כרך א

מאת

אברהם שלום פרידברג

---

זכרונות לבית דוד: הקדמה

מאת

אברהם שלום פרידברג

אל הקוראים

בספר הזה אשר הננו נותנים לכם הפעם, קוראים נכבדים, יעברו לפניכם דברי ימי עמנו וכל אשר עבר עליו במרוצת אלפים ושלש מאות שנה, מעת חרבן הבית הראשון ועד מות מענדעלזאהן, לא באותיות מתות ומספרים יבשים, לא בדברי מחקר והשערה, כי אם בתמונות חיות וקימות וציורים בולטים ונכונים. בספר הזה תעבור לעיניכם תמצית תולדתנו, קורות אבותינו בכל העתים ובכל הזמנים וההרפתקאות דעדו עליהם, עתותיהם הטובות והרעות, נחמותיהם ותלאותיהם, ששונם ויגונם, וכל אשר סבלו במרוצת ימי נדודיהם; וגם הנצחון הרוחני אשר נצחו את אויביהם בכל פעם, את האמת אשר מסרו נפשם עליה בכל עת ועת, ואת רוחם הטהורה והנעלה אשר גברה על כל. וכל אלה יעברו לפניכם, הקוראים, בספורים נעימים ונחמדים למקרא, בנפשות חיות, פועלות ונפעלות, בשיחות וּוכוחים, מחשבות ורגשות; וראו עיניכם את הדמעות הטהורות והקדושות הנוצצות בעפעפי הנפשות האל, ושמעו אזניכם את האנחות המרות והתמימות היוצאות מלבן, והקשבתם את דבריהן החוצבים להבות אש קדש במסרן נפשן על קדושת האֻמה וסגולותיה היקרות – והיו דברי ימי עמכם חיים לנגדכם וזכרונם לא ימוש מלבכם כל הימים.

עורך הספר אשר לפניכם הלך בעקבות הסופר האשכנזי רעקקענדארף בספרו “Geheimnisse de Iuden”. הרעיון הזה התעורר בקרב רעקקענדארף, לפי דבריו, למקרא הספר "Mystѐre du Peuple, מאת סי, אשר העביר בו הסופר ההוא את תולדות העם הצרפתי בספורים וציורים: “האם לא טוב הדבר כי אנסה לערוך ספר אשר כזה גם על דבר תולדות עמי?” אמר אז בלבו, ובקרב הימים נגש אל העבודה הזאת וידע לבור לו תבנית יפה וסגנון נחמד, סגנון מלא תם וטהר רוח, וחפצו הצליח בידו לנסוך על רבים מספוריו אשר ערך רוח שירה ורוח דמיון נעים לוקח לבבות.

ומי לא יכיר ויודה אשר ספורי-עם כאלה, האוצרים בקרבם תולדות העם וחייו ההסטוריים, צריכים להיות ערוכים גם בשפת העם, בשפת עבר, השפה האחת המביעה את רוח העם העברי במלואה? ומי לא יכיר חסרון ספורים כאלה בספרותנו העברית, ביחוד, למען בני הנעורים אשר בקרבנו, אשר יבקשו להם אכל-ספרותי לנפשם ואין, אשר יבקשו להם ספרים עברים למקרא, תמימים ומועילים, טהורים ונעימים, אשר יתאימו עם הלך רוחם ולא ישגבו מרוח בינתם, ולא ימצאו? מי לא יכיר נחיצות ספורים כאלה בספרותנו העברית, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם ולכל סגולות-הרוח אשר לו, אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות והיתה ללבת-קדש ושלהבת-יה אשר לא תכבה גם בימים הבאים, בבואם לעולם המעשה ובהתערבם בזרם החיים ההומים? מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה אשר יקשרום אל עמם, אל עברוֹ, אל משאת נפשו ועתידותיו הלאומיות?

אמנם עוד לפני עשרות בשנים נסה אחד הסופרים לתרגם את הספר הזה עברית; ואולם מלבד אשר תרגומו כשהוא לעצמו החטיא את המטרה,כי יחסר לו החן והיופי השפוכים על האריגינאל, הנה אך זה החלו לעשות במלאכה הזאת ויתרגם אך ספורים אחדים ממנו, ואחר חדל מעבודתו עד היום הזה.

ואולם לא נכחד ממנו, כי לא יצליח כל מתרגם בעבודתו זאת, אם אמר יאמר לתרגם את כל ספורי רעקקענדארף כמו שהם מבלי הוסיף וגרוע מאומה, - כמו שעשה המתרגם ההוא ב“התחלתו” – כי נמצאים בהם גם ספורים כאלה המלאים חטאים להאמת ההסתורית ושגיאות בדברי הימים לבני ישראל; ויש בהם גם ספורים רבים אשר יחסר להם כל יֹפי וחן, והמה ספורי מעשים הסתוריים יבשים, בלי כל שירה ורגש, כדרוש לספורים ממין זה, ולא ימשכו אפוא את לב הקורא; וגם תחסרנה בקובץ ספוריו תקופות נכבדות בדברי ימי ישראל אשר פסח אליהן המחבר לגמרי. ובחפצנו אפוא להוציא מתחת ידנו דבר מתוקן כראוי, מצאנו לטוב לנו, בגשתנו אל הוצאת הספר הזה בעברית, לבחר לעורך ומתרגם את הסופר המהיר והמליץ הנודע לשם, ה' א"ש פריעדבערג, בדעתנו כי מומחה הוא לדבר הזה ויודע את אשר לפניו; ואמנם תוחלתנו לא נכזבה, כי ידע הסופר הנכבד והשכיל: איזה ספורים מקבוצת הספורים האלה ראוים להתרגם כמו שהם, ואיזה דרושים להשנוֹת ולהערך מחדש, ובמקום הדרוש – לעזוב כלה את החמר אשר לפניו ולערוך ספורים חדשים בתכלית, אם כי נקראים הם בשמות אשר נקב רעקקענדארף לספורים ההם; וגם לחבר ספורים חדשים בדברי ימי התקופות החסרות בהאריגינאל לגמרי. והספורים שערך מלאים יֹפי וחן נעים ומביעים רוח העם וחייו הפנימיים בימים ההם, כאשר תחזינה עיני הקוראים מישרים בספור הראשון ובספור השלישי וברוב ספורי הקובץ הזה שהם חדשים מעיקרם.

ובדבר שפת המתרגם אין מן הצורך לנו לדבר, כי כבר אתמחי האי גברא בספרותנו, ומעטים הם בין הסופרים העברים אשר יוכלו להתחרות אתו בטהרת השפה, יפיה ונעמה. ושפת הספורים אשר לפניכם עוד מצטינת ביחוד בצחותה וקלותה, והיא נוחה ונעימה והולכת כמי השלוח ההולכים לאט.

את הספורים המקוריים שערך המתרגם נצַיֵן בכל פעם בפנים הספר, להבדילם מן הספורים המתרגמים.

ובהיות דברי הימים עם יצורי הדמיון מעורבים בספורים האלה ביחד, מצא המתרגם הנכבד לטוב לפניו לצין את כל הדברים ההסתוריים, ברשמו את המקורות אשר שאב אותם מהם, וידעו הקוראים להבדיל בין המעשים האמתים ובין יצורי הדמיון, הערוכים עם זה לפי רוח הימים ההם.

את עבודת תרגום השירים הבאים בקרב הספורים האלה פה ושם מסרנו למשוררים אמנים, היודעים את אשר לפניהם, אשר נקרא את שמותיהם בפנים הספר, כל אחד על מעשי ידיו, וגם המה הצליחו, לפי טעמנו ודעתנו, בעבודתם ושיריהם נחמדים ויפים מאד.

הספורים יודפסו בפורמט גדול וגם באותיות גדולות כראוי להיות בספורים הנועדים ביחוד למקרא בני הנעורים.

כל הקובץ הזה יצא בחוברות, חוברות – חוברת בכל שני שבועות – עד תם כל הקובץ הזה לצאת.

רשימת הספורים תבוא בסוף הספר.

והננו מציעים אפוא את הקובץ הזה אל כל בני הנעורים בקרבנו הקוראים עברית ותאבים לדעת חיי עמנו ההסתוריים מני אז ועד היום, בתקותנו כי יהי להם למקור ענג ותועלת כל הימים.

המו"ל

פתח דבר

והיה בחדש סיון שנת ה“א תקצ”ט, כרפות ידי עבד-אל קדר שלטן אַלגיר במלחמתו עם הצרפתים אשר עלו כשואה על ארצו, ויקרא לעזרה את מוליי עבד-אל-רחמן שלטן מארוקה, לעמוד לימינו ב“מלחמת הקודש” ולשום מעצור לממשלת הגיאורים¹ ההולכת ומתפשטת בארץ. קנאת הדת וחפץ הקיום עוררו את עבד-אל-רחמן לעמוד גם הוא בקשרי המלחמה ההיא – פן יגברו הצרפתים על רעהו באלגיר, ופשטו ידם גם על ארץ ממשלתו לכבשה לפניהם. כן דרך בני האדם, באחוז אש בבית האחד, תגדל מדת החמלה בלב השכנים הקרובים וימהרו לכבות הבערה – פן תגדל האש והיו גם משכנותיהם לבער…

העת הרעה לארץ ויושבי בה הכבידה עליהם את המלחמה ותלאותיה. השמש בערה כאש לוהט והחם גבר עד בלתי נשוא. השמים כלאו מטל ומטר לא היה, הבארות יבשו והמעינות חרבו, ועל כל אלה עלה ארבה כבד מאד על הארץ ההיא ויאכל את כל יבולה. וידי העם רפו, אוצר הממלכה כבר הורק, - ואיך תמצא יד השלטן לאסוף חיל וצבא ולנהלם בלחם ולתת להם כל מחסורם? אך עצה אחת נשארה, בה בקשו ומצאו מלכי מארוקה עזרתם בכל עת צרה וצוקה, והיא – לשום מצור על עיר היהודים ולסגור עליהם שעריה לבלתי תת יוצא ובא.

גורל יהודי מארוקה רע ומר מגורל כל אחיהם באשר הם שם. גם בארצות אשר אין להם משפט אזרח לא ימנעו מהם משפט אדם, והיו חקי הממלכה גם להם למחסה עז. לא כן בארץ ההיא – איש יהודי כי יומת לעיני השמש, וענשו את הרוצח עונש כסף, עשרה שקלי זהב, והיה זה כפר נפשו ונקה; איש מעם הארץ כי יזכיר שם יהודי לפני אחד השרים, אז יירק בשאט בנפש ויבקש סליחה מאדוניו על תועבת שפתיו. היהודים מחויבים לשאת צניף ירוק על ראשם, להבּדל בזה מכל יתר התושבים. אל כל משמרת פקודה בממשלה לא יגיעו גם בחיל הצבא לא יוכלו לבוא, ולעמת זאת יגדל עליהם עול המסים מנשוא. לאיש יהודי אסור לרכוב ואף לשאת נעלים על רגליו בצאתו לרחובות עיר, ואם יפגש בדרכו את איש מחמדי, אז עליו לעמוד על מקומו בכוֹבד ראש עד עבור המחמדי על פניו. ואם לא יעשה זאת, והיתה מנת כוסו חרפה ומכות ומכאֹבים אין קץ. לאיש יהודי אין המשפט ללון בבית איש מחמדי, אף לא לאסוף את המחמדי אל ביתו. לרופא יהודי אין המשפט לבקר את איש מחמדי בחלותו – כי היהודי טמא הוא לכל נפש. חקים קשים כאלה וכאלה קבועים ושמורים עד היום לאחינו היושבים למעצבה בארץ החשכה ההיא. ועל כלם יגדל לחצם ומצוקתם מאת מלכי מארוקה, לעת יחסר להם הכסף הדרוש לחפצם – כי אז ישימו מצור על רבע עיר מושבם, לבלי תת להביא אֹכל ומזון מן החוץ, וכן יענו ברעב נפשם עד כי ילחצו לתת להמלך את מכסת הכסף ככל אשר ישית עליהם. אמנם בכל הלחץ אשר המלך והעם לוחצים את יהודי מארוקה רב עשרם לאין קצה – כי כל סחר הארץ בידם הוא, ובעוד אשר המחמדי מבלה עולמו ברבצו על יצועו כל הימים באפס מעשה, הנה היהודי שוקד על עבודתו ומסחרו, קוֹבץ על יד ומרבה הונו ועשרו. אך על ידי העבדות והשפלות, שאליהן הסכינו זה מאות בשנים, נטעו בלבם גם מדות רעות: צרות עין ואהבת בצע ומרמה. רוב יהודי מארוקו הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד בשנת ה“א רנ”ב. אבל אין זכר לאצילות אבותם והשכלתם, שבהן עשו להם יהודי ספרד שם עולם אשר יכרת, וכל לבם ונפשם נשואים רק אל המסחר והנשך – כה תשפל נפש האדם בהשפל כבודו ללא משפט ובהדכאו בשער לבלי חק!

רחובות היהודים במארוקה צרים וחשכים מלאי רפש ודֹמן, גם רצפתם רעה מאד ואדמת המקום מלאה תלולים והדורים. כמעט כל הבתים בתי עץ בעלי קומה אחת, וככל אשר יגדל עשר היהודי שם, כן יגדל מראה העוֹני אשר למקום משכנו חוצה – להנצל בזה מעין השלטן הרעה. לעמת זה רב כבוד הבתים בחדריהם פנימה, ובתוכם יש כאלה אשר יוכלו להתחרות את היכלי שרים ורוזנים.

____________

זה שני ימים אשר הושם מצור על רבע היהודים ההוא. השלטן דרש מהם להביא אל אוצרו מאת אלף שקלי זהב, וכל הקהל נשבע לאמונה כי לא יוכל תת יותר מעשרים אלף שקל. כל העת ישבו היהודים הנצורים בבית הקהל, ויתוכחו ביניהם על אֹדות החלק אשר ישא כל אחד מהם במס הזה. איש איש מהם התעטף בענותנוּתו בהכירו את רעהו כי עולה הוא עליו בעשרו, וברוב דברים לא חדלו מריבות ומהלומות. האמות וילדיהן צעקו מרה מפחד רעה ומרעב, כי באה עליהם גזרת המצור לפתע פתאם כשוֹד משדי. נוסף על זה הנה יום השבת קדש עומד מאחרי כתליהם – ומה רב היגון ליהודי כשר, בהבצר ממנו לכבד את היום הקדוש בדגים ובשר ויין וכל מיני מטעמים!

עבר היום השני לימי המצור והשבת באה, ור' יהודה אבַרבָנְאֵל, הנכבד בתורתו ועשרו בכל יהודי העיר ההיא, שב מבית הכנסת אל ביתו בנפש נענה ונדכאה, והוא זקן בן חמש ושבעים שנה בעת ההיא. גֹבה קומתו, הוד פניו, זקנו הלבן היורד עד האבנט אשר על מתניו, קווצות תלתליו הלבנים ועיניו הנוצצות כאבני אקדח, כלם יחדו אומרים כבוד וחן לבעליהם. הוא היה חֹטר מגזע השר הנודע דון יצחק אברבנאל, אשר בצאת הגזרה על היהודים לעזוב את ספרד, מאס במשמרת כבודו בהיכל המלוכה ויבחר לצאת בראש גולים ולהתענות ככל יתר אחיו. ור' יהודה היה נין ראוי לאבותיו – כי היה גם הוא עדי תפארת לעדתו בעשרו וכבוד תורתו, ישר לבו ונדבת רוחו. כל איש מצוק ומר נפש מצא בו נחמתו וישועתו, וכל מבקש עצה מצא בו יועץ פלא אשר נחהו לבטח בחכמתו ותבונתו. אכן התגאה ביחוסו, בהיותו מצאצאי אברבנאל, מזרע המלוכה לבית דוד; אבל גאותו זו היא הורתהו לעשות אך טוב וחסד ולהיות שוה על פי מעשיו לכבוד אבותיו הגדולים אשר בהם ישראל יתפאר.

לר' יהודה היו ארבעה בנים ושתי בנות, יחדו פארו את זקנתו בהודם והדרם וחין ערכם. אשתו מתה עליו זה שנים אחדות. בניו נשאו להם נשים מקרב קהלתם; בתו הבכירה נשואה לאיש עשיר מיהודי אלגיר, ובתו הצעירה אֹרשה זה כשבוע לעלם עשיר מיקירי מארוקה, וליום השבת הזה התעתדו לחֹג את חג ארושיהם כמנהג היהודים יושבי הארץ ההיא.

כבוא כ' יהודה הביתה נגשו אליו בניו וכלותיו ובתו, וינשקו את ידיו וישחו ראשיהם לפניו, והזקן שת ידיו עליהם ויתן לאיש איש ברכתו כמשפט. אז נגש אליו החתן הצעיר אשר עמד עד כה מרחוק ויען ויאמר:

“דון יהודה, התשית לבך גם אלי לאמצני כבן לך ולתת עלי היום ברכה?”

“בכל לבי אברכך, בנימן אהובי! – אנה הזקן באהבה – הן זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה אשר אאצול ברכתי לך”.

“מה זה תדבר, אבינו היקר! ומדוע פניך זועפים?”

“הוי צאצאי הטובים – השיב ר' יהודה אמריו להם – הן אחרית אבי, מנוחתו עדן לנגד עיני היא. הוא היה עשיר ועושה חסד ואהוב לכל. ויהי בעת מלחמה ויתגולל המלך עליו ויאסרהו ויענהו עד מות ואת כל הונו החרים לו. ועתה הטוב טוב אני מאבי, כי ישא המלך הזה את פני ולא ישית עליו כפיו? היש במארוקה עון גדול ליהודי מֵעשרו והונו? – אמנם קדמתי פני הרעה ככל אשר מצאה ידי: רוב עשרי הפקדתי בידים אמונות בארצות נכר, בהשאירי לי אך מעט, די צרכי. ואת צואתי לביתי הנחתי בשבוע הזה בידי “החכם”, הרב אשר בקהלתנו; תקראוה ותדעו הכל. אמנם היה עם לבבי לנוע ולהאחז בארץ אחרת; אבל לא אוכל לעזוב את אחי בני עדתי ואת קברות אבותי. ובכן אשר פה, וכדון יצחק אברבנאל, אבינו הנערץ, הנני נכון לשאת בעמל אחי ולהתענות בכל אשר יתענו המה, ולהשליך יהבי על ה' אשר בידו נפש כל חי”.

לשמע הדברים האלה נתנו כל בני הבית בבכי קולם, ור' יהודה שם פניו אל החתן ויקרא לאמר:

“השבעה לי כיום, בני, כי תהיה לבתי לאב ואלוף נעורים כאחד, כי תתן לה מגן ישעך בהפּקד ממנה אביה, והיתה זאת נחמתה ושמחתה. הבטיחה לי כי תעזוב את הארץ הזאת, מקום הרשע והעבדוּת! הן יש ארצות בעולם, שבהן לא יחשבו בני האדם כבהמת הארץ וכחית השדה; שם לא ישמע קול נוגש, כי מלכיהם לצדק ימלכו ושריהם למשפט ישֹרו; יש ארצות שבהן חקה אחת ומשפט אחד ואהבה אחת לכל תושביהן גם יחד. השבעו לי, בני, כי אחרי מותי תעזבו כלכם את האדמה הזאת אשר רותה מדם אבותיכם זה כמה!”

“אנחנו נשבע!” – ענו כלם פה אחד.

“ועתה רב לנו לדבר מזה עוד – אמר האב – כי אמנם לא יתכנו דברי לעת הזאת, בהופיע אלינו שבת קדשנו, הנתונה לנו מאת ה' לנחמנו מעמל חיינו, למלא בתינו אורה ונפשנו – שמחה וגיל. לכן נסירה דאגה מלבנו ונתענג על ה' לכבוד השבת ונקדש שביעי כראוי לו”.

כל בני המשפחה ישבו אל השלחן. מראה פני ר' יהודה הזקן אשר כלו אומר כבוד והדר, מראה צאצאיו כשתילי זיתים וגפני ברכה סביב לשלחנו, החדר וכל כליו המלאים הוד ותפארת, המנורות הגדולות בעלות שבעה הקנים המפיצים בנרותיהם נגה רב כאור יומם והשלחן הכבד ממשא כלי הכסף אשר עליו במערכה – כל אלה היו למחזה נהדר בקדש המלא ברכת ה', מחזה היקר ממצוא עוד בתוכנו בימים האלה ובזמן הזה.

ור' יהודה נשא כוס יין נבחר ויקדש את השבת בקול רם, וכל בני המשפחה לחשו אחריו את הדברים בקול דממה דקה. עיני הזקן מלאו דמעה, אבל קולו לא נתן בבכי; פניו הפיקו עצב ומנוחה כאחד, בהיות לבבו נכון עם ה' כי כל הבא עליו מידו הוא ולו נתכנו עלילות. ויהי עודנו מגיש את כוס הברכה לכל המסֻבים לפניו, והנה קול רעש ומהומה נשמע ברחוב, והוא הולך וקרב אל ביתו. ור' יהודה קם ממקומו ויאמר: “שמעו, בני האהובים! הן לבי אומר לי כי עת פקודתי הגיעה; הנה אבי רומז לי ממרום לבוא אחריו – הנני ואלכה. ואתם, בני, שמרו את דברי ועשו ככל אשר אמרתי לכם והיו שלום!”

על דלת הבית נשמע קול דופק בחזקה, ור’יהודה ירד במעלות וישאל: “מי פה?”

“בשם השלטן, פתח יהודי דלתיך!” – נשמע קול מצָוה עונה אותו מחוץ.

הדלת נפתחה, והֵגי, ראש סריסי המלך, בא הביתה ועשרת אנשים חמושים אחריו.

“מה דורש “מושל המאמינים” ממני?” – שאל ר' יהודה.

“עוד מעט ותדע – ענה הגי בלעג – בבואנו אל חדר משכיתך נגיד לך הכל”.

ר' יהודה בא החדרה וסריסי המלך אחריו. כל אנשי ביתו כתרוהו ויעמדו נבהלים מסביב. והגי אמר: “המלך צוה להביאך אליו ולחפש כל חדרי ביתך. קרא את הפקודה הזאת!”

ור' יהודה קרא את דבר המלך ויאמר: “אנכי מראש ידעתי זאת”.

ובדברו פנה אל ארון הבגדים ויוצא מתוכו את מעיל המשי הירוק וילבשהו ויאמר:“הבה נלכה!”

“אל נא תעזבנו, אבינו! – קראו הבנים – כל עוד נפשנו בנו לא נתך לנפול ביד צר”.

“הרגעו, בני! – אמר הזקן – הן פקודת ה' היא כי אחלק גורל אבי, ופקודתו תשמר רוחי. ברוך אלהי המשפט!”

והגי פנה אל הסריסים ויקרא:“אתם שלשתכם, חסאן, יזיד ועלי, תוליכו את היהודי לאדוננו. שמרוהו – כי בנפשכם הוא! ואנחנו נשאר פה לחפש את הבית ולמשש חדריו”.

בצאת ר' יהודה עם שומריו פנה אל צאצאיו ויפרוש כפיו למעלה ויקרא: “היו ברכה; שם במרומים עוד נשוב נתראה!”

אשר הובל דרך הרחוב נהפכו כל פנים לירקון, ועדת צעירים לימים, אנשי לבב, התאספו סביביו ויהיו נכונים להלחם עם שומריו להצילהו מידם. אך הוא השיב אמריו להם: “אל תרגזו, ידידי, כי כן נגזר עלי ממרומים, ותהי נא מיתתי כפרת עונותי ועונות כל בית ישראל. קוו לה' ובטחו בישועתו כי לא תרחק, ועוד תחזינה עיניכם ימים טובים מאלה”.

וכל הנאספים בכו בכי גדול וקול ענות נשמע מעבָרים: “נפלה עטרת ראשנו, אוי מה היה לנו!”

ור' יהודה הוּרד אל בור השבי אשר מתחת לארמון המלך; שם נשאר למעצבה עד אשר תעלהו רוח המושל לחיים או למות.

---

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אבל נדודיו לא הביאו ישועת ישראל כבימי אחשורוש, אך ענוים ויסורים קשים לאיש יהודי אחד ובכי ומספד לכל קהל עדתו. זמן רב התהפך המלך על צדיו מבלי מנוח, ובהתגעשו כי חרה לו צלצל בפעמון ושומר הסף בא.

“יבוא הגי הֵנה כרגע!” צוה השלטן.

עד מהרה בא הגי אל חדר המלך וישתחו לפניו אפים ארצה.

“השמת לבך אל דברי? העשית כמצותי?” – קרא המושל אליו.

“אדוני הגדול, מושל המאמינים! פקודתך שמרה רוחנו, ובעוד אשר שלשה מעבדיך הוליכו את היהודי אל בור השבי, חפּשנו את ביתו. שם מצאנו כלי יקר ומצעות ובגדי תפארת לרוב מאד – אבל כסף רק מעט מזער. בקשנו בכל הארונות, גם את קרשי הרצפה העתקנו ממקומותם; אבל כל עמלנו היה לשוא. הגענו אל דלת סגורה בבריחי נחושה – פה, דמיתי בנפשי, נמצא את האוצרות אשר נבקש; ויהי כאשר נפתחה הדלת לפני, וארא והנה החדר ריק אין בו מאומה, זולתי שלחן ארוך ועליו צבורים המון מגלות ודברים אין חפץ בם. עזבתי את גל האשפה ההוא ואלך הלאה בחמת רוחי. ועתה שמע נא אדון החסד את הדבר הנפלא אשר קרני! הן בבואי אל בית היהודי מצאתי ראיתי את בתו, והיא נערה כלילת יפי מאין כמוה, ואומר עם לבבי:”היפהפיה הזאת ראויה לפאר את הרמון אדני – וחי הנביא אם אסור מזה עד הביאי אותה אל מלכי“. ובטרם נצא את הבית צויתי לעבדַי לקחת את הנערה ולהוליכה אחרי. אז ראיתי את אשר לא פללתי! משפחת היהודי הזה, אשר עמדה מנגד בנצלי את ביתו ובהוציאי ממנו את כל כליו היקרים, התיצבה כצר לי בהואילי לאחוז בנערה ההיא. ביותר התמרמר אלי עלם אחד אשר התאמר כי אֹרשה היא לו. המלחמה כבדה בינינו, וכאשר עיפה נפש כלם וידיהם רפו, וירא העלם כי כל עמלו וגבורתו לא יעמדו לו להוציאה מידי, קפץ פתאם אל אחד מעבדי ויגזול ממנו את חרבו וידקור את הנערה, בקראו אליה: “מוּתי בת מלכים שובי אל אבותיך בעודך בתומתך!” ואחרי כן הביא את החרב גם בלבו וימת אתה יחדו. ואנחנו עזבנו מקום ההרגה, ועודנו נבהלים ומשתוממים מכל מראה עינינו שמה”.

“יקחהו אֹפל! – קרא המושל על ר' יהודה מבלי שית לב לאחרית בניו – היהודי הערים עצה לטמון הונו במקום נסתר; אבל אני אפתח סגור שפתיו ואגלה מסתריו”.

אחרי חשבו מעט אמר להגי: “הביא את היהודי הנה, וצו לההורג לבוא הלום כרגע ולעמוד עם כלי משחֵתו מאחרי המסך הזה!”

“כרצון אדוני כן יהי” – אמר הגי בשאתו כפיו אל לבו וישתחוה לפני המלך, ויפן ויצא לעשות כדבר אדוניו.

---

על משכבו בחדר כלאו חלם ר' יהודה חלום נעים – כי נראה לו אביו בדמות מלאך ה' מן השמים, וירחף על פניו ממעל לו ויאמר לו כדבר הנביא:“כי תעבור במים אתך אני ובנהרות – לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך”.

צחוק נעים רחף על שפתי ר' יהודה, ושנתו ערבה לו על יצועו הקשה משנת המלך על מרבדי ערשו הרכים. רוחו כמו כבר הרקיעה לשחקים ונפשו כמתהלכת בין נשמות צדיקי עולם בעדן גן אלהים, רק גופו עודנו חי ומרגיש ככל בני תמותה בעוד בחיים חיתם.

והגי בא ויקימהו בידו הקשה וירגיזהו בקראו אליו: “לך אחרי, יהודי!”.

בלב נכון ואמיץ צעד ר' יהודה בחדר השלטן, ויבט אליו במנוחה כגבר העשוי לבלי חת.

השלטן חשב רגע ויאמר: “ידעתי, יהודי, כי לא צפון משֹכל לבך. הלא תחפוץ להאריך ימים בקרב בני ביתך יוצאי חלציך, - לכן אל תרגיזני בדבר שקר והודיעני את עשרך וכל הנמצא באוצרך!”.

ויען ר' יהודה ויאמר: אדוני המושל! הן תומתי וישרי ויראתי את אלהי הם אוצרי הטוב, וששת צאצאי הנאהבים והנעימים הם כל מבחר עשרי בחלד. ובלעדיהם דל אני מכל עניי ארץ חלקם בחיים".

“יהיו המה לך לבדך – ענה המושל בלעג – עיני רק אל כספך ונפשי אִותה לדעת איהו; הלא ידוע אדע כי עשיר אתה מכל יהודי מארוקה ועתה הבה לי את אוצרך כי בו חפצתי”.

“אם שם טוב וכבוד נבחר מכסף, אזי אוכל להתפאר בחסד אלהי כי אנכי העשיר בכל קהל עדתי; אולם אם הכסף והזהב הם כל עשר האדם, אזי יש בעמך עשירים בעלי אוצרות אשר כמוני כאין נגדם”.

“לשוא תתחמק בדבריך, יהודי ארור! – קרא המושל באפו – אנכי את כספך אדרוש, ואתו גם את הון כל עשירי עדתך, - כי בהיותך ראש לכלם הלא תדעם בשם. ועתה הגידה לי הכל ואל תכסה ממני דבר, כי בנפשך הוא”.

“כספי אין אתי, כי נתון הוא במסחרי מעבר לים, ואת עשירי עדתי לא אדע אכנם – כי עיני ולבי רק לעניינו הרבים, שהם רוב אנשי עדתי, ולו ידעת רישם ומחסורם כמני, כי עתה חמלת על עבדיך האֻמללים ולא שמת עליהם מצור לשית על צרותם נוספות”.

“ומה לי ולענייכם? אנכי על העשירים אשאלך, ואותם תגיד לי כרגע!”

“אחת אמרתי, לא אדע אכנם”

“אתה לא תדע אותם? אבל אותי הלא תדע. - הן יש לאל ידי לאלצך להתודות לפני על כל עשרך ואף לקרוא לי את כל עשירי עדתך בשמותם”.

השלטן צלצל בפעמון והנה הורם המסך בחדר ההוא מרחוק.

“הידעת את האיש הזה ואת הכלים האלה?” – אמר לו המושל בעברת זדון, בהראותו על ההורג ועל כלי משחתו אשר על ידו.

“נקל לדעת פעלו ומעשהו אם מעושי רצונך הוא – שנן ר' יהודה לשונו – ואולם נכון אני לכל אשר תעשה בי, כי אמנם בשרי בידך הוא, אבל נפשי שמורה בידי אלהי צורי ומגערתך ועברתך לא אֵחת; אך את גופי תמית ולא רוחי אשר תחייני”.

למרזמת עיני השלטן צוה ההורג למשרתיו לאסור את ר' יהודה בחבלים ולמתחהו על העמוד לענותו. ור' יהודה נשא הכל בדומיה ככבש אלוף יובל לטבח, וכמו נדעכה כבר רוחו מארץ החיים.

אך למותר יהיה לתאר לעיני הקורא את הענוים הקשים אשר נעשו בר' יהודה בפקודת המושל האכזרי. די לנו לדעת כי כבדו היסורים על הזקן מנשוא; נפשו יצאה בענוייו ותשב השמימה, אל המקום אשר היו עיניו נשואות כל העת ההיא.

________________

כל היהודים יושבי מארוקה לבשו אֵבל בהגיע אליהם השמועה הרעה הזאת, בחוצותיהם כלם יללו ירדו בבכי – כי היה ר' יהודה אהוב וחביב ונכבד מאד על ישרו ותומתו ורוח נדיבתו אשר תמכתם מעודו. ברביעי לימי המצור מהרו כלם להתרפס לפני המושל ולתת מאוייו, אף שתו על המס ההוא נוספות – למען יתרצה אליהם וישיב להם את גופת ר' יהודה להביאה אל קבר ישראל. למחרת הבקר הובל ר' יהודה לקברות ובתו וחתנו אחריו. המון רב מכל חבורות הקדש התאספו לפני הבית ופני כולם עצובים וזועפים. בהגיע נושאי המת מחצר השלטן אל הבית ההוא, הניחוהו על המטה, והחכם, רב הקהלה, הספידהו כהלכה, בנשאו מדברותיו על קינת דוד המלך, בנפול אבנר לפני בני עולה:“הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל”. והעם בכה בכי רב וימר עליו כהמר על יחיד. ככלות הרב לספר בשבחי המת, בהגידו לפניו צדקותיו ומעשיו הטובים, קרא באזני כל העם את דברי צַואתו - כי כן הוטל עליו על פי ר' יהודה בעודו בחיים - בה נמצא חשבון הונו וחלוקתו בין יורשיו, ונדבותיו הגדולות לכל הדברים שבצדקה ולכל חבורות הקדש, ולאחרונה נמצא דבר נפלא כתוב בה לאמר:

“מאז נחרב הבית הראשון היה במשפחתי לחק עולם, כי כל אחד מאבות המשפחה לדורותם יכתוב דברי ימיו לזכרון, ויפקידם על יד האיש אשר יבחר לו מקרב בניו, אף ישביעהו לשמור החק הזה גם הוא לעשות כמהו. והאל הבוחר בדוד עבדו היה למגן לבניו אחריו לבל יאבד נירם מקרב עמם, וזיכרונותיהם הנה הם שמורים מדור לדור עד היום הזה. כל הדברים כתובים עברית במגלות עפות, הצבורות יחדו בחדר סגור אשר הקדשתי להן למשמרת. נכון לבי בקרבי כי גם בעלות עלי רוּח המושל לעשוק הוני, לא ימצא חפץ במגלות ההן וידו לא תהיה בהן. והנה אבותי שקדו על משמרתם להיות המגלות אוצר נחמד בקרב משפחתם בלבד. לא כן אנכי עמדי; וכל ישעי וחפצי כי תהיינה סגולה לכל בני עמי – כי מלבד זכרונות המשפחה יש בהן דברים הרבה הראוים להזכר בקורות עמנו. ועל כן אחלה פני חכם עדתנו, כי אחרי מותי יקח את המגלות אליו, להעתיקן בכתב הרגיל ולהדפיסן בחוברות קטנות, למען יקל הדבר לחלקן ביעקב ולהפיצן בישראל. וכל המגלות אשר תשלם העתקתן תוּשבנה אחת אחת לידי יואל בני הבכור. ואל בני זה אצוה לשמור ולעשות כמעשה אבותיו, ולהוסיף עליהן חלקו גם הוא בכל הקורות אשר תקרינה אותו ואת עמו בימיו. הצַואה נכתבה ונגמרה בששה עשר לחדש סיון שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ותשע לבריאת עולם. ממני יהודה בן לוי בן מאיר אבּרבנאל, חטר מגזע דון יצחק אברבנאל, ממשפחת דוד בן ישי מלך ישראל”.

אחר הקבורה אשר היתה להמת כמשפט, הביא הרב את המגלות אל ביתו, לעשות כרצון המת. ההעתקות בכתב הרגיל נעשו בידים אמונות והמגלות הושבו לידי בעליהן.

אבל הצרות הרבות אשר הוסיפו למצוא את היהודים יושבי מארוקה, הניאו את הרב מהביא הדברים בדפוס. בין כה וכה ומשפחת ר' יהודה אברבנאל נסעה יצאה ממארוקה ולא נודע עוד מקומה איהו. גם הרב הלך בדרך כל הארץ, והחוברות נשארו בכתובים ועברו מיד ליד עד שהגיעו לידי אחד התרים מאחינו האשכנזים, בנסעו למסעותיו בארצות ההן – ודברי המת הנם מתקימים עתה, בצאת “זכרונות בית דוד” בחוברות לאור עולם כיום הזה.

_______________________

>

---

זר הדפנים

מאת

צבי חיים הרמן רקנדורף

¹

(בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וחמשים וחמש לבריאת העולם)

אני עזריה בן טוביה, בן פדיה, בן אביהוד, בן חטוש מצאצאי זרובבל הנשיא לבית דוד, אשר עלה² עם עזרא הסופר מן הגולה לשבת בארץ אבותינו,כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי, והנני מפקידה בידך אלישוב בני, למשמרת עולם לדֹרותינו.

כעלות אבי אבותי מארץ כשדים, היו חומות בבל מפורצות על ידי דריוש וארתחשסתא מלכי פרס, אשר כלו חמתם בה בקום יושביה לפרוק עולם מעל צואריהם, ותהי אחריתה קריבה לבוא ככל אשר חזו עליה נביאינו בימי גאונה, בעודנה מפץ כל הארץ. אבל גם בארץ הקודש עוד לא באו ימי השלום והישע הרב אשר נבאו עליה נביאינו באחריתה, כי בעת ההיא עוד נחשבה בגבול פחת סוריה, אשר הוציא חלבה ושמנה באכלו ממנה לחם חקו, הוא “לחם הפחה” הנועד לו כדת המלך, ובהיות עיני פקידיו משוטטות בכל הארץ, שמרו אבותי פקודת זרובבל אביהם, ויזהרו מהתערב בעניני המדינה, פן יאמרו צרינו, כי צאצאי בית דוד מתנשאים למלוך, על כן בחרו שבת בכפרים, בתוך יער וכרמל, הרחק משאון קריה, ויהיו אכרים עובדי אדמה מנעוריהם, ותהי נפשם קשורה בחבל אדמתם, מבלי שְעות אל חיי העולם וחיל תמורותיהם. רק חליפות עתות השנה, חליפות העבודה בחריש ובקציר והמנוחה השלמה אשר מצאו בין הזמנים ההם, הן היו משוש דרכם כל ימי חייהם עד בוא חליפתם. לעמת זה ראו החליפות,התמורות בימי חלדי אני –– ואותן אני כותב לך לזכרון.

בעודני נער ראיתי ברעה אשר מצאה את עמנו בגלל קנאת אחים. יוחנן וישוע בן יוֹיָדה הכהן הגדול בירושלים. הראשון ירש את הכהונה הגדולה, כמשפט הבכורה, ויקנא בו השני, ובהיותו רֵע אהוב לבַגוֹזיס שר צבא פרס ופחת סוריה, בטח לבו בו כי יהיה עזר לו להדיח את אחיו הבכור משאתו, והיתה לו הכהונה. ויהי כאשר גדל הריב ויקם יוחנן על ישוע אחיו בהיותו אתו בבית המקדש ויהרגהו. על העון הזה התעוררו רבים, כי את מקדש ה' חלל הרוצח בשפכו בו דם אחיו. ובהגיע השמועה לאזני בגוזיס ויקנא לידידו המומת, ויתאמר לנקום נקמת ה' על כבודו כי חֻלל במקום הקֹדש, ויבוא בחיל גדול ירושלימה, ויואל לבוא אל היכל הקֹדש, ויניאו אותו הכהנים והעם, בהגידם לו דבר התורה: “והזר הקרב יומת”. ויחר אף בגוזיס ויקרא: “האם טמא אני בעיניכם מגופת החלל אשר נמצאה שם על ידיכם”?. ויפרוץ אל בית ה' בחזקה, וישם על היהודים מס כבד, לשלם לו חמשים אדרכמונים דבר יום ביומו לפני הַקְרֵב הכהנים את קרבן התמיד, ואת הכסף הרב הזה הוציא מידי היהודים שבע שנים תמימות.

יתן ה' והיה המקרה הזה האחרון בדברי ימינו, אשר בגלל קנאת אחינו איש מרעהו, ימצאו להם אויבינו פתחון פה להתערב בענינינו ולשית ידם על כלנו!

בעודני צעיר לימים נשאני רוחי לעזוב את אֵתי ומחרשתי ולשוט בארץ לארכה ולרחבה, בחשבי עם לבבי! הלא בן מלכים אני ולא לכבוד הוא לי להדבק ברגבי אדמתי ולהתבודד במועדי. אמנם שבעתי לחם, כדבר שלמה אבינו על כל עובד אדמתו; אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם ונפשי כלתה לנוע במרחביה ולראות עולם ומלואו, תבל ויושבי בה. כן דרך בני האדם: רוב המתאוננים על גורלם וחלקם בחיים הם אלה אשר לא ידעו מחסור ולא ידאגו דאגת מחר –– וכמֹהם הייתי גם אני. נפש האדם תקוץ בגורלה, תבקש יותר ותמצא מעט, ואז תשמח בשובה אל מנת חבלה כבתחלה.

מכרתי את חלקת שדי ונחלתי, ואתנן בכסף ואשים לדרך פעמי. עברתי ארצות ערב, פרס והודו; ראיתי היכלי חמדה ואהלי עֹני, ראיתי שרי מלוכה אצילי עולם וגם פראי אדם אשר כחיתי יער נדמו –– ואמצא כי נפלאו אלה מאלה רק בפניהם ומראיהם, בעוד אשר בתשוקותיהם ומזמותיהם לכל פעליהם יחדו נשתווּ, גם שמחתם גם תוגתם אחת היא לכלם. פה יאבקו בעד אגוז אחד ושם ילחמו בעד כדור הארץ. המחשבות והמעשים דומים הם, ונבדלים המה רק בערך המטרה אשר אליה ישאו נפשם.

––––––––––

לאחרונה הגעתי אל מַלַבַּר, המדינה אשר בקצה ארץ הודו דרומה; הערב נתן קרה נעימה משיבת נפש אחרי חֹם אשר לִהֵט כאש להבה, ואנכי באתי אל כפר נחמד דרך שדרות תמרים גבהים כארזים, ועמקים מלאי תנובה, שדי ברכה וגני עדנים מימיני ומשמאלי. עיני לא שבעו מראות את הככר ההוא המלא ברכת ה' ואת מראה הטבע הכלוּל פה בהודו והדרו, ובעליצות נפשי קראתי דברי דוד אבי אבותי: “מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך!”. “אשרי יושבי העדן הזה –– חשבתי עם לבבי –– ואשרי העם שככה לו –– כי הנהו רואה פה עולמו בחייו, חיי שמים עלי אדמות!” ––

בבואי אל הכפר שבתי השתוממתי למראה עיני. הרחובות רחבים ונקיים והבתים בנוים בטוב טעם ומשוחים בששר, והוד ויפעה להם בשלל צבעיהם. לפני כל בית נמצא יצוע דשא ירקרק ועל פתחיהם כתובים דברים משמחי לב האֹרח, בקראם אליו לחסות בצל קורתו לאמר: “ברוך אתה בבואך!”, או "ברוך הבא בשם ה'! או “פה ינוחו יגעי כח”, וביותר עלץ לבבי על הדברים ההם, כי כתובים היו עברית, לאות כי בתוך אחי בני עמי אמצא לי פה מנוח.

גגות הבתים היו שטוחים ומעקה להם מסביב, כמנהג ארץ הקדם. שם מתענגים בעליהם אנשי הכפר על נעם הערב וקרת רוחו. האבות יושבים איש בקרב משפחתו ומספרים לצאצאיהם רזי עולם ושמועות מני קדם, ועיני הילדים נשואות אליהם באזן קשבת ולב מבין. בהיותי עיף ויגע מאד קרבתי אל אחד הבתים ואשב על יצוע הדשא לנוח ולהרגיע, ואקשיב לשיחת בעליו היושב לנגדי. התבוננתי אליו וארא והנה הוא איש הדור במבחר שנותיו, עיניו מפיקות חכמה ונדיבות ופנו מלאים זיו ידידות ותבונה, צדק ומישרים. על זרֹעותיו נטל ילד קטן אשר עיניו כעין התכלת ושערותיו צהובות. הילד פשט לרגעים את ידיו הקטנות אל פני אביו וישתעשע באחזו בזקנו השחור ובמשכו קווצותיו אליו. לימינו ישבה רעיתו נות ביתו היפה ובחיקה ילדה נחמדה בת חמש שנים; ממולו ישבה בתו הבכירה, נערה בת שש עשרה שנה, אשר פזר הטבע עליה את כל חמדותיו והנֶהָ כלולה בהדרה. שערותיה תלתלים שחֹרות כעֹרב, עיניה יונים על אפיקי מים, לחייה שושנים פורחות, במצחה הגבוה ילין הוד, אפה מלא חן, פיה קטן ועל שפתיה האדמדמות מרחף שחוק תום ונעימות, חלקת צוארה וערפה כעשת שן וגוה וכל יצוריה מלאים וכלולים כזית רענן. מפניה נשקפה נפש עדינה ורוח נשגבה ובהופיע הירח אל עבר פניה מן הצד אשר ישבתי התרוממו כל מעלותיה אלו לנגד עיני בקסם נפלא.

פתאם הביטה אלי ותתבונן בי ותרזום בעיניה אל אביה. והאיש פנה ויאמר אלי בלשון עברית צחה: “שלום לך, אֹרח, והיה ברוך בבואך! הדברים הכתובים על פתחי בתינו הם יורוך לדעת כי לא לאנשי סדום הובילוך רגליך”.

על זה השיבותי לאמר: “אמנם עובר ארח אני הבא מארץ רחוקה, ארץ הקדש. זה כמה נכספה וגם כלתה נפשי לנוע למרחקי ארץ, לדעת תבל ויושבי בה, והנני נוסע זה שלש שנים בארצות אסיה ומדינותיה, וזה מעט באתי הנה ונפשי תשמח למצוא פה את אחי בני עמי. ועתה הגידה נא לי היש לי בביתך מקום ללון?”

“מארץ הקדש באת? –– צהל קולו אלי –– האח, כפלים לשמחה אמצא בבואך בצל קורתי! זה קרוב לארבע מאות שנה לא הקשבנו מאומה על דבר אחינו אשר נשארו בארץ אבותינו, –– ורבות תשמענה אזני הפעם מפיך על אֹדותיהם. האין זאת, אחי?”

בדברו ירד מעל הגג ויקרב אלי וישחרני בכבוד ללכת אחריו. עליתי עמו הגגה, ובבואנו שמה התחרו כל בני הבית לפַנות לי מקומם לשבת תחתם, וכלם הביטו באוַת נפש אל הפנים החדשים אשר נראו בזה בהגיעי אליהם מארץ מרחקים.

“רבקה בתי –– קרא אדוני הבית בפנותו אל בתו הבכירה –– לכי והכיני ארוחה לאורחנו היקר, והוא ישב פה לנוח”.

ותמהר רבקה ותלך, ובעברה על פני האדימו פני שנינו עינינו שחו מבלי דעת למה זה ועל מה זה.

והאדון אמר אלי: “לא אצתי להביאך אל חדרנו, כי רוח הערב קר ונעים ומשיב נפש, ואל נכון ינעם לך שֶבת פה במרחביה. ועתה הגידה נא לי מה שלום אחינו הרחוקים? התשבו לבטח בארצכם?” ––

“מאז שבנו אליה שבנו למנוחתנו ואיש לא ירגיזנו עוד ממקומנו”.

“אתם שבתם אליה? האם גרשוכם ממנה?”

“הנני משתומם לראות פני איש יהודי אשר לא ידע קורות עמו! האם לא שמעת דבר שבתנו בגולה בארץ בבל?”.

“לא יהודים אנחנו כי אם בני ישראל, צאצאי עשרת השבטים אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור. ומאז יצאנו מארצנו לא שמענו מאומה על דבר שבט יהודה ולא ידענו מה היה לו”.

“ואיך הרחקתם לבא הֵנה, ארץ מַלַבַּר?”

“שמע נא ואספרה: הלא ידעת אם לא שמעת כי שלמנאסר הושיב את אבותינו בחלח וחבור, נהר גוזן וערי מדי. שם נשאו עמל ותלאה מהגוים יושבי ההרים עד כי קצו מפניהם. ויהי בנפול מחנה סנחרב בצורו על ירושלים, ובנפול המלך בידי בניו אשר הכוהו בחרב והמהומה רבה בארץ, עזבו הגולים את מקומם, אך אל ארץ אבותיהם מאנו לשוב, בדעתם כי נושבה מעמים אחרים אשר הביא מלך אשור שמה, והם לא עצרו כח לעשות מלחמה ולהשיב להם ארצם ביד חזקה, וינועו אל הארצות הקרובות והרחוקות ומהם הגיעו עד המקום הזה. והננו יושבים פה כשלש מאות שנה הרחק מכל שאון עמים והמונם; פה נראה בטובה ונתענג על רוב שלום”.

“אכן טובה הארץ מאד מאד, ואדמתה כגן עדן אלהים!” –– קראתי לתומי.

"כן בטובה תחזינה אותה עיניך עתה –– השיב האיש ושחוק נראה על שפתיו –– לא כן היתה הארץ לפנים. כבוא אבותינו הֵנה היתה כֻלה מלאה יערים באין מוצא ומובא; מבחר צמחיה גדלו פרא ותחתיהם רבצו כל חיתו טרף ונחשים ועקרבים לרוב מאד, ורע מכלם היה העם היושב בה –– כי אמנם פרא אדם גרוע הוא מפראי יער, כי אלה יגורו מפני האדם המעלה ויתרחקו מן הישוב, וזה ישטמהו באפו וכל מחשבותיו אך להרסהו ממצבו ולהפוך עולמו לתֹהו. ועל כן רבות שבעו אבותינו עמל ותלאה עד הגיעם אל המנוחה ואל הנחלה. את רוב היערים כרתו, וביתרם בֵּרֵאו להם דרכים לעובר ושב. את חיתו היער המיתו או הניסו מפניהם; אך בדבר האנשים הפראים נחלקו לדעותיהם: הכהן אשר הביאו אבותינו אתם, והוא כהן לאל עליון –– כי בגולה שבו אבותינו אליו בכל לבבם, צוה בקנאתו לעשות להם כאשר עשה יהושע לכנענים ולהוריש אותם כלה מפנינו, פן יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדינו. איש אחר יעץ לעשות להם כאשר עשה יהושע לגבעונים, והיו לנו לעבדי עולם. אז יצא מתוכם איש זקן ונכבד ויקרא בעֹז לאמר: “אל תאַבדו את האמללים האלה ואל תעבידום כבהמות שדי! כי בצלם אלהים נבראו כמֹנו ומעשי ידיו כֻּלנו, ואם הם הפכו הודם למשחית, הלא בזאת עוד תגדל חובתנו לתת לה' כבוד ולהשיב לבני האדם תפארת אדם. נלמדם דרך ה', בהביננוּ אותם כי טוב לעבוד את אלהים היושבי בשמים מעבוד את הקופים הנמצאים אתם בשדי יער; נַראם לדעת כי טוב לשבת בבית נרחב משבת על ענפי העצים וכי לחם אפוּי ינעם לחיך ממלוּח עלי שיח עם שרשי רתמים. אבל כל זה יצלח לנו אם נשא פניהם ונקדמם באהבה וחמלה. אם נקרא עליהם מלחמה, אז יהיו לנו לאויבי עולם אשר יארבו לנו ממחבואיהם ולא יתנו לנו מנוח; לא כן אם בשלום ובמישור נלך עמם –– כי אז יהיו אנשי בריתנו אשר יעזרונו בכל אשר נפנה”.

דברי הזקן היו לרצון לכלם. והכהן חוה דעו לאמר: “אם שלום תואילו לעשות להם, אזי קומו ועשו את אשר אצוה: המול להם כל זכר והיו לעברים כמֹנו!”.

“לא! –– השיב הזקן אמריו לו –– בראשונה נעשה אותם לאנשים ואחר כן נראה ונדע אם יש לעשותם גם לעברים. יהי נא לבנו תמים עמם באהבת אמת, אז ימלו המה את ערלת לבבם ועיניהם תפקחנה לראות טוב. גם ה' האיר פניו לאברהם לפני המולו את בשרו –– כי בראשונה נראה לו באל שדי ואחרי אשר הכיר אברהם אותו הקים ה' את בריתו אתו וילמדהו חקיו ומשפטיו”.

לדברים האלה חרה אף הכהן ויחרף את הזקן ויתנהו כבוזה אָלה להפר ברית, ובכל העם העיד כי אם ישמעו לקול הזקן הרשע הזה, אזי יעזבם ולא יהיה להם עוד איש מקריב קרבנות ומעלה מנחה ומקטיר לבונה לריח נחוח לפני ה‘. אך כל העם נטה אחר עצת הזקן ויברכו את הכהן על דרכו ואיש לא התעצב בצאתו מהם ובעזבו אותם לנצח. את הפראים קדמו במתנות ידם ובאמרי נעם ורצון, ובחֻמם נמס הקרח מעל לב האנשים ההם, ויתקרבו אל אבותינו גם המה וילמדו מהם ארחות חיים, ויסכנו לאכול וללבוש כבני אדם ואחרי כן המירו את לשונם הנלעגה בשפת אבותינו היפה והנעימה, ויהיו לעזר להם בכל עבודתם ומעשיהם. וה’ האיר פניו לאבותינו ויברך את כל מעשי ידיהם וטרם תעברנה עשר שנים נהפכה הארץ השוממה לעדן גן אלהים, וכעבור חמשים שנה לא נכרו עוד הפראים מפני התושבים מבני ישראל –– כי התאחדו ויהיו לגוי אחד כיום הזה.

הדברים האלה שמעתי ולבבי פחד ורחב. חפצתי להוסיף שׁאָלה והנה רבקה באה ותאמר: “ארוחת הערב נכונה”.

“עתה נרדה נא מזה –– אמר האב –– וכאשר תסעד לבבך ואכלת לשובע נפשך אשוב אדבר בך, כי כלתה נפשי לדעת קֹרות אחינו בני יהודה בארץ הקדושה”.

ירדנו מן הגג ונבוא בחדר הנחמד לא על פי יקרת כליו כי אם על פי טהרם ונקיונם וסדורם היפה. הארוחה היתה ערוכה בטוב טעם מאין כמֹהו, גם כלי האֹכל והמשתה לא היו יקרים אבל זכים ובהירים. כל המשפחה ישבה סביבי וכלם הביטו אלי ונהרו, בראותם כי היה לי מאכלם למשיב נפש. כהתִמי לאכול אמר בעל הבית אלי: “עתה, אורחי, תספר לי את קֹרות אחי בני יהודה בטרם נעלה על ערש יצוענו”.

ספרתי להם הכל, ממצור ירושלים, מגלות בבל ועד ריב הכהנים בהיכל הקדש בשוב ה' את שבותם.

“העוד יש לכם כהנים עובדי עבודה בבית ה'?”.

“כן” –– עניתי לתומי ואאנח³.

"בזה הנה חכמנו מכם. כעזוב אותנו הכהן ההוא לא הפצרנו בו להשאר אתנו, כי היה לנו אך למותר. –– ידינו היו מלאות עבודה לכרות את היערים ולהפוך אדמתם למוצאי פרי. ככלות העבודה הקשה הזאת היתה ראשית פעלנו לקבוע לנו חקים ומשפטים על פי תורת משה מקור חיינו מאז ומקדם. אחרי כן שמנו לבנו אל דתנו. רבים אמרו לשלוח מלאכים ארצה יהודה להביא לנו כהנינו משם, אבל הזקן ההוא אשר ישֹר אל הכהן הראשון ויוכל לו, הורנו דרך האמת בקראו אלינו לאמר: “אחי ועמי! מה לישראל ולכהנים? הלא ה' אמר אלינו בקדשו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” –– שימו לב לדברים האלה וידעתם היום והשבותם אל לבבכם כי אין לישראל חפץ במלאך מליץ אשר יעמוד בינו ובין אלהיו, אך צדקתנו ויֹשר לבבנו הם יעמדו לנו לקחת רצון ממנו ולשאת ברכה מאלהי ישענו. לכן שמעו לי אחי ורעי וישמע אליכם אלהים! הן גאלנו ה' בחסדו מיד שובינו, –– נשאר נא חפשים לנפשנו כיום הזה ולא נקנה אדֹנים לעצמנו לעכור שארנו! כי רעה ממשלת כהנים מכל ממשלת עריצים –– כי אלה לאדם דרכם והרה עמם פדות, ואלה מתאמרים לבוא בשם ה' וקנאתם אש אוכלה עד אבדון תאכל”.

“אבל מי מאתנו יקריב קרבנות לה' וישם קטורה באפיו?” –– שאל אחד מבני ההמון.

