יֵשׁ וַאֲנִי

מִתְיַחֵס לְעַצְמִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי

אַבָּא שֶׁלִּי

יֵשׁ וַאֲנִי

יוֹדֵעַ וָעֵד

כִּי אֵין לִי אָבוֹת

אֲחֵרִים עַל פָּנַי

וְיֵשׁ וַאֲנִי

מִתְקוֹמֵם עַל עַצְמִי

כְּאִלּוּ הָיִיתִי

בְּנִי בַּר־נִדְרִי

אַךְ אֵדַע בְּכָל עֵת

כִּי אֲנִי הַרְבֵּה

כִּי אָבוֹת וּבָנִים

בְּיֵשִׁי אֲצוּרִים

וַהֲגַם שֶׁאֶחָד אָנֹכִי

לֹא אֶחָד הוּא הַיֵּשׁ

אֲשֶׁר

בִּי

סן־מרטן־דה־שאן, פאריז, 12.12.88

הִנֵּה־זֶה גּוּפִי לְפָנַי

כְּמוֹ לֶחֶם

וְדָמִי מְפַכֶּה

בּוֹ כַּיַּיִן

הִנֵּה־זֶה עָמַסְתִּי

עַצְמִי עֲלֵי־שֶׁכֶם

וְגוּפִי לְדָמִי

נֵבֶל־יַיִן

אֶשָּׂא רַגְלַי לָלֶכֶת

אֶל הַר־הַמּוֹרִיָּה,

לַחְמִי עִמָּדִי

וְיֵינִי בְּנִבְלִי —

הִנֵּה הָעֵצִים

הִנֵּה גַּם הָאֵשׁ

אֶהְיֶה־נָא אֲנִי

הַשֶּׂה

לְעוֹלָה

סן־מרטן־דה־שאן, פאריז, 12.12.88

וַיְהִי כִּרְאֹותוֹ אֶת יֵשׁוּעַ מֵרָחוֹק וַיָּרָץ וַיִשְׁתַּחוּ לוֹ…

וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֵר מַה לִּי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל־עֶלְיוֹן

הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בֵּאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תְּעַַנֵּנִי…

וַיִּשְׁאָל אוֹתוֹ מַה שְּׁמֵךָ, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לִגְיוֹן שְׁמִי,

כִּי רַבִּים אֲנַחְנוּ.

(מרקוס ה, 6־9)

לוּ יְהִי כֵן. מִי אֲנִי שֶׁאַכְחִישׁ. לְמַעַן הָאֱמֶת,

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל הֵיטֵב. כְּמוֹ לוּ אֶתְמוֹל הָיָה זֶה.

אֶת הַסִּפּוּר, לְגִרְסוֹתָיו, שָׁמַעְתִּי כְּבָר לֹא פַּעַם,

כַּמּוּבָן. עוֹף־הַשָּׁמַיִם מוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, כָּךְ אוֹמְרִים.

וְעוֹד אוֹמְרִים שֶׁאֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ. אֲבָל הָיָה גַּם מִי

שֶׁדָּאַג לְהַפְרִיחַ עָשָׁן, תִּמְרוֹת־עָשָׁן. בָּרִי לִי, לְמָשָׁל,

שֶׁמְּכוֹנַת־הַתַּעֲמוּלָה הַמְתֻרְגֶּלֶת שֶׁהִפְעִילוּ תַּלְמִידָיו עָבְדָה

שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת לְהָפִיץ אֶת הָעֻבְדּוֹת — וְגַם לָתֵת בָּן צֶבַע

וּלְפַרְכְּסָן. אֵין סָפֵק, כְּכָל שֶׁבָּהֶם הַדָּבָר תָּלוּי,

הוּא יִכָּנֵס לַפוֹלְקְלוֹר בְּכָל קַצְוֵי הַקֵּיסָרוּת, אִם לֹא

לְמַעְלָה מִזֶּה. מִצִּדִּי, אַדְרַבָּה. הֲרֵי זֶה טוֹב כָּל־כָּךְ

לַפַּרְנָסָה. לֹא לְחִנָּם, סוֹף־סוֹף, אֲנָשִׁים בָּאִים אֵלַי

מִמֶּרְחַקִּים אֶל “פֻּנְדַּק־הַלִּגְיוֹן” שֶׁלִּי, מִי בָּרֶכֶב וּמִי בְּסוּסִים,

לְהֵיטִיב אֶת לִבָּם בַּדָּגִים הַצְּלוּיִים שֶׁאֲנִי מֵכִין לָהֶם,

וּבְיֵינוֹת הַגּוֹלָן, וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ לָזוּן אֶת עֵינֵיהֶם בִּי,

