כל לילה אבי עושה את הדרך מבית־קברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישֵן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.

אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית־הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.

מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.

מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא, על עורי או מתחתיו. ביד אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.

אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו, או נואש מלמצוא את המקל שלו?

בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו — אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.

בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית־הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת — וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?

בשער בית־הקברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.

ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו: אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.

מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק. כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.

ואני עברתי את שער בית־הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה.

עמדתי בגינה של המוסד יותר משעה.

עמדתי בלי לזוז, עמדתי ותיק עור משתלשל לי מהכתף. על מה חשבתי לפני שניגשתי לעשות את מה שעשיתי אחר כך? על השומר שבלע את רוקו פעמיים בזמן שהפך את תכולתו של התיק? הוא לא שאל ואני לא הצעתי לו הסבר. ולמה שישאל? האם לא היה רגיל למוזרוּת של המבקרים העוברים בשער ברזל ענקי ודרך חומה כבירה מכוערת אל עולם אחר?

“זו התחנה האחרונה.”

כך אמרה העובדת הסוציאלית בלי להביט בי ושבה ואמרה בקרירות גמורה כשחתמה על מסמכי המעבר.

“זו התחנה האחרונה.”

מה עושים בה האנשים? האם אין הם מחכים, למשל, כמו שהם מחכים בתחנות שאינן תחנות אחרונות? העובדת הסוציאלית לא ענתה על שאלתי. הידיעה מה הם עושים שם אינה בתחום ההתמחות שלה, התפקיד שלה הוא רק לחתום על מסמכי המעבר של האנשים לשם.

כן, הם מחכים לשום דבר וללא כלום. ומוּנא יודעת היטב לחכות לשום דבר, היא עושה זאת כבר שנים.

יש להם פה תוכנית קפואה, כל דבר במועדו הקבוע, אחר כך פניהם מתאבנות בחדרים הלבנים ובחדר האוכל ובגינת המוסד (הגינה, כראוי למקום, אינה עלובה), ובלילה הם בוהים בתקרה.

על מה חשבתי כשעמדתי שם “בתחנה האחרונה”? על כל זה.

דימיתי לי את פניה של מונא מתאבנים בחדרה הלבן, בחדר האוכל, בגינה, ובלילה, כשהיא בוהה בתקרת החדר.

תיק העור עדיין היה עמי. לא הצלחתי לחדד ולמקד את רגשותיי בשום דבר. זה היה מוזר שלא הרגשתי שום דבר, אבל נוח מאוד. הוספתי לעמוד שעה או יותר והאירועים עברו לנגד עיניי מעורבבים אלה באלה, מהירים ולא שלמים. היה חסר לי שארים את אצבעי ואלחץ על אירוע כלשהו והוא ייעצר בתמונה קפואה.

— מונא ילדה ולה צמה שמפזזת על גבה ועיניים ירוקות קרות.

— מונא מביטה ישר אל השמש עד שעיניה דומעות. היא מנסה לחמוק מידי שמסוככת על עיניה מקרני השמש היוקדות.

— מונא ישֵנה במיטתה. היא יפה.

— מונא צורחת כמשוגעת. כמשוגעת? לא, בהיסטריה. מה הרגיז אותה אז?

— מונא בוחרת לה מערכת הלבשה תחתונה חדשה בפעם העשירית, העשרים, המאה.

— הילדה שלך סובלת ממוגבלוּת שכלית.

— לְמה את מתכוונת?

— התפקוד השכלי של הילדה שלך לקוי.

— אבל היא יפה, לא, יפהפייה!

— נכון.

לא אמרו שזו התחנה האחרונה, והיא הייתה ככה כבר חמש־עשרה שנים, ואני הייתי שם אתה.

סקרתי את התמונות האלה בזמן שעמדתי, אני ותיק העור שלי, מול הבניין החיוור הישן. לא חשבתי עליהן, סקרתי אותן, זה הכל, והתעכבתי אצל אחדות מהן. שמעתי את הקולות הבאים מבפנים, מתוכי, הבניין שתק, חיוור.

מנהלת בית־הספר המיוחד שמוּנא למדה בו כבר עשר שנים טלפנה אליי ואמרה בקול רועד: בואי בבקשה מיד לבית־הספר. גם קולה של מונא הגיע לאוזניי, אולי זה לא היה קול, אלא התייפחות קטועה, קינה קורעת לב. יצאתי מהר מהעבודה, לא עלה בדעתי מה בדיוק יכול היה לקרות.

בחדר המנהלת ניסו מורֶה ומורָה להרגיע את מונא, שהייתה מצונפת באחת הפינות, ולהחזיק בה שלא תזוז. כשראתה אותי, שָככה קינתה והתחלפה במבט זגוגי קר שהתפזר בפניי. נסדקתי.

המנהלת אמרה לי במבוכה: “אני לא יודעת מה להגיד לך. מונא ניצלה את יציאת המורָה מהכיתה והתפשטה ונשארה בבגדים התחתונים שלה, והציגה את עצמה לפני חבריה ללימודים ונישקה אותם ושאלה: אתם רוצים להתחתן אתי? יש לי עשרים מערכות של בגדים תחתונים ורודים. בקושי רב השתלטנו עליה והלבשנו אותה, ועכשיו את רואה באיזה מצב היא.”

“לפני יומיים היא התגנבה אל פתח הדירה ועמדה שם בבגדיה התחתונים ושאלה את העוברים והשבים: אתם רוצים להתחתן איתי? ולפני שבוע התפרצה אל חדרו של אחיה ושאלה חבר שלו שביקר אצלנו בפעם הראשונה: תתחתן אתי? היא לבשה בגדים תחתונים לבנים ממשי. אחיה התמוטט. כבר שבוע הוא לא מדבר אתי. קניתי לה עוד בגדים תחתונים, עוד ועוד, עשר מערכות, עשרים, אולי יותר.”

אמרתי את כל זה בנשימה אחת ובלי לגרוע את עיניי ממוּנא, ילדתי המסכנה, ילדתי המוגבלת, ילדתי המשוגעת, ילדתי היפה.

הנוכחים הביטו בי באימה.

לקחתי את מונא ויצאתי מבית־הספר שהבאתי אותה אליו לפני עשר שנים, בית־הספר למשוגעים, כמו שקוראים לו אנשי השכונה ונהגי האוטובוסים של התלמידים (המשוגעים) ופועלי הניקיון המדוכאים וחברתי לעבודה בבית־הספר של השפויים. המורים התפארו שהם עובדים בבית־ספר לבעלי צרכים מיוחדים וזו שליחות גדולה. אני לא השתמשתי בשני הכינויים האלה. זה בית־הספר של ילדתי מונא, ילדתי שכבר עברה את שנתה השמונה־עשרה. והוא יישאר בית־הספר של ילדתי גם כשאעבור על פניו אחרי שנים ואפילו אחרי שהוא פלט אותה החוצה בגלל “התנהגות לא תקינה”, או “הידרדרות פתאומית”, או אולי “סוף צפוי”, כמו שאבחנו הרופאים של המוסד הזה, התחנה האחרונה.

הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים שילדתי חלמה להתחתן, כלומר להיות כלה וללבוש את שמלת הכלה ומערכת של הלבשה תחתונה ורודה. הם לא יודעים שהיא ביקשה אותה בהיסטריה ואני נעניתי בהשלמה ובשתיקה.

כשעמדתי שם בגינה של המוסד נזכרתי שילדתי איננה ילדה עוד, ושהתרופה שרשמו לבעיה שלה גזלה את יופיה ושתווי הפנים המאובנים שלה מפחידים אותי. תהום עמוקה שלבי צנח לתוכה. יצאתי מהשער הענקי, לרחוב, רוקנתי את התיק וערמתי את הבגדים התחתונים הלבנים והוורודים בפינה לרגלי החומה והצתי בהם אש.

— יש עשרים, מאה, לא, יותר!

האם זה מה שמלמלה מונא כשנכנסנו למוסד?

מונא ידעה לספור רק עד עשר.

זה זמן רב שחדשות השכונה שלנו אינן מעוררות בי סקרנות עוד, ובעצם, ענייניהם של תושבי השכונה לא סיקרנו אותי אף פעם. ואולם בעקבות המעבר שלי לעיר והביקורים המעטים שלי, עכשיו כבר לא קשר אותי אליה שום דבר מלבד החובה המשפחתית שמילאתי בחופשות הארוכות שלי בלי התלהבות יתרה.

אבל ידיעה אחת ששמעתי את אחותי מספרת לאמי הפעילה אצלי את בלוטת הסקרנות.

“הרכלנית שלנו, ‘אֻם אל־לִסאן’, נשבעת שראתה אותו לפני שני לילות דוחף את העגלה שלו כשכלתו יושבת מלפנים, ואחר כך הוא נשא אותה בין זרועותיו אל חדרו. השעה הייתה מאוחרת והיא התקשתה לראות את תווי פניה, אבל הקשקשנית הזאת נשבעת שהיא יפה וצחה ולבנה כבובה. מה שחשוב, שהוא התחתן, לפחות יהיה מישהו שידאג לו ויארח לו לחברה בבדידותו אחרי מות אמו.”

אחר כך נודע לי מאחותי שאותו “הוא” זה השכן הצעיר שלנו, ושאמו ש“ארחה לו לחברה” לא קמה ממיטתה שנים והוא שטיפל בה, ואולי מפני שהיא הייתה אילמת הוא ממעט לדבר ואין לו קשר עם איש מהשכנים.

כל הפרטים האלה לא עניינו אותי, לא מצאתי בהם שום דבר יוצא דופן, מלבד פרט אחד, שלדעתי לא עלה בקנה אחד עם מה שמקובל בשכונה: בדרך כלל החתן מושך אחריו את כלתו בידה והיא מתאמצת להשיג אותו בזמן שידה האחרת מתעסקת בסידור שמלתה ובהידוק שערה, ומשתדלת להאיר פנים לנשים הסקרניות. יכולתה של הכלה לעשות את כל זה ביד אחת תמיד מדהימה אותי. והנה הבחור הזה, שאני יודע עליו מעט, מושיב את הכלה שלו בקדמת העגלה שלו ואחר כך נושא אותה בין זרועותיו, ואני כמעט בטוח שהוא שר לה בזמן שמשבי הרוח הקלים של הלילה השתעשעו בשמלתה ובתסרוקתה ושתי ידיה הפשוטות כשתי כנפיים חופשיות ברוח.

הבחור היה רק רוכל נודד שמבלה את יומו על המדרכה בשוק לפני חלון ראווה של חנות לבגדי נשים. כשעמד, נדחק אל הבובות החטובות שהציגו את הצעקה האחרונה באופנה, וכשישב, נעלם ראשו בין סחורותיו הזולות — תכשיטים מפלסטיק וקליפסים וסיכות ובשמים מזויפים. הוא לא הכריז על מרכולתו ולא שיבח אותה והיה כמי שמוכר את השתיקה בהמולת השוק.