"הלא זה דבר שמואל הרמתי –– ענה הזקן ואמר לו –– “החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב –– מחלב אילים”. גם הנביא בן אמוץ דבר בקדשו: “למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה' שבעתי עֹלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”, וגם מיכה המורשתי אמר: “הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?”.

“ובמה איפא נעבוד את ה' אלהינו?” –– שאל איש אחר מתוכם.

“גם זאת הורנו נביא אלהים זה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות חסד והצנע לכת עם אלהיך” –– ולכן זה הדבר אשר נעשה: אנחנו נתפלל לאלהינו בכל לבב, “נשלמה פרים –– שפתינו” ולעתים מזֻמנים נקרא בספר תורת ה' ונבין במקרא מפורש ושים שכל”.

כלם שמעו לעצת הזקן, כי יחדו נוכחו לראות כי גם בלעדי הכהונה והקרבנות נוכל לעבוד את ה' אלהינו. עד היום הזה הננו שומרים “לעשות חסד ולהצנע לכת” –– ויהי ה' אלהינו עמנו ועם בנינו אחרינו כאשר היה עם אבותינו עד כה".

“הנה אמרת לי כי תבינו במקרא “מפֹרש ושים שכל” –– ומי המה המבינים אותו לכם באין כהנים שומרי משמרת ה' ומשמיעי תורתו ברבים?”.

“כלנו מבינים את התורה וכלנו משמיעים אותה לעדתנו –– ענה האיש –– כל ראש בית אב בתוכנו הנהו מקדיש עתותיו הפנויות לו להורות וללמד תורה לבניו ולכל אנשי ביתו. כל בן זכר בתוכנו מבן שתים עשרה שנה ומעלה יודע אותה על פה, וכל אחד מאתנו יודע ומבין להשמיע תורת ה' ולשאת עליה מדברותיו בתוך קהל ועדה. ועל פי הגורל יכבד איש ואיש לדרוש ברבים בשבת או במועד הבא”.

“ומה ענין דרשותיכם?”

"מוסר ומדות טובות; אותם נמצא בספרי הקדש ונשמיעם בדברים היוצאים מן הלב, דברים ברורים ונאמנים, בלי כל חכמה יתרה ודיוקים דקים הנעלמים מן העין. מבינים אנו את התורה לפי רוחה וטוב טעמה הגלוי לעין –– כי כן היה דבר משה רוענו נותן תורתנו: “הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו” ––

ומה התפלות אשר תשאו לאלהים?".

תפלותינו אינן קבועות ומסֻדרות לנו, כי איש ישפוך שיחו כפי אשר ישאהו לבו בעמדו לפני אלהי צורו. וזה דרכנו מעודנו מדי נועד יחדו לעבודת הקדש: בראשונה יקָרא לפנינו סדר אחד מספר התורה, אחר ישא אחד מדברותיו על הענין ההוא ויט למוסר אזנינו לאהבה וליראה את ה' אלהינו ולשמור מצותיו לעשותן, ובהתעורר לבנו ובהתנשא רוחנו ישא איש איש את תפלתו לה' מקרב ולב עמוק, רק שפתינו נעות וקולנו לא ישמע. אולם מלבד עבודתנו את ה' ברבים יש תפלות אשר יסדרן כל אחד מאתנו לבני ביתו, תפלות הראויות לשעתן, לכל ענין ומקרה אשר יקרה בחיים".

“ואיזה מקום הקדשתם לעבודת האלהים?”.

“ביום צח תהיה עבודתנו קדש בשדי יער –– כי היש לנו מקדש אדיר ונאור מהטבע? התמצא יד אדם לתאר מעשי ה' כתכלת השמים, ירק עשבות שדי וצבעי הפרחים למיניהם? או תדמינה כל שירות היכל לרננת צפרי היער בזמרן משכיל? רק בימי סגריר נאסף יחדו בבית אשר הקדשנו לזה, והבית איננו בנוי לתלפיות, אך ערוך הוא בהדרת קדש וכלו אֹמר כבוד לאלהינו”.

“ומה מעשיכם ומשלח ידכם?”.

“מעשינו –– עבודת אדמה ומרעה צאן, ומשלח ידנו –– ממכר העודף מתוצאות אדמתנו ועדרינו, אשר במחירן נמלא מחסורנו ויתרו נחשוך אתנו לעת מצוא בו חפץ”.

“ומה משפט ממשלתכם?”.

“כמשפט עמנו מלפנים, בימי שפוט השופטים. בכל מקום מושבנו תבחר לה העדה את האיש הזקן והחכם מכלם והיה הוא לשופט וראש, ועבודתו עבודת חנם כל ימי חייו. ובעסקי כל המדינה יתאספו נבחרי העם ממקומותם ויוָעצו יחדו ואחרי רבים להטות”.

“ומה מעשיכם בעתות מנוחתכם, בהפּנותכם מעבודתכם וממשלח ידכם?”.

“מעשינו אז –– למוד התורה לבני הנעורים וחנוכם לכח ולגבורה וגם למליצה ושיר. כמעט נכלה מעשינו בעבודת היום, יאסוף כל אב ואב את ילדיו סביביו ויורם לדעת את ה' ולעבדהו לאמונה ולשמור מצותיו וחוקיו ומשפטיו, וכאשר ינטו צללי ערב נצא כלנו השדה; שם יאבקו הנערים לעינינו, יחדו יתחרו במרוצתם אף ילמדו מאתנו לירות בחצים ובאבנים, לנטות בכדון ולהטיל חנית למרחוק. בדברים האלה תורה ימיננו נפלאות –– כי כל אחד מאתנו קולע אל השערה ולא יחטיא, ואוי לעם אשר יהבל בחפזו לעלות עלינו למלחמה! כי יעלה בדרך לא ישוב עוד ואחריתו עדי אֹבד. אך שלמים אנחנו עם שכנינו וגם הם השלמו לנו על כן נשקט במכוננו. כאשר ניעף וניגע דיינו נשוב אל בתינו, נאכל ארוחת הערב, ואז נעלה על גגותינו ונשתעשע בספורים לוקחי לבב ובשירים חדשים גם ישנים. אדמת מושבנו הברוכה ומפלאות טבעה ותכונתה תרנן את הלב ותרומם את הרוח לתועפות השירה, ואף אמנם הגברנו בה חילים וזאת תהלתנו ותפארתנו. וחק שמנו לנו, כי מדי שנה בשנה בימי שמחתנו ומועדנו, בחג הסוכות, יועדו כל צאצאינו על הכר הנרחב אשר יעדנו להם, והנם מתאבקים לעינינו ומתחרים יחדו בכח גופם וברוח שירתם, והמנצחים ינחלו כבוד ותהלה בשימנו לראשיהם זרי דפנים לצבי תפארת. בשנה העברה גברה רבקה בתי לרוח שירתה –– ולא היה קץ לשמחת כל משפחתי. מלבד כל אלה הנה זה דרכנו ומנהגנו בהתנגש אחדים מבחורינו לאהבה את אחת העלמות, והועדנו ביום אחד להתחרות יחדו במליצה ושיר, ואשר יגבר על רעיו, ונגשה העלמה אליו לעיני כל הקהל ושמה על ראשו זר דפנים לאות רצון, וארש אותה לו בידידות נצח והיתה לו לאשה”.

“האח, מה נחנת ארץ חמדה ומה מאֻשרים יושביך כלם! –– קראתי בעליצות נפשי –– מי יתן ישבתי אתכם ואֻשרתי גם אני בחיים!”.

“עשה כרצונך, ידידי. הן ביתי פתוח לפניך כל ימי היותך פה, כי כרבות הידים העובדות כן תרב ברכת הבית. אבל הלא עיף ויגע הנך מדרכך ונפשך מבקשת מנוחה, גם עבר הערב ואשמורה בלילה. נלכה נא לישן וביום מחר כי יבוא נשוב נדבר דברינו”.

בדברים האלה אחז בידי ויביאני אל עלית הקיר, וכמעט שכבתי –– ואישנה ושנתי ערבה לי.

––––––––––

בחלומי ראיתי והנה דוד המלך, אבי אבותי, נגש אלי וכנורו בידו, וישם זר דפנים על ראשי ויאמר: “הזר הזה יתן לך שנות חיים ושלום, בו יחֻברו שני מטעי חמד משרשי יהודה וישראל לתת פרי ולהיות ברכה”.

קרני השמש לפנות בוקר העירוני משנתי. בבית קם שאון אשר לא נתנני עוד לישן. קמתי ממשכבי ואפתח את החלון, והנה הוא פונה אל השדה, ורוח צח נשב בשבלים המלאות והנה הן מתנוססות כזהב לעיני השמש. קול רננת צפרים נעלמות נשמע ממרומים ומכל העברים. השמש נראה כמו עטף עתה את כל חמודותיו להגדיל הדר הבריאה בהוד תפארתו. חרדת קדש נפלה עלי ועיני מלאו דמעה. כרעתי על ברכי ברגש ואשפוך שיחי לפני ה' מקרב ולב עמוק, ובקומי מכרוע ומהשתחוות לפני אלהי צורי שמעתי את הדלת סובבת על צירה וכל אנשי הבית יצאו החוצה, איש ומגלו בידו.

“ברוכים אתם, ידידי!” –– קראתי להם בעד החלון.

“יברכך ה', אֹרח! –– ענה אדוני הבית –– ומדוע זה קדמת להקיץ? האמנם לא נעמה לך מנוחתך בביתי?”.

“מי גבר יעצם עיניו מראות מחזה אלהים בהלו נרו על ראשו? –– השיבותי אמרי לו בהראותי בידי על השמש הזורחת בהוֹדה –– אבל אתם משכימי קום לעבודתכם בשדה”.

“הן זה היום הראשון לקצירנו. ומה נעים לאדם מאסוף ראשית פרי עמלו? אם יהיה עם לבבך, ויצאת אחרי כן גם אתה השדה לראות בקוצרים. ואת שפחותי צויתי להכין לך ארוחתך, ארוחת הבקר, ולהורות לך את הדרך אם תאבה לצאת אלינו. ועתה היה שלום!”.

כה דבר האיש ויפן וילך עם בּני ביתו ועבדיו ומשרתיו. זמן רב הבטתי אחריהם, וביותר נמשכו עיני אחרי רבקה, הלבושה כאחת האכרות וּמַגָלָהּ על שכמה, והיא הולכת בצעדי און ושערותיה הארוכות מתעופפות לרוח היום. אסוּר כבחבלי קסם עמדתי על מקומי, מבלי יכלת למוש ממנו. כאשר נעלמה מעיני מהרתי ואלבש את בגדי, וארד ואבוא הביתה ואֹכל ארוחתי ואקום ואצא, והשפחה הורתני דרך זו אלך.

כבואי אל מחוז חפצי היו כל הידים מלאות עבודה. איש איש שקד להצטין על חבריו בתבונת כפיו. למראה הזה לא יכלתי עוד להתאפק ונפשי התעוררה אל החפץ לאחוז בעבודה זו אשר אליה הסכנתי מנעורי, ואבקש גם לי מגל ואקצור קציר השדה ביד חרוצים.

והאב התבונן אלי ויאמר: “בהביטי אל תבונת כפּיך הנני רֹאה כי לא בפעם הראשונה תאחז במגל ידך”.

“לעבודת האכרים הרגלתי מילדותי” –– עניתי.

“ומי יתן והיו לי עשרה פועלים חרוצים כמוך!”.

הוספתי לעבוד בחשק נמרץ, בתקותי להיות בזה לרצון לפני הנפש אשר אליה אשא נפשי.

פתאם חרדנו כלנו לקול ענות אשר שמעה אזננו –– כי נטתה רבקה במגלה על השל ותפצע את ידה פצע עמוק. כחץ מקשת מהרתי אליה ואקרע כנף מעילי ואטבלנה בכד המים ואחל לשום חִתול לחבוש פצע העלמה היפהפיה. כל יצורי רעדו בנגעי בכף ידה הרכה והנעימה; אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכונן כפי בתבונה, וככלות מעשה החֹבשים לבבתני רבקה בעיניה ותרהיבני באור פניה כי רצתני. גמולי זה הרב לא נעלם מעיני האב, ובעיני נדמה כי היה הדבר לרצון לו. “הנך לא רק קוצר חרוץ, כי גם חובש טוב ומפליא לעשות”.

“הלא כחובש כקוצר גורל אחד להם –– השיבותי –– עמל האחד לחיים והשני –– להציל ממות. אך טוב היות חובש לבתך מעשרה קוצרים לך, כי אמנם יקרה לי תודת רבקה מכל ברכות טוב”.

“הכן אתה דובר? –– קרא האב ויעמד פניו כמו משתומם הוא למשמע אזניו –– אולי תחפוץ להיות כיעקב אבינו… אבל אנכי אינני לבן הארמי, חי נפשי!”.

לדברים האלה חרדתי תחתי, כי לא הכינותי לבבי לשיחה כזאת. הוספתי לעשות עבודתי דומם. בשעה העשירית בבקר הובא לחם וחֹמץ, כמנהג, וכלנו אכלנו ושתינו כברכת ה' עלינו וננוח מעבודתנו כחצי שעה.

לעת הצהרים שחרני בעל הבית להשאר אתו. ואנכי נעניתי לו בשמחה רבה.

כן עברו עלי שבועות אחדים בעבודה ועֹנג חליפות, ועד מהרה הסכנתי אל המקום ויושביו, ואשמח על חבלי אשר נפל לי בנעימים.

––––––––––

ויהי היום לפנות ערב והנה עלה על לבבי לצאת לשוח ולראות את סביבות המקום אשר בחרתי לשבתי, ואלך ואבוא אל חרש מצל. מבעד לסבכי העצים נראה אור כהה, אור הירח העולה מאחרי הגבעה, ודומית השקט שררה מסביב, גם צפרי שמים נאלמו דומיה וכל הבריאה נדמתה כמו נמה שנתה. בחרתי לי עץ אחד לשבת תחתיו ואהי חֹלם בהקיץ. עשתנותי לא רחפו על קרותי בימים העברו, כי אם על עתידותי בימים יבואו. לבי הגה בחלום אשר ראיתי בלילה הראשון לבואי הנה. עוד לא דברתי עם רבקה מאומה, אך עיני שנינו כמו נדברו חרש מדי הפגשן יחד, ויערב עלי שיחן ונפשי מלאה חזיונות נעם אשר הרווּה דשן ויאזרוני שמחה. פתאם הקשיבה אזני קול כנור נעים בהגיון עלי עשוֹר, ואחריו נשמע קול ערב בהשתפכו בזמרה נעימה עד כי נדמה לי כמו ירד מלאך ה' מן השמים לנסות את הוד קולו ולנצח בנגנותיו ביער הבודד הזה. קמתי ממקומי ואקרב לאטי אל המקום ההוא, ואשמע שירת הד, אשר בהסגר דלתי החרוז ענתה בת-קול אחריו במלותיו האחרונות

הָאַהֲבָה וְהַהֵד⁴

מִפִּגְעֵי חֶלֶד וּשְׁאוֹן הַבְלֵי קֶרֶת

בָּרְחָה הָאַהֲָה אֶל חֶבְיוֹן הַיָּעַר;

שָׁם תִּשְׁקֹט רֶגַע רוּחָהּ הַסּוֹעֶרֶת,

וּלְבָבָהּ הַנִּדְכֶּה רוּחַ עֹז תָּעַר:

נוּחִי, אַל תֶּהֱמִי, נַפְשִׁי הַנִּפְעָמָה,

וּשְׂאִי מַר גּוֹרָלֵךְ תָּמִיד בִּדְמָמָה! (בִּדְמָמָה)

“בִּדְמָמָה” אֶשָּׂא כָּל צוּקוֹת צַלְמָוֶת

וּתְלָאוֹת אֵין קֵץ כִּי רַבַּת אֶשְׂבָּעָה;

מֵאָז אַךְ בִּדְאָגָה וַעֲמַל עַצָּבֶת

מַאֲוַיֵּי לִבָּהּ הָאַהֲבָה מָצָאָה…

עַל כֵּן עֵת צַר לָךְ, רוּחִי, אַל תִּפֹּלִי,

וּבְמַר גּוֹרָלֵךְ אַךְ דֹּמִי וּסְבֹלִי! (סְבֹלִי)

“סְבֹלִי”? הֶאָח! מַה-זֶּה אָזְנִי מֵזִינָה?

קוֹל אֵל הוּא אֵלַי דּוֹבֵר מִשָּׁמַיִם;

כֵּן, אֶבְטַח בֵּאלֹהִים, אֶסְבֹּל, אַאֲמִינָה,

וּכְצוּף יִמְתְּקוּ לִי מַמְרוֹרֵי הַחַיִּים;

אִם אָנוּשׁ מַכְאוֹבִי, בַּעֲצָמַי רֶצַח,

לֹא תַעַזְבֵנִי תִּקְוָתִי לָנֶצַח. (נֶצַח)

“נֶצַח” עַל דַּרְכִּי בִּי תִתְמֹךְ תּוֹחֶלֶת:

הִיא תִמְחֶה דִמְעָה מֵעֵינִי נִגָּרֶת.

הִיא שֶׁמֶן מַרְפֵּא בִּפְצָעַי מַזֶלֶת

וּתְחַיֶּה לֵב נִדְכָּא, רוּחַ נִשְׁבָּרֶת…

הִתְעוֹדְדִי, רוּחִי, אַל קִרְבִּי תִּפֹּלִי

אִם בִּגְדַל-עָנְיֵךְ תִּדְמִי וּתְיַחֵלִי. (יַחֵלִי)

כֵּן! עֵת תַּעֲמֹד רַגְלִי עַל יַרְכְּתֵי בוֹר מָוֶת

וָאֳנִיַּת תִּקְוָתִי הִשָּׁבֵר חוֹשָׁבֶת,

אָז תָּמִיד אֶזְכֹּר מִלִּים לִי הִבִּיעַ

הֵד קוֹל אֵל עֶלְיוֹן מִמְּרוֹמֵי רָקִיעַ:

"בִּדְמָמָה סְבֹלִי

נֶצַח יַחֵלִי!" ––

––––––––––

בעליצות נפש הקשבתי לשירה אשר ערבה לי כזמרת יה. הקול נחבא, ואנכי יצאתי אחריו ואקרב אל כר גלוי בתוך החרשה ואשתומם אל המראה! שם ישבה רבקה מחמד עיני והיא תפושה ברוב שרעפיה בקרבה. ידה האחת נשואה אל רום מצחה והשנית אל לבבה והכנור לימינה. דומם עמדתי על מקומי, עיני נשואות אליה, קול לבי דופק, אזני שומעות הלמות עורקי ונשמת אפי עצורה בקרבי לבלתי הפריע את המשוררת ממחשבותיה אשר היא חֹשבת בהלך נפשה. פתאם פתחה פיה ותאמר באנחה: “הוי, אֹרח רע, מה עשיתי לך כי גזלת מנוחתי?”.

כל עצמותי רחפו, חפצתי לגשת אליה ורגלי כמו לנחשתים הגשו.

“כי מאז באת אל ביתנו לא אמצא מרגוע לנפשי ותדר שנתי מעיני” –– הוסיפה ותאמר לאטה.

אמצתי לבבי ואצעד הלאה, ואתחפש כמו נקריתי אליה לתומי, ואקרא: “עלמה עדינה, למה זה תאחרי שבת פה?”.

כהרימה עיניה נשערה ממקומה בקול פחדים ותאבה לנוס. אבל אנכי עצרתי בה ואקרא: “אל נא תחפזי לברוח מפני! הן לבי לא ידע רע, כי לתומי התהלכתי ביער ובשמעי את השירה הנעימה הלכתי אחרי הקול ואבוא עד הלום”.

“הוי כי נחפשתי, נבעו מצפוני!” –– קראה במבוכה.

“באָשרי כי הקלות לי לפתוח שפתי עמך. ואַתּ אל נא תבושי בהגלות לבך –– כי אמנם היכלת לדעת כי ימצאו דבריך אזנים קשובות? אולם אַתּ גרעת שיחה לפני עצי היער ואנכי אשפוך שיחי לפניך, עדינה, ומי יתן ויבואו דברי אל לבך כאשר מצאו דבריך מסלות בסבכי החרשה הזאת. אכן אהבתיך, עלמה יקרה; מאז ראיתיך דבקה נפשי אחריך ותמונתך לנגד עיני תמיד. ועתה אם רע בעיניך כי נבעו מצפוניך, המיתיני נא כרגע וסודך עמי יחד על עפר ינחת”.

ורבקה העמידה פניה כמשתוממת ותאמר: “חידות לי דבריך ולא אבינם”.

ואנכי אחזתי בידה ואֹמר: “הן כל שמעה אזני”.

היא חשבה מעט, ומבלי השיב דבר פנתה אלי ותושט לי גם את ידה השנית. ואגיענה למו פי ואשקנה בשפתים דלקות.

כרגע התעוררה ותאמר: “הן מִדד⁵ ערב ועלינו לעזוב את המקום הזה. אל נכון ידאגו לי בבית, כי יבקשוני ולא ימצאוני”.

“צדקת בדבריך” –– עניתי ונפן לשוב, ובהגיענו עד קצה החרשה אמרה לי: “נפרדה נא בזה, ונשוב הביתה איש מעברו, ולא נמשוך עלינו עיני רואים”.

עשיתי כדבריה.

כשוב רבקה הביתה שאל אביה אותה: “איפה היית, בתי?”.

“הלא תדע, אבי, ארחותי –– השיבה אמריה לו –– הייתי ביער ואחשוב מחשבות”.

“ומחשבותיך עמקו מאד?” –– אמר אביה בהתבוננו אליה בשחוק נגלה.

פני רבקה האדימו כתולע, והאב מהר וישיחנה לענין אחר.

אחרי ארוחת הערב עלו כלם הגגה כדרכם, ובעלותי אחריהם בחרתי לי לשבת הרחק ממקום מושב רבקה, לבל תפגשנה עינינו להגדיל מבוכתנו.

––––––––––

פעם אחת בערב הטני מנוח, אבי רבקה, הצדה וישאל את פי אם טוב לי שבת בביתו. ואנכי השכלתי פי ואען לאמר: “בידך אדוני לעשות ביתך לעדן לי או לתפתה ערוך”.

“באר לי דבריך, כי לא אבינם”.

“החיים והמות ביד לשונך –– עניתי בכרעי לפניו –– אם תואל בחסדך לתת שאלתי, אהיה מאֻשר בבני אדם, ואם לא –– אזי טוב איפוא כי תצוני לעזוב את ביתך כרגע”.

“ומה שאלתך אֹרחי?”.

זרם דמעה פרץ מעיני, ואחבק את ברכיו ואקרא בבכי גדול: “הנה נא אהבתי את רבקה בתך!”.

“נחפזת לעשות, ידידי! הן תמול הנך עמנו ועוד לא למדתי דעת אותך; ופה הנה שנים מבחירי בחורינו מבקשים אהבת בתי, וכבר נועדו להתחרות יחדו בחג האסיף הבא. ואתה הלא שבתך אתנו זה מקרוב וכמעט לא אדעך בשם. אולם אם היה תהיה אהבתך לרצון לבתי, לא אשיב פניך גם אני, וגם כי זר אתה בתוכנו לא אמנעך מהתחרות את בחורינו. אם נכון לבך לדבר הזה ובטחת כי יש תקוה, ואם לא –– אזי אין טוב לך כי אם לצאת מביתי, כי לא יכירך עוד מקומך עמנו”.

אז עדיתי גאון וגבה ואשיבהו לאמר: “אם חפץ אתה לדעת אותי בשם, דע לך כי מזרע מלכות בית דוד אנכי, ואם אמנם לא נסיתי במסותיכם, בטוח אני באהבתי כי תורני נפלאות ותשגבני בישועתה”.

“אם כן הדבר, אזי תוכל לתת מרגוע לנפשך, כי יש תקוה לאחריתך. אך שמור פיך ולשונך ואל תוסיף דבר מזה עד המועד הנכון לבוא”.

הבטחתי ואקימה.

לפני חג הסוכות קרא אליו את רבקה ויחקור לבבה על אדותי, ובראותו כי נפלאתה אהבתה לי דבּר על לב אחיו אנשי עדתו, לרשום גם אותי בין הבחורים הנועדים לקרב. ואנכי צפיתי לקרב ההוא בלב חרד, כי מעודי לא התחריתי בגבורה או במליצה ושיר, אבל חלומי בליל בואי מלברה חזק את לבבי ויאמץ תקותי. יצאתי יום יום לשוח בשדה, ואבקש במפעלות אלהים מיטב הגיון לשירתי. גם מראה פני רבקה אהובת נפשי הרהיב בנפשי עז. האהבה והטבע, שני מלאכי אֵל אלה, איתני הארץ, עודדו רוחי ואקו לישועה כי תשגבני ביום מסה.

––––––––––

וחג האסיף בא. על כל הגגות נעשו הסכּוֹת כמשפט, ותוצאות הגנים והשדות נתנו למענן את מבחר עדייהן, עד כי נדמה מראה כל סכה פנימה כגן מלא ברכת ה'. פרי כל עץ וכותרות כל פרח יחדו נאספו לפאר אותה בהדר תפארתם. מקלעות פרחים ופטורי ציצים כסו את הקירות מסביב ובין הפרחים והציצים מסב קלע פתוחי כרובים ותמורות מצפים כסף וזהב, והם מתמרים ועולים עד הספון, ששם התלכדו במסגרת מסביב ומכסה הסוכה הקלוע מענפי עצים הנושאים פרים הגמול תאוה לעינים. בתַוך למכסה מנורת כסף צרוף או נחושת ממֹרט וכפתוריה וגביעיה זכוכית ובדלח, ולעת הערב, בהעלות נרותיה, יתנוצצו בה כל הדרי הסוכה ופאריה כבראי מֻצק והיה למחזה קסם אשר לא תשבע העין לראותו.

ביום הראשון לחג ההוא לפני הצהרים יצאו כלם השדה, ושם במה ערוכה הסבובה מבחר כל פרח וּמכסיה אדמת דשא, ועל שלשת קצותיה ארבעת המינים: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענפי עץ עבות וערבי נחל. אל הקצה הרביעי קרב אחד העדה ויקרא מעל ספר התורה פרשת היום כמשפט, ואחר כן נשא מדברותיו על אדוֹת החג וערכו הקדוש. אז השתפכו נפשות כלם בצקון לחש ואחרי כן ברכו איש את רעהו ויתפרדו איש לביתו ולסכתו.

היום השני נועד להתחרות הבחורים. עיני כלם קדמו אשמורות ואחרי התפללם כדת היום סעדו לבבם וכל העם נאסף על הככר העשוי לדבר, והוא כר נרחב מכֻסה חול ומסביב לו מדרגות רחבות למושב הרואים. למעלה מכלן הוכנו שלשה מושבות כבוד לזקנים השופטים במשחק הזה. כלם נדמו והחשו בקום האחד ממושבו ובקראו בשם את הבחורים המתחרים, ומספרם שלשה: אלעזר, ראובן ועזריה –– לבי היה הלם פעם בשמעי את שמי נמנה בתוכם, וכמעט חפצתי לסגת אחור ולאמר נואש; אך עיני רבקה הרהיבוני, ואתאמץ ואבוא המעגלה.

בראשונה יצאנו להאבק יחדו. השופטים הואילו להפיל גורלות מי מאתנו יצא ראשונה, –– אך אנכי השכלתי פי ואשיב, כי אחרי אשר גר אני בתוכם, הנני נותן משפט הקדימה לשני הבחורים האזרחים; ובלבי אמרתי: ייעפו נא הנערים וייגעו בהאבקם יחד, כי אז אולי יקל לי להתגבר על שניהם כאחד.

אז התנגשו שני הבחורים יחדו. אלעזר היה גבה קומה חסון כאלון, וראובן היה קטן מדה אבל מהיר בתנועותיו ורוב עצמיו איתן. זמן רב התמודדו יחדו, ויאחזו ויעזבו איש רעהו חליפות. המלחמה ארכה ואיש לא יכל להתגבר על רעהו. ויהי בהנפשם מעט ויטילו הגורל מי מהם יצא ראשונה להאבק עמי, ויצא הגורל על אלעזר. ואנכי ידעתי כי לכח אמיץ הוא ממני, על כן שמתי אל הערמה פני, אף חכמתי עמדה לי.

הוא אמץ זרֹעתיו וידביקני אליו בחזקה, וישם מועקה במתני, ובעודו מחזיק בי מטה הכביד עלי אכפו בחצי גופו העליון וידחקני אחֹרנית להכריעני תחתיו. אמנם נטיו רגלי כמעט ואחשוב לנפול –– ופתאם צעקה רבקה בהחפזה. לקולה זה נבהל אלעזר ויסר עיניו מנגדי, וברגע זה הרימותי ידי ואך אותו אל הכסלים מכה אחת ולא שניתי לו, כי נדהם מעצמת המכה ויהי הנקל לי להפילו ארצה. וכל העם הריעו לי ותשואות חן נשמעו מסביב.

אז נגש אלי ראובן. אמנם נדמיתי לו בכח אבל לא במהירות. זמן רב נאבקנו ואיש לא הכריע את רעהו. לאחרונה הערמתי עצה ואתחפש כמו עזבני כחי וארבץ תחתי; אבל שמחת ראובן היתה עדי רגע! כי כהרף עין תפשתיו ברגליו בכל מאמצי כחי וארימהו ואפילהו ארצה. וכל הרואים צהלו קולם מבראשונה ויקראו “הידד”!".

המרוצה ברגלים נועדה לעת הערב.

––––––––––

היום פנה לערוב והמון אדם רב עמד מסביב למסלה רחבה, חמשת אלפים רגל ארכה, ובסופה שלחן קטן ועליו קערת כסף –– אותה יתפוש המנצח המגיע שמה ראשונה ויביאנה אל הזקנים השופטים. לאות הנתון לנו החלונו שלשתנו לרוץ אֹרח. צרי נחפזו לרוץ בכל כחם ובלי סדרים ואנכי רצתי אחריהם במנוחה וברגל ישרה. אלעזר, איש כבד בשר, יעף בחצי הדרך וירבץ תחתיו וישאף רוח כתנים. ראובן גם הוא נלאה באחריתו ויעצור מרוצתו ככלות כחו. ואנכי הרביתי עצמה ואשוה רגלי כאילות ואקדים לבוא אל מחוז חפצי וארים את הקערה מעל לראשי –– וכל העם מחאו כף וימלאו פיהם תהלתי.

המֵרוץ בסוסים נועד למחרת הבֹקר והתַּחרות בשירה ביום ההוא לעת ערב.

ויהי ממחרת ונועד כלנו על ככר הרוכבים. שם בקצה הדרך הוכנה טבעת זהב, תשורת כבוד להמנצח. שלשת הסוסים אשר הוכנו לנו היו דומים בשנותם, גדלם וצבעם. לאות הנתון החל המרוּץ. ראובן קדמנו והמרחק הלך ורב בינו ובינינו; אך בדפקו סוסו בחזקה החל הסוס לעבט אחרו ולאחרונה התקומם על רגליו האחרונות ויפֵּל רוכבו אחור, ובעודנו מתנער מעפרו וישב לעלות על סוסו כבר עברנו שנינו על פניו. ואלעזר קדמני מעט במרוצי, ויהי כקרבנו אל המטרה ואקפוץ על סוסו מאחריו ומשם קפצתי מעל ראשי הסוס ורוכבו אל המקום המועדה והטבעת עלתה בכפי!

“יחי האֹרֵח! –– הריעו כלם מעבריהם –– אכן אין דומה לו בגבורתו וחכמתו!”.

כשובנו הביתה חבקני מנוח אדֹני ויברכני, ורבקה הביטה אלי באהבה וחן.

אבל הקרָב הראשי עודנו לפני, הוא התּחרוּת בכח השירה. פה לא תועיל כל גבורה ומרמה כי אם רוח נעלה ולב מתּנה. אבל נצחונותי הראשונים אמצו תקותי ויכינו לבי למוצאי הערב.

––––––––––

לעת הערב נאספנו יחדו על כר נרחב, ושם בתָּוך במה ערוכה למשוררים אשר יָשֹרו במשא. גם הפעם נתתי לצרי משפט הקדימה. על פי הגורל עלה אלעזר ראשונה וישר שירו, שיר קוצרים, לאמר

שִׁירַת קָצִיר.

עֲלֵי שַׁדְמַת בָּר, שְׂדֵה-קָמָה מֻצְהָבֶת,

לִבְרַק קַוֵּי שֶׁמֶשׁ מִפְּאַת קָדִימָה,

חָפְשִׁי מִדְּאָגָה וּׂשְׂעִפֵּי עַצָּבֶת

יֵצֵא הַקּוֹצֵר לֵעֲבוֹדָתוֹ הַנְּעִימָה…

            וּבְרוּחַ צוֹהֶלֶת

            הַמְּלֵאָה תוֹחֶלֶת

כֹּה יַעֲמֹל כָּל הַיּוֹם בְּזֵעַת אַפָּיִם

לָנִיחַ אֶל בֵּיתוֹ בִּרְכוֹת שָׁמָיִם.

וּכְמוֹ עַל קָמָתוֹ יַנְחַת הַזְרוֹעַ

וַאֲלֻמּוֹת שִׁבֲּלֵי-פָז אַרְצָה יַנִּיחַ,

יֵעוֹר בּוֹ רוּחוֹ לִפְנֵי אֵל לִכְרֹעַ

וּבְדִמְעוֹת שָׂשׂוֹן לוֹ תוֹדָה לָשׂיחַ…

            אִתּוֹ בַמַּקְהֵלָה

            חֶבֶר קוֹצְרִים סֶלָד,

יִשְּׂאוּ קוֹל רִנָּה, וַעֲדֵי לִשְׁמֵי מָעַל

שִׁירַת תּוֹדָה וָגִיל כִּקְטֹרֶת תָּעַל!

חִישׁ יַיִן חָמַר יִמְלָא הַגָּבִיעַ

וּמִיָּד עַל יָד כּוֹס שָׁלוֹם סוֹבָבֶת,

וּלְקוֹל הַהֵידָד בַּמַּעְגָּל יָרִיעַ

יִשָּׁכַח כָּל עָמָל, תָּנוּס עַצָּבֶת

            אָז בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם

            לִשְׁאוֹן הַמְּצִלְתַּיִם

לָחוּל יֵצְאוּ יַחְדָּו זָקֵן וָנָעַר,

עַד יַעֲלֹץ שָׂדַי, וִירַנֵּן הַיָעַר!

גַּם חַיֵּי-אֶרֶץ כַּשָּׂדֶה נִמְשָׁלוּ,

זֶרַע כָּל פֹּעַל בְּנֵי-אִישׁ פֹּה יָפִיצוּ,

וּלְפִי מַעַלְלֵיהֶם שָׂכָר יִנְחָלוּ

עֵת מִשְּׁנַת מָוֶת לְחַיֵּי-עַד יָקִיצוּ…

            קְצָרִים הֵם הַחַיִּים

            תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

אַשְׁרֵי אֵל שֶׁאַךְ טוֹב בָּמוֹ יִזְרָעוּ,

מִפִּרְיָם נֶצַח בַּמְּרוֹמִים יִשְׂבָּעוּ!

כִּמְעַט יָבֹא מָוֶת, יַנְחַת הַזְרוֹעַ

עַל רֹאשׁ צַדִּיק תָּמִים צֶדֶק זוֹרֵעַ,

חֵיל שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ מִמְּעוֹנֵי שָׁמָיִם

יצִאוּ לִקְראתוֹ בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם.

            וּבְזִמְרוֹת עֲדָנִים

            קוֹל אַלְפֵי שִׁנְאַנִּים

כִּמְלֹא רַחֲבֵי שַׁחַק יִקְרָא בַכֹּחַ:

“בָּרוּךְ יִהְיֶה לָנוּ בֹאֲךָ, אוֹרֵחַ!” – –

העם החשה. דומיה מסביב.

אחריו עלה ראובן וישא קולו במשא קדומים, בקינה אשר שם בפי בת יפתח, לאמר:

בַּת יִפְתָּח.

הַרְחֵק מֵעִיר מוֹשָׁב וּתְשׁוֹּאות קֶרֶת,

בִּמְרוֹם הָרֵי נֶשֶׁף הָעוֹטִים צִיָּה,

בִּמְקוֹם נֶפֶשׁ כָּל חַי לֹא מִתְגּוֹרֶרֶת,

אַךְ סוּפָה תֵילִיל, וּשְׁמָמָה בוֹכִיָּה, ––

שָׁם זֶה יָמִים רַבִּים בּוֹדְדָה, נֶעֱצָבֶת

בַּת יִפְתָּח הַיְקָרָה לָהּ מִתְהַלֶּכֶת

וּלְקוֹל יִלְלָתָהּ כַּמַּיִם נִתֶּכֶת

רַק הַיְּשִׁימוֹן יַטֶּה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

"הָהּ, גִּלְעָד חֶמְדָּתִי וּמִשְׁכַּן נֹעַר,

אֵיךְ מִנְּאוֹת עֶדְנֵךְ לָנוּד כֹּה הִרְחַקְתִּי!

שָׁוְא אֶכְסֹף לָךְ לָעוּף עַל כַּנְפֵי סָעַר,

אֶל הָרֵי חֹשֶׁךְ אֵל לָעַד רֻתַּקְתִּי!

הַרְחֵק מִבֵּיתִי, מֵאֶרֶץ מוֹלֶדֶת

נֶצַח פֹּה אֵתַע עֲזוּבָה, בּוֹדֶדֶת;

עַרפְּלֵי שָׁמַיִם הֵם בִּגְדֵי חֻפָּתִי,

סַלְעֵי צַלְמָוֶת –– מַרְבַדֵּי מִטָּתִי! ––

"הַיּוֹם יֵט לַעֲרֹב, אֶל שׁוּלֵי רָקִיעַ

בִּלְבוּׁש עֲרָפֶל הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת;

עַל הָרֵי גִלְעָד הִיא עַתָּה תוֹפִיעַ

וּבְנִבְכֵי הַיַרְדֵּן לִרְחֹץ יוֹרֶדֶת.

שָׁם עַתָּה רֵעוֹתַי עֲטוּפוֹת שָׁנִים

יַחְדָּו תֵּצֶאנָה בִּמְחֹלוֹת וּרְנָנִים,

בַּחוּרֵי חֶמֶד לָהֶן כַּף יִמְחָאוּ

וּבְקוֹל מִצְהֲלוֹת וָגִיל “הֵידָד” יִקְרָאוּ…

"וַאֲנִי פֹּה, שׁוֹמֵמָה, עִם בֹּא הַשָׁמֶשׁ

חִישׁ אֶחְפֹשׂ לִי מִסְתָּר מִבַּלְהוֹת אָמֶשׁ;

בָּדָד אַנַּח רֹאשִׁי בֵּין חַגְוֵי סֶלַע

וּבְדִמְעָתִי אַמְסֶה מִשְׁכָּבִי סֶלָה!

הָהּ, אָבִי, אָבִי, מַה-לִּבְּךָ הִקְשַׁחְתָּ

וְּכְנִדְרְךָ לָאֵל בִּתְּךָ לֹא טָבַחְתָּ

וַתְּשִׂימֵנִי פֹה, בֵּין הָרִים שׁוֹמֵמִים,

לָשֵׂאת עֱנוּת נֶצַח, תּוּגַת עוֹלָמִים?

עוּרָה, מַלְאַךְ מָוֶת, וַחֲמָל-נָא אָתָּה

עַל סוֹעֲרָה עֲנִיָּה, מִכֹּל נֶעֱזָבֶת;

הָנֵף עַל רֹאשִׁי חַרְבְּךָ הַמְּמֹרָטָה,

נַתֵּק חוּט חַיַּי הַמָּרִים מִמָּוֶת.

הָהּ, הֵן זֶה רַבּוֹת מִיָּדְךָ נִסָּחוּ

שׁוֹשַׁנֵי עֲדָנִים עֵת כִּי יִפְרָחוּ,

וּמָה, אַבִּיר לֵב, אַךְ נַפְשְׁךָ חוֹמָלֶת

עַל פֶּרַח יָבֶשׁ, שׁוֹשַׁנָה נוֹבָלֶת?! – –

אֹזֶן שַׂר מָוֶת קוֹל בִּכְיָהּ הֶאֱזִינָה,

וּלְבָבו הָאבִן מָלֵא חֲנִינָה;

בִּכְנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת מֵחֶשְׁכַּת לָיִל

כִּסָּה כַצָּעִיף עַל פְּנֵי בַת הֶחָיִל,

וּבְנוֹת עֵינֶיהָ מִדִּמְעָה נִגָּרוּ

בִּתְנוּמַת נֹעַם חִישׁ יָדָיו סָגָרוּ…

יוֹם יָבֹא, יוֹם יַחֲלֹף –– הָעֵת עוֹבָרֶת,

בַּת יִפְתָּח מִשְּׁנָתָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת! – –

כלם הודו להמשורר באור פניהם, כי נגעו הדברים עד לבם. בשמחת נצחון ירד ראובן מעל הבמה ואנכי עליתי תחתיו בלב נפעם –– כי לא אחד הוא העומד לקראתי ואתקפנו, כי לבב כל העם עמו; ובכל זאת אמצתי רוחי ואפתח גם אני בשיר מני קדם, שיר הסליחה, לאמר:

הַסְלִיחָה.

בִּמְעוֹנֵי תָפְתֶּה, בִּמְצֹלוֹת הַשַּׁחַת,

בֵּין תִּמְרוֹת עָשָׁן וָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ כֻּלּוֹ פָצוּעַ

צֶלֶם בַּלָּהוֹת יִתְנוֹדֵד, יָנוּעַ;

חוֹבְלִים בִּכְלֵי-מָוֵת גֵּווֹ יִרְעָצוּ,

מִנְּשִׁיכוֹת צִפְעוֹנִים דָּמָיו יִזְרֹמוּ…

וּלְקוֹל שַׁאֲגוֹתָיו מֵחֲבָלָיו עָצֵמוּ

כָּל חַדְרֵי הַשְּׁאוֹל יִרְגְּזוּ יִתְפַּלָּצוּ.

קַיִן הוּא! אֲרוּר-יָהּ, רִאשׁוֹן הַמְרַצֵּחַ,

זֶה שָׁפַךְ דַּם אָחִיו מִקִּנְאַת רֶצַח.

לָאֵל חָפֵץ לָבִיא מִנְחַת נִיחוֹחַ

וַיָּבֵא עָלָיו קִלְלַת עֹנֶשׁ נֶצַח;

עַתָּה הוּשַׂם בַּכּוּר, בִּיקוֹד שַׁלְהֶבֶת

לִרְצוֹת עֲוֹנוֹ וּלְהָתֵם הַפֶּשַׁע, ––

שָׁוְא יִזְעַק, יֵאָנַח, יִקְרָא לַיֶּשַׁע,

אֵין רַחֲמִים וַחֲנִינָה בִּזְבוּל הַמָּוֶת

הַשָּׂטָן הָאַכְזָר –– מֶלֶך הַתֹּפֶת,

וּגְדוּדֵי עוֹזְרָיו לֶעֱנוּתוֹ יִשְׂחָקוּ;

וּפַלְגֵי נַחֲלֵי אֵשׁ, גָּפְרִית וָזֶפֶת

שָׁם עַל הַמְּדוּרוֹת יוֹסִיפוּ יִצָּקוּ.

אַךְ כָּל מוֹקְדֵי שַׁחַת נֶחְשְׁבוּ כָאָיִן

מוּל אֵשׁ הַנֹּחַם בִּלְבָבוֹ לוֹהֶטֶת

עֵת תַּבְנִית אָחִיהוּ אֵלָיו נִבֶּטֶת

מֻכֶּה, פָּצוּעַ וּדְמָעוֹת עַל עַיִן.

"הָהּ, אָחִי, אָחִי, חוָּסה-נָא וַחֲמֹלָה,

עֵינֶיךָ הַטְּהֹרוֹת הָסֵבָּה מֶנִּי;

הַמְעַט חֶבְלֵי שַׁדַּי בִּשְׁאוֹל אֶסְבֹּלָה,

גַּם אַתָּה אָחִי תָּבוֹא וּתְעַנֵּנִי?!

הָהּ! הֵן אַךְ רֶגַע סָבַלְתָּ בַּחַיִּים

וֵּמָאז תִּשְׂבַּע תַּעֲנוּגוֹת עֲדָנִים,

וַאֲנִי פֹה אֲעֻנֶּה זֶה רַבּוֹת שָׁנִים,

אִם כִּי הֻקַּמְתִּי גַּם שָׁם שִׁבְעָתָיִם!" ––

מִדֵּי מַר שִׂיחָתוֹ נַפְשׁוֹ שָׁפָכָה

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ עֱנוּתוֹ הִבִּיעַ,

נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן וּבְעַד הַשְּׂבָכָה

מַרְאֵה גַן הָעֵדֶן נֶגְדּוֹ הוֹפִיעַ:

רִבֲבוֹת עֲצֵי-חֶמֶד יִשְׂגוּ יָצִיצוּ,

וּבְזִיו-חֵן יִגְאוּ פִּרְחֵי רִקְמָתַיִם;

וּנְגֹהוֹת אוֹר נִפְלָא, אוֹר שִבְעָתַיִם

שִׁמְשׁוֹת עוֹלָמִים מִשְׁמֵי-רוֹם יָפִיצוּ.

פֹּה תַחַת צֶאֱלִים, בֵּינוֹת טוּרֵי בֶשֶׂם,

עֲלֵי סַפּוֹת זָהָב הָרְבוּדוֹת שָׁנִים

בִּמְעִילֵי אַרְגָּמָן וּבְעַטְרוֹת כֶּתֶם

כָּל צַדִּיקֵי אֵל יָנוּחוּ שַׁאֲנַנִים;

נַהֲרֵי צוּף וַאֲפַרְסְמוֹן תַּחְתָּם יָצוּפוּ

עַל מַרְצֶפֶת תַּרְשִׁישׁ, בֵּין חֻפֵּי-שֹׁהַם;

סָבִיב כַּצִּפֳּרִים בִּשְׁאוֹן צִפְצוּף נֹעַם

זַכִּים מִשֶּׁלֶג כְּרוּבֵי-חֵן יָעוּפוּ.

בִּנְוֵה שָׁלוֹם זֶה וּמְנוּחַת עוֹלָמִים

כָּל פִּגְעֵי חֶלֶד הַיְשָׂרִים יִשְׁכָּחוּ,

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזוּ, הוֹד שׁוֹכֵן רָמִים

וּבִמְאוֹר פָּנָיו יִתְעַנְּגוּ, יִשְׂמָחוּ…

פֹּה נֶצַח יָנוּבוּ, יִפְרְחוּ כַתֹּמֶר

רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים כִּבְעֶדְנַת נֹעַר,

וּבְקוֹל צוּף נָעִים, בִּשְׂחוֹק מַלְאֲכֵי-טֹהר

זֶה לָזֶה לִרְגָעִים יַבִּיעַ אֹמֶר:

"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁבְּחַיָּיו מִבְּלִי מָנוֹחַ

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִתְאַמֵּץ לִזְרֹ

וּבְעֵת יָבֹא יוֹמוֹ אֶרֶץ לִזְנֹחַ

שַׁאֲנָן יִתְיַצֵּב לִפְנֵי כֵס אֱלוֹהַ…

אַךְ אוֹי לַגֶּבֶר עַל חֵילוֹ בוֹטֵחַ

וּפְנֵי שׁוֹפְטוֹ יֵרָא מָלֵא רָב-פֶּשַׁע, ––

לֹא זְהַב-חֲמָסִים וַהֲמוֹן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע

כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ אֵל זֹעֵם לוֹקֵחַ!" ––

צִלְצְלֵי הַזִמְרָה וּמַרְאוֹת הַצֶּבִי

בֶּעֱזוּז קֶסֶם לָקְחוּ לֵב קַיִן שֶׁבִי…

אַךְ מַה-פֶּתַע אָחוֹר נָשׂוֹג בִּרְעָדָה

כָּל גֵּווֹ הִתְחַלְחַל, נַפְשׁוֹ חָרָדָה?

גַּם פֹּה תְמוּנַת אָחִיו נִכְחוֹ נִשְׂקֵפֶת,

וּמַבָּטָיו יִגְזְרוּ לִבּוֹ כַּחֶרֶב;

וּבִזְרוֹע עֻזוֹ מוֹשֵׁל הַתֹּפֶת

יוֹסִיף עַנּוֹתוֹ וּמִצוּקָתוֹ יֵרַב. ––

מִמְּכוֹן שִׁבְתֹּו הֶבֶל בִּדְמִי עַצֶּבֶת

רָאָה עֱנוּת אָחִיו בִּשְׁאוֹל מִתָּחַת;

וּלְחַלְצוֹ מִצָּר, בִּרְכוּב אֵשׁ לַהֶבֶת

טָשׁ מוּעָף כַּבָּרָק לִנְוֵה הַשָּׁחַת.

אֶבְרוֹתָיו נֶחְפּוּ בִּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת,

בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו יָצִיץ זֵר קַרְנַיִם,

רָאוּהוּ בְּנֵי תָפְתֶּה, סָגְרוּ עֵינַיִם

וּלְאוֹרוֹ בָרְחוּ, לֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת!

וּבְקוֹל צִפּוֹר עֵדֶן, קוֹל הֶמְיַת מַיִם

בִּירַק דִּשְׁאֵי שָׂדַי חֶרֶשׁ יִזֹלוּ,

בִּנְעִמוֹת סוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי שָׁמַיִם

צִפְצְפָה אִמְרָתוֹ וּשְׂפָתָיו מִלֵּלוּ:

"קוּם, אָחִי, עֲלֵה מֵעִמְקֵי אַשְׁמַנִּים,

וּכְבָר כַּכֶּסֶף פֹּה נַפְשְׁךָ צֹרְפָה,

נִרְצָה עֲוֹנְךָ, חַטָּאתְךָ חָלָפָה, ––

עַתָּה חִישׁ אִתִּי עֲלֵה גַן עֲדָנִים! ––"

כֹּה דִבֶּר הֶבֶל וּבִזְרוֹע כֹּח

הִתְדַּפֵּק וַיַּךְ עֲלֵי הַדְּלָתָיִם…

אַךְ פֹּה הַשָּׂטָן לִקְרָאתוֹ הֵגִיחַ

וַיִּפְעַר פִּיהוּ בִּלְזוּת הַשְּׂפָתָיִם:

"שָׁוְא טַרְפִּי מִשִּׁנַּי לַצִּיל תַּעֲמֹלָה,

וּבְמִשְׁכְּנוֹת עֻזִי לָרִיק בֹּא תִתְפָּרֶץ ––

אִם עָל נִתַּתָּ בִּשְׁמֵי-רוֹם וָאָרֶץ,

עַל רַחֲבֵי הַשְׁאוֹל אַנִי אַךְ אֶמְשֹׁלָה! ––"

אָז מִהֵר הֶבֶל לִפְרֹשׂ הַכְּנָפַיִם

וּבִמְעוּף עַיִן לִשְׁחָקִים הִרְקִיעַ,

בִּתְפִלָּה זַכָּה וּבְדִמְעוֹת עֵינַיִם

לִפְנֵי אֵל חַנּוּן תַּחֲנוּנָיו לַבִּיעַ.

דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי שַׁחַק וּפִתְחֵי מָעַל

פִּלֵּס לוֹ רֶגַע נָתִיב לִשְׁמֵי רָמָה;

בְחֶרְדַת קֹדֶשׁ וּבְרוּח נִפְעָמָה

עד מִשְׁכַּן אֵל נאוֹר כֹּה עָף וַיָּעַל!

שָׁם עַל כִּסֵּא כָבוֹד, נוֹרָא מַרְאֵהוּ

בִּגְאוֹן הַדְרַת עֻזוֹ יוֹשֵׁב אֱלוֹהַ;

וַעֲרוּכוֹת בַּמִּשְׁטָר עוֹמְדוֹת עָלֵיהוּ

מַחֲנוֹת אַלְפֵי שִׁנְאָן, צִבְאוֹת גָּבוֹהַ

מִקְלְעוֹת פִּרְחֵי עֵדֶן, שׁוֹשַׁנֵּי בֶשֶׂם

מַחְלְפוֹת רָאשֵׁימוֹ כַּעֲטָרוֹת תַּכְתֵּרְנָה,

וּבַאֲפֻדּוֹת קֶשֶׁת עַל יֶרֶךְ תַּחְגֹּרְנָה

כִּנּוֹרֵי פָז נוֹצִצִים וּמִזַמּרוֹת כֶּתֶם.

וּבְעֵת נִרְאָה הֶבֶל בִּמְבוֹא הַשָׁעַר

וַעֲלֵי רִצְפַת שַׁחַק רַגְלָיו דָּרָכוּ

שָׁלְפוּ כֻלָּמוֹ כְּלֵי-זִמְרָם מִתָּעַר

וּבִתְרוּעַת הֵידָד רִנָּה פָצָחוּ…

אַךְ כִּמְעַט נִגַּשׁ וַיִּכְרַע בִּרְכָּיִם

הִסָּם אֵל שַׁדַּי וּכְרֶגַע נֶאֱלָמוּ:

יֵדְעוּ שֶׁתְּפִלּוֹת בַּר לֵב לוֹ יִנְעָמוּ

מִתְּהִלּוֹת שָׂרָף, רֹן גָּרֵי שָׁמָיִם… ––

דִּמְעוֹת הֶבֶל עוֹרֲרוּ רַחֲמֵי אֱלוֹהַ

עַל אָחִיו הָאֻמְלָל, הַמְּחֹלָל מִפֶּשַׁע,

וַאֲחוּזֵי חַרְבוֹת אֵשׁ מִשְּׁמֵי גָבוֹהַּ

מַחֲנֵה צָבָא רָב שָׁלַח לוֹ לַיֶּשַׁע;

הֵם אֶת הַשָּׂטָן בִּימִינָם הִכְרִיעוּ

וּמִבְצְרֵי מִשְׂגַּבּוֹ גִּדְעוּ לָאָרֶץ…

אָז חָפְשִׁי מִכִּלְאוֹ קַיִן הִתְפָּרֶץ

וּבְאַהֲבָה נָפַל בִּזְרֹעוֹת אָחִיהוּ…

בִּנְאוֹת הָעֵדֶן בֵּין דִּשְׁאֵי נִיחוֹחַ,

בִּשְׁדֵרוֹת תֹּמֶר בֶּהָדָר יִפְרָחוּ,

בִּזְרֹעוֹת שְׁלוּבוֹת וּנְעִמוֹת מָנוֹחַ

הָאַחִים הָאֲהוּבִים אַט יִתְהַלָּכוּ.

כֶּעָנָן חִישׁ חָלְפוּ יָגוֹן וָפַחַד,

שִׂמְחוֹת עוֹלָמִים עַל רֹאשָׁם יוֹפִיעוּ,

וּכְרוּבִים לָמוֹ בִּזְמִירוֹת יָרִיעוּ:

“מַה-טּוֹב, מַה-נַּעִים שֶׁבֶת אַחִים יחד!” ––

––––––––––

“האח! מה טוב! מה נעים! מה נפלא! –– קרא כל העם קול אחד –– יחי האֹרֵחַ! יחי המנצח!”.

ברדתי מעל הבמה השלכו עלי פרחים מכל עבר ופנה ובעלותי אל מושב הזקנים להודות להם על חסדם ואמתּם נגשה אלי רבקה ובידה זר דפנים ותשימהו על ראשי, גם נכבדתי ללכת אתה ולהובילה הביתה.

בבואי שמה חבקני האב ויברכני באהבה ויאמצני כבן לו. וכעבור שבועות אחדים אֻשרתי מאת ה' בנפול לי חבל בנעימים –– אשה תמה וברה, טובת חן ורבת חסד מאין כמה.

––––––––––

שש שנים עברו עלי במנוחה שאננה בבית חותני. העת עברה בנעימים כיום אביב נחמד; עבודת האדמה, קריאת ספרי הקדש והתחרות בגבורה ובשירה היו שעשעי יום יום. להוסיף שמחה אלי גיל ברכני ה' בשני ילדים נאהבים ונעימים, שמהם הנך, אלישרב, בני בכורי.

אולם נפש שבעה תבוס נפת ובכל מוֹתר יהיה עצב. לו היה לי מחסור כמעט, כי עתה היה אָשרי שלם –– כי רק תקות האדם ליום מחר כי יבוא, למצוא בו את החסר לו ביום אתמול כי יעבור, היא תאשרהו ותעיר בו תמיד התשוקה לחיים, והאיש אשר לא יחסר כל הלא הוא כאלוּ חסר הכל.

