“מיכתב אלי, מר אזַן?”

“כן, אדוני. מיכתב מפאריס.”

ומר אַזן הנכבד, זחה דעתו עליו, שמפאריס הוא מיכתב זה שהביא… אולם אני, ליבי אמר לי, כי בן־פאריס זה מרחוב ז’אן־ז’אק, שנזדמן פתאום לשולחני בבוקר־השכם – עתיד להטרידני כל היום. ואשר יגורתי בא לי.

כי ראו נא וקראו:

“בבקשה לגמול לי חסד אחד, ידידי: עזוב נא ליום אחד את ענייניך וצא תיכף ומייד לאֵגייר… אגייר זהו כפר הגון בריחוק שלוש, או ארבע, פרסאות ממקום מגורך עתה – טיול יהיה לך. בבואך שמה, תשאל לבית־היתומים. סמוך לבניין זה בית קטן יש, שתריסיו אפורים וגינה לו מאחוריו, ומייד תיכנס מבלי דפוק אפילו בדלת (הדלת שם פתוחה תדיר). וכבואך תקרא בקול, בקול רם עד כמה שאפשר: ‘שלום עליכם, אנשי השלום! ידידו של מוריס בא אליכם…’ ואז תראה שני זקנים זעירים, זקנים מופלגים, סבא וסבתא, והם פורשים כנגדך מתוך שני כיסאותיהם המרופדים את זרועותיהם באהבה רבה, ואתה תישקם, חביבי, בשמי, אבל נשיקה חמה, כאילו שלך הם. אחר־כך תהיו פותחים בשיחה. הם ידברו בי, אך ורק בי. הם יספרו לך דברי־הבאי וכמה מיני שטויות, ואתה, שמע, ואל תצחק… הן לא תצחק, חביבי? ומה?… הלא אלה הם סבא וסבתא שלי, ושניהם נפשם קשורה בנפשי, כל חיי־רוחם בי, ואני לא נראיתי להם זה עשר שנים… עשר שנים! כמה זמן! אבל מה לעשות? אני, פאריס אינה מניחה לי, והם – זקנים כאלו, והדרך לכאן היתה מפרכת לגמרי את גופותיהם הצנומות… לאושרי, נזדמנת עכשיו אתה, חביבי, לאותם המקומות – יחבקוך נא איפוא זקניי העלובים ויהא חשוב עליהם כאילו חיבקו אותי במקצת. אני כל כך הרבה סיפרתי להם עליך ועל ידידותנו…” וכו'.

לעזאזל הידידות! הבוקר אמנם נאה הוא, אבל בכלל לא נעים לצאת עכשיו לדרך: השמש עזה, נושבת רוח ים שאינה מצוייה – וקודם שנתקבל מכתב ארור זה, ייחדתי לי כבר מקום טוב בין שני סלעים גדולים, ואמרתי לבלות כל היום באותו מקום כלטאה זו, להיות סופג אל קרבי רב אור ולהקשיב לנגינת האורנים שלי… עכשיו מה לעשות? בעל־כורחי ושלא בטובתי הריני נוטל את מקלי ומקטרתי… ויוצא לדרך.

באתי לאגייר בשתיים אחרי חצות. הכפר היה ריק, כל יושביו בשדה. בתוך השיחים מכוסי האבק שלצידי הרחוב צירצרו חרגולים כביום תמוז. ואף־על־פי שנזדמן כנגדי ברחוב חמור אחד, שהתעדן להנאתו בפני החמה, וגם יונים אחדות התעופפו באוויר, אך אף אחד מהם לא ידע להראות לי מקום בית־היתומים היכן הוא. לשמחתי הופיעה לפני פתאום פֵיה אחת, זקנה שישבה כפופה לפתח ביתה וטוותה. שאלתיה לבית־היתומים, והיא – כמעט שנטתה בכישור שבידה, והבית המבוקש צץ ועמד פתאום לפני, מעשה כשפים… זה היה בניין גדול ושחור, קפדני ומתגאה על הכול, כי על משקוף־פתחו צלב של אבן יש וחקוק סביבו קצת רומית. סמוך לאותו בניין, בית קטן עומד, שתריסיו אפורים וגינה קטנה מאחוריו… משמע, זהו. ומייד נכנסתי בלי דפיקה בדלת.

כל ימי חיי אזכור אותו פרוזדור ארוך, נאה ושקט. כותל שצבעו ורוד, גינה נאה המציצה בעד וילונו השקוף של החלון, מקלעת ציצים וכינורות מצויירים על טפיטי־הנייר שבָּלו מזוקן, שלווה, שקט וקרירה – לעולם לא אשכח את פרוזדורו של אותו הבית! דלת־החדר של צד שמאל היתה פתוחה במקצת, ומשם יצא תיק־תק של שעון גדול וקולו של תינוק הקורא בספר לאט, הברות, הברות פסוקות: ק־רא אי־רו־נֵי הק־ק־דוֹש וא־מר הרֵ־ני כּפּ־פּ־רה." ניגשתי בלאט אל הפתח והסתכלתי לתוך החדר: תוך אפלולית ודממה, על גבי כיסא גדול, ישב לו זקן פעוט ומקומט – ונימנם. פיו פתוח, ידיו שמוטות לו על ברכיו ואדמומית פורחת בלחייו. סמוך לרגליו, על גבי הריצפה, ישבה ילדה לבושה כחולים – רעלה גדולה ושביס קטן, כתלבושת החניכות שבבית־יתומים – והחזיקה בידיה ספר, הגדול ממנה פי שניים… והיא קוראה מתוכו מעשה רב ונורא על אירוני הקדוש, וקריאה נפלאה זו הפילה תרדמה על כל אשר בחדר: נרדם הזקן בתוך כיסאו המרופד, נימנמו הזבובים על גבי התיקרה, ישנו הקנריות בתוך כלובם התלוי בחלון, ואפילו השעון הגדול, אף הוא אינו אלא משמיע נחרה צרודה מתוך שינה – תיק־תק, תיק־תק. ערה ולא ישנה היתה בכל החדר רק רצועת־אור רחבה ובהירה, שנמשכה לתוכו דרך סדקי התריסים המוגפים, שהתרוצצו ופיזזו בה ניצוצות חיים משברירי החמה. ובין כל הבריות אחוזי השינה הללו, הילדה מושכת קריאתה בכובד־ראש: “ומ־ייד הת־נפ־פלו ע־ליו ה־אר־יות וּדרָ־סוּ־הו”… וברגע זה ממש נכנסתי אני החדרה.

מובטחני, האריות עצמם של אירוני הקדוש לא היו מפתיעים יותר בביאתם את יושבי־הבית: מפי התינוקת מתפרצת צעקה, והספר הגדול נופל מידה ארצה, הקנריות והזבובים מזדעזעים ומקיצים מתרדמתם, השעון מצלצל, הזקן קופץ ממקומו בחלחלה, ואני עצמי מרתת ונרגש, הריני מתעכב על מיפתן החדר וקורא:

“שלום עליכם, אנשי־השלום, ידידו של מוריס אני!”

האח! אילו ראיתם אז אותו הזקן, אילו ראיתם כיצד זה פרש כנגדי שתי זרועותיו והתחיל מחבקני ומנשקני, לוחץ את ידי ומתרוצץ בחדר מתוך שאון וקורא ואומר:

“אל־אלוהים! אל־אלוהים!”

פניו הסמיקו וכל הקמטים שעליהם היו מחייכים, ופיו ממלמל:

“אָ,אדון, אָ,אדון…”

אחר־כך נחפז לירכתי החדר וקרא:

מאמֶט!

נשמעה חריקת איזו דלת, מתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעות חשאיות כשל עכבר – והנה מאמט. חייכם! מעולם לא ראיתי ברייה מעלת־חן כאותה הזקנה בשביסה המקושט שעל ראשה הקטן ובשמלתה הכהה ובמטפחת המרוקמת שנשאה בידה, כמינהג הקדמונים, לכבוד האורח… וראו פּלא! הזקנים דומים הם זה לזו באיקונין שלהם כתאומים. הסבא, תן שביס על ראשו וצווארון מעשה־קמטים על צווארו – והרי עוד מאמט אחת. אלא שמאמט זו האמיתית, כנראה בכתה הרבה בימי חייה, ולפיכך פניה קמוטים יותר.

גם הזקנה, חניכה אחת מחניכות בית־היתומים מלוותה ואינה זזה ממנה אף לרגע. שני זקנים תשושי־כוח ועליהם שומרות ומגינות שתי יתומות קטנות – הלב נכמר למראה זה. ומאמט עם כניסתה התחילה מייד להחוות קידה כנגדי, אך הזקן הפסיקה תוך כדי קידה וקרא:

“והרי זה ידידו של מוריס!”

ומייד נזדעזעה הזקנה, נתחלחלה, מתחילה בוכה, והמטפחת נשמטת מידה ופניה מאדימים וחוזרים ומאדימים עוד יותר מפניו של בעלה: הזקנים! רק טיפת־דם אחת בעורקיהם, ואם נתרגשו במקצת – מייד טיפה זו צפה ומאדימה את פניהם.

“עושי, חושי, הגישי כיסא!” קוראה הזקנה אל הקטנה שלה.

“ופתחי את התריסים!” מזרז הזקן את הזעירה שלו.

ושניהם אוחזים בשתי ידי משני עברי, מתנודדים ומגישים אותי אל החלון, שנפתח עכשיו לרווחה, בכדי שיסתכלו בי לאור השמש.

שני הכיסאות המרופדים נעתקים ונקרבים, ואני מתיישב בין שניהם על כיסא אחד מתקפל, הפעוטות הכחולות מתיישבות על הקרקע מאחורינו, והחקירה והדרישה מתחילה:

– מה שלומו? במה הוא עוסק? משום מה אינו בא? השמח הוא בחלקו? ודא והא והכול־ומכול־כול – שעות, שעות שלמות של מיני שאלות כאלו.

ואני משתדל ליתן על כל שאלה ושאלה תשובה ברורה ומספיקה, עם כל הפרטים שאני יודע על ידידי, ומה שאינו ידוע לי, הריני מרשה לי להיות בודה מליבי ועונה על הכול באופן היותר טוב; נזהרתי מאוד שלא להיות נתפס חלילה על שלא שמתי לב, אם החלונות שבחדר מוריס נסגרים היטב, ומה צבע הטפטין של דירתו:

“מה? החלונות שבחדר מוריס? נסגרים וננעלים הדק היטב. והטפטין, גברתי, הטפטין שעל הכתלים הם תכולים, כך כתכלת השמיים ועליהם מקלעות פרחים…”

“האמנם?” צוהלת הזקנה ופונה מייד אל בעלה ומוסיפה ואומרת:

“אך זהו ילד נחמד!”

“ודאי, ודאי ילד¹ נחמד הוא!” מתפעל גם הזקן מרוב חדווה.

ובשעת דיבורם הם מנענעים שניהם בראשם, צוחקים, קורצים בעיניהם זה לזו, כמי שאומר: כך, כך, אנחנו מבינים באותו עניין… ופתאום גוחן הזקן אלי ואומר:

“דבר נא בקול יותר רם – הזקנה שלי אוזנה כבדה במקצת.”

ואף היא גוחנת מצידה ואומרת:

“בבקשה! יגביה נא קצת את קולו, – חוש־השמע של הזקן שלי פגום מעט.”

אני מתחיל לדבר בקול רם, ושניהם מביעים לי את תודתם בסבר־פנים מחייכות. ומתוך חיוך נובל זה ומתוך מבטים כהים אלו המכוּונים כנגדי ומבקשים בתוך־תוכן של עיני את דמות דיוקנו של מוריס – דומני, שאני גופי רואה עכשיו דמות זו, כשהיא מלופפת ומרחפת בערפל וכאילו הוא מביט אלי, רעי זה, מאיזה מרחק נעלם, מציץ ומחייך.

ופתאום מזדקף הזקן מתוך כיסאו ואומר:

“היודעת את, מאמט, מה שעלה על דעתי? והרי אפשר שלא סעד עדיין היום.”

מאמט מזדעזעת ופורשת כפיה כלפי מעלה:

“הוא לא סעד עדיין!… אל מלא רחמים!”

אני, סבור הייתי, שגם דברים אלו מכוונים כלפי מוריס, וכבר הייתי מוכן להניח את דעתם ולומר, כי “תינוק נחמד” זה מדקדק לסעוד תמיד לפני חצות. אולם מייד ראיתי, כי הפעם, הזקנים מסיחין בי עצמי, וכדאי היה לראות איזה מין מהומה קמה בבית, לאחר שהודיתי שבאמת לא סעדתי עדיין.

“שולחן ערוך תיכף ומייד, בנות כחולות! השולחן באמצע החדר! מפת החג! הקערות המופרחות! מהר, מהר, בבקשה!…”

והן אמנם מיהרו ונחפזו. בקיצור – עוד בו ביום היתה הסעודה מתוקנת לפני!

“ארוחה קלה וטובה,” הסבירה לי מאמט, בהושיבה אותי אל השולחן, “אבל צריך שתאכלה אתה לבדך… אנחנו כבר סעדנו פת־שחרית שלנו.”

זקנים עלובים! בכל שעה ושעה משעות היום שלא תפגע בהם, הרי הם שבעים מאז הבוקר.

תמרים אחדים, טיפות חלב אחדות, וחלה כביכול, חלה מתוקה כמין ספוגנית מבושלת – והרי כל “ארוחתה הטובה” של מאמט. סעודה כזו ודאי היתה מספקת לזקנה ולציפוריה לשבוע תמים בכדי לשבּוֹע ולהותיר, ואני, אוי לאותה בושה – לבד אכלתיה, ולתיאבון. רעבתנותי היתירה התמיהה אמנם את כל המסובים. בין שתי הילדות ריפרפה ההתלחשות והקנריות, דומני, שגם הן דיברו בי לאמור: גרגרן, רחמנא לצלן, הוא אחד אוכל את כל “החלה”!

ואני אמנם אכלתיה כולה, על קרבה וצימוקיה אכלתיה – מתוך היסח־הדעת, מפני שנסתכלתי בחדר הזה, המלא אורה ושלווה וכעין ריח של העבר נודף בקרבו… הכלים המצוחצחים – קשה היה לי לסלק את עיני מהם, ובייחוד משכו את מבטי שתי המיטות שבקצה החדר. קטנות היו כשתי עריסות של ילדים – ואני ציירתי לי את מראיהן לפנות בוקר, עם עלות השחר, כשהן חבויות עדיין בתוך הווילָאות הרחבים; מצלצלת השעה השלישית, אותה השעה שבה מקיצים כל הזקנים משנתם:

“את ישנה, מאמט?”

“לא, חביבי.”

“כלום אין מוריס תינוק נחמד?”

“ודאי כך, אך זהו ילד נחמד.”

שיחה שלמה כזו שיוויתי לי בדעתי רק משום שראיתי את שתי המיטות הקטנות, העומדות זו אצל זו.

ובקצה החדר השני – מעשה רב ונורא נעשה בשעה זו: על הדף העליון שבתוך הארון איזה בקבוק של דובדבנים כבושים ביין־שרף היה גנוז שם, משקה טוב, שהמתין למוריס זה עשר שנים. עכשיו ביקשו להוציא את האדום האדום הזה ולהלעיט אותי ממנו, והזקן, למרות כל הפצרותיה של מאמט, עמד על דעתו שהוא עצמו יטפס ויוציא את הבקבוק עם הדובדבנים בעצם ידו, והנה זה גם עלה ונתייצב ברגליו על כיסא, והוא מתמתח ופושט את ידיו לגודל פחדה של הזקנה, ומשתדל להגיע למעלה למעלה לדף העליון… והרי תמונה כזו:

הזקן רועד כולו על גבי הכיסא מחמת חולשה, ואף־על־פי־כן הריהו מתמתח עדיין ומטפס למעלה, למעלה; שתי הפעוטות הכחולות מחזיקות ותומכות בו בכל כוחן! מאמט, כמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, עומדת מאחורי הזקן ושתי ידיה פרושות למעלה, ועל כולם – ריח קל זה של שמן בֶּרגָמותא, המפעפע ועולה מתוך הארון ומנדבכי הלבנים המבהיקים שבתוכו – נחמד!

לבסוף, אחרי כל מאמצי־הכוח עלה ביד הזקן להוציא מן הארון את בקבוק הדובדבנים, וביחד אתו גביע של כסף ישן־נושן, גביעו של מוריס, שניתן לו בהיותו עוד ילד קטן. כלי זה ממלאים עכשיו דובדבנים במידה גדושה, והזקן גוחן אלי כלקקן קטן ולוחש לי על אוזני:

“אשריך וטוב לך, שזכית לאכול דובדבנים אלו. זוגתי שתחיה כבשה אותם בעצם ידה…”

“מייד תראה שפרפרת זו אין דוגמתה בכל העולם.”

וחבל! זוגתו שתחיה כבשה דובדבנים אלו בעצם ידה, אלא ששכחה לתבלם בסוכר. אבל מה לעשות! האדם כל מה שהוא מזקין, כוח־זכרונו הולך ותושש. הדובדבנים תפלים הם, מאמט עלובה… אולם מה זה נוגע לי? אני הריני בולע אותם כבכורה בטרם קיץ.

עם גמר הסעודה, אני קם ממקומי ומבקש להיפרד מבני־הבית, והם באמת רוצים היו לעכבני עוד לזמן מה בכדי לדבר אתי על “התינוק”, אולם היום פנה לערוב, בית־מלוני רחוק וצריך לצאת לדרך.

הזקן קם אף הוא ממקומו:

“מאמט, תני לי את מעילי, רוצה אני ללוות את אורחנו עד למיגרש.”

אין שום ספק, שדעתה של מאמט לא היתה נוחה כלל מהליווי בשעה זו, שהרי קרירה של בין־ערביים בחוץ; אולם היא העמידה פנים כאינה חוששת כלל לדבר, ורק בשעה שסייעה לו, לזקן, לתחוב את ידו אל תוך השרוול של המעיל, שצבעו כצבע טבק הישפניה וכפתוריו של צדף היו, לחשה לו בקול רך:

“כלום תשהה הרבה בחוץ?”

והוא משיב בערמה:

“חֶ! חֶ!… איני יודע, אפשר.”

וכאן נפגשו מבטיהם והתחילו מחייכים זה לזו. שתי הקטנות הכחולות גיחכו אף הן עמהם, צחקו גם הציפורים על פי דרכן… בינינו לבין עצמנו הריני מגלה לכם: סבוּרני, שריח הדובדבנים שיכר קצת את כולם.

…כשיצאנו מן הבית, היה כבר ערב בחוץ. הפעוטה הכחולה של הזקן הלכה אחרינו בריחוק פסיעות אחדות מאחורינו, בכדי להחזירו אחר־כך הביתה. אולם הוא לא הרגיש בה, ודעתו זחה עליו על שהוא הולך אתי שלוב־זרוע – כגבר. ומאמט מביטה אחרינו מפתח־ביתה בפנים מצהיבות, מביטה בחן ומנענעת אחרינו ראשה בנחת, כאילו רוצה היא לומר:

“והרי בעלי המיסכן מהלך עדיין ברגליו!”

(“מולדת”, תרע"א, חוב' ד').

בְּבֹקֶר הַיּוֹם הַהוּא אֵחַרְתִּי מְאֹד לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַסֵּפֶר, וְלִבִּי הָיָה מָלֵא פַחַד מִפְּנֵי גַעֲרַת הַמּוֹרֶה מַר יְמוּאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה עָלַי לְשַׁנֵּן אֶת כְּלָלֵי “הַבֵּינוֹנִי” ַּדִּקְדּוּק וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי אַף דָּבָר אֶחָד מֵהֶם. רֶגַע ֶחָד עָלָה רַעְיוֹן בְּלִבִּי, לִבְלִי לֶכֶת אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר הַיּוֹם וּלְטַיֵּל בַּשָּׂדֶה.

הַיּוֹם הָיָה כֹה חַם, כֹּה בָּהִיר.

מִקָּרַחַת הַיַּעַר נִשְׁמְעָה זִמְרַת צִפֳּרִי הַקִּכְלִי¹, וְעַל פְּנֵי הַכָּר, אֲחוֹרֵי בֵּית הַנְּסִירָה, עָרְכוּ צִבְאוֹת הַפְּרוּסִים אֶת תַּרְגִּילֵיהֶם. כָּל זֶה לָקַח אֶת לִבִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּלָלֵי הַדִּקְדּוּק; וְאוּלָם הִתְגַּבַּרְתִּי עַליִצְרִי וַאֲמַהֵר לָרוּץ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר. בְּעָבְרִי עַל פְּנֵי בֵּית־הַמּוֹעֲצָה, רָאוּ עֵינַי הֲמוֹן אָדָם עוֹמְדִים אֵצֶל הַשְּׂבָכָה הַקְּטַנָּה, הָעֲשׂוּיָהלְהַדְבִּיק עָלֶיהָ מוֹדָעוֹת. זֶה שְׁתֵּי שָׁנִים בָּאוֹת אֵלֵינוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת: עַל הַמַּפָּלוֹת שֶׁנָּחַלְנוּ בַמִּלְחָמָה, עַל הַמִּסִּים הַחֲדָשִׁים, עַל הַפְּקֻדּוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן. וְאָנֹכִי הִרְהַרְתִּי, מִבְּלִי עֲמֹד שָׁם:

“מַה עוֹד גָּזַר עָלֵינוּ הָאוֹיֵב?”

וְאוּלָם בְּחָלְפִי עַל פְּנֵי הַכִּכָּר, פָּגַעְתִּי בְּוַכְטֶר הַנַּפָּח אֲשֶׁר הָלַךְ עִם תַּלְמִידוֹ לִקְרֹא אֶת הַמּוֹדָעָה, וְהוּא קָרָא אֵלָי:

– אַל תָּרוּץ כָּכָה, בְּנִי, בֹּא תָבֹא אֶל בֵּית־סִפְרְךָ הַיּוֹם בְּעוֹד מוֹעֵד!

אָמַרְתִּי בְלִבִּי, כִּי מְלַגְלֵג הָאִישׁ עָלַי, וְלָכֵן נֶחְפַּזְתִּי לָלֶכֶת, עַד אֲשֶׁר בָּאתִי אֶל הֶחָצֵר הַקְּטַנָּה שֶׁל מוֹרִי יְמוּאֵל.

כָּל הַיָּמִים, בְּרֵאשִׁית הַשֵּׁעוּר בְּבֵית־הַסֵּפֶר, הָיָה עוֹלֶה מִשָּׁם קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל, אֲשֶׁר נִשְׁמַע בָּרְחוֹב. זֶה פוֹתֵחַ וְזֶה סוֹגֵר אֶת הַתֵּבָה וְהַכֹּל יַחְדָּו מְשַׁנְנִים בְּקוֹל רָם אֶת פִּרְקָם בְּאָטְמָם אָזְנֵיהֶם לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר אֶת דִּבּוּרָם, וְאַחֲרֵי כֵן קוֹל הַמּוֹרֶה בְדָפְקוֹ בְסַרְגְּלוֹ הַכָּבֵד עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן: – “הַס! הַס!”

קִוִּיתִי כִּי בְתוֹךְ הַשָּׁאוֹן וְהַמְּהוּמָה יַעֲלֶה בְיָדִי לְהַגִּיעַ אֶל סַפְסָלִי וְאִישׁ לֹא יִרְאֵנִי. וְאוּלָם דַּוְקָא בַיּוֹם הַהוּא שָׂרְרָה שָׁם מְנוּחָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ בְיוֹם הַשַּׁבָּת. בְּעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ רָאִיתִי אֶת חֲבֵרַי יוֹשְׁבִים אִישׁ אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ וְהַמּוֹרֶה מַר יְמוּאֵל מִתְהַלֵּךְ אָנָה וָאָנֶה, וְסַרְגֵּל־הַבַּרְזֶל הַנּוֹרָא תַּחַת זְרוֹעוֹ. עָלַי הָיָה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת וּלְהִכָּנֵס בִּשְׁעַת מְנוּחָה זוֹ. הֲלֹא תָבִינוּ, מָה אָדְמוּ פָנַי וּמַה גָּדַל פַּחְדִּי!

אַךְ לֹא. מַר יְמוּאֵל הִבִּיט אֵלַי בְּלִי כַעַס וּבְנַחַת פָּנָה אֵלַי וְאָמָר: – מַהֵר וָלֵךְ אֶל מְקוֹמְךָ, פְרַנְץ הַקָּטֹן, כְּבָר הֵחֵלּוּ הַלִּמּוּדִים קֹדֶם שֶׁבָּאתָ.

פָּסַחְתִּי עַל הַסַּפְסָל וָאֵשֵׁב תֵּכֶף עַל מְקוֹמִי. רַק לְאַחַר שֶׁפָּג מְעַט פַּחְדִּי הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי, כִּי מוֹרֵנוּ לָבוּשׁ מְעִילוֹ הַיָּרוֹק וְהַיָּפֶה, צַוְּארוֹנוֹ הֶהָדוּר, וְעַל רֹאשׁוֹ הַכִּפָּה שֶׁל מֶשִׁי מַעֲשֵׂה רוֹקֵם, שֶׁהָיָה חוֹבְשָׁהּ רַק בִּימֵי מוֹעֵד וּבִימֵי חֲלֻקַּת הַפְּרָסִים. מִלְּבַד זֹאת הִנֵּה לָבַשׁ כָּל הַחֶדֶר צוּרָה שֶׁל חַג, שֶׁל יוֹם מְכֻבָּד מִכָּל הַיָּמִים. וְיוֹתֵר מִכֹּל הִפְלִיא אֶת לִבִּי הַמַּרְאֶה שֶׁרָאִיתִי, כִּי בִקְצֵה הַחֶדֶר, עַל הַסַּפְסָלִים שֶׁעָמְדוּ תָמִיד פְּנוּיִם, יָשְׁבוּ בְנֵי הַכְּפָר שׁוֹתְקִים כָּמוֹנוּ. הִנֵּה הַזָּקֵן הוֹזֶה וְעַל רֹאשׁוֹ הַמִּגְבַּעַת בַּעֲלַת שְׁלשָׁה הַקְּצָווֹת, הִנֵּה מִי־שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַכְּפָר, הִנֵּה מִי־שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא אִגְּרוֹת, וְהִנֵּה עוֹד אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. פְּנֵי כָל הָאֲנָשִׁים עֲצוּבִים, וְהוֹזֶה הֵבִיא עִמּוֹ סֵפֶר אָלֶף־בֵּית יָשָׁן, שֶׁקְּצוֹתָיו בָּלוּ, וְהוּא מֻנָּח פָּתוּחַ עַל בִּרְכָּיו, וְהָאִישׁ מֵעַיֵּן בַּסֵּפֶר דֶּרֶךְ מִשְׁקָפָיו הַגְּדוֹלִים.

וּבְעוֹדֶנִּי מִשְׁתָּאֶה לְמַרְאֵה כָל אֵלֶּה, וְהִנֵּה הַמּוֹרֶה מַר יְמוּאֵל עָלָה עַל הַקַּתֶּדְרָה, וּבְקוֹלוֹ הָרַךְ וְהַנּוּגֶה, שֶׁבּוֹ קִדֵּם אֶת פָּנַי קָרָא אֵלֵינוּ:

“בָּנַי, זֶה הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם לֶקַח. פְּקֻדָּה בָּאָה מִבֶּרְלִין לְלַמֵּד בְּבָתֵּי־הַסֵּפֶר בְּאֶלְזַס וְלֶתְּרִינְגֶן רַק אֶת הַלָּשׁוֹן הָאַשְׁכְּנַזִּית… הַמּוֹרֶה הֶחָדָשׁ יָבֹא מָחָר. הַיּוֹם תִּלְמְדוּ בַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה – פֶּרֶק בַּלָּשׁוֹן הַצָּרְפַתִּית. אֲנִי שׁוֹאֵל מֵעִמְּכֶם, כִּי תַקְשִׁיבוּ רַב קֶשֶׁב”.

הַדְּבָרִים הַמְּעַטִּים הָאֵלֶּה הָמְמוּ אוֹתִי. הוֹי, הִנֵּה כֵן, זֶה הוּא דְבַר הַמּוֹדָעָה הַיּוֹם בְּבֵית־הַפְּקִידוּת.

פִּרְקִי הָאַחֲרוֹן בַּלָּשׁוֹן הַצָּרְפַתִּית!…

וְאָנֹכִי לֹא אֵדַע עוֹד כְּתֹב כָּרָאוּי! וְעַד עוֹלָם אֵפוֹא לֹא אֶלְמַד עוֹד! וְעַם־הָאָרֶץ אֶשָּׁאֵר כָּל יָמָי!… הוֹי, מַה צַר לִי עַל הַזְּמָן שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד, עַל הַיָּמִים שֶׁבָּטַלְתִּי מִלִּמּוּד, בְּרָדְפֵי אַחֲרֵי קִנֵּי צִפֳּרִים אוֹ בְהַחֲלִיקִי עַל גַּבֵּי הַקֶּרַח! הַסְּפָרִים שֶׁלִּי שֶׁהֵטִילוּ עָלַי זֶה עַתָּה שִׁעֲמוּם, שֶׁהָיוּ עָלַי לְמַשָּׂא כָבֵד, סֵפֶר־הַדִּקְדּוּק שֶׁלִּי, כִּתְבֵי־הַקֹּדֶשׁ שֶׁלִּי, נִרְאוּ בְעֵינַי בְּשָׁעָה זוֹ כְּרֵעִים אֲהוּבִים, שֶׁצַּר לִי מְאֹד לְהִפָּרֵד מֵהֶם. הֲרֵי הַמּוֹרֶה מַר יְמוּאֵל. הָרַעְיוֹן כִּי הוֹלֵךְ הוּא מֵעִמָּנוּ, כִּי לֹא אֶרְאֶנּוּ עוֹד, הִשְׁכִּיחַ מִלִּבִּי אֶת זֵכֶר גַּעֲרוֹתָיו וּמַלְקוֹתָיו שֶׁחָלַק לִי.

לִבִּי לִבִּי לָאִישׁ הַזֶּה!

לִכְבוֹד הַשֵּׁעוּר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה לָבַשׁ הַיּוֹם אֶת בְּגָדָיו הַנָּאִים, בִּגְדֵי חַג, וְכָעֵת מֵבִין אֲנִי, לָמָּה בָאוּ זִקְנֵי הַכְּפָר הָאֵלֶּה לָשֶׁבֶת בִּקְצֵה הֶחָדֶר. זֹאת אוֹמֶרֶת, כִּי מִתְחָרְטִים הֵם עַל אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ לְבֵית־הַסֵּפֶר בְּנַעֲרוּתָם. הֵם בָּאוּ גַּם כֵּן לְהַכִּיר טוֹבָה לְמוֹרֵנוּ עַל עֲבוֹדָתוֹ בַמָּקוֹם הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה, גַּם לָתֵת כָּבוֹד לְאֶרֶץ־הַמּוֹלֶדֶת בְּעָזְבָהּ אוֹתָנוּ…

שָׁקוּעַ הָיִיתִי בְּהַרְהוֹרַי, וְהִנֵּה קוֹל קוֹרֵא בִשְׁמִי, הִגִּיעַ תּוֹרִי לְסַפֵּר פִּרְקִי. אֶת כָּל אֲשֶׁר לִי הָיִיתִי נוֹתֵן בְּעַד הַיְכֹלֶת בְּרֶגַע זֶה לְסַפֵּר אֶת הַכְּלָל הַמְפֻרְסָם שֶׁל “הַבֵּינוֹנִי” בְּקוֹל רָם, בִּדְבָרִים בְּרוּרִים, בְּלִי שְׁגִיאָה אֶחָת. וְאוּלָם נִכְשַׁלְתִּי בַדִּבּוּר הָרִאשׁוֹן; עָמַדְתִּי בְלִי תְנוּעָה נִשְׁעָן עַל סַפְסָלִי, לִבִּי דוֹפֵק, וְלֹא הֵעַזְתִּי לְהָרִים רֹאשׁ. וָאֶשְׁמַע קוֹל מַר יְמוּאֵל דּוֹבֵר אֵלָי: – הַפַּעַם לֹא אֶגְעַר בְּךָ, פְרַנְץ הַקָּטֹן, כִּי כְבָר נֶעֱנַשְׁתָּ דַּיֶּךָּ… הִנֵּה מָה הָעֹנֶשׁ. כָּל הַיָּמִים יֹאמַר הַנַּעַר: הֶאָח, עוֹד זְמָן רָב יֵשׁ לִי, מָחָר אֶלְמַד. עַתָּה רָאִיתָ מָה הִגִּיעַ לָנוּ… הוֹי, הֲלֹא זֶה הָיָה הָאָסוֹן הַגָּדוֹל שֶׁל אֶלְזַס אַרְצֵנוּ, כִּי יוֹשְׁבֶיהָ דָחוּ אֶת לִמּוּדָם לְמָחָר. כָּעֵת יֹאמְרוּ לָנוּ אוֹיְבֵנוּ: מַה זֹּאת?! אֲמַרְתֶּם, כִּי צָרְפַתִּים אַתֶּם, וְהִנֵּה לֹא תֵדְעוּ קְרֹא וּכְתֹב בִּלְשׁוֹנְכֶם!.. לֹא אַתָּה לְבַדְּךָ, פְרַנְץ בְּנִי, חָטָאתָ חֲטָאָה זֹאת. כֻּלָּנוּ אֲשֵׁמִים וְכֻלָּנוּ רְאוּיִם לְתוֹכֵחָה… הוֹרֵיכֶם לֹא דָאֲגוּ לְלַמֵּד אֶתְכֶם. הֵם בָּחֲרוּ לִשְׁלֹחַ אֶתְכֶם אֶל הַשָּׂדֶה לַעֲבֹד אוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה וּלְהִשְׂתַּכֵּר עוֹד פְּרוּטוֹת אֲחָדוֹת; וְאָנֹכִי הַאִם אֵינִי רָאוּי לְתוֹכֵחָה? הַאִם לֹא יָצָאתִי פְעָמִים רַבּוֹת לְהַשְׁקוֹת אֶת גַּנִּי, תַּחַת לָשֶׁבֶת וּלְלַמֵּד אֶתְכֶם? הַאִם לֹא שְׁלַחְתִּיכֶם לְבָתֵּיכֶם, בָּעֵת אֲשֶׁר תָּקַף אוֹתִי הַחֵשֶׁק לָצוּד דָּגִים?..

מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בָּא מַר יְמוּאֵל לְסַפֵּר בִּשְׁבַח הַלָּשׁוֹן הַצָּרְפַתִּית, כִּי הִיא הַיָּפָה מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, הַצֶּחָה מִכֻּלָּן, הַנְּעִימָה מִכֻּלָּן; וְהוּא דִבֵּר עַל לִבֵּנוּ לִשְׁמֹר וְלִזְכֹּר אוֹתָהּ בְּפִינוּ, כִּי הָעָם הַנָּתוּן בַּשֶּׁבִי, כָּל זְמָן שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת לְשׁוֹנוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אוֹחֵז בְּיָדוֹ אֶת מַפְתֵּחַ כִּלְאוֹ… אַחֲרֵי כֵן לָקַח אֶת סֵפֶר הַדִּקְדּוּק וְשָׁנָה לָנוּ פִרְקוֹ. הִשְׁתּוֹמַמְתִּי בִרְאוֹתִי, כִּי מֵבִין אֲנִי הַכֹּל, כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִפִּי הַמּוֹרֶה נִרְאוּ לִי קַלִּים וְנוֹחִים. מַאֲמִין אֲנִי, כִּי אָנֹכִי לֹא הִקְשַׁבְתִּי מִיָּמַי אֶל לִמּוּדִי, כַּאֲשֶׁר בַּיּוֹם הַהוּא, גַּם הַמּוֹרֶה לֹא הִסְבִּיר פִּרְקוֹ יָפֶה, כְּמוֹ בַיּוֹם הַהוּא. נִרְאֶה הָיָה, כְּאִלּוּ אָמַר מוֹרֵנוּ הַטּוֹב, בְּטֶרֶם עָזְבוֹ אוֹתָנוּ, לִמְסֹר לָנוּ כָל תּוֹרָתוֹ, לְהָבִיא בְלִבֵּנוּ אֶת הַדַּעַת בְּבַת אֶחָת.

הַפֶּרֶק בְּעַל־פֶּה נִגְמַר וְאָנוּ עָבַרְנוּ לְפֶרֶק בִּכְתָב. לַיּוֹם הַהוּא הֵכִין לָנוּ מַר יְמוּאֵל טַבְלָאוֹת חֲדָשׁוֹת וַעֲלֵיהֶן כָּתוּב בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת מְאִירוֹת עֵינַיִם: צָרְפַת, אֶלְזַס. צָרְפַת, אֶלְזַס. כָּל אֵלֶּה הָיוּ כְעֵין דְּגָלִים קְטַנִּים מְנַפְנְפִים בַּחֲלַל הַחֶדֶר, תְּלוּיִם בַּמּוֹט אֲשֶׁר מֵעַל לְעַמּוּדֵינוּ. מָה עֲצוּמָה הַשְּׁקִידָה שֶׁל הַתַּלְמִידִים, וּמָה רַבָּה הַדּוּמִיָּה! לֹא נִשְׁמַע מְאוּמָה, בִּלְתִּי אִם חֲרִיקַת הָעֵטִים עַל גַּבֵּי הַנְּיָר. רֶגַע אֶחָד פָּרְחוּ לְתוֹךְ הַחֶדֶר חֲסִילֵי־קַיִץ אַךְ אִישׁ לֹא שָׂם אֲלֵיהֶם לֵב! גַּם הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים מִן הַקְּטַנִּים יָשְׁבוּ וְחָרְתוּ אֶת חוּטְרֵיהֶם² בִּשְׁקִידָה רַבָּה, בְּכָל נַפְשָׁם וּבְכָל מְאֹדָם כְּאִלּוּ גַם זֶה מִן הַלָּשׁוֹן הַצָּרְפַתִּית הוּא… עַל גַּג בֵּית־הַסֵּפֶר הָגוּ יוֹנִים בְּלַחַשׁ, וּבְשָׁמְעִי אֶת לַחֲשָׁן אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:

“הֲגַם עֲלֵיהֶן תֵּצֵא הַגְּזֵרָה לַהֲגוֹת בַּלָּשׁוֹן הָאַשְׁכְּנַזִּית?”