בָּאַגָּדָה הַמְהַלֶּכֶת, בִּמְחִילָה. זְחוּחֵי־דַּעַת שֶׁבָּהֶם, אוֹ עַזֵּי־מֵצַח,

אֵינָם מִתְבַּיְּשִׁים לְהַצִּיג לִי שְׁאֵלוֹת בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, כְּמוֹ בָּאוּ,

לְנַסּוֹתֵנִי בְּחִידוֹת. לְמוּד אֹרֶךְ־רוּחַ, חֲתוּם־פָּנִים, אֲנִי מַקְשִׁיב

לָהֶם. הֲרֵי הֵם לָקוֹחוֹת שֶׁלִּי. זְכוּתָם לִשְׁאֹל. זְכוּתִי

לֹא לְהָשִׁיב. אַךְ מִי אֲנִי שֶׁאָזִים אֶת הַסִּפּוּר.

אֶת הָאֱמֶת לַאֲשׁוּרָהּ אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת, מָה? אֲנִי מֵבִין.

לֹא, אֵינְךָ מַפְרִיעַ. זֶה בְּסֵדֶר. עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת: כָּלְתָה רֶגֶל

מִן הַפֻּנְדָּק, וּבִשְׁעַת־עֶרֶב זוֹ אֵינֶנִּי מְצַפֶּה לְאֻשְׁפִּיזִים. הַמְתֵּן רַק

וְאֵיטִיב אֶת הַפְּתִילָה בָּעֲשָׁשִׁית. אָדָם רְצִינִי אַתָּה נִרְאֶה לִי.

וַדַּאי אֵינְךָ אַחַד הַבּוֹעֲרִים הַלָּלוּ, תַּלְמִידָיו, צֹאן־מַרְעִיתוֹ. וּבְכֵן,

אַגִּיד לְךָ. יָכוֹל אֲנִי לְהָעִיד רַק עַל עַצְמִי, וְעַל מַה

שֶׁהָיָה בֵּינוֹ לְבֵינִי. אֲשֶׁר לַיֶּתֶר, אֵינִי עָרֵב. מְהוּמָה גְּדוֹלָה

הָיְתָה שָׁם, גְּדוֹלָה מִדַּי. הַחֲזִירִים שֶׁדָּהֲרוּ אֶל אַחֲרִיתָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם?

הַאִם רַק הַצָּגָה הָיְתָה זוֹ? אֵין תְּגוּבָה. “לֹא רָאִיתִי”, אוֹמְרִים,

“אֵינוֹ רְאָיָה”. שָׁמַעְתִּי כַּמָּה חִרְחוּרִים חֲנוּקִים, זֶה כֵּן. פְּרָט לָזֶה…

הֲלֹא תָּבִין, אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁקוּעַ הָיִיתִי עַד־לְמַעְלָה־רֹאשׁ בְּמוֹ־עַצְמִי.

עֶבְרָה וָזַעַם הָיוּ בִּי אָז כָּל הַיָּמִים. לַיְלָה וְיוֹמָם, כַּמְסֻפָּר,

בֶּהָרִים וּבַקְּבָרִים. צוֹעֵק וּפוֹצֵעַ אֶת עַצְמִי. נָכוֹן הוּא גַּם

שֶׁפְּעָמִים הַרְבֵּה אָסְרוּ אוֹתִי בִּכְבָלִים וַעֲבוֹתִים, וַאֲנִי נִתַּקְתִּים

כִּנְעֹרֶת וְלֹא עָצַר אִישׁ כֹּחַ לְכָבְשֵׁנִי. עַד שֶׁבָּא הַנָּצְרָתִי הַהוּא,

וּבְלִי עֲבוֹת וְכֶבֶל הִכְנִיעַנִי. בַּמֶּה? הַשֵּׁד יוֹדֵעַ! לֹא בְּעֶבְרָה

וְלֹא בְּזַעַם. הַזַּעַם הָיָה בְּעַצְמוֹתַי. בּוֹ הָיָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר. אוּלַי

מַה־שֶּׁקוֹרְאִים “כָּרִיזְמָה” בִּיוָנִית. אַף עַל פִּי כֵן, מִקְּהַל הַסַּקְרָנִים

וְהַנּוֹהִים שֶׁנִּתְלַוּוּ אֵלָיו, בְּמֹרֶךְ תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ בְּבִטָּחוֹן גּוֹבֵר,

בָּקְעוּ קוֹלוֹת הַצְּחוֹק. קְצָתָם הִכַּרְתִּי: הוֹלְכֵי־בָּטֵל מִבֵּית־צֵידָא

וּכְפַר־נַחוּם, גַּם אֲחָדִים שֶׁמִּן הָהָר, מֵאָפֵק וּמִגַּמְלָא, וְכֵן זַאֲטוּטִים

שָׂשִׂים־אֶל־רִיב; גַּם דַּיָּגִים אַנְשֵׁי־חָמָס מֵחוֹף הַמַּעֲרָב, מִן הַמִּתְגַּנְּבִים

עִם־לַיִל לִפְרֹשׂ רִשְׁתּוֹתֵיהֶם אֶצְלֵנוּ, מוּל חוֹף הַגַּדְרִיִּים.