החיים השקטים אשר אין חליפות להם החלו להיות עלי למשא, ולאחרונה כהתה רוחי ואלך אט ועצב, כי חסדי חותני גם אהבת רעיתי הטובה והנעימה גם אור פני ילדי היפים והנחמדים לא הצליחו להסר מעלי נגעי לבבי. לאחרונה לא יכלה עוד רבקה להתאפק, ובהתרפקה עלי העתירה לי לגלות סודי ולהגיד לה מה חדל אני. הגדתי לה קשׁת אמרי אמת, כי כלתה נפשי לשנות אֹרח חיי, ולוּ אבתה שמוע לי כי עתה עזבנו את המקום הזה לנוע אל ארצי ומולדתי.

ורבקה נבהלה למשמע אזניה, אך עד מהרה השיבה אל לבה ותחבקני ותאמר לי באהבת עולם: “אל אשר תלך אלך”.

לא כן היה חותני עמדי, כי השתומם ויקרא: “מה יחסר לך פה עמי כי תואל לעזבני? הלא רבות כבר היית נע ונד בארץ ועליך לשמוח כי באת אל המנוחה ואל הנחלה. אל נא תבקש אשרך במרחקים, כי מקומו רק בלבב האדם פנימה, וכאשר ירחיק האדם לבקשהו חוצה כן יאבדו עקבותיו ולא ימצאהו”.

אבל אנכי עמדתי על דעתי, ובראותו כי כל דבריו ללא הועיל נפתה לאחרונה לבקשת רבקה, אשר הרבתה לדבר על לבו לבל יניאני ממחשבתי, כי חפצי קדוש לה וממנו לא תמוש. מסענו נועד לראשית ימי האביב, וכמעט החלה השמש להחם ארץ ולהעיר הבריאה לתחיה קמתי ללכת עם משפחתי הנאהבה ונשם לדרך פעמינו. וכל קרובינו וידידינו ומכירינו שלחונו בברכות ובדמעות שליש. גם אנחנו בכינו רב בכי, כי קשתה עלינו פרידתנו. ונפן ונסע לדרכנו, ונעבור ארצות הודו ופרס ונגיע עד בבל, ששם נטה מלך פרס שפרירו בעת ההיא, וכל שריו וגדוליו עמו.

הדרך מלאה צבאות חיל עוברים ותכונה רבה לנשק ואֹכל המובא בבלה, כי משם הכין דריוש קודומנוס מלך פרס בעת ההיא צאתו למלחמה על אלכסנדר הגדול מלך מוקדון המושל בגבורתו עולם.

עינינו לא שבעו מראות תפארת העיר הגדולה הזאת, הבנויה לה משני עברי נהר פרת, וקו שתים עשרה פרסה במדה לה מסביב. חומותיה החיצונות פרוצות והרוסות מימי דריוש הראשון, אך עוד נשאר לה הודה והדרה פנימה, עוד ישתאה כל איש למראה הגנים התלוים, הנודעים והנחשבים בפלאי עולם, ומי הנהר יעלו אליהם דרך משאבים, מעשי חרשים כלם. סרנו לראות את ארמון המלך, ונתפלא על בניני הודוֹ ועל כל שכיות חמדתו. כשובנו אל מלוננו התבוננו ראינו והנה אחד מסריסי המלך הולך בעקבותינו; בפנותנו אליו לשאלהו מה זאת, שב אחֹרנית, אבל כמעט שבנו ללכת והנה גם הוא הולך אחרינו בצל. השתוממנו על המראה אשר לא חלף מאתנו עד בואנו אל עלית הקיר אשר בחרנו למעון לנו. ויהי בחצות הלילה והנה קול צעדים כבדים החרידנו משנתנו אשר ערבה לנו, והם עולים במדרגות וקרבים אל דלת חדרנו. והנה קול דופק וקורא בכח: “בשם המלך הנערץ פתח בן אדם דלתיך!”.

מהרתי ואפתח את דלת חדרי. והנה פקיד צבא ואתו עשרה אנשים חמושים בא החדרה ויאמר: “האתה זה האֹרח אשר הגיע היום עם משפחתו הנה?”.

“כדברך כן הוא”.

“הנה מלכנו האדיר והנאור ראה אותך ואת אשתך עוברים על פני ארמונו, והנה יקדמך חסדו לאסוף את רעיתך ההרמונה ולמנותה בין נשיו, כי מצאה חן בעיניו”.

“תן תודה רבה למלכך האדיר והנאור כרוב חסדו, והגידה לו בשמי כי אין את נפשי לכבוד הרב אשר יאמר להנחילני, כי האשה אשר נתן ה' עמדי לי היא ואתי תהיה, ואוי לאיש אשר ישיאהו זדון לבו לגזול אותה ממני”.

“הרף, ידידי, מדבר תֹעה, ושמע לעצתי לטוב לך! הן חֹק הוא לנו כי האיש אשר יכָּבד בעיני אדוננו המלך לקחת את אשתו רצון מידו, יכף למלך הכבוד ויודה לו על חסדו –– ואם לא יעשה כזאת, תקצר קומתו במדת ראשו. התבין לשכל מִלי?”.

אינני איש פרס מעבדי מלככם, כי יהודי בן חורים אנכי, אשר אימת מלכים לא תבעתנו, ועד אשר תקצר קומתי במדת ראשי, לא ישאר אף ראש אחד על שכם מתקוממי. התבין אתה לשכל מלי?".

“אם בדבר חכמה לא תוסר, תושע ידנו לנו”.

ויפן וירזום לעבדיו, והם התנפלו עלי לאסרני. ואנכי התיצבתי בפניהם ואאבק עמם בזרוע עז, אבל לשוא כליתי כחי, כי אמצו יחדו ממני ויכבשוני ויכריעוני ויאסרוני.

בריבי עם צוררי התעוררה רבקה משנתה, אך בשמעה אותנו מדברים פרסית לא הבינה ולא ידעה מה זאת. במהומת המלחמה נבהלה נפשה מאד ועד אשר שבה רוחה אל קרבה גברו צוררי עלי וישימו פניהם אליה. אז הבינה לאחריתה ותואל להשליך נפשה בעד החלון, אך אנכי הזכרתי לה את שני ילדיה ואבטיחנה בשם ה' כי במשך שלשת ימים אצלח להצילה מכף שואפיה ולהשיבה אלי. כלביאה נלחמה אשת נעורי בעמדה על נפשה, ואש עברתה הוסיפה עליה חן והוד עד כי עוד לא ראיתיה ככה ליופי. אך הצרים גברו ממנה ויאסרוה גם אותה ויקחוה וישאהו אתם. והפקיד פנה אלי ויאמר: אלו היית יליד פרס, כי אתה מתּה מידי מות נבל, ואולם זר אתה ולא תדע חוקינו, ועל כן חמלתי עליך מהשחיתך, גם נכבדת בעיני על אמץ לבבך וגבורת ימינך".

זאת דבר וילך, ואנכי נשארתי משכב לארץ. רבות התפתלתי בחבלי בהתאמצי לנתקם ולא יכלתי, ואנהם ואזעק ואבך מרה. בין כה וכה ואתה ואחיך התעוררתם משנתכם ותקראו לאמכם. לקולכם נשבר לבי בקרבי, כי לא יכלתי אף לבוא אליכם ולהשקיטכם תחת אמכם השבויה והאמללה.

צעקתי מנהמת לבי בקראי לעזרה. ובעל הבית בא ויגער בי בחמת רוחו על הרגיזי את ביתו באישון לילה. ובספרי לו את האסון אשר קרני ענה ואמר: “מקרים כאלה הם בארצנו מעשים בכל יום, ולבעל העשוק הנם תמיד למות תוצאות –– ועליך איפא להנחם ולשמוח בחלקך בחיים”.

בדברו הסיר מעלי אסוּרי ויתאמץ לנחמני. ובראותי כי איש טוב הוא העתרתי לו לתת לי עצה ותחבולה להשיב אלי את אשתי האֹבדה. והאיש השתאה אלי ויענני: “אך שוא תבקש עצות כי לא תמצאן, גם חלילה לך לבוא לפני המלך כי בנפשך הוא. הן מלכינו חושבים להם לצדקה, כי חסד הם עושים עם האיש אשר יאספו את רעיתו אליהם, כי גדול כבודו באהבתם את אשת חיקו. נוסף על זה הנה טרוד מלכנו במערכת המלחמה עם אלכסנדר המוקדוני, אין בידו עתותיו לתת לך לבוא לפניו ולדבר דבריך עמו”.

“אולי יעלה בידי לגנוב אותה מקרב ההרמון ולברוח עמה בהחבא?”.

שחוק גדול פרץ מפי האיש, ויען ויאמר: “היוכל איש לנטות ידו על השמים ולגזול השמש ממכון שבתה? כי כן הדבר הזה. דע לך כי מקום ההרמון הוא בהיכלי המלך פנימה. עד אשר יגיע האדם שמה, עליו לעבור דרך עשרה שערים סגורים אשר לפניהם עומדים חיל וצבא תמיד למשמר. ובכן נבצרה ממך מזמה לגנוב את אשתך דרך המבוא. וחלוני ההרמון פנוים אל גן מוקף שתי חמות גבוהות ובצורות ויתדות ברזל חדות נטויות עליהן מלמעלה. ומאחרי החומה הקיצונה עובר נהר פרת ומימיו עמוקים שם מאד”.

עוד לא אבדה תקוה –– חשבתי עם לבבי, ושביב תוחלת התנוצץ בקרבי ויגיה חשכי.

––––––––––

כמעט האיר השחר הפקדתי את ילדי בידי בעל המלון, ואפן ואלך אל עבר הנהר אשר ממול ההרמון, ואבוא אל אחת הגבעות אשר עליה שן סלע נטוי אל פני הנהר. עליתי שמה והנה לפני מראה ההרמון ובו חלונות למאות, ולפני כל חלון גן קטן וחומה מבדלת בינו ובין יתר הגנים אשר לפני החלונות מזה ומזה, ונשי המלך מתהלכות לרוח היום אחת אחת בגנה הבודד. שני ימים התהלכתי על שן הסלע ופני רבקה לא ראיתי. ויהי ביום השלישי ואראה והנה תמונת אשה הולכת וקרבה אל החלון אשר ממולי. התבוננתי אליה והנה היא רבקה מחמל נפשי! פניה נפלו מאד ועיניה אדומות מבכי, שערותיה פרועות ולבושיה עליה בלי סדרים. הרימותי מטפחתי האדומה ואניף אותה תנופה לפניה למשוך עיניה אלי. כראותה אותי חרדה תחתיה ותחפוץ לצעוק. ואמהר ואהס אותה בשומי ידי למו פי, ואצא מחיקי גליון קטן ואכתוב עליו דברים אחדים ואקשרהו באבן קטנה ואשליכנה אליה באָשרי –– כי קלעתי אל המטרה והאבן נפלה בעד החלון אל תוך חדרה.

ורבקה הרימה את האבן ותפתח הגליון ותגש אל החלון ותתן לי אות כי תבינני וכי נכונה היא לעשות כדברי.

ביום ההוא קניתי לי חבלים הרבה ככל אשר מצאה ידי, ואקשרם אחד לאחד. ויהי בלילה ואקום ואלך אל הסלע ואתקע בו יתד עץ חזקה ואקשור בה את קצה החבל, ואל הקצה השני קשרתי אבן, ואעמוד ואחכה עד אשר תתן לי רבקה אות, כאשר הוריתיה במכתבי. והנה נפתח החלון בחדר רבקה ומטפחת לבנה התנוססה לפניו. ואמהר ואתפוש באבן אשר בקצה החבל ואשליכנה בכח אל מול פני החלון. האבן הגיעה החדרה, ורבקה קשרה את החבל ברגלי מטתה ותאסור במטפחתה את ידיה על פני החבל, לבל תפול ממנו כרפות כחה, ובהיותה כה אחוזה בחבל צנחה מן החלון לאטה מטה מטה עד הגיעה אל שן הסלע, עוד מעט והנה היא אחוזה בזרֹעותי!

“לי את רעיתי היקרה!” –– קראתי בחדוה וגיל

“לך אני בתומתי כאשר הייתי –– השיבה אמריה לי –– אנכי התחפשתי לאמר כי החליתי, ואבך ואאנח כל העת, למען הרחיק מעלי את המלך, אף אמנם לא ראיתי את פניו עד כה”.

אז הלבשתיה בגדי גבר אשר הכינותי לה לבל יכירוה עוד, ונקם ונלך עד בואנו לפני שער העיר, שם יעדתי לה מקום לשבתה עד שובי אליה עם הילדים. אז הלכתי אל חדר מעוני ואעורר את הילדים, ואלבישם חיש מהר, ואקח עמי את כל אשר לי, ובטרם יעלה השחר עזבתי את העיר, ואבוא אל רבקה. נקל לך לתאר בנפשך, בני, מה גדלה עליצות אמכם בשובה לראותכם, בחבקה את שניכם ובאמצה אתכם אל לבה הסוער.

ובכן ברחנו. ראשית דרכנו עברנו בשלום; אך בשעה השמינית כנכון היום פגשתנו להקת שרים רואי פני המלך, בשובם לפניו מן הציד אשר עשו. בתוכם היה גם הסריס אשר גזל את רבקה בלילה ההוא. ויכירני האיש כרגע ובהביטו אל פני רבקה השתאה ויתבונן בה ויבחנה בעיניו, ופתאם קרא אלינו: “עמדו, עמודו, כי דבר לי אליכם!”.

ואנכי לא השגחתי אל דברו ואעבור הלאה. אז רזם אל עבדיו והם מהרו ויאחזו ברסן סוסנו ויעצרונו.

“מה לך כי תעצרנו על דרכנו?” –– שאלתיו.

“חפץ אני לדעת מי זה העלם היושב לימינך”.

“אין לך כל צדקה לעצור בעוברי אֹרח אם אין להם חפץ לדעת חפצך”.

אבל מענה פי עוררהו עוד יותר אל החפץ. ויקרב אל העגלה ויוסף להתבונן אל רבקה ויקרא: “חי הורמיז אלהינו, הלא זאת היא האשה אשר נהגנו לפני ימים אחדים ההרמונה! –– עתה שוב תשוב עמנו בבלה. שם ישפטך מלכנו על אשר נועזת בזדונך לגנוב את אשתו מקרב היכלו”.

עוד אנו מדברים והמלך הגיע וישאל מה זאת, ובשמעו את אשר נעשה צוה להוליכנו העירה.

וגדוד אנשי חיל סבב את עגלתנו וינהגונו כשבויי חרב, וכמעט הובאנו בבלה הוצגנו לפני המלך.

“איכה נועזת בנפשך לגנוב את אשתי?” –– קרא המלך בחמה שפוכה.

אמצתי לבבי ואען לאמר: “אנכי עשיתי את אשר יעשה כל בעל בעמיו להשיב לו את רכושו אשר גזלו ממנו”.

“פה בארצי אין רכוש לכל איש זולתי, כי לי כל הארץ וחיי עבדי ורכושם בידי הם”.

אמנם היום הנך מושל עליון בארץ פרס הגדולה; אבל מי יודע אם לא בעוד חדש ימים לא ישאר מכל ארצך אף ארבע אמות לחצוב לך בה קבר! מי יודע אם מכל שריך ועבדיך ישאר אתך אף אחד להשיב נפשך במעט מים בסור אליך מר המות! גור לך מפני צפיר העזים המגדיל עצומיו!".

“ומי הוא זה הצפיר אשר בו תאמר להחרידני?”.

“נביא אחד היה בין אחי ושמו דניאל. ויהי בכבוש מלך בבל את כל הארץ, ותהי על נביאנו רוח ה' וירא בחזון והנה איל בעל קרנים מנגח לכל רוחות השמים ועשה כרצונו והגדיל. והנה צפיר עזים בא מן המערב ויתמרמר אל האיל, ויכהו וישבר קרניו וישליכהו ארצה וירמסהו. ומלאך אלהים הבין לו את המראה, כי האיל בעל הקרנים –– מלכי מדי ופרס והצפיר השעיר הוא מלך יון”.

“בן מות אתה פעמים, כי גנבת את אשתי גם שלחת פיך ברעה בעודי לנגדך, –– אך אחשך לי את מותך ליום אשר תרום ידי על צרי. בעצם היום ההוא אשר ישבר כח הצפיר מפני האיל בעל הקרנים אצוה למשוח בזפת אותך ואת אשתך גם יחד ובערו בכם אש והייתם לשתי אבוקות אשר תאורנה לפני אהלי כל הלילה”.

אחר הדברים האלה הובאתי עם רבקה וילדי אל בור השבי.

ביום השני בבקר השכם העלו אותנו מן הבור ויאסרונו בכבלים זה לזה וישימונו בכלוב ברזל גדול ויעמיסונו על אחת העגלות העוברות אחר המחנה.

והנני מתאר לפניך את כל המראה⁶ אשר ראיתי והיה לך לזכרון:

קול חצוצרה נשמע לפני אהל המלך לאות המסע. מעל האהל התנוססה תמונת השמש אלהי הפרסים, במראה כדור זהב בעל קרנים ומסגרת בדלח לו מסביב. לפני המחנה נשאו מזבח כסף ועליו אש התמיד, אש הקדש⁷, ואחריה הלכו הכהנים המהגים וישוררו שיר עֹז. אחריהם –– שלש מאות וששים וחמשה נערים לבושי ארגמן, אחריהם מרכבת האליל יוּפיטר רתומה לסוסים לבנים כשלג; אחריה סוס אחד גדול מאד –– הוא סוס השמש, ורַכָּבי הסוסים כלם לבושים לבנים ושוטי זהב בידיהם. אחרי הכבודה הזאת עברו עשר מרכבות מצופות זהב וכסף ורֶוַח [?]שם⁸ בינה ובין המרכבות, ואחריהן כל חיל הרוכבים –– בני [?]שרת⁹ עמים שונים הנכּרים על פי לבושיהם וכלי נשקם השונים. ראשונה יצא חיל הגבורים, בני האל-מות, ומספרם עשרת אלפים איש¹⁰, כלם לבושי מכלול, עדוים שרשרות זהב ובגדיהם משֻבּצים זהב ואבני חן. אחרי הכבודה השנית יצאו השרים והשועים הקרובים אל בית המלך ומספרם חמשה עשר אלף, ורוח הושם בינה וביניהם; אחריהם שומרי ראש המלך ולהם כדוני זהב האחוזים בנצבי שן. לאחרונה יצאה מרכבת המלך –– בה נראה דריוש על מושב רם ונשא, המרכבה כֻלה משֻבּצה אבנים יקרות אשר בצבעי משכּיתן הראו תמונות אלהים שונים, בתוכם הכי הופיעו תמונות בַּל יִנין¹¹, ועליהן נשר זהב ארך כנפים ורב נצה. המלך לבוש בגד ארגמן אחוז בחבלי בוץ ועליו מעיל משי ובו רקמת זהב מעשה חֹשב –– תבנית שתי דַיוֹת ופיהן פעור אשה לקראת אחותה. משני עברי המרכבה רכבו מאתים שרים הקרובים למלכות, ואחריה עשרת אלפים איש חמושים נשק כבד וחניתותיהם רצופות כסף; אחריהם שלשים אלף איש רגלי ומאחריהם ארבע מאות סוסי המלך. אחרי רֶוַח אסטדיה¹² אחת נסעו שתי מרכבות, באחת ישבה אֵם המלך ובשנית אשתו הנבחרה; אחריהן כל שרות ההיכל ואחריהן חמש עשרה מרכבות ובהן כל ילדי המלך ואומניהם וסריסיהם; אחריהן כל נשי המלך במספר שלש מאות וששים נפש, ואחריהן שלש מאות עיָרים ושש מאות גמלים נושאי אוצר המלחמה והציד וכל הכבודה, וחיל גדול סובב אותם למגן. בין יתר הכבודה נמצאה גם עגלתנו. בעבור כל המחנה על פנינו, השתוממנו למראה עינינו ונשכח כמעט את מצבנו לעת ההיא ואת גורלנו העתיד לנו אם תגבר יד המלך במלחמה כדברו.

בהגיענו אל גרניקוס, הנהר אשר באסיה הקטנה צפונה מערבה, פגשנו במחנה חיל המוקדני; בו לא נראה זהב וכסף ושן וכל שכיות החמדה כי אם –– ברזל; כל המחנה נראה מרחוק כיער צומח כידונים, ואלכסנדר בחר לו מקומו על גבעה נשאה אשר ממנה יכול לראות את כל המערכה, ולתנועת ידו נעו כל צבאות חילו כמכונה אחת. המלחמה החלה ואחרי שעות אחדות כלתה. הפרסים הֻכּו מכה נצחת וינוסו מנוסת חרב איש אל אשר נשאוהו רגליו, ובמהומה ומבוכה הזאת קפץ דריוש מעל מרכבתו ויעל על אחד הסוסים אשר נקרה לו במרוצתו וינס גם הוא להמלט על נפשו, וכל משפחתו יחד עם האוצר והכבודה וכל אשר לו נפלו בידי האויב המנצח.

לעת ערב התהלך אלכסנדר במחנה הפרסים אשר עזבו כהחפזם וישמח לראות את השלל הרב אשר נפל בידו. ויהי כעברו על פני כלובנו התפלא למראה עיניו –– ואמהר ואשתחוה לפניו ואחר כן קמתי כְפִי אשר נתנוני כבלי ואפתח פי ואֹמר:

“מלך רם ונשא! הנה אלהי השמים והארץ היה בעזרך, הוא הרים ימינך על צריך וישימם הדֹם לרגליך. תן איפא תודה לאלהי עוזך ושים לו כבוד במעשה צדקה וחסד אשר תעשה לשם קדשו בערב היום הנכבד הזה, אשר בו נגלה אליך חסדו וישועתו! אמנם כבוד ועז לגבור המנצח, אבל תהלה ותפארת לגבור העושה חסד. אנכי נסעתי עם משפחתי דרך העיר בבל; והנה מצאה אשתי חן בעיני דריוש ויצו לגזלה ממני ולהשליכה ההרמונה, וכאשר נסיתי להצילה חרה בנו אף דריוש ויצו לאסור את כלנו בכלוב הזה, להיות עתידים בידו ליום רע למות מות אכזרי. ועתה אדֹני המלך, יגדל נא חסדך עמנו וקרא לנו דרור, כי נוכל לשוב אל ארצנו ומולדתנו. כה ישיבך ה' בשלום אל ארצך ומולדתך אחרי כלותך מעשיך בכל אויביך הקמים עליך, ונודע בעולם חסדך וענו ואמרו כל שומעי שמעך כי כגבורתך כן רבו רחמיך והיא תפארתך ותהלתך!”.

פלגי מים ירדו עיני בהעתירי עליו דברי, והדברים נגעו עד לבו.

“מאין אתה ומה מולדתך?”.

“מארץ יהודה עבדך”.

“היהודים! –– קרא אלכסנדר בעקשות פה –– אין נפשי אל העם הזה. בעברי דרך אסיה הקטנה שלחו כל העמים ציריהם לקראתי לקדם פני בהכנעה רבה, רק היהודים מאנו להכירני למושל עליון עליהם. אבל עוד מעט וידעו את ידי”.

“מלך כביר ורב חסד ואמת! תנה עז לעבדיך להשיבך דבר: הן לא מאשר קטנת בעיניהם מנעוך מכבוד, כי אם מאשר גדלה תודתם לאחר אַבות דריוש, אשר נתן הרשיון לאבותינו גולי בבל לשוב אל ארצם וגם נתן להם מכספו לכונן מקדשם כבתחלה. על כן נחשב בעיניהם לעון לא יוכלו כפרו אם יבגדו ביוצא חלציו ויעזבוהו בקרב צרה לשית ידם עם אויבו עז. אנחנו היהודים הננו עם אשר יחרות חסדי אחרים עמו על לוחות אבן להזכרם עדי עד, ורעותיהם –– בחול יַמים, לשכחן כמים עברו. ואולם נסה נא ועשה עמנו אות לטובה, ויהי נא לבך נכון ובטוח כי זכור נזכור חסדך לך ולזרעך אחריך עד העולם”.

לדברים האלה שככה חמתו, ויצו לפתוח את כלובנו ולהסיר מעלינו את כבלינו. כמעט יצאנו לחפשי נפלנו לפניו על אפינו ארצה ונברכהו בתודה. והוא צונו לקום, וירמוז לי ללכת אחריו אל אהלו.

כבואנו שמה הואיל בחסדו לכבדני ולהושיבני אל שלחנו. בהרימי עיני להתבונן אל האהל פנימה, השתוממתי לראות כי קטן ודל הוא עד כי צעיר פקידי הפרסים ימאס לשבת בו; שם לא נראה כל מעשה רקמה וכל מעשה חֹשב, לא כסף ולא זהב ולא כל יקר, וכמעט חסרו בו גם הדברים היותר נחוצים לכל אדם פשוט –– ואף כי למלך גדול כמֹהו! ואלכסנדר קרב את כסאו אלי ויאמר: “הנה הצדקת את עמך בעיני, ולך הצדקה כי כן דברת; ובכל זאת עלי לכבשם ולהכניעם תחתי, כי מלך כמֹני לא יוכל עבור על פשע. הם הכעיסוני במעשיהם ולחרפה גדולה תחשב לי לעיני כל באי עולם, אם אסלח לעם אשר נועז להכלימני ולהשיב פני. אמנם נקל הוא לכבוש עם נועז, אבל כבד לעצור בו ולדבקהו אל דגל מנצחהו. לכבשהו נוכל בנשק ברזל, אבל להדביקהו אל ממשלתנו נוכל רק ברוח חכמה ודעת. ועל כן נחוץ לי לדעת דרך העם הזה ומעשיו ומנהגיו, וממך אדרוש להורותני דרכו וכל תכונתו אחרי רואי כח לא צפון משכל לבך. וראשית דבר הגידה לי החזק כח חילו וצבאו במלחמה?”.

“אנחנו העם היותר חזק והיותר רפה בכל עמי העולם”.

“באר לי דבריך!”.

“בשימנו לב אחד להיות לעם אחד העובד אלהי אחד, אז אין עם בעולם אשר יגבר עלינו בכחו; אך בהחלק לבנו ובבגדנו באמונתנו, אז גם הנקלה בעמי הארץ יגבר עלינו ויכבשנו. דמיוננו לשבטי עץ, אשר בהיותם קשורים יחד תקצר יד איש לשברם, ובהפרד אגודתם, אז אחד אחד ישברו על נקלה”.

“ומה הנכם עתה?”.

עתה הננו אגֻדה אחת וזו כחנו לאלהינו".

“ומה לי לעשות איפא?”.

“מלך רם ונשא! הן חיים וחסד עשית עם עבדך, ותקטן עוד זאת בעיניך ותקחני אחר כבוד להתיעץ עמי על צפוניך. ועל כן דע לך כי עוד לפני דעתי אותך כבדתיך ואוקיר שמך מאד. וזה הדבר: עוד לפני מאתים שנה היה בתוכנו נביא ה' ושמו דניאל אשר נבא טוב עליך, בבשרו כי מלך אדיר יבוא מארץ יון ויחזק על מלך פרס, והרס כסאו ומשל ממשל רב בעולם –– ועל כן האמינה בי כי אך טוב איעצך. ועתה שים נא דברי על לבך: הן יש לנו היכל בירושלים, הוא בית המקדש אשר עיני כל העם אליו נשואות, כי כבוד ה' חופף עליו. גם יש לנו כהן גדול שהוא גם נשיאנו ומושלנו. והיה אם תתן כבוד למקדשנו והוד להכהן הגדול המכהן בו לפני ה' אלהינו, אז תמשוך אחריך לבב כל העם, ולך יהיה בלי חרב וחנית ובלי כֹבד מלחמה –– כי אך בזה ישמח עם אם יכבדו אחרים אמונתו; לא כן אם יקלו בה לעיניו –– כי אז יבער כאש אפו ועברתו שמֻרה נצח”.

כהתמי דברי אלה נענה אלי אלכסנדר בראשו, כי היה דברי לרצון לו, וישם ידו על שכמי ויאמר: הן בידך עתה לשוב אל ארצך בכל עת, אך אם תאבה לו שמעני: לכה עמדי ואיטיב לך, וידעת כי שלום אהלך וכל רעה לא תאֻנה לך ולכל אשר לך".

שמעתי לעצתו ואעש כדברו.

––––––––––

נפשנו ימים אחדים ואחרי כן עברנו על פני סוריה, ונכבוש את ערי דמשק וצידון וצור ועזה, ואחר כן שמנו פנינו אל ירושלים הבירה.

בהודע לאחינו יושבי ירושלים כי המלך אלכסנדר הולך וקרב עם חילו, נבוכו כלם, ותהי זעקה גדולה ומרה בכל העיר. והכהן הגדול יַדוּעַ קרא צום ויקדש עצרה והעם התענה יום תמים ויקרא אל האלהים בחזקה. ויבוא מלאך אל ידוּע בחלום הלילה ויאמר: “השמר והשקט ואל תירא, כי אלכסנדר לא יעשה לכם רעה. מחר תצא אתה וכל הכהנים והעם היושב בירושלים לקדם בכבוד את פני המלך הגדול אשר אצל ה' עליו מהודו, ואז יתן לכם את בריתו שלום”. ויהי בבקר ויקרא הכהן ידוּע אליו את כל ראשי העם וזקניו ושופטיו ויספר להם בלב שמח את דבר ה' אשר היה לו במחזה. כלם שמעו לדבריו ויעשו כעצתו. הוא לבש את בגדי הקדש אשר בהם יכהן פאר, אחריו הלכו כל הכהנים בלבושי הכהונה, כמדֻבר, ואחריהם כל העם לבושי בגדים לבנים כביום מועד, ובבואם לפני שעיר העיר פגשו בחילנו. ויהי כראות אלכסנדר את הכהן הגדול ההולך לקראתו, וירד מעל מרכבתו ויכרע על ברכיו. וכראות זאת פַּרמִניה ידידו ושר צבאו השתומם ויקרא: “איך תשפל בעיניך, אדוני המלך, לכרוע ברך לפני כהן יהודי!” ואלכסנדר ענהו לאמר: “לא לפניו אני כורע ומשתחוה כי אם לפני מלאך ה', אשר נגלה אלי בחלומי בשומי פני ארצה פרס ויבשרני כי תעוז ידי במלחמה וכל הארץ לי תהיה. ובהתבונני אל הכהן הזה ואמצאהו בצלמו כדמותו”.

והעם הוביל את אלכסנדר בשמחה ובצהלה העירה¹³. שם הביא קרבנות במקדש ה‘, ויצו לקרוא לפניו את נבואת דניאל מעל הספר. וישמח על הדברים שמחה גדולה. ביום השני קבלו היהודים עול מלכותו עליהם, והוא לא הכביד עליהם ידו ויפטרם ממס השנה בכל שנות השמטה, ויתן להם להכנס ולבוא בצבא חילו מבלי אשר ידרשו להפר בגלל זה חקי דתם. ובעזבו את העיר ברכוהו כלם בשם ה’ והכהנים נדרו לו נדר כי כל הבן הילוד להם בשנה ההיא יקרא “אלכסנדר” על שמו, וכן היה.

ואנכי נשארתי מאז והלאה בעיר מולדתי, ואקן לי חלקת שדה וכרם, ובהם מצאתי חית ידי לי ולכל נפשות ביתי עד היום הזה.

כל עוד אלכסנדר הגדול היה חי, התענגו בני עמנו על רוב שלום ולא נפקדו רע. אבל ימי המנוחה לא ארכו, אמנם כבד לאדם לשאת במתון את שלומו ואשרו מאידו ואסונו. אלכסנדר אשר הסכין לחיות בשדה ולהשתפק במעט, עזב את דרכו זו אחרי כבשו את פרס, ויתן את נפשו לחמדות בשרים אשר הרסוהו כלה ויורידוהו בדמי ימיו שאולה, וימת בבבל בשנת השלשים ושלש לימי חייו. ומאשר לא היה לו בן אשר יירש את כסאו אחריו פרץ ריב בין שרי צבאו בקרוע כל אחד חלק מממלכתו אליו. ותלמי לאגי שהיה למלך במצרים כבש את ארצנו במרמה, כי בא ירושלימה ביום השבת, בהתחפשו לאמר: כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את בית אלהינו, ואנחנו לא יראנו רע ונפתח לפניו שערינו. אבל כמעט בא העירה העמיד את אנשי חילו בה למשמר, בדעתו אל נכון כי לא נחלל את קדושת היום לקרא עליו מלחמה, וכאשר הכרנו ערמתו כבר עבר המועד –– כי התחזק במעֻזנו ויכבש אותנו לו, ורבים מאתנו הוליך עמו שבי ויושיבם בארץ ממלכתו, והננו עד היום עבדים נושאי מנחה למלך מצרים.

––––––––––

בני יקירי! בטרם אכלה את דברי, עלי לספר לך עוד דבר אחד על אֹדות אלכסנדר הגדול, וראית ונוכחת כי באמונת אֹמן יצלח עם ובבגד בוגדים יפרע.

הלא ידעת ממגלת זרובבל בן שאלתיאל אבינו, כי בשוב ה' את שיבת ציון רבו צרי עמנו אשר שמו מוקשים על דרכיו. הצרים ההם לא חדלו להרעימנו גם אחרי כן; בתוכם הכי הגדיל סנבלט החורני קצין שמרון. והוא ומרעהו טוביה העמוני, בני הנכר אשר התנחלו על אדמתנו בהיות עמנו בגולה, התחתנו בקציני יהודה, “כי היתה יד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה” להתערב בעמים האחרים. שכַניה בן אָרח נתן את בתו לאשה לטוביה העמוני, ובן טוביה לקח את בת משֻלם בן ברכיה לאשה לו. מנשה בן הכהן הגדול יוֹידע נשא לו לאשה את נִיקַסָה בת סנבלט החֹרוני, מהם ראו יתר העם וכן עשו, ובכן התערבו זרע הקדש בעמי הנכר, ויהיו ילדיהם תֹעי רוח באמונת האל, בהיות מעשי אמותיהן הנכריות בידיהם. והמכשלה הגיעה עד בית ה' –– כי על פי הכהן אלישיב היה לקרובו טוביה העמוני לשכה בהיכל ה‘, היא לשכת כלי הקדש והמעשר והתרומה. ומנשה חתן סנבלט שרת לפני ה’ גם אחרי חללו כהונתו, ואתו יד גדולה מיתר הכהנים אשר התערבו בעמי הנכר וישחיתו ברית הלוי ויכשילו רבים בתורה בבארם אותה על פי דרכם. ויהי כבוא נחמיה בן חכליה ירושלימה ויקנא לה' ולעמו קנאה גדולה, ויגרש את טוביה העמוני מלשכת הקדש, ויעבר את אלישיב מפקודתו, ואת מנשה הבריח מעליו. אז יזם סנבלט עצה להקים על היהודים את הרעה מתוך בית קדשו, לאסוף אליו את מנשה ואת יתר הכהנים המגֹרשים ויקם להם בית אחר לה' על הר גרזים אשר על יד שכם, להיות לשטן לבית השני אשר הוקם על מכונו בהר הקדש בירושלים. השמרונים בהתאמרם לשומרי תורת ה' דמו למשוך לבב כל העם אחריהם; אך שומרי חֹמת ציון, החכמים הסופרים, עמדו בפרץ וינדרו נדרים ויעשו סיגים למשמרת הקדש. מאז והלאה היו השֹמרונים פוסחים על שתי הסעיפים: אם הוטב ליהודים ואמרו כי בקהל ישראל יַחדו גם המה, ובימי רעה התכחשו להם וישיתו ידם עם אויביהם.

ויהי כעלות אלכסנדר הגדול למלחמה על דריוש מלך פרס, וישמרו היהודים אמונתם לממלכה אשר הפליאה חסדה להם וימאנו תת חיל וצדה לצבא האויב, והשֹמרונים שקדו לעשות כדבר מלך יון ויתנו לו את כל חפצו וגם שלחו שמונה מאות איש חיל לעזר לו. ובהגיע השמועה כי גברה יד אלכסנדר במלחמה וכי עולה הוא עתה לעשות נקמות ביהודים, שמחו השמרונים שמחה גדולה ויתנחמו בלבבם כי המלך האדיר הזה ישית קציר לעם חרמם, ובהם יבחר להושיבם ראש בארץ הצבי. וישלחו להגיד להמלך כי לא ליהודים המה כי אם לצריהם. וכאשר בושו משֹברם והמלך האיר פניו ליהודים ויכבד מקום מקדשם לעיני כל, שבו ויגידו לו, כי גם המה יהודים כאחיהם –– ויהיו בעיניו כמתעתעים, ולא שת אליהם לבו.

אז חרה אפם עד להשחית וכבוא אליהם הנציב אשר הפקיד אלכסנדר על כל ארץ סוריה לשבת בשמרון, ויתקשרו השמרונים עליו וישרפו את ביתו עליו באש. אז עלה אלכסנדר על שמרון ויבקיענה אליו ויעש משפטים בהקושרים ויושֶב בתוכם את בני עמו, אף קרע חבל ארץ מעל גבולם ויתנהו לבני יהודה לנחלת עולם.

בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת יחד עם זר הדפנים אשר שמה אמך על ראשי ביום מסה, והנחת אותם אל המגלה והזכרונות אשר השאיר לנו זרובבל אבינו הזקן, והיו לך יחדו למשמרת עולם. תמו דברי אביך

עזריה.

---

הקווצה

מאת

אברהם שלום פרידברג

הַקְּוֻצָה / אברהם שלום פרידברג

(בשנת שלשת אלפים חמש מאות ותשעים ושבע לבריאת העולם)

אני עמיהוד בן אלידע, בן שמוע, הדור החמישי לאבינו הזקן עזריה בן טוביה, שהיה בימי אלכסנדר הגדול, כותב המגלה הזאת, והיתה לך אלעזר בני למשמרת עולם.

עצת שלום היתה בין זרבבל אבינו ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, כי תהיה הממשלה בירושלים עיר קדשנו נתונה בידי הכהנים מורי העם ומדריכיו בדרך ה‘. ועל זאת השביענו אבינו שבועת עולם לדֹרותינו, לבל יעֹז איש מאתנו לקחת המשרה על שכמו, עד בא עת רצון מעם ה’ להרים קרן משיחו ולהביא גאולה שלמה לעמו, בהקימו את בית דוד על מכונו. אבל עת הרצון לא באה היום, ועצת השלום הופרה בידי צאצאי יהושע אשר כהנו אחריו –– כי מהם יצאה הרעה לחלל כל קדש ולהשבית כל מועדי אל בארץ, ותחת היותם כהנים לאלהי ישראל, נזרו לבשת, וישחיתו ויתעיבו עלילה, עד כי העמד צלם בהיכל ה'! רק הסופרים שהעמיד עזרא וכניסתם הגדולה והחכמים והמורים שיצאו ממנה הם עמדו בפרץ ויצילו את העם ואת תורתו מכליון חרוץ כיום הזה.

* * *

במות אלכסנדר הגדול, חלקו שרי צבאותיו ממלכתו ביניהם. מהם נוסדו על גבולנו שתי ממלכות גדולות, ממלכות הצפון והנגב, סוריה ומצרים. ובפרוץ ריב בין האיתנים מלכי שתי הארצות האלה, היתה ארצנו להם ולחילם למרמס, אבל עוד רעה גדולה מזו הגיעה לנו משתי הממלכות גם יחד –– כי ברשת שרי צבאות אלכסנדר את ממלכתו אחריו, ירשו גם את רוח העם אשר ממנו יצא, ותהי שפת יון שלטת בארצות ממשלתם, ואִתּה נקבעו גם מנהגי העם היוני לכל חקיו ומשפטיו ודתיו ומשחקיו –– כי הדת והמשחק בלולים הם אצל העם הזה; תורתו היא שעשועיו ותענוגות בשרו הם המה מדות אלהיו עליזי תאותו –– ומה נקל לאדם ללכת אחרי יצרו ולעשות בזה גם חפץ יוצרו! אמנם נקל היה לדתי היונים למצוא מקום בין עמי מצרים וסוריה, אשר אליליהם נשתנו רק בשמותיהם בעוד אשר במעשיהם ודרכיהם יחדו ישתוו. לא כן חלק יעקב, אשר מצותיו וחקותיו הן ההפך מחקות הגוים האלה, ועל כן רבה המהומה בעזוב כהניו ושריו את משמרת אלהי אבותיו, ויגדל הריב, וירב שאון המפלגות בצררן אשה רעותה, עד כי גברה יד אנשי האמונה ונצדק קדש, ודת אלהים הושבה על מכונה.

* * *

שמעון בן יוחנן הכהן הגדול היה צדיק מושל ביראת אלהים, ושם כבודו נמנה בין אנשי כנסת גדולה ¹, ובמותו חדלו הסימנים הטובים אשר נראו בבית המקדש לאות כי כבוד ה' עליו חופף ². בתו היתה נשואה לכהן עשיר ונכבד ושמו טוביה, ובנו יוחנן, הוא חוניו השני, ירש אחריו את הכהונה הגדולה כמשפט. בעת ההיא נחשבה ארץ הקדש על גבול ממלכת תלמי השלישי, מלך מצרים. וסיליקוס השני מלך סוריה חשב מזמות לספח את הארץ אליו, וישלח מלאכיו אל חוניו להניאהו משלוח לתלמי את מס השנה הנועד לו מאז. וכראות מלך מצרים כי הכהן הגדול יאחר מועדו, וישלח מלאכו ירושלימה להאיץ בו לעשות חובתו. ויעד השר בו כי אם יקשה ערפו וחרה בו אף המלך וכלה חמתו בעמו וארצו. עוד חוניו מכביד לבו בדבר המס לבלתי שלחו, והנה קם בן אחותו, יוסף בן טוביה, וידבר אתו קשות נגד זקני העם, ויתנדב ללכת מצרימה לכפר פני המלך ולהשיב חמתו מהשחית. והזקנים מלאו אחריו וימלאו את ידו לבצע אמרתו. וילך יוסף אלכסנריאה, ובחכמתו וערמתו מצא חן בעיני המלך והמלכה, ויחכרו לו מסי כל הערים והמדינות אשר בין סוריה ומצרים. גם חיל אלפּים איש נתנו לו, להכביד אכפו על יושביהן לשלם לו את המס אשר ישית עליהן ³.

עשרים ושתים שנה התחזק יוסף בן טוביה על משמרתו זו ⁴. כל ימי תלמי השלישי (אִוֵרְגֵטִיס) והרביעי (פִילוֹפֵטֵר) היה הוא השליט בארץ, ויצבור לו הון עתק, גם כל אנשי פקודתו והנלוים על ביתו עשו חיל ויעשירו עֹשר רב. אבל כגדול עשרם כן גם גבה לבם, ויעזבו את דרך ה', וישפיקו בהבלי נכר, ויוסף היה להם לעינים, כי בהיותו הולך ובא לרגלי עסקיו לאלכסנדריה בירת מצרים, למד את דרכי היונים ויביא את מנהגיהם עמו ירושלימה, וממנו ראו כל קרוביו ומיודעיו וכן עשו, וכל יתר קציני ירושלים למדו מהם לעשות כמהם, ותהי חטאת האנשים האלה הולכת ורבה.

בקטנות החלו עשירי העם אלה לשנות טעמם, ובגדולות כלו. בראשונה שמו לבם להשתוות אל בני יפת ביתרון הכשר אשר מצאו בהם לחכמת חרשים ולטעם הנֹעם והיפי, ובהיות שפת יון שלטת בכל גבולות ארצם ועולה על לשונות העמים האחרים בחין ערך מליצותיה ושיריה, בחרו לדבר ולהתהדר בה בשערים. בהתעשרם חדלו לעשות בחפץ כפיהם ולאכול מפרי עמלם, וישימו זהב כסלם ויסחרו אל הארץ. לרגל מסחרם באו אל ערי העמים אשר מסביב להם, ובראותם כי רבה שנאת העמים ליהודים שכניהם, על דתיהם השונות מהם, התאמצו להדמות אליהם ולאחוז במנהגיהם, עד כי לאחרונה החלו גם לחג חגיהם. כן הנהג חג דיוניזוס, הוא בּכוּס אליל היין, בבתי ישראל יושבי ירושלים. המנהג הזה היה קדש להיונים בכל ארצות מושבותיהם, וזה להם לחק, כי מדי שנה בשנה לעת האביב, בפרוח הגפן, וביין המשמר ביקביו תחל התסיסה השניה, הנותנת לו את חריפותו, וחגו שני ימים חג לדיוניזוס, הוא “חג הכדים”, בשלחם איש לרעהו כדי יין למנה, ולהתרועע אחרי כן במסבת רעים ולהתחרות יחדו בגבורה אשר בשתיה ⁵. יחד עם משתה השכרון באה החמדה והתאוה לפרוץ גדר התֹם ולהשבית מדת הצניעות מקרבם. כן למדו עשירי ישראל להתעלס בשמחות הגוים, לבוא בסוד עליזים ולהתמכר לחמדת בשרים, ויהי כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ועלמות תופפות ומחוללות הביאו להם מקרוב ומרחוק, ויתהוללו עמהן לעיני כל ולא התבוששו, כי הלא כמעשי היונים הנאוּרים המה עושים, והיא תפארתם ותהלתם.

*  * *

אז יחלק ישראל לפלגות. היראים את ה' דבקו בחכמת ⁶ התורה האֹחזים בלמודי אנטיגנוס איש סֹכו ככל אשר קבל משמעון הצדיק, ובראותם כי רבה המכשלה, התעודדו לעשות כעצת אנשי הכנסת הגדולה, ויהיו מתונים בדבריהם עם המתנגדים להם, לבלתי הרחיב הפרץ בעם ה‘, ויתאמצו להגדיל כבוד התורה בהעמידם תלמידים הרבה ובעשותם נדרים וסיגים מסביב לחֻקיה, להיות לה למשמר בפני מהרסיה ⁷. והפריצים בעם פרצו את הגדרים ויהרסו אל הקדש ויעברו חק ביד רמה. אליהם נספחו צדוק וביתוס, שני התלמידים הרעים, אשר טעו בדברי אנטיגנוס רבם, בהורותו אותם דרך ה’: כי עבודת האדם לאלהיו ראויה להיות מאהבה תמה ולא בתחבולת מסחר למען יגיע לו שכר טוב באחריתו, ובשמעם דבריו אלה חזקו בלבם דבר מר: כי אין כל שכר וגמול לעולם הבא –– ומה בצע איפוא לאדם כי יזכה את ארחו וכי יתּם דרכיו? ויעזבו תורת רבם ⁸ ויטו אחרי למודי עפיקור היוני, אשר מצאו להם מסלות באלכסנדריה ומשם הגיעו ירושלימה. מבית טוביה הכהן, חתן שמעון הצדיק, יצאה הרעה ותגיע עד בית ה' –– כי רבים מהכהנים עזבו דרך וילכו תעה לעשות כמעשי קרוביהם הרשעים. כן גדלה מפלגת הפריצים בהספח עליה רוב עשירי העם וכהניו וגם הרבה ממשכיליו יודעי חכמת עולם. ובהתפארם בחכמת יון, קראו לנפשם בשם “הילנים”, על שם אבי כל שבטי בני יון, השם אשר נתּן בעת ההיא למשכילי העם היוני, יודעי שפתו וספרותו.

שני דורות היה הפרץ הולך ורחב ביושבי ירושלים; עד מות חוניו השני ושמעון בנו אשר היה לכהן גדול תחתיו. בעת ההיא עברה ארץ ישראל מידי התּלמיים, מלכי מצרים, ותהי לנחלה להסיליקים, מלכי סוריה. כי במות תלמי הרביעי ⁹ היה בנו תלמי החמישי ילד בן חמש שנים, ומשרי הממשלה לא נמצא איש אשר יצלח לעצור בעם ולשמור על הממלכה לבל ישיגו אחרים גבולה, אז עלה אנטיוכס הגדול מלך סוריה ויכבש את ארץ הקדש ויבא עד שערי ירושלים, והכהן הגדול עם כל זקני העיר יצאו לקראתו ויקדמו פניו בכבוד ¹⁰. ויט אנטיוכס חסד ליהודים וייטב ליושבי ירושלים את כל הרעה אשר הגיעה להם מאת סקֹפָס שר צבא תלמי החמישי, אשר הצליח לירחי מספר להחזיק שם מעמד ולתת נקמתו בעיר ויושבי בה על אשר נטו אחרי מלך סוריה. גם נשא משאות מאת פניו לבדק הבית ולכל צרכי היכל ה', והנחה עשה לחכמים ולזקנים ולכהנים וללוים ולכל עובדי עבודת הקדש. גם אסר על בני הנכר לבוא אל הקדש או להביא ירושלימה כל דבר הטמא ליהודים על פי דתם. וכל הטוב והחסד אשר עשה ואשר צוה גם לבניו אחריו לעשותם, הכל רשם בכתב אמת, בספר אשר נתן לראשי עמנו, ואת פתשגן הכתב שלח לשר צבאו, נציב סוריה, לשמור ולעשות ככל הכתוב בו. אחרי שלש עשרה שנה נשתה גבורת אנטיוכס הגדול, כי הכה מכה רבה מאת הרומאים במלחמה על יד העיר מגנֵזיה ¹¹, וכל המדינות אשר כבש בארץ יון ובאזיה הקטנה נסבו ובאו בידי הרומאים. גם כל אניותיו נתן להם, אף נטל עליו להביא לאוצר רומה כסף ענושים חמשה עשר אלף ככר זהב מדי שנה בשנה. אך ארץ ישראל נשארה בידו כבראשונה, ובימיו ראה עמנו מנוחה כי טוב ויתענג על רוב שלום.

* * *

גם בהמיר ארץ מושליה היתה יד המפלגות בתּוך לסכסך סוריה במצרים ומצרים בסוריה, וזה הדבר: ליוסף היה בן זקונים ושמו הורקנוס, אשר ילדה לו בת שלום אחיו, בהיותה לו לאשה מבלי הדעת. כי בשבת יוסף באלכסנדריה ובהסתופפו בחצר המלוכה חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות המשחקות לפני המלך כטוב לבו ביין משתהו. וכראות אחיו כי נטה לבו לדבר רע, לחלל כהונתו וכבוד משפחתו בחיק אשה זרה אשר תצודנו למדחפות, וידבר אליו בערמה כי נכון הוא לתת לו כל חפצו ולהביא את המחוללת אל סתר חדרו באישון לילה, רק אל ידע איש מזה ואל ינסה דבר בלעדיהו. אף מלא שלוּם דברו; אך לא את המחוללת הביא לו כי אם את בתו הבתולה, אשר לקח אתו בלכתו אחרי יוסף אחיו מצרימה. אחר הדברים האלה הכה לב יוסף אותו על מעשהו הרע, גם ירא חמת המלך פן יענישהו קשה בקנאתו בו. וכראות שלום אחיו כי פניו זועפים וינחמהו ויספר לו את אשר עשה, להציל נפשו מרעה וכבודו מחרפת עולם. וישמח יוסף מאד, ותהי בת אחיו לו לאשה, ולתקופת הימים ילדה לו את הורקנוס. וכאשר גדל הנער אהבהו יוסף כנפשו, כי היה חכם לבב וגדל עצה ורב עליליה. וכראות אחיו כי אהב אביהם את “בן התמורה” שכם אחד על כלם, ויקנאו בו מאד וישנאוהו תכלית שנאה, וקנאתם קשתה כשאֹל בבחור אביהם בו לשלחו תחתיו אל המלך תלמי הרביעי, לברכהו בשמו לבן היולד לו לעת זקנתו ¹². כבוא הורקנוס אלכסנדריאה, הוציא הון עתק מידי הסכן אשר על אֹצר אביו בעיר המלוכה, ויקן בו מאתים עבדים ושפחות צעירים ויפי תאר, ויתן על ידי כל אחד ואחת ככר זהב אחד, וכן הובלו שי מאה נערים נושאי מאַת ככר למלך ומאה נערות נושאות מאת ככר למלכה. במנחה היקרה הזאת הוביש פני כל מלאכי העמים אשר באו כמהו לברך את המלך והמלכה ביום שמחת לבבם, ועוד הוסיף לו אהבה וחן בהתגלות חכמת לבו על המשתה אשר עשה המלך לעדת קרואיו. ויהי כשוב הורקנוס בכבוד גדול אל אביהו, ויארבו לו אחיו בדרך ויתנכלו אותו להמיתו; אך בעמדו על נפשו גברה ידו עליהם, שנים מהם נהרגו לפי חרבו והנשארים נפוצו וינוסו. במות יוסף ¹³הכיר מלך מצרים את הורקנוס לטובה ויבכרהו על פניו אחיו ויתן לו את משפט החכירה, ויהי הורקנוס הולך וגדול. מקץ שנתים ימים מת תלמי הרביעי –– ואז מצאו בני יוסף להם ידים להדוף את הורקנוס ממשמרתו, בחשבם מזמה למרוד בממלכת מצרים, ויסיתו את אנטיוכס הגדול לעלות בחיל וצבא על ארצם, ויפתחו לפניו שערי העיר ירושלים, גם היו לו לעזרה לגרש את חיל סקופס ממצודת משגבם בעיר דוד, היא אקרא אשר בחלק ירושלים צפונה מערבה. ומאז גבר חסד מלך סוריה על היהודים נשארו כלם נאמנים לו באהבת אֹמן ולא עלה עוד על לב איש לשאת עין אל ממלכת מצרים, אשר מעודה הכבידה עליהם עֻלה במסים אשר כבדו מנשוא.

אבל אך לשנות מספר נהדף הורקנוס משאתו –– כי התחתן אנטיוכס הגדול בתלמי החמישי בעודנו נער, ויתן לו את קליאו-פטרה בתו לאשה, זיתן ¹⁴לה שלוּחים את מסי הארצות אשר משני עברי הירדן, סוריה-תחתית וכנען. ותשב חכירת המדינות אשר מעבר לירדן לידי הורקנוס, ויהי איתן מושבו במצודת תירס, אשר בנה לו על סלע מעוז בקרבת עיר חשבון, ובחיל וצבא אשר עשה לו מהיהודים יושבי המקום הכניע לו את בני נביות, יושבי חשבון ומידבא, אשר התנשאו למרוד במלך מצרים, על הקימו איש יהודי עליהם לשר ומושל. שם הוסיף הון על עשרו הרב; בו כלכל את חילו ואת כל רעיו וידידיו הנאמנים בבריתו, ויתרו שלח ירושלימה למשמרת באֹצר בית ה' –– כי היה לבבו שלם עם ה' ושמו נמנה בין חסידי עמנו החרדים על דת.

ומצודת תירס היתה ליושביה למעוז ועדן גם יחד. הארמון כלו אבני שיש לבן בנוי מעשי חרשים ומחטב תבנית היכל. המעונות גדולים והחדרים מרוחים, גם גנים נטעו מסביב לו מלאי כל צמחי תפארה וכל עצי פרי למיניהם. בחצר הפנימית המקפת את הארמון הנהדר נמצאה גֻלה גדולה היורקת מימיה למעלה והמפיצה קרה נעימה בחֹם קיץ לשובב נפש. וחומת המצודה מֻקפה תעלת מים עמוקה ורחבה ומבואיה צרים מאד, לבל יוכלו שנים אנשים להכנס ולבוא בהם כאחד –– כי היה הורקנוס נזהר על נפשו מפני בני העמים הנושאים עֻלו, אשר שמרו לו עברתם ויצפו ליום נקם. לעמת זה הגדיל חסדו ואמתו לאוהביו ולכל יראי ה' המחזיקים בבריתו. בראשם נמנה חוניו השלישי, אשר היה לכהן גדול אחרי מות אביו שמעון השני. אשתו היתה בת אחד קציני ירושלים ושמו רציץ בן רגש, חתן הכהן העשיר אלעזר בן חרסם הנודע לשם, כי עזב את נכסיו ואת אוצרותיו הרבים, ויסתפק בנאד קמח אשר נשא אתו, וינוע כל הימים ללמוד וללמד תורה בעמו ¹⁵, וכאבותיה הנדיבים כן פזרה נתנה שלומית אשת הורקנוס מהונה גם היא לתלמידי שני החכמים, ראשי המורים לתורה ולתעודה בעת ההיא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.

