שָׁלֹשׁ שָׁנִים צָמְחָה / וויליאם וורדסוורת', תרגם אברהם רגלסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שָׁלֹשׁ שָׁנִים צָמְחָה בְּשֶׁמֶשׁ וּרְבִיבִים,

אָז אָמְרָה הַתּוֹלָדָה: פֶּרַח נֶחְמָד מִזֶּה

בָּאָרֶץ מֵעוֹלָם לֹא נִזְרָעָה;

יַלְדָּה זוֹ אֲנִי לְעַצְמִי אֶקַּח;

שֶׁלִּי תִּהְיֶה, וְאֶעֱשֶׂה

גְּבֶרֶת מִשֶּׁלִּי.

בְּעַצְמִי אֶהְיֶה לְיַקִּירָתִי

גַּם חֹק גַּם דְּחִיפָה פְּנִימִית; וְאֶצְלִי

הַנַּעֲרָה, בְּסֶלַע וּמִישׁוֹר,

בְּאֶרֶץ וְשָׁמַיִם, בְּעֵמֶק וּבְמַחֲסֵה-שִׂיחִים,

תַּרְגִּישׁ כֹּחַ הַמַּשְׁגִּיחַ

לְהַלְהִיב אוֹ לַעֲצוֹר.

הִיא תִהְיֶה מִתְהוֹלֶלֶת כָּעֹפֶר

אֲשֶׁר, פֶּרֶא בְּשִׂמְחָתוֹ, עַל פְּנֵי הַכַּרְמְלִית

אוֹ בְּמַעֲלֵה-הָהָר יִקְפֹּץ.

וְלָהּ הַצֳּרִי הַנּוֹדֵף

וְלָהּ הַדְּמָמָה וְהַשַּׁלְוָה

אֲשֶׁר לִדְבָרִים אִלְּמִים נֶעֶדְרֵי-חוּשִׁים.

הָעֲנָנִים הַצָּפִים, אֶת הִלּוּכָם יַשְׁאִילוּ

לָהּ; לְמַעֲנָהּ הָעֲרָבָה תִכַּף;

אַף לֹא תֶחְסַר מַרְאוֹת

אֲפִילוּ בִּתְנוּעוּת הַסַּעַר,

חֵן אֲשֶׁר יְכַיֵּר אֶת דְּמוּת הַנַּעֲרָה

בְּשִׁתּוּף-רֶגֶשׁ אֵין-אֹמֶר.

כּוֹכְבֵי חֲצוֹת-לַיִל יִהְיוּ יְקַרִים

לָהּ; וְהִיא תַטֶּה אָזְנָהּ

בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת-סֵתֶר

אֲשֶׁר שָׁם פְּלָגִים יְרַקְּדוּ מַעְגָּלָם הַנִּפְתָּל,

וְיֹפִי, יְלִיד רַחַשׁ מְמַלְמֵל,

יַעֲבוֹר אֶל תּוֹךְ פָּנֶיהָ.

וְרִגְשׁוֹת-גִּיל חִיּוּנִיִּים

יְרוֹמְמוּ אֶת גִּזְרָתָהּ לְגֹבַהּ אָצִיל,

חֲזֵה-בְּתוּלֶיהָ יְטַפֵּחוּ.

מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶּה לְלוּסִי אֶתֵּן

עֵת הִיא וַאֲנִי יַחַד נִשְׁכֹּן

פֹּה בַּגַּיְא הַמְּאֻשָּׁר.

כֹּה אָמְרָה הַתּוֹלָדָה – הָשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה –

לְמֵרוּץ לוּסִי שֶׁלִּי מַה נִמְהַר הַקֵּץ!

הִיא מֵתָה וְהִנִּיחָה לִי

אָחוּ זֶה, שַׁלְוָה זוֹ, וְזֶה מַרְאֵה-הַנּוֹף הַשָּׁקֵט,

זִכָּרוֹן מֵאֲשֶׁר הָיָה

וַאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה עוֹד.

הֶאֱזַנְתִּי אֶלֶף צְלִילֵי-תוֹאַם

עֵת בֱּחוֹרֶשׁ יָשַׁבְתִּי נִשְׁעָן,

בַּהֲלָךְ-הַנֶּפֶשׁ, בּוֹ מַחְשְׁבוֹת-נוֹעַם

מַחְשְׁבוֹת-עֶצֶב מְבִיאוֹת אִתָּן.

אֶל מַעֲשֶׂיהָּ-נוֹי קָשְׁרָה הַתּוֹלָדָה

נִשְׁמַת-אֱנוֹשׁ, זוּ בִּי תִּנְוֶה,

וְרַבַּת עָגַם לִבִּי בְּיָדְעוֹ

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה.

דֶּרֶךְ קְוֻצּוֹת-בַּכּוּרִית, בּוֹ בַּמַּחֲבוֹא הָרַעֲנָן,

הַחוֹפֶן זִיוֵי-זֵרָיו סָחַב;

וֶאֱמוּנָתִי – כִּי כָל נִצָּן

נֶהֱנֶה מִן הָאֲוִיר, יִשְׁאָף.

מִסָּבִיב לִי צִפֳּרִים נִתְּרוּ, שִׂחַקוּ,

מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שָׁעֵר,

אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,

דְבֵקוּת-שֶׁל-עוֹנֶג דִּבֵּר.

זַלְזַלֵּי-לִבְלוּב בִּדְּרוּ מְנָפוֹת

לִתְפּוֹשׂ אֶת מַשַּׁב-הָרוּחַ;

עַל-כָּרְחִי אֲנִי נִדְחָף לִשְׁפּוֹט

כִּי שָׁם תַּעֲנוּג זָרוּחַ.

אִם זוֹ הָאֱמוּנָה מִשָּׁמַיִם הִיא אוֹת

וּרְצוֹן-הַקּוֹדֶשׁ שֶׁל הַתּוֹלָדָה הוּא זֶה,

הַאִם אֵין לִי טַעַם לְבַכּוֹת

מַה הָאָדָם מֵהָאָדָם עוֹשֶׂה?