וְהַדְבָרִים עַתִּיקִים.

אֲבָל אֲנִי סוֹטֶה מִן הָעִנְיָן. אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי אִם רַצְתִּי

לִקְרַאת הָאִישׁ הַהוּא, וְאִם אָמְנָם נָתַתִּי בְּקוֹלִי: "מַה לִי וָלָךְ,

יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל־עֶלְיוֹן!?" אָכֵן, בִּמְרוּצָה הָיְתָה אָז דַּרְכִּי תָּמִיד,

וּכְמִתְלָהֵם אָכֵן נָפַלְתִּי עַל רַגְלַי לִפְנֵי הָאִישׁ הַהוּא

דַּל־הַבָּשָׂר וְהַמְסֻגָּף, הַצּוֹעֵד מוּלִי כְּשָׁלִיחַ מְרַחֵף שֶׁלֹּא־מִכָּאן.

אַךְ הַאֻמְנָם אֲנִי הוּא שֶׁזָּעַקְתִּי אֶת הַדְּבָרִים הַמְיֻחָסִים לִי?

קָשֶׁה לִי לְשַׁעֵר. אֲבָל אַתָּה אוֹמֵר: עֵדִים לְךָ הַנִּשְׁבָּעִים עַל כָּךְ…

אֲנִי בּוֹחֵר לְהַאֲמִין כִּי הַשֵּׁדִים שֶׁאָחֲזוּ בִּי הֵם שֶׁזָּעֲקוּ.

אֶחָד מֵהֶם, אוּלַי, קָרָא לַנָּצְרָתִי וְהִשְׁבִּיעוֹ בְּשֵׁם אֱלֹהַּ

לְבַל יְעַנֵּהוּ. אַךְ אִם אוֹתִי תִּשְׁאַל, מֵאֵימָתַי בֶּן־נַגָּרִים

הוּא “בֵּן לְאֵל־עֶלְיוֹן”! כָּךְ הַיַּחְפָנִים הַלָּלוּ טוֹעֲנִים, אָמַרְתָּ?

טוֹב, אוֹתִי זֶה מַצְחִיק. אוּלַי הַלָּלוּ בְּרִית לָהֶם עִם הַשֵּׁדִים,

חִי־חִי…“לִגְיוֹן שְׁמִי, כִּי רַבִּים אֲנַחְנוּ”, זֹאת אָמְנָם עָנִיתִי

לוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁאַל לִשְׁמִי. סִיסְמָה הָיְתָה לִי זוֹ, אִם תִּרְצֶה:

תַּמְצִית כֹּחִי וְרַהֲבִי, חֵרוּק שִׁנַּי. הוּא גְּאָלַנִי אָז, נָכוֹן,

אֲבָל מֵאָז נִגְאַלְתִּי מַה־דַּלֹּתִי, מַה־קָּטֹנְתִּי…

עַכְשָׁו, אַתָּה אוֹמֵר, צָלְבוּ אוֹתוֹ? בִּירוּשָׁלַיִם? עַד כְּדֵי כָּךְ!

מָה אַגִּיד? הִגְזִימוּ, כָּךְ נִדְמֶה. אַךְ, כַּמּוּבָן, אֵינִי יוֹדֵעַ

אֶת הָרֶקַע…יֵשׁ לְהֵיטִיב אֶת הַפְּתִילָה עוֹד פַּעַם…אֲבָל אִם

תִּתֵּן דַּעְתְּךָ, אֱמֶת שֶׁמְסֻכָּן הָיָה הָאִישׁ. לֹא “מִסְכֵּן” אָמַרְתִּי. מְסֻכָּן.

עַכְשָׁו וַדַּאי יוֹתֵר מִקֹּדֶם: לֹא תֶּאֱרַךְ הָעֵת וְיַעֲשׂוּהוּ אֵל.

אָנֹכִי הַגֶּפֶן הָאֲמִתִּית וְאָבִי הוּא הַכּוֹרֵם.

