עושה במלאכתו. – הלא ראית קורא נכבד, מה כח לידיעת החימיה בלכתה יד ביד עם צרכי החיים דבר יום ביומו, ומה רב כל הטוב הצרור בכנפיה!

ט. השנויים הילודים בקרב הצמחים באפס יד

החימיה אשר לעבודת האדמה תעורר אותנו לשום עין גם על השנויים הרבים אשר יולדו כפעם בפעם בקרב הצמחים באפס יד, איש איש לפי מדת ערכו, ולפי מצבו ולפי ענין; ואנחנו להורות דעה ולהתם שמועה, נזכיר אך האחת, כי ישנם ונמצאים מיני פרי הרבה אשר ישנו את פניהם ואת טעמם, בהניחנו אותם למשמרת ימים רבים, כי החימיה שלטה בהם שלטת: הלא ישנם מיני תפוח רבים אשר בראשית ימיהם בהיותם חדשים יהיה טעמם חמץ ופניהם וקליפתם קשים, ואך כאשר ינוחו ירחים אחרים מיום אשר נשלו מן העץ, יבוא בם הטעם הטוב והיו לאכלה, ומי יאמין אפוא לשמוע כי אך יד החימיה עושה בם במסתרים? גם הלפת ושאר ירקות כאלה ישובו ויהיו קשים כעץ, אחרי אשר נעזבם לנפשם ימים אחדים, וגם בזה אך יד החימיה עושה את מעשיה, כי חלף היסוד האחד וישנה את פניו ויהי ליסוד אחר: וגם תפוח האדמה יזל לשנות דרכו וטעמו ויהי לאחר בבוא עליו חליפות וצבא, ואנחנו ננסה נא לערוך לעיני הקורא את כל השינויים הגדולים האלה, וראה והבין עד מה נכבד ערכם ומה גדלו פעליהם ומעשיהם למען צרכי האדם יום יום.

תפוח־האדמה יכיל בקרבו עמילן, מנה אחת אפים, והעמילן הזה יתן מהודו עליו ואך ממנו כל הכבוד לתפוחי־האדמה; ואולם לא כל העתים דומות לו, כי יש אשר יחזיק תפוח־האדמה עמילן הרבה מאד ויש אשר ימעט; בחדש אב יכילו 100 ליטרא תפוחי־האדמה 10 ליטרא עמילן, ובחדש אלול ירבה ויגדל תכן העמילן אשר בקרב 100 ליטרא אלה ויעלה עד 14 ליטרא; בחרש תשרי יוסיפו ללכת מחיל אל חיל ויחזיקו 15 ליטרא, ובחדש חשון יכילו 16; בחדש כסלו יכילו 17 ליטרא, ומאז והלאה יחלו ללכת אחרנית הלוך וחסור; בחדש טבת יכילו ויחזיקו עוד 17 ליטרא כבחדש האחרון, ובחדש שבט יעלה העמילן בם אך עד 16 ליטרא; בחדש אדר יכילו 15 ליטרא, ובחדש ניסן אך 13; בחדש אייר יכילו אך 10 ליטרא עמילן, ובחדש סיון ותמוז יעזבם טעמם אשר עמד בם ולא נמר, והיו תפוחי האדמה בימים ההם רכים ולחים ומתוקים יותר מן המרה, ואז נראה בם כל שרוע וכל קלוט, ומקרבם ישלחו פתילים וענפים, ועל פניהם יעלו דלדולים או יֻכּוּ ביבלת. – ומי ברא את אלה ויד מי עשתה את כל המעשים ההם? מי ישנה את פני תפוח־האדמה באפס יד, וידנו לא היתה בו למטוב ועד רע? האם לא תראינה עינינו כי אך יד החימיה עושה פה בסתר, וגם הגזרה וגם הבניה לה הן? – אכן עוד ישנם אנשים חכמים רחבי לב וגדלי עין, אשר הביטו ויקשיבו רב קשב לכל העלילות הנפלאות והגדולות ההן עד אשר השכילו ויבינו אליהן היטב היטב, והם את אשר ראו הגידו, וכיום הזה נפתח לעינינו עולם חדש ובריאות חדשות קמו ותהיינה, ואך עצומה כל הברכה אשר יצאה על פיהן לצרכי האדם וחפצו,. למאכלו ולמזונותיו.

יש אשר בעל־החימיה החוקר לכל תכלית יקח לו את הצמח אשר לפניו, וינתחהו לנתחיו ויעבירהו מן העולם, למען אשר יעמיק בו חקר לדעת ולמצוא את כל היסודות אשר לקח לו הטבע בעשותו את הצמח ההוא, ויש אשר יקח את הצמח ויניחהו למשמרת מבלתי עשות בו דבר, כי אם לשמור אותו בלבו ולשמור את כל השנויים הילודים בקרבו באפס יד במשך כל הימים, אם על פני כלו ואם אך בקצהו, ויש אשר יתן את הצמח אל תוך המים או כי ישימהו אל פני החום או אל פני האור, ויש אשר ישים ערפל חתלתו אשר חשך סביב לו, או כי יביא אותו לחברהו עם צמח שני בחוברת או לערבם יחד; ככה יעשה בעל־החימיה כל הימים לחרור ולדרוש אחרי כל הפעולות הנעשות תחת השמים, אם באפס יד ואם בחפץ כפים, ולפניו נגולו כל החליפות וכל השנויים למערכותיהם מיום אשר יכרות את הצמח מעל פני שרשו אשר מתחת לו עד רגע בוא חליפתו ושובו ליסודותיו הראשונים אשר על פיהם בנתה אותו יד הטבע, כל אלה נגולו לפניו כספר ונפשו יודעת מאד. – הלא יום יום באזנינו נשמע את שפת העם בראותו את המעשים הנעשים ולכלם בשמות יקרא, ורגיל על לשונו להשמיע את הפעלים ״חרך״', ״בער״, ״שרף״, ״רקב״, ״נמק״, ״בּאֹש״, ״תסוס", ״קפוא״, ״התלחלח״, ״נמר״, ״התחמץ״, ״התלבן״, ״השתנה״ או ״התמוגג״, ואולם כל המעשים והפעולות האלה אך מידי החימיה המה, כי היא קראה לשנויים ונבראו, אם באפס יד ואם בידים, ותוצאותיהם הלא נכבדות וגדולות הן, כי מפי הצמחים ודעת שנוייהם נולדו מינים וחמרים חדשים אשר הם לברכה בפי כל יושב הארץ. גם אנחנו עוד נשוב ונוסיף לקחת לנו את תפוח האדמה להיות למופת לרבים, והקורא בעיניו יראה אי זה הדרך יהיה תפוח־האדמה הזה לקמח, הקמח יהיה לגומי, הגומי לדעקסטרין, הדעקסטרין לצוקער, הצוקער לשפיריטוס והשפיריטוס לחמץ ואז יוכח לראות כי נתנה החימיה ענין רב לאלפי אנשים לענות בו, בשלחה את המינים האלה למחיה לפניהם; והיה אם נוסיף עתה כי כל התורה הזאת בדבר הצמחים ושנוייהם ומעשיהם ועלילותיהם אשר עוד נתכנו לה, כל אלה אך מעט מזעיר המה לעמת דעת החימיה לפלגותיה ולחזיונותיה סביב סביב, הלא יבין הקורא וישכיל לרעת מה רבה ומה נאדרה הדעת הזאת בכל תקף עזה ועזוז גדלה, וכי אדם אין בארץ אשר לא נטל עליו לשום לבו אליה ולדעת אותה, באשר הוא אדם מביט ומקשיב, מאזין ומבין.

י. תפוח־האדמה יהיה לקמח ולעמילן

קח לך תפוח־אדמה אחרים אשר הוסר מהם קליפתם ואשר לא בשלו במים, ונתח אותם לנתחיהם, פלחים פלחים דקים, ותן עליהם מים אשר הושם בם מעט חמצי־גפרית, בערך ארבע טפות המצי־גפרית לפי לאָטה מים אחד, והנח אותם למשמרת עד עבור עשרים וארבע שעות, ואחרי כן תשפוך את המים ההמוצים האלה ארצה, ואת פלחי תפוחי־האדמה תמרק למשעי ותטהר אותם במים טהורים עד סור מהם כל יתר הפליטה מן המים החמוצים, והיה כי תביאם אל קרב תנור חם למען אשר יחרבו היטב, וראית כי בנקל יטחנו עד אשר דק, והיו לפניך לקמח הנודע בשם קמח של תפוחי־אדמה. – אכן אמת הוא אשר הוכיה החוקר הגדול מאַגנוס בברלין כי לא נראה שכר רב במסחר הקמח ההוא, אם אמור נאמר לשית אותו לעץ לחמנו, ואולם עוד הוסף יוסיף לעשותו לו ולהכין אותו בהיותו אהוב מאד לבריות; והמעשה אשר על פיו נעשה הקמח הלא קל הוא למבין: המים החמוצים אכלו את החלבון אשר בקרב תפוח־האדמה וישללו ממנו את גידיו ואת יסוד צבעו, ואנחנו שפכנו את המים האלה ארצה ויוָתר יסוד התפוח אך לבדו, והוא העמילן אשר עינו כעין הקמח; והיה אם נחתור לדעת את ההבדל אשר בין הקמח הזה ובין קמח הדגן נמצא כי טיח. תפל ישנו בקרב קמח הדגן ואך הוא יבדילהו לטוב ויפלה בינו ובין רעהו הקמח הדל ממנו.

מן הקמח הזה נעשה לנו עמילן של כובסים אשר בו יעשו את כתנותינו מקשה, כי בהרטיבנו מעט את הקמח, ונמרוס אותו הנה והנה מדי אשר נחממהו, יצא לנו העמילן הזה; מן העמילן תעשינה נשי ביתנו את פיח הדֶבק להדביק בו את כל הסדקים והבדקים, כי בבוא מים חמים על פני העמילן יינקו גרעיניו את המים ויתנפחו ויהיו לדבק, ואך מעט מן הנשים יודעות כי גם הארז והגרש אשר יתנפחו מדי אשר יבושלו, אך מיד העמילן זאת להם כי עצור העמילן גם בהם. – אם נניח את העמילן למשמרת במקום חם, נראה כי יטחן עד אשר דק ויהי לעין חָלב שנחמץ. – אם תקח לך מעט עמילן בכף רקוע פחים על פני האש, ואת העמילן תמרוס הנה והנה מבלי הרף ובלי מעצור למען אשר לא ידבק אל הכף ולא יעלה בו יקוד, יצא לפניך הגומי הדרוש יום יום לחפץ רבים; ועינינו רואות בזה מה כח לחום ומה רבה פעולתו על כל סביביו, כי העמילן בהושמו אל תוך מים קרים לא נמס ולא נתך, תחת אשר הגומי יומס יתך גם במים קרים, והחום אך לבדו הוא הנוטה כדוק את העמילן ובורא חמר חדש מקרב חמד ישן.

אפס לא אל השנויים הקטנים האלה ירמזון מלינו, מראש הספר הזה ועד עתה, כי עוד גדולות ונצורות לפנינו, והאיש אשר לא ידע אותן, יכרה אזנים וידע כי תחבולות יקנה; כי אל הצוקער נשים עתה פנינו לראות בהעשותו ובהבראו מפי העמילן, וראה הקורא את תולדותיו, ודעת לנפשו תנעם.

יא. תפוח האדמה יהיה לצוקער

הר הצוקער הזה נעשה על נקלה: קח לך כחמשה לאָטה מים ושים בם עשרים נטפי חמצי־גפרית ותן אותם על האש אשר על האח, למען יבושלו היטב היטב, ולקחת כשני לאָטה עמילן אשר נמרחו במים קרים, והריקות אותם, על יד על יד, אל המים החיצונים האלה אשר על האש, ואף תעשה אשר לא יחדלו מלהבשל גם רגע מדי אשר תריק אליהם את העמילן, והיה אחרי אשר הוסיף לבשלם יחר מספר רגעים אחדים, והסירות אותם מעל פני האש ונתת אליהם מעט קרטיקון אשר נטחן הדק היטב, ובבוא הקרטיקון הנטחן אליהם, יחלוף הטעם החמץ כליל מן הנוזלים האלה, ולקחת עתה את הממסך לסנן אותו היטב, ונתת עוד הפעם את הנוזלים על פני האש לבשל אותם, הלוך ובשל עד אשר ינדופו, ומצאת כי נהפכו הנוזלים ויהיו למי דבש אשר צבע שחוף להם. – אכן יש דרך לפניך להפוך את מי־הרבש האלה ולעשותם לצוקער, על פי אפנים העשוים לדבר, והוא הצוקר הנקרא צוקער של ענבים, אבל לא תעצר כח לעשותו בהיותו לפניך מעט בכמותו, ואך בבתי־החרשת הגדולים ששם יקחו ממנו רב, יצלחו לעשותו, והיה לברכה לרב אדם.

הלא קטנים הם הדברים האלה אליך וגדולים לכל החוקרים, כי רוב מחקר ותושיה צרורים בכנפיהם; אם נבדוק אחרי מי הדבש או אחרי הצוקער לדעת את משפטם, נמצא כי טהורים הם מכל חמצי־גפרית ומכל קרטיקון, כי שני החמרים האלה ירדו אל קבעת הכוס מדי אשר סֻננו הנוזלים; שני החמרים האלה עשו את שלהם, ועתה אין להם ולמי־הדבש והצוקער כל דין ודברים. אבל מה עשו ומה היה כח פעלתם אשר פעלו בם? זאת היא השאלה אשר ישים עתה המחקר לפני כל הוגי בו, ואנחנו ננסה לענות אותם דבר. – כהעמילן כן הצוקער חמרים חיים הם, ויסודותיהם אשר בקרב שניהם שוים יחד; העמילן מחובר על פי יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, והצוקער גם הוא מחובר על פי שלש אלה, וככה נראה כי יסודותיהם שוים, ואך במדת היסודות יבדלו איש מאחיו, אחרי כי גם מדת מים שומה להצוקער: מדת היסוד החמוצי ויסוד המים ויסוד־הגחלים אשר בקרב חלק הצוקער, נושאת בד בבד עם מדת היסודות האלה אשר בקרב חלק העמילן מלבד חלק מים. – אבל מה שרש דבר נמצא בקרב היסודות האלה כי יזלו פעם לברוא לנו עמילן ומים, ופעם יזלו לשנות דרכם, ומבלי להוסיף על מדתם או לגרוע ממנה, יבראו לנו את הצוקער? אמנם לא ידענו פתרונים למראה הנפלא הזה, אם לא נחלוט כי אך שכבת היסודות בקרב שני החמרים ההם, תוליד את השנויים הנפלאים האלה, כי ינוחו היסודות אשר בקרב העמילן והמים במערכת אחרת מאשר ינוחו בקרב הצוקער; בקרב העמילן – כן נשער בנפשנו – ינוח אטם יסוד־מים אחד בין אטם יסוד חמוצי ובין אטם יסוד־גחלים, והתחברות יסוד־המים והיסוד החמוצי אשר במים, אשר יתחברו אתם, אך רפה מאד, תחת אשר בקרב הצוקער ינוח אטם יסוד חמוצי או אטם יסוד־גחלים בין שני היסודות הנשארים, ובשכבתם זאת הנבדלת, נולד גם הבדל החמרים, כי אם כה ינוחו יחד, יקבלו היסודות בהרכבתם החימית את כל תכונות העמילן ואותותיו, ואם כה ינוחו בהרכבתם, יקבלו את כל תכונות הצוקער ואותותיו. אפס לא היה עוד לעולמים כל קרן חזות וכל זכוכית מגדלת אשר על פיהם נוכל לחדור ליסודות האלה פנימה ולחזות את שכבתם זאת או את אטמיהם ההם אחד אחד לבדו, כי לא יתכן, ואך רגלים לדבר הזה להאמין והחכמים החוקרים לכל תכלית חלטו כי לא אך בקרב שני החמרים האלה, כי אם בקרב כל הגופים הנמצאים אשר ראינו כי ביסודותיהם לא יבדלו ואך בחמריהם שונים הם, כל אלה יולדו אך בהיות שכבת היסודות נבדלת בם אשה מרעותה, וההחלטה הזאת תתן לנו פתרונים לחידות הרבה אשר תשים החימיה לפנינו. ובכן אנחנו אומרים: עמילן עם מים, וצוקער באין מים, לא יבדלו איש מרעהו ברב או במעט כי אחדים הם, ואך שכבת היסודות שונה בקרב העמילן משכבתם בקרב הצוקער, וזה כל הדבר.

אכן אם אמת נכון הדבר הזה נבוא עתה לידי החלטה או לידי הנחה שנית לאמר כי כח נטוע בחמצי־הגפרית מדי שימם את פעולתם בהעמילן, לעורר את יסודות העמילן משכבתם ולתת להם סדר אחר ושכבה אחרת, הוא הסדר אשר לצוקער ושכבת יסודותיו, וככה יהפכו ויולידו את הצוקער. – אמנם הדעה הזאת אך הנחה היא והמחקר לא ירד עוד לסוף מעשה אשר יעשו חמצי הגפרית בלהטיהם בבואם אל העמילן, ואנחנו אכול נאכל את פריו ואל כרמו לא באנו, אבל אחת הלא נדע בטח כי זו כחו לעמילן בהיותו לצוקער, מידי חמצי־הגפרית הוא נתון לו ואך מידיהם לו קרנים, והעמילן בהתערבו עם המים כבר היה לצוקער בטרם עוד הושם בו הקרטיקון. והקרטיקון מה פעל? ומעשהו פה מה הוא כי נדע? הקרטיקון, כאשר נראה עוד מעט, הובא אך רק לבעבור יאסוף בכנפיו את חמצי־הגפרית אחרי עשותם את מעשיהם אחרי כן יובאו יחדו אל מחוץ למחנה.

יב. פעולות חמצי־הגפרית או השעורים השרוים

להבין אל פעולות הקרטיקון האמורה, ניטיב כי נעלה על לבבנו את יסודות הקרטיקון למיניהם ולהרכבתם: הלא זכור יזכור הקורא את אשר אמרנו כי יהפכו מי השיד להיות למי קרטיקון ברגע אשר נפיח ונשיב בם רוח פינו על ידי צנור זכוכית, ועלה הרוח הזה ובא בהם ויהיו למי קרטיקון; כי חמצי הגחלת אשר נוציא ברוח פינו, נוטים להתחבר אל השיד לעשות אותו לשיד חמוץ גחלים – והקרטיקון גם הוא הלא אך שיד הוא בן חמצי־גחלים. אכן שבעתים תגדל נטית השיד להתחבר אל חמצי־הגפרית, ולכן כאשר נשים מעט חמצי־גפרית על פני שיד חמוץ גחלים (הוא הקרטיקון) אז גרש יגרשו חמצי־הגפרית האלה את חמצי־הגחלים אשר בשיד והם ימלאו את מקומם אחריהם: והיה אם נקח לנו נתח קרטיקון ונשים אותו אל תוך כלי מים אשר הושם בם מעט חמצי־גפרית, נראה כי יעלה משם סאון סואן ברעש, כי חמצי־הגחלים עולים בסערה מן הכלי מקרב השיד, והשיד הזה ימלא בטנו חמצי־גפרית להפוך ולהיות לגוף חדש אשר קֹרא לו בשפת החוקרים ״שיר חמוץ גפרית״, והאדם מן החוץ יקרא לו גִיפּס. – אלה המה החקים והמשפטים אשר על פיהם נבין למדי את פעולת הקרטיקון האמורה, בפרק האחרון, כי שום שמנו מעט קרטיקון אל הממסך האמור אך רק למען יתחבר אל חמצי־הגפרית שם אחרי עשותם פעולתם, ובהתחברם יחדו, היו שניהם לגיפס, והוא יורד למשקע הממסך, והיה אחרי אשר גם סנן נסנן את הממסך ההוא וטהרנו אותו מכל גיפס הנמצא בו ואת הגיפס הבאנו החוצה, אז נשאר לפנינו ממסך טהור נקי מכל תערובה זרה, והוא הסירוּפ או מי־הדבש – ובכן הלא רואות עינינו כי הלוך הלך העמילן ויהי לצוקער (מי־דבש), אחרי אשר שמנו עליו מים, וכאור יצא המשפט כי כל הבדל אין בין העמילן ובין הצוקער.

אבל הצוקער הזה כאשר נולד כן יוליד, ועוד מעט ועיני הקורא תראינה כי גם הוא יהפוך וישנה את חמרו ויהי לתמצית־יין או לשפיריטוס אשר קרא לו גם יין־שרוף גם אלקהל; וכל איש הלא ידע כי אין כל דמיון ואין כל ערך בין השפיריטוס ובין הצוקער, אם כי אין שפיריטוס בעולם אשר בראשונה לא היה צוקער! – אכן בטרם נלך הלאה להעביר לעין הקורא את המעשה הזה ואת תהלוכותיו, נטל עלינו לפתוח דברינו ולהעיר בדברים אחרים לאמר: הלא אמרנו כי כח נטוע בקרב חמצי־הגפרית לשנות סדרי עמילן ולהפוך אותו לצוקער מדי אשר. אך יגעו בו, ועתה נטל עלינו להוסיף כי ישנו חמר אחר אשר נטוע גם בו הכח ההוא. או אשר כפלים לו לתושיה, לעשות את הפלאים האלה, והחמר הזה הוא כל דגן הארץ אשר יצמח ויגדל עד כי בשל, ובפרט השעורים השרוים במים. – השעורה הנקטפת אשר תשפוך עליה מים ותשים אותה למשמרת במקום אשר חם, תצמח ותגדל לעיניך, ועיניך תראינה כי תהיינה שבלים לראש כל גרעין וגרעין ומלמטה לו שרש דק ומסֻבּך, ואין כל הבדל בין השעורה הצומחת באדמה ובין השעורה אשר שומה במים המתחממים; והיה כי תקח לך שעורה כזאת להוביש ולהחריב אותה מן המים, ויצאו לך השעורים השרוים (מאלץ) אשר יעשו בם כל עושי שכר בלהטיהם; ועתה אם תקח לך את השעורים השרוים והיבשים האלה וטחנת אותם ונתת עליהם מים חמים, אז יוציאו המים האל מן השעורים השרוים חמר אשר קרא לו שם חדש ״דיאסטאזע״, והחמר החדש הזה, כמהו כחמצי־הגפרית, נטוע גם בו הכח האמור להפוך את העמילן לעשותו לצוקער ברגע אשר יגע בו – וגם פה אם נשוב נתהפך לדעת מה כחו מכח החמרים האחרים ההולכים לפניו ובמה גדול כחו זה, נבוא לידי ההחלטה האמורה, כי שנה ישנה אך את סדר העמילן לתת את שכבת יסודותיו לאחרת, וזה כל הפלא!

הלא רואות עיניך הקורא את סתרי החימיה אשר שלטה שלטת גם במעשה השכר ותקונו והכנתו; הלא עתה אתה ידעת מדוע מתוק השכר לחכך, אף אם כל צוקער לא יושם בו, אבל העולה על כל אלה הוא הדבר אשר ראית ונוכחת לדעת את משפט הצמחים ושנוייהם: גרעין השעורה אשר אל פי קנה השבלת, הוא כחלב השדים אשר תינק האם את בר בטנה; כחלב השדים אשר יכיל בקרבו צוקער הרבה מאד לבעבור האכיל את היונק הרך אשר דרוש לו צוקער הרבה, וכמפעלות יד הטבע הרוממה אשר תהפוך את דמי האשה בקרבה לשום אותם לחלב מתוק לחך, כן תעשה וכן תפעל גם בלב הצמח להכין מטעמים על פי הנטע הרך אשר ילוד לו; גרעין החטה או גרעין השעורה תהיה בבטן האדמה לשעורים שרוים, והאדמה הרטובה תהפוך את הגרעין לעשותו לחמר הדיאסטאזע האמור, והחמר הזה יהפוך את העמילן אשר בקרב הגרעין לעשותו לצוקער אשר יומס במים, והצוקער הזה יהיה לנפת צופים ולמטעמים אל פי הנטע הרך, כמהו כילד הנולד על ברכי אמו; וזה הוא הטעם המתוק אשר נטעם בכל שבלת רכה ובכל שעורה אשר לא נכתה. – אכן זה הוא המשפט: כל המעשה אשר תעשה יד האדם העושה מלאכתו בבתי חרשת הצוקער, אותו יעשה הטבע בקרב השדים אשר נכונו לאשה ובקרב הצמח הרך אשר יגדל – ומי נבון ולא ידע להגיד יד מי עולה על יד רעותה?

יג. הֲמִן העץ לא נוציא צוקער?

עוד דברים אחרים עד בואנו למלאכת מעשה הצוקער בהתהפכו להיות לתמצית־יין, ועיני הקורא תפקחנה לראות מחזה נפלא אשר לא שער בנפשו ולבו ימלא כבוד מפני הטבע והדר גאונו.

העמילן יהיה לצוקער – חמצי־הגפרית או מיץ השעורים השרוים אשר קראנו לו דיאסטאזע, יעשו את המעשה הזה; גם תפוחי־העץ ותפוחי־האדמה אשר שלטה בם יד הקפאון ישנו את טעמם ויהיו למתוק – וכל המעשים האלה נעשים אך בהתחבר שלשת יסודות העמילן עם מעט מים, והמים האלה יעשו אותו לצוקער – אכן, ישאל השואל, האין עוד חמרים אחרים בארץ, אשר גם יסודותיהם כיסודות הצוקער? האך רק העמילן לבדו דומה ביסודותיו אל הצוקר, להיות לו למשנה ולחַקותו כפעם בפעם? ואם המצא ימצא גם חמר אחר כמהו, הנוכל לעשות גם ממנו את הצוקער כמשפט? – לא נעמיק שאלה ולא נלך לבקש ממנו והלאה, כי בקרבנו יושב החמר האלה אשר דרשנו וחפשנו אחריו, והוא יהיה לנו למופת: הבחינות המדויקות והמצומצמות אשר בחנו ואשר חקרו החכמים, לדעת את מנת היסוד החמוצי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים העצורים בקרב העמילן, הבחינות ההן הורו אותנו כי גם בקרב העץ –כל עץ למינהו עצורים היסודות האלה במדה ההיא, ומשקל ליטרא מן העץ יכיל בקרבו מדת יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים בד בבד כאשר יכיל משקל ליטרא עמילן, לא נפל צרור ארצה. – אבל היכול נוכל להפוך לפנינו גם את העץ ולעשות אותו לצוקער?. מי יודע אם לא יצחק הקורא ביום שמעו שאלה כזאת ועיניו תראינה אך זרות ותהפוכות, אכן אם קטנה היא אליו, גדולה היא לכל החוקרים אשר עיניהם בכל, כי מרחוק אור נראה להם.

לדעת את אשר יענו החוקרים על השאלה הזאת, נטל על הקורא לדעת בראשונה מה משפט העץ אשר עליו יאמרו החוקרים עץ הוא, כי לא כראות כל איש יראו אלה: כל העץ למינהו אשר נחטוב בו בגרזן, עשוי אך תאים תאים לבד המלאים מיץ עסיס, ככל הצמחים העשוים תאים תאים, ובשפת החימיה נקרא עץ אך לחמר העץ הנשאר לפנינו אחרי אשר הוצאנו את כל המיץ מקרב תאיו ולשכותיו ואחרי אשר נשארו אך קירות התאים לבדם מבלעדי כל מיץ וכל עסיס אשר הסתופף בקרבם עד כה, ולכן נמצא כי ישנם מיני עץ הרבה אשר האדם מן החוץ לא ידעם בשם עץ, ואשר אך החוקר יקרא אותם ככה בשם, כי כן הם בעיניו, – הלא ידעת את הכתנת אשר על בשרך השזורה בד פשתים, אבל האם ידעת גם את מעשה הבד הזה ואת תולדותיו? הבד הזה יליד העץ הוא; הוא העץ בן אחר הצמחים אשר בסוד מיצו ולחו נס, נמתחו קליפות תאיו ולשכותיו לארכן, ואחרי אשר יבשו וירוכו במדוכה ויעברו תחת המסרק, היו לפשתים –; הלא ידעת את בגדיך אשר תלבש לעורך, בגדי צמר־גפן, והם גם המה אך שערות הן אשר לאחד הצמחים אשר את זרעו כסו לפנים, וגם השערות האלה אך תאים הן אשר קליפותיהם נמתחו לארכן –; הלא תדע את מצנפות התבן אשר יצנוף האדם על ראשו בימי הקיץ, ואתה הלא שמעת אם לא ידעת כי גם התבן הזה עשוי אך תאים יבשים ילידי אחד הצמחים והם נמתחים לעיניך –; הלא בעצם ידנו נכתוב על פני הניר או נדפיס על פניו, והניר הזה גם הוא עשוי אך תאי־צמח אשר גידיהם ישורגו וִיעֻבּתוּ לארכם ולרחבם – האם לא תראינה עיניך את כל המינים הרבים אשר יולדו על ברכי העץ? אכן כל המינים האלה אך ילידי עץ המה, אשר החוקרים יקראו להם גידי־צמחים או ״צעללולאזים״, כל אלה יכילו מדת יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, במדת העמילן, לא שונה דבר, – הנוכל אפוא להפוך גם את אלה ולעשותם לצוקער? – החוקרים לא חדלו גם מזה, ויעשו את בחינותיהם ומסותיהם, גם הנה והלום; ובכל אשר עשו הצליחו, כי הוציאו גם מקרב המינים האלה, איש איש לבדו, את הצוקער, הוא הצוקער־של ענבים; וגם בזה הצליחו אך בקחתם להם את חמצי־הגפרית להיות עוזרים אחריהם.

אפס לא הצליחו החכמים בכל חכמתם ובכל עמלם הרב להוציא מן העץ או מן העמילן, נוסף על הצוקער של ענבים, גם את הצוקער העשוי קנים או העשוי פתים, ולו היה כדבר הזה, כי אז נעשתה חדשה בשדה חרשת הצוקער ובכל קנינו אשר פרץ בארץ, ומחירו אשר עצום כיום הזה ירוד ירד עשר מעלות אחרנית, להיות לאכלה לפי האדם די והותר. אבל הלא עינים לקורא לראות כי לא יפלא מן החימיה דבר, ולא ישחק על משבתנו בשמעו כי יש יום לחוקרים והוא לא רחוק, והם יצברו להם ויקוששו את העצים ויוציאו מהם מתוק ויעשו אותם לאכלה לבני האדם. מי יודע אם לא יבואו בנינו אחרינו והם יאכלו את הצוקער של עצים ובעיניהם לא יפלא הדבר, כאשר לא יפלא בעינינו כיום בראותנו כי גם את החמץ נעשה כיום על פי עצים, אף כי אבותינו לא ידעוהו וזקנינו לא הכירוהו ויאמרו להמצאות כאלה ״שגעון״, וכן היינו בעיניהם.

יד. הצוקער יהיה לאחר על פי התסיסה

להפוך את הצוקער ולעשותו לשפיריטוס או לתמצית־יין או לאלקהל, נטל עלינו להוסיף על הצוקער עוד חמר אחר אשר יעיר בו את התחמצותו, או את התסיסה, ואחרי כן יהפך ויהי לאחר. – על פי חמרים שונים למיניהם נעצר כח לעורר את התסיסה הזאת לעשות בה את הנפלאות: כל ריר אשר בַּחֲלָמוּת וכל חמר אשר יביל בקרבו את הריר הזה, כמו הבשר והגבינה, ריר הדבק והדם, וכל הצמחים אשר ריר חלמות בם, כל אלה יעצרו כה לעורר את החמוץ או את התסיסה, אחרי אשר ינוחו באויר ימים רבים ועלה בם רקבון; ואולם הנבחר מכל המינים האלה הוא מין השמרים היורדים מן השֵכר, אשר נלוש בם את הבצק למען אשר יתָּפח ויבצק, והוא השאור שבעסה. על פי השמרים הטובים האלה נעצר כח לקחת גם את החמרים האחרים אשר טעמם מתוק, כמו הדבש ומֵי הצוקער וכל מיץ מתוק היוצא מפי צמחים שונים, ולהביא אותם לידי חמוץ ותסיסה, למען אשר יהפכו ויהיו לאלקהל.

אבל מה הם השמרים כי נדע? וההתחמצות או התסיסה מה היא ומה דבר פלא יצוק בה, ומה הכח הפועל לעינינו? – הלא קטנות הן השאלות האלה למשמע אזן וגדולות הן מאד לכל חוקרי החימיה, כי עוד לא הצליחו החוקרים לבוא עד תכלית, עוד לא ירדו לסוף הפלאות האלה לדעת מה שרש דבר נמצא בהם, אף כי נסיונות לאלפים עשו להם, וזה הדבר אשר החליטו: אם תקח לך מי צוקער לשום בם את אחד החמרים האמורים המכילים בקרבם ריר חלמות, למשל אם תשים בם מעט גבינה אשר עלה בה רקבון, ותניח אותה למשמרת ימים אחדים, אז תראה כי ידלחו המים האלה לעיניך, ועלו בם כדורים כדורים קטנים מאד אשר לא תעצר עינך כח לראותם בלתי אם על פי קרן־חזות בלבד, ודמות להם כדמות פני ביצים, הקטנות מבלי תכלית; והיה בהביאך את הממסך הזה אל חדר קר אשר חומו עולה אך עד שש או שמונה מעלות, וראית כי ידלחו גם הפעם המים ושרצו כדורים כדורים רבים היורדים עד היסוד בם, והיו בידך שמרים אשר להם תקרא, ״שמרים תחתונים“; ואם אל חדר חם הבאת את הממסך, חדר אשר חומו עולה עד עשרים מעלות, אז יעלו הכדורים על פני הממסך מלמעלה, והיו בידך ״שמרים עליונים”. ואתה קח לך עתה בראש המחט אשר בידך מעט מן השמרים ההם והבאת אותם אל תוך נטף מים אשר צמחו בהם שעורים, וקרן־חזות תשים על עיניך. אז תראה את התפתחות השמרים האלה ואת צמיחתם ואת גדילתם; ואתה תחזה מן השמרים אך כדור אחד לשמור אותו בלבך ולשום בו עינך ולחקור אחריו, כי כמשפטו כן משפט כל הכדורים האחרים. הכדור האחד הזה אשר נתת עיניך בו, חלול הוא ותבניתו תבנית תא אשר מיץ נוזל בקרבו, ואת התא הראשון הזה תקרא בשם – אֵם; אכן עוד לא הסירות את עיניך מזה, והאם הזאת הרתה אף ילדה על ברכיה תאים רבים, הם הבנים, לאמר. נקודה קטנה תראה עינך על פני אחד הקירות אשר לתא הראשון, והנקודה הזאת תצמח ותגדל מרגע לרגע, עד היותה לתא חדש; אכן גם הבת הזאת תלד על ברכיה בנים ובני בנים, וגם האם לא תעמוד עוד מלדת, וגם נכדיה יראו זרע, ועיני הזקנה רואות, וגם זרע זרעם יהיה לברכה, והצופה אשר תקצר רוחו מחכות והביט והוסיף והביט, הוא יראה את כל הדורות הרבים האלה, האחוזים והדבוקים בעקב התא הראשון, והיה לנגד עיניו כדמות פני צמח אשר יצמח ואשר יגדל מרגע לרגע, והוא לא יחדל –. אפס לא באו החוקרים עד תכלית המחזה הזה ויחלטו ממנו כי השמרים הם מין צמח אשר יצמח בעת עלות רקבון בגוף אשר בו ריר חלמות, והוא יגדל ויעלה כאשר יובא אחד הכדורים אל תוך נוזלים אשר גם בם חמר בן ריר חלמות.

והאיש העושה שכר מה הוא עושה? הלא גם הוא בתתו מעט שמרים אל תוך ממסך השעורים השרוים יעשה אך כמעשה בעל הגן אשר יזרע את זרעו במעבה אדמה פוריה: השמרים ימצאו בקרב הממסך ההוא את ריר החלמות אשר יהיה להם לאכלה, והכדור הראשון יוליד בנים, ושלשים אף רבעים יולדו לו על ברכיו, והתולדות האלה לא תחדלנה עד היות כל הממסך לשמרים, ולכן רואות עינינו כי העושה שכר, בכלות עבודתו, יאגור שמרים מן השכר פי עשרה כהשמרים אשר שם אל קרבו, כאשר יקצור האכר את קצירו והיה בידו לזרוע בו שנית ולשאת את פריו. אכן האדם לא יזרע את השמרים למען יולידו שמרים חדשים, כי אם למען השנויים אשר יולידו מדי צמיחתם, בקרב הנוזלים אשר שם יגדלו ושם יצמחו; כי השמרים האלה מדי אשר יצמחו יינקו אל קרבם את כל ריר החלמות מקרב הנוזלים, ואז יולדו שנויים בקרב הנוזלים האלה, ולשנויים האלה נקרא ״התחמצות״ או ״תסיסה״. — משפט השנויים האלה מה הוא? הלא אך כי ישונה חמר הצוקער אשר בקרב הנוזלים ויהי לאלקהל.

טו. השנויים לרגלי התסיסה

מי הצוקער יהיו על פי השמרים הנתונים בם לתמצית־יין או לשפיריטוס ואלקהל, ואחרי אשר ישרפו אותם על פי כוָנים העשוים לדבר, יצא לנו היין־השרוף ואביו הוא הצוקער. אבל איככה נולדו לעינינו השנויים האלה? החכמים עושי המסות והבחינות לא באו עוד עד תכלית דבר, ואך את אשר מצאו אותה הגידו: הלא אמרנו בראשונה כי הצוקער נהפך ויהי לאלקהל, והדבר הזה לא לאמת הוא אם נחפוץ לבוא עד חקרו, והיה בלכתנו לבקש ולדרוש אחרי האלקהל ליסודותיו, נמצא כי לא שונים ונבדלים היסודות האלה מיסודות הצוקער ברב או במעט, ואך בחלקיהם יבדלו; כהצוקער כן האלקהל יכילו בקרבם את היסוד החמוצי ויסוד המים ויסוד־הגחלים ואולם בקרב ליטרא אלקהל נמצא מעט יסוד־מים יותר מאשר נמצא בקרב הצוקער, ולעמתו יצערו בקרבו חלקי היסוד החמוצי ויסוד־הגחלים. אמנם חוקרי החימיה, בהשענם אל יסודות חזקים, החליטו לאמר כי הצוקער בעלותו להיות חמץ יהפך ויהי לשני מינים חדשים, המין האחד הוא האלקהל והמין השני הוא חמצי־גחלים; ואחרי כי חמצי־הגחלים יכילו בקרבם את היסוד החמוצי ואת יסוד־הגחלים, לכן הלא נראה כי האלקהל יכיל מהם אך מעט אשר הצוקער יכיל מהם רב; ולכן כאשר יהפך הצוקער להיות לאלקהל, לא יצא לנו מקרב ליטרא צוקער גם ליטרא אחת אלקהל, כי אד עולה מן הממסך אשר בו הצוקער, והאד הזה הוא חמצי־הגחלים, ואם תשקול את האד הזה ומצאת כי משקלו עולה בד בבד עם חסרון המשקל אשר תחסר ליטרת האלקהל –; וגם האויר הרע הנמצא בקרב מרתפות יין או מרתפות שכר או צוקער שנחמץ, גם האויר הזה אך חמצי גחלים הוא אשר כבר ידענו אותם וכבר דברנו בם, והנותר אשר נותר לפליטה אחרי עלות האד הזה, הוא אלקהל; והקורא הלא בין יבין עתה את אשר לפניו כי הצוקער לא יהפך מדי היותו לאלקהל אחרי כי גם בו עצורים כל היסודות ההם, ואך נפרדו היסודות האלה, בקרב האלקהל לשני מחנות, לאלקהל ולחמצי־גחלים, ואחרי עלות אבעבועות חמצי הגחלים האלה השמימה תהיה לפניך תמצית הצוקער, הוא האלקהל.

אכן כל הדברים האלה ישימו לפני הקורא אך את תוצאות המעשים שנעשים, ואל סבותיהם לא יבוא, כי מי נבון יבוא ויגיד לנו שרש דבר נמצא בקרב השמרים, ופעולותיהם הנפלאות? איכה ישנו ואיכה יהפכו את ריר החלמות בקרב ממסך השעורים לעשות אותו לשמרים חדשים? ואיכה יעצרו השנויים האלה כח לבוא ולהפריד בין היסודות אשר בצוקער להוציא מקרבו את חמצי הנחלים ואת האלקהל? –

אולי יהיה דבר עם לבבך הקורא לאמר: לא גדולות הן השאלות האלה לבני האדם ולשוא עמלו חוקרים בהן, ומאומה לא נאבד אם לא נצליח להביא פתרונים להן; אכן החוקרים לא כן ידמו, והם עושים בבחינותיהם, בהון והוסף, ודעותיהם שונות אשה מרעותה, והם יחזו עתידות גדולות בדברים האלה, רוב החוקרים החליטו כי השמרים אינם מין צמח הצומח בקרב ריר החלמות אחרי כי לא מצאו לצמח כזה כל דמיון וכל דמות בכל מערכת עולם הצמחים ואין על עפר ובעפר משלו: ולכן אמרו כי השמרים הם אך ריר חלמות אשר נבאש, וכח טמיר להם להדביק את הבאשה הזאת גם אל ריר חלמות אשר לא יבאש עדנה, אך את חלי הראשון ישא ואת מכאובו יסבול – הלא סתומים וחתומים הדברים האלה מנגד הקורא, ואך ערפל חתלתם כי לא פה מקום להם ולא באה עוד עתם, ואך זאת יראה הנבון כי באור הדברים האלה גם לנו אור, ואם יצליחו החוקרים לבוא עד תכלית הרעיון הזה, אז נדע גם שרש דבר נמצא בקרב המחלות המדביקות הבאות על האדם אשר עצומים חלליהן ולהרוגיהן אין מספר; כי גם המחלות המדביקות תהיינה אך לרגלי אבקות צמחים ובעלי חיים אשר קטב ישוד בם והם נשואים על כנפי האויר, והיה כי יבואו החוקרים עד תכלית חידת השמרים ואפני דביקתם, אז במחקריהם יהיה גם לנו שלום ואין מחריד, כי יטו את ידם וידעו להכחיד את המחלות המדביקות האלה מקרב הארץ.

טז. מלאכת מעשה מי־הדבש, ויין־השרוף המתוק, והיין והשכר

את כל מיני הנוזלים אשר נמצאו בם יסודות הצוקער ואשר יביאו אותם השמרים לידי תסיסתם או התחמצותם לעשותם למיני משקה, את כל אלה נקרא בשם חריפים (שפיריטיים), ומלאכת מעשיהם יבין הקורא על נקלה. – אם תקח לך מי־דבש, תחת מי־הצוקער אשר לקחת לפנים, ועל ידי השמרים אשר תשים בם, תביא אותם לידי תסיסה וחמוץ, אז יקום לפניך משקה אשר טעמו מתוק וחריף גם יחד והוא יין־הדבש (מעטה). אם תשחט את המיץ המתוק מן התפוח, או את מיץ הדבדבניות או את מיץ האגסים וכדומה, והבאת אותם אל תוך חדר הם לתתם שם למשמרת ימים אחדים, אז יקומו לפניך מיני משקה חריפים, איש איש למינהו, ויהיה לך יין־תפוח או יין־דבדבניות או יין־אגסים וכדומה, וזאת הפעם לא נטל עליך לשום גם שמרים אל מיני הנוזלים האלה למען החמיצם, כי התחמץ יתחמצו גם בלעדיהם, אחרי כי שמרים יולדו להם באין עוזר ובאפס יד, וידך לא תהיה בם. גם את היין־השרוף המתוק (רום) תעשה לך בדרך הזה, בשחטך את מיץ צמח הצוקער או קנה־הצוקער, ותביא אותם לידי תסיסה ואחרי כן יהיה לך המשקה החריף הזה, על פי כונים העשוים לדבר. בדרך הזה תעשה לך את כל מיני המשקה, איש איש לפי טעמו ולפי ערכו, ויש אשר הצליחו העושים במלאכה לעשות את מעשיהם בהשכל ודעת, ואנחנו רואים כיום כי ישחטו מיץ פרי אחד העצים, ויעשוהו ויכוננוהו בתבנית יין כיין הענבים, ומכל שותיו אין איש אשר יכיר את טעמו וידע האם בן ענבים הוא אם לא? זולתי האיש המכיר היטב בטיב מיני היין, השותה ובודק גנזי נסתרותיו.

אכן העולה על כל המינים האמורים הוא היין היוצא מן הענבים ואחריו השכר, וגם מלאכתם שונה הרבה ממלאכת ההולכים לפניו וגם בתכונתם יבדלו, – אם תשחט את הענבים ותדרוך אותם כמשפט, לא נטל עליך לשית עליהם שמרים נוספות, יען כי שמרים יולדו להם באפס יד וידך לא תהיה בם, אכן לא ליום ולא לשבוע המלאכה, ולכן נראה כי דורכי הענבים ישימו את המיץ, הוא העסיס, אל תוך חביות גדולות, ואותן יביאו אל המרתף אשר אוירו קר, ושם יעמוד העסיס למשמרת ירחים אחרים עד כלות מלאכת התסיסה, להיות תאוה לשותיו. השמרים אשר יהיו ליין ההוא לא יעלו מעלה, ואך עד היסוד בם ירדו, כמשפט השמרים באויר הקר; והיה בהביאך את היין החדש תוך בקבוקים או נבלי חרש, אז תקום שנית תסיסה גם בקרב הבקבוקים לעשותו כלו משקה תאוה לחך, ואם תקום התסיסה השניה הזאת בקרב בקבוקים אשר פיהם סתום בפקק או בצרור, אז יוָתרו חמצי־הגחלים בקרב היין מבלתי מצוא פתח לצאת, והיין הזה יהיה ליין סוער סואן ברעש, אשר על מיניו נחשב גם היין השאמפאני; ויען כי לא יצאו ממנו חמצי־הגחלים לחפשי לכן גם תמצית הצוקער אשר בו לא התפרדה כֻלה לצמיתות, ולכן מתוק טעם השאמפאני לחך, וחמצי־הגחלים אשר בו הם יעוררו את הנפץ מדי אשר יפתח הבקבוק, והם יסבו בשאונו והמונו והם יביאו את הקצף אשר על פניו. אכן אם לא נסתם פי הבקבוק עד אם כלות היין את מלאכת התחמצותו ותסיסתו השניה, אז יקום טעם היין בקרב הבקבוק אך לאט לאט, ואחרי כן כאשר נסתום את פיו ונביאהו אל תוך המרתף, לא תחדל גם אז מלאכת ההתחמוצות ההולכת עתה הלוך ומעט, והיה כאשר נושן היין, כן יחריף וכן ייטב טעמו, ומדי אשר יעברו עליו ימים ושנים, כן יתחזק וכן יבוא להיות בעצמותינו כמו אש צרבת. – אכן לא דבר ריק הוא ממנו לראות אם ימהרו יחושו השנויים החימיים להיות באחד הגופים ואם יפגרו ללכת, והיין יהיה לנו למופת בדבר הזה: אם נמהר ונחיש את מעשה התסיסה בקרב היין, אז יהיה לנו יין פגום וטעמו יפוג ויהי למין חמץ במשך זמן מצער, ואם תארך עת תסיסתו ימים ושנים רבים מאד, אז יהיה לנו יין משובח וטוב מאד אשר דורשיו לא יחָקרו ולא ימָנו מרוב.

יז. מלאכת השכר למינהו. – העתר היוצא מן האלקהל

גם את השכר למינהו נעשה על פי הפרדת הצוקער לחמצי־גחלים ולאלקהל, ומדי אשר נמהר ונחיש את מעשה ההפרדה הזאת ומדי אשר נפגר במלאכה ההיא, כן שונים ומשֻנים יהיו מיני השכר אשר יולדו לנו. – האיש העושה שכר יקח ראשית לו את העמילן אשר בקרב השעורה לתת עליו מים חמים ולהניחו למשמרת במקום אשר הם למען אשר יהפך טעמו להיות מתוק כצוקער ואחרי כן יסנן את המים להרחיק מהם את השעורים השרוים אשר חדלה פעולתם, ואת הנוזלים האלה יבשל הלוך ובשל עד אשר ירבו עצמה ופניהם יהיו זכים וטהורים, ואז ירחיק מעליהם את יד החום למען אשר יתקררו עד 25 מעלות, ושמרים ישים בם עתה למען עורר בהם את תסיסתם, בְּהֵחָלֵק יסודותיהם לאלקהל ולחמצי־גחלים, ומקץ ימים אחדים יקום לפניו מין שכר המתוק לחך, אשר גם מספר שותיו לא מעט הוא. אכן אם ישית על השכר הזה נוספות, אם מעט פרחים העשוים לדבר ואם מעט דודאים או עשב השדה הנכון לו, אז ימר השכר הזה לשותיו, ואוהביו רבים. אמנם מיני שכר רבים הם לפנינו, והעולה על כלם הוא השכר הביירי. את השכר הזה יעשה העושה אותו, בהביאו את הנוזלים לירי תסיסה לאט לאט, במשך ימים רבים, במקום קר או במרתף העשוי לדבר, אחרי אשר ירחיק מהם את יד החום למען אשר יתקררו עד שמונה מעלות, ואז יניח אותם למשמרת ירחים אחרים במרתף הקר, למען אשר יאבד השכר את טעמו המתוק הלוך ואבד, ולמען אשר ילך בו האלקהל וחמצי־הגחלים הלוך ורב, והשכר הזה לא יוסיף עוד לאבד את חמצי־הגחלים על נקלה, וגם עקבות השמרים לא יתנכרו בו אחרי אשר ירדו עד היסוד בו, ואף גם לא נטל על העושה אותו להביאו לתוך בקבוקים, יען כי מחמצת משנה או תסיסה שנית לא נחוצה לו, ואך מן החבית יבוא ישר אל תוך הגביע אשר לפני שותיו, ושותיו לא יאשמו. אמנם יעלה מחיר השכר הזה על מחיר המינים האחרים, ולא אשמת בעליו היא, ולא מאשר יקר פדיון החמרים הדרושים לו לעשותו, כי אם מאשר יאבד לבעליו זמן רב לתהו ולבהלה עד אשר תתם ועד אשר תשלם מלאכת חמצתו, ונוסף על אלה גם המרתף והמקום אשר נחוץ לו, יעלו את מחירו ויוקירו את ערך פדיונו.

הנה עברנו הלוך ועבור על פני כל המינים היוצאים מבטן העמילן, מין מבטן המין ההולך לפניו, אבל מערכת המינים ההם עוד לא נשלמה בזה, והאלקהל איננו האחרון שבחבורה, כי גם הוא עוד יהפוך את מראהו ואת תבניתו להיות לשני מינים חדשים, לעתר או לחמץ. – העתר איננו גדול בערכו לבני אדם בין המעשים שבכל יום, ואך תיקר מלאכת מעשהו בעיני דורשי החימיה וחוקריה, ומעשהו יצלח בידך על נקלה. אם תשית על האלקהל גם חמצי־גפרית לחברם יחד, יקום בידך המין החדש, ואולם חמצי־הגפרית האלה לא יעשו דבר בלתי אם עשוק יעשקו מן האלקהל מעט מן היסוד החמוצי ומן יסוד־המים אשר בו; והיה אם חמצי־גפרית הרבה תשית אל האלקהל, אז יולד על ברכיו אויר של־מאור אשר יסודותיו שנים, יסוד־גחלים ויסוד־מים; ואם בדרך אחרת תעשה את תערובתם, יקום בידך המין הנקרא בשם ״עתר של־גפרית״; ואם תשית אל העתר של גפרית הזה גם מעט אלקהל ותעשה אותו כמתכנתו הראויה לו, יקום בידך המין הנודע בריהו החודר בשם ״נטפי־האָפֿמאן״, אשר העתר והאלקהל הם ראשי יסודותיו. אכן כל אלה עומדים לפנינו מחוץ לגבול, וברכתם אשר תעלה לראש העם איננה עצמה, ולכן נפן נא אל המין השני הנולד על ברכי האלקהל, הוא החמץ.

יח. האלקהל יהפך להיות לחֹמץ

אין דבר בדברי חרשת המעשה אשר הוקל מעשהו ומלאכתו על פי החימיה שבעים ושבעה, כחרשת מעשה החמץ, כי תחת אשר בשאר מעשה החרשת אָצלה החימיה מרוחה אך לתקן תקונים יפים אשר תועלת־מה להם, בתתה סדרים חדשים ומשטר נכון לעשותם, כאשר תראינה עינינו בחרשת מעשה הצוקער והאלקהל והשכר, הנה בבואה אל החמץ, יראו עינינו כי בראה לנו חדשות אשר לא שערנו ואשר לא עלו על לבנו מעולם, וכיום הזה עצור נעצר כח לעשות לנו את החמץ הזה במשך שעות אחדות, תחת אשר לפנים נטל עלינו לעשותו במשך ימים וירחים.

הנסיון מדי יום ביומו יורה אותך לדעת כי יחמץ טעם השכר קל מהרה אם הנח תנח אותו למשמרת לחום היום; ומדוע? הלא אך יען כי האלקהל אשר בהשכר יעבור לפנים משורתו ויהי לחמץ, ואולם חלילה ממך להוציא משפט מן המפרש על הסתום לאמר, אם ככה יחמץ האלקהל אשר בשכר להפוך לכל השכר טעם חמץ, הלא על אחת כמה וכמה יחמץ האלקהל בעצמו ויהי לחמץ, בתת יד החום את פעולתו בו, כי לא כן, ואך בזאת יאות האלקהל אשר בנוזלים, להתחמץ, אם היה יהיה בקרב הנוזלים מין חמר אשר יעצר כח למשוך אליו את היסוד החמוצי אשר באויר המקיף אותו למען תת לו את האלקהל ולשלחם מעל פנינו, ולכן נראה כי היין־השרוף העומד במקום חם, לא יהפך להיות לחמץ, אם כי בחומו נדעכה חריפותו וטעמו יחלש, יען כי אין חמר בקרב המשקה הזה למשוך אליו את היסוד החמוצי, כדרוש לחפצך ואך השכר והיין המכילים את החמר הזה, הם יזלו לשנות דרכם, להפוך ולהיות לחמץ בהיות עליהם יד החום; החמר הזה הדרוש לחפצך הוא מעט השמרים אשר עוד עצורים בשכר או ביין, והשמרים האלה לא יעשו דבר בלתי אם יבואו כאיש הבינים לתַוֵךְ בין האלקהל אשר במשקה ובין היסור החמוצי הבא מן החוץ – והמעשה הזה איננו בודד בשדה החימיה, כי גם לרגל חרשת מעשה חמצי־הגפרית, לוקחים בעלי־המלאכה את חמצי־הסלפטר להיות גם הם שם כאיש הבינים בין הגפרית הנחמצת ובין היסוד החמוצי, כמעשה אשר אנחנו עושים עתה לרגלי מלאכת החמץ כי השמרים הנמצאים ביין ובשכר עוד בטנם הרת יסוד חמוצי אשר הביאו אתם, ואך האלקהל אשר סביביו ילחך את היסוד החמוצי הזה ויבלעהו כליל, ואז ימצאו השמרים מקום להם למשוך אליהם יסוד חמוצי חדש מן החוץ, אם פי הבקבוק או פי החבית פתוח לרוחה, ומדי אשר יאכל אותו האלקהל כן ימהרו השמרים להביא תמורתו ומדי אשר יביאוהו השמרים כן יאכלהו וכן יבלעהו האלקהל שם עד אשר הפך האלקהל כלו ויהי לתמצית חמץ. – אכן אם גם ברכות תחולנה על ראש המשביר הזה, הוא ראש השמרים, אשר יתעסקו לטובת הכלל, לתת לאלקהל מלא חמצו, הנה עוד נמצאו מתאוננים בעם אשר יתאוננו על השמרים האלה באמרם, לא יד חרוצים להם לעשות דבר חיש ומהר, ואך על יד על יד יעשו את מעשיהם ולאטם יתנהלו, ולכן חקרו ודרשו החכמים וימצאו להם אנשי־בינים וסוכנים אחרים.

יט. האלקהל בהחישו את מעשהו להיות לחמץ

אם תשים מעט יין־שרוף אל תוך צלוחית ונתת עליו מים טהורים ושמת. בם מעט שאור או מעט מחמצת או פת לחם טבול בחמץ, הנה גם אז יגזול האלקהל אשר ביין־השרוף את היסוד החמוצי מיד השאור או מיד פת־הלחם, והם יזלו כפעם בפעם לאסוף אליהם מחדש את היסוד החמוצי הבא מן החוץ. וכפעם בפעם יגזלהו האלקהל מידו עד היותו לחמץ; אכן כפי מדת המים בו, כן יהיה מחירו אם רב ואם מצער, כי מחיר החמץ הטהור רב הוא, ואשר איננו טהור מצער הוא כי מהול הוא במים.

אפס לא באלה לבד כלו עצות מלב החוקרים הדורשים תקונים על פי דעת החימיה אשר בארץ, והם הרחיבו העמיקו חקר וימצאו תחבולות למהר להחיש את מלאכת החמץ לעשותו, והתכונה וההכנות מעט הן, כי רב להם אם ימצאו אך חבית אחת לבד לעשות בה את כל אשר יעשה, והיה אם ישימו יין־שרוף מהול במים רבים בעבר החבית האחד, אז יזוב החמץ מן העבר השני הליך וזוב. – וזה מעשה החבית ותכניתה: החבית עומדת זקופה על צדה ובצדה השני אשר ממעל לה עשוים נקבים נקבים רבים, ופתילי חוטים נתונים בתוך הנקבים האלה לרדת אל החבית פנימה, ולמען לא יפלו ארצה אל קרקע החבית מבית, נקשרו הפתילים אל הנקבים בקשר אמיץ; והיה כאשר תצוק יין שרוף מהול במים אל תוך החבית בפי הנקבים, אז ירד היין־ השרוף על פני הפתילים לאט לאט, נטף אחר נטף, עד בואם אל קרקע החבית ועד הגיעם בשלום למחוז חפצם, אכן החבית מבעד מלאה היא שבבי עץ העשוים לדבר, ושבבי עץ אלה טבולים ושרויים בראשונה בחמץ, והיה בבוא היין־השרוף היורד על פי מדותיו על פני הפתילים בחבית מבעד, אז יזובו גם על פני השבבים ההם, הלוך וזוב מן האחד אל השני, לאט לאט יזובו ולא ימהרו ולא יחושו, והאלקהל היוצא מן היין־השרוף כל הדרך הרחוקה עד בואו אל הקצה האחרון, הוא מצא עת לו להפוך ולשנות את טעמו והיה לחמץ; אכן למען אשר לא יכלה היסוד החמוצי מן האלקהל, לכן נקבו חור על פני חור בפני החבית ממעל וגם מלמטה לה נקבו חורים, למען אשר יזרום היסוד החמוצי מן החוץ דרך הנקבים וילך וידבק בשבבי העץ, כי גם מזג החום לא יחסר בחבית מבעד, לרגלי השרפה החימית אשר תהיה בה, וככה יבוא האלקהל בדמות יין־שרוף אל תוך החבית פנימה, דרך הנקבים אשר בעבר האחד, וככה יצאו בדמות חמץ מפי העבר השני, דרך השפופרת המחוברת אליו; ואף גם לא נטל עליך לטבול כפעם בפעם את שבבי העץ בחמץ, כאשר עשית בראשונה, יען כי החמץ הנולד בקרב החבית די הוא להאציל מרוחו גם על השבבים, וכל העת אשר לא תחדל מלתת אלקהל חדש אל פי החבית ממעל ומלהסיר מלפניה את החמץ היוצא מירכה, לא תחדל גם המלאכה אשר לפניך, והיו עיניך רואות ונפשך יודעת מאד את כל המעשה הנעשה.

כ. את אשר תעשה החימיה ואת אשר לא תעשה

הלא יצאת לך קורא נבון, בעקבי תפוח־האדמה וראית מה כח לצמח הזה מראשית תבניתו ועד אחרית מעשיו, כי חליפות וצבא עמו לרגלי תחבולות שונות העשויות לדבר ונתונות מפי החימיה; תפוח־האדמה היה לקמח עמילן, העמילן היה לגומי, לדעקסטרין ולצוקער, הצוקער היה לאלקהל, האלקהל היה לעתר או לחמץ, ועיניך רואות עתה את כל הגדולות והנפלאות אשר ביד החימיה לעשותן, לכן נשים נא עתה לפני הקורא השקפות אחרות על פני הידיעה הגדולה והנפלאה הזאת, ואחרי כן נחדל, כי נעזוב אחרי כן את החימיה לנפשה, ואנחנו נסוב מזה אל מול אחר לבוא ולחזות משא על שאר הידיעות אשר בארץ. –

הן לצדק ישאל אחד הקוראים לאמר: היכול תוכל החימיה, העושה חמץ מן האלקהל, לשוב ולעשות אלקהל מן החמץ הנעשה? היכול תוכל זאת ההופכת צוקער לאלקהל, לשוב ולהפוך אלקהל לצוקער? היכול תוכל זאת אשר תוציא צוקער מן העמילן, לשוב ולעשות עמילן מן הצוקער? – החימיה ברוב ענוה עונה אמרים לנו כי עוד צרו צעדי אונה ואך בכבדות התנהגה לאטה ותצליח לעשות ולשוב ולעשות זעיר שם זעיר שם, ומה אות כי קרובה היא למטרתה ואך דרכה נסתרה עוד מנגד עיניה! אפס לא נעבור מזה עד אם שמנו לעין הקורא את הגבול אשר לחימיה, ומה משפט עתידותיה ההולכות לקראתה, כי ימים עוד באים ובחפץ כפיה תצליח החימיה לעשות גם מפנים וגם מאחור, לברוא חדש מקרב ישן ולשוב ולהשיבו אל כנו ואל משפטו הראשון; אך הקורא עוד זכור יזכור את אשר אמרנו בדבר הגבול הנתון בין עלילות החימיה בשדה הטבע המת ובין עלילותיה בשדה הטבע החי, והחימיה הן לא עצרה עוד כח לעבור את הגבול ההוא לבוא ולרעות בשדה אחר. – היודע דעת החימיה בארץ יודע היטב את תכונת ששים וחמשת אבות היסודות בקומו לבחר לו מהם שני יסודות לחברם יחדו על פי התחבולות העשויות לדבר; אכן שונה ומשונה תהיה תכונת היסודות האלה, אם יד הטבע תהיה בם לחברם יחד אחד עם אחד, להקים מהם את אחד הצמחים או את אחד מבעלי־החיים. בעל־החימיה יודע היטב כי בקחתו מדה אחת יסוד חמוצי ושתי מדות יסוד־מים לחברם יחד חֵבר חָבוּר על אפניו, אז יברא מהם מים, ומראשית כזאת ידע ולא ישגה ברב או במעט, ומראשית ידע לערוך את משקל המים היוצאים נטף לא נעדר; והיה אם יוסיף האיש לשית נוספות על המים האלה גם יסוד־גחלים, הוא הגחלת, אז לא יתחברו הגחלים והמים התחברות חימית, ורק מים יהיו לו וגחלים בקרבם וכל הרכבה לא תהיה להם, אף כי יודעים אנחנו היטב היטב כי בקחת הטבע את שלשת היסודות האלה, את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, אז תברא לנו מהם את העץ ואת העמילן ואת הצוקער אכן נפשנו יודעת מאד את כל הדברים האלה, וידינו לא תעשינה תושיה!

אבל לא יחידה החימיה בין הבנות ובצרתה לא צר לה לבדה, כי לעמתה תתצב גם אחותה הבכירה, וגם נפשה נתונה בצרה כזאת, ואחותה הבכירה הלא היא אשר בה יתגאה האדם ואשר עליה ישליך תפארתו, כי למי כל חמדת הידיעות אם לא לידיעת תכונת – הכוכבים! התוכן החוזה בכוכבים יודע היטב את הדרך אשר לשני גרמי שמים המתנועעים יחד בכח המושך איש לעמת רעהו, ויודע הוא את הדרך אשר שומה לפניהם איך יזלו לשנות ארחם ורבעם בשימם את פעולתם, פעולת איש ברעהו, אם בכה ואם בכה, אכן אם יבוא גם השלישי משוט בארץ ויגש אליהם על פי הכח המושך לעמוד בסודם או להבדל מהם, אז הנה בינת נבונינו תסתתר וחכמת חכמינו תסרח, ואם נשאל את פיהם לא נמצא מענה, ואך מן המפורש ילמדו על הסתום, למשל, יודעים אנחנו את פעולות השמש והאדמה והירח, פעולת איש ברעהו, אך לרגלי חקירות ובחינות לאלפים אשר חזינו ואשר ראינו נתיבותיהם ודרכיהם מיום אל יום, ואולם אין לנו עוד פתרונים המונחים על יסודות ההנדסה, לדעת לעות את הדברים הנפלאים האלה, ונבונינו וחכמינו קראו לחידה הנפלאה הזאת ״חידת שלשת הגופים“, וזה להם כמאתים שנה מיום אשר יבקשו פתרונים לה ולא מצאו עד היום. בדרך הזאת נוכל גם אנחנו לכנות את כל עלילות החימיה אשר עוללה לעינינו בעולם הצמחים בשם ״חידת שלשת הגופים”. כי כל הצמח הצומח לא ימעט מהיות בן שלשה אבות יסודות, והמה מרכבים יחדו, אכן יד האדם לא תעצר כח להרכיב בלתי אם שני יסודות לבד, כי לא תדע עוד החימיה אשר לנו לבנות, אף כי עצים נכונו לפניה ואבנים נחצבו לה לעשות בם את הבנין ולהעמידו על תלו!

אבל לא כן הדבר אִתּה אם נשים לפניה את אחד הצמחים והיא תגזול ממנו חלק מיסודותיו ואת הנותר תותיר לפניו לפליטה, כי אז תדע החימיה את כל אשר הותירה לטובה, ושם דרך תראנו ותגיד לנו עתידות מה יהיה משפט הצמח עתה ודמותו ותבניתו מה הוא. – עוד מעט ועינינו תראינה מה שרש דבר נמצא בסוד הצמחים, אשר נוכל לברוא בם מין מתוך מין. ואשר לא נוכל לשוב ולעשות את המין השני כאשר היה בראשונה.

כא. מקום שם יד החימיה תקצר

איכה נוציא חמץ מן האלקהל? הלא אך בהמעיטנו מעט מן האלקהל ובהסירנו אותו מלפנינו, ובתתנו מלואים לחסרון הזה על פי יסוד חמוצי המובא לו, ובכן ידנו לא בראה את החמץ, אחרי כי האלקהל הוא מין חמץ אשר יסוד־מים לו מרבה להכיל ואשר יסוד חמוצי לו מעט מזער, ואנחנו נסיר את המותר ואת החסרון נמלא, והחמץ יוצא לאור; וכדבר הזה נעשה גם בהוציאנו אלקהל מן הצוקער; לא בריאה חדשה נברא בו, כי אך נסיר מן הצוקער את יסוד הגחלים ואת היסוד החמוצי הנמצאים בו מרבה להכיל להעלותם יחד מלפנינו בדמות חמצי־גחלים, והאלקהל נברא מאליו. – האם לא יאמין המאמין כי אך על נקלה יצלח חפצנו בידנו לשוב ולברוא מן החמץ אלקהל ומן האלקהל צוקער, אם אך נוסיף על החמץ את יסוד־המים אשר לֻקה ממנו לעשותו לאלקהל, ואם על האלקהל נוסיף את חמצי־הגחלים המוסרים מלפניו, לעשותו לצוקער? אכן פה כשלה ברחוב חכמתנו! כי אמנם יכול נוכל להביא יסוד־מים אל תוך בקבוק חמץ כראוי לו ונסתום את פי הבקבוק ונניחהו למשמרת, אבל עמלנו יהיה לתהו ומלאכתנו מאפע, כי לא יתחבר יסוד־המים הזה אל יסודות החמץ כל עמת שבא מהם, וכל אלקהל לא יולד בקרב הבקבוק ההוא¹ וכן גם יכול נוכל להביא חמצי גחלים אל תוך בקבוק אלקהל, וכל התחברות חימית לא תקום ולא תהיה ביניהם לעשותם יחד לצוקער, כאשר עינינו רואות כי אמנם נמצאו בקרב היין השאמפאני גם אלקהל וגם חמצי־גחלים במדור אחד, והם התחבר לא יתחברו לעולם. אכן אחרת תשמענה אזני הקורא ביום שָׁאַלוֹ, אם עצור נעצר כח להשיב את הצוקער אל כנו הראשון, לעשות ממנו עמילן כדרך אשר נעשה מן העמילן את הצוקער, כי אף אם עוד יפלא ממנו לעשות כדבר הזה, אך הנה לא יבצר ממנו מזמה, ומי יודע אם לא היום או מחר יבוא איש ויורנו את הדרך אשר בו נוציא את חפצנו זה לפעולות ידים. עוד יזכור הקורא את אשר אמרנו, כי אין בין יסודות העמילן ויסודות הצוקער כל הבדל וחצי הבדל ואך שכבת היסודות שונה היא בקרב החמר האחד משכבת היסודות בקרב החמר השני, והיה אם יבוא איש אשר שאר רוח לו ויתרון השכל, הן במקרה או בתחבלה יגלה את הסוד הזה הצפון מעמנו, לדעת להשיב את שכבת היסודות אל משפטם הראשון, ועל נקלה נוכל לשית ולעשות מן הצוקער – עמילן.

אבל עוד לא נוחלה אבדה תקותנו מלבוא עד חקר החימיה אשר בטבע החי, למען אשר לא תקצר ידנו לברוא בידים גם חמרים ממערכת החיים, כי כבר חזינו ראשית לנו, והמלאכה כבר החלה: – זה לנו ימים אשר הצליח החוקר הנכבד האשכנזי וואָהלער לברוא בידים את יסוד מי הרגלים, הוא היסוד אשר מאז מעולם לא נברא בלתי אם בקרב בעלי החיים פנימה, ואשר גם בהרכבתו נכיר בו כי הוא אך על משפחת החמרים הארגאניים יתחשב, וכל חוקרי החימיה עמדו מחרישים משתאים לרגלי ההמצאה הזאת ועולם חדש נפתח לנגד עיניהם. אחריו באו החוקרים הצרפתים ובידם הגדולה עשו מעשים אשר לא נעשו, כי בראו לנו חמצי מינים רבים, מיני אלקהל ומיני עתר הם המינים אשר מאז מעולם אמרנו, כי לא יתכן לעשותם ולא יעשו בלתי אם על פי עצמים ארגאניים, אבל אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נעבור בסך אחרי כל דברי המחקר והבחינות האלה, כי רחוקים הם ממנו וממטרתנו, ואנחנו אך חפצנו לשום לפני הקורא את הדרך אשר מרחוק אור נראה לנו בו, למען דעת כי יש תקוה ללכת מחיל אל חיל, ועוד לא נוחלה אבדה תקותנו.

לרגלי הבחינות הנפלאות אשר בחנו החוקרים הצרפתים, מצאנו שני מינים והם הכי נכבדים, בעשותם את הנפלאות להתחרות עם הטבע החי לברוא יסודות ארגאניים, הלא הם יסוד גחלי הגפרית ויסוד גחלי החלאָר, אחרי כי כל אחד מהיסודות האלה תכונה לו להפריד בין הדבקים אשר לאחר החמרים החימיים מדי הגישנו אותו אליו, וגם תאוה ישים המפריד הזה בלב היסוד הנפרד ההוא ללכת כרגע ולבקש לו התחברות חדשה, ואנחנו הלא מכבר ידענו כי מדי אשר ינוס אחד היסודות הנגרש מחיק איש בריתו תאוה עזה לו להתחבר כרגע אל יסוד חדש ולכרות עמו ברית חדשה, וגם בחירה לא תהיה לו לברור לו ברית חדשה כטוב בעיניו, ורק למלאות תאותו כל חפצו, וכל הנמצא ראשון ימצא חן בעיניו, רק אם המצא ימצא כרגע – האם לא נמצא אפוא ידים לנו להגיד כי יסוד גחלי־הגפרית ויסוד גחלי־החלאָר גם שניהם, אך תכונה וסגלה להם לנטוע בלב היסודות הנפרדים את תאות ההתחברות בלבד, והתאוה הזאת זרה היתה להם ולרוחם לפנים? – אמנם כן, לו אמת נכון היה דבר ההשערה הזאת, כי אז ידענו אשר לא רחוקים אנחנו עתה מלבוא עד תכלית החימיה אשר לטבע החי ולגלות את צפונותיה. – הלא עוד זכור יזכור הקורא את אשר דברנו על היסוד החנקי, ואת אשר אמרנו כי עצל הוא היסוד הזה מאד מאד, ואך בכבדות יתנהל ובאפס רצון ינהג, ללכת לקראת התחברות חימית, ורק אם נשים לו מארב ברגע צאתו לחפשי, רק אז יצלח הפצנו בידנו להעלות אותו בחכה ברגע הראשון, וזאת אשר החליטו החכמים כי היסודות ברגע צאתם לחפשי, סגולת אחרות להם בהתחברותם והרכבתם, מאשר יהיה להם אם נתן למו עת וזמן לבחר כאוות נפשם; ולפי הדברים האלה נשער בנפשנו כי הנפלאות החימיות אשר ראינו בקרב הצמח, לא תהיינה לרגלי חימיה אחרת מאשר ידענו אנחנו, כי אם לרגלי ההתפרדות וההתחברות אשר בהם, אשה אחרי אחותה לצרור באין מעצור, והסגלה הזאת היא שתברא לנו את כל החומרים הנפלאים ההם אשר בעמל אנוש אינמו ואשר קצרה יד האדם לעשות כמתכנתם.

הלא לא רחוק הדבר ממנו, ויש אשר יצלח ועמל החוקרים ויגיעת בשרם ורוחם ישאו פרי תנובה, ואם לא יצליחו לברוא לנו צמחים כצמחי הטבע, אולי יצליחו לברוא את יסודות הצמחים, ומי יודע אם לא יבוא יום והוא לא ירחק חק, ואנחנו נדע לעשות לנו צוקער או גם עמילן על פי חמרים אשר אינם ארגאניים, כאשר אמנם נעשה כיום גם את האלקהל וגם את העתר למיניהם.

כב. ערך החימיה ותקף עזה

טרם נשים קץ למאמרנו בדבר החימיה ונסוב ממנה אל מול אחר, נלכה נא ונשקיף עוד הפעם על פני הככר הגדול והנורא הזה, אשר קצו יבוא גם בעת קץ, למען נבין ונדע כי אין גדול כמהו ואין ערוך לכל העלילות אשר עוד נתכנו לו לשים אותן לפנינו – אכן גדולה היא החימיה, כמלא גדל הארץ!

כל הדברים אשר שמנו לפני הקורא הלא אך מעטים ודלים הם, ואנחנו ערכנו לפניו אך את ארבעת אבות היסודות לכל חליפותיהם וצבאיהם אשר עמם, וכן התמנו; אנחנו שמנו לפניו את היסוד החמוצי ואת יסוד־המים, את היסוד החנקי ואת יסוד־הגחלים, וחליפותיהם אשר תהיינה לו בקרב הטבע המת ובקרב הטבע החי, כי גם את משפטי הצמחים ערכנו לעיניו. אכן הלא ידענו היטב כי מספר אבות היסודות איננו ארבעה כי אם ששים וחמשה, ששים וחמשה אבות יסודות מושלים ומשתררים בקרב הארץ, ששים וחמשה בונים לפנינו עולמות ומחריבים אותם, פורעים פרעות וקושרים קשרים, ומפיהם אנחנו חיים, ומי פתי יאמר מצאתי חכמה, באתי עד תכלית כל היסודות האלה לכל חליפות הרכבותיהם, והיא עוד רחוקה ממנו, אבל לו גם באנו עד תכלית כל היסודות ההם, לא נבוא עוד עד המטרה, כי מי אפוא יקום ונתן לנו פתרונים לכל החידות המאליפות והמרבבות אשר שום ישימו לפנינו כל היסודות ההם. – בעל־החימיה אשר יעשה מעשהו בהשכל ודעת, לא יאמר הון אם נפשו יודעת כי נטיה יש ליסוד־הגחלים להתחבר אל היסוד ההמוצי אשר בחוץ וכי לרגלי ההתחברות הזאת תקום השרפה, כי הוא עוד יוסיף וישאל: מה משפט הנטיה הזרה הזאת ומה המסכה אשר שומה על פניה? מדוע יתחבר פלח גחלת אחד אך רק אל מנת יסוד חמוצי בת מדה ידועה? מה נהיתה ברגע אשר תצא ההתחברות לאור? האם ינוחו הגחלים והיסוד החמוצי בקרב חמצי־הגחלים, איש על פני רעהו, בהלקים חלקים קטנים עד למאד, או היחדרו איש איש אל קרב רעהו, עד כי תקצר עין האדם לראותם גם אם יעשה לו קרן־חזות ביתרון הכשר אשר אין ערוך לתבניתו? – אמנם תשים ידיעת החימיה לפנינו מיום אל יום חקים מחקים שונים, חקים נפלאים וגדולים, לדעת על פיהם את משפטי ההתחברות, ואולם שרש החקים האלה עוד נעלם מנגד עינינו ומי יבוא אל חקרו, בימים האחרונים עשו החכמים בחינות ומסות חדשות, וינסו דבר להשמיע בשער כי החימיה והעלעקטריות תאומות הנה יחדו, אבל אין אתנו יודע עד מה להגיד אם לא ממקור אחר תהלכנה גם שתיהן, ואולי תהיה החימיה אך אחד ממראות העלעקטריות או תהיה העלעקטרית אך מראה ממראות החימיה, או אולי גם שתיהן אך מראות הם אשר לכח שלישי הנסתר והצפון מנגד עינינו? – מי ישים בטוחות חכמה, ומי יבוא ויגיד לנו את כל הדברים הנפלאים האלה! הלא גם המצאות אחרות ונכבדות נעשו בשדה החימיה לדעת דבר על אדות משקל אבות היסודות ויחס התחברותם לפי המשקל ההוא, ואולם גם בזה עוד מרום חפצנו מנגדנו, כי אין פותר לנו את כל החידות הרבות והנסתרות אשר תשים לפנינו; הלא גם נכבדות ונפלאות הן כל ההמצאות הנעשות בימים האחרונים בדבר כח אחד היסודות בהרכבותיו ויחוסו אל חומו אשר עצור בו, ואולם גם בזה לא יחקרו ולא ימנו הפליאות והחידות מרוב, ואיש אין עוד בקרבנו אשר שאר רוח לו, להגיד נכוחה בשער.

אכן גדולים מעשי החוקרים אשר עשו ואשר חקרו בככר החימיה הגדול והנורא, ואין מספר לצבא המצאותיהם, ואולם מי יאמין לשמועה כי כיום הזה וכף רגלנו עומדת אך על מפתן השער ואל החצר הפנימית לא באנו עוד!

אפס לא נאמר עוד הון בדברים האלה, ואם נשים פנינו אל החימיה אשר בעולם מערכת הצמחים, או אז נראה ונדע כי אין גבול ואין תכלית לפנינו. – לפנים הורו הפלוסופים את פלוסופותיהם ויודעי דבר אלהים הורו את משפטי אלהותם ואולתם, ומה יצעק ילעג החוקר עתה להם ולחלומותיהם, למשחקיהם ולהוללותיהם, ועל אדות האפר אשר שמו על פניהם עד היום; לפנים התפלספו הפלוסופים לעיני כל הקהל, ויודעי דבר אלהים השמיעו כפעם בפעם דברים כמתלהמים ויבראו להם שמות ויקראו בשם ״החיים" או ״כח החיים" את אשר הרו ואשר הגו מלבם, עד בוא החימיה ותך את הבליהם אחור, והיא נגשה גם אל קדש הקדשים אשר בחביון הטבע, לגלות את המסך מעל פני הסוד הצפון מעמנו. הן לא על חנם ירדו כיום למודי־הפילוסופיה אחרנית עשר מעלות ואין דורש ואין מבקש אותם בין כל האנשים אשר שאר רוח להם, כי באו ידיעות הטבע ותענינה את כחשה, כחש הפילוסופיה, בפניה, להוריד עז מבטחה, ואין פוצה פה ומצפצף לעצור בעדן. אמנם באו האנשים ההם המתאמרים לדורשי דבר אלהים בלבם ויתמרמרו ויתגעשו בקום הידיעות הנשגבות ההן לערוץ אותן מן הארץ כי ראו כי בנפשם הדבר; אבל לשוא יחגרו האדונים הקשים האלה שארית חמות, כי לא יועילו ולא יפילו צרור אחר ארצה מכל הדברים הנאמרים באמת, וגם החימיה לא תצעד אחור כמלא השעל, אם כי עוד עומדים המטיפים על ראשי הבימות, מחזיקים בקרנות המזבח וכתבי־קדשם בידם, לדבר עתק ולהוכיח גבוהה גבוהה לעיני עדתם כי כל ימי השמים על הארץ, לא תקום ולא תהיה לעשות מים על פי היסוד החמוצי ויסוד־המים, אחרי כי לא מצאו כתוב כדבר הזה!

כג. מגמת פני החימיה אשר לבעלי־חיים

אם גדולה ונפלאה היא החימיה אשר לצמחים, כאשר הָראה הקורא לדעת, עוד תגדל ועוד תפלא שבעתים ידיעת החימיה אשר לבעלי־חיים, ואם שם אמרנו כי עומדת רגלנו על מפתן השער; הנה נוסיף כי פה עומדים הננו מחוץ למחנה, ועיננו לא תמלא מראות את כל הדרה ואת כל גדלה עד לאין חקר; ואם שם, אשר אך ארבעה יסודות לקחו להם החוקרים לדעת את כל חבוריהם והרכבותם למיניהם העצומים, ואך הגיעו עדיהם ויבהלו, מה יענו ומה יאמרו אפוא בבוא להם יום פקודה לפקוד גם על הנאדרה והנשגבה הזאת. – ואנחנו אם נאמר לתת לפני העם אך מעט מן המעט, מכל אשר יגעו החכמים למצוא ולהבין דבר, נודה ולא נבוש כי לא הגיעו עוד החוקרים לדעת מספר לכל הצבא אשר הושם הפעם לפניהם, אף כי לדעת לתת משטר וסדרים לו, לחלקו למחלקותיו ולפרקיו, ולדבר עליו דברים דבורים על אפניהם. ידיעת החימיה אשר לצמחים, אם נעלמה היא עוד מנגד עינינו ואם עוד תכסה פניה בטמון, הנה חידותיה מובנות וידועות לנו, ועלינו לצאת איש איש כפי כחו ומסת לבו, למצוא פתרונים לחידותיה אלה, ואנחנו ידענו את אשר לפנינו; ואולם לא כן החימיה אשר לבעלי החיים, כי גם חידותיה עוד טרם נבין אותן לכל משפטיהן, ועוד לא פרש מה יעשה להן ועוד לא נדע מה לפנים ומה לאחור, מה נעשה ומה לא נעשה להן, וגם מספר חיי איש חצצו טרם יבוא עד תכליתן.

נתח בשר קטן ומעט כחודו של מחט, הוא ישים לפני החוקר הצופה בו בקרן החזות שאלות אין קץ וחידות אין מספר, והנתח הקטן הזה יהיה בעיניו להר גבוה ותלול אשר לא יעבר בו. עיניו תראינה סבך שריגי עצבים הקטנים מלהראות, סבוכים ועבתים איש ברעהו ואין קצה ואין קצב להם, וכל שריג ושריג, צניף וקרב וכרע וגם דשן ומוח נתונים לו, ובלי תפונה נבדל כל אחר מרעהו גם בכחו החימי; בסבך שריגי העצבים האלה ילפתו ארחות דרכם גם נבלי דם אשר כמעט הקצר עין האדם מראותם, ואליהם ילוו גידים דקים מאד אשר יחלקו גם הם לשני מינים ואשר את גבול החלוקה לא נדע; סבך שריגי העצבים ונבלי הדם האלה, יאחז דרכו דרך עקלתון לעבור בבשר העורק אשר גם שם רמש ואין מספר; שם שריגי עורקים מתוחים לארכם ומקופלים וצנופים בצניפם, ולהם רצועות הולכות באלכסון, ודרך אחד להן, מדוקדק ומצומצם כדמות חרוזי פנינים, וביניהם כרעים אשר כחן החימי יבדילן איש מרעהו; ומין נוזלים יוצא בם להשקות את כל אלה יחדו, והנוזלים האלה לא דם ולא בשר הם, ולא נדע להשכיל אליהם – הנוכל לגשת אל המלאכה הזאת, ועוד דרך אין עמנו? הנוכל להוציא חק ומשפט אם לא נבחן, ואם לא ננסה את כל היצורים האלה, איש איש בודד לבדו, למען דעת אחרי כן את הפעולות היוצאות מהם, אם יד ביד ישולבו? ואף גם זאת מי יבוא ויוכיח לנו אם כל המחזות האלה אשר ראינו בקרן־החזות בנתח הבשר המת הזה, אם לא שונים כל המחזות האלה ופעולותיהם בקרב נתח הבשר הזה בעודו חי? –

אכן יבהל האיש אשר לא נסה באלה ויחרד ויסוג אחור, בראותו כי לחכמה אין קצה וזה אך החלה; ואולם יבקש נא האיש ההוא וימצא כי חכמים למאות, אנשים נבונים וידועים, נתנו יד יחדו, והם לא ייגעו ולא ייעפו ופניהם מוסבים קדימה, אם גם עוד צרו צעדי אונם, אבל קדימה מגמת פניהם! לאט לאט ילכו, ולכל עבר פונים ללכת, ומוט הידיעה הזאת על שכם, ואין עייף ואין כושל בהם, ופניהם מוסבים קדימה! בארצות אנגליה וצרפת ואשכנז ישנם אנשים לידיעת החימיה הזאת, אנשים אשר כל חייהם ודעותיהם נתונים ומסורים לדבר המחקר הזה; קרני־חזות למאות ולאלפים נטויות כיום על פני החמרים אשר בבעלי־החיים, אולי יצליחו אולי יועילו לבוא עד חקר סוד החיים, ואנשים יש ואין מספר להם אשר גם את שמם לא ידע העם, וגם את שמעם לא שמע, והם עובדים את עבודתם באין מעצור ובאין מכשול ובאין מונע, עובדים את עבודתם לרבים!

ובכן נשים קץ למאמרנו ״מעט חימיה״ ונאמר אל הקורא, הנה הידיעה הזאת לפניך, קח ולך, כי היא תתן לך ארך ימים, והיו עיניך רואות כי לא תיעף ולא תיגע בינת האדם אף רגע, ואך קדימה אנחנו הולכים, עד הקימנו את מזמות לבנו ואת אשר חשבנו לעשותו!

מי הרחצה ופעולותיהם

א. מה כח למים?

בימים האלה ועינינו רואות כי מכל אפסים יבאו המונים המונים ללכת לקראת המים; אלה יאתיו לרפא בם את גום ההרוס, ואלה להחליף בם כח, אלה יבואו להתנודד ולהתקרר בתוך המים, ואלה מבשרם יחזו בם תענוגים באמרם כי ייטיבו המים מאד מבשר ועד נפש, זה בכה וזה בכה אחד לא נעדר אשר לא ימצאו המים חן בעיניו, לכן אמרנו לא נחטיא את המטרה אם נקום לעיני כל הקוראים ונשא באזניהם משא על דבר מימי הרחצה ועל דבר פעולותיהם.

הלא פעולות שונות תצאנה מחיק המים אשר בם ירחץ האדם את בשרו, ועינינו תראינה כי יבאו לפעמים שני אנשים שונים גם יחד אל מקום אחד ושניהם גם יחד ישאו ברכה מאת המים ההם, זה בכה וזה בכה, שם יורד אל הרחצה איש אשר שאָר בשר לו, כי מלא דשן נפשו ויעש פימה עלי כסל ולפי דבריו יכחישו עתה המים את בשרו וימעיטו מדת בטנו להשיבנה אחור כל עמת שבאה. לעמתו, יצא המימה איש אשר שלח רזון בעצמיו ופניו כסו לבן, עינו האחת נטויה על ערמת הבטן השפוכה כסוללה מתחת לגבר עמיתו, ועינו השניה נבטת אל המים אשר משם יבוא עזרו, באמרו כי המים יתנו לו חלוץ עצמות וחלב ומשמנים; אחריו יורד איש והוא בעל פקודות אשר מימים ימימה הסתופף בבית־הפקודות יושב על הכסא כל היום ועובד עבודתו לרבים, או פילוסוף ומלומד אשר ישב תמיד שחוח על פני אלפי ספריו ועבודה רבה, והם יוצאים עתה המימה להשיב בם את בשרם ולשאת מהם רוח חיים לעצמותיהם הנהלאות; אחריהם יבוא העובד אשר בזעת אפו עבד מאז הבקר ועד הערב ובדי עמל יאמר עתה האח, ובין רגע השליך את צרור בגדיו לאחוריו והנה הוא שוחה על פני המים לארכם ולרחבם; האחד חולה את יצורי גוו, ואין חולה עליהם בלתי אם המים, השני שֵנה בעיניו לא יראה כל הלילה, ואך בעבורה לא ימנע מים, השלישי חולה את רגליו והרביעי את ראשו ושניהם גם יחד יורדים המימה; וביניהם נראה אנשים אשר בשרם נחושה ויצורי גום כמו איתן, לא יפקד להם ולא יחסרו כל מאומה, והם קופצים המימה להתרועע אף להתנודד על פניהם, כי אפסו מהם תענוגים אחרים, ויהי להם המים למשחק. – ומה נענה אחריהם בראותנו כי אמנם לא שגו כל אלה גם יחד ברואה, ואיש איש מהם נשא את ברכתו כאות נפשו וכפי חפצו? האם לא נחליט אפוא כי ברכה ורב טוב צרורים בכנפי המים?

אף גם זאת תשימו אל לב אתם הקוראים, כי אנחנו פה שמנו לפני עיניכם אך את אלה אשר מחפץ לבם, ומבשרם יחזו תענוגות ומרפא להם בתוך המים, אבל מי ימנה ומי יספור את כל האנשים, לחליפות צבא מחלותיהם, אשר ביד חזקה יביאו אותם הרופאים המימה, בראותם כי אין דרך אחרת לפניהם ואך בזאת יצליחו ואך בזאת להם הרפואה האחת! הן בתי רחצה לרוב הוקמו על להיות למעין חיים לאלפי נגשים ונענים, חולי יד וחולי רגל, חולים אשר להם השאת או הספחת, הנגע והפגע, הן מעינות ישועות נמצאו לרוב בקרב הארץ, מעינות־הים ומעינות־בהרים אשר מבקשיהם עיפו למות ודורשיהם אָשֵׁמו, הן ישועות נעשו ארץ על פי מימי הרחצה העולים בקיטור, אשר לא המים ירפאו את הגו ההרוס כי אם הקיטור היוצא מן המים החמים; צא נא וחשוב גם את כל האספלניות־של־מים, החִתולים ואת המטפחות הטבולות במים, אשר יחבוש האדם לגוו ההרוס, את המים החמים או הקרים אשר תשפשף בם בפקודת הרופא, ועיניך תראינה עתה את המים לדעת במה כחם גדול ועזרך מאין יבוא –

לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל לשאת משא על המים ומפעלותיהם על פי יסודות חכמת הרפואה, כי אנחנו לא למען הרופאים נכתוב כי אם למען העם, ולפני העם הזה נשים עתה פתח דבר ואחרי כן יאירו הדברים לפניו.

ב. האויר סיר רחץ הוא לאדם

טרם נבוא לדבר על המים לפלגות מפעלותיהם, נטל עלינו לשאת דברים אחדים על האויר לפי טבעו ומזגו, על המים לפי טבעם ומזגם ועל העור לפי טבעו ומזגו.

האויר המקיף אותנו אשר בחוץ יבוא אל קרבנו לחיותנו כיום הזה, והוא ישים פעמיו לא אך דרך הריאה כי אם גם דרך העור, כי גם דרך העור נקבל אל קרבנו את היסוד החמוצי מקרב האויר ואת יסוד־המים נפליט על פיהו, ולכן נראה כי בקומנו על איש, לחתום את עורו ולשום עליו כל צפוי או כל טיח שיהיה, על פני שני שלישית חלקי הגוף, למען אשר לא יוכל האויר מן החוץ לחדור לו פנימה דרך נקבי העור, והזעה לא תמצא מקום לצאת, אז יחלש האיש הזה ויאנש וימות; וכן גם איש כי ימות לרגלי שרפה אשר אחזה את בשרו, בנפול בו אש להבה או נפט בוער, גם הוא לא אך באש גוע וימת או במכוה מט לנפול, כי גם בהסיר ממנו כל פטר עור להפליט על פיו את הזעה ולפנות דרך לפני האויר הבא מן החוץ.

אכן האויר הן גם חום וגם קור לו, וגם בחומו וגם בקרתו פועל הוא את פעולותיו בנו ובבשרנו; ואולם מספר פעולותיו החמות עולה על מספר הפעולות הקרות, כי החום יפלס לו נתיב בקרב האויר אך בעמל רב, תחת אשר הקור קל הוא ברגליו לחצות את האויר. – אם פתאום לפתע נבוא בימי החרף אל אחד החדרים אשר האויר במעלות חומו עולה בו עד שמונה או עשר במעלה, אז נמצא כי לא יפעל הקור את פעולותיו החזקות בעצם תקפו ובעים רוחו, על פני כפות ידנו החשופות או על חלקת פנינו החשופים, ואולם אחרת נמצא ביום אשר נקום לטבול את ידנו במים אשר חומם לא יעלה במעלות יותר משלש, ואף כי חמים המים האלה פי שלש עשרה במעלות מן האויר אשר שם בחדר, הנה נמצא כי נרגיש הפעם את פעולת הקור אשר במים חיש קל, אחרי כי תתקרר בם כף ידנו בין רגע, וכאב הקור יתרגש בה. זה הוא כח לקור, אם באויר ואם במים! אכן לעמת הפעולות האלה נראה גם את פעולות החום: בימי הקיץ בהיות החום גדול ועצום, לא תמצא נפשנו הנהלאה מנוח לה מתגרת יד השמש השולחת את קויה בנו מדי לכתנו בפאת הרחוב האחת, והיה אך בנטותנו מעט צעד אחד אל פאת הרחוב השנית אשר שם הצל, וקור צח חרישית יט את ידו עלינו להשיב את נפשנו, ולוּ היה החום ממהר לרוץ ארח, כי אז גם בצל לא מצאנו מנוח לנפשותינו וגם תחיה לא היתה לנו. – האויר החם לא יפליט ולא יפזר את חומו חיש וקל, ועינינו רואות כי נשי ביתנו המתעסקות בצרכי הבית, תשלחנה לפעמים את אצבעותיהן ואת כפות ידיהן אל המקום אשר שם החום הכי גדול, ואצבעותיהן וכפיהן לא תכוינה וכל רעה לא תאנה להן; בתוך הכירה אשר לתנור, אשר יש לאל ידה להביא גם את המים לידי בשול, שם פורש החום את מטות כנפיו ומעלותיו בערך 80 ובכל זאת נביא את כף ידנו אל תוך הכירה הזאת והיד לא תכוה; בתוך האסכלה המוכנת לצלי לצלות בה את כל אשר יעלה, שם יעלה החום גם על 80 מעלות והלאה, ובכל זאת תשים לפעמים המבשלת את אצבעותיה אל תוך האסכלה ההיא, לכונן את המחבת ולתת לה מעמד נכון, ואך לעתים רחוקות תעטף שית לה על פני אצבעותיה למען לא תכוינה; בבתי הרחצה אשר על פי קיטור המים, שחימו עולה עד 100 מעלות, שם יעמוד איש זמן כביר וכל רעה לא תאוה לו; אל מול פני מכונות הקיטור יעמוד האיש המסיע את המסע או המצית את האש, ולא יט ולא יפול אחור, אף כי החום עולה שם עד מעלה גדולה ועצומה למאד מאד –, ואולם נסה נא הקורא ותחת האויר החם שלח נא ידך אל תוך מים חמים, אל תוך מים אשר מעלות חומם גם הן, לא תעלינה על 60–70 במעלה, ונוכחת וראית את אשר עוללת לך בפחזותך, ואת הכויה אשר תקום בבשר ידך! הלא עיניך רואות עתה את ההבדל העצום אשר בין האויר ובין המים, וידעת והשבות אל לבבך, כי האויר הקר לא בנקל יוציא מגוך חום ולא בנקל יוליד בך שנויים עצומים וחליפות גדולות מדי שנותו את טעמו ומדי אשר יחלוף, וגם מדי אשר יתחמם ומדי אשר יתקרר לא ישים פעולות בבשרך, אשר תוכל לאמר עליהן כי גדולות ועצומות הן.

אכן גם תכונה אחרת נתונה עוד אל האויר: האויר הוא החמר הכי קל אשר בין חמרי הטבע, (ואם אמנם אויר יסוד־המים קל הוא גם ממנו, אבל המין הזה לא יראה ולא ימצא כליל בכל מרחבי הטבע) ואולם המים כבדים הם מן האויר שבעתים, ואם כי גם האויר – אף כי קל שבקלים הוא – יעצר כח להעיק תחתינו מכל עברים, יען כי מערכות האויר העליונות, המגיעות ברום גבהן עד רבוא רבבות מיל, דוחפות ודוחקות את מערכת האויר התחתונה שבה אנחנו חיים, הנה חזקה ועצומה שבעתים המועקה אשר ישימו המים בבשרנו, יען כי מערכות האויר העליונות דוחקות גם אותם ויען כי המים בכלל כבדים הם מן האויר, ולכן ישימו המים מועקה עצומה בגו האדם הבא לרחוץ בהם, ולכן יולידו בבשרו שנויים וצבא חליפות. – ובכן שונים מאד מעינות האויר אשר בם נרחץ כל היום, ממעיינות המים אשר שם נרד לרחץ לעת מצוא, אחרי כי גם מזג המים וטבעם שונים מאד ממזג. האויר וטבעו.

ג. משפט המים

האויר אשר בחוץ צח ויבש הוא ולכן יבלע אל קרבהו את כל הדבר הלח והרטוב; האויר יאכל הרבה מן המים, ואולם המים יאכלו מן האויר אך מעט מעט מאד. – אם תתן מים לתוך קערה הפתוחה לרוחה ותשים אותה אל מול פני האויר המקיף אותה, ונוכחת לראת כי ילכו המים הלוך וחסור, עד אשר באחרונה יחדלו מנגד עיניך, וענית ואמרת כי הובישו המים האלה או כי נחרבו ויחדלו מהיות, ואולם אתה דע לך כי המים ההם נהפכו לאט לאט עד היותם לאויר־מים ואז באו אל פי האויר המקיף אותם ויהיו לו לברות כי נשא אותם האויר על כנפי הרוח והם משוטטים עתה ממעל לך; אכן אם שום תשים מעט צוקער או מעט מלח אל תוך המים אשר בקערה, או אז תראה כי אך המים לבד ינדפו ויעלו בקיטור השמימה כמשפט, והצוקער או המלח יותר על פני הקערה דק מחספס כעין הבדלח, וזה אות כי המים יעצרו כח אך להמס את אחד החמרים בבואו אל קרבם ולעלות ברוח השמימה, תחת אשר האויר יעצר כח לסנן את המים, ואת הפקטים היוצאים ממנו יעזוב בארץ על פני הקערה².

הלא ראינו בפרק האחרון כי לא על נקלה יאסוף האויר את החום אל קרבו, ואם יאסוף, לא על נקלה יעזבהו לנפשו, ואולם לא כן המים. – אם נשים את כף ידנו במים קרים, תתקרר היד ותצטנן חיש קל מאד, ואם באויר קר נביאנה, לא ימהר הקור ולא יחיש את מעשהו על פניה; אם נביא את כף ידנו באויר חם מאד, לא ראנה לה כל רעה, ואם אל מים נביאנה אשר מעלות הומם גם הם כמעלות האויר הזה, ואצבעותיה תכוינה. אם חמש עשרה מעלות חום תהיינה לאויר, אז נאמר כי האויר פושר הוא, גם חם וגם קר איננו, ואף נוכל לשבת ימים רבים בחדר אשר בו אויר כזה, ואולם את המים לא נקרא פושרים אם לא תהיינה להם 28 או 30 מעלות, ואם נשב יותר מחמשה עשר רגעים במים אשר מעלות חומם תעלינה אך לחמש עשרה במעלה, אם לבוש בגדים ואם ערום ואין כסות, אז ישתקשקו שנינו אשר בפינו אחת אל אחת, כי יד הקור הויה בנו.

ועוד לנו שלישיה: האויר הצח הוא אחד ״המלאכים הרעים" אשר להעלעקטריות, כאשר אמרנו בחלק השלישי מספרנו, והוא לא על נקלה יוליך אתו את העלעקטריות, והעור גם הוא, אם צח ויבש הוא, לא על המלאכים הטובים נחשב, והוא יגדור גדר וינעול דלת בפני העלעקטריות, ואולם לא כן המים, כי הם יוליכו את העלעקטריות קל מהרה, והיה – לפי דעת חוקרי הטבע הכי גדולים ובראשם די באָא־ריימאָנד המחליטים את הפעולות אשר תשים העלעקטריות גם בקרבנו פנימה – בבוא בשרנו במים, ונפתח לו כל פטר העור, וכל זרמות העלעקטריות הפנימיים יוצאים החוצה והזרמות הבאים מבחוץ נכנסים אל קרבנו. – הלא רואות עינינו עתה במה יבדלו המים מן האויר ומה כח להם, איש איש לפי מזגו וטבעו, והיה אם עוד נכונן גם אל חקר העור על פי מזגו וטבעו, וידענו את אשר לא ידענו.

ד. משפט העור

העור הוא הצִפוי אשר על פני הבשר, והוא הגבול בין העולם וכל מלואו אשר מחוצה לו ובין החיים הנפלאים הצפונם פנימה בקרב האדם, ואולם הגבול הזה תכונות שונות לו; מעבר האחד, הוא העבר הפנימי, פתוח הוא לרוחה להוציא ממסגר את כל הנפלט ממנו, ומעבר השני, הוא העבר החיצוני, פתוח הוא, אבל לא לרוחה. אכן העור אשר על בשרנו איננו מעשה כברה או נפה לבד, כי אם מעשה רקמה נפלא ומתוקן מאד למען היות לברכה לכל הבשר. – עור האדם עשוי משולש, עור על פני עור, ושלשתם יחד בהתחברם איש אל אחיו יהיו לקליפת־עור קשה אשר לא במהרה תנתק. העור העליון. נקוב בשם עור־הקרן, אין לו דמים ואין לו עצבים, ולכן נמצא כי אין לו כל הרגש וכל תנודה, ואם תשרוט בו שרטת ואם תקרע ממנו פסות פסות קטנות, לא יכאיב לך ברב או במעט; העור הזה כלבוש יחלוף עליך, ואחרי אשר יתקלקל, יחלוף כליל, ומדי יום ביומו יתחדש עליך תמיד, ואתה כמעט לא תדע בצאתו ובבואו; אם תקח לך שכין חד, ותחתוך בו פס עור כזה מעל פני כף ירך, והיה כי תמתח את הפס הזה אל מול פני האור, וראית בו נקבים נקבים רבים אשר דרך בם יצא היזע החוצה, – מתחת לעור הזה נמצא עור־הקליפה, הוא העור אשר גם עצבים וגם גידי דם לו, והם משוזרים ומסבכים יחדו; והיה אם יקר המקרה ואתה הפשטת את העור העליון מעל פני הכרע על פי כל מכה או כל נגע אשר יהיה, או אז תראה פנים אל פנים את עור־הקליפה מתחת, אדום כדם מראהו, צח ומזהיר לנגד עיניך, והוא לא פנים קלקל אם אך לא תשלט בו יד הקור, אף כי הוא בן הרגשה דקה עד מאד; בקרב העור השני הזה הכו גם השערות את שרשיהן, ולכן תכאיב לך אם תמרוט בחזקת היד את אחת השערות מתוך העור, והעור הזה גם הוא עשוי נקבים וחלולים, דרך יעבור היזע ללכת החוצה. – מתחת לעור הזה יוּצָע העור השלישי, עשוי קנים ומסכת ארג, ושם ימצאו להם מקום כל מקורות היזע ותעלותיו וברֵכותיו, והוא המקבל את כל המים הנותרים מן הדם המקיף את תקופתו והוא ישלח אותם החוצה, ונוסף על המים הנשחתים האלה יוצאים אתם גם חמרים משחתים רבים, צפים ובאים מכל עבר, והם ידעו וישחיתו מאד על כל סביבותם, אם יותרו בקרב הגוף פנימה.

אמנם לא אך בדמות טפות לבד יוצא היזע לאור כי גם בדמות אויר, אחרי כי נודפים כל החמרים המשרתים אשר בגוף האדם ויוצאים בדמות אויר דרך נקבי העור באין מעצור ומאין הפוגות, גם ברגע אשר גופנו ישבות וינוח מכל עבודה, ובעת אשר כל עבודה עצורה לנו מתמול שלשום; ואמנם גדול יתר מאד ערך הזעה היוצאת בדמות אויר מן הזעה היוצאת בדמות נטפי מים, והאיש אשר נקבי עורו יסתמו ולא יתנו מעבר לאויר הפנימי לצאת, בנפשו הוא ותחלואים רעים ונאמנים נכונו לצלעו, ואנחנו הלא ראינו כי בצפותנו על פני רובו של גוף האדם צפּוּי מעשה טיח אשר לא יתן מעבר לאויר הגוף, אז יחלש האיש ויאנש ויגוע, תחת אשר ראינו כי ימים רבים יהיה האדם וכל רעה לא תאנה לו גם אם נטף זעה לא יראה בעיניו.

וזה הדבר אשר נטל עלינו לעשות, אם נחפוץ כי מבנה גופתנו יהיה איתן: ראש דבר נחזה להחזיק הכן את עור הבשר העליון, למען לא יסתמו נקביו ולא יאבד את הדרך אשר יתחבר בו אל העור אשר תחתיו, או אז גם העור השני לא יאבד דרכו, אם נקי וטהור יהיה השומר אשר ממעל לו, וגם העור אשר מתחת לו יתחזק ולא ינתן למוט, והעור הזה הלא גדול ערכו לכל החיים אשר בקרבנו פנימה, כי בו אחוזות כל התעלות וכל הברכות הנותנות דרך לכל הידע הנודף ממנו. – עוד מעט ונראה את פעולות מימי הרחצה ואת המעשים אשר יעשו בבואנו לרחוץ בם את עורנו אשר ממעל לבשרנו; ואולם עוד מלים אחרות לנו בדבר העור ופעולתו, ואחרי כן נבוא למטרתנו.

ה. האד העולה דרך העור

חוקרי הטבע החוקרים דבר עד תכלית, המה יצאו ויחשבו מספר לכל נקבי הזעה הנמצאים בעור גוף האדם, עד המקום שיד הקירתם הגיעה, ואמנם לא מצער הוא מספר הנקבים האלה ואך שונה המספר על פני כל חלק וחלק בגוף, ולא כחלק העור האחד גם החלק השני. אם תפצל לך פס עור מעל פני הערף או מעל פני הגב, וגדלו כמשלש־פרוטות בכסף אשכנז, ומצאת בו בערך 400 נקבי יזע; אם תפצל לך פס עור כמהו, וגדלו כמהו, מעל פני חלקת הלחי, ומצאת בו 540 נקבים; אם מן הבטן או מן הלב תפצלהו, ומצאת בו 1130 נקבים; אם מן המצח תקחהו, ומצאת בו 1258 נקבים, אם מן הצואר, ומצאת בו 1300, ואם מעל פני כף הרגל הפצלהו, ומצאת בו עד 2685 נקבי זעה כאלה, והיה מספר כל נקבי הזעה אשר בעור גוף האדם שהגיע לפרקו 2,380,000 –. אחרי כן חקרו אף תרו החוקרים לדעת גם את מרחבי הנקבים האלה, נקב נקב לבדו, וימצאו כי אם יתלקטו כל הנקבים יחד ויהיו לנקב אחד, אז יעלה מרחב הנקב האחד הזה (אשר יכיל את מרחב כל רבבות הנקבים) ויהיה לבן שמונה אצבעות במדת המרֻבע, והוא חור אשר אם נכסה עליו קערה מן הקערות המוגשות בימינו ובארצנו אל שלחן האכל, ועלתה בידנו. – או אז קמו החוקרים וישאלו שאלה אחרת לאמר: אם אמת הדבר כי מרחב כל נקבי היזע גם יחד לא יעלה על מרחב הקערה, נביא נא קערה לפנינו ונתֵּן בה מים אשר הוחמו כמעלות חום הגוף – בערך שלשים מעלות – ונשים את קערת המים הזאת אל מול פני השמש למען אשר ינדופו; היעלה ממנה אד, כאד היוצא מגוף האדם? היהיה כדבר הזה?

לא יהיה! כי שונה האדם מן הקערה המלאה ההיא אשר הוחמו בה עד שלשים מעלות! במשך עשרים וארבע שעות ינדפו מקרב הקערה ההיא אך שמונה לאָטה מים, תחת אשר ינדוף עור האדם במשך עשרים וארבע שעות בערך שתי ליטרות והן פי שמונה מאשר ינדוף, לו היה קערה אשר בה המים. – ומדוע? אכן לא על נקלה נדע לתת פתרונים לשאלה הזאת, ואך זאת נשים אל לב, כי החוקרים ההם לא יכלו לָמֹד בלתי אם את קטר הנקב בלבד ואת השטח לא מדדו, והחשבון הזה לא יהיה מדויק עד העולם –; נוסף על זה שונים מאד הנקבים הנפרדים אשר כל נקב ונקב לבדד ישכון בעור, מן הנקב הפתוח לרוחה אשר על פי הקערה, כי תחת אשר כל אטם ואטם הנודף מקרב הקערה ישים את פעולתו על פני האטם ההולך אחריו והדבק בו, ותחת אשר מי הקערה מתחת עולים בחום למעלה והעליונים אשר התקררו מעט יורדים למטה, והם יהיו למפגע מלהנדוף כראוי, הנה לא נראה ולא נמצא כדברים האלה בגוף האדם –; נוסף על אלה הלא נמצא כי בקרב גוף האדם יולד גם החום באין מעצור ולא יצא מגבול השלשים ומעלה, ולכן לא ינדוף העור כהנדוף מים בקערה כי אם חיש מהר מאד, כי כהולידו כן פולטו. –

אכן אם נרדוף לדעת שרש דבר נמצא בעור אשר כה יחוש וכה ימהר האר לנזוף בו, נמצא גם את זאת: האד אשר בעור יחדור לצאת לא רק דרך הנקבים אשר אמרנו, כי אם גם דרך העור הנשאר, אשר כל נקב אין בו; היזע בדמות נטפי מים יוצא דרך הנקבים, והיזע אשר דמות אויר לו יוצא ופורץ מן העור גם במקום אשר כל נקב לא יראה ולא ימצא שם; והיה הקורא אשר עוד יזכור את משפטי "הדיפוזיאָן' אשר שמנו לפניו זה כביר, הוא יבין גם את משפט הדבר הזה, לדעת כי האד יעצור לפעמים כח לפרוץ החוצה דרך עור גם אם איננו עשוי נקבים, ובפרט אם נמצאו משני עברי העור שני מיני אויר השונים איש מאחיו; ואולם לא כן הדבר אם מעבר האחד אשר לעור נמצא אויר ומעבר השני מים, כי אז ימצא האד מכשול על דרכו – האם לא יבין עתה הקורא מה ענין המים אשר מבחוץ לענין אויר העור הבא מבפנים?

ו. הרחצה לפלגותיה

הנה שמנו לנו צרה לדרך ככל הדרוש, ועתה יכול נוכל לגשת אל הרחצה לכל מיניה ולפלגותיה, ואולם לא אל מיני הרחצה אשר ישימו הרופאים לפני חוליהם נשימה את פנינו, כי רבים הם מספור אותם, ונדבר אך באלה אשר ישים אותם האדם לו מימים ימימה, וחי בהם.

לפי פעולות הרחצה למיניה נחלק אותה עתה גם לפלגותיה השונות: אבן הפנה בהן הוא מרחץ־הטהרה, – הלא מראש לא בסתר דברנו כי רב לנו אם אך נצפה צפוי טיח על פני עור איש, למען אשר ימות האיש בצפוי הזה, אחרי כי מקום לא יהיה לו לשלח את אדו החוצה, ועתה הלא יבין הקורא מה רב ערך הנקיון ומה נטל עלינו לטהר למשעי את עורנו על בשרנו, מיום אל יום ומעת אל עת, למען החזיק את גופתנו איתן ולמען לא נתֵּן למוט את בריאותנו, ולכן ידענו כי מרחץ־הטהרה הוא הראש לכל מיני הרחצה, אכן יש אשר יהיה העור נקי על פני כלו וטהור למשעי, ובכל זאת ישבתו מפעלותיו ושפעותיו הטובות תחדלנה, אם על ידי הקור הלח אשר יגע בעור ואם על פי חום המביא רפיון וזועה, ואז ירגש האדם בנפשו כי אך טוב לו אם יביא את בשרו במים, ושב ורפא לו, ומשפט הרחצה הזאת הוא משפט מרחץ־להועיל; אפס לא קטן בתכניתו הוא העור כאשר יראה לעינים, כי בו הגבול אשר בו מפעלות החום והקור גם יחד יתאחדו, בו בסבך ישורגו גידי דם ועצבים אין מספר, בו יתלכדו צרורות חלב וצרורות זעה לאחדים, בו פטר מים יוצאים חוצה ובית־קבול לאויר הנכנס פנימה, ולכן גם מפעלות המרחץ שונים יהיו על פני כל חלק וחלק בו, ולפי הפעולות האלה, נחלק להן בקו ונדע משפט. – אחרי מרחץ־הטהרה נשים עינינו על מיני הרחצה אשר יצאו לפעולותיהם, אם על ידי הקור ואם על ידי החום, ואחרי כי הקור והחום גם יחד ישימו פעולתם גם בפני צרורות היזע אשר בעור וגם בפני העצבים וכלי הדם אשר בו, לכן נבואה אל המחלקות האלה:

1. מרחץ הטהרה.

2. מרחץ הפועל פעולותיו בפני צרורות הזעה.

3. מרחץ הפועל פעולותיו בפני כלי הדם.

4. מרחץ הפועל פעולותיו בפני העצבים ומסכת אריגתם.

אכן למען הבין שמועה ולהתֵם משגה, נטל עלינו להעיר בראשונה בדברים האלה: גוף האדם הוא בית־חרשת־מלאכה אשר הפועלים והעובדים בו ינצחו איש איש על מלאכתו ועבודתו הנתונה והמסורה לו; את מעשה העצבים לא יעשו הגידים, ומעשה הגידים לא יעשו הצרורות, כי אם איש איש לבדו פונה למלאכתו מקצהו, ובכל זאת למטרה אחת הולכות כל המלאכות, איש איש עוזר על יד רעהו, והיה אם יד פעולה מבחוץ הויה בפני האחד מהם, ובאה גם על השני, כי ערבים כל הפועלים כלם יחד, ולכן לא יחשוב הקורא כי כאשר נשים פעולתנו בפני הצרורות לבד, ונקו הגידים ממנה, ואם נשים פעולתנו בפני העצבים ונקו כל הנותרים, כי לא כן, ואנחנו שמנו מפלגות אך למען ראשי הפעולות ברגע הראשון, בטרם התפשטו גם על פני החלקים הנותרים, ולמען ירוץ הקורא בדברים בהיות לפניו מפלגות מפלגות.

ז. מרחץ־הטהרה

הלא ידענו היטב כי העור. הוא הגבול המבדיל בין העולם ומלואו אשר מחוץ לבשר ובין העולם ומלואו אשר מבפנים בקרב האדם, ועל ידו יעברו כל החלופים והתמורות היוצאים ובאים מן העולם האחד אל השני, ולכן דעת לנבון נקל כי חלילה ממנו להעלות על העור הזה העשוי משולש, גם מעטפה רביעית, היא מעטפת החלאה אשר תזהם את הבשר ותסתום פיות העור, להכביד על מעשה התמורות אשר על הגבול, ואז יחלה האדם ויאנש. אפס לא יאמין הקורא כי גם בלעדי הרחצה והנקיון במים, יצלח לו להחזיק את טהרת העור על מכונה, אם אך לא יתן לכל אבק ולכל זהמה לנגוע בו, ואם אך ישמור את נפשו מנגוע בכל חלאה ובכל דבר המכוסה אבק, ואז יעמוד העור על. מכונו כאשר שומה לו מפי הטבע, כי לא כן הדבר, ואנחנו ידוע נדע כי גם הטבע בכבודו ובעצמו לא נקי הוא מכל חלאה ומכל זהמה, כאשר יאמרו אדונינו ״המשוררים״ ברהב לבם, ולא כצעקתם הבאו אלינו כן הוא. – הטבע לא שם על אצבעות ידיו כל נעל־יד לנגוע בקצהו, והחלאה הנמצאת על העור, לא אך מן החוץ היא באה, לא אך מן האבק והפיח הבא מכל אפסים ועל פני כל העור יִכּבד, כי גם מן הבשר פנימה הם יוצאים ובאים, והטבע בגבה אפו לא יבחר משכן להם בלתי אם על פני עורנו, ולנו היא שומה לבקש תחבלות להסירם מעלינו.

כבר מלתנו אמורה כי סגלה נתונה למים להמס ולהנתיך חמרים רבים וקשים הבאים אל קרבם, ואך כאשר יעלו המים באד נודף השמימה, יותרו אבות החמרים ההם תחתיהם לקפוא על שמריהם, וגם עלינו ועל פני עורנו יהיה כדבר הזה: היזע החודר לצאת מבין נקבי עורנו ומרטיב את גופתנו, לא בגפו יבוא ולא בלבדו יופיע, כי יוביל בכנפיו מבפנים את כל חמר משחה אשר נמס עד בלתי יראה לעינים, וגם מלח וגם גפרית, גם חמצים שונים למיניהם, וגם חמרי פסלת הבאים ממי־הרגלים, כל אלה צרורים עמו בכנפיו, וגם נטפי חלב יצופו על פני היזע הזה אשר נחזה אותם על פי קרן־חזות, והיה בבוא כל המסע הזה וכל הכבודה אשר ברגליו, ועלה והתפשט על פני כל העור לכסות את עין הגוף; ואף כי יבוא כפעם בפעם האויר מבחוץ לשלול שלל ולבוז בז מכל הבא בידו מעל פני העור, ומי היזע היוצאים ינשאו אותן השמימה בדמות אד עולה למעלה; ואולם עוד פתים רבים וכן שלמים נותרו על פני העור להלבישו בטלית שאינו שלו ולכסות אותו מערומיו ולהיות באחרונה למפגע לו. נוסף על כל אלה גם דשן יוצא מקרבנו להתפשט על פני העור לכסותו, הוא הדשן הבא מן העור התיכוני ששם יסבכו שרשי שערותינו, והוא ירוק למראה וקיא לו וצואה לו ויעורר בנו זועה וגעל נפש עד להשחית, ועל פני כל ארם יִכּבד לשכון עליו בקומו משנתו ופניו טרם רוחצו למשעי – העוד יאמרו משוררינו כי טהור הטבע במעשה ידיו ולו הנפש היפה? ומה יאמרו אפוא לכל אגמי הטיט ולכל אוצרות המלח ולכל הרי החלב ולכל יערות הדשן אשר יברא הטבע בידו הנדיבה על פני חלקת עורנו? – אכן עוד דברים לנו להוסיף כי כל המתנות הטובות האלה נתונות לנו על פי הטבע מבפנים, וכי לא תקצר ידו מתת לנו מתנות טובות כאלה כהנה וכהנה גם מבחוץ, מן האבק הקטן העולה עלינו ועל כל קיא צואה אשר ידבק בנו ואשר יבצר ממנו להשמר מפניהם, או אז נדע כי לבושי מכלול אלה הנתונים לנו מפי הטבע, לא מחלצות הם לנו להעדות את יפינו ותפארתנו, כי גם ישחיתו וירעו מעט לבריאותנו ולגופתנו. –

אפס לא נצרק אם נאמר כי הטבע איננו אב רחמן החומל על מעשיו, כי לא כן, ואנחנו נראה כי בידיו יפצל פצלים בעורנו וירים ממנו קשקשים מיום אל יום ומיום אל יום יחדש בטובו את עורנו העליון אשר על בשרנו, עד אשר לאט לאט נפשוט עור ונלבש עור, לא בחפזון ולא בבת־אחת כאשר יעשו הנחשים והזוחלים ודומיהם, כי אם על יד על יד, למען נקות ולמען חטֵא אותנו מן החלאה ולמען החיותנו והחלימנו – אכן לא ליום ולא לימים המלאכה, ואנחנו לא ניטיב אם נחכה עד אשר יטהרנו הטבע מחלאתנו וירנו לא תהיה בה, כי לפעמים יתחברו קשקשי העור העליון אל אבקות הפיח אשר עלינו, להיות לעור אחר ולצור עלינו, ואם לא נרחץ את בשרנו למדי, תקומנה לנו מחלות רעות ונאמנות, ומהרסינו ומחריבינו ממנו יֵצאו:

ח. ההרגשה והבריאות

לאט לאט התרגל העם – המובחרים שבו – לקחת לו מעט מים בכלי ומעט בורית, לנקות בם את חלקי הגוף, גם בכה וגם בכה, ואל אמבטי ואל מקוה מים לא יוסיף לרדת עוד, ואם אמת נכון הדבר, כי גם המעשה הזה מועיל הרבה לנקיון הגוף ולבריאותו, אכן שבעתים ניטיב לעשות אם נביא את בשרנו במים לטבול בם על פני כלו, ורב לנו אם נחלוט באזני הקורא כי רוב המחלות הבאות על האדם, באות אך באשר חדל העור לעשות את פעולותיו; ואולם האנשים אשר התרגלו ברחיצה קטנה כזאת, הם התרגלו למצוא גם טעם לדבריהם ולהתנגדותם אשר יתנגדו נגד הרחיצה הגדולה לאמר; א) הלא רוב העובדים והפועלים חזקים ואיתנים הם מאד, והם הן לא ירחצו את בשרם במים. ב) הלא האכרים יושבי הכפרים מצוינים הם בכחם ובגבורתם, ושם בכפרים הלא הבלניות אינה מצויה. ג) אם נשמר על עורנו לבשרנו יותר מדי, נבוא אך לידי פְּנוּק וְעִנוּג, ולא נוכל אחרי כן להציג כף רגל ארצה מהתענג ומרך. ד) אם נתרגל לרדת המימה יותר מדי, ונהמנו באחריתנו אם נחסר את המים אפילו פעם אחת. ה) אחרי רדתנו המימה נמצא כי עלולים אנחנו יותר לבוא לידי התקררות מאשר לפניהם. – אלה הן טענותיהם אשר נשמע מעל שפתיהם, ואנחנו נרדה נא ונראה מה יהיו חלומותיהם.

אכן אמת הוא כי העובדים והאכרים איתנים ומוצקים הם ומבנה עורקיהם איתן, ולכן גם מספר מחלותיהם מעט הוא לעמת המחלות הבאות על המשמרים את בשרם מכל עבודה, ואולם אם נמנה מספר לחללי המות אשר בקרב המון העובדים, נמצא כי עצום הוא לעמת מספר המתים אשר בקרב אצילי העם, ואשמתם על קדקדם ירד גם על דבר אשר לא נקו ולא טהרו את גופם כראוי לו. רוב העובדים לא ירגישו את הכאב בראשית בואו אליהם ולא ישיתו אליו לב, ולא ידעו כי בכאב הקטן הזה אחוזה ודבוקה לפעמים מחלה רעה ונאמנה, והם ננערים ויוצאים אל עבודתם ומלאכתם כפעם בפעם, ולעתים לא רחוקות נראה כי גם רפא ירפא להם באפס יד, כי מעינות הזעה אשר נסתמו ונסכרו בעורם, נפתחו פתאם שנית, לרגלי העבודה הרבה והכבדה, והזעה תתפרץ לצאת בחזקת היד, תחת אשר האצילים היושבים ספונים בהיכליהם ואת פני העבודה לא יכירו, הם יאלצו לעלות על מטותיהם ולבוא תחת כרים וכסתות חמות והרופא עומד על ימינם להשקותם שקויי מרפא, למען הוציא את הזעה מקרב עורם בחזקת היד ולמען החלימם ולהחיותם. ואף גם זאת אם לא יהדל הכאב מלבוא על האיש העובד למען ענותו בסבלותיו גם שנית ושלישית, ומעת אל עת תבאנה עליו הפורעניות, וגם העבודה הקשה אשר עֻבּד בה בפרך לא תוסיף להצליח לפתוח לו את פטר המעינות הסתומים, אז יפול העובד אחור, ותקומה לא תהיה לו, ואנחנו נוכח לדעת כי עזרת הרופא אחרה פעמיה ובאשר נפל לא יוסיף לקום. והיה האיש אשר יבקש חשבון מעל פני לוחות המחלות לדעת מספרן בארץ, הוא ימצא כי רוב חולים עשירים הם ואנשים הולכים בטל, תחת אשר בקרב העובדים ימעט מאד מספר המחלות, ואולם אם יבקש חשבון מעל פני לוחות המתים לדעת מספרם בארץ, אז ימצא מספר נורא וגדול, ונפשו תדע מאד למי הקרבנות האמללים האלה –

ואת אשר יאמרו בדבר ההתענגות הגדולה יותר מדי, ועל ההרגל הרב, ועל ההתקררות, לא יצדקו, כי אשרי אדם מפחד תמיד ומביא את נפשו ואת בשרו לידי הרגשה דקה; ההרגשה – אם לא תפריז על המדה – תעמוד כמבשר על ראש המצפה לחזות מראש את המחלות אשר תקראנה ואת הפורעניות העתידות לבוא. – העור ונקביו הם כארֻבת־הרוח אשר למכונות הקיטור; כל העת אשר תפעל המכונה על פי דרכה, וכל סכנה טרם תהיה, נאמין כי גם ארבת־הרוח איננה דרושה ונחוצה, ונהפוך הוא, כי תמהר המכונה ותחיש את פעולותיה אם הארבה לא תהיה כתקונה ולא תזהירנו ולא תתן קולה כפעם בפעם לתת עין על תנועת לחץ הקיטור, ואולם אם נגע יקרב לבוא והסכנה תגיח מחוריה, או אז נראה כי הארבה אשר לא היתה כתקונה, היא היתה בעוכרינו, והקלחת מלאה קיטור מרבה להכיל, עד אשר התפוצצה ותבֵא השואה – גם מרחץ־הטהרה לא ישים לפנינו את בריאותנו ולא תתן לנו ארך ימינו מיד אל יד, כי אם עושה את פעולותיו להחזיק את ארבת־הרוח על מכונה, כחק ומשפט.

ט. פעולת לחץ המים

לרגלי מרחץ־הטהרה ידענו אך את פעולת הטהרה והנקיון, ואולם את פעולת המים לפי חמרם לא ידענו עוד, ולכן נטל עלינו לשאת את דברינו באזניך הקורא ואתה תשמע. – המים כבדים הם מן האויר אשר בחוץ, והלחץ היוצא מן האויר הנלחץ אל פני עורנו, הוא ישא בד בבד עם הפעולות היוצאות בקרבנו פנימה, ועם פעולות העור בהעלותו אד נודף או נטפי יזע, ולכן בבוא עלינו המים הכבדים והלחץ ירבה ויגדל, אז ישונו גם אפני כל הפעולות בגוף ובעור, ואם כי אין מגיד לנו ואין מודד לעינינו את כמות הפעולות ההן, באשר כי פעולות המים רבות הנה ואחוזות ומסובכות אשה ברעותה, אבל כל איש המביא את בשרו במים, הוא ידע את הלחץ אשר המים לוחצים אותו וירגיש בנפשו גם חדשות, והיה אם גם זאת נשים אל לב, אשר גם בעלותנו על מרום הרים גבוהים ורמים מאד, ששם יקל משקל האויר עלינו ולפיהו ישונו גם פעולותיו אשר ישים בפני עורנו להרבות זעה ולהגדיל את מדתה שבעתים עד כי תצא גם מבשר־השנים בדמות דם, ועד כי יזל הדם מנחירי אפנו ומבבות עינינו, ויצורי גופנו כמו יתמוללו ייעפו וייגעו מאד; או כי נשים אל לב אשר האויר השורר בחוץ לרוח היום, אם יכבד ואם יקל, יוליד גם הוא פעולות שונות בגופנו, ולרגלי חליפות הרוחות נחלה בתחלואים ואף נרפא, הלא יבין עתה הקורא הנבון כי הלחץ הרב אשר המים לוחצים את בשרנו מדי אשר נרחץ בם, גם לו נכונו פעולות רבות, אם כי קצרה ידנו מלחשוב אותן אחת אל אחת.

האיש היורד אל תוך האמבטי לרחוץ את בשרו במים פושרים, אשר גם החום וגם הקור בם לא יעצרו כח לפעול את פעולותיהם המיוחדות להם איש איש מקצהו ואך המים לבדם בעצם תכניתם יקחו את שבט המשרה בידם וכח זר לא יתערב בם, הוא ירגיש בנפשו את כח המים במפעלותיהם אלה: יצורי הגו ינשאו על כנפי המים גם הנה והלום, ואם ירים הרוחץ את זרוע ידו עד שטח המים, יחוש כי תנועה נעימה ורכה תהיה לזרוע ידו, ואם יושיט את הזרוע מן השטח ולמעלה, ימצא כי כמשא כבד תכבד עליו וירגיש כי אך בדי עמל התנועעו עתה עורקי היד; בשלום ובשלוה ישכב בקרב המים, וקרקע האמבטי לא יעיק תחתיו גם אם משמן בשרו רזה מאד, ולו היה האמבטי ריק ומים אין בו, מי יודע אם עצר כח לשכב בשלוה על פני מקום אשר לא הוצע תחתיו, תחת אשר עתה אך הנשא ינשא והוא יהיה כמרחף בקרב המים. – יש אשר יעמול איש עמל רב וברבות יגיעת העורקים יחוש רפיון רב בזרוע ידו וכמשא אבן תכבד עליו היד עד בלתי הניע אותה, והיה אם יובא האיש ההוא אל אמבטי אשר מים פושרים בו, ושם ישב כעשרה רגעים, ושב ורפא לו פתאם והוא מחריש משתאה יבקש לדעת מאין בא לו כל הטוב הזה, בי הורם המשא הוסר כבד האבן, בבוא עליו לחץ המים ושלום וטוב לו מכל סביביו.

המים הפושרים – אשר גם הקור והחום לא יעלו בהם בלולים לפעול גם הם כל פעולה, –הנותנים, את פעולתם בפני העורקים או בפני העצבים המשמשים את פני העורקים הם נותנים את פעולתם גם בעור ובמעשהו אם כי לא באנו עוד עד תכלית הפעולה הזאת, ואולם הלא זאת נדע כי המים נוזלים הם, והם המולידים את הלחץ, ועוד מעט ונראה מה ענין הלחץ הזה לנקבי העור וצרורות היזע.

י. העור הוא קיר בן נקבים דקים

לבוא עד חקר הדברים אשר אמרנו בדבר המים והעור ולמצוא נתיב ללכת הלאה, נטל עלינו לשום לב אל אחד הדברים אשר הגוּ ואשר הרוּ חוקרי הטבע בימים האחרונים ביתרון דעת ובתבונה רבה. – למראה עינים ישפוט הרואה כי האדם הוא חמר מוצק על פני כלו ואך חלקים מעטי ערך נמצאים בו אשר גם מעט מים צרורים אתם, ואולם אם נצא בעקבות מחקרי החוקרים, נמצא אחרת: אם ננתח ונפרק את גוף האדם לכל יסודותיו וחמריו. לפלגות דמו ובשרו, עורו ושערותיו, עצמותיו וצפרניו עד בלתי השאיר לו שריד כל מתום אשר בו, נמצא כי אך שלשים אחוז ממאה עשוי בו מקשה ומוצק, ושבעים אחוז בו עשוי מים, והיה האיש אשר משקלו מאה ליטרא, והיו בו שבעים ליטרא מים, ואך שלשים בו מוצקים ואיתנים. ואמנם תראינה עינינו כי הילדים יונקי שדים אשר בראשית ירחי ימיהם לא יבוא אל פיהם בלתי אם חלב לבד, ובנקוף השנה יכבד משקלם פי שלשה מאשר היה ביום גיחם מרחם, אם כי יודעים אנחנו אשר חלב־השדים יכיל בקרבו תשעים לאָטה מים, והגבינה והחמאה והצוקער ושאר מיני המלח אשר בו לא יעלו יותר מעשרה לאָטה. – אכן אחת היא אשר אמרנו כי מלא גוף האדם מים מן הקצה אל הקצה, וחליפות ותקופות למים ההם כי יעלו באד דרך העור או דרך הפה והנחירים או יהיו למי־רגלים, לצאת מן הגוף אחרי אשר כלו את פעולתם בו, ומים חדשים יוצאים מן המאכל או מן המשקה הבאים אל פי האדם, להשקות אותו ולמלאות את החסרון ולבוא על מקום ההולכים לפניהם; ואך האדרופיקוס החולה את מחלת ההדרוקין, או החולה את החלירע ובא לידי שלשול והקאה, הוא מוציא מים מגופו יותר ממה שהוא מכניס, וזה אות כי חדל הדם מטהרו ויחדל מאיתנו.

ובכן יקום לנגד עינינו מחזה כזה, לפי המשפט אשר אמרנו: גוף האדם הוא חמר אשר אך שלישיתו מוצקת ואשר שתי שלישיותיו הנותרות נוזלות, והחמר הזה על קרבו ועל כרעיו, על הנוזלים ועל מעט המוצק אשר בו, סגור בתוך עור, והשק הזה הושם מעודו אל מול פני האויר ואך לפעמים הביא נביא אותו גם אל קרב המים – ומה אחרית אלה? הלא עוד תזכר הקורא את המשפט אשר אמרנו בשכבר, כי כאשר נשים נוזלים אל תוך שלחופית עור סגורה ומסגרת, ונביא אותה אל מול פני האויר, אז יעלו הנוזלים מתוך השלחופית באד השמימה ולא ימצאו מעצור בדרך; ואך אם נביא את השלחופית ההיא אל תוך מים אשר יקיפו אותה מבחוץ, נוזלים בתוך נוזלים, או אז נראה כדבר הזה: אם לא נבדלים יהיו יסודות הנוזלים המקיפים מיסודות הנוזלים המוקפים, לא יחלפו את מקומם ותמורה לא תהיה להם ודרך השלחופית אין יוצא ואין בא, ואך כאשר שונים יהיו הנוזלים מעבר מזה מן הנוזלים מעבר מזה, במזגם ובתכונתם, אז ידודון ידודון המים משני עבריהם, המים הקלים והדקים יחדרו בעד העור בהמון רב, להתערב במים הכבדים והעבים, תחת אשר הכבדים נכנסים אל תוך הקלים אך מעט מזער, והיה בהיות מי־מלח בקרב השלחופית, והשלחופית תובא אל כלי מים טהורים, אז בעיניך תראה כי מעט מעט יחדרו המים הטהורים מן הכלי ויבואו דרך העור אל תוך השלחופית. – וגם משפט האדם וגופו כן הוא, תורה אחת וחקה אחת להם!

מדוע נצמא למים אחרי בוא אל קרבנו מאכלי מלח? מדוע נתאוה תאוה לשתות הרבה אחרי אשר אכלנו דגים מלוחים? הלא אך יען כי קירות האצטומכא עשוים גם הם נקבים וחלולים לתת נתיבה לכל נוזלים, והדם הולך בקירותיה על תקופתו, והיה בהיות בקרב האצטומכא מין נוזלים אשר יקל משקלם ממשקל הדם, למשל אם מים יהיו בה, אז יעברו המים דרך קירותיה לצאת ולהתערב אל הדם, וזה הדבר אשר נעצר כח להשקיט את צמאוננו בין רגע, אם אך נביא מים אל תוך פינו להורידם אל האצטומכא, ואולם אם מאכלי מלח נאכל, אז יבואו יסודות המלח הנמסים אל תוך האצטומכא, להכביר ולהעיב את הנוזלים בה, שכם אחד על משקל הדם אשר מסביב להם, ומן הדם הזה נכנסים עתה יסודות מים ובאים אל תוך האצטומכא כמשפט האמור למעלה, ויען כי אבד הדם יסודות מיסודות מימיו, לכן נחוש בנפשנו צמאון, וזה הוא הצמאון הבא עלינו לרגלי מאכלי המלח, כי אין כל פשר למלה הזאת אשר נקרא בשם צמאון בלתי אם: ״הדם עומד וצועק למים!״

הלא דעת לנבון נקל עתה להבין מה ענין מי הרחצה לגוף האדם.

יא. התעוררות העור לידי פעולה

איש אשר ירחץ בשרו במים, והיה עורו כעין מחיצה להבדיל בין הנוזלים אשר חוצה לו ובין הנוזלים פנימה, ושני מיני הנוזלים האלה גם חליפות וגם תמורה להם, ללכת אחת הנה ואחת הנה, אם לא נבדלים הם במזגם ובתכונתם, ואם כי הדם גם הוא סגור ומסוגר הנהו בקרב עור מיוחד אשר לגידים, להיות עור בתוך עור, ואנחנו נאמין למשפט כי הם לא יעצר כח לחדור למטרתו דרך עור־משנה כזה, והוא לא כן, ואנחנו הלא ראינו, כי יתעלף איש ויפול אחור, ובמעט עתר אשר נשפשף בו על פני עורו ישוב לתחיה ויפקח את עיניו, יען כי חדר העתר הקל פנימה עד מקום הרם, ומשנה־העור לא עמד בפניו ולא שם מכשול בדרכו.

אבל כל מפעלות הרחצה לא יהיו בלתי אם לפי מזג המים אשר בם נרחץ. – הדם (אם לא יעלה חומו יותר משלשים מעלות כמשפט דם האדם) יכבד מן המים הטהורים (אם לא יעלו יותר מארבע מעלות כמשפט כל המים אשר התעכבו כל צרכם) בחלק העשרים בו, ואם יעלה חום המים, אז יכבדו ממנו, והיה אם נרחץ את בשרנו במים טהורים, בנהר או בפלג. אז יחדרו המים לתוך הדם, דרך העור, וגם נוכל לשבר את צמאוננו על פי הרחצה הזאת, ואם נרחץ במים אשר הושם בם בשמים ועשב השדה ושעורים־שרוים ושאר ירקות הקלים במשקלם, אז יבואו בקרבנו להיות לנו לכלכלה טובה, וכפי מדת העת אשר נהיה במים, כן ימעט הצמאון אשר יהיה לנו וכן ירבו מי־הרגלים בנו הנכונים לצאת, – אכן אם נרחץ בשרנו במים אשר כבדו במזגם מן הדם, אז יהיה ההפך, אז יבואו יסודות המים הפנימיים ויחדרו למי הרחצה, ועינינו תראינה כי ירחץ איש את בשרו במי־מלח במצות הרופא עליו, ומשמן בשרו ירזה אחרי כי יסודות המים הפנימיים יצאו אל תוך המים החיצונים, ותהי לו היציאה הזאת לרפואה; וגם נשי ביתנו המתעסקות בכלכלת הבית יודעות היטב כי אחרי אשר תמלחנה את הבשר להניח אותו למשמרת בכלי, תראינה בכלי ההוא מקץ רגעים מספר, מים מהולים בדם, והדם הזה הוא המלה אשר משך בכחו את החלש ממנו, כמשפט האמור, – לכן אחת היא אשר אמרנו כי אם כה ואם כה, אם יכבדו המים הפנימים על החיצונים ואם להפך, תהיינה חליפות ותמורות גם לשניהם, לעלות האחד על משנהו ולהכביד עלינו אכפו, וזאת תהיה פעולתם מאתם, ובלבד שלא יהיה מזג שניהם גם יחד דומה איש אל אחיו, שהוא דבר רחוק מן המציאות, כי אז תחדל התמורה מהיות וכל פעולה לא תהיה עוד.

אבל לו היתה מטרת הרחצה אך בעבור התמורה לבד, להוציא מים נוזלים החוצה או להביאם פנימה, כי אז רב לנו. אם נשתה מים או אם נצמא להם, כאות נפשנו, והשתיה והצמאה גם הן תולדנה את הפעולות האמורות, אם בכה ואם בכה; אכן לא אך התמורה לבד היא מחוז חפצנו, כי אם גם התרגשות העור והתעוברותו, ואנחנו הלא נדע את הברכה הרבה הצרורה בכנפיהם, האדם מדי אשר ירחץ, הוא כשלחופית עור מלאה נוזלים, המובאת אל תוך נוזלים אשר יקיפוה מבחוץ, ואולם שלחופית חיה הוא, שלחופית אשר באחת מפעולותיה קשורות ואחוזות פעולות אלף, ואם יתעורר ויתרגש עורו על בשרו, יתרגשו ויתעוררו גם כל היצורים אשר אתו, וחיים חדשים וכח חדש יבאו אל קרבו, בעלותו מן הרחצה, והיה האדם לנפש חיה.

יב. הפעולה המתנגדת אשר בגוף החי

טרם נרדוף לדעת את יתר הפעולות היוצאות לנו מחיק הרחצה, נטל עלינו לשית לב אל מחזה אחר אשר נראה בגוף האדם. – סגלה נטועה בנפש האדם להוליד לעינינו פעולה גדולה ואדירה אשר נקרא אותה בשם ״פעולת מתנגדת״, ומה אות לחיים טובים אשר בגופנו, אם לא בראותנו את אחד מחלקי הגוף בהתקוממו לקראת הרושם הבא אליו מן החוץ, ואם לא, בהוליד הפעולה החיצונית גם פעולה מתנגדת הבאה מבפנים. אם נעיק באצבע על פני חלק מחלקי העור נראה כי במקום שם המועקה, שם ילבין העור מתחת, אחרי כי הדם אשר במסכת הגידים הדקים חלף הלך לו משם, ואך כאשר נסיר את בהן ידנו נראה כי שב הדם על תקופתו בין רגע, ולא זה בלבד, כי גם האדים יאדים המקום ההוא שבעתים מאשר בתחלה ויהי לכתם אדום. – אם נשפשף בזרוע עז על פני חלק מחלקי הבשר, נראה כי נעצר כח לגרש את הדם ממנו ברגע הראשון, ואולם אם עוד נוסיף לשפשף עליו הלוך ושפשף, אז נחדל פתאם ונסיר את אכפנו מעליו, נמצא כי תצא ״הפעולה המתנגדת״ לעינינו, בשוב הדם בתקופתו, ובשר החלק ההוא התאדם שבעתים מאשר בראשונה, ואך סמן רע הוא לחולה אשר לא יעצור גופו כח להוליד כל פעולה מתנגדת, כי חדל להיות לו ארח החיים להחזיק את עמוד התוך על מכונו כמשפט.

לא לנו הוא ללכת עתה ולדרוש סבה ״לפעולה המתנגדת״ ההיא אשר בגוף האדם, כי לא פה המקום, ורב לנו אם נאמר כי גם החום וגם הקור מולידים פעולות חזקות ואדירות בפני הגוף ועושים בו רשם רב, וכי גם ״פעולה מתנגדת״ יוצאת לנגדם כפעם בפעם. – כל איש הלא ידע כי בצאתו בימי החרף והקור החוצה, ילבינו פניו ברגע הראשון ועורו על בשרו יתקרר מעט, אחרי כי הדם אשר בעור ראה את הקור וינס ויחבא אל הכלים אשר בגוף פנימה, ואך אם בעצמת כחו ובעים רוחו יתהלך האיש בחוץ לצעוד צעדי אונו, או אז ימלאו גידי העור דם משנה מאשר בתחלה, ובפרט יבוא הרס בחלקי העור אשר לא שמו להם סתר פנים ויהיו הפשים אל מול פני הקרח, כעור החוטם והאזנים והלחיים, וזאת היא ״הפעולה המתנגדת״ אשר תתיצב בפני הקור ואת פניו איננה ירֵאָה, ואף צדקו האנשים האומרים כי האדם הזה סמן הוא לרב אונים; ואך כאשר יהיה הקור חזק מכפי מסת כח האדם, עד אשר יעיק על הגידים הדקים שבעור עד התכוצם ועד חדלם את פעולתם, אז נראה לנגד עינינו אבר מדולדל, לבן למראה ודמים אין לו, ולאבר הזה נאמר כי נקפא הוא; ובמה נרפא לו? הלא אך בהחלנו להביא אליו שלג ולכסות אותו על פני כלו, למען הוסיף מן הקור על הקור, עד אשר תצא ״הפעולה המתנגדת״. – וכמשפט הקור כן משפט החום לעשות את פעולתו ולהוליד פעולה מתנגדת לה: היושב לפני התנור החם ומתחמם לפניו, הוא יחוש קור רב אם אך יסור רגע מלפניו, אף כי גם החדר איננו קר; וגם המחמם את כפות ידיו אל מול האש יחוש כרגע קור נורא סביבותן, אם אך ירחיקן מעט קט מן האש – וזה דבר ״הפעולה המתנגדת״!

גם לרגלי המים הקרים והחמים אשר נרחץ בם את בשרנו, נחוש בנפשנו את ״הפעולה המתנגדת״, כאשר עינינו תראינה.

יג. המרחץ החם

החום הפנימי אשר בקרבנו פנימה עושה גם הוא רושם רב לנגד הפעולה אשר ישים בו המרחץ החם. – הביצה הנולדת משלית התרנגולת לא תקום להיות לנפש חיה בלתי אם בהיות עליה יד חום בן שלשים מעלות, וכן גם מיני המזון הבאים אל קרב האדם לא יהיו לפניו למחיה בלתי אם בהיות לגופו חום בן שלשים, משפט אחד וחקה אחת גם לשניהם, ועוד רע ומר גורל האדם מגורל הביצה, כי כאשר תחסר התרנגולת חום לדגור את הביצה. יכול נוכל לשית לה נוספות מן החוץ, עד מלאת שלשים למעלותיה, תחת אשר קצרה ידנו ואנחנו לא נועיל ולא נצליח בהביאנו לאדם חום מן החוץ אם מקרבו לא יבוא. אכן אשרי האדם כי לא חסר דבר, והדם הולך בו על תקופותיו ומחומו לא נעדר, וכפעם בפעם יבוא חרש מקרוב, על פי נשיבת רוחנו ונשמת אפנו, ולמען אשר לא יגדל בו החום עד בלתי קץ לו, עשוי האדם בחכמה ובתבונה להפליט כפעם בפעם את הנותר בו, ולהחזיק מעמד בהיות בו שלשים המעלות.

אמנם לו תמיד היה האויר אשר סביבותינו בן שלשים מעלות גם ביום וגם בלילה, גם בקיץ וגם בחרף³, אין הבדל, אז מצאנו חשבון מדויק ומצומצם אשר לא ישנה ולא ימיר תוצאותיו עד סוף כל הדורות; אבל האויר בחוץ לא יגיע למעלה גבוהה כזאת, וגם גופנו לא נוצר ולא נכון לה, ועוד ישלול האויר כפעם בפעם ויבוז בז גם מן החום אשר בקרבנו פנימה, היוצא אליו, אם בדמות אד עולה ממנו ואם בדמות זעה מתבצבצת ויורדת, ולו לא הוליד גופנו בקרבנו חום יותר מכפי מדתו אשר גם לו וגם לאויר יהיה די והותר, כי אז מתנו כלנו בקפאון גם בימי הקיץ.

אם נרד לרחוץ בשרנו באמבטי של מים בן שלשים מעלות חום, נמצא בם כרגע ענג ועדן רב, לרגל החום אשר יהיה עלינו, ואולם לא חום המים הוליד את הענג הזה כי אם חום הגוף אשר בקרבו פנימה, אחרי כי לא נטל על הגוף עתה, בהיות בקרב מים שגם חומם כמעלות חומו, לשחד מחומו זה ולפזר אותו החוצה, ולכן נמצא כי גם תחיה חדשה תקום בקרב הגוף ברגע הראשון; הדם יזל בנו בדי אונים וירב עצמה, דפק־הלב ילך הלוך וחזק. העור יתאדם עד בלי די וגידיו אשר בו ימלאו דם מרבה להכיל, והתמורה בין המים החיצונים ובין הפנימים תלך עתה הלוך והוסף, ואולם לרגלי הדבר הזה, ילך הדם אשר בכלי הגוף פנימה, הלוך וחסור, ואחרי אשר תעבור הבהלה הראשונה, נמצא כי גם קול הדפק ילך ויצער, ותחת החום אשר היה לנו לפנים מרבה מהכיל, יבוא הקור סביב לנו, ואנחנו אשר לפני רגעים אחדים חשנו בנפשנו כי המים רותחים הם, אנחנו נחוש עתה קור אשר לא נדע שחרו, ואולם מנוחה ושלוה נרגיש בקרב עצבינו, וגם נשמת אפנו תפח בנו לאט לאט כמשפטה וכחקתה, ואם נעלה עתה מן הרחצה ונמחה את המים מעלינו ונוביש את עורנו ונלבש לבושינו לבשרנו ולאט לאט ולא בחפזון נתקרר כראוי. לגופנו, נמצא כי באה הרגשה חדשה בקרב עורנו, ותהיה חדשה קמה בעצבינו, וקור נעים לדמינו עלה עלינו, ודמינו הולכים על תקופתם במנוחה ושלוה. – לכן אחת היא אשר אמרנו כי אחרי היות לנו – יגיעה רבה, יגיעת בשר ויגיעת רוח, או אם שבתה מלאכת העור להעשות כתקונה, אז יועילו לנו המים החמים וירטיבו לנו מאד, אם לא נפריז על המדה כי בהרבותנו לרדת אל מים חמים לרחוץ בם יותר מדי, אז יולידו בנו רפיון וזועה והיטב לא ייטיבו ועוד ירעו אף ישחיתו.

יד. הפעולה המתנגדת אשר למים קרים

הלא ראית הקורא מה כח למים החמים לפעול פעולתם בפני הגוף, ומה ״הפעולה המתנגדת״ היוצאת לקראתם מן הגוף מבעד, ואתה ידעת כי כמעט אשר החל הגוף להתעורר ולהתנודד תנודה אחת אפים, לרגלי הפעולה מבחוץ יבוא בו אחרי כן רפיון ודממה לרגלי הפעולה המתנגדת הבאה מבעד, והאד העולה ממנו ישים בו את הרגש הקור; ואולם הפעולה המתנגדת הזאת אשר רוב ברכה צרורה בכנפיה ואשר רופאים רבים ירפאו בה את חוליהם בהביאם אותם אל תוך המים החמים לרחוץ בהם את בשרם, והפעולה הטובה הזאת תהיה לפעמים למכשול ולפוקה, אם יוסיף הרוחץ היושב לבטח עם המים לשבת יותר מכפי צרכו, או אם יוסיף חום המים על המעלות הנתונות להם, כאשר יעשו רוחצים רבים ברגע אשר יחלו לחוש בנפשם כי חדל לעורם להיות חום כבתחלה, ובעשותם כדבר הזה, אז ירבה ויחזק גם החום אשר בגוף פנימה, העור יתאדם וזעה אל תוך המים לא יתן, נשמת האף תקצר ותרפה, הדפק ילך הלוך וחזק, הדם יזרום אל מרום הראש, דפקי־הצואר ידפקו בחזקה ובעצמת יד, הראש יכבד ויעיק תחתיהו וסובב סובב ילך ככרמל, וגם העינים תחשכנה בארבותיהן, עד אשר הגיח מחוריה זעה גדולה על פני המצח והלחיים, וכל עדן לא יהיה לרגלי הזעה הזאת, כעדן אשר נחוש לפעמים בנפשנו בצאת ממנו הזעה בעתה ובזמנה; ויען אם לא תשמור את נפשך בעלותך מן הרחצה, והרעות לך מאשר תיטיב, לכן שתים אנחנו נוטלים עליך: לבלתי הוסיף חום על חום המים אשר בם תרחץ, וזאת שנית, לעלות מן הרחצה ברגע אשר תחוש בנפשך כי תחת הרגש החום אשר מצאת, יבוא בך הרגש הקור, ואז הנה בא המועד, הפיח לקץ.

אכן שונה המרחץ הקר מן המרחץ החם תכלית שנוי וגם פעולותיו תבדלנה אשה מרעותה – ומשפט המעלות אשר למרחץ קר כזה, הוא ארבע עשרה עד שבע עשרה במעלות החום. – אם תרד לרחוץ במים קרים כאלה, והיה ההרגש הראשון הבא עליך, הרגש קור וקפאון, גם בימים אשר האויר מבחוץ קר יהיה חזק יתר מאד מן המים אשר אליהם תרד, ושרש הדבר הזה הוא הסגלה הנתונה למים להוליך אתם את החום אשר בגוף ולהעביר אותו אתם חיש קל שכם אחד על האויר; לרגלי הקור הזה התכוצו הגידים הדקים אשר בעור ויתנו לו מראה לבן, וגם רעד יבוא בעצמותיך וחלחלה במתניך, וגם לבך יעיק עליך, נשמת אפך ודפקיך יפגרו מאד בלכתם, וכל חייך בקרבך כמו יתמוללו, כי עצבי עורך המשורגים והמסֻבכים באין מספר, כרעו כרסו רגע לפני הפעולה הראשונה אשר נתן הקור בהם. עוד רגע אחד והפעולה המתנגדת תצא גם היא לקראתה לעשות את אשר לה. – אמנם אין אתנו יודע עוד להגיד לך שרש דבר נמצא בפעולה המתנגדת הזאת, ומי אביה; יש אשר אומרים כי נדחף הדם מקרב גידי העור לחדור לכליו פנימה, ושם עורר את העצבים בפעם אחת וישוב משם חגור זרוע עז להלחם ביד נטויה; יש אשר אומרים כי אחרי אשר שללו המים שלל רב מחום הגוף, נאלץ הגוף לעשות לו חום־משנה, ויעש ביד חזקה ובזרוע נטויה, ותצא לרגלו הפעולה המתנגדת האמורה; ויש אשר אומרים כי הפעולה החיצונית הבאה לפתע פתאום היא היא עוררה את כל כלי הגוף בפעם אחת, ותצא הפעולה המתנגדת; אבל אם בכה ואם בכה, ואם בכלם גם יחד, רואות עינינו כי הפעולה המתנגדת לא תמנע מבוא כפעם בפעם לעשות את אשר נטל עליה. – והיה אם חפצת לעורר את הפעולה המטיבה ההיא בכל עצם תקפה, נטל עליך להתנועע ולהתנודד בקרב המים, גם הנה והלום באין מעצור, ואם למדת את ידיך ורגליך לפרוש כשוחה ולשחות, והטיבות לך מאד מאד, ושבעת רצון וענג רב. אכן השמר לך ושמור נפשך לבלתי הפריז על המדה, בשבתך בקרב המים יותר מכפי צרכך ובפרט אם באמבטי תשב או גם בנהר אשר לא תתנועע ותתנודד בו כראוי, והיה האיש אשר אין לאל ידו לשחות ולהתנודד ביד חזקה, ומן המים לא יחפוץ לעלות עוד, הוא ייטיב מאד אם ירחץ בשרו במי גלים אשר יכו בו מפנים ומאחור, ויעירו הגלים האלה את התנועות והתנודות הראויות לגוף; ומה טוב יעשו האנשים היורדים לרחוץ את בשרם במי הים אשר גליו יכו ויעוררו את העורקים לכל תנועה חזקה למען יוכל הרוחץ לעמוד בפניהם, ותועלתם רבה על כל סביבותיה. – כי תעלה מן המים הקרים ברגע הנכון אשר עוד לא חדלה הפעולה המתנגדת והרעד והשתקשקות השנים טרם באו שהם האות כי אחרת את מועד צאתך – אז יתאדם העור אשר עליך האדים היטב, והתחמם על בשרך, ובקרבך תחוש קור כקרח הנעים אשר ישיב את נפשך, ועצביך כמו יתחזקו. ואיש אל אחיו יאמר חזק, ואתה הקשה הקשית את בדי גופך להיות איתן ולבלתי היות נכון ועלול לכל מיני הפורעניות הבאות על האדם.

טו. אחרית דבר

הנה נשאנו משא על כל מיני הרחצה לפלגות פעולותיהם, ואתה ידעת כי לא לנו להגיד לך את מי מהם תבחר כי לך הבחירה או לרופאך אשר ירפא לך, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נוסיף אך את הדברים האלה:

האנשים חולי הריאה לא ירחצו את בשרם במים; לחץ המים אשר יגדל מלחץ האויר, רב הוא להכביד על אנשים כאלה את נשמת אפם, תחת אשר יקלו עליהם להפליט את רוחם יותר מדי, אחרי כי לחץ המים הנלחצים אל הלב, יעזור להם להפליט רוח וכח לא יעצרו להכות אחור את המים הסובבים את הלב, למען השיב רוח אל קרבם, ואם במים פושרים נמצא כדבר הזה, מה יענו ומה יאמרו בבואם לרחוץ במים קרים או במים חמים אשר שם גם החום וגם הקור איש איש מקצהו עושים את פעולותיהם, והם יתנו אל הרם התעוררות משנה, להרע תחת להיטיב. – האנשים אשר מלאכתם ואומנותם מביאות עליהם אבק ופיח וכדומה, לסתום את פיות נקבי היזע ולסכור את מעינות האד, ייטיבו מאד אם ירדו שתים בשבוע לרחוץ את בשרם במים אשר חומם עולה מעשרים עד עשרים־וארבע מעלות, מלבד הרחיצות הקטנות אשר ירחצו יום יום גם את צוארם ואת ידיהם, ואת עורם אשר ממעל, במי בורית לנקות אותם מכל דשן ומכל שמן אשר ידבק בהם או אשר יעלה מקרבם. – האנשים אשר מלאכתם מביאה אותם לשבת על מקומם תחתיהם, ואשר יתעסקו במלאכות רוחניות ואשר יחלו חלי־מעים, ייטיבו מאד לרדת מעת אל עת למקוה מים קרים להשיב חיים לנפש שוקקה ולהשקות את עצמותיהם טל תחיה, ומקץ ימים אחדים יחושו בנפשם כי תאות האכילה גברה בהם אחת אפים, וכל יצוריהם איתן.

המים הקרים ייטיבו מאד גם לכל הנשים הרוחצות בהם את בשרן, למען השיב את כח עצביהן אשר נרפו, ולמען שמור לנפשן מכל התחלואים הנכונים לצלעיהן. אמנם ברא־הטבע את האשה ויתן בה כח לשאת כל יד עמל ותלאה יותר מן האיש, ואולם גם פעולות עורה על בשרה חזקו הפעם. האשה תפליט זעה יותר מן האיש, ואך ארח לה להפליט מים על פי דרך אחרת מעט מן האיש; ואחרי כי מנהג המקום כן הוא, כי הנשים לא תרבינה ללבוש כאשר ילבשו הגברים, והן הולכות הלוך וטפוף, וצואריהן ולבותן וערפן וזרועותיהן חשופות לעין השמש באין כסות, לכן תיטיבנה מאד הנשים האלה, אם תרדנה מעת אל עת לרחוץ את בשרן במים קרים, למען אשר תקשינה את בדי עורן לבלתי היותם נכונים לכל צלע.

לא לנו הוא להראות באצבע את כל פעולות המים הקרים אשר ירפאו בהן הרופאים, כי כבר קראו הרופאים עצרה, וירפאו על נקלה מחלות רעות ונאמנות על פי המרחץ הקר לבד, ואולם אנחנו אך עוד אחת לנו לדבר ונבוא לקץ: בני הנעורים יחזיקו את כחם ואת אונם אשר בשרירי עצביהם על פי תנועות הגוף על קצותיו ותנודותיו הרבות, בקומם לעשות קפיצות קפיצות, ולהתהולל על פני כל בד עץ ועל פני כל חבל נמרץ; ולכן ייטיבו מאד האנשים אשר ישלחו את בניהם המימה לפרוש ולשחות בהם, ואך ישגיחו עליהם בעין פקוחה, לבלתי אחרם את מועד צאתם ועלותם מתוך המים, והיה כל העת אשר יעצרו עוד כח לשחות, לא ירעו המים ולא ישחיתו להם. – נוסף על כל אלה ייטיבו מאר המים הקרים לבני הנעורים לשמרם מן החטא אשר באפל יהלך ומן הנגע אשר ישוד בבשרם, והיה בשרם נחושה ורוח נכון בקרבם לעד.

האדמה וכל צבאה

א. החיים אשר “בטבע המת”

הנה הזכרנו בשם האדמה ובשם צבאיה וחייה, ואולם לא היה עם לבבנו להשמיע משפט החיים אשר על פני האדמה ממעל לה ומשפט צבאיה ויצוריה השוכנים עליה, כי אם משפט כל התכונה אשר בבטן האדמה ההיא פנימה, והחקים אשר על אדניהם הטבעה. אכן ״הטבע המת״ אשר יתלונן על שפתי החוקרים, ואשר יזכירו בשם הזה מדי דברם במערכות הדומם אשר בארץ ואשר מתחת לארץ, גם הוא איננו מת וְכָלה כליון חרוץ עד בלתי השאיר לו כל נשמה באפו ולא ידום דממת נצח, כי הלוך ילך גם כל הדומם להתפתח ולהשתנות, לפשט צורה אחת וללבוש אחרת, ושיח ושיג לחיים הנפלאים האלה עם כל החיים אשר על פני רחב כל הארץ, אף רגע לא ידומו.

לולא היתה האדמה לפנינו, לא חיינו גם אנחנו עליה, ולוּ מתה, לא היה עליה כל נפש חיה; כי גם הצמחים וגם הבהמה, גם האדם וגם כל נפש היה לא עצרו כח לעמוד לגורלם, ולא נולדו ולא גדלו ולא שבו אל חיקה כל עמת שבאו, לולא האדמה וחייה פנימה. – אבל שונים הם חיי ״הטבע המת״ מן החיים אשר נראה מסביב לנו, ואנחנו לא נדע את רזי החיים הסתומים האלה בלתי אם מעט מאד, וגם המעט הזה טרם ימלא שפקנו לענות דבר על כל אשר נשאל.

אבל אחת יש ואותה נדע, כי לא היו פני האדמה לפנים כאשר הם היום. גם האויר הסובב את האדמה שונה היה מן האויר הסובב אותה כיום, וגם הצמחים אשר עליה שונים היו מן הצמחים אשר כיום וגם נפש החיה והבהמה אשר עליה שונות היו. והאדם? – הנה יום היה לעולמים, והאדם אשר כיום לא היה ולא נברא, ובהבראו לא היה, כתבניתו אז ובתבניתו עתה, ויהי מין שונה ונבדל מן המין אשר כיום, ואך ימים חלפו וימים באו והוא פשט צורה וילבש צורה.

ולוּ כדבר הזה כן הוא – כי על כן יעידו כל דברי המחקר ופרי כל הנסיונות הנעשים כלם פה אחד – הלא עלינו לחשב דרכנו ולדעת כי לא לנצח נצחים תעמוד האדמה בתבניתה אשר כיום, ופניה אלה לא יהיו לה לעולמי עד וגם האויר והמים, גם הצמחים והאדם, וכל החיה אשר בארץ ומתחת לארץ, כל אלה לא יחזיקו את מראיהם ואת צביונם, את תבניתם ואת תכניתם, לעולמי עולמים, כי אם יפשטו צורה ולבשו צורה חדשה, וכשנותם את צורתם למיום היות האדמה ועד היום, כן יוסיפו לשנות את מראיהם ואת פניהם גם מהיום והלאה, לא יחדלו אף רגע, והשנויים והתמורות האלה יביאו בכנפיהם חיים חדשים ויצורים חדשים, כעשותם אז וכעשותם עתה, ואם באו השנויים והתמורות האלה על פי חקים קימים ונצבים, מדוע זה אפוא לא יוסיפו לבוא, ואם מעשיהם עד היום יחיו לפנינו, מדוע זה אפוא לא נקרא ״חיים״ גם למעשיה אשר כיום ואשר מהיום והלאה?

יש אשר ככר הארץ האחד כסוהו לפנים תהומות מים, וכהיום הזה נחרב ויהי כלו לחרבה; יש אשר נראה כיום הרים גדולים ורמים אשר עבי שחקים שמו להם לצניפים, והם לא ינכרו אותותם כי היו ימים והם על פני תהומות שכנו במעמקים; יש אשר נראה איתנים סלעי מגור אשר איש אל אחיו יחוברו והיו להרים עצומים ורבים, על כתפותיהם עצים רעננים ורמים וכל עוף השמים עליהם ישכון, וגם רגל אדם תדרוך עליהם, אשר העפיל לעלות ולהשקיף משם אל העמק אשר לרגליו ואל הארץ אשר היתה עתה להדום כבודו ואל האנשים אשר שם שהם עתה כחגבים בעיניו – ואולם לפנים, סלעי מגור אלה היו אך גרגירי עפר וערמות חול, והחול הזה נאסף על פני התהום אשר לאחר היַמים, ושרידים ופליטים נותרו בקרבו מן הקליפות אשר לשרץ השורץ במים ומן העצמות והקשקשים אשר לדגים, והחול הזה על שרידו ועל פליטו גם יחד, נהפך אחרי שנות מיליאָנים רבים ויהי לאבן, ובכח נפלא ועצום הוציאה האדמה את האבן הזאת החוצה, ותהי לסלע מוצק, ותהי להרים גבנונים ולסלעי מגור, והאדם קצר ראי יביט אליהם ויתבונן בם וידמה בנפשו כי כן היה הסלע מאז מעולם וכי כל הבריאה אשר עתה עומדת על תלה מבראשית.

גם מרחבי התהומות אשר עתה מתחת למים, היו לפנים כמו ארץ נושבת, ארץ אשר נאורה באור החיים ואשר האויר סוב סבבהו כמונו היום, ארץ אשר התהלכו עליה יצורי קדם שהיו לעולמים טרם חוללנו אנחנו, ושרידי פליטי היצורים האלה נמצאים גם היום זעיר פה זעיר פה על פני תהומות המים, כי כסו מי הים על כל הכבודה אשר אָצרה האדמה בבטנה פנימה, והים אשר אמרנו בבלי יודעים כי מאז מעולם הוא, ולעולמי עד לא ימיר ולא יחליף את תבניתו, גם הוא פשט צורות וילבש צורות חדשות –

ואם כנים הדברים האלה כי גם היַמים וגם ההרים לא לנצח יעמודו, הנה נטל עלינו לחלוט כי רוח חיים נטוע במו וחיים הם לפנינו – ובכן נסורה נא ונראה מה משפט החיים הנפלאים האלה אשר בקרב ההרים ואשר בקרב מי הים.

ב. מבטן מי יצאו ההרים והים מי יְלָדו?

הנה המים לא ימושו והגבעות מוט תמוטינה! אמרו העמים והמשוררים הקדמונים – ואנחנו הנה באנו אחריהם, ותהי רוח אחרת אתנו, כי אחרת ראו עיננו המים מוש ימושו והגבעות מוט תמוטינה! כי מי הים הולכים הלוך והשתנות מיום אל יום, וההרים גם הם יגדלו הלוך וגדול, וכאשר יגדלו היום כן גדלו וירומו גם מיום הבראם ועד עתה, ואך אדם לא היה בארץ לראות ולבחון את כל המעשים האלה לפרטיהם, ואין איש שם אל לב בהתעולל עלילות השנויים האלה, לדעת כי לפעולות קטנות אשר בטבע תוצאות גדולות נכונו, ולמען בוא אל חקר החיים אשר בקרב האדמה.

אבל מבטן מי יצאו ההרים ואיך הטבעו? מי ילד את הים ואיך נקוו המים אל מקום אחד? איך היתה כזאת, וההרים והימים ילכו גם היום להשתנות, הלוך והשתנה?

ההרים נצבו אף עמדו על פי האש העצורה בבטן האדמה, ואשר תקיא אותה האדמה לפעמים מן גו, והים נעשה ביד המים הרבים אשר על פני רחב כל הארץ ההולכים אל מקום אחד, והמים האלה יולידו מיום אל יום שנויים רבים ועצומים בקרב היַמים, כי עז כח פעולתם על פני התהומות ועל פני החופים.

עוד חזון למועד ואנחנו נעביר על פני הקורא את כל שפוני טמוני ההרים והימים למען דעת אותם, ואולם עתה לרגל המלאכה אשר לפנינו, נשים נא פנינו אל המלחמות אשר בין ההרים ובין הימים כי מלחמה להרים בימים מדור דור, והנחלים והנהרות והיאורות מן העבר האחד, והרוח והאויר והסערות והזועות מן העבר השני, עוזרים על יד המלחמה הארֻכּה הזאת.

האדמה תקיא את ההרים מקרבה בכח עצום ורב להקימם ולכוננם בשיא גבהם, ואולם הגשם היורד על הארץ יבוא כפעם בפעם לשטוף על פני ההרים ההם ולטאטא אותם במטאטא עז ולשלול מהם שלל אם רב ואם מעט, וגם הסלעים החזקים והמוצקים לא יוכלו עמוד בפני האויר וְהָרִטָבוֹן בבואם ללקק מהם כפעם בפעם, ולכן נמצא כי מראה האבנים מחוצה להן שונה הוא ממראיהן אשר בפנים כי פני האבנים אשר על השטח חשופות הן אל מול האויר ועומדות נכון לקראת פעולותיו. – מקץ רבוא רבבות שנים והסלעים הגדולים והעצומים אשר שיאם לעבים יגיע, נכונים הם להיות למישור על פני האדמה ולא יֻכּר כי באו אל קרבה, והעבים אשר ממעל להרים ולסלעים יחזו את כל אלה ואך עין האדם אשר ימיו חצצו קצרה מראותם בהעשותם על יד על יד, האויר הלח ילקק מן הסלע הלוך ולקק כפעם בפעם ובא הרוח ונשא בכנפיו את החלקים הדקים ההם, והגשם עוזר על ידיו, והניחו את השלל אשר שללו לרגל ההרים והגבעות, ולכן נמצא כי אדמת ההרים אדמה פוריה ומבורכה היא, יען כי שרידי פליטי האבנים יהיו לה לברכה, וסלעי חרב וציה יהיו לשדי תנובות אחרי היותם לבזה אל פי האויר והרוח.

אכן אם נקוו מי הגשם על ראשי ההרים אל אחת הפחתים או אחת השוחות אשר תחסום אותם עד בלתי נְתוֹן להם מעבר לעבור משם אל מעבה האדמה, אז יזלו מי הגשם ללפות ארחות דרכם אל כל בקיעי הסלעים וסדקיהם ובדקיהם, ואל כל פריצי האבנים וסעיפיהן ונבכיהן ונקיקיהן. לשבור חק ולחרור דרך כל מערכות החול ומערכות האדמה, דרך רחוקה, עד בואם למחוז חפץ להיות למעין קטן נובע לרגל אחד ההרים, לפַכּות שם על פני ערוצי אבן או גבעות חול ולעשות משעול צר, להרוס נד נצב ולנתוס נתיבה להם, לאחוז ארחות עקלקלות ולהלפת דרך חלקלקות עד התחברם אל חברים אנשי בריתם ההולכים עמם דרך אחת, להיות למעין גדול וללכת אל אחד הנחלים ולהשתפך אל קרבהו. – ואולם גם הנחל הזה לא יקפא על שמריו ואך הלוך ילך בארץ לארכה או לרחבה עד בואו אלי נהר אשר אסף אל קרבו מים ממים שונים מכל הנחלים אשר נהרו אליו, והנהר פונה והולך אל הים להשתפך אל גלות המים שאין להם סוף, כי המים לים מכסים על כל גדותיו והים צמא תמיד למים ולא יאמר הרף.

אמנם כל הגשם וכל המים, כל הנחל וכל הנהר, כל הזרם וכל המים למיניהם בנגעם אל ההרים והסלעים יסַחו עפרם מהם ויובילו בכנפיהם חלקים חלקים מן החול אשר על פניהם, להורידם אל מימי הים. והיה כאשר תגבר שכבת החול אשר על פני החוף מעבר מזה ומעבר מזה, ובאו המים ולקקו כפעם בפעם את ערמות החול ההוא, וישאוהו אתם להורידם אל המחנה בהיות הזרם הולך וחזק, ועל יד על יד ילכו כל ההרים והסלעים, ונזלו וזבו ויתמוללו ויתחוללו עד כלותם להיות ועד רדתם הימה, ואנחנו ידענו כי נכונים כל ההרים והסלעים הרמים והגבוהים אשר כיום לקראת יום אשר יכלו מעל פני האדמה וספו ותמו והיו נבלעים בתוך מימי הים.

ג. כחות מתנגדים עושים פעולתם באדמה

על יד על יד יתפוררו ההרים ואין איש שם אל לב, והמים יסחו עפרם מהם וסחבו אותו אל הנחל ואל הים, סחוב והשלך, חלקים חלקים דקים והים איננו מלא.

אכן הים במצולות תהומותיו יאסוף את כל נדחי העפר ההוא ויקבץ את כל מפלי החול להעיק אותם תחתיהם ולעשותם מקשה כלם, להיות מוצק אחד; גרגיר אחר גרגיר ירד, ואם גם שנים הרבה תעבורנה עד בואם אל התהום לא. ייגעו ולא ייעפו, ושם ימצא איש את אחיו אשר הלך לפניו זה רבוא רבבות שנים, ויתלקטו הגרגירים ההם יחדו ויתלכדו כלם בכח המים המעיקים עליהם ממעל ובכח כָּבְדָם אשר בקרבם פנימה, ויהיו לחלק אחד, וברבות הימים יהיו לסלעים ולכפים, כאשר היו בראשונה על פני האדמה ממעל לה טרם התפוררו וטרם חדל שיאם להגיע לעבים. – אז ידחו הסלעים החדשים האלה את מימי הים לשוב אחור, כי מלאו הסלעים את מקום המים, ולכן יעלו המים על גדות הים להשתפך על פני שפתו מעבר מזה ומעבר מזה, ולנתוס נתיבות חדשות אל ארבע רוחות השמים – והיה בהיות כדבר הזה, והמים עלה יעלו מן הים בלי הרף ובלי חק, כי אז יבאו ימים והמים יכסו את עין כל הארץ, וכל ההרים וכל הגבעות ימושון לצלול במצולה, ואז יהיו מי המבול לשחת את הארץ, וכל כדור הארץ יהיה אך כדור מים לבד ונסחף כל אבירנו – ומי אפוא שׂם חק לעצור בעד הרעה הזאת לבלתי היות כדבר הזה?

כח שני ומתנגד לכח האמור עוצר בעד הרעה ועושה את פעולותיו בבטן האדמה לבלתי שחת את הארץ ולבלתי הכות אותה חרם, כי הכח השני הזה בוקע את האדמה להוציא מבטנה הרים חדשים ולכוננם תחת ההרים אשר אבדו לה, וגם מצולות חדשות תבראנה בכח הזה לאסוף אל קרבן את המים המתפרצים מן הים, וזה החק אשר הושם כי ״לא ישובו עוד מי הים לכסות

את פני האדמה״.

הכח השני הזה הוא הכח אשר על פיו תקיא האדמה אש מבטנה, והמחזות המבהילים האלה אשר תראה עיננו על פני הרי געש (וואולקאנע) הם יהיו לנו לברכה: האדמה תקיא מבטנה אבני אש ומטילי גחלים אשר אש מפיהן תאכל ותשליך אותם על סביבותיה, והסלעים הַמֻתָּכִים האלה אשר נתכו בבטן האדמה, נזלו כמתכת ויגרו כמים המוגרים במורד לרדת על פני ההרים אל העמקים, ושם יוצקו תחתיהם ויהיו לאבן מקשה, אשר קרא לה לאווא (‘להבה’), ושם יתקררו ויתפוררו ויהיו לאדמה חרשה ולשדה חדש אשר יעדר במעדר ואשר ישא ברכה מאת תנובתו. ואולם כל הדברים והמעשים האלה קטנים הם לעמת המעשה הגדול אשר יעשון ההרים מקיאי האש בבראם הרים חדשים ואיים חדשים וככרות ארץ חדשים, למען אשר לא תהפך האדמה להיות למישור אחד ולמען היות לשטן למימי הים העולים לכסות את עין כל הארץ; מלחמה ארכה היא משנות רבוא רבבות ולא תקיץ עד עת קץ. מלחמה בין האדמה מבית ובין האדמה מחוץ, וחלקים רבים יעלו אל המלחמה מקרב האדמה ויפלו ביום קרב, וחלקים רבים ירדו במלחמה ונספו, והאדמה בעת המלחמה כלבוש תחלוף וכבגד תמיר את מראיה, והמלחמה הזאת תתן עדותה כי יש חיים בקרב הדומם, אם כי קצרה עין האדם לראות את החיים האלה ולנסותם, כי מספר ימיו חצצו, ואך דור לדור יחוה דעת וברבות אלפי שנים נחרץ משפט אחר – אבל אנחנו נלכה נא לרגל המלאכה אשר לפנינו ונשים לעין הקורא ככל הדברים אשר חקרו החוקרים לדעת ולהבין.

את זאת חקרו החכמים החוקרים לכל תכלית, ויבינו אותה לדעת, לאמר: כח האש פועל את פעולותיו בקרב האדמה פנימה, והפעולות האלה מתנגדות הן לנגד הפעולות אשר יפעלו המים על פני האדמה ממעל לה, והיה האש אשר באדמה פנימה צוברת ולוקטת את ההרים אחד לאחד ומקיאה אותם החוצה, והמים בחוץ ילחכו את סביבותיהם ולאט לאט יהרסו את ההרים ההם ויאבדו שארית וזכר למו; והדברים האלה נכוחים למבין ונאמנים על פי החקים אשר יורונו את תורת המשקל השוה בכחות הטבע בכל אשר נפנה, כי הכח האחד ישבית ויפריע את כל המעשה אשר הכח השני הולידו, למען היות בארץ תמורה לנצח, ועל פי התמורה הזאת תהיה תקומה לעולמי עד. – אכן אל נא יהיה דבר עם לבבך הקורא לחשוב כי כן היה הדבר מבראשית וכן הוה וכן יהיה, והמלחמה הזאת, מלחמת האש והמים, משנות דור ודור היא, כי הנה ימים היו על הארץ – והם רחקו חק זה רבי רבבות שנים – והמים אשר על פני האדמה עוד טרם היו וטרם נבראו, ואך האש לבדה שלטה שלטת, והאדמה היתה כדור אש גדול ועצום, נוזל ונִגר, ואך לאט לאט התקרר הכדור הזה ויעש קליפה סביב סביב, וברבות הימים היתה הקליפה הזאת למושב לאדם ולבהמה, תחת אשר לפנים, גם אדם וגם בהמה גם עץ וגם צמח לא היה עליה, ואך בהשָׁנותה ובשנותה את טעמה קמו ויהיו, ולכן יחלטו החכמים כי לא חדלה האדמה מלהשתנות גם היום, וכי יש יום וכל היקום אשר עליה, גם האדם והחיה והצמח, יסופו ויתמו מעליה וחיים חדשים יולדו על ברכיה ובריאות חדשות ושונות תקומנה ותהיינה!

אבל כל הדברים האלה לא לנו הם, ומדוע אפוא נחקור ונדרוש במופלא ממנו? הדברים האלה דמיונות והנחות הם, וידיעות הטבע לא תאמרנה חק ומשפט לכל אשר יאמרו דמיונות חק ומשפט, כי אך לשוא ניגע לחדור אל הימים אשר היו לפנינו זה רבוא רבבות שנים, ולחנם נעפיל לבוא לחקר הימים אשר יהיו אחרינו בכלות ימים אשר אין להם מספר; ואם גם נחמדים הם הדמיונות האלה ושעשועים לנפש קוראים רבים, אכן מי נבון ויסכין עמם? ולכן נפן נא מזה אל מול אחר ונשפיק עם הידיעות לבד, כי הנגלות, לנו ולבנינו הן לברכה ולחיים, והנסתרות אשר מבראשית ואשר באחרית לא יתנו ולא יוסיפו לנו, כי אך המאמין יאמין – רעהו וַחֲקָרוֹ:

ד. מה משפט האדמה פנימה?

נכוחים וישרים הדברים למבין וכל משכיל אל דבר יבין, כי בטן האדמה פנימה עשויה תלולה ונבובה, וכי החמר אשר שם, לא יכבד במשקלו יותר מדי, כאשר ידמו בעלי הדמיון, וכי החום אשר בה גדול ועצום עד לאין תכלית; ואולם הידיעות האלה מעטות ודלות הן, עד בלתי נוכל לבוא על ידן עד חקר האדמה ותכונתה אשר בבטנה פנימה, ורב לנו אם נוכל לחלוט דבר כי החום בה עצום ורב הוא עד שכל החמרים בקרבה נתכים ונמסים בו ונהפכים להיות לאבנים מוצקות אחרי אשר התקררו, כמו נתח דונג אשר נמס ואשר נתך באש, והיה בסור מעליו יד החום, ישוב להתקרר לאט לאט, והיתה בראשונה קליפתו אשר עליו מוצקת תחת אשר בטנו פנימה עוד הרת אש וחמר נגר ונוזל; וכן גם האדמה נגרת ונוזלת פנימה ובטנה הרת אש ולהבה, והקליפה אשר סוב תסבנה קשה ומוצקת היא.

תחלת חקרו החוקרים על פי נסיונות רבים לאמר: החום היוצא מאת פני השמש לפעול את פעולותיו על פני האדמה ממעל לה, החום הזה איננו יורד למעמקי האדמה לפעול פעולותיו גם שם, וזה לנו האות, כי במרתף עמוק לא תשונה תכונת החום גם בחרף וגם בקיץ, ולכן יהיה המרתף בימי הקיץ לשמור על כל מיני המאכל לבלתי בוא בהם רקבון, ובימי החרף ישמור עליהם לבלתי היותם לברות לפי הקרח והקפאון. – אם נחפור במעמקי האדמה בערך 60 רגל, לא נמצא הבדל ושנוי בין ימי חום ובין ימי קור, בין קיץ ובין חרף, בין יום ובין לילה, כי החום אשר שם, לא יחליף ולא ימיר את תכונתו גם אם חום יהיה על פני האדמה לוהט כאש, וגם אם קור יפרש שם את מוטות כנפיו לאכול על כל סביביו; ואמנם אם עוד נעמיק לחפור הששים והלאה, נמצא כי יגבר החום ממעלה עד מעלה הלוך וגבור; ונסיונות רבים הראו לדעת כי יגבר החום מעלה אחת לפי מאה רגל, מעלה אחת למאה, מעלה אחת למאה, והיה אם נעמיק לחפור ולחדור פנימה ברדתנו עד שתים עשרה מיל, אז תגבר יד החום אשר שם עד 200 מעלות, ואין חמר בארץ אשר יעצור כח לעמוד בפני חום אשר כזה וגם החמרים הכי קשים והכי מוצקים, ימסו ויתכו כמים הנגרים במורד.

אכן לא הועילו החכמים לחלוט כי החום אשר בבטן האדמה יוסיף עצמה עד בלי חק, ואך חרצו משפט כי חקה אחת ותורה אחת לאדמה ולגוף החי, והיה משפט האדמה כמשפט גוף החי אשר מבחוץ קר הוא לעמת מעלות החום אשר בקרבו וכאשר נוסיף לחדור דרך העור פנימה, כן יגדל וכן יגבר החום, ואך בזאת יחדל מלהוסיף עצמה בבואו אל המעלה ששם הושם לו גבול (כערך שלשים מעלות) ושם לא יחליף ולא ימיר עוד את תכונתו. – הנסיונות הרבים אשר ערכו החוקרים לָמֹד על פיהם את הפחָתים אשר בהרים ואת הבארות העמוקות, הורו לדעת כי כאשר נוסיף לחדור אל תוכן כן ימעט הכח מהוסיף חום, ואולם עוד תקצר יד האדם לעשות את המדידות האלה הלוך והוסיף, ואך מעט מעט חדרו לעמקי האדמה, ומן המעט הזה לא נוכל להוציא משפט ולתכן את תכונת החום אשר בבטן האדמה, כי אך 3000 רגל חפרו החופרים, ובמה נחשב הוא לעמת קטר האדמה מן הקצה אל הקצה?

ואולם אחת הלא נדע, כי לפעמים יפרוץ החום דרך מבער לאדמה לחדור החוצה, על פי מעינות מים חמים היוצאים מפי האדמה ועל פי אדים ולהבות אשר יפליטו אותם מקרבם הרי געש, ועל פי אבני אש וגחלי רתמים אשר פי ההרים יקיא אותן, להביא חום מבטן האדמה ולהראות כי חמת האש אשר באדמה עוד לא שככה ועוד ידה נטויה; וחמת האש הזאת היא היא הנותנת לנו פשר דבר להבין מחזות שונים אשר נראה בהתאסף לפעמים אדים רבים מתחת למכסה האדמה, והאדים האלה ילחצו אל מול פני האדמה, ובכח הלחיצות האלה יתילדו תנועות ותנודות גדולות בקרב האדים, פעם בכה ופעם בכה, להתפרץ החוצה ולהיות לגעש ולזועה, להניע את היושבים תחתיהם ולהכות חרם את הככר ואת כל היושב עליו, לזעזע הרים ולהניד עמקים, לבקוע ארץ מישור וללפות ארחות זרם מים, לסתום פי מעינות אשר היו ולהוליד מעינות חדשים – וככה יולדו גם ההרים על ברכי האדמה וההרים האלה הם הם החלקים המוצקים אשר הקיאה האדמה מקרב קליפתה על פי החום ביד הכח הרודה בם, כי הפריד החום את החלקים המשולבים האלה ויגרשם מן גו, ויעמדו ויהיו להרים. – ואנחנו אם עוד תקצר ידנו לבוא עד חקר האדמה ותכונתה בבטנה פנימה, הנה רב לנו אשר חקרו החוקרים בבואם אל חקר הקליפה המקפת את הכדור הנוזל הזה, ואל הדבר הזה נשים עתה את פנינו.

ה. קליפת־האדמה הקשה

אם נחקור אחרי ההרים אשר על פני האדמה ממעל לה, נמצא מחזה מוזר. – רב אדם יאמין כי האבנים אשר על ראשי ההרים ממעל, אבנים הן אשר המצא תמצאנה תמיד על רגבי האדמה אשר על פני השטח, והאבנים אשר ברגל ההר מתחת, אבנים הן הנמצאות אך במעמקי האדמה, ואולם הדבר הזה איננו כן ותהי עוד להפך, כי האבנים המושלכות על פני ההרים הגבוהים והרמים, אבנים הן הנמצאות אך רק במעמקים אשר אין חקר לתהומותיהם; וזה שרש הדבר: אם נחפור באדמה עמוק עמוק, נמצא כי רגבי העפר הקרובים אל השטח אשר ממעל, מצומדים הם מערכה על פני מערכה ומדי הוספנו לחפור נמצא כי המערכה האחרונה והתחתונה מצומדת היא אבנים שונות למיניהם, אבן־הברזל ואבן־הפורפיר, אבן־הנחש ואבן הירוק, הצור והחלמיש, וכל אלה מוצעים ומרופדים במעבה מעמקי האדמה, ובכל החפירות אשר חפרנו לא באנו עוד עד החלמיש. אלה הם משפטי החפירה אשר נחפור בארץ מישור אשר הרים אין עליה, ואולם אם בהרים נחפור, נמצא את ההפך ונראה כי האבנים אשר אמרנו, מוצעות ומרופדות הן בראשי ההרים על פני השטח, וכאשר נוסיף לחפור, כן ימעט חלקן וכן הגבר יד מערכות העפר והחול, וזה אות כי התפרצו האבנים מבטן האדמה בחזק יד, ולו התפרצה אבן־הברזל בנחת בנחת ולא הלכה בסערת חמה, כי אז התרוממו בראשונה מיני האבנים האחרים וילכו לפניה והיא באה אחריהם, תחת אשר נמצא עתה כי בחזק יד ובסערות חמה הבקיעה אבן־הברזל את האבנים אשר היו ממעל לה כאשר יבקיע חץ את החומה, ותעבור אותן ותהי למעלה ראש להתפרץ ראשונה. – כמשפט אבן־הברזל כן משפט אבן־הפורפיר ואבן הירוק והחלמיש, כי גם הם יהיו לֶהרים מדי התפרצם ממעמקי האדמה, וגם הם יתרוצצו בחזק יד לנתוס להם נתיבה, דרך האבנים המונחת על גביהם לשבור את חק כל האבנים העומדות להם לשטנה ולקרוע בהן קרעים, לעבור אותן ולצאת ראשונה; ועד היום הזה לא מצאנו עוד כי יבוא מין אבן חדשה לבקוע גם את אבן־הברזל ולעבור גם אותה, תחת אשר מצאנו כי אבן־ הברזל האחרונה בשורה תעצר כח לבקוע את כל מיני האבנים האחרים, ולכן הואילו החוקרים לחלוט כי אבן־הברזל היא האבן האחרונה אשר קליפת האדמה הפליטה אותה, והיא האחרונה בזמן. – האבן השנית, היא אבן־הפורפיר חודרת ובוקעת את כל מיני האבנים האחרים, זולתי את אבן הברזל, ולכן הואילו החכמים לחלוט כי אבן הירוק, כבירה היא לשנים מאבן־הפורפיר, והחלמיש כביר הוא גם מאבן הירוק, ואותו הפליטה קליפת האדמה ראשונה.

על פי המחזות האלה אשר ראו החכמים על פני מרום ראשי ההרים, עצרו כח להבין את המסתרים אשר במעמקי האדמה ששם כף רגל אנוש לא תדרוך עוד בם ואשר נעלמו מעין כל חי, ויבינו כי בכל פרק ופרק מימי האדמה, נולדו אבנים חדשות אשר קליפת האדמה הקיאה אותן מעת אל עת והיא הוצקה ותהי למקשה מיום אל יום – אכן שאלה חדשה קמה בפי החכמים ותהי לשאלה: כמה עבי גב הקליפות האלה ומדת החפירה מה היא אשר נטל עלינו לחפור עד בואנו אל עצם האש האוכלה אשר בכדור האדמה?

עוד עומדים החכמים, איש איש ותלמודו בידו, לתת פשר לדבר הזה, ולא הפיחו עוד לקץ, ולכן נטל עלינו לסמוך ולהשען אך אל ערך ושעור אשר נשער בנפשנו, כי בכל עמלם שעמלו החוקרים, לא הצליחו לחדור אל קרב האדמה עמוק עמוק, על פי מערות או על פי בורות ופחתים, כי אם דרך מיל אחת לבד, והמכשולים אשר על דרכם רבים הם ותהומות מים ואדים משחיתים עומדים להם לשטן, ואף גם עד החלמיש לא הגיעו עוד, זולתי עד החלמיש אשר הקיאה אותו האדמה מבטנה ותשליכהו למעלה מן המערכה, ולכן חשבו חשבונות על פי ערך ושעור לבד, בהשענם אל חקים זמשפטים אשר בידיעות הטבע, ויחלטו כי מקץ תשע ועד חמשים מיל והלאה במעבה האדמה ומעמקיה, נוזלת האש סביב סביב ועבי המדה הזאת נתון גם לקליפת האבנים אשר חשבנו למעלה. – אכן אל נא יהיה דבר עם לבבך הקורא, לחשוב למשפט כי הקליפות האלה מתאימות הן כלן ומקבילות ומצומדות היטב היטב אשה אל אחותה, כי הכח העצום אשר גרש את הקליפות האלה מן גו להשליכן החוצה ולעשותם להרים, הוא לא מצא לפניו שעת־כשר לסדר אותן ולתת להן משטר וסדר יפה, ואך בחפזון התפרצו החוצה ותבקענה מערכות רבות ותעשינה בקיעים ופרצים רבים מאד במערכות האדמה, וגם צנורות רבים עשו מדי התפרצם, ועל פי צנורות כאלה יקיאו גם ההרים את אשר בקרבם ואש מפיהם תאכל.

ו. החום בבטן האדמה

האדמה עשויה חמר נוזל ונגר והחומר הזה מוּסַב קליפה קשה אשר היתה לארץ נושבת ברבות הימים – אבל מי הוליד את הקליפה המוצקה הזאת? ומן היום אשר נולדה ועד עתה, האם לא תוסיף הקליפה הזאת להתעבות גם בימינו מיום אל יום ולהוסיף עצמה להיות למקשה? ואף גם זאת: מי לידנו יתקע אם לא יבוא יום ותשוב הקליפה הזאת להיות כבראשונה, נוזלת ונגרת כמים המוגרים ארצה ולחלוף כליל, והפה שאסר הוא הפה שיתיר?

אכן החכמים מדי חקרם הרצו משפט לאמר: לפני רבוא רבבות שנה אשר למספרן אין קצה, היה החום אשר בבטן האדמה עצום ורב, ויעצר כה להתיך ולהמס גם את כל האבנים האלה אשר הולידו אחרי כן את הקליפה הקשה, ואולם כאשר העלתה האדמה חום רב מקרבה להפיצו בקרב עולמות אין מספר אשר סביבותיה, אז התקררה לאט לאט המעטפה העליונה אשר עליה ותהי למקשה, ותהי אחרי כן לקליפה מוצקת החוסמת את עצם האדמה הנוזלת. אבל זר הדבר להאמין כי יש יום והקליפה תשוב להתמסמס ולהנתיך כבראשונה, כי החום אשר בבטן האדמה לא ילך גם הוא הלוך וגדול, ותהי עוד להפך כי ימעט מיום אל יום ונפל ממנו רב, כי האדים העולים מן האדמה ומעינות המים החמים והאש העולה מהרי געש, כל אלה ישללו שלל ויבזו בז מן החום אשר בעצם האדמה, עד כי עוד מעט והקורא יאמר למשפט הנחפז ״הֲפָךְ!״ ויואיל לחלוט כי עוד יבוא יום והאדמה התקרר תתקרר גם מבעד וגם מחוץ להיות לקרח עולמים, תחת אשר חשב בראשונה כי יגדל החום והאדמה תשאה שממה – ואולם גם זאת וגם זאת לא תהיה! החום לא יעדיף על המדה לבלוע את הקליפה הקשה, וגם התקרר לא תתקרר הקליפה אחרי כי תחת החום הנודף מקרבה יולד בה חום חדש, על פי המעשים החימיים הנעשים שם באפס יד (כמשפט כל החום הנולד על פי מעשים הימיים, וכמשפט חמצי־גפרית קרים אשר הורקו אל כלי מים קרים ובאפס יד הולידו חום גדול); ואף גם זאת, בּהַפְלִיט האדמה חום רב מבטנה, תהיה ההפלטה הזאת לברכה ליושב הארץ, וראו כל עם הארץ כי תחדל הרעה אשר נגד פניהם לשחת את הארץ ולבלוע את היקום, ורק החום אשר יתבצר וְיָקָוה בבטן האדמה מרבה להכיל, אותו הקיאה האדמה, למען אשר לא יתיך ולא ימס החום הזה את קליפתה אשר אזרה לה לאזור על מתניה. – הלא כל נבון יודע כי אֲרֻבָּה קטנה עשויה לכל קלחת־הקיטור. והארבה הזאת כסויה על פניה תמיד, ואך ברגע אשר יקוה הקיטור אל הקלחת מרבה מהכיל, יוסר המכסה מעל פני הארבה, והקיטור העודף זורם ויוצא לרוחה; והיה כל העת אשר הארבה הזאת לא נסתמה ולא נשחתה, גם הקלחת לא תבקע ולא תתפוצץ וכל נגע לא יקרב אליה, ואך אולת היא אם אנשים נבערים מדעת יראים לנפשותם לשבת בקרבת מכונת הקיטור בשמעם את קול הרעש והגעש מפי הארבה בהפליטה את הקיטור העודף, כי רק בזאת מרחפת סַכָּנָה על ראשי היושבים, אם הארבה לא תגעש ולא תרעש בהפתחה, כי אז נשחתה היא או נסתם פי הארבה, ולכן בצדק ובמשפט יקראו את ארבת־הקיטור הזאת בשם ״ארבת־הבטחון אשר לאדמה"! והיה כל העת אשר לא תשבותנה הארבות האלה לפעול את פעולתן באדמה, אין כל מגור לנגד פנינו פן תבקע כל האדמה תחתינו ויבולע לכל היקום, ורק כאשר יחדלו ההרים מהקיא את אשם, אז נמצא תנועות לפחוד לרגעים.¹

אכן אמת נכון הדבר כי אך השערה לבד היא להקים משפט כי החום הנולד בבטן האדמה פנימה מדי יום ביומו לא יעדיף על החום אשר תאבד האדמה לבהלה יום יום על פי הרי געש ואדים רבים ומעינות חמים, וכי מדת החום הנולד תהיה כפעם בפעם כמות החום האובד, מקבילות המדות אשה אל אחותה; ואולם ידים יש להשערה הזאת לפי אותות ומופתים וכנים הדברים מאד כי עצם החום באדמה לא יחסר את המזג וגם העדיף לא יעדיף עליו זה אלפים שנה: – הלא ידעת הקורא כי כל החמרים הנמצאים בארץ, יתרקעו בהיות בם יד החום, ויתכוצו מדי התקררם; ולפי הדברים האלה, לו העדיפה האדמה על חֻמָה במשך אלפים שנה, כי אז גם חמר האדמה התרקע והתפשט ולו התקררה, כי אז התכוץ החמר הזה ומדתו הקטינה האין זאת קורא מקשיב? אבל עוד ישאל השואל לאמר, מי זה יקום להגיד לנו דבר אמת לאמתו, כי לא הגדילה ולא הקטינה מדת האדמה ולא השתנתה ברב או במעט? חכמת ההנדסה בגבהי חשבונותיה היא תקום והיא תגיד לנו! חק קים ונצב הוא בחכמת החשבון כי כל כדור וכדור המקיף את קטרו, כאשר תגדל מדתו וכאשר ירבה חמרו כן יפגר בלכתו וכן ילאט בהקפתו, וכאשר ימעט חמרו וכאשר תצער מדתו כן ימהר וכן יחיש את מרוצתו מדי הקיפו את קטרו; והאדמה גם היא הלא כדור היא, ומקפת את קטרה סביב סביב, אחת ליום אחת ליום ובידינו עוד נמצאים חשבונות מדויקים עשוים על פי חכמת התכונה מימי החוקר היוני. הגדול היפפארך, ועל פיהם נדע ברור היטב כי לא השתנתה מדת היום (מעת לעת) מני אז ועד עתה גם בחלק האלף אחוז מזעקונדע אחת, לא העדיף היום ולא החסיר ממדתו ומחקו והקפת האדמה על פני קטרה כיום הזה, נושאת בד בבד עם הקפתה אשר היתה לה לפני אלפים שנה.² ולכן נדע כי גם חמר האדמה לא המיר את מדתו, ולפי זה נוציא משפט כי גם החום אשר בה לא העדיף ולא החסיר ממדתו.

אחרי כל הדברים והאמת האלה יחלטו החכמים כי חום עצור בקרב האדמה פנימה, והחום הזה לא ישונה בתכונתו, כי מדי התפרצו החוצה יולד חום חדש תחתיו על פי כחות חימיים העצורים בבטן האדמה – ומי אפוא יאמר ״לא חיים״ לחיים כאלה?

ז. משפט נטפי המים על פני האדמה

אחרי אשר נטינו מעט מן המסלה ודברנו על אדות החיים אשר בבטן האדמה פנימה. הנה עת לנו לשוב על עקבנו, לחקור על אדות האדמה על פני שטחה ממעל ועל אדות החיים אשר על פני השטח הזה, כי הקליפה המוצקת אשר אמרנו, לא על נקלה היתה לארץ נושבת, ואך מערכות מערכות רבות הציעה על פניה, ותתכס על יד על יד, ואחרי כן הוציאה את הצמח למינהו, ואחרי כן את החיה ואת הבהמה, ואחרי כן נברא גם האדם ההוגה והחושב. – אבל האם לא היה דבר עם לבבך לשאל: איפה היו המים בהוָסד האדמה ותהי לקליפה מוצקת, ומי שם להם סתר פנים? האם לא נראה כיום כי המים כבירים מאד מאד, והאדמה תכיל מהם רב?

אכן זה הדבר אשר מצאו החכמים: המים על פי טבעם ותכונתם נוזלים הם, ולא יחדלו מהיות נוזלים כל עוד לא יתחממו עד 80 מעלות והלאה, ואך בהגיעם אל המעלה ההיא יעלו ויהיו לקיטור ולאד וינדופו, והאד יתערב בהאויר הפורח ממעל לו, והאויר הזה המערב עם האד סב יסבנו כל הימים ולא ירף אף רגע; ואך כאשר יתקרר האויר ממעל לנו, או כאשר יתערב באויר שני אשר קר, אז ישנה האד את טעמו ואת תבניתו ויהי לנטפי מים דקים מאד וקטנים מהראות לעין, ובהתאסף נטפי מים כאלה יחד בהמון רב, יהיו לערפל, ובהנשא הערפל ובהרומו, יהיה לעבי שחקים, ובהתקרר עב הענן הזה התקררות משנה, יהיו נטפי המים הדקים לטפות גדולות, וירדו הטפות האלה ותפולנה ארצה בדמות גשם או שלג או ברד ויהיו למים הסובבים את הארץ; אלה הן תולדות המים, וכתולדותיהם אז כתולדותיהם עתה, לא שונה דבר גם היום, כי כל המים אשר בארץ ואשר מתחת לארץ עולות באד השמימה, ובהתקררם ישובו לרדת, אחרי כי גם המים סרים לחקי ״התקופה״, ועוד חזון למועד עד שובנו לדבר על אדות תקופת המים לבדה; ואולם עתה, אם בעל נפש אתה קורא משכיל, קום ורכב לך על כרוב דמיונך, עשה לך כנפים ושוב לדורות קדומים, אל ראשית מעשה היצירה, כי גם הדמיון איננו כוזב אם נשען הוא אל חקים נאמנים אשר לידיעות הטבע; התרומם נא רגע והבדל מתוך העדה אשר סביבותיך, צלח ורכב – אולי תצליח לראות ולהבין דבר מתוך דבר:

מה אתה רואה? – בראשית הימים, ביום ברוא האדמה את קליפתה הקשה אשר תסבנה, אז לא היו עוד כל מים על פני הארץ, ואך חום אדיר בגבורה בוער על כל סביבותיו, ולרגל החום הגדול והנורא הזה, מי יודע אם לא נמצאו היסוד החמוצי ויסוד־המים פורחים תחת השמים איש איש לבדו והתחברות הימית לא התחברו יחדו, כמשפט כל המים המתחלקים לשני יסודותיהם בגעת בם יד חום עצום מהם, ואך כאשר התקררה האדמה מעט מעט, נאחזו גם שני היסודות האלה יחדו ויתחברו ויהיו למים, והמים החלו בימים ההם לפעול גם הם פעולות גדולות למען יצירת האדמה ובריאתה, להשלימה ולכוננה; ומה יאמר לך דמיונך עתה? – בימים הראשונים, בהיות קליפת האדמה חמה ובוערת, לא עמדו המים בפניה וכל עמת שבאו וכל עמת שירדו משמים ארצה בדמות גשם שוטף, כן שבו לעלות באד ולהנדוף כליל ולהיות לערפל ולעבי שחקים, לשוב ולרדת שנית בדמות גשם, וכל מימי הים ומימי הנהרות ומימי הנחלים הנמצאים כיום בארץ, היו בימים ההם אך קיטור ואד לבד, והאד הזה הקיף את כדור האדמה ויהי גם הוא לה למעטפה מעטפת משנה, מלבד מעטפת הקליפה אשר הקיפה את פני האדמה; והיה אם תוסיף לך ללכת בדמיונך ולחקור חקר, תמצא כדברים האלה: כפעם בפעם עלה האד השמימה וכפעם בפעם ירד כל עמת שבא; בעלותו למעלה התקרר, ובהתקררו התפרץ לרדת אחור בדמות מטר סוחף ובשטף סער; אז נגעו המים אל האבנים הבוערות אשר על פני האדמה, ותגעש ותרעש האדמה, ויעל עשן גדול, ויהי סער וקולות וענן כבד, ובין רגע נהפכו המים ויהיו לאד, ויעלו שנית השמימה, למען רדתם שנית; אבל המטר הזה לא בן מדה קטנה היה, כי כל מימי הים וכל הנהרות וכל הנחלים כלם יחד הלכו בסערות המטר ומי יתנה אפוא את תקף כל הרעש והסער והשאון והסאון אשר נולדו לרגלו, בהתפרצו לרדת על פני האדמה בשטף קצף ובנגעו אל הגחלים הבוערות והוא שב לעלות בסערה, ובעלותו יתהפך לקיטור ולאד כבד אשר פרשו עננו על פני כל השמים, למען ישוב לרדת ולמען ישוב שלישית לעלות, והקולות לא יחדלון; והאיש היודע את קלחת־הקיטור ואת מתכנתו, את שאונה והמונה בהנדוף הקיטור מתוכה, הוא יבין לדעת מה דמות יערך לכל הסער והרעש אשר קמו לרגלי הקלחת הגדולה הזאת אשר קראנו לה שם ״אדמה״; ואם יוסיף בעל הדמיון על דמיונותיו גם את מחשבותיו בדבר העלעקטריות הנאדרה, לאמר, כי גם היא השתררה בימים ההם על אחת שבע, בהיות האש סגורה בבטן האדמה אך על פי קליפה דקה אשר לא הוצק עוד תחתיה, וגחלים בערו מפי האדמה, ושביבי אש עלעקטריים אימים הלכו על סביבותיהם, ולשונות אש מתוך הקיטור ממעל נגעו אל לשונות אש העלעקטריות מתחת, ויהי קולות וברקים ולפידי אש וחשרות מים וסועה וסער, ותתרוצצנה האבנים, ויתפוצצו האיתנים, ותקרע הקליפה, פעם בכה ופעם בכה, וכל המחזות האלה לא בין יום או חדש ימים, ולא בין שנה ועשרת שנים היו, כי אם במשך שנות מאות או שנות אלפים, עד אשר התעבבה הקליפה ועד אשר הוצק תחתיה ותתקרר ותשקט למראה עינים, למען יוכלו המים עמוד בפניה ולמען האספם אל סיר רחץ אחד, הוא הים הגדול, להיות לימים ולנהרות ולנחלים האיש אשר דמיונו חדש עמו, ואשר יוליד ברוחו ציורים נאדרים כאלה, הלא ישכיל להבין כי בריאת נטפי המים על פני האדמה קשה היתה, קשה מקריעת ים סוף.

ח. אבני־פְצָלות

היש מופתים בארץ אשר יעידו על כל הסערות האמורות כי היו לעולמים? אם אותות נשארו לנו אשר פיהם יענו בנו כי כנים הדברים? – יש ויש! הרים גדולים נמצאים לפנינו, ואבניהם אבנים מפוצלות (שיעפֿער־געשטיינע) הן, ומעל פני האבנים האלה נקרא את תולדות האדמה ויצירתה.