מִזְּמָן לִזְמָן נָשָׂאתִי עֵינַי מֵעַל הַגִּלָּיוֹן אֲשֶׁר לְפָנַי וָאֶרְאֶה אֶת מַר יְמוּאֵל יוֹשֵׁב עַל הַקַּתֶּדְרָא בְלִי תְּנוּעָה וּמִתְבּוֹנֵן אֶל כָּל הַדְּבָרִים מִסָּבִיב לוֹ, כְּאִלּוּ אָמַר לַחֲרוֹת בְּלִבּוֹ אֶת מַרְאֵה כָל בֵּית־סִפְרוֹ הַקָּטֹן… הַגִּיעוּ נָא! אַרְבָּעִים שָׁנָה יָשַׁב הָאִישׁ בְּמָקוֹם אֶחָד, בְּבֵית־הַסֵּפֶר הַזֶּה עִם הֶחָצֵר הַקְּטַנָּה אֲשֶׁר לְפָנָיו, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה בוֹ דָבָר, וְרַק הַסַּפְסָלִים, הָ“עַמּוּדִים” נַעֲשׂוּ חֲלָקִים, מְמֹרָטִים מֵרֹב שִׁמּוּשׁ; עֲצֵי הָאֱגוֹזִים אֲשֶׁר בֶּחָצֵר גָּדֵלוּ; וְהַכִּשּׁוּת אֲשֶׁר נָטְעוּ יָדָיו שִׂגְשְׂגוּ וְעָלוּ עַתָּה עַל הַחַלּוֹנוֹת וְהִגִּיעוּ עַד הַגָּג. מָה רַב הַיָּגוֹן לָאִישׁ הָאֻמְלָל הַזֶּה לַעֲזֹב אֶת כָּל אֵלֶּה וְלִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל אֲחוֹתוֹ הַהוֹלֶכֶת וְשָׁבָה בַחֶדֶר הַתַּחְתּוֹן, בַּהֲכִינָהּ הַכֹּל לַדֶּרֶךְ! כִּי בְיוֹם מָחָר עֲלֵיהֶם לָצֵאת מִזֶּה וְלַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ לְעוֹלָם.

וּבְכָל זֹאת הָיָה בוֹ רוּחַ לְשַׁנֵּן לָנוּ אֶת פִּרְקוֹ עַד סוֹפוֹ. אַחֲרֵי הַכְּתִיבָה שִׁנֵּן לָנוּ פֶרֶק בְּדִבְרֵי הַיָּמִים; אַחֲרֵי כֵן שָׁרוּ הַקְּטַנִּים בְּמַקְהֵלָה אֶת פִּרְקָם בַּה – בֶּה – בִּי – בּוֹ – בּוּ. בִּקְצֵה הַחֶדֶר יֵשֵׁב הַזָּקֵן הוֹזֶה, מִשְׁקְפָיו עַל חָטְמוֹ, וְהוּא אוֹחֵז בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת הָאָלֶף־בֵּית וְחוֹזֵר עַל הָאוֹתִיּוֹת בְּקוֹל יַחַד עִם הַיְלָדִים. הוּא קָרָא בִשְׁקִידָה, קוֹלוֹ רָעַד מִסַּעֲרַת־נֶפֶשׁ, וְהַמַּחֲזֶה הַזֶּה עוֹרֵר בְּלֵב כֻּלָּנוּ גַם צְחוֹק גַּם בֶּכִי. הוֹי! אֶת הַשֵּׁעוּר הָאַחֲרוֹן אֶזְכֹּר כָּל יְמֵי חַיָּי…

פִּתְאֹם הִשְׁמִיעַ הַשָּׁעוֹן שֶׁעַל בֵּית־הַיִּרְאָה אֶת שְׁעַת הַצָּהֳרָיִם. בּוֹ בְרֶגַע נִשְׁמַע בְּעַד הַחַלּוֹן קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים, אֲשֶׁר שָׁבוּ מִמְּקוֹם תַּרְגִּילֵיהֶם… מַר יְמוּאֵל קָם מִמּוֹשָׁבוֹ, פָּנָיו חִוְּרִים. מִיָּמַי לֹא הָיָה בְעֵינַי בַּעַל קוֹמָה כְּמוֹ בְשָׁעָה זוֹ.

– יְדִידַי – קְרָא הַמּוֹרֶה – יְדִידַי, אֲנִי… אֲנִי…

אַךְ דְּבַר מָה חִנֵּק אֶת קוֹלוֹ, וְלֹא יָכֹל לִגְמֹר אֶת דִּבּוּרוֹ.

וּבְכֵן הֵסֵב פָּנָיו אֶל הַלּוּחַ, לָקַח בְּיָדוֹ גֶזֶר קִרְטוֹן, וּבְהִשָּׁעֲנוֹ בְכָל כֹּחוֹ, כָּתַב בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁבִּגְדוֹלוֹת:

“תְּחִי צָרְפַת!”

אַחֲרֵי כֵן נִשְׁאַר עוֹמֵד, רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן אֶל הַקִּיר, וּמִבְּלִי דַבֵּר דָּבָר, רָמַז לָנוּ בְיָדוֹ לֵאמֹר:

“תַּם וְנִשְׁלָם!… לְכוּ וְנֵלֵכָה!” –

שְׁמוֹ הָיָה סְטֶן, סְטֶן הַקָּטָן.

הוּא הָיָה יֶלֶד בֶּן פָּרִיז, חַלָּשׁ וְחִוֵּר, וּמַרְאֵהוּ כְבֶן עֶשֶׂר, וְאוּלַי כְּבֶן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה; פִּרְחָחִים אֵלֶּה אֵין יוֹדֵעַ בְּנֵי כַּמָּה הֵם. אִמּוֹ מֵתָה עָלָיו; אָבִיו, מִי שֶׁהָיָה חַיָל בִּצְבָא הַיָּם, הָיָה שׁוֹמֵר גַּן־טִיּוּל בְרֹבַע טֶמְפְּל. הַתִּינוֹקוֹת, הָאוֹמְנוֹת, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת, הָאִמּוֹת הָעֲנִיּוֹת, כָּל בְּנֵי פָּרִיז הַטַּיָּלִים, הַבָּאִים לִמְצֹא מַחֲסֶה מִפְּנֵי הַמֶּרְכָּבוֹת בְּתוֹךְ הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה הַמֻּקָּפִים מַדְרֵכוֹת, יָדְעוּ אֶת סְטֶן הָאָב וְאָהֲבוּ אוֹתוֹ מְאֹד. הַכֹּל יָדְעוּ, כִּי תַחַת הַשָּׂפָם הַקָּשֶׁה הַזֶּה, אֵימַת הַכְּלָבִים וְהַפִּרְחָחִים, צָפוּן חִיּוּךְ רַךְ וָטוֹב, דּוֹמֶה כִמְעַט לְחִיּוּךְ אֵם, וְכִי כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַחִיּוּךְ הַזֶּה אֵין לְאָדָם אֶלָּא לִשְׁאֹל אֶת הָאִישׁ:

“מַה שְׁלוֹם בִּנְךָ הַקָּטָן?…”

סְטֶן הָאָב אָהַב מְאֹד מְאֹד אֶת בְּנוֹ! הוּא הָיָה כֹה מְאֻשָּׁר, כַּאֲשֶׁר בָּא אֵלָיו הַקָּטֹן אַחֲרֵי לִמּוּדָיו לָקַחַת אוֹתוֹ וּשְׁנֵיהֶם עָבְרוּ אֶת שְׂדֵרוֹת הַגַּן, בְּעָמְדָם לִפְנֵי כָל סַפְסָל וְסַפְסָל לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הָאוֹרְחִים הָרְגִילִים שָׁם אוֹ לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת שָׁלוֹם.

עִם בֹּא יְמֵי הַמָּצוֹר, אוֹיָהּ, הִשְׁתַּנָּה הַכֹּל. גַּן הַטִּיּוּל שֶׁל אַבָּא סְטֶן נִסְגַּר, שָׁם קָבְעוּ אוֹצָר שֶׁל נֵפְט. וְהָאִישׁ הֶעָלוּב, שֶׁנֶּאֱלַץ לִהְיוֹת מַשְׁגִּיחַ בְּלִי הֶרֶף, הָיָה מְבַלֶּה יְמֵי חַיָּיו בְּתוֹךְ הָאִילָנוֹת הַשּׁוֹמְמִים וְהָעֲקוּרִים, יְחִידִי, בְּאֵין עִשּׁוּן, וְאֶת בְּנוֹ לֹא הָיָה רוֹאֶה כִּי אִם בַּבַּיִת בָּעֶרֶב בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת. צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת שְׂפָמוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עַל אֹדוֹת הַפְּרוּסִים… וְאוּלָם סְטֶן הַקָּטֹן לֹא הִתְאוֹנֵן הַרְבֵּה עַל הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים הָאֵלֶּה.

מָצוֹר! דְּבַר שַׁעֲשׁוּעִים הוּא לִנְעָרִים שׁוֹבָבִים! חָדְלוּ הַלִּמּוּדִים! אֵין צֹרֶךְ לְשַׁנְנָם! כָּל הַיָּמִים כְּחַגִים הֵם וְהָרְחוֹב מַרְאֵהוּ כַכִּכָּר בְּיוֹם הַשּׁוּק…

הַיֶּלֶד נִשְׁאַר בַּחוּץ עַד הָעֶרֶב וְרָץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. הוּא הוֹלֵךְ אַחֲרֵי גְדוּדֵי הַחַיָּלִים שֶׁל הַמַּחֲנֶה אֶל הַסּוֹלְלָה, וּבוֹחֵר הוּא בְאֵלֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נְגִינוֹת יָפוֹת; וּבָעִנְיָן הַזֶּה מֻמְחֶה גָדוֹל הוּא סְטֶן הַקָּטָן. הוּא יְסַפֵּר לָכֶם יָפֶה, כִּי נְגִינַת הַגְּדוּד הַתִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה אֵינָהּ שָׁוָה כְלוּם, אַךְ הַגְּדוּד הַחֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יֵשׁ לָהֶם נְגִינָה מְצֻּיָּנָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן אֶל תַּרְגִּילֵי חֵיל הַצָּבָא הַלְּאֻמִּי; וְחוּץ מִזֶּה הָיוּ לוֹ הָעֲמִידוֹת בַּשּׁוּרָה…

בְּשִׂימוֹ אֶת סַלּוֹ תַּחַת זְרוֹעוֹ הָיָה בָא וּמִתְעָרֵב בֵּין הַשּׁוּרוֹת הָאֲרֻכּוֹת, שֶׁהָיוּ עוֹמְדוֹת בְּצֵל שֶׁל דִּמְדּוּמֵי בֹקֶר חֹרֶף לִפְנֵי הָאִטְלִיזִים וְהַנַּחְתֻּמִּים. שָׁם הָיָה עוֹמֵד וְרַגְלָיו בְּתוֹךְ הַבֹּץ, מִתְוַדַּע אֶל הָאֲנָשִׁים, מְסִיחַ בְּעִנְיְנֵי פּוֹלִיטִיקָה, וּבִהְיוֹתוֹ בְנוֹ שֶׁל מַר סְטֶן, שָׁאַל אוֹתוֹ כָל אֶחָד לְהַבִּיעַ דַּעְתּוֹ. אַךְ הַשַּׁעֲשׁוּעִים הַגְּדוֹלִים מִכֹּל הָיוּ בְמִשְׂחַק הַמְּגוּפָה¹, זֶה הַמִּשְׂחָק הַמְפֻרְסָם בְּשֵׁם “גָּלוֹשׁ”, שֶׁהִמְצִיאוּ הַחַיָּלִים מִבְּרֵטוּן בִּימֵי הַמָּצוֹר. בְּשָׁעָה שֶׁסְּטֶן הַקָּטָן לֹא הָיָה לְיַד הַסּוֹלְלָה אוֹ לִפְנֵי בָתֵּי הַמַּאֲפֶה, חֲזָקָה שֶׁנִּמְצָא בִמְקוֹם הַמִּשְׂחָק “בְּגָלוֹשׁ” אֲשֶׁר לְיַד בְּרֵכַת־הַמָּיִם. מוּבָן הַדָּבָר, כִּי הוּא לֹא הָיָה מְשַׂחֵק; הַרְבֵּה כֶסֶף צָרִיךְ לְכָךְ. הוּא הָיָה מִסְתַּפֵּק לְהַבִּיט בְּעֵינָיו אֶל הַמְשַׂחֲקִים.

אֶחָד מִן הַמְשַׂחֲקִים, בָּחוּר לָבוּשׁ מְעִיל כָּחֹל, שֶׁהָיָה שָׂם רַק מַטְבְּעוֹת שֶׁל מֵאָה סוּ, עוֹרֵר בְּיִחוּד אֶת הִתְפַּעֲלוּתוֹ. כְּשֶׁהָיָה הַלָּז רָץ, הָיוּ שׁוֹמְעִים צִלְצוּל מַטְבְּעוֹת שֶׁל זָהָב בְּשׁוּלֵי מְעִילוֹ…

בְּאַחַד הַיָּמִים, כַּאֲשֶׁר הֵרִים סְטֶן הַקָּטֹן מַטְבֵּעַ שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה עַד מִתַּחַת לְרַגְלָיו, אָמַר לוֹ הַבָּחוּר בְּלָחַשׁ:

– נָתַתָּ עֵינֶיךָ בְמַטְבֵּעַ זוֹ, לֹא כָךְ?.. וּבְכֵן, אִם רְצוֹנְךָ, אַגִּיד לְךָ הֵיכָן לוֹקְחִים אוֹתָן.

כַּאֲשֶׁר נִגְמַר הַמִּשְׂחָק, הוֹלִיכָהוּ הַבָּחוּר אֶל אַחַת הַפִּנּוֹת שֶׁל הַכִּכָּר וְהִצִּיעַ לְפָנָיו לָלֶכֶת עִמּוֹ לִמְכֹּר עִתּוֹנִים לַפְּרוּסִים, וּבִשְׂכַר הֲלִיכָה יְקַבֵּל שְׁלשִׁים פְרַנְק. בַּתְּחִלָּה דָּחָה סְטֶן אֶת הַדָּבָר בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ; וְאַחֲרֵי כֵן עָבְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא בָא אֶל מְקוֹם הַמִּשְׂחָק. אֵלֶּה הָיוּ שְׁלשָׁה יָמִים נוֹרָאִים. הוּא לֹא אָכַל עוֹד וּשְׁנָתוֹ נָדְדָה בַלֵּילוֹת. בַּלַּיְלָה הָיָה רוֹאֶה תִלִּים שֶׁל “גְּלוֹשִׁים” עוֹמְדִים לְיַד כַּרְעֵי מִטָּתוֹ וּמַטְבְּעוֹת שֶׁל מֵאָה סוּ, כֻּלָּן נוֹצְצוֹת, עוֹבְרוֹת בַּשּׁוּרָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הַנִּסָּיוֹן הָיָה גָדוֹל מְאֹד. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי שָׁב אֶל בְּרֵכַת הַמַּיִם, חָזַר וְרָאָה אֶת הַבָּחוּר וְנִפְתָּה עַל יָדוֹ…

הֵם יָצְאוּ בְּבֹקֶר יוֹם שֶׁלֶג אֶחָד, אִישׁ אִישׁ שַׂקּוֹ עַל שִׁכְמוֹ, וְהָעִתּוֹנִים טְמוּנִים תַּחַת חֻלְצוֹתֵיהֶם. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ אֶל הַשַּׁעַר אַךְ הֵאִיר הַיּוֹם. הַבָּחוּר אָחַז אֶת סְטֶן בְּיָדוֹ, וּבְקָרְבוֹ אֶל הַחַיָּל הָעוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר – יוֹשֵׁב־אֹהֶל תָּם בַּעַל חֹטֶם אָדֹם וּבַעַל פָּנִים טוֹבִים – קָרָא אֵלָיו בְּקוֹל תַּחֲנוּנִים שֶׁל עָנִי:

– אָנָּא אֲדוֹנִי הַטּוֹב, תֵּן לָנוּ לַעֲבֹר… אִמֵּנוּ חוֹלָה, אָבִינוּ מֵת. אֲנִי הוֹלֵךְ עִם אַחִי זֶה הַקָּטֹן לִלְקֹט תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה בַשָּׂדֶה.

הוּא בָכָה. סְטֶן, מָלֵא חֶרְפָּה, הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ. הַזָּקִיף² הִבִּיט אֲלֵיהֶם רֶגַע, הֵעִיף עַיִן עַל הַדֶּרֶךְ הַשּׁוֹמֵמָה וְהַלְּבָנָה.

– עִבְרוּ חִישׁ – קָרָא אֲלֵיהֶם וְהָלַךְ לוֹ. וְהִנֵּה הֵם בְּדֶרֶךְ אוֹבְרְוִילִיֶּיר. הַבָּחוּר פָּתַח בִּצְחֹק!

מִתּוֹךְ בִּלְבּוּל, כְּמוֹ בַחֲלוֹם, רָאָה סְטֶן הַקָּטֹן אֶת בָּתֵּי־הַחֲרֹשֶׁת שֶׁנֶּהְפְּכוּ וְהָיוּ לִקְסַרְקְטִין³, סוֹלְלוֹת עֲזוּבוֹת וַעֲלֵיהֶן סְחָבוֹת רְטֻבּוֹת, אֲרֻבּוֹת־עָשָׁן אֲרֻכּוֹת, בְּטֵלוֹת, פְּגוּמוֹת, הַבּוֹקְעוֹת אֶת הָעֲרָפֶל וְעוֹלוֹת לָרָקִיעַ. מֵרָחוֹק פֹּה וְשָׁם נִרְאוּ צוֹפִים, פְּקִידֵי צָבָא עֲטוּפִים בְּבַרְדָּס⁴ מְצִיצִים בְּעַד מִשְׁקָפוֹת, וְאָהֳלִים קְטַנִּים, רְטֻבִּים מִשֶּׁלֶג שֶׁנָּמֵס, לִפְנֵי מְדוּרוֹת אֵשׁ דּוֹעֵך. הַבָּחוּר הָיָה בָקִי בִדְרָכִים אֵלּוּ; הוּא הָלַךְ נְתִיבוֹת עֲקַלְקַלּוֹת לְהִתְרַחֵק מִן הַמִּשְׁמָרוֹת. וּבְכָל זֹאת בָּאוּ, מִבְּלִי יְכֹלֶת לְהִמָּלֵט, אֶל מִשְׁמָר גָּדוֹל שֶׁל הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים. הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים הָיוּ שָׁם עִם סֻכּוֹתֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת יוֹשְׁבִים תַּחְתֵּיהֶם בְּתוֹךְ תְּעָלָה מְלֵאָה מַיִם לְכָל אֹרֶך מְסִלַּת הַבַּרְזֶל שֶׁל סוּאַסוֹן. הַפַּעַם פָּתַח הַבָּחוּר לַשָּׁוְא אֶת סִפּוּרוֹ, לֹא אָבוּ תֵּת לוֹ לַעֲבֹר. אוּלָם בְּעוֹד הוּא עוֹמֵד וּבוֹכֶה וְהִנֵּה מִבֵּית הַמִּשְׁמָר יָצָא אֶל הַמְּסִלָּה פָקִיד זָקֵן, כֻּלּוֹ לָבָן, כֻּלּוֹ קְמָטִים, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה סְטֶן הָאָב.

– הָבָה, פִּרְחָחִים! אַל תִּבְכּוּ! – קְרָא אֶל הַיְלָדִים – נָתֹן יִתְּנוּ לָכֶם לָלֶכֶת וְלִלְקֹט אֶת תַּפּוּחִי הָאֲדָמָה שֶׁלָּכֶם; אַךְ קֹדֶם סוּרוּ נָא לְהִתְחַמֵּם קְצָת… קָטֹן זֶה מַרְאֵהוּ כְקָפוּא מִקּוֹר!

אוֹיָה! לֹא מֵחֲמַת הַקֹּר רָעַד סְטֶן הַקָּטָן, כִּי אִם מִפַּחַד, מֵחֶרְפָּה… עַל הַמִּשְׁמָר נִמְצְאוּ חַיָּלִים אֲחָדִים כְּפוּפִים מִסָּבִיב לִמְדוּרָה דַלָּה, אֵשׁ שׁוֹמֵמָה, וּבְחֹם שַׁלְהַבְתָּהּ רִכְּכוּ בִקְצוֹת חֲנִיתוֹתֵיהֶם אֶת הַנִּקּוּדִים הַקְּפוּאִים. הַחַיָּלִים נִדְחֲקוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְפַנּוֹת מָקוֹם לִשְׁנֵי הַיְלָדִים. נָתְנוּ לָהֶם יַיִן־שָׂרוּף, מְעַט קַהְוָה. עוֹד הֵם שׁוֹתִים וְדֶרֶךְ הַפֶּתַח נִכְנַס אוֹפִיצֵר, קָרָא אֶל הַסֶּרְגַ’נְט, דִּבֵּר עִמּוֹ בְלַחַשׁ וְיָצָא מִשָּׁם חִישׁ.

– נְעָרִים! – קָרָא הַסֶּרְגַ’נְט בְּשׁוּבוֹ וּפָנָיו מַזְהִירִים – הַלַּיְלָה הַזֶּה נָרִיחַ רֵיחַ אָבָק שְׂרֵפָה… דְּבַר סוֹד נִמְלַט מִפִּי הַפְּרוּסִים… מַאֲמִין אֲנִי, כִּי הַפַּעַם יַעֲלֶה בְיָדֵנוּ לָקַחַת מֵהֶם אֶת אֲשֶׁר לָכָדוּ!

מִפִּי הַכֹּל הִתְפָּרֵץ קוֹל הֵידָד וְקוֹל צְחוֹק. הָאֲנָשִׁים רָקְדוּ, שָׁרוּ, צִחְצְחוּ אֶת הַחֲרָבוֹת; וְהַיְלָדִים הִשְׁתַּמְּשׁוּ בִמְהוּמָה זוֹ וְנֶעֶלָמוּ.

אַחֲרֵי עָבְרָם אֶת תְּעָלַת הַמָּצוֹר, לֹא הָיָה לִפְנֵיהֶם אֶלָּא שְׂדֵה מִישׁוֹר וּבְקָצֵהוּ חוֹמָה אֲרֻכָּה וּלְבָנָה, נְקוּבָה עַל יְדֵי כְלֵי תוֹתָח. הֵמָּה הָלְכוּ אֶל מוּל הַחוֹמָה הַהִיא וְעָמְדוּ עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה לְהִתְרָאוֹת כִּמְלַקְּטִים תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

– נָשׁוּבָה נָא… אַל נֵלֵךְ שָׁמָּה – קְרָא סְטֶן הַקָּטֹן כָּל הַזְּמָן.

חֲבֵרוֹ מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וְהוֹסִיף לָלֶכֶת. פִּתְאֹם שָׁמְעוּ שִׁקְשׁוּק רוֹבֶה שֶׁהוּרָם.

– הִסָּתֵר! – קָרָא הַבָּחוּר בְּהִתְנַפְּלוֹ עַל הָאָרֶץ.

לְאַחַר שֶׁשָּׁכַב הִשְׁמִיעַ שְׁרִיקָה. קוֹל שְׁרִיקָה עָנָה לְעֻמָּתוֹ עַל הַשֶּׁלֶג. הֵם פָּנוּ וְהָלְכוּ דֶרֶךְ זְחִילָה… לִפְנֵי הַחוֹמָה, עַל גַּבֵּי קַרְקַע, נִרְאָה שָׂפָם צָהֹב תַּחַת מִצְנֶפֶת מְלֻכְלָכָה. הַבָּחוּר קָפַץ אֶל הַתְּעָלָה לְעֵבֶר הַפְּרוּסִי.

– זֶה הוּא אָחִי – קָרָא בְּהַרְאוֹתוֹ עַל בֶּן לִוְיָתוֹ.

הוּא הָיָה קָטָן כָּל כָּךְ, סְטֶן זֶה, עַד כִּי בִרְאוֹתוֹ אוֹתוֹ פָּרַץ הַפְּרוּסִי בְקוֹל צְחוֹק וְהָיָה מֻכְרָח לְקַחְתּוֹ בִזְרוֹעוֹתָיו לַהֲרִימוֹ עַד הַפִּרְצָה.

מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחוֹמָה עָמְדוּ תִלִּים גְּדוֹלִים שֶׁל עָפָר, אִילָנוֹת שְׁכוּבִים, חוֹרִים שְׁחוֹרִים בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, וּבְכָל חוֹר וְחוֹר מִצְנֶפֶת מְלֻכְלֶכֶת כָּזוֹ, שָׂפָם צָהֹב כָּזֶה, שֶׁצָּחַק לְמַרְאֵה הַיְלָדִים הָעוֹבְרִים.

בְּאַחַת הַפִּנּוֹת עָמַד בַּיִת שֶׁל גַּנָּן, שֶׁהָיָה מֻקָּף מִבְצָר שֶׁל גִּזְעֵי אִילָנוֹת. הַחֶדֶר לְמַטָּה הָיָה מָלֵא חַיָּלִים, שֶׁשִּׂחֲקוּ בִקְלָפִים, שֶׁבִּשְּׁלוּ נָזִיד עַל גַּבֵּי אֵשׁ גְּדוֹלָה וּבְהִירָה. נוֹדֵף הָיָה רֵיחַ שֶׁל כְּרוּב, שֶׁל שׁוּמַן חֲזִיר; מָה רַב הַהֶבְדֵּל בֵּין הַמָּקוֹם הַזֶּה וּבֵין תַּחֲנַת הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים! בַּחֶדֶר לְמַעְלָה יָשְׁבוּ הָאוֹפִיצֵרִים. נִשְׁמְעָה מִשָּׁם מַנְגִּינַת הַפְּסַנְתֵּר, פְּתִיחַת בַּקְבּוּקִים שֶׁל יֵין שַׁמְפַּנִיָּה. כַּאֲשֶׁר נִכְנְסוּ הַיְלָדִים הַפָּרִיזָאִים, קִדְּמוּ אֶת פְּנֵיהֶם בְּקוֹל תְּרוּעָה. הֵם נָתְנוּ אֶת עִתּוֹנֵיהֶם; אַחֲרֵי כֵן מָזְגוּ לָהֶם כּוֹס וּפָתְחוּ אֶת פִּיהֶם לְדַבֵּר. כָּל אֵלֶּה הָאוֹפִיצֵרִים הָיוּ בַעֲלֵי פָנִים גֵּאִים וְרָעִים; אַךְ הַבָּחוּר בִּדַּח אֶת דַּעְתָּם בַהֲלָצוֹתָיו הַמְיֻחָדּוֹת לְיוֹשְׁבֵי הַפַּרְוָרִים, בְּדִבְרֵי נִבּוּל פֶּה שֶׁל נַעַר פּוֹחֵז. הָאֲנָשִׁים צָחֲקוּ, חָזְרוּ עַל דִּבּוּרָיו שֶׁשִּׁנֵּן לָהֶם וְהִתְפַּלְּשׁוּ מִתּוֹךְ תַּעֲנוּג בְּאוֹתוֹ הַבֹּץ שֶׁהֵבִיאוּ לָהֶם.

סְטֶן הַקָּטֹן אַף הוּא רָצָה מְאֹד לְדַבֵּר, לְהַרְאוֹת כִּי הוּא אֵינֶנּוּ שׁוֹטֶה; אַךְ אֵיזֶה דָבָר הֵעִיק עָלָיו. מִמּוּלוֹ יָשַׁב לְבַדּוֹ פְּרוּסִי אֶחָד בָּא בַיָּמִים, רְצִינִי יוֹתֵר מֵחֲבֵרָיו, אֲשֶׁר קָרָא אוֹ עָשָׂה עַצְמוֹ כְקוֹרֵא, כִּי אֶת עֵינָיו לֹא גָרַע מִמֶּנּוּ. בְּמֶבָּט זֶה הָיָה מִן הָרֹךְ וּמִן הַתּוֹכֵחָה, כְּאִלּוּ הָיָה לוֹ לָאִישׁ הַזֶּה בְאַרְצוֹ יֶלֶד בֶּן גִּילוֹ שֶׁל סְטֶן, וּכְאִלּוּ אָמַר אֶל נַפְשׁוֹ:

– טוֹב לִי לָמוּת מְאֲשֶׁר לִרְאוֹת אֶת בְּנִי עוֹשֶׂה דָבָר כָּזֶה…

לְמִן הָרֶגַע הַזֶּה חָשׁ סְטֶן, כְּאִלּוּ נָחָה יָד עַל לִבּוֹ וְהִפְרִיעָה בְעַד דְּפִיקוֹתָיו.

כְּדֵי לְהֵחָלֵץ מִצַּעַר זֶה, הִתְחִיל שׁוֹתֶה יָיִן. עַד מְהֵרָה הִסְתּוֹבֵב הַכֹּל סְבִיבוֹ. בְּתוֹךְ קוֹלוֹת הַצְּחוֹק שָׁמַע בְּבִלְבּוּל אֶת חֲבֵרוֹ מְלַגְלֵג עַל הַצָּבָא הַלְּאֻמִּי, עַל דַּרְכֵיהֶם בְּתַרְגִּילִים, מְחַקֶּה מַעֲשֵׂה זִיּוּן לְיַד מָרֶה, מְהוּמָה בַלַּיְלָה עַל הַסּוֹלְלוֹת. אַחֲרֵי כֵן הִשְׁפִּיל הַבָּחוּר קוֹלוֹ, הָאוֹפִיצֵרִים הִתְקָרְבוּ זֶה לָזֶה וּפְנֵיהֶם נַעֲשׂוּ קָשִׁים. הַנָּבָל עָמַד לְסַפֵּר לָהֶם אֶת דְּבַר הַהַתְקָפָה⁵ שֶׁל הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים…

פִּתְאֹם קָם סְטֶן הַקָּטֹן בְחֵמָה, יֵינוֹ סָר מֵעָלָיו:

– אַל נָא, בָּחוּר… אֵינִי רוֹצֶה.

אַךְ חֲבֵרוֹ שָׂחַק עָלָיו וְהוֹסִיף לְדַבֵּר. טֶרֶם כִּלָּה וְכָל הָאוֹפִיצֵרִים עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם הֶרְאָה לַיְלָדִים עַל הַדָּלֶת:

– צְאוּ כְרֶגַע!

וְהֵם פָּתְחוּ לְדַבֵּר זֶה עִם זֶה, בְּחִפָּזוֹן רָב, אַשְׁכְּנַזִּית. הַבָּחוּר יָצָא בִיהִירוּת כְּאַחַד הָרוֹזְנִים וְהִשְׁמִיעַ צִלְצוּל הַכֶּסֶף בְּכִיסוֹ. סְטֶן הָלַךְ אַחֲרָיו, רֹאשׁוֹ מוּרָד; וְכַאֲשֶׁר עָבַר עַל פְּנֵי הַפְּרוּסִי, שֶׁמֶּבָּטוֹ הֵעִיק עָלָיו כָל כָּךְ, שָׁמַע קוֹל עָגוּם אֲשֶׁר אָמַר: “לֹא יָפֶה זֶה… לֹא יָפֶה.”

דְּמָעוֹת עָלוּ בְעֵינָיו.

אַךְ הָיוּ בַשָּׂדֶה נָשְׂאוּ הַיְלָדִים רַגְלֵיהֶם לָרוּץ וְעַד מְהֵרָה שָׁבוּ. הַשַּׂקִּים הָיוּ מְלֵאִים תַּפּוּחֵי אֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתְנוּ לָהֶם הַפְּרוּסִים; עַל יְדֵי זֶה עָבְרוּ בְאֵין מַפְרִיעַ אֶל הַתְּעָלָה שֶׁל הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים. שָׁם נַעֲשׂוּ הַהֲכָנוֹת אֶל הַהַתְקָפָה בַלָּיְלָה. אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָאוּ בַחֲשַׁאי, הִתְאַסְפוּ מִסָּבִיב לַחוֹמוֹת. הַסֶּרְגַ’נְט הַזָּקֵן הָיָה טָרוּד לְהַעֲמִיד אֶת אֲנָשָׁיו עַל מְקוֹמָם, וּפָנָיו הִבִּיעוּ אֹשֶׁר. כַּאֲשֶׁר עָבְרוּ הַיְלָדִים הִכִּיר אוֹתָם וְשָׁלַח לָהֶם חִיּוּךְ נָעִים…

הָהּ! כַּמָּה צַעַר גָּרַם חִיּוּךְ זֶה לִסְטֶן הַקָּטֹן! רֶגַע אֶחָד עָלָה בְדַעְתּוֹ לִקְרֹא:

– אַל תֵּלְכוּ שָׁמָּה… בָּגֹד בָּגַדְנוּ בָכֶם.

אַךְ חֲבֵרוֹ אָמַר לוֹ: “אִם תַּגִּיד, יָרֹה נִיָּרֶה”, וְהַפַּחַד תָּקַף אוֹתוֹ…

לְיַד קוּרְנוֹב נִכְנְסוּ לְתוֹךְ בַּיִת עָזוּב לְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם אֶת הַכָּסֶף. לִכְבוֹד הָאֱמֶת עָלַי לְהַגִּיד, כִּי הַחֲלֻקָּה נֶעֶשְׂתָה בְיֹשֶׁר וְכִי בְשָׁמְעוֹ אֶת צִלְצוּל הַמַּטְבְּעוֹת הַיָּפוֹת תַּחַת חֻלְצָתוֹ וּבְחָשְׁבוֹ עַל דְּבַר הַמִּשְׂחָק בַּ“גָּלוֹשׁ” הַצָּפוּי לוֹ שָׁם, לֹא מָצָא סְטֶן הַקָּטֹן עוֹד אֶת הֶעָוֹן נוֹרָא כָל כָּךְ.

וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, הַיֶּלֶד הָאֻמְלָל! אַחֲרֵי אֲשֶׁר עֲזָבָהוּ הַבָּחוּר מֵאֲחוֹרֵי הַשַּׁעַר, אָז הָלְכוּ וְנַעֲשׂוּ כִיסָיו כְּבֵדִים מְאֹד וְהַיָּד אֲשֶׁר לָחֲצָה אֶת לִבּוֹ הֵעִיקָה עָלָיו בְּחֹזֶק רַב מְאֲשֶׁר קֹדֶם. פָּרִיז לֹא נִרְאֲתָה בְעֵינָיו עוֹד זוֹ שֶׁהָיָתָה. הָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ הִבִּיטוּ אֵלָיו קָשׁוֹת, כְּאִלּוּ יָדְעוּ מֵאַיִן בָּא. בְּתוֹךְ שְׁאוֹן הָרְחוֹבוֹת, בְּתוֹךְ מַכּוֹת הַתֻּפִּים שֶׁעָלוּ לְאֹרֶךְ הַתְּעָלָה שָׁמַע הַיֶּלֶד אֶת הַמִּלָּה מְרַגֵּל. סוֹף סוֹף בָּא אֶל בֵּיתוֹ, וּבְלֵב מָלֵא שִׂמְחָה לִרְאוֹת כִּי אָבִיו עוֹד לֹא שָׁב, מִהֵר וְעָלָה אֶל חַדְרָם לְהַסְתִּיר תַּחַת כָּרוֹ אֶת מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר הָיוּ לוֹ לְמַשָּׂא כָבֵד.

מִיָּמָיו לֹא הָיָה סְטֶן הָאָב כֹּה טוֹב, כֹּה שָׂמֵחַ כַּאֲשֶׁר בְּבוֹאוֹ הָעֶרֶב הַהוּא לְבֵיתוֹ. זֶה עַתָּה קִבְּלוּ בְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מֵעָרֵי הַשָּׂדֶה: עִנְיְנֵי הַמְּדִינָה הוֹלְכִים וּמַשְׁבִּיחִים. בִּשְׁעַת הָאֲכִילָה נָתַן הַחַיָּל הַזָּקֵן עֵינָיו בָּרוֹבֶה הַתָּלוּי עַל גַּבֵּי הַקִּיר וְאָמַר אֶל בְּנוֹ מִתּוֹךְ חִיּוּכוֹ הַנָּעִים:

– הוֹי, נַעַר, אִלּוּ הָיִיתָ גָדוֹל, הָיִיתָ הוֹלֵךְ לִקְרַאת הַפְּרוּסִים!

בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת נִשְׁמַע קוֹל רַעַם הַתּוֹתָח.

– זוֹ הִיא אוֹבֶרְוִילְיֵיר… נִלְחָמִים עַל יַד בּוֹרְגֵ’י – קָרָא הָאִישׁ, אֲשֶׁר יָדַע אֶת כָּל הַמִּבְצָרִים הָאֵלֶּה. פְּנֵי סְטֶן הַקָּטֹן חָוְרוּ, וּבְאָמְרוֹ כִּי עָיֵף הוּא מְאֹד, עָלָה עַל הַמִּטָּה, אַךְ לֹא נִרְדָּם. הַתּוֹתָח הוֹסִיף לְהַרְעִים. הוּא תֵאֵר בְּדִמְיוֹנוֹ אֶת הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים בָּאִים בַּלַּיְלָה לְהִתְנַפֵּל פִּתְאֹם עַל הַפְּרוּסִים וְנוֹפְלִים בַּמַּאֲרָב. הוּא זָכַר אֶת הַסֶּרְגַ’נְט שֶׁחִיֵּךְ לִקְרָאתוֹ וְרָאָה אוֹתוֹ שׁוֹכֵב עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְעִמּוֹ עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה מֵחֲבֵרָיו!.. וּמְחִיר כָּל הַדָּם הַזֶּה טָמוּן שָׁם תַּחַת הַכָּר, וְהַגּוֹרֵם הוּא, בְּנוֹ שֶׁל מַר סְטֶן, בְּנוֹ שֶׁל חַיָּל… הַדְּמָעוֹת חוֹנְקוֹת אוֹתוֹ. בַּחֶדֶר מִן הַצַּד הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת אָבִיו מִתְהַלֵּךְ, פּוֹתֵחַ אֶת הַחַלּוֹן. מִשָּׁם, מֵעַל פְּנֵי הַכִּכָּר, עוֹלֶה קוֹל עֲצֶרֶת הַצָּבָא, גְּדוּד שֶׁל חַיָּלִים מִתְפַּקֵּד לָצֵאת. אָכֵן, זוֹ הָיְתָה מִלְחָמָה בֶאֱמֶת. הַיֶּלֶד הָאֻמְלָל לֹא יָכֹל לַעֲצֹר בְּעַד אֶנְקָתוֹ.