(יוחנן טו, 1)

כֶּרֶם הָיָה לְאָבִי

בְּבַעַל הָמוֹן נְטָעוֹ

וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ

וַיִּטָּעֵהוּ

— וַיְקַו

גֶּפֶן הָיִיתִי לְאָבִי

בְּכַרְמוֹ בְּבַעַל־הָמוֹן

טֻלַּלְתִּי גֻּשַּׁמְתִּי

שָׁרָשַׁי כָּפַנְתִּי

דָּלִיּוֹת שִׁלַּחְתִּי

רִבִּיתִי שָׂרִיגִים

סִעַפְתִּי לִי בַּדִּים

וְאֶשְׁכּוֹלוֹת כָּבְדוּ

וַעֲנָבַי מָלְאוּ

מְשּׂוֹשׂ־תִּירוֹשׁ

— כֹּל שֶׁקִּוָּה

עָשִׂיתִי

גֶּפֶן־אַדֶּרֶת הָיִיתִי

בְּכֶרֶם אָבִי

כִּי תִּפְאֶרֶת כּוֹרֵם גַּפְנוֹ

וְתִפְאֶרֶת גְּפָנִים כּוֹרְמָם

— וְדַם עֲנָבַי

דַּם בְּרִית

3.1.1990

אֲשֵׁר לוֹ הַכַּלָּה הוּא הֶחָתָן וְרֵעַ הֶחָתָן הָעוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ

אוֹתוֹ שָׂמוֹחַ יִשְׂמַח לְקוֹל הֶחָתָן הִנֵּה שִׂמְחָתִי זֹאת עַתָּה

שְׁלֵמָה: הוּא יִגְדַל הָלוֹךְ וְגָדֵל וְאֲנִי אֶחְסַר הָלוֹךְ וְחָסֹר:

(יוחנן ג, 29־30)

הֵן הַבָּא אַחֲרַי

כְּבָר הָיָה לְפָנַי

וַאֲנִי קָטֹנְתִּי מֵהַתִּיר

שְׂרוֹךְ נְעָלָיו

וְשִׁבְעָתַיִם קַלֹּתִי

מֵרְעוֹת נִדְּחוֹתָיו

הֲלֹא עָפָר אֲנִי

תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו

זֶה הַבָּא אַחֲרַי

שֶׁהָיָה לְפָנַי

הוּא הָרוֹעֶה הַטּוֹב

אֲשֶׁר יָצָא שִׁמְעוֹ

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ

בְּעַד צֹאנוֹ יִתֵּן

עֵת כִּי שָׂכִיר יָנוּס

בְּלִי יִדְאַג לַצֹּאן

הוּא הַבָּא אַחֲרַי

הוּא בְּנִי אַף חֲתָנִי

אֲשֶׁר קוֹלוֹ יְשַׂמַּח לִבִּי

וּבַשּׁוֹפָר אָרִיעַ לוֹ

אֲשֶׁר יָחֵף אָרוּצָה לְפָנָיו

לָסֹל בַּמִּדְבָּר מְסִלָּתוֹ

תְּהִי בְּשׂוֹרָתוֹ רִנַּת שְׂפָתַי

עֵת כִּי אִתַּם לִגְוֹעַ

21.1.1990

לרעי ליהודה כי נאסף

רֵעִי בְּאַחַת מֵת

וּכְגָדִישׁ בְּעִתּוֹ נֶאֱסַף

חֶבְלֵי חַיִּים יָדַע רֵעִי

נַפְתּוּלֵי מָוֶת לֹא יָדַע

וְאַךְ אוֹר מִלְּאָהוּ קֶרֶב

בַּאֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

רֵעִי הִתְהַלֵּךְ בַּחשֶׁךְ

וּנְתִיבוֹ הָיָה נְהָרָה

וּבַחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי

לַאֲשֶׁר אֲפָפָהוּ חשֶׁךְ

כִּי בַּחשֶׁךְ הֵאִיר רֵעִי

כָּל עוֹד לֹא הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

אֶת הָאוֹר אָהַב רֵעִי

וְהָאוֹר אוֹתוֹ אָהַב

כִּי אִם גַּם לֹא הָיָה הוּא הָאוֹר

הֲלֹא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר

וַיֵּלֵךְ אוֹרוֹ הָלוֹךְ וְחָזָק

עַד אֲשֶׁר הִשִּׂיגוֹ הַחשֶׁךְ

וְאוֹרוֹ עוֹד יֵלֵךְ עִמָּדִי

עַד נַחֲבֹר בְּחֶשְׁכַת־צַלְמָוֶת

טבריה, 21.1.1990