כל האיש אשר ראה נטף מים יורד על פני אבן לוהטת אשר מן האש לֻקחה, יראה בהשתער עליה הנטף רגע אחד ורגע משנהו ינדוף ויהיה לאד עולה השמימה, וכתם קטן הותיר הנטף על פני האבן גם אחרי אשר נדף ואין. והכתם הזה יכיל את חמרי האבן אשר אין להם כליון חרוץ ואשר לנצח לא ינדופו; וכן גם נשי־הבית בהחליקן את הכתנות למשעי על פי אבן־ברזל אשר הֻחַמָה, הן ראו כי בהוריקן רוק על פני אבן הברזל הזאת לנסות את תכונת. החום בה, יעלה הרוק וינדוף בין רגע, וכתם קטן יותר לבדו על פני הברזל, כי חלקים שונים נמצאים בקרב הרוק והם לנצח לא ינדופו; וכן גם נמצא את העודף הזה בדמות פתיים דקים בכל דוד־נחשת וסירות ברזל אשר ירתחו בם את המים ימים רבים. לפי הדברים האלה נבין כי נמצאו חלקים מוצקים גם בקרב המים שהיו לאד לכסות את עין כל האדמה ביום ברוא האדמה את קליפתה, והחלקים האלה היו חלקים מוצקים אשר לנצח לא ינדופו, כי המים בנגעם אל פני האדמה, שללו ממנה שלל אבנים שונות ואבקות עפר דק ויעלו בסערה השמימה ויהיו לאד, ואך שלל האבק הזה לא היה לאד, והיה ברדת האד בהיותו למים, אל פני האדמה שנית, נשא בכנפיו גם את האבק האמור ויניחהו על פני הארץ, וברבות הימים והשנים, היה האבק הזה גם הוא לאבן ולמכסה עצום לכסות את קליפת האדמה, ועל פי סערות וזועות אשר היו, היתה גם האבן הזאת להרים ולגבעות ועינינו תראינה גם היום הרים כאלה אשר אבניהם הן אבני־פצלות, ועוד מעט ונראה כי מפי האבנים האלה תצא לנו תורה חדשה.

ט. אבנים אשר מתחת למים

אין אתנו יודע עתה עד מה כמה ימי שני האבנים המפוצלות על פני האדמה, ומספר אלפי השנים מה הוא, אשר תכסה הקליפה הזאת את הכדור הגדול והעצום הזה, וידענו אך זאת, כי אלפי שנים עברו עליה מאז היותה ועד עתה, עד אשר קמה קליפה חדשה ומערכות מערכות חדשות; כי הנה מצאו החוקרים בקרב אבני הפצלות שארית צמחים אשר אבד עליהם כלח ופליטי עצמות בעלי־חיים אשר חדלו מהיות, ואנחנו הלא ידענו כי בעוד היות קליפת האדמה חמה ולוהטת לא יוכלו הצמחים ובעלי־החיים לעמוד ולהיות עליה. – אבני־הפצלות היו הגבול בין שני פרקים שונים; לפני היות אבני־הפצלות נבראה קליפת האדמה הקשה אך על פי האבנים אשר הקיאה אותן האדמה הלוהטת, ובהתקררן היו לקליפה קשה, ואחרי היות אבני־הפצלות חדלה האש בקרב האדמה לפעול את פעולותיה על פני השטח בעצם תקפה ותתן את ממשלתה למקוה המים אשר נקוו אל כל מצולה ואל כל שוחה עמוקה, והם החלו לתת לאדמה פנים חדשות ולברוא על פניהם הרים וגבעות חדשים, ועפר האדמה הזה נתן חיים בנשמת צמחים ובעלי־חיים אשר היו מקדם, ושארית החיים האלה היא היא אדמת אבני־הגחלים אשר לפנינו כיום; ואף אמנם לא גדלו ולא שגשגו הצמחים ההם במצולות המים ובתהומותיהם, ואך כבר האדמה ההוא הפורה צמחים ונטיעים היה מתחת למים, ובהקבץ לפידי אש רבים בבטן האדמה, והאדמה הקיאה אותם מבטנה, התרומם ככר האדמה ההוא ויהי להרים ולגבעות ולארץ מישור והגבעות שהיו לפנים ירדו במצולות ובמעמקים והמים כסו את פניהם, וכן נבראה קליפה חדשה על פני האדמה, מערכות מערכות לבד, ועל פניהן כל צמח וכל נטע שונים למיניהם, ובהיות הצמחים ההם, נבראו גם בעלי החיים ויחלו להתנועע ולהתרועע. –

אין דבר לפני הקורא הנבון אשר חמודות הוא לו ואשר צרור בכנפיו רוב תורה ומחקר יותר מתולדות הצמחים ותולדות בעלי החיים הקדמונים ושארית פליטיהם מאז ועד היום הזה, ואנחנו תקוה כי באחד מן החלקים הבאים בספרנו נפן אל הענין הזה לנסות דבר אל הקורא, ועתה נחדול מזה כי לרגלי המלאכה אשר לפנינו, נטל עלינו לתת לפני הקורא אך את תולדות קליפות האדמה ואפני שנוייהן מעת אל עת, כי גם אחרי היות הצמח והבהמה על פני האדמה לא חדלו השנויים, לשום הרים לתהומות מים וגבעות לארץ מישור, ולהעלות ממעמקי תהומות הרים גבוהים ורמים ולכסות את עין הארץ בהמה, ואנחנו כמעט שלא ידענו את כל החיים האלה אשר היו לולא קמו חוקרים כבירי כח לחתור ולחקור בכל ולתת פשר לדבר הזה ולשרידי פליטי העצמות היבשות אשר היו מקדם, כי שאון מים כבירים אשר עלו על פני הארץ. העלו אתם מכל הנמצא בקרב מימי הים פנימה והזועות והתנועות החדשות אשר היו על פני האדמה, סחפו את כל אבירינו ואת כל מיני החיים אשר היו על פני האדמה ממעל, ויורידו עז מבטחן ויכסו מים פליטיהם, וכיום הזה והחוקרים ימצאו הרים גדולים המשתרעים על פני ארצות רחבות ידים, וההרים האלה מלאים כל שרידי פליטי החיים ההם.

כל הרי השיד וכל הרי החול וכל הרי הקרטיקון וכל ההרים אשר נמצא בהם גיפס ומלח של אבן, כל אלה נבראו מבראשית מתחת לשטח המים, וכלם מכילים בקרבם קליפות מקליפות שונות, קליפות קונכא (מושעל) אשר היו לפנים לבוש לכל בעלי־החיים למיניהם, וכל המחנה הגדול והעצום הזה יכיל שרידי פליטי החיות הקטנות אשר היו לפנים ואשר הותירו לנו את קליפותיהן אחרי אשר מתו ויחדלו מהיות.

י. ההבדל בין מיני האבנים

הלא אמרנו כי יש אשר נולדו אבנים על פי האש אשר הקיאה האדמה מבטנה, ויש אשר נולדו על פי המים אשר פעלו את פעולותיהם על פני האדמה; ואולם גם הִבָּדל יבָּדלו שני מיני האבן האלה איש מרעהו בתכונתם וגם בתבניתם ומראיהם. האבנים אשר התיכה אותן האדמה ותקיאן בענן אש בוער, מראה להם כדמות גביש אשר חלקיהן מתאימים איש אל אחיו ומחוברים היטב ומקבילים חלק אל חלק, ובהנתן להן ברק וזהר מבהיק תהיינה כפני זכוכית, ולעמתן נמצא כי האבנים אשר נולדו על ברכי המים עשויות שברים שברים, מערכה על פני מערכה, דף על פני דף, ומחוברות כדמות פני קשקשים, וכל עין רואה תתן עדותה כי האבנים האלה לא הותכו בלהט אש ואך על יד על יד נאספו גרגירי חול איש אל אחיו עד היותם לעצם אחד. אם נשים פנינו לקראת אבני הפצלות נמצא כדבר הזה באר היטב, ולוּ עצרנו כח לחפור ולרדת עד מעמקי התהומות ששם אבן־הפצלות מונחת למיום אשר נבראה ועד עתה, ורעידות הארץ לא זעזעו אותה ממקומה להרים ולהשפיל, לנפץ ולנתוץ, לשנות ולהתיק אותה ממקומה, כי אז מצאנו ככרות אדמה רחבי ידים ואבני הפצלות האלה מונחות אשה על פני אחותה, שברים על פני שברים, מערכה על פני מערכה, כדמות הדפים אשר בספר; ואולם הזועות אשר היו והאש אשר הקיאה האדמה מבטנה, שנו את הסדר ויהפכו את האבנים משרש, הרימו והשפילו נפצו ונתצן, התיקו והעמיקו, ואנחנו כיום הזה נמצא את אבני־הפצלות עשויות מקשה אחד, אך זעיר שם זעיר שם.

הלא כל קורא יודע מה בין אבני־חול ובין אבני חלמיש, כי את החלמיש הקיאה האדמה מפיה בסערות אש ולאט לאט הוצק תחתיו, ויתקרר ויהי לאבן, ואבן־החול עשוי גרגירים גרגירים דקים אשר נאספו לפונדק אחד ויהיו לעצם אחד, וכשמו כן הוא, ואך ברבות ימיו תחת המים עד שנות אלפים התקשה ובהַכבד משקלו עליו, הוצק תחתיו ויהי לאבן. ולכן נמצא כי היו ימים, ואבן־החול הזאת היתה רכה מאד, ובקרב החול הזה נמצא כיום שרירי פליטי בעלי חיים בדמות קליפות וקונכא, ובמשכיות אבני הגזית והחול נמצא עקבות חיות גדולות ועצומות אשר היו לפנים בקרב המים או בקרב האויר ובקרב האבנים אשר מתחת למים נמצא כיום פליטי שִׁלֹדֵי הצב וקליפות הלטאה, שרידי דגים ושריונות קשקשי הסרטן. וכל אלה יתנו עדותם כי היו ימים טובים לחיות ההן, והן שרצו ויפרו וירבו על פני החול הזה בעודו רך, ואחרי מותן השאירו אחריהן לפליטה את כל האוצרות האלה להציב להן יד ושם, ומערכות חדשות כסו על פני המערכות אשר היו ותהיינה כלן לאבן מקשה; וכן עמדו ויהיו גם הרי החול הזה וינשאו וירומו מעלה מעלה, ואנחנו נמצא הרים כאלה ודמות להם כדמות אבני גזית מחוצבות ונפסלות, אשה על פני רעותה ומתאימות כעמודים על פני עמודים ובראותנו אותן נחשוב למשפט כי אך יד אמן, יד חרוצים, עשתה את אלה ותבנה ותכונן אותן לעינינו, והיה בנסוע הקורא אל מדינת שוויציה הזאכּסית, וראו עיניו את כל הוד תפארת הארץ הזאת אשר נפלא הוא ומאין כמוהו, על פי הרי אבני גזית כאלה אשר סדר להם ומשטר להם להרהיב בת עין. אבל מי ימנה מספר לאלפי השנים אשר עברו בטרם התקבצו הגרגירים האלה איש אל אחיו, ובטרם הוצק תחתיהם להיות למקשה אחד, ובטרם הקיאה אותם האדמה על פני המים ממעל, ובטרם חוללו ויהיו להרים? מי ימנה מספר לאלפי השנים אשר עברו למיום קמו הסלעים העצומים האלה אשר שיאם לעבים יגיע? מי ימנה מספר לאלפי השנים אשר תעבורנה עד יבואו הגשם והרוחות ויסחו עפר ההרים מהם וילקקו בם מיום אל יום ויסחפו את אביריהם ויטאטאו אותם במטאטא השמד, עד תמם ועד כלותם? מי יודע ספורות לכל דורות האדם אשר יהיו ואשר יחלופו, וכמה יעברון וכמה יבראון, למיום נברא הר עצום ותלול כזה ועד יום שובו לעפרו, ועד היותו לתהו, לחלוף ולחדול כליל?

יא. הבדל בין האבנים על פי שְכָבתָן למקומותן

האבנים הנבראות על פי האש אשר הקיאה האדמה, והאבנים הנבראות על פי המים, נבדלות הן אשה מרעותה גם על פי שְׁכָבְתָּן למקומותיהן. האבנים אשר התיכה אותן האדמה באש לוהט ותשליכן החוצה, נמצאו לעינינו בדמות הרים וגבעות גם פה ושם, ובלי ספק נמצאות הן בבטן האדמה בכל מקום ומקום בה, טרם תקיא אותן החוצה לעשותן לסלעי מגור ולהרים עצומים, ואבנים כאלה ימלאוה על כל תקופותיה, כעצמים בבטן המלאה להקיף את מלוא רחב הכדור כקליפת הפרי אשר תקיף את הגרעין סביב סביב, ואך על פי מקרה (על פי הזועות ורעידות הארץ) עזבו את מקומן אשר באדמה פנימה ותעזובנה את רבצן ותהיינה להרים על פני האדמה ממעל – ואולם אחרת תראינה עינינו בשומנו פנינו על האבנים אשר יד המים עשתה אותן: על המין הזה נחשבו גם אבני־הפצלות, והן לא תקיפנה את כדור האדמה סביב סביב להיות לה למסגרת כליל, כי עוד יזכור הקורא את תולדות האבנים האלה שנולדו על פני הארץ אך בהנדוף המים, והמים הותירו את החלקים הדקים לפליטה ויהיו לאבנים, ולכן לא נמצא את האבנים המפוצלות האלה בכל מקום ומקום, ואך במקום אשר שם ירד הגשם בהמון רב ואת החלקים האמורים הותיר לפליטה, שם נבראו אבני־הפצלות ויתפשטו אך על פני עמקים ובחגוי סלעי מישור ועל פני הגאיות, תחת אשר אין זכר להן על פני מרום הרים, ואך בחפשנו במעמקי האדמה ובחפרנו עמוק עמוק, תראינה עינינו מערכות מערכות שלמות המכילות את אבן הפצלות, ולולא האדמה שרגזה תחתיה להוליד זועות ורעידות להפוך הרים משרש ולהעלות עמקים למעלה, כי אז לא מצאנו גם בימינו את אבני־הפצלות בלתי אם בעמקים לבד, ואולם הזועות והרעידות אשר התחוללו על פני האדמה, הן העלו את האבנים ההן גם עד למעלה, וכהיום הזה ואנחנו נמצא אותן גם על פני ההרים. – כמשפט אבן־הפצלות כן משפט מיני האבנים האחרים אשר כבר זכרנו בשמם, כי גם הם לא היו למסגרת להקיף את כדור הארץ סביב סביב, חלק אחד לבד, ואך חלקים חלקים היו, המפוזרים הנה והנה זעיר שם זעיר שם על פני העמקים והגאיות; ואך כאשר רגזה האדמה ותולד זועה העלו החלקים ההם גם על פני ההרים ויעלו אל על.

טרם נעבור מזה ונבוא אל פרק אחר מפרקי האדמה ותולדותיה, בהשנות החיים אשר בבטנה פנימה ואשר על פניה ממעל, נזכיר גם בשם הרי השיד והרי הקרטיקון אשר על פני האדמה, ותולדותיהם הנפלאות אשר כמעט לא יאמנו אם יספרו: כי הרים גדולים ועצומים נצבים היום קוממיות לעינינו, והם ביום הבראם מתחת למים, נבראו אך על פי חיות קטנות אשר אין קצה למספרן ואשר עין האדם תקצר מראותן, בלתי אם על פי קרן חזות, והחיות האלה מתו, אשה על אחותה אשה על אחותה, וקליפותיהן, קליפות השיד נשארו לנו לפליטה ותהיינה להרים גדולים ועצומים.

כי הנה בימים האחרונים החלו החוקרים לחקור אחרי הדברים הנפלאים האלה, וימצאו ככרות ארץ רחבי ידים והם מלאים פגרים דקים כאלה, אשר תקצר עיננו מראותם, ויש אשר עוד נמצאה נשמת חיים באף היצורים האלה, ועל קרבם ועל כרעיהם יבנה לו האדם ארמון תלפיות ומשכנות מבטחים הבתים הגדולים אשר בחלק העיר ״לואיזענשטאדט״ בברלין, עומדים כיום על אדמת פגרים כאלה אשר היו למקשה ברבות הימים, והפגרים האלה קטנים הם מספור אותם, וכל זרת אדמה במדת מעוקב, תכיל רבוא רבבות יצורים כאלה והם פגרים מתים אשר שבקו חיים לכל חי ויותירו לפליטה את קליפותיהם ואת קשקשותיהם ושריוניהם, ויד האדם בנתה בית על פני קבריהם, והוא ידרוך עליהם ברגל גאוה וישא למרום עיניו ואת המתים שכח ולא זכר. – וכמשפט הככר הזה כן משפט כל הרי השיד והרי הקרטיקון!

יב. חרבנו של עולם

רבוא רבבות שנים חלפו הלכו למו ועולמות רבים נבנו ונחרבו עד שקם עולמנו ויהי בתבניתו ובצביונו כאשר הוא כיום כי הטבע בונה עולמות ומחריבן, בונה ומחריבן, עד אשר מצא את עולמנו כשר לפניו ויאמר לדבק הזה טוב; ואולם כל החרבנות האלה לא להחריב באו כי אם להקים, וכל הירידות האלה לא ירידות היו כי אם עליות, ואך חרבן אחד היה לעולמים והוא הרס ולא חמל גם אחרי אשר עמד העולם על תלו ואחרי אשר גם צמחים וגם בהמה רבה היו על אדמתו בעצם כחם, והחרבן הזה הוא יוצא מן הכלל, כי הוא לא להקים בא כי אם להחריב, והמהפכה ההיא הפכה את צבא האדמה על פניה גם אחרי אשר השתלם ואחרי אשר התפתח למדי!

נעזב נא את פרקי תולדות האדמה אשר דברנו בם עד כה ונבוא עד הפרק האמור, הוא הפרק האחרון בין הפרקים ההם. – ככרות ארץ רבה נמצאים לפנינו, רחבי ידים מאד מאד, ועליהם היה בתחלה כל עץ פרי וכל צמח צומח, ופתאם היתה עליהם המהפכה, ויהפכו משרש על צמחיהם ועל נטיעיהם גם יחד; והיה כי נצא בעקבות המהפכה הגדולה הזאת, נמצא כי כאבן־קלע נקלעו כל אלה אל אחד המקומות אל מול עבר אחד, כמו יער צומח עצים אשר יבוא עליו פתאם רוח סופה ויעקר וימגר אותו או כי יבוא מבול מים ויסח ויסחף אותו ונשא אותו בכנפיו והטילהו אל מול עבר אחד. – גם מערות גדולות מצאו התרים, והמערות מלאות עצמות למכביר, והעצמות האלה לא באו ולא הובאו הנה חלקים חלקים לבד, או כל אחת ואחת לבדה ויזדמנו אל פונדק אחד, כי צלעות שלמות נמצאו הנותנות עדותן כי ביד חזקה לָקָחוּ בעוד נשמת חיים היתה באַפּן, ובזרוע עז הובלו ויושלכו הנה כדמן על פני השרה. גם ארצות עצומות נמצאו לפנינו אשר נסחפו פתאם אחרי שהרי חול והרי שיך והרי קרטיקון היו לעולמים, ויהי עליהן מבול מים, והמבול הזה נשא את אדמתן וישטוף על פני הרי השיר והחול והקרטיקון, וישם עליהם את האדמה ההיא, וְעָבְיָהּ שלש מאות רגל. גם סלעים גדולים ועצומים, סלעי מגור ואיתנים נמצאים לפנינו, אשר בא עליהם מבול מים ושטף אותם וסחף אותם ונשא אותם בכנפיו ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויבקע לפניהם את הכפים ואת האבנים אשר היו להם לשינה בדרך, ויעבור אתם דרך האבנים ההן, וישלך אותם על פני ארץ מישור אשר הרים אין לה מסביב, ויהי הדבר הזה לפלא בעיני אבותינו אשר לא ידעו פשר לדבר לדעת מי הביא את הסלעים הנה ויתנו יד לכל אגדה זרה ולכל הזיה נכריה. – ועתה אם נוסיף דבר אל הקורא ונעיר את אזנו לדעת כי כיום הזה לא נמצאו עוד בארץ צמחים ובעלי חיים כצמחים וכבעלי החיים אשר היו אז, וכי שונים ומשונים היו המינים בימים ההם מן המינים אשר כיום, אז נמצא כי אמת נכון הדבר, היה מבול מים על פני הארץ, וישחת כל צמח וכל בשר ועולם ומלואו וארץ וכל צבאה וכל אביריה נסחפו פתאם; ושרידי פליטי המהפכה ההיא יספרו לנו גם זאת, כי העולם הנחרב הזה גם ״התפתחות״ היתה לו! ובין העצמות הנמצאות נמצא שרידי מערכת היונקים בהמון רב מאד, וגם שרידי הקוף נמצאו אשר הוא שאר בשר לאדם, וגם ישנם חוקרים בינינו אשר יחלטו כי גם שרידי עצמות האדם נמצאים בין העצמות ההן, ולפי הדעה הזאת היה גם האדם על פני האדמה בימים ההם ובעיניו ראה את המהפכה הגדולה ואת מבול המים ויהי לו לשלל –

אמנם לא נאותו עוד דעות כאלה לנו, אשר מתמול שלשום נחשוב למשפט כי אך על יד על יד יתפתהו החיים והיצורים ומיום אל יום ישתלמו והלכו קדימה, וכמו זר נשמע דבר על אדות החרבן והמהפכה אשר לפתע פתאם וביד חזקה הפכה משרש את כל היקום שכבר היה לעולמים – ואולם מה יש לנו צדקה לכחש דברים ומעשים שהיו, יען אשר לא יאותו לנו לפי שיטתנו אשר הרה והגה לבנו?

יג. מי הוליד את המהפכה?

עולם ומלואו עמד על מרום תלו, נכון כנכון היום, ופתאם בא הקרץ ויבא עליו כליון חרוץ וישיתהו בתה. לשוא עמלו חוקרים בו לדעת מה זה ועל מה זה נהיה כדבר הזה ומה שרש דבר נמצא במהפכה ההיא כי לא. נבוא עד חִקרה; ואך רוח ריק נאסוף בחפנינו אם נחלוט כי בא הקרץ על כל היקום יען אשר לא שָׁלְמָה מלאכתו כראוי לו ולכן חדל ויחלוף, ויקם יקום חדש תחתיו הטוב מן הראשון, כי לא כן הדבר, ואנחנו מצאנו כי שלם היה מעשה הבריאה לפני בוא המהפכה, וגם עצי ברוש ועצי תדהר עצי ערמון ועצי לוז, עצי שטים ועצי תמרים היו בימים ההם, ומן החיה היו כל מערכות היונקים אשר למחלקה העליונה עד הקוף ועד האדם – ומה זה ועל מה זה אפוא באה המהפכה פתאם? אכן רב לך בן אדם, לשאול שאלות כאלה, ואתה הלא זה אך מעט פקחת את עיניך, וכבר נלאית נשוא את כל החליפות והצבא אשר על פני האדמה! – על פני האדמה ממעל לה יושב האדם, ועיניו צופות ומביטות אך אליה לבד, ועל כל המעשים הנעשים עליה יאמר אשר הם אבן הפנה לכל פעולותיה פנימה ואל פעולותיה אשר בקרבה טרם יוכל לגשת; דמיונו בעינינו כתולעת הזוחלת על פני התפוח, וכטוב לבה עליה שמענו את גאון לבה כי גא מאד בחשבה למשפט כי כל התפוח וכל המעשים הנעשים בקרבו פנימה לא נבראו בלתי אם בעבור הקליפה לבד אשר היתה למעון לה… הנה אנחנו לא באנו עוד עד תכלית כל המעשים הנעשים בבטן האדמה פנימה, וכל הזועות שהיו לעולמים אשר הורידו הרים גבוהים ועצומים משאתם להורידם אל נבכי ים ומן התהום העלו אתן הרים וגבעות חדשים אשר שיאם לעבים יגיע, הזועות האלה קמו ותהיינה ואין דואג לכל היקום אשר היה על פני האדמה ממעל, ואין שם אל לב כי על פיהן גם עולם וגם מלואו יגוע ויתם לשחת.

הזועות ההן הפכו את האדמה על פני כל היקום: ארץ מישור ואדמת הרים התנודדו ממקומותן לרדת אל תוך המצולות והמים עלו מן המצולות ויכסו את עין הארץ, והרים חדשים קמו ונבראו; – מקצות ארץ, מכנפות צירי האדמה הביא שטף המים בזרועות עז איי קרח והרי כפור למכביר. ובבוא אדמת הקרח הזה אל ארצות הדרום, נמסה ותהי למים, וכל אשר היה צרור בכנפיה ירד כעופרת במים האדירים ויתם ויגוע; כי על כן יעידו הרי הסלעים האדירים והעצומים אשר עקבות המבול ההוא עוד נכרו בהם ורשמיהם בכתב אמת בם יכתבו: כל הסלע אשר נתקו קירותיו ויתפוצצו, והיו הבקיעים אשר בהם עולים ובאים מפאת צירי האדמה אל מול פני הקו המשוה, ועל פני ארצות המישור אשר השקה אותן המבול נמצא לפעמים צירי סלעים אשר לבדד ישכנו, והם מפוזרים ומפורדים גם הנה והלום, ומספרים באזני כל עובר כי מארץ הצפון באו, ואך בזאת באו אלינו ויַמים רחוקים לא נצבו להם לשטן בדרך, בכסות עליהם רגבי הקרח הנורא ויהיו שקועים בם, וישא אותם המבול בכנפיו ויַמים אדירים ונחלים ונהרות המה ראו כן תמהו ויתנו להם מעבר, ויבאו אל ארצות המישור וימס שם הקרח והרגבים זרבו נצמתו וצורי הסלעים נפוצו על פני השדה ואין מקבץ נדחיהם, לעת ההיא יקראו החוקרים שם ״תקופת הקרח״, ואנחנו עוד נשוב לדבר בה לרגל המלאכה ועוד נשוב נתפלא בה.

כמחזות האלה אשר היו בימים ההם על פני חצי כדור האדמה אשר מעבר מזה, כן המה המחזות אשר יראה הרואה על פני חצי הכדור הדרומי עד היום הזה, שם יכסו מימי הים את עין הארץ על פני רב חלקה ועל פני הים הגדול יצופו זעיר פה זעיר שם איי קרח והרי קרח עצומים ורבים מאד ופניהם מועדות אל פני הקו המשוה, לקרב אליו, ושם יזרבו ויצמתו; והיה כי יבוא יום וחצי הכדור הזה ירומם וינשא ועלה מן המים מעלה מעלה, ופרצו גם שם מי המבול לעשות שמות על כל סביבותיהם, והיתה המהפכה על כל סביבותיה כמהפכת הארצות מעבר מזה אשר בא עליהן המבול בימי הקרח.

יד. השקפה על היָמים מקדם

טרם נעבור מזה והלאה נשקיף עוד הפעם על כל הדברים אשר אמרנו. – תולדות האדמה ותולדות השטח אשר לאדמה אך חלק אחד הן אחוז מתולדות כל החיים אשר בעצם האדמה פנימה, וגם החלק הזה נחקר אך מעט: בעצם האדמה פנימה ישלוט חום גדול שלטת, וכל החמרים הנמצאים באדמה לא יעמדו בפני החום הזה כי אם נתכים ונמסים בו; – גם משקל האדמה גלוי וידוע לנו, ולרגל הדבר הזה נדע לערוך את עביה ואת חלקי חמריה למערכותיהם; – גם פעולות האדמה נראות לעינינו עד היום הזה, להעלות חלקים רבים מתהומותיה למען כונן אותם קוממיות, ולאבד חלקים אשר היו ולהורידם משאתם, ואש עולה מן הארץ מפי הרי געש, ומעינות חמים יוצאים ומובילים בכנפיהם חום עצום ורב, ויען כי ידוע נדע אל נכון כי לא התקררה האדמה זה אלפי שנים ולא אבד לה מֵחֻמָהּ אף מעט למיום ההוא ועד עתה, לכן נדע כי כח חימי עושה בה את פעולותיו להוליד חום חדש כפי החום האובד כפעם בפעם אלה הם כל הדברים אשר נדע בדבר תולדות האדמה פנימה, וכן התמו! ועל דבר תולדות האדמה על פני שטחה ממעל הואילו החוקרים לחלוט, כי בראשונה כאשר התקררו מעט האבנים הנוזלות אשר בעצם האדמה, נבראה בריאה חדשה ותקם קליפת אבנים קשה ומוצקת, ואולם הכח הרודה בעצם תקפו בבטן האדמה פנימה, הוא קרע את הקליפה לקרעים ויקיא אבנים גדולות וסלעים מוצקים ויכוננם ויהיו להרים; אחרי כן התקררה קליפת האבנים והחום ירד במעלות אחרנית עד 80 מעלות, ואז החלו המים להיות בארץ, תחת אשר בראשונה היו המים אך אויר לבד, ולרגל הבריאה החדשה הזאת נברא גם מין אבן חדשה, היא אבן־הפצלות; אחרי כן הלכו המים וישטפו על פני ההרים ויסחו עפרם מהם, ויבואו ויביאו את כל החלקים הדקים אשר היו עצורים בם ויניחו אותם ויולידו מיני אבן חדשים נמצא שרידי פליטי יצורים אשר היו מקדם; בעת ההיא, עת ארכה מאד בת רבוא רבבות שנים, ויחל הצמחים והחיה להיות על פני הארץ, במים וביבשה, ומבול מים יצא חוצץ לשום כליון חרוץ לכל אשר היה, ויהי המבול בימי הקרח, וישחת את כל היקום, וישנה את תבנית הארץ, ויהפוך את היבשה לים, ומן הים הוציא הרים וסלעים וכפים גדולים הובאו מירכתי הצירים ויצופו על פני המים ויבאו אל ארצות המישור וינוחו שם – אלה תולדות האדמה בעת הראשונה וכן יתמו הימים אשר יקראו להם החוקרים ״ימים מקדם״, כי תקופה חדשה החלה אחרי התקופה הראשונה, ובתקופה החדשה הזאת חיים גם אנחנו ואליה נשים עתה פנינו, וראה הקורא התמים את אשר לא פלל לראות, ואזנו תקשיב ולבבו יבין.

טו. האדמה וחליפותיה כיום

כל הנחלים והנהרות והזרמות אשר בארץ ואשר מתחת לארץ הולכים הלוך ורוץ מרוצת נצח, לא ייעפו ולא ייגעו, ומימיהם לא יכלו מתהומותיהם, “וכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא!” ומה שרש לדבר הזה? יען כי תכונה נתונה למים להנדוף כהנדוף עשן ולעלות באויר השמימה, ובעלותם השמימה בדמות אויר, יתקררו ויהיו לערפל ולעבים ולגשם או לשלג ולברד וישובו לרדת ארצה כל עמת שבאו, ולכן לא יתמו. ואולם דעת לנבון נקל כי אך כמדת המים אשר נדפו ויעלו באויר מן הים, כן מדת המים אשר ישובו לרדת, כי הנהרות יינקו שפעת גשם מן ההרים, וההרים קבלו אותם מן האויר ומסרום לנהרים, והאויר קבל מן הים ומסרום להרים, לא יגרעו ולא יוסיפו על מדתם כי אם במאזנים ישאו יחד ועל תקופותיהם הם שבים ללכת ועיני האדם רואות בלכת הנחלים אל הים, ובעלותם ממנו בדמות אויר לא תראינה, עוד חזון למועד וראה הקורא מישרים כי כל החיים אשר על הארץ, לא יחיו בלתי אם לרגלי תקופת המים אשר אמרנו, ותקופת המים לא תהיה בלתי אם לרגלי תקופת האויר, ותקופת האויר גם היא איננה בלתי אם לרגלי תקופת האדמה אשר תקיף יום יום את כדורה ולרגלי כח החום אשר לשמש הנותן נשמת חיים באף כל, כי כל המחזות הנאדרים האלה אחוזים וסבוכים איש באחיהו, ומחזה אחד בלבד משפטו כמשפט טבעת אחת אשר לא תסכון בלתי אם בהיות השלשלת כלילה ושלמה; וגם חליפות האדמה ושנוייה אך מחזה הם במחזות הטבע.

המים השוטפים מעל כל הר גבוה ומעל כל גבעה רמה והולכים אל יסחו עפר הארץ אשר הם עוברים וישטפו ממנו חלקים חלקים דקים עד לאין מספר, ולפעמים יעברו כל המים האלה דרך רחוקה, ואת כל הארץ אשר הם עוברים יעשו למישור, הלוך והוסיף לעשות, כי יורידו את גרגירי החול והעפר אשר יובילו אתם בחצן, עד היסוד בם, והיה משקע המים לאדמה חדשה וכל הרכסים אשר היו מתחת למים יהיו למישור, וברבות הימים לא יֻכרו הרכסים מתחת למים לפני אדמה ישרה, וכאשר ימצא שטף המים שטן בדרכו והוא יחדל ללכת במרוץ ואך לאטו יתנהל, אז ישקיע את המים ויוריד את כל אשר אסף שבעתים מאשר בתחלה, ולכן כאשר נפגשו מימי הנחל עם מימי הים ומי הים העומדים על גדותיו עומדים להם לשטנה לבלתי תת אותם לשטוף, אז יורידו זרועות השטף את כל אשר אספו בחפניהם, כל גרגירי חול וטיט וחמר ואבן ואבקת אבן, וצרור צרור יפול ארצה, ונערמו הצרורות האלה מתחת למים והיו לערמה גדולה, וברבות הימים יקום הר קטן מתחת למים ואחרי כן יגדל וילך מחיל אל חיל מיום אל יום, והנחל לא ימצא לפניו דרך אחרת בלתי אם להֵחלק ולשטוף משני עברי ההר החדש למען התחבר עם מימי הים, ואולם ההר אשר במים לא ישבות ולא ינוח ועלה מעלה מעלה והלך הלוך וגדול עד אשר יושיט את ראשו מתוך המים וראו כל הארץ את האורח החדש הזה העולה מן הרחצה, והיה אם יגאו לפעמים מימי הנחל ועלו על ראש ההר הזה לשטף על פניו, אז ירבה נטל החול אשר יפול על פני ההר, הלוך ורב, ומקץ ימים אחדים כאשר ישובו המים והלכו הלוך וחסור, ונראו פני ההר לעין כל הארץ, וביבשת המים יהיה ההר לארץ חדשה וזרועות הנחל תלכנה סביבותיה משני עבריה וברבות הימים תגדל הארץ החדשה הזאת והיתה לשרה תנובות ועשתה פרי, וצמחים יהיו לה, וכפרים וערים יבָנו עליה והיתה לארץ נושבת אחוזה בזרועות הנחל וכאשר רחבו ונסבו זרועות הנחל כן תגדל הארץ אשר בקרבן ורחבה ונסבה גם היא ותפרוץ אל מול פניה לעמת השטף. אלה תולדות הארץ ביום ברוא אותה מימי הנחל.

טז. הַדֶלְתָּא וְגִבְעות החול

לארץ כזאת הנבראה בזרועות השטף יקראו בעמים ״דלתא" יען כי דמות לארץ כזאת כדמות פני האות היונית דלתא ( ∆= ד), וארץ מצרים היא הדלתא הכי נכבדה אשר בכל מרחבי כדור הארץ, ומצרים התחתונה קמה ותהי גם היא אך על פי מימי השיחור, כאשר אמרנו, לא שונה דבר; ויען כי דברי ימי מצרים ויאורה גלוים וידועים לכל חוקר מהחל ועד כלה, מימי קדם ועד היום, לכן היתה מצרים ויאורה שעשועים לכל החוקרים להקים על פיה משפט חרוץ, משפט אחד וחקה אחת לכל הדֶלתּוֹת אשר בארץ, וגם יצליחו החוקרים להגיד עתידות ולנבא מה יהיה תאר פני מצרים באחרית הימים ומה דמות יערכו לה. – כמשפט ארץ מצרים כן משפט כל הדלתות האחרות הקטנות ממנה שבעתיים, ואולם לא יהיה לארץ כזאת תאר פני אות הדלתא בכל עת, ויש אשר לפי מערכות המקום תשונה תבניתו והיתה לגבעות חול (תלולית של עפר = דינען), וגבעות החול האלה תפרוצנה ימה וקדמה צפונה ונגבה ורחבו ונסבו וגדלו מאד. גם בקעת אשכנז הצפונית קמה ותהי כמשפט הראשון ולא חדלה עד היום הזה, ונהר האָדר ונהר הווייכּסל יעשו ככה בחפץ כפים. הווייכסל יוביל בכנפיו חלקי חול וחלקי עפר למכביר להורידם אל המקום אשר שם שפך המים, עד כי עוד מעט והנהר יהיה לחול, מלא על כל גדותיו. גדות נהר הדאָנוי אשר ערכן רב מאד לכל שרי חכמי המדינות, התכסו ויהיו לחול ולטיט מרבה להכיל, במשך השנים המעטות למיום אשר כרתה ארץ רוסיה ברית לתת מעבר ונתיבה בהן, ולא אויל ומשגע איש הרוח בחרצו משפט כי בצדיה תעשה רוסיה כדבר הזה, למען שים לנהר הדאָנוי כליון חרוץ ולסתם את הדרך העולה אל הים, ואף אמנם יהיה כדבר הזה ברבות הימים אם לא יבקשו עצות לעצור בעדו. אלה הן החליפות אשר נכונו ואשר נכונות לכל ככר אדמה אשר זרועות המים נגעו בו.

ואולם גם הים וגליו לא יחשו ולא יחבקו יד בצלחת; כי יסערו גלי הים אל מול פני שפתיו לשבר חק ולהסיג גבול מיום אל יום, ושבלת המים תקרע ביד חזקה את רגבי האדמה אשר במקום האחד ותשליכם אל המקום השני; משברי הים יתרוצצו ויכו אל מול פני הסלעים ויקבו חורים בכל הסלעים אשר עליהם יעבורו, הם סלעי החול, ויכינו רשת לרגלי האדמה אשר סביבותם להשליך אותה במצולות ברבות הימים; וְחֻפֵּי ארץ אנגליה ופריזלאנדיה המזרחית והולאנדיה יעידו לנו כי שללו משברי הים מהם שלל רב, ואי העלגולאנדיה נכון הוא לצלע לנפול בידי המשבָרים ההם, ובפה מלא נוכל להגיד עתידות כי יש יום והאי הזה יכלה ויסוף מעל פני האדמה. – גם ההגדות אשר בפי העם תספרנה לפעמים באזנינו תעלומות סתרי דברים ורזי ערים אשר היו על שפת הים והים בלע אותן אל קרבו, ואיש לרעהו יגיד ושיח סוד קדש ילין על שפתיהם; וכן גם להפך נדע כי יש אשר הארץ לפנינו ארץ מישור היא ולפנים פרש בזה הים את מטות כנפיו.

אלה הם משפטי החליפות אשר לכל רחבי הארץ ואפני שנוייהם, למיום אשר היתה ועד סוף כל הדורות.

יז. כמה ימי שני חיי האדמה?

כמה ימי שני חיי האדמה כאשר היא כיום לעינינו? – החכמים לא באך עוד עד תכלית הדבר הזה, ועל כן דבריהם מעטים: כל הדברים בארץ אשר פי האדם יקרא להם גופים מוצקים או נוזלים או בני־אויר, אינם מוצקים ונוזלים ובני־אויר בלתי אם לראות עין בלבד³, ויד החום עושה בם את פעולותיה פעם בכה ופעם בכה, פעם למוצק ופעם לנוזל ופעם לאויר. האנשים אשר נולדו בארצות החמות לא יבינו ולא ישכילו, כי יש אשר ישנו פני המים הנגרים והיו לגוף מוצק, תחת אשר אנחנו בארצותינו יודעים כלנו, בנערינו ובזקנינו, כי בהסירנו את יד החום מקרב המים והיה למטיל קרח אשר משפטו כמשפט כל הגופים המוצקים ואשר תכונת הנוזלים אין לו; אבל אם נשים אל לבבנו כי יש אשר יחיו אנשים בארצות הקרח הנורא ובעיניהם יראו את הקרח יומם ולילה לא ישבותו, ואחרת לא יראו, והיו האנשים האלה מדמים בנפשם כי הקרח הזה לא ישנה את מרארי לנצח ולעולם לא יהפוך את עינו להיות לנוזלים; ואולם אנחנו ידוע נדע היטב כי אם נחמם את המים עד 80 מעלה, וחדל להיות לו ארח כמים והיה לאויר. – וכמשפט המים כן משפט כל הגופים אשר בארץ וגם כל המתכת המוצקת תובא אל האש והיתה לנוזלים ויש אשר נוכל להוסיף חום על פני חום ולעשותה לקיטור עולה השמימה, וכן להפך.

גם האדמה אשר תחת רגלינו הוצקה ותקשה אך בסור ממנה יד החום העצום ובנפוח עליה פי הקיר, ולו הובאה האדמה כיום אל עולם אחר אשר החום רודה בו כמקדם, או לוּ עצר החום בבטן האדמה כח להרבות עצמה על אחת שבע ולשוב לקדמותו, כי אז שבה האדמה להיות נוזלת באש, וגם שבה להיות קיטור נודף סביב סביב עד מרחב אשר אין קץ ואין חקר לו. – ואף אמנם הואילו החוקרים לחלוט בדבר הזה ולהשמיע משפט כי בראשונה היתה הארץ מין אויר לבד, ולאט לאט בהתקרר האויר היתה לים של אש ואחרי כן היתה האש הנוזלת לגוף מוצק, ותעש קליפה קשה על פיה, ובטנה עוד הרת אש.

אין אתנו יודע עד מה להגיד כמה ימי שני האדמה בעוד היותה אויר בלבד, ואין יודע מספר לימיה בהיותה כדור אש נוזל, ואך מצאו החוקרים משען ומשענה להתחקות על שרשי הימים אשר מוצקת היא לעינינו, ולדבריהם רגלים יש, אבל גם הדברים האלה אך הנחות הן בלבד, ובהעבירנו אותן לעין הקורא, ישים אל לב כי הנחות הנה.

יח. כמה ימים דרושים לאדמה עד התקרר קליפתה?

החוקרים הגדולים לקחו מהם גרמי אבנים גדולות ויעשו בהם את נסיונותיהם לדעת על פיהם מה מדת הימים הדרושים לאדמה עד שהתקררה קליפתה הגדולה אשר עשרים וחמשה מיל עביה? – ואולם החמרים השונים אשר בארץ ילכו הלוך והתקרר איש איש לפי תבניתו, והיה כאשר יגדל החמר, כן ימעט וכן יחדל מעשה ההתקררות, ולפי תכונת האבנים ומזג טבען אשה אשה לבדה, כן שונה כחן, אם להוליך אִתּן את החום קל מהרה ואם לפַגר בהוליכן; ולכן שוא היו כל הנסיונות ולא הועילו, ואך הטבע לבדו עזר על יד החוקרים להבין אותם דבר לאשורו.

הרי־געש אשר הם הם המסלות אשר סלל לו החום בבטן האדמה להתפרץ על פיהם החוצה, ההרים האלה יעשו מעשיהם בסאון סואן ברעש נורא להקיא עמודי ענן ולשונות אש וגשמי אפר, ואחרי כן ישטף זרע אבנים מֻתָּכוֹת מאחד הפרצים אשר בהר או משפת הלוע אשר להר, ואבני הזרם הזה תשתפַכנה הלוך והשתפך על פני כל העמק לכסות את עין הארץ, ואחרי הרעש דממה, והמחזה הנורא הזה יכלה ויתם. – זרם האש הזה בהתקררו יהיה לאבן מקשה אשר קרא לו ״לאווא״, והחכמים והחוקרים נסו דבר בנסיונות אין חקר לחקור אחרי תכונת האבן הזאת, וימצאו כי משפטה ותכונתה כמשפט הקליפה הקשה המקפת את האדמה ותכונתה, ולפי חליפות האש אשר התקררה האבן הזאת כן חליפות תכונתה ומזגה, כי יש אשר חמרים חמרים קטנים ממנה, התקררו חיש מהר מאד ויהיו לאבן קלה, היא אבן־הספוג, ויש אשר חמרים גדולים ועצומים מאד השתפכו ארצה והם התקררו במשך ימים רבים ויהיו לאבן קשה מאד אשר חלקיה מרכבים ומתאימים היטב יחדו ואיש באחיו ידבקו; והיה אם נשפכה הלאווא, זרם גדול ורב מאד, ונצברה אל אחד העמקים לכסות את האדמה ולעשות עליה מכסה עב מאד, אז נמצא מקום לנסות דבר אל הלאווא הזאת ולראות מה מדת הימים אשר עברו עליה עד שקפאה לעינינו שתי רגל עמוק. האיש העובר את הארצות האלה, שנים רבות אחרי אשר השתפך הר וועזוף בסביבות העיר ניאפל ואיש יודע ומבין הולך עמו לשלחו, הוא ישתומם לראות כי האיש המשלח אותו יקוב חור באדמת הלאווא אשר תחת רגליו בקצה המטה אשר בידו ובהוציאו אותו והנה הוא נשרף ויהי לגחלים; הלאווא אשר עשר שנים עברו עליה ותהי מקשה כלה על פני כל השטח מבלתי שים אותותיה אותות כי לוהטת היא פנימה, הלאווא הזאת החלה לזוב פתאם, אחרי אשר הסירו מעליה את קליפתה העליונה, וכאשר חקרו אחריה מצאו כי חמש רגל עמוק נגרת ונוזלת היא כולה כמים הנגרים ארצה; גם מצאו החכמים כי מקץ עשרים שנה לצאת הלאווא מפי הרי געש, עוד תשים קטרת באף כל עובר ואדים עולים ממנה להגיד לכל כי עוד עצום ורב החום אשר ישלט בה שלטת.

אמנם אין אתנו יודע עד מה לכון את הימים, לדעת מספר לשנים עד אשר תהיינה האבנים מקשה כליל והתקררו מהחל ועד כלה, ואולם מדה אחת נכונה מצאו החוקרים כי קליפה בת עשרים וחמשה מיל לא התקררה כליל בלתי אם מקץ רבוא רבבות שנים אשר למספרן אין חקר! – גם האדמה היא קליפה בת עשרים וחמשה מיל, וגם הקליפה הזאת המקפת את הנוזלים אשר בתוכה, לא התקררה בלתי אם מקץ רבוא רבבות שנים אשר אין חקר למספרן, ומספר מצומצם לא נדע עוד עד היום הזה.

אלה הן האותות המעטים אשר לנו מידי אבני האש אשר האדמה הקיאה אותן, ואולם פי שנים נדע בפנותנו אל תולדות אבני המים, הן האבנים אשר ידי המים יצרו אותן על יד על יד: – הארץ אשר המים שמו בה את פעולותיהם שכם אחד על כל אחיותיה היא ארץ מצרים, ואת הארץ הזאת נדע זה אלפי שנים אחדות, כי רשימות יש לנו בספרים למן הימים ההם ועד עתה וגם בנינים עתיקים נצבים לפנינו היום אשר מדת ימיהם נדע, וחוקרים רבים גדלי דעה הואילו לחקור אחרי עפר האדמה אשר נשא היאור בכנפיו מדי שנה בשנה ויכסה בו את עין הארץ למען דעת עוד כמה הגדיל עֲבי גבי האדמה מני אז ועד היום, ועל פי תחבלות רבות מצאו כי במשך ארבעים אלף שנים יגדל עבי האדמה על פי שטף המים עד מאה רגל, ולרגלי הדבר הזה הוציאו משפט כי מקץ עשרת רבוא שנים עֻבּתָה, קליפת האבן אשר לאדמה במרת מיל אחת.

יט. הַבְּמקרה ישֻנו פני האדמה, אם במשפט וחק?

עוד מעט ולמאמרנו ״האדמה וכל צבאה״ בא הקץ, אבל אנחנו לא נעבור מזה והלאה עד אם שמנו לפני הקורא דברים אחדים אשר באורם יראה אור: השנויים והחליפות אשר היו ואשר יהיו על פני האדמה ובעצם האדמה פנימה. האם אות לחיים הם כלם, והם על פי חקים איתנים ומשפטים בל ימוטו היו ויהיו, או הבמקרה נעשו ויֵעשו? הנוכל להגיד אותיות מראש, מה יהיה משפט השנויים אשר יבאו על הארץ באחרית הימים, או האם לפתע פתאם תבוא המהפכה ותהי מבוכתנו ואנחנו לא נדע? עוד לא באו החכמים עד חקר דבר ועל כן דבריהם מעטים: לפנים ערכו את יצורי הבריאה לשתי מערכות, מערכה אחת לצומח ולחי אשר יש נשמה באפס ומערכה אחת לדומם אשר כל נשמה לו אין; ואולם עתה הואילו החכמים לחלוט פה אחד כי אין דבר בארץ בכל מרחבי הבריאה אשר לא תהיה נשמה באפו, מן הגרם אשר בשמים ועד האבן אשר בארץ ועד הצמח הצומח עליה ועד הבהמה העומדת לפנינו ועד האדם המתהלך ביניהם, גא מאד ורם מאד בתבונתו ובחכמתו אשר עשה לו, וכל אלה במעלות יעלו, איש אחרי אחיו, אשה אחרי אחותה, לעבור את המעלה האחת ולבוא אל השנית, לפשוט צורה אחת וללבש צורה שנית, כי חיים הם כלמו; ומה אות לחיים האלה אם לא בשימנו לב, כי זה אלפי שנים תקיא האדמה מפיה לשונות אש ועד היום הזה לא שֻלח עוד קור בעצמיה; זה אלפי שנים תוציא האש הרים מפי האדמה והמים יבערו אותם מן הארץ, האש בונה והמים סותרים; זה אלפי שנים עולה האויר למעלה לרדות במימי הים ביד חזקה, להעלותו שחקים בדמות אד וענן וערפל או בדמות גשם ושלג וברד ולשוב להורידם ארצה; וכל המעשים האלה איש באחיו ידבקו, אשה באחותה שְׁלָבוּ, והמראות הפרטים והבודדים לא יתנו ולא יוסיפו לנו דבר, אם לא נשים עין אל הכלל כלו; ולא במקרה הדבר, כי אש עצורה בבטן האדמה, והאש סגורה בקליפת אבן סביב סביב, והקליפה נתונה בתוך מים הרבה, והמים והארץ סגורים בתוך ים האויר אשר למדתו אין חקר, למען אשר יכּוֹנו הרים באש ובמים יכלו ויאבדו, כי ראו התוכנים כמעשים האלה גם על פני גרמי השמים האחרים.

על פני הכוכב נֹגה ראו התוכנים בעער ומאָדלער הרים גבוהים, אשר על פיהם מצאו חשבון לתקופת הכוכב הזה אשר יקיף את קטרו גם הוא במשך עשרים וארבע שעות. – על פני הכוכב מאדים מצאו כתמים רבים אשר יתנו עדותם כי יַמים נמצאו עליו, ואצל צירי הכוכב הזה ראו אור יקרות וקפאון, חמרים חמרים רבים אשר יעצרו אל הציר בימים אשר שם החרף. ויזורבו ונמסו בהיות עליהם הקיץ. – על פני הכוכב צדק מצאו ענני עבים משני עברי הקו המשוה אשר בו כמשפט מטרות עז אשר לנו על פני האדמה, הם מטרות המעבר (פאססאטרעגען – עיין ח"ר), אשר איש באחיו נפגשו בהנָתּכם איש מול עבר אחיו. – כל אלה לנו לאותות ולמופתים בשמים ובארץ, כי במשפט האדמה כן משפט הכוכבים האחרים, וחק ומשפט

הושם לכלם.

כ. התלך האדמה מחיל אל חיל?

החוקרים הוכיחו לעין כל, כי כמשפט מערכות האדמה אשר פשטו צורה תלבשנה צורה ותלכנה ותשתלמנה מיום אל יום, כן משפט היצורים אשר היו על פני האדמה ממעל, הלכו והשתלמו מיום אל יום, וזה אות לחיים: בראשונה היו המינים אשר על פני הארץ מינים נבזים וחדלי מראה ואחרי כן הלכו מחיל אל חיל. שרידי פליטי הצמחים אשר מצאו במעבה האדמה במערכה התחתונה יוכיחו כי נבזים היו בתחלה, לא תאר ולא הדר וראינום ולא מראה וחמדנום, ומיני החיה גם הם לא תאר ולא הדר להם, יצוריהם כקש ובדי עורם לא נחשבו, מרבי־רגלים וכדומיהם; ואולם כאשר נעמיק חפור באדמה, כן יעלו ויבאו ויגיעו אלינו יצורים אשר פרקי אבריהם השתלמו ואשר גם מכלול וגם יפי להם, עד כי באחרונה נמצא גם את תבנית האדם, עליון כל הבריאה, והאיש השם את הדברים האלה אל לב, יראה בעינים פקוחות את החקים האיתנים אשר לפיהם ישתלמו היצורים, יצורי הצמח ויצורי החיה מיום אל יום והולכים מחיל אל חיל, כי לפי השנויים וחליפות וצבא אשר היו לאדמה ומערכותיה, כן השתנו היצורים אשר עליה, ויהיו היצורים החדשים נעלים על כל ההולכים לפניהם, לפי המערכות החדשות אשר היו לקליפת האדמה.

אכן אם במעלות יעלו היצורים, איש אחרי אחיו כפי המעלות אשר היו למערכות קליפת האדמה מני אז ועד היום הזה, האם לא ילכו קדימה גם מהיום והלאה ויוסיפו ללכת גם עתה מחיל אל חיל? האם נצדק בשפטנו כי היצורים אשר לפנינו כיום הזה, הם כלילי פאר ותכלית שלמות עד לאין קץ? האדם הוא היום מבחר הבריאה ומכלול היפי, אבל הנה ימים היו על הארץ והאדם לא היה עוד, ובימים ההם היו הקופים לעם סגלה ולעליון הבריאה אשר התנשאו לכל לראש ויהי להם שאר רוח על כל אשר סביבותיהם, ומי זה אפוא לידנו יתקע כי לא יבא יום, מקץ אלף אלפים או רבוא רבבות שנים, ויצורים חדשים יקומו ויהיו, כלולים ונהדרים מן האדם, ובימים האלה יהיה האדם בפני היצור הזה, כקוף בפני האדם אשר כיום הזה?

עוד נאלמו החוקרים דומיה לענות על הדברים האלה באר היטב, כי מי ילך לבטח בדרך הזה ורגליו לא תכשלנה? תחלת מעשה החוקרים לחקור אם תוציא האדמה נפש חיה חדשה גם היום, וכל עמלם היה לריק, כי לא מצאו; ימים רבים האמינו כי רבוא רבבות החיות הדקות אשר אין מספר להמונם, הן חיות היציקה השורצות על פני הצמח כאשר נצק עליהם מים ואת המים נעמיד למשמרת ימים אחדים, ויאמרו לחלוט כי רבוא רבבות החיות האלה אשר חדשות מקרוב תולדנה, ואב אין להן ואם אין להן, אות ומופת הן כי לא חדלה עוד מלאכת הבריאה עד היום לברוא יש מאין, ואולם החוקר עהרענבערג בברלין הוכיח כי לא כן הדבר אתנו, והיצורים האלה נולדים על פי הביצים המפוזרות על פני כל הצמח ובקרב המים עד לאין מספר והן הולידו את היצורים החדשים; ועד היום הזה לא הצליחו עוד החוקרים לגלות יצורים חדשים אשר תוציא הארץ נפש חיה למינה. – ואף גם זאת אמרו החכמים כי לא נטל על הבריאה לעשות לה נפש חדשה אשר תשכיל מכל ההולכים לפניה ומן האדם אשר כיום, כי האדם גם הוא, בדמותו כצלמו באשר הוא כיום, עוד נכון לחליפות וצבא, לצאת ולהשתלם וללכת מחיל אל חיל.

כא. התשוב האדמה אחֹרַנית?

אם הלכה האדמה מחיל אל חיל וממערכה אל מערכה חדשה להשתלם מיום אל יום, הלא יש מקום לשואל לשאל: האם לא תשוב באחרית הימים אחרנית ללכת מדחי אל דחי כל עמת שבאה עד אשר תעלה בתהו ותאבד? הלא משפט חרוץ הקימו החוקרים אשר מאז מעולם, כי כל הדבר היוּלד נכון לגוע וכל אשר היו לו חליפות ותמורות מיום הבראו ועד היום הזה תהיינה לו חליפות ותמורות גם מהיום והלאה, ואין דבר בארץ אשר יעמוד ויכון לנצח אם לא הוכן ועמד לפנינו מראשית ימי המעשה ועד היום הצמחים נולדו על ברכי ראשי אבות היסודות אשר בארץ, והחיה לקחה את יסודותיה מפי הצמחים, אבל אחרי כן יגועו בעלי החיים וימותו ושב יסודם אל הצמחים והצמחים מאצילים מעליהם את ראשי יסודותיהם לעשות בהם הרכבות חימיות — ואנחנו אשר באחת מעינינו נראה את האדמה, ונשתאה ונשתומם לראות כי גדולה ועצומה היא ולגדלה אין חקר, אנחנו נשוב נתפלא בה ונביט בה בעין השניה ונאמר כי אך ״כמר מדלי״ היא בחיק כל הבריאה, או אבר קטן ומדולדל בין אברי משפחות כל היקום אשר אין לו חקר; היש יום והאדמה הזאת תשוב לקדמותה ותעלה בתהו ותאבד? אם היא אך לבדה יוצאת מן הכלל?

לענות משכיל על הדברים האלה נוציא אותו החוצה ונאמר אליו: הבט נא השמימה וראה ושים עינך בכוכבים הנוצצים ממעל לראשך מה אתה רואה? – גם המה, איש איש לבדו, אברים ופרקים הם אשר לגוף היקום, כאדמה אשר אתה יושב עליה ואשר לה גם לה קראת אבר מדולדל בגוף הבריאה! צבאות השמים האלה הן לא יום אחד קמו כלם, וימי שנותיהם כימי שנות האדמה שונים מאד הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ולכן הבא נא חשבון אולי תצליח למצוא בתוכם גרמי כוכבים אשר בשכבר הימים היו ואחרי כן אבדו ויחדלו מהיות.

הכוכבים הקרובים אלינו כוכבי־לכת הם ולכן נשים עליהם עין בראשונה, ואולם הכוכבים האלה לא יתנו ולא יוסיפו לנו דבר, כי כל אות וכל מופת לא יתנו בידנו, לדעת על פיהם חקות ארץ אם לעד תקום ואם תחדל. – עוד לא רב ממנו מספר השנים, והתוכנים חשבו בראשונה כי ארבעת הכוכבים הקטנים המשוטטים בין מאדים ובין צדק להקיף את השמש על תקופתה, ארבעת אלה מפלי כוכב גדול הם אשר נֻפץ לרסיסים ויותיר אחריו את שרידי פליטיו אלה, ואולם ארחם ורבעם השונים והנבדלים היו לפלא בעיני התוכנים ולא באו עד חקרם, ומקץ שנת 1845 כאשר מצאו כוכבים חדשים רבים כמוהם בכנף השמים ההוא, חדלו התוכנים כלם כאחד להגות עוד משאות שוא ומרוחים כאשר חשבו בתחלה, ויחלטו כי זאת הפעם יצאו לעיניהם כוכבים קטנים ורבים מאד תחת כוכב אחד גדול, והקטנים האלה לא שברי לוחות ולא נדחי מפלי כוכב אובד המה, כי אם כוכבים קטנים, איש איש מכף רגלו ועד קדקדו. – מלבד הכוכבים הקטנים האלה לא מצאו התוכנים בכל גבול כוכבי לכת כל דבר אשר יהיה להם לאות ולמופת להעיד כי נמצא כוכב ועלה בתהו ויאבד, מגבול מרקור הכי קרוב אל השמש ועד נפטון הכי רחוק ממנה לא מצאו דבר, ולכן חדלו מן הגבול הזה וישימו פניהם ועיניהם אל העולמות האחרים, עולמי כוכבי־השבט וכוכבי־שבת ואת אשר חקרו ומצאו אותה נעביר לעין הקורא.

כב. חליפות וצָבא לִצְבא כוכבי־השבט

כוכבי־השבט עשוים חמר דק מאד עד שכמעט שקופים הם לעינינו וכאשר יעבור כוכב השבט על פני אחד הכוכבים האחרים לא יעצר כח לחתום את אורו לפנינו ועיננו תראה אותו מבעד לכוכב השבט; אם יקרב כוכב־השבט אל פני השמש, כן ישֻנו פניו ודמותו מדי קרבו אליה, כי חמרו יפוזר והיה פרוע שבעתים מאשר בתחלה, מדתו תגדל לארכו וזנבות ארוכים מאד יהיו לו, האחד פונה אל מול פני השמש והשני פונה אל נכחו ולפעמים נראה נגה פלדות בפני כוכב השבט או נצוץ מתלקח רגע אחר או ברק מלפניו יעטוף לעבור אלפי מיל סביב לו ולתת לו פנים חדשות ותבנית חדשה, ואף גם זאת מצאו התוכנים כי יש אשר דרך רחוקה לאחד כוכבי השבט, ככוכב־השבט שגלה אותו האללעי אשר דרך שבעים שנה לו למיום אשר נראה ועד יום שובו להראות ואשר יש מן הקוראים שראו אותו בשנת 1835, ובשוב כוכב־השבט שנית, והנה הקטינה מדתו מאשר היתה לפנים. – כמחזות האלה וכדומיהם עוררו את התוכנים מרבצם לנסות דבר ולחקר אחריו, ויואילו לשפוט כי כוכבי־השבט הם הם החמר שבו נברא העולם, והחמר הזה דמות אויר לו אשר לפעמים ילך להתעבה, ותוכו אש נוזלת, ועל פי קרה אשר ממזרים תבוא, תוצק קליפה סביב לו להיות מקשה מלמעלה, כמשפט קליפת האדמה ותוכה אשר עליה אנחנו יושבים; ויש אשר אומרים כי הכוכבים הנפלאים האלה עולמות הם אשר זה עתה יוסדו ואשר לא באו עוד אל תכליתם ואשר מקץ אלפי אלפים שנה יהיו עולמות כמשפט; ויש אשר אמרו כי הכוכבים האלה עולמות הם אשר כבר אבד עליהם כלח ואשר ילכו עתה לעינינו הלך ואבד ומקץ שנים לא יהיה עוד זכר למו; ואולם כאלה וכאלה חטאו בהשקפותיהם, כי באה הדעת ותטפח על פניהם: החכמים הוכיחו באר היטב כי כוכבי השבט האלה אינם בעלי־אויר, יען כי לא יולידו את שבירת קרני האור כמשפט כל בעלי־אויר אשר הוליד יולידו את השבירה, והשנויים והחליפות הנולדים בפני כוכבי־השבט בקרבתם אל השמש המה עוררו את התוכן הגדול מאחיו, את בעססעל, לחקור ולחלוט דבר כי אך משפט הוא כמשפט הצירים המתנגדים איש אל אחיו בכחם, והשמש תשים בם את פעולותיה פעם בכה ופעם בכה, פעם בכח המושך ופעם בכח הדוחה; ואת אשר מצאו כי הקטינו כוכבי־השבט את מדתם מדי שובם להראות לנו, הוכיחו החוקרים כי אך רוח אספו החוזים בחפניהם, וחזיונותיהם חזיונות הם המבהילים את החושים ומתעתעים בם, ואך במקרה היה הדבר כי נצב נצבה האדמה בתקופתה אל מול פני הקוטר הכי ארוך אשר לכוכב השבט⁴.

החפץ העז לבוא עד חקר תעלומות העולם ומסתרי היקום עור גם עיני פקחים אשר חזו נכוחות ויקח טעם חוקרים גדלי דעה עד אשר התהוללו וישמיעו הבל הבלים, ולכן לא יפלא הדבר כי רבי התוכנים לא מצאו מעמד בגשתם אל ערפלי כוכב־השבט ויקימו שטות בהו על יסודות תהו, ויהיו אך במצחקים, תחת אשר נטל עליהם מאד ללאוט להם וללכת אט אט במחקריהם על אדות הכוכבים הנפלאים ההם; ואולם שלשה דברים שמו לפנינו התוכנים הגדולים, והם נכבדים עד מאד ויוצאים מכלל החקירות והדרשות אשר אמרנו, ועל פיהם אולי נוכל לחלוט דבר כי יש אשר אחד מגרמי השמים יעלו בתהו ויאבד כליל, או כי ישנה את טעמו ואת תבניתו ויהפך ויהי לאחר — הדבר הראשון הוא: החוקר ענקע העומד בראש הצופים אשר במצפה הכוכבים בברלין, חשב את דרכי אחד מכוכבי־השבט, הנקרא על שמו וימצא כי כפעם בפעם מדי הקיפו את השמש, יקרב הכוכב הזה אל פני השמש הלך וקרב אליה צעד אחר, ותקופתו סביב לשמש היא כמין כוכליאר תקופה בתוך תקופה ואופן בתוך אופן, עד כי תביא אותו התקופה האחרונה אל פני השמש לגעת בה יד אל יד; ואנחנו פה לא נשים לב לחקור אחרי שרש הדבר הנפלא הזה, ואך באחת נאמר כי העידו החכמים פה אחד לאמר: הכוכב הזה הולך לאבדון, לא במרוצה ולא בחפזון כי אם לאט לאט, והיה בבוא יומו ועתו, וקרב אל פתחי שאול כי ירד בשמש ונספה. – הדבר השני הוא: זה שנים אחדות ואחד מכוכבי־השבט הגדולים נקרב אל הכוכב צדק עד בלי די, ויקחהו צדק בכחו המושך וישם לפניו דרך חדשה אשר לא היתה לו בתחלה לעבר בה, ויהי כאשר עבר הכוכב את דרכו החדשה ויקף את השמש פעמים, ויקרב שנית אל צדק לעמוד לפניו, ויתן בו צדק את כחו המושך ויהגה אותו מן המסלה דרך רחוקה מאד וישם לפניו מסלול חדש ופנים חדשות שם לו, להקיף את השמש בתקופתו. – הדבר השלישי הוא הכי נכבד ולו שם בשלשה, כי נפלא הוא לשמע אזנים ומוזר לראות עינים: בשנת 1845 נראה כוכב השבט הנקרא על שם ביעלא, והוא מקיף את השמש ושב על תקופתו בערך שש שנים; אז השמיע התוכן האמריקני מאָרי בעיר אואשינגטען את החדשה אשר מצא פתאם כי החל הכוכב הזה להיות לשני כוכבים ולשני גופים, והכוכב ברקיע השמים הולך להתפרד לשני גופיו ולהיות לשני כוכבי־שבט. אחריו הביטו השמימה כל התוכנים הגדולים אשר בעת ההיא, איש איש מארצו לעזור, ויביטו עד החדש מארץ בשנת 1846 וימצאו כי אמת נכון הדבר, כוכב השבט הזה הולך ומתפרד מיום אל יום, ויחכו בכליון עינים לקראת שנת 1852 עד אשר ישוב הכוכב ביעלא שנית, לראות ולבחון אותו עוד הפעם ולחזות את המחזה הנפלא הזה אשר אין בשמים משלו, ויכינו את כל הדרוש, בידעם כי לא עת חפץ תהיה להם העת הבאה לקראתם לחזות ולבחון היטב, ויביטו אך מעל שתי מצפות לבד. מעל המצפה אשר בעיר רומא ומעל המצפה אשר בפולקאווא, כי אך אל מול שתי המצפות האלה נראה הכוכב היטב וימצאו כי היתה החלוקה כאשר נבאו מראש והכוכב היה לשני כוכבים איש על יד אחיהו נוסעים יחדו ועוברים ללכת הלאה ולהקיף את השמש בתקופתה.

אכן כל הדברים האלה לא יתנו לנו פתרון השאלה אשר שאלנו, כי הפעולות האמורות אשר שנו את מהלך כוכבי־השבט ואשר נתנו להם פנים חדשות, פעולות הן הבאות מבחוץ, ואם כי הכוכב השלישי אשר אמרנו נהפך ויהי לפלא בכחו אשר יצוק בקרבו פנימה והכחות החיצונים לא שלטו בו שלטת, אבל לא כחלקו גם חלק האדמה אשר כחה המושך גם הוא יתן לה חקים אחרים, ולכן אחרת אתה וגם אנחנו נחזה בה מחזות אחרים.

כג. כוכבי־שבת בהיותם ובכלותם

נפן נא עתה אל הכוכבים הקבועים אשר קרא להם שם כוכבי־שבת ונראה מה יושיעונו אלה: כוכבי־שבת אלה אך את אורם ישלחו אלינו ודבר לא נדע על אדותיהם ויש אשר יעלם הכוכב מנגד עינינו ויאסף אל עמיו ולא נוסיף לראותו עוד; אבל אין איש אשר יוכיח לנו, אם בהעלמו חדל או אם אך הועם אורו וישופהו חשך אחרי כי חדל להאיר לארץ, כי על כן מצאו החוקרים בעת האחרונה אשר יש בשמים מזרים נעלמים מעין הרואה והם קימים וקבועים במקומותיהם, ואף מצאו כוכבי־שבת אשר בתחלה האירו לארץ ואחרי כן חדלו מהאיר לה, אם כי לא חדלו מהיות. – דור לדור יביע הגדות מהגדות שונות, מורשה מימים עתיקים, על דבר כוכבים אשר מכבודם האירה הארץ, והם הועמו פתאם וישימו חשך סתרם; והיה אם לא על נקלה יט הקורא אזן קשבת לדברי אחת האגדות ולא ישמע לקול האות הזה, הנה אתנו אות זכרון מימי התוכן הגדול טיכאָ דע בראהע, דברי אמונים הם המסורים לנו ממנו: בשנת 1572 וטיכא יושב בעיר פראג, ויהי היום וירא אנשים רבים נקהלים ורצים החוצה בהמון רב מאד לראות מחזה נפלא ברקיע השמים כי נראה פתאם כוכב מאיר לארץ באור גדול מאד אשר לא נראה עוד כמוהו עד היום ההוא; ואור הכוכב הזה אשר התיצב בעדת חמשת הסרנים אשר לנתיב החלב ברקיע הצפוני, הלך ואור ונגה לו מסביב אשר לא היה כמהו בין הכוכבים ויגדל גם מאור הכוכב נגה, עד כי יכלו להכירו גם יומם, וגם בלילה כאשר לבשו השמים קדרות ועננים לא חתמו בעד אורו; הכוכב הזה לא נסע ממקומו ושלש שנים נראה לעינים, ואולם בשנה השנית להראותו, היא שנת 1573, ואורו החל ללכת הלוך וחסור ובשנת 1574 חדל הכוכב מהיות ולא נראה עוד למאז ועד היום הזה, וגם על פי קרני־חזות הכי טובות לא יספו עוד התוכנים לראותו.– הכוכב הזה יחיד הוא במינו עד היום הזה ואין משלו בספר דברי הימים לצבאות השמים; ואולם כוכבים רבים היו לעולמים אשר הגבירו לאורם מיום אל יום, ואחרי כן חדלו ואורם הלך הלוך וחסור עד כי חדלו כליל, ורבים לא חדלו כליל ואך היו לכוכבים קטנים אשר אורם מצער וערכם מעט.

דברים ומעשים כאלה יאמרו לנו כי יש חליפות וצבא לצבא השמים לגרמיהם ולמזריהם, ועד היום לא חדלה יד עושה פלא לבנות עולמות ולהחריבן; ואולם אם נצא להביא חשבון ולחשב דרכי הכוכבים האמורים נמצא כי אך לשוא נתאוה תאוה לצאת בעקבותם למען היותם לנו למופת, אחרי כי חק וגבול הושם להם, אם להאיר לארץ ואם לחדל, אם להגדיל מדת אורם ואם להקטין, והדברים האלה נעשים מעת אל עת, ומדה נכונה לעת ההיא, והיא שבה כפעם בפעם; וגם על אדות הכוכב הנפלא אשר לשנת 1572 אמרו התוכנים כדבר הזה, אחרי כי מצאו אותות להוכיח כי כבר נראה הכוכב הזה בשנת 945, וישב אחרי כן בשנת 1260 ואחרי כן נראה בשנת 1572 האמורה, ואם אמת הדבר הזה, אז יש תקוה כי נשוב ונראה אותו בשנת 1882 ומעלה⁵.

ולכן נפן נא מזה, כי גם כוכבי־שבת אלה לא יהיו לנו למופת, ונבוא אל מזרות אחרים אשר ברקיע השמים.

כד. ערפלי שחק

בין הכוכבים הקבועים אשר ברקיע השמים נמצאו גם מזרות אשר פניהם אינם כפני הכוכבים המזהירים, כי אם נגה מעט להם ועינם כעין בהרות מבהיקות ולא ככוכבים, והתוכנים יקראו להם ערפלי שחק, וכל עין המבטת אליהם על פי קרן־חזות גדולה, לא תשבע לראותם ולחמוד את יפים. – ולכן יצאו התוכנים ויחלו לחפש חפש מחפש ולחקור חקירות עצומות וגדולות, כלם אנשים גדלי דעה ורבי מחשבה, אנשים אשר אין ערוך לחכמתם ואשר מפיהם אנחנו חיים לדעת כל דבר וכל שרש משפט; וכלם פה אחד הואילו לחלוט כי ערפלי שחק אלה יסודות הם אשר בם עולמות חדשים יוסדו, והעולמות האלה יהיו לנו למורי דרך להראות לנו באר היטב אי זה הדרך יקומו ויבראו עולמות חדשים לעינינו, למען נוכל להבין על פיהם גם את יצירת העולם אשר בו אנחנו חיים! ואם כי התוכנים הגדולים אשר בארץ הוכיחו כי רבים מערפלי שחק לא ערפל הם כי אם ערמת כוכבים קטנים אשר איש באיש ידובקו, והתוכן הערשעל (האב) הוכיח כי כאשר יגדלו ויחזקו קרני החזות אשר נשים אל מול פני השמים, כן נרבה לראות כי יצורי ערפל אלה אך כוכבים הם הקרובים איש אל אחיו עד בלי די ובזאת תשגה עיננו ברואה להאמין כי ערפל לבושם, ואולם קרן־חזות עשה לו הערשעל אשר לא היתה כמוה לפניה, ועל פיה הוכיח כי אמנם גם ערפלי שחק נמצאו ממעל אשר חמריהם שונים מחמרי הכוכבים ויסודותיהם הולכים להיות למזרים חדשים ולעולמות חדשים, ואחרי כן יהיו ככוכבי־שבת, אז קם הערשעל בנו, איש מלא רוח דעת ותבונה הרבה מאד, ויעש תקונים חדשים בקרן־החזות וייטיבנה וישכללנה, ויוכיח על פיה כי גם יצורי הערפל אשר אמר אביו ואשר הציב גבולותיהם, לא ערפל הם כי אם כוכבים דקים ורחוקים ממנו אשר איש באחיו התנגשו ויהיו לנגד עיני האדם כאחד ועל כן הוציא משפט כי גם שאר ערפל השחק אשר גם הם לא עצר כח להביט עד תכליתם ואשר גם בעיניו היו כעין ערפלי, גם הוא אך כוכבים המה הרחוקים ממנו עד בלי די, וגם הם יתמוגנו ויתפרדו לעיניו להראות איש איש לבדו אם תהיה לו קרן־חזות חזקה וגדולה מן הקרן אשר בידו; ואף אמנם היה כדבר הזה, כי התוכן האנגלי לאָרד ראָססע יצא אחריו ויעש לו קרן חזות גדולה מכל ההולכות לפניה ויוכיח כי כל ערפלי שחק אלה לא ערפל הם כי אם כוכבים דקים הרחוקים ממנו, ואולם גם הפעם ראה התוכן הזה ערפלי שחק חדשים מרחוק באו וקמים לנגד עיניו בהביטו על פי קרן־החזות הגדולה. ועל כן אמרו כל החכמים לחלוט כי לא זאת הדרך הישרה לענות על פיה על השאלה אשר שאלו.

אכן החדשות אשר מצאו התוכנים החדשים בימים האחרונים העשירו את מחקרי החוקרים עשר לא מעט ויהיו לעזר למחשבת הערשעל הזקן לאמר, כי יש בשחק יצורי ערפל אשר ברבות הימים יתעבו ויהיו לכוכבי־שבת חדשים; בתחלה מצאו ״ערפלי כוכבי לכת״, והם בהרות לבנות אשר נגה מעט להן ואשר תבניתן וצביונן שונים מדי פעם בפעם, כי יש אשר עגולות ויש אשר ארוכות תהיינה, יש אשר תהיינה בדמות קוים ארוכים ודקים ויש אשר כל תבנית שלמה לא תהיה להן, ואחרי כן הראו לדעת כי המזרות האלה זכים בַּתָּוֶךְ ועכורים בשפתם סביב וברב שכל ובחקרי לב גדולים אשר אין מקומם בזה, הוכיחו כי חמרי המזרות האלה פרועים ורופפים בַתּוך תחת אשר התעבו והתקשו בשפתם, ויהי להם המראה הזה לאות כי יבא יום והמזרות האלה יתעבו ויתקשו מן השפה אל השפה, והיה משפטם כמשפט האדמה ותולדות בריאתה; כי לא יחידה האדמה בין הבנות ורבי רבבות עולמות אין מספר כמוה זרועים ממעל לראשנו.

ובכן נעזבה נא עתה את הענין הזה לפנות אל מול אחר, ואנחנו תקוה כי יבוא יום וידיעות חדשות תהיינה בידינו אשר נוכל להשען עליהן ולבטוח בהן שבעתים מאשר נבטח בידיעות אשר אספנו לנו עד כה; כי אך מעט מעט מאד חקרו החוקרים על אדות הענין הזה, ותכונת האדמה עוד נעלמה. מנגד עיניהם, וזה אך החלם!

תקופת האדמה

א. מורה־השעות

אם שלמים וכן רבים ישאו מורי־שעות בצלחת בגדם או ישימו אותם על פני קיר הבית או על פני שלחן העבודה ממעל לו או ממעל למִטה אשר ינוחו עליה, או על פני כל המקומות האלה יחדו, והמה טרם ישימו לב להבין מה ערך לכלי הנפלא הזה ומה נכבד משפטו!

הלא שלמים וכן רבים טרם יבינו וטרם ישכילו כי אך כחצי כדור שמים הם נושאים אִתּם בחיקם, והאחר יבוא ויוציא מצלחת בגדו את מורה־השעות ויביט בו ויקרא בקול: ״הנה הצהרים!״ אכן שים נא כבוד, אתה. האיש, ותן תודה: אל מה ירזמון מליך אלה? האך רק היה עם לבבך להודיענו כי רעב אתה ואתה חפצת לאכול את לחם הצהרים? אם ככה אתה עושה מה לך אפוא ולמורה־השעות, מה יושיעך זה ומה ישביעך זה? הבט אל בטנך הערבה ואל תפן למורה השעות, שאל נא את פיה והיא תגיד לך אם רעב ואם שבע הנך. – אמנם זה הדבר אשר דברנו: אך מעט מזער מכל האנשים הנושאים מורה־שעות בצלחת בגדם יודעים כי בקראם את הקריאה ״הנה הצהרים!״, אומרים הם כי הגיע השמש עד הקצה האחרון אשר לגבולו המושם לו בחצי רקיע השמים וברגע ההוא עבר את הגבול ומעלה לרדת אחור אל עבר השני!

הבט בן אדם וראה, מה עצום מספר המעשים אשר נכונו לך לרוחתך ולישועתך, ותהי לך הרוחה בכל מכל כל, ואתה כמעט לא תחוש אותם ולא תשים אליהם לב! הנה אתה נושא אתך בצלחת בגדך מעט שמים ומעט שמש ומעט אדמה צרורים שלשתם בצרור אחד אשר פיך יקרא לו ״מורה שעות״, ואתה כמעט תעיף עיניך בו ורזי עולם נגולו לפניך כספר לקרוא את הרשום ממעל לך על פני רקיע השמים! ותקטן עוד זאת בעיניך ואתה תעצל לשלוח את כף ידך להוציא את הכלי מצלחתך לראות בו, ותעשה לך מורה־שעות אחר אשר פעמונים לו, והפעמון יצלצל וידבר אליך בקול, אם קראת לו ואם לא, ואתה שומע את הקול מִדבר אליך מדי שעה בשעה או בחצי השעה או מדי רבע ברבע, וכמשרת העומד בפתח ידבר אליך רתת לאמר: ״סלח נא לי אדוני! הנה עבדך ערב את לבו להפריעך רגע ממנוחתך, אך דע נא אדוני כי ברגע הזה עומד השמש במקום פלוני אלמוני, ואני את פקודתך אדוני שמרתי, ואבוא לאדוני להגיד לו…״

הנה כי כן דרך האדם, וזאת תכונתו מאז מעולם! בעוד נסתר דבר מנגד עיניו יחשוב ויהגה בו בדי עמל לבוא אל חקרו, ובבואו אל מטרתו הנה ירף ממנו וכמעט לא ישים אליו לב. עם היונים הנושנים, גוי אשר מעולם היה, לא ידעו לשית עצות בנפשם למען הבעיר אש בעץ, ואך בדי עמל הצליחו לכונן למו מדורת אש ולהניח אותה למשמרת כל הימים וממנה לקחו כפעם בפעם, ותהי האש קדושה בעיניהם, ויביעו משלי חידות ויספרו לדור נולד כי בא אחד האלים ויגנוב את האש משמים באהבו את בני האדם ויביאנה אליהם, ויחר אף האלהים האחרים בו ויתפשוהו חי ויאסרוהו בעבותים אל סלע מוצק להשיב גמולו בראשו… אכן בא הקץ לימים ההם וכיום הזה ילך כל איש מאתנו ברחובות קריה ובפיו הציגאר הבוער באש, ונגש אליו כל עובר להבעיר ממנו את הבערה גם הוא ולקחת אש עד בלי די, ואין פוצה פה ומצפצף נגדו ואין מאַסר אותו אל סלע מוצק; ובגשת אלינו אחד הנערים למכור לנו צרור עצי־שרפה במחיר חצי אגורת נחשת, וחרה בו אפנו על ערבו את לבו להוגיענו בלהג הרבה, ואחזנו אותו בערפו ונגרשהו מעל פנינו.

אך הנה אל מורי־השעות שמנו היום את פנינו ודוברי מוסר חדלו! – משפט מורה־השעות כמשפט רקיע השמים להורות את דרך השמש, ועוד שכם אחר למורה־השעות על השמים, כי השמים לא יביעו אמר בלתי אם יומם לבד ואם עבים לא יכסו את פניהם, תחת אשר מורה השעות נכון תמיד לעבדנו וגם בחצות הלילה בשבתנו במסבת רעים עליזים, נוציא אותו מן הצלחת ונאמר: הנה חצי הלילה! השמש עומד ברגע הזה בקצה הגבול האחרון בשמים אשר מתחת לרגלינו בעבר השני, ועד שובו אלינו יעבר לנו מספר שעות בד בבד כמספר השעות אשר עברו מרגע חלפוֹ ועד עתה!

מורה־השעות הוא אחד מן הכלים אשר לחכמת התכונה, ואם אתה עתה ידעת כי לא יתכן לאיש בין האנשים לצאת ולבוא ומורה־שעות לא יהיה בחיקו, כן לא יתכן עוד כיום להיות איש בין האנשים ואת דרכי התכונה לא ידע, כי תפארת האדם החכמה הזאת והיא משגב כל תבונתו ועז כל ידיעותיו אשר אסף לו האדם בחפניו למאז ועד היום הזה! מורה־השעות כלי הוא לָמַֹד בו את העת, והיה משפט המדידה הזאת על פי תנועות שוות מעת אל עת ומרגע לרגע; כי מורה־השעות יגיד לנו בכל עת את דרך השמש בשמים או את תקופת האדמה בהקיפה את קָטְרָהּ, והיה לנו מורה־השעות כדמות קלסתר פני השמש, ואך בזאת יִבּדלו, כי המחט אשר במורה־השעות יקיף את תקופתו פעמים בעת אשר האדמה תסב את קטרה אך אחת לבד; כי זה לנו אלפי שנים וחכמי העמים חלקו את היום, מן הצהרים ועד הצהרים, לעשרים וארבעה חלקים אשר קראו להם שעות, ולכן אמר נאמר במשך עשרים וארבע שעות תקיף האדמה את קטרה, ואולם מורה־השעות אשר בצלחת בגדנו מחט להם וגליון עגול להם אשר רשום עליו סמני השעות אך שנים עשר סמנים לבד, ומצהרים ועד צהרים יעבור המחט ויקיף את הגליון פעמים, משנים עשר ועד שנים עשר לא ישבות עד אם הקיף פעמים.

האדמה שבה על תקופתה יום ביומו, יום ביומו, לא שונה אף רגע אחד זה אלפי שנים, וגם בימים אשר יבואו לא תשנה את דרכה למהר רגע אחר או לפגר מלכת, אם לא תקטן או לא תגדל מדת חמרה, וכמשפט השעות כן משפט הרגעים, חלק מצער לרגע, חלק מצער לרגע אשר תעבור האדמה מדי עברה על תקופתה; ולכן דעת לנבון נקל כי גם בעשותנו לנו מורה שעות, נטל עלינו לעשותו מצומצם ומדויק היטב, לא שונה במהלכו השעה האחת מרעותה, מתאמת אשה עם אחותה – ואולם הידעת תחבולה לכון את השעות עד לרגעים והרגעים עד לזעקונדות, ומורה־השעות לא יחטא לעולם?

אם תחבולות תקנה, קח לך מורה־שעות והביטה אל מכונתו פנימה וידעת את אשר לפניך: בראשונה נקח לנו מורה־שעות שעל הקיר אשר אבן־משקלת תפלס את מעגלי דרכיו ואחרי כן נפן אל מורה־שעות שבצלחת אשר נוצת־ברזל תתן לה מהלכים.

על פי אבן־משקלת נוכל לתת מהלכים למכונה בת גלגלים, על נקלה: קח לך תקות חוט ושים אותה סביב סביב על פני הקטר אשר לאופן תלוי על יתד, וקשרת בקצה החוט היורד אבן־משקלת אשר תכבד על החוט, וראית כי האדמה תשים את פעולותיה, פעולות הכח המושך, בפני אבן־המשקלת למשוך אותה ארצה, והחוט ימָשך גם הוא אחרי האבן, ומדי המשכו יתאמץ למשוך אחריו גם את האופן אשר אליו חֻבּר, ואולם האופן תלוי על היתר ולא ירד אחריו, ולכן אך הצדה יט, ללכת על תקופתו ולהתגלגל על מקום אחד סביב ליתד; והיה אם אל האופן הזה משולבים גם אופנים אחרים והתגלגלו גם המה ועמהם יתגלגלו כל גלגלי המכונה, וגם המחט אשר על פני מכסה מורה־השעות ממעל לו, יצא לדרכו להקיף את הגליון משפתו ועד שפתו עגול. – אכן כל הדברים האלה לא יועילו ולא יצליחו הרבה אם לא נמצא גם תחבולה לצמצם את ארחם ואת רבעם, בצמצום ובדיוק עצום, לכון רגע אל רגע ושעה אל שעה ואבן־המשקלת לבד לא תעצר כח לעשות את המעשים האלה להיות לנו לכלי חפץ.

ולכן חקרו החכמים היטב היטב וימצאו כח שני באדמה אשר יתיצב לשטן מול הכח הראשון, ושני הכחות האלה יחדו, יהיו לנו לדבר חפץ ולכלי מחזיק את הברכה; וימצאו החוקרים כלי נפלא אשר אין ערוך לכל מעשיו הגדולים והעצומים בארץ, והכלי הזה דל ומצער הוא למראה ושמו מטולטלת (פּענדעל).

ב. המטולטלת

המטולטלת עשויה כלי קטן דל ומצער, וכמעט לא ישים אותו איש אל לב, ואולם רבות רבות עשה הכלי הדל הזה בארץ, ואין ערוך לכל הטובות אשר עשה לאדם רב למאז היותו ועד היום; ומעשהו ומשפטו נקלים גם המה: קח לך תקות חוט ותלית אותו במקום החפשי מסביב בקצהו האחד, ואל הקצה השני תקשור אבן־משקלת, ובזאת כלתה כל המלאכה; והכלי הזה אשר יאמינו הילדים בראותם אותו כי אך לשחק בו נוצר, הכלי הזה יהיה למקור נאמן לכל חוקר לחקור על אדותיו וללמוד ממנו רב ולמצוא חדשות אשר לא עלו על לבו טרם ראה אותו. אם החוט ואבן־המשקל ינוחו שניהם על מקומם מבלי התנועע

אף מעט הנה והלום ומבלי לנטות ימין או שמאל, יהיה החוט לקו ישר היורד על פי הכח המושך אשר לאדמה, להתכונן אל מול פני מרכזה; ואין דבר בארץ אשר על פיו נוכל לכון את מרכז האדמה ואת מרכז הנקודה אשר לה בתוֶך, לדעת אותם בצמצום ובדיוק, אם לא על פי תקות חוט ועל פי אבן־משקלת כאלה; ואולם אם נשלח יד אל תקות החוט בעלת אבן־המשקל להדריכנה מנוחה, להטותה אותה ימין ושמאל, למשל: אם נעביר אותה מן הנקודה 2 אשר בתמונה שלפנינו ונטיל אותה אל הנקודה 1, ונשיב את ידנו ממנה ונעזבנה לנפשה, אז נראה כי תנופות תהיינה לה, אחת הנה ואחת הנה; בראשונה תשוב האבן אל הנקודה 2, בכח המושך אשר לאדמה, ובבואה הלום לא תוכל לעצור ברוחה ותעבור מזה והלאה אל הנקודה 3, ובלכתה בדרך הזה להתרחק מן האדמה, תמצא מפגע בדרכה על פי הכח המושך האמור ותפגר מעט, ובבואה אל 3 לא תמצא מנוח לכף רגליה, ועל פי כח המושך ההוא תשוב אחור אל 2; אכן בלכתה אל 2 תשוב לעשות את דרכה במרוצה כמשפט הראשון, ולא תמצא גם הפעם מנוח, ויצאה והלכה אל 1 אשר מעבר מזה; וכן תהיינה לה התנופות האלה, אחת הנה ואחת הנה, פעם בכה ופעם בכה, ולולא הנגיעות אשר יגע האויר בכל הגופים הנמצאים לשפשף בם ולולא החוט אשר יתחכך כפעם בפעם ביתד אשר תלוי עליו, כי אז לא חדל הכלי הזה לעשות את תנופותיו כל ימי השמים על הארץ ולא הונח לו לעולם, ואך נגיעות האויר והיתר תהיינה לו לשטן לרפה את כחו כפעם בפעם עד שובו אל הנקודה 2 אשר בתוֶך ושם תהיה מנוחתו עד בוא שנית יד שלוחה אליו לעורר אותו מרבצו.

לא נעביר בזה לעין הקורא את כל מערכות מעשי הכלי הנפלא הזה ותעצומות פעולותיו, כי רבות הן, ואך דברים אחדים נשים לפנינו לדעת את החקים והמשפטים בטבע הדברים אשר על פי המטולטלת נגלו לבני האדם. – המטולטלת נתנה חק ומשפט בדבר טבע התמדת התנועה ובדבר טבע הנפילה ובדבר טבע הכח המושך אשר לאדמה, ועל אדות השנים צירי האדמה העשוים מְהֻקְצָעִים, ועל אדות חקים אחרים שלמים וכן רבים אשר בשדה הטבע, עד שקם גם בימינו, בשנת 1850, החוקר הפאריזי פֿוקאָל ויוכיח על פי המטולטלת לעיני כל את דבר תקופת האדמה על פני קטרה, וחוקרי כל הארצות ראו כן תמהו ובלונדון ובקאלן וברומא ובפארמא ובברלין ובארצות אמריקה הצפונית מצאו לעשות את הנסיון כמוהו וחפצם צלח בידם מאד מאד, והתורה אשר השמיע קאָפערניק זה ארבע מאות שנים, והחוקרים הבאים אחריו לא מצאו תחבולה להראות כדבר הזה על פי נסיון הנראה לעינים, והנה באה המטולטלת ותעש את הנסיון גלוי לעין.

אכן גם את מעגלי מורה־השעות תפלס אך המטולטלת לבד, לכון ולצמצם את ארחה ורבעה עד בלי די, וכל התקונים הטובים אשר עשו חרשי־אמנים במורי־השעות כאין וכאפס המה מול המטולטלת אשר שומה בהם ובלעדיה לא יצליחו גם המה, ובכל בתי מצפה־הכוכבים אשר שם מורי־השעות, נמצא גם מורה־שעות אחד אשר הוכן על פי מטולטלת טובה וצחה מאד, כי אך היא תתן מהלכים טובים למורה־השעות, דיוק היטב היטב, – למען תדע לך את המעשים הנעשים בקרב מורה־השעות על פי המטולטלת, נבקשך לשום עין על התמונה אשר אתה מראה בזה:

עיניך רואות בזה אופן אשר יוכל להתנועע על פני קטרו סביב סביב, ומחֻבר אליו חוט שקשורה אליו אבן־משקלת, היא b, ועשוי בתחבולה למען אשר יוכל האופן להקיף את קטרו בתקופתו; ואולם מלאכת הכלי הזה לא שלמה עוד, כי בשימנו אותו בחדר, נמצא כי בין רגע אחד יכלה האופן את תקופתו סביב, אחרי כי אבן המשקל תמהר לרדת ארצה חיש מהר מאד ובבואה על הארץ תעמוד וכל המלאכה תשבות; על כן מצאו החוקרים כי נטל עליהם לשית נוספות על אבן־המשקלת ולתת שם גם את המטולטלת, היא c, ואז נראה אחרת, המטולטלת איננה עשויה מעשה חוט רך, כי אם חוט ברזל עשות, ובקצהו התחתון קשורה אליו אבן־משקלת; אכן ממעל לחוט ברזל זה, d, במקום שם המעגלה, שם עשוי לו כמעשה אוכף אשר דרבונות לו משני צדיו, e,f, והאוכף הזה רוכב על גבי האופן, והאוכף והאופן הם עושים את הפעולה הדרושה: האופן עשוי שנים סביב סביב, והשנים לא ישרות הן כי אם משופעות נוטות הצרה ועולות באלכסון סביב סביב, כאשר אתה מָראה בתמונת האופן אשר לפניך, והאוכף בשני דרבונותיו משני צדיו מתאים ומקביל עם השנים להאחז בהן והיה בהאחז הדרבן בצד האחד, ועלה השני ובהאחז השני ברדתו ועלה הראשון; ומדי האחז דרבן אחד בשן האחת, אז לא יסור ולא ישמט מעליה כל העת אשר המטולטלת תנוח מבלי התנודד הנה והנה ומבלי נטות ימין או שמאל, ואך כאשר תהיה התנופה והמטולטלת תצא לפעולתה לנטות ימין ושמאל, אז גם הדרבן האחד אשר ממעל הנאחז בקצהו האחד אל השן יֵרום ויעזוב את השן, והדרבן השני אשר בצד השני ירד ויאחז אל שן שניה אשר בעבר השני; ואולם בין כה וכה – אחרי עלות הדרבן האחד ובטרם רדת השני – ימצא לו האופן מקום להתגלגל מעט על פי אבן־המשקלת המושכת אותו, והדרבונות בשובם להאחז בקרב השנים, לא יאחזו בשנים אשר נאחזו בהן בתחלה, כי אם בשתי השנים האחרות הקרובות אל הראשונות, וככה תעבורנה כל השנים תחת הדרבונות, אשה אשה לבדנה, ובכל פעם ופעם אשר תונף ואשר תורם המטולטלת מתחת, יתגלגל האופן מדת שן אחת בתקופתו, ועל פני התמונה אשר לפנינו נראה כי עזבה המטולטלת את מקומה בתוך ותט אל הצד השמאלי וברגע הזה ירד הדרבן הימני אשר לאוכף ויאחז באחת השנים אשר בעבר הימני, והדרבן השמאלי חפשי הוא ויעלה למעלה. – האופן והמטולטלת עושים את פעולותיהם חליפות ועובדים איש את רעהו ועוזרים איש על יד אחיו: המטולטלת תכלא את האופן מהתגלגל במרוצה ותשים לפניו דרך להתגלגל אך מדת שן אחת לרגלי כל תנופה ותנופה, והאופן גם הוא ישיב את גמולה בראשה, כי כפעם בפעם ידפוק אותה וישים בה כח חדש לצאת מחדש לתנופות חדשות.

הלא רואות עיניך הקורא כי המטולטלת עשויה לכלוא את האופן מִבּוא במרוצה, והיה אם נגביה לתלות מורה־שעות בקיר גבוה, ואת החוט ואת אבן־המשקל ואת הגלגלים נצמצם ונדקדק בם לעשותם לפי ענין, אז נמצא כי יש אשר לא נשוב להעלות בידים את אבן־המשקלת היורדת (אויפֿציעהען) בלתי אם יום יום, או לשמונת הימים או לארבעה עשר יום; כי המטולטלת עושה את פעולותיה בדיוק ובצמצום ואין קצה לדקדוקה.

המטולטלת נפלאה היא בפעולותיה, ופלאיה אלה לא יהיו לה על פי הדפיקות אשר נדפוק אותה לצאת לתנופותיה, כי אם על פי חוט הברזל אשר לה, אם גדול הוא או קטן; אם נדפוק את המטולטלת ונגיד אותה ביד חזקה למען תתנועע הנה והנה, אז אך את מדת התנופה הגדלנו, וקצה המטולטלת יעבור בחצי קשת גדולה אחת. הנה ואחת הנה, ואולם אם בנחת נדפוק את המטולטלת להניף אותה לתנופותיה, אז תעבור בקצה כחצי קשת קטנה אחת הנה ואחת הנה; אכן כזאת וכזאת אם בחזקה ואם בנחת, אם חצי קשת גדולה ואם חצי קשת קטנה משפט אחד וקצב אחד לזמן הנדרש לכל תנופה ותנופה, והתנופה הגדולה הנעשה בחזקה, לא תדרוש לה זמן יותר מן התנופה הקטנה הנעשה בנחת; וכל מטולטלת אשר ארכה יותר מעט משלש רגל תונף ותתנועע 3600 פעמים במשך שעה אחת, לא שונה דבר אם תעבור בתנופתה מדת קשת גדולה או אם תעבור אך מדת קשת קטנה, כי זמן אחד וקצב אחד לכל תנופה לא שונה זמן התנופה האחת מזמן התנופה ובכן דעת לנבון נקל כי לרגלי הדברים האלה יתגלגל גם האופן על פי קצב ועל פי מדה נכונה, כרגע האחר כן רגע משנהו, וארך הזמן מן השן האחת עד השן השנית גבול אחד לו, והליכות עולם לו לדעת את השעות לנכון כנכון היום.

אמנם יש אשר יחדלו הליכות עולם אלה והסדרים והחקים ימצאו שטן במורה־השעות, כי כפי ארך המטולטלת, כן שונות הליכותיה. והנסיון הורו לדעת כי כאשר תקטן המטולטלת כן תמהר לכלות ולהשלים את מדת תנופותיה, וכאשר תגדל כן תפגר בלכתה; אכן משפט ידוע הוא, כי החום ירַקע ויפַשט את כל הגופים הנמצאים, והקור יְכַוְצם⁶, ולכן תתרקע המטולטלת בבוא ימי הקיץ ותמעט את ערך תנופותיה ומורה־השעות יפגר בלכתו, ובבוא ימי החרף תתכוץ המטולטלת ותאריך למעניתה ומורה־השעות יחיש וימהר את דרכו; ועל כן יצאו החכמים בתחבלותיהם לבקש עצות וימצאו, ואין פה המקום להעבירן בזה לעין הקורא, וכל איש אשר לו מורה־שעות על קיר ביתו, הוא יודע לקצץ מעט את פתיל אבן־המשקלת בימי הקיץ. ובבוא החרף יאריך אותו ושב ורפא למורה־השעות.

אמנם כל קורא מבין יבין כי לא יצאנו הפעם להורות את מעשה חרשת מורי־השעות, כי אם להראות על מה אדניהם הטבעו באנו, ולכן יבצר ממנו לשים לפניו את כל התחבולות אשר על פיהן כל הגלגלים הקטנים אצל אופן הראש יוצאים לפעולה, ולהורותו את מעשה הגלגלים בהאחזם איש בעקב אחיו להניע את המחט הנכון לשעות ואת המחט הנכון לרגעים ואת המחט הנכון לזעקונדות, כי לא לנו הדברים האלה; ואנחנו אך בזאת באנו אל הקורא, להעביר לפניו את הכח המניע ואת הכח העושה סדרים, והם נמצאים יחדו בקרב מורי־השעות התלוים בקיר; אבן־המשקלת היא הכח המניע. והמטולטלת היא הכח העושה משטר וסדר.

ג. מורה־שעות בצלחת

הנה שמנו לפני הקורא את משפט מורי־השעות התלוים בקיר, למען אשר ידע אותם, ובבואנו עתה לשום עין על מורה־שעות קטן אשר ישא איש בצלחת בגדו, נמצא כי אבן־משקלת לא נוכל לשום בו וגם מטולטלת לא תצלח למלאכתו, כי על כן אזנו וחקרו החכמים ויבראו למענו כחות אחרים, כח מניע וכח עושה סדרים, ויעשו את – הנוצה, וזה משפט הנוצה; תבה קטנה עשויה עגולה ונבובה, ובתוכה נתון חוט ברזל דק ומרוקע היטב, הוא הנוצה, והיה הקצה האחד אשר לחוט מחֻבר אל יתד ברזל רך הנצבה בקרב התבה בתוֶך, וכל החוט סובב הולך סביב סביב ליתד הזאת לעשות אופן סביב לאופן, כמין כוכליאר;

ויען כי נוצת ברזל זאת קלה ודקה היא, מתפשטת ומתכוצת גם יחד, פעם בכה ופעם בכה, לכן נצליח להעיק אותה תחתיה וללחצנה בין הדבקים, בין אופן לאופן, להתראות לעינינו כמו מקשה כֻלה, ואך כאשר נסיר רגע את הלחץ ממנה, ושבה כרגע אחור ותתר ממקומה למלאות את כל החלול הריק אשר בקרב התבה, וכאשר נתאמץ וכאשר נגביר להחתיל את חוט הברזל סביב ליתד היטב היטב כן יעוז וכן חילים יגבר להנָתק ולהתרחב ולהתפשט ברגע אשר אך נסיר ממנו את הלחץ המעיק אותו תחתיו; והחוקרים בהתבוננם אל הדבר הזה מצאו תחבולה חדשה אשר היתה לברכה בקרב הארץ. במפתח קטן הידוע לכל איש בשם ״מפתח של מורה־שעות״ יַסֵבוּ את היתד הלוך והסב, עד אשר תקיף אותה הנוצה סביב כפי תחרא, לא תזח ממנה, ויען כי היתד תקועה במקום נאמן וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוה ממקומה, ואנחנו יכול נוכל להסב אותה אך לימין ולא לשמאל, לכן גם בהסירנו את המפתח מעליה, לא תשוב להִסֹב אחור כל עמת שבאה והנוצה לא תחלץ ולא תתפרד מעל פניה להיות כבראשונה ולהתפשט עד קירות התבה, ואך רק התבה תוכל להתגלגל אחרנית ולמשוך אתה את כל הנוצה אשר התגוללה על פני היתד והיתד תשאר פשוטה ועורה מכל נוצה, והיה כהסירנו את המפתח והלכה התבה אחרנית מעט מעט, ובלכתה הסב את האופנים כי שִׁנִים עשויות לתבה, והשנים תסבינה את האופנים הנוגעים אליהן, והאופנים יסֵבו את המחטים אשר על פני מורה־השעות ממעל, ועיני הרואה רואות ויודע לכון על פיהם את השעות ואת הרגעים ואת הזעקונדות.

אבל דעת לנבון נקל כי אם ככה אנחנו עושים את מורי־השעות אשר לנו, הלא ברגע אחד או במשך רגעים אחדים יבוא הכח המניע הזה עד קצו וכח חדש לא יהיה לנו, כי יַסב את כל האופנים ואת כל המחטים חיש מהר מאד אם מעצור לא יושם לו ואם לא יעמוד כח אחר על דרכו לצמצם ולכון את המרוץ הקל ולהצר צעדיו תחתיו, ולכן חקרו החכמים ויבקשו גם כח עושה סדרים, כעין המטולטלת אשר למורי־השעות הגדולים התלוים בקיר, וימצאו לקטנים את הכישור. הכישור הזה הוא האופן הקטן המושם אל מול פני התבה, והוא לא אל מול עבר אחד ילך כאופנים האחרים, כי אם אחת הנה ואחת הנה ינוע, הלוך ושוב הלוך ושוב, ומדי לכתו ישמיע קול ״טיק־טק טיק־טק״, ותועלת רבה צרורה בכנפיו כי מפיו היא שומה לתת סדרים נכונים למרוץ הגלגלים. אפס לא פה המקום לתת פשר לדבר, כי לא ללמד מלאכת מעשה מורי־השעות יצאנו הפעם, ורב לנו אם נשמיע כי למען ישמור גם הכישור הזה את תפקידו ולא יבגד בו, הושם סביב לו גם נוצה קטנה וקלה מאד, והרואה יראה כי כפעם בפעם בהתנועע הכישור פעם בכה ופעם בכה, כן תתפשט ותתכוץ עמו יחדו גם הנוצה הקטנה הזאת בד בבד, והיתה לו לזכרון בין עיניו לשמור ארחותיו, – אלה המה המשפטים אשר על פיהם ימד האדם את עתותיו ואת רגעיו כמודד חתיכה בגד באמה.

הלא אחת אמרנו כי האיש הנושא בחיקו מורה־שעות טוב ומתוקן. הוא ישא אתו חלק מן השמים וחלק מן השמש, כי לולא מורי־השעות שהיו לנו, לא ידענו עת לכל חפץ בלתי אם למֹד את העת על פי מצב השמש בשמים, והדבר הזה יכבד מאד על אדם רב שאינם בקיאים במראות השמש בשמים לדעת לעות כל רגע אל נכון, ונוסף על כל אלה גם השמים ילבשו בארצותינו קדרות ימים רבים ועיננו תכה מראות ואין אתנו יודע את החזון בעת אשר כזאת, ובכן רואה אתה הקורא מה עצמה הברכה אשר הביאו החכמים עושי מורי־השעות, לכון את הזמנים, ואתה עוד שבעתים תשוב תתפלא בהם בראותך את כל התחבולות הנעלות אשר על פיהן יורוך גלוי ומפורש את דרך האדמה בשמים ואת אפני הקפתה, כי גדול בעמים שם התוכן הצרפתי דעלאָניי בחקירותיו אלה ובתחבולות העמוקות.

ד. היש מדה נכונה לתקופת האדמה?

למען קנות הקורא תחבולות להבין פרק בתורת התכונה על נקלה ובלי עמל רב נפתח במשל פינו לאמר: איש רוכב העובר דרך לא סלולה לבוא כפעם בפעם מן העיר האחת אל השנית ולשוב כפעם בפעם על עקביו, האיש הזה יתרגל בעבודה לאט לאט לדעת את משפט רכבו, ובאחרונה יבין לדעת את מדת הדרך אשר הוא רוכב עליה גם אם לא ביד ימד אותה ולא בקנה־ מדה, כי סוסו יגיד לו את מדת הדרך לפי מרוצתו ומורה־השעות בצלחתו יורנו דעת; ובלבד אם יודע רוכב זה את נפש בהמתו ומה משפט מרוצתה הקלה היא אם לא, ואם מורה־השעות יהיה באמנה אתו, מכוון ומצומצם כמשפט, כי כפעם בפעם יערך את מרוצת הסוס עם מרוצת המחט אשר על פני מורה־השעות ובאחרונה ידע לכון את המרחב על פי הזמן, כי הזמן יהיה תמיד כעין באור נותן פשר דבר להבין על פיו את משפט המרחב. אכן אם סוסו זה לא ירוץ ארח במדה נכונה לדעת יום יום את משפט מרוצתו ואת ארחו ורבעו לא ישנה, או מורה־השעות יהיה לו למעין אכזב וישרך דרכו פעם בכה ופעם בכה אז נוחלה אבדה כל תחבולה לָמד על פיה את הדרך על פי השערה לבד, ועוד שבעתים יכבד ממנו הדבר אם גם הסוס נכרי ומוזר יהיה לו ומשפט מרוצתו נעלם מנגד עיניו וגם מורה־השעות לא לו הוא והוא שאול, וארחו ורבעו נעלמו ממנו.

גם תורת התכונה שואלת ודורשת מעמנו כדברים האלה/ זאת התורה נכבדה עד מאד, ומגמתה וחפצה הם לדעת בדיוק נמרץ את מרוץ גרמי השמים ותנועותיהם ודרכיהם, והתנועות האלה מה הן אם לא בלכת הגרמים ההם ממקום אל מקום, פעם בחפזון ופעם יתנהלו לאטם, ואנחנו בחפצנו למד את התנועות האלה, או לחשב דרך הכוכבים מימי קדם ועד עתה, או דרכם לימים יבאו, עלינו לכון ולצמצם את דרך רכבי שמים אלה לפי מדת הזמנים, ומה אפוא דרוש לחפץ התוכן והחוזה בכוכבים למען אשר יוכל לכון ולצמצם את הדרך ההיא? הלא אך לדעת מדה נכונה לסוסו ומSה נכונה למורה־השעות אשר לו, וחפצו בידו יצלח. – אפס לא נמצא מדה נכונה לדרכי המזרות בשמים, כי לא יתכן הדבר. משפט דרך הכוכבים הקבועים, הם הקרואים כוכבי־שבת, לא נדע עוד, כי זה כמעט אשר מצאנו כי גם להם תנועה ורוח וזה אך החלונו, ואיך אפוא נוכל ולמדנו מן הסתום הזה? גם הכוכבים האחרים, כוכבי־לכת, לא יתנו לנו שלל רב, אם כי ידוע נדע תמיד לחשב בצמצום ובדיוק את דרכי האדמה והירח והמזרות האחרים ולא נשגה אף ברגע אחד, ובכל זאת לא נאמר מדה נכונה לכל אשר יאמר העם מדה נכונה, כי הנה עוד ירחק ממנו החק לדעת בצמצום את מדות המקום החולפות לפי מדות הזמן אשר חלפו בהיות התנועה, כי הכוכב האחד יפעל בכחו המושך בפני הכוכב השני, ועל פי הפעולה הזאת יש אשר ישרך אחד דרכו ויש אשר ירוץ ארח, יש אשר ימהר ויחוש ויש אשר יפגר בלכתו, ומי אפוא ידע לעות עת לכל חפץ ולכל תנועה אשר שם יהיה הרוח ללכת? ובכן אתה רואה הקורא, כי לא כסוסי הרוכב, סוסי אש אשר להחוזה בכוכבים, והוא לא ידע את נפש בהמותיו, והוא אם חפץ יחפץ לשום לב אל אחד הכוכבים בשמים, לחשב דרכיו בדיוק ובצמצום, ולמנות ולספר את כל הדרכים ואת כל צדי הדרכים, אז נטל עליו לבקש לו מורה־שעות מצומצם ומכוון מאין כמוהו למען אשר יוכל לשום בו בטחונו ואשר ידע נאמנה כי מורה־השעות הזה אשר מצא לו לא בגד במרוצתו ובלכתו מימי קדם ועד היום, וגם מהיום והלאה לא ישנה תפקידו ולא יסור מדרכו כהרף עין עד היום האחרון. – היש אפוא מורה־שעות כזה? היש מכונה כזאת?

יש ויש! — אכן ידי אדם לא עשו אותם וכל ימי השמים על הארץ לא תעשינה ידי אדם כמוהם; כמוהם לא היה לפניהם ואחריהם לא יהיה, ואין מטולטלת ונוצה, אין גלגלים ואבן־משקלת אשר נוכל לכון ולצמצם על פיהם את מרוץ מורה־השעות במשך שנה אחת תמימה, כאשר נוכל לכון את המרוץ על פי המכונה האמורה, כי זה שמה אשר יקראו לה – ״האדמה״! והאדמה היא מורה־השעות אשר לפיה יתקנו כל האומנים גם את כל מורי־השעות הנמצאים בארץ, התלוים בקיר והנשאים בצלחת, וכל התוכנים יבקשו חשבונות רבים: מזוקקים ומדויקים אך על פיה לבד, כי האדמה היא אֵם כל מורי־השעות, ומורה־השעות הזה הוא אבי אבות כל דיוק וכל צמצום! וגם את זאת נדע. כי היה מורה־שעות זה נאמן בבריתו אתנו זה ימים אין מספר, כי קם התוכן הגדול מאחיו לאפלאָס ויערך את מראות השמים אשר היו בימי היפפארך ומראות השמים אשר עתה במערכה אחת, ויוכיח כי נאמן היה מורה־שעות זה אתנו כל הימים מני אז ועד עתה זה כאלפַים שנה, ולא חטא עדי רגע; אז קמו התוכנים למחלקותיהם ולשטותיהם ויצאו למעשיהם ולעבודתם, וימדו על פי מורה־השעות הגדול ההוא את מרוצת הסוסים אשר בשמים, וחפצם צלח בידם, עד כי החלה בימינו תורת התכונה לקבל פנים חדשות.

ה. תקופת הירח

נעזב נא רגע את ההשקפה על דבר האדמה ותקופתה, ונשים פנינו אל עבדה הנאמן ההולך עמה לשלחה, ואשר מפתחות כל חשבונות המזרות מסורים בידו, הוא הירח. – הן לצדק יחשב הקורא כי מרוץ הירח קל הוא מאד להתוכנים לבוא לחקרו על נקלה, ומשפטו כמשפט המחט הסובב במעגלה את פני מורה־השעות ממעל, לא שונה דבר, אכן אחרת תשמענה אזניו אם את פי התוכנים ישאל; חשבון מרוץ הירח ומשפט הליכותיו בשמים כבדים מאד על ואם כי בדורנו העמיקו החכמים חקר, הרחיבו עצות ועמלם ויגיעם לא לשוא היו הנה בכל אלה עוד יבאו זרעינו אחרינו וימצאו לפניהם מקום רחב־ידים להתגדר בו, וחקרו גם המה, עד מצאם את פרשת כל הדרכים ואת משפטי כל הנתיבות.

ראה הנה קראנו באזניך הקורא בשם ״דרכים״ ובשם ״נתיבות", ואתה אל נא תבהל ברוחך לחשוב כי אמת נכון הדבר, אכן יש דרך ויש נתיבה בשמים ואתה לא ידעת, והכוכבים יוצאים כפעם בפעם חוצץ על פני הדרכים והנתיבות ההן וברגל גאוה ידרכו עליהן עז כי לא מחכמה חשבת כאלה; כאשר אין דרך ואין נתיבה לאבן קלע המושלכת אל תוך האויר, כן לא נמצא דרך בשמים, ואך הלוך ילך הכוכב בארח אחד סלול לפניו, כל העת אשר לא יהיו שנויים וחליפות למהירות מרוצתו, ואם הכחות המושכים החונים סביב לו לא ישנו את רוחם; אכן אם ישנו הכחות המושכים מסביב לו את פעולותיהם עדי רגע, וחדל כרגע להיות לכוכב ארח כמלפנים, ואם יהיה גבול לזמן השנויים האלה, ושב גם הוא לדרכו ולמכונו הראשון אחרי עבור הזמן ההוא, ואם ימשכו השנויים זמן רב, לא ישוב הכוכב לנצח אל דרכו אשר היה לו. לשנויים ההם אשר ישנו הכחות המושכים את פעולותיהם יקראו החכמים בשפתם ״פְּרָעוֹת״, באמרם כי הכוכבים ממסלותם נלחמו איש באחיו לפרוע פרעות בנתיבות השמים גם יחדו, ואולם גם השם הזה לא יתכן, כי אין פרעות בשמי השמים, כי אך פרעות נעשו בחשבונותינו ולפי מעט תבונתנו נכון השם הזה, כי הנה בא האדם ובגאותו רכב שחקים למצוא חשבון ומשפט למרוץ אחד הכוכבים, ובדי עמל ועבודה רבה מצא את אשר בקש, והנה פתאם דרך כוכב שני, שכן קרוב אל הראשון, ויעבור פני הראשון ובכחו המושך שם בו את פעולתו, וכל החשבון אשר עמל בו התבלע ותהיינה לו תוצאות אחרות – והכוכבים בשמים הלא כלם שכנים קרובים הם איש לאחיו, ופעולותיהם נוגעות אשה אל אחותה לצרור! אכן אל נא יהיה דבר עם לבבך לחשוב כי לכל אשר תאמר אתה ״שָׁכֵן קרוב״ יאָמר גם בשמים ״שכן קרוב״, כי גם הפעם כאדם עברת ברית ובעיני אדם ראית, והוא לא כן: אין קץ ואין תכלית למרחבי השמים ותבונתך, קצרה מהכיל את גדלם, ולכן אלף שנים בעיניך תהיינה כאשמורה בלילה, ורבוא רבבות מיל אין חקר אך זרת הם באמת איש! והיה כי תשים לב אל הדבר הזה וידעת כי הכוכבים בשמים, כלם, שכנים הם הקרובים איש אל אחיו גם אם מרחבי אין קץ יפרידו בינותם, ולכן נוגעות הפעולות אשה באחותה לצרור, פעולת איש מרעהו, והם עוברים לאלפים ולרבבות איש על פני אחיו, רגע לא ינוחו, ומדי עברם יפרעו פרעות ויבלעו וישחיתו את החשבונות אשר עשו להם התוכנים, לתת להם תוצאות אחרות מאשר נבאו. אכן אל נא תבהל ברוחך לאמר, אם כן למה זה ועל מה זה אנחנו עמלים, אחרי כי לא יתכן לנצח למצוא חשבון הנתיבות בשמים והפרעות מלחמות הן מדור דור, כי גם הפעם תנחם אותנו תבונתנו הדלה מעצבנו ומרגזנו, אחרי כי קצור קצרה תבונת האדם להשיג ולהבין את משפט הפרעות האלה באשר אין קצה למהירותן וכל הפרעות תהיינה בעיניו כלא היה מבלתי הרגישו אותן גם בהיותן וגם בחדלן, ולכן ישמח נא האדם בחלקו הפעם על אשר הוא קצר ראי, ועל כן אין לו כל חפץ בפתרונים, אחרי כי לא יבין את דבר החידות והן מרום מנגדו –

אכן גם הנחמה הזאת כי החידות מרום הן מנגד לא תושיענו לנצח, ולא לעולם חסן כזה, כי יש אשר נבין ונדע היטב את אשר לפנינו ועלינו למצוא חשבון ומשפט; כוכבי־לכת רבים המה הרחוקים איש מאחיו מרבה להכיל ועיננו לא תעצר כח למצוא חשבון ודעת בפרוע פרעות איש ברעהו וגם פעולותיהם ממרחקים לא נראות אלינו באר היטב ועל כן נצדק אם נרשיע, ואולם לא כן הדבר בלכתנו לקראת הירח לבקש משם חשבון: הירח קרוב הוא אל האדמה ועיננו תעצר כח להביט את דבר הפעולות אשר יפעל בה בהיותו על תקופתו (ואשר פינו יקרא להן פרעות), וגם זמן תקופתו לא גדול הוא בעיננו ולא מרום מנגדנו, וגם כל הפרעות הנעשות בו לא רחוקות הן ממנו ומצטרפות לחשבון אחד, וגם דברי ימיו וקורותיו ידועים לנו ונגולים לפנינו שכם אחד על כל יתר המזרות, כי הנה שנים אין מספר למדו התוכנים והוברי השמים לתת עיניהם בפני הירח ולמצוא בו חשבון שכם אחד על כל הנותרים, ואנחנו כיום נדע מספר למראות הלקויים, לקויי חמה ולקויי לבנה, זה כשלשת אלפים שנה, ולכן נחשוב למשפט כי נטל על התוכנים לדעת לעות דבר אם נשאל את פיהם, והפרעות בין הירח והאדמה הלא עולות עד למאות ופעולותיהן שונות מאד, כי יש אשר על פיהן ימהר הירח את דרכו ויש אשר יפגר בלכתו, יש אשר יט צפונה ויש אשר יט תימנה, וכל אחת מהפרעות האלה קוראה אלינו: דרשוני! כי עלינו לבוא לחקרה ולדעת את נסבותיה, להוכיח את מדתה ולחשב את דרכה בימים יבאו, ולכן לא שקטו ולא נחו התוכנים ויעשו חשבונות רבים, וחפצם צלח בידם, כי הגידו האנשים אותיות לאחור, ולא היתה מלאכתם רמיה; ואולם המלאכה הגדולה הזאת עוד טרם שלמה וההוברים החוזים בכוכבים יושבים עד היום ועושים בלהטיהם, וידם נטויה להראות מה לאחור ומה לפנים. – התוכן הגדול מאחיו, אשר הצליח לחקור את נתיבות הירח ויתרון לו מן העובדים את העבודה עמו, הוא האיש האנזען בעיר גאָטהא, וחשבונותיו אשר הוציא היו ליסוד נאמן אשר עליו יבנו כל התוכנים את בניניהם הנשאים, ולא חשב האנזען אך את ארחות הירחלבד בימים אשר יבאו, כי גם זאת עשה ויגד אותיות לאחור וימצא את הדרך אשר עבר בו הירח מאז ועד היום ואת אשר עבר עליו, וכאשר נחוץ לנו לדעת מה לפנים כן עלינו לדעת מה לאחור, וגם מזה ומזה לא ננח ידינו – אבל מחקרי האנזען אלה עוררו שנית שאלה ישנה מרבצה אשר כמעט אמרנו כי מצאנו לה פתרונים ותהי בימיו שנית ענין לכל החוקרים לענות בו.

ו. הירח הרחיב צעדיו תחתיו – למראה עין!

לרגלי חשבונות החוקר האנזען מצאו התוכנים דבר נפלא עד מאד לאמר: הירח ההולך עם האדמה לשלחה, ילך זה שלשת אלפים שנה הלוך והרחיב צעדיו תחתיו ורגליו קלות מבתחלה, ובגלל הדבר הזה הקטין גם ״החֹדש״ את מדת ימיו מאשר היו בראשונה, וכל המעשים הנאדרים האלה לא ירפו גם עתה ותהי עוד להפך, כי יוסיפו עצמה מיום ליום, ויש זמן אשר נוכל לחוש עתידות לו ״כי הירח אשר יקר הולך עתה לאטו״ יעוף ברקיע השמים כחץ ביד גבור משכיל. – אכן אמת הדבר כי הזמן הזה עוד ירחק חק ועוד רבוא רבבות שנים תעבורנה להן עד היות כדבר הזה, כי מיום אשר נראה לקוי־החמה הראשון גלוי ומפרש זה כאלפים וחמש מאות שנה ועד עתה, הרחיב הירח צעדיו תחתיו ללכת דרך שמונה שעות, ואחרינו במשך אלפים וחמש מאות שנים אלה הקיף הירח את האדמה כשלשים אלף פעמים, הלא נביא השבון כי מהר החיש הירח את מרוצתו בערך זעקונדע אחת לכל תקופה ותקופה – זעקונדע אחת מדי חדש בחדשו! אמת נכון הדבר, בחור ובחירתו, גבר ורעיתו אוהב ואהובתו בנשאם עיניהם השמימה לשפוך מרי שיח ״באזני הירח המבין הגיגם״, הם יביטו ויחזו את הירח עד קץ אלפי שנים ולבם לא יך אותם על האבדה הקטנה, אל זעקונדע אחת בחדש, הלא מצער היא וזעקונדע אחת בינם ובין ״מחמל־נפשם״ אשר בשמים מה היא, ואולם לא כן התוכנים ולא כהביט כל אדם יביטו אלה אל פני הירח, כי הם לא ינוחו ולא ישקטו במכונם לא יאכלו ולא ישתו ארבעים יום וארבעים לילה בשמעם כדבר הזה, ולכן נקל לנבון להבין את הרעש אשר הולידו חשבונות האנזען במחנה התוכנים. – מהירות הירח אשר ימהר בלכתו, הלוך והוסיף מעת אל עת, לא ילידת מקרה היא ויש שרש לדבר, ולכן אין כל חוקר בן חורין להפטר מן המחקר הזה, אולי יצליח ואולי ישכיל למצוא פתרונים.

בראשונה הואילו החוקרים להוציא משפט כי ימהר הירח את מרוצתו יען כי גבר הכח המושך אשר לאדמה, והאדמה גם היא הגבירה את כחה המושך יען כי הגדילה את מדות חמריה מעת אל עת ותהי כבדה מבראשונה, כי אבני שמים נפלו מן השמים ארצה ותבאנה אל קרבה; ואולם אם נשוב ונשים לב כי אבני־השמים ההן אם גם תגדלנה אלף פעמים ככה, קטנות הן מאד לעמת חמר האדמה, ואם נשים לב גם לזאת כי האבנים האלה נופלות משמים ארצה לא לעתים מזומנים ולא לזמנים ידועים, תחת אשר מהירות הירח תרבה עצמה מיום אל יום וממדרגה למדרגה, אין דבר אם נפלו אבנים ואם לא, הנה נראה כי לא פה נמצא את הנסבה אשר נבקש ולא מזה ישועתנו תבוא לדעת על פיה פתרונים; עד שקם התוכן דעלאָני בשנת 1865 ויתן חק ומשפט חדש וכל התוכנים הריעו לקראתו כי הצליח דעלאָניי להוכיח לעין כל כי הירח מרחיב צעדיו תחתיו אך למראה עינים לבד. – החק אשר השמיע דעלאָניי ברבים נוסד על הדברים האלה: הירח לא ימהר את לכתו בהקיפו את כדור האדמה, ואך האדמה תפגר ותלך הלוך ורפה בהקיפה את קָטְרָה –

לבאר היטב את החק הזה, עלינו לקחת עמנו עוד הפעם דברים במשל על דבר הרוכב וסוסו; אם מורה־השעות אשר לו ימהר בלכתו, ידמה הרוכב בנפשו כי סוסו יפגר מלכת, ואם יפגר מורה־השעות, ודמה הרוכב בנפשו כי סוסו ימהר ללכת, ולפי הדברים האלה דבר דעלאָני באזני התוכנים לאמר: אל נא בחפזון אדוני! אתם אשר חשבונות האנזען היו לכם לקו, אתם חשבתם למשפט כי הרחיב הירח צעדיו תחתיו זה כאלפים וחמש מאות שנה, ואולם שגיתם אחי אם ככה אתם חושבים; הירח לא ימהר ולא יפגר מני אז ועד עתה גם עדי רגע, ואנחנו אך דמה דמינו כי ימהר עתה לכלות את תקופתו מבראשונה, יען כי האדמה תפגר מלכת בהקיפה את קטרה, ואנחנו לא שמנו אליה לב; הימים והשעות והרגעים האריכו עתה את מדתם מאשר היו בראשונה, ולכן נשגה לחשוב כי הקטין החדש את מדת ימיו, והוא לא כן

* * *

אבל ״מה חזית דציית להני ציית להני״? ישאל הקורא; מה לנו אם נאמר כי החיש הירח את דרכו ומה לנו אם נאמר כי האדמה פגרה מלכת, הלא סוף סוף עלינו לבקש משפט וחשבון וסדר? ואם נצא לבקש, הנמצא? – נמצא!

ז. הירח בהאריכו את מדת הימים

הלא רבים חוקרים שמעו כן תמהו בהוציא דעלאָניי אליהם את חקו החדש, ואולם לא חדש היה החק הזה לכל פרטיו כי כבר נבא עליו החוקר הגדול מאחיו לאפלאס זה מאה שנים, בשאלו את השאלה לאמר: היתכן הדבר כי יוכל אדם ילוד אשה לָמד את העת במדה אם לא? ואם אמנם הסכין האדם לחלק את עתו לימים ולשעות, לרגעים ולזעקונדות ולטערציות, אכן כל הדברים האלה יתכנו אך אם נחלוט כי האדמה בתקופתה לא מהרה ולא פגרה ברב או במעט למיום היותה ועד עתה, אבל מי זה לידנו יתקע כי אמת נכון הדבר הזה והאדמה לא שנתה את אפני תקופתה, אם בכה ואם בכה? אז יצא לאפלאס ויבקש חשבונות רבים, ויחשב ימים מקדם ויחקר חקר ברבר לקויי החמה שהיו בדורות אשר עברו, וילך לבטח דרכו, וימצא כי לא שֻנתה מדת היום מני אז ועד היום ברב או במעט; אבל כל החשבונות הנעלים האלה לא היו מצומצמים כחשבונות אשר חשב האנזען, כי לא מצא לאפלאס לפניו את סרח העודף בן שמונת השעות כאשר מצא האנזען, ולוּ היה כדבר הזה כי אז לא הואיל לחלוט אשר לא שנה היום את מדתו במעט, ומי יודע אם לא ביד חזקה הראה לעין כל ככל הדברים אשר הראה דעלאָניי, כי קרוב היה לאפלאס אל דרך האמת יותר מכל הבאים אחריו, ובעיניו ראה את הארץ הזאת ושמה לא בא.

אכן מה שרש דבר נמצא באדמה כי בהקיפה את קטרה תלך הלוך ורפה?־ דעלאָניי חשף את זרוע עזו וימצא פתרונים לדבר הזה והם אדירים ונכונים כנכון היום, ואם גם הפעם לא ראשון היה לההמצאה, הנה בכל זאת משכרתו שלמה ופעולתו נאמנה כי הוא האיש אשר חבר את היריעות הנפרדות אחת לאחת ויהי האהל אחד. זה לנו יותר מארבעים שנה ואיש רופא בעיר היילבראָגן, ראָבערט מייער שמו, השמיע בקהל דבר אשר היה אחרי כן לאבן פנה לכל חכמי הטבע איש איש על פי דרכו, והדבר הזה הוא החק אשר פי החוקרים יקבנו ״חק הקיום של הכח״, לאמר: מלאכת הבריאה שלמה וכלילה היא; לא יולד ולא יתחדש כח חדש בעולם, וכן גם לא יאבד כל כח מן הארץ, ואך תמורה יש לעולמים, והכחות פושטים צורה ולובשים צורה, ואין כל חדש תחת השמש, החק הזה אשר גלה מייער היה עניין רב לחוקרי ארץ בריטאניה לענות בו ולגלות על פיו חדשות רבות ונצורות, ובשנת 1848 הפנה גם החוקר הגדול העלמהאלטץ את לבו אל החק הזה וישם כל מעינו בו ויוכיח גלוי לעין כל את כל פרשת המעשים הגדולים אשר אך על פיהו לבד נבין אותם עתה, ומדי דברו בדברים האלה, השמיע גם את דעתו בדבר פעולות הירח אשר יפעל בפני מעינות המים אשר פינו יקרא להם ״עליות וירידות אשר למים״, ויאמר כי הפעולות האלה עושות רושם בתקופת האדמה בהקיפה את קטרה ולרגליהן תלך האדמה בתקופתה הלוך ורפה. אכן חכמי התכונה לא שמו לב אל דבריו אלה כי מסכו דעות לאפלאס את רוחו עליהם ויאמינו אמונת אמן אשר אין להרהר אחריה, כי תקופת האדמה לא שֻנתה ברב או במעט זה אלפי שנים, עד שקם דעלאָניי – וכפי הנראה לא ידע כי כבר קדמוהו אחרים – וימצא פתרונים להמראות הנפלאים, כי על כן נחפז הירח בלכתו.

הירח בכחו המושך יוליד שטף מים כבירים וגלים פורצים חק בתהומות מי־הימים, והאדמה בהקיפה את קטרה ותהומות המים אחוזות בזרועותיה תעורר גלים חדשים ומשברים חדשים, עצומים וחזקים עד לאין קצה, ובבואם אל החוף ישהפכו עליו ביד חזקה ובשצף קצף גדול לגרש את הנהרות ולהניס אותם אחור ויען כי יערמו המשברים הזידונים האלה לסכור את דרך הנהרות אל מול העבר אשר שם תלך האדמה על תקופתה, לכן ישימו את פעולתם בפני האדמה לרפות את תקופתה הלוך ורפה, ויען כי הפעולות הנאדרות האלה לא תחולנה אף רגע, ומרגע לרגע תרבינה עצמה, לכן הולכת גם תקופת האדמה הלך ורפה מיום אל יום, להיות למכשול ולפוקה לכל התוכנים אשר האמינו כי מזרי השמים ובראשם הירח החלו להחיש את מרוצתם יותר מבראשונה, – לפי חשבונות דעלאָניי הרחיב היום את מדתו עתה מאשר היה לפני אלפים וחמש מאות שנה, אפס לא גדולה המדה הזאת וחוש האדם לא יכילנה כי עולה היא, אך בערך חלק ¹/_50,000 זעקונדע ליום, וגם התוכנים לא שמו לב למדה הדקה מן הדקה הזאת, לולא נוכחו לראות כי כל פרוטה ופרוטה בודדת מצטרפת לחשבון אחד, ובמשך אלפים וחמש מאות שנה הצטרפו כל החלקים הדקים ההם העודפים על ויהיו לשמונה שעות שלמות. – אלה הן שמונת השעות אשר שגה בהן האנזען לחשוב כי בהנה נחפז הירח ללכת במשך השנים ההן.

האדמה הרחיבה, האריכה את מדת תקופתה כיום, אכן עד מתי תאריך עוד? מתי החלה ומתי תחדל? כל אלה שאלות הן אשר ילינו אך על שפתי בעלי דמיונות ובעלי חלומות, ואיש חוקר אשר רוחו נכון בקרבו לא ישפיק בילדי נכרים כאלה ולא ישעה בדברי רוח, ללכת להסיר המסוה מעל פני עולמות אין מספר אשר לא לנו הם, אחרי כי אנחנו בנערינו ובזקנינו הננו גם אנחנו חלק קטן מהם, ואך זאת היא אשר חקרוה החכמים וילמדוה לתלמידיהם לאמר: כוכב מכוכבי הרקיע ההולך ומקיף את קטרו, כאשר יתכוץ וחמרו ימעט, כן ימהר וכן יחיש את מלאכת תקופתו; ואף גם זאת הורו ברבים, כי חמר האדמה היה גדול בימים שעברו מאשר הוא כיום, ויש רגלים לדבר כי החום הנמצא בבטן האדמה הולך גם הוא הלוך ודל, ולרגלי הדבר הזה יתכוץ החמר הלוך והתכוץ, ויאבד הרבה מחמרו – והיה אם מצאנו משפט כי לרגלי פעולות הירח אשר ישים בפני האדמה יאריך היום את מדתו; כן נמצא כי לרגלי התכוצות האדמה ימעיט היום את מדתו ושני הכחות האלה נושאים בד בבד ומקבילים איש אל אחיו, ולכן חדל לך בן אדם מלדאג לאדמה ולאחריתה, ואם תשא עיניך להביט מבעד לשנות רבוא רבבות הנצח, אל נא תשכח את אשר לפניך – ושב ורפא לך, כי הכל בחכמה נעשה, הכל יפה בעתו!

מרוצת האור

א. האור

במשך זעקונדע אחת ירוץ האור דרך ארבעים אלף מיל!

דברי אמת אלה אשר רוח כביר הרה אותם ומחקר עצום ילדם, נשמע כיום מפי רב אדם אשר ידברו בם יום יום, ובספרים נקרא אותם, וכפעם בפעם יהיו למופת בפי אנשים רבים בדברם על אדות מהירות כחות הטבע ובאמרם: הכח הזה קל המרוץ הוא כאור השמש! ואם נשים אל לב נמצא כי אמת נכון הדבר הזה, כאיש היודע כאשר איננו יודע, כמלומר כאשר איננו מלומד איש איש מקצהו יודע את הדברים האלה, ויש אשר נראה אנשים שהרעיון הזה עורר בקרבם רגשי עז ורגשי אמונה ויהי להם למטה עז ולרוח דמיונם, רעיון אשר הדמיון נשען עליו לשחק בו. אבל אות ומופת מי נתן לאנשים האלה כי כנים הדברים ההם? אנשים למאות ידברו בם בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, אבל היש בהם אחד אשר אמר, אסורה נא ואשאל מי הביא את החוקרים עד הלום, ואי זה דרך מצאו את הסגלה הטובה הזאת אשר מצאו?

המון אדם רב ישיח בדברים הנאמרים יום יום והוא איננו יודע מה הוא שח, ולכן משנה רעה נגד פנינו כיום, כי טוב אשר לא ידע האדם משידע ולא ידע דבר ברור דבור על אפניו. – לכן אמרנו נצא נא כיום ונשים פנינו לקראת הדבר הזה, והיה התורה היוצאת לנו ממנו, אותה נשים לעיני כל הקהל הקורא את הדברים האלה.

במשך כל זעקונדע ירוץ האור דרך ארבעים אלף מיל.

לאמר: עינינו תראינה את האור במרחקים בהופיעו אלינו, ואולם לא ברגע הראשון להיותו נראהו, כי עבור יעבר לו זמן מצער עד בוא אלינו הקוים השלוחים מאת פניו עד למרחקים; והיה כאשר נשאל, הימהר הקו לרוץ ארח, אם יפגר בלכתו? ומצאנו כי ירוץ הקו במשך זעקונדע אחת דרך ארבעים אלף מיל.

אבל מי הגיד לנו כדבר הזה? מי מדד בשעל את הדרך הרחוקה הזאת ואת אשר מצא הגיד?

אמנם כן הקורא, לא על נקלה עצרו החכמים כח לחלוט כדבר הזה, כי בדי עמל עמלו עד בואם למחוז חפצם, ואנחנו אם נחפץ לצאת בעקבותם, עלינו לחקור בראשונה חקר על דבר העין ואפני ראותה כי לא כמחשבת ההמון אשר חשוב בדבר העין כן היא.

המון אדם יאמין כי העין עוצרת כח להביט למרחקים ולשלוח חץ מבטה עד למרחוק, וזו כחה לראות ולהביט דברים הרחוקים ממנה; אפס לא כנים הרעיונות האלה, וללא אמת וללא צדק המה בעיני כל חוקר יודע: אין כח לעין אשר יפעל פעולותיו מחוצה לה, ואך תקבל העין את הרושם אשר יעשו בה הקוים היוצאים מכל דבר אשר במרחק; לא כח העין הוא אשר תשלח חץ מבטה השמימה לראות מרחוק את אלפי הכוכבים ולחדור להם, כי אם כח הכוכבים הוא אשר ישלחו את קוי אורם ארצה, ואחת היא להם אם פתוח נפתח את עינינו לקבל את רשמם ואם נחדל; הקוים היוצאים מהם והולכים הלוך וזרום עלינו, הם יאבדו לנו, ולא יגלו לעינינו, אם לא ירדו אל מול עבר העין כמשפט, ואך אם כה תביט עיננו עד בוא אליה הקוים לעבור אותה ולחלוף את בת העין, אז נרגיש את הקוים ובנפשנו נדע כי יש דברים חוץ ממנו אשר עוררו את ההרגש ההוא בקרבנו. – את הרגש־העין הזה נקרא בשם מראה הדברים. אם כי עיננו לא תיגע אל הדברים האלה הנראים מרחוק, והדברים גם הם לא יגיעו ולא יבאו אל עיננו דבר לא נעשה בלתי אם רושם בלבד אשר עורר אותו האור ממרחקים בקרב העין, והרושם הזה היה לה לברכה,

ב. הליכות האור

אם נפתח את עיננו הסגורה להביט השמימה, נראה כרגע את הכוכבים ממעל לנו, ואיך יהיה כדבר הזה? מה כחנו ומה גבורתנו לחדור בעינינו כרגע אל הכוכבים הרחוקים? הלא אך יען כי קוי הכוכבים משפיעים את האור אל תוך עיננו הלוך והשפיע מבלי הרף והעין מקבלת כרגע את רושם האור ולוּ היה להפך, לו חדרה העין לגבהי שחקים לשור ולחזות משם את האור, כי אז ימָשך זמן רב עד אשר יגיע כח העין (מרגע הפתחה) בצאתו מאת פני העין ועד בואו אל הכוכבים לפעול שם את פעולותיו, ויען כי הדבר הזה לא כן הוא עמנו ועיננו מרגע הראשון להפתחה תראה ותחזה את כל אשר מסביב לה, אות הוא כי נכונים היו הקוים עם תמונות כל המראות גם טרם תפתח העין. ובהפתחה האיצו לבוא גם אל תוכה.

ולפי הדברים האלה, הלא נוציא משפט כולל כי לא את עצם הגופים נראה מרחוק כי אם את משלחת מלאכיהם, שהם הקוים, היוצאים מן הגופים והבאים עד העין למען אשר תקבל את רשמם, ולפי הדבר הזה נבין למדי את המשפט אשר השמיעו החוקרים, כי עיננו מדי ראותה את אחד הגופים, אז כבר עבר ובטל הגוף הזה מן העולם ואיננו. אם נחזה את הברק אשר בין רגע היה ובין רגע אבד והיותו ואבדתו גם יחד רחוקים הם מאתנו מילים רבים, יחלטו החוקרים כי עיננו קבלה את הרושם הזה אך על פי הקוים היוצאים מן הברק לעבור לכל צד ופאה, ומדי עברם פנעו גם בעיננו, אבל עיננו לא ראתה אותם ברגע הראשון להיותם, יען כי מרגע צאתם את מקומם הראשון ועד בואם אלינו דרך מילים רבים עבר עליהם עת וזמן והיה בבואם אלינו וכחם חדש עמם, הנה עבר ובטל הברק מן העולם ולא יאיר עוד אותם, אם כי עוד קרנים להם מידו, ולפי זה נדע כי ראתה עיננו את הברק אחרי אשר כבר חדל מהיות. — אמנם לא הברק בלבד יראה לעינינו אחרי מותו כי אם משפט כל הדברים למיניהם כן הוא, הקרובים והרחוקים גם יחד, משפט אחד וחקה אחת להם: עיננו תקבל את רשמי קויהם ברגע אשר חדלו מהיות, והקוים הנוגעים אלינו עתה וכחם חדש עמהם, באים אלינו מן הדברים שהיו לפנים, לפני רגע אחד או יותר. – ובכן נוציא משפט כי אנחנו ראה נראה תמיד אך את זמן העבר, וזמן הוֹה לנגד עינינו אין!

ואם ככה אנחנו אומרים, ואם ככה יתרגל הקורא בדברים עד אשר יעמד לפניו הרעיון הזה כמו חי והדברים יתקבלו אל לבו, הלא שאל ישאל עתה: כמה עת תעבר לה מרגע היות המראה ועד בוא הקוים אל תוך עיננו? הארכה העת הזאת אם קצרה? הברק ברגע הראותו, כבר עבר ובטל; הענן גם הוא ברקיע השמים אשר כלבוש יחלוף גם את מקומו וגם את דמותו, אותו תראה העין במקומו האחד ובדמותו האחת, ברגע אשר כבר חדל מהיות; הירח הרחוק מאתנו יותר מן העבים, וקוי אורו ידרשו לדרכם זמן כביר עד בואם אלינו מי יודע אם לא שנה גם הוא את פניו ואת מראהו ואם לא כבה אורו במשך הזמן הזה מרגע צאת הקוים מאת פניו ועד בואם אלינו, ואנחנו לא נדע; השמש ההולכת בשמים הלוך ונסוע, שולחת את הקוים אל תוך עינינו, אבל מי לידנו יתקע כי בהגיע הקוים אלינו עוד עומדת השמש על עמדתה ואם לא עברה את המקום אשר משם שלחה מלאכים לנו, ואנחנו לא נדע; הכוכבים הרחוקים מאתנו כביר מן השמש ואשר יבואו אלינו קויהם כפעם בפעם, מי יודע אם לא כבר כבו את אורם ברגע בוא הקוים ההם אלינו, והמלאכים האלה באו לנו ברגע אשר שולחיהם כבר חדלו ואין כי יש אשר יגיע אלינו מכתב כתוב בידי רֵע נאמן, וברגע בוא אלינו המכתב, ורענו כבר גוע ומת ומלאכו זה הנה זה בא. – אחת חקרו החכמים וימצאו כי המלאך הזה קל הוא ברגליו, ציר אמונים לשולחיו ואין קצה למרוצתו, כי בזעקונדע אחת יעבור דרך ארבעים אלף מיל!

שים כבוד לאמת קורא נבון ותן תודה אם לא יסיתך לבך בשפק לאמר, היתכנו הדברים אם לא, היש בהם אמון אם לא; הלא זעקונדע אחת זמן מצער היא מאד וקטנה מנשוא, וארבעים אלף מיל הלא גדולות הן מאד והדרך דרך רחוקה ועצומה; האמנם לא תשגה אם ככה אתה שואל, ונהפוך הוא, אם יש בין הקוראים איש אשר ישמע את כל החזון הזה במנוחת לב ואזניו תקשבנה לו באין מכלים דבר. ולבו לא יסיתהו בספק לשאל שאלת ״מי יודע אם כנים הדברים?״ או הוא כי האיש הזה עֻפלה נפשו, אחת היא לו אם כה ואם כה, נבוב הוא ורוחו ריק ואין לבו פונה אל כל עלילות הטבע לדעת ולהבין דבר אמת לאמתו, והיה כאשר יקבל האמת עתה, כן ישליכנה אחרי גוו בעוד רגע וכן יעזבנה בבוא אליו איש אחר, ותורה חדשה תורת שוא בפיהו. – ״וחקרת ודרשת היטב!״ זאת היא מצות עשה בידיעות הטבע, ולכן יצדק כל קורא בשאלו: מי לידנו יתקע אם אמת הדבר ואם לא? מי מדד בשעל את הדרך הרחוקה הזאת? מי עצר כה לחשב חשבונות עתיקים ולמצוא חשבון ודעת בהליכות האור אשר מרום מנגדנו? היש לאל ידנו למצוא שרש דבר? – יש ויש, אדוני הקורא! ועוד מעט ואתה בעיניך תביט ולבבך יבין את כל החזון הגדול הזה.

ג. אנחנו והכוכב צדק

להבין שמועה ולדעת איך הצליח האדם למד את דרך האור בשמים ובארץ, עלינו לפנות מזה רגע וללכת לראות בשדה אחר הוא השדה אשר לתורה התכונה, תורה נשגבה ורחבה מני ים אשר אין בשמים ובארץ משלה, נלכה נא מזה, קורא נבון, ונעלה על מרום הפסגה ונשקיף משם אחת הנה ואחת הנה, כי שם נמצא אשר רבוא רבבות מיל כאין הן בעיני התוכן תחת אשר תהיה הזעקונדע בעיניו לעת שארֻכּה מארץ מדתה, ובזאת נבוא גם אנחנו אל המטרה. – נוסף על המראות אשר ראו ההוברים בשמים ואת הליכותיהם חשבו בדיוק ובצמצום דק ומצומצם מאד, נחשוב גם את מראות לקויי הלבנה ולקויי החמה על פני הכוכב צדק. אכן מה מנו יהלך אם כה או כה יהיה מראה פני צדק? מה לנו ולו ומה בינינו ובינו? מה מנו יהלך אם צדק לפנינו יהלך ככה או בכה? הן כמאה ושלש מיליונים מיל ירחק צדק מן השמש, ויען כי גם הוא (משפט אחד וחקה אחת לו ולאדמה הרחוקה מן השמש כעשרים מיליונים מיל) יקיף את השמש סביב סביב ללכת על תקופתו, לכן יש אשר יקרב צדק לפעמים אל האדמה עד כדי עשרים מיליאנים מיל יותר מאשר יקרב אל השמש, ויש אשר ירחק ממנה עד כדי עשרים מיליאנים מיל יותר מאשר ירחק מן השמש וגם כאשר יקרב צדק אל האדמה עד המקום שידו מגעת, ונותר עוד בינו ובינה רוח בן שמונים ושלש מיליאנים מיל; ואם ככה הוא, הלא ישאל השואל, מה לנו אפוא ולהלקויים אשר על פניו? מה יושיעונו אלה אם מרחק רב כזה בינותינו? אכן עוד מעט וראה הקורא כי התועלת היוצאת לנו בידענו את הלקויים האלה גדולה מן התועלת היוצאת לנו בידענו את הלקויים אשר לשמש ואשר לירח.

לדעת דרך האניה בלב ים יכבד מאד על העובר ארחות ימים בעת אשר אך מים ורקיע שמים מסביב וממעל לו וארחותיו נסתרים ממנו והוא לא ידע את המקום אשר הוא שם, וגם כל לוחות־הארץ ולוחות המים העשוים על פי תורת הגיאוגראפיה לא יושיעוהו, אם לא תהיה גם תורת התכונה בעזרתו; דעת לנבון נקל כי על רב־החובל לדעת בכל שעה ושעה עד כמה הרחיק ללכת צפונה לכדור האדמה או דרומה לו, מזרחה או מערבה, אמנם לדעת את הצפון ואת הדרום לא יכבד עלינו ואותם נדע על נקלה, כי אך הבט יביט רב החובל את מצב השמש בצהרים אשר ברקיע או מצב בוכבים בודדים בלילה, וקל מהרה ידע את חבל הארץ או חבל המים אשר שם הוא, נתון בין הצפון ובין הדרום, כי כוכבי השמים הקבועים עומדים הכן במקומותם לבלתי נַכּר את אותות הצפון והדרום, ומראה פני רקיע הכוכבים בצפון שונה הוא ממראה פני רקיע הכוכבים בדרום; והיה כאשר אך ישום ההולך בלב ים את עינו בשמים והגידו לו השמים את דרכו, אפס לא כאלה חלק המזרח והמערב, ודעת דרכיהם כבדה מאד על החובל ולא בנקל ישיגנה, כי האדמה מקפת את קטרה הלוך והקף מן המערב מזרחה, וכל הדברים הנראים עתה במזרח ברקיע השמים הם יֵראו אחרי עבוֹר שעות אחרות במקום אחר גם ברקיע שמי המערב, בבוא האדמה על תקופתה עד הלום, ולכן גם רב החובל אשר יהיה הובר הברים מחֻּכם ותורת התכונה ידע על אחת שבע, גם הוא יאבד דרך ולא ידע עד כמה הרחיק ללכת מזרחה או פנה מערבה למיום עזבו את החוף ועד עתה. – אז במצוקותיו אלה אך אחת תושיעהו, והיא, אם תהיה לאל ידו לדעת עתה בדיוק ובצמצום את השעה אשר השמיע ברגע הזה מורה־השעות בארצו אשר ממנה יצא, והיה כאשר יביט רב החובל עתה גם על מורה־השעות אשר אתו באניה או יביט השמימה לדעת את מצב השמש לנכון בהגיע מועד הצהרים, הנה הוא נושע בזה תשועה גדולה, ובזאת יבוא אל מחוז חפצו, בידעו עתה אל נכון לכון את השעה ולדעת אם לא הגיע עוד ברגע זה בארצו מועד הצהרים או אם כבר עבר ברגע זה מועד הצהרים בארצו: והיה בידעו אל נכון כי לא הגיעו עוד הצהרים בארצו עתה, אז ידע כי מקום ארצו הוא במערב והוא נסע ויפן מזרחה, ואם בארצו עתה כבר עברו הצהרים אז הנה ידע כי מקום ארצו הוא במזרח והוא נסע ויפן מערבה. – כי על כן נראה אשר כל רב־חובל ההולך לעבור ארחות ימים, יקח עמו מארצו וממקום מגוריו מורה שעות טוב ונכון למאד אשר יוכל להגיד לו בכל רגע את משפט השעה אשר בארץ מגוריו עתה, ולעמת מורה־השעות הזה יביט גם על מורה־השעות אשר לאניה המכֻון ועשוי יום יום לפי הליכות השמש, וההבדל אשר בין מורי־שעות אלה יגיד לו כפעם בפעם את הדרך עד כמה הרחיק ללכת, אם מזרחה ואם מערבה. אבל מה יעשה רב־חובל אשר יעבור ארחות ימים ירחים רבים ואין לאל ידו לכון את מורה־השעות הלקוח עמו מביתו ומארצו, או כבר חדל מורה־השעות הזה להיות נאמן לבעליו, אחרי אשר הקור והחום עממוהו והתנועות באניה שמו בו את פעולותיהן ויונוהו מן המסלה? ומה יעשה אם שכח ישכח לגולל את גלגלי מורה־השעות הזה למען תת לו מהלכים חדשים ומורה־השעות חדל מלכת? מי יגיד לו את השעה אשר עתה בארצו ומי יתן לפניו מסלה בלב ים? במצוקותיו אלה יביט השמימה ולא יושיעוהו, ישאל במורה שעות ולא יענהו, והיה בשומו עתה את פניו לקראת לקויי הלבנה והחמה אשר על פני הכוכב צדק, ורָוַח לו, ודעת דרכיו ידע.

ד. אי זה דרך תִמַד מרוצת האור?

ארבע לבָנות נתונות לכוכב צדק והן סובבות אותו על תקופתן סביב סביב, ומבעד לקרן חזות נוכל לראות אותן היטב; הלבנות האלה בהקיפן את צדק, יש אשר תתיצב האחת במקום אשר משם הפרוש צל על פניו או כי תבוא האחת במקום אשר שם יכסה אותה צל צדק פתאם ולא נוכל עוד לראותה. מחזות כאלה נראה במשך השנה בהמון רב מאד, ויש לאל יד התוכנים לחוש עתידות ולחשב את המחזות האלה בטרם יהיו ולרשום אותם בספר, וכל האיש הקורא בספר ידע בדיוק ובצמצום את הזמן אשר יהיו בו המחזות ההם. – גם רב החובל העובר ארחות ימים יקח עמו ספר כזה המגיד עתידות בדבר מחזות הלבנות אשר לצדק, ושם ימצא לנכון רשום בכתב אמת את השעות ואת הרגעים ואת הזעקונדות אשר יהיו בם המחזות כפעם בפעם, והזמנים האלה הלא הם הזמנים אשר ישמיע גם מורה־השעות בארץ מגוריו אשר עזב; והיה אם התקלקל מורה־השעות אשר לקח עמו מארצו, או אם יירא רב־החובל פן יחדל מורה־ השעות הזה מהיות נאמן לו כימי קדם, אז ישים קרן־חזות על עיניו והביט השמימה וחִכּה לקראת אחד מלקויי הלבנות אשר לכוכב צדק – והם לא ירחקו חק וכפעם בפעם ימצאו לו – ואחרי כן יפתח את ספר הזכרונות לדרש משם את השעה ואת הרגע ואת הזעקונדע אשר עליהם יאמר דבר הלקוי ההוא, כאשר רשום בספר, ולפיהו יעצר כח לכון את מורה־השעות הלקוח עמו ולשוב לתקנו כפעם בפעם.

אמנם מלבד המחזות האלה הנראים לרגלי הכוכב צדק, ישנם עוד מחזות רבים בשמים אשר יורו את רב־החובל בינה לעתים בדרך האמור להושיעו ממצוקותיו, ואולם שכם אחד למחזות צדק על המחזות האחרים, יען כי על נקלה נוכל לראות בם והמלאכה לא תכבד על כל איש, ובכן הנה רואות עיניך קורא מקשיב, כי תועלת רבה צרורה בכנפי התורה הזאת וברכה עצומה יוצאת לראשך ממנה, לברך את מעשה ידיך יום יום, ואם אמנם בקראך את הדברים האלה בשבתך בביתך ולפניך כוס קאפפע או כוס טהעע אשר שמת עיניך בה, וחטאת לאלהיך ואמרת בלבבך, מה לי ולארחות ימים? מה תתן ומה תוסיף לי התורה הזאת אם תגיד דרך בלב ים ואני גם שבתי וגם קומי אך בביתי ובחומותי? אבל אדוני! אל נא באפך, לא מעבר לים היא התורה הזאת וגם לך תצא התועלת לגעת אל עצמך ואל בשרך, כי אם לא ידע רב החובל למצוא נתיבות בלב ים, אז גם הקאפפע וגם הטהעע אשר אהבת עצורים יהיו לך, ובהשיגך אותם תשקל מחירם שבעתים, לכן ראה, הנה היתה תורת התכונה לברכה גם לך בקרב הארץ, בשבתך ביבשת ואת המים לא תראה, ולא תתן עוד את פיך לחטוא!

אבל מה לדברים האלה ולמרוצת קרני האור? – עוד מעט אלופי הקורא, וראית ונוכחת גם הפעם: לקויי הלבנות אשר לכוכב צדק, הם היו ראשית דבר לדעת על פיהם כי יש זמן לקרני האור מרגע צאתם ממקורם ועד בואם אלינו דרך המרחב הרב, והחקירות הנשענות על ידיהם הורו אותנו את משך הזמן הזה ואת הדרך אשר יעבור האור בכל זעקונדע וזעקונדע. – למען דעת בדיוק ובצמצום את הזמנים אשר ללקויי הלבנות הסובבות את צדק, נאלצו התוכנים לחקור עת רבה ולהביט ולחזות את התקופות ואת הלקויים אשר להן, אחת אחת לבדנה, ובעשותם כה וכה מצאו ענין נכבד לענות בו נוסף על הענין אשר בקשו: הכוכב צדק יקרב לפעמים אל האדמה עד כדי עשרים מיליאָן מיל יותר מאשר יקרב אל השמש, ולפעמים ירחק מן האדמה בכדי עשרים מיליאן מיל יותר מאשר ירחק מן השמש – כאמור למעלה – כי האדמה בהקיפה את השמש ובעברה. בין שמש ובין צדק, אז קרובה היא אל צדק עד כדי ההקפה הזאת, ומקץ ששה חדשים כאשר כלתה האדמה את חצי תקופתה זאת ויהי מקומה אל מול פני השמש מעבר השני, אז הרחק מצדק בכדי ארבעים מיליאן מיל יותר מאשר רחקה זה חצי שנה; – והנה מצאו התוכנים כי חשבונותיהם בדבר הלקויים אשר יחזו מראש בבואם להיות על פני צדק, אינם מכֻוָנִים היטב כראוי להם, והיה בהיות. האדמה קרובה אל צדק עד המקום שידה מגעת, אז יקדם הלקוי להֵראות אלינו זמן שמונת רגעים לפני המועד אשר יעדו לו בחשבונותיהם, ובהיותה רחוקה ממנו עד שידה מגעת, אז יאחר הלקוי להראות אלינו זמן שמונת. רגעים אחרי המועד המיועד לו בחשבונותיהם, והמועד התיכוני המיועד מפיהם לא יפקד; ויהי הם רואים את המחזות האלה לא אחת ושתים כי אם למאות, ויבקשו לדעת גם את שרש הדבר וימצאוהו, וזה שרש הדבר: בהיותנו קרובים אל צדק עשרים מיליאן מיל יותר מכפי המרחק התיכוני, אז לא נטל על האור לעבור גם את עשרים מיליונים מיל אלה ולכן יקדם להראות אלינו, ואך מקץ ששת ירחים בהיותנו רחוקים מצדק ארבעים מיליונים מיל יותר והאור ידרש לו עת וזמן לעבור גם עשרים מיליאנים מיל העודפים, אז יראה אלינו הלקוי שמונה רגעים אחרי המועד אשר יעדו לו ולפי הדבר הזה הלא: נביא חשבון כי במשך שמונה רגעים יעבור האור דרך עשרים מיליאנים מיל, ובמשך רגע אחד יעבור דרך 2,500,000 מיל, ובמשך זעקונדע אחת יעבור כארבעים ואחד אלף מיל,. – וגם אותות ומופתים אחרים הראו לדעת כי כנים החשבונות האלה.

ה. אותות ומופתים חדשים

בשנת 1676 השמיע בראשונה החוקר אלאוו ראָמער, בן לארץ דאָנעמארק, את אשר מצא, כי על כן יאחרו לקייי הלבנה בפני צדק לבוא אלינו כפעם בפעם בהיות האדמה רחוקה ממנו, יען כי גם האור ירחק כביר מאתנו בהיות המרחק רב בינו ובינינו. אחרי הדברים האלה הביא ראָמער גם את חשבון הליכות האור, כאמור למעלה, בחשבו את הליכותיו לרגעים, ואת הרגעים לזעקונדות, ויעלו ארבעים ואחד אלף מיל לזעקונדע. – דעת לנבון נקל כי היה משפט החדשה הזאת כמשפט כל החדשות הנגלות בארץ, כי באו החוקרים ויניעו ראשם, ולבם הסיתם בשפק לאמר, מי יודע אם חקה אחת לכוכב צדק ולכוכבים אחרים ומי יעצר כח לתת אות ומופת כי כל הכוכבים ערבים זה בזה למען נשפט את האחד על פי השני; מי יודע אם לא שונות ונבדלות הליכות האור אשר לכל כוכב וכוכב, אשה מרעותה נבדלות, כמשפט הצבעים השונים בזהרם איש מרעהו; ומי לידנו יתקע אם לא בודד הכוכב צדק בתכונת אורו ואין שני כמוהו? – אז באו החכמים בלהטיהם ובנסיונותיהם, כמעשה אשר יעשון כפעם בפעם, וימצאו אותות ומופתים אשר כמוהם לא היה לפניהם.

אם חפץ נחפוץ גם אנחנו להעביר את האותות ואת המופתים האלה לעיני הקורא, עלינו להורות בראשונה ולהשכילו בינה כי האור הנראה במראות הכוכב צדק, גם הוא לא לו הוא ולא לארבע לבנותיו, ואך מיד אחר קרנים להם; צדק הוא כוכב אפל ואין נגה לו, אך השמש יאיר אותו באורו ללבנותיו, ומשפט הליכות האור ומרוצתו אשר אמרנו הוא משפט אור השמש, ויען כי כוכבי־לכת כלם ולבנותיהם גם יחד, באור השמש אור להם ואך מידו קרנים למו, הלא לא נעשה שקר בנפשנו אם נחלוט כי אין לנו כל צדקה ליחס את סגלת האור האמורה אך אל צדק לבד וכי מראות כל הכוכבים האחרים (אשר באור השמש אחד להם) יהיו כמראות לקויי צדק, תורה אחת וחקה אחת להם; ובכל זאת לא נבהלו התוכנים ברוחם למהר להשמיע ברבים כדברים האלה, כל עוד לא היו אותות בידיהם להוכיח באר היטב כדבר הזה כי מי יודע אם לא אך הכוכב צדק ולבנותיו לבדם כח ועז בידם להשיב את קרני אור השמש אחור במרוצה כזאת, והכוכבים האחרים בהשיבם את הקרנים אחור חלשים הם ממנו. – אז קמו התוכנים להביט השמימה ולבקש עזר כנגדם, וימצאו את הלבנות אשר לכוכב שבתאי הרחוק כביר גם מצדק, ובשפטם את מראות הלקויים אשר בו ובהביאם חשבון מדויק ומצומצם נוכחו לראות כי כמשפט צדק ולבנותיו כן גם משפט שבתאי ולבנותיו – וכן משפט כוכבי־לכת כלם – כי גם הלקויים האלה יאחרו להראות כפעם בפעם בהיות האדמה רחוקה ממנו, וחשבון הזמן המאוחר עולה בד בבד עם חשבון הזמן אשר ללקויי צדק, בדיוק ובצמצום, וזה תאות כי חקי הליכות האור לא מידי צדק הם ולא אך סגלתו לבד הם, כי אם סגלה נתונה לאור השמש ותכונתו וטבעו הם, ולא לכוכבים המרוץ כי אם לאור השמש.

אפס לא אמרו עוד התוכנים הון ורעיון חדש ואדיר נולד בלבם, כי החקים האלה, חקות מרוץ האור, לא אך לשמש לבדו הם ומסוגלים אך לו לבדו, כי אם לכל הכוכבים האיתנים אשר לעולמות אין מספר, הקבועים במרחבי הרקיע אשר אין להם קץ, מן העולם ועד העולם אין כוכב איתן אשר לא יהיו החקים האלה נתונים גם לו; אולם לא היה כחק הזה לפניו ואחריו בכל חקות הטבע, אשר עליו יאמר ככה ברי אמת ובבטחה, וגם החק הכולל אשר מצא ניוטאן בדבר המשקל או הכח המושך אשר לשמש וצבאיה, גם החק הנאדר הזה אשר בכל בית הטבע נאמן הוא, לא יאמן גלוי לכל עין כחק מרוץ האור, אשר בא החוקר הנשגב בראדלי הבריטאני, ובידו הגדולה נתן אותות ומופתים בשמים ובארץ אשר כמוהם לא היה עוד, להראות איש כי לא אך לאור השמש לבד נתון המרוץ האמור כי גם לכל הכוכבים האיתנים הקבועים בשמים, אין יוצא. ההמצאה הזאת אשר מצא בראדלי נודעת בשם ״נטית האור״, והחוקרים בשפתם יקראו לה ״אַבְֶּרַצִיוֹן', ובה אנחנו רואים כי נאדר ונשגב רוח האדם, אשר היתה לאל ידו למצוא לו חק ומשפט גם במרחבי עולמות אין קץ אשר כמעט גם הדמיון ייעף וילא בהסיקו אליהם, והיה כי נעביר אותה לעין הקורא ובעיניו יראה ולבבו יבין, או אז ישתומם למראה עיניים ולמשמע אזנים ולבבו יפחד וירחב.

ו. תורת בראדלי

לרגלי מרוץ אור הכוכבים במלוא רחב העולם ולרגלי תנועת האדמה בהתנועעה על תקופתה, לא תעצר עיננו כח לראות את הכוכבים בשמים במקום ששם מכונס הנכון. כי אם משפעים בנטותם מעט אל הצד שאליו תתנועע האדמה, שם נדמה לראותם – ולמען באר היטב את הדבר הזה, נשים אותו לפני הקורא על פי משל ומליצה: נניח נא כי יבא איש בליעל לירות כדור מות אל פני מרכבת הקיטור מדי עבור המרכבה על פניו במהירות ובמרוצה גדולה, והכדור הזה יחדור לבוא בקירות השנים אשר למרכבה, משני העברים. ובא בקיר האחד אשר אל מול פני הרובה ומקיר השני אשר מעבר השני יצא חוצה, והיה כי נבוא להתבונן ולראות את משפט החור בקיר האחד ומשפט החור בקיר השני, למען דעת פרשת כל הנעשה, נמצא כי הלך הכדור דרך עקלקלות לא הישיר לפניו דרכו: החור הראשון אל מול עבר פני הרובה, לא ישא בד בבד עם החור אשר בקיר השני, ואם נביא בד עץ בשני החורים האלה, נמצא כי ינוח בהם הבד באלכסון, והרואה את הדבר יאמין כי היה עם לב הרובה לנקוב חורים באלכסון ולא אבה כי יקבילו איש אל אחיו, ואולם הדבר הזה ללא אמת הוא, כי אמנם הישיר הרובה לירות, וגם הכדור עבר ישר את המרכבה לרחבּהּ ואך יען כי המרכבה עברה מבהלת ודחופה לפני הרובה ולא עמדה במקום אחד, לכן נעשו החורים באלכסון, כי כאשר עבר הכדור את הקיר האחד ועד בואו אל הקיר השני לא עמדה המרכבה ואך עברה הלאה, ולכן לא יכול הכדור לנקוב בקיר השני חור מקביל אל הראשון, אחרי כי הוא הלך ישר; ויהי החור נוטה מעט הצדה, כפי מדת הזמן אשר נגוז להכדור מרגע עזבו את הקיר האחד ועד נגעו אל הקיר השני –

כמשפט הכדור כן משפט קו האור היוצא מאת פני הכוכבים ונוגע אל פני האדמה המתנועעת תמיד, התוכן החוזה בשמים על יד קרן־החזות, מתנועע גם הוא בכל רגע ורגע עם האדמה יחדו, וקו האור הבא ממרום ידרוש לו כפעם בפעם עת וזמן מרגע נגעו אל הזכוכית החיצונית אשר לקרן־החזות ועד בואו אל הזכוכית הפנימית אשר שם עין התוכן, ובמשך הזמן הזה לא תשקוט הארמה תחתיה ותתנועע קדימה, ולרגלי הדבר הזה עבר יעבור קו האור את קרן־החזות באלכסון, והתוכן אשר כל חפצו הוא לראות את הכוכב ישר בעד הקרן אשר על עינו, הוא יט מעט את הקרן הצדה אל מול העבר אשר אליו תפנה האדמה בהתנועעה, ואך בזאת יראה את הכוכב ישר, ואולם כל קורא נבון הלא ישכיל עתה לדעת כי במקום ששם יראה אותו התוכן, שם איננו ושם לא ימצא.– וכמשפט קרן־החזות כן משפט העין. קו האור היורד אלינו ונוגע אל עור העין חודר ויורד עד עור הרשת ששם העֶצב המקבל את הקו ומרגיש את האור, אכן מרגע עבור הקו את העור החיצוני ועד בואו אל עור הרשת, עבר לו זמן מה, ובמשך הזמן הזה התנועעה האדמה על תקופתה, דחופה ומבהלת לדרכה, ולכן עבר גם בזה הקו דרך אלכסון, ועיננו תקבל עתה את האור ממקום ששם אין כוכב ואין אור.

המחזה הזה נקוב בשם אברציון או נטית האור, כאמור למעלה, ועוד מעט וראה הקורא, מה רב הערך ומה גדלה פרשת כל הדבר הנפלא הזה.

ז. פרשת מחקרי בראדלי

כמשפט רב ההמצאות כן היה משפט ההמצאה הזאת, כי הלך החוקר בראשונה לבקש אחרת וימצא אותה; בראדלי הלך לבקש תחבולות אשר נלאו התוכנים לפניו למצוא אותן למען אשר יוכל על פיהן לדעת עד כמה ירחק מאתנו אחד מכוכבי־שבת, ואף כי הבין למדי כי גם כוכב־שבת הכי קרוב אלינו על אחת שבע גם הוא ירחק מעלינו רבוא רבבות פעמים יותר מאשר ירחק השמש, הנה בכל אלה דמה בנפשו כי אם יתן בשמים עינו להביט על כוכב אחד אשר יבחר לו ויחזה בו משך שנה תמימה מבלי הרף, אז יצלח חפצו בידו ומצא לו לדבר הזה. – הנה כי כן חשב בראדלי למשפט כי בכוננו את קרן־החזות אשר לו אל מול פני כוכב אחד העומד הכן בפאת המסלה אשר אותה עוברת האדמה בהקיפה את השמש. אז הלא ילך הכוכב הזה במשך השנה להראות כהולך ומשנה את מקומו, והיה אם יהיה כדבר הזה, אז יעצר כח לָמד על פיו את מרחק הכוכב ההוא מן האדמה; בראשונה חשב כי בעת אשר האדמה, מדי עשותה את תקופתה, תעבור את פני הכוכב לימין, אז יסק הכוכב ממקומו להראות כעולה מעט למעלה, ובשוב האדמה לתקופתה לעלות מעלה, או אז ינוע הכוכב להֵראות כיורד למטה מעט, ובראדלי חשב למשפט כי במשך שנה תמימה שהאדמה מקפת את השמש על תקופתה הגדולה, יצלח חפצו בידו לחזות – למראית עין – גם כעין תקופה קטנה אשר יעשה הכוכב – לא בפעל כי אם למראית עין – מנגד, ואם יערוך את ערך התקופה הגדולה שלאדמה אל הקטנה אשר עשה יעשה הכוכב, או אז תמצא ידו לחשב את מרחק הכוכב מן האדמה. — אלה היו מחשבות בראדלי אשר חשב בראשונה ואשר אדניהן הטבעו על אדני הדעת והאמת כפי שהורו אותן חכמי התכונה בימים ההם, ואולם לא היו עוד בימים ההם כלי־מחזה וקרני־חזות חזקים וטובים כעתה, והדברים אשר בקש בראדלי בעת ההיא, אותם מצא בימינו התוכן הגדול מאחיו בעססעל, והמקרה חָשַׁךְ את ההמצאות ההן לעת אחרת.

בראדלי לא מצא את אשר בקש – כי לא עשה הכוכב גם למראית עין את התנועה ואת התקופה כאשר חשב, ותחת הדבר הזה מצא נפלאות אחרות אשר לא שער מעולם ולא עלו על לבו: בכל עת אשר תפנה האדמה ללכת על תקופתה בארח אחר, יתראה הכוכב כמו יתנועע וכמו לא יעמוד הכן על מקומו, וכאשר הוסיף בראדלי להתחקות על דבר המהלכים אשר בשמים בדיוק ובצמצום משך שנים רבות, כן מצא כי לא יסוג הכוכב אחור בעבור האדמה על פניו, ותהי עוד להפך, כי יראה הכוכב כמו יתנועע קדימה, והמחזות האלה נתנו חכמה בלבו למצוא שרש דבר אמת ולהציג בשער משפט כי קו האור, גם בעברו את קרן־החזות וגם בעברו את עין הרואה, יראה לעינינו כמו נטוי מני ארח, אחרי כי בהתנועעו לבוא אלינו תתנועע עמו גם האדמה ושניהם ילכו יחדו? – אז בחנו החכמים את הדברים האלה וימצאו כי כאשר פתר בראדלי כן הוא, והקו הנטוי היוצא מאת פני הכוכב יראנו את הכוכב במקום אשר שם איננו, משפט אחד לכוכב של בראדלי ולכוכבים האחרים הקבועים ברקיע השמים ואחרי כי חק נטית האור אחד הוא לכל כוכב וכוכב מכוכבי־שבת, אין הבדל, אם קרוב ואם רחוק, אם גדול ואם קטן, לכן מצאו על נקלה את החשבון כי במשך זעקונדע אחת יעבור הקו דרך ארבעים אלף מיל, והחשבון הזה מתוקן ואחד הוא לכל המאורות אשר בשמים, הגדולים עם הקטנים, ומארבע כנפות השמים יבא האור במרוצה אחת, וכל מרחבי הארץ לא יתיצבו בפניו⁷, ועוד מעט וראה הקורא, כי החק הזה לא תמול הוא עמנו, ולא שנה האור את מרוצתו זה רבוא רבבות שנה, ככחו ומרוצתו אז וככחו ומרוצתו עתה.

ח. שימת עין על דברים שאין להם שעור

לא ריק הדבר ממנו אם נאמר כי אך כאשר הצליח האדם לגלות את חק מרוצת האור הצליח לקנות תחבולות וקני־מדה להבין ולהשיג על פיהם את משפט הזמן ומשפט המרחב אשר אין להם שעור וסוף ותכלית הזעקונדע קטנה היא מנשוא וארבעים אלף מיל גדולים הם מהכילם, ומי זה יעז אפוא לחבר את שניהם בחוברת אם לא רעיון האדם כי עז? אמנם לא יפלא ממנו לדעת כי גם ״הפילוסופים" אשר היו לעולמים בכל עת ובכל ארץ, לקחו להם גם הם את ״הזמן" ואת ״המרחב״ לשחק בם, ובשערות דקות תלו על פניהם הרים גבנונים, אכן לא כמחשבות הפילוסופים ההם וסברותיהם אשר צברו חמרים חמרים בכרם אחד מחשבות החוקרים בטבע, אשר דבריהם איתן המיוסדים כפעם בפעם על אדני החקירות והדרישות, ומשפטיהם הם יתדות התקועות במקומות נאמנים, לא אותות ולא סמני מספר הם נותנים לפניך, למען אשר יהיה בידך ענין לענות בו, כי אם דברים אשר בעיניך תביט ולבבך יבינם, והם נתונים נתונים לך למען אשר תבחן ותנסה אותם, ואתה תתייצב מחריש משתאה לפני הזעקונדע הקטנה ההיא אשר תבלע ארבעים אלף מיל, ותהי בטנה קבורתם, ולא נודע כי באו אל קרבה, ובענוה צדק תשתחוה לפניה – ואף גם זאת בהיות הטבע נתון לחוקרים לחפוש בו חפש מחֻפש ולמצוא כל שרש וכל פשר דבר, אז באורם היה אור גם לפילוסופים ההם, כי יש אשר השמיעו הפילוסופים אך השערות ודמיונות לבד, ויבאו אחריהם החוקרים בטבע ויאמינו את דבריהם ויעמידו אותם על דיני תורה ועל חקות שמים וארץ אשר לא ימוטו עוד בבוא רוח ובנשוב עליהם.

את אשר בקש בראדלי לשוא, אותה מצאו התוכנים אשר בימינו. התוכן הגדול מאחיו בעססעל הצליח למד את אחד הכוכבים הקטנים אשר לא בערכו כי רב מָשך עליו את עין התוכנים, כי אם בשנותו את מקומו כפעם בפעם לעין ההוברים, והחשבונות המדוייקים והמצומצמים אשר עשה בעססעל על אדותיו, הם הראו לדעת כי אמת נכון הדבר, הלוך ילך הכוכב הזה – למראית עין – על תקופתו הקטנה מדי שנה בשנה לרגלי תנועת האדמה בהקיפה את השמש, ובהביאו חשבון מדויק לדעת את מרחב התקופה ההיא, הוכיח על פיה כי ירחק הכוכב הזה מן השמש עד כדי עשתי עשרה וחצי ביליאן מיל – הידעת הקורא, מה זה עשתי עשרה וחצי ביליאן מיל? המרחק הזה נפלא הוא ממנו ומכח דמיוננו ובחושינו לא נוכל להכילו ולהשיגו, ואך בזאת יבין אותו הקורא, באמרנו אליו כי אם תעבור מרכבת־קיטור דרך 200 מיל ליום אז יחלפו מאה וששים מיליון שנים עד אשר תבוא המרכבה הזאת אל הכוכב ההוא, ואך על פי מרוץ האור נוכל להבין מעט מזער מה משפט המרחק הזה מן הכוכב ועד האדמה, באמרנו כי שמונה שנים ושמונה ירחים יחלפו להם מיום צאת האור מאת פני הכוכב הזה ועד בואו אלינו. – גם התוכנים המפארים שטרובע ואָרגעלאנדער ואחרים כמוהם, הצליחו לגלות כוכבים רחוקים כאלה, וימדו את המרחק, וימצאו חשבונות כחשבונות בעססעל, וזה אשר הואילו לחלוט, כי רחוקים כוכבי־שבת איש מאחיו מרחק רב מאד עד כי שנים אחרות תעבורנה עד בוא אור הכוכב האחד אל השני.

אכן לו כדבר הזה כן הוא, כי עתה הנה תפקחנה עיני האדם לחזות חזות חדשה בפני ״המרחב״ אשר אין לו שעור, וכן יהיה בעיניו גם הזמן אשר תכלית אין לו, והיו לו למושגים חדשים. – נניח נא כי בדרך כלל רחוקים כוכבי־שבת איש מאחיו כרחוק השמש מן הכוכב אשר חזה אותו בעססעל, ואז דעת לנבון נקל כי בין עשרת כוכבים רחוקים כאלה אשר למראית עין קרובים הם יחרו – נמצא את האחר הגבוה מעל גבוה אשר ירחק מאתנו פי עשרה מן העומד תחתיו אחרון בשורה, ואם אור הכוכב של בעססעל ידרוש לדרכו יותר משמונה שנים ושמונה ירחים, אז ידרוש לו הכוכב הגבוה הזה פי עשרה ברוחו, ואורו יגיע אלינו מיום צאתו ממקורו ועד בואו אלינו זמן שמונים ושבע שנים. אבל החשבונות האלה עוד לא תמו! כי יש אשר יראה החוזה בשמים, בהביטו על פי קרן־חזות חזקה וטובה עד למאד, כוכבים עומדים בפנה אחת ומספרם יעלה למאות ולאלפים, וכל משכיל אל דבר יבין כי בין מאות כוכבים כאלה, נמצא את האחד הגבוה מעל גבוה אשר ירחק מאתנו פי מאה מן העומד תחתיו אחרון בשורה, ואם נביא חשבון נמצא כי אורו ידרש לו זמן אלף שנים מיום צאתו ממקורו ועד בואו אלינו; הנה כי כן יש אשר יראה התוכן אלפי כוכבים במקום אחד, ואם נביא חשבון נמצא כי ישנו ביניהם אחד אשר אורו נוסע ובא אלינו זה עשרת אלפים שנה – – – והיה אם נשים עתה לב אל חקי נטית האור ונחלוט כי משפט אחד לכוכב הזה הגבוה מעל גבוה ולכוכב הקרוב אלינו ביתר שאת, במרוצת אור האחד כן מרוצת כל האורים הגדולים עם הקטנים, מהירות אחת לכלם, או אז יראה הקורא כי לא דבר ריק הוא מאתנו והחק הזה לא תמול הוא ושנותיו תעלינה עד לאלפים ואולי גם לרבבות, חק עולם הוא בל ימוט, חק העומד נכון וקים כל השנים אשר עליהן אמרו אבותינו כי בימים ההם היתה עוד הבריאה תהו ובהו והאדמה טרם חוללה.

כל אלה לא דמיונות הם אשר הרה אותם האדם בשכלו כי עז, כי אם דברים בנוים על מוסדות הקים חזקים בטבע.

ט. העבר והנצח

הן גבולות הצבנו לנו לבלתי נגוע בספרנו בדברים אשר המה הנחות ודמיונות לבד ואך ידיעות אשר נדע ואשר עד תכליתן באנו הן תהיינה מעזנו ובהן נחזיק, ואולם הפעם הזאת נעבור מעט את הגבול והלאה, למען אשר נוכל לשאת משא באזני הקורא על דברים אשר יהיו תאוה לאזנים, הנה הם דברים על אדות הזמן והמרחב בהתחברם להיות בחוברת אחת יחדו, ושמע הקורא ופחד ורחב לבבו; ואנחנו בשומנו לפניו את החזון הזה, הננו יוצאים בעקבות חוקר גדל דע אשר זה שנים אחדות הוציא אור בעיר ברעסלויא ספר כתוב ברב השכל ודעת, ואת שמו העלים ממנו⁸. מי יתן ושב המחבר להביא מטעמים כאלה לקהל קוראיו!

וזה הדבר אשר יאמר: נודע ברבים המשפט כי יש אשר יבוא אלינו כיום הזה אור מאת פני אחד הכוכבים, ובראותנו את האור הזה היום הנה כבר חדלו המה מהיות זה אלפי שנים וכבר עברו ובטלו מן העולם, ולא נשאר זכר למו בלתי אם האור הזה אשר הצטיד וילך בדרך הרחוקה זמן רב כזה, והאור הזה בבואו אלינו יַראה אותנו דברים מדברים שונים אשר גם המה כבר גזו ואינם עוד בארץ החיים –, והיה אם נניח כי בריאה יברא הטבע לתת עין לאדם אשר תעצר כח לחזות ולראות על הכוכב הרחוק, נוסף על האור הנראה אליו, גם את כל צבאיו ואת כל הנעשה עליו כי אז יראה האדם כיום הזה את כל המעשים שנעשו על פני הכוכב ההוא זה שנים רבות, והמעשים שכבר חדלו שם מהיות, הם יֵראו אליו זה עתה; וכן תהיה גם להפך, אם המצא תמצא נפש חיה על פני הכוכב הרחוק הזה והיא תעצר כח להביט ולראות את אדמתנו ואת כל צבאיה ואת כל הנעשה על פניה, כי אז כיום הזה דאה תראה העין הזאת אשר שם את כל המעשים שנעשו על אדמתנו בשכבר הימים, וכל הדברים הנקובים אצלנו בשם ״עָבַר״ אותם תראה בתמונת ״הוֶה״. – נפש רואה כזאת, אם מראש הירח תביט אלינו, תחזה מעשים שנעשו לפני זעקונדע אחת, ואם מן השמש תביט תחזה מעשים שנעשו בקרבנו לפני שמונה רגעים; אכן נחשב נא למשפט כי תביטו אלינו העין ההיא מעל פני כוכב אשר אורו ידרש לו זמן עשר שנים מיום צאתו ממקורו אשר שם ועד הגיעו אלינו. ואז הנה תחזה עתה העין הזאת מעשים שנעשו בקרבנו זה עשר שנים, ואנשים מקרבנו אשר מתו בתוכנו ואנחנו בעצם ידינו קברנום, אותם יחזה עוד יושב הכוכב ההוא בהתהלכם בארץ החיים, לא יפקדו רע; המרד הגדול שעשו בני צרפת בשנת 1789, או חזו יושבי הכוכב ההוא בשנת 1799; הספר ״נס לגוים״ אשר אנחנו זכינו לראותו בצאתו באחד הימים אשר לשנת התרמ“ג אותו יחזו יושבי הכוכב באחד הימים אשר לשנת התרנ”ג; אהובתי אסתר אשר מספר שנותיה עולה כיום לתשע עשרה שנה, אותה יחזו עתה יושבי הכוכב בדמות נערה בת תשע; ואתה הקורא, אשר אתה הוזה שוכב על מטתך הכבודה או על פני מרבדים, וקורא את החלק השמיני מן הספר ״ידיעות הטבע״, אותך ואת הספר גם יחד יראו אנשי הכוכב מקץ עשר שנים. – אבל הכוכב הזה איננו האחרון שבחבורה, ויש אשר ירחקו כוכבים מן האדמה פי שלש מאות ברוחו, ושלש מאות שנה תעבורנה מיום צאת האור מאת פניו ועד בואו אלינו, ושם הנה יראו עתה היושבים בו את כל המעשה אשר נעשה בתוכנו זה שלש מאות שנה וגם את משיח השקר שבתי צבי הם רואים עוד כיום הזה; על פני אחד הכוכבים הרחוק עוד יותר מאתנו, שם יראו עתה את קאָלומבוס בבואו אל הארץ החדשה; על פני הכוכב הרחוק מאתנו עוד יותר, שם יראו עוד כיום הזה את רבנו הגדול ר' גרשון מאור הגולה בהחרימו את כל האיש הלוקח לו שתים נשים; ויש כוכב רחוק ושם יראו עתה את מחמד נביא המושלמנים, ואת תורתו ואת נשיו אשר שם בגן העדן; ויש כוכב אשר שם יראו עתה את טיטוס הרשע ״תענוג לבני אדם״ בהחריבו את בית קדשנו, ויש אשר יראו עתה את משה בבקעו את הים והמים חומה להם מימינם ומשמאלם, ויש אשר יראו עוד כיום הזה את אברהם ואת בריתו בין הבתרים ואת שרה על יד ימינו. – אכן אין קץ למעשה אשר היה ואין תכלית לנצח נצחים המרחב הוא אין סוף והזמן הוא לעולמי עולמים חודר ועולה עד לעולמים אין מספר ועד כוכבים אשר אין להם קץ – העבר הוא הנצח!

הרעיונות והדמיונות האלה במספר ידיעות הטבע לא יתחשבו, ואך חונים הם על דגלן ואנחנו הנה העברנו אותם לעין הקורא אך רק למען עורר את התאוה בלבו, עד שיחפוץ ועד שיתרגל בעבודה הזאת לחקור חקר ולעמיק שאלה; אפס לא נרבה בזה מלים ללא הועיל ולא נרחיק חק, כי נשוב אל רבצנו אשר עזבנו כמעט קט ואל הלמודים אשר עזבנו רגע.

י. השקפה

הידיעות אשר אספנו בחפנינו בדבר כוככי־שבת הקבועים ברקיע, מעט ודלות הן ולא נדע כל דיוק וכל צמצום למרחקיהם ולמקומותם, תחת אשר יתר שאת ויתר עז לנו לדעת לחשב בדיוק ובצמצום את מרחק צבאות השמש ואת המרחב אשר בין איש לאחיו, וכיום הזה נדע את המרחב אשר בין כוכב אחד לרעהו יותר מאשר נדע את המרחק אשר בין וויען וברלין. ויען כי ידוע ידענו גם את האור ואת דבר מרוצתו הקלה, לכן יש לאל ידנו לחשב כפעם בפעם את משך העת מרגע צאת האור ממקורו הראשון אשר ממעל לנו ועד בואו אלינו.

בין כל צבאות השמש נמצא אך את השמש לבדו אשר אורו אתו ובכחו ובעצם ידו יעשה את כל החיל, תחת אשר המזרים האחרים והלבנות, קרנים להם אך מידי השמש ואך באורו גם להם אור, ואם לא יאיר אותם השמש אז ימש עליהם חשך; והיה בראותנו את אחד הכוכבים המשוטטים ברקיע השמים או אחת הלבנות ונגה אור להן, אז נדע כי לא להם האור כי אם לשמש ומידו זה להם בהפיצו את קויו אל כל עבר ואל כל פנה ויהי אור גם במושבותם; ובהיות עתה עם לבבנו לבקש חשבון לדעת מתי יצא האור ממקורו, אז עלינו לדעת בראשונה את משך העת הדרושה לאור מרגע צאתו מאת פני השמש ועד בואו אל הכוכב, ואחרי כן נביא גם את חשבון העת הדרושה לאור מרגע צאתו את פני הכוכב ועד בואו אלינו, והיה החשבון תמים. אור השמש ידרוש לדרכו זמן שמונת רגעים, ואחרי כי כל המאורות ברקיע השמים אשר עיננו תעצר כח לראותם, מן השמש הם חן דעת לנבון נקל כי המה למצער בני שמונת רגעים הם ואין אור צעיר מהם לרגעים; ואולם לא כן צבאות הכוכבים המשוטטים האחרים, כי ישונו רגעות אורם לפי מרחקיהם, וכל קורא נבון יוכל לנסות דבר למען דעת אם בְהִשָּׁנות זמן הליכות האור ישונה גם טבעו לפי מרחקו ואם לא, והיה בהיות החשבון בידו מדויק, ימצא כי כל תמורה וכל שנוי לא יהיו לאור ולתכונתו.

הכי קרוב אל השמש מן המזרות הוא הכוכב מערקור, והוא ירחק מן השמש 767 מיליאָן מיל, והאור בצאתו מאת פני השמש ועד בואו אל מערקור ידרש לו כשלשה רגעים ושתים עשרה זעקונדות, והיה אם יראה התוכן את מערקור מעבר השני להשמש והוא ירחק אז מן האדמה עד המקום שידו מגעת, או אז יעבור לאורו זמן חמשה עשר רגעים עד בואו אלינו. הכוכב נגה ישלח אלינו את קוי האור אשר קבל מן השמש, והם בבואם אלינו יהיו בני עשרים רגעים ושנים. – הירח, אשר אך 50,000 מיל ירחק מן האדמה, הוא יעצר כח לשלוח אלינו את אורו במרוצה קלה למאד, בכדי ¼1 זעקונדע לבד, ואך יען כי נטל עליו גם הוא להתלבש בטלית שאינה שלו ולקבל שפעת אורו מן השמש, לכן גם אורו בהגיעו אלינו, עברו עליו יותר משמונה רגעים ( == שמונה רגעים לחשבון מרוצת אור השמש, וזעקונדע אחת ורבע לחשבון עצמו). אכן לפעמים יהיה להירח אור צח יקרות, הוא האור הנראה לעינינו בלילה בהתחדש החדש, בעת אשר יֵראה הירח בפאתי מערב בדמות חרמש דק וקטן, ופניו הנעלמים מעין השמש ילבשו אור לבן וצח; האור הזה לא מקרב הירח הוא בא, וגם השמש לא נְתָנוֹ לו מיד ליד, כי אם לנו הוא ומעל פני אדמתנו לֻקח, כי בהתחדש החדש לעינינו, אז יעמור הירח בין השמש ובין האדמה במקום אשר יפנה אליה את פניו החשכים, תחת אשר האדמה המאירה מן השמש, מְפְנָה אליו בהדר יפעת אורה, והיה בהיות חצי החדש והלילה יאיר לנו שבעתים, אז יהיה אור גם על פני הירח בלילה, כי מידי האדמה קרנים לו, ואנחנו הנה נראה לפעמים את אור הירח בהיותו צח ולבן, אחרי כי ראה נראה אותו בזמן שהאדמה תאיר לנו והיא תופע נהרה גם עליו, ולפי הדברים האלה הלא אך השב ישיב הירח לנו את קוי האור אשר השאיל משכנתו האדמה, ויען כי גם האדמה לא מבית גנזיה לקחה לה את הסגלה ההיא ואך מיד השמש היא לה, לכן נמצא כי הלך האור דרך עקלקלות אחת הנה ואחת הנה: במשך שמונה רגעים בא מן השמש אל האדמה במשך זעקונדע אחת הלך מן האדמה אל הירח ובמשך הזעקונדע השנית שב על עקביו וירד מן הירח אל האדמה, ועד נגעו אל עינינו עלה וירד בלולים אחת הנה ואחת הנה. – אור הכוכב מאדים בבואו אלינו הוא בן 33 רגעים; הכוכבים הקטנים המשוטטים ממעל לנו סביב לשמש, בין מאדים ובין צדק, שונים בהליכות אורם לפי המרחק אשר בינינו ובין איש איש מהם ויש אשר אחד המאורים האלה בבואו אלינו הוא בן חמשים רגעים. – הכוכב צדק בזמן שהוא קרוב אלינו עד המקום שידו מגעת, ישלח אלינו את אורו במשך שעה אחת ושמונה עשרה רגעים מרגע אשר יעזוב האור הזה את פני השמש ועד בואו אלינו ובהיות צדק רחוק ממנו עד המקום שידו מגעת, אז יאחר האור לבוא בכדי 16 רגעים, למעלה, ומרגע צאתו את פני השמש ועד בואו אלינו, יחלפו שעה אחת ושלשים וארבעה רגעים. – אור הכוכב שבתאי יבוא אלינו במשך שתי שעות וחצי מרגע עזבו את פני השמש; אור הכוכב אוראנוס, מרגע עזבו את פני השמש ועד בואו אליו, וממנו אלינו, ידרש לו זמן שש שעות; אור הכוכב נעפטון (הוא הכוכב הכי רחוק מאתנו בין יתר כוכבי־לכת), בבואו אלינו ובנגעו אל עינינו הוא בן תשע שעות.

אלה המה משפטי האורים הגדולים עם הקטנים הבאים אלינו מאת פני השמש וצבאותיו ורגעותיהם ושעותיהם שונות מאד, תחת אשר זמן הליכותיהם ומרוצתם אחד הוא לכלם –ארבעים אלף מיל לזעקונדע אחת – והיה אם ישים הקורא אל לב כי החק הזה נאמן הוא בכל בית הטבע ובכל העולמות אשר אין מספר להם ובכל מרחבי השמים אשר אין להם קץ שם ידו מושלת ואת תפקידו לא יחטיא, או אז יראה ויבין למדי, כי לא היה כחק הזה לפניו ואחריו לא יהיה, להיות חק מושל בכל מרחבי הטבע ונאמן בכל עת ובכל זמן, ולבבו יגיד לו כי יש נסבה אחת לכל הדברים האלה. – אמנם אך נסבה אחת תראה עיננו בממשלות האור ובהליכותיו, ועל פי הדבר הזה נדע להלוך נגד תורת האור למען דעת את תכונתו ואת כל משפטיו; וגם אנחנו עוד נשוב נדבר בם ונעביר אותם לפני הקורא, למען דעת את החקים והמשפטים האלה אשר בהם יתפאר האדם וחי לעולם!

תולדות חיי בעלי־החיים

א. הביצה והחיים

אל ככר חדש ורחב ידים נשא הפעם את רגלינו בצאתנו היום ללכת לקראת ידיעות הטבע, להשקיף עליהן משם, ובפינו נשים משפט ישן נושן, משפט צדק וחרוץ אשר יתדותיו תקועות היו במקום נאמן עוד בטרם היה האדם על פני האדמה.

ומה דבר המשפט הזה? הלא כי מבטן הביצים תצאנה הצפרים!

אכן נפלאת היא מאד אם נשית לב כי בדמות ביצה יולד אחד היצורים ומבית־אסורים זה הסגור ומסוגר מכל עבריו יֵצא לאור באור החיים, ועוד יותר נתפלא אם נשים לב כי שם בבית־אסורים זה יוצָר היצור ושם נשמת חיים תחיהו, ואולם עוד שבעתים יפלא הדבר בראותנו כי לא יוכל היצור הזה לבוא בקרב החיים ולחיות עם יושבי חדל אם לא בכחו ובעצם ידו יבקע חומות כלאו להתפרץ ולהגיח החוצה, והיצור הזה בטרם שֻׁדד היה לשודד ובטרם כלתה אליו חמת התבל ויצוריה וכבר במחתרת מצאנוהו – אלהים יחנך בני בדרכך אשר אתה הולך עליה, אם ראשיתך גדול, הנה יש תקוה כי באחריתך תשגא מאד מאד בקומך לערוץ ארץ!

כל הדברים האלה נודעים לכל איש באר היטב ולא עליהם יהיה המשא, ואך בזאת נבוא אל הקורא להשמיע דבר, כי לא רק העוף אשר לו הכנף יוָלד בדמות ביצה, כי אם כל נפש חיה וכל אשר נשמה באפו, אלה תהיינה תולדותיהם וככה יחזו ראשית להם.

הצפרים יולידו ביצים ומן הביצים יצאו אפרוחים; ואולם כמשפט הזה כן משפט כל החי אשר בארץ, וגם משפט האדם המתנשא לכל לראש ככה הוא, כי מן הביצה תפֻתח כל הנפש החיה, גם היצורים הבאים אל הארץ חיים ודמות ביצה אין להם, גם הם בבטן הורתם בקרב ביצה נוצרו, ואך בזאת יבדלו איש מאחיו כי לא הטילה הורתם את הביצה החוצה והיתה בטנה קבורתה; כי יש אשר תוציא האם את הביצים החוצה ודבר לא תעשה עמהן בלתי אם את החסד הזה להאציל מחומה עליהן ולשמור עליהן מועד ימים לעזור על ידיהן להשלים את מעשי האפרוחים אשר בבטנן פנימה, ויש אשר תשא האם בקרב בטנה את הביצה (ואף משפט האדם כן הוא), ובקרב הביצה צפון הזרע, עד אשר יהיה בה ועד אשר יהיה לבר־קימא, ואז יצא הולד מרחם אמו לאור באור החיים.

העוף והדג והשרץ ודומיהם יבָראו בקרב הביצה והביצה תצא לאור באור החיים בטרם יולדו היצורים האלה על ברכיהם, ואולם היצורים האחרים הנקובים בפי יודעי תולדות הטבע בשם ״היונקים", אף כי גם הם בביצה נולדו ונבראו, לא תצא הביצה לאור ויצוריה לא יֵרָאו בלתי אחרי אשר הגיחו מתוכה בעודה בבטן, היצורים אשר למחלקה הראשונה לא יולדו בלתי אם בבקעם חומות בתי כלאם בכחם ובעצם ידם ובזאת יבאו החוצה, תחת אשר היצורים מן המחלקה השנית מלחמת משנה להם, לשבר ולבקע בראשונה את קירות הביצה בעודה בבטן ואחרי כן ישברו גם את סְגור הרחב אשר לאמם ובזאת יגיחו החוצה.

״בבטן הביצה יוּלדו כל החיים למיניהם!" המשפט הזה לא תמול הוא בארץ וימיו כימי האדם על פני האדמה, אפס אותותיו ומופתיו חדשים הם לנו על פי החקירות הרבות והעצומות אשר חקרו החכמים בימים האחרונים.

מראש מקדמי ארץ יָדַע האדם כי כל החי אשר בארץ יוָלד בקרב ביצה והביצה צפונה בבטן האם עד בוא מועד למען השלים חק ולהיות לנפש חיה; אין נפש חיה בארץ, אשר הורים לא יהיו לה או אשר אֵם אין לה – והנה פתאם קמו החוקרים בדורנו וימצאו את יצורי־היציקה אשר קראו להם ״אינפוזאָריות", הלא הם היצורים, הקטנים עד לאין תכלית, אשר עין האדם לא תעצר כח לראותם בלתי אם בקרן־חזות חזקה ועצומה מאד, והם יקומו ויחיו לעינינו ברגע אשר נצוק מעט מים על פני שרידי צמחים שהיו לרקבון והאינפוזאָריות תקומנה ותהיינה בהמון רב מאד; אז קם שאון במחנה החוקרים בהאמינם כי מצאו חזון נפלא, אשר תקום נפש חיה לאור באור החיים גם מבלעדי ביצים ומבלעדי רחמי הורים, ויאמינו האנשים ההם כי הרימו את המסך המבדיל בינם ובין מסתרי הבריאה, ועוד מעט ובנעריהם ובזקניהם יֵדעו ויבינו את מעשה בעלי־החיים אשר מבראשית ואת חידת היצירה – אך כהוסיפם לחקור, כן מצאו אחרת, החוקר הגדול בברלין, הפרופיסור עהרענבערג, אשר שֵם לו במחקרי חיות־היציקה, הצליח להראות לעין כל כי לא המים המוצקים על פני הצמחים הנרקבים מולידים את האינפוזאָריות, כי אם הביצים העזובות על פני הצמחים ההם, הן המולידות, והביצים האלה לא תֵרָאינה לעין וגם בקרן־חזות לא נצלח לראותן, בלתי אם בהיות לנו קרן־חזות גדולה ועשויה ברב השכל ודעת; הביצים ההן תצאנה מרחם אמותן ותהיינה מפוזרות ועזובות על פני הצמחים לכל רוח ימים רבים ושנים רבות ולא תֵרָקבנה, ואך כבוא עליהן מים, אז מקץ שעות אחדות יולדו יצורים על ברכיהם לאלפים ולרבבות, ואבותיהם חדלו ואינם והם היו יתומים מאין אב ומאין אם.

על פי דברי מחקר אלה אשר הלכו יום יום מחיל אל חיל. הוקם משפט אמת אשר לא ימוט, כי אין נפש חיה בארץ אשר בקרב ביצה איננה נוצרת.

ואיככה תחולל הביצה את כל החיים למיניהם?

השאלה הזאת היא שאלת־החיים אשר כל החכמים עמלים ויגעים למצוא לה פתרונים, ולכן נחשוב גם אנחנו למשפט כי לא יקטן הדבר בעיני הקורא אם נצא גם אנחנו הפעם להורות את אשר הורו החכמים ואם נלמד פרק – במסכת ביצה.

ב. תורת תולדות החיים

הידיעות מידיעות הטבע אשר על פיהן נחקור לדעת את כל חקי נפש החיה ופרטי חייה ואותותיהם וצבאיהם. נקראו בשם ״פֿיזיאָלאָגיה", ובין הידיעות האלה נוטלת חלק בראש תורת תולדות החיים, והיא התורה הנותנת חקים למען דעת איכה תהיה הנפש בקרב הביצה לנפש חיה, והנפש החיה תהיה ליצור עומד ברשות עצמו, לבוא בקרב המחנה אשר לבעלי־חיים וללחום את מלחמותיו בנפשו ובכחו ובעצם ידו –

בדי עמל ובחקירות רבות נעצר כח לדעת את תולדות הביצה אשר תוליד נפש חיה מחוץ לרחם אמה, ואולם שבעתים יכבר ממנו לדעת את תולדות היצורים אשר באדם בבטן בִקְעו את ביציהן ואשר בצאתם אור, כבר חיים וקיימים הם והמלאכה שלמה.

על נקלה תשיג ידך למצוא ביצי צפרדע רבות מאד העזובות בתוך אגמי רפש בימי האביב, והיו בידך לעשות בהן את האותות ולהוליך לעיניך את הצפרדעים, כי בשימך את הביצים ההן אל תוך צלוחית מים, וראית כי יגיחו הצפרדעים לעיניך מבטן הביצים, והיה אם לא תקצר רוחך בך מחכות אליהן, לדעה מה יֵעָשה בהן, וראית כי הצפרדע הרכה היא כמין דג אשר רגלים לו מלפניו, ואך כאשר יעברו עליה ראשית ימי הבכורים, תהיה לאחרת לעיני הרואה, כי ייבש הזנב אף כי המים סביב לו מימינו ומשמאלו, ותחת הזנב תהיינה לה רגלים גם מאחוריה, לנתר בהן על הארץ אל כל אשר יהיה רוחה לנתר. – כמשפט ביצי הצפרדע כן משפט הביצים אשר לדג והביצים אשר לקפוד והביצים אשר לכל השרץ השורץ במים, וכל החפץ לעשות בהם את הנסיונות האלה, ימצא אותם, כי חמודות הם לכל דורשיהם.

אפס לא אך בגדי החמודות לבד נבקש, למען היות לנו הדברים האלה לענג ולשעשועים, כי גם למען דעת את כל הנסתר מנגד עינינו בדבר תולדות הביצים והיצורים – אם בקרב הרחם ואם מחוצה לה ולכן יתאזר החוקר כגבר חלציו לצאת המערכה והוא מתנהל לאטו לרגל המלאכה אשר לפניו ומביט על כל דבר ודבר בעין בוחנת שבעתים, מביט ומקשיב, מוציא ומכניס, ועמלו שיעמול החוקר עם הצפרדע הקטנה עולה לפעמים על העמל שיעמול האב עם פרי בטנו מיום הגיחו מרחם ועד הכניסו אותו לחפה ולמעשים טובים.

אבל במה נדע להחל במלאכה, לחקור ולדרש את חיי הביצה אשר בקרב הרחם, ואת חיי הביצה אשר הגיחה מן הרחם וחוצה לה? – חוקרי הטבע הואילו בחסדם הגדול להמית נפשות חיות ולבַקע בטן הרות למען דעת את הנעשה בקרבן, ואנחנו מוצאים על שלחניהם גם פגרי כלבים ושפנים וחזירים המומתים בידיהם למען אשר יוכלו על ידיהם למציא פתרונים לחידת החיים, אכן נורא הדבר הזה לראות אדם כי ימות באהל נפש חיה על לא דבר, ואולם זה גורל החיה מאז מעולם, ומי יודע אם לא טוב חבלה בהמיתנו אותה לרוות בו את צמאוננו, הוא הצמאון לדעת, מהמיתנו אותה על לא דבר לרוות בה את רעבוננו, הוא הרעבון לאכל, אמנם כל החיות המומתות האלה, על קרבן ועל כרעיהן, לא ישפקו לנו לדעת על ידיהן שרש דבר על נכון, והחכמים לא מצאו חזון מאתן, בלתי אם בשימם את פניהם גם לקראת הביצים המולידות מחוץ לרחם האם, ואך כאשר נסו לערוד את שתיהן במערכות, אשה אל מול רעותה, לשפוט מן הביצה המולידה בחוץ לעין כל רואה על הביצה המולידה במסתרים בקרב הבטן פנימה, אך אז מצאה ידם לגלות את כל הדברים הגדולים אשר גלו – כי מאז מעולם מצאו החוקרים שלל רב אך על פי אשר ידמו דבר לדבר, ללמוד מן המפורש על הסתום, ומיום הַחלם למצוא מסלות בלב החיות והבהמות לפרק ולנַתח את יצוריהן ואבריהן, כן מצאו חיל לדעת את משפטי גו האדם לכל יצוריו ואבריו, ויש יום אשר האנַטומיה (תורת הנתוח) והפיזיולוגיה (תורת חיי בעלי־החיים) תעמודנה לנס להיות לברכה בקרב הארץ.

אמנם מכל הביצים אשר היו לעיני החוקרים, אין ביצה אשר הרבו לדרוש ולחקור אחריה ולנסות בה את נסיונותיהם כביצה של–תרנגלת.

ולכן גם אנחנו נפן הפעם אל הביצה אשר לתרנגלת, לשים את חקיה ומשפטיה לעין הקורא, למען אשר יקנה תחבולות לדעת אם יש בקרב הביצה נפש אשר נשמה באפה, ואיה היא, ואיככה תהיה לנפש חיה ואיך תבָּנה ותצא לאור באור החיים, להיות לעוף הולך על שתים, כי חק אמת הוא ומשפט צדק אשר לא ימט לנצח נצחים, כל ביצה של–תרנגלת אשר שלשים מעלות חום ינָתנו לה, ומועד עשרים יום ואחד, וילדה הביצה הזאת – תרנגלת!

ג. הביצה בהתחממה

אם שלש אלה יהיו לנו; ביצה של תרנגלת, ושלשים מעלות חום, וימים עשרים ואחד, אז יצלח חפצנו בידנו לברוא בריאה לעיני הרואה ולעשות לו תרנגלת. – הלא קלים הדברים לכל מבין; כל איש וכל אשה יודעים מה זאת ביצה של תרנגלת וגם שלשים מעלות חום לא מעבר לים הם כי כל איש אשר יביא אצבעו אל תוך פיו יחוש חום בן שלשים מעלות, וגם מועד עשרים ואחד יום ידועים לכל איש אשר שלשה שבועות יספר לו ולא יעדיף ולא ימעיט אף יום אחד – הכזה יהיה הדבר אשר נבחר למעשה התרנגלת ויצירתה?

כל הדברים האלה לא חדשים הם בתוכנו, ובני הדורות הקדמונים ידעו אותם באר היטב; המצרים הורו הלכה ברבים כי התרנגלת הרובצת על הביצים לא תעשה דבר בלתי אם תאציל מחומה אשר בבשרה על הביצים, והחום אשר בבשרה עולה בערך שלשים מעלות, ועל פי הדברים האלה הבינו כי גם בעשותם להם תנורים אשר ישלוט בהם חום בן שלשים מעלות, לא ישבות עשרים יום ואחד והיו להם התנורים האלה במקום התרנגלת הרובצת על הביצים; ובימינו עשו להם תנורים כאלה למכביר ויקימו בתי־חרשת לברוא בהם תרנגלות, לעשות מקנה וקנין, והחוקרים גם הם עשו מכונות רבות מכונות ממכונות שונות בגדלן ובצביונן, וכל איש אשר דעת לנפשו ינעם יוכל לקנות לו מכונה קטנה במחיר שקלים אחדים, ואת המכונה הזאת ישים על פני השלחן אשר בחדר משכיתו בין כל שכיות החמדה אשר לו וכטוב לבו עליו יקרא לילדו לצחק לפניהם ויברא להם תרנגלת.