– מַה לְךָ? – קְרָא סְטֶן הָאָב בְּהִכָּנְסוֹ.

הַנַּעַר לֹא יָכֹל עוֹד לְהִתְאַפֵּק, קָפַץ מֵעַל מִטָּתוֹ וּבָא לְהִתְנַפֵּל לְרַגְלֵי אָבִיו. מִתּוֹךְ תְּנוּעָתוֹ שֶׁעָשָׂה הִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּטְבְּעוֹת עַל הָאָרֶץ.

– מַה זֹאת? הֲגָנַבְתָּ? – קְרָא הַזָּקֵן בִּרְעָדָה.

וּסְטֶן הַקָּטָן סִפֵּר אָז בְּבַת אַחַת אֵת אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל הַפְּרוּסִים וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂה. וּכְכֹל אֲשֶׁר הוֹסִיף לְדַבֵּר, כֵּן חָשׁ כִּי לִבּוֹ הוּנַח, כִּי הוּקַל לוֹ בְהַאֲשִׁימוֹ אֶת נַפְשׁוֹ… סְטֶן הָאָב שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים וּמַרְאֵהוּ הָיָה נוֹרָא. וְכַאֲשֶׁר תַּמּוּ הַדְּבָרִים, הֵלִיט פָּנָיו בְּכַפּוֹת יָדָיו וּבָכָה.

– אַבָּא, אַבָּא… – רָצָה הַיֶּלֶד לְדַבֵּר.

הַזָּקֵן דָּחָה אוֹתוֹ בְלִי הָשִׁיב וְאָסַף אֶת הַכֶּסֶף.

– זֶה הַכֹּל – שָׁאָל?

סְטֶן הַקָּטָן רָמַז, כִּי הַכֹּל הוּא. הַזָּקֵן הֵסִיר מֵעַל הַיָּתֵד אֶת רוֹבוֹ, אֶת יַלְקוּט־הַכַּדּוּרִים וְשָׂם אֶת הַכֶּסֶף בְּכִיסוֹ.

– טוֹב הַדָּבָר – אָמַר – אֲנִי הוֹלֵךְ לְהָשִׁיב לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף.

וּבְלִי הוֹסֵף מִלָּה אַחַת, בְּלִי הָסֵב אַף רֹאשׁוֹ יָרַד לְהִתְחַבֵּר עִם הַחַיָּלִים שֶׁעָמְדוּ לָצֵאת בַּלַּיְלָה הַזֶּה, מִן הַיּוֹם הַהוּא לֹא שָׁב אָדָם לִרְאוֹתוֹ.

בְּבֹקֶר הַיּוֹם הַהוּא הָלַכְתִּי אֶל הָהָר וָלֶרְיַן לִרְאוֹת אֶת יְדִידֵנוּ הַצַּיָּר ב…, הַלֵּטֵנַנְט שֶׁל חֵיל הַנָּהָר סֵינָה. אַךְ אוֹתָהּ שָׁעָה נִמְצָא הַצָּעִיר הָאַמִּיץ הַזֶּה בֵין הָעוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר. אֵין עֵצָה וְאֵין תַּחְבּוּלָה לָזוּז מִשָּׁם. עָלֵי הָיָה לַעֲמֹד וּלְהִתְהַלֵּךְ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב, כְּאֵלֶּה הַמַּלָּחִים שֶׁל הַמִּשְׁמָר, לִפְנֵי הַמָּבוֹא הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמִּבְצָר, וְלָשִׂיחַ עִם רֵעִי עַל אֹדוֹת פָּרִיז, עַל הַמִּלְחָמָה וְעַל יְדִידֵינוּ הַיְקָרִים שֶׁאֵינָם אִתָּנוּ… פִּתְאֹם וְהִנֵּה רֵעִי הַלֵּטֵנַנְט, שֶׁתַּחַת בֶּגֶד הַחַיָּל נִשְׁאַר כָּל הַיָּמִים אוֹתוֹ בַעַל הַמִּכְחוֹל שֶׁהָיָה, פָּסַק דִּבּוּרוֹ, עָמַד וְאָחַז בִּזְרוֹעִי:

– הָהּ! תְּמוּנָה יָפָה שֶׁל דּוֹמְיֵה – אָמַר אֵלַי בְּלַחַשׁ, וּבְזָוִית עֵינוֹ הַקְּטַנָּה וְהָאֲפוֹרָה, שֶׁהָדְלְקָה פִתְאֹם כְּעֵינוֹ שֶׁל כֶּלֶב צַיִד, הֶרְאָה לִי עַל שְׁתֵּי בְּבוּאוֹת חֲשׁוּבוֹת, שֶׁזֶּה עַתָּה נִרְאוּ עַל הָרְחָבָה שֶׁלִּפְנֵי הָהָר וָלֶרְיַן.

אָכֵן, תְּמוּנָה יָפָה שֶׁל דּוֹמְיֵה הִיא זוֹ. הַגֶּבֶר לָבוּשׁ מְעִיל אָרֹךְ מִצֶּבַע הָעַרְמוֹן עִם צַוָּארוֹן שֶׁל קְטִיפָה יְרַקְרַקָּה, הַדּוֹמֶה כְּעָשׂוּי אֵזוֹב יָשָׁן שֶׁל יַעַר, וְהוּא כָחוּשׁ, קָטֹן, אֲדֹם פָּנִים, מִצְחוֹ שָׁטוּחַ, עֵינָיו סְגַלְגַּלּוֹת, חָטְמוֹ דוֹמֶה לְחַרְטֹם שֶׁל יַנְשׁוּף. רֹאשׁוֹ כְּרֹאשׁ עוֹף מְקֻמָּט, מְהֻדָּר, מְטֻמְטָם. וּלְהַשְׁלִים צוּרָתוֹ בָא טֶנֶא מְרֻקָּם צִיּוּרֵי פְרָחִים וּמִתּוֹכוֹ בָלַט צַוָּאר שֶׁל בַּקְבּוּק, וְתַחַת זְרוֹעוֹ הַשֵּׁנִית תֵּבָה שֶׁל כְּבוּשִׁים, תֵּבָה זוֹ הָעֲשׂוּיָה פַּח, שֶׁהַפָּרִיזָאִים אֵינָם יְכֹלִים לִרְאוֹתָהּ בְּלִי הַעֲלוֹת עַל לֵב אֶת חֲמֵשֶׁת יַרְחֵי הַמָּצוֹר שֶׁלָּהֶם… מִשֶּׁל הָאִשָּׁה לֹא נִרְאָה בַתְּחִלָּה אֶלָּא מִגְבַּעַת עֲנָקִית וּמַעֲטָפָה יְשָׁנָה, שֶׁקָּשְׁרָה אוֹתָהּ קֶשֶׁר צַר מִמַּעְלָה לְמַטָּה, כְּאִלּוּ לְהַבְלִיט יָפֶה אֶת דַּלּוּתָהּ; אַחֲרֵי כֵן, מְעַט מְעַט, יָצָא מִתּוֹךְ הַסַּלְסָלוֹת שֶׁל בִּגְדָהּ קְצֵה חֹטֶם מְחֻדָּד וְשַׂעֲרוֹת שֵׂיבָה אֲחָדוֹת קְלוּשׁוֹת.

כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הָרְחָבָה, עָמַד הָאִישׁ לִשְׁאֹף רוּחַ וְלִמְחוֹת אֶת מִצְחוֹ. אָמְנָם לֹא הָיָה רַב הַחֹם בִּימֵי הָעֲרָפֶל שֶׁל סוֹף מַרְחֶשְׁוָן; אַךְ הֵם בָּאוּ בְחִפָּזוֹן רָב כָּל כָּךְ…

וְאוּלָם הָאִשָּׁה לֹא עָמָדָה. בְּלֶכְתָּהּ יָשָׁר אֶל הַמָּבוֹא הַתַּחְתּוֹן הִבִּיטָה רֶגַע אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ פִּקְפּוּק, כְּאִלּוּ אָמְרָה לִפְנוֹת אֵלֵינוּ בִדְבָרִים; אַךְ הִיא נִפְחֲדָה בְּלִי סָפֵק מִפְּנֵי הָרִקְמָה עַל בִּגְדֵי הָאוֹפִיצֵר, וְלָכֵן בָּחֲרָה לִפְנוֹת אֶל הַזָּקִיף¹, וְאָנֹכִי שָׁמַעְתִּי כִּי שָׁאֲלָה מִתּוֹךְ מֹרֶךְ לִרְאוֹת אֶת בְּנָהּ, חַיָּל בָּא מִפָּרִיז מִן הַפְּלֻגָּה הַשִּׁשִּׁית שֶׁל הַגְּדוּד הַשְּׁלִישִׁי.

– עִמְדוּ פֹה – עָנָה הָעוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר – הִנֵּה אֲצַוֶּה לִקְרֹא לוֹ.

בְּלֵב מָלֵא שִׂמְחָה, מִתּוֹךְ אֲנָחָה שֶׁל הֲנָחָה, שָׁבָה הָאִשָּׁה אֶל אִישָׁהּ; וּשְׁנֵיהֶם הָלְכוּ לָשֶׁבֶת מִן הַצַּד עַל קְצֵה הַמִּדְרוֹן.

הֵם חִכּוּ שָׁם שָׁעָה אֲרֻכָּה. הָהָר הַזֶּה וָלֶרְיַן גָּדוֹל הוּא כָל כָּךְ, מָלֵא חֲצֵרוֹת, מִדְרוֹנוֹת², מְצוּדוֹת, קְסַרְקְטִין³, מַטְמוֹרִים! לְכוּ אֵפוֹא וּבַקְּשׁוּ חַיָּל אֶחָד מִן הַפְּלֻגָּה הַשִּׁשִּׁית בְּתוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת שֶׁאֵין מוֹצָא מִמֶּנָּה, הַתְּלוּיָה בֵין הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהַמְרַחֶפֶת תַּבְנִית לוּלְיָנִית⁴ בְּתוֹךְ עֲנָנִים. חוּץ מִזֶּה הִנֵּה בְשָׁעָה זוֹ מָלֵא הַמִּבְצָר קוֹל תֻּפִּים, קוֹל חֲצוֹצְרוֹת, אַנְשֵׁי־צָבָא רָצִים אָנֶה וָאָנָה, מְצַלְצְלִים בְּפַכֵּי הַפָּח. מַחֲלִיפִים אֶת הַמִּשְׁמָרוֹת, קוֹצְבִים אֶת הָעֲבוֹדָה, מְחַלְּקִים אֶת הַמָּנוֹת, הָרוֹבִים הַחָפְשִׁים מוֹלִיכִים מְרַגֵּל כֻּלּוֹ זָב דָּם וּמֻכֶּה בַנִּצָּב שֶׁל הַחֲרָבוֹת, אִכָּרִים מִנַּנְטֶר בָּאִים לְהִתְאוֹנֵן לִפְנֵי הַגֵּנֵרַל, שָׁלִיחַ מְיֻחָד בָּא בִדְהָרָה: הָאִישׁ נִקְפָּא מִקֹּר וְהַסּוּס שְׁטוּף זֵעָה, אֲלַנְקוֹת⁵ שָׁבוֹת מִשְּׂדֵה הַמַּעֲרָכָה עִם פְּצוּעִים מִתְנוֹדְדִים עַל גַּבֵּי פְרָדִים וְהֵם נֶאֱנָקִים בַּחֲשַׁאי כְּמוֹ כְבָשִׂים חוֹלִים, מַלָּחִים מְחַנְּכִים כְּלֵי־תוֹתָח חָדָשׁ לְקוֹל הֶחָלִיל וְהַקּוֹלוֹת: עוּרָה! הֶאָח! הָעֵדֶר שֶׁל הַמִּבְצָר עוֹבֵר לִפְנֵי רוֹעֶה לָבוּשׁ מִכְנָסַיִם אֲדֻמִּים, שׁוֹט בְּיָדוֹ וְרוֹבֶה קָשׁוּר עָלָיו בִּרְצוּעַת עוֹר; – כָּל אֵלֶּה הוֹלְכִים, בָּאִים, פּוֹגְעִים זֶה בָזֶה בְתוֹךְ הַחֲצֵרוֹת, נִבְלָעִים בַּמָּבוֹא הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַמִּבְצָר כְּמוֹ תַּחַת הַשַּׁעַר הַנָּמוּךְ שֶׁל פֻּנְדָּק גָּדוֹל בְּאֶרֶץ הַמִּזְרָח.

– יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחוּ אֶת בְּנִי! – מְמַלְלוֹת כָּל אוֹתוֹ הַזְּמָן עֵינֶיהָ שֶׁל הָאֵם הָעֲלוּבָה; וְכָל חֲמִשָּׁה רְגָעִים הִיא קָמָה מִמְּקוֹמָהּ, נִגֶּשֶׁת בַּלָּאט אֶל הַפֶּתַח, שׁוֹלַחַת בִּגְנֵבָה מֶבָּט לְתוֹךְ הֶחָצֵר הָרִאשׁוֹנָה וְנִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ אֶל הַקִּיר; אַךְ הִיא אֵינָהּ מְעִזָּה לִשְׁאֹל עוֹד מִפַּחַד פֶּן יְבֻלַּע לִבְנָהּ. אִישָׁהּ, הַפַּחְדָן יוֹתֵר מִמֶּנָּה, אֵינוֹ זָז מִפִּנָּתוֹ; וּבְכָל פַּעַם שֶׁהִיא שָׁבָה לָשֶׁבֶת עַל מְקוֹמָהּ בְּלֵב עָגוּם וּבְפָנִים מַבִּיעִים יֵאוּשׁ אֲנִי רוֹאֶה וְהִנֵּה הוּא מוֹכִיחַ אוֹתָהּ עַל קֹצֶר רוּחָהּ וְהוּא מְבָאֵר וּמַסְבִּיר לָהּ אֶת הַהֶכְרָח שֶׁל עֲבוֹדַת הַצָּבָא בִּתְנוּעוֹת וּקְרִיצוֹת שֶׁל שׁוֹטֶה הַמַּעֲמִיד פָּנִים שֶׁל יַדְעָן.

כָּל יָמַי הָיִיתִי אוֹהֵב מְאֹד אֶת הַמַּחֲזוֹת הַקְּטַנִּים, הַדּוֹמְמִים וְהַטְּמִירִים, שֶׁאָדָם מֵבִין אוֹתָם יוֹתֵר בְּלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה בְעֵינָיו, אֶת הַמָּחוֹג⁶ הַזֶּה שֶׁל הָרְחוֹב שֶׁפּוֹגֵעַ בְּךָ בַהֲלִיכָתְךָ וְעַל יְדֵי תְנוּעָה אַחַת הוּא מְגַלֶּה לְפָנֶיךָ עוֹלָם מָלֵא; אַךְ הַדָּבָר אֲשֶׁר לָקַח אֶת לִבִּי פֹה הוּא מַרְאֵה הַכִּשָּׁלוֹן, הַתְּמִימוּת שֶׁל שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, וְאָנֹכִי הִתְעַנַּגְתִּי עֹנֶג גָּמוּר לְהִתְבּוֹנֵן וְלִרְאוֹת בְּעַד הַמִּימִיקָה שֶׁלָּהֶם, רַבַּת הַבִּטּוּי וְהַבְּהִירָה, כָּזוֹ שֶׁל שְׁנֵי מְשַׂחֲקִים אֳמָנִים, אֶת כָּל הַפְּרָטִים שֶׁל דְּרַמָה נֶחְמָדָה בְּבֵית מִשְׁפָּחָה…

אֲנִי רוֹאֶה וְהִנֵּה בְּבֹקֶר יוֹם אֶחָד הָאֵם אוֹמֶרֶת:

– קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי זֶה הָאָדוֹן טְרוֹשׁוּ וּגְזִרוֹתָיו… זֶה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים לֹא רָאִיתִי אֶת בְּנִי… הָלֹךְ אֵלֵךְ אֵלָיו לְחַבְּקוֹ וּלְנַשֵּׁק לוֹ.

הָאָב, אִישׁ רַךְ לֵב, מְבֻלְבָּל בַּחַיִּים, שֶׁמִּתְיָרֵא מִפְּנֵי הָרַעְיוֹן כִּי עָלָיו לָלֶכֶת וּלְבַקֵּשׁ רִשְׁיוֹן, מְנַסֶּה בַתְּחִלָּה לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:

– אַל נָא תֶהְגִּי בָזֶה, יַקִּירָה. הָהָר הַזֶּה וָלֶרְיַן רָחוֹק הוּא מְאֹד… כֵּיצַד תֵּלְכִי דֶרֶךְ רְחוֹקָה בְאֵין עֲגָלָה? וְחוּץ מִזֶּה הֵן זֶה הוּא מִבְצָר! אָסוּר לְנָשִׁים לְהִכָּנֵס שָׁמָּה.

– אָנֹכִי אֶכָּנֵס – אוֹמֶרֶת הָאֵם, וְיַעַן כִּי רָגִיל הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָהּ, יוֹצֵא הַבַּעַל לַדֶּרֶךְ, הוֹלֵךְ הוּא אֶל פְּקִיד הַמִּבְצָר, אֶל פְּקִידוּת הַכְּפָר, אֶל פְּקִיד הַצָּבָא, אֶל הַקּוֹמִיסַר, מֵזִיעַ מִפַּחַד, קוֹפֵא מִקֹּר, מִתְדַּפֵּק בְּכָל מָקוֹם, טוֹעֶה בַפְּתָחִים, עוֹמֵד שְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּשׁוּרָה לִפְנֵי אַחַת הַלְּשָׁכוֹת וּמוֹצֵא אַחֲרֵי כֵן כִּי לֹא זוֹ הִיא. סוֹף סוֹף, בָּעֶרֶב, שָׁב הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהָרִשְׁיוֹן שֶׁל שַׂר־הָעִיר בְּכִיסוֹ… מִמָּחֳרָת הַיּוֹם הִשְׁכִּימוּ שְׁנֵיהֶם לָקוּם, בְּתוֹךְ הַקֹּר, לְאוֹר הַמְּנוֹרָה. הָאָב פָּרַס פְּרֻסָּה כְדֵי לְהִתְחַמֵּם מִתּוֹךְ אֲכִילָה, אַךְ הָאֵם אֵינָהּ רְעֵבָה. הִיא בוֹחֶרֶת לִסְעֹד שָׁם יַחַד עִם בְּנָהּ. וּכְדֵי לְכַבֵּד פְּנֵי בְנָהּ הַחַיָּל הֶעָלוּב בְּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה, עוֹרֶכֶת הָאֵם בְּתוֹךְ הַטֶּנֶא מַעֲרָכָה שֶׁל מְזוֹן הַמָּצוֹר, שׁוֹקוֹלָדָה, מִרְקַחַת, יַיִן בְּבַקְבּוּק חָתוּם, הַכֹּל, גַּם אֶת הַתֵּבָה, תֵּבָה זוֹ בַת שְׁמוֹנָה פְרַנְקִים, שֶׁחָשְׂכוּ לִימֵי הַמַּחְסוֹר. אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִנֵּה הֵם יוֹצְאִים. כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַסּוֹלְלוֹת, נִפְתְּחוּ זֶה עַתָּה הַשְּׁעָרִים. צָרִיךְ הָיָה לְהַרְאוֹת אֶת רִשְׁיוֹן הַכְּנִיסָה. הַפַּעַם תָּקַף פַּחַד אֶת הָאֵם… אַךְ לֹא! נִרְאֶה, כִּי הַכֹּל נַעֲשָׂה כַדִּין.

– תְּנוּ לַעֲבֹר! – אוֹמֵר הַמְמֻנֶּה עַל הַמִּשְׁמָרוֹת.

רַק אָז שָׁאֲפָה הָאִשָּׁה רוּחַ.

– אָכֵן אִישׁ אָדִיב הוּא, פָּקִיד זֶה.

וּבִזְרִיזוּת, כְּמוֹ בַת־הַקּוֹרֵא⁷, הִיא פוֹסַעַת פְּסִיעוֹת גַּסּוֹת, הִיא נֶחְפֶּזֶת. אִישָׁהּ יָכֹל בְּעָמָל לָלֶכֶת בְּעִקְּבוֹתֶיהָ:

– כַּמָּה אַתְּ רָצָה, חֲבִיבָה!

אַךְ הִיא אֵינָהּ שׁוֹמַעַת דְּבָרָיו. שָׁם לְמַעְלָה, בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל שֶׁל הָאֹפֶק קוֹרֵץ לָהּ הָהָר וָלֶרְיַן.

וְעַתָּה הִנֵּה זֶה בָאוּ וּדְאָגָה חֲדָשָׁה עָמְדָה לִפְנֵיהֶם:

“אוּלַי לֹא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ! אוּלַי לֹא יָבֹא אֲלֵיהֶם..”

פִּתְאֹם רָאִיתִי וְהִנֵּה הִיא רוֹעֶדֶת, טוֹפַחַת עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ וְקָמָה מִתּוֹךְ קְפִיצָה… מֵרָחוֹק, תַּחַת הַכִּפָּה שֶׁל הַמָּבוֹא הַתַּחְתּוֹן, הִכִּירָה הָאִשָּׁה אֶת צְעָדָיו.

הוּא זֶה!

וְכַאֲשֶׁר הוֹפִיעַ נִתְמַלְּאוּ פְנֵי הַמִּבְצָר כֻּלּוֹ אוֹרָה.

בְּחַיַּי, בָּחוּר נָאֶה! יְפֵה תֹאַר, הַיַּלְקוּט עַל שִׁכְמוֹ, הָרוֹבֶה בְיָדוֹ… הוּא קָרֵב אֲלֵיהֶם, פָּנָיו גְּלוּיִים, קוֹלוֹ חָזָק וְצוֹהֵל:

– צַפְרָא טָבָא, אִמָּא.

וּכְרֶגַע נֶעְלַם הַכֹּל, הַיַּלְקוּט, הַתַּכְרִיךְ, הָרוֹבֶה, בְּתוֹךְ הַמִּגְבַּעַת הָרְחָבָה שֶׁל הָאִשָּׁה. אַחֲרֵי כֵן הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הָאָב, אַךְ הוּא לֹא הֶאֱרִיךְ בִּנְשִׁיקוֹת. הַמִּגְבַּעַת תָּבְעָה הַכֹּל לְעַצְמָהּ. הִיא לֹא יָדְעָה שָׂבְעָה…

– מַה שְׁלוֹמֶךָ?.. הֲיֵשׁ לְךָ דֵי בְּגָדִים?.. אַיֵּה כְלֵי־הַלָּבָן שֶׁלָּךְ?

וּבְעַד הַסַּלְסָלָה שֶׁל הַבֶּגֶד רָאִיתִי מֶבָּט מָלֵא אַהֲבָה, שֶׁבּוֹ עָטְפָה הָאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ מָטָר שֶׁל נְשִׁיקוֹת, שֶׁל דְּמָעוֹת, שֶׁל חִיּוּכִים; חוֹב אַהֲבַת־אֵם שֶׁלֹּא שִׁלְּמָה שְׁלשָׁה יְרָחִים בָּאָה לִפְרֹעַ לוֹ בְּבַת אֶחָת. לֵב הָאָב אַף הוּא הָיָה מְזֻעֲזָע, אַךְ הוּא לֹא רָצָה לְהַבִּיעַ זֹאת בְּפָנָיו. הוּא הֵבִין, כִּי אָנוּ מִתְבּוֹנְנִים אֵלָיו וְקָרַץ לְצִדֵּנוּ בְּעֵינוֹ כְּאוֹמֵר:

– סִלְחוּ לָהּ… הֲרֵי זוֹ אִשָּׁה.

סָלֹחַ סָלַחְנוּ לָהּ!

פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל שׁוֹפָר שֶׁתָּקַע בְּתוֹךְ שִׂמְחָה רַבָּה זוֹ.

– קוֹרְאִים לִי… – אָמַר הַבֵּן – עָלַי לָלֶכֶת מִזֶּה.

– כֵּיצַד?! הַאִם לֹא תִסְעַד עִמָּנוּ?

– לֹא, אֵינִי יָכֹל… עוֹמֵד אֲנִי עַל הַמִּשְׁמָר הַיּוֹם הַזֶּה שָׁם בְּמַעֲלֵה הַמִּבְצָר.

– הָהּ! – קָרְאָה הָאִשָּׁה הָעֲלוּבָה; וְהִיא לֹא יָכְלָה דַבֵּר עוֹד.

רֶגַע אֶחָד עָמְדוּ שְׁלָשְׁתָּם עֲגוּמִים וְהִבִּיטוּ זֶה אֶל זֶה. אַחֲרֵי כֵן פָּתַח הָאָב וְאָמָר:

– שָׂא נָא, לְפָחוֹת, אֶת הַתֵּבָה שֶׁל כְּבוּשִׁים – קָרָא בְּקוֹל מִתְיָאֵשׁ, וְדִבּוּרוֹ הָיָה מְעוֹרֵר לֵב וּמֵבִיא לִידֵי צְחוֹק, כָּזֶה שֶׁל אָדָם זוֹלֵל הַנּוֹתֵן אֶת מַאֲכָלוֹ בְמַתָּנָה.

אַךְ הִנֵּה בְתוֹךְ הַמְּבוּכָה וְהַהִתְרַגְּשׁוּת שֶׁל הַפְּרֵדָה לֹא מָצְאוּ אֶת הַתֵּבָה הָאֲרוּרָה הַזֹּאת; וְצַר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַיָּדַיִם הַקּוֹדְחוֹת וְהָרוֹעֲדוֹת אֲשֶׁר חִפְּשׂוּ, אֲשֶׁר מִשְׁמֵשׁוּ; לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁנִּפְסְקוּ מִתּוֹךְ דְּמָעוֹת, הַשּׁוֹאֲלִים: “הַתֵּבָה! הֵיכָן הִיא הַתֵּבָה?!”.. וְהַדָּבָר הַקָּטֹן שֶׁל מַה בְּכָךְ הִתְעָרֵב עִם הַצַּעַר הַגָּדוֹל… לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאָה הַתֵּבָה בָא הַחִבּוּק הָאַחֲרוֹן וְהָאָרֹךְ וְהַבֵּן שָׁב בְּחִפָּזוֹן אֶל הַמִּבְצָר.

הַעֲלוּ עַל לֵב, כִּי הָאֲנָשִׁים בָּאוּ מִמֶּרְחָק רַב לִסְעֹד עִם בְּנָם, כִּי הַסְּעֻדָּה הַזֹּאת הָיְתָה בְעֵינֵיהֶם מִשְׁתֵּה חַג גָּדוֹל, כִּי הָאֵם לֹא יָשְׁנָה כָל הַלָּיְלָה; וְהַגִּידוּ לִי אִם יְדַעְתֵּם דָּבָר קוֹרֵעַ יוֹתֵר אֶת הַלֵּב מֵאֲשֶׁר תַּעֲנוּג זֶה שֶׁנִּשְׁבַּת, פִּנָּה זוֹ שֶׁל גַּן־עֵדֶן שֶׁנִּפְתְּחָה רֶגַע וְנִסְגְּרָה מִיָּד בְּאַכְזָרִיּוּת רַבָּה.

הֵם הִמְתִּינוּ עוֹד שָׁעָה קַלָּה, עָמְדוּ בְּלִי נוֹעַ עַל מְקוֹמָם, עֵינֵיהֶם נְעוּצוֹת בִּמְבוֹא הַמִּבְצָר שֶׁשָּׁם נֶעְלַם בְּנָם זֶה עָתָּה. לָאַחֲרוֹנָה הִתְעוֹדֵד הַבַּעַל, פָּסַע פְּסִיעָה קַלָּה, הִשְׁתַּעֵל שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים דֶּרֶךְ אֹמֶץ וְקוֹלוֹ הָיָה מָלֵא עֹז.

– קוּמִי וְנֵלֵכָה! אִמָּא, לַדָּרֶךְ! – קָרָא בְקוֹל רָם וּבְתֹקֶף רָב. אַחֲרֵי כֵן שָׁלַח לָנוּ בִרְכַּת שָׁלוֹם וְאָחַז בְּיָדָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ… הִבַּטְתִּי אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ אֶל פָּרָשַׁת־הַדְּרָכִים. פְּנֵי הָאָב הָיוּ זוֹעֲפִים. הוּא נִעְנַע אֶת הַטֶּנֶא מִתּוֹךְ תְּנוּעוֹת שֶׁל מִתְיָאֵשׁ… וְאוּלָם פְּנֵי הָאֵם נִרְאוּ שְׁקֵטִים יוֹתֵר. הִיא הָלְכָה בְצִדּוֹ, וְרֹאשָׁהּ מוּרָד וְיָדֶיהָ עַל גּוּפָהּ. אַךְ לִרְגָעִים נִדְמָה לִי, כִּי רוֹאֶה אֲנִי אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל כְּתֵפֶיהָ הַצָּרוֹת וְהִיא רוֹעֶדֶת כְּמִתּוֹךְ עֲוִית⁸. –

טִיַּלְתִּי בָרְחוֹב הַגָּדוֹל שֶׁל שְׂדוֹת־אֱלִישָׁע עִם הַדּוֹקְטוֹר ב…, וּמִפִּי הַחוֹמוֹת הַנְּקוּבוֹת עַל יְדֵי כַדּוּרֵי הַתּוֹתָחִים, מִפִּי הַמִּדְרָכוֹת הָעֲקוּרוֹת עַל יְדֵי יְרִיּוֹת הַמִּקְלָעוֹת חָקַרְנוּ אֶת קוֹרוֹת פָּרִיז בִּימֵי הַמָּצוֹר, וְהִנֵּה בְטֶרֶם הִגַּעְנוּ אֶל הָרְחָבָה שֶׁל “הַכּוֹכָב” עָמַד הַדּוֹקְטוֹר, וּבְהַרְאוֹתוֹ עַל אֶחָד מִן הַבָּתִּים הַגְּדוֹלִים בַּפִּנָּה, הָעוֹמְדִים בִּפְאֵר וְהָדָר מִסָּבִיב לְשַׁעַר הַנִּצָּחוֹן, אָמַר אֵלָי:

"– הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת אַרְבָּעָה הַחַלּוֹנוֹת הָאֵלֶּה הַסְּגוּרִים לְמַעְלָה עַל הַיָּצִיעַ הַהוּא? בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לְחֹדֶשׁ אֱלוּל, אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אֱלוּל הַנּוֹרָא שֶׁל הַשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁהָיָה קָשֶׁה כָל כָּךְ בַּאֲסוֹנוֹת וּפְגָעִים רָעִים, נִקְרֹא נִקְרֵאתִי שָׁם אֶל אֶחָד שֶׁאֲחָזוֹ הַשָּׁבָץ. זֶה הָיָה הַקּוֹלוֹנֶל יוֹאָב, מֵחֵיל הָרוֹכְבִים שֶׁל יְמֵי מַלְכוּת נַפּוֹלְיוֹן הָרִאשׁוֹן, זָקֵן עַקְשָׁן הַכָּרוּךְ אַחֲרֵי כְּבוֹד הַמּוֹלֶדֶת, אֲשֶׁר מֵרֵאשִׁית הַמִּלְחָמָה בָא לָשֶׁבֶת בִּשְׂדוֹת אֱלִישָׁע בְּתוֹךְ בַּיִת זֶה עִם יָצִיעַ… הֲתֵדַע לְשֵׁם מָה? כְּדֵי לַעֲמֹד וְלִרְאוֹת בִּכְנִיסַת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל חֵילוֹתֵינוּ… זָקַן עָלוּב; הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה מִוִּיסֶנְבּוּרְג בָּאָה אֵלָיו אַחֲרֵי קוּמוֹ מֵעִם הַשֻּׁלְחָן. וּבְקָרְאוֹ אֶת הַשֵּׁם נַפּוֹלְיוֹן תַּחַת הַמּוֹדָעָה עַל דְּבַר הַמַּפָּלָה נָפַל לָאָרֶץ אֲחוּז שָׁבָץ.

"מָצָאתִי אֶת הָאִישׁ הַזָּקֵן שׁוֹכֵב לְכָל מְלֹא אָרְכּוֹ עַל גַּבֵּי הַכְּבִיר בְּחַדְרוֹ, פָּנָיו מְגֹאָלִים בַּדָּם וּקְפוּאִים, כְּאִלּוּ הֻכָּה הָאִישׁ בְּאַלָּה עַל רֹאשׁוֹ. מְעֻמָּד הָיָה הָאִישׁ גְּבַהּ קוֹמָה מְאֹד, וּבְשָׁכְבוֹ הָיָה מַרְאֵהוּ כַעֲנָק. קַוֵּי פָנִים יָפִים, שִׁנַּיִם מְהֻדָּרוֹת, רַעֲמָה שֶׁל שֵׂעָר לָבָן מְסֻלְסָל, בֶּן שְׁמוֹנִים שֶׁנִּרְאָה כְבֶן שִׁשִּׁים… עַל יָדוֹ עָמְדָה עַל בִּרְכֶּיהָ נֶכְדָּתוֹ שֶׁהִתְמוֹגְגָה בִדְמָעוֹת. פָּנֶיהָ דוֹמִים הָיוּ לְפָנָיו. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָם זֶה בְצַד זֶה הָיָה אוֹמֵר, כִּי אֵלֶּה הֵם שְׁתֵּי מַטְבֵּעוֹת יְוָנִיּוֹת יָפוֹת טְבוּעוֹת בְּתַבְנִית אַחַת, ורק כִּי הָאַחַת עַתִּיקָה, עֲפוֹרָה, מְחוּקָה קְצָת בִּקְצוֹתֶיהָ, וְהַשֵּׁנִית שְׁלֵמָה וּמַזְהִירָה בְכָל הַזֹּהַר וְהֶהָדָר שֶׁל טְבִיעָה חֲדָשָׁה.

"צַעֲרָהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה הַזֹּאת נָגַע עַד לִבִּי. הִיא נֶכְדָּתוֹ וּבִתּוֹ שֶׁל אִישׁ צָבָא, וְאָבִיהָ הָיָה בֵין אַנְשֵׁי הַשְׁטַבּ שֶׁל הַמְפַקֵּד מַק־מָהוֹן, וּמַרְאֵה הַזָּקֵן הַגָּדוֹל הַזֶּה הַשּׁוֹכֵב סָרוּחַ לְפָנֶיהָ עוֹרֵר בְּלִבָּהּ מַרְאֶה אַחֵר, נוֹרָא לֹא פָחוֹת מִזֶּה. הִרְגַּעְתִּי אֶת רוּחָהּ עַד כַּמָּה שֶׁהָיָה בְיָדִי; אַךְ בְּעִקַּר הַדָּבָר הָגָה לִבִּי תִקְוָה מְעָט. לְפָנַי הָיָה עִנְיָן בָּרוּר שֶׁל שִׁתּוּק מַחֲצִית הַגּוּף, וּבְאִישׁ בֶּן שְׁמוֹנִים אֵין תְּרוּפָה כִמְעַט לְמַחֲלָה זוֹ. וְאָמְנָם שְׁלשָׁה יָמִים שָׁכַב הַחוֹלֶה בְּאֵין תְּנוּעָה כִנְצִיב שַׁיִשׁ… בֵּין כֹּה וָכֹה בָאָה הַבְּשׂוֹרָה לְפָרִיז עַל אוֹדוֹת רֵישׁוֹפֶן. הֲלֹא זוֹכֵר אַתָּה אֶת הָאֹפֶן הַמּוּזָר שֶׁל הַבְּשׂוֹרָה הַזֹּאת. עַד הָעֶרֶב הָיִינוּ כֻּלָּנוּ מַאֲמִינִים בְּנִצָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁנָּחַלְנוּ, עֶשְׂרִים אֶלֶף פְּרוּסִים מֵתוּ, בֶּן הַמֶּלֶךְ נָפַל בַּשֶּׁבִי… אֵינִי יוֹדֵעַ עַל פִּי אֵיזֶה נֵס, אֵיזֶה זֶרֶם מַגְנֶטִי, בָּא הֵדָּה שֶׁל הַשִּׂמְחָה הַלְּאֻמִּית הַזֹּאת וְחָדַר אֶל הַחֵרֵשׁ־הָאִלֵּם הֶעָלוּב, שֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ; אַךְ הַדָּבָר כֵּן הוּא, כִּי בָעֶרֶב הַהוּא, כַּאֲשֶׁר נִגַּשְׁתִּי אֶל מִטָּתוֹ, לֹא מָצָאתִי עוֹד אֶת הָאִישׁ כְּשֶׁהָיָה. עֵינָיו הָיוּ בְהִירוֹת כִּמְעַט, לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה פָחוֹת. כֹּחַ הָיָה בָאִישׁ הַזֶּה לְחַיֵּךְ לִקְרָאתִי וּלְגַמְגֵּם שְׁתֵּי פְעָמִים: נִ–צָּ–חוֹן…

– כֵּן אֲדוֹנִי הַקּוֹלוֹנֵל, נִצָּחוֹן גָּדוֹל!…

"וּבַמִּדָּה שֶׁסִּפַּרְתִּי לוֹ אֶת הַפְּרָטִים עַל נִצְחוֹנוֹ שֶׁל מַק־מָהוֹן רָאִיתִי וְהִנֵּה קַוֵּי פָנָיו מִתְמַתְּחִים, צוּרָתוֹ הוֹלֶכֶת וּמַבְהִירָה…

"כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי, חִכְּתָה לִי הַנַּעֲרָה, פָּנֶיהָ חִוְּרִים, וְהִיא עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַפֶּתַח. הִיא בָכָתָה.

– הֲלֹא הוּא נֶחֱלַץ מִמָּוֶת! – אָמַרְתִּי אֵלֶיהָ בְאָחֲזִי בְיָדֶיהָ.