בשיחות השבועיות שלי עם אמי הייתי אוחז בקצה החוט ומניח לאמי למשוך אותי בספונטאניות אל פרטים מקוטעים על השכן הצעיר וחייו המסתוריים. לפעמים הייתה שוקעת בענייני הבית והמשפחה וענייניהם של השכן וכלתו היו יורדים מעל הפרק, אבל אני הייתי מחזיר אותה אליהם בשאלות כלליות אל חידת הנישואים הליליים ההם. “ומה חדש בשכונה?” שאלתי למשל, “בירַכת את השכן הצעיר שלנו לנישואיו או שלא בירכת כי הוא ביישן וממעט בדיבור?”

“אף אחד לא ראה את הכלה ואף אחד לא יודע עליה שום דבר, בני. והוא מתעלם מהחקירות שלנו. כשמישהו אומר לו שלום ומברך אותו, הוא מנענע בראשו ומוצא מפלט בשתיקה. תאר לך שאם אל־ליסאן, שהפכה למגדל תצפית ממש, אפילו לא מצליחה לגלות את שמה. לולא ראינו אותו תולה לפעמים בגדי נשים חדשים ולולא נדפו בערבים ריחות בישול מחדרו היינו אומרים שהנישואים האלה הם שמועה שהפיצה השכנה. לפני יומיים שמעתי אותו שר, צוחק ומדבר אליה, ואת קולה לא שמעתי. האם גם זאת אילמת? אולי היא גם עיוורת. מה היה לו להתחתן עם נערה שיש לה פגמים כאלה?”

בכל פעם ניסיתי לחלץ ממנה עוד פרטים, כמו חוקר פיקח וערמומי, ואז חזרתי ושאלתי את עצמי מה מסתתר מאחורי התעניינותי בסיפור של מוכר ביישן ושתקן. האם סיפורים של אנשים זרים מפעילים את בלוטת הסקרנות? על כל פנים, את החדשות הלא־שלמות שהגיעו אליי מאמי ומאחותי קשרתי זו לזו ואת הפערים מילאתי בהשערות ששיערתי על יסוד מה שידעתי על טבעם של האנשים בשכונה.

צעיר שנמאס לו שאנשים מתערבים בענייניו. בחור קנאי שמפחד שיפתו את אשתו. צעיר בעל הליכות מוזרות בשכונה רגילה לחלוטין. אישה שמסתפקת בבעלה מכל האנשים. ואולי לא שום דבר מכל אלה.

בביקור האחרון אצל משפחתי לפני נסיעה ארוכה לחוץ לארץ שוטטתי בשוק כדי לקנות כמה מתנות סמליות להביא לחבריי שם. הרוכל הצעיר ישב כדרכו מול חנות לבגדי נשים. מאז הידיעה בדבר נישואיו עברו חודשיים ואולי יותר.

הושטתי את ידי לברכת שלום ואמרתי:

“ברכות לנישואיך, אני מתנצל שאני מאחר לברך אותך, זה מפני שאיני מבקר בעיר אלא לעתים רחוקות.”

הוא לא הושיט את ידו והוסיף להתעסק בסידור סחורותיו. וענה בקרירות:

“היא מתה, ומכרתי אותה לפני יומיים לבעל החנות, הנה היא שם באמצע, בשמלה הצהובה המקושטת.”

פערתי את שתי עיניי בתדהמה ובאימה וראיתי בובה בשמלה צהובה עומדת בין שתי בובות בשמלות צבעוניות.

שנים ארוכות לא פקדתי את השכונה, וכשחזרתי השתנו בה דברים רבים. לא יכולתי לקשר אותה עם חזותה הקודמת: הרחובות, הפרצופים, הריחות של ערימות האשפה, זרמי האוויר. המעשה בצעיר ובאשתו הבובה נשכח ממני, הוא וכל פרטיו, אבל הוא שב וחזר והיה ליותר מאשר סתם מעשייה מופלאה שמעוררת הרבה שאלות כשפגע מבטי בשלט גדול בחזיתה של אחת החנויות. על השלט היה כתוב בכתב יד יפה:

בובות מקומיות ומיובאות.

לַמסתכל בתצלום הגדול שתלוי על הקיר בסלון רחב הידיים נדמֶה שיש בו איזה פגם. זה פגם שבמבט ראשון אי אפשר להגדירו, ואולי גם לא במבט שני, אבל אין שום דופי בכך שהמסתכל מוסיף להביט בו. כי התצלומים הגדולים האלה, והמסגרות שנבחרות להם בקפדנות, נתלים כדי שכולם יביטו בהם ויבחנו היטב את הפרטים הקבועים שלהם. אבל התצלום הזה אינו כמו תצלומי החתונות האיתנים כסלע שנשקפות מהם פנים מחייכות ומבטים שתלויים אלה באלה או בשטח המשתרע לפניהם. זה תצלום ישן ואולי דהוי קצת, המבטים אינם רגילים ומשחק המבטים אינו שגרתי.

“בבקשה, כלה, הביטי אליי, הֵנה, הֵנה, אל המצלמה. לא, לא, לא אל הפינה הזאת! כן, אתה, תחזיק את היד שלה ותסתכל לה בעיניים, ואַת גם כן, תסתכלי לו בעיניים, לא, לא ככה! אלוהים אדירים, מה כל כך מסובך פה? בבקשה, תסתכלי אל עדשת המצלמה או אל עיני החתן שלך!”

“לא, אל תסתכלי אל הענק הארור הזה,” אמר בינו לבינו, ואז נכנע.

התצלום נעצר ברגע ההוא, ואסף את כל הרגע כולו, פשוט וברור. חתן שתווי פניו קפואים והוא מביט אל החלל הריק שלפניו, וכלה שמביטה ימינה, היכן שנראֶה משהו מעץ, קצה של משהו שדומה לארון. ככה ניתן לאחסן את הזמן בלי התחשבות במועד התפוגה שלו ואתו אנחנו שומרים בַּמסגרת כמה אמונות חבויות וגם קצת שביעות רצון, לימים שאנחנו שואלים בהם: מה, באמת עברו עשרים שנה? שלושים?

המראה שתלויה בחדר השינה עם הצלקות המכוערות שעל פניה מפריכה את השקר של התצלומים ושל הזמן המאוחסן. הכלה הישָנה עומדת לפניה וסופרת את הקמטים החדשים ומקוננת על הזוהר בן החלוף, אחר כך היא טופחת על כתף האמונות ושביעות הרצון לפני שיפוג תוקפן.

האמונה: נישואים תמורת נכס תרבותי בצורת ארון עץ עצום. האמונה היא זו שהורישה לה את שביעות הרצון. ושתיהן היו ערבות לכך שהיא חיה. אין היא יודעת מתי החלה ההיסטוריה של הארון הזה, אבל הוא היה הסיבה לחיי נישואים שלווים של שניים או שלושה דורות של נשים שהסתיימו עם חמותה. ואתה החל הדור הרביעי.

זו התחתנה תמורת עשרה צמידי זהב, זו תמורת חדר מרוּוח נאה בבית חמותה, ואחרת היא צרתה המפונקת של אישה עקרה. ואילו היא התחתנה תמורת ארון עץ שמכַנס בין שתי הדפנות האיתנות שלו מזרני צמר עבים.

היא הייתה כלה טרייה כששמעה מאחורי הקיר את אחת מהן, שתלתה כבסים, אומרת לאחרת: “היא התחתנה תמורת ארון. כולם יודעים את זה. אמהּ לא הסתירה את זה מעולם. אומרים שביום הכלולות של בתה היא אמרה בין צהלול לצהלול: ‘בתי הכלה יש לה מה שאין לאף אחת מכן! ארון עץ מהרצפה עד התקרה, עשרה גברים לא יזיזו אותו ממקומו.’”

ענק מעץ מאפיל על נוכחות החתן והכלה בתצלום כלולות מסורתי. הם עומדים על ידו ומסדרים את עמידתם ואת מבטיהם הנבוכים.

היא רחשה לו הערכה עצומה, לענק מעץ הזה. ואשר לבעלה, לבה היה סמוך ובטוח שהיא ממלאת את חובותיה כלפיו כרעיה צייתנית שיודעת לנהל משק בית. אין מקום להשוואה ביניהם — העליונות שמורה לראשון. לולא רום קומתו בסלון רחב הידיים הייתה אוחזת אותה ההרגשה שהוּבלה אל בית בעלה ככבשה כחושה. היא שמרה עליו כמו שהיא שומרת על כבודה. את כל תכשיטיה המעטים מכרה. מבגדיה לא שמרה אלא פריטים מעטים שלא בלו וריח הזיכרון לא התפוגג בהם.

אבל הארון! היא הקפידה לטפל בו ולשמור עליו כאילו היה אחד מארבעת ילדיה. רוב בתי הכפר ויתרו על מזרני צמר ועל שמיכות כבדות ולא היה להם צורך בארון גדול קטוע דלתות לאחסן בו את המזרנים. במקצת הבתים הפכו את ימי כביסת המזרנים ותיקון הריפוד שלהם לעונה חגיגית. אחר כך הם הוכנסו לארון עץ צנוע מבהיקים בניקיונם. והיא, העונות שלה היו יותר מעונות של כביסת מזרנים שאינם משמשים עוד אלא לעתים נדירות. הן היו עונות של החזרת הזוהר לידיעה שהיא רעיה שנקנתה במוהר ושהמוהר שלה אינו נופל מזה של אף אחת מרעותיה הנשואות.

בניה גדלו והיא השיאה את כולם בלי דאגה יתרה. היא לא ידעה שעל זה היא עתידה לשלם כפל כפליים כאשר בחור שאין לו אלא חדר קטן צנוע שהופרד מבית הוריו יבקש את ידה של בתה ובתה תאהב אותו ותדבק ברצונה להינשא לו חרף דלותו. בעבר היא לא הרשתה לנשות השכונה ללעוג לה ובשום אופן לא הסכימה שתתגנב אל לבה הרגשה שהיא נחותה מהן. אבל עכשיו שהיא משיאה את בתה בלי שום תמורה, איך תגן עליה ותשמור שצעירות הכפר לא ישפילוה? את הבת לא עניין הדבר הזה כלל, אבל היא, איך תגן על עצמה אחרי שנתנה את ידה של בתה בלי שום תמורה?

שום תמורה.

בשעות הבוקר, בזמן שהבית היה עסוק כולו בהכנות לחתונת הבת היחידה, עמדה לפני השער הגדול משאית ענקית וירדו ממנה חמישה גברים שריריים ששריריהם כמעט הבקיעו את שרוולי החולצות שלהם.

בתוך דקות מעטות נשאו חמשת הגברים במאמץ גדול ארון כבד, מתנת האם לכלה, הטעינו אותו על המשאית שפניה היו מועדות אל ביתה. העיניים שבחנו את הכלה הביישנית נפנו לעקוב אחר המחזה המרגש וסקרו את האם שהשגיחה שהגברים לא ישרטו את משאם: “לאט לאט! היזהר על הקצה הזה, שים לב, גבר, יש מדרגה בפתח! אוף, אתם לא מבינים כמה שווה הארון הזה?”