מעשה המכונה הזאת קל הוא מאד לכל מבין, אכן עוד שבעתים יקל ממנו המעשה אשר יעשה הטבע ביום ברוא תרנגלת וביום הוציאו נפש חיה מקרב הביצה.— התרנגלת ההולכת לגדל ביצים, עושה קן לה על ידי זלזלים יבשים ושבלים צנומות ורגבי עפר, ובעשותה את מלאכתה לא תקח לה בלתי אם חמרים אשר בהתחממם לא ישובו להפליט את החום מקרבם, וגם נוצות רבות נתן הטבע לתרנגלת מתחת לבטנה, והיה בהיות הביצים בתוך הקן, אז תביא התרנגלת גם נוצות אשר לקטה בחוץ, לסכור בהן ולמלא את הקן בין הביצים ומסביב להן, להרחיק מהן את הקור ככל אשר תמצא ידה, ואחרי כן תרבץ עליהן ותכסה בבטנה וברחמה ובכנפיה את הדורות אשר מחלציה יצאו, לשים אותם לגוי גדול בקרב הארץ; ואף אמנם הביצים אשר על צד תֵּאָמַנה והתרנגלת לא תעצר־כה לכסות עליהן היטב כְּכַסוֹתָהּ את הביצים האמונות בתָוךְ, הן לא תשָׁמרנה מפני הקור כראוי להן, הנה נראה כי התרנגלת אחרי אשר תדע כי הביצים בתוך קבלו שפעת חום למדי, תהפוך את משכבה ותחלץ את הביצים האלה מן התוך ואת החיצונות תסיע ותביא אותן אל הקן בתוך במקום אשר שם הרחם, לרבץ עליהן ולהחמן ככל מעלות החום הדרוש להן עד עשותה אותן לנפש חיה – ואנחנו רואים אפוא כי על נקלה תעשה התרנגלת את כל המעשים האלה ולא תרבה הקר ולא תעמיק שאלה, תחת אשר האדם ברחב שכלו יעמול ימים רבים לשוא עד מצאו הזון מן הענין אשר יבקש. הנה כי כן תבין התרנגלת גם את משפט הביצים יותר מן האדם החכם! – כי יש אשר תהיה הביצה עקרה אשר אין לה זרע והיא לא תוליד, והאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובכל קרני־החזות אשר עשה לו, לא יוכל להבדיל בין טוב לרע, לדעת היש זרע בקרב הביצה וזאת אם לא, תחת אשר התרנגלת מקץ ימים אחדים לשבתה על פני הביצים, יודעת היטב להבדיל בין הביצים, ואת העקרות תשליך החוצה, ואם כלן שַׁכּוּלוֹת. וזרע אין להן, תעזב התרנגלת את רבצה ולא תשוב אליו.

אמנם לא כאלה חלק המכונית אשר עשה לו האדם, אם כי גם הנה טובות מאד וגם הן מְחַיוֹת זרע; בתוך ארגז עשוי רקוע פחים נָתוּן ארגז שני עשוי כמהו, להיות כלי בתוך כלי, ואל תוך הַרֶוַח המושם בין ארגז לארגז יוּשָׁם מים, ובקרב המים יוּשָׁם כלי מודד־החום, ותחת הארגז נבעיר מנורת אש העשויה לדבר, למען אשר נוכל להחם על ידה את המים עד שלשים מעלות, ולא נעדיף ולא נמעיט, והמים האלה יחמו את הארגז הפנימי. להביא חום גם בו בן שלשים מעלות: והיה כאשר נשים חתיכת צמר על פני הארגז הקטן מתחת, וביצים חדשות בנות תרנגלת נרביץ בו ונחכה להן עשרים יום ואחד, נראה (אם הביצים בנות זרע הן) כי כמספר הביצים יהיה מספר האפרוחים הנולדים לעינינו.

ובכן הלא תראינה עיניך כי ביצה של תרנגלת ושלשים מעלות חום ועשרים יום ואחד, הם הם תרנגלת חיה וקימה!

אבל איכה יהיה כדבר הזה? נבקש נא ונמצא.

ד. מה נמצא בקרב הביצה?

לולא הנסיון שהיה לנו לראות בעינינו יום יום בצאת תרנגלת מקרב ביצה של תרנגלת. כי אז כל חכמת חכמינו הסתתרה ונביאינו לא מצאו חזון. – הנה ימים היו בארץ ורב אדם האמינו כי בקרב הביצה פנימה נמצא אפרוח קטן מאד. אשר עיננו לא תעצר כח לראותו. והאפרוח הזה הוזה שוכב על מקומו עד אשר יגדל ויהי לאיש. על פי החום ועל פי הזמן. ואחרי כן יצא ויבוא אל המחנה אשר מחוצה לו. וכדבר הזה אמרו גם על כל הצמח הצומח: בקרב התפוח או בקרב גרעין התפוח פנימה נמצא עץ־התפוח קטן ומצער מכל דמיון אשר לאדם ועין האדם לא תעצר כח לראותו. ואך כאשר נִטַע את הגרעין בחיק האדמה. יוציא פרי למינהו ועץ גדול יעלה ויצמח לעינינו. והאנשים האלה דמו בנפשם כי מצאו את סתרי הטבע אשר לעולם הצמחים. ולא אמרו הון גם לדבר הזה וילכו מחיל אל חיל. או מדחי אל דחי. ויואילו לחלוט כי לא אך עץ־התפוח נמצא בקרב הגרעין כי אם גם כל הפרי אשר על העץ. ואחרי כי גם בקרב הפרי הזה נמצא הגרעין בדמותו כצלמי ובקרב הגרעין עץ חדש ופרי חדש בדמותם כצלמם, לכן דעת לנבון נקל כי חרצו משפט כי פרדס גדול ורחב ידים, נמצא בקרב הגרעין. והפרדס עושה פרי למינהו עד קץ כל דורות, דור דור ועציו דור דור ופריו עד לאין מספר – ומי זה יתפלא על ״הפילוסופים" האלה אם על פי התורה הזאת למדו ויבינו את כל תורת הטבע ואת כל חקי התולדה? אכן בא הקץ לכל דברי רוח אלה, והפילוסופים אשר היו מאז מעולם, עם כל חכמתם או עם כל אולתם כאשר נפלו לא הוסיפו קום, וכיום הזה באו יודעי דעת הטבע ויחקרו וינסו ויורו דבר ברבים, ועתה לא יעז עוד איש לחשוב כי בקרב הגרעין שתול עץ עושה פרי ובקרב הביצה יש אפרוח המוליד אפרוחים אחריו עד סוף כל הדורות.

אס בעיניך תביט על פני הביצה, הבט והוסף, כאדם הדורש דעת ותבונה וראית נפלאות רבות אשר לא שערת מקדם, ואולם עוד כפלים לתושיה, אם תשים קרן־חזות על עיניך לחקור משם את משפטי הביצה ומצאת וראית באר היטב כי לא נמצא כל אפרוח בקרבה ואך זרע צפון בה להוליד אפרוחים אחריו, אם הוא זרע של קימא. – נראה נא; הביצה עשויה עגולה וארוכה ושני ראשים לה, הראש האחד רחב והראש השני צר וחד; אם ישלח איש את קצה לשונו ונגע בראש הצר אשר לביצה, יחוש קור על פני לשונו, ואם יגע בראש הרחב לא ירגיש דבר; ואולם אל נא יבהל הקורא ברוחו להוציא משפט שוא כי קר הראש הצר מן הראש הרחב, כי לא כן, וזה שרש הדבר; מתחת לראש הצר ידבק ריר־החלמות אל הקליפה, ולכן בנגוע הלשון אל הראש הזה, יצא ממנה חום אל הקליפה, והקליפה תתן את החום אל ריר־החלמות, ואחרי כי יאבד חום רב מקרב לשוננו, לכן נאמין כי תבוא בה קרה מראש הביצה החד, ואולם לא כן הדבר אם נגע אל ראש הביצה השני, כי שם בין הקליפה ובין ריר־החלמות הושם רֶוַח מלא אויר, כאשר ידע כל איש האוכל ביצים קשות, והיה בנגוע הלשון אל הראש הרחב הזה והחום יבוא אל הקליפה, לא יסור החום משם לבוא בקרב ריר־החלמות כי האויר אשר בין הקליפה ובין ריר־החלמות לא יוליך את החום קל מהרה משם והלאה, ולכן עוד נחוש את החום בנגוע הלשון אל הקליפה ולא יתן מקום לקור לבוא –

אבן גדול ורב מאד ערך הרֶוַח אשר בין ריר־החלמות ובין הראש הרחב אשר לביצה, כי גם האפרוח בקרב הביצה פונה אל הראש הזה, ושם יחזה ראשית לו להתרגל בעבודה לשאף בחרטומו רוח אל קרבו ולצפצף ולהשמיע קולו; כי זה אשר מצאו החוקרים, כי אפרוח בעודנו בקרב הקליפה יצפצף ויתן קול, ובחרטומו ינקר את הראש הרחב הזה להביט החוצה בפעם הראשונה, והיה לו הראש הרחב כעין השער לבית כלאו אשר משם יצא לחפשי.

ה. מה זאת ביצה?

קליפת שיד נתונה על הביצה מחוצה לה ונקבים דקים מן הדקים נמצאים בקרב הקליפה הזאת אשר על פיהם ילך האויר הלוך ושוב; ומי אשר יתפלא לשמוע כי הִמָצֵא יִמָצא אויר בקרב ביצה סגורה ומסוגרת מכל עבריה, הוא יקח לו ביצה וישים אותה אל תוך צלוחית מים גדולה, ואת הצלוחית יביא תחת כדור הזכוכית אשר לצנור יונק אויר (לופטפומפע), ואז בעיניו יראה כי אחרי אשר הורק האויר מכדור הזכוכית, יצא מן הביצה ויעלה הלוך ועלה בתוך המים ואבעבועות יעשה סביב לו, והרואה יאמין כי ירותחו המים לעיניו. – אכן האויר אשר בקרב הביצה, ערכו רב מאד, ומידו הוא להוליד את האפרוח, והביצה אשר יסַתְּמו את נקביה, ואת כל מוצאיה ומבואיה יטוחו בטיח, לבלתי תת לאויר לבוא ולצאת בה ואבד כח הביצה ההיא ולא תחיה עוד זרע ולא תיליד אפרוח.

.אם תחשוף מעט ממחשוף קליפת השיד אשר לביצה, תראה את העור אשר על הביצה ואם תוסיף לדרוש מה משפט העור הזה, תראה כי כפול היא וְדָבֵק אל הקליפה מבית סביב סביב, ואך במקום אשר שם הָרָוָח הריק על פני הראש הרחב, שם תראה כי כפל העור התפרד ונצמד החלק האחר אל פני קליפת השום והחלק השני אל ריר־החלמות, וככה קם רֶוַח ריק בין הדבקים במקום הראש הרחב והיה כי תסיר את העור כלו מלפני עיניך, ומצאת את ריר־החלמות ערום לנגדך, והריר הזה איננו חמר אחד, כי עשוי הוא מערכות מערכות מעשה קלעים, ובקרב הקלעים נוזל הריר בקרב כל הביצה, ולכן נראה כי כאשר נבקע את הביצה, יזוב ממנה בראשונה זוב דק וזך ואחרי כן יתקשה מעט וחוטיו ושריגיו הדקים יחדלו, יען כי עתה יחלו גם פתי העורות מעשה הקלעים להשתפך עם הריר יחדו ואחרי כן יֵעָשׂה מקשה כלו ואחריתו יהיה לחלקים ולפתים קטנים אשר לא בנקל יפָרדו מעל החלבון הצהוב; ואך עקרת הבית הצופיה הליכות ביתה וְלָשָׁה עוגות מצות משוחים בביצה ללחם הצהרים, היא ביד חרוצים תשליך את חלבון הביצה מחצי הקליפה האחד אל חצי הקליפה השני ותצלח להסיר מעל פני החלבון את כל החלקים הדקים הדבקים אחריו ולטהר אותו למשעי מכל סיגיו, ואף אמנם הצליחו חכמות נשים לעשות לפעמים את המעשה הזה ביד חרוצים שכם אחד על החכמים חוקרי הטבע, הנה בכל אלה לא תצלחנה להסיר מעל פני החלבון את שרידי פליטי ריר־החלמות כליל. ובכל עמלן שתעמולנה, עוד תראה עין הרואה בעין חוט משזר בריר־חלמות מודבק לשני עברי החלבון כעין שני קשרים אשר פי הנשים יקבם בשם ״עינים". ואנחנו לא נצליח לגשת אל החלבון עד אם הסירנו את צרורות הריר הזה בחזקת היד.

אבל גם בהטירנו את צרורות הריר מעל פני החלבון, נמצא כי החלבון הצהוב גם הוא סגור בתוך עור דק, ואך כאשר נקרע את העור הזה מעל פניו, יזוב החלבון החוצה וישתפך כמו מים; אכן אם ביד חרוצים נקח את החלבון בכף או בכלי בטרם נקרע העור ובטרם מֹעַךְ, אז נצלח להפוך אותו אל כל עבר, והיה כאשר נקח אותו בכף ונהפוך אותו גם הנה והלום, אז נמצא בתוך כדור החלבון כתם קטן מאד כטפת החרדל אשר היתה עליה כף ידנו להזיק אותה תחתיה. הכתם הקטן הזה הוא הזרע; ממנו תפָתח הביצה, ממנו יוָלד האפרוח וממנה תהיינה לתרנגלת תוצאות; ואנחנו עוד נשוב לדבר בכתם הזה ונעביר אותו לעין הקורא לכל משפטיו וחקותיו, ולכן נעזוב אותו כעת ונלך לתור את הביצה ולרַגל את כל אשר בה כי יש אשר יוּשָׁם לפני איש ביצה קשה לאכול אותה, והוא בשכין חד אשר בידו יחתוך אותה בְתָוֹךְ, מבלי אשר ידבק מן החלבון אל פני השכין, ואז אם ייטיב האיש לראות ולהביט יאמין ברגע הראשון כי גנבים באו לו ויגנבו מן החלבון. אחרי כי בתוך החלבון יהיה חלבון אשר לא יוכל להמנות; ואולם ינָחם נא האיש הזה על חבלו ועל גורל חלבונו, כי לא בודד החלבון הזה בארץ וזה גורל כל חלבון וחלבון, חסרון לו בתוך, והחסרון הזה הוא כעין תְּעָלָה קטנה אשר ממנה יצא צנור קטן ללכת עד המקום אשר שם הכתם בַּקָצֶה.

אלה הם הדברים אשר נוכל לראות בעצם עינינו בהביטנו על פני הביצה לרגל אותה, וכל קרן־חזות לא תהיה לנו, ואולם אם נחגור קרן־חזית על עינינו נראה את אשר לא פללנו, כי יתהפך כל החלבון להיות לגרעינים קטנים, וכדורים צהובים ונטפי שמן יצופו וישוטטו בין הגרעינים ההם והגרעינים הקטנים עשוים נבובים וחלולים ועינם בעין השמן הצהוב אשר ימלא אותם. – הנה כי כן ידענו את תבנית הביצה ואת המראה אשר לה, ולכן שפתנו אתנו להוכיח בפה מלא כי אין לה כל דמיון עם התרנגלת היוצאת מחלצה ואך כאשר נתור לדעת את החמרים אשר על פיהם נעשתה הביצה, או אז נמצא כי משפט אחד להם ולחמרי התרנגלת אין דבר נעדר, ולכן נעצר כה להוציא אפרוח מקרב הביצה.

ו. החשבון עולה יפה

גם דם וגם מוח, גם עורקים וגם עצבים, גם עצם וגם חרטום, גם צפרנים וגם נוצות שם הטבע לתרנגלת ביום בראו אותה, ועוד אברים רבים וכן שלמים, ולכן נצא נא ונראה, הנמצא את כל החמרים האלה גם בקרב הביצה פנימה אם לא? כי מה יעשה האפרוח בהתבקעו מקרב הביצה, ועין אחת או רגל אחת תחסר לו, מבלתי מָצְאוֹ שם את החמר הדרוש לנפשו לעשות בו את אשר יחסר? אך הֵרָגע נא אדוני הקורא! יש ויש בקרב הביצה מכל החמרים אשר אתה מבקש, אחד מהם לא נעדר, ובד בבד ישאו החמרים אשר בקרב הביצה עם החמרים אשר בקרב האפרוח, לא המעיט היוצר מן המדה ולא העדיף עליה אף כשחק מאזנים, וחשבונותיו עולים יפה בדיוק ובצמצום גדול, כי הטבע מדקדק מאד במעשיו וצרור אחד לא יחסר וצרור אחד לא יפול ארצה – אבל ישאל השואל, איה איפה מקום הצפרנים והנוצות והעצמים והחרטום והמרה בקרב הביצה, כי נראה אותם? הלא לא יתפאר איש להתעות אותי בשוא ולהשמיעני כי בהגמיאי אל פי את מין הביצה, אכַֹל גם את הנוצות ואת המרה ואת כל היצורים הנותרים אשר לתרנגלת? האין זאת? – אמנם כן, קורא מקשיב, חלילה ממנו להתפאר עליך בזה! המרה איננה בביצה אשר תאכל, ואך החמרים שמהם עשויה המרה אותם תבלע, וגם הנוצות לא תבאנה אל פיך, ואך החמרים שמהם עשויות הנוצות אותם תאכל והם יטעמו לחכך; ולכן ראה הנה נטל עליך אלופי ומיודעי, ללכת לדרוש את החימיה, לדעת את משפטי החמרים ההם, למען לא תהיה לצחוק בעיני השומע ולא יוסיף לצחק על משבתך.

בקרב ריר־החלמות – כן תורה אותנו החימיה – נמצא חֵלב ומתק ענבים, וחלק מן הריר יכיל גם את הַנַתְּרוֹן ואת הקאליום של־הלאר, את המלח ואת חמצי־הפֿאָספֿאָר, והם מתחברים איש איש אל מיני עפר שונים; וכן מצאו את היסודות האלה גם בקרב החלבון, ומלבד אלה מצאו בו גם את היסוד הנודע בשם יסוד־הגבינה ואת כל מיני החֵלב כחֵלב מארגארין, עלַאִין (שומן), והאָלעסטערין (חֵלב המרה), ונוסף על כל אלה מצאו בתוך החלבון גם את הגפרית ואת הברזל ואת השיד; ואם נצבור את כל היסודות הרבים האלה לעשותם לאחד, נמצא כי כלם יחדו לא ימלאו עוד את חלל הביצה ויהיו אך לחלק קטן שֶׁבָּהּ, ואם יבוא בעל־החימיה לפרק את הביצה לכל חלקיה, יוציא ממנה גם את היסוד החמוצי ואת היסוד החנקי, את יסוד־המים ואת יסוד־הגחלים, והקורא הלא יזכר את אשר אמרנו באחד הספרים הקודמים, כי ארבעת אלה הם ראשי היסודות שעל פיהם נבראו כל היצורים וכל הבריאות מסביב. – אכן יחשוב הקורא כי אך התל נהתל בו, כי איך יתָּכן למצוא יסודות רבים כאלה בקרב ביצה קטנה וחדלת מראה? ואולם החשבון עולה יפה, מדוקדק ומצומצם היטב, לא יפול צרור ארצה מכל היסודות האלה אשר לא יאָצר ולא יחָסן לברוא ממנו את הבריאה אשר נחפץ, כי לא לעשות לנו לביבות מנחת מרחשת נבראה הביצה, כי אם להוליד אפרוחים ולהקים דור נולד, וכל היסודות הנאמרים נחוצים ודרושים למעשה הזה.

בקרב מוח האדם נמצא גפרית ופֿאָספֿאָר ואותם נמצא גם במוח האפרוח החי וגם במוח האפרוח שעודו במעי הביצה, ולולא הגפרית והפֿאָספֿאָר שהיו לו, כי אז לא נוסד מוחו בקרבו והאפרוח לא עצר כח לקרוא את קריאתו, וכן גם הברזל, דרוש לבנין דם האפרוח, כי גם בקרב משפחות האדם אם יהיה איש אשר ברזל לא יהיה בדמו, והלבינו פניו יותר מדי ובשרו ידל ומחלת־הירקון תהיה מנת חלקו, ומדוע אפוא נראה ברעה אשר תמצא את התרנגלת בבוא עליה מחלת־הירקון לרגלי הברזל אשר תחסר? – גם השיד בקרב הביצה הוא כשיד אשר בעצמות האדם, כי לא תקום ולא תהיה עצם מעצמות האדם בלתי אם בהִמָצא בה חלק השיד הדרוש, ולמה זה תרע עיננו באחינו האפרוח אשר גם לעצמותיו דרוש השיד, אם נחפוץ בהייתו? – נס המלח הוא יסוד דרוש מאד לבני האדם ולחפצם, לא רק להיות להם לאכלה, כי אם גם לעשות את צפרניו ואת שערותיו, ולכן גם האפרוח אשר לא יוכל לשלוח ידיו ולקחת לו מלח מכל הבא בידו, דרוש גם לו יסוד־המלח להיות לנפש חיה. – הנה כי כן נמצא כי כל היסודות הנמצאים בקרב הביצה עולים בד בבד עם היסודות הנמצאים בקרב התרנגלת, והחשבון עולה יפה בדיוק ובצמצום רב, לא יפול צרור ארצה ולא יחסר כל מאומה אשר לא יהיה למעשה האפרוח לעשותו ולהשלימו – הכל שריר וקים!

ז. תולדות הביצה

הכל שריר וקים – אך מה לנו איפוא ולביצה? האם לא בא עוד מועד כי נסֹב מזה אל מול אחר, לקנות תחבולות ולדעת מה משפטי האפרוח ומשפטי התרנגלת, אחרי כי שׁלֵמה מלאכת הביצה וכל היסודות הדרושים לנו נמצאים בה? אבל לאט לי לביצה, אלופי הקורא! הנה קשתה עלינו הפרידה מעל הבריאה הקטנה הזאת, ואם לא היום נתחקה על שרשיה, אחרי מתי עוד? הן מעט מעט יכלה בשרה מעליה וכל צבאה יחלוף כליל ברגע אשר תקום להיות לאפרוח, ואנחנו אם נקום אחרי כן לבקש אותה ולדרש אחריה, לא נמצאנה עוד ואם נבקש מאתה פשר לאחד הדברים לא גֶעָנֶה ולכן עוד פרק אחד – או שנים שלשה עוד – נביא אליך ואחרי כן נחדל, ואתה הקורא הלא תעבור חלוץ לפנינו, לבך עמך ורוח נכון בקרבך, לקבל את התורה הזאת: הלא אחד מבני אברהם ויצחק ויעקב אתה ומעודך ועד היום רגילים על לשונך דברי פלפול וסברה לדעת לעות את אשר היה בטרם היות כֹל ואת אשר יהיה באחרית הימים, הלא נסית גם אתה ללמוד פרק בדבר ״הביצה שנולדה״, ומדוע אפוא יגָרע חלק הביצה שלא נולדה, להשליכה מעל פניך ככלי אין חפץ בו? האך רק יען שאין אדם מַקְנה דבר שלא בא לעולם?

כל אשה אשר הסבינה רבות פעמים לנַתּח תרנגלת לנתחיה, הלא ראתה כי בקרב התרנגלת נמצא אשכול אחד הנושא צרורות חלבון רבים הצהובים למראה; האשכול הזה עשוי מעשה סבך, ועצבים וכלי דם רבים ילפתו בו ארחות דרכם והם נושאים ביצים רבות הנכונות להשלים את חקם ולהִפָרד מעל התרנגלת ולצאת, אור; כל אחת מן הביצים האלה או כל חלבון אשר שם מִקֻפֶל בקלף עור, והעור הזה לא לו הוא כי אם לאשכול הנושא את צרורות החלבון והחלבון מדי היותו בתוך העור יקבל את כל שפעת היסודות הדרושים לו מקרב דם התרנגלת עד היות מלאכתו שׁלֵמה, ואחרי כן יָקָרע סְגוֹר העור והחלבון ישמט, ולולא הצנור הנצמד אל העור מן האשכול ועד המעים התחתונים כי אז נשארה הביצה תלויה בבטן התרנגלת. – אכן גם הצנור וגם המעים עשוים מעשה אורג ומשמרים פתילי בשר וגידים דקים בשתי ובערב, ולכן יש לאל ידם להשתרע גם פה וגם שם, פעם לארכם ופעם לרחבם, פעם ירחיבו את יריעותיהם ופעם יתכוצו ויאָספו; משפט אחד להם ולהמעים אשר לכל בעלי החיים, וכל הבא אל תוך המעים, ידח וישמט לאט לאט ממעלה למטה, ויש אשר ימית איש את אחד מבעלי החיים ויבתר אותו וימהר לפתוח את סגור בטנו, אז תוכל עיני לראות עוד את התנועה ההיא אשר פי החכמים יקראו לה שם ״תנועת התולעת"; וגם החלבון אשר במעי התרנגלת ישמט וידח כמשפט הזה עד צאתו אור.

אכן החלבון בלכתו על דרכו לבטה לצאת ממחבואו ולבוא אלינו, ונעשו לו גם נסים ונפלאות רבים ראשית דבר נמצא כי החלבון בשמטו לאחור לא ילך ישר כי אם יתגלגל עגול סביב לו, כיתד הנוקבת והיורדת כמין כוכליאר, ואנחנו לא נדע שרש דבר ולא נבין בשלמי התקפה הזאת ואיככה נולדה וממי היתה נסבה; חידה היא ככל החידות הרבות אשר בשרה הטבע. גם האדם בגיחו מרחם אמו יורד ויוצא כמין כוכליאר עד בואו אלינו, תחת אשר בשובו אל רחם האדמה, לא יסב ולא יתגלגל לא יתנודד ולא ילך על תקופתו, ואך כבול עץ ישכב וכתמר מקשה יוּבָל אל מקום שם קבר. אולם החלבון בלכתו לדרכו לא יאמר עוד הון לנפלאותיו, כי עוד נסים רבים וכן שלמים נכונו לו, אשר אם נעמיק בם חקר נבין להם: מעל פני קירות הצנור ידבק אל החלבון גם ריר וגם לֵחַ והם יהיו אחרי כן למכסה לו ולריר־החלמות, וכאשר יסיף החלבון להתגלגל כן ידבק אליו הריר והזוב עד בואו אל המעים ושם יתקשה וידבק אל החלבון ויקרם עליו עור מלמעלה, ואחרי כן תדבק אליו הזעה אשר בקרב המעים והועה הזאת מכילה חלקי שיד רבים והם יהיו לקליפה, היא הקליפה הקשה אשר על פני ריר־החלמות. אז תשלם מלאכת הביצה והביצה הגיח מרחם אמה, והתרנגלת תצפצף ותתן קו. ברמה וכל השומע לה יבין כי קוראה היא באזניה; מזל טוב! יהי בואֵךְ ברוך!

ח. הביצה על הָאָבְנָיִם

אם יהיה עם לבבך, אלופי הקורא, להביא את הביצה אל אחת המכונות למען אשר תמַלט אפרח והטיבות מאד לעשות את תחת הביצה האחת תקח לך ביצים רבות, למען תוכל לעשות בהן את נסיונותיך, ואם אחת מהנה נשברה תהיה לך השנית לאבן־בחן, ואם הֻכּו הראשונים לרסיסים והיה המחנה הנשאר לפלטה. — קח לך כארבעים ביצים ואסוף אותן אל תוך המכונה, ומקץ שש שעות שוב והוצא משם ביצה אחת, ובקעת אותה לראות את אשר עבר עליה; מקץ שש שעות חדשות – הלא הן שתים עשרה שעות מראשית מעשיך ועד עתה – תוציא ביצה שנית ובקעת גם אותה וראית את כל הנעשה; מקץ שש שעות חדשות תוציא לך גם שלישית ומקץ עשרים וארבע שעות תמימות תוציא את הרביעית; ככה תעשה לביצים שלשת ימים, ובקעת לך שתים־עשרה ביצים לשלשת הימים, כי שלשת הימים הראשונים האלה הם אבן־הפנה לכל המעשה הנעשה, והם יורוך את אפני המלאכה ומיום השלישי והלאה רב לך אם תבקע אחת ליום, אחת ליום עד יום העשרים ואחד, כי ביום ההוא יבַקע האפרוח בעצם חרטומו את קליפת הביצה, ויצאה והיתה לעינינו הבריאה הנפלאה הזאת אשר לא מרחם אמה תצא לחיות בתוכנו כי אם מחיק – המכונה.

הן תקצר רוחך בעמלך, אלופי הקורא, אם נבקש אותך כי תקח לך מועד להעביר לעיניך ארבעים פעמים את מעשה האפרוח הנולד, לפי מספר ארבעים הביצים, וגם עשרים אפרוחים יכבדו ממך, אחרי כי כפעם בפעם בביאנו ובהביאנו אותם אליך, להציגם לפניך בכבוד והדר, עלינו להכביר מלים ולדובב שפתנו אתך, עד אשר ימצאו חן בעיניך להכיר ערכם ולכבדם. ולכן אך מעט מעט נוציאם אליך ונדעם, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נשיב לדבר דברים אחדים על אדות הכתם הנמצא על פני החלבון כאמור למעלה.

הכתם הזה היא כעין לוח קטן ועגול, והלוח עשוי שני עורות דקים המונחים איש על פני אחיו, ואיננו נצמד אל פני החלבון ממעל כי אם מתחת הַקְרוּם הדק, ושם מנוחתו על פני התעלה השלוחה עד לב החלבון, ומשם נשקף הכתם הקטן לעינינו. – היאמין איש כי הכתם או הלוח הקטן הזה, הוא הוא המוליד בנים ובנות וּמְחַיה זרע על פני הארץ? היתכן כי ממנו תפָתח. כל התוּלָדָה וצאצאים, וצפיעות מחלציו יֵצֵאו? – לכן בבואנו עתה לחקור בתולדות האפרוחים, לא נשים פנינו אל ריר־החלמות ואל החלבון אשר בקליפת הביצה פנימה, ואך אל הלוח הקטן נביט, כי חליפות ותמורות רבות ללוח הזה מרגע לרגע, למיום בוא עליו החום ברגע הראשון ועד מלאת ימי ההריון, ואתה הקורא אם חפץ אתה להביט בפני האפרוח מדי הַעָשׂוֹתוֹ נטל עליך לקרוע את סְגור החלבון ומשם תראה את אשר בקשת; ואנחנו בטרם נלך להעביר לפניך את מעשה האפרוח לכל משפטיו וחקותיו, עוד לנו מלים להגיד לך מה יהיה משפט הלוח הקטן אם נשים קרן־חזות על עינינו להשקיף משם עליו היטב היטב, ואת אשר נראה אותה נשים לפניך בפרק הבא, ואתה אל נא תבהל ברוחך להאמין כי נמצא שם אפרוח קטן, או ראש או לב או כל אבר אשר יהיה או נשמה המונחת פשוטה ועורה לנגד עינינו, כי לא כן. ואת אשר לא פללת אותה תראה.

ט. אשר יֵרָאה ואשר לא יֵרָאה

הפרופיסור רעמאק אשר עמל רבות תחת השמש ואשר שָׂם לבו לגלות גם את סתרי הטבע אשר בקרב הביצה, הביא שלל רב, ולכן נצא גם אנחנו בעקבותיו, והדברים אשר הורה ברבים הם יהיו לנו לעינים לדעת על פיהם את אשר נבקש. — קח לך גם אתה הקורא קרן־חזות המגדלת פי שלש מאות או פי ארבע מאות ושים אותה על עינך והשקיפה משם על הכתם הקטן אשר בחלבון הביצה מה אתה רואה בן אדם? הן ביד חרוצים תצליח להרים את הלוח הקטן מעט קט מעל פני התעלה השלוחה עד לב החלבון. כאמור, וראית כי הלוח הזה איננו אך מכסה לבד לכסות בו את פני התעלה כי אם גם גומץ קטן נמצא מתחת לו והוא מלא זוב לבן ודק ובתוך הזוב גרעין קטן ולבן אשר בו נסתמו מעינות התעלה ההולכת על לב החלבון; וזאת תורת כל המראה אשר ראינו; בלב החלבון נמצא משעול צר ומן המשעול הזה, יוצאת תעלה ועולה משם עד פני כדור החלבון, ושם תרחיב התעלה את גבולותיה לעשות לו כעין כוס או כעין גומץ שראשו נמלא טל והוא סתום על ידי גרעין דק ולבן לְסַתֶּם בו את הדרך היורד אל המשעול הצר, ועל שפת הכוס נמצא לוח קטן להיות למכסה על פני כל הדברים – והלוח הזה מה הוא? הלוח הזה עשוי עורות משנה, ואם תפריד בין הדבקים ביד חרוצים, יצלח חפצך בידך להסיר את הדף האחד מעל פני הדף השני, ובהביטך עליהם על פי קרן־החזות תראה כי הדף התחתון ערום הוא לנגד עיניך ואך הדף העליון עשוי כדורים קטנים ודקים מאד התלוים אחד באחר בקרב הכדורים תכיר העין גם כעין גרעינים –

אלה הם כל הדברים אשר תראה עינך מבעד לקרום החלבון, מעט ודלים הם הדברים האלה ולא יצלהו לכל מלאכה לעשות מהם תרנגלת – האין זאת? ובכל אלה הלא כביר מצאה ידנו; שני הדפים הקטנים אשר ללוח הקטן, הם הם יהיו לנו לעינים, כי הם אבן־הפנה ואך מאשר להם נעשה את כל המעשים הדפים האלה ישנו וימירו את מראיהם. ירחבו. ויגברו, יצבו ויתפשטו, יתכוצו ויתקפלו, יעזבו מקומותיהם ויבחרו חדשים תחתיהם עד היותם לנפש חיה ולתרנגלת העומדת בפני עצמה; ובכן הלא תראינה עינינו כי הלוח הזה הוא אבן־הראשה בכל הביצה, ושאר יסודות הביצה המתלקטים אליו הם טפלים לו, ומשפטם כמשפט היסודות אשר יינק כל צמח אל קרבו מן החוץ, אם כי כחו אתו ויסודו מתחת לשרשיו למען אשר יוכל להוציא גם עלים ופרחים ולעשות פרי. – ־ התעלה אשר מתחת ללוח היא הדרך אשר בה יבואו היסודות החיצונים אל לב החלבון, ומי יודע אם לא יד החום היא השולטת שם להניע את כל החלקים הדקים אשר ביסודות הביצה אל תוך החלבון, והעורות הדקים לא יגדרו בעדם כמשפט כל עור אשר לבעלי חיים העשוי נקבים נקבים להוציא זעה ולהכניס אויר מן החוץ –

הנה כי כן נוציא משפט כי הלוח הקטן הזה הולך ואוכל את כל יסודות הביצה, למען אשר יגדל ויוליד אחריו, וגם האויר אשר בביצה ואשר חוזר ונוקב מן החוץ לבוא אל החלבון, עוזרים אחריו, והנסיון יורנו כי הביצה אשר נטית אותה סביב סביב לבלתי תת מעבר לאויר לבוא אל תוכה, ולא הוליד הביצה הזאת ולא תחיה זרע, משפט אחד לה ולביצה אשר נחשוף מעט מקליפתה ששם יחדור האויר לה יותר מכפי הדרוש. – הנה אין אתנו יודע עד מה את הכחות האחרים אשר ישלטו גם הם שלטת רבה בקרב הבריאה החדשה הזאת, ואולם אחת היא אשר מצאנו כי הלוח הקטן הוא אבן־הראשה והוא יחתוך חיים לאפרוח. ואף אמנם יבצר ממני מזמה להביט אל תוך הביצה פנימה מדי הָעָשׂוֹת כל המעשים ואנחנו בבקענו את הביצים נבוא כפעם בפעם אחר המעשה, ואולם דעת לנבון נקל כי לנו הצדקה לשפוט מן המפורש על הסתום. אחרי כי הנסיונות אשר עשו החוקרים הָטבעוּ כלם על מוסדות חוקים.

י. קץ שש שעות ומקץ שתים־עשרה

הלא אך מעט מזער נראה בקרב החלבון מקץ שש שעות, ובכל זאת גם המעט הזה ישמיענו בפה מלא כי אך מאשר ללוח הקטן תעשה הביצה את כל היוצא ממנה: מקץ שש שעות נמצא כי גדלה מדת הלוח הקטן והיא רחבה ונסבה למעלה, תחת אשר לפנים היה אך מכסה קטן לבד לכסות את פני הגומץ הקטן, ואם נבקש לדעת מי משני הדפים הגדיל מדתו נמצא כי העליון הגדיל; לפנים בהביטנו על פי קרן־החזות מצאנו בפני הלוח אך כדורים קטנים לבד ועתה מקץ שש השעות פרו ורבו הכדורים האלה וידנו לרב בקרב הלוח, כי התחלקו והתפרדו הכדורים ויהיו לקטנים, ומשפטם כמשפט יצורים רבים המולידים זרע ומקימים דור נולד בהתחלקם לחלקיהם; ואולם לא אך את המעשים האלה נראה כי עוד חדשות אחרות רבות וכן שלמות נכונות לנו: מלבד הכדורים אשר היו לפנים בפני הדף התחתון נמצא עתה גם צלעים רבים, כי היו הכדורים לצלעים, והם עשוים כעין אבעבועות דקות ורכות, שתוכם נמלא טל ובתוך הטל גרעין קטן; ואם קטן הדבר הזה בעיניך, הקורא, עצום ונכבד הוא בעיני החוקר היודע עת לכל חפץ ומכיר כי מראה הצלעים האלה יהיה לו למקור חדש ועל פיהם יתבררו את ערכן ויתלבנו הדברים בעיניו, כל החוקר אשר עיניו תראינה צלעים או תאים בקרב כל דבר שיהיה, הוא ידע כי הצלעים האלה הם אות לחיים בקרב כל הצמחים ובקרב כל בעלי החיים, תחת אשר לא יֵרָאה ולא יִמָצֵא כל צלע וכל תא בקרב האבן או בקרב כל דומם, וצורת האבן וכל הדומם היא אך צורת האלגביש. הנה כי כן מצאו החוקרים בדורנו אשר כל יסודות האבן ויסודות האדמה ויסודות המתכת שונים ונבדלים הם מיסודות הצמחים ויסודות בעלי־החיים גם בצורתם, כי כל היסודות ההם אשר כל נשמה באפם אין ואשר נקרא להם ״דוממים" הם בהיותם מקשה יקבלו צורת האלגביש, תחת אשר היסודות שיש באפם נשמה ורוח, כמו הצמח והחיה לא יהיו לנצח לאלגביש ואך צלעים ותאים יהיו להם, מערכה על פני מערכה, עד היותם ועד חיותם; ולכן הציגו החוקרים בשער משפט כי האלגביש הוא אות לכל היסודות הדוממים, והצלעים הם אות לחיים. וכן ישיש החוקר כי ימצא צלעים בקרב הלוח אשר לחלבון, כי נפשו יודעת מאד אשר יהיו הצלעים האלה למקור חיים להוליך נפש חיה; וגם עינינו תראינה את אותות החיים האלה בפנותנו מזה אל מול אחר, לבקע ביצה שנית מקץ שתים עשרה שעות להיותה בקרב המכונה.

אם נבקע ביצה שניה מקץ שתים עשרה שעות נראה כי הרחיב הדף העליון את מדתו ביתר שאת ויתר עז, מספר הצלעים רב מבראשונה, והם נכרים עתה לעין יותר מן הראשונים, ובקרב הדף התחתון נעשתה חדשה: הדף התחתון נבקע ויהי לשני דפים, דף על פני דף, והלוח היה עתה לחוט משולש, ואנחנו מהיום והלאה בבואנו לדבר דברים על אדות הלוח, נחלקה לשלשת חלקיו ונעשה אותו משולש, לדף תחתון ולדף תיכוני ולדף עליון, כי עוד מעט ונראה אשר לכל אחד מן הדפים האלה נתונה מלאכה אחרת, ואיש עוזר על יד אחיו בעשותם את האפרוח, כאשר הוכיח לעין כל החוקר רעמאק אשר זכרנו שמו בפרק האחרון.

ואיה האפרוח? האם לא נמצא לו עוד כל יד ושם בקרב החלבון מקץ שתים עשרה שעות? – אל נא תבהל ברוחך, אלופי הקורא עוד מעט וראית.

יא. ראשית האפרוח

הנה עבר חצי היום הראשון ועוד דבר לא נעשה, ואולם נהבה נא עד שתעבורנה ארבע עשרה או חמש עשרה שעות, ועיניני תראינה ראשית בִּכּוּרי האפרוח והיה ראשיתו מצער. אבל מי מן האברים יהיה הבכור לצאת ראשונה? מי יעלה בתחלה? הקורא האחד אשר ראשו לו לזר תפארה הוא יאמר כי ״הראש" הוא אבן הראשה ולכן הוא נברא תחלה ואליו יעמדו כל יצורי הגן הנותרים עד היות המלאכה שלמה; אז יבוא רעו השני יחקרו לאמר, כי לא יתכן לעשות את הגג בטרם הוכן הבית, ולכן יברא ברוח פיו תחלה את האפרוח ואת כל צבאיו ואת הראש ישים לו באחרונה; השלישי אשר כל יצורי האפרוח כקש לו נחשבו, יאמר כי המוח הוא אבן הפנה כי שם הוכן בחסד כסא לכל מלאכת מחשבת; הרביעי יתן את משפט הבכורה אל ״הלב", כי במה נחשב היצור אם לבו בל עמי? אז יבא החמישי אשר מעודו ועד כה מלא את כרשו מעדנים והוא יקרא: שישו בני מעים! הכרש נברא תחלה! אבל מה אחרית כל אלה? מה יעשה הטבע ביום ברוא את האפרוח ומה תהיה תחלת מעשיו?

ביום הראשון למועד האמור תראינה עינינו קו ארוך ודק עולה על פני הלוח העליון בתָּוךְ וקצהו האחד עב מקצהו השני, והקו הזה הוא ראשית מעשה הגב, ומחלק את הלוח לשני חלקים, חלק ימני וחלק שמאלי, יהחלקים האלה מקבילים עם חלקי האפרוח אם להימין ואם להשמאיל, ועל פיהם נדע את שִׁכְבַת האפרוח. – הלא ידענו כי הביצה איננה ככדור עגול כי אם ככדור ארוך, ולכן הן יאמין הקורא כי האפרוח ינוח בקרב הביצה לארכה, ואולם אחרת ימצא הרואה בקומו להתחקות אחרי הדבר הזה, והיה בקחתו את הביצה להניח אותה אל מול פניו לרחבה, למען אשר יהיה ראש הביצה הרחב לשמאל הרואה וראשה הצר לימינו, אז ימצא כי הקו האמור עומד נצב בקרב החלבון לעיני הרואה, ובקצה הקו העב שם יהיה ראש האפרוח, ובקצהו התחתון שם יהיה הזנב. – הנה כי כן נוציא משפט כי הביצה היא המטה אשר האפרוח שוכב עליה, ובשכבו לא ישכב עליה לארכה כי אם לרחבה; והטבע בחכמה עשה כדבר הזה, לתת את שִׁכְבַת האפרוח ככה, למען אשר ימצא לו ידים להסב את ראשו ואת חרטומו ולפנות לימין או לשמאל, לשאף אויר בבוא עתו.

ככלות שמנה עשרה שעות לשכבת הביצה בקרב המכונה, יגדיל הלוח את מדתו הרַבּה ושני הדפים העליונים יתעבו ויהיו אטומים בתוך, תחת אשר יהיו שקופים על פני שפתם; ואחרי כן יתחברו שני הדפים העליונים אל מול פני הקו והיו לקלף אחד וסביב לקלף הזה במקום אשר שם יהיו הראש והזנב, שם יקומו חמרים עבים להיות לחבל נמרץ אשר עינו כהה מן הדף העליון. – עוד מעט וראה הקורא כי כל המעשים האלה הם אך ״הקדמה" קטנה הנתונה בראש ״המחברת" הנכונה לצאת אור.

יב. אפרוח בן יומו

מקץ שש השעות האחרונות אשר ליום הראשון, תהיה שפה מסביב לקו העשוי על פני הלוח העליון והשפה הזאת שפוכה כמו סוללה סביב סביב משני עברי הקו, ובתוך הסוללה כמו גיא ארוכה והגיא היא החוליה ששם יעלה ויצמח חוט השדרה בבוא עת. – במקום שם יהיה ראש האפרוח, שם עמוק הגיא ביתר שאת ושפתי הסוללה משני עבריה ינִשׂאוּ ויעלו מעלה עד אשר תהיינה נוגעות אשה אל אחותה ועם אשר תתחברנה יחד לעצם אחת, להיות כשפופרת נבובה, העולה מן המוח ועוברת את פני הצואר ובאה עד השדרה, ומן השפופרת הזאת יצמח אחרי כן אשכול העצבים בבוא עת. – בעת ההיא נראה גם כתמים קטנים ולבנים משני עברי הסוללה ועינם כעין חמרים קשים, והיה בבוא עת והיו החמרים הקשים האלה לעצמים, והם ראשית העצמים אשר לחוליות השדרה, וכאשר התחברנה שתי השפות יחדו להיות לעצם אחת, ולקחו עמהן גם את העצמות האלה.

ומתי יעלה ויצמח הראש אשר לאפרוח? אכן אל נא באפך, אלופי הקורא, אם יקום איש להציג בשער משפט להשמיעך את אשר לא פללת.– הראש איננו בריאה בפני עצמו אשר כל הגוף אך טפל לו, כי אם חוליה הוא מחוליות השדרה, והחוליה הזאת עשויה כתבנית גוף, כתפארת בריאה, והיה גם משפט האפרוח וראשו כזה; הנה כן נמצא כי בשעות האחרונות יגדל ויצמח הלוח מעלה מעלה; גב האפרוח יִכֹּף וישתוחח ויהיה גבנונים, ובמקום אשר שם הראש שם יגדל הלוח גם מתחת, להעלות אבעבועה ולהסתופף על פני החלבון; וגם בשאר חלקי האפרוח תַּעֲשֶׂינָה חדשות כאלה. אף אמנם בראותנו את כל אלה לא נוכל עוד להבחין ולהכיר כי פה ירה הטבע אבן פנה לאפרוח, וזה הַחִלוֹ לעשות, ואולם בבוא אלינו איש ובאמור אלינו כי זה הוא האפרוח, אז כֹּחֵנוּ אתנו להכיר מה לפנים ומה לאחור, מה ימין ומה שמאל, וכל איש הבוחן ובודק ידע אל מי מחלקים יפנה, מי יהיה לראש ומי לזנב. – נוסף על כל אלה מצאו החוקרים בנסיונותיהם, כי מקץ היום הראשון יֵרָאוּ בשפת הלוח התיכוני גם צלעי־דם מעשה אורג אשר ערכם רב מאד בבוא עתם.

והנה אם נשים עתה עין על פני החלבון כלו, נראה כי שלשת

הלוחות אשר על פניהם יִוָלד האפרוח יֵאָחזו גם שלשתם אל תוך החלבון

הלוח העליון מרחף על פני החלבון ממעל, והלוח התיכוני נאחז בסבך החלבון בְּתָוֹךְ,יסֻבכוּ תחת אשר הלוח התחתון נוקב ויורד אל תחתית החלבון ושם שרשיו יִסֻבּכו. – אלה הם משפטי האפרוח בעשרים וארבע השעות האחרונות, ולזה יקָרא אפרוח בן־יומו במעי הביצה!

יג. שימת עין

לא כמעשי האדם מעשי הטבע. האדם בעשותו דבר ישים לבו אל החלק האחד ובהשלימו הקו יפנה אל החלק השני ואחרי כן יתן חלק אל חלק ויחבר עצם אל עצם, והיה מעשהו שלם; ואולם הטבע בעשותו את מעשיו, יעשה את כל החלקים בזמן אחד, מעט מן החלק האחר ומעט מן השני. וככלות מלאכת האחד כן כלתה מלאכת החלקים כלם והיה המעשה שלם. – הנה כי כן הקימו להם חכמי חרשים אשר בדורנו בתי חרשת אשר גם שם יעשו את המלאכה שלמה ולא פרק פרק לבד, תחת אשר בימים שעברו עשו על הָאָבְנָיִם חלק אחר חלק, ואולם בית־חרשת המעשה אשר כוננה לה יד הטבע, יתר שאת ויתר עז לו מכל בתי החרשת אשר עשה לו האדם, כי הטבע מדי עשותו את הפרקים אחד אחד לבדו, יחבר גם פרק אל פרק ועצם אל עצם תדבק, וגם משפט מעשה האפרוח כן הוא, לא שונה דבר ואנחנו אך לשבר את האזן אמרנו כי הגב נברא תחלה, ואולם אם נסור לבקש את משפטי הגב הזה, הלא נראה כי גם עור וגם שדרה, גם עצם וגם גם גידים יגם עצבים אין בו, ואך יָרָה יָרָה הטבע את אבן פנתו ועליה יבנה את בנינו יום אחד ושעה אחת, דבר לא יחסר.

אבל מה יהיה משפט שני צדי האפרוח ומשפט בטנו ממחרת היום הראשון? אחלי, אלופי הקורא, השיבה נא זאת אל לבבך: הדבר אשר קראנו לו ראשית הגב ואשר קראנו לו ראשית הראש, איננו גב ואיננו ראש, כי אך עור החלבון קֻמַט וַיִכף מעט, וזה כל הדבר; והיה אם נסיר את העור או את הלוח הזה בבֹהן ידנו ונהפכהו על פניו לראות היש בו גב או ראש אם לא, לא נמצא בו דבר זולתי קלף קטן אשר השתרע לארכו, ותחתיו יוּצָע חלבון, וגם בו וגם בפני החלבון לא נמצא עוד כל יד ושם לבטן ולחזה, או לראש ולמעים; ואתה הקורא, אם יש עם לבבך לדעת היטב את המעשים הנעשים ביום השני, הָבין נא במראה וידעת כי אתה ראית ראשונה את אחורי האפרוח ופניו אשר שם הבטן והחזה לא יֵרְָאוּ עוד, כי עברי הפנים האלה הפונים קדימה פתוחים ינוחו על פני החלבון ולא יסגרו ימים רבים עד בוא העת לצאת מרחם הביצה; ואולם ממחרת היום הראשון, והמלאכה החלה גם מתחת העור, והיתה המלאכה לו מפנים ומאחור.

קורא מקשיב! למען הבין היטב את כל המעשה הנעשה, דַמה נא בנפשך כי האפרוח כלו ינוח בקרב החלק הקטן ההוא אשר קראנו לו בשם גב וראש, וכל המותר מן העור אשר ללוח, הוא כעין חבל הַמְרַתֵּק את האפרוח אל החלבון; אמנם בימים הראשונים גדולה מדת החבל הזה שבעתים מן האפרוח כלו, ואולם מיום אל יום יקטן החבל ויצער וילך הלוך ודל עד כי באחרונה יהיה כעין צנור נבוב דק וקטן, נתון בין האפרוח ובין החלבון, ועל ידי החבל הזה אשר יכלה מנגד עינינו מיום אל יום, יִבָּנו עברי פני האפרוח קדימה, ומראה האפרוח יהיה בימים האלה כמראה הפרי אשר העוקץ יחברהו אל העץ; וכמשפט הזה כן גם משפט הילד במעי האשה, כי מחֻבּר הילד אל שׁרְרָה ועל פיו ישאף רוח ויקבל מזון בעודו בבטן, ובהגיחו מרחם אמו יכרתו את שררה והילד יוצא לאור באור החיים. – אחרי הדברים והאמת האלה, יכרה הקורא אזנים על נקלה להבין את המעשים הנעשים ביום השני.

יד. כלים מכלים שונים

אם בדי עמל ויגיעה רבה שמרנו על האפרוח לראות את כל אשר עבר עליו בעשרים וארבע שעות הראשונות, הנה שבעתים יגדל עמלנו שנעמול בו בהפצנו לשמור עליו ביום השני כי היום הזה יום הגדול הוא לאפרוח אשר בו יוטל הגורל, ואנחנו אך ליום טוב באנו, ביום הזה יֻתַּן לאפרוח לב ויושם לו ראשו וגם פרקים אחרים ינתנו לו, ואם כי אין איש אשר יוכל להכיר את האותות לדעת כי זה הוא הראש וזה הוא הלב, אבל תקוה טובה בלבנו כי ייטיב עמנו הקורא ויאמין לדברים, ובכן נלך לבטח דרכנו ונעבור לפניו ראשון ראשון ואחרון אחרון.

ביום הראשון החלה מלאכת החוט אשר שם תצמח השדרה, וביום השני תלך הלך וגדול מן הצואר ומטה, וגם הכתמים הלבנים שהם העצמים: אשר לשדרה יעצמו וירבו ויהיו למסגרת סביב לשדרה! ביום ההוא ישתרע גם הלוח אשר על פני החלבון וילך הלך וגדול ומוטות כנפיו תהיינה מלוא החלבון לסגור אותו תחתיהן, והלוח ירום ונשא מעל פני החלבון למען אשר יוכל האפרוח להתפרד גם הוא מן החלבון בבוא עת; ביום ההוא נראה גם את הראש הולך הלך וגדול וארבע אבעבועות תפרחנה במקום אשר שם הוא, והרואה יאמין בראשונה כי ארבעה ראשים יהיו לאפרוח ואחרי כן יראה כי שגה ברואה כי ארבעה ראשים אלה אך ארבעת חלקי המוח המה, אז מֵחֵל גם הראש להראות אותותיו ומופתיו בקרב החלבון להציב לו ביום הזה יד ושם בביתו ובחומותיו, ואולם כל עין רואה תעידנו כי עָנָו הוא מאד ומבלתי יכלת להתרומם אל עָל מאפס מקום יורד הראש ונוקב אל תוך החלבון, וכאשר יוסיף ויגדל כן יוסיף ויפול על פני החזה למטה. אכן כחצות היום הזה והרואה ימצא בריאה חדשה בפני הראש, כי במקום אשר שם האבעבועות שם החלה עתה גם מלאכת העינים; ואם אך לשקר עשה עט אם לאבעבועות כאלה נקרא עינים, והן גם שם וגם זכר אין להן עוד, ואנחנו קראנו להן עינים על שם סופן. ואתה הקורא אם באת עד מקום העיניים, הן תשלח ידך גם אל אוצר הרעיון והמחשבה לחשוף את מסתריו כי המקום הזה מקום קדוש הוא לך ואם באת עד הלום לא תסור ממנו; הן בעל נפש אתה ודמיונך עז ואוהב אתה את ״הפילוסופיה", ולכן קום לך ושבה את שביך ואנחנו לא נעצר בעדך; קום לך וַחֲקוֹר במכוסה ובמופלא ממך, בַּקש לך בין שתי העינים ההן את מקור התבונה והשכל, בקש את מקום הנפש ואת הנשמה, בקש את המקום אשר שם יושב הרעיון בסתר עליון ומרביץ תורה וחכמה ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל להשפיק בילדי נכרים כאלה, ולכן נסב מזה ונלך לבטח דרכנו.

העינים הנבראות לראש האפרוח מגידות לכל את אשר יהיה באחרית הימים, כי יקום האפרוח להתהלך בארץ החיים והיה כאחד ממנו; אבל מלבד העינים האלה נראה כי החל הטבע לנטוע לאפרוח גם אזנים אשר בהן ישמע קולות מרחוק ומקרוב להבין על פיהם מעשים אשר בעיניו לא יראה; ואם אמנם אך הצחוק הוא לשמוע כי לאלה נקרא אזנים, אחרי כי אך אבעבועות רכות וצנומות תֵּרָאֶינָה לפנות היום השני על הלוח ואולם אנחנו האותיות נגיד לאחור לקרוא אותן אזנים על שם סופן, כי ידענו אשר אחריתן ישגא גם אם ראשיתן מצער, והטבע הטוב יתן להן שם טוב ושארית ואת החסרון ימלא.. הנה כי כן נבראו עינים להביט בהן את אור השמש הרחוק מאתנו עשרים מיליאָן מיל ואזנים נעשו להקשיב רב קשב קולות מקולות שונים, אכן נפלאים מעשי הטבע ונפשנו יודעת מאד!

טו. ראש ולב

יש אשר יהיה בין הקוראים איש אשר לבו מלא רגש נמרץ ומעודו ועד כה מלא כרשו מעדני שירים, והשירים הן מלאים כלם לב כרמון, ומשורריהם אנשים הם אשר מאז ועד היום ידברו דברים מקרב לב עמוק – ולכן ישאל הקורא ההוא: מה יתן ומה יוסיף לי הראש אשר הושם לאפרוח אם הוא חסר לב ולבו בל עמו? הראני נא אי זה מקום למנוחת הלב ואיטיב גם לראש בגללו!

אל נא באפך אלופי הקורא, ועוד מעט וראית כי גם אפרוח נבוב ילבב. אכן לא על נקלה נוכל לגשת אל המלאכה להסיר את הפרכת אשר תבדיל לנו מן הקדש – הן מקום קדוש הוא מקום הלב – ולהראותו לך, כי אתה שמעת אם לא ידעת אשר שבעתים יקל לראות לעינים מלראות ללבב, כי הלב הוא דְבַר פלא ולא על נקלה נוכל לדרוש לשכנו. – בשני הימים הראשונים ראו עינינו כי הגדיל הלוח לעשית ויצמח על כל סביביו! בראשונה העלה שיאו למעלה ויתן אות כי גם שדרה וגם ראש נכונים להיות ואחרי כן הוריד מטות כנפיו משפתי החלבון ולמטה, ויתקפל מעט מעט, וככה יוסיף להתקפל ולנטות אחור מיום אל יום. ואתה הלא ידעת כי הלוח עשוי משולש כי שלשת דפים לו הדבקים איש באחיו, והם לא התפרדו גם כי החל הלוח לָרֹב על פני החלבון וגם כי החל לנטות את כנפיו, ואך עתה כנטותו את כנפיו לכסות על פני החלבון, אל מול עבר הראש, שם יתפרד הדף התיכון מן הדף העליון מעט קט לכסות גם הוא על פני החלבון, ובין הדף העליון ובין הדף התחתון יקום ויהיה כעין כיס קטן, והכיס הזה הוא המקום אשר הוכן בעבור הלב, וזה המשכן הנעשה לו לשכון בתוכו.

אבל איך יוָלד לב חדש, ומשפט המלאכה והיצירה מה הוא? לא לנו פתרונים לענות על השאלה הזאת, כי כן ישאל השואל גם על אדות הרעיון ומקורו, לדעת איך נולד רעיון בקרב המיח ומי אביהו; וחוקרנו בנעריהם ובזקניהם שמחים הם בחלקם אם הצליחו לדעת את היצורים וחמריהם ולא הלכו בנפלאות מהם לבקש גם את משכן אל אלהי הרוחות; ואולם אחת היא אשר ידענו כי לא יהיה הלב, בלתי אם בהיות לפניו דם, והדם סגור בקרב גידים, ובזאת יבואו עד מקום הכיס והיו ללב. הנה ביום הראשון נבראה על שפת הדף התיכון שבכה דקה מעשה אורג אשר פתיליה נבובים וצלעיה צלעי דם כאשר עוד תראינה עינינו בבוא מועד: בראשונה זכים הצלעים האלה מאפס דם ואחרי כן יהיו אדמדמים למראה כי באו בם כדורי הדם המולידים את האדום וגם שריריהם ופתיליהם יתחברו אחד לאחד ויהיו לגידים ולנחלי דם אשר תכיר אותם גם עין הרואה וממחרת היום יָברא על פני הדף התיכון הזה גם צינור נבוב המתפרד משני קצותיו לשני פיות, והם מתחברים שם אל פיות אחרים הנבראים תחלה ונכונים לפניהם, ועל פיהם יבואו כדורי הדם אל הצנור והיה הצנור ללב. ובכן עינינו הרואית כי גם ראש וגם לב נָתּנוּ לאפרוח יום אחד.

טז. החוט המשולש

הן תנועות עלינו ימצא הקורא כי הרחקנו חק, הרחבנו פה, ונדבר דברים על אדות האפרוח ומעשהו בשני הימים הראשונים, מרבה להכיל; אבל גם חלק אחד אחוז ממאה לא שמנו עוד לפני הקורא והמעשים הנעשים בימים הראשונים רבים הם מספור אותם ולא יכילם הספר. – אמנם כן אלופי הקורא! האפרוח קטן הוא לעינים גם בצאתו לאור באור החיים, לא תאר ולא הדר לו ולא יצלח לכל מלאכה בלתי אם להיות למאכל תאוה. ואתה אם יש עם לבבך, הלא יכול תוכל לשים אותו על המחבת וצלית אותו ועשית אותו כמשפט, ומקץ עשרה רגעים לא יוָתר ממנו שריד ופליט ואתה אכלת ומחית פיך ואמרת לא פעלתי דבר – האין זאת? אבל האיש המכַבד את האפרוח כלבו יען כי יצור הוא מיצורי הטבע והיודע כי גם האפרוח הוא נפש חיה אשר במשפט ובצדקה יחיה כאחד האדם, והוא לא למלא את רעבוני נוצר וגם לא להיות לקרבן על מזבח החוקרים אשר יבתרוהו ויגזרוהו לגזרים וינתחוהו לעצמיו להתעלל בו, האיש הזה יבין לנו בהשמיענו משפט כי שבעים שנות אדם לא ישפקו לנו למען נוכל להתחקות על שרש: כל המעשים הנעשים בשני הימים הראשונים – ובכל אלה נתאמץ להשלים גם חפץ הקורא הנדחף אל דרכו, ועל כן יהיו דברינו מעטים.

אבל טרם נקרב לשים לפני הקורא את משפטי המעשים החדשים, בר יום ביומו, נשים נא עין בראשונה על המשפטים אשר הציגו החכמים בשער ועל פיהם נבין את המעשים שבעתים מבתחלה. — ראשית האפרוח מרוקמת על ידי שלשה עורות המונחים איש על פני אחיו, והם ילחכו ויאכלו את כל משמני הביצה ואת כל אשר בה כלחוך השור את עשב השדה, ואחרי כן יולידו את האפרוח. אכן מי נתן לשלשת העורות האלה את הכח הזה לאכל את הביצה ולהחיות זרע? – השאלה הזאת לא מצאה עוד חזון מעם החוקרים ואין אתנו יודע להגיד אם כח הדש – אשר פי החוקרים יקרא לו כח־החיים – שולט פה שלטת ואין לו כל שיח ושיג עם הכחות הפיזיקאליים (כחות הטבע) ועם הכחות החימיים, או אם כחות רבים חדשים גם ישנים נתנו יד יחדו ויעשו מעשיהם שכם אחד. החידה הזאת היא הגדולה בהירות הבריאה, כי היא שאלת־החיים, והחוקרים כיום הזה עומדים ועולים את נסיונותיהם, הלוך ונסות הלוך ונסות, כי הנסיונות הם המעלות אשר עליהן יעלו למצוא פתרונים, וגם החקירות אשר חקר רעמאק בדבר שלשת העורות, גדולות ונכבדות הן.

כל אחד משלשת העורות עושה את מלאכתו ואת משלחתו אשר חלק לו הטבע בקו ואשר למענה נוצר, ורעמאק הביא לבב חכמה להבין ולדעת את המלאכות ההן, אשה אשה לבדה, ודבר מה מצא והגדנו באזני הקורא: את הדף העליון יכנה רעמאק בשם ״עור הקרן“, וממנו פנה ממנו יתד למעשה חוט השדרה ולעינים ולאזנים ולכלי הריח ולכלי הטעם, וגם עור הבשר והשער והצפרנים והנוצות ממנו הם, והעור העליון הזה הוא הגבול הנתון בין העולם החיצוני ובין הבריאה הנבראה, וגם משפט העור העליון אשר על פני גוף האדם ככה הוא. – את הדף התיכוני יבנה רעמאק בשם ״עור הדם”, וממנו פנה ממנו יתד לבנין הלב והדם וגם העצבים ממנו הם, והעור הזה הוא המוליך את התנועות ואת התנודות בכל גוף שיהיה; וגם משפט העור התיכוני אשר לגוף האדם ככה הוא. – את הרף התחתון יכנה רעמאק בשם ״עור השקדים', יען כי ממנו פנה לבנין כל החלקים בגוף העשוים מעשה שקדים, כמו הַכָּבֵד והכליות וכדומה, וכל כלי הגוף הנכונים לקבל מזון ומחיה ולעכלם ממנו הם.

ובכן אנחנו רואים כי אפרוח חי וקים, אוכל ושותה, רואה ושומע, עשוי אך חוט משולש לבד, וכן התמו כל נפלאותיו; ואיך לא יתפלא הקורא ביום שמעו כי גם האדם עשוי אך חוט משולש, ותולדותיו במעי אמו בימים הראשונים לא שונות מתולדות האפרוח והימים האלה ראשית ימי האדם וראשית ימי האפרוח, נשתוו יחד כמים הפנים לפנים.

יז. מעשי האפרוח ביום השלישי

בשני הימים הראשונים היה האפרוח אך כעין יבלת אשר זרחה בפני החלבון, ומן היום השלישי והלאה יתפרק וְיִנָתק מעל החלבון, הלוך וְהִנְתַק למען היות לבריה בפני עצמי, והחלבון יהיה לו אך כעין אֵבוס אשר מתוכו יאכל ומתוכו ישתה. ביום היה יתכוץ גם הצנור אשר קראנו בשם לב מעת אל עת, ומקצהו האחד ישאף דם מקרב הגידים ומקצהו השני יוציאהו; ביום הזה נראה גם שרטת על פני המקום אשר שם יהיה הראש והשרטת הזאת הוא פתחון הפה וראשית מעשהו. – אז יבָּקע גם העור (הלוח) משני עברי האפרוח, ועינינו תראינה כי חלקי העור התחתונים ידבקו אל הבטן אשר מתחת, להיות לעור אחד ולעשות מסגרת סביב לו, תחת אשר חלקי העור העליונים יעטו כמעיל את כל היצור, והאפרוח ינוח בקרב המעטה באין מכלים דבר עד בוא חליפתו; גם הבטן והחזה ילכו להִסָגר וישאירו אחריהם אך נקב אחד לבד אשר יהיה אחרי כן לטַבּור ועל פי הטבור הזה יביא האפרוח את המזון מן החלבון אל קרבו, כל הימים אשר הוא בקרב הביצה, ולא נטל עליו לאכול וללעוס, לבלוע ולעכל, כי מוצא הכל מוכן לפניו ופרנסתו נתונה לו בריוח ולא בצמצום.

אכן גם האפרוח שפרנסתו נתונה לו על ידי אחרים, לא יחבק יד בצלחת באפס עבודה, כי עוד המלאכה רבה לפניו והוא ינצח על כל המלאכה. – ראשית דבר נראה כי כלי הדם ילכו להשלים את חקם למען היותם לכלי חפץ, וגם מקום יושם לבני מעים בקרב האפרוח לארכו, וגם הלב ילך להשלים את חקו: ביום ההוא נראה על פני אחד הגידים אשר ללב גם את האותות במקום ששם יהיה הכבֵד והמרה, וגם הריאה נוסדת ביום הזה, ומתחת לבני המעים נמצא כיום גם את ראשית מעשה השלפוחית אשר למי רגלים, וערכה רב מאד בכל הימים אשר ישב האפרוח בקרב הביצה, כאשר תראינה עיני הקורא בפרקים הבאים.

נוסף על כל המעשים הנכבדים האלה הנעשים מבית, נמצא כי גם בחוץ תלך המלאכה הלך ורב. הראש בעל ארבע המחלקות יפשט צורת הארבע ויהיה לראש אחד; עצבי העיניים והאזנים והחוטם ילכו להשלים את חקם ולהיות לכלי חפץ; וגם מתחת לבטן נראה את האותות אשר שם תהיינה הרגלים והכנפים גם יחדו.– הנה כי כן ראינו כי העוף הנולד לעינינו יביא לו ראש ולב וישים לו ידים ורגלים!

יח. עוד שלשת ימים

בטרם נשים פנינו אל העלילות אשר נתכנו לאפרוח בימים הבאים, עלינו להשלים בראשונה את תולדות היום השלישי.– הלא שמעת אם לא ידעת, קורא מקשיב, כי הולד במעי אמו מתנודד ומתרוצץ לפעמים, פעם בכה ופעם בכה, והיה בחלות האשה או באכלה מכל מאכל אשר לא יֵאָכל ואשר לא יִרָצה לפי הולד אז יתעורר הולו' בבטן, ימולל ברגליו יורה באצבעותיו ויתרוצץ בקרבה עד הַכְאִיב בטן; ואולם יש אשר יתנועע ויתרגש ויתהפך, וכל נסבה מן החוץ לא תהיה לו, ואז תהיינה התנועות האלה לברכה לו, להחיותו ולהחליץ את עצמותיו. – ותנועות ותנודות כאלה תהיינה ביום השלישי גם בקרב האפרוח, לשים תבנית ומדה נכונה אל הלב אשר בו ולהושיבו על מקומו הנכון לו, כי ביום הזה הסב יסיב האפרוח את קדקוד ראשו לימינו, הלוך והסב, עד כי יעביר את כיס לבו אשר מתחת ויסיב אותו אחורנית לשמאלו, ובזה ישנה גם את צורתו לשים לו צורת משולש.

ביום הרביעי וביום החמישי תֵעָשׂינה חדשות רבות בנפש האפרוח, ולמען דעת אותן נטל על הקורא לדעת באר היטב את כל חלקי הגוף פנימה לכל אותותיהם ופרטיהם, והדברים האלה יגעים, ולכן נחדל מזה ונשים לפני הקורא את כל דברי השנויים הנראים לעין הרואה בפני האפרוח מחוץ: מן החזה ומן הזנב ומשני עברי הבטן יעלו קלפי העור ויִצָמדו אחד אל אחד למען הקְטין את פתח הבטן ולהַתִּיק את האפרוח מן החלבון, והעור אשר ממעל יעלה ויעטה כמעיל את כל היצור, הלוך והוסף, עד כי יעטף האפרוח שית לו מקץ היום החמישי; גם החוליות יאריכו את מדתן וחוט השדרה ילך להשלים חקו; הצואר יגדל והראש ינָטה וירד למטה, ולעומתו ינָטה גם הזנב וירד לאחור, והיו הראש והזנב נוגעים כמעט איש אל אחיו מתחת לגוף, גם העיניים תלכנה הלך וגדול, והרגלים והכנפים תלבשנה יום יום צורה אחרת, פושטות צורה ולובשות צורה, בראשונה היו כנקודות קטנות על פני הבטן. אחרי כן היו לדפים קטנים, וביום החמישי היו הדפים לפרקים דקים ותמונתם כתמונת פרקי האברים, כנטות היום החמישי הרחיבה גם שלפוחית מי הרגלים את מדתה ותכל מלאכת המעטפה אשר יעטוף בה האפרוח והמעטפה תפריד בין האפרוח ובין שארית הביצה, ואך הטַבור לבד יחברם יחד, להאכיל את האפרוח ולהחיותו – אלה תולדות היום החמישי.

אז נראה כי המירה גם הביצה את תכונתה ותהי לאחרת; ריר־החלמות אשר עד היום ושתפך כמים המוגרים, הקטין עתה את מדתו ואת יסודותיו הקשה, תחת אשר החלבון הגדיל מדה ואת חמריו רופף, ותהי זאת לאות בעיני החוקרים כי משפט אחר לחלבון ולאצטומכא אשר לנו בני האדם וכאשר תקבל האצטומכא את כל המזון המובא אל פינו למען אשר תכין ותעשה אותו ותהפכהו לדם, כן יכין גם החלבון את כל המזון הבא אל תוך האפרוח, כל העת אשר החלבון לא יעצר עוד כח לעשות את המעשים האלה לבדו באין עוזר.

יט. האפרוח וסחר ידו

חמשת ימים יושב האפרוח בקרב המחנה ודבר אין לו עם הארץ אשר מסביב לו, הביצה היא עולמו אשר לפניו ועולם אחר לא יֵדע, ואך מיום הששי והלאה יֵרָצה לפניו לשלוח את ידו גם מעבר לגבול לסחור את הארץ ולעשות גם שם מסחר וקנין – משא ומתן של חליפין – והסוכן אשר יפקוד על המלאכה הזאת לנַצֵח עליה, היא השלפוחית של מי הרגלים.

בימים הראשונים היה האפרוח יצור נבוב אשר לב אין לו ולא הלך עוד הדם בו על תקופתו; ביום השלישי נראה הדם על ראשי הפרקים, וגם לב נִתַּן לו לשאף את הדם אל קרבו, אפס בלכת הדם על תקופתו לא הלך עור בגדולות ובהקיפו את הגוף ואת הלוח אשר מתחת, לא צרף את סיגיו, במשפט כל דם ודם אשר בנפש, כי אם בקש לו דם חדש לחיות בו ולא שָׂם לב לטהר את הנשחת; אכן מיום השלישי והלאה נברא בקרב האפרוח כלי חרש העומד לנַצח על מלאכת תקופת הדם, להגביל את דרכו ולהסיר אותו מאחרי הלוח אשר מתחת, והכלי הנפלא הזה הוא השלפוחית אשר למי־רגלים. – השלופחית הזאת עשויה באפרוח מתחת, בראשונה קטנה היא מאך כראש מחט, ומיום השלישי והלאה תגדל ותרחב וכל עין רואה תכירנה, ובין כה וכה כלתה גם מלאכת הבטן בהסגרה כליל, ואך נקב קטן נשאר, מקום אשר שם הטבור ואליו נצמדה גם השלפוחית; אז תגדל השלפוחית ותחזק, ובעורה יֵרָאו גידי דם דקים וחזקים, ודרך הגידים האלה ילך הדם מן הגוף, והם דקים עד למאד ועשוים שבכה מעשה רשת ונקראים בשם כלי־הַשָׂעָר, ועל ידיהם ילך הדם אל תוך עור השלפוחית ומשם ישוב על תקופותיו דרך גידים אחרים לזרום עד הטבור ומשם אל הלב, ובכן ילך הדם מן הלב אל תוך השלפוחית ומן השלפוחית אל תוך הלב, פעם בהתבוץ הלב ופעם בהתפשטו, וזה הוא מעשה הדפק.

אבל בשלמי כל הסער הזה ולמה זה יצא הדם ללכת את כל הדרך הרחוקה הזאת? הלא אך כי לא שונה משפט מעשיו ממשפט מעשי האדם אשר גם הוא ישאף רוח לבעבור הַכְנִיס אל תוך דמו את היסוד החמוצי מן החוץ ולהוציא מקרבהו את חמצי־הגחלים אחרי אשר מלאו את משלחתם באמונה. – הן כמתעתע יהיה החוקר בעיני הקורא ביום שמעו את הדברים האלה ולבו יסיתהו בשפק אם לתת אמון להם ואם לחדול; אכן אמת נכון הדבר הזה ואתה לא ידעת: כל נטף דם אשר יזרום מקרב גופנו אל תוך הלב יביא בכנפיו שְׁלַל חמצי־גחלים והמה משחיתים ומחבלים מאד וממיתים חיש קל מאד אם לא ימהר הלב לשלוח את הדם הנשחת הזה מעל פניו אל ארץ גזרה, וארץ הגזרה הזאת היא הריאה והריאה תשאף אויר חדש מן החוץ אשר יכיל יסוד חמוצי, ואת חמצי־הגחלים תפליט החוצה, וככה יצרף הדם את סיגיו – וכמשפט המעשה הזה כן משפט השלפוחית, כאשר תראינה עיני הקורא בפרק הבא.

כ. הסוכן אשר על בית האפרוח

מיום הששי והלאה תגדל מאד השלפוחית אשר לאפרוח ואת גבולותיה תרחיב עד הקליפה אשר על הביצה, כל המקום אשר ידה מגעת, כי מעט מעט אבד ריר החלמות מקרב הביצה וימצא קן לו אך בקצה ראשה הצר והשלפוחית רחבה ונסבה אל כל העברים עם קיר השיד אשר מסביב ואין מפריד עוד בינה ובין האויר אשר בחוץ בלתי אם הקליפה לבד, ועל פי הקליפה הזאת תשלח את המצי־הגחלים מקרב האפרוח דרך גידיה הדקים, ואת היסוד החמוצי תשאוף מן החוץ ותביאנו עד הלב לשים אותו ברם.

הן דרך נפלא הוא לאויר, לעבור ארחות קליפה קשה ולגדע חומות וחל, והקורא אשר לא קרא את החלקים הקודמים לספרנו ופשר דבר נעלם ממנו לא יבין איך יוכל האויר לחדור פנימה או לצאת החוצה אם הקיר והקליפה יגדרו בעדו את הדרך, ואולם נכון הדבר הזה כנכון היום והמשבילים יבינו. כל עור וכל קליפה עשוים נקבים נקבים, אף אם עיננו לא תעצר כח לראותם בהיותם קטנים מהכיל, ודרך הנקבים הקטנים האלה תהיינה חליפות ותמורות לכל אויר ולכל דשן הבא אל תוך הגוף והיוצא ממנו. אם תקח לך צנצנת ריקה, ולקחת קלף שלפוחית של חזיר לבנות בו חיץ בתוך הצנצנת. ושמת אל תוכה מים מעבר האחד ומי שרפה מעבר השני, אז תראה כי תהיה תמורה בין המים ובין מי השרפה, ומקץ זמן מצער יעלו המים במקום מי־השרפה ובמקום המים יבוא מי־השרפה, חליפות לשניהם דרך הנקבים אשר בתוך השלפוחית, אף אם עינך לא תעצר כח לראותם; וכמשפט הזה יהיה גם משפט שני מיני אויר אשר תשים ביניהם קלף עור להבדילם ולהפרידם והם ילכו להמיר את מקומם דרך נקבי הקלף. הנה כי כן יעשה גם האדם, כי ישאף את האויר אל תוך הריאה וגם הלב ישלח את דמו אליה, ואולם הדם והאויר לא יִפָּגשו ולא יגעו איש אל אחיו, ורק דרך הנקבים הקטנים אשר בעור הריאה ילכו ויזרומן וככה יבוא היסוד החמוצי אל תוך הדם וחמצי־הגחלים יצאו לדרכם החוצה. – וכמשפט הריאה באדם כן משפט השלפוחית באפרוח, כי נגעה השלפוחית עד קליפת הביצה, ודרך נקבי הקליפה הזאת תפליט את חמצי־הגחלים החוצה ואת היסוד החמוצי תאסוף הביתה, וחיתה נפש האפרוח בגללו; ולכן יאמרו החוקרים כי השלפוחית הזאת היא – הסוכן אשר על בית האפרוח ועל פיה ישק כל הבית. חמשת ימים עברו על ראש האפרוח וכל שיח וכל שיג לא היה לו ולנו, דבר לא נתן לנו וגם מידינו לא לקח מנחה, והנה בא היום הששי וישנה את טעמו, ויהי האפרוח לאזרח נכבד בתוכנו, אם כי עוד ישית ערפל חתולתו, והוא לוקח ונותן כאחד ממנו, וסחרו ואתננו באמונה, יסוד חמוצי יקח וחמצי־גחלים יתן – יהי מכירנו בתוך ובמשלח ידינו שלום!

ואנחנו בני האדם החכמים והנבונים, הגם לנו היה סוכן בעודנו בבטן הורתנו? הגם אנחנו לא עשינו מעשינו, הליפות ותמורות בלתי אם על ידי שליח? – אמנם כן אלופי הקורא! גם האדם בעודו בבטן אמו ישאף רוח, והוא לא בפיו ישאף כי אם על פי הטבור יביא רוחו חקה אחת לו ולאפרוח אשר בביצה, ואולם סוכן לא נתון לאדם כי אם סוכנת, סוכנת רכה וענוגה אשר תאהב אותו כנפשה, והסוכנת הזאת אמו היא. – זרם דם טהור יורד וזורם מקרב לב האשה והולך אל השליה, וגם מן הולד אשר במעים יוצא זרם דם, והוא נשחת, והולך דרך הטבור עד השליה, ושם תהיה התמורה בינותם, כי הביאה האשה יסוד המוצי מן החוץ אל הולד ואת חמצי הגחלים הרחיקה ממנו. – משפט אחד וחקה אחת לאשה ההרה ולביצה העושה אפרוח!

כא. מי נתן לשכוי בינה?

יום הששי ויכֻלו יצורי האפרוח, וכל אבריו ופרקיו נכונו אחד לא נעדר, ומעשיהם ומלאכתם מהיום והלאה אך להשלים חק עד חיותם ועד היותם כלם לנפש חיה אחת – אכן אל נא יחשוב הקורא כי כאשר יושם לפניו אפרוח כזה בן ששת ימים, ומצא לו להכיר את מראהו ולדעת את הבריאה אשר לפניו, כי לא כן, וכבר נסו פעמים רבות להסיר את היצור הזה מעל פני החלבון ומעל שלפוחית מי־הרגלים וממעטפת העור, וישימו אותו לפני איש מן ההמון, ולא ידע מן הוא, ולא הבדיל לדעת אם עכבר הוא או דג, אם עוף הוא או בריאה אחרת, וגם האיש המלומד אשר יבַקר היטב את המושם לפניו וידע לנכון כי אחד העופות הוא, לא ידע גם הוא את משפט הגוף. להבדיל אם אפרוח הוא או יונה, אם פרס או בריאה אחרת – אם כי כל יצורי הגו וכל הפרקים נכונו ואך את חקם לא השלימו עוד.

גם התרנגלת הרובצת על הביצים יודעת ביום הששי כי נכונו יצורי האפרוח, דבר לא נעדר וגם האדון התרנגל יהלך ברגש מיום הזה והלאה אחת הנה ואחת הנה בבית, וכל איש הרואה בו יכיר כי יודע הוא את הנעשה. התרנגלה הרובצת על הביצים לא תעזוב את רבצה עד היום הששי בלתי אם בהיות הדבר נחוץ לה עד מאד ובסורה כמעט רגע ויש תרנגל בבית אשר לו היא מאורשה, ועלה התרנגל ההוא רגעים אחדים ומלא את מקומה. וכסה בכנפיו את הביצים לבלתי תת לקור, לבוא בהן להשחית; ואולם מיום הששי והלאה יורדת התרנגלת לרגעים מעל אפרוחיה, ולבה לא יך אותה על מעלה אשר תמעל, וגם התרנגל לא יאחז עוד במלאכת האומנים להשתעשע על מרבץ אפרוחים ולהאציל מרוחו ומחומו עליהם. – בראשונה חשבו החוקרים כי על כן תשכח עתה התרנגלת את עוליה כמעט, יען כי גברו האפרוחים כיום הזה וקור לא ישופם עוד, ואולם עתה מצאו אחרת. התרנגלת והתרנגל, יודעים היטב את מפלאות מפעלות החימיה ומחקרי החוקר הגדול ליעביג נגולו לפניהם כספר, ולכן מבינים הם כי אחרי אשר יעצר האפרוח כח לשאף אל קרבו יסוד חמוצי מן החוץ. יבוא בו. היסוד החמוצי וחם לו גם אם תחדל התרנגלת מעט קט לכסות בכנפיה את הביצים, אחרי כי היסוד החמוצי מוליד חום בקרב הגוף – ובכן אנחנו רואים כי גם התרנגל והתרנגלת מסכימים מדור דור לדעת חכמי החימיה החדשים, והאפרוח הוא תנא דמסייע להחוקר ליעביג!

מן היום הששי ועד העשירי נחפז האפרוח לכלות את מלאכתו, למען היותו לאזרח נכבד לדורותיו ולהציג לו יד ושם במשפחת העופות כראוי לו. – הצואר יגדל וישתרע מיום ליום וכל הגוף יגדל ויגבר, עד אפס מקום עוד לשכב בקרב הקליפה באלכסון; אז יסיב האפרוח את חזהו אל הראש הרחב אשר לקליפת הביצה למען מְצוֹא מקום לו לְאָרְכָּה, וכן הוא הולך ומסתיר את ראשו בכנפיו, ומתאמץ להביא את חרטומו אל מול פני החלל אשר בראש הביצה הרחב ומשם ישאף רוח. – אכן זאת לדעת כי אנחנו בשם כנפים וחרטום נזכיר, אם כי גם הכנפים וגם החרטום עוד מעט ורעים הם וזה אך החלם לעשות, ואנחנו אך על שם סופם נקרא להם ככה, יען כי הכנפים והחרטום הם ״סמני העופות" כאשר תראינה עיני הקורא בפרק הבא.

כב. עד מלאת הימים

החרטום והכנפים הם הסמנים אשר לעופות, ולכן נבַכּרם על פני יצורי הגו האחרים להעביר אותם עתה לפני הקורא. – הפה יאחר את יום הולדו עד אחרי הִבְּדֵל הראש מן הערף, ומעשהו ובנינו זר הוא מאד: בראשונה יֵרָאו בקיעים ושרטות על פני מצח האפרוח, וכל הרואה יאמין כי דג לנוכח עיניו, והבקיעים האלה הם האזנים אשר לאפרוח; ואך כבוא יום העשירי יכיר כל איש כי אלה המה העצמים אשר בפי האפרוח והעצמים האלה הם ראשית מעשה הפה, והיה הפה לחרטום, והחרטום יהיה לאות לאפרוח כל הימים אשר בו יתפאר, וכן יהיה גם בעינינו להכיר על ידו כי עוף הוא המעופף למעלה והמנתר גם על הארץ. אכן לא בחרטום לב יעוף העוף שמימה ועל כן גם כנפים וגם נוצות לו: בראשית הימים לא נדע להבדיל בין הכנפים ובין הרגלים, ומיום הששי והלאה לא נראה בהן דבר בלתי. אם דפים ופרקים לבד אשר לא תאר ולא תבנית להם, ואך בימים האחרונים נדע להבדיל בין הכנף ובין הרגל, כי הרגל תִּכַּף אל עבר פני האפרוח וכרעים תהיינה לה, והכנף תִּכַּף לאחור וזרוע תהיה לה, ואז תהיינה גם אצבעות לרגלי האפרוח, ובעת ההיא תצא מבשרו גם פס יד אשר לה רק שתי אצבעות והן ארוכות מאד כי שתי האצבעות האלה תהיינה לשתי נוצות גדולות אשר בהן יעופף האפרוח בבוא עתו; ואם כי כמו זר הוא באזני הקורא לשמוע כי גם ידים נִתְּנו לעוף הפורח, תחת אשר האמין עד כה כי אך לו לבד נִתְּנה היד, או גם לקוף שהוא שארו הקרוב אליו, אך הנה כנים כל הדברים האלה אשר מצאו החוקרים, ומשפט צדק הוא באמרם כי גם זרועות וידים ואצבעות נִתְּנו לכנפי העוף ובהן ישתקשק ובהן יעופף.

הנה נעבור מזה והלאה לבעבור הַרְאות דרך האפרוח בביצה ביום קומו לצאת ולאור באור החיים, ואולם עוד דברים לנו על דבר יצירת אחד האברים אשר לאפרוח אשר בלעדיו לא יכון ולא יתהלך בארץ החיים, והאבר הזה אך למותר הוא כל עודו בקרב הקליפה עם האפרוח יחדיו; ואם בי גם יתר האברים אך למותר הם לו כל עודו בקליפה, וגם הרגלים והכנפים, העינים והאזנים, האף והלשון וכל הכלים האחרים לא ישאו עתה כל פרי וכל ברכה כל העת אשר האפרוח עודנו בקליפה, ואולם שונים הם האברים האלה מן האבר אשר נדבר בו עתה, כי האברים האלה בצאתם למלאכתם ולעבודתם בבואם לארץ החיים ואם יחדלו מעט ממלאכתם ומעבודתם הזאת לא יביאו רעה, תחת אשר האבר הזה ישחית וימית אם ישבות ואם ינפש רגע ממלאכתו; האבר הזה הוא הריאה. – את ראשית הריאה בהולדה כבר שמנו לפני הקורא, ובבוא הימים האחרונים תלך גם היא להשלים חקה, ואנחנו אם נחזה בה, נראה שבכת גידים מעשה רשת, ונקבים וחלולים נמצאים בגידים האלה אשר לא תשלט בם והעין לראותם, ויען כי האפרוח, בהיותו בקרב הקליפה לא ישאף רוח בלתי אם דרך הטבור, לכן תשבת הריאה ותנפש וכל מלאכה לא תעשה עד בוא הרגע בצאת האפרוח. לצעוד ראשונה בארץ החיים; והיה כבוא הרגע הזה, המלאכה גדולה מאד בין הלב ובין הריאה, והלב יתרגש ויתנודד מאד, וקם שאון גדול, יען כי בפתאום יהיה הדבר – ואנחנו טרם נוציא את האפרוח למרחביה, עלינו לראות מה יהיה משפט הלב ושאונו והמונו ברגע הזה.

כג. האפרוח מִצֵטַיֵד לצאת

בצאת אדם ילוד אשה מרחם הורתו, בבכי ובזעקה יבוא, יען כי בפתאום יהיה הדבר, ומלאכת הנשימה תכבד על הלב ברגע הראשון, כי לא נסה עוד בה; אכן טוב ממנו גורל האפרוח, כי הוא לא יגיח מקרב הקליפה ברגע אחד, ואך שלשה ימים ושלשה לילות יצטיד לצאת. – הריאה בעודה עם הילד בחיק האשה, מונחת ככלי אין חפץ בו והלב לא ישלח אל תוכה את הדם, אם כי גיד יוצא מן הלב אליה וגיד שני עולה ממנה אל תוך הלב, אבל הדם איננו הולך בימים ההם בדרך הזאת כי אם דרך חור פתוח אשר מקצה הלב האחד עד קצהו השני; ואך כצאת הילד מחיק האשה, יחדל הדם ללכת דרך החור וילך דרך הריאה, להפליט את חמצי־הגחלים ולשאף את היסוד החמוצי, לכן יאמרו החוקרים כי הַלֵדָה היא אחד מן הדברים הנוגעים אל הלב, כי ברגע אשר יולד הילד יִסָתם פי החור על ידי הלוח הנכון לדבר; ויש אשר לא יִסָתם החור היטב ואז יבוא אל תוך הגוף דם אשר יכיל חמצי־גחלים הרבה ויוליד את ״מחלת התכלת" אשר אין לה לחש – ובכן נראה כי ברגע צאת הילד אל ארץ החיים, תהיה המלאכה גדולה על הלב לעשותה, ומדוע אפוא נתפלא לשמוע קול הילד בְּרֶעוֹ והוא בוכה מעצר רעה?

אבל האפרוח איננו נחפז לדרכו ולא יבא בהול ודחוף, כי מיום שמנה־עשר והלאה יצטיד לדרכו אשר הוא יוצא עליה ובשובה ונחת יקח צידה, תחת אשר האדם, שגם הוא הולך על שתים ואך נוצות אין לו, מן גו יגורש באפס רחמים, כי כלתה אליו הפקודה לפתע פתאם להקיא אותו החוצה, וכמו חתף יבוא.

הימים האחרונים אשר לאפרוח בקרב הקליפה, ימים טובים הם לו ולא יאונה אליו און; החלבון וריר החלמות אבדו מתוך הקליפה, השלפוחית של מי הרגלים תיבש ומעט מעט תדבק אל קירות הקליפה אחרי כי האפרוח יוכל לשאף רוח ביום העשרים על ידי הריאה, והאויר אשר בקרב הביצה בראשה האחד הוא האויר הראשון הבא אל פיהו, וכן תמות ותגוע השלפוחית משעה אל שעה ומרגע לרגע. אכן האפרוח איננו נבהל ברוחו ולא נחפז לדרכו, ולכן לא יעזוב את משכנו בסופה ובשערה, ואם נט אליו אזן נשמע בקראו ״אהבתי את משכני, לא אצא חפשי!" והיה טרם צאתו, עוד יביט בראשונה החוצה לראות מי לו שם ומה לו שם, ולבחון הימצא עולמנו חן בעיניו אם לא. – ראשית דבר ינקר בחרטומו את פני הראש הרחב אשר לקליפה ויקוב בה חור, ואחרי כן יחטט גם בכה וגם בכה עד כי יצליח לבקע את הקליפה אשר מסביב; אז ישאף רוח מן האויר בחוץ בפעם הראשונה, ובראותו את הרוח כי טוב הוא ואין לאל ידו לשאף אותו למדי, יחגור כח חדש ויבקע את החומה סביב ככל אשר יוכל, וגם את ראשו ישלח מן החור; אז ישאף אויר למדי, ובעת ההיא תמות השלפוחית תחתיו ותנתק מעל פני הטבור ברגע אשר יחליץ האפרוח את עצמותיו ומני אז והלאה לא יעמד כל שטן לו בדרך לצאת למרחביה בלתי אם מעט הקליפה הנוטה לנפול. אבל האפרוח גם עתה לא ישנס עוד מתניו ולא יחפז עוד לנוס, כי אם במנוחה ובשלוה ישקיף בעד החלון לראות ולתור את הארץ אשר אליה הוא בא, ויש אשר שעות אחדות תחלופנה והוא לא יעזב את רבצו ולא יעשה דבר, ואך את שארית הקליפה יגדע ויפיל אחור; אז יחליץ עוד הפעם את עצמותיו ויציג כפות רגליו ארצה, ומן הרגע הזה והלאה יוצא הוא המערכה ללחום את מלחמות החיים, וכאיש גבורתו להניע את כפות רגליו הרכות ברגע הראשון, אם כי לא נסה עוד מעודו להציגן על הארץ; ובזאת טוב חלקו מחלק הילד אשר לפתע פתאום גורש מן גו והוא לא ירים עוד את ידו ואת רגלו ולא יצלח עוד לכל מלאכה, בלתי אם לבכות באזנינו ולהפריענו ממעשינו אשר לנו בבית.

כד מה קשתה עלינו הפרידה מעל האפרוח!

קליפת הביצה מושלכת לאחור ככלי אין חפץ בו, ואולם האפרוח יצא להתהלך בארץ החיים באין מכלים דבר והדר לו ויפעה לו ויצורי גוו כמו איתן נחשבו, טובים ונחמדים למראה – ומי אביהו? הלא אך כתם קטן אשר בו צפון הזרע בקרב חלבון הביצה, הכתם הקטן הזה הולידו, ואחרי כן קם האפרוח על מולידו ויאכל אותו ואת הביצה גם יחד, על קרבם ועל כרעיהם, ועל קברם קם ויחי. אמנם לא אבדו עוד יסודות הביצה מקרב הארץ כליל, כי כאשר היו לפנים בקרב הביצה כן המה עתה בקרב האפרוח, וגם החום אשר הובא אליו עשרים יום ואחד לא אבד ממנו, כי חום בן שלשים מעלות נמצא גם עתה בקרב האפרוח, והחום הזה לא יחדל ממנו עד בוא חליפתו ואם תרנגלת היא, והמליטה ביצים ונתנה גם אל הביצים מן החום הזה והקימה בו דור חדש – אבל מי יודע פשר לדבר ומי יגיד לנו פתרונים לחידות החיים האלה אשר יביט אליהן האדם וירעד?

תורת הטבע עומדת וידיה על ראשה כי לא מצאה חזון, ונביאיה וחוקריה גם הם לא יהלכו בגדולות ובנפלאות מהם, כי רב להם אם יודעים הם את המעשים הנעשים ולא יערבו עוד לבם לשאל גם איככה, מדוע ולמה, כי סגורות ומסוגרות החידות האלה מנגד רוח האדם, וברעדה ובענוה צדק יעמוד לפני הגשר הנפלא העשוי בין הזרע הקטן כטפת החרדל ובין החיים הגדולים והעצומים, ובעיניו יראה את ארץ הפלאות הזאת ואת מתכנתה לא יבין, אכן רב לנו אם נפקחו עינינו הפעם לראות ולחזות את אשר לא פללנו מעולם, רב לנו כי כביר מצאה ידנו! והפתרונים הנעלמים מנגד עינינו לא לנו הם ולא לדורנו כי אם לדורות אשר יבואו, ודורות רבים יחלפו ודור חדש יבוא אשר יצליח להעלות עד השמים שיאו והוא בשאט בנפש יביט לאחור וילעג לנו ולחכמתנו ולחכמינו גם יחד אשר, אשר אמרנו ״חכמנו, מצאנו חכמה!" והיא רחוקה ממנו; הטבע עשה את מעשיו לפי החק אשר שׂם לו, והכל יַעֲשֶׂה בטוב טעם ובמשטר וסדר, דבר לקראת דבר מעשה לקראת מעשה, ולכלם תכלית אחת ומטרה אחת וכלם עולים אל דבר אחד, ועיני האדם רואות והוא לא יבין עד מה.

בקרב הביצה נולד האפרוח ודבר לא היה לו עם הארץ הזאת, ובכל זאת נראה כי כל יצורי גוו וכליו ואבריו מתוקנים ועשוים אך לפי העולם הזה – בקרב הביצה אשר אך ערפל חתולתה ואור השמש לא יזרח שם, שם נוצרה העין אשר לאפרוח, והעין הזאת עשוי בטוב טעם ודעת, בדיוק ובצמצום, ומתוקנת לקבל אור הבא אליה מן השמש הרחוק ממנה עשרים מיליאן מיל; ולולא השמש אשר ברקיע השמים, מי יודע אם שָׁם היוצר לכל בריה, ובכן אפוא מי יקום ויגיד לנו מה משפט תקות החוט הקשורה בקצה האחד אל העין הקטנה אשר בביצה, ובקצה השני קשורה היא אל השמש הרחוקה מזה עד לאין תכלית? בקרב הביצה אשר צרים קירותיה ונוגעים כמעט איש אל אחיו, שם הוכן מעון לעוף פורח באויר; ומי אפוא יערך ויגיד לנו את משפט החבל המרַתֵּק אשר בין קירות הביצה הצרים ובין רחבי שמי השמים אשר אין להם חקר? בקרב בית קטן נברא העוף וכנפים נִתָּנו לו לעופף בהן ועצמות נבובות למען לא תכבדנה עליו בהנשאן ובהנטלן, ונוצות להשתקשק בהן ולהעלות את הכנפים, וריאה חזקה למען אשר לא יבולע לה קל מהרה – והכל יפה בעתו, הכל בחכמה נעשה בקרב הביצה פנימה בעוד לא ידע העוף את אשר לפניו.

בכל הדברים האלה רואות עינינו תכלית אחת, ולבבנו יבין כי הכל עולה אל מקום אחד; אך מה היא התכלית? אי זה הוא המקום? – בצהלת רוח ובשמחת נפש יצאנו להעביר לעין הקורא את תולדות הביצה מהחל ועד כלה, למיום היותה ועד קום האפרוח, ואולם כאשר חדלה הביצה מהיות והאפרוח נצב לנגד עינינו חי וקים, אז דבר מר יתגנב אל לבבנו, ואנחנו נורד לארץ ראשנו וְנֶאֱלַם דומיה, ועל שפתנו לא תלין עוד תרועה. רגלינו קלו בבואנו ובפיק ברכים נצא, האפרוח הקטן הזה המר לנו מאד, כי הוא הראה אותנו באר היטב, מה חדל האדם ובמה נחשב הוא; קלים כנשרים באנו ועתה קשתה עלינו הפרידה מעל האפרוח, אחרי אשר נתן בלבנו ענין רב לענות בו – מה קטן אתה בן אדם ומה גדלו מעשי הבריאה!

הַחֵלֶב ותועלתו וערכו בגוף האדם

א. החֵלב בהיותו ובחדלו

אם נשא עין ונביט על פני בנינו ובנותינו אשר כנטיעים מגודלים ולחייהם בריאות ומלאות, או אם יִרָאו אלינו פני עלמה מחוטבת תבנית נחמדה אשר יצוריה איתן והוד יפעתה ישמח לבב אנוש, אז נביא לבב חכמה כי לא שפעת העורקים בבשר היא המוצאת חן בעינינו, כי אם החלב אשר בין חלקי בשר אלה ובין העור, אותו ראינו וחמדנוהו, יען כי ימלא החֵלב את כל החסרון אשר בבשר ואת כל הפרצים הריקים, על כל פאה יציע ועל כל פנה ירפד חרוץ, ואת הבשר יקציע מסביב לתת לו הן ומראה טוב. — יש אשר נראה איש מגיע ומכיר לנו אשר זה לא כביר ראינוהו, והוא קם עתה מחליו ופניו אין עמו; עיניו העמיקו שבת בחוריהן וחוטמו כמו האריך מדתו, עצמות לחייו שֻׁפו ולחייו רפו ויפולו, מצחו בולטת ופיו נפרץ, עורו קֻמַט וכל בדיו כמו יתמוללו, ואנחנו לא נאמין למראה עינינו ואת נפשנו נשאל: היתכן? ומי אפוא פרע בו את הפרעות האלה בקרב ימים מעטים? איככה נשלח רזון במשמני איש בריא וחזק ואת יצוריו השחית? אכן לא יצורי גוו התמוללו וישחיתו מאיש מראהו כי אך חלבו חלף הלך לו, וזה כל הדבר אשר היה בעוכריו לעבור את שארו ולשים אותו לראוה ולזועה. – גם רופאים מומחים יעמדו לפעמים משתאים ומשתוממים ולא יבינו איככה שלחה פתאום אחת המחלות רזון במשמני הבשר? יש אשר ישנה החלירע בקרב שלש שעות את האיש הבריא וישימהו למפלצת; יש אשר תבוא מחלה על איש אשר בטנו שמנה ורחבה, ומקץ ימים אחדים חלפה עברה הבטן השמנה וגם ציון לא השאירה אחריה; יש אשר תבוא קדחת על אשה יולדה וכל יפיה והדרה ספו תמו מקץ ימים מספר; ויש אשר נראה כי יחלה ילד במחלת השלשול, ופניו מתמול שלשום לא יהיו לו עוד, בי ספו תמו מן בלהות ויהיו פתאום לפנים כפני זקן, חדל הָרֹךְ וִיבָלו מזֹקן – ומי הסב בכל אלה אם לא החֵלב וּמִשְׁמַן הבשר אשר ספו תמו?

הנה כי כן נראה את החלב בא אל קרב הבשר קל מהרה, לתת לו עדנה וחמדת מראה.– הילד טרם הגיחו מרחם אמו, ישמן בשרו ועצמותיו ידושנו; בימי הילדות והנעורים לא יחלוף חלבו לא על היוצא מן הכלל נדבר –, בימי העלומים ימעיט מעט, ואחרי כן בהיותו לאיש ישוב החלב וילך הלוך ורב לכסות את כל בשרו, ולא יחדל עד בוא הימים שאין בהם חפץ, גם הנשים דשנות ושמנות הן בימי הילדות והשחרות, וגם בימי העלומים לא יעבור מהן החלב כליל, אם כי ההריון והלדה וחלוץ שדים ישחיתו אותו ויפילו ממנו רב, וגם בבואן לימי זקנה עוד תגבר עליהן יד החלב לתת להן עלומים חדשים הנקראים בשם ״האביב השני" וככה אנחנו רואים איש חולה אשר ירד מעל המטה, והיה כשובו לאיתנו, והנה גברה עליו יד החלב עד להפליא שבעתים מבראשונה; ויש אשר ישמן איש מאד מאד, עד כי שמנו וחלבו יהיו לו לרעה להכביד אכפם על נשימת רוחו ועל תקופת דמו, ותהי לו גם זאת למחלה; ויש אשר נראה כי ישמן מאר האיש השותה שכור, וחלבו ודשנו ירבו מאד עד להיות לזרא ולראוה בעיני כל הרואה, אם כי אכילתו קטנה היא ואך מעט מעט יבוא אל פיו להחיותו.

נוסף על כל הדברים האלה אם נשים עתה לב כי החֵלב איננו אות לבְרִיא בשר ואיננו אות לחולה, כי יש אשר גדול ועצום כח האיש הרזה מכח הַשָּׁמֵן ויאריך ממנו ימים על פני האדמה, או אם נשים אל לב כי החלב כאשר יבא כן ילך ולא ישאיר אחריו כל אות לטובה או לרעה, או אם נזכור כי בכל אברי הגוף לא נמצא אבר אשר יסודותיו אך חלב לבד – האם לא נאמר להוציא משפט כי החלב הוא למותר ואין ממנו כל תועלת לגוף? – אכן לאט נא לי, אלופי הקורא, עוד מעט וראית כי שגית בחפזך.

ב. התועלת החיצונית היוצאת מן החֵלב

גם בחלות איש את חליו הקשה וגם כי ילך למות מות רעב, לא יחלפו החלב והדשן כליל מקרבו, וכל הימים נמצא בקרב המוח ובחרכי העינים את שרירי פליטי החלב גם אם חלף מקרב חלקי הגוף האחרים – וזה אות כי בימי המחלה היה אך החלב לבד לברות לשניה והוא את שאר יצורי הגו הציל, או כי אכל הרעב את החלב ואל עורקי הבשר לא כלתה הרעה. גם תולדות בעלי־החיים יורונו כדברים האלה, ואנחנו נראה כי כל החיות הישֵנות שנת ישרים כל ימי החרף, כמו המרמיטא והדוב והעכבר־הישן וחבריהם, בבואן אל מחִלות העפר להחבא שם והן דשנות ורעננות והיה בצאתן בימי האביב ועינינו תראינה כי צנומות היו ורזות, יען כי חלבן אשר עליהן היה להן למאכל כל הימים אשר לא בא כל אכל אל פיהן; ומי אפוא לידנו יתקע כי משפט האדם איננו כמשפט החיות האלה? – אכן לא לדברים כמו אלה שמנו כיום מגמת פנינו, כי אם להראות את התועלת החיצונית היוצאת מן החלב להיות לברכה לגוף האדם.

הלא עינים לך לראות, אלופי הקורא, ואתה ראית לא אחת ושתים ילד רץ בחדר הבית בנפלו ארצה או בהכשלו או בנגפו באבן רגלו, והוא שבע יפול וקם ולא ישית לב לדבר הזה, תחת אשר האיש הגדול בנפלו יכאב עליו בשרו, וימים מספר כאבו נעכר; אכן גם בזה אך יד החלב עושה את פעולותיה וזה נתכנו העלילות האלה. – החלב אשר תחת עור הבשר לא מקשה הוא כי אם נגר ונוזל, והוא סגור ומסוגר בקרב תאים וצלעים דקים המצומדים איש אל אחיו ואותם לא נראה בלתי אם על פי קרן־חזות חזקה. משפט הצלעים האלה לא שונה ממשפט השלפוחיות מלאות נוזלים אשר אם נשכיב אותן אשה על פני רעותה ונעיקן תחתיהן לא תהיה המועקה אך אל אחת לבד – כחק כל הגופים האיתנים – כי אם על כל השלפוחיות יחד, והיה אם נשים לפנינו חבית גדולה ונמלא אותה שלפוחיות קטנות המלאות מים ואבן גדולה נשים על פני שלפוחיות אחרות, אז נראה בי לא תבקע האבן רק את השלפוחיות אשר מתחת לה כי אם גם את אלה אשר מסביב לה, אם כי בהן לא נגעה לרעה ואך הלחץ היוצא מן האבן יבוא ויכנס אל תוך השלפוחיות כלן, וכל שלפוחית רפה תבָּקע בראשונה; וכמשפט הזה כן גם משפט החֵלב אשר בגוף: כל לחץ וכל נגף אשר יבוא על אחד החלקים אשר בבשר האדם, לא יעיק ולא יחבל אך במקום אחד לבד כי אם יפיץ ויפזר את כחו על מלוא רֹחַב החלב ויחלק את הכאב ברבים, וצרת רבים הלא היא חצי נחמה! ולכן גם הילד, אשר חלבו ודשנו שתו שתו לו מסביב, יסוככו המה עליו ולא תאונה אליו כל רעה, תחת אשר האיש שבשרו כחש, יחוש את הכאב פי שבעה; ואולם גם זאת על הקורא לדעת כי לא אך החלב והדשן יסוככו על הילד בנפלו, כי אם גם משקלו הקל וקומתו הקטנה, אשר על פיהם ימעט כח הנפילה והנגיפה וימעט גם הכאב.

החלב סוכך בכנפיו על הבשר ויהי לברכה גם לאנשים גדולים ולא לילדים לבד. אם יפול הנופל וְנִגַף בבשרו במקום רך אז לא יחוש את הכאב, ואך אם בבשרו הקשה יהיה הנגף אז גם כאבו נעכר; וגם אם ידלג ברגליו ורעה תאונה לו, לא יהיה המפגע במקום פרקי האברים אשר שם החלב, כי בא הכאב על פני כל החלב ויפזר את כחו וחילו לכל עבריו מסביב. ובכן לא לשוא נתן הטבע את החלב על פני כפות רגלינו אשר בהן נדרוך ובהן נלך, וגם מתחת למושבותינו נתן לנו חלב ודשן, למען אשר נוכל לשבת תחתינו ובשרנו לא יכאב עלינו. הנה זאת היא התועלת החיצונית היוצאת לגוף האדם מן החלב, ואולם מעט וקטנה היא לעומת התועלת הפנימית אשר ערכה גדול מאד מאד.

ג. החלב יסוכך על יצורי הגו פנימה

תועלת החלב אשר ילין פנימה בקרב הבשר רבה ועצומה שבעתים מתועלת החלב אשר תחת העור; הלב ואצילי הגידים היוצאים מן הלב עוטים חלב סביב להם, וגם אם יֵאָכֵל החלב מעל הבשר לרגלי מחלות רעות ונאמנות, לא יחדל ולא יסוף החלב אשר על הלב ולא יחסר המזג; אות הוא כי ברכה בו ותועלת צרורה בכנפיו, ולכן נסורה נא ונראה את המראה הזה. – הלא שמעת הקורא אם לא ידעת כי שני דברים הנוגעים איש אל אחיו ומתחככים יחד, יולידו חום עצום ורב, אם לא יושם ביניהם מעט שמן להיות לשטן להחום, יְדות האופנים אשר לעגלה תִמְשׁחנה בשמן. למנוע בו את הנגיעה החזקה; גם כל המכונות אשר בבתי־חרשת תמָשׁחנה בשמן למען תת להן תנועה קלה! גם כל מכונת גלגלים תמָשׁח בשמן למנוע את החום מבוא ולהקל את מרוצתה; גם כפות המנעול תמְשׁחנה בשמן, אם נחפוץ כי בנקל נוכל לסגור אותן על מסגר; וכן כל הדברים אשר תנועה להם ואשר איש באחיו יתחככו, אך מִשְׁחַת שמן תהיה להם לברכה – וכמשפט כל הדברים האלה כן גם משפט יצורי הגו אשר בנפש האדם.

הלא אם תשפשף את ידיך אחת אל אחת ומצאת כי הוחמו, ולכן דעת לנבון נקל כי גם הלב באדם אשר יתנועע מבלי הרף ימי שבעים שנה וגם רגע לא ישבות, הלא ישפשף גם הוא את גידיו ואת עורקיו איש אל אחיו ומי אפוא יֵדע קצב לכל מעלות החום הרבות אשר תולדנה בו, לולא החלב העומד לשטנה, לסוכך עליו לבלתי תת את המשחית לבוא אליו ולנגוף? הן גם רגע לא ישבות הלב ממלאכתו, כי הוא המנצח על מלאכת תקופת הדם רגע ישלח אותו אל כל חלקי הגוף ורגע משנה יאספהו, והמלאכה הזאת מולידה תנועה גדולה ועצומה והתנועה מולידה חום, והחום יוכל להשחית ולחבל על כל סביביו, אם לא נִתן ללב די חלב ודשן אשר יסוככו עליו סביב סביב לבלתי תת למשחית לנגוע אף בקצהו. – ואף גם זאת הלא יורנו הנסיון כי כל תנועה רבה אוכלת את החלב והמנוחה תַרבה את חילו, והיה האנשים אשר יבלו שנותם במנוחה, הם ידושנו וישמנו מאד מאד, והאנשים אשר תנועה רבה להם, הם ילכו וְיִרְזוּ מיום ליום ולא עליהם יהיה החלב; ולכן דעת לנבון נקל כי גם הלב אשר תנועה גדולה ועבודה רבה לו, ידרוש למלאכתו חלב רב, והטבע מטיב עמו מאד לנהל אותו בחֵלב ככל אשר ידרוש וגם יצבור למענו חמרים חמרים למען יהי' לפי אכלו בבוא עליו שנות בַּצֹרֶת גם חרכי העינים ועורקיהן מלאים דשן ומפיקים חלב, למען אשר תהיינה העיניים נוצצות מרוב טובה ולמען תהיה תנועת העין קלה ומהירה, כי בלעדי החלב לא יוכלו העורקים להתנועע על נקלה ועצב הראות לא ייטיב לראות אם יחסר הדשן, ואך בזאת תבואם טובה.– גם כל הפרצים אשר המעים ישאירו אחריהם בקרב הבטן, מלאים חלב למדי, ועל ידי החלב הזה יוכלו המעים להתנועע בנקל לבלתי התחכך איש באחיו.

גם לעצמות בשרנו ישא החלב את ברכתו. – האיש אשר יקח לו דף ניר וטבל אותו בשמן, יראה כי ירך הניר וגם יחזק מבתחלה, וכן יהיה גם משפט העצמות אשר הדשן ומלא אותן יחליצן וגם יחַזְקן מבתחלה על אחת שבע; והיה אם נבקש תחבולה לטהר על ידי מיץ עתר את העצמות מכל דשן, אז נראה כי על נקלה נצליח לשבר את העצמות האלה בהיותן יבשות ונחרות; ולעומת זה נראה כי בבוא מחלה על איש להחליא את עצמותיו, היא מחלת־העצמות, או אז תעשה יד הטבע בחפץ כפים לברוא לאיש ההוא מלוא לשד שמן ובו תמלא את העצמות היבשות והיה להן הדשן הזה תחת החמרים האחרים אשר אבדו להן.

ד. סגֻלות החֵלב

נוסף על סגולות החלב האמורות למעלה, נמצא גם את זאת: החלב לא על נקלה יאסוף חום אל תוכו ולא על נקלה יעבירהו ממנו והלאה, ולכן יקראו החוקרים גם לו ״מלאך רע" או ״מוליך רע" על אשר לא ייטיב להוליך הלאה את אשר ימָסר לו, ולא אך החלב לבד לא ייטיב להוליך את החום ממנו והלאה, כי גם השמן לא יוליכהו מקרבו והלאה, והיה בקחתך לך דבר אשר שמן נתון סביב לו, וראית כי אך לאט לאט יתקרר הדבר הזה ולאט לאט יֵרָצה לפניו לקבל חום מן החוץ, ועל כן מצאו כי כמעלות החום אשר היו בו בראשונה כן תהיינה מעלותיו באחרונה; ויען כי גם לגוף האדם דרוש חום אשר לא יעבור גבול, לא יעדיף על מעלותיו ולא ימעיט מהן, כי הגוף אשר יחסר המזג או אשר חום עולה על מעלות השלשים בן־מות הוא, לכן דעת לנבון נקל כי החלב הנמצא בגוף האדם הוא השומר העומד על הגבול לשמור עליו לבלתי תרבינה מעלות החום מכפי הדרוש ולבלתי ימעט הדם מהיות בן שלשים. – לרגלי הדבר הזה נמצא כי החלב יכסה את הבטן לבלתי יאבד ממנה החום לא יעדיף על המדה ולא ימעיט ממנה; גם הקרב והכליות מכוסים בחלב, והחלב המכסה את הקרב יהיה לברכה בקרב הבטן: גם שדי האשה מלאים חֵלב והוא שומר עליהם לבלתי החליף בדם החום את תכונתו ואת מזגו; וגם הכסלים והכבד, והיותרת על הכבד, וגם הלב, נתונים נתונים ביד החלב לשמור עליהם לבלי יעבור החום אשר בם חוק ולבני יבוא בם הקור.

הפראים אשר בארצות החמות ימשחו את בשרם בשמן למען אשר לא יבוא בו חום מן החוץ. ויושבי המדינות הקרות גם הם ימשחו את בשרם בשמן, לבלי תת לחום אשר בבשר פנימה לצאת החוצה. – הנשים אשר חלב להן יתר שאת על הגברים, הן לא תכסינה את בשרן בבגדים רבים כאשר יעשו הגברים, וגם צואריהן וערפן ולבן וזרועותיהן חשופות לנגד עין השמש, ולא יבולע להן, גם הילדים השמנים והדשנים לא ישימו מכסה על צואריהם, ואך כאשר יבאו בשנים ובשר צואריהם יֵרָזה, או אז יעטפו שית למו. — סוף דבר החלב הוא השומר על החום ושומר את גבולו, וגם החלב אשר מתחת העור יסוכך על האדם לבל יבולע לו והוא שומר על צלעו בלכתו לחום היום או בבוא קרה ממזרים.

עוד סגולה אחת נתונה לחלב: מלבד אשר לא יוליך ממנו והלאה את החום לא יוליך מקרבו גם את הכח העלעקטרי, ולכן דעת לנבון נקל כי ייטיב מאד גם לעצבי הגוף פנימה לבלתי תת לכח העלעקטרי אשר בם לעבור מזה והלאה. כי הנה מצאו החוקרים החדשים אשר משפט אחד וחקה אחת לעצבים אשר בגוף האדם ולחוטי ברזל אשר להמכונות העלעקטריות, וכמו החוטים האלה אשר יוליכו את שמועות הטלגראף ממקום אל מקום, כן יוליכו העצבים את ההרגשה ואת החוש מקרב הגוף אל המוח; ואתה הקורא הלא ידעת כי יאבד הכח העלעקטרי מקרב החוטים אם לא נמשח אותם בגוטא־פערטשא לכסות עליהם, וכן גם מקרב העצבים יאבד הכח העלעקטרי אם לא יכסה עליהם החלב לשים מסגרת סביב להעלעקטריות: וזה אות כי לרגלי מחלת השדפון הבאה על השדרה, יֵרָזה משמן הבשר אשר שם, יען כי אבד לעצבים הכח הדרוש להם; ואף גם זאת נראה כי האנשים הרזים עלולים להתרגש מאד ועצביהם כמו יתמוללו ברגע אשר אך יגע בהם כל מקרה בלתי טהור בעיניהם, יען כי סר החלב מעל העצבים ופעולתם לא נאמנה עוד.

ה. החֵלב ופָרָשַת ערכו

הנה גם זאת מיד החלב היא לנו כי יעצר איש כח לשחות במים וכל רעה לא תאונה אליו, החלב קל הוא מן המים, כי כן ראינו גם בְּהִנָתָן שמן אל תוך המנורה, ויציף השמן על פני המים ממעל, או כי יושם לפנינו מרק בקערה, ועל פני המרק יציפו אגלי דשן, ולולא החלב שהיה לנו בבשרנו כי אז לא היה לאל ידנו להתנשא ולהתרומם על פני המים, ואך כי קל החלב מן המים, לכן יעצר גם הבשר כח לשחות בהם, הנה כי כן נראה כי האנשים השמנים ישחו וישוטו במים גם על פני מפרקתם ושטף המים ישא אותם ממעל, תחת אשר האנשים החולים במחלת־המים (הדרוקן) כבדים הם ומשקלם יכבד מן המים. אכן כל הדברים והמעלות הטובות האלה אשר חשבנו בדבר החלב מראשית מאמרנו ועד כה, כל אלה קטנים הם מאד לעומת ערכו הרב אשר אָצלה לו יד הטבע כי מקבילות חקותיו אל חקות החיים בכלל. ואנחנו עד כה חשבנו אך את מעלותיו הפרטיות ואל הכלליות לא שמנו עוד לב.

המעלות אשר מצאנו להחלב מעלות טובות הן עלינו, אבל הן לא נצדק אם נחרץ משפט כי בגלל המעלות האלה לבד נברא החלב; הן יודעים החכמים כי יך הטבע לא תברא את אחד החמרים אך רק למען שימו עבד עבדים לחמרים אחרים, וכל חֹמר הנברא, נברא גם בגלל נפשו וְעָצְמוֹ וגם החלב הוא אבר בין אברי החיים; ולכן נתוּרה נא ונחתור לדעת את תכליתו ואת פרָשׁת ערכו ועל שרשיו נתחקה. החלב דרוש לפעולות החיים. וזה אות כי יש אשר עלינו לאכול חלב ולהשביע בדשן נפשנו ויש אשר נאכל מאכלים אשר כל יסוד הלב אין להם ובכל זאת יהיו בקרבנו לדשן; באכלנו את הצמחים יבוא חֵלב אל קרבנו, אחרי כי כל מיני השמן לקוחים הם מן הצמחים, ובאכלנו מכל החי ומכל הבהמה, נדשן את עצמותינו, אחרי כי החמאה אשר נאכל או החָלָב אשר נשתה חֵלֶב ודשן הם; ואולם מלבד מאכלי חֵלב אלה, יש אשר נאכל מאכלים הנקיים מכל דשן וחלב ואשר אך הגוף יהפוך אותם לשים אותם לחלב אחרי אשר באו אל קרבו. – הנסיון יורנו כי בשימנו מספוא לפני בעלי חיים. והמספוא ריק וטהור מכל חלב ודשן, אז יגועו וימותו בעלי־חיים אלה אף אם יאכלו כפעם בפעם גם מאכלים אחרים שהגוף פנימה יברא מהם חלב ודשן, וכן גם להפך, אם נתן להם לאכול אך חלב טהור לבד יגועו וימותו והחֵלב לֹא יֵאָצר ולֹא יֵחָסן בקרב הגוף: ואתה הקורא הן גם זאת שמעת אם לא ידעת, כי באכלך חלב ודשן יותר מדי אז תשחית ותחבל את מעיך ויבולע לך: – ובכן אתה רואה כי מלבד המעלות הטובות אשר חשבנו למעלה, באמרנו כי החלב יסוכך בעד הבשר לבלתי יחוש את הכאב בהנגפו, וכי ימשח את יצורי הגו לבלתי התחכך איש באחיו, וכי ישמור על החום לבלתי תת לו לעבור את הגבול, וכי יכסה את עצבי הגוף כגוטא־פערטשא המכסה את חוטי הטלגראף, מלבד כל המעלות הטובות האלה, עושה החלב גם את פעולותיו בין שאר פעולות החיים, כי גם הוא כאחד מיני המזון הוא, והאדם והבהמה אוכלים אותו כי נטל עליהם, ואך במרה יאכלוהו לשמור על נפשם לבל תאונה אליהם רעה. – ועתה אם נשים גם זאת אל לב כי יש אשר יאכל האדם מיני מזון הטהורים מכל חלב, ובכל זאת יבָרא החלב בקרב הגוף פנימה, אז הן נביא לבב חכמה להבין כי החלב הוא חֹמר חליפות לו תמיד בכל עת ובכל רגע, פעם ימעיט מן המדה ופעם יעדיף עליה, פעם בכה ופעם בכה, והדבר הזה הוא אות לחיים, כי שנויי החמרים חיים הם למוצאיהם, ובם נכיר את הנפש אשר לפנינו נפש חיה היא אם לא.

גם נסיונות עשו החוקרים בקחתם להם חזיר, וגם דבורה לקחו להם; ועוד בעלי חיים אחרים; בראשונה נחקר משקל החלב אשר באחד ממיני המזון, ואחרי כן חקרו את משקל החלב אשר יעשה החזיר בקרב גופו לפי מדת אכלו אשר אכל מן המזון הנחקר ההוא, או את משקל הדבש אשר תוליד הדבורה לפי מכסת המזון הנחקר וימצאו כי העדיף הגוף על המדה ויעש על אחת שבע; ובכן תראינה עיני הקורא כי גדול ורב ערך החלב בגוף החי, ותכלית לו כתכלית כל המעשים אשר בטבע. ואנחנו דבר מה נמצא ונגיד באזני הקורא.

ו. אות לחיים

החכמים והחוקרים גששו כעורים קיר ולא הבינו את פרָשת ערך החלב הגדול והרב, עד שקם בימינו החוקר הגדול יוסטוס פֿאָן ליעביג, והוא איש אשר משכרתו שלמה בכל פנה שהוא פונה, ויגל את סתרי התעלומות האלה ויהי אור גדול לחוקרי הטבע. – על פי תורת ליעביג הציגו החוקרים בשער משפט, כי כל מיני המזון הבאים אל פי האדם יפרדו לשני ראשים, וגם תולדותיהם הוצאות מהם בקרב הגוף נפרדות לשתי מחלקות, כי שנים הם המעשים אשר יעשו מיני המזון בקרב הגוף: יש מיני מזון אשר לא יעשו דבר בלתי אם ימלאו כפעם בפעם את החסרון הנולד בקרב חמרי הגוף לרגלי החומרים שנהפכו לדם והיו לנפש חיה, ויש מיני מזון אשר ימנו אך את החסרון הנולד בקרב חמרי הגוף לרגלי כל מלאכת עבודה אשר יעשה האדם ולרגלי נשימת האויר אשר לא תשבות אף רגע; מיני המזון אשר למחלקה הראשונה יהפכו בקרב הגוף לדם על פי פעולות האצטומכא והמעים, ומן הדם יקום בנין הגוף, והאדם הולך ובונה את נפשו מדי אכלו, כי הדם הוא הנפש, הוא הבשר, הוא העצמות, והדם אשר בראשונה ראתה אותו עיננו בדמות מזון, הוא יהיה אחרי כן לנפש חיה; ובכן יאכל האדם את המזון למען בְּרוֹא את הדם, ואחרי כן יבָּרא הדם למען בְּרֹא את הגוף – אלה תולדות מיני המזון אשר למחלקה הראשונה.

ואם ככה הוא ישאל השואל, מדוע אפוא נטל על האדם להוסיף לאכול יום יום ובנין הגוף הלא עומד כבר על תלו ואת חקו כבר השלים? מדוע ניסיף לעשות דם מיום אל יום ולמה זה נעשה עורקים חדשים ועצמות חדשות ועצבים חדשים? מדוע לא נאמר הון, ואנחנו הלא כבר רכשנו לנו את כל החמרים הדרושים לגופנו? והגוף הישן מה יעשה אם הוא עובר ובטל, ולאן הוא פונה והולך בבוא כל מאכל הנאכל ובורא חלקים חדשים? – אכן יש פתרונים לכל השאלות האלה ואותם נשים לפני הקורא; אפס בראשונה ישים נא הקורא את לבו להבין את ההבדל אשר בין נפש חיה ובין אחד הדוממים. – הדוממים, כמו מטיל כסף או מטיל זהב או חלקת אבן, לא ישַנו את תַּבְנִיתם ואת תָּכְנִיתם כל העת אשר לא תשלוט בהם יד זרים או אשר לא תגע בם יד חֹמר אחר לפעול ולשים בו פעולותיו על פי החימיה; הדומם לא ישנה את חמרו והיה לנצח את אשר הוא, ורבבות שנים לא תוכלנה לו לשנות את מראהו, אם לא כי החום או הקור, האויר או המים ישלחו בו את ידם לפעול בו את פעולותיהם ולהוליד בו שנוים ותמורות. ואולם לא כן הנפש החיה (נפש הצמח או נפש האדם והבהמה); הם לא יעמדו אף רגע אחד, ובכל זעקונדע וזעקונדע תהיינה להם חליפות ותמורות, כי ישנו את חמריהם הלוך ושַׁנה מבלי הרף, וגם את גופם ואת תבניתם ואת תכניתם ישנו, ובכל רגע ורגע יפליטו מן החמרים הישנים אשר להם ומן החדשים יקחו – לדבר הזה יקראו החכמים שנויי החמרים, והם הם חיי נפש החיה.

מלבד ההבדל הזה אשר בין הדומם ובין הנפש החיה, מצאו החוקרים עוד הבדל שני: אם ישונה הדומם על פי פעולות חימיות, כאמור או אם נושיט לו את אחד היסודות למען אשר יתחבר אליו התחברות חימית, או נראה כי אחרי ההתחברות יאבדו לדומם ההוא כל תכונותיו וכל סגולותיו אשר היו לו לפנים ויהיה לבריאה חדשה. למשל, אם נחבר את החלאָר ואת הכסף יחד, אז יקום בידינו ענין חדש אשר גם כסף וגם חלאָר לא יהיה כי אם חמר חדש אשר לא ידענו אותו; וכן אם נחבר את הגפרית אל הכסף, לא יקום בידינו אח מאחד מאלה ואך חמר חדש יהיה אשר אין לו כל דמות וכל דמיון גם אל הגפרית וגם אל הכסף; ובכן רואות עינינו כי בבוא חמרים חדשים אל הדומם, יהיה לבריאה אחרת. ואולם שונה ממנו משפט הנפש החיה, כי בכל רגע ורגע יבואו חמרים חדשים אל תוך הנפש החיה, והיא לא תשנה את טבעה ואת תכונתה לא תחלוף; האדם יאכל יום יום מאכלים אשר אינם קרואים ״אדם" ובכל אלה יָברא גוף האדם על פיהם. – ובכן אחת רע לך קורא מקשיב, כי שנויי החמרים והסגולה אשר לגופים לבלתי השתנות גם בהשתנות החמרים, אלה המה אות לחיים אשר לכל נפש חיה.

ז. הגוף בלי מזון ומחיה!

כל הימים אשר האדם עודנו חי, נטל עליו לאסוף יום יום חֹמר חדש ולהוציא חמר ישן מפני חדש – ועל כן יאכל! אכן לא יאכל האדם את אכלו בכל רגע ורגע, יען כי יד טבע בראה לו מגורות, ואסמים בנתה לו, הם הטעים וגידי הדם והאצטומכא והאדם יביא לו אחת או שתים או שלש פעמים ביום מיני מזון מן החוץ ויאגור אותם במגורותיו אלה למען היות נכונים לו שעות אחדות, ואחרי כן כאשר יתם השבר מן האוצר, אנוס הוא לאסוף ולאגור שנית ולאכול את אכלו, למען אשר לא ימט הגוף לשחת ולא יפלו שארו ובשרו מעליו ולא ימות ברעב, כי ברעב ימות הגוף מרגע לרגע אם לא נוסיף להביא אליו טרפו למלא את החסרון אשר אבד. אבל אל נא יחשוב הקורא כי כמשפט המנורה אשר צפחת השמן תחסר והיא לא תכבה כל עוד לא כלה הנטף האחרון מן השמן, כן יהיה גם משפט הגוף, וְהָרָעֵב לא יפיק נפשו עד תום מעליו כל בשרו ושארו ועד בלתי השאיר לו כל שריד וכל פליט מגופו כי לא כן הוא; הָרָעֵב ימות בְּרָעָב גם אם גופו ודמו ושארו לא תמו עוד כליל, והיה אם יחלוף הכח מקרב יצורי הגו ולא יוכלו עוד להחיות את העצמות היבשות אשר נחרו ולא יוכלו עוד להתחדש כימי קדם, ונכרתה הנפש ההיא מן הארץ.

הנסיונות אשר עשו החכמים הראו לדעת כי בעלי החיים המתים מות אם נתחקה על חמרי גופם ברגע ההוא, נמצא בם כי לא אבדו החמרים בלתי אם כמשפט הזה: מן הדם אבדו שלשה חלקים, מן האצטומכא אבדו 39 אחוז למאה, מן הכבד 52 אחוז למאה, מן העצמות 16 אחוז למאה: מן העצבים אבד אך חלק אחד, והחלב אבד כמעט כלו, 93 אחוז למאה, ובכן הלא רואות עיניך קורא מקשיב כי העצבים הם אבן־פנה בבנין גוף האדם, וביום חַסְרוֹ מהם חלק אחד מות ימות, תחת אשר באבוד לו חלב הרבה מאד, לא תאונה אליו כל רעה – אכן אל נא יהיה דבר עם לבבך לשפוט על פי הנסיונות האלה כי קטן ודל מאד ערך החלב, ואחת היא לגוף האדם אם ישנו ואם יחדל, כי תשגה בחפזך, ונהפוך הוא; עינינו הרואות בזה כי גדול ורב מאד ערך החלב לגוף האדם אחרי כי הוא יעמוד ימים רבים בפני הרעב ולא יפול שדוד לרגליו כשאר יצורי הגו; – אם מזון לא יבוא אל פי האדם ומעיו יבקשו אֹכֶל, לא יוכל לאכול מעצביו אשר בקרבו, יען כי ביום אכלו מהם חלק אחד מות ימות; וגם מן הדם לא יוכל לאכול, יען כי ביום אכלו ממנו את החצי לא יוכל עוד עמוד; וגם מן העצמות והאצטומכא לא יוכל לבקש אֹכל, ואך החלב לבדו יהיה לו לעזר ולהועיל בעת ההיא, כי החלב עבד נאמן הוא למלכו והוא כליל יָקְטָר לפניו עד בוא חליפתו – וכן גם בעלי־החיים אשר ישנו שנת ישרים כל ימי החרף ואֹכל לא יבוא אל פיהם, גם הם יהיו אך על חלבם לבדו, ובהתעוררם לצאת נראה כי כחשו משמן; וגם החולה השוכב על ערש דוי וכל אכל לא יבוא אל פין וחיתה נפשו אך בגלל החלב אשר יהיה לו למזון בקרב הגוף ובקומו נראה כי שֻׁלח רזון במשמניו; וגם היולדה אשר אָכְלָה אך מעט ודל וקרבן דמה וכחה גדול מאד, גם היא אך על חלבה החיה וממנו לה מזון – ככל המשפט וככל החזון הזה השמיעו החוקרים אשר היו מקדם, והנה באו החוקרים החדשים ויטפחו על פניהם ויוכיחו לדעת כי לא זאת היא התועלת היוצאת מן החֵלב, והחֵלב איננו מזון לגוף, אחרי כי היסוד החנקי יחסר בו, כאשר תראינה גם עיני הקורא, והיסוד החנקי הלא הוא אבן־פנה אשר למיני מזון.

אבל מה אפוא התועלת היוצאת מן החלב ותכליתו מה היא? – למען דעת את הדברים האלה, עלינו לשים בראשונה לעין הקורא את משפט מיני המזון מן המחלקה השנית.

ח. מיני המזון ממחלקה השנית

מיני המזון ממחלקה הראשונה מולידים את הדם בגוף האדם, ומיני המזון ממחלקה השנית באים אל פי האדם למען אשר יוכל לשאף אויר ולעשות מלאכת עבודתו על פיהם; ודעת לנבון נקל כי דרושים לאדם מיני המזון ממחלקה השניה למען אשר על ידם יוכלו גם מיני המחלקה הראשונה לעשות את מלאכתם, להתעכל ולהיות לדם ולנפש ולחיים, וכל הדברים האלה לא יהיו בלתי אם על פי הנשימה ושאיפת האויר.– משפט גוף האדם הוא כמשפט המכונה העושה את מלאכתה בכח הקיטור, אשר חֹמר ינָתן לה ולבנים תעשה, אבל מלבד החמר הנתן לה לעשות ממנו את הדרוש, הלא עלינו לתת לה גם חמר שני לעשות את הקיטור, להאכילה גחלים ולהשקותה מים, אם כי הגחלים והמים לא יתנו ולא יוסיפו דבר לחרֹשת־המעשה, והם יועילו אך לתת מהלכים להמכונה, וככלותם את מלאכתם זאת, יעלו בעשן ובקיטור השמימה דרך הָאַרֻבָּה ואין איש שם

אליהם לב, – וגם משפט האדם ומעשהו בקרב מכונת הגוף, ככה הוא.

האדם ישאף רוח, ובשאפו יבוא היסוד החמוצי אל תוך הריאה, ומשם יעבור ויבוא אל תוך הדם, ועם הדם ילך לבוא אל הלב, והלב ידפוק אותו וישלחהו אל כל הגידים אשר בגוף, אל שריגיהם ואל פתיליהם הקרובים והרחוקים, אחד מהם לא נעדר והדם אחרי הִתְנַצְלוֹ את היסוד החמוצי יאסוף את חמרי הגוף הנשחתים, והם חמצי־הגחלים ויָשב דרך גידים אחרים אל הלב, ומשם אל הריאה, והריאה תשלח את חמצי־הגחלים החוצה לרגלי כל נשימה ונשימה אשר יעשה האדם; אכן דעת לנבון נקל כי לרגלי כל הדברים האלה ורגלי כל המלאכות החימיות אשר יעשה הדם, יוָלד חום רב בקרב הגוף, ונשימת האויר היא התנור המבעיר את הבערה, הנותן מהלכים לכל המכונה לעשות את המלאכה, וכמשפט התנור אשר למכונה הדורש גחלים ומים למען הסיע את גלגליה, כן ידרש גם האדם מיני מזון ומחיה חדשים לבקרים אשר על ידם ינתנו מהלכים טובים לדם, מלבד המזון הנתן לדם למען שים אותו לנפש חיה. – לרגלי כל נשימה ונשימה יאבדו חמצי־גחלים מתוך הגוף. וגם מים יוצאים ואובדים מן הריאה מקרב הגוף: ונוסף עליהם גם היזע האובד על ידי העור, וכל אלה שוללים מן הגוף שלל רב, ולכן נטל על האדם למנות את החסרון הזה, ומדי אָכְלוֹ יבוא חלק רב מן המאכל אשר יאכל ויחַזק את היסודות אשר בגוף שעל פיהם יעצר כח להשיב רוח.

עוד מעט ונראה באר היטב כי יש מיני מזון אשר יועילו למלאכת הנשימה ויש מינים אשר יועילו לבנות את הגוף ולהביא לו חֹמר ולבנים חדשים תחת החמר והלבנים שאבדו לו, לעשות את הדם ואת הנפש; והיה אחרי אשר נעביר את משפטיהם לעין הקורא, או אז יבין וידע את פְרָשׁת ערך החלב ואת התועלת העצומה היוצאת ממנו לגוף האדם, למען החזיק את מלאכת הנשימה על מכונה ולשמור על הבשר ועל הדם לבלתי יהיו לברות לפי הזעה ונשמת הרוח.

ט. מיני המזון ליסודותיהם החימיים

מיני המזון המועילים לנשימת הרוח נבדלים ממיני המזון המועילים לבנין הגוף גם ביסודותיהם החימיים. – כל המזון אשר יועיל לנשימת הרוח לבד, רב לנו אם יהיו יסודותיו שלשה, יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, ואולם המזון אשר נחפוץ כי יהיה בקרבנו לדם ולנפש, חק הוא, כי יהיה בו גם יסוד רביעי נוסף על השלשה, והיסוד הרביעי הזה הוא היסוד החנקי; מיני המזון אשר יסוד חנקי אין בהם, נקראים בשם ״מועילים לנשימה“, ואשר יש בם יסוד חנקי נקראים בשם ״יוצרי דם”.

מיני המזון היוצאים מן הצמחים כרֻבם כן המה אך בני שלשה יסודות לבד, כי היסוד החנקי יחסר בם, ועל המינים האלה נחשבו הירקות ועשב השדה ותפוחי האדמה אשר יהיו לאדם לאכלה; והיה באכול אותם האדם לא יהיו לו לברכה בקרב גופו בלתי אם באכלו אותם גם על פני מינים אחרים; ואך מינים מעטים נמצא בין הצמחים אשר גם יסוד חנקי להם, כמו הלחם אשר נאפה מן החטים ומן הדגן, ונזיד עדשים ופול וקטניות אשר יוכל האדם לרוות בם את נפשו ולחיות עליהם, אם כי גם על העדשים ועל הלחם לבדו לא יחיה עוד איש; הנה כי כן יאמרו החכמים כי תפוחי האדמה ודומיהם הועל יועילו אך לנשימת הרוח ולהחזיק את המלאכה, תחת אשר הלחם והעדשים ודומיהם יולידו גם דם ויעשו את הנפש, אבל הטוב מכל מיני המזון הבאים אל פי האדם הוא הבשר – אחת היא, אם בשר חיתו ארץ או בשר חיתו מים, – יען כי יסוד חנקי אצור בקרב הבשר מנה אחת אפים, והוא יהיה לברכה בגוף האדם לבנות את הבשר ולעשות את הדם ואת הנפש; ועל כן גם מזה וגם מזה אל תנח ידך, ואכלת את הירק ואת עשב השדה להיות לברכה לנשמת אפך. ואת הלחם והעדשה והבשר תאכל, להיות לך לדם.

אכן אל נא יאמר הקורא כי דב לנו אם נשב אך על סיר הבשר לבד, יען כי “בכלל מאתים מנה” והבשר הן יכיל גם את שלשת היסודות האחרים אשר למיני מחלקה הראשונה, כי אם ככה אתה עושה אז לא ישפוק לך הבשר; מלאכת הנשימה והעבודה אשר תעבוד כל חיים דורשות ממך רב והבשר לא ימלא את שפקן, ועל כן יתאו האדם תאוה לאכול גם את מיני המזון היוצאים מן הצמח והיו לו לברכה ולשקוי לעצמותיו. – כי הנה על פי נסיונות רבים נחקר משקל החמרים האובדים לגוף האדם על פי הנשימה בקרב עשרים וארבע שעות, והנה הוא כמשקל החמרים האובדים לגוף בעשותו את צרכיו, אחרי כי חמצי־הגחלים אשר נפליט, מהולים במים (ואשר על כן גם לוחות הזכוכית בחלון יכוסו אגלי זעה אם נשיב עליהם רוח פינו), והנסיונות היכיחו כי ביום אחד יפליט האדם מקרבו על פי הנשימה עד כדי משקל ליטרא אחת מים, והמים הן מכילים יסוד חמוצי ויסודי־מים שהם לקוחים עתה מן הדם אשר בגוף, ולכן דעת לנבון נקל כי נטל על האדם להאכיל ולהשקות את גופו כפעם בפעם למלאות ולמנות את החסרון, ולתת לו מיני מאכל ומיני משקה אשר יסוד־מים ויסוד חמוצי ויסוד־גחלים בו.

אכן גדולים מעשי החלב ועלילותיו אשר נתכנו לגוף האדם, כי החֵלב גם הוא עשוי מידי הטבע אך שלשת היסודות האלה, יסוד חמוצי ויסוד־מים ויסוד־גחלים, והגוף, אם יובאו אל תוכו שלשה יסודות אלה, יעשה מהם את החלב, ועינינו תראינה כי עקרת הבית המפַטמת את האוזים נותנת להם קמח וסלת והם ישמנו וידושנו מאד. – ובכן נמצא כי משפט יסודות החלב הוא כמשפט היסודות אשר למיני המזון המועילים לנשימת האויר, והיה אם יאכל האדם די בשר אשר יעשה את הדם, ומלבד הבשר יאכל גם את הירק ואת עשב השדה, ומיץ הצמחים ישתה, יותר מכפי הדרוש לו למען החזיק את מלאכת הנשימה על מכונה, או אָז יֵאָגר ויאסף החלב בקרב הגוף פנימה ויעש פימה עלי כסל, ואם אמת הוא כי היום או מחר לא דרוש עוד לו החלב הנותר הזה, אך הנה יחשוך אותו ליום רע, יום אשר תגדל הוצאת הגוף על הכנסתו, ואז יהיה לו החלב לברכה מאין כמוה.

י. מעשי החלב ועלילותיו

מיני המזון שנים הם למחלקותיהם; אך אל נא ידמה הקורא בנפשו כי גם הטבע יחלק לו בקו את כל אשר בו להבדיל בין דבר לדבר כאשר יבדיל לו החוקר בחדר משכיתו, או אל נא ידמה הקורא כי ביום אכלו בשר צלוי באש עם תפוחי אדמה גם יחד, אז יעמוד שומר בקרב גופו לשמור על שני האורחים האלה הבאים אל תוכו, לתת מקום לבשר לרדת אל בית־חרשת הדם ומקום אחר לתפוחי האדמה לרדת אל בית־חרשת המעשה אשר לנשימת הרוח, כי לא כן, והטבע ברא את האדם ויתן לו אך אצטומכא אחת ובטן אחת, והכל הולך אל מקום אחד, ושומר אחד רואה־החשבון מנצח ומשגיח על ההכנסה ועל ההוצאה גם יחדו. – מלאכת הדם ומלאכת הנשימה יושבות יחדו בשלום ובשלוה ולא תשאנה חרב אשה על רעותה; אם יחסר להנשימה יסוד אחד משלשת היסודות הדרושים לה, ושאלה משכנה הקרוב אליה, וכן גם להפך, אם יחסר שלל בקרב הדם, אז יפנה אל המזון הנתון למלאכת הנשימה ולקח לו, ואין איש אשר יבוז לו על אשר יגנוב למלא נפשו כי ירעב.

אכן לרגלי הדבר הזה נראה כי גדולים מעשי החלב. – החלב הוא אוצר בלום המונח במגורה כל ימי שני השָׂבע עד בוא ימי שני הרָעָב, ויסודותיו הם יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד חמוצי, והיה האיש אשר ישמן ויחלה את חליו, או אשר ישמן ורעב יבוא עליו, אז יהיה לו החלב למעין ישועה לשאוב ממנו עד בוא מזון אל פיו ואם אמנם בעת ההיא יאבד החלב מן הגוף ויחלוף ויכלה, אך הנה יסודותיו יבואו מעט מעט אל הדם למען אשר יוכל הדם להחזיק את מלאכת הנשימה ולא נטל עליו לשחד מכחו בעד הנשימה תחת אשר האיש הרזה בחלותו את חליו ואוכל לא בא אל פיו, הלא ישיב גם הוא רוח ואויר, ואם יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד חמוצי לא יהיו לו להפליטם, הן יקח לו את היסודות האלה מקרב הדם, ואנחנו הלא ידענו כי באבוד חצי הדם וחצי הבשר, אז ימות האדם ויגוע. – ובכן הלא עיניך רואות את פרָֹשת מעשי החלב ועלילותיו אשר נתכנו לו; החלב הוא למותר כל העת אשר האדם בריא אולם, וזה אות כי גם האנשים הרזים לא חלשים ולא רפים הם מן השמנים; אכן בבוא שואה על האדם, כי יחלה או כי יענה בצום נפשו, אז טוב לו וטוב גורלו אם נמצא בקרבו אוצר חלב, כי החלב יקום לסוכך עתה על הדם ועל הבשר ואת נפשו יתן תחת נפשו להיות לברות לנשימת הרוח ואליהם לא יתן את הנגע לבוא.

הנה כי כן נראה יום יום כי הנשימה והעבודה מקבילות ונושאות בד בבד עם החלב. – האיש אשר יעבוד הרבה ואשר ישיב את הרוח בחזקה, לא ישמן לנצח ועצמותיו לא ידושנו, והאיש אשר יאכל וילך בטל ממלאכה יפוש כעגלה דשה; אדם ובהמה אשר תנועה ותנודה רבה להם, ישיבו רוח בחזקה ולא ישמנו, והאדם היושב בית ועבודתו קלה, ישמן וידושן; אם חפץ אתה כי מקנך ובקרך ישמנו וְיִכְשׁוּ, אז תסגור אותם בתוך המרבק, למען אשר לא יתנודדו הרבה ממקומותם ואז יפליטו רוח מעט ויעשו פימה עלי כסל –

יא. הֲיֵאָכֵל חֵלֶב?

הן בחנת גם ראית כי החלב הוא לברכה בקרב הגוף, ולכן יש אשר יהיה דבר עם לבבך לאמר: "אֹכַל נא חלב ככל אשר תשיג ידי וייטיב לי בגללו! ״ואתה טרם תדע כי שגית וכי מחקרי החכמים והנסיון יורו אחרת. – האצטומכא לא תעצר כח לְעַכֵּל את החלב הנגמר הבא אל תוכה, ואך את שמן־העטרן לבדו הוציאו החוקרים מן הכלל והרופאים הואילו לחלוט כי בכנפיו צרורה רפאות תעלה לילדים קטנים, ואולי זאת להם יען כי נמצא בשמן־העטרן גם היאָד; ובדבר כל המשמנים האחרים הואילו החוקרים לחלוט פה אחד כי משחיתים המה בקרב הגוף, והאצטומכא לא תעכלם. כל המאכל הבא אל תוך האצטומכא יְעֻכּל בה על ידי הריר הנוזל מקירותיה, כעין הריר אשר כפינו, והריר ההוא יזיל גם את הלחם היבש אשר היה לנקודים, וגם את העצמות הרצוצות יזיל הבאות אל תוך האצטומכא, כי יבוא הריר אל תוך המזון להזילו, ואולם החלב קשה הוא מאד והריר לא יעצר כח לחדור אל תוכו, והוא ישחית וירע גם על כל סביביו, כי ידבק גם ביתר המזון הבא אתו, והיה בקרב האצטומכא לקללה ולא לברכה, ואך הריר אשר בבטן הוא יעצר כח להזיל ולהמיס את החלב הבא אל תוכה.

לכן נוציא משפט כי לא טוב אֱכוֹל האדם הרבה מן החלב הנגמר, ומלבד זה מצאו החכמים כי גם תועלת לא יוצאת ממנו לגוף החי, אף אם יעֻכּל בבטן. החוקרים נסו לפטם ולהאכיל בעלי־חיים שונים את החֵלב הנגמר, ויראו כי החלב כאשר הובא אל תוך הגוף כן הפליט הגוף אותו, והוא לא התחבר אל אוצר החלב אשר שם, וכל תועלת לא יצאה ממנו.– את כל החלב הדרוש לגוף ואת כל החלב הנאסף אל המגורה, יעשה לו הגוף בידים על פי מיני המזון הבאים אל תוכו אשר יכילו עמילן וצוקער, וכל החלב הנגמר הבא אליו מן החוץ, פגול הוא לו, לא ירצה; לא החלב בהיותו בקרב הגוף ייטיב לו כי אם בהֵעָשׂוֹתוֹ בו, ולכן לא ייטיב החלב הנגמר. — אבל אל נא יחשוב הקירא כי אם ככה הוא, אז כל שומר נפשו ירחק מן החלב הנגמר לבלתי אכול ממנו אף מעט, אחרי כי קשה הוא להתעכל וגם כל תועלת לא תצא ממנו לגוף, כי גם זה משגה הוא, והחוקרים הוכיחו כי הגוף לא יעשה את חלבו פנימה בלתי אם בתתך לו מעט חלב נגמר מן החוץ, ואתה איפוא זאת עשה וחיתה נפשך: דַשֵׁן את הלפת ואת הירק אשר תאכל, שים חמאה על פני הלחם אשר תבוא אל פיך, תן חלב אל תפוחי־האדמה אשר תבשל, והיו כל אלה מעדנים לנפשך ושקוי לעצמותיך; אך השמר לך פן תאכל את החלב כדי אכילה, ונהמת באחריתך.

משפט מעט החלב המובא אל תוך הגוף, הוא כמשפט השמרים הנתונים אל תוך הַשֵׁכָר, אשר בלעדיהם לא יוכל השכר להתחמץ, אם כי אנחנו ידענו גם ידענו כי השכר הולך ובורא לו שמרים ואין חֵפץ לו בשמרים מן החוץ. ואולם השכר לא יצליח לעשות לו את השמרים בלתי אם בהביאנו אליו בראשונה מעט שמרים מן הנגמר בחוץ, ואך אז יעשה את שלו וגם הגוף העושה את החלב ועושה פימה עלי כסל מבית, גם הוא לא יעשה את מלאכתו עד אם נביא לו מעט חלב נגמר מן החוץ, ואז יבנה ממנו.

יב. אחרית דבר

הן רבות דברנו בדבר החלב ומעשיו ועלילותיו, ואזן הקורא שמעה ותבן לנו, אך טרם נפן מזה אל מול אחר, נפתח שפתנו עד הפעם להגיד לקורא קשט דברי אמת וכל כלמה לא תכסה פנינו: החקים אשר השמיעו חכמינו בדבר החלב לא יתדות הם התקועות במקום נאמן, אחרי כי בכל עמלם שעמלו למצוא פתרונים לא ידעו עד היום את פרָשת ערכו ואת תכליתו אשר למענה נוצר. הטבע בבראו את אחד החמרים, לא בעבור חמרים אחרים ברא אותו ולא לשומו עבד לעבדים עשהו, כי כל חמר הנביא נושא בקרבו גם את תכליתו אשר אין לאחרים חלק בה ותכליתו זאת לנפשו היא; גם משפט החלב ככה הוא, גם לו שומה תכלית מאת הטבע, ואך לשקר עשה עט אם נגיד כי נוצר להיות לשומר לראש אחרים. וגם עינינו הלא תראינה בו אותות ומופתים רבים המעידים כי יש מטרה ויש תכלית לבריאה הזאת.

מיני מזון שונים באים אל תוך הגוף ומביאים אתם את החלב; המאכל אשר יביא אל תוך האצטומכא חלב מעט, הוא יעֻכּל בה, ואם יעדיף על המדה הראויה לא יעֻכּל בקרב האצטומכא ואך ירד אל הבטן ונספה. – האצטומכא לא תוכל לשאת את החלב, תחת אשר הבטן תכיל ממנו רב במקום אשר שם הגידים היונקים, המביאים את מיץ המזון אל כלי הדם; גם בקרב הדם, בתוך הכדורים נמצא חלב; גם העצבים מלאים חלב על פני חלב, עד כי בהוציאנו את החלב מהם בחזקת היד, על פי עתר ואלקהל, ונותרו העצבים לעינינו כצנורים ריקים; גם בקרב המוח נמצא חמשה מינים שונים מעשה חלב, אם כי חלב נגמר לא נמצא שם – – האך יד המקרה עושה בזה את מעשיה? האם לא יבין כל נבון כי יש תכלית למעשה החלב והיא נסתרה מנגד עינינו? – בקרב המוח נמצא את הפֿאָספֿאָר, והחכמים עשו לו כבוד גדול באמרם עליו כי הוא יוצר הרעיון והמחשבה אשר בקרב המוח; אבל מדוע לא יאמרו כאלה גם על החלב ומדוע לא יאבו לחלוט כי החלב הוא אבי הרעיון והמחשבה? האך יען כי בין הפֿאָספֿאָר ובין הרעיון מצאו דמיון, באמרם כי הפֿאָספֿאָר מאיר עינים וגם הרעיון יבָּקע כשחר להאיר לארץ? אך הנה גם החלב בוער כאש ונגה לו! גם ממנו נקח שמן למאור, וממנו פנה ממנו יתד לאור הגאז! אכן גם בצחוק יכאב לבבנו, והוא לא יתן ולא יוסיף לנו דבר ואנחנו נודה בפה מלא כי לא ידענו עוד את תכלית החלב ואת פרשת ערכו.

מעשה הצלעים הוא אבן הפנה בבנין כל נפש חיה, כאמור, וגם מעשה הצמח ומעשה החיה ככה הוא. אבל מי יגיד לנו אם יש חלק ונחלה לַחֵלֶב במעשה הצלעים הזה, אם לא? האם מידו הוא להחיש את בנין הצלעים בהעשותם זאת היא תכליתו? עוד שלמים וכן רבים מן החוקרים עמלים למצוא פתרונים לדבר הזה, ואל המטרה לא באו עוד. – אכן נחמדים מאד מחקרי הרופא המפואר אשערזאָן בברלין, אשר מצא כי ריר החלמות אשר יובא אל תוכו נטף חלב ישנה את מראהו ויתעבה מסביב – והיה אם נשית לב כי בקירות הצלעים בדם אשר בגוף החי יש חלב ודשן, אז יעלה רעיון בנו כי החלב הוליד את החלקים המוצקים אשר בגופנו וזאת היא תעודתו ותכליתו – –

ובכן נעזבה נא עתה את שיחתנו בדבר החלב ומעשיו, הן לא נוכל לגלות עתה לעין הקורא את תכליתו, ואם נוסיף לדַבר בו באזניו, והיה בנו חטא, אך הנה בכל אלה קותה נפשנו כי הקורא יקבל ברצון את כל הדברים אשר שמנו לפניו כי גם בהם צרורה תורת דעת, ותוכם רצוף דברי אמונים אשר ברכה בהם לנפש תדרשם.

חיי הצמח והחיה והאדם

א. החיים למיניהם

כל אשר יזָרע ואשר יוָלד מן הזרע בצלמו כדמותו, כל אשר יאסוף אל קרבו חמרים חמרים ובהם יגדל ובהם יצמח, כל אשר יגעיל ואשר יפלט את החמרים במלאת צבאם וכפעם בפעם יחליפם, כל אשר יגדל וירבה ויזריע זרע ויעשה פרי למינו ויוליד בצלמו כדמותו כל אשר חליפות וצבא עמו ואשר יזקן ויבול ויגוע – כל אלה חיים הם למיניהם ולהם נקרא נפש חיה.

כל הצמח למינהו יחיה; אחרי כי צמח כמוהו בצלמו כדמותו הזריע ויולד אותו, ואחרי כן אסף הצמח הרך אל קרבו כפעם בפעם המרים מן האויר ומן האדמה ובהם יגדל ובהם יצמח, וכן הגעיל כפעם בפעם את החמרים הנאכלים ויפלט לעינינו מים ויסוד חמוצי ואת חמריו החליף, ואחרי כן הלך הלוך וגדול עד כי מצאה ידו גם הוא להזריע זרע ולהצץ ציץ ולעשות פרי ולהוליד בצלמו כדמותו, ואחרי כן מלאו ימי צבאו והוא בא בימים ויזקן ויבול ויגוע; אכן חי חי הצמח, כי כל הנפש אשר תמות, אות הוא לה כי הָיה חָיָתָה.

לכן הן לצדק יאמרו החכמים כי זָרָעַ וְיָלֶד. אָכֹל וְצָמֹחַ, הָמיר יסודות והחליף חמרים, פָּרָה וְרָבָה, גָוֹעַ וָמוּת. כל אלה אותות המה לחיים; והיה כל נפש החיה החיה על הארץ, מן הזרע נזרעה ונולדה, והיא תאכל ותגדל ותמיר יסודות ותחליף חמרים ותפרה ותרבה ותגוע ותמות.

כל אותות החיים האלה נמצא בקרב כל בעלי־החיים למיניהם וגם באדם; כמשפט חיי הצמח כן משפט חיי החיה והאדם, ואך בזאת נעלים בעלי־החיים על הצמח, כי להם נתנה גם הרגשה, וגם חושים וחפץ להם, ועל פיהם ינועו ויעברו ממקום למקום, על פיהם יחנו ועל פיהם יסעו.

יש אשר לא יעלו חיי החיה והאדם על חיי הצמח, וערכם לא יגדל מהם: אם בעודם ברחם הורתם, או ישנו שנתם או דעתם מטרפת, אז אין יתרון לבעלי־החיים מן הצמח; אכן סגלה טובה נתן הטבע לבעלי־חיים והיא ההרגשה, ועל פיה יתרון להם מן הצמח; הצמח איננו יודע כי הוא נמצא, ובעל החיים יודע; גם חושים נתונים לבעל־החיים ובהם יראה וישמע, יריח ויטעם, ירגיש וידע את כל אשר סביביו והצמח גם את נפשו וגם את העולם אשר מסביב לו טרם ידע; הנפש החיה יודעת על פי ההרגשה את נפשה ועל פי חושיה יודעת היא את הארץ אשר מסביב, ובכן גם רצון וגם חפץ לה לשאול ולבקש דבר אשר ייטיב לה, ולחדול מן הדבר אשר רעה בו נגד פניה, ועל כן יהיו החיים לרצון לה ולא תחפוץ במותה וצר לה בצרתה; אכן גם על הצמח יאמר כי צמא הוא למים, ואולם הצמח איננו יודע את צמאונו וגם את רעבונו איננו יודע, בטוב לו לא יגיל ובעטוף לבו לא יאבל, לא ידע את נפשו ואת הארץ מסביב לא יכיר, ולו גם רגלים נתנו לו ללכת בהן, באחת וממקומו לא ימוש, כי אין חפץ ואין הרגשה לו תחת אשר נתנו לבעלי־החיים חפץ והרגשה וגם כלים מכלים שונים להם, ועל פי ההרגשה יתעוררו כליהם, ואל אשר יהיה הרוח ללכת ולעבור ילכו ויעבורו.

ובכן נראה כי אמנם דומים חיי בעלי־החיים אל חיי הצמח, ואולם עוד יתרון להם ממנו על דבר הסגלות הרבות הנתונות להם, ולאדם היתרון גם מהם כי לו נתנה סגלה חדשה.

אפס לא על נקלה נדע שם לקרוא לסגלה ההיא כי מאז מעולם נלחמו חכמי דור ודור על אדות השם הזה, ואל המטרה לא באו; האחד יקרא לה נשמה והשני שכל, ובא השלישי וחקרם והוכיח לעין כל כי הסגלה הזאת איננה סגלה מיוחדת ומותר האדם מן הבהמה אין, ואך נעלה הוא על הבהמה על דבר אשר השלים חק הסגלות הנתונות לנפש חיה ביתר שאת; ואולם כל דברי ריבות אלה לא יתנו ולא יוסיפו דבר, כי אך בדבר השם נלחמו הגבורים האלה בעוד אשר העצם נכחד מהם.

אכן אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נשים לב לדברי הריבות על אדות השמות, ונשים פנינו לקראת חיי הצמח והחיה והאדם, ככל אשר חקרו החכמים על אדותיהם וככל אשר השינה ידם.

ב. הטבע ״המת" והטבע ״החי"

בטרם נצא לראות במחזות חיי הצמח וחיי החיה והאדם. נלכה נא בראשונה ונשים עין על פני כל ככר הטבע אשר חכמים יקראו לו ״הטבע המת״, ונראה במה דומה זה אל הטבע החי, ובמה גדול כח החוקר להבדיל ביניהם ולהציב גבולם.

אם נשא עינינו ונביט השמימה, נראה מסביב לנו אלף אלפי כוכבים ורבוא רבבות שמשות ועולמות אין מספר, והם עומדים ממעל וממקומותיהם לא ימושו; אכן עוד אנחנו חושבים כן והנה זה באו אנשים חכמים חוקרים נדלי דע ויוכיחו לעין כל כי כל הכוכבים האלה לא במקום אחד יעמודו, כי אם ישוטטו בשמים אנה ואנה ולא ישקטו ולא ינוחו, ויען כי גם האדמה תחת רגלינו נוע תנוע כאחד הכוכבים, לכן דעת לנבון נקל כי התנועה היא חק מן החקים הכוללים אשר בטבע, וזה לנו לאות כי הטבע איננו מת.– הנה כי כן אין דבר בשמים ובארץ אשר תנועה לא תהיה לו, אחת היא לנו אם נראה את התנועה בעינים ואם לא.

מלבד התנועה הזאת אשר מקורה לא נדע, נראה גם את האור אשר לצבא השמים וגרמיהם, ואם כי סגלת האור גם היא לא נודעת לנו היטב, אבל הנה זאת ידענו כי הכוכבים בשמים עושים איש איש פעולתו בפני משנהו על ידי האור, ועינינו הרואות כי גם אור השמש עושה את פעולותיו בפני האדמה, להוליד חום ולעשות שנויים ותמורות, להפריד יסודות חימיים ולהרכיב יסודות חדשים, וזה לנו לאות כי ככה יעשו כל הכוכבים בשמים – ולרגלי המשפט הזה עלינו לגזור אמר כי גם ״הטבע המת״ הזה איננו מת.

נוסף על שני החקים האלה, חק התנועה וחק האור נמצא גם חק שלישי והוא חק הכח המושך אשר ישים משטרו מכוכב עד כוכב ובכל בית הטבע נאמן הוא; כי הנה הצליחו החוקרים להוכיח לעין כל אשר אין דבר בכל היקום, דבר קטן או גדול, שהכח המושך לא יצא ממנו או לא ישים בו את פעולתו, איש איש לפי חמרו, איש איש לפי גדלו; האור יוצא מן הגופים והולך אל כל פנות השמים, וגם הכח המושך יוצא מאת פני כל הגופים הנמצאים, ואל כל פנות השמים והארץ תבאנה פעולותיו, כי חקים קימים ואיתנים לו, גם פה בארץ בין דבר לדבר וגם שם בשמים בין כוכב לכוכב אשר ירחק איש מאחיו רבוא רבבות מיל ואשר מרב המרחק בינותם יראו לעינינו ככוכב אחד.– ובכן גם הכח המושך הוא חק איתן וקים בכל היקום ובכל צבא השמים, וגם זה לנו לאות כי הטבע איננו מת.

אמנם אין עוד אתנו יודע עד מה אם גם הכח העלעקטרי והכח המאגנעטי פורשים כנפים מן העולם ועד העולם להיות מושלים גם הם בכל היקום, ואולם רב לנו לראות שלשה חקים כוללים, חק התנועה וחק האור וחק הכח המושך, והם מושלים בכל ועל פיהם יצא ועל פיהם יבוא כל היקום וכל צבא השמים; וכל אלה לא במקרה נעשו או באפס עצה ותושיה, ונהפוך הוא, כי מדה להם וקצב להם, משטר וסדרים, ואם נראה את פעולותיהם בעינינו, הלא נחרוץ משפט כי אין כל טבע מת' תחת השמים.

אם נסב מזה אל מול אחר ונביט לאדמה אשר תחת רגלינו לראות את תמורותיה ושנוייה יום יום, או נראה אותה על תקופתה סביב לשמש וסביב לקטרה, – או נראה את האויר הסובב את כל הארץ ותנועתו לא תחדל רגע, – או נראה את המים ממעל לארץ והמים מתחת לארץ בלכתם הלוך וזרום וכהנדוף עשן ינדופו להיות לקיטור, – או נראה בקום הרים על פני האדמה ובהמוֹטם, – או נראה סלעי מגור גדולים ועצומים והם ימירו ויחליפו כלבוש תארם ותכונתם, – או נראה את הצמח ואת החיה ואת האדם אשר יחיו אך על פי המראות ההם ואשר בלעדיהם גם הם ינועו וימותו, – אם נראה את כל אלה, הלא נציג בשער משפט כי האדמה וכל מלואה חיים המה וכי יש דמיון ודמות בין חיי הצמח והחיה והאדם ובין חיי האדמה וצבא השמים. אם כי שונים החיים האלה ונבדלים איש מאחיו מאד מאד.

ג. חזות הכל

אנחנו בני האדם יושבים על פני האדמה ועצם מעצמיה אנחנו או חלק מחלקיה או אבר מן הגוף, ואיך אפוא יוכל האדם לשפוט את משפט האדמה הזאת? איך ישפוט האבר את הגוף? אכן לוּ היה לאל ידנו להתנשא מעלה מעלה ולהביט ולהשקיף על פני האדמה מחוצה לה ולראות בסקירה אחת את. כל הנעשה עליה או גם את כל הנעשה בקרבה ובתהומותיה, ולחזות גם את כל כחותיה אשר ישלטו בה שלטת, כי אז ראינו את הטבע המת בקומו לחיות לפנינו חיים שיש בהם חפץ.

אבל נניח נא כי יש אשר יוכל האדם לחזות את הארץ בסקירה אחת מחוצה לה. – מה אתה רואה בן אדם? כדור גדול ינוע בקרב האויר, ואין מניע אותו מן החוץ; הכדור הזה סובב גם את קטרו, ואין אתה יודע על פי מי היתה שומה; בקרב הכדור פנימה עצור חום גדול ועצום מאד, ומן החוץ לא יבוא החום אליו כי בבטנו נולד; סביב לכדור הולך וסובב זרם עלעקטרי, ואין אתה יודע מה זה; המחט המאגנעטי ואור הצפון איש איש אל מקומו שואף זורח; החום פועל את פעולותיו על פני האדמה במקום אשר שם אור פני השמש; האדמה שולחת את כחה המושך למשוך את כל היקום עד הטבור; המים יהיו לנטפי גשם ואחרי כן ינדפו ויעלו באויר השמימה; נהרות. ונחלים הולכים על האדמה ממעל ובקרבה ישתרגו ויעבתו ארחותם כעין גידים בבשר; הרוח הולך מן הצירים עד הקו המשוה ולא ישבות, ומן הקו־המשוה עולה הוא והולך ועל סביבותיו שב הרוח אל הצירים; והיה לוּ בעיני בשר חזה האדם את כל המחזות האלה אשר יחזה לו החוקר בעיני הרוח, לו ראה והבין את כל פעולות האדמה האלה אשר אין לה עוזר מן החוץ, כי אז הוציא משפט לאמר אשר אך רעה היא ואִולת רבה לחשוב כי יש דבר בטבע והוא מת! – ואף גם זאת: לוּ יחזה האדם חזות הכל בסקירה אחת, וממעל לאדמה יביט אליה ויראה על פניה מיני צמח אשר עליה יחיו ועליה ימותו, ובהמה ואדם רב אשר דורם האחד הולך ודור בא ולו יתבונן רגע אחד אל תולדות האדמה אשר ימיה ימשכו עד יבוא רבוא רבבות שנים, לראות כי המירו מיני הצמח והבהמה את תבניתם ואת צביונם ברבות הימים, ובהשתנות האדמה השתנו גם יצוריה ומקץ ימים רבים נולד האדם, כי אז נבין לחלוט אשר לא יבדלו חיי האדמה מחיי כל הצמח והחיה והאדם, ואנחנו לא נבין ולא נבוא עד תכלית חיי האחד עד אם ידענו את חיי השני.

אכן לא באלה חלק האדם והוא לא יתנשא למעלה ולא יחזה חזות הכל בסקירה אחת. – את הצמח ואת הבהמה נוכל לחזות בסקירה אחת, אבל את האדמה נראה אך לחלקים; תולדות ימי הצמח לא ימשכו בלתי אם ימים מספר, ועד תכלית ימי אחת החיות נבוא לפעמים מקץ שעות אחדות, אבל ימי חיי האדמה ימשכו עד רבוא רבבות שנים; הכחות הנסתרים הפועלים את פעולותיהם בקרב הצמח והחיה, קרובים הם לנו ובעפעפינו נבחנם לרגעים, אבל הכחות הנסתרים בקרב האדמה נעלמים מעיני כל חי ואנחנו גם את מקומם לא נדע למען נדרשם, והם רחוקים ממנו; ועל כן נקל מאד לדעת את ההבדל אשר בין חיי הצמח והחיה והאדם ובין חיי האדמה, וכבד ממנו לדעת את הדמיון אשר ביניהם, וגם החוקרים אך בדי עמל יעצרו כח להראות את הדמיון ביניהם, תחת אשר על נקלה יעבירו על פנינו את כל ההבדל אשר בין הטבע ״המת״ והטבע ״החי".

גם אנחנו טרם נצא להעביר לפניך את חיי הצמח והחיה והאדם, נשים פנינו בראשונה אל הדמות אשר בין חיי האדמה ובין החיים האלה ואחרי כן נשים לפני הקורא גם את ההבדל אשר בין הטבע ״המת״ ובין ״החי״. אכן צר לנו מאד כי נטל עלינו גם להתפלסף מעט קט, והדבר הזה לא לנחת רוח הוא לנו, כי במקום אשר שם תחדל הדעת שם תחל הפילוסופיה, ומאז מעולם יתפלסף האדם אך על אדות הדברים אשר אותם איננו יודע.

ד. מות וחיים

היסודות אשר מהם יִבּנה גוף הצמח והחיה והאדם, הם היסודות אשר מהם נבנתה האדמה; ואם נקח לנו את אחד הצמח או גוף אחד בעלי־החיים להפרידו ליסודותיו על פי החימיה, נראה כי מן האדמה לֻקח ולכן גם אליה ישוב. – כל חלק מחלקי הצמח או כל נתח מבעלי־החיים במשקל ליטרא אחת יכיל את היסוד־החמוצי ואת היסוד־החנקי ואת יסוד־המים ואת יסוד־ הגחלים וגם מעט גפרית ומעט פֿאַספֿאָר ומעט שיד ומעט ברזל ועוד יסודות אחרים, והיה כי יבוא בעל־החימיה להוציא את היסודות האלה למענהו, איש איש לבדו, ואחרי כן ישקלם במאזנים ימצא כי יעלה גם משקלם לאחרים ליטרא אחת, לא ימעט ממנה ולא יעדיף עליה, אחרי כי בקרב הצמח החי או בנתח נפש החיה לא נמצא דבר אשר לא יהיה בין היסודות הנפרדים ההם ולא נפל מהם צרור ארצה; כל היסודות החיים האלה לֻקחו מן האדמה ואל האדמה ישובו אחרי מותם, ויען כי ימשכו ימי חיי כל היקום בארץ זה רבוא רבבות שנים, כאשר יבין כל משכיל אל דבר, לכן דעת לנבון נקל כי כל היסוד־החמוצי והיסוד־החנקי ויסוד־המים ויסוד־הגחלים וכל היסודות האחרים אשר לפנינו, כל אלה כבר היו חיים בשכבר הימים, ועוד יבואו הימים והם ישובו עוד הפעם להיות לנפש חיה, וכן לא תחדל התמורה עד עולם.

אמנם נמצאו יסודות בקרב האדמה והם לא נמצאו עוד בקרב הצמח והחיה, והחוקרים אמרו להוציא משפט כי לא כל היסודות באדמה מסוגלים להיות לנפש חיה ויש בהם יסודות אשר לא יציבו להם יד בחיים, ואולם החוקרים האחרונים הוכיחו כי הראשונים שגו ברואה אך יען אשר קצרה יד האדם למצוא את כל היסודות למיניהם בקרב הצמח והחיה; הנה כי כן מצאו את הנחשת בקרב עשב השדה וגם את הצינק מצאו בקרב צמח אחד, וכן ילכו מחיל אל חיל ויש תקוה כי ברבות הימים תהיה לאל ידם למצוא בקרב הצמח והחיה את כל היסודות הנמצאים בקרב האדמה, אחד לא יעדר; ואולי יהיה יסוד אחד מן הששים וחמשת היסודות אשר יִפקד מקומו בין החיים, אז עלינו לזכור כי אנחנו כיום הזה לא נדע את כל מיני הצמח שהיו לפנינו ואשר כבר תמו נכרתו, וכן לא נדע עוד את הצמח אשר תוציא האדמה בימים הבאים, וגם את בעלי החיים שהיו לפנינו ואשר יהיו אחרינו לא נדע, ומה אפוא נתפלא אם כיום הזה יבצר ממנו למצוא את אחד היסודות מן היסודות הנמצאים בקרב האדמה? הן חמרים חמרים רבים נמצא כיום אשר בין המתים נחשבים והם היו לפנים נפשות חיות, כאשר יעידו לנו כל הרי השיד והרי הקרטיקון וכברות הארץ אשר חיות־היציקה היו שם לעפר. כי מה המה ההרים הגדולים האלה וכברות הארץ רחבות הידים אשר לפנינו? הלא אך שרידי פליטי קליפות וקונכא אשר לפנים ישבו בהם בעלי־חיים ובמותם נשארו הקליפות האלה והיו לשיד ולקרטיקון; ואנחנו בעינינו עוד נראה כיום כי במות החלזון ישאיר אחריו את נרתקו ואת קליפתו, ואם נצבור אותם אל מקום אחד יהיו להרים גדולים, הרי שיד והרי קרטיקון; ובכן אתה רואה כי השיד אשר יכסה קירות חדרך חי גם הוא כמוך, וגם הקרטיקון אשר בידך לכתוב בו חָיָה לפניך, ואם תחגור על עיניך קרן־חזות גדולה, ומצאת את הדבר הזה נאמן לפניך. – גם יש אשר נמצא כברות ארץ רחבות ידים אשר עליהן יבנו בני אדם את בתיהם ויטעו את כרמיהם ויעשו להם גנות ופרדסים, וכברות ארץ אלה נפשות חיות הן, ותחת כפות רגלינו תתהלכנה רבוא רבבות אינפוזאריות (חיות־יציקה) חיות וקימות; הנה כי כן הוכיח החוקר הגדול עהרענבערג כי הרחוב ״קארלסשטראַססע״ אשר בעיר ברלין, וכן גם חלק העיר ״לואיזענשטאדט״ בנויות על פני גלים נצים של אינפוזאריות חיות.– אבני־אש הנופלות מן השמים אבנים מתות הן, והחוקרים הוכיחו כי הן נפשות חיות אשר נהפכו לאבן; איים רבים ינשאו על פני מימי הים ועל פני סלעי אלמוגים גבוהים ורמים, והאלמוגים האלה הם הקליפות והנרתקים אשר לפנים ישבו בהם בעלי־חיים, והסלעים היוצאים מן המים ואשר אניות רבות מנופצות אליהם, גם הם חיו בשכבר הימים ועוד חיים הם לפנינו. – גם צורי נחלים רבים יודקו ויוּמָסו ויבואו מעט מעט אל תוך מיני צמח רבים לחיות בהם ולהיות לאלגביש, ואנחנו נמצא לפעמים מיני חציר על פני השדה אשר בהעבירנו את כף ידנו על שפתם ונכרת הבשר, כי יבוא בו האלגביש הנמצא בקרב החציר ויפצעהו.

הנה נא ידענו כי היסודות המתים יהיו ליסודות חיים והחיים יהיו למתים; יסוד־החיים הוא האדמה המתה; הטבע החי והטבע המת נצמדו איש אל אחיו, והמליצים הקדמונים אשר היו בשכבר חשו בנפשם את הדבר הזה, וישכילו לקרוא: עפר אתה ואל עפר תשוב! עד שקמו גם החוקרים האחרונים ויתנו אותותם אותות כי כנים כל הדברים האלה.

ה. מעלות החיים

המות והחיים נצמדים יחדו; מן המות יצאו החיים ומן החיים מות. אבל איככה יהיה כדבר הזה? איך נֻפַח רוח חיים באף החמר המת להקימו ולהחיותו? – שפתי החוקרים והחכמים נאלמו דומיה ובפיהם לא נמצא מענה, ועד היום הזה אספנו בחפנינו אך השערות והנחות לבד; בקומנו לצאת בשדה הזה יסע לפנינו אך עמוד ענן לבד לנחותנו בדרך ואת עמוד האש לא נראה – ובכל זאת נקומה נא ונצא לראות בשדה הזה, אולי נצליח ואולי נציל דבר אמת, עד בוא הימים אשר טובים יהיו מימינו וחוקרינו ימצאו חזון.

האדמה איננה חמר מת כי אם חמר חי וקים אשר בכח העצור בו יחיה כפעם בפעם יסודות מיסודותיו – אבל התוכל האדמה להוליד צמח חדש אם צמח ישן לא היה לפניו? לא! אך מן הזרע אשר הותיר אחריו הצמח שהיה בשכבר הימים תעשה האדמה את הצמח החדש וגם משפט בעלי החיים ככה הוא, כי לא יראו חיים בלתי אם על פי הזרע אשר יהיה לפניהם; אכן לא נשגה אם נשפוט כי ימים היו על פני הארץ, זה רבוא רבבות שנים, והאדמה עצרה כח לברוא ולהוליד גם את הזרע אשר לצמח ואשר לחיה. – והיה אם נניח כי האדמה הולכת מחיל אל חיל וממעלה אל מעלה, וחיי הצמח והחיה הם המעלה העליונה ממעלות חיי האדמה עתה, אז נצליח להבין גם את תולדות הזרע בקרב האדמה. – החיים ותולדותיהם יהיו בעינינו אך מעלות מעלות לבד אשר בהן נעלה ממעלה עד מעלה: מן המים וחמצי הנחלים ואמאניאק, שהם חמרים מתים, יאכל הצמח והיה לנפש חיה; מן הצמח יאכלו בעלי־החיים והיו גם הם לנפש חיה ולא יגועו ברעב, וככה נראה מעלות בחיים, כל מעלה עולה על אחותה שהלכה לפניה: בראשונה חמצי־גחלים ומים ואמאניאק, ואחרי כן מיני צמח, ואחרי כן בעלי־חיים; ומדוע אפוא לא נחרוץ משפט כי היו ימים על פני הארץ ומעלות היו לחיי האדמה גם לפני המעלות האמורות אשר אותן לא נדע, או כי יש יום ומעלות תהיינה גם אחרי שלש המעלות אשר נמצא כיום?

עוד ענין אחר נתון לחכמים לענות בו, ולפלא בעינינו כי חוקרינו לא שמו עוד לב אליו כראוי לו: הצמח באכלו את מזונו לא יאכל יסודות בודדים כי אם מָרְכָּבִים; המצי־הגחלים אשר יאכל הצמח עשוים בין החימיה על פי שני יסודות, יסוד גחלים ויסוד חמוצי; המים עשוים יסוד־מים ויסוד חמוצי; האמאניאק גם הוא יסוד מִשנה הוא, יסוד־מים ויסוד חנקי; ואם כי הצמח עומד אל מול פני האויר הסובב אותו, ויש לאל ידו לקחת כפעם בפעם מקרב האויר יסוד חמוצי ויסוד חנקי כאות נפשו, ובכל זאת לא יאכל הצמח את היסודות הבודדים האלה לחברם יחד בידיו, כי אם יחכה עד אשר תשים החימיה את היסודות ההם אל פיו אחרי אשר בראשונה תרכיב אותם בידיה. – והיה אם נשים עתה אל לב כי האדמה עושה מעשים חימיים, הלוך ועשה, ורגע לא תשבות והחימיה תשלוט שלטת בכל היקום, אין דבר אשר לא תשלוט בו או אז נביא לבב חכמה לאמר, כי ההרכבה החימית היא המעלה הראשונה במעלות החיים וחיי האדמה שהיא אֵם החימיה הם החיים הראשונים. – ואלה הן המעלות: א) חיי האדמה עושים את מעשיהם להרכיב את היסודות הבודדים, רגע לא ישבותו; ב) היסודות המרכבים באים אל פי הצמח, ובזאת באו אל המעלה השנית ממעלות החיים; ג) הצמח יהיה לאכלה לפי בעלי־החיים, ובזאת עלו היסודות עוד מעלה אחת ממעלות החיים; ד) והאדם יאכל את הצמח ואת החי והיה לנפש משכלת, ובזאת עלו היסודות ובאו על גרם המעלות, וזאת היא המעלה העליונה אשר במעלות החיים כעת. – כל הדברים האלה נשענים אך על אדני הדמיון וההגיון לבד, ובכל אלה יראה הרואה כי רוח האמת צרורה בכנפיהם; אך הנה באה העת לעזוב את אדמת הפילוסופיה הזאת ולהשליך את ההשערות וההנחות אחרי גו ולכן נסב נא מזה אל מול אחר ונשמע את אשר תשים הדעת לפנינו, כי באורה גם לנו אור זרוע.

ו. הבדל בין החמרים החיים והמתים

הנה נסינו עד כה לערוך לפני הקורא את הדמיון אשר בין הטבע החי והטבע המת, והוא מצער מאד, ואולם עתה שפתנו אתנו לשום לפניו את ההבדל אשר בין החמרים החיים ובין החמרים המתים והנה כביר מצאה ידנו. – החמרים המתים יִבּדלו מן החיים גם בהולדת אותם; החמרים המתים יבדלו מן החיים גם ביסודותיהם שהם לא יִחֻבְּרו כיסודות החיים; החמרים המתים יִבּדלו מן החיים גם בתולדותיהם ובקיומם; החמרים המתים יבדלו מן החיים גם בצורתם ובקומתם; החמרים המתים יבדלו מן החיים גם בצביונם הפנימי – אלה המה ראשי אפני ההבדל אשר בם יבדלו איש מאחיו, ואנחנו נשית לב לדעתם.

החמרים המתים יסודות בודדים הם, כמו הברזל, הזהב, הנחשת העופרת, היסוד החמוצי, היסוד החנקי ועוד, כל אלה בודדים הם, וכל אלה לא יוָלדו בארץ, כי מראש מקדמי תבל ישנם ואין איש יודע איככה נבראו ומתי נולדו; ואולם לא כאלה חלק החמרים החיים כמו הצמח והחיה, כי יסודותיהם לא בודדים בם כי אם מרכבים, והם לא מראש מקדמי ארץ ישנם כי אם לעינינו יִבּראו ולעינינו יִוָלדו יום יום; – החמרים המתים יהיו לפעמים גם הם מרכבים על פי שני יסודות, כמו המלח, אשר בו יתחברו החלאר (שהוא מין אויר) והנתריום (שהוא מין מתכת), ועל פי ההתחברות החימית היו למלח; ואולם ארחות ההתחברות הזאת שונים ונבדלים מן החיים, כי המלח, וכן כל החמרים המרכבים, מתחברים יחדו בנקל ברגע אשר נביא שני יסודות יחדו ונשים להם מדה נכונה, אבל יסודות הצמח ויסודות בעלי־ החיים לא יתחברו התחברות חימית ולא יקומו לחיות בלתי אם בהנתן להם גם זרע אשר על פיו ילכו היסודות להתחבר, והיה כל הצמח אשר לא נשים לו זרע לא יצמח, וכל החיה, מן התולעת ועד הראם, אשר ביצה לא תהיה לה, לא תחיה זרע על פני הארץ; – החמרים המתים יבדלו מן החיים גם בהתחברות היסודות: הצמחים כרֻבּם כן יהיו על פי שלשה יסודות, על פי יסוד־גחלים ויסוד־מים ויסוד־חמוצי, ושלשת היסודות האלה יהיו לחמר אחד והחמר יהיה לצמח; ואולם שונים מזה החמרים המתים, כי בם לא יתחברו לנצח שלשת היסודות ההם, ואך שנים שנים יתחברו, כלאים יהיו בראשונה, החלאר והנתריום יהיו למלח, והיסוד־החמוצי ויסוד־המים יהיו למים ולנצח לא יתחברו שלשה יסודות יחדו או ארבעה וחמשה, ואם נמצא חמר בין החמרים המתים אשר יסודותיו שלשה או ארבעה וחמשה, אז נדע כי לא התחברו השלשה או הארבעה יחדו עד אם בראשונה התחברו איש איש עם משנהו, שנים שנים, ואחרי כן התחברו התחברות אחת.

הנה כי כן נבדלים החמרים המתים מן החיים גם בתולדותיהם ובקיומם: החמרים החיים יחיו לפנינו וילכו מחיל אל חיל וישלימו חק עד בוא יומם ויגועו וימותו; והחמרים המתים לא ישונו ולא יצמחו, לא יגדלו ולא יצערו, לא יכלו ולא ימותו; החמרים המתים אשר נשמור עליהם לבלתי שים בם כל פעולה מן החוץ, לא ישונו לעולם, תחת אשר הצמחים והחיה יגועו וימותו, אם לא נשים לפניהם מזון ואם לא יחליפו את חמריהם יום יום; – וגם בצורתם ובקומתם יבדלו החמרים המתים מן החיים: החמרים המתים לא ישנו ולא ימירו את תכונתם גם בהמיר צורתם; אם נלטוש את האבן ונעשה אותה לכדור או לעמוד או לקוביא, לא תשנה ולא תמיר האבן את תכונותיה ואת סגלותיה, ובכל המראות ההם אבן היא כאשר היתה, ואם תודש ותודק לעפר לא תחדל מהיות אבן; ואולם לא כמוה חלק הנפש החיה כי לנפש החיה נתונה צורה ומדה נכונה, ואם תשלח יד להשחית את הצורה הזאת, אז תמות הנפש ותגוע, ולכן לנצח לא ימירו הצמח והחיה את צורתם; וגם בזאת יבדלו החמרים המתים מן החיים, בקומתם, כי שונים החמרים המתים איש מאחיו בקומתם, יש אבן שיש גדולה ויש קטנה, תחת אשר החמרים החיים יצמחו ויגדלו עד השלימם חק קומתם ושם יעמודו, וכל תלמיד לומד בבית הספר יודע מה משפט הקומה אשר לכל בריה ובריה; – אכן ההבדל הכי גדול אשר בין החמרים והחיים הוא צביונים הפנימי: החמרים המתים יֵחלקו לשלש מחלקות, לחמרים איתנים או לנוזלים או למיני אויר והחמרים החיים לא יהיו אח מאחת מאלה, כי אם שלשתם יחדו; האדם איננו חמר אחד מוצק, כאשר יאמין הרואה ברגע ראותו אותו, כי אם ארבעה חלקים נוזלים וחלק אחר איתן וגם אויר רב נמצא בגופו והאויר הזה לא יהיה בו כמו בקרב ספוג למלא את פרציו ואת סדקיו, כי אם נמצא בקרב איתני הגוף ובקרב החלקים המוצקים אשר בו, ובנין נפלא כזה לא נמצא לעולם בין החמרים המתים.

נוסף על כל אלה נמצא גם את הבדל האלגביש והצלעים אשר מצאו החוקרים הכי נכבדים בימים האחרונים: כל האיתנים מן החמרים המתים עשוים כלם מעשה אלגביש, ואם נדק את אחד החמרים עד אשר דק, נראה כי החלקים הכי קטנים אשר בם יהיו עשוים כמין שטח או קו או זוית, משפט אחד לאבן ולמתכת ולמיני מלח; ואולם אם נתבונן למעשה החמרים החיים נמצא כי עשוים הם מעשה צלעים ואם יודש ויודק החמר החי עד אשר דק, לא נראה בו כל שטח וכל קו וכל זוית כי אם צלע לבד כאשר תראינה עיני הקורא בפרקים הבאים וזה מעשה הצלע: עור דק ומצער עשוי כעין כדור או כעין אבעבועה אשר נוזלים בה, וגרעין קטן. עשוי גם הוא מעשה כדור, נמצא בעבר האחד; וצלעים כאלה נשענות אשה על פני אחותה, והיה כל בנין הגוף אשר לצמח ואשר לבעלי־חיים מעשה צלעים כזה.

ז. מה זה אָרגאַן?

ארגאַן הוא אבר. – החמר אשר איננו חי. הוא חמר אשר חלקיר הבודדים לא יתנו ולא יוסיפו דבר לשלמותו, והחמר החי הוא מעשה ידי אמן אשר כל החלקים בו מתאחדים להיות לדבר אחד שלם. האבן אשר תודק לעפר, והיה כל גרגיר עפר אשר בה גם הוא אבן, ואם תבקע אבן גדולה לשנים, תהיינה לפנינו שתי אבנים שהן קטנות מן הראשונה; ואולם אם נחצה את אחד מיני הצמח או אחד בעלי־החיים, לא יהיו לנו שנים במקום אחד, ואך יש אשר ברבות הימים יצמח הצמח הנחצה ויהי לצמח שלם, או יש בין התולעים אשר יחצו ואשר יהיו ברבות הימים לשני תולעים ולכן יאמרו החכמים כי החמר החי הוא דבר שלם ובעל אברים (אָרגאַנים), ואם ידבק אבר אל אבר והיה לדבר שלם, והחמר המת הוא דבר אשר אברים אין לו; החמר החי עשוי כמכונה אשר חלק אל חלק ידבק בה, ואשר נשחיתנה בהסירנו ביד חזקה חלק אחד ממנה, והחמר המת לא ישנה את תכניתו ולא נשחיתנו גם אם נפרוץ בו ונחלקו לחלקים; בקרב החמר החי יתאחדו כל החלקים והיתה לכלם תכלית אחת, ולכל חלק וחלק מלאכה מיוחדת ועבודה מיוחדת, והכל עולה למקום אחד; ובקרב החמר המת לא יתנו ולא יוסיפו החלקים הבודדים דבר לשלמות החמר; בקרב הצמח נראה את השרש בעשותו את מלאכתו, ואת הגזע בעשותו את מלאכתו, ואת הענפים בעשותם את מלאכתם, ואת העלים בעשותם את מלאכתם, ואת כל המלאכות האלה לא יעשה איש איש לנפשו ולפיהו כי אם לנפש הצמח הצומח, וזאת היא חלוקת העבודה אשר אליה ישאו את נפשם גם כל בני החפש והדרור בדורנו אשר יחפצו להרים קרן בני אדם המתענים תחת יד אדונים קשים ולהושיעם ממצוקותיהם על פי חקי חלוקת העבודה.

ובכן תראינה עינינו כי אָרגאַנים (אברים) נתונים לכל הצמח הצומח; השרש הוא אבר אחר הגזע הוא אבר שני, הענף הוא אבר שלישי, העלה הוא אבר רביעי וכן כלם, וכל האברים יחדו דבקים איש באחיו והיו לדבר אחד שלם, ולדבר כמוהו נקרא ״אָרגאַניזמוס״ (דבר בן אברים, דבר בן אָרגאַנים); ככה יקראו לכל נפש חיה, אם מן הצמח או מן החי, ״נפש אָרגאַנית״ (בעלת אברים); ולחמרים המתים אשר כל אבר אין להם יקראו ״חמרים אנ־אָרגאַניים" (אשר אין להם אברים) לכל הצמח הצומח ולכל החיה אשר בארץ נקרא שֵם ״יצורים אָרגאַניים״.

הנה אלה המה ראשי דברי ההבדל בין היצורים האָרגאַניים ובין היצורים אשר אינם אָרגאַניים, ואחרי הדברים והאמת האלה נוכל להעביר לפני הקורא את תולדות הטבע האָרגאַני; אכן טרם נעזבה את שיחתנו זאת עלינו לגלות בראשונה את אזן הקורא ולהודיע אותו מה ראו החכמים על ככה להבדיל גם את היצורים האָרגאַניים לשתי מחנות, לשום פדות בין יצורים שפלים ובין יצורים רמים. – כי הנה יש יצורים אָרגאַניים אשר חלקיהם מצומדים איש אל אחיו ברפיון יד ויש יצורים אשר התחברו חלקיהם בחזקה ולא על נקלה יזהו איש מרעהו; אם נכרות ענף מענפי צמח לא יבול הצמח ולא יתם לשחת, וזה אות כי חלקיו לא יתחברו בחזקה ולא מפי החלקים יחיה הצמח, וגם תולעים רבים יש אשר נבַתר אותם בתָוך והם יוסיפו לחיות ולא יגוועו לשחת, כי על כן גם חלקיהם לא בחזק יד יתחברו יחדו, ולכל אלה נקרא ״יצורים שפלים”; ואולם לא כאלה חלק הבהמה והאדם אשר מות ימותו או אשר יבולו באפס תקוה אם נגזור עצם מעצמיהם או נשחית חלק אחד בהם, כי חלקיהם התלכדו בחזקה ולא יתפרדו, ולהם נקרא שם ״יצורים רמים״ אשר בין היצורים האָרגאַניים.

ח. הצמח הקטן

אל אדמת הנפשות החיות נשא הפעם את רגלינו, והצמח הוא הראשון אשר נפגע בדרך, כי עומד הצמח ראשון במעלות חיי היצורים האָרגאַניים ולכן עליו יהיה המשא ראשונה.

החוקרים לא עצרו כח לבוא עד תכלית בנין הצמח עד אם עשו להם קרן־חזות עשויה בטוב טעם ודעת הרבה, להביט על פיה ולראות את השבכים מעשה שבכה אשר יתלכדו יחד ויהיו לצמח; על פי קרן־החזות נוכל לראות את הצמח הכי קטן אשר אך צלע אחת לו וגם את הצמח הנכבד ממנו אשר תתלכדנה בו צלעים רבות, וגם את האלון נראה אשר אלף שנים עברו עליו וכל כחו אך ברבוא רבבות הצלעים אשר התלכדו בו, להתאים אשה אל אחותה ולהיות לעץ גדול ורם. – הצמח הקטן אשר לו אך צלע אחת נבדל מן הגדול אך בזאת כי הקטן לא יאריך ימים אחרי כי אך צלע אחת לו ואין בו חלוקת העבודה האמורה לתת עבודה לכל אבר ואבר כמעשה אשר יעשה הצמח הגדול אשר צלעים רבות בו והן יחדו נתנו יד להאריך את ימיו ולעשות אשה אשה את מלאכתה, ואם נתבונן אל העץ החסון אשר לעינינו נמצא כי העץ מאריך ימים על הארץ אך בכח רבוא רבבות הצלעים אשר בו, כי אשה אשה מהן תקח חלק כחלק מן העבודה, וגם הצלע המתה פועלת פעולתה בקרב העץ, כאשר תראינה עיני הקורא בפרקים הבאים, ומפיהן יהיה העץ ויזקין ויאריך ימים.

מִבְנֶה הצמח הכי קטן הוא צלע אחת, ומיני צמח כאלה נמצאים לרב מתחת למים, ולהם יקראו בשפת החכמים ״אלגים" (Algae), והם נמצאים גם על פני מיני צמח רבים וצומחים על ראשיהם, ועל פני בעלי־חיים רבים נמצאים ועל פני יסודות צמח רבים, ועל פני אבנים אשר מזרם הרים ירטבו, ועל פני עץ רקבון ועל פני חציר גגות ועל פני גגות עץ וגם על פני סלעי מגור. – לפעמים יתאונן האָכר באזנינו כי אמלל יְבוּל שדהו אחרי אשר עלתה ״חלודה" על פני יבולו, או כי היתה ״שרפה״ לפני קמתו; ״החלודה״ או ״השדפה״ הזאת היא כאבקת החלודה אשר תעלה על הברזל, והיא תעלה ותכסה את עין השבלים אשר בשדה, דק מחספס, ועל נקלה נצליח להסיר בידים את האבק הדק הזה, כי ביד יוקח, וכהסירנו אותו כן ישוב שנית ולא יחדל להשחית את יבול שדותינו לבלתי תת לצמח לצמוח. בת מי היא ״החלודה״ הזאת? החלודה הזאת היא רבוא רבבות מיני צמח קטנים, איש איש בן צלע אחת, והם נתנו יד והיו לאבק פורח לצמוח על ראש השבלים ממעל; בבואם ובכסותם את פני השבלים תהיה המגפה בשדה, וכל אִכּר יודע כי מחלה עזה, מחלת השדפון והשחפת, באה על ראש היבול לנגוף אותו והמחלה הזאת תבוא מעת אל עת על הענבים להכות אותם חרם וגם על תפוחי־האדמה תבוא, כאשר יראה כל הרואה על פי קרן חזות, והאדם האוכל את תפוחי־אדמה אלה, נכונו גם לו תחלואים יש אשר נראה גזרי עצים וגגות עץ או אבנים על הבאר או משוכת נדר או סלעים רמים, והם מכוסים אבק דק וירוק למראה, ובבקר ובערב רטוב הוא כשכבת הטל. בן מי הוא האבק הזה? האבק הזה הוא חֲבוּר רבוא רבבות מיני צמח קטנים, אשר עין האדם איננה שולטת בהם לראותם בלתי אם על פי קרן־חזות, והם עשוים איש איש צלע אחת הפורחת באבעבועה. גם על פני עסיס רמונים או צוף־דבדבניות או ממתקי השזכין והפגעין אשר תעשינה הנשים, אשה אשה בית אישה, יעלה לפעמים האבק הזה, וכל הממתקים יעבשו לעיני בעלות הבית ועלה בהם רקבון, ועיניהן רואות וכלות מבלתי מצוא עצה, כי עלו רבוא רבבות מיני צמח קטנים בעלי צלע אחת וישחיתו את אשר מצאו; גם בקסת הדיו אשר לא שמנו עליו עין פקוחה ימים אחרים, יצמח הצמח הזה, ולפעמים גם על פני הבגר אשר פשטנו מעלינו זה ימים רבים, ולפעמים גם בקיר החומה.

על פי קרן־החזות ראו החוקרים את מיני הצמח האלה, איש איש לבדו תחת אשר בעצם העין לא נוכל לראותם עד אם התקבצו כאחד רבוא רבבות במספר; החוקרים העבירו אותם תחת שבטם למיניהם, וישימו להם סדרים נכונים, וימצאו גם את תולדותיהם ואת דברי ימיהם ויורו זאת ברבים.

ט. הצלע הבודדת

מה משפט הצמח בן הצלע האחת אשר לבדד תשכון, ומי ישים אל פיו אוכיל? לענות דבר על השאלה הזאת, עלינו לשום לפני הקורא את משפט בנין הצלע, כאשר הוא, ונעיר את אזנו גם על דבר כה טמיר ונעלם אשר יחיה גם בקרב הצמח וגם בקרב כל בעלי־החיים למיניהם.

הצלע היא קלף עור עשוי כדור נבוב ועגול, כעין אבעבועה, וגם בקרב הצמח עשויה היא ככה, ותוכה רצוף קלף שני שהוא יסוד הצמח, והעור החיצוני הוא כעין שומר לראש העור הפנימי; תוך הצלע נמלא טל נוזלים זך כמים, ומשפטו כמשפט הדם אשר בנפש החיה. – הצלע הזאת עשויה עגולה, מעשה כדור, ואך יען כי רכה היא מאד, לכן כאשר תבוא צלע שניה להשען אליה, תלחץ אשה אל אחותה והיו שניהן שטוחות ואם ארבע צלעים תרבצנה על הצלע האחת מארבעת עבריה, ונוסף עליהן גם שתים צלעים אחת מלמעלה ואחת מלמטה, אז תמיר הצלע התיכונה את צורתה, ולא תהיה עוד עגולה כי אם כעין קוביא אשר ששה עברים לה, פנים ואחור, ימין ושמאל, מעלה ומטה; אם צלעים רבים מאד תתלכדנה אשה אל אחותה בקרב הצמח האחד, וחדלו כלן מהיות עגולות והיו שטוחות; ואך אם צלע אחת לבדד תשכון בקרב הצמח האחד, אז תראינה אותה עינינו עגולה ועשויה מעשה כדור או מעשה ביצה.

אבל איככה תאכל הצלע האחת הזאת, ואיך יבוא אל פיה אוכיל? – על זאת ישיבו החוקרים דבר אשר תועלת עצומה תצא ממנו לכל איש היודע אותו ואשר על פי נסיון קל תצלח לעשותו: קח לך שלחופית מקרב אחת החיות ומַלא אותם מים טהורים ואת פיה תסתום ותשים עליו חותם צר, ואת השלחופית תשים בכלי אשר בו מי־מלח או מי־צוקער, וראית מקץ זמן מצער כי הלכו הנוזלים להחליף איש איש את מקומו דרך קיר השלחופית, והמים הטהורים באו ויחדרו אל תוך המים המהולים יותר מאשר יבואו המים המהולים אל תוך הטהורים; למחזה הזה יקראו החוקרים ״עֶנְדְאָסְמָאזֶע״ או ״דיפוּזְיָאן"¹.

ערך התמורה הזאת גדול מאד לנפש כל בעלי־החיים, וגם הבהמה והאדם יחיו על פיה, כי יבוא המזון אל תוך האצטומכא, והאצטומכא תעשה אותן לצרף עסים והעסיס הזה ילך דרך נקבי עור האצטומכא ועור הגידים והיה בם לדם, ולולא הכח הזה שהיה לנו כי אז יצא המזון מקרבנו כל עמת שבא ומאומה לא נשאנו ממנו. – הנה כי כן נמצא כי כמשפט השלחופית כן משפט הצלע אשר בקרב הצמח! הצמח הקטן אשר אך צלע אחת לו המלאה מיץ נוזלים, שוכן לבדד על ראש צמח גדול, וקירות הצלע האחת הזאת נוגעים אל קיר הצלע אשר לצמח הגדול, ובמקום אשר שם יגעו איש אל אחיו יחליפו שם את נוזליהם, והצלע האחת תינק מן הצמח והיה לה הצמח הגדול למקור חיים ולמעין נובע. צלע אחת כזאת תזרע זרע ותוליד צלעים חדשות, ואכלו גם הן על ראש הצמח הגדול, ובהתאסף צלעים רבים כאלה, תהיינה ״לחלודה״ או ״לשדפה״ על פני תבואת השדה ועל פני הענבים ועל פני תפוחי־האדמה; וגם על פני נפש חיה תרבצנה הצלעות האלה, לאכול ממנה ולנגוף אותה, כמעשה אשר תעשינה הצלעים הרובצות על פני הביצים אשר לתולעת המשי להשחיתן ולכלותן.

י. הצלע האחת תצמח ותגדל

לרגלי הדיפוזיאָן (התמורה) האמורה תראינה עינינו מחזה אשר לא על נקלה נמצא פתרונים לו: הצלע תצמח ותגדל מרגע אל רגע לארכה ולרחבה על פי המזון הבא אל קרבה, אבל איככה יהיה כדבר הזה, ומי יצמיח ויגדיל את הצלע? הלא יאמר הקורא לחרוץ משפט כי לרגלי המזון אשר יחדור לתוך הצלע, ירחבו ויתפשטו חלקיה, ומשפטה כמשפט הכיס אשר ירחב וילך הלוך וגדול מדי נוסיף למלאות אותו, ואולם לו היה כדבר הזה כי אז התפשט העור וילך הלוך ודק כמשפט הגוּמִי אשר ילך הלוך ודק מדי נוסיף להאריך ולמתוח אותו, והצלע הן לא תודק, ונהפוך הוא, כי עור הצלע יחזק גם בעביו וילך הלוך ועב, ולכן אפוא ראו החכמים כי גדולה המלאכה לפניהם עד אשר תמצא ידם להתחקות על שרשי הדבר הזה וכי לא בנקל יצלח חפצם בידם.

בימים האחרונים עשה הדוקטור מאריטץ טרויבע בעיר ברעסלויא נסיונות רבים בדבר הצלעים אשר יוכל האדם לעשות לו בידים ואשר יד הטבע לא תהיה בהן לברוא אותן, והנסיונות האלה נחמדים מאד, כי גם מהן תצא תורה לדעת לעות דבר: ביד חרוצים הדביק טפת דבק (ליים) נוזל אל ראש בד זכוכית ואת טפת הדבק הזאת טבל במי חומצי־בורסקי וכרגע עלה עור דק על פני הטפה סביב לה, כעור מעֻבּד, ותהי לעיניו צלע אשר תוכה דבק וקליפתה עור מעֻבּד, אשר לא שונה בתכניתה מן הצלע אשר בקרב הצמח, והנה פלא: הצלע הזאת העשויה בידים, תצמח ותגדל גם היא לארכה ולרחבה וכן לעביה, לא שונה דבר מן הצלע אשר יד הטבע תעשה אותה! אז אמר טרויבע למצוא פשר לדבר הזה ויוכיח לאמר: הדבק הנטבל במי חמצי־בורסקי אשר נהפך לעור, עשוי נקבים דקים עד למאד אשר גם חלקי הדבק ואטמי חמצי־הבורסקי לא יעצרו כח לחדור לתוכם, והעור עומד לשטן להם לבלתי התחברם יחדו, ואך המים אשר אטמיהם קטנים מאטמי הדבק ואטמי חמצי־הבורסקי, יוכלו לחדור אל תוך הצלע, ובבואם אל תוכה כן יאריכו את נקבי העור וכן ירחיבו את מדתם, ואז יוכל חלק מחלקי המצי־הבורסקי מחוץ וחלק מחלקי הרבק מבית לחדור אל תוך כל נקב, ובתוך הנקב יתחברו יחדו ויהיו כעין עור מעֻבּד, ועל ידי חלק העור הזה אשר נוסף, גדלה מדת הקליפה; אז נסתמו מחדש נקבי העור הקטנים, ואך המים לבדם יחדרו לתוכם, והם ירחיבו שנית את הנקבים ויפנו מקום חדש לחלקי חמצי הבורסקי ולדבק והחלקים האלה יעשו גם אתה חלקי עור חדשים; וכן גם שלישית ורביעית, והצלע תצמח ותגדל מרגע לרגע.

אכן כל הדברים האלה לא יבארו לנו את מעשה הצמיחה כי אם יתארו אותו לעינינו, וכאז ובעתה לא נדע עוד את סבת המעשים הנעשים. מלבד זאת נראה גם את ההבדל הרב אשר בין הצלע העשויה בידים ובין הצלע אשר יד הטבע עשתה אותה כי הצלע בת הטבע תגדל ותצמח אך עד מועד היות לה מדה נכונה ואחרי כן תחדל ותלך לעשות מעשים אחרים, אשר לא כאלה חלק הצלע העשויה בידים; הצלע בת הטבע, אם צמח היא בן צלעים הרבה, ובראה צלע שנית בצלמה כדמותה, ואם צלע בודדת היא, ובראה זרע ועשתה אותו לנפש חיה; הנה כי כן נמצא כי הצלע הבודדת בת הטבע תצמח ותגדל עד היות לה מדה נכונה, ואז תראינה פתאום על פניה נקודות נקודות דקות והן תהיינה לגרעינים של זרע, ולפתע פתאום תמליט הצלע גרעיני זרע כאלה רבים מאד על פי כח צפון בה אשר לא נדע שחרו, וגרעיני זרע אלה אשר תפלט הצלע הבודדת נודעים בשם פולים" (Pollen). והגרעינים האלה יהיו כעב ענן לכסות את עין כל הצלע, וכל גרעין וגרעין יהיה גם הוא לצלע חדשה ולצמח בפני עצמו, ואם נביט על מחנה גרעינים כאלה נחזה אלפי שריגי גידים דקים משורגים ומסבכים ועולים לעינינו, והגרעינים האלה ינשאו על כנפי הרוח, והפיץ אותם הרוח בכל הארץ לרבוא רבבותיהם, ובכל מקום אשר יבואו יביאו אתם רוח קטב ומשחית והיו למשא על כל יושב הארץ, ועל המים יחנו, ועל כל מקום אשר שם ימצאו מזון לנפשם יהיו, ואם לא ימצאו לפניהם כר נרחב להיות להם למחיה, ומתו רבוא רבבות מהם, ואין רואה ואין שם אל לב – אלה תולדות הצלע הבודדת.