"הַנַּעֲרָה הָאֻמְלָלָה לֹא הָיָה בָהּ רוּחַ כִּמְעַט לְהָשִׁיב לִי. זֶה עַתָּה בָּאוּ לְהוֹדִיעַ אֶת הָאֱמֶת עַל דְּבַר רֵישׁוֹפֶן, מַק־מָהוֹן הָפַךְ עֹרֶף, כָּל הַצָּבָא נִגָּף… הִבַּטְנוּ זֶה אֶל זֶה נְבוֹכִים. הִיא מֵאֲנָה לְהִתְנַחֵם בְּחָשְׁבָה עַל גּוֹרַל אָבִיהָ. וְאָנֹכִי רָעַדְתִּי מִפְּנֵי הַמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבַר הַזָּקָן. בָּרִי הַדָּבָר, כִּי לֹא יַעֲצֹר כֹּחַ לָשֵׂאת אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת… וְאוּלָם מַה לַעֲשׂוֹת?… הַאִם נַשְׁאִיר לוֹ אֶת שִׂמְחָתוֹ, אֶת מַשְׂאוֹת הַשָּׁוְא, אֲשֶׁר הֱשִׁיבוּהוּ לִתְחִיָּה?!… אַךְ אָז הֵן עָלֵינוּ לִבְדוֹת… – כֵּן יְהִי, אָנֹכִי אֶבְדֶּה! – קָרְאָה אֵלַי הַנַּעֲרָה הָאַמִּיצָה, בִּמְחוֹתָהּ חִישׁ אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ, וּבְפָנִים קוֹרְנִים נִכְנְסָה לְחַדְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ הַזָּקֵן.

“עֲבוֹדָה קָשָׁה מְאֹד נָטְלָה עַל עַצְמָהּ הַנַּעֲרָה. בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים עוֹד עָלָה יָפֶה הַדָּבָר. הַזָּקֵן הָיָה תְשׁוּשׁ מֹחַ, וְנוֹחַ הָיָה לְהַטְעוֹתוֹ כְתִינוֹק. אַךְ בַּמִּדָּה שֶׁהִבְרִיא, הָלְכוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וְהִתְבֶּהָרוּ. צָרִיךְ הָיָה לְסַפֵּר לוֹ יוֹם יוֹם אֶת דְּבַר תְּנוּעוֹת הַצְּבָאוֹת, לְהַקְרִיא לְפָנָיו אֶת הַמּוֹדָעוֹת הַצְּבָאִיּוֹת. צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲרָה הַיָּפָה הַזֹּאת יוֹשֶׁבֶת כְּפוּפָה לַיְלָה וָיוֹם עַל גַּבֵּי מַפַּת אֶרֶץ אַשְׁכְּנַז, תּוֹחֶבֶת דְּגָלִים קְטַנִּים, מִתְאַמֶּצֶת לְסַדֵּר מַעֲרָכָה שְׁלֵמָה שֶׁל מִלְחֶמֶת תִּפְאָרָה; הַמְפַקֵּד בַּזֶן – לְיַד בֶּרְלִין, פְרוּאַסַר – בְּאֶרֶץ בָּוַרְיָה, מַק־מָהוֹן – לְיַד הַבַּלְטִיק. לְשֵׁם כָּל זֶה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת בַּעֲצָתִי וְאָנוֹכִי עָזַרְתִּי לָהּ עַד כַּמָּה שֶׁהָיָה בְיָדִי; וְאוּלָם הָאָב הַזָּקֵן הוּא שֶׁהוֹעִיל לָנוּ בְיִחוּד בַּעֲלוֹתֵנוּ בַדִּמְיוֹן אֶת אֶרֶץ הָאוֹיֵב. הוּא כָבַשׁ אֶת אֶרֶץ אַשְׁכְּנַז כַּמָּה פְעָמִים בִּימֵי הַמַּלְכוּת הָרִאשׁוֹנָה! הוּא יָדַע מֵרֹאשׁ כָּל הַתְּנוּעוֹת: עַתָּה הִנֵּה הַמָּקוֹם שֶׁהֵם עֲתִידִים לָלָכֶת… הִנֵּה זֶה שֶׁהֵם אוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת…” וּנְבוּאוֹתָיו נִתְקַיְּמוּ תָמִיד, וְהַדָּבָר הַזֶּה מִלֵּא אֶת לִבּוֹ גָאוֹן.

לְצַעֲרֵנוּ, לַשָּׁוְא כָּבַשְׁנוּ עָרִים, נָחַלְנוּ נִצָּחוֹן בַּמִּלְחָמוֹת, מֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ מְהִירִים בְּמַעֲשֵׂינוּ כְפִי שֶׁדָּרַשׁ. הַזָּקֵן הַזֶּה לֹא יָדַע שָׂבְעָה!… בְּכָל יוֹם וָיוֹם, בְּבוֹאִי אֵלָיו, שָׁמַעְתִּי שָׁם בְּשׂוֹרָה חֲדָשָׁה:

" – אֲדוֹנִי הַדּוֹקְטוֹר, הִנֵּה לָכַדְנוּ אֶת הָעִיר מַיְנְץ – הָיְתָה אוֹמֶרֶת אֵלַי הַנַּעֲרָה, בְּצֵאתָהּ לִקְרָאתִי בְחִיּוּךְ קוֹרֵעַ לֵב, וּבְעַד הַפֶּתַח שָׁמַעְתִּי קוֹל עַלִּיז קוֹרֵא אֵלָי:

" – הֵם הוֹלְכִים!… הֵם הוֹלְכִים!… בְּעוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים נִכָּנֵס לְבֶרְלִין.

בָּרֶגַע הַזֶּה לֹא הָיוּ הַפְּרוּסִים רְחוֹקִים יוֹתֵר מִדֶּרֶךְ שְׁמוֹנָה יָמִים מִפָּרִיז… בַּתְּחִלָּה שָׁאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, אִם לֹא טוֹב לָנוּ לְהַעֲבִיר אֶת הַזָּקֵן לְאַחַת מֵעָרֵי הַשָּׂדֶה; וְאוּלָם בִּהְיוֹתוֹ מִחוּץ לְבֵיתוֹ, יִוָּדַע לוֹ כָל מַצָּבָהּ שֶׁל צָרְפַת, וְאָנֹכִי רָאִיתִי כִּי עוֹדֶנּוּ רְפֵה אוֹנִים מְאֹד, רוּחוֹ עוֹדֶנּוּ קָפוּא מִן הַזַּעְזוּעַ הַגָּדוֹל וְאָסוּר לוֹ לָדַעַת אֶת הָאֱמֶת. הֶחֱלַטְנוּ אֵפוֹא לְהִשָּׁאֵר.

"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַמָּצוֹר בָּאתִי אֶל בֵּיתָם – זוֹכֵר אֲנִי אֶת הַדָּבָר – וְלִבִּי הָיָה מְזֻעֲזָע מְאֹד, מָלֵא צַעַר זֶה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ שַׁעֲרִי פָּרִיז הַסְּגוּרִים, הַמִּלְחָמָה מֵאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה, פַּרְוְרֵי הָעִיר שֶׁנֶהְפְּכוּ וְהָיוּ לִגְבוּלִין. מָצָאתִי אֶת הָאִישׁ הַזָּקֵן יוֹשֵׁב עַל מִטָּתוֹ וּפָנָיו חוֹגְגִים מִגָּאוֹן:

" – אָכֵן – אָמַר אֵלַי – הִנֵּה זֶה הֵחֵל הַמָּצוֹר.

"הִבַּטְתִּי אֵלָיו מִשְׁתָּאֶה:

" – כֵּיצַד? אֲדוֹנִי הַקּוֹלוֹנֶל, כְּבוֹדוֹ יוֹדֵעַ?..

"נֶכְדָּתוֹ פָּנְתָה אֵלַי וְאָמָרָה:

" – אָהּ! כֵּן, הַדָּקְטוֹר… זוֹ הִיא בְשׁוֹרָה רַבָּה… מְצוֹר בֶּרְלִין הֵחֵל.

"הִיא אָמְרָה זֹאת, בְּהוֹצִיאָהּ אֶת מַחֲטָהּ בְּפָנִים יָפוֹת, בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה… אֵיכָכָה זֶה יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ חֶשֶׁד כָּל שֶׁהוּא? אֶת רַעֲמֵי הַתּוֹתָחִים בַּמִּבְצָר לֹא יָכֹל לִשְׁמֹעַ. אֶת הָעִיר פָּרִיז הָאֻמְלָלָה, הַקּוֹדֶרֶת כָּל כָּךְ וְהַנֶּחְרֶבֶת לֹא יָכֹל לִרְאוֹת. הַדָּבָר שֶׁרָאָה מֵעַל מִטָּתוֹ הָיָה חֵלֶק מִשַּׁעַר הַנִּצָּחוֹן, וּבְתוֹךְ חַדְרוֹ מִסָּבִיב לוֹ נִמְצְאוּ כַמָּה עַתִּיקוֹת מִימֵי הַמַּלְכוּת הָרִאשׁוֹנָה, הָעֲשׂוּיוֹת יָפֶה לְהַחֲזִיקוֹ בְמַשְׂאוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלּוֹ. תְּמוּנוֹת שֶׁל רָאשֵׁי מְפַקְּדֵי הַצָּבָא, צִיּוּרֵי מִלְחָמוֹת, מֶלֶךְ רוֹמִי בִלְבוּשׁ תִּינוֹק; וְעוֹד שֻׁלְחָנוֹת גְּדוֹלִים וְקָשִׁים, מְקֻשָּׁטִים בִּנְחֹשֶׁת מִשְּׁבִי מִלְחָמָה, וַעֲלֵיהֶם צְבוּרִים שְׂרִידֵי זִכְרוֹנוֹת מִימֵי הַמַּלְכוּת, מַטְבֵּעוֹת כָּבוֹד, פֶּסֶל בְּרוֹנְזָה, תַּבְנִית סֶלַע מִסַּן־הֶלֶנֶה תַּחַת גְלָבּוּס, פַּרְצוּפִים קְטַנִּים שֶׁל אִשָּׁה אַחַת בְּהִירַת עַיִן, מְסֻלְסֶלֶת שֵׂעָר, בְּמַלְבּוּשֵׁי מִשְׁתֶּה, בְּשִׂמְלָה צְהֻבָּה, בְשַׁרְוֻלִּים תְּפוּחִים – וְכָל אֵלֶּה: הַשֻּׁלְחָנוֹת הַקָּשִׁים, הַמֶּלֶךְ הָרוֹמָאִי, מְפַקְּדֵי הַצָּבָא, הַנָּשִׁים הַצְּהֻבּוֹת עִם גִּזְרָתָן הַנְּשׂוּאָה וַחֲגוֹרָתָן הָרָמָה, זוֹ הַחֲשִׁיבוּת הַדּוֹחֶקֶת, שֶׁהָיְתָה הַחֵן וְהַיֹּפִי שֶׁל הַתְּקוּפָה הַהִיא… – זוֹ הָאַטְמוֹסְפֵרָה שֶׁל נִצְחוֹנוֹת וְכִבּוּשִׁים, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ בְּפִינוּ לְהַגִּיד לוֹ, נָטְעָה בְלִבּוֹ אֶת הָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה בִמְצוֹר בֶּרְלִין.

"לְמִן הַיּוֹם הַהוּא הָלְכוּ מִפְעָלֵינוּ הַצְּבָאִיִּים וְנַעֲשׂוּ פְשׁוּטִים מְאֹד. כִּבּוּשׁ בֶּרְלִין אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂה סַבְלָנוּת. מִזְּמָן לִזְמָן, כְּשֶׁהָיָה הַזָּקֵן מִשְׁתַּעְמֵם מְאֹד, הָיוּ קוֹרְאִים לְפָנָיו מִכְתָּב מֵאֵת בְּנוֹ, מִכְתָּב שֶׁבְּדִמְיוֹן, כְּמוּבָן, אַחֲרֵי אֲשֶׁר שׁוּם מִכְתָּב לֹא נִכְנַס לְפָרִיז וּמִיּוֹם סֵדַן שֻׁלַּח שָׁלִישׁוֹ שֶׁל מַק־מָהוֹן אֶל אַחַד הַמִּבְצָרִים בְּאַשְׁכְּנַז. הֲלֹא תְּתָאֲרוּ בְנַפְשְׁכֶם אֶת יֵאוּשָׁהּ שֶׁל הַנַּעֲרָה הָעֲלוּבָה, שֶׁלֹּא שָׁמְעָה מְאוּמָה עַל אֹדוֹת אָבִיהָ, שֶׁיָּדְעָה כִּי שָׁבוּי הוּא, חַי בְּמַחְסוֹר, וְאוּלַי חוֹלֶה הוּא, וְהִיא מֻכְרָחָה לִקְרֹא מִפִּיו מִכְתָּבִים מְלֵאִים גִּיל, קְצָרִים קְצָת, כְּמוֹ שֶׁיָּכֹל לִכְתֹּב אִישׁ צָבָא מִשְּׂדֵה הַמִּלְחָמָה הַהוֹלֵךְ לְפָנִים בָּאֲרָצוֹת הַכְּבוּשׁוֹת. פְּעָמִים הָיָה תַּשׁ כֹּחָהּ! שָׁבוּעוֹת תְּמִימִים לֹא בָאוּ יְדִיעוֹת. אַךְ הַזָּקֵן הָיָה חָרֵד וְדוֹאֵג, שְׁנָתוֹ נָדְדָה בַּלֵּילוֹת. וְאָז בָּא מַהֵר מִכְתָּב מֵאַשְׁכְּנַז, שֶׁהַנַּעֲרָה בָאָה לְקָרְאוֹ לְפָנָיו בְּגִילָה לְיַד מִטָּתוֹ וְעָצְרָה בְעַד דִּמְעוֹתֶיהָ. הַקּוֹלוֹנֶל הָיָה שׁוֹמֵעַ בְּכַוָּנָה, הָיָה מְחַיֵּךְ בְּפָנִים שֶׁל יַדְעָן, מַסְכִּים, מְבַקֵּר, מְבָאֵר לָנוּ אֶת הַדְּבָרִים הָעֲמוּמִים קְצָת. אַךְ עַל הַכֹּל נָאֶה הָיָה בִתְשׁוּבוֹתָיו שֶׁהָיָה שׁוֹלֵחַ לִבְנוֹ: “אַל תִּשְׁכַּח לְעוֹלָם, כִּי צָרְפַתִּי אַתָּה – הָיָה אוֹמֵר אֵלָיו… – הֱוֵה נְדִיב רוּחַ לָאֲנָשִׁים הָעֲלוּבִים הָאֵלֶּה. אַל תַּכְבֵּד עֲלֵיהֶם עֹל הַכִּבּוּשׁ…” וְכָאן בָּאוּ עֵצוֹת טוֹבוֹת עַד אֵין סוֹף, דְּרָשׁוֹת נָאוֹת עַל אֹדוֹת הַכָּבוֹד לְקִנְיָן פְּרָטִי, עַל אֹדוֹת הַנִּמּוּס שֶׁחַיָּב בּוֹ אָדָם בְּהִתְהַלְּכוֹ עִם נָשִׁים, סֵפֶר־חֻקִּים שָׁלֵם לְכוֹבְשִׁים בְּהִלְכוֹת כָּבוֹד שֶׁל אִישׁ צָבָא. בַּמִּכְתָּב בָּאוּ עוֹד כַּמָּה הֶעָרוֹת כְּלָלִיּוֹת בְּעִנְיְנֵי מְדִינָה, עַל אֹדוֹת תְּנָאֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁרָאוּי לְהַצִּיעַ לְהַמְנֻצָּחִים. בִּשְׁאֵלָה זוֹ צָרִיךְ אֲנִי לְהַגִּיד, לֹא הָיָה מִן הַנּוֹגְשִׂים:

" – שְׂכַר הַמִּלְחָמָה וְתוּ לֹא… לָמָּה לָנוּ לָקַחַת מֵהֶם אֲרָצוֹת?.. כְּלוּם אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ לְצָרְפַת אֶת אַשְׁכְּנַז?.."

"הוּא הָיָה מַקְרִיא אֶת זֶה בְּקוֹל תַּקִּיף, וּבִדְבָרָיו הָיוּ מַרְגִּישִׁים טֹהַר־לֵב כָּל כָּךְ, אֱמוּנָה תַמָּה שֶׁל פַּטְרִיּוֹט, עַד כִּי נָגְעוּ אֶל לֵב הַשּׁוֹמֵעַ.

וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמָן הַהוּא הָלַךְ וְחָזַק הַמָּצוֹר לֹא עַל בֶּרְלִין, אוֹיָה!.. בָּאָה הַשָּׁעָה שֶׁל הַצִּנָּה הָעַזָּה, שֶׁל הַיְרִיּוֹת בִּפְצָצוֹת, שֶׁל הַמַּגֵּפוֹת, שֶׁל הָרָעָב. וְאוּלָם עֵקֶב דַּאֲגָתֵנוּ, עֲמָלֵנוּ, הַחִבָּה הָרַבָּה בְלִי לֵאוּת שֶׁהֻקַּף בָּהּ, לֹא נֶעְכַּר אַף רֶגַע טֹהַר רוּחוֹ שֶׁל הַזָּקֵן. עַד הַסּוֹף יָכֹלְתִּי לִמְצֹא בִשְׁבִילוֹ לֶחֶם לָבָן, בָּשָׂר טָרִי. מוּבָן, זֶה לֹא הָיָה אֶלָּא לוֹ בִלְבָד; וְקָשֶׁה לְתָאֵר דָּבָר מְעוֹרֵר לֵב יוֹתֵר מִן הַסְּעֻדּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל אוֹתוֹ זָקֵן – הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטָּתוֹ, פָּנָיו רַעֲנַנִּים וְצוֹחֲקִים, הַמַּפּוֹת תַּחַת סַנְטֵרוֹ, וְעַל יָדוֹ יוֹשֶׁבֶת נֶכְדָּתוֹ, פָּנֶיהָ חִוְּרִים קְצָת מִמַּחְסוֹר וְרָעָב, וְהִיא מוֹלִיכָה בְיָדָיו, מַשְׁקָה אוֹתוֹ, עוֹזֶרֶת לוֹ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הַמַּטְעַמִּים הָאֵלֶּה שֶׁחָשְׂכוּ לוֹ. וּכְטוֹב לִבּוֹ אַחֲרֵי הַסְעֻדָּה בְתוֹךְ נְעִימוּת חַדְרוֹ הַחַם, בַּחוּץ נוֹשֵׁב רוּחַ הַחֹרֶף, עַל חַלּוֹנוֹתָיו מִסְתּוֹבְבִים בָּרוּחַ פִּתֵּי הַשֶּׁלֶג, מַעֲלֶה אִישׁ־הַצָּבָא הַזָּקֵן בְּזִכְרוֹנוֹ אֶת דְּבַר הַמִּלְחָמוֹת בְּאֶרֶץ הַצָּפוֹן וְהוּא מְסַפֵּר לָנוּ בַפַּעַם הַמֵּאָה אֶת דְּבַר הַנְּסִיגָה הַקָּשָׁה מֵרוּסִיָּה, שֶׁאָז לֹא הָיָה לָהֶם לֶאֱכֹל מִלְּבַד כִּיסָנִין קְפוּאִים וּבָשָׂר שֶׁל סוּסִים.

"– הֲתָבִינִי זֹאת, בִּתִּי? אָכַלְנוּ “בְּשַׂר סוּס”!

"כֵּן, הִיא הֵבִינָה זֹאת יָפֶה. זֶה שְׁנֵי חֳדָשִׁים שֶׁלֹּא אָכְלָה בָשָׂר אַחֵר… וְאוּלָם מִיּוֹם לְיוֹם, כְּכֹל אֲשֶׁר הָלַךְ הַחוֹלֶה וְהֶחֱלִים, כֵּן הָלְכָה וְכָבְדָה עָלֵינוּ עֲבוֹדָתֵנוּ. הַטִּמְטוּם הַזֶּה שֶׁל כָּל חוּשָׁיו, שֶׁל כָּל אֲבָרָיו, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ לָנוּ יָפֶה עַד הַיּוֹם, הָלַךְ וְחָדֵל. פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלשׁ פְּעָמִים הֵבִיאָה לוֹ הַיְרִיָּה מִכְּלִי תוֹתָח לִקְפֹּץ, לָשִׂים אָזְנוֹ כַאֲפַרְכֶּסֶת כְּכֶלֶב צָיִד; צָרִיךְ הָיָה לִבְדוֹת וּלְסַפֵּר לוֹ כִּי בָזֶן נָחַל נִצָּחוֹן גָּמוּר לְיַד בֶּרְלִין וְכִי הַיְרִיּוֹת הָאֵלֶּה בָאוּ לִכְבוֹד הַמְאֹרָע הַזֶּה. פַּעַם אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר הִסִּיעוּ אֶת מִטָּתוֹ לְיַד הַחַלּוֹן – הַדָּבָר הָיָה, סוֹבֵר אֲנִי, בְיוֹם בּוּזֶנְבַל – רָאָה יָפֶה אֶת בְּנֵי הַגְּוַרְדִיָּה הַלְּאֻמִּית נֶאֱסָפִים בָּרְחוֹב הַגָּדוֹל שֶׁל הַצָּבָא־הָרָב.

– מָה הֵם הַחֲיָלוֹת הָאֵלֶּה? – שָׁאַל הַזָּקֵן, וְאָנוּ שָׁמַעְנוּ אוֹתוֹ מִתְלוֹנֵן דֶּרֶךְ שִׁנָּיו: “עֲמִידָה גְרוּעָה, עֲמִידָה גְרוּעָה!”

ַפַּעַם עָבַר הַכֹּל בְּשָׁלוֹם; אַךְ הֲבִינוֹנוּ, כִּי מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה עָלֵינוּ לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בִזְהִירוּת יְתֵרָה. לַאֲסוֹנֵנוּ, לֹא נִזְהַרְנוּ בְמִדָּה מַסְפִּיקָה.

"בְּעֶרֶב יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר בָּאתִי, יָצְאָה הַנַּעֲרָה לִקְרָאתִי וְהִיא כֻלָּהּ רוֹעָדֶת: “– מָחָר הֵמָּה נִכְנָסִים” – אָמְרָה אֵלָי.

"הַאִם הָיָה חַדְרוֹ שֶׁל הָאָב הַזָּקֵן פָּתוּחַ? עֻבְדָּה הִיא, כִּי מֵאָז בְּהַרְהֲרִי בָזֶה אֲנִי זוֹכֵר, כִּי בָעֶרֶב הַהוּא לֹא הָיוּ פָנָיו כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. קָרוֹב לְוַדַּאי, כִּי שָׁמַע אֶת שִׂיחָתֵנוּ. וְאוּלָם אָנוּ דִבַּרְנוּ עַל אֹדוֹת הַפְּרוּסִים וְהַזָּקֵן חָשַׁב עַל הַצָּרְפַתִּים, עַל כְּנִיסַת נִצָּחוֹן זוֹ שֶׁחִכָּה לָהּ יָמִים רַבִּים, – מַק־מָהוֹן עוֹבֵר בָּרְחוֹב הַגָּדוֹל בְּתוֹךְ פְּרָחִים, לְקוֹל תְּרוּעַת שָׂשׂוֹן, בְּנוֹ צוֹעֵד לְיַד הַמְפַקֵּד, וְהוּא הַזָּקֵן, עוֹמֵד עַל הַיָּצִיעַ, וַעֲמִידָתוֹ מְהֻדָּרָה כְמוֹ בְלוּצֶן, וּמְקַדֵּם בְּכָבוֹד אֶת הַדְּגָלִים הַנְּקוּבִים וְאֶת הַנְּשָׁרִים שֶׁהִשְׁחִירוּ מַאֲבַק־שְׂרֵפָה…

"אַבָּא יוֹאָב הֶעָלוּב! הוּא תֵאֵר בְּרוּחוֹ, כִּי אוֹמְרִים לְהַפְרִיעַ בַּעֲדוֹ מִלַּעֲמֹד וְלִרְאוֹת בַּעֲבֹר הַחֲיָלוֹת בַּשּׁוּרָה, כְּדֵי לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ זַעֲזוּעַ רָב. וְלָכֵן שָׁמַר עַצְמוֹ יָפֶה וְלֹא דִבֵּר עִם אִישׁ; אַךְ מִמָחֳרַת הַיּוֹם, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַגְּדוּדִים הַפְּרוּסִים פָּסְעוּ בִזְהִירוּת לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֶכֶת מִשַּׁעַר מֵילוֹ אֶל טְוִלֵירִי, נִפְתַּח הַחַלּוֹן מִלְמַעְלָה בְנַחַת וְהַקּוֹלוֹנֶל הוֹפִיעַ עַל הַיָּצִיעַ, קוֹבָעוֹ עַל רֹאשׁוֹ, חַרְבּוֹ הַגְּדוֹלָה עַל יְרֵכוֹ, כָּל שְׂרִידֵי הַפְּאֵר שֶׁל קִירָסִיר מִיָּמִים שֶׁעָבָרוּ. עַד הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל עוֹד אֶת נַפְשִׁי, כַּמָּה כֹחַ שֶׁל רָצוֹן, כַּמָּה הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חַיִּים הָיָה בָאִישׁ הַזֶּה לְהַעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו וּלְאַזְּרוֹ. אַךְ מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כֵן הָיָה, כִּי הוּא עָמַד שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַמַּעֲקֶה וְהִשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת אֶת הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים כָּל כָּךְ, דּוֹמְמִים כָּל כָּךְ, תְּרִיסֵי הַבָּתִּים מוּגָפִים, פָּרִיז קוֹדֶרֶת וַעֲגוּמָה כְמוֹ בֵית־חוֹלִים גָּדוֹל, בְּכָל מָקוֹם דְּגָלִים, אַךְ מְשֻׁנִּים הֵם כָּל כָּךְ, כֻּלָּם לְבָנִים עִם אוֹתוֹת הַצְּלָב, וְאִישׁ אֵין לָלֶכֶת לִקְרַאת צִבְאוֹתֵינוּ.

"רֶגַע אֶחָד עָלָה עַל לִבּוֹ לַחֲשֹׁב, כִּי טָעָה…

"אַךְ לֹא! שָׁם מֵאֲחוֹרֵי שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן, עוֹלֶה קוֹל הֲמֻלָּה עֲמוּמָה, שׁוּרָה שְׁחוֹרָה עוֹלָה לְאוֹר עַמּוּד הַשַּׁחַר… אַחֲרֵי כֵן, מְעַט מְעַט, נוֹצְצִים הַנְּשָׁרִים עַל הַקּוֹבָעִים, הַתֻּפִּים הַקְּטַנִּים בָּאִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹלָם, וְתַחַת הַכִּפָּה שֶׁל “הַכּוֹכָב”, בְּלִוְיַת פְּסִיעוֹת קְצוּבוֹת וּכְבֵדוֹת שֶׁל פְּלֻגּוֹת הַצָּבָא, לְקוֹל צִלְצוּל חֲרָבוֹת, עָלָה בָרָמָה קוֹל הַמַּרְשׁ הַחוֹגֵג שֶׁל שֻׁבֶּרְט!…

"אוֹתָהּ שָׁעָה, בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה הָעֲצוּבָה שֶׁל הַכִּכָּר, נִשְׁמַע קוֹל, קוֹל אָיֹם: “לִקְרַאת נֶשֶׁק!.. לִקְרַאת נֶשֶׁק!.. הַפְּרוּסִים!..” וְאַרְבָּעָה רוֹכְבִים מֵחֵיל הֶחָלוּץ נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם לְמַעְלָה אֶל הַיָּצִיעַ וְרָאוּ אִישׁ זָקֵן בַּעַל קוֹמָה מִתְנוֹדֵד וּמֵנִיעַ בְּיָדָיו וְנוֹפֵל כָּאָבֶן. הַפַּעַם מֵת הַקּוֹלוֹנֶל יוֹאָב מִיתָה שְׁלֵמָה.

[תמונה עמ 37]

¹

הַנַּפָּח רָם־הַקוֹמָה לוֹרִי מִסֶּן־מָרִי לְיַד הַמִּכְרוֹת הָיָה סַר וְזָעֵף בָּעֶרֶב הַהוּא.

דַּרְכּוֹ הָיָה, לְאַחַר שֶׁכָּבְתָה הָאֵשׁ בְּבֵית־הַמַּפָּח, לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, לָשֶׁבֶת עַל סַפְסָל לִפְנֵי פִתְחוֹ לְהִתְעַנֵּג עַל לֵאוּת נְעִימָה זוֹ הַבָּאָה מִתּוֹךְ מַשָּׂא הָעֲבוֹדָה וְחֹם הַיּוֹם, וּבְטֶרֶם שָׁלַח מֵעָלָיו אֶת חֲנִיכָיו הָיָה לוֹגֵם עִמָּהֶם לְגִימוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל שֵׁכָר חָדָשׁ, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ אֶל יְצִיאַת הַפּוֹעֲלִים מִבָּתֵּי הַמְּלָאכָה. וְאוּלָם בָּעֶרֶב הַהוּא נִשְׁאַר הָאִישׁ בְּבֵית־הַמַּפָּח עַד שֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה לִסְעֹד; וְהוּא בָא וְיָשַׁב אֶל הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ בְעַל כָּרְחוֹ. אִשְׁתּוֹ הַזְּקֵנָה, בִּרְאוֹתהּ אֶת פְּנֵי אִשָּׁהּ, הִרְהֵרָה:

– מַה זֶה הָיָה לוֹ?.. אוּלַי קִבֵּל מֵאֵת הַגְּדוּד בְּשׂוֹרָה רָעָה וְלֹא רָצָה לְסַפֵּר לִי?.. אוּלַי חָלָה בְנֵנוּ הַבְּכוֹר?..

אַךְ הִיא לֹא הֵעֵזָּה לִשְׁאֹל דָּבָר וְרַק עָסְקָה לְהַשְׁתִּיק אֶת שְׁלשׁ נַעֲרוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת הַצְּהֻבּוֹת כְּעֵין הַשִּׁבֳּלִים הַקְּלוּיוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ מְצַחֲקוֹת מִסָּבִיב לַמַּפָּה שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן וְאוֹכְלוֹת בְּכָל פֶּה חַסָּא יָפָה שֶׁל צְנוֹן בְּשַׁמֶּנֶת².

לָאַחֲרוֹנָה דָחָה הַנַּפָּח אֶת קַעֲרָתוֹ בְּכָעַס:

– הוֹי הַנְּבָלִים! הָהּ, הַמְּנֻוָּלִים!

– לְמִי אַתָּה מְכַוֵּן, הַגִּידָה נָא לוֹרִי?

הוּא פָרַץ וְעָנָה:

– אֲנִי אוֹמֵר זֹאת כְלַפֵּי חֲמֵשֶׁת אוֹ שֵׁשֶׁת הַפּוֹחֲזִים הַנִּרְאִים בָּעִיר מְטַיְּלִים מֵאָז הַבֹּקֶר בִּלְבוּשׁ חַיָּלִים צָרְפַתִּים וְהוֹלְכִים שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ עִם הַבָּוָרִים… הֲרֵי הֵם מֵאֵלֶּה שֶׁ… אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֹאת?.. שֶׁהִתְיַחֲשׂוּ עַל הַלֹּחֵם הַפְּרוּסִי… וּבְשִׂימִי אֶל לֵב, כִּי בְכָל יוֹם וָיוֹם אָנוּ רוֹאִים אֶת הָאֶלְזַסִּים הַמְּזֻיָּפִים הָאֵלֶּה בָאִים!.. וַאֲנָשִׁים מְקַבְּלִים אֶת פְּנֵיהֶם…

הָאִשָּׁה נִסְּתָה לְלַמֵּד זְכוּת עֲלֵיהֶם:

– מָה אַתָּה רוֹצֶה, אִישִׁי הֶעָלוּב, הַיְלָדִים הֲלָלוּ אֵינָם אֲשֵׁמִים כָּל כָּךְ… שׁוֹלְחִים אוֹתָם לְאַלְגִ’יר אֲשֶׁר בְּאַפְרִיקָה, לְאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד!.. יֵשׁ לָהֶם גַּעְגּוּעִים עַל אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם; וְיֵשׁ לָהֶם לַעֲמֹד בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל בְּשׁוּבָם, לְהִפָּטֵר מֵעֲבוֹדָה בַצָּבָא…

לוֹרִי טָפַח טְפִיחָה גְדוֹלָה בְאֶגְרוֹפוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן:

– דֹּמִי, אִמָּא!.. אַתֶּן, הַנָּשִׁים, אֵינְכֶן מְבִינוֹת כְּלוּם. מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לָכֶן עֵסֶק כָּל יְמֵיכֶן עִם הַתִּינוֹקוֹת וְאֵין לָכֶן בְּעוֹלַמְכֶן אֶלָּא יְלָדִים, הֲרֵי קְטַנָּה בִינַתְכֶן כְּבִינַת הַפְּעוֹטוֹת שֶׁלָּכֶן… וְאוּלָם אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, כִּי הָאֲנָשִׁים הֲלָלוּ נְבָלִים הֵם, מְשֻׁמָּדִים הֵם, בְּנֵי בְלִיַּעַל, וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, הָיָה כְּרִיסְטְיַאן בְּנֵנוּ מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת נְבָלָה כָזֹאת, נִשְׁבַּעְתִּי בִשְׁמִי גֵּאוֹרְג לוֹרִי וּבְזִכְרוֹן עֲבוֹדָתִי שֶׁבַע שָׁנִים בְּחֵיל הַמּוֹרִים בְּצָרְפַת, הָיִיתִי תּוֹקֵעַ חַרְבִּי בְּבִטְנוֹ.

וּבְפָנִים אֲיֻמִּים הִתְרוֹמֵם הַנַּפָּח מְעַט וְהֶרְאָה עַל חַרְבּוֹ הַאֲרֻכָּה, חֶרֶב הַמּוֹרִים, שֶׁהָיְתָה תְלוּיָה עַל גַּבֵּי הַקִּיר מִמַּעַל לִתְמוּנַת בְּנוֹ, תְּמוּנָה שֶׁל זוּאַף שֶׁנִּשְׁלְחָה מִשָּׁם, מֵאַפְרִיקָה; אַךְ בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַפָּנִים הַנָּאִים הָאֵלֶּה, פְּנֵי אֶלְזַסִּי, שְׁחַרְחוֹרִים וּשְׁזוּפֵי שֶׁמֶשׁ, בְּתוֹךְ לַבְנוּנִית זוֹ הַמַּבְהִיקָה אֶת הַצְּבָעִים, הִרְגִּיעַ הַדָּבָר הַזֶּה אֶת רוּחוֹ פִתְאֹם וְהוּא פָתַח בִּשְׂחוֹק:

– יֵשׁ לִי רְשׁוּת לָלֶכֶת זְקוּף קוֹמָה… אֵיכָה יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל כְּרִיסְטְיַאן בְּנֵנוּ לִהְיוֹת לִפְרוּסִי, הֵן הוּא הִכָּה בָהֶם מַכָּה רַבָּה בִּימֵי הַמִּלְחָמָה!..

הָרַעְיוֹן הַזֶּה הֵשִׁיב לוֹ אֶת רוּחוֹ הַטּוֹבָה, וְהָאִישׁ כִּלָּה לֶאֱכֹל לַחְמוֹ בְשִׂמְחָה, וּלְאַחַר שֶׁהֵרִיק שְׁתֵּי כוֹסוֹת שֵׁכָר יָצָא אֶל הָעִיר.

עַתָּה נִשְׁאֲרָה הַזְּקֵנָה לוֹרִי לְבַדָּהּ. אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִשְׁכִּיבָה אֶת שְׁלשׁ הַיְלָדוֹת הַצְּהֻבּוֹת, שָׁקוּל צִפְצוּפָן עָלָה מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ כְּצִפְצוּף צִפֳּרִים בְּקִנָּן קֹדֶם שֶׁנָּמוּ, לָקְחָה בְיָדָהּ אֶת מְלַאכְתָּהּ וְהִתְחִילָה מַטְלִיאָה בְּשִׁבְתָּה לִפְנֵי הַפֶּתַח לְצַד הַגַּנִּים. מִזְּמָן לִזְמָן הָיְתָה מוֹצִיאָה אֲנָחָה וּמְהַרְהֶרֶת בְּלִבָּה:

– כֵּן, לוּ יְהֵא כָךְ. פַּחְדָנִים הֵם, בְּנֵי בְלִיַּעַל… אַךְ אַחַת הִיא! אִמּוֹתֵיהֶם מְלֵאוֹת שִׂמְחָה לָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֶת פְּנֵיהֶם.

הִיא מַעֲלָה עַל לִבָּהּ אֶת הַיָּמִים, שֶׁבְּנָהּ, קֹדֶם יְצִיאָתוֹ לַעֲבֹד בַּצָּבָא, הָיָה עוֹמֵד פֹּה, בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל הַיּוֹם, נָכוֹן לְטַפֵּל בַּגַּן הַקָּטָן. הִיא מַבִּיטָה עַל הַבְּאֵר, שֶׁמִּשָּׁם הָיָה מְמַלֵּא מַיִם אֶת הַטְּפִי לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגַּן, וְהוּא לָבוּשׁ חֻלְצָה, שַׂעֲרוֹתָיו אֲרֻכּוֹת, אֵלֶּה הַשְּׂעָרוֹת הַנָּאוֹת שֶׁגָּנְזוּ אוֹתָן מֵעַל רֹאשׁוֹ כְּשֶׁנִּכְנַס לְחֵיל הַזּוּאֲפִים…

פִּתְאֹם חָרָדָה. הַשַּׁעַר הַקָּטֹן בַּקָּצֶה, זֶה הַפּוֹנֶה אֶל הַשָּׂדוֹת, נִפְתַּח. הַכְּלָבִים לֹא נָבָחוּ; וּבְכָל זֹאת הִנֵּה הָאִישׁ שֶׁבָּא זֶה עַתָּה לְאֹרֶךְ הַכְּתָלִים כְּגַנָּב הוֹלֵךְ וּמַחֲלִיק בֵּין הַכַּוָּרוֹת…

– עַרְבָא טָבָא, אִמָּא!