אולי היא ביקשה לומר: האם אינכם יודעים שנתתי תמורתו חיים שלמים?

אולי איש מהם לא מבין לְמה היא מתכוונת כשהיא מבקשת לומר שנתנה תמורתו חיים שלמים? אין זה אלא ארון כבד קטוע דלתות.

“מי מתחתן, ארון או כלה?”

המילים האלה עמדו בוודאי על לשונם של רבים ולכל הפחות היו נוכחות בניסיונותיהם לתאר את פרטי החתונה המשונה למי שהחמיץ את האירוע. בשיחות הרכילות של הבוקר אין ספק שהייתה להן נוכחות בולטת.

“מי מתחתן, ארון או כלה?”

אילו לקחו אתם גם את המזרנים. האם לא היו המזרנים האלה תירוץ לשמור על הארון? הדברים הם התירוץ של הכלי. איזה עוול!

ימים ארוכים, אחרי שחלל ריק גדול תפס את סלון ביתה, הטרידה אותה שאלה מוזרה: החיים שחייתי, האם אין גם הם כלי? ובאילו תירוצים נאחזתי כדי לשמור עליו, כלומר עליהם?

עברו ימים והספה בת העשרים של הבעל תפסה את השטח שהשאיר הארון ובדיוק מעליה היה תלוי תצלום הכלולות הדהוי הישן. הבעל לא שאל ולא התנגד. הוא ישב על שפתה וצעק כהרגלו בכעס ודרש את הקפה שלו.

היא הגישה לו את הספל שלו וצחקה מעומק לבה.

אין דבר מבדר יותר מבעל מעץ שדורש בתוקף את הקפה המתוק שלו.

אני לא יודעת איך היה לי האומץ להגיד לו ישירות:

“אני אכתוב את הסיפור שלך.”

זו הייתה הפעם השלישית בתקופת שהותי במלון החוף ההוא שראיתי אותו משוטט באולם של המלון כמו לוחם דרום אמריקאי מקסים שיצא כרגע מהסרט The Liberator, אם כי לבושו שונה ואין הוא חמוש באותו נשק. “לכל דור יש סגנון הלבוש שלו והנשק שלו,” לחשתי ביני לביני, “אבל החירות היא אותה החירות בכל הדורות וגם בכל המלחמות.”

הוא צחק וקרץ בעינו ונגע ברוך בכתפיים החשופות. אחר כך רכן אל אחת הקשישות הבלונדיניות ולחש לה משהו, היא צחקה בהתפנקות ונתנה לו את ידה כדי שיוביל אותה אל רחבת הריקודים שבאמצע האולם. הוא רקד אתה במיומנות של מורה לריקוד מקצועי, מתנועע בקלילות ובאלגנטיות. וברגע שהסתיימה הנגינה לא שכח לנשק את ידה ולמחוא לה כף ולהשתחוות לפניה, ואחר כך חזר לסיבוב נוסף של חיזור וריקוד.

“אני אכתוב את הסיפור שלך.” אמרתי זאת במענה לברכה מצדו, שלא הייתה אלא ניד ראש עדין כלפיי.

הוא חייך כמי ששום דבר לא יפתיעו עוד בעולם הזה.

“את סופרת?”

“אני לא סופרת. אבל אני מנסה לכתוב.”

“אינך יודעת עליי הרבה.”

נכון שאינני יודעת עליו הרבה, אינני יודעת כמעט כלום. אבל אמציא פרטים מרגשים שידמו לו. ככה אני כותבת בדרך כלל. היה עליי לומר לו: “אכתוב סיפור עליך”, זה שונה מאוד מ“אכתוב את הסיפור שלך”. האמירה הראשונה מניחה לי מרחב גדול לדמיון ולשקר.

“אני חושב שלא אקרא אותו אף פעם, כי הרי תכתבי אותו בשפה שלך.”

“גם אני חושבת ככה.”

צפיתי בו ממקומי עד סוף הנשף. ומזמן לזמן הוא היה נפנה אליי כאילו הוא מבקש לבדוק איזה פרט מפרטי חיים שדומים לו.

הוא יהיה בסיפור שלי בן עשרים וחמש ולא אתן לו שם. אני לא אוהבת שמות בסיפורים שלי.

הוא נולד וגדל באחד הכפרים שמול עיר החוף. הוא למד בבית־הספר שבעיר וסיים בה את התיכון. נראה שלא הצטיין בלימודיו, אולי היה מעל לממוצע, אבל הוא ידע שחייו לא יהיו כמו חיי הצעירים בכפרו, הוא לא יהיה חקלאי ולא מורה ולא יעקור אל עיר הבירה ששם נמצאות האוניברסיטאות הטובות ביותר. חלומו חג סביב מלונות הפאר שמפוזרים לאורך החוף ושרבים מבני אנשי הכפר מתפרנסים מהם.

אנסה למצוא לו חלום שיתאים לתווי פניו האֶפּיים, האם הוא היה מודע לייחוד של תווי הפנים הנהדרים האלה? בסיפור הוא יהיה מודע, ולכן, אין ספק שהוא יתווה לו חלום שונה, אמיץ ויוצא דופן.

הוא ידע שהדרך לעבודה באחד ממלונות הפאר שמפוזרים לאורך החוף אינה קלה, בייחוד אם הוא קיווה להיות יותר מאשר מלצר או עובד אלמוני במטבח. דרוש ידע בשפות זרות, והכרות עם כללי הנימוס ומיומנויות חברתיות רבות בנוסף לתווי הפנים המושכים שלו.

איך הוא הגיע אל העבודה במלון?

למה חייב הסיפור לענות על השאלה הזאת? ומי יודע, אולי בזמן שאני כבר מסובכת בתוך החלום שלו, הוא עדיין בכלל שם, רחוק, מנסה לתעתע בחלום?

אולי מצחצח הנעליים שראיתי לפני יומיים בשוק, יושב לפני תיבת עץ צבועה, שהיה כתוב עליה: “החלום מתחיל מנעל נקייה”, הוא הרקדן שנטש את סיפורי בצעירותו ועודנו מצחצח את הנעליים של החולמים.

גם לו היו תווי הפנים של סימון בוליבר בסוף הסרט.

כאשר שילמתי את החשבון עם יציאתי מהמלון מסר לי פקיד הקבלה מכתב קצר:

“בבקשה גברתי, אחד מהם השאיר בשבילך את המכתב הזה.”

“אחד מהם?”

מכתב של שורה אחת ויחידה, באנגלית:

“מי יוכל לעצור את הרוח? מי?”

קראתי את המכתב וכתבתי בתחתיתו:

“אף אחד. אף אחד.” ונתתי אותו לפקיד הקבלה.

זה היה המשפט המפורסם שנאמר מפי סימון בוליבר בסרט The Liberator.

אני לא יודעת מי משניהם הסתנן אל הסיפור שלא כתבתי.

סימון בוליבר או ההוא שדומה לו?

מצחצח הנעליים היה מחוץ לסיפור/לחלום.

היא לא היתה מקפידה על טקסים במלאכת הכתיבה ומעולם לא עלה בדעתה שהכתיבה שלה עלולה להיות תלויה בנסיבות כמעט מקודשות של זמן ומקום. אחרי הפסקה מדאיגה של שנה היא שבה אל כתיבת הרומן שלה — היא צדה את הנסיבות כמו שהיא צדה את הרעיונות. היא חשבה את זה למקריות שגורל הכתיבה תכנן עבורה, וזה התאים למזג ההפכפך שלה.

בשעה שלוש לפנות בוקר חלף במהירות אמבולנס ברחוב שהיא גרה בו ופילח בצפירתו את הלילה ואת השקט של הישֵנים. היא התעוררה מלאת מרץ, הכינה לה את הקפה שלה וישבה אל שולחן הכתיבה הצופה אל הרחוב והתחילה לכתוב. היא לא נזקקה לשעון המעורר, שכל זמן שהיה רע הכרחי היה מבהיל אותה והיא הייתה משקיטה אותו פעמיים והוא היה מתעקש להעיר אותה ואז היא הייתה קמה בעצלתיים, בעל כורחה.

עכשיו כבר חודש ימים היא לא נגעה בו. הצפירה של לפנות בוקר שמה קץ לדיאלקטיקה של תיעוב ואהבה ביניהם, שתחילתה בבוקר, ברצון עז, פרוע, מצדה לשבור אותו, וסופה בלילה, בפיוסו ובהשבת האמון ביניהם.

בחודש הזה, נסיעת האמבולנס, שדחפה את דמיונה למחוזות של הכאב ולהתמודדות על שאלות גדולות על החיים והמוות, נתנה לה השראה רבה. האירועים הסתעפו והסתבכו וחזרו בפיתולים לולייניים אל האירוע המרכזי ואל הגיבור של הרומן שלה: נהג האמבולנס.

אדם אחד בעיירה, לא הרחק מביתה, סובל, גוסס, מגרש את רוח הרפאים של המוות והמחלה וקורא לעזרה, ואילו היא מתעסקת בכתיבה מתוך הכרת טובה לכאב וניצחון על הכיליון. היא בוראת את הדמויות יש מאין, נופחת בהן חיים, ונותנת להן תפקידים שמתארכים ומתקצרים לפי מה שמכתיבים לה דמיונה ועטה. דמויות ששואלות את החיים ומתבוננות בהם במסען בין שני מקומות, ונאחזות בחישוק ההצלה הנגיש להן — אמבולנס.

“מה אם אעצור את האמבולנס פה, בשולי הכביש, ואלך לי על הגשר ההוא? מה אם אחליף את צפירת האימים במוזיקה שקטה? לתדהמתם של הרופא המלווה ושל החולה הוא עצר את האמבולנס בצד הכביש וירד ממנו, והלך בנחת לעבר הגשר כשהוא שורק מנגינה שקטה. עמד בקצה וצרח בקולי קולות…”:

העט שלה נעצר פה אחרי חודש של כתיבה רצופה.

הדמויות שלה התאבנו כמו כלי השחמט שמחכים ליד שתוליך אותם אל המשבצת השחורה או הלבנה, או שתהרוג את המלך והעניין יסתיים. עֵטה לא היה בכוחו להזיז אפילו כלי שגודלו כגרגר חול ודמיונה לא היה בכוחו לצייר את המהלך שעליה לעשות כדי להטיל מצור על המלך או לחסל אותו. היא לא ידעה אם הסתלקה ממנה ההנאה מהמשחק או שמא קרתה איזו תקלה ושיבשה את הטקס היומי שלה אחרי שהאמבולנס חדל לעבור ברחוב שלה.

למחרת בבוקר היא הייתה במשרד של החברה לשירותי חירום שאת פרטיה זכרה מהסמל שהתנוסס בחזית האמבולנס. היא הביאה עמה את כרטיסי הביקור שלה, כרטיסי ביקור של עיתונאית, והעמידה פנים שהיא מכינה מאמר חשוב על השירותים הרפואיים באזור והם כוללים גם את שירותי האמבולנס.