יא. יצורים ארגאניים רמים

הנה העברנו לפני הקורא את משפטי הצלע הבודדת אשר גם היא תקרא בשם ״צמח", יען כי ארגאנים לה ויען כי תוליד זרע בצלמה כדמותה, ואולם הצמח הזה הוא מן הארגאנים השפלים, ואנחנו נעבור מזה ונשים עתה פנינו אל ארגאנים רמים ממנו. המין אשר נעביר עתה לעין הקורא הוא צמח בן חלקים הרבה אשר נקרא להם משפחת־צלעים.

לפעמים תראינה עינינו ירוקה שעל פני המים (כן יכנוה בעלי התלמוד), והיא נימין דקים ששטים על פני המים העכורים הנה והנה ואם נתבונן אליהם נמצא כי הם המה צלעי צמחים אשר ידבקו איש אל אחיו על פי פתילים דקים, והצלעים האלה לא תעשינה כמעשה הצלע הבודדת להמליט כי אם תשלחנה כפעם בפעם פתילים דקים החוצה ובראש הפתיל תקום צלע חדשה ותהי בת לאמה, והצלע הזאת תשלח גם היא פתיל ותוליד צלע חדשה, והצלע הראשונה לא תמות עוד ותראה גם שִלשים וגם רבֵּעים, צאצאים וצפיעות, וכן תקום לעינינו משפחה גדולה, היא משפחת הצלעים, אשה אל רעותה מצומדת על ידי הפתילים והנימין, והנימין האלה שטים כקצף על פני המים, ולפעמים יהיו לעינינו למחנה גדולה, והם אחוזים וסבוכים איש באחיו ועשוים שבכה מעשה רשת. – היצורים האלה קטנים מאד ולא על נקלה יכלו החכמים לבוא לחקרם, ועל כלם יכבד מהם לדעת על נכונה את משפט הנימין והפתילים האלה, כי בבקשם מצאו אשר לא ימותו ולא יתמו בני המשפחה הזאת גם אם נקצץ את הפתילים בבוא המועד הנכון, והפתילים המקוצצים יהיו גם הם למחנות ולמשפחות משפחות לבד.

אכן חיים נאמנים וטובים לא יהיו בלתי אם בקרב הצלעים אשר יהיו לצמח גדול אשר לו יאתה שם ״צמח״, ואנחנו באמרנו גדול ירזמון מלינו אך אל הצמח אשר איננו בן צלע אחת לא שונה דבר אם יהיה הצמח קטן כירק דשא המכסה את פני אחד הסלעים או גדול מארז אשר ישגה בלבנון, כי כל אלה מיני הצמח גם הם אך צלעים המה אשר התגודדו במקום אחד. ואשר לפעמים יעלה מספרן לאלפים וגם לרבבות על פני העלה האחד; והצלעים האלה שונות הן מן הצלע הבודדת אשר ראה הקורא בפרק האחרון, כי הן תעשינה גם שרש וגם חטר וגם ענף ועלים. – הצלעים האלה בבנינן ובצביונן פנימה דומות הן אל הצלע הבודדת האמורה, כי גם הן עשויות אשה אשה לבדה בעין אבעבועה עגולה אשר קליפה דקה לה מחוץ ותוכה רצוף קלף שני; הקליפה החיצונית איננה מעלה ואיננה מורידה, והקלף הפנימי אך לבדו ישלח וישובב את הנוזלים הבאים אל תוכו, ומלאכתו היא כמלאכת הלב אשר בקרב בעלי־החיים השולח את הדם על תקופותיו ומשובב אותו; והקלף הפנימי הזה הוליד את הקליפה החיצונית ומשפט הקליפה החיצונית הזאת הוא כמשפט הקליפה או הנרתק אשר ישב בו החלזון, כי החלזון יוציא זעה מקרבו, והזעה תעלה ותנדוף ותתקשה ותהיה לשיד ואחרי כן לקליפה ולנרתק, וכמוהו גם הצלע וקליפתה החיצונית, כי הקלף הפנימי יפלט זעה והזעה תתקשה ותהי לקליפה. במות הצמח תהיה הקליפה החיצונית הזאת לנימין ולפקיעים, ומפקיעי הפשתה יעשו בני אדם את הבד, ומבלויי הבד יעשו אחרי כן גם את הניר.

יב. הצמח הצומח

כאשר יגדל מעט הצמח ויאריך את מדתו כן יתכוץ הקלף הפנימי והיה כעין חיץ, וכל הרואה את הצמח מחוץ יאמין כי הושם מועקה במתניו, ואם נביט אל תוכו נראה כי התחלקה הצלע לשתי מחלקות, והמחלקות האלה הולכות להפרד אשה מעל אחותה ותהיינה לשתי צלעים, אשה על יד אחותה; בכל אחת מן הצלעות נמצא קלף מיוחד העושה את פעולתו לתת מהלכים לְהַטָל החודר מן החוץ דרך נקבי הקירות ללכת על תקופותיו בקרב הצלעים, ולרגלי הדבר הזה תלכנה הצלעים הלוך וגדול עד היות להן המדה הנכונה ואז תחלקנה כל הצלעים, ומספרן כפול יהיה מבראשונה, וכן יפרו וירבו ויהיו למחנה גדול ועינינו תראינה אותן בדמות צמח צומח.

למען דעת את מעשה הצמח הצומח באר היטב, נפן נא אל אחר הַזְרוּעִים אשר נשים אותו במעבה האדמה ונראה מה יהיה משפטו: אם נקח את גרעין הזרע נמצא עליו קליפה קשה, והגרעין הזה הוא צלעים הרבה אשר נצמדו יחדו והיו לאגודה אחת, ואם נבקע את הגרעין נראה את הזרע טמון בו במקום הראוי לו, וכל איש אשר יקח לו עדשה אשר ככה במים ויבקענה לשנים, יראה בה את הזרע גלוי לעין; הזרע הזה צפון בקרב הגרעין. ובראשית הימים יחיה אך על פי חלקי הגרעין אשר סביבו ואשר יהיו לו לאכלה, כי החלקים האלה נבראו להיות למאכל לפי הזרע; ואם כי בא האדם ויאמר כי ברא הטבע את הדגן למען אשר אל פיו יבוא והוא יאכלנו ואולם לא כנים הדברים האלה, כי הטבע ביום בראו את הדגן הכין אותו להיות למאכל לפי הזרע הצפון בו, והדגן הוא כַחֲלב השדים אשר תתן האשה ליונק שדיה, בעוד אשר היונק לא יעצר כח להביא בידיו את אכלו, וגם הזרע בקרב הדגן יאכל את הדגן כל העת אשר לא יוכל להביא את חיית נפשו מקרב האדמה. – והיה אם נקח את גרעין הזרע ההוא ונטמון אותו בחול הרטוב במים ונשית אותו אל מול פני החום, נראה בו כדבר הזה: יסודות המזון אשר לגרעין ישונו על ידי החימיה, כי דגן הגרעין יהיה לצוקער, והצוקער הזה הרטוב בחול יומם ויהי לנוזלים, והנוזלים יחדרו לבוא אל תוך צלעי הזרע לצַבּות אותן, והצלעים האלה תלכנה הלוך וגדול, ותחת כל צלע וצלע בודדת תקום צלע משנה, וכן יכפל מספרן והיו למחנה גדול, ועשו שרש למטה וגזע למעלה, וכן תלכנה הלוך ורב, עד אשר יגדל הזרע ועלה מתוך הגרעין, ושלח את שרשיו אל תוך מעבה האדמה ונשא ראש וצץ ופרח והיה לפרח.

אלה תולדות כל מיני הצמח ״מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר״; ולכן נחשוב למשפט כי בנפש חפצה ישמע הקורא לנו, אם נוסיף על דברינו עוד דברים אחרים.

יג. נטיעים מגודלים

הזרע אשר בקרב הגרעין דרוש לתחלת מעשה הצמח להוליד את הצלעים הראשונות ואחרי היות הצלעים הראשונות יהיה הזרע אך למותר, כי גם להן לבדן נתון הכח להוליד כצלמן בדמותן, ותפרינה ותרבינה בהיות דרכן נכון לפניהן ואם מעצור לא יושם להן. ולכן אנחנו רואים כי יכרות איש שתיל משתילי אחד הצמחים, או נצר או נטע, ושם אותו במעבה האדמה, והשתיל הזה אם קטן הוא לעינים צלעים אין מספר בו, וגם אם שרש מתחת אין לו יחדרו טללי המזון בכח ״הדיפוזיאן״ אל תוך קירות הצלעים, והקלף הפנימי אשר בקרב הצלע יתן להם מהלכים לצאת על תקופתם בקרב הצלע, ואז תגדל הצלע ותחלק ותהי לשנים, ועשתה שרש למטה לינוק על פיו מזון מקרב האדמה וגם פרי למעלה.

ואיך איפוא יעלה המזון מקרב האדמה מתחת לבוא עד ראש הצמח אשר ממעל? – לפנים חזו להם בני האדם מחזות שוא ומדוחים ויחשבו למשפט כי כעלות השמן בקרב הפתילה הבוערת באש כן יעלה המזון בקרב הצמח מן השרש ועד הראש או כי כח נסתר נמצא בקרב הצמח, כח יניקה, ועל פיו היא שומה, והנה באו החוקרים החדשים ויוכיחו לעין כל כי אך יד הדיפוזיאן שולטת פה שלטת, ללכת מצלע אל צלע; טללי הצלע אשר בקרב השרש יחדרו אל תוך הצלע הקרובה אליה, להחליף ולהמיר את החמרים, והצלע הזאת המקַבלת את הטל תעביר אותו אל שכנתה הנשענת על ידה, וכן ילך מצלע אל צלע, עד אשר יחלק ויתפרד בקרב כל הצלעים אשר לצמח והצלע הראשונה אשר במעבה האדמה לא תחדל מאסוף מזון חדש, להוליך אותו על תקופותיו, והתקופה הזאת לא תחדל רגע, ולכן יגדל הצמח ויצמח. – נראה כי אגודת צלעים רבות, אשר נקרא לה שם זרע, תאכל את המזון אשר מסביב לה בקרב הגרעין, בהיות עליה יד החום ויד המים, ואז יגדלו ויצמחו צלעי הזרע ויפרו וירבו וישלחו שרש למטה ופרי למעלה; ולא אך בקרב האדמה יעשה הזה כמעשים האלה כי אם גם בקרב כוס מים אשר השמש יחמם אותם; ואם נשים מים על פני שעורים ונניח אותן למשמרת בחדר חם להיות שם כיום תמים על יד התנור, נראה כי השעורה נכתה והזרע אשר בקרבה ישלח שריגים ונימין אשר יעשו שרש ופרי, ודנן השעורה יהיה לצוקער, והיה בידי עושי־שֵכר לעשות בו את השכר למינהו; ואם במעבה האדמה ינוח הזרע, אז יינק את המזון גם מקרב האדמה והיה מטע להתפאר.

אכן העולה על כל המעשים הנעשים הוא מעשה הקלף הפנימי אשר בקרב כל צלע, כי על פיו היא שומה לברוא צמח מן המזון, וסוד זה צפון עוד ממנו ולא נדע במה כחו גדול.

יד. חמרים מתים יֵהָפכו לחמרים חיים

איך יֵהפך חמר מת לחמר חי? איך יֵהפך המזון והיה לצמח? – עוד שלמים וכן רבים מן החוקרים יפטירו בשפה ויניעו ראש ורז זה אגס להם כי לזאת יקרא חידת החיים, וכל הימים אשר לא תמצא ידנו לבוא עד תכלית כחות רבים מכחות הטבע לא נוכל לגשת אל החידה הזאת למצוא פתרונים לה, ולכן נשים פה לפני הקורא אך את הנגלות לנו, והנסתרות לבנינו הבאים אחרינו.

המזון הבא אל פי הצמח עשוי משולש: מים וחמצי־נחלים ואמאניאק, ושלש אלה נודעים לנו היטב; המים עשוים על פי יסוד־מים ויסוד־חמוצי (שהם שני מיני אויר), חמצי־הגחלים עשוים על פי יסוד־חמוצי (שהוא מין אויר) וגחלת (שהיא יסוד איתן), והאמאניאק עשוי יסוד־מים ויסוד־חנקי (שהם שני מיני אויר); ומלבד שלשת היסודות האלה ישנם עוד יסודות אחרים הבאים אל פי הצמח, כמו פֿאָספֿאָר, גפרית, ברזל, ועוד מיני מתכת ומיני מלח אחרים, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נשים אליהם לב כי מצער הם, ונשים פנינו אך אל שלשת היסודות האמורים שהם אבן הראשה. – אם ישאף השרש את שלשת היסודות האלה אל קרבו יהיה לנפש חיה ויגדל ויצמח והיה לצמח, ועינינו תראינה כי שלשה יסודות מתים נהפכו לחיים, אם כי ידענו גם ידענו כי המים וחמצי הגחלים והאמאניאק מתים הם מחוץ לצמח, גם אם בלולים נעשה אותם ונחברם יחדו התחברות חימית, ואך אם יפגשו חד את אחד בקרב הצמח או אז יֵעָרה עליהם רוח חיים להחיותם ואנחנו לא נדע שחרו, כי ידי האדם לא תוכלנה להראות נפלאות גדולות כאלה, ואך הצמח לבדו יעשה מעשה אשר לא יֵעשה להפוך חמרים שאינם ארגאניים ולעשותם ארגאניים, ועינינו הרואות כי הקים לו הטבע בית חרשת המעשה בקרב הצמח פנימה לעשות שם את החיים, ואם לא נחפוץ להאמין בנפלאות ולהלוך בגדולות מה שאחרי הטבע כאשר עשו קדמונינו, נטל עלינו לחרוץ משפט כי יש כחות בטבע אשר יהפכו לחמרים מתים נשמת חיים ואך על פיהם יקום דבר; והיה אם נחקור חקר בדבר כחות הטבע האלה לא נמצא גם הפעם פתרונים ומאומה לא נשא במחקרנו, עד אם נחלוט כי יש בטבע ״כח חיים״ או ״כח חיוני״, כאשר יקראו לזה בעלי המחקר ועל כל רזי החיים אשר לא נוכל לבוא עד תכליתם, נפרוש את השמלה הזאת, ומצא לנו.

אכן הנה באו החוקרים אשר בדורנו וגם את ״הכח החיוני״ השליכו אחרי גו, כי לרגלי חקירות רבות ונאמנות מצאו כי יש בטבע מחזות רבים אשר עד כה קראו להם ״כח חיוני״, והנה גם הם לא בכח הזה יהיו ולא מידו קרנים להם. – בקרב כל בעלי־החיים נמצא חום בן מעלה ידועה, והחום הזה לא יעדיף על המדה ולא ימעט ממנה כל הימים, אם בחרף ואם בקיץ. אם במדינה חמה ואם במדינה קרה, והחוקרים מאז מעולם הואילו לחלוט כי זו כחו ״כח חיוני״ הוא, עד שבאו חוקרים חדשים ויוכיחו כי אך לרגלי מעשי החימיה בקרב הגוף יהיה כדבר הזה ועל פיה היא שומה; –החוקרים את חקי ״הדיפוזיאָן״ או חקי ״הענדאָסמאָזע״, האמינו כי המזון יבוא אל תוך הצמח על פי ״הכח החיוני״, ובמצאם את הדיפוזיאָן נוכחו לדעת עד מה שגו ברואה; – וכן נמצא דברים לרב בקרב הארץ אשר לפנים מצאו להם פתרונים, אך על פי המלה הנפלאה ״כח חיוני״, ועתה כשמלה פרושים הדברים האלה לפנינו ועינינו הרואות כי שגינו; ולכן יש תקוה כי יבאו הימים, ואנחנו נשליך את ״הכח החיוני״ ממנו והלאה, כי כחות הטבע ומעשיהם החימיים יהיו לעינינו פרושים כשמלה, ואנחנו נבין במראה.

טו. חידת החיים

נתחקה נא על שרשי המעשה הנעשה בקרב הצמח.– אם נניח כי יש לפנינו צלע אחת לקוחה משרש צמח אחד, והיא מוקפת אדמה אשר בה נמצאים שלשלת היסודות האמורים והם חודרים דרך קירות הצלע לבוא אל תוך הצמח, הלא נחשוב למשפט כי גם בקרב הצמח פנימה נמצא את שלשת היסודות האלה כאשר מצאנום בחוץ, ואולם אחרת תראינה עינינו עתה: אם נִשְׂחַט את הצלע אחרי אשר באו היסודות אל קרבה, יצא ממנה מיץ צמח אשר תכונתו שונה מאד עד המים ועד חמצי־הגחלים ועד האמאניאק אשר יחבר בעל־החימיה בהתחברות חימית, ואם כי גם מן המיץ הזה יוכל בעל־החימיה להוציא את שלשת היסודות למיניהם, אבל הוא בידיו לא יוכל לעשות מהם מיץ כאשר עשתה הצלע; ולרגלי הדבר הזה תראינה עינינו כי פה בסתר הצלע יושב כח היצירה להפוך את המתים לחיים, לתת אָרגאַנים לחמרים שאינם בני ארגאנים מדי עברם את קירות הצלע, ובמה אפוא גדול כח הקיר הזה?

קיר הצלע עשוי שנים, קלף חיצוני וקלף פנימי, ואנחנו ידענו היטב כי הקלף החיצוני איננו עושה כל מאומה ואך לקלף הפנימי כל המלאכה, ובכן נבוא להלוט דבר כי כל הימים אשר לא נמצא פתרונים לדעת את הכחות הפועלים בקרב הקלף הפנימי, לא נמצא את חידת החיים. – אכן עלינו לזכור כי שלשת היסודות גם הם בטרם יבואו אל הצלע פנימה, עשויים איש איש על פי החימיה אשר הדביקה שני מינים יחדו: (המים עשוים יסוד־מים ויסוד־חמוצי, חמצי־הגחלים עשוים יסוד חמוצי וגחלת, והאמאניאק עשוי יסוד־מים ויסוד־חנקי); ומי יודע אם לא הדבק הזה, עודנו בחוץ, ובו צפון הכח להוליד ולהחיות, והוא בבואו אל תוך הצלע יתעורר ויצא לפעלו, כי חכמינו בנעריהם ובזקניהם, לא מצאו עוד חזון לדעת את הנעשה ברגע אשר יתחברו שני יסודות התחברות חימית, ואם כי מצאה ידם לקחת יסוד־מים ויסוד־חמוצי ולעשות לעינינו מים, אבל עוד בחשכה יתהלכו ולא ימצאו חזון בלתי אם בחרצם משפט כי לרגלי ״כח מושך” או לרגלי ״התקרבות חימית״ נעשה המעשה, והכח העלעקטרי והחום עושים בזה את פעולותיהם – ובכן עלינו לחרוץ כי המזון, עודו בחוץ, כח בו לברוא ולהוליד, ובבואו אל תוך הצלע פנימה, יתעוררו כחותיו ויצאו לפעלם. ואם אמנם עוד יכבד ממנו להבין איך יולידו שלשת היסודות האמורים את כל מיני הצמח הרבים השונים והנבדלים איש איש מאחיו כי צלעי החטה אוכלות גם הן את המזון אשר תאכלנה צלעי התפוח, ואך הפרי אשר יעשו יבּדל איש מרעהו, גם זאת יאמרו החוקרים כי הקלף הפנימי אשר בתוך צלעי הצמח בעוררו את כחות המזון לפעלם, יתן להם הליכות שונות, ובזאת תהיה החטה לחמים והתפוח לפרי תפוח.

לרגלי הדברים האלה נביא חשבון ודעת כי שלשה יסודות ישנם בקרב הארץ, מים וחמצי גחלים ואמאניאק, והם יעצרו כח לעשות את כל הצמח למינהו, ואולם הכח הזה לא יצא לפעלו עד אם תעורר אותו אחת הצלעות אשר לצמח, ואז יהיו שלשת היסודות לנפש חיה, ודמות תהיה להם כדמות הצלע אשר עוררתם, בצלמה כרמותה.

טז. משפט הצמה הצומח

למען תת לפניך דבר ברור ודבור על אפניו, לא הזכרנו אליך בלתי אם את המזון אשר יקח הצמח מתוך האדמה, ועתה הנה בא מועד להזכיר אליך כי גם מן האויר הסובב אותו יאכל הצמח, וגם האור וגם החום דרושים למעשהו, ואחרי אכלו ואחרי שתה, ישוב להקיא חמרים אשר שאף ומשפטו כמשפט כל נפש חיה. אכן שונים מיני הצמח איש מרעה: וכל אחר צופה הליכות ביתו לרגל המלאכה אשר לפניו; הצמח העשוי אך צלע אחת לבר עושה את כל המלאכה לבדו להחיות את נפשו וכל עמלו אך לפיהו; מיני הצמח אשר יחיו איש עם רעהו משפחה אחת, יודעים לחלק את המלאכה ביניהם ולתת עבודה לכל הצלעים, עבודה אחת לצלע האחת ועבודה אחרת לצלע השנית; ואולם הצמח אשר צלעותיו רבות למאד והוא חסון ועצום, בו נראה את חלוקת העבודה לכל משפטיה, כי החלק האחד עושה מלאכה השונה ממלאכת השני, וכל עמלם יחדו יהיה לפי הצמח אשר תחת כנפיו יחסו. — למען שים את הדברים לפניך באר היטב, לנו התפוח למופת:

אם תטע גרעין תפוח במעבה האדמה, תראינה עיניך ברבות הימים עץ תפוח צומה מן האדמה, ולו שרש למטה וענפים למעלה ועלים יסבוהו מסביב והעלים יציצו ציץ ויעשו פרי ויהיו לתפוחים, ובקרב התפוחים גרעיני תפוחים חדשים – ומה משפט כל המעשה הנעשה? לפנים חזו להם חוקרי הטבע מחזות שוא ומדוחים וחשבו למשפט כי בקרב גרעין התפוח נמצא בכל עת עץ תפוח קטן מאד אשר לא שולטת בו העין לראותו וזה הקטן גדול יהיה ויעשה פרי רב, ותקטן עוד זאת בעיני החוקרים המהבילים האלה ויוסיפו להגיד כי גם כל תפוחי העץ ההולך להוָלד כבר מוכנים ועשוים בקרב הגרעין הראשון, ובקרב התפוחים החדשים גם הם נמצאים גרעינים חדשים עצים חדשים ובם תפוחים חדשים ובם גרעינים חדשים, עד סוף כל הדורות, עד שבאו החוקרים החדשים וינסו להראות כי שגו הראשונים ברואה, ויוכיחו לעין כל כי בקרב גרעין התפוח הראשון לא נמצא דבר בלתי אם אגודת צלעים רבות, אשר כל צלע וצלע אחרי אכול ואחרי ושתה תהיה לשנים, וכן תכפלנה הצלעים את מספרן באין מעצור, עד קום לעינינו עץ גדול ורם.

אכן כאשר תכפלנה וצלעים את מספרן, לא יקום לעינינו מין צמח עגול סביב אשר צלעיו שלוחות אל כל העברים, צמח גדול ועב גם יחד, כי סדר וקצב נתן הטבע לצלעים החדשות אשר תִּוָלַדְנָה, והן התלכדנה אשה אל אחותה; השרש אשר מתחת יצמח מתחת לאדמה, וסעיפיו המשורגים ישרכו ארחות דרכם וישלחו שריגים אל כל מקום אשר ימצאו שם מחיה טובה לפניהם, ולא לרצונם ילכו, כי אין להם כל רצון וכל חפץ, ואך העפר אשר שם מחיה ואשר כלו משקה, לו יתר שאת ויתר עז להצמיח את השרש לכפול את צלעיו, ושם תמצאנה הצלעים מקום רחב ידים להחצות לשנים, ועינינו תראינה כי אל המקום אשר שם יהיה גוש עפר אליו ישלח השרש סעיפים.

יז. בנין העץ

אל המקום אשר שם יהיה גוש עפר אליו ישלח השרש סעיפים, ובמקום אשר שם יהיה אויר צח ואור וחום, שם יעלה העץ ויצמח, והיה כי ישאלך איש לאמר, מדוע לא יצמח העץ עגול סביב ולא תחלקנה הצלעים גם לארכן וגם לרחבן להיות לכפה רעננה רחבת ידים על פני האדמה, ומדוע יחזק העץ בקומתו יותר מרחבו? וענית ואמרת כי האויר המקיף את העץ יכיל גם הוא מחיה וכלכלה בעבור העץ, כי נמצאים גם בו חמצי־נחלים ואמאניאק ומים, ולכן יעלה העץ אל המקום אשר שם ימצא תנובתו וגם האור והחום הבאים מלמעלה עוזרים על יד הכלכלה הטובה, לשאת את ראש העץ, ועינינו תראינה כי הצמחים הנתונים באגנות ומוצגים על פני החלון אל מול אור השמש וחומו, הם יצמחו ויגדלו ויציצו ציץ נחמד למראה, והציצים האלה ישתרעו וישלחו פארותיהם אך אל המקום אשר משם האור יאתה – כי האור והחום עושים פעולות נאמנות בפני הצמח, אם כי לא באו עוד החוקרים עד תכליתם לדעת אל נכון את סגלות האור והחום.

הן תראינה עינינו כי כחות רבים עושים את פעולתם בקרב הצמח למינהו לתת להם מעמד, אבל עוד נבצרה ממנו מזמה לדעת על פי מי היתה שומה לתת למיני הצמח תאר וצביון, לשנות תאר פני הצמח האחד מתאר פני הצמח השני, ובמה אפוא גדול כח האחד להיות נבדל מן השני ולהתנכר באותותיו? החוקרים הואילו לחלוט כי כח נסתר צפון בקרב הצלע לתת תאר וצביון גם לצלעים הנולדות ועל פיהם יקום הצמח, ודמות לו כאשר ערכו לו הן; ובכן אפוא נראה עץ עולה מן האדמה למינהו, ולכל מין ומין תאר אחת ותמונה אחרת, וגם בימי החרף כאשר נשים עין על פני העצים בעמדם לפנינו חשופי ענף, נדע להבדיל בין האלון ובין הערמון, בין התפוח ובין האגוז וְעֶמְדַת העץ ומשפטי ענפיו ודבר קליפתו יבדילו כפעם בפעם בין עץ לעץ, וכל הדברים האלה יהיו על פי הכחות השולטים שלטת בקרב ואם כי לא באו עוד החוקרים עד תכלית הכחות האלה לדעת אותם, אך הנה פעולתם נגולה לפניהם, וגם אנחנו על שרשי רגליהם נתחקה.

בקרב מיני הצמח אשר אינם בין היצורים השפלים, נמצא את חלוקת העבודה לכל משפטיה וחקותיה: שרשי העץ ינצחו על מלאכת הכלכלה כי הם ישאפו את המזון מקרב האדמה ויפרו וירבו, ובלדתם לא יולידו צלעים בצלמם כדמותם לבד, כי אם יעשו צלעים אשר תהיינה לגזע בקרב העץ, והצלעים האלה שונות גם בצורתן מצלעי השרשים, כי הן לא עשויות כעין כדורים כי אם כעין קנים דקים וארוכים, סגורים גם ממעל וגם מתחת, והם ינוחו איש על פני אחיו, ודרך קירותיהם ילכו וישובו טללי העץ. וכאשר ירבה מספר הצלעים הארוכות האלה, כן יחזק גזע העץ בעביו וכאשר תוליד כל צלע צלעים חדשות כן יגדל הגזע ונשא ראש למעלה, עד היות לו מדה נכונה ואז תחדל הצלע להוליד בצלמה כדמותה, ושלחה סעיפים אל כל רוח והגזע יבדיל לו ענפים מסביב לסוכך אותו באברותיהם; אז הפרינה ותרבינה גם הצלעים בקרב הענפים ועשו גבעולים, ומן הגבעולים יוצאות צלעות חדשות והיו לעלים, והעלים יהיו לציצים והציצים יהיו לפרי ובכן תראינה עיניך כי גם העלים וגם הציצים וגם הפרי עשוים מעשה צלע, ואך שונה מעשה הצלעים כפעם בפעם, אם בכה ואם בכה, אם להיות לציץ ואם לפרי.

יח. חיי העץ

חיי העץ לא נבדלים מחיי הצמח בן הצלע האחת, ואך בזאת יבדלו איש מאחיהו, כי נמצאים בקרב העץ רבוא רבבות צלעים אין מספר, תחת אשר זאת הקטנה צלע בודדת היא, ולכן גם תוצאותיהם שונות. גם הצמח הדל אשר לו אך הצלע האחת יאכל את אכלו, ויצמח, ויצמיח צלעים חדשות לעשותן לצמח חדש כמעשה העץ הגדול, אבל חיי צמח דל בשר כזה דומים אל חיי האיש היושב על אי רחוק ושמם, וחיי העץ דומים אל חיי איש היושב בעיר המדינה; הבודד יביא בנפשו לחמו ובעצם ידיו יעשה את כל המלאכה אשר עליו לגמור, והוא יהיה לנפשו גם אופה וגם מבַשל, גם חַיָּט וגם סנדלר, גם בונה וגם רופא, ועליו כל המלאכה אשר לפניו, תחת אשר בעיר יעשה האיש אך מלאכה אחת אשר ברכותיה תעלינה לראש כל אחד ואחיו גם המה יעשו איש איש מלאכה גם בעבורו ובעבור כל יושב העיר או המדינה, והיה האחד לאופה ואָפה לכל בני העיר, והשני לִמְתַפֶּר כסתות וְתִפֶּר לכל העיר, והשלישי לסנדלר והנעיל את כל אשר סביביו, איש איש יקח חלקו מן העבודה אשר לפני האדם, והיתה העבודה מחולקת לחלקים; וגם משפט העץ ככה הוא: צלעי השרש תשאפנה את המזון ונתנו אותו לכל עדת הצלעים אשר בקרב העץ, והעבודה הזאת מוטלת אך עליהן לבד ולאחרות אין בה כל חלק ונחלה; הצלעים האחרות עושות גם הן מלאכה ועשו גזע עב לשאת עליו את כתר העץ, כאשר תראינה עינינו.

לפעמים תראינה עינינו עצים ביער אשר בקרבם עולה רקבון ותוכם נחר, ובכל זאת יעשו גם עלים וגם פרי, וזה אות כי המזון העולה מן האדמה, לא יעלה דרך הגזע אשר בתוֶך כי אם דרך המערכה אשר מתחת לקליפה החיצונית, ואם נשחית עץ בקליפתו זאת לגזור אותו ואת המערכה העליונה סביב סביב אז ימות גזעו בארץ ולא יוסיף לשאת פרי, כי המערכה הזאת אשר מתחת לקליפה היא הַמְנַצֵחַת על כל המלאכה; אפס לא יארכו ולא ימָשכו ימי המעשה האלה, בלתי אם ימי הקיץ לבד, ובהחל ימי החרף יתעבו קירות הצלעים והטל אשר בם יאבד ותחתיו יקום חמר איתן והיה לעץ לחטוב אותו, ולתקופת השנה תקום מערכה חדשה על פני המערכה אשר נהפכה לעץ, והמערכה הישנה תצלח אך לשאת את כל הבנין, ואם נכרות עץ, יש לאל ידנו לספור את כל המערכות אשר קמו בקרבו שנה שנה, מערכה סובבת מערכה, ולפי מספר המערכות האלה אשר בקרב העץ נדע מספר לימי שני חייו.

אלה הם מעשי הגזע וצלעיו – אכן עבודה נתונה גם להעלים, כי נוסף על המזון הבא אל תוך העץ מתוך האדמה, ישאף העץ אל קרבו גם חמצי־גחלים מן האויר, ולכן נתונים לו עלים רבים אשר פיפיות להם יעצרו כח לשאף את חמצי־הגחלים אל קרבם ולהעביר אותם אל תוך העץ. ומלבד אלה ינצחו העלים גם על מלאכה אחרת להוציא את החמרים הנבאשים מן העץ, כי העלים יפלטו מים ועם המים יצא גם יסוד־חמוצי – ובכן עיניך הרואות כי גם העלה הוא אזרח נכבד בממלכת העץ, וגם הוא לא ילך בטל מבלתי עשות מלאכה, ועל חשבון אחרים לא יחיה.

יט. מפלאות מפעלות הציץ

על פי התחברות הצלעים אשה אל אחותה, נבין לחיי העץ מיומו הראשון ועד יום הציצו ציץ ועשותו פרי והנה לא עצמו חידות חיי העץ הגדול מחידות חיי הצלע הבודדת ואולם כבואנו אל מעשה הציץ והפרי מחרישים משתאים כי שם נכונו לנו חידות אשר לא תמלא האזן משמוע אותן ואשר פתרוניהן נעלמו ממנו ולא נדע שחרן. – כל צמח וכל עץ יציצו ציץ למיניהם בבוא עתם, והציץ עשוי גם הוא שבכת צלעים הרבה, לא שונות מן הצלעים אשר לעלים; אבל תכלית מיוחדת נתונה אל הציץ. להבדילו מן העץ ולעשותו לעץ שני אשר אין לו דין ודברים עם העץ הראשון. והתכלית המיוחדת הזאת לא מקרב הצלעים תבוא כי אם מחוצה להן, כי דבר מן החוץ יבוא אל העץ לתת בו את שכנתו להפרותו ולהרבותו ולעשותו לפרי.

אם תכרות שתיל קטן מן העץ ונטעת אותו בעפר מן האדמה, וראית כי השתיל הקטן הזה יעשה עץ; כי בקליפת השתיל נמצאים צלעי שרשים ובעצם השתיל נמצאים גם צלעי גזע וצלעי גבעולים וצלעי עלים, והשתיל הקטן יכיל עץ שלם אשר דבר לא נעדר בו ואם מקום תפנה לו להכות שרש ולשלוח סעיפים, ורבו צלעיו עד לאין מספר והיו לעץ חדש; וככה יש לאל ידנו לנטוע עצים מעצים שונים, אבל עץ כזה לא יעשה פרי לנצח; העץ הזה יציץ ציץ ואך פרי לא יעשה, ועינינו תראינה יום יום כי נוציא מיני צמח רבים על פי השתילים אשר שתלנו באגנות, וכל פרי לא נשא בעמלנו; ואך בזאת יעשו פרי, אם יבוא חמר מן החוץ להפרות ולהרבות אותם ובא אליהם ונתן בם את שכבתּוֹ – הן זרים ונפלאים הדברים האלה באזניך והם נכונים כנכון היום, ככל אשר ראו החוקרים וככל אשר בחנו את פעליהם, וגם אנחנו נתחקה על שרשי הדברים:

הציצים שונים הם למיניהם. יש ציץ אשר אם נבקש בכוסו בתוֶך נמצא את מעוריו, והם יהיו אות לנקבה; וכלי אבק סביב למעוריו, והוא אות לזכר; והאבק הזה עשוי גם הוא אך צלע לבד ובקרב הצלע סגור טל, והיה כי יערה האבק הדק הזה את מקור הנקבה ודבק באשתו, או אז יחיה זרע ועשה פרי. אכן יש אשר יהיה ציץ על פני אחד העצים והאבק יפְקד בו, ואז לא יעשה הציץ הזה פרי עד אשר יבוא אבק מקרב ציץ שני ונתן את שכבתו ברעותו; ויש אשר יהיה ציץ ואותותיו אותות נקבה, וגם הוא לא יעשה פרי עד אם יבוא הרוח או הרמש אשר על העץ, ונשאו בכנפיהם את אבקת הזכר אשר בקרב ציץ שני והיא תבּנה ממנו. – ובכן עינינו הרואות כי זכר ונקבה ברא הטבע גם את הצמח, והצמח לא יוליד בלתי אם בתת האבק את שכבתו במערה הציץ, ולפעמים יְלָוֶה בן הצלע האחת אשר לעץ אחד אל בת הצלע השנית אשר לעץ שני, ושתי צלעים שונות תתחברנה והולידו ועשו פרי.

כ חידת עולמים

חידה היא ותהי לחידה! ציץ זכר וציץ נקבה חיים איש איש במעונו, ואין תכלית לחייהם ואין מטרה להם, בלתי אם בנגוע החלק מן הציץ האחד אל החלק אשר לציץ השני, ובזאת מלאו את תעודתם ותכליתם שלמה – האם לא לפלא יהיה הדבר הזה באזני הקורא? ותהי המעט לנו גם זאת, והנה רואות עינינו כי לפעמים יהיו בגן שני עצים הרחוקים איש מאחיו, ואבקת הציץ האחד הולך אל מערה הציץ השני כל הדרך הרחוקה, למלא את תפקידו ולפקוד את נוהו; ונפלאות כאלה נראה רק בקרב הטבע החי, ואין בכל הטבע המת משלו! – הציצים אשר אותות זָכר להם נושאים שלל רב ועטיניהם מלאים אבק הרבה עד מאד, ולפעמים נראה כי אלפי רבוא רבבות גרגירי אבק כאלה יעלו בתהו ויאבדו ומאומה לא עשו בחייהם ואך גרגיר אחד יעלה ויגיע אל מערה הציץ אשר אותות נקבה לן ודבק אליו ועשה פרי; ואיככה יהיה כדבר הזה? הרוח יצרור בכנפיו את הגרגיר הבודד, או רמש יבוא ונשא אותו על כתף, והטילוהו אל מקום תעודתו, והגרגיר ימלא את משלחתו באמונה; אבל הן לא לאלה נקרא פתרונים, הן לא נוכל לחרוץ משפט כי הגרגיר הנברא לעשות פרי, לא יוכל למלא את תפקידו בלתי אם בבוא אליו הרוח או הרמש להטילהו אל מערה ציץ הרחוק ממנו מילים הרבה, ואם לא יטילוהו, ועלה הגרגיר הזה בתהו ויאבד, ותעודתו לא מלא?

חידה היא ותהי לחידה! החוקרים בנעריהם ובזקניהם עמלו להערות את מקור החידה הזאת, ולא יכולו; כי שונה החידה הזאת מן החידות האחרות, – הן גם לפתח הצמח חידה רובצת, הן גם בקרב הקלף הפנימי תראינה עינינו את המיץ החי הנעשה על פי חמרים מתים הבאים אל קרבו ולא נבין למראה, אבל לחידה הזאת מצאנו שם ופתרונים וקראנו בשם ״חימיה״, ואמרנו כי היא חימיה אשר יד האדם קצרה מלעשותה, והחימיה הן לא רחוקה עוד ממנו, ולכן יש תקוה ואנחנו נבין גם למעשה הקלף, כי בעלי־החימיה הולכים יום יום מחיל אל חיל ומעשיהם כבר פרצו בארץ ויהיו לברכה; הנה כי כן נקרא ״חידה״ לכל עלילות האור והעלעקטריות והמאגנעטיות והחום, יען כי עד תכליתם לא באנו עוד אבל כחותיהם ופעולותיהם הן נגלות לעינינו ואנחנו יודעים את ארחם ואת רבעם; ואולם לא כאלה חידת הציצים! כי מה אפוא נגיד בראותנו שני עצים רחוקים איש מאחיו מילים הרבה, והם נותנים יד יחדו להוליד פעולה אחת? הן בזה לא נראה את היד הגדולה, יד החימיה, וגם הפיזיק לא תעשה בזה דבר, ואך יד נכריה שולטת פה שלטת, והיא מושלה גם בקרב החיה ובקרב האדם ביתר עז וביתר שאת, ולה יקראו ״אִינְסְטִינְקְט", לאמר: ״חפץ טבעי” או ״התעוררות” או ״מעשה בלי הרגשה״.

אכן הנה נסו חוקרים רבים להשמיע בקהל כי גם בקרב הטבע המת נמצא דמיון להתחברות זכר ונקבה, כמו הציר הצפוני והציר הדרומי אשר לכח המאגנעט, והעלעקטריות המחייבת והשוללת, מיני ״היסודות״ ומיני ״המלח" אשר לחימיה; ואולם כל הדברים האלה היו אך השערות לבד אשר צוף שכל מליהן ותוכן נחר. ולכן ניטיב אם נודה כי לא ידענו, ונשא לבבנו אל דור נולד אשר ילך מחיל אל חיל, לחשוף ולגלות את כל רזי הטבע, ולא אנס ממנו גם רז זה – ואם עינינו לא תראינה עוד את כל המעשים הנעשים וראו בנינו אחרינו וטוב להם.

כא חידת החיים וחידת המות

ימי הציץ וימי הפרי הם הכי נכבדים בימי חיי הצמח, והם ימי בכּורי החיים; בימי הציץ נראה את פני הצמח והנה כחו במתניו ואונו בקרבו, וכאשר יגמל ועשה פרי יחדל לצמוח, וכאשר יגדל הפרי ירפה כח הצמח, וכאשר יגמל הפרי ונשל מן העץ או מן הצמח אשר יהיה; אז יחלו ימי הזקנה, והצמח ילך הלוך ושחוח, ויגוע וימות; ואם עץ הוא הצמח, ושב לחיות בשנה השנית ולחדש את ימיו כקדם אלה תולדות חיי הצמח! ותכליתם מה היא? – מה הנה רואות עינינו כי לעשות פרי נברא הצמח, ובכלותו את מעשהו זה יעבור מן העולם ויסוף ויכלה; בראשונה יבוא בו רוח חיים וגדל ועלה למעלה, וכל חייו ומעשיו אך לו לבדו, ואחרי כן יציץ ציץ והבסר יגמול והיה נצה, ואחרי כן יזבלנו גרגיר האבק ונתן לו הריון. ואז יחדל הצמח מעשות לנפשו ועשה אך למען הפרי אשר בבטנו וכאשר יגמל הפרי ויצא לאור באור החיים, אז יסוף הצמח מעל פני הארץ וחדל וחייו יתמו; ושב הפרי גם הוא והוציא זרעו אשר בו למינהו, והיה גם הזרע הזה לצמח, והצמח לציץ, והציץ לפרי חדש כי אלה המה חקות היחים².

גם הפעם יניד החוקר בראשו, ואם נשאל את פיו אולי יתן לנו פתרונים לחיים נפלאים כאלה, ואמר ״לא ידעתי״; כי עוד לא באו חוקרי הטבע עד תכלית הכחות הרבים השולטים שלטת רבה על סביבותינו וגם הפיזיק וגם החימיה עוד נעלמות ונסתרות מנגד עינינו ולא נדען, אפס קצהן נדע, ואיך אפוא נדע פשר דבר בהתחקותנו על שרשי הצמח הצומח? – הנה נעלמים ונסתרים מנגד עינינו דברי ימי הצמח וחייהו וכן נעלמים ונסתרים מנגד עינינו גם דברי ימי מותו, אם כי רבות חזו בו החוקרים והם יודעים את המחזות ועד תכליתם לא באו.– צלעי השרש תחדולנה לעבוד את עבודתן, הקלף הפנימי אשר בקרב הצלע ילך הלוך ועב והיה לעץ והמזון לא יעצר עוד כח לחדור דרך נקביו, ובעת ההיא יקיאו גם הגזע וגם העלים מים מרבה להכיל ויבשו והיו לעץ נרקב או לקש או למסוס נוסס, ומיני האויר אשר בם יעלו מעליהם, ובית־חרשת המעשה אשר בם, ששם נברא טל חיים על פי חמצי־נחלים ואמאניאק ומים היה למעי מפלה, וכן חדלו חיי הצמח וכן התמו. – כל הדברים האלה גלוים לעיני החוקרים ואותם יום יום ידרושון, אך עד תכליתם לא באו עוד ולא ידעו להגיד בשלמי כח החיים ובשלמי הדביקם המות; הפרי הוא תכלית חיי הצמח, וכאשר יגמול הפרי ימות הצמח, והפרי יוליד דור חדש בצלמו כדמותו, ויאסף גם הוא ויגוע, וצאצאיו יולידו גם הם אחריהם.

תקופת חיי הצמח היא כתקופת חיי האדמה רגע לא ישבותו; את זאת ראו החכמים ונתון אל לב, ומי יודע עד מתי עוד ינששו כעורים קיר, עד בואם אל הנחלה לדעת לעות דבר.

כב. מן הצמח ומעלה

חיי הבהמה נעלים הם מחיי הצמח, וחיי הצמח הם ראשית המעלות אשר במעלות החיים.– תכונת החיים עוד נסתרה מנגד עיני החוקרים חקרם לא באו עוד לדעת להגיד איככה יהפכו חמרים מתים והיו לחמרים חיים? ועוד שלמים וכן רבים ישנם אשר יורו ברבים את תורת ״הכח החיוני" אשר על פיהם יאמרו לעות דבר, וככה יאמרו: כמשפט הטבע המת אשר כח מושך נתון לכל חמריו וכמשפט הכח הדוחה הנתון לחמרים רבים וכמשפט הסגלות הרבות הנתונות לחמרים שונים בטבע ואשר נקרא להן ״כחות הטבע" כן יהיה משפט ״הכח החיוני”, והוא לא יזבול את החמרים המתים כי אם יִלָוֶה אליהם כפעם בפעם לתת באפם רוח חיים והיו לנפש חיה וחיו לפנינו, וכאשר יצא ״הכח החיוני״ הזה מקרב החמרים ההם יהיו לדוממים; ולפי הדברים ההם יציגו בשער משפט כי יש נפש או נשמה באף כל היקום, אבל דברים כאלה יהיו לזרא באף כל החוקר באמת, כי מה יסכון לנו ״הכח החיוני״ הזה אם נאמר לפתור חידות אחדות על פי חידות אחרות הגדולות מן הראשונות שבעתים?

״הכח החיוני״ לא ידמה אל הכח המושך אשר בטבע, ולא דרכו דרכו: לרגל ״הכח החיוני״ לא נדע גם עתה לבאר לנו דבר אחד מדברי הטבע, תחת אשר ״הכח המושך״ נאמן לפנינו בכל פנה שאנחנו פונים והולך לפנינו כפעם בפעם לנחותנו בדרך ולא בגד בנו למיום הִתוַדעוֹ אלינו ועד היום ועל פיו נדע לבאר מחזות לאלפים ממחזות הטבע. זה לנו מאתים שנה מיום אשר מצא האיש הנפלא ניוטאן את חקות הכח המושך ומאז ועד היום לא ראינו עוד מחזה אחד בטבע אשר יעצר כח לערות את יסוד החקים ההם, וכל חדשה אשר ימצאו החוקרים כיום וכל הכוכבים הכפולים אשר מצאו וכל מזרי הרקיע אשר ראו התוכנים וכל הדברים אשר לא ידע עוד ניוטאן אותם ואשר אך חכמינו בדורנו מצאום, כל אלה הורו לדעת כי חקות הכח המושך הם כדרבונות וכיתדות התקועות במקום נאמן אשר לא יזיזן כל רוח בעולם. אכן לא כן חלק ״הכח החיוני״, ותהי עוד להפך, כי מחזות רבים ממחזות הטבע אשר לפנים אמרו עליהם כי אך ״הכח החיוני״ הוא כחם, הם נגלו לפנינו כספר והחוקרים מצאו להוכיח כי לא היה בזה הכח ההוא; ואנחנו נזכיר בזה אל הקורא אך את חקות ״הדיפוזיאן״ וחקות החום אשר בדם על פי שאיפת האויר וחקות העלעקטריות בקרב העצבים (נערווען) והעורקים (מוסקעלן) אשר מצא דיבאָאַ־ריימונד; כל אלה חקות הם אשר מאז מעולם שמו להן ליסוד את ״הכח החיוני״, עד שקמו החוקרים החדשים וימצאו את תכונתם.– ולכן יהיה ״הכח החיוני״ להחוקרים הטובים כעשן לעינים ולא יפנו אליו ולא ישעו בו.

אכן גדולים מעשי הטבע בנתנו חמרים מתים אל פי הצמח, ובבואם אל תוכו והנה הם חיים! ועוד מעט ועינינו תראינה כי אך הצמה לבדו עושה נפלאות גדולות כאלה. תחת אשר החיה והאדם לא יעצרו כח לאכול חמרים מתים ולהיות לנפש חיה, וכל המאכל אשר יבוא אל פיהם גם הוא עשוי אך על פי חמרים חיים, והחיה והאדם בונים את גופם אך על פי הצמח הבא אל קרבם, – הצמח בונה את גופו על פי חמרים מתים והם יהיו לנפש חיה בקרבו, והחיה והאדם לא יבנו את גופם בלתי אם על פי הצמח (או על פי בשר הנברא מן הצמח), והצמח אשר בקרבם יעלה במעלות החיים, מעלה אחת למעלה.

כג. חיי החיה

יש אשר יהיו בעלי־חיים והם לא יאכלו בלתי אם צמח לבד, ובהם יתחשבו כל בעלי־החיים אשר אתנו בבית; ויש אשר לא יאכלו בלתי אם בשר לבד ובהם יתחשבו כל חיתו טרף והם מלבד הבשר יאכלו גם את החָלב ואת הביצה וכדומה; ויש אשר יאכלו גם צמח וגם בשר יחדו, ובהם יתחשב האדם. הצמח וגם הבשר הם חמרים חיים ובני ארגאנים, ואך הם לבדם יצלחו להיות למאכל לפי החיה והאדם, כי אין חיה בארץ אשר תאכל חמרים מתים שאין להם ארגאנים, ואך הצמה לבדו יאכל חמרים מתים והם יהפכו בקרבו לנפש חיה. למען שים את הדברים באר היטב לעיני הקורא, נשים נא עתה פנינו אל אחת החיות אשר הצמח לבדו יהיה לה לאכלה, אל הסוס או השור או התרנגול וכדומה, ונתבונן אל הדבר אשר בינם ובין הצמח; אכן טרם נלך מזה עלינו להוכיח בדברים באר היטב כי החיה היא צמח שנהפך לנפש חיה.

הן נפלא הדבר הזה לאזן שומעת והוא נכון כנכון היום, כי הוכיחה החימיה לעין כל אשר לא שונים חמרי אחת החיות מחמרי המזון הבא אל תוכה והחמרים האלה נושאים יחדו בד בבד; למשל: אם המית את הסוס אשר לך ואת נבלתו הבאת לפני בעל החימיה אשר יהיה בשעריך, למען אשר יבקר האיש בין העור ובין השער, בין הבשר ובין העצמות, בין השנים ובין הפרסות, בין הדם ובין העצבים, לדעת את היסודות החימיים אשר בקרב כל אלה והגיד לך כרגע את מכסת היסוד־החמוצי והיסוד־החנקי ויסוד־הגחלים. ויסוד המים אשר בם וגם את מכסת הברזל והגפרית והפֿאָספֿאָר והקאלציום והנתריום וכדומה; והיה אם תביא לפניו עתה גם מספוא ומים ואת כל המאכל אשר יהיה לסוס לאכלה, ומשקל כל אלה יהיה בד בבד כמשקל הסוס אשר הבאת לפניו, והגיד לך בעל־החימיה גם הפעם את מכסת היסוד־החמוצי והיסוד־החנקי ויסוד־הגחלים ויסוד־המים ואת מכסת הברזל והגפרית והפֿאָספֿאָר והקאלציום והנתריום אשר בקרבם, ומשקלם יהיה בד בבד כמשקל הסוס. – ובכן עינינו הרואות כי משפט יסודות הסוס הוא כמשפט יסודות המזון הבא אל פיו, דבר לא נעדר; וכמשפט הסוס כן יהיה משפט כל החיה אשר על פני הארץ, יסודות החיה לא יבדלו מיסודות המזון ברב או במעט; וגם תורת החיים, אשר החוקרים יקראו לה ״הפיזיולוגיה״, תורנו לאמר: האצטומכא אשר בגוף החי תעכל את המזון הבא אל תוכה ותדק אותו עד אשר דק מאד ומשם יבוא אל תוך המעים והיה בם למיץ חָלָב טהור, ואשר לא טהור יִבּדל ממנו והיה נכון לצאת החוצה, והמיץ יעבור משם וילך דרך נקבי העור אל תוך הגידים הדקים, ומשם אל גיד־הדם ההולך אל הלב, ואחרי כן יהיה לדם, והלב יעביר את הדם אל כל חלקי הגוף, והדם יהיה לגוף: לבשר ולעצמות, לעין ולמוח, לעצב ולעורק, לעור, לשער ולפרסה, וכל אלה יחד יהיו לסוס.

ובכן ראתה עיננו כי המספוא היה לדם, והדם היה לסוס; הדם הוא המספוא אשר נהפך לדם, והסוס הוא מספוא אשר המיר את מראהו.

כד. בין הצמח ובין החיה

הן חיות יש בארץ אשר הבשר לבד יהיה להן לאכלה, ולכן אולי יהיה דבר עם לבבך לחשוב כי התפרדו הללאות ואין קרסים בין הצמח והחיה לחבר אותם יחדו, וידעת היום כי שגית גם הפעם, כי האריה האוכל את השה על קרבה ועל כרעיה, גם הוא לא יתן אל פיו בלתי אם את היסודות אשר לשה והם הן מן הצמח לֻקחו, כי השה אוכלת צמח היא, והצמח היה לבשר, והבשר היה למאכל לפי האריה; וכמשפט האריה כן משפט כל האוכלים, כי יסוד כל המזון הוא הצמח. – ״כל הבשר חציר!״ כן קרא הנביא ברוח קדשו בעמדו לשחר למוסר את אזני שומעיו ביום הקהל, והדברים האלה נכונים הם כנכון היום, ומי אפוא יגלה את העפר מעל עיני האיש הגדול הזה, וראה כי לא אך דברי מוסר עברו מבלי משים על דל שפתיו, כי אם דברים נאדרים הנוסדים על מוסדות הדעת והחקירה. כל הבשר חציר! ובלעדי הצמח לא תקום נפש חיה להתהלך בארצות החיים; אל חיי הצמח נצמדים חיי החיה, ואל חיי החיה נצמדים חיי האדם, וּבשַׂר האדם גם הוא אך חציר; ואם כמו זר יהיה הרעיון הזה לרבים מן הקוראים אשר לא נסו בו ולא הסכינו לשמוע אותו, הנה מקום אתנו להראות כי יש חיות בארץ אשר תעמודנה ״בין הצמח ובין החיה״, ואשר עד היום הזה לא ידעו החוקרים להציב גבולותיהן לדעת להבדיל בינן ובין הצמח.

החתול אשר עמך בבית שונה מאד מן הירק אשר יושב על שלחנך לאכול אותן האין זאת? אכן לא גדולים מעשי תבונתך אם תדע להבדיל בין שני אלה יחדו, ואולם התפאר נא עלינו כי נשים לפניך בריאה חדשה אשר בכל חכמתך ותבונתך לא תדע להבדיל אם צמח היא או נפש חיה: יש אשר במים דלוחים ועכורים נמצא כדורים קטנים מאד הירוקים למראה, והם לא יֵראו לעין בלתי אם על פי קרן חזות המלוטשת שבעתים, והיה בהיות לפניך נטף מים אחד תלוי בראש מחט ומצאת בו כדורים כאלה למאות; הכדורים האלה שטים בקרב הנטף במעגלה והם עשוים קליפות קטנות מעשה רשת והקליפות חלולות מבית וכדורים קטנים מן הראשונים שטים בתוך הקליפות, ולעת קץ יפתחו הכדורים הראשונים את סגור רחמם ויקיאו את הכדורים הפנימיים אשר נולדו ואחרי כן יסגרו שנית ועין הרואה לא תכיר בם כי נפתחו, והכדורים החדשים ישוטו גם הם במים במעגלה, ויגדלו ויהיו לנפשות אשר אין להן כל שיח וכל שיג עם הראשונים ואחרי כן יולידו גם הם ויקיאו כדורים בצלמם כדמותם, ופה אין להם לאכול בו וגם יתר האברים אשר לנפש חיה אין להם, וּנְסְבַּת תנועתם נסתרה מנגד עינינו ולא נדע בשלמי היא; הכדורים האלה דומים מאד אל הצלעים אשר לצמח, ואך בזאת יבדלו, כי לא ינוחו במקום אחד לצמוח עליו ואך יתנודדו וינועו מבלי הרף ותקופתם לא תחדל – ולכן נפלגו החוקרים זה בכה וזה בכה, זה אומר כי הכדורים האלה חיות הם, ואותות בידיו להראות כדבר הזה, וזה אומר לא כי צמח הם, וגם בידיו אותות ומופתים; ומי יודע אם לא בתוֶך יעמדו היצורים האלה, בין הצמח ובין החיה, את מעלות חיי הצמח עזבו ועד מעלות חיי החיה לא באו עוד.

אכן אל נא יבהל הקורא ברוחו לחלוט כי הכדורים האלה בעלי־חיים הם כי על כן לא נצמדו אל מקום אחד לצמוח עליו, כי עוד מעט ובעיניו יראה אשר יש בעלי־חיים רבים בארץ והם גם הם נצמדים אל מקום אחד, לא שונים מן הצמח הצומח. חיות רבות וקטנות מאד נמצאו בין האינפוזאריות (חיות היציקה) והן נצמדות אל חוט פתיל דק אשר פעם יתכוץ ופעם ישתרע, ובהתכוץ החוט ובהשתרעו, כן תלכנה אתו גם החיות ההן וגם תעצורנה כח לנטות ימין ושמאל בכל המקום אשר החוט מגיע; וחיות כאלה נמצאות עשרים או שלשים במספר על פני החוט האחד, ועין האם היושבת בראש משגחת אליהן, והיא לא תט ימין או שמאל ולא תָנוע ממקומה; וזה האות כי חיות הנה, כי פה להן לאכול ואצטומכא לעכל ואברים אחרים, ובכל אלה אתה רואה כי נצמדות הן אל מקום אחד כמשפט הצמח הצומח על הארץ.

כה. תולדות בעלי־החיים

לא אך החיות הנאמרות נצמדות אל מקום אחד כמשפט הצמח, כי עוד חיות רבות קטנות עם גדולות, אשר איים רבים וגדולים יקומו על פיהם בלב ים, גם הן נצמדות אל מקום אחד. – בלב ימים מתנשאים במדינות החמות איים גדולים וארצם ארץ נושבת; ומי עשה את עפר הארץ הזאת ויבן את אדמתה? הלא השרצים הקטנים הנקראים "פוליפוס” (מרבי־רגלים)! כי השרצים האלה מקיאים קיא, והקיא יֵהפך לאבן ולקליפה מוצקת; השרצים האלה יחיו לפלגותיהם משפחות משפחות לבד, וקליפותיהם אשר יעשו, תתחברנה יחדו, ורבוא רבבות שרצים יהיו לאבן אחת ואל קליפת האבן יהיו השרשים מצומדים; וכאשר ירבו ויפרצו, כן תגדל האבן ותצמח ותהי פוריה וענפה ומטות עוז לה, כאחד העצים בגן אשר לו רב דליות, והשרצים הזקנים ימותו והשאירו את קליפותיהם לדור נולד, ובניהם אחריהם יקימו בתיהם על פני קבריהם והיו לדור חדש, והאבן תלך הלוך וגדל, מן הקרקע אשר בים ועד פני המים ממעל ושם תשתרע ורחבה ונסבה למעלה והיתה לסלעי אלמוגים, והסלעים האלה יהיו למגור לכל יורדי הים באניות כי אניות רבות תְּנֻפַצְנָה אליהם; אז יגדלו הסלעים והיו לאיים גדולים בלב ים, ומרבי הרגלים

נצמדים אליהם ואחוריהם לא יראו בלתי אם פניהם לבד, ושם להם אברים לצוד בם אכל לנפשם.

מלבד חיתו פוליפוס אלה נמצא עוד רבים אשר יצאו מתחת יד הצמח ועד ממשלת החיה לא באו עוד – והיה אם ישים עתה הקורא אל לבו כי גם החיות הגדולות אשר בארץ לא תהיינה בלתי אם על פי הצמח אשר יבוא אל פיהן, וכי חמרי הצמח הם חמרי כל החיה אשר בארץ, או אז תעלה המחשבה על לבו לחשוב למשפט כי החיה היא הצמח אשר השלים חקו ויעל מעלה אחת במעלות החיים, ולרגלי המחשבה הזאת יבָקע רעיון חדש בקרב לבו, לאמר: מי יודע אם לא היו ימים וכל בעלי־החיים אשר כיום הזה עוד טרם היו, ואך הצמח לבדו היה בארץ, והצמח הזה השלים את חקו מעט מעט ויהפך על יד על יד ויהי לבעל חיים, בעלי־החיים גם הם הלכו להשלים את חקם וכאשר עלו מעלה נברא מהם האדם? – ואם קטן הרעיון הזה אליך הקורא ומוזר בעיניך, הנה ראש מחקרי החוקרים הוא, וכל החוקרים הגדולים אשר בארץ הגו בו באמונה וימצאו גם עדים אשר יעידו לו לאמר: אבנים ישנות נמצאות בארץ אשר עקבות הצמח נִכּרים בהן, ועקבות בעלי החיים חסרו, וזה אות כי היו ימים בארץ, זה רבוא רבבות שנים, ואז פרץ הצמח לרב בארץ, ובעלי־החיים עוד טרם היו; ויען כי הצמח יוכל להיות לארץ גם באין בעלי־חיים, ובעלי־חיים לא יוכלו להיות באין צמח, לכן לא משאות שוא ומדוחים יחזו להם אלה אשר יחשבו כי מבטן הצמח יצאה כל הנפש החיה. וזאת שנית להם לעד: כי נמצאות אינפוזאריות (חיות־יציקה) בארץ, אשר אם נצוק מים על פני עלים יבשים, או עשב או חציר הנתונים אל תוך כלי, ונניח אותם למשמרת עד אשר יבאשו המים עליהם, אז תראינה עינינו על פי קרן חזות חזקה רבוא רבבות חיות קטנות בקרב כל נטף מים, והן חיות היציקה.

ובכל זאת לא נוכל לחלוט ולהקים דבר על פי שנים עדים אלה! תולדות בעלי־החיים נסתרות מנגד עינינו, ודברי הימים מקדם כספר החתום לנו ולא יצלח איש לקרוא בו; ובדבר חיות היציקה הנולדות על פי יציקת המים הוכיחו החוקרים החדשים למדי כי ביצות קטנות נמצאות על פני העלים והעשב והחציר ההם, והביצות האלה לא תֵראינה לעינים, ועל פיהן תחיינה החיות האלה, והחיות האלה פרות ורבות מאד מאד.

כו. בְאֵין הורים

החוקר עהרענבערג הוכיח למדי כי חיות היציקה יוצאת מקרב ביצים; ואולם חיות אחרות נמצאות בארץ אשר עליהן יאמר כי באין הורים תבאנה לאור באור החיים. – כי יש אשר נמצאים תולעים חיים במעי הבהמה והאדם, או ילדים יחלו במחלת התולעים או אנשים מלאי ימים יחלו במחלת התולעת־הבודדת (באנדוואורם, Taenia) והתולעת הזאת נפש חיה היא וארכה אמות אחדות, ומי אפוא הביא את התולעים האלה אל קרב המעים? הן דרך אחרת אין למעים זולתי דרך הפה והאצטומכא ובם לא עברה התולעת מעולם, ואיככה אפוא קמה בקרב המעים? הן לא נמצא את התולעת־הבודדת בכל מרחבי הארץ זולתי בקרב המעים, ומן המעים וחוצה להם לא תחיה, ומי אפוא הביאנה עד הלום? האמת נכון הדבר כי באין הורים נולדה במקום הזה ואנחנו לא ידענו? ולא אך את התולעת הבודדת מצאו חוקרי הגוף, כי אם גם תולעים אחרים ושונים מאד ואב ואם אין להם וגם ביצה לא ילרתם כי מצאו אותם בקרב הכבד ובקרב המוח אשר לבעלי־חיים שונים, ומי אפוא הולידם? – יש אשר תבוא מגפה על הצאן, ועינינו תראינה כי באחוז אותן השבץ תרקדנה במעגלה סביב סביב, והמחלה הזאת באה להן לרגלי תולעים אשר נולדו במותן ונודעת בשם מחלת הרקידה (דרעה־קראַנקהייט), ואיככה אפוא באו התולעים אל תוך הצאן אם לא נהלוט כי נולדו בקרבן באין הורים ובאין ביצה?

אכן לו היה כדבר הזה, כי אז היה לנו אור הדש לראות את ראשית היצירה ולדעת איך נולדה הנפש הראשונה; והנה בא החוקר זיעבאָלד וימגר לארץ את כל ההשערות האלה, וכל הבנין אשר בנו להם בעלי הדמיון מט ויפול. – בטוב טעם ודעת הוכיח זיעבאָלד כי כל התולעים הנמצאים במעי כל נפש חיה, גם הם מביצים נולדו, ואך הליכות נפלאות היו להם עד אשר באו אל קרב המעים פנימה; אז אמר להוליד את התולעת־הבודדת גם במעי הכלב, תחת אשר עד היום ההוא לא היתה בלתי אם במעי האדם לבד, ויקח לו כלב ויאכילהו פרקי מוח ממוח הצאן שחלו במחלת הרקידה, ותהי התולעת הבודדת במעי הכלב ההוא; ואחרי כן הוכיח לעין כל כי התולעת בעודה במוח הצאן או בְּכָבֵד השור, קטנה היא כגרגיר קטן, ובבואה למעי הכלב תהיה לתולעת בודדת גדולה וארֻכה, ועוד הוסיף להוכיח כי עוברת התולעת את האצטומכא ולא תעֻכּל בה ולא יאונה לה כל און עד בואה אל תוך המעים, ושם תגדל ותהיה לתולעת כלילה ושלמה. – על פי מחקרי זיעבאָלד נבין כיום הזה כי התולעים בהיותם קטנים מאד. יחדרו לבוא לתוך הבשר אשר לכל בשר, ומן הבשר יבאו אל תוך הדם, והדם ישלח אותם אל המוח ואל הכבד ואל יתר החלקים אשר בגוף, ופרקי המוח ופרקי הכבד האלה אם יהיו למאכל לאחת החיות, יולידו בה תולעת בודדת גדולה וארְֻכּה אמות רבות, ועל פי הביצים אשר בה תגדל ותפרץ מאד מאד, ועל פני כל המעים נפלה. ובכן אנחנו רואים כי גם התולעים לא יחיו בלתי אם הורים או ביצים החיו והולידו אותם.

כז. תולדות חיי החיה על פני האדמה

ימים רבים היו לחוקרי הטבע ללא אמת וללא משפט, וישפיקו בילדי נכרים לאמר כי יש אשר יוָלד יצור ואב ואם לא יהיו לו, עד שקמו החוקרים החדשים ויוכיחו בטוב טעם ודעת כי אך משאות שוא ומדוחים הָנחלו להם החוקרים ההם ולא יהיה כדבר הזה עד עולם; ולכן כאז ובעתה עוד לוטים בעלטה דברי ימי ראשית החיה, ואך זאת עלתה בידם להוכיח למדי כי לא כל החיות הנמצאות על פני האדמה עתה נמצאו גם בימים מקדם, וכי המינים השונים קמו ויהיו לעתים שונים, מין אחר מין. – האדם גם הוא נחשב בין המינים אשר נבראו באחרונה, ועל פי חקירות רבות הצליחו החוקרים להוכיח כי כל מיני בעלי־החיים נבראו במשטר וסדר, מין אחר מין.

בקרב קליפת האדמה, שהיא אם כל חי וקבר לכל היקום, נמצאים עוד עתה שרידי פליטי כל היקום וכל הנפש אשר היו עליה בשכבר הימים; גם קליפות וגם קשקשים, גם עצמים וגם שנים, גם פרסות רגל וגם צלמי חיות שונות נמצאים בקרב האדמה, וכל אלה נהפכו לעפר על פני קרקע האדמה וקרקע הים ואחרי כן היו לאבן מוצקת; גם שרצים שלמים נמצאו, והם סגורים בתוך אבני אלקטרון, כי לפנים היה במקום האבנים האלה שְׁרָף נוזל ונגר ואחרי כן התקשה ויהי לאבן; וכל האבנים האלה שונות מאד למיניהן, וימי שנותיהן שונים מאד, כי הבינו החוקרים להבדיל בין אבן לאבן, ולערוך את ימי שנותיהן על פי רכסי ההרים אשר מצאו; וככה הצליחו לדעת באר היטב כי בעת אשר אבני־הפצלות כסו את פני האדמה, צמחו עליה מיני הצמח אשר היו לאבני־נחלים, ועל פני אבני הפצלות ההן קמו מערכות אבנים אחרות והן היו למעון לצמח ולבעלי־חיים; וככה הצליחו להבדיל בין האבנים החדשות ובין הישנות, ועל פיהן יקימו דבר להורות מי מבעלי־החיים היו מן הראשונים ומי מן האחרונים. – על פי כל החקירות האלה צלח חפץ החוקרים בידם לבאר באר היטב כי בימים הראשונים היו על פני האדמה מיני צמח ובעלים חיים אך מן המינים השפלים, וברבות הימים קמו מיני צמח ובעלי־חיים מן המינים הרמים, ואך במערכות האבנים העליונות נכרו גם עקבי מיני הצמח והחיה הנמצאים בארץ בימינו עתה, ושרידי פליטי האדם נמצאים במערכה העליונה, וזה אות כי האדם נברא באחרונה, ובכן אפוא נראה כי עלו היצורים מעלה מעלה: בראשונה נבראו המינים השפלים ואחרי כן המינים הרמים. הנה כי כן נראה כי מרבי־הרגלים (פוליפוס) נחשבים על היצורים השפלים, כי יצורים כמו אלה יחיו גם אחרי אשר נגזור אותם לגזרים, כמשפט הצמח הצומח אשר אם נכרות ממנו ענף או שתיל לא ימות גזעו; אחרי היצורים האלה קמו יצורים רמים מהם כמו החלזון ובעלי הקונכא ודומיהם, אשר עצמות אין להם בקרב כי אם מחוץ בדמות נרתק וקליפה; אחרי כן קמו היצורים אשר פרקים וחוליות להם, כמו הסרטן והעקרב ודומיהם; אחרי כן קמו היצורים אשר עצמות להם בקרב, והם בעלי השדרה, כמו הדגים והצפרדעים והצבים; אחרי כן קם העוף למינהו, ואחרי כן נולדו היונקים המולידים בצלמם כדמותם, ואחרי כן – בימים האחרונים – נברא האדם³.

אנחנו לרגלי המלאכה אשר לפנינו, לא נוכל להרבות מלים, ורב לנו אם יראה הקורא ולבבו יבין כי מינים רבים היו בימים מקדם מן היצורים השפלים, והם עלו בתהו ויאבדו ועתה כמעט אבד זכר להם ויתנו מקום למינים חדשים וליצורים רמים מהם; ואף גם זאת יראה כי אין לנו כל אות ומופת להוכיח כי יצאו יצורים רבים מקרב יצורים שפלים, ואנחנו כיום הזה נדע את תולדות חיי החיה ואת מקורם לא נדע.

כח. ההרגשה והתנועה אשר לבעלי־חיים

אין מקום אשר עליו יאמר כי הוא זה הגבול בין עולם הצמח ובין עולם החיה, כי יש חיות דומות אל הצמח מאד מאד ויש אשר לא נדע למי הן, הלנו בעלי החיים אם למיני הצמח? ובכל זאת נבדלו חיי החיה מחיי הצמח מן הקצה אל הקצה. – הצמח יאכל ויוליד בצלמו כדמותו ומלבד שני הדברים האלה לא יעשה דבר תחת אשר בעל־החיים גם אכול יאכל וגם הוליד יוליד, ונוסף על אלה גם הרגשה וגם תנועה לו, ובשתי אלה יִבּדל מן הצמח עד מאד כי לרגלי שתי הסגלות האלה יוצאים חוצץ גם כחות אחרים, והכחות האלה יעלו מעלה מעלה, לפי תכונת כל חיה ער האדם הגדיל. – אכן מצאו החוקרים את ההרגשה ואת התנועה גם במערכות הצמח, כי ירגיש הצמח את האור המתוק ולפי האור יט את עליו ואת ענפיו. וגם תנועה לו, אחרי כי גרגיר האבק אשר בציץ ירחיק לפעמים נדוד וילך עד הציץ השני הרחוק ממנו; ואולם שונה משפט ההרגשה והתנועה הזאת, כי הן לא על פי החפץ והרצון תִוָלַדנה כי אם על פי ״ההתעוררות" אשר יתעורר הצמח, כמשפט עורקי הבשר אשר יתעוררו אם נתגרה בם על פי זרם עלעקטרי, תחת אשר בעל־החיים יוליד הרגשה אשר ידע אותה בנפשו ותנועתו תהיה על פי הרצון והחפץ.

אבן־הפנה להרגשת בעל־החיים היא הדעת וראשית דבר התנועה הוא הרצון, ובכן טוב עשינו לוּ אמרנו כי מותר החיה מן הצמח הוא הדעה והרצון; ואולם עלינו לזכור ונתון אל לב כי גם הדעה וגם הרצון הם דברים אשר עד היום הזה לא נדע עוד את תכונתם, אם כי כל איש יודע אותם ויחזם מבשרו, כי לא הצליחו עוד חוקרי הטבע להערות את מקורם ואך “הפילוסופים” לבד התעשקו על אדותם איש עם אחיו, ואנחנו לא נוכל להשפיק בילדי נכרים אלה כי נכריה לנו עבודתם ולזרא היו לנו הפילוסופים והתפלספותם גם יחד. הפילוסופיה מעודה ועד היום לא עשתה ולא גלתה עוד דבר אשר יהיה לברכה בקרב הארץ, ואין לנו גם המצאה אחת אשר נאמר עליה כי היא זאת או כי על פי הפילוסופיה היא שומה, תחת אשר חוקרי הטבע לא רעו רוח כי אם עשו נסיונות ויבחנו ויראו פעליהם בעיניהם, לכן ניטיב לעשות אם תחת ״ידיעה״ נקרא בשם ״הרגשה״ ותחת ״רצון" נאמר ״תנועה״, והקורא ידע מהיום והלאה כי בדברנו בדבר ההרגשה אשר לבעלי־חיים ירזמון מלינו אל הרגשתם הבאה על פי דעתם בנפש, ובאמרנו תנועה נחשוב את התנועה. אשר יעשה בעל־החיים לרצונו ולחפצו.

גם הצמח יחיה – אבל חייו אינם חיים, כי לא ידע הצמח שהוא חי ולא יבקש את חייו, ולכן יצמח ויגדל ויגוע וימות, והוא לא ירגיש דבר, וגם גיל וגם מכאוב וגם רעב וגם צמא לא יהיו לו; אכן שונים ממנו חיי בעלי־החיים, כי גם הילד במעי אמו יחוש את הכאב בבשרו, וכל חי יבקש חיים וירחק מן המות, ודין ודברים לו עם העולם אשר מסביב לו; גם הצמח יחיה – אבל הצמח לא ינוע על פי חפצו ורצונו, תחת אשר בעל־החיים ינוע ויתהלך גם הנה והנה, פעם בכה ופעם בכה, כאשר יהיה הרצון ללכת שמה ילך, והטבע נתן לו אברים ללכת ולנוע בהם, לרצונו ולחפצו – כיום הזה והחוקרים אינם יודעים עוד את מקור הסגלות הטובות האלה, ובעת אשר שפתם אתם להגיד אותיות לאחור ולחשב את תנועות אחר הכוכבים סביב לשמש, הנה לא ידעו ולא יבינו להגיד מראש את תנועות הזבוב אשר יבוא לעופף על פני השלחן; ואך אחת היא אשר הצליחו למצוא הפעם ולדעת אי זה המקום בקרב הגוף ששם נמצאו שתי הסגלות האמורות ושם מכון לשבתן.

כט. מקום ההרגשה בגוף בעלי־החיים

מקום ההרגשה והתנועה בגוף החי הוא המקום אשר שם יתלכדו כל העצבים יחדו והיו לדבר אחד, ולו נקרא מוח; המוח יחוש וירגיש, נתון הכאב והשמחה, הרעב והצמא; והיה בעלי־החיים אשר אינם ממערכת היונקים ומוח אין להם, והיתה להם השדרה במקום המוח; כי זאת אפוא חקרו החכמים אשר מקום ההרגשה הוא בקרב ראשי העצבים ובקרב המוח ובקרב השדרה, אם כי האיש החולה באצבעו לא יאבה האמין כי לא בקרב האצבע נמצא הכאב ומקומו במוח, ואולם הנסיונות אשר בעינינו נראה יום יום מעידים לנו כדבר הזה.

בבתי־החולים ובבתי החפשית נראה יום יום אנשים חולי יד או חולי רגל או כל מכה ומדוה אשר יהיו, והרופאים לא ימצאו מזור להם בלתי אם בהמול להם חלק הבשר אשר עליהם יכאב והיה ביראם לנפש החולה כי יגדל כאב הפצע אשר יפצעו את בשר החולה עד מאד, יפילו עליו תרדמה על פי סמי רעל אשר ישקוהו או על פי סם "חלאָראָפֿאָרם” והסמים האלה יקחו ממנו את הרגשתו ואת תנועתו למען אשר לא ירגיש ולא ידע את הכאב החלאָראָפֿאָרם הוא סם חימי נוזל ונגר אשר יושם בקצה מטפחת ואת המטפחת ישימו אל מול פני החולה או יעבירו אותו על אפו או למו פיו, ועלה האד מן הסם ובא אל הפה או אל האף ומשם אל הריאה, ובקרב הריאה לא יעשה דבר; מן הריאה יבוא אל תוך הדם וגם שם לא יעשה דבר; עם הדם יבוא אל הלב וגם שם לא יכביד אכפו על הדפק; ומן הלב ירוץ על תקופתו דרך הגידים וכל פעולה לא תצא לרגלו, עד אשר יבוא אל תוך המוח, ופתאם והנה חדלה ההרגשה מקרב המוח; אז יוכלו הרופאים לגשת אל הנרדם ולכרות ממנו יד או רגל, או למול את בשרו או לנסר את עצמותיו בשכינים אשר בידיהם והוא לא יחוש ולא ירגיש ומשפט חייו ברגעים ההם כמשפט חיי הצמח אשר גם הוא לא יחוש ולא ירגיש דבר, וככלות כל המעשים אשר יעשו הרופאים, וביראם לנפש החולה כי החלאָראָפֿאָרם יחל לעשות פעולותיו גם לרעה, יביאו לו מעט אמאניאק. ובהריחו בו, יתעורר מתרדמתו וייקץ ולא ידע דבר מכל הנעשה, ולולא הכאב הנולד ברגעים ההם לרגלי המחץ, כי אז לא ידע האיש גם עתה כי עשו לו דבר; ולוּ יצליחו עתה החוקרים למצוא תחבולה לחבש את המחץ ולרפאותו בקרב רגעים מעטים, כרגעי החלאָראָפֿאָרם, כי אז לא היה כל מכאוב וכל נגע להנמולים גם אחרי הקיצם משנתם.

אכן עוד שלמים וכן רבים יאמרו כי אמנם יש כאב להחולה הנדהם והוא אך הרגיש לא ירגיש אותו בהנתן לו סם חלאָראָפֿאָרם, וגם המחץ והבשר הנמול יכאב עליו מאד ואך תרדמתו גדולה וחזקה עליו ולכן לא ידע אותם; אבל לא יצדקו האנשים האומרים ככה, כי לא כן, ואנחנו לא נָוָאֵל לאמר כי האיש הישן על משכבו יתענג על ספר יפה אשר נקרא לפניו, או יתענג אם נשים לפניו תמונה יפה המרהבת בת עין, כי אין כל תענוג לאיש הישן, אחרי כי אין לו כל הרגשה להרגיש את התענוג; וככה לא יהיה גם כאב להחולה, אם מוחו אין אתו, כי מקור ההרגשה הוא המוח ואם עליו באה שואה, לא ירגיש האדם ולא יחוש דבר. – נוסף על אלה נמצא עוד אותות רבים אשר יוכיחו לנו כי מקור ההרגשה הוא המוח, וחלי האצבע הוא אך הנסבה אשר על פיה יחוש המוח את הכאב, כאשר תראינה עיני הקורא בפרק הבא.

ל. אי זה מקום הכאב?

לפעמים נראה אנשים פצועים השבים משדה מלחמה, או אנשים נמולים אשר מלו הרופאים את בשרם ויכרתו ממנו רגל וכרעים ושוק, והמה יתאוננו באזנינו גם אחרי המעשה כי יחושו מכאוב בכף הרגל או בבהן או ביתר חלקי האבר, אף כי האבר כבר נכרת ואין, ואנחנו לא נאמין למשמע אזנינו ונשאל את נפשנו: ההשתגעו האנשים האלה, אם ישקרו לנו, כי יאמרו אשר יש להם מכאוב בכף הרגל או בבהן והכף והבהן כבר נכרתו מהם ואינם? הדבר הזה היה לפלא מאז מעולם, ורבים האמינו אמונת הבל כי יש דין ודברים לאברים איש עם אחיו גם אחרי אשר התפרדו איש מעל רעהו, עד שקמו החוקרים החדשים וימצאו פתרונים לאמר:

אם יגוף איש בשרו או יפצע אצבעו, אז יהיה הפצע הזה הסבה לכאב יען כי פתילי העצבים אשר באצבע נפצעו גם הם, והעצבים הולכים אל המוח, וכל אשר יעבור עליהם יעבירו אליו, ושם בקרב המוח תקום הרגשה להרגיש את הכאב הזה ושם מקומו, ואך לרגלי ההרגל אשר יתרגל האדם דבר יום ביומו ולרגלי הדעת אשר בנפשו לדעת על פי ההרגל כי האבר הפצוע הוא סבת הכאב, יתעורר בו כח דמיונו לחשוב למשפט כי בקרב האבר ההוא נמצא גם הכאב, אם כי מקומו במוח; וכמשפט הדבר הזה כן משפט העין והאזן. – גם העין לא הראה את הדברים אשר סביב לנו, כאשר יחשוב האדם, ואך על פני הקיר הפנימי אשר בקרב העין משוחה תמונת כל הדברים הנמצאים אשר ישלחו את קרני אורם אל תוך העין, והקיר הזה עשוי שבכת עצבים דקים מעשה רשת ההולכים אל המוח, ושבכת העצבים הזאת מביאה את רשמי התמונה הקטנה אל המוח להטביע אותם בו; ובכן דעת לנבון נקל כי לא את הדברים החיצונים תראה העין כי אם את תמונת הדברים מבעד; ובכל זאת יעיד לנו ההרגל אשר התרגלנו והנסיון דבר יום ביומו, כי הדברים הנראים לא נמצאים בתוך העין פנימה כי אם מחוצה לה משפט האזן כן הוא: אם נשמע נגינות נוגנים, יעלה מהן כל קול וקול עד עור־התף אשר בקרב האזן להרגיזו ולזעזעו, ולרגלי הדבר הזה לא נשמע את הקולות אשר בחוץ כי אם את הקולות אשר באזן; ובכל זאת נדע על פי ההרגל והנסיון כי לא בקרב אזנינו יושבים המנגנים כי אם מחוצה להן, ואנחנו נחליף כפעם בפעם את הסבה בפעולה. הנה כי כן נאמין כי כאב האצבע הבא מן המוח נמצא בקרב האצבע כי כן התרגלנו; ולכן גם אחרי אשר נכרתה רגל איש, ובבשרו נמצא עוד מיתר העצב היורד מן המוח עד בהן הרגל, יחוש האיש את המכאוב בבהן הרגל כאז וכעתה, וברגע אשר יתגרה בעצב ההוא, יתעורר בו הכאב, כי העצב יביא את רשמי המעשה עד המוח והוליד את הכאב, ואחת היא אם נכרת האבר ואם לא.

אמנם נחמדים מאד הנסיונות אשר יעשו הרופאים כפעם בפעם והם נאמנים מאד ולא יחטיאו את המטרה, ולכן נביא את האחר למשל: יש אשר נטל על הרופא לברוא אף לאיש אשר אפו חרום או שרוע, ואז יפצל מן העור אשר על מצח האיש, ואת העור המפוצל לא יקרע כליל כי אם מודבק יהיה אל בין גבות העינים, ואחרי כן יתפור אותו ויצמידהו וידביקהו ביד חרוצים אל מקום האף, וברבות הימים יהיה העור הזה לאף צמוד ומחֻבר אל מקומו היטב, ובין כה וכה יֵרפא גם המחץ אשר על פני המצח; ואם ביום המעשה נתֵן לאיש ההוא סם חלאָראָפֿאָרם, לא ידע דבר מכל הנעשה ובהתעוררו מתרדמתו והרופא חפץ לעשות את נסיונותיו וצוה אותו הרופא לשוב ולסגור את עיניו, ובמחט אשר בידו יגע אל ראש האף החדש והיה אם ישאל אותו: אי זה המקום אשר שם ירגיש את המחט ומגעו? וענה האיש ואמר: בראש מצחי במקום השער! ואם יוסיף הרופא להעביר את המחט על פני האף מלמטה למעלה וישאל את פיו, וענה האיש ואמר כי ירגיש את הכאב במצחו למטה מן השער; וזאת לו על פי ההרגל, יען כי התרגל תמיד להרגיש את זעזועי העצב ההוא אך על פני המצח לבד, ולכן לא חדלה ההרגשה הזאת גם עתה, עד אשר ישלם מעשה האף כליל ולא יהיה לו עוד כל דין ודברים עם עור המצח ממעל.

לא. נוספות בדבר ההרגשה

עוד נסיון אחד נשים לפני הקורא ואחרי כן נחדל, וגם הנסיון הזה עד כי לפי משפט המוח כן נרגיש, כי מקום ההרגשה הוא בקרב המוח. – קח לך עדשה ושים אותה על פני השלחן, ואחרי כן שַׂכֵּל את אצבעותיך, ושמת את האצבע התיכונה על פני האצבע הקרובה אליה, ומששת בשתי אלה את פני העדשה וגלות אותה על פני השלחן אנה ואנה, והיה אם כה תעשה, וחשת בנפשך כי שתי עדשות נמצאות מתחת לאצבעותיך, וכמעט לא תאמין למראה עיניך כי אך אחת לפניך; ואם תשיב את אצבעותיך על מכונן וגלות בהן את העדשה הנה והנה, וידעת והרגשת כי אך אחת היא, ואך אם תשוב לשכל אותן ושבה אליך ההרגשה להאמין כי שתים תחת אצבעותיך והן רחוקות אשה מרעותה כחצי זרת, ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא קל הדבר למבין: אם תגע אצבע אל אחד החמרים יתעוררו עצביה הדקים מפני עקת הבשר אשר יעיק אותם תחתיו, והעצבים האלה עולים עד המוח והוא מרגיש את המעשה הנעשה; והיה אם בשתי אצבעותיו נגע אל אחד החמרים כאחד לגולל אותו פעם בכה ופעם בכה אז יביאו עצבי האצבע האחת ועצבי האצבע השנית את הבשורה הזאת אל המוח ברגע אחד, ולכן נאמין כי שתים נמצאו תחת האצבעות, ואך כאשר תהיינה האצבעות על מכונן, אז לא תעשינה הבשורות השתיים הבאות כאחד כל רושם על פני המוח, יען כי גם והנסיון יעמדו לנו ולא יתנו לדמיון כוזב לשלוט בנו שלטת. – כי כן נחוש כשתי עדשות תחת האצבעות, ברגע אשר ישלוט בנו הדמיון לבד וכאשר ישוב ההרגל אלינו לא נרגיש בלתי אם אחת; ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל להכביר מלים בזה, ונפשנו קותה כי יבין הקורא את אשר לפניו, ובידיו יעשה את הנסיון וישכיל אליו, ורוח מבינתו יגיד לו את אשר תקצר לשוננו להגיד.

אלה המה חקות ההרגשה בגוף החיה – ומלבד זאת נבדל בעל־החיים מן הצמח גם בתנועתו, ואנחנו נעביר לפני הקורא גם את דברי התנועה וחקותיה ומשפטיה, למען דעת ולמען הורות כי גם היא לא תהיה בקרב הגוף בלתי אם על פי העצבים. אבן טרם נגש אל המלאכה הזאת, עלינו להראות גם את זאת, כי שונה החיה מן הצמח גם מלבד ההרגשה והתנועה המבדילות ביניהם.

כל בעלי־החיים יאבדו לזמן מצער את הרגשתם ואת תנועתם, והוא הזמן אשר יתנו שנת לעיניהם, ואז ישוו וידמו אל הצמח אשר גם הוא יחיה ואך הרגשה ותנועה אין לו; ואף גם בזאת יאבד כח המוח לבעל החיים ותשוהו אל הצמח: כי ירד איש במלחמה וחץ או כדור עופרת יטבע בקדקדו ונגע אל המוח; אז יפול האיש ולא יוסיף קום ולא יפקח את עיניו, ואם נמהר להביאנו אל בית החפשית נראה לפעמים כי לא ימות לשחת ואך הרגשה ותנועה לא תהיינה לו וחייו יהיו כחיי הצמח; מזון לא ישאל ומים לא יבקש, ואם נשים מזון אל תוך פיו יבלענו ואם לא נשים אליו, ימות מקץ ימים אחדים, כמשפט הצמח אשר ימות אם אוכיל לא ינתן לו, וגם רוח ישאף אל קרבו ויעַכּל את המזון ויפלט חמרים נבאשים ככל המעשים אשר יעשה הצמח; והיה אם נוציא את הכדור מתוך קדקדו ביד חרוצים, יש אשר לפעמים נצליח להשיבו לתחיה, ויפקח כרגע את עיניו ויביט סביביו ולא ידע מה הגיע אליו – וזה אות כי כחיי הצמח היו חייו; ובכל זאת שונים ונבדלים החיים האלה איש מאחיו מאד מאד כאשר תראינה עינינו.

לב. אותות חיי הצמח בקרב בעלי־החיים

יש אשר לפעמים יחיה בעל־החיים כצמח הצומח, כאשר נוכחנו לראות בפרק האחרון; אכן לא אך בנתנו שנת לעיניו או בחלוף חץ את רקתו, כי אם גם בהיותו בריא אולם ועיניו פקוחות, כי על כן נמצאים בקרב הגוף החי גלגלים ואופנים העושים מעשיהם מעשה מכונה, והגוף לא ירגיש את המעשים האלה ולא לרצונו הם ולא על פי חפצו יהיו. האדם יאכל וישת, ישאף רוח ויפלט את גללו, ובעת האכילה יודע הוא ומרגיש את הדבר אשר הוא עושה ולרצונו יעשנו; לפעמים ינזר מן הלחם ומן המים ימים מספר, או יתאפק משאוף רוח רגע אחד, או ישקץ את נפשו בטמאתו עד מועד שמור אתו, ואולם לא לעת רבה יעשה כמעשים האלה, כי כח גופו מבית יצוה עליו לאמר: עד פה נתונה הממשלה בידך וברצונך ולא תוסיף; ומן הגבול הזה והלאה תחדל ממשלת רצון האדם והרגשתו, ושם נעשים המעשים גם בלי רצונו ולפעמים גם נגדו, והיה כאשר תחדל ממשלת הרצון וההרגשה, והיו חיי האדם בחיי הצמח, חיים שאין בהם רצון.

אם פתך אכלת והיא עודנה בין שניך, תוכל לשוב ולהקיאה אם חפצת; ואולם אם עברה הפת מזה ותבוא אל תוך לועך מן הגבול והלאה, אז אנוס אתה לבלוע אותה, אם לרצונך ואם כנגד רצונך; אז תבוא הפת אל בינות לגלגלי המכונה העומדת מחוץ להרגשתך ולחפצך, ובאה אל האצטומכא ואתה לא תרגיש ולא תדע, והאצטומכא תאכלנה ואתה לא צוית ולא תעצור בעדה, ומן האצטומכא תבוא אל המעים ואתה לא פקדת, והיתה למיץ חָלב ולגללים ואתה לא ידעת, ומיץ החלב יבוא עד גידי הלב ואת פיך לא שאל, ושם יהיה לדם ובא אל הלב והלב יעבוד עבודתו שבעים שנה או מאת שנה ואתה לא ידעת בהיותו ובחדלו; וגם את הרוח תשאף אל פיך לא לרצונך כי אם ביד חזקה, להביא את היסוד־החמוצי מן האויר אל תוך הריאה ומן הריאה אל הלב והלב יוליך את הדם אל כל קצות גוך להחיותו ולגדלו ואתה לא תרגיש ובתקופתו יקבץ את כל החמרים הנבאשים להוציאם החוצה ואתה לא צוית אותו – הנה כי כן ידמה בעל־החיים אל הצמח הצומח באין הרגשה ובאין רצון.

ובכל זאת נבדלים גם בזה חיי הנפש החיה מן הצמח, אחרי כי גלגלי המכונה גם הם בקרב הגוף עושים את מעשיהם על פי העצבים, תחת אשר מיני הצמח יחסרו את העצבים, ובזאת יבדלו איש מאחיו, כאשר תראינה עינינו.

לג. מערכת העצבים הנסתרת

מערכת־העצבים אשר תמשול ממשלה בקרבנו פנימה ואנחנו לא נרגיש את מעשיהם ולא לפי רצוננו יהיו, לה יקראו החכמים בשפתם בשם מערכת־העצבים הסימפַטית (לאמר: הנסתרת), ומכון שבתה בגוף החי בין קשרי העצבים אצל מסגרת הריאה והלב ועוד במקומות שונים, ובכן אפוא זאת היא אשר חקרו החוקרים: המוח הוא מכון לשבת העצבים אשר מהם תצא ההרגשה והרצון, וכל המעשים וכל התנועות הנעשים לרצוננו ולפי חפצנו אשר נרגישם ואשר נדעם, ישימו רשמיהם על פני המוח והוא המפַקד אותם; ואולם המעשים הנעשים בקרבנו לא לרצוננו ולא לפי חפצנו ואשר לא נרגישם ולא נדעם, הם לא בפקודות שוטר ומושל אחד יהיו כי אם בפקודות קשרי עצבים רבים המפוזרים והמפורדים גם בכה וגם בכה, אצל הבטן ואצל האצטומכא ואצל הריאה ואצל הלב ועוד במקומות רבים וכן שלמים, ולקשרי העצבים האלה נקרא ״סִימְפַטִיִים" יען כי נעלמים הם מנגדנו ולא נדע במה כחם גדול, ואם כי נדע להבדיל בינם ובין העצבים האחרים, לא נדע להגיד גם את תכניתם, וחכמי הרופאים יקראו לקשרי עצבים אלה בשמם היוני ״גַנְגְלִיִים" (גנגילון בשפת בעלי התלמוד), ואנחנו הן ראינו כי קשרי העצבים האלה לא יתיחשו על משפחות המוח, אחרי כי ראינו את האיש אשר נטבע הכדור במוחו ומלאכת המוח שבתה בעוד אשר גלגלי המכונה בקרב הגוף לא חדלו ולא שבתו.

אכן דין ודברים גם לקשרי העצבים הנסתרים האלה עם עצבי המוח, כי על כן נרגיש ונחוש את הרעב ברגע אשר תרעב האצטומכא למאכל, כי זאת היא אשר מצאו החוקרים: חוט עצב אחד יוצא מן המוח ועובר את הגוף ונוגע זעיר פה זעיר שם ובדרך הליכתו יגע גם אל האצטומכא והחוט הזה אשר יקראו לו וואגוס' (לאמר: התועה), הוא יהיה כחוט הטלגראף להביא את השמועות מן האצטומכא אל המוח, והיה אם שלום יהיה בקרב האצטומכא ישמור החוט לפיו מחסום ולא ישמיע דבר למטוב ועד רע, ואם האצטומכא תשאל אכל (והאצטומכא הלא זוללה היא מאז מעולם!), אז יביא החוט את הבשורה אל המוח, ואנחנו נרגיש ונחוש את הדבר הזה ונדע כי היה רעב בקרב המחנה.

אמנם על נקלה יכלנו לקצץ את החוט הזה ולמנוע ממנו רעב עד עולם, לולא נגע גם אל יתר החלקים אשר בגוף, ואנחנו על פי החוט הזה חיים. – החוט הזה נוגע גם אל הריאה, ולכן יש אשר נשמת אפנו תכבד עלינו ברגע אשר נראה מראה נורא וברגע אשר נרגיש את המראה; החוט הזה נוגע אל הלב ונותן סדרים לתנועות הלב, ובעינינו נראה כי בשימנו לפנינו אחד מבעלי־החיים ונכרת לו את חוט העצב הזה לשני עברי הצואר, אז יך לבו בחזקה וילך הלוך וזעף ולא יחדל עד רגע מותו; ואם בזרם עלעקטרי נתגרה בו לעורר אותו, אז נוכל להחשות את הלב ולתת לו דומית נצח; וכן אנחנו רואים כי החוט הזה נותן סדרים להליכות הלב, ועל פיו יש דין ודברים בין הלב ובין המוח, ולכן דעת לנבון נקל כי השמחה או החררה או ההתעוררות לא תשומנה פעולותיהן אך בקרב המוח לבד כי אם גם בקרב הלב אשר ילך הלוך והכות שבעתים מבתחלה.

ובכן אנחנו רואים שלשה דברים: גם פעולות חיי בעלי־החיים הדומות לחיי הצמח נבדלות עוד מהן על פי מעשה העצבים המעוררים את הפעולות ההן; וזאת שנית כי מערכת העצבים הזאת עושה את פעולותיה בקרבנו בסתר ואין לה דין ודברים עם הרגשתנו ורצוננו; וזאת שלישית כי לפעמים יביאו העצבים הנסתרים האלה שמועות ובשורות אל המוח, ועל פי המוח נרניש ונחוש גם אנחנו מעשים מן המעשים, שנעשים בקרבנו פנימה.

לד. העולם הפנימי והעולם החיצוני

העצבים הם ראש פנה להבדיל בין הצמח ובין החי, ולכן נכבדים מאד מחקרי העצבים בעיני החוקרים, כי אמרו למצוא בהם את חידת החיים; ולא יכולו, יען כי תכונתם וטבעם עוד נסתרים מנגד עינינו ואך פעולותיהם לבד, כרֻבּן כן גלויות לנו; ובכן אפוא נעזב נא גם אנחנו את שיחתנו בדבר תכונת העצבים, כי לא נראה פרי בעמלנו, ונשים פנינו לקראת פעולותיהם ששם כביר מצאה ידנו.

הן בחנת אף ראית את פעולות העצבים להגדיל את הגוף ולכלכלו, להעביר בו את הרוח אשר ישאף ולפלט גלליו אשר לא יצלחו, ועוד מעשים רבים כאלה אשר בם ישוה החי אל הצמח, וכן ראית כי גם ההרגשה והתנועה תהיינה בקרב החי על פי פעולות העצבים אשר מקום מועד להם בקרב המוח, ולכן נחשוב למשפט כי בנפש תאוה תשמע את כל הדברים אשר חקרו החוקרים על אדותיהם; אפס לא נשים את החקירות האלה לפניך, עד אם שמנו בראשונה את סגלות ההרגשה והתנועה וידעת כי שונות הן כפעם בפעם.

מכל הנעשה בקרב הגוף פנימה לא ידע בעל־החיים ולא ירגיש דבר והאדם שהוא החכם מכל חית הארץ, בהיותו בריא אולם, לא ירגיש את לבו מדי הכותו אותו או את ריאתו בעשותה את מלאכתו או את פעולות האצטומכא והמעים ומעשי הכבד והכליות ויתר חלקי הגוף; וכל אשר נדע על אדותיהם לא על נקלה בא לנו, כי אם ברב מחקר ונסיונות עצומים אשר חקרו החכמים לפלגותיהם, ועוד כיום הזה נמצא בקרב הגוף דבר אחד אשר לא נבין את תכליתו ולא נדע את מעשיו ואשר כל מחקרי החוקרים מאז ועד היום לא הועילו ולא הצליחו למצוא את פרשת מלאכתו, והדבר הזה הוא הטחול, ולו הרגשנו את פעולות כלי הגוף הפנימיים מדי עשותם את מלאכתם כי אז ידענו גם את פעולות הטחול ולא מששנו עוד כעורים קיר. – וכמשפט ההרגשה אשר לא הגיד לנו דבר מכל הנעשה בעולם הפנימי כן לא נוכל להביא את הכלים הפנימיים לידי תנועה לפי רצוננו וחפצנו; ובכן אפוא נראה כי ההרגשה והתנועה נבראו אך למען העולם החיצוני והן הולכות יד ביד עם המעשים שנעשים מחוצה לנו ואין להם דין ודברים עם העולם הפנימי אשר בקרבנו, ואנחנו כאשר נרגיש לא נרגיש בלתי אם את הדברים אשר מחוץ לגופנו ואם נניע את אברינו לא נניע בלתי אם את האברים אשר לנו מחוץ לגוף. ובזאת יבוא רעיון אל לבנו לאמר: בעל־החיים ימצא ערך חייו בקרב העולם החיצוני והצמח ימצא ערכם בקרב העולם הפנימי.

לה. בעל החיים והעולם החיצוני

העץ לא ידע את נפשו בקרבו, ובקרבו ימצא את חייו ואת צָרְכּם ככל אשר ידרש לו, אבל בעל־החיים יודע את נפשו ואת חייו ובקרבו לא ימצא די מחיתו, ולכן גם מִבְנֵה גוו שונה ממבנה גו הצמח, והטבע נטל עליו לשום לו דין ודברים עם העולם החיצוני אשר מסביב לו. העץ מצומד אל הארץ ושרשיו הם שרשרות חזקות אשר יחברוהו אל מקום אחד וימנעוהו מבֹּא בארץ אשר מסביב לו לקחת לו משם מחיה לנפשו, ואולם הטבע עשה לו את שרשיו אלה כעין צנורות אשר ישפיעו לו כפעם בפעם את שפעת כלכלתו מן האדמה, ולכן לא נטל עליו לנוע ולסור ממקומו ולשאת נפשו אל העולם החיצוני; אכן בעל־החיים אשר שרשים אין לו ואשר בנפשו יביא לחמו ואשר עליו לנוע אל כל מקום ומקום להשיג די מחיתו, לו שׂם הטבע כלים ללכת ואברים לנוע בם ועליו לשאת נפשו אל העולם החיצוני העולם הפנימי לא יוכל למלא את שפקו, ולכן נראה כי בעל־החיים בגיחו מבטן הורתו יודע ברגע הראשון להלוך נגד החיים, וברגעי חייו הראשונים יחדל להיות צמח והיה לנפש חיה.

הילד בעודו בבטן אמו הוא כצמח הצומח ועל ידי הטבור נצמד הוא אל בטן הורתו ועל פיו יבוא המזון אל קרבו, וגם האפרוח בקרב הביצה אשר לבטן התרנגלת איננו נצמד, יאכל את חמרי הביצה על פי הצנור אשר בה, ועל כן נקרא לָעֻבָּר במעי אמו ״פרי בטן" יען כי כפרי הנצמד אל העוקץ. נצמד הילד אל הטבור אשר בבטן; וכאשר יגיח הילד ממעיה, תכרות המילדת את שָׁרְרָהּ, וגם חיתו ארץ יכרתו בשניהן החדות את שרון אחרי אשר יָלָדו. והילד הנולד יחדל כרגע לחיות חיי הצמח, וכרגע ידע לנוע אנה ואנה ולבקש טרף לנפשו, העגל הרך לא יעמיק חקר ולא ירבה הגיון, וברגע הראשון יפנה אל הפרה אשר הולידתו, ויפער את פיו אשר מעולם לא בא עוד כל מזון אל תוכו, וישם אותו על שר הפרה ויינק ממנה.

החוקרים אינם יודעים עוד לעות דבר ולהגיד מה הגיע ליצור הרך ואיך ידע כרגע את משפט רגליו אשר לא נסה עוד להציג אותן על הארץ ואת משפט פיו אשר זה אך החלו לפתוח אותו, ויקראו לדבר הזה ״אינסטינקט" לאמר ״התעוררות״ או ״פעולות באין חפץ ורצון״ וכדומה; ואולם מה מנו יהלוך אם ככה יקראו לו ואם לא, הן הוא עוד ערפל ישים חתלתו, והשם הזה לא יתן ולא יוסיף לנו דבר, ואנחנו אך זאת ידענו: כל בעל־החיים החי על פני האדמה ישא נפשו אל הארץ אשר מסביב לו ודין ודברים לו עם העולם החיצוני, כי על כן נבראו כל כלי גופו ואבריו להיות לו לעזר בהתהלכו בארץ החיים, וברגע גיחו מבטן נתכנו עלילות לכליו ולאבריו אלה, ונפשו לא תדע על מה ולמה. – חוקר אחד מחוקרי הטבע הגיד לנו כי בהולידו אפרוחים בקרב המכונה העשויה לדבר, לעשות בם את נסיונותיו ראה כי ראשית מעשה האפרוח היתה לגשת אל השלחן אשר עליו נמצאו פתותי לחם, ומכסה השלחן עשוי חלק ומשוח בששר, ובכל זאת נקר האפרוח בפני השלחן סביב סביב, וכל הרואה האמין כי טרף יבקש לו. ומדוע זה אפוא ינקר האפרוח בפני שלחן משוח וְחָלָק? אם ינקר באשפה ובאדמה, נצדיק נפשו ונאמר כי הוא ״האינסטינקט״ ובאין חפץ ורצון ידפוק אותו הטבע לבקש טרף לנפשו, אבל אם ינקר בשלחן חלק, הן נראה כי גם האינסטינקט חלום הוא אשר השוא ידבר. – ולכן אפוא עלינו להגיד כי האפרוח ינקר בשלחן יען כי אברים שם לו הטבע, ואנחנו לא נדע מדוע ולמה.

לו. העולם החיצוני והמוח

בעל־החיים בבואו להתהלך בארץ החיים נתן לו הטבע כלים מכלים שונים אשר על פיהם יתרועע אל העולם החיצוני; עינים נתן לו הטבע לראות בהן את כל העולם ומלואו אשר מסביב, ואך אל נפשו פנימה לא יוכל להביט, ובעיניו אלה יראה אור כוכבים הרחוקים ממנו רבוא רבבות מיל וידע כי יש תבל מחוץ לגוו; והיה אם נשים אל לב כי בעודו בבטן נוצרה העין, במקום ששם לא יחדור אור השמש לבוא והיא לו אך למותר, ואם גם זאת נשים אל לב כי לולא השמש שהיתה לנו לא תצלח העין לכל מלאכה הלא נקנה תחבולות להבין כי יש דין ודברים לבריאה קלה כזאת אשר נקרא לה ״עין" עם השמש הגדולה הרחוקה ממנה עשרים מיליאָן מיל, וכי לא יבצר מזמה מן הטבע לברוא לו לולאות וקרסים לחבר שתי בריאות כאלה יחדו. – גם האזן אשר נטע הטבע לבעל־החיים לא תצלח למלאכה אשר בקרב הגוף ואך למען העולם החיצוני נבראה ואולם לא תגדל ממשלת האזן כממשלת העין. – גם ריח נתון לבעלי־חיים ומלאכתו גם היא אך בחוץ, וממשלתו קטנה גם מממשלת האזן. – גם טעם שׂם היוצר בחכנו לטעום מכל אשר יבוא אל פינו מן החוץ. – וגם הוש משוש לנו למשש את כל אשר נמצא בעולם החיצוני אשר מסביב לנו. לחמשת הדברים האלה אשר העברנו בזה לפני הקורא, יקראו בעלי האספּות בשם ״חמשת החושים״, אשר על ידיהם נצמדו חיי בעלי־החיים אל החיים אשר מסביב להם בעולם החיצוני.

הטבע לא נתן לצמח את חמשת החושים האלה, יען כי חייו חיים פנימיים הם תחת אשר בעלי־החיים יהיו גם חיים חיצוניים נוסף על חייהם הפנימיים, ואך רק יצורים שפלים נמצאים בין החיה אשר חמשת החושים אין להם; ואולם גם חמשה חושים אלה לא יצאו לפעולה בלתי אם על פי העצבים ההולכים אל המוח, וככל אשר יגידו למוח, יחוש וירגיש גם הגוף. – מן הקיר הפנימי אשר לעין יוצא עצב כעין חוט לבן ושמן ועולה עד המוח, והעצב הזה יחבר את העין ואת המוח יחדו, והיה כל הדבר אשר ישלח קוים עד קיר העין לחקות שם את תמונתו ישים רושם על המוח ויוליד את חוש הראות, וכל הימים אשר לא ינתק החוט הזה להפריד בין העין ובין המוח, תביא העין את כל רשמי האור עד המוח, ואך אם נקַפד את החוט הזה, יחדל גם חוש הראות, אם כי יוסיף האור לשלוח את קויו אל תוך העין כבראשונה, כי חדל להיות למוח שיח ושיג עם העין, ולכן שבתה מלאכת הראות. – לעצב הזה נקרא ״עצב־הראות״, והוא לא יצלח לכל דבר בלתי אם לראות בו, וגם לא יקבל כל רשם בלתי אם רשמי האור לבד, ואם נכה איש על פני עינו יתעורר העצב בקרבה וראה נצוצים ולהבות אש, יען כי לא יקבל העצב בלתי אם רשמי האור, ואם נכרות את העצב לא יכאב לנו ואך נצוץ כנצוץ הברק יחלוף רגע לפנינו, ואחרי כן תהיה לנו אפלה גדולה. ולא נוסיף לראות אור עד עולם.

גם מן האף יוצא עצב ועולה עד המוח והוא נקרא בשם ״עצב־הריח", וכל דבר אשר עולה באד ובקיטור בקרב האויר ואשר נשאף אותו בנשמת יבוא עד העצב הזה ויעורר אותו, והעצב יביא את רשמי הדבר הזה אל המוח, ולזה יקרא ״חוש הריח״; והיה אם נקצץ את החוט הזה המחבר את האף ואת המוח, ושבתה מלאכת הריח לעולם. – וגם משפט יתר החושים כן הוא, כאשר תראינה עינינו בפרק הבא.

לז. יתר עצבי החושים

כמשפט עצבי העין והאף כן משפט עצבי האזן והטעם והמשוש. – מקרב המוח, לא רחוק ממקום עצבי העין והאף, יוצא עצב השמע ובא אל האזן; האזן עשויה כאפרכסת לקבל את כל הקול אשר בחוץ, ועל פי הקול יתרגז העצב מרבצו ויביא את רשמי הקול עד המוח ושם ישמע; והיה אם נקצץ את פתיל העצב, וחדל ״חוש השמע״ לעולם; אכן זאת היא אשר מצאנו לחוש השמע ובזאת כחו גדול מכח הראות: האור לא יחדור לתוך דברים אטומים בלתי אם לתוך דברים שקופים, אבל הקול יחדור לבוא גם דרך חומות גדולות ועצומות, והוא ישָמע, אף אם יבולע לו הרבה; ויש אשר תהיה האזן אטומה או נשחתה והקול לא יוכל לחדור דרך עצב השמע, ובכל זאת ישמע המוח את הקול דרך קירות הקדקד, וגם החרש אשר עצב השמע לא נשחת לו ישמע את טלטולי קול מורה שעות אם ישים אותו אל תוך פיו, וגם את כל נגינות הנבל ישמע אם ישים בין שניו בד ברזל עשות אשר יגע אל הנבל, וגם האיש אשר אזנים בריאות לו ימצא לפעמים כי יבואו רשמי אחד הקולות אל תוך מוחו ולא דרך האזן, והיה אם יך את מזלג הברזל אשר יקחו להם הנוגנים והשרים לדעת על פיו ערך הקולות והמזלג לא ישמיע כל קול, אז יגיש אותו וילחצהו אל עצם הראש ואז ישמע את קולו היטב.

כמשפט שלשת העצבים הנזכרים כן משפט עצב הטעם, וגם הוא יוצא מן המוח ובא אל הלשון והחך למען אשר יחבר אותם עם המוח, ואם נקפד את פתיל העצב הזה וחדל חוש הטעם לעולם, אם כי הלשון והחך לא יחדלו לעשות גם עתה את כל העבודה אשר עליהם לעשות, ואך הטעם לבדו יחדל.

אכן שונה מעט משפט חוש המשוש מן החושים האחרים, יען כי החוש הזה איננו במקום אחד ואין לו כלי מיוחד בקרב הגוף, כי מפוזר ומפורד הוא על פני כל החלקים, ולכן גם עצבים רבים לו, והעצבים האלה אשר ממקור המוח יהלכו, לא יבואו מן המוח ישר אל כל חלקי הגוף אשר חוש המשוש בם כי אם גם מן השדרה אשר משפטה במשפט המוח, והמוח והשדרה גם יחד שולחים את העצבים ההם, המוח ישלחם אל חלקי הראש והשדרה תשלחם אל יתר חלקי הגוף, כי השדרה היא ילידת המוח; השדרה אשר בעצם ידינו נוכל למשש את חוליותיה, עשויה עצם מעשה טבעות והן עולות בקנה נבוב עד הקדקד, ושם חור פתוח בעצם ועל פי החור יורד חבל עצבים מן המוח וימלא את הקנה כמעט עד תחתיתו והוא חוט השדרה⁴; ובכן אתה רואה כי חוט השדרה הוא יליד בית המוח ועצביה עצביו הם, וידעת היום כי מקרב השדרה משני עברי כל חוליא וחוליא יוצאים פתילי עצבים דקים ונוגעים אל כל חלקי הגוף ואל כל אבריו ועל פי העצבים האלה יקום בנו חוש המשוש, והמוח יקבל כפעם בפעם את רשמי החוש הזה, ולכן נחוש את הקור ואת החום את העקיצה ואת הכויה וכדומה.

לח. כשרון התנועה אשר לגוף החיה

ובכן ראו עיניך, קורא משכיל, כי המוח מושל בנו ממשל רב והוא שולח את מלאכיו לפנינו, הם העצבים, לאסוף אליו את רשמי כל המעשים הנעשים בחוץ; ועתה הנה בא המועד להראותך כי על פי המוח והעצבים נתון לבעלי־החיים הכח לשאת את שבט המשרה גם בחוץ ולשום את פעולותיו בפני העולם אשר מסביב לו אחרי כי כשרון התנועה נתון לבעל־החיים מטעם המוח ועצביו. – ומה זאת התנועה שואלת מעמנו? הלא אך לאסוף את חלקי הגוף ולשלוח אותם לכוצם ולפשטם, ועל פי הכשרון המעט הזה הקטן למשמע אזנים נמצא כח ואון לעשות תנועות בארץ אשר כמוהן לא יעשו כל גלגלי מכונה ואשר כל עושי חרשת המעשה לא יצליחו לברוא כמוהן; ולמען שים את משפטי התנועות האלה לפני הקורא באר היטב, יהיה לנו האדם למופת, אחרי כי בבעלי־החיים גם הוא יתחשב והוא קרוב מאד בפינו ובלבבנו.

כל התנועות אשר יעשה האדם לא תהיינה בלתי אם על ידי העורקים, והעורקים צרורות בשר הם אשר כל העם מסביב יקראו לו בשר; וגם נתח הבשר אשר ירים הַטַּבָּח על שלחננו נתח עורקים הוא, והבהמה בעודה בחיים עשתה את תנועותיה על פי העורקים ההם. מעשה העורקים וצביונם שונים מאד ויש אשר במקום אחר יתקבצו עורקים הרבה והיו לצרור גדול, ואם נעביר את כף ידנו על לחיי איש לאחוז בבשרן, לא נאחז חלק בשר אחד בין אצבעותינו כי אם צרורות עורקים הרבה סביבותם חֵלב ועליהם עור. העורקים הם חלקי בשר גדולים או קטנים, ארוכים או קצרים, רחבים או צרים, והם מתוחים בין עצם לעצם ומצומדים אל העצמות ולא נקשרים אליהן; ויען כי נתונה לאדם היכלת לאסוף ולשלוח את העורקים האלה לרצונו, לכן כאשר יאספם ויקצרם, יתהפכו גם העצמות בינות לפרקים כדלת על צירה, ולרגלי הדבר הזה יעצר כח לעשות את כל התנועות אשר יחפוץ בהן ואשר יעשה אותן האדם; למשל: אם יוריד איש את זרוע ידו השמאלית וימשש את בשר הזרוע בידו הימנית ימצא כי רפה העורק מאד בתוך הזרוע ואך כי ירים את ידו עתה אל מול פני שכמו והאזרוע מִקָנהּ תשמט ובידו הימנית ימשש את הזרוע, ימצא כי העורק העב בולט ומתכוץ, ויקטן ויחזק; ורבים יאמינו כי נטית הזרוע היא הסבה והתכַוצות העורק היא הפעולה, והוא לא כן, ועוד נהפוך הוא, כי התכוצות העורק היא הסבה ולרגליה תצא הזרוע הנטויה. כי הזרוע התחתונה קשורה אל עצם הזרוע העליונה, וכאשר התכוץ העורק ויקצר, משך אחריו את הזרוע, ולכן התרוממה היד ותעל למעלה; ונסיונות לאלפים הראו לדעת כי אם פצוע יהיה העורק, לא נצליח עוד להרים את זרוע היד.

כמשפט העורק הזה כן משפט יתר העורקים אשר בגוף, ונסיונות לאלפים הוכיחו כי כל התנועות אשר נעשה לא תהיינה בלתי אם באספנו את העורקים, ועוד מעט ונראה כי גם בזה יד המוח והעצבים שולטה שלטת.

לט. תנועות העורקים וסִבָתָן

העורקים עושים את מעשיהם, לאסוף אברים ולשלוח אותם, פעם בכה ופעם בכה, ואולם מעם המוח תהיה תמיד הסבה, אם לעשות ואם לחדול, ורק הוא לבדו יעורר אותם לידי פעולה. – המוח ישלח את העצבים אל חמשת כלי החושים, כאמור, ואולם מלבד העצבים האלה ישלח גם עצבים אחרים אל כל עורק ועורק אשר בגוף, ועל פי המוח היא שומה ביד העצבים האלה לעורר כפעם בפעם את העורקים; ודרך העצבים האלה מן המוח ועד העורקים הוא כדרך עצבי המשוש אשר לראש ואשר ליתר חלקי הגוף: עורקי הראש יתעוררו על ידי העצבים היוצאים ישר מן המוח אליהם, ועורקי יתר חלקי הגוף יתעוררו על ידי העצבים היוצאים אליהם מן השדרה.

העצבים האלה נקראים בשם ״עצבי התנועה״, ואך בידם לבדם ישלח המוח את פקודותיו אל העורקים אם להתכוץ ואם לחדול; ואם המוח לא יעצר כח לשלוח את פקודותיו אל העורקים (למשל בעת אשר יתעלף האדם או בעת יישן או בעת בוא עליו בהלה וכדומה), אז ינוחו העורקים וכל תנועה לא תהיה להם; החולה אשר השקוהו הרופאים ריח חלאָראָפֿאָרם, לא יגיד ולא יניע כל אבר, כי באה בהלה על פני המוח והוא לא ימשול רגע בעורקי הגוף ולכן ישבותו; אם נך מכה גדולה על קדקד אחד מבעלי־החיים, יפול החי אחור ולא יעמוד, יען כי כרגע רפו העורקים כאשר הֻכּה המוח; מראה נורא ומרגיז, יחליש גם את האיש החזק והגבור ואת גרמיו יְיַבֵּשׁ, כי התרגז המוח למראה הנורא הזה וינח מממשלתו, ולכן שבתה עבודת העצמות ולא יכלו לשאת את הגוף; אם אך מעט התרגז המוח אז אך רגע אחד נרגז תחתינו ורגע משנהו נחליף כח, ואם גדלה המבוכה, אז ירפו העורקים וברכינו תרפינה ורגלינו תכשלנה ונפול ונתעלף, ואם היתה המבוכה גדולה עד מאד עד כי נם העצב ״התועה״ הבא אל תוך הלב ישים שַמות בו ויפרע פרעות גם בפעולות הדם, אז תקום אחת משתי אלה, אם חסרון יהיה בדם או מבול דם מרבה להכיל, ולרגליו יבוא קטב ולפעמים גם מות; לאסון כזה יקראו הרופאים ״שבץ״ או ״בלבול המוח״.

ובכן אתה רואה כי תנועות אברי הגוף או תנועות העורקים תהיינה אך על פי מלאכת המוח, ואם ישבות המוח ישבתו גם העורקים, כי שולח המוח את פקודותיו על פי חוטי העצבים אל כל עורק ועורק, כאשר ישלח איש את דבריו על פי חוטי הטלגראף.

מ. העצב הנגזר לשנים

על פי נסיונות אחדים אשר תעשה תראה בעיניך את הערך הרב אשר לעצבים בקרב חלקי הגוף, ולקחת לך נפש חיה מבעלי־החיים, וגזרת לה את אחד העצבים לשנים – אכן אל נא תחרד ואל נא תרגז תחתיך לשמוע דברים כאלה, כי כאלה וכאלה יעשה החוקר החפץ להתחקות על שרשי המעשים הנעשים תחת השמש, והוא לא יסוג אחור ולא יחרד מעשות כדבר הזה, למען אשר יוכל להתהלך בגן אשר בו עץ הדעת, כי נחמד העץ להשכיל; והיה כי נגזור את אחד העצבים אשר לחיה בעודה בחיים, וראינו את השנויים אשר יבואו על הנפש הזאת ועל חלקי גיפה המצומדים אל העצב ההוא. – לקרבן הנסיון האמור נקח לנו את הצפרדע, כי היא תשא והיא תסבול את הנסיונות שכם אחד על אחיותיה, והיא היתה תמיד השעיר לעזאזל על פני שלחן החוקרים וחכמי הנתוח, ואותה שלחו כפעם בפעם אל ארץ גזרה. ובכן אפוא קח לך צפרדע וגזרת לה את העצב היורד אל תוך רגלה הימנית אשר לאחוריה, ושלחת אותה אחרי כן לחפשי, וראית כי נַתּר תנַתּר על הארץ לנוס על דבר אשר התעללת בה, ובחגרה בעז מתניה, והנה הרגל הימנית סרוחה על אחורי הצפרדע, והיא תסחבנה אחריה כסרח העודף אשר אין בו רוח חיים; ועל מה היה כדבר הזה?

הן כאז וכעתה חפצה הצפרדע להניע את רגלה הימנית כמשפט רגלה השמאלית, וחפצה זה בידה לא יצלח והרגל הימנית תהיה עליה כפגר מובס, כי לא בקרב הרגל ינוח החפץ כי אם בקרב המוח, ואם יחפוץ המוח בתנועת אחד היצורים, ישלח את פקודתו ביד מלאכיו, ומלאכיו אלה הם העצבים היוצאים מאת פניו ובאים אל העורק אשר לו הם יעודים, והשמיע העצב את פָּרָשת הפקודה לעורק, והוא ימלא אחריה כרגע וינוד וינוע; כי ציר נאמן העצב לשולחו, אם כי אנחנו בנפשנו לא נחוש דבר ולא נדע כי דבר לאט עמו; והיה כזה גם משפט הצפרדע: המוח אשר בה ישמיע את הפקודה להניע את הרגל הימנית, ומלאכו העומד לפניו לשרתו, ימהר ויחיש לדרכו, ועבר את חוט השדרה ובא עד עצב הרגל ההיא, מקום שם תעודתו, והנה קפדה, כי ירט הדרך לנגדו, זה דרכו אשר עבר עליו מעודו ואשר היה נאמן לפניו כל הימים, ועליו ימצא עתה שוחה עמוקה אשר לא יֵעבר בה; ואך לשוא ישלח עתה המוח רץ אחרי רץ והתפלא כי פקודתו שבה ריקם, כי לא יצליחו הרצים הרבים בבואם אל השוחה, וכל הבא שם ועמד; כי אך דרך העצב ילכו הרצים ודרך אחר לא יוכלו ללכת, ואם כמעט יתפרד העצב, לא יוסיפו ללכת בו, וגם אם נקריב את גזרי העצב אחר אל אחד ונשים בם רֶוח אך כמלא השערה, לא יאבו המלאכים האלה לעבור את הגבול, כי מי יודע אם למדו מלאכי מוח אלה לרקוד ולרצד הרים גבנונים.

הנה נא ראינו על פי הנסיון הזה, כי העצבים הם הצירים אשר בידם ישלח המוח את פקודתו לעורקים לנוד ולנוע, ועוד מעט וראינו כי נתמנו לעצבים עוד עלילות אחרות.

מא. נוספות בדבר העצב הנגזר

הצפרדע אשר גזרנו לה את אחד העצבים תאלפנו עוד דברים שלמים וכן רבים נוסף על הדברים האמורים; כי הנה עינינו הרואות אשר מלבד התנועה האובדת לרגל הצפרדע הפצועה, אבדה לה גם כל הרגשה. – אם נרצע, את עור הצפרדע במרצע או אם נציק לה בכל מקום אשר יהיה, תתרגז הצפרדע לעינינו מאד ותלך עמנו קרי להמלט מתחת ידינו בחמה שפוכה, אבל אם נציק לה על פני הרגל הפצועה ואם נרצע את עורה אשר שם, וראינו כי הצפרדע לא תשית לב לדבר הזה, וגם אם נכרות את הרגל כליל, לא תתעבר ולא תתאנף בנו ולא יכאב בשרה עליה –ועל מה אפוא יהיה בדבר הזה?

הלא כי יולידו. העצבים גם את ההרגשה בקרב הגוף נוסף על התנועה אשר יולידו, וכל העצב הנגזר לשנים לא יוכל לשאת אתו את ההרגשה; וכזה יהיה גם משפט הצפרדע אשר לפנינו: אם נרצע במרצע את שוק רגל הצפרדע הימנית, אשר העצב בה נגזר לשנים תתעבר גם היא בנו כמשפט שוק הירך השמאלית, והעצב אשר בה, יוליך את השמועה להביאנה עד המוח למען דעת כי נעשתה התועבה, ובבוא הרץ הזה עד מקום השוחה ועמד, כמשפט הרץ העומד מעבר השני אשר לגבול, ואיש לא יראה את פני אחיו ולא ישמע קולו בקראו אליו, ולכן לא ידע גם המוח דבר מכל הנעשה ולא יעלה על לבו כי שם בארץ השפלה היתה המבוכה, ואנחנו נוכל לכרות את הרגל על נקלה והמוח טרם יֵדע דבר.

ובכן אלה המה מעשי העצבים לשתי מחלקותיהם: אלה יוצאים מן המוח ובאים עד העורקים ועושים את התנועה אשר לגוף, ואלה מעבר השני יוצאים מכל חלקי הגוף ובאים עד המוח ועושים בו את ההרגשה.

מב. חלוקת העבודה בקרב העצבים

העצבים עושים את מעשיהם בדיוק ובצמצום, להביא את התנועה ולהשיב את ההרגשה ושני המעשים נעשים ברגע אחד, ואיש אל אחיו לא יהיה לשטן בדרך, ואם יפגשו יחדו לא ישאלו לשלום; האם לא יפלא בעינינו כדבר הזה? היתכן? ובכל זאת נכון הדבר כנכון היום, כי צוה היוצר את חלוקת העבודה ועל פי חקיה עושים העצבים את מעשיהם; והיה כי נקח את הצפרדע ונתבונן אל העצב האמור לראות את תוצאותיו מן השדרה, וראינו כי לא בדד יצא כי אם בן שני שרשים, והם שני שריגים היוצאים מן השדרה, האחד מאחוריה והשני מלפניה, והם מתחברים והיו לעצב אחד; ולמען דעת מה רב ערך השרשים השנים אשר לעצב, נקומה נא ונגזור לצפרדע את השרש הפונה קדמה אשר לצדה הימני ואת השרש הפונה אחור אשר לצדה השמאלי, ודבר מה נראה וידענו.

ראשית דבר נאמין כי לא שונה משפט הצפרדע עתה מן הנסיון אשר עשינו לפנים, כי גם הפעם תסרח הרגל הימנית על אחוריה תחת אשר תנתר ותקפץ ברגלה השמאלית, ואך כאשר נתחקה על שרשי הדבר היטב נמצא אחרת: אם נציק עתה לרגל הימנית אשר תסרח על אחוריה ואשר כל תנועה אין לה, או נרצע במרצע את עורה, לא תשקוט הצפרדע על מכונה כמשפט הנסיון האמור כי אם תתרגז ותלך עמנו קרי ותחגור שארית חמות להמלט, אם כי לא חדלה עוד הרגל הימנית הזאת להיות סרוחה על אחוריה; ואולם פלא הוא, אם ננסה עתה ונציק לרגל השמאלית, אשר גם תנועה וגם רוח חיים לה, או נרצע את עורה במרצע, לא תשים הצפרדע את לבה למעשינו אלה ולא תרגיש ולא תחוש למטוב ועד רע, וגם אם נכרות את הרגל הבריאה הזאת כליל לא תשית אליה לב. ועל מה אפוא יהיה כדבר הזה? מדוע לא תרגיש הרגל הבריאה אשר גם תנועה וגם חיים לה ולא תדע בפרוע פרעות בה, והרגל הנדהמה אשר לא תנוע ולא תנוד ממקומה, תרגיש ותחוש את כל הנעשה לה?

אכן זאת תורת הדבר: המלאכים הבאים מן המוח ועושים את התנועה, הם לא יוכלו לצאת מן השדרה בלתי אם על פי השרשים הפונים קדמה והמלאכים ההולכים אל המוח ועושים את ההרגשה הם לא יוכלו לבוא אל השדרה בלתי אם דרך השרשים הפונים לאחור; והיה כזה גם משפט הצפרדע: אנחנו גזרנו את השרש הפונה קדמה אשר לצד הימני, ולכן שבתה התנועה, אחרי כי הפקודה הבאה מן המוח לא תמצא לה מַעבר על פני השוחה אשר מצאה בדרך, ואך ההרגשה לבדה תוכל לרוץ ארח על פי השרש הפונה אחור אשר אין בו מום, ואולם על פני הצד השמאלי גזרנו את השרש הפונה אחור, ולכן תשבות ההרגשה, אחרי כי אין מגיד למוח את הנעשה ואין עובר את השוחה, ואך התנועה לבד תמצא לה דרך סלולה על פי השרש הפונה קדמה אשר אין בו מום. – הנה כי כן נראה כי סדר ומשטר נכון נתון לחוט השדרה, ומוצאיו ומובאיו נבדלים איש מאחיו, ולא אך מחוץ לעצב נבדלים שריגי השרשים כי אם גם מבית, אם כי דבוקים ואחוזים הם והיו לעצב אחד; השריגים הפונים קדמה יצמדו אל העורקים והפונים לארור יצמדו אל העור, ואיש את אחיו לא יכיר ולא ישים אליו לב; ובכן יהיו לנו עצבי תנועה ועצבי הרגשה.

מג. רעל לעצבים

מעשי העצבים ופעולותיהם יהיו לברכה בקרב הגוף ובלעדיהם לא יכון בארץ, ואם יחדלו את פעולתם וידעך נר החיים, ולכן נמצא כי יש סם רעל אשר ישים את פעולתו לרעה על פני העצבים, ולרגליו יבוא קטב. – שבטי עמי הודו אשר באמריקה יוציאו מיץ מאחד הצמחים ויעשו ממנו סם רעל, אשר אנחנו לא באנו עוד לחקרו ולא נבין עוד מעשהו, וברעל הזה ימשחו את ראשי חציהם וכבוא החץ למחוץ בשר איש, ימית אותו הרעל מקץ רגעים אחרים, כי האיש אשר נחת בו החץ יכרע ויפול ארצה באין קול ובאין הגה וכל מכאוב לא יהיה לו, כי בא בו הרעל וימיתהו ברגע אחד; והרעל הנורא הזה הובא לאירופה וחכמים רבים התחקו על שרשיו ויבחנוהו וינסוהו וימצאו כי הוא ״רעל לעצבים״; אכן מצאו גם עצה נגד המשחית הזה ועל פי העצה הזאת יש לאל ידם להציל נפש איש מרדת שחת גם אחרי אשר נגע בו הרעל לרעה.

למען נתחקה גם אנחנו על שרשי הרעל הזה, נלכה נא להמית את אחת הצפרדעים ברעל, ודבר מה נראה ונגיד: מתחת לעור אשר לצפרדע, על פני הערף, נשים מעט רעל כזה, והיה גם משפטה כמשפט האיש המומת בחץ; תנועותיה תרפינה מרגע לרגע עד חדלן כליל ונשמת אפה תחדל גם ואם נציק לה או נרצע במרצע את עורה, לא תרגיש דבר; ואולם אנחנו אל נא נבהל ברוחנו לשפוט כי מתה היא, כי הדמיון כוזב; במקום הפצע שם ינק הדם את הרעל ויביאהו דרך גידי הדם עד הלב, ומן הלב הלך דרך גידי הדפק עד כל חלקי הגוף ויקפיא את כל כליו ויסיר מהם כל תנועה. – אבל נלכה נא ונקח לנו צפרדע שנית, ונצרור בחוט את הגיד המביא את הדם אל תוך הרגל הימנית אשר לאחוריה, להבדיל בין הרגל ובין יתר חלקי הגוף, ונשים לה מעט רעל כמשפט הצפרדע הראשונה וראינו כי נפש הצפרדע הזאת גם היא תיעף למות ויצוריה ירפו, ואך הרגל הימנית האחת לבד לא תיעף ולא תיגע, ורוח החיים לא יחדל מקרבה, ובנגוע אליה יד איש להתגרות בה, תתרגז תחתיה, ואם נטיף נטף חמץ חי על פני עור השוק לצרוב את בשרה ולהכאיבה, תשלח כף רגל למחות את הנטף, תחת אשר כל יתר חלקי הגוף נדהמים לנגד עינינו וכל תנועה וכל רוח חיים אין להם; ואולם גם הפעם אל נא נִבּהל ברוחנו לשפוט כי יתר יצורי הנו מתים הם, כי הדמיון כוזב; אם הרגל האחת חיה, אות הוא כי יתר יצורי הגוף גם הם לא מתו ואך עיפו למות, ועינינו הן תראינה כי גם ההרגשה וגם התנועה לא אבדו כליל ועוד ידן מושלה בקרב הרגל הימנית והמוח גם הוא עוד ימשול ממשל רב, ופיו אתו להשמיע את פקודותיו, והרגל הימנית תשמור את הפקודות האלה, להרגיש ולנוע. וגם הצפרדע הראשונה לא מתה לשחת ואך שכורה היא מרעל, ויש אשר תתעורר מתרדמתה מקץ שעות אחדות ותלך לנתר על הארץ כבראשונה ולא נודע כי בא הרעל אל קרבה.

מד. עצה לנגד הרעל

לרגלי הרעל חדלה לצפרדע התנועה ואולם ההרגשה לא אבדה לה; המוח יודע ומרגיש את כל הנעשה ומשמיע פקודה ומעביר קול בכל מלכותו לצאת לעזרת יצורי הגו הנענים תחת יד אדם, ואך פקודתו תשוב ריקם ויצורי הגו לא ישמרוה, כי על פי הרעל היתה שומה לבלתי שמוע לו; הרעל לא יחלוש בלתי אם את עצבי התנועה לבלתי היות להם היכלת להריץ את פקודות המוח לעורקים, ולכן תחדל התנועה להיות לצפרדע, ואך הרגל הימנית הצרורה בצרור החוט והרעל לא נגע אליה, היא תנוד ותנוע, ואולם עצבי ההרגשה עוד עושים את פעולתם כאן וכעתה והמוח מרגיש ויודע את כל המכאוב ולא יוכל לשית עצות בנפשו, ואך מקץ שעות אחדות כאשר יְאֻכַּל הרעל כליל בקרב הגוף, וקמה הצפרדע לתחיה וחיתה כבראשונה.

והאדם אשר נגע רעל החץ אל בשרו, הגם הוא לא ימות לשחת ומותו אך דמיון כוזב הוא? לא! אדם כי ימות ברעל החץ לא ישוב עוד לתחיה, כי שונה תכונתו מתכונת הצפרדע. הצפרדע נחשבת על בעלי־החיים אשר גם במים וגם ביבשה יחיו, וכחה אתה להתאפק שעות אחדות משאוף רוח, וגם אם נביאנה אל מקום ריק מכל אויר לא תמות, תחת אשר בעלי־החיים שדמם חם, כמו השפן והכלב וכדומה, ימותו כרגע וכמוהם יהיה גם משפט האדם. – רעל החץ פועל את פעולתו לרעה לבלתי תת את הגוף לשאוף רוח, כי יגע הרעל אל העצב בקצהו ויחלוש אותו וחדלה נשמת הרוח, ועל כן נראה כי בעלי־החיים אשר דמיהם חמים (ובתוכם גם האדם) ימותו ברעל החץ מקץ רגעים אחדים, ומותם יהיה מות חניקה; ולכן הנה זאת היא אשר חקרו החוקרים וישמיעו ברבים, כי משפט אחד וחקה אחת לצפרדע ולחיות ההן, וגם בהן לא ירפו בלתי אם עצבי התנועה לבד, ואך בזאת נבדלות מן הצפרדע, כי הצפרדע תעצר כח לחיות גם אם רוח לא תשאף, תחת אשר הן תמותנה מות חניקה מקץ רגעים אחדים אחרי אשר חדלה נשמת רוחן; והיה אם נמצא תחבולה לברוא נשמת רוח לאחת החיות ההן בכל עת התרדמה הגדולה אשר הרעל איננו אֻכּל, אז נראה כי תתעורר החיה באחרונה ויד החיים תגבר; ואף אמנם עשו החוקרים כזאת וחפצם צלח בידם, כי דרך קנה־האויר נפחו רוח על פי מפוח אל תוך הריאה אשר לשפן או לכלב גוע ברעל, ויפחו הלוך ונפוח, עד כי באחרונה נפקחו עיני החיה ותקם ותחי; ואם ככה נעשה לאדם וקם גם הוא וחי ממותו.

אכן נורא משפט האיש הגוע ברעל ואחד רופא עומד על ידו לנפוח בו נשמת רוח; האיש ההוא ירגיש מדי נגענו אל עצמו ואל בשרו, ויחזה חזות הכל, וישמע את כל אשר סביביו, ופה לו ולא ידבר, והוא כבול עץ כרע נפל, ואך הדפק אשר ללב יתן אות כי לא כבה עוד הנצוץ אשר לנר החיים; אז נראה כי מעט מעט תסיר היד הנוראה את אכפה ממנו, כי יאֻכּל הרעל בגוף. והחי יתן אל לבו, וראשית פעלו יהיה לשאוף רוח, ומעט מעט תשובנה אליו תנועותיו כבראשונה, וקם וחי כמקדם. ומה יענו אפוא שבטי ההודיים ביום ראותם כי האיש המומת ברעל החץ המשוח אשר שלחו בו, קם וחי לעיניהם? האם לא יאמרו כי קסמים בידינו ואנחנו עשינו מעשה כשפים? אכן אנחנו לדעת נגביר בארץ, וגרשנו את כל ענני החשך אשר יכסו ארץ, ולא יאָמר עוד כשפים לתחבולה ועצה.

מה. העצב הנגזר בשובו להִצָמֵד

פעולות הרעל גם הן תאמרנה לנו כי נבדלים עצבי התנועה מעצבי ההרגשה, ואין איש שם לב אל אחיו לדעה מה יעשה בו, ואיש איש עושה את מלאכתו בסתר ועין אחיו לא תשורנו אם גזרנו את אחד העצבים לשנים, ושבו השנים הנגזרים האלה להצמד איש אל אחיו בבוא מועד, ושב גם המוח לנַצח על המלאכה כבראשונה; ומה אפוא נתפלא בראותנו כי לנצח לא ישגה הטבע בעשותו את מעשיו, ובקומו לרכוס את גזרי העצבים, לחבר שריג אל שריג, לא ישגה לקחת את השריג האחד תחת השני, ואך את שני השריגים אשר היו לפנים לעצב אחד, אותם יחבר יחדו. כי הנה גם כל אחד מן השריגים לא יגלה סודו למשנהו, וכל מלאך העובר במסלתו מן המוח או מן העור. ישמור פתחי פיו ולא ילך רכיל לגלות סוד השריג האחד באזני אחיו, ולכן נדע כפעם בפעם את החלק בעור ששם פועלת ההרגשה את פעולתה; אם מבלי משים יבוא מחט באצבענו הקטנה וּנְקָבָהּ, אז כרגע ישלח שריג העצב אשר שם מלאך מאת פניו להודיע למוח את הנעשה, כבוא המלאך, לא ישאל המוח את פיו ״מאין באת?״, כי יודע הוא אל נכון אשר אם יבוא מלאך על הדרך הנועד אך לו, וזה הוא הדרך וזה המלאך, אז הנה זה בא מאת פני האצבע הקטנה כי זה הוא מקום משלחתו; ולוּ בָגד ציר אמונים זח בשולחיו לגלות סודו באזני שריג עצב אשר לאצבע התיכונה כי אז אם סגרנו את עינינו לא היה לאל ידנו לדעת אם בא המחט בראש האצבע הקטנה או בראש האצבע התיכונה.

כמשפט שריגי עצבי ההרגשה כן משפט שריגי עצבי התנועה, וכל עורק אשר לו תנועה מיוחדת אך לו, והיה לו גם שריג עצב אחד אשר לא יחלף באחר, והמוח יודע כפעם בפעם את שריג העצב ההוא להשמיע באזניו את פקודתו והוא ישמיענה כפעם בפעם באזני העורק הנכון לו ודו פנימה להסתיר דבר, ולו הלך רכיל לגלות סוד למשנהו, כי אז לא באה הפקודה לעורק ההוא לבדו, כי אם לעורקים רבים גם יחד להרגיזם ממנוחתם ולזעזע אותם; כי על כן יודע המוח את שריגי העצבים ומבין להבדיל בין עצבי התנועה ובין עצבי ההרגשה, וגם בין שריגיהם הנפרדים לאחרים יועיל; ומה אפוא נתפלא בראותנו כי אחרי אשר יגזור איש את אחד העצבים לשנים, יכיר המוח את שני הגזרים ההם לשוב ולחברם כמקדם, ולא יט ידו לשוא לגעת אל שריג זר, כי אם שריג אל שריג ידביק כאשר היו בראשונה בטרם נגזר העצב.

אכן נפלא מאד הדבר הזה בעינינו, אחרי כי גם אנחנו לא נוכל להבדיל בין שריגי העצבים, לדעת מה בין שריגי עצבי התנועה ושריגי עצבי ההרגשה, כי דומים השריגים האלה איש אל אחיו כמים הפנים לפנים, וגם אם נחגור קרני חזות גדולות וחזקות על עינינו, לא נוכל ולא נדע להבדיל ביניהם, תחת אשר השריגים יכירו איש את אחיו על נקלה והם לא יחגרו קרני חזות על חידה היא ותהי לחידה!

מו. העצב הנגזר בְהֵרָפְאו

כל שריג ידבק אל השריג אשר דבק אליו בתחלה טרם אשר נגזרו לשנים, ובזאת תבואתנו טובה! כי יש אשר לא ימצא הרופא תחבולה אחרת לאיש חולה בלתי אם בגזרו לו את אחד העצבים, ואת השריגים הנגזרים יטוש על יד הטבע לשוב ולרפאותם, ולולא עצרה יד הטבע כח לרכוס את השריגים: כאשר היו בראשונה, לבלתי החליף שריג בשריג זר ולו שבו השריגים להתחבר במקרה איש איש אל שריג אשר ימצא תחלה, כי אז קם שאון בגופנו לסכסך הרגשתנו ותנועתנו אחת באחת; והיה אם גזרנו את עצב הזרוֹע לשנים, ובמקרה לא שבו שריגיו להצמד איש אל אחיו, ואך נצמדו שריגי התנועה הבאים מן המוח אל ראשי העצבים אשר לעור וראשי העצבים אשר לעורקים נצמדו אל שריגי ההרגשה ההולכים אל המוח, כי אז לא תצא לנו כל תועלת מן הדבק ההוא כי מן היום ההוא והלאה לא תבאנה עוד פקודות המוח אל העורקים כי אם אל העור, והוא מה כי יצעק אליו המוח, הן בצעקו לא ישמע קולו כי לעולמי עד לא יבין העור את מלאכת התנועה ולא יוכל למלא את בקשת המוח; וגם כל הרגשה לא תהיה לזרוע, אחרי כי דברי ההרגשה ובשורותיה לא יבואו אל המוח כמשפט כי אם אל שריגי התנועה ירדו ונספו ושריני תנועה אלה יביאו אותם אל תוך המוח אל חלק נבדל ממנו אשר דבר אין לו עם הרגשתנו או תנועתנו, וחלק המוח אשר שם ההרגשה לא יוסיף לקבל את השריגים מן העור כבראשונה כי אם את השריגים מן העורקים יקבל, ומה לנו אפוא ולדבק אשר כזה?

דבק כזה לא יתן וּלא יוסיף לנו דבר, כי השריגים המצומדים זרים הם איש לאחיו, וגם אם לא זרים יהיו ומין במינו ידבקו, לא תבואתנו טובה גדולה, כי אז אמנם יצלח חפצנו בידנו ותנועה תהיה לנו, ואולם לא לפי חפצנו וכאות נפשנו תהיה התנועה הזאת; אם יחפוץ איש להושיט ידו לשלום ולמרות חפצו ישלח אגרוף רשע ולא ידע מדוע ולמה, או יחפוץ להניח דבר מידו ואחז בו בכח משנה, או יגוף איש את אצבעו הקטנה והאמין כי באצבע התיכונה היתה המכה, או ישק איש את אחיו למו פיו והוא יאמין כי על פני לחיו היתה הנשיקה.

הנה עינינו הרואות אשר אם נצמדו השריגים איש איש אל שריג אשר ימצא בראשונה. כי אז יקום שאון בעצבינו ובעורקינו לסכסך איש באחיו ומשפחה במשפחה, וגדול יהיה כבוד, ״בָּבֶל״ זאת מכבוד בבל העתיקה אשר שם בלל האלהים את שפת כל הארץ אשר לא ישמע איש שפת רעהו; ואך כרבות הימים יוכל המוח להסכין עם הסדרים החדשים אשר היו לו ולהתרגל בעבודה חדשה, ואך על יד על יד נעצר כח להניע את כלי גופנו כפי חפצנו וכאות נפשנו ולשפוט את הרגשתנו באמונה.

מז. עצב עשוי בידי אדם

כל שריג ימצא את שריגו ואיש יכיר את פני אחיו בין אלפים אשר סביביו ולא ישגה, ושניהם ילכו לבטח דרכם וכל המהומה אשר מסביב לא תעצור בעדם – הנה כי כן יגדל הכח המושך אשר בין שניהם! והיה כפעם בפעם אשר נטוש את השריגים הנגזרים על יד הטבע והצמיד את שניהם יחדו, ועינינו תראינה כי לנצח לא יעשה תָבֶל לחבר מין לאינו מינו, זמה היא – אכן חוקרי הטבע לא שקטו ולא נחו עד אם הקימו את מזמות לבם, לבעבור נסות להצמיד את שריגי ההרגשה אל שריגי התנועה ולהחליפם איש באחיו והנה צלח חפצם בידם; כי קמו שני חוקרים צרפתים ויצליחו ויפליאו לעשות, להונות את הטבע ולעשות בערמה, והטבע נתן יד ושני שריגים בני מינים שונים הלכו ויתחתנו איש באחיו, והחוקרים שמחו אלי גיל ביום חתנתם וביום שמחת לבם זה.

וזאת תורת הנסיון אשר עשו: שלשה עצבים יוצאים ובאים מן המוח אל הלשון; העצב האחד הוא עצב־התנועה והוא הולך אל העורקים הרבים אשר ללשון למען תת להם כח התנועה; העצב השני הוא עצב־ההרגשה אשר על פיו ידע המוח את כל הנעשה בלשון, להרגיש את הקור ואת החום אשר לה וכדומה; העצב השלישי הוא עצב־הטעם, ואולם על אדותיו לא נדבר דבר כי הוא לא יסכון לנסיוננו זה אשר ננסה עתה. – הצרפתים השנים לקחו להם את שני העצבים הראשונים אשר ללשון לעשות בהם את נסיונותיהם, יען כי שני העצבים האלה נפרדים מעט לשני שריגיהם ולכן יוכלו על נקלה לעשות בהם נסיונות, וככה עשו:

ראשית דבר לקחו להם כלב ויגזרו לו את שני העצבים הראשונים אשר בלשונו, והיו בידם לארבעה שריגים שנים נצמדים אל המוח ושנים אל הלשון, ואחרי כן שבו ויתפרו את השריגים הנגזרים, ואולם לא תפרו אותם כראוי להם כי אם כִּלאַיִם עשו, את שריג עצב התנועה, אשר בלשון הדביקו אל שריג, עצב ההרגשה אשר במוח, ואת שריג עצב ההרגשה אשר בלשון הדביקו אל שריג עצב התנועה אשר במוח, ויעזבו את הכלב לנפשו לדעה מה יעשה בו; ויראו והנה אבדו ללשון הכלב גם ההרגשה וגם התנועה כמשפט והם חשבו כי לא תהיינה עוד לכלב הזה כל הרגשה וכל תנועה בלשונו לעולם אחרי כי ככה תפרו את השריגים, והנה פלא, כי מקץ ימים אחרים שבו התנועה וההרגשה להיות ללשון הכלב כבראשונה, ובהתחקותם על שרשי הדבר מצאו כי בחזקת היד עשה הטבע את מעשהו, ותחת אשר המה תפרו את השריגים מין עם אינו מינו, שב הטבע וינתק את התפירה הזאת ביד חזקה, וילך ויחבר את ארבעת השריגים כמשפט, שריג התנועה מעבר מזה אל שריג התנועה מעבר מזה ושריג ההרגשה אל שריג ההרגשה ויהי הדבר לפלא וישמרו אותו בלבם; אז מצאו עצה אחרת וילכו ויכרתו מקרב הבשר את שריג. התנועה אשר למוח, לא הותירו ממנו שריד וגם את שריג ההרגשה אשר ללשון כרתו כליל, ויותירו אך שני שריגים, שריג תנועה אחר ושריג הרגשה תחת הארבעה אשר היו לפנים, ויתפרו את שני אלה יחדו; או אז הכניעו את הטבע ויכריעוהו תחת רגליהם, לעשות דבר למרות רצונו ולמורת רוחו! ההרגשה והתנועה לא שבו עוד ללשון הכלב עד עולם, ומקץ מועד ימים הלכן החוקרים השנים להתחקות על שרשי הדבר וימצאו כי שני השריגים השונים למיניהם התחברו יחדו והיו לעצב אחד. ובכן מצאה יד האדם לעשות לו עצב, ואנחנו נראה מה רב ערך הדבר הזה.

מח. העצב אשר נִתְגָרֶה בו

העצב אשר עשה לו האדם בידים ממזר הוא לא יבוא בקהל העצבים הנותרים, ומה אפוא יושיענו זה? מה אפוא לנו ולעצב אשר חציו להרגשה וחציו לתנועה ואשר גם הרגשה וגם תנועה אין לו? מה יעשה סמרטוט זה אשר אל המוח לא יגיד דבר ואשר מן המוח וחוצה לו לא ישמיע קול? היש דרך סלולה לעצב אשר כזה למען יוכלו מלאכי המוח לעבר בה? ואם יעברו האם לא יעמדו פתאם בבואם עד המקום ששם היתה השוחה טרם דבקו השריגים יחדו?

לא! המלאכים יעצרו כח לעבור את הדרך אשר לפניהם, ולא הם אשמים כי לא תהיינה תנועה והרגשה ללשון, ואך המוח והלשון אשמים אשר חדל להיות להם כח להשמיע פקודה ולהעביר קול כבראשונה; ואולם החוקרים מצאו תחבולה אשר על פיה נצליח לראות כי העצב חי ככל העצבים ומניע את העורקים, והתחבולה הזאת יקנו על פי הכח העלעקטרי על פי הכח העלעקטרי יש לאל ידנו להתגרות בכל העצבים למיניהם, וגם בעצב עשוי בידי אדם, והעלעקטריות לא תדקדק במעשיה לראות אם יש לעצב דין ודברים עם המוח ואם לא, והיה אם תִּתגר בו בתוֶך ויצאו מלאכים קלים כרגע והלכו אל המוח להודיע אותו את הדבר הנעשה ולהוליד בו את ההרגשה, והמוח יאמין כי מן העור באה אליו השמועה כי כן הסכין, ומלאכים אחרים יורדים אל העורקים להניע אותם והעורקים אינם יודעים על פי מי היתה שומה, אם על פי המוח ואם לא, אבל לא אך על פי העלעקטריות לבד אנחנו יכולים להתגרות בעצב, כי גם על פי תחבולות אחרות העשויות לדבר, ואם נרצע אותו במרצע או נתגר בו במחט חד או נגזור אותו לגזרים, והיה גם הפעם כמשפט הראשון לתת למוח הרגשה ולעורקים תנועה. – אם נתגר על פי מחט חד או על פי מרצע או על פי הכח העלעקטרי בעצב רגל הצפרדע אשר אבדו לה הרגשה ותנועה, נראה כי תהיה פתאום תנועה לרגל ההיא לנַתּר ממקומה, אם כי נגזר העצב לשנים, וזה אות כי כאב אָנוש בבשר הרגל, והצפרדע איננה יודעת מאומה; והיה אם תתגר בחצי העצב הנצמד אל המוח והיתה לו הרגשה, ואם תתגר בחצי העצב הנצמד אל העורק, והיתה לו תנועה; ויען כי לא על פי המוח היתה שומה כי אם על פי הכח הבא מן החוץ, לכן אך הרגל המתה תתר ממקומה, ויתר האברים הבריאים יוצאים דחופים על צדיה והמוח טרם ידע דבר מכל הנעשה.

ובכן עינינו הרואות כי נצליח להעיר הרגשה ותנועה והמוח לא צוה ועוד מעט וראינו את משפט העצב אשר בלשון הכלב, מדי נתגר בו על פי כח הבא מן החוץ.

מט. הליכות העצב

ובכן יש אשר לפעמים גם המוח וגם העורקים אך למותר הם, ואנחנו נוכל למלא את מקומם ולהוליד הרגשה ותנועה בלשון הכלב הנדהמה גם על פי העלעקטריות וכדומה; והיה אם נתגר על פי הכח העלעקטרי בעצב הלשון, וראינו כי ישים הכלב אותותיו אותות להודיע כי יכאב לו וגם לשונו נוע תנוע; ועל מה היה כדבר הזה? הלא כי ממקום המעשה תבוא השמועה גם אל המוח אשר ממעל וגם אל עצב־ההרגשה אשר מתחת, ובבואה אל המקום אשר שם היתה השוחה, תעבר לה אל עצב־התנועה עד בואה אל עורקי הלשון, וכל שטן לא יהיה לה בדרך, כי שני מיני העצבים השונים בתכונתם מאז מעולם, נתנו יד לשלום, והשמועה עוברת את הגבול בשלום והולכת לבטח דרכה, וכן גם להפך, אם מתחתית העצב עולה השמועה תעבור גם הפעם את הגבול בשלום לבוא אל עצב־ההרגשה ומשם עד המוח להודיע לו כי כאב אָנוש בלשון..

ובכן גם העצב הזה העשוי בידי אדם עולה מן הלשון ועד המוח ומלאכי המוח עולים ויורדים בו, ואין עיף ואין כושל בם; ועוד יתרון לו מכל אָחִיו כי פי שנים ברוחו לנַצח גם על ההרגשה וגם על התנועה יחדו, תחת אשר העצבים האחרים יתנחלו איש איש נחלתו האחת, אם הרגשה לבד ואם תנועה לבד; ובכל זאת לא יתן ולא יוסיף לנו עצב אשר כזה דבר, יען כי גם המוח וגם העורקים לא יפנו אליו ולא יבקשו פניו ולא יתגרו בו, וכל תועלת לא תצא ממנו לבעל־החיים.

אבל לנו ולמלאכתנו יצלח עצב כזה כי על פיו אנחנו רואים אשר לא נבדלים עצבי ההרגשה מעצבי התנועה עד תכלית, כפי אשר חשבנו בראשונה, כי לולא היה כדבר הזה, לא דבקו שני השריגים השונים למיניהם והיו לבשר אחד עד כי גם בהביטנו עליהם בקרן־חזות לא נכיר כי שנים היו לפנים; ואף גם זאת נראה כי כח לעצב כזה להעביר שמועות ממקום אל מקום אם נתגר בו להעלותן למעלה ולהורידן למטה, פעם בכה ופעם בכה. – ככה נוציא משפט כי מלאכי העצבים עולים ויורדים על פני העצבים השונים למיניהם והשמועה עוברת מן השריג אשר למין האחד אל השריג אשר למין השני ואיש ימלא את מקום רעהו אם נקום להתגרות באחד מהם; והיה אם שרטנו את כף ידנו במחט או הניעונו את עורקיה ועברה השמועה גם בקרב עצבי התנועה וגם בקרב עצבי ההרגשה; ובכל זאת תהיינה תוצאותיהם שונות, יען כי פעם תבוא השמועה אל המוח והולידה את ההרגשה ופעם אל העורקים והולידה תנועה; ובכן נראה סבה אחת אשר לה חקה אחת בקרב העצבים, והיא מולידה פעולות שונות בקרב אברים שונים.

נ. הליכות העצבים ומַתְכֻנְתָם

רבים וכן שלמים מן החוקרים עמלים למצוא ולדעת את המעשה הנעשה בקרב העצבים פנימה מדי צאת המלאכים במסלותם וברגע עברם בם, ולא יכולו, כי גם על פי קרני־חזות המלוטשות שבעתים לא נראה דבר, ולכן אך מעט מעט אספו החוקרים בחפניהם ויואילו לחלוט כי תכונת העצבים היא תכונה עלעקטרית, ובזאת עצרו כח למד את זמן מרוצת המלאכים העולים והיורדים בקרב העצבים, ולדעת לעות עתם ולחשב זמנם. – למשל: אם רעיון עלה על לבנו להניע כף יד, אז יודעים אנחנו כי המוח יעורר את העצבים המנצחים על המלאכה הזאת, והעצבים מביאים אין דבר הפקודה על העורקים והעורקים שולטים שלטת בכף היד, להניד ולהניע אותה; אבל נא יהיה דבר עם לבב הקורא להאמין כי ברגע אשר ישמעו העצבים את דבר הפקודה יודעים אותה גם העורקים, כי לא כן, ועת וזמן נתונים למרוצת הפקודה על פני ארך כל העצב, והזמן הזה לא מצער הוא, אם כי באחד מחושינו לא נוכל להכילו.

וזאת תורת הדבר למד את מרוצת הפקודה בקרב העצבים: קח לך את העצבים ואת העורקים מן הצפרדע לעשות בם את נסיונותיך, כי עצבי הצפרדע ועורקיה חיים ימים רבים גם אחרי אשר לֻקחו מקרבה, ואם תקח לך עורק כזה והעצב אשר לו להניחם למשמרת במקום קר ימים אחדים לא יאבד כחם, ואם על פי כח עלעקטרי תתגרה בעצב ההוא, ינוע העורק כפעם בפעם, אחרי כי יקטן וימשוך אחריו את העצמות הקשורות אליו והוליד את התנועה; ולכן קח לך עורק מן הצפרדע ואת העצב אשר לו וקשרת אבן־משקול אל העורק וראית כי כפעם בפעם כאשר תתגר בפני העצב על פי כח עלעקטרי, תֲרוֹמָם האבן למעלה יען כי העורק יתכוץ, ורגע משנהו ישוב העורק להתפשט ושבה גם האבן לרדת, כי בגעת הזרם העלעקטרי אל העצב יצא כרגע מלאך מאת פניו ורץ אל העורק להודיע אותו דבר, והעורק עושה את התנועה; ולו עצרנו כח למד את מדת הזמן אשר בין נגיעת העצב ובין תנועת העורק כי אז באנו אל המטרה על נקלה, ואולם עין האדם תקצר והרואה יאמין כי שתיהן כאחת נעשו, לכן לא שקטו ולא נחו החוקרים עד אם מצאו תחבולה, ועל פיה תעשה את נסיונך כמשפט הזה: קח לך את העצב ואת העורק אשר האבן קשורה אליו, ותלית אותם בקיר, ושמת אל מול פני העורק שפופרת עגולה המקיפה את קטרה מימין לשמאל או משמאל לימין במרוצה גדולה אשר את מדת זנמן המרוצה ידעת היטב, ויתד תהיה לעורק, והיתד מונחת לרחבה וראשה נוגע אל פני השפופרת להתוות תו עליה, וכאשר תקיף השפופרת את קטרה, כן יקום תו עגול סביב לשפופרת, וכל העת אשר העורק לא יתכוץ לא יעבור התו מזה ומעלה, ואך כאשר יתכוץ וימשוך אחריו את היתד למעלה, ועשתה היתד את התו למעלה עגול סביב לשפופרת; והיה אם מקום יהיה בפני השפופרת והוא יוצא ובולט ופותח שלשלת עלעקטרית מדי אשר תקיף השפופרת את פני קטרה, אז הן יבוא הכח העלעקטרי בפני העצב והתגר בו והעורק ינוד וימשוך את היתר אחריו, או אז תוכל לחקור את הנקודה על פני התו העגול אשר נגעה אליה היתד ברגע צאת הכח העלעקטרי, וראית כי לא כרגע סרה היתד מעל פני התו העגול לעלות ולהתוות תו למעלה לרגלי העורק אשר נע ויסק למעלה, כי הלכה עוד מעט מן הנקודה והלאה עגול סביב ואחרי כן הָעֲלָתָה פתאום למעלה להתוות תו עגול למעלה מן התו אשר מתחת, ואתה אשר ידעת את מדת זמן מרוצת השפופרת בדיוק ובצמצום, הן תוכל לחשב את זמן המרוצה מן הנקודה על פני התו הראשון מתחת ועד המקום אשר משם עלתה היתד לבוא אל התו השני מלמעלה, ועל פי חשבון הזמן הזה תוכל למד כפעם בפעם את מרוצת הפקודה מן העצב ועד העורק.

זאת מרת הזמן אשר לפקודת העצב עד בואה אל תוך העורק להטותו ולהניעו; והיה אם חפצת לדעת את מדת הזמן בקרב העצב לבד מלבד הזמן בקרב העורק, אז שתים אנחנו נוטלים עליך: בראשונה תעשה את הנסיון, ועשית בתחבולה כי יבוא הכח העלעקטרי אל תוך העצב אל הנקודה הכי קרובה אל העורק, ואחרי כן תעשה להביא את הכח העלעקטרי אל תוך העצב אל הנקודה הכי רחוקה מן העורק, ועל פי שני הזמנים האלה תדע את מדת הזמן אשר לפקודה מרגע בואה אל העצב בקצהו האחד ועד בואה אל קצהו השני.

נא. מדת הזמן להליכות העצבים

החוקרים טרם ימצאו את התחבולה האמורה למד על פיה את מדת הזמן למן הרגע אשר יתעורר העצב ועד צאת הפעולה מקרב העורק, חשבו למשפט לערוך את מדת הזמן הזה יתר גדולה מאשר היא ויהי משפט הרבר הזה כמשפט יתר הכחות בטבע אשר שגו בדבר מרוצתם; מרוצת האור גדולה מאד, ובכל זאת הצליחו החוקרים למצוא את מדתה ויוכיחו כי 42,000 מיל יעבור האור בזעקונדע אחת; העלעקטריות הקלה מכל הכחות, עוברת 60,000 מיל בזעקונדע אחת; הקול מתנהל לאטו והוא עובר בזעקונדע אחת אך 1024 רגל לבד; ואולם העצב מתנהל בכבדות יתר הרבה מן הקול, והוא מעביר את דברו לאט מאד אם יברא הטבע בריאה אשר יהיה לה עצב בן 90 רגל, אז יעבור זמן זעקונדע תמימה. להליכותיו מקצהו ועד קצהו, אבל לא נמצא בכל הארץ עצב גדול כזה ולא ראינו עוד את המראה ההוא לויתן הוא החיה הכי גדולה אשר נדע והוא אך בן 40 עד 60 רגל לארכו, וצודיו אשר צדו אותו ראו בו בפעם בפעם מחזה נפלא, ואך כאשר מצאו החוקרים את מדת זמן הליכות העצב, נבין למחזה ההוא: צודדי לויתן ישליכו בים חכה אשר היה לה לנקוב בו לחיי לויתן, ואליה קשור חבל להשקיע בו לשונו ולמשוך אותו אל היבשה, והיה כאשר לא יחטיא החוח את המטרה, אז ישתער לויתן ממקומו וירד ויצלול המימה לנוס על נפשו ולהמלט, והנה פלא, לויתן זה לא ינוס ברגע הראשון אשר נאחז בו החוח כי זמן מה יעבר לו ואך אז יחל לנוע ממקומו, וישמרו הצודים את הדבר בלבם; ואולם כיום הזה נבין למראה ונדע כי יש זמן לעצבי ההרגשה אשר בעור ולהליכותם עד המוח, וגם למוח יעבור זמן עד תת פקודה, וגם לעצבי־התנועה יעבור זמן עד בוא דבר עצבי ההרגשה עליהם לבוא עד העורקים, ויען כי לויתן גדול מכל בני שחץ ועצביו ועורקיו גדולים מאד, לכן גם בחושינו נוכל להכיר את מדת הזמן אשר יעבר לו כפעם בפעם.

נדמה נא בנפשנו כי יש אשר יהיה איש לפנינו והוא רם וגדול מכל חית הארץ וקומתו כקומת מגדל־פעטער אשר בעיר ברלין, או אז נראה באיש הזה מראות נפלאים: אם נשאל את פיו דבר, לא יענה אותנו כרגע, כי עצב־השמע ועצבי־הלשון אשר לו גדולים מאד, וזמן מה דרוש להליכותיהם; אם נשרוט שרטת בכף רגלו תעבורנה להן ½5 זעקונדע עד אשר ירגיש את הנעשה לו, ואם רוח מלפניו יעטוף לנקום בנו את נקמתו על העול אשר עשינו לו ולרמוס אותנו כעפר בכף רגלו האחת אז תעבר לה זעקונדע אחת עד קום העצה הזאת בקרב מוחו ואחרי כן תעבורנה שנית ½5 זעקונדע עד תנוע רגלו, ובין כה וכה יהיה לנו זמן 12 זעקונדות להמלט על נפשותינו ולהסתר מפניו. אכן הטבע ברא את האדם קטן וקצר קומה, לכן לא נחוש ולא נרגיש בחושינו את מדת הזמן במרוצתו, ואם ישרוט איש שרטת בבהן כף רגלנו נחשוב כי השרטת והמכאוב באים כאחד; הנה כי כן נראה כי לזמן מצער מאד יקרא האדם ״כהרף עין" והוא הזמן הדרוש לעינו בהפתחה ובהסגרה, ואולם אנחנו ידוע נדע כי גם העורקים אשר לעפעפי העין דורשים להם זמן לתנועה וגם העצבים דורשים זמן להליכותיהם מן המוח ועד העורקים, וזמן ״כהרף עין" לא קטן הוא כאשר דמינו בנפשנו.

אכן האדם לא יחוש את מרוצת הזמן אשר להליכות העצבים מן המוח ועד העורקים ולא ישימו כל רשם בהרגשתנו ובתנועותינו, ואך לפעמים יש אשר יקום לנו שטן על פי הדבר הזה והיה למכשול ולפוקה לתוכנים החוזים בשמים; כי התוכנים בקומם לעות עתים ולמֹד זמנים לרגל המלאכה אשר לפניהם, יראו לפעמים כי חשבונותיהם נבדלים איש באחיו ואחרי כי הם ימדו על פי מורי־שעות עלעקטריים, וכפעם בפעם כאשר יראו את המראה אשר אליו הם מחכים יעיקו באצבע על פני מורה־השעות העלעקטרי לשום אות, לכן יודעים הם נאמנה כי לא החשבונות החטיאו כי אם בנפשם החטא, או אז התחקו על שרשי הדבר וימצאו כי מן הרגע אשר יראה התוכן את המראה ועד הניעו את אצבעו, יעבר לו זמן מה אשר אם קטן הוא לכל האדם גדול הוא לתוכנים, כי מקרב עצב הראות תבוא השמועה אל המוח ומשם אל חוט השדרה ומשם אל העצב אשר לזרוע היד ומשם אל עורק האצבע, והליכות האלה שונות ונבדלות לכל איש ואיש ולכל תוכן ותוכן, וגם תבדלנה מעת אל עת, ולכן נבדלים לפעמים גם החשבונות איש מרעהו.

ברב דעת ותחבולה הצליחו החוקרים למד את מרוצת ההרגשה גם בגוף האדם החי, מן העור ועד המוה, וימצאו כי חקה אחת ומשפט אחד לה ולהליכות עצבי התנועה אשר לצפרדע, כי גם בקרב האדם תעבור ההרגשה דרך 90 רגל בזמן זעקונדע אחת.

חיי הצמח והחיה והאדם.

א. החיים בחֹבָרֶת

הן נסינו אף ראינו את ראשי הדברים המבדילים בין חיי הצמח ובין חיי החיה, ומצאנו כי מותר החיה מן הצמח בכל הוא על כי נתונים לה מוח ומערכות – עצבים; ולרגלי המשפט הזה שפתנו אתנו להשמיע עתה דברים אחדים באזני הקורא אשר כמו זר יהיו לו בראשיתם.

הנה נא ידענו כי גו החיה לא יבנה בלתי אם מן הדם אשר יקיף אליו על תקופותיו; הנה כי כן ידענו כי הדם הוא המזון אשר נהפך לדם, ואף גם זאת ידענו כי כל הנפש החיה, החיה על פני הארץ, לא תאכל בלתי אם מזון אשר מן הצמח לֻקח – וגם הבשר הוא צמח אשר נהפך לבשר – ואולם הדם כעשותו את כל חלקי הגוף, כן יעשה גם את חמרי המוח והעצבים, כי יביא כפעם בפעם את החמרים אל העצמות ואל העורקים לעשות בהם עצמות חדשות ועורקים חדשים, וכן יביא כפעם בפעם חמרים חדשים גם אל המוח ואל העצבים, ולכן יאמרו החוקרים לחלוט דבר ולאמר כי יסודות המוח והעצבים מוכנים ונמצאים בקרב הצמח.

אמנם אמת נכון הדבר אשר אמרנו כי המוח והעצבים מבדילים בין החיה ובין הצמח לתת היתרון לאחד מן השני, אבל לא נצדק בשפטנו ובאמרנו כי כל מוח וכל עצב לא ימצא בקרב הצמח, כי לא כן; היסודות האלה נמצאים בצמח, ואך השלים לא השלימו עוד חק בו ולא יחיו עד אם יבואו אל תוך הגוף החי להיות בו לדם, כי אך שם נכונים להם כשרונותיהם וסגלותיהם וצורתם, ושם יהיו למוח ולעצבים.

יסודות המוח והעצבים מוכנים ונמצאים בקרב הצמח, ואולם חקם לא השלימו בו ומלאכתם איננה שלמה עוד ולא יתנו ולא יוסיפו דבר עד אם יצאו והיו למזון לבוא אל פי החי – הדם אשר לנפש חיה נקרא בפי החכמים בשם הגוף הנוזל; בקרב הדם נמצאים היסודות לבנות מהם את העצמות ואת העורקים ואת הקרנים ואת הצפרנים, וגם יסודות המוח והעצבים נמצאים בו, ואולם כל היסודות האלה בעודם נוזלים לא התפרדו עוד למיניהם, והדם הוא המאסף לכל המחנות לכלכל את כל הגוף בחמרים ולנהל את כל יצורי הגו ביסודותיהם; ואם ככה הוא, הנה דעת לנבון נקל כי כל היסודות האלה מוכנים ונמצאים גם בקרב המזון ובקרב הצמח.

על כן יאמרו החוקרים כי הצמח והחיה שתי בריאות הן העומדות אשה אשה על מעלה אחרת ממעלות החיים; בקרב הצמח נמצאים כל היסודות הדרושים לבנין הנפש החיה, ובהיותם לדם בקרב הנפש החיה יעלו מן המעלה האחת עד המעלה השנית.

והיה אם נעמיק חקר רגע אחד ואם נשים אל לבבנו כי גם הצמח לא יחיה בלתי אם על פי יסודות חימיים הבאים אל קרבו לתת לו רוח ונשמה, או אז יבקע רעיון בקרבנו לאמר כי אין כל ״טבע מת" לעולמים, ואך מעלות שונות נתונות לחיים, לעלות מן המעלה האחת עד השנית.

אבל החוקרים לא ימצאו עוד און להם לחלוט כדבר הזה, כי זה אך החלם לראות, ואך אותות ומופתים בשמים ובארץ ישנם לאלפים אשר יאמרו לנו כי כן הוא וכי נשמה אחת באף כל היקום, אם כי פניה שונות כפעם בפעם וסגולותיה נבדלות אשה מרעותה.

הן לצדק נשאל: מה תתן ומה תוסיף לנו העין העשויה בקרב הביצה הנולדת, והיא לא תהיה לנו לברכה בלתי אם בהיות שמש ממעל לה השולחת אור ממרחקים, ובלעדיה לא תצלח לכל מלאכה? מה לתבנית עין הנולדת במחשכי הביצה בסתר ולתבנית השמש הרחוקה ממנה רבוא רבבות מיל, ומה משפט הלולאות והקרסים המחברים את שתיהן יחדו?

עוד יפטירו החוקרים בשפה ולא ימהרו לענות אותנו דבר; אכן זאת נשים אל לב, כי הביצה עשויה מן הדם אשר לתרנגלת, והדם בא מן הצמח, והצמח חי מן היסודות החימיים אשר היו לו לאכלה, והיסודות החימיים לקוחים מן האדמה, והאדמה היא אחת ממזרות השמים וכוכביהם, ואף גם זאת נעלה על לבבנו כי הטבע איננו מת, ומזרי הרקיע לא יעמדו דומם, והם שטים ונעים ונוסעים בשמים ועושים מעשים רבים בארץ חדשים לבקרים, או אז נבין כי כל היקום אשר מסביב חי חי הוא, ואך פנים שונות וסגלות שונות וצורות שונות לו כפעם בפעם.

חבל אחד ירתק את כל החיים אשר בארץ, וכל החיים מסביב אחוזים בחברת אחת ונבדלים כפעם בפעם איש מאחיו, וגם חיי החיה נבדלים לעינינו ופניהם וסגלותיהם וצורתם שונות!

אבל נעזבה נא את שיחתנו אשר לא נמצא עוד חזון ממנה ונסב מזה אל מול אחר, כי גם שם נכונו לנו פליאות ונשגבות עד אין תכלית.

ב. שלש מערכות־העצבים

חיי המוח והעצבים הם אבן הראשה לחיי החיה, ואולם גם החיים האלה נבדלים לשלש מערכות, והחוקרים חלקו את העצבים לשלשה מינים.

המין הראשון הוא חבל העצבים העושים את מעשיהם ומלאכתם בקרב הגוף פנימה גם לנגד רצונו וגם אם לא ידע את המעשים הנעשים, ועליהם נחשבו מעשי העכול ותקופת הדם והכלכלה ופליטת החמרים הנבאשים, כי כל אלה נעשים גם לנגד רצון הגוף, וכמוהם נראה גם בקרב הצמח.

אכן לא כאלה חלק שני המינים האחרונים כי הם נבראו למען העולם החיצוני; המין האחד הוא חבל עצבי החושים אשר על פיהם נראה בעינינו ונשמע באזנינו, נטעם בחכנו ונריח באפנו ונמשש בכל כלי גופנו, להביא את רשמי העולם החיצוני אל המוח, והמין השני הוא חבל העצבים אשר על פיהם תהיה תנועה לגופנו, להביא פקודות מן המוח אל העורקים.

שלש מערכות העצבים האלה נצמדות אשה אל אחותה, ואשה בלעדי אחותה לא תקום ולא תהיה.– כל הנפש אשר נטל עליה לאכול ואשר המזון לא יבוא אליה באפס יד, לא תחיה בלתי אם בנפשה תביא לחמה; והיה אם נתן הטבע לנפש כזאת את העצבים המנצחים על מלאכת האכילה בקרב הגוף. אז יתן לה כלים מכלים שונים להביא בם את המזון מן החוץ, וגם כח יתן לה לנוע אל המקום אשר שם המזון; ובכן אנחנו רואים כי לא יסכן לחיה חבל העצבים אשר בקרב הגוף, אם לא יהיו לה עצבי החושים ועצבי התנועה.

כי על כן נראה חיה רכה בגיחה מרחם הורתה, והטבע נותן לה כח לראות את המקום אשר משם יבוא החָלב משדי אמה, וגם דעת לה לניע את רגליה עד בואה אל המקום ההוא; הן כל איש יבין כי דרך אחרת לא ימצא הטבע לפניו, אם כי החוקרים בנעריהם ובזקניהם עוד ימששו כעורים קיר ולא ידעו להגיד איככה יהיה כדבר הזה.

איכה ידע העגל הרך כי הפרה קרובה אליו ומחכה לו? האך יען כי עינים לו לראות את אמו? אבל אנחנו הלא ידוע נדע היטב כי העין לא תעשה את מלאכתה בלתי אם לרגלי תמונת הפרה המחֻקה על פני קיר העין אשר לעגל מבית, והמוח יקבל את רשמי התמונה הזאת על פי עצב־הראות, אבל איך יודע העגל כי התמונה אשר הוא רואה איננה בקרב העין מבית כי אם מחוצה לו? – החוקרים ינידו בראש ובפיהם לא נמצא מענה נכון לענות על הדברים האלה, ואך אחת היא אשר ידענו כי הכח המנצח על העצבים מבית בקרב הגוף להחזיק את האצטומכא ואת המעים ואת הלב על מכונם גם לנגד רצון החיה, הוא ינצח גם על עצבי החושים והתנועה להביא את העגל הרך לידי המעשים האמורים, ואך בזאת נמצא פשר הדבר אשר יקראו ״אינסטינקט", ואשר ארחו ורבעו נעלמים מנגד עיני החוקרים.

כי הנה אך מעט הועילו החכמים במחקריהם אשר חקרו בדבר העצבים העושים מעשיהם בגוף מבית ובדבר פעולותיהם ותוצאותיהם ליתר העצבים, יען כי לא על נקלה יוכלו החוקרים לעשות נסיונות בעצבים האלה בעודם בגוף החי, כי העצבים האלה כּרֻבּם כן נמצאו בכלי הגוף הפנימיים ואנחנו כמעט לא נוכל לגשת אליהם להתחקות על שרשיהם בעודם בקרב הגוף; ואף גם זאת בהיותם אחוזים וסבוכים עם שריגי פתילי העצבים האחרים, לא יוכלו החוקרים למצוא בם חשבון ודעת, ואך מעט מעט אספו בחפניהם לדעת לעות דבר כי שלש מערכות העצבים עושות את פעולותיהן אשה בפני אחותה.

אכן אחת היא אשר נדע לנכון כי המוח והעצבים הם אבן הפנה לחיי החיה; וכבר בא המועד ללכת לבחון ולראות בעינים את המוח, אשר על פיו ישק כל הגוף, אולי נצליח להתחקות על שרשי מסתרי החיים הנעלמים.

ג. המוח

יש אשר יאמין אחד הקוראים כי בקחתנו לנו את המוח מקרב אחד מבעלי־החיים עם שריגי העצבים אשר לו, נמצא פתח לבוא משם ולהשקיף על חידת החיים, והוא לא כן, ואנחנו בפה מלא נאמר כי בכל יצורי הגוף אשר לנפש חיה אין דבר כחמר המוח אשר לפניו יעמוד החוקר מחריש משתאה מבלתי דעת קטנה או גדולה. – אם נשים עין על בנין הלב אשר לנפש חיה, נבין ונדע את כל המעשה הנעשה בו ואת משפטיו וחקותיו ואת משטרו וסדריו; אם נתבונן אל בנין הריאה והאצטומכא והמעים ויתר הכלים אשר בקרב הגוף נדע את מעשיהם והליכותיהם ואת עבודתם ומלאכתם ואת תועלתם ותכליתם, איש איש לבדו; גם בנין העין הנפלאה במלאכתה נודע לנו כיום הזה באר היטב, וגם בנין האזן גלוי לפנינו ואך מעט מעט מכליה הפנימיים עוד נסתרים מנגד עינינו; ואולם כבואנו אל המוח לראות אותו ואת תכניתו, נסוג אחור וכל חכמתנו נסרחה, וגם החוקר החכם מאֶחיו בבואו אל המוח אשר לעגל לא לֻמד, ועמד לפניו ולא ידע מה; וגם אם יקח לו מוח אשר היה בקדקד ראש איש חכם נשגב ויעמיק בו חקר, לא ימצא דבר אשר יעיד לו כי הוא זה. האיש אשר ישים לנגד עיניו מוח גלגלת אדם והביט בו, יסוג אחור לרגעים ולבו יסיתהו בשפק אם לתת אמון בדברי החוקרים ואם לא, ואת נפשו ישאל היתכן כי זה המוח יהיה גם לו לנחלה בגלגלתו, והוא מקור החוש והרעיון והחשק והאהבה והחיים והמעשה והרצון והתאוה והתשוקה וההרגשה והדעת וכל יתר הדברים בגופו אשר אותו יקרא בשם ״אנכי"?

אכן כביר מצאו החוקרים בדבר המוח, והם יודעים כיום את צביונו ואת התכלית אשר לחלקים מיוחדים בו; ואולם מעשה המוח על פני כלו נעלם מנגדם ואינם יודעים במה גדול כחו ואיך יוציא את פעולותיו אור, ואך אחת היא אשר הבינו לחקרה כי יד העלעקטריות שולטת גם בזה שלטת ועל פיה כל המלאכה שומה. – נלכה נא לבחון בעינינו את המוח, או נשים נא משפט המראה לנגד עיני הקורא, כי נסיונות לאלפים עשו החוקרים באנשים חולי מוח ובבעלי־חיים אחרים, ולא על נקלה מצאו את כל אשר מצאו.

מוח האדם גדול ורב הוא ועינו כעין חמר לבן ושחוף, ואיש לא יאמין כי חמר כזה נושא האדם בגלולתו, כי במה יושיעהו זה? החמר הזה גדול ורב הוא והוא ימלא את כל הקדקד, את פני הראש ואת אחוריו, מקצה גבול גבות עינים ועד גבול הערף. ואם נתחקה על חמריו נמצא כי יתפרד המוח לחלקיי, אם כי אך חמר אחד לנגד עינינו. מן המצח ועד אחורי הראש נראה בקיע אשר יחצה את המוח לשנים, והיה כדור ימני וכדור שמאלי, ואולם הבקיע הזה עמוק בקרב המוח אך במקום המצח לעשותו לשנים, ומשם ומעלה לא יעמיק ועיני הרואה תראינה כי נצמדים השנים היטב, ואך אל מול אחורי הקדקד ישוב להעמיק לרדת ופולח את המוח כליל לשומו לשני חלקים נפרדים. – כל אלה נקראים בשם ״המוח הגדול“; כי מוח שני ישנו אל מול אחורי הקדקד, והוא נבדל מן הראשון, ולו יקראו בשם ״המוח הקטן”. – קצה המוח הגדול נשען על פני המוח הקטן כעין מצנפת והקטן יקטן בחמרו מן הגדול עד כדי שלישיתו, וגם בצבעם ובעינם לא נבדלים איש מאחיו ואך בזאת יבדלו, כי המוח הגדול עשוי מעשה פרקים וקלעים, תחת אשר המוח הקטן עשוי קמטים איש על פני אחיו בסדר ובמשטר. זה הוא משפט המוח ומראהו, וצורתו כצורת הקדקד; ועתה נלכה נא להתחקות גם על מראהו מבית.

ד. תחתית המוח

אם נרים את המוח למעלה, נראה מתחת לו כעין גזע או עוקץ או חוט יורד למטה, והוא חוט השדרה, והחכמים חלקו גם אותו לשנים; לחצי העליון יקראו ״המוח הארוך" ולחצי התחתון ״חוט השדרה", והתחתון ישלח עצבים משני עבריו, ומשפט שניהם כמשפט המוח, כי ילידי ביתו הם. המוח הארוך וחוט השדרה אחד הם, ואך בשמותם יתפרדו; חלק החוט אשר בקרב הקדקד פנימה נקרא בשם המוח הארוך, וכבואו אל טבעת הצואר לרדת בה, יקראו לו חוט השדרה.

מן המוח הגדול, ממול עבר פניו, יוצאים שריגי פתילים לבנים, הם העצבים, ובאים אל האף והיו שם לעצבי הריח; אבל אל נא יחשוב הקורא בלבו כי עצב כזה עשוי נבוב ולכן יעלה בו כל ריח מן החוץ ובא על פיו אל המוח, כי לא כן; העצב עשוי מעשה פתיל ואיננו נבוב, ואין איש יודע מדוע מצא זה חן בעיני המוח, ובמה כחו גדול להביא אליו את כל הריח אשר יפגוש בקצה גבול האף, – גם שני פתילים אחרים יוצאים מן המוח הגדול ובאים אל חרכי העינים, והם עצבי הראות וקירות העינים מבית יעטפו בהם; גם העצבים האלה לא יבדלו מן העצבים האחרים ברב או במעט, ואין איש יודע להגיד מדוע יקבל העצב האחד את הריח והשני את האור; ותהי גם זאת לפלא, כי שני הפתילים האלה לא יבאו אל חרכי העיניים איש איש על פי דרכו, כי אם באלכסון ילכו וישַׂכּלו את דרכם, הפתיל הימני יבוא אל תוך העין השמאלית והפתיל השמאלי יבוא אל תוך העין הימנית; ואנחנו עוד נראה כי דרכי אלכסון כאלה שולטים שלטת בקרב המוח, ואם יגוף איש את מוחו מימינו יחלוש את עבר פניו משמאלו, ואין איש יודע מדוע זה ולמה תהיה כדבר הזה.

כמשפט הפתילים האלה כן משפט פתילי העצבים היוצאים מן המוח, מבין הדבקים אשר למוח הארוך ולמוח הגדול והקטן, והם המה עצבי־הרגשה ועצבי־תנועה ועצבי־החושים למיניהם; ובמראיהם ובתמונתם לא יבדלו איש מאחיו, ואין יודע להכיר את האחד על פני השני, ואין מגיד מדוע זה יעשה העצב האחד את המעשה אשר הוא עושה ומדוע שונה פעולתו מפעולת העצב השני, עד כי רבים וכן שלמים מן החוקרים הואילו לחלוט כי העצבים מלאכים הם השלוחים ממקום אל מקום ואת דבר משלחתם לא ידעו, ומשפטם כמשפט חוטי הטלגראף אשר אחת להם אם בשורה טובה צרורה בכנפיהם או בשורה רעה. אכן אנחנו נתחקה נא על שרשי העצבים בקרב המוח פנימה וננַתּח הפעם את המוח לנתחיו אולי נצליח לחדור אל תוך חדר המשכית אשר משם תוצאות לחיים ושם גזע מחצבתם.

ה. בקרב המוח פנימה

אם תבַתּר את המוח הגדול בתוך, תראינה עיניך כי החמר הרך אשר לפניך עשוי שני חמרים הנבדלים איש מאחיו בצבעם; צבע המוח מחוץ שחוף־לבן הוא ומבעד תראה כי החמר השחוף הוא כעין מעטפת על פני חמר צהוב־לבן. החמר עשוי גם מבעד מעשה פרקים וקלעים אשר ארחות דרכם ילפתו וישורגו ואשר עין הרואה לא תעצר כח להתחקות על שרשיהם ולמצוא עקבותם; ואף גם זאת רחוקה ממנו להשמיע משפט כי עשוי המוח שלשלת אחת הסבוכה ומסֻבּכת והוא מסבות מתהפך כה וכה, כי אין לנו אות ומופת כי כנים הדברים, והחוקרים מצאו כי לפי חכמת בעל־החיים ולפי שאר רוחו ויתרונו מן החיות האחרות, כן יגדל וכן יגבר מעשה הקלעים הסבוכים במוחו, והם ראו כי המוח אשר לאיש גדול עשוי סבוך ומסֻבּך מאד תחת אשר נתונים סדרים למוח הילד הקטן ולפרקיו וקלעיו.– הנה זאת תורת המוח הגדול, אבל שונה ממנו המוח הקטן, כי הוא איננו בן פרקים וקלעים כי אם בן קמטים נלחצים איש אל פני רעהו בסדר ובמשטר ואם נבתר את המוח הזה בתוך. כי החמר השחוף החיצוני יסגור בעד החמר הלבן אשר בתוכו, והחמר הפנימי הזה ישלח פארות וענפים, ודמיונו כעץ אשר לו ענפים רבים. והיה אם נערוך עתה את דמות המוח אל דמות חוט השדרה, נמצא דבר נפלא מאד: בקרב המוח מכתיר החמר השחוף את החמר הלבן, תחת אשר חוט השדרה עשוי לבן מחוין ושחוף מבית.

החוקרים לא אבו לחלוט כי כל אלה עשוים אך במקרה; ואולם בכל עמלם שעמלו עד היום לא מצאו עוד חזון, ואך אחת לבד מצאו כי החמר הלבן אשר לחוט השדרה עשוי שריגי עצבים המצומדים יחדו והחמר השחוף עשוי כדורי עצבים, ולכן דומה פעולת החמר הלבן הזה אל פעולת יתר שריגי העצבים; אבל משפט המוח עוד נעלם מנגד עיניהם. – אם נוסיף לנתח את המוח הגדול לנתחיו, יָרֹד וְנַתֵּחַ, נמצא בו פרצים ומערות וחללים, וכל אלה מחוצבים ומחוטבים בסדר ובמשטר, מעשה גבע מתחת ומעשה כפה ממעל, וכל איש משכיל אל דבר יבין כי לא במקרה הם כי אם על פי חקים איתנים מחקות הטבע הנעלמים מנגד עינינו; ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל לערוך את ערך הביבים והפרצים האלה לעין הקורא לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כי טוב מראה עינים לראות את כל אלה מהלך נפש, ולכן רב לך אם תדע כי ארבעה ביבים נמצאים בקרב המוח, ובין הביבים צנורים דקים המחברים את ארבעת הביבים בחוברת אחת, ולהתם משגה נוסיף באזניך כי אך רעיון שוא הוא אם נאמר כי הביבים האלה הם משכנות רוח החיים או מעונות הנפש או אהלי הנשמה, כי אין לנו כל אות וכל מופת. – ארבעת הביבים נמצאים במעמקי המוח, בקרבת המוח הארוך, והם מפוזרים ומפורדים לעברים שונים.

דעת לנבון נקל כי קראו החכמים שמות לכל קשר ולכל סמפון ולכל כפיפה ולכל פרשת דרך אשר לביבים ההם ואשר על סביבותם, כי גדול ערכם מאד; אבל כל אלה לא יתנו ולא יוסיפו לנו דבר ואם נשים אותם לפני הקורא ירעו תחת היטיב, כי לרגליהם עולה ערב רב לסכסך את מחשבות הקורא הטהורות אשה ברעותה, ולכן נחדל מזה ונשים פנינו לקראת הדברים אשר מצאו החוקרים בחקירותיהם, למען דעת את פעולות המוח אשר לכל חלק וחלק בו, ואת מעשיהם איש איש לבדו.

ו. פעולת המוח הגדול

הראש הוא אבן־הראשה אשר לגוף, והמוח הוא אבן־הראשה אשר לראש, ומי זה אפוא יאמין לשמועה כי יש אשר נוכל לכרות חלקים שלמים מן המוח אשר לאדם או אשר לבעל חיים והם לא יגועו ולא ימותו? אבל נכונים הדברים האלה כנכון היום ואנחנו נוכל לכרות פרקים שלמים מן המוח אשר לחתולים ולשפנים, ויותר מן המוח אשר ליונים, או נוציא את המוח הגדול עם הקטן יחדו החוצה למען דעת את משפטם, והעוף יחיה זמן כביר באין מוח בקדקדו. ככה נעשה בלהטינו להוציא מקדקד העוף את המוח הגדול עם הקטן יחדו ולא תאנה אליו כל רעה, אבל אם נשלח יד במוח הארוך לא נצליח כי ביום קומנו לגעת בו ולפרוע פרעות בחלקיו נקצץ את פתיל החיים התלוים בו, והחכמים בהתחקותם על שרשיו מצאו גם את המקום בקרב המוח הזה אשר אם נפגע בו, וחדלה מלאכת נשמת הרוח כרגע וכל מלאכת החיים תחדל לנצח, כי שם מקום ״העצב התועה", ומשפטו הלא שמנו לפני הקורא בחלק העשירי מספרנו. – ובכן זאת היא אשר חקרו החוקרים, כי יכול נוכל להסיר את המוח הגדול והקטן מבעלי־החיים ולא נשחית את חייהם ארצה, תחת אשר במוח הארוך לא נוכל לשלוח יד לפגוע בו.

ובדבר המוח אשר לאדם יספר לנו הדוקטור לייבושער בספרו ״על מחלות המוח" כדברים האלה, והדוקטור הזה נודע לתהלה לרופא משגעים: איש מן ההמון אשר המטירו עליו אבנים וירגמוהו, חלה את מוחו, כי האבנים פצעו את ראשו מאד מאד, והמוח הגדול אשר בו, צבה ויעלה למעלה ויצא מן הקדקד הפצוע החוצה, והרופאים לא מצאו עצה בלתי אם לכרות מעת אל עת את כל החמר היוצא החוצה; ויהי בשלשים וחמשה יום למחלתו, והאיש שתה לשכרה ובעצם ידיו עשה מעשה אשר לא ערבו הרופאים לעשות כמוהו ביד חזקה, כי שלח האיש יד בקדקדו ויקרע את התחבשת מעליו וינתק את כל חלק המוח מחוץ ומבית אשר בו הכאב, ולא שנה לו; ממחרת היום ראו הרופאים כי לא שב המוח לצמוח עוד על פני הפצע והאיש הלך הלוך והתרפא מיום אל יום, וגם כשרונותיו לא עלו בתהו, זולתי מכאוב עז אשר בא על בשרו מעת אל עת ומחלת השבץ אשר לא סרה ממנו מצדו האחד כל הימים. –אם נכרות את המוח הגדול או נשים בו יד, לא יכאב לנו, כי אך הפצע אשר בקדקד הראש יכאב ולא המוח הנכרת, כי בקרב חלק המוח הזה לא תמצא ההרגשה כי אם הבינה.

אבל מה זאת, בינה? החוקרים לא מצאו עוד חזון והפילוסופים הכבירו עלינו מלים כדרכם ואנחנו לא נדע עוד דבר. המוח הגדול הוא מקור כח המחשבה; בעלי־החיים אשר גופתם גדולה ומוחם קטן כסילים הם, ולפי גדל המוח כן תרב חכמת בעל החיים וכן יגבר כח המחשבה אשר בו; המוח אשר לאדם גדול מן המוח אשר ליתר בעלי־החיים ולכן יחכם מכלם, והדוקטור לייבושער יעיד לנו כי כרפאו לילדים מֻכִּי תמהון אשר בבית החפשית בברלין תחת השגחתו, מצא כי לפי השכל אשר הגדיל בקרב הילדים כן הלך גם המוח הלוך וגדול. – הנה כי כן יעידו לנו נסיונות רבים כי מקור הבינה הוא המוח הגדול, כאשר תראינה עיני הקורא.

ז. יונה באין מוח

הן אמרנו כי העוף יחיה זמן כביר גם אחרי אשר הוסר המוח מקדקדו, ולכן עשו החוקרים את נסיונותיהם בעוף למען בוא עד תכלית פעולת המוח הגדול, ואנחנו נשים פה לפני הקורא את הדברים אשר ישמיענו החוקר הגדול רודאלף וואגנער, אחרי נסותו את נסיונותיו במוח יונה ירחים רבים.

ביד חרוצים בקע וואגנער את קדקד ראש יונה ויכרות משם את המוח הגדול, את חצי החלק הימני ואת חצי החלק השמאלי וגם את עצבי הריח הרס, וגם חלק מן העמוד אשר המוח הגדול נשען עליו הכרית, ואך את הפרקים בתחתית המוח, מקום שם הביבים, הותיר; אז ראה כי היונה לא הרגישה את מכאוב המעשה, ואך בעת הראשונה כרעה קרסה תחתיה ואחרי כן שבו תנועותיה אליה, ואולם התנועות האלה לא היו עוד לרצונה ולחפצה, כי היתה היונה כמֻכַּת־תמהון; ימים או שבועות או חדשים ישבה תחתיה ולא נעה ממקומה, ולפעמים קמה ותתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ולא ידעה להזהר בלכתה ותגוף רגליה באבן אשר בדרך, וגם אָכול וגם שתה לא ידעה, זולתי אם הובא האכל אל תוך פיה אל מעמקי הלוע, מקום אשר שם לא ישלוט הרצון שלטת; לפעמים נקרה בחרטומה בפני מרצפת הבית, אבל לא לרצונה עשתה כזאת כי אם במקרה, וכאשר שמו לפניה גרעיני חטה לא מצאה; אור עיניה לא היה אתה, אם כי עפעפי עיניה התכוצו כפעם בפעם כאשר הושם לפניהן נר או אש בוערת, כי הרגישו העינים את האור ואך לא הבינה היונה את המראה אשר ראתה; כל ריח לא היה לה, אחרי כי נכרתו לה עצבי הריח, אבל גם כח השמיעה לא היה לה אם כי עצבי השמע לא נכרתו ממנה; לפעמים פתחה היונה את חרכי עיניה ברגע אשר נגש איש להדפה, וגם הלוך לא הלכה זולתי אם יד זר הדפה אותה ללכת, ואם זרקו אותה השמימה שבה לרדת ולעופף ארצה, אבל לא ידעה להזהר לבלתי הנגף אל משוכת חדק או גדר ומעת אל עת התגרדה בבשרה ותטהר את נוצתה, ודעת לנבון נקל כי נשמת אפה לא חדלה רגע; חיי היונה היו בעת ההיא כחיי הצמח, חיים באין דעת ובאין חפץ, באין מכאוב ובאין גיל, באין רעב ובאין צמאון, באין תנועה ובאין הרגשה. – ובכן עינינו הרואות כי המוח הגדול לא יתן ולא יוסיף להרגשתנו ותנועתנו דבר, כי שם מעון אך לבינה ולדעת, לחכמה ולשכל, והיונה אשר נוע תנוע גם באין מוח, הן לא לרצונה ולחפצה תנוע, והיה משפטה כמשפט הישן על משכבו אשר גם הוא ינוע לפעמים, ותנועתו באין רצון ובאפס חפץ, כי אם בהעיר אותו דבר מחוץ או דבר מקרב גופו.

ולמה זה לנו שני חלקים במוח הגדול, חלק ימני וחלק שמאלי? מי יודע! הן גם שתי עינים ושתי אזנים לנו, ואם אמנם אמת נכון הדבר כי בשתי עינים נחזה אחרת מאשר נראה בעין אחת, ואולם מה ישמח האיש אשר עורה עינו האחת והשנית היתה לו לשלל, כי תנחמהו זאת מעצבו ומרגזו ותמלא את החסרון; וגם משפט שני חלקי המוח כן הוא כי באבוד האחד והיה החלק הנשאר לפליטה, ואנחנו הן ראינו בפרק האחרון, כי איש הכרית את החלק האחד מן המוח הגדול בחזק יד, והוא שב ורפא לו וכשרונותיו שבו אליו כבראשונה ושכלו לא היה לו אך עד החצי כי אם תמים היה עמו, במשפט האיש אשר אזנו האחת אטומה ובשנית ישמע את הכל, או עינו האחת עצומה ובשנית יראה את כל ונוכחת.

ח. המוח הקטן ופעולתו

מפה לאזן נוכל להגיד לך, קורא נבון, כי אך חרפה היא לעדת חוקרי הטבע כהזכירם בשם ״המוח הקטן" ואותו לא ידעו ואת תכונתו לא יכירו, ואך באחת יצדקו נפשם באמרם כי לא יכלו לגשת אליו יען כי עצור הוא תחת המוח הגדול ולא יגעו בו בלתי אם בהשחיתם את הגדול ללא הועיל, וגם אם יפצעו את קדקד הראש מאחוריו לא יבואו עד תכלית המוח הקטן אחרי כי חיי הנפש ההיא יהיו תלואים מנגד, ומשפט נכון לא יצא אור, ובכל זאת לא נסוגו החוקרים אחור ויעשו ככל אשר מצאה ידם וזאת אשר הכינו:

למוח הקטן אין כל הרגשה בחלקיו העליונים; ואם נקח לנו נפש חיה ונפצל פצלות ממוחו הקטן או נכרות חלקים מחלקיו העליונים, לא תרגיש החיה כל מכאוב, ואולם אין אתנו יודע אם גם בחלקים התחתונים מן המוח הקטן אין כל הרגשה, אחרי כי הנסיונות אשר עשו החוקרים הורו כפעם בפעם אחרת. אכן זאת מצאו כי המוח הקטן איננו מעון הרוח, אחרי כי החיה אשר הסירו ממנה את מוחה הקטן ואת הגדול לא השחיתו, לא אבדו לה החפץ והדעת וההרגשה כי תברח או תט מפני האיש אשר ירים את מקלו עליה להכותה, או תצעק ותהמה אם נכאיב את בשרה, וזה אות כי דעת והרגשה לה; וגם כשרון התנועה איננו על פי המוח הקטן, כי בהסירנו את המוח הקטן ואת הגדול לא נשחית, נראה כי תניע החיה את כל אבריה לרצונה, ואך אחת לבד נחזה בה כי סדרים נכונים לא יהיו עוד לתנועותיה.

באבוד המוח הקטן מן החיה יאבדו גם הסדרים מן התנועות, והחיה לא תעצר כח להכין את צעדיה ולתת משטר וסדר להליכותיה, כי בפיק ברכים תלך ובחלחלה, אחת הנה ואחת הנה, פעם תימין ופעם תשמאיל, פעם קדימה ופעם לאחוריה, וצלמות ולא סדרים יהיו למעשי העורקים, והגוף לא ימצא חזון לדעת את אשר לפנינו ואת אשר אחריו, וזה אות כי נמצא בקרב המוח הקטן חוש הסדרים, ובאבדו יאבדו גם הסדרים; ואולי זאת היא אשר נראה כי האיש השותה שכור ילך עקלקלות ואין סדרים לדרכו, אחרי כי רופף מוחו הקטן, ולפעמים גם שפתו תהיה שפת עלגים מבלתי יכלת לתת סדרים לדבריו, ויש אשר יבטא דבר שלא כדרכו ויאמר ״הצלחה" תחת ״צלוחית" ובנפשו ידע כי לא כן ויתאמץ להיטיב את מלתו אשר על לשונו. – המוח הקטן הוא מעון החוש הנותן סדרים לפעולות בעל־החיים, וזה כל הדבר אשר חקרו החכמים.

ט. צורת הקדקד

אם תשים אל לבך, אלופי הקורא, את כל הדברים אשר אמרנו בדבר פעולות המוח הגדול והמוח הקטן, והבינות כי לפי צורת הקדקד אשר לבעלי־חיים תכיר את כשרונותיהם וסגלותיהם, וצורת מוח האדם תגיד לך אם חכם האיש ואם לא; ואולם ״תורת הקדקד" אשר הורו חכמים ברבים עברה חק ותט מן הדרך הישרה, וגאלל ותלמידיו שגו מאד. באמרם כי על פי צורת המוח נדע את כל כשרונות האיש ואת תכונתו ואת מדותיו ואת מזגו וכל פנות המוח ושקערורותיו ונטיותיו תאמרנה לנו כי פה מקום האכזריות ושם הזכרון, פה תשכון הקמצנות ושם הפזרנות, כי לא יתכן כדבר הזה, אחרי כי ״מדות" רבות ילמד האדם אך לפי החברה אשר אליה יארח ולפי ההרגל, ואך לפי המקום והזמן נעריך את המעשים הנעשים; כי יש אשר נאמר ״קמצנות" אם איש עשיר יעשנו, ואם עני הוא ואמרנו כי צופה הוא הליכות ביתו; אם האחד יעשנו ואמרנו כי לבו לב רחמים, ובהשתנות המקום והזמן ואמרנו כי מוג לב הוא כשפן; אם היום יעשנו ואמרנו לו חסד וצדקה, ואם מחר וקראנו לו רָשע כסל; כי על כן לא יתכן הדבר הזה, ואך זאת היא אשר נדע: לפי צורת המוח כן צורת הקדקד, ואם שונה תבנית הקדקד שונה גם תבנית המוח, ואם רב המוח ואם מעט כן יהיו גם כשרונותיו.

אם שלם מעשה המוח הגדול, ישלימו גם כשרונות האיש את חקם – ואנחנו הן הזכרנו בשם החוקר לייבושער אשר הוכיח כי ילדים מכי־תמהון כאשר ישובו לאיתנם כן ילך מוחם הלוך וגדול, וגם כל בעלי־החיים וכל שבטי האדם יורונו כדבר הזה, כי לפי גדל המוח כן תרב חכמת החי, ושבטי האדם יעלו בכשרונותיהם איש על אחיו לפי המצח אשר להם, אם שקוע ואם בולט. – בעלי־החיים אשר פה להם הבולט יותר מן המצח, עניים מאד בדעת, ואלה אשר קדקדם מגיח ויוצא, יחכמו; ואולם גם בזה נמצא יוצאים מן הכלל, כי אנחנו רואים את הסוס החכם מאחיו ופיו יוצא ובולט יותר מפי השור הסכל בעמו, אבל שבטי האדם, מן הקוף ועד השבטים האחרים, כְּרֻבּם כן נבדלים שבט משבט על פי קדקדם, אם בולט הוא ויוצא או שרוע ושטוח.

מצח האיש האירופי בולט ויוצא או עשוי מעשה קמרון עגול למעלה, ופתחי פיו שטוחים, והאנשים אשר פיהם יוצא ובולט יותר מן השעור הראוי נדמו כבהמה וגם כשרונותיהם דלים ורקים; מצח הכושיים שרוע וסולד, ושכלם מעט ודל מאד, והם נבדלים מן האירופיים יותר מאשר יִבּדלו הקופים מהמה. ולכן נשמע את משפט העם, כי האיש אשר לו מצח גדול חכם הוא ויש אשר כשרונות יהיו לאיש להרבות חכמה ואת כשרונותיו אלה לא יפַתֵּח, וגם לפי בנין המצח ישפטו את חכמת האיש, אם חד הוא ואם בעל קצוות, אם עגול ואם מקומר, אם צר ואם רחב – כי אלה המה הדברים אשר נדע על פי תורת הקדקד, ואם נעבור חק, לא ניטיב כי אם נרע.

י. הפעולה והמנוחה

אחרי אשר נשאנו משא על אדות הפעולה אשר לנפש חיה, בא מועד לשאת משא גם על אדות המנוחה, כי גם היא אות לחיים היא בין האותות אשר אמרנו.– בכל מרחבי הטבע המת לא נמצא את דבר המנוחה; הכוכבים ברקיע השמים ינועו בלי הרף והשמשות מתהלכים במסלותם יום ולילה, לא ישבותו; אבן אם תפול ארצה, ונחה כל הימים במקום אשר שם היא, עד בוא עליה יד מן החוץ לשנותה או החימיה תשים בה את פניה; ואולם גם הפעולה וגם המנוחה אשר לכוכבים ואשר לאבנים לא מקרבם הן, ואין חליפות לפעולתם ולמנוחתם גם יחד. – אם נשים פנינו לקראת הצמח נראה כי חליפות לו חדשים לבקרים, והחוקרים יאמרו כי הצמח יישן את שנתו ואם אמנם אין אתנו יודע את משפט השֵנה הזאת, אכן זאת אנחנו רואים כי מיני צמח רבים יורידו את עליהם ורבים יאספו את כנפי הציץ כעין הפרח רבים ישלחו ריח ניחוח בלילה ביתר שאת ויתר עז; ועינינו הרואות כי על פי אור השמש היא שומה, אחרי כי בהיות לקוי־חמה ביום, ילכו הפרחים גם הפעם לתת שנת לעיניהם גם יומם, ולכן נשפוט כי מנוחת הצמח לא מקרבו היא כי על פי פעולה מן החוץ היא שומה, ואולם יש אשר נראה גם בעלי־חיים הולכים לישון את שנתם בהיות לקוי־חמה, ויש מיני צמח רבים אשר לא לאור השמש גדלו וגם הם יישנו בהיות לקוי־חמה. אכן נעזבה נא את כל אלה ונראה כי המנוחה היא אבן פנה לחיי בעלי־החיים, ולה משטר וסדרים, וחליפות כפעם בפעם.