ורציץ בן רגש, חתן אלעזר וחותן הורקנוס, יסד בעת ההיא עדת “חסידים”, לסכל עצת ה“פריצים” ולהפר כל מחשבותיהם. בתוכם נמנו מתתיהו בן יוחנן הכהן לבית חשמונה, שני חכמינו ומורינו אשר נקראו בשם יוסי, ועליהם נלוו רוב תלמידיהם ובהם הכי נכבדו חמשת בני מתתיהו, אשר האחד בהם, יהודה המכבי, היה חברי ורעי מאז עזבתי את נחלתי בעין גדי ואבוא ירושלימה לצקת מים על ידי מורינו אלה, והוא הנחני לפני גדולים ויתן לי מהלכים בין ראשי נכבדי עמנו. ואנכי עודני אז בבחרותי, כי עוד לא מצאתי לי אשה כלבבי, ובהיות לי הון ועֹשר ונחלה גדולה בעין גדי, רבו עשירי ירושלים אשר בקשו להתחתן בי; אך הוא הביאני ביתה רציץ בן רגש, אשר בניו גם המה מתלמידי ישיבתנו –– ושם מצאתי את בקשתי.

בנות יהודה יפות הן, ובנות ירושלים עֹלות על כלנה; אבל לא ביפי לבד ילקח לבב גבר, כי עוד יש קסם נעלה ממנו העושה נפלאות בכחו. נשים יפות יש גם בבנות יון, ולהן גם טוב טעם ודעת להרבות קסמיהן ולמשוך אבירים בכחן; אבל דעתן זו היא שובבתן, ותומת בנות יהודה היא תפארתן ותהלתן –– כי מי ימלל את החן הנתון על העלמה התּמה אשר בצניעותה לא תדע יתרה בה! עלמה כזאת היא אֹצר בלום בנוה אבותיה, אשר כל טובה וטיבה יגָלו בעצם תומם בבית האיש אשר תפול לו חבל בנעימים. דמיונה כשושנת העמקים, המרהבת לבב כל בהודה והדרה וריחה איננו נודף עדי תקטף ביד הבוחר בה לענדה לו לצפירת תפארה. שושנה נעימה ונחמדה כזאת היתה שושנה אמך, אשר מאז ראיתיה דבקה נפשי אחריה, אבל לא ערבתי את לבבי לגלות סודי, כי רבו הבחורים מבני מרום העם אשר בקשו אהבתה, עד בוא היום שקויתיו; בו נגלה לי לעליצות נפשי כי היא קרובה לי בלבה ומישרים תאהבני. אך אנכי כסיתי מאויי נפשי במשאון, והיא בתומתה גלתה הגות לבה בקהל רב.

* * *

ואנטיוכס הגדול מת ¹⁶, ובנו הבכור סיליקוס הרביעי ירש כסאו אחריו. ויהי לבו טוב לנו כלב אביו, ובשמעו כי העם היושב בירושלים חלק לפלגות הצוררות אשה רעותה, שלח גדודים אחדים מחיל צבאו לשמור על העיר והארץ ולעמוד לימין ראשי העם נגד מחרחרי הריב משביתי השלום מקרבה. הגדודים באו ירושלימה, ויהי מושבם בבירה, היא מצודת אקרא אשר בעיר דוד, ומשם היו פקידיהם יוצאים ובאים בשאר חלקי העיר. ועד מהרה נמצאו להם מקרב אחינו אנשים כגילם, הם “ההילנים”, אשר חשבו להם לכבוד בהיות להם דבר עם שרי חיל יון ופקידיהם, ויהיו תמימי דעים עמהם, ויתחקו על כל מעשיהם ומנהגיהם, ויתאמצו להשתוות אליהם עד כי בושו להקרא בפניהם בשמות עברים אשר תחלתם או סופם שם “יה” או “אל”, ויבחרו תחתיהם לכנות בשמות חדשים אשר מוצאם מבני יפת. וגם “במעל הזה היתה יד החוֹרים והסגנים ראשונה”. יהושע, הוא ישוּע, אחי חוניו הכהן הגדול לבית צדוק, המיר שם קדשו בשם “יזון”; אליקים, בן אחות יוסי בן יועזר מורנו, קרא את שמו “אַלקימוס”. ויש אשר לא השאירו להם אף אות אחת משמם הראשון, –– כן קרא יוחנן אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, את שמו “מנילאוס” –– שם אחד מלכי יון הנודע לחרפה בדברי ימיהם, בעזוב אותו אשתו המנאפת ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת. וגם נשים בציון פרצות יצאו, ותשנינה את שמותן –– ואת טעמן. מרים בת בלגה, ממשפחת הכהנים העומדים בבית ה’ על משמרתם לבית בלגי ¹⁷, בוֹשה בשם נביאתנו הראשונה, אחות משה ואהרן, ותבחר לה שם “פריני” –– שם זונה פרוצה שהיתה בעיר אתונה, אשר זאת תהלתה, כי פעם אחת, בחג עלויזי ¹⁸, התפשטה ערומה לעיני כל העם היוני, להתראות במראה אפרודיטה ¹⁹ברדתה הימה לרחוץ את בשרה. כאלה רבים היו עמנו, ואנכי קראתי לך בשם רק את אלה, אשר כל עמלנו ותלאותינו בימי הרעה מהם היו לנו –– כי בשנוי השם העברי החלו ובבגד בוגדים באלהי העברים והעם העברי כלו.

מדאגה מדבר פן יהיו פקידי היונים שכם אחד עם ההילנים אשר בתוכנו ומכחם ישחדו בעדם לרעתנו, גמרו חסידינו אמר, להתקרב אל הפקידים גם המה ולפתוח בתיהם לפניהם לרוחה –– מפני דרכי שלום. ויהי באחד מימי התמוז, יום הוּלדת את סיליקוס, ויעש רציץ משתה גדול ויקרא לכל אוהביו ומיודעיו הקרובים והרחוקים, ויקרא גם לפקידי החיל לבוא אליו בראש קרואיו, וכלם נאספו באו אל בית הקיץ אשר לו על יד נחל גיחון בקצה העיר נגבה; בתוכם היו: אפולוניוס, פיליפוס, סירון, גורגיאש, קליסטנס ואפֵלֶס –– אנשים אשר שמותיהם יעמדו לזכרון בדברי ימינו עד העולם. ויאכלו כלם וישבעו, וישתו לחיי סיליקוס מלך חסדם, וישנו וישלשלו, וכטוב לב השרים ביין, החלו לדבר הות נפשם ככל העולה על רוחם.

“לא אכחד מכם, אדוני –– אמר אפולוניוס שר האלף –– כי בהגיגי בזו העיר ירושלים, קרית גאונכם, יעלה על לבי זכר העיר נֹא-אמון ²⁰אשר במצרים העליונה; אך לא העיר מאַת השערים, אשר על נהר נילוס מזרחה, שהיתה הומיה ומלאה שאון החיים, כי אם העיר אשר מעבר הנהר מערבה, עיר החנוטים ²¹, אשר אך תמונת בני אדם להם, והם מתים לא יחיו, רפאים בל יקומו”.

שחוק ולעג נראה על שפתי ההילנים אשר ישבו בתוכנו, וחסידינו הטו אזן לשמוע אנה פני השר מועדות.

“אבל אשמים אתם –– הוסיף השר אמריו לנו –– באמונתכם זו בחרתם לכם, לשנותכם מכל העמים אשר על פני האדמה. היא נתנה לכם אֵל מסתתר, אשר פחדו ומוראו יעכרו שארכם וילבישוכם רוח כהה תחת מעטה גיל, וישכיחוכם כי אך פעם אחת יחיה האדם עלי אדמות, ואם לא יראה חיים בעודנו חי –– אחרי מתי עוד? סורו אל ערי מושבותינו וראו, הביטו אל קריות מועדינו וקחו מוסר! לא אדבר עוד מאנטוכיה ואלכסנדריה, ערי הבירה בסוריה ומצרים, ששם רבה התכונה לרוות נפש האדם ענג ודשן בכל פנה שהוא פונה, –– די לכם להתבונן אל הערים אשר על גבולכם: כמה שעשעים ותענוגים נכונו על כל מדרך כף רגל ליושביהן הקטנים עם הגדולים! כמה אֵפיבאות ²²לילדים, גימנזיות ²³לנערים ונערות, תיאטראות וקרקסאות לגברים ובאי בימים! שם משתה תמיד ושמחת עולם לטובי לב, שם יין ישמח חיים והאהבה משחקת לפניהם בכל עת להשקותם לרויה מנחל עדניה; שם נערים ונערות ישקון, גברים ונשים יתחבקו, יחדו יכהנו פאר במקדש התולדה, יתקדשו קדש בעבודתם הנעימה בבית חרֹשת הטבע, אשר לעולם לא ישבות ולא ימיש מעשות פרי… זאת להם מאתנו, בעבדם את אלהינו, עליזי שעשעינו, כי כאלהינו כמונו חפצי חיים המה, אוהבי ימים לראות טוב. הם חלקו ביניהם את הטבע לכל תכונותיו ופעולותיו, והטבע הלא הוא המעין הנובע מקור החיים. ולכן זאת תורת האדם וזה כל פרי עבודתו את אלהיו: לשתות מן המקור הזה הפתוח לפניו לרויה, ולשבוע שמחות ושעשעים ככל אשר יוכל שאת. וכל המזיר את עצמו מתענוגי החיים הוא חוטא לפני האלהים. בבעטו בטובתם, משחית נפשו הוא יעשנה”

לדבריו אלה קמו ההילינים איש ממקומו וישתחוו אל אפולוניוס בתשואות חן. ופריני, היא מרים בת בלגה, אשר ישבה ממולי, שמה בי עיניה הבוערות באש זרה. אך עיני נמשכו ברגע הזה אחרי שושנה החמודה, אשר קמה ממקומה בקרוב אליה אִמה, ויחדו הרחיקו לאטן במשעולי הגן. החסידים רגזו תחתיהם למשמע אזניהם, ואנכי הואלתי להשיב אמרים להיוני ולסתום פה דובר נבלה; אך יהודה רעי רזם ²⁴אלי לעצור ברוחי, כי הנה קם השר ממקומו שנית וגחלים בערו ממנו בכלותו דבריו לאמר:

“כי אראה את פניכם וכי אתבונן עליכם יושבי יהודה וירושלים בתוכי ישתומם לבבי: הן אָצל לכם הטבע מכל חמֻדותיו שכם אחד על כל בני שם; רוב עצמותיכם איתן, בחוריכם כארזי לבנון ובתולותיכם כתֹמר מקשה. רבים מאלה הלא ידמו בחסנם לארס ²⁵מעזנו ולאפולון ²⁶מגן ישענו, ומאלו –– לאפרודיטה משוש לבנו וחריטותיה ²⁷חמדת נפשנו, –– ומדוע איפוא יעלימו בני הנעורים האלה את חמֻדותיהם, כמו היו משאת עליהם חרפה? למה זה יתעטפו בסחבות שלמותיהם כפגרי מתיכם? צאו וראו בבני עמנו, הנבונים כמכם והעולים עליכם בטוב טעם ובדעת חקי הנעם והיפי: מה נהדר המחזה במשחקי קדשנו, בהאבק בחורינו ובתולותינו יחד בשער עמם והם ערומים כפסילי אלהינו המלאים כל ערי ארצנו! שם יראה עליהם הודם, ספיר גזרתם; שם תחזינה עינינו נפלאות הבריאה בכל יצורי גום המלאים הדר העלומים; שם יתפתח בנין גופם להגדיל כח ולהרבות אונים; שם תמתחנה הצלעות, ישרגו הגידים וכל עצביהם ינגשׁו; שם –– מראות החיים בכל תעצומות עזם: הדם רותח, העינים בוערות כלפידים והלב מתדפק לקפוץ כצפור מכלובה; שם אדיר הטבע לנו, גם שב גם ישיש בנו הוא יתעורר בכח לכל מראה עיניו וישוב לימי עלומיו!”

קול מצהלות תרועה נשמע מההילנים, אשר בלעו דברי השר בעודם בפיהו. ופריני מחאה כף ותלבבני בעיניה, אך בראותה כי כמסתר פנים אני ממנה נגשה אל מנילאוס ותאחז ביד ימינו; אבל גם הוא השתמט ממנה בנשאו עיניו למרחוק, אל המקום אשר שושנה מתהלכת שם עם אמה –– וברגע ההוא התנשא רציץ ממקומו ויפן אל השר היוני וישב אליו אמרים לאמר:

“הגדלת עלינו חסדך, איש טוב בהואילך ללמדנו ארחות עמך. אבל לשוא שחתּ דבריך הנעימים, כי כאשר לא יתרצה עמך לנו לעזוב את האלהים אשר יצרו ידיו למענהו, כי לא נאבה ולא נשמע לסור מאחרי האלהים אשר יצר את כלנו ואשר בחר בנו להיות לו סגלה כיום הזה. הן לכם חלק ה' בחכמת חרשים; בה גדל כחכם והיא תהלתכם בכל הארץ ובכל הגוים, ולנו אָצל ה' מרוח קדשו, והיא אשר תניחנו ותנהלנו עד יכירו כלם מעבדנו וידעו כי אך בנו אלהים, אפס זולתו. גם זאת לך לדעת, כי לא תמיד שמרנו אמונתנו לו; פעמים הרבה מרדו בו אבותינו ולא אבו בדרכיו הלוך, ויעבדו את אלהי העמים אשר רק בשמותיהם נשתנו מאלהיכם אתם, בעוד אשר בתכונותיהם נשתוו גם יחד, –– כי כבעל כציוס ²⁸, כתמוז –– כדיוניזוס וכעשתרות-כאפרודיטה דרך אחת להם, דרך אשר לא יתכן לנו; בה עברו אבותינו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו. ועתה הנך אומר לנו לשוב ולבגוד בה' אלהינו ולעבוד לאלהי נכר –– הדבר הזה לא יקום ולא יהיה עוד בתוכנו. שמחו וגילו לכם באלהיכם אשר עשו לכם ידיכם ואשר תולדותיהם ומעשיהם מתאימים עם טבעכם ומדותיכם, ואותנו הניחו נא לעבוד את אלהינו אשר אך אותותיו ראינו ודרכו פליאה ממנו, כי הוא אל מסתתר בחביון עזו, לא יראנו האדם וחי”.

ההילנים לעגו לדברי רציץ, וגם היונים התלוצצו בהביטם איש אל רעהו. ואפולוניוס ענה בשחוק על שפתיו:

“אם אלהיכם מתעלם מעודו מעיני בשר, מאין תדעו איפוא מה חפצו ומה הוא שואל מכם?”

“זאת הגידו מלאכיו לאבותינו בימי קדם נביאיו שהיו בתוכנו מאז מעולם, ודבריהם הלא כתובים בספרי קדשנו לזכרון עד דור אחרון”.

“מסרות קדומים כאלו יש לכל עם ולשון, וכאלה רבות גם עמנו, והן ההפך מכל הכתוב בספריכם אשר קדש תאמרו להם”.

“הלא על כן אמרתי: יהי נא לכם אשר לכם! אנחנו לא נעמוס אמונתנו על אחרים, עשו זאת איפוא גם אתם, והלכנו איש בשם אלהיו ושלום אמת יהיה לכלנו”.

לדברים האלה לא יכלתי עוד תת מעצור לרוחי, ואשא קולי ואֹמר:

“יסלח נא האדון בעל המשתה אם לא כמחשבותיו מחשבותי, ויסלח נא גם האדון השר אם אקשה אליו בדברי. אם נניח את שתי האמונות על הקו השוה, או נחטא לקלי הדעת אשר בתוכנו –– פן ישיאם יצרם לעזוב את יוצרם וללכת אחרי אלהים אחרים אשר ימצאום כלבבם. עלינו איפוא לעזוב לשון ערומים ולהראות לעין את היתרון אשר לאמונתנו על דת האדון הזה, מתפאר בה עלינו לעיניהם. כי אמנם לא ישוה האָלימפוס ²⁹, ההר אשר חמדו אלהיכם לשבתם, בעפר רגלי הר סיני, אשר עליו נגלה כבוד אלהינו אך פעם אחת בעולם, בתתו לנו את עשרת הדברים, שהם ההפך מכל אשר הורוכם סופריכם בשם אלהיכם. הן השוית אדוני את מסרת קדומים אשר לעם יון להכתוב בספרי קדשנו, ועל זאת אענך, כי אין דמיון וערך בין הדברים המסורים מנביא אֵל כמשה רֹענו לדברים הכתובים על ידי משוררי עם כהומירוס והסיוד –– כי זה עשה אותנו לעם בדבר האל, ואלה עשו לכם אלהים בדבר העם ³⁰. ועל כן נפרדנו ככה בדרכינו: אנחנו משעבדים את הגוף להרוח ואתם משעבדים את הרוח להגוף; אנחנו נדבקים במדות אלהי קדשנו להרבות עשות טוב וחסד כמהו ³¹, ואלהיכם נדבקים במדות בני האדם ומשקעים בתאותיהם שכם אחד עליהם; לאלהינו אין כל תולדה ומשפחה ומקרה וסבה –– כי הוא אלהי קדם מרום מראשון ונעלה על כל דמיון ומחשבה, ולאלהיכם יש כל אלה ואף אכילה ושתיה ושנה ותמורה כלבני תמותה אשר בעפר יסודם. הבה נתבונן נא אל חקר יחושם, לתולדותם למשפחתם לבית אבותם –– כי אז נבוא עד תכלית ערכם ³². אלה תולדות ציוס: על ההר אלימפוס הוליד החאאָס את געיא, וגעיא ילדה לו את אוראנוּס, ואחר היתה לאשה לבנה זה ותלד בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא קראָנאס, סרס את אביו, ויורידו מכסאו וימשול תחתיו. ותהי לו רעיא אחותו לאשה ותלד לו בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא ציוס, נלחם באביו עד רדתו וימשול תחתיו. וציוס נשא את הערא אחותו, ותלד לו שני בנים ובת אחת; אך הוא בגד בה בגד בוגדים ויבוא גם אל דֶמֵטֶר אחותו ואל דיב ה ³³ותמיס ומנמוזינה דודותיו, ואל אֵגינה ולעטא ומאיא ואירונימה שארות בשרו, ותמעטנה לו כל אלו, וירד ארצה, ויגנוב ויגזול ויפתה את בנות האדם, את אלקמינה ואירופה ודַנַעה ולעדא ומלה, וגם את הנער היפה גַנִימֵד לקח לו ציוס לצחק בו. והמון נשיו אלו ילדו לו את כל האלהים למיניהם. אבל גם ציוס בכבודו ישב על האָבנּים, ותהי אתונה ילידת ראשו ודיוניזוס יוצא ירכו –– כי זמלה אם דיוניזוס מתה על ידי ציוס בערמת הערא אשתו אשר נתנה קנאתה בה. ויחמול האב על פרי בטנה, ויוציא את העֻבר ויתפרהו בירכו, וישאהו בקרבו עד כי מלאו ירחיו ויצא ממנו לאור עולם –– הוא אבי השכרון והתאוה עד היום הזה. הנה ספרתי לכם קצות דרכי ציוס, אלהי כל אלהיכם, האוסיף לספר לכם תולדות המשפחה הנכבדה הזאת? האגיד לכם דרכי אפרוּדטה, אשר מלאה פני תבל זמה? –– ובכבוד אלילים כאלה עוד תתימרו ופניכם לא יחורו בדברכם בם?”.

החסידים החשו לדברי אלה, כי היה לבם חרד, פן יחר להשרים היונים, בשמעם מפי חרפת אמונתם, ועיני ההילנים מלאו זעם, גם אחדים מהשרים חרקו שן; רק אפולוניוס לא שנה פניו, ובגאות לבו ענה לאמר:

“הן הראיתני לדעת כי יודע אתה תולדות אלהינו, אבל לבך טפש מהבין כי כל הדברים האלה הם רק חידות ומשלים לכחות הטבע, אשר אלה באלה נלחמו ואלה באלה התאחדו עד אשר נוסדה הארץ על מכונה ונקבעו ארחות העולם כיום הזה”.

“כמוך ידעתי זאת גם אני –– השיבותי אמרי לו –– אבל למה זה תעלימו סודותיכם אלה מכל המוני עמכם? למה זה תעמיק עצה ולא תחשפו “מסתריכם” ³⁴ נגדה נא לכל בני האדם? הלא יסוד כל סודותיכם אחד הוא: יסוד שני ההפכים אשר עליהם העולם קים: יסוד הקפאון והצמיחה, או חליפות החרף והקיץ. לפי אמונתנו עשה ה' את שניהם, והכל יפה בעתו –– והנה באתם אתם ותגשימו את המעשה הזה באלהיכם בעצמם, ותאמרו כי עת ופגע יקרה את דמטר ואת פרזיקונה, את אדוניס ואת דיוניזוס, כי מות ימותון או טרף יטרפון ואחרי כן יקיצו לחיים חדשים –– ובכן ישמחו השמים ותגל הארץ ובני האדם יחדו עם בנות האדם יבואו אחרי האלהים האלה לעשות “ארגיותיהם” ³⁵, ובעליצותם ישתובבו משובה נצחת ויעשו מעשים אשר אבוש להעלותם על דל שפתי”.

“אתה לא תדע –– השיב אפולוניוס –– כי בחגים האלה כמוס גם סוד חיי הנפש וקיומה וגמול האדם אחרי מותו”.

“הסודות האלה הלא חדשים הם מקרוב באו לכם על ידי חוקריכם האָרפיים ³⁶, אשר החלו לזכך את מושגיכם המגשמים ולהכניס בהם רעיונות לא שערום אבותיהם. אבל עוד הפעם אעמיק שאָלה: למה זה תסתירו את הסודות האלה מכל המון העם? למה זה ישמרו כהניכם חקם, לבלתי גלות אותם כי אם לצנועים, בעוד אשר כל העם יהבל וישתולל כמלפנים? כמה מחכמיכם ופילוסופיכם נגזרו מידכם על אשר נועזו לחשוף תעלומה ולחות דעם על האלהים האלה אשר עשו לכם ידיכם חטא! את סוקראטוס השקיתם סף רעל, את פרודיקוס המתּם בחרב, אנקסגורס ודיגורס נאנסו לברוח מאתונה, את פרוטוגורס גרשתם מקרבכם ואת ספריו העליתם על המוקד. וכמה אזרחים הומתו מידכם באתונה על אשר קצצו בנטיעות היער הקדוש לאלהיכם! והלא גם ילד תמים הומת מידכם על אשר נגע לתומו בעלה אחד מזר הזהב אשר לארטמיס ³⁷! וכל זאת באתם מידי כהניכם, המתאמצים להוליך את ההמון שולל ולחזק בו אמונתו מלפנים, כי בם שמן חלקם ועם לא יבין ילבט”.

“שים קץ לריבות שפתיך! –– גער בי רציץ, והכרת פניו ענתה בו כי שמח בלבו על דברי –– הן למלחמת מגן יצאנו, ואתה הפכת אותה למלחמת תגרה, ולמה זאת לנו?”

בשומי פני אל רציץ המדבר בי, נפעמתי עד ארגיעה ולא יכלתי להשיב דבר –– כי ראיתי את חנה אשתו ושושנה בתה עומדות מאחריו ועיניהן מפיקות לי רצון ותודה.

“הלא בן מות הוא האיש הזה! –– קרא מנילאוס בקנאתו –– כי חרף מערכות אלהי האלימפוס, אלהי היונים האדירים אשר כבודם מלא עולם”.

“לאט לו, אדוני, המקנא קנאת אלהי נכר –– ענה מתתיהו החשמונאי –– כי בתוך עמו הוא יושב ולשם דתו הנהו מתוכח, ולשניהם היה יהיו מושלינו מלכי סוריה למחסה עז, כדבר האמור בספר האמנה, אשר נתן לנו אנטיוכס הגדול בהיותו פה עמנו”.

"לא מלבי בדאתי מלים –– השיבותי דבר –– כי אם את הכתוב בספרי משורריהם יוצרי אלהיהם אותה שמרתי להגיד. ומה יענו חוקריהם המה? הלא זה דבר קסינופנוס לאמר: “בני תמותה מדמים את אלהיהם אליהם, והנה רואים אותם בצלמם כדמותם. הכושים עובדים לאלהים שחורי מראה וחרוּמי אף, והתּרקים –– לאלהים אשר עיניהם תכלת ושערם כלו הפך אדוֹם. ולו היו ידים לבהמות שדי, לעשות להם ציורים כבני האדם, אזי תארום גם הנה כמראיהן לכל תכונותיהן”. הוא היה אומר: “כל הנחשב לבני אדם לחרפה ולתועבה, טפלו הומירוס והסיור על האלהים, בספרם מהם מעשים אשר לא יעשו”. גם הוא הכיר את אחדות הבורא, אך בהיותו יוני תאר אותה על פי דרכו, באמרו: “אכן יש אלהים אחר בעולם והוא –– החכמה, ההגיון והנצח”.

“נשימה נא קנצי למלים –– קרא רציץ לאחרונה –– כי הנה פנה היום והדרך רב לשרינו, הדרושים לשוב אל מעונותיהם בבירה”.

כל הקרואים קמו ויברכו איש את רעהו לשלום. ושרי יון יצאו בפנים נזעמים, אך כסו חמתם במשאון. בקומם ללכת ראו והנה נפקד מקום אחד הצעירים בפקידי חילם ושמו קליסטנס. ויבקשוהו וימצאוהו והנה הוא מתעלס באחת פינות הגן עם פריני, היא מרים בת בלגה. ואפולוניוס אשר נדכה מאד מריבות שפתי חפץ לשפוך עליו חמתו, ויגער בו על אשר יאחר מועדו. אך פריני שתה לו בחלקות, ועל פיה נאות אפולוניוס לתת רשיונו לקליסטנס להלות עליה ולשלחה עד ביתה. כלנו הבטנו במנוד ראש על בת כהן זו המסלפת דרכה ומחללת כבוד אבותיה, ובקרוב ההילנית הזאת אל חנה ושושנה לברכן לשלום, ענוה בשפה רפה ובחמה נסתרה. בצאת השרים מאת פנינו נלוו ההילנים אליהם להטיב לבם ולבלות עמם את הערב ההוא במשתה ושחוק כדרכם. ואני ויהודה ועוד אחדים מחברינו נשארנו בחברת שושנה, אשר ערכה אלי מלים ותשלם תודות לי על ריב שפתי, בדברי משפטים עם השר היוני אשר התל בנו ובדתנו. ומנילאוס קרב אל שושנה ויאמר:

“אם נא מצאתי חן בעיניך, עדינה, הואילי נא והטי אלי אזנך, כי דבר סתר לי אליך והדבר נחוץ מאד”.

“אם דבר סתר נחוץ לך, אדוני ההילני –– שננה שושנה בחרב לשונה –– הגידה אותו באזני השרים היונים, שהם אנשי שלומך ומתי סודך, וממני הרף, כי לא אחפץ לדעתו”.

“ובמה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”

“האמנם כה נשחת לבך עד כי לא תדע עוד ולא תחוש חטאת שפתיך? –– ענתה שושנה בתוכחת חמה –– הלא זה מעט הראית לעיני כל כי לצרינו אתה ולא לנו, ולוּ למשפטך עמדנו היום, כי עתה נעשה משפט מות בידידנו זה, על אשר נועז לדבר סרה באלהי נכר הארץ”.

ובדברה זאת הראתה באצבעה עלי ופניה האדימו כתולע.

“ומי זה לא יבין –– קרא מנילאוס –– כי רק למען השלום דברתי דברי!”

“אין שלום אמר אלהים לרשעים” –– ענתה חנה אמה בדברי בן אמוץ –– ובטרם תשמיע לבתי דברך הנחוץ, אשמיעך דברי אני באזני כל ידידינו הנצבים עמנו בזה: רב לכם הילנים בוגדים להתערב בתוכנו ולבוא בחברתנו! “יהי נא לכם אשר לכם” כדבר אישי אל השר היוני, ומאתנו הרפו –– כי לא לנו אתם כי אם לצרינו. ואתם ידידי, הואילו נא ובואו אתנו הביתה –– אמרה האשה בפנותה אלינו –– כי ערב עלינו שיחכם וחברתכם נעמה לנו מאד".

עוד מלתה על לשונה ושושנה בתה נפלה על צוארה ותשקנה בעליצות נפשה, ומנילאוס יצא מאת פנינו בחרי אף. ברגע הזה שב אלינו רציץ, אחרי שלחו את השרים בכבוד עד שער הגן, ויחדו באנו אל ביתו ונשיח בדברי היום ההוא עד הלילה. אז ברכנו את רציץ ואת אשתו ובתו בשם ה' ונשב איש איש לביתו.

*  * *

אחר הדברים האלה הגיעו ימי האבל אשר בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שלשה השבועות הקבועות בעמנו לבכות בהם ולהתאבל על חרבן העיר והמקדש וגלות אבותינו מלפנים, ולהתענות בראשם וסופם, בצום הרביעי ובצום החמישי. הימים האלה עוד לא נהפכו לנו לששון ולשמחה כדבר הנביא ³⁸, ואם אמנם שב ה' את שבותנו וגם ההיכל שב על מכונו, עוד לא הונח לנו מעמלנו, והננו עבדים נושאי עול ומגישי מנחה לאדונינו הזרים המושלים בנו. כל העת ההיא עברה עלינו באֵבל ויגון כמשפט, עד אשר באו ימי הנחמה, ובתוכם היום הטוב והנעים לצעירי ישראל, יום חמשה עשר באב, אשר בו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והבחורים באים לראות באשר יבחרו ולכלות להן ברית עולם ברצון אבותיהן. רוב הזווגים יקבעו בתוכנו ביום ההוא, וממנו פנה ממנו יתד לבתים חדשים אשר יוקמו בתוכנו כברכת ה' עלינו. ולמען תהיה הבחירה שׁלמה ונאמנה, ולא תכלמנה הבתולות העניות מפני העשירות שבהן, הנהיגו אבותינו מימים ימימה להיות ביום ההוא כל בנותיהן שוות בלבושיהן. אין משי ורקמה, אין עדי עדיים, אין כחל ופוך ואין כל סימן עֹשר נראה עליהן להבדיל בין אשה לרעותה –– כי כלן יוצאות בבגדי לבן פשוטים, וגם אלה אך שאולים הם אתן, לבלתי הכלים את מי שאין לה ³⁹. ועשירי אחינו הנאמנים עם עמם מכבדים את החג הזה מהונם; בו יפתחו את גניהם וכרמיהם לרוחה ויעמידו שרים עם נוגנים גם יערכו שלחנות מלאי עסיס וממתקים לבתולות המחוללות, ויין מגדנות לבחורים ולגברים הבאים לראות או להתענג על המראה. לחג הזה בא גם הורקנוס בן יוסף עם שלומית אשתו ממצודת תירס ירושלימה, וגדוד עשרים איש מבני חילו הרוכבים היו שומרים לראשו מדי בואו אל עיר קדשנו –– פן יפגעו בו אחיו הרעים המתנקשים בנפשו.

בגן הגדול אשר לרציץ, מאחרי בית הקיץ אשר לו בקצה העיר נגבה, נקבצנו באנו יחדו, לראות במחולות הבתולות היושבות בהר ציון, בהיות הגן ההוא קרוב להן מכל הגנים והכרמים אשר ביתר חלקי העיר וסביבותיה. עינינו לא שבעו מראות את המראה הנהדר, בהקבץ כל חמדת ציון אל מקום אחד; כלן לבושות לבנים ותכנית אחת לכל בגדיהן: השמלה שמלת בד דק לבן כשלג והיא תפורה ככתנת רחבה, ורכוסה מעל הכתף השמאלית. פּי הצואר שפל מן הגרון עד כי גם חלק מהכתפים גלוי לעין. בתי הידים רחבות למעלה וצרות למטה ומגיעות רק עד חצי קנה היד. אֹרך השמלה עד רבע באמה ממעל לכפות הרגלים, ואזור בד דבוק עליה במתנים; על ידו תדבק השמלה אל הגו והיתה כמדו. וצעיף תכלת ארוך ודק כערפל מקֻפל ועובר מעל הכתף השמאלית אל המתנים ימינה, ששם יחבר בעניבה ⁴⁰ יפה ושני קצותיו מתפשטים ויורדים מטה עד קצה השמלה. הנעלים הם מעור דק ואדום, המכסה את פרקי האצבעות, ושתי רצועות תכלת יוצאות מעברי הנעל ומרכסות בתּוך, לבל יזח הנעל מעל הרגל –– ובזה תמה התלבֹשת הפשוטה והיפה והשוה ביום הזה לכל בנות ישראל כאחת.

ובנות עמנו אלו כלן יפות ונעימות. עור פניהן לבן כשלמה אשר עליהן; הלחיים מתאדמות כשושנת העמקים. העינים גדולות ובוערות כעיני היעלה, וגבותיהן ושמורותיהן שעירות ומשליכות צל נעים די הגדיל הלבן הנפלא הסובב את בבותיהן השחורות. האף דק וארוך מעט ולו גב קטן ממעל, לאות על טהר הגזע כי מוצאו מבני שם. המצח רם ומתנשא מעט לשתי פאותיו מעל משקע הרקה –– לאות השׂכל והכשרון, שבהם יֻכר מוצא ישראל, –– ושער הראש שחור כעורב וקלוע בשתי קוֻצות עבות וארוכות היורדות מאחריו ימינה ושמאלה, ובקצותן ללאות תכלת מקבילות אשה אל רעותה. ובכל אלה אין כסף וזהב ופנינים נראה ביום הזה, רק שושנה אחת תקועה בשמלת כל אחת מעל החזה ימינה –– זה העדי האחד הלקוח חנם מאדמת קדשנו, העשירה מאד בפרחיה.

כחבצלות חיות התנוססו המון העלמות בהתהלכן בגן לרוח היום, ובצאתן יחדו במחול התעופפו קצות צעיפיהן על פני רוח ויהי דמיונן כמקלעת כרובים פורשי כנפים לעוף אל מכון שבתם במרומי שחקים.

בקרבי עם אחזת מרעי אל הכר הנרחב אשר בו תצאנה הנערות במחולות מחנים לא הכרתי בראשונה אף אחת מהנה –– כה דמו כלן אשה לרעותה. והנה יצאה מהן שושנה בת רציץ, והיא מאירה כאילת השחר בין כוכבי הרקיע, ותברכנו לשלום ותשחרנו בידידות לקחת חלק במשחקי שעשעיהן. כלנו נענינו לה ויחדו התיצבנו במערכה בשתי שורות, הבחורים לבד והבתולות לבד, ופנינו מָפנים איש אל אחותו, ומרחק עשרים צעדים מבדיל בינינו. אז לקחנו לנו כדורי עור ממֻלאים במוך, ואיש איש מאתנו השליך כדורו למעלה, ובהשליכו שכל ידו כי יפול לפני אחת העלמות העומדות ממולו, והיא חטפתהו בידה ותשליכהו אל אחד הבחורים אשר תבחר, למען יחטפהו הוא וישוב ישליכהו אל העלמה אשר תפק ממנו רצון, ואשר לא הצליח להשליך או לחטוף כיאות, היה לשחוק, גם הושם עליו ענש קל אף נעים, כפי אשר בחרו לו השופטים והשופטות הנבחרים לזה מראש.

כאשר הרגענו מעט מהמשחק הזה עמדנו כלנו יחדו במעגלה גדולה, כל בחור במרחק אמה אחת מהבתולה אשר מצא כלבבו, ונחדש שעשעינו במשחק “הסובב” ⁴¹, וזה דבר המשחק: לכל אחד ואחת ינתן מקל קטן כאמה ארכו, ועל אחד המקלות נתון סובב עץ אשר מדת קוטרו כחצי האמה, והוא דק ועגול ומעֻלף עלים ופרחים הקשורים סביבו. הבחור אשר בידו נתון הסובב ישליכהו במקלו למעלה; אך עליו לשׂכּל ידו כי יפול ימינה על יד המעגלה פנימה, ובנפלו תושט הנערה הקרובה את מקלה ותחטפהו בו, ואז תמסרהו להבחור העומד על ידה, והוא ישוב ישליכהו כמשפט הראשון –– ואשר יעשה משגה, והענישוהו השופטים והשופטות כטוב בעיניהם.

אודה ולא אכחד כי בעמוֹד שושנה לימיני נתקו מזמותי, ועל כן נבוכותי ואשגה הרבה מאד. גם לבבה תעה, ומדי עבור הסובב על פניה לא שקדה לחטפהו, ובכן נפל ארצה, והעון כבד מנשוא. ובעמדנו למשפט נגזר עלינו לכפר על שגגותינו במשחק “העיט והיונה”. במשחק הזה יאחזו הבחורים והבתולות איש ביד רעיתו ופניהם מפנים החוצה, והעלם-העיט העומד מחוץ למעגלה, יהרוס להבקיע בין הזוגות ולהגיע אל העלמה-היונה העומדת בתוך המעגלה פנימה. אך מדי קרבו אל אחד הזוגות יורידו ידיהם המשלבות המוּרמות למעלה ויחסמו עליו את הדרך. וכה יתפתל העיט בשקדו על צידו עדי יצלח לעבור בין אחד הזוגות אשר לא הספיק לשום לו מעצור. אולם כמעט בא אל המעגלה מעבר מזה והיונה כבר חשה מפלט לה מעבר האחר דרך הידים המוּרמות, ועד אשר יגיע רודפה אליה, כבר שבה באה אל המעגלה פנימה. וכן ירוצו העלם והעלמה רצוא ושוב עד כי יעלה בידו לתפשה –– ואז יוטל הענש הזה על הזוג אשר חטא על השל בפעם האחרונה.

המשחקים האלה יקרבו את הלבבות וברבים מהם תמצא האהבה יד לה לחברם יחד והיו תוצאותיה ברכת הורים וחתונת דודים כדת משה וישראל.

בענש הנעים אשר הוטל עלי העירותי כחי ולבבי להגיע אל משאת נפשי, אף חכמתי עמדה לי לקפוץ הצדה לפתע פתאם ולהבקיע ולעבור דרך אחד הזוגות אשר לא ידעו להזהר. אבל תחת שהיה ליונתי לחוש ולנוס מן המעגלה החוצה, נשארה על מקומה בשחוק על שפתיה, ובקרבי אליה במרוצתי אחזה בידי ותבט אלי בידידות וחן. הזוג השוגה נענש למלא מקומנו, ואנחנו יצאנו שנינו מן המעגלה ונאחז דרכנו באחד שבילי הגן.

רעדה נעימה עברה בכל עצמותי ותעורר כל חושי בי עד כי נפעמתי ולא יכלתי להוציא הגה מפי. לאחרונה הבליגה היא על סערת רוחה, ובעוד עיניה שחות ארצה מללו שפתיה לאמר:

“ומה יהיה גורל היונה אשר בנפשה התמכרה אל העיט בשאפו אליה לתפשה?”

“כל עוף למינהו ישכון –– התחזקתי להשיב אמרי לה –– ובשאפו ליונה יעלת החן נתן אותותיו כי בן מינה הוא”.

ובאמרי זאת נקטותי בפני, כי לא השכלתי להביע לה רוחי ולגלות לה אהבתי בעצם תומה. והיא הבינה למבוכתי ותשכיל פיה ותסב אמריה על אדוֹת ההילנים, העופות הטמאים, אשר רבו בבני הדור הזה והם תועבת נפשה. אחר כן זכרה לטובה את ריב שפתי עם השר היוני ובהללה אותי ככה בפני הערימה להוציא מלבי מלים, מי מהעלמות קנתה לבבי ביום הזה לאהבה. אז הערמתי גם אני ואדבר במליצה חידות וברמזים, למען תכיר ותדע את שאהבה נפשי זה כמה. פתאם נשמע קול תרועת המנגנים לאות כי הנה באו הזקנים אל הגן והזווּגים יחלו להתחבר בשם ה'. ואנחנו לא משנו ממקומנו, כי ערבה עלינו שיחתנו והיא הולכת ומקרבת אותנו אל מגמת פני שנינו –– להתגלות הלבבות באהבה נצחת. והנה קול חלילים ומצלתים נשמע בנגינה הלאֻמית, המשׁתפכת כנחל אש בעורקי בני הנעורים, בשומה מלים בפי הבתולות המחוללות, לאמר:

"בָּחוּר, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיך

רְאֵה מָה אַתָּה בֹּחֵר לָךְ

הנגינה הנעימה הזאת עוררה לבבנו וכל חושינו בנו, מבלי דעת חֻברו ידינו יחדו, ובחם לבי קראתי:

“מי יתן ואֻשרתי לשמוע הדברים האלה מפי רעיתי תמתי ___ה⁴² בבנות!”

ושושנה שחקה אלי בנעימות וחן, ובלבבה אותי בעיניה הנעימה קולה בנגינה הנשמעה לאמר:

“אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי!…”

ואנכי שסעתי אמריה ואקרא ברגשת לבבי:

“ואיככה לא אתן עיני ביפיה וחין ערכה בעוד תמונתה לנגדי, והיא כלה כלולה בכל המעלות אשר חלק לה האלהים בידו הנדיבה! אם ליפי –– הלא אַת היפה בבנות ציון; אם למשפחה –– הלא גדל כבוד בית אביך בעמנו ותהלתו מלאה הארץ, ואם ביראת ה' טהורה –– מי כמני יודע תומתך וענותך ויראתך את ה' אלהינו ואהבתך ואמונתך לעמו ולתורתו ולכל קשט סלה!”

“קטנתי מכל התהלות אשר פזרת לי ברגע אחד. ואולם זאת לכם גברים כי גם באהבתכם תבקשו חשבונות רבים; לא כן אנכי עמדי, כי מאז ראיתיך אהבתיך ותדבק נפשי אחריך”.

“מה רבו חסדיך ה'! –– קראתי ממעמקי לבי –– כי אשרתני בדרך טובים ותתן לי אֹשר לא פללתי”.

“ואהבתי זו לא צפנתי בלבי –– הוסיפה שושנה אמריה לי –– כי הגדתיה זה כבר לאמי הטובה, והיא גלתה את אֹזן אבי, ושניהם נאותו לי, –– כי אמנם נכבדת בעיניהם מאד ומישרים יאהבוך. ועתה נקומה איפוא ונלכה אליהם לקחת מהם ברכה. הנה הם יושבים בקרב הזקנים אשר נאספו לברך את הזוגות. נקרבה אליהם בעת רצון זו וברכונו בשם ה'”.

שוינו רגלינו כאילות ונצא מאת המשעול ונבוא אל הסכה הגדולה אשר בגן. והנה שם יושבים זקני ירושלים ונכבדיה: שני מורינו הגדולים, הנקראים בשם “יוסי”, הכהן הזקן אלעזר בן חרסם, רציץ חתנו, חוניו הכהן הגדול, מתתיהו הכהן החשמונאי ושלשת בניו הגדולים, הורקנוס בן יוסף ושמעון השר אשר על בית ה'. וחנה אשת רציץ ועל ידה אחותה הצעירה, שלומית אשת הורקנוס, שתיהן יחדו מנצחות על עבדי הבית לערוך השלחנות ולכבד את הקרואים בכל הטוב אשר הוכן מידיהן ליום הנכבד הזה.

בהגיענו שמה כבר עמדו זוגות אחדים לקחת מהזקנים ברכה, ויחדו פּנו לנו מקום, ונקרב בראשונה אל אבות שושנה, אשר חבקונו באהבה ויברכונו לעיני כל בשם ה‘. וחנה הרבתה לבכות על צוארי שושנה בתה, ושושנה בכתה גם היא; אך נעמו להן דמעותיהן הנובעות ממקור הברכה. ושני מורי ברכוני גם המה; האחד שנן לי מאמרו מאז, כי הבית אשר אקים לי, בהיותי תלמידו ההולך בעקבותיו, יהיה “בית ועד לחכמים” ⁴³, והשני ענה חלקו אף הוא, כי יהיה “ביתי פתוח לרוחה” לעניי עמי. ואחרי אשר נמצאה לי האשה אשר הוכיח לי ה’, יהיו נא מעתה דברי אליה מעטים, לבלתי הרבות שיחה עמה… ⁴⁴

באמרי חן ונעם כאלה שעשעו הזקנים נפשנו בשבתם אל כוסות הברכה. והנגינה הנעימה עודנה נשמעת מן הגן, ולרגעים לוקחת נפשות חדשות המתדפקות יחד באהבה תּמה לקול החלילים והמצלתים אשר זכרו לא יסוף מהם עד העולם. פתאם נשמע רעש חצוצרות וקול תּפּים, והנגינה נגינת חיל היוָנים למסע המחנות; לקולה נדמו החלילים ותחתיהם קם שאון לא ידענו שחרו! כלנו חרדנו ממקומנו ומבֹהלים יצאנו אל הגן –– והנה כל העלמות נסות בבהלה ממקומות שעשעיהן, כלן רצות בחרדה, ובבגדיהן הלבנים נדמו כיונים עפות אל ארבותיהן, והבחורים עומדים בתמהון ומשתאים איש אל רעהו, –– כי הנה הגיע המון רבה משרי חיל יון ומאחינו ההילנים אל תוך הגן, ובהגיעם אל הככר השליכו מעליהם את מעיליהם וישארו ערומים כהולדם, גם רבים מההילנים התפשטו את מעיליהם אך לא נכרו במראיהם, כי הערימו לשים מסוה על פניהם. ומראה כלם כסוסים מיוזנים, איש אל רעהו יצהלו, והנם מתחרים במשחקיהם על פי דרכם: אלה רוקדים למעלה איש מול אחיו ואלה נאבקים יחדו; ידי אלה אֹחזות ב“דיסקוּס” ⁴⁵, ואלה ירוצו במעגלה, בהתאמצם להקדים איש את רעהו. וההילנים שטו עטו אל משעולי הגן להדביק את הנערות הנסות ולהשיבן על עקביהן, ובתוכם נשמעה קול פריני, הקוראת אליהן לשוב אל מקומן ולראות בשעשועי הגוים, אשר אין בהם כל רע.

הזקנים נבהלו יחדו ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, ויקרעו את בגדיהם, ויקראו הוי והי על התועבה הנעשתה. והורקנוס חגר חמות ועיניו בערו כלפידי אש, ופתאם שם יד לפה וישמיע קול שריקה מוזרה, והנה קפץ אליו אחד מאנשי לויתו ויקשב וישמע לפקודת אדוניו, וימהר וירץ הלאה וברוצו שרק בשפתיו גם הוא, ועדת אנשים ובידיהם שוטי סוסים התלקטו אליו וירוצו אחריו בסבכי הגן עד אשר נעלמו מעינינו. אז נתן הורקנוס קולו אל הבחורים, ויצום להתיצב במערכה ולעשות ככל אשר יאמר להם, והוא עם רציץ ומתתיהו החשמונאי עמדו בראשם וילכו ויקרבו אל המקום אשר שרי יון משחקים ומתהוללים כמשפטם. ויהס רציץ את מנגניהם ויתן על השרים בקולו לעזוב את גנו כרגע, כי במראה הזה לא יכירם פה מקומם, ואם לא יחישו כדברו אז יחיבו את ראשם למלך, –– כי דם ישפך במקום הזה, בעיר ובארץ אשר המלך דובר שלום ליושביה, ואך להגן עליהם העמיד חילו בתוכם ולא להעציבם בדברים אשר זרה להם רוחם. השרים השיבו אל לבם כי צדק בעל הגן מהם, ותפול עליהם אימת מלכם, ויתאפקו וילבשו את מעיליהם ויצאו דרך שער הגן נכלמים ובושים. השער נסגר אחריהם ואז הפכו הבחורים פניהם וילכו אחרי הורקנוס הנוהג בם, עד קרבם אל הככר אשר לפני הסכה –– והנה המון ההילנים רצים לקראתם בנוסם מפני אנשי חיל הורקנוס הרודפים אחריהם בשוטים בידיהם. כשבויי מלחמה נשארו ההילנים בין הבחורים מעבר מזה ואנשי החיל מעבר מזה, אשר על פי פקודת הורקנוס כתרום מסביב עדי יפורש מפי הזקנים מה יעשה להם.

ושושנה ואמה וכל הנשים הכבודות עזבו את הסכה ותחישנה לבוא אל בית הקיץ ולהסתר שם, לבל תראינה עיניהן במשפט אשר יעשה לבוגדים הנתפשים. והם הובאו אחד אחד אל הסכה והדלת נסגרה אחריהם; שם הוסר המסוה, הורמה המסכה –– והנה נמצאו בתוכם גם קרובי הזקנים היושבים על מדין: יזון הוא ישוע, אחי הכהן הגדול, אלקימוס הוא אליקים בן אחות יוסי בן יועזר, מנילאוס הוא חוניו, אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, וליסימכוס אחיו הצעיר, ועוד רבים מבני הכהנים ונכבדי העם, ובתוכם איש זקן ושמו חוֹרן, אחי-הורקנוס הגדול, וגם פריני נתפשה עמהם. והזקנים חרצו משפטם לאמר: ההילנים אשר לא פשטו מעליהם בגדיהם יפטרו בנזיפה בלבד, ואלה אשר נתפשו ערומים, ילקו ארבעים, על עברם חק, בלכתם בחקות הגוים עובדי האלילים, ואחר כן יושבו להם מעיליהם, גם יושם המסוה על פניהם, לבל יכרו בחוץ ולא יקלו בעיני כל. הנה כן נצולו יזון וחורן מענש הגוף, כי נמצאו לבושים בבגדיהם; לעמת זה קבל אלקימוס ענשו על פי דודו, אשר בצדקו ובתומו לא חסה עינו על עצמו ובשרו, וגם מנילאוס וליסימכוס נוסרו כחטאתם, על אף שמעון אחיהם, אשר התמרמר מאד על השופטים, ויהי ריב ומדון בינו ובין חוניו הכהן הגדול, אשר עמד על דעתו כי בני הכות הם הנערים השובבים אשר התיצבו על דרך לא טוב. ובראות שמעון כי כל עמלו לא יועיל להציל את אחיו מחרפה וכאב אָנוש, קצף על כלם ויקללם קללה נמרצת ויצא מאתם בחרי אף. אז הכירו כלם וידעו כי גם הוא שת ידו עם ההילנים, ויצר להם מאד על כבוד המקדש פן יחֻלל בידי רשע. ועל משפחת בלגה יצא הקצף, על תתה למרים, היא פריני, לצאת לתרבות רעה, כאמוֹר עליה הזקנים כי “דברי אבות בבית הם שיחת ילדים בחוץ” ⁴⁶, ולו שמרו אבותיה את דרך ה’, אזי לא עותה גם היא נתיבותיה.

*  * *

וזקנינו וחסידינו לא החשו בקנאתם לדת קדשם וישלחו מלאכיהם לסיליקוס, להתאונן לפניו על מעשה השרים, פקידי חילו, כי תחת שהיה להם לשמור על שלום עיר הקדש, הנה הם משביתי שלומה, בשלחם מדנים בין אחים על דברי אמונה ודת. ויקצוף המלך מאד, ויתן צו להסיר את השרים מפקודתם ולהעתיק את החיל מירושלים אל ערי הגבול. וימלא יד הכהן הגדול למשול בשמו בירושלים ואגפיה ולשמור על דת ישראל בכל אשר יורוהו החכמים מורי העם. ותגדל השמחה בבתי החסידים, החרדים על דבר ה', ופני ההילנים חפו. בעצם ימי הטובה האלה הוחג חג חתונתי עם שושנה אהובת לבבי, ואחר כן נסענו יחדו עם הורקנוס גיסנו אל מעון כבודו במצודת תירס, לראות בטובה ולהתענג על כל מנעמי החיים אשר מצאנו ערוכים ושמורים לפנינו שמה.

כצאת חיל סוריה מירושלים, נעלמה פריני מבית אבותיה ועקבותיה לא נודעו. והקול יצא כי הלכה אחרי מאהבה, הפקיד היוני אשר נשאה אליו נפשה, ותכס קלון על בית אביה ומשפחתו, אשר נמנתה בארבע ועשרים משמרות הכהונה, שנקבעו בימי עזרא לעבודת בית ה'. זה פרי הקִרבה, אשר מצאו פריצי עמנו לטוב להם, להתרועע את בני הנכר וללמוד מעשיהם! הם נשאו עיניהם אל החפש, ומעט מעט שלחו רסן מעל פניהם עד כי תעו מני אֹרח ויאבדו דרך.

וחוניו הכהן הגדול לבש קנאות, וירדוף באף את כל פוֹרעי מוסר ומרשיעי ברית, ועל שמעון אחי מנילאוס סמכה חמתו, על אשר שת ידו עם פועלי האון, ובכח הממשלה אשר נתן המלך בידו, חיבהו חובת גלות, אותו ואת חורן אחי הורקנוס ועוד אחדים מבני טוביה שעמדו בראש ההילנים, ויגרשם מארץ הקדש –– ובזה נתן פחדו ומוראו על הפריצים היושבים בירושלים, ויזהרו מעשות עוד זר מעשיהם לעיני כל. אך במורא לא יוסר לב עקוּב, וכאשר כבדה יד החסידים על פריצי עמם, כן הכבידו הם לבבם, וכליותיהם השתוננו לחמוס מזמות להפר יראה ולבצע מחשבות אונס.

*  * *

כל ימי חיי סיליקוס הרביעי ⁴⁷היתה יד החסידים תקיפה בממשלה –– כי היה לסיליקוס רצון אביו לקו ומשקלת, וייטב לישראל כמהו. ושם חוניו הכהן הלך וגדול, כי היה לבבו שלם עם ה' אלהיו וישם פקודתו שלום וישע רב לעיר ויושביה ⁴⁸. ובית רציץ חותני היה לברכה בעמנו, כי גדל כבוד עשרו ונדיבותיו רבו מאד. ויתחרו שני הגדולים, נכבדי קרת, חוניו הכהן הגדול ורציץ בן רגש, במעשי הצדקה והחסד לתלמידי חכמינו ולעניי עמנו; האחד –– בהון האצור בידו מאת הורקנוס גיסי, והשמור בבית ה' בלשכת הקדש, והשני –– ברכוש הרב אשר אָצל לו חותנו, אלעזר בן חרסם, להרבות לו צדקה ולהפליא תושיה. ואנכי עזרתי על ידם, –– כי היה גם לי הון ועֹשר רב, ולי רק בן אחד, אשר ילדה לי שושנה אהובת לבבי ככלות חמש שנים אחרי חתונתנו. הבן האחד –– אתה הוא אלעזר יקירי, אשר נשאר לי לפלטה מכל מה שהיה לי בימי אורי ושלומי, אשר נגזו עברו יחד עם הטובה שהיו לעמנו בעת ההיא.

עשר שנים ישבנו בשלום ושלות השקט היה לנו בחסותנו בצל סיליקוס, אשר לבו היה אך טוב לנו, ואיש מבני עולה לא נועז בתוכנו לעשות דבר אשר לא כדת –– ופתאם הגיעו ימי רעה ותזנח משלום נפשנו.

אפולוניוס, שר החיל אשר היה בירושלים, שב ועלה לגדולה ויהי לנציב בארם וצור. הדבר נודע לשמעון, השר המוּסר, וימהר וילך אליו ויגל את אזנו, כי הון עתק שמור באֹצר בית ה‘, והעֹשר הזה שמור למלכי סוריה לרעתם –– כי בו יהיה הנקל לראשי העם לעשות חיל ורכב ולפרוק עֹל סוריה מעל צואריהם. שתים רעות חשב שמעון לעשות במזמתו זו: לרושש אוצר הורקנוס אויבו בנפש, ולהבאיש ריח חוניו ומתי סודו בעיני המלך והשרים. ויזכור אפולוניוס את אשר עשו לו חסידי ירושלים, כי השביעוהו בחרפה ובגללם הוּרד משאתו בימים העברו, וימהר ויגד הדברים לסיליקוס, והוא אֹבד עצות בעת ההיא, באין לאל ידו לשלם לזקני רומה את מס השנה הנטול על ממלכתו מימי אנטיוכס אביו. וישלח המלך את השר היליודורוס, לקחת את כל הכסף הנמצא בבית ה’ ולהביאו אל אוצר המלוכה באנטוכיה הבירה.

ויהי כבוא השר הזה עם גדוד חילו ירושלימה, ובהגידו לחוניו את פקודת מלכו, וירגז הכהן הגדול תחתיו, ויתאמץ להניאו מעשות כדבר הרע הזה, כי כסף פקדון הוא, האָצור למעשה הצדקה, למחית יתומים ואלמנות, ומי זה יערב לבו לשלוח יד באֹצר בית ה' ונקה! אך היליודורוס לא שעה אליו, כי חזקה עליו פקודת המלך, ויהי נכון לפרוץ ולבוא אל הקדש ביד חזקה. ותגדל המהומה בבית ה‘, ויהי ההיכל נמוג והעיר נבוֹכה, כל לבב נמס ובחוצותיה יליל ונהי, והכהן הגדול פרש כפיו השמימה ויקרא אל ה’ בחזקה. ויהי בהגיע היליודורוס אל היכל הקדש, והנה מראה נורא לנגד עיניו, מראה פרש אביר המֵריץ עליו סוסו ברב כח ושני בחורי חמד לבושי בדים ופניהם כמלאכי אֵל נופלים עליו משני עבריו ומכים אותו בעברת זעם. ויפול היליודורוס ארצה ויתעלף, ובהקיצו נראו לו הבחורים לבושי הבדים שנית, ויצווהו להתרפס ולרהב את הכהן הגדול, כי לולא הוא שהתפלל בעדו אזי כבר שכנה דומה נפשו. ויעש היליודורוס כדברם, ויקרב קרבן וידר נדר, ויברך את חוניו ויקח את חילו וישב אל המלך. ויספר לו את אשר קרהו ויאמר: אם יש לך אויב אשר תבקש לשֹׁאה נפשו, שלחהו להרוס את הבית הקדוש בירושלים, כי נורא אלהי המקום הזה וכל הפוגע בו לא ינקה" ⁴⁹.

אבל שמעון לא נתן דמי לו, וישב וילך אל אפולוניוס ויגד לו, כי בתחבולות ערמה עשה הכהן הגדול מעשהו בהיליודורוס להפר עצתם. וישב אפולוניוס ויגד הדברים לסיליקוס, וימאן המלך שלוח עוד מלאכים לנסות את אלהי ישראל, אך נשא פני הנציב בדבר שמעון להשיב שבותו ולהשיבו על כנו, ואפולוניוס נתן לו מגן ישעו לחזק ידי ההילנים נגד חוניו למרות עיני כבודו, ותהי ראשית מעשהו להשיב גם את בני טוביה ירושלימה. ומאז והלאה שבו פריצי עמנו להרים ראש ויהי ריב המפלגות הולך וגדול מבראשונה. וכראות חוניו כי ההילנים יוצאים ביד רמה ונציב ארם וצור מחזיק בידם, ותבוא דאגה בלבו פן יט גם המלך אחריהם, ויבחר לו אנשים מקרב עדת חסידיו, וישם פעמיו לאנטוכיה, להתיצב לפני המלך סיליקוס ולחלות פניו, לקים את דברי אגרת אנטיוכס אביו. ולפני צאתו נתן משמרת קדשו ביד ישוע הוא יזון אחיו, להיות סגנו ולמלא מקומו עד שובו ירושלימה.

וחוניו בא לפני המלך ויתאונן רע באזניו על השערוריות הנעשות בירושלים על ידי שמעון ואנשי חברתו. וכשמוע המלך את הדברים האלה ויחר אפו, ויצו להביא את שמעון בכבלים לאנטוכיה, ליסרהו כדי רשעתו, ועל אפולוניוס סמכה חמתו ויפקוד עליו לבוא לפניו ולהגיד לו מה ראה על ככה להחזיק בידי מרעים, משביתי שלום מעיר אשר המלך חפץ ביקרה. ויהי כבוא אנשי החיל לעשות דבר המלך, וידע שמעון כי מרה תהיה אחריתו, וישלח יד בנפשו וימת. ואפולוניוס נשא רגליו וילך אנטוכיאה לעמוד לפני סיליקוס ולהצטדק על נפשו –– והנה היתה שערורה בהיכל המלך! כי הומת סיליקוס בידי אחד משריו אשר השקהו סף רעל, ואנטיוכס אחיו הצעיר עלה למלוכה ⁵⁰, הוא אנטיוכס אשר היה לערבון ביד זקני רומה בהעתרם אל אביו לעשות שלום לו, ואשר שב בעת ההיא אל ארצו, בשלוח סיליקוס את דימיטריוס בנו לערבון תחתיו. לרגל התמורה הזאת גמר חוניו אֹמר להשאר באנטוכיה ולשחר פני המלך החדש, לקים דברי האגרת אשר נתן אביו אנטיוכס הגדול לטובת עמו וארצו. אבל אפולוניוס קדמהו בדברים ובבואו לפני אנטיוכס דבר רעה על הכהן הגדול ועל כל חסידי ירושלים, כי בוזים המה את אלהי העמים ומלעיבים בם בשאט בנפש, ובקנאתם העזה הם מכבידים ידם על כל איש יהודי אשר לא כדרכיהם דרכיו. ויעד לו עדים את פקידי החיל אשר היו עמו יחדו בעמדם בירושלים למשמר. ויצו אנטיוכס על חוניו להשאר באנטוכיה, לבל יצא מגבול העיר וחוצה, עד אשר יחקר משפט עמו. הדבר נודע בירושלים ותרב המבוכה בקרב החסידים יראי ה', וההילנים שמחו על השמועה ויצהלו בראש כל חוצות, וישלחו ציריהם חרש לאנטוכיה, לשית יד עם השרים מיודעיהם מלפנים ולהטות לב המלך אחריהם. וכראות חוניו כי רבו צריו, ויירא לנפשו פן ישלחו האויבים יד בו להמיתו, ויחש מפלט לו אל דפנה, עיר המקלט אשר לפני העיר הבירה ⁵¹, והעיר קדש היא בעיני הסורים –– כי בה נמצא יער עצי דפני, הקדוש להיכל אפולון, וכל הנמלט אל המקום ההוא בטוח הוא כי לא תגע בו עוד יד אדם לרעה ⁵².

*  * *

בעַוְלה הכין אנטיוכס כסאו, כי היה משפט הירושה לדימיטריוס בן סיליקוס ולא לו, וברשע כסל נהג ממלכתו על ארץ רבה. הוא קרא לנפשו “אֵפיפנוס”, לאמר: הנאור, והחכמים יודעי העתים כנוהו בשם “אֵפימנוס”, לאמר: המשגע ⁵³כי היה הפכפך וזר בכל מעשיו –– ובחיק איש כזה הוטל גורל עמנו לעשות בו כרצונו! ופריצי עמנו מצאו בו חפץ, ויתלקטו אליו ואל שריו לדבר באזניהם רק רע על אחיהם “ותהי עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא” ⁵⁴. מאז ישב אנטיוכס לכסא, “הערה כחו ולבבו על מלך הנגב” ⁵⁵, לרשת את ארץ מצרים. ותהי ראשית מעשהו במדינות אשר מעבר לירדן, אשר נתן אביו שלוּחים לקליאופטרה בתו. ופריצי עמנו גלו את אזנו, כי מעבר לירדן, בסביבות חשבון ומידבא, יושב נֹגש יהודי והוא שר מסים לממלכת מצרים, ולו מבצר משגב וגם חיל ועז, וכל הימים אשר האיש הזה חי, לא תכון ממלכתו שם, אף לא יוכל לבצע מעשהו במצרים –– כי היה יהיה הורקנוס לשטן על דרכו. וימהר אנטיוכס וישלח חיל גדול ביד אפולוניוס להרוס את המבצר ולעשות כלה ליושבים בו. ואפולוניוס אשר שמר עברתו להורקנוס מאז, עלה כשֹׁאה על מצודת תירס, וההילנים מבני טוביה גלו לו את מסתריו, ויכבשהו באפס יד. וכראות הורקנוס כי אבדה כל תקוה נפל על חרבו וימת. ויך אפולוניוס את כל הנמצא בתירס, ולא השאיר בו נשמה, ואת כל הרכוש אשר בו החרים לאנטיוכס מלכו, ואת המצודה והארמון הרס כלה. כן כלתה הרעה רגע יום אחד להורקנוס ולביתו ולכל אשר לו.

והשמועה הגיעה לירושלים, ויתאבלו כל ישרי לב על אחרית הורקנוס, כי היה האיש הזה ירא אלהים ושומר מצוה ועֹשׂה צדקה בכל עת. ויגדל המספד בביתנו על הרג הרוגינו; אך ההילנים שמחו כי חזו נקם. וישוע-יזון לקח את יתר הון הורקנוס הנמצא בבית ה', וישלחהו מנחה לאנטיוכס, להעביר את חוניו ממשמרת קדשו ולתת את הכהונה הגדולה בידו לצמיתות –– ויהי כן. אז יסד יזון על פי ההילנים, פריצי עמנו, את משחקי היונים בעיר קדשנו ⁵⁶, ותהי אֵפביה לילדים וגימנזיה לנערים, ולבל יפריעום החסידים ממעשיהם, קבעו להם מקומם בבירה, זו אקרא הבצורה, אשר לנכח פני המקדש צפונה מערבה. שם הלכו הנערים ערום מבלי לבוש, ויתגוששו ויתפתלו יחדו כמנהג היונים, והמכשלה רבתה עד כי השליכו הכהנים עבודתם בקדש ויעשו זר מעשיהם בבירה. ורבים מההילנים העמיקו שחתו להפר ברית, ויחדלו למול את בניהם לבל ישאו עליהם חרפה כאשר יגדלו, ולא יכירום רואיהם במשחקיהם כי זרע אברהם המה. ורבים מהעם נתעו אחריהם לעשות כמהם, ועיני החסידים רֹאות וכלות, כי לא ערבו את לבבם לעמוד בפרץ, פן תעלה עליהם חמת המלך, העומד לימין הבוגדים מרשיעי הברית.

והבוגדים הוסיפו עשות חנף ליונים, ובשמעם כי בעיר צור יוחג חג גדול להירקלוס ⁵⁷מעוזם, וכי אנטיוכס יבוא שמה לפאר את החג בכבודו, ויהי דברם אל יזון, לשלוח שמה מלאכים ומנחה בידם, שלש מאות אדרכמונים, לזבוח זבח לכבוד אלילם, להראות כי הנה גם היהודים מכבדים את האֵל הזה מהונם. והנם נכונים להתערב בשמחתם ולקחת חלק במשחקיהם ⁵⁸. אך לב יזון לא מלאהו להתכחש ככה למשמרת כהונתו ולשלוח זבחים ועולות לאלהים אחרים. ויצו אל מלאכיו להרים את הכסף נדבה לבנין האניות אשר הכין לו אנטיוכס בחוף העיר ההיא. ויחר הדבר לפושעי עמנו, ויועצו להדיח גם את יזון משאתו, ולהעמיד תחתיו כהן מתוכם, אשר לא מזרע אהרן –– כי גם להיונים אין משפט הכהונה ירשה מאבות לבנים, כי אם האיש אשר יבחרו בו הוא יהיה להם לכהן אשר יעמוד לפני אלהיהם לשרתם ⁵⁹. ויבחרו במנילאוס אחי שמעון ורֵעַ יזון, אשר על ידו שלח יזון את מס השנה להמלך אנטיוכס כמשפט. וכבוא מנילאוס לפני המלך בפעם ההיא הבטיח אותו להוסיף על המס שלש מאות ככר זהב לשנה, אם יבחר בו לשימו לכהן גדול בעמו, כי אז נקל יהיה לו לשום מנהגי יון לקו בירושלים וביהודה, כי גדול כבודו בעמו וכאשר יגזר אֹמר כן יקום וכן יהיה. והמלך נאות לו על נקלה ⁶⁰, וישלח עמו חיל וצבא, לחזק ידו לקראת יזון הכהן המוסר ולעזור לו לאסוף את המס במכסת הכסף אשר אמר. על ידי החיל ההוא אשר שם מושבו בבירה, נהדף יזון משאתו אף גֹרש ממקומו. כן הושב לאיש הזה כמפעלו; הוא בגד בחוניו אחיו אשר בגד בו, והנה בא רעהו ויבגוד בו, וירדפהו באפו ולא נתן מנוח לו עד נוסו מפניו אל עבר הירדן, ויבוא ארצה בני עמון וישב שם.

הדבר הזה העציב מאד את רוח העם, כי לא היתה כזאת בישראל כי יבוא זד יהיר לכהן בקדש, והוא גם איש זר, אשר לא מבני הכהונה, כי למטה בנימן. אך יראת החיל העומד בבירה היתה על פניהם, על כן החרישו עד אשר גבר הזעם ולא יכלו עוד להתאפק. כי כאשר קצרה יד מנילאוס להביא אל גנזי המלך את פרשת הכסף אשר אמר, גזל את כלי הכסף והזהב מהיכל בית ה', וימכור מהם לכנעני צור, וילך לאנטוכיה לכפר פני המלך בכסף אשר לקח אתו, ואת ליסימכוס אחיו –– אנוש כערכו –– השאיר על מקומו בירושלים. בעת ההיא לא היה אנטיוכס בעיר מלכותו, כי עלה על קיליקיה אשר באזיה הקטנה, ואנדרוניקוס השר היה עוצר בעמו תחתיו.

ןחוניו הכהן הגדול עודנו עצור במקלט דפני. ויהי בהודע לו הנבלה אשר עשה מנילאוס בכלי בית ה', ויזעק חמס בשערים על שֹׁד ההיכל וגזל הקדש, הנחשב בעיני היונים לעון פלילי. ויירא מנילאוס פן יהיה הדבר הזה לו למוקש, ויתן מכלי הקדש מתנה לאנדרוניקוס ויט בשֹׁחד לבו להמית את חוניו. ויקרא השר לחוניו לבוא אליו, וישבע לו כי לא יעשה לו רעה, וחוניו נפתה להאמין בו. ויהי בצאתו אליו מגבול המקלט ויפגע בו וימיתהו ⁶¹. על הרצח הזה שממו גם היונים, וכשוב אנטיוכס לעיר הבירה גדלה צעקת כלם על הדם הנקי אשר נשפך, עד כי לא יכל המלך להשיב פניהם, ויצו ויוליכו את אנדרוניקוס אל המקום אשר שפך דמי חוניו ויעשו בו משפט מות.

ומנילאוס ידע כי רק בכסף ובזהב יצלח להפיק רצון מאנטיוכס, ויצו לליסימכוס אחיו לקחת עוד כלים ויקרות מהיכל ה' ולשלחם אליו. אז עלתה חמת העם עד להשחית, ורבים מיושבי ערי השדה, בשמעם את התועבה הנעשתה, באו להמוניהם ירושלימה לנקום נקמת היכלם. וליסימכוס אסף אליו את כל אנשי עדתו הרעה, והפושע הזקן, הוא חוֹרן ⁶²בן יוסף, אחי הורקנוס, עמד בראשם, וגם החיל העומד בבירה נלוה עליהם ותפרוץ מלחמה ברחובות העיר. והעם לא חת מפני הנשק אשר בידי האויבים, ויפול עליהם במקלות ובאבנים ויזרוק אֵפר בעיניהם ויהֻמם ויכם וימיתם ויניסם מפניו, ואת ליסימכוס תפשו חי והמיתוהו מות נבל. ובכל המלחמה והשערורה הזאת היתה רק יד העם בלבד, כי החכמים תופשי התורה והחסידים שומרי מצוה ראו את הנולד ויזהרו מהתגרות ברע. אך בדעתם כי מנילאוס לא יחשה, ובבואו לפני אנטיוכס ירבה כזבים להעלות חמה, שלחו מתוכם שלשה אנשים מזקני העדה, להתאונן לפני המלך ולחלות פניו לעשות משפטם ודינם. אבל אנטיוכס עות משפט ויצדיק את מנילאוס ואת הזקנים הרשיע ויורד שיבתם בדם שאולה.

אחרי הדברים האלה התעולל אנטיוכס על מצרים ויביא מלחמה בשעריה, ויך את חילה, ויכבוש מבצריה, רק אלכסנדריה הבירה שגבה ממנו ולא יכל לה. ובראותו כי צר כחו להבקיע אליו את העיר הבירה עלה מן הארץ, ובלבו גמר אֹמר לחדש את המלחמה בחיל גדול מן הראשון. ושמועת שוא הגיעה ליושבי ירושלים כי במלחמה ירד אנטיוכס מצרימה ונספה, וישמח העם מאד. ולשמע הדבר הזה עזב ישוע-יזון מפלטו בארץ בני עמון ויאסוף לו חיל כאלף איש ויעל על ירושלים. ומנילאוס התבצר בעיר, ותהי מלחמת שערים בין שני האנשים הרשעים, ובהיות מספר הנוטים אחרי מנילאוס מעט מאד, גברה יד ישוע ויפרוץ שער ויעבור, ומנילאוס ברח מפניו וישגב במצודת אקרא. ובהודע לאנטיוכס כל אשר נעשה, ותצת כאש חמתו, ויעל על ירושלים עם חיל צבאו וילכדה ⁶³, ויעש זבח גדול ביושביה. ובעוד חילו מכה בעם ושולח ידו בבזה ובשלל אדם, פרץ אנטיוכס אל היכל הקדש ויוציא משם את יתר כלי היקר אשר נשארו משֹׁד מנילאוס וליסימכוס, את השלחן והמנורה ומזבח הזהב ואת שארית הכסף הנמצא באֹצר בית ה‘. ולמען הצדיק מעשהו בעיני העמים, דבר על ה’ תעה, ויוציא קול, כי מצא בקדש הקדשים פסל זהב, תבנית ראש חמור, אשר אליו ישתחוו היהודים ואליו יתפללו, וגם מצא שם איש יוני, אשר עֻתד לזבח מאת היהודים, כי זה דרכם שנה שנה, לגנוב את אחד היונים ולעצרהו במקדשם ולהאכילהו ולפטמהו ולהקריבהו אחרי כן על מזבח אלהיהם, ולהשבע על דמו לנטור איבת עולם לגויי עולם ולבלתי שוב מהם עד כלותם ⁶⁴. –– ובכל המעשים והדברים האלה היה מנילאוס לו למנהל ומורה. וישוע-יזון נרדף על צואר מאת אנטיוכס, ויהי נע ונד ימים הרבה עד בואו ארצה שפרטה, ושם מת בעוני וחוסר כל.

בשנה השנית הוסיף אנטיוכס לעשות מלחמה במצרים בכח גדול וביד חזקה. ובהודע הדבר בעיר רומה, ויבואו אליו שלשה אנשים מזקניה ויאיצו בו לעזוב את הארץ. אז היתה מבוכתו –– ויבקש לו מהם זמן להמָלך בלבו; אבל אחד בהם, ושמו פּפּיליוס לֵינֵס, עג עֻגה במטהו מסביב לו ויאמר כי לא ימוש ממקומו עד אם ישמע ממנו דבר ברור. מעז פני הצירים האלה נכנע לבבו, וימהר וישב בבֹשת פנים אל ארצו.

בחמה עצורה בכליותיו שב אל עירו הבירה; שם הגיעו לו דברים מאת מנילאוס, כי כבד לו לגבות את המס מבני עמו, כי מכבידים הם לבם ונותנים לו כתף סוררת. האיש הנקלה הזה לא מצא נכון להגיד על אחיו דבר אמת –– כי רשו וידלו מאד מחמס המלך וחילו בשנה העברה, ויחפא עליהם דברים אשר לא כן. ולאנטיוכס היו הדברים כפחם לגחלים, ותתך כאש חמתו על היהודים, ויבחר לו איש צר ואויב, את אפולוניוס שר צבאו, וישימהו לשר מסים וישלחהו בחיל כבד ירושלימה. כבוא אפולוניוס שמה, התחפש בנכלי מזמותיו וידבר שלום לבני עמנו, וביום השבת והמנוחה העמיד את חילו במרומי העיר במערכה, והעם השוקט ובוטח נאסף להמונים להתענג על המראה. פתאם נתן אפולוניוס אות, והחיל התנפל על העם ויכהו מכה רבה, ומשם פשט בכל רחובות העיר ויהרוג ויאבד וישחת ויבז בז וישב שבי רב, שבי נשים וילדים, למכרם בערי יון לעבדים ולשפחות ולהביא מחירם לאנטיוכס ⁶⁵. ובכל זאת לא שב אף המלך, כי כלה ונחרצה ממנו להעביר את היהודים על דתם. וישלח ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, לעזוב את תורת אלהיהם ודת אבותיהם, ויגזור עליהם לבלתי המול להם כל זכר, להפר את השבתות והמועדים ולאכול כל דבר טמא, ולעבוד לאלילי הגוים וללכת בדרכיהם ולהיות כמהם –– ואשר יזיד לעבור על מצות המלך אחת דתו להמית ⁶⁶.

בעת צרה זו נעזבה ירושלים ממבחר בניה. רוב חסידיה יצאוה, מפני עקת רשע נדדו, וימלטו נפשם אל מדבר הרים וישבו במערות ומחבואים, ושם אספו אליהם כל אשר נגע אלהים בלבו, ומשם יצאו אל ערי השדה, לאמץ רוח העם, לשמור דתם מחללה. הכהן מתתיהו החשמונאי ובניו התמלטו אל העיר הקטנה מידעים; שני המורים: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, עברו מעיר לעיר לחזק לב אחיהם בדבר ה‘, וכן עשה גם רציץ חותני וכל יתר יראי ה’, אשר נואשו מירושלים, העיר החֻללה בידי הבוגדים הפריצים והיונים העריצים –– לא נשאר בה כי אם אלעזר בן חרסם, אבי חתנתי, כי עזבהו כחו משׂיבוֹ. וגם אנכי הואלתי לעזוב את העיר ולשוב אל נחלותי בעין גדי; אך בעוד שושנה עשה כה וכה להכין לנו דרכנו, הדביקתנו הרעה ותבואנו שֹׁאה לא ידענו.

למלא פקודת המלך בא השר פיליפוס בראש חיל חדש לחזק ידי אפולוניוס. אליו התלקטו כל פקידי הצבא אשר בירושלים בימי סיליקוס הרביעי, אשר שמרו עברתם מאז לחסידי עמנו בצאתם ממנה בחרפה, ועליהם נלוה כהן זקן ושמו אפוסטָמוס, אשר נשלח מטעם המלך להנהיג עבודת האלילים בעיר הקדש וסביבותיה. ותהי ראשית מעשהו במקדש אלהינו, לטמאו ולהסב שמו: “בית-אל יופיס אלימפיוס” ⁶⁷. וישקץ את המזבח ויזבח עליו חזיר ⁶⁸, ויז מדמו על ההיכל ועל קדש הקדשים, ויתנו מבשרו לאכלה למנילאוס ולאחזת מרעיו, וימשחו מרק פגוליו על ספר התורה הנמצא בבית ה' לטמאו, ואחרי כן שרפו את הספר באש ⁶⁹. אז העמידו צלם בהיכל ⁷⁰, ויתנו שקוץ משומם במקדש אלהי הצבאות. הדבר היה ביום שבעה עשר בתמוז ⁷¹, יום השמור לעמנו לרעתו; בו נשברו הלוחות במעשה העגל, בו גם נבקעה העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר ⁷², ובו הנה חלל הקדש בידי רשע ורבים מבני עמנו עוד עזרו לרעה.

על יד גדוד החיל אשר עמד לפני אפוסטמוס בחללו את הקדש, עמדה אשה עבריה מזרע היהודים ממשפחת הכהונה, היא –– מרים בת בלגה, מוסבת שם פריני, שהמירה דתה בלכתה אחרי קליסטנס מאהבה ותהי לו לאשה. וקליסטנס היה פקיד הגדוד ההוא. וכראות פריני את כל הנעשה על מזבח הקדש, בעטה בו ותך בסנדלה ותקרא: “הוי לוקוס, כמה כלית ממונם של ישראל, ואיך לא תעמוד להם בעת צרתם?!” ⁷³.

*  * *

ודבר מנילאוס היה אל אפולוניוס ופיליפוס לפרוש רשתם לרגלי החסידים והיראים שומרי הברית, לחפשם בכל אשר ימצאום ולאכוף עליהם לעבור על דת אבותיהם, והיה אם יכנעו כלבבם, ונטה כל העם אחריהם, ואם ימאנו וימרו, ומתו בעונם כדבר המלך, ולא יהיו עוד לשׂטן על דרך עמם. וייטב הדבר בעיני השרים ויעשו כן. אז הוכן מטבח לשומרי אמונים, אשר רובם ככלם החזיקו בדתם מאנו לעבור. והעם בכה למשפחותיו, והזעקה הקיפה את כל ערי יהודה, אך מכלן הכי גדלה בחוצות ירושלים –– כי רבו בה פריצי עמנו מלשני אחיהם בסתר ובגלוי.

באחד הימים ההם, בבקר השכם, יצאתי מביתי אשר ברחוב דוד, ואלך אל רחוב העמק מקום מעון אבינו הזקן, אלעזר בן חרסם, לקחת ממנו ברכה לפני צאתי את העיר. ויהי בקרבי אל ביתו וארא שם המון רבה, וגדוד צבא סובב איש שיבה הנשען על זרֹעות שני אנשי חיל. הבטתי אל מראהו ולבי נתר ממקומו, בהכירי אותו, כי הוא אלעזר ⁷⁴אבי הזקן! בלב נפעם התבוללתי בין ההמון ההולך אחרי החיל, והם הוליכוהו אל הככר אשר לפני מצודת אקרא, ששם חכה לו פיליפוס לדבר אתו בשער. אל מראה פני איש השיבה אשר כלו הפך לבן הוטל היוני האכזרי, וידבר אליו רכות: לטעום מעט מבשר החזיר לעיני העם כמצות המלך, והיתה נפשו לו לשלל. וימאן הזקן ויאמר: “הרף ממני, כי לא אעבור על מצות אלהי, ויעבור עלי מה!”. ויוסף השר לפצר בו, ולאחרונה לחש באזנו ודבר לאט עמו. אבל הזקן הצדיק ענהו בקול: “ראה אתה אומר אלי לאכול בשר כשר אשר יובא לי מידך –– והלא בזה עוד אחטיא את הרבים, בחשבם כי אכלתי מבשר זבחכם, וענו ואמרו: “אם זה אלעזר הזקן, בן תשעים שנה, אכל טרפה לעיני כל, למה זה איפוא נצדק ממנו?” –– לכן חדל נא ממני, כי עצתך לא תקום ולא תהיה”. אז חרה אף פיליפוס עד להשחית, ויצו ויכו את הזקן מכת בלתי סרה, וימרטו בחרפה לחייו, ויענוהו וירבו פצעיו, והוא נשא מכאֹביו דומם, וכאשר לא קמה בו עוד רוח, חגר שארית כחו ויקרא בקול גדול: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” –– ובקריאתו זו יצאה נפשו ⁷⁵.

בלב נשבר יצאתי מן המקום ההוא. מעי רתחו כל העת ההיא, וקצפי השיאני להתנפל על היוני הצורר ולטרוף נפשו באפי; אך רוח מבינתי הורתני כי אך לשוא אשליך נפשי מנגד בהיות ימין האויב רוממה. אז זכרתי את אשתי ונבהלתי –– כי אֵחרתי עד הצהרים, ואנחנו נדברנו ללכת יחדו עוד בבקר הזה אל בית אבותיה, להראות את אמה ואחיה בטרם נסע ונלך לדרכנו, והנה היא דֹאגת לי מבלי דעת מה היה לי! שאפתי אל ביתי, אך יראתי לרוץ, פן יבֻלע לי במשכי עלי עיני רואים. ואתאפק ואלך לאטי עד בואי אל רחוב מעוני. נשאתי עיני וארא והנה המון אנשים רצים ונסבים על ביתי! ראיתי ויצא לבי, וארוץ כמשגע אל דלת ביתי ואפתחנה –

כעשרת אנשי חיל חמושים עמדו למשמר באולם הבית, ומן החדר הגיע לאזי קול שחוק גבר העונה עברית על קול בכי שושנה אשתי בדברים כמתלהמים לאמר:

“אך זאת העצה האחת אשר תציל נפשך ונפש בנך הילד מהמכר ממכרת עבד ושפחה בערי הגוים. ואם לא תאבי שמוע לי, והוספתי ליסרה אותך, ונמכרת אַת לבדך במקום אחד ובנך לבדו במקום אחר, ועיניך לא תשובנה עוד לראותו עד העולם”.

קפצתי אל איש החיל הקרוב לי ואוציא חרבו מתערה ואחפּוץ לרוץ החדרה; אבל אנשי הצבא שכו את דרכי ויתפשוני ויגזלו החרב מידי ויעצרוני בחזקה. במהומה הזאת יצא האיש אל האולם –– והנה הוא מנילאוס עוכר ישראל! חרקתי שני בזעם אפי ואבך בחמת רוחי מקצף אין אונים; אבל הוא לעג לי ויאמר:

“ההיטב חרה לך? לא כן אנכי עמדי –– כי חמה אין לי, לבי חושב אך טוב עליך. הן נקל לי להמיתך, אבל יקרו לי חייך –– כי איש בריא אתה וחסון כאלונים, ובעבד כזה אבחר לי להעמידו לפני לשרתי, ומאד ינעם לי לקחת הכוס מידך בהושיטך אותה לי –– ולשושנה אשת חיקי”.

עיני מלאו דם וקצפי הרב שם מחנק לנפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. והוא הוסיף לשנן כחרב לשונו ויאמר:

“הן אשתך זו אותה חשכתי לי בעודה בבתוליה, אך היא בחפזה בחלה בי ותבחר בך תחתי. עתה הנה תחכם ותדע לתקן את אשר עותה. כי הנה דת היהודים בטלה ועברה, ואִתה גם נשואיה כלא היו יהיו, וחפשיה היא לנפשה ללכת אחרי האיש אשר יקחנה אחר כבוד להושיבה בצלו. וגם בנה הילד ימצא בי אב ומורה אשר ידריכהו באֹרח עולם ולא יהיה חסיד שוטה כאביו” –

בדברו דברים אלה קם שאון חדש מהמון אנשי חיל אשר התפרצו אל הבית, ובראשם –– קליסטנס ופריני. וכשמוע פריני את דברי מנילאוס האחרונים חרה אפה ותקרא: “גש הלאה, חמור נוער! כי אנשי הבית הזה לנו הם ובידינו נתּנו; מאת השר אפולוניוס היתה זאת, למען תמצא ידי לעַשות נקמות באנשי חרמי”.

ומנילאוס מאן לעזוב טרפו, וינסה דבר אליה; אך הפקיד קליסטנס שלף חרבו וישימנה על שכם ימינו כמפקד צבא מלחמה, ויקרא לאנשי חיל מנילאוס בקול מושל ומצוה: “עמדו ברגל ישרה!” –– ויעמודו; “הפנו שכם!” –– ויפנו; “צאו ולכו אל מעונכם!” –– ויצאו וילכו לבוא אל מעונם. ומנילאוס נשאר לבדו ועיניו מפיצות אש פלדות.

כמשמר החיל אשר יצא כן היה החיל החדש עלי למשמר ולא יכלתי למוש ממקומי. והנה יצאה שושנה מחמל נפשי מן החדר אל האולם בברכים כֹשלות ופנים חורים ועינים מזרות אימה, ולפניה הילד הקטן בן חמש שנים, אתה בננו היחיד, החובק ברכיה ומסתיר פניו בחיקה –– מפחד אנשי החיל אשר נפל עליו. ושושנה בראותה אותי פשטה זרועותיה לנפול על צוארי, אך אנשי החיל הדפוה לאחור עד כי כשלה וכמעט נפלה לארץ. ופריני העיפה עיניה בה ובי ותפן אל מנילאוס שנית ותקרא אליו עברית:

“צא מזה, נבל! הלא אמרתי לך כי האנשים האלה לנו הם. את האשה הזאת אקח לי לאָמה, ועבדה אותי וגם –– את בעלה מלפנים, אם יחכם ויבין לאחריתו…”

ובדברה זאת לבבתני בעיניה ותשחק אלי

כמוני כשושנה עמדנו מרעידים ושוממים ויחדו נאנקנו דֹם.

וקליסטנס בשמעו את פריני מדברת את מנילאוס שפת לא ידע, גער בה ובמנילאוס ויאמר:

"ומה זה תדברו יהודית? האינכם יודעים כי לשון היהודים אסורה היא מטעם המלך? ⁷⁶

ופריני ענתה אותו יונית:

“אמנם אסורה היא ליהודים, ולא לנו, השוקדים על דברי המלך לעשותם ולבצע חפצו” –

אבל מנילאוס שסע דבריה ויען בלזות שפתיו לאמר:

“פריני יודעת כי הדברים אשר היא מדברת בזה לא ינעמו לאֹזן בעלה, כי לאיש הזה תשוקנה, ואליו היא נושאת את נפשה”.

ובדברו הורה עלי באצבעו. וקליסטנס רגז תחתיו ויפן אל פריני ואלינו וישאלנו לאמר: הננים הדברים אשר היהודי הזה אֹמר?"

פני פריני האדימו כתולע ולא השיבה דבר. ואנכי שאפתי רוח ואקרא יונית לאמר:

"אם לעשות בנו שפטים באתם הלם, איש יוני, קום ועשה כחפצך! כי אמנם נאמנים נחנו לה' אלהינו וכל עוד נשמת שדי תחיינו לא נעזוב תורתו ולא נסור ממצותיו; אבל למה זה יתעללו בנו כל בוגדי און אשר מעמנו יצאו, המתאמרים לעשות דבר המלך ובלבם –– זמה?

“שים נא מעצור לרוחך ואל תדבר רע בפריני לעיני בעלה –– התחננה אלי שושנה בדברה עברית בחרדת קולה –– הן האֹדם אשר כסה פניה יעידה כי עוד לא צפון מיֹשר לבה, ואך קלות דעתה ופחזותה מאז היא שובבותה”.

“הסי, יהודיה! –– קראה פריני יונית בסערת רוחה –– כי אין את נפשי לשמוע צדקתי מפיך. הן את אשר עם לבבי לא אכחד גם מבעלי, כי אימתו לא תבעתני. אמנם כלכם סבותם בנפשי; אך מכם הכי הגדיל חוניו-מנילאוס הנבל הזה להרע לי. תמה הייתי ויעקשני ויפתני ויחלל כבודי ויחשק בבת רציץ ויעזבני ויתנכר אלי ולא יסף עוד לדעתי. ואשא עיני אל עמיהוד –– והוא לא שת אלי לבו בבחרו בבת רציץ תחתי. אז התחולל בקרבי רוח סערות ולבי נמלא מחשבות נקם ושלם –– והיום שקויתי הנה זה בא!”

“אי לזאת איפוא –– החניף לה מנילאוס עברית –– אם תאבי לו שמעיני: נקֹם נא נִקם אחד משני אלה, והיה הוא לך והיא לי –– וסרה קנאתנו גם יחד ואיש על מקומו יבוא בשלום!”.

ופריני התבוננה בי ובשושנה ובילד חליפות, ותחשוב מחשבות ותענהו יונית לאמר:

“אם מלבך יצאה, אין זאת כי אם עצת שאֹל היא –– וחלילה לי ללכת אחריה ולהיות כמך; אולם בטרם אנקם מהם אראה נקמתי בך, איש נתעב ונאלח, המסכסך גוי ואדם יחד. כי קליסטנס, אם נא מצאתי חן בעיניך, שלוף חרבך ומותתהו, והאמינה לי כי דבר טוב תעשה מאין כמהו, בבערך את הרע הזה מקרב הארץ!”

“אני פי מלך אשמור –– ענה קליסטנס –– ולא אעשה את אשר לא צֻויתי”.

“אם אין עם לבבך לעשות חפצי, תושע ידי לי” –– קראה פריני בהוציאה מאכלת חדה מתחת למדיה, ותקפוץ על מנילאוס כלביאה להכותו נפש; אבל הוא התחמק מפניה בקפצו בין אנשי החיל עד קרבו אל פתח הבית וימהר וינס החוצה.

ופריני שאפה רוח כתנים ופניה האדימו והלבינו חליפות. לאחרונה פנתה אל בעלה ותאמר: “הן שאֵלתי לא נתת לי, הואילה נא עתה ועשה בקשתי: הרף מן האנשים הנקיים האלה, הנרדפים על בלי פשע, וצוה לאנשי החיל ויצאו את הבית!”

“גם בזאת לא נעניתי לך –– ענה קליסטנס –– כי אשר צויתי זאת חובתי ואעשנה”.

“אם כן איפוא –– קראה פריני במרירות –– קחני ואסרני גם אותי עמם, כי לא טובה אני מהם”.

"גם זאת לא אעשה, כי על ככה לא צֻויתי –– ענה היוני המתון.

ופריני רקעה ברגליה ותקרא:

“השיבה אל לבבך, איש חדל הרגש כפסילי אלהיו! הלא צֻוית לאסור את היהודים האלה בנפשם, על כי נכון לבם באמונתם, ואנכי אחת אמרתי לך: לא טובה אני מהם! ובאסרך אותי הלא תעשה איפוא את אשר צֻוית. אכן צדקה האשה הזאת ממני; היא היתה חברתי מלפנים, בטרם חללתי נזרי ואשבית מטהרי, בהחפזי להקשיב לדברי מנילאוס הבליעל, עוכר נפשי ובשרי –– על כן תדעני היא יותר מאשר אדע נפשי. אמנם שובבתי משובה נצחת, בהתאמצי להחריש את הנחש הצפעוני היושב בסתר לבבי ושולח בי חמתו זה כמה; אבל לנחש הזה אין לחש ואין תרופה, כי אָיבתי את אשר לא אוכל לשנוא, כחשתי וחרפתי בפי את אשר הכרתי וכבדתי בלבבי, ובהכותי סביבי הרביתי פצעי בעצמי ובשרי. ומאז שבתי ראיתי את מנילאוס עוכר נפשי ועמי, נהפך עלי לבי ואכיר מה עצמה משובתי” ––

פתאם נפתחה הדלת ופקיד צבא בא ויאמר לקליסטנס: “אפולוניוס שר צבאנו שלחני אליך להודיעך, כי הנה הגיעה פקודה חדשה מאת מלכנו: לשלוח את כל נפשות בית רציץ “אבי היהודים” אנטוכיאה, והיו אתו למשמרת ליום הולדתו, לפאר בהם את שם יופיס אלהינו, בעשות החסידים האלה לו זבח, או בהעשותם זבח לו”.

עוד מתנינו מלאות חלחלה למשמע הפקודה הזאת, בה נתכה החמה על כל נפשות משפחתנו לעשות להן כלה, והנה נראו פני מנילאוס בפתח הבית, בקראו אלינו יונית בלעג לשונו לאמר:

“התבשרו נא, ידידי, כי הנה מת אלעזר אביכם הזקן על ככר אַקרא בידי מעניו, וגם חנה אמכם יחד עם שבעת בניה הנה נאסרו ונשלחו בשלש עגלות אנטוכיאה, ועתה הננו מחפשים את רציץ אביכם המסתתר בהרי יהודה, וכבר יצא חיל וצבא לגלות מסתריו ולתפשהו חיים. אם לא תאמינו, שאלו את פי הפקיד הזה ויגדכם!”

“כנים הדברים!” –– אמר הפקיד לתומו, ומנילאוס פער פיהו בשחוק בליעל ויעלם.

“אוי לי כי נדמיתי! –– זעקה שושנה מקירות לבה ופניה הלבינו כשלג –– אויה, אבי הזקן! הוי אמי! אֵחי! אבי!… הוי אישי! ילדי!…”

בקריאותיה אלו הלך קולה ורפה, ופתאם קמו עיניה בחֹריהן, כי אבדה נשמת אפה, ובנשאה כפיה אל לבה נעה ממקומה ותפול על פניה ארצה –

הילד הרים קול זועות, ואנכי נדחקתי כרגע בין חיל המשׁמר ואגיע אליה. ופריני גם היא קפצה אליה ויחד כלינו כחנו להעירה ולעוררה מעלוף נפשה; אבל כל עמלנו היה לשוא! קול שאגתנו לא שמעה עוד, רק פעם אחת התפלצו כל יצורי גוה ואחר נחו שקטו ויקפאו לעינינו.

שוֹשנה חמודתי מתה!

לבכות לא יכלתי, כי נסתם מקור דמעותי מעקת לבב, אך קולי הרימותי ואצעק צעקה גדולה ומרה, והילד האמלל בכה בכי גדול בעמדו לפני גוית אמו מבלי דעת מה היה לה. ופריני כרעה לפני שושנה רעותה מקדם, ותמתחנה, ותפשוט ידיה ורגליה, ותשוה עליה מפלי לבושיה. אז השתטחה עליה ותשקנה מנשיקות פיה, והשר ואנשי החיל לא כהו בנו כל העת ההיא, כי נגע המראה עד נפשם. פתאם נראה זרם דם יוצא ממקום משכב רעיתי והנהו שוטף ועובר על פני הרצפה! וקול ענות חלושה נשמע מפי פריני בהשתרעה על יד שושנה לאמר: “תהי מיתתי כפרתי לפניך, ה' אלהי אבותי, ותהי נפש רעוּתי התמימה הזאת מגן בעדי בעמדי למשפט!” –

התבוננו אל פריני, והנה המאכלת תקועה בבטנה! ואחרי רגעים נפחה נפשה.

כמעט עלתה על דעתי לתפוש את המאכלת ולעשות לבני ולי ככה, אך קליסטנס הקדימני ויחתפנה וישליכנה הרחק אל אנשי חילו, והוא נשאר על מקומו ויתבונן דומם אל האשה הזאת, אשר היתה רעיתו זה כמה והוא לא ידע נפשה. לאחרונה התעורר וירק אל עבר פניה ויצו לאנשי חילו לאסוף את כל הנמצא בביתי בזהב ובכסף ובכלי חפץ ולשאתם אל מצודת אקרא. וככלותם מעשיהם הקיפוני עם מתי מספר מאנשיו ויאץ בי לצאת אחרי הכבוּדה העוברת לפנינו. אך נעתר לתת לי לנשק את רעיתי המתה בטרם אפרד מעליה לנצח, גם עשה את בקשתי ויגזור קוֻצה אחת מתלתלי ראשה ויתננה בידי להיות לי למזכרת –– ואז נטלתי ילדי על זרועי ואצא מביתי בבכי תמרורים. המון העם אשר נאסף על ביתי נתן בבכי קולו, ואנכי התאמצתי ואקרא אליהם עברית:

“שלום לכם, אֵחי! יאמץ לבבכם באלהי הצבאות, כי לא לנצח ישכחנו. ועתה עשו נא חסד ואמת עם אשתי המתה ועם האשה העבריה השוכבת על ידה –– ואלהי הגמולות ישלם לכם כפעלכם! ואני הנני הולך בדרך אשר מי יודע אם אשוב עוד ממנה”.

בכי העם גדל מאד. ואנכי נשאתי עיני בפעם האחרונה אל ביתי, מעון השלום והברכה לי ולשושנה רעיתי זה שנות עשר, –– אז הרימותי פעמי ואלך בתוך החיל עד הגיעי אל מצודת אקרא. שם שמו כבלים ברגלי וישלחוני עם משמר אנשי חיל מזוינים דרך שער שכם להובילני עירה גבעה, ששם אֻספו כל האסירים להוליכם בדרך שֹמרון עד צור ומשם יובאו בדרך המלך אנטוכיאה.

*  * *

משמים הלכתי במר נפשי ונערי על שכמי, לבי המה כהמות ים לגליו ועיני נגרות מאין הפוגות על שברי הנורא אשר השברתי. הכבלים אשר ברגלי לא נתנוני להחיש דרכי, וכן הלכנו לאטנו עד בואנו אל משעול צר העולה בין רוכסי ההרים, שם עמדנו לנוח מעמל הדרך. אנשי המשמר ישבו סביבי ויאכלו לחמם, ואנכי ישבתי בתּוך ונפשי מאנה לנגוע אף בלחם היבש אשר שמו לפני, גם כי לא אכלתי זה יום תמים –– כי היתה תמונת שושנה רעיתי לנגד עיני, בה הגיתי בעטוף לבי ותשתפך עלי נפשי. “אם לא חלום נורא הוא?” חשבתי עם לבבי בזכרי את כל אשר עבר עלי ביום הזה; אבל הכבלים אשר ברגלי, מראה בני היתום הנרדם בחיקי, ומראה אנשי החיל השאטים אותי מסביב הזכירני כי כל זאת באתני בהקיץ: שושנה חמודתי גועה לעיני, כי חלל לבה מדברי בלע אשר הרגיזוה וכרגע נדעבה נפשה ממקומה מהשמועה הנוראה אשר דכאתה לפתע פתאם. ואני הנני הולך למות בארץ נכריה בידי אויב אכזרי אשר מבשרנו לא ישבע. אכן לא אירא מות, והנני מחכה לו בלב נכון; אבל מה תהי אחרית בני הקטן, היתום העזוב?! –– – –– בהגיגי זאת אחזוני חיל ורעדה, הכרתי בלהות צלמות ותכסני פלצות –

פתאם נשמע קול כרעם מראשי ההרים, הקורא בכח “לה' הישועה!”, וחצים מעופפים על כנפי מות רעשו כארבה ונחתו באנשי הצבא החונים עלי כדור, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם נפלו עליהם אורביהם ויבתקום בחרבותם ולא השאירו מהם עד אחד. עודני משתומם על המקרה והנה אנכי אחוּז בזרועות חברי מנעורי, יהודה המכבי, בן מתתיהו הכהן לבית חשמונאי! עד מהרה הוסרו הכבלים מעלי ואחד מגבורי עמי אלה נטל את הילד על שכמו ויחדו האיצו בי למהר ולעזוב אתם את המקום ההוא. ולפני לכתם מזה לקחו אתם את נשק אנשי החיל וחליצותם, וישליכו את הפגרים בחגוי הסלע, ואז שמנו לדרך פעמינו ונעל על ראש ההר ומשם ירדנו בערוץ נחלים, וכן הלכנו בין הרי יהודה הלך ועלה, הלך וירד, עד בואנו בחצות לילה אל נקרת אחד הצורים, ונרד במערה גדולה אשר בה נמצאו כמאה נפש, אנשים ונשים וטף; שם הושיבוני לתת מנוח לנפשי.

כחולם הייתי בעיני עוד הפעם בהעלותי על לבבי את כל הקורות אותי ביום ההוא. זכרתי את אחרית אלעזר הזקן ואתנודד, את חנה חתנתי ושבעת בניה –– ושמה החזיקתני; זכרתי את שושנה רעיתי האמללה –– ויצר לי על התשועה אשר היתה לי ללא עת, ואמרר בבכי ואקרא: “מי יתן מותי כשושנה מחמל נפשי והיתה אחריתי כמוה!”

ויהודה וכל עדתו ידעו את כל אשר נעשה, כי היו להם חברים חרוצים אשר השכילו להתחפש ולבוא ירושלימה, לראות ולדעת ולשוב ולהשמיע את כל הקורות אותה ואת יושביה. אכן קצרה ידו להציל את חנה ובניה, –– כי היה אז בעיר מודעים, בסורו לדרוש שלום משפחתו, ובשובו משם נודע לו כל אשר קרני, וישוה רגליו כאילות ויחש לעזרתי. ובראותו בצרת נפשי ובשמעו כי אבחר מות מחיים, נחמני בדברים ויט למוסר אזני, כי בעת צרה כזאת אין אנחנו שליטים בנפשנו לבחור בטוב לנו, כי כמונו ככל נפשות בתינו נתונים נתונים נחנו לתכלית גבוהה ונעלה מעל כל חפצי בני האדם –– לקדש שם אלהי אבותינו ולהציל תורתו מחרפת צר. הוא גם ספר לי כי נחלתי בעין גדי היתה לבזה ולשמה, ולוּ קדמתי לברוח שמה, אזי נפלתי עם אשתי ובני בידי האויב ותהי אחרית כלנו להכרית.

בדבריו החוצבים להבות אש החם לבבי ותשב רוחי אל קרבי. ואקדיש חיי גם אני למלחמת הקדש, להתחזק בעד אמונתנו ובעד עם אלהינו, ואם צר כחנו לעת הזאת, נחכה למועד אשר תמצא ידנו ברבות מספרנו, ולה' הישועה!

אחרי שלשת ימים נפגשתי עם רציץ חותני. גם הוא ידע את הכל, ויהי לי למופת באֹמץ לבבו, בקבלו לטובה את כל הבא עליו, עד כי שׂש כמעט לקראת המסות הגדולות אשר ינסהו ה' –– כי בהן הלא יזכה לקרוא על נפשו בדברי בן אמוץ לאמר: “הנה אנכי ואשתי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל!”. אכן ידע חותני את נפש אשתו ובניו, ודבריו נאמנו מאד –– כי כל בניו נגזרו מיד אנטיוכס לעיני אמם הרחמניה, אשר אמצה לבבה ביום מסה ותקרא לצאצאיה הנאהבים והנעימים לאמר: “לכו בני ואמרו לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד ואמנו עקדה שבעה מזבחות!” –– ואחר כן נפלה גם היא על חלליה, בקראה על נפשה: “אֵם הבנים שמחה –– הללויה!” ⁷⁷.

בעצת יהודה המכבי וברצון רציץ חותני נלקחת אז ממני, בני יקירי, ואנשי בריתנו הוליכוך ויביאוך ארצה מצרים, להיות אמון אצל הכהן חוניו הרביעי, אשר בנפול אביו הכהן הגדול חלל באנטוכיה, ירא את ההילנים פן יתנקשו גם בנפשו, ויברח ויבוא מצרימה, ויעש חיל ויצליח ויהי שמו הולך וגדל.

*  * *

ויהי בהודע לאפולוניוס את אשר נעשה לאנשי חילו בדרך העולה גבעתה, ויצו את פוליפוס להחלץ חושים ולחפש עקבות הנעלמים ולגלות מסתריהם, ואחינו הבוגדים היו לו ולחילו למורי דרך. ומערה אחת נגלתה בקרבת העיר ירושלים, אשר בה הסתתרו חסידי עמנו למשפחותיהם עד אלף נפש, והבוגדים הקריבו שמה את החיל ביום השבת. ולא הרימו החסידים אבן לסתום את פי המערה או להשליך על האויב, לבלתי חלל את היום הקדוש. ויהי כי יראו האויבים לרדת אל תוך המערה וישימו עצים במבואה ויציתו בהם אש, וכל היושבים בה כלו בעשן מיד להבה ⁷⁸.

ופיליפוס שלח את פקידיו לעבור עם אנשי חילם בכל ערי יהודה ומושבותיה, ולאכוף על היהודים להקים מזבחות לאלילים, להקריב להם חזרים ולאכול מבשרם ולשתות יין נסכם. ובכל מקום בואם הרסו את בתי התפלה, קרעו את ספרי התורה או משחום בחלב חזיר ויתארום בתמונת אליליהם לטמאם. אך היהודים יושבי ערי השדה אמצו לבבם, כי יצקו החסידים מרוחם עליהם. רובם הערו למות נפשם או קדמו לברוח המדברה ולבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ואף המעטים בהם, רכי הלבב, אשר עשו כמצות היונים עליהם, שבו ויעבדו את ה' באין פחד האויב לנגדם. שמע פיליפוס ויתעבר, וישב וייסרם באכזריות חמה ויקשיח לבו מחמלתם, גם על נשים וילדים לא חסה עינו, ובהודע לו כי נשים יולדות נתנו את בניהן הילוֹדים להן למול בשרם כדת, צוה ויוציאון מערש דוֹתן, ויתלו את העוללים על צואריהן, ויעבירון ככה ברחובות עיר ואחר כן השליכו אותן מעל החומה, ועצמותיהן נפזרו לפי שאֹל ⁷⁹.

הנה כן הגיעה הרעה עד מרום קצה, ורבים מהנלהבים בנו נלאו לשאת בשרם בשניהם, וידרשו בחזקה להחלץ ולצאת לקראת האויב ביד רמה, כי כשל כח הסבל. עודנו מחשבים דרכנו זה נבחר לנו להחיש ישועתנו, ומבשר בא להגיד, כי אחד הפקידים, אַפֵּלֶס שמו, עולה במתי מספר מאנשי חילו על העיר מודעים, מקום מושב מתתיהו ומשפחתו, להקים בה מזבח ולעשות גם לה כמעשהו בכל הערים אשר עבר. ויתנער יהודה כארי מרבצו, ויתעורר רציץ חותני כדב שכול, וכלנו יחד במספר ששים איש אמיצים לכח ומלאי חמת ה' חשנו עלינו אחד אחד עירה מודעים, איש וחרבו תחת למדיו. שם נאספנו בבית מתתיהו נתיעץ על צפונותיו.

הבקר אור וקול חצוצרה ותוף נשמע מקצה העיר, כי הנה בא אפלס עם גדודו, ויעמוד על הככר אשר לפני בית ה‘. ויצו לאנשיו ויקימו שם מזבח אבנים, ויאספו את יושבי העיר אל המקום ההוא. וכראות אפלס את מתתיהו הכהן הזקן בקהל העדה הנאספה, קראהו אליו וידבר על לבו לעשות מצות המלך, כי הלא נכבד הוא בעמו, והיה הוא מופת לאחרים לעשׂות כמוהו ולא ידעו רע. ומתתיהו השיב פניו וישם לאֵל אמריו. עודם מדברים יחד, וחורן הפושע, מראשי מרשיעי ברית יושבי ירושלים, קרב אל הבמה לזבוח ולהקטיר ליופיס ראש אלילי יון. וכראות זאת מתתיהו ויחר אפו ויוציא חרב מרוטה וירץ בחמת כחו אל הבוגד הזקן וימיתהו כרגע, ובניו וכל אנשי בריתנו שלפו חרבותם ובקול קורא "לה’ הישועה!" השתערנו באף ובחמה על אפלס וגדודו, ויפלו כלם חללים לפנינו. וכל יתר אחינו יושבי העיר הרסו את המזבח ולא השאירו אבן על אבן. אז קרא מתתיהו על ידי אנשיו קריאה גדולה: “מי לה' אלי!” –– ויאספו אליו כל אנשי בריתנו, כל פליטי חסידינו הנחבאים מחרב היונה, ובאין לאל ידם לעמוד במערכת מלחמה, תקעו יתדם בהרי אפרים; שם למדו קשת ומשם ארבו על הגדודים הקטנים השטים בארץ ויכום ויכתום עד חרמה. מעט מעט מצא מתתיהו יד לו, לפשוט על הערים הקרובות, להכחיד גדודי המשמר, לשום שפטים בבוגדי עמנו ולמול את הילדים אשר מפחד אויב לא הובאו עד כה בברית ה'.

ומתתיהו זקן מאד בעת ההיא, והרגז והנדודים ועמל המלחמות הקטנות הכשילו כחו. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויצו את בניו אחריו וישם את יהודה בנו לשר צבא מלחמות ה', ויער רוח כלנו לעמוד על נפשנו ולהתחזק בעד אלהינו ועמנו, וימת מות צדיקים ⁸⁰, ויאסף אל אבותיו בהר המודעית, וכל ישראל עשו לו אֵבל כבד ⁸¹.

ורוח גבורה ועז לבשה את יהודה המכבי, ותורה נוראות ימינו, ויהי חילו הולך ורב. ורבים מאחינו הבוגדים אשר קצה נפשם בעלילות צוררינו לכל תועבותיהם, שבו אלינו בכל לבבם בראותם כי ה' עמנו. ואז מצאה ידנו להשמיד את כל הגדודים החונים בערי יהודה, גם לעמוד במערכת מלחמה עם אפולוניוס אויבינו האכזרי, אשר בשמעו דבר גבורות האחים החשמונאים, יצא לחפש דרכיהם ולשדד רבצם. ויעזוב רוב חילו במצודת אקרא, להיות למשמר על ירושלים, ויאסוף אליו את הגדודים אשר בשמרון ובערי הגוים. ויהודה ארב לו עם חילו עד הגיעו אל המקום אשר בחר לו לעמוד נגדו במערכה –– ושם נתנהו ה' בידינו. בקול קורא “לה' הישועה!” השתערנו על אויבינו ונכם מכה רבה, ונשלול שללם, וגם אפולוניוס, הצר הצורר לנו מאז, נפל על חלליו –– כי הדבקתיהו בהפנותו לנוס ורציץ חותני חש בא אחרי, ונעש נקמות באויבנו זה אשר מידו באו עלינו שכול ואלמון כתומם יחד, ונכהו ונמיתהו ונביא את חליצותיו אל ראש צבאנו. ויהודה חגר את חרב אפולוניוס, אשר רותה עד כה מדם אחינו, ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים ⁸².

וסירון שר צבא ארם, בשמעו מפלת אפולוניוס, אסף צבא רב להנקם ביהודה וחילו. אך יהודה לא נחת מפניהם, וכמעט החיל אשר לרגליו נפל עליו פתאם במעלה בית חוֹרוֹן ויך אותו ואת חילו לפי חרב.

שמע אנטיוכס ויתעבר, ובגבה אפו גמר אמר להכחיד ישראל מגוי ולתת ארצו לנחלה לבני עמים אחרים אשר יושיב תחתם. אך “שמועות רעות בהלוהו ממזרח וצפון” ⁸³–– כי הפרתים והארמים ויושבי ערי צור גם המה פשעו בו. ויחץ את מחנהו, ויצא בראש החיל האחד להלחם בעמים אשר מעבר לנהר פרת, ואת ליזיאש קרובו שם לנציב על ארצות ארם, יהודה וכנען. ויצו אותו להעלות כל יתר חילו על ארץ יהודה ולשים כלה לעם היושב בה. ובחמתו ואש עברתו גזר לבלתי תת חנינה גם לההילנים אשר בקרבנו, לבל ישאר שם ושארית ליהודים על פני כל האדמה. כארבעים אלף איש אסף אליו ליזיאש, חיל רגלי ופרשים, נהוגים בידי שני שרי צבא: ניקנור וגורגיאש. עליהם נלוו גם צרינו מאז, הפלשתים והשֹׁמרונים, ויחדו היו על יהודה. כלם חשבו כי הנה בא קצנו, ורבים מהגוים הסוחרים בנפשות אדם נקבצו באו אל מחנה האויב לקנות לעבדי עולם את היהודים אשר יפלו שבי בידו.

ויהודה אסף את חילו אל העיר מצפה, ויהי מספרם כששת אלפים איש. ומהם שלח את הנחשלים ורכי הלבב איש למקומו, וישאר לו רק החצי. ואחרי התענותם והתפללם אל האלהים, חזק יהודה לבבם וינהגם מנגד לאֵמה ⁸⁴, אשר בין בית חוֹרון ויבנה. שם עמד גורגיאש שר הצבא עם חיל החלוץ: חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים. ובראותו לפניו את חיל היהודים המעט, היה לבו נכון בטוח כי עתה תמצא ידו לעשות להם כאשר צֻוה. ויהודה השכיל להעתיק חילו באישון לילה ולהעמידו מאחרי האויב. בלילה ההוא הסיע גורגיאש את חילו אל המקום אשר ראה את היהודים נחתים, ובראותו כי אין איש חשב בלבו כי נסוגו מפניו לאחור, ויאץ בחילו לרדוף אחריהם בהרים. אז נגש יהודה אל מקום מחנהו ויצת אש באהליו, וכראות גורגיאש את האש הבוערת במחנהו ואת חיל היהודים אשר מאחריו נבוך מאד, בחשבו כי עוד מעט והיתה לו המלחמה מפנים ומאחור. וימהר לברוח עם כל חילו הנגבה, ארצה פלשתים, ובהחפזם לנוס השליכו מעליהם את כלי נשקם ובגדי תפארתם. ויהודה וחילו רדפו אחריהם בקול ענות גבורה, ויכום עד כי יגעה ידם. ואחרי כן עטו אל השלל הנשאר במחנה, וימצאו שם כסף וזהב ושמלות ואבני חפץ, וגם צרורות הכסף אשר הביאו עמם הסוחרים לקנות נפשותינו מידי שובינו, ואשר נמלטו גם המה על נפשם בנוס האויב מנוסת חרב מפנינו. בשלל ההוא מצאה ידנו לנו להוסיף חיל ולהרבות עצמה, עד כי הגיע מספר צבאנו עד עשרת אלפים איש. בחיל הזה היינו נכונים לקראת ליזיאש אשר עלה לתקופת השנה על ארצנו בחיל גדול ורב מן הראשון. ותטש המלחמה על יד בית צור אשר מנגב לירושלים. וה' היה בעזרנו וחיל האויב נגף לפנינו גם בפעם הזאת. אז נפל לב ליזיאש בקרבו וישב בבשת פנים לאנטוכיה. ותשקוט ארצנו מפחד אויב, ותטהר מגלולי יון ומוקשי עם, ומכל אויבינו מבית ומחוץ לא נשאר איש בלתי אם במצודת אקרא, ששם עוד עמד חיל יון למשמר ואתו מנילאוס ומתי מספר ממרשיעי הברית, אשר ידעו הות נפשם, כי שאֹל חטאו ועונותיהם גדלו מנשוא

*  * *

שלש שנים ומחצה עברו עלינו מאז הֻטמאה ארצנו ובית מקדשנו חֻלל ביד צר. ויהי כנוח לנו מאויבינו מסביב ונעל יחדו ירושלימה ⁸⁵, ובקרבנו אל מקום קדשנו ותפארתנו קרענו בגדינו ונבך בכי רב למראה העזובה הרבה בהיכל ה' ובחצרות קדשו. ולי ולרציץ חותני היתה הבכיה בכפלים, במצאנו את בתינו הרוסים ושוממים ובזכרנו את הנפשות היקרות אשר נעדרו מאתנו בימי הצר והמצוק אשר מצאונו. ויהודה ואנשיו הסירו את השקוץ המשומם ויוציאוהו חוצה לעיר ויתצוהו ויפזרו עפרו לכל רוח, ואת אבני המזבח הסיעו ממקומן ויסתירון באחת לשכות בית המוקד ⁸⁶, לבל תשורן עוד עין. שלשה שבועות עבדו עבודה רבה לבנות הנהרסות בחצרות אלהינו, לעשות את כלי הקדש במקום אלה אשר שֻדדו ואשר הטמאו –– ואז הושבה העבודה על מכונה, ובחמשה ועשרים לחדש כסלו שנת שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש עשינו חג חנוכת הבית, הוא “חג האורים” ⁸⁷, ויחוגו אותו שמנת ימים, ויהי החג בישראל לחק עולם ולא יעבור

ובכל אלה לא הונח לנו, וכמעט עלה חיל אויב על ארצנו שבו הבוגדים בתוכנו להרים ראש. אך האחים החשמונאים היו לנו למופת, ונעש נוראות לא קוינו. והאלהים אשר היה עמנו להצילנו מכף שואפינו, עשה נקמות באויבינו. אנטיוכס הֻכה אחור במלחמתו עם הפרתים, ובלכתו סר וזעף לשוב אל ארצו, שמע למפח נפשו כי כשל כח ליזיאש מפני היהודים אשר אָמצוּ ממנו –– והשמועה הזאת דכאתהו עד העפר, ויחלה בדרכו ממכשול לב וימת ⁸⁸ בתחלואים רעים ונוראים ויקבר באדמת נכר ⁸⁹.

ואַאוֹפַּטר, בן המלך אנטיוכס, וליזיאש אומנו אספו את שלומם מההילנים, וכאשר נפלה גם מצודת אקרא בידנו, ויחש מנילאוס מפלט לו אל המלך הצעיר, ויחל פניו לעמוד לימינו כאנטיוכס אביו. אבל ליזיאש גלה את אזן אאופטר כי מעם הבליעל הזה היתה נסבה ליהודים למרוד באביו, ויצו המלך להוליכהו אל העיר חלבון ולעשות בו משפט מות כחק למחללי קדשי עמם ⁹⁰. וישליכהו במגדל מלא אֵפר ודשן ויחנק שם, וגם קבורה לא היתה לו ⁹¹.

*  * *

הננו כלנו נאספים כעת לקראת החיל החדש העולה עלינו מקצות ארץ, ומבלי דעת אחריתי הנני מפקיד רוחי ביד ה' ואת המגלה הזאת –– –– ביד חוניו אֹמנך. והיה כי אִספה באחת מלחמות עמי ברצון אלהי צּורי, וּנתנה חוניו בידך כאשר תגדל. לבי אֹמר לי כי הפעם תכבד המלחמה עלינו, ובעמדי מול פניה, כדרכי תמיד, הנני נכון לקראת כל הבא עלי, ותקותי תאמצני כי סוף סוף תרום ימין עמי על צריו, יתגבר על אוֹיביו מבית ומחוץ, ושלום אמת יהיה לו באחריתו. ועתה קח מאתי את ברכתי, הבן יקיר לי, ויחד עם המגלה הזאת שמר לך את הצרור הקטן הזה, בו טמונה קוצת אמך הנאהבה והנעימה אשר מתה לעינינו בדמי ימיה משֹאת פתאֹם כי באה. אמנם ראוים שמה יזכרה להחשב בקדשי עמנו –– כי אחוזים וקשורים הם בקורותיו הרעות וצרותיו אשר השיגוהו בימים אשר הזו עינינו. מי יתן והימים האלה לא ישובו עוד כל ימי עולם!

תמו דברי אביך

עמיהוד.

---

טַּבַּעַת הַקִּידּוּשִין

מאת

אברהם שלום פרידברג

(בשנת שלשת אלפים ושבע מאות ושלשים ואחת לבריאת עולם).

אני שבנא בן מתן, בן אליאב, הדור הרביעי לאבינו הזקן עמיהוד בן אלידע שהיה בימי יהודה המכבי, כותב המגלה הזאת, והיתה לך שמעון בני למשמרת עולם לדורותינו.

רק מאה ושלשים וארבע שנה עברו מאז נכתבה המגלה שלפניה ועד זמן הִכָּתב המגלה הזאת – ומה רבו החליפות והתמורות שהיו בתוכנו מאז ועד הנה! עיני עמיהוד אבינו הזקן ראו את ערש המלוכה החדשה בישראל, בהחל משפחת החשמונאים לעשות לה שם בעמנו, ועיני ראו את קברה, בהכּרת שמה מישראל; בימיו הכתה המשפחה הזאת שרש בארצנו, אשר הוציא גזע וישא ענף ויהי לעץ אדיר לכבוד ולתפארת, ובימי הנה נקטפו יונקותיו בידי עריצים ואחריתו עדי אֹבד, עתה שבנו ראינו מה נאמנו דברי זרבבל אבינו, כי לא בחיל ולא בכח תשוב המלוכה לנו כי אם ברוח ה' אשר תסמכנו, – כי רק ביד חזקה ולא ברוח ה' התאמרו מלכי החשמונאים האחרונים לכונן כסא כבודם, והנה גברו עליהם ידי זרים וימגרו לארץ כסאם, ותסב ממלכתם לעבד מושלים, להורדוס האדומי, השליט בארץ לא בחסד אלהים כי אם ברשעת עם נכר, עם רומא, הגוי המר והנמהר אשר פרש ידו על ארצנו לעשות בה כרצונו, ואחריתה מי ישורנה!

גם במות אנטיוכס המלך הרשע ומנילאוס כהן האון עוד לא שבתה הארץ מריבי עם מבית ומחוץ, ורבות רעות באו על צדיקינו וחסידנו ועל פליטת סופרינו. דמיטריוס אחי אנטיוכס עלה מרומא ויהרוג את אאוֹפטר וליזיאש גם יחד, ובכוננו כסאו בסוריה ראה ראשית לו לחדש את המלחמה בארצנו. אז שבו עזבו האחים החשמונאים את עיר הקדש, ויוסיפו לעשות חיל וצבא במקומות משגבם. עוד הפעם באה ירושלים ביד צר, ואחד הפושעים ההילנים אשר נגֹאלו זה מעט מן הכהונה, הוא אלקימוס בן אחות יוסי בן יועזר איש צרדה, היה לכהן גדול בהיכל ה'. הבוגד הזה גלה את אזן המלך, כי כל עוד יהודה המכבי חי לא יכּנעו היהודים מפניו. ויצו לשרי החילים, ויפרשו שחת רשתם על ראשי עמנו בירושלים, להכביד עליהם אכפם לגלות להם מחבואי יהודה המכבי ולהסגירהו אליהם. ויהי כעלות גדוד האויב על בית רציץ בן רגש, “אבי היהודים”, לאסרהו ולענותו, ויבחר מות מחיים וישלח יד בנפשו ¹. כן כלה אלקימוס רעתו בששים איש מזקני ישראל ומוריו וסופריו, אשר הֻכה הוא ועדת מרעיו בסֻכת רציץ בימי חרפו ². ויהי ביום המשפט, יום השבת, וירכב אלקימוס על סוסו לראות בעדת הצדיקים הנהוגים אל גיא ההרגה, ולפניהם העצים הערוכים לצליבתם. ובראותו את דודו הזקן, “החסיד שבכהונה” ³, ויתעלל בו ויאמר:“ראה דודי את הסוס אשר הרכיבני עליו אדני המלך, והביטה אל סוסך אשר ירכיבך עליו אלהיך!”

ויענהו יוסי בצדקתו: “אם כה ייטב למכעיסי ה', ואף כי לעושי רצונו!”.

ומי שקד לעשות רצונו יותר ממך?" – שאלהו אלקימוס בלעג.

“הפוך בדברים – ענה יוסי – ואז תבין לאחריתך: אם עושי רצונו לא ינקו ביום דין. מה איפוא הגמול הצפוי למכעיסיו”.

והדברים האלה נחתו כחצים שנונים בלב אלקימוס ויענוהו בלי חשך עד כי קצרה רוחו וישם קץ לחייו ⁴.

                            ________

והחשמונאים התאזרו עז ויכונו לקראת האויב. ותטש המלחמה על יד בית זכריה ⁵. וחיל האויב רב מאד ולו פילים מלֻמדי מלחמה אשר מפניהם יחתו כל גבורי עם. וירא אלעזר בן מתתיהו, אחי יהודה, והנה אחד הפילים עדוי משי ורקמה, ויאמר בלבו: “אכן זה הפיל אשר ירכב עליו המלך”. וישלך נפשו מנגד ויבקיע בין גדודי האויב ויגזור על ימין ועל שמאל ויבוא עד הפיל וידקרהו בחרבו, למען תמצא ידו לרוכבו; אך בנפול הפיל דֻכא אלעזר תחתיו מכֹּבד משאו וימת ⁶. במלחמה הגדולה על יד העיר ליש ⁷ התאמץ יהודה המכבי במעט החיל אשר אתו להכות אחור את חיל האויב הרב והעצום, ויעש גבורות ותורה נוראות ימינו עד כי יגעה ידו, אז גבר האויב ויהודה נפל חלל על מרומי שדה ⁸, וגם עמיהוד אבינו הזקן היה בנופלים במלחמה הקשה ההיא.

ויקם יונתן, האח הצעיר תחתיו, ויהי מגן לעמו. ובהיות כל הדברים יגעים ויד האויב חזקה, הסתתר עם חילו בערבות הירדן, ואת נשי הנלחמים וטפם ורכושם שלח על יד יוחנן הבכור, להעבירם את הירדן ולהביאם אל שבט ערבי מבני נביות אנשי בריתו ⁹. ויהי בהיותם בדרך ויפלו עליהם בני עמרי היושבים במידבא, והם בעלי ברית האויב, ויהרגו את יוחנן ואת כל הנפש אשר אתו ¹⁰. ויוָתר ליונתן רק אח אחד ושמו שמעון, ויחדו אזרו חיל ויחרידו את האויב מקָצהו, ויתחזקו נגדו משך שמונה שנים. ועד כה וכה ותהפוכות סוריה היו להם לישועה גדולה, כי בהחליפה כלבוש מושליה החליפו קוי ה' כח, ובפרוע פרעות בארץ אויב היתה הרוָחה לארץ הקדש. ויונתן השכיל לכלכל מעשיו בתבונה וה' עמו. וירחיב גבול ארצו ויחזק מבצריה, ויבער עֹשׂי רשעה מקרבה ויהי כהן גדול ונשיא בעמו תשע שנים. והנה קם עליו חֹרש רעה מקרב שרי צבאות סוריה, וימשכהו בחבלי שוא לבוא אליו עם מתי מעט מאנשי חילו עירה עכו – והגבר החכם בעז נתפש במצודתו ¹¹, ותהי אחריתו להכרית, וגם שני בניו נהרגו עמו ¹².

אז קם שמעון, האח האחרון, לנשיא בישראל, והוא זקן בא בימים בעת ההיא. בימיו באה גאולה שלמה לעמו עד כי חדלו למנות מספר השנים למלכי סוריה כי אם לנשיאיהם ואחר כן למלכיהם מבית החשמונאים. וראשי העם כתבו אמנה ויחרתו הדברים על לוחות נחשת אשר חברו אל עמודים בחצר בית ה' לאות עולם; כי בזכור העם את חסדי החשמונאים הנאמנים, בחר כשמעון הכהן הגדול ובזרעו אחריו לתת בידם שבט מושלים עד יקום נביא אמת בישראל", לבשֵׂר בוא המלך המשיח לבית דוד ¹³. ויהי לו ארבעה בנים, ושלושה מהם נודעו בשמותם והם: יוחנן, יהודה, ומתתיהו, ומהם הכי נכבד שם יוחנן הבכור, אשר עשה גבורות במלחמה על יד עקרון עם קנדיביוס ההורקני, שר צבא אנטיוכס השביעי, אחי דימיטריוס – ועל כן נקרא שמו יוחנן-הורקַנוס. ויהי כראות אנטיוכס השביעי כי כשל כחו לכבוש את ארץ יהודה ביד חזקה, וישת אל המרמה פניו, ויקם על שמעון את הרעה מקרב ביתו, ויסת בו את תלמי בן אבוב חתנו, המושל בשמו ביריחו וסביבותיה, להכרית את בית חותנו למען יירש הוא ממשלתו אחריו. ויהי כעבוֹר שמעון בארץ, בשנה השמינית לממשלתו, לדרוש בשלום העם ולבקר מעשי שופטיו כפעם בפעם, וישחרהו חתנו באהבה לסור אליו. ויבוא אליו עם אשתו ובניו הצעירים, וכטוב לבם במשתה אשר עשה להם, קם תלמי עליהם ויהרגם ¹⁴. רק את חותנתו, אשת שמעון, השאיר בחיים, להיות בידו לערבון. ואחר כן שלח מלאכים חרש להמית גם את יוחנן, אשר ישב במקום משמרתו בגזר, אך השמועה על דבר הרצח הקדימה לבוא, ויכוֹן יוחנן-הורקנוס לקראת אנשי הדמים, ובבואם אליו שלם להם כפעלם – ואז חש בא ירושלימה.

העם התאבל מאד על מות שמעון נשיאם, ויבחרו ביוחנן-הורקנוס למלא מקום אביו. אך בטרם ישב לכסא שקד לעשות נקמות בגיסו הרוצח, אשר בראותו כי הופרה עצת רשעתו וישָׂגב במגדל דגון אשר למבצר יריחו, וישלח צירים למלך סוריה לחוש לעזרתו. ויוחנן-הורקנוס שת מצור על המבצר. ויהי בהשתערו עליו להשחיתו ויעל תלמי את אמו על ראש המגדל, ויער בהורקנוס כי אם לא יסור מעליו וענה אותה לעיניו והשליכה אליו מעל המגדל. האשה החשמונאית העתירה אל בנה לאמץ לבבו ולעשות נקמות ברוצח אביו ואֶחיו; אבל חמלת הבן על אמו גברה על תאות נקמתו, ויסר משם בנפש מרה. ויהי בעלות הורקנוס מעל העיר וימת תלמי את חותנו ויברח וימלט, ומאומה לא נשא בכל הדם אשר שפכו ידיו ¹⁵.

בן עשרים ותשע שנה היה הורקנוס לכהן ונשיא, ושלשים ואחת שנה משל ביהודה. הוא הגדיל לעשות בימיו, בבצעו מחשבות אבותיו שהיו מלפניו. הוא הוציא את עמו מתחת עול המלכים הסורים, בחזקת יד הרומאים, אשר זכרו לו את בריתם עם שמעון אביו, ויסירו את סוריה מגבירה על יהודה. את בני אדום הכניע כלה ויאלצם להגיר ולבוא בברית ה'. ועל הכותים הכביד ידו, ויחרב את שכם ויהרוס את מקדשם על הר גריזים ואת העיר שמרון החרים ויאַבד כל זכר לה. אחרי כן שם פניו אל בני הנכר יושבי בית שאָן ועמק יזרעאל עם כל הערים אשר בחבל ארץ הכרמל, ויאלצם לעשות כמעשה האדומים ולהיות לעם אחד עם היהודים או לעזוב כלה את הארץ ¹⁶.

בנוח לו מסביב שם לבו להגדיל תפארת העיר ירושלים בבניני הוד אשר בנה בה. על גבעה נשאה, מערבה להר הבית, בקצה העיר העליונה, עיר ציון, צפונה מזרחה, במקום שעמד היכל המלך שלמה מלפנים, הוקם ארמון נהדר, בנוי לתלפיות, מעון למושלים החשמונאים. על הכר הנרחב המשתרע מן הארמון עד עמק החרוץ, הוא גיא עושי הגבינות ¹⁷, המפריד בין הר ציון להר הבית הוקמו טורי עמודות שיש מעשה חרשים כלם, ועליהם גג נטוי למסך, הוא האולם ¹⁸, מקום המועדה לאספות העם. ולקצה הכר גשר נטוי לעבור בו מעל לעמק אל השער המערבי בקצה העֲזָרה אשר למקדש ה'. ובנין גדול ונשא נבנה במרומי עיר ציון לבית המועצה, ובו מחלקה לארכיון, הוא אֹצר הכתבים העתיקים אשר לממלכת יהודה. בימיו נוסדו גם הסנהדרין, הגדולה בת שבעים ואחד איש והקטנה בת עשרים ושלשה מחכמי ישראל וסופריו. הם הגדילו כבוד התורה בלמודיה, גם שמו סדרים בחיי העם לכל המעשה אשר יעשה בקדש ובחול.

אך מקרה אחד קרה את הורקנוס באחרית ימיו ובגללו הרס את אשר בנה. וזה הדבר: עוד בדור אשר היה מלפניו החלו אנשי הדעת בישראל להפרד לפלגות. רובם נתנו נפשם לתורה המסורה, כפי אשר הבינום המורים הסופרים שנקבעו מימי עזרא והלאה, ונקראו בשם פרושים; אך נמצאו גם רבים קטני אמנה, ממרומי העם, אשר רק בזה נפלאו מההילנים שהיו מלפניהם, כי לא כפרו בתורת משה ולא בגדו בעמם, אך הקלו בדברי סופרים ויבחרו בחיי שעה מחיי עולם – הם נקראו בשם צדוקים, על שם צדוק, תלמיד אנטיגנוס איש סבו ¹⁹. ועוד היתה מפלגה שלישית, אשר אנשיה נזֹרו כלה מאחיהם, ויבחרו להתבודד במועדיהם הרחק מתשואות קריה ויושבי בה – הם נקראו בשם אסיים. המפלגה האחרונה היתה המעטה, והראשונה המרֻבה מכלם. אמנם כבד לראשי אלופי ישראל, אשר דברים להם תמיד עם מושלי עמים קרובים ורחוקים, לחיות תמיד על פי דרכי הפרושים ולשמור כל גדריהם וסיגיהם מבלי גרוע מהם כמלוא השערה. זאת ידעו גם הפרושים, ועל כן התירו הרבה דברים לאלה “הקרובים למלכות” ²⁰. אבל אשר יתכן לנשיא העומד בראש עמו בהליכות עולם, לא נכון לכהן גדול העומד לפני ה' לשרתו בקדש, – ויהי הדבר רע בעיני זקני הפרושים, חכמי הסנהדריה, נשיאי הדת בישראל. אף נמצאו נרגנים להפריד את האלוף הזה מן הכהונה על ידי שם רע אשר הוציאו עליו. ויהי היום, כשוב הורקנוס ממלחמה אשר עשה בעבר הירדן, ויעש משתה גדול לכל חכמיו ושריו. וכטוב לב כלם ביין קרא הורקנוס לאמר: “מי בכם אשר ימצא דֹפי במעשי, יוכיח נא על פני דרכי, ואם אָון בידי ארחיקהו!”. לדברים האלה קם אחד הזקנים, יהודה בן גדידה שמו. ויקרא: “רב לך כתר מלכות, והנח כתר כהונה לזרעו של אהרן!” ²¹ ויפלא דבר הזקן מהורקנוס, כי הלא גם הוא היה מזרע אהרן, ממשמרת יהויריב ²²– והנה נגלה לו, כי הוציאו עליו קול, כי אמו היתה שבויה בימי אנטיוכס, ונולד איפוא מ“אסורי כהונה”. ויבקש הדבר ולא נמצא – ויהי הקצף על כל החכמים הפרושים, וירחיקם מהסנהדריה ומכל משמרות הממשלה ויושב צדוקים תחתיהם, – ובזה הרחיק לב עמו מעליו ומעל משפחתו וירב המכשלה בקרב הארץ לדורותיו אחריו.

להורקנוס היו חמשה בנים. ויהי כאשר קרבו ימיו למות ²³, וינחל את כהונתו ליהודה הוא אריסתובל בנו הבכור ואת הממשלה נתן ביד אשתו. וכעלות אריסתובל לכסא ויהדוף את אמו מלפניו ויתננה עם שלשת אחיו הצעירים אל בית הכלא. רק את אנטיגנוס אחיו השאיר עמו, לחלק אתו את הממשלה, כי אותו אהב מכל אחיו. הוא היה למלך ביהודה – ויהי הדבר למֹרת רוח לחסידי עמו, אשר חכו לראות כתר המלוכה רק על ראש המלך המשיח אשר יקום להם מבית דוד. גם הקריב אליו את הצדוקים שכם אחד על אביו. בשנה הראשונה למלכו יצא עם אחיו למלחמה על בני יטור והשבטים החונים על גבול ארצו צפונה מזרחה. אך בעודנו עושה חיל ומצליח דרכו, תקפתהו מחלה עזה ותאלצהו לשוב ירושלימה. ואנטיגנוס כלה מעשהו, ויכניע את היטורים ויאכפם לבוא בברית ה'. וכקרוב ימי הגשמים שב גם הוא ירושלימה, ויבוא בה ביד רמה ועטור בפאר נצחון. ותקנא בו אשת אריסתובל ותשלח מדנים בין אחים, ותט לבב בעלה לשלוח מרצחי חרש להמית את אנטיגנוס. אחר כך נחם אריסתובל מאד על מעשהו, ומכשול לבו ומוסר כליותיו הכבידו חליו לאין מרפא, וימת ²⁴, כתום השנה הראשונה למלמותו. וימלוך יונתן, הוא אלכסנדר-ינאי, אחיו השני, תחתיו.

בן עשרים ושלש שנה היה במלכו ושם אשתו שלומית, אחות שמעון בן שטח ²⁵, ועל פי גיסו, ראש הפרושים, נדחו הצדוקים אחד אחד ממקומותם בסנהדריה, ויבואו זקני הפרושים תחתם. ואלכסנדר ינאי עשה חיל ויגר מלחמות את העמים הקרובים. ויהי בשנה העשירית למלכו, כשובו ביד רמה ממלחמתו בעיר עזה לחג את חג הסכות בירושלים, ויעל על המזבח ויעבוד עבודת הכהונה הגדולה כמשפט. אך בנסך המים עבר חק הפרושים, ויחר אף כל העם עליו וישליכו אתרוגיהם ²⁶בפניו ויחרפוהו וישביעוהו קלון מכבוד. וחמת המלך תקפתהו, ויקרא אליו את שכירי חילו מבני הנכר, והמה חשו באו בחצרות בית ה' ויכו בעם מכה רבה. ²⁷ ותהי מלחמה ארוכה בינו עם הצדוקים העומדים לימנינו ובין הפרושים אהובי רוב העם. וכן עברו כל ימיו במלחמות וקרבות מבית ומחוץ. אמנם הרחיב גבולות הארץ בספחו לה ערי חבל הים; אבל נפש העם נקעה מעליו, גם כי שחרם לשלום לא אבו עוד סלוח לו הדם הרב אשר שפכו ידיו. במלחמתו האחרונה בארצות עבר הירדן חלה את חליו אשר ימות בו, ויצו אל ביתו, וימלא יד שלומית אשתו לעשות שלום להפרושים ולעצור בעמו תחתיו. וימת בן ארבעים ותשע שנה, בשנת העשרים ושבע למלכותו ²⁸.

שלומית היא אלכסנדרה אשתו היתה אשה טובה ויראת ה', ותשע שנות מלכותה היו שנות מנוחה וברכה ושלות השקט לארץ ויושבי בה. בצלה חסו הפרושים ויגבירו לתורה, ותקנות הרבה נתקנו בידי ראשיהם, שמעון בן שטח וחברו יהודה בן טבאי. ולה היו שני בנים: הבכור יוחנן הוא הורקנוס היה איש ישר הולך בתומו, ותשימו המלכה לכהן גדול, והשני אריסתובל, היה איש נלבב אזור בגבורה. הוא היה מגן להצדוקים כאשר קשתה עליהם יד הפרושים בהנקמם בם על כל התלאה אשר מצאתם בימי אלכסנדר ינאי. ויהי כאשר קרבו ימי המלכה למות, וידע אריסתובל כי עתה תהיה המלוכה לאחיו הבכור, ויעזוב את ירושלים ויאסוף אליו חיל מהצדוקים, ויכבוש ערים ומבצרים. ובשמוע הפרושים את אשר אריסתובל עושה להסב אליו את המלוכה, ויתפשו את אשתו ואת בניו ויתנום במשמר לערבון.

כאשר מתה המלכה ²⁹פרץ ריב בין אחים, ותטש המלחמה על בקעת יריחו, וינגף הורקנוס מפני אחיו וינס ירושלימה, ואריסתובל עלה על העיר וילכדה. אז נכנע הורקנוס מפניו, ויתרצו האחים בחלקם הכתרים ביניהם: הורקנוס החזיק בכהונה הגדולה ואריסתובל ישב לכסא המלוכה. ויקימו את דברי הברית בשבועת האָלה ויחזקו הקשר בהתחתנם יחדו, בנשוא אלכסנדר בן אריסתובל את אלכסנדרה בת הורקנוס לו לאשה.

כשלש שנים ארכו ימי השלום – והנה קם איש ערום כֹּסה מזמות ויעורר מדנים להפריד בין אחים ולהשיב אותם ואת עמם עד דכא למען הגדיל כבוד ביתו! הוא אנטיפטר בן אנטיפס מן האדומים אשר התיהדו בימי הורקנוס הראשון. האיש הזה התרועע אל הורקנוס השני, ויחרחר ריב ויצת בלבו אש קנאות וחמה עזה על אחיו הצעיר אשר גזל ממנו את ממלכת ירשתו. ויהי לו ליועץ בליעל להפר ברית ולחלל שבועה ולברוח עמו יחדו אל אריטס מלך בני נביות יושבי סלע-ערב, אשר נאות להיות להם לעזרה, להוריד את אריסתובל מכסאו ולהושיב את הורקנוס תחתיו, כי אז ישיב לו את הערים אשר קרעו אבותיו החשמונאים מעל גבולו. ואריטס מלך מושל בעֹז וממלכתו השתרעה מדמשק ועד ים סוף. ויעל בחיל חמשים אלף איש על ארץ יהודה, וינגף אריסתובל לפניו וינס עם שארית חילו ירושלימה, ויתבצר בחומותיה ³⁰ותבוא העיר במצור ³¹.

וממשלת רומה היתה בעלת ברית למושלי יהודה. עוד מימי שמעון בן מתתיהו ואחריו בימי הורקנוס הראשון הוקם דבר הברית ועל פיה הוסרה סוריה מגבירה על יהודה. ויהי כי ארכו ימי המצור, וישלחו שני האחים מלאכיהם לסקוירוס ציר פומפיוס שר צבא רומה החונה בסוריה, ויביאו לפניו משפטם. ותיטב בעיניו מנחת אריסתובל ממנחת הורקנוס ויֵצדק את הראשון בריבו. ויצו על אריטס לעלות מעל ירושלים ולצאת מיהודה – ומיראתו את הרומאים עשה אריטס כדברו. ויהי בשובו אחור לעבור את הירדן, והורקנוס ואנטיפטר עמו, וידבק אריסתובל את חילם ויכם מכה רבה. אך אנטיפטר לא אמר נואש, ויעש מזמות להטות אליו לבב סקוירוס, עד כי כבוא פומפיוס לסוריה דבר עליו טובות לפני המושל הכביר ויט לבבו אחריו. אמנם חש אריסתובל לקנות לבבו בתשורה יקרה אשר לקח מבית ה‘: גפן אדרת אשר היא ושריגיה ואשכולותיה זהב טהור ³². אבל פומפיוס ראה ויבן כי ריב האחים יהיה לו סגולה להגדיל כבוד שמו, ויקח את התשורה וישלחה לפניו רומאה, ועל שני האחים פקד לבוא אליו דמשקה ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהי כבואם לפניו ויכר את הורקנוס על פני אחיו ויבחר לתת הממלכה בידיו הרפות, למען יקל לו לבצע מעשהו בה לעת מצוא ולהרים נס רומה על הרי יהודה. ואת נפש אריסתובל האריך בתוחלת ממשכה עד כי הבין למזמתו ויעזבהו בחמת רוחו. אז עלה פומפיוס על ארץ יהודה ויבוא עד ירושלים, ואנשי הורקנוס פתחו לפניו שערי העיר. ואריסתובל חש עם הנאמנים בבריתו וישגב במבצרי הר הבית, ויהרוס את הגשר המאַחד אותו עם העיר. שלשה ירחים צר פומפיוס על הר בית ה’ עד אשר נבקעה החומה תחתיה ³³. והרומאים פרצו אל המקדש בחמה שפוכה, ויערכו שם מטבח נורא, ויבתקו בחרבותם גם את הכהנים אשר לא משו ממשמרתם ולא חדלו מעבודת קדשם עד אשר נשפך דמם על דם זבחיהם. ויהי מספר הנופלים בחצרות בית ה' ביום ההוא שנים עשר אלף איש. ופומפיוס פרץ אל קדש הקדשים, וישתומם לראות כי אין שם כל פסל וסמל ותמונה ותבנית לאלהי ישראל – ואז נגלה כבוד היהודים לעיני הגוים, כי אך שקר נחלו להם אויביהם, בהאמינם לדבת אנטיוכס הרשע, כי עובדים הם לראש חמור. וישב פומפיוס ידו מהמקדש ולא נגע בכליו, אף לא שלח ידו בהון הרב הנמצא באֹצר הבית – ויהי לנס.

אך גאון ישראל נשבת מאז והלאה וממלכתו נעקרה. להורקנוס נתן רק שם כהן גדול ונשיא עמו ³⁴, ועל העם הושם מס כבד מנשוא, גבולות הארץ הֻסגו, כל הערים אשר לכדו החשמונאים מלפנים לֻקחו ממנה, אלה הושבו לבעליהן, אלה הושמו לערי חפש ואלה נספחו על ממשלת נציב רומא בסוריה. את אנשי אריסתובל שם פומפיוס לקושרים, ויעש בראשיהם משפט מות ויתרם נהג בשבי, גם את אריסתובל ושני בניו, אלכסנדר ואנטיגנוס, ושתי בנותיו הוביל אחריו לפאר בם מרכבת כבודו בבואו בפאר נצחון רומאה ³⁵.

לא ארכו הימים ואלכסנדר בן אריסתובל, חתן הורקנוס, הצליח לברוח מרומה ולשוב לארצו. ויעש לו חיל רב ויעל על ירושלים ביד חזקה, והורקנוס ואנטיפטר לא עצרו כח לעמוד נגדו וינוסו מפניו. ויהי אלכסנדר למלך ביהודה ³⁶, וישגב חומות ירושלים ויחזק את מבצר אלכסנדריון אשר בהר אפרים, ותהי הממלכה נכונה בידו. אבל אנטיפטר בתחבולותיו העלה עליו את גביניוס, נציב רומה בסוריה, אשר הכה את חילו במלחמה, ואלכסנדר נסג מפניו ויתבצר באלכסנדריון. וגביניוס צר על המבצר ימים הרבה עד אשר נבקע לפניו ואלכסנדר נפל בידו, ויואל לחרוץ עליו משפט מות; אך תחנוני אמו ודמעותיה הרכו את לבו, וישלחהו שבי רומאה. כזה היה גם גורל אריסתובל אביו בברחו עם אנטיגנוס בנו השני מרומה, ובבואו אל ארצו שמח העם לקראתו, בתקותו כי בו תמצא ידו לפרוק מעליו את העול אשר שמה עליו רומה פתאם. אך לא עצר כח לענוד מפני חיל רומה, ואריסתובל ואנטיגנוס הובאו שנית לארץ שביָם ³⁷. עד כה וכה יצא אלכסנדר לחפשי בחמלת פומפיוס עליו, וכשובו ארצה יהודה התאזר עז וישב ויהי למלך בעמו – ועוד הפעם נגף לפני סקויריס ויֻכה מכה רבה ³⁸. ובכל אלה היתה יד אנטיפטר, בסכסכו את הדברים לקנות לו אהבת הרומאים, והיה מהם עז לו וברצונם תרום קרנו.

כשד משדי באו שרי צבאות רומה כפעם בפעם להכביד ידם על עם יהודה. כרסוס עלה על ירושלים ויקח כּפר רב ואחר כן שדד את אֹצר בית ה' ³⁹. אך בעלותו משם על הפרתים היתה תבוסתו שלמה, כי נפל חלל במלחמה ⁴⁰וצבאות חילו נסו משם מנוסת חרב. אז התעורר אחד מגבורי ישראל, פיתוליוס שמו, ויאסוף את בני עמו להכרית את שאריתם. ותגבר עליו יד קַסיוס אשר מלא מקום כרסוס, ועל פי אנטיפטר אשר היה להרומאים למשען עז, נעשה בפיתוליוס משפט מות ושלשים אלף בני יהודה נמכרו לעבדי עולם ⁴¹.

בריב האיתנים מושלי רומה היתה לעם יהודה תקוה להחלץ מרעה, כי חפץ יוליוס קיסר להדיח את פומפיוס משאֵתו בסוריה, ויוצא את אריסתובל לחפשי וימנהו בין שרי צבאו ויתן בידו שני לגיונות להעלותם אל ארצו ולתגר מלחמה עם פומפיוס עוכר נפשו ועמו. אך אוהבי פומפיוס ואנטיפטר התנכלו לו בטרם יצא מרומה השקוהו סף רעל וימת ⁴². בעת ההיא כלה פומפיוס חמתו באלכסנדר בנו הבכור – כי בעצת אנטיפטר נתפש ויובא לפני פומפיוס לאנטוכיה, ושם נעשה בו משפט מות. – ואשת אריסתובל ואנטיגנוס בנה הצעיר ושתי בנותיה החישו מפלט להם אל תלמי מושל כוחלית ⁴³ אשר במורד הר הלבנון צפונה. ופיליפיון בן תלמי נשא את בתה הבכירה לאשה. ויקנא בו אביו וימיתהו ויקחנה לו ⁴⁴. כה הורד גאון החשמונאים בצר להם, ויהי המעט כי נשאה אחת בנותיהם לאחד הערלים, כי עוד התמכרה לתועבה ותהי לאשה לחמיה, אבי בעלה ורוצחהו נפש!

ואלכסנדרה בת הורקנוס שבה אל בית אביה, אחרי מות בעלה אלכסנדר בן אריסתובל, ואִתּה שני ילדיה אשר ילדה לו: בתה מרים, בת שבע שנים, ובנה אריסתובל, בן שנתים ימים בעת ההיא. אל שני הילדים האלה היו עיני כל העם נשואות, כי הם הפלטה הנשארה לבית החשמונאים, גואליהם מלפנים, אחרי אשר נפשות בית אריסתובל עוו דרכן, בהתחתנן בבני הנכר. ואלכסנדרה השכילה להגדיל אהבת העם לילדיה, בחנכה אותם על פי דרכו, ברוח הפרושים הנסוכה עליו. על כן בהגיע התור ללמד את מרים לשון יונית, כמשפט למרומי העם הקרובים למלכות, בקשה לה מורה עברי מיושבי אלכסנדריה שהם ראשי המדברים בשפת יון ויודעי חכמת חכמיה, ובעצת בני חנניה בן חוניו הכהן הגדול לבית ה' אשר בנה בעיר השמש ⁴⁵, נתּנה המשרה הזאת על שכמי.ואנכי אשר זה כבר נכספה גם כלתה נפשי לעזוב את מצרים, אשר בה ישבו אבותי מימי אנטיוכס הרביעי, ולהסתופף בחצרות ה' בעיר הקדש בירושלים, שמחתי במקרה הזה, ואהי אֹמן את מרים בת אלכסנדרה, ואחר כן גם את אריסתובל בנה כאשר גדל. אמנם דבקה נפשי בילדים ההם, הנאהבים והנעימים, אשר כיפים ותפארתם כן רב טובם וחין ערכם; אבל לא ישרה בעיני דרך אמם, אשר גם במות בעלה לא חדלה מהתערב בעניני המדינות, ותלמד לשונה דבר שקר, ותעש חנף לאנטיפטר הערום, ותשת בחלקות לו, בעוד אשר בסתר התקוטטה תמיד בהורקנוס אביה התם, המשליך יהבו על “העבד האדומי”, אשר השיא מות על חמיה ובעלה, שהם אחיו וחתנו. אכן כנגע נראה גם לי האיש הזה בבית החשמונאים, אבל גם מחשבות אלכסנדרה לא נכחדו ממני – כי חכתה לימים אשר יגדלו ילדיה, והיו לכלי חפץ בידה לבצע מזמותיה בם – ובהביני אל דרכי האיש הזה והאשה הזאת, חשבתי ומצאתי כי לוּ שקל ישקלו אל לבי ואדאג לאחרית הילדים, כי מי יודע מה יהיה להם!

והאיש אנטיפטר הלך וגדל, כי היה פומפיוס לו לצור מעוז, וגם הוא היה זרוע לו, בשלחו אליו חיל יהודה לעזרה במלחמתו עם יוליוס קיסר. אבל כמעט נפל פומפיוס ברעה, השכיל אנטיפטר לשית ידו עם יוליוס ולקנות כליותיו ולבו, ויהי גם הוא לו מֹשך חסד. לשוא העתיר אנטיגנוס, הבן האחד הנשאר לבית אריסתובל, אל הקיסר, לזכור לו חסדי אריסתובל אביו ואלכסנדר אחיו, אשר כלו גם שניהם מתגרת יד פומפיוס אויבו בנפש; לשוא עוררהו על אנטיפטר והורקנוס, אשר היתה ידם עם פומפיוס במלחמתו עמו – כי ידע אנטיפטר למשוך לבב יוליוס קיסר אחריו, ועל פיהו הכירה רומה את הורקנוס לכהן גדול ונשיא ביהודה, ואותו – לאב ומושל בארץ ⁴⁶. ואת הממשלה הזאת הנתונה לו עתה בכח הרומאים, חזק לו ולביתו, בתתה אותה בידי בניו, וישם את פזאל בנו האחד לנציב בירושלים ואת הורדוס בנו השני לנציב במדינת הגליל.

ובגליל התגודדו בעת ההיא הרבה מהנשארים מחיל אריסתובל, אשר מאנו להכנע לפני הורקנוס ואנטיפטר הרודה על ידו, ויחכו ליום אשר יצלח לעמם לנער מעליו את הממשלה התלויה ברצון רומה. ובשנאתם לעמי הנכר המתחזקים לשבת בערי הגבול, נטשו עליהם לפעמים ויפרעו פרעות בתוכם למען יקוצו מפניהם ויעלו מן הארץ. על הקנאים ההם סמכה חמת הורדוס, ויעש לו חיל ויתפשם במחבואיהם ויכריעם כצאן טבחה וישמידם מקרב הארץ. ובהודע הדבר בירושלים חרה אף העם והזקנים העומדים בראשו – כי לא נשמע כזאת ביהודה לעשות משפט מות באנשים מבלי חקור דינם ומבלי העמידם לדין לפני הנשיא והסנהדריה כחוק. ויתאוננו כלם מרה על הורקנוס, אשר נתן את הארץ והעם בידי המשפחה האדומית לעשות בהם כטוב בעיניהם. ואלמנות ההרוגים ואמותיהם השכולות לא נתנו דמי לו מדי עלותו בית ה', ותצעקנה אליו בחזקה לעשות משפטן ודינן ברוצח נפשות בעליהן ובניהן. מפני צעקת כל העם נִחת הנשיא חסר הלב וימלא יד הסנהדריה להועיד את הורדוס למשפט. ואנטיפטר שלח בסתר ציר ממהר להודיע הדבר לנציב רומה בסוריה, ולהורדוס בנו יעץ לבוא ירושלימה בלוית מבחר אנשי צבאו ולעמוד לפני השופטים לבלי חת. ויעש הורדוס כעצת אביו. ויהי בהקרא הורקנוס לשבת ראש במשפט אשר יעשה לאיש הדמים, והנה הגיעוהו דברים מאת נציב סוריה לאמר: “אתה תערב לי את האיש הזה!”. והורדוס בא בגאות עז לפני הזקנים היושבים על מדין, והוא לבוש ארגמן, חרבו על מתניו וגבורי חילו עמו. למראהו חתו השופטים כלם וידֹמו יחדו. והנה קם שמעיה הזקן, נשיא הסנהדריה, ויוכיחם על מרך לבבם ויגר להם חזות קשה, כי אם יכירו פני האיש הזה במשפט, והיתה ידו גם בם להרוג אותם ולכלותם לעת תמצא ידו. אז התעוררו כלם בחמה ויהיו נכונים לחרוץ על הורדוס משפט מות. זאת ראה הורקנוס ויירא ויצר לו מאד – ועל פיהו נדחה המשפט ליום מחר, ובעצתו עזב הורדוס את העיר עוד בלילה ההוא, ויברח דמשקה אל נציב סוריה, אשר קדמהו באהבה וכבוד וישימהו לפקיד ומושל בארם, היא סוריה התחתונה ⁴⁷. שם אסף לו חיל רב ויאבה לעלות על ירושלים ולהנקם בזקני הסנהדריה וגם בהורקנוס, על אשר נועז להשפיל כבודו ולהעמידו במשפט; אך אביו ואחיו מנעוהו מבוא בדמים, כי עוד לא בא מועד.

ואנטיפטר ובניו הרחיבו ממשלתם בארץ הקדש, ורבים משרי יהודה העידו בהורקנוס כי עוד מעט והדיחוהו כלה מפניהם והיתה להם המלוכה. זאת ראה גם הורקנוס, אך כבר עבר המועד, אף אבדה ממנו עצה מרפיון ידים. ואחד השרים הקרובים לו ושמו מַליך, איש נכבד בעמו ורב עלילה קנא קנאתו, ובהיות אנטיפטר על המשתה אשר עשה הורקנוס, שם מות במטעמים אשר הובאו לפניו, ויאכל אנטיפטר מהם וימת ⁴⁸. ומליך התחפש ויבך על מותו להונות את בני אנטיפטר ולא ישאו עליו אשמה. אבל הורדוס הבין למזמתו, ויהי למועד אשר יעד לו, ויצו עליו אנשי חילו הרומאים וימיתוהו. והורקנוס התעלף בשמעו את דבר הרצח הזה. אך מיראתו את הורדוס התכחש לאוהבו המת ויצדיק עליו דינו.

והעם התאבל על מות מליך, ורבים קמו ויהיו זרוע לאחיו, לגרש את האדומים מקרב הארץ. אך פזאל החזיק מעמד מפניהם עד בוא הורדוס עם חיל הרומאים אשר לקח עמו מסוריה, ויכניע שאון קמים ויכריעם תחתיו.

אז קם אנטיגנוס בן אריסתובל, ובעזרת בעל אחותו, תלמי מושל כוחלית, עשה לו חיל ויעל על ארץ יהודה לכבשה. ויחרד הורקנוס מאד, פן תגבר יד אנטיגנוס על הורדוס והיתה גם אחריתו להכרית. על כן שמח לשמועה כי הכהו הורדוס מכה רבה ויניסהו מגבול יהודה ⁴⁹. ובשוב הורדוס ירושלימה ביד רמה, יצא הוא וביתו לקראתו, וישם זר נצחון על ראשו ויעטרהו כבוד והדר נגדה נא לכל עמו, ואלכסנדרה גם היא שמחה לקראתו ותעש לכבודו משתה גדול.

על המשתה ההוא ראה הורדוס בפעם הראשונה את מרים בת אלכסנדרה, נכדת הורקנוס.–

בת חמש עשרה שנה היתה מרים בעת ההיא, ודמיונה כפרח נעים אשר זה מעט החל להתפתח ממסגרותיו. מבנה גוה רם ובריא לפי ערך שנותיה, פניה קטנים ועגולים, אפה ישר ונחיריו דקים, לחייה שושנים פורחות בשלג ובהן גומות החן הנשקפות לעין מדי תפתח סגור שפתיה הקטנות והאדומות כחוט השני; עיניה תכלת כרקיע השמים ומפיקות נגה וחֹם כשמש בצאתה. מצחה זך וישר ועורו דק ורך עד כי נראו בו לשני קצותיו העורקים הדקים המשתרגים כחוטי תכלת מבעד לרקותיה, ושערותיה כזהב טהור קלועות וסובבות לראשה, כמו שת לו הטבע עטרת פז, בשושו משוש על מבחר יצוריו בתבל. כמשבצות זהב לאבני חן כן היה הגו היפה הזה מעון לנפש עדינה ורוח נדיבה. היא היתה דבקה באלוהיה ואוהבת את עמה אהבה תמה ונאמנה, כמו יצקו החשמונאים הראשונים עליה מרוחם לעשותה פרי ישוה להם. על כן זרה לה רוח אמה, המתהפכת מסבות בתחבולותיה וכל חפצה רק להשתרר ולהיות שלטת בארץ. לעמת זה הוקירה מאד את אביה, ואת קדושים נמנה בעיניה, כי הערה למות נפשו בעד עמו וארצו, אף נדה מאד להורקנוס אביה הזקן, אשר לא יצלח לעצור בעמו מרפיון ידים, ובגלל זאת מצאו “האדומים” יד להם לקחת להם ממשלתו ולעשות בה כרצונם. את פני הורדוס לא ראתה מעודה, אך שנאתהו בנפש על פי הדברים אשר לקחו אזניה מפי אמה ולפעמים גם מפי אביה הזקן, ומדי דברה בו זכרה לו חרפת מולדתו ותקראהו בשם “עַמִיוּדוֹס” ⁵⁰ – השם אשר כנהו בן אנטיגנוס בן אריסתובל בדברו עליו רעות לפני יוליוס קיסר לאמר: חצי-יהודי.

הורדוס היה בן עשרים ותשע שנה בעת ההיא, וחזוּתו כלה הוכיחה על תערובת מולדתו, כי בו התבוללו דמי יעקב ועשו, ישראל ואדום יחד. הוא היה בעל קומה ממֻצעת, איתן במבנהו והדוּר במראהו. עור בשרו כהה, פניו ארוכים מעט, אפו עקול, שפתיו מלאות, שער ראשו וזקנו חוּם כערמונים, ובהתעורר לבבו ברגשת עזו, ירחבו נחיריו, יתקמט מצחו ברום גבותיו, ועיניו האמוצות מאזרות זקות ומבריקות כגפרית בוערה. הוא איש כביר כח ולב, רגשותיו עצומות לבלי חק, גם אהבתו גם שנאתו לא ידעו גבול; אך למד לשלוט ברוחו ולטמון עשתנותיו בחֻבו, וכגרמיו כן חפצו כמטיל ברזל לבלי שוב מפני כל עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו. תכונתו זו קבל מהרומאים, אשר למד אל דרכיהם בהיותו אמון אצלם בימי חרפו. – בעודנו ילד נבא עליו אחד האסיים ושמו מנחם, כי עתיד הוא להיות מושל בארץ ועליו יציץ נזר מלוכה. בנבואה הזאת האמין אנטיפטר אמונה אֹמן, ולבעבור זאת עזב את ארצו ומולדתו ויבוא לשבת בירושלים ולמצוא נתיבותיו בבית החשמונאים, למען תמצא ידו להרסו ולהבָּנות מחרבנו. והיא אשר הוסיפה אמץ בלבב הורדוס בראותו כי דבר הנביא האסיי קרוב לבוא, עוד מעט וכסא יהודה נכון לפניו כשחר נכון מוצאו. אך לבו ידע כי כל עוד יש נצר משרש החשמונאים לא יעזוב העם חסדו ואמתּו מבית גואליו מלפנים, ועל כן יעץ מזמה להתחתן בהורקנוס, למען יקרא שם המשפחה גם עליו וסרה קנאת העם בו ובביתו וחדלה לעולם.

מחשבה כזאת עלתה גם על לב אלכסנדרה, בדעתה כי רפו ידי אביה ולא תעצורנה כח להחזיק בממשלה עד אשר יגדל אריסתובל בנה, וידים אמיצות פשוטות אליה להוציאה מידיו, ידי הורדוס האדומי מעבר מזה וידי אנטיגונס גיסה מעבר מזה. ומאשר גדלה איבתה לאנטיגנוס משנאתה את הורדוס, גמרה אֹמר למשוך אליה את הגבור האדומי בחבלי אדם, בעבותות אהבה – כי אמנם היתה אשה יפה מאד בעודה במבחר שנותיה, ונפשה קותה לה כי על נקלה תמשכהו ברשתה. ובקראה את הורדוס לבוא אל המשתה אשר עשתה, שתה עליה עדייה ותתהדר לפניו מאד למען יתאוה יפיה. אבל אשר לא פללה בא לה! כי נמשכו עיני הורדוס אחרי מרים בתה, התמה והנעימה, ואשר הואיל בראשונה לעשות בחשבון, אותה בקש עתה לעשות בלב ונפש – כי העלמה הזאת, רבת החן וכלילת היֹפי, עוררה בו אהבה רבה, ויחשק בה בכל עז חושיו, ובסערת רגשותיו השתער על הורקנוס אביה הזקן לתת לו את שאלתו וליסד את האגדה הזאת לטובת כלם.

ומרים התפלאה לתכונה הרבה אשר היתה מאת אמה לקבלת פני הורדוס, ובראותה כי מרבה היא להתיפות במבחר עדייה ותמרוקיה, זעף עליה לבה, כי הבינה למזמותיה – והחשד הזה עוד חזק בקרבה בראותה בעיניה את “העבד האדומי”, אשר שמעה שמעו זה כמה. זאת הפעם ראתה עינה פני איש חיל, גבר חכם בעז ומושל כביר, אשר יפי ואֹמץ בו התאחדו, ולולא הסכינה לשמוע חרפתו כל הימים כי עתה סלחה לאמה על חפץ לבבה – כי לבה כבר ראה חכמה, כבר ידעה להכיר את הכח הנעלם המושך לבב הנשים לגבורי החיל, כגפן סורחת כרוכה אחרי עץ עבות להיות לה למבטח עז – ומה השתוממה לשמוע כי לא אל אמה כי אם אליה הוא נושא את נפשו! אמנם נעתרה אמה כל נקלה לדברי הורקנוס אביה. ותֵּאות לתת להורדוס את בתו תמורתה; אבל לא כן היה עם לבב מרים – כי בבוא אליה אִמה ואביה הזקן להגיד לה את אשר עם לבבם, הכּירה בלחות צלמות וכמעט יצאה נפשה בדברם. וכשוב אליה רוחה התרגזה אליהם מאד ותדבר קשות בחמת רוחה ותשם ותשאף יחד. לשוא הרבו לדבר על לבה בספרם לה תהלת הורדוס וגבורות ישע ימינו – כי החזיקה בדברים אשר הסכינה לשמוע מפיהם בכל עת, ותוכיחם על פניהם, כי את האיש אשר חרפו תמיד בשם “עבד אדומי”, שהוא רק “חצי יהודי”, ואשר מאת אביו היתה שומה להוציא אביה אל הורג, אותו יחפצו להרכיב עתה אלוף לראשה, למען החזיק בגאונם ולעֹז בהוָתם! כאלה וכאלה דברה הנערה רתת בחֹם לבה ובכיה תמרורים, עד כי חדל הזקן ממנה ויאנח וישב אחור; אבל אִמה לא הרפתה ממנה בכל זאת, ותעתר עליה אמריה ותוכיח בדברים כי לא לבת מלכים ללכת אחרי לבבה, ועליה לשמור ולעשות ככל הנחוץ לטובת מולדתה ועמה. גם דתה דורשת כזאת מידה, כי לא לאמונה יגבר הורדוס בארץ, ואשר משכלת תדע למשול ברוח בעלה לשמור עליו לבל יחלל קדש ולא יהפוך לבב עמו לבגוד באלהי אבותיו.

לדברים האלה הנאמרים בדעת נעניתי גם אני, ואהיה להם לעזר לא מעט, ואורנה ואגיד למרים ככל אשר עם לבבי, עד אשר נעתרה לנו בבכי ותחנונים, כי היה לבה חרד מאד מיראתה את האיש אשר בחיקו יוטל גורלה. – ואז הודענו הדברים להורדוס ותחי רוחו. ובאהבתו את מרים מאד גרש מפניה את האשה הראשונה אשר לקח לו בנעוריו מבנות עמו, ויארש לו את מרים כדת ⁵¹, ואת חתונתה יעדו לעת ימלאו ימיה.

בהוסר האגדה הזאת היה הורקנוס להורדוס לישועה גדולה. כי בעת ההיא קמו שלשה אבירי רומה וינקמו דמי יוליוס קיסר מידי רוצחי נפשו ויחלקו הממשלה ביניהם, ואחד בהם, הוא מרקוס אנטוניוס, שם משטרו בארץ הקדם. ויבואו לפניו מלאכים מנכבדי ירושלים ויתאוננו רע באזניו על “האחים האדומים”, כי בחזקם לקחו להם קרנים להשתרר על העם בשם הורקנוס ולרדות בו למורת רוחו. אך הורקנוס הכזיבם על פניהם ויהלל את האחים כי להם חכמה עם גבורה, והורדוס הרבה לו מתנות וימצא חן בעיניו. אז גרש אנטוניוס את המלאכים מלפניו וירבה כבוד האחים וישימם לנציבים בארץ ⁵². ואצילי ירושלים הוסיפו עוד שלוח מלאכים רבים ונכבדים לגלות אליו ריבם, ואף אנטוניוס חרה בם וישלח בהם חיל רוכביו ויהיו להם למרמס.

פתאם באה סופה על הורדוס והורקנוס גם יחד ותשערם ממקומם, – כי התקוממו הפרתים על רומה ויכו צבאותיה אחור ויפשטו על ארם ויכבשוה. ואנטוניוס לא שת לבו לזה, כי נאחז בחבלי אהבתו לקליאופטרה מלכת מצרים, אשר צוד צדתהו כצפור ברוב יפיה ובעצמת קסמיה. וישמע זאת ליזַניאס בן תלמי הכוֹחליתי, ויבוא לפני פקורים בן מלך הפרתים ויחל פניו במנחה להציל את ארץ יהודה מיד הרומאים, להכרית ממנה את האדומים בעלי בריתם ולהוריד את הורקנוס מכסאו ולהושיב תחתיו את אנטיגנוס דודו. ויעלו הפרתים על הארץ, ואנטיגנוס נספח עליהם בחיל גדול ויגיע עד ירושלים, ורבים מיושביה שתו ידם עמו ויפתחו לפניו שעריה. העיר נכבשה ⁵³והורקנוס והאחים האדומים שגבו בהיכל החשמונאים ובמעוזי הר הבית. ושר צבא הפרתים חשב מזמה לתפשם חיים, וידבר על לבם ללכת אל מחנהו

ולדבר שלום בפקוריס בן המלך ולהטות לבבו אליהם. וישמעו הורקנוס ופזאל לעצתו ויצאו אל המחנה; שם נתפשו שניהם ויאָסרו בכבלי ברזל ויובאו אל בור השבי. פזאל בחר מות מחיים וירוצץ את גלגלתו בקיר בית כלאו, והורקנוס נפל ביד אנטיגנוס בן אחיו, אשר כלה חמתו בו וישך בשניו את אזנו לעשותו בעל מוּם, למען אשר לא יצלח עוד לכהונה, ואחר כן נתנהו בידי הפרתים אשר הוליכוהו שבי אל ארצם. רק הורדוס נצל מכף שואפיו, ויהי בלילה ויקח את אמו ואחותו ואת מרים ארושתו ואת אלכסנדרה אמה, וימלט אל מבצר מסדה אשר על שפת ים המלח. שם עזבן למשמר ביד יוסף אחיו והוא ברח ארצה ערב לבקש עזרה מעם המלך מַלוּך, ידיד אביהו מלפנים. אבל מלך ערב הובישהו משברו ויגרשהו מעל פניו. אז שם הורדוס פעמיו מצרימה ויבוא לאלכסנדריה. וקליאופטרה מלכת הארץ קדמה פניו בכבוד ותשחרהו להמנות בשרי צבאיה, אבל הוא בגבה אפו לא שעה אליה, ובשמעו כי אנטוניוס יושב ברומה ירד באניה לבוא גם הוא שמה.

                             ________

ואנטיגנוס היה למלך וכהן גדול ביהודה ויבטח בלבו כי לעד יכון כסאו. אבל לבב חכמי העם וזקניו רחק ממנו – כי לא אבוּ סלוח לו רשעתו אשר עשה להורקנוס דודו, גם זכרו לו חרפת אחותו, כי בת מלכים וכהנים מבית החשמונאים חללה כבוד אבותיה ותהי לאשה למושל נכרי ועובד אלילים. ויהי אנטיגנוס עוין את החכמים הפרושים, ושנאתו אשר כסה במשאון נגלתה לפעמים בקהל רב. פעם אחת יצא מבית המקדש ככלותו עבודתו בהיכל ה', וכל העם יצא לכבודו אחריו. ויהי בדרך ויראו את שמעיה ואבטליון הולכים בפאת הרחוב, ויעזבו את מלכם וכהנם וילכו אחרי מוריהם אלה, שהם ראשי הסנהדריה. וימאנו החכמים בכבוד הזה, לבלתי הכעיס את המלך, ולכפר פניו נטו גם הם ללכת אחריו עד בואו אל היכלו; אבל הוא שמר הדבר בלבו. ויהי בגשתם אליו להפרד ממנו ולברכהו לשלום, ויקרא להם בלעגי שפה: “לכו לשלום, בני עממים!” – זאת דבר למען הזכיר להם חרפת מולדתם, כי שניהם בני גרים היו, מצאצאי סנחריב מלך אשור ⁵⁴. על זה השיבו המה: “טוב היות בני עממים ולרדוף שלום כאהרון הכהן, מהיות בן אהרון ושונא שלום כעממים” ⁵⁵. על זדונות כאלה הוסיפו החכמים להתרחק מעליו, אבל הוא לא שת לבו להם – כי היו עיניו נשואות אל מבצר מסדה, ויער כחו ולבבו להבקיעהו אליו ולהוריד עז מבטחו.

מבצר מסדה נוסד על ידי יונתן בן מתתיהו, והוא בנוי על ראש הר סלע המתנשא על שפת ים המלח, וסביביו בקעות עמוקות מאד, ורק משעול אחד לו, המטה עקלקלותיו מסביב להר עד הגיעו אל מרום קצו. על יד המצודה ישתרע מישור גדול ורחב אשר אדמתו פוריה מאד, והוא מלא שדות וכרמים וכל פרי עץ למינהו, וכל אֹכל ומשקה האצור באסמיו לא יבאש ולא ירקב לעולם. שם גם בורות חצובים למקוה מי הגשם, די הרוות המוני אדם ובהמה רבה. אל המבצר ההוא הניס הורדוס את הנפשות הקרובות לו, ואת יוסף אחיו הפקיד עליו ועליהן, וחיל שמונה מאות איש אתו. וגם אני נספחתי על המחנה ההוא, כי על בית אלכסנדרה נחשבתי, וילדיה דבקו בי ויכבדוני כאב להם.

בשבתי שם הכרתי דעת את משפחת הורדוס, את שני אחיו הנותרים ואמו ואחותו. קפרון אמו היתה אשה כבודה לפי ערכה, קרובה ושאֵרת בשר לשרמלה הגדול בעשירי ישראל יושבי אנטוכיה. כמֹהָ כיוסף בנה הצעיר היו רחוקים מתהפוכות ולשון שקר. לעמת זה היה פרוֹרס בנה הגדול ושלומית בתה הצעירה והיחידה ערומים כנחשים ורעים ואכזרים כחיתו טרף. אמנם את פרורס ראינו רק לעיתים רחוקות, כי הוא ישב על נחלותיו בארץ אדום; אך שלומית היתה יושבת בית הורדוס, והיא נשואת בעל לאחד מקרוביה ושמו גם הוא יוסף, ובהיותה אשת מדנים וכעש בחר בעלה לנוע ולנוד עם הורדוס מהשאר עמה במסדה. ותהי רוח רעה בין הנשים האלה, כי אלכסנדרה וקפרון התגאו והתפארו אשה על אחותה מדי דברן יחד, ושלומית התעברה על ריבן ותרב לסכסך אותן אשה ברעותה, ועל מרים חרה אפה, בקנאתה ביפיה והדר גאונה, ותכעיסנה תמיד למען הרעימה. אך מרים השכילה למשול ברוחה, ובראותה אותה כצנינים בצדיה ותרחק מעליה דרכה.

ואנטיגנוס ידע כי כל עוד ינוח שבט האדומים על גורל משפחתו לא יוכל לשבת על כסאו לבטח, כי היה יהיה הורדוס לו למוקש, בהחשבו גם הוא על בית חשמונאים. וישלח מלאכים בסתר אל אלכסנדרה לדבר על לבה ולפתותה, לעזוב עם צאצאיה את מצודת משגבה ולשוב ירושלימה, אף נתן תקוה בלבה כי יקח את מרים אחר כבוד להושיבה עמו לכסא. ולב אלכסנדרה נפתה על הכבוד הצפוי לה ממנו, וכמעט סלחה לו את הרעה אשר עשה לאביה, ותנסה דבר אל מרים להטות לבבה אחרי אנטיגנוס שארה הקרוב לה. אבל מרים רגזה תחתיה למשמע אזנה, אך עצרה ברוחה בדעתה את נפש אמה, ותשב אמריה לה כיֹשר לבה, כי אמנם לא מאהבה נתנה ידה להורדוס; אך יהי אשר יהיה, אחת נשבעה לשמור לו אמונתו ולא תמר. אולם לו גם היתה חפשיה לנפשה, לא נקלה עוד מזאת לתת ידה או אף לדבר שלום באיש אשר הרים ידו באביה הזקן, שהוא גם עצמו ובשרו, לעשות מעשים אשר לא יעשו.

כראות אנטיגנוס כי בדרך שלום לא יצלח להניא לב מרים מאחרי הורדוס, גמר אמר להשתער על מסדה בחזקה. אבל לשוא הריק כחו, כי לא יכל לה. ויהי כי ארכו ימי המצור והמים אזלו מן הבורות, ויצמא העם מאד, וילונו על הורדוס וביתו כי בשלו באה עליהם הרעה הזאת. וכראות יוסף כי רבו המתאוננים בעיר, ויתן אל לבו לקחת מחצית החיל עמו ולהבקיע לו דרך בין מחנה האויב, ואז אבוא אנכי עם יתר החיל ועם כל נפשות ביתו אחריו, ויחדו נסע ונלך ארצה ערב. אבל שוא היתה תקותו – כי הֻכה עם חיל החלוץ מכה נצחת וישב על עקביו במפח נפש. בעת הרעה ההיא הראתה מרים נפלאות בנדבת לבבה, כי כל ימיה פנו בדאגה ועזרתה לרעבים ולצמאים, לחולים ולנגפים, ותתן להם מחסורם מאוסמי המצודה ויקביה, ותחבש לעצבותם. ויהי שמהה לברכה בפי כל, כי נדבות פיה גברו גם על נדבות ידה – והיא שעמדה לה ולכל נפשות בית הורדוס כי לא חשו אנשי העיר להסגירן אל אנטיגנוס, עד אשר נלאו הכיל – כי גדל הצמא מנשוא.

הרעה הגיעה עד הנפש ולב העם הולך וסוער, גם ידי אנשי החיל רפו ופניהם נזעמו. אז העירותי את לב יוסף, כי אם נוסיף להחזיק במעזנו, ובגדו בנו אנשינו וסגרונו בידי צר. ותהי העצה היעֻצה לנסות עוד הפעם כחנו וגבורתנו במלחמה. אבל כמעט ירדנו אל העמק ונגיע עד קצה המחנה, ורבים מאנשי חילנו הפכו פניהם וישיתו ידם עם אויבינו אשר הקיפונו מסביב, ואנטיגנוס ורוכביו שות שתו אל הכבוּדה אשר מאחרינו, לכבוש את הנשים ולשבותן שבי. במהומת המלחמה נפצעתי ואפול ארצה, ואנטיגנוס שלח ידו לאחוז במרים ולהעלותה על סוסו. עוד מרים

מתאמצת בשארית כחה להשתמט מפניו, ופתאם נשמעה תרועת מלחמה מעבר השני, ועד ארגיעה נפזר חיל האויב כגלגל לפני סופה, ופני הורדוס נראו ברכבו על סוס אביר וחרבו שלופה בידו, ואתו חיל גדול ורב אשר כסה פני כל העמק. ואנטיגנוס עזב טרפו ויריץ את סוסו כאילה שלוחה, ויברח וימלט על נפשו.

                              ________

בגפו בא הורדוס לרומה ובגאון מלוכה יצא ממנה אחרי שבתו בה רק שבעה ימים. כי דבר אנטוניוס עליו טובות לפני אוקטבינוס רעהו ויחדו הציגוהו לפני זקני העם, ויוכיחו לדעת את הטוב הצפון לרומה אם יהיה ידידם, הגבור המשכיל הזה, מושל ביהודה. וישמחו כלם בו מאד ויקראו לו “יחי המלך!”, ויכתירוהו בהיכל הקפיטוליום ויכתבו הדברים בספר זכרוֹן. ואת אנטיגנוס נתנו לחרם, על אשר התחזק בעזרת הפרתים אויביהם מאז ⁵⁶.

אז חש הורדוס לעלות על ארץ ממלכתו, ושרמלה קרובו ואוהבו פתח לפניו את אוצרו ויתן לו כסף וזהב די עשות חיל וצבא מבני הנכר ומאנשי הגליל אשר נספחו על דגלו ⁵⁷; ותהי ראשית דרכו אל המבצר מסדה לראות את שלום ביתו, ולאָשרו היה בואו אלינו דבר בעתו. עוד ביום ההוא זורמו עבות שחקים ויהי גשם גדול ומטר סוחף, וכל הבורות במסדה מלאו מים. וישובו כלם אל המבצר שמחים וטובי לב, וגם אותי ואת יתר הפצועים העלו בשלום ההרה. ומרים חלתה מן הבלהות אשר בעתוה ביום ההוא, אך עד מהרה שבה לאיתנה לעליצות לב הורדוס אשר אהבה בנפשו, ולשמחת אמו ואחותו אשר השלמו לה וגם לאמה בימי טובה אלה. גם אני נרפאתי מן המכות אשר הֻכיתי, ויוסף הגיד עלי תהלתי לפני אחיו, וישחרני הורדוס בכבוד להמנות בשרי חילו ולצבוא על ירושלים לכבשה. אך אנכי מאנתי להרים יד ברצח על אחי ועמי, ואשיב פניו בתודה ואומר לו, כי טוב לי לעמוד על משמרתי, משמרת מנוחה ושלום, מהגדיל שמי בגבורה על מרומי שדה.

אחר הדברים האלה ברך הורדוס את כלנו ויצא בראש חילו לעלות על ירושלים ולכונן בה כסאו כיד הרומאים הטובה עליו. אבל לא על נקלה הצליח להדוף את אנטיגנוס מפניו – כי היתה יד העם עם מלכם החשמונאי, וידי הרומאים מלאו עבודה במלחמותיהם את הפרתים בסוריה. גם השכיל אנטיגנוס לקנות בכסף את שרי צבאות רומה, ותהי עזרתם להורדוס לאכזב. וכראות הורדוס כי כל הדברים יגעים, וירא ראשית לו להוציא את נפשות ביתו ממבצר מסדה ויושיבן לבטח על נחלותיו בשמרון, אשר נבנתה מחרבותיה בימי פומפיוס על יד גביניוס, נציב רומה בסוריה. ואת יוסף וחילו העביר ארצה אדום, והוא שם פעמיו אל אנטוניוס החונה על נהר פרת, ויהי לו לעזר במלחמותיו. ובחכמתו וגבורתו הוסיף לקנות לבב הרומאים ולמשוך אליו חסדם, עד כי שלח אנטוניוס עמו את סוסיוס שר צבאו וחיל גדול עמו להלחם בירושלים עד רדתה ולהמליך בתוכה את הורדוס ידיד הרומאים הנאמן בבריתם.

בעלות הורדוס עם חיל הרומאים התקוממה לו כל ארץ ידידה. ויוסף אחיו נפל במלחמתו עם אנטיגנוס על יד העיר יריחו. ותהי ראשית מעשהו לנקום נקמת אחיו מאת יושבי הערים אשר בסביבות המקום ההוא. ואחר כן פרץ עם חילו כנחל איתן על פני כל הארץ ויכבשנה ביד חזקה, ואז עלה על ירושלים ויביאנה במצור. ובדעתו כי לא על נקלה תפול העיר בידו, השאיר את סוסיוס וחילו לצור עליה מסביב, והוא שות שת שמרונה, לחֹג חג חתונתו עם מרים משאת נפשו. ליום ההוא קותה גם נפש מרים, לא מאהבתה את הורדוס כי אם בתקותה, כי בהקרא שם משפחתה על הורדוס יכירוהו בני עמה לטובה וישפתו שלום לו, אז תשקוט הארץ ולא ישפכו עוד דמי אחים בקרבה למורת רוחה. על ראש שמחתנו נקרה אלינו מנחם האסיי, אשר בא מקצה ים המלח מערבה, המקום אשר אוו האסיים לשבתם מאז ⁵⁸. והורדוס זכר לו את נבואותו בעודנו נער, וישאלהו באזני כלנו עד כמה יארכו ימי מלכותו, – וימאן מנחם להשיבהו דבר. אז החל הורדוס למנות לפניו מספר השנים. עד שלשים ושבע שנה נענה לו המתנבא הזה, ואז בטח לב הורדוס כי יארכו ימי מלכותו עד זקנה ושֹבה ⁵⁹.

ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה, וישב הורדוס אל חילו, ולרגליו הלך צבאו ורב עד מאת אלף איש. ואחרי שני ירחים ⁶⁰ נבקעה העיר לפניהם מפאת צפון, ממקום אשר פרץ פומפיוס לפני עשרים ותשע שנה. העם הנצוּר בעיר נלחם כאריות, אך לב חכמיו חלק בעת ההיא: שמעיה ואבטליון יעצו להדיח את אנטיגונוס משאתו, כי כן רצון ה', ובבא בן בוטא, מקרובי אנטיגנוס, הקשה אליהם להחזיק בידי המלך החשמונאי, ובניו מלאו אחריו ויתנו אמץ בלב העם לעמוד לימין מלכם. אבל יד הרומאים גברה, ובחמת אפם ערכו מטבח נורא בעיר ובהר הבית, ורק מרים עמדה בפרץ בהפילה תחנתה לפני בעלה, והוא לא יכל להשיב פניה. וברב כפר הצליח הורדוס להשיב חמתם מהשחית. ולב אנטיגנוס נפל בקרבו ויפול לרגלי סוסיוס ויתחנן על נפשו. אבל סוסיוס בעט בו בשאט בנפש ויקראהו בשם אנטיגונה, שם אשה, לאמר: כי רך לבבו כאשה מצרה – ויאסרהו בנחשתים וישלחהו אל אנטוניוס אנטוכיאה. והורדוס העתיר לאנטוניוס לכלות חמתו באיש חרמו, ויצו אנטוניוס, ויפשטו בגדי אנטיגנוס מעליו, ויאסרוהו אל עץ וידושו בשרו בשוטים כעבד נפשע, ואחר כן המיתוהו מות נבל, בהסירם את ראשו בקרדום. זאת אחרית המלך האחרון לבית החשמונאים! והימים אשר היה אנטיגנוס מלך וכהן גדול בעמו שלש שנים וחצי.

כעלות הורדוס על כסא מלכותו גלה רשעתו בקהל רב, וגם תחנוני מרים לא הועילו עוד להניח רוחו. וישם משמרות על שערי העיר לתפוש את כל היוצא ממנה, ויעש משפטים באוהבי אנטיגנוס וארבעים וחמשה איש ממרומי העם הגיר על ידי חרב ואת כל רכושם החרים לו ⁶¹. אז זכר לזקני הסנהדריה את הרעה אשר חשבו לעשות לו לפני שתים עשרה שנה, בעמדו לפניהם לדין על הרצח אשר עשה באנשי הגליל. ויעש בהם נקמות, ורק את שמעיה ואבטליון החיה, בדעתו כי יעצו עליו טובה, להדוף את אנטיגונוס מפניו ⁶². ואת עיני בבא בן בוטא עוֵר ⁶³, אך בניו נצולו מידו, כי הסתירם שר צבאו קוסטובר האדומי, מפניו. וכנוח לו מסביב החל לבנות הנהרסות ולפאר את העיר בידי חרוצים. ואז עזבנו את שמרון ונבוא ירושלימה מקץ החדש הששי, כתום קיץ. ועד אשר ישלם בנין הארמון החדש אשר בנה הורדוס בקצה העיר מערבה, ישבנו יחדו בהיכל החשמונאים, אשר היה עתה נחלה לאלכסנדרה ואריסתובל בנה.

                                        ________

הגיע ירח איתנים⁶⁴, והעם אשר הסכין זה מאַת שנה לראות את החשמונאים מכַהנים פאר במקדש ה', ראה למורת רוחו איש פלומי וכהן, אשר היה מוצאו מבבל ומושבו במצרים, עומד תחתם לשרת בקדש, הוא חנמאל המצרי ⁶⁵, אשר העלהו הורדוס ירושלימה וישימו לכהן הראש. גם זכר העם את מוריו וזקניו, חכמי הסנהדריה, אשר הרבו תמיד לשמח נפשו בחג הסכות בשמחת בית השואבה, ואשר רבים מהם נספו זה מקרוב מיד הורדוס בלא משפט, ויהיו כלם נוגים ממועד הבא. ובהודע למרים מרת נפשם גמרה אֹמר לשלם נחומים לעמה ברוח נדיבתה, – ובדברים כאלה מהר הורדוס למלא משאלותיה ויתן לה את כל חפצה. ותועץ עמי כדת מה לעשות, ואורנה פרשת החג, ואהיה לעזר לה בכל אות נפשי להרבות כבודו ולהגדיל שמחת העם במועד ההוא.

בארבעת הימים אשר בין צום העשירי לחג הסכות הוקמו חמשה עשר עמודים גבוהים בעזרת הנשים פנימה, במקום אשר יועדו כל העם לשמוח בשמחת החג, והעמודים מעלפים מקלעות עלי זית וכפות תמרים, ורצפה קטנה בראש כל אחד מהם, (חמשים ושבעה סלמות מֻצבים ארצה וראשיהם מגיעים אל הרצפות, ארבעה ארבעה לכל עמוד, חוץ מהעמוד התיכון, אשר לו רק סלם אחד רחב ויפה מכלם. וחמשים וששה נערים, פרחי כהונה, יפי תֹאר ויפי מראה, הוכנו לדבר, לעלות ולרדת קל מהרה בסלמות הזקופים. והמעשה אשר יִעשה בהם היה סוד כמוס, לא ידעהו איש זולת הכהן הגדול ושני ראשי הסנהדריה וראש הממונים, מחזיקי המשטר בהר הבית. והעם היושב בירושלים ורבבות האֹרחים באי מועד, להראות את פני ה', השתוממו אל המראה, ויתגודדו שמה כל העת ההיא. כלם ידעו כי אוצר שמן לרוב מאֹד הובא מהיכל החשמונאים אל לשכת בית השמנים אשר בעזרת הנשים מערבה דרומה ⁶⁶, כלם חשבו וישערו שער ואיש לא ידע פשר דבר.

ויהי בערב החג, לעת הצהרים, וכבוּדה רבה יצאה מהיכל החשמונאים ותעבור על פני הגשר העולה אל הר בית ה‘. ועבדי ההיכל נשאו ארבע עשרה מנורות גדולות, וארבעה ספלים לארבעת הקנים העולים מכל אחת, ומנורה אחת גדולה מכלן ולה רק ספל אחד גדול מאד, והוא מלא קשָׂוֹת לפתילות הרבות המוּשמות בו, והמנורות והספלים זהב טהור, וחמשים וששה כדי כסף בני שלשים לוג וכד אחד זהב הובאו אחריהם. המנורות הוצגו בראשי העמודים והכדים נאספו אל אחת הלשכות אשר לאֹצר בית ה’. אז ידעו כל העם כי מאת המלכה מרים היא שוּמה, להוסיף אורה ויקר על האוּרים הרבים אשר בהם הסכינו להאיר את הר הבית בשמחת בית השואבה, וישמחו על זה מאד.

כפנות היום הראשון לחג הסכות והכהנים כלו להקריב את קרבן התמיד, מנחת הערב, כסה המון אדם רב את הר הבית ואת החצר הפנימית, את החיל והחומה וכל עזרת הנשים עד חומת עזרת ישראל. הנשים עלו על מעקה הגנות הסובבים לאמצע החומה פנימה, והאנשים עמדו מתחת. ומשרתי הקדש הדליקו את האוּרים, ולהקות משוררים ומנגנים בכל כלי שיר החלו להשמיע זמרותיהם בכל עבר ופנה, והנה אורה ושמחה וששון ויקר בקריה העליזה ועל כל מקראיה. וקול מצהלות העם ברעה נשמע מהר הבית, בעלות פרחי הכהונה על הסלמות מעלה מעלה להגיע אל המנורות; ידם האחת נושאת כד השמן להריקו אל הספלים, והשנית מנופפה את האבוקה להדליק את הפתילות. עוד רגע אחד וכל המנורות האירו ממעל באור יקרות עד כי מלאו חצרות העיר ממנו ⁶⁷, וכל הרואים פצחו רנה ויצהלו בראשי הומיות.

“הם כל בשר!” – נשמע פתאם בקרב העזרה, כי ריח באו הורדוס ומרים וכל בית המלוכה ויעמדו על הבמה הערוכה אל מול העמוד התיכון, ובתוכם נראה נער אדמוני עם יפה עינים, הדור ונעים כמלאך אלהים ושערות ראשו ככתם פז, והוא לבוש משי ורקמה וחגור אפוד בד כפרחי הכהונה. הנער התקרב אל הסלב המֻצב על הבמה וחיש מהר עלה על שלביו, באחזו בידיו את כד הזהב ואת האבוקה, ויגיע אל ראש המנורה התיכונה, ועד ארגיעה עלתה להבה שלהבת שחֻברה לה מכל הפתילות הדולקות בספל ההוא, והאור הלך וגדל עד כי גדל מאד.

וכל העם התלחשו יחד: “בן מי הוא זה הנער הנחמד הפורח כשושנה בין פרחי הכהונה אשר כגילו?”

והיודעים ענו לאמר: “הלא זה אריסתובל בן אלכסנדרה, נכד הורקנוס המלך והכהן, השבוי בארץ הפרתים”.

“הוא איננו שבוי עוד – ענה איש אחד אשר ממוצא שפתיו נכר כי מעולי בבל הוא – כי קרא המלך פרעטים לו דרור, והנהו יושב בשלוה בעיר נהרדעא בקרב אחיו אשר שמוהו עליהם לנשיא וראש”.

דבריו נאמנו מאד – כי כן בשר הורקנוס את אלכסנדרה והורדוס באגרת שלומים אשר הגיעה ממנו אליהם זה מקרוב.

ופרחי הכהונה ירדו מן הסלמות, וגם אריסתובל ירד מסלמו וישב אל הבמה ויֵשב על יד אלכסנדרה אמו.

“התבוננו נא! – קרא אחד העומדים בקרבת הבמה – התבוננו נא אל מראה הנער הנחמד הזה ולמרים אחותו המלכה, כי הם כמים הפנים לפנים! שניהם כתֹאר פני הכרובים בעלי הכנפים; יפים הם כלבנה המאירה עלינו עתה במלוּאה, ברים כחמה ברקיע השמים, ונגה להם ויפעה להם עד כי כל רואיהם יכירום כי בני מלכים המה, זרע ברך ה'!”.

“לא לחנם יתגעגע הורקנוס הזקן על שארית משפחתו – קרא האֹרח הבבלי – כי ילדי חן כאלה עטרות תפארה הם לראש בית אבותם”.

“כל עוד יש שריד לבית החשמונאים – ענה השלישי – עוד יש תקוה כי גם הכהונה גם המלוכה תשוב אליהם כמקדם”.

מי יתן וזכינו לראות זאת בעינינו, וידענו כי פקד ה' את עמו וישב לו כבודו מלפנים!".

לדברים האלה אשר הגיעו לאזנינו נהרו פני אלכסנדרה, ומרים הורידה ראשה ועיניה מלאו דמעה. ושלומית אחות הורדוס אחזה בכנף מעילו ותמשכנה להעירהו על דבר; אך הוא לא שעה אליה – כי גם בלעדיה הטה אֹזן לשמוע ולהקשיב ולשמור הדברים בלבו. – ברגע הזה נדמו המשׂוחחים והמשוררים גם יחד – כי הנה יצאו הלוים משתי הלשכות הפתוחות מתחת עזרת ישראל לעזרת הנשים ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וחצוצרות וכל כלי שיר, ועל כלם החליל הנעים המנצח עליהם, אשר בו יחלו זמירותיהם ובו יכלו. הלוים התיצבו במערכות על חמש עשרה המעלות העולות לעזרת ישראל, וקול שירה וזמרה נשמע מהמקהלה הגדולה הזאת, היא שירת ההיכל, שיר-המעלות הראשון ⁶⁸.

רוח כהה לבשה את העם לנגינת העצב הערוכה לשיר הזה, שבּו התאונן עם ישראל על אויביו אשר הקיפוהו מסביב בשובו מגלות בבל, עת שלחו בו חצי לשונם בשפת שקר, בלשון רמיה, ומדי דברו לשלום קמו עליו חפצי קרבות ויהיו למלחמה. עוד דומה מסביב, וכל שמחי לב נאנחים לשמע הנגינה – והנה שב החליל לראשית נגינתו הנעימה, המלאה נחמה בישועת ה‘, עת שרו הלוים לאמר: “בצרתה לי קראתי ויענני”. וכמעט נדמה הקול ועדת חסידים ואנשי מעשה יצאו מקרב העם, איש ואבוקתו בידו, ויצהלו כלם בהודות לה’ כי טוב “כי לעולם חסדו”, ויחלו לרקד ולפזז בשירות ותשבחות לצור ישראל וגואלו: "אלה יצאו במעגלה במחולות מחנים; אלה כרכרו שנים שנים בשום איש ידו על שכם רעהו, ואלה רקדו לבדם בשעשעם עיני העם באבוקות האורה אשר אספו להם איש איש לנפשו במספר ארבעה או שמונה ⁶⁹, וישכלו ידיהם להשליך את האחת למעלה ולקבל את השניה בנפלה מטה, “ולזרוק את זו ולקבל את זו” בידים מהירות עד כי נדמו האבוקות לגלגלי אש הסובבים על מקומם הלוך וסבוב בלי חָשׂך. וזמירות הקדש היו הלך ורב ונגינות המחולות הלכו וגברו, וכל העם צהל קולו מיָם. ההמון רקע ברגליו על הרצפה והנשים מעל הגגות מחאו כף עד כי "כל אשר לא ראה את השמחה הזאת לא ראה שמחה מימיו ⁷⁰.

באחת הפנות, הרחק מהחכמים והזקנים המרקדים לאור המנורה והאבוקות, נראה איש דל ורזה לבוּש בד עב כעובדים שכירי יום, איש עני ואביון אשר פניו קמטו מעמל החיים – וגם הוא שש ועלז בשמחת עמו והנהו צוהל בראש כלם, בקראו בקול אדיר וחזק:

"אם אני כאן, הכל כאן,

ואם אין אני כאן – מי כאן?"

לקול דבריו אלה עקש הורדוס שפתיו ויפן אלי ויאמר: “מי הוא הדל הגאה הזה?”

מבלי דעת מה להשיב ירדתי מעל הבמה ואקרב אל המקום ההוא, ואחקור ואדרוש עד אשר נודע לי כי הוא הלל הבבלי, אשר מאהבתו ללמודי התורה ומאין לו לשלם את הפרוטות, חק השומר בית מדרש שמעיה ואבטליון בביאה, עלה וישכב על פי הארֻבּה לשמוע משם תורתם. בלילה ההוא ירד שלג רב ויכסהו כלו, והוא לא קם ולא זע ממקומו עד כי קפאו כל יצוריו משכבת השלג אשר עליו, וברוב עמל השיבוהו לחיים ⁷¹, ואז נודע כי הוא אחד מטובי תלמידיהם. הוא גם יודע לשונות הרבה ואין חקר לתבונתו ⁷², וכחכמתו כן רבה ענותו, מתינותו וסבלותו ⁷³.

הגדתי הדברים להורדוס ויצו להביאו לפניו. וכבואו אמר המלך אליו: "מדוע אתה ככה דל ומראך כגל עצמות? "

– ומה יתרון לאדם בעשותו פימה עלי כסל? – ענהו הלל – הלא בזה אך יכין שאר לתולעתו אחריו, כי “מרבה בשר – מרבה רמה” ⁷⁴.

"שמעתי אומרים עליך כי איש חכם אתה – ולמה זה לא תבקש לך ענין ומעשה אשר יתן לך עשׁר ונכסים וכבוד? "

– ומה יסכנו לי כל אלה? “מרבה נכסים – מרבה דאגה” ⁷⁵ ו“נגיד שמא – אבד שמה” ⁷⁶. אין טוב כי אם לעסוק בתורה, כי “מרבה תורה – מרבה חיים” ⁷⁷.

“ואם חפץ חיים אתה, איך לא תדאג ליום מחר”

באלוהים שמתי מבטחי ו“ברוך ה' יום יום” ⁷⁸

"הן בפיך אמרת כי בורח אתה מן הכבוד ואיכה תתנשא לאמר: “אני ואפסי עוד”?

– ומתי אמרתי כזאת?

"הלא כן קראת: “אם אני כאן הכל כאן”.

– לדבר הזה יסלח לי אדני המלך, כי לא נתת לבך למצוא חידתי הגלויה. חלילה לי

מהגד עלי כזאת, כי “כשאני לעצמי – מה אני?” ⁷⁹ כי אם על יוצר הכל אשר מידו הכל. בשם הזה הלא נקראהו בחג הזה ⁸⁰, ואותו אזכירה בתוך אַחי עליזי שמחנו, למען דעת כי כבוד ה' נמצא בתוכנו, וממנו הכבוד והתפארת למקום הזה הנקדש בשמו. יזכרו נא זאת ויגילו ברעדה, בדעתם כי המקום אשר המה עומדים בזה קדוש הוא והיה גם מחניהם קדוש ⁸¹.

השיחה הזאת תמה כשוב הלוים לתת קולם בשיר למעלות ⁸². והלל ברך את המלך ויפטר מפניו וישב אל מקומו.

ככלות הלוים לשיר קם הורדוס וביתו וירדו מעל הבמה ויכוננו צעדיהם לשוב אל נויהם. ההמון פנה לפניהם דרך; אחדים מהם קראו “יחי המלך!” ואחרים הסו אותם ויקראו בקול גדול: “תחי מרים המלכה החשמונאית! יחי אריסתובל העתיד לכהונה גדולה ויהי בית החשמונאים ומלכותם לעד!”.

שית גאוה עטתה לה אלכסנדרה בצאתה עם קפרון אֵם הורדוס; פני שלומית נהפכו לירקון, ומרים נבוכה מאד בלכתה לימין הורדוס, המדבר אליה במנוחה על אֹדות החג הנהדר בקדש, אך עיניו נדמו לי כגפרית בוערה ומהן פחד לבי. ואריסתובל היה שש ועלז, כי חנכוהו בלילה הזה לעבודת הקדש, ובשמעו כי נכון אני עוד לשוב להר הבית, חלה פני כלנו לתתו לשוב עמי ולהתעלס בשמחת העם. ואלכסנדרה נאוֹתה לו, אך מרים מאנה בזה, ואנכי בינותי הגיגה ואגיא גם אני את הנער מהלוך עמדי. שלחתי אותם עד הגשר ואז ברכתי את כלם לשלום ואשוב למקום הקדש ואחפש את הלל, בכלות נפשי לשוב ולדבר עמו, ואמצאהו במקום אשר היה שם בתחלה. בדברנו יחדו נודע לי לשמחת לבבי כי אך עצמי ובשרי הוא, כי גם הוא מבית דוד. מוצאו, ובדבריו הנעימים קנה כליותיו ולבי עד כי דבקה נפשי אחריו, ואדר נדר לקחת תורה מפיהו. והוא שש על זה מאד ויעוררני לבל אדחה למודי למועד מועדים, וישמיעני חקו לאמר: “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה” ⁸³.

עברה חצות לילה ושמחת העם הגיעה למרום קצהּ, בהגיע הלוים אל השיר השלשה עשר, בזמרם בקול: “כהניה אלביש ישע וחסדיה רנן ירננו” ⁸⁴. ושני כהנים נראו מעל ראשי הלוים העומדים על המעלות, ויתיצבו בשער עליון, שער ניקנור, מזה אחד ומזה אֹחד, וחצוצרות כסף בידיהם, ויעמדו הכן על משמרתם עד כלות הלוים לשיר ועד קרוא הגבר. אז תקעו והריעו ותקעו – והנה נראה כהן שלישי ובידו צלוחית זהב ומאחריהם עמדו כל הכהנים העומדים לשרת בקדש. הלוים והעם התחלקו לשני מחנות ויפתחו הדרך בינותם, והכהנים החלו לרדת מן המעלות. בהגיעם למעלה העשירית שבו עמדו והכהנים תקעו והריעו ותקעו, וכן עשו בהגיעם אל העזרה. משם החלו הכהנים לעבור בסך, אחריהם הלוים בשירם ובזמרם, אחריהם כל ראשי העם וחכמיו וזקניו ואחריהם כל העם. בהגיעם אל שער המזרח הפכו כלם פניהם מערבה, אל מול המקדש וההיכל, והלוים נתנו בשיר קולם לאמר:

כָּל גּוֹיֵי אֶרֶץ אַךְ יַעֲבֹדוּ

לִפְסִילִים אִלְּמִים עֵץ וָאָבֶן,

לָהֶם יִתְפַּלְלוּ אַף יִסְגֹדוּ,

כִּי הֶבֶל הֵם לֹא לִבָּם יָבֶן;

אַךְ אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

גַּם אֲבוֹתֵינוּ סִלְּפוּ דֶרֶך

וּכְטוֹב לָהֶם אֵל זָר אָהָבוּ.

לִצְבָא שָׁמַים כָּרְעוּ בֶרֶךְ,

וְאֶת אֵל מוֹשִיעָם אָז עָזָבוּ;

אַך אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד יָהּ –

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

הָיוּ עִתִּים וְגַם אֲנַחְנוּ

עָזַבְנוּ טוֹב וּבְרָע בָּחַרְנוּ,

שֵׁם אֱלהֵינוּ חָהּ שָׁכַחְנוּ

וּמצְוֹת פִּיהוּ לֹא שָמַרְנוּ;

אוּלם עַתָּה נַעֲבֹד יָהּ

אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.

וכל העם ענו לקולם ויזמרו יחד לשם ה' בשוררם קול אחר:

⁸⁵ אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ

עֵינֵינוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ הִנֵּנוּ!

והלוים שנו וישלשו והעם אחריהם עד אשר האירו פני שחר. אז החלו לרדת בהדרת קדש מהר בית ה' עד הגיעם אל מעין מי השלח. שם שרו הלוים במקהלה: “ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה”. והכהן מלא את הצלחית מים, ואז החלו כלם לשוב ההרה ויעלו בהמון חגג בדרך העולה אל שער המים. בהגיעם אל השער תקעו והריעו ותקעו, ואז קדשו המים בכלי לנסכם עם היין בעת נטילת ארבעת המינים כמשפט ⁸⁶.

כמעשה הזה נעשה כל שבעת ימי החג, והעם שבע שמחות ותגל נפשו באלהי ישעו. אך פני הורדוס ומשפחתו לא נראו עוד על הבמה הערוכה להם. גם אריסתובל נעצר מבוא שמה. לשוא בכה הנער ויתחנן לתתו לראות השמחת החג – כי חזקה עליו פקודת מרים, אשר מנעתהו מן הענג הזה למרות רוח אלכסנדרה אמה – מטעם כמוס עמה.

הדברים אשר הגיעו לאזני הורדוס בהיותו על הבמה ובשובו משם הביתה לא שבו ריקם – כי מאז והלאה יסד לו עדת שוטרי חרש, אשר פרשו שחת רשתם על כל המתאוננים בעם, הנוטים אחרי החשמונאים, מלכיהם מלפנים, – ובלי דין ומשפט נכחדו מן הארץ ורכושם היה חרם לאוצר המלך. ובהודע מעשהו זה למרים התגעשה מאד כי חרה לה, ותדבר עמו משפטים. אבל הוא הקשה עליה מראשית דרכה ויען אותה קשות, ויצו עליה מהתערב עוד בעניני המלוכה, פן תנחם באחריתה. “הן לבי ונפשי לך הם, באהבתי אותך מאד – אמר לה בשפת אמת, כי אמנם אהבה כנפשו – גם כל הוני ועשרי לך הוא, להשליכו בין עניי עמך כאַות נפשך, גם כבוד מלכותי אחלק אתך באמת ובתמים; אך רסן הממשלה לא אַנח לעולם, וכל אשר יערב לבבו להחזיק בו, לא ינקה מידי כל עוד נפשי בי!”.

בדברים באלה הזהיר גם את אלכסנדרה, בבואה לפניו בבקשתה לתת את הכהונה הגדולה ביד אריסתובל בנה, וישיבנה ריקם מלפניו.

קשי הורדוס בעניני המלוכה דכא כחלל רוח מרים. היא הכירה את האיש הזה כי אין מעצור לרוחו ולא ישוב מפני כל. כל תחבולותיה ומויצותיה גם כח יפיה ועצמת אהבתו לה היו כקש לפני רוח המושל העריץ הזה, אשר בכל הנוגע בדברי המדינה שם לבו כאבן וערפו כנחושה. בחפצו הכביר הציב גבול עולם בין אהבה והממשלה, לבל תגע האחת בשנית כמלוא השערה. באהבתו את מרים לבלי חק התרפס לפניה כעבד נכנע ויהי הדום לרגליה, ולהגה אחד כי יצא מפיה בדבר הממשלה התחפש לבו ויהי כסלע מקוק וכעין הקרח הנורא. גם זאת ראתה מרים, כי המעט לו אשר לא ישא פניה, כי עוד יקשה תמיד לעשות ההפך מכל אשר שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. ההפך מכל שאלה, ודבריה איפוא לא ייטיבו כי אם ירעו. זאת שמה אל לבה ותבך במסתרים נפשה – כי הנה נכזבה גם תוחלתה האחת: להיות להועיל לעמה בהיותה לאשה לאיש הזה, נבצרה ממנה מזמה למשול ברוחו ולהטותו אל אשר תחפוץ, והיא איפוא רק שפחה נחרפת לעבד מושלים הרודה באף עמה. ותהי בעיניה כמו כפתוה לפני ארי ויתנוה בידי לא תוכל קום. ובכל זאת לא אבדה תומתה, ותשמר חסדה ואמונתה לבעלה זה אשר זרה לה רוחו, כי אחת נשבעה לו לפני ה', ושבועתה זו קדש היא, לא תחללנה כל עוד נשמת שדי תחייה.

לא כן אלכסנדרה אִמה; היא לא נתנה דמי לה, ובראותה כי אין תקוה להבנות ממרים ולבצע מחשבותיה על ידה, חבלה מזמה להשלים חפצה בלעדיה. ותשלח דברים בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותרב אליה תחנונים, לדבר על לב אנטוניוס אוהבה, להסב את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה, כי מורשת אבות היא לו, ואך בעשק ובגזל נתן הורדוס נחלתו לאחר. וקליאופטרה אשת המזמות נמצאה דרושה לחפצה, לא מחמלה על אלכסנדרה ובנה כי אם באַותה לסכסך את אנטיניוס בהורדוס ולהעלות עליו חמתו – כי אז יהיה נקל לה לרשת את ארצו ולספחה על ממלכתה. בעצם העת ההיא בא אחד מידידי אנטוניוס, דַליוּס שמו, עירה ירושלים, ויסר אל בית הורדוס לשאול לשלומו, וישתומם למראה מרים רעיתו, כי לא ראה כמוה ליופי. ותשחרהו אלכסנדרה בכבוד לבקרה במעונה, ובבואו אליה הציגה לפניו את אריסתובל בנה. ודליוס הביט אל יפי הנער ואל ספיר גזרתו וישב ויתפלא בו – כי נדמה לו כמו רואה הוא לפניו את מרים המלכה לבושה בגדי גבר! ויהלל את שניהם בפניה, כי לא נמצא כמהם בכל הארץ, וידבר נכבדות באמם היפה, כי אליה נדמו גם יחד. ותבך אלכסנדרה בדברו, ותגל לפניו נגעי לבבה, כי כצר נחשב הורדוס חתנה לנער הזה, אשר על פי מולדתו יאתה לו המלוכה והוא מונע ממנו גם את הכהונה, שגם היא נחלת אבותיו בעלי ברית רומה מאז מעולם. ותהי עצת דליוס לה, לתת על ידו תמונות בנה ובתה, להראותן לפני אנטוניוס, אשר כל יופי יקח לבבו וכל מחמד עינים ישבהו שבי. ואלכסנדרה אצה לעשות כדברו, ובשמעה ממנו כי פניו מועדות אלכסנדריאה, כי שם יושב אנטוניוס בהתעלסו באהבים עם קליאופטריה ידידת נפשו, הגידה לו כי כבר נסתה דבר אל המלכה הזאת, ולבה בטוח בה כי גם תחוש לעזרתה ומשניהם תבוא תשועתה ולא תאחר.

הדברים האלה נשארו לסוד כמוס, לא ידעם איש זולתם.

                              ________

פתאם נמצא הורדוס ללא בקשוהו – כי התעורר לחמלה על הורקנוס הזקן, אשר התעוהו אויביו מארצו ומולדתו ובית אבותיו וצאצאי מעיו. ויכתוב אליו אגרת מלאה אהבה ותודה על כל הטוב והחסד אשר עשה לאנטיפטר אביו, ויעתר לו לעזוב ארץ שבותו ולשוב אל כל מחמדי נפשו, והיה לו לאב וליועץ, וחלק עמו את הממלכה אשר נכונה עתה בידו. ואלכסנדרה ומרים ידעו כי דבר בליעל צוק בזה, – כי בימים ההם הֻכו הרומאים מכה נצחת במלחמה עם הפרתים, ומה נקל עתה לפרעטס מלכם לעלות כשאה על סוריה ולשלוח ידו בארץ יהודה, למגר לארץ כסא הורדוס ידיד הרומאים ולהושיב תחתיו את הורקנוס החשמונאי הנמצא בארצו! ועל כן מהר הורדוס לקדם את הרעה אשר נגד פניו, וישלח דבריו ביד שרמלה קרובו, גם נשא משאת מאת פניו למלך הפרתים, לתת להורקנוס לעזוב את מקומו ולשוב אל ארצו ומשפחתו. והורקנוס האמין להורדוס בכל לבבו, כי הלא חתן בתו ובעל נכדתו הוא כעת – ולא שמע לעצת אוהביו ומכבדיו בבבל, אשר העתירו לו להשאר בקרבם ולראות בטובה ולבלות שארית ימיו במנוחה ושלוה. וימהר וישב אל ארצו, ובבואו ירושלימה ⁸⁷קדמהו הורדוס באהבה רבה, ויכבדהו כאב לו נגד כל העם, ויושיבהו ראש גם בביתו גם בסוד המועצה. והזקן שמח מאד על כל אלה ותתענג בדשן נפשו.

והורדוס הוסיף לתת אותותיו אותות כי הוא שש להטיב עם בית החשמונאים אשר על משפחתם הנהו נחשב – כי נשא את ראש אריסתובל ביום הולדת אותו, בהמלא לו שבע עשרה שנה, וישימהו לכהן גדול ⁸⁸, ואת חנמאל המצרי העביר מפניו בלי דין ומשפט. גם בפעם הזאת ידעו אלכסנדרה ומרים שרש דבר נמצא בזה – כי הגיעו להורדוס דברים מאת אנטוניוס, לשלוח לו את הנער אריסתובל וישם עיניו עליו. ויירא הורדוס פן יגדיל אנטוניוס חסדו עם הנער והשיב לו את מלוכת אבותיו! על כן הערים עצה וישימו לכהן גדול – למען הרחיקהו מעל אנטוניוס. אז התעוררה אלכסנדרה אל החפץ, לסכל עצת הורדוס ולברוח עם בנה מצרימה אל קליאופטרה אשת חסדה. ולבל יודע להורדוס דבר צאתם, צותה לעבדיה להכין לה שני ארונות מתים ולהניחם במקום סתר. ויהי בלילה ותתגנב שמה עם בנה בלאט, וישכבו בארונות, והעבדים התחפשו וישאום על כתף להביאם אל חוף יפו, ששם עמדה אניה הכן לרדת עמם מצרימה, אך עוד בלילה ההוא נשמע קול צעדי העבדים על רצפת אבן, ואחר כן על רצפת עץ, ופתאם עמדו מלכת, והארונות נפתחו – לעיני הורדוס ומרים והורקנוס הזקן! כי נגלה סודה להורדוס על פי מרגליו אשר ארבו לה, וכמעט נחבאו האשה ובנה בארונותיהם הרחקו עבדיה מהם, ועבדי הורדוס באו תחתם וישאום בדרך ישרה אל מעון הורדוס ויעמידום בחדר משכיתו.

האם והבן קמו עמדו נכלמים ובושים, כבשת גנב כי ימצא. והורדוס מלא פיהו תוכחות, ויקט באלכסנדרה המבקשת רעתו תחת רדפו טוב והחותרת בחשך כסאו לבלע גם את בתה בעד בנה אשר כמוה הלא יאהבהו גם הוא ועל כן משכהו חסד. – ויבך אריסתובל בדברו, ויחל פניו לסלוח לו, כי לא במרד ובמעל עשה זאת, אך חזקה עליו פקודת אמו ולא יכל למרות רוחה. ואלכסנדרה נשבעה לו לאמונה, כי לא עלה על לבה לעשות רעה לו ולבתה, אך שבעה רגז לבלי הכיל, בראותה כי כשבוית חרב היא יושבת בבית אבותיה – כי הקיפוה מרגליו חרש, השומרים עקבותיה וכל צעדיה יספורו, ולו היה לבבו תמים עמה, כי עתה היתה בריתה נאמנת לו ותאהבהו כבן בטנה. ומרים והורקנוס העתירו לו להסר כעס מלבו. ויעתר להם הורדוס ויעש שלום עם אלכסנדרה וישק לאריסתובל, ועד מהרה נשכח הכל, בשובם זה לזה בלבב שלם, ואיש לא זכר עוד את הדברים שהיו ביניהם בגלוי ובסתר עד כה. –

עוד הפעם עבר קיץ, הגיע החדש השביעי המרֻבה בימי הקדש, והעם זכה לראות את אריסתובל נכד הורקנוס החשמונאי משרת לפני ה' בכהונה הגדולה ⁸⁹ ותרב שמחתו מאד. אך בימי הזכרון, ימי התרועה, וביום הכפורים, יום ענות כל אדם נפשו, כלאו רוחם מהביעה בקהל רב, עד אשר באו ימי שמחתם ומועדם בחג הסכות, כעלות העלם היפה על המזבח להקריב קרבן ולהסך נסך, והוא נחמד למראה והדוּר בבגדי הכהונה, וציץ הזהב, נזר הקדש, על מצחו, והוא עושה הכל בידים אמונות כזקן ורגיל בעבודת האלהים – אז לא היה קץ לגילת העם ועליצותו. רבים מהם בכו מרוב שמחה, בצאת חטר מגזע החשמונאים לפרוח בחצרות קדשם, והריחו ביראת ה' כאבות אבותיו מלפנים; רבים נשאו אליו כפים, כי דמו לראות מחזה אלהים, בהופיע עליהם מלאך שלום מאת ה' מן השמים לקחת זבחיהם לרצון, וכלם הריעו ויצהלו לקראתו ככלותו עבודת ה', בעמדו בראש כל הכהנים וכפיו פרושות על פני העם לברכהו כמשפט. בצאתו מן הקדש ברכוהו כלם בקול גדול וילכו אחריו ברגש וישלחוהו עד היכל אבותיו בכבוד ותפארת.

אך מכלם הכי גדלה גילת אלכסנדרה ומרים בשובן עמו אל היכל החשמונאים. גם הורדוס ומשפחתו עלצו בו ויחדו בשמחה את פניו.

כן עבר החג הזה בששון וענג ובשלום אין קץ. ולמחרת החג יצאו כלם מהיכלם בירושלים, לעבור ולבוא אל יריחו לבלות ימי הגשמים בהיכלי תענוגיהם שמה.

________

רבות חמודות לארץ קדשנו כנפיה היפים שהם תפארתנו ומשוש לבבנו. מבורכת ה' היא כל הבקעה שבה עובר הירדן, מים כנרת עד יריחו, אך נפת יריחו עולה על כלן ⁹⁰. מקומה בערבה, בשפלה; סביבותיה הרי מתר המתנשאים זה על זה כמסגרת עז למראות הצובאות בעמק שוה זה, הוא ככר הירדן, ששם צוה ה' את הבריה פלג אלהים מלא מים יוצא מבין ההרים כנהר היוצא מעדן להשקות את האדמה הזאת ולהפריאה עד להפליא. נחל עדנים זה הנקרא מי יריחו ⁹¹ יוצא ממעין הנאדר בקדש, אשר מימיו רפא אלישע הנביא בשם ה' ⁹², ואל כל אשר יגיעו המים האלה יפרח, יציץ ציץ וישא פרי למכביר. שקמות השפלה גדולות ועבות כארזי אל ⁹³, כמוהן כן גדלו ורחבו זיתיה, תאניה ורמוניה וכל עציה הנושאים מבחר כל פרי למינהו, ועל כלם הכי נהדרו יערי התמרים אשר מסביב ליריחו, ועל כן נקראה “עיר התמרים” ⁹⁴. והאדמה נושאת כל תנובות שדי למיניהן; עמקיה מלאים פרחים עם כל ראשי בשמים, בהם הכי נכבדה שושנת המקום, “שושנת יריחו”, המרהבת עין בהודה ומשיבת נפש בריחה הנפלא ⁹⁵. שם שריגי הגפנים מתלכדים בעצי תות ⁹⁶ להקל להם משא אשכלותיהם; שם יטיפו מטעיה עסיס והדבש יזל כמים ארצה; שם יאסף הצרי לרוב מאד ועל הכל נפלא הכפר הזה במטע הפנג היקר, הגדל רק בו, ממנו יאסף שמן האפרסמון היחיד במינו, ואשר על ריחו הנודף למרחוק נקרא הככר בשם יריחו ⁹⁷.

מאחרי העיר דרומה יתהפך המחזה כלו ויהי לחרדת אלהים. שם נמצא ים המלח, הוא עמק השׂדים מלפנים, קבר ארבע הערים אשר הפכן ה' באפו. כמות הבולע כל היקום כן הוא הים הזה לכל תכונתו. מראהו כבדיל מֻצק ועל פניו צלמות. בו ישתפך הירדן בשאון זרמתו ועד מהרה יאָלם דומיה, יעלם מני עין ולא יכירנו עוד מקומו. כל חיתי שדה ועוף השמים נדדו ממנו, כי קללת אלהים רובצת עליו וסביביו נשערה מאד. אין כל ציץ ופרח, גם כל צמח וירק דשא לא ימצא סביבותיו ⁹⁸. גם ההרים אשר יסבוהו לוטים בערפל מאֵד העולה ממנו, לא ישאו כל פרי, כל טרפי צמחים יבשים, והעצים האמללים הנראים עליהם למעצבה יגדלו, פרחם כאבק יעלה ופרים הוא תפוחי בדם, גפני עמורה, אשר תוכם נהר ומלא עפר ואפר ⁹⁹.

קציני מצרים היו מביאים את חנוטי מתיהם על ראש שמחתם – למען תראינה עיניהם את המות וידעו לראות חיים ולהתענג על כל טוב. קציני יהודה השכילו מהם – כי בחרו להם מעון בככר הזה, אשר בו החיים והמות, מראות העדן והשאול נכח פניהם יתיצבו בכל חליפותיהם וחיל תמורותיהם. כי ישימו פניהם צפונה, וראו את ככר הירדן בכל נעימותיו וחמדותיו, ואם דרומה יפנו, וראו את חבל הארץ אשר אֵררה ה', והתבוננו אל גאון הירדן היורד שאולה ולא יעלה – והבינו לאחריתם. ומלכי יהודה חמדו את המקום הזה לשבתם בימי החרף, וימלאוהו גנות ופרדסים וברֵכות מים וכל שכיות החמדה, ויבנו עליו היכלי משושם ויפארום מדור לדור גם בנו שם מבצרים ומגדלים, לשמור את הדרך העולה מאנטוכיה לירושלים – כי מעבר ההוא נחשבה יריחו כמֵפתח לכל ארץ הקדש ¹⁰⁰. את המבצר הראשון בנה יונתן החשמונאי, ושמעון אחיו אשר משל אחריו הקים בתוכו מגדל עוז, הוא מגדל דגון, אשר בו נפל חלל מיד תלמי חתנו בבגדו בו. אחריו נבנו מגדלי תירס וטורוס ¹⁰¹, והורדוס הוסיף עליהם עור מגדל רביעי, ויקראהו בשם קפרון, לשם כבוד אמו ¹⁰².

________

כבוא כל בית הורקנוס והורדוס למחרת החג שמה, יצאו כל אנשי העיר לקראתם ויקדמו פניהם בברכה ובזמירות הריעו להם. ביותר צהלו לקראת אריסתובל, העלם הנחמד, אשר כרובם כן ראוהו בימי החג בשרתו לפני ה' בהיכל הקדש, וכלם הביטו אחריו עד בוא האֹרחים אל נוה תפארתם. שם כבר היה הכל נכון לפניהם – כי מאתמול בערב קדמה אלכסנדרה לבוא והעבדים והשפחות ערכו את השלחן בכל טוב כיד המלך. הורקנוס ישב ראש, ומשני עבריו הורדוס ומרים, אחריהם אלכסנדרה וקפרון אמותם, ואחריהן אריסתובל ושלומית –כי יוסף בעלה נשאר בירושלים למלא מקום הורדוס בממשלה – וליד אריסתובל פנו לי מקום לשבתי, ואחרינו שרי החיל מבני יהודה ילידי ארצות הגוים: ליסמכוס, גדיאס ודוסתאי; סופרי המלך: נקולי הדמשקי ותלמי אחיו, ושרי הצבא מעמי הנכר: סופיניוס, אנדרומָכוס וגמלוס – הם אלה אשר נקראו “גרי שלחן מלכים” ¹⁰³, וכל יתר השרים והשרות העומדים לשרת לפני המלך והמלכה ורואי פניהם יום יום. כטוב לב גלנו ביין החלונו להשתעשע בשיחות ערֵבות ובזכרונות נעימים, איש כרוחו וטעמו. הורקנוס ספר לנו הליכות אחינו בבבל, הורדוס השמיע מנהגי הרומאים ברומה קרית תפארתם, ואנכי זכרתי דרכי אחינו באלכסנדרה, – כי אצלם השלמה אמונת ישראל לחכמת יון ויפיפיות יפה נכנסה באהלי שֵם לתת להם לוית חן; ספרתי על אדות הבסיליקה ¹⁰⁴, זה בית הכנסת הגדול באלכסנדריה, הבנוי על שני טורי עמודי שיש הסובבים אותו לארבעת עבריו, ובו שבעים ואחד כסאות זהב לזקני השופטים, ומושבות מיוחדים לחברות האמוים בעלי המלאכה, מקום כל חברה לפי מלאכתה – למען אשר ימצא כל חָרש עני את לחם חקו לפי עבודתו, בהכירו את בני אומנתו ¹⁰⁵.

"האמת הדבר – שאל אריסתובל בשחוק – כי בבית הכנסת ההוא יש מנורת שמן גדולה ורחבה עד כי יעבור בה השמש בסירת-דוגה להגיע אל הפתילה להדליקה? האמת גם זאת, כי מאחרי הבימה ישב השמש על סוס חבוש לרכבה, ובהקרא איש לעלות לתורה יריץ השמש את סוסו כאילה שלוחה עד הגיעו אל האיש ההוא; שם ירכיב גם אותו עליו למען יגיע הקרוא אל הבימה בעתו?

הדבר יצא מפיהו וכל השומעים מלאו שחֹק פיהם. ואנכי הוכחתיו בדברים, כי לא נאוה לכהן גדול להתלוצץ במקום אשר קדוש יאמר לו, ואחר השיבותי לאמר:

“גם באין ים שמן למאור וסוס אביר למרכב, גדול כבוד הבית ההוא והעם רב מאד בתוכו, עד כי לא ישמע קול המתפלל בעמדו לפני התבה ודבריו לא יגיעו לאזני העומדים במרחק. ולזאת קבעו תקנה, כי בעמדו על הברכה יניף חזן בית הכנסת ידו בסודר, למען יראה כל העם וידע לענות אמן בעתו” ¹⁰⁶.

“והלא זו אמן ¹⁰⁷ יתומה”! – קרא הורקנוס בצדקתו – אחרי שעונים אותה על פי מראה עיניהם ולא למשמע אזניהם".

ואנכי התאמצתי להצדיק את אחינו האלכסנדרינים; אבל כל דברי לא הניחו את רוח הזקן עד אשר השיחנו אריסתובל לדבר אחר, בהשיבו אמרים לאמר:

"לא לי לחות דעה ולהכריע אם האמן יתומה היא או לא; אנכי רק זאת אדע: כי קוראיה שם יתומים הם בנפשם, באין אמם לנגדם, באין להם חלק ונחלה בארץ קדשנו ותפארתנו, אשר בה בחר ה' לשכן שמו בתוכה. כל עשרם וגדולתם בעיני כאפס וכאין – כי אל עקרבים המה יושבים בהיותם על אדמת זרים, בארץ נכריה; כל חכמתם לא תועיל להשקיט להם מימי רע, הנשקפים להם מחמת אויביהם ומנאציהם, אשר עוד מעט ואמרו עליהם כאבותיהם: “הן עם ישראל רב ועצום – הבה נתחכמה לו!”; גם דתם ומנהגי אמונתם יפיגו טעמם בארץ לא להם, ודמיונם בעיני כשתילי הפנג, יליד אדמתנו, אשר לשוא עמלו כל מלכי עמים לנטוע בארצם, כי יבש שרשם ותחדל יונקתם ¹⁰⁸.

“צדקת מאד, בני! – אמר הורקנוס – זאת מבשרי חזיתי בשבתי בארץ בבל. הן לא חסרתי שם כל, גם אהבה גם כבוד נחלתי בתוך אחי יושבי הארץ ההיא – וכל זה לא שוה לי, כי כלתה נפשי לארץ מולדתי ולירושלים עיר חמדתי – וטוב לי יום אחד בקרית מועדנו מאלף בערי הנכר אשר חזו עיני”.

“לא כראותכם אראה זאת אני – ענה הורדוס חלקו – הן יתר הרבה מכם חזו עיני ברומה, במצרים וסוריה, ואשר עם לבבי לא אכחד. בעיני יחלקו בני האדם לשנים: לעשירי ארץ ולעניי עם. אלה יראו חיים וישבעו טוב ואלה יראו רעה וישבעו עמל; העשירים אזרחי עולם הם, כי ימצאו מנוחתם ושלותם בכל מקום אשר יבחרו, והעני לא ידע מנוחה וכל ארץ מתקוממה לו עד בואו אלי קבר – כי גם לרעהו ישנא רש ואף כי לאנשים נכרים אשר זרה להם רוחו! וגם אתה, אלופי ומיודעי הזקן – הוסיף אמריו בשומו אל הורקנוס פניו – לולא כלתה נפשך לצאצאיך אלה, אזי נשארת על מקומך בשלום וירושלים וכל ארץ הקדש לא עלתה עוד על לבבך”.

“בדבר הזה לא צדקת, גיסי ומלכי – ענה אריסתובל – כי אהבת ארץ מולדת עולה על אהבת משפחה ושלום בית. ומי כמוך יודע זאת, כי כעלות צר ואויב לרשת משכנות לא לו, יעזוב האדם את ביתו ומשפחתו וכל מחמדי עיניו, וברוח נכון ילך לקראת המות, לתת נפשו כפר ארצו ומולדתו. ואם כזאת יעשו כל בני עם ועם באשר הם שם, מה לנו איפוא לעשות בעד ארץ חמדתנו, בעד עיר קדשנו ובעד מקדש אלהינו כבוד ה' עליו חופף והוא תהלתנו ותפארתנו!”.

הדברים האלה לא נעמו לי ולמרים, כי הזכירו להורדוס איך נלחמו היהודים גם אליו בהחשבו להם כצר. והורדוס בחנהו בעפעפיו ויאמר:

“רֹאה אני מדבריך כי איש חיל אתה ורוח גבורה מתנוססת בך. ואולי שגיתי בשומי אותך לכהן גדול בעמך – כי כאשר אחזה לי אני, הנה יכירך מקומך בצבא החיל, ורוחך תנחה אותך לעשות גבורות במלחמה בעד ארצך ועירך ומקדשך אשר אהבת סלה”.

ופני אריסתובל התאדמו ועיניו האירו בהשיבו אמריו לאמר:

“אמנם לא יבצר ממני לעשות עבודתי בבית ה' ולעשות גם חיל במלחמת ארצי לעת תדרשני. ואתה הלא ידעת אם לא שמעת דבר גבורות אבותי וחין ערכם, כי היו כהנים גדולים וגבורי מלחמה כאחד. ובנפשי אחוש כי באשורם תאחז רגלי ולעת מצוא בי חפץ לא נופל אהיה מהם”.

“שש אני לשמוע כזאת מפיך – אמר הורדוס במאור עינים אשר שמח לבב מרים ואלכסנדרה – והנני לשיתך בין אבירי חילי, והייתי לך לאב ולמורה, והתיחשת בצבא במלחמה לאות ולמופת בעמנו”.

מאד אכף לך אדני ומלכי – ענה אריסתובל בתודה – והיה בטוח כי אהיה תלמיד מקשיב וראוי למורה גדול ונכבד כמוך".

“בך בטחתי ולא אבוש; אך נכלה נא שיחתנו כעת – כי הנה נשיאנו הזקן מתנמנם ונפשו שואלת מנוחה”.

כן כלה הורדוס אמריו בהראותו על הורקנוס, אשר הוריך ראשו ויעצום עיניו לרגעים בנפול תנומה על עפעפיו. ואז קמנו כלנו מן השלחן, ומרים ואלכסנדרה תמכו בידי הורקנוס להביאו אל חדר משכבו, וכן עשו גם הורדוס ושלומית לקפרון אמם. ואני נדרשתי לחפץ אריסתובל, אשר שחרני לצאת עמו לשוח בגן הגדול אשר על יד הארמון, וגם שלומית נלותה עלינו ונלך שלשתנו יחדו.

________

בעברנו על פני מגדל דגון העזוב מאדם, זכר אריסתובל את ההגדה השמורה בפי אנשי המקום על אֹדות המגדל ההוא ואשר גם בני משפחתו מאמינים בה: כי מגדל דגון נורא הוא על כל סביביו, כי בו תרחפנה רוחות שמעון השמונאי ואשתו ובניו אשר הֹרגו ביד תלמי בן אבוב, קרובם המרצח, ומאשר גועו בלא עתם אבדה מהם מנוחתם בקבר, ולפעמים עוברות רוחותיהם כצללים לעיני הבא אל המגדל, וכל הרואה אותן לא ימלא עוד שנתו, כי מות ימות. ובהיות לב אריסתובל רחוק מהאמין בדברי תפל אלה, פצר בי לבוא עמו אל המגדל ולעלות אל המצפה הגבוה מאד, לראות משם את המקום ואת כל סביבותיו. ואנכי נאוֹתי לו ונבוא שלשתנו אל תוכו, וגעל בלול המדרגות הסובבות לעמודים מעלה מעלה ונגיע מרום קצו. שם רצפת אבן עגולה וסביבה. מעקה אבני גזית מונחות על עמודי שיש קטנים כאמה וחצי גבהם מעל פני הרצפה. עמדנו שם ולבנו פחד ורחב – כי כספר נגלה לפנינו כל הארץ מסביב. מצפון נראה לנו כל ככר הירדן עד ים כנרת, והוא כיריעה מרקמה כל מראות הטבע בשלל צבעיו; ממזרח שמש – כל עבר הירדן עד ערי מואב ועד הערבה; מפאת דרום – ים המלח וכל ארץ אדום עד הרי שעיר, ומפאת מערב – האח, ראתה עינינו! זו העיר ירושלים הקדושה, חמדת נפשו ומשוש גילנו! עיני אריסתובל אורו כשמש, פניו אדמו כתולע ולבו הולם פעם מרגשת קרב. גם אני נפעמתי מאד ממראה עיני, ומפי נעתקו מלים. ושלומית עמדה ותתבונן בנו בשחוק נסתר עד עבור סערת רוחנו, ותשאלנו להגיד לה על מה זה חרדנו את כל החרדה הזאת? הלא יחדיו היינו במבצר מסדה, הגבוה מן המגדל הזה פי שבע, כי מקומו במרום הר נשפה המעלה לשמים שיאו, והשמחה מה זו עשה? ואריסתובל הואיל באר לה במה נשגב המקום הזה ובמה כחו גדול כי הרעיש כה לבבנו – והנה נשמע קול הורדוס הקורא אלי מתחת לרדת אליו.

בלי חמדה ירדתי מן המגדל, ובקרבי אליו אחזני בידי ויוליכני אל מגדל קפרון הנבנה על פיהו, ויורני את כל מוצאיו ומובאיו. אחר כן יצא עמי משם, ובדרך הליכתו שאלני על דבר המקדש אשר בנה חוניו הרביעי במצרים, בעיר השמש, בארץ גֹשן. ואגיד לו תכלית הבנין המפֹאר ההוא אשר חזו עיני מנעורי – כי רק מחוץ שונה הוא מהיכל קדשנו בהר הבית, בעוד אשר בתוכו הוא כמעט דומה לו לכל תכניתו ותכונותו ¹⁰⁹, ויגל הורדוס את אזני, כי יש עם לבבו לפאר מקום מקדשנו ולהקים בנין חדש על תלו אשר יהיה נאה ומרום מראשון. ותהי עצתי לו אמונה, לבל יעשה דבר בטרם ישאל את חכמי הסנהדריה הגדולה, ורק על פיהם יקים דברו, ואז יודוהו אחינו כלם והיה שמו לברכה בקרב עמנו עד עולם.

פתאם הגיע לאזנינו קול רעש גדול כפרץ חומה נופלת תחתיה, והקול בא מן המקום אשר מגדל דגון עומד עליו! מהרנו לרוץ שמה בבהלה– כי הלא אריסתובל ושלומית היו שם ומי יודע מה היה להם!

גם אלכסנדרה ומרים חרדו לקול הרעש ותחפזנה לצאת מן הארמון לדעת מה זאת. גם השרים והעבדים מהרו איש מקצהו אל המקום ההוא. אך בטרם נגיע שמה יצאו אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלינו אריסתובל ושלומית, ופני שניהם לבנים כשלג מחרדת אלהים אשר נפלה עליהם. וכקרבם אלינו קדמתנו שלומית בדברים לאמר!

"מאת אריסתובל היתה זאת, כי נהרס חלק מן המעקה ויפול מראש המגדל ארצה, ויהי כפשע בינינו ובין המות. אכן נס גדול היה כי נצלנו! אנכי לא פללתי כי הכהן הגדול הזה עודנו כילד קטן אשר לא יבין דעת – והנער נער!

אנחנו השתוממנו למשמע אזנינו ואלכסנדרה ומרים ספקו כפיהן, ותקוטנה בי על אשר נתתי לאריסתובל לבוא אל המגדל, אשר בקרבו צופה אסון וכל באיו לא ישובון.

בהחל שלומית לספר את אשר קרה, רזם אריסתובל אלי, ואנכי הבינותי מה ירזמון עיניו, ואשחר פני אמו ואחותו לתתו להלוך עמי מעט עד תשוב נפשו למנוחה.

וזה הדבר אשר ספר לי בהרחיקנו מעליהם דרכנו:

כאשר נשארו לבדם על ראש המצפה, החלה שלומית לשיר שיר עגבים וללבבהו בעיניה, אחר כן נסתה אליו דברי אהבה ותהי דוברת הות נפשה, אך הוא לא שת אליה לבו – כי היתה נפשו מלאה מהדר ההיכל הקדוש הנשקף לו מהר המוריה. אז החשתה עיניה אחרי שושנה צומחת בבקיע החֹמה מתחת למעקה חוצה. ותפן אליו ותבקשהו לקטוף לה את השושנה ההיא, וימאן לעשות בקשתה. אז החלה להתלוצץ בו ולהכלימו בדברים, כי לא נאה לעלם, השואף להמנות בצבא המלך, להיות חרד וחרף כמוהו. הלעז הזה כבד עליו מנשוא, – וישם נפשו בכפו וירכב על המעקה וישח מלוא קומתו מטה, ובעוד ידו האחת אחזת באחד העמודים פנימה, שלח את ידו השניה להגיע אל השושנה – והנה יד שולמית אֹחזת ברגלו, כמו חפצה היא להחזיק בו; אבל תחת שהיה לה למשוך את הרגל אליה, התאמצה בכל גופה לדחפה מעל המעקה חוצה! עוד רגע אחד והעלם נהדף ממקומו ועצמותיו נפזרו לפי שאֹל מטה. אל לאָשרו לא עזבהו לבו ברגע ההוא, ויבעט ברגלו בגוף הדוחף אותה עד כי נפלה שלומית אחורנית, ובהטותו בכח ידו אל העמוד האָחוּז, התעופף חיש קל בכל גופו מעל המעקה פנימה. מעצמת הדחיפה ההיא נפל על הרצפה, והעמוד וכל צלע המעקה נהרסו ממקומם ויפלו ברעם וברעש ארצה. ועתה הנה האשה הזאת הופכת הדברים, בשומה אשם נפשו, כי משובתו התעתהו לקטוף את השושנה, וכי בהתאמצה להחזיק בו מעט בה ויפילנה אחור!

ואנכי נעויתי משמוע. אמנם ידעתי את שלומית ואת רֹע לבבה; ובכל זאת כבד עלי להאמין בדברי אריסתובל. ואולי באמת התעהו דמיונו לחשוב עליה דבר אשר לא יתכן. על כן יעצתי להסתיר הדברים, לבלתי עורר מדנים בין הנשים, אשר גם בלעדי זאת חלק לבבן ורק רוח הורדוס היא תקבצן ותעצרן מבוא בריב. בדברים האלה שבנו אל המקום אשר עמדו כלם יחד. ואריסתובל שמע לעצתי ויכפר פני שלומית בדברו אליה ידידות ובהצדיקו אותה ממנו. ותיישר דרכו בעיני הורדוס ויהללהו בפנינו, ולתת עֹנג לנפשות כלנו נדבה רוחו אותו ללמדהו קרבות ולהורות לו תחבלות הגשישה כמנהג גבורי יון ורומה.

בראשונה נסה להאבק עמו, ויורהו להעמיד במרחב רגליו למען יוכל להחזיק מעמד; ובכל זאת הפילהו בכל פעם על נקלה. וגם בתנופת אבני מעמסה לא יכל אריסתובל להתחרות עמו – כי היה הורדוס לכח אמיץ ממנו. אך במרוצתם יחדו גבר אריסתובל עליו לעינינו, כי היה קל ברגליו ממנו. והורדוס הרגיל בדבר מאן להכיר גם זאת, בגזרו אֹמר כי רק במרוצה קצרה יעצור כח להקדימהו, לא כן במרוצה ארוכה, הדורשת דעת חוקים וכללים ידועים, הנקנים לאדם רק על פי הלמוּד וההרגל. ויבקשהו אריסתובל לבחנהו גם בזאת. ומרים ואלכסנדרה אמרו לחשׂוך המרוצה לעת אחרת, כי הלא כבר עיפה נפש שניהם מהמסות אשר נסו עד כה. וישאלון הורדוס בשחוק: "האף בעת לחם שערים יאספו אנשי החיל ידיהם למען ינוח חיל האויב ויחליף כח? " – ובשחקו זה עורר עוד יותר את חשק אריסתובל, ויפצר באמו ואחותו עד אשר נעתרו לו בדבר הזה. וייעדו מקום המרוצה בין השקמים אשר בשפלה מרחק שלשה ריס לאֹרך המסלה עד הברכה העליונה אשר למי יריחו. הם הפנו לרוץ, ואנכי הקדמתי לבוא לפניהם אל מקום המוּעדה, בבחוֹר בי הורדוס להיות לשופט בינותם.

ואלכסנדרה ומרים נשארו על מקומן לחכות עד שובנו אליהן.

כל הדרך ההיא מהר אריסתובל לרוץ ארח והורדוס רץ מאחוריו, אך בקרבם אל מחוז חפצם שוה הורדוס רגליו כאילות ויקפוץ וידהר כארי וכנמר, ועד מהרה עבר את אריסתובל ויקדים לבוא אל קצה הברכה. גם לא יעף ולא נלאה מאומה, בעוד אשר אריסתובל, בהגיעו אחריו, היה עיף ויגע, זעה רבה כסתהו ורוחו קצרה עד מחנק נפש. למענו ישבנו יחד להרגיע על יצוע הדשא על יד מי המנוחות אשר בברכה. בעת ההיא התרחצו שם אחדים מפקידי חיל הורדוס, הגבורים מבני העמים, בני גליה השומרים לראשו, והם שטים יחדו כבני אַוזה ומשחקים על פני מים כעל יבשת ארץ, ובראותם את מלכם נדמו יחד. אך הוא הניח להם ביד ויצום לשוב למשחקם ולהשתעשע על פי דרכם.

“גם זה שעשוע טוב ונחוץ לבני חיל מלֻמדי מלחמה – אמר הורדוס בפנותו אל אריסתובל – ולולא עיפה נפשך ממרוצתך, כי עתה יעצתיך לקחת מהם לקח טוב”.

“כבר למדתי זאת דיי, וקל אני על פני מים כגבוריך אלה” – ענה אריסתובל.

דבריו נאמנו מאד, – כי אמנם למד ממני גם את זאת בברכה הגדולה אשר בגן המלך בירושלים דרומה בין מעין השלוח ובין עין רוגל.

“לו ידעתי כי לא תשיבו פני – אמר אריסתובל אלינו – אזי בקשתיכם לתתי לרדת המימה לרחוץ, להשיב נפשי ולחלץ עצמותי – כי אמנם עיף אני מאד ממרוצתי הרבה”.

“אבל יראתי פן תדאגנה הנשים לנו בהתמהמהנו פה עד שובך עמנו אליהן” – אמר הורדוס.

“שובו איפוא אתם להרגיע לבבן, ואנכי אשאר פה וטבלתי במים והיה זה לי למשיב נפש, ועד מהרה אשוב גם אני”.

אנכי מאנתי לתת לו את שאלתו, כי היה לבי חרד בקרבי מבלי דעת על מה, והורדוס גם הוא נראה כפוֹסח על שתי הסעיפים. אבל העלם שנה ושלש בקשתו ויפצר בנו עד בוש – ויעתר לו המלך, אך צוהו למהר ולהחיש מעשהו. ואל הפקידים קרא: “שימו עיניכם על אחי המלכה, ואל תחטאו בילד אם יקר לכם חסדי!”.

ובצותו עוד הפעם את אריסתובל לשוב עד מהרה אלינו קם ממקומו, ואקום גם אני אחריו, ובלכתנו פנה אלי ויאמר:

“אכן עודנו כילד, רך ויחיד לפני אמו; אך רוח גבורה נוססת בו וחנוכו בצבא יאמצהו והיה לגבור חיל”.

“האמת אגיד לך, אדני ומלכי – אמרתי לו – כי בעיני לא טוב הדבר אשר אתם חפצים לעשות בו. לא טוב לאיש לאחוז החבל בשני ראשיו ולא יתכן לכהן גדול להיות גם איש מלחמה, כי עבודת ה' תבקש שלום ותרדפהו, ועבודת הצבא דורשת דמים וקרבות תחפוץ”.

“והלא גם אבותיו מלפנים, אשר בהם ישראל יתפאר היו כהנים וגבורים כאחד” – אמר הורדוס לתמו.

"זה היה בעתותי הרעה, בקום האויב להרע לנו בקדש ולהעבירנו על דת אבותינו, ובכל העם לא נמצא איש אשר רוח בו לעשות חיל במלחמה ולעמוד מפני הצר הצורר אותם. אז קמו הכהנים החשמונאים לחזק ידים רפות ולאמץ לבב נדכאים בשם ה', כדבר אחד חכמינו: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.

"ומי מהם השכיל לאמר כדבר הטוב הזה?

זה החכם הבבלי, אשר עמד לפניך על הבמה בשנת העברה, בהיותו בהר הבית בשמחת בית השואבה".

“ומאין למדת דעת דרכיו?”

“מאז הכרתיו קרבתיו והרבה דברים טובים שמעתי ממנו, אשר יסכנו לכל אדם לדעתם”.

“ולמה זה סר צל החשמונאים מעליהם מזמן מות שלומית המלכה והלאה?” – הוסיף הורדוס לשאלני.

“כי סרו מדרך השלום והי יד איש באחיהו, ותהי יד ה' בכלם יחדו ותזנח משלום נפשם. כי אל גמולות ה' והוא משלם לאיש כפעלו וכמדתו”.

“הגם על זאת שמעת דבר טוב מפי החכם המסכן ההוא?”

“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – פעם אחת ראה גלגלת צפה על פני המים ויאמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון” –

פתאם נשמע לנו כקול צעקה מאחרינו, ונדם תחתינו וגם אזנינו להקשיב קשב, אבל לא שמענו מאומה בלתי אם משק מי הברכה ומצהלות אנשי החיל המתרוצצים בהם כדרכם.

“אין דבר” – אמר הורדוס, אך פניו חורו בדברו וקולו רעד בשאלו אותי לאמר:

“ולפי זה הלא תמֹרו גם לי במדה אחת עם החשמונאים, כי קרעתי מהם את ממלכתם ואקחנה לי”.

“לא אדני ומלכי – עניתי בנטותי מפניו במענה פי – לא ידון רוחנו כדברים כאלה. הן גם באנשים כערכנו אמר החכם ההוא: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, ואף כי בעניני המלוכה, שבהם המשפט לאלהים המושיב מלכים לכסא” –

ברגע הזה נשמע לי עוד הפעם קול פחדים מברכת המים, קול ענות חלושה אשר מפניו נמס לבנו. ונפן ונרוץ אל מול הברכה. ונרא מרחוק והנה פקידי החיל מתרוצצים במי שחו ומתאבקים יחדו, ובטרם נקרב אליהם ירדו שנים מהם במצולת מים, ורק האחד נשאר על מקומו, ובהעיפי עיני בו נדמה לי כי הוא רומז בעיניו אל הורדוס ופניו כמו התעֲותו משחוק נסתר.

הבטנו כה וכה ואריסתובל איננו!

פחד קראני ורעדה. מחשבה נוראה עלתה על דעתי, אך לא מלאני לבי להגות בה, ואחרי שובי נחמתי: אין זאת כי אם שוכב הנער בבין חציר לתת מרגוע לנפשו, וצללי ערב הנה נטו, על כן לא נראהו.

עוד עיני משוטטות בסביבות הברכַה, ופתאם נראתה לי דמות אשה מתחבאת בין השיחים.

התבוננתי אלה מרחוק, והנה היא שלומית, אחות הורדוס!

“אנה פנה הנער?” – קרא המלך אל איש החיל העומד בברכה.

“הוא ירד המימה וינסה כחו לשׂחות – ענה איש החיל – ובטרם יגיע אלינו צפו המים על ראשו וישקע תחתיו. והנה חברי מחפשים אותו להצילהו מרעתו”.

“אוי לי כי נדמיתי!” – קראתי בלב נמוג ופלצות בעתתני.

שני האנשים אשר ירדו במצולה שבו עלו וידיהם נושאות משא כבד, גוית אדם, והשלישי גם הוא נלוה עמם ויחדו נשאו משאם אל היבשה ויניחוהו על החוף.

בני אריסתובל נהפכו לירקון ושפתיו לתכלת וכל בשרו היה לקפאון.

הנחתיו ידי הרועדת על לבו – והוא כאבן דומם!

“אללי לי – שאגתי מנהמת לבי – מת הילד! הנער מת! בני זה טפחתי ורביתי נוע ואיננו! אנא, הצילו מלטו נפשו, תהי נא ידכם עמדי לעזרני, אולי עוד נשיב אליו רוחו”!.

ברב כח גללנוהו, הפכנוהו על צדיו, טלטלנוהו טלטלה ועטינוהו עטה – הכל לשוא! המות כבר אחז טרפו ולא יפליט, שאול בלעה ולא תשיב עוד!

“הוי על בן זה אמצתי לי! – קוננתי מרה ואגז משער ראשי – אוי לאמך זו ילדתך, לאחותך אוהבתך כאישון עינה, לאביך הזקן כל תקותו בך! מי אכזר כי יודיעם! מי יאמין לשמועה ומי יבין פשר דבר! הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!”

לקול שאגתי הנשמעה עד למרחוק לשו באו אנשים מכל עבר. ותגדל הצעקה ויסב המספר במסלות הגן והיער, עד אלכסנדרה ומרים הגיע, העומדות יד דרך ומשתוממות יחדו, למה בוששנו לבוא, מדוע אחרו פעמינו לשוב אליהן!

והורדוס צוה ויניחו את המת בסירת דוגה, ויכסוהו בבגדיו. והאנשים נטלוהו וישאוהו במסלה ההולכת הארמונה. עודם בחצי הדרך ואלכסנדרה ומרים כבר רצו אחריהם כמשֻגעות, והורקנוס הזקן וכל אנשי בית הורדוס יצאו לקראתם דחופים ומבהלים, וכל העם מרר בבכי: “הוי כי בא שמשנו, מת כהננו ושרנו! הוי פרח נעים ואמלל, הוי צבי תפארתנו, איכה היית לציץ נובל ותקות עמך האבדת!”.

אך בוא באו שלשת פקידי החיל עם משאם ויעמידו את סירת הדוגה על יד השער, והורדוס רץ הארמונה וכרגע שב משם וחרבו שלופה בידו ויפול על שלשתם וימיתם – על אשר לא שקדו על דבריו ולא שמרו את הנער כמצותו. ומרים התעלפה, והזקן עמד משמים ורטט החזיקהו, ובעוד הורדוס ואנשיו עסוקים במרים לשאתה הארמונה ולהשיב אליה רוחה, התאפקה אלכסנדרה פתאם ותטני הצדה, וכאב מארץ השמיעה אלי קולה לאמר:

“אך במרמה המית עבדיו הנאמנים – לבל יוכלו העיד בפניו כי כמצותו עשו ופקודתו שמרה רוחם”…

“מה זה תדברי, גבירתי השכולה!” – קראתי אליה ברעדה – “אכן השתוללה האם האֻמללה משאת פתאם כי באה” – אמרתי לנפשי בהיביטי אליה בחמלה רבה ועיני הורידו כנחל דמעה.

“לא, ידידי, לאידי והותי לא אבדה בינתי – לחשה האשה בעינים מזרות זועה – בעיני ראיתיו היום בצהרים מתלחש עם שלשה אנשי החיל אשר הביאה אחותו אליו המסדרונה. הוי לבן המת ולבת החיה! אכן נוראה המשפחה הזאת לכלנו ואחריתנו מי ישורנה!”.

אז זכרתי את כל הדברים אשר נקרו ויאתיו ביום הזה; זכרתי את השיחה במשתה הצהרים, את המקרה על מגדל דגון, את המסות הגדולות אשר נסה הורדוס את העלם לכלות כחו, את המסלה אשר בר לו למרוצתו, את הגבול אשר שם לו על יד הברכה, את שחוק איש החיל בקרצו להורדוס בעיניו ואת שלומית אשר שרכה דרכה בעת ההיא במקום ההוא; זכרתי כי גם את הכהונה הגדולה נתן להעלם ולא ברצוננו, זכרתי הכל – ואדע כי אמנם צדקה האֵם השכולה בדברה! אך החשיתי ממנה לבלתי הגדיל הרעה, אף התאמצתי להסיר החשד הנורא הזה מלבבה; אבל לב אֵם יחזה נכחה ולעולם כל משפט צדקו. כל אמרי היו ללא הועיל, אך נאותה לי להסתיר הדברים בלבה עד עת מצוא, פן יבֻלע למרים בגללם, וכבתה גחלתה הנשארה.

והורדוס הרבה למראה עין לספוד את אריסתובל ולבכותו, ויצו לחנוט גויתו, וירבה לו רקוחים ובשׂמים ויקברהו בכבוד גדול כיד המלך; אך אתו קבר גם את שלום ביתו ומנוחתו עד עולם. –

ומרים מאנה להשאר עוד במקום אשר ראה במות אחיה היחיד. והורדוס שקד לעשות רצונה, וישובו כלם אבלים ועצובי רוח ירושלמיה. משם שלחה אלכסנדרה דבריה בסתר אל קליאופטרה מלכת מצרים, ותספר לה את אחרית בנה יחידה, כי המיתהו הורדוס בידי רשע. וקליאופטרה הגידה הדברים לאנטוניוס, ופתאם נקרא הורדוס למועד חדש האביב לבוא לודקיאה. לעמוד לפניו למשפט על הרצח אשר עשו ידיו. ויחרד הורדוס מאד, ויקח עמו דברים וגם מנחות ותשורות הרבה, אולי יצלח לכפר פני אדוניו ומושלו עז. ובדעתו כי מאת אלכסנדרה – ואולי גם ממרים – היתה זאת לו, הפקיד את שתיהן ביד יוסף גיסו, בעל שלומית אחותו, בצותו אותו לעיניהן למצור אותן כאישון עינו ולשמרן מכל רע. ובסתר צוהו על אדותיהן, כי אם ימצא אנטוניוס עונו בו ויעש בו משפט מות, לא ינקה אותן ביום רע, והמית את שתיהן גם יחד. אך צוה להסתיר דבר פקודתו לבלתי נלותו לאיש עד עולם.

________

מאז שבנו ירושלימה החלותי להוקיר רגלי מבית המלוכה, כי היה בואי שמה למזכרת אֵבל ויגון למרים ולאלכסנדרה וגם לי, בהפקד מקום תלמידי הנחמד, אשר גדל על ברכי ויהי משוש גילי והדר כבודי נגדה נא לכל עמנו אשר חפץ ביקרו וישש לראותו מכהן פאר בהיכל קדשנו. גם קצרה רוחי מראות ברעה המוצאת את המשפחה החשמונאית מיד המשפחה האדומית, הרעה והחטאה, אשר סבבתה בכחש ותארוג עליה קוריה, כתולעה השמה קנה בשושנה פורחת, להובישה, להשבית מטהרה ולהכחידה מני ארץ. אז השלמתי אדיר כל חפצי ואקים לי בית נאמן, בקחתי לי אשה בת טובים, בת הלל הזקן, היא אמך האהובה אשר למדתי דעת אותה מאז החלותי לפקוד נוהו ולקחת תורה מפיהו. ואחל לעשות לביתי, ואקן לי בית ונחלה בכפר בית-פגי אשר במורד הר הזיתים לרגלי העיר ירושלים, ואשב שם עם חותני, אשר אמצתיהו כאב לי ואנחם בבתו זו אשתי אחרי אריסתובל תלמידי האֻמלל. אך לפעמים זכרתי את אחותו ואמו האבלות ואפקדן לעתים ברחמים גדולים ובידידות אֹמן – ומהן ומהקרובים להן נודע לי כל המוצאות אותן אחרי כן.

בת עשרים ושלש שנה היתה מרים בעת ההיא, והיא אֵם מינקת לילד היולד לה; אך מראֶהָ היה כבת שמונה עשרה, ויפיה גדל שבעתים ושבעה – כי מלאו יצוריה כגן רוה וכתמר פורחת, ועצב רוחה על מות אחיה שת עליה לוית חן להגדיל נעימות פניה, כערפל רק המכסה פני שמש בחם קיץ. כל חייה ומעיניה נתונים היו לבנה אישון עינה, הנקרא על שם אלכסנדר אביה אשר הומת בילדותה, ובו נחמה מעט אחרי אחיה אשר גוע גם הוא בעצם תמו. אהבתה העזה לאריסתובל מחמל נפשה חזקה אמונתה באלהי השמים, אשר כל דרכיו משפט – כי חיי עולם נטע נוצר ביציר כפיו, ונפש תמה לא תכלה עם בית חמרה ולא יאבד נצחה ותוחלתה מאלהי עולם. ויהיו כל דרכיה אמונה ומעשיה עבודת צדקה ואהבת חסד ואמת. גם בהורדוס לא אבדה תקות לרפוא משובתו ולהציבהו על דרך טוב – כי אמנם חדל לרדוף באף את שארית חכמי הסנהדריה ופליטת סופריה. אך גבול שׂם בינו ובינם: כי ישיחו בחקי ה' וילמדו לעם דרכיהם לאמונה ככל אות נפשם, רק בעניני המדינה לא יתערבו ודבר לא יהיה להם עם עסקי מלכותו. אלכסנדרה אמה שמרה דברה ולא גלתה סודה לה על אודות הורדוס ואשמתו במות אריסתובל, ועל כן התעצבה מרים בראותה את אמה שומרת עברתה לבית הורדוס. רק באחת הכירה צדקתה – בשנאתה את שלומית, כי אמנם היתה האשה הזאת כרוח רעה שלטת בבית ההוא, לגרות מדון ולהשבית שלום ממנו. גם עם בעלה התקוטטה שלומית תמיד ותעצב רוחו בכל עת, עד כי נבאשה בו מאד, ולולא היתה יראת הורדוס נכח פניו, אזי נער ממנה חצנו וישליכנה מעל פניו בשאט בנפש, כהתנער איש מרמש נבזה, מתולעה זוחלת.

יוסף היה אז כבן שלשים וחמש, הדוּר במראהו ובמעלות רוחו, כי היה טוב לבב ובעל נפש, איש תבונות ואוהב חכמה ודעת. ושלומית היתה צעירה ממנו לימים. אך רעתה יסרַתָּה ותשלח רזון בעצמיה, ותתן לה פנים חורים, ותחת עיניה כמשקע כהה העמוק תחתיו מן הלחיים, הבולטות אל מול האף העב ושוקעות למאד בצדי הפה הרחב. רק בעיניה דמתה אל הורדוס אחיה, כי גם הן היו אמוצות ומתלקחות לעת אפה ומבריקות כגפרית בוערה. ואת האחות היחידה הזאת אהב הורדוס כנפשו! אכן בזה נפלאה המשפחה האדומית מן החשמונאית, והיא שעמדה לאחת לדכא את השנית – כי חלק לב אנשי בית החשמונאים מימי אלכסנדר ינאי והלאה ואיש את אחיו צד למדחפות, בעוד אשר אנשי בית אנטיפטר היו לב אחד כנפש אחת. רק יוסף נבדל מהם, כי היתה רוח אחרת עמו, וקטטות אשתו הוסיפו להרחיק דרכו מעליה ומעל כל בית אביה.

ומרים ראתה בעמל יוסף וצרת נפשו מחמת שלומית אשתו המבישה, ותגד לו מאד, ותקרבהו בידידות ותדבר אתו טובות, ותהי לו נדבת פיה לנחָמה גדולה. אמנם נזהרה מרים מאד מהתערב בריב לא לה, ומדי פתח פיהו להתאונן לפניה על זדון ורֹע לבבה, גברה צדקתה על תועבת נפשה, ותתאמץ להצדיק לפניו את שלומית ולהפוך בזכותה, למען השקיט הריב ולא יפרע שלום בית. ושלומית ראתה את בעלה מדבר שלום וידידות עם מרים היפה, ותצת כאש חמתה. אך לא נועזה למשוך עליה חשד ולנבל שם כבודה, ותשמור את הדבר בלבה.

פעם אחת לעת הערב ישבה מרים כדרכה בגן העדנים אשר מאחרי הארמון דרומה. השמש שלחה קרניה האחרונות על ראשי העצים ועל מגדלי חומת ציון המזהירים מנגה נגדה מפאת מערב. מאחרי הגן נשמע קול רננות העובדים בעלי המלאכה בשובם אל נויהם, ומרים העמיקה לחשוב ולהגות בהקות החיים וגורל בני האדם לכל מקריהם וחיל תמוריהם, ותבוא בה הרוח ותחל לשיר לאטה בהלך נפשה. ושפחתה הכושית ידעה מועדה ותחש ותביא לה מן הסכה את כנורה, אשר לא פרטה עליו זה כמה. ואצבעות מרים התעופפו ביעף על מיתריו, אשר ענו לה בנעימה לקול צללו שפתיה בזמרה משכיל שיר

הָעֹשֶר והָאֹשֶר:

טִירַת עֻזוֹ הַנֶּהְדֶּרֶת

בְּיֵקַר חֹסֶן, רַב תִּפְאֶרֶת

כָּלִיל הִשְׁלִיךְ חִישׁ העשֶׁר;

וּבְמִרְכֶּבֶת פָּז וָכֶתֶם

הַמְּעֻלֶּפֶת שְׁבוֹ וָלֶשֶׁם

יָצָא לַחֲפֹשׁ אֶת הָאֹשֶר.

עֵת רָאוּהוּ עוֹבְרֵי דֶרֶךְ

בְּחֶרְדַת כָּבוֹד כָּרְעוּ בֶרֶךְ

אַף השְׁתַּחוּ עַל אַפָּים;

דִּבְרֵי חֹנֶף לוֹ דִבֵּרוּ,

פִּרְחֵי חֶמֶד לוֹ פִזֵרוּ

עַל כָּל מִדְרַךְ הָרַגְלָיִם.

אַך הוּא זָעֵף לֹא יָנוּחַ,

יסַּע הָלְאָה בַּחֲמַת רוּחַ

וּמֵעוֹטְרָיו יָסֵב עָיִן.

"מָה לִּי יִתְּנו הַבְלֵי תֵבֵל,

תְּהִלַּת שֶׁקֶר, פֶּרַח נֹבֵל,

אִם הָאשֶׁר בָּמוֹ אָין?

יָמִים רַבִּים, הָהּ עָמַלְתִּי,

יַרְחֵי עָמָל לִי הָנְחַלְתִּי,

וּקְצוֹת אֶרֶץ רַגְלַי נָעוּ

בּסוֹד עַלִּיזִים בִּקַּשְׁתִּיהוּ,

בְּהֵיכְלֵי-עֹנֶג חִפַּשְׂתִּיהוּ

אַך עִקּבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ!

כֹּה העֹשֶר בְּמַר עַצֶּבֶת

נָסַע, נָסַע בַּמִּרְכֶּבֶת

לִנאוֹת רֹעִים עַד הִגִּיע;

שָׁם מֵאֹהֶל רֹעֵה עֵדֶר

קָטֹן, דַּל וַחֲסַר כָּל הֶדֶר

אוֹר קִפָּאוֹן לוֹ הוֹפִיעַ!

אֶל-הַשֻׁלְחָן אֲדוֹן הַבַּית,

בָּנָיו סָבִיב שְׁתִילֵי זַית,

גַּם רַעְיָתוֹ יְפַת-עֵינָיִם

יַחְדּו יֵשְׁבוּ יֹאכְלוּ לָמוֹ

ארוּחַת יָרָק, פְּרִי גַנָּמוֹ, –

מַרְאֵה עֹנִי, אַך מַה נָּעִים!

בֵּין הַיּוֹשְׁבִים עֵין העֹשֶר

רָאֲתָה פֶתַע אֵת הָאֹשֶר

ומִשְׁתָאֶה לוֹ הִבִיעַ:

"מַה זֶה, הָהּ, פֹּה תַחַז עֵינִי?

הֲפּה בַסֵּתֶר, בֵּין בְּנֵי-עּנִי

אוּרְךָ, אֹשֶר, בְּהוּד יוּפִיעַ?

כָּמָּה שָׁנִים לָך שָׁאַפְתִּי

אַחֲרֵי צִלְּךָ רַק רָדַפְתִּי,

אַךְ לּא הוֹעִיל כּל עֲמָלִי;–

עַתָּה כִּי ראַתךָ עֵינִי,

עתַּה אַל-נָא תעַזְבֵנֵי.

וְאִתִּי בֹאָה אֶל הֵיכְלִי!"

–"אֶל הֵיכָלְךָ לֹא אָסוּרָה,

בְְּבָתֵּי מִדּוֹת לֹא אָגוּרה,

וְרוֹדְפֵי בֶצַע לֹא ירְאוּנִי;

באָהֳלֵי דַלּים יוֹשְבֵי סֵתֶר

בּמְקוֹם יִגְווּ תֹם וְישֶׁר

שָׁם כָּל מְשַׁחֲרֵי יִמְצָאוּני.–

עַתָּה שׁוּבָה, הוֹן חפֵשָׁה,

אוֹצְרוֹת חשֶׁךְ לָךְ כַּנֵסָה,

אַךְ מִמֶּנִי אָנָּא חֶרֶף…"

וְאַךְ הָאֹשֶר זֹאת הִבִּיעַ

בְּבוּז וָלַעַג רֹאשׁ הֵנִיעַ

וּלְהָעֹשֶר פָּנָה עֹרֶף.– –

ויוסף אשר התהלך בין עצי הגן לרוח היום, קרב אל המקום אשר ישבה מרים ויעמוד לפניה ויתענג על נעם נגינתה. וככלותה לשיר מלא פיו תהלת שירתה ויתן צדק לרעיון הנאמן הכלול בה, כי אמנם רחוק ממצוא אשר בצל העשר וטוב לשבת בשלוה באהלי עוני מבוע רגז בהיכלי חמדה. והנה נגשה שלומית אליהם פתאם ותבט אל יוסף בחרפה ובוז, ואחר שמה פניה במרים ותאמר בלעג שנון:

"חדשה היתה בארץ – כי מלכת ארץ תקוץ בעטרת בעלוז ותקנא באביוני אדם הרעבים ללחם.

ומרים ידעה כי אך תאנה היא מבקשת לגרות מדון, ותען ותאמר:

"הלא כן יאמר משל קדמוני: “טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב”.

ויוסף ענה חלקו לאמר:

“אמנם יש תפוחים יפים ותוכם רקב – כי תאכלם התולעת”.

"ושלומית הבינה כי אליה ירמזון מליו, ותהפוך בדברים ותאמר:

“ולתפוח כזה אתמשלה גם אני – בהיות לי בעל כמוך”.

"כדבריך כן הוא, רעיתי – ענה יוסף – אך לא אל מראהו נמשלת כי אם אל תוכו " –

“ובכן תבקש לך אלופי פרי ישוה לך, אשר תאוה הוא לעינים – אף תמצאנו, כאשר עיני ראות”…

וחמת יוסף תקפתהו לבלי הכיל, אך מרים קדמתהו ותקם ממקומה ותאמר:

“סגלה אחת היתה לך, אחות הורדוס, כי לא צפון היה משכל לבך, וגם אותה תאַבדי בענין רע, כי קנאתך אש תאכלך, כל ימיך פונים בעברתך וכרשעתך – כסלתך. ואולם לכי לך בדרך זו בחרת, זרעי לך רשע, קצרי עולה ואכלי פרי כחש; אך אל תעיזי להראות עוד את פני עד שוב הורדוס ויוכיח בין שנינו”.

בדברים האלה עזבה את שניהם ותלך בחמת רוח דרך המשעול הפונה אל מעונה.

                   ________

הדבר אשר הביעה שלומית בפיה למען הכעיס את מרים ולמען תרחיק דרכה מעל יוסף בבקשה להסיר ממנה לזות שפתיה – הדבר הזה העלה רק חמת מרים עליה; אבל לא פעל על לבה להרחיק ממנה את אישה החף מפשע, כי עוד הוסיפה לקרבהו בחמלתה עליו, בדעתה מה רבו מכאֹביו מן האשה הזאת אשר גם באהבתה רבה רעתה מנשוא. האשה הצנועה באמת ובתמים שאננה היא מפחד גבר, כי תֻמתה היא משגבה ובהיות לבה רחוק מכל מחשבה זרה לא תביט און גם באיש הדובר אתה. – אך על יוסף הראה החשד הזה פעלו להפך – כי נתן מראה ודמות להרהורים נעלמים אשר אם עלו לפעמים על לבו, שבוּ התחבאו עד ארגיעה ולא הכירם עוד מקומם, ועתה מלאו כל חדרי לבבו ולא נתנו עוד דמי לו. הוא החל לערוך את שתי הנשים זו לעמת זו, והנה עולה מרים על שלומית בגופה ובנפשה כאור על חשך, כטוב על הרע, כיתרון החיים מן המות ותענוגי עדן ממצרי שאֹל. מאז ידע את שלומית לא ידע שלו, ויקט מאד בפניו על אשר נואל בחפזו לרדוף אחרי הכבוד, כי בגללו לקח מוקש לנפשו ויפול ברשת אשה רעה המרה ממות. ולולא יראתו את הורדוס כי עתה שלחה מעל פניו בשאט נפש, ויבחר לשבת בסתר המדרגה ולראות מנוחה כי טוב, מגוּר בהיכל המלוכה ולראות עמל כל הימים. ומאז ידע את מרים ידע כי מלאך שמים מתהלך עלי אדמות בדמות האשה היקרה הזאת – וגם היא לא תאֻשר במעון כבודה ותקנא בנאות השלום אשר לאביוני אדם! כי כן שמע מפיה במשא אשר נשאה על דבר העֹשר והאֹשר. ובזכרו אכזריות הורדוס בפקודתו על אֹדותיה, נוכח לראות כי לב האיש הזה כלבב שלומית אחותו במאזנים ישאו יחד, ובכן לא רק חפץ אחד לו ולמרים כי גם גורל אחד לשניהם, יחדו יביטו צר מעון בנאות חמס אלה, ונפשם מבקשת את השלום והמנוחה הנעדרים להם בבית הזה, המלא זבחי ריב. – המחשבות האלה מלאו כליותיו ולבו, ושנאתו לשלומית ואהבתו למרים גדלו ורבו בו עד כי נלאה הכיל, ויצפה ליום אשר יתן לו עז ותעצומות לדבר עם מרים כלבבו.

והיום ההוא בוא בא – כי פתאם יצא הקול, נפוצה השמועה על דברת הורדוס, כי הומת מידי אנטוניוס, – ותגדל המבוכה בבית המלוכה. והעת הזאת מצא יוסף דרושה לחפצו, וישלח להגיד למרים להיות נכונה לו לקבלהו בחדר משכיתה, כי דבר נחוץ לו אליה.

כבואו אל חדרה הגיד לה את השמועה על דבר מות הורדוס. ותתחלחל האשה מאד, אבל עוד יותר גדלה חרדתה, בשמעה מפיהו את אשר פקד המלך לעשות לה ולאמה. וזה לה האות – כי טרם יצא הורדוס לדרכו החליף משמרות החיל בארמון המלוכה. וירחיק ממנו את כל גדודי היהודים הנמצאים בצבא חילו, ויפקד תחתם גדודי השכירים מבני הנכר, ויצום לסור רק למשמעת יוסף גיסו, כי הוא לבדו המושל בשמו, אפס זולתי.

האות נכון הוא כנכון היום והדברים נאמנים מאד; אבל לוּ חפץ יוסף לעשות כדבר הורדוס, אזי כבר בצע אמרתו מבלי קדם פניה ומבלי גלות אזנה מאומה! זאת הכירה מרים גם באבוֹד עשתנותיה מחרדת לבב, ותבן אל יוסף כי עוד דבר לאט עמו, ותעמוד דומם לשמוע מה ידבר.

ויוסף לא נתן עוד מעצור לרוחו ויגד לה את כל לבו; כי יקרו לו חייה באהבתו אותה כנפשו, וכי עתה, באין עוד פחד הורדוס לנגד עיניו, נכון הוא לגרש את שלומית מעל פניו, ואם חפצה היא בו יהשיב לה עטרת אבותיה והיה לה לעבד עולם.

ומרים התנודדה מאד למשמע אזניה, אך חכמתה עמדה לה לעצור ברוחה. ותכלכל דרכה בתבונה, ותבקשהו לשלוח ולקרוא אליה את אלכסנדרה אמה, הבריאה בעניני המדינות ויודעת הליכות עולם, ויחדו ימתיקו סוד וידעו את אשר יעשו.

עוד היא מדברת ואלכסנדרה באה – כי כבר שמעה גם היא על דבר מות הורדוס, ובשמעה את פקודתו על אֹדותיהן נתכה כאש חמתה ותשׂם ותשאף יחד. ומרים התאמצה לתת מרגוע לנפשה, ותעלים ממנה את דברי יוסף האחרונים, אך שאלה עצתה מה לעשות עתה לעצור את המלוכה בעד בנה הקטן. ותהי עצת אלכסנדרה לה אמונה, לבקש ולמצוא משען עז בממשלה הרומאית, אשר בידה גורל ארצן, כי אם יעשו דבר בלעדיה, וחרה לאנטוניוס וחבל את כל מעשי ידיהן.

עודם משוחחים ומשתעים יחד וקול שחוק פרוע נשמע מאחרי הדלת, אשר נפתחה פתאם לפני שלומית, והנה היא עומדת ומבטת בם בגאוה ובוז וקוראת אליהם בלעגי שפה לאמר:

“יקשתי לכם וגם נלכדתם יחד – כי הנה הורדוס אחי אשר שמחתם על מותו שוב ישוב עוד היום אליכם. עוד מעט ובא אל היכלו האדון אשר אינכם מבקשים וכעלילותיכם ישפטכם!”

זאת דברה ותפן ותלך. ומרים ואלכסנדרה נשארו משתאות ומשתוממות על מקומן. וחמת יוסף עלתה עד להשחית, וישלוף את חרבו וירדוף אחרי שלומית להכותה נפש. אך היא קדמה פניו ותכריעהו – כי כמעט יצא מחדר מרים ואנשי החיל כתרוהו ויגזלו חרבו מידו ויוליכוהו ויביאוהו אל חדר הכלא, ויעמדו עליו למשמר – כי כן פקד אותם שר צבא הורדוס, קוסטובר האדומי, אשר בא לפני מלכו לבשר דבר בואו, בשמעו מפי אחות המלך כי קשר נמצא בארמונו ועליו לקדם פני הרעה ולהשקיעהו בעוד מועד.

מטעם שלומית הושם משמר גם על מרים ואלכסנדרה, לבלתי תת להן לצאת מחדריהן.

ואלכסנדרה בחמת אפה גלתה למרים את הסוד הנורא אשר העלימה ממנה עד כה; כי מאת הורדוס היתה שומה להמית את אריסתובל מחמל נפשן, וכי כבר גילתה ריבה אל קליאופטרה ועל כן נקרא הורדוס לבוא אל אנטוניוס ולעמוד לפניו למשפט ומרים נעותה משמוע ולבבה נע בקרבה כנוע עצי יער מרוח סעה ומסער. היא לא יכלה להאמין כי כה עפלה נפש בעלה עד כי נשאהו לבבו להשיא מות אחיה האהוב, הנער התמים הנקי כילד מכל דבר חטא ועון, ולספוד עליו אחר כן ולמרר בבכי כהמר אב רחום על בנו יחידו. אבל גם עליה ועל אמה הלא יצא דבר מלפניו להמיתן אם יומת הוא מידי אנטוניוס – ועתה מי יודע מה יהיה לאמה ולה בשובו בדרכו, בדעתו את אשר עוללה לו אלכסנדרה אמה בהבאישה ריחו לפני קליאופטרה! מי יודע העלילות אשר תשים להן שלומית המרשעת, אחרי שמעה את הדברים אשר נדבר יוסף אליהן ביום הזה!

                       ________

והורדוס ידע את נפש אנטוניוס כי כף אחת מלאה זהב תכריע כל משפטי צדקו, ויביא אתו הון עתק די קנות לבבו. ואנטוניוס הוציא לצדק דינו; רק לכפר גם פני קליאופטרה פקד עליו לתת לה את נפת יריחו הברוכה, אשר חשקה נפשה בה מאז. והורדוס לא נועז להשיב פניו ויעש את חפצו. ויעטרהו אנטוניוס כבוד והדר, גם מלא ידו לעשות במשפחתו כטוב בעיניו למען יכון לעולם כסאו.

ויהי בשובו ירושלימה ותפגשהו שלומית אחותו, ותגל את אזנו כי בגד בו יוסף בעלה ויֵתנה אהבים עם מרים, ויחד עם אלכסנדרה קשרו קשר לבקש להם מעוז מרומה ולמגר לארץ כסאו. וימלא הורדוס חמה ובקנאתו הגדולה עשה ביוסף משפט מות, ויפרוץ אל מעון מרים ויאסור את אלכסנדרה לעיניה וכמעט כלה חמתו גם במרים. אך היא בתֻמתה הצדיקה נפשה, ואהבתו הרבה היתה לה כחומה למלט נפשה משחיתות שלומית אויבתה. וכעבור סערת רוחו דברה על לבו להשיב חמתו מאמה האמללה אשר אך טוב יעצה