שני הפקידים ענו לה בהתלהבות מוזרה:

“האמבולנסים שלנו הפסיקו לעבוד באזור הזה לפני כשנה, אבל כמעט כל לילה עדיין מתקשרים אלינו קצת לפני השעה שלוש לפנות בוקר ממספר אחד מסויים, שלא משתנה. התחלנו לצַפות לשיחה בקוצר רוח. אנחנו מחכים לקול נשי רך שקורא לנו פרק מרומן מדהים על נהג אמבולנס.”

היא כמעט נחנקה.

“כבר יומיים היא לא טלפנה אלינו, ואנחנו לא יודעים איך הרומן מסתיים,” הוסיף אחד מהם בצער.

“האם אוכל לטלפן אליה?” היא שאלה בקול חנוק.

הוא לחץ על הספרות בטלפון של המשרד והגיש לה את השפופרת.

בתיקה צלצל הטלפון הנייד.

לא די לו במלחמה ובדמי השכירות על הבית ובאמו שאינה חדלה להתלונן על הקור ועל המצב הקשה (הוא לא שוכח איך היא הבעירה לפני יומיים את הבגדים הישנים כדי לחמם את הבית), ובאחיו שמשוטט ברחובות והנערה שהוא אוהב מתעלמת ממנו בכוונה.

עכשיו חסר לו עוד הביזיון הזה?

איך ייראו פניו כשיעמוד לפני בעל החנות שבעצם אין לו פנים מוגדרות?

הוא צחק על כל הפנים האלה שהתקבצו לו פתאום בתוך שאלה אחת. הוא דמיין לו את ידידו המשכיל מנענע את ראשו בהתפעלות משאֵלה חכמה ומוסיף משפט פילוסופי שהוא עצמו לא יבין אותו בשום אופן גם אם יגרד את ראשו בלי סוף. למה המשכילים האלה בוחרים דווקא מילים קשות ומשפטים ארוכים?

שוב לוקח אותו הראש שלו הרחק מהאסון ששיבש את שגרת יומו.

הוא יוצא מהבית בשמונה בבוקר, עובר שלושה רחובות ולפני שהוא פותח את החנות הוא קונה לו בבית־הקפה כריך וספל תה ומפטפט עם יושבי המקום חצי שעה או יותר. בדרך כלל השיחות נסובות על משחקי הכדורגל ועל הקבוצה המנצחת והקבוצה המפסידה.

כשהשיחה מגיעה אל המצב בארץ ועל האנשים והמלחמה, ממלמלים רבים:

“אין מלבדו והוא אתנו!”

הוא מעז פנים ואומר:

“באמת, איפה הוא? הוא לא אוהב את העניים כמונו. אם הוא קיים בכלל, אללה, אין ספק שהוא אלוהי העשירים בלבד. אנחנו מתים ואנחנו רעבים ומושלכים אל מתחת לכיפת השמיים והוא לא נוקף אצבע.”

אילו שמע אותו חברו המשכיל היה מוחא לו כף בהערצה. גם הוא סבור שאללה לא קיים בשכונות העוני, לכן הוא מרחם על האנשים המתפללים לאל שאינו עובר בשכונותיהם אלא כדי לפנות את השמיים לעוד מטוס ולפצצה חדשה.

שוב פעם מחשבתו מוסטת מן הצרה שלו. ואולי הצרה שלו היא בכלל תוצאה ישירה של התעלמות האל ממנו. הוא לא יודע. בכל אופן, כל זמן שאללה אינו קיים בשכונה שלהם הוא לא אחראי לצרות שלו.

לכן הוא יודע שעליו למהר למצוא פתרון, אחרת ישליך אותו בעל החנות לרחוב. אבל מה בעצם נותן לו השָפל הזה? גרושים. אבל הגרושים, גם אם הם לא מפיגים את שחור ימיו, שומרים על הכבוד שלו, וכבודו הוא מהות הקיום שלו.

הוא ילך אל ידידו המשכיל ויאמר לו בלי הקדמות:

“שמע, אני בצרה אמיתית. השַׁרשַׁף המפה התורכית היקרה, נגנבה מהחנות. לא אכפת לי שיסלקו אותי מהעבודה אבל אני לא רוצה בשום אופן שיצא לי שֵם של גנב. אתה מבין אותי?”

“אתה יודע שהמילה שַׁרשַׁף היא במקור מילה תורכית ולא ערבית?”

“כן, זה מה שאני אומר לך, שהמפה התורכית שתלויה בחזית החנות מאז תחילת המלחמה נגנבה.”

“כן, אני מכיר אותה. אני חושב שהיא הדבר הכי יקר בחנות.”

“מה שמשונה הוא שהמעסיק שלי לא שואל אותי עליה. איך הוא לא שם לב שנעלמה?”

“אולי הוא בוחן את האמינות שלך.”

“ואם לא אחזיר את המפה?”

“הוא יחשוב אותך כמובן לגנב ובוגד.”

“אז מה לעשות?”

אני לא יודע. לא קל למצוא מפת שולחן גנובה בלי לפרוץ לכל בתי השכונה, והדבר הזה אינו אפשרי תיאורטית."

אינו אפשרי תיאורטית? ואיך הוא כן אפשרי?

המשכילים האלה יש להם רק מילות קסם, אבל פתרונות הקסם הם מומחיותם של הגנבים, רק שלהם.

הוא עזב אותו בבית־הקפה ונמלא ייאוש גדול. אם ימצא את המפה, יחזיר אותה אל מקומה בחנות ויחפש לו עבודה חדשה. אין הוא רוצה לעבוד אצל אדם שמעמיד במבחן תמידי את האמון שהוא נותן בו.

למחרת לא פתח את החנות. ולנער שמעסיקו שלח אליו כדי לברר למה הפועל שלו לא הגיע לעבודה, אמר:

“אמור לו שאני חולה מאוד, נחוצים לי יומיים או שלושה כדי להבריא, ונגמר לי הכסף בכרטיס הטלפון.”

בצהריים עמד חברו המשכיל לפני הדלת שלו.

“בוא אתי, מצאתי את המפה שלך.”

הוא המטיר עליו שאלות: איפה, ואיך, ואתה בטוח?

“בוא אתי ותדע.”

אחרי עשרה רגעים של הליכה מהירה, נעמדו לפני בניין שמשקיף על רחוב הומה אדם. חברו הצביע על הקומה השנייה שאישה כבת ארבעים נשענה שם על מעקה המרפסת, והמפה התורכית התנופפה על חבל הכבסים שלה, עדיין רטובה, רומזנית, והצופה במראֶה מדמיין לו שהשתיים (האישה והמפה) קושרות קשר נגד העוברים ושבים: האישה מבעירה אש בראשים המורמים אליה והמפה מנמיכה את הלהבה בטיפות שנושרות עליהם.

“זו היא, היא עצמה!”

“אני יודע — למה לדעתך הבאתי אותך הנה?”

“איך המפה הגיעה אליה?”

“זה לא חשוב, מה שחשוב הוא שנחזיר אותה.”

“איך בשם אלוהים?”

“היא מעוניינת בי, כמו שאתה רואה, ואני מעוניין במפה. ואין רע בקצת ויתורים, הרי יש לנו פה עניין בבעיה לאומית.”

“בעיה לאומית? הלוא כבודי ושמי הטוב הם שעומדם פה על הפרק.”

“כמובן, והכבוד שלך הוא גם כבוד המולדת.”

חזרנו אל מילות הקסם.

המשכיל נכנס בצעד בטוח אל הבניין והאישה נעלמה מהמרפסת.

אחרי שעתיים הוא חזר אליו ובידו המפה ארוזה בשקית ניילון.

“בבקשה, הנה המפה התורכית היקרה שלך, העניין לא היה קשה, להפך, אפשר לומר שהעיסוק בבעיות לאומיות מענג מאוד לפעמים.”

“איך היא הגיעה אליה?”

הוא פרץ בצחוק: “המעסיק שלך נתן לה אותה במתנה תמורת ויתור קל מצדה.”

“סרסור זונות שפל שכמוהו! ואני עמדתי להיות גנב ובוגד שבוחנים את אמינותו! בזמן שהוא עשה חיים אתה!”

“אל תיקח ללב, הנה הושבה לנו מרכולתנו, כדברי הקוראן¹, קח אותה, היא שלך עכשיו.”

הוא שינה את דעתו. לגנבים יש פתרונות קסם ולמשכילים גם כן.

הוא הלך בראש מורם אל ביתו.

סוף סוף הוא הפך לבעל בעיה לאומית.

איני יודע אם יהיה לי די אומץ לבצע את מה שאני מתכנן כבר שבוע ימים, וגם לא שיתפתי בזה איש מחבריי לכיתה השובבים, אף על פי שהם תמיד מקבלים בברכה כל רעיון שאני מציע להם. אבל הפעם הרעיון מסוכן, מסוכן מאוד.

מאז שהמורה תלה את הכרזה הזאת ישר על הקיר שאני משעין עליו את ראשי, בכל פעם שאני משתעמם מהשיעור שלו אני מרגיש שיום הדין מתחבא מאחורי הקיר. גם כשאני מתעלם מהכרזה באים אליי קולות מוזרים שדומים לקולות שמפיקים החתולים שנאספים סביב טרף חמקמק.

הכותרת אומרת: “שישה ימים”. ומתחתיה שמות יום הדין: יום ההגליה, יום השולטת האדירה, יום תחיית המתים¹… והמורה אומר שיש עוד הרבה שמות אחרים, שנלמד אותם כשנגדל, ואילו עכשיו אנחנו נדרשים לשנן את השישה האלה, וגם את משמעויותיהם.

למה אין ליום הזה שם אחד כמו לשמות הימים שאנחנו מכירים: יום ראשון, שני, שלישי…?!

החלטתי לבסוף לממש את תוכניתי, יהיה המחיר אשר יהיה.

הושטתי את ידי וגנבתי מהכרזה יום אחד. הכנסתי אותו בזריזות לתיק של חברי לספסל הלימודים ולחשתי לו: “נחלוק אותו בין שנינו, אני מבטיח לך!”

“מה נעשה בו?” הוא שאל בפחד.

לא היתה לי תוכנית ברורה, אבל חשבתי מהר ואמרתי לו: נוסיף אותו לימי החופשה.

אבל הוא התעקש: “המורה ייתן לנו עונש חמור, הוא המורה לדת.”

“אל תפחד, נגנוב עוד יום אחד ונשבש את לוח הזמנים שלו בבית־הספר.”

“ואמי? היא תבכה ותבקש בשבילי מחילה מהאל עוד ועוד, ואולי אפילו תצום חודש שלם.”

“אז אלוהים יאהב אותה יותר.”

בסוף הוא השתתק.

בדרך הביתה, ולפני שהושטתי את ידי אל תיקו כדי להוציא ממנו את היום שלנו, הוא פרץ בבכי ומלמל: “אללה ישרוף אותנו, כי אנחנו גנבים.”