הלב אשר לבעל־חיים עובד את עבודתו יום ולילה, לא ישבות, ובכל זאת נתונה גם לו הפסקה לרגעים, כי חדרי הלב עובדים את עבודתם, ומתכוצים רגע להִנפש, וחוגרים שנית כח; גם הריאה עובדת את עבודתה ואחרי כן תשבות, פעם בכה ופעם בכה, פעם תשאף אויר ופעם תפלטהו, וכשאפה כן תעבוד וכפלטה כן תשבות; וגם בזאת שונים חיי הנפש החיה מחיי הצמח, כי הצמח ישאף ויפלט אויר מבלי הרף, תחת אשר החי לא ישאף ולא יפלט בלתי אם להפסקות, פעם בכה ופעם בכה. – אכן מנוחת בעל־החיים ופעולתו גם יחד לא תהיינה בלתי אם על פי העצבים אשר בקרבו, כי העצבים מולידים את המנוחה ואת הרפיון ואת השנה, אחרי כי חליפות להם, רגע אחד לעבודה ורגע למנוחה, ואנחנו טרם נעביר לפני הקורא את הדברים האלה, נלכה נא בראשונה להראותו כי לא אך בקרב הגוף החי כי אם גם בקרב העורק המת נמצא חליפות והפסקות כאלה. – אם נשים זרם עלעקטרי על פני עצב אשר לשוק צפרדע מתה, אז ינוע העורק אשר לעצב ההוא או השוק תפרפר ותפרכס לעינינו, והתנועה הזאת תהיה ברגע אשר נסגור את השלשלת הגאלוואנית ואחרי כן תשבות כל העת אשר תהיה השלשלת סגורה, ואך ברגע אשר נשוב לפתוח את השלשלת תשוב התנועה, ועינינו תראינה את שתי התנועות האלה היטב, והיה אם נעשה בתחבולה לסגור ולפתוח את השלשלת בכל רגע ורגע מבלי הרף, סגור ופתוח, סגור ופתוח, אז לא ינוע העורק ולא יזוע עוד לא ימצא עת וזמן לתנועתו בהיות מעשי השלשלת מבהלים ודחופים. – זאת ועוד אחרת נעביר לפני הקורא: אם נתגר בעורק כזה ונתעלל בו זמן כביר יאבד כחו מעט מעט ולא ישוב עוד להתכוץ לרגלי פעולה גאלוואנית חדשה כי אם מעט, ואך כאשר ינוח זמן כביר ואנחנו לא נשלח בו יד, יחליף כח והיה כבראשונה, למען אשר נוכל לעשות בו את נסיונותינו עד תם ממנו כל רוח חיים.

גם משפט העורקים אשר בגוף החי כן הוא, כי הם לא יעשו כל עבודה אם לא על פי העצבים היתה שומה, והמוח יעורר את העצבים ויתגר בם כמשפט השלשלת הגאלוואנית ולא יתן מנוחה לעורקים לרפות ולנוח, והעצבים מנצחים על המלאכה מבלי הרף ומבלתי תת עת וזמן לעורקים לשבות רגע; וכמשפט עורק הצפרדע המתה אשר ייעף וייגע ואשר יחליף כח אם נִתֵּן לו מנוחה, כן ייגעו וייעפו יצורי הגוף החי ולא יעשו מלאכה עד אם ישבתו וינוחו זמן כביר, ואחרי כי העורקים אך באי־כח העצבים הם, לכן נחשוב למשפט כי חליפות והפסקות לפעולות העצבים, והעצבים הם הקושרים עלינו קשר ודורשים מנוחה להם למען שוב והחליף כח, ויען כי גם פעולות המוח אך פעולות עצבים הן. לכן כִּרבות הפעולות נחפוץ לתת שנה לעינינו. – אם אכלנו לשבעה, ניעף וניגע מאד וגם מחשבותינו ותנועותינו תהיינה עלינו למשא, כי עצבי האצטומכא והמעים פועלים עתה את פעולותיהם ביתר שאת ויתר עז לעכל את המאכל אשר בא אל קרבם ואת פעולתם ישימו גם בפני המוח וגם בפני עצבי התנועה; אם הוגענו את עצבי התנועה מאד, לא יהיה בנו כח להרגיש ולחשוב מחשבות, ואם חשבנו מחשבות רבות ועמוקות מאד לא יהיה לנו און לנוע ולעבוד עבודה – ואז תהיה השֵנה לבדה לנו לברכה, כי על פיה תבוא מנוחה אל תוך גופנו ומנוחה למוחנו.

יא. השנה

לפני השנה תבוא יגיעת הבשר, כי העצבים המנצחים על המלאכה לעורר את האברים ואת החושים לפעלם, יניחו את השרביט מידם והפעולות תחדלנה מעט מעט; ואולם השנה לא תהיה בלתי אם בקרב המוח הגדול, ברפות כחו, ובעלי־החיים אשר את מוחם זה הסירו החוקרים מקדקדם, יישנו שנת עולם, ומשפט מעשיהם ותנועותיהם יהיה כמשפט המעשים והתנועות אשר בחלום או אשר יעשה האדם בישנו את שנתו. אכן כל יצורי הגו אשר יוכלו לעשות את מעשיהם גם בלעדי המוח הגדול, כל אלה לא ינומו ולא ייענו; הדפק לא ינום וחדרי הלב לא יישנו; ובכל זאת תעלה ברכת השנה גם למעשי הלב ופעולותיו, כי משטר וסדרים נכונו למרוץ הדם ברגעות השנה שבעתים ממרוצתו בהקיץ. והחוקרים החפצים להביט ולראות את תנועות הדם בקרב הגידים הכי דקים, לא יוכלו למלאות חפצם בלתי אם בהתירם את המוח הגדול מן החיה ובהביטם על הדם על פי קרן־חזות, כי אז תישן החיה את שנתה והם ייטיבו לראות כי יען אשר מלאכת המוח הגדול תשבות והמוח לא יקבל את רשמי החרדה או השמחה או היראה או הכעס, להעמיס אותם משא לעיפה על הלב, לכן נכונו סדרים טובים לפעולות הלב ברגעות השנה, ולכן ישמור האדם את נפשו אם יתן שנת לעיניו מיום אל יום.

ההרגשה והרצון ישכנו בקרב המוח ולכן דעת לנבון נקל כי כנוח המוח יחדלו ההרגשה והרצון גם יחד, וברגעות השנה לא נרגיש את רשמי החושים אשר מן החוץ ואת רשמי גופנו מקרבנו, ולא נניע את אברינו לרצוננו אחרי כי אין רצון לנו; ואולם לא הגוף יישן את שנתו, כי אנחנו יכול נוכל לחזק את גופנו אחרי עבודה רבה ולהחליף כח גם אם לא נישן, ואך המוח יישן או יתן חליפות והפסקות לפעולותיו, והרצון חדל מקרבו, לכן תחסר התנועה לאברינו. אבל ההרגשה והרצון לא יחלפו כליל מקרב המוח כי אך יגביל המוח אותם וישים מחסום להם, והם לא יתעוררו בלתי אם על פי רשם חזק ורב; ולכן נראה כי ייקץ הישן משנתו בבוא עליו רשם חזק; קול גדול אם ישמע, ריח עז אם יפוח, קרן אור אם הן על עפעפי העין, או יד נשלח בו, והקיץ הישן ונפקחו עיניו, כי התעורר המוח ממנוחתו בחזקת היד ויקם לנצח על מלאכתו וינער כפעם בפעם, ויש אשר תרדמה גדולה תפול על איש ואנחנו לא נוכל להעירו בלתי אם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ויש אשר נראה אנשים אשר יקיצו קל מהרה, כי הגביל המוח את פעולתו אך מעט ברגעות שנתם ולכן יקיצו באפס יד.

הנה כי כן נמצא כי גם הרצון לא יחסר כליל ברגעות השֵנה, כי הישן יעשה תנועות אשר לא תעשינה בלתי אם על פי הרצון; פעם יתהפך מצד אל צד ופעם ישכב לרוחה, פעם יתמודד וישתרע אם רגליו נטו תחתיו, ופעם יסיר את מכסהו מעליו בחם לו, פעם יכונן את הכסתות מתחת לראשו בצר לו ופעם יתגרך בבשרו בהרגישו את עקיצת הרמשים וכל אלה יעידו לנו כי לא תם הרצון מקרב המוח. אכן נסיונות רבים אשר עשו החכמים הורו לנו כי יש אשר נכרות את ראש אחת החיות, כראש הצפרדע וכדומה, והיא לא תחדל מעשות תנועות מן התנועות אשר לא תעשינה בלתי אם על פי הרצון, ולכן הואילו להשמיע כי התנועות אשר יעשה הישן, לא לרצונו יעשה אותן כי אם על פי חוט השדרה היתה שומה, ומשפטן כמשפט התנועה אשר תעשה החיה וראשה אין עליה.

יב. יָשֹן וְהָקִיץ

השנה היא מנוחת המוח, אבל המוח איננו נדהם ואף לא אחז אותו השָבץ, ואם נשים עינינו על פני אבר אשר חציו אחוז שבץ וחציו נרדם, נדע להבדיל היטב בינו ובין השנה; הנה כי כן נראה כי גם בעת השנה עוד ידרוך המוח את העורקים ולא תכבה גחלתם הנשארת, תחת אשר ינוחו העורקים מנוחת עולמים באחוז אותם השבץ או בבוא עליהם המות; ואף גם זאת נראה כי השנה תבוא מעט מעט ואת הישן תאסוף בכנפיה על יד על יד, תחת אשר יבוא השבץ פתאום ובין רגע יהיה האסון – ובכן אך מליצה חידות היא, אם מליצינו ומשוררינו יאמרו בשיריהם כי המות הוא אחי השנה!

תחלת מעשי השנה לבלע את כשרון הדעת לבלתי הבין את הדברים אשר מסביב. האיש אשר התרגל לקרוא בספר בשכבו על משכבו, ימצא לפעמים כי קרוא יקרא את האותיות ולא הבין את אשר קרא; אז יחל לקרוא דברים אשר אינם כתובים בספר לפניו, כי עיניו החלו כהות ורשמי הדברים אשר קבלו לפנים עוד חזקים עליהן כבראשונה; אבל ברגעים ההם עוד תעצר היד כח לאחוז את הספר ולא יזח ממנה, ואולם לא על פי רצון המוח היא שומה להחזיק בספר, כי אם על פי מקרה, אחרי כי בעת השנה לא ירפו העורקים כליל, כי המוח גם דָרֹך לא ידרכם וגם נטה לא יט אותם, כי עומדים ותלוים הם בין הדריכה ובין הנטיה, ולכן אם נשתרע על המטה אשר אנחנו שוכבים עליה ונתמודד לארכה, לא תבוא עלינו השנה חיש מהר, ואך כאשר נאסוף את אברינו ונט את ברכינו ונכף את שכמנו ונסגור את זרועותינו ונוריד את צוארינו, אז תבוא עלינו השנה קל מהרה. – אכן לפני השנה תבוא השנה הקלה, ואז תאָחזנה שמורות עינינו והעינים מוסבות למעלה עד בוא עליהן התרדמה הגדולה, ולפני התרדמה עוד נשמע את אשר ידברו האנשים מסביב ואך את דבריהם לא נבין, ולפעמים נחגור עוד שארית כח לענות דבר ואך לא תעבור המלה את דל שפתינו, ולפעמים יצא דבר מפינו ואנחנו חפצנו להשמיע אחרת, ולפעמים נאָלם דומיה ברגע צאת המלה מפינו, ואז נפלט אויר בחזקה והתרדמה באה.

ברגע אשר נפלט אויר יקטן בית הריאה וברגע אשר נשאף אויר ירחב ולכן דעת לנבון נקל כי אם יישן איש ואם ייקץ, ועשה און המעשים האלה לפי פעולות הריאה; ברגע אשר נפלט אויר תבוא השנה, וברגע אשר נשאפנו ניקץ; כי בפלטנו אויר ימלא המוח את חדריו דם והדם נלחץ אליו, ובשאפנו אותו תסור המועקה, והיה בהיות הלחץ וחדלה פעולת המוח רגע אחד והתרדמה תמצא מקום לפרש את כנפיה, ובסור המועקה ועשה הדבר הזה רשם על המוח להעירו.

יג. החלומות

בעת השנה לא חדלה פעולת המוח כליל, כי על כן יעידו לנו החלומות, ואנחנו לא נוכל לעבור מזה עד אם דברנו דברים אחדים על אדות הדבר הזה, אם כי גם ספרים שלמים לא יכילוהו. – הן אנשים רבים יאמינו בחלומות והחלומות קדושים בעיניהם יותר מן האמת, ואולם אנחנו לא נשעה בדברי שקר אלה, כי קוראינו הקוראים את דברינו הלא אנשים הם אשר דעתם עליהם לא מטורפת ולבם יבין היטב כי החלומות והמראות והנבואות והקסמים, כל אלה שגיונות הם אשר שגה האדם או רשע כסל להוליך פתאים שולל; כי הנה לאלפים תעלינה ההמצאות והחדשות אשר מצאו ואשר חקרו חוקרי הטבע בנסיונותיהם ובחקירותיהם, ובכל אלה אין אף אחת אשר מצאו אותה על פי מראה או חזון או חלום; בימי־הבינים האמינו כל העם אשר מסביב כי החלום הוא נבואה, והאלהים יגלה סודו ליראיו בנפול עליהם תרדמה, כי החושים לא ישעו אל הארץ אשר לא מטוהרה והנשמה אך לבדה שולטת שלטת, ובכל זאת לא נמצא נביא או קוסם אשר ידע להגיד כי יש אמריקה לעולמים, עד בוא קולומבוס ויגל אותה, והוא לא נביא ולא בן נביא; אין נביא ואין מגיד עתידות אשר ידע להגיד את דברי קופרניקוס, עד בוא האיש הזה ויעמֵד את השמש בחצי השמים, והוא לא קוסם ולא בן קוסם; זה לנו מאת שנה אשר קמו תרבות אנשים לקסום קסם על פי המאגנעט, להפיל תרדמה על עיני אנשים ועלמות ולעשותם להוזים שוכבים וגלויי עינים למען גלות כל צפון מני חשך, ובכל זאת לא נמצא אף אחד בהם אשר ידע להגיד כי המים עשוים יסוד־מים ויסוד־חמוצי, עד בוא החוקרים וימצאו את הדבר הזה, והם לא קוסמים ולא נביאים; המצאות לאלפים מצאו החוקרים ביגיעת בשר ובעמל רב, אבל אין בהן אף אחת אשר יצאה אור על פי חולם חלום או נביא או קוסם או הוזה או פותר או עושה בלהטי המאגנעט או מלאך או שטן; וגם כיום הזה נמצא קוסמים למאות אשר יראו נסים ונפלאות לכל הפתאים האוהבים פתיות, אבל האם יצלחו האנשים האלה לגלות דבר וחצי דבר מכל הדברים אשר החוקרים עמלים בהם מן הבקר ועד הערב?

ובכן אפוא לא לנו לדבר על אדות החלומות ומראיהם, כי אך שוא ושקר במגורם, ואך על דבר החלומות נדבר, כי על פיהם נראה באר היטב כי המוח לא ישבות גם בעת השנה, ושיח ושיג לו אל הגוף. – אם תרדמה גדולה תפול על איש, לא יחלום ולא יראה כל מראה בחלום, ואך כאשר תהיינה סבות מן החוץ או סבות מבית להפריע את התרדמה, יֵראו מראות החלום; הסבות הבאות מבית ומקרב הגוף שונות הן, כי מרוצת הדם ונשמת האויר ועכול המזון לא ירפו גם בהקיץ וגם בעת השנה, והיה אם תחזק מרוצת הדם על פי יין ושכר, או תכבד נשמת האויר על פי שכבת הגוף אשר לא ישכב ברוחה, או ירפה מעשה העכול לרגלי מזון קשה, וכל הדברים האלה יהיו בהקיץ, או אז ידע גם המוח את כל אלה והאיש ירגיש את המכאוב וידע את הנסבה, ואולם אם בעת השנה יבואו כל הדברים האלה על האדם אז לא ידע אותם המוח, והם אך הכביד יכבידו את אכפם עליו, והוא יעורר את עצבי החושים, והחושים ימצאו את כל הדברים אשר התרגלו בהם כפעם בפעם והאדם יאמין למצוא את הדברים בהקיץ.

אם יתגר המוח בעצב הראות, אז נראה ונביט גם אם עינינו סגורות, כי העצב הזה לא יוכל לקבל רשם זר בלתי אם רשמי הראות; אם יתגר המוח בעצב השמע, אז נשמע ונאזין גם אם אזנינו אטומות, כי העצב הזה לא ידע בלתי אם את השמועה לבד; ואך יען כי העולם החיצוני לא יעורר את העצבים האלה לפעלם, לכן נראה ונשמע דברים אשר אין להם שחר ואשר יסודם אך בזכרון או בדמיון או אשר יחמתם התקוה, והמוח לא יעצר כח עתה לשפוט את כל אלה במישרים ולתת להם משטר וסדרים – אלה תולדות החלומות על פי הסבות אשר בגוף פנימה.

יד. החלומות על פי סבות חיצוניות

גם סבות חיצוניות מולידות חלומות ומראות אשר אין להם שחר. – האיש אשר התרגל לישון אל מול אור הנר אשר במנורה, והיה כאשר יכבה הנר והפריע את שנת האיש; ואולם גם הפתילה בעודה מתלקחת במנורה ובעודה מתפרצת לרגעים, עושה רשם על הישן לעורר את עצבי הראות והשמע. והעצבים מעוררים את המוח, והמוח מעביר מראות וחזיונות לפני הישן, והם נפלאים וזרים עד מאד, וכאשר יגברו רשמי המראות אשר אסף המוח באוצרותיו כן ידמו וכן ישוו החלומות אל המראות ההם; האיש אשר אש גדולה הביאה עליו חרדת פתאם, יראה בחלומו את כל המראה הנורא הזה בהשנותו, ואזניו תשמענה את כל הצעקה והקולות ועיניו תראינה את הלפידים ואת העשן כאז וכעתה; ואולם המוח איננו עומד בדעתו, כי הלוך ילך מחיל אל חיל או מדחי אל דחי וידלג ויקפץ ממראה אל מראה; אם יראה האיש בחלומו זרם מים ההולך לכבות את האש יעלה על לבו זכר אשדות הפסגה אשר ראה פעם בהקיץ, ואם בן־ווארשוי הוא, ויראה פתאום גם את נהר הווייכסיל לרגלי הפסגה ואת הגשר הגדול ממעל למים ואת המרכבה המרקדה עליו ואת המרכבה המרקדה העומדת ומחכה לפני בית התיאטרון הגדול, והאזין את קול המנגנים וישמע את תפלות שליח־הצבור המתפלל בבית־הכנסת, וכל אלה לו אך לרגלי הפתילה המתלקחת והמתפרצת; והמראות האלה ימלאו את החולם גם חרדה וגם שמחה, פעם בכה ופעם בכה, ובהקיצו והנה פלצות וזעה קרה מכסה את פני גוו, או שמחה מלאה את כל עצמותיו, והוא על מטתו בחדרו וחשך מסביב.

אחרית החלום עומדת לפנינו כמו חי כמו חרון, ולפעמים נשכח את ראשית החלום אחרי אשר אך אחריתו תמלא את לבבנו, ולכן לא נדע לפעמים את סבתו. – לפעמים יגוף איש רגלו בצלע המטה בהיות עליו יד התרדמה גדולה וחזקה, ואז יחלום חלום גדול ברגע אחד; והנה איש עומד עליו, והוא רעו הנחמד אשר קרא אותו למשתה, ודבריו היו נמרצים ויאחרו לשבת יחדו שם בבית רעו, ובצאתו שלח אותו רעו המסדרונה להאיר לו את החשכה בנר אשר בידו, והוא קפץ כאילה שלוחה לרדת ממדרגות הבית, והנה כלב עז נפש עובר בין רגליו, והוא נכשל ויפול ורגליו מעדו ואחת מהנה נשברה והקיץ והנה חלום; אבל מה ילבש האיש חרדות במששו את ידיו ואת רגליו ובמצאו כי אמנם כאב נעכר בבשר רגלו, ומי הוליד את המכאוב הזה? והיה אם חכם האיש ושם אל לבו והבין כי נגף את רגלו בקצה מטתו, וכל המראות אשר ראה בחלום נראו לו ברגע אחד, בין רגע הנגיפה ובין הרגע אשר הקיץ. אבל אם פתי האיש ופתיות אהב והאמין לקול מלחשים האומרים כי מתים קמים בלילה לנגוף ולהכאיב וגואליו וקרוביו באו להזהירו. – ברגע אחד נראה חלום גדול ומראות לעשרות, וכמעט לא נוכל להאמין כי כל אלה נראו לנו בזמן מצער כזה, ואך האיש אשר יעור משנתו לקול קנה־רובים יספר לפעמים כי ראה בחלומו מלחמה גדולה ועצומה, וכל מלכי מזרח ומערב נלחמו איש ברעהו, וחיל גדול עבר לפניו וערים בצורות לכדו לעיניו, ובאחרונה הכו את הכפתור אשר על קני־הרובים וישמיעו קול – והקיץ והנה חלום; ולפעמים נראה מראות רבים בחלום ונאמין כי חלמנו כל הלילה, וכל אלה נראו לנו ברגע אחד.

לפעמים נחלום חלום אחד פעמים רבות ובהקיץ נדע כי חלמנו, והיה בהשנות החלום, ונדע גם בחלום כי אך חלום הוא ולרגלי הדבר הזה נחלץ את עצמותינו ונתעורר וניקץ; כי בעת ההיא לא גברה עוד עלינו יד השנה והאמת והדמיון נלחמים יחדו, וגם החלום הזה בן רגע אחד הוא, אם כי החולם יאמין כי ארֻכה העת מאד.

טו. המחשבות והתנועות בחלום

לפעמים ידבר איש בחלומו דברים רבים באזני רעו, או יט אזן לדברי משנהו, וישמע לפעמים דברים של טעם ורעיונות חדשים אשר ישיש מאד עליהם ואשר ימלאו את לבו פלאות; ואיך אפוא יהיה כדבר הזה להוליד גם שאלות וגם תשובות בקרב מוחו ואיך יתפלא וישתאה למשמע הדברים אשר במוחו נולדו יוכלו להיות בעיניו כחדשים? ואולם הן זאת נשים אל לב כי יש אשר גם בהקיץ נשים איש לנכח עינינו על פי הדמיון ונתוכח עמו בדברים ונשים גם בפיו דברים להשיב אותנו והנה אין מענה בפינו לענות על תוכחותיו אשר צדקו, ותהי אך זאת בחלומנו, כי לא נדע כי האיש אשר לעינינו הוא יליד דמיוננו; ולפעמים כאשר ניקץ ונזכור את כל דברי החלום, הן נמצא כי כל הדברים והתוכחות והרעיונות הטובים והחדשים, כל אלה הם מאפע ורוח ישאם ואך בחלום מצאו חן בעינינו; והיה האנשים אשר יחקרו ויעמיקו מחשבות ביום למצוא פתרונים לדבר אשר יבקשו, ובלילה יחלמו חלום וימצאו את אשר בקשו וישמחו מאד ויתפלאו על כי לא מצאו את הפתרונים עד היום, ובהקיצם והנה נסרחה חכמתם, וכל הפתרונים מאפע ורוח ישאם. – החוקר הגדול יאָהאַננעס החוקר מיללער יספר כי בחלומו והנה הוא בחברת רעים עליזים, ויקם האחד וישמיע חידה, והוא עמל מאד לחוד את חידתו ולא יכול, עד שקם האיש וישמיע גם את הפתרון והוא מלא שכל טוב וחכמה רבה צרורה בכנפיו וישמעו כל השומעים וימחאו כף, ובהקיצו והנה גם החידה וגם הפתרון דברי רוח הם ואך רוח ישאם, – ולכן יש אשר ישכח החולם את פרטי החלום והקיץ והאמין כי מראות אלהים ראה ודברים נשגבים ומלאים שכל טוב שמעו אזניו, וגם זאת רעות רוח היא; כי לא יוכל המוח להוליד בעת השנה רעיונות נאמנים ומחשבות טהורות, והחלומות אך השוא ידברו.

לפעמים יולידו החלומות גם תנועות ופעולות, ואם עצומים החלומות, יהיו גם מעשים לרגלי התנועות; כי יחלום האיש אשר ידיו ורגליו אסורות, ובכל נפשו יחפוץ להשמיע בחוץ קולו למען יבואו האנשים לעזרתו, וקולו לא יהיה על שפתו, ובהיות החרדה גדולה, ייקץ פתאם ויראה כי אך השנה אסרה את ידיו ואת רגליו וכל רעה לא היתה לו; ואולם יש אשר יתעורר המוח ביתר שאת ויתר עז ויעורר גם את עצבי התנועה, והחולם יקום לשבת על ראש המטה ויתן קול פחדים או ירבה להג או יניע את ידיו ואת רגליו או יקפוץ מעל מטתו וירחיב צעדו תחתיו וילך שנים שלשה צעדים.

אם בריא האיש, והקיץ כרגע ולא יזכר את סבות חלומו הנורא הזה, ואך אם חולה האיש את מוחו, והיתה שנתו גם עתה ולא תרד מעל עיניו, והוא יעבור את גבול מטתו וידוד בחדרו ויעשה מעשים כפעם בפעם כאשר התרגל בהם. לחולים האלה נקרא שם ״מֻכִּי־ירֵח" או ״נודדי־לילה", ובני ההמון יספרו דברים זרים ומפליאים על אדות האנשים האלה, והם מפליגים ומגזימים מאד. נודד־הלילה יקום ממשכבו, ועיניו סגורות אך מעט והוא יראה את דרכו אשר הוא הולך עליה וידע את מעשיו אשר הוא עושה, ואך חשבון ודעת אין אתו לשפוט את מעשיו במישרים, ולכן יעשה דברים אשר בהקיץ לא יעשה אותם איש ביראו אותם, והוא בעשותם לא יבֻלע לו, כי יראה אין לפניו ולכן יעשם בבטחה ובהשקט; לפעמים יעלה על פני גג נטוי ולא יפול, יען כי יראה אין לפניו ובבטחה ילך, או יעבור על פני קודש צר אשר על פני המים ולא יפול המימה, יען כי לא ידע את הרעה אשר נגד פניו, ומשפטו כמשפט הילד אשר יצחק וישתעשע על עברי פי פחת וכל רעה לא תאונה אליו יען כי איננו יודע כי בנפשו הדבר, תחת אשר האיש הגדול יפול ולא יוסיף קום, כי הדעת הולכת לפניו וראשו עליו סחרחר ותכל אליו הרעה.

טז. הרצון באין דעת וחיי הרוח

תולדות השנה והחלומות נכבדות מאד בעיני החוקרים, כי על פיהן יוכלו לחקור חקר בפעולות חיי בעלי־החיים, לדעת לעות דבר. – הן ראינו כי יש אשר נכרות את המוח הגדול מקדקד בעלי־חיים, והם עוד יוסיפו לחיות וחייהם יהיו כעין תרדמה, ואנחנו נראה כי היונים גם אם אין מוח בקדקדן, עומדות והולכות ומנידות כנף וחוטטות בחרטומן, והצפרדעים אשר ראשן אין עליהן מנתרות על הארץ ומקפצות על סביבותיהן; ועתה אם נשים גם זאת אל לב כי כל העוף למינהו יישן את שנתו בעמדו על רגליו, או יש אשר יישן העוף בעמדו אך על רגלו האחת ולא ימוט, הלא נשפוט שפוט כי יש פעולות אשר מקורן אין בקרב המוח, או אשר אין להן דין ודברים עם החשבון והדעת; ולרגלי המשפט הזה נחזה ראשית לנו למצוא שרש הרצון אשר יהיה באין חשבון ודעת בקרב בעלי־החיים, ואשר יקראו לו אינסטינקט".

כמשפט הנודד־בלילה אשר יעשה מעשים בלי חשבון ודעת, כן תעשה החיה מעשים על פי ״אינסטינקט" ונפשה לא תדע; העכביש יארוג את קוריו, ומלאכתו מלאכת אמן נפלא לצודד רמש ברשתו, אבל הוא טרם ידע כי עשה מעשה נפלא, והעכביש הצעיר אשר לא ראה עוד כל רמש, יארוג את קוריו בדי שכל וחכמה כעכביש זקן ורגיל, ומעשיו אלה נעשים ברצון ובאין דעת ומחשבה – ואנחנו לא נדע אם שמו החוקרים את לבם אל הפעולות אשר תעשה החיה על פי ״אינסטינקט" אחרי אשר העבירו את מוחה מקדקדה, ואין לנו מגיד כיום הזה את משפט היונה אשר את מוחה הגדול כרתו והיא רובצת על ביציה, ואת מעשיה אשר תעשה בעת ההיא.

הנה נשאנו משא עד הנה ודברנו את דברינו על חיי הצמח וחיי החיה למיניהם, ובפרקים הבאים ננסה להאיר אור על חיי האדם ולהראות כי ראש פנה בחייו הוא הרוח, והרוח הוא העולה למעלה על כל מראות החיים אשר נגלו לעיני החוקרים, ואולם אנחנו טרם נפתח שפתנו בדבר הרוח עוד דברים בפינו להעיר את אזן הקורא. – כל החיים למיניהם מחוברים בחוברת אחת, אם כי עיננו לא תעצר כח לראות אותם לאחדים; השמש פועלת פעולותיה בפני הצמח והחיה להגדילם ולהאדירם; תקופת האדמה סביב לשמש פועלת פעולותיה לתת לצמח ולחיה צורות שונות ותכונות שונות, ועינינו תראינה כי נבדלים הצמח והחיה כפעם בפעם לפי כל חמשת הרצועות אשר לאדמה; תקופת האדמה סביב לקטרה פועלת פעולותיה לערבב את האויר ולהוליד את הגשם ואת מראות האויר האחרים; יסודות האדמה הם היסודות הנמצאים בקרב כל החי וכל הצמח; החום והעלעקטריות והמאגנעטיות וכל הכחות הנסתרים האחרים פועלים פעולות גדולות בחיים; הצמח יהיה למזון לפי החיה והחיה לפי האדם – ועינינו הרואות כי כל החיים למיניהם מחוברים בחוברת אחת. והיה אם אמת נכון הדבר כי האדם הוא תפארת הבריאה והרוח הוא תפארת האדם, הן רעיון יעלה על לבנו כי תכלית חיי הטבע היא חיי הרוח, ואין מטרה אחרת לעיני החוקרים בלתי אם לבוא עד תכלית חיי הרוח האלה – אבל מי אפוא יגיד לנו מה זה הרוח, וארחותיו מי ילמדנו? מי יתן לנו יד להוליכנו על נתיב לא ידע איש ולהעבירנו בתהו לא דרך? חוקרי הטבע אספו אך מעט מעט בחפניהם ואנחנו בצאתנו לדרך הזה, נזהר מאד בלכתנו ונתנהל לאט, כי עוד דורות רבים יקומו ודורות רבים יחלפו עד בוא האדם עד תכלית חיי הרוח ועד מצאו חזון מהם, ולכן לא בחפזון נלך, ודבר מה נמצא והגדנו.

יז. חיי האדם הם חיי הרוח

האדמה ידמה אל הצמח, כאשר הראה הקורא לדעת פעמים רבות לרגל המלאכה אשר לפנינו, ומיום גיחו מבטן ועד שובו לעפרו יעשו בו שנויים רבים גם אם לנגד דעתו ורצונו הם; – האדם ידמה גם אל בעל־החיים, וכמוהו יוכל להניע חלקים חלקים מגופו לדעתו ולרצונו, וחושים לו כמוהו לקבל בהם את רשמי העולם החיצוני, ומוח לו לשפוט את משפט הרשמים ההם; – ובכל אלה עולה האדם למעלה על הצמח ועל החיה, יען כי גם רוח בו, וברוחו יוכל להתחקות על שרשי כל המראות והחזיונות אשר לנגד חושיו לדעת ולמצוא גם את סבותיהם. אכן אין אתנו יודע עד מה להגיד מה זה רוח ותכונתו מה היא, ואך זאת היא אשר חקרוה כי משכן הרוח הוא בקרב המוח ומנוחתו ופעולתו בין קירות המוח הגדול לבד; אבל אין יודע להגיד את משפט המוח ברגע אשר הרוח יוצא לפעולתו לחשוב מחשבות, ואף לא נדע להשיב על השאלה אם הרוח יקח לו את המוח להשתמש בו בלבד למען היותו לו לכלי, או אם הרוח איננו בלתי אם פעולה לבד בת חמרי המוח; תכונת הרוח נעלמה מנגד עיני החוקרים ולא על פי ידיעות הטבע נוכל לבוא לחקרה, ואך זאת היא אשר נדע כי אך הרוח עושה את האדם לאדם, ולולא הרוח שהיה לו אזי מך ערכו מערך החיה והבהמה. – וזה לך לאות:

החיה הנולדת מביאה את כשרונותיה אתה ואת חקם לא תשלים לעולם ולא תגרע מהם ולא תוסיף עליהם לנצח נצחים; לכשרונות האלה נקרא בלשונות העמים ״אינסטינקט", ובהם אורג העכביש את קוריו ועל פיהם יודע הון: לבנות את ביתו גם אם עיניו לא ראו מעולם בית עכביש וגם אם נפשו איננה יודעת כי יש רמש אשר יפול בפח קוריו אשר יארוג ויהיה לו לשלל; זה אלפי שנים אָרג העכביש את ביתו כמשפט הזה וגם מקץ אלפי שנים כן יארוג וכן יבנה ואולם לא ישכיל ולא ייטיב לבנות ברב או במעט ביום האחרון מאשר בנה ביום הראשון; הנה ימים היו על הארץ והעכביש עוד טרם יהיה, וכן ימים יבואו והעכביש יחדל מהיות, ואולם זאת היא אשר נדע כי העכביש הראשון השכיל לבנות את ביתו כאשר יבנה העכביש האחרון, לא יגרע ולא יוסיף; – גם הדבורה הראשונה השכילה לבנות את תאיה כמשפט אשר תבן הדבורה האחרונה באחרית הימים; וכן משפט כל בעלי־החיים מלבד החיות אשר אומנים ופקידים להן ללמדן ולהורותן, ואולם לא כן משפט האדם. – מעט ורעים כשרונות האדם בהולדו ועזרתו אין בו ובנפשו וכל נטיה אין לו, מלבד הנטיה לינק ולמץ את כל הדבר הבא אל ידו ואל פיו וגם את הנטיה הזאת ישכח בהוסיפו ימים, והאדם הגדול לא יבין ולא ידע את מעשה היניקה כמעשה אשר יעשה הילד, בלתי אך אם ילמד את המלאכה ההיא ויתרגל בה שנית; העגל הרך בהולדו יודע את הפרה ואת שדיה ברגע הראשון, והוא הולך ומבקש ומוצא אותם, והאדם בהולדו גם את זאת לא ידע והוא שוכב למעצבה ומחכה עד אשר תחיש הורתו לעזרתו; כל בעלי־החיים בהולדם ובהולידם יודעים ומבינים להתיק את שררם מן הטבור אשר בבטן, ואך האשה היולדת לבד שוכבת למעצבה ומחכה עד אשר תחיש המילדת לעזרתה. – האדם הוא החלש מכל היצורים, ואולם זה רוחו אשר בקרבו ישים אותו לתפארת אדם ונותן אותו למעלה על כלם להיות למלך על כל בני שחץ.

תפארת האדם היא הרוח. כשרונות האדם לא השלימו עוד חק בהולדו, ואך ילכו הלוך ועלה למעלה מיום אל יום ומדור לדור, ואדם לאדם יניח את אשר מצא להורישו אחריו ודור לדור יתן את חילו ואת יגיעו, והיחיד אם ימות לא תמות חכמתו עמו, ועל כן יאָמר כי יש שלמות ויש קנין כשרונות והאדם הולך קדימה, ואך בזאת ימצא האדם תקומה על פני הארץ. – גוף האדם דל וחלש הוא לעמת כח הגוף אשר למשפחות החיות, ואך רוחו לבד ישגבהו; החיה בהולדה תביא אתה את לבושיה ואת כסותה לעורה, ואת כלי מלחמתה ללחום את מלחמותיה, ואנחנו רואים כי הגדי ינגח בקדקדו את שונאיו גם אם קרנים עוד אין לו וגם אם לא ראה עוד מעודו שור נגח או תיש יוצא למלחמה; ואולם האדם בהולדו לא יביא אתו את כלי מלחמתו וגם את משפט ידיו לא ידע אל נכון, להשתמש בהן כראוי, עד אם יתרגל בהן, ואך רוחו אשר יביא אתו הוא יקימהו על ויתנהו למלך על כל הארץ ולמושל בכל הבריאה, כאשר יאתה לו, כי חיי האדם הם חיי הרוח.

יח. האדם הוא יצור חפשי

רוח האדם תבדילהו לטובה מכל חית הארץ גם בחפשתו אשר נתן לו שכם אחד על כל בעלי־החיים, אחרי כי האדם איננו תלוי בדעת אחרים ובטבע, כמוהם. – כל המעשים אשר תעשה החיה, לא לרצונה תעשם כי אם על פי הכרח; העכביש אורג את קוריו לא לרצונו ולא לדעתו ומעשהו איננו על פי מחשבה תחלה, אם כי אין אתנו יודע בשלמי המעשה ומי יעוררהו לעשות, אם בקרבו ההתעוררות ואם מחוץ היא באה, ואולם עינינו הרואות באר היטב כי העכביש איננו בעל לרצונו כי אם כלי לו; הדבורה הבונה את תאיה במשפט ובסדרים אשר גם רבים מבני האדם לא יחכמו לעשות כמוה אם לא במחוגה ובשרד יעשו, גם היא לא לרצונה תבנה, אם כי עינינו הרואות כי בונה היא את תאיה בימי הפרחים למען היותם לממגורות למזונותיה בימי החרף, כי גם זאת נראה אשר גם הדבורים הצעירות אשר לא ראו עוד את החרף מעודן תעשינה כמשפט הזה וגם הזקנות כן תעשינה, אם כי הנסיון למד אותן למדי כי יבוא האדם כפעם בפעם לגזול את דבשן וכל עמלן אך לשוא, ולכן אחת היא אשר נוציא למשפט כי החיות אינן חפשיות ברצונן ובמעשיהן; ואולם לא כן האדם: לרצונו ולדעתו הוא עושה כפעם בפעם את מעשיו, ובמחשבה ובשכל יבֹר את כל המעשים לבחור לו את הטוב מכלם, ובחשבון ודעת יקום לעולל עלילות אחרי אשר יקדים לקנות תחבולות, כי חפשי האדם ברוחו וברצונו ובבחירתו.

אכן שלמים וכן רבים מן החוקרים יאמרו לחלוט כי גם האדם איננו חפשי ברצונו, וזה אשר יורו: האדם עושה את מעשיו על פי גמר דעת, ואולם דעתו גם היא מסוגלת אך לפי משפטי הכח החושב או לפי חקים אשר בטבע, ולכן – יאמרו – נמצא לפעמים דורות שלמים אשר יבחרו להם דעה אחת והיא כמו זר תהיה לדורות אחרים; לפעמים נמצא את בני הדור האחד והוא נוטה אחרי אמונות ודעות המסוגלות אך לדור הזה, או יבחרו להם את שיטותיהם בעניני המדינה, או יטו כלם אחרי דעה אחת בעניני החכמה והמדע, יקומו כאיש אחד חברים לעזוב ארץ ולבחור להם ארץ אחרת לשבת, או יהיו כעבדים נרצעים למנהגים אשר ישרו בארץ האחת ואשר בני הארץ השנית ישחקו על משבתם, ובכל הדברים האלה אנחנו רואים כאלו מסוך רוח עועים אחד או רוח הַשְׁכֵּל אחד על כל העדה, אין יוצא. – אבל כל האותות והמופתים האלה לא יפילו דבר ארצה, וכאז וכעתה נוציא משפט כי האדם הוא יצור חפשי, ואך זאת היא אשר נוכל להוסיף כי חפשתו איננה חפשה מוחלטת, ומלחמת הפילוסופים בדבר מלים כאלה התלויות בשערה לא תתן ולא תוסיף לנו דבר, כי לא על פי המלה אנחנו חיים כי אם על פי תָכְנָהּ, ורב לנו רב אם נראה כי בערכנו את האדם ליתר בעלי־החיים נמצא כי חפשי הוא מהם ברצונו שבעתים.

הן אמת הוא כי בשימנו לב אל הדמיון אשר בין מעשי האדם ומעשי יתר החיה, יבוא רעיון בלבנו כי גם הוא לא נבדל מהם ברב או במעט; כשרון העכביש והדבורה והעוף העושה את קנו, דומה מאד אל כשרון האדם אשר יעשה לו בתי־מטוה ויבנה ביתו בסדר ובמשטר; הצפור בקן רובצת על אפרוחיה ובעלה הולך להביא טרף לה, כמעשה אשר יעשה האדם וכמשפט התקונים והסדרים אשר נמצא בחיי יושבי ארצות אירופא; החסידה גם היא מלמדת את צאצאיה להועיל כאשר יעשה האמן לנו, ובעלי־חיים רבים ישנם אשר יחיו אך חיי רֵעים איש עם אחיו יחדו; ואם נשים עין אל תוך כורת של דבורים או אל קן של נמלים, נראה גם את זאת, כי חיים הם חיי מדינה למחלקותיהם ולמפלגותיהם ואיש איש עובד את עבודתו למלכו ולמדינתו, כאשר תראינה עינינו יום יום גם במעשי האדם במדינותינו, וכל הדברים האלה הן יאמרו לנו כי דומה האדם אל כל החיה – ובכל זאת תנו כבוד לאדם, כי לו יאתה! כי הוא הלך מחיל אל חיל עד בואו עד הלום, ולפי הרוח בו אשר ישלים חקו כן, ישלימו גם סדריו ותקוניו חקם; האיש היחיד, אם יחפוץ, יוכל להשליך גם את כל החקים האלה אחרי גוו ולא יתקן את נפשו בתקוני האחוה והרעות והמדינה, או כי ישנה את התקונים האלה לפי רצונו – ולכן הן לצדק נאמר כי האדם הוא יצור חפשי גם אם חפשתו איננה מוחלטת.

יט. שפת האדם

רוח האדם תבדילהו לטובה מכל חית הארץ גם בשפתו וגם בממשלתו אשר שפך על פני כל הטבע אשר סביבותיו, ועל פי שנים אלה נראה כי נעלה הוא על כל.

גם לבעלי־החיים נתן הטבע שפה ודברים, ואנחנו נראה כי לפעמים יקום הזאב (נגד טבעו ותכונתו) ויארח לחברה עם זאב משנהו לצאת לטרוף טרף; או נראה עופות רבים או דגים רבים מתקבצים איש איש מקצהו ויוצאים לדרך רחוקה, מחנה כבד מאד; או נראה דבורים ונמלים, והן מספרות אשה עם רעותה; או קופים ופילים, והם משמיעים שיח סוד איש לרעהו; או חסידות מתאספות יחד, ועליהן יאמרו החוקרים כי תבאנה לעוץ עצות ולהשמיע דעות, –אבל כל אלה יחדו לא יערכו לאדם בשפתם, כי שפתו נעלה עליהם רעות שבעתים, והיא איננה אך הברות לבד, כפי אשר ברא אותן הטבע, כי אם שפה אשר רוח בה. – אם נראה זאב שוקק והוא יהמה ויתן קול, נדע כי ראה לו שה לעולה ומרחוק הריח את ריח קרבנו ולכן הוא יוצא לטרף טרף, אך מי אפוא יודע אם לא גם הזאב השני הריח את ריח הקרבן הזה ואך במקרה נועדו שניהם יחדו לכרות ברית אך הפעם הזאת? וגם שאר בעלי־החיים כן יעשו להשמיע קול איש באזני רעהו, יען כי תאותם וחפצם וצרכיהם לא שונים איש ממשנהו, ולכן ישמע איש שפת רעהו והשפה הזאת ילידת אינסטינקט היא; התרנגלת קוראת באזני אפרוחיה את קריאותיה והם יבינו את אשר תדבר ונקבצים אליה כפעם בפעם, והתרנגול גם הוא קורא בקול ״קיקריקי" והתרנגולים אשר בחצר השנית שומעים אותו ועונים אמן, גם אם לא מעולם איש את פני אחיו וגם אם איש איש בן ארץ אחרת הוא; ואם נפלאים הדברים האלה הן נפלא בעינינו גם דבר האינסטינקט ותכונתו: ואולם קול האדם ושפתו שונים מזה; כל עם ועם ידבר בשפה אחרת, והשפות שונות אשה מרעותה וגם הולכות הן ומשתנות מדור לדור גם אם ממקור אחד יצאו, ונוסף על אלה נמצא כי האיש אשר לא שמע כל שפה וכל לשון מעודו, גם שפה ולשון לא תהיינה לו, ואך הברות לבד ישמיע להודיע בהן את רגשותיו, רגשי צחוק ורגשי בכי רגשי שמחה ורגשי תוגה, וכדומה; וגם זאת לדעת כי כל השבטים הפראים ושוכני מדבר אשר נגלו כפעם בפעם לעיני התרים והחוקרים, גם אם נבערים היו מדעת מאד מאד הנה שפתם ולשונם היו אתם לדבר איש אל רעהו ולהודיע איש איש את חפצו ואת מחשבתו באזני משנהו, והם דברו יחדו גם אם לא נגע הענין אל עצמם ואל בשרם, ושפה אשר כזאת נחלת הרוח היא ומורשת דורות רבים, כי אב לבן הביע אותה ודור לדור השמיענה ותלך מן הקל אל הכבד ומראשית אל אחרית, ואך כאשר התישבו שבטים כאלה יחדו עם העמים אשר שפתם כלילה ושלמה, אך אז עזבו את שפתם ויצמדו אל השפה החדשה אשר מקרוב באה להם, כי כן יצוה הטבע בחקותיו להוציא ישן מפני חדש.

אם נתבונן קדמוניות ועל שרשי הימים הראשונים נתחקה, יש אשר יעלה רעיון בלבנו כי כל השפות אשר נשמע כיום הזה, כל אלה היו בראשונה הברות לבד, להשמיע ולהודיע איש איש את רגשותיו באזני רעהו, ותולרות השפות ודמיונותיהן יורונו למדי כי ממקור אחד הן באות, כי היו ההברות למלים ולדברים ולפרקים, כי רוח הוא באדם, והרוח הזה הורה את כל האדם להשלים חק שפתו, ומי יודע אם לא יבוא יום והחוקרים יערכו את תולדות האדם ודבר לכתו קדימה לפי ערך שפתו מדי השלימה חק מיום אל יום ומדור לדור.

כ. ממשלת האדם

ממשלת האדם אשר ימשול על כל הטבע בזרוע נטויה וביד חזקה תעיד למדי כי יש רוח בו, כי הנה בא האדם וישנה את פני האדמה לטוב לו ולהיות לתאוה לעיניו; ואם כי לא נואל להשמיע כי עצר האדם כח לשנות את חקות השמים והארץ, כי מרום הם מנגדו, ואך הנה כביר מצאה ידו לשפוך את ממשלתו על כל סביבותיו, וגם הטבע המת וגם הטבע החי תכו לרגליו ויכנעו מלפניו, כאלו ידו עשתה אותם והוא אביהם – ובשלמי אפוא היה ככל הדבר הזה אם לא ברוחו הכביר? מי אפוא לא יראה כי לפי ערך רוח האדם כן תגדל ממשלתו על כל סביבותיו? כל המקום אשר יד האדם מגעת, שם נכנע הטבע לפניו ויהי לו לעבד עבדים!

הטבע לא נתן לאדם חרטום לחפר בו באדמה, כאשר נתן לחפרפרה ובכל זאת הוציא לו האדם אבנים מקרב האדמה ויתיך את הברזל באש ובברזל אשר בידו יחדור לתוך האדמה פנימה; הטבע ברא מיני מתכת ומיני אויר ומיני שמן ועסיס צמח הרבה, ויש אשר מעורבים שני מינים יחדו ולא יתפרדו, ויבוא האדם ויפרידם לו ויהיו לאחדים בידו; ובכל מקום ומקום אשר כף רגל האדם נצבת עליו, שם שנה האדם את דמות פני האדמה ויעש ככל אשר מצא לטוב לפניו; את מיני צמח המדבר השמיד ויוציא צמח למינהו אשר מצא חן בעיניו לחיותו, את עצי היער השמיד ויטע לו פרדסים להוציא פרי למאכל ולהיות לתאוה לעינים ולריח ניחוח לאפו, את חית השדה הניס ויהרוג בחיתו היער וידיחם ויותיר לפניו אך את אלה אשר יהיו לו לברכה ואשר יהיו לו לאכלה, ואף גם זאת נראה כי עצר האדם כח לצוות גם על החיות ותאותן, והחיה אשר עיני האדם פקוחות עליה תפרה ותרבה שבעתים מן החיה החפשית; ובכל אלה רוח האדם עוד לא שככה, ויוליד בקרב הצמח ובקרב החיה מינים חדשים אשר כמוהם לא יוציא הטבע, והם בני התערובות, וככה ברא לו את התפוחים הרבים לאכלה ואת בני הצאן היטיב, כי את הצמח הרביע כלאים ואת החיה נתן לרבעה אותה, ויהי לו צמח וצאן הרבה מאד, וכל אלה לטוב לו ולנפשו.

אל כל המקום אשר נשלח את מבט עיננו שם נראה את רוח האדם אשר השמיד את מעשי הטבע או אשר שנה אותם לטוב לו, ויהי לו שדות וגנות ופרדסים ובתים ורחובות וכפרים וערים; את היער הסיר התז ואת הנחל הוביש, את ההר השפיל ואת הבקעה הגביה; הטבע לא שם לו כנפים, והוא יסיק השמימה בכדור־המעופף; הטבע לא שם לו סנפיר וקשקשת והוא צולל המימה עד התהום, וגם אניה עשה לו לעבור בה על פני המים חיש קל, ואניתו קלה מן הדג אשר במים; הנהר היה לו למרכבה לעבר בו, הרוח היה לו לידים, שטף המים יניע את הרחים אשר לו, המחט המאגנעטי יהיה לו למורה דרך, והקיטור הוא עבדו הנאמן; ובכל אלה רוח האדם עוד לא שככה ויעש לו את מוליך הברק לסוכך עליו מפני אש השמים, ואת האור שם לו לחקות את צלם דמותו ביד הפֿאָטאָגראפיה, ואת חוטי הטלגרף ברא לו להיות לו למלאך קל – והיה האיש אשר יחפוץ לראות את פני הטבע כאשר היה בראשונה בטרם שלח בו האדם יד, יעמול לשוא, כי אך מעט מעט הותיר האדם לפניו על פני האדמה, ואך בשמים ובמימי הים לא שלח עוד יד.– אכן אמת נכון הדבר כי כבש האדם את הטבע אך על ידי כחות הטבע, ואולם אך זאת היא חכמת המושל בהבינו אל כח עבדיו, למען הכניע אותו על פי כחו זה.

כא. רוח האדם והאויר

אמנם לא אך על האדמה ימשול האדם ממשל רב כי גם עד העבים יגיע שיאו לצוות גם עליהם, והוא משיב את הרוח ומחליף את האויר להביאו ממקום אל מקום ולהוליד חום תחת הקור. –אדמת ארץ אשכנז היתה מלאה בראשונה יערים גדולים ואגמי נחל וטיט ובצה ונהרי חול רבים מאד; בכל המקום אשר שם היער הגדול, שם האויר קר, כי אדי המים אשר באויר יִצָברו לראש העצים הגדולים והרבים להיות עליהם ממעל לעבים, והעבים מטיפים גשם הרבה על פני הארץ להיות לנהרות, ושיח האדמה ועלי העצים והאזוב סוככים ממעל לנהרות האלה מבלתי תת להם להנדוף, ולמקום כזה נקרא מקום אקלים לח ורטוב, והוא ישחית את גוף האדם והבהמה אשר בו מאד מאד להורידם בדמי ימיהם שאולה, ואך השבטים האיתנים והמוצקים יחיו בו ולא ימותו, והחלשים יגועו וימותו; ואף גם זאת בהיות הארץ אדמת נהרי חול, והיתה נחושה מתחת וכל פרי לא תעשה, כי הרוח העובר עליה ישא בכנפיו את כל לח וכל רטוב להוליכם מזה, וחום השמש ינוס מפני לִבנת האדמה ולא יבוא אל תוכה להחמה ולהוציא פרי, והיתה האדמה ציה ושממה, לא תזרע ולא תעדר.

או אז יבוא האדם להחזיק את הטבע ברסן מתגו ולהטותו לחפצו; ביד חזקה יכרית את היער ויבער את העצים למען תת לחום השמש לבוא אל האדמה להחמה ולמען שים מהלכים לרוחות הנושבים מסביב; אז יִפּלחו יריעות העבים אשר ממעל ושפריר הרקיע יֵראה, אז יחשכו גם פני האדמה הלבנים בעלות עליהם עשן עצי היער העולים באש ואז תשא גם האדמה פרי ותהי לארץ נושבת וחית השדה תגורש מעט מעט, והיה תחת ארץ ציה פרי יהיה ותחת עבי גשם שמים טהורים, וכל אלה יד האדם עשתה. – ובכל אלה רוח האדם עוד לא שככה והאדם הולך קדימה מיום אל יום; על פני ארצות חול ישים אדמה שחורה למשוך אליה את חום השמש, וגם על צחיד הסלע מושלה ידו לו לכסותו ערמות עפר ולהוציא ממנו פרי; כל הצמח אשר מאז מעולם לא הכה שרש במקום הזה, הוא ימצא עתה פה את האקלים הטוב לו, וכל המקום אשר רוח זלעפות הניס משם את אבותינו, הוא היה לנו ולבנינו לארץ תבואות לשבת עליה בבטחה, וכיום הזה לא ישא עוד האדם את נפשו לצוד ציד כל היום ולצוד דגים וללחום מלחמות באתים ובקרדומות כאשר עשו אבותיו כי הארץ רחבת ידים לפניו וגם לו וגם לאויביו יש מקום לשאת אותם יחדו. – הנה כי כן עשו אבותינו את ארצנו אשר אנחנו יושבים עליה לארץ נושבת ולאדמת תבואות; האדם ישים פעולותיו בפני האדמה והאדמה תשים פעולותיה בפני האויר והאויר בפני העבים והעבים בפני חום השמש להפיצו על פני האדמה כראוי לה, וחום השמש ישים גם הוא את פעולותיו בפני פעולות קוי השמש החימיות, ומי יודע אם קוי השמש לא ישימו גם הם פעולות מפעולות שונות בפני הכחות העלעקטריים אשר לאדמה להפיצם על סביבותיה כראוי לה.

ובלכת האדם מארץ אל ארץ יעביר אתו גם את האקלים, ואז ישונו פני הצמח ופני החיה אשר בארץ ההיא. – לפנים היתה ארץ כנען אדמה פוריה ושמנה, עת אשר יד חרוצים עבדה את אדמתה, ועליה יאָמר כי טל בקר הרוה את אדמתה ומטר שמים נתּן לה בעתו, וכאשר באו פראי אדם ויגרשו משם את יושביה ואת אדמתה לא עבדו עוד ויהיו השמים ממעל ברזל והארץ מתחת נחושה והגשם יורד מן השמים ארצה אך לעתים רחוקות; גם מצרים התחתונה לא ידעה את הגשם כל הימים אשר גן ירק ויער צומח עצים לא היו לה, ומימים ימימה עלה היאור ויביא בכנפיו את טיט היון מעל פני הרי נוב להשקות ולהפרות את האדמה, ואך כאשר החל מחמד עלי לחקות את מעשי יושבי אירופא ויעש גנים ויטע יערות, או אז נראו גם העבים בשמי הרקיע והעבים ירעפו גשם, ועיני העם רואות ובתוכם ישתומם לבם: גם ארץ יון העתיקה, כאשר פנו ממנה הודה וזיוה, פנה ממנה גם האקלים אשר היה לה; גם ארץ שליסוויג־הולשטין היתה כיום לארץ פוריה ומבורכת תחת אשר היתה בראשונה ארץ ערבה וציה, כי היתה בה יד חרוצים לשנותה לטוב, וגם האקלים אשר בה הוטב שבעתים מאשר היה לפנים. –הנה כי כן נראה את ממשלת רוח האדם השפוכה גם על האויר להטותו לחפצו.

כב. הטבע ותכונות העמים

הנה ראינו כי יפעול האדם את פעולותיו בפני האקלים פעם בכה ופעם בכה, ועתה ראה נראה כי גם זאת לא יבצר ממנו לגדור גדר סביב לנפשו לבלתי שים בו האקלים את פעולותיו אף הוא, וככה נראה תכונות שונות בעמים והתכונות האלה לא על פי האקלים תהיינה כי אם על פי רוח האדם וערכו, ולפי ערך הרוח כן תהיה תכונתו. – חוקרים רבים אמרו להוציא משפט כי לפי האקלים אשר לארץ ולפי מזגה כן תהיה תכונת העם היושב בארץ ההיא; העמים אשר במדינות החמות, גם דמם חם ורוחם סוער וחמתם נתכת על נקלה, והעמים אשר במדינות הקרות, גם דמם קר ורוחם שוכך ודעתם מתישבת עליהם; העמים יושבי ארץ הרים אוהבים את חפש רוח על כי ממרום הרים יביטו ארץ רחבת ידים סביב להם ורוחם בקרבם יתנשא ויאבר נץ, והעמים יושבי ארץ השפלה, גם רוחם בם ימך וישפל, כי צר הגבול מסביב להם, וגם את רוח השירה לא ידעו; העמים יושבי האיים, אשר יום יום יביטו את מרחבי הים המשתרע סביב להם עד למרחוק, הם ישישו לצאת לדרך ולעבור ארחות ימים וללכת בארץ לארכה ולרחבה ורוחם עשוי לבלי חת, והעמים הרחוקים ממדינות הים והיושבים סגורים ומסוגרים בתוך הארץ, הם לא ירימו את פעמיהם לעבור מגבול ארצם והלאה, ובלבם יחשבו תמיד כי רעה נגד פניהם; — ככה יאמרו החוקרים האלה כי אך לפי האקלים תהיה תכונת העם, והאקלים עושה גם את תבואת כל ארץ וארץ ואת יבולן, ותבואת הארץ ויבולה פועלים את פעולותיהם בפני העם: יושבי ארצות הרהיין עליזים ושמחים הם כיין ארצם העלז, הצרפתים מהירים וקלים הם כיין שמפניה אשר להם והספרדים הולכים וסוערים ורוחם הומה וגועש כיין מאדיירה אשר נתן להם האקלים בארצם.

אכן בכל הדברים האלה נמצא אך מעט מעט אמת לאמתו; כי אמנם נראה אשר העמים הפראים לא יוכלו לעצור בעד פעולות האקלים ומזג ארצם ועליהם להכין את חייהם ואת כשרונותיהם לפי הטבע אשר מסביב להם, ואולם לא העמים אשר לחכמה ודעת יגבירו, כי עליהם לא ישים הטבע את חותם תכניתו כי אם הרוח אשר באדם הוא, ולפי רוחם אשר הלך מחיל אל חיל כן היתה גם תכונתם, והרוח הזה נצמד אל הטבע והאקלים אך מעט ודל. אמת נכון הדבר כי רוח העם היושב במדינות החמות באירופא רוח סוער וזועף הוא, ואולם לא האקלים עשה את זה, כי האיש המזרחי הן יושב גם הוא במדינה חמה ככל יושב ארץ ספרד, והמזרחי עצל הוא ורוחו שוקט ודמו נוזל במנוחה, תחת אשר הספרדי לא ישקוט ולא ינוח ודמו סוער וזועף בו; ויושבי ארצות הודו המזרחית, מקום אשר שם האקלים חם שבעתים, הם יסבלו וישאו את כל דבר במנוחה רבה ויאריכו את רוחם ונפשם עד מאד, ואך הדעות בדבר האמונה פועלות את פעולותיהן בפני המזרחי וההודי, יותר מן האקלים, והפעולות האלה נוסדו ברוח. – על יושבי המדינות הקרות אומרים כי רוחם מתישבת עליהם, אבל הן יושבי הארצות אשר בקצה צפון אירופא, ארצות נורווגיה, שוטלאנדיה וגם איסלאנדיה, לא טמנו גם הם יד בצלחת בדורות הראשונים ורוח העמים האלה הלך תמיד הלוך וסוער וישפכו דם על נקלה ככל יושבי ארצות הנגב; ואקלים אשר משני עברי נהר הרהיין לא יִבדל ברב או במעט, ובכל זאת נמצא כי שונה תכונת האשכנזים אשר מעבר מזה מתכונת הצרפתים אשר מעבר מזה; בארץ שוויציה ישבו שלשה שבטים, שבטי עמי צרפת ואשכנז ואיטליה, והאקלים לא יבדיל ביניהם, ובכל זאת שונה תכונת כל עם ועם אשה מרעותה; בארץ אונגריה יושבים ההגרים והסלאווים והאשכנזים, ואקלים אחד יקיף את שלשתם ומזון אחד יבוא אל פיהם, ובכל זאת שונה תכונתם אשה מרעותה; בשליסוויג יושבים הפריזים והדאנים והאשכנזים, והאקלים אחד הוא לכלם ומזון אחד יבריאם, ובכל זאת תכונתם שונה. – אוהבי דמיונות ומביעי חידות ישמיעו משפט כי יושבי הרים חפשים הם ברוחם ויושבי השפלה עבדים הם, אבל אנחנו בעינים פקוחות נביט כי המשפט הזה בשקר יסודו? – האקלים אשר לבני צרפת מעבר הנהר מזה והאקלים אשר לבני אנגליה מעבר הנהר מזה, לא נבדל ברב או במעט, ואך האקלים אשר לבני פולין נבדל. משניהם יחדו, ובכל זאת נראה כי שונה תכונת האנגלי מתכונת הצרפתי ורחוקה כרחוק מזרח ממערב; בני שוויציה, יושבי הרים, נלחמו לארצם ולחפשתם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואולם גם בני שליסוויג־הולשטין עשו כמוהם, והם הן לחוף ים ישכנו – האם לא נראה כי כל הדברים ההם מאפע הם?

גם בדבר המזון שגו מאד אשר אמרו כי לפיהו כן תהיה תכונת העם; כי הנה לא על פי יינו יהמה ויגעש הספרדי, ועינינו הרואות כי האנגלי ישתה. יין־מאדיירה ויין־פורטו ויין־קסירים שכם אחד על הספרדי והוא נח ושקט; גם יין שמפניה לא ישמח את לבב הצרפתי, כי את היין הזה ישתו בארץ צרפת אך מעט, ואך בארצות האחרות ישתו ממנו רב. – ארץ הולאנדיה, ארץ מכוסה ערפל, והאקלים אשר בה שונה מאד מן האקלים אשר לארץ הר־התקוה הטובה, ארץ עליזה וחמה, ואנחנו נראה כי בבוא ההולאנדי עד הר־התקוה־הטובה לא תעזוב אותו תכונתו גם שם, והאנגלי גם בבואו אל ארצות אוסטרליה והודו המזרחית לא יחליף ולא ימיר את תכונתו. – הנה כי כן נראה כי לא האקלים ישנה את האדם מן האדם וגם המזון לא יבדיל ביניהם, ואך רוח הוא באנוש, ורוחו זה לא יכנע מפני ארץ וארץ, מדינה ומדינה, ובזאת נעלה הוא על החיה ועל הצמח.

כג. הבו גדל לרוח האדם!

תפארת הבריאה הוא האדם ותפארת האדם הוא הרוח, כי ברוחו עשה האדם נפלאות והרוח הוא הבריאה הכי נפלאה אשר ברא הטבע; ואנחנו טרם נצא להעביר לפני הקורא את המעט אשר מצאו החוקרים בדבר הרוח, עלינו לדבר דבר באזניו גם על אדות יקר ערך הרוח אשר באדם, אולי נצליח להשיב דבר גם על השאלה: אם האדם הוא תולדה מוכרחת בתולדות הטבע ואם לא?

אם נשים אל לב כי חקים איתנים מושלים בכל הטבע וכי כחות נמצאים בטבע והם הם הסבה לכל מחזותיו ומראותיו, או אז נוציא משפט כי רוח מושל בטבע ממשל רב; ואף אמנם יחלטו כל החוקרים כדבר הזה, ואך בזאת שונות דעותיהם, אם רוח מושל זה נמצא בקרב הטבע או מחוצה לו, אם כחות איתנים מושלים בטבע ובכל היקום והם לא נפרדים מן החמרים או אם רוח מושל בכל היקום והוא מחוץ להחמרים, ועל פי חקותיו יוצאים הכחות לפעלם? – אכן אין עונה דבר על שאלות כאלה אשר שיאן עד ראשית הבריאה יגיע, ואין מקום לשאלות כאלה בידיעות הטבע, ולנו רב לנו אם נדע את זאת, כי יש רוח מושל בחקות שמים וארץ. הכוכבים בשמים ינועו ויסעו על חקים איתנים אשר בא האדם להתחקות על שרשיהם אך ברוחו הכביר, ואולם בין חקות התנועה האלה נמצא דברים רבים אשר ישיב עליהם הטבע להתיר את השאלות כפעם בפעם, תחת אשר האדם בכל תקפו וגבורתו ורוחו הנמרץ לא יבין להם, ואנחנו נשים הפעם לפני הקורא את האחד למופת למען ידע: הן יודע הקורא כי התוכן החוזה בכוכבים יוכל כפעם בפעם לחשב דרכי שני כוכבים בשמים לדעת את תנועתם אל נכון על פי החק אשר נתן לו החוקר הגדול מאחיו ניוטאן, ואולם אם יחפוץ התוכן לחשב דרכי שלשה כוכבים יחדו, אשר האחד ימשוך בכחו את השנים לשנות תמיד את הליכותיהם והשנים ימשכו תמיד את האחד וכל אחד עושה שנויים בשנים הנותרים, אז לא יוכל התוכן למצוא חשבון, ולדבר הזה יקראו התוכנים בשפתם ״חידת שלשת הגופים", וגם השמש והירח והאדמה בתנועתם ישימו את החידה הזאת לפני התוכן והוא לא ימצא פתרון, תחת אשר יש פתרונים לטבע לפתור את החידה יום יום, ואף גם זאת כי גם הכוכבים האחרים פועלים את פעולתם בפני שלשה אלה והפליאה תגדל בזאת שבעתים, והאדם בכל תקפו ועצם רוחו לא יבין לה, תחת אשר יפתור הטבע את כל הפליאות האלה בדיוק ובצמצום על פי חקים איתנים וקימים, ומי אפוא לא יראה כי רוח מושל בכל אלה ורוח האדם כאין הוא לעמת הרוח הגדול והנורא הזה?

ובכל אלה אין לנו ידיעה בידיעות הטבע אשר הצליח האדם לעלות עליה בראש מרומים כידיעת הכוכבים! ולכן יתגאה האדם בפנותו אל הדורות אשר עברו ובשומו עין על כל השלל הרב אשר מצאה ידו בכחו ובעצם רוחו, ואך בשומו לב אל כל מפלאות מפעלות הטבע ורוחו הכביר, ילבש רוח נכאה וידע בנפשו מה חדל הוא, ואולם אחת ישיב אל לבו ויתעודד: הטבע בכל עלילותיו ופליאותיו הן איננו יודע דבר מכל אשר אתו ומכל אשר הוא עושה, תחת אשר האדם יודע ומבין! השמש והירח והאדמה אינם יודעים מאומה בדבר ״חידת שלשת הגופים“, אִם כי יום יום ימצאו פתרונים לחידה הזאת זה אלף אלפי שנים; גם כל הצמח למינהו איננו יודע מאומה כי יש נשמה בקרבם, וגם כל בעלי־החיים אינם יודעים ומבינים את החקים אשר על פיהם יחיו, אם כי דעת והרגשה גם להם, ואך האדם לבדו נעלה על כל אלה, כי רוח צפון בו, רוח בינה והשכל לבחון ולדעת ולהבין את החקים שהם הסבה למראות הטבע, ועל שרשי החקים האלה יתחקה האדם יום יום והולך מחיל אל חיל; הן דל ומצער מאד רוח האדם לעמת רוח הטבע, ואולם גדול ועצום הוא לעמת הטבע, העושה את כל מעשיו בלי חשבון ובלי מחשבה תחלה, ולכן הבו גדל לרוח האדם! לולא האדם אשר בקרב הטבע, אזי היה הטבע כלו בלי חשבון ומחשבה ואך יען כי האדם בקרבו והוא חלק ממנו, לכן נאמר כי חלק אחד מן הטבע עושה את מעשיו בחשבון ומחשבה, ואולי זה הוא הדבר אשר יעיד לנו כי האדם הוא ״תולדה מוכרחת”. – אמנם אמת נכון הדבר כי בראשית שנות הבריאה לא היה עוד האדם על פני הארץ, ואולם עינינו הן ראו כי חליפות וצבא ושנויים ותהפוכות רבים עברו על האדמה עד בוא עליה האדם ואך אז נחה מזעפה ורוחה שככה, כי בא האדם והוא יצור הרוח, והוא הולך מחיל אל חיל ומאיר לארץ.

אכן יש אשר יצחק הקורא הנבון בלבו ויאמר כי גם אנחנו נפלנו ברשת הפילוסופיה להשמיע דברים אשר בדמיון ובמליצה יסודם ואשר דבר אין להם עם ידיעות הטבע, ואולי יצדק הקורא! אבל הן נטל עלינו לפגוע במקום הזה ולא יכלנו להתעלם מן הדברים האלה, והם הן לא יסיגו את גבול הידיעות ואנחנו הן לא נעמיס אותם על הקורא להגיד לו כי הם אמת לאמתם.

כד. הרוח – והפילוסופים

מה זה רוח? איה מקורו ומשכן כבודו בקרב המוח, ולאן הוא הולך ברגע אשר יסגור האדם את עיניו לנצח? החוקרים נאלמו דומיה ואין עונה אמרים לנו, כי תמים הם האנשים הגדולים האלה עמנו, ובפה מלא יאמרו לנו ויזהירונו לבלתי תת אמונה אמן בכל דבר אשר נשמע ולבלתי חֲשֹׁב כי אין נסתר מנגד ידיעות הטבע; הן עומדים חוקרי ידיעות הטבע לפני דברים רבים אשר בעיניהם יראו אותם יום יום ואל תכונתם לא יבואו כמו ״חקי ההתגבלות" או ״חידת שלשת הגופים", אף כי דברים כאלה אשר אך בעיני רוח יראו אותם והם רחוקים מהם. הנה כי כן נאלמו החוקרים דומיה, ואך הפילוסופיה לבדה נשאה ראש ותתיצב בראש מרומים ולשונה מדברת גדולות; הן ידעתם את הבִּכרה הקלה הזאת המשרכת דרכיה כפעם בפעם, ומי אפוא יתפלא אם יראה כי במקום אשר שבו החוקרים ריקם שם הרימה הפילוסופיה כשופר קולה? – הפילוסופים הציגו בשער משפט לאמר: רוח האדם הוא חלק מן הרוח המושל אשר בקרב הטבע, אם בקרבו ואם מחוצה לו, ואם רוח האדם נכון בקרבו אז ישא בד בבד יחד עם רוח הטבע, ולכן גם הפילוסופיה הנכונה תמצא תמיד מענה נכון על כל שאלות העולם והחיים והרוח וכדומה – יחשבו הפילוסופים.

על הדברים האלה לא ימצא הקורא מענה בפינו, כי מי יודע אם לא כנים ונכוחים הדברים האלה; ואולם הנסיון לבדו יורה אותנו כי עוד לא מצאו הפילוסופים את הפילוסופיה הנכונה ועקבותיה נעלמים מנגד עיניהם; הפילוסוף המתהלל באזנינו לאמר כי על פי מחשבה נכונה לבד ימצא תמיד את המשפט הנכון אשר יתאים יחדו עם משפט הטבע, הפילוסוף הזה יט נא לנו אזן קשבת באמרנו אליו כי נבקש ממנו אות ומופת למען אשר נדע גם אנחנו האנשים ״הפשוטים" כי כנים הדברים, ועלינו לגלות חדשות ולמצוא המצאות חדשות בשכלו ככל החדשות וההמצאות אשר מצאו ואשר גלו החוקרים בנסיונותיהם אשר עשו, למען הורות כי רוחו ורוח הטבע מתאימים יחדו; לוּ הביא לנו אחד הפילוסופים בשכלו את אשר הביא לנו התוכן הגדול לעוועריע בידיעותיו אשר בטבע ובהנדסה בהגידו לנו עתידות לאמר, כי רחוק מאד ממנו, באפסי שמים רחוקים, שם סובב הולך סביב לשמש כוכב אחד¹, והוא יראה לעינינו ברגע אשר יהיו לנו קרני חזות גדולים ועצומים, לוּ מצא הפילוסוף בשכלו את החדשה הגדולה הזאת אשר גלה לעוועריע, ואשר לא נפל ממנה אחרי כן צרור ארצה מכל אשר הגיד מראש, כי אז שבע ביום כרענו על ברכינו לפניו; ואולם כל הדברים הגדולים האלה הן רחוקים המה מן הפילוסופיה כרחוק מזרח ממערב, ונהפוך הוא, הפילוסוף הגדול העגעל כאשר דבקה נפשו אחרי רוח הטבע המתאים עם רוחו, ובעודו בערלאנגען, הורה ברבים את דבר שבעת כוכבי לכת וימצא שרש דבר מדוע נמצאו אך שבעה כוכבים לבד; אחרי כן כאשר נראו ברקיע השמים אחד עשר כוכבי לכת, חשף העגעל את זרוע עזו שנית ויוכיח כי נכון מאד גם המספר הזה, וירא גם הפעם כי טוב; ולוּ חי העגעל בתוכנו גם היום לראות ברקיע השמים מאתים כוכבי לכת, ואז מי יודע אם לא תקן את המעֻות להראות כי הפעם בא עד תכונת רוח הטבע אחרי אשר החוקרים סללו את המסלה. – הן גם משפט המוח נעלם מעין הפילוסוף ולא ידע אותו אם לא יראהו ואם לא בעיניו יבחננו לרגעים, ואיך אפוא נוכל להאמין לדבריו בדבר הרוח אם משפט הכלי אשר הרוח בו נעלם ממנו?

אבל עוד לחוקרים מלים והם עוד יבואו עד תכונת הרוח – לא מפי הפילוסופים אנחנו חיים ואל חלומותיהם ודבריהם לא נשעה ולא נפן, ואך החוקרים לבדם אשר לאטם יתנהלו ועל פי הנסיון לבד ישמיעו דבר הם יהיו מעזנו; אולי יצליחו המה ברבות הימים לבוא עד תכונת החידה ולהביא פתרונים לנו, אולי יצליחו המה ושטו ולקטו את אשר ימצאו על יד על יד להקים חקים איתנים וקימים למען היות לנו אור באורם. – אכן הנה באה העת לעזוב את הדברים האלה ולהעביר לפני הקורא את המעט אשר ידענו על אדות הרוח, ואנחנו לא בילדי נכרים אשר להפילוסופיה נשפיק כי אם בדברים אשר הביא לנו הנסיון.

כה. מעשי המוח כַעֲלות המחשבה

אך המוח אשר אין בו מום יעשה את מעשיו ויעולל את עלילותיו כמשפט והמוח אשר חמרו שרוע או קלוט או פגום מעט, יטמטם את הרוח; תקופת הדם, אם תחזק ותגבר ותמלא את גידי המוח מרבה מהכיל, ושבתה מלאכת כח המחשבה, וכן אם תקופת הדם תרפה ואל המוח לא יבוא דם די צרכו, ושבתה מלאכת המחשבה גם הפעם והולידה רוח עועים; אם יקום איש בסערות רוחו וחמתו כאש תבער בו ותקופת דמו תחזק, אז נראה כי יעשה האיש מעשים מבהילים ויקנה תחבולות שוא וישא משאות שוא ומדוחים, ובקום סערת רוחו לדממה ישחק על משנתו ועל חלומותיו, וגם הפחד והחרדה הבאים על האדם יעצרו כמעט בעד תקופת הדם והולידו גם הפעם משאות שוא ומדוחים ורעיונות אשר בהבל יסודם. – אבל בכל אלה אין מגיד לנו אי זה המקום בקרב המוח אשר שם מכון להמחשבה הנכונה לבוא וגם לא נדע את המעשה אשר יעשה המוח ברגע הֵעלות המחשבה עליו, והחוקרים אשר חקרו בדבר המוח בבוא מחלות על האיש, המה ראו מראות נפלאים: יש אשר נראה איש ושכלו טוב עליו מאד לשפוט על כל ענין וענין, ואך בבואו אל ענין אחד יהגה ריק ויחזה מחזות שוא; לאיש כזה יקראו ״משֻגע לדבר אחד", ויש אשר נראה כי לחולה כזה דעת ומזמה לדעת כי לא כמחשבותיו בדבר הענין האחד ההוא מחשבות יתר האדם ולכן יטמין את מחשבותיו בחבו, ויש אשר נראה גם את ההפך כי ישוב החולה לדבר כפעם בפעם אך בדבר האחד ההוא ויתאמץ להשמיע את הדבר באזני כל איש ואיש; במות חולים כאלה מצאו החוקרים כי כּרֻבּם כן מוחם נכון היה עליהם ואך זעיר פה זעיר שם פנים קלקל; ולכן חשבו רבים למשפט כי המחשבות גם הן נבדלות למיניהן ולמקומותיהן בקרב המוח, ומיני מחשבות מיוחדים עולים במקומות מיוחדים ונועדים להם במוח, אם פה ואם שם, ואולם גם את זאת לא נדע לנכון, כי הנה מצאו החוקרים לפעמים אשר שני חולים כאלה אשר שגעון אחד הכה את שניהם, ובמותם והנה מוחם ההרוס לא נשאו יחדו איש עם אחיו, ויהיו הרוסים זה בכה וזה בכה.

יש אשר נבקעו לאיש גידי־דם אשר למוח ויזוב שם זוב דם וכל רעה לא תאנה לאיש ההוא כי גם מחשבותיו בעצה יכונן כבראשונה ואך כשרון פלוני אלמוני יאבד לו מקרב כשרונותיו: יש אשר ישכח איש כזה שם פלוני אלמוני או ישכח את שמו אשר יקראו לו או שם אשתו ובניו ובנותיו או שם עירו, ואף ידע להגות את השמות האלה באותיותיהם ואך לא ידע לבטא אותם; לפעמים נראה כי יודע האיש באר היטב את אשר יחפוץ, לפעמים יור באצבעו על האיש אשר יחפוץ לקרוא בשמו ואם נזכיר באזניו בשם נכרי, יענה אותנו ״לא", ואם נשמיע את השם המבֻקש באזניו, יבטא אותו בשפתיו, ואך כאשר ישוב לבטא את השם שנית ברגע הבא, ולא יוכל; וכזה יהיה משפט מלים ודברים וענינים אשר ישכחו כפעם בפעם ממוח האיש החולה הזה – וכאשר נסו החוקרים לבקר את המוח אשר לחולים כאלה במותם, מצאו גם הפעם כי פרוע הוא זעיר פה זעיר שם, ובכל זאת לא יכלו לחלוט דבר כי מקום קבוע יש בקרב המוח לכל רעיון קבוע, כי לא כמשפט המוח האחד היה משפט המוח השני.

הן לא לשוא נראה כי האיש המעמיק מחשבות יניח לפעמים את כף ידו על פני מצחו, כאלו שם מקור המחשבות; לא לשוא נרים ראש ברגע אשר יבקע רעיון חדש בקרב מוחנו או נמשש את קדקד ראשנו בכף ידנו למראה חזיון מבהיל, או נתגרד מאחורי אזנינו בהיות מבוכתנו; אך כל אלה לא יצליחו ולא יועילו להגיד לנו אם יש מקומות מיוחדים בקרב המוח הנועדים רק לרעיונות מיוחדים. – אם נשאל את פי החוקרים: מה מעשי המוח ברגע העלות המחשבה? מה משפט כל חלק וחלק בו? מה משפט החמר הלבן ומה מעשה החמר השחוף אשר במוח? מה משפט הכדורים ומה מעשה השריגים שם? וענו ואמרו החוקרים: לא ידענו!

כו. הרוח הנולד עם האדם והנסיון

רבים וכן שלמים מן החוקרים התחקו על שרשי הרוח לדעת אם מלדה ומבטן יביא האדם את כל מושגיו אתו או אם על פי רב הנסיון יברא אותם.– אכן אמת הדבר כי בעלי־החיים בהולדם יביאו אתם גם מושגים נכוחים, כל הצאן אשר תוָלד, נגשת אל הורתה לינק משדיה, אם כי עיניה לא ראו עוד מעולם צאן יונקת, ואולם גם הצאן לא תעשה כדבר הזה בלתי אחרי ראותה בעיניה את הורתה הנצבת עליה, וזה האות כי הכלבים הצעירים אשר לא תפקחנה עיניהם ביום הולדם עד עבור ימים אחדים, הם לא יבינו לקום ולגשת אל שדי הורתם, ולכן יאמרו החוקרים כי הצאן הנולדת מביאה אתה גם מעט מושג נכון מלבד הנסיון אשר תעשה בחיים, וזה הוא אשר יקראו לו אינסטינקט. – אכן לא שׂם הטבע כל אינסטינקט לאדם ויתן לו רוח בינה והשכל, ועל כן ישאלו החוקרים לדעת אם יביא אתו האדם בהולדו מושגים נכוחים ומה המושגים האלה? – אז קמו הפילוסופים להשמיע דבר בקהל, זה בכה וזה בכה, ואולם החוקרים אשר לבם תמים, הם לא מהרו לחלוט דבר אחרי אשר לא מצאו חזון.

התבונה והנסיון אשר לאדם נתנו יד יחדו; כי מה יסכון לילד אם ידע כי שדי אמו ישביעוהו ויכלכלוהו, ותבונה וזכרון לא יהיו לו להבין ולזכור את הדבר הזה ואת הנסיון אשר עשה? ולכן נחשוב למשפט כי האדם בהולדו יביא אתו כשרון דעת, לדעת ולהבין את הנעשה ולזכור את הנסיון, ואולם אין מגיד לנו מן החוקרים אם כן הוא, ואין יודע את ראשית המושגים אשר יביא האדם אתו. — הילדים החרשים והעורים אלמים הם, יען כי מעולם לא שמעו קול ודברים וגם את שפתם אשר בפיהם לא יאזינו, ואך הברות לבד יוציאו לפעמים מפיהם להשמיע בהן רגשי שמחה וצחוק או בכי וצעקה; גם נסיונותיהם אשר יאספו בחפניהם מעטים ורעים הם, ואך חוש הריח וחוש המשוש וחוש הטעם אשר להם, הם יגידו להם כי יש חיים גם מבלעדיהם; ומי אפוא יאמין לשמועה כי יש מלמדים להועיל אשר הצליחו ללמד חכמה ובינה את היצורים האמללים האלה אשר כל נסיון וכל דעת לא רכשו להם? – כי הנה בעיר באסטאן באמריקה כוננו משכן לילדים חרשים ועורים (והם גם אלמים), ויבראו להם שפה אשר תתן אותותיה אותות על ידי תנועות האצבעות, ולה יקראו שפת־האצבעות, והילדים יגשו אל מוריהם אשר יושיטו להם את כפות ידיהם, ועל פני כפות הידים יניעו הילדים את אצבעותיהם פעם בכה ופעם בכה והמורים יבינו את השפה הזאת וכמשפט הזה ישיבו אותם דבר, והילדים יבינו את כל ונוכחת, וגם כתב וספר ילמדו מעל פני לוחות אשר אותיות בולטות עליהם, וכל אלה אך על פי חוש המשוש לבד, והילדים האלה הולכים מחיל אל חיל ובינתם מתגברת מיום אל יום להבין גם את כל הנעשה בארץ מסביב, וגם משפטיהם איתנים ונאמנים ולא יחזו להם חזות שוא.

המליץ באָז יספר לנו את דבר מסעותיו בארצות אמריקה ואת פָרָשַת בית החרשים והעורים אשר ראה, ושם יבאר לנו את משפט הלמודים את אשר ילמדו המורים את הילדים האלה ואת המעשה אשר יעשון. – והיה אם נשים לב כי גם חוש הריח וגם חוש הטעם לא יעשו בזה דבר בלתי אם חוש המשוש לבדו, והוא לבדו יסל לו מסלה אל הרוח הצפון בקרב הילד, אז יעלה רעיון על לבנו כי אך הנסיונות אשר יקנו החושים להם, הם יפַתחו וישדדו את הרוח הלוך והוסיף, ואולם הרוח לא על הנסיון לבדו יחיה, כי יאבר נץ גם הוא על פי חקים קימים אשר שם הטבע לפניו.

כז. המחשבות וארחותיהן

על פי הנסיון נדע עתה את משפט המחשבות בהתחברן אשה אל רעותה להצמד אחת אל אחת, כי מחשבה גוררת מחשבה, והמחשבות מתאספות יחד להיות לרעיון נעלה, אז תזרינה ותפזרנה והיו לאין – יש מחשבות אשר תבאנה על פי המשפט אשר נשפוט מן הענין האחד על השני, אחרי כי הנסיון הורה אותנו כי שני הענינים האלה מתחברים יחדו. הנסיון הורה את הילד כי בתתו קול זעקה תבוא אליו אמו כפעם בפעם, ולכן יבין לקרוא את אמו על פי זעקתו, והאיש הגדול אשר הנסיון הורה אותו כי אחרי הברק יבוא הרעם, הוא יחשוב גם ברעם מדי חשבו בברק; וגם החיה והבהמה תחיינה על הנסיון הזה; הכלב אשר הֻכּה במקל פעמים אחדות, הוא יזכור תמיד את המכות בראותו איש ומקל חובלים בידו. – אכן נעלות על המחשבות האלה תהיינה מחשבותינו, אם מן הנסיון נוציא לנו חק ומשפט ומן המשפט נוציא מושג. אם יודע הילד, בראותו את העבים, כי בוא יבוא גשם על הארץ, אז לא נעלו מחשבותיו על מחשבות הכלב היודע את המכות בראותו את המקל, אבל אם ידע הילד להשמיע משפט כי אחרי עבים יבוא גשם, גם אם עיניו לא תראינה כל עב וכל ענן ברקיע השמים, או אז נקרא למחשבות כאלה ״מושג"; אבל יש מחשבות והן נעלות גם על אלה: אם יבין הילד לבקש משפט, לרדוף ולדעת את סבת העבים והגשם ואת מקור המראות האלה, או אז נקרא לו נבון, גם אם לא יצלח חפצו בידו למצוא את הסבה הנכונה.

אכן המחשבות והדמיונות והמושגים לא במקרה יבואו, כי אם אחד אחר אחד ומחשבה מתוך מחשבה, הכל על פי משפט הנסיונות אשר קנה האדם בחייו. לפעמים יגביהו דמיונותינו עוף וירקיעו לשחקים לעבור בסך בקרבנו, ואנחנו אם נשים לב לא נבין לדעת אי זה רוח עבר עלינו כי כאלה וכאלה היו מחשבותינו והן הן רחוקות אשה מרעותה כרחוק מזרח ממערב; ואולם אם על שרשי מחשבות כאלה נתחקה, נמצא כי אך על פי הנסיון אשר קנינו, באו לנו המחשבות האלה, מחשבה מתוך מחשבה, ואחת אוחזת בעקב רעותה; ואנחנו ננסה נא בזה לשום לפני הקורא מערכת מחשבות כאלה וארחותיהן והיו לו למופת, לאמר: איש רואה מעט דבש, ועל לבו יעלה זכרון כוֶרת דבורים; על פי הכורת הזאת יזכור את המלכה אשר לדבורים, ועל לבו יעלה זכרון המלכה אסתר אשת המלך קזימיר; לרגלי קזימיר יזכור את ארץ פולין; פתאום יעלה על לבו זכרון הגן הזַכּסי; אז יראה בדמיונו את אפיק הנחלים אשר בתוך הגן ואת האוזים השטים במים; לרגלי האוזים האלה יזכור את האוזים אשר הצילו את הַקַפִיטוֹלְיוּם בעיר רומי; או אז יעלה על לבו זכרון המלכים אשר היו ברומי, ופתאום והנה שב זכרון המלך קזימיר אל לבו, והאיש מחריש משתאה לדעת איך אפוא עלה זכרון המלך קזימיר על לבו זה פעמים? או אז יעביר את מערכות מחשבותיו תחת שבטו להתחקות על שרשיהן, וימצא כי בדבש החל, וכי לא במקרה היו כל מחשבותיו, כי אם מחשבה מתוך מחשבה; ואנחנו בשימנו פה לפני הקורא את המחשבות האלה הן תראינה בעיניו כמליצה חידות אשר בחרנו לנו, ואולם יתחקה נא הקורא על שרשי מחשבות כאלה והליכותיהן בנפשו ובמוחו, וראה כי כנים כל הדברים.

המראות האלה נוסדו על פי חקים ומשפטים בטבע אשר בחנו אותם החוקרים, ואת אשר מצאו, אותה נעביר לפני הקורא.

כח. מחשבות מבלי הפוגות

חוקרים גדולים בחנו אף הוכיחו כי אך זמן מצער מאד ידרש לו המוח למחשבה אחת והמחשבה לא תתלונן בו בלתי מעט, והוא מקפץ ממחשבה למחשבה חיש קל מאד. – אם זכרון תרנגול יעלה לפנינו, לא נעמוד על הפרק הזה, כי כרגע יעלה לפנינו גם זכרון הצבע והכנפים והקריאה, ואחרי כן נזכור גם את החצר אשר התהלך בה התרנגול, ולרגלי החצר תבאנה מחשבות חדשות לנו ודמיונות חדשים ימלאו אותנו, ואנחנו לא נדע בשלמי כל אלה. – לרגלי הדברים האלה אמרו החוקרים לחלוט כי המוח לא ישבות אף רגע מלהוליד מחשבות כל העת אשר האדם ער, ומשפט המוח הוא כמשפט העין אשר לא תוכל להביט זמן כביר למקום אחד; המוח יעבור חיש קל מאד ממחשבה למחשבה, ועל פי חקים נאמנים יעבור, אם כי לא יתבונן האדם בחקים האלה מדי, חשבו.

יש אשר יעלה בנו זכרון המלך ואז נזכור גם את המלכה, יען כי כן הסכן הסכננו לקרוא בשם שני אלה יחדו; וכן אם יתעורר בנו זכרון השלג, וזכרנו גם את הגשם, יען כי דומים השנים יחדו; אכן גם צלצל מלים דומות יוליד מחשבות רודפות אשה רעותה, והיה בזכרנו את אלכסנדריה של מצרים וזכרנו גם את אלכסנדר מוקדון וכדומה, אם כי רחוקים שני הענינים האלה איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, או נזכור את וואללענשטיין וזכרנו את פלוני אלמוני אשר ראינו בבית התיאטרון; וכן יולידו בנו גם ההפכים את המחשבות הקרובות, והיה בזכרנו את היבשה וזכרנו את המים, ובזכרנו את החום וזכרנו את הקור, ובזכרנו את הלבן וזכרנו את השחור, וכן אם יעלה לפנינו זכרון העם החכם והנבון, וזכרנו גם את העם הדומה לחמור. – הנה כי כן נמצא כי גם האיש החרוץ אשר לא יפנה לבו אף רגע לבטלה, גם הוא יֵשב לו לפעמים כחצי שעה ומחשבות לאלפים תעבורנה על פני מוחו, ובהתעוררו לא יזכור ולא ידע מה היו מחשבותיו ובמה כל העת ההיא, יען כי בכל המחשבות האלה גם אחת לא היתה אשר תעצר די כח לשום רֹשם בפני המוח, ואך אחת הוא יודע כי מחשבות לאלפים התרוצצו בו, ולוּ יבא צַיר אמן להקדיש את כל ימיו ואת כל כשרונותיו למשוח בששר את מראות כל הדברים אשר עברו לפניו בחצי השעה האחד, ולא יוכל; הנה כי כן אין קצב ואין מספר להמון כל המחשבות העוברות במוח האיש מדי עשנו את עשן המקטרת או במוח האשה מדי ארגה את הפזמקיות, ומכל המחשבות האלה אין אף אחת אשר יתבוננו אליה בלתי אם המחשבה אשר עשתה רשם חזק בפני המוח או אשר שבה אל המוח פעמים אחדות, ואז ידמו בנפשם כי אך את המחשבה הזאת לבד הורה והוליד המוח בכל העת ההיא, והוא לא כן.

המוח לא יוכל לעמוד הרבה על פרק מחשבה אחת ומרגע לרגע יחליף את המחשבות וישנה את הרעיונות, והיה אם נקח לנו ספר למקרא והוא יעמוד הרבה על פרק אחד, יהיה לנו למשא, ואם נשב בחברת אנשים ושיחתם תעמוד על פרק אחד, והיו לנו לזרא, כי רוח כהה תלבש את המוח הגדול, ואנחנו בנפשנו נדע כי קצרה רוחנו בנו; אז תפעל הרוח הכהה הזאת את פעולותיה בפני המוח הארוך, והוא ישים פעולותיו בנשמת אפנו, ואנחנו נחדול לנשום כמשפט ונחל לפהק מרגע לרגע; כי הנה שום תשומנה מחשבות המוח את פעולותיהן בנשימת הרוח כפעם בפעם, והיה אם מחשבות תוגה התרוצצו בו, ושמו את פעולתן כרגע בנשימת רוחנו ונחדול לנשום ונחל להאנח כי משפט הפהוק והאנחה הוא כמשפט נשימת הרוח.

כט. כח הזכרון

יש כשרון למוח לשמור ולנצור אתו דמיונות ודברים רבים למועד ימים, ולדבר הזה נקרא כח הזכרון, ואולם אנחנו הן לא נדע את מעשי המוח ברגע עלות עליו המחשבות ולכן יכבד ממנו לדעת באר היטב את משפט כח הזכרון ומעשהו, ואולם אחד ידענו כי דומה משפטו אל משפט חוש הראות וחוש השמע. — אם יביט איש אל פני אור גדול וישע פתאם את עינו ממנו, לא יעזוב רשם האור את עינו ולא יסור עוד ממנה; אם יהיה איש בבית־הנוגנים וישמע קול שרים ונוגנים זמן כביר, והיה בשובו לביתו, והאמין עוד שעות רבות כי קול השיר והנגינה לא חדל; וכן אם יהיה איש בעיר מצור אשר ישמע בה כל היום רעם כלי־תותח מחוץ לחומותיה, והאמין האיש גם בלילה כי לא חדל קול הרובים; וכל אלה אך לרגלי הרשם החזק אשר נשאר בקרב החוש, והיה כזה גם משפט הרשם אשר נקרא לו זכרון.

גם אם נספר ספור קטן באזני ילד הן נחשוב למשפט כי בעוד אשר אנחנו מספרים את אחרית הספור לא שכח הילד את ראשיתו, וגם ספור קטן כזה ידרש לו כח זכרון; ואף אמנם נראה כי זכר יזכרו הילדים את תכן הספורים האלה ומבינים אותם, אחרי כי לבם הולך אחריהם, והם מתאוים תמיד לשמוע את הספורים גם שנית ושלישית, ואולם אם נשאל את פיהם לפרטי הענין, לא ידעו להשיב דבר, ולכן נוציא משפט כי אך הרשם בכללו שמור אתם ואל הפרטים לא ישימו לב.– אמנם לפעמים נמצא גם את ההפך, כי יקרא איש ספר או יחזה מחזות בבית־התיאטרון ואחרי כן לא יזכור אותם בלתי אם חלק חלק לבד, ומקץ שנים אחדות כשובו לקרוא את הספר ולחזות את המחזות, יהיו בעיניו כחדשים, ואך בבואו אל החלק השמור אתו, ופתאם וזכר כל המעשים לפניו יבוא להתיצב לפני עיני רוחו ואת הכל יזכור ; לדבר הזה יקרא העברי בשפתו הַעֲלוֹת על לב".

הנה כי כן נמצא אנשים חולים אשר בחלותם יעלו על לבבם זכר מעשים ודברים אשר לא זכרום וישכחום זה ימים ושנים; יש אשר נראה אנשים חולי־שגעון אשר רוח שגעונם יבוא עליהם אך לעתים מזומנים, והיה כי ידבר איש חולה כזה דבר זר או יעשה מעשה זר ואחרי כן יסור ממנו רוחו הרע, לא ידע האיש דבר, ואך אם יבוא עליו שנית רוחו הרע יזכור וידע את כל הדבר ואת כל המעשה אשר דבר ואשר עשה זה ימים וחדשים. – יש אשר יזכור החולה מעשים ודברים מראשית ימי הילדות, ויש אשר אנשים זקנים יחלו במחלת הקדחת ויזכרו פתאם פסוקים שלמים מכתבי-הקדש אשר כבר חדלו להגות בם מימי ילדותם ועד עתה. – הנה כי כן גדול ורב ערך כח הזכרון, ויש אשר גם ילדים קטנים יצפינו אתם זכר מעשים ודברים לאלפים, ויש אשר אנשים גדולים יטמנו בחבם זכרונות ודמיונות ורעיונות ומחשבות והשגות ומושגים לאלפי רבבה ולא ישימו אליהם לב ולא ידעו אותם, ואך לעת מצוא יצאו חוצץ כלם, והאנשים ישתאו וישתוממו ולא ידעו איה איפה היה כל החיל הגדול הזה עד כה ומי הסתירם מהם?

ל. אי זה הדרך נתחקה על זכרונות נשכחים?

שלש מדות בכח הזכרון: יש אשר נראה או נשמע דבר אשר יעשה בנו רשם עז, ואנחנו נזכרהו ולא נשכחהו, ולזה יקרא ״זָכר“; יש אשר יסור זכרון הדבר מקרבנו ונשמחהו, ופתאם יתרוצץ בנו חיש קל כברק ויעלה על לבבנו שנית, ולזה יאמר ״העלות על לב”; ויש אשר יסוף זכר הדבר מלבנו ולא ישוב עוד, ולעת מצוא נחפוץ בכל לב לשוב ולזכור אותו ולא נוכל, ואז נעמיק חקר ונתאמץ ונתחקה על שרשי הדבר, עד אשר יצלח חפצנו בידנו להשיב ולעורר את זכרון הדבר בנו, ולזה יאמר ״התחַקֵה".- לפעמים נזכור דבר גם למרות רוחנו ולמרות חפצנו והדבר לא יסור מנגדנו גם אם נחפוץ, והיה בנו ימים וחדשים עד בוא חליפתו; אז יסור הדבר ממנו כמעט ואנחנו לא נשים עוד אליו לב, ואך לעת מצוא ישוב אלינו וזכרנוהו כימים מקדם; או אז יבוא גם הפרק השלישי, והדבר כאשר שכחנוהו לא נשוב עוד לזכור אותו לעולם, ואך לפעמים נתאמץ להשיבו אלינו ולעורר אותו בקרבנו, ואז נתחקה על שרשיו זמן כביר ולא על נקלה נצליח לעורר אותו לתחיה. – אמנם אין אנחנו יודעים את מעשי המוח ועלילותיו ברגע אשר נתחקה על שרשי זכרונות נשכחים, ואולם כל איש ואיש יחזה מבשרו את הדבר ואת דרכו, ואנחנו נשים אותו פה למופת:

יש אשר ישכח איש את שם רעו מיודעו וזה רעו עוד עומד לפני עיני רוחו, עוד הוא הוגה בו באהבה, עוד הוא יודע את הבית אשר שם ראהו בראשונה, עוד הוא זוכר את כל הדברים אשר דברו איש באזני רעהו, אבל מה שמו כי ידע? הן היה השם הזה נִשא על שפתיו יום יום, ועתה הנה כח זכרונו בגד בו ושם רעו נמחה מעל לוח לבו, ולכן עליו להתחקות עתה על שרשי השם ההוא ולהעמיק חקר עד אשר ימצאהו; אבל איככה יעשה כדבר הזה? – הנה הוא מוריד את ראשו על פני לבו ואת עיניו יסגור לבלתי ראות דבר מכל אשר מסביב לו, הנה הוא מכה בכף ידו את פני מצחו ומעביר את אצבעותיו בין גבות עיניו אולי משם תפתח עזרתו, הנה הוא מעלה על לבו את הבית אשר שם ראה את האיש בראשונה ואת כל הדברים הנדברים יעביר עוד הפעם תחת שבטו, הנה הוא נצב עתה לפני עיני רוחו כמו חי וגם את הלבוש הוא רואה אשר ילבש על בשרו אבל שמו מה הוא כי ידע? מה שמו? וכל זה ללא יועיל! – אז יפקח האיש את עיניו ויתור את החדר על כל סביבותיו ועיניו תבטנה נכחן על פני קיר החדר ותחדורנה לו, אולי שם מחֻקָה השם, וגם זאת לשוא; אז יגש אל חלון חדרו ויביט החוצה הנה שם עומדים הבתים והם לא יענו דבר, והנה שם ורצים ושבים אדם ובהמה רבה, הנה שם עובר לפניו שוטר וחרבו מצומדת על ירכו – האח! הן כברק יחלוף בלבו האיש והוא יודע פתאם לפתע כי האות הראשונה אשר לשם המבֻקש היא האות ש! – אבל מי אפוא הגיד לו כי כן הוא? הלא אך בראותו את השוטר אשר האות ש עומדת בראשו, ואז עלה פתאם על לבו כי גם בראש השם אשר לרעו עומדת האות ש. – אבל איככה אפוא יזכור את השם כלו? – אז ישוב לשבת בדד על הכסא או יעמוד לו בפנת החדר ויחקור חקר, אז יסגור עוד הפעם את עיניו ויעביר את אצבעותיו על פני מצחו אולי התגנב השם לבוא אל תוך המצח עתה, וכל אלה לא יועילו; והיה כראות האיש כי אין עצה והחל לחוד ולהזכיר שמות אשר תחלתם האות ש; שאול? לא! שלמה? לא! שבתי? לא ולא! הן בקרב השם אשר הוא מבקש לא נמצאה כל אות דומה לאות ב! ובכן הנה הוא זוכר עתה גם את האותיות אשר לא נמצאות בקרב השם אשר הוא מבקש, וככה הוא הולך משֵם אל שֵׁם, עד עלות על לבו גם זכרון השם שמואל; האח! הן דומה מאד השם אשר הוא מבקש אל השם שמואל, הן גם שם נמצאה האות ש והאות מ והאות ו, אבל זאת הוא יודע נאמנה כי לא את השם שמואל הוא מבקש כי אם שם אחר.— אכן לא יסור עוד השם שמואל מקרב לבו ולא יסח עוד מנגד עיניו, גם אם בשפתיו יזכיר שמות אחרים למאות; אז תקצר נפשו בעמלו וכל רוחו תתבלע והתקצף והתרגז ואין נחת; אז יקרא את הקריאה בלבו ״שמעני אלהים שמעני!" – האח! האח! הן שמעיהו הוא השם אשר הוא מבקש! – ומי אפוא הזכיר את השם הזה באזניו? מי העלה את זכרו בלבו? – החוקרים אשר בחנו את הדבר הזה אינם יודעים להשיב דבר, ואך זאת ידעו כי למראה פני השוטר עלתה האות ש, והשם שמואל הזכיר גם הוא אותיות אחרות, ואחרי כן כאשר עלתה בלבו הקריאה ״שמעני אלהים שמעני!״ עלה עמה גם זכרון השם שמעיהו אשר בקש.

זאת היא אשר חקרו החוקרים ואותה בחנו וינסוה; אכן מעטים ורעים כל הדברים האלה ואנחנו לא נבין עוד על פיהם את מפלאות מפעלות הרוח בקרב המוח, ואולם אחת נראה כי הולך סובב הרוח על פי חקים קימים ונאמנים, ואולי יבוא יום ואנחנו נמצא גם את החקים האלה.

לא. שָכֹחַ מחשבות ישָנות והוליד חדשות

כמשפט הזכרון כן משפט השכחה, ועל כן יוכל האיש להתאמץ ולשכוח דבר אשר יחפוץ בהשכחו אם יסיר אותו בחזקת היד מקרב לכו ואם יסיח את דעתו ממנו. – אם יחפוץ איש להסיח דעתו ממחשבות תוגה וצרה, עליו לפנות את לבו אל מחשבות חדשות אשר תמלאנה אותו שמחה וגילה ואת חושיו ישמור לבלתי יקרם עוד הפעם ככל אשר קרה אותם עד היום, והיה אם שומר היה האיש עד כה לראש חולה או אם מת עליו רעו אשר אהב, והדברים האלה עשו בו רשם רב, וקם האיש והלך לו מארצו וממולדתו לראות ערים וארצות חדשות ולקבל רשמים חדשים, או אם בין החכמים והחוקרים חלקו, וקם והעמיק חקר בלמודים חדשים אשר לא הסכין בם עד כה ובם ימצא נחמה לנפשו. – כמשפט הזכרון אשר יתחקה איש לפעמים שעות רבות על שרשי אחד הדברים עד שובו לזכור אותו, כן משפט השמחה אשר יתאמץ איש לשכוח דבר ולהסיר לבו ממנו, עד אשר יצלח חפצו בידו והדבר נשכח; בראשונה ימָחה הדבר אך מעט ואחרי כן כלה יגרש.– יש מן החוקרים אשר אמרו כי מיום אל יום יתחדש חמר המוח על פי האכילה והשתיה, והלך לו החמר הישן ובא החדש, ועם הישן ילכו להם גם כל הרעיונות והמחשבות הישנים לשום מקום לחדשים אשר יבואו, והיה כל הדבר הזה ע"פ חקי חליפות־החמרים; ואולם לא צדקו הדברים האלה, כי לא כחמר כן הרוח, והרוח איננו יושב בקרב החמר ואנחנו הן ראינו כי גם אנשים זקנים ישובו לזכור לפעמים דמיונות ודברים אשר עברו עליהם בימי ילדותם, אם כי לא נוָאֵל לשפוט כי נמצא עוד בקרב המוח אשר לזקן כל שריד וכל פליט מן המוח אשר היה לו בעודו ילד; ואך אחת היא אשר נוכל לחלוט, כי מחשבות חדשות מריחות את הישנות, ואם נקבל רשמים חדשים ונדחו הישנים אחור, ואך לעתים רחוקות ישובו אלינו שנית וזכרנום.

אבל מי יוליד בנו מחשבות חדשות? מי ישים בנו מחשבות אשר מאז מעולם לא חשבנו עוד כמוהן, ואיך יוָלדו בנו רעיונות והגיונות אשר לא ידענום עד היום?— שאלה היא ותהי לשאלה, והחוקרים לא ידעו להשיב דבר כמשפט! יש אשר יבוא לנו רעיון חדש פתאם כמו ברק ואנחנו לא נדע את דבר בואו; האמן והמליץ והחוקר יושבים לפעמים איש איש אל עבודתו, ופתאם ילוה אליהם רעיון חדש, והם ישתאו וישתוממו לקראתו, כאלו לא במוחם נולד ומוח זר הביא אותו אליהם; ולמה אפוא נתפלא אם נמצא כי העמים הקדמונים השמיעו משלי חידות ויאמרו כי בנות־האלהים והמלאכים והרוחות הטובות מביאים רעיונות חדשים אל לב האמנים והמליצים והחוקרים? – לפעמים נראה מטיף נודע לשם עולה הבמתה לדבר משם אל קהל השומעים, ועל שפתיו ערוכים מאתמול כל הדברים אשר הוא חפץ לדבר או כל הרעיונות אשר הוא חפץ להשמיע, ולבו סמוך בטוח כי ימצא דברים לכל רעיונותיו, אבל מדי דברו והנה רעיון חדש בא עליו והוא ישתאה וישתומם לקראתו, ושפעת דברים חדשים יטיפו עתה שפתותיו אשר לא ידע אותם בראשונה; רעיונות חדשים ודברים חדשים יבואו עתה איש על פני אחיו, והוא מגיד שיחו לפני השומעים, ובעיניו הוא כאלו גם באזניו ישמיע דבר חדש וכאלו ישמע את הדברים מפי אחר; או אז ינשא על כנפי רוחו ועלה מעלה מעלה; כל לבו מלא אש קדש, עיניו אורו ודמו קודח בו, והוא כבן אלים נאזר בגבורה ויזיל כטל אמרותיו; והיה אם יבין האיש לשום מעצור לרוחו הסוער ברגע הנכון, אז ימחאו כל השומעים כף ובאו הדברים אל לבם ולא יעזבוהו, וידע כל הקהל כי מלאך אלהים דבר באזניהם!

הנה כי כן האמינו העמים הקדמונים כי רוח קדש יבוא על המטיף והנביא מדי דברם, אחרי כי לא הבינו פשר הדבר, איך יבאו רעיונות חדשים על הדובר; ואולם אנחנו כיום הזה נדע כי רוח היא באנוש וכח צפון בו להשמיע מעלות רוחו, ואך לא נוכל להתחקות על שרשי הרוח ולדעת אותו באר היטב, אחרי כי בתוכנו הוא יושב והוא אדון לנו.

לב. אי זה הדרך נתבונן בדבר?

לפעמים יתבונן איש בדבר אשר שמנו לפניו, ויתוכח עם נפשו, כאלו עמד למשפט עם איש שני העומד כצר לו ועליו לחלוט דבר.– ברגעים האלה יֵשב לו האיש בפנת החדר במקום אשר לא יפריעוהו ממנוחתו ואשר כל רשם מן החוץ ירגיזהו, ואז יחל לדבר עם לבו פעם בכה ופעם בכה, ובלשון נוכח יאמר אל לבו: מה תחשוב אתה? – פתאם לפתע יהיה האיש ליועץ הבא מן החוץ, ואחרי חקירות מחקירות שונות יענה ויאמר: הן נכבד אני בעיניך ופי הוא המצוה אותך; כן תעשה! – אז ידום האיש רגע להעמיק חקר בדבר, ופנה לו אל הראשון ושאל את פיו: מה דעתך בזה? וענה ואמר לו: לא! רק כזאת וכזאת תעשה וטוב לך! – אז ישוב היועץ והוא עומד על דעתו, כי יועץ קשה ערף הוא, ודברים נכוחים בפיו להוכיח כי עצתו משפט, אך גם השני לא ישים בעפר פיו ושב וקבץ את כל הדברים אשר זרה הראשון לרוח ויוכיח בטוב טעם כי כדבריו כן הוא, והיה בְהִנָצוֹת השנים יחדו, וקם האיש פתאם ואמר בקול משפט: הן שופט מישרים אני! גם כמוך וגם כמוך לא יקום דבר, הנה זאת היא עצתי, והיא תקום והיא תהי! ואז ימחא כף וידע כי מצא את אשר בקש. – אבל לפעמים לא ימצא האיש עצה גם אחרי אשר שלח את השנים מעל פניו, ואז יתהלך לבדד בחדרו אחת הנה ואחת הנה ויעמיק חקר; אז יתיצבו עוד הפעם לנגד עיני רוחו שנים אנשים נצים, האחד בונה והשני סותר, והוא בידיו אוחז את מאזני המשפט לשפוט דבר במישרים ויעמוד נכון ככתוב השלישי להכריע ביניהם, אבל כל אלה ללא יועיל, כי לא ידע האיש לשית עצות בנפשו, ואז ישים פניו לקראת המקרה או לקראת הגורל, ואם חסיד עברי הוא, והלך לו לשחר את פני רבו וקדושו, וכל אשר יגידו לו אלה, אותו ישמור. – אבל הדברים האחרונים האלה יוצאים מגבול מאמרנו וחוצה ולא לנו הם, ולכן נשובה נא הפעם.

הרוח אשר לאיש המתוכח עם נפשו יתפרד לשלשה חלקים: החלק האחד שואל והשני עונה והשלישי יבוא להכריע ביניהם.– אם נקרא את ספרי אחד המליצים העומדים לערוך דין לפני השופטים בארץ, נראה כי יעביר לפנינו את הצד האחד, והיו כל דבריו אמת ומשפט אשר לא יזיז אותם כל רוח בעולם; ומה אפוא נתפלא בהעבירו לפנינו את הצד שכנגדו, והנה כל דבריו מסלאים מפז, ואנחנו רואים ומבינים כי כל דברי הראשון מאפע; או אז יקום לפנינו גם המליץ וסותר את דברי שניהם יחדו ובונה לעינינו בנין חדש, ואנחנו אך אותו נהללנו, כי אך דבריו לבדו אמת וצדק. הנה כי כן אם נקרא את ספר אחד החוזים המהוללים, כחזיונות שעקספיר ודומיו, נמצא כדבר הזה: כל האיש אשר ישא את מדברותיו ימצא חן בעינינו ואנחנו נאמין כי אך דבריו צדק, וכבוא איש ריבו להשמיע גם הוא את דבריו והשתוממנו בנפשנו על כי אמרנו צדק לראשון; הכי נכבד הוא הספר ״טורקאטו טאסו" מעשה ידי החוזה גאָטהע, ושם נראה כדבר הזה בהשמיע איש איש את מעלות רוחו אשר אין בהן נפתל ועקש, וגאָטהע עומד ממעל להם וכל הדברים הטובים האלה לא יטו את לבו, כי מאזני משפט בידו והוא ישמיע את המשפט במישרים.

אכן נפלאים כל הדברים האלה והחוקרים התחקו על שרשיהם וימצאו אך מעט, ואנחנו נכונים גם אנחנו לצאת בעקבותיהם ואת אשר מצאו אותה נשים לפני הקורא.

לג. מה זאת ענערגיע?

למען דעת שרש דבר נמצא ברוח האדם, עת אשר נחקור חקר ונשאל מן הרוח להוציא אלינו דבר אשר לא נמצא בו, אז עלינו לשום לב אל אחת הסגלות אשר לעצבים, והיא הסגלה אשר יקראו אותה החוקרים בשם ״עֶנֶערְגִיע". – נבקש את הסגלה הזאת בתוך הטבע המת לא נמצאנה, ואם נבקשנה בין הצמח נבקשנה לשוא, כי אך לבעלי־החיים נתונה הסגלה הזאת, והאדם אשר לו משפט הבכורה בכל בעלי־החיים, לו נתונה הסגלה שכם אחד על כלם – מה זאת ״ענערגיע?״

הכח המושך אשר לאדמה לא יחליף ולא ימיר את תכונתו לנצח, לא ירפה ולא יתחזק לעולם, ויען כי לא יוכל להתחזק לכן נדע כי אין לו ״ענערגיע"; גם המאגנעט לא יתחזק ולא ישנה את עָצמוֹ להרבות את כחו, וגם הוא איננו בן ענערגיע; גם הכח העלעקטרי והכח החימי אינם בני ענערגיע, וגם הצמח לא יוכל להתחזק, ולכן נדע כי איננו ענערגי, ואולם בעלי־החיים, והאדם בראשם, המה יוכלו להתחזק ולהתאמץ, ולכן נדע כי ענערגיים הם.— בעלי־החיים יעצרו כח ללכת ממקום אל מקום: ואולם אם יתחזקו ויתאמצו, אז יוכלו גם לדלג ולקפץ. ולהתחזקות ולהתאמצות אשר כזאת נקרא ענערגיע. — אכן יאמינו רבים כי כל ענערגיע היא ילידת הרצון, והיה ברצות האיש כי יתחזקו בדי עוריו והתחזקו כרגע, והוא לא כן, ואנחנו הן ראינו כי לב הצפרדע יכה הלוך והכה גם אחרי אשר נכרת מקרב הצפרדע, והיה כאשר יחדל מעט ואנחנו נתגרה בו ונדקור אותו במחט, ושב להתחזק כרגע ולהכות כבראשונה, גם אם כל רצון אין לו; וכן יך הדפק אשר לחולה מחלת הקדחת, והוא באפס רצון, כי לא ילידת הרצון היא הענערגיע, ואך סגלה היא מסגלות העצבים, ואם כי רב אדם יאמין כי אך התנועה העשויה לפתע פתאם או אשר תֵּעשה חיש קל, לה לבדה נקרא ענערגיע, אולם החוקרים יחלטו ויאמרו פה אחד, כי כל תנועה ותנועה דורשת לה ענערגיע, אם רב ואם מעט; יש אשר נהיה מתונים בדבר, ובא בלבנו הרצון, ואז נתחזק ונתאמץ ונכפול את מכסת הכח הנועד לדבר ונרבה את הענערגיע; אם ילך איש בחדר ויתנהל לאטו אחת הנה ואחת הנה, אז דרוש גם להליכותיו אלה כח ורצון (ענערגיע), ואולם אם יחפוץ האיש הזה, אז יתחזק וימהר ללכת; אם ירבה איש מחשבות ויעמיק חקר, אז יתחזק הגוף והלך האיש חיש קל מאד, ואם לפתע פתאם תבוא מחשבה זרה בלבו אשר לא כן, אז יעמוד פתאם מלכת וזו, כחו אשר להליכותיו יתבלע; ויש אשר יתחזק איש ורוח גבורה או רוח נקמה ולבש אותו, והרים את ידו, וזו כחו יעמד לו לגדע בריחי ברזל ולשבור מוטות נחושה, אם כי לא נסה בזה מעודו. – הנה כי כן נראה כי כח צפון בקרב העצבים, והיה בהיות רצון המוח או אז יתגבר האיש ועשה מעשים אשר לא ידע אותם עד כה.

גם לחושינו נתונה הסגלה להתחזק ולהתאמץ, והיה אם תאַמץ העין את כחה אז ניטיב לראות, ואם האזן תאמץ כחה והיתה כאפרכסת, אז נוכל לשמוע קולות מרחוק; הנה כי כן יוכל המוח להתחזק ולהתאמץ ולהוסיף עצמה, ואז נוכל להתבונן בדבר ולהעמיק חקר ולקנות תחבולות. – כל מליץ וכל חוקר מדי העמיקם חקר יאמצו ויחזקו את כח מוחם ולרגלי הדבר הזה יולידו מחשבות כבירות ורעיונות נעלים, והיה משפטם כמשפט איש אשר יאמץ את כח זרועו ואת בדי עורו יחזק, למען אשר יוכל להרים מעל הארץ סבל משא אשר לא נסה בו מעודו.

לד. תכונות הענערגיע

נוסף על המחשבה והדעת היושבות בסתר המוח, תשב לה גם הסגלה החדשה אשר זכוינו זה עתה בשמה, ועל פיה יוכל איש להתחזק ולהתאמץ ולעשות מעשים אשר לא עשה, וגם את כח המחשבה נוכל לאמץ על פיה והוליד מחשבות כבירות; – הנה לזאת אמרו החוקרים לבאר לפנינו דברים רבים אשר נפלאים היו עד כה, וגם למעשי המוח ועלילותיו נוכל ונבין מעט.

היין ישמח לבב אנוש ויתן לו כח חדש ורוח חדשה, ואולם החוקרים אשר התחקו יום יום על שרשי כל היסודות הנמצאים בכל מזון ובכל משקה, המה הוכיחו כי לא נמצאו ביין יסודות מבריאים יותר מאשר נמצאו במים המהולים בצוקער, ולכן אמרו כי אך האלקהל לבד הנמצא ביין, הוא ישמח לבב אנוש והוא יחדש את רוחו; האלקהל יבוא מן היין אל הדם ועם הדם יבוא אל המוח ולא יתן אל המוח כח וגבורה, כי אם יתגרה בו, כאשר יתגרה נטף אלקהל גם בלב צפרדע נכרת, למען אשר יתחזק המוח ויתאמץ ויתן ידים לכח הגוף, ואם חסר־מלים אתה הקורא, אז תוכל לאמר כי היין נותן ״ענערגיע"; היין לא יתן לחוקר רעיונות ולעובד כח ידים ולאיש מלחמה עז וגבורה, כי אך יחזק ויאמץ את המחשבה אשר עלתה בלב החוקר ואת כח ידי האיש העובד ואת רוח הגבורה אשר לאיש המלחמה; ולא אך ליין לבדו נתונות הסגלות האלה כי גם לכל מזון ולכל מאכל הבאים אל פי האדם, ואם כי לא כנים האנשים האומרים כי לפי המזון הבא אל קרבנו כן תהיינה מחשבותינו ואם נחליף את המזון במזון אחר תתחלפנה גם המחשבות בנו, כי לא כן הוא, ובשר הבהמה הבא אל תוך פינו לא יוליד בנו מחשבות אשר לא היו למוחנו בראשונה כי אם יאמץ ויחזק את המוח ויחדש את כחו, ורוח תלבש את כל איש ואיש לעשות את כל מעשה ומעשה, ואחרי אכל ואחרי שתה או בבוא החפץ אל לב איש, אז גם תחבולות יקנה ורעיונות נעלים יתעוררו בו, והיה משפט הדבר הזה כמשפט האיש אשר יתחזק וירים מעל הארץ סבל משא אשר לא נסה בו מעודו, כי בהתחזק האיש אז יוכל להעלות ממוחו רעיונות אשר לא ידע אותם עד כה.

הנה כי כן יאמרו החוקרים כי כמשפט האיש אשר יתחזק ויוציא מאוצרו כח משנה לעבוד עבודה ואז יבוא רפיון משנה אחרי ההתחזקות, כן משפט החושב מחשבות אשר יתעמר במוחו ויוציא ממנו שלל משנה והיה אחרי כן ובא עליו רפיון ואז ישבות וינפש זמן כביר עד אשר יאסוף מחדש את חילו ויכין את אשר יביא; אכן הנסיון יורה אותנו כי כאשר יתחזק איש פעם ושתים לעבוד עבודה אשר לא נסה בה את כחו וכאשר יתאמץ שלישית ורביעית, כן ימעט הרפיון ולא יוסיף עוד לבוא, ולכן אנחנו רואים כי האומנים הטובים ירגילו את הנערים לדלג ולקפץ ולשחות במים וללמד ידיהם לקרב ולחזק את בדי עורם ואת כח עורקיהם פעם בכה ופעם בכה, כי ככה יתרגלו לעבודה וכל רפיון לא יבור ולא יקרב אליהם, וגם המתרגלים האלה לא בכחם יגברו מן האנשים אשר לא יתרגלו כי אם ברוחם, והיה תחת אשר האיש שלא התרגל לעבודה והוא יתעמר בכחו פי שנים ובא עליו רפיון, והאיש המתרגל לא יתעמר בכחו כי נכון הוא תמיד לחפצו וכל רפיון לא יבואהו; – וגם משפט העבודות אשר לרוח כמשפט עבודות הגוף הוא! האיש אשר יתעמר במוחו ויתחקה על שרשי אחד הדברים זמן כביר, הוא ירפה וידל ולפעמים גם חסר יבואנו או תמהון או שגעון, ואולם האיש אשר ירגיל את רוחו לחשוב מחשבות וילך מן הקל אל הכבד ומעט מעט יתרגל בעבודה להתפלפל ולהעמיק חקר, הוא על נקלה ימצא חזון מרוחו, ורוחו יהיה כמעין המתגבר ויוליד רעיונות חדשים לבקרים והם על נקלה יבואו לו, ולא ייעף ולא יינע.

ובכן אפוא נוציא משפט כי אך בזאת נבדלים החוקרים הגדולים מן הקטנים, אם התרגלו הרבה בעבודת הרוח ואם לא, אם רב ההרגל ואם מעט, ועל פי הדברים האלה נבדיל בין משכיל ובן־דעת, בין חכס ובן־תבונות, בין שופט וחוקר ובין בעל־כשרון ואיש־רוח.

ג חיי הצמח והחיה והאדם.

א. יצר מחשבות האדם

מלבד המחשבות הטהורות אשר יוליד המוח באדם במשפט וחשבון ואשר דברנו בהן בחלק האחרון מספרנו, נוסף עליהן גם יֵצר מחשבות רבות באין חשבון ודעת ובאין עצה ומזמה, והן מושלות בנו ממשל רב שכם אחד על המחשבות הטהורות.

ליצר המחשבות האלה יקראו החכמים שמות זה בכה וזה בכה; אלה קראו להן ״חשק" או ״תאוה“, ואלה ״רצון בלי דעת וחשבון”, ובכל אלה לא מצאו חזון להשמיע בם את משאת לבם כאשר חפצו; גם העברי בשפתו יקרא בשם ״יֵצר“, יצר טוב ויצר רע, ובעלי האסֻפות יקראו למחשבות ההן ״נטיות” או ״פניות", באמרם כי לב האדם נוטה אחרי אחד הדברים או נוטה ופונה מאחריו ושרש דבר לא ידע, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נקרא למחשבות ההן פעם בכה ופעם בכה.

כל איש מבשרו יחזה כי מושל היצר בנו שכם אחד על מחשבותינו הטהורות אשר עמלנו בהן, והיה לנו יצר לב האדם הרודף אחרי ההון למופת בזה, כי קרוב הדבר הזה בפינו ובלבבנו מאד; אם נשאל את פי האיש אשר הון ועשר היו לו לנחלה: למה אתה רץ ולמי אתה עמל כל היום? הן מצאת רב לך לכלכל את נפשך ואת ביתך שכם אחד על כל האנשים אשר כגילך. ולמה זה אפוא תעמול לשוא ותחסר את נפשך ממנוחה? – והיה אם תמים לב האיש הזה ואין רמיה ברוחו, וענה ואמר לך: ידעתי כי שקר העֹשר הבל ההון, ידעתי כי יש אשר שמור העשר לבעליו לרעתו, אבל לבי נוטה אחרי העשר ויצר מחשבותי לא יאמר הון לכל ההון אשר אצרתי וצברתי ואני לא אוכל לכלכל את חשקי ואת תאותי ולמשול ברוחי.

יש אשר נשפוט בחפזנו כי לא שפוכה ממשלת היצר הזה על פני כל האדם ולא את כלם יוליך בזרוע עזו, ואולם אם נתחקה על שרשי כל הדברים אשר לנו מסביב, וראינו את כל האדם בנעורינו ובזקנינו והם על פי יצר לבם זה יחיו, ומרבית כל המעשים הנעשים, הגדולים והנפלאים, ימצאו חזון ממנו. אם ישלח איש אניות ויבקש נתיבות בלב ים או יבנה מסלות ברזל וישלח בהן מרכבות בקיטור, אם יכונן בתי חרשת ותכונה או ישלח ידו לסחר גוים, אם יבקש לו ארצות חדשות או ישים פניו למלאכה ולכל משלח יד, וגם אם ישים פניו לדרוש חכמה ומדע ולגלות סתום מני חשך, והיו כל אלה במצות יצר מחשבות לבו; אמנם שונים פני הנטיות האלה כפעם בפעם ותוצאותיהם ותולדותיהם שונות אשה מרעותה, וגם הרודף אחרי ההון יצא לפעלו על פי סבות שונות, אם לעשות חסד וצדקה ואם לחיות חיי נעם, אם להרבות תפארת גדולתו ואם להגדיל כבוד נפשו, אם להוסיף עָצמה ואם להיות לבדו אדונים לנפשו, אם להוסיף חכמה ואם להרבות כח ממשלתו, וכדומה, ולפיהן נקרא לו טוב מעללים או רע מעללים; והיה אם נשים לב כי הנטיה לאסוף הון היא אֵם כל הנטיות אשר אמרנו בזה, או אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי היא הגבירה וכי כל בני האדם תכו לרגליה.

ולולא היצר הזה הנתון בלב האדם, אזי שונים היו חייהם מאד מאשר הם עתה, וגם זאת לא לטובה להם; אם יבוא איש מבני אגודת ״הקומוניסטים" ויתעבר בבני אדם על אדות היצר הזה ויאמר: ״כיס אחד יהיה לכלנו! חלק בחלק נחלק בינינו את כל העשר וההון!", אז לא נמצא מענה להשיב אותו על פי הגיון נאמן. ואולם אחת לנו להשיב לאמר: כל יצרי מעללי האדם יסודתם בטבע, והקומוניסטים נלחמים נגד הטבע, ולכן לנצח לא יבאו אל המטרה.

אם נתבונן לאדם מסביב, נמצא כי מלבד הנטיה אשר דברנו בה ואשר ממשלתה גדולה, מושלת בו גם הנטיה כי יתן איש נפשו בעד נפש רעהו וכל אשר לו יתן בעדו, וגם ממשלתה גדולה מאד, – החוקרים מצאו חשבון כי אך חמישית בני האדם אשר בכל מדינה אדירה עובדים ועמלים, וארבע חמישיות באדם הולכים בטלים ואוכלים מעמל העובדים; כל ראשי בתי האבות עובדים ועמלים, והנשים והילדים אוכלים; ובכן הן נראה כי כל אשר לאיש יתן בעד חיי אשה ובנים, ובני האדם כּרֻבּם כן יעמיסו את העל הזה על צואריהם; ולולא העל הזה אשר יעמים הגבר על צואריו, אזי היתה לאל ידו ללכת אחרי תאות לבו ולמלא את כל אשר ישאלו עיניו; והוא לא כן ידמה, ובחפץ לב יתן את שכמו לסבול; את כל נטיותיו וכל יצר לבו יקריב קרבן לפני הנטיה האחת לתת את כל אשר לו בעד נפש אשה ובנים, והיו ימיו עבודה מרבה להכיל ולילותיו דאגה, והיה כל אשר תאמר לו האשה יעשה וכל אשר ישאלו בניו ימלא, ואם לא תשיג ידו, ובא למענם באש ובמים ולא יקשה ממנו דבר.

או אז יבוא הקומוניסט ויקרא: מה העבודה הזאת לך? למה תחסר נפשך מטובה ואחרים יאכלו פרי מעלליך? האם לא רוח מבינתך יגדך כי הסכלת לעשות? האם לא ניטיב אם נשים קץ למנהג הזה ולחיי משפחה? כן ירבר אלינו האיש, ואנחנו אם נשאל רוח מבינתנו לא נמצא מענה, ואך אם נשאל את פי הטבע וידענו כי פיו הוא צוה וכל הנטיות האלה ידו עשתה, וגם הנטיה הזאת כאחת מהן; אז נדע כי נלחמים הקומוניסטים נגד הטבע, ולכן גם נגד האמת מלחמתם, ולא יועילו לנצח.

והיה אם נשים לב עתה כי יצר לב האדם לאסוף הון ויצר לבו להעמיס רחים על צוארו הולכים יד ביד, וכי האיש אשר לו אשה ובנים, הוא יעמול כל היום לעשות רכוש, כי הנטיות האלה יחד יְדֻבְּקוּ ובהן תקועה היתד אשר תקעו החיים, אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי חיי האדם מלאים נטיות ויצרי מחשבות רבות, וכי על פיהם לבד יצא האדם חוצץ לפעלו.

לכן ננסה נא לשום את משפטי היצר הזה לפני הקורא ככל אשר מצאה יד החוקרים וככל אשר נמצא חזון מאת ידיעות הטבע.

ב. היצר והרוח

יצר המחשבות באדם דומה אל החשק ואל הרצון באין דעת וחשבון אשר אמרנו, ואולם שונה הוא מן החשק אשר בקרב הצמח ומן הרצון אשר לחיה ולבהמה באין משפט וחשבון; יצר מחשבות האדם נעלה עליהם, כי הרצון והרוח עוזרים על ידו, וכל הדבר אשר הוא עושה, בנפשו יערבנו, יותר מן ההיה אשר מלמטה לו.

אם נחפוץ להתחקות על שרשי הנטיות האלה, עלינו להבדיל ביניהן ולחלקן לשלש מחלקות, כפי חיי האדם אשר גם אותם חלקנו לשלש מחלקות.

חיי האדם דומים אל חיי הצמח; כמשפט האדם אשר יאכל ויקיף את דמו ו..כיל¹ את נפשו ויוציא גללו וימיר את חמריו, כן משפט הצמח אשר גם בו נמצא את המראות האלה, והם עושים את מעשיהם על פי מצות הטבע כי כן צוה עליהם.– חיי האדם דומים גם אל חיי החיה; על פי חמשת חושיו יקבל את רשמי העולם החיצוני אשר מסביב לו, ועל פי יצורי גוו יש לאל ידו לנוע וללכת הנה והלום. – אכן חיי האדם גם חיי רוח הם, כי מחשבות בעצה יכונן ותהי לאל ידו להתחקות על שרשי מראות הטבע ולהבין להם, וכהבינו להם שפך את ממשלתו על פני הטבע ככל אשר מצאה ידו ויהי לבדו אדונים לנפשו וימצא בנפשו כשרונות אשר השלים חקם ויוליכם מחיל אל חיל.

אבל לא בכחו ולא ברוחו לבדו עשה האדם את כל החיל הזה, כי גם ביצר לבו ובנטיותיו המושלות בו ואשר ישמור את מצותן באין משפט וחשבון, והנטיות האלה הולכות יד ביד עם רוחו, ויש אשר יָסֹל הרוח מסלה לפניהן או יסלו את המסלה לפני הרוח.

בקרב הצמח נתונה תשוקת החיים והיא פועלת פעולותיה בו באין חשבון ודעת, וגם בקרב האדם נמצא כמוה; בקרב החיה והבהמה נתון הרצון הפועל את פעולותיו באין משפט וחשבון, ופי חכמים יקרא לו ״אינסטינקט" בקרב האדם נמצא כמוהו; ואולם לא כחלק הצמח והבהמה חלק האדם, כי החשק והאינסטינקט מושלים בצמח ובבהמה מן הקצה אל הקצה ואין מצפצף פה נגדם, והצמח והבהמה עושים את מעשיהם ואין להם דרך אחרת לנטות ימין או שמאל ואין לאל ידם לשנות דבר וחצי דבר ולנטות מן המצוה כמלוא השערה, תחת אשר האדם יעצר כח למשול גם הוא ביצר לבו תחת מָשלו בו, ורוחו עוזר אחריו פעם בכה ופעם בכה, אם ללכת אחרי לבו ואם לחדול, אם לשמוע לקול נטיותיו ואם להתגבר עליהן, כי חפשי האדם ברוחו וכחו אתו לתת סדרים לתשוקת לבו ולאינסטינקט אשר בקרבו.– הנה כי כן נבדל החשק והאינסטינקט אשר באדם מן החשק אשר בצמח ומן האינסטינקט אשר בחיה ובבהמה.

למען שים את הדברים האלה לפני הקורא באר היטב, נשים פנינו עתה לקראת החשק אשר יגבר בכחו מכל אשר היה לפניו, ואשר יהיה, הוא החשק לראות חיים. — גם בקרב הצמח נמצא את תשוקת החיים, ואולם מה תתן ומה תוסיף התשוקה הזאת לצמח, והוא איננו יודע מאומה ואיננו יודע כי חי הוא וגם במותו לא ידע דבר; גם בקרב החיה נמצא את תשוקת החיים, והחיה נעלה על הצמח שבעתים, כי יש לה חפץ ורצון, והיא חפצה לחיות ואיננה חפצה במותה והיא יְרֵאָה את מותה; אכן תשוקת החיים אשר בלב האדם גדולה מכל תשוקותיו ונעלה על כל אשר היה לפניה; התשוקה הזאת היתה לו לאהבה, כי אוהב האדם את החיים וחומד אותם והוא יודע ומרגיש את אשר הם לו, ואהבת החיים תישר לפניו את דרכו ותצוהו לעשות מעשים אשר נסתרים היו מנגד עיניו, והוא באהבתם ישגה. – ובכל זאת מי מלל לנו כי גם התשוקה הגדולה הזאת לא תעצר כח לעשות את בני האדם לעבדים, ועינינו תראינה כי יש אשר יקום איש אם רוחו תצלח עליו והקריב את נפשו קרבן ובידיו ישים קץ לחייו! ²

אם נשפוט את האנשים האלה אשר יעצרו כח להקריב נפשם קרבן ולשום קץ לחייהם ביד ולמות על קדושת השם או למען רעיון ומחשבה אשר יפיצו בקהל, ואמרנו עליהם כי רוח כביר רוחם והם אדונים להם. גם אם נתעו האנשים האלה ואם הרעיון אשר השמיעו רעיון רוח הוא ומחשבתם תפל, והיה גם אז מותם לכבוד ולתפארת להם; אם ישים איש קץ לחייו למען הרעיון אשר השמיע, הן לא צלח חפצו בידו לתת לנו אות כי כנים דבריו ולא במותו המופת, ואולם אחת ראינו וידענו כי האיש המת איש היה אשר תשוקתו לאמת גדלה מתשוקתו לחיים ואהבתו לחיי רוח גברה מאהבתו לחיי בשרים.

הנה כי כן נראה כי כל תשוקה וכל אינסטינקט וכל יצרי מחשבות האדם הגדולים והעצומים תֻכו לפעמים לרגלי אחת הנטיות אשר אך ברוח יסודתה, וחיי האדם יהיו לפעמים כאין וכאפס מול הרוח אשר בו, והרוח הזה ישנה את כל חפצו ואת נטיותיו מן הקצה אל הקצה וילמדהו לבחור מות מחיים.

ג. מקור יצר האדם ומקומו

בטרם נשים פנינו אל יצר מחשבות האדם ונטיותיו, עלינו להשמיע דבר גם על אדות מקורם בקרב האדם ומקומם איהו?

אמנם משפט אחד לנטיות אלה ולאינסטינקט אשר לחיה, כי שניהם נפלאו ממנו ואת מקורם לא נדע; אין אתנו יודע עד מה מי לִמד את התרנגלת לבנות קן לה ולאסוף ביצים עזובות ולדגור עליהן שבועות מספר, ואת כל החיים אשר מסביב לה תזנח ואת כל דרכיה אשר הסכינה בם עד כה תשכח; וגם אם נשאל את פי האשה לאמר מי נטע בלבה את הרגש לחמוד את פרי בטנה, מיום אשר ידעה כי הריון נתּן לה, והרגש הזה הלא זר לה מתמול שלשום? ולא ידעה גם היא לענות אותנו דבר; לרגש הזה יקראו בני האדם ״אהבה“, ויש אשר יאמינו כי ההרגל והבינה והנסיון היוצאים מרגשות אחרים הם הולידו את הנטיה הזאת ויטעו בקרב האשה אהבת־אם; אכן אם נתחקה על שרשי אהבת האם היטב ונכונן לחקר הוָלדה למיום קום הנטיה בקרבה והלאה, או נשאל פי נשים נאמנות, ונשמע כי בטרם התרוצץ הילד בבטן האשה לא הלך לבה אחריו ולא חמדה אותו, ואך ברגע אשר חשה בנפשה כי יש ״חיים” בבטנה, בא עליה רוח אשר לא ידעה שחרו ויתלקח בקרבה רגש זר, הוא רגש האהבה, ויש אשר לפעמים תכסינה נשים מַבכּירות סוד ולא תִגלינה אזן בעליהן כל ראשית ימי ההריון עד בוא הרגע הנכון אשר אמרנו, ואז יקום בהן הרגש העז והן לא תוכלנה עוד הצפינו, והלך בהן הרגש כזרם מים כבירים, ואת אזן בעליהן תגלינה. – אם נתבונן היטב נראה כי מראות הדברים האלה דומים אל מראות האינסטינקט אשר לתרנגלת, כי ממקור אחד יהלכון, ואך בזאת נבדלים, כי אין לאינסטינקט אהבה, ואין לו דעת לדעת מה זאת אהבה, וגם חפשי איננו, כי מושל הטבע בו ביד חזקה ובזרוע נטויה, תחת אשר נתון לאשה רגש נעים, רגש אהבה אשר לא ידעה מאז מעולם, וגם כח נתון לה למשול בנפשה וברגש הזה, לכסות סוד ולהצפינו, יען כי רוחה חפשי בקרבה.

מקור האינסטינקט ומקור הנטיות באדם אחד הוא, כן יחשבו החוקרים למשפט, ושניהם נפלאו ממנו ולא נדע אותם, וגם ריב החוקרים אשר יריבו יחדו אם נולדות הנטיות בהולד האדם, ריב הוא לשוא, כל עוד אשר לא נדע פתרון המלים ״נטיה נולדת בהולד האדם“. – אהבת האם לפרי בטנה לא נולדה עמה בהולדה, כי זר לה הרגש הזה כל הימים עד היות לה הריון, וגם האינסטינקט אשר לתרנגלת לא נולדה עמה ביום הולדה, כי גם לה יעברו ימים רבים עד אשר תגדל ועד אשר תבוא בה האביונה לבנות ולדגור ביצים ואפרוחים; ואולם אם נחפוץ לחלוט דבר כי נמצא האינסטינקט הזה בקרב התרנגלת גם לפני הימים האלה ואך באפס נסיון לא ידעה אותו עד היום, אז עלינו לחלוט דבר כי גם משפט האשה כמשפט הזה. – אמנם נמצאו מראות כאלה בחיים, כי תהיינה נטיות בקרב האדם והן נסתרות ונעלמות בו עד בוא עתן לקום ולהתעורר בקרבו, והחוקרים יחלטו כי כנים גם הדברים האלה; יש אשר נראה נערות בתולות אשר כבודן פנימה ואשר למדו הצנע לכת, והיה בבוא עתן ונולד בהן רגש סתום וחתום אשר לא תדענה שחרו ואך זאת תדענה כי בבוא לפניהן גבר, אשר רצתה נפשן תאהבנה אותו נדבה, ויש אשר נראה גם בחורים תמימי לב והיה רגש כזה גם בקרבם ולא ידעו מה הוא, ואך כאשר ימצא מין את מינו, והתעורר הרגש הזה בכל תעצומות עזו והיה לאש להבה והתלקח ויהיה ״לאהבה טהורה בת שמים” כאשר יקראו לו המשוררים והמליצים, והימים האלה הם מבחרי ימי החיים. – הנה כי כן דומה גם הפעם מקור הנטיה הזאת אל מקור האינסטינקט אשר לחיה, ואם נחשוב למשפט כי נולד הרגש עם בני הנעורים ביום ההולדם ויהי בקרבם סתום וחתום עד בוא מועד, אז עלינו לשפוט גם את משפט האינסטינקט כדבר הזה; ובכל זאת כל איש וכל אשה אשר הצליח הזמן דרכם לתת אהבה בלבם או אשר בינה להם להבין את האהבה אשר בין איש ורעיתו ואשר גם בחייהם ובמותם לא יפרדו, הם יודעים את ההבדל הרב אשר בין הנטיה הזאת ובין האינסטינקט אשר לחיה.

מקור הנטיות באדם נעלם ממנו ולא נדע איהו, ואולם את מקומן יודעים החוקרים היטב והם יחלטו פה אחד כי יסודן במוח. – לפנים השמיעו משאות שוא ומדוחים על אדות ההרגשה והחוש והנטיה ויתנו להם מקומות בגוף האדם לחלקיו השונים זה בכה וזה בכה; על האהבה והשנאה, הרחמים והדאגה אמרו אשר יושבים הם בסתר הלב, על הקצף אמרו כי מקומו בכבד ובהשתפך המרה יבוא הכעס, וכן אמרו על כל נטיה ונטיה ועל כל יצר מחשבות האדם, ויתנו להם מקומות מיוחדים בגוף, ועל הגאוה אמרו כי מקומה בחזה הלב, ובהביטם על הלב ובראותם אותו אם שטוח הוא ואם עשוי מקומר הוציאו משפט גם על החוש הטמון בחבו; – אז באו החוקרים ויכירו כי משגה היה עם ההולכים לפניהם, וכי מקום כל הרגשה וכל נטיה הוא בקרב המוח, ואך פועל המוח את פעולותיו גם בפני הלב ובפני יתר כלי הגוף, וגם הם שבים לפעול פעולותיהם בפני המוח; ולזאת נראה כי כל דמיון עד יוליד שנויים בקרב הלב והוא יך שבעתים, והדם השוטף בחפזון יוליד גם הוא דמיונות עזים; כעס וחמה יעצרו בעד פעולת הכבד, וחלי הכבד גם הוא יוליד כעס וחמה, וכן משפט כל יתר כלי הגוף; ואולם יסוד הנטיות הוא בקרב המוח ומשם תצאנה פעולותיהן. והיה כל החלק בגוף האדם ששם נחזה את הפעולה בראשונה, ונשגה בחפזנו לחשוב כי שם ההרגשה ושם הנטיה.

ד. תולדות יצר האדם

הכי גדולה מנטיות האדם ויצר מחשבותיו היא חמדת החיים; בראשונה יחיה האדם על פי כח אשר לא ידע שחרו ואחרי כן על פי רצון באין דעת חשבון, ובבוא עליו רוח בינה והשכל יראה חיים אך באהבתו אותם. – חיי הילד הנולד הם על פי כח אשר שחרו לא ידע, והוא דומה אל הצמח, ואך הכח הזה יעורר את הילד לשאף רוח והוא לא הסכין בזה עד כה³; עין הילד תתעורר לראות ולהביט, השפתים והלשון והחך יתעוררו לינק והעורקים יתעוררו לנוע הנה והלם, והיה כזה גם משפט שאיפת האויר; גם האפרוח בעודו בקרב הביצה לא ישאף אויר, אם כי חודר האויר לתוך קליפת הביצה, ואך כאשר יתעורר בו כח החיים כבוא המועד הנכון ונחה עליו הרוח לשאף אויר, אז יפתח פה ותהי ראשית מלאכתו לשאף מן האויר הנמצא בפאתי הקליפה; וגם משפט הילד הנולד כן הוא, והיה בהתעורר בו כח החיים בראשונה, אז יחמוד את האויר וישאף אותו. – הנה כי כן נחשוב למשפט כי בקרב כל כלי הגוף אשר לכל בעלי־החיים חמדה גנוזה למלא את תעודתם אשר למענה נוצרו; גם האפרוח בהולדו איננו יודע כי כחו אתו לעוף במרום; – ואך כנפים לו ועורקים חזקים לו להניע את הכנפים, ושם טמון החשק להתנשא למעלה ולעוף במרום; – לחשק הזה נקרא כח החיים, ואם לא יבין הקורא למדי את פשר הדבר הזה נהפוך את הסדר ונקרא לכח החיים ולרוח המתעורר חשק.

אם ילכו הכח והחשק מחיל אל חיל יהיו לאינסטינקט או לרצון באין דעת וחשבון, ועל פי הרצון הזה ידע החי להוציא גם תועלת מן העולם אשר מסביב לו; גם הילד יחשוק לינק, ובכל זה לא דומה החשק הזה אל האינסטינקט אשר לעגל; הילד יקח את כל הבא לידו וישימהו אל פיו, וגם מחצלת תבן אשר איננה זבת חלב ישים אל פיו, תחת אשר העגל יקום על רגליו ויגש אל הפרה ויבקש את מקום השדים לינק אותם, כי כן יורה אותו רצונו באין כל דעת וחשבון, ורצון הילד לא יועיל לו עד אם יורו אותו אחרים את מלאכת היניקה, או עד יהיו לו רחמי אם לעזרה; כי גם בקרב האשה קמה נטיה חדשה אשר לא ידעה אותה עד כה; בימי ההריון חדלו דדיה מהיות כבראשונה ויהיו לכלי חדש ובראותה זרע ובהולידה אותו חדלו דדיה להיות לה כאשר היו בעודה בבתוליה ויהיו לשדים מלאים חלב, ורגש חדש בא לה ויהי בקרבה לתאוה ולחשק נמרץ לחלוץ שר לילד הנולד, ותהי לעזר לו ולרצונו אשר באין דעת ומשפט ימשל בו. –הרצון הזה איננו אינסטינקט, כי לו היה אינסטינקט כי אז עצר הילד כח לגשת אל שדי אמו גם באפס עזרת זר ובאין רחמי אם, ורחמי האם גם הם אינם אינסטינקט כי גדולים הם ממנו ולו היו אינסטינקט כי אז לא ראינו אשה בארץ אשר תוכל למשול ברוחה ולמנוע את חלב שדיה מפרי בטנה; האינסטינקט הוא המעלה התיכונית אשר בין חשק החיים ובין הנטיה, כמשפט המעלה אשר לבעלי־חיים בין הצמח ובין האדם; החשק איננו יודע מאומה תחת אשר האינסטינקט יודע עת לכל חפץ, ואך חפשי איננו למען אשר יוכל לנטות מדרכו; ואולם הנטיה עולה על כלם, כי כלולים בה גם החשק וגם האינסטינקט וגם הדעת וגם חפשה נתּן לה.

בראשונה עושה הילד את כל מעשיו על פי חשק החיים ואחרי כן על פי אינסטינקט, ואז יהיה האינסטינקט מעט מעט לנטיה, כי גם הרוח אשר בו עולה למעלה מיום אל יום, והנטיה תהיה אחרי כן לאהבה; אכן אין אתנו יודע לכון את השעה ולהגיד את משפט היום אשר בו יחל הילד להכיר את שדי אמו ולמצוא אותם גם באין עזרת זר, כי מעט מעט תלבש רוח את הילד ותהי בו לאהבה, לאהוב את אביו ואת אמו ואת אחיו ואחותיו אשר עמו בבית, ואז תבוא בו גם רוח בינה ודעת ואז תגמל בו גם האהבה לבני האדם. – אבל נפלאים חיי הילד בשנה הראשונה מאד מאד ובכל ימי שני האדם לא נמצא שנה אשר יתאמץ בה האדם לעלות למעלה כשנה הראשונה, והיה אם נערוך את תולדות הגוף לתולדות הרוח בשנה הזאת, נמצא כי עולה הרוח מאד מאד; גוף ילד בן שנה יגדל מגוף ילד נולד פי שלש, ואולם אין קצה לכל הרכוש אשר רכש הילד ברוחו בשנה הזאת, כי נטיות לאלפים קמו בו ויצר מחשבות לבו גדל מאד ויהי לתפארת אדם.

ה. כל אדם עָרֵב בעד יצרו

יש אשר יעצור האדם כח למשול בתאותו ולעצר בה, ואף יצליח לכבוש את צרכי גופו לעת מצוא; ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא אך כאשר תגבר יד רוחו למשול ביסודות הצמח וביסודות הבשר אשר בו; והיה כאשר תגבר יד הרוח אז תהיינה פעולותיו שתים, אם לתועלת ליתר בני האדם ואם למפגע להם, והיה בהיות תועלת ואמרנו לאיש ההוא צדיק ולמעשיו צדקה, מפגע ואמרנו לו רשע ולמעשיו רָשע; ואולם מאז ומעולם ידרוש האדם מאת גבר עמיתו למשול ברוחו ולעשות צדקה ולא רָשע, ואם לא ישמע והיה בו חטא – זאת תורת האדם: כל אדם ערב בעד יצרו ובעד נטיותיו ומעלליהן.

אכן הנה באו חוקרים חדשים גדולים חקרי לב אשר אמרו להוציא משפט כי לא ערב האדם בעד יצרו ובעד מעשיו, ומשפטו כמשפט העץ אשר איננו ערב בעד צמיחתו או כמשפט בעלי־החיים אשר אינם ערבים בעד האינסטינקט אשר להם, ולרגלי הדבר הזה אמרו כי גם הרוצח לא עשה דבר ברצחו נפש אחרי כי כן עלו מחשבותיו בו ולא בו האשם; הרוצח הוא כלי למחשבותיו, ומחשבותיו באות לו ״באונס ולא ברצון" כמשפט הצפרנים והשער וגללי הכליות הבאים לו גם למורת רוחו, ולא צדיק האדם אם מחשבותיו טובות ולא ירשע אם רעות הן, וגם המעשים אשר יעשה האדם על פי המחשבות ההן הן לא לרצונו יעשה אותם; והחוקרים האלה חזו גם את תוצאות המשפט הנורא הזה ויוסיפו לאמר כי אין ״בחירה" לאדם כי אם ״הכרחיות“, וכל המעשים אשר יעשה, נעשים על פי חקים איתנים בטבע אשר לא יוכל לנטות מהם. – אז קמו חוקרים אחרים ובטוב טעם הוכיחו כי חזו הראשונים משאות שוא ומדוחים, וזאת אשר אמרו: לפי דברי החוקרים הראשונים דומה האדם אל החיה ולא שונה ממנה ברב או במעט, ואך בזאת יבדלו, כי עושה החיה מעשים ״בהכרח” על פי האינסטינקט ובאין מחשבה לפני המעשה, תחת אשר האדם מוליד מחשבות ״בהכרח" ועל פי המחשבות האלה יעשה את כל המעשה, ולרגלי הדברים האלה נמצא כי עושה האדם את מחשבותיו כמשפט העכביש אשר יארוג את קורי ביתו; ואולם הן תראינה עינינו כי כל מיני העכביש אשר בארץ אורגים כלם את קוריהם ומשפט אחד לאריגתם, לא שונה האחד מן השני, תחת אשר מחשבות שונות לאדם וכל איש שונה במחשבותיו מרעהו, ואם אמת הדבר כי המוח הוא כלי לאינסטינקט, מדוע זה אפוא נראה כי נפלגו גם החוקרים בדעותיהם זה בכה וזה בכה, ומדוע לא תהיינה מחשבותיהם דומות יחדו כמשפט קורי העכביש הדומים יחד? – החוקרים הראשונים אמרו כי רחמי האם לפרי בטנה דומים אל רחמי הזאבה אל גוריה; אבל מדוע זה נראה כי אין זאבה בארץ אשר תשנה דבר וחצי דבר מן הזאבה השניה וכלן מיניקות את גוריהן ולא תוכלנה למנוע את הטוב מהם, תחת אשר יש אשה והיא תבוא באש ובמים למען פרי בטנה אשר אהבה ויש אשה שניה והיא תקפוץ באף רחמים ותשליך את בנה במצולות מים? – אמנם לא בזאת לבד שגו החוקרים הראשונים כי גם בזאת אשר שכחו ולא זכרו כי כל בעלי־החיים מביאים את כשרונותיהם אתם בהולדם ולא עליהם לשמוע בלמודים ולהוסיף תורה, תחת אשר האדם הולך מחיל אל חיל ועליו לקחת תורה ולשמוע בלמודים עד אשר ישלימו כשרונותיו חק; בין בעלי־החיים לא נמצא אשר יחכם הזאב האחד מן הזאב השני, תחת אשר יום יום נראה אנשים שונים ברוחם ואיש חכם מרעהו.

ואף גם זאת מצאו החכמים כי שגו החוקרים הראשונים בתוצאות משפטם ודבריהם האחרונים סותרים את הראשונים: לפי דבריהם הראשונים הציגו בשער משפט כי אין כל משטר ואין כל סדר לתהלוכות העולם והדברים האלה סותרים את המשפט האומר כי יחיה האדם על פי חקים איתנים בטבע וכל אשר הוא עושה אך ״בהכרח" יעשנו, כי לוּ היה כדבר הזה, אז עליהם לחרוץ משפט כי חקי הטבע האלה לא יהיו בלתי אם על פי ״הכרחיות" ועל פי משטר וסדר, ואיה איפה פיהם אשר אמר כי אין משטר ואין סדרים? –. אכן גם אם לא נשים לב אל המענה הנמרץ הזה, עלינו להאמין אל דברי האות הראשון ואל אשר השיבו החוקרים את הראשונים, ואז נדע כי אכן רוח היא באנוש ולא אינסטינקט לבד, וגם נטיותיו ויצר מחשבותיו יהיו אך על פי רוחו זה, ויען כי בחירתו אתו לבחור פעם בכה ופעם בכה, לכן שונות תהיינה הנטיות כפעם בפעם.

ו. חֹפֶש האדם ויצר בני האדם

האדם נעלה על הצמח והחיה ברוחו כי חפשי הוא להתגבר על יצרו, תחת אשר הצמח יחיה על פי כחו המתעורר בו ואת שחרו לא ידע והחיה תחיה על פי רצון ואין דעת ואין משפט לה לבחור ולחדל; אדם כי ירעב למאכל, יהיה כחו אתו למשול ברוחו ולשים מעצור לתאותו לבלתי אכול מאומה, עד אשר רפתה רוחו בו מחסרון מאכל ואבדו חושיו בו, ואז ישוב מדרכו ואכל כבראשונה; האדם גם ״קשה ערף" יהיה לעת מצוא, תחת אשר לא יקשו בעלי־החיים את ערפם לעולם; יש אשר יזנח האדם את פרי בטנו וקפץ באף רחמיו עד להשחית; יש אשר יתגבר האיש על יצרו לבלתי דבק באשה כל הימים; וכל הדברים האלה יוכיחו למדי כי רוח היא באנוש והוא חפשי ברוחו לבחור ולחדל, ללכת אחרי נטיותיו ויצר מחשבותיו ולעמוד בפניהם ולהתגבר עליהם; ובכל אלה אם נפן רגע מן האדם היחיד ונשים לב אל בני האדם הרבים, נמצא כי מושלות הנטיות האמורות באדם ממשל רב, ואך יש יוצא מן הכלל אשר יעשה מעשהו זר מעשהו:

יש אשה אשר תקפוץ באף רחמיה מפרי בטנה או אשר ברגז לא תזכור רחמיה או אשר באהבתה אותו תמצא לנכון לפניה לזנוח אותו, ואולם האשה הזאת היא יוצאת מן הכלל, ואנחנו ידענו מה רב האהבה אשר תאהבנה הנשים את פרין ומה האהבה הזאת עושה בארץ, ולכן לא נוכל לדון מן הפרט על הכלל ונוציא משפט כי רחמי־אם הם חק מחקי הטבע. – יש אשר יזנח האדם את ארחות התבל, ועזב את אָחיו ורעיו וחי לבדד ואת אגודת בני האדם לא יוסיף לדעת עוד, ואולם האדם הזה הוא יוצא מן הכלל, ואנחנו ידענו היטב כי נטיה בקרב האדם לחיות איש עם אחיו יחדו, וכמשפט הדבורה והנמלה אשר לא תהיינה לבדד בלתי אם משפחות משפחות כן לא יהיה האדם לבדו ולא ישכון לבדד, וגם הפראים שוכני חררים במדבר יעשו להם עיר ומדינה, ואך לא דומות המדינות והאגודות אשה אל אחותה, ובזאת נבדל האדם מן החיה, כי לא נמצא בין החיות אף אחת יוצאת מן הכלל או אשר השנה מן המנהג, אחרי כי חיות הן על פי אינסטינקט, תחת אשר האדם יחיה על פי דרכו ורצונו ובחירתו ויש בו גם יוצא מן הכלל ומנהגים שונים לו פעם בכה ופעם בכה. – יש אשר נראה איש והוא לא יעזוב לנצח את מקומו ללכת מארצו וממולדתו, ואולם האיש הזה גם הוא יוצא מן הכלל, כי בני האדם כרֻבּם כן הולכים ממקום למקום ומארץ לארץ לבקש ולתור ארצות חדשות ורוחם שואף אל נחלה וחדשה ואל מטרות רחוקות, ואם ניטיב לחקור חקר נמצא כי הלכו בני האדם ממזרח למערב הלוך ונסוע; אכן דומה הדבר הזה אל מעשה בעלי־החיים אשר יסעו גם המה הלוך ונסוע, ובכל זאת עינינו הרואות כי אך נטיה היא בלב האדם ולא אינסטינקט, ורב אדם יושבים תחתיהם ולא יעזבו את מקומותם ואת הנטיה הזאת לא ידעו. – הן נבדל בנין הבית והאהל והמשכן אשר יעשה לו האדם, מבנין הקן אשר יעשו להם בעלי־החיים, ובכל זה הן נראה כי כל אלה עולים למקום אחד; אכן את זאת נראה כי כל אשר תעשה החיה וכל הקן אשר תבנה, אך ״בהכרח" תעשנו ותבננו כי כן יצרה אותה האינסטינקט והיא לא תוכל לנטות מפקודתו ימין או שמאל, תחת אשר האדם יוכל לבחר דרכו והחדל יחדל, כי חפשי האדם ברוחו וכחו אתו להציב גבולות יצרו ולמשול בנטיותו.

ובכן אנחנו רואים כי גם בקרב האדם מושלות הנטיות ממשל רב, כמשפט כל בעלי־החיים אשר ימשול בהם האינסטינקט ובני האדם כרבם כן הולכים אחרי יצר מחשבותיהם מבלתי חשוב את דרכם; ואולם יש אשר נמצא יחיד אשר יחיה על פי דרכו אשר בחר לו והוא נבדל מן הרבים, יש פרט יוצא מן הכלל, כי האדם איננו עבד ליצרו והוא חפשי ברוחו.

ז. משפט יֵצר האדם

מעשי האדם אשר יעשה על פי יצרו ונטיותיו דומים מאד אל מעשי החיה אשר תעשה על פי אינסטינקט, ואך בזאת יבדלו: בעלי החיים עושים את מעשיהם כי אנוסים הם לעשותם והאדם עושה את מעשיו כי כן יחפוץ לעשותם; בעלי־החיים עושים מעשה מכונה את כל אשר נטל עליהם הטבע לעשותו, והאדם עושה מעשה גם בתאות לב וגם למורת רוחו, גם בשמחה וגם בתוגה, ונוסף על זאת גם מנהגים שונים אשר ינהג האדם במעשיו, וכשרונותיו אשר הביא; ואנחנו נוסיף בזה על האותות אשר נתנו גם אותות חדשים למען אשר יהיו לעין הקורא בחוברת לראות ולבחון אותם.

האשה אוהבת את פרי בטנה, כמשפט כל החיה ויש אשר תשכח עוּלָה, ואולם אם נשים לב אל בעלי־החיים נמצא כי אוהבת החיה את גוריה אך רק הימים אשר לא יצלחו הקטנים לעמוד לנפשם, והיה בהגמלם ושכחה החיה אותם ולא תוסיף עוד לדעתם, אכן האדם האוהב את פריו לא יחדל מאהבתו עד בוא חליפתו; האדם אוהב את משפחתו אהבת נדבה ומעיו יהמו לקרוביו וגואליו, ובעלי־החיים אינם יודעים מאומה בדבר האהבה הזאת ואבות לבנים לא יביאו רחשי לב, ואך העוף לבדו יוצא מן הכלל, כי לפעמים תראינה עינינו את הזכר בעזרו על יד הנקבה לבנות את הקן או בישבו על האפרוחים מעט קט עד שוב האם אחרי צאתה לתור לה אוכיל; ואף גם זאת נראה כי אך בעלי־החיים אשר הסכינו גם במדבר להיות יחדו משפחות משפחות, הם יסכנו בבית האדם ואותם יצלח האדם להורותם ולהשכילם, כמשפט הסוס והכלב, הצאן והבקר, הקוף ומיני עוף רבים אשר היו לאדם לתועלת ולברכה, כי אלה גם במדבר יהיו אך משפחות משפחות יחדו, ואולם בעלי־החיים אשר הסכינו במדבר לחיות איש איש לבדו ולשכון לבדד הם לא יצלחו לאדם להשכילם ולא יהיו לבני תרבות לנצח, וגם החתול אשר אתנו בבית ואשר כבשנוהו לנו גם הוא לא יהיה לבן־תרבות, ולכן אמרו החכמים להוציא משפט כי חיי המשפחה הם יסוד ההשכלה והיא היתה ראשית למודים גם לבני אדם, ויהי הדבר הזה לאות לחוקרים לראות כי הנטיה הנטועה באדם לבקש לו קרבת משפחה, יד הטבע עשתה זאת, והאיש אשר לא ישמור את הדבר הזה לעשותו הוא הפרט היוצא מן הכלל. – הנה כי כן נראה אשר מלבד האהבה וקרבת המשפחה אשר מצאנו גם באדם וגם בחיה, נמצא גם את הנטיה לעשות אגודות אגודות ולהיות למדינה וחדל האיש לעבוד לנפשו לבדו ועבד עבודתו לרבים; הדבורים והנמלים עובדות עבודתן לרבים ולא לפיהן. ואולם מחזה נפלא הוא אשר נחזה כי אך בעלי־החיים שחייהם חיי טמטום, הם יעשו אגודות ומדינות; אם נביט אל תוך כורת הדבורים או אל ערמת הנמלים נראה כי גם הזכרים וגם הנקבות לא יעבדו עבודתם לרבים כי אם האנדרוגינוס לבד אשר לא יזריע ולא יוליד; גם בני האדם, שאין בהם מין שלישי, יוסדים אגודות ועושים מדינות ואת הדבר הזה יעשה האדם על פי נטיה פנימית אשר נטע הטבע בתוכו וחיי המדינה הם חק מחקות הטבע, ואך יש אשר עוזב האחד את המעשה הזה לבלתי עשותו והוא אך פרט יוצא מן הכלל. – גם אהבת האדם לארצו ולמולדתו ותשוקתו לעיר מגוריו ולנחלתו, לא בהבל יסודן וגם מן האינסטינקט שונות הן; כי הנה תעופינה היונים אל ארבּותיהן אשר נטשו והאינסטינקט אשר בהן יורה דרכן לנחותן מקצוי הארץ, וגם יצר מחשבות האדם הולך אחרי ארצו ודבק לאהבה את עיר מגוריו ונחלתו, כי נטע הטבע את הנטיה הזאת בתוכו יעזוב האחד ארחות תבל אלה והיה אך פרט יוצא מן הכלל. – הנה כי כן נחשוב למשפט כי גם המנהג אשר ינהג האדם בלבושיו אשר לבשרו אך פרי הנטיה הוא אשר נטע בתוכו הטבע; כי נטיה נתונה בלב האדם לחקות איש את מעשי אחיו, והיה אם בני אדם רבים ובני מקום אחד ילבשו לבשרם בגדי חפש כאלה וכאלה, אז יתאונן היחיד ואין נחת אם יאמר להיות פרט יוצא מן הכלל, ועל כן יעזוב את בגדיו אשר לבש ואשר מצאו חן בעיניו עד היום ואמר עליהם תפל וחסרי טעם ואך הלבושים החדשים על פי המנהג החדש הם יכשרו בעיניו ועשה כמוהם.

משפט יצר האדם ונטיותיו איננו כמשפט האינסטינקט, כי גם חפשה נתּן לאדם היחיד לבחור ולחדול, ואולם אם נשים עין על פני הרבים, נראה כי הנטיות האלה הן חקים אשר נתן הטבע, ולא היו עוד כחקים האלה ואין דומה להם, אשר יוכל האדם גם לעשותם וגם לשנותם.

ח. יצר הרוח באדם

החיה עושה את מעשיה על פי אינסטינקט אשר לא תדע אותו, והאדם עושה את מעשיו באין אונס ורוחו יתן סדרים ומשטר למעשיו לעשותם בחשבון ודעת; ואולם גם הרוח באדם הולך אחרי יצרו ודבק אחרי נטיותיו, והטבע נתן חקים נאמנים ואיתנים לרוח לבלתי סור מן הדרך אשר נקרא לו סדר העולם, כי סדר־העולם הוא מקור הבריאה; ואנחנו ננסה נא לשום לפני הקורא את האותות אשר על פיהם יבין כי כמשפט רוח האדם אשר היה מאז ומעולם כן משפטו עתה, לא סר מן הדרך אשר הושם לפניו.

אכן נחמד הדבר להשכיל להתבונן לחקר קדומים ולהבין שנות דור ודור, ואז נמצא כי הלוך הלכו הראשונים על פי חקות הרוח כמשפט האחרונים; ימי חקות ההגיון הם כימי השמים על הארץ, ולא המירו את טעמם ברב או במעט; ואם נואלו חטאו החכמים הראשונים, לא ברוחם החטא, כי אך מחסרון נסיון שגו, ואנחנו אשר ראינו הרבה את מראות הטבע ואשר כלים רבים לנו לבחון ולנסות על פיהם, אנחנו לא נוכל עוד להוסיף חטא על חטא, תחת אשר הראשונים העפילו לעלות מעלה טרם ראו ימים רבים על פני הארץ וטרם מצאו חזון לדעת היטב את החמרים, ואולם גם הם חכמו השכילו מאד ורוחם רוח דעת ותבונה, רוח חקר והגיון לא נופל מן הרוח אשר לחכמינו ולחוקרינו עתה; והיה גם עתה אם נשים פנינו לקראת אחד הדברים לחקור אותו ולא נוכל לבוא אליו עם מודד־האויר או מודד־החום, עם קרן־החזות או קנה־השמע, עם מחט־המאגנעט או מודד־העלעקטריות, ואם לא נוכל לבוא אל תכונתו על פי ידיעות ההנדסה והמדידה, אז יפלא גם היום הדבר ממנו ולא נחכם מן הראשונים אף כמלוא השערה; – לכן גם ידיעות המוסר והפילוסופיה וידיעות דברי־המדינה ודברי דת ודין וידיעות האמונה ודומיהן וכל הידיעות אשר לא נוסדו על מחקרי מראות הטבע, כל אלה לא שֻנו ברב או במעט מימות עולם ועד עתה, ובני האדם לא הלכו בהן מחיל אל חיל ולא עלו על הראשונים למעלה, כי יסודותיהן עתה כיסודותיהן אז, ואך הידיעות אשר נוסדו על נסיונות ובחינות הן עלו מעלה מעלה ותרבינה מיום אל יום; וגם תולדות ההנדסה ותולדות ידיעות־התנועה תורינה אותנו כי אין כל חדש ברוח האדם, כי עוד כיום הזה עומדים למופת ברוחם אנשים כאוקלידס, פיתגורס וארחימדס ולדור דורים יהיו לתפארת ברוחם הכביר; וגם כתבי הקדש אשר לעם העברים, ומליצי עם יון ופסליהם, והמליצה הנפלאה ״סקוֹנְטְלָה" אשר לאחד ההודיים, כל אלה יורו אותנו כי נפלא היה הרוח באנוש גם בימי קדם, כאז וכעתה; כי אך תחבולות חדשות קנה האדם ברבות הימים ורוחו לא העמיק הרחיב עתה מבראשונה. – הנה כי כן נוציא משפט כי על פי חקים איתנים ונאמנים עשה הטבע את הרוח באדם, והם לא מטו מאז מעולם ועד עתה ולא ימוטו לנצח נצחים והאדם לא ישנה את חקות רוחו כאשר לא ישנה את חקות השמים והארץ.

לכן יש אשר יקנה האדם תחבולה נכונה ובנפשו ידע כי היא לא תמוט לנצח; והיה האיש אשר ילמד את משפטי ההנדסה וישמע את המשפט כי ״שלש הזויות אשר למשולש שוות אל שתי זויות נצבות" והבין את המשפט הנכון הזה, אז יחוש בנפשו כי לא יכחד המשפט ההוא עד עולמי עד ולא תקום ולא תהיה עוד אשר יבוא דור חדש ויורה אחרת; המשפט הזה חרות על לבו ונושא בד בבד עם מחשבות האדם ורוחו הישר, אשר לא יתכן עוד כי יש יצורים בארץ ורוחם ודעתם שונים ממנו והם משמיעים משפט אחר; כדבר הזה לא יתכן! – לכן אחת היא אשר נדע כי רוח האדם עשוי על פי חקים איתנים אשר לא ימוטו לנצח, כמעשה המוח אשר בגלגלתו העשוי גם הוא לבלי השָנות לנצח; הרוח הולך גם הוא אחרי יצרו אשר בקרבו ואחרי נטיותיו אשר בו, ואולם גם חפשה נתּן לבחור ולחדול; הטבע השמיע את מצותיו אשר יעשה אותן רוח האדם, ולרוח האדם נתן גם את הבחירה לבחור את דרכו, ולכן יש אשר לא תהיינה מחשבות האיש האחד כמחשבות השני וזה כל האדם. – ובכן נסורה נא ונראה את הבחירות השונות אשר יבחר לו הרוח באדם, למען אשר נדע אותן.

ט. שאלה ואין פתרונים

חקי רוח המחשבה באדם רבים הם ויוצאים מן הגבול אשר גבלנו לנו בספרנו וחוצה לו, ואולם שאלה אחת כתובה על ספר תורת האדם ורוחו, ואותה לא נעבור עד אם שמנו אותה לפני הקוראים, לאמר: היש רעיון ודעה אשר יוָלדו עם האדם יחד ביום הולדו? או האם כל הדעות הישרות אשר לאדם אך על פי הנסיון באו לו? – חוקרי ידיעות הטבע לא ימצאו מענה על השאלה הזאת, כי אין לה פתרונים מיוסדים על ידיעות הטבע, ואולם הפילוסופים הגדולים מאז מעולם ועד היום עמלו בה הרבה מאד מימי אריסטו ועד ימי קאנט וגדולים חקרי לבם ואין קצה לתבונה אשר הביאו, והיה הקורא אשר יחפוץ לשמוע לקח טוב מפי חכם וחוקר גדול, יקח נא לו את הספר הנפלא בערכו ״האַנדבוך דער פֿיזיאָלאָגיע דעס מענשען" (ח"ב, ספר ששי) מאת יאָהאַננעס מיללער, והיו לו דבריו לשעשועים; וגם אנחנו נרהיב עז בנפשנו להשמיע הגיון לבנו בדבר השאלה הזאת, והקורא יט לנו אזן קשבת ובזאת יבחנו דברינו:

לפי דעתנו הרחיקו החוקרים ללכת בבחרם להם מלים ״רעיונות נולדים עם האדם", והן לא יתכנו; יש רעיונות ודעות באדם אשר אנחנו נדע אל נכון את עת בואם, ובכל זאת לא נוכל לחלוט כי קנה האדם אותם על פי הנסיון וגם יפלא ממנו להגיד כי נולדו עמו יחדו; הנה תראינה עינינו כי יגדל הנער ויהי לעלם והנערה תגדל והיתה לעלמה, ואין איש גולה את אזנם ואין מגיד להם דבר. ובכל זאת יקומו בקרבם דעות חדשות והשקפות לרגלי שנויי המין לדעת ולהבין מה איש לאחיו; יש אשר יביטו האבות בשבע עינים על צאצאיהם לשמור עליהם לבלתי בוא כל רעיון טמא אל קרבם לטמא את לבם, והיה כבוא עת הבחרות וכל עמלם יהיה לשוא, כי כאשר השלימו האברים חק אז יבואו רעיונות חדשים בקרב בני הנעורים, בחור יתבונן על בתולה ונקבה תסובב גבר ולבם יבין מה שנויי המין שואלים מעמם, ונוסף על הרעיונות האלה יבוא גם הנסיון לרגלי כל הדברים אשר שמעו ואשר ראו מעודם ועד היום; הנה כי כן נראה כי לא נולדו הרעיונות יחד עם האדם ולא על פי נסיון לבד באו לו, ואולם הולידו השנים האלה גם דרך שלישי להורותו את ההשקפות הנכונות; אם יגדל הילד בתהו ישימון ולא יראה אדם עם יושבי חדל ולא ידע כי יש מין לעמת מינו, והיה בבוא ימי הבחרות, ולא יוכל הפרא הזה לקנות תחבולות נכונות והשקפות נאמנות על אדות שנויי המין ומטרתם, כי דמיונו יהיה לו למעין אכזב להורותו את השוא, וגם להפך, אם נכרות את אברי המין ונשחיתן כלה לא תהיינה עוד לאיש השקפות נאמנות ולא נצליח לעורר את דמיונו לקנות תחבולות ישרות על אדות שנויי המין גם אם בעיניו יראה ולבו לא יבין; כי אך אם השלים הגוף חק ואם דמיוננו לא היה לנו לאכזב ואם הנסיון עומד לנו לעזרה, אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין דבר, ואם שלש אלה לא יהיו לנו והיו השקפותינו מאפע; ובכן אפוא נראה כי לא יוָלד הרעיון עמנו, וגם הנסיון לבדו לא יעשנו. – הנה כי כן נאמר לחלוט דבר כי כמשפט הזה כן משפט כל הרעיונות והדעות אשר באדם; אם ישלים המוח חק ולא יחוש את המראות אשר מסביב לו, לא יוליד רעיונות ולא יעש פרי, וכן אם יחוש את המראות ואך את חקו לא השלים עוד, ולא יעשה פרי גם הפעם, ורק אם שניהם כאחד יהיו, והיו לנו רעיונות ישרים ודעות נכוחות.

האדם לא יתכן בלתי אם בקרב הטבע ולא מחוצה לו; כל אברי האדם עשוים כמשפט ונושאים בד בבד עם העולם החיצוני להיות יחד בחוברת; הטבע שם עין לאדם בעודו ברחם אמו, יען כי עשויה הארץ לראותה, ולולא האור שהיה לנו אזי גם עינים לא היו לנו; לולא האויר אשר מסביב לנו אזי גם ריאה לא היתה לנו; האור והעינים בריאה אחת הם, האויר והריאה בריאה אחת הם, ותולדותיהם הן חוש הראות ושאיפת האויר; הנה כי כן נחשוב למשפט כי כשרון המוח לחשוב מחשבות ומראות העולם אשר מסביב בריאה אחת הם, ושני אלה אם יהיו בחוברת אחת והיו לנו רעיונות; – והיה אם יבוא איש וישאל: ״מה יהיה משפט הרעיונות, לולא מראות העולם שהיו מסביב לנו?" אז נדע כי חקה אחת לשאלה הזאת ולשאלה אשר נשאל: מה יהיה משפט העינים לולא האור שהיה לנו?" ואנחנו הנה זאת ידענו וחקרנוה: לולא האור שהיה לנו אזי עינים לא היו לנו ולולא העולם אשר סביבותינו אזי לא ברא הטבע מוח לנו לעשות מחשבות ולהוליד רעיונות. – אך נעזבה נא שיחתנו ונשוב אל הענין אשר עזבנו כמעט קט.

י. תורת המוסר

רוח האדם לא גִבֵּר חילים מימות עולם ועד היום, וזה לנו כארבעת אלפים שנה ואנחנו נדע כי לא עזב הרוח זאת חקותיו כל הימים הרבים האלה ומשפטו אז וכמשפטו עתה; זאת תורת הרוח באדם וזאת תורת המוסר! גם תורת המוסר אשר היתה לגוים הקדמונים לא שנתה את דרכה עד היום וכאז וכעתה אחת היא לכל העמים; כל עם ועם יודע להבדיל בין הדבר אשר נקרא לו טוב ובין הדבר אשר נקרא לו רע, ומשפט אחד לכלנו וימיו כימי האדם על הארץ, והספרים הקדמונים יספרו באזנינו גם הם דברים נפלאים על אדות האדם הראשון והאשה הראשונה אשר חפצו ״לדעת טוב ורע". – אכן חקים שונים ומשפטים שונים לכל עם ועם ועל פיהם יש אשר יזנח עָם את תורת המוסר, או כי סופרי עם ועם ינאמו נאומים שונים בדבר המוסר והעם השני לא יבין ויחשוב כי משגה אתו, אולם תורת המוסר אחת היא לכלנו וימיה כימי האדם על פני האדמה, כי לא שנתה את חקיה ומשפטיה ברב או במעט.

לכן יאמרו החכמים לחלוט דבר כי המוסר הוא חק מחקות הטבע, ככל החקים האחרים אשר שם הטבע לפני האדם, והאדם לא מלבו הוציא את תורת המוסר ולא ברוחו יצרה, כי חק היא מן החקים אשר עשה הטבע. – על כן נראה כי מעשים טובים ומעללים טובים אשר יעשה האדם ימצאו חן גם בעיני האיש אשר לא יעשה כמוהם, וגם האיש אשר תורת המוסר היתה לו לזרא ימצא כי טובים הם; אם נקרא ספורים בדוים אשר יערכו הסופרים לפנינו או אם נראה מחזות בבתי־התיאטרון אז ילך לבנו אחרי האיש הצדיק אשר בדה אותו הסופר מלבו; אם ילדים רכים יקראו אגדות וספורים, וראינו כי יהמו מעיהם לצדיק האובד בעניו ועיניהם תרדנה דמעה לו, תחת אשר לבם ימלא שמחה בראותם כי זרח אור לישרים לשלם להם כצדקם, והרשע נופל בשחת יפעל וגמולו בראשו יושב; גם אנשים גנבים וחומסים ילבשו לפעמים רוח אחרת אם ידבר אליהם איש נדיב אשר לב נדבה לו; אם יחטא איש ועשה ״רע", יך אותו לבו על מעלו אשר מעל ונחם על מעשהו; וכל הדברים האלה ישמיעו אותנו עדות נאמנה כי עשה הטבע את המוסר וישימהו לפני האדם ללכת והאדם הולך בדרך הזה, ואך יש אשר יצא פרט מן הכלל. – מקור המוסר דומה אל האינסטינקט אשר לבעלי־החיים ועינינו תראינה כי גם החיות לא תעשינה הרעה להתנפל אשה על אחותה, ואולם בעלי־החיים עושים את מעשיהם בהיות עליהם פקודת הטבע חזקה ולא יוכלו לנטות ימין או שמאל תחת אשר האדם יוכל לבחור ולחדול, ויש אשר יזנח האחד את דרכי המוסר ללכת אחרי שרירות לבו הרע והיה אך יוצא מן הכלל, ומשפטו יהיה כמשפט האשה אשר תזנח רחמי־אם; אכן הנשים כּרֻבּן כן לא תשכחנה את עוליהן ולא תשחיתנה רחמיהן, והאנשים כִּרֻבּם כן לא יזנחו את דרכי המוסר ואת משפטיה וחקותיה לא יזנחו.

ובכן זאת היא אשר ידענו כי עשה הטבע את המוסר וישימהו לפני האדם, ולו קם אחד החוקרים להציב את גבולות משפטי המוסר וחקותיו אחד לכל העמים כי אז היטיב לאדם מאד מאד; אכן אנחנו רב לנו אם ידענו כי לב האדם לאדם לבלתי עשות רעה, כמשפט האינסטינקט אשר לחיה, ואך חפשי האדם ברוחו ובחירתו אתו, אם לבחור ואם לחדול.

יא. כשרון המעשה

רבים וכן שלמים מבעלי־החיים עשו להם שם בארץ בכשרון מעשיהם אשר הם עושים, ואם נשית לב לחקור חקר נמצא כי מלבד העכביש אשר יארוג קוריו ביד חרוצים ומלבד הדבורה אשר תבנה תאיה מעשה ידי אמן נפלא ומלבד העוף העושה את קנו, גם יתר בעלי־החיים כרֻבּם כן עושים מעשיהם בכשרון יד וגם משכנות פריצי החיות במערות ובמחלות עפר נותנות לנו עדות נאמנה על כל זאת; לכן אמרו החוקרים כי נתן הטבע בקרב בעלי־החיים את ״כשרון המעשה"; אבל גם לאדם נתן הטבע את כשרון המעשה שכם אחד על כל בני שחץ, כי גם רוח נתון בקרב האדם, וכל אשר בעלי־החיים עושים מבלתי היות להם היכלת לנטות ימין ושמאל, עושה האדם באין אונס בהיות רוחו חפשי בקרבו; בעל־החיים עושה את מעשהו ולא ישנהו ברב או במעט, ככל אשר האחד עושה יעשה השני ומעשה האבות יחזיקו גם הבנים מבלי סור מן המעשה אף כמלוא השערה, ואין מורה אותם את המעשה אשר יעשון ואין תבנית אשר הם מָראים לעשות כמוה, ואולם מעשי האדם אשר הם עושים, ועשה איש איש צורה אחרת ותבנית אחרת ומחשבות בעצה יכונן עד כלותו את המעשה, ודור לדור יספר את סגלות המעשה אשר מצא לטוב לו, והלך האדם מחיל אל חיל ומיום אל יום ישלים ויוסיף חק והיה לברכה בקרב הארץ.

אכן לא נשגה אם נקרא לכל המעשים אשר האדם עושה ״כשרון המעשה״, כי את הכל יעשה האדם יפה בעתו ובכשרון יד, והוא הסכן הסכין במעשיו עד כי כמעט איננו יודע להבדיל בין המעשה ובין הכשרון. גם כל מיני המאכל הבאים אל פי האדם יכין לו בכשרון יד, מלבד מעט פרי העץ אשר יאכל אותו חי כאשר ברא אותו הטבע; פת לחם אשר תבוא אל פי האדם, וידענו כי ידים רבות מאד עמלו בה ביד חרוצים עד עשותם אותה לאשר היא ובעלי־החיים לא יבינו דבר מכל המעשים ההם; ארוחת הצהרים אשר יאכל האדם במסבתו, וידענו כי אין מספר לאנשים אשר הכינו אותה ולכשרון המעשים הנעשים בה, וחוקרים אחדים עשו חשבונות רבים כי רבוא רבבות ידי אדם עמלו בה עד אשר הכינו את אשר הביאו; המפה על השלחן עשויה פשתים, השכין והמזלג עשוים עץ וברזל, הקערה עשויה עפר מן האדמה והכף עשויה מתכת; מי ימנה אפוא מספר לכל האנשים אשר עמלו ביד חרוצים מיום אשר לקחה הפשתה מעל פני השדה ועד היותה למפה על פני השלחן? מי יקרא בשם האנשים אשר עברו אותם השכין והמזלג מיום אשר נחצב הברזל מן ההר ועד היותו לתפארת מעשה על פני השלחן? מה מספר האנשים אשר עשו כשרון מעשיהם עם החרש מחרשי האדמה ועם המתכת עד עשותם אותם לקערה ולכף? והיה אם נשים עתה לב כי גם ״הצבת בצבת עשויה" וכי כל המעשים האלה נעשים גם הם בכלי־מלאכה אשר עשו אותם אלפי אנשים אחרים, או אז נביא לבב חכמה כי אין קצה לתכונה ואין מספר לכל האנשים העמלים ולכל כשרון המעשה עד הושַׂם הארוחה על פני השלחן. – אכן מעט ורעים תולדות הארוחה ולא על פיה לבדה יחיה הגבר כי גם שמלתו לעורך וחדרי ביתו וכלי חדריו וכל אשר סביבותיו עושים ביד חרוצים מעשה ידי אמן. והיה אם נשים לב אל כל אלה וידענו כי ברא הטבע את כשרון המעשה וישימהו בקרב האדם, ומשפטו כמשפט הנטיות האחרות אשר באדם; כי הנה עינינו הרואות אשר גם השבטים הפראים שוכני חררים במדבר נוטים מן הדרך אשר לפניהם ועושים מעשיהם בכשרון, אם רב ואם מעט, וכל אלה לנו לעדות נאמנה כי עשה הטבע את כשרון המעשה באדם.

על פי כשרון המעשה אשר באדם ידבק האדם אחרי היפי ולבו הולך אחרי התענוגות היפות וכל הדבר היפה מוצא חן בעיניו ועושה בו רשם טוב, וְשָׁפַט האדם על פי מראה עיניו ומשמע אזניו. כל הדבר העשוי בכשרון ומדה נכונה וקצב נכון לו ימצא חן בעיני הרואה, כי רגש היפי אשר באדם נוסד על פי חקים בטבע, והטבע גם הוא עשה את מעשיו על פי עֵרֶךְ שָׁוֶה (סִיממֶעטְרִיע) ומדה אחת וקצב אחד לכל פני המעשה; הטבע עשה את העץ וענפיו עולים אל כל צד וסדר אחד להם; הטבע עשה את הפרח ועליהו פונים אל כל סביבותיו במדה אחת ובקצב אחד ודבר אשר כזה מוצא חן בעיני הרואה; הטבע עשה את אברי גוף האדם ואברי גוף בעלי־חיים רבים במדה ובקצב, האברים אשר שנים הם בגוף נתונים אל הצד והאברים אשר יחידים הם בגוף נתונים בתוֶך, והדבר הזה יפה הוא והאדם יתאו את היפי ויבקש כי יהיו כל הדברים עשוים בכשרון יד במדה ובקצב למען אשר יפים יהיו לעינים; – גם האזנים שומעות את הקולות הבאים מן האויר כאשר ינועו הגלים בים והחוקרים הוכיחו כי אך הקולות הבאים לרגעים מזומנים ורֶוח אחד וקצב אחד ביניהם, מוצאים חן באזני השומע, ואם יחדלו הסדרים האלה יולידו הקולות באזנינו זועה ואין הבין שמועה; כי על כן דעת לנבון נקל אשר גם חקות ידיעות הנגונים לא בהבל יסודן, כי הטבע עשה אותן וישימן לפני האדם, ויצר לב האדם הולך אחריהן ודבק בהן.

יב. האמונה

גם האמונה היא אחת מנטיות רוח האדם, ואין עוד כמוה נטיה אשר התעשקו על אדותיה החוקרים איש עם אחיו; אלה אשר דרך אמונה בחרו השמיעו בקהל, כי מן השמים נתּנה האמונה, באותות ובמופתים אשר מחוץ לגבול הטבע, ולא על האדם להבין אותה כי אם להאמין לבד, ולולא נתנה באותות ובמופתים אזי לא באה אל לב האדם והאדם היה רע מכל חית הארץ; הנה כי כן אומרים אויבי האמונה כי כל האותות והמופתים הכתובים על ספר בדבר האמונה אגדות הם וספורים בדוים אשר בדו אותם הכותבים מלבם, ויצר רוח האדם הנוטה אחרי האמונה רע הוא ומשגה אתו, כי התעו אותו אנשים חסרי דעת ואוהבי ממשל לשום את האדם לעבד עבדים. – דברי הריבות האלה הגיעו גם עד חוקרי ידיעות הטבע, ובהתווסף חוקרי הטבע לאספה בעיר גאָטטינגען נשאו מדברותיהם גם על אדות האמונה, ויהי ריב ומדון. ומאומה לא נשאו בעמלם; וגם אנחנו בבואנו לשאת משא על אדות האמונה, לא נוָאל להשמיע משפט כי בזה קץ לריב בא ואנחנו הטילונו את דברינו אל תוך הסער ושקט מזעפו, כי לא תקום ולא תהיה, ואך אין לנו דרך אחרת לנטות מן הענין הזה בדברנו על אדות הנטיות אשר באדם, לכן נפתח שפתינו:

אכן כאלה וכאלה שגו; האנשים האומרים כי האותות והמופתים הם יסודות האמונה, הם לא יוכלו לקוות כי יבואו חוקרי הטבע להכריע את כף המאזנים אליהם, כי אין לטבע אותות ומופתים, ואם יצלח לאיש לבאר את אחד המופתים באר היטב על פי דרך הטבע, וחדל המופת מהיות מופת והיה לחק מחקי הטבע; – הנה כי כן ישגו החוקרים האומרים כי אין כל אמונה בארץ, ואך דמיון כוזב ושגיונות רבים וחוטאים רבים התעו את האדם בשוא נתעה, כי עינינו הרואות היטב היטב אשר נוטה לב האדם להאמין, והנטיה הזאת גם היא מראה היא ממראות הטבע. ולא לחוקרי טבע לכחש במראות הטבע תחת אשר עליהם לחקור דבר עד תכלית.– לא מקרה ולא משגה הוא אם נראה כי כל האדם מעודו ועד היום וכל ארץ וארץ וכל עם ועם וכל משפחה ממשפחות האדמה, הקרובים והרחוקים, הפראים והמשכילים, כלם יחדו יבחרו דרך אמונה והאמונה מוצאת חן בעיני כלם; אכן יש אשר נמצא את האחד בודד במועדו ואת אמונתו ישליך אחרי גו, ואולם האחד הזה הוא פרט יוצא מן הכלל ומשפטו כמשפט האשה אשר תזנח את פרי בטנה ורחמי־אם תשכח או כמשפט האיש אשר קול נגינות לו לזרא, אם כי יחלטו החוקרים פה אחד כי רחמי־אם הם חק מחקות הטבע והנגינות גם הן יסודתן בחקות הטבע.– רגש האמונה יד הטבע עשתה אותו ותשימרו בקרב האדם, ואת האדם עשתה חפשי לנטות ימין ושמאל כי לא אינסטינקט הוא בקרב האדם כי אם נטיה בכל נטיותיו, ובידו הדבר לבחור ולחדול. לא לחוקרים אפוא לכחש בדבר אשר בני האדם כרֻבּם כן דבקים אחריו, והחוקרים האומרים כי אין בחירה ואין רצון לאדם וכל המעשים ״בהכרח" נעשים, הן גם אלה לא ימצאו דרך אחרת בלתי אם לחלוט כי האמונה היא אחת מחקות הטבע ולא יוכלו להשמיע כי שגיונות ודמיונות עשו אותה, כי באין בחירה ובאין רצון לאדם גם שגיונות ודמיונות לא יהיו, והכל ״בהכרח" נעשה!

לכן אחת היא אשר אמרנו כי המאמינים באותות ובמופתים יוצאים הם מגבול ידיעות הטבע וחוצה להן, ואויביהם גם הם באהבתם את הטבע מאד מאד שכחו אותו כמעט רגע, ואנחנו אשר מראות הטבע נר לרגלינו ננסה נא גם הפעם להאיר נתיב לפני הקורא והעברנו לפניו את הנטיה אשר נקרא לה אמונה, במעשה אשר עשינו לנטיות האחרות, למען התחקות על שרשי רגליה.

יג. לב אדם לאמונה

אכן יש שרש לדבר כי פונה לב האדם לאמונה, ואם נתחקה עליו אולי נמצאנו; האמונות והדעות שונות מאד לכל עם ועם ואולם מקור אחד לכלן להשקות את כל האדם יחדו, והדבר הזה לא יפלא בעינינו, כי גם מקור היפי אחד הוא לכל האדם ובכל זאת יבחר איש איש את משאת נפשו לפי טעמו; גם מקור המחשבה אחד הוא לכל האדם ובכל זאת יוליד איש איש רעיונות והם שונים מרעיונות אחיו, וגם משפט האמונה ככה הוא, מקור אחד לה ודעות שונות מאד לכל עם ועם – ומי ילד אפוא את רגש האמונה בקרב האדם? הלא אך כי יחוש האדם בנפשו אשר עושה הטבע את מעשיו על פי חקים נאמנים ואיתנים ולא במקרה הוא עושה, ואז יבוא רעיון בלבו כי יש ״סבה לכל הסבות" ויש גבוה מעל גבוה אשר קצרה רוחו מהבין אותו. ומחשבות כאלה מולידות את רגש האמונה ואת הנטיה הנפלאה אשר לא נדע מי היא ומה היא.

גם האיש אשר בכל אמונה ישים תהלה ובכל חזיונותיה ילעיב, לא ימצא גם הוא לפניו דרך אחרת בלתי אם לבקש סבה לכל הסבות ועִלה לכל העלות אשר על פיה תכון ממשלת הארץ ואשר תשים משטרה גם בקרב האדם, ולולא רעיון כזה אשר יעלה לפעמים על לב האדם כי אז יחדל כל מחקר וכל דעת לא תהיה עוד, כי אז נאמר לעולם מקרה והמקרה הן לא יכיל את המחשבה אחרי כי כל מחשבה מבקשת תולדה ואין כל תולדה למקרה; ואנחנו הן זאת ידענו כי בכל המחקר אשר נחקור ובכל דעת אשר נבקש לנו אחת היא אשר נחוש בנפשנו כי יש תבונה או חק או רוח אשר ימשול בכל היקום הנפלא מסביב לנו, ולמענו כל המחקר הזה וכל הדעת אשר נבקש. – לכן נחשוב למשפט כי הרעיון הזה העולה על לב האדם, ״בהכרח" הוא, ולא נוכל למנוע אותו ממנו אחרי כי האדם לא יתכן בלעדיו, ולמה אפוא יפלא בעינינו אם על פי רעיון כזה נוטה יצר לב האדם לבקש את סבת הסבות?

אכן לרגלי הנטיה הזאת לבקש את הסבה הראשונה עשה האדם את האמונה; יש אשר ראו הגוים הקדמונים עץ נפלא לעינים אשר זרועות עולם לו. וישתאו לו וישתוממו לקראתו ויהי להם לאלהים ויקראו לו; יש אשר ראו גוים הרים גבוהים ורמים וסלעי מגור, וישתוממו לראותם ויהיו להם לאלהים ויקראו לו; יש אשר ראו כי העץ נגדע ואינו, וההרים והסלעים ימוטו, ויבינו כי שוא נחלו להם, ויבקשו את ״הסבה הראשונה“, וימצאו את האבן ויעבדו לה; אז קמו גוים חדשים ויבינו במראה וימצאו כי כל אלה הבל, ויביטו השמימה ויראו את הכוכבים הנפלאים לאלפיהם ולרבבותיהם, וישתחוו להם ויעבדום, אז היה כל כוכב מושל בגבורתו, ויהי הכוכב האחד אלהי הכשרון האחד והכוכב השני היה גם הוא אלהי הכשרון השני, ויעבדו להם, והמליצים והמשוררים השמיעו משלי חידות ואגדות ויכתבו בספר; אכן הלך האדם מחיל אל חיל ויעזוב את כל החזיונות המבהילים האלה, וימצא כי אחד הוא האלהים אשר בשמים ובארץ, אשר לא ידע יכנהו ואשר עיניו לא תראינה אותו, ויעבדו לאל אחד. — הנה כי כן נוציא משפט כי מקור אחד לכל האמונות והדעות השונות לנצח לא תחדלנה כי לנצח נצחים לא יחדל גם האדם מבַּקש את ״הסבה הראשונה”; ואולם דעת לנבון נקל כי האמונות לובשות צורות ופושטות צורות, אחרי כי הולכות הן יד ביד עם מחקרי האדם ועם תולדות רוחו, והיה כבוא לאדם ידיעות חדשות והמיר את דעותיו אשר היו לו ואשר ימצא בהן משגה; אבל לנצח לא תחדל האמונה מקרב הארץ.

יד. פעולות הרוח השונות בקרבנו

הנה נא ידענו כי אך מעט ורעים היו דברינו על אדות הנטיות השונות ברוח האדם, ולא כל הדברים אשר אמרנו נוסדים בידיעות הטבע; ואולם ישים נא הקורא אל לב כי גם עד תכלית האינסטינקט לא עצרו החוקרים כח לבוא, ובכל עמלם שעמלו בו אינם יודעים עד היום מה הוא ומה תכונתו, או אז יביא לבב חכמה לדעת כי גדול ונפלא הרוח באדם מן האינסטינקט וחתום וסתום הוא שבעתים ממנו; ואנחנו נוסיף בזה על דברינו עוד דברים אחדים אשר על פיהם יבין על נקלה מה יכבד מן האדם למצוא את החקים אשר באדם ולדעת את נתיבות רוחו.

הרוח עושה את האדם לאדם. – אכן הן את חקות הטבע המת לא ידענו עוד, אשר את פעולותיו נראה בעינים ואשר כחותיו נגלו לפנינו, ואיך נאמר לדעת דבר חתום וסתום אשר גם פעולותיו וגם כחותיו וכל תכונתו נסתרות ממנו? פעולות הטבע המת נגולות לעינינו: אנחנו ידענו כי כח מושך בקרב האדמה אחרי כי את פעולותיו ראינו רגע רגע ועד תכלית חקותיו באנו, כי הנה יש לאל יד כל תוכן וכל חוזה בכוכבים לחשב את הליכות הכוכבים בדיוק ובצמצום רב מאד, ויוכל לכון את היום ואת השעה ואת הרגע ואת הזעקונדע ולדעת את דרך הירח בשמים מקץ אלף שנים, כי יודע התוכן את חקות הכח המושך היטב, ובכל זאת אם נשאל את פי התוכן להגיד לנו מה שרש דבר נמצא בכח המושך הזה וסגלתו ותכונתו וטבעו מה הם, אז יניד האיש בראשו ואמר: לא ידעתי! ואיך אפוא נתפלא אם נחקור לשוא על אדות הרוח אשר גם מראותיו בקרב בעלי־החיים נעלמים ממנו ואשר חקותיו ידענו אך פרקים פרקים לבד ואשר פעולותיו שונות ורבות מאד ובאות ערב־רב, אפוא להשכיל ולהבין אל בריאה אשר כזאת? לכן אך שוא נחלו להם אלה אשר יתהללו בשערים ויאמרו לתת לנו ״תורת הנפש" ״כח הנפש" וכדומה, כי לא יתכן הדבר הזה, ואך האיש האומר לכתוב בספר אך את המראות והפעולות לבד אשר קבצנו על יד על פי נסיון הרבה ולא ישמיע לנו ״כללים", הוא ייטיב והוא יצליח.

מראות הפעולות אשר יפעל הרוח בנו רבים ושונים הם מאד, וכמעט יחסר האדם מלים לבטא בהן את כל המון רגשותיו ומחשבותיו אשר ירגיש ואשר יחוש. – מי ידע אפוא להבדיל בין פעולות הרוח המבדילות בין השמחה ובין החדוה? כי לא אך שתי המלים נבדלות אשה מרעותה, כי גם פעולות הרוח בקרבנו שונות הן ונבדלות אשה מרעותה! מי יבדיל אפוא בין הכעש והחרון והחמה? מה משפט השחוק אשר ישחק איש למשמע דברי בדחנות, והדמעות מה הן אשר יבכה בשמעו דברים מעציבים? והעצבון מה הוא? איכה זה יפעל הרוח בנו? מי זה יבדיל בין היראה והחרדה ומרך הלב? אכן לא להבדיל בין המלים נבקש כי אם לדעת את הפעולות השונות אשר יעשה הרוח בנו כפעם בפעם אם לרגלי יראה או חרדה או מרך לב, ומי אפוא יודע להגיד את מעשי המוח ברגעות המראות האלה? מלבד אלה רבות הנטיות בנו מאד מאד ולא נמנה אותן מרב, כי מי יבוא עד תכונת כל התשוקה והחפץ והתקוה והתוחלת והתאוה אשר לאדם? הן קרובות כל הנטיות האלה מאד ומה רב ההבדל אשר ביניהן! מי יבין להבדיל בין גאוה וגאון וגדל־לבב ואהבת כבוד ורוח מושל ואהבת בצע ורוח נקמה ודומיהם? הנוכל לבוא עד תכלית כל אלה על פי חקירות בידיעות הטבע? כי על כן לא שקר נחלנו לנו ולא לשקר עשינו עט סופרים, ועל כן היו דברינו מעטים.

טו. בשר ורוח

זת לנו רבות פעמים אשר אמרנו כי פועל הגוף את פעולותיו בפני הרוח השוכן בקרבו והרוח גם הוא שב לפעול פעולותיו בפני הגוף, ועתה הנה מקום אתנו פה להוכיח את הדברים האלה באר היטב. – פעולות המזון והמשק בפני הרוח גלויות וידועות הן; אם ירעב איש ללחם, יעיר הרעב את חמתו, ואם יאכל וישבע והיה שָׁלֵו בעצמותיו ולפעמים יתאוה תאוה לתת לעיניו מעט שנות מעט תנומות; –היין ישמח לבב אנוש" יאמרו החוקרים, וגם הנה היא כתובה על ספר, ואם יתן איש בכוס עינו וירבה לשתות, והיה היין לבוגד בו כי יעיר דמיונות הבל בקרב המוח ופי השותה יביע הבל. ואנחנו אם נתחקה על שרשי כל הדברים האלה נמצא כי המוח ידרוש תמיד לפעולותיו את הדם אשר לו יסוד חמוצי והיה אם נעיק על פני צוארי איש להגביל את עורקי הדפק שם אשר יביאו את הדם הזה אל המוח, אז יתעלף האיש ומת אחרי כי יחסר את הדם; לכן אם ירעב איש ללחם, והיה גם לו חסר דם, ואז יזעזעו כל יצורי גוו וגם המוח ישא ויסבול וצלחה כאש חמתו, ואך אחרי אכול ואחרי שתה ידע האיש שלו בבטנו, כי שב המוח לנצֵח על מלאכתו כבראשונה ואין עוד מחסור דבר, אכן אם ירבה האיש לאכול ומיץ המעים טרם היה כלו לדם יקיף עם הדם יחדו את נתיבות הגוף ויבוא אל המוח, אז לא ימצא המוח את הדם כאשר דרוש לעבודתו ולכן (כן יאמרו חוקרים רבים) ייעף וייגע ולא יעצר כח לקנות מחשבות נכונות ולעמוד על משמרתו, והפיל חבלי שנה על העינים; הנה כי כן אם ישתה איש יין, או כל משקה אשר אלקהל בו, או כוס טהעע או כוס קאפֿפֿע, ובאו אל תוך הדם והלכו עד המוח לעורר אותו, והיה אם במדה יֵשת והיטיבו לו מאד, כי המוח יעצר כח לנצח על עבודתו בנקל וגם מחשבותיו ורעיוניו יבואו לו על נקלה, ואך אם ירבה לשתות, והמשקה אשר בו אלקהל יבוא אל תוכו רב מאד, אז יעבוד המוח את עבודתו באין מעצור ולא יוכל רגע להחזיק את הרעיון הנולד בו, כי יבואו הדמיונות מבהלים ודחופים, ולכן נבוכים יהיו הרעיונות אשר לשותה שכור ועל כן גם דבריו לעו.

אכן לא אך על פי חמרים הבאים מן החוץ יפעל הבשר את פעולותיו בפני הרוח, כי גם על פי כל מחלה וכל מכאוב וכל מדוה אשר יהיו בקרב הגוף.– המוח נצמד אל כל יצורי הגו על פי חוט משולש; החוט האחד הוא חבל העצבים היוצאים מן המוח ובאים אל כל חלקי הגוף להוליד את תנועות האברים ולכלכל אותם ואת מעשיהם, החוט השני הוא חבל העצבים השבים מכל חלקי הגוף ובאים אל המוח להוליד את ההרגשה, והחוט השלישי הוא הדם הבא חלק חלק מכל חלקי הגוף לכלכל את המוח ואת מעשיו ועל פי החוט המשולש הזה פועל הבשר את פעולותיו בפני הרוח לנהל את המוח ואת מחשבותיו ואת דמיונותיו; והיה אם יבוא מכאוב לאחד האברים אשר בגוף, על פי סבה חיצונית או פנימית והכביד המכאוב את פעולות האבר ההוא והשבית את פעולות העצבים המכלכלים, והעצבים האלה גם הם בשובם אל המוח יפרעו פרעות בו והשביתו את מעשי הרוח; אכן יש אשר יהיה המכאוב לאחד האברים להשבית את פעולות עצבי ההרגשה ואז יהיה המכאוב גם בקרב המוח והשחית את פעולות הרוח; ואולם גם זאת תהיה אשר ישֻנה הדם בקרב אחד האברים על פי מכה טריה או על פי דלקת ושחפון ואז יבוא הדם הנשחת עם המוח ויוליד בו רפיון וזועה או יקים בו שאון, והיו הרעיונות והדמיונות נבוכים והולידו חלומות והזיות ועשו תהפוכות. – אלה המה שלשת הדרכים אשר על פיהם יפעל הגוף בפני המוח, ואולם האנשים בחלותם, כרֻבּם כן יפעלו יצוריהם בפני המוח על פי שלשת הדרכים גם יחדו, ולכן צדקו האומרים כי גם ״רוח חולה לגוף חולה".

זאת תורת הפעולות אשר יפעל הבשר בפני הרוח, ואנחנו נצא נא הפעם להתחקות גם על שרשי הפעולות אשר יפעל הרוח בפני הבשר.