בְּנָהּ כְּרִיסְטְיַאן עוֹמֵד לְפָנֶיהָ, בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֲשֶׁר עָלָיו מְרֻשָּׁלִים, וְהוּא נִכְלָם, נָבוֹךְ, לְשׁוֹנוֹ מְגַמְגֶּמֶת. הֶעָלוּב הַזֶּה שָׁב אֶל הָאָרֶץ יַחַד עִם שְׁאָר חֲבֵרָיו, וְזֶה כְשָׁעָה הוּא מְשׁוֹטֵט מִסָּבִיב לְבֵיתוֹ וּמְחַכֶּה לִיצִיאַת אָבִיו כְּדֵי לְהִכָּנֵס. הִיא רוֹצָה לְהוֹכִיחוֹ עַל פִּשְׁעוֹ, אַךְ אֵין בָּהּ רוּחַ לַעֲשׂוֹת זֹאת. זֶה יָמִים רַבִּים לֹא רָאֲתָה אֶת פָּנָיו, לֹא חִבְּקָה אוֹתוֹ! אַחֲרֵי כֵן הוּא מִתְנַצֵּל לְפָנֶיהָ, מֵבִיא נִמּוּקִים יָפִים, כִּי הִתְגַּעְגַּע עַל מוֹלַדְתּוֹ, עַל בֵּית הַמַּפָּח, כִּי קָצָה נַפְשׁוֹ לִחְיוֹת כָּל הַיָּמִים הַרְחֵק מֵהֶם, וְהַמִּשְׁטָר בַּצָּבָא נַעֲשָׂה קָשֶׁה מְאֹד, וַחֲבֵרָיו הָיוּ מְכַנִּים אוֹתוֹ “פְּרוּסִי” עַל שֵׁם מוֹצָאוֹ מֵאֶלְזַס. הִיא מַאֲמִינָה בְכָל הַדְּבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיו. אֵין לָהּ אֶלָּא לְהַבִּיט אֶל פָּנָיו כְּדֵי לְהַאֲמִין. תּוֹךְ כְּדֵי שִׂיחָה נִכְנְסוּ אֶל הַחֶדֶר לְמָטָּה. הַיְלָדוֹת שֶׁהֵקִיצוּ מִהֲרוּ בְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, רַק הַכֻּתֹּנֶת עֲלֵיהֶן, לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק אֶת אֲחִיהֶן הַגָּדוֹל. אָמְרוּ לְהַגִּישׁ לְפָנָיו אֹכֶל, אַךְ אֵין הוּא רָעֵב. וְרַק צָמֵא הוּא, צָמֵא כָל הַיּוֹם, וְהוּא שׁוֹתֶה בִגְמִיאוֹת גְּדוֹלוֹת מַיִם, מִלְּבַד כּוֹסוֹת הַשֵּׁכָר וְהַיַּיִן הַלָּבָן שֶׁקָּנָה בְכֶסֶף מֵאָז הַבֹּקֶר בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ.

אַךְ הִנֵּה אָדָם אֶחָד מִתְהַלֵּךְ בֶּחָצֵר. הַנַּפָּח הוּא זֶה שֶׁנִּכְנָס.

– כְּרִיסְטְיאַן, הִנֵּה אָבִיךָ. חִישׁ, הִטָּמֵן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי זְמָן לְדַבֵּר עִמּוֹ, לְבָאֵר לוֹ…

וְהִיא דָחֲפָה אוֹתוֹ אֶל אֲחוֹרֵי הַתַּנּוּר הַגָּדוֹל הֶעָשׂוּי פוֹיַנְס, אַחֲרֵי כֵן שָׁבָה לִמְלַאכְתָּהּ וְיָדֶיהָ רָעָדוּ. לַאֲסוֹנָם, נִשְׁאֲרָה הַמִּצְנֶפֶת שֶׁל זוּאַף עַל הַשֻּׁלְחָן, וְזֶה הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּגְלָה לְעֵין לוֹרִי כְּשֶׁנִּכְנָס. פָּנֶיהָ הַחִוְּרִים שֶׁל אִשְׁתּוֹ, מְבוּכָתָהּ… הוּא הֵבִין הַכֹּל.

– כְּרִיסְטְיאַן פֹּה!.. – קָרָא הָאִישׁ בְּקוֹל אָיֹם וּבַהֲסִירוֹ מֵעַל הַיָּתֵד אֶת חַרְבּוֹ מִתּוֹךְ תְּנוּעָה שֶׁל מְטֹרָף, הִתְנַפֵּל לְמוּל הַתַּנּוּר, אֲשֶׁר שָׁם יָשַׁב כָּפוּף הַזּוּאַף חִוֵּר, פִּכֵּחַ, נִשְׁעָן אֶל הַקִּיר מִפַּחַד פֶּן יִפֹּל.

הָאֵם הִתְפָּרְצָה וְעָמְדָה בֵינֵיהֶם.

– לוֹרִי, לוֹרִי, אַל תַּהַרְגֵהוּ… אֲנִי, אֲנִי כָּתַבְתִּי אֵלָיו כִּי יָשׁוּב לְבֵיתוֹ, כִּי יֵשׁ לְךָ צֹרֶךְ בּוֹ בְּבֵית־הַמַּפָּח…

הִיא תָפְשָׂה בְיָדוֹ, נִגְרְרָה אַחֲרָיו, בָּכְתָה בְקוֹל. בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה שֶׁל חַדְרָם בָּכוּ הַיְלָדִים בְּשָׁמְעָם אֶת הַקּוֹלוֹת הַמְּלֵאִים כַּעַס וּדְמָעוֹת, כַּאֲשֶׁר לֹא הִסְכִּינוּ… הַנַּפָּח עָמַד רֶגַע וְהִבִּיט אֶל אִשְׁתּוֹ.

– אַהּ! אַתְּ גָּרַמְתְּ לוֹ שֶׁיָּבֹא… וּבְכֵן, טוֹב וְיָפֶה, יֵלֵךְ לוֹ לִשְׁכַּב. מָחָר אֶרְאֶה מַה יֵשׁ לִי לַעֲשׂוֹת.

מִמָּחֳרָת הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ כְּרִיסְטְיאַן מִתַּרְדֵּמָה מְלֵאָה בִּעוּתִים וּפְחָדִים בְּאֵין סִבָּה לָהֶם, רָאָה אֶת עַצְמוֹ בְתוֹךְ חֲדַר יַלְדוּתוֹ. בְּעַד הַזְּגוּגִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת הַנְּתוּנוֹת בְּמִסְגֶּרֶת שֶׁל עֹפֶרֶת, הַנִּפְסָקוֹת עַל יְדֵי כִּישׁוּת רַעֲנַנָּה, הֵצִיצָה הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה שֶׁעָמְדָה בַמָּרוֹם. מִלְּמַטָּה נִשְׁמַע קוֹל הַפַּטִּישׁ עַל הַסְּדָן… הָאֵם יָשְׁבָה לִמְרַאֲשׁוֹתָיו; הִיא לֹא עָזְבָה אוֹתוֹ בַלַּיְלָה, עַד כֹּה הֵטִילָה עָלֶיהָ אֵימָה חֲמַת אִישָׁהּ. הַזָּקֵן אַף הוּא לֹא שָׁכָב. עַד הַבֹּקֶר הִתְהַלֵּךְ בְּחַדְרוֹ, בָּכָה, נֶאֱנַח, פָּתַח וְסָגַר אֶת הָאֲרוֹנוֹת, וְהִנֵּה זֶה עַתָּה נִכְנַס לְחַדְרוֹ שֶׁל בְּנוֹ, פָּנָיו קָשִׁים, לָבוּשׁ הוּא כְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, בְּרַגְלָיו מַגָּפִים גְּדוֹלִים, עַל רֹאשׁוֹ כּוֹבָע רָחָב וּבְיָדוֹ מַטֶּה שֶׁל עוֹלִים בֶּהָרִים חָזָק וְחָשׁוּל בַּרְזֶל³ בְּקָצֵהוּ. הוּא פָנָה וְהָלַךְ אֶל הַמִּטָּה:

– הָבָה, קוּם!… קוּמָה.

הָעֶלֶם הַנָּבוֹךְ קְצָת אָמַר לִלְבֹּשׁ אֶת בִּגְדֵי הַזּוּאַף אֲשֶׁר לוֹ.

– לֹא אֵלֶּה… – קָרָא הָאָב קָשׁוֹת.

וְהָאֵם הַחֲרֵדָה וְהַנִּפְחֶדֶת אָמָרָה:

– אֲבָל, חֲבִיבִי, אֵין לוֹ אֲחֵרִים.

– תְּנִי לוֹ אֶת בְּגָדַי… אֲנִי אֵין לִי עוֹד צֹרֶךְ בָּהֶם.

בְּעוֹד אֲשֶׁר לָבַשׁ הַבֵּן בְּגָדָיו, כָּרַךְ לוֹרִי בְדִיּוּק אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד, אֶת הַמָּתְנִיָּה הַקְּצָרָה, אֶת הַתַּחְתּוֹנִים הָאֲרֻכִּים הָאֲדֻמִּים. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַחֲבִילָה הֶעֱבִיר מִסָּבִיב לְצַוָּארוֹ נַרְתִּיק שֶׁל פַּח, שֶׁבּוֹ מֻנָּח הַגִּלָּיוֹן שֶׁל רְשִׁימַת הַדָּרֶךְ…

– עַתָּה נֵרֵד נָא – קָרָא הָאִישׁ אַחֲרֵי כֵן – וּשְׁלָשְׁתָם יָרְדוּ לְבֵית הַמַּפָּח בְּלִי דַּבֵּר דָּבָר… הַמַּפּוּחַ נִחָר; הַכֹּל עָמְדוּ בַעֲבוֹדָתָם. בִּרְאוֹתוֹ אֶת בֵּית הַמְּלָאכָה פָתוּחַ לִרְוָחָה, זֶה הַמָּקוֹם שֶׁהִתְגַּעְגַּע עָלָיו כָּל כָּךְ בְּשִׁבְתּוֹ שָׁם בַּמֶּרְחַקִּים, זָכַר הַזּוּאַף אֶת יְמֵי יַלְדוּתוֹ וְאֶת אֲשֶׁר הָיָה מְשַׂחֵק שָׁם זְמָן רָב בְּתוֹךְ הַחֹם שֶׁל הַדֶּרֶךְ וְהַגִּצִּים הַנּוֹצְצִים שֶׁיָּצְאוּ מִבֵּית הַמַּפָּח בְּתוֹךְ הַפִּיחַ הַשָּׁחוֹר. תָּקַף עָלָיו רֶגֶשׁ שֶׁל רֹךְ, חֵשֶׁק עַז לִמְצֹא סְלִיחָה מֵאֵת אָבִיו; אַךְ בַהֲרִימוֹ עֵינוֹ פָגַע בְּמַבָּט אַל־חַנּוּן.

סוֹף סוֹף גָּמַר הַנַּפָּח לִפְתֹּחַ פִּיו:

– עֶלֶם – קָרָא הָאִישׁ – הִנֵּה הַסְּדָן, כְּלֵי הַמְּלָאכָה… כָּל אֵלֶּה לְךָ הֵם… וְגַם כָּל זֶה! – הוֹסִיף הָאִישׁ, בְּהַרְאוֹתוֹ עַל הַגָּן הַקָּטָן, הַפָּתוּחַ שָׁמָּה בְּקָצֶה מָלֵא שֶׁמֶשׁ וּדְבוֹרִים, דֶּרֶךְ הַמִּסְגֶרֶת הַמְפֻחָמָה שֶׁל הַפֶּתַח… הַכַּוָּרוֹת, הַגְּפָנִים, הַבַּיִת, הַכֹּל לְךָ הוּא… אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִקְרַבְתָּ אֶת כְּבוֹדְךָ בִּגְלַל אֵלֶּה, הֲלֹא שָׁמֹר תִּשְׁמֹר אוֹתָם… אַתָּה הִנְּךָ הָאָדוֹן פֹּה… וְאָנֹכִי אֵלֵךְ מִזֶּה… חַיָּב אַתָּה חָמֵשׁ שָׁנִים לְאֶרֶץ צָרְפַת, אֲנִי הוֹלֵךְ לִפְרֹעַ חוֹבְךָ תַחְתֶּךָ.

– לוֹרִי, לוֹרִי, לְאָן תֵּלֵךְ? – צָעֲקָה הַזְּקֵנָה הָעֲלוּבָה.

– אַבָּא!… – הִתְחַנֵּן הָעֶלֶם… אַךְ הַנַּפָּח כְּבָר יָצָא, פָּסַע פְּסִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וְלֹא הֵסֵב פָּנָיו…

בְּסִידִי־בֶּל־אַבֶּה, בַּקְּסַרְקְטִין⁴ שֶׁל גְּדוּד הַזּוּאֲפִים הַשְּׁלִישִׁי, נִמְצָא זֶה יָמִים אֲחָדִים חַיָּל מִתְנַדֵּב בֶּן חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ.

א

הַגְּדוּד עָמַד בְּמִלְחָמָה עַל מִדְרוֹן¹ אֶחָד שֶׁל מְסִלַּת הַבַּרְזֶל וְהָיָה מַטָּרָה לְחִצֵּי צָבָא שָׁלֵם שֶׁל הַפְּרוּסִים, אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ לְמוּלוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַיָּעַר. הַיְרִיּוֹת הָלְכוּ מִזֶּה וּמִזֶּה מַהֲלַךְ שְׁמוֹנִים מֶטֶר. הָאוֹפִיצֵרִים קָרְאוּ: “שִׁכְבוּ!…” אַךְ אִישׁ לֹא אָבָה שְׁמֹעַ, וְהַגְּדוּד הַגֵּא עָמַד עַל רַגְלָיו מְכֻנָּס מִסָּבִיב לְדִגְלוֹ. בָּאֹפֶק הָרָחָב שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקֵעַ, שֶׁל שִׁבֲּלֵי הַקָּמָה, שֶׁל שְׂדוֹת הַמִּרְעֶה, הָיָה מַרְאֵה כְנוּפְיַת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַמְעֻנִּים, הָעֲטוּפִים עָשָׁן עָכוּר, כְּמַרְאֵה עֵדֶר צֹאן הַנִּמְצָא בְשָׂדֶה חָשׂוּף עִם הַסַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁל סוּפָה נוֹרָאָה.

מְטַר כַּדּוּרֵי בַרְזֶל יָרַד עַל הַמִּדְרוֹן הַזֶּה! לֹא נִשְׁמַע בִּלְתִּי אִם נֵפֶץ הַיְרִיּוֹת, הַקּוֹל הֶעָמוּם שֶׁל הַפַּכִּים הַמִּתְגַּלְגְּלִים לְתוֹךְ הַתְּעָלָה, וְהַכַּדּוּרִים אֲשֶׁר רִטְטוּ אֲרֻכּוֹת מִקָּצֵהוּ הָאֶחָד וְעַד קָצֵהוּ הַשֵּׁנִי שֶׁל שְׂדֵה הַמִּלְחָמָה, כְּמֵיתָר מָתוּחַ שֶׁל כְּלֵי־זֶמֶר מְבַשֵּׂר רָע בְּקוֹל רָם. הַדֶּגֶל שֶׁעָמַד מֵעַל לְרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָיָה מִתְנוֹדֵד מִזְּמָן לִזְמָן לְרוּחַ הַמַּקְלֵעוֹת, לוֹבֵשׁ קַדְרוּת בְּתוֹךְ הֶעָשָׁן; וְאָז הָיָה עוֹלֶה קוֹל קָשֶׁה, קוֹל גֵּא, אֲשֶׁר הִתְגַּבֵּר עַל קוֹל הַיְרִיּוֹת, עַל הָאֲנָקוֹת, עַל הַקְּלָלוֹת שֶׁל הַפְּצוּעִים: “אֶל הַדֶּגֶל, בָּנַי, אֶל הַדֶּגֶל!…” וּכְרֶגַע הָיָה אוֹפִיצֵר חָשׁ וְעוֹבֵר כְּצֵל דֶּרֶךְ הָעֲרָפֶל הָאָדֹם הַזֶּה וְדֶגֶל גִּבּוֹרִים זֶה שֶׁהִתְעוֹדֵד הָיָה מְרַחֵף שׁוּב מִמַּעַל לַלּוֹחֲמִים.

עֶשְׂרִים וּשְׁתֵּי פְעָמִים נָפַל הַדֶּגֶל!… עֶשְׂרִים וּשְׁתֵּי פְעָמִים נִשְׁמְטָה הַקַּתָּה² שֶׁלּוֹ, הַחַמָּה עוֹד, מִיָּדוֹ שֶׁל אִישׁ גֹּוֵעַ וְנִתְפְּשָׂה בְיָד אַחֶרֶת וְהוּקְמָה שׁוּב; וְעִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁאֵרִית הַגְּדוּד – קֹמֶץ אֲנָשִׁים – הִשְׁמִיעָה אַט עַל הַנְּסִיגָה לְאָחוֹר, לֹא הָיָה הַדֶּגֶל כִּי אִם סְחָבָה בִידֵי שַׂר־הָעֲשָׂרָה הוֹרְנוּ, נוֹשֵׂא הַדֶּגֶל הָעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה בַיּוֹם הַהוּא.

ב

הוֹרְנוּ שַׂר־הָעֲשָׂרָה הַזֶּה הָיָה אִישׁ בַּעַר קֵן, בַּעַל שְׁלשָׁה צִיּוּנִים עַל כִּתְפוֹתָיו, אֲשֶׁר יָדַע בֶּעָמָל לַחְתֹּם אֶת שְׁמוֹ, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה מִשְּׁנוֹת חַיָּיו הִִשְׁקִיעַ בַּעֲבוֹדָה לְקַבֵּל פְּרָס שֶׁל סְרָטִים מְיֻחָדִים לִסְגַן אוֹפִיצֵר. כָּל הָעֹנִי וְהַיָּגוֹן שֶׁל יֶלֶד אֲסוּפִי, כָּל הַתְּלָאָה שֶׁל חַיֵּי קְסַרְקְטִין³ אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת בְּאוֹתוֹ הַמֵּצַח הַשָּׁפָל וְהָעַקְשָׁנִי, בְּאוֹתוֹ הַגַּב הַכָּפוּף עַל יְדֵי יַלְקוּט הַחַיָּל, בְּאוֹתָן הַפְּסִיעוֹת שֶׁלֹּא מִדַּעַת שֶׁל אִישׁ־צָבָא בְשׁוּרַת חֲבֵרָיו. עִם כָּל אֵלֶּה הָיָה הָאִישׁ כְּבַד־פֶּה קְצָת, אַךְ כְּדֵי לִהְיוֹת נוֹשֵׂא דֶגֶל אֵין עַל אָדָם לִהְיוֹת בַּעַל לָשׁוֹן. בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב שֶׁל יוֹם הַמִּלְחָמָה אָמַר לוֹ הַקּוֹלוֹנֶל הָעוֹמֵד עַל גַּבּוֹ: “הַדֶּגֶל בְּיָדְךָ הוּא, אִישִׁי, וּבְכֵן, שְׁמֹר אוֹתוֹ”. וְעַל גַּבֵּי אַדַּרְתּוֹ, אַדֶּרֶת הַחַיָּלִים, שֶׁבָּאָה בְמֵי הַגְּשָׁמִים וּבְאֵשׁ הַכַּדּוּרִים, שָׁם הַחֶנְוָנִי שֶׁל הַחַיִל בְּרֶגַע זֶה שָׂפָה רְקוּמָה זָהָב, הַמְיֻחָדָה לְבִגְדוֹ שֶׁל סְגַן־לֵטֵנַנְט.

הַדָּבָר הַזֶּה הָיָה הַגָּאוֹן הָאֶחָד שֶׁל חַיִּים עֲלוּבִים אֵלּוּ. כְּרֶגַע הִזְדַּקְּפָה קוֹמָתוֹ שֶׁל הַחַיָּל הַזָּקֵן הַזֶּה. הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַזֶּה, שֶׁהָיָה רָגִיל לָלֶכֶת כְּפוּף גַּב, עֵינָיו מָשְׁפָּלוֹת לָאָרֶץ, לָבַשׁ מֵהַיּוֹם הַהוּא צוּרָה גֵאָה, וְעֵינָיו נְשׂוּאוֹת תָּמִיד לִרְאוֹת אֶת נִפְנוּף הַסְּחָבָה וְלִבּוֹ אֵלֶיהָ לְהַחֲזִיק בָּהּ בְּתֹקֶף, לְרוֹמְמָהּ, לְנַשְּׂאָהּ מֵעַל הַמָּוֶת, מֵעַל הַבְּגִידָה, מֵעַל הַמְּנוּסָה מִפְּנֵי אוֹיֵב.

מִימֵיכֶם לֹא רְאִיתֶם אָדָם מְאֻשָּׁר כָּל כָּךְ כְּמוֹ הוֹרְנוּ זֶה בִימֵי הַמִּלְחָמָה, בִּזְמַן שֶׁאָחַז בִּשְׁתֵּי יָדָיו אֶת עֵץ הַדֶּגֶל הַקָּבוּעַ יָפֶה בְתוֹךְ נַרְתִּיק שֶׁל עוֹר. הוּא לֹא דִבֵּר, הוּא לֹא זָז. הָרוֹאֶה אֶת פָּנָיו הַחֲשׁוּבִים כִּפְנֵי כֹהֵן הָיָה אוֹמֵר, כִּי אוֹחֵז הוּא דָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. כָּל חַיָּיו, כָּל כֹּחוֹ הָיָה שָׁקוּעַ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הַמְכֻוָּצוֹת מִסָּבִיב לִסְחָבָה יָפָה מָזְהָבָה זוֹ, שֶׁרוֹגְמִים אוֹתָהּ בְכַדּוּרִים, וּבְעֵינָיו הַמְּלֵאוֹת קְרִיאָה לַקְּרָב, שֶׁהָיוּ מַבִּיטוֹת בִּפְנֵי הַפְּרוּסִים כְּאוֹמְרוֹת: “נַסּוּ אֵפוֹא לָבֹא אֵלַי וְלִגְזֹל זֶה מִיָּדִי…”

אִישׁ לֹא נִסָּה לַעֲשׂוֹת זֹאת, אַף לֹא הַמָּוֶת. אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת בוֹרְגִי, אַחֲרֵי גְרַבְלוּט, מִכָּל מִלְחֲמוֹת הַדָּמִים הַגְּדוֹלוֹת הָאֵלֶּה יָצָא הַדֶּגֶל כָּתוּת, נָקוּב, דָּקוּר מִן הַפְּצָעִים; אַךְ כָּל הַזְּמָן הָיָה הוֹרְנוּ הַזָּקֵן נוֹשֵׂא אוֹתוֹ.

ג

אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ יְמֵי אֱלוּל, הַצָּבָא לְיַד הָעִיר מֶטְץ, הַמָּצוֹר, הַשְּׁבִיתָה הַאֲרֻכָּה הַזֹּאת בְּתוֹךְ הַבֹּץ, שֶׁכְּלֵי־הַתּוֹתָח הֶעֱלוּ שָׁם חֲלֻדָּה, שֶׁהַצְּבָאוֹת הַמְעֻלִּים בְּכָל הָעוֹלָם, הַמְיֹאָשִׁים מֵחֹסֶר פְּעֻלָּה, מֵחֹסֶר מָזוֹן, מֵחֹסֶר יְדִיעוֹת עַל הַמַּצָּב, הָיוּ מֵתִים מִקַּדַּחַת וּמִשִּׁעֲמוּם לְרַגְלֵי קְבוּצוֹת רוֹבֵיהֶם. לֹא שָׂרַי־הַצָּבָא וְלֹא אַנְשֵׁי־הַצָּבָא, אִישׁ לֹא הֶאֱמִין עוֹד בְּנִצָּחוֹן; וְרַק הוֹרְנוּ לְבַדּוֹ שָׁמַר אֵמוּן בְּלִבּוֹ. הַסְּחָבָה בַעֲלַת שְׁלשֶׁת הַצְּבָעִים עָמְדָה לוֹ בִמְקוֹם הַכֹּל, וְכָל עוֹד אֲשֶׁר הָיְתָה עִמּוֹ נִדְמָה לוֹ, כִּי לֹא אָבַד דָּבָר. לְצַעֲרוֹ, בַּאֲשֶׁר כִּי לֹא עָרְכוּ מִלְחָמָה, גָּנַז הַקּוֹלוֹנֶל אֶת הַדֶּגֶל עִמּוֹ בְאַחַד מִפַּרְוְרֵי הָעִיר מֶטְץ; וְהוֹרְנוּ הָאַמִּיץ הָיָה דּוֹמֶה כִמְעַט לְאֵם שֶׁיַּלְדָּהּ נִמְצָא אֵצֶל מֵינֶקֶת. הוּא הָיָה מְהַרְהֵר בּוֹ בְּלִי הֶרֶף, וְכַאֲשֶׁר גָּבְרוּ עָלָיו הַגַּעְגּוּעִים, הָיָה הוֹלֵךְ בְּבַת אַחַת לְעִיר מֶטְץ, וְאַךְ רָאָה אֶת הַדֶּגֶל עוֹמֵד בִמְקוֹמוֹ בִמְנוּחָה לְיַד הַקִּיר, הָיָה שָׁב בְּלֵב מָלֵא אֹמֶץ, סַבְלָנוּת, וְנוֹשֵׂא אֶל אָהֳלוֹ שְׁטוּף הַגְּשָׁמִים חֶזְיוֹנוֹת עַל הַמִּלְחָמָה שֶׁתָּבֹא, עַל הַהֲלִיכָה לְפָנִים עִם הַדֶּגֶל בַּעַל שְׁלשֶׁת הַצְּבָעִים הַפָּרוּשׂ וּמְנַפְנֵף לְמַעְלָה עַל הַתְּעָלוֹת שֶׁל הַפְּרוּסִים.

פְּקֻדַּת הַיּוֹם שֶׁל הַמְפַקֵּד הָרֹאשׁ בַּזֶן הָרְסָה אֶת חֶזְיוֹנוֹתָיו אֵלֶּה. בְּבֹקֶר יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ הוֹרְנוּ מִשְּׁנָתוֹ, רָאָה אֶת כָּל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה מְזֻעֲזָע, הַחַיָּלִים עוֹמְדִים כְּנוּפְיוֹת כְּנוּפְיוֹת, נִלְהָבִים מְאֹד, מִתְרַגְּזִים, קוֹרְאִים בְּקוֹל חֵמָה, מְנִיפִים יְדֵיהֶם כֻּלָּם לְעֵבֶר אֶחָד, לְעֵבֶר הָעִיר, כְּאִלּוּ מַרְאִים מִתּוֹךְ כַּעַס עַל הָאָשֵׁם. נִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת: “כָּבֹשׁ נִכְבְּשֵׁהוּ!.. נְמִיתֵהוּ בִירִיָּה!..” וְהָאוֹפִיצֵרִים כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע… הֵם הִתְהַלְּכוּ לִצְדָדִין, רֹאשָׁם מוּרָד, כְּאִלּוּ נִכְלְמוּ בִּפְנֵי אַנְשֵׁי הַצָּבָא שֶׁלָּהֶם. וְאָמְנָם גְּדוֹלָה הָיְתָה הַכְּלִמָּה, זֶה עַתָּה קָרְאוּ לִפְנֵי מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף אַנְשֵׁי צָבָא, מְזֻיָּנִים יָפֶה, חֲזָקִים עוֹד, אֶת פְּקֻדַּת הַמְפַקֵּד, אֲשֶׁר הִסְגִּיר אוֹתָם אֶל הָאוֹיֵב בְּלִי קְרָב.

– וְהַדְּגָלִים? – שָׁאַל הוֹרְנוּ וּפָנָיו הֶחֱוִירוּ… הַדְּגָלִים נִמְסְרוּ עִם כָּל הַשְּׁאָר, עִם הָרוֹבִים, עִם אֲשֶׁר נוֹתַר מִן הָעֲגָלוֹת הַטְּעוּנוֹת, כָּל… – רַ… רַ… רַעַם מִן הַשָּׁמַיִם! – גִּמְגֵּם הָאִישׁ הֶעָלוּב. עַד עוֹלָם לֹא יִקְחוּ אֶת דִּגְלִי… וְהוּא נָשָׂא רַגְלָיו וַיָּרָץ אֶל עֵבֶר הָעִיר.

ד

גַּם שָׁם הָיְתָה הִתְעוֹרְרוּת רַבָּה. הַצָּבָא הַלְּאֻמִּי, אֶזְרָחִים, חַיָּלִים צָעֲקוּ בְקוֹל, הִתְרַגָּזוּ. עָבְרוּ צִירִים שְׁלוּחִים, רוֹעֲדִים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֶל הַמְפַקֵּד הָרֹאשׁ וְאוּלָם הוֹרְנוּ לֹא רָאָה מְאוּמָה. הוּא דִבֵּר אֶל עַצְמוֹ, בַּעֲלוֹתוֹ אֶל הָרְחוֹב פוֹבוּרְג.

– לָקֹחַ מִמֶּנִּי אֶת דִּגְלִי!.. הָיָה לֹא תִהְיֶה!.. הַאֶפְשָׁר הַדָּבָר? הֲיֵשׁ לוֹ זְכוּת לְכָךְ?.. יִתֵּן לַפְּרוּסִים אֶת זֶה שֶׁלּוֹ, אֶת מַרְכְּבוֹתָיו הַמְצֻפּוֹת זָהָב, אֶת כְּלֵי הַכֶּסֶף הַיָּפִים שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מִמֶּקְסִיקוֹ!.. אַךְ זֶה, שֶׁלִּי הוּא… כְּבוֹדִי הוּא. אָנֹכִי אָגֵן לְבַל יִגְעוּ בָזֶה.

כָּל קִטְעֵי הַדִּבּוּרִים הָאֵלֶּה נִפְסְקוּ עַל יְדֵי מַהֲלָכוֹ וְגִמְגּוּמוֹ; אַךְ בְּעֶצֶם הַדָּבָר הָיָה לוֹ לְזָקֵן זֶה רַעְיוֹן שֶׁלּוֹ, רַעְיוֹן בָּרוּר, רַעְיוֹן קָבוּעַ, לָקַחַת אֶת הַדֶּגֶל, לָשֵׂאת אוֹתוֹ לְתוֹךְ הַגְּדוּד וּלְהַבְקִיעַ אֶל הַפְּרוּסִים עִם אֵלֶּה אֲשֶׁר יֹאבוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו.

כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל הַמָּקוֹם שָׁמָּה, לֹא נָתְנוּ לוֹ לָבֹא. הַקּוֹלוֹנֶל, שֶׁהָיָה מָלֵא חֵמָה אַף הוּא, מֵאֵן לִרְאוֹת פְּנֵי אִישׁ… אַךְ הוֹרְנוּ לֹא הִסְכִּים לְכָךְ.

הוּא חֵרֵף וְגִדֵּף, צָעַק, דָּחַף אֶת שׁוֹמֵר הַפֶּתַח:

“דִּגְלִי… הָבוּ לִי דִּגְלִי…” סוֹף סוֹף נִפְתַּח אַחַד הַחַלּוֹנוֹת:

– הָאַתָּה זֶה, הוֹרְנוּ?

– כֵּן, אֲדֹנִי הַקּוֹלוֹנֶל, אָנִי…

– כָּל הַדְּגָלִים הֵם בְּבֵית הַנֶּשֶׁק… אֵין לְךָ כִּי אִם לָלֶכֶת שָׁמָּה. יִתְּנוּ לְךָ שׁוֹבֵר…

– שׁוֹבֵר? מָה אֶעֱשֶׂה בוֹ?..

– כֵּן הִיא פְקֻדַּת הַמְפַקֵּד הָרֹאשׁ…

– אַךְ הַקּוֹלוֹנֶל…

– לֵךְ… לְשָׁלוֹם!… – וְהַחַלּוֹן שָׁב וְנִסְגָּר.

– הוֹרְנוּ הַזָּקֵן הִתְנוֹדֵד כְּאִישׁ שִׁכּוֹר.

– שׁוֹבֵר… שׁוֹבֵר… חָזַר עַל הַמִּלָּה דֶרֶךְ מְכוֹנָה… סוֹף סוֹף פָּסַע וְהָלַךְ בְּלִי הָבֵן בִּלְתִּי אִם דָּבָר אֶחָד, כִּי הַדֶּגֶל הוּא בְּבֵית הַנֶּשֶׁק וְכִי עָלָיו לְרָכְשׁוֹ בְּעַד כָּל מְחִיר. –

ה

שַׁעֲרֵי בֵית הַנֶּשֶׁק הָיוּ פְּתוּחִים לָרְוָחָה לְהַעֲבִיר אֶת הָעֲגָלוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַפְּרוּסִים, שֶׁעָמְדוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְהִמְתִּינוּ בֶחָצֵר. רֶטֶט עָבַר בְּגוּפוֹ שֶׁל הוֹרְנוּ כְּשֶׁנִּכְנָס. כָּל יֶתֶר נוֹשְׂאֵי־הַדֶּגֶל הָיוּ שָׁם, חֲמִשִּׁים אוֹ שִׁשִּׁים אוֹפִיצֵרִים, שְׁבוּרֵי לֵב, דּוֹמֵמִים; וְהָעֲגָלוֹת הַקּוֹדְרוֹת הָאֵלֶּה תַחַת הַגֶּשֶׁם, אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְכַּנְּסוּ מֵאָחוֹר בְּגִלּוּי רֹאשׁ: הָרוֹאֶה הָיָה אוֹמֵר, כִּי הַלְוָיַת מֵת הִיא.

בְּאַחַת הַפִּנּוֹת נֶעֶרְמוּ כָל הַדְּגָלִים שֶׁל צִבְאוֹת בַּזֶן וְהֵם בְּלוּלִים בְּבֹץ הָרִצְפָּה. אֵין לְךָ דָבָר מְעוֹרֵר עֶצֶב יוֹתֵר מִמַּרְאֵה הַסְּחָבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל מֶשִׁי בָּהִיר, הַקְּרָעִים הָאֵלֶּה שֶׁל גְּדִילֵי זָהָב וְשֶׁל יָדוֹת מַעֲשֵׂי חוֹשֵׁב, כָּל הֲדַר הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהָשְׁלַךְ לֶעָפָר, הַמְגֹאָל בְּמֵי גֶשֶׁם וּבְבֹץ. אַחַד הָאוֹפִיצֵרִים הַמְמֻנִּים עַל הַמֶּשֶׁק קִבֵּל אֶת הַדְּגָלִים אַחַד אֶחָד, וּלְקוֹל הַקְּרִיאָה בְשֵׁם הַגְּדוּד הָיָה כָל אֶחָד מִנּוֹשְׂאֵי הַדֶּגֶל נִגָּשׁ לָקַחַת שׁוֹבֵר. שְׁנֵי אוֹפִיצֵרִים פְּרוּסִים, קָשִׁים וְקָרֵי־רוּחַ, הִשְׁגִּיחוּ עַל הָעֲבוֹדָה.

וְכָךְ הֲלַכְתֶּם מִן הָעוֹלָם, הָהּ, דִּגְלֵי כָבוֹד, חֲשַׂפְתֶּם לָעַיִן אֶת פִּצְעֵיכֶם, הִתְגּוֹלַלְתֶּם בְּרֹאשׁ חוּצוֹת כְּצִפֳּרִים אֲשֶׁר כַּנְפֵיהֶן נִשְׁבָּרוּ! יְצָאתֶם מִן הָעוֹלָם בְּחֶרְפָּה, כִּי חֻלַּל יָפְיְכֶם, וְכָל אֶחָד מִכֶּם נָשָׂא עִמּוֹ מְעַט מִכְּבוֹד צָרְפַת. קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שֶׁל יְמֵי הַמַּהֲלָךְ הָרָב נִשְׁאֲרוּ בֵּין קִמְטֵיכֶם הַכֵּהִים. בְּתוֹךְ אוֹתוֹת הַכַּדּוּרִים גְּנַזְתֶּם אֶת זִכְרוֹן הַמֵּתִים הַנֶּעְלָמִים, שֶׁנָּפְלוּ בְמִקְרֶה תַחַת הַדֶּגֶל שֶׁאֵלָיו כּוֹנֵן הַכַּדּוּר…

– הוֹרְנוּ, אַתָּה הוּא… קוֹרְאִים אֶת שִׁמְּךָ… לֵךְ וְקַח אֶת שׁוֹבְרֶךָ…

אָכֵן, עָלָיו לְקַבֵּל אֶת הַשּׁוֹבֵר!

הַדֶּגֶל הִנֵּה הוּא לְפָנָיו. כֵּן, זֶה הוּא דִגְלוֹ, הַיָּפֶה מִכֹּל, הַנִּשְׁחָת מִכֹּל… וְכַאֲשֶׁר רָאָה אוֹתוֹ, נִדְמָה לוֹ, כִּי עוֹמֵד הוּא עוֹד שָׁם לְמַעְלָה, עַל הַמִּדְרוֹן. שׁוֹמֵעַ הוּא אֶת רִנַּת הַכַּדּוּרִים, אֶת נֵפֶץ הַפַּכִּים וְאֶת קוֹל הַקּוֹלוֹנֶל: “אֶל הַדֶּגֶל, בְּנִי!…” אַחֲרֵי כֵן הִנֵּה עֶשְׂרִים וּשְׁנֵי חֲבֵרָיו שׁוֹכְבִים עַל הָאָרֶץ וְהוּא הָעֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה חָשׁ בְּתוֹרוֹ לְהָרִים אֶת הַדֶּגֶל לְהַחֲזִיק בַּדֶּגֶל הֶעָלוּב הַזֶּה הַמִּתְנוֹדֵד בְּאֶפֶס יָד. הָהּ! בַּיּוֹם הַהוּא נִשְׁבַּע לְהָגֵן עָלָיו עַד מוֹתוֹ. וְעַתָּה…

וּבְהַרְהֲרוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה עוֹלֶה כָל דַּם לִבּוֹ לְתוֹךְ רֹאשׁוֹ, שִׁכּוֹר הוּא, לִבּוֹ אָבַד, וְהוּא מִתְנַפֵּל עַל הָאוֹפִיצֵר הַפְּרוּסִי, גּוֹזֵר מִיָּדוֹ אֶת הַדֶּגֶל הָאָהוּב, שֶׁתְּפָשׂוֹ בִשְׁתֵּי יָדָיו; אַחֲרֵי כֵן הוּא מְנַסֶּה עוֹד לַהֲרִימוֹ לְמַעְלָה לְמַעְלָה, לְנַשְּׂאוֹ וְלִקְרֹא: “אֶל הֵדֶּ…”, אַךְ קוֹלוֹ נֶחְבָּא בְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ. הוּא חָשׁ, כִּי הַקַּתָּה שֶׁל דִּגְלוֹ רוֹעֶדֶת, נִשְׁמֶטֶת מִתּוֹךְ יָדָיו. בַּאֲוִיר לֵאֶה זֶה, בַּאֲוִיר זֶה שֶׁל הַמָּוֶת הַתָּלוּי כְּמַשָּׂא כָבֵד עַל הֶעָרִים שֶׁנִּכְנְעוּ, אֵין הַדְּגָלִים יְכֹלִים לְנַפְנֵף עוֹד, אֵין אִישׁ גֵא יָכֹל לִחְיוֹת עוֹד… וְהוֹרְנוּ הַזָּקֵן נָפַל מֵת.