“אנחנו לא גנבים, נחזיר אותו אחרי החופשה, ואף אחד לא ישים לב שחסר יום על הקיר, חוץ מזה, אלוהים יש לו את כל ימי העולם, והוא לא יכעס עלינו.”

אחרי החופשה חזרנו אל בית־הספר. המורה לא שם לב ליום שגנבתי מהכרזה. באותו בוקר הוא תלה, ישר מולנו, כרזה גדולה אחרת והצביע על הכותרת הבולטת שלה: “אימֵי יום הדין”.

חשבתי לי כמה קשה יהיה לי לגנוב את הכרזה הזאת כולה.

הוא ליווה אותנו בילדותנו כמו צל שאיבד את בעליו.

ילד ערירי מוזר כבן גילנו, שלא השתתף במשחקינו ולא בשיחותינו, עד שקבענו שהוא גם אילם. אף אחד לא ידע מה השם שלו ואם יש לו משפחה או בית. הוא נשא עמו חרוט קטן מנייר והסתובב עם החרוט בינינו וסביבנו ואסף בו אוויר, ככה חשבנו.

לאן היה לוקח את האוויר שאסף סביבנו?

לא ידענו. נראָה שהוא שומר אותו בחרוט גדול יותר או בחדר מברזל נעול היטב. הרבה חרוטים מנייר הצטברו במקום הרחוק שלו, היינו אומרים בלגלוג.

כשהיינו רוקדים או צוחקים או מתקוטטים עד כלות הנשימה היינו צועקים לו: תן לנו את האוויר שאספת, חתיכת נבזה. הוא סגר בקפידה את חרוט הנייר שלו ונמלט הרחק ממבטינו.

יום אחד נעלם לתמיד, ככה חשבנו.

השכונה הזדקנה וגם אנחנו זָקַנו, גבינו שחו ושינינו נשרו. זָקַנו והאוויר נשאר כמו שהיה, קלוש, קלוקל ומחניק. גם הדיבור נהיה כבד ומכאיב ואת רובו שכחנו.

עד שהופיע פתאום הילד הצל, הוא לא השתנה כלל, הוא נשאר צל, שכאילו מחפש את בעליו.

הוא נעמד באמצע הכיכר, גורר עמו חרוט נייר ענקי, ועלה עליו ולחץ עליו בגופו הזעיר ורוקן ממנו את האוויר עד שהחרוט קמל והתכווץ. כולנו חשנו אליו לאסוף את קולותינו הישָנים.

רבים מאתנו מתו, נחנקו מן הקולות שלא הכירו או ממנת יתר של דיבור.

מעטים ניצלו מאותה סופת דיבור פתאומית. אני הייתי אחד מהם.

לא באמת ניצלנו.

שאם לא כן, למה המשכנו, שנים לפני שמתנו, לדבר מתוך חרוט של נייר בלבד?

(ממכתבי הקוראים)

מתוך מאות המכתבים שהתקבלו במערכת העיתון בחרנו הפעם מכתב מאת קורא שהעדיף לחתום את שמו בראשי תיבות ר"ע וביקש שנפרסם את מכתבו במדור “ממכתבי הקוראים”. אני יכול לומר שהמכתב איננו מכתב רגיל וגם לא מסוג המכתבים שמגיעים אלינו בדרך כלל. לא בגלל הפרטים הארוטיים המעורפלים שבו — אם כי אינני מקל ראש בהם, כמובן — אלא מפני שהוא שופך אור על מצוקה מוסרית שתעורר הרבה תגובות. אני ערב לכם שהמכתב הזה יבלבל אתכם כמו שבלבל אותי, שעוסק בעבודה עיתונאית כבר עשרות שנים.

את תגובותיכם על תוכנו נפרסם בגיליון הבא.

העורך הראשי.

הנה נוסח המכתב כמו שהתקבל במשרד העורך הראשי לפני שבוע (כל הזכויות לפרסום שמורות בלעדית לעיתון):

“ר”ע מחפש את עיניו"

במכתב הזה אני שופך את לבי, זה הכול, אינני מבקש מאף אחד הבנה או סליחה. זה לא היה חשוב לי אף פעם וגם לא עכשיו. כל העניין הוא שרובץ עליי עול שמכביד עליי מאוד ואין לי אמון בדברי ההבל של הפסיכולוגים וגם איני מוצא בין חבריי אפילו אחד שיֵדע לתת לי לגלות לו את הדבר שחונק אותי בלי להיכנס לי מתחת לעור ולהישאר שם עד שיוכל לקבוע שאני משוגע והוזה הזיות.

המכתב הזה הוא תחליף זמני לעמידתי החולנית מול המראָה כדי לבדוק את מה שנותר ממני: פניי, שערי, גופי האתלטי, שריריי המשורגים המושלמים — כל אלה נמצאים במקומם, רק את עיניי אינני רואה במראָה, ואני תוהה איך אני רואה את בבואתי אם אינני רואה אותן? אינני רואה את עיניי, אינני רואה אלא שני חללים שחורים, שתי מערות שקועות בחשֵכה עמוקה.

אני מחפש את עיניי, פשוט מאוד.

אף אחד לא העיר לי שאיבדתי את עיניי. אני כנראה היחיד שרואה זאת. אינני מתנצל אפילו על מילה אחת פה (רק על שפתי הדלה צר לי: אינני סופר ולא עיתונאי) ולא על שום מעשה. שוב: זה ענייני הפרטי, ואני מטפל בו בעצמי. ובכן, למה אני כותב?

מי יודע? אולי יש גם ביניכם אחד שמחפש את עיניו, כמוני?

מאיפה להתחיל? מזמן ששמתי לב שהאישה ההיא, אישה בשנות החמישים לחייה, צופה בי. לפעמים ממרפסת ביתה ולפעמים כשהיא עוברת לפניי בזמן שאני גוזם את העצים בגינות השכנות. היא מסתכלת בי שעה ארוכה ועוקבת אחריי במבטיה עד שהיא נעלמת לי או אני נעלם לה.

היא לא נתנה לי הרבה זמן לתהות על כונותיה. כעבור יומיים היא נעמדה מולי והזמינה אותי לביתה לכוס קפה כדי להציע לי משהו. שללתי את האפשרות שהיא עומדת להציע לי עבודה בגינה שלה, מבטיה לא בחנו את כישוריי הירוקים ולא את שריריי המפתים. היא נעצה את מבטה בעיניי וכמעט לא גרעה אותו מהן.

כעבור דקות מביכות אחדות של שתיקה היא הפתיעה אותי:

"בתי בת עשרים וחמש, היא אמרה. “לפני כמה שנים היא חלתה בטרשת עורקים והיא שוכבת בחדר הסמוך, חצי מתה, חצי חיה. התרגלתי למצב הזה של בין ובין, בין החיים ובין המוות, עיניה דיברו אליי ואמרו הרבה, הקשבתי היטב והבנתי. אבל לפני חודש היא השתתקה, כלומר, עיניה נעצרו היכן שהוא, אתה מבין אותי? אתה מבין מה זאת אומרת עיניים אילמות? חודש שלם עיניה אינן אומרות אפילו מילה אחת. היא תמות בקרוב. אני יודעת את זה, היא תמות בלי לומר מילה, וזה מכאיב לי. האם תסכים להיות אִתה לילה אחד במיטה שלה? מחר יום הולדתה העשרים וחמישה, ואולי הוא יום הולדתה האחרון. איזו מתנה אתן לילדה שישֵׁנה שנים על קבר פתוח?”

נענתי בראשי לאות הסכמה, אבל ראשי היה ריק מכל כוונה או מחשבה. האם הבנתי בכלל מה פירוש הדבר שאהיה מתנה שאֵם נותנת לבתה העומדת למות? לא, הייתי ריק מכל תחושה שאפשר לכנות בשֵׁם.

“הנאה חולפת?”

“לא, לא הנאה אלא חום, אולי הוא ימיס את הכפור שבעיניה, זכותה לחוות חום אמיתי של חיים אמיתיים ולא החיים הכוזבים שהיא היתה כלואה בהם. אתה מבין אותי?”

לא הבנתי. נענעתי בראשי שוב.

בחדר הסמוך קראתי את עיניה, ראיתי בהן ברור את בבואתי בכל עליבותה, ראיתי את פניי, את שערי, את אפי, ושתי מערות שחורות גדולות, ראיתי את בבואתי במראָה של קֵרח חצויה לשניים, ראיתי את כל הסרט של חיי.

אני יודע שהשאלה שמעסיקה עכשיו את כולכם היא אם שכבתי אתה. האם נהניתי? האם חשתי שהיא נהנית? אני יודע גם שכל אחד מכם חושב שהלוואי שהייתה שם מצלמה כדי לעקוב אחרי הדברים מתחילתם ועד סופם והיה ניתן לו לשלוט במצלמה מרחוק כדי לכוון אותה אל האיברים האינטימיים ואל תנועותיהם המכניות.

אני יודע שמאז אותו יום אני מחפש את עיניי.

שאלה אחת מציקה לי בלי רחמים: האם באמת היא הייתה המתה החיה בחדר ההוא או שמא שנינו היינו ככה?

מתים חיים.

מזמן שעברתי לחיות בבית הזה, המחשבה שבעליו ייכנע בוקר אחד להפצרותיה הבלתי־פוסקות של אשתו ויסתום את החור ההוא מעבירה בי צמרמורת. הוא בוודאי לא יחזיק מעמד לאורך זמן, שכן היא חדלה להזכיר לו שסתימת חורים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של הגבר בבית.

קירות שאין בהם חור, עולם של קירות חלקים זהים מעביר בי צמרמורת.

כל בוקר אני בודקת את החפצים הדוממים שלי: ספה שחורה ענקית, שאני מבלה את יומי במאבק בשקע שבה, מראה עגולה מימיני, שמבלבלת את שנותיי, וחור עמוק בקיר — מכולם אני גונבת לי רסיסי חיים ישנים וחיים אחרים שנמשכים עכשיו בצורת הבזקים.

אני זוכרת היטב שהיה לי בית קטן, ומול המיטה שישנתי עליה בחדר השינה עם ילדתי היה חור גדול. אני זוכרת גם שהחור נגרם כתוצאה מניסיונות לתלות תצלום גדול, שלי ושלה, המסמר נפל והתמונה נפלה אתו. יותר מפעם אחת נשברה הזכוכית של המסגרת ויותר מפעם אחת החלפתי אותה באחרת, עד שבסוף העמדתי את התצלום בתוך מעמד עץ על השידה שעל יד המיטה.

נעזרתי באחי (ששמו אבד לי) כדי לשפץ את קירות הבית ולצבוע אותם מחדש, והזהרתי אותו שוב ושוב שלא יתקרב לחור ההוא וישאיר כמו שהוא. הוא צחק וענה לי:

“כל האנשים סותמים את החורים, ואת שומרת עליהם בתור מחילת מילוט אחרונה.” עד שאמר זאת אחי לא ידעתי שאכן זה כך: חורים הם באמת מחילת המילוט היחידה, תעלת הבריחה האחרונה. בכל פעם שהעולם סגר עליי ופחדתי שהאדמה עומדת לבלוע אותי הייתי גוררת את ילדתי הישֵנה ומתגנבת אל החור ההוא בקלילות ובקלות. וכך מצאתי לנו, לי ולה, מקלט מפני התקפה מתקרבת ויד אלימה ועיוורת. כשיצאנו ממנו, כבר שָקַט היקום.