טז. רוח ובשר

גם על דבר פעולות הרוח בגוף דברנו לא אחת ושתים, ופה מקום אתנו להוכיח את הדברים האלה די באר, למען אשר נבוא אל תוצאות המשפט בדבר תכונות הרוח וחליפות המזג. – המוח הוא מעון לכל חושי ההרגשה וגם מקור התנועות אשר לגוף בו הוא, ואולם גם דמיונותינו ומחשבותינו אך ממנו הם, ולכן לא נשגה בשפטנו אם נאמר כי ברגע אשר יצאו במוח רעיונות ומחשבות רבים מבהלים ודחופים, לא ימצא המוח מועד נכון לפניו לנצח גם על יתר המלאכה בגוף; והיה אם נראה איש הולך בחוץ והוא עומד פתאם על עמדו בבוא לו רעיון חדש לפתע פתאם, או אם יחרד איש חרדה גדולה והיה כתמר מקשה ושכח להשיב נשמת אפו רגע אחד, אז לא אך מטעם הרוח הוא ופעולותיו אשר יפעל ברגע הזה בפני הגוף, כי אם מהיות עתה למוח עבודה מרבה להכיל ויעזוב רגע את עבודת הגוף ולא השגיח אליה, ולכן יש אשר אומרים כי על כן ישכח הנער האוהב נערה מאכול לחמו והאיש אשר לו מכאוב הנפש ישכח לרגעים את מכאוב הגוף ואם שמחה במעונו ושכח את המכאוב אשר בבשרו; ואולם לא לפעולות כאלה ירזמון דברינו באמרנו כי פועל הרוח את פעולותיו בפני הבשר כי אלה אך פרעות הן בפרוע המוח פרעות בגוף, ואנחנו אל הפעולות נשים פנינו:

יש אשר הדמיונות באדם יפילוהו למשכב או יחלימוהו מחליו, והדמיונות האלה הלא מחשבות הבל הם אשר יקומו בקרב המוח, והחוקרים לא באו עוד עד תכלית הדבר הזה.– לפעמים רפא ירפא הרופא את החולה על פי אותות ומופתים לבד או על פי סגלות ולחשים, ולא אך רופאי אליל יעשו את המעשים האלה כי גם הרופאים הנבונים בעם, כי שני שלישי העם ירָפאו אך על פי הדמיון לבד, ואך ישרים ונכוחים דברי אחד הרופאים המהוללים בברלין אשר אמר כי יוכל הרופא לשאת בחיקו את כל סמי רפואותיו כי מעט הן ונער יכתבן; לפעמים נמצא איש עשיר נופל למשכב והוא לא יקום בלתי אם בהנתן לו סמי רפואות אשר מחירם רב וגם עניים חולים ישנם אשר ישובו לאיתנם בקנותם סמים בבתי־המרקחת אשר מחירם עולה עד שלשים וארבעים קאָפעקים, תחת אשר לא יועילו לנפשם אם יקחו להם בביתם מעט שרש רתמים ומעט מלח אמאניאק במחיר ששה קאפעקים לבד, כי אלה המה תולדות הדמיון. – יש אשר נשמע כי אשה הרה תשים עיניה בדבר וילדה כדמותו, ואולם לא נוסיף לדבר בזה, כי כבר הוכיחו החוקרים למדי אשר אמונת שוא היא, ולא היה עוד כדבר הזה; אכן את זאת מצאו כי בהיות בלב האשה דאגה וכעש, יגון ומכאובים, והיו כל אלה לרעה לילד היוצא מבטנה, וגם המינקת אשר קצף וחרון, פחד ויראה ומדנים מנת חלקה, ושחתה את חלב שדיה, והמינקת אשר שלוה ומנוחה לה, והיטיבה לנפשה וגם ליונק אשר על זרועותיה. – לפעמים נמצא את כח הדמיון ופעולותיו גם בדרך אשר כזה: אם יחשוב איש מחשבות בדבר מיני המזון והמאכל, תפעלנה המחשבות האלה את פעולתן בפני כלי הריר והוציאו ריר מרבה להכיל; יש אשר יבוא מכאוב־שנים לאשה רפת רוח, ברגע שמעה איש יריד בשיחו והוא חולה את שניו; יש אשר יזוב זוב חָלב אל תוך שדי האשה רב מבראשונה, ברגע ראותה את הילד והוא יפרש ידיו לבקש את השד אשר חלצה לו; וגם זאת מודעת כי הרהורי זמה ומחשבות תאוה או ספורי עגבים אשר יקרא איש, והיה לו מקרה לילה. – הנה כי כן מצאו החוקרים אשר אם יהיה איש רפה רוח ועצביו רפו והוא חושב מחשבות רבות בדבר מחלות הלב והכבד, ובאי גם עליו המחלות האלה; גם תלמידי החכמים. הלומדים את ידיעות הרפואה יחלו לפעמים את קרביהם ואת עצמותיהם, אחרי אשר ירבו לחקור חקר בידיעות הנתוח; וגם אחד הרופאים המהוללים אשר כתב ספר על דבר מחלות הלב ויעמיק חקר בהן, נפל למשכב ויחלה גם הוא את לבו; הנה אלה המה הדמיונות ופעולותיהם בפני הגוף. – אכן גם זאת לנו לזכור כי איש אשר רוח בו, והכרנו את עקבות רוחו גם בעורקי פניו, ולפעמים הספר לנו חזות פני איש את כל הדבר אשר עבר עליו ואת אשר נעשה לו.

הנה כי כן ראינו את פעולות הבשר על פני הרוח ופעולות הרוח על פני הבשר, ועוד מעט וראינו כי על פי שנים אלה יקום הדבר אשר נקרא לו: תכונת רוח וָמזג.

יז. תכונת הרוח והמזג

אחרי כל הדברים אשר אמרנו דעת לנבון נקל כי שונה האדם איש איש מרעהו בתכונת רוחו ובכל המעשה אשר הוא עושה, ובזה נבדל משפטו ממשפט בעלי־החיים, כי לא כאינסטינקט אשר בקרב בעלי־החיים הנטיות אשר בקרב האדם; האינסטינקט אחד הוא לכל החיה אשר למין האחד והיא לא תוכל לנטות ממנו ימין או שמאל, ולכן לא נבדלה גם אשה מרעותה בתכונתה ואולם האדם אשר לו נתונה הבחירה לבחור ולחדול אם ללכת אחרי נטיתו ואחרי יצר מחשבותיו ואם לא, והלך האחד אחרי יצרו והשני יחדל, ולכן יבדלו איש מרעהו; כי כח לרוח אשר באדם לצוות גם על בשרו ועל גופו, אם לעשות מעשים טובים ואם לעולל עלילות ברשע למרות יצרו ונטיתו; ועל פי הפעולות האלה אשר יפעל הרוח בפני הגוף לשנות את פני הנטיות אשר לו, יקנה האדם איש איש לנפשו חקים ומשפטים, ובהִשָנות פעולות הרוח האלה בו כפעם בפעם, והיו החקים והמשפטים האלה נאמנים ואיתנים לפניו וחי בהם שנים הרבה ולפעמים לא יעזבם עוד כל הימים אשר הוא חי; ולחקים ולמשפטים כאלה אשר יחק הרוח באדם נקרא ״תכונת הרוח".– לכן אם ישגיח איש אל רעהו בעינים פקוחות להתבונן במעללי תכונת רוחו היטב לא אחת ושתים, וידע האיש הזה לחוש לנו עתידות ולהגיד מראש מה יהיה משפט המעשים אשר יעשה רעהו ביום המעשה לעת מצוא; כי תכונת רוח רעהו נגולה לפניו, והוא יודע לשפוט עד מה יעצר כח למשול בנפשו ובגופו, אם יעצור בעד יצרו ואם יחדול.– אכן גדול ונכבד בעינינו האיש אשר תכונת רוחו חזקה, ולא יחליף אותה כלבוש, ללבוש צורה ולפשוט צורה יום יום.

אבל לא כן חלק המזג, ותהי עוד להפך. – התכונה אשר ברוח נולדת באדם על פי רוח חזקה ועל פי רצון אשר לא ימוט, ואולם שונה ממנה המזג, כי יסודתו בנטיות האדם אשר לא נוכל להביא אותן במשפט, כי חזקות הן לפעמים מן הרוח וידן על העליונה; את המזג לא נוכל להטות על פי חפצנו ולא ברצון יֻקַח ולא יבחר איש איש חלקו ומנת מזגו, ומי יודע אם לא לפי תאר הגוף וצורת הבשר כן יהיה המזג באדם? – תכונות הרוח באדם רבות הן מאד מאד, יען כי שונה איש איש מרעהו ברוחו, לאחד נתן הטבע רוח חזקה ולשני רוח רפה, ולפי גדל הרוח, אם רב הוא או מעט, כן תהיה תכונתו, וגם יש אשר לא יהיה רוח מוצק לאיש והיו חליפות ותמורות לרוחו ועלו ובאו תכונותיו לנגד עינינו ערב רב, והמון בני האדם כרֻבּם כן המה מבני התערובות אשר אין להם תכונת רוח מוצקת, ולכן רבות ועצומות מאד תכונות הרוח אשר לאדם ולא נבוא עד תכליתן; אבל לא כן המזג אשר לא יוכל הרוח להתעמר בו ולמשל בו! החוקרים מצאו חשבון כי אך ארבע מדות למזג האדם, וכל איש יוכל לדעת את המזג אשר לרעהו ואת משפט מדתו, על מי מן הארבעה היא נחשבת; המזג גלוי לעינים ותכונת הרוח נסתרה, ויש אשר יריבו שנים יחדו על אדות תכונת הרוח אשר לפלוני אלמוני ולא יוָכחו לנצח על אדות מזגו. – לכן לא נתפלא אם נשמע כי זה אלפי שנים ידעו החוקרים הקדמונים את משפט ארבע המדות האלה, כי הכירו את עקבותיהן גם אז, וזה דבר השמות אשר קראו להן: מרה אדומה (מזג חם), מרה לבנה (מזג קר), מרה ירוקה (מזג. כעש), מרה שחורה (מזג עצבון), וגם עד היום לא חדלו עוד החוקרים מקרוא בשמות האלה ולא חלקו עוד את מזג האדם למדות אחרות, ואיש חוקר כיאָהאננעס מיללער אומר עליהן כי אין טובות מהן ואין לנו לתקון אותן עד עולם.

אכן אין עוד אתנו יודע אם אמת נכון הדבר כי לפי תאר הגוף וצורת הבשר יהיה המזג באדם, כי עינינו תראינה לפעמים בעל מרה אדומה אשר לו מזג חם והוא שמן ועושה פימה עלי כסל, או איש אשר בשרו כחש משמן והוא בעל מרה לבנה אשר לו מזג קר, או איש אשר עצמותיו לא שֻפו ובדי עורו לא חזקים ופניו לא נחרו ולא עששו ובכל זאת בעל מרה ירוקה הוא וכעש וחמה מנת חלקו, או איש בעל מרה שחורה אשר לו מזג העצבון והוא טוב תאר ויפה מראה; ואולם בעלי המרה האדומה כרֻבּם כן רזים הם, ובעלי המרה הלבנה כרבם כן יכשו וישמנו, ובעלי המרה הירוקה כרבם כן יאכל הכעש את בשרם להכותם בתחלואים, ובעלי המרה השחורה כרבם כן רשום על פניהם בכתב אמת כי חלי ומדוה במעיהם ובקרביהם. – אמנם יתכן הדבר כי לא לפי תאר הגוף יהיה המזג כי אם להפך, לפי המזג יהיה תאר הגוף וצורת הבשר; ואולם אם כה ואם כה, הנה עלינו להעביר את ארבע המדות לפני הקורא והתחקה גם הוא על שרשי רגליהן.

יח. המרה האדומה והמרה הירוקה

החוקרים הגדולים אשר העמיקו חקר בדבר ארבע המדות אשר למזג האדם, המה מצאו כי נוסדות הן על שני יסודות, על כח העצבים להתחזק ולהתאמץ ולעשות דבר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ועל ממשלת הגוף אשר ימשול בנטיותיו אם רב ואם מעט. – האיש אשר כח עצבים לו להתחזק ולהתאמץ כפעם בפעם ולעשות מעשים בזרוע נטויה, והיה לאיש כזה גם מזג אשר למרה אדומה וגם מזג אשר למרה ירוקה, לאמר: אם רבות תהיינה הנטיות אשר לרוחו, אז תהיינה להן חליפות ותמורות מיום ליום ומעת אל עת, פעם בכה ופעם בכה יהיה יצר מחשבות לבו, והיה האיש הזה לבעל מרה אדומה; ואם מעט יהיה מספר הנטיות אשר לרוחו, אז ישים האיש את כל כחו ועצם עצביו בנטיות המעטות האלה, ולא יהיה עוד מעצור לשטף רוחו ולהמית לבו, והיה האיש לבעל מרה ירוקה;– ואולם אם לא יהיה כח עצבים לאיש להתגבר ולהתאמץ, והיה האיש הזה נוטה אחרי המזג אשר למרה לבנה או אחרי המזג אשר למרה שחורה, לאמר: אם איתן יהיה גופו ובשרו נחוש, אז יתגבר הגוף כפעם בפעם על נטיותיו ועל יצרו לבלתי תת אותם לנטות אך אל מקום אחד, גם אם אין כח לעצבים להתעורר ולהתחזק, והיה האיש לבעל מרה לבנה; אך אם גם הגוף הוכח במכאוב, מלבד חסרון הכח לעצבים, והגוף לא יעצר כח למשול בנטיותיו ולשים מעצר להן, והלך האיש הזה מדחי אל דחי, כי אך רוחו ימריא למרום וידיו לא תעשינה תושיה, ואך מחשבותיו יגביהו עוף לשאל לו כל טוב ואת ידיו יטמון בצלחת, מבלתי היות היכלת לו להתעורר ולהתגבר, והיה האיש הזה לבעל מרה שחורה.

ובכן הנה נא ידענו כי לבעל מרה אדומה נתון כח עצבים הרבה להתחזק ולהתאמץ מרגע לרגע, ואך חליפות תמיד לרוחו, ונטיותיו רצות ושבות פעם בכה ופעם בכה; לכן יתעורר האיש על נקלה לעשות מעשים חדשים לבקרים, ואולם אך רגע בתאותו; גם את הטוב לא יעשה אם דרוש לו עת וזמן לעשותו, וגם את הרע לא יעשה אם עליו לחכות עד אשר תגמול הרעה; לפעמים יבוא רעיון אל לבו לעשות מעשה, וכרגע יתגבר כארי וביד חזקה ובזרוע נטויה יחפוץ לעשותו וגם יכול יוכל, ואולם רגע משנהו יבער כאש חפצו לעשות את ההפך. וגם זאת לו ביד חזקה ובזרוע נטויה; יש אשר תקותו ותוחלתו גדולות ועצומות מאד ונפשו דבקה אחריהן, ואולם אם שטן לו בדרך והוא לא יוכל לבוא למחוז חפצו בלתי אם מקץ מועד שמור, והשליך את משאת נפשו אחרי גו ולא ישעה עוד אליה; גם חנון הוא וטוב לב ועל נדיבות יקום, ולכן פיו אתו כפעם בפעם להבטיח את רעיו לבוא לעזרתם אם נוטה לבו אחרי הדבר אשר הם נוטים אחריו, והיה אם בידו יהיה הדבר למלא את אשר הבטיח חיש מהר, ועשה כאשר אמר, ואך אם דרוש לו עת וזמן עד מלאו את דבריו, אז רוח אחרת תהיה עמו ובאו אל לבו נטיות חדשות ואחרות לחלל את דברו או לשנותו, ואם יעשנו ועשה אותו באין חפץ ורצון. – בעל מזג אשר כזה יקנה לו רעים ואוהבים על נקלה וגם בנקל יעזבם וידיחם מעל פניו; על נקלה יעלה עשן באפו וחיש מהר יתנחם; בנקל ישים מבטחו באיש ורגע משנהו יאמר כי בָגד בו; על נקלה יקנה תחבולות, ואמר בלבו כי כח לו להוציאן לפעולות אדם שכם אחד על כל האדם, ואולם בבואו לעשותן, וכבר יצאו התחבולות הטובות מאפו והיו לו לזרא; סַלָח הוא ועובר על פשע, וזה חפצו כי גם אותו נקה ינקו; נוח הוא לכעוס ונוח לרצות, בנקל יריב ריב אל אוהביו ובנקל יתרצה אליהם וישלים עמם; טוב הוא מאד לאשתו אם מצאה חן בעיניו, ועל נקלה יבגוד בה אם לא תהיה עוד בעיניו כתמול שלשום; תחבולות עמוקות תחבולותיו, והוא עצל למלאות אחריהן; בנפש חפצה יחפוץ להצליח את דרכי כל האדם, ואולם אך פגעים רעים יביא עליהם, כי כבד ממנו המשא אשר העמיס על שכמו; רוח דמיון ורוח מליצה תפעמהו, ואולם הארץ וכל אשר עליה לא בדמיון יסודתה, ולכן יחטא. – באיש אשר כזה יתנוסס רוח גבורה עד להפליא ואך לא יצא לפעולות אדם; רגע אחד הצליח ברוחו החזקה להעלות את אשר בקש, ורגע משנהו השליך את הדבר אחרי גו ויהי לו לנגד.

אבל לא כאלה חלק האיש אשר לו מרה ירוקה, ואך טוב וחסד עשה הטבע עם בני האדם כי לא ברא בעלי מרה ירוקה רבים, כי כאנשים כאלה לא לברכה הם לארץ, כי ברגלים ירמסו את יתר האדם; אנשים כאלה גם כח רב בעצביהם להתגבר ולהנער כפעם בפעם וגם אין חליפות לרוחם, כי נטיותיהם מעטות והדבר אשר שמו נגד פניהם לא בנקל יעזבוהו ולא ישימו אל לב כי אנשים רבים יפלו למען אשר יוָשע האחד ודברים רבים יעלו בתהו למען אשר יקום הדבר האחד; אמנם יש אשר מאיש כזה תהיה התשועה לכל העם והוא יהיה מושיע ורב לכל העדה; כל הגבורים אנשי השם מפקדי צבא מלחמה היו כמעט תמיד בעלי מרה ירוקה, והם הרסו ולא חמלו וירמסו ברגלים את כל אשר נגעה בו כף רגלם וכל אשר נצב להם לשטן למען אשר יבואו אל המטרה; אנשים כאלה יעמדו לפעמים למופת ואחריהם רב אדם ימשוך ללכת אחריהם כבהמה בבקעה, אם להרג ולאבדן או לגבורה ולנצחון, כפעם בפעם לפי המטרה אשר לנגד עיני העומדים בראש.– איש אשר לו מרה ירוקה נוח לכעוס, ובעלות חמתו לא יתבונן ולא ישים אל לב כי אם ישחית ויבלע על כל סביביו ולא יזכור כי לפעמים אך רעה נגד פניהו על עשותו את מעשיו; אכן נטיתו מוצקה וחזקה עד מאד וכח עצביו לא ינוח וגם אם תופר עצתו וכל מעשיו אשר החל יתבלעו לא ישקוט ולא ינוח והתרגז והתקצף ובחמתו ינסה שנית למלא אחרי עצתו. – לכן אפוא אמרו החוקרים כי בעל המרה האדומה ובעל המרה הירוקה דומים יחדו בכח עצביהם אשר לא ירפה, ואך בזאת יבדלו, כי חליפות לרוח הראשון לחליף את נטיותיו ואת חפצו עשרת מונים, תחת אשר בעל המרה הירוקה לא יחדל עד אם הקימו את מזמות לבו.

יט. המרה הלבנה והמרה השחורה

המרה הלבנה היא גורל האיש אשר כח העצבים בו לא יתעורר ולא יתגבר כפעם בפעם ואשר גופו איתן ומוצק ונטיותיו אינן הולכות אל מקום אחר. – איש אשר כזה לא יהיה לנס ברוחו אשר יעשה בו נפלאות, כי לא לנפלאות נוצר ולא בחפזון יעשה מעשיהו להרהיב עיני הרואה ולמשוך אחריו רב אדם, כי בשובה ונחת יעשה את אשר הוא עושה ולא יבהל ברוחו; איש כזה לא במליצים יתחשב אשר רוחם למרום ימריא, לא במשוררים אשר כח דמיונם עולה למעלה, לא באנשים אשר כשרונותיהם מרֻבִּים ממעשיהם, כי אך לאטו יתנהל ללכת בטח ולבלתי עשות מדחה וכשרונותיו ומעשיו נושאים בד בבד; איש כזה לא יהיה במליצים, ואולם בין החוקרים יקח מקומו בראש; כי יש אשר יהיה ענין מעניני המדע והחקירה אשר דרוש למענהו רוח השקט ובטחה רוח משפט וחשבון רוח אשר לא בסופה ובשערה דרכו, ואז היטיב ייטיב איש אשר כזה מאד מאד; והיה כל הדבר אשר ארך רוח וסבלנות דרושים לאיש העושה אותו מאשר החפזון לו למותר, וקראנו לבעל מרה לבנה והוא יעשנו כיד מזגו הטובה עליו; ויען כי איש כזה לא יחליף את נטיותיו ואת יצרו על נקלה, לכן בבטחה וברב ימים יבוא אל המטרה ולא יחטיא כאשר יחטיא האיש אשר בדרך קצרה ילך ובסופה ובשערה יחפוץ לדחוק את הקץ. – איש בעל מרה לבנה איננו בעל תאוה עזה וחפץ נמרץ, ולא ישא נפשו אל דבר מרום מנגדו; מזגו קר, ולכן לא ימהר לעשות היום מעשה ומחר ישוב ונחם, והיו כל מעשיו לטוב לנפשו ושולחיו יתברכו בו; אכן יש אשר יבוא פגע ואסון, ואך בדי חפזון יעצר איש כח לחלץ נפשו ממצר, ואז יעמוד בעל המרה הלבנה רגע ורע לו ולא יוכל לשית עצות בנפשו, אשר בעל המרה האדומה איננו אובד עצות לנצח ותחת אשר בעל המרה הירוקה גם מעשה יעשה ונצל, ואולם בזאת טוב מהם בעל המרה הלבנה כי הוא מראש יחזה את הצרה הבאה ויזהר תמיד לנפשו לבלתי האחז בסבך ואת הרפואה יקדים למכה. – בעל המרה הלבנה ישא ויסבול במנוחה את כל אשר נטל עליו, ולא יתאונן רע באזני איש, וגם אם עולה יעשו לו, לא יתקצף; לא יט אזן לריבות שפתי אויביו וגם חלקת שפת אוהביו לא תהיה לו לשחד; ואולם אחרי קנותו לו רֵעַ לא יעזבהו עוד ובצר לו יושיט לו ידו לעזרה; איש כזה לא יעשה שקר בנפשו ולא יאמין בדמיונות רקים וגם את רעהו לא יוליך שולל, ולכן לבו טוב עליו ולא יגע מכאוב עד נפשו.

הנה כי כן נראה כי לא אך האיש היחיד יחיה על פי מדות נפלאות כאלה, כי גם עמים שלמים וכן רבים יתנוססו והיו לנס על פי המדות האלה; במשפט היחיד כן משפט העם. – שני עמים אדירים ועצומים באיירופא היו למופת במדותיהם השונות מן הקצה אל הקצה; ארץ צרפת היא בעלת מרה אדומה וארץ אנגליה היא בעלת מרה לבנה; צרפת עושה לפעמים מעשים אשר אליהם גוים יתפלאו וישתאו, מעשים המעידים על כשרונות בעליהם עד להפליא, מעשים אשר לא בפעולה כי אם ברוח יסודתם, ואולם כמעט שעברו ימים אחדים, והיא שבה מדרכה לעשות את ההפך, מבלתי היות לה דרך אחרת; מקץ כל תקופה ותקופה כעבוֹר עשרת מונים נראה בארץ צרפת סדרים חדשים ומטרה חדשה אשר אליה ישאף כל העם, ומקץ שנים אחדות והנה שב העם לפתע פתאם כל עמת שבא ומבקש את ההפך, כי לכל העם בשגגה; ארץ צרפת אוהבת אך את כל הדבר החדש ולכן תקרא היום הידד לאיש אשר בחרה בו ואשר תחסרהו מעט מאלהים, וממחרת היום תריע עליו רֵעַ ותתעב אותו ותרדפהו עד חרמה. הנה זאת תורת בעל המרה האדומה. – מנגד לארץ צרפת נראה את ארץ אנגליה והיא בעלת מרה לבנה; אכן גם באנגליה נמצא בעלי כשרונות אדירים ועצומים, ואולם פלאות בל נעשו ארץ ואחריהן לא רב אדם ימשוך ולא יפיחו קריה ולא ירתיחו מצולה; בשובה ונחת תעשה אנגליה את מעשיה, בחשבון ודעת תשב לכסא ובמשפט ובארך רוון. תעמיק חקר, ולכן מַשׂכלת היא בכל דרכיה, ובכל אשר היא עושה הצליח.– ארץ אשכנז איננה בעלת מדה אחת, כי מדות שונות לה והן עולות בקנה אחד.– אבל ארץ הולאנדיה בעלת מרה לבנה היא שכם אחד על ארץ אנגליה; לכן עולה הולאנדיה כפורחת בכשרון סחרה ומשלח ידה, ולכן עומד העם הקטן הזה לנס ברוחו הכביר, רוח מנוחה ובטחה, רוח עבודה הרבה וצרכים מעט, ולכן עומד הוא ברשות עצמו והיה לעזר גם לאחרים.

המדה הרביעית באדם היא המרה השחורה. כמשפט המרה הירוקה אשר קרובה היא אל המרה האדומה ואשר תהיה אך בהוסיף איש על אמץ רוחו גם כח ידים וכל אשר יעשה אך לנפשו יעשנו, כן משפט המרה השחורה אשר קרובה היא אל המרה הלבנה, ואולם ככל הטוב הצרור בכנפי המרה הלבנה כן רבה רעת המרה השחורה, כי גם לבעל המרה השחורה לא יהיה רוח אמיץ ונוסף על זה גם יצר לבו אך רע מנעוריו וכל אשר יתאוה לעשות אך לנפשו ולבשרו הוא. – בעל המרה השחורה חולה את רוחו, יען כי אין שלוה ואין שלום לנגד עיניו תמיד; אך רע רע מחשבותיו כל היום ולנכח עיניו אך פגע ואסון; כל אשר יעשה רעהו רע בעיניו, ואומר אל לבו כי הוא מֻרדף בלי חשך; אין שלום בעצמותיו, ואך בזאת תבואהו נחת אם ישים אל לב כי הוא האמלל באמללים; ביום שמחה לא ישמח ובנפשו יאמר כי אך פגע צפון בה לנפשו; כל היום ישמע את שמו מנֹאָץ גם אם לא אליו ירזמון הדברים; לכן יאמר כי רבים קמים עליו יצררוהו וימררוהו וידחוהו אחור, ולכן אך רוח שפלה ומרך לב מנת חלקו, ואם ינסה איש לשמח אותו יאמר כי אך לזאת שמח ישמחהו למען הראות לו מה השמחה עושה ולמען הזכיר אותו כי אמלל הנה זאת תורת המרה השחורה אשר נמצא באדם; ואולם עוד לא הצליחו החוקרים לבוא עד תכלית דבר לדעת אם המרה השחורה מדה היא ממדות האדם או אם מחלה היא ככל המחלות; אפס רב לנו אם אחת נדע כי המרה האדומה והמרה הלבנה הן ראשי המדות באדם ובהן גם עמים יתנוססו, והמרה הירוקה והמרה השחורה תדבקנה באדם אך מעט מזער, ואולי אמת נכון הדבר כי שתי אלה לא מדות הן באדם כי אם מחלות לבד.

כ. חידת המות

הן רבים ושונים היו דברינו על אדות הצמח והחיה והאדם ועל מראות החיים אשר בם, ועתה הנה באה העת לשום פנינו לקראת קץ החיים וקץ כל בשר, ונשאנו משא על החידה הגדולה, היא חידת המות. – אכן לא רבים יחפצו להזכיר בתאות נפש בשם המות ורבים יסיעו זכרונו מלב וטוב להם ללכת אל בית המשתה מלכת אל בית האבל, ואולם אנחנו נעביר נא אך הפעם את מראות המות לפני החיים אחרי כי גם הוא מראה הוא ממראות יסלח לנו וישא ויסבול. – הן דבר סתר הוא המות, וזה אלפי שנים דור לדור יביע אך את האֹמר האחד ״מן העפר באת ואל העפר תשוב!", וכן התמו; זה אלפי שנים יחשוב האדם כי אך יען אשר על העפר לשוב אל העפר, לכן צפוי הוא אלי מות, וגם חוקרי הטבע הוציאו משפט כי שבים יסודות הגוף אל יסודות הטבע האחרים כמשפט ועל פי חקי החליפות והתמורות יבוא המות אחרי קץ החיים, כי אך שאוּל היה הגוף מן העפר עד מועד נכון; אבל לא כנים כל הדברים האלה, ולא לזאת ימות הבשר יען כי העפר אל העפר ישוב והיסודות כאשר באו כן ישובו (על פי חקי התמורות אשר שם הטבע בארץ), כי הנה גם בעוד הגוף חי לא יחדל רגע מהשיב את אשר שאל, וכל נטף זעה היוצא מן הבשר וכל האויר היוצא מן הפה ומן האף וכל הגלל אשר יגעיל הגוף, כל אלה יסודות הם אשר ישיב הגוף כפעם בפעם תחת השאלה אשר שאל מיסודות הטבע, ובכן אפוא לא תחדל התמורה אף רגע, ולא לרגלי חקי התמורה צפוי הגוף אלי מות; כי על כן התחקו החוקרים על שרשי המות ויחזו בו חקים אחרים וימצאו כי מראה הוא ממראות החיים.

המות והחיים אינם שני הפכים אשר לחמרי היסודות, כי אך פעולותיהם אשר יפעלו יחדו בחוברת אחת תהיינה למקור כל חיים. – למן הרגע הראשון אשר יפרה הזרע ברחם האשה להיות לנפש חיה, ונלוה אליו גם המות; האשה תחיה את הזרע בדמי לבבה והדם יביא אליו את היסודות הדרושים לו להחיותו, ואולם גם הזרע הזה ישיב כרגע גם הוא יסוד נשחת אל דם האשה אחרי אשר בלע חילו, ואנחנו נראה אפוא את חקי התמורה, את החיים ואת המות, גם בראשית רגעי החיים אשר כמעט אך החלו; היסוד בקרב הזרע לא האריך חיים ותהי חַיָתו אך רגע אחד, וכאשר בא ויחיה כן יצא ומת, וכמשפט היצירה אשר לגוף כן משפט כליונו או כאשר יאמרו החוקרים, כמשפט ״ההויה" כן משפט ״ההפסד". החליפות והתמורות לא תחדלנה אף רגע; כמעט נגע האֹכל אל פינו, וכבר באו לו שנויים חימיים על פי הריר אשר בפינו ויהי לאחר; בקרב האצטומכא יוסיף להשתנות והבטן גם היא תוסיף לשנותו, ובבואו אל הלב לא יהיה כי אם דם; מן הלב יבוא הדם אל הריאה ומשם ישלח את כל היסודות המתים בדרך החוצה, ואת היסודות החיים אשר יבוא בם רוח חיים על פי היסוד החמוצי הבא מן החוץ, ישוב הלב לאסוף אל קרבו, ומשם יבואו היסודות האלה דרך הגידים אל כל חלקי הגוף להחיותם באין מעצור, ועלו והיו לעצבים ולעצמים ולעורקים ולמיתרים, וגם הפעם יוציא הגוף את כל החמרים המתים בדרך והיו לזעה ולאויר ולגללים; אכן גם החלק הנשאר לפלטה לא יאריך לחיות בקרב הגוף, כי הנה זה נטף דם חדש מקרוב יבוא והוא יגרש את רעהו ההולך לפניו והמית אותו, והגוף יוציא רגע רגע ישן מפני חדש; – הנה כי כן לא ידום הגוף אף רגע אחד, ועינינו תחזינה בו אך יצירה וכליון, חיים ומות, הלוך ושוב, היה וחדול, יָלֹד וְגָוֹעַ, והגוף לא ינוח ולא ישקוט רגע, והתמורות האלה אך מראות החיים הן. – לכן אמרו החוקרים לחלוט דבר כי אך חליפות היסודות פתרונים הן לחידת החיים.

אבל גם הפתרונים האלה לא נאמנו ולא בהם נמצא את חידת החיים; כי לו היו החיים אך חליפות יסודות לבד, כי אז נשאו ההוצאה וההכנסה גם יחדו ואז הן לא יתכן כי יוכל הגוף ללכת הלוך וגדול או כי יוכל בימי הזקנה ללכת אחרנית או כי יבוא אליו המות כחתף; כי מדוע אפוא תחדלנה כל החליפות יום אחד וכל המלאכה תשלם פתאם וכל היסודות יחדו יגוען וימותו? – אכן לא חליפות היסודות לבד יסוד החיים הן ולא בהן פתרונים לחידת החיים, כי כן יורה אותנו גם המות את דרכו.

כא. הָיֹה וְחָדֹל

חליפות היסודות אשר לגוף החי שונות הן, ואין להן מדה אחת וקצב אחד לכל תקופות החיים; בימי התקופה הראשונה תרבינה חליפות היסודות מאד מאד וההכנסה תגדל מן ההוצאה; אחרי ימי התקופה הזאת יבואו הימים אשר לא יגדל ההבדל בין ההכנסה וההוצאה, ואחרי כן יבואו הימים שאין בהם חפץ והגוף הולך הלוך ודל, מוציא הרבה ומכניס מעט, ופתאם תחדל מלאכת התמורה כליל והאדם הולך אל בית עולמו. – שלש התקופות אשר אמרנו ימי הנעורים וימי העמידה וימי הזקנה הם; בימי הנעורים הולך הגוף ומסתבל וכל חלק אשר בו יגבר ויאמץ, ולו אך חליפות החמרים לבד היו יסוד החיים, כי אז לא עצר הזרע כח לשנות את תארו ואת צורתו, ולא היה לנפש חיה גם אם גדלו היסודות בו והלכו הלוך וגדול; כי הנה הזרע הקטן במעי האשה הולך הלוך וגדול, ונוסף על זאת תבוא בו גם נשמת חיים, ובהיותו לנפש חיה ילך הלוך ורב ויגדל ויאמץ ויהיה לאיש, ואחרי כן יבואו הימים והגוף ישוב וילך הלוך ודל, עד אשר השיג את מדתו הראויה לו ויהי נכון לקראת המות; אמנם יש אשר יבוא המות גם בימי הילדות והשחרות, כי לפעמים תהיינה פעולות חיצוניות לרעה בפני הילד, או כי הביא הילד את חליו ואת מכאוביו אתו בגיחו מבטן, או כי דבקה בו מחלת אב או מחלת אם בעודו ברחם הורתו, ואולם כל הדברים האלה אינם לפי הענין אשר בחרנו לנו, כי אנחנו לא נדבר הפעם על אדות המות אשר כזה ועל אדות האנשים אשר יקֻמטו בלא עת ואשר ימולו טרם בא מועד, כי אם על אדות המות אשר הוא קץ כל בשר בבוא עתו ואשר לא יסתר מפניו כל חי.

המות הוא חידה סתומה כחידת החיים ועל פי חקים איתנים מחקות הטבע ישימו שניהם את משטרם בארץ; על פי חק מחקות הטבע יהיה הזרע לנפש חיה, ומי יודע אם לא על פי החוק הזה ישאף הפרי על העץ אל מקום החיים, והחיה תשאף אל החיים על ידי האינסטינקט אשר בה, והאדם ישאף ויתאו ויאהב את החיים כל הימים אשר הוא חי על הארץ; מי יודע אם לא על פי החק הזה – אשר בידו גם חיים וגם מות –יפרדו גם ימי שני האדם והיו לשלש תקופות, וכל תקופה שונה מאחותה על פיו.– בקרב הטבע המת לא נמצא את שלש התקופות האמורות, את הנעורים ואת העמידה ואת הזקנה, והאדמה גם היא אשר תקופות שונות עברו עליה, לא היו לה נעורים ועמידה וזקנה, ואולם שונה ממנה כל היקום אשר על פני הארץ ממעל; בימי חיי הצמח נחזה את ימי הנעורים, הצמח יפרח ויצץ ציץ, ואחרי כן יגמול וישא פרי, ואחרי כן יבול וייבש, ימולל וימות; גם על הבהמה ועל האדם יעברו ימי נעורים ועמידה וזקנה; למועד נכון יבואו ולמועד נכון ילכו; אכן אין אתנו יודע עד מה להגיד מדוע יש צמח והוא יאריך ימים, והשני כמעט יצמח וכבר באה עת פקודתו, הצמח האחד יֵעוֹר לחיים בשלח השמש את הקו הראשון אשר די חום בו, וכחצות ימי האביב יבול וימולל, והשני יקיץ לחיים חדשים בימי האביב, והאריך ימים רבים אחריו; ואולם זאת האחת נדע כי הצמח יגדל ויצמח עד בוא העת אשר יזריע זרע והוליד צמח אחריו, והוא לא יבול וייבש עד אם דור חדש מחלציו יצאו. – גם משפט החיה ככה הוא וגם בקרבה מינים רבים המאריכים ימים ומינים רבים אשר ימיהם אך זרת; גם עליהם עוברות שלש תקופות, בתקופה הראשונה יגדל הגוף למען אשר יוכל להוליד כצלמו בדמותו, בתקופה השניה יעמוד ובשלישית ימול ויגוע; מיני השרץ אשר בימי האביב יגיחו מן הביצה כּרֻבּם כן לא יחזו את הוריהם אשר מתו בעוד חרף היה בארץ, והם גם הם יטילו ביצים בימי הקיץ הבא, והלכו גם הם ומתו בימי החרף ואת פני בניהם לא יראו אשר למענם חיו על הארץ, ובניהם אחריהם יחיו גם הם על פי החקים האלה אשר בחקות הטבע.

גם לחיי האדם ולמותו נתונים כחקים האלה: בימי הנעורים יגדל האדם ויאמץ כחו למען אשר יוכל להוליד בצלמו כדמותו, בימי העמידה יראה זרע ויוליד בנים אחריו, ואחרי כן יבאו ימי הזקנה, ימים שאין בהם חפץ, והאדם מתעתד ללכת לקראת המות. – ובכל זאת נבדל האדם מן הצמח והחיה, כי רוחו ובשרו הולכים יחדו יד ביד, וכהורישו את בשרו אחריו והוליד זרע, כן יצפין את רוחו אתו להוריש אותו אחריו, כי חיי האדם חיי רוח המה.

כב. הבשר והרוח בחייהם ובמותם

כמשפט הבשר אשר יגדל וייף בגדלו וישוב לנפול, כן משפט הרוח אשר בו; הבשר בעודו בנֹער רך הוא וקל לפני רוח ונוח לקבל כל רשם הבא עליו מן החוץ, וגם הרוח ככה הוא בימים האלה; בראשית ימי הולד במעי האשה טפה קטנה הוא אשר כמעט לא תשלוט בו העין לראותו, ובגיחו מבטן אמו גדול ועצום הוא ויהי לילד אשר משקלו כשבע ליטרא; מקץ השנה הזאת, היא השנה הראשונה, והילד גדל והכביד פי שלשה והיה משקלו כעשרים ליטרא; אכן לו שקל ישקל גם הרוח באדם ולוּ יעלו גם כשרונותיו על כף המאזנים כאשר יעלה הבשר כי אז נראה אשר יגדל הרוח באדם בשנה הראשונה שבעתים מן הבשר; ובזה גדול ערכו מערך החיה, כי יתן הטבע לחיה הנולדת את כשרונותיה ביום הולדה ככל אשר ישית לה, והם לא ירבו ולא יעצמו עוד כל הימים אשר היא חיה. אז יגדל האדם משנה לשנה, ואולם לא ימהר ולא יחיש עוד בגדלו כמשפט השנה הראשונה, כי לוּ הוסיף גם עתה לעלות בגדלו כאז, כי עתה יעלה משקל ילד בן שלש שנים עד ששים ליטרא, והוא לא כן. אחרי כי לא יגיע האדם ולא יעלה משקלו עד ששים ליטרא בלתי אם בהיותו בן ארבע עשרה שנה; אכן כאשר יבוא האדם בשנים האלה, והוסיף גם הפעם למהר ולהחיש בגדלו, ובהיותו בן עשרים והנה היה משקלו פי שנים ועלה עד מאה ועשרים ליטרא; אז יעמוד הגוף ולא ירבה עוד בגדלו, ובהוסיפו עשרים שנים אחרות על שנותיו ובהיותו בן ארבעים שנה לא עלה משקל הגוף בלתי אם עשר ליטרא לבד; בימים האלה יעמוד הגוף ולא יוסיף עוד, ועד היותו בן חמשים גם אבד לא יאבד ממשקלו, ואולם מראה העור ומראה השערות אשר שיבה זרקה בהן והטוחנות אשר בטלו ויצורי הגו אשר נקשו, כל אלה לא ינכרו אותותם כי קרובים ימי הזקנה לבוא; אז יאבד גם ממשקל הגוף, ואולם לא גדולה האבדה; איש בן תשעים שנה לא ידל במשקלו מן הבחור אשר ימי חייו עשרים שנה; אבל ימי הזקן הם ימים אשר אין בהם חפץ, כי לחו נס ומשמן בשרו דל, עורו לבשרו צפד וילך הלוך ועב וגידי בשרו אשר שׂרגו לא יתנו עוד מַעֲבָר, בדי עורקיו רפו ומוח עצמותיו יבש, עצמותיו גם הן שֻפו ולכן תקטן גם קומתו, עינו כהתה, אזנו קמה משמוע, ראשו כפף, נשמת אפו הולכת הלוך ומעט, דמו נוזל בגידיו מעט מעט – עוד מעט ויומו האחרון גם הוא בא והוא לקברות יובל.

הן דומה האדם בתקופותיו אלה אל הצמח ואל החיה, ואולם שונה הוא מהם ברוחו, אחרי כי גם לרוח האדם נתונות תקופות כאלה; בימי הילדות והשחרות ילך גם הוא מחיל אל חיל וממעלה למעלה, ובעוד אשר הבשר יתעדן וייף בגדלו, והיה גם משפט הרוח כמוהו; אז יבאו הימים והבשר יזריע זרע והוליד דור חדש ועשה גם הרוח כמעשה הזה, כי בימים ההם ילך האדם להורות ולהשמיע עצות ולחוות דעות, ובימים האלה לא יט עוד אזן לשמוע בלמודים ולהקשיב לקח מפי אחרים, כי אין לבו הולך עוד אחרי תורת השני כמשפט אשר הלך בימי הנֹער; אז יבואו ימי הזקנה והרוח גם הוא יעמוד מלדת, ועמד האיש בחברת רעים צעירים ממנו לימים ולא יבין עוד את הגיגם, כי זרה רוחו לאנשים האלה ורוחם גם הוא זרה לו; אז יחשוב אך ימים מקדם אשר טובים היו מאלה, וכהתה רוחו כאשר כהתה עינו וקמה בינתו מהבין כאשר קמה אזנו משמוע ורוחו ישאף למעון הרוחות כאשר ישאף בשרו אל המקום אשר שם קבר. – אכן כל המעשים אשר עשה וכל הגדולות והנפלאות אשר הוליד רוחו בעודו חי, כל אלה לא יוריד אתו לקבר וינחיל את בניו והתנחלו בני האדם את כל ההמצאות הטובות ודור לדור יוריש אותן אחריו.

ובכל אלה עוד מעט וראה הקורא כי כל הגדולות והנפלאות והחדשות וההמצאות העצומות אשר עשה האדם ברוחו הכביר, כל אלה כאין וכאפס הן מול המעשים והנפלאות והבריאות אשר ברא הטבע בקרב האדם, כי הנה נכונים אנחנו להעביר לפני הקורא בפרקים הבאים את כל הנפלאות והנצורות אשר בקרב גוף האדם פנימה, וראה וידע מה עצמו ומה גדלו מול מעשי האדם ובריאותיו.

כג. אין כל חדש!

האדם ילבש גאות כמדו והתפאר והתהלל כל היום בחכמתו כי נבון וברוחו העולה למעלה על כל יצורי האדמה, ושמח במעשי ידיו אשר עשה ובכל בריאותיו אשר ברא והמצאותיו אשר מצא, והיה בבוא איש ואמר ״מה יתהלל אנוש כל היום והוא הן לא בידיו עשה את כל החיל הזה, כי מבטן לתבל הביא את כשרונותיו?" אז יחשוב האדם בלבו כי לא בכשרונותיו עשה את אשר עשה כי אם בידיו, ועדות נאמנה לו כי הדורות הראשונים לא ידעו את כל אלה וגם להם נִתנו כשרונות ככל כשרונותיו – אבל היצדק אנוש אם באלה יתגאה? האם אמת נכון הדבר כי אך לו לבדו נתכנו עלילות? של נעליך מעל רגליך, בן אדם, ודע את אשר לפניך! הביטה וראה סביבותיך ומֵנה את כל הגדולות והנפלאות אשר עשתה ידך, ואחרי כן שובה אליך והביטה אל תוך לבך פנימה, וראה את כל הגדולות והנפלאות אשר בקרב גוף פנימה, או אז תכרע על ברך וידעת כי אך מעט מעט מצאה ידך מול כל הנפלאות והנצורות אשר תראינה עיניך שם!

זה אלפי שנים ביום ברוא אחד החוקרים הקדמונים את הַמַּפּוּחַ, הן היה האיש חכם בעיניו ונבון מכל נבוני הארץ. ולו בא אליו איש ואמר לו כדברים האלה: ״בן אדם דל גאה! הן חָכַמְתָּ אף נבונות ועשית לך את המפוח אשר בו התגאה, ואולם גם אתה לא ידעת עוד את אשר עשית ומה הוא לך! עוד אלפי שנים תעבורנה אחריך ובני האדם יקחוהו לפחת בו באש, וגם הם טרם יבינו מה העבודה אשר הוא עושה, ואך באחרית הימים יקום דור דעה והוא ימצא כי האויר יכיל יסוד חמוצי והיסוד החמוצי מתחבר אל הגחלת הבוערת באש ומראה האש הוא מראה ההתחברות ההיא, ואך כאשר ימצא האדם את הדבר הזה, ידע ויבין את מעשה המפוח ומה הוא לו, ואתה לא ידעת דבר!״ הן אם כדברים האלה שמעו אזני החכם הקדמוני ההוא כי אז לא הבין את דברי הדובר בו והיה בעיניו כמתהולל; אכן לו הוסיף האיש הדובר בו והכיר מלפניו את המסך המבדיל בינו ובין העתיד, ולוּ עצר כח לחוש עתידות ולהביט אל ימים יֻצרו, כי אז ראה אשר מקץ חמשים שנה אחרי הגלות משפט היסוד החמוצי יבוא איש חוקר וימצא דבר וישמיע את הדבר בקהל לאמר, כי כל איש ואיש ביום הולדו מביא אתו מַפּוּח בקרב גופו פנימה, אחרי כי הריאה בשאפה אויר השרוף גם היא את הגחלת אשר בקרב הדם, כמשפט המעשה אשר יעשה המפוח, והמעשים האלה נעשים בדיוק ובצמצום שכם אחד על המפוח – הן אם כאלה ראו עיני החכם הקדמוני ההוא, כי אז קרא: לא מצאתי דבר! אין כל חדש תחת השמש, ואני גם אני לא הבינותי את הדבר אשר עשיתי, ונוסף על זה כאין וכאפס הוא הדבר אשר עשיתי מול הדבר אשר הבאתי אתי מבטן לתבל ביום הולדי! אך חלק אחד עשיתי במקרה מחלקי המכונה הנפלאה אשר אשא בחבי!

אכן גם כיום הזה לא יוכל עוד האדם להתפאר במעשיו על מעשי הטבע בחבו, כי מעט ורעים מעשי האדם אשר עשתה ידו, ובריאותיו אשר ברא לו לא נכונות ולא נאמנות מול מעשי הטבע אשר בגוף האדם! – המפוח דל ומצער הוא וערכו לא רב בין המצאות האדם, בשגם עתה בעשות לו האדם מכונות אחרות וטובות לפחת בהן, ואולם כל אלה כאין הם מול הריאה אשר בנפש האדם; הריאה היא מפוח טוב אשר לא נעשה עוד כמוהו לטוב, ומלבד זה גם מכונה היא להשיק בה אש ומכונה היא לסַנן בה מים ומכונה היא לעשות. בה הרכבות חימיות, וכל אלה עשוים עד להפליא וסדרים להם מאין כמוהם, כי על כן מצאו חוקרים חשבון לאמר: אם יבוא אחד הבונים הגדולים ועשה לו מכונה אשר על פיה יחפוץ לכלכל את כל המעשים והמלאכות אשר תעשה הריאה בנפש האדם בכל ימי חייו, כי אז ידרוש האיש לכל המלאכה הזאת בית אשר שלש משפחות תמצאנה בו מקום לשבת שם ונוסף על זאת גם קלחת וגלגלים, בדים ומוטות, מלקחים וחוליות, ידות וטבעות, רצועות ויתדות עד לאין מספר, ונוסף על אלה עליו להעמיד איש אשר יעצר כח לנצח על כל המלאכה הזאת באין מעצור; ואולם הריאה העושה את כל המלאכה הגדולה הזאת בדיוק ובצמצום, קטנה היא ובשתי כפות ידינו נוכל לכסות עליה, ואין לה כל גלגל וכל יתד, ואין לה מנצח על המלאכה, ובכל אלה לא תשבות רגע, וגם בנפול שנה על עינינו לא תחדל מעבוד את עבודתה. – אבל גם כל המעשה הזה כאין וכאפס הוא מול כל המעשים אשר עוד נעביר לפני הקורא!

כד. לב לאדם ולא ידע ועין ולא יראה!

אם נביט לאחור נמצא כי בראשונה חפר האדם באר ויעש לו דלי, אחרי כן העמיק הרחיב ויעש לו קנה־משאבים לדלות מים ממעמקים ולהעלותם דרך הקנה, וכן הלך מחיל אל חיל עד עשותו לו גם קנה־משאבים לשאוב מים. על פי הלחיצה, ובכל אלה עוד רוחו לא שככה וידיו מלאות עבודה עד היום להיטיב את אשר עשה ולעשות עוד כלים מכלים שונים והיו לו לדלות מים; והיה אם נוסיף עתה על דברינו כי זה עוד בימי חכמי ארץ יון נסו לעשות מיני משאבים חדשים ושונים ולתקון את הראשונים, אז נמצא חשבון כי הנה כשלשת אלפים שנה ידועים וגלוים הכלים האלה לבני האדם ובכל הימים האלה לא חדלו מהוסיף עליהם ומהיטיבם, ועל כן גבהו מאד בני האדם ולבם רם וגא מאד על הגדולות והנפלאות אשר עשו אצבעותיו – אבל מה יענה אפוא האדם ביום שמעו כי לא עשו אצבעותיו כל דבר חדש, אחרי כי כל איש ואיש ביום הולדו יביא אתו כלי־משאבים הטובים והנפלאים שבעתים מן הכלים אשר עשו ידיו? מה יענה ביום שמעו כי בעודו בבטן החלה מלאכת הדלי והיא לא תחדל רגע עד בוא פקודתו? – כי הנה נמצא כלי נפלא כזה בלב האדם פנימה, והאדם כאשר יגדל וישלים חקו, ואָסף הלב אשר בו כשלשים ליטרא דם יום יום, וכחמש מאות פעמים יאספנו ועל פי הלחיצה יריץ את הדם לבוא באלפי שריגי גידים אשר בכל הגוף, גידים דקים וסבוכים אשר ארחות דרכם ילפתו ואשר עין האדם לא תעצר כח לראותם, ושבעים או שמונים פעמים לרגע יעשה הלב כמעשה הזה, ועורקי הדפק ישמיעו כפעם בפעם את דבר המעשה הנעשה – ובכל אלה האם עלה על לב האדם החכם בעיניו לדעת ולהבין מה זה הלב באדם? ההבין החכם הגדול הזה למן הימים הקדמונים ועד התקופה החדשה כי זאת תורת הכלי הנפלא?

אלפי שנים עברו על האדם והוא טרם ראה טרם התבונן, ואין איש שם אל לב לדעת את משפט מעשה הלב על נכונה, אם כי עורקי הדפק לא חדלו רגע מדַבֵּר אליו הלוך ודבר, עד שקם איש רופא בארץ אנגליה, חוקר גדול ודורש אל הטבע, ובשנת 1619 מצא את משפט מעשה הלב אל נכון; שֵם האיש הזה הוא וויליאם הארוויי ולפניו לא ידע איש את הדבר אם כי כלי משאבים היו לאדם זה כשלשת אלפים שנה, ואך צחוק מכאיב לב הוא לשמוע כי גם אחרי אשר פתח הארוויי את פיו, לא אבו שמוע לו, ויהי חרפה ובוז נחלתו, וישטמוהו וימררוהו וירדפוהו, והרופאים והחולים לעגו לו על כי אמר לשמור את משמרת הלב כמשפט כלי־משאבים; אכן הארוויי לא שם אליהם לב וישקוט על מכונו, עד כי פָתּחה אזן האדם לשמוע ולהבין את דבריו, ויברכו את אחריתו מראשיתו, וימת הארוויי זקן ושבע ימים. – אפס לא נוכל להעביר עתה לפני הקורא את מלאכת המכונה הנפלאה הזאת ונעבירנה לפניו בפרקים הבאים, ואך זאת לו עתה לדעת כי עושה הלב את פעולותיו הנאמנות על פי ארֻבות־האויר הנפלאות אשר לו, והיה כל קורא היודע מה רב ונכבד ערך ארבות־האויר למכונות הטובות, הוא ידע ויבין כי נכבד ונפלא מעשה הלב על פי הדבר הזה.

אבל יש אשר יהיה בין הקוראים איש וְצִדֵק את נפשו וגם כל האדם יצטדקו כמוהו לאמר: הריאה והלב טמונים בגוף האדם פנימה והם נסתרים ונעלמים מן העין והעין לא תוכל לראותם בלתי אם בקרב גוית מת בעת אשר כבר חדלו פעולותיהם, ולכן לא עצר האדם כח לבוא עד תכליתם כל הימים הרבים ההם, ולוּ גלוים היו לנגד עיניו בעודם בפעולותיהם כי אז על נקלה השכיל אליהם גם בימים הראשונים; אבל גם הדברים האלה לא יתכנו! – הלא ידעתם את העין אשר בראש האדם, הלא אלפי עינים הראו יום יום, וגם אם תשחטו כל בהמה להיות לכם לאכלה, והיה בידכם העין להוציא אותה אליכם ולהתבונן בה ולהתחקות על שרשיה, ובכל אלה חלפו עברו על האדם אלפי שנים רבות עד כי מצא את משפט האור אשר לעין! וגם זאת לו על פי ״דבר חדש" אשר מצא ואשר חקר ברוח מבינתו! – זה כמאתים שנה קם איש איטליאני ושמו פורטאָ ויברא בריאה חדשה אשר קרא לה שם ״קַמְרָא אָבְּסְקוּרָא״ או ״חֲדַר הָאֹפֶל", והוא הכלי אשר יעשו בו העושים במלאכת הפוטוגראפיה לחקות את צל צלמי האנשים, ויהי פורטא גדול בעיניו על כל הנצורות אשר עשה ויגבה מאד – אבל היצדק אנוש אם יתגאה במעשים כאלה? הוי פורטא! פורטא! איה האדם אשר לא יביא אתו כלי כזה ברגע גיחו מבטן? ובכל אלה עברו עוד כמאה שנים אחרי מות פורטא עד שהבינו חוקרי הטבע כי מלאכת חדר האפל היא מלאכת העין ואין בינו ובינה דבר! אי לך אדם גבה עינים! איה הלך רוחך ועיניך איפה היו לפני בוא פורטא? איה חכמתך ובינתך אשר בהן תתהלל כל היום? האם עינים לא היו לך לראות? אכן צדקו הדברים: עינים להם ולא יראו! אבל עוד לנו מלים בזה ועלינו לקחת עמנו דברים עד בואנו אל המטרה אשר אליה ירזמון דברינו.

כה. מעשי הידיים והרגלים והעצבים

הנה ימים באו לנו אשר רבוא רבבות אנשים משרתים הם בבתי־חרשת ועבדים למכונות שונות אשר שם, ואת ערך המכונה נערוך על פי כחה הגדול מכח סוסים, ואת ערך הסוס נערוך על פי כחו הגדול מכח אדם; ובכן אפוא לא נתפלא כי בימים האלה גדול ונכבד בעינינו משפט המכונה ממשפט האדם וכי נשכח לפעמים כי גם המכונה אך דבר היא אשר ידי אדם יצרוהו; ואולם אם נתבונן היטב ונשים על לב נמצא כי כל המכונות הנפלאות והטובות גם יחדו לא תדמינה עוד בגדלן ולא תעשינה את אשר יעשון הידים והרגלים והעצבים אשר לארם! – אכן אמת נכון הדבר כי יש אשר מכונה אחת תתחרה את חמש מאות איש גם יחדו והיו מעשי מכונה לארוג ולרקום, לכבוש ולהחליק לפוצץ ולנקור, להקציע ולחוג, ללטוש ולהגיר, לטחון ולעשות מעשים בדיוק ובצמצום שכם אחד על מעשי האדם אבל היש חוקר אשר יצליח להקים מכונה והיא תעצר כח לעשות לבדה שתים מן המלאכות האמורות? התעשה המכונה האחת שתי שליחות יחדו? התוכל מכונת האריגה לרקום התוכל מכונת הרקימה לכבוש, התוכל מכונת הכבישה להחליק, או התוכל המכונה האחת לעשות את המלאכה אשר לרעותה? ואולם היד הגדולה אשר לאדם תוכל לעשות באצבעותיה את כל המלאכות האמורות האלה, כי חליפות למלאכותיה הרבות, פעם בכה ופעם בכה, והיד נפלאה היא מכל המכונות גם יחדו! אכן גדולים מעשי המכונות אשה אשה לבדה, והן חזקות מיד האדם ועושות את מעשיהן בדיוק ובצמצום יותר ממנה ולא תיעפנה ולא תיגענה כמוה, ואולם יתרון ליד האדם בסגלותיה השונות לעשות מלאכות הרבה גם יחדו תחת אשר המכונה עשויה אך למלאכה אחת, מכונה למלאכה מכונה למלאכה.

עוד חזון למועד להעביר לפני הקורא את סגלות היד ומלאכותיה, ועתה עת לנו לשמוע מה ידברו בנו הקוראים. – האם לא יאמרו כי אך תואנה אנחנו מבקשים מן החוקרים בעלי ההמצאות הגדולות להשפיל ערכן בעיני האדם? האם לא יחשבו כי ברגע אשר ישאו על שפתיהם שתים שלש מלים הנודעות עתה לשם ואנחנו נשוב כרגע מן המשפט אשר חרצנו? ומה אפוא שתים שלש מלים אלה? הלא מסלות־הברזל והטלגרף! האין זאת? – אכן לא עלילות דברים היו הדברים על שפתנו וכבוד החכמים והחוקרים יקר בעינינו עד לאין קצה, ואנחנו גם אנחנו הן לא שקטנו ולא נחנו עד אם הקימונו את מזמות לבבנו להפיץ ברבים את ידיעות הטבע, אחרי כי ידענו כי קרובה העת אשר כל איש החפץ להיטיב עם נפשו ועם גויתו לא יוכל לראות חיים בלתי אם ידיעות הטבע תהיינה נר לרגליו; ואולם לא יצדק אנוש אם יגבה לבו ויתן יקר וגדולה למעשי אצבעותיו שכם אחד על מעשי הטבע אשר סביבותיו ואשר בקרבו ובחבו, כי הנה ימים יבואו ודורות חדשים אשר יולדו ילכו קדימה וימצאו דברים אשר אנחנו לא נשער עוד בנפשנו, והם יקומו לצחק בנו על פרי גדל לבבנו ועל רום עינינו לרגלי מסלות־הברזל והטלגרף אשר לא נשכח אותם רגע, כמעשה אשר נעשה גם אנחנו לצחק באבותינו אשר עשו להם עגלות ואשר העמידו להם כלונסאות וישיאומשואות, ובלבם אמרו כי אין קצה לכל חכמתם ולא הבינו כי יבואו דורות ויעשו תחת העגלות מסלות ברזל ותחת כלונסאות ומשואות יקימו להם טלגראפים. – כי על כן ידעו הקוראים אשר לא להלעיב בחוקרים ולא למרות פני הקוראים אמרנו כי חדשות בל נעשו ארץ, וגם מסלות־הברזל וגם הטלגרף לא על החדשות יחשבו!

כל הימים אשר לא יביאו החוקרים לבב חכמה להכין מכונה למסלות־הברזל אשר תוכל לעלות מעלה מעלה על מדרגות הסלם כאשר יעלה ילד בן ארבע ברגליו, לא נשוב אנחנו ממשפטנו אשר חרצנו כי טובים הבדים השנים אשר יביא אתו האדם ביום הולדו ואשר נקרא להם ״רגלים", טובים ונעלים הם שבעתים על כל המכונות אשר למסלות הברזל! והטלגראפים? אל נא יצחק הקורא בלבו בבואנו עתה לגלות אזנו כי ההמצאה הנפלאה והחדשה הזאת, לא חדשה היא וימיה בימי האדם על הארץ; כי הנה באו החכמים עתה ויוכיחו לעין כל אשר משפט העצבים בגוף האדם לא שונה ממשפט החוטים העלעקטריים אשר לטלגרף ופעולות שניהם נושאות בד בבד ולא תבדלנה אשה מרעותה ברב או במעט; ובכן אפוא שלח גם האדם הראשון אגרות על פי העצבים אל תוך המוח, ומני אז ועד עתה עבר אלפי שנים הרבה עד אשר מצאו החוקרים את החדשה הזאת. – לכן זה הדבר אשר דברנו כי לא יתהלל החכם בחכמתו ולא יתפאר על מעשיו. ואנחנו ננסה הפעם להעביר לפני הקורא את המעשים אשר עשה הטבע בקרב האדם למען אשר נדע משפט המעשים אשר עשה האדם בקרב הטבע – ועתה לנכח המטרה דרכנו!

כו. להסיר ממנו עקשות פה

בטרם נקח עמנו דברים להעביר לפני הקורא את כל התכונה אשר עשה הטבע בקרב האדם לעמת התכונה אשר יד האדם עשתה אותה, הנה עוד לנו מלים אחדות לצדק נפשנו בעיני הקורא ולהסיר ממנו עקשות פה.– חלילה ממנו לערוך דמיון בין פרי היצורים החיים ובין פרי המכונות המתות כי למה זה הבל ניגע ודבר כזה לא יתכן; כל חכמי החימיה לנצח לא יצליחו להקים בית־חרשת ולעשות שם על האבנים מעט קמח או מעט דגן. תחת אשר מעט הזרע אשר נטמון בחיק האדמה יוציא פרי למינהו אף לא נצליח לנצח לעשות לנו מעט חָלב על פי מכונה חימית, תחת אשר שדי אשה יביאו לנו חלב כפעם בפעם, ולכן אך את אלה נערוך במערכה, ממכונות הטבע וממכונות האדם, אשר פרין ותוצאותיהן דומים יחדו, וגם בזאת נראה כי המכונה אשר לטבע עולה כפעם בפעם על המכונה אשר יעשה האדם. – הנה כי כן נשים לפני הקורא למופת את המפוח אשר יד האדם תעשה אותו ואת הריאה אשר הטבע יְצָרָהּ בלב האדם, והיו עיני הקורא רואות כי מלאכה אחת לשניהם; ואולם חלילה ממנו לערוך דמיון גם בין הכח אשר לשניהם, כי איֶלת היא לדמות את הדבר החי אל הדבר המת, ואך את תבניתם ואת תכונתם ואת צביונם נשים לפני הקורא, כי על כן דומים המה יחדו.

אף גם זאת נערוך במערכה אחת, את הלב ואת כלי־המשאבים. – אכן אל נא יפול לב אדם על הקורא כי נעשתה התועבה לערוך דמות בין שנים אלה יחדו ולהשמיע בקהל כי כל איש ואשה נושאים בין צלעותיהם קנה־משאבים כמשפט המשאבים אשר נקח לנו לשאוב מים לכבות בם אש, כי גם אנחנו יודעים היטב לעשות יקר וגדולה ללב האדם, ובנערינו ובזקנינו נדע כי יש לב משכיל, לב נדבה, לב מתנה, ואין משאבים משכילים, משאבי נדבה ומשאבי מתנה, ואך רעה רבה היא להלעיב בכבוד הלב הנאדר והנערץ ולהשכין לעפר כבודו, באמרנו לָמֹד את רחשי האהבה והשנאה והשמחה והיגון, כאשר ימֹדו החוקרים את כח כל מכונה ומכונה לפי כח סוסים, כי יודעים גם אנחנו להוקיר את ערך הלב ואת רוח המליצה ורוח השירה אהבנו גם אנחנו מעודנו, אם כי גם זאת לא נכחד כי רב טוב פעלו החוקרים בעשותם להם כלי מודדי־דם; ואולם גם האיש והאשה אשר לב רך וענוג נתון להם מנֹער יודעים אשר לפעמים יבקר הרופא בהיכלם ונגש אליהם ומשש את ידיהם ואת עורקי הדפק למען דעת מספר לקולות הלב, וגם משפט הדבר הזה לא שונה ממשפט כלי מודר־הדם; ולכן גם לנו תהיה סליחה אם ערבנו את לבנו לערוך דמות בין הלב ובין קנה־המשאבים, כי דומים השנים האלה יחדו במלאכתם ובעבודתם, אם כי שונים הם בכחם ובערכם ובכבודם.

הנה כי כן דומה העין אל חדר־האֹפל אשר עשה החוקר פורטא. – אבל גם הפעם אומרים אנחנו בפה מלא כי כבוד העין במקומו מונח ולא להתעלל בה אמרנו כי דומה היא אל מכונה קטנה אשר אדם ילוד אשה עשה אותה והיא מצער; הן נפשנו, יודעת מאד את תפארת עין האדם, כי יש אשר גם חכמה ושמחה ויגון ודאבה יציצו מחרכי העין, ולפעמים תהיה העין למליץ לאדם להביע את אשר בלבו; ואולם אנחנו נערוך דמות אך למלאכתה ולתכונתה, והן דומות למלאכת חדר־האפל ותכונתו, תחת אשר שונים הם בכחם ובערכם ובכבודם. – הנה לזאת ידעו הקוראים כי אך כזה וכזה יהיה משפט הדמות אשר נערוך בין מעשי ידי הטבע ומעשי ידי האדם כפעם בפעם. ולכן נפתח שפתינו עתה.

כז. הריאה

המכונה הראשונה בגוף האדם אשר אליה מועדות פנינו עתה היא הריאה, והיא תינק רגע את האויר אשר בחוץ ורגע תקיא אותו, ובזאת דומה היא אל המפוח; אבל גם הדמיון הזה אשר בין שניהם מצער הוא כי המפוח הוא כלי גדול ונבוב אשר נמלאהו אויר מן העבר האחד ואשר יקיא את האויר מן העבר השני דרך הפה הצר והקטן, ואולם האויר בעודו בקרב המפוח לא יעשה דבר כי אם ילך הלוך ועב ובצאתו יהיה לזרם חזק ויצלח לכבות את האש, זאת פעולתו אך בחוץ ובעודו בתוך המפוח לא השתנה ברב או במעט ולא עשה דבר; אכן לא כאלה חלק הריאה, כי האויר בבואו אל תוך הריאה ישתנה והיה לאחר, ובצאתו תחדל פעולתו. – לכן נדמה הפעם את הריאה גם אל התנור אשר אש נשקה בו; על פי הארֻבּה הקטנה אשר לדלת התנור יבוא האויר אשר בתוך החדר אל תוך התנור, ומשם ילך אל הצנור ומן הצנור יבוא אל מגדל־העשן לצאת החוצה, ואולם בין כה וכה השתנה האויר ויהי לאחר על פי האש ולו פנים אחרים, כי בדמות יסוד חמוצי בא אל התנור וברמות חמצי גחלים יצא ומשפטו כמשפט האויר הבא אל תוך הריאה, כי גם הוא יבוא אל תוכה בדמות יסוד חמוצי ובדמות חמצי־גחלים יצא, ומלבד זאת עושה הריאה גם מעשה התנור להשיק אש בגוף החי; ולכן דומה הריאה גם אל המפוח וגם אל התנור, כי כמשפט מלאכתם גם מלאכתה, ועוד לה מלאכות אחרות ורבות אשר נשים אותן לפני הקורא אחת אחת.

כל המזון הבא אל תוך פי החי יהפך בו והיה לדם להשקות את הגוף ולברוא את כל חלקיו, ואולם אך בזאת יעצור הדם כח להחזיק את הגוף על מכונו, אם יבוא אליו כפעם בפעם יסוד חמוצי חדש ואם יקיא כפעם בפעם את חמצי־הגחלים אשר בו, והיה כל הדם אשר אין לו יסוד חמוצי חדש ואשר חמצי־גחלים לא יקיא, לא יצלח לכל מלאכה ואך שוד ומות יבואו לרגליו; ולכן עומדת הריאה לנצֵח על המלאכה, לשאף יסוד חמוצי ולהקיא חמצי־גחלים, ולכלכל את הדם כמשפט, כי ברגע אשר תחדל נשמת האף וחדלו גם החיים, ועל נאמר לכל החי החי על הארץ ״אשר נשמה באפו" – אבל הקוראים הרבים יחזו להם אך מחזות שוא ותפל בדבר הריאה ובדבר מלאכתה וישאו על אדותיה משאות שוא ומדוחים, ולכן נקרב הפעם אל המלאכה לשום הדבר לפני הקוראים באר היטב.

מן הצואר ועד הבטן אשר לאדם נמצא הארון אשר בו הריאה, והוא סגור ומסוגר מכל עבריו וגם מתחת לו יבדיל עור עב בינו ובין הבטן, הוא העור העב אשר יקראו לו בעלי האסֻפות בשם ״קרום החולק" אשר עוד נשוב לדבר בו; בתוך הארון הזה תלויה הריאה על פני הקנה הנצמד אל הגרון ואשר יקראו לו ״קנה האויר"; הקנה הזה נבוב הוא והוא יורד מן הגרון אל הצואר, ויש אשר נוכל למשש אותו בידים אם נעביר כף יד על חלקת צוארי איש, ומן הצואר יבוא אל ארון הריאה ויורד אל שני חלקי הריאה התלויה ימין ושמאל; ויען כי שני חלקי הריאה דומים יחדו בתכונתם (ואך לזאת נבראו שנים יחדו, למען היות האחד נכון תמיד למלא את פקודת השני אם ידבק בו מום או אם נגע יקרב אליו להשחיתו) לכן לא נדבר גם אנחנו עתה על דבר הריאה לחלקיה כי אם על כל תכונתה ומלאכתה יחד, ולמען שים את דבר נשימת האויר די באר לפני הקורא, נאמר הפעם כי הריאה היא כיס נבוב ורך אשר יצבה ויגדל בבוא אויר אל תוכו ואשר יתכוץ ויקטן בצאת האויר ממנו. – אפס לא תנוח הריאה בקרב הארון ערומה ואין כסות, כי מעטפת עור נתונה לה אשר בה תתעטף כליל, והמעטפה הזאת היא מן העור אשר יכסה גם על הארון לרפד גם אותו על פני כלו; ובזאת נבין את הדברים למדי למען דעת לנכון את משפט נשימת האויר.

כח. אי זה הדרך נשאף אויר?

בקרב הארון אשר תלויה בו הריאה נמצאים גם גידים ועצבים וצנורים רבים אשר ערכם גדול מאד וגם הלב הכי נכבד מכלם נמצא בקרב הארון הזה, וכל אלה ממלאים את הארון עד בלתי השאיר בו מקום ריק, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו עתה לא נדבר בלתי אם על אדות הריאה ולזאת נדמה בנפשנו כי הריאה לבדה תמלא את כל הארון, למען הבין היטב את משפט נשימת האויר. – וזאת תורת הנשימה: העור המבדיל בין הבטן ובין ארון הריאה (קרום החולק) יתכוץ מתחתיו על פי כח אשר עוד נשוב לדבר בו, ולכן יקטן מרחב הבטן ומרחב הריאה יגדל, וברגע ההוא ינטו גם צלעות הגוף ויגדילו את מדת המרחב, ולרגלי הדבר הזה יהיה מקום ריק מסביב לריאה, ויען כי הריאה נבובה היא וקנה נבוב יוצא ממנה ועולה עד הגרון, אשר שם יחדור האויר דרך הפה והאף, לכן יזרום האויר אל תוך הריאה וימתח אותה עד אשר מלא תמלא את כל מרחב הארון, ולזאת נקרא שאיפת האויר; אכן ברגע הזה ירפה הכח אשר בבטן והעור המבדיל ישוב להתפשט ועלה למעלה, וגם הצלעות תשובנה להיות כמשפט הראשון, ולכן יקטן המרחב אשר מסביב לריאה והריאה תלחץ אל כל עבריה ולא תעצר כח להכיל את האויר אשר בה ועל כן ישוב האויר אל הקנה והגרון ויצא החוצה דרך הפה והאף, ולזאת נקרא הוצאת האויר.– הנה לזאת אפוא נראה כי לא הריאה עושה את המעשים, כי אם העור המבדיל והצלעות המרחיבים את מדת הריאה ומשקל האויר אשר בחוץ, המה המנצחים על המלאכה, ומשפט הריאה דומה אל משפט כל שלחופית אשר תמלא אויר אם ככה יֵעשה לה וגם בשוב האויר לצאת, לא על פי הריאה היתה שומה כי אם על פי העור המבדיל והצלעות אשר ישובו להעיק תחת הריאה ללחוץ אותה, ואולם כפעם בפעם יוָתר בקרב הריאה עוד אויר מעט לפליטה, ואנחנו עוד נשוב לראות כי גדול מאד ערך הפליטה הקטנה הזאת.

ובכן רואות עינינו כי דומה הריאה בבנינה אל בנין המפוח, כי העור המבדיל וארון הריאה ירחיבו ויקטינו את מדת הריאה פעם בכה ופעם בכה, ולכן חליפות למעשי הריאה, פעם תשאף אויר ופעם תקיא, ואולם גם בזאת נראה כי יתרון למלאכת המכונה הזאת מכל המכונות הטובות אשר עשה האדם. –תנועות הגוף לשאף אויר תהיינה על פי עורקים רבים השבים לעשות את מלאכתם כפעם בפעם, ומלבד העור המבדיל אשר בין ארון הריאה ובין הבטן, נמצא גם את עורקי הבטן ואת עורקי הצלעות ואת עורקי הכתף והשכם ואת העורקים היורדים מן הצואר, וכל אלה יחדו נתנו יחד לעזור גם הם לעשות את המלאכה, והיה מספר העורקים המנצחים על המלאכה יותר מעשרים, והאף והפה והלשון והגרגרת והחך נוספו גם הם על עושי המלאכה לתת יד לשאיפת האויר; והיה כי יחשוב אחד הקוראים בלבבו לתת היתרון למפוח מן הריאה, על כי לא ידרוש המפוח למלאכתו עוזרים רבים כאלה, וזאת תפארתו ותפארת כל המכונות העשויות ביד חרוצים ואולם ישוב נא הקורא וישיב אל לבבו כי יש אשר ידבק מום אל המפוח או יהיה לו חסרון מה, ואז לא יצלח עוד לכל מלאכה, תחת אשר לא תשבות הריאה ולא תחדל לשאף אויר גם אם עורקים רבים ישבתו ולא יצלחו, כי אם פגע יקרה את האחד ומלא השני את מקומו ואחריו יחרה יחזיק את המלאכה, לא תשבות, ולכן שונה יהיה משפט שאיפות האויר כפעם בפעם; אם נשכב על משכבנו, אז אחרת תהיה שאיפת האויר ואם נשב, והיתה גם הפעם אחרת; אם נשכב על צדנו האחד, והתחזק הצד השני ועשה את המלאכה פי שנים, ואם מקרה ופגע יקרה את אחד העורקים להניא אותו מאחרי העבודה וקם השני ועשה בעדו ובעד רעהו גם יחד; הנה כי כן נראה כיום את עלמותינו ובתולותינו אשר הלוך וטפוף תלכנה ברחובות, והן תרכסנה את לבושן לבשרן ותצרורנה אותו הלוך וצרור עד שים מחנק נפשן, והעורקים אשר לצלעותיהן והעור המבדיל אשר להן לא ימצאנו מקום לעזור על יד הריאה לשאף אויר, ואז כל' עין רואה תראה את מלאכת עורקי השָׁדַים ועורקי הכתף אשר יתחזקו כפעם בפעם פי שבעה למען החזיק את הגוף על מכונו; גם יש אשר נוכל לקצץ את העצב בתוך אחד עורקי הנשימה אשר לאחד מבעלי־החיים, והנשימה לא תחדל, כי ינצחו העורקים האחרים על המלאכה. – ובכן עינינו הרואות כי הכל יפה נעשה לבלתי תת את כל המלאכה ביד האחד, אשר צפוי הוא אלי פגע, ותנתן המלאכה לרבים, ובזאת יתרון לריאה מן המפוח.

כט. קנה־האויר אשר לריאה

אחרי אשר שמנו לפני הקורא את משפט ארון הריאה ומשפט העור המבדיל בינו ובין הבטן, ומעשיהם מה הם לעזור על יד מלאכת הנשימה; הנה עלינו להעביר לפניו גם את הריאה ואת תבניתה, כי אך לשום את הדבר באר היטב לפני הקוראים אמרנו כי הריאה היא בתבנית כיס מלא אויר, והוא לא כן כאשר תראינה עיני הקורא עתה, ואולם טרם נקרב אל המלאכה, עלינו לשום לפניו גם את משפט הקנה היורד מן הפה אל הריאה, כי גם הוא בחכמה נעשה, על כי שכן־רע קרוב אליו ובכל זה לא תאנה אליו רעה, כי גם קנה שני יוצא מן הפה ויורד אל תוך הגוף, והוא הושט אשר בו יורדים כל מיני המזון והמשקה לבוא אל קרבנו, ושני הקנים האלה צוררים איש לרעהו ובכל זאת לא תאונה אליהם רעה. – הנה לזאת יקרא אחד החוקרים הגדולים את הקריאה, כי ראו בני האדם בעיניהם את הנפלאות הגדולות האלה כי קנה־האויר עומד לפני קנה הושט וכל מאכל וכל משקה הבא אל תוך הפה יעבור על פי קנה־האויר הפתוח מכלתי היות לו דרך אחרת לנטות עד בואו אל תוך הושט, ובכל אלה ינקו כפעם בפעם ותמימים ושלמים הם אחרי אָכל ואחרי שתה, לוּ ראו בני האדם את אלה כי אז השתוממו והשתאו יחד וראו את היד הגדולה העושה את כל אלה; אכן אמת נכון הדבר כי גדול הפגע אשר לפתח הקנים רובץ, לולא סדרים נכונים נתנו להם אשר אין על עפר משלם.

וזאת תורת הסדרים הנכונים: קנה־האויר הנצמד אל הגרון איננו פתוח לרוחה אל מול הפה, כי סגור הוא בעור, ואך בקיע דק וצר לו אשר יעבור בו האויר הבא והאויר היוצא, ואת הבקיע הזה יקראו בשם ״בְּקִיעַ־הַקוֹל", יען כי על פי תנועות גלי האויר העובר על פני העור השרוט הזה יולד הקול ועל פני הבקיע הזה גם צמיד פתיל אשר יכסה אותו כפעם בפעם; הצמיד הזה נצמד אל הגרון מלפניו, והוא יסגר חיש קל ברגע אשר יעבור כל מאכל וכל משקה מן הלשון אל הושט, ומלבד זה ינוח גם קצה הלשון מאחוריה על פני הצמיד לנצור אותו פי שנים ברגע אשר יגע בִּלעו אליו; ואולם על הצמיד הזה לְהִפָּתֵחַ מדי רגע ורגע אשר נשאף אויר אל תוך פינו וגם ברגע האכילה והשתיה עלינו לשאף אויר או לדבר דבר, ולכן יש אשר לפעמים יאכל איש ויתן בשחוק פיו, ואז יחדרו מפתותי הלחם גם אל הצמיד הפתוח לבוא אל תוך הבקיע להרע עמו, אפס גם לזאת עשה הטבע בנו סדרים נכונים; כי ממעל לבקיע לשני עבריו נמצאים חריצים שנים על פני הגרון, והיה כי ישגה אחד הפרורים בדרך ללכת עקלקלות דרך הצמיד לבוא אל הגרון, ונפל אל אחד החריצים ההם והיתה המכשלה הזאת תחת ידו ואל הבקיע לא תבוא להשחיתו; ואולם גם החריץ הזה איננו מקום מקלט לפרורים ולפתותי לחם, ולא ינוחו שם רגעים רבים, כי החריצים יזובו זוב ריר, וכסה הריר את הפרור להמיס אותו ולהחליקו ואז ימלט על נפשו וישמט ויצא החוצה על נקלה; וזאת תורת הדבר: כאשר הלך אחד הפרורים או פתותי הלחם ויגע אל הבקיע אשר שמה לא יבוא, אז נסגרו שפתי הבקיע כרגע, לבלתי סְפוֹת פגע על פגע. והיה כאשר יבוא האויר מן הריאה לצאת וְנָגַע אל שפתי הבקיע, אז ילחץ אליהן לפתוח אותן ביד חזקה, ובהפָתחן יתן האויר הנדחף קול גדול והוא הקול הנודע בשם ״שִעול" או ״גְנִיחָה", האויר הנדחף החוצה בחזק יד יָשְׁלָך גם הפרור החוצה והוא מוסב זוב ריר, ואם לא נצליח להעלותו ולהשליכו בפעם הראשונה, אז לא נוכל לשקוט עד אם נתּן עוד הפעם קול שעול, וכן שלישית ורביעית, עד אשר נקיא בִּלְעֲנוּ מפי החריץ והכל על מקומו יבוא בשלום.

אכן גם מלבד העבודה הזאת אשר על שפתי הבקיע לעשותה, תהיינה גם למחסה לכל אדם בהִסָגרן לבלתי עבור בהן מיני אויר אשר רעל וקטב בם, והיה כי ישאף איש אויר אשר איננו נקי ואשר רעל בו, וסֻגרו שפתי הבקיע ולא יתנו לאויר ההוא מַעֲבָר לבוא אל תוך הריאה; ואם אמנם יש מיני אויר כאלה אשר יעברו את שפתי הבקיע לרדת אל תוך הריאה באין שטן ובאין מעצור, כמו האויר היוצא מן הגחלים הבוערים בתנור אשר ימית רב אדם מדי שנה בשנה, ואולם ישנם מיני אויר רבים אשר לא יוכלו לעבור את שפתי הבקיע. כי בבואם אל תוך הגרון יתגרו בו, ולרגלי הדבר הזה יתן הגרון קול שעול, וכל איש ידע כי קטב ישוד בקרב מיני האויר ההם, וירחק מגבולם ויזהר לנפשו. – הנה כי כן רואות עינינו מה רב ערך המכונה הנפלאה אשר לנו בקרב הגרון, כי סדרים נאמנים נכונו לה והכל בחכמה נעשה.

ל. תבנית הריאה

הריאה איננה שק ריק אשר ימלא אויר כפעם בפעם, כי עשויה היא שבכים מעשה אורג אשר תעשה יד אמן נפלא, והליכותיה ושביליה נפלאים והם נבובים, ובלולים יעלו גם הנה וגם הנה, ונבוכים וסבוכים הם וארחות דרכם ילפתו; והיה אם יחפוץ הקורא לשום לנגד עיניו את תבנית הריאה לכל הליכותיה ושביליה, ידמה נא בנפשו כי יש אשר איש יעצר כח (ודבר כזה לא יתכן לנצח!) לנסוך דונג נמס אל תוך הריאה והדונג ישטוף ויעבור אל כל מקום ריק אשר בה וימלא את כל הליכותיה ושביליה הנבובים עד אפס מקום, ואחרי כן יקשה הדונג והאיש יצליח להסיר גם את עור הריאה מעל פני יצוקתו אשר עשה, ואז תראינה עיניו תבנית עץ אשר לו ענפים ובראש הענפים כדמות פרי אגסים; הדונג אשר ימלא את קנה־האויר יהיה לנגד עיניו כדמות הגזע אשר לעץ, ובמקום אשר שם יתפרד הקנה לנטות גם ימין וגם שמאל, שם יתפרד גם הגזע והיה כדמות שני ענפים, והענפים ישלחו פארות קטנות והפארות תשלחנה סעיפים הרבה, והסעיפים ישאו גבעולים ועל ראש כל גבעול וגבעול תראינה עיניו כדמות פרי אגם קטן – זאת תורת העץ אשר גדלו כגדל הריאה המלאה אויר על כל גדותיה.

הליכות האויר ושביליו בקרב הריאה דומים אל תבנית מעשה עץ, ואולם הענפים והפארות והסעיפים והגבעולים והאגסים נלחצים ונדחקים איש אל רעהו וצפופים ונגשים הם יחדו, עד כי לא תעצר עינינו כח לראותם גם אם נצליח לעשות לנו תבנית דונג כזאת, ואך על פי קרן־חזות גדולה נראה אותם, והיה בהביטנו עליהם באפס קרן־חזות, נראה אך את הענפים הגדולים וכל יתר מעשה העץ יהיה בעינינו כשבכים מעשה אורג אשר דרכם נסתרה ואשר לא נפַתַּח את חרצבותיהם לנצח; הנה כי כן סבוכים ונבוכים ענפי הריאה ומספרם עד לאין קצה, ובהמלאם אויר יהיה תֹּכן האויר רב מאד עד כי נוכל למלאות בו גם אמתחת גדולה וחזקה; והיה אם נשאף אויר אל קרבנו, ובא האויר ומלא את כל שריגי הריאה ועשה בקרבנו הבנית עץ מלא אויר, ואם נשוב להקיא את האויר, וּמָעַכְנוּ את תבנית העץ והאויר איננו, ואת המלאכה הזאת נעשה כעשרים פעמים בכל רגע ורגע. – אבל גם זאת לנו לדעת כי תוך הריאה רצוף מרצפת עור דק אשר לא יתן את האויר הבא בגבולו לחדור ולצאת, וגם הענפים והפארות והגבעולים והאגסים מדֻבָּקִים יחד אך מעבר העליון מקום שם הגזע ובראשי קצותיהם לא ידֻבּקו, ולכן לא יעבור האויר בקרב הריאה על תקופותיו ללכת סביב סביב עד צאתו, כי אם בדרך אשר בא הוא שב ללכת. – אכן למה לנו אפוא כל התכונה הזאת ומה תתן ומה תוסיף לנו? הלא עוד מעט ונראה, אחרי אשר נתבונן אל הריאה לראות את אשר נמצא בה מלבד תבנית מעשה העץ.

בקרב ארון הריאה נמצא גם את הלב, ומן הלב יוצא גיד עב ובא אל תוך הריאה, ושם יתפרד הגיד וִישׂרָג ויהי לשריגים דקים אשר ילכו וישתרגו הלוך ודק עד כי לא נוכל לראותם בלתי אם בקרן־חזות גדולה וחזקה, ומשם ילפתו ארחות דרכם ועלו ובאו כסירים סבוכים גם הנה והלום ואחזו גם סביבות האגסים ויסלסלום ויעבתום, יעפו אל כל צד וימלאו את כל עץ־האויר, ואחרי כן יקבצו ויגדלו לעינינו ואחרי כן יהיו לגידים אשר עין תחזה בם ואחרי כן יצאו ויהיו לארבע מחלקות הבאות מן הריאה ושבות אל הלב; ובכן גיד אחד בא מן הלב אל הריאה וארבעה ישובו משם אל הלב, ואולם כל אלה יחדו עם שריגיהם ופתיליהם לאלפיהם ולרבבותיהם, אך גיד אחד הוא, והוא לא נִתַּק ולא קֻצֵץ כל הדרך הרחוקה ההיא ולא הסיג גם את גבולות ארחות האויר. – הנה כי כן עושה הלב את מלאכתו (ועל אדות המלאכה הזאת עוד נשוב לדבר בפרטיה) והביא כפעם בפעם את הדם אל הגיד בלחצו אותו, והלך הדם וזרם, הלוך וזרום, דרך כל השריגים והפתילים הסבוכים והנבוכים אשר על פני כל הריאה להליכותיה ושביליה, עד אשר ישוב לצאת דרך ארבעת הגידים לבוא שנית אל תוך הלב, ומשם ילך לדרכו. – אבל מה יושיענו זה? מה אחרית כל אלה? עוד מעט ונראה!

לא. משפט פעולות הריאה

החיים והנשמה (נשימת האויר) אחת היא, ובלעדי האויר אשר נשאף אל קרבנו לא נחיה אף רגע, כי הנשמה היא החיים. – אם נשאף אויר אל קרבנו, וימלאו חדרי הריאה אויר על כל גדותיה; ואולם האויר המקיף את חוג הארץ הוא בן שני מינים, והקורא עוד יזכור וידע אותם; המין האחד הוא יסוד חמוצי והמין השני הוא יסוד חנקי, והם מסוכים יחדו ואינם דומים לחלקיהם כי היסוד החמוצי הוא אך חלק אחד והיסוד החנקי בן ארבעה חלקים הוא, ואחרי כי כעשרים פעמים ישאף כל איש אויר ברגע אחד ומכסת האויר הבא אל קרבו בכל פעם ופעם היא כחצי ליטרא, לכן נמצא חשבון כי כל איש ישאף אל קרבו ברגע אחד כעשר ליטרא אויר והוא יכיל בקרבו שתי ליטרא יסוד חמוצי; אכן גם הקיא יקיא כל איש מקרבו כעשר ליטרא אויר ברגע אחד, ואולם שונה משפט האויר היוצא ותכונתו מן האויר הבא, כי בקרב האויר אשר יקיא נמצא בשמונה ליטרא יסוד חנקי, וליטרא אחת וצר יסוד חמוצי, וכחצי ליטרא חמצי־גחלים (וחמצי־הגחלים הם מין אויר אשר יהיה בהתחבר יסוד חמוצי עם גחלים); ויען כי היסוד החנקי הבא אל קרבנו לא יעולל עלילות בנו וכאשר בא כן ישוב לצאת, לכן נוציא אותו מן החשבון וחוצה ולא נדבר בו, והיו דברינו אך על אדות שתי ליטרא יסוד חמוצי הבא אל קרבנו בכל רגע ורגע, ואשר רביעית המדה ממנו יהיה לחמצי־גחלים. אך מה אפוא שרש הדבר הזה? מה יושיענו זה ומה יתן ומה יוסיף לנו במלאכתו זאת?

הנה זאת אפוא חקרו החכמים ואותה הורו ברבים: הריאה שואפת אויר אל קרבה מן החוץ, ונוסף על המלאכה הזאת גם מרוצת הדם השוטף ונוזל בקרב גידיו מן הלב אל תוך אלפי שריגיו אשר בקרב הריאה עד שובו לצאת; ויהי כאשר התחקו החוקרים על משפט הדם הנוזל מן הלב אל תוך הריאה וימצאו כי גם חמצי גחלים נמצאים בו, ואחרי כן התחקו גם על משפט הדם השב מן הריאה לצאת אל הלב וימצאו כי חמצי־גחלים בו אך מעט והיסוד החמוצי אשר בו רב הוא; אז נוכחו לראות כי היסוד החמוצי אשר שאפה הריאה אל קרבה בא ויחדור אל תוך הדם, וחמצי־הגחלים אשר תקיא הריאה מקרבה בכל רגע ורגע לקוחים הם מן הדם. –בראשונה לא יכלו החכמים להבין אי זה הדרך חָדר היסוד החמוצי מן הריאה אל תוך הדם ואיך יכלו חמצי־הגחלים לבוא מן הדם אל תוך הריאה לצאת והריאה הן לא ערומה היא ותוכה רצוף מרצפת עור אשר לא יתן לכל אויר אשר בקרב הגוף לצאת וגם הדם הלא סגור ומסוגר הוא בקרב גידיו ושריגיו ולא גלוי הוא בשטפו בקרב הריאה, ואולם כאשר מצאו את ״חֻקֵי הַדִיפוּזְיָאן" (תערובת מיני האויר⁴) הבינו את המראה הזה היטב וימצאו כי אמת נכון הדבר הזה, היסוד החמוצי יבוא מן האויר אל תוך הריאה וחודר לתוך קירותיה ועובר את מרצפת העור וחולף גם את עור הגידים עד בואו אל תוך הדם, וברגע הזה יוצאים חמצי גחלים גם מן הדם וחודרים לתוך קירות הגידים וחולפים את מרצפת עור הריאה ובאים אל תוך הריאה, והריאה תקיא אותם מקרבה כפעם בפעם.– וזאת התועלת היוצאת מן התמורה.

הלב יריץ ביד חזקה את כל הדם אשר ינק יסוד חמוצי מן הריאה, והביא אותו אל תוך כל הגידים אשר בקרב כל חלקי הגוף; כל הדם אשר יסוד חמוצי אין בו, לא יצלח לכלכל את הגוף ולהקים את האברים על מכונם; כל הגוף אשר לא יבוא הדם להשקות אותו ולבנות אותו מיום אל יום, יפול מבלי קום כי הדם הוא החיים; ואולם מלבד כל אלה נראה כי הדם בשובו מתקופתו אשר הקיף על כל קצות הגוף, יביא אתו גם את כל החמרים הנבאשים אשר לא יצלחו עוד לכל מלאכה בקרב הגוף, וגם חמצי־ הגחלים, נחשבו על החמרים ההם, והביא הדם את חמצי־הגחלים עד הלב, ומן הלב אל הריאה, והריאה תקיא אותם החוצה. – הנה כי כן אמרנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, כי עשר ליטרא אויר ישאף האדם אל קרבו ברגע אחד, והוא יכיל שתי ליטרא יסוד חמוצי, אכן כשבעים פעמים יריץ הלב את הדם אל תוך הריאה ברגע אחד, וכפעם בפעם יעברו עשרה לאטה ממנו את כל הדרך ההיא, ובקרב רגע אחד יעבור כל הדם אשר בגוף את הריאה, וכן תכלכל הריאה את הדם ותתן לו יסוד חמוצי חדש בכל רגע ורגע ואת חמצי־הגחלים תסיר מקרבו כפעם בפעם. לכן זאת היא התועלת היוצאת מן המלאכה להביא אל תוך הדם חמרים טובים מדי רגע ורגע ולנקות אותו ולהסיר ממנו את החמרים הנבאשים, כי הדם הוא הנפש, הדם הוא החיים.

לב. הכל בחכמה נעשָׂה

הריאה תביא את היסוד החמוצי אל הדם ותעביר ממנו את חמצי־הגחלים לנקותו ולהחיותו, כי זאת היא התועלת היוצאת ממנה; אבל האם טובה התכונה אשר על פיה תצא הריאה לפעלה? האם לא יצלח האדם לעשות מכונה כזאת ביתרון הכשר דעת? לא ולא! המכונה הזאת עשויה בטוב טעם אשר לא עשה עוד האדם כמוה מיום שימו לב לעשות מכונות ועד היום. – הן אלה הם מערכי תכונת הריאה אשר אם נעשה כמוה עלינו למצוא דרך כי תוכל להשקות בכל רגע ורגע יותר מעשרים ליטרא דם, כי זה משקל הדם אשר בגוף האדם ולשים בם יסוד חמוצי, וכן עליה להוציא מן הדם כפעם בפעם את חמצי הגחלים; אכן קל הדבר הזה לכל מבין, להשקות את הדם יסוד חמוצי כי כל דם ודם נוטה נטיה גדולה להתחבר התחברות חימית עם היסוד החמוצי, וגם עם האויר יתחבר על נקלה להוציא ממנו את היסוד החמוצי; והיה אם נקח גיד אשר בו דם בן חמצי־גחלים ונקין אותו והדם יזל אל תוך קערה, נראה כי הדם אשר עינו כעין התכלת יתאדם קל מהרה בנגוע בו האויר, כי הדם מתחבר כרגע עם היסוד החמוצי; ובכן עינינו הרואות כי המלאכה הזאת להשקות את הדם יסוד חמוצי לא גדולה היא; ובכל זאת תכבד מאד אם נחפוץ להוציא אותה לפעולות אדם.

בנגוע האויר אל פני הדם, לא יחדור היסוד החמוצי אל תוכו בלתי אם אל פני השטח העליון אשר לו, והדם אשר מתחת לשטח העליון ואשר לא נגע אליו האויר הוא לא יאסוף אל קרבו יסוד חמוצי עד אם התפרד השטח העליון; וגם הדם אשר בתוך קערה, לא יתחבר אל היסוד החמוצי אשר באויר כי אם מעט, יען כי השטח אשר בו יגעו הדם והאויר יחדו מצער הוא; והיה אם נחפוץ להביא יסוד חמוצי הרבה אל תוך הדם, עלינו להגדיל ולהרבות את מדת שטחו ככל אשר תשיג ידנו, וכאשר נוסיף להגדיל את מדת השטח כן תרבה מדת האויר אשר יגע בו וכן תגדל מכסת היסוד החמוצי אשר יבוא אל קרבו; אכן זאת תורת הריאה וזה משפט תבניתה, כי גם היא בחכמה נעשה, ועל כן שטחיה רבים עד מאד ואין ספורות למו, למען אשר תגדל מכסת היסוד החמוצי אשר יגע אליהם; כי על כן עשויה הריאה בתבנית עץ אשר מספר סעיפיו ושריגיו עולה לאלפים, ואיננה בתבנית שק או בתבנית אמתחת אשר מדת השטח קטנה בהם. – אם יוכל איש לנסוך דונג אל תוך הריאה ולעשות לו עץ מסכה, ומשקל הדונג יהיה כחצי ליטרא, אז תראינה עינינו את השטח הרב והעצום אשר יהיה לדונג הזה בהיותו לנגד עינינו בדמות עץ אשר ענפיו, ופארותיו ושריגיו ואגסיו עולים לאלפים, תחת אשר מעט וקטן יהיה השטח אם נעשה לנו כדור עגול מחצי הליטרא ההיא; מספר ענפי העץ עולה לאלפים ולרבבות, ולכל ענף שטח אחד, שטח לענף שטח לענף, תחת אשר לכדור העשוי דונג לא יהיה בלתי אם שטח עגול אחד מעט ומצער; אם נביא את העץ ההוא אל תוך המים לטבול אותו נראה כי מים רבים מאד יגעו אל כל פני הדונג מכל עבריו, ואם את הכדור נטבול במים לא יגעו אליו בלתי אם מעט, יען כי שטחו מעט וקטן ומעט מים יוכלו לו; אם נביא את העץ אל תוך יעבור עליו אויר הרבה מאד, יען כי ענפיו וסעיפיו רבים עד מאד וכל ענף וכל סעיף יגע אל האויר ואם את הכדור נביא אל תוך האויר לא יגע אליו בלתי אם מעט אויר כמכסת השטח העליון אשר לו. – כי כן תראינה עינינו כי על כן עשויה הריאה בתבנית עץ למען אשר ירבו שטחיה, והיו נכונים לגעת אל האויר על כל צד וכל פאה.

לוּ היתה הריאה בתבנית צלוחית או בתבנית נאד אשר יכילו בקרבם כחצי ליטרא אויר ואת תכן הדם הדרוש לה, כי אז לא יכלה הריאה להביא את האויר בחוברת עם עשרים ליטרא דם ברגע אחד, למען השקות את הדם יסוד חמוצי, ואך יען כי עשויה היא בתבנית עץ אשר מדת שטחו גדולה ועצומה עד מאד. לכן יגע אליה אויר הרבה מאד ובא אל תוכה גם יסוד חמוצי הרבה כאשר דרוש לה; כי מדת אלפי הענפים והסעיפים והפארות והשריגים והאגסים אשר לריאה גדולה וארֻכּה מאד, עד כי יכול נוכל לכסות בם את כל קרקע הבית אם נפרוש אותם, וגם מדת שריגי הגיד היוצא מן הלב ובא אל הריאה גדולה וארֻכּה כמוה. ועל פי כל אלה ימצא האויר ידים לדבק בפני הריאה אל כל צד ואל כל פאה. – אכן בזאת לא שָׁלְמָה עוד מלאכת הריאה, כי עוד עלילות רבות נתכנו לה אשר כמוהן לא עשה עוד האדם עד היום הזה ואשר תכבדנה ממנו לנצח לעשותן.

לג. סדרים נכונים אשר לריאה ועלילותיה החדשות

אכן נפלאים מעשי הריאה מאד ובכל אשר נפנה נמצא סדרים נכונים וטובים אשר הקצר יד האדם מעשותם ביום עשותו לו מכונה. – כעשרים ליטרא דם יכיל גוף האדם הגדול, ואותם יריץ הלב יותר משבעים פעמים ברגע אחד אל תוך הריאה דרך אלפי שריגי הגידים אשר שם, והיה משקל הדם הבא אל תוך הריאה בזעקונדע אחת כעשרה לאטה לרגל כל לחיצה ולחיצה אשר ילחץ הלב את הדם להריץ אותו ואולם גם בקרב הריאה לא ינוח הדם, כי ביד חזקה ידרש לו את היסוד החמוצי הדרוש לו וישוב כל עמת שבא, ויען כי היסוד החמוצי גם הוא לא יהיה בקרב הריאה בלתי אם לרגלי שאיפת האויר, והריאה הן גם הקיא תקיא אויר כפעם בפעם ואז לא יהיה לו יסוד חמוצי, לכן דעת לנבון נקל כי יש אשר יבוא הדם אל הריאה ולא ימצא יסוד חמוצי נכון לפניו, ואז בנפשו יהיה הדבר; אכן סדרים נכונים וטובים נתנו למלאכת הריאה והם יעבירו את הרעה כפעם בפעם בעוד עת: הריאה בהקיאה את האויר לא תקיא אותו כלו, כי עוד תצפון אתה מעט בקרב האבעבועות הקטנות אשר קראנו להן ״אגסים", והם לא יריקו את אוירם לנצח; והיה כי ישאף איש אויר, ובא האויר החדש ומלא אך את הגזע והענפים והסעיפים אשר לריאה, ובהגיעו עד האגסים ימצא לפניו אויר ישן אשר אין בו כל יסוד חמוצי כי אם חמצי־גחלים לבד, והתערב האויר החדש עם הישן. ובשוב הריאה להקיא אויר, ימצא הדם בקרב האגסים שארית הפליטה מן האויר אשר יסוד חמוצי בו.

אכן גדול ורב ערך הפליטה הזאת אשר בקרב הריאה, למען השקות את הדם יסוד חמוצי ברגע אשר תקיא הריאה אויר כי יש אשר ישאף איש אויר לאט ובעת השֵנה יזרום הדם אל הריאה שבע או שמונה פעמים בין השאיפה האחת ובין השנית, והדם הלא ידרש לו יסוד חמוצי כפעם בפעם, ואז יהיה לו יתר הפליטה לברכה; או כי יטיף המטיף על הבמה ודברים רבים יצאו מפיו בנשימה אחת, ואז ישקה את דמו אך בשארית הפליטה; ולולא שארית הפליטה הזאת שהיתה לנו. כי עתה לא יעצור הקורא כח לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, וגם המשוררות הגדולות אשר בארץ, פאטטי לוּקְקָא, בְּיַאנְקִי ודומיהן, לא תעצורנה כח להאריך קולות רגעים רבים להפליא את לב השומע, וגם לא תהיה לאל ידנו לעצור בעד נשמת אפנו ברגע אשר נעבור את המקומות המטונפים אשר ריח רע ורוח קטב נודף מהם. – אכן עוד עלילות אחרות נתכנו לריאה והן תהיינה לנו לברכה.

האויר אשר נַשיב מקרבנו לח הוא, כאשר תראינה עיני כל איש אשר יַשיב רוח על פני לוח הזכוכית אשר בחלון, והאויר הלח הזה בא מן הריאה מקרב הדם, כאשר הוכיחו החוקרים, אכן מלבד המים אשר תעשה הריאה חצית בנו גם אש תמיד אשר ממנה לחיים תוצאות, וכל המלאכות האלה בקרב הריאה תֵעָשינה. אמנם לא תוליד הריאה את המים היוצאים ממנה, כי אם תהיה להם לְמִסְנֶנֶת לסנן אותם בבואם מקרב הדם דרך העור אשר לגידים ואשר לקירותיה, והתערבו המים עם האויר היוצא להרטיב אותו; משקל המים אשר יאבדו לכל איש על פי הנשימה ביום תמים עולה עד ליטרא אחת, ואולם שונה המשקל הזה לפי האויר אשר נשאף אל קרבנו; אם נשאף אל קרבנו אויר צח ויבש, בהיות קיץ בארץ או בשבתנו בחדר חם, אז נאסוף מים רבים מקרב הדם אל תוך הריאה מדי נשיב הרוח, וגם נצמא למים, ואם נשאף אל קרבנו אויר לח ורטוב, אז תמעט מכסת המים הבאים מן הדם אל תוך הריאה ואולם נפלאים גם המעשים האלה ולא באו עוד החוקרים עד תכליתם כי יש אשר ישאף איש אל קרבו אויר רטוב מאד, כאשר ישאפו האנשים העובדים עבודתם בבתי־כובסים, ובכל זאת יוציא 18 או 24 לאטה מים ליום תמים מדי השיבו רוח. – אכן הריאה לא תעשה בזה דבר כי אם תהיה למסננת למים, ולכן לא נוסיף עוד דבר בדבר הזה, ונפן אל מעשי הריאה ומלאכתה אשר תחזיק את חום הגוף על מכונו

לד. הריאה כלי להשיק אש

הכי נפלא בגוף האדם ובגוף כל החיה הוא החום אשר בו, והחום הזה לא ישנה ולא ימיר את תכונתו לנצח, ומשפט אחד לו בקיץ ובחרף, בנער ובזקנה, במדינה קרה ובמדינה חמה, לא יגדל ולא ימעט הדם מהיות בן שלשים מעלות, ואם יאבד לדם מעט מחמו ואם ירבה מעט, ועלו ובאו על הגוף חליים ומכאובים שונים ולפעמים צפוי הוא אלי מות; ובכל זאת לא הבינו החוקרים איככה יוָלד החום בקרב הגוף בהיותו בארץ אשר שם אך קור וקפאון והריאה תשאף אל קרבה אך אויר קר, ויחשבו בראשונה כי אך על פי כח נסתר, על פי ״כח חיוני", יֵעשה כדבר הזה, עד אשר מצאו פשר לדבר אל נכון, ויבינו כי אך על פי שאיפת האויר היא שומה, והריאה עושה את מעשיה כמשפט התנור אשר לרגליו יתחמם החדר.

גם התנור לא ישיק את האש ולא יבעיר את העצים בלתי אם בבוא אליו יסוד חמוצי מן החוץ ובצאת ממנו חמצי־גחלים החוצה, ולכן נעשה אֲרֻבָּה בפתח התנור למען אשר ישאף יסוד חמוצי אל קרבו, וארֻבּה שנית נעשה במגדל־העשן למען אשר יצאו חמוצי־הגחלים, וחמצי־הגחלים יהיו בתוך התנור על פי התחברות היסוד החמוצי אשר יתחבר עם הגחלים, וכזה יהיה גם משפט הריאה; ואולם אחת הלא הורו החכמים כי בכל מקום אשר יתחבר יסוד חמוצי עם גחלים יחדו להוליד חמצי־גחלים, שם יהיה חום, ויש אשר ירבה החום והיה למראה אש, כי גם האש אך מראה חימי הוא ככל המראות החימיים, וכמשפט כל המעשים האלה גם משפט המעשים בקרב הריאה, כי גם היא תאסוף יסוד חמוצי ותקיא חמצי־גחלים, וחמצי־הגחלים האלה גם הם יהיו אך על פי חלקי הגחלת הבאים עם הדם אל תוך הריאה, ושם תתחבר הנחלת עם היסוד החמוצי, וההתחברות הזאת תוליד בקרב הגוף את החום כמשפט; אבל לא אך הריאה לבד תהיה בנו לתנור אש, כי הלב יריץ את הדם עם היסוד החמוצי אשר בו אל כל חלקי הגוף, ובכל מקום אשר יבוא יתחבר עם הגחלת, ואת חמצי־הגחלים ישיב אל הריאה להקיא אותם החוצה, ובכל מקום אשר שם יתחברו היסוד החמוצי והגחלים, שם יהיה חום, ולכן יהיה החום בקרב כל הגוף; וְלָרֵיאה נתּן מקום בראש, והיא תנצח על כל המלאכה להבעיר את הבערה ולהיות הראשונה למלאכה.

אבל איך אפוא תעצור הריאה כח לתת סדרים לחום למען אשר יהיה משפט אחד לו גם בקיץ וגם בחרף ולא ימיר את תכונתו ולא יחליף את מעלותיו גם במקום חם וגם במקום קר? – אך הנה בא החכם ליעביג, והוא אחד ואין שני לו בין חוקרי החימיה אשר עתה, ואחריו החרו החזיקו חוקרים אחרים, ויבקשו וימצאו את שרש הדבר והוא נפלא, ואנחנו אליו נשים פנינו עתה.

לה. סדרים נכונים לחום הגוף

כל איש נבון דבר יודע כי באין יסוד חמוצי בתוך התנור גם אש לא תהיה בו, ואולם גם באין עצים ובאין גחלים לא נוכל להבעיר את הבערה בתוך התנור; אם תבן לא ינתן לו, לא נוכל לאמר לו: לבֵנים עשה! וגם משפט הריאה ככה הוא, כי גם היא לא תבעיר את הבערה להחם את הגוף, אם עצים וגחלים לא יהיו לה – אך מה דמות נערוך אפוא לעצים ולגחלים האלה? הן לא יחשוב הקורא בלבו כי נקח לנו גזרי עצים ואבני גחלים להסיק בם את הריאה? האף אין זאת? – אז בא ליעביג ויוכיח כי כל מיני המזון הבאים אל קרבנו, אשר יאכילו את הדם יסוד־גחלים וישקוהו חלקי מים, הם יהיו לנו לעצים להבעיר בם את הבערה, ואלה המה גם החמרים אשר נקיא מקרבנו מדי השיבנו רוח.

החוקר ליעביג הפריד את מיני המזון ויחלקם לשתי מחלקות; המחלקה האחת היא הבשר והגבינה, הביצה והלחם, העדשה ודומיהם, והם יהיו בנו לדם, והדם יעשה בנו את העורקים ואת העצבים ואת כל יתר חלקי הגוף, כי אלה המינים מכילים איש איש ארבעה יסודות, את יסוד־הגחלים ואת היסוד החמוצי, את יסוד־המים ואת היסוד החנקי, וכל מין בן ארבעה יסודות, יהיה בנו לכלכלה טובה; ואולם המחלקה השנית לא תכיל בלתי אם את המינים שהם אך בני שלשה יסודות, כמו הירק והעשב ופרי האדמה והצוקר והשכר והיין והיין-השרוף, כי כל אלה יכילו איש איש את היסוד החמוצי ואת יסוד־הגחלים ואת יסוד־המים, ואין בהם היסוד הרביעי הוא היסוד החנקי, והם גם המה יהיו בנו לדם, ואולם הדם הזה לא יעשה את העורקים ואת העצבים ואת הבשר, כי אין בו יסוד חנקי, ואך זאת יעשה בנו להיות בקרבנו כעצים לאש, ואחרי כן יהיה לחמצי־גחלים אחרי הולידו חום בגופנו. – ובכן שנים המה מיני המזון הבאים אל קרבנו: המין האחד יוליד בנו את הבשר ויבנה את הגוף מדי יום ביומו, והמין השני יוליד בנו את החום ויהיה לחמצי־גחלים היוצאים דרך הריאה. – ובכן אנחנו רואים כי לא אך על פי נשימת האויר לבד יהיה בנו החום כי אם על פי מכסת יסוד־הגחלים ומתכנתו בקרב המזון. והיה אם קר יהיה לנו, אז נבקש יסוד־גחלים הרבה להביא אותו אל קרבנו, ואם חם יהיה לנו, אז נמלא סִפקנו גם אם מעט נמצא, ולרגלי הדברים האלה נבין את משפט החום בגוף האדם אשר לא יחליף את מעלותיו ולא ימיר את תכונתו גם בהמיר ארץ וגם בבוא חרף תחת קיץ, כי רק לפי המזון כן יהיה החום, אם יש בו יסוד־גחלים הרבה ואם אין, ואנחנו לא נבחר את המזון לפי חפצנו, כי אם לפי הארץ אשר בה אנחנו יושבים ולפי החום או לפי הקור אשר יהיה בארץ. – בימי החרף נאכל הרבה יתר מאשר נאכל בימי הקיץ. ונבקש לנו מיני מאכל אשר יסוד־גחלים בם; במדינות החמות יאכל האדם פרי עץ הרבה, ובמדינות הקרות יאכל חֵלב ושמן ומיני משמנים אשר תתעב אותם נפש האיש מילידי הדרום; ואולם כל פרי העץ אשר משקלם עולה עד מאה לאטה לא יכילו בקרבם בלתי אם כשנים עשר לאטה יסוד־גחלים, ומאַת לאטה חֵלב יכילו בקרבם כשמונים לאָטה גחלים; ולכן דעת לנבון נקל כי בן ארץ הצפון האוכל את החלב יביא אל קרבו עצים וגחלים פי ששה או פי שבעה מאשר יביא אל קרבו בן ארץ הדרום האוכל את הפרי, ובכל זאת דומות מעלות החום בקרב שניהם, יען כי מעלות החום אשר בשתי הארצות נבדלות אשה מרעותה.

אכן הריאה עושה חיל גם היא והיא המנצחת על כל המלאכה, כי לפי המאכל אשר יאכל האדם, כן עליה לתת סדרים למלאכתה, אם להביא אל קרבה יסוד חמוצי הרבה ואם מעט, אם להוציא חמצי־גחלים הרבה ואם מעט, אם לשאוף אויר בחזקה ואם להמעיט, אם ללאוט למלאכתה ואם להחיש והיא תתן סדרים לכל, ואין קצה למעשיה אשר תעשה אותם בדיוק ובצמצום מאין עוד כמוה. – והיה אם נשים לב אל כל העמל הרב אשר עמלו החוקרים זה ימים רבים, בחפצם להכין תנור אשר לא יחליף ולא ימיר את חומו גם בהמיר ארץ את החום ואת הקור בחוץ, ובכל עמלם שעמלו בו לא באו אל המטרה ולא יכולו, או אז נאמר כי יוכל האדם להתפאר על הריאה אשר בקרבו ולהתגאות בה, ךוּאצבעותיו עשו אותה ולוּ היתה מעשה ידיו להתפאר.

לו. הטבע מכין מעט ועושה הרבה

יתרון הריאה ותכונותיה בכל הוא, ותקטן בעינינו כל זאת והנה יתרון לה מכל התנורים אשר עשה האדם גם בזאת אשר יש לאל ידה להוליד חום בקרב הגוף על פי יסוד־גחלים מעט ומצער מאד לעמת יסוד־הגחלים הדרוש לתנורים אחרים, והחוקרים התחקו על שרשי הדבר הזה וזה החשבון אשר הביאו: כל אדם ישיב מפיו כשתי ליטרא חמצי־גחלים מדי יום ביומו, ושתי ליטרא אלה לא תהיינה בקרב הגוף בלתי אם בהתחבר חצי ליטרא יסוד־גחלים אל יסוד חמוצי, ואז יהיה החום בקרב הגוף וחמצי הגחלים יצאו; והיה אם נבקש עתה חשבון לדעת מה תהיה מדת החום הנולד מחצי ליטרא גחלים, נמצא כי כל לאטה גחלים יעצר כח לחמם 200 לאטה מים הקרים כקרח ולהביא בם חום בן שלשים מעלות, אם לא יאבד מן החום גם מעט מזער בדרכו ואם לא יפזר לזרים מחילו, ולפי הדברים והאמת האלה נביא חשבון כי חצי ליטרא גחלים יוכלו לחמם מאה ליטרא מים קרים ולהביא בם חום בן שלשים מעלות, ואם לא ישובו המים להתקרר קל מהרה, נעצר כה לשית מעט נוספות על הגחלים כפעם בפעם לעצור את החום בקרב המים כאשר הוא. – והיה אם נשים עתה אל לב כי בני האדם כּרֻבּם כן יעלה משקלם יותר ממאה ליטרא, וכי ישאף האדם אל קרבו אויר קר ואויר חם ישיב, וכי מיני מזון ומשקה קרים יבואו אל פיו וגם הם יתחממו בקרבו עד שלשים מעלות, או אז נחרוץ משפט כי חצי ליטרא יסוד־גחלים הבא אל פי האדם יום יום מדי אכלו, מעט ומצער הוא מאד, ולא ישפֹּק להחֵם את כל אלה, ואך על פי הריאה היא שומה, ועל פי סדריה ותכונותיה הטובים והנעלים, להוליד את כל החום הזה ולעצור בעדו לבלתי התקרר.

אכן למען הצדק והאמת עלינו להגיד באזני הקורא כי מלבד החום הנולד בגוף על פי יסוד הגחלים הנשרף, יוָלד בו חום גם על פי התחברות יסוד־המים אל היסוד החמוצי, ומים רבים היוצאים מן הגוף גם הם על פי ההתחברות הזאת, אם כי לא באו עוד החוקרים עד תכלית הדבר; ואולם החום הזה היוצא היסוד החמוצי ויסוד המים מצער הוא ולא יבוא בחשבון לנו, כי הוא יעלה בתהו ויאבד מדי החריבוֹ את הזעה, ולכן אך החום בן יסוד־הגחלים יהיה לנו לאבן פנה.

אמנם עשו החוקרים עוד חשבון שני והוא תאוה לנפש, ולכן נביא גם אותו לפני הקורא בזה, אם כי יוצא הוא מגבול הענין אשר לנו וחוצה: – הן יש אשר ישאל אחד הקוראים, אם הכח אשר לעורקינו ולעצבינו איננו גם הוא יליד החום על פי הגחלים, כאשר גם הכח במכונות־הקיטור יליד החום הוא, ולפי מכסת הגחלים הנשרפים בתוך המכונה כן יהיה משפט כחה? – אכן החוקרים חקרו ודרשו, וימצא כי אמת נכון הדבר אשר באין חום לא יהיה כח לעורקינו ולעצבינו, ואולם הכח הזה איננו יליד החום כי אם יליד העלעקטרית אשר בקרבנו; ובכל זאת יצאו החוקרים להביא חשבון לדעת מה משפט הכח אשר יהיה למכונה אם נכלכל גם אותה בחצי ליטרא גחלים, היגדל כחה מכח האדם ואם לא? או שאֹל שאלו: אם נחפוץ למלא את כח האדם על פי מכונה, האם עלינו לתת לה נחלים יותר ממכסת הגחלים הנדרשים לגוף האדם או מעט ממנה? – וזאת אשר מצאו:

כח האדם קטן מכח־הסוס פי ששה, וגם זאת מודעת על פי הנסיון כי כאשר תגדל המכונה כן תמעט מכסת הגחלים הנדרשים לה, והיה המכונה אשר כח סוס אחד כחה והיא תדרוש לה עשרים ליטרא גחלים לשעה, תחת אשר המכונה שכחה כח מאה סוסים לא תדרוש לה בלתי אם חמש מאות ליטרא לשעה (ולא 2000 ליטרא); ובכן אנחנו רואים כי כאשר תקטן המכונה כן תגדל מכסת הגחלים הנדרשים לה, ומכונה אשר יקטן כחה פי ששה מכח הסוס ואשר תדמה לכח האדם, היא תדרוש לה יותר מארבע ליטרא גחלים לשעה או בערך מאה ליטרא ליום, תחת אשר האדם לא ידרוש לו ליום בלתי אם חצי ליטרא לבד – ולפי הדברים האלה אנחנו רואים כי תקטן מדת הגחלים הנדרשים לאדם פי מאתים ממדת הגחלים הנדרשים למכונה, והטבע מכין מעט והוא עושה הרבה, ומעשהו גדול יתר מאד ממעשה המכונה.

לז. עץ, הבית וריאה

טרם נשים קץ ואחרית לדברינו על אדות הריאה וטרת נבוא לדבר על אדות הכלים האחרים אשר בגוף האדם, נלכה נא ונבקש בכל הארץ. אולי נמצא דבר אשר יערוך במעשיו אל מעשי הריאה ואשר לא יפול ממנה בתכונותיו וסדריו, אולי עשה האדם כלי אשר ידמה ביסודותיו ובתוצאותיו אל בנין הריאה. – אכן כמו זר יהיה הדבר בעיני הקורא ביום שמעו אותו והוא אמת וצדק, כי זה הוא המשפט אשר נחרוץ: צלם הריאה בדמותה ובתבניתה הוא העץ, ויהי בו גם הפך מן העץ. והכלי אשר ידמה אל הריאה ביסודותיו ובתוצאותיו הוא החבית אשר למלאכת עושי חֹמֶץ!

הן ידענו אף ראינו כי שבילי האויר אשר בקרב הריאה עשוים בתבנית עץ, וברגע אשר נשאף רוח אל קרבנו יקום בנו עץ עשוי אויר כמשפט תבנית העץ אשר בגן, ושני העצים האלה דמות אחת להם וצלם אחד להם, ואולם אם נתחקה על שרשי הדברים נמצא כי היה בם גם הפך איש מרעהו. – מדוע שׂם הטבע לעץ הגן ענפים ופארות ודליות וגבעולים ועלים? מה תכלית כל אלה ומדוע לא יצמח העץ לנגד עינינו בדמות גזע לבד העולה ישר מן האדמה? הלא אך למען אשר ירבו שבחי העץ העומדים אל מול פני האויר, ואז יבוא אל קרבו אויר הרבה, כי הוא דרוש לו מאד, אחרי כי העץ יונק חמצי־גחלים מן האויר ויסוד חמוצי יקיא, ואך בנגוע אויר הרבה בפני שטחיו יוכל עמוד, והעץ אשר נכרות עליו בימי הקיץ ימות בלא עת, וככה יבואו חמצי־הגחלים אל תוך העץ ומלאו את כל צלעיו והיו לו למזון ועשו את חלקי הגחלים הנמצאים בכל עץ ועץ למען היותו לנו להשיק אש.– הנה כי כן דומה משפט העץ ומעשיהו אל משפט הריאה ומעשיה, ובכל זאת יהיה בם גם הפך איש מרעהו.

העץ הוא חמר מלא ובהתפרדו לענפיו ולפארותיו יתפרד בו החמר המלא, תחת אשר הריאה ריקה היא, ובהתפרדה לענפיה ולשביליה יתפרד בה המרחב הריק; העץ שולח את ענפיו המלאים מיץ וָלֵחַ אל תוך האויר המקיף אותו, תחת אשר הריאה שולחת את ענפיה הריקים אל סביבותיה ואל תוך שבכים מעשה אורג והם מלאים מיץ דם; העץ יכיל טל חייו בקרבו ומחוץ יבוא אליו האויר, והריאה יונקת את טל חייה – הוא הדם – מן הלב אשר חוצה לה ותוכה מלא אויר; העץ ישאף חמצי גחלים ויסוד חמוצי יקיא, והריאה תשאף יסוד חמוצי וחמצי־גחלים תקיא; העץ יפריד את חמצי־הגחלים אשר בו להביא קור בכל המיץ והלֵח אשר בו, ולכן גם עליהו ופריו קרים מן האויר אשר על סביבותם, תחת אשר הריאה תוליד את חמצי־הגחלים להביא חום בכל הדם. – הנה כי כן שונה העץ אשר בגן מן הריאה, ובכל זאת גם דומים המה יחדו כאשר ראתה עיננו.

אכן מה משפט החבית אשר לעושי חֹמץ, ובמה תדמה ותערוך אל הריאה? – החבית הזאת דומה אל הריאה כמשפט האניה הדומה אל הדג או כמגדל פורח באויר הדומה אל הנשר או כמרכבת־הקיטור הדומה אל הסוס, או כמשפט כל הדבר אשר ידי אדם עשוהו והוא דומה אל הדבר אשר הטבע עשה אותו, ואנחנו לא נערוך דמות בין החבית ובין הריאה לבקש את התבנית הדומה לשניהן כי אם להשוותן אשה אל רעותה ביסודותיהן ובתוצאותיהן:

אם נקח לנו יין־שרוף המהול במים הרבה, יש לאל ידנו לעשות ממנו חֹמץ קל מהרה מאד, וזאת תורת המעשה: מפלי עץ ושבבים אשר נַשקה אותם חמץ, נשים אל תוך חבית גדולה, וממעל לחבית נשים יין־שרוף המהול במים הרבה, והיין השרוף הזה יזל ויטיף נטף נטף על פני השבבים, מן השבב האחד אל השני, כל דלף טורד לבדו, ובבואו אל קרקע החבית יהיה לחמץ. – ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא אך יען כי נקבים נקבים עשוים בתוך החבית ממעל ומתחת, והאויר עובר דרך הנקבים ההם; האויר הזה אשר יסוד חמוצי בו עובר על פני כל שטחי השבבים הרבים להחמיץ את היין־השרוף, כמשפט כל השכר והיין אשר יחמצו אם נשים אותם לעין האויר, והדברים האלה יסודתם בחקי החימיה, וגם חום יוָלד בקרב החבית לרגלי ההתחברות ההיא אשר יתחבר היין־השרוף אל היסוד החמוצי, ועל פי החום הזה יזרום גם האויר וילך הלוך ורב; ואך תאוה לעינים היא לראות את המעשים האלה בהיות החבית לנגד עינינו, והנה היא שואפת אויר מתחת וממעל תקיא אותו, ובין כה וכה ישתנו הנוזלים השתנות חימית בהתחבר אליהם היסוד החמוצי, וגם חום יקום לרגליהם והוא דומה כמעט אל החום אשר בקרב דם האדם.

הנה זאת הדמות אשר בין החבית ובין הריאה, לאמר: לו הריץ הלב אל תוך הריאה יין־שרוף מהול במים תחת הדם אשר יריץ אליה, כי אז יצא חמץ טוב מקרב הריאה מן העבר השני לבוא אל תוך הלב, ולא נעדיף על המדה באמרנו כי מכסת החמץ הזה היוצא מן הריאה לא תמעט ממדת החמץ היוצא מן החבית הגדולה אשר ששה אנשים ימצאו בתוכה מקום לשבת בה, והריאה הלא קטנה היא מאד אל מול פני חבית אשר כזאת!

אבל רב לנו עתה ולא נוסיף עוד דבר בזה! – ההמצאות והמכונות אשר עשה האדם גדולות ונכבדות מאד בעינינו ובענוה־צדק נביט אליהן, ואולם אם נביט אל המכונה אשר נקרא אותה בשם ״ריאה". אז תקצר בנו נשמת אפנו ולבנו ימלא תמהון ופלאות ושממון – וההמצאה הזאת לא תמול היא וימיה רבים ועצומים מאד מאד, כימי האדם אשר על הארץ!

ד חיי הצמח והחיה והאדם.

א. לב האדם באדם

בני האדם יביעו ידברו יום יום על אדות הלב יתר הרבה מאד מאשר ידברו על אדות הריאה, ויסלסלוהו וירוממוהו שכם אחד על כל יצורי הגו האחרים.

מי האיש אשר ראה חיים ודרכי האהבה נגלו לפניו ולא ידע כי יש אשר לבו כחלילים יהמה ויש אשר יפחד וירחב, יש אשר לבו חלל בקרבו ויש אשר לפניו תדוץ דאבה יש אשר מלא לבו חשק ותאוה ויש אשר כעס ומכאובים חלקו, יש אשר יגיל לבו וישמח ויש אשר בשחוק יכאב לב, יש אשר דאגה בלבו ויש אשר תקוה תנחמנו, יש אשר רעיון יפלח כליות ולב ויש אשר שמחה תאזרהו, יש אשר נשבר לבו בקרבו ויש אשר יקום ויתעודד, יש אשר אמולה לבתו ויש אשר תריע רע? מי האיש אשר לב לו ולא ישא משא על אדותיו ולא ידע כי יש לב טוב ולב רע, לב רך ולב קשה, לב חם ולב קר, לב נאמן ולב בוגד, לב רחום ולב עז, לב מתנה ולב נשחת, לב טהור ולב ערל, לב אמיץ ולב רפה, לב נדבה ולב עקוב, לב תם ולב חוטא? – מי האיש אשר לב לו ולא ידע כי כל המעשים אשר יעשה האדם בכל ימי חייו, אם לטובה ואם לרעה, ואמר כי כל אלה אך במצות לבו נעשו ושם כל תוצאותיהם?

אכן נצדק אם נשאל מה משפט תמונת הלב וצורתו, ומה הדמות אשר יערוך לו האדם לולא ידע את תמונתו ואת צורתו ואת דמותו על פי הנסיון ועל פי השמועה? – הן קטן ודל בנין הלב באדם ולו נתכנו כל העלילות הגדולות והנפלאות, האם לא ישתאה ישתומם האיש ביום ראותו את הלב בפעם הראשונה ולבו לא יאבה האמין כי זה הקטן גדול הוא?

האיש הזה דמיונו כפרא אדם שוכן חררים במדבר אשר הגיעה אל אזנו פתאום שמועת ״ההשכלה" אשר בארצותינו וכל התכונה אשר עשינו לנו, והוא על כנפי נשרים בא אלינו לראות את כל המעשים הגדולים והנפלאים בעיניו, וירא ראשית לו בית־מכונות אשר שם חרשת המעשה, והנה אופן בתוך אופן וגלגל לעמת גלגל ואיש אחיו ידחקון, ואבקת גחלים ותימרות עשן וריח שמנים מלא את כל הבית, ורעש וקול המולה על כל אפסים, פה פטיש יפוצץ ברזל ושם מוטות נופלים ארצה, פה יגעשו ירעשו עמודי ברזל מקול נפלם ושם לקול חלילי הקיטור תצלינה האזנים, ואז יעמוד הפרא מחריש משתאה ולא יבין את פשר כל המראות האלה ולא ידע כי כל המעשים האלה יחדו יתחברו בחוברת אחת, והתרגז והתמרמר ואין נחת כי בוש מבטו אשר הביט מרחוק. וקם כרגע לשוב המדברה מאשר בא!

אמנם משפט אחד לפרא הזה ולאיש אשר יראה את לב האדם בפעם הראשונה, כי הגדילו והוסיפו השמועות אשר שמע בדבר הלב מאשר תראינה העינים; הפרא לא יראה בעיניו את החוטים המחברים את כל מעשי המכונות בחוברת אחת ולכן לא יבין את משפטיהם, וגם אנחנו לא נראה את החוטים הדקים היוצאים ממקור נסתר ובאים אל הלב לעולל בו את כל העלילות הנפלאות אשר אמרנו ולכן נעמוד מחרישים משתאים ולא נבין מה שרש הרגש ורחשי הלב אשר בקרבנו; אכן אחת מצאו החוקרים עתה. כי כל המעשים הרבים אשר אמרנו מאז מעולם כי מקורם בקרב הלב, כל אלה בקרב המוח הם והוא נפלא שבעתים מן הלב, כי עושה הוא את כל מעשיו הרבים באין קול ובאין קשב ובאין תנועה, תחת אשר הלב לא ישבות ולא ינוח רגע, ואת מעשיו יעשה ברעש ובקול המולה ובסאון סואן תמיד.

אכן לוּ ישים הפרא על לב בעמדו בבית־המכונות לשאול: מי יעשה את כל אלה? מי יוליד את כל הרעש והסאון וההמולה וקול החלילים והפטישים אשר ירעשו ויגעשו? – אז יש אשר יגש אליו איש ויקחהו עמו ויביאהו אל חדר המשכית אשר בבית־המכונות, ושם יושב בסתר החדר הפקיד אשר על הבית באין קול ובאין קשב והוא בשובה ונחת יחשב חשבונות ומחשבות רבות בעצה יכונן וכל מעשיו יכלכל במשפט. וזה הוא האיש אשר בשלו כל הסער וכל הרעש אשר בבית־המכונות, האם לא ישתאה וישתומם הפרא למראה פני האיש המחריש הזה אשר ישמור לפיו מחסום ואשר יאמרו עליו כי הוא בעל הרעש? האם לא יתפלא למראה פני הפקיד הזה יותר מאשר יתפלא למשמע קול הרעש והסאון אשר בבית־המכונות?

הן ממרחקים באת לשֵמע ״ההשכלה" ועתה נבוכותָ נפוגותָ ולא תדע נפשך, ולכן אך אחת נקרא באזניך לאמר: חכה נא עד אשר תוסיף דעת ועד אשר תקנה תחבולות לדעת את כל חלקי המכונות לפרטיהם ולהבין את כל פעולותיהם, וחקרת ודרשת היטב את כל הכח ואת תולדותיו ואת תוצאותיו או אז תבין כי יש קשר בין האיש המחריש היושב בסתר החדר ובין הרעש אשר בבית, ולמען בוא עד תכלית הדבר הזה עליך לשמוע במנוחה את קול הפטיש המפוצץ ברזל ואת קול הרעש בנפול המוטות ואת קול החליל ושריקות הקיטור ואת קול עמודי הברזל אשר יגעשו וירעשו, ואז יש תקוה כי בוא תבוא על נקלה אל המטרה!

אמנם לוּ ידענו כי החוקרים גם המה העומדים משתאים משתוממים לפני מוח מחריש ולפני לב סואן ברעש, יבואו אל המטרה על נקלה כמשפט הפרא, כי אז כביר מצאה ידנו, ואולם עוד רחוקים המה מן המטרה ולא על נקלה ימצאוה, ואך אחת היא אשר ידענו כי זאת היא הדרך הישרה שיבור גם החוקר ואך בזאת תבואתהו טובה, וסמוך לבנו בטוח כי יש יום וגם הוא ימצא את אשר הוא מבקש.

אכן לא בזאת אשר תחרד בעמדך לפני הלב הסואן, ולא בתמהון אשר תתמה ממראה פני המוח המחריש, תמצא את אשר אתה מבקש; וגם אך הבל תפצה פיך אם תאמר לכחש ברחשי הלב וברגשותיו ולהשמיע משפט כי דמיון כוזב הם, כי אכן יש רגש באדם ולא על פי המחשבה לבד אתה חי; החבל אשר ירתק את הלב אל המוח לחבר אותם בחוברת אחת ולהשמיע בקרב הלב הד קול כל הרגשה אשר בקרב המוח, החבל הנפלא הזה נעלם ונסתר מנגד עיני כל חי ולא ידענוהו, ועל כן תורת אמת היא אשר הורונו החכמים לחקור בראשונה את משפט המכונה אשר נקרא לה ״לב" ואחרי כן נבוא אל משפט הפעולות היוצאות ממנה ונבין גם אותן.

לכן חזק ויאמץ לבך אלופי הקורא בלכתך לחקור חקרי לב ואל נא תשית עלינו חטאת על אשר ערבנו את לבנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לערוך את הלב אל כלי־משאבים, כי לא לב הותל הטה אותנו ואך האמת תורנו דרך, ואולם יהיו נא דברינו אלה לפניך לרצון וידעת כי כלי־המשאבים הזה מעשה ידי אמן נפלא הוא אשר לנצח תקצר יד האדם מעשות כמוהו.

ועתה לנוכח המטרה פנינו!

ב. תקופת הדם הקטנה והגדולה

בקרב הארון אשר שם הריאה שם גם הלב, והוא תלוי בגידי הדם

ןגידי הדפק היוצאים ממנו וינוד וינוע מעט אחת הנה ואחת הנה כאשר ינוד הקנה במים ואולם תנועותיו ותנודותיו אלה עשויות במשטר וסדרים ולרגעים מזומנים.

הן ידעת כי יש עור אשר יכסה את פני הריאה ואשר יתכסו בו גם פני ארון הריאה, ולכן על נקלה בין תבין את משפט הלב והמעטפה אשר לו באמרנו כי גם הוא רצוף עור כזה אשר נקרא לו ״כיס הלב", והעור הזה רך ולח הוא אשר יוכל הלב הרך והענוג לנוע בו בנקל וברוחה, וגם מגן ומחסה הוא ללב ביום אשר יסכן קיר הריאה השמאלי, ואל הלב לא יגע רע.

המלאכה אשר על הלב לעשותה גדולה ועצומה היא, כי לא ישבות הלב ולא ינוח למן הרגע הראשון אשר נולד האדם ועד בוא יומו האחרון, וגם אחרי מותו יש אשר לא ינוח ויוסיף לנוע עוד, ועינינו תראינה כי לב הצפרדע יפרפר לפעמים ימים אחדים אחרי מותו, והיה אם נקרא ללב האדם ״מכונה", אז עלינו להוסיף על דברינו כי המכונה הזאת עושה מלאכה שבעים או שמונים וגם מאת שנה, ומספר הימים האלה הן לא מעט הוא למכונה, ולוּ אמרנו למלא את מקום הלב בקרב האדם לשום שם תחתיו כלי־משאבים כי אז עלינו לשום בו שתי מכונות, יען כי גם המכונה הכי חזקה העשויה עשת ברזל מוצק מאד, תִּשָּׁחֵת מקץ חמש שנים ותדרוש לה תקונים נאמנים, והיתה לנו המכונה השנית למלא את מקום הראשונה בְהֵעָשות לה התקונים.

אכן גדולים מעשי הלב ופעולותיו, ואנחנו כבר נסינו להעביר מעט מהם לפני הקורא. – כי על כן ראית אף ידעת אשר שולח הלב אל הריאה כפעם בפעם את הדם הבא אליו מן הגוף, והיה כאשר יריק הדם אל הריאה את חמצי־הגחלים אשר בו ויאסוף את היסוד החמוצי אשר בה, ושב אל תוך הלב דרך ארבעה גידים.

ואולם כשוב הדם אל הלב לא ישוב אל המחלקה אשר ממנה יצא כי אם אל מחלקה אחרת, ואך יען כי מן הלב יצא הדם ואל הלב הוא שב לכן נקרא להליכותיו אלה תקופה, אם כי לא יקיף הדם עגול סביב בלכתו אל הריאה; אבל על הקורא לדעת כי יש עוד תקופה שניה מלבד התקופה האחת הזאת כי עוד דרך אחרת לפניו לצאת אל כל קצות הגוף, ולכן נקרא להליכותיו אשר ילך אל הריאה ״תקופה קטנה" ולתקופתו אשר יקיף בקרב הגוף כלו נקרא ״תקופה גדולה", ודעת לנבון נקל כי התקופה הגדולה הזאת עצומה ונכבדה היא מן הקטנה והמלאכה נפלאה.

והיה כי ישים הקורא אל לב כי המלאכות השתים האלה על פי הלב תֵּעשינה ולכל תקופה ותקופה דרוש מקום למען הדם בצאתו ובתשובתו, אז יביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי ארבע מחלקות לו, שתי מחלקות לתקופה האחת שתי מחלקות לתקופה האחת, מחלקה אחת לצאת הדם אל הריאה ומחלקה אחת לתשובתו, וכן תהיה מחלקה אחת לצאת הדם אל כל קצות הגוף ומחלקה אחת לתשובתו; ואולם שתי התקופות וארבע המחלקות האלה יולידו בנפש הקורא דמיון שוא, אם לא בעיניו ראה את הלב ואת תבניתו ואת צורתו, ולכן נעביר לפניו בראשונה את תבנית הלב ואחרי כן נשים לפניו את משפטי כל מעשיו.

תאר פני הלב הוא כתאר פני אגס, משֻלש, כאשר ידע כל קורא, וראשו האחד מלמטה ושני הראשים אשר לו מלמעלה הם; בקרב הלב פנימה נראה חיץ יורד מלמעלה למטה להבדיל בו בין העבר הימני ובין העבר השמאלי, ולחיץ הזה אין כל פתח ואין כל בדק, והדם אשר בקרב העבר הימני לא יעבור ישר אל העבר השמאלי לנצח; ואולס עוד חיץ שני נמצא בקרב הלב והוא מבדיל בין החלק העליון ובין החלק התחתון, ולפי שעה ישים נא הקורא לנגד עיניו תבנית כזאת והיו ללב ארבעה חדרים (וגם העברי בשפתו השכיל לקרוא להם ״חדרי לב"), ואולם שונה משפט החיץ השני מן החיץ הראשון, כי בקרב החיץ השני הזה המבדיל בין החלק העליון והתחתון, נמצאים דלתות, והן עשויות על פי תחבולה נכונה לתת את הדם לרדת אל המחלקות התחתונות ולא התנה אותנו לעלות אל המחלקות העליונות, והמחלקות העליונות הן כעין מסדרון אשר לא יבוא הדם אל החדרים התחתונים בלתי אם בעברו ראשונה את המסדרונות אשר לפני החדרים, ואולם ההדרים התחתונים הם הכי נכבדים כי עליהם כל המלאכה ללחוץ ולהזות את הדם; העבר השמאלי יז את הדם דרך גידי הדפק אל תוך כל הגוף והעבר הימני יז את הדם אל תוך הריאה, והיה הדם אשר הקיף את כל הגוף ויאסוף את חמצי־הגחלים אשר בו, ושב הדם הזה אל הלב אל העבר הימני דרך המסדרון הימני אשר ממעל, והדם אשר עבר את הריאה ויאסוף יסוד חמוצי, יבוא אל המסדרון השמאלי אשר ממעל לרדת משם אל החדר השמאלי למען יוכל לצאת משם לתקופתו על קצות כל הגוף.

ובכן זאת תורת התקופות השתים אשר אמרנו וכל קורא יבין לה: הדם יבוא מן הריאה אל תוך המסדרון השמאלי ומן המסדרון ירד אל תוך החדר השמאלי, והחדר השמאלי יזה אותו דרך גידי הדפק אל תוך כל הגוף, ובשובו מן הגוף על תקופותיו יבוא אל תוך המסדרון הימני ומן המסדרון ירד אל תוך החדר הימני והחדר הימני יזה אותו אל תוך הריאה; ואף גם זאת על הקורא לדעת כי בקרב החדר הימני לא יזרום בלתי אם דם נשחת אשר יטהר אותו האויר כפעם בפעם, והחדר השמאלי יזיל מקרבו דם טהור אשר יהיה לברכה לכל הגוף.

ג. התקופה הגדולה

אחרי אשר שמנו לפני הקורא את דרך הדם בריאה, עלינו לשום עתה לפניו את דרך הדם בגוף, באר היטב, למען תת לו משפט נאמן לדעת ולהבין את ערך הלב בכל פעולותיו ובכל מעשיו.

כל חלק מן הגוף דורש דם אשר יסוד חמוצי בו לחיות בדם הזה, ואם נשים מעצור לשטף הדם לבלתי בוא אל אחד החלקים או אחד האברים, ומת החלק או האבר הזה, ואם נצרור את ראש האצבע בחוט, צָרֹר היטב, והדם ימצא מעצור בדרכו ולא יוכל להחיות את ראש האצבע הזה, ומת ראש האצבע כי דלקת תהיה בבשרו, ואין לנו דרך אחרת בלתי אם לכרות את ערלת האצבע הזאת, כי כל האצבע אשר לא יבוא אליה דם מן הלב להחיותה ולתת לה רוח חיים ואשר לא ישוב ממנה דם אל הלב להעביר ממנה את כל החמרים הנשחתים, לא תוכל האצבע ההיא לעמוד, כי חליפות החמרים יסודות החיים הן, וכמשפט האצבע כן משפט הגוף לכל חלקיו ולכל אבריו. – אכן יש אשר יפצע איש את אצבעו בראש מחט וזב כרגע זוב דם, יען כי תמיד נמצא מעט דם בכל חלקי האצבע, ואחת היא אם לפנים ואם לאחור אם למעלה ואם למטה תקוב את האצבע במחט, ולכן הן תשאל: בן מי הוא הדם הזה המוכן ועומד לצאת בכל רגע ורגע אשר תקוב? אי זה הדרך בא מן הלב עד המקום הפצוע הזה, ואי זה הדרך ישוב? – אמנם לא ידעו החוקרים להשיב דבר בלתי אם עתה, כי היתה להם קרן החזות לברכה ועל פיה תרו את כל הגוף וימצאו גם את הדרך ההיא, דרך הדם בגוף, ואת אשר מצאו אותה נגיד לקוראינו:

מן הלב מקרב החדר השמאלי יוצא גיד דפק גדול וחזק אשר ימלא דם כפעם בפעם ברגע אשר יתכוץ הלב, והגיד הזה יורד ומשם יפרד והיה לשנים, הגיד האחד עולה למעלה והשני יורד למטה, והשנים האלה יפרדו שנית גם הם והיו לשריגים, והשריגים גם הם יפרדו והיו לשריגים קטנים, והקטנים גם הם יִפְרֵדו, וכל אלה יחדו גיד אחד הם אשר לא ינתק ולא יקֻצץ, והדם הולך ושוטף בהם והם באים וחודרים אל תוך כל חלקי הגוף ואבריו הקרובים והרחוקים ובלכתם ילכו הלוך ודק והצנורות הדקים האלה אשר בם הדם, ילכו הלוך ורב והיה כל המקום בגופנו אשר נגע אליו בראש מחט, שם נמצא גם שריג מן הגיד ההוא, וגם אם נפצע את האצבע במחט לא נעשה דבר בלתי אם את עור הגיד קרענו ולכן יזוב זוב הדם, והדם הזה סגור היה בקרב הגיד כל העת אשר סְגוֹר עורו לא נקרע ובהקרעו חדר לצאת. – אבל מדוע לא יצא הדם ולא יזוב החוצה עד תם כלו מן הגוף? הן נקרע עור הגיד וסגורי הגוף נפתח, ומדוע אפוא לא יזוב הדם דרך הנקב הזה הלוך וזוב עד תם הנטף האחרון מן הגוף? מדוע לא ימות איש ויגוע לרגלי שרטת אשר שרט בבשרו בראש מחט והדם החל לצאת? הלא אך יען כי יקפא הדם היוצא מן הנקב בבואו אל פני האויר והנטף הנקפא הזה יהיה למסגרת לסגור את פי הנקב ועצר בעד מרוץ הדם עד הרפא המחץ, וזאת שנית כי ברגע אשר נעיק על פני המחץ יסור הדם מן הגיד הנפצע הזה וסר אל הגיד הקרוב אליו לשטוף בו, ולכן נראה כי בפצוע איש את בשרו ושלח ידו להעיק את בשר הפצע תחתיו, ומצא לו להשיב את זוב הדם אחור, כי שריגי הגידים הקטנים חֻבשו יחדו, והדם השוטף מצא נתיבותיו בקרב גידים אחרים הקרובים אל הנפצעים. – ובכן עינינו הרואות כי מלא הגוף שרידי גידים מפה לפה ובכל מקום אשר נגע אליו בראש המחט, נקרע את סגור העור וזב הדם.

אבל הגידים האלה לא יכלו בראשי פרקי אברינו, כי ישובו משם והתחברו שנית והיו לצנורות דקים מאד והצנורות יתקבצו והיו לקנים עבים מן הצנורות והקנים יהיו לשריגים והשריגים ילכו הלוך ועב עד התחברם והיו לשני גידים גדולים הבאים אל תוך הלב, אל החדר הימני דרך המסדרון, להשיב שמה את כל הדם הנשחת אשר הביאו כי זאת תורת תקופת הדם ומשפטה, להביא את הדם החי אשר יסוד חמוצי בו אל תוך כל אברי הגוף ולהעביר מהם את רעת הדם הנשחת אחרי עשותו את אשר עליו לעשות.

ד. מלאכת הלב וסגולותיה

הן מצאת אף ידעת כי שוטף הדם בקרב מקלעת גידים אשר סגורה ומסוגרת כלה ואשר מן הלב תצא ואל הלב תשוב ולכן תבין על נקלה כי גדולה מלאכת הלב מאד ואך בכחו כי עז יריץ את כל הדם הזה בקרב כל הגוף וממנו לחיים תוצאות. כמשפט החדר הימני אשר ללב שהוא יריץ לרגלי כל דפק ודפק חלק דם אל הריאה ומסדרון החדר השמאלי יאספהו משם, כן יריץ החדר השמאלי חלק דם אל תוך גידי הדפק ומשם אל כל קצות הגוף ומסדרון החדר הימני יאספהו בשובו אל הלב, כי עושה הלב מלאכת כלי־משאבים פעם בכה ופעם בכה; שני חדרי הלב יריצו את הדם איש איש אל הצנור הדבק אליו, אחד אל הריאה ואחד אל הגוף, ושני המסדרונות יאספו את הדם השב אליהם, זה מן הריאה וזה מן הגוף, ושניהם עושים את מלאכתם ברגע אחד, ברגע אשר יריץ החדר האחד את הדם אל הריאה, יריץ גם החדר השני את הדם אל הגוף, ואולם ברגע הזה הרחיבו גם שני המסדרונות את מדתם ויאספו את הדם הבא אליהם מן הריאה ומן הגוף, והיה אם נניח כי יעמוד עתה הלב רגע אחד מעבודתו ואנחנו נוכל לבחון ולראות אותו בעצם עינינו, כי אז ראינו אשר הראש הצר אשר ללב, מקום שם החדרים השנים, הקטין את מדתו והחדרים נלחצו יחדו איש אל רעהו, תחת אשר ראשו הרחב, מקום שם המסדרונות השנים, מלא על כל גדותיו כי מלא אותו הדם עתה; וכעבור הרגע הזה נראה את ההפך, כי החלק העליון מן הלב יקטן ויצער והחדרים אשר מתחת ירחיבו את גבולם, כי ירד הדם מן המסדרונות העליונים אל החדרים התחתונים דרך הדלתות האמורות, וברגע הזה נלחצו המסדרונות יחדו איש אל אחיו ויקטנו, תחת אשר החדרים הרחיבו מדתם כי מלא אותם הדם עתה; וכמעשים האלה יעשה הלב חליפות, פעם בכה ופעם בכה, ולא ישבות ולא ינוח אף רגע אחד כל הימים אשר האדם חי, ואזנינו תשמענה כפעם בפעם את קול הלב הדופק.

אכן לא אל תוצאות פעולות הלב נשים הפעם פנינו כי אם אל סדריו ותקוניו הנפלאים, והקורא בעיניו יראה כי טובים ונעלים הסדרים והתקונים האלה על כל סדרי המכונות אשר עשה האדם בידו מעודו ועד היום, וטרם נשים את הדברים האלה לפני הקורא, עלינו להעביר עוד לפניו ענינים אחדים לענות בהם.

הן כבר מלתנו אמורה כי גוף אדם גדול יכיל בקרבו בערך עשרים וחמש ליטרא דם, והדם הזה יעבור שתי פעמים את הלב ברגע אחד או – אם חזקה מרוצת הדם – בשני רגעים, וזה דרכו בלכתו: מן העבר הימני אשר ללב ילך אל הריאה ומן הריאה אל העבר השמאלי אשר ללב, משם ילך אל תוך הגוף וממנו ישוב אל העבר הימני אשר ללב, ובעת ההיא התכוץ הלב וגם הרחיב גבולו כשמונים פעמים ולרגלי כל התכַּוצות באו כעשרה לאטה דם גם אל הלב וגם אל הריאה; ובכן אנחנו רואים כי מדה אחת לדם העובר את הריאה ולדם העובר את כל הגוף, לא תעלה אשה על אחותה, אם כי קטנה הריאה מן הגוף פי חמשה עשר ודרך הדם בקרב הריאה קצרה מדרך הדם בכל הגוף, ולכן דעת לנבון נקל כי אך בתחבולות ובכשרון רב תֵּעשה מכונה כזאת אשר לא תעדיף לפי הריאה הקטנה ולא תמעט לפי הגוף הגדול, ועל כן גם בעינינו נראה כי לחדר הלב השמאלי הנותן דם לכל הגוף נתונים עורקים חזקים ועבים להיות לו לקיר מבדיל בינו ובין הגוף, תחת אשר אך קירות דקים נתונים לחדר הלב הימני. אף גם זאת לקורא לדעת כי מקרב הלב הימני יוצא גיד אחד גדול ובא אל תוך הריאה, תחת אשר ארבעה גידים נפרדים יוצאים מן הריאה ובאים אל תוך המסדרון השמאלי, וכן יוצא גיד אחד גדול מן הלב השמאלי ובא אל תוך הגוף, תחת אשר שני גידים יוצאים מן הגוף להביא את הדם אל תוך המסדרון הימני, וגם התקונים והסדרים האלה לא לשוא הם ועלינו להתחקות על שרשי רגליהם. – ועוד לנו שלישיה אשר עלינו להבין לה: הגידים המוליכים אתם את הדם מן הלב ירומו וינשאו וילחצו לרגלי כל תנועת הלב, ולזאת נקרא פעולת הדפק, והגידים ההם יקראו בשם גידי הדפק אשר לפיהם נספור את דפיקות הלב, ואולם הגידים השבים עם הדם אל הלב אין להם כל דפק והדם לא ידפוק אותם מדי לכתו; וגם הדבר הזה לא לשוא הוא וביום קומנו להתחקות על סדרי המכונה, עלינו לבקש גם פשר הדבר הזה.

ה. הליכות המים בווארשא והליכות הדם בגוף

למען יצלח חפצנו בידנו לשום לפני הקורא באר היטב את משפט המכונה באדם אשר נקרא לה ״לב“, ואת דבר הליכות הדם לכל תקוניהם וסדריהם, עלינו להזכיר באזניו בשם הליכות המים וצנורותיהם אשר יעשה לו האדם עתה בכל עיר גדולה, כמו הליכות המים בעיר ווארשא אשר בני ווארשא יקראו להם ״וואָדאָטשאָנג” (Wodociang), ואם נערוך עתה לפניו מחזה מול מחזה ומלאכת אחת לעמת השנית, אז נבין לכל הדבר הזה על נקלה. – נדמה נא בנפשנו כי מקוה המים הגדול אשר נקוו אל ביבר של מים על שפת נהר הווייכסיל בווארשא, הוא ״הלב" אשר ממנו תוצאות לכל הליכות המים אשר בכל העיר, והצנורות הגדולים והעבים היוצאים משם ובאים אל תוך רחובות העיר, הם גידי הדפק הגדולים, והצנורות הקטנים מהם בני הצנורות הגדולים, הם הגידים הקטנים, והקנים היוצאים מן הצנורות, הם חוטי הגידים היוצאים מן הגידים, והקנים הקטנים והדקים היוצאים מן הגדולים ובאים אל תוך כל בית ובית ואל החדרים המיוחדים, הם שריגי הגידים הנמצאים בכל הגוף ועל כל קצותיו; משפט אחד ותורה אחת להליכות המים בעיר ולהליכות הדם בגוף, כי גם הדם בגוף לא יביא לנו כל תועלת עד בואו אל השריגים הקטנים, וגם המים לא יהיו לנו לברכה בלתי אם בבואם אל תוך הקנים הדקים הנכנסים אל תוך חדרי ביתנו. – וגם בזאת ידמו וישוו שני הדברים האלה יחדו: זרם המים לא יבוא אל תוך הקנים הדקים ממקום אחד לבד אשר לצנור אחד, כי אם ממקומות רבים ומתוך צנורות שונים, והיה אם נסתם הצנור האחד או נשחת, ובאו המים אל תוך הקנה על פי צנור אחר, ולולא הדבר הזה כי אז יש אשר יושבי הרחוב האחד ידרשו מים ולא ימצאו, וגם משפט הדם בגוף כן הוא, והיה אם נפצע שריג הגיד האחד, ובא הדם אל חלק הגוף הזה על פי שריגים אחרים ולא יחסר המזג, ובזאת נדמו יחדו.

אכן בזאת נבדלו שני אלה איש מאחיו: מקוה המים הגדול על שפת הווייכסיל עשוי ביבר של מים גדול אשר במכונות ובכלי־משאבים ימלאו אותו, והוא מלא תמיד על כל גדותיו ולא יחסר את המדה והמים נצבו בו כמו נד, ועמוד המים הזה גבוה מכל הבתים הגבוהים אשר בעיר, והיה אם נחבר אליו צנור ואל הצנור נחבר קנה, אז נוכל להעלות את המים דרך הקנה גם אל היציע השניה והשלישית אשר לבית והמים יזרמו מן הקנה ברגע אשר נפתח את כף המנעול, אחרי כי כל המים הנמצאים בכל קנה וקנה מתאמצים תמיד לעלות ולגאות כגבה המים בתוך הביבר אשר מחוץ לעיר, כי זה חק מחקות הטבע אשר נקרא לו חוק לחץ המים; והיה אם נשים עתה לב נמצא כי אמנם גם בזה עושים כלי־המשאבים את המלאכה, ואולם כל המלאכה היא להעלות את המים אל תוך הביבר לבלותי החסר המדה, אבל שונה מאד משפט הדם, כי כלי־המשאבים אשר ללב האדם עושים את מעשיהם בכל הגוף להריץ את הדם אל כל אפסותיו ואל כל קצותיו, ולא אך להעלותו למעלה כי אם גם להורידו, כי יורד הדם גם אל הבטן ואל הרגלים ועוד.

זאת ועוד אחרת נמצא אשר נבדלו הליכות המים מהליכות הדם: על פי הליכות המים יבואו מים טהורים אל כל בית ובית והמים אשר לא טהורים ירדו אל תוך השפך אל החצר, ואולם לא ישובו המים האלה אשר בלתי טהורים אל הביבר למען הִטהר ולמען היותם לנו שנית להשתמש בהם, אבל לא כן חלק הדם, כי הדם ישוב אל הלב והלב ישלח אותו אל הריאה לנקותו שם ולהסיר ממנו את חלאתו ואחרי כן יהיה לנו שנית לברכה. – אכן נדמה נא בנפשנו כי יש אשר המים בווארשא יקרים יהיו בעינינו כמו הדים בקרב הגוף ולא נאבד מהם גם טפה אחת לשוא וגם יכול נוכל לטהר את המים העכורים האלה על נקלה, הן דעת לנבון נקל כי אז עשינו לנו מכונות והליכות אחרות למים כעין הליכות הדם בקרב הגוף, ואז עשינו קנים וצנורות אחרים להשיב את המים אל שפת הנהר אל מקום קרוב לביבר המים הגדול הבאנו את המים על פי כלי־משאבים וכלי לחץ אל בית הטהרה, ואז היו לנו ארבעה מקומות שונים למען המים והליכותיהם, מקום אחד אשר ממנו יובאו המים אל תוך העיר על פי כלי לחץ ומקום שני אשר אליו יבואו המים השבים מן העיר על פי כלי לחץ, מקום שלישי להביא את המים בכח הלחץ אל בית הטהרה ומקום רביעי אשר יאסוף את המים המִטהרים להביאם שנית העירה, ואז יהיה משפט ארבעת המקומות האלה כמשפט ארבעת חדרי הלב בגוף האדם. – ובכן אנחנו רואים כי אך לרגלי שפעת המים אשר לנו בעיר מרבה להכיל, לא ילכו המים דרך תקופה כמשפט הדם, ואולם לוּ יקרו המים בעינינו כדם הגוף, כי אז עשה לו האדם מכונות חדשות כמכונות הלב, אחרי אשר תהיינה לו מכונות הלב למופת, ואז התגאה האדם כי מצאה ידו לעשות לו מכונה נפלאה כזאת, אם כי אנחנו בעינינו נראה כי מכונה נפלאה כזאת נמצאה בקרבנו מיום גיחנו מבטן ועד יומנו האחרון.

ו. הליכות המים והליכות הדם

אחרי אשר ערכנו מחזה מול מחזה, את הליכות המים לעמת הליכות הדם, עלינו לשום לב עתה גם אל הכח הרודה בהם ואל תוצאות פעולותיהם, למען אשר נדע גם הפעם במה ישוו איש אל אחיו ולמען הבין את הדבר אשר לפנינו על אחת שבע. – הן מודעת זאת כי גם ילד קטן יצלח להניע בנקל את כף קנה־המשאבים למלא את הדלי מים, תחת אשר גם איש גדול אך בעמל וביגיעה רבה יעצר כח להריק את הדלי על פי כלי־לחץ ולהזות את המים למעלה למען יזרמו בזרם עב למעלה כזרם המים אשר העלה הילד מן הבאר על פי קנה־המשאבים, ולרגלי הדבר הזה נוציא משפט כי נקל לאדם לעשות במלאכת קנה־משאבים מלעשות במלאכת כלי־לחץ או במלאכת קנה־זלוף, ואמנם יש פשר לדבר הזה ואם נבקשנו נמצאנו: האיש העושה במלאכת קנה־משאבים לא יעשה דבר בלתי אם יריק את האויר מן המקום אשר על פני המים והמים יבואו אל המקום הזה באפס יד, והיה אם נקח לנו שפופרת ארוכה ונשים את הקצה האחד אל תוך מים ואת הקצה השני נשים אל תוך פינו לינק בו, אז יבואו המים אל תוך פינו, ואולם לא על פי היניקה הם באים כי אם באשר הוּרָקָה השפופרת מכל אויר אחרי אשר ינק פינו את האויר מתוכה והמים באים למלא את חלל השפופרת על פי כח אחר, הוא כח לחץ האויר; ובכן אנחנו רואים כי אך על נקלה ובאפס יד נצליח לשאוב מים על פי קנה־משאבים. אבל לא כן חלק האיש העושה מלאכה בכלי־לחץ, כי לחץ האויר יָרֵעַ הפעם תחת היטיב ויעצור בעד המים לבלתי זָרָם החוצה, והיה בהיות לנו קנה כלי־לחץ אשר עביו טפח, ועלה משקל האויר בו עד חמש עשרה ליטרא, ואם נחפוץ כי זרם המים היוצא ממנו יעלה למעלה, אז יכבד הדבר הזה מאד לעשותו אחרי כי משקל המים יהיה לנו לשטן ואך בעמל רב יצלח חפצנו בידנו, ועל כן תראינה עינינו כי עשרים אנשים יעמדו לפעמים על יד קנה־זלוף ובזעת אפים יעמלו בו להזיל מים מדליו ולהזות אותם אל תוך האש אשר אחזה את הבית ביציע העליונה.

ועתה נשובה נא אל הליכות המים בווארשא ונדמה בנפשנו כי המים לא ישפקו לנו ולצרכנו ואנחנו לא נוכל להביא עצה בלתי אם בהשיבנו את המים העכורים אל מחוץ לעיר לטהר אותם למען היותם לנו שנית לדבר חפץ, או אז עלינו לעשות לנו כלי־לחץ להביא על פיו את המים הטהורים העירה, ואחרי כן נעשה לנו כלי־משאבים לינק בו את המים העכורים להשיבם אל מחוץ לעיר, ואולם המלאכה אשר על כלי־המשאבים לעשותה מעט וקטנה תהיה לעמת המלאכה הכבדה אשר יעשה כלי הלחץ כפעם בפעם, ולכן אפוא דעת לנבון נקל כי האנשים המנצחים על המלאכות העושים את הכלים ההם, יעשו את כלי הלחץ חזק ואמיץ שבעתים מכלי־המשאבים, למען ישאו הכלים השנים האלה בד בבד יחדו, כלי־הלחץ לא ימעיט וכלי־המשאבים לא יעדיף. – והיה אם נשים עתה עין על מערכות הלב ותקוניו, נראה כי אמת נכון הדבר נעשה הלב כמשפט הזה וכלי־הלחץ אשר בו חזק ואמיץ הוא מכלי־המשאבים: שני מסדרונות הלב אשר ממעל לו לא יעשו דבר בלתי אם ירחיבו את גבולם כפעם בפעם בבוא אליהם הדם לאסוף אותו, ומלאכתם מעט וקטנה מאד ולא יסכנו ולא יצלחו למלאכה גדולה, ולכן גם בדי עורם ומבנה עוריהם מעט ורפים הם, תחת אשר חלק הלב התחתון, מקום שני החדרים אשר נקרא להם כלי־ לחץ, עשוי מוצק ואיתן, ועורקיו ישתרגו ויאחזו איש באחיו וארחות דרכם ילפתו אחת הנה ואחת הנה, כי המלאכה אשר על החלק הזה לעשותו גדולה וחזקה מאד.

ואף גם זאת נשימה הפעם אל לבנו: אם נחפוץ להשיב את המים העכורים מן העיר אל בית הטהרה, אז עלינו לעשות לנו כלי־לחץ שני אשר ילחץ את המים העכורים האלה אל בית הטהרה, ואולם בית הטהרה הזה לא יגדל כגדל עיר ווארשא כֻלה, כי בית קטן נעשה אשר יכיל אך את המים השבים מן העיר כפעם בפעם; וגם בקרב גופנו נמצא כדבר הזה: בית הטהרה בקרב הגוף הוא הריאה והיא קטנה מאד עד אפס מקום להכיל את הדם בלתי אם את הדם השב רגע רגע מן הגוף, ולא תטהר ברגע הזה בלתי אם בד בבד כמכסת הדם אשר יטמא הגוף ברגע ההוא; ולכן דעת לנבון נקל כי כלי־הלחץ השני אשר ילחץ את המים אל בית הטהרה, לא ימצא לפניו עבודה ומלאכה רבה ככלי־הלחץ אשר ילחץ את המים העירה ואשר יכלכל את כל העיר במים, ולכן יקטן כלי־הלחץ השני בתכונתו מן הראשון, וגם בקרב הגוף נמצא כדבר הזה, כי החלק הימני אשר בתחתית הלב, מקום שם החדר אשר ילחץ את הדם אל הריאה, יקטן במשקלו פי שנים מן החלק השמאלי כי עורקי החלק הימני ובדי עורו מעטים ורפים מן החלק השמאלי. ואף גם זאת: לוּ באמת נטל עלינו להשיב מים עכורים מן העיר אל בית הטהרה, אז נטל עלינו לעשות לנו צנורות וקנים אחרים מלבד הראשונים, ולהצנורות והקנים האחרונים האלה נשים נתיבות אחרות מן הראשונות, וגם בתבניתם ובתכניתם יִבּדלו מן הראשונים, וגם התחברותם אשר יתחברו איש אל אחיו שונה תהיה מהתחברות הראשונים, וגם יתחברו אל מקום אחר בקרב כלי־המשאבים ולא יתחברו אל המקום אשר ממנו יוצאים הצנורות הראשונים; ועתה הן דעת לנפש הקורא ינעם אם נצא להראות לו הפעם כי ככל החזיון הזה אשר יחזה לו דמיוננו לרגלי הליכות המים, נמצא בקרב הגוף לרגלי הליכות הדם, דבר לא נעדר.

ז. הגידים ושנוייהם למקומותיהם

דעת לנבון נקל כי הצנורות אשר להליכות המים לא ילכו דרך ישרה אל העיר ולא לכלם משפט אחד, כי לנכח עינינו תמיד חלק העיר אשר אותו נחפוץ לכלכל במים, ולפי החלק הזה ודרכו כן יהיו דרכי הצנורות וארחותיהם; ואף גם זאת עלינו לעשות בתחבולה למען היות מדה אחת לזרם המים בכל בית ובית בעיר, לא ימעט הבית הרחוק ממקוה־המים מן הבית הקרוב אליו, וחפצנו זה יצלח בידנו אך רק אם לא נשים ענפים ופארות להצנורות בטרם באנו אל המקום הנכון, כי כאשר נקדים לשום ענפים ופארות להצנורות להטותם ימין ושמאל כן יקטן וכן יצער הזרם, וכאשר נַחַץ את הצנור, יֵחָץ בו גם זרם המים, ולכן לא נחצה את הצנורות עד אם באו לפני המקום אשר שם לא נוכל לבוא למטרתנו בלתי אם על פי החלוקה; – אכן לא כן יהיה חלק המים אם נחפוץ להשיבם מן העיר אל מחוץ לעיר, כי המים האלה יזרמו הלוך וזרום על נקלה, וכאשר נרבה לחצות את הליכות הצנורות כן ימהרו המים לזרום על נקלה, ולכן זה הדבר אשר נעשה: אם נביא את המים העירה, לא נחצה את הליכות הצנורות להימינם ולהשמאילם בלתי אם קרוב אל המקום אשר שם מטותם, ואם נשיבם אל מחוץ לעיר, נרבה לחלק ולחצות את הצנורות, והלכו המים הלוך ורב באפס יד. – הנה כי כן נראה כי גם בקרב הגוף נמצאה כל התכונה הזאת: גידי הדפק המביאים את הדם אל כל חלקי הגוף, הם לא יֵחָצו ולא יחלקו להימין ולהשמאיל בלתי אם בבואם אל המקומות אשר שם מטרתם, ואולם לא כן חלק הגידים המשיבים את הדם הנשחת אל הלב, כי הם יחלקו ויחצו הנה והנה מראשיתם ועד אחריתם למען הָחִיש ולמען הריץ את הדם על נקלה; ולכן גם זאת נראה, כי הגידים היוצאים מחדרי הלב מימינו ומשמאלו, גזע אחד יצאו, והגידים השבים אל מסדרונותיו, שנים שנים יבואו.

לרגל המלאכה אשר לפנינו, נעביר לפני הקורא גם תכונה אחרת אשר בקרב הלב, ועל פיה יבין הקורא לדעת מה גדלו ומה נפלאו בנינו וצביונו: הן דעת לנבון נקל כי בקחתנו לנו שני צנורות להביא על פיהם מים נוזלים ממקום אל מקום, לא נוכל לשום את הצנורות האלה איש מנגד אחיו, כי בעשותנו כדבר הזה, יוכל הזרם האחד הבא מן הצנור האחד להתחזק על הזרם השני, ואז יעצור האחד בעד השני לחסום את דרכו לפניו; וגם בקרב הלב נראה כדבר הזה, כי הגיד הבא אל הלב מן החלק התחתון אשר בגוף, לא ילך לנכח פני הגיד המביא את הדם אל הלב מקרב חלק הגוף העליון, לבלתי יעצור הזרם האחד בעד השני, ותקטן עוד זאת בעינינו, והנה גם נד או סוללה נמצאו שם אשר כל זרם הבא אליהם יִשַל מהם, ולכן לא יאָחזו הזרמות איש באחיו במרוצתם, ואך ברגע השני יתערבו ויתבוללו יחדו, וההתערבות הזאת גם היא דרושה לנו מאר אחרי כי הזרם הבא מחלק הגוף העליון לא יביא אתו דם נשחת לבד, כי גם חמרי דם חדש יביא בכנפיו אשר לקט בדרכו מכל המזון אשר מצא, וחמרי הדם החדש הזה דרושים מאד לפעולות הלב ולכן יבואו אליו, והנד והסוללה עוזרים אחריו.

ואף גם בזאת לא שונה הלב מכל המכונות וכלי־הלחץ: כל כלי־לחץ אשר נחפוץ כי פעולותיו תהיינה כלילות ושלמות, עלינו לשוב לו קלחת־לאויר, כי כל הנוזלים למיניהם לא יתלכדו ולא יתלקטו יחדו ולכן גם לא יתפשטו ולא יפַכּוּ, ואך בזאת יפכו ויזו נצחם למעלה, אם קלחת־לאויר תשים בהם את פעולתה, כי האויר אשר יעיק תחתיו ואשר יתאמץ כפעם בפעם להתפשט, יריץ גם את המים להזות אותו למעלה, גם ברגע אשר ירפה מהם לחץ כלי־הלחץ; וגם בקרב הלב נמצא כדבר הזה, ואם אמנם לא נמצא בו קלחת־לאויר, וגם כל האויר הבא אל תוך הלב ימית אותו כרגע, וכל רופא אשר יכרות את אחד הגידים אשר לאדם, יצרור אותו בצרור חוט לבלתי יחדור כל אויר אל תוך הלב, ואולם גם בלעדי קלחת־לאויר נמצא בו דבר אשר יתפשט כעין אויר ואשר בכחו יריץ את הדם ויז נצחו למעלה, והדבר הזה הוא גידי הדפק אשר גם המה יתאמצו תמיד להתפשט, ולכן יתכוצו ויתפשטו כפעם בפעם בבוא אליהם גל של דם ויזו אותו למעלה גם ברגע אשר חדר הלב הרחיב את גבולו; ואך גידי הדפק לבד יעשו כמעשה הזה ולא יעשו כן גידי הדם; — ובכן תראינה עינינו כי הבין הטבע לעשות את מעשיו בחכמה ובמשפט ולמצוא את כל הדברים אשר יתגאה בם האדם, והם נפלאים וטובים שבעתים ממעשי האדם ותחבולותיו.

ח. הדלָתות או הארֻבות

הדבר הכי נכבד בתקופת הדם הגדולה הוא הלב, ומשפטי הדלתות והארֻבּוֹת אשר ללב נכבדים הם מכל סדריו ותכונותיו. – הן כל איש היודע את משפטי המכונות וכלי־הלחץ יודע היטב כי ארבות האויר אשר לאלה נכבדות מאד בערכן, ואך בהן תצאנה המכונות לפעליהן, ולכן עלינו לתקן ולהיטיב כפעם בפעם את הארבות האלה, כי יש אשר לא תסָגרנה הארבות בלתי אם ביד חזקה ויש אשר תסגרנה אך מעט כי על כן עמלים כל החוקרים גם היום למצוא ארבות חדשות לבקרים ומיום אל יום ילכו להשלים חקן ולהיטיבן, וכיום הזה יעשו להם ארבות לפי כל המכונות, למכונה האחת ארבה כזאת ולמכונה השנית אחרת, ולכן נמצא עתה ארבות אשר דמות דלתות להן, ואחרות אשר דמות כדורים להן או דמות לוחות מֻתָּקִים ממקום אל מקום. אכן הכי נכבד במעשי הלב הוא משפט ארבותיו, והן עשויות פעם בכה ופעם בכה אשה לפי המקום אשר תשים בו פעולותיה.

למען דעת ולמען הבין את משפט הדלתות או הארבות האלה באר היטב, נצא נא הפעם בעקבות נטף דם ההולך על תקופותיו בקרב הגוף מרגע בואו מן הגוף אל תוך הלב ומן הלב אל תוך הריאה ועד שובו מן הריאה אל תוך הלב ומן הלב אל תוך הגוף. – נניח נא כי עינינו תראינה את נטף הדם בעלותו מן הרגל אשר לאדם לבוא אל תוך הלב, או אז יפלא בעינינו לאמר, איך אפוא יוכל הנטף הזה לעלות למעלה בעוד אשר משקלו מושך אותו למטה, ואז נבקש פשר דבר ונמצא כי אך בכח הלב הרודה בו יהיה כדבר הזה; ואולם הן לפעמים יש אשר תבוא שואה או חרדת פתאום אל הלב וכחו הרודה יחדל כרגע, וגם אז נראה כי נטף הדם לא ישוב לנפול אחור ולרדת מטה, והיה אם נבקש הפעם פשר דבר נמצא כי הבין הטבע לקנות תחבולות טובות ויעש לנו בקרב הגידים ארבות אשר תעצורנה בעד נטף הדם לבלתי תת אותו לרדת, והארבות האלה מיני עור הם העשוים כעין מלתחות וצלחות, והיה בעלות הנטף למעלה ועבר את פני העורות האלה ולא יהיו לו לשטן, ואך ברדתו לא ירחיק לרדת, כי המלתחה הקרובה אליו תאסוף אותו, ובבואו אל תוכה ימלא אותו כעצמות בבטן המלאה והמלתחה המלאה הזאת תהיה לשטן לדם הנוזל לבלתי תת אותו לררת, ובין כה וכה יתעודד הלב וכחו ישוב אליו כבראשונה והדם ישוב לעלות למעלה עד בואו אל תוך הלב; והיה אם נשים עתה אל לבנו כי הדם הזה אשר ישוב דם נשחת הוא, או אז נבין מה רב ערך המלתחות האלה העוצרות בעד הדם הנשחת לבלתי ישוב לרדת אל תוך הגוף להשחית ולנגוף אותו.

אכן טובות מן הארבות האלה הן הארבות אשר בין חדר הלב ובין המסדרון, כי אמנם דרושות למקום הזה ארבות ודלתות טובות מן הראשונות, והארבות האלה עשויות עור חזק וכמו מִפְרָשׂ תִפָּרשנה ותמָתחנה; לחלק הלב הימני שלשה מפרשים כאלה, ולחלק השמאלי שנים; והיה בבוא הדם מן המסדרון לחדור אל תוך החדר אז ינטו המפרשים הצדה והדם ילחץ אליהם ויעבור ביניהם, ובמלאות חדר הלב דם. אז יפרשו המפרשים וימתחו על סביבותיהם איש על פני אחיו למען יוכלו לסגור את פי הארבה היטב לבלתי יוכל גם נטף אחד לשוב אל המקום אשר ממנו בא, וכל המעשים האלה עשוים ברגע אחד ואין קצה לתכונה. – אכן אחרות ושונות הן הארבות אשר על עברי פי הלב אשר שם יכו גידי הדפק את שרשיהם; הארבות האלה לא עשויות מעשה אורג כארבות אשר בין המסדרון והחדר, ואולם גם הן עשויות להפליא, ודמות פני מלתחות להן אשר יעבור אותן הדם ולא תהיינה לו לשטן ואשר אך בהחלו לשוב רגע אחרנית יבוא אל תוכן והן תמלאנה ותהיינה למסגרת לדם לבלתי יוכל לשוב, וכל המעשים האלה עשוים להפליא.

ט. כח הלב

כיום הזה יענו כל החוקרים פה אחד כי הלב הוא מכונה נפלאה אשר תקצר יד האדם מעשות כמוה, ולכן דעת לנבון נקל כי לא שקטו החכמים עד אשר קנו תחבולה למֹד על פיה את כח הלב לדעת אותו אל נכון, וזה הדבר אשר יעשו: ביד חרוצים יכרתו ניד דפק אשר לאחד בעלי־החיים ויביאו את קצהו האחד אל פי נאד עשוי גוּמי, והנאד הזה מחֻבר אל שפופרת של זכוכית והשפופרת הזאת עשויה בדמות האות הלאטינית U אשר דמות שני עמודים לה והעמודים מתחברים יחדו מלמטה על פי המפתן, ושני עמודי השפופרת הזאת ימלאו כסף חי, מדה אחת לשניהם, והיה כבוא הדם מן הגיד אל תוך השפופרת דרך הנאד, אז יעיק זרם הדם על פני הכסף החי אשר בתוך העמוד האחד ועלה הכסף החי בעמוד השני למעלה; ולפי המעלות אשר יעלה, נדע את פרשת כח הלב אשר יריץ את הדם, החזק הוא אם רפה, ולכלי הזה יקראו בשם כלי מודד כח הדם. – אז מדדו החוקרים את כח הלבבות אשר לבעלי־חיים שונים, והנה פלא כי לא לפי גדל הגוף וגבהו ומרבית בשרו יהיה כח הלב; דם הסוס כדם השור, דם העגל כדם הכלב, דם החתול כדם השפן, כל אלה יחדו כח אחד ללבותיהם להריץ את הדם, ואנחנו נראה כי הלב הקטן אשר לשפן יוכל להריץ את מעט דמו בקרב גופו בכח וגבורה ככח הלב הגדול אשר לסוס שהוא יריץ את דמו הרב בקרב גופו הגדול; ואולם אל נא יחשוב הקורא כי הלב אשר לשפן גדול כלב הסוס ולכן כח אחד להם, כי לא כן וגם לא יתכן כדבר הזה; הלב אשר לשפן כלי־משאבים קטן הוא אשר ישאב אך דם מעט, והלב אשר לסוס כלי־משאבים גדול הוא אשר ישאב דם הרבה, ואם יגדל כלי־המשאבים הגדול פי שלשים מן הקטן, הן אז תגדל גם מכסת הדם אשר ישאב פי שלשים מן הדם הנכון לכלי־המשאבים הקטן. ולרגלי הדבר הזה הן כל קורא משכיל יבין כי כח אחד לשניהם לחלקיהם, החלק הפרטי אשר לקטן לא ימעט בכחו מן החלק הפרטי אשר לגדול.

אכן גדולים ונפלאים מעשי הטבע בהציבו גבולות הלב, כי מי קורא לא יבין עתה אשר יעשה הטבע את כל לב ולב אשר לכל בעל־חיים בדיוק ובצמצום למען יוכל כל לב לכלכל רק אך את העבודה אשר לגוף הנכון לו, כי הכח אשר לכל לב ולב הן אחד הוא ואך לפי מכסת הדם בגוף כן יגדל הלב, ולפי הדבר הזה הן נטל על הטבע לכון בראשונה את בנין הלב לפי הגוף הנכון לו, וגם בזה גדולים מעשי הטבע מכל המעשים והמכונות אשר עשה האדם, כי כל מכונה העשויה בידי אדם לא תצלח למלאכה בלתי אם בהיות לה כח עודף כחצי שעור מן הכח הדרוש לעבודתה, תחת אשר כל לב ולב העשוי בידי הטבע עשוי בדיוק ובצמצום למען העבודה היוצאת על פיו, לא יעדיף ולא ימעט.

אבל החוקרים לא אמרו עוד הון וילכו לתור ולדעת גם את כח הלב כפי אשר הוא בכל גוף וגוף, כי אמנם אחד הוא כח הדם לכל בעלי־החיים, לא יבדל העגל הרך מן הראם הגדול, ואולם הכח הזה הלא אך כח הלב הוא כפי פעולתו אשר יפעל בפני הדם (ובלשון חכמים יקראו לו ״כח מצטרף אשר ללב"), ואנחנו לא נדע עוד את עצם כח הלב כפי אשר הוא בכל גוף (ואשר יקראו לו בלשון חכמים ״הכח המוחלט אשר ללב"); הן אמת נכון הדבר כי מעלות הכסף החי בקרב העמוד תאמרנה לנו כפעם בפעם את מעלות הדם, משפט אחד ותורה אחת היא אם דם שפן או דם שור הוא, ואולם עצם הכח אשר ללב הגוף החי ההוא עוד נסתר מנגד עינינו, ואך בעמל וביגיעה רבה מצאו החוקרים את נתיבותיהם; אכן יכבד הדבר ממנו להעביר לפני הקורא את כל דבריהם וחקירותיהם, אחרי כי דרושים לנו חשבונות הנדסיים בדבר היקף גיד הדפק הראשי ויחוסו לשריגיו ופתיליו היוצאים ממנו, ולכן רב לנו אם נשים לפני קוראינו את תולדות החשבונות האלה, לאמר: חצי הלב הימני אשר לכל חי וחי ממערכת היונקים יוציא כפעם בפעם בהתכוצו כח העולה לאחד אחוז משלש מאות ממשקל הגוף כלו, וחצי הלב השמאלי יגבר ממנו פי שלשה ולכן יעלה כחו לאחד אחוז ממאה ממשקל הגוף כלו, ולפי הדברים האלה יעלה כח הלב כלו לאחד אחוז משבעים וחמשה ממשקל הגוף כלו; ולמען יבין הקורא את הדבר הזה באר היטב, נוסיף לאמר: כל החיה אשר משקל גופה עולה עד 100 ליטרא, לב לה אשר כח הלחץ בו נושא בד בבד עם משקל אבן בת 1¹/₃ ליטרא, ואחרי כי משקל כל אדם שמלאו שנותיו עולה עד 140 ליטרא, לכן דעת לנבון נקל כי כח הלחץ אשר בלבו הוא ככח שתי ליטרא בערך; והכח הזה יוצא מן הלב לרגלי כל דפק ודפק, כשבעים פעמים בכל רגע ורגע, ויעלה עד 140 ליטרא לרגע או 84 צנטנר לשעה. – אכן הלב על קרבו ועל כרעיו לא יעלה ממשקל 15 לאטה, וחמש עשרה לאטה אלה יולידו בקרבנו בכל שעה ושעה את הכח העולה עד 84 צנטנר – האם עוד הבל יפצה האדם את פיו להגיד לנו כי יוכל לעשות מכונה בת 15 לאטה אשר הכח היוצא ממנה יעלה בכל שעה ושעה עד 84 צנטנר? אכן גדולים מעשי הטבע!

י. חסרונות בבניין הלב – לפי משפט האדם

הן טובה ונעלה המכונה העשויה בידי הטבע על המכונה אשר ידי אדם תעשינה אותה, והקוראים הן נסוה בחנוה אף ראו פעליה, ואולם שני דברים נמצא במכונה הנפלאה הזאת אשר אם נמצא כמוהם במכונה העשויה ביד אדם, ואמרנו להם ״חסרונות“; אבל נפשנו יודעת מאד כי החסרונות האלה לא חסרונות הם כי אם יתרונות, ואך יען כי קצרה בינת האדם להבין להם, לכן יקח לו קרנים לנגח בהן ולכסות את מערומיו, ואנחנו בלשון בעלי התלמוד נאמר: ״לדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא”.

כל המכונה אשר תנוד ותנוע מדי עשותה את המלאכה, והיתה המכונה הזאת בעלת חסרון; והחוקרים בעלי ההמצאות הבונים את המכונות למיניהן, עמלים עד היום לבנות מכונות אשר לא ישמע מהן כל קול וכל קשב, כי גם הקול העולה באזנינו יבוא אך לרגלי התנועות והתנודות אשר תהיינה למכונה, והן תהיינה לה למשחית להפריד בין הדבקים ולהרבות את בדקיה עד הָרֵס אותה, ולכן נראה כי בימינו קמו בעלי מסלות־הברזל ולא חסו על רבוא רבבות הכסף אשר הוציאו מכיסם למען הניח מוטות ברזל אחרים וטובים מן הראשונים מתחת לאופני המרכבות לבלתי יזועו וינועו אמות המרכבות בעברן ולא תבוא עליהן רעה, ואולם נפשנו יודעת מאד כי עוד לא צלח חפץ החוקרים בידם, ובבואנו אל בית חרשת המעשה אשר שם מכונות, ושמעו אזנינו קול שאון ומהומה ורעש וזועה וסער והמולה, וכל אלה ישחיתו וירעו את המכונות. – הנה כי כן יאמר הקורא בלבו כי גם הלב באדם איננו כמשפט ומלאכתו איננה שלמה וכלילה, כי גם הוא ינוד וינוע כפעם בפעם, לא יחדל רגע ואם נט אזן נשמע גם שני קולות עולים מתוכו לרגלי כל דפק ודפק, ושני הדברים האלה חסרונות הם, תנודה והַשמעוּת קול.

אכן אם נעמיק רגע לחקור נראה כי שגינו בחפצנו וכי ״לדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא"; הן התנודה והשמעות הקול חסרונות הן, יען כי לרגלי התנודה יאבד כח המכונה לבהלה ונפל ממנו רב ואמות המכונה ינועו ויזועו והתפרדו הדבקים, וגם הקולות העולים ממנו יעלו אך לרגלי התנודות והזועות כאמור, ומקץ שנים אחדות תפול המכונה ולא תוסיף לעמוד; ואולם לא כן חלק הלב, אם כי גם לו תנודה והשמעות קול, ואנחנו הן נראה כי בכל הגוף אין כמוהו אבר אשר ינצח על מלאכתו. למן הרגע הראשון אשר נולד ועד בוא הרגע האחרון. אם שנים הרבה יחיה האדם, אז תֵּכַהּ עינו ואזנו תכבד משמוע ובטלו הטוחנות והתעותו הידים ורפו הרגלים וברכיו תכשלנה וחדל טעמו וריחו נמר וגם רוחו בקרבו תרפה, ואולם הלב לבדו לא ימיש מעשות מלאכתו כל הימים אשר הוא חי, גם רגע אחד לא ירפה, כי ככחו אז וככחו עתה למן הרגע הראשון ועד האחרון; ובכן תראינה עינינו כי התנודה והשמעות הקול לא תהיינה לו למפגע ולא תחשבנה לו לחסרונות, ואולי גם היטיב תיטיבנה לו, ולכן נצדק יותר אם נשים כבוד לאמת ונתֵּן תודה כי לא בלב החסרון כי אם בנו, אשר קצרה בינתנו מהבין את משפט התנודה והקול לדעת את הטוב היוצא מהם, אם כי ידענו בשלמי הם, כי התנודה היא לרגלי התכוצות הלב אשר כפעם בפעם יסב ויהפך וירומם ובראש האגף השמאלי יכה על פני קיר הארון, והקול ישמע לרגלי הארבּות המסוגרות בכח בבוא אליהן הדם בשצף סער גדול ומסגרת הארבות חוסמת את הדרך לבלתי שוב הדם על עקבותיו. – אכן הנה יש יום לחוקרי הטבע אשר יביטו יראו וידעו גם את תכלית התנודה והקול אשר ללב, או אז תפקחנה עינינו לראות דבר אשר כמו חֶסרון יראה לעינים, ובין כה וכה רב לנו אם מצאנו כי נעלה בניין הלב על בנין כל המכונות אשר עשה לו האדם, אחרי כי גם הדברים אשר חסרונות הם למכונות אחרות לא יהיו חסרונות ללב.

יא. העין וַחֲדַר־האפל

נסב נא מזה אל מול אחר ונשים עין על מכונה אחרת ונפלאה מאד אשר בגוף האדם, ואשר עלינו להעבירנה פה לפני הקורא אחרי כי גם יד האדם עשתה במכונה ההיא הדומה אליה מאד; המכונה אשר יד הטבע עשתה אותה בגופנו היא העין, והמכונה אשר יד האדם עָשִׂתָּה היא חדר־ האפל אשר יקראו לה בעמים ״קַמְרָא אָבְּסְקוּרָא״ (Camera obscura), ושני אלה דומים יחדו איש לאחיו, ואת שניהם נעביר לפני הקורא. – אכן טוב אשר נעשה לו נשים בראשונה לנגד עיני הקוראים את משפט בנין העין ותכניתו ואחרי כן את דבר בנין חדר־האפל, ואולם אחת היא אשר הורה הנסיון אותנו כי יבין האדם בנקל את משפט מעשה ידיו יתר הרבה מאשר יבין את המעשים שבקרבו, ואת הכללים אשר בספרים יבין יותר מן הכללים אשר יתנו לו החיים, ועל פני מפות גלילות הארץ ידע לבחר את דרכו לבטח יותר מאשר ידע בהיותו בדרך בנסעו, ולכן גם אנחנו נשים לפני הקורא בראשונה את משפט חדר־האפל ותבניתו ואחרי כן נעביר לפניו גם את דבר העין ובנינה. – ובכן אלופי הקורא, אם בעל נפש אתה, או אם בניך הקטנים סביב לשלחנך ואתה חפצת לשעשע את נפשם ולשום לפניהם דבר אשר גם תורה תצא ממנו, קום ועשה לך ולהם ״חדר־אפל“; הן מצער הוא ועל נקלה יצלח חפצך בידך לעשותו. כי אך שלשה דברים דרושים לך: זכוכית כעין זכוכית כלי־המחזה אשר ישימו האנשים הזקנים על עיניהם, ותבה קטנה כעין התבה אשר צרורים בה ציגארים ודף ניר לבן; אכן רק זכוכית כזאת תצלח למלאכתך אשר שפתותיה דקות ותוכה עב ודמות לה כדמות פני עדשה, וזכוכית כזאת תקָרא בשם ״זכוכית שרפה” אשר תמצא ידיך לקנותה במחיר אגורה אחת; וגם התבה לא תצלח למלאכה בלתי אם בהיותה עמוקה, כתבה אשר מאתים וחמשים ציגארים תכיל; והניר גם הוא יצלח למלאכתך אם תמשח אותו במעט שמן למען היותו שקוף ואטום לנגד עיניך. – אם שלש אלה יהיו לך, ויכלת לעשות את חדר־האפל כמשפט, ואולם בטרם תעשה נלכה נא בראשונה ועשינו לנו את אחד ״הנסיונות" הדרושים למעשנו.

קח לך את הזכוכית האמורה וגש אל הקיר אשר אל מול פני החלון והחזקת בה לעמת הקיר, קרוב אליו, וראית כי לא יהיה צל הזכוכית על הקיר כי אם אור יפה ונעים יחלק ויראה עליו והאור הזה ידבק במקום אשר יחדור אליו אור השמש הבא מן החלון דרך הזכוכית; אז תנסה ותקריב ותרחיק את הזכוכית מן הקיר, עד אשר יצלח חפצך להביא אותה אל המקום הנכון, חמש ועד עשר זרת תרחק הזכוכית מן הקיר, וראית תמונה קטנה על הקיר יפה ונהדרה עד למאד והיא דמות סמל החלון וידותיו וכנפיו וגם דמות סמל הרקיע והעבים אשר בחוץ והבתים אשר ברחוב מנגד וכל אלה יהיו לך לתמונה קטנה מאד, ואם לבן הקיר, מוּשַׂד בשיד, או אם שמת דף ניר לבן על הקיר, והיתה התמונה הזאת יפה ונהדרה עד מאד ועינך לא תשבע מראותה והיתה שעשועים לנפשך; ואולם הכי נפלא מכל הדברים האלה הוא מראה התמונה הזאת, כי את כל הדברים האמורים האלה לא תראה כאשר הם כי אם עולם הפוך תראה, העליונים למטה והתחתונים למעלה, החלון וכל אשר לו הפוך לעיניך, הרקיע והעבים נמתחים למטה והבתים הפוכים למעלה, ואם יגש איש ברגע הזה אל החלון בחוץ, וראית גם אותו והכרת את תארו על פני הקיר, ואולם גם הוא לא יֵראה לך כאשר הוא, כי אם ראשו למטה ורגליו נשואות למעלה, ומצאת כי כל התמונה הזאת טובה ונעלה היא, לא תחסר דבר בלתי אם להפוך אותה על פניה. – זאת היא תורת התמונה, ואנחנו נבקש את כל אחד מקוראינו להיטיב לנפשו ולעשות לו את הנסיון הזה, אם לא נסה עוד עד היום לעשות כמוהו, ולבנו סמוך בטוח כי יקנה תחבולות לעשות את הדבר כמתכנתו לבלתי החטיא את המטרה, והדבר הזה אשר יעשה לו לשעשע את יהיה לו לתורה; ואולם ייטיב נא בעל הנסיון לכון את המקום אשר בו תֵּראה התמונה כלילה ושלמה, כפי המרחק אשר ירחק מן הקיר, כי זה הוא המקום אשר יקראו לו החוקרים בלשונם ״מרחק השרפה", ואחרי כן יצלח בידו מעשה חדר־האפל על נקלה.

קח לך את התבה אשר אמרנו ושים אותה אל מול פני החלון, הקיר הצר האחד מָפנה אל החלון, והקיר הצר השני מוסב ממנו, ונקבת חור עגול בקיר אשר אל פני החלון, לא יגדל החור מן הזכוכית אשר לך, ואת הזכוכית הביא אל תוך החור הזה ודבקת את הזכוכית בתוך החור בדבק, ואחרי כן תקרע את הקיר הצר השני אשר מאחורי התבה ולא יהיה לה כל קיר מאחוריה, ואת מכסה התבה אשר על יד ימינה או על יד שמאלה תחזק במסמרים ולא יִפתח, ואז יהיה בידך ״חדר" אשר הזכוכית מלפניו תהיה לו לחלון ואשר פתוח מאחוריו למען נוכל להביט אל תוכו משם; או אז תקח לך את דף הניר המשוח בשמן ושמת אותו מאחורי התבה והיה לך תחת הקיר אשר שברת, ואם ביד חרוצים תעשה את מעשיך, ויכלת להעביר את דף הניר ולהתיקהו, אם להעמיק להביאו אל תוך התבה ואם לא, עד אשר מצאת את ״מרחק השרפה" ואת המקום הנכון, ואז תהיה מלאכתך שלמה, כי בהביטך אל תוך התבה בעד הזכוכית, תראה את סמל דמות כל הדברים הנמצאים אל פני התבה, וכל אלה מחוקים יהיו על הקיר העשוי דף ניר, והדר להם ויפעה להם ועינך לא תשבע מראות אותם – זאת תורת חדר־האפל!

יב. חדר־האפל

דעת לקורא נקל כי כל נבון תחבולות יקנה לבנות לו את החדר הזה איש איש על פי דרכו כיד שכלו הטובה עליו, וכל איש ימצא תחבולות אחרות להיטיבהו ולשכלל את בנינו, ולכן רב לנו אם נוסיף על דברינו כי תחת הזכוכית אשר פי החכמים יקבנה בשם ״עדשה" ואשר אמרנו לשום אותה אל תוך החור הנקוב, טוב יותר אם ישים שפופרת קטנה של ניר עב אל תוך החור ואת ״העדשה" ישים אל פי השפופרת הזאת, וביד חרוצים יעשה את השפופרת למען אשר יוכל להתיקה ממקום אל מקום, אם להעמיק להוריד אותה אל תוך החור ואם להשיב להוציאה מעט, וגם ייטיב אם ימשח את שלשת קירות התבה מבעד בצבע שחור אשר אין לו זהר או יחַפה אותם בניר שחור, ותחת דף הניר הלבן אשר אמרנו ייטיב אם יקח לו דף זכוכית כהה אשר אין לה זהר, היא הזכוכית אשר נקנה לנו במחיר אגורות אחדות ואשר יקראו לה זכוכית בת מראה חָלב, וזאת לנו לדעת כי החכמים יקראו לדף הזכוכית הזה אשר מאחורי הרבה בשם ״הלוח הכהה" וגם אנחנו נקראהו בשם הזה; הנה כי כן יורה הנסיון את כל עושיו כי אך בזאת יצליח איש לראות את התמונה על פני הלוח הכהה תמונה יפה ונהדרה אם לא יחדור אל תוך התבה אור בלעדי האור החודר דרך העדשה, והקירות השחורים מבעד יוסיפו לוית חן על התמונה, כי על כן יקראו לתבה כזאת בלשון לאטינית ״קמרא אָבסקורא" הוא ״חדר־האפל", וגם אנחנו נקרא לה בשם הזה; ועתה מצאנו רב לנו למען אשר נוכל לשום לפני הקורא את סגלות החדר הזה ותכונותיו באר היטב.

קה את חדר־האפל ושים אותו אל פני החלון הפתוח, את פני החדר אשר שם העדשה תשים אל פני החלון ואחוריו יהיו אל פני קיר הבית, ועתה קח לך שמלה והעטית על ראשך וגם את חדר־האפל תעטה בה למען לא יאוֹרוּ פני הלוח הכהה אשר לו יותר מכפי הדרוש, ואז תביט אל פי העדשה וראית את סמל דמות כל הרחוב אשר בחוץ, את השמים ואת הארץ, את הבתים ואת האדם ההולך בחוץ, את המרכבות המרקדות ואת הסוסים, ולכל אלה שלל צבעים שונים יפים ונהדרים עד למאד, ואם תמצא ידך להתיק את השפופרת בפי החור גם הנה והלום עד מצאך את הגבול הדרוש, הוא ״מרחק השרפה" אז תוכל לראות בחדר־האפל גם את פני מיודעיך המתהלכים בחוץ והכרת את פניהם ואת צלמיהם, והנה ראשם למטה ורגליהם למעלה, וגם הבתים והעגלות והשמים והארץ הפוכים על פניהם, והיו עיניך רואות עולם הפוך; ואתה אם חפצת לראות את התמונה כמשפט ונפשך תתאוה להחזיר את העולם ההפוך על מכונו, ראשו למעלה ורגליו למטה כמשפט, או אז עליך לקחת לך מראה־לטושה כמראה התלויה בקיר ביתך. ואת המראה הזאת תשים לפני הלוח הכהה למען אשר תוכל לראות בה את התמונה, ולבנו סמוך בטוח כי אחרי עשותך את הנסיון הזה פעם ושתים יצלח חפצך בידך לשום את המראה אל המקום הנכון לה; ואולם גם אז שונה יהיה סמל התמונה בחדר־האפל מן התמונה אשר ברחוב, והיו האנשים אשר ילכו בחוץ מימין לשמאל תראינה עיניך בחדר־האפל בלכתם משמאל לימין, וכן יהיו כל הדברים אשר תראה, תחת ימין תראה שמאל ותחת שמאל – ימין, כי הנה כן משפט כל מראה־לטושה אשר תביט בה את סמל צלמך יום יום, אם הרימות את יד ימינך הן תראינה עיניך את ידך השמאלית בפני המראה. – אכן הנה באה העת להטיף להקורא דברים אחדים גם על שרשי החידה הנפלאה הזאת אשר תראינה עיניו בחדר־האפל, כי נפשנו יודעת מאד אשר לא קיר התבה יוליד את התמונה, כי התבה הזאת עשויה אך לבלתי תת את אור השמש לחדור לתוכה, וגם הלוח הכהה לא יוליד את התמונה, כי הלוח הזה עשוי אך למען אשר יחוקה עליו סמל התמונה ולמען הופיע עליה, ואך הזכוכית לבדה אשר קראנו לה שם העדשה", היא תוליד את התמונה ותשים אותה לנגד עינינו, כי הנה כן ראינו גם בראשונה אשר הזכוכית לבדה הולידה את התמונה על פני קיר הבית אבל איך יהיה כדבר הזה? ומשפטו מה הוא?

אכן הצליחו החוקרים לבוא עד תכלית הדבר, וכיום הזה יתנו לך מענה נמרץ נכון וקים אשר לא היה עוד כמוהו, כי על פי ״תורת האור" או ״שבירת קרני האור" יבינו לך את המראה הלז, והתורה הזאת נוסדה על מוסדי ידיעת ההנדסה, וזאת לך לדעת כי כל דבר וכל חק הנוסד על פי ידיעת ההנדסה נכון הוא כנכון היום ולא ימוט לנצח; ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל לשום לפניך עתה את תורת האור על פי חקותיו ומשפטיו, כי עוד חזון למועד ועוד נשימנה לפניך בחלקים הבאים, ורב לנו אם נעביר לעיניך עתה את תולדות החקירות ההן ותוצאותיהן, והקורא הנבון יאמין לנו לפי שעה כי כל אלה צדקו נאמנו יחדו ובעתן נחישן. – וזאת תורת האור: כל מקום וכל נקודה המאירים לסביבותיהם או אשר יאיר עליהם אור ישלחו קרני אור אל כל עברים והקרנים האלה יוצאות דרך ישרה, ואולם יש אשר קרן האור תחדור בדרכה לתוך אחד הדברים השקופים לעבור אותם, כמו את הזכוכית ואת האויר ואת המים, ואז הנטה הקרן מן הדרך הישרה מדי עברה את הדברים האלה, ולנטיה הזאת נקרא שם ״שבירת קרני האור" כי אם־נרשום לנו בקו את דרך הקרן, נמצא כי נחצה הקו לשתי מחצות. הנה כי כן תּוֹרָה אותנו תורת האור אשר כל קרן אור הבאה על פני ״עדשה" לחדור לתוכה והקרן תשבר ותגדע כמשפט, אז תִּקָוֶינָה כל קרני האור אל מקום אחד מעבר פני העדשה והתחברו כלן יחדו לנקודה אחת, והנקודה הזאת נקראה בלשון חכמים בשם ״נקודת השרפה", יען כי נוכל להוליד חום עצום מעבר פני העדשה לרגלי קרני השמש המחברות ההן; ואף גם זאת נמצא על פי תורת האור כי כאשר תבאנה קרני השמש אל פני העדשה באלכסון, כן תגדל וכן תרבה שבירתן, וברבות האלכסון כן תחזק השבירה, ולכן נמצא כי בבוא קרני השמש באלכסון מימין העדשה והתאספו הקרנים האלה לנקודה אחת מעבר פני העדשה לשמאלה, ובבואן באלכסון משמאלה והתאספו לנקודה אחת מעבר פניה לימינה, והקרנים הבאות ממעל תתאספנה למקום אחד מעבר פני העדשה מלמטה, והבאות מלמטה יאספו אספה מעבר פניה ממעל, וזה שרש הדבר אשר נראה את התמונה והיא הפוכה, ימין בצד שמאל ושמאל בצד ימין. – כל הדברים והאמת האלה מיוסדים על מוסדות חזקים אשר לא נוכל להכחישם וגם משפטי חדר־האפל מיוסדים על המוסדות האלה ואנחנו עוד נשוב לדבר בהם.

יג. הסרונות בבנין חדר־האפל

עוד לנו להעביר לפני הקורא סגלות אחדות מסגלות חדר־האפל ותכונותיו, ולכן נשימה נא אל הנסיון פנינו. – קח לך את חדר־האפל ושים אותו אל פני החלון לראות בעדשה את חלקת הרחוב או החצר, וראית ונוכחת כי לא את כל הדברים הנראים תראה די בהיר, למשל, אם תראה בעדשה את סמל פני אחד העצים ורחוק מן העץ תראה את הבית אשר מאחוריו, אז יש אשר תראה את העץ הקרוב בהיר היטב וסמל פני הבית מטושטש מאד, או להפך, הבית הרחוק יֵראה לך ברור מאד והעץ הקרוב לא יֻכּר תארו; ולמען הבין את הדבר הזה עד תכליתו עֲשֵׂה נא אפוא גם את זאת: שים לך את חדר־האפל אל פני החלון לעמת חצר גדולה וארוכה או לעמת רחוב גדול או לעמת גדול ואָרך ידים, ושלח נא את אחד הנערים מלפניך להתהלך בדרך הרחוקה הזאת לאָרכּהּ ואתה שים עינך בעדשה לראות בה, והיה אם תראה את הנער בעודו רחוק ותמונתו בהירה וברורה, אז כאשר יקרב הלוך וקרוב כן ישחת מאיש תארו על פני הלוח הכהה עד כי לא תוכל להכירו עוד, ואם בהיותו מרחוק תהיה תמונתו מטושטשת, אז תמצא כי כאשר יקרב לבוא כן ייטב תארו עד כי באחרונה יעמוד לפניך כמו חי. – הנה כי כן נראה כי הדברים האלה יהיו לרגלי חֶסרון בבנין חדר־האפל והחסרון הזה לא יוכל להמנות, ואך בזאת נוכל לתקון אותו מעט, אם נשים שפופרת בחור חדר־האפל כאמור, ואת השפופרת נתיק גם הנה והלום לכון את המקום אשר בו נראה את התמונה באר היטב, ואולם אם האיש העומד בחוץ ואשר נראה את פניו בחדר־האפל, יעזוב את מקומו והתהלך פעם בכה ופעם בכה, אז עלינו להתיק כרגע גם את השפופרת ממקומה ולכון את המקום החדש, אם להעמיק להוריד אותה אל תוך התבה ואם להוציאנה מעט, ואך בזאת נראה את התמונה היטב.

אמנם באו החוקרים עד תכלית כל הדברים האלה וגם המראות ההם נוסרים על פי חקות תורת האור, ואולם כיום הזה רב לך הקורא אם את זאת תדע: למען ראה את התמונות מרחוק, עליך להתיק את השפופרת ואת העדשה ולהעמיק הוריד אותן אל תוך חדר־האפל, ולמען ראה את התמונות מקרוב, עליך לשוב להוציאן, וזה הדבר: אם מצאת לך להציב את גבולות העדשה אל נכון, ועינך תוכל לראות את האיש העומד בחצר בתּוֶך ברור היטב, אז עליך להוריד את העדשה אל תוך התבה אם ירחיק האיש ללכת עד קצה החצר, ואם יקרב לבוא אז עליך לשוב להוציא את העדשה, או אז תמצא את התמונה והיא נכונה מאד. – אכן אם כה ואם כה תראינה עינינו כי החסרון לא יוכל להמנות, ועלינו להתיק את השפופרת פעם בכה ופעם בכה; ולכן אפוא יתפלא הקורא מאד, בבואנו להעביר לפניו גם את משפט העין, וראה כי נעלה בנין העין על בנין חדר־האפל אחרי כי לא נמצא החסרון הזה בבנין העין, או אז יבין כי עוד יבצר מן האדם לעשות לו מכונה כמכונה אשר יעשה לו הטבע.

אבל החֶסרון אשר אמרנו איננו יחיד, ועוד לנו שני חסרונות אשר נעבירם לפני הקורא; ואלה הם החסרונות: המראות הצובאות לפתח העדשה מעטות הן מאד ולא נוכל לראות על הלוח הכהה דברים הרבה, ואם אמנם נראה את כל הדברים הרבים הנמצאים אל מול פני העדשה, אפס לא נראה את הדבר הנמצא לפני העדשה אם יימין או אם ישמאיל מעט או יט מלפניה אם מעט ואם הרבה, ולנצח לא נוכל לראות על פני הלוח הכהה את כל הדברים אשר נוכל לראות בעצם עינינו בסקירה אחת. – הנה כי כן נמצא אשר גם את העדשה לא נוכל לעשות כמשפט, וגם אם נלטוש את הזכוכית הזאת ביד חרוצים וגם אם נכסה את פני שפתותיה לבלתי תת לקרני האור לחדור לתוכן וגם אם נעשה ככל הדברים אשר גלו החוקרים בימים האחרונים, לא נצליח לגזול מעל פני התמונה את שלל הצבעים אשר יקיף אותה על פני הלוח הכהה, כי הנה כפעם בפעם בראותנו מראה או תמונה בחדר־האפל, נראה גם שלל צבעים כצבעי הקשת בענן, והצבעים האלה יתנו לתמונה לוית חן ואולם עצם התמונה יאבד מנגד עינינו והתמונה תאבד מִטְהָרָה; אכן הנה קמו החוקרים ויבאו גם הפעם עד תכלית הדבר, ויוכיחו בטוב טעם ודעת אשר גם מראה הצבעים האלה נוסד על מוסדות תורת האור וצבעיו, לא יפלא דבר, וילכו לבקש עצה ותחבולה להסיר את שלל הצבעים מעל פני הלוח הכהה אשר בחדר־האפל, ויצליחו, כי תחת העדשה האחת ישימו עתה שתי עדשות בפתח חדר־האפל, והעדשה המכֻפּלת הזאת תמנע את שלל הצבעים מן התמונה (וגם הדבר הזה נוסד על מוסדות תורת האור), וכיום הזה נעשה גם את כל קרן־חזות ואת כל כלי־מחזה על פי התחבולה הזאת; ומה אפוא יתפלא הקורא במצאו כי גם העין עשויה עדשה מכפלת כזאת, לבלתי תת לשלל הצבעים להעטות את המראות הנראים, והטבע מצא את התחבולה הזאת ימים רבים בטרם ידע עוד האדם מה היא ומה תתן ותוסיף לו.

יד. חדר־האֹפל אשר לעושי מלאכת הפוטוגראפיה

זה כמאתים שנה קם איש איטלקי ושמו פּוֹרטא וימצא את מעשה חדר־האפל; אחריו עברו כחמשים שנה עד אשר באו החוקרים עד תכלית הדבר לדעת ולהבין את שרש המראה; מקץ הימים האלה עברו עוד הפעם כחמשים שנה עד אשר הוכיחו החכמים כי גם העין היא חדר־אפל ומשפט אחד לשניהם; בימים ההם היה חדר־האפל אך מעשה שעשועים לשעשע בו את נפש איש וכל תועלת לא יצאה ממנו, עד אשר קם איש זה כארבעים שנה ויעש לנו את החדר הזה לכלי חפץ אשר ברכה רבה צרורה בכנפיו; שם האיש הזה הוא דאַגער ומלאכתו אשר עשה היא מלאכת הפוטוגראפיה; וכיום הזה נמצא בבית כל איש ואיש העושה במלאכת הפוטוגראפיה את חדר־האפל אשר סגלותיו ותכונותיו טובות ונעלות על סגלות חדר־האפל ותכונותיו שהעברנו אנחנו לפני הקורא, ולכן אפוא מי מן הקוראים אשר צמאה נפשו לדעת לעות דבר, ילך נא אל בית איש כזה לעת מצוא למען קנות תחבולות נכונות, לראות ולבחון בעיניו; הן כיום הזה יעלה מספר העושים במלאכת הפוטוגראפיה לאלפים ולרבבות ובכל עיר ועיר נמצאם, וכל איש יעתר לבקשתך ונשא את פניך לדבר הזה. – אכן גם אנחנו נעביר בזה לפני הקוראים את משפט חדר־האפל אשר לבעלי־הפוטוגראפיה, כי בפרק הבא עלינו לשום לפניכם את משפט העין והדבר הזה לא יצלח בידנו עד אם דברנו את דברינו על אדות חדר־האפל הזה, והיה אם על פי הדברים האלה בין יבין הקורא גם את יסודות ידיעת הפוטוגראפיה אז ישמח לבנו גם אנחנו.

חדר־האפל אשר לבעלי־הפוטוגראפיה לא שונה מחדר־האפל אשר עשו לך אצבעותיך, ואך בזאת יִבּדל כי מלאכתו עשויה כלילה ושלמה ומבנה כל התבה איתן; תחת התבה הקלה אשר בחרת לך אתה, נמצא שם תבת עץ חזקה וכלילה, ולוח זכוכית חזק ומלוטש מאחורי התבה אשר מראהו כהה ואשר ישים לנגד עינינו תמונה בהירה וצחה ולוח הזכוכית הזה סגור בתוך תבה אחרת אשר נוכל להתיק אותה בתוך התבה הראשונה גם הנה וחלום, למען אשר יוכל בעל־הפוטוגראפיה להעביר את הכלי ממקום אל מקום, אם להרחיקו מן האיש אשר יחקה את צלמו ואם לקרבהו אליו, הכל לפי חפץ האיש, אם לעשות לו תמונה גדולה ואם קטנה. אכן ראש פנה בחדר־האפל הזה הוא מעשה העדשה אשר בפתח התבה, כי סגורה העדשה הזאת בתוך ילקוט של נחשת קלל ועל פי חריצים נוכל לגֹל אותה ולהתיקה ממקום אל מקום ולכון את מקומה בדיוק ובצמצום; והיה בבוא איש אל בעל הפוטוגראפיה למען אשר יחקה את צלמו, נטל עליו בראשונה לשבת על הכסא אל מול פני חדר־האפל, ובעל־הפוטוגראפיה ילך עתה לכון את מקום האיש אל נכון, בהתיקו את חדר־האפל לפנים או לאחור, עד אשר יצלח חפצו בידו לראות על פני הלוח הכהה את התמונה ולכון את מדתה שהוא חפץ בה, ואז יתיק גם את הלוח הכהה לפנים או לאחור למען לבחון אם תמצא ידו להוסיף לרגלי הדבר הזה טהר על טהרת התמונה, ואחרי כן ישלח ידו גם אל חריצי העדשה לגל אותם ולהתיקם לפנים או לאחור, לדעת היצלח חפצו בידו להוסיף עוד טהר על טהרת התמונה ואם לא; וזאת לדעת כי גם בעל הפוטוגראפיה הרגיל במעשהו זה שנים רבות ויודע את המלאכה עד תכלית, גם הוא לא ישלח ידו לחקות את התמונה עד אם ינסה בראשונה את טהרת התמונה בפני הלוח הכהה בגללו את חריצי העדשה להתיקה לפנים או לאחור, והדבר הזה נכבד מאד בעינינו לדעת אותו יען כי גם העין הרואה לא תביט לראות עד אם תכון בראשונה את מֶבָּטָהּ אם לראות מקרוב או מרחוק, ואולם העין תמצא כרגע את מטרתה ובסקירה אחת תביט פעם בכה ופעם בכה, תחת אשר חדר־האפל אשר לבעלי־הפוטוגראפיה לא יעשה את מלאכתו היטב בלתי אם יתיקו את התבה השנית ואם יגללו את חריצי העדשה, וגם האיש המהיר והרגיל מאד במלאכתו לא יצליח במלאכה עד אם יתיק את התבות ואת החריצים הנה והנה כעשרים זעקונדות.

לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל להעביר לפני הקורא את כל מעשי הפוטוגראפיה לפרטיה, כי לא להורות את מלאכת הפוטוגראפיה באנו הפעם, ורב לנו אם נוסיף כי בעל־הפוטוגראפיה יסיר עתה את הלוח הכהה מאחורי חדר־האפל וישים תחתיו לוח עשוי ומתוקן על פי יסודות חימיים והאור החודר דרך העדשה המכפלת יבוא על פני לוח החימי הזה ויוליד בו שנויים בחקותו את התמונה אשר אל מול פני העדשה, והתמונה הזאת לא שונה מכל התמונות המחוקות על פני לוח כהה בתוך חדר־אפל, ואך בזאת תבדלנה, כי התמונה המחוקה על פני לוח חימי לא תעבור ולא תחלוף עוד, תחת אשר התמונה המחוקה על פני לוח כהה תעבור ותחלוף כאשר יעבור האור או כאשר יחלוף האיש היושב אל מול פני העדשה. – אכן המעשים החימיים האלה יוצאים מגבול מאמרנו, ולכן נשוב אל הענין אשר לפנינו: ככלות בעל־הפוטוגראפיה לעשות את מעשיו, ישים נרתק על פני העדשה לכסות אותה לבלתי בוא אבק להעיב את פני הזכוכית מטהרה; וגם אנחנו נעשה כדבר הזה, כי נסגור את שמורות העין לכסות על בת עיננו כאשר נחפוץ כי תשבות העין מעבודתה; אכן גם שמורות העין האלה עשויות להפליא וגם בהן נראה כי יד הטבע עושה חיל.

טו. תבנית העין

כעין כחדר־האפל, משפט אחד ותורה אחת לשניהם, ואולם לעין משפט הבכורה, כי היא הראשונה, וגם נעלה היא שבעתים על הכלי אשר עשה לו האדם. – אם נביט ונשים עינינו על תבנית העין, נראה כי שתי שמורות עשויות עור מכסות עליה, השמורה האחת היא העור היוצא מעור הלחי אשר נוכל לשאת אותו מעט למעלה והשמורה השניה היא העור היוצא מעור המצח אשר נוכל להורידו למטה, וכאשר תאחזנה השמורות האלה אשה באחותה לא תעצר העין כח לראות; ואולם גם ברגע אשר נאחזו שמורות העין לא אבדה העין מכחה וכאן וכעתה יוכל האור לפעול בה את פעולותיו, כי כן נמצא אשר יסגור איש את שמורות עיניו ויפן אל פני קיר לבן שהשמש זורח זוליו ויעביר את אצבעות ידיו לפני עיניו, אז יכיר כרגע כי דבר לנכח עיניו, ואם יתרגל בעבודה אחת ושתים ידע גם מספר אצבעותיו אשר העביר לפניו, כי שמורות העין אך מִכסה הן לכסות בהן את העין והמכסה הזה איננו עב יותר מדי והעין מקבלת תמיד את רשמי האור, ולכן נראה כי יש אנשים אשר יקיצו בלילה משנתם ברגע אשר נעלה נר בחדר המשכב, ואלה אשר התרגלו לישון לאור המנורה יקיצו גם הם ברגע אשר תכבה המנורה. – ובכן אנחנו רואים כי שמורות העין אך כשומרים הן לראש העינים והן אך תפל להן, ולכן נעביר נא לפני הקורא את העין כאשר היא, באין שמורות סביב לה.

העין בהיותה אחוזה בשמורותיה תֵּראה לנו בדמות ביצה, ואולם בהסירנו מעליה את השמורות האלה, תהיה לפנינו כתור כדור עגול אשר יקרא העברי בשפתו בשם ״בת עין" או ״בבת עין" ואשר העמים יקראו לה ״תפוח העין"; ואף גם זאת לקורא לדעת כי לא אך פני העין לבד נקראים בשם הזה כי אם הכדור כלו, והכדור הזה מחֻבר מאחוריו אל חוט עצב עב כתפוח המחֻבר אל עקצו, והכדור יעצר כח להימין ולהשמאיל, לפנות למעלה ולהעמיק למטה, כי אין דבר אשר יעמוד לו לשטן בלתי אם העצב אשר מאחוריו ומרבדי העורקים אשר רֻפדו סביב לו; ואנחנו אשר נירא לנפשנו פן יחזה לו הקורא מחזות שוא ומדוחים בדבר העין, אנחנו ננסה הפעם להסיר את מרבדי העורקים מסביב ונוציא את העין מתוך החור ואך את חוט העצב לא נסיר מאחוריו. ושמנו את העין הזאת על פני השלחן, פני העין למעלה וחוט העצב מלמטה, ועתה נתחקה על שרשיה ונכונן לחקרה.

הכדור אשר לפנינו לבן כלו ועיננו לא תוכל לחדור ולהביט אל תוכו, ואך בפני הכדור (המוסבים עתה על פני השלחן למעלה) נמצא כפה קטנה זכה וטהורה אשר נוכל להביט אל תוכה ועליה עור רך וזך אשר עינו כעין הזכוכית, ואם נגע באצבע אל פני העור הזך הזה נמצא כי לח הוא ותחתיו רביבי טל, ואם נשקיף אל תוך האשנב הזה נראה כי יש תחום לו. – אז נביט ונראה על פני הכדור גם כדמות טבעת עגולה, וצבע הטבעת הזאת שונה לאיש ואיש, כי יש איש אשר טבעת עינו כתכלת ויש אשר מראה שחוף לה ויש אשר אמוץ ירקרק המראה ואולם בקרב הטבעת בתוֶך נמצא אצל כל איש ואיש בהרת קטנה והיא שחורה מאד, והבהרת הזאת נקראה בשם ״אישון“; ואנחנו אם נעמיק להביט בפני הטבעת נראה כי היא לוח עגול ושטוח עמוק מתחת לרביבי הטל, והבהרת השחורה היא חור בתוך הטבעת, ובעד החור הזה נוכל להשקיף למעמקי העין. ובכן זאת התורה אשר תצא לנו מכל הדברים האלה: קרני האור בבואן אל העין לא תוכלנה לחדור לתוכה דרך העור הלבן. יען כי העור הלבן איננו זך ושקוף, ואך דרך העור הרך ודרך רסיסי הטל תחדורנה, ובבואן שמה לא תמצאנה לפניהן דרך אחרת בלתי אם דרך החור אשר בפי הטבעת, אחרי כי גם הטבעת איננה זכה ושקופה, דרך החור הזה תבאנה אל תוך העין מבעד ושם תעשינה את הפעולה אשר נקראנה בשם ״רְאוּת עין”; ולכן אפוא נלכה נא גם אנחנו להתחקות על שרשי העין מבעד לכדור.

טז. עצם העין לטהר

דרך האישון יחדור האור לתוך העין, וכיום הזה מצאו החוקרים אספקלריא מאירה והיא כלי אשר על פיו נוכל להעמיק להביט אל תוך האישון עמוק היטב ולראות את כל מראות הנגעים אשר בקרב העין, ולכן יעשו הרופאים חיל בימים האלה לרפא את האנשים החולים בעיניהם, כי האספקלריא תהיה להם לפה להגיד למו את דבר העין ומשפטה ומקור המכאוב איהו; ואם אמנם דבר האספקלריא המאירה יוצא מגבול מאמרנו וחוצה, ובכל זאת עלינו להעביר אותה לפני קוראינו, יען כי רופאי אליל יאמרו לרפא את העינים על נקלה והעם יאמין בהם ויאמין בסגלות ובלחשים ובקילורית ובמי רפאות אשר ירפאו את העינים, ולכן נטל עלינו להגיד כי כל אלה הבל המה גם יחד, וכל רופא ישר לב יבקר כיום הזה את העין על פי האספקלריא אשר בידו, ואך אז יצלח חפצו בידו למצוא את מקור המחלה והמכאוב על נקלה, ואך מאיש אשר כזה תבוא עזרה. – אכן על נקלה יבין הקורא את מעשה האספקלריא הזאת, כי מצער הוא, והיה אם ישים אל לבו לדעת בראשונה שרש דבר, מדוע זה יכבד ממנו להביט אל תוך אישון העין בלי אספקלריא לראות את הנעשה שם, אז יבין גם את מעשה האספקלריא.

הנסיון יורה אותנו כי ניטיב להביט ממקום חשך אל מקום אור לראות את כל הנעשה שם, ואך אם נביט ממקום אור אל מקום חשך לא ניטיב לראות; אם נביט יומם מן החדר החוצה, ניטיב לראות, יען כי גדול האור בחוץ מן האור אשר בחדר, אבל בלילה בהיות האור בחדר גדול מן האור אשר בחוץ. אז נביט מן החוץ אל תוך החדר דרך החלון ונראה את כל אשר שם, ומן החדר לא נוכל להשקיף החוצה ולראית את הנעשה; כל האיש אשר יחפוץ להיות רואה ואינו נראה, יתיצב נא בחדר בפנה אשר חשך ישופנה ואת חפצו ישלים, וכל החפץ להיות נראה ואינו רואה, יתיצב נא במקום אשר שם אור והביט מן האור אל החשך ואז יראה ולא יראה. – אכן גם משפט הרופא המביט אל תוך עין החולה יהיה כזה: אם שניהם יתיצבו במקום אור, אז יבוא האור אל תוך עין החולה להאיר אותה, ואולם גם אל תוך עין הרופא יבוא האור, ולכן לא ייטיב לראות, ואם במקום חשך יתיצבו שניהם, אז הנה ייטיב הרופא לראות, ואולם בתוך עין החולה לא יהיה אור להאיר אותה ולכן יפלא מן הרופא לבקר בה אחרי מומים. אז הנה מצאו החוקרים את האספקלריא המאירה אשר תהיה להם לעזרה, וזה הדבר: הרופא יביא את החולה אל תוך חדר אשר אין בו אור בלתי אם אור המנורה לבד, ויעמיד אותו במקום אשר אור המנורה לא יוכל להאיר בלתי אם לחצי פניו לבד; ואחרי כן יקח לו הרופא מראה־לטושה קטנה אשר אנחנו נקרא לה בשם אספקלריא, והביא אותה אל פני החולה ואחז בה באלכסון בין העין ובין האף, למען בוא קרן האור מן המנורה על פני האספקלריא ולמען תאיר האספקלריא לעין החולה מבית; ובתוך האספקלריא נקוב חור קטן אשר יט אליו הרופא את עינו שאין אור לה; ובכן תביט עין הרופא שאין לה אור אל תוך עין החולה המאירה ועל פי הדבר הזה היא שומה לראות ולבקר ולמצוא את כל אשר שם ולא יבצר מן הרופא למצוא בתוך העין גם שרשי מחלות אחרות.– הנה כי כן ידענו כי איש חולה בא אל הרופא המהולל גראָפֿע להתאונן באזניו על אדות עיניו אשר כהו, ויבקר גראָפֿע את עיניו על פי האספקלריא אשר בידו וימצא בהן שרידי פליטי חמרים אשר על פיהם הוציא משפט כי חולה האיש את כליותיו וסכנה קרובה לבוא, וישלח את האיש אל הפרופיסור ראָמבערג, וראמבערג מצא כי אמת נכון הדבר ויהי הדבר לפלא כי מצא גראָפֿע את שרשי המחלה בקרב העין.

אכן דבר האספקלריא יוצא מגבול מאמרנו וחוצה, ולרגל המלאכה אשר לפנינו רב לנו אם ידע הקורא כי עצם העין טהור הוא, זך ושקוף, אשר נוכל להביט אל תוכו ולראות את הנעשה בו, ובפרק הבא ננסה להעביר לפני הקורא את משפט העין מבית לפני ולפנים; אבל אנחנו טרם נעשה כדבר הזה, נוסיף נא גם את זאת, כי הצבע השחור אשר לאישון בת העין יהיה אך לרגלי עור שחור המכסה את קירות העין מבית, משפט אחד לקירות השחורים האלה ולקירות השחורים אשר לחדר־האפל מבית, והצבע השחור הזה נוצץ מתוך האישון; ואולם יש אדם רב אשר יחסר לעיניהם העור השחור הזה, ומתוך האישון יֵראה אלינו אֹדֶם עור הגידים אשר מתחת והאנשים האלה נקלים בעיני העם, והעם יהגה על אדותיהם משאות שוא ומדוחים וירחיק נפשו מהם; אכן דעת לנבון נקל כי יחטא העם בזה חטאה גדולה, כי לא לפי צבע שער האדם וצבע עורו וצבע עיניו, נוציא משפטו אם לטובה ואם לרעה.

יז. העין מבית

שור או כשב או עגל כי ישחט, וקמת והוצאת לך את אחת העינים מן החור והסירות ממנה את סבך כל העורקים והגידים אשר שות שתו סביב לה, עד בלתי השאיר לה דבר זולתי את הכדור לבד, למען אשר תוכל להתחקות על שרשיה היטב. – אז תראה ראשית לך את העור הדק סביב לכדור ועינו כעין הזכוכית, ובתוך העור בהק אשר רסיסי טל מתחת לו, והנהק הזה נוצץ לעיניך גם הוא וגם הטבעת העגולה אשר סביב לו וגם האישון אשר בתוכו והאישון הזה חור הוא אשר נוכל להעמיק ולהביט אל תוכו; אז תקח לך שכין חד וקרעת את העור העליון הזה לשנים, וראית כי הטל הנוזל יזל מן העין. ואולם הטל הזה לא רב הוא ולא ממנו פנה ויתד לעין, כי יש אשר יקרע הרופא את העור הזה כליל מעל פני העין וגם הטל יזל החוצה, וכל ועה לא תאונה, כי העור ימהר לצמוח ולהתחבר שנית ועטיניו ימלאו טל כבראשונה; יהיה אם תפצל את העור הדק הזה מעל העין, וראית כי העור הזה זך ושקוף הוא ובכל זה חזק ואמיץ הוא ולא על נקלה תאונה אליו רעה גם אם יד תהיה בו — ולעור הזה נקרא הפעם מסדרון העין; ואולם לא העור הזה לבדו הוא המסדרון, כי אחרי אשר הסירות את העור הזה מעל פני העין, והנה לנכח פניך עור הטבעת העגולה בעלת שלל צבעים, ובתוך העור חור אשר נקרא לו אישון, והעור השני הזה הוא בקיר התיכון אשר בין המסדרון ובין החדר, ואם תקח לך מחט לתקוע אותו בתוך החור, ומצאת כי בא המחט עד קרקע החור אשר שם גבול המסדרון.

הנה כי כן נטל עליך אלופי הקורא לראות גם את אשר בתוך העין פנימה, אחרי עברך את המסדרון, ולכן אפוא תקרע גם הפעם את העור והצלת גם את עור הטבעת למען התחקות על שרשי העין היטב, כי שם מתחת לכפרת הזאת תראינה עיניך את עצם העין. – אז תראה לך כדור אשר עינו כעין הזכוכית הקשה ואשר יקראו לו החכמים ״עדשה של אלגביש" והעדשה הזאת גדולה מן החור אשר ממעל לה, כי אפס קצֶה תראה וכֻלה ספון תחת הטבעת אשר לה שלל הצבעים, וגם מתחת לטבעת אחוזה העדשה בין עצבים וגידים אשר סביב שתו לה כפי תחרא, תוכה עב ושפם לה דק, וכל איש אשר עינים לו יכיר כרגע כי משפט אחד לעדשה הזאת ולזכוכית הבוערת או לעדשה אשר בפי חדר־האפל, ואולם העדשה אשר בעין איננה זכוכית, והחוקרים הוכיחו זה מקרוב כי עשויה היא שריגים דקים זכים ושקופים ועליה קליפה דקה וגם היא טהורה ושקופה. – אכן יפלא מן הקורא להאמין כי יש אשר רופא אמן יעצר כח לנקר את עין החולה, להסיר את העור החיצוני ולעבור את האישון ולהוציא את העדשה, אם עכורה היא; לפנים הסכינו הרופאים להדוף את העדשה אחור בתוך העין, וכיום הזה יצליחו להוציא אותה החוצה, ואז יקחו להם עדשה של זכוכית למלאות בה את מקום הראשונה, ואת הזכוכית הזאת ישימו לנכח עינו — עין תחת עין.

הן ראית הקורא את אשר הרופאים עושים בהוציאם את העדשה החוצה והיא בתוך עין האדם החי, ולכן אפוא התחזק גם אתה והוצא את העדשה מן העין אשר לשור או לכשב או לעגל מת, והיית גם אתה כאחד מהם, הם ידרשו לחיים ואתה תדרוש אל המתים. קח לך שכין וקרעת בו את קליפת העדשה ולחצת אותה באצבעך, והנה נחלצה העדשה ויצאה אליך החוצה, ואת אשר תראה, אותה נשמור להגיד בפרק הבא.

יח. כמראה זכוכית בתוך העין

אחרי אשר הוצאת את העדשה מתוך העין החוצה, תראינה עיניך את הגומץ אשר בו מצאת אותה והוא עקום ולו גבנונים, עשוי מעשה כפה ההפוכה על פניה, וחמריו זכים ובהירים כעין הזכוכית הלבנה ועשוים פסי עור לח המחֻברים יחדו, והחכמים יקראו לחמרים האלה ״גוף הזכוכית"; ולבלתי יחזה לו הקורא מחזות שוא בדבר גוף הזכוכית הזה, ידמה נא בנפשו כי לנכח עיניו חצי כדור עגול הפוך על פניו, ועל פני שטחו גומץ אשר שם מקום לעדשה – והחמר הזה מלא את כל כדור העין בכל המקום אשר יחדור אליו האור, ואם תוציא מתוך החמר הזה את העדשה ואת עור הטבעת ואת העור התיכון ואת העור העליון, והיה בידך כדור נבוב לבד עשוי עורות עבים, אשר עוד נשוב לדבר בם, ועתה רב לנו אם נשים לנגד עינינו את הדרך אשר ילך בה האור מן החוץ לתוך העין: בראשונה תבאנה קרני האור אל העור העליון הזך כזכוכית ותעבורנה את רביבי הטל אשר מתחת לעור עד בואן אל עור הטבעת אשר איננו זך ושקוף ועמדו שם, ואולם קרני האור הבאות אל עור הטבעת בתוך, מקום שם החור (האישון), הן הולכות לדרכן דרך החור עד בואן אל העדשה, ואז תִּשָברנה הקרנים כמשפט, ואחרי כן תבאנה עד קרקע הגומץ להתאסף שם כמשפט כל קרן אור הבאה אל תוך חדר־אפל דרך העדשה, ודבקה אל פני הלוח הכהה אשר מאחוריו. – ושם על פני קרקע הגומץ יקום גם בקרב העין סמל תמונה מכל הדברים אשר מסביב לנו, על פי חקות האור ותורת שבירת הקרנים בבואן אל פני עדשה, דבר לא נעדר!

היתכן כדבר הזה? הֲרָאה איש מעודו את סמל התמונה הזאת בקרב העין, או האם אך משל משלו החכמים? אכן אמת נכון הדבר! וכל איש אשר עינים לו יראה את התמונה רגע רגע כפעם בפעם אשר ישא עיניו לראות, ולולא התמונה הזאת בקרב העין, כי עתה לא ראינו דבר מכל הדברים אשר מחוצה לנו, כי אמנם לא את הדברים אשר בחוץ נראה כי אם את סמל הדברים אשר בתוך עיננו; וכל איש אשר לבו לא יתננו להאמין בדברים והאמת האלה, אותו נוכל להראות את התמונה בקרב העין לאחד בעלי־החיים אשר זה עתה מת, ואך טוב לנו אם נלך לבקר את העין אשר לשפן לבן, כי בה נראה את התמונה היטב; ובכן קח לך את העין אשר לשפן המת, וטהרת ונקית אותה מחלאתה ומכל אשר סביבותיה, ושמת אותה בתוך גליון ניר אשר תגולל אותו סביב לעין, וביד חרוצים תעשה את מעשיך למען ישקיף אישון בת העין מתוך הגליון החוצה, ושמת את האישון בתוך הגליון אל מול החלון, אז תראה את תמונת החלון ותמונת כל הדברים אשר בחוץ, והם מחוקים על פני קרקע העין אשר מעבר השני והתמונות קטנות מאד והפוכות על פניהן; ואולם אך עין השפן הלבן תצלח למלאכה הזאת, ועין האדם או עין בעלי־חיים אחרים לא תצלחנה, יען כי נמצא בהן חמר שחור אשר איננו שקוף ולא יתן לאור לעבור, והיה אם תסיר את הצבע השחור הזה מעל פני קרקע העינים ביד חרוצים, אז תראה את התמונה גם בקרב עיני בעלי־החיים האלה ולא תדרוש עוד את עין השפן הלבן.

הנה כי כן רואות עיניך אשר משפט אחד ותורה אחת לעין ולחדר־האפל ואדני שניהם הטבעו על חקות האור ומשפטיו, ואולם יתרון העין מחדר־האפל בכּל הוא, ויתר שאת ויתר עז לה בכל אשר נפנה ובכל אשר נראה בה; אכן טרם ננסה להעביר לפני הקורא את יתרון העין, עלינו לדבר דברים אחדים גם על אדות החמר המלא את חצי כדור העין התחתון, אשר פי החכמים יקבנו בשם ״גוף הזכוכית“, כי הנה כיום הזה יעשו הרופאים חיל מיום אל יום לדעת שרשי מחלות רבות ורעות בתוך העין אחרי אשר מצאו את דבר החמר ההוא. – הנה דעת לנבון נקל כי ברגע אשר יתקדר חמר העין מתחת, תֵּכה גם העין ולא תיטיב עוד לראות, ואת ״גוף הזכוכית” הזה לא נוכל להוציא מן העין החוצה ולמלא את מקומו בחמר אחר, כמעשה אשר נעשה לעדשה, כי הוא אחוז בסבך בעצב אחד אשר ממנו חוש הראות, והעצב הזה יִסָכן וישָחת ברגע אשר נשלח יד בחמר העין; ואולם יש אשר יתקדר חמר העין מתחת בהשתפך מעט דם מעור הגיד אל תוך העין להכות את העין בעורון, ולכן אפוא השכילו הרופאים להביט אל תוך עין החולה על פי האספקלריא המאירה אשר בידם, ויודעים לכון זמן לשפך הדם, וימצאו גם עצה לעצור בעד הרעה בטרם בוא העורון, וחפצם בידם יצלח.

יט. יתרון העין

לדעת את יתרון העין מחדר־האפל, נטל עלינו לשום בראשונה לפני הקוראים את כל חלקי העין לפרטיהם. – הצורה החיצונה אשר לעין שונה מצורת חדר־האפל; חדר־האפל עשוי בדמות תבה או בדמות שפופרת, והעין עשויה בתבנית כדור עגול ובזאת נעלה בנין העין על בנין חדר האפל, כי דעת לנבון נקל אשר התמונה המחוקה על פני הלוח הכהה העשוי ישר ושטוח לא תהיה כלה בהירה כלה ברורה מהחל ועד כלה, בלתי אם נקודה אחת לבד תהיה כלילה ושלמה, היא הנקודה אשר אל מול פני העדשה, אשר בתוך העין על פני קרקע הגומץ תהיה התמונה כלה טהורה ושלמה, אחרי כי קרקע העין עשוי בתבנית כדור עגול, והכדור העגול הזה צפוי כלו אל מול פני העדשה אשר בעין.

ובכן ידעת כי קרקע העין עשוי בתבנית כדור, ואולם שונה תבניתו בקרב כל חיה וחיה, הכל לפי העדשה אשר בתוך עין החיה; ומה אפוא יתפלא הקורא בלכתו לדרוש את השנויים בבנין העין אשר לכל חיה וחיה, כי שונה אשה מרעותה, והעדשה גם היא עשויה תמיד לפי הקרקע אשר מתחת, ובכל אשר יפנה ימצא כי נבראה עין החיה אך לפי המקום אשר היא שם, ולכן שונה עין החיה אשר במים מן החיה אשר ביבשה, ועין החיה אשר על הארץ שונה מעין החיה אשר מתחת לארץ. ביום השבת באכלך את הדגים ואשתך נותנת לך ראש דג לאכלה, הן תזכור כי מצאת בקרב העין כדור קטן ולבן, כתבנית פול, וזכדור הזה הוא ״העדשה" אשר לעין הדג, ואולם עין הדג לא תדרוש לה עדשה כי אם פול, אחרי כי מקומו בתוך המים, ומשפט שבירת קרני האור במים שונה ממשפט שבירתן באויר; גם לעוף המעופף ברקיע השמים נתונה עין אחרת, והעדשה בקרב העין ההיא שונה מן העדשה אשר בעיני העוף אשר לא יגביה עוף, יען כי האויר אשר ממעל שונה מן האויר המכסה את פני הארץ; ולכן לא תצליח אם תשים על פני הדג כלי־זכוכית כזכוכית אשר ישים האדם על עינו לחזות בה, יען כי שונה עינו מעין הדג, ואולם כל העינים יחדו עשויות לפי תורת האור ועל פי חקות שבירת הקרנים. – אכן נפלא בנין עין האדם גם בזאת, בהיות נטיות העדשה עשויות לפי חקות ההנדסה, ופניה ואחוריה וקרקע העין נושאות יחדו בד בבד, עשויות מעשה ״עלליפסיס“, ואחוריה מעשה ״פאראבעל”, וקרקע העין עשוי מעשה כדור; והיה האיש אשר דרכי ההנדסה ידועות לו מעט, הוא יבין כי הנטיות האלה לא במקרה תבאנה יחדו, ואם פועלות הן את פעולותיהן יחדו, אז אך על פי תחבולה קודמת למעשה היתה שומה; ואולם לרגל המלאכה אשר לפנינו לא נוכל להרבות דברים על אדות המראה הזה, אחרי כי לא נוכל לשום את חקות ההנדסה לאשר אין נכון לו; ובכן נשוב נא אל הענין אשר עזבנו כמעט קט.

הן בדברנו על אדות חדר־האפל אשר לבעלי־הפוטוגראפיה, אמרנו כי שום ישימו עתה עדשה מכֻפלת אל תוך חדר־האפל למען אַבד את שלל הצבעים המכסה את שפת התמונה אשר על הלוח הכהה, כי בהיות עדשה מכפלת, אז תלכנה קרני האור דרך שני מיני זכוכית השונים בעָביָם, והצבעים גם הם ישונו לפי מקומותיהם, ועל פי חשבונות ונסיונות רבים ישימו את שני מיני הזכוכית האלה יחדו ויעשו ביד חרוצים עד אשר יבטלו הצבעים השונים למיניהם ויפרו איש את אחיו, כי זאת תורת חקות הצבעים אשר לאור; והתחבולה הנפלאה הזאת מצא איש אשכנזי, חוקר וחכם נפלא, זה כמאת שנה ושמו איילער, וגם הוא הודה כי בחקרו על אדות עין האדם מצא את הדבר הזה, ואולם התחבולה הזאת לא יצאה לפעולות אדם עד שבא החוקר האנגלי דאָללן ויעש את העדשות המכפלות אשר היו לברכה בקרב הארץ, וידע כל העם כי משפט אחד להן ולעין הרואה, כי גם העין עשויה על פי החקים האלה. – העדשה בקרב העין והחמר אשר מתחת לה, הנקרא בשם ״גוף הזכוכית", שניהם עשוים זכים ושקופים ושניהם יולידו את שבירת קרני האור זה בכה וזה בכה, והם מָרְכָּבִים יחדו איש על פני אחיו ביד חרוצים עד אשר יאבד שלל הצבעים כליל, ומלאכתם שלמה וכלילה שבעתים ממלאכת העדשות המכפלות אשר ערכן גדול ומחירן רב.

כ. משמרת העין

בקרב העין נמצא דבר אשר גם בקרב חדר־האפל נמצאהו, ואולם נעלה דבר העין על דבר חדר־האפל שבעתים ולנצח תקצר יד האדם מעשות כמוהו בלי בטוב טעם ויתרון דעת; כי הנה נמצא בקרב העין עור הטבעת אשר זה ראשית מעשהו לעצור בעד האור לבלתי יבוא אל שפת העדשה, ומעשהו השני עוד יגדל מן הראשון. כי יש אשר יתכוץ בתּוָך או בפני שפתו, ולפי התכוצותו ישנה גם האישון את תבניתו, פעם יגדל ופעם יקטן. אכן גדולים המעשים האלה ונפלאים מאר כי חק הוא מחקות האור אשר קרני האור העוברות דרך שפת העדשה מתקבצות אל מקום אחר מאשר התקבצנה הקרנים העוברות דרך העדשה בתוך, ולכן שום נשים משמרת בתבנית טבעת עגולה בקרב כל חדר־אפל וכל קרן־חזות, לשמור על קרני האור לבלתי תבאנה אל השפה, כי אם אל החלק התיכון אשר בתוך העדשה תרדנה; אכן דעת לנבון נקל כי בכסות הטבעת חלק גדול מן השפה ולא תתן לקרני האור בלתי אם חלק קטן בתוך לבוא אל תוכו, אז תהיה פעולת האור שלמה והתמונה אשר תוליד תהיה טהורה וברורה, ואולם במדה הזאת תקטן גם התמונה אחרי כי אך קרני אור מעטות תוכלנה לפעול את פעולתן, אבל בכסות הטבעת אך חלק קטן מן השפה והאור ימצא לפניו מקום רחב ידים בתוֶך לבוא בו, אז יוליד האור תמונה גדולה, ואולם במדה הזאת תאבד התמונה מטהרה ולא תיף עוד כבראשונה.

הנה כי כן נראה אשר נטל על העושים במלאכת הפוטוגראפיה לשנות כפעם בפעם את המשמרת אשר ישימו על פני חדר־האפל אשר להם, הכל לפי רוח היום; אם בהיר הוא בשחקים והאור יפעל את פעולותיו בתעצומות עזו, אז ישימו להם משמרת לחדר־האפל אשר לא תתן לקרני האור לעבור בלתי אם מעט בתוך, ואם ילבשו השמים קדרות, אז עליהם להרבות אור ככל אשר תשיג ידם ואז יסירו את המשמרת מעל פני חדר־האפל, או ישימו לו משמרת אשר חור גדול לה בתוך; כי על כן יעשו להם בעלי הפוטוגראפיה איש איש משמרות רבות, בקחתם להם ניר עב וחזק לעשות בו טבעות עגולות, ואת הטבעות האלה ישימו על פי חדר־האפל פעם בכה ופעם בכה. – אכן גם העין אשר לנו עשויה בתבנית חדר־אפל, והיא נתונה לנו לפעול את פעולותיה גם ביום בהיר וגם ביום קדרות, גם יומם וגם לילה, ולכן דעת לנבון נקל כי המשמרת הנתונה על פני העין עשויה להפליא, אחרי כי לא נוכל לבחר לנו את המשמרת יום יום, פעם בכה ופעם בכה.

עור הטבעת בקרב עינינו איננו זך ושקוף וקרני האור לא תרדנה אליו ולא תעבורנה אותו בלתי אם דרך החור בתוך, ותחת החור שם מקום החלק התיכון אשר לעדשה, ואולם עור הטבעת עשיי סבך עורקים וגידים רכים אשר על נקלה ישנו את צורתם, פעם יתכוצו ופעם ירחיבו את גבולם, הכל לפי שנויי האור אשר בחוץ, אם יגדל האור יקטן פי החור, ואם ימעט, והרחיב עור הטבעת את גבולו אשר בתוך; והיה אם חפצת, אלופי הקורא, לדעת את משפט המעשה הזה אל נכון, קח לך מראה לטושה קטנה והתיצב אל מול פני החלון מקום אשר יחדור האור מן החוץ ואת המראה־הלטושה תשים לנכח עינך, ואולם השמר לך לבלתי ירד צל המראה־הלטושה על פני העין; או אז. תביט עינך על פני סמל העין אשר בתוך המראה־הלטושה ופנה לך לאט מנגד האור הבא מן החלון, וראית כי כאשר תפנה מן החלון כן יגדל האישון אשר בתוך העין וכאשר תשוב לפנות אל החלון מקום שם האור כן יקטן וכן יצער. – הנה כי כן תראינה עינינו כי בהיות פעולת האור חזקה על עצב הראות, יתכוץ עור הטבעת בתוך, ולפעמים יתכוץ למורת רוחנו ואת פינו לא ישאל, ואם קטנה פעולת האור, והתכוץ עור הטבעת על פני שפתו, ואנחנו לא נדע בהתכוצו ובהרחיבו את גבולו, כי עושה העין את מעשיה באין מעצור וכפי שנויי האור בחוץ כן ישנה האישון את תבניתו, פעם בכה ופעם בכה, והמעשים נעשים על נקלה, תחת אשר עושי מלאכת הפוטוגראפיה יבקשו להם משמרות שונות, פעם את המשמרת האחת ופעם את השנית, ולעין אין כל בלתי אם משמרת אחת והיא תצלח לכל מלאכה גם ביום וגם בלילה.

כא. שמורות העין

עוד דבר אחד נמצא בקרב העין אשר יפלא מן האדם לעשות כמוהו גם בקרב חדר־האפל. – הן מודעת זאת כי שמורות העין הן כעין כּפֹּרת לכסות בה את העין לשמור אותה מן האבק ומכל רוחות רעות המתרגשות לבוא, וגם על פני כל חדרי האפל למיניהם נשים נרתק קטן לכסות עליהם ברגע אשר תשבות המלאכה לבלתי יבוא האבק לטמא אותם, ואולם יתרון הכפרת אשר לעין מן הכפרת אשר לחדר האפל כיתרון האור מן החשך, אחרי כי הכפרת על העין תכסה את עיננו גם בטרם נשלח יד לכסותה, ואך בהיות הדבר נחוץ תרד עליה ותכסנה, ואנחנו לא נדע על פי רב ברדת הכפרת וּבְהֵעָלוֹתָהּ. ואם אמנם נוכל לסגור את עינינו לרצוננו ולשוב לפקוח אותן בהיות רצון מלפנינו ואולם אלף פעמים נסגור יום יום את עינינו ואנחנו לא נדע בהסגרן, ולפעמים נסגור אותן גם למורת רוחנו, ובזאת תבוֹאתנו טובה, כי מי יודע אם זכר זכרנו להוריד את הכפרת על פני עינינו בנפול עלינו תרדמה פתאם ומי יודע אם לא ירד עליהן האבק לשחת אותן לולא ירדה הכפרת באפס יד גם בטרם אשר צוינו; ולא אך בנפול עלינו תרדמה פתאם יהיה כדבר הזה כי גם בבוא קרן אור גדול להכות את העין בסנורים או בעלות גרגירי חול על כנפי הרוח לבוא אל תוך העין או בהרים איש את ידו לנגוף את העין, או אז תרד הכפרת כרגע לכסות אותה ואנחנו כמעט לא נחוש ולא נרגיש ברדתה ולא נדע כי היא שומרת הסף.

אכן מפלאות מפעלות שמורות העין לא תמו עוד.– בקצה המצח מקום שם הרַקה, שם ברא לנו הטבע חשרת דמעות אשר תשלח כפעם בפעם מים מלוחים מלפניה והמים יקוו מתחת לשמורת העין העליונה והם לא ירעו ולא ישחיתו לעין, תחת אשר כל המים הבאים מן החוץ יהיו לה לזרא; והיה בנפול תרדמה על העין והשמורה מכסה אותה, אז תרטב העין מזרם הדמעות לתת לה פנים חדשות, וגם בהקיץ כאשר תיבש העין ותחרב, תרד השמורה כפעם בפעם להזיל עליה טל ולטהר אותה למשעי מכל חלאה ומכל שמץ אבק ולכבס אותה, ואנחנו לא נדע ברדתה ובכַבּסהּ, ולולא הדבר הזה שהיה לנו, מי יודע אם לא נטל עלינו לכבס את עינינו יום יום כאשר נכבס את יתר חלקי פנינו ואם לא בעצם ידינו הִכּינו את עינינו בעורון לרגל המלאכה הזאת, מלאכת כבוס העיניים, הכבדה ממנו; וגם בנפול גרגיר חול אל תוך העין. יבוא זרם הדמעות למחות אותו, והביא אותו בכנפיו עד פנת העין אשר מתחת ושם ינוח הגרגיר סגור בקרב זוב ריר עד אשר נוכל להרחיק אותו משם בראש האצבע, ושרידי פליטי הדמעות תרדנה אל חלל האף דרך הפיות הקטנים אשר שם, ואנחנו נחוש ברדתן ונרגיש כי היתה הרוחה.

אף גם זאת תעשינה לנו שמורות העין, בהיותן לנו ליריעות על פני העין אשר נוכל להורידן מעט ברגע אשר תבער השמש בשחקים ותך את עיננו, ומשפטן כמשפט היריעות הפרושות על פני חלונות ביתנו אשר נורידן מעט לשמור את החדר מקרני השמש ולשום לו צל, וככה נקרוץ גם עין ונסגור אותה עד החצי, וגבות העין עוזרות על יד שמורותיהן לפרוש את הצל.

כב. תנועת העינים

הן בקרב הראש יושבות העינים אשר לו תנועה ותנודה ואשר יוכל לפנות לו אל כל עבר, ובכל זה נתּנו כלי תנועה לעינים גם הן, למען תוכלנה לפנות להן ולראות מה למעלה מה למטה, מה לשמאל מה לימין; אכן יש מן הקוראים אשר יִבּהל ברוחו לחשוב כי הדבר הזה אך למותר הוא וישאל את נפשו לאמר, מדוע שונה משפט העינים ממשפט האף והאזנים, מדוע לא תמצא העין רב לה בתנועת הראש לבדה כמוהן? אבל אם יעמיק האיש חקר ימצא כי אך טוב לאדם אם עיניו תוכלנה לנוע גם הן, ולולא הדבר הזה הן לא עצרנו כח לראות שני דברים בסקירה אחת ולא יכלנו להשקיף על פני רחוב גדול או על פני חרוזי בתים הבנוים איש אחר אחיו, ולוּ עמדו העינים דומם בחוריהן כי אז יש אשר עלינו להניע את ראשנו מדי לכתנו בדרך או ברכבנו על הסוס או ברוצנו ברחוב, והעינים העומדות דומם הלא תנועינה בנוע הראש, ואז לא נוכל להביט בפני הנקודה אשר נחפוץ ונאבד דרך ונעלה בתהו, ואך רק בהיות תנועה מיוחדת לראש ותנועה מיוחדת לעינים, רק אז יוכל הראש לנוע כחפצו לרגל המלאכה אשר לפניו והעינים לא תפנינה לפי תנועתו כי אם לפי תנועתן לרגל המלאכה אשר לפניהן.

למען שים את הדבר באר היטב לפני הקורא, נוסיף לאמר: ברגע אשר נכתוב נביט גם על ראש העט שבידנו וגם על האות היוצאת מתחת פני העט, ואולם ראש העט ינוע ממקום אל מקום ולא ינוח רגע, תחת אשר האות הנכתבת תעמוד דומם ולא תזח מן המקום אשר היא שם, והיה אם תעמוד העין דומם בקרב הראש, אז עלינו להניע את ראשנו בכל רגע ורגע למען אשר תלך העין אחרי האות הנכתבת, וגם אז לא נוכל לראות את האות היטב עד אם נחדול רגע מכתוב, ולכן אפוא מה טוב ומה נעים גורלנו כי תנועה מיוחדת לראש ותנועה מיוחדת לעינים ואיש לא יצר את אחיהו, וגם האיש הזקן או החולה החש בראשו ואשר ראשו ינוע באין מעצור, גם הוא יביט וייטיב לראות ועינו לא תסור מן הנקודה אשר אליה הוא נושא אותה.

אכן אם נעמיק חקר להתחקות על שרשי העין ותנועתה, נמצא כי עוד סבה אחרת לה והיא גדולה מן הראשונה, לאמר: מקום התנועה והנטיה אשר לראש רחוק ממקום התנועה והנטיה אשר לעינים, עד כי לא יוכל הראש להיות לעזרה לעינים בתנועתו; מקום תנועת הראש ונטיתו הוא בין הצואר ובין הערף, והיה אם נפנה את הראש להטותו ממקום אל מקום, אז לא נט עמו גם את העינים להפנותן ולהפוך אותן כי אם נוע נניע אותן, ובזאת לא תוכלנה להביט ולראות, כי אך בזאת תראינה עינינו ותבטנה מדבר אל דבר, אם ננסה להפוך אותן על פני קטרן ולהסב אותן על סביבותיהן, ולכן לא תצלח המלאכה בלתי אם בהיות מקום התנועה בטבור העין, ומקום אחר, מקום תנועת הראש, לא יצלח לנו ולמבט עינינו; כי על כן נראה אשר לא תנוע העין בחור כי אם תלך להקיף את קטרה, פעם לארך ופעם לרחב; וגם משפט המעשה הזה נוסד על חקות תורת האור, ולא זה המקום להעביר גם אותן לפני הקורא.

כג. נטית העינים ומַבָטן

העינים נוטות ומקיפות את פני טבורן לרגלי עורקי התנועה אשר להן; אבל העורקים האלה נפלאים הם, ולכן נדבר נא גם בהם. – הן יש בין הקוראים איש אשר עיניו ראו קדקד ועפעפיו בחנו אותו, והאיש הזה ידע כי שני החורים אשר תחת המצח, מקום שם יושבות העינים על מלאת, גדולים ועמוקים הם ויורדים עד הכִּפה אשר שם מקום המוח, כי משעול צר נמצא בין החורים האלה ובין מקום המוח, ובמעמקי החורים נמצא את עורקי התנועה להניע את העינים, והם דבקו אל העצם ועולים עד כדורי העינים מזה ומזה, ארבעה עורקים לעין האחת, ארבעה לאחת, עורק אחד לימין העין ועורק אחד לשמאלה, עורק אחד למעלה ועורק אחד למטה, ועתה ידמה נא הקורא בנפשו כי יושב הרַכּב הנוהג בסוסים במעמקי החור, והיה במשוך בחבל השמאלי ונטתה העין לשמאלה ובמשכו בחבל הימני ונטתה לימינה ואם את העורק העליון ימשוך והבינה העין למעלה ואם את התחתון ימשוך והביטה למטה; ואולם מלבד ארבעת העורקים האלה הנתונים לכל עין ועין, נוסף עליהם עוד שנים, שנים לעין שנים לעין, למען תוכל העין להביט גם אל הצד ואל כל מקום שתחפוץ, והעורקים השנים האלה עשוים ביד חרוצים, כי לא ישר ילכו ממעמקי החור עד העין, ואך ירט הדרך לנגדם; העורק האחד עולה באלכסון אל פני העין ונוטה אל האף ושם טבעת חזקה והעורק עובר את הטבעת הזה ומשם ישוב לפנות אל כדור העין ועולה אליו, והיה במשוך העורק הזה את העין לא ימשוך אותה לאחור באלכסון כי אם אל פני הטבעת ימשכנה, והעורק השני גם הוא יעשה כמעשה הזה מעבר השני, כי על כן תוכל העין להביט אל כל מקום שתחפוץ, ולא אך למעלה ולמטה, לימין ולשמאל תביט, כי אם אל פני כל עבר – הנה כי כן נראה אשר עשה הטבע את העין ברב תחבולה ועצה ומזמה!

אכן גם בזאת נראה אשר יד הטבע עושה חיל: משפט עורקי העין אחד הוא לשתי העינים ואולם תכלית מעשיהם עולה למקום אחד כי חותכים העורקים איש את אחיו אחת הנה ואחת הנה ולכן יישירו העינים תמיד להביט שתיהן אל מקום אחד ואל דבר אחד, ומשפטן כמשפט שני סוסים אשר ינהג בם הרכב על פי החבלים היוצאים מידיו ונקשרים אל הסוסים; החבל אשר יאחז הרכב בידו הימנית יוצא מתחת ידו ובא אל ימין הרסן אשר בפי הסוס הימני, ואולם מתחת ידו ההיא יוצא גם חבל שני קטן מן הראשון ועובר על פני ערף הסוס הימני ובא אל ימין הרסן אשר בפי הסוס השמאלי, וגם מתחת ידו השמאלי יצא החבל הארוך לימין הרסן בפי הסוס השמאלי וחבל שני לימין הרסן אשר לסוס הימני, למען אשר יוכל הרכב לנהג ולמשוך את הסוסים השנים על פי כל חבל וחבל ולהטותם גם יחד אל מקום אחד; וגם בקרב עינינו יהיה כדבר הזה: המוח הוא הרכב והעורקים הם החבלים, והמוח ימשוך את החבלים (על פי חוטי העצבים) להטות את שתי העינים גם יחד אל מקום אחד, והיה בפנות העין האחת אל מול פני רַקָתֵנוּ, ופנתה העין השנית אל מול פני האף, ושתי העינים יביטו תמיד על פני דבר אחד ותעזורנה אשה את אחותה במלאכה האחת.

אבל גם עצבי־הראות עשוים כמשפט הזה לתת לשתי העיניים ראות אחת, ולא יֻכּוּ העינים בתמהון מדי ראותן דבר אחד וגם הדבר הזה נפלא הוא ואנחנו עוד נשוב לדבר בו – אכן רואות עינינו כי גדולים מעשי חדר־האפל אשר בקרבנו, והעורקים הם חבלים טובים, והמוח הוא רכב נפלא היודע את מלאכתו עד להפליא!

כד. מקום העינים

מו גם מקום העינים בקרב הראש ומכון שבתן עשתה יד הטבע בתחבולה, למען אשר יוכל האדם להפנות את העין ולהביט מעט לאחוריו על פני השָכם, גם אם יעמד הראש דומם ולא ינוע. – העין בפני האדם יושבת על מלאת וחומה לה מסביב לשמור עליה לבלתי תאנה אליה רעה וכל נגע לא יקרב אל מכון שבתה; ממעל לה נראה את עצם המצח אשר שפה לה והיא בולטת ויוצאת מגבול העין וחוצה, לימין העין האחת ולשמאל העין השנית נראה את עצם האף השומרת עליהן גם היא, ומתחת להן שומרת עליהן עצם הלחי, ואך מן העבר האחד מקום שם הרַקה שם פתוח הגבול ושומר עליו עין, למען אשר נוכל להסב את עינינו לאחורינו ולהביט לפעמים גם אל הנעשה שמה, ואולם שלשת השומרים האמורים ישמרו וינצרו את העינים תמיד, ואם יפול הנופל על הארץ, והכה את קדקדו ונגף את מצחו וקרע את עור אפו ונקב את לחיו, אבל אל עיניו לא יקרב הנגע ורעה לא תאנה אליהן. – אכן פתוחה החומה אל מול העבר הרביעי אך רק למען נוכל להביט לאחורינו, כי בעמוד איש על עמדו לא יוכל להביט השמימה וגם אל הארץ לא יביט בלתי אם יניע את ראשו אם להרימו למעלה ואם להורידו לארץ, ואך לשני עברי פנינו נוכל להביט גם אם יעמוד הראש דומם ולא ינוע, כי על כן הרחיבה יד הטבע את גבול עינינו למען היות לנו גם זאת לברכה ולמען נצליח בכל אשר נפנה.

אכן לא במקרה יהיה כדבר הזה! הטבע עשה את מַבַּט עין האדם לנכח פניו לפי בנין גוו, אחרי כי גם רגליו הולכות קדימה, וגם משפט עיני כל הבהמה אשר על פני הארץ ככה הוא; ואולם שונה מהם משפט העוף הפורח, כי עיני העוף יושבות לשני עברי פניו ועצם המצח ועצם הלחי לא תהיינה להן לחומה, יען כי על העוף המעופף להביט גם השמימה וגם לארץ; וגם משפט הדג אשר במים ככה הוא יען כי גם עליו להביט למעלה ולמטה בחצותו את המים, ולכן גם מקום עיניו שונה; ואולם האדם והחיה והבהמה אשר על הארץ, הם לא יגביהו עוף וגם תהומות לא יֵרֵדו, ולכן גם עיניהם יביטו אך אל מול עבר פניהם, לימינם ולשמאלם, וגם לאחוריהם יביטו יראו מעט. – בעלי־החיים אשר גוף ארוך להם וראשם מלפניהם, וגופם איננו מתחת לראש כי אם מאחוריו, כמו הסוס והשור ודומיהם, להם שם הטבע עינים אשר מכון שבתן טוב שבעתים מעין האדם, וראו את אחוריהם היטב, והיה בבוא חבל זבוב על פני גב הסוס וראו עיניו אותם ואם שוט שוטף יעבור עליו מתחת יד הרכּב וראו עיניו גם אותו. – הנה כי כן יבין כל איש כי אך שוא לנו להשפיק באלילי המקרה ולקרוא ״מקרה" לכל דבר, וכל נבון יבקש וירדוף לדעת את שרש כל מראה אשר יראה, למען דעת ולמען הבין!

אבל איך נוכל לשעות את עיננו ולהביט לעברי פנינו יושבת במעמקי העין ואך המסדרון לבד המלא מים הוא היוצא מגבול חרכי העין? – לענות משכיל על השאלה הזאת נטל עלינו לעבור את גבול מאמרנו, ולכן רב לנו הפעם אם נגיד כי גם הדבר הזה נוסד על חקות האור ותורת שבירת הקרנים, וכי לרגלי המים ההם אשר במסדרון העין, תשונה שבירת קרני האור לבוא עד העדשה; ואולם לא פה המקום לשום את משפט הדבר הזה הקורא באר היטב, ואנחנו בעתו נחישנו והכל על מקומו יבא בשלום.

כה. מרצפת־עצב

הן אנחנו אך אחת שמנו לפני הקורא לאמר, כי משפט אחד וחקה אחת לעין ולחדר־האפל וזאת כל תהלתה, אם כי גם זאת אמרנו אשר נעלה בנין שבעתים על בנין חדר־האפל, ואולם הנה באה העת לפנות מזה וללכת קדימה, למען אשר יראה הקורא כי לא להיות לחדר־אפל נוצרה העין ולא בזאת נוָשע, וזה אך החלה לעשות; הן גם בהיות לנו חדר־אפל עשוי עד להפליא, לא נצליח לראות עד אם היות דבר בחרכי עיננו אשר על פיו נעצר כח להרגיש את התמונה המחוקה על קיר חדר־האפל, ולכן אפוא נלכה נא הפעם להתחקות על שרשי הדבר הזה אשר הוא לנו לראש פנה, כי כל הדברים אשר מצאנו בקרב העין עד כה הם אך הקדמה לגוף הספר, למען תת סדרים לקרני האור ולהכין אותם עד היותם לכלי חפץ לכח הָראוּת, והדבר אשר נבקש הוא – עצב הראות.

למען שים את הדבר באר היטב לפני הקורא, נדמה נא בנפשנו כי נמצא בידינו כדור העין אשר לשפן לבן, ועל הקיר לאחוריו הן נמצא את סמל תמונת כל הדברים הנמצאים אל מול פני העין; וגם זאת נשים אל לבנו כי גם השפן הלבן נמצא בידינו אחרי אשר העברנו את העינים מחרכי עיניו דעת לנבון נקל כי האור יחדר גם עתה לתוך החרכים הפתוחים האלה אף אם עינים אין בהם, ואולם השפן הזה לא ירגיש ולא יחוש מאומה מן האור החודר לתוך חרכיו, כאשר לא יחוש איש אשר אֲפֶר על עיניו בהובאו ממחשכים למקום אור או להפך; ואם ככה הוא, הן ישאל השואל, מה יתן ומה יוסיף אפוא חדר־האפל בקרב העין, ואיך תוכל העין להרגיש את האור, גם בהיות לה חדר־אפל אשר התמונה מחוקה עליו? – אכן זאת היא אשר מצאו החוקרים: חוט עצב עב יוצא מאת פני מוח השפן ובא עד כדור העין לחדור אל תוכו ולכסות את פני הקיר אשר מאחוריו למען היותו רצוף מעשה מרצפת, וסמל התמונה אשר נראה בקרב העין מחוקה על פני מרצפת העצב הזה, והיה כל הימים אשר לא נפסק החוט הזה והמוח והעין נצמדים על פיו יחדו, והרגיש גם המוח את סמל התמונה המחוקה וידע את דבר המראה, ולזאת נקרא רָאֹה, ואולם אם נפסק החוט או נשחת מעשה המרצפת, וחדל המוח להרגיש את המראה ולא ידע, ואז לא יועיל סמל התמונה ברב או במעט גם אם יהיה כלול בהדרו וגם אם מעשה חדר־האפל יהיה תמים.

כמשפט עין השפן כן משפט עין האדם. – גם מקרב מוח האדם יוצא עצב ובא לאחורי כדור העין לחדור אל תוכו ולכסותו ולהיות למעשה מרצפת אשר תבניתה נפלאה, והתמונה המחוקה בקרב חדר־האפל אשר בעין מחוקה על פני המרצפת הנפלאה הזאת, והמוח יחוש וירגיש על פיו את התמונה ואת דבר המראה וידע את אשר לנכוח העין; ואולם דעת לנבון נקל כי כדור העין אך הכין יכין את המראה, לתת סדרים לקרני האור ולהטותן לפי דרכן, והמוח ישלח את מלאכו לקבל את רשמי האור למען דעת אותם; ולפי הדברים האלה יהיה לנו העצב לראש־פנה וחדר־האפל נלוה אליו ואם חדר־האפל נפלא הוא בתבניתו הן נביא לבב חכמה להבין כי מעשה המרצפת נפלא ממנו שבעתים, ואנחנו לא נוכל עוד לדעת אותו היטב יען כי לא מצא עוד האדם ״המצאה" אשר תערוך אליו בערכו, ואולם יש יום לחוקרינו וקם האחד ומצא דבר חדש, ומקץ ימים רבים יוכחו לדעת כי משפט אחד לדבר החדש הזה ולמרצפת העצב הכבירה ממנו לימים אשר לא ידעו להתחקות על שרשי מלאכתה.

כו. הנוכל לראות באין עינים?

הן אמרנו כי אך בזאת נצליח לבוא עד תכלית מעשה מרצפת העצב אם יצלח ביד האדם לעשות לו המצאה חדשה אשר תשוה ותערוך למעשה העצב ואז תפקחנה עיניו לראות את אשר לא יבין עתה; ולכן אפוא ננסה נא לחקור דבר, היש תקוה כי יוכל האדם לעשות לו חדשה כזאת אם לא? היתכן אשר תקבל העין את רשמי המראה ותרגיש את האור גם באין עינים אם לא?

על פי הנסיון ידענו כי נוכל להגדיל ולהאדיר את חוש המשוש בראשי אצבעותינו, אם נתרגל בעבודה הזאת ואם נלמד את אצבעותינו למלאכה ההיא, עד כי נוכל להבין ולקרוא אותיות גדולות הנדפסות על פני הגליון גם אם לא נראה אותן ואך רק על פי המשוש לבד, ובבתי־החנוך אשר לעורים נראה כדבר הזה יום יום, וגם יש אשר יבינו העורים ויכירו תמונה מחוקה על לוח, אם תהיה התמונה עשויה לדבר למען הכיר אותה על פי המשוש; אף הנה מצאו כיום הזה את מלאכת הפוטוגראפיה בעשותם לנו על פי האור תמונות מתמונות שונות, תמונת כל הרחוב והבתים והגן והאדם אשר בתוך הגן, ויתר כל התמונות אשר נראה בעינינו, והיה אם גם זאת נמצא לעשות לנו תמונות פוטוגראפיות אשר נוכל להכיר אותן על פי המשוש לבד כי אז לא יבצר גם מן העור לקנות תחבולות ולדעת ולהכיר סמל תמונת כל הארץ אשר סביב לו; ואף אמנם היה כדבר הזה, והחוקר טאלבעט בעיר לונדון והחוקר ניעפס בעיר פאריז עשו לנו לוחות ברזל עשות ועליהם מחוקות תמונות אשר נוכל להכיר ולדעת אותן גם אם לא בעינינו נראה ואך על פי המשוש לבד; ולרגלי הדבר הזה יש אשר העור יעצר כח להרגיש את פעולות האור ולהכיר את התמונות אשר האור הוליד אותן, גם אם עיניו לא תראינה ואך אצבעותיו תְּמֻשֶׁינָה אותן.

אכן עוד דרך אחרת לפני החוקרים עד כי יוכלו לברוא חדשה למען נוכל לראות באין עינים.– הן מודעת זאת כי בעלי הפוטוגראפיה יעשו את התמונות על פני לוחות ניר עב, ואולם אם ינסו לחקות את התמונות על פני העור אשר על פני גופנו, יראו כי יצלח חפצם בידם שבעתים מבראשונה; וזה הדבר אשר יעשו: בשני מיני נוזלים (במי־מלח ובממסך כסף בן חמצי־סלפטר) ילחלחו את העור, ואז יוכלו לחקות עליו את כל התמונה אשר יבחרו, והיתה התמונה על פני העור אשר על פני הבשר. – אכן האיש אשר אחר עורו נִקפו זאת, הוא לא יחוש ולא ירגיש דבר ולא ידע את התמונה אם לא בעיניו יראה אותה; ואולם לוּ יוכלו החכמים למצוא מין נוזלים אשר יוכל לעורר הרגשה בקרב העור, כי אז נוכל לשום את מין הנוזלים הזה על פני העור במקום אשר נבחר ואת מקום העור הזה נשים אל מול פני חדר־האפל, וירד האור ועשה את סמל התמונות על פני החלקת העור, והאיש אשר לו העור יחוש וירגיש את הדבר ויכיר את התמונות אשר מסביב לו ואשר חֻקקו על פני עורו גם אם עיניו לא תראינה אותן; ולרגלי הדבר הזה יש אשר נוכל לראות באין עינים, ויש אשר ימצא העִור שִלומים תחת העינים אשר לא היולו. – אפס לא מצאו עוד החוקרים מין נוזלים כזה, ואנחנו אך אחרי הדמיון הלכנו מעט קט למען שים את הדברים לפני הקוראים באר היטב.

כז. הרגשת מרצפת העצב

עוד לנו מלים בדבר ההמצאה החדשה אשר אמרנו, ולכן לא נשליך עוד את הדמיון ההוא מלפנינו ככלי אין חפץ בו עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים ועד קנות הקורא תחבולות נכונות וישרות לדעת לעות דבר אל נכון. – הן אמרנו כי נשים את מין הנוזלים על פני העור ואת העור ההוא נשים אל פני חדר־האפל, והאור ייצר את סמל תמונותיו על פניהו, והאיש אשר לו העור יחוש וירגיש את התמונות לדעת אותן גם אם לא בעיניו יביטן: ואולם גם זאת לקורא לדעת כי עלינו לבחר ולבקש מקום בקרב העור אשר לו הרגשה טובה, אחרי כי שונה כל חלק וחלק מן העור בהרגשתו, ואם נבחר מקום בעור אשר הרגשתו איננה טובה, אז לא יוכל העור להרגיש את התמונה היטב, ואם ירגיש אותה, לא יעצר כח להבין ולהכיר את גבולותיה אל נכון. – ובכן אפוא נלכה נא ונתחקה מעט על שרשי העור והרגשתו לחלקיו:

אם נקח לנו מחוגה ונפריד אותה לשני ראשיה עד חצי הזרת ונשים אותם על פני ערף איש ונשאל את פיו: מה אתה מרגיש? וענה האיש ואמר אשר מרגיש הוא כי בא ראש המחוגה האחד בבשרו לנקוב אותו והוא טרם ירגיש כי באו שני ראשים בבשרו לנקוב אותו בפני שני חלקים, וזאת לנו לעדות נאמנה כי עור הערף איננו מרגיש יפה לדעת להבדיל בין אחת ושתים ואך אם נפריד את ראשי המחוגה עד מדת זרת אחת, והחל האיש להרגיש את שני הראשים בפני שני חלקי העור; הנה כי כן אם נשים את שני ראשי המחוגה בפני עור השוק אשר לאיש, לא ירגיש את שניהם גם יחד עד אם הפרדנו את שני הראשים עד מדת זרת אחת וחצי, ואם נשים את ראשי המחוגה על פני עור הגב, לא יחוש האיש את שני הראשים עד אם שמנו רֶוח ביניהם עד מדת שתי זרת; אפס לא כאלה חלק הלחיים, כי בשימנו את ראשי המחוגה בפני עור הלחי, והרגיש האיש את שניהם גם יחד בהיות רוח ביניהם אך עד שלישית הזרת, וכן אם נשים אותם בקצה בֹּהן הרגל, והרגיש אותם בהתפרדם אך עד רביעית הזרת, וגם משפט עור שמורות העינים ככה הוא וכן בשימנו את שני ראשי המחוגה על פני עור השפתים, והרגיש אותם האיש בהיות רוח ביניהם אך עד כדי קו אחד (והקו הוא חלק שנים העשר מן הזרת); ואולם ההרגשה הכי טובה היא בקצה האצבע התיכונית ובקצה הלשון אשר בפינו, כי שם ירגיש איש את שני ראשי המחוגה בהיות רוח ביניהם אך כדי חצי הקו. – אכן עתה דעת לנבון נקל כי שונה יהיה גם משפט התמונה לפי המקום אשר נבחר בעור, כי יש אשר נרגיש את התמונה היטב ויש אשר לא נרגיש אותה אל נכון, כי ברדת האור דרך חדר־האפל על פני חלקת עור אשר שם נרגיש את שני ראשי המחוגה כאחד אם גם רוח הושם ביניהם כחצי זרת, או אז נרגיש את כל תמונה אשר גדלה זרת, ואולם ההרגשה הזאת תגיד לנו אך את דבר האור לדעת כי היתה בנו ידו החזקה, אבל את משפט התמונה לא נדע יען כי לא נוכל לדעת עד אם הרגשנו את כל חלק וחלק ביחוד; וגם אם נבחר לנו למלאכתנו את חלקת העור הכי טובה, כמו עור האצבע התיכונית אשר ירגיש את שני ראשי המחוגה עד כדי חצי הקו. גם אז לא יצלח חפצנו בידנו להכיר את התמונה לחלקיה, כי חדר־האפל יקטין כפעם בפעם את מדת כל התמונה אשר תהיה אל מול פניו והיה אם יתיצב איש לפני חדר־האפל הרחק ממנו כעשרים רגל, אז תהיה תמונת האיש ההוא בקרב חדר־האפל קטנה מאד ובבואה על פני עור האצבע לא נוכל להרגיש אותה אחרי כי תקטן מחצי הקו –

אפס לא כאלה חלק מרצפת העצב אשר בקרב עינינו, כי אין ערוך להרגשתה. – התמונה אשר יחקה חדר־האפל בקרב עינינו קטנה היא מאד, והיה הקורא אשר יחזיק את הספר בידו הרחק מעיניו כשמונה זרת (והוא המרחק הדרוש), וקמה תמונת הספר בקרב עינו על פני מרצפת העצב, והתמונה הזאת תקטן למאד עד כי כל שורה ושורה לא תגדל מששית הזרת, ואחרי כי נמצא בשורה האחת כחמשים אותיות, הן נביא חשבון כי לא תגדל מדת האות האחת על פני מרצפת העצב מאחד אחוז משלש מאות מן הזרת; ואנחנו הן ידענו היטב כי עיננו תעצר כח לראות היטב את כל אות ואות, וגם אם תקטן האות פי מאה וחמשים מן המדה אשר אמרנו, תוכל עיננו לראות ולהכיר אותה, וזאת לנו לעדות נאמנה כי נפלאה מרצפת העצב בהרגשתה ונעלה בערכה על עור האצבע עד בלי די, כי עור האצבע ירגיש אך עד חצי הקו (¹/₂₄ מן הזרת) תחת אשר אין ערוך ואין קצה להרגשת מרצפת העצב.

כח. משפט מרצפת העצב

אכן לא בהרגשתה לבד תגבר מרצפת העצב, כי עוד סגלות אחרות ונפלאות נתונות לה אשר על פיהן יוכל כל חלק מן העצב לקבל את רשמי האור עד בלי די ולהביא אותם עד המוח ולא יפול מהם צרור ארצה. – הנה כי כן נמצא אשר תעצר העין כח לראות עָש קטן ולהביט ולבחון את כל חלק וחלק ממנו, את הראש ואת הגוף ואת הרגל, אחרי כי מחוקה תמונת העש הזה בפני מרצפת העצב בקרב העין, ואולם קטנה מאד התמונה הזאת עד אין קץ, כי אם ירחק העש מן העין כשמונה זרת, שהיא המדה הנכונה, אז הקטן מדת התמונה בקרב העין פי מאתים וששה עשר. והיתה כל התמונה הזאת אך על פני נקודה קטנה ממרצפת העצב, ולכן דעת לנבון נקל כי גם הנקודה הכי קטנה אשר לעצב עשויה עד להפליא, כי על כן תעצר כח להביא אל המוח את הרשם הכי קטן, רשם הראש או רשם הרגל אשר לתמונת העש הקטן, ולא יקרה אותה כמקרה עור הערף או גם עור האצבע אשר לא יוכלו להבדיל את רשמיהם אל נכון. – ובכן אפוא הרבה עמלו החוקרים לבוא עד תכלית מעשה מרצפת העצב ומשפטה, לדעת לעות דבר, ואך מעט מעט מצאו, ואנחנו את אשר מצאו אותה נגיד:

החוקר ה' מיללער בקש וימצא כי מרצפת העצב בקרב העין אשר לאחד בעלי־החיים, אשר מת זה עתה, עשויה מעשה מערכה והיא רכה ובהירה ושקופה עד כי כמעט לא נדע להבדיל בינה ובין כדור העין, ואולם עד מהרה תהפוך לבן כמראה חָלב ואת המערכה הזאת יקראו החוקרים בשם ״עור הרשת", והיה אם נלך להתחקות על שרשיה על פי קרני־חזות עצומות וטובות, נמצא כי המערכה האחת הזאת עשויה חמש מערכות, וצורותיהן שונות. המערכה הראשונה מְשֹׁרֶגֶת מעשה שריגים וחוט העצב היוצא מאת פני המוח ובא עד העין, הולך ומתפשט על סביבותיו, והמערכה הזאת היא אבן הראשה, כי המערכה השנית הדבקה אליה איננה נפלאה בתבניתה כמוה, וגם שלש המערכות האחרות תהיינה לנו לחידה ואין פתרון, כי נפשנו יודעת מאד אשר לא לשוא ברא אותן הטבע ואך יָדֹעַ לא נדע מה; כי הנה מראה להן כעין מערכות שבטים או בדים הנשענים אל פני המערכה הראשונה, והם קצובים ולהם סדרים, וביניהם ובין המערכה הראשונה נראה גם כדורים וגרעינים קטנים עד בלתי תכלית, וכמעט נאמין כי כל אלה נפרדים הם למחלקותיהם ואין להם חֹבֶרֶת אחת, ואך גדולים חקרי לב אשר חקרו החכמים בימים האחרונים להוכיח כי נמצא גם חוטים דקים אשר לא תשלט בם העין לראותם, והם חברו את כל אלה בחברת אחת.

אכן דעת לנבון נקל כי כל אלה קטנים מאד וגם על פי קרני־חזות לא תצליח העין לראותם ולהכירם בלתי אם בעמל רב, כי כל אלה יחדו יהיו בעינינו לפס עור קטן אשר לבן מראהו; ואף זאת לנו לדעת כי עד היום לא באו עוד החוקרים עד תכלית דבר לדעת ולהבין את משפט עור הרשת הזה, כי זה גורל חוקרי הטבע מאז ומעולם אשר מדי הוסיפם לחקור ומדי התאמצם למצוא פתרונים לאחת החידות, כן יוסיפו וכן ימצאו תמיד חידות חדשות על פני דרכם, והיתה עבודתם כפולה ומכפלת; ולכן אפוא לא ישא הקורא לשוא נפשו לחשוב כי יודעים החוקרים את משפט מרצפת העצב אל נכון, כי לא כן הדבר, ואנחנו את אשר מצאו, אותה נשים לפני הקורא, והעברנו לפניו נסיונות אחדים למען דעת כי המערכות התיכוניות אשר אמרנו כי מראה להן כעין שבטים ובדים קצובים ונצבים, המערכות האלה הן כלי האור אשר יקבלו את שפעת האור ואשר יעבירו אותה על ידי החוטים הדקים אל חוט העצב, וכל בד ובד הוא כלי מיוחד להעביר אל המוח את פעולת האור שהיתה בו ביחוד, ואף גם זאת מצאו כי בקרב עצב הראות נמצאים חוטים דקים בד בבד כמספר השבטים והבדים הקטנים אשר בעין, והיה כאשר יפעל האור כל פעולה בפני אחד הבדים, והעביר את דבר הפעולה על פי החוט הנכון לפניו, והביא אותו אל עצב הראות אשר בתוך המוח.

כט. נסיונות אחדים

בטבור מרצפת העצב, מקום שם יקוו קרני האור לחקות את סמל התמונה, שם תקום בהרת קטנה וצהובה ברגע אשר יוָלד, האדם והבהרת מֻסַבּה קָלע, ובקרב הבהרת בתָּוך שם עור דק ומצער, והרואה יאמין כי חור נקוב בו, אם כי כל חור טרם יהיה וטרם ימצֵא; ויהי כאשר בקשו החכמים, וימצאו כי מקום שם הבהרת הצהובה שם יגדל כח הראות מאד ומקום שם העור הדק שם יגדל כח הראות שבעתים, ובבקשם פשר דבר מצאו כי עשוי מקום הבהרת מעשה בדים ושבטים שהם מקבלים שפעת אור הרבה ולכן יגדל כח הראות; וגם מרצפת העצב עשויה גידים הרבה מעשה רשת למען אשר ישקו אותה דם כפעם בפעם, כי בזאת לא שונה משפטה ממשפט יתר כלי הגוף.

על פי נסיון קל יצלח חפצך בידך לראות ולהביט את מרצפת העצב ואת רשת הגידים אשר בעיניך, ולזאת אפוא קח לך נר בוער באש ועמדת במקום חשך והעברת את הנר אל מול פני עינך הפתוחה עגול סביב סביב, וראית לך כעין לוח עגול וגדול והוא נוצץ לעיניך ולו גידים מעשה רשת; ואולם אחת דע לך כי לא לנגד עיניך היה המראה הזה, כי אם בתוך עיניך. והלוח הזה הוא מרצפת העצב והגידים הם גידי הרשת אשר שם, ואתה ראית אותם הפעם אך יען כי חָדר האור אל תוכם עגול סביב לגעת בם בכל חלקיהם, והתגר בם, והיו עיניך רואות אותם. הנה כי כן מודעת לכל איש אשר אם יבעיר שבב עץ באש או אם יקח לו עץ אשר עוד לא עֻממה גחלתו, והעביר אותו לפני עיניו עגול סביב בהקפה, אז ידמה רגע בנפשי כי אופן עגול לפניו, יען כי המראה הזה יחקה בתוך העין את סמל תמונתו ורשמי פעולתן לרגלי חזקים לרגלי מהירות ההקפה; כי אחת היא אשר מצאו החוקרים שכל דבר ודבר אשר ישים רשם בפני מרצפת העצב שבעין, יוליד מראות ומחזות בקרבה, והמראות והמחזות האלה בקרבה הם ולא מחוצה לה, ואנחנו אך דמה נדמה בנפשנו כי אל מול פני העין בחוץ היה המראה, כי על כן יש אשר פגע יקרה את העין ובעל העין ידמה בנפשו כי להבות אש תתלקחנה לנגד עינו אם כי הלהבות האלה אך בקרבה התלקחו, לרגלי הרשם אשר ישים הפגע בפני עצב הראות, וכן אם יברוק הברק ושם רשם בקרב העין פנימה, אז יאמין הרואה כי מחוצה לה היה המראה, וכן יש אשר יחלה איש במחלת הקדחת ושטף דמו יגבר בו והדם ישים את רשמו הכביר גם בפני המוח וגם בפני עצב העין, אז יחזה החולה חזיונות ודמיונות בהקיץ ובנפשו ידמה כי לא בקרב עינו היו המראות האלה כי אם אל מול פניה.

הנה כי כן מצאו החוקרים אשר יש מקום במרצפת העצב והוא קרוב אל הבהרת הצהובה ששם לא יעשה האור כל פעולה גדולה או קטנה, אחרי כי המקום הזה איננו עלול לקבל את שפעת האור וכל אור איננו שולט בו; ולמען שים את הדבר הזה לפני הקורא באר היטב, נשים פנינו לקראת הנסיון. – הן רואות עיניך כי רשמנו פה לפניך שלש נקודות המסומנות באותיות א' ב' וג':

ועתה סגר נא את עינך השמאלית והבטת מרחוק על פני הנקודה ״ג" ולא תסור ממנה ימין או שמאל, ומצאת כי מלבד הנקודה ההיא הנראה לעינך הימנית, תראינה לך גם הנקודות השתיים האחרות אם כי בהן לא תשים עינך; ואולם נסה נא לקרב עתה את הספר אל מול פניך, הלוך וקרב, ואת עינך הפקוחה לא תסיר מעל פני הנקודה ״ג“, ומצאת כי נעלמה הנקודה ״א” מנגד העין, ואך כאשר תוסיף לקרב את הספר הלוך וקרב, כן תשוב הנקודה א" להראות אליך וכן תעלם ותחלוף הנקודה ״ב" מנגד העין; וכן יצלח חפצך בידך לעשות את הנסיון הזה להפך, בסגרך את עינך הימנית, ואז עליך לשום את עינך השמאלית בפני הנקודה „א״. אבל מה פשר הדבר הזה כי תדע? הלא אך יען כי בהביטך בעינך הימנית בפני הנקודה ״ג“, אז יחוקה סמל תמונת הנקודה הזאת בקרב העין בפני הבהרת הצהובה, ועל יד הבהרת הזאת אל מול פני האף שם הוא המקום אשר איננו עלול לקבל שפעת אור, והיה כאשר תקרב את הספר אל פני העין, אז יחוקה סמל תמונת הנקודה ״א” בפני המקום שאין לו אור ולכן לא תראה את הנקודה הזאת, ואך כאשר תוסיף לקרב את הספר הלוך וקרב, תעזוב הנקודה הזאת את המקום ההוא ואתה תשוב לראותה, וברגע הזה תתיצב הנקודה ״ב" אל מול פני המקום הזה ולכן לא תעצר עינך כח לראותה.

ל. מראה עולם הפוך

מי מן הקוראים אשר לא היה עוד עם לבו לשאל לאמר: הן העין עשויה מעשה חדר־אפל לחקות סמל תמונת העולם החיצוני והתמונה עשויה הפוכה על פניה, ומדוע זה אפוא תרא עיננו את העולם ישר? מדוע לא נרא גם אנחנו אך עולם הפוך לכד? – אכן מאז מעולם אשר התחקו החוקרים על שרשי העין, היתה גם השאלה הזאת לנגד פניהם, וכפעם בפעם עמלו בה ויבקשו חשבונות רבים לדעת לעות דבר, ועד תכליתו לא באו עוד עד היום הזה, כי איך אפוא ישימו לפנינו דבר והוא טרם נוסד על מוסדות ידיעות הטבע?

שלמים וכן רבים נסו לענות דבר, ולכן ננסה נא גם אנחנו לאמר: בני האדם לא ראו מעודם את העולם בלתי אם בעיניהם, והתחבולות בדבר מעלה ומטה, ימין ושמאל, יקנה הילד זמן כביר אחרי אשר נפקחו עיניו לראות ואחרי אשר הבין לשלוח יד ולאחוז בדבר אשר יראה, כי הנה כמעט החל הילד להבין דבר, והנסיון יגיד לו אשר כל הדברים שהוא רואה נמצאים מחוצה לו, והוא לא יבין ולבבו לא יחשוב אשר רואה הוא אך את סמל תמונתם בקרב העין פנימה, ואך התרגל יתרגל בעבודה לדעת כי הדבר אשר קרני אורו שמו את פעולתן בקרב העין בפני העצב מלמעלה, הדבר הזה נמצא מחוץ לעין מלמטה, ואשר ישים רשם בפני מרצפת העצב בקרב העין לימינה, הדבר הזה נמצא מחוץ לעין בארץ משמאלה, כי על כן ישכיח הנסיון מלבנו את הפעולה ואת הרשם אשר בקרבנו פנימה ולא נפן עוד אליהם, ונזכור אך את מראה הדברים אשר מחוצה לנו ואשר נדע את תבניתם על פי הנסיון ועל פי ההרגל, ולזאת אפוא לא יעלה על לבנו זכר תבניתם כאשר מחוקה היא בקרבנו כי אם כתבנית אשר מחוץ לעין כן תראינה עינינו. – אכן גדולים מעשי ההרגל והנסיון אשר תתרגל בהם העין, כי על כן נמצא פשר דבר: הן יבין כל קורא כי כל קרן חזות וכל קנה־ראי וכל כלי־עינים אשר יקחו להם הצופים והחוזים בכוכבים לראות בם, כל אלה יולידו גם הם מראות הפוכים על פניהם כמשפט העולם ההפוך אשר יוליד חדר־האפל, והיה אם נשים לב נראה כי בימים הראשונים בראות הצופה בתוך כֶליוֹ, וּבָלל הכלי את מראה עינו והוליד מחזות תעתועים להתעות את הצופה עד הַחליף ימין בשמאל ומעלה במטה, ואך כאשר יתרגל בעבודה ימים אחדים, ומצאה ידו לעשות את כל סדרי הכלי על נקלה להציב גבולות ימינו ושמאלו, עד כי באחרונה יעשה את הסדרים האלה על פי ההרגל באין כל כונה ובאין מחשבה קודמת למעשה; וכן נראה אשר האנשים העושים במלאכת הפוטוגראפיה ישכחו עד מהרה את מושגי ימין ושמאל, מעלה ומטה, בהביטים אל תוך חדר־האפל לחקות סמל ותמונה, אם כי בעזבם את מלאכתם ישובו אל המושגים אשר קנו על סביבותיהם.

אמנם גם את זאת נשים אל לב להתחקות על שרש הדבר הזה, אולי מפיו נציל דבר אמת: הן אמת נכון הדבר כי סמל התמונה מחוקה בקרב עיננו פנימה, אולם גם תנועת העין תעזור על ידינו לדעת אל נכון מה מעלה ומה מטה מה ימין ומה שמאל; כי כפעם בפעם אשר נניע את עיננו נרגיש את דבר תנועתה, לדעת אם נשאנו אותה למעלה או למטה ואם הסִבּוֹנוּ אותה לימין או לשמאל, וגם אם עינינו סגורות תהיינה נרגיש את תנועתן אל נכון ונדע אם בכה ואם בכה פנו להם עורקי עיננו; ולכן אפוא אם פנה לו העורק למעלה ואנחנו הרגשנו את הדבר הזה, אז נרגיש כרגע כי גם מקום התמונה אשר נראה שם הוא למעלה, וההרגל והנסיון עוזרים על ידינו לחלוט ממנו כדבר הזה, ולזאת אפוא לא נזכור את תאר פני התמונה המחוקה בקרב עינינו, כי אם לפי תנועת העין נשפוט, וכן אם למטה תביט עיננו או ימין ושמאל, והיה גם אז כדבר הזה.

ועוד לנו שלישיה אשר נוכל להבין על פיה פשר הדבר אשר נבקש: מרצפת העצב בתוך העין איננה ישרה ושטוחה אשר יבוא אליה האור ונשל אחרנית, כי אם מערכות מערכות עשויה אשר יבוא העור וחדר אל תוכן; ולזאת אפוא יהיה משפטה כמשפט העור אשר חץ פתאם יחלוף אותו וחדר אליו, ובעל העור ירגיש כי בא אליו החץ מלמעלה, וכן משפט קרן האור הבאה מימין ונוגעת את מרצפת העצב משמאלה, ואולם כַּחֲדוֹר הקרן אל תוך המערכות כן יחוש העצב וכן ידע את הדרך אשר באה אליו קרן האור, וההרגל ותנועת העין עוזרים על ידו למען קנות תחבולה נכונה. – הנה כי כן דעת לנבון נקל אשר יש רגלים לכל הדברים האלה, ואולי שלשתם גם יחד ישימו את פעולתם בפני העין להיות לחוט משלש; ואולם גם זאת לנו לדעת כי אמת נכון הדבר גם אם יפלא ממנו להבין אותו וגם אם בני האדם החכמים בעיניהם לא ידעוהו; הן זאת היא אשר מראש לא בסתר דברנו כי נעלים מעשי הטבע על מעשי האדם, ובקרב עין אשר לילד פותה נמצא די חכמה ותבונה ודעת הרבה יתר מאשר נמצא בכל קרני־החזות וקני־ראי וכלי־עינים וחדרי־אפל ובכל הספרים הגדולים והחזקים ותורתם אשר בתוך מעיהם.

לא. שתי עינים ותמונה אחת

הן העין האחת היתה לנו לענין לענות בו הרבה ואף כי שתי העיניים גם יחד. כי הנה שם הטבע לאדם ולחיות רבות שתי עינים, ויודעי הטבע יודעים אשר ישנם בעלי־חיים רבים ולהם יתר משתי עינים; לעכביש שם הטבע שמונה עינים ולעלוקה עשר, ומי חכם ולא יבין כי לא להתיַפות בהן ברא אותן הטבע כי אם בהיותן דרושות לבעלי־החיים ההם, אם כי אנחנו בני האדם טרם נדע וטרם נבין את משפטן, ואך אחת ידענו כי אין יצור בארץ ומתחת לארץ אשר לו אך עין אחת, אם כי יש אשר נחשוב בלבנו כי רב לנו אם עין אחת לנו וגם בה נראה חזות הכל. – אכן אמת הדבר כי גם האיש העִור באחת משתי עיניו יעצר כח לראות את כל אשר סביב לו, ואולם זה הדבר אשר ישים הקורא אל לב: העינים השתים תואמות הן ומשפטן כמשפט תָּאֲמֵי פרי המחֻברים אל נצר אחד, והיה כאשר הבשילו שניהם ואנחנו נקטוף את האחד, לא נשחית את השני, ואך אם נקטוף את האחד בטרם הבשילו שניהם, ונבלע גם את השני ובלא עת ימולל וייבש; וגם משפט העיניים ככה הוא, כי על כן נראה אשר תעזר לנו העין האחת על יד השנית בכל אשר תפנה, וגם זאת נראה אשר אם הביט העין האחת אל פני העבר האחד, אז לא נוכל לעצור בעד העין השנית לבלתי תביט גם היא אל המקום ההוא, אחרי כי ממקור אחד מהלכות שתיהן; ואנחנו באחד הפרקים הקודמים הן נסינו להתחקות על שרשי הדבר הזה ודברנו דבר על אדות תנועת העינים, ואולם עתה לא אל תנועתן נשים עתה פנינו כי אם אל משפט מבָּטן, כי שונה משפט העיניים השתים ממשפט יתר אברי הגוף הנתונים לנו שנים שנים:

הן גם ידים ורגלים שם לנו הטבע שתים שתים, ואולם אלה אך דומות הן ולא מקבילות הן אשה אל אחותה, תחת אשר העיניים השתים גם דומות וגם מקבילות הן יחדו; ולמען יבין הקורא את הדברים האלה באר היטב, נוסיף עליהם לאמר: אם ישים איש את שתי כפות ידיו כף אל כף, ימצא את בהן ידו הימנית לימינו ואת בהן ידו השמאלית לשמאלו ואת האצבע הקטנה אשר לידו הימנית ימצא לשמאלו ואת האצבע הקטנה אשר לידו השמאלית ימצא לימינו; אז עליו להוציא משפט כי תבנית אחת לשתי כפות ידיו והן דומות יחדו, ואולם צביון חלקיהן שונה; ולפי הדברים האלה ישמיע משפט כי אמנם דומות (זיממעטריש) כפות ידיו יחד, ואולם לא מקבילות (הארמאָניש) הן אשה אל אחותה. – משפט הידים והרגלים ויתר כלי הגוף המכֻפלים לא שונה ממשפט שני חצאי לבנה אלה העומדים איש לעמת אחיו כזה (….)“, ועליהם יאמר כי דומים הם איש אל אחיו, ואולם לא כן חלק העינים אשר משפטן כמשפט שני חצאי לבנה העומדים איש על יד אחיו כזה )….)”, שעליהם יאמר כי מקבילים הם איש אל רעהו; וגם משפט הפעולה ככה הוא, כי הידים תעזורנה אשה את אחותה בעשותן את מלאכתן והרגלים תעשינה את מלאכתן חליפות, תחת אשר העינים דומות הן בתבניתן אשה אל רעותה, ובתנועתן ובפעולתן מקבילות הנה יחדו.

שתי העינים דומות יחדו אשה אל אחותה בתבניתן, כי על כן נראה אשר פנת הדמעות שלעיננו הימנית נמצאה לשמאלנו, ופנת הדמעות אשר לעיננו השמאלית נמצאה לימיננו; הפנה החיצונית אשר לעיננו הימנית נמצאה לימיננו והפנה החיצונית אשר לעיננו השמאלית נמצאה לשמאלנו; וגם עורקי התנועה אשר לשתי עינינו דומים יחד בתבניתם; ואולם אם על פעולת העינים נתחקה, נמצא כי מקבילות הן יחדו, והיה אם נָסב את העין הימנית אל מול פני פנת הדמעות, אז עלינו להסב ברגע ההוא את עיננו השמאלית אל מול פני הפנה החיצונית, כי שתי עינינו תסֻבֶּינה גם יחד לשמאלנו, וכן גם אם לימיננו נביט, והביטו שתיהן גם יחד אל העבר הימני, כי מקבילות הן אשה אל אחותה אם כי דומות הן בתבניתן; אכן גם בהרגשתן מקבילות הן יחדו, ולולא הדבר הזה שהיה לנו כי עתה ראינו כפעם בפעם שתי תמונות שונות לנגד עינינו תחת התמונה האחת אשר נראה כיום; למשל: אם נחש גדול לנגד עינינו אשר ראשו לימיננו וזנבו לשמאלנו אז הן ידענו כי מחוקה סמל דמות הנחש הזה בקרב שתי עינינו ויהי שם לתמונה קטנה ההפוכה על פניה: ואולם מה משפט התמונה הזאת כי נדע? – בקרב עיננו הימנית ינוח ראש הנחש אל מול פני אפנו ובקרב עיננו השמאלית ינוח ראשו אל מול פני רקתנו, ובכל אלה לא נראה שתי תמונות ואת מקום ראש הנחש נדע אל נכון, ומדוע? הלא אך יען כי מקבילות שתי העינים יחדו גם בהרגשתן, ופעולה עצב הראות עשויה גם היא כמשפט הזה, כי עצב הראות אשר לעין הימנית אל מול פני האף מקביל אל עצב הראות אשר לעין השמאלית אל מול פני הרקה, וכן עצב הראות אשר לעין השמאלית אל מול פני האף מקביל אל עצב הראות אשר לעין הימנית אל מול פני הרקה, והיתה הרגשתן אחת, כי על כן מצאו החוקרים אשר עצבי העין היוצאים מקרב שתי העינים לבוא אל המוח, נפגשים בדרך, ובהִפָּגשם יחליפו וימירו את מחצית השריגים היוצאים מהם איש עם אחיו, ודבקו השריגים מן העין האחת אל השריגים המקבילים אליהם מן העין השנית, ולכן תראינה שתי העינים כאחת – זאת היא אשר חשבו החוקרים למשפט, ואולם עוד יבצר מהם לחלוט דבר ולמצוא יסוד מוסד לו, כי עוד חידות שלמות וכן רבות נמצאו לפניהם בדבר העין, והם טרם ידעו פתרונים להן!

לב. האדם – ומעשי ידיו

הן יצאנו להתחקות על שרשי העין לדעת ולהבין דבר עד תכליתו, עד כי באנו אל הגבול אשר שם נראה כי העין היא כלי חפץ ביד כח נסתר להטותוה ולהפנותה ולתת לה סדרים נכונים, והכח הזה הוא כח העצבים; אכן נסתר ונעלם משפט הכח הזה מנגדנו, כי אנחנו אך את פעולותיו נדע ועָצמו נכחד ממנו, ולכן זה הגבול אשר הצבנו למאמרנו זה וכן התמו הדברים; כי הנה מראש לא בסתר דברנו אשר גדולים וטובים מעשי הטבע שבעתים ממעשי האדם, והריאה והלב והעין היו לנו למופת, ואם ככה משפט הדברים אשר נדע ואשר נבין אותם למדי, ואף כי כח העצבים הנסתר והנעלם מנגדנו. ואשר עצמו נכחד ממנו; כי על כן נשלים חק מאמרנו עתה ושמנו עוד לפני הקורא אך השקפה קטנה.

אם ישים איש אל לבו את דמות פני המוח ודמות עצבי העין היוצאים ממנו ודמות שני הכדורים אשר נקרא להם ״עינים", ויזכור כי לא נוצרה העין בלתי אם לראות וזה כל מלאכתה, או אז תעלינה על לבו מחשבות ממחשבות שונות ועין בעין יראה כי העין אך כלי היא ביד העצבים; כי בזאת שונה משפט העין ממשפט הריאה והלב: הריאה היא חלק מן הגוף, ובעשותה את מלאכתה, תעשנה למען הגוף להחזיק את המכונה על מכונה, ובחדלה ועמדה גם המכונה; וגם משפט הלב כן הוא ועוד יתר שאת ויתר עז לו מן הריאה; אכן לא כאלה חלק העין, כי מלאכת העין לא תתן ולא תוסיף דבר לגוף, וגם האיש העִור בשתי עיניו לא ימות לשחת והמכונה לא תשבות ממלאכתה, ומלאכת העין קדש אך לעצב הראות לבד.

העין עשויה מעשה חדר־אפל. שם בחדרי בטן ברחם סגור ומסוגר, שם יוצר מעט מעט המוח אשר לילד הקטן, ואל המוח הזה ידבק דבר אשר נקרא לו ״חדר־אפל" או ״עין", ולדבר הזה אין כל דין ודברים עם העולם אשר מסביב לו בלתי אם עם האור היוצא מאת פני השמש הרחוקה ממנו עשרים מיליאָן מיל – ולכן אפוא זאת היא התורה היוצאת לנו מן הדברים על אדות העין, לאמר: כל צבא הטבע חבר בחברת אחת וכל היקום אשר מסביב לנו בשמים ובארץ עולה לתכלית אחת, כי על כן ראינו אשר גם העין בעודנה ברחם האשה וגם השמש הרחוקה ממנה עשרים מיליאן מיל, גם שתיהן נותנות יד להתחבר יחדו!

ומשפט חדר־האפל אשר יד האדם עשתה אותו, מה הוא? – הן ראה הקורא אחת ושתים כי אנחנו לא נהגנו בו כבוד יותר מדי בכל עת אשר אמרנו לדַמותו ולהשותו אל חדר־האפל אשר עשה הטבע, ואולם אחת יזכר נא הקורא כי כבוד ההמצאה הזאת גם הוא במקומו מונח, ואם נסיר מלפניו את אחיו ההולך לפניו, נמצא כי יאתה לו תהלה! כי לא לחַקות את מעשה העין בא האדם בהמצאתו וביום מָצְאוֹ את חדר־האפל לא ידע ולא עלה על לבו כי לא ברא חדשה וכי משפט אחד להמצאתו זאת ולתבנית העין. – אמנם לא ביום אחד עשה האדם את חדר־ האפל ולא לפתע פתאום היתה המלאכה, כי על יד על יד נעשתה ההמצאה הזאת, כמשפט כל יתר ההמצאות אשר ימצא האדם, ומקורה בקרב המוח מקום שם גם מקור העין.– כי הנה הלכה ההמצאה הזאת מחיל אל חיל יחד עם האדם, אחרי כי דור לדור הביע אותה ומעשה האבות השלימו הבנים; על הכנענים הקדמונים יאמרו שהם מצאו את הזכוכית, כי החוקרים שבימינו מצאו על פני חרבות העיר נינוה עדשה של זכוכית, ואחרי ההמצאה הזאת באה אחרת, עד שקם האיטלקי פורטא ויעשה את חדר־האפל, והוא לא ברא בו חדשה ואך הַשלים הִשלים חקו – ומקור ההמצאה הזאת הוא מקור המחשבות בקרב המוח ששם גם מקור העין!

ובכן אפוא אחת היא אשר אמרנו: העין יוצאת מאת פני המוח והיא קשורה אל חוטי העצבים אשר שם ותלויה עליהם כפרי בראש האמיר; וגם מקור ההמצאות שם בקרב המוח הוא – אכן לא בחמרי המוח נמצא את מקור ההמצאות כי אם ברוחו, לא בתקות חוטי העצבים תלויות הן כי אם בתקות החוט אשר רוח האדם יטוה אותו ויארוג בו, ולא לעיני בשר תֵּראינה בצאתן מאת פני המוח כי אם לעיני רוח, וזאת היא נחלת הדעת וזה פריה!

לג. השקפה

אחרי הדברים והאמת האלה ואחרי אשר דברנו באזני הקורא את דברינו על אדות החיים ומראותיהם ותולדותיהם ותוצאותיהם, הנה מקום אתנו לשאל שאלה אחת אשר לא נוכל עוד הצפינה, כי כאשר נדע וכאשר נבין שתפארת האדם הוא הרוח כן תגבר וכן תחזק השאלה ההיא בקרבנו ואנחנו התאמץ נתאמץ לדעת לעות דבר.

לולא היתרון שהיה לאדם מן הבהמה ולוּ גם הוא היה כמוה להביא את כשרונותיו אתו לחיות בם, לפרות ולרבות, לגדל בנים ולמות, כי עתה לא שאלנו דבר ולא עלה על לבנו לחקור לדעת מה יהיה משפט האדם באחרית הימים מקץ רבוא רבבות שנים; הטבע שׂם כשרון נפלא לַדּבורה, ואולם הדבורה אשר כיום הזה לא תעלה בערכה על הדבורה אשר היתה לפני אלף אלפי שנים, וגם מקץ רבוא רבבות שנים לא תחכם הדבורה מן הדבורה אשר עתה; אכן לא כן חלק האדם! דור לדור יוריש אחריו את כל אשר אסף ואת אשר מצאה רוחו, וכשוב הדור האחד לעפרו, ונתן את כל השלל אשר הביא בנפשו אל הדור ההולך אחריו, ובמעשי ידיו יתברכו בניו הבאים אחריו; הנה כי כן הלך האדם קדימה מדור אל דור, ואם יקומו עתה מקבריהם החכמים הגדולים אנשי השם אשר היו בימי קדם ובאו אלינו וראו את כל האוצר הרב אשר רכשנו לנו, אז יבצר מהם להבין את כל אשר עשינו בלתי אם בהחִלם ללמוד ולהיות לנו לתלמידים, ולא אך חכם קדמוני כתלמי (פטאָלעמאָאוס) ויתר הפוסקים הראשונים יהיו לנו לתלמידים, כי גם הפוסקים האחרונים כמו קופרניק, ניוטן, האללי, ברעדלע, לאפלאס, וגם בעססעל אשר מת זה אך כארבעים שנה, ימצא לפניו חדשות רבות אשר לא שער מעולם, בקומו מקברו עתה.

אכן רואות עינינו כי הולך האדם קדימה מיום אל יום ומדור אל דור, וגם זאת היא חקה מחקות הטבע אשר שׂם הטבע לפני רוח האדם, ולכן לא נשגה אם נשאל לאמר: אי איפה הגבול אשר הושם לרוח האדם? הנוכל לדעת ולהגיד את משפט הדרך אשר לפני הרוח? הנדע את המטרה אשר אליה ישאף? ובבואו אל המטרה הזאת, היעמוד? האם יעזוב האדם את המדרגה אשר עליה הוא עומד ועלה אל המדרגה העליונה? או בריאה אחרת יברא הטבע אשר תעלה בערכה על ערך האדם, שהוא עתה ראש כל היצורים, והיא תעלה במעלות והיתה כאלהים?…

הן לצדק ישאלו החוקרים שאלות כאלה, ואך הַוָאֵל לֹא יִוָאֲלו לחשוב כי הם ימצאו גם פתרונים להן, ועל כן היו דבריהם מעטים; ואנחנו את אשר נמצא אותה נגיד:

המטרה אשר לנגד רוח האדם עוד רחוקה ממנו ולא נוכל להציב את גבולותיה אל נכון; החוקרים והמשוררים והחוזים הקדמונים הביטו למרחוק לראות את אשר יהיה באחרית הימים, ולבם הגיד להם לאמר: באחרית הימים תִּשַׁח גבהות האדם, והיה אך שלום ומישור, וצדק ואמת נפגשו וכל הארץ מלאה דעה ״כמים לים מכסים". – זאת היא אשר חזו להם האנשים הנפלאים ההם כי כן הגיד להם לבם, וגם אנחנו אם נתחקה על שרשי החיים נחוש בנפשנו כי אך זאת היא מטרת האדם, צדק ומישור ודעה, ואך בזאת יתרון לו מן הבהמה.

אכן כיום הזה לא נדע בלתי אם שני דרכים לבוא בם אל המטרו ההיא; הדרך האחד הוא בהסירנו מלפנינו את כל אלילי האמונות והודעות אשר עשה לו האדם וכל החקים והמשפטים ומשאות השוא והמדוחים אשר נחלו אותנו אבותינו ההולכים לפנינו, והדרך השני הוא בתתנו יד לידיעות הטבע ללמוד וללמד אותן ככל אשר תמצא ידינו; ואם אמנם כיום הזה עוד נפרדים שני הדרכים האלה איש מעל אחיו; ואולם אחת קותה נפשנו ואותה נדע אל נכון. כי בקום עתה אחד המתקנים הגדולים לתקן עולם, והיו פעולותיו תמימות גם בכה וגם בכה, ועָבד גם את שניהם, וגם מזה ומזה לא תנח ידו.

ובכן אפוא עלינו לענות עתה אך על השאלה האחת אשר נשאל: אם בריאה אחרת יברא הטבע תחת האדם ואם לא, וזה המענה אשר בפינו ובפי כל חוקרי יודעי הטבע, לאמר: הנה ימים היו על הארץ והאדם לא היה עוד, ולכן יתכן כי יש יום והאדם יחלוף ובריאה אחרת טובה ונעלה עליו תמלא את מקומו; ואולם כל אות וכל מופת אין לנו אשר על פיהם נחלוט כדבר הזה; אם נסור לראות בעולם הצמח והחיה, לא נמצא כי היה כדבר הזה לקום מינים חדשים ולהִוָלד מין מתוך מין; ואף גם זאת לנו לשום אל לב כי אך רוח האדם הולך מחיל אל חיל תחת אשר יצורי גוו לא שנו ולא המירו את תכונתם עד היום, וחמרי המוח אשר לאדם הראשון הם כחמרי המוח אשר לאחד האדם כיום הזה, ואם אחת ראינו כי יצורי הגו האלה לא היו לשטן בדרך הרוח עד היום, מדוע אפוא נדאג כי יסיר הרוח את לבושיו אלה מעליו באחרית הימים? – אכן גם הרוח לא בא עוד אל מכונו ואל נחלתו ועוד רבה המלאכה אשר לפניו והיו ימיו עוד רבוא רבבות שנים עד בואו אל הגבול, ובכל הימים האלה לא יהיו לו יצורי גו האדם לשטן ועצרו כח ללכת עמו יד ביד.

הנה כי כן נעזוב עתה את מאמרנו זה על אדות החיים, ותהי זאת נֶחָמָתֵנוּ כנחמה אשר תהיה לנו ברגע עזבֵנו את החיים, לאמר: האדם יחלוף ויגוע ואך רוחו לעולם תעמוד!

משפט הַהַשָׂקָה דְבר יום ביומו

א. התורה והמעשה

החוקרים יודעי דעת הטבע אשר תורתם בתוך מעיהם ואשר אך המדרש לבד היה להם לראש פנה, המה בבואם אל המעשים הנעשים דבר יום ביומו לנסות גם אליהם דבר, ועמדו, והיו כאחד הרופאים הצעיר באלפיו אשר מבית המדרש יצא לרַפּא ואת דרכי הנסיון עוד טרם ידע.

המחלות הכתובות בספר והמַדְוֹת אשר את משפטיהן וחקותיהן ישים הרב לפני תלמידו בבית המדרש בשבת תחכמוני, להן נתּנו סדרים, נכונים וחקים קימים, סבותיהן גלויות וידועות ותולדותיהן ערוכות ושמורות, אותותיהן נאמנים ורפואותיהן בדוקות ותוצאותיהן נכונות ונודעות מראש; ואך בצאת מחלה כזאת מן הספר ומבית הספר וָבָאָה על אחד האדם והפילה אותו למשכב, אז נראה כי לה צלמות ולא סדרים, סבותיה נסתרות ותולדותיה סירים סבוכים, אותותיה לא נִכּרים ורפואותיה טרם נדע אל נכון, וגם תוצאותיה אין מגיד לנו ואין יודע אם עוד יקום החולה ואם עוד יחיה מחליו.

ומה אפוא יעשה הרופא ליום פקודה אשר כזה? – הלא אך זאת הדרך האחת אשר לפניו, להיות לבעל נסיון ולשום לב אל המעשים בכל יום, ובעזבו את בית הספר אשר לרבותיו יבוא שנית אל בית הספר אשר לנסיון, עד כי יעצר כח להבין גם את שרש המחלות אשר סדרים אין להן הַמְנַכְּרוֹת את אותותיהן בבואן על האדם דבר יום ביומו; והיה אם תואמים יהיו בידו התורה והמעשה ואם בית הספר והנסיון יתנו יד יחדו, או אז אולי יש תקוה כי עשה יעשה וגם יָכל יוכל.

כמשפט הרופא הזה כן משפט החוקרים אשר תורתם ומעשיהם לא מְצֻמָדִים יחדו.

חקות הטבע אשר ילינו על שפתי החוקרים כנים ונאמנים מאד, נסיונותיהם נכונים וחשבונותיהם עולים יפה ומופתיהם חותכים ואותותיהם אותות – ואך כי תגע עדיהם יד החיים ובהיות עליהם המעשים בכל יום, וַיִּבָּהֵלוּ! כי אז בעיניהם יראו ובעפעפיהם יבחנו אשר שונים החקים והמשפטים בקרב החיים מן החקים והמשפטים אשר מצאו בספריהם, והפעולות גם הן אחוזות ודבוקות אשה ברעותה עד בלתי הַכּיר את סבותיהן ואת תולדותיהן גם יחד, והביטו והשתאו אליהן ולא ידעו מה; אכן גם הפעם אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם ללכת אל בית הספר אשר לנסיון ואשר למעשים בכל יום.

אלה הם הדברים אשר רחש לבנו בבואנו לשום לפני הקוראים פרקים אחדים מן המאמר על אדות ״הַהַשָׂקָה", כי גדולים חקרי לב אשר חקרו החכמים בדבר הזה, ואנחנו אך אחת נשאל ואותה נבקש כי תהיה לאל ידנו לתת לקוראים את דברי התורה הזאת תַּמים עם דברי הנסיון אשר לקטנו, והיו התורה והמעשה יחד בחֹברת.

אכן לא על נקלה יצלח חפצנו זה בידנו, כי חוקרינו גם הם שמו לבם אך אל התורה לבד ואך הדברים אשר סדרים להם היו לנגד עיניהם, ומשפטיהם כמשפטי המחלות הכתובות בספר השונות והנבדלות מן המחלות אשר לאיש השוכב על המטה.

ולמען שים את הדברים לפני הקוראים באר היטב, יהיו נא אמרינו אלה למופת, לאמר:

יש אשר איש בעל נכסים ועבדה־רבה יבנה בתי־חרשת המעשה, ועליו לבחר דרכו בעשותו את בתי־ההשקה לדעת מה יהיה משפט התנורים והכבשן ומגדל־התנורים והעצים והגחלים אשר יבחר, אז לא על נקלה ימצא האיש את דרכו לפניו, כי עליו לדעת היטב את כל אשר הורו החוקרים בדבר בנין התנורים והכבשן, ומלבד אלה עליו להתחקות גם על שרשי כל הדברים הנוגעים אל העניין הזה; ולפעמים יש אשר ישאל את נפשו לאמר: האם נטל עלי לקחת לי את העצים לאש, ומחירם הן מצער ואך מובאים הם דרך רחוקה מאד, או האיטיב אם אקח לי את הגחלים להשיק בהן אש, ומחירן הלא רב ואך מובאות הן דרך קרובה? ומה יהיה משפט האפר השרוף? היוכל גם הוא להיות לי עוד לברכה וגם לכסף יהיה עוד תוצאות ממנו? ומשפט הארֻבּות מה הוא אשר עלי לעשות? האם על ידיהן תגדל ההוצאה מן ההכנסה? – כאלה וכאלה ישאל האיש את נפשו; ואולם השאלות האלה לא נפלאות הן ממנו ולא תכבד העבודה לדעת לעות דבר כמשפט, כי על כל אלה חקרו החוקרים ובעל הנסיון ידע את המעשה אשר עליו לעשות.

אבל מה לנו אפוא כי דאגנו לאיש בעל נכסים אשר לו עבדה רבה? הן אוהבי עשיר רבים הם, והוא הלא ימצא חזון מאת נביאיו; ואולם נרדה נא אל המפלגות האחרות אשר בעם וראינו כי לא על נקלה ימצאו האנשים ההם את דרכם אשר לפניהם – יען כי התורה והמעשה לא תלכנה יד ביד, והמחלות הכתובות בספר שונות מן המחלות אשר על המטה.

הן אמת נכון הדבר כי גדולים חקרי לב אשר חקרו החכמים בדבר מעשה התנורים והכירים ומשפט העצים והגחלים הנכונים להשיק בם אש, ואולם בין המעשים בכל יום נמצא לפעמים מעשים אשר לא עלו מעולם על לב החוקרים ואשר לא מצאו חזון מהם והם יהיו למכשול ולפוקה להמון אדם רב. – יש אשר התנור הנמצא בחדר ביציע התחתונה טוב מאד, יען כי משם יוצא מגדל־התנורים וגֹבה לו כשלשים אמה עד נגעו אל פני הגג, ואך אם נעשה תנור כזה בחדר ביציע השלישית אשר מלמעלה, והיתה מלאכתנו לשוא, יען כי לא רב הדרך אשר בין ארֻבת התנור ובין ארבּת העשן והיא צפויה אלי האויר אשר סביב לה על פני הגג; יש אשר שונה יהיה משפט העצים המונחים במרתף מן העצים המונחים בלשכה אשר על הגג; יש אשר טוב התנור לחדר האחד שקירותיו מצפים שמיכות ותוכו רצוף מרצפות ורפידתו מרבדים ודלתותיו וחלונותיו אטומים וּמִכֻפּלים, ואת התנור יחמו לפנות הצהרים למען יעמד חומו בו עד חצות הלילה בשוב אדוני הבית מבית התיאטרון – ואולם לא טוב תנור כזה לחדר ששם תעמוד עקרת הבית ובעצם ידיה תבשל בתוך התנור גם את משקה־הבקר וגם את ארוחת הצהרים וגם בערב לא ינוח עוד התנור מחומו בשוב בעלה מן המלאכה עיף ויגע כח, והיא תי־שן את ילדיה על ברכיה להשכיבם על משכבותם וחם להם גם שם. – ויש אשר האחד יחמם על יד על יד את כל חדריו גם יחד, ועליו למצוא תחבולה למען היות משפט אחד וחוקה אחת לחום החדר האחד ולחום החדר השני, ולא ימעט החום מהיות בערב ולא יעדיף בבקר; ואולם לא כן חלק האיש השני שהוא בחור כארזים אשר בביתו לא ישכנו רגליו, ואך בערב הוא בא ועליו למצוא תחבולה להחם את החדר חיש מהר מאד באין לו סוכנת צופיה הליכות ביתו, והוא לא ידאג לאחרית החום כי הוא על משכבו יעלה וחם לו גם בחדל החום מן התנור. – הנה כי כן רואות עינינו אשר שונים ונבדלים התורה והמעשה איש מאחיו, ומשפט המחלה על המטה איננו כמשפט המחלה הכתובה בספר.

אכן אנחנו למען העם אנחנו עושים את מעשינו ועובדים את עבודתנו לרבים, ולכן עלינו לשום לב גם אל המעשים מלבד התורה אשר אנחנו נותנים לפניהם, ועל כן יסלחו לנו הקוראים בראותם כי גם על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות ועל המרתף ועל הקרקע ועל כלי הבשול יהיו דברינו, כי כל אלה נוגעים אל הענין אשר נתן לנו לענות בו.

ב. שָרֹף וְהָחֵם

למען דעת ולמען הבין את מראות האש אשר על האח ומשפטי ההשקה, עליך לרדוף ולדעת את מראות הטבע וחקותיו ומשפטיו ואתה לא תצליח להשיק אש בתנוריך במחיר מצער בלתי אם בתתך את לבך לדעת את משפטי הטבע; ולכן אפוא גם עלינו לשום לפני הקורא את כל אשר חקרו ואשר מצאנו החכמים, ואולם גם הפעם עוד יהיו דברינו מעטים ובגדולות לא נהלך, יען כי עוד נשוב נדבר בענין הזה לא אחת ושתים לרגל המלאכה אשר לפנינו, ודברי התורה אשר

ראשית דבר נראה את מראות החימיה בכל שרפה אשר נשרוף ובכל אש אשר נבעיר, הלא היא כתובה בספרנו באחד החלקים הקודמים. – החימיה תורֶה אותנו דרכה, כי כל שרפה אשר תהיה איננה בלתי אם מראה ההתחברות החימית אשר יתחבר יסוד־הגחלים הנמצא בתוך החמר הנשרף אל היסוד החמוצי הנמצא בתוך האויר, או התחברות יסוד־המים שלחמר הנשרף אל היסוד החמוצי שלאויר, או התחברות יסוד־הגחלים ויסוד־המים אשר יתחברו יחדו עם האויר, והמראות אשר יהיו לרגלי ההתחברות הזאת, להם נקרא אש או שרפה; ולמען שים את הדברים האלה באר היטב לפני הקורא, עלינו לפתוח במשל פינו אשר גם אותו העברנו לפני הקוראים בשכבר, באחד החלקים הקודמים:

קח לך שחיף עץ־גפרית ושפשפת בו בקצהו על פני הקיר, וראית כי שלחת אותו באש באפס יד – ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא אך יען כי בראש שחיף העץ נמצא מעט פֿוספֿור והפוספור הוא אחד מיסודות החימיים והוא מתחבר על נקלה אל היסוד החמוצי אשר באויר ברגע בוא אל קרבו מעט והחום הזה הלא בא אל קרבו לרגלי השפשוף אשר שפשפנו בו אל הקיר; או אז יחמם הפוספור גם את מעט הגפרית הנדבקת אל שחיף העץ. והתחברה גם הגפרית אל היסוד החמוצי ובערה גם היא; ולרגלי משנה החום הזה יתחמם שחיף העץ גם הוא, ויסוד הגחלים אשר בו ילך להתחבר אף הוא עם היסוד החמוצי אשר באויר, ובערו שלשתם יחדו, הפוספור והגפרית ויסוד־ הגחלים, איש איש עם היסוד החמוצי, ומראה ההתחברות הזאת הוא האש אשר נראה, כי האש היא אך המקום ששם ההתחברות, והאור גם הוא אשר לאש הוא אחד ממראות הטבע אשר נשוב לדבר עוד על אדותיו בבוא חזון למועד.

הנה כי כן רואות עיניך בעלות החום ממעלה ועד מעלה עד היותו לשרפת אש כי הלך הפוספור להתחמם מעט והוליד משנה חום בקרב הגפרית, והגפרית גם היא התחזקה ותשלח חום גדול אל תוך שחיף העץ, עד כי היה החום גדול ועצום והיה לשרפת אש – ועתה שלח נא את ידך ולקחת לך מעט עץ גפר (קיענהאלץ) והבערת בו אש, וראית כי תאחז בו האש סביב סביב.

אבל מדוע שונה עץ הגפר מכל עץ השדה? מדוע נצליח להבעיר בו אש קל מהרה שכם אחד על העצים האחרים? עוד מעט ונראה.

ג. עץ הגפר

הגפר הוא מין עץ אשר ידי הטבע משחו אותו בשמן טערפענטין וּבִשְׂרָף ובקרב השנים האלה נמצאים שני היסודות המתחברים אל היסוד החמוצי בהתחממם, הלא הם יסוד־הגחלים ויסוד־המים, ולכן יתחמם הטערפענטין על נקלה בגעת בו נצוץ אש והגפר יבער באש וילחך את הטערפענטין בעוד אשר לא תגע האש אל עצם העץ, ואך ככלות הטערפענטין ואחזה האש גם בעץ – ואולם לרגל שרפת עץ הגפר תראינה עיני החוקר מראות אחדים ממראות הטבע, אשר יהיו לברכה גם לאלה אשר אך לצרכי ביתם הם דואגים, ולכן נשימה נא פנינו אליהם:

במה שונה עץ הגפר מכל עץ השדה עד בלתי בָעֹר כמוהם? מדוע לא תתלקח הגפרית גם היא למען היות ללהבת שלהבת, ומדוע אדומה לַבּת אש הגפר מלבת אש העץ האחר, ומדוע ירבה עץ הגפר לשלוח פיח מעל פניו? – לענות משכיל על השאלות האלה עלינו לשום בזה לפני הקוראים משפט אחד ממשפטי מראות האש: הן אחת אמרנו כי כל שרפה וכל אש אשר תהיה היא אך מראה ההתחברות אשר יתחבר אחד היסודות אל היסוד החמוצי, ואולם הקוראים יודעים גם את זאת, כי גם הברזל והצינק ומיני המתכת האחרים מתחברים כפעם בפעם אל היסוד החמוצי (כי יש אשר תכסה אותם חלודה, והחלודה הזאת היא אך לרגלי ההתחברות אשר התחברה המתכת אל היסוד החמוצי), ומדוע אפוא לא נוכל להבעיר אש במיני המתכת ההם? מדוע זה נקח לנו עצים וגחלים להצית בהם אש ולא נקח לנו תחתיהם ברזל וצינק ודומיהם? – אכן זאת היא אשר מצאו החוקרים: היסוד המתחבר אל היסוד החמוצי לא יהיה למראה אש בלתי אם בהתחברו אליו בדמות אויר, והיה כל האש אשר תראינה עינינו וידענו כי לא לרגלי החמר הבוער היתה לאש כי אם לרגלי האויר היוצא מן החמר הבוער; ולא יכלנו להפוך את הברזל על פי החום ולעשותו למין אויר, או לו יכלנו להפוך את החלודה למין אויר, כי עתה היתה לאל ידנו לקחת לנו מחט ברזל ולהצית בו אש כמשפט כל שחיף עץ אשר נקח לנו להשיק בו אש, ואך יען כי גם הברזל וגם החלודה לא יהיו לנצח לאויר, לכן לא נוכל בלתי אם להחם אותם לבד ולהביא אל קרבם להט אש תחת האש אשר מנע הטבע מהם. – הנה כי כן רואות עינינו אשר כל האש הבוערת בתנורינו ובכירינו ועל פני האח המבוערת, היא אך מין אויר בוער כמשפט האויר (גאז) אשר יאיר את העששיות ברחובותינו ואשר עוד נשוב לדבר בו לרגל המלאכה אשר לפנינו; ועתה נשוב נא אל עץ־הגפר.

הטערפענטין הבוער בראשונה על פני עץ־הגפר, הוא אחד היסודות אשר יהפך לאויר על נקלה, וכל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת מאד כי הארון העשוי קרשי עצי־גפר ואשר הצפין בו את מיני המזון, ויבולע למיני המזון ההם באפס יד, כי ריח הטערפענטין היוצא מן הקרשים ידבק אל המזון להשחיתו, וזה אות כי על נקלה יהפך לאויר, ולכן יצלח לנו מאד להבעיר בו אש; ואולם ברבות הטובה המעט לפעמים גם הברכה היוצאת ממנה, כי על כן נראה אשר לפעמים תתלקח אש עץ־הגפר כרגע ואחזה בכל פנותיו ולחכה את השמן סביב סביב ואחרי כן תרד אחרנית עד כְּבוֹתָהּ והשרפה לא תשלים חק כמשפט, יען כי לא היה יסוד־הגחלים למאכלת אש ואך יצא יצא בדמות פיח ובדמות עשן ובצאתו הקדיר גם את האש, ואת מראה האש הפך אדום.– ובכן זאת היא התורה היוצאת לנו מן הדברים האלה לאמר: כל שרפה וכל מאכלת־אש אשר תשלחנה מעל פניהן פיח ועשן, לא השלימו חק כמשפט, ואך שחתו חמרים טובים ארצה ויוציאו יסודות רבים לבטלה.

ד. הֵלֶך האויר והאש

כל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת מאד כי עץ־גפר שָׁמֵן הבוער בכירים על האח יעשן וירבה לשלוח פיח מפיו שכם אחד על עץ־הגפר הבוער בקרב התנור, ואם תבשל את אשר תבשל על האח בכירים, ועלו העשן והפיח וכסו את הדוד או את הקלחת ובאו גם אל תוך המאכל לשחתו, תחת אשר לא יעלו הפיח והעשן ולא ישחתו את המאכל אם בקרב התנור תבשלהו, ומה אפוא שרש הדבר הזה? הלא אך יען כי הֵלך האויר בקרב התנור גדול וחזק מהלך האויר אשר על המוקד בכירים על האח הפתוח, והאויר הלא יכיל בקרבו יסוד חמוצי הרבה, וכאשר יתחבר היסוד החמוצי בקרב־התנור אל יסוד־הגחלים היוצא מעץ הגפר, והיו יחדו למאכלת־אש גדולה ולא ישחתו מיסוד־הגחלים ארצה, תחת אשר מעט ומצער יהיה האויר על פני האח הפתוח ולא יתן ידים ליסוד־הגחלים להתחבר אליו כראוי, ולכן ירבה העץ להעלות פיח ועשן ולהוציא יסודות הרבה לבהלה.

אבל מדוע יבער העץ הלך ובעֹר היטב בקרב התנור כל העת אשר דלת התנור פתוחה, ומדוע תְּעֻמַם גְחַלְתּוֹ עד כבותו כליל אם סגורה הדלת ההיא? האך יען כי יגדל האויר מרבה להכיל בהיות הדלת פתוחה, והוא יכבה את האש? אבל מדוע זה נראה כי לפעמים יש אשר האויר הרב יעשה את פעולתו להפך, ותחת כַּבּות ירבה עצמה לאש הבוערת? לענות משכיל על השאלות האלה, עלינו לשאל גם את השאלה האחרונה, הנוגעת אל הענין הזה, לאמר: הן כל איש וכל אשה יודעים אשר ברוח פינו נוכל לכבות את הנר הבוער, ומדוע זה אפוא נראה כי יש אשר נשיב רוח מפינו אל הנר אשר עוד לא עֻמם השביב האחד בו והוא ישוב לבער? איך יוכל המלאך הממית להיות למלאך מחיה, ומה שרש הדבר כי הפה שאסר הוא הפה שיתיר?

אכן זאת היא אשר חקרו החוקרים כי כל אש בוערת איננה בלתי אם אויר לבד, וכל נר וכל שמן וכל חֵלב הבוערים באש, הם אך התחמם התחממו והיו לאויר והאויר יבער באש והאש היא מראה ההתחברות החימית אשר התחברו שני יסודות יחדו – ובכן אפוא גם הנר הבוער אשר בידך ואשר נשַבתּ ברוחך לכבותו, גם הוא אך את האויר יבעיר, ואתה בנשבך ברוחך בו, יבוא רוח פיך ויניס את האויר ההוא מן הפשתה ולכן יכבה הנר כי גם חלב הנר חדל מהתחמם ולא הוליד אויר בוער חדש; וזאת שנית כי רוח פיך הבא אל פני הנר קר מן האויר הבוער, ונוסף גם הוא על הנר לכבותו.– אכן אחרי כְבוֹת הנר ורוח פיך חדל מנשוב בו, אז לא עֻממה עוד הפשתה כליל והזיק האחד המתלקח בה יאזר זיקות רבים ויוליד חום ואויר חדש והאויר יעלה בדמות פיח ועשן, ואז אם נדע עת לחפץ לפחת רוח מפינו אל תוך הזיק המאיר, אז יבוא יסוד חמוצי חדש אל גחלת הפשתה והתחבר אליה, והבעיר את הנר שנית. – אמנם כמשפט הזה כן גם משפט עץ־הגפר הבוער בקרב תנור אשר דַלתּוֹ פתוחה או בקרב תנור אשר סגורה דלתו: אם יבוא הֵלך האויר על פני העץ הבוער בעוד תוכו לא יבער, אז ידחה הלך האויר הקר הזה את האויר הבוער וכבה את האש, ולכן לא נסגור את דלת התנור בראשית השרפה, ואולם אחרי אשר אחזה האש את העץ כראוי, אז יהיה הלך האויר לברכה לעץ בהביאו אליו יסוד חמוצי חדש מרגע לרגע, והעץ גם הוא יוליד אויר בוער חדש מרגע לרגע, ובערו ואין מכבה.

ה. הֵלֶך האויר בקרב התנור

איך יהיה הלך האויר בקרב התנור ומשפטו מה הוא? אכן משפט אחד וחקה אחת להלך האויר הזה ולאויר המלא את הבית אשר תשב בו. – אם תפתח מעט את דלת החדר החם, ואתה חפצת להתחקות על שרשי האויר הבא אל החדר והיוצא מתוכו, אז קח לך נר בוער ושים אותו בפתח החדר בין הדלת הפתוחה ובין המזוזה והמשקוף, והיה אם אחזת את הנר בפתח מלמעלה, וראית כי האויר החם יוצא החוצה אחרי כי יטה את לבת אש הנר לפרוץ גם היא החוצה, ואך אם אחזת את הנר בפתח מלמטה, וראית את ההפך. כי לבת אש הנר הט החדרה, וזה אות כי דרך שם יחדור האויר הקר הבא מן החוץ לבוא החדרה והוא ישלח את לבת הנר גם היא אל תוך החדר; ואולם שרש הדברים האלה הלא קל הוא למבין לדעת אותו: החום קל הוא מן הקור ולכן יעוף למעלה, כי על כן נראה אשר חם הסִפּוּן בחדר מן הקרקע והרצפה, ורגלינו קָרוֹת לפעמים בעת אשר זה ראשנו חם, או כי יעלו הזבובים לשבת על פני הספון בבוא קרה אל תוך החדר, או כי ישמחו גרי היציע השנית על כי גרי היציע הראשונה יחממו את חדריהם והחום יעלה אל פני הספון שם ויבוא אל קרקע היציע השניה – והיה כזה גם משפט האויר החם בקרב התנור: בהיות אש בקרב התנור, יתחמם האויר אשר שם ועלה והלך דרך פתח הארֻבּה אל תוך מגדל התנור לפרוץ ולצאת משם, כאשר תראינה עינינו, ובין כה וכה היה התנור ריק והאויר הקר אשר בתוך החדר ימצא מקום לחזור אל תוך התנור, והיה גם הוא חם ועלה גם מן התנור דרך מגדל התנור כמשפט הראשון, ולזה יִקְרָא הֵלֶךְ הָאֲוִיר.

אמנם גם משפט האש המבוערת על האח ככה הוא, ואולם שונה הרבה האש על האח מן האש בתנור, יען כי האויר המתחמם על האח איננו סגור במקום אחד ולכן לא ימצא דרך סלולה לפניו לעלות אל מגדל־העשן וגם האויר הקר הבא מן החדר לא ימצא דרך סלולה לפניו לפחת באש אל מקום אחר, כמשפט הראשון. – כי על כן נראה אשר הרוח בחוץ ישים בפעם בפעם את פעולותיו בפני האש על האח, והיה ברדת הגשם או השלג או בהיות רוח צח או רוח חרישית, ושמו כל אלה את פעולתם בפני האש אשר אם לטובה ואם לרעה, והמבשלת היודעת עת לכל חפץ תחכה לקראת רוח קדים או רוח מערבית למען דעת לתת מקום לדוד או לקלחת, פעם בכה ופעם בכה.

הנה כי כן יהיה הלך האויר בתוך התנור, בעלות אויר חם מקרבו החוצה, ובבוא אל תוכו אויר קר והתחמם גם הוא ועלה גם הוא ממנו – האם לא יוליד התנור חום רב לבהלה, הוא החום העולה ממנו החוצה, ומה יושיענו זה? למה זה נראה ברעה אשר תמצאנו ולמה נוציא כסף לבהלה להוליד חום ולשלחו החוצה? – אכן אמת נכון הדבר כי נוציא חום רב החוצה ונוליד לבהלה, ואולם לא מצאו עוד החוקרים כל עצה וכל תחבולה עד היום הזה לעצור בעד הרעה. – האויר מן החדר יבוא אל תוך התנור למען תת לו את היסוד החמוצי הדרוש לו, אכן האויר הזה יכיל בקרבו גם יסוד חנקי פי ארבעה ממכסת היסוד החמוצי אשר יכיל, והיסוד החנקי הזה תחת היטיב למאכלת־האש עוד יהיה לה לשטן ולמשחית, כי הוא יביא קור אל פני העץ עד בלתי תת אותו ליקוד, וגם את האויר־הבוער יניס מתוך הלהבה למען כַּבּוֹת אותה, וגם חום רב יסיע אתו בעברו את מגדל־התנור והוציא את החום החוצה להחם עולם ומלואו מסביב אשר לא עמלנו בו ואשר אין לו עסק בזה.

ו. הליכות האויר וקול התנור ברֵעו

לוּ קם עתה אחד החוקרים למצוא תחבולה חדשה, להניח יסוד מיסודות החימיים בפתח התנור אשר יינק אל קרבו את היסוד החנקי מתוך האויר הזורם אל תוך התנור, למען יעלה היסוד החמוצי אך לבדו בתוך התנור, כי אז תשמח כל אשה הצופיה הליכות ביתה לראות כי לא יעלה חום בתהו והתנור לא יוליד לבהלה; ואולם תחבולה כזאת רחוקה מן החוקרים ואין כל תקוה כי ימצאוה, אחרי כי היסוד החנקי הוא צדיק מפטפט ביצרו אשר לא על נקלה יואיל להתחתן ולהתחבר אל יסוד שני, וגם לא יחפוץ האדם אשר היסוד החנקי יואיל להתחבר על נקלה אל יסוד שני, אחרי כי לרגלי הדבר הזה יעמוד פגע ואסון לאדם ממקום אחר, ולכן נראה ברעה אשר תמצאנו וכל עצה רחוקה ממנו. – אכן לוּ היתה אך הרעה האחת הזאת, לגזול את החום מן התנור כי אז החרשנו, ואולם גדולה הרעה השנית מן הראשונה והלך האויר יהיה לנו למפגע:

דרך מגדל התנור יצא אויר חם החוצה, ומן החדר יבוא אויר קר ויעלה תחתיו אל תוך התנור — אכן יש אשר יהיה עם לבבך לשאל לאמר: הלנצח יהיה כדבר הזה? האם לא ישאר החדר ריק מאויר אם יזרום האויר הלך וזרם אל תוך התנור באין מעצור? וידעת היום והשבות אל לבבך כי לא יתכן כדבר הזה ולא יהיה כמוהו לנצח, אחרי כי מן החוץ יבוא אויר חדש אל תוך החדר כפעם בפעם דרך הדלתות והחלונות, וגם אם מסֻגרים ואטומים יהיו, לא יוכלו לעצור בעד האויר לבלתי תת אותו לחדור הביתה, ואולם הלך האויר אשר בקרב התנור ילך הלך וחזק וימשוך אחריו אויר קר הרבה להחם אותו ולשלח אותו החוצה וישאיר אחריו קור בחדר, כי האויר הבא מן החוץ קר וכבד הוא מן האויר אשר בחדר, ולכן הֲלֵך ארצה אט אט עד בואו אל פתח התנור; ואנחנו אם נחפוץ לדעת את דרך האויר בחדר מרגע בואו דרך החלון או הפתח ועד גשתו אל פתח התנור, זאת אפוא נעשה: באחד מימי החרף בזרוח השמש ובשלחה קרניה עד פתח התנור הבוער באש, נעלה נא מעט עָשן מֵעָשָׁן הטאבאק ונשיב אותו אל מול פני החלון, וראינו כי משׂאַת העשן הזאת תתהלך בחדר יד ביד עם האויר אשר שם ועל פיה נדע את נתיבות האויר; בראשונה יעלה העשן למעלה, כי על כן בא מתוך המקטרת החמה, ואחרי כן יגע אל האויר הקר הבא דרך החלון תחת האויר אשר בא אל התנור ואיננו, ובנגעו אל האויר הקר ירחיב את מֻטות כנפיו וירד ארצה וילך דרך עקלתון על פני הרצפה עד בואו לפני פתח התנור, ואז יאחז אותו הלך האויר אשר שם ויעלה אותו מן הארץ להביא אותו אל תוך התנור ושם כליל יָקטר.– אכן אם כה ואם כה יעלה חום בתהו בקרב התנור, ואויר קר יבוא גם הוא מן החוץ אל תוך החדר להקר אותו, ועוד לא ידעו החכמים דבר ועצה הלום.

הנה כי כן נשמע לפעמים את קול התנור ברעו, פעם כחלילים יהמה ופעם יריע וישרוק, פעם כשופר יתקע ופעם ישיר כחזן זקן ורגיל, עד כי יחרדו לוחות החלון לקולו, כי האויר מושל ממשל רב בקרב התנור, והוא רגע אחד יעט אל האש לכבותה ורגע משנהו ישיקנה, רגע אחד יביא קור אל תוך האויר הבוער ויגרשהו ויטחנהו עד דק ורגע משנהו יתחמם האויר הבוער והיה ללבת אש; ושריקות התנור שונות תהיינה כפעם בפעם לפי תכונת העץ הבוער בו, כי שונה משפט עץ־הגפר אשר אוירו יעוף קל מהרה ממשפט העץ האחר אשר אוירו איננו קל; ואולם כפעם בפעם יוליד האויר הסוער בקרב התנור קולות מקולות שונים, וגם דלת התנור תרעד לקראתו, וגם כל האויר הקרב אל פתח התנור ירעד, וגם כל חשש וכל קש הבאים לפני פתח התנור יחוללו במחולת המחנים לרגלי האויר המרקד בקרב התנור. – הנה אלה המה משפטי האויר אשר בקרב התנור ועוד לנו מלים גם על אדותיו.

ז. תנור וכירים

נעזב נא מעט קט את האש ואת האויר אשר בקרב התנור, ושמנו פנינו אל התנור ואל כל אשר לו ועל שרשי רגליו נתחקה; כי הנה כל איש וכל אשה יודעים אשר התנור איננו מוליד האש ואך נתון יתן לנו מאשר לקח ממנו; אנחנו נשיק אש בקרב התנור להחם אותו והוא שב להחם את החדר ובכן אפוא איננו בלתי אם הסוכן אשר על החום, ולכן הן ישאל השואל: מה לנו אפוא ולצרה הזאת? מדוע לא נחמם את חדרי ביתנו על פי כירים הפתוחים לרוחה ומה לנו כי נלך לנוע על התנור והוא לא יתן ולא יוסיף לנו דבר ועוד ישחית עץ בחֻמו? – אמנם לא ידעו אבותינו את המכשלה הזאת ויחמו לאור כירים ולנגד האש אשר על האח, וגם בימינו נמצאו מדינות לרב אשר לא ידעו שם את התנור ואך הכירים לבד ירימו ראש, ובבוא אורח נכבד יושיבוהו אל מול פני הכירים וכִבּדוהו, והנה קמו בני ארץ אשכנז ויבנו את התנור ובכל מקום ומקום אשר שמעו מגיע יעשו כמוהו; ואולם האשכנזים האלה הן אוהבי מנוחה הם החפצים לשבת כל יומם אחורי התנור והכירים ולהנות מזיו הפילוסופיה, ולכן אולי יהיה בין הקוראים איש אשר יחשוב בלבו כי חטאו האשכנזים במעשה התנור, ובשבתם על סיר הפילוסופיה שכחו את המעשים בכל יום – וקמנו גם אנחנו ולקחנו דברים עמנו להגיד לאשכנזי ישרו ולהשיב לתנור צרקתו!

אם נשים עין על המדינות אשר בהן היו הכירים לאבן פנה ואל התנור ואל ברכתו לא שָׁעוּ, וראינו כי לא על הכסף הרב חסה עין יושביהן עד בלתי חָפְצָם לבנות תנורים אשר על פיהם יעלה חום רב בתהו, ואך דברים אחרים היו לנכח עיניהם; ארץ צרפת הדרומית ארץ חמה היא אשר עץ בה הרבה, ולכן לא נוָאל להוציא משפט כי חסה עין יושביה על עצי השרפה; ארץ פולין איננה ארץ חמה, ואולם העץ אשר בה, רב הוא מאד מאד, מרבה להכיל, ולכן גם פה לא על פי הקמצנות היתה שומה לבלתי בנות תנורים, כי מודעת גם זאת אשר בני פולין לא היו קמצנים מאז מעולם; וגם ארץ אנגליה לא קבלה בראשונה את פני התנור בסבר פנים יפות, וגם היא ארץ חמה לרגלי אויר הים הנושף בה ואבני גחלים בה הרבה, ואך לא על נקלה יוכל איש אנגלי לעזוב את המנהגים אשר הורישוהו אבותיו אחריהם; ואולם כל יושבי המדינות האלה גם יחד ראו כי הם החטאים והתנור צדיק בריבו, ויקומו כלם ויתנו כבוד לתנור, וכיום הזה יבין כל איש כי גדולה התועלת היוצאת מפי התנור מן התועלת היוצאת מפי הכירים – ובמה כחו גדול?

התנור הוא בית אוצר אשר נוכל לאצור בו חום עד בוא מועד השמור לו, כי על כן נשיק בו אש בפעם אחת ואת החום נוציא ממנו על יד על יד, ובזה שונה משפט התנור ממשפט הכירים. האש אשר על הכירים תפיץ את חמה קל מהרה כי מידה קרנים לכל החדר, תחת אשר האש בקרב התנור לא תחם בלתי אם את התנור לבד; האש על הכירים תשלח את קרניה החמות אל תוך האויר הקר אשר בחדר, והתחמם האויר ועלה למעלה ובא אויר קר אחר תחתיו והתחמם גם הוא ועלה גם הוא מן הארץ, וחיש קל יחם כל האויר אשר בחדר, והיה חום בחדר בכל העת אשר תהיה אש על הכירים, ואולם כרפות האש וחדל גם החום; אכן לא כן חלק התנור, כי החום אשר בו לא ישלח מֻטות כנפיו אל מלא רחב החדר ואך את קירות התנור יחמם סביב סביב וחֻמו לא יגע אל פני האויר אשר בחדר, ולכן יעמוד בו החום שעות רבות וגם אחרי רְפוֹת האש בו לא יחדל החום ואך הלוך ילך ויזרום על יד על יד אל תוך החדר. – אמנם אמת נכון גם הדבר הזה כי חום רב יעלה בתהו בקרב התנור מדי, עלותו אל מגדל־העשן, ואולם אל נא ישכח הקורא כי גם על הכירים יאבד חום הרבה, ועוד יגדל החום אשר יאבד על הכירים מן החום האובד בתוך התנור.

ח. תנור עשוי לבֵנים קצובות

הן דעת לקורא נקל כי התנור אשר אליו ירמזון דברינו הוא התנור העשוי לבנים קצובות אשר מראהו לבן ואשר אבניו חלקות והיה אם נתחקה על שרשי הדברים האלה וראינו כי לא במקרה היו. – התנור הוא בית אוצר לאצור בו חום הרבה ולשלוח את החום ממנו על יד על יד כאשר אמרנו למעלה, ואולם החום מה הוא כי נדע? אכן לא על נקלה יצלח חפצנו בידנו לדעת את משפט החום אל נכון, ובאחד החלקים הבאים ננסה לשום לפני הקורא את כל אשר חקרו חוקרים על אדותיו, כי על כן רב לנו אם נעביר בזה לפני הקורא אך את הדברים הנוגעים אל הענין אשר נתן לנו לענות בו, לאמר: על פי השפשוף נעצר כח להוליד את החום, ונוכל להגדיל ולהאדיר אותו מרגע אל רגע, עד כי באחרונה נראה אשר הדברים ששם החום ישתנו השתנות חימית; אם נגדיל ונאדיר את החום על פני אחד העצים, והשתנה העץ השתנות חימית והיה לאויר בוער ולגחלים ולאפר, ואם נגדיל ונאדיר את החום על פני המים והשתנו גם הם והיו לקיטור נודף; וגם בזאת יגדל כח החום כי האדם לא יוכל לשום לו מעצור ושטן בדרך אחרי כי החום בוקע אבן וסולל לו דרך בתוך חומה לעבור אותן, ואל כל אשר ישאף לבוא יבוא; אכן שונה בזה משפט החום ממשפט האור, כי אנחנו נוכל לסלול מסלה לפני האור לאמר לו עד פה תבוא ולא תוסיף, או כי נציב חומה בפניו לבלתי האיר בלתי אם למקום אשר נבחר, תחת אשר אין מעצור לחום ואין חומה אשר לא יחדור החום אל תוכה ויעבור אותה, ואין דבר בארץ אשר לא יוכל החום לחדור אל תוכו או אשר יוכל לגדור את הדרך בעדו לבלתי צאת.

הנה כי כן עמלו החכמים לשוא למצוא דבר אשר יוכלו להצפין בו את החום לבלתי צאת מתוכו לנצח, ואך זאת מצאו כי יש דברים אשר יעבור אותם החום על נקלה ויש דברים אשר לא יוכל לעבור אותם בלתי אם בחזק יד; ואנחנו נשים נא דברים אחדים לעיני הקורא למופת. – החום עובר את מיני המתכת על נקלה; והיה אם תקח לך מחט ברזל ושמת את קצהו האחד ומצאת כי כרגע יחם גם הקצה השני, אחרי כי החום יעבור את הברזל לארכו חיש מהר מאד; ואם תבשל בסיר אשר איננו מֻצפה לבן מבית, וראית כי יעבור החום את קירותיו על נקלה, והמזון אשר בו לא יחם, ולכן נראה כי הסירים והקלחות עשוים לבן מבית; ואם תשב בבית אשר גגו עשוי עופרת, ומצאת כי יכך החום בקיץ והקרח בחרף, כי בקיץ יעבור חום השמש על נקלה דרך העופרת וחמסו על קדקדך ירד ובחרף יעלה חום התנור אשר בבית ועבר את הגג על נקלה ואתה קרח וקפאון תשא; אכן יש דברים רבים אשר לא יחדור החום אל תוכם בלתי אם בחזק יד, ואחרי חָדרוֹ אל תוכם לא יוכל לצאת בלתי אם בחזקה, ועל מספר הדברים האלה נחשבו כל מיני האבן והעפר ולבנות החומה, ולכן נראה כי לא תֵחם הלבנה על נקלה ואך אחרי הֵחַמָה לא תשוב להקיא את החום בלתי אם מעט מעט; וגם אל תוך האפר לא יחדור החום בלתי אם בחזק יד ואך אחרי חדרו לא יעזבנו על נקלה, ולכן נמצא כי האפר השרוף אתמול חם עוד היום והוא יכיל לפעמים שרידי פליטי גחלים מאתמול, וגם אל תוך הצמר לא יוכל החום לחדור על נקלה וגם אל תוך הכרים המלאות נוצות לא יחדור, ואך אחרי חדרו לא ישוב לצאת מהם על נקלה, ולכן נכסה את בשרנו בבגדי צמר בימי החרף ועל משכבנו יֻצע כרים וכסתות.

ובכן אפוא ראינו דברים אשר יעבור אותם החום על נקלה ודברים אשר לא יעבור אותם בלתי אם בחזק יד, וכל קורא יבין כי עלינו לעשות לנו גם תנור אשר לא יעבור אותו החום ולא יעזבהו בנקל – כי על כן נראה תנורים עשוים לבנים קצובות ומראיהם לבן ואבניהם חַלֻקֵי אבנים.

ט. התנור ומראהו וחַלֻקֵי אבניו

גם מראה הדברים וצבעם יהיו לענין אשר נתןּ לחום לענות בו, כי יש צבע אשר יעבור אותו החום על נקלה ויש אשר לא יעבור אותו בלתי אם בחזק יד. — אכן גם החוקרים אינם יודעים פשר הדבר הזה, ואך זאת יודעים כי כל הדבר אשר מראהו בהיר או אשר צבע לבן לו לא יוכל להתחמם בנקל, תחת אשר על נקלה יחדור החום אל הדבר אשר מראהו כהה או אשר צבע שחור לו. אם תשלח השמש את קרניה על פני קיר לבן, לא יחדור החום אל תוך הקיר, ואם נשלח יד נמצא כי לא התחממו פני הקיר אם כי גבר החום אשר לפני הקיר, אבל אם שחור מראה הקיר, וָבָא החום אל תוך הקיר וְהֵחם אותו; כי על כן נראה אשר יטה בעל הגן את ענבי הגפן אל מול פני קיר שחור, למען תבאנה קרני השמש אך על הענבים לבד ואל הקיר לא תבאנה; וכן נראה כי בימי הקיץ יהיו בגדי האדם לבנים למען היותם לו למחסה מפני החום; וגם זאת נראה כי השלג אשר תדלחהו רגל האדם והבהמה והעגלות העוברות עליו, ימס קל מהרה, תחת אשר השלג הלבן אשר לא תגע אליו רגל, לא ימס בלתי אם מקץ ימים אחדים; ואף גם זאת בקחתך לך כלי מודדי חום שנים, אחד לבן ואחד שחור ושמת אותם אל מול פני השמש וראית כי יעלה השחור למעלה שכם אחד על הלבן. ובכן אפוא עיניך הרואות כי כל הדבר הלבן לא יאסוף אליו חום בנקל תחת אשר בנקל יחדור החום אל כל הדבר השחור, ועתה גם זאת נראה: כל הדבר הלבן גם הקיא לא יקיא את החום אשר בקרבו על נקלה, תחת אשר כל הדבר השחור יקיא את החום מקרבו קל מהרה, ואנחנו בשפת בעלי התלמוד נאמר: ״הדבר הלבן איידי דטריד למבלע לא פליט, והדבר השחור כבולעו כך פולטו". אם תשים מרק אל תוך כלי לבן לא יתקרר על נקלה, תחת אשר חיש קל יתקרר המרק בכלי שחור; אם תלבש שתי כתנות לבנות בימי החרף, והיו לך למחסה מפני הקרח; אם תלבש מעיל צמר לבן לבשרך, ומצאת כי חם לך מאד, אחרי כי הצבע הלבן לא יתן לחום הגוף לעבור מזה והלאה על נקלה; אם תקח לך שני כלים, אחד לבן ואחד שחור ושמת בם מים חמים גם בזה וגם בזה והבאת אל תוכם כלי מודדי־חום, אז תמצא כי המים בכלי השחור ימהרו להתקרר מן המים אשר בכלי הלבן.

אלה המה משפטי החום לפי הצבע והמראה, אם לבן ואם שחור, ועתה אם נתחקה על שרשי החום נמצא גם את הדבר הזה: החום לא יחדור אל תוך דבר חָלָק ולטוש, מרוק וממרט, בלתי אם מעט מעט, תחת אשר על נקלה יחדור אל תוך דבר אשר איננו חלק ולטוש ואיננו מרוק וממרט, וכן גם לא על נקלה יצא החום מקרב דבר חלק, תחת אשר חיש קל יעוף ויגז מקרב דבר אשר איננו חָלָק. אם תשים המבשלת את המאכל לפניך אל תוך קערה מרוקה וממרטה, ועמד חמו בו זמן כביר; אם תלבש מחלצות משי מְנְחָצוֹת, וחם לך שבעתים מאשר תלבש בגדי צמר; אם תגהץ את נעליך על רגליך, וחם לך ברגליך; גם הכושי אשר עורו שחור לא יוכל לעמוד בפני החום, בלתי אם בזאת אשר בשרו חלק משמן, וגם הפראים שוכני ארצות ציה, אשר אין כסות לעורם, ימשחו את בשרם בשמן לבלתי יאבד הגוף מֵחֻמו.

ועתה אם נשוב אל התנור ומשפטו ומצאנו כדברים האלה: א) התנור עשוי לבנים, למען אשר יעמוד החום בהן ולא יאבד מהן על נקלה; ב) התנור עשוי כהה מבית ולבן מחוץ, למען אשר יאסוף בנקל את החום אל קרבו מבית ולא ימהר להקיאו מחוץ; ג) התנור חלק ולטוש, מרוק וממרט מחוץ ואיננו חלק מבית, למען אשר יבוא אל תוכו החום מבית על נקלה ולא ימהר להקיאו מחוץ. אלה הם הדברים אשר נשים לפני הקורא למען ישים גם הוא אותם אל לבו.

י. התנור מבית

פני התנורים דומים איש אל אחיו מחוץ והם נבדלים איש מרעהו מבית; מחוץ נראה כי דלת להם וארֻבה להם מעבר האחד וצנור עולה עד מגדל־התנורים מעבר השני, וחקה אחת ותורה אחת לכל התנורים גם יחד; אבל שונה תבניתם מבית לפי הליכות האויר ונתיבותיו אשר הושמו להם! לפנים עשו את התנור כעין תבה אשר נתנו אל תוכה עצים וגחלים עד בלי די, ויהי אש ולפידים ואודים עשנים והבית ימלא עשן והתנור עשַן כלו והחום יבא בלא עתו, ובלא עתו יחדל, ואך כאשר עלה מחיר העצים והגחלים ועין האנשים חסה על הכסף הרב המוצא לבהלה, וילכו האנשים ויואילו לעשות תקונים ישרים וסדרים נכוחים בבנין התנור.

ראשית דבר עשו הליכות ונתיבות סבוכות בקרב התנור לבלתי היות דרך ישרה לאש לעלות מתחתית התנור ועד הצנור, ולרגלי הדבר הזה לא יבוא עשן על פי הצנור עד אם החמה האש את כל הדרך ואת כל סבכי הליכות האויר, ואחרי כי מקום האש מצער הוא והליכות האויר אשר ממעל לה רבות וסבוכות ונבוכות הן, לכן יבער גם העשן אשר מלמטה ויהי לאש, כי בְהֵעָלוֹת אש על העצים בקרב התנור למטה אל מול פתח התנור, ועלה החום כרגע אל הליכות האויר ובשצף סער יבוא אל תוך הצנור וברגע הזה ימשוך אחריו את האויר אשר בחדר להביאו אל תוך התנור, ולרגלי האויר החדש הזה לא יהיה מקום לעשן, והיה גם העשן המעט היוצא מן העצים ללבת אש, ועלה גם הפעם החום והתגבר מרגע לרגע ולא יבוא דרך ישרה אל מגדל־העשן לצאת משם החוצה, כי אם דרך עקלתון ילך וארחות דרכו ילָפתו אחת הנה ואחת הנה, ובין כה וכה יחמם את כל סבכי התנור ואת כל המקום אשר עבר אותו, והיה התנור בוער וקרנים מידו לכל החדר. – אכן רואים אנחנו כי הילדים המשתעשעים לפתח התנור ישלחו לפעמים את ידיהם להעבירן על חלקת התנור לדעת מי מן הלבנים התחממה ראשונה, ואנחנו גם אנחנו נאחז הפעם מעשי ילדינו בידינו, כי לרגלי הדבר הזה נדע את הליכות האויר בקרב התנור, והיה דרך החום בקרב התנור כדרך הלבנים המתחממות בחוץ אשה אוחזת בעקב רעותה.

ובכן אפוא נראה לפעמים שני תנורים בחדר אחד והם דומים איש אל רעהו מחוץ ואך נבדלים הם מבית לפי הליכות האויר אשר הושם בקרבם ולפי שביליו ונתיבותיו – ואנחנו זאת אפוא נעשה ויצאנו הפעם להתחקות על שרשי ההליכות האלה וידענו דרך האש בתנור.

יא. הליכות בקרב התנור

הן מודעת זאת כי לפי החמר הנשרף בתנור כן יהיה משפט האש והחום אשר יולדו לו, כי יש חמר אשר בְּהִשָׂרְפוֹ ישלח מפיו את אוירו בשצף סער גדול ויש חמר אשר לא ימהר לשלחו ולא ימהר להשרף; אם תעלה עצי־גפר באש, וראית כי ימהרו להתלקח ולַבּת אשם תהיה גדולה וחזקה, ואם עצי הרהר תבעיר ומצאת כי לא ימהרו ליקוד כיקוד אש ובערו מעט מעט; וכן תראינה עיניך כי הזפת־הבוערה תמעט ליקוד גם מעצי התדהר, וגחלי־הקאָקס ימעטו גם ממנה. – הנה כי כן ידעת כי כל אש שולחת את חֻמה גם עד למרחוק להחם את החמר אשר ימצֵא, ואולם יגדל כח החום פי שבעה בהגישך את החמר אל האש לבלתי ירחק ממנה בהחמה אותו, ואם תקריב אותו אל האש עד כי יגע אליה, והתגבר החום הבא אליו שבעים ושבעה; אבל גם זאת עליך לדעת כי החום הבוער למרחוק לא יזרום ולא ילך בלתי אם דרך ישרה ומשפטו כמשפט קרני השמש השולחות גם הן את חֻמָן דרך ישרה והיה אם תשים מחסה בינך ובין האש, ונסתרת מפני החום ולא יבוא החום ולא יגע עדיך; ולפי הדברים האלה הלא בין תבין כי האש בקרב התנור לא תשלח ואולם עלינו לשום לב את חֻמָה אל המקום אשר שם ההליכות לחמם אותן – ואולם עלינו לשום לב גם אל משפטי החום היוצא מן האש אשר לא למרחוק תחמם, למען דעת את חקות מעלות החום השונות לפי כל מקומות הלהבה השונים.

אם תקח לך מחטי ברזל שנים, והבאת את המחט האחד אל תוך להבת הנר הבוער מלמטה מקום שם עינה כעין התכלת, ואת המחט השני תביא אל תוך הלהבה מלמעלה מקום שם אדום מַרְאֶהָ, וראית ומצאת כי המחט אשר מלמעלה ימהר להתחמם מן המחט אשר מלמטה, וזה לך לאות כי יגדל חום הלהבה מלמעלה מן החום אשר לה מלמטה וכמשפט להבת הנר הזאת כן משפט להבת האש אשר בתוך התנור, כי גדולות מעלות החום למעלה ממעלות החום למטה; ועתה אם נשים לנכח עינינו תנור אשר הליכותיו ושביליו עשוים שלש יציעות והם בלולים יעלו עד מגדל־העשן, או אז נראה כי לפי משפט העצים כן יהיה משפט ההליכות האלה אם לטובה ואם לרעה, אם בהיות העץ מן העצים אשר ימהרו להתלקח ולהשיק את האש חיש קל ואם בהיותו מן העצים אשר לא ימהרו להתלקח ואשר לא ישיקו אש על נקלה.

אם תשים אל התנור ההוא עצי־גפר, שהם מן העצים המתלקחים חיש קל, וראית כי להבת האש לא תמצא לה מקום די בער בתחתית התנור ועלתה ושאפה עד היציע הראשונה אשר להליכות האויר, ולפעמים תעלה ותשאף גם עד היציע השניה, בהיות לה די אויר להבעיר שם גם את העשן ואת האודים היוצאים ממנה, והלהבה הזאת תחמם את כל המקום אשר תעבור אותו בקרב התנור, והתחממו אבני התנור ושלחו גם הן חום אל תוך החדר גם אחרי כלות האש מן התנור ואחרי הִסגר פי ארבת־העשן; ואולם מה יהיה אפוא משפט הלהבה הזאת אם לא יהיה לה די אויר חדש להשיק אותה? – הלא אז לא יגבר כח החום בלהבה מלמעלה, והאויר הבוער היוצא מן העץ יעלה וינדוף בעשן ויזרום החוצה דרך מגדל־התנור, ומעט החום אשר יקום בתוך התנור לא יזרום ולא יבוא החדרה, אחרי כי הלך האויר אשר בתנור יצרור אות ובכנפיו להעלותו ולהוציאו החוצה. – אכן שונה יהיה משפט האש אם נשים אל תוך תנור כזה עץ מן העצים אשר לא ימהרו להתלקח ואשר לא על נקלה יהיו ליקוד אש.

יב. הליכות בקרב התנור ומשפט העצים

אם נשים אל תוך תנור כזה, אשר שביליו והליכותיו עשוים שלש יציעות, עצים אשר לא ימהרו להתלקח ולהיות ללהבת שלהבת, וראינו ומצאנו כי האש תמצא לה מקום די בער בתחתית התנור ולא ינדוף ממנה אויר בוער אל תוך היציע הראשונה לעלות שם בתהו ולהוליד חום לבהלה, כי החום יעלה מתחתית התנור דרך עקלתון אל תוך היציע הראשונה ומשם ילפתו ארחות דרכו עד היציע השניה ומשם אל היציע השלישית עד בואו אל פי הצנור היוצא אל מגדל־העשן, ובין כה וכה יחמם את אבני המקום אשר עבר אותו; ואולם גם הפעם לא יקיף החום את כל התנור בלתי אם לפי תכונת בנינו ובא ותכניתו: אם סובבים קירות התנור את מקום הלהבה עד נגע אליה אליהם החום גם בתחתית התנור והם גם הם יחממו את החדר, ואולם אם לא יסבו קירות התנור את מקום הלהבה, והחום לא יוכל בלתי אם לזרוח עליהם ולבוא אליהם דרך ישרה, אז יהיה גם החום מצער ולא יעצרו קירות התנור כח להחם את החדר; וגם משפט הליכות האויר בקרב התנור שונה יהיה לפי העצים ההם, פעם לטובה ופעם לרעה, כאשר תראינה עינינו:

נניח נא כי קירות התנור סביב ללהבת האש עשוים כמשפט והם סובבים אותה עד נגע אליה, וראינו גם הפעם כי אך אויר חם יזרום אל תוך הליכות התנור לעלות עד הצנור, ועלינו לעשות את ההליכות האלה סבוכות ונבוכות לאחוז את האויר בדרך ולהוציא את חֻמוֹ ממנו, וארוכות ורחבות תהיינה ההליכות האלה ושטח הרבה להן למען תְּפוֹשׂ את החום בדרך בעלותו, ואם לא תהיינה ארוכות ורחבות אז עלינו לעשותן חמר אשר יינק את החום על נקלה; כי על כן נראה אשר בכל המדינות ששם גחלי־אבן הרבה, שם יעשן את התנורים לבנים קצובות מתחת והקירות הסובבים את הלהבה לא יתנו ללהבה בלתי אם מקום קצר ידים, ועל פני הלבנים שבכה עשויה ברזל, והשבכה הזאת מְרֻבַּעַת ועשויה ארבע יציעות אשה על פני אחותה, למען אשר יתאבכו גאות העשן בהן והחום יעבור אותן עד בואו אל הצנור אשר ממעל, ואחרי כי הברזל הוא מן החמרים אשר יינקו את החום על נקלה ואשר על נקלה יקיאוהו אל החדר, לכן דעת לנבון נקל כי גם אל תוך השבכות האלה יבוא החום על נקלה והן מוצצות את כל החום אשר בתוך האויר העובר את התנור להקיא אותו אל החדר, והחום הבא אל תוך הצנור לזרום החוצה אך מעט הוא. — ובכן עינינו הרואות כי יש אשר תהיינה ההליכות בקרב התנור לנו לברכה ויש אשר על ידיהן יאבד הרבה מן החום ויעלה בתהו, הכל לפי תכונת העצים והגחלים אשר נשיק בהם אש.

אמנם נראה לפעמים שני תנורים בחדר אחד ופניהם דומים איש אל אחיו, ובכל זאת לא נוכל להצית בם אש במשפט אחד, יען כי נבדלים דרכי הליכותיהם איש מאחיו ומשפטי העצים והגחלים אשר נשיק בהם נבדלים גם הם; אם קטן מקום האח אשר שם הלהבה ואם הליכות האויר ארוכות ורחבות, אז עלינו להבעיר בתנור ההוא עצים וגחלים אשר לא ימהרו להתלקח ולהיות חיש קל לשלהבת בוערה, ואם גדול מקום האח וגם הליכות האויר גדולות ועולות למעלה, אז ניטיב אם נבעיר בתנור ההוא עצי גפר ודומיהם, ואולם יש אשר לפעמים ניטיב אם פעם נבעיר עצים מן המין האחד ופעם מן המין השני, כי יש תנור אשר בראשונה נטל עליך להבעיר בו עצי־גפר ואחרי כן עליך להוסיף גם זפת־בוערה, כי עצי־הגפר יחממו אך את היציעות העליונות והזפת־הבוערה תחמם את קירות התנור; ואף גם זאת יש אשר עליך להוסיף באחרונה גם מעט עצים, למען אשר הלהבה העצומה שלגפר והלהבה הקטנה שלזפת הבוערה תכלינה כאחת בבואך לסגור את פי התנור. – הנה זה הוא אשר דברנו כי משפט אחר וחקה אחרת לכל תנור ותנור, ולא על פי התורה לבד אנחנו חיים כי אם על פי המעשה; ואתה אם תבקש לך חדר לשבת בו, ושאלת את פי האיש אשר ישב בחדר ההוא לפניך, והגיד לך את משפט התנור וגם את משפט העצים או משפט הגחלים יגד לך, וידעת אל מי מהם תפנה.

יג. מגדל התנורים

אמת היא התנור הוא הסוכן על החום וממנו כל חֻמֵנוּ נמצא, ואולם גם מגדל־התנורים אשר בבית עושה את מעשיו אם להיטיב ואם להרע, ולפעמים יש אשר המגדל הזה יהיה בעוכרנו להשבית את החום ממעוננו, ועל התנור נעיר את כל חמתנו. – המגדל הזה יחבר את התנור החם עם העולם הקר אשר מחוצה לו, כי על פיהו יעלה האויר החם מן התנור וישאף החוצה ויאציל מחֻמו גם לעולם ומלואו, ובהיות יום סגריר וגשם ורוח, יבוא הרוח אל תוך המגדל מן החוץ לפרוע פרעות בו ולהשבית את הֵלך האויר אשר שם, והביא בכנפיו עשן ופיח ואודים עשנים והעיז אותם הביתה, והיתה המבוכה; אכן יש אשר רע מגדל־התנורים ביום הַבָּנוֹתוֹ וגם יד חרוצים לא תועיל בלתי אם בבנותנו אותו מחדש, והיו כל ימינו כעש ומדנים בבית־המבשלות והמגדל יהיה כעשן לעינינו. – כי הנה גם זאת תועיל להוָתנו אשר אנחנו יודעים את משפטי המגדל הזה היטב, ואך כי נבוא אל המעשים בכל יום ונִבּהל, כי על כן ראינו גם בזאת אשר התורה והמעשה לא ילכו יד ביד, אחרי כי המעשה שונה כפעם בפעם על פי אָפניו, ולכן גם אנחנו את התורה לבד נשים לפני הקורא:

האויר אשר בתוך מגדל‏־התנורים עולה למעלה, יען כי התחמם יתחמם על האח אשר מתחת, ועל כן יתפשט ומשקלו יקל, תחת אשר האויר הבא מלמעלה יכבד, ולכן יעלה האויר הקל למעלה, וישא בכנפיו את חלקי העשן. וכאשר יוסיף התנור להתחמם וכאשר ירבה האויר מחוץ להתקרר כן ימהר וכן יפרוץ האויר בתוך המגדל לזרום למעלה; ואולם כל בוני המגדל יודעים כי ביום בנותם את המגדל עליהם לשום לב לבלתי עשות אותו רחב ידים יותר מכפי הדרוש, כי בהיות בחוץ רוח צח חרישית והיה האויר בתוך המגדל קל לעלות יותר מכפי הדרוש, ובהיות רוח סערה, והעיז הרוח את העשן ואת האויר החם הביתה והניס אותם מלפניו, כי על כן יודעים כל בעלי התורה ובעלי הנסיון לעשות את מגדל התנורים פי ארבעה ברחבו לעמת רחב הצנור הבא מן התנור אל תוכו. – הנה כי כן ישימו בוני המגדל אל לב לבלתי הקטין את קומת המגדל ולבלתי הגדילו עד בלי די, כי בהיות המגדל קטן מאד ועלה האויר בו בעודו חם כלו ויצא החום החוצה ולנו יושבי החדר ישאיר אחריו כעש וקרח, ובהיות המגדל גדול וגבוה והיה הלך האויר אשר בקרב המגדל מעט ומצער ולא יצלח למלאכה, כי על כן יעשו את המגדל בערכם כשלשים אמה קומתו, והמדה הזאת היא המדה הנכונה. ואף גם זאת יודעים לבלתי עשות את המגדל נטוי, ואך ישר יעשו אותו מבית, לבלתי אחוז האויר בקירות המגדל ולמען ישאף האויר אל המטרה כמשפט.

אלה המה החקים והמשפטים אשר ישים אותם בונה המגדל אל לב ביום בנותו את המגדל, וכל אלה לא יועילו, כי לוּ ידע הבונה מראש את משפט התנור ואת משפט האח ואת משפט העצים והגחלים אשר למענם נועד המגדל, כי אז עצר כח לעשות את המגדל לפיהם, כאשר כן נראה מגדל־תנורים בנוי לפי חדר אחד או לפי בית חרשת־המלאכה והוא טוב מאד, ואולם אנחנו בערים הגדולות נראה בתים אשר מגדל־התנורים בהם נכון לארבעה כירים ולשנים עשר או לשלשה עשר תנורים, וגם האש והעצים אשר בהם שונים איש מאחיו וגם האויר אשר בחדר האחד שונה מן האויר אשר בחדר השני, כי בחדר האחד יש אשר פתוחים החלונות לרוחה וְהֵלך האויר בתוך התנור הולך וחזק ובחדר השני סגורים ואטומים החלונות והאויר בו אך מעט ולכן לא יועילו לנו כל החקים והמשפטים הנאמנים האלה, ואיש איש לפי תנורו ולפי חדרו ולפי עציו וגחליו יעשה את מעשהו והנסיון יהיה בעזרו.

יד. העצים והנחלים השונים

הנסיון יורה דרכך לדעת לכלכל את החום בבית, ואנחנו מה כי נוכל לשום לפניך חקים איתנים ונאמנים אחרי כי עת ומקרה יקרה את כלם אשר לא נדע לחשב את דרכיהם מראש; ואתה אם יכבד או אם יפלא ממך דבר ופנית אל האשה אשר עמך בבית ושאלת את פיה, כי כל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת את כל הדברים האלה באר היטב כי על כן שמרה את הנסיון בלבה; וגם הפעם בבואנו להתחקות על שרשי העצים והגחלים למיניהם, לא יחורו פנינו אם לעצת האשה נטה אזן שומעת. – כל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת מאד את משפט העץ הקשה והעץ הרך הנבדלים איש מרעהו, והיא תבחר עץ עץ לפי המקום והזמן, ובירכתי חדרה נמצאים מיני עץ שונים. אמנם נראה לפעמים את פני בעל הבית והם זועפים ורעים, ובכל אלה תעשה אשת החיל בחפץ כפיה והיא עורכת על האש עצי־גפר למען בשל את מי הקאפע או מי הטהעע קל מהרה; לפעמים תערוך על האש עצי לבנה לבשל את הדגים נא ולבלתי אחוז בהם לשון האש ולפעמים תחטב לה עצי תדהר לשבבים דקים והיו לה לבשל בהם את ארוחת הצהרים ולבלתי התכסה בפיח ובעשן; אך יש יום ופני בעל הבית נזעמים כי ראה ריח החדר כריח זפת־בוערה, אבל גם האשה אשר עמו בבית לא חטאה ולא עשתה הרעה, כי מה תעשה האשה ליום פקודה ונפשה יודעת מאד כי טוב לה לקחת מעט זפת בוערה להשיק בה אש בקומה לכבס את השמלות ואת הכּתֳּנות, ומה לה אם הריח הזה לא יהיה לריח ניחוח באף אישה? אכן עוד מעט וחמת האיש שככה והכל על מקומו יבוא בשלום, כי בעוד יום או יומים תקח לה האשה גם מעט גחלים להשיק בהן אש, וזה לו לאות כי תלך האשה להחליק ולגהץ את הכתנות, וימי הכביסה פונים ללכת.

אמנם אם כה ואם כה עינינו הרואות כי האשה הצופיה הליכות ביתה יודעת עת לכל חפץ פעם בכה ופעם בכה פעם בעץ ופעם בגחלים, פעם בזפת־בוערה ופעם בקאקס, ועל פי הרב תבוא אל המטרה הנכונה. – כי הנה התחקו החוקרים על שרשי העצים והגלים השונים למיניהם, וחקירותיהם ותוצאותיהם נכבדות מאד, כי חדשות רבות גלו אשר היו לברכה לאדם רב לבלתי הוציא כסף רב לבהלה ולקנות במחיר את העץ הדרוש.

בעיר ברלין קם החוקר הדוקטור בריקס בפקודת הועד המפקד על הרחבת כשרון המעשה בפרוסיה, וילך להתחקות על שרשי העצים והגחלים השונים אשר בארץ וימצא חדשות ונצורות רבות; בשנת 1847 החל ובשנת 1850 כלה את מלאכתו, וינוע על העץ ועל האבן ועל העפר מן האדמה, ויתחקה על שרשי חמשת מיני זפת בוערה, תשעת מיני עץ שונים, שני מיני גחלים שונים, שני מיני קאָקס שונים, חמשים מיני גחלי־אבן שונים ושבעת מיני גחלים שזופות שונים, ואת כל אשר מצא ואזן וחקר כתב על הספר, והספר הזה נכבד ויקר מאד בעיני כל חוקר ודורש ויהי להם לברכה; וגם אנחנו ננסה להעביר מעט מן הדברים לפני קוראינו לרגל המלאכה אשר לפנינו ודעת לנפשם ינעם.

טו. משפט חמרי השרפה השונים

בספר כתב החוקר בריקס נמצא פתח דבר אשר בו יביא המחבר חשבון מכל המעשים והכַונים הרבים אשר נעשו ואשר נכונו עד כי הצליח לבוא עד תכלית הדברים אשר בקש, ואנחנו נראה כי גם האיש הנכבד הזה אסף את כל נסיונותיו בחפניו אך רק למען היותם לברכה לצרכי העם דבר יום ביומו, כי ידע כל העם מקצה את ערך כל עץ וכל גחלת וכל עפר שרפה ולא ישחית את כספו לחנם. – כי הנה גם אנחנו יודעים את מכסת החום היוצא מכל עץ לפי החשבון לבד, והיה אם נתחקה על שרשי אחד העצים על פי החימיה לדעת את משקל יסוד־הגחלים ומשקל יסוד המים ומשקל היסוד החמוצי אשר בו, ומשקל האפר הנותר ממנו עד בלתי הִשָׂרֵף, וידענו גם אנחנו את ערך החום היוצא מן העץ ההוא גם אם לא נבעיר אותו באש; ואולם החשבון הזה איננו עולה יפה אם נבוא אל המעשים בכל יום, אם כי מדויק הוא על פי התורה, כי בהבעירנו את העץ באש יש אשר לפעמים יעלה חלק מן החום בתהו ויש אשר האפר מתחת יינק אל קרבו חום על פי האויר ויש אשר הלך האויר בקרב התנור יעביר אתו חום יותר מדי ויש אשר מגדל־התנורים ישלול שלל רב; ולמה לנו אפוא החשבון המדויק אשר חשבנו מראש, אם יבוא אחרי כן האויר לפרוע פרעות בחשבוננו ובחֻמֵנוּ? – ולכן אפוא גדולים מעשי בריקס. אשר עשה להביא בחשבון אך את חלקי חמרי השרפה הנותרים לנו לברכה: בלוחות אשר עשה לנו בספרו יוכיח לנו את האבדה הרבה אשר יאבד כל חמר מחמרי השרפה, והנה גם החמר הכי טוב יאבד 14% (ארבעה עשר אחוז ממאה), ויש חמרים אשר יאבד מהם חום בערך חמשים אחוז ממאה.

דעת לנבון נקל כי לא על נקלה הצליח החוקר להביא את החשבון הזה, אחרי כי נטל עליו כפעם בפעם לקנות תחבולות חדשות ושונות לבוא עד תכלית הדבר; בראשונה בקש לו מדה נכונה למד על פיה את מכסת החום היוצא מן החמר הנשרף, וכלי מורד־החום אשר יקחו להם החוקרים כפעם בפעם לא היה לו לכלי חפץ, כי בשומו את כלי מודד־החום אל פני חלק אחד מן התנור אשר נבעיר בו אש פעם בעצי־גפר ופעם בקאָקס, מי זה יגיד לו אפוא אם לא לרגלי עצי הגפר התחמם החלק ההוא מן התנור מרבה להכיל תחת אשר התפשט יתפשט החום בכל התנור לוּ השיק בו את הקאָקס באש? וגם זאת רעה רבה היא היוצאת מכלי מודד־החום אשר לא נוכל לדעת בלתי אם את מכסת החום לפי רגע ולא נדע את מכסת החום אשר יעמוד בקרב התנור לשעות; ולכן אפוא מדד בריקם את החום במדה אחרת, וזאת אשר עשה: ראשית דבר הכין לו תנור העשוי לדבר ועל פני האש אשר על האח שׂם קלחת מלאה מים וילך ויעש את נסיונותיו ויבער אש בעצים מעצים שונים ובגחלים מגחלים שונות ובכל עפר ארצו למינהו, ואחרי כן מדד את מדת הקיטור אשר עלה מכל מין ומין, ואת כח הקיטור דָרֹשׁ דָרַשׁ ואת משקל המים אשר נִדפו מדי עלות הקיטור והמים החסרים אשר עליו לשום אל תוך הקלחת אחרי הֵעשות הנסיון, וגם את חום המים אשר היה לפני הנסיון וגם את החום אשר היה אחרי השרפה הביא בחשבון, או אז צלח חפצו בידו לדעת – למשל – כי ליטרא אחת עצי־גפר תהפוך מדת מים אחת לקיטור במשקל ידוע, ועתה אם יקח לו עץ אחר לעשות בו את הנסיון ולראות בו את מדת הקיטור היוצאת מן המים בהִשָׂרָף העץ ההוא, הן ידע את מכסת החום היוצא מן העץ הזה בּהִשָׂרפו; וכן מדד את כל העץ והגחלים והעפר למיניהם לדעת לנכון את החום היוצא מכל מין ומין.

אכן גם זאת לחוקר בעשותו את הנסיונות לדעת את משפט מערכת העצים והגחלים אל נכון, ואת האסכלא אשר בתנור יערוך כפעם בפעם לפי החפץ הדרוש, ועל פי כלים עשוים לדבר ימֹד כפעם בפעם את האויר הזורם אל תוך התנור וגם זאת בתחבולה יעשה לשום גם את העשן למאכלת אש ואחרי כן ימד גם את חום האויר הבא אל תוך מגדל התנור – כי לא על נקלה יצלח הנסיון בידו אם יחפוץ להביא חשבון אל נכון, כאשר עיני הקוראים תראינה.

טז. נסיונות בדבר כח החום

אם נצא בעקבות בריקס לעשות גם אנחנו את אחד הנסיונות, וראינו כי אך בעמל כפים ובתחבולות דעת יצלח חפצנו בידנו. נניח נא כי היה רצון מלפנינו לדעת את מכסת החום היוצא מליטרא אחת עצי־גפר, או אז נבין כי לא נוכל לבוא אל המטרה עד אם נבעיר בראשונה אש ונעלה חמר רב מן העץ ההוא באש למען החם את האח ואת קירות התנור ואת האסכלא ואת האויר בתוך התנור ואשר בתוך מגדל התנור ואת קירות הקלחת, ואך אז נוכל לדעת את מדת החום הנותר לנו לפליטה אחרי התחמם כל אלה. – הנה כי כן יבין כל קורא משכיל כי לא בשעה אחת או בשתי שעות ימצֵא לנו לדעת את מכסת החום על פי הקיטור העולה כי אם בעשותנו את כל נסיון ונסיון ובהבעירנו את האש בערך עשר שעות; ויהי בעשות בריקס את הנסיון הראשון לדעת את משפט החום אשר בעצי־גפר, וילך ויבער אש בעץ ההוא, והנה 899 ליטרא היו לה לשלל. אכן גם זאת לחוקר לדעת בראשונה אם יבש העץ ואם רטוב; ואחרי כי אין עץ ואין גחלת בארץ אשר חמרם יהיה יבש עד בלי די, לכן עליו היה לדעת בראשונה גם את משקל המים אשר בתוך עצי־גפר ההם, וימצא כי 180 ליטרא מים נמצאו בהם, ואחרי כי גם אפר רב נותר לפליטה מן העצים אשר לא היו למאכלת אש, לכן הביא בחשבון גם את האפר, ויהי חשבון כל העץ הנשרף אך 715 ליטרא והם הולידו את החום –

אז הביא גם את מחקר האויר הסובב את התנור ומדי עשותו את הנסיון חָקר לדעת את כל הדברים ואת כל המקרים אשר לרגליהם תצא האש במיטב כחה, וישנה כפעם בפעם את מערכות האח והאסכלא והארֻבות לפי כל חמרי העץ אשר העלה באש, כי יש עץ אשר סדריו ומשפטיו וחקותיו שונים מן העץ השני, ולפעמים נטל עליו לשנות את הסדר גם לפי העץ הראשון מדי הוסיפו עץ על האש או מדי היות מחסור בעץ אשר על האש; כי הנה כל איש המצית אש בתנור, עליו לדעת היטב עת לכל חפץ לכון את הרגעים אם לשית נוספות על העץ ואם לחדול; והחוקר בריקס עשה את נסיונותיו, נסיון נסיון לבדו, פעם הגדיל את מדת האסכלא ופעם הקטין, פעם הרחיב את מדת שטח הקלחת ופעם המעיט, וכל נסיונותיו וחשבונותיו הלא הם כתובים על ספר לתועלת לאדם רב, וכל איש אשר ידרוש אותם משם ימצא גם הוא חשבון ודעת למצוא את חֲפָציו ואת צרכיו.

אכן דברי מחקר האלה כרֻבּם כן יהיו לתועלת לבוני בתי־חרשת ולעושי מכונות הקיטור לדעת את כל המשפטים אשר על פיהם ישק כל בית ובית, ואולם אנחנו, אשר זה חפצנו כי כל איש ואיש מן העם ימצא גם הוא את ברכתו ואת תועלתו לדעת לעות דבר ולבלתי הוציא את כספו לבהלה, אנחנו רב לנו אם נשים לפני הקורא אך את תוצאות הנסיונות ותולדות החשבונות אשר עָרך בריקס בספרו, כי על כן רב לנו גם עתה אם נשמיע משפט לאמר: ליטרא אחת עצי־גפר יבשים תוכל להפוך בערך ½4 ליטרא מים קרים כקרח לקיטור נודף אם תצלח האש בם; והיה כי ימצא אחד העם אשר ימעט מהיות ממכסת הקיטור הזה, וידע כי התנור או הקלחת או האסכלא או הלך האויר או מגדל העשן אינם כמשפט, ועליו לשום בם תקונים נאמנים; ואנחנו עוד מעט ונראה כי על פי החשבונות האלה ימצא כל איש דרך ישרה לפניו לכלכל את תנוריו במשפט ולבלתי הוציא כסף לבהלה.

יז. ערך העץ הרך וערך העץ הקשה

אכן נפלא הדבר אשר מצא בריקס כי העץ הרך יוליך חום יותר מן העץ הקשה. – אם נבעיר ליטרא אחת עצי־גפר (ועץ הגפר עץ רך הוא) באש, נעצר כח לחמם בם ארבע ליטרא ועשרים ואחד לאטה מים קרים לעשותם לקיטור נודף, תחת אשר בקחתנו לנו ליטרא אחת עצי תדהר (ביכענהאלץ; והתדהר עץ קשה הוא) לא נוכל לחמם בהם בלתי אם ארבע ליטרא וששה לאטה מים קרים עד היותם לקיטור; עץ הַלִבְנֶה גם הוא עץ רך הוא, ואם נבעיר בו אש נוכל לחמם על פיו ארבע ליטרא וחמשה עשר לאטה מים קרים עד היותם לקיטור, ועץ התדהר האדום עץ קשה הוא, ואם נבעיר בו אש לא נוכל לחמם על פיו בלתי אם ארבע ליטרא ועשרה לאטה מים לעשותם לקיטור; עץ העסיס ועץ האלון גם שניהם יולידו חום אחד, איש איש לפי ליטרא אחת יוכל לחמם ארבע ליטרא ושנים עשר או חמשה עשר לאטה מים קרים, ובכל זאת יודעים אנחנו כי עץ העסיס רך הוא והאלון קשה הוא; ובכן תראינה עיני הקורא כי אך במעט יִבָּדלו מיני העצים איש מרעהו וכי יש עץ רך והוא יגבר בחמו מעץ הקשה, ובכל אלה עלינו להוציא משפט כי אך צדקה עקרת הבית הצופיה הליכות ביתה בקחתה לה עץ קשה להיות לה לבער והעץ הרך אך עזור יעזור אחריו. — וזה הדבר: אם נקח לנו ליטרא עץ קשה וליטרא עץ רך נראה כי העץ הקשה יקטן מן העץ הרך, ואולם מנהגו של עולם הוא כי לא במשקל יקנה עץ כי אם במדה, ולכן אך טוב נעשה אם נקנה עץ קשה אשר יעלה ממנו הרבה למדה; והיה כזה החשבון אשר נביא: עצי תדהר הקשה במדת קלאפטער אחת יעלו למשקל בערך 3000 ליטרא, ואחרי כי כל ליטרא מהם תחמם מים קרים במשקל 4 ליטרא וששה לאטה, הלא אז יוכלו 3000 ליטרא לחמם 12,600 ליטרא מים קרים עד היותם לקיטור, ועתה אם נערוך קלאפטער אחת עצי־גפר במערכה, נמצא כי לא תכיל בלתי אם 2640 ליטרא, ואם כי כל ליטרא תוכל לחמם 15 ליטרא מים יותר מעץ התדהר, אבל החום היוצא מן הקלאפטער כֻּלה הלא מעט הוא מן החום היוצא מן הקלאפטער אשר לעצי תדהר כי 2640 ליטרא עצי גפר לא יוכלו לחמם בלתי אם 12,400 ליטרא מים קרים לעשותם לקיטור.

אכן הרבה נתֵּן כֹפר החום היוצא מן התדהר, כי מחיר עץ התדהר עולה פי שנים ממחיר עץ הגפר, ובכל אלה עליך לדעת אשר לא מאבד הון אתה בקנותך את עץ התדהר והיה לבער, ואת עץ הגפר לא תקנה, כי ״יש מפזר ונוסף עוד"; ראשית דבר עליך לדעת כי אין עץ בארץ אשר לא יינק אל קרבו שפעת מים, וכל עץ רך יינק אל קרבו חמר מים רבים שכם אחד על כל העצים הקשים, ובריקס הביא לנו חשבון כי עץ התדהר יכיל מים בערך 14 אחוז ממאה תחת אשר עץ הגפר יכיל בערך 20 אחוז ממאה, והיה אם תעמוד קלאפטער אחת עצי תדהר וקלאפטער אחת עצי גפר ועליהם יהיה הגשם, אז נדע כי בקרב 3000 ליטרא אשר לעצי תדהר נמצאו בערך 430 ליטרא מים תחת אשר בקרב 2640 ליטרא אשר לעצי גפר נמצאו בערך 520 ליטרא מים, ואז אם נקנה קלאפטער אחת עצי תדהר, נדע כי קנינו 2570 ליטרא עץ. תחת אשר בקנותנו קלאפטער אחת עצי גפר נדע כי לא קנינו בלתי אם 2120 ליטרא לבד, ובכן יעלה בעינינו ערך עץ התדהר יותר מעשירית מחיר עץ־הגפר.

הנה כי כן עליך לשום לב כי בריקס בעשותו את נסיונותיו הכין לו תנור העשוי לדבר למען אשר יוכל לשרוף את עץ הגפר עד תמו על קרבו ועל כרעיו, על עשנו ועל אוּדָיו, ואתה בקנותך לך עצי גפר להיות לך לשרפה דבר יום ביומו, לא יהיה לך תנור כזה, ועשן רב יעלה מן העץ ופיח ואודים הרבה יצאו ממנו, וכל אלה ישללו שלל רב מן העץ וכספך יעלה בתהו ויאבד, תחת אשר עץ התדהר לא ישלח מפיו עשן כי אם מעט, ואתה את הברכה הזאת תשא. – ואף גם זאת עליך לזכור כי ריח רע נודף מעצי הגפר ודבק הריח בכל המזון והמאכל אשר בפארור, והפיח גם הוא יכסה את שולי הקדרה והיה לך לתועבה; וגם בזאת תבֹרך בקחתך לך עצי תדהר לשרפה, עקב אשר גם בכבות האש לא יחדלו גחליהם לבשל את אשר תבשל, תחת אשר עצי הגפר בכבותם יחדלו גם לחמם את הדוד ולבשל את אשר בו; ועוד לך הברכה הזאת גם היא, כי האפר הנותר מעצי תדהר יכיל מיני מלח שונים והם טובים מאד למרוק ולנקות בם את כלי הבית ולרחצם למשעי ואתה אם תחשב את כל אלה אחת לאחת, ומצאת כי אך טוב לך בקנותך עצי תדהר מקנותך עצי־גפר, ובזאת תבואתך טובה לך ולצרכי ביתך דבר יום ביומו¹.

יח. ערך עץ האלון

עץ התדהר טוב ויפה הוא ומחירו גם הוא לא מעט יען כי יצלח העץ הזה גם למלאכת חרשי עץ לעשות בו כלים מכלים שונים, ואולם אם נפן מזה ונתחקה על שרשי עץ האלון (אייכענהאלץ) על פי מחקרי החוקר בריקס, ומצאנו כי יתרון לו גם מן התדהר אחרי כי קלאפטער אחת ממנו תכבד גם במשקלה ממשקל התדהר ואחרי כי ליטרא אחת ממנו חמם תחמם ארבע ליטרא מים קרים וחמשה עשר לאטה לעשותם לקיטור, ועוד יתרה לו גם זה כי גם מחירו מצער לעמת מחיר עץ התדהר; ובכל אלה לא ניטיב לעשות אם נאמר לקנות לנו את עץ האלון למען היותו למלא את צרכי ביתנו דבר יום ביומו, יען כי לא במשפט אשר שפט בריקס את כל הדברים האלה נוכל לשפוט גם אנחנו:

בריקס בעשותו את נסיונותיו ובלכתו לדרוש את עצי הארץ, לא במחיר קנה את העצים ולא מכל הבא בידו לקח לנסות אותם, כי בעלי היערות מרחוק ומקרוב היו בעזרו וישלחו לו איש איש ממבחר עציו לנסות בם ויהיו לו איש איש מיערו לעזור, ובעלי מרכבות מסלות־הברזל גם הם הובילו את העצים חנם אין כסף, כי כל אלה עשו למען התורה והתושיה אשר חפצו כי בריקס יגדיל תורה ויאדיר, וגם את האלונים שלחו לו מרחוק ממבחר העץ וממיטב היער, עד כי גם בריקס בספרו יאמר כי האלונים ההם הזקינו בארץ שרשיהם וימיהם כשלש מאות שנה ולא נמצא עוד אלונים טובים כמוהם בארץ; ולכן אפוא דעת לנבון נקל כי לא כמשפט האלונים שהיו לעיני בריקס משפט האלונים אשר נקנה אנחנו במחיר.

כי כיום הזה בקנותנו לנו את עץ האלון להיות לנו לבער, וראינו אשר מלא הוא קשרים וסיקוסים ועקומים, והם לא יהיו לשרפה למאכלת אש, ובקנותנו את העץ הזה נוציא את כספנו לבהלה, אחרי כי לא נעצר כח לבקע אותו היטב והיו לנו שבבים עד בלי די אשר לא יצלחו לשרפה; ואף גם זאת לנו לדעת כי בהיות אלון טוב ביער אשר גזעו וענפיו טובים וקשרים אין בו, אז בכסף מלא יקנה אותו כל חורש בעצים לעשות בו כלים מכלים שונים, וכל בוני אניה יקנו אותו כי ימצאו בו חפץ, וגם מעַבּדי־העורות יפצלו אותו פצלות לרגל המלאכה אשר להם וישאירו אחריהם אלון בשלכת ערום ואין קליפה לו, ואך הענפים לבד אשר בהם כל עקש וכל פתלתל, הם יהיו לנו לקנין.

יט. ערך החום לעמת ערך מחיר העצים

נעזב נא את העצים האלה ונפן הפעם גם אל עץ העסיס (בירקענהאלץ). – עץ העסיס גם הוא בין העצים הרכים יתחשב וגם סגלות מסגלות העצים הקשים לו. ובכל אלה לא טוב קנות את העץ הזה לשרפה, יען כי העץ הזה בעודנו באבו מלא הוא מיץ ולח ולכן קל הוא מאד במשקלו במדת הקלאפטער ובהזקינו ירום תולעים ויהיה למסוס נוסס, וכל חלקה טובה בו אשר נותרה לפליטה תהיה לכלי חפץ לכל חורש בעצים לעשות בה את כלי הבית. אכן לא כאלה חלק עץ הַלִבְנֶה (עלזענהאלץ); החוקר בריקס בנסיונותיו למד דעת את העם כי כח החום היוצא מן העץ הזה מעט ומצער הוא, ואם כי ליטרא אחת ממנו תוכל לחמם ארבע ליטרא וחמשה עשר לאטה מים קרים לעשותם לקיטור, ואולם העץ הזה קל הוא מכל עץ השדה, כי משקל הקלאפטער האחת אך 2300 ליטרא, ואם נחשב בזה גם את חמר המים הרבים אשר בו, לא יותר מן העץ בלתי אם מעט אשר יוכל לחמם אך 9000 ליטרא מים קרים לבד לעשותם לקיטור, כי על כן נראה כי כח החום היוצא ממנו מעט ומצער הוא; – ובכל זאת נראה כי העם מסביב לא יפנה אל דברי התורה הזאת ובמיטב כספו יקנה את העץ הזה והיה לבער, אף כי מחירו רב מאד, וזה לנו לאות כי ״דברי תורה לחוד ודברי המעשים בכל יום לחוד" אחרי כי העם יודע את אשר הוא עושה ולא ישחית את כספו אשר בזעת אפו יביאנו.

אכן רב מאד המרחק אשר בין התורה ובין המעשה עד כי לפעמים לא נדע פשר דבר, ואם נערוך עתה את ערך החום לעמת ערך מחיר העצים, נתפלא לראות כי יש עץ אשר חמו עצום ורב ומחירו מצער, תחת אשר העץ השני יוליד חום אך מעט ומחירו רב. – אם מדה אחת עצי גפר תקָנה במחיר 30 שקל, הלא על נקלה נביא חשבון כי עלינו לתת במחיר מדה אחת עצי תדהר 38 שקל, במחיר מדה אחת עצי אלון 35 שקל, במחיר מדה אחת עצי עסיס 34 שקל, ובמחיר מדה אחת עצי לבנה לא נתן בלתי אם 28 שקל; ומה אפוא נתפלא בראותנו כי כיום הזה נשקול בארץ אשכנז במחיר מדה אחת עצי־גפר 30 שקל כאמור, ואולם במחיר עצי לבנה נשקול 42 שקל, במחיר עצי עסיס נשקול 47 שקל, במחיר עצי אלון נשקול 54 שקל ובמחיר עץ התדהר אשר הוא לנו לבד לשרפה נשקול 62 שקל. – הנה כי כן נראה מה רב המרחק בין דברי התורה ובין המעשים בכל יום ובריקס בחקירותיו על אדות העצים לא הועיל כי אם לבעלי בתי החרשת והמלאכה; ואולם לוּ נשלח עתה איש כבריקס למחיה לפנינו לדרוש ולחקור על אדות העצים להיות לברכה לכל העם מקצהו, כי אז הגדיל האיש הזה לעשות עמנו ומשכרתו היתה שלמה.

ועתה רב לנו לנוע על העצים, כי עוד המלאכה גדולה לפנינו ועלינו להעביר לפני הקורא גם את משפטי הזפת הבוערה (טאָרף) שהיא עפר מן האדמה; ולכן נחדול מזה ונדרוש את הטבע משם.

כ. זפת־בוערה

הזפת הבוערה תמצא במעבה האדמה, וחמריה הם שרידי פליטי מיני צמח אשר היו בארץ בשכבר הימים ואשר רקבו והיו למיני אבני גחלים ולמיני זפת־בוערה; ולפי משפט הצמח אשר היה כן יהיה משפט הזפת־הבוערה: אם חמריה שרידי פליטי עָלים הם אשר התלקטו ואשר נצמדו יחדו והיה משקל הזפת־הבוערה מעט ומצער מאד וגם חמר השרפה אשר בה אך מעט הוא, ואם חמריה שרידי פליטי שרשים וסעפים הם, והיה בה חמר השרפה רב ועצום; ובזה טוב גורל הזפת הבוערה מגורל העץ, כי את העץ יקח לו האדם לבנות בו ולעשות בו כלים מכלים שונים, תחת אשר הזפת הבוערה לא תצלח בלתי אם לשרפה לבד, ועל כן אך היטיב ייטיבו האנשים אשר יקחו להם את הזפת הבוערה והיתה להם לבער, כי הזפת הבוערה תעלה באש בכל תנור אשר יהיה, תחת אשר חמרי־השרפה האחרים לא יעלו באש בלתי אם בהיות לפניהם תנור עשוי לדבר, והם בשומם את הזפת הבוערה אל תוך התנור, רב להם אם ישימו עליה מעט פחם ויעלו אותה באש.

אכן אמת נכון הדבר כי גם חסרונות לזפת הבוערה, והם הביאו את דבתה רעה אל בני האדם לתעב אותה בעיניהם, וגם אנחנו עוד נשוב לדבר בם; אבל עתה טרם נשים פנינו אל חמשת מיני הזפת הבוערה אשר הבדיל לו החוקר בריקס, עוד לנו מלים על אדותיה בכלל:

הן באחד הפרקים הקודמים אמרנו כי העצים יינקו אל קרבם חמר מים רבים והמים יכבידו עליהם עבטיט ולא על נקלה תוכל האש לאחוז בם, ועתה בבואנו לדבר על אדות הזפת הבוערה, עלינו להוסיף כי הזפת הבוערה תינק אל קרבה מים רבים שכם אחד על כל יתר חמרי השרפה, והמים הרבים האלה יהיו בעוכרינו כי על כן נוציא כסף רב לבהלה; ועל פי מחקרי בריקס נדע כי מדה אחת זפת־בוערה חרבה ויבשה הֵכִילה 83 גזרים, תחת אשר המדה ההיא לא הכילה בלתי אם 66 גזרים לבד, בהיות הזפת הבוערה לחה ורטובה. – הנה כי כן יוכיח בריקס כי מוכרי הזפת הבוערה כרֻבּם כן ימכרו אותה באבני מרמה ובמדות שוא, והיה בהביאם את הזפת־הבוערה, ימלאו את ערמת העגלה מלא העמר, וכל הזר הקרב אליהם לא יכיר כי מלאה העגלה אך לראות העין לבר וכי עוד תחסר כרביעית המדה; אז מדד לו בריקס את אחת העגלות, ויצו את אנשיו וימלאו אותה זפת־בוערה, והנה עלה משקלה 4100 ליטרא, ואחרי כן פנה לו אל האנשים אשר זאת היא מלאכתם להעביר את הזפת הבוערה מן האניות ולהעמיסה על העגלות, ויבקש גם אותם כי ימלאו את עגלתו וישימו אל תוכה את הזפת הבוערה ההיא, והנה לא עלה משקלה בלתי אם 3080 ליטרא; ובכן אפוא ראה כי החסירו מן המדה 1020 ליטרא, כרביעית המדה – וחוטאים כאלה יאבדו טובה הרבה, כי ירא העם לקנות את הזפת הבוערה.

כא. כח החום אשר לזפת־בוערה

כל המוסיף גורע – אכן יש אשר לפעמים גם כל הממעיט יוסיף מגרעת, כי תחס עין איש על הכסף המוצא ויאמר להביא סחרו במחיר מצער, ואז מי יודע אם טוב יהיה סחרו; וגם הפעם נאמר לקוראינו כי ביום קנותם את הזפת־הבוערה לא יקנו בלתי אם ממבחר המינים, אשר במחירם ישלמו במיטב כספם. – ואלה הם האותות אשר על פיהם נדע כי טובה הזפת הבוערה: הזפת הבוערה הטובה, בהיותה יבשה וחרבה, איננה קלה במשקלה, ומשקל הגזרה האחת בערך ¾1 ליטרא, והיא חזקה וקשה ושפתיה ופאותיה בולטות ופניה ושטחיה צומקים; והיה כאשר נבקע את הגזר האחד לא תכיר עיננו בו כי ממיני צמח לֻקָח, כי בהכיר עיננו את מיני הצמח בקרב הגזר וידענו כי לא עמוק במעבה האדמה היתה שכבתּו ולא היה שם ימים רבים, תחת אשר הגזר הטוב שחור וצנום יהיה ועינו כעין גחלת אשר באדמה.

אף גם זאת על הקונה לבחון ביום קנותו את הזפת הבוערה למען דעת כי טוב סחרו: כל גזר וגזר, שני שטחים רחבים לו ושני שטחים צרים ושני שטחים ארוכים, והיה אם טובה הזפת־הבוערה וראית כי בהכותך בכשיל על פני השטח הרחב לא יִבּקע הגזר בתוֶך כי אם יעמוד בפני מכהו עד אם ינֻפץ לרסיסים. ואם על פני השטח הצר תהלום בכשיל ומצאת כי כאשר לא יחטיא הכשיל את המטרה יִבּקע הגזר ויהיה מערכות מערכות לבד, ואם על פני השטח הארוך תראינה עיניך בקיעים כמראה מערכות על פני מערכות, וידעת כי הזפת־הבוערה ההיא טובה עד למאד. – אכן כאשר יבקש הקורא את פשר הדברים האלה ומצא גם אותו, לאמר: הזפת־הבוערה לֻקָחה ממיני צמח רבים אשר ברבות הימים התלקטו אחד אל אחד וינוחו איש על פני אחיו ויהיו מערכה על פני מערכה ולוח על פני לוח, כעין הדפים אשר בספר, ואם טובה הזפת־הבוערה אז נמצא בה לוחות ומערכות הרבה; ולכן לא נוכל לבקע את הגזר על פני השטח הרחב יען כי ידנו לא תעצר כח לבקע את המערכות הרבות כלן גם יחד ואולם בבקענו אותו על פני שטחו הצר אז לא נבקע את המערכות כי אם נפריד ביניהן ונסיר את המערכה האחת מעל השנית, ואם אמת נכון הדבר כי נמצא בקרב הגזר מערכות רבות אז תוכל גם העין לראותן על פני השטח הארוך.

אחרי הדברים והאמת האלה נשים לפני הקורא גם דברים אחדים על פי מחקרי בריקם אשר חקר ואשר דרש על אדות חמשת מיני זפת־בוערה. – הקלאפטער האחת אשר לזפת־בוערה מן המין הנבחר עולה במשקל 3300 ליטרא, ובכן יעלה משקלה ממשקל התדהר והאלון במאתים ליטרא, ואולם האפר הנותר מן הזפת הבוערה עולה במשקל עשרה אחוז ממאה ממשקל הזפת־ הבוערה, תחת אשר האפר הנותר מן העץ לא יעלה בלתי אם לאחד אחוז ממאה, וגם נמצא בקרב הזפת הבוערה חמר מים רבים יותר מאשר נמצא בקרב העצים עד כי בהביאנו את כל אלה בחשבון לא יוָתר מן הקלאפטער אשר לזפת־בוערה בלתי אם 2250 ליטרא, ואולם כח החום העצור בכל ליטרא אשר לזפת־בוערה עצום ורב מכח החום אשר לליטרא עץ, כי ליטרא אחת אשר לזפת־בוערה תוכל לחמם חמש ליטרא מים קרים וששה לאטה; וגם הוציא בריקס את משפט יתר המינים אשר חקר ודרש אחריהם, ויהי מספר הנסיונות אשר נסה אותם ששים, ואנחנו רב לנו כי שמנו לפני קוראינו את הדברים המעטים האלה, וגם בהם תבואתהו טובה. – הנה כי כן תראינה עינינו כי אך טוב לנו לקנות לצרכי־ביתנו את הזפת־הבוערה והיתה לנו לשרפה, כי גם מחירה מעט ממחיר העץ.

כב. זפת־בוערה ויתרונותיה וחסרונותיה

שלשה יתרונות לזפת־בוערה מן העץ: מחירה המעט, חֻמה הרב ומשפט השרפה אשר תשרף; כי הנה מעט מחיר הזפת הבוערה מכל העץ אשר ביער, ולכן כל איש אשר כספו יקר בעיניו יקנה אותה במחיר; וגם כח חמה יגדל מכח החום אשר לכל עץ היער, כאשר ראו עיני הקורא בחשבון בפרק הקודם ונוסף על אלה גם משפט השרפה אשר תשרף הזפת־הבוערה על נקלה בכל תנור אשר יהיה ולא דרוש לנו תנור עשוי לדבר או אח או כירים העשוים והעומדים אך רק לשרפה הזאת. – כי על כן רב מספר האנשים אשר יקנו להם את הזפת הבוערה, והיתה להם זאת לשרפה.

אכן גם חסרונות רבים לזפת־הבוערה אשר הבאישו את ריחה בעיני אדם רב ולא יקנוה לעולם: הזפת־הבוערה בתוך התנור לא תתלקח לאש להבה ואך תלהט סביב חמריה, ואם נבעיר את הגזר האחד בקצהו לא תאחז האש בארבע פנותיו כי אם תלחך סביב סביב עד נגעה גם אל כל פנותיו והיה לבער, ויש אשר יתחממו לרגלו פני התנור מעבר האחד ושבו והתקררו טרם התחממו עוד פני התנור אשר מעבר השני, ועל כן לא נוכל להשיק אש בזפת־בוערה לבדה כי אם נשים אל תוך התנור מעט עצי־גפר ומעט עצי־לבנה ועליהם נשים את הזפת־הבוערה ונצית בהם אש’ או אז תאחז האש בארבע פנות הגזר והיתה מעשה השרפה שלם; ואולם המלאכה הזאת רבה היא לפני אנשים ונשים הרבה אשר לא יחפצו להשיק אש בעצים ובעפר גם יחדו, לאחוז בזה וגם מזה לא יניחו יד, ועל כן יעזבו את הזפת־הבוערה ולא יקנוה. – הנה כי כן נודף ריח דע מתוך הזפת־הבוערה, והיה בהיות רוח סערה בחוץ והרוח ישיב את העשן ואת הפיח ואת האודים הביתה דרך מגדל־התנור, אז יבוא גם הריח הזה הביתה ועלה ובא באף כל יושבי החדר, ואז יתיעצו כל בני הבית ויאמרו פה אחד בי טוב טוב לפזר את הכסף ולקנות עצים וגחלים או לשבת בחדר קר מקנותם את הזפת־הבוערה. – ונוסף על אלה גם האפר הרב אשר יוָתר מן הזפת־הבוערה אחרי הִשָרפה, והאפר הזה יהיה לטיט ולחלאה בבית ולמרת רוח לאשת החיל הצופיה הליכות ביתה, כי על כן דרוש לנקות ולטהר את התנור מחלאתו בפעם בפעם, והמלאכה הזאת לא תמצא חן בעיני יושבי הבית.

אלה המה היתרונות ואלה הם החסרונות אשר לזפת־הבוערה, ואחריהם רב אדם ימשוך, אלה יביטו אל יתרונותיה, ואלה אל חסרונותיה, אלה יקנוה ואלה יבזרה.

כג. הקאקס

אחרי העצים ואחרי הזפת־הבוערה, עלינו לפנות גם אל אחד החמרים האחרים אשר יהיו לנו לשרפה ואשר נודע שמו ברבים ״קאָקס". – הקאקס הוא אחד חמרי השרפה אשר מחירו מצער, ולכן ירבו דורשיו וקוניו משנה אל שנה, וגם ברבות דורשיו וקוניו לא עלה מחירו ולא פרץ למעלה ראש, יען כי האנשים העושים את הקאקס ימצאו בו ברכה גם בְּהֵעָשׂוֹתוֹ והיה להם מִשְׁנָה שכר; וזה הדבר:

הקאקס לֻקָח מִמַפְּלֵי גחלי־אבן אשר היו באש ואשר לא אכלה אותן האש עד תֻּמן, והוא כעין גחלים אשר נותרו מגחלי־האבן; והיה כי ישאלך איש לאמר: למה זה נאציל את הקאקס מגחלי־האבן? האם לא טוב טוב יהיה אם נשרוף את גחלי־האבן כליל, ולא נאציל כל קאָקס מהן, והיה מעשה השרפה שלם והחום יהיה עצום ורב? וידעת היום והשבות לאמר: לא לתהו נשים מעצור לשרפת גחלי־האבן; כי לפעמים יש אשר נטל עלינו להוציא את האויר העצור בתוך גחלי־האבן להיות לנו לאויר־מאיר ולעשות בו אותות ומופתים אחרים, ואז הלא אך תבואתנו טובה אם לא נשליך את מפלי הגחלים אחרי גו ואם עוד יהיו לנו לכלי חפץ לשום אותם לקאָקס! כי הנה כל גחלי־האבן למיניהן יכילו מיני שְׂרָף וחלקי מתכת, ובפרט חלקי מתכת אשר בם גפרית שעל פיהם נעריך את ערך גחלי־האבן, אם לטובה ואם לרעה, כי בהיות בהן שרף ומתכת הרבה וידענו כי טובה הגחלת, ואם מעט יהיו וידענו כי רעה היא; והיה כאשר נביא את גחלי־האבן אל תוך התנור, וראינו בהן מראות חימיה, כי בהיות עליהן חום, ועלו כל מיני השרף והיו לאויר מרגבי הגחלים הקטנים ידבקו איש אל אחיו ויהיו לגחלים שלמות, ועל פי החום יעלו מיני האויר מן הגחלת, וּבְהֵעָלוֹת האויר יוָתר יסוד־הגחלים אשר לגחלת בקרב רגבי הגחלים והם שמנים ומלאים יסודות שְׂרף, ואם נכבה את גחלתם בהיות המועד הנכון. יהיה לנו קאָקס אשר יצלח גם הוא לשרפה. – הנה כי כן נראה אשר רבים יעשו להם כלים מכלים שונים להוציא על פיהם את האויר מתוך הגחלים, ובבתי אויר־המאור ישרפו גחלי־אבן לשרפה להוציא מהן את אויר יסוד־המים, והאויר הזה יעלה אל תוך כלים העשוים לדבר ויהיה לאויר־מאיר אשר יאיר את חוצותינו ואת חדרי בתינו, והנותר מיסודות הגחלים יהיה לקאָקס; כי על כן נראה אשר לא הקאקס יהיה להם לאבן פנה כי אם האויר המאיר – ומדוע אפוא נתפלא בראותנו כי מחיר הקאקס מצער הוא?

זאת ועוד אחרת: גחלי־האבן אשר אמרנו כי מהן יצא הקאקס ואויר המאור, גחלי־אבן הן הטובות מאד אשר בהן מיני שרף וחלקי מתכת הרבה; ואולם יש גחלי־אבן אשר לא יצלחו לכל מלאכה וגם לשרפה לא תהיינה, ולכן יקחו בעליהן את גחלי־האבן האלה ועל פי כוָנים העשוים לדבר יוציאו את אוירן מתוכן – אם כי גם האויר לא יצלח למאור – ועשו אותן לקאָקס, והיתה גם בזה משכרתם שלמה.

כד. כח החום אשר לקאקס

כח החום אשר לקאָקס שונה כפעם בפעם לפי תכונת הגחלים אשר מהן לֻקח; אם טובו גחלי־האבן ויסוד־גחלים בהן הרבה אז ייטב גם הקאקס והיה בו נחלת הרבה ובכח חמו יגבר, ואם הכילו גחלי־האבן מיני אויר הרבה אז יבוא האויר אל תוך הקאָקס לפחת עליו וְלָצבּוֹת אותו, והיה קל במשקלו וגם חמו נדעך, ואם עפר הרבה היה בתוך הגחלים אז גם הקאקס לא ייטב, והיה משקלו לנכון ואך אפר הרבה ישאיר הקאקס אחריו בהשרפו. – הנה כי כן שונה משפט הקאקס לפי חפץ בעליו ולפי התכלית אשר למענה עשוהו: אם ישרפו את גחלי־האבן למען הוציא מהן את האויר למאור, אז יוציאו מהן אויר יסוד־מים הרבה ולא יוָתר ממנו בקרב הקאקס בלתי אם מעט, אבל אם ישרפו את גחלי־האבן אך רק למען היותן לשרפה לבד ולא יוציאו מהן את שַמנן ואת לֵחן עד תמם, והיה לנו הקאקס הנשאר לברכה.

אמנם הביא לנו גם בריקס את נסיונותיו בדבר הקאָקס, ואולם הנסיונות האלה מעטים הם כי אך שני מיני קאקס היו לנגד עיניו, עקב אשר לא עשה בריקס את נסיונותיו בלתי אם לפי בתי־החרשת ובתי־המכונות ובהם לא יקחו את הקאקס לשרפה כי אם מעט ואך בגחלי־האבן לבד ימצאו חפץ; אכן אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נשים בזה לפני הקורא את משפטי שני המינים ההם אשר חקר אותם בריקס: המין האחד יכיל 230 ליטרא בתוך החבית האחת, וכל ליטרא תוכל לחמם שמונה ליטרא ושנים עשר לאטה מים קרים עד היותם לקיטור נודף, והמין השני יכיל בתוך החבית האחת 250 ליטרא (כי נמצא בו יסוד־גחלים יותר) וכל ליטרא תוכל לחמם שמונה ליטרא מים ושמונה עשר לאטה לעשותם לקיטור. – והיה אם נחפוץ עתה לערוך את הקאקס במערכה לעמת העצים, נביא חשבון כזה: אם יהיה מחיר העץ הרך כשלשים שקל הערֵמה האחת, אז יהיה מחיר הליטרא האחת כחמש עשרה אגורות, ואחרי כי הליטרא האחת מן העץ ההוא תחמם בערך ½4 ליטרא מים לעשותם לקיטור, הלא או נדע כי עץ במחיר גרה אחת יוכל לחמם שלש ליטרא מים לעשותם לקיטור; ועתה אם יהיה מחיר הקאקס שלשה שקלים החבית האחת, ומשקל החבית 240 ליטרא אז נקנה במחיר האגורה האחת שמונה ליטרא ואחרי כי הליטרא האחת מן הקאקס תוכל לחמם כשמונה ליטרא מים לעשותם לקיטור, הלא אז נדע כי קאקם במחיר האגורה יחמם 64 ליטרא מים עד היותם לקיטור היא 5¹/₃ ליטרא מים במחיר גרה. – וגם אם נערוך את הקאקס לעמת הזפת־הבוערה, נמצא כי מחירם מצער וכח החום אשר בם רב מכח החום אשר בעץ.

אבל אחת יזכור הקורא וישים אל לב כי כל החשבונות האלה יהיו נכונים ונאמנים אך רק אם לא יעלה חום בתהו ואם נעשה כַוָנים כאשר עשה בריקס מדי עשותו את נסיונותיו – ואנחנו הן ידענו כי לא יתכן כדבר הזה, ולא כמשפט החוקר משפט האשה הצופיה הליכות ביתה דבר יום ביומו.

כה. הקאקס על פי התורה ועל פי המעשה

לא כמשפט התורה משפט המעשים בכל יום; כי הנה על פי התורה אשר הורו החוקרים נדע כי ככח החום אשר לזפת־בוערה כן כח החום אשר לקאקס, ובכל זאת אם נשאל את פי האשה הצופיה הליכות ביתה נשמע כי לא לנחת לה חום הקאקס, אחרי כי אשו אש זרה היא אשר תבער ותאכל סביבה בפעם אחת ופתאם תחדל כי בא הקץ. – וזה הדבר: אם תחפוץ האשה להראות את כחה ואת עצם ידה למהר להחיש מעשיה בבשלה את המים בקלחת, אז תקח לה את הקאקס ותתן לו היתרון מן הזפת־הבוערה, וכן אם תחפוץ לְהָחֵם את החדר חיש קל להביא אל תוכו את אורחיה ואת קרואיה לפי שעה, יהיה לה הקאקס לכלי חפץ, אבל אם לא באלה חפצה כי אם לבשל את אשר תבשל ולהחם את החדר למען היות בו החום מן הבקר עד הערב, ונתנה היתרון לזפת־בוערה מן הקאקס.

הקאקס לא לבדד יבער ולבת אשו לא לאטה תתנהל והאש לא תתלקח בלתי אם בהיות הֵלך אויר חזק ועצום, ועל כן נערוך מערכת עצים בתוך התנור ואת הקאקס נשים על פני העצים ממעל, ואחזה האש בו והיה לבער, ואך כאשר יחסר רגע אויר לפחת עליו, וכבתה לבת אשו כרגע; כי הנה יגדל החום בקרב הקאקס מן הקצה אל הקצה והוא יקיף על קצותיו בין רגע אחד, ובנגוע האש אל הקצה האחד לא נוכל לנגוע עוד אל הקצה השני, תחת אשר לא כן משפט העץ והזפת־הבוערה אשר נוכל לנגוע אליהם בקצה האחד גם בהיות אש להבה בקצה השני, ולרגלי הדבר הזה יבלע הקאקס חום רב עד יאציל חום וירים תרומתו גם ליושבי הבית, ולכן מעטים דורשיו. – אכן טוב מאד הקאקס אם נחפוץ להחם על ידו את החדר לפי שעה, או אם עלינו להחם חדר גדול אשר חלונותיו ודלתותיו לא סגורים היטב ואנשים רבים דופקים על דלתותיו והולכים הלוך ושוב, הלוך ושוב, ואנחנו נחפוץ להחם את החדר הזה ככל אשר תשיג ידנו, או אם נקדיש קרואים ועלינו להחם את חדר האורחים כל העת אשר יהיו הקרואים בבית, או אם איש אשר כל היום לא ישכנו רגליו בביתו ובערב הוא בא והוא חפץ להחם את חדרו כמעט קט עד עלותו על מטתו; כל אלה היטיב ייטיבו אם ישימו קאקס אל תוך תנור־ברזל וישיקו בו את האש; ואולם לא נוכל לקחת את הקאקס להיות לנו לבער יום יום בכל מושבותינו ובכל מקומנו, אם כי כיום הזה נראה אשר רבים וכן שלמים יכינו את תנוריהם לפי הקאקס ויעשו כַוָנים העשוים לדבר, והוא לא יצלח.

הנה כי כן נראה אשר שלמים וכן רבים יודעים על פי התורה כי גדול כח החום אשר לקאקס, ובכל זאת לא ימצאו בו חפץ להיות להם לשרפה דבר יום ביומו.

כו. גחלי־אבן

אם נעזוב את הקאקס ונשים פנינו אל גחלי־האבן, נראה כי כל יתרונות הקאקס נמצאים גם בהן, תחת אשר חסרונותיו רחוקים מהנה. – הן יתרון לקאקס מן החמרים האחרים על פי כח החום הרב אשר בו, ואנחנו הנה נדע כי גם כח החום אשר בגחלי־האבן רב ועצום מאד, ואולם בזאת רע עלינו מעשה הקאקס, כי העושים אותו יעבירו מתוכו את מיני האויר אשר בו ועל כן בהבעירנו אותו לא יוכל להתלקח ולהיות לאש להבה ואך להט ילהט מסביב חמריו, וגורל גחלי־האבן טוב ממנו שבעתים, כי בקרב גחלי־האבן נמצא עוד מיני אויר הרבה. ובאחוז בהן אש תהיה לאש מתלקחת אשר לא תכבה על נקלה גם ברפות ממנה הלך האויר; וגם בזאת להן היתרון מן הקאקס, כי לא יקיף בהן החום על קצותן, ובהיות האש בקצה הגחלת האחד, נוכל לנגוע אל הקצה השני ואצבעותינו לא תִכָּוֶינָה, וזה לנו לאות כי לא תבלע הגחלת חום הרבה, ותאציל עתרת החום ליושבי הבית. אכן גדול מאד כח החום אשר בתוך גחלי־האבן, והחוקר בריקס התחקה על שרשי מינים רבים וימצא כי גם הגחלת הרעה מכל אחיותיה תכיל חום שכם אחד על כל העץ הטוב והזפת־הבוערה הטובה, כי ליטרא אחת ממנה תעצר כח לחמם שש ליטרא מים קרים ושנים עשר לאטה לעשותם לקיטור וליטרא אחת מן הגחלים הנבחרות חמם תחמם שמונה ליטרא מים ועשרים ושבעה לאטה עד היותם לקיטור נודף.

אבל עלינו לשום לב כי חום עצום כזה טוב מאד לבתי חרשת־המעשה ולבתי־המכונות, והוא אך למותר לצרכי בתינו דבר יום ביומו, כי אנחנו בחדרי מושבותינו לא נשאל לנו חום עצום ורב כי אם חום במדה נכונה ואך זה חפצנו כי ימשך עת החום ולא יחדל מהרה; ולכן נטל עלינו להכין את תנורינו ולעשות כַוָנִים ותחבולות העשויות לדבר להמעיט את איפת החום ולהאריך את עתו; ובכן חקרו חוקרים וימצאו שתי דרכים לבוא על פיהן אל המטרה, ואלה הן: אם תנור ברזל לך (ואנחנו עוד נשוב לדבר בתנורי הברזל ובמשפטיהם) וגחלי־אבן בוערות בו ואתה באת לשית נוספות על הגחלים ולשים עליהם גחלים חדשות, אז תשים את הגחלים החדשות האלה במים למען אשר יבואו המים אל תוכן ואחרי כן תביא אותן אל תוך התנור, ואז ימעט החום מהיות, כי חום רב יבוא אל תוך המים עד שים אותם לקיטור, ועת החום יארך גם הוא, כי המים לא יתנו לאש להיות לאש מתלקחת ויעצרו בעדה לבלתי בער בפעם אחת ואך מעט מעט תבער וגם את החום תפיץ מעט מעט; וזאת שנית, אם תשים לתנורך דלת עבה שאין האויר שולט בה לעבור אותה ובאת גם הפעם אל המטרה; כי אתה הן ידעת אשר כל חום וחום הוא אך לרגלי ההתחברות החימית אשר יתחבר היסוד־החמוצי אל החמר הנשרף, והיה אם תשים מעצור ליסוד החמוצי לבלתי יוכל לגשת אל החמר ההוא, וחדלה השרפה וחדל גם החום; ואולם יש אשר עצור יסוד חמוצי בקרב החמר הבוער ההוא לבדו, וגם אחרי אשר הושם מעצור ליסוד החמוצי לבלתי גשת אל החמר מן החוץ, יבער בו היסוד החמוצי אשר בקרבו לבדו, וגם משפט העץ וגחלי־האבן כן הוא אחרי כי גם בהם עצור יסוד חמוצי, אבל היסוד החמוצי הזה לא יצא לפעלו בלתי אם בהיות לו חום חזק ועצום מאד, כי על כן נראה אשר כל חמרי השרפה שאין להם חום הרבה לא יבער בהם היסוד החמוצי בלתי אם בהיות אויר ובבוא אליהם יסוד חמוצי מן החוץ, ואולם לא כן משפט גחלי־האבן, כי כח החום אשר לגחלי־אבן רב ועצום מאד, והן בוערות באש לרגלי היסוד החמוצי אשר בהן גם אחרי אשר יחדל האויר והיסוד החמוצי לחדור אליהן מן החוץ; ולכן זה המעשה אשר תעשה בהבעירך אש בגחלי־אבן בתנור עשוי לבנים.

שים נא בראשונה מעט עצים אל תוך התנור והעלית אותם באש, ועשית כי אויר רב יחדור מן החוץ אל תוך התנור למען היות יסוד חמוצי הרבה נכון לשרפה, ואחרי כן תערוך גם את מערכת גחלי־האבן, ואחזה בהן האש והיו לבער, ואחרי כן תסגור אחריהן את דלת התנור, והיא עבה שאין האויר שולט בה לעבור אותה, ומצאת כי לא חדלו גחלי־האבן גם עתה ולא כבתה האש, ואולם לא ברעש ובשאון תהיה השרפה עתה, כי אם מעט מעט, והחום גם הוא לא יעוף ולא יגוז חיש קל כי אם לאטו יתנהל ובא כמהלך. – אבל עליך לשום לב לבלתי סגור את דלת התנור בטרם בא המועד הנכון, פן תכבה הגחלת באין לה עוד החום הדרוש לה אשר על פיו יבער היסוד החמוצי העצור בקרבה.

כז. נוספות בדבר גחלי־האבן

על פי מחקרי בריקס נדע כיום הזה כי גדול ועצום החום אשר לגחלי־האבן מכל אשר היה לפניהן, וגם מחירן מצער, וגם המים אשר בקרבן אך מעט הם, כי אך לשלשה אחוז ממאה יעלה משקל המים אשר נמצא בגחלים האבן למיניהן, ואולם האפר הנותר מהן איננו מעט, כי יש גחלים אשר יוָתר מהן אפר במשקל שנים עשר אחוז ממאה.

אך הנה ימים רבים ושנים רבות עברו עד כי רבו דורשי גחלי־האבן וקוניהן, ובימים הראשונים לא שעו אליהן: ראשית דבר מצאו כי עליהם לעשות כונים ולהכין תנורים ולהביא תחבולות העשויות לדבר, עד כי יצלח בידם מעשה השרפה, ויהי כי ראו כי הנה לעמל אין קץ, ויחדלו ולא הביאו את הברכה אל תוך בתיהם ולא היו קונים לגחלי־האבן, ואך רק בעלי בתי־החרשת ובתי־המכונות אספו אותן אל תוך בתיהם. – וזאת שנית מצאו כי מיני אויר רבים אצורים בתוך גחלי־האבן והם מלאים רעל ומות, והיה בצאת אויר כזה אל תוך האויר בחדר, יהיה לקטב אשר ישוד וימית סביביו, ועל כן לא טובו גחלי־האבן בלתי אם בהיות הלך אויר חזק ועצום בתוך התנור, אשר יעביר את הקטב החוצה דרך מגדל־העשן, ואנחנו לא נוכל לסגור את מכסה הארֻבּה אשר ממעל, וכצאת שם האויר החוצה והלך עמו גם החום, כי על כן יעלה חום רב בתהו ושכרנו יצא בהפסדנו. — ועוד להם שלישיה גם זאת, כי על פי החום הרב היוצא מגחלי־האבן, תִּבְּקַענה לבנות התנור, והיו בהן בקיעים ופרצים תצאנה עליהן, ויצאו מיני האויר הרעים לשחת את האויר אשר בחדר, ולכן לא יוכלו להבעיר אש בגחלי־האבן בלתי אם בעשותם בראשונה כונים בקרב התנור לעצור בעד הרעה ועל כן עברו ימים רבים ודורשי גחלי־האבן וקוניהן מעטו.

אכן כיום הזה נראה כי הורם כל מכשול מן הדרך וגם נגע לא יקרב בבתינו, אם לא ביד נביאנו, ולכן לא נתפלא בראותנו כי כל העם מקצה יקנה לו גחלי־אבן והיו לו לשרפה, וכמעט אך הן לבדן מושלות בקרב תנורינו.

כח. נחלי־האבן השזופות

עוד לנו מין אחד ממיני גחלי־האבן, ולו יקרא גחלת־אבן שזופה (ברוינ־קאהלע), ונעביר גם אותו לפני הקורא, אם כי שמו איננו נודע לרבים ורבים לא ידעוהו, ואך יען כי יש ערים ומדינות רבות אשר יקראו בשמו, לכן נשים גם אנחנו את משפטו לפני הקורא למען היות מעשה הספר שלם; ובזה יתם מספר חמרי השרפה אשר דברנו בם ואשר הזכרנו בשמותם באזני הקורא. הגחלים השזופות לֻקחו משרידי פליטי מיני צמח שהיו לעולמים מראש מקדמי ארץ, והן צעירות לימים מגחלי־האבן; אכן יסוד גחלים לא נמצא בהן הרבה ואך חלקי עפר הרבה בהן שהם יהיו לאפר, וכרֻבּן כן יותירו כרביעית ממשקלן אשר יהיה לאפר; ובכל אלה עוד יגדל כח חֻמן מחום הזפת־הבוערה, כי ליטרא אחת מהן תוכל לחמם שש ליטרא מים קרים לעשותם לקיטור, וגם משפט השרפה אשר להן טוב מאד ויתרון לה מן הזפת־הבוערה ומגחלי־האבן; אבל דורשיהן וקוניהן מעטים עקב אשר להן החסרונות האלה:

הגחלים השזופות רפות מאד ועל כן תשלחנה מיני אויר מקרבן אשר בבואם אל תוך החדר יפיצו ריח רע מאד על כל סביבותם, ולכן לא נוכל להבעיר בהן אש בלתי אם בהיות הֵלך אויר חזק ורב בקרב התנור, אשר לא יתן למיני האויר ההם לחדור ולשוב החדרה, ואולם הלך אויר חזק ורב לא יהיה בקרב התנור לרגלי האפר הרב היוצא מן הגחלים ההן, כי האפר יהיה לשטן בדרך הלך האויר, וגם המים הרבים הנמצאים בתוך הגחלים ההן (כי יש גחלים שזופות אשר משקל המים עולה בהן חמשים אחוז ממאה) יהיו לשטן לאויר, והגחלים גם הן אשר תרפינה מרגע לרגע ואשר תתפוררנה ותהיינה לצרורות צרורות, תכסינה את הליכות התנור והיו לשטן בדרך האויר העולה כי על כן לא נקנה את הגחלת השזופה להיות לנו לשרפה, אם כי מחירה מצער.– אכן גם זאת לנו לעצור בעדנו לבלתי קנות את הגחלת השזופה, עקב אשר תעפר בעפר ותשאיר אחריה אבק רב והיתה לטיט ולחלאה על כל סביבותיה; וגם כאשר התעוררו שלמים וכן רבים ללבון אותה ללבנים למען עשותה לנו לכלי חפץ, לא הצליחו ואך לעתים רחוקות ובמקום שאין חמר אחר לשרפה יקחו להם את גחלי־האבן השזופות והיתה גם היא להם לברכה.

הנה כי כן העברנו לעיני הקורא את כל חמרי השרפה למיניהם, איש איש ומשפטו, ועתה הנה בא המועד לשוב על עקבותינו אל הענין אשר עזבנו למען בוא אל המטרה.

כט. החום לפי גוף האדם

לא אך לבשל את אשר נבשל נעלה אש בעצים ונוציא מהם חום כי אם להחזיק את הגוף על מכונו ובאיתנו, וזה הדבר: הגוף מוליד חום מרגע לרגע, ואם קר האויר בחדר יבלע האויר מחום הגוף יותר מכפי הדרוש, ולכן עלינו לברוא חום גם בקרב החדר ולעצור בעד הרעה; אכן גם משפט הדבר הזה שונה כפעם בפעם אם בכה ואם בכה.

החום אשר בדם בן שלשים מעלות הוא, לא ימעט ולא ירבה; ואולם אל נא יחשוב הקורא למשפט כי כאשר ישב איש בחדר אשר חמו גם הוא בן שלשים מעלות, וטוב לו, כי לא כן הדבר, ואך כאשר יאבד לגוף מעט מחמו ייטב לנו; ולכן טוב מאד אם האויר אשר בחדר איננו חם כחם הגוף. – הנה כי כן יורה אותנו הנסיון כי כל איש בריא אשר גופו איתן, יתענג ויתעדן בשבתו בחדר אשר חמו לא יהיה בלתי אם בן חמש עשרה מעלות, כי על כן, יחלטו החכמים אשר יאבד לגוף בכל רגע ורגע חום במכסת החום אשר יוָלד בו בכל רגע ורגע, והיה האיש אשר קר לו בחדר שחֻמו עולה לחמש עשרה מעלות, וידענו כי חולה האיש, או כי עצלות תפיל עליו קרה והיא לא תסור ממנו בלתי אם בצאתו לפעלו ובתתו תנועה לגופו. – לכן על כל איש לשום לב מבלי סור מן הדבר הזה לבלתי חמם את חדרי ביתו – ובפרט את החדרים אשר שם הילדים – בחום מבן חמש עשרה ומעלה, והאיש אשר יחשוב כי חסד הוא עושה עם צאצאיו וצפיעיו בהגדילו את החום אשר בחדרם, והיה להם חסדו זה למחתה, כי את עצביהם יחלוש ועל בשרם ונפשם יפיל תרדמה ואך עצלות תהיה מנת חלקם. – אכן לא כאלה חלק האנשים אשר באו בימים, כי גופם חדל להוליד חום בד בבד כחום אשר יאבד להם בשבתם בחדר אשר חמו לא יעלה מחמש עשרה ומעלה, ולכן קר להם בחדר אשר כזה ואך כאשר יכסו את בשרם בבגדים שהם לא יתנו לחום הגוף לעבור ולצאת, ייטב להם; אבל גם הם לא ייטיבו אם יבחרו להם חדר אשר חמו יעלה משמונה עשרה ומעלה, כי בחדר אשר כזה ייבש האויר ויחרב ויוציא מן הדם לֵח הרבה, כי על כן נראה גם את זאת כי נצמא למים בחדר החם יותר מאשר נשב בחדר קר; וגם אנשים חולים לא יוכלו לשבת בחדר אשר חמו בן חמש עשרה מעלות, וגם הם לא ייטיבו אם יבחרו להם חדרים שהחום בם עולה משמנה עשרה ומעלה, כי יוציא האויר הקר לח רב מן הדם, ואך טוב להם אם יכסו את בשרם בבגדים וחם להם, – אבל שונה משפט הנערות הצעירות היושבות תחתיהן לעשות בחפץ כפיהן, לרקום ולארוג, כי גופן יוליד רגע רגע חום שכם אחד על החום האובד לו מדי שבתן בחדר אשר חֻמו בן חמש עשרה מעלות, והן תבחרנה להן חדר אשר החום בו אך מעט. וגם את זאת נמצא כי שונה משפט החום לפי המלאכה והעבודה אשר לאיש ואיש:

האיש היושב אל השלחן וקסת הסופר לפניו לכתוב ולעבוד עבודתו, והיה ראשו חם ורגליו קרות בשבתו בחדר אשר חמו בן חמש עשרה מעלות; והאיש אשר יעבוד עבודת הגוף ואשר תנועה רבה לגופו, ימצא עדן לבשרו בחדר קר מזה, כי על כן עצום ורב החום בחדר הסופרים בבית הפקודות תחת אשר מעט ומצער הוא בבתי העבודה והמעשה; ואנחנו נראה חרש ברזל וחם לו, וְחַיָט יושב אל שלחנו וקר לו, כי יושב הוא וגופו כפוף כאגמון ורגליו נחות על הארץ, כי על כן תכבד עליו הנשמה אשר באפו ותקופת דמו גם היא תמצא מעצור לה. – אכן זה הוא החק אשר בני האדם כרבם כן ישמרוהו ולא יסורו ממנו: החום בקרב החדר לא יעלה מחמש עשרה ומעלה, ואך בזאת יעלה, אם לפי השנים ולפי העבודה דרוש חום רב ממנו; אפס לא יעלה לנצח משמונה עשרה ומעלה ולא ימעט מהיות בן שתים עשרה מעלות.

##ל. החום והעוזרים אחריו

כי תבוא לחמם את חדר ביתך, ועשית בתחבולה לבלי יהיה החום על פי התנור לבדו כי אם גם על פי הכַוָנים אשר תעשה בחדר ועל פי הדברים העוזרים אחריו; ואולם נפשנו יודעת מאד כי העשיר יבנה ביתו איתן וכל התחבולות הטובות נגלו לפניו כספר, תחת אשר חדרי העני רעים ותנוריו לא יצלחו למלאכה ואף תקצר ידו מהושיע לנפשו. – העשיר יושב בחדר אשר ביציע הראשונה, תנוריו עשוים בהשכל ובמשפט, לבָנים למראה ומרוקים וממרטים, קירות חדרו ספונים ועבים, חלונותיו אטומים ומכֻפלים וגם דלתותיו מכֻפלות לבלתי בוא הקרח מן החוץ לגזול מחום החדר, ומה לו אפוא ולנו כי יחכה אותנו בדברים עד שמעו עצה מפינו? אכן גורל העני רע מאד: בחדרו הצר ביציע השלישית או ברביעית ישב, ותנורו איננו רחוק ממגדל־העשן היוצא החוצה, ונוסף גם זה על גוזלי החום, והתנור עשוי לבנים שחורות, וקירות החדר דקים וקירות הספון דקים, ותהי המעט ממנו כל זאת והנה גם דלתותיו וגם חלונותיו רוח יבוא ויפוח בהם ונשא את מעט החום אשר בחדר – ולכן אפוא אל האנשים האלה נדבר ונבקש תחבולות להקל את המשא אשר ישאו על שכם, והם יתנו יד ועשו ככל אשר תשיג ידם לעצור בעד הרעה.

אם תשיג יד העני להוסיף מעט בשכר החדר, אשר הוא יושב בו למען אשר יעשה לו בעל הבית חלונות מכֻפלים ודלתות מכֻפלות, אז לא תָצַר עינו במעט הכסף אשר הוא מוציא, כי כפלים לו לתושיה לשאת חום מן התנור, והפסדו יצא בשכרו; וגם בעל הבית יראה וימצא כי גם הוא איננו מוציא את כספו לבהלה, כי כפל החלונות והדלתות ישמור את ביתו ואת קירותיו לבלי יבוא בהן המשחית מחוץ, וגם חסד הוא עושה עם העני היושב ממעל לו. – כפל החלונות לא יתן לקפאון לשפוך ציצים ופרחים על פני לוחות החלונות והמים לא יקפאו על פני הלוחות, והיה אם החלונות הפנימיים סגורים ומסוגרים היטב, לא יוכל האויר הלח אשר בחדר לחדור אל החלונות החיצונים ולא יהיה עליהם קפאון, ואם גם החלונות החיצונים סגורים ומסוגרים היטב, לא יוכל הקפאון אשר בחוץ לחדור אל החלונות הפנימיים להקפיא אותם; כי הנה בהיות החלונות מֻכֵּי קפאון, יהיו למפגע ולמחתה ליושב החדר ולבעל הבית גם יחדו, וזה הדבר: החלון אשר הֻכּה בקפאון יינק אל קרבו חום רב מן החום אשר בחדר, וגם בְּהִמס הקרח ישלול שלל רב מאד והאיש אשר לא ידע את הדבר הזה על פי הנסיון יקח נא לו צנצנת אחת מלאה שלג וקרח וצנצנת שנית מלאה מים ויתן אותן אל תוך הארֻבּה אשר בתנור להחם אותן, וראה האיש כי המים אשר בצנצנת יתחממו וירתחו בעוד השלג והקרח אשר בצנצנת השנית לא נמסו, ואז יבין וידע מה הקפאון דורש מעם החום עד אשר ימס, וכי רבה מאז מכסת החום אשר יבלע הקפאון עד היותו למים נוזלים; ולכן אך טוב יעשה יושב החדר בהוסיפו על שכר חדרו למען היות לו חלונות ודלתות מכֻפלים.

וגם בעל הבית ימצא כי לנפשו הוא עושה בלכתו לצור על ביתו כפי חלונות וכפל דלתות, כי הבית אשר חלונותיו לא מכפלים, יהיה למסוס נוסס ברבות הימים, אחרי כי החום מבית והקרח מחוץ יאכלו את המשקוף ואת המזוזות אשר לחלון וישלחו בו את הרקבון, וגם הקפאון הנמס ישלח את מימיו להשחית את החלונות ואת הקירות ואת קרקע הבית, ובעל הבית לא ימצא לפניו דרך אחרת בלתי אם לחזק את בדקי ביתו מימים ימימה; ולכן אך לנפשו הוא עושה בעשותו כפל חלונות וכפל דלתות לביתו, וגם לאיש העני ימשוך חסדו.

לא. הקירות וְהַסִפון ומגדל־התנורים

הקירות והספון אשר לחדר העני ישללו שלל רב מן החום; ואם אמנם הַחֵמָר והלבנים יהיו לשטן לחום לבלתי תת אותו לעבור, ואולם אך בזאת יוכלו להיות לו למעצור אם חרבים ויבשים יהיו ואם מזרם האויר הקר לא ירטבו, ואנחנו הלא ידענו את שוכני בתי החמר ואת חדריהם אשר קירותיהם דקים מאד, והאויר הלח מבית ומחוץ יבוא אליהם וירטבו; וגם הסִפּון אשר ממעל יהיה לקללה ולא לברכה לעניי העם, אחרי כי כל החום אשר בחדר שואף ועולה למעלה, ואם דק הספון, יחדור החום לו ויצא החוצה דרך הגג; ואם אמנם יחדור מעט חום לתוך החדר דרך הקרקע מן היציע אשר מתחת לו, ואולם אנחנו הן ידענו כי יושבי היציע התחתונה יצפו את ספון חדריהם בקרשים ובחמר וצלעות הבית והעֻבים לא יתנו לחום לעבור מן הספון והלאה; ומה אפוא יעשו העניים המרודים האלה בבוא יום הקרח הנורא? — העשירים, בעלי הבית והחומות, כרֻבּם כן המה עם לא ידע רחם, ובבוא אליהם העני שוכר החדר לצעוק אליהם לא ישמעו לו, כי איך יבינו האדונים האלה את שפת העלגים אשר יחננו קולם? הגם אלה קרואים אדם? ולכן איש לנפשו אחי! את כל אשר לך תן בעד נפשך וככל אשר תשיג ידך לעשות עשה, ונשמרת לנפשך לבלתי קְרוֹב נגע בחדרך; וזאת העצה היעוצה לך:

תחת השיד או הששר המשוח על פני קירות חדרך, תקח לך יריעות נְיָר ודבקת אותן אל הקירות, וכסית את הקירות מסביב והיה כל החדר רצוף יריעות, כי אין כניר לעצור בעד החום לבלתי תת לו מעבר, ואתה כמעט לא תאמין למשמע אזניך כי אך בזאת תציל חום רב ועצום לבלתי עלות בתהו; אכן יודעים אנחנו כי במדינותינו לא ישבו עוד העניים בחדרים אשר קירותיהם רצופים יריעות, ואולם בבואנו ארצה צרפת ובראותנו את פאריז, נראה כי כל החדרים מצֻפים יריעות ניר כאלה וגם העני הקטן מאחיו לא ישב בלתי אם בחדר אשר כזה; וגם במדינותינו החלו בעלי הבית לרצוף את בתיהם מרצפת יריעות כאלה, ועושי יריעות הניר יעשו כיום הזה יריעות אשר מחירן מצער; והיה כל איש אשר יקרה נפשו בעיניו, יקנה לו במחיר מצער יריעות ניר כאלה, ואם יד חרוצים לו, הלא בעצם ידו יוכל למשוח דֶבק על פני קירות חדרו, וְדָבַק ניר על פני ניר ועליהם ידבק את היריעות, ואז ידע כי חסד הוא עושה עם נפשו.

וגם בזאת רע המעשה על יושב החדר אשר ביציע העליונה, כי תנורו איננו רחוק מפי מגדל־התנורים הפתוח, והרוח הנושב בחוץ יגע כפעם בפעם אל האויר אשר בחדר להשליך עליו קרחו; ולכן אך בזאת תבואתך טובה אם תשים לוח ברזל בין ארֻבּת העשן ובין מגדל־התנורים, והיה לך להַתּיקו מעת אל עת ככלות האש מן התנור והוא יפריד בין האויר החם אשר בחדר ובין הרוח הבא אל תוך המגדל מן החוץ.

לב. אש בתנור אחת ליום

ובכן אפוא תראינה עיני הקורא כי לא אך בעשותו לו תנור טוב או בבחרו לו עצים וגחלים אשר כח חֻמם עצום ורב, יצלח חפצו בידו להחם את חדרי ביתו היטב, כי אם בזאת אשר ישים לב לחזק את בדקי ביתו ולהסיר את כל המכשולים מלפני החום; ולכן יש אשר העצים והגחלים ממין האחד ייטיבו לתנור האחד, תחת אשר ישחיתו וירעו בתנור השני, ויש אשר לאיש העשיר טובים הם ולעני ירעו; כי על כן לא טוב אשר יחיה הקורא אך על פי החקים לבד אשר נתַנו לו, כי איש איש לפי מצבו ולפי ערכו ולפי צרכי ביתו יקנה תחבולות לעשות את הטוב לו, והנסיון יורה דרכו, ואנחנו עזור נעזור אחריו; ואולם הפעם הזאת לא לעשיר נדבר דברינו ולא לעני כי אם לאיש הבינים העומד בין השנים בתָוך:

יש בית אשר היושבים בו יחפצו להחם אך את החדר האחד למען אשר יתענגו על חמו בבוא הערב ובשבת אחים יחדו, ולכן אפוא יעשו את התנור כמשפט וישיקו בו אש פעם אחת ליום ויערכו בו אש ועצים הרבה, כי לא טוב המעשה אשר יעשו רבים להמעיט את מכסת העצים ולהשיק אש בתנור פעמים ליום, אחרי כי לרגלי ההשקה יעלה כפעם בפעם חום רב בתהו בצאתו החוצה דרך מגדל־העשן, ולכן טוב אשר תרבה עצים ותשיק אש פעם אחת ליום מִשְׁתַּשִׂיק פעמים וערך העצים יהיה מצער, ואחרי כי בבקר גם אתה וגם אשתך ובניך כלכם אתם פונים איש איש לבצעו מקצהו, אתה למסחרך ולמלאכתך ואשתך להליכות ביתה ובניך לבית ספרם, ולכן אך טוב תעשה בהשיקך אש בתנור החדר לפנות הצהרים, ובערב תבוא גם אתה ואשתך ובניך ותתענגו ותתעדנו על החום גם יחד; ולפי משפט התנור כן יהיה משפט העצים והגחלים אשר תבחר למענו; והיה אם דלת התנור עבה שאין האויר שולט בה לחדור לה, והטיבות מאד אם תשיק אש בתנור הזה בגחלי־אבן, ובעלות האש ובהיותה עצומה וחזקה תסגור את דלת התנור אחריה, כי האש תלך להחם את לבנות התנור והלבנים תשלחנה חום אל תוך החדר גם אחרי כְבוֹת האש בתנור.

הנה כי כן אם יחפוץ איש לנסות ולבחון את מעלות חום התנור לעמת מעלות חום החדר, יקח לו כלי מודדי־חום שנים, וישים את האחד אל פני התנור ואת השני ישים אל כנף החלון וישמור את החלון לבלתי יפוח בו הרוח ואז יכיר על פי מודד־החום אשר על התנור וידע את מדת העת אשר עברה למן הרגע אשר הבעיר את הבערה ועד התחמם התנור את חֻמו העצום, והיה בראותו כי שלש שעות עברו למן אז ועד עתה, וידע כי התנור טוב מאד; ואחרי כן יבחון גם את מודד־החום אשר שׂם אל החלון לדעת את מדת העת אשר עברה עד התחמם החדר את כל חמו, והיה אם גם הפעם עברו שלש שעות למן העת אשר התחממו לבנות התנור ועד התחמם החדר, וידע כי תנורו טוב מאד; כי כאשר תשים האש את פעולותיה בפני התנור חיש מהר והתנור ישים את פעולתו בפני החדר קל מהרה, אות הוא כי התנור איננו עשוי כמשפט או כי העצים והגחלים לא יסכנו לו. – אבל יש אשר תעבורנה ארבע שעות למן הרגע אשר הוצת האש ועד התחמם התנור בכל תקפו, וארבע שעות תעבורנה עד התחמם החדר, ואז נדע כי נבחר התנור מאד מאד וגחלי־האבן גם הן נבחרות ומעשה ההשקה עשוי כמשפט.

לג. תנור בוערה קל מהרה

על פי כלי מודדי־החום השנים נדע את מדת העת אשר לחום, ולמען דעת גם את תקפו ואת עצמו הביאו החוקרים עצה להביא עוד מודדי־חום שנים העשוים מתכת ולשום את האחד אל תוך התנור ואת השני אל תוך הרחוב, והגיד לנו מודד־החום אשר בתוך התנור את משפט החום אשר שם ואת מכסת החום אשר עלה בתהו ולחדר לא נתן כל מאומה, ומודד־החום אשר בחוץ יגד לנו את דבר מעלות החום אשר בחוץ, למען דעת להביא חשבון מן החום אשר נשאר לפליטה בקרב החדר, ולמען הבין מה עלינו לעשות בחפצנו לתת סדרים נכונים לתנור לבלתי יבלע לחֻמו. אבל כל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת את כל אלה באר היטב גם אם כלי מודדי חום אין לה, כי הנסיון יורה דרכה דבר יום ביומו, והיא תמצא עצה לעצור בעד הרעה לבלתי הוציא כסף לבהלה ולעשות סדרים נכונים לתנוריה. – ואלה הם המשפטים אשר על פיהם תמצא האשה את נתיבותיה:

אם יחמו פני התנור שעה אחת אחרי היות הבּעֶרה, וידעת כי משפט אחר לתנור הזה מן המשפט אשר לתנור שפניו לא יחמו בלתי אם שלש או ארבע שעות אחרי היות הבערה, כי כל התנור אשר יינק אל קרבו את החום קל מהרה גם הקיא יקיא אותו מהרה, אחרי כי ״כבולעו כן פולטו", ואין עצה אחרת לתנור כזה בלתי אם להשיק בו אש בעץ קשה אשר גחלתו תעצור את לבת אִשָּׁה עת רבה, כמו עץ האלון או עץ התדהר, כי הגחלים אשר לעצים האלה הולכות ובוערות גם אחרי הִסָגֵר אִרֻבַּת התנור, ואם הוצת האש בקרב התנור בבקר, יצא החום על פני החדר לפנות ערב; אבל אם יחפוץ יושב החדר כי התחמם יתחמם חדרו גם ביום וגם חמו לא יאבד מהרה, אז עליו לשנות את תנורו ולשום לו משפט אחר למען אשר יצלח להשקה אחרת להשיק בו בקאקס או בגחלי־אבן; וכיום הזה יודע כל יוצר חרש להכין תנור אשר כזה עם תאיו וקירותיו והליכותיו ומסגרתו, כי משרפות גחלי־האבן פרצו בארץ מאד ובכל אשר נפנה נראה כי החמר הזה מצא חן בעיני רבים והיה לאדם לבער, והתנורים עשוים לפיהו; וגם התנורים האחרים עשוים איש איש לפי החמר הנשרף בו ולפי הזמן ולפי צרכי הבית, ואשת החיל יודעת עת לכל חפץ.

ואף גם זאת לך לדעת כי הקאקס לא ישלח את אוירו מקרבו בלתי אם על יד על יד מדי בָעֲרוֹ, והיה אם פתוחה הארֻבּה אשר בין התנור ובין מגדל־העשן, יצא אויר חם עצום ורב החוצה ואת התנור לא יחם, כי על כן טוב הדבר אשר תעשה לסגור את פי הארבּה מעט (ולא תסגור אותה על מסגר היטב) בהיות לקאָקס לבת אש לבנה, ואולם השמר לנפשך בסגרך את פי הארבּה, כי יש אשר את נפשך אתה משליך מנגד; ולכן אם חפצת כי יהיה לבך סמוך בטוח לדעת את אשר לפניך, קח לך לפיד אש ונגשת אל הארבּה אשר סגרת עד החצי והחזקת בלפיד אל מול פני ארבת האויר אשר לדלת התנור, והיה אם יפיח הרוח ויט את להבת הלפיד אל תוך התנור בכח, וידעת כי אין רע, ואך אם לא יהיה כדבר הזה, וידעת כי עליך לשוב ולפתוח את פי הארבּה כרגע. – אם תבעיר אש בתנורך בגחלי־אבן ונשמרת לנפשך לבלתי סגור את פי הארֻבּה.

לד. תנור עשוי ברזל

הן טוב ויפה התנור העשוי לבנים, אם החדר אשר שם הוא, סגור ומסֻגר ויושבי החדר יושבי בית הם, אבל יש אשר עלינו להחם בתי־ממכר וחנויות ובתי־מלאכה וחרשת אשר דלתותיהם לא תסגרנה על מסגר ואשר יוצאים ובאים לא יחדלו מהם, הלוך ושוב הלוך ושוב; או יש אשר עלינו להחם את אחד החדרים קל מהרה למען אשר יחם לפי שעה והחום יהיה עצום ורב, ולא נשים לב כי יפוג החום קל מהרה אחרי עבור השעה, אז טוב מאד אם תחת התנור העשוי לבנים יהיה לנו תנור עשוי ברזל, והיה התנור הזה למלא את חפצנו. – האש אשר בקרב תנור הברזל תחם את הברזל ותלהט סביב אותו עד עשותה אותו אדום למראה, והאויר אשר סב יִסֻבֶּנוּ יתחמם עד בלי תכלית ויקל במשקלו ויתפשט ויעלה למעלה, והתאסף אל התנור אויר חדש מקרב החדר והתחמם גם הוא והיה משפטו כמשפט הראשון, ומרגע לרגע יעלה אויר חדש למעלה עד היות שם אספה רבה, והחל האויר לרדת והתחמם שנית ועלה שנית למעלה, וכן ילך על תקופותיו אחת הנה ואחת הנה כל העת אשר ברזל התנור יהיה לאש להט; ומה טוב ומה נעים אפוא להתחמם בין רגע אחד לאש הברזל הזה בהיות קור וקרח מסביב, כי על כן רבו מכבדי תנור הברזל עד מאד, ואולם אחרית שמחה זאת לא טובה, כי שתים רעות לתנור הזה אשר אין לנו כל עצה לנגדן: אם נחדול מעט מתנור הברזל ולא נוסיף עצים וגחלים חדשים על הגחלים הבוערות בו ומצאנו כי קל מהרה יפוג החום מן החדר והשאיר אחריו קור וקרח, ואם לא נחדול ממנו ונוסיף עליו עצים וגחלים למען אשר יקום להט אשו ולא ימנע הטוב ממנו, ומצאנו כי יגדל החום עד בלתי תכלית ועד אפס מקום לשבת בחדר, כי לא יוכל האויר החם לשאת אותנו.

תנור הברזל לא יחם בלתי אם את האויר אשר בחדר, ואולם סגלות שונות נתונות לאויר אשר לפיהן יהיה גם משפט החום. – אם נתחקה על שרשי האויר נמצא כי לא על נקלה יינק חום אל קרבו, ואם ינק אותו לא יקיאנו על נקלה, כי על כן נלך בימי הקיץ ברחוב בעבר האחד אשר שם מזרח פני השמש וחם לנו, ואם נפנה משם ונבוא אל תוך הצל והרגשנו כי התקרר האויר, ולוּ עצר האויר כח להוליך את החום בכנפיו מן החלק האחד אל החלק השני, כי עתה לא הגדיל החום אשר בעבר פני השמש מן החום אשר לעבר פני הצל; ואף גם זאת נמצא כי גופנו אשר לו שלשים מעלות חום ימצא ענג בהיותו בקרב אויר בן חמש עשרה מעלות, תחת אשר ירעדו כל בדי עורו בהיותו עשרים רגעים במים בני חמש עשרה מעלות; וזאת שנית מסגלות האויר, כי תנועה לו לנוע קל מהרה ממקום אל מקום ולהתערב עם שונים ולא יעמוד על מקומו; ועוד לו שלישיה כי יתפשט על פי החום שכם אחד על כל הדברים האחרים; ועתה בבואנו לשפוט על האויר אשר בחדר נמצא כדבר הזה:

תנור לבנים יאציל גם הוא מחֻמו לאויר אשר סב יסבנו, ואולם נפשנו יודעת מאד כי הלבנים לא תמהרנה להאציל חום בלתי אם על יד על יד והאויר גם הוא לא ימהר לבלוע את החום בלתי אם בעמל רב, ולכן כל החום היוצא מאת פני התנור יעלה עם האויר למעלה אך מעט ומדי עלותו יפגע במקום או בכלי הבית אשר ימצא ויתחבא בם, ועל כן חם החדר גם אחרי אשר חדל החום מן התנור. – אכן לא כן נחלת תנור הברזל, כי הברזל האציל יאציל את חמו להחדר על נקלה וגם אם ימאן האויר לקבל אותו ילחם בו עד בוא החום אל תוך האויר, והאויר אשר סביב התנור יהיה כמרקחה, והלך בסערות עוז ועלה למעלה, ואויר חדש יזרום אל התנור להתחמם, והיה כל האויר אשר בחדר חם מאד ואך האציל לא יאציל מחמו לכלי הבית על נקלה; ואולם לו יכלנו לסגור את האויר החם הזה בקרב החדר כי אז היה גם הוא לנו לברכה, אחרי כי לא יהיה לפניו דרך אחרת בלתי אם להאציל מחמו לכלי הבית, אבל ידנו קצרה לשום לו מעצור אחרי כי תנועה רבה לו, והיה כנושר יפתח איש רגע את דלת החדר, יזרום חום עצום החוצה ונפל ממנו רב, ולרגלי הדבר הזה לא יוכלו כלי הבית להתחמם למען היות בהם החום לפליטה לנו, ואחרי הִפָּתח דלת החדר פעמים אחדות, לא יוָתר מן האויר החם כל מאומה והיה בקרב החדר קור וקרח.

לה. תנור ברזל ופגעים רעים

על פי הדברים אשר אמרנו למעלה נוציא משפט כי כל החדר אשר חליפות רבות לאוירו ואשר האויר בו סובב הולך על תקופתו ממטה למעלה וממעלה למטה, מן החדר החוצה ומן החוץ החדרה גם אם תנור ברזל לא נמצא בחדר, כמו החנויות ובתי הממכר ובתי המלאכה אשר דַלְתָּם תסב על צירה מרגע לרגע, שם ניטיב לעשות אם תחת תנור עשוי לבנים נעשה תנור עשוי ברזל, למען החם את האויר באין מעצור והיה חום בחדר, וגם לא יגדל החום עד בלתי שאת אותו, אחרי כי מרגע לרגע יבוא אויר מן החוץ להשליך קרחו בו.– אכן עלינו לשמור לנפשותינו לבלתי עשות תנור כזה גם בחדרי מושבותינו כי פגעים רעים ונאמנים צרורים בכנפיו ואך רעה נגד פנינו; ואם נתחקה על שרשי הפגעים האלה נמצא כדברים האלה:

כל האויר אשר יֵחָם, יתפשט עד אשר דק עד בלי תכלית, והאויר הדק יכביד את נשמת אפנו, יען כי בתוך האויר הדק לא נמצא מדה נכונה ליסוד החמוצי כמדה הראויה לבוא אל תוך הריאה ואל תוך הדם בכל פעם אשר נשאף אויר, ולכן נטל עלינו להתאמץ ולהתאזר כח לשאוף רוח בחזקה ובמהרה, ובזאת נתעמר בכלי נשמתנו להשחית אותם כי שום נשים עליהם משא לעיפה ועבודה מרבה להכיל; ועתה אם נשים פנינו באיש העובד עבודת הגוף, כמו החרש והמסגר אשר כל היום בכשיל ובכילפות יהלומון ואשר העבודה הזאת תכביד את נשמת אפם, והיה בהם משנה רעה, כי יבוא גם האויר הדק ונוסף גם הוא על מעניהם להכביד אכפו על נשמת האף ולרדות בה בפרך, ואך רעה נגד פניהם.

ואף גם זאת רעה רבה היא: תנור הברזל יחמם את האויר עד בלתי תכלית וכל האויר החם יחרב וייבש מאד, ואנחנו הן ידענו כי האויר אשר נקיא מקרבנו מביא אתו חלקי מים רבים היוצאים מדם הריאה (כי כן תראינה עינינו אשר מזרם האויר היוצא מפינו ירטב לוח הזכוכית בחלון), והיה אם נוכל לשוב ולשאף אויר אשר גם הוא יביא אתו מעט מים או מעט לח תחת המים אשר נקיא, אז נמצא מדה נכונה והיה מעשי ההוצאה וההכנסה תַמים יחדו, אבל אם יבש האויר עד מאד וכל לֵח לא ישוב אל קרבנו, אז תחרב הריאה עד מאד ותשים שַמות בכלי הדם עד יקרע גם עורם, ואז יחלו לְעַלַע דם והיה בנו מום.

ועוד לנו שלישיה: הן מודעת זאת כי תנור הברזל הבוער באש ישאיר אחריו ריח אשר לא נדע מה הוא, והריח הזה יחלוש את עצבינו והכאיב את ראשנו; אכן אין אתנו יודע עוד את מקור הריח הזה, ויש אשר אומרים כי לכל הברזל הלוהט יאבד מעט מחלקי הגחלים אשר בו, והריח אשר בחדר ריח גחלים שרופות הוא, ויש אשר אומרים כי עופרת־המים המשוחה על פני תנור הברזל תוליד את הריח ההוא, ויש אשר אומרים כי הגופים החיים המעופפים בקרב האויר יִשָרפו באש הברזל והשרפה הזאת תוליד את הריח; ואף גם זאת נדע כי מקרב תנור הברזל יוצאים מיני אויר שונים כמו אייר יסוד־מים ואויר יסוד־גחלים המתחבר אל יסוד־חמוצי אשר רעל ומות בכנפיו, ואולי יפיצו המה את הריח בקרב החדר.– אבל אם כה ואם כה ראתה עיננו כי פגעים רעים ונאמנים לתנור הברזל ועלינו לשמור נפשותינו לבלתי עשות כמוהו בחדרי מושבותינו.

לו. תנור ברזל ויתרונותיו וחסרונותיו

אם נעבור שנית על פני כל הדברים האמורים נמצא כי יש אשר אין לנו דרך אחרת ואין לנו עצה ותחבולה בלתי אם בעשותנו לנו תנור ברזל, ויש אשר עלינו להשמר לנפשותינו לבלתי עשות כמוהו. – אמנם יתרונות לתנור הברזל מן התנורים האחרים כי יוליד חום רב במהרה, ולכן אך טוב נעשה אם נשים אותו בבית אשר חליפות וצבא רב לאוירו, כי בבית אשר כזה גם הרע לא יָרָע לנו, יען כי האויר החדש הבא כפעם בפעם מן החוץ ישמור את האויר בבית לבלתי יוּדָק עד בלי תכלית ולבלתי ייבש ויחרב ולבלתי צאת הריח הרע להשחית – ולכן טוב תנור ברזל לבית כזה כי שם יכירנו מקומו.

אכן יש אשר עלינו לעשות תנור ברזל גם בבית אשר דלתּו סגורה על מסגר ואויר חדש לא יזרום מן החוץ הביתה. – כל האנשים אשר להם בתי מעשה ומלאכה, לא ימצאו לפניהם דרך אחרת להחם את בתיהם במהרה ובחום עצום בלתי אם בעשותם להם תנור ברזל, ויען כי הדלת סגורה על מסגר ולא תפֻתח בלתי אם לעתים מזומנים, לכן אין טוב כי אם לפתוח פעמים בכל יום את דלתות הבית להביא אויר חדש מן החוץ הביתה, או לשום אשנב פתוח בתוך החלון אשר יבוא בו האויר מן החוץ כיום תמים. – ואף גם זאת עלינו לעשות, לשום כלי מלא מים על פני התנור למען אשר יעלו המים באויר וינדופו, ולא ייבש ולא יחרב האויר אשר בחדר; אבל אין לנו עצה ותחבולה נגד הריח הרע היוצא מתנור הברזל, ואולי אך בזאת נעצור בעד הרעה אם נשמור את התנור בהשיקנו בו אש לבלתי יתאדם הברזל בחמו, ואם נפתח את דלתות החדר לעתים מזומנים לתת לאויר חדש לבוא הביתה.

ובכל אלה תראינה עינינו כי תנור הברזל מצא חן בעיני שלמים וכן רבים ובכל בית ובית יכירנו מקומו, וכיום הזה לא ישימו עוד לב אל הרעות הצרורות בכנפיו, אין זאת כי אם העבודה הקלה אשר ישים לפנינו בהשיקנו בו אש, היא שעמדה לו לתת את חנו בעינינו, או מחיר הגחלים אשר מצער הוא נתן את חנו בעינינו, או כי כל האנשים אשר לא ישכנו רגליהם בביתם כל היום ואשר בבואם הערב הביתה יחפצו למהר להביא חום בחדר ולא ידאגו לאחרית החום הזה, המה לא מצאו תנור טוב מתנור הברזל אשר את חפצם ישלים, ולכן ישמחו בו מאד. — ובכל זאת אנחנו אומרים לאלה כי יזהרו בהבעירם אש בתנור הברזל ולא יקרב נגע אליהם.

ולכל הקוראים אנחנו אומרים להזהר לבלתי עשות תנור ברזל בחדרי מושבותיהם אשר שם ישבו כל היום, ובבית אשר שם ילדים רכים ואנשים באים בשנים, שם ישמרו לנפשותם לבלתי עשות תנור ברזל לנצח.

משפט הַהַשָׂקָה דְבר יום ביומו. (סוף)

לז. הזפת־הבוערה על מוקדה

כי נשים לב אל האנשים אשר חסה עינם על כספם לבלתי פזר אותו לשוא ואשר תנוריהם בחדריהם לא יצלחו להשיק בהם אש בגחלי־אבן, והיתה העצה היעוצה להם ממנו להשיק אש בתנוריהם בזפת־בוערה (טאָרף), כי מחירה מצער וחֻמה רב ועצום; ואך כי רבים המכשולים אשר בדרכה והם ימנעוה מבוא בקהל רב, ולכן נסורה נא ונראה ונתבונן בהם, אולי נמצא תחבולה להביא לנו דבר ועצה הלום.

הזפת־הבוערה לא תסכן לאדם רב, עקב אשר חֻמה גדול מנשוא בימים אשר הקרח והקפאון לא יגברו בחוץ; והיה בהיות הקרח הנורא בחוץ, יהיה לנו החום הזה לששון ולברכה, וברפות ידו יהיה לנו למעמסה בחדרי מושבותינו, ואחרי כי חליפות וצבא עם הרוח בארץ מגורינו, לכן לא נתנו לזפת־הבוערה יד בתיכנו. – הנה כי כן ראו עמל בה, על כי עליהם לערוך בראשונה עצים בתנור טרם ישימו את הזפת־הבוערה שכם אחד על העצים הדרושים ליקוד גחלי־האבן, והמלאכה הזאת מלאכת מִשנה היא להם אשר לא יחפצו לעשותה. ולכן לא ישאו את פניה ולא ידרשו לה. ואף גם זאת עלינו לזכור כי בהשיקנו אש בעצים לא יארך העת עד תם השרפה בתנור, תחת אשר יארך לנו בהשיקנו אש בזפת־בוערה עד נוכל לסגור את פי הארֻבּה; וגם הנה הזפת־הבוערה תועבה היא ליושבי הבית, כי תטמא את החדר ותשאיר אחריה פתים דקות אשר חלאתן בהן, וגם בתנור תשאיר אחריה אפר רב; ונוסף על אלה גם הריח הרע הנודף ממנה בכל עת אשר הרוח יפיח בה – ועל כל אלה מעטים דורשיה ולא שעו אליה.

ובכל זאת עלינו להגיד לזפת הבוערה ישרה ולהשיב לה צדקתה!

כל איש אשר כספו יקר בעיניו יחשב דרכו וימצא כי במחיר מעט ומצער תשיג ידו את הזפת־הבוערה; ואם קטן החשבון הזה בעיניו ליום אחד, ישים לב כי החשבון הזה הקטן גדול יהיה באחרית ימי החרף, אחרי כי ״כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". – ובדבר העץ הרב הדרוש ליקוד הזפת־הבוערה, ישים לב כי בקנותו זפת־בוערה טובה בעוד לא חלף הקיץ ואותה יטמון במרתף או בעליה עד בוא החרף למען תחרב ותיבש היטב, אז גם העץ הדרוש לה מעט יהיה; והיה בבוא ימי ההשקה בחרף, וקם האיש לחטוב את עציו לשבבים קטנים, ואת גזרי הזפת־הבוערה לא יבַקע בלתי לאָרכּם, וערך אותם מערכה אחת על האח ובער עליהם אש ועצים, ואז לא יארך גם העת עד יכלת האיש לסגור את פי הארֻבּה כתם הבערה; ובדבר הזפת־הבוערה אשר חלאתה בה ובדבר האפר הרב הנותר אחריה, לא נוכיח במלין, יען כי כל אשה הצופיה הליכות ביתה יודעת מאד את המעשה אשר תעשה לעצור בעד הרעה הקטנה הזאת, ולה נתכנו עלילות שכם אחד עלינו, ואך זאת האחת יעוצה ממנו לבלתי קנית זפת־בוערה בלתי אם את המין הנבחר, והיו כל החסרונות האלה מאפע כי רוח יבוא וישאם מן התנור.

אכן הריח הרע הנודף מן הזפת־הבוערה יהיה לנו לענין לענות בו, כי את מקורו לא נדע אחרי כי לא נחקר עוד מין האויר היוצא מן הזפת־הבוערה, ולכן לא נוכל לעצור בעדו כי אם למנוע אותו ממנו; והיה אם הֵלך האויר בקרב התנור ילך הלוך וטוב, ומנע האויר את הריח הרע ממנו; ואף גם בזאת נזהר לבלתי פתח את דלת התנור בעוד אשר הזפת־הבוערה. בוערת בתנור לבלי יפול ממנה החוצה ולא יהיה ריח רע; ויותר מהמה ניטיב לעשות אם נשים לתנורנו דלת עבה שאין האויר שולט בה לחלוף ולעבור אותה, כי טובה רבה צרורה בדלת אשר כזאת ולא לחנם נתנו יד לה כל עושי תנורים, עד כי כיום הזה יכירנה מקומה בכל תנור ותנור כאשר עינינו תראינה.

לח. דלת־התנור שאין האויר שולט בה

יש ענין אשר שלמים וכן רבים יעשו אותו דבר יום ביומו וימצאו בו ברכה, בעוד אשר לא חקרו עוד חוקרים על אדותיו ולא ידעו עוד מה הוא, והיו עיני כל העם מקצה רואות את המעשה ועושים אותו, בעוד אשר לא לקחו תורה מפי החכמים וגם משפט דלת־התנור ככה הוא; היא הדלת העשויה עבה עד שאין האויר שולט בה לחלוף אותה ולחדור אל תוך התנור, כי ימים רבים עשו כל העם מקצה דלת כזאת לתנוריהם וימצאו כי ברכה בה, והחכמים והחוקרים לא שמו אליה לב ולא פקדוה; אכן אנחנו את אשר שמענו מפי רבים ואת אשר בעינינו חזינו לנו לרגלי הנסיון דבר יום ביומו, אותה נגיד כיום, והנה טובה מאד דלת כזאת לתנור וברכה רבה צרורה בכנפיה, ואך בראותנו כי אין איש מן החוקרים אשר ישאהו לבו להתחקות על שרשיה, ונבוא אנחנו ונכונן לחקרה, ואת אשר מצאנו ראינו, אותה נשים לפני הקוראים. – וזאת תורת התנור וְדַלְתּוֹ:

התנור עשוי כמשפט ואיננו שונה מן התנורים האחרים ברב או במעט, ואך דלתו עשויה עבה ומסגרתו חזקה מאד עד כי האויר אשר בחוץ ובחדר לא יוכל לחדור לה ולחלוף אותה לבוא אל תוך התנור פנימה, כי על כן לא יגעו האויר בחדר והאויר בתנור יחדו ולא יקרבו זה אל זה; כי הנה גם לתנור הזה שתי דלתות כמשפט התנורים האחרים; הדלת האחת עשויה ברזל, ולה ארֻבּה קטנה או פתח פתוח לתת לאויר החדר לזרום אל תוך התנור בעוד אשר האש על האח מבוערת, והדלת השנית עשויה נחשת קלל והיא עבה מן הדלתות האחרות ועשויה היא בתחבולה אשר נוכל לסגור אותה היטב ולהעיק אותה תחתיה אל תוך מסגרתה על פי יתדות בעלות חריצים אשר בלולים תעלינה אל המסגרת, וככה לא יוכל האויר מן החדר לחדור לתנור פנימה, והאש תלך הלוך ובער בקרב התנור גם אחרי הִסָגר הדלת; והיה אם נשים אל תוך התנור ערך עצים יבשים או זפת־בוערה או גחלי־אבן ובערנו אותם באש, ואת דלת הברזל נסגור אחריהם ואך את הארֻבּה אשר בה לא נסגור, וְהָלך הֵלֶך האויר דרך הארבּה והחזיק את האש על מוקדה, ובראותנו כי הבּערה הולכת הלוך וטוב וקמנו וסגרנו עתה גם את פי הארבה וגם את דלת הנחשת השנית, והיה כל התנור סגור, ואנחנו נראה כי לא תכבה האש ואך תלך ותבער הלוך ובער עד תם כל העץ או כל הזפת־הבוערה או כל גחלי־האבן, והחום בקרב התנור יגבר עתה שבעתים מבראשונה עד כי נשתאה ונשתומם לו; ואך את פי הארבה השנית אשר לתנור ממעל בקרב הצנור אותה לא נסגור על מסגר למען היות דרך לעשן לצאת למגדל־העשן, ואך טוב יעשו כיום הזה, כי חדלו לעשות ארֻבּה בקרב הצנור; והיה כל איש אשר בעיניו יראה את דבר הבערה הזאת לפי המשפט הזה, יוָכח וימצא כי ברכה בה וכי שונה דבר השרפה הזאת מן השרפות האחרות, כי על כן בבואו להתחקות על שרשי גחלי־האבן או הזפת־הבוערה מקץ שעות אחדות אחרי היות הבערה, ימצא את האפר ולו מערכה כמערכת הגחלים או הזפת־הבוערה לפני השרפה –

בפרק הבא ננסה לשום לפני הקורא את פשר הדבר כפי אשר חקרנוהו; ועתה רב לנו אם נוכיח לקוראים כי לרגלי השרפה הזאת נרים מכשולים רבים מדרך הזפת־הבוערה וגחלי־האבן אשר היו להן לפוקה, כי בהיות דלת התנור עבה שאין האויר שולט בה, לא יארך לנו העת למעשה האש, וגם לא יצא הריח הרע מקרב התנור לבוא אל תוך חדרינו וגם עץ הרבה לא ידָרש לנו בהשיקנו את האש.

לט. פשר דבר

כל מראה אש אשר תראינה עינינו, וידענו כי יד החימיה עושה חיל לפנינו אחרי אשר נגע היסוד החמוצי שבאויר אל העצם הנשרף ויהי להם מראה אש, וברגע אשר יחדל היסוד החמוצי מנגוע בקצהו, וחדלה וכבתה האש כרגע – אבל יש אשר לפעמים תצא אש לפעלה גם על פי סבות אחרות, כרגע כי כן תראינה עינינו אשר חמרי צמח רבים יתחממו באפס יד והאש תצלח בם גם אם כל אויר בן יסוד חמוצי לא יקרב ולא יגע אליהם; והיה בהניח איש חציר חדש אל תוך הגרן ויצבור אותי אל מקום אחד ויעיק אותו תחתיו, ויצאה אש בתוך החציר הזה ותאכל אותו מסביב; ומי הוליד את האש הזאת? אכן גם בזה אך היסוד החמוצי אשר נגע אל החציר הצית בו את האש, ואולם: הפעם הזאת לא בא היסוד החמוצי מן האויר כי אם מתוך החציר הלח ויד החימיה היתה בו להעיר ולעורר אותו. – הנה כי כן יש אשר עלינו לשרוף את משרפות הגחלים למען הוציא מהן את האויר, וחפצנו לא יצלח בידנו בלתי אם בעשותנו בתחבולה לבלי יבוא ולא יקרב האויר מחוץ אל הגחלים, ואז נוכל להוציא מהן את אוירן נקי ויסוד־הגחלים יוָתר לנו לפליטה ולא ישרף. – ואף גם זאת נשים אל לב כי גם אם נסגור את הדלת העבה אשר לתנור והיסוד החמוצי לא ימצא דרך לפניו לחדור לתוך התנור, וידענו כי ממעל לתנור עשוי צנור היוצא אל מגדל־העשן החוצה, וגם משם יבוא מעט יסוד חמוצי אל תוך התנור להחזיק את האש על מוקדה.

אכן לרגלי כל הדברים האלה נמצא את שרש דבר השרפה אשר בתוך התנור שֶׁדַלְתּוֹ העבה סגורה על מסגרתה; וזה הדבר: בהיות דלת התנור פתוחה, בא היסוד החמוצי אשר באויר ויחדור לתוך התנור ויהי לשרפה למאכלת. אש, ובהִסָגֵר הדלת בעוד הגחלים חַמוֹת, היתה עליהן יד החימיה להפרידן לחלקיהן החימיים, ויצאו מהן מיני האויר הבוערים וגם היסוד החמוצי העצור בתוכן יצא וישלח בהן אש; אכן שונה מראה אש זה ממראה אש אחר, כי הגחלים לא תבערנה ותאָכלנה באש כי אך תלהט האש סביב לגחלים אשר לא עֻממו, כי על כן תראינה עינינו מקץ שעות אחדות והנה האפר והדשן ערוכים בקרב התנור במערכה ולהם סדרים נכונים; ואף גם זאת עלינו לזכור כי גם מן החוץ יזרום מעט אויר אל תוך התנור דרך מגדל־העשן, והיה משפט התנור הזה כמשפט שפופרת של זכוכית אשר על פני מנורה, כי כאשר נְסַתֵּם את פי השפופרת מתחת לבלתי תת לאויר לזרום אל תוכה, לא יכבה אור המנורה ואך פיח ועשן יצאו ממנה והפשתה תבער באש על פי היסוד החמוצי הבא אליה דרך השפופרת ממעל, וגם מקרב התנור יעלה העשן למעלה ויצא החוצה ומן החוץ ירד האויר דרך מגדל־העשן ויבוא אל תוך התנור. – הנה כי נראה אשר אם תהיה שפופרת צרה לתנור ממעל, יקבצו פני השפופרת רסיסי מים מבית, כי הקיטור היוצא והאויר הקר הבא יפָגשו יחדו ויהיו למים – וזה לנו לאות כי בוא יבוא אויר מן החוץ אל תוך התנור דרך מגדל־העשן.

ועתה אם אמת נכון הדבר כאשר אמרנו, אז דעת לנבון נקל כי אך היטיב ניטיב אם נעשה לנו תנור אשר לו דלת עבה שאין האויר שולט בה, כי בהיות דלת כזאת לתנור לא ישאף התנור אויר מן החדר והחדר לא ישאף אויר קר מן החוץ דרך בדקי הקיר ובקיעיו, וגם אל תוך מגדל־העשן לא יעלה חום: הרבה מן התנור לצאת החוצה, וגם לא תמהר השרפה להיות ולחדול חיש קל כמשפט יתר השרפות, כי מעט מעט תלחך האש את גחלי־האבן או את הזפת־הבוערה אשר בתוך התנור, להביא גם את החום מעט מעט אל תוך לִבנות התנור ולא יסוף מהן החום על נקלה. – כי על כן רואות עינינו אשר כיום הזה יעשו להם בכל בית ובית תנור אשר לו דלת סגורה כזאת, כי ברכה רבה צרורה בכנפיה.

מ. בָשֵל מבֻשל בתנור

כבוד החכמים חקור דבר; ולכן גם על זאת שמו לב לענות דבר את האשה אשר תשאל לאמר: האיטיב לעשות אם אבשל בתנור את אשר אבשל, או האם אך הכירים לבד יצלחו למלאכה הזאת? אכן יודעים אנחנו את קוראינו אשר כרֻבּם כן לא ימצאו חפץ במאמר כזה שהוא לא יתן ולא יוסיף להם דבר, ואולם יודעים אנחנו גם את נפש אחינו העניים המרודים אשר התנור יהיה להם גם לחמם את החדר וגם לבשל את אשר יבֻשל, ולמענם אנחנו דוברים את דברינו ומתחקים על שרשי הדבר:

כל הבָשֵׁל הַמְבֻשָׁל בתנור או בכירים, יבלע חום רב ויגזול מן החום היוצא מחמרי השרפה, ואם בתנור נבשל את אשר נבשל, וחסרנו את החדר מחום רב כמכסת החום הבא אל תוך הסיר הנפוח ואל תוך הַבְּשֵׁל אשר בו, והיה החום אשר יחסר לחדר להחמו והחום הבא אל הסיר ואל הבשל נושאים שניהם בד בבד, כי על כן נדע אשר יפזר התנור מחֻמוֹ ואך מאשר לחדר יעשה הסיר את כל אשר לו – ואולם יש מפזר ונוסף עוד! כי לרגלי החום האובד מתוך התנור ולרגלי התנור אשר נבשל בו, נחדול להשיק אש בכירים ומשם ברכתנו תבוא, כי שם נחשוך את כספנו, ועל כן נראה כי במעט עצים וגחלים אשר נשית נוספות בתנור לבשל בהם, תמצא ידנו לבשל את אשר נבשל, תחת אשר בהבעירנו אש בכירים לא נוכל לבשל בלתי אם בהרבותנו עצים וגחלים הרבה מאד, אחרי כי לא יבֻשל הבשל עד אם יתחממו בראשונה הכירים והאח והסיר וכל האויר אשר בכירים וכל אשר מסביב; ולכן אם נרתיח מים בתנור, לא יבלעו המים מן החום בלתי אם את הדרוש להם ואת היותר יותירו לפליטה בתוך התנור והיה לחדר להחם אותו, תחת אשר בהרתיחנו את המים בכירים ידרש לנו חום שבעתים מבראשונה כי עלינו להחם גם את הכירים ואת המבשלות ואת הפארור ואת האויר טרם יגע החום אל המים להרתיחם. ובכן אפוא רואות עינינו כי אמנם אבד יאבד לתנור מחֻמו בבשלנו בו, אבל הפסדנו זה יצא בשכרנו, אחרי כי לא נטל עלינו להבעיר אש בכירים, וְרֶוח וברכה יעמוד לנו ממקום אחר.

אבל אחת תאמרנה הנשים הצופיות הליכות הבית, כי על כן לא טוב לבשל בתנור אחרי כי התנור לא יתחמם כמשפט, וחֻמו נדעך ממנו כל העת אשר הבשל מבֻשל בו; והנשים האלה תצדקנה בהשפטן; ואולם אחת תשכחנה כי עלינו לשום לב גם אל הדבר המבֻשל ולפי הדבר כן ישֻנה משפט הבּשול. –יש מיני מזון אשר יִבְשְׁלו ויהיו לאכילה בְּהִבָּשְׁלָם פעם אחת, כמו הגרש והביצה והקמח אשר יבֻשלו במים ואשר נאכל מהם נא אבל יש מיני מזון אשר לא יצלחו לאכילה בלתי אם נְרַתַּח אותם הלוך וְרַתַּח, כמו הארז והפול והעדשים והבשר ודומיהם; אכן משפט המים בהבשלם ובהרתחם נפלא מאד, כי המים בהבשלם לא יבלעו חום הרבה בלתי אם את הדרוש להם להתחמם, ובהתחממם לא יעברו את הגבול, כי לנצח לא יעלה חום המים משמונים מעלות ומעלה, גם אם נרבה אש ועצים תחתיהם עד בלי די, והיה כל החום אשר יבוא אל תוך המים אחרי עלות החום בם לשמונים מעלות, יהיה להם החום הזה לעשותם לקיטור; – ובכן אפוא נראה כי אם נרתיח מים בתנור לא יבלעו המים חום רב מחום התנור כל העת אשר לא התחממו עד שמונים מעלות, אבל אחרי אשר התחממו וירֻתחו (ואנחנו לא נוכל עוד להסירם מלפני האש למען האֹרז או הבשר אשר בם). אז יבוא בם החום הלוך ובוא והיה בהם לקיטור והקיטור יוצא דרך מגדל־העשן החוצה ואבד הרבה מחום התנור ונפל ממנו רב.

ובכן אפוא זאת התורה אשר נשים לפני קוראינו: כל מיני המזון אשר יבשלו ויהיו לאכילה בהִבּשלם פעם אחת, ניטיב אם בתנור נבשל אותם, ואך המזון אשר לא יצלח עד אם ירֻתּח היטב והמים תחתיו יבלעו חום הרבה ויהיו לקיטור, הוא את חום חדרנו הוא גוזל ובתנור לא יכירנו מקומו.

מא. דרכים שונים להשקה

לבלי יאמר אחד הקוראים כי אך את פני העניים אנחנו נושאים לדבר בצרכי ביתם ובאופני הַשָּׂקַת תנוריהם וכיריהם, ואל הדרכים האחרים השונים להשקה לא נשים לב אחרי כי תקצר יד העם מעשות כמוהם, לכן נבוא עתה ודברנו גם בדרכים האלה, אם כי יודעים אנחנו כי הדברים האלה יסכנו אך לחוקרים לבד ואין עוד למעשים בכל יום חלק בהם – כי הנה יהיו דברינו עתה על אדות ההשקה אשר נשיק בתנורנו על פי אויר־המאור כעין אויר־המאור הבוער במנורותינו בחדרינו ובחוצותינו. אכן טרם נשים פנינו אל ההשקה על פי אויר־המאור, נשים נא לבנו בראשונה אל דרכי ההשקה האחרות:

עוד בראשית ימי הדור הזה קמו חכמים רבים ויועצו יחדו כדת מה לעשות למען אשר נוכל להחם בית גדול עם כל חדריו הרבים והחום יבוא ממקום אחד ולא יהיה תנור לכל חדר וחדר לבד, כי לא יתכן להשיק אש בכל חדר וחדר בבתים גדולים כמו בתי־החולים ובתי־החפשית ובתי־הספר ובתי־הפקודות ודומיהם, ויבקשו וימצאו שני דרכים: א) להוליד אויר חם באחד החדרים ולהוליך את האויר בתוך צנורות וקנים אל כל חדר וחדר וחם לכלם, כי הנה כן נראה אשר תנור־ברזל בחדר האחד ישלח את אוירו החם גם אל החדר הנשען אליו בהיות הדלת פתוחה, וחם גם לשני; ב) לעשות קלחת גדולה במרתף הבית ולהרתיח שם חמר מים רבים, ומשם יעלו צנורות וקנים אל כל הבית ואל כל חדריו, ובכל חדר וחדר יושם כלי אשר יבאו אל תוכו המים החמים, כי מים חמים קלים הם במשקלם מן המים הקרים, ולכן יעלו המים החמים למעלה ואחרי אשר יתקררו ירדו מטה אל תוך הקלחת להתחמם שנית, וכן ילכו המים הלוך ושוב ותקופותיהם על קצות כל הבית, ולא יחדל החום מן החדרים. – אלה הם שני הדרכים אשר מצאו לההשקה, ושניהם גם יחד לא היו לברכה, כי פגעים רבים צרורים בכנפיהם.

ההשקה על פי האויר תוליד חליפות רבות באויר החדר ואויר החדר יחרב וייבש ויהיה דק עד בלי די, וחליים רעים ונאמנים נכונים לאיש היושב בחדר הזה; וגם ההשקה על פי המים לא טובה, יען כי המים בלולים יעלו וירדו פעם בחום ופעם בקור ובזאת ישחיתו את הצנורות ואת הקנים, והיתה לנו עבודה מיום אל יום לתקן את הצנורות ואת הקנים ולחזק את בדקיהם, ולכן אין חלק למעשה ההשקה הזאת במעשים בכל יום. – אז מצאו גם דרך שלישי, לאמר: להשיק את חדרי הבית על פי הקיטור; והיה בהיות קלחת גדולה מלאה מים במרתף, והרתיחו את המים ועלו והיו לקיטור, והקיטור יבוא דרך קנים וצנורות להחם את כל חדרי הבית: – אבל גם דרך ההשקה הזאת לא טוב, ואם טובים שלשת הדרכים האלה גם יחד לבתים גדולים אשר בעליהם לא יחוסו על כספם, לא טובים המה לאיש ואיש להיות לברכה לכל העם מקצה, ולא על פיהם נשיק אש ונוליד חום במקום אחד למען הוליך את החום הזה אל חלקי העיר וחם לכל החלקים גם יחד, כי כל חום אשר נוליך אותו בצנור או בקנה, ואבד לו הרבה בדרך ונפל ממנו רב, ולמן העת אשר יעלה מתוך הקלחת ועד בואו עד קצה אחד הרחובות לא יוָתר ממנו בלתי אם מעט, משפט אחד לחום של אויר ולחום של מים ולחום של קיטור; – ועל כן ראו החכמים כי אך על דמיונות תחש רגלם ולדמיונות האלה אין חלק ואין נחלה במעשים בכל יום.

אז הבינו החוקרים כי יבצר מהם להוליד חום במקום אחד ולהוליך אותו משם והלאה, ואך זאת אולי יעשו ויוכלו לה להוליד מין אויר קר במקום אחד ולהוליך את האויר בצנורות ובקנים בעודו קר, ובבואו אל בית ובית ואל רחוב ורחוב ישלחו בו אש להציתו והיה לאדם לבער ומשפטו יהיה כמשפט אויר־המאור אשר גם אותו יוליכו בצנורות ובקנים אל בית ובית ואל רחוב ורחוב בעודו קר, ואחרי כן ישלחו בו אש והיה להם למאור – ואף אמנם גם הדבר הזה אך דמיון הוא בלבד ולא היה עוד לפעולות אדם, ובכל זאת נעביר אותו לפני הקוראים עקב אשר תורה רבה תצא ממנו.

מב. אויר־המאור ואויר־ההשקה

הן מודעת זאת לקוראינו כי כל האש אשר בתנור ובכירים לא תהיה בלתי אם על פי אויר־המאור היוצא מן החמר הנשרף, וכל להבה איננה בלתי אם אויר בוער באש, וכל תנור איננו בלתי אם בית־מלאכה אשר בו יֵעשה אויר לשרפה, ועל כן יש אשר יחשוב הקורא בלבו כי על נקלה יצלח חפצנו בידנו להוליך אויר בוער הרבה במקום אחד ומשם נוליך אותו בקנים ובצנורות אל כל אשר יהיה רוחנו להוליכו והיה לאדם לבער – ואולם מכשולים רבים בדרך ההשקה הזאת, ואך כאשר נרים את המכשולים יצלח חפצנו בידנו.

הן אמנם ראינו כי בארץ אנגליה הקימו להם בתי־מלאכה גדולים ושם יעשו את אויר־המאור, ואותו יקחו להיות להם גם לאויר בוער להשיק בו אש, והיה להם אויר־המאור לאויר־השקה; ואולם גם הדרך הזה לא יתכן להיות לישועה לאדם רב, ואך הגדולים אשר בארץ המה ימצאו בו חפץ. – אכן אמת נכון הדבר כי כל חדר אשר תבער בו שלוהבת אויר־המאור והיה חום בחדר הזה, יען כי השלהבת תפיץ סביבותיה חום רב; ואולם יושבי הבית לא ישאו את נפשם לחום היוצא מן השלהבת כי אם לאורה, והחום הוא אך נוספות על האור אשר ידרש ללא שאלוהו, אבל אם נבוא לחמם את הבית כלו על פי אויר המאור וכל תנור לעצים ולגחָלים לא יהיה לנו, לא יצלח חפצנו בידנו. אכן גם זאת ידענו כי יש בתים רבים בעיר גדולה, כמו בתי־ הכנסיה ודומיהם, אשר יחמו על פי אויר־המאור וגם בבתי חרשת המעשה יקחו אותו למלאכה לחרוך את שריגי פתילי הצמר ולהיות להם לעזר כנגדם וגם בבתי־המבשלות נראה קנה עשוי גוּמִי אשר יביא בכנפיו אויר־מאור ועל פני האויר הזה יבשלו את אשר יבשלו, וגם בבתי־הממכר והחנויות בעיר גדולה יקחו להם את אויר־המאור להחם בו את כנף הבית האחת, כי אך היא דרושה להם להחם אותה, ואל הכנף השנית לא ישיתו לב, וגם בחדרים אשר אין להם ארבּות־עשן היוצאות אל מגדל־התנורים החוצה לא יבערו אש בלתי אם באויר־מאור; ובכן רואות עינינו כי אך ברכה צרורה בכנפי ההשקה הזאת, כי המלאכה קלה ונקיה ועשויה באפס יד, והעשן והרוח בחוץ לא יהיו לה למפגע, וגם נוכל להטות את החום לפי חפצנו, פעם בקָצה ופעם בתָוך, פעם נאריך את החום בשבתנו בבית שעות אחדות ופעם נמעיט כי זה שבתנו בבית אך מעט – ובכל אלה נוציא משפט כי אויר־המאור איננו אויר־השקה, ואם לא יתאזרו חוקרינו חיל להוליד מין אויר להשקה מלבד אויר־המאור אשר לנו, לא תהיה ההשקה הזאת לברכה לכל העם מקצה להיות לאדם לבער דבר יום ביומו; וזה שרש הדבר:

חין ערך אויר־המאור גדול מאד, אבל ערכו זה לא יגדל בעינינו לפי חֻמו כי אם לפי אורו, ולכן עלינו לבקש לנו אויר אשר לא בכח אורו יגבר כי אם בכח חמו, כי למה לנו להשחית כח אור שם באשר לא יכירנו מקומו ולמה אפוא נפזר אותו לרוח בעוד אשר לא ידרש לנו בלתי אם כח חום לבד. – אויר־המאור אשר לנו עשוי על פי שני חמרים, על פי יסוד־מים ועל פי יסוד־גחלים אשר התחברו יחדו התחברות חימית, והיה אם ננסה להבעיר אש ביסוד־מים לבדו נראה כי חמו יהיה עצום ורב מאד ואך לבת אשו תֵכַהּ לנגד עינינו ועינה כעין התכלת, ורק הגחלים אשר נשים אל תוך יסוד המים ישימו נֹגַהּ לאור והגחלים תאכלנה בקרב חום יסוד־המים, והיה החום היוצא מיסוד־המים לאכול את הגחלים ולרגלי המלאכה הזאת יאבד הרבה מן החום, כי על כן נמצא אשר החום היוצא מאויר־המאור מצער הוא לעמת החום היוצא מיסוד־המים לבדו. – ובכן אפוא דעת לקורא נקל כי לא אויר־המאור דרוש לנו להשקה כי אם אויר אחר, והחוקרים לא מצאו עוד דרך לעשותו כי רבים המכשולים אשר לפניהם, כאשר תראינה עיני הקורא.

מג. מכשולים בדרך אויר־ההשקה

אמנם כן, לא אויר־המאור דרוש לנו להשקה כי אם אויר אחר – אפס לא יחשוב הקורא כי על נקלה תמצא ידנו לעשות לנו אויר כזה בקחתנו עצים או גחלי־אבן או זפת־בוערה ואספנו אותם אל מקום אחד ושלחנום באש והעלינו מדורה גדולה, ואת האויר הבוער אשר בהם נוציא מקרבם ונשלח אותו דרך צנורות וקנים אל כל תנור ותנור אשר בעיר והיה לו לבער, כי כבד הדבר הזה ממנו ולא כמחשבות הקורא בן הוא. הן אמנם יודעים החוקרים בעלי החימיה את היסודות החימיים אשר לאחד העצים או לגחלים ואת משפטיהם יבינו לפני היות השרפה, וגם אחרי השרפה ידעו ויבינו את משפט החמרים ויסודותיהם החימיים, אבל הנה יבצר מהם לדעת את כל עלילות החימיה השונות אשר תעולל ברגע היות השרפה, כי הרכבות והפרדות שונות תהיינה בתוך השרפה ויסודות רבים יתחברו ויסודות רבים יתפרדו וקמו יסודות חימיים אשר דמות אויר להם, ומי יודע אם לא תקצר יד כל בעלי־החימיה יחדו לדעת את כל מיני האויר האלה ולמנות מספר למו, ואם יוכלו להתחקות על שרשיהם.

וגם אמנה יודעים אנחנו היטב כי בהיות העץ למאכלת אש, תצאנה הרכבות והפרדות חימיות רבות בעת השרפה, והן תעלינה בתהו ותאבדנה בתוך האש ולא נדע כי באו אל קרבה כי לא נותר מהן כל מאומה אשר נאמר עליו כי הוא זה, ואולם לרגלי ההרכבות וההפרדות החימיות האלה ולרגלי האויר הנולד על פיהן תחזק האש ויגדל החום והיה זה כל שכרן; – והיה אם יבוא אלינו עתה אחד החוקרים להשמיענו כי עלינו לקחת עצים הרבה ולהעלות אותם באש ולהרחיב ולהגדיל המדורה, ואת האויר היוצא ממנה נוליך בצנורות ובקנים אל רחובות העיר אל כל תנור ותנור, או אז נדע כי לא נוכל להוליך בלתי אם את האויר הנותר אחרי השרפה, והוא מצער, תחת אשר כל מיני האויר הרבים אשר נולדו בעוד היות השרפה ואשר על פיהם יגדל החום וקרנים מידם לו, הם יעלו בתהו ויאבדו ואנחנו לא נשא כל ברכה מאתם ולא יועילו ולא יוסיפו לנו ברב או במעט.

למען הבין לקורא את הדבר הזה באר היטב, עלינו להעיר את אזנו כי כיום הזה יודעים אנחנו דרכים שונים לשרפת גחלי־האבן, והיה אם כה נשרוף אותן, יהיה לנו החמר האחד, ואם כה נשרוף אותן, והיה לנו החמר השני, פעם בכה ופעם בכה, וזה לנו לאות כי מיני אויר שונים יוצאים לפעולה בהיות השרפה, וההרכבות וההפרדות החימיות שונות למיניהן, ועל כן יצלח חפצנו בידנו להוציא מגחלי־האבן יסודות מיסודות שונות, פעם את אויר־המאור ופעם את הקאקס ופעם את הזפת, וזפת הגחלים גם היא תהיה לנו למיני צבע שונים, כמו צבע אנילין וכדומה; ובכן אפוא תראינה עינינו כי הגחלים האלה עולות במעלות בהִשָׂרְפָן ומיני אויר וחמרים שונים מחלציהן יצאו, וכל אלה יהיו כלא היו אחרי תם השרפה, ולכן לא יתכן להוליך את האויר בצנורות אחרי היות השרפה, כי למה יגרע חלק מיני האויר הרבים אשר מהם החום נמצא, והם הלא עלו בתהו בעוד היות השרפה ולנו לא נתנו ולא הוסיפו דבר – ועל כן אחת היא אשר אמרנו כי כל הימים אשר לא ימצאו החוקרים תחבולה להוליך בצנורות גם את מיני האויר אשר נולדו בעוד היות השרפה לרגלי ההרכבות וההפרדות החימיות, לא יצלח חפצם בידם להכין אויר־להשקה.

אבל לוּ מצאה יד החוקרים להכין אויר יסוד־מים במחיר מצער, כי אז היה הדבר הזה לברכה עד בלי תכלית; כי הנה על פי נסיונות רבים השמיעו החוקרים משפט אשר ליטרא אחת אויר יסוד־מים תגבר פי חמשה בכח חֻמה מליטרא אחת גחלים, ואף גם זאת לנו לברכה כי לא נטל עלינו לנוע על הצמח להוציא ממנו אויר יסוד־מים, כי גם מכל המים אשר בארץ נוכל להוציאנו וּנְצָרְפָנוּ לנו משם; ואולם כיום הזה עוד תקצר יד איש להכין אויר יסוד־מים במחיר מצער, ועל כן נדו נעו רבים מן החוקרים בחקירותיהם ולא באו אל המטרה ולא נעשה עוד עד היום אויר־השקה להיות לצרכי כל העם מקצה דבר יום ביומו. – אבל אחת היא אשר ידענו כי אין קצה לכל החדשות והנצורות אשר תוָלדנה ביום הֵעשות אויר־השקה כזה, וכל עין תקצר מראות וכל אזן תמלא משמוע את כל החליפות והתמורות אשר תהיינה לעולמים לרגלו, ואנחנו אך בקצה המטה ננסה לנגוע אל יערת הדבש הזאת טרם נעזוב את העניין הזה כתֻמו, ונחתום תורתנו בלמודיו.

מד. השקפה

לו תמצא יד החוקרים להכין את אויר יסוד־המים במחיר מצער (והיום הזה לא ירחק חק) כי אז אין ערוך ואין קצה לכל החדשות הרבות אשר תצאנה לרגלו ואשר תהיינה לנו לברכה בבית ובחוץ, בעיר ובמדינה. – הבתים אשר נבנה לא יהיו בדמות הבתים אשר לנו עתה, כי ארבת־עשן ומגדל־תנורים לא ידרשו לנו עוד, יען כי יסוד־המים מין אויר הוא אשר בהשרפו לא ישלח מפיו אודים ועשן ואך יהיה למים אשר בחֻמם יעלו ויהיו לקיטור, והמקום אשר שם הארֻבּה והמגדל יהיה לנו למשכן לשבת בו ברוחה ולא יאמר עוד היושב צר לי הבית מהכיל אותי; וגם מלאכת ההשקה תעשה על נקלה ברגעים אחדים, כי לא יהיה לנו עוד לבקע עצים ולחטוב גחלים ולערוך את ערך האש, והיה לנו זמן רב לפליטה לעשות בו מלאכות אחרות אשר תהיינה לנו לברכה; וחליפות ותמורות רבות תצאנה לרגל ההשקה הזאת בכל מלאכה ובכל משלח יד אשר לא נוכל לחזות אותן מראש, כי הנה גם מִכְרה גחלי־־האבן הוליד תמורות וחליפות רבות כאשר פרץ בארץ, עקב אשר לרגלו ירד מחיר הברזל ומחיר מיני המתכת האחרים אחרנית, ואף כי אויר יסוד המים אשר בהיותו לשרפה בבתי־המלאכות ובבתי חרשת המעשה ישים לפני בעלי המלאכה עבודה קטנה והוליד חקים ומשפטים חדשים לעובדים ולפועלים –

ובשאר מעשי האדם מה תעשה ההמצאה הזאת? – הלא מחיר העצים ירד עשר מעלות אחרנית, וקם האדם ולקח את העץ לעשות בו מלאכות אחרות, והיה בהיות לו ההשקה במחיר מצער, ועשה מן העץ צוקער וְאַלְקָהָל, כמעשה אשר נעשה עתה להוציא מן העץ חֹמץ, ואולי יצלח חפצו זה בידו ולא יעבוד עוד האדם את אדמתו להוציא ממנה תפוחי־אדמה למען עשות בהם יין־שרוף, והיתה לו האדמה לעבוד אותה ולעשות פרי אחר אשר יביא לו ברכה אחת אפים שכם אחד על היין־השרוף – וכל אלה הלא אך מעט מזעיר הם מכל החדשות אשר יוכל האדם לעשות ביום בְּרֹא החוקרים את אויר יסוד־המים להיות להשקה, ומי יודע אם לא לרגלי ההמצאה הזאת יגביה רוח האדם עוף והיה כאלהים יודעי טוב, ורבי המדינה יקשיבו גם הם על דבר אמת והיו לעזר כנגדו. – הנה כי כן יש אשר לרגלי ההמצאה הזאת תבאנה המצאות שלמות וכן רבות ואחרות, כי ההשקה החדשה תוליד חליפות ותמורות לכל מלאכה ולכל משלח יד ולבנין המכונית וחרשת המעשה האדם כַּוָנִים חדשים ועניינים חדשים ינתנו לו לענות בם, והלכו כל יושב הארץ קדימה.

ולכן אפוא לא כלינו את מאמרנו ״משפט ההשקה דבר יום ביומו" עד אם שמנו את העתידות הטובות האלה לפני הקורא; וגם עתה כאשר נחדול, עוד תלין על שפתנו המלה ״קדימה" אשר בה נעשה חיל; כי אמנה הולך האדם קדימה מיום אל יום ובשם הזה יזכיר ויגביר ויעשה נפלאות למרות פעולת שוטניו, ולמרות פני החשֻכּים הרבים אשר יתיצבו בדרכו לעצור בעדו, ואשר יחפצו לנטות שנית את ידם ולהביא על הארץ את ימי האפלה כבראשונה; כי האנשים האלה הם הַגַמָדִים אשר ירמסו אותם הענקים ברגל גאוה, ולא נשית אליהם לב ולאולתם.

חליפות וצבא והליכות עולם לטבע

¹.

א. גרגר חול וחליפותיו והליכותיו

הטבע בורא חדשה בארץ מיום אל יום ומרגע לרגע ומידו חליפות ושנויים לכל היקום אשר מסביב, וכל אשר בארץ ואשר מתחת לארץ הולך ופושט צורה ולובש צורה, עוזב את המקום האחד וָבָא אל המקום השני, רגע לא יעמוד הטבע מעבודתו, רגע לא ישבות.

מן ההרים הרמים האיתנים מוסדי הארץ ועד הרוח הקל באפנו אשר יגוז חיש ויעוף, מן הסלעים הנשאים סלעי מגור אשר מתחתיות ארץ עלו וינשאו וירומו ועד העב הקל המשוטט בערפל ברקיע השמים ורוכב בערבות, כל אלה אף רגע לא ישבתו ולא יעמודו, עקב אשר חליפות וצבא עמהם ולשנוייהם ולתמורותיהם אין קצה; את הצורה האחת הם פושטים ואת השנית ילבשו, את המקום האחד הם עוזבים ואל השני יבאו, ואת עינם ואת תבניתם ואת חמרם יחלפו כלבוש ופניהם לא יהיו להם עוד, ומקץ אלפי רבבות שנה אולי יש אשר ישובו אל המקום אשר משם יצאו ללכת.

האדמה יוצאת בתקופתה וסובבת את השמש שנה שנה ואנחנו אחת ידענו אשר בכלות תקופתה לא תבוא עוד אל המקום אשר עֲזָבַתּוּ, כי השמש גם היא וכל מזרי הרקיע וכל צבאות השמים לא יעמדו תחתיהם מוצק ואך ילכו הלוך ונסוע ולא ישבתו וגם את עינם ואת פניהם יחלפו כפעם בפעם. אם כי תקצר עין האדם לראותם ולהבין להליכותיהם ולחליפותיהם: אבל גם הדברים אשר לא תקצר עיננו לראותם ואשר באחד מחושינו נבין להם. גם הם כי יזלו מאד לשנות את דרכם, והיה אם נגע עדיהם וְנִבּהל ורוחנו ייעף ודמיוננו ייגע ולא נוכל לצאת בעקביהם בלתי אם מעט, כי מספר שנותינו חצצו ומדת ימינו מה היא אשר נוכל וְנָדַדֵם עד הימים שאין להם קץ – ולכן אפוא לא נשלה בשוא נפשנו לשאת עינינו למרום ממנו ואך בעיני רוח נראה ונביט סביבותינו ומצא לנו.

הנה שם גרגר חול מראש אפסי הרים אשר שיאם לעבים יגיע, וָבָא האויר הלח וילחך את עפרם ויגרוף את הגרגר וישאהו ויטילהו אל תוך הרוח, ויעל הגרגר בסערה משם והלאה אבל בן מי זה הגרגר ההוא? זה לו אלפי שנים והוא מתחתיות ארץ מחיק האדמה עלה וינָשא וירומם, ממעמקים בא ועד גבעות עולם עלה, ומי ימנה מספר לכל השנויים והחליפות אשר עברו עליו מאז ועד עתה? בראשונה בעודו בפי האדמה היה חמרו חמר נוזל ונגר, ואחרי כן הפך את עינו ויקשה חמרו ויהי לאחר, והאור והטל והעב והברק והרוח וכל אשר להם שמו בו את פעולותיהם כפעם בפעם ויתנו בו את פניהם וישנוהו ואת פניו מרגע לרגע ומיום אל יום; ועתה הנה בא הגשם ויסחפהו ויגרפהו ממרום מושבו אשר אוה לו, ויוליכהו בזרוע עז ויטילהו על פני האדמה מקום שם שִׁבֳּלֵי חציר, ויגע הגרגר אל ראש שבֹּלת וידבק בה ויחן על פניה מדרכו וממסעו.

אז יבא עת החרף וראש השבלת יקמול ויבול, ובא השלג וכסה את עין הארץ ופרש את השמלה הלבנה על פני גרגר החול, וממעל לו פרוש הקרח הנורא על פני השלג; ואולם גם אז לא ישקוט גרגר החול וגם שם לא ינוח לו, כי מיני אויר שונים יחדרו לקרח ולשלג ונגעו אל הגרגר והמסו אותו והיה למזון לפי השבלת החדשה אשר מארץ תצמח; והיה בבוא ימי האביב ועלתה השבלת ממעבה האדמה, ולה נתונים חֲלוּקֵי חצץ אשר יחנו על כל גדותיה, והם חדים כתער לטושה, עד כְּרֹת את בשר היד הנוגעת אליהם וער שְׁפָך דם. — או אז יבוא החרף, והשבלת תִּמול ותיבש, וגרגרי החצץ יפלו ארצה ויפזרו לפי רוח, וחשרות המים תבאנה לשאת אותם משם ולהחליף אותם כלבוש; הגרגר האחד ידבק גם הפעם אל פי האדמה והיה למזון לשבלת חדשה; הגרגר השני ירד במצולות אל בארות החמר והחמר יכביד עליו עבטיט, ומקץ שנים אחדות אולי יהיה ללבון בו לבנים ולהיות לאבן מאבני אחד הבנינים; והגרגר השלישי גם הוא ינשא בזרועות המים ובא אל תוך הנחל, והנחל יגרפהו אותו ואת כל החמרים האחרים אשר אסף בחפניו, והוליך אותם אל הים והשכיבם בחיקו; וחלקים שלמים וכן רבים מן הגרגר עוד יסעו הלוך ונסוע בארץ ובשמים וגם הם יזלו מאד לשנות את דרכם ואת צורתם ויבאו אל מקום אשר אולי תקצר עיננו מראות אותם לעולם – ומקץ ימים רבים אחרי אשר מאות שנים ואלפי שנים יעברו וינקופו, אז אולי ישכב הָאַטָם האחד על פני תהום המים, והמים ממעל לו ילחצו אותו ויעיקו תחתיו ותחת רבוא רבבות חמרים אחרים, והתחברו כל אלה והיו לאבן מוצקת המתנשאת מן המים הלוך והתנשא, והאטם השני עוד יעופף ברקיע השמים ותחת עבים ימצא נתיבותיו ולא ירד ארצה עד אשר גבעות רבות תמוטינה והרים חדשים ינשאו וירומו ויהיו לנס –

ומה מספר רבוא רבבות השנים אשר תעבורנה עד כי שני האטמים בני הגרגר האחד יפְגשו שנית ודבקו איש באחיו?

מי יודע? מי יאמר למצוא חשבון אשר כזה? האתה בן אדם קצר ראי ואין עינים אשר רבבות שנה תהיינה בעיניך לשנות נצח? –

ב. פעולת גרגר החול

אמנם אך גרגרי חול אנחנו מוצאים אשר יעלו השמימה וירדו לתהומות, ירקיעו לשחקים ויטבעו במצולות, ויהיו לגבעות עולם ולעפרות נהרי נחלי מים, ומי זה ישים לב לגרגרי חול למנות ולספור אותם ולדעת את ערכם? מי יוכל לספור אותם ולהתחקות על שרשיהם? – אבל רוח הוא באנוש, רוח כביר ונאור אשר לא יפלא ממנו דבר, והוא כל בשליש את עפר הארץ ושקל בפלס את גרגרי החול. – אכן יבצר ממנו למנות את גרגרי החול המעופפים ברוח בין השמים ובין הארץ, וגם כאשר ינוחו על הארץ לא נוכל לראותם, כי האדמה כֻלה אשר עליה אנחנו יושבים עשויה עפרות עולם כאלה, אחרי אשר התמוטטו הגבעות הגבוהות והתפוררו הסלעים הגדולים ויהיו לעפר ארץ, ואנחנו לא נדע מספר למו; אבל זאת עשו החכמים לתַכּן את מדת החול אשר בנחלים בטרם ירד אל תוך מימי הים, אשר שם יתאספו הגרגרים יחד להיות לצור מעוז ולעלות מן הים ולהיות לסלע מוצק אשר ישית על עפר בצר וראשו מגיע השמימה.

כל הנחלים מלאים את הגרגרים האלה; נחל ווייכסיל יוליך בזרועותיו את הגרגרים מראש הררי הַקִרְפַּתִּים ונשא אותם בכנפיו דרך רוסיה ופולין והוריד אותם אל הים הקדמוני; נחל דאָנוי הולך אל הים השחור, ובזרועותיו נהרי נחלי החול; ונחל ריין ונחל עלבע הולכים גם הם והם עמוסים משא לעיפה את מבחר עפרות אשכנז; והיה אם גם מעט מספר החול אשר יורידו המימה רגע רגע, ואולם ״כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" ואין קצה לכל האדמה אשר תוָסד מקץ שנים אחדות, – אכן שבעתים יכבד החול אשר יוליך בכנפיו היאור אשר במצרים והמיסיסיפי באמעריקה והגיחון אשר בהדו; היאור אשר במצרים יוליך אתו שנה שנה חול בן 200 רבבות מדת רגל מעוקבת, המיסיסיפי יוליך אתו חול בן 4,500 רבבות מדת רגל מעוקבת מדי שנה בשנה, והגיחון מאסף חול שנה שנה עד 6000 רבבות במדת רגל מעוקבת; ובכן אפוא תראינה עיני הקורא כי לא מעט משקל החול היורד אל תוך הנחלים ההם שנה שנה, עד כי בקחתנו את כל העפר הזה לכסות בו את העיר ווארשא, ימצא לנו לצבור חמרים חמרים ולכונן הרים גדולים ועצומים על פני כל העיר, ולא יראה ולא יִנָכר עוד ממנו כל מאומה.

וכל זאת לא בקרב שנה אחת תעשה ולא בקרב עשר שנים ולא במאת שנה כי אם בקרב שנות אלפים אשר לא נדע מספר להן ולא נדע מוצאיהן ומובאיהן. – אבל האם לא ישביתו המעשים האלה את ערך המשקל השוה אשר לפני האדמה לפרוע פרעות בה? אכן השבית ישביתו את ערך משקל האדמה, ואך כי המעשים האלה נעשים מעט מעט, והאדם ומספר ימיו. במה נחשבים הם לעמת שנות רבוא הרבבות אשר לאדמה, לכן תקצר עיננו מראות את הפרעות ההן, והחכמים והחוקרים אך לבדם הביאו חשבון.

ישנו זרם אחד באמעריקה, הוא זרם ניאגארא, אשר מנחל אירי מוצאו ושֶפך מימיו יורדים מאה וששים וחמש רגל ממעל, ורחבו באחד המקומות אלף רגל; והיה האיש אשר יעמוד מחריש משתאה לראות פני המחזה הנפלא הזה בהשתפך המים בסאון סואן בקול רעש גדול ועל לשונם דבר הטבע המדבר אליו מחביון עזו, וראה האיש כי פרץ המים יגרוף צרורות צרורות מן הסלע אשר יתפרץ ממנו ומן הסלע אשר אליו ישתפך, והחוקרים הוכיחו כי פורץ הזרם פרץ בשפתו והוא נסוג אחור ואת קרקע מימיו מלא; אבל מספר השנים מה הוא אשר עושה הזרם את המעשים האלה בפרוע פרעות בשפתו? החוקרים חכמי הטבע חקרו וידרשו וימצאו כי נסוג הזרם ונסב לאחור בערך שלשה מיל, ומן הסלע גרף ויקרע קרעים וצרורות רבים להשליכם למעמקים בערך מיל אחד ואולם העבודה הזאת לא לימים מעטים היא, כי בקרב שנה אחת לא ישחת בלתי אם אמה אחת וחצי משפתו; ובכן אפוא נביא חשבון כי מיום הַחִלוֹ את מעשיו אלה ועד היום הזה עברו עליו בערך שלשים וששה אלף והעת הזאת הלא רבה ועצומה היא לפני האדם וקטנה מאד לפני הטבע וכחותיו.

ג. הסלע והליכותיו

מאפסי ארץ ועד אפסָים יסע הסלע הלוך ונסוע ולו הליכות עולם; ואולם לא אך בהיותו לגרגרי חול יסע ולא אך בנפול ממנו צרורות צרורות יסָעו כי אם חמרים חמרים מוצקים ואיתנים ילכו וירדו אל ארצות המישור, מן הצפון אל הדרום; כי על כן עדות נאמנה לנו בבקעת ארץ אשכנז, ושם צורי חלמיש גדולים ועצומים אשר באו נדדו מארץ שווידיה ועד הלום. אכן נפלא היה הדבר הזה לחכמים בימים הראשונים, כי לא ידעו פשר דבר, אחרי כי לא נראה ולא נמצא כל הר וכל גבעה מסביב, ולכן אמרו כי ההרים אשר מרחוק הררי האש הקיאו את האבנים הגדולות האלה ותבאנה עד פה, ובקרב המון העם נשמעו אגדות מאגדות שונות ומשלי חידות על אדות האבנים האלה, עד כי באחרונה הצליחו החכמים חוקרי הטבע למצוא את אשר בקשו, ויורו לאמר:

כל המקום אשר שם תראינה עינינו את הבקעות כיום הזה, שם נראה לפנים שטף מים כבירים ומימי הים בגאותם, והמים באים מן הצפון ועד הלום ובזרועותיהם גושי רגבי קרח מן הקרח הנורא אשר בצפון, ואל גושי רגבי הקרח הזה דֻבּקו גם צורי הסלעים אשר שרשו מן ההרים ההם, ויבואו הרגבים האלה אל ארצותינו ויעברו על פני הבקעות, ויהי כאשר חם הקרח מחום השמש אשר בארצותינו, וימס ויותרו לנו אך צורי הסלעים במקום אשר שם הובלו. – הנה כי כן רואות עינינו את צור החלמיש הגדול אשר לפני פתח בית הַמוּזִיאוּם (בית שכיות החמדה) בעיר ברלין אשר זויותיו מחוטבות תבנית תפארת, והוא גם הוא אחד מן האבנים אשר נשאו בזרועות המים מן הצפון ועד הלום; ויש אשר תהיה אבן גדולה באחד הכפרים אשר אליה יתאספו כל יושבי הכפר וזקניו להועץ יחדו ולהשמיע דבר, ואחרי כן יטעו נטעי נעמנים סביב לה והיו לעצים רעננים, ואחרי כן יט החרש את אהלו אל המקום הזה או האיש אשר לבית המרזח יבנה ביתו על פני האבן, או עליה יבנו בני הכפר את בית תפלתם, והנכרי העובר את הכפר ברגל יראה ויביט את כל אלה ורעיונות שונים יתרוצצו בקרבו ורחשי לבבו ינשאו וירומו ויהמו בקרבו. אכן נפלאים מעשי הטבע, ונפלאות מאד הליכות האבן וחליפותיה!

אבל ההליכות האלה הליכות עולם הן ולא תמו עוד! וכיום הזה לא יסע הסלע אל המקום אשר בבקעה. כי אם אל מול פני הים הוא נוסע, מקום שם יהפכו המים לאדמת עפר ומן התהום תצמח אדמה חדשה והיתה לאדמת מושב. – החוקרים הגדולים תרי הארץ אשר ילכו לתור את הארצות מקום שם צירי האדמה, המה בעיניהם יראו את הסלעים הנפלאים האלה, והם צפים על פני המים והמים כבדים מהם, ויראה להם וגבה להם ומתנשאים ועומדים נצבים על פני המים ועטופים הם גושי רגבי קרח, והקרח ינוד וינוע אל מול פני האויר הקר אשר סביב לו ועליו יציץ נזרו לנגד אור השמש; אכן מחנה כבד מאד נוסע על פני המים, והסלע אשר מתחת לקרח לא יראה עקב אשר המים יכסו עליו, ואך הקרח אשר ממעל לו ילך הלוך ונסוע, וגם השמש אשר לששת ירחי הקיץ לא תעצר כח להמס אותו. כי על כן קור וקפאון ישופוהו ואך המים לבדם ילחכו את עפר הסלע מתחת ועינינו לא תראינה זאת; ופתאום והנה נגעו המים המלחכים עד עצם הסלע, ויפַתחו את חגורו ומזיח האפיקים רָפּו, וסר הקרח מעליו ויתפרץ וירד המימה, ומקרב המים עלה הקרח אשר היה מתחת ליסוד לסלע, ולו תבנית נהדרה עשוי זויות מחוטבות בגלל המים אשר שלחו בו לשון, ונציב הקרח מרחף על פני המים וישוט ויצוף אל מול פני המקום אשר שם אדמה מוצקת, ועשה את מעשיו כבראשונה. – אכן בין כה וכה בהתפַתַּח מוסרות הקרח, והנה סלע כבד חגר ממסגרותיו, והוא איננו יכול לשוב ולצוף על פני המים אל המקום אשר משם סֹעַר ביד חזקה, ועל כן ירד ויצלול כעופרת במים העזים ועל פני התהום ימצא את מנוחתו –

עד מתי עוד? עד מתי ישטפו המים הלוך ושטוף על פני הסלע הזה ולא יחרבו, למען אשר ינוח הסלע בחרבה? עד מתי לא ינוח הסלע במקום אשר שם האדם? מתי יטעו סביב לו נטעי נעמנים והם יהיו לעצים רעננים? מתי יבא החרש לנטות אליו את אהלו, והאיש אשר לו בית המרזח יבנה ביתו על פניו? ובית התפלה מתי יבנה? עד מתי עוד? – – מי יודע? מי יהין לחשב חשבונות נעלמים כאלה ונקה? רב לנו רב כי נדע אשר בא הסלע עד הלום לנוח ממסעו ומדרכו הנהלאה, ולא יזח ממקומו זה שנים הרבה מאד!

ד. בְהִנָתֵק הסלע ממצוקי הארץ

מדוע אפוא ינתק צור סלע ממקומו, ומה יציק אותו להתפרד מאחד ההרים אשר דבק אליו, לעטוף שית קרח לו ולצוף על פני המים אל המקום הרחוק אשר שם ישאהו הרוח? מי יבקעהו ויפוצצהו לשום לו פנים חדשות ולשלח אותו למסעותיו? – לענות משכיל על הדברים האלה, נעלה נא למרום ההרים הגבוהים אשר עליהם יתעלם שלג עולמים ואשר ראשם לעבים יגיע, ועליהם גם מישור וגם בקעה ומקום מִרבּץ לגושי הקרח הנורא, ולקחנו לנו תורה משם.

כי הנה גם בארץ אשר שם בשפלה יגדל חום השמש עד בלתי יכלת לשאת אותו, ובעלותנו למרום ההרים הגבוהים אשר שם, והנה עליהם ירבץ שלג עולמים, כי השמש לא ישלח את חמו להחם את פני האדמה בלתי אם בארץ מישור, ועל פני ההרים לא יהיה החום, וכאשר נוסיף לעלות כן יגבר הקור עד כי נבוא אל המעלה הגדולה, היא מעלת חמשים לקור; ואולם שבעתים יגבר הקור בארץ הקריבה לצירי האדמה, ושם יהיה הקרח גם על ההרים אשר שיאם לעבים לא יגיע, ובקרבת מקום הצירים ינוח הקרח גם על פני ארץ המישור וכל המים אשר שם נקפאים ולא יהיו מים נוזלים בלתי אם לרגלי מדורת אש; אכן חום השמש בבואו לא יעבור משם עד אם עשה גם הוא את פעולתו, כי יבוא החום ויחדור לתוך הבקיעים והפרצים אשר בהרים ולתוך חגוי הסלעים, ושם יתגבר החום עד כי יוכל להמס את הקרח הנוטה ארצה, ואם עמוק הבקיע, יפרוץ לו זרם מים מן הקרח הנמס ויסל את מסלתו וילפות ארחות דרכו דרך ההר ונעלם מעין כל רואה ובמסתרים ישתער ויתפרץ עד בואו אל המישור; או אז יבואו ימי החרף וזרם המים הזה יתקרר ויהיה לקרח במעי ההר ובחגוי הסלעים, ואז יעצר כח לעשות את פעולתו הנפלאה; וזה הדבר:

משפט המים שונה ממשפט כל הנוזלים האחרים כי המים בְּקָפְאָם ובהיותם לקרח לא יתכוצו כי אם יתפשטו הלוך והתפשט והתרחב עד כי באחרונה תבָּקע החבית אשר בה הקרח, והכלי אשר יקפאו בו מים ויהיו לקרח ינֻפץ לרסיסים, כי על כן בבוא הקרח פתאום נשמע לפעמים בלכתנו על שפת מי נחל והנה קול שאון וקול רעש והמולה כי המים יקפאו ויתפשטו הלוך והתפשט והשליכו רגבי קרח על פני השפה; ולרגלי הכח הזה הנטוע בקרב המים, גם במשקלו יקל הקרח מן המים, כי על כן יצופו רגבי קרח על פני המים ממעל ולא יצללו במצולות. אכן לרגלי הדבר הזה יעצור הקרח כח לבקע גם את הסלעים, כאשר עינינו תראינה: כי המים אשר סללו להם נתיבה בנקיקי הסלעים מבית, הלכו ויתגברו מיום אל יום כל ימי הקיץ ואל הים לא באו, ובבוא ימי החרף התקררו בקרב הנקיקים והפרצים, אך לא היו לקפאון, יען כי לא היתה בם עוד יד הקרח הנורא והמים לא נדו ולא נעו עוד; או אז יקפא עוף מעופף במרום ופגרו יפול ארצו ויגע אל המים הקרים, או גרגרי הברד יתכו ארצה או גוש שלג יפול אל תוך המים, ונדו המים פתאם ונעו רגע, ופתע פתאום תחזק בם יד הקרח, והתפשטו המים עד מהרה והיו לקרח והלכו והתפשטו הלוך וגבר, עד כי בקול רעש ובקול המולה ובסופה ובשערה גדולה ינתקו הסלעים איש מעל פני אחיו והתפרדו ועפו אל כל צד ואל תוך הקרח הנורא יפלו רגבי הצורים הגדולים ויעטפוהו שית למו, עד בוא ימי הקיץ ורגבי הקרח ילכו על פני המים לשוט אל ארצות לא להם, ובזרועותיהם ספונים טמונים צורי הסלעים אשר נִתּקו ממצוקי הארץ לבוא אל המקום אשר שם ימסי מוסרות הקרח מעליהם.

ה. הסלע והליכותיו על ארץ רבה

אכן לא בזרועות המים לבד ילכו צורי הסלעים ממקום אל מקום, כי גם על ארץ רבה יוליך אותם הטבע בנתיבה אשר סלל לפניהם, ודרכיהם דרך ישרה מן הצפון אל הדרום; ואף אמנם האמינו בני האדם עד היום הזה כי רגבי הקרח והשלג הנורא אשר יתעלם על פני ראשי ההרים הגבוהים, איתנים הם מצוקי ארץ ולא ינודו ולא ינועו לעולם, עד כי עתה קמו החוקרים ויוכיחו את אשר הוכיחו ויחלטו דבר. – כי הנה גם במדינות החמות לא ימס השלג על פני ראשי ההרים הרמים ואך יאבד ממנו מראהו הלבן בשלוח השמש אליו אש המסים והיה עינו לעין תכלת, ונוסף עליו גם כל חלקי האבק אשר ישא האויר בכנפיו מכל ארבע כנפות הארץ, ונחו חלקי האבק האלה על פני השלג והיה עינו לעין תכלת ירקרקת. – אבל אם אמת נכון הדבר כי חום הקיץ האחד לא ימס את שכבת השלג אשר ירד בשנה הזאת, מדוע אפוא לא ירבו ולא יגדלו חמרי השלג על פני ההרים עד העלות שיאם השמימה? מדוע לא יגרעו המים מעל פני האדמה עד כי יחרבו וייבשו מעט מעט, והיו כל הנחלים וכל המים לרגבי קרח ולגושי שלג על פני ההרים ועלו השמימה, והאדם והבהמה ימותו בצמאון באין מים לשתות? – אכן חקרו חוקרים את כל אלה, וזה אשר מצאו ואשר הורו ברבים:

מעט המים הנמסים מן השלג אשר לו נקרא שלג עולמים, ישפוק להשקות את רגבי השלג אשר לא מוצק תחתיהם ולעשותם לקרח, וזרועות ההרים לא יעצרו כח לשאת את רגבי הקרח האלה יחדו, ושמטו הרגבים וינָטשו וינָתקו מעט מעט אל הגיאיות אשר על פני ההרים, ושם בתוך הגיאיות האלה נראה את שכבת השלג הנורא אשר ישתרע למרחקים, ובו לא יגע חום השמש להמס אותו; אכן מחזה נפלא תראינה עינינו, כי השלג הזה ישתרע לנגד פנינו לארכו ולרחבו כמו נחל, ושפה לו מזה ומזה אשר לא יזח מתוכן; ובכל זאת לא ירבץ שם שלג עולמים זה לעולמים, כי אם ינוע וינוד משם לרדת אל רכסי ההרים ואל המורד, ואך לא ישמוט ולא ינָטש ולא ינתק, כי אם כמו נחל יזרום הלוך וזרום מגבה למעמקים; כי הנה זאת מצאו החוקרים אשר השלג הרב המתאסף אל מקום אחד לנוח חלק על פני חלק, השלג הזה איננו מוצק, כי אם זרום יזרום לאטו כמו נחל, והליכותיו קלו מאד ולא תכיר אותן עין האדם, כי מעט מעט ילפות השלג ארחות דרכו ויתנהל לאטו דרך סעיפים ונקיקי סלעים עד בואו אל המורד, ושם יחם השמש ונמס מן השלג והיה למים, בד בבד כמכסת המים אשר ישובו אחרי כן להיות לשלג על פני ראש ההר. – לכן יש אשר נמצא לפעמים גופת איש מת או נבלת בהמה לרגל ההר מקום שם ימס מעט מן השלג, ויושבי המקום יציגו בשער משפט כי לא מת איש במקום הזה זה שנים הרבה, ולא ידעו ולא יבינו איככה נראה הפגר לעינים בהמס השלג; אכן עתה יודעים החכמים כי משפט אחד לרגבי שלג ולנהרי נחלי מים, אחרי אשר שניהם הולכים וזורמים ממקום אל מקום, ורגבי השלג ומימי הנחל נדים ונעים גם שניהם ולא ינוחו תחתיהם, האחד יזרום חיש מהר והשני יתנהל לאטו, ולפניהם דרך סלולה.

אכן בזרום השלג הזה ממקום אל מקום, יצרור אתו בכנפיו גם גושי סלעים רבים, והלכו הסלעים גם המה ועשו להם כלי גולה ועברו את פני הארץ ונסעו מגבה למעמקים, כי דרך נפלאה לפניהם והם לא בכתף מים כבירים ינשאו ולא בזרועות הנחלים יסעו.

ו. הסלע והליכותיו בימי הקיץ

אבל שבעתים נפלא דרך הסלע בארץ, אשר לא בקרב הקרח הנורא יסע למסעיו; כי הנה יש אבנים גדולות ואבנים קטנות אשר תעבורנה את הארץ הלוך ועבור ודרכיהן דרך ישרה לפניהן, והלכו על פני שדי הקרח ולא תמצאנה מעצור בדרך, ולפעמים נראה כי גם הגבעות הקטנות לא תהיינה להן לשטן, ועברו האבנים על פניהן לדרכן, כי האבנים האלה מושלכות על פני הגיאיות אשר על פני ההרים והגיאיות מכוסות שלג, והאבנים עוברות את פני השלג, ואור השמש יהיה להן למלאך לנחותן את הדרך אשר בו תלכנה.

כי הנה אור השמש בצהרים יבוא בימי הקיץ להחם את שדי הקרח ההם, ואספו גם המה חום אל תוכם, ואך זאת נראה אשר שונה יהיה דבר החום ומשפטו לפי המקום אשר שם יבוא. – אכן מודעת זאת בארץ כי כל הדבר אשר מראהו כהה, יינק אל קרבו חום שכם אחד על הדבר אשר מראהו לבן, והיה כל חלקת ארץ אשר אדמתה שחורה, ובא החום אל תוכה שכם אחד על החלקה הלבנה, כי על כן נראה אשר כל חלקה שחורה תשא פרי ותצץ ציץ חיש מהר; ולכן נראה גם בזה כי בזרוח השמש על פני שדי הקרח הלבן, לא יחדור החום לתוך הקרח על נקלה, תחת אשר ימהר ויחיש לחדור לתוך חלֻקי האבנים המושלכים מסביב, כי האבנים כהות הן, ובא החום אל תוך האבן וְהֵחם גם את השלג אשר מתחת לאבן, והחלה האבן לרדת בתוך השלג הלוך וחום השמש עוזר אחריה לנקוב חור בתוך השלג, וכן תשמוט האבן ותנָתק ותנטש, ובהיות החור עמוק וחום השמש לא יחדור לו, והיו המים הנמסים מן השלג לקיטור והקיטור עולה משם והיה חור גדול לנגד עינינו אשר כרוהו קרני השמש. – זאת תורת חלוקי האבנים הקטנות הנמצאות על פני שדה השלג, ואולם שונה ממנה משפט הכפים וצורי הסלעים הגדולים מן הקצה אל הקצה, וגם אותם נמצא על פני שדי השלג.

אם נמצא צור סלע גדול על פני שדה השלג, ובא השמש ולא יוכל חמו לחדור לתוך הסלע הזה לבוא אל השלג אשר מתחת לו להמס אותו, ולכן ילך החום להמס מעט מעט את השלג אשר על פני כל ההר, ואך את השלג אשר מתחת לסלע לא ימס, יען כי צל הסלע לא יתן לחום לנגוע אל השלג אשר היה לו ליסוד מוסד מתחת, והיה כהמס השלג מסביב ונותר הסלע אך לבדו על פני נציב־שלג ומראהו יהיה כמראה שלחן אשר הלוח עשוי אבן ורגליו: עשויות שלג; ומימים לימים נראה אנשים נוסעים העולים ההרה לתור את הארץ, והיה שלחן כזה להם לפלא ויחזו גם בו את מפלאות מפעלות הטבע וישתאו לו ואב לבנים יספר את אשר עיניו ראו; אכן לא לעולם חסן וגם לשלחן הזה יבוא הקץ, כי שנים אחדות טרם תעבורנה וחום השמש ימצא נתיבה להכות את נציב השלג על פני העבר האחד, כי בהיות השמש בצהרים והכה את נציב השלג על פני העבר הדרומי, או אז ימוט הנציב בהמס השלג והבמה תהרס מכבד הסלע אשר ממעל והתפרצה מצפון לדרום בדרך ישרה, והסלע יפרוץ ויפול גם הוא מן הצפון אל הדרום ומגמת פניו קדימה; אז יעברו עליו שנים אחדות, והיה הסלע שנית לשלחן אשר יתפלאו עליו הרואים, ומקץ שנים אחדות. יפרוץ ויפול שנית מן הצפון אל הדרום קדימה; וגם על פני גבעות קטנות יעבור ולא תהיינה לו לשטן בדרך; וכן יפרוץ הסלע וכן יבוא קדימה, מן הצפון אל הדרום, עד כי באחרונה יעזוב את שדי השלג כליל ובא אל ארץ רבה אשר בשפלה, והיה לנס. – אלה תולדות האבנים ופליאותיהן להליכותיהן ולחליפותיהן!

ז. ערך המשקל השוה

הליכות האבנים ומסעותיהן. אם בעודן בדמות גרגרי חול ואם בהיותן לנציבי סלע, אם בהיותן אחוזות בזרועות רגבי הקרח ואם שטות על פני המים, אם על פני הרי השלג ואם על פני שדי הקרח, ההליכות האלה נפלאות הן מאד ולא תמו עוד עד היום והמסעות לנצח לא יתמו; אכן אנוש קצר ראי ואין עינים ולא יראה את המעשים הנפלאים בהֵעשותם לנגדו, אך מקץ אלפי שנים יראה את קץ הפלאות וגם אז לא בא עוד הקץ, עד אם היו ההרים לארץ מישור והבקעות מלאו אדמה והמים גאה גאו והימים שבו נסוגו אחור לכסות את פני כל הארץ – ואולם יום אשר כזה לא יהיה לנצח ולא יהיה משקל שוה לאדמה ולמים לעולם, כי לא ישאו חלק כחלק יחדו, עקב אשר כח נטוע בלב האדמה לשנות את פני הדברים האלה כפעם בפעם; והיה ביום אשר יאבדו ההרים משיא גבהם וירדו וישפלו והעמקים ירומו וינשאו, והקיאה האדמה הרים חדשים וגבעות חדשות ועלו מתוך הים.– כי כמשפט האבנים והסלעים וגרגרי החול אשר הליכות עולם להם, כן משפט האיים וחבלי הים וככרי האדמה אשר הליכות עולם להם לעלות כפעם בפעם מתוך המים ולהיות לאדמת חול או לארץ מישור או לרכסי הר.

על חֻפּי מדינת טשילע באמעריקה הדרומית נראו מעשים כאלה רבים ושלמים בימי הדור הזה, בעלות ארץ מתוך הים; גם לפי מדינת שווידיה במערב עולים עד היום מן הים, עד כי הכפרים אשר היו על שפת הים הרחיקו ללכת מן החפים והלאה; גם על פני שדי־החול אשר במדינת הולשטייניה קמו איים רבים אשר עלו מן הים, ויהיו לנאות דשא ולמרעה לעדרים. – אכן גם על פני ארץ רבה אשר בחרבה ינשאו וירומו לפעמים הרים וגבעות מתוך האדמה, והיה לנו ההר לעדה אשר הקיאה אותו האדמה בלבת אש בשנת 1759 בשדה מעכיקאָ ויגדל ההר עד 1550 רגל. – אבל לפעמים יש אשר בהתנשא אחד ההרים מתוך הים, ושב אחרי כן לשוב ולרדת, והאי כאשר הקיאו אותו המים כן ישוב ויחלוף, ולפעמים ישוב שנית להתנשא ואחרי כן ירד ויחלוף שנית; אך לפעמים נראה כי יעמוד ימים רבים ולא ימוט עוד, ועינינו הן תראינה מעשים כאלה אשר יהיו לנו לעדה:

בקרבת סיציליה ראו עוברי ארחות הים בחדש יולי בשנת 1831 והנה נערמו מים רבים בלב הים ויהיו לחומה וירעשו ויגעשו מאד ויהיו להרי מים אשר גבהו עד 80 או 90 רגל, והרעש הזה לא חדל ימים אחדים; אז הכירו חובלי הים אשר מִנֵיאַפֶל ומאנגליה באו כי החבלים האלה חבלי יולדה הם אשר תוליד התהום אי חדש בלב ים, ומקץ ימים אחדים נראו פני האי בלב המים ויעל ויגדל עד 200 רגל; או אז היה ריב בין ניאפל ובין אנגליה והתעשקו על אדות האי אשר מצאו, ויקם הים ויעש שלום ביניהם, ויבלע את האי אשר הוליד, ומקץ חצי שנה לא נותר עוד ממנו שריד ופליט; אכן פלאי הטבע לא תמו עוד כי בשנת 1851 שב האי שנית ויֵראה על פני המים, ויתעשקו גם הפעם על אדותיו, וַיֵעָלם גם הפעם האי וירד במצולות כמו אבן עד היום הזה. – הנה כי כן התנשא בשנת 1866 בקרבת האי סנטורין בארץ יון אי קטן ודל, ויהי רעש וזועה, והאי הזה התנשא והתרומם מיום אל יום, עד התחברו אל אי שני ויהי לאחד, וכן יגדל ויאמץ ויש תקוה לאחריתו, והיה לאי גדול ורב.

ח. תנועת עולמים

האבנים והסלעים וכל הדברים אשר קראנו להם איתנים מצוקי ארץ יסעו הלוך ונסוע ולא ינוחו תחתיהם אף רגע, ואף אותותיהם ינַכרו ואת פניהם ואת צלמיהם ישַנו, כי על כן אמרו החכמים לחלוט דבר אשר אין דבר בכל היקום מסביב שיעמוד על עמדו מוצק ולא ינוע ולא ימיר מראהו – כל היקום אשר מסביב לנו וכל צאצאי הטבע לא ינוחו, כי אין מנוחה בכל היקום ואך תנועת עולמים ברא הטבע את כל, ומנוחה שלמה וכלילה אשר יקראו לה החוקרים ״מנוחה מוחלטת", לא תֵראה ולא תמצא, וגם בממלכות הַמָּוֶת איננה, כי אך שַָנֵה ישַנה המות את העצם אשר לפניו לשום לו תבנית אחרת ולהמיר את מראהו ומשפטו; אפס לא נמצא דבר בארץ אשר חמרו יהיה איתן ומוצק ולא ימוט לעולם, וגם רוח קל אם יבוא ועצר כח לשנות את מראהו ולהנידו ולהניעו.

חום קרני השמש ירַקע וירחיב את כל הדבר אשר יגע אליו, וגם חומה בצורה וחזקה לא תוכל עמוד בפני החום ותנוד ותנוע, ובהיות לנו כלים עשוים לדבר, וראינו את התנועה הזאת, אשר תנוע חומה בצורה לפני חום השמש כנוע הקנה בנגוע בו רוח נושבת; וגם קירות הבית אשר אל מול פני מזרח השמש ינשאו וירומו, והקירות אשר אל מול פני הצל ינטו וירדו, אלה יתפשטו ואלה יתכוצו, ובעלות השמש ממזרח נגבה, ינטו קירות המזרח אשר לכל הבתים והתפשטו הקירות אשר לנגב, ובערב יתפשטו קירות המערב אשר לכל הבתים, ובלילה יתכוצו כל הבנינים גם יחד וכל חומה בצורה וחזקה תקטן לפי מעלות הקור אשר תהיינה; ואם קטן הדבר הזה לכל איש ולא ישים אליו לב, גדול ונכבד הוא מאד לחוזים הרואים בכוכבים, כי חום השמש ישים פעולתו בפני בית מצפה הכוכבים לפרוע בו פרעות, להרחיב את גבולו ולהמעיט והתוכנים לא יכלו לגשת אל מלאכתם בלתי אם בקנותם תחבולות לעצור בעד הרעה. – וגם כל קול וכל קשב אשר נשמע, וידענו כי הם אך תנועות חלקי האויר אשר נדו ואשר נעו רגע, ואם נוציא קול גדול אל מול פני חומה בצורה, והיו התנועות האלה גם בקרב החומה ונעו חלקי החומה עד אשר ישמע הקול גם מחוצה לה; וגם פטיש כי יפוצץ סלע, והלך הקול דרך כל הסלע והרגיז אותו לחלקיו; וכל אלה לנו לעדות נאמנה כי גם הרוח הקל יעצר כח להחריד את כל האיתנים והמוצקים ולהרגיז ולעבור אותם מן הקצה האחד עד הקצה השני – כי אין מנוחה בכל היקום כי אם תנועת עולמים!

כל היקום אשר מסביב לא יעמוד ולא ינוח, כי הליכות עולם לו וחליפות וצבא עמו; הכפים והסלעים והאבנים נדים ונעים מן המקום האחד אל המקום השני ופניהם לא יהיו להם ואת עינם ואת תבניתם ימירו מיום אל יום ומרגע לרגע, וגם כל היקום אשר מסביב וכל צאצאי הטבע יזלו מאד לשנות דרכם, כי תנועת עולמים עשוי כל העולם וכל מלואו.

ט. המים וחליפותיהם והליכותיהם

גם המים פושטים צורה ולובשים צורה ולפעמים יחדלו מהיות נגרים ונוזלים ויהיו לחמרים מוצקים, וכל איש אשר ירס את השיר או אשר ימרס את הגיפס במים, וראו עיניו כדבר הזה. אם תשפוך מים על פני שיד יבש, וראית כי השיד הקר והמים הקרים בהתחברם יחדו יולידו חום עצום ורב, והיה לך הדבר הזה לאות כי חמר חדש נולד לעיניך; הנה כי כן אם שָׁחַקת מן הגיפס ותמֻרס אותו במעט מים, וראית כי הגיפס יהיה מוצק על פי המים והיה כאבן קשה – ומה אפוא יהיה משפט המים אשר שפכת עליהם? איך היו הנוזלים האלה למוצקים? אכן נוזלים היו המים עד כה ועתה נהפכו לחמר אחר אשר לו יקרא מוצק, והיו המים לחלק מן השיד ומן הגיפס. – וגם משפט חמרים אחרים כן הוא: אם נתחקה על שרשי החלודה אשר על פני הברזל ומצאנו כי חמישיתו מים; אם נדרוש ונבקר את השיד, נמצא כי בקרב ליטרא אחת ממנו נמצאים שמונה לאָטה מים; אם נחקור את הגיפס הַמְמֹרָס במים ומצאנו כי מחציתו מים, ואם את המלח של גלויבער נחקור ומצאנו כי מחציתו מים, והמים טמונים בתוך הגרגרים הקשים אשר חמרם כעין זכוכית קשה. – גם ככרי שדה נמצאים על פני האדמה אשר לא יגֻשמוּ ולא ירטָבו מזרם מים גם ברדת מטרות עז מן השמים, ובכל זאת יעשו פרי ויהיו לשדי תנובות גם בשנת בצרת, וזה שרש הדבר: חלקת האדמה אשר מתחת לככר כזה חלקת שיד או חלקת גיפס היא, והם יינקו את כל שפעת הגשם היורד על פני הככר, והיתה האדמה חרבה ויבשה ממעל, ובשנת בצרת באין מטר יבאו מן המים ההם אל תוך כל הזרע וכל הצמח והפרו והרבו אותם במאד מאד והיו בקרבם למיץ ולעסיס; אכן כל איש יודע אשר נמצא חמר מים רבים בקרב כל הצמח למינהו, ואולם אל נא יחשוב הקורא כי חמר המים זר הוא אשר התערב במיני הצמח, כי לא כן הדבר, והחוקרים הוכיחו כי החמר הזה הוא אחד מיסודות הצמח אשר בלעדיו לא יהיו חיים בקרבו, והוא יסוד ככל היסודות האחרים אשר בו ואשר על פיהם יהיה לצמח צומח.

וגם בקרב כל נפש חיה נמצא חלקי מים רבים: אם ישתה האדם מים, והלכו המים דרך עור הגידים הדקים ובאו אל תוך הדם, והיו גם הם ליסוד מיסודות הדם אשר בלעדיו לא יקום ולא יהיה, כי יבואו המים אל תוך הדם להחיות אותו, ונסע יתרם בם והיה לאויר ולזעה ולמי רגלים, והחלקים הטובים יהיו לדם ולנפש חיה. – גם שלשת חלקי המוח מים הם ואך החלק האחד עשוי חמרים אחרים, ובכל זאת נפשנו יודעת מאד כי המים האלה לא מים הם כי אם חמר רב הערך אשר ממנו לכל חיינו תוצאות, כי חיינו תלואים בו והוא בעל המחשבות והחושים וההרגשות ואך מאשר לו יעשה המוח את כל הכבוד הזה.

ובכן הן ראינו כי נפלאים דרכי המים, ולא אך בהיותם לנהרים ולנחלים ולימים או לאויר ולאד ולעבים או לגשם ולשלג ולברד יעשו את מפלאות מעשיהם, כי גם בהיותם לחמרים מוצקים ואיתנים נחזה בם, בהיותם לחמרי עפר בקרב המלח ולחמרי חיים בקרב הצמח ולחמרי מוח ומחשבה והרגשה בקרב החיה – אכן נפלאים מעשי הטבע, ונפלאות מאד הליכות המים וחליפותיהם!

י. הליכות המים וסגלותיהן השונות

הן הליכות המים נפלאו ממנו ולא נוכל להן, כי על כן יכבד ממנו לדעת לעות דבר ולחלוט אם המים הרבים אשר בתוך מעינים ובנחלים ובנהרות וביאורים ובימים, רבים ועצומים הם מן המים אשר בקרב האדמה פנימה, שהם עולים ממנה בדמות אד ואויר ובדמות חמרים מוצקים ומיני מלח אשר תקיא אותם הארמה כפעם בפעם, ובקרב הצמח והחיה ובקרב העבים והערפל המה; ועד היום הזה לא היה עוד איש מן החוקרים אשר יגיד לנו אם חמר המים הרבים אשר ראינו בדמות נוזלים גדול ועצום הוא מחמר המים הרבים אשר לא יזלו ולא יגרו ואשר פנים שונות להם כפעם בפעם, פעם בכה ופעם בכה. – אכן אחת אנחנו יודעים כי הליכות עולם לכל המים אשר בארץ, וגם נטף המים אשר היה לדם בקרבנו פנימה לא יוָתר שם ימים רבים, ובצאתו לא ישבות ואך ילך הלוך ונסוע עד בואו ועד האָספו אל חיק הים, וגם שם לא ינוח לו כי יסע הלוך ונסוע שנות מאות הרבה עד עלותו שנית אל עָל, ושם יעשה לו כלי גולה ויצא שנית בתקופתו הלוך ונסוע עד יבואו הימים ומצא את הדרך לשוב אל הים, וכן יעשה כל הימים ולא ישבות ולא ינפש.

הנה כי כן נשים נא אל לב כי יש אשר בין כה וכה המיר הים את תבניתו, כי המים העצומים בלכתם ובבואם הורידו סלעים גדולים אל תוך הים ותמלא התהום אותם, והאדמה הפכה הרים לגיאיות וגיאיות להרים בלבת האש העצומה, וגם זאת נשים אל לב כי כל התחברות חימית לא תקום ולא תהיה בין שני חמרים יבשים וכי גם שני מיני אויר לא יתחברו יחדו בלתי אם בהיות האחד רטוב מעט, או אז נקנה דעת ולבנו יבין מה רב ומה גדול ערך המים בכל היקום אשר מסביב ואשר בלעדיהם לא יכון העולם על מכונו.– ואף גם זאת נעלה על לבבנו כי המים ימהרו להוליך את הכח העלעקטרי שכם אחד על החמרים האחרים, וכי חוקרים רבים הוכיחו אשר נחלי עלעקטריות סובבים את הארץ וקרנים מידם לפעולות שלמות וכן רבות אשר על פני האדמה, או אז יעבור הרעיון במשכיות לבנו כי גדול ערך המים מכל אשר לפניהם, ואנחנו אך קצרי יד וקצרי עין אנחנו אשר לא נדע עוד את כל אלה, וקמו דורות חדשים אחרינו וראו אור גדול.

לכן אפוא נעזוב אנחנו את הדמיונות ולא נהין לגשת אל הערפל לחשוף משם את הנעלמות הצפונות לבנינו אחרינו, ואך את אשר מצאו חוקרינו עתה. אותה נשים לפני קוראינו כי נגולה היא לפנינו כספר. – ממרומי הארץ יורדים המים למעמקים אל שפת הים, ובדמות אד וערפל ועבים ישובו לעלות השמימה ומשם ישובו לרדת, כי המים יהיו לאד ועל כן קלים הם לעלות, ושם יהיו לגשם ולשלג ולברד ועל כן יכבדו וירדו; ומי אפוא ירים את חמר המים הרבים האלה ומי יורידם? הנה לזאת אמרנו לשום לפני הקורא את משפט הכח הנפלא הזה אשר בשלו כל התנועה הזאת, וזה החשבון אשר מצאו החוקרים: כל המים ההולכים אל הים יכילו כח אדיר ועצום אשר ישא בד בבד עם 300 מיליאנים בכח־סוסים, ואולם הכח אשר נשים אנחנו לפני הקוראים עתה יעצם ממנן פי 8000, ובכל אלה נסתר ונעלם היה הכח הנפלא הזה מעין האדם עד עתה, ואיש לא ראה ולא ידע אותו!

יא. החום וכחו להניע

החוקרים הביאו חשבון כי שלש מאות מיליונים סוסים ידרשו לנו אשר על ידיהם נוכל לעצור בעד כל המים הנמצאים על פני האדמה לבלתי תת אותם לרדת אל תוך הים, ושבעתים יגדל מספר הסוסים הדרושים לנו ביום אשר נחפוץ לשוב ולהעלות את כל המים האלה אל עָל; ובכל אלה נראה כי כל הכח הרב הזה נמצא בקרב החום אשר ידו מושלה לו להעלות את המים מן הים ועד מרומי הרים, כי החום יגע אל פני הים ועלו המים אשר שם וינדופו, והאויר ישא את האד הזה השמימה וינשאהו וינטלהו עד בוא הקרח והשליך את רוחו אל תוך האד והיה האד לגשם או לשלג או לברד ואז ישוב לררת..

הנה כן נמצא כי כח החום עצום ורב מאד, והחוקרים הביאו את החשבון הזה, לאמר: אם יאמר איש לעשות גם הוא כמעשי הטבע להעלות מן הים את כל וחמר המים הרבים אשר ינדופו כחמר המים הרבים אשר יעלה חום השמש שנה שנה, או אז נטל עליו לקחת לו עצים וגחלים וחמרי שרפה אשר יעצר כח להניע על פי חֻמם מכונות גדולות במספר ביליאָן אחת, וכל מכונה תהיה בת ששה עשר בכח־סוסים, כי פעולת כח החום אשר על פני כל הארץ דומה לכח אשר לשש עשרה ביליאן סוסים – ואם יחלק את הכח הזה בקו לשום חלק כחלק לכל חבל ארץ, ימצא כי החום נותן כחו על פני החבל האחד ככח אשר לשבעים ותשעה סוסים, והיה אם ימצֵא לפניו חבל אדמה אשר לא גֻשמה ואשר טל ושלג וברד לא יהיו עליה לעולם, והוא יחפוץ להגשים את החבל הזה, ועשה לו האיש מכונה גדולה אשר תַזה את המים עד העבים והיו לגשם, וכח המכונה הזאת יהיה ככח 79 סוסים. – ובכן עיניך הרואות מה בין כח המכונות אשר יעשה לו האדם ובין הכח אשר ישלוט בקרב הטבע שלטת, ותקטן עוד זאת בעיניך וראית עוד אחרת:

הן מודעת זאת כי חמרים כבדים כמו האבן והמתכת ישקעו ויטבעו במים, תחת אשר החמרים הקלים כמו העץ וכדומה יצופו על פני המים ממעל, וגם שרש הדבר הזה ידוע: כל החמרים אשר יכבדו במשקלם ובמדתם ממשקל המים במדה ההיא, יטבעו ויצללו, והחמרים הקלים מן המים ואשר מדה אחת לשניהם, יצופו על פני המים ממעל; מטיל ברזל אחד יכבד מן המים פי שבעה, כי בשימנו ברזל אל תוך הדלי עד אפס מקום בו ואחרי כן נשים מים אל תוך הדלי השני אשר משפטו כמשפט הראשון, וראינו כי יכבד הברזל פי שבעה מן המים, תחת אשר אם נמלא את הדלי עץ וראינו כי קל העץ מן המים; ולכן יטבע הברזל במים, והעץ יצוף על פני המים ממעל. – הנה כי כן יש בין הנוזלים אשר המין האחד יכבד מן המין השני, וצף האחד על פני השני: השמן קל במשקלו מן המים, כי בשימנו לפנינו הין אחד שמן והין אחד מים וראינו כי כבדים המים מן השמן, ועל כן יצוף תמיד השמן על פני המים ממעל; וגם החֵלב והחמאה יצופו תמיד על פני המרק אשר יושם לפנינו בקערה; ואולם הסירוּפ יכבד מן המים, ועל כן יש אשר נראה כי המים יצופו על פני הסירופ ממעל. – ואף גם זאת נראה כי גם הנוזלים מן המין האחד יעלו וירדו לפי החק הזה, והיה בהיות בין המים חלק אחד קל וחלק אחד כבד, ועלה הקל על פני הכבד וצף עליו ממעל. – אכן גם זאת לחוקרים אשר מצאו כי החום יעצר כח לרַקע ולהרחיב את כל החמרים אשר יגע אליהם, ולכן אפוא נדע כי בבוא החום על פני המים, יתרקעו המים ויתפשטו, ובבוא הקור ישובו להתכוץ, וכל קורא הן יביא לבב חכמה להבין כי המים בהתפשטם יקלו במשקלם ובהתכוצם יכבדו; אבל מה אחרית הדברים האלה? הלא מצער היא וכל קורא יבין זאת: אם נשים מים לתוך כלי וננח את הכלי למשמרת, אז יחמו פני המים אשר ממעל מן המים אשר מתחת, כי המים הקלים החמים צפים תמיד על פני המים הכבדים הקרים. – זאת חקרו החוקרים, כן היא, ועוד מעט ועינינו תראינה כאלה.

יב. תנועות המים למערכותיהם

אם תאבה נפשך אלופי הקורא, ולקחת לך מים קרים ומים חמים בכלי, וראית כי המים החמים יהיו על פני הקרים ממעל, אם לא תשלח בהם יד למרס אותם; וכמשפט המים אשר בכלי כן משפט כל המים אשר בנהרים ובנחלים וביאורים ובימים, ולרגלי הדבר הזה ינועו וינודו המים תמיד גם בהיות האויר אשר ממעל אויר חם וגם בהיותו אויר קר; ואנחנו נלכה נא עתה להתחקות על שרשי התנועות האלה בהיות אויר קר ממעל למים, למען נבין אחרי כן על נקלה את משפטי התנועות בהיות האויר חם ממעל. – אם נשים פנינו אל הנהר בְּהָחֵל ימי החרף והאויר הולך הלוך והתקרר, ומצאנו כי לא ימהרו פני המים להתקרר כמשפט האויר אשר יתקרר בימים האלה על נקלה, וגם בימי הקיץ לפנות הערב נראה והנה האויר קר ופני הנהר עוד חמים, וזה לנו לאות כי לא על נקלה יאבדו המים מחֻמם, והמים העליונים נותנים מעט מעט את החום לאויר המרחף עליהם ממעל; או אז בֶּאֱבד החום מעל פני המים העליונים, ועלה משקל המערכה העליונה הזאת על משקל המערכות אשר מתחת, וירדו וצללו המים האלה עד התהום והמים התחתונים ינשאו וירומו ויהיו למים עליונים; אז יתקררו גם המים האלה והכבידו גם הם את משקלם, וירדו וצללו גם המה עד התהום, והמים הראשונים ישובו לעלות, ובין כה וכה גבר הקור בארץ והמים אשר עלו ימהרו להתקרר וימהרו לרדת, וכן יעלו המים וכן ירדו חליפות, פעם בכה ופעם בכה, והיתה להם תנועת עולמים; מערכה אוחזת בעקב מערכה ועולות ויורדות.

אבל יש אשר יחשוב אחד הקוראים בלבו כי הדברים האלה לא יתנו ולא יוסיפו לו דבר, כי מה מנו יהלוך אם יעלו המים וירדו ואם לא, וכל המעשה הזה הלא מצער הוא; ואולם ישית נא הקורא הזה לב כי הדגים אשר במים ידרשו גם הם להם אויר יסוד חמוצי לשאף אותו ולחיות בו, ואז יבין כי המים בעלותם יגעו תמיד אל האויר הסובב אותם ממעל, וברדתם ישאו בכנפיהם את היסוד־החמוצי אשר אספו, והביאו אותו מנחה לדגים אשר מתחת למים ולכל השרץ השורץ במים, והיה להם למחיה; כי עובר היסוד־החמוצי הזה את כל מערכות המים לרגלי תנועותיהם הרבות.

אכן אחת ישאל הקורא לאמר: הן המים ילכו הלוך והתקרר מיום אל יום, ואנחנו הלא ידענו כי כאשר יתקרר אחד החמרים כן יתקשה וכן יתכוץ וכן יקפא החמר, ומדוע אפוא לא ימותו כל דגי הים וכל השרץ השורץ במים לרגלי הקפאון? הן המים הקרים יכבדו מיום אל יום ויורדים עד התהום להיות שם לקרח, ואחריהם יעלו המים מן המערכה השנית והתקררו. גם הם וירדו והיו לקרח, וכן תעלינה כל מערכות המים ותתקררנה ותהיינה לכפור, עד כי קפאו תהומות בלב ים, וכל דגי הים וכל השרץ השורץ בו יגועו וימותו; האם לא יהיה אפוא כדבר הזה? – לא יהיה! יען כי חק שׂם הטבע לכל המים להיות יוצאים מן הכלל, ולכן לא יתקשו המים כאשר יתקשה אחד החמרים האחרים בשלוח בו הקרח את רוחו, כי אך יכבדו ויקפאו עד מדה ידועה ונכונה, עד אשר לא יהיה בם חום בלתי אם בן ארבע מעלות ואז יהפכו המים פתאום והחלו להתפשט הלוך והתפשט וגם יעלו למעלה והרחיבו את גבולותיהם כבראשונה – אכן גדול מאד ערך הדבר הזה, כאשר עינינו תראינה.

יג. תנועות המים הקופאים

בימי החרף בהתקרר המים אשר על פני המערכה העליונה עד למאד, ירדו ויצללו המים האלה והביאו קור אל המים האחרים אשר בנהר, ועלו המים האחרים אשר ליתר המערכות והיה גם משפטם כמשפט הראשון, ואחז הקור בכל כנפות הנהר והיה קור בכל המים; אבל אם יחזק הקור אשר ממעל וילך הלוך וגדול וחדלה התנועה העצומה אשר למים לפתע פתאם; המערכה העליונה אשר למים שהתקררה עד בלתי היות לה כי אם ארבע מעלות חום, תחדל עתה להתכוץ. ותהי להפך, כי תלך ותתפשט מאד, וכאשר יגדל ויחזק בה הקור כן תתפשט וכן תפרוש את מטות כנפיה, ובהתפשטה כן יקל משקלה, ואז תצוף על פני המים האחרים ממעל, וּבֶאֱבד ממנה החום כליל תקפא ותהיה לרגבי קרח, ובהיותה לרגבי קרח תתפשט עד בלי די עד היות הקרח קל מכל המים במשקלו וצף הקרח על פני המים ממעל, ויהי בו הפך מכל המים האחרים במשקלם, כי המים האחרים בהיותם קרים יטבעו ויצללו והמים החמים יעלו עליהם ויצופו ממעל, תחת אשר בבוא החרף להשליך קרחו בתוך המים, וצף הקרח ממעל והמים החמים ירדו ויטבעו, כי המים הנחים על פני התהום ואשר ארבע מעלות חום להם כבדים הם מן הקרח אשר ממעל שהוא בן שלש מעלות קור – אכן נפלאים דרכי הטבע ונפשנו יודעת מאד!

אבל גם בימי החרף כאשר יפרוש הקרח את מטות כנפיו מלוא רחב הנהר לכסות את פני המים ממעל, לא תחדל התנועה אשר בקרב הנהר.– כי המים אשר מתחת למכסה הקרח עוד יזרמו הלוך וזרום, והקרח אשר ממעל יהיה להם לסתרה מפני הקור אשר באויר; כי על כן נראה אשר יושבי המדינות הקרות על פני צירי האדמה יעשו להם סֻכּות שלג וקרח, והיו קירותיהם להם למגן מפני הקור בחוץ שהוא גם בן ארבעים מעלות, ואם אמנם אין לאל ידם להוליד חום בן מעלה אחת בקרב סכּה כזאת לבלתי ימסו פני הקרח, אך הנה טוב להם שבת בהיכל תענוגים זה, מכוסים בבגדים חמים ואוכלים בטובה, וקירות הסכּה לא יתנו לחום לצאת; וגם משפט הקרח אשר על פני המים כן הוא, והיה למגן ולמחסה למים מתחת לבלתי בוא בהם הקור מן החוץ, וכאשר יגבר הקרח וכאשר יפרצו פני המכסה אשר על המים כן ילכו המים אשר מתחת הלוך וזרום ולא ישבתו ולא ינוחו. – ואף גם זאת עלינו לשום אל לב כי נמצאו בכל הנהרות מעינים עולים מתוך התהום והם מביאים בכנפיהם חום מקרב האדמה, ויש אשר יגדל החום הזה עד מאד, ואף גם אם לא יגדל, לא ימעט מהיות בן שמונה מעלות; ולכן נראה כי הרוחצים את בשרם במימי הנהר בימי הקיץ, ירחקו מן המקום אשר שם יעלו המים מן המעין, כי המים האלה לא יחמו בלתי אם עד שמונה מעלות, תחת אשר המים האחרים אשר בנהר עולים עד חמש עשרה או שמונה עשרה מעלות, והיה להם הדבר הזה למחתה, ואולם בבוא ימי החרף יהמו המים האלה במקום המעין מן המים האחרים, כי המים האלה יהיו בני שמונה מעלות חום תחת אשר המים הנותרים מלאים קור וקפאון, וגם פני הקרח על פני המים במקום המעין לא יעצמו ולא יפרצו, אחרי כי החום העולה שם ממעמקים יעצור בעדם.

אכן גדולה ועצומה מאד המהפכה אשר המעינים יולידו אותה בקרב המים, ועלילותיה גם הן גדולות ועצומות, ותנועות ותנודות חדשות על פי המהפכה הזאת תוָלדנה!

יד. הַמַהְפֵכָה בקרב המים מתחת למכסה הקרח

בימי החרף בכסות הקרח את פני הנהר ממעל ויקפאו, ומעיָן עולה מקרקע הנהר מתחת אשר חום מימיו עולה עד שמונה מעלות, וראית כי ישתנו סדרי מערכות המים; – כי המים אשר ארבע מעלות חום להם יתכוצו ויכבדו מאד, ואם יגדל החום מזה ומעלה יקל משקלם, ולכן נמצא אשר המים בני שלש מעלות חום, משקל אחד להם ולמים בני חמש מעלות, והמים אשר שתי מעלות חום להם, והיה משקלם כמשקל המים אשר להם שש מעלות, והמים אשר להם חום בן מעלה אחת, והיה משקלם כמשקל המים אשר להם שבע מעלות, והמים אשר אבד להם החום עד תמו והם עוד מעט ויקפאו, והיה משקלם כמשקל המים אשר להם שמונה מעלות ממעלות החום. – ובכן אפוא אם נשים עתה לב אל הנהר אשר אמרנו ומצאנו כי גם החום וגם הקור מושלים בו להטותו לפי חפצם ולתת סדרים ומערכות למימיו; החום מתחת מתוך המעין, והקור ממעל ממכסה הקרח: אכן שניהם גם יחד ימצאו כי נכון הדבר אשר המים הכבדים ינוחו מתחת, והמים הקלים ממעל להם, כי על כן גם שניהם יועידו אשר המים הכבדים בני ארבע מעלות החום ינוחו מתחת על פני קרקע הנהר, ואך בבואם עתה לשפוט את משפט המערכה אשר אחרי המערכה הראשונה, והתעשקו החום והקור על אדותיה; החום מתאמץ לשום מקום למים בני חמש מעלות חום על פני המערכה אשר הניחו מתחת, והקור מתאמץ להביא עד הלום את המים אשר להם שלש מעלות חום, אחרי כי גם הם ומשקלם כמשקל המים בני חמש המעלות; או אז יעשה איש איש את מעשהו, החום מביא את המים בני חמש המעלות והקור מביא את המים בני שלש המעלות, והיתה המערכה הזאת מערכה בלולה, והתערבו המים ההם איש באחיו, והיו לשניהם ארבע מעלות חום, ומשפטם כמשפט המערכה הראשונה אשר תנוח על קרקע הנהר, שהיא גם היא בת ארבע מעלות חום

* * *

הנה כי כן בבוא החום והקור לשפוט עתה את משפט המערכה השלישית אשר עליהם להניח על פני המערכות השתים אשר הניחו על קרקע הנהר, והביא החום גם הפעם את המים אשר להם שש מעלות חום, והקור יביא את המים אשר להם שתי מעלות, כי משפט אחד וחקה אחת למשקלם גם יחד, והיתה גם הפעם מערכה בלולה, והתערבו גם הם איש באחיו והיו למים בני ארבע מעלות חום, כמשפט המערכות השתים אשר הלכו לפניהם, ונחה גם המערכה השלישית הזאת על פני הקרקע. – אז תבוא גם המערכה הרביעית לנוח על פני המערכות אשר הלכו לפניה, ומימיה גם הם שונים, מים אשר להם מעלת חום אחת ומים אשר להם שבע מעלות חום, והיתה גם הפעם מערכה בת ארבע מעלות ממעלות החום. – או אז יעשו החום והקור כדבר הזה גם למערכה העליונה, היא המערכה אשר מימיה יהיו כמעט לקרח ולקפאון, והתקבצו המים אשר להם שמונה מעלות חום והתחברו עם המים העליונים הקופאים, אחרי אשר משקל לשניהם, והיו גם למערכה העליונה ארבע מעלות חום, מערכה בלולה היא –

אכן על נקלה נכתוב את הדברים האלה בספר וגם הם יוכיחו אותנו למדי מה רבה המהפכה בקרב המים מתחת למכסה הכפור, בעלות מים חמים מתחת וברדת מים קרים ממעל; ואולם שבעתים יגדלו הפלאות בעינינו בשימנו אל לב כי לא כמעשי הסופר הכותב את הדברים בספר מעשי הטבע, כי דחופים יוצאים המעשים האלה והם סבוכים ואחוזים ונבוכים עד מאד. – כי בהתאסף המים למערכה השניה להיות לבת ארבע מעלות חום, ועלו ובאו מים מן המעין אשר שמונה מעלות להם, וחדרו למערכה התחתונה אשר ארבע מעלות. לה, והיו בזה מים בני שש מעלות, והמים האלה הלא קלים הם במשקלם מן המים המתקבצים על פניהם, ולכן יתאמצו לעלות בטרם עוד באו המים ממעל לגדור בעדם ולהיות להם למעמסה ולמשקל מנגד; וגם המים ממעל אשר מתחת למכסה הקרח לא יהיו לנצח למים בני מעלת חום אחת, כאשר נדמה בנפשנו, כי הקרח יינק את חֻמם כליל; ולכן לנצח לא יהיה המשקל השוה אשר בחזון ראינו לנו, ולא תהיינה מערכות מערכות אשר אך ארבע מעלות חום לכלן; כי על כן תגדל המהפכה מרגע לרגע ושכבת המערכות תתחדש כפעם בפעם, ועלו המים וירדו והתערבו והתנגשו והתחממו והתקררו, רגע רגע חליפות וצבא עמם, וגם בהיות הקרח הנורא ממעל להם נמצא אשר הליכות עולם למו, רגע לא ישבותו, רגע לא יעמודו.

טו. בקרב המים בימי האביב

ובכן אפוא ראו עינינו כי הליכות עולם למערכות המים בכל הימים, ועל פי ההליכות האלה היא שומה לתת את האויר לחדור גם בחרף מן החוץ המימה, להיות למחיה לכל השרץ השורץ במים לבלתי ימותו, כי דרך הקרח אשר ממעל יחדור האויר לנהר ודרך המעין אשר מתחת; ואך בנהרות אשר מעינות מים אין בהם, ילכו הדוָגים ויקבו חורים במכסה הקרח למען אשר יבוא האויר אל תוך המים, וגם יפרשו את מכמוריהם במקומות ההם, כי שם יאספו דגים הרבה במקום אשר אויר רב חודר לו מן החוץ. – ואף גם בימי האביב והקיץ בהיות החום בארץ לא יחדלו מן המים כל המעשים הנעשים בימי החרף, והיה בהם תנועה ותנודה והליכות עולם וחליפות וצבא רב, כי גם חום האויר עוזר אחריהם לשום להם את כל התנועה הגדולה הזאת, שכם אחד על הקרח.

בבוא האביב לחדש את פני הארץ ומכסה הקרח אשר על פני הנהר פרוש אל מול פני השמש ועוד מעט והוא תמס יהלוך, או אז נראה כי הקרח בְּהִמָסוֹ יבלע חום הרבה מאד מאד עד בלי די, ואם תשאל לך אות או מופת כי כנים הדברים, עֲשֵׂה לך אפוא את הדבר הזה: קח לך צלוחית מים קרים בת ליטרא אחת וצלוחית קרח בת ליטרא אחת ושים את שתיהן לתוך הכירה אשר לתנור החם, וראית מה רב ומה עצום ההבדל אשר ביניהן; ברגע אשר תשים אותן אל הכירה קרות גם שתיהן יחדו ומשפט אחד לקור האחת ולקור השנית, ואך בהיותן רגע בקרב הכירה והנה המים הקרים אשר בצלוחית ילכו ויחמו הלוך והתחמם מרגע לרגע, תחת אשר בצלוחית השנית גם אם ימס הקרח לא יתחממו מעט המים אשר נמסו, וגם לא יתחממו המים האלה כל העת אשר עוד יהיה רגב קטן מן הקרח בקרב הצלוחית, וברגע אשר נמס הקרח כלו נמצא כי לא יהיה בקרב הצלוחית בלתי אם מים קרים מאד, אף כי הכירה בוערת באש, תחת אשר המים הראשונים רותחים בקרב הצלוחית אשר להם. – ואף גם זאת תעשה לך להיות לך למופת: אם תקח ליטרא אחת מים חמים בכלי אשר חֻמם יעלה עד שבעים ותשע מעלות ואל תוך המים החמים האלה תשים ליטרא אחת קרח, וחכית עד אשר ימס הקרח, אז לא תהיינה בידך שתי ליטרא מים בני ½39 מעלה באשר תחשוב, כי אם שתי ליטרא מים והם קרים כקרח. וזה לך לאות כי בהמוס קרח בן ליטרא אחת, יבלע חום רב ועצום מאד, כמכסת החום אשר על ידו נוכל להחם ליטרא אחת מים קרים ולתת להם חום בן 79 מעלות – ובכן אפוא נראה מה רב ומה עצום החום אשר יבלע הקרח מדי הִמַסוֹ!

וגם כאשר ימס מכסה הקרח על פני הנהר נראה כדבר הזה, והנה הקרח בולע חום רב ועצום מאד עד בלי די. ומאין יבוא החום הזה? – האויר אשר ממעל יאציל מחמו לקרח, והחום מתחת למים יבוא גם הוא אחרי אשר החל הקרח להלוך תמס והיה לו לטרף; אכן דעת לנבון נקל כי ראשית החום יקח לו הקרח ממערכת המים אשר תחתיו והתקררה המערכה הזאת ואבדה מחֻמה אשר לה, ולא יהיה לה כי אם חום בן ארבע מעלות, וברגע הזה יכבד משקל המערכה הזאת ממשקל המערכה החמה אשר תחתיה, וירדה המערכה העליונה ועלתה השניה; אז יֵעשה גם לה כמשפט הראשון ואבדה גם היא מחֻמה וירדה גם היא ועלתה המערכה אשר תחתיה, וגם לה יאבד החום, וכן יהיה משפט כל המים אשר בנהר, ועלו המים וירדו והתנגשו פעם בכה ופעם בכה; ועינינו תראינה כי יד החום היתה בהם לשלח בהם את התנועה הזאת.

טז. בקרב המים בימי הקיץ

אכן גם בימי הקיץ, בבוא אל תוך הנהר חום ממעל וקור מתחת, לא תחדל התנועה מן המים, והיה לנהר קול שאון וקול רעש וקול המולה והמים עולים ויורדים בו ועינינו תראינה בם כמחולת המחנים; ושרשי הדבר הזה שנים הם:

קרני השמש עוברות את האויר ולכן לא יולידו בקרב האויר חום בלתי אם מעט מאד, ואם בימי הקיץ נמצא אשר חם האויר המקיף אותנו, וידענו כי לא השמש הֵחַמה אותו כי אם מן האדמה הַחַמה קרנים וחום לו, אחרי כי נגעו חלקי האויר אל פני האדמה; והיה הדבר הזה לנו לחק כי אך על פני המקום אשר שם תמצאנה קרני השמש מעצור בדרך מבלתי יכלת לעבור משם והלאה, שם יקום החום, תחת אשר כל חום לא יקום ולא יהיה אם עבור תעבורנה הקרנים את אחד המקומות מן המקום והלאה; ולכן נראה אשר בבוא ימי הקיץ וקרני השמש שולחות חום אל תוך החדר דרך החלונות, ואנחנו נחפוץ להסתר מפני החום, אז לא נצליח אם נסגור את החלונות, יען כי לוחות הזכוכית אשר בחלונות יתנו את קרני השמש לעבור ולפרוץ אל תוך החדר, ואך אם נסגור את דלתות החלונות יחדל החום וָבָא החום עד פני הדלָתות ועמד כי אל החדר לא יוכל לבוא. – אמנם כל איש יודע כי כמשפט האויר גם משפט המים, אשר החום עובר את המים מבלתי הָחֵם אותם, ובאו קרני השמש עד קרקע הנהר והחמו אותו, וממנו קרנים וחום גם למים; ואך כאשר מלאו המים בוץ וטיט ואגמי רפש אשר אינם שקופים, לא יוכלו קרני השמש לעבור, ואז יתחממו המים; כי על כן נמצא אשר המים הזכים והטהורים קרים תמיד – אלה תולדות התנועה אשר במימי הנהר וזאת התורה אשר יורו החוקרים על אדותיה.

זאת ועוד אחרת, והיא גם היא עוזרת על יד התנועה, עקב אשר המים ממעל ילכו וינדופו ולרגלי הדבר הזה יתקררו המים והיתה בהם תנועה עזה. – כי הנה ידענו אשר אם יטבול איש את אצבעו האחת במים ואת אצבעו השנית בשמן, והחזיק את שתיהן בתוך האויר, אז תתקרר האצבע הטבולה במים והאצבע הטבולה בשמן לא תאבד מחֻמה, ואם נתחקה על שרשי הדבר נמצא כי על כן תתקרר האצבע הטבולה במים יען כי כל המים המובאים אל תוך האויר ייבשו ויעלו וינדופו, ובהנדוף המים יסיעו אתם את החום אשר בקרב האצבע וקר לה, תחת אשר השמן לא יחרב ולא ינדוף ולכן חם לאצבע כבראשונה. – וגם משפט מימי הנהר כן הוא, כי האויר החם אשר בקיץ יגע אל פני מימי הנהר אשר ממעל, ואז יחרבו המים האלה וינדופו ויהיו לאויר, והסיעו אתם מן החום אשר בקרב הנהר, והותירו קור בתוך הנהר. – ובכן אפוא נראה כי קרני השמש באות לחדור אל קרקע הנהר, והתחממה מערכת המים התחתונה, והמים אשר בפני הנהר ממעל יעלו וינדופו, והולידו קור למעלה, ועל כן יקלו המים אשר מתחת והמים אשר ממעל יכבדו, והיה הנהר כמרקחה גם ממעל וגם מתחת והמים עולים ויורדים בו, לא ינוחו ולא ישבותו.

יז. ערך הליכות המים

הן שמנו לפני הקורא מעט מהליכות המים ומשפטיהן, כפי אשר תחזה בהן עין האדם, ואולם ערך ההליכות האלה גדול ורב מאד וּפָרָשַׁת תקפן גדולה ועצומה, עד כי כמעט יבצר ממנו לשום את הדברים לעיני הקוראים. – כל השרץ השורץ במים יראה חיים אך על פי התנועה אשר במים, והתנועה הזאת היא שעמדה גם לנו לבלתי בוא הנגף אל תוך המים להעלות משם רוח קטב ומות לנגוף את יושב הארץ: ולולא המים המתבוללים והמתערבים יחדו, העולים והיורדים, הנוגשים והדחופים, כי עתה התקבצו על פני קרקע הנהר כל שרידי פליטי הצמח ומפלי עצמות החיה, ונחו כל אלה יחד, והיתה בהם יד החימיה להחם אותם ולשלח בם רקבון ובאשה, ואד יעלה אז מתוך המים, ורוח קטב ורקבון ובאשה, והביאו את הנגף אל היבשה לנגוף את כל החי אשר מסביב; ואך התנועה והמהומה אשר בקרב המים תעצורנה בעד חמרי הרקבון ההם לבלתי תת אותם לנוח במקום אחד יחדו, ועל כן לא יהיה הנגף, כי אנחנו הן ידענו אשר לא תעשה החימיה את מעשיה בלתי אם כאשר ינוח החמר במקום אחד, וגם נשי הבית יודעות אשר לא יחמץ הבצק גם אם שמרים הרבה בו, בלתי אם כאשר ינוח במקום אחד – ולכן נראה כי לרגלי התנועה יפַכּו המים ולא ירקבו, ואם נבקש ומצאנו עוד דברים רבים העוזרים אחריה:

המים אשר על פני הנהר יעלו וינדופו ויהיו לאויר, ולרגלי הדבר הזה יְִסֻנָן יתר המים, כי אך החלקים הזכים והטהורים עולים והחלקים האיתנים אשר במים יותרו, והחלקים העולים אשר יהיו לאויר ישובו אחרי כן לרדת בדמות גשם ושלג וברד, והמים היורדים האלה מסֻנָנים הם עד בלתי תכלית עד כי גם יתחרו במים המסננים הנמכרים בבתי המרקחת, לולא יביאו אתם מתוך האויר את חמצי־הגחלים ואת האמאניאק וכדומה; והיה ברדת הגשם והשלג והברד, וירדו ובאו גם אל תוך מימי הנהר, והתערבו והתבוללו המים איש באחיו והיה בהם רוח חיים, ונשמרו המים מן הרקבון ולא יעשו עוד באושים. – אכן בין כה וכה יעלו מים שנית אל פני הנהר ממעל, ועלו גם המה וינדפו ויהיו לאויר, וגשם ושלג וברד ירדו שנית אל הנהר, לחדש את מעשה הטהרה מעת אל עת, והתנועות האלה לא תחדלנה לנצח, והיו המים אשר בנהר זכים וטהורים.

ועוד לנו שלישיה לשמור את המים בטהרתם.– כי מיני מלח ומיני עפר שונים באים יום יום אל תוך נחלי המים, אחרי כי המים הבאים אל תוך הים מביאים אתם מנקרות הצורים ומחגוי הסלעים וממחלות העפר את מיני המלח והעפר ההם; והיה אם נשים עין אל תוך קלחת אשר נרתיח בה מים הרבה יום יום, וראינו גם בה את מיני המלח והעפר האלה בדמות קליפה קשה אשר תדבק אל פני הקלחת מבעד; ואמנם גם אל תוך הנהר יבאו המלח והעפר ההם, ואנחנו הן ידענו כי סגלה נתונה למלח לשמור את הנוזלים מרקבון, כי כן נראה גם במלח אשר נקח אותו לבשל בו, ולכן ברדת המלח אל מימי הנהר והיה להם לברכה לשמור אותם לבלתי יהיה בהם הנגף. – אכן זה הוא שרש הדבר אשר נמצא טעם מלח במי הים, ואם יבואו אל תוך הים המים המתוקים, והיה כפעם בפעם בעלות המים להנדוף ולהיות לאויר, ועלו אך המים המסננים והטהורים, והחמרים האיתנים אשר בהם המלח יותרו על פני קרקע הים לשמור את משמרתו לבלתי תת את הנגף לבוא.

יח. תנועות המים בים הגדול

הן מי הנהר אשר שמנו משפטיהם לפני הקורא היו לנו לפלא, ואף כי מי הים הגדול אשר תנועותיהם ותנודותיהם נפלאות עד אין תכלית. – אם נלך להתחקות על שרשי המים אשר בנהר, ומצאנו את הדרך על נקלה והיא סלולה לפנינו, תחת אשר עלילות שונות נתכנו למי הים ולפיהן תבדלנה תנועותיהם ותנודותיהם פעם בכה ופעם בכה; המים אשר בנהר לא יִבּדלו בחלקיהם איש מאחיו והרוחות הנושבות לא תבאנה לשנות אותם, כי בימי החרף ובימי הקיץ יהיה משפט המים בעבר האחד כמשפט המים אשר בעבר השני, בחרף קרים יהיו משני העברים ובקיץ יחמו, ולכן נמצא כי תנועותיהם ותנודותיהם סדרים להם והכל נעשה במדה נכונה; אכן לא כן חלק המים אשר בים הגדול: האדמה היא כדור גדול אשר מדת שטחו עולה עד תשע מיליאָן מיל מרבעות, ובכל השטח הגדול הזה לא נמצא יבשה בלתי אם חלקת אדמה בת שתי מיליאָן וחצי מיל מרֻבעות, ויתר השטח (שש מיליאָן וחצי מיל מרבעות) איננו כי אם מים לבד, וכל המים הרבים האלה מתחברים יחדו, ואיש באחיו יגעו. – אכן הן חליפות ותמורות לרוח ולאויר הנושבים על פני כל המים האלה, כי במקום אשר שם כנפות צירי האדמה שם יהיה חרף עולמים, ובמקום שם הקו־המשוה שם קיץ עולמים, ובין הקו־המשוה ובין הצירים תהיינה חליפות לרוח פעם בקור ופעם בחום, פעם מן העבר האחד ופעם מן העבר השני, – ולכן הן דעת לנבון נקל כי כל הדברים האלה פועלים פעולה נמרצה בפני המים אשר בים הגדול, לשנות את תנועותיהם ותנודותיהם והליכותיהם מרגע לרגע, והם נבדלים מן המים אשר בנהר עד תכלית; ואולם למען ירוץ הקורא בדברים האלה על נקלה, נשים נא פנינו לקראת המשל:

אם נקח לנו אמבטי לרחוץ בו ונבנה חיץ בתוך האמבטי לחצות אותו לשני מחצות, ומלאנו את המחצה האחד מים חמים ואת המחצה השני נמלא מים קרים. ופתאם נוציא את החיץ המבדיל מקרב האמבטי למען יגעו המים איש באחיו אז יבואו המים הקרים שהם כבדים מן המים החמים ולחצו את המים החמים אל קרקע האמבטי וחדרו לתוכם; או אז יעלו המים החמים למעלה וכסו את פני האמבטי ממעל, והיו המים הקרים מתחת והתיצבו כנד לעמת המים אשר ממעל להם, והמים החמים האלה אשר ממעל להם יתיצבו גם המה כנד לעמת המים אשר מתחת להם; והמים לא ינוחו ולא יעמדו עד כי יבאו הקרים אל הקרקע אשר מתחת לגעת בו, והמים החמים ינוחו ממעל, והיתה מערכה חמה על פני מערכה קרה. – הנה כי כן אם נבוא אל אמבטי אשר המים באים אל תוכו בצנורות צנור מים חמים וצנור מים קרים, וראינו כי גם שם תהיה שכבת המים כמשפט האמור, מערכה חמה על פני מערכה קרה, ואך טוב יעשו משרתי בית המרחץ להניע את המים בחזקה עד כי יתערבו ויתבוללו איש באחיו והיו למים פושרים.

אך הנה הים הגדול דומה אל האמבטי האמור, כי מעבר האחד אשר במדינות החמות יבואו אל תוך הים מים חמים, ומעבר השני מקום שם המדינות הקרות יבואו אל הים מים קרים, וביניהם לא נמצא חיץ או קיר אשר יבדיל ביניהם, או יד חרוצים אשר תניע את המים בחזקה עד התערבם ועד התבוללם איש באחיו, והאמבטי הנפלא הזה אשר לו יקָרא ״ים הגדול" גדול ונפלא הוא וארכו אלף מיל, ובכל זאת יתערבו ויתבוללו המים בו כמשפט ויד אדם לא תנידם – אכן נפלאים מעשי הטבע!

יט. הים הגדול וזרמתו

המים הקרים אשר בכנפות צירי האדמה מעבר מזה ומעבר מזה כבדים הם מן המים אשר במדינות החמות, ולכן נראה גם בזה כדבר אשר ראינו בקרב האמבטי, כי יתנגשו המים השונים וילָחצו שניהם יחדו איש אל אחיו, ובאו כל המים הקרים מן הציר הקר וזרמו על פני תהומות הימים אשר מתחת, והמים החמים יבואו כפעם בפעם מן המדינות החמות והשתפכו על פני הימים ממעל והיו הליכות שונות לזרמות המים: המערכה האחת, היא המערכה הבאה מן הציר ללכת אל הקו־המשוה, תלך הלוך וזרום על פני התחום מתחת, והמערכה השנית ההולכת מן הקו־המשוה אל הציר, תלך הלוך וזרום על פני הים ממעל, אשה אל עבר פני אחותה פונה ללכת; אמנם לולא המים אשר ישובו להתקרר על יד הציר ואשר ישובו להתחמם על יד הקו־המשוה כפעם בפעם, כי עתה היתה מנוחת עולמים בקרב הים ונחו המים הקרים על פני התהומות והמים החמים ממעל להם, ואך הציר וקו המשוה המולידים חום וקור חדשים לבקרים, המה ישלחו חליפות קור וחום אל תוך המים, והיתה להם תנועת עולמים; המים החמים השבים מן הים אל הציר, יתקררו שם כפעם בפעם, ובהתקררם יכבדו ועלה משקלם, וכאשר יכבדו ילכו לרדת עד התהום לגרש משם את המים אשר לא קרים כמוהם, והמים הקרים השבים מן הים אל הקו־המשוה, יתחממו שם כפעם בפעם, ועלו על פני הים ממעל והלכו עתה אל הציר; וכן ילכו המים ויזרמו מן הציר אל הקו־המשוה ומן הקו־המשוה אל הציר אחת הנה ואחת הנה ודרך אלפַים מיל לפניהם, והתקופה הזאת לא תחדל רגע, והקיפו המים את הארץ וכל טפה מן הים תארח גם היא לחברה.

אכן גדול ורב מאד ערך התקופה הזאת אשר יקיפו המים את הארץ, ואנחנו עוד נשוב לדבר על אדותיה כי עוד חזון למועד, ועתה רב לנו אם נשמיע באזני הקורא כי לכל טפה וטפה דרושים כשנתים ימים עד כלותה את התקופה משפה אל שפה; ואם בעל נפש ובעל דמיון אתה, ועשית גם בחשבון לדעת מה מספר המכונות הדרושות לנו למלאכתנו אם נחפוץ להריץ על פיהן את כל המים ההם בתקופתם, וכח המכונות יהיה אשה אשה ככח מאה סוסים, ולמען שים ידים לפעלך ולחשבונך נוסיף על דברינו, כי את המכונות תקים על יד הקו־המשוה, והמכונות תהיינה עשויות לדבר בתחבולה למען אשר תעצורנה כח להזיל מים יום יום כדי 8300 מיל מרבעות, והעלו את המים והביאו אותם דרך קנים וצנורות אל פני הצירים.

אבל הטבע לא ידרוש למלאכתו את המכונות ואת הכלים השונים אשר עשה האדם, והלכו כל מימי הים הגדול בתקופתם האמורה, ותקופת המים ההיא דומה אל תקופת האויר הנוסע ממעל להקיף גם הוא את חוג הארץ. – על יד הקו־המשוה יעלה האויר החם הקל במשקלו והאויר הקר יזרום מן הצירים אל הקו־המשוה, והלך האויר החם אשר ממעל ובא שנית אל הצירים, ועל פי התקופה הזאת היא שומה לתת ידים לרוחות הנושבות; וגם מימי הים מתחת. הולכים בדרך ההיא; ובכל זאת לא ישלימו שני הנוסעים האלה איש עם אחיו כי מערכת המים העליונה ההולכת מן הקו־המשוה אל הציר לא תגע אל מערכת האויר הנוסעת גם היא אל הציר, כי אם אל מערכת האויר התחתונה הנוסעת מן הצירים אל הקו־המשוה, המערכה האחת נוסעת אל העבר האחד והמערכה השנית הנוגעת אל הראשונה נוסעת אל מול עבר פניה, ולרגלי הנגיעות האלה תהיינה מלחמות בין המים ובין האויר לצרור איש את אחיו ולפרוע פרעות איש בְּזִרְמַת אחיו, והתחוללו רוחות וסערות, והִכּה הים גלים, והיה קול שאון וקול המולה ומהומה מסביב.

כ. בפרוע פרעות בים

הן מעט המים אשר על פני הים יפרעו פרעות בנגוע בם האויר, ואף כי כל המים הרבים אשר בתוך הים פנימה, כי המים הקרים מתחת נוסעים מעבר מזה והמים החמים ממעל נוסעים מעבר מזה; ולו התפרדו שני המחנות האלה כליל כי עתה החרישו ולא הטילו סער בים; אבל אנחנו הן ידענו כי בין המערכות השתים האלה השונות מן הקצה אל הקצה נתונה גם מערכה שלישית היא המערכה התיכונה האומרת למצוא חן גם בעיני המערכה אשר ממעל לה וגם בעיני המערכה אשר לה מתחת, לנסוע גם עם האחת וגם עם השנית, ומשפטה כמשפט כל אנשי־הביניים העומדים בין שתי מפלגות ואומרים בלבם לעמוד גם בפני האחת וגם בפני השנית, והיא לא תצלח, כי גם האחת וגם השנית תמשכנה אותם אחריהן והיו להן למשחק; ומי אפוא יערך לנו את השאון וההמון והרעש וההמולה אשר יהיו לרגלי המערכה התיכונה ההיא אשר במים? הלא כפלח תחתית אשר יתגלגל סביב סביב וממקומו לא ימוש כן מסבות יתהפכו המים התיכונים לשום את הים כמרקחה ולחולל את המים כמחולת המחנים, והיה סופה וסערה ורעש ושאון.

אכן גם זאת תעזור על יד הפרעות בים להגדיל אותן ולהאדירן: האדמה תסב על קטרה פעם אחת ביום, והמים הולכים עמה לשלחה בדרך הזאת, והיה כל חלק מן הקו־המשוה עובר יום יום דרך 5400 מיל, תחת אשר כל חלק בקרבת הצירים לא יסע דרך רחוקה כזאת; אבל גם המים העוברים עם האדמה ישַנו את הליכותיהם, כי המים ההולכים אל הציר מעל פני הקו־המשוה אל הצפון או אל הדרום, הם ישלחו גם את האדמה בנטותה מן המערב אל המזרח, והמים האלה קליס מאד במרוצתם יען כי דרך רחוקה להם והתנועה גדולה ועצומה, ואולם המים הבאים מן הצירים אל הקו־המשוה, הם אך דרך מעט להם ולכן גם תנועתם איננה גדולה, והלכו המים האלה והתנהלו לאטם; ולרגלי הדבר הזה יהיו מכשולים רבים במרוצת המים ופרעות רבות תוָלדנה בזרמתם – והמכשולים והפרעות האלה יהיו בקרב המים כעין המכשולים והפרעות הקמים בקרב האויר להַשיב את הרוחות מזה ומזה, אשר יקראו להם רוחות עוברות (פאססאטווינדע) או אשר יקרא העברי רוח קדים, וכעין הרוחות האלה יהיו גם בקרב המים זרמות עוברים; והם גם הם יחשבו על פורעי הפרעות אשר בקרב המים.

ועוד לנו שלישיה להגדיל את הפרעות במי הים, וזאת היא: מי הים – יכסו כשש מיליאָן מיל מרֻבעות מפני האדמה, ובקרבן לא נמצא בלתי אך כשתי מיליאָן מיל מרבעות יבשה; אכן היבשה איננה קבועה במקום אחד, כי אם בזרועות המים היא אחוזה גם פה וגם שם, גם לרחב וגם לארך, והיא תהיה כפעם בפעם לשטן למימי הים מבלתי יכלת ללכת ולזרום אל אשר יהיה רוחם; ולא אך האדמה אשר ממעל תהיה למימי הים לשטן, כי אם האדמה אשר בתהומותיו, ואדמת התהום הזאת תוליד פרעות עד בלי די כי היא איננה אדמת מישור כי אם אדמת הרים ובקעות וגבעות וגיאיות, וכל אלה ישלחו יד במימי הים להיות להם לשטן. – אכן כיום הזה יושבים החוקרים הגדולים לדרוש ולחקור את משפטי התנועות אשר למי הים, ואם תמצא ידם לבוא עד תכלית הדבר, וגם את חשבונות כל המכשולים והפרעות יחַשֵבו, אז יצלח חפצם בידם לדעת את כל ההרים והבקעות אשר על פני התהומות, כי מפי התנועות יקחו תורה, ואז מי יודע אם לא תהיינה בידי זרעינו מפות גלילות האדמה לדעת את העמקים אשר מתחת למים, והן עשויות תהיינה בטוב טעם ודעת שכם אחד על המפות אשר היו לאבותינו לדעת על פיהן את ההרים אשר ממעל לנו.

כא. שטף מים רבים

לפי הדברים אשר שמנו לפני הקורא, כן שונות תהיינה התולדות היוצאות מהם, ואנחנו נשים לב גם אליהן. – אם נתחקה על משפטי מימי הנהרות, ומצאנו כי אך בזאת תעבורנה אניות על פניהם, אם ידום הרוח והיתה אך דממה על פני המים, תחת אשר שונה מזה משפט מי הים; המים אשר בנהר שוטפים במורד, ולכן ישאו המים היורדים את האניה להסיע אותה אתם ואולם המים אשר לים שהוא המאסף לכל המחנות בכסותו את כל התהומות העמוקות אשר בארץ, הם לא יוכלו עוד לרדת ולא ישטפו במורד ולא יוכלו להסיע אניה ממקומה בלתי אם בהיות רוח או קיטור להריץ אותה; ובכל זאת נמצאים מקומות רבים בתוך הים ששם יש שטף למים הכבירים, ושם אניות יהלכון גם באין רוח ובאין קיטור, ולפעמים ישאו את האניה גם אל עבר פני הרוח, להביא את הנוסע אל המקום אשר שם לא היה רוחו ללכת. – בין המקומות האלה הכי נכבד זרם־הגאלף (לשון הים) אשר מוצאו מבין אמעריקה הצפונית ואמעריקה הדרומית במקום שחֻברו להן יחדו, והשטף הזה הולך עקלקלות עד מול פני אדמת אירופא ומשם פונה ללכת ובא אל חֻפּי מערב אפריקה לעבור אותם לארכם ואחרי כן הוא שב ללכת אל המקום אשר משם יצא. – והיה אם נבקש את שרש הדבר לדעת מי פִלג למי הים הגדול שטף ומי סָלל את הדרך הנפלאה הזאת לו, ומצאנו כי אך החום והקור אשר חליפות לפעולותיהם הם עשו כדבר הזה, כי חום המים במדינות החמות והקור אשר בכנפות הצירים יולידו חזיונות ומראות נפלאים כפעם בפעם, אשר אם נשים לב אליהם ומצאנו דברים הרבה אשר לא עלו על לבנו:

עם המים החמים אשר על פני הים ילך גם חום הרבה לבוא אל המדינות הקרות, ועם המים הקרים הבאים מן הצירים יסע גם הקור לבוא אל המדינות החמות להשליך בהן קרחו; – ארץ אירופא גם היא אשר העבר הצפוני פונה אל הים הגדול, תקבל מן הים שפעת חום הרבה לשנות בה את האקלימא והיתה גם מן העבר הזה לארץ נושבת מאד, ולולא האקלימא הזה אשר לה מידי הים, כי עתה לא עצר השמש לבדו כח להוליד בה חום כחום אשר לה עתה ולשום לה אקלימא טוב; וגם אנגליה ושוטלאנדיה ונורווגיה היושבות בצפון אירופא במקום אשר האקלימא איננו חם מאד, והן מקבלות שפעת חום הרבה מאת פני הים; ולמען דעת עד אנה יד חום הים מגעת להחם את הארצות, עלינו להבדיל שלש ערים היושבות בשורה אחת, ואשר אך בזאת תבָדלנה כי העיר האחת יושבת אל פני הים, והשנית רחוקה ממנו והשלישית יושבת בטבור היבשה למשל לונדון, ברלין, ווילנא הפונות שלשתן בראשיהן אל פני הציר הצפוני, והנה לונדון יושבת אל שפת הים ואיננה רחוקה מן הים הגדול ולכן לא יגבר בה הקור בימי החרף, תחת אשר ברלין הרחוקה מן הים יותר מלונדון, והיה גם הקור בה עצום מן הקור אשר בלונדון, והעיר ווילנא הרחוקה מן הים יותר מלונדון ומברלין גם יחדו, והיה בה הקור שכם אחד על הערים השתים ההולכות לפניה.

ובכן עיניך הרואות כי לפי מימי הארץ נעריך את מזג האויר; ועתה אף גם זאת נוסיף כי לפי מזג האויר נעריך את טוב יושבי הארץ, עקב אשר הארץ בעלת האויר הטוב תוציא פרי למינהו ופרח וצץ כזית הודה ויושביה יחדו בשמחה את פני הטבע, והתעוררו רחשי לבם ועשו להם חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, והיה להם לב נדבה, ובקשו למו צדק ומשפט ותבונה ודעת, כי פי הטבע הוא המדבר אליהם ואזניהם קשובות לו.

כב. הליכות עולם למיני הצמח

הן ראינו כי על פי זרמות מי הים יחֻלק גם לחום בקו להפיצו ברבים ולהביא אותו גם הנה וגם הלום, ואולם לא אך על החום יפילו המים גורל כי גם על כל הצמח השונה למינהו. – הצמח פָּשַׁט בארץ ויעש פרי גם במדינה האחת וגם במדינה השנית, והחוקרים לא יוכלו עד היום לבוא עד תכלית תולדותיהם ודברי ימיהם לדעת איך יכה הצמח האחד שרש במדינה הזאת והוא הלא מעפר אחר לֻקַח? – כי הנה כל הצמח למינהו ארץ מולדת לו אשר שם יציץ ופרח, ולפי העפר ולפי האקלימא ישגשג ויגדל, והיה אם נמצא חבל ארץ חדשה, ומצאנו עליה גם נטעי נעמנים חדשים אשר נקחה אותם משם לטעת אותם גם בארץ אשר לא להם; ויהי כאשר מצאו את אוסטרליה ויראו בה מיני צמח חדשים אשר לא ראו עוד כמוהם עד היום ההוא ואולם כיום הזה נראה שם גם מיני צמח הרבה מן המינים אשר לנו באירופא אחרי כי מרבית יושבי אוסטרליה בני אירופא הם אשר הביאו אתם איש איש פריו מארץ מכורותיו לטעת אותו גם בארץ החדשה.

אכן לא אך ידי האדם לבדו עושות באמונה לחלק את מיני הצמח ולטעת אותם במלא רחב כל הארץ למען היותם לברכה לכל יושבי הארץ, כי הטבע גם הוא עושה לנפשו והוא לא יחכה את האדם במעשים. – כי הנה טרם עוד נגלה נגלתה אמעריקה, וזרמות המים הבאים משם הביאו לנו בחפניהם מיני צמח הרבה אשר לא היו לנו בראשונה, וגם מתוכנו לקחו והביאו אל ארצות אמעריקה הַנשַמָה והיו לנו המינים האלה חליפות, ועיני אירופא ראו צמח חדש אשר לא ידעו מה הוא; כי הליכות עולם גם למיני הצמח להלוך ממקום אל מקום ולהכות שרש באדמה חדשה למען היות להם סגלות חדשות וטעם חדש. – אך הנה האדם לא יתן את הטבע לעשות ולהוליך את הצמח לפי חפצו, והוא בידיו יקח לו את אשר יבחר לטעת אותו בארץ אשר בחר למענו, כי לאחד יאמר האדם טוב ולשני יאמר רע ולא יקחהו אתו להביא אותו אל ארצו, ועל כן יבצר ממנו כיום הזה לדעת את מיני הצמח אשר שלוח ישלח אלינו הטבע מן הארץ האחת אל השנית כי גם האדם מרבה להביא ולא יֻכַּר עוד מעשה הטבע לפני מעשה האדם.

הנה כי כן מביאים זרמות המים עצים הרבה אל המדינות אשר אין בהן עץ, אל מדינות ים הקרח הצפוני ואל איי צירי האדמה ובאו גזעי ברוש וגזעי שטה ושטו על פני המים, ומיני עצים הרבה ינשאו בזרועות הזרם, ואסף אותם השטף בחפניו והוליך אותם בזרוע עז לארץ מרחקים עד בואם אל איי ים הקרח, וראו יושבי המדינות ההם את הברכה הזאת וידעו כי נפתחו להם ארבות השמים לשמוע את נאקתם ולראות בענים, והיה להם העץ לבער ולבנות בו. – ובכן אפוא נראה מה זרמות המים עושים להביא ברכה ליושבי ארץ גזרה; וגם זרמות האויר נוסעים אתם אבקת כל הפרחים למיניהם דרך אלף אלפי מיל, להפרות ולהרבות את פרי הארץ, והקורא הן יזכור כי באחד החלקים הקודמים בספרנו זה דברנו דבר גם על אדות. הפעולה הזאת אשר יפעל האויר.

כג. חליפות וצבא לרגלי הליכות המים

הן רבים ועצומים המעשים הנעשים בידי זרמות המים אשר העברנו אותם לפני הקורא עד כה, ואולם מי יודע אם לא יגדלו ואם לא יעצמו המעשים האלה הנעשים בידי זרמות המים לשום שנויים וחליפות לחיי כל החיה אשר במים ולכל השרץ השורץ במים. – כי הנה שש מיליאָן וחצי מיל מרבעות יכילו המים אשר בארץ ואדמת היבשה איננה בלתי אם כשתי מיליאָן וחצי, ועל כן דעת לנבון נקל אשר גדול מספר החיה והשרץ אשר במים מן החיה והשרץ אשר על פני האדמה; אבל מה יהיה משפט החיה והשרץ אשר במים, לו יעמדו המים ולא ינועו וחדל מהם הליכות עולם אשר למו? – הלא מַלְפֵּנוּ מן המים ומנטפי סמים אשר בצלוחית; אם נביא לנו נטפי סמים בצלוחית מבית המרקחת, ועמדה הצלוחית ימים אחדים, וראינו והנה התקבצו בתוך הנוזלים ההם רבוא רבבות אינפוזאריות (חיות יציקה שאין העין שולטת בהן לראותן בלי קרן חזות) בכל נטף ונטף; וגם משפט מי הים ככה הוא, ולולא התנועות העצומות אשר למים האלה כי עתה מתו כל חיות המים מעצר רעה ומחסר אויר, והאינפוזאָריות התאספנה ותתקבצנה מרגע לרגע עד אפס מקום להכילן, כי האינפוזאָריות כרֻבּן כן תראינה חיים גם באין יסוד־ חמוצי לשאף אותו.

אכן תנועות והליכות שונות ונפלאות לדגי הים ולשרץ השורץ בו אשר לא באו עוד החוקרים עד תכליתן; ועד היום לא ידעו אי מזה תבוא עדת כל הדגים־המלוחים הרבים שנאחזים במצודה לאלפים ולרבבות על חפי אנגליה ושוטלנדיה, והם לעתים מזומנים ונכונים יבואו כפעם בפעם, ומשם יסעו וילכו למו ואנחנו לא נדע אנה הם הולכים; כי הליכות עולם לדגי הים ולכל חיות המים והחוקרים לא יבינו עוד להן, ואך אחת הם יודעים כי על פי זרמות המים היא שומה. – הנה כי כן יבוא בזרועות המים רמש ואין מספר מן המדינות החמות אל המדינות הקרות למות שם, ועל פני התהום יבוא כל השרץ למינהו מפאתי המדינות הקרות אל המדינות החמות ומתו גם הם באשר יבואו, וקליפותיהם תרבינה ותעלינה לרבוא רבבות ותהיינה לקליפות שיד ולהרים המתנשאים על פני התהום, וההרים האלה יהיו לאות ולמופת לחוקרים למען דעת כי לא לרצונם באו השרץ והרמש עד הלום מקום שם ימצאו להם קבר, כי אם בזרוע עז נָתקו מארצם וממולדתם לבוא בזרועות שטף המים אל ארץ נכריה למו, ארץ גזרה, ובקרב אלף אלפי שנים התאספו והתקבצו עד אשר היו להרים גבנונים על פני התהום, ומקץ אלף אלפי שנים יחדלו גם המים מן המקום ההוא והיתה לעינינו אדמת שיד, והאדמה הזאת תהיה אחרי כן לארץ נושבת, ולראשונות אין זכר עוד – אכן יש אשר יבוא יום והחוקרים יבינו לדעת את מקום שטף המים בקרב הים לפני שנות אלפים, לפי הרי השיד והרי הקרטיקון ומחנות השיד ומחנות הקרטיקון אשר תחזינה עיניהם ואשר יהיו בימים ההם; כי הנה חליפות וצבא עם המים והליכות עולם להם לשנות את פני האדמה ואת חֻפּי הים ואת חיי החיה אשר במים ואת תבנית ההרים אשר בתהומות, וההרים האלה הלא יהיו באחרית הימים לארץ נושבת, ועל כן דעת לנבון נקל כי גם בנו יושב הארץ וגם בכל חית הארץ ישים שטף המים שנויים.

וגם זאת עוד לנו לשית על דברינו נוספות: מדי דַבּרנו באבנים והליכותיהן ומסעיהן, זכרנו גם את רגבי הקרח הצפים על פני המים מפאתי הצירים ועד המדינות החמות, ועתה יש אשר יעלה על לבב אחד הקוראים לשאל לאמר: איך יהיה כדבר הזה, והמים העליונים הן הולכים מן המדינות החמות אל כנפות הצירים, ומדוע יצוף הקרח אל עבר פני השטף? – ותהי המעט לנו כל זאת והנה חובלי הים בפאתי הצירים רואים לפעמים אשר גושי קרח קטנים צפים אל הציר ורגבי קרח גדולים יצופו אל המדינות החמות; אכן גם אלה ואלה דברי אמונים ואמת הם אשר יסודתם בחקות הטבע: גושי הקרח הקטנים צפים על פני המים ממעל והם הן ישטפו מן המדינות החמות אל המדינות הקרות, ואולם רגבי הקרח הגדולים יעמיקו שבת בתוך המים ושרשיהם עד המים הקרים הנוסעים מן המדינות הקרות אל פני המדינות החמות, ולכן יסעו גם המה מן הציר אל פני הקו המשוה; ויהי בנסוע אחד מרגבי הקרח הגדולים על פני המים, וראינו כי כאשר מעט מעט ימס הקרח והחזיק אותו שטף המים גם ממעל וגם מתחת, זה ימשכנו אחריו אל הציר וזה אל המדינות החמות, והתעשקו השנים על אדותיו והקרח ינוע ומסבות יתהפך ויתגלגל סביב סביב, וכאשר יוסיף להמוס עד כי יחדל, לשלוח שרשיו עמוק אל תוך המים, אז יהיה לגוש קרח על פני המים ממעל וצף על פני המים ממעל ושב אל המקום אשר משם בא. – הנה כי כן נראה לפעמים גושי קרח צפים על פני המים גם בימי החרף והולכים אל פני הציר ומפאתי המדינות החמות הם פונים לבוא, והיה אם נשאל את נפשנו איך קפאו גושי קרח במדינות החמות לבוא עד הלום, ודרשנו ומצאנו כי לא ממדינות החמות הם באים כי אם שרידי פליטי רגבי הקרח הגדולים המה אשר נמסו בלב ים בחצי הדרך, והיו הרגבים לגושים קטנים שהם שבים עתה אל המקום אשר משם באו. – ואף גם זאת מצאו החוקרים בימינו בבקשם לדעת מדוע הולכים רגבי הקרח הגדולים אל מול פני הקו המשוה, וימצאו כי המים הקרים בפאתי הצירים לא ילכו על פני התהום לבד אל הקו־המשוה כי אם גם על פני הים ממעל יסלו להם המים הקרים ארחות בין המים החמים, והיו מהלכים למים הקרים בין החמים האלה, אלה בכה ואלה בכה, המים החמים נוסעים אל הציר והמים הקרים הולכים אל הקו המשוה; אכן הכי נכבד בין הזרמות האלה הוא הזרם הזורם אל פני זרם־הגאלף מערבה בינו ובין החוף המזרחי אשר לאמעריקה, והוא הולך לשלוח קור אל מדינות רבות וכן שלמות בעלות חום, ועל פיו היא שומה לשום קור במקומות הרבה במזרח אמעריקה הרחוקים מן הציר מרחק אחד, שכם אחד על המקומות במערב אירופא הרחוקים גם הם מן הציר מרחק כזה; וזרמות הצירים האלה אשר נדבר בם מביאים משם רגבי קרח גדולים ורבים אשר ימסו בלב ים והורידו את האבנים אשר בהם אל תהומות המים.

כד. השקפה

מדי העבירנו לפני הקורא את כל דברי החליפות והצבא והליכות העולם אשר לטבע, לא נגענו בלתי אם אל שני דברים לבד, אל האבנים ואל המים, והם גם הם רבו מספור ולא שמנו מהם לפני הקורא בלתי אם את המעט; ואולם לוּ באנו לשום עין על כל הככר הזה אשר מסביב, כי עתה תקצר היריעה מהכיל ועלינו לדבר על כל דברי החזיונות ומראות הטבע ועל כל היקום ועל כל העולם ומלואו.

כי לא האבנים ולא המים לבד יסעו הלוך ונסוע, כי אם גם האדמה אשר מתחת לרגלינו והתהומות אשר מתחת למים ילכו הלוך ונסוע, ולהם הליכות עולם ועמם חליפות וצבא; וגם כל הצמח למינהו יוצא בתקופתו והולך ונוסע, וגם כל החיה אשר בארץ, החיה אשר נשמת חיים באפה והחיה אשר היתה לעפר ולאפר ולהרים גדולים ועצומים, כל אלה ילכו למסעיהם ולחליפותיהם; וגם האדם בחיר היצורים נוסע והולך, וגם הוא לא ילך ולא יסע לרצונו, כי אך יד הטבע תהיה בו למשוך אותו אחריו והוא עור ולא ידע ובנפשו ידמה כי כחו אתו ורצונו הוא יסמכהו לשום לפניו את הדרך האחת או את הדרך השנית.

אכן גדולים ומאד נעלים יהיו מעשי אחד החוקרים הגדולים, אם יבוא להתחקות על שרשי דברי ימי האדם ותולדותיו על פי ידיעות הטבע וחקותיו, לדעת לעות דבר ולכתוב בספר². כי הנה בראשית התישבו בני האדם בארץ לפי תכונת המקום אשר מצאו, וישבו בראשונה לחֻפי הימים, ואך המקום אשר שם מצאו מטל השמים וממשמני ארץ, שם פרו ושם רבו והיו לעם עצום וגדול; אז נמלאה הארץ אותם במקום הזה ויינקו חלב אדמה ושפע ימים יָנָקו, עד כי חדלה האדמה תת כחה באפס יד וילכו ויתעללו בה וישלחו לעבודה ידם לעבוד את האדמה ולשמרה ולהוציא ממנה פרי תנובה בחזק יד ויהי כאשר כבדה העבודה על כל העם ולא התחלקה ביניהם חלק כחלק, ותעז יד החזקים על החלשים ויהיו החזקים לשליטים והחלשים לעבדים, ויצוו השליטים את העבדים במפגיע לעבוד ולתת להם, כי על כן נראה אשר גם ממשלת הגדולים על הקטנים ידי הטבע עשו אותה לפי המקום והזמן; ואך כאשר לא נכנעו העבדים כחפץ מושליהם ויִבּדלו מתוך העדה המון אדם רב בראותם כי לא תוסיף האדמה תת כחה כבראשונה ויעזבו את הארץ האחת וילכו ויבקשו למו ארץ טובה ממנה, ארץ שמנה ופוריה. – אכן לרגלי ההליכות האלה והמסעות אשר היו לאדם, נעשו חליפות ושנויים גם בגופו וגם ברוחו כי הארץ והמזון והאויר והמים והחום וכל הדברים האחרים אשר מסביב לנו ישנו את פני האדם הנודד לשום לו חקים אחרים ומשפטים חדשים ואמונה חדשה ורגשות אחרים ומערכי לב חדשים, וגם את צבע עורו יחלפו וימירו.

אבל גם בימינו ולעינינו נעשים כמעשים האלה, ולא לנו לשאל לדורות קדומים ולקחת תורה אך מהם, כי הנה כיום הזה יוצאים אלפי אנשים מארצות אירופא ובאים לאמעריקה שהיא הארץ החדשה אשר לא עֻבְּדָה עוד, והם לא לרצונם ילכו ויסעו כי אך יד הטבע היתה בם למשוך אותם אחריו בזרוע עז, עקב אשר אדמת אירופא לא תוסיף עוד תת כחה בלתי אם נוציא ממנה ביד חזקה את אשר נוציא, ואמעריקה אדמה חדשה היא, ארץ זבת חלב ודבש הנושאת פרי למכביר; והאנשים הבאים שמה מביאים מטוב אירופא אתם, כי פה למדו את אצבעותיהם לכל מלאכה ושם ימצאו את הארץ לפניהם והיא רחבת ידים, וכוננו שם מדינות חדשות אשר תעלינה שכם אחד על המדינות אשר בזה, כי הטבע והאדם הולכים שם יד אל יד והמלאכה אשר להם נכונה לשניהם גם יחד.

כי חליפות וצבא והליכות עולם לטבע – והיה גם האדם כחלק ממנו! והלך האדם אל כל אשר יהיה הרוח ללכת, ותבונתו וחכמתו ישא אתו, והחליף את מקומו ואת מושבו כאשר תחליף האדמה ותשנה את פניה, והאמין האדם כי לא לרצונו הוא הולך ואת חפץ נפשו ישלים, ולא ידע ולא יבין כי הטבע קורא לו למשוך אביר כמוהו בכח, כאשר ימשוך את האבן ואת המים ואת הצמח ואת כל החיה אשר על הארץ.

חליפות וצבא והליכות עולם! שנויים ותמורות עד בלי ירח! אלה המה החקים אשר עליהם הָטְבעו אשיות הארץ. והאדמה לעולם הולכת וסובבת ועמה ילכו ויסעו כל היקום אשר עליה ואשר בקרבה – כי על פי חליפות וצבא ועל פי הליכות עולם נדע אשר יש חיים בארץ וכל היקום אשר מסביב חי!