הַדּוֹפִין הַקָטָן ­– יוֹרֵש הָעֶצֶר – חוֹלֶה, הַדּוֹפִין הַקָטָן יָמוּת. בְּכָל בָּתֵּי הַתְּפִלָה דוֹלְקִים יוֹמָם וָלַיְלָה נֵרוֹת גְבוֹהִים לְבָנִים, וְיוֹמָם וָלַיְלָה מִתְפַּלְלִים שָם בְּעַד שְלוֹמוֹ שֶל הַדּוֹפִין. רְחוֹבוֹת עִיר הַבִּירָה דוֹמְמִים, וְרוּחַ עֶרֶב שָפוּךְ עֲלֵיהֶם. הַפַּעֲמוֹנִים לֹא יְצַלְצְלוּ. הָעֲגָלוֹת נוֹסְעוֹת בַּחֲשָאִי וּבִפְסִיעוֹת קְטַנוֹת. מִסָבִיב לָאַרְמוֹן נִקְהֲלוּ אֶזְרְחֵי הָעִיר; מַבִּיטִים בְּסַקְרָנוּת דֶרֶךְ סִבְכֵי הָרֶשֶת לְתוֹךְ הֶחָצֵר, שֶשָם עוֹמְדִים הַמְשָרְתִים שוֹמְרֵי הַשַעַר לְבוּשִים מַדִים, וּמְשׂוֹחֲחִים בְּפָנִים מְפִיקִים חֲשִיבוּת.

כָּל יוֹשְבֵי הָאַרְמוֹן נִרְגָשִים. שָׂרֵי הַתָּאִים וְשָׂרֵי הֶחָצֵר רָצִים מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בַּמַעֲלוֹת לְמַעְלָה וּלְמָטָה. הָעֲלִיוֹת מְלֵאוֹת עֲבָדִים נַעֲרֵי הֶחָצֵר לְבוּשֵי מֶשִי, הָרָצִים מִכְּנוּפְיָה לִכְנוּפְיָה וְשוֹאֲלִים בְּלַחַש לַחֲדָשוֹת שֶהִגִיעוּ. עַל הַמַעֲקוֹת בּוֹכִיוֹת שָׂרוֹת הֶחָצֵר, הַמִשְתַּחֲווֹת בְּקִידוֹת עַד לָאָרֶץ אַחַת לְמוּל חֲבֶרְתָּהּ וּמְנַגְבוֹת אֶת דִמְעוֹתֵיהֶן בְּמִטְפָּחוֹת יָפוֹת מַעֲשֵׂה רִקְמָה.

בְּגַן הַחֹרֶף נֶאֶסְפָה אֲסֵפָה רַבָּה שֶל הָרוֹפְאִים, הַלְבוּשִים בִּגְדֵי שְׂרָד אֲרֻכִּים וּשְׁחוֹרִים. בְּעַד זְגוּגִיוֹת הַחַלוֹנוֹת נִרְאֶה, כֵּיצַד מִתְנוֹעֲעִים הַשַרְוֻלִים הָאֲרֻכִּים שֶל מְעִילֵיהֶם וְכֵיצַד שַחוֹת הַפֵּאוֹת הַנָכְרִיוֹת שֶעַל רָאשֵיהֶם. אוֹמְנוֹ שֶל בֶּן הַמֶלֶךְ וְשַׂר הָאֻרְוָה אֲשֶר עַל סוּסֵי בֶן הַמֶלֶךְ מִתְהַלְכִים לִפְנֵי הַדֶלֶת הֵנָה וַהֲלוֹם וּמְחַכִּים לְתוֹצְאוֹת הַמַשָׂא־וְהַמַתָּן שֶל הָרוֹפְאִים. נַעֲרֵי בֵית הַמְבַשְלִים נֶחְפָּזִים וְעוֹבְרִים עַל פְּנֵיהֶם מִבְּלִי הִשְתַּחֲווֹת לִפְנֵיהֶם. שַׂר הָאֻרְוָה מְמַלֵא פִּיו חֵרוּפִים וְגִדוּפִים כְּמוֹ אֶחָד מֵעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים וְהָאוֹמֵן קוֹרֵא חֲרוּזִים שֶל הוֹרַצִיוּס בִּנְהִימָה מִקֶרֶב לֵב נִסְעָר. בְּאוֹתָהּ שָעָה נִשְמַעַת מֵרָחוֹק מִתּוֹךְ הָאֻרְווֹת צָהֳלָה עֲצוּבָה. זֶהוּ סוּסוֹ שֶל הַדּוֹפִין הַקָטָן. נַעֲרֵי הָאֻרְוָה שָכְחוּ עַל אֹדוֹתָיו וְהוּא עוֹמֵד עַל אֵבוּסוֹ הָרֵיק וּכְמוֹ קָרֹא יִקְרָא לְמָזוֹן.

וְהַמֶלֶךְ? אֵיפֹה הוּא הוֹד מַלְכוּתוֹ? – הַמֶלֶךְ יָשַׁב סָגוּר וּמִתְבּוֹדֵד בְּאוּלָם אֶחָד אֲשֶר בִּקְצֵה הָאַרְמוֹן. הַמְלָכִים אֵינָם אוֹהֲבִים, כִּי יִרְאוּ אוֹתָם כְּשֶהֵם בּוֹכִים. לֹא כֵן הִיא הַמַלְכָּה: הִיא יוֹשֶבֶת עַל יַד מִטָתוֹ שֶל הַדּוֹפִין הַקָטָן. פָּנֶיהָ הַיָפִים לַחִים מִדְּמָעוֹת, וְהִיא נֶאֱנֶקֶת בְּקוֹל בִּפְנֵי כָּל הָעָם כְּאַחַת הָאִמוֹת מִבְּנוֹת הָעָם.

עַל מַצָע שֶל רִקְמָה מוּטָל בֶּן הַמֶלֶךְ הַקָטָן לָבָן יוֹתֵר מִן הַכַּר שֶהוּא שוֹכֵב עָלָיו, וְעֵינָיו סְגוּרוֹת. אֶפְשָר לַחְשוֹב, שֶהוּא נִרְדָם, אַךְ לֹא כֵן הַדָּבָר. הַדּוֹפִין הַקָטָן אֵינֶנוּ יָשֵן. הוּא מַפְנֶה אֶת עֵינָיו לְצַד אִמוֹ, וְכִרְאוֹתוֹ שֶהִיא בוֹכָה, יִשְאָלֶנָה:

– הַגְבֶרֶת הַמַלְכָּה, לָמָה תִבְכִּי? הַאֻמְנָם תַּחְשְבִי, כִּי מוֹת אָמוּת?

הַמַלְכָּה רוֹצָה לַעֲנוֹת לוֹ, אַךְ אֶנְקוֹתֶיהָ מַפְרִיעוֹת בַּעֲדָהּ מֵהוֹצִיא מִלָה מִפִּיהָ.

– אַל תִּבְכִּי כָּכָה, הַגְּבֶרֶת הַמַלְכָּה! אַתְּ שָכַחַתְּ, כִּי בֶן מֶלֶךְ אָנִי. וַהֲרֵי אִי אֶפְשָר שֶבֶּן מֶלֶךְ יָמוּת בְּאֹפֶן פָּשוּט כָּכָה.

הַמַלְכָּה מִתְיַפַּחַת עוֹד יוֹתֵר, וּפַחַד מִתְגַּנֵב אֶל לֵב הַדּוֹפִין הַקָטָן.

– הוֹ! – קָרָא, – אֵינִי רוֹצֶה שֶיָבֹא הַמָוֶת לָקַחַת אוֹתִי. אֲנִי אֲגָרֵש אוֹתוֹ מֵעַל פָּנַי, כַּאֲשֶר יִקְרַב אֵלָי. יָבֹאוּ תֵכֶּף וּמִיַד אַרְבָּעִים גִּבּוֹרֵי חַיִל מִן הַצָבָא וְעָמְדוּ עַל הַמִשְמָר מִסָבִיב לְמִטָתִי. מֵאָה תּוֹתָחִים גְדוֹלִים יַעַמְדוּ נְכוֹנִים תָּמִיד מֵאַחֲרֵי חַלוֹנִי. יִזָהֵר לוֹ הַמָוֶת, כִּי יֹאבֶה לָגֶשֶת אֵלָי.

וּבִכְדֵי לְהַרְגִיעַ אֶת לִבּוֹ שֶל בֶּן הַמֶלֶךְ נָתְנָה הַמַלְכָּה אוֹת, וְאַחֲרֵי שָעָה קַלָה נִשְמַע רַעַש שֶל מַסַע הַתּוֹתָחִים בֶּחָצֵר, וְאַרְבָּעִים גִּבּוֹרֵי חַיִל עֲנָקִים וּכְלֵי מַפָּצָם בִּידֵיהֶם הִתְיַצְבוּ בֶחָדֶר. אֵלֶה הָיוּ חַיָלִים זְקֵנִים, שֶשְׂעַר שְׂפָמָם הָפַךְ שֵׂיבָה. בֶּן־הַמֶלֶךְ הַקָטָן מָחָא כַף לְעֻמָתָם, כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם. הוּא הִכִּיר בְּאֶחָד מֵהֶם וַיִקְרָא אֵלָיו לָגֶשֶת אֶל הַמִטָה.

– לוֹרֶנְץ, לוֹרֶנְץ! –

הַחַיָל הַזָקֵן עָשָׂה פְּסִיעָה אַחַת לְצַד הַמִטָה.

– לוֹרֶנְץ הַזָקֵן שֶלִי! אֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, הָבָה אֶתְבּוֹנֵן נָא בְּחַרְבְּךָ הַגְדוֹלָה. כִּי יָבֹא הַמָוֶת לָקַחַת אוֹתִי, הֲלֹא תִדְקוֹר אוֹתוֹ בַּחֶרֶב – הַאִם לֹא כֵן?

וְלוֹרֶנְץ עָנָה: כֵּן אֶעֱשֶׂה, הַדּוֹפִין שֶלִי.

וּשְתֵּי דְמָעוֹת גְדוֹלוֹת הִתְגַלְגְלוּ עַל לְחָיָיו הַחוּמוֹת.

בְּרֶגַע זֶה נִגַש הַכֹּהֵן אֶל הַדּוֹפִין הַקָטָן, וַיִלְחַש לוֹ דְבַר מָה, בְּשִׂימוֹ אֶת הַצְלָב נֶגֶד פָּנָיו. הַדּוֹפִין הַקָטָן הִקְשִיב אֶל דְבָרָיו בְּהִשְתּוֹמְמוֹת וּפִתְאֹם הִפְסִיק אוֹתוֹ:

הִנֵה כְבָר הֲבִינוֹתִי, מַה שֶמְדַבֵּר אֵלַי כְּבוֹד קְדוּשָתוֹ. אַךְ הַאֻמְנָם נִבְצַר מִמֶנוּ שֶיָמוּת תַּחְתַּי רֵעִי הַקָטָן פִּפִּי, אִם נְשַלֵם לוֹ סְכוּם הָגוּן בְּעַד זֶה?

הַכֹּהֵן הוֹסִיף לְדַבֵּר אֵלָיו בְּלַחַש, וּבְפָנָיו שֶל בֶּן־הַמֶלֶךְ הִסְתַּמְנָה הַהִשְתּוֹמְמוּת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כַּאֲשֶר גָמַר הַכֹּהֵן אֶת דְבָרָיו, אָמַר הַדּוֹפִין הַקָטָן אֵלָיו מִתּוֹךְ אֲנָחָה עֲמֻקָה:

– הַדְבָרִים שֶהִגִיד לִי בָזֶה כְּבוֹד קְדוּשָתוֹ מַעֲצִיבִים מְאֹד, אַךְ נֶחָמָתִי הִיא, כִּי שָם בַּמָרוֹם, בְּגַן־הָעֵדֶן, אֶהְיֶה בְּכָל זֹאת בֶּן־מֶלֶךְ כְּמוֹ שֶהָיִיתִי. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶהָאֵל הַטוֹב קָרוֹב לְמִשְפַּחְתִּי. הוּא וַדַאי שֶיִשְתַּדֵל לִנְהֹג עִמִי כְּיָאֶה לִי לְפִי עֶרְכִּי.

אַחַר כַּךְ הוֹסִיף בִּפְנוֹתוֹ אֶל אִמוֹ:

– יָבִיאוּ הֵנָה אֶת בְּגָדַי הַיְקָרִים, אֶת הַמְעִיל הַלָבָן, מְעִיל הַתַּחַש אֲשֶר לִי. אֲנִי חָפֵץ לִלְבֹּש הָדָר לִקְרַאת הַמַלְאָכִים וּלְהִכָּנֵס אֶל גַן הַעֵדֶן כְּיָאֶה לְבֶן מֶלֶךְ.

בַּפַּעַם הַשְלִישִית שַח הַכֹּהֵן עַל גַבֵּי הַדוֹפִין, וּזְמַן רַב דִבֵּר אֵלָיו חֶרֶש. אַךְ בְּאֶמְצַע דְבָרָיו הִפְסִיק בֶּן־הַמֶלֶךְ אוֹתוֹ בְּקֶצֶף לוֹהֵט: – אִם כֵּן, הֲרֵי אֵין כְדַאי אֲפִילוּ לִהְיוֹת בֶּן־מֶלֶךְ!

וּמִבְּלִי הַטוֹת עוֹד אֹזֶן לִדְבָרָיו, הָפַךְ בֶּן־הַמֶלֶךְ הַקָטָן אֶת פָּנָיו לְצַד הַקִיר וַיֵבְךְ מָרָה.

מַר סִיגַן לֹא הִצְלִיחַ בְּגִדּוּל עִזָיו, – הֵן הָיוּ אוֹבְדוֹת לוֹ תָמִיד וְכֻלָן בְּדֶרֶךְ אַחַת: בְּבֹקֶר לֹא־עָבוֹת אֶחָד הָיוּ מִתְפָּרְצוֹת וּמְנַתְּקוֹת אֶת הַחֶבֶל, שֶׁבּוֹ הָיוּ קְשוּרוֹת, וּבוֹרְחוֹת אֶל הֶהָרִים, וְשָם בַּגָּבוֹהַּ הָיָה הַזְאֵב טוֹרֵף אוֹתָן. גַּם חַסְדֵי אֲדוֹנָן, גַּם אֵימַת הַזְאֵב – שוּם דָבָר לֹא הֵנִיא אוֹתָן מֵעֲשׂוֹת אֶת הַמַעֲשֶׂה הַזֶה. נִרְאָה הַדָּבָר שֶהָיוּ אֵלֶה עִזִים, אֲשֶר אָהֲבוּ לִחְיוֹת עַל פִּי אֹרַח אֲשֶר בָּחֲרוּ בְעַצְמָן, וְהָיוּ נְכוֹנוֹת לָתֵת כָּל מְחִיר בְּעַד חֻפְשָתָן.

מַר סִיגַן לֹא הֵבִין זֹאת, כִּי לֹא יָדַע אֶת דֶרֶךְ עִזָיו וְלֹא חָדַר אֶל לִבָּן וְנַפְשוֹ מָלְאָה יֵאוּש. הוּא אָמַר אֶל לִבּוֹ:

– אֵין עֵצָה. הָעִזִים מִשְתַּעְמְמוֹת אֶצְלִי, אַף אַחַת לֹא תִשָאֵר אִתִּי.

בְּכָל זֹאת הִתְגַבֵּר עַל יֵאוּשוֹ, וְאָחֲרֵי שֶאָבְדוּ לוֹ שֵש עִזִים בְּאֹפֶן אֶחָד, הָלַךְ וְקָנָה לוֹ עֵז שְבִיעִית. אַךְ בַּפַּעַם הַזֹאת בָּחַר לוֹ עֵז צְעִירָה וְרַכָּה, כְּדֵי שֶיֵקַל לָהּ לְהִתְרַגֵל אֵלָיו.

וְכַמָה יָפָה הָיְתָה זוּ הָעֵז הַקְּטַנָה שֶל מַר סִיגַן עִם עֵינֶיהָ הַתְּמִימוֹת, עִם זְקָנָהּ שֶנִדְמֶה לְזָקָן שֶל שַׂר־חַיִל, עִם פַּרְסוֹתֶיהָ הַשְׁחוֹרוֹת וְהַמַבְרִיקוֹת וְעִם הַצֶמֶר הַלָבָן וְהָאָרֹךְ שֶהָיָה לָהּ לִלְבוּש! וְכָל כַּךְ מַקְשִיבָה וְנוֹחָה הָיְתָה. בְּשַעַת הַחֲלִיבָה לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה, וְלֹא תָקְעָה אֶת רַגְלֶיהָ לְתוֹךְ הַמַחֲלֵבָה. עַיִן לֹא רָאֲתָה עוֹד עֵז בְּדוֹמֶה לָהּ.

שְׂדֵה מִרְעֶה הָיָה לְמַר סִיגַן מֵאַחֲרֵי בֵיתוֹ, וְגָדֵר שֶל בַּרְקָנִים הִקִיפַתּוּ. אֶל הַמָּקוֹם הַזֶה הֵבִיא אֶת חֲנִיכַת בֵּיתוֹ הַחֲדָשָה. הוּא קָשַר אוֹתָהּ אֶל עַמוּד בַּחֵלֶק הַיוֹתֵר יָפֶה שֶבְּכָל הַשָׂדֶה. הוּא שָׂם אֶת לִבּוֹ שֶיְהִי הַחֶבֶל אָרֹךְ לְמַדַי, וּלְעִתִּים תְּכוּפוֹת הָיָה בָא לִרְאוֹת אֶת שְלוֹמָהּ, שֶלֹא יֶחְסַר לָהּ מְאוּמָה. הָעֵז הָיְתָה שְׂבֵעַת רָצוֹן וְאָכְלָה אֶת הָעֵשֶׂב בְּעֹנֶג רַב כָּל כַּךְ, עַד שֶמַר סִיגַן שָׂמַח שִׂמְחָה רַבָּה.

– סוֹף־כָּל־סוֹף, – אָמַר הָאִיש הַתָּמִים הַזֶה בְּלִבּוֹ, – מָצָאתִי לִי אַחַת, אֲשֶר לֹא תֵדַע שִעֲמוּם בְּבֵיתִי.

אֲבָל מַר סִיגַן טָעָה: גַּם הָעֵז הַזֹאת הִשְתַּעְמְמָה בְּבֵיתוֹ.

פַּעַם אַחַת בְּהַשְקִיפָה אֶל הֶהָרִים, אָמְרָה אֶל לִבָּהּ:

– בְּלִי סָפֵק טוֹב שָם מְאֹד. מַה נָעִים לְדַלֵג שָם בֵּין הַשִׂיחִים בְּלִי הַחֶבֶל הָאָסוּר הַזֶה, הַמְגָרֵד וְהַשׂוֹרֵט פְּצָעִים עַל הַצַוָאר. יָאֶה לַשוֹר וְלַחֲמוֹר לִרְעוֹת בְּשָׂדֶה מוּקָף גָּדֵר, אֲבָל לְעִזִים דָּרוּש מֶרְחָב וָחֹפֶש.

וּמֵאָז נַעֲשָׂה לָהּ עֵשֶׂב הַשָׂדֶה תָּפֵל בְּלִי טַעַם, גַּעְגוּעֶיהָ הִתְגַבְּרוּ, בְּשָׂרָהּ כָּחַש, חֲלָבָהּ נַעֲשָׂה הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. הַלֵב הִתְכַּוֵץ מֵרַחֲמָנוּת לְמַרְאֵה הָעֵז, שֶכָּל הַיוֹם הִסְתּוֹבְבָה עַל הַחֶבֶל וְרֹאשָהּ נָטוּי לְצַד הֶהָרִים וּנְחִירֶיהָ פְּרוּשׂוֹת, וְהִיא פּוֹעָה בְעֶצֶב כָּל כַּךְ “מֶה”…

מַר סִיגַן הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה, כִּי אֵין שָלוֹם לְעִזוֹ, אַךְ לֹא יָכֹל לְהָבִין אֶת פֵּשֶר הַדָּבָר. פַּעַם אַחַת, כַּאֲשֶר חָלַב אוֹתָהּ בַּבֹּקֶר, פָּנְתָה אֵלָיו וַתֹּאמֶר לוֹ בִּלְשוֹנוֹ:

– יִשְמַע נָא מַר סִיגַן אֶת אֲשֶר אַגִיד: אֲנִי מִשְתַּעְמֶמֶת אֶצְלוֹ. יַרְשֶה נָא לִי לָרוּץ אֶל הֶהָרִים.

– הוֹי, אֵל רַחוּם! הֲגַם זוּ? – קָרָא מַר סִיגַן נִבְהָל וּמִשְתּוֹמֵם.

מִפַּחַד הִשְמִיט אֶת הַמַחֲלֵבָה מִיָדוֹ. יָשַב עַל יַד עִזוֹ בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב.

– הַאֻמְנָם גַּם אַתְּ, לְבָנָה, רוֹצֶה לַעֲזוֹב אוֹתִי?

וּ“לְבָנָה” עָנָתָה:

– כֵּן, מַר סִיגַן.

– הַאִם לֹא דֵי עֵשֶׂב לָךְ פֹּה?

– לֹא וָלֹא, מַר סִיגַן.

– אוּלַי קָצֵר הַחֶבֶל יוֹתֵר עַל הַמִדָה, אֶפְשָר שֶאַאֲרִיךְ לָךְ אֶת הַחֶבֶל?

– אֵין כְּדַאי לִטְרוֹחַ בָּזֶה, מַר סִיגַן!

– אֻמְלָלָה! כְּלוּם לֹא יָדַעַתְּ, כִּי הַזְאֵב אוֹרֵב בֶּהָרִים? מַה תַּעֲשִׂי כַאֲשֶר יִתְנַפֵּל הַזְאֵב עָלַיִךְ?

– אֲנִי אֲנַגַּח אוֹתוֹ בַּקַרְנַיִם, מַר סִיגַן!

– הַזְאֵב יִצְחַק לָךְ וּלְקַרְנַיִךְ. הֲיָדַעַתְּ אֶת רִינוֹדָה הַגְּדוֹלָה, הַזְקֵנָה, שֶהָיְתָה פֹה בַּשָנָה שֶעָבְרָה. עֵז מְצֻיָנָה הָיְתָה, חֲזָקָה וְאַמִיצָה כְּתַיִש. כָּל הַלַיְלָה נִלְחֲמָה עִם הַזְאֵב, וּלְסוֹף טָרַף אוֹתָהּ לִפְנוֹת־בֹּקֶר.

– הַאֻמְנָם? – רִינוֹדָה הָאֻמְלָלָה! אֲבָל אֵין זֶה וְלֹא כְלוּם, מַר סִיגַן! יְשַלַח נָא אוֹתִי מַר סִיגַן אֶל הֶהָרִים.

– הוֹי, אֵלִי! מָה הִיא הַקְלָלָה הָרוֹבֶצֶת עַל עִזַי? גַּם אֶת זֹאת יִטְרוֹף הַזְאֵב. אַךְ לֹא וָלֹא! לַמְרוֹת רְצוֹנֵךְ אַצִיל אוֹתָךְ. פּוֹחֶזֶת! וּכְדֵי שֶלֹא תְּנַתְּקִי אֶת הַחֶבֶל, אֶסְגוֹר אוֹתָךְ בְּתוֹךְ הַמִכְלָאָה, וְשָם תִּשָאֲרִי.

וּבְדַבְּרוֹ אֶת הַדְבָרִים הָאֵלֶה נָשָׂא מַר סִיגַן אֶת הָעֵז וְהִכְנִיס אוֹתָהּ לְתוֹךְ מִכְלָאָה אֲפֵלָה וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת. אַךְ לַאֲסוֹנוֹ שֶל דָבָר שָכַח לִסְגוֹר גַּם אֶת חַלוֹן הַמִכְלָאָה. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ אֶת שִכְמוֹ לָלֶכֶת, וַתִּקְפֹּץ הַקְטַנָה וַתִּבְרָח.

כַּאֲשֶר בָּאָה הָעֵז הַלְבָנָה אֶל הֶהָרִים, רָבְתָה שָם הַשִׂמְחָה מְאֹד. מֵעוֹלָם לֹא רָאוּ עוֹד הָאֳרָנִים הַזְקֵנִים מַרְאֶה נֶחְמָד יוֹתֵר מִזֶה. כִּפְנֵי בַת־מַלְכָּה קְטַנָה קִבְּלוּ אֶת פָּנֶיהָ. עֲצֵי הָעַרְמוֹנִים הִשְתַּחֲווּ לְפָנֶיהָ עַד הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶיוּכְלוּ לִנְגוֹעַ בָּהּ וּלְהַחֲלִיק אוֹתָהּ בִּקְצוֹת עַנְפֵיהֶם. פִּרְחֵי זָהָב נִפְתְּחוּ לְפַרְסוֹתֶיהָ וְהֵפִיצוּ רֵיחַ בֹּשֶׂם בְּכָל כֹּחָם. כָּל הֶהָרִים עָלְזוּ וְחָגְגוּ חָג.

נָקֵל לְשָעֵר, מַה מְאֻשָרָה הָיְתָה הָעֵז בַּת הַחוֹרִין! אֵין חֶבֶל, אֵין עַמוּד תָּקוּעַ בָּאֲדָמָה, אֵין דָּבָר, אֲשֶר יִמְנַע אוֹתָהּ מִדַּלֵג וּמִקַפֵּץ וּמֵרְעוֹת בְּכָל אֲשֶר תַּאֲוֶה נַפְשָהּ. וְהָעֵשֶׂב – מָה רַב פֹּה – עַד קַרְנֶיהָ הִגִּיעַ. וּמֶה עָרֵב הָיָה הָעֵשֶׂב הַזֶה! – מָתוֹק, דַּק, מָלֵא עָסִיס, וָרַך וּמְעֹרָב מֵאַלְפֵי מִינֵי צִיצִים; – לֹא אוֹתוֹ עֵשֶׂב גַּס שֶבַּשָׂדֶה הַמֻקָף גָּדֵר! וְגַם הַפְּרָחִים! – פַּעֲמוֹנִיוֹת¹ גְּדוֹלוֹת וּכְחֻלוֹת, אֶצְבְּעוֹנִיוֹת שֶל אַרְגָמָן בַּעֲלוֹת גְּבִיעִים עֲמֻקִים, וְיַעַר שָלֵם שֶל פִּרְחֵי שָׂדֶה, מְלֵאִים נֹפֶת צוּפִים.

הָעֵז הַלְבָנָה הִתְגוֹלְלָה בְּתוֹךְ הַפְּרָחִים. הֵרִימָה אֶת רַגְלֶיהָ לְמַעְלָה, וְשִכּוֹרָה לְמֶחֱצָה מֵרוּחַ הַבֹּשֶׂם, הִתְגַלְגְּלָה מִצִדֵי הָהָר לְמַטָה בְתוֹךְ הֶעָלִים הַנוֹפְלִים שֶל עֲצֵי הָעַרְמוֹנִים. וּפִתְאֹם בִקְפִיצָה אַחַת קָמָה עַל רַגְלֶיהָ. הָפּ־הָפּ – וְהִנֵה הִיא טָשָׂה בְרֹאש נָטוּי בִּסְבַךְ הַשִׂיחִים. רֶגַע אֶחָד נִרְאֲתָה בְּרֹאש סֶלַע, וְרֶגַע שֵנִי מִתַּחַת בָּעֵמֶק, פַּעַם לְמַעְלָה וּפַעַם לְמַטָה – וְכָל הַמָקוֹם מָלֵא עֵז לְבָנָה זוּ. נִדְמָה, כִּי יֵש בֶּהָרִים עֶשֶׂר עִזִים שֶל מַר סִיגַן.

וְאֵין דָבָר אֲשֶר יָרְאָה עֵז זוֹ. בִּקְפִיצָה אַחַת עָבְרָה עַל פְּנֵי זִרְמֵי הַנָהָר, שֶזָרְקוּ עָלֶיהָ אָבָק לַח שֶל קֶצֶף. וְאָז, שְרוּיָה כֻלָה בְמַיִם, תִּשְכַּב בְּרֹאש סֶלַע לְהִתְיַבֵּש כְּנֶגֶד הַשֶמֶש. וּפַעַם אַחַת, בְּגִשְתָּהּ אֶל קְצֵה נֵד־הָרִים וּבְפִיהָ פֶרַח קָטָן, הִשְקִיפָה לְמַטָה וְרָאֲתָה בָּעֵמֶק אֶת בֵּיתוֹ שֶל מַר סִיגַן וְאֶת הַשָׂדֶה הַמֻקָף גָּדֵר שֶמֵאַחֲרָיו. לַמַרְאֶה הַזֶה עָלַץ בָּהּ לְבָבָהּ עַד שֶנָזְלוּ דְמָעוֹת מֵעֵינֶיהָ.

– מַה קָטָן הוּא! – אָמְרָה אֶל לִבָּהּ, – כֵּיצַד יָכוֹלְתִּי לִסְבּוֹל אֶת הַחַיִים הָהֵם!

מִסְכֵּנָה זוֹ בְּעָמְדָהּ בְּגֹבַהּ שֶכָּזֶה נֶעֶשְׂתָה לִגְדוֹלָה בְּעֵינָהּ וְחָשְבָה אֶת עַצְמָה לְעוֹלָם מָלֵא.

יוֹם טוֹב הָיָה הַיוֹם הַהוּא לְעִזוֹ שֶל מַר סִיגַן. לְעֵת הַצָהֳרַיִם נִפְגְשָה בְּעֵדֶר שֶל אֵילִים, אֲשֶר כִּרְסְמוּ עִנְבֵי־פֶרֶא לְתֵאָבוֹן. הַנוֹסַעַת הַקְטַנָה בַּעֲלַת הַלְבוּש הַלָבָן עוֹרְרָה בָּם תִּמָהוֹן וְהִתְפַּלְאוּת. אֶת הַמָקוֹם הַיָפֶה בְּיוֹתֵר הִקְצִיעוּ לָהּ עַל יַד הַגְפָנִים, וְהַזְכָרִים חָלְקוּ לָהּ כָּבוֹד רָב. וְנִדְמֶה גַּם שֶאַיִל צָעִיר אֶחָד, בַּעַל שֵׂעָר שְחַרְחַר־חוּם וּמַבְרִיק, הָיְתָה לוֹ הַזְכוּת לָשֵׂאת חֵן מִלְפָנֶיהָ.

פִּתְאֹם נָשְבָה רוּחַ קְרִירָה. צֶבַע סָגֹל כִּסָה אֶת הָהָר. הָעֶרֶב בָּא.

– הֲסוֹף? – קָרְאָה הָעֵז הַקְטַנָה וְנִשְאֲרָה עוֹמֶדֶת מִשְתּוֹמֶמֶת.

הַשָׂדוֹת אֲשֶר מִתַּחַת נִשְקְעוּ בְּתוֹךְ אֵד. הַכַּר אֲשֶר מֵאַחֲרֵי בֵיתוֹ שֶל מַר סִיגַן נֶעְלָם בֶּעָנָן, וּמִן הַבַּיִת נִרְאָה רַק הַגַג וּמִקְצַת עָשָן מִתְאַבֵּק מִמַעַל לוֹ. הִיא שָׁמְעָה אֶת קוֹל צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים שֶל עֵדֶר שָב הַבַּיְתָה מִן הַמִרְעֶה, וַתִּתְעַצֵב מְאֹד אֶל לִבָּהּ. נֵץ עָבַר עַל פָּנֶיהָ בִּיעָף וַיִגַע בָּהּ בִּקְצֵה כְנָפָיו – הִיא נִרְעֲדָה, וְאָז הִגִּיעַ לְאָזְנֶיהָ קוֹל יְלֵל מִן הָהָר: הוֹ – וּ…

הִיא זָכְרָה עַל דְבַר הַזְאֵב. בְּמֶשֶךְ כָּל הַיוֹם, יוֹם תָּמִים שֶל הוֹלְלוּת וּשְׂמָחוֹת, שָכְחָה לְגַמְרֵי עַל אֹדוֹתָיו. וּבְאוֹתוֹ רֶגַע עַצְמוֹ הֵרִיעַ קוֹל שוֹפָר מִתּוֹךְ הָעֵמֶק בַּמֶרְחָק. זֶה הָיָה מַר סִיגַן הַטוֹב, אֲשֶר נִסָה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִקְרוֹא לְעִזוֹ לָשוּב אֶל בֵּיתוֹ.

– הוֹ – וּ… – יִלֵל הַזְאֵב.

– שוּב! שוּב! – קָרָא הַשוֹפָר.

חֵשֶק הָיָה בְלִבָּהּ שֶל “לְבָנָה” לָשוּב, אַךְ כַּאֲשֶר זָכְרָה אֶת הָעַמוּד, אֶת הַגָּדֵר וְאֶת הַחֶבֶל, נִדְמָה לָהּ, שֶמֵעַכְשָו לֹא תוּכַל לְגַמְרֵי לִסְבּוֹל עוֹד חַיִים כְּמוֹ אֵלֶה וַתַּחְלֵט לְהִשָאֵר.

קוֹל הַשוֹפָר נֶאֱלָם.

הָעֵז הִקְשִיבָה מֵאַחֲרֶיהָ רִשְרוּש עָלִים. הִפְנְתָה אֶת רֹאשָהּ, וַתֵּרֶא בְּתוֹךְ הָאֹפֶל שְתֵּי אָזְנַיִם קְצָרוֹת וּזְקוּפוֹת וּשְתֵּי עֵינַיִם לוֹהֲטוֹת… זֶה הָיָה הַזְאֵב.

גָדוֹל כַּעֲנָק, וּבְלִי נוֹעַ, יָשַב עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיוֹת, וּבְעֵינַיִם מְלֵאוֹת תַּאֲוָה הִבִּיט אֶל הָעֵז, נָכוֹן לִבְלוֹעַ אוֹתָהּ. הוּא יָדַע, כִּי הִיא לֹא תִמְצָא מִפְלָט לָהּ מִפָּנָיו, עַל כֵּן לֹא נֶחְפַּז לִטְרוֹף אוֹתָהּ. וְרַק כַּאֲשֶר הִפְנְתָה אֵלָיו רֹאשָהּ, נָתַן בִּצְחוֹק רַע קוֹלוֹ:

– חַה־חַה! הִנֵה עִזוֹ שֶל מַר סִיגַן!

וְהֶעֱבִיר אֶת לְשוֹנוֹ הֶעָבָה וְהָאֲדֻמָה עַל שְׂפָמָיו.

אָז יָדְעָה “לְבָנָה” כִּי אָבְדָה, אָבָדָה. בְּזִכְרוֹנָה עָלָה הַסִפּוּר עַל דְבַר רִינוֹדָה הַזְקֵנָה. אֲשֶר נֶאֶבְקָה כָּל הַלַיְלָה עִם הַזְאֵב, עַד שֶנִטְרְפָה לְעֵת בֹּקֶר, וְרֶגַע אֶחָד כְּהֶרֶף־עַיִן נִצְנְצָה מַחֲשָבָה בְּלִבָּהּ, אוּלַי טוֹב יוֹתֵר לִהְיוֹת נִטְרֶפֶת תֵּכֶּף. אֲבָל רֶגַע שֵנִי נִמְלָכָה בְנַפְשָהּ, וּבְראֹש מוּרָד וּבְקַרְנַיִם נְטוּיוֹת עָמְדָה כְּנֶגֶד הַזְאֵב נְכוֹנָה לַמִלְחָמָה, כְּמוֹ שֶנָאֶה לְעִזוֹ שֶל מַר סִיגַן. הִיא לֹא הִתְבָּרְכָה בְּלִבָּהּ לְהָמִית אֶת הַזְאֵב. עִזִים לֹא תְמִיתֶנָה אֶת הַזְאֵבִים מֵעוֹלָם. אַךְ הִיא חָפְצָה לָדַעַת, הֲתוּכַל לְהִתְקַיֵם כְּנֶגֶד הַזְאֵב מֶשֶךְ זְמַן רַב כְּדוֹמֶה לְרִינוֹדָה.

אָז תִּקְרַב הַמִפְלֶצֶת, וְהַקַרְנַיִם הַקְטַנוֹת הִתְחִילוּ יוֹצְאוֹת בְּמָחוֹל.

הוֹי, הָעֵז הָאֲמִיצָה! וְאֵיךְ נִלְחֲמָה בְּכֹחַ וּבִגְבוּרָה! יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר פְּעָמִים אִלְצָה אֶת הַזְאֵב לְהִסוֹג אָחוֹר, כְּדֵי לְהָשִיב רוּחוֹ אֵלָיו. וּבְאֵלֶה רִגְעֵי הַמְנוּחָה נֶחְפְּזָה הַלַקְקָנִית הַלֵזוּ לִתְלוֹש קְצָת מִן הָעֵשֶׂב הַנֶחְמָד וּבְפֶה מָלֵא חִדְשָה אֶת הַמִלְחָמָה.

כֹּה נִמְשַךְ הַדָּבָר כָּל הַלַיְלָה. מִזְמַן לִזְמַן הָיְתָה הָעֵז מַשְקִיפָה עַל הַכּוֹכָבִים, אֲשֶר הִבְרִיקוּ בַּשָמַיִם, וְאָמְרָה אֶל לִבָּהּ:

– לוּ רַק אַחֲזִיק מַעֲמָד עַד הַבֹּקֶר.

וְהַכּוֹכָבִים כָּבוּ אֶחָד אַחַר אֶחָד. “לְבָנָה” נָגְחָה בְּקַרְנֶיהָ בִּשְאֵרִית כֹּחָהּ. הַזְאֵב פָּצַע אוֹתָהּ פֶּצַע עָמֹק.

אוֹר חִוֵר נִרְאָה בִּקְצֵה הַשָמַיִם. מֵחֲצַר אַחַד הָאִכָּרִים הִגִּיעָה קְרִיאַת תַּרְנְגוֹל צְרוּדָה…

– לַסוֹף… – אָמְרָה הָעֵז הָעֲלוּבָה אֲשֶר חִכְּתָה רַק לַבֹּקֶר, כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת נִשְמָתָהּ.

וַתִּתְמַתַּח עַל הָאָרֶץ בְּאַדַּרְתָּהּ הַיָפָהּ וְהַלְבָנָה, שֶהָיְתָה כֻלָהּ מְכֻסָה כְתָמִים אֲדֻמִים שֶל דָּם.

אָז הִשְׂתָּעֵר עָלֶיהָ הַזְאֵב וַיִטְרְפֶנָה.

פְרַאנְסִי מַאמַאי הַזָקֵן, הַמְנַגֵן בֶּחָלִיל הָיָה בָא אֵלַי לִפְעָמִים בִּשְעוֹת הָעֶרֶב לִשְתּוֹת כּוֹס יַיִן חָדָש. פַּעַם אַחַת סִפֵּר לִי מְאוֹרָע אֶחָד מִמְאוֹרָעוֹת הַכְּפָר, שֶנָפַל פֹּה בְּטַחֲנָתִי לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָנָה. הַסִפּוּר שֶל הָאִיש הַטוֹב הַזֶה נָגַע עַד לִבִּי, וַאֲנִי אֲנַסֶה לִרְשוֹם אוֹתוֹ בַסֵפֶר, כְּמוֹ שֶשָמַעְתִּי אוֹתוֹ מִפִּיו.

שַעֲרוּ אֵיפוֹא בְּנַפְשְכֶם, שֶאַתֶּם יוֹשְבִים בַּטַחֲנָה הַיְשָנָה, וְכַד יַיִן מֵפִיץ רֵיחַ נָעִים לִפְנֵיכֶם, וְהַזָקֵן הַמְחַלֵל בֶּחָלִיל מְסַפֵּר בְּאָזְנֵיכֶם:

לֹא תָמִיד הָיָה כְפָרֵנוּ פִּנָה נִדָחָה וּשְמֵמָה כְּמוֹ שֶהוּא עָתָּה. לְפָנִים פָּרַץ פֹּה הַמִסְחָר בְּקֶמַח. וְהָאִכָּרִים מִכָּל הַסְבִיבָה, עַד מֶרְחָק שֶל עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת, הָיוּ מוֹבִילִים אֶת דְּגָנָם אֶל טַחֲנוֹתֵינוּ. מִסָבִיב לְכָל הַכְּפָר הָיוּ הַגְּבָעוֹת מְכֻסוֹת טַחֲנוֹת שֶל רוּחַ. עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל נִרְאוּ כַנְפֵיהֶן כְּשֶהֵן סוֹבְבוֹת בָּרוּחַ. וְאוֹרְחוֹת חֲמוֹרִים עֲמוּסִים שַׂקִים מְלֵאִים הִשְמִיעוּ צִלְצוּל בְּלֶכְתָּם וּבְשוּבָם תָּמִיד בְּכָל הָרְחוֹבוֹת.

מָה רַבָּה הָיְתָה הַשִׂמְחָה לִשְמוֹעַ כָּל הַיוֹם אֶת צְלִיפַת הַשוֹטִים וְאֶת הַקְרִיאוֹת: “הוּ, הֶאָח” שֶל הַפּוֹעֲלִים בְּטְחָנוֹת. בַּיוֹם הָרִאשוֹן לַשָבוּעַ הָיִינוּ אֲנַחְנוּ הַמְנַגְנִים בִּכְלֵי זֶמֶר עוֹבְרִים מִטַחֲנָה אֶל טַחֲנָה, וּבַעֲלֵיהֶן הָיוּ מַשְקִים אוֹתָנוּ יָיִן.

נְשֵי הַטוֹחֲנִים נִרְאוּ כִמְלָכוֹת, בְּמִטְפָּחוֹת הָרְקוּמוֹת וּבִצְלָבֵי הַזָּהָב עַל צַוְארֵיהֶן. אֲנִי הָיִיתִי נוֹשֵׂא תָמִיד אֶת חֲלִילִי אִתִּי, וְעַד שָעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַיְלָה הָיוּ מְחוֹלְלִים אֶת מְחוֹל הַפַּרַנְדוֹל. עֹשֶר כָּל הַסְבִיבָה וְעֶדְיָהּ הָיוּ הַטְחָנוֹת הָאֵלֶה.

לַאֲסוֹנֵנוּ בָאוּ צָרְפַתִּים מִפַּארִיז וַיִבְנוּ טַחֲנַת קִיטוֹר אֶצְלֵנוּ. כָּל חָדָש מוֹשֵךְ אֶת הַלֵב, וַיַתְחִילוּ אַנְשֵי הַמָקוֹם לְהָבִיא אֶת דְגָנָם אֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר. וְטַחֲנוֹת הָרוּחַ נִשְאֲרוּ בְּלִי עֲבוֹדָה. זְמַן מָה נִסוּ לְהִתְיַצֵב כְּנֶגֶד. אֲבָל גָדוֹל הָיָה כֹּחַ הַקִיטוֹר, וְטַחֲנוֹת הָרוּחַ הִתְחִילוּ נִסְגָרוֹת אַחַת אַחַר אֶחָת. בָּא הַקֵץ לִכְלֵי הַזֶמֶר, לַיָיִן. נְשֵי הַטוֹחֲנִים הַיָפוֹת מָכְרוּ אֶת צַלְבֵי הַזָהָב שֶהָיוּ לָהֶן. הָרוּחַ הֵיטִיב לְנַשֵב, אַךְ כָּנָף לֹא הִסְתּוֹבְבָה עוֹד, וְסוֹף־סוֹף הָרְסוּ אֶת בִּנְיְנֵי הַטְחָנוֹת וּבִמְקוֹמָן נָטְעוּ גְפָנִים וְזֵיתִים.

רַק טַחֲנַת־רוּחַ אַחַת נִשְאֲרָה קַיֶמֶת וַתִּסְתּוֹבֵב בְּאֹמֶץ כְּמִקֹדֶם, עַל אַפָּהּ וְעַל חֲמָתָהּ שֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר. זוֹ הָיְתָה טַחֲנָתוֹ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל ­– אוֹתָהּ טַחֲנָה עַצְמָהּ, שֶבְּתוֹכָהּ אֲנַחְנוּ יוֹשְבִים עַתָּה.

הַדוֹד קוֹרְנֵיל הָיָה טוֹחֵן זָקֵן, אֲשֶר נָשַם אֶל קִרְבּוֹ אֲבַק־קֶמַח בְּמֶשֶךְ שִשִים שָנָה, וַאֲשֶר אָהַב אֶת מְלַאכְתּוֹ אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים. כְּיוֹצֵא־מִדַעְתּוֹ הָיָה בְּשָעָה, שֶנִפְתְּחָה טַחֲנַת הַקִיטוֹר. שְמוֹנָה יָמִים תְּמִימִים רָאוּ אוֹתוֹ מִתְרוֹצֵץ בַּכְּפָר, מְחָרֵף וּמְגַדֵּף וּמוֹכִיחַ, שֶבַּקֶמַח שֶל טַחֲנַת הַקִיטוֹר יַרְעִילוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ.

–אַל תֵּלְכוּ אֶל הַחַמְסָנִים הָאֵלֶה, –– קָרָא, – הֵם מִשְתַּמְשִים בְּקִיטוֹר, שֶהַמְצָאַת הַשָׂטָן הִיא. וַאֲנִי – אֲנִי עוֹבֵד בְּכֹחַ הָרוּחַ, שֶהוּא נִשְמַת אַפּוֹ שֶל הָאֵל הַטוֹב!

וּבְקוֹל רָם שִבַּח וַיְהֲלֵל אֶת טַחֲנָתוֹ. אַךְ אִיש לֹא הִקְשִיב אֶל דְּבָרָיו.

בָּחֳרִי אַף סָגַר אָז הַזָקֵן אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ טַחֲנָתוֹ, וַיְחִי שָם בּוֹדֵד לְגַמְרֵי כְּחַיַת פֶּרֶא. לֹא הִשְאִיר אֶצְלוֹ גַם אֶת נֶכְדָתוֹ, נַעֲרָה כְּבַת חֲמֵש עֶשְׂרֵה שָנָה, שֶאַחֲרֵי מוֹת אָבִיהָּ וְאִמָהּ, נִשְאַר לָהּ רַק הַזָקֵן לְבַדוֹ בְּכָל הַתֵּבֵל. וְהַקְטַנָה נֶאֶלְצָה לַעֲבוֹד בְּשָׂכָר בְּבָתֵּי אֲנָשִים זָרִים. וּבְכָל זֹאת נִרְאֶה הָיָה, שֶהַזָקֵן אָהַב אוֹתָהּ אַהֲבָה רַבָּה: כִּי בַיָמִים הַחַמִים, כַּאֲשֶר לִהֲטָה הַשֶמֶש, הָיָה עוֹבֵר בַּדֶרֶךְ כְּאַרְבַּע פַּרְסָאוֹת רַגְלִי, כְּדֵי לְבַקֵר אוֹתָהּ בַּשָׂדֶה שֶהִיא עָבְדָה שָם. וְאָז הָיָה מְבַלֶה אֶצְלָהּ שָעוֹת שְלֵמוֹת, עוֹמֵד, מַבִּיט אֵלֶיהָ וּמוֹרִיד דְמָעוֹת.

אֲנַחְנוּ אָמַרְנוּ בְּלִבֵּנוּ, שֶהַטוֹחֵן הַזָקֵן שִלַח אֶת וִיוֵיטָה מִבֵּיתוֹ מִשוּם קַמְצָנוּת יְתֵרָה, וַנָשֶׂם אָשָם בְּנַפְשוֹ. גַם לֹא יָשָר בְּעֵינֵינוּ, שֶבֶּן אָדָם כָּמוֹהוּ, אֲשֶר עַד הֵנָה הָיָה נִזְהָר שֶלֹא יְחֻלַל כְּבוֹדוֹ בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, רָץ בָּרְחוֹבוֹת כְּצוֹעֲנִי – יָחֵף וּלְבוּש קְרָעִים. בְּיִחוּד הָיִינוּ אֲנַחְנוּ הַזְקֵנִים מִתְבַּיְשִים בּוֹ, וְהוּא וַדַאי שֶהִרְגִיש אֶת הַדָבָר, בִּגְלַל הַנְהָגָתוֹ בְּבֵית הַתְּפִלָה, שֶהָיָה נִשְאָר תָּמִיד עוֹמֵד עַל יַד הַבִּיאָה בְּיַחַד עִם הַקַבְּצָנִים.

דְּבַר־מָה נָפַל בְּחַיָיו שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל, אֲשֶר לֹא הָיָה בָּרוּר לְפָנֵינוּ. אִיש מִבְּנֵי הַכְּפָר לֹא הֵבִיאוּ אֵלָיו בָּר, וּבְכָל זֹאת הִסְתּוֹבְבוּ כַנְפֵי טַחֲנָתוֹ כְּמִקוֹדֶם… לְעֵת עֶרֶב הָיוּ פּוֹגְשִים אֶת הַטוֹחֵן הַזָקֵן, כְּשֶהוּא נוֹהֵג אֶת חֲמוֹרוֹ הֶעָמוּס שַׂקִים כְּבֵדִים.

– עַרְבָא טָבָא, הַדוֹד קוֹרְנֵיל! – קָרְאוּ אֵלָיו הָאִכָּרִים, – הַטַחֲנָה עוֹבֶדֶת עֲדַיִן?

– עוֹבֶדֶת, בָּנַי, – הָיָה הַזָקֵן מֵשִיב בְּגַאֲוָה – אֵין מַחְסוֹר בַּעֲבוֹדָה, תּוֹדָה לָאֵל.

וְכַאֲשֶר שָאֲלוּ אוֹתוֹ, מֵאַיִן לוֹ הָעֲבוֹדָה הָרַבָּה, הָיָה שָׂם אֶצְבַּע עַל פִּיו וְעָנָה, כְּאִלוּ דָבָר לְאַט עִמוֹ:

– הֵם… אֲנִי עוֹבֵד בִּשְבִיל הוֹצָאַת חוּץ לָאָרֶץ…

וְיוֹתֵר אִי אֶפְשָר הָיָה לְהִוָדַע מִמֶנוּ כְלוּם, וְהַס מִלְהַזְכִּיר שֶיִכָּנֵס אִיש אֶל הַטַחֲנָה לִרְאוֹת מַה נַעֲשָׂה וְנִמְצָא שָם.

אֲפִילוּ וִיוֵיטָה לֹא עָבְרָה אֶת מִפְתַּן הַטַחֲנָה. הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים רָאוּ תָמִיד אֶת שְעָרֶיהָ סְגוּרִים עַל מַסְגֵר, כְּנָפֶיהָ סוֹבְבוֹת. הַחֲמוֹר הַזָקֵן רוֹעֶה בַּכִּכָּר שֶלִפְנֵי הֶחָצֵר, וְחָתוּל גָּדוֹל וְכָחוּש, הַמִתְחַמֵם כְּנֶגֶד הַשֶמֶש עַל דַּף הַחַלוֹן, מַשְקִיף עַל הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים בְּשִׂנְאָה כְבוּשָה.

עַל זֶה הִרְבּוּ הַבְּרִיוֹת לָדוּן אַךְ דַּעַת כָּל בְּנֵי הַכְּפָר הָיְתָה, שֶבְּתוֹךְ הַטַחֲנָה רַבִּים הַשַׂקִים הַמְלֵאִים דִינְרֵי זָהָב מֵהַשַׂקִים הַמְלֵאִים קֶמַח.

אַךְ לְסוֹף נִתְגַלָה כָּל הָעִנְיָן. שִמְעוּ כֵּיצַד הָיָה הַדָּבָר:

כְּשֶהָיִיתִי מְנַגֵן לִפְנֵי הַצְעִירִים בְּשַעַת הַמְחוֹלוֹת, הִתְבּוֹנַנְתִּי וְרָאִיתִי, וְהִנֵה בְנִי הַבְּכוֹר וְהַנַּעֲרָה וִיוֵיטָה הַקְטַנָה נָשְׂאוּ חֵן אִיש בְּעֵינֵי רֵעֵהוּ. הַדָבָר לֹא הָיָה לִי לְמוֹרַת רוּחַ, כִּי שְמָהּ שֶל מִשְפַּחַת קוֹרְנֵיל הָיָה נִכְבָּד בְּעֵינֵי כֹל בְּכָל הַמָקוֹם, וּבְחֵפֶץ לֵב הָיִיתִי רוֹאֶה אֶת וִיוֵיטָה בְּתוֹר כַּלָה בְּבֵיתִי. עַל כֵּן חָפַצְתִּי לְהָבִיא אֶת הַדָבָר לִידֵי גְמַר, וָאֵלֶךְ אֶל הַטַחֲנָה לְדַבֵּר עִם הַזָקֵן. אַךְ כֵּיצַד קִבֵּל הַזָקֵן אֶת פָּנַי! בְּשוּם אֹפֶן לֹא יָכוֹלְתִּי לִפְעוֹל עָלָיו אֲפִילוּ, שֶיִפְתַּח לְפָנַי רַק אֶת הַדֶלֶת. וָאֱהִי נֶאֱלָץ לְהַרְצוֹת לְפָנָיו אֶת הָעִנְיָן דֶרֶךְ חוֹר הַמַנְעוּל, כְּשֶהֶחָתוּל הָרַע הַזֶה מְנַהֵם בְּפָנַי כְּמוֹ שֵד מִשָחַת.

הַזָקֵן לֹא נָתַן לִי לִגְמוֹר אֶת דְבָרוֹ, וּבְגַסוּת יָעַץ לִי לִדְאֹג יוֹתֵר לַחֲלִילִי וּלְבַקֵש אִשָה לִבְנִי בֵּין הַפּוֹעֲלוֹת בְּטַחֲנַת הַקִיטוֹר. קֶצֶף הִתְעוֹרֵר בִּי לְשֵמַע הַדְבָרִים הָרָעִים וְהַזָרִים הָאֵלֶה. אַךְ אֲנִי הִתְאַפַּקְתִּי וָאָשוּב אֶל הַיְלָדִים לְהוֹדִיעַ לָהֶם עַל דְבַר תּוֹצְאוֹת מִשְלַחְתִּי.

הַצְעִירִים הָעֲלוּבִים הַלָלוּ לֹא חָפְצוּ לְהַאֲמִין לִי, וַיְבַקְשוּ מִמֶנִי רִשְיוֹן לָלֶכֶת שְנֵיהֶם יַחְדָו אֶל הַטַחֲנָה וּלְדַבֵּר שָם עִם הַזָקֵן. אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִמְנוֹעַ אוֹתָם מִן הַדָּבָר הַזֶה וְהֵם יָצְאוּ בְּחָפְזָה לַדָּרֶךְ.

כְּשֶבָּאוּ אֶל הַטַחֲנָה, לֹא הָיָה שָם הַדוֹד קוֹרְנֵיל. הַדֶלֶת הָיְתָה סְגוּרָה, אַךְ הַזָקֵן הַטוֹב שָכַח וְעָזַב אֶת הַסֻלָם בַּחוּץ, וְתֵכֶּף עָלָה רַעְיוֹן בְּמוֹחָם שֶל הַצְעִירִים לַעֲלוֹת בַּסֻלָם וּלְהַשְקִיף בְּעַד הַחַלוֹן, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הַנַּעֲשֶה שָם בְּתוֹךְ הַטַחֲנָה פְּנִימָה.

וּמְשֻנֶה הַדָבָר: עֲלִיַת הַטַחֲנָה הָיְתָה רֵיקָה… אַף לֹא שַׂק אֶחָד שָם, אַף לֹא גַרְעִין בָּר אֶחָד, אַף לֹא סִימָן שֶל קֶמַח עַל הַקִירוֹת וְעַל קוּרֵי הָעַכָּבִיש. גַּם לֹא הָיָה מֻרְגָש הָרֵיחַ הַחַם שֶל דָגָן מְגֹרָס, הַחוֹדֵר אֶל כָּתְלֵי כָל הַטַחֲנוֹת. הַקוֹרָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה כֻלָהּ מְכֻסָה אָבָק, וְהֶחָתוּל הַכָּחוּש יָשֵן עָלֶיהָ.

גַּם הַחֶדֶר הַתַּחְתּוֹן הָיָה שוֹמֵם וְעָזוּב: מִטָה רְעוּעָה הָיְתָה פֹה, אֵיזֶה סְמַרְטוּטִים, פַּת לֶחֶם עַל הַמַעֲלָה שֶל הַמַדְרֵגוֹת, וְזוּלַת זֹאת בַּפִּנָה עוֹד שְנַיִם שְלֹשָה שַׂקִים, מְבֻקָעִים, שֶסִיד וָחוֹל לָבָן נִשְפְּכוּ מִבְּקִיעֵיהֶם.

וְזֶה הָיָה סוֹדוֹ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל. אֶת הַשַׂקִים הָאֵלֶה הָיָה מוֹבִיל בָּעֶרֶב דֶרֶךְ הָרְחוֹבוֹת, כְּדֵי שֶיֹאמְרוּ הַבְּרִיוֹת בְּלִבָּם, כִּי שַׂקִים מְלֵאִים קֶמַח הוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס, וְהִצִּיל אֶת כְּבוֹד טַחֲנָתוֹ. טוֹחֵן אֻמְלָל, טוֹחֵן אֻמְלָל! טַחֲנַת הַקִיטוֹר לֹא הִשְאִירָה לוֹ כָל עֲבוֹדָה, כַּנְפֵי הַטַחֲנָה הָיוּ סוֹבְבוֹת כְּקֹדֶם, אֲבָל אַבְנֵי הָרֵיחַיִם הָיוּ רֵיקוֹת.

הַיְלָדִים שָבוּ, כְּשֶעֵינֵיהֶם מְלֵאוֹת דְמָעוֹת, וְסִפְּרוּ לִי, מַה שֶרָאוּ. לִבִּי כָאַב בְּשָמְעִי אֶת דִבְרֵיהֶם, וּמִבְּלִי שְהוֹת רֶגַע רַצְתִּי אֶל הַשְכֵנִים וְסִפַּרְתִּי לָהֶם בְּמִלִים מְעַטוֹת אֶת כָּל הַדָּבָר. וְכֻלָנוּ הֶחְלַטְנוּ, שֶתֵּכֶּף וּמִיַד אֲנַחְנוּ מוֹבִילִים אֶל קוֹרְנֵיל הַטוֹחֵן אֶת כָּל הַבָּר הַנִמְצָא בְּבָתֵּינוּ… אָמַרְנוּ וְכֵן עָשִׂינוּ. כָּל יוֹשְבֵי הַכְּפָר יָצְאוּ אֶל הַדֶּרֶךְ. וַנַעַל עַל הַגִּבְעָה – אוֹרְחָה שְלֵמָה שֶל חֲמוֹרִים עֲמוּסִים – בַּפַּעַם הַזֹאת שַׂקִים שֶהֵם מְלֵאִים דָּגָן בֶּאֱמֶת.

הַטַחֲנָה הָיְתָה פְתוּחָה לָרְוָחָה. לִפְנֵי הַפֶּתַח יָשַב הַדוֹד קוֹרְנֵיל וּבָכָה, כְּשֶרֹאשוֹ שָקוּעַ בְּכַפּוֹת יָדָיו. בְּשוּבוֹ מִן הַחוּץ הִתְבּוֹנֵן וְיָדַע, כִּי בִּזְמַן שְהוֹתוֹ מִחוּץ לְבֵיתוֹ חָדְרוּ זָרִים אֶל תּוֹךְ הַטַחֲנָה וַיְגַלוּ אֶת סוֹדוֹ הַמַעֲצִיב.

– אֻמְלָל אֲנִי, אֻמְלָל! – קָרָא – עַתָּה לֹא נִשְאַר לִי כְּלוּם זוּלַת הַמָוֶת… חֶרְפָּה רוֹבֶצֶת עַתָּה עַל הַטַחֲנָה.

וַיֵבְךְ בְּכִי מַר, וּבְכָל מִינֵי כִּנוּיִים שֶל חִבָּה דִבֵּר אֶל הַטַחֲנָה, כְּאִלוּ הָיְתָה זוֹ בֶּן־אָדָם חָבִיב לוֹ.

בְּרֶגַע זֶה עָלוּ הַחֲמוֹרִים עַל הַגִבְעָה, וְכֻלָנוּ קוֹרְאִים בְּקוֹל שָאוֹן, כְּמוֹ מִלְפָנִים, בַּיָמִים הַטוֹבִים לַטוֹחֲנִים:

– הוֹי הַטוֹחֵן! הוֹי, הַדוֹד קוֹרְנֵיל!

וְהַשַׂקִים נֶעֶרְמוּ זֶה עַל גַבֵּי זֶה לִפְנֵי הַפֶּתַח וְגַרְעִינִים יָפִים נוֹפְלִים וּמִתְפַּזְרִים מִכָּל עֲבָרִים עַל הָאָרֶץ.

וְהַדוֹד קוֹרְנֵיל לָטַש עֵינָיו בְּתִמָהוֹן. הוּא מִלֵא אֶת כַּפּוֹ בָּר וּבִצְחוֹק וּבִבְכִי יַחְדָו קָרָא וְחָזַר וְקָרָא: – הֲרֵי דָגָן הוּא, אֵל רַחוּם! הֲרֵי דָגָן אֲמִתִּי זֶה. תְּנוּ נָא לִי לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי בּוֹ.

וַיִפֶן אֵלֵינוּ:

– כֵּן, אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי שוֹב תָּשוּבוּ אֵלָי. בַּעֲלֵי טַחֲנוֹת הַקִיטוֹר הַלָלוּ כֻּלָם חַמְסָנִים הֵם.

אֲנַחְנוּ חָפַצְנוּ לָשֵׂאת אוֹתוֹ בְּהָמוֹן וּבַחֲגִיגָה דֶרֶךְ הַכְּפָר.

– לֹא, לֹא, בָּנַי, – אָמַר: – קוֹדֶם לַכֹּל עָלַי לְהַשְׂבִּיעַ אֶת הַטַחֲנָה, שִׂימוּ נָא לִבְּכֶם: זֶה כַמָה לֹא בָּא אֹכֶל לְתוֹךְ פִּיהָ.

בְּעֵינַיִם דוֹמְעוֹת הִבַּטְנוּ, כֵּיצַד רָץ הַזָקֵן הֵנָה וָהֵנָה, מוֹרִיק אֶת הַשַׂקִים וּמִתְבּוֹנֵן אֶל אַבְנֵי הָרֵחַיִם, בְּשָעָה שֶגַּרְגְרֵי הַדָּגָן נִטְחָנִים וְהָאָבָק הַיָפֶה שֶל הַקֶמַח מִתְנַשֵׂא לְמוּל הַסִפּוּן.

מֵהַיוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא הִשְאַרְנוּ עוֹד אֶת הַטוֹחֵן הַזָקֵן בְּלִי עֲבוֹדָה, עַד שֶבְּבֹקֶר יָפֶה אֶחָד מֵת הַדוֹד קוֹרְנֵיל וְכַנְפֵי טַחֲנָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה – נַדָמוּ, וּבַפַּעַם הַזֹאת – לְעוֹלָם. אַחֲרֵי מוֹת קוֹרְנֵיל, לֹא בָא אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ.

כֹּה בָא הַסוֹף לְטַחֲנַת הָרוּחַ שֶל הַדוֹד קוֹרְנֵיל.

הֲלֹא יְדַעְתֶּם, שֶהַקוֹרְאִים מִתְהַלְכִים עֲדָרִים עֲדָרִים וּבוֹנִים לָהֶם קִנִים בַּחֲרִיצִים בֵּין הַתְּלָמִים, כְּדֵי לִהְיוֹת נְכוֹנִים בָּרֶגַע הָרִאשוֹן, שֶסַכָּנָה קְרוֹבָה, לָרוּם וּלְהִתְפַּזֵר בָּאֲוִיר, כְּקֹמֶץ שֶל גַרְעִינִים, הַנִזְרָק בִּידֵי הַזוֹרֵעַ עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה. הַחֲבוּרָה, שֶאֲנִי נִמְנֵיתִי עָלֶיהָ, עַלִיזָה וַעֲצוּמָה, שָכְנָה בַעֲרָבָה בִּקְצֵה יַעַר גָדוֹל. טֶרֶף הָיָה לָשׂבַע, וְחָסוּת הָיְתָה עָלֵינוּ מִכָּל צַד. עַל־כֵּן הָיִיתִי מְאֻשָרָה בְחַיַי מְאֹד, לְמִן הָעֵת שֶלָמַדְתִּי לָעוּף וְכֻסֵיתִי נוֹצוֹת. רַק דָבָר אֶחָד הֵסֵב לִי דְאָגָה קְצָת – הַתְחָלַת הַצַיִד הַמְפֻרְסָם, אֲשֶר אִמוֹתֵינוּ דִבְּרוּ עָלָיו בְּלַחַש בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, כַּאֲשֶר תִּפְגֹשְנָה יַחְדָו.

אֶחָד מִזִקְנֵי עֲדָתֵנוּ דִבֵּר עַל לִבִּי פְעָמִים רַבּוֹת:

– אַל תִּפְחֲדִי, אֲדַמְדַמָה. – “אֲדַמְדַמָה” קָרְאוּ לִי עַל שוּם זֶה, שֶמַקוֹרִי וְרַגְלַי צֶבַע גַרְגִירֵי עֻזְרָד¹ לָהֶם. – אַל תִפְחֲדִי, אֲדַמְדַמָה. אֲנִי אֶקַח אוֹתָךְ עִמִי בְיוֹם הַתְחָלַת הַצַיִד, וּבָטוּחַ אֲנִי שֶשוּם רָעָה לֹא תְאֻנֶה אֵלַיךְ.

זֶה הָיָה קוֹרֵא זָקֵן, עָרוּם מְאֹד וּבַעַל כֹּחַ עֲדַיִן, אַף עַל פִּי שֶדְמוּת פַּרְסָה נִסְתַּמְנָה כְבָר בְּחָזֵהוּ וּפֹה וָשָם הָפְכוּ נוֹצוֹתָיו לָבָן. בִּימֵי נְעוּרָיו נִפְצְעָה כַּנְפוֹ הָאַחַת עַל יְדֵי כַדוּר קָטָן. מִשוּם כַּךְ נַעֲשׂוּ תְנוּעוֹתָיו כְּבֵדוֹת קְצָת. הוּא הָיָה מִתְכּוֹנֵן תְּכוּנָה רַבָּה בְטֶרֶם שֶיִתְעוֹפֵף לְמָעְלָה: הָיָה מִתְמַהְמֵהַּ, אַךְ תָּמִיד מָצָא לוֹ מוֹצָא מִן הַמְבוּכָה. פְּעָמִים שֶהָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי אִתּוֹ אֶל קְצֵה הַיַעַר. שָם עָמַד בַּיִת קָטָן מְשֻנֶה, שֶהִתְחַבֵּא בֵּין עֲצֵי עַרְמוֹנִים. תָּמִיד הָיָה הַבַּיִת סָגוּר עַל מַסְגֵר וְשָקוּעַ בְּדֻמִיָה וְנִדְמָה לִמְאוּרָה רֵיקָה.

– רְאִי נָא אֶת הַבַּיִת הַזֶה, – אָמַר אֵלַי הַזָקֵן: – כַּאֲשֶר תִּרְאִי עָשָן מִתְאַבֵּךְ מִמַעַל לְגַגוֹ וְדַלְתּוֹ פְתוּחָה וּתְרִיסָיו מוּסָרִים – הֲרֵיהוּ סִימָן רַע לָנוּ.

וַאֲנִי בָטַחְתִּי בוֹ, כִּי יָדַעְתִּי, שֶהַיָמִים הָרָעִים עָבְרוּ כְבָר לֹא אַחַת וּשְתַּיִם עַל רֹאשוֹ. וְאָמְנָם בְּבֹקֶר נָאֶה אֶחָד – עִם עֲלוֹת הַשַחַר הָיָה הַדָבָר – שָמַעְתִּי פִתְאֹם קוֹל קוֹרֵא אֵלַי מִתּוֹךְ הֶחָרִיץ:

– אֲדַמְדַמָה, אֲדַמְדַמָה!..

זֶה הָיָה תַרְנְגוֹלִי הַזָקֵן שֶעָמַד עַל גַבִּי. עֵינָיו הָיוּ מְשֻנוֹת שֶלֹא כְרָגִיל.

– מַהֲרִי, מַהֲרִי, – לָחַש אֵלַי, – לְכִי אַחֲרַי וַעֲשִׂי כָמוֹנִי…

אֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרָיו שְקוּעָה לְמֶחֱצָה בְּשֵנָה. אֲנַחְנוּ לֹא עַפְנוּ, גַּם לֹא נִתַּרְנוּ, אֶלָא רַצְנוּ כְּעַכְבָּרִים. וּבְעָבְרִי לִפְנֵי הַבַּיִת הַקָטָן רָאִיתִי וְהִנֵה עָשָן מְתַמֵר מִתּוֹךְ הָאֲרֻבָּה, הַתְּרִיסִים פְּתוּחִים, וְלִפְנֵי הַדֶלֶת הַפְּתוּחָה לָרְוָחָה עָמְדוּ הַצַיָדִים מְזֻיָנִים בְּכָל כְּלֵי זֵינָם, וּכְלָבִים מְקַפְּצִים סוֹבְבִים אוֹתָם. בְּרֶגַע עָבְרֵנוּ עַל פְּנֵיהֶם קָרָא אֶחָד הַצַיָדִים:

– בָּרִאשוֹנָה נֵצֵא לָצוּד בָּעֲרָבָה, וְאַחֲרֵי פַת שַחֲרִית – בָּיָעַר.

אָז הֲבִינוֹתִי, מַדוּעַ נָהַג אוֹתִי חֲבֵרִי הַזָקֵן אַחֲרָיו אֶל הַיָעַר. בְּכָל זֹאת דָפַק לִבִּי בְּחָזְקָה מִיִרְאָה, מִדֵי אַעֲלֶה עַל זִכְרוֹנִי אֶת חֲבֵרַי הָאֻמְלָלִים.

פִּתְאֹם לָפֶתַע, בְּטֶרֶם הִגַּעְנוּ אֶל קְצֵה הַיַעַר, וְהִנֵה פָשְטוּ הַכְּלָבִים וַיָרוּצוּ אֶל עֶבְרֵנוּ…

– שְחִי לֶעָפָר, שְחִי לֶעָפָר!… – קָרָא אֵלַי הַזָקֵן וַיִשְתַּטַח עַל הָאָרֶץ.

וּבְרֶגַע זֶה הִתְנַשֵׂא בַּמֶרְחָק שֶל עֶשֶׂר צְעָדִים מִמֶנוּ וָהָלְאָה שְׂלָו נִבְהָל וְנִרְעָש בְּקֹל צְעָקָה אֲיֻמָה, וַיִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפָיו לְכָל רָחְבָּן וַיִפְתַּח אֶת מַקוֹרוֹ. קוֹל שָאוֹן גָדוֹל הִגִיעַ לְאָזְנִי, וְאָבָק, אֲשֶר רֵיחַ מְשֻנֶה לוֹ, לָבָן וְחָמִים לְגַמְרִי, לַמְרוֹת מַה שֶהַשֶמֶש זֶה רַק עַתָּה יָצָא עַל הָאָרֶץ, כִּסָה אוֹתָנוּ. פַּחַד גָדוֹל כָּל כַּךְ נָפַל עָלַי, שֶלֹא יָכֹלְתִּי לָרוּץ עוֹד. לְאָשְרִי הִגַעְנוּ כְּבָר עַד הַיַעַר. חֲבֵרִי הִתְחַבֵּא מֵאַחֲרֵי אַלוֹן קָטָן, וָאֲנִי בָחַרְתִּי לִי מָקוֹם עַל יָדוֹ, וְשָם יָשַבְנוּ נֶחְבָּאִים וְהִשְגַחְנוּ בְּעַד הַיָרָק.

בַּשָׂדֶה נִשְמְעוּ יְרִיוֹת נוֹרָאוֹת. עִם כָּל יְרִיָה וִירִיָה הָיִיתִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כַּהֲלוּמַת רָעַם. אַחַר כַּךְ, כַּאֲשֶר אִמַצְתִּי אֶת לִבִּי לִפְקוֹח אוֹתָן, רָאִיתִי עֲרָבָה גְדוֹלָה וַעֲרוּמָה, כְּלָבִים רָצִים וּמְבַקְשִים וּמְחַפְּשִׂים בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב וּמִסְתּוֹבְבִים כִּמְטֹרָפִים. מֵאַחֲרֵיהֶם קָרְאוּ הַצַיָדִים בְּאָלוֹת וּבִקְלָלֹות. הָרוֹבִים הִבְרִיקוּ כְּנֶגֶד הַשֶמֶש. פַּעַם אַחַת נִדְמָה לִי שֶבְּתוֹךְ עֲנַן־עָשָן קָטָן מִסְתּוֹבְבִים עָלִים, אַף עַל פִּי שֶקִרְבַת הַמָקוֹם לֹא צָמְחוּ עֵצִים כְּלָל. אַךְ תַּרְנְגוֹלִי הַזָקֵן בֵּאֵר לִי, שֶאֵלוּ הָיוּ נוֹצוֹת שֶל עוֹף. וְאָמְנָם בְּמֶרְחַק מֵאָה פְּסִיעוֹת לְפָנֵינוּ נָפְלָה לְתוֹךְ הֶחָרִיץ בֵּין הַתְּלָמִים קוֹרְאָה נִפְלָאָה, אֲשֶר צֶבַע אָמוֹץ לָהּ, כְּשֶרֹאשָהּ הַזָב דָם נִתְלָה עַל צִדָהּ.

כַּאֲשֶר הִגְבִּיהָה הַשֶמֶש לַעֲלוֹת בַּשָמַיִם, וְהַחֹם גָּדַל, נִפְסְקוּ הַיְרִיוֹת פִּתְאֹם. הַצַיָדִים שָבוּ אֶל הַבַּיִת הַקָטָן, שֶמִתּוֹכוֹ נִשְמַע נֵפֶץ זְמוֹרוֹת גֶפֶן בּוֹעֲרוֹת בָּאֵש. הַצַיָדִים שׂוֹחֲחוּ בֵינָם לְבֵין עַצְמָם וַיָרִיבוּ עַל דְבַר הַיְרִיוֹת, בְּשָעָה שֶהַכְּלָבִים נִגְרְרוּ אַחֲרֵיהֶם עֲיֵפִים, וּלְשוֹנוֹתֵיהֶם תְּלוּיוֹת הַחוּצָה.

– הֵם הוֹלְכִים לִסְעֹד פַּת שַחֲרִית, – אָמַר לִי חֲבֵרִי, – הָבָה נַעֲשֶׂה כְּמוֹהֶם.

אֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ אֶל הַשָׂדֶה, שֶהִשְׂתָּרַע לְיַד הַיַעַר – זֶה הָיָה שָׂדֶה נִרְחָב מְכֻסֶה פְרָחִים לְבָנִים שֶהֵפִיצוּ רֵיחַ שְקֵדִים וְזָרוּעַ גַרְגִירִים שְחוֹרִים שֶל כֻּסֶמֶת. פַּסְיוֹנִים גְדוֹלִים בַּעֲלֵי נוֹצוֹת צְהַבְהֲבוֹת הִתְעוֹפְפוּ שָם וְנִקְרוּ גַם הֵם, אַךְ אֶת בְּלוֹרִיתָם הָאֲדֻמָה הוֹרִידוּ וְהִשְפִּילוּ לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶלֹא תְהֵא נִרְאֵית לֶעָיִן. כֵּן, בַּפַּעַם הַזֹאת לֹא הָיוּ גַאַוְתָנִים כְּדַרְכָּם תָּמִיד. דֶרֶךְ נִקוּר בְּזֵרְעוֹנִים שָאֲלוּ אוֹתָנוּ עַל אֹדוֹת חֲדָשוֹת הַיוֹם, מִי מֵחֲבֵרֵנוּ נָפַל לַטֶבַח, וּבְיִחוּד מִי מִקְרוֹבֵיהֶם נִזוֹק אוֹ נִצָל.

וּסְעֻדַת הַצָהֳרַיִם שֶל הַצַיָדִים, אֲשֶר הִתְחִילָה בְּדֻמִיָה נֶעֶשְׂתָה לְאַט לְאַט הוֹמִיָה וְרוֹעֶשֶת, אֲנַחְנוּ שָמַעְנוּ אֶת הַצִלְצוּל כַּאֲשֶר דָפְקוּ כוֹס אֶל כּוֹס, וְאֵת הַנֵפֶץ כַּאֲשֶר הִתְפָּרְצוּ הַפְּקָקִים מִן הַבַּקְבּוּקִים. הַזָקֵן הוֹדִיעַ, שֶכְּבָר הִגִיעָה הַשָעָה שֶנָשוּב לְהֵחָבֵא בְּמִסְתָּרֵנוּ.

בְּאוֹתָהּ שָעָה נִדְמָה, כְּאִלוּ הַיַעַר שָקוּעַ בְּשֵנָה עֲמֻקָה. אַף גְמִיעָה אַחַת לֹא הִפְרִיעָה אֶת מְנוּחַת הָאֲגָם הַקָטָן, שֶהָעִזִים הָיוּ רְגִילוֹת לִשְתּוֹת מִמֶנוּ. בִּשְׂדֵה הַשְפַנִים לֹא נִשְקַף מִתּוֹךְ הָעֵשֶׂב אַף פְּנֵי שָפָן אֶחָד. זִעֲזוּעַ מָלֵא סוֹד תָּקַף אֶת הַיַעַר, כְּאִלוּ כָל עֵשֶׂב וְכָל צִיץ הָיוּ עֲסוּקִים רַק בַּהֲצָלַת חַיֵיהֶם מִן הַסַכָּנָה הַנִשְקֶפֶת אֲלֵיהֶם. לַנְפָשוֹת הַחַיוֹת בַּיַעַר יֵש כָּל כַּךְ הַרְבֵּה מִפְלָטִים, מְאוּרוֹת, שִׂיחִים, צִבּוּרֵי קוֹצִים וַחֲרִיצִים – אֵלֶה הַחֲרִיצִים הַקְטַנִים בְּאַדְמַת הַיַעַר, שֶהַמַיִם מִתְעַכְּבִים בָּהֶם זְמַן רַב כָּל כַּךְ אַחֲרֵי רֶדֶת הַגֶשֶם.

מוֹדָה אֲנִי, שֶבְּחֵפֶץ לִבִּי הָיִיתִי נִשְאֶרֶת בְּעֹמֶק שֶל חָרִיץ כַּדוֹמֶה לָזֶה, אַךְ חֲבֵרִי בִּכֵּר עָלָיו אֶת הַמָקוֹם הַגָלוּי בְּלִי מִכְסֶה וְחָסוּת, כְּדֵי שֶהַכִּכָּר תִּהְיֶה גְלוּיָה לְעֵינָיו וְיוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַכֹּל מֵרָחוֹק וּלְהַרְגִיש לְפָנָיו אֶת רַחֲבֵי הָעוֹלָם. וְאָמְנָם הֵיטַבְנוּ, אֲשֶר עָשִׂינוּ כָּכָה, כִּי הַצַיָדִים נִכְנְסוּ כְבָר לְתוֹךְ הַיָעַר.

הוֹי, לְעוֹלָם לֹא אֶשְכַּח אֶת הַיְרִיָה הָרִאשוֹנָה הַזֹאת שֶבַּיַעַר! יְרִיָה זוֹ שֶהִכְּתָה אֶת הֶעָלִים כַּבָּרָד הָרִאשוֹן בְּרֵאשִית הָאָבִיב, וְשֶקָרְעָה אֶת הַקְלִפָּה מֵעַל הָעֲנָפִים. שָפָן אֶחָד עָבַר כְּמוֹ חֵץ אֶת הַדֶרֶךְ, בְּתָלְשוֹ דֶרֶךְ מְרוּצָתוֹ עֵשֶׂב מִן הָאֲדָמָה בְּצִפָּרְנָיו הַפְּתוּחִים. סְנָאִי קָפַץ מֵעַל עֵץ הָעַרְמוֹן, וְהָעַרְמוֹנִים שֶהָיוּ עֲדַיִן יְרֻקִים, נָפְלוּ עַל הָאָרֶץ. מְעוּפָם הַכָּבֵד שֶל הַפַּסְיוֹנִים הַגְּדוֹלִים וְאֵיזוּ תְנוּעָה שֶל שוֹאַת פִּתְאֹם בְּתוֹךְ הָעֲנָפִים הַנְטוּיוֹת עַל גַבֵּי הָאֲדָמָה – כָּל זֶה בָּא יַחַד עִם שְאוֹן הַיְרִיָה הָרִאשוֹנָה, שֶהִפְחִידָה, עוֹרְרָה וְהִבְהִילָה אֶת כָּל הַחַי בַּיָעַר. הָעַכְבָּרִים הֶעֱמִיקוּ לְהִסְתַּתֵּר בִּמְאוּרוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה. מֵהַחוֹר אֲשֶר בְּגֶזַע הָעֵץ, שֶאֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ מֵאַחֲרָיו יָצָא הַקַרְנָן וַיִלְטֹש אֶת עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת וְהָעֲגֻלֹות, אֲשֶר קָמוּ מִפַּחַד. צְרָצָרִים כְּחֻלִים, דְּבוֹרוֹת־בָּר, צִפֳּרוֹת הִסְתּוֹבְבוּ כִמְטֹרָפוֹת. חִפּוּשִית קְטַנָה, בַּעֲלַת כְּנָפַיִם מַבְרִיקוֹת, יָשְבָה עַל־יַד מַקוֹרִי, אַךְ אֲנִי בְּעַצְמִי הָיִיתִי נִפְחֶדֶת כָּל כַּךְ, שֶלֹא עָלָה עַל דַעְתִּי לְהִשְתַּמֵש בְּפַחְדוֹ וּלְטָרְפֵהוּ.

רַק הַזָקֵן הָיָה שָלֵו כְּמִקֹדֶם. הִקְשִיב רַב קֶשֶב אֶל נִבְחַת הַכְּלָבִים וְאֶל יְרִיוֹת הָרוֹבִים, וְאוֹתוֹת שָׂם לִי מִזְמַן לִזְמָן, בְּהִתְקָרֵב הַצַיָדִים וְהַכְּלָבִים אֵלֵינוּ. אָז הִתְרַחַקְנוּ מִמְקוֹמֵנוּ, כְּדֵי שֶלֹא יַעֲלֶה רֵיחֵנוּ בְּאַפָּם וְהִסְתַּתַּרְנוּ בְּתוֹךְ הַיֶרֶק. פַּעַם אַחַת נִדְמָה לִי, כִּי אָבָדְנוּ. שְׂדֵרַת הָעֵצִים, שֶהָיָה עָלֵינוּ לַעֲבוֹר בָּהּ – שְנֵי צַיָדִים שָמְרוּ עָלֶיהָ מִשְנֵי עֲבָרֶיהָ. מִן הַצַד הָאֶחָד הָיָה בָּחוּר גָּבוֹהַּ בַּעַל זָקָן שָחוֹר, שֶכְּלֵי־זַיִן אֲמִתִּים צִלְצְלוּ עָלָיו מִדֵּי פַעַם, כַּאֲשֶר יָנוּעַ: לַהַב שֶל צַיָדִים, תְּלִי, תַּרְמִיל שֶל אֲבַק שְׂרֵפָה, מִלְבַד גֵיטְרוֹת² גְבוֹהוֹת שֶהָיוּ מְפֹרָפוֹת בִּפְרִיפוֹת לְמַעְלָה מִבִּרְכָּיו, שֶהוֹסִיפוּ לוֹ גֹבַה עַל קוֹמָתוֹ. מִן הַצַד הַשֵנִי עָמַד זָקֵן בַּעַל קוֹמָה קְטַנָה סָמוּךְ אֶל עֵץ וְעִשֵן אֶת מִקְטַרְתּוֹ בִּמְנוּחָה וּמִצְמֵץ אֶת עֵינָיו, כְּאִלוּ שֵנָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. אֶת זֶה הָאַחֲרוֹן לֹא יָרֵאתִי, אֲבָל הַלָז, הָרָם…

– אֵינֵךְ מְבִינָה כְּלוּם, אֲדַמְדַמָה, – אָמַר אֵלַי חֲבֵרִי בִּצְחוֹק.

וּבְלִי שוּם מוֹרָא וָפַחַד פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו לְכָל רָחְבָּן וַיַעֲבוֹר מְהֵרָה כִּמְעַט לְרַגְלֵי הַצַיָד הַנוֹרָא בַּעַל הַזָקָן.

וְזֶה הַדָבָר: הַבָּחוּר הֶעָלוּב הָיָה עָמוּס כָּל כַּךְ כְּלֵי צַיָדִים, וְכָל כַּךְ קִבֵּל הֲנָאָה מִבְּגָדָיו, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ לִרְגָעִים בְּעַצְמוֹ מֵרֹאשוֹ וְעַד רַגְלָיו, שֶבָּרֶגַע אֲשֶר כּוֹנֵן אֶת הָרוֹבֶה אֶל הַמַטָרָה, הִתְרַחַקְנוּ אֲנַחְנוּ כְבָר מֵעָלָיו יוֹתֵר מִמְטַחֲוֵי קָשֶת. הוֹי, לוּ יָדְעוּ הַצַיָדִים, הָאוֹמְרִים בְּלִבָּם, כִּי לְבַדָם הֵם בְּאֵיזוֹ פִּנָה חֲשֵכָה בַּיַעַר, כַּמָה עֵינַיִם קְטַנוֹת שוֹמְרוֹת אֶת כָּל תְּנוּעוֹתֵיהֶם מֵאַחֲרֵי הַשִׂיחִים, כַּמָה מַקוֹרִים קְטַנִים וְחַדִים עוֹצְרִים בְּרָב כֹּחַ בְּעַד צְחוֹקָם שֶלֹא יִתְפָּרֵץ לְמַרְאֶה שְגִיאוֹתֵיהֶם.

אֲנַחְנוּ הָלַכְנוּ, הָלַכְנוּ בְּלִי הֶפְסֵק. לֹא מָצָאתִי טוֹב מִלֶכֶת אַחֲרֵי חֲבֵרִי. כְּנָפַי הִתְפַּשְטוּ עִם כְּנָפָיו יַחְדָו, וְנָחוּ בְּלִי נוֹעַ, כַּאֲשֶר הוֹרִיד הוּא אֶת כְּנָפָיו.

גַּם עַתָּה עוֹדֶנִי רוֹאֶה לְנֶגֶד עֵינַי אֶת כָּל הַמְקוֹמוֹת, אֲשֶר עָבַרְנוּ בָּהֶם: שְׂדֵה הַשְפַנִים, שֶפִּנוּ מֵעָלָיו אֶת כָּל הַשִׂיחִים, וְשֶהָיָה מְכֻסֶה מְאוּרוֹת קְטַנוֹת לְרַגְלֵי הָעֵצִים הַצְהַבְהַבִּים. נֵד שֶל אַלוֹנִים בַּעֲלֵי צַמָרוֹת גְדוֹלוֹת, אֲשֶר נִרְאָה לִי, כְּאִלוּ הַמָוֶת אוֹרֵב שָם עַל כָּל צַעַד. הַשְׂדֵרָה הַיְרֻקָה הַקְטַנָה, אֲשֶר אִמִי הַקוֹרְאָה הָיְתָה מְנַהֶגֶת אוֹתָנוּ הָאֶפְרוֹחִים, לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת כָּל כַּךְ לְהִתְחַמֵם שָם נֶגֶד הַשֶמֶש, וַאֲשֶר אֲנַחְנוּ הַפְּעוּטִים הָיִינוּ מְדַלְגִים וּמְקַפְּצִים שָם וּמְנַקְרִים וּבוֹלְעִים נְמָלִים אֲדֻמוֹת שֶזָחֲלוּ עַל רַגְלֵנוּ, וַאֲשֶר שָם הָיִינוּ פוֹגְשִים פַּסְיוֹנִים קְטַנִים גֵּאִים וּמִתְנַהֲלִים בִּכְבֵדוּת כְּאֶפְרוֹחֵי תַרְנְגֹלֶת וּמְסָרְבִים לְצַחֵק עִמָנוּ!

אֲנִי רָאִיתִי כְּמוֹ בַחֲלוֹם אֶת שְׂדֵרָתִי הַקְטַנָה בָּרֶגַע שֶעָבְרָה בָהּ אַיָלָה צוֹעֶדֶת בְּרַגְלֶיהָ הַדַּקוֹת, מַרְחִיבָה לִפְקוֹחַ אֶת עֵינֶיהָ וּנְכוֹנָה בְּכָל עֵת וּבְכָל שָעָה לִבְרוֹחַ בִּקְפִיצָה. וְהִנֵה הָאֲגָם הַקָטָן, שֶהַקוֹרְאִים בָּאִים כְּנוּפִיוֹת כְּנוּפִיוֹת, חֲמִשָה עָשָׂר, גַּם שְלֹשִים יַחְדָו, עוֹלִים בְּבַת אַחַת מִן הַשָׂדֶה לִשְתּוֹת מַיִם מִן הַנַחַל, וְלִזְרוֹק עַל גוּפָם טִפּוֹת שֶהִתְגַלְגְלוּ עַל פְּנֵי הַנוֹצוֹת הַמַבְרִיקוֹת… בְּאֶמְצַע הָאֲגָם הַזֶה הָיְתָה חוֹרְשָה קְטַנָה שֶל עֲצֵי אַלוֹנִים, וּבָאִי הַזֶה הִסְתַּתַּרְנוּ. צָרִיךְ הָיָה, שֶחוּש־הָרֵיחַ שֶל הַכְּלָבִים יִצְטַיֵן בְּיוֹתֵר, כְּדֵי לִמְצֹא אוֹתָנוּ פֹה. אֲנַחְנוּ כְּבָר שָהִינוּ שָם כְּרֶגַע, וְהִנֵה נִגְשָה אֶל הַמָקוֹם הַזֶה קָרְצִית³ אַחַת, פּוֹסַעַת עַל שָלֹש רְגָלִים וּמַשְאִירָה אַחֲרֶיהָ עִקְבוֹת דָם בְּתוֹךְ הָאֵזוֹב.

כָּל כַּךְ קָשֶה הָיָה לְהַבִּיט אֵלֶיהָ, עַד שֶהִסְתַּרְתִּי אֶת רֹאשִי תַּחַת הֶעָלִים. אַךְ אֲנִי שָמַעְתִּי, כֵּיצַד שָתְתָה הַפְּצוּעָה מִן הַבִּצָה, בְּשָאֲפָהּ אֲוִיר בִּכְבֵדוּת מִקַדַחַת.

הַיוֹם נָטָה לַעֲרוֹב, קוֹל הַיְרִיוֹת הִתְרַחֵק, הָלַךְ הָלוֹךְ וּפָחוֹת, אַחַר כַּךְ נִשְתַּתֵּק לְגַמְרִי. הַצַיִד נִגְמַר. אָז שַבְנוּ חֶרֶש אֶל הַשָׂדֶה, כְּדֵי לְהִוָדַע מַה שְלוֹם חֲבֵרֵינוּ. בְּעָבְרֵנוּ לִפְנֵי הַבַּיִת הַקָטָן נִגְלָה מַרְאֶה נוֹרָא לְעֵינַי:

עַל קְצֵה הַחֲפִירָה שָכְבוּ מְתוּחִים בְּשוּרָה ­– אַרְנָבוֹת בַּעֲלוֹת עוֹר כָּתֹם, שְפַנִים קְטַנִים אֲמֻצִים בַּעֲלֵי זְנָבוֹת קְטַנִים וּלְבָנִים; כַּפּוֹתֵיהֶם הַקְטַנוֹת, שֶהַמָוֶת חִבֵּר אוֹתָן, נִדְמוּ כִמְבַקְשוֹת רַחֲמִים, עֵינֵיהֶם הַכָּבוֹת – כְּבוֹכוֹת. וְעוֹד הָיוּ שָם קוֹרְאִים אֲדֻמִים, גַם אֲמֻצִים, אֲשֶר אוֹת פַּרְסָה נִסְתַּמֵן בַּחֲזוֹתֵיהֶם, כְּמוֹ בְחָזֵהוּ שֶל חֲבֵרִי, וּצְעִירִים, יְלִידֵי הַשָנָה הַזֹאת, שֶמִתַּחַת לְנוֹצָתָם צָמְחָה עֲדַיִן כִּשוּת, כְּמוֹ תַחַת נוֹצָתִי. הֲיֵש דָבָר מַעֲצִיב יוֹתֵר מִמַרְאֵה עוֹף מֵת? – הַכְּנָפַיִם מִתְפַּלְלוֹת לְחַיִים. וְכַאֲשֶר אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן מְחֻבָּרוֹת אֶל הַגּוּף, רַעַד עוֹבֵר בְּעַצְמוֹתֶיךָ. קָרְצִית גְּדוֹלָה יָפָה וּשְלֵוָה נִדְמְתָה כִישֵנָה; לְשוֹנָה הַוְרֻדָּה הַקְטַנָה הָיְתָה שְלוּחָה הַחוּצָה, כִּנְכוֹנָה לָלֹק דְבַר מָה.

וְשָם עָמְדוּ גַם הַצַיָדִים, כְּפוּפִים עַל הַחֲלָלִים, מָנוּ וְסָפְרוּ וְשָׂמוּ בִכְלֵיהֶם אֶת הָרַגְלַיִם הַמְאָדָמוֹת, אֶת הַכְּנָפַיִם הַשְבוּרוֹת, וְשוּם רֶגֶש כָּבוֹד לֹא הָיָה בְלִבָּם אֶל הַפְּצָעִים הַשוֹתְתִים… הַכְּלָבִים שֶכְּבָר הָיוּ קְשוּרִים בַּשַלְשְלָאוֹת, נְכוֹנִים לַדֶרֶךְ, הֵנִיעוּ בְּשִׂפְתֵיהֶם, כִּנְכוֹנִים לָשוּב וְלַחְתּוֹר לְתוֹךְ הַיָעַר.

הוֹי, מַה גְדוֹלָה הָיְתָה הַשֶמֶש שֶיָרְדָה לִשְקוֹעַ שָם בַּמֶרְחָק! וְהֵם כֻּלָם הָלְכוּ לְדַרְכָּם עֲיֵפִים, וּצְלָלִים אֲרֻכִּים נִמְשְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַל פְּנֵי תִּלֵי הֶעָפָר וְעַל הַמַסְלוּלִים, שֶכְּבָר הָיוּ לַחִים מִטַל הָעֶרֶב. כַּמָה קִלַלְתִּי אוֹתָם, כַּמָה שְׂנֵאתִים – גַם אֶת הָאָדָם, גַם אֶת הַחַיָה – אֶת כָּל חֶבֶר הָרוֹצְחִים הָאֵלֶה… גַם לִי, גַם לַחֲבֵרִי לֹא הָיָה דֵי אֹמֶץ־לֵב לִקְרֹא כְרָגִיל קְרִיאַת שָלוֹם לְיוֹם הָעוֹבֵר וְשוֹקֵעַ.

בְּדַרְכֵּנוּ מָצָאנוּ בַּעֲלֵי חַיִים קְטַנִים אֻמְלָלִים, שֶהוּמְתוּ בְּמִקְרֶה וְשֶנִשְאֲרוּ מוּטָלִים לְמַאֲכָל לַנְמָלִים: עַכְבְּרֵי שָׂדֶה, שֶפִּיהֶם מָלֵא חוֹל, קִפּוֹדִים וְצִפָּרֵי דְרוֹר שֶהוּמְתוּ בְּשַעַת מְעוּפָם וְשֶהָיוּ מוּטָלִים עַכְשָו עַל גַּבָּם, וְרַגְלֵיהֶם הַגְלוּדוֹת פְּרוּשׂוֹת נֶגֶד לֵיל־הַסְתָו הָעוֹטֶה אוֹרָה, קְרִירוּת וְלַחוּת. אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל הָיָה הַלֵב מֻרְתָּח

מִן הַקְרִיאוֹת הַמַעֲצִיבוֹת הַמְלֵאוֹת גַעְגוּעִים, שֶנִשְמְעוּ פֹה וָשָם בִּקְצֵה הַיַעַר עַל יַד הָאָחוּ וּבַסוּף שֶעַל הַיְאוֹר, וְשֶנִשְאֲרוּ בְּלִי תְשוּבָה…

*

אֵין מַזָּל לְרַבִּי יוֹסֵי. עִזִּים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ, וְכֻלָּן אָבְדוּ זוֹ אַחֲרֵי זוֹ. יָמִים מְעַטִּים הָיוּ עִמּוֹ, אַחֲרֵי־כֵן נִתְּקוּ אֶת הַחֶבֶל, עָלוּ לָהָר, וְשָׁם טָרַף אוֹתָן הַזְּאֵב. רַבִּי יוֹסֵי חָבַב אֶת עִזָּיו, גַּם סִפֵּר לָהֶן עַל הַזְּאֵב הַטּוֹרֵף, אַךְ הֵן בָּרְחוּ וְעָלוּ לָהָר. אֵין זֺאת, כִּי אָהֲבוּ הָעִזִּים אַהֲבָה רַבָּה אֶת הַמֶּרְחָב וְאֶת הַדְּרוֹר! ¹

אִישׁ תָּם הָיָה רַבִּי יוֹסֵי וְלֺא יָדַע אֶת נֶפֶשׁ עִזָּיו, וְהוּא אָמַר בִּדְאָגָה:

— בָּא הַקֵּץ. מָאֲסוּ הָעִזִּים בִּי. לֺא אָבִיא אוֹתָן עוֹד אֶל בֵּיתִי.

וּבְכָל זֺאת לֺא נָפַל רוּחוֹ. שֵׁשׁ עִזִּים אָבְדוּ לוֹ, זוֹ אַחֲרֵי זוֹ, וְהוּא קָנָה לוֹ גְּדִי־עִזִּים בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית. בְּכַוָּנָה קָנָה לוֹ הַפַּעַם גְּדִי רַךְ, לְמַעַן אֲשֶׁר יִגְדַּל בְּבֵיתוֹ וְיֶאֱהַב אֶת אֲדוֹנוֹ.

יָפֶה הָיָה הַגְּדִי הַזֶּה. עֵינָיו טוֹבוֹת, זְקָנוֹ מָלֵא חֵן, פַּרְסוֹתָיו שְׁחוֹרוֹת וְנוֹצְצוֹת, וּשְׂעַר־עוֹרוֹ לָבָן וְאָרֹךְ. וְנָעִים לְמַרְאֶה הָיָה הַגְּדִי, וְכָל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אָמַר: אֵין נֶחְמָד כָּמוֹהוּ!

שָׂם רַבִּי יוֹסֵי אֶת הַגְּדִי הַיָּפֶה בֶחָצֵר הַסְּמוּכָה לְבֵיתוֹ וְהַמֻּקֶּפֶת גֶּדֶר עֵץ, קָשַׁר אוֹתוֹ בְחֶבֶל אָרֺךְ אֶל יָתֵד, אֵצֶל מְקוֹם מִרְעֶה טוֹב, וּמִשָּׁעָה לְשָׁעָה הָיָה בָא לִרְאוֹת אֶת גִּדְיוֹ הַנָּעִים. גְּדִי־הָעִזִּים הָיָה שָׂמֵחַ, לִחֵךְ² אֶת הָעֵשֶׂב לְתֵאָבוֹן³, וְרַבִּי יוֹסֵי רָאָה וְלִבּוֹ מָלֵא גִיל אַף הוּא.

קָשַׁר אוֹתוֹ בְחֶבֶל אָרֺךְ אֶל יָתֵד

— בָּרוּךְ אֱלֺהִים — אָמַר הָאִישׁ הַתָּם בְּלִבּוֹ — הַגְּדִי הַזֶּה לֺא יַעֲזֺב אוֹתִי, לֺא יִמְאַס בִּי.

טָעָה רַבִּי יוֹסֵי: גַּם הַגְּדִי הַזֶּה מָאַס בּוֹ.

* * *

פַּעַם אַחַת נָשָׂא הַגְּדִי עֵינָיו וְרָאָה אֶת הָהָר וְאָמָר:

— מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שָׁם בַּמָּרוֹם: מָה רַב הָעֺנֶג לְקַפֵּץ בֵּין הַשִּׂיחִים, בְּאֵין הַחֶבֶל הָאָרוּר עַל הַצַּוָּאר!… רַק לַחֲמוֹר וּלְשׁוֹר נָאֶה לְלַחֵךְ עֵשֶׂב בֶּחָצֵר!… אַךְ בְּנֵי־הָעִזִּים אוֹהֲבִים מֶרְחָב.

מִן הָרֶגַע הַהוּא מָאַס הַגְּדִי בָּעֵשֶׂב אֲשֶׁר בֶּחָצֵר. רוּחַ רָעָה עָבְרָה עָלָיו. בְּשָׂרוֹ דַּל, פָּנָיו עֲצוּבִים, וְכָל הַיּוֹם יְנַסֶּה לְנַתֵּק אֶת הַחֶבֶל, וְעֵינָיו לְצד הָהָר, וְקוֹלוֹ קוֹל נְהִי וּבֶכִי: מֶה!… מֶה!…

רָאָה רַבִּי יוֹסֵי כִּי פְנֵי הַגְּדִי אֵינָם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אַךְ לֺא יָדַע מֶה הָיָה לוֹ… וּפַעַם אַחַת, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֵלָיו רַבִּי יוֹסֵי, פָּנָה אֵלָיו הַגְּדִי וְאָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן הָעִזִּים:

— שְׁמַע נָא, רַבִּי יוֹסֵי, לֺא טוֹב לִי פֺה, תְּנֵנִי לַעֲלוֹת אֶל הָהָר.

— אוֹי לִי! אֵלִי!… הֲגַם הוּא?! —צָעַק רַבִּי יוֹסֵי מָרָה. יָשַׁב עַל הָעֵשֶׂב לְיַד הַגְּדִי וְאָמַר לוֹ:

— מַה זֶה, יַקִּירִי, הֲגַם אַתָּה אוֹמֵר לְעָזְבֵנִי?

עָנָה הַגְּדִי הַלָּבָן:

— כֵּן, רַבִּי יוֹסֵי.

— הֲאִם מְעַט לָךְ הָעֵשֶׂב פֺּה?

— לֺא! אֲדוֹנִי, רַבִּי יוֹסֵי.

— אוּלַי קָצָר הַחֶבֶל הַקָּשׁוּר בְּצַוָּארְךָ? רוֹצֶה אַתָּה בְחֶבֶל אָרֺךְ מִזֶּה?

— לֺא זֺאת, אֲדוֹנִי רַבִּי יוֹסֵי.

— וּבְכֵן, מָה אַתָּה חָסֵר? מָה אַתָּה רוֹצֶה?

— אֲנִי רוֹצֶה לַעֲלוֹת אֶל הָהָר, רַבִּי יוֹסֵי.

— הוֹי, אֻמְלָל! הַאִם לֺא שָׁמַעְתָּ, כִּי שָׁם בָּהָר יֵשׁ הַזְּאֵב?..

וּמַה תַּעֲשֶׂה אִם יָבֺא?…

— בְּקַרְנַי אֲנַגֵּח אוֹתוֹ, רַבִּי יוֹסֵי.

— קַרְנֶיךָ מַה הֵן לְעֻמַּת הַזְּאֵב? הוּא טָרַף אֶת עִזַּי, אֲשֶׁר קַרְנֵיהֶן הָיוּ גְדוֹלוֹת שִׁבְעָתַיִם מִקַּרְנֶיךָ… הֲלֺא שָׁמַעְתָּ אֶת שֵׁם הָעֵז שֶׁלִּי בַּרְחָא, אֲשֶׁר הָיְתָה לִי בַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה? עֵז גְּדוֹלָה וְאַמִּיצָה⁴ כְּמוֹ תָיִשׁ. וְהִיא נִלְחֲמָה עִם הַזְּאֵב כָּל הַלַּיְלָה… וּכְאוֹר הַבֺּקֶר טָרַף אוֹתָהּ הַזְּאֵב.

— צַר לִי עָלֶיהָ! — קָרָא הַגְּדִי — אַךְ אֵין דָּבָר, רַבִּי יוֹסֵי, תְּנֵנִי לַעֲלוֹת גַּם אוֹתִי אֶל הָהָר.

— אֵל רַחוּם! — קָרָא רַבִּי יוֹסֵי — מַה־זֶה הָיָה לְעִזַּי? הִנֵּה גַּם הַגְּדִי הַזֶּה הוֹלֵךְ אֶל הַזְּאֵב הַטּוֹרֵף… אַךְ לֺא!… בְּעַל־כָּרְחֲךָ⁵ אַצִּיל אוֹתְךָ, גְּדִי פוֹחֵז! יָרֵא אֲנִי, כִּי תְנַתֵּק אֶת הַחֶבֶל וְתִבְרַח, וְלָכֵן אֶסְגּר אוֹתְךָ בַדִּיר⁶ וְשָׁם תֵּשֵׁב כָּל הַיָּמִים.

וְכֵן עָשָׂה רַבִּי יוֹסֵי. הִכְנִיס אֶת הַגְּדִי לְדִיר אָפֵל, סָגַר וְנָעַל אֶת הַדֶּלֶת, אֲבָל שָׁכַח כִּי יֵשׁ שָׁם חַלּוֹן. וְאַךְ עָזַב רַבִּי יוֹסֵי אֶת הַדִּיר קָפַץ הַגְּדִי הַקָּטָן וַיִּבְרָח…

בָּא הַגְּדִי הַלָּבָן אֶל הֶהָרִים. נִמְלָא לִבּוֹ שִׂמְחָה רַבָּה. מַה יָּפִים וּמַה טּוֹבִים הָעֵצִים הַיְרֺקִים! הָעֵשֶׂב הָרַךְ נָתַן אֶת רֵיחוֹ הַנָּעִים, וְכָל הָהָר לָבַש בִּגְדֵי חָג.

מַה שָּׂמַח לֵב הַגְּדִי! אֵין עוֹד חֶבֶל, אֵין עוֹד יָתֵד… יָכֺל הוּא לְקַפֵּץ, יָכֺל הוּא לֶאֱכֺל לִרְצוֹנוֹ… וְהָעֵשֶׂב פֹּה מַה נִּפְלָא! רָם הוּא וּמַגִּיעַ עַד קַרְנָיו. וּמַה טּוֹב הוּא לְמַאֲכָל! רַעֲנָן הוּא, נָעִים הוּא, עָרֵב הוּא… אֵין זֶה הֶחָצִיר הַיָּבֵשׁ אֲשֶׁר בֶּחָצֵר. וְהַפְּרָחִים?… הִנֵּה יַעַר שָׁלֵם שֶׁל פְּרָחִים נֶחֱמָדִים.

הַגְּדִי הַלָּבָן נָשָׂא רַגְלָיו לְמַעְלָה בְשִׂמְחָה וְהִתְגַּלְגֵּל בְּמוֹרַד הָהָר יַחַד עִם עֲלֵי הָעֵצִים… אַחֲרֵי־כֵן קָם בִּקְפִיצָה אַחַת. קְפָץ! טָס טִיסָה, רֺאשׁוֹ לְפָנִים וְעֵינָיו אֶל הַשִּׂיחִים וְאֶל הָעֵצִים, קָפַץ עַל הַסֶּלַע, קָפַץ עַל הַבִּקְעָה, עָלָה מַעְלָה, יָרַד מַטָּה, הָלַךְ לְיָמִין וְלִשְׂמֺאל… אֵין הַגְּדִי הַלָּבָן יָרֵא דָבָר.

בִּקְפִיצָה אַחַת פָּסַח⁷ עַל הַנַּחַל הָעוֹבֵר שָׁם. רָטֺב כֻּלּוֹ הָלַךְ הַגְּדִי אֶל הַסֶּלַע לִשְׁכַּב שָׁם וּלְהִתְיַבֵּשׁ נֺכַח הַשֶּׁמֶשׁ… הִשְׁקִיף לְמַטָּה, רָאָה אֶת בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי עִם הֶחָצֵר סְבִיבוֹ, צָחַק הַגְּדִי צְחוֹק גָּדוֹל עַד לִדְמָעוֹת.

— מַה־קָּטָן הָאֺהֶל הַזֶּה! — קָרָא הַגְּדִי — מַה־צַּר לָשֶׁבֶת שָׁם!

* * *

פִּתְאֺם נָשַׁב רוּחַ קַר. יָרְדָה מְעַט הַשֶּׁמֶשׁ. בָּא הָעָרֶב…

— הַאֻמְנָם כְּבָר עָבַר הַיּוֹם?! — קָרָא הַגְּדִי הַקָּטָן וְעָמַד מִשְׁתּוֹמֵם.

שָׁם לְמַטָּה כִּסָּה הָעֲרָפֶל אֶת הַשָׂדֶה. הֶחָצֵר שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי נֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ הָעֲרָפֶל וּמִן הַבַּיִת הַקָטָן לֺא נִרְאָה בִּלְתִּי־אִם הַגַּג עִם אֲרֻבַּת הֶעָשָׁן. שָׁמַע הַגְּדִי אֶת צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן שֶׁל הָעֵדֶר הַשָּׁב מִן הַשָּׂדֶה, וְנַפְשׁוֹ נִמְלְאָה עֶצֶב… הִגִּיעַ לְאָזְנָיו מִן הֶהָרִים קוֹל:

— הוֹי! הוֹי!

אָז זָכַר הַגְּדִי אֶת הַזְּאֵב. כָּל הַיּוֹם לֺא עָלָה זִכְרוֹ עַל לִבּוֹ… וּבְרֶגַע זֶה נִשְׁמַע קוֹל־חֲצוֹצְרָה עוֹלֶה מִן הָעֵמֶק. רַבִּי יוֹסֵי הוּא הַקּוֹרֵא אֵלָיו אֶת הַגְּדִי הָאוֹבֵד.

— הוֹי! הוֹי!… — יִלֵּל הַזְּאֵב.

— שׁוּבָה! שׁוּבָה!… — קָרָא קוֹל הַחֲצוֹצְרָה.

רֶגַע אֶחָד אָמַר הַגְּדִי לָשׁוּב. אַךְ זָכַר אֶת הַיָּתֵד, אֶת הַחֶבֶל, אֶת הֶחָצִיר, אֶת הֶחָצֵר, וְאָמַר בְּלִבּוֹ, כִּי חַיִּים כָּאֵלֶּה אֵינָם חַיִּים, וְטוֹב לוֹ לְהִשָּׁאֵר פֺּה.

וְקוֹל הַחֲצוֹצְרָה חָדַל וְלֺא נִשְׁמַע עוֹד…

שָׁמַע הַגְּדִי מֵאַחֲרָיו רַעַשׁ מִבֵּין הֶעָלִים. הָפַךְ פָּנָיו וְרָאָה בְּתוֹך הַצֵּל שְׁתֵּי אָזְנַיִם קְצָרוֹת וּזְקוּפוֹת עִם שְׁתֵּי עֵינַיִם נוֹצְצוֹת… זֶה הָיָה הַזְּאֵב…

הָפַךְ פָּנָיו וְרָאָה בְּתוֹך הַצֵּל שְׁתֵּי אָזְנַיִם קְצָרוֹת וּזְקוּפוֹת

* * *

הַזְּאֵב הַגָּדוֹל עָמַד בְּלִי נוֹעַ וְהִבִּיט אֶל הַגְּדִי הַקָּטָן וְהַלָּבָן וְחָמַד אוֹתוֹ בְּלִבּוֹ. יָדַע הַזְּאֵב כִּי לֺא יִמָּלֵט הַגְּדִי מִשִּׁנָּיו, וְלָכֵן לֺא מִהֵר לִטְרֺף אוֹתוֹ.

— שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! — פָּנָה אֵלָיו הַזְּאֵב — הֲלֺא אַתָּה הַגְּדִי הַקָּטָן שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי! וְהַזְּאֵב שָׁלַח לָשׁוֹן אֲרֻכָּה וַאֲדֻמָּה עַל שְׂפָתָיו הָרַכּוֹת.

רָאָה הַגְּדִי כִּי בָא קִצּוֹ… רֶגַע אֶחָד אָמַר הַגְּדִי לָבֺא אֶל פִּי הַזְּאֵב מִיַּד. אַחֲרֵי־כֵן עָלָה עַל לִבּוֹ רַעְיוֹן⁸ אַחֵר, וְהוּא עָמַד לְהָגֵן עַל נַפְשׁוֹ, הֵרִים רֺאשׁוֹ עִם קַרְנָיו נָכוֹן לִקְרָב⁹. יָדַע הַגְּדִי, כִּי אֵין תִּקְוָה לוֹ לְהִנָּצֵל, אַךְ אָמַר לְנַסּוֹת, אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַזְּאֵב כָּל הַלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה לִפְנֵי יָמִים רַבִּים הָעֵז בַּרְחָא.

וְהַחַיָּה הָרָעָה קָרְבָה אֶל הַגְּדִי, וְהַקַּרְנַיִם הַקְטַנּוֹת הֵחֵלּוּ לְנַגֵּחַ.

הַגְּדִי הַלָּבָן נִלְחַם בִּגְבוּרָה רַבָּה! עֶשֶׂר פְּעָמִים הָדַף אֶת הַזְּאֵב. שָׁעָה קַלָּה נָסוֹג הַזְּאֵב, וְאַחֲרֵי־כֵן הֵחֵל שׁוּב הַקְרָב. כֺּה עָבַר כָּל הַלָּיְלָה. מִשָּׁעָה לְשָׁעָה נָשָׂא הַגְּדִי עֵינָיו לַמָּרוֹם וְרָאָה אֶת הַכּוֹכָבִים מְפַזְּזִים¹⁰ עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם הַבְּהִירִים. וְהוּא אָמַר:

— הוֹי! מִי יִתֵּן לִי כֺחַ לַעֲמֺד עַד אוֹר הַבֺּקֶר…

הַכּוֹכָבִים כָּבוּ זֶה אַחֲרֵי זֶה. הַגְּדִי הַלָּבָן חָגַר שְׁאֵרִית כֺּחוֹ. הוּא שָׁלַח אֶת קַרְנָיו וְהַזְּאֵב שָׁלַח אֶת שִׁנָּיו… בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם נִרְאָה קַו אוֹר… מֵאַחַד הָאֺהָלִים נִשְׁמַע קוֹל כְּתַרְנְגֺל.

— רַב לִי! — קָרָא הַגְּדִי הָאֻמְלָל, אֲשֶׁר צִפָּה לְאוֹר הַשַּׁחַר — עַתָּה אוּכַל לָמוּת. וְהוּא שָׁכַב עַל הָאָרֶץ וְעוֹרוֹ הַלָּבָן כֻּלּוֹ אָדֺם מִדָּם.

אָז הִתְנָפֵּל הַזְּאֵב עַל הַגְּדִי הַקָטָן וְטָרַף אוֹתוֹ.