במקום אחר שחייתי בו, נדמה לי שזה היה בית־חולים, כשהייתי ערה מזמן לזמן, הייתי מחפשת מנהרת מילוט בצורת חור בקיר, עד שמצאתי אותו במסדרון ארוך שחיבר בין חדרי החולים. והנה יום אחד הוא נעלם מאחורי שלט גדול. על השלט היו כתובות הנחיות למבקרים בבית־החולים (ובהן אזהרה מפני התערבות בענייני החולים). נעזרתי בחור אחר, בראשי. הוא היה שם תמיד. התעלמתי והתחמקתי ממנו, כי ההתגנבות לתוכו תבעה ממני התנתקות גמורה מהקיום, שנהיתה מסע מפחיד במסדרונות צרים ויערות חשוכים וידיים שחורות שגררו אותי אל התהום. לא הייתי יוצאת מתוכו בלי שנעקר ממני חלק שלא הצלחתי להשיבו מעולם. הוא נשאר שם, מת, ונרקב.

מזמן שהגעתי אל הבית הזה, לפני שנה או שנתיים או יותר, אני חיה בחלק האחרון שנשאר ממני, ולא אסכן אותו בשום אופן לפני שאחזור אל ילדתי. המחשבה שהיא תישאר שם לבדה, שהחלק שעתיד לשאת אותי אליה ימות, מעבירה בי צמרמורת.

אני מקווה ששניהם, החור והחלק, יחזיקו מעמד.

למה אנשים מפחדים מפני החורים בקירות? למה בעלת הבית מפצירה בבעלה שיסתום את החור? באותו בוקר אמרתי לה שילדתי מחכה לי בתוכו, והיא ענתה לי בקרירות, בלי לגרוע את מבטה ממסך הטלוויזיה: “בתוך החור? אני מקווה שהיא תצא משם בקרוב, כי שלושה חודשים היא לא שילמה לי את המגיע לי על הטיפול בך.”

אף פעם היא לא אומרת את שמה, רק “היא” או “בתֵך”, ואני הלוא זוכרת שנתתי לה שם יפה, שם שיש בו מנגינה ותוגה.

מעולם היא לא יצאה משם לבדה, נשאתי אותה לשם בשנתה וגם אוציא אותה משם בשנתה, היא לא תמצא את הדרך בחזרה. אני חייבת להצטרף אליה שם לפני שתתעורר והבדידות תבלבל אותה. זו ההזדמנות האחרונה והיחידה כי בוקר אחד ייכנע הבעל וינסה את כוחו במילוי התפקידים הגבריים בבית ויסתום את החור.

בעזרת החלק האחרון שנשאר ממני אספתי את עצמותיי השבריריות וזיכרון ישן, ועקפתי את הזקֵנה הצופה בי שעות ארוכות מן המראה, ונחלצתי מהספה השחורה שעדיין שימרה את צורת ישבני, וחיש קל הייתי בתוך החור הלבן.

האור הציף אותי, והפרטים הישנים חזרו, ברורים ומסודרים: שמי, גילי, צערי, שמחתי, פחדי, ילדתי שהייתה לאם, איך קוראים לה?

תיכף אני אזכר בשמה, ואקרא לה.

האם ייתכן ששכחתי אותו באיזו בריחה ישנה?

מסמר שחור ענקי השיג אותי וסתם עליי את החור ואת הדרך בחזרה.

“להזמנה C345 דרושות עוד כמה פעולות גימור, נחוץ לי רק לילה אחד כדי לסיים אותה, בבקשה ממךָ,” היא אמרה למנהל המפעל.

הוא השיט את עיניו בין העובדת הנמרצת שלו ובין הלקוח היושב בקצה החדר. בגלל מיומנותה בעבודה והחתירה שלה לשלמות נגרמו האיחורים במסירת כמה מההזמנות ונשמעו תלונות מצד הלקוחות קטועי הרגליים שחייהם באמת ובתמים עמדו מלכת והיו תלויים בהמתנה לגפיים תותבות מתאימות.

המנהל גחן אליה ולחש לה:

“לא, לא, בבקשה ממֵך. הלקוח הזה מחכה כבר חודש, והפעם לא ארשה איחור. אין פה מקום לוויכוח.”

היא נכנעה ומסרה את הזמנה C345 ללקוח.

אחר כך חזרה אל הפינה שלה במחלקת הגימור. בערמת הגפיים המעורבבות התגלה לעיניה דף נייר ועליו הודעה קצרה:

"החלפתי את הרקדן שהלך באחֵר. אני חושב שהוא יתאים יותר למופע שלך. נסי אותו: הזמנה מספר C143 על מדף מספר 16. אני מקווה שהביצוע שלו ישביע את רצונך.

בידידות."

הודעה קצרה אבל די היה בה לבלבל אותה. הנה מישהו שיודע את סודה ואולי הוא יודע יותר ממנה ויותר ממה שנחוץ, עד כדי כך שהוא מוצא מחליף מתאים לרקדן ההוא שהיא בנתה עליו. האם פירוש הדבר שהוא יודע גם על הקושי שלה אף על פי שלא הצהירה עליו במפורש?

כן, היא התלבטה לגבי אותו רקדן אבל מפאת קוצר הזמן לא חשבה להחליף אותו. המופע נקבע לעוד שבועיים וההזמנות יופצו ללקוחות בתוך שבוע. היא דחתה את כל לבטיה ואין לה עכשיו זמן להתעסק עם שותף שכפה את עצמו עליה. אין לה זמן בשלב הזה שבו המופע הוא הפרויקט הכי חשוב שלה.

בשעה שש בערב עזבו כל הפועלים את המפעל. האחרון היה הבחור החירש האחראי על מחלקת המסירה, שלפעמים גם היה מגיש לה קפה משובח. הוא הקפיד לנעול את כל הדלתות ויצא אף הוא. כעבור שעה היא הסתננה אל המפעל בגנבה, כהרגלה זה חודשיים, דרך הדלת האחורית, בעותק של מפתח שלמרבה גאוותה הצליחה לשעתק מהבחור החירש בלי ידיעתו, כך היה נדמה לה.

“קדימה, עצלנים שכמוכם, זה לא הזמן לישון, יש לנו רקדן חדש שמצטרף אלינו בהמלצת ידיד אלמוני. אני מקווה שהוא כשיר לרקוד אתכם,” קראה והורידה את תיבה מספר C143 והוציאה ממנה את הרקדן החדש שלה. היא העיפה מבט בפרטים שבעלון המצורף ונענעה את ראשה בשביעות רצון.

“הבה נראה את יכולותיך בריקוד, תלמיד!”

היא הפעילה את התקליטור, המשתתפים הוותיקים הסתדרו בשורה, כל אחד במקום שנקבע לו, והרקדן החדש ניגש, בלי שהתערבה, אל מקומו ביניהם. היא נתנה את אות הפתיחה ונעמדה לצפות בהם מפינת החדר. לבה האיץ את פעימותיו למראה מופע הריקוד המושלם, המדהים, שהיא רואה בפעם הראשונה זה חודשיים. כאילו הפיח בהם המשתתף החדש רוח חדשה, נמרצת וחופשיה. אילו תנועות הרמוניות! איזו קלילות! ואיזו דייקנות במעברים הקולחים המהירים לצלילי המוזיקה!

היא קרסה תחתיה, ניתקה את רגליה וחיבקה אותן. ובכתה כמו שלא בכתה שנים. “מה אתן אומרות, רגליים? האם אתן מתגאות בראש ובגוף שאתן נושאות עליכן? האם לא היה כל הסבל הזה לטובה, שנשאתן את כאבי ואת איבתי ואת הבוז שלי כלפיכן? איך יכולתי לאהוב אתכן בעודכן צלקת מכוערת בחלל הריק. אני יודעת שהכאבתי לכן מאוד בשנים שעברו, אני יודעת שפעמים רבות רציתן לקפוץ מהחלון, ולעזוב אותי בודדה ואומללה. מה אתן אומרות עכשיו? הגיעה העת שנתפייס במחול ‘עוף החול’.”

בבוקר מצוידת ברגליים ידידותיות, יצאה להכניס לתיבות דואר עשרים הזמנות חתומות על ידי אגודה דמיונית:

"יקירי/יקירתי, בעל/ת הרגליים החדשות, אנחנו מזמינים אותך למסיבה לרגל התקבלותך למועדון הצעד הראשון.

לא יינשאו דברים של אישים בכירים ולא נאומים נדושים. אנחנו נצחק ונלך ונשיר ונצפה במופע אומנותי, ואולי גם נרקוד, מי יודע?

אוהבים אתכם. מועדון הצעד הראשון."

ההזמנה הגיעה לכתובות בעליהן, היו שהשליכו אותה מהחלון, והיו שנענו לה, והגיעו אל הגינה שנערכה בה מסיבת החנוכה.

הבאים התפזרו על הכיסאות הפנויים והיא עקבה מפינתה הרחוקה אחרי עיניהם הנבוכות ותווי פניהם האומללים. היא הפעילה מיד את התקליטור והמוזיקה גברה על כל הקולות האחרים ומשכה את תשומת הלב ואת העיניים אל אמצע הגינה.

הגפיים נעו באי־שקט תחת הגופים ואז נשאו את בעליהן הנדהמים לעבר הגינה.

כולם נערכו במקומותיהם והגפיים יצאו במחול בקלילות ובמרץ, הניעו עם כל צליל את גופֵי הבשר המתים למחצה, והחיים חלחלו לתוכם כזרם מים במדבר עתיק. זרמו גם שאר האיברים והידיים השתלבו זו בזו והעיניים צחקו.

המופע הסתיים במחיאות כפיים רועמות והשתחוות של הכרת טובה לפני האלמוני.

המכתבים הקצרים המסתתרים בין ערמת הגפיים הדוממות לא חדלו.

“היה מופע מדהים. אני גאה בךְ.”

“אני יודעת כי ראיתי את זה בעיניךָ. הייתָ שם.”

“הייתי, והייתי מאושר בריקוד ‘עוף החול’ ובךְ.”

“מה דעתך על ‘תשוקה’, השם של המופע הבא שלנו?”

“המופע שלנו? בואי נחשוב יחד מחר בבוקר. אני יודע איך את אוהבת את הקפה.”

“ואני יודעת איך אתה שומע את המוזיקה.”

זה היה המכתב האחרון.

“הזיכרון אינו אלא ציור משובש באופן מושלם.”

את משמעות המשפט הזה הבנתי רק כאשר עקבתי אחרי הרופא ששקד לצייר את הזיכרון של הנערה הישֵנה על המיטה שלימינו. ציור מלא וגדוש פרטים סבוכים אלה באלה, אבל ממקומי שמאחורי שמשת החלון הוא נראה מושלם.

משם יכולתי לומר: הציור הזה יפה ומושלם אבל חסרים בו צבעים חיים.

אני רק בת עשר ועוד לא רכשתי לי ראייה אמנותית ביקורתית אבל יש לי חוש אמנותי שהייתי עתידה לרשת לפני עשר שנים. גם פה, במקומי שמאחורי החלון, הייתי תלויה בין לפנֵי ואחרֵי באופן שמבלבל את חוש הזמן שלי.

הרופא אומר שוב ממקומו: “הזיכרון אינו אלא ציור משובש באופן מושלם.” אחר כך הוא לוקח את עטו ובמשך שלוש שעות הוא מצייר בלי הפסקה עד שהנערה החולה תקיץ משנתה. הוא נפנה לעברה ואומר שהפעם היא עייפה אותו כשליקט כל מה שהגיע אליו מהמכשיר, כל הפרטים האלה! לו רק מצאנו דרך להעסיק את שני הילדים שלא יחדלו לחסום את זרימת הזיכרון. את יודעת מה הם רוצים?

היא מנענעת בראשה ולא אומרת כלום.

לא עמדתי בדרכו אם אמנם התכוון אליי. אני עומדת בשקט מאחורי החלון ומזמן לזמן הוא מביט אליי כאילו אני טפילה בניסויים שלו או שגיאה מרגיזה בהנחותיו הרפואיות. הנחתי לו לתת לזמן לזרום דרך החוטים המשתלשלים מראשה של הנערה הישנה ולא התערבתי. אולי כשתוסח דעתו אצליח להתגנב מאחד מהם. אם כבר הוא החליט לעשות את הניסוי המשונה הזה, עליו לשאת בתוצאות, למשל, לגרור אותי מן העולם שלי ולהשליך אותי פה בחצר האחורית של בית־החולים המשעמם.

הוא מתעלם מהנער שמופיע פתאום בחדר ומשחית את הציור בקווים שחורים רחבים שכמעט מכסים את שאר הפרטים, ואחר כך נעלם בזמן שהנערה זזה במיטתה בכאב ובאי שקט בלי להקיץ משנתה. כל הופעה של הנער משחיתה את הציור ומדאיגה את הנערה ומעכבת את חזרתי.

התחלתי להרגיש עייפות וישנוניות. אם אירדם כאן, אהפוך להרהור חולף או לחלום, והצבעים שאני נושאת אתי זה שלושה ימים יתייבשו.

פתאום נשטף הרופא זיעה וניכר בו המאמץ הרב, והחוטים שמחברים בין ראשו ובין ראשה של הנערה ועוברים דרך מכשיר מוזר זזו. הוא שלף את כולם בכוח וקם אל החלון ופתח אותו לרווחה. זו הייתה ההזדמנות שלי לקפוץ בזריזות מהחלון אל החדר, אני ואתי עלה צהוב יבש של עץ. העלה צנח על הארץ ואני התגנבתי מאחד מהחוטים דרך מעברים צרים וחשוכים שהסתיימו בשטח לבן ריק. צבעתי את שוליו והתיישבתי במרכזו לצַפות לדבר הבא.

אוזניה כבר התחילו להתרגל לקולי שחלחל אל גרונה המאובן משתיקה של שנים, ואני הפתעתי אותה ששמרתי בזיכרוני את מנהרות המילוט מפרטי הציור הדהוי. הנערה ירדה מהמיטה.

היא הביטה לאחור להיכן שהנער זעוף הפנים היה עוקב אחריה בכעס, ואמרה בקולי בלי להביט בו: אל תשימי לב אליו, הוא אורב לקופסת הצבעים.

אמרתי בקולי: הוא גנב אותה פעם ממך ולכן הציור יצא דהוי, חסר חיים. הוא לא יקבל אותה שוב. בדקתי שהיא בכיס המעיל שלי.

החשנו את צעדינו.

“מהר, מהר, לפני שהרופא ישים לב אל מחוגי הזמן במכשיר, הזזתי אותם עשר שנים קדימה,” אמרה אחת מאתנו בקולה של האחרת.

דחפנו את דלת החדר ויצאנו מבית־החולים. בזווית עיניי ראיתי את הרופא מנפץ את המכשיר המקולקל שלו, ונער בלי תווי פנים מחכה באמצע הציור שהמחוגים החלודים יזוזו. איני זוכרת מי משתינו ידעה את הדרך הביתה.

חיפשתי אותה בשכונות הקרובות. התחלתי בשכונה שלנו, אחר כך הרחבתי את המעגל אל השכונות הסמוכות. אני קורא בשמה, מחקה יללה מקוטעת ארוכה ומתעלם ממבטי הגינוי והלגלוג מצד האנשים, בייחוד הגברים.

כאן אורבים לחתולים כאילו היו ילדים מיותרים שאין בהם צורך, והנה בחור גבוה ורחב כתפיים מחפש חתולה כאילו הייתה ילדו היחיד.

חשבתי לטלפן לאהובתי ולשאול אותה על החתולה שלנו. מה אגיד לה? שהזנחתי את החתולה שלנו והיא נעלמה או ברחה? הזיכרונות והכאב יתקפו אותי, והלוא כבר שבועיים אני מנסה לשכוח ולשקם את חיי בביתי הישן, הרחק ממנה והרחק מהחיים שחלקנו ארבע שנים. לא, זה לא רעיון טוב. לפחות אתרחק משתיקתה בקצה האחר של החוט ומאנחה שעלולה לשבור אותי. כאשר נפרדנו בפתח דירתנו עיניה נזפו בי. היא אמרה רק: “זאת חלוקה צודקת יותר מארבע השנים שחלקנו בהן הכול.”

אולי היא התכוונה לחלקי בחתולה שלנו. ואולי לספרים ולכל הדברים הרבים שרכשנו בארבע השנים.

חלוקה צודקת — החתולה והזיכרונות העמוקים הכואבים?

כעבור יומיים החלטתי להסתכן בעוד גינויים ולגלוג. הלוא חוץ מנענוע קל לברכת שלום ממילא אין לי יחסים עם תושבי השכונה. אז מה אכפת לי שימחקו אותי מרשימת הגברים המחוספסים שמשליכים חתולים מעל הגדרות, אותי ששייך לאלה שתולים מודעה ומבטיחים תגמול נאה למי שירדוף אחרי חתולה לבנה ויחזיר אותה לבעליה שלמה ובריאה.

תליתי מודעה ובה בקשה קצרה ותיאור של החתולה שלי על פי הזיכרון, ומספר הטלפון שלי. ניסיתי להתעלם מהפנים ומהפרטים האחרים שמלכתחילה היו משובשים בתמונה שבזיכרון. לא התעכבתי לחשוב על שני דברים: איך זה שבין כל התצלומים הרבים שלי אין לי אפילו אחד שבו אני נראה עם החתולה שלי, או שבו אני נראה עם אהובתי ועם חתולה מפונקת? למה ההתעקשות הזאת להחזיר אותה בזמן שאני עושה את ההפך הגמור — מנסה להיחלץ מתחושת האובדן שמלווה אותי מאז שנפרדתי מאהובתי?

הטלפון שלי לא חדל לצלצל. זרים ואלמונים הציעו לי מועד לבוא להחזיר לי את האובדת ולקבל את התגמול. גם ילדי השכונה חיפשו את החתולה שלי.

בבוקר באו חבורת ילדים ובידיהם חתולה והראו לי אותה בשיכרון של מנצחים: מצאנו אותה. הסתכלתי בה והתנצלתי.

“זאת לא היא.”

“אתה בטוח? תסתכל בה טוב,” הם התעקשו.

“לא זאת לא היא.”

היא לא דומה לזו שאני מחפש.

אחרי שבוע של חיפושים והמְתנה הגעתי למסקנה שאין טעם להשאיר את המודעה תלויה על חמש גדרות ושני עצים אף על פי שזרם הטלפונים פחת והצטמצם והחתולות שהביאו אל דלת ביתי הנחילו שוב ושוב אכזבה למביאים ולחתולות.

חוץ מזה מגוחך לתלות מודעה שאין בה תצלום שאפשר לדעת ממנו איך החתולה נראית. ככה, כל חתולות הרחוב יכולות לבוא בחשבון.

עמדתי לפני המודעה הראשונה, ולפני שהזדרזה ידי לקרוע אותה, ניבט ממנה תצלום ברור, תצלום של ילד מחייך מלוא פניו והוא חובק חתולה לבנה ואת שניהם יחד מחבקות ידיים ענוגות.

נדמה שמישהו שם משחק אתי או בי ואולי זו רק הלצה של עובר אורח.

מהמודעה השנייה ניבט אליי אותו התצלום עצמו.

וגם מהשלישית.

לפני המודעה החמישית עמדתי נבוך, האם הגדר גבהה עד כדי כך שידי אינה מגיעה אליה, או שקומתי התכווצה? נעמדתי על אצבעות רגליי, התארכתי והתארכתי ובקצות ידי תלשתי את המודעה. בחנתי אותה וגזזתי ממנה את התצלום וקיפלתי אותו בזהירות והכנסתי לכיס חולצתי, זה התצלום היחיד שמופיעים בו ידה של אמי ושרוול חולצתה, וגם הטבעת שלה וצווארה.

החתולה הלבנה שברחה מהבית יומיים אחרי שמתה אמי.

לפני עשרים שנה.

אני מכיר את הפחד שלו מהכלבים. ראיתי אותו בעיניו בפעם הראשונה שהוא נקרה לי ברחוב. אין זה משנה אם זה היה לפני שתקף אותו כלב שחור ענקי, כשגיבש לו אינסטינקטיבית, והוא בן שמונה, דעה על הפחד ועל הכלבים, או לאחר מכן, כשנהייתה הדעה הזאת עובדה כואבת.

כל כמה שניסה להעמיד פנים בנוכחותנו שהוא אמיץ, עיניו לא הצליחו להסתיר את הפחד מן הכלבים הוותיקים והחדשים של השכונה. הייתי רואה היטב את פחדו כאשר החיש את צעדיו ולא גרע את מבטו מהדרך שלפניו כל עוד לא הפריד מרחק בטוח בינו ובין הכלב, כל כלב שהוא, ואז היה מרים את ראשו ושוב הולך לו בנחת.

“אילו נשך אותי, אילו קרע את בשרי, היו הדברים מובנים לי — הייתי מבין שכזה הוא היצר החייתי והייתי יודע כיצד לנהוג בו ולהתרחק ממנו. אבל הוא לא עשה זאת. הוא עמד מעליי, פוער את מערת לועו ומסתכל בי בעיני התופת שלו, ובכל פעם שהרמתי את ראשי או זזתי תחתיו, חבט בכפו העצומה על כתפי או על פניי ושוב השתטחתי. לא הייתה לי בררה אלא להתחזות למת או להתאבן. התאבנתי, ונדבקתי אל הרחוב. איבדתי את תחושת הזמן והמקום ואיני זוכר עוד מתי בדיוק הוא הרגיש שנמאס לו להשתעשע בי, ועזב אותי והלך לו מתנדנד מצד אל צד, יהיר ובטוח בעצמו, כמו שהולך כלב מנצח, כן, כלב מנצח, אין לי דימוי אחר.”

הוא לא חדל לספר את סיפורו לכל פרטיו בשעה שאני הייתי מוטל פצוע על הארץ ועוקב אחרי סיפורו ואחרי נשימותיי שלפני הנשימה האחרונה. ניסיתי להסביר לו שלא כל הכלבים דומים, אבל הוא שמע רק את עצמו:

“הבן אותי, הפחד שלי אין לו קשר לילדותי השברירית ולבדידותי או לכך שהעולם התנכל לי. הפחד הוא מפני היכולת שסיגלתי לי להתאבן ולהידבק אל הקירות והרחובות, עד שלפעמים הייתי חוזר הביתה עמוס באבק של העוברים־ושבים באותו יום, עשרות ומאות עוברים־ושבים וכלב ענקי שחור אחד שתמיד הפתיע אותי ברגעים לא צפויים. במלחמה הזאת, כידוע לך, נהיו הכלבים רבים יותר מהעוברים־ושבים, ואתה, תאר לך כמה קירות סחבתי אתי הביתה וכמה רחובות נהייתי.”

כל אחד מאתנו הגיר משהו באותו רגע של שקט ששרר בשכונה בעקבות ההפגזה, הוא הגיר מילים ואני הגרתי דם בגלל הרסיסים שחדרו לגופי. המקום היה ריק מאנשים. היו שברחו אל הבתים ואל המקלטים והיו שהתחילו לחפש מכרים תחת ההריסות. הוא היה שרוע לידי ואחרי שבדק ומצא שלא נפגע, התיישב בשקט והתחיל לספר לי על הפחדים שלו.

בחושיי ידעתי שהוא אמיץ, אינו ירא מהמוות ולא בורח משדות הקרב. מאחר שאני יושב תמיד לפני המכולת, ראיתי אותו במו עיניי צועד בראש בהפגנות ומחלץ במיומנות את הנפגעים מהבתים ומהריסותיהם. בזמן שאחרים מצאו להם מקלט בבתיהם או ברחו, הוא היה עובר בין ההריסות ומחפש ניצולים בעוד המטוסים מוסיפים לחוג מעל המוות. אבל הוא בחר לספר לי על החולשה ועל הפחד שלו, אולי מפני שבאותה שעה הייתי אני חלש ואחוז פחד.

“מזלך שאתה כלב לבן.”

אמר והוציא את הרסיסים מבטני וחבש את פצעיי בחולצתו.

הייתי אומר לו שמעולם לא הלכתי ברחוב כמו שהולך כלב מנצח, תמיד הייתי כלב מובס.

כלב לבן מובס.

היא התיישבה והשעינה את גבה אל הברוש האחרון, העץ האחרון של היער. היא התנמנמה, ואולי שוטטה בדמיונותיה, שהנה הפתיעה אותה עובדה שהיה עליה ללמוד איך לחיות את שנותיה הבאות עם וַדאוּתהּ: היער הזה גנב ממנה עץ עתיק, שלילה אחד, לפני שלוש שנים, התחבאה מאחוריו.

היא הוציאה את המחברת שלה ובפעם המאה והאחרונה התחילה לכתוב את הלילה ההוא שלה. כאן, במקום הזה, היא תשרוף את מחברתה ואת סיפוריה. ואת הלילה ההוא גם כן. אין זה צודק שהיא תתחיל חיים חדשים כשהיא נושאת עמה משא של יער.

"בשולי העניינים הגדולים קורים דברים רבים. המלחמה היא עניין גדול, והצדק גם כן.

לא התעמקתי באפשרויות שעמדו על הפרק וגם לא בסיבות, לא היה אז זמן לחשוב על הנאמנות למשפחה. הייתי בחדרי כשארבעה גברים סגרו את חשבונותיהם עם אבי. פשוט מאוד: הייתה לי אפשרות לקפוץ מהחלון בזמן שבסלון טבחו את משפחתי, או למות מפחד או להישחט. ואלה הדברים שקורים בשולי המלחמה והצדק: למשל, שבלילה ההוא אני ניצלת ומשפחתי נספית; למשל, שבין ביתנו ובין בתיו של כפר אחר מפריד יער; למשל, שאני אסירת תודה ליערות העבותים, ולחשֵכה ולפחד.

בכל פעם שרגליי התעייפו ונעמדתי לשאוף אוויר התקיף אותי מבול של דם. הדם זחל מַהֵר בין העצים ואני רצה והיער רץ אתי. אני נעמדת שוב והאדמה בוערת תחת כפות רגליי, אני רצה. אני נעמדת, נשימתי נהיית לחישת צפעונים שגוזלת את האדמה מאחוריי.

רצתי עד שהיער נגמר, כוחותיי תשו, אבל הלחישה לא פסקה, ומבול הדם והאש. התקשחתי, השתרעתי ונאחזתי באדמה. ביקשתי מחסה בעץ עתיק, ברחתי מהיער, והעץ הביא אותי אל הדלת הראשונה של הכפר, וחזר. ביד רפה הקשתי על הדלת. ואיבדתי את הכרתי."

כאן מסתיימים כל סיפוריה, במשפט הזה ממש. וכל מה שבא אחריו הם פרטים שהיא מנסה בכוח להפוך אותם להתחלה של חיים חדשים, היא מנסה וצל העץ העתיק מקדים אותה תמיד. היא הביטה לעבר היער השלֵו, הוא לא נראה בשום אופן כמי שגנב עץ מסיפוריה.

לפני שכילתה האש את מחברתה היא הצילה ממנה דף אחד, שחור שוליים, וכתבה עליו:

“לפני שלוש שנים ניצלתי מהטבח, ומהיער, התקשחתי, השתרעתי ונאחזתי באדמה, והצמחתי עלים.”

היא תחבה את הדף לתיקהּ ותלתה את התיק על ענף מוריק שצמח לה על הכתף.

בהפגזה האחרונה על השכונה לפני חודש נפלה פצצה ברחוב שלנו, רסיסיה הגיעו אל הגג של “אבו א־טיר” [מגדל ציפורים] והוא, כהרגלו בכל הפגזה, נכנס אל הכלוב לשיר לציפורים שלו והניח להן לאכול גרגרים מראשו. הכלוב התנפץ והאיברים של פגרי הציפורים ודמן התפזרו מסביב, אבל לא מצאנו לא אותו ולא את ראשו. אחד השכנים אמר בפשטות: הראש שלו עף מזמן, מאז שהוא התנתק מהאנשים והתחיל לדבר עם הציפורים.

אבל אתי הוא היה מדבר. ליתר דיוק, אני לא חדלתי לדבר ואילו הוא לא אמר אלא מעט מאוד. הייתי עולה אליו אל גג הבניין ומוצא אותו בתוך הכלוב, מאכיל את ציפוריו ומנקה את הפרשותיהן. הייתי מברך אותו לשלום והוא היה נפנה אליי לעתים נדירות.

אני הייתי שואל אותו לשלומו ואחר כך מספר לו את היומיום של הפחד והמלחמה.

“מה שחשוב,” הוא היה אומר לי, “שהפחד לא יחלחל לך אל הלב ואל הנפש. הפחד הוא המפלצת והשטן של המלחמה, כשהוא מחלחל לך אל הנפש הוא נעשה אָתה, הוא נעשה העיניים שאתה מסתכל בעדן.”

הוא אמר זאת בביטחון בזמן שפינה מהכלוב את הפרשות הציפורים.

אבל אני פחדתי, פחדתי מהסמטה הריקה ומהמסבאה הקודרת ומהפנים שהיו ואינן ומהצחוק הקולני של המוות.

פחדתי מפניי שבמראה, שאיבדו את תוויהן.

כאשר הייתי מונה באוזניו את ידידיי שנהרגו, הוא היה אומר: בוא נספור את מי שנשאר. הייתי מספר לו על אימתי מפני המחסומים של הצבא, והוא היה קוטע אותי: עזוב את המחסומים הצבאיים וקפוץ מעל מחסום הפחד. הייתי מספר לו על אהובתי האחרונה, והוא היה אומר: אתה משקר, עודני רואה בעיניך את הראשונה.

זה היה לפני שעשיתי לי מסכה מחייכת לפנים.

אחרי שלוש שנות מלחמה גיליתי בוקר אחד שהחיוך ששפע מפניי בשנותיי הקודמות אינו מציית לי עוד, שרירי הפנים התמתחו והשפתיים נפשקו אבל לא היה בזה שום דמיון לחיוך, ארשת פנים בת־כלאיים שאינה מתיישבת עם מבט האימה התלוי בין עפעפיי.

הייתי קרוב יותר אל הליצן הבוכה.

עשיתי לי מסיכה מעור רך שדמתה לי ובמרכזה חיוך תמידי, מסכה קפואה וחיוך שאינו מסתלק לעולם.

ואז, לפני שאני מתחיל לדבר, אבו א־טיר, שנפנה אליי לעתים נדירות, אומר לי: “אל תדבר אליי מאחורי מסכה, בן אדם! אתה נראה מצחיק ואומלל.” אני מוריד לפניו את המסכה והוא הופך להיות המראָה שלי, שיורקת בפרצופה של המלחמה ולועגת לפחד. אני שר ורוקד ועומד על הקצה ופורש את זרועותיי ומתכונן לרחף. אני מביט אל החורבן וצוחק מלוא עיניי.

הוא פונה אליי ואומר: “רק אם נכרות את ראשו של הפחד נרחף יום אחד מעל החורבן הזה.”

ירדתי במדרגות ביתו בדרך לשוב אל ביתי. איני יודע מאיזו זווית הסתנן הפחד ובא בעקבותיי עד שכמעט נגע בכתפי. שמתי את מסכת “המחייך” ואז פניתי אליו פתאום. הוא קפא תחתיו ואחר כך נעלם בחשכת הסמטה.

לא חשבתי הרבה על גורלו אל אבו א־טיר, הימים הם אותם ימים וחסר רק משוגע. המלחמה היא אותה מלחמה שמלקקת את שרידי פצעיה והאנשים עדיין הולכים עם תויי פנים שאינם מכירים.

התחלתי לשקם את הכלוב לצורך שלא היה מחוור לי עד ששוב ניחתו ההפגזות על השכונה.

שמתי את מסכת “המחייך” על פניי ועליתי אל הגג ועמי בקבוק ערק מזויף. התגנבתי אל הכלוב שלא הייתה בו שום נפש חיה חוץ מיונה שניצלה מהטבח, יונה שרגע ניקרה את ראשי ורגע שתתה מגביע הערק.

“בואי, הוי יונה בודדה, אספר לך את חדשות האהובה החדשה.”

היא פרשה את כנפיה ועפה הרחק עד שנעלמה.

תלשתי את המסכה ועפתי מאחוריה מעל לחורבן.

בזווית עיניי ראיתי את אבו א־טיר לרגלי הבניין והוא נושא ראש קטוע ומתרומם מעל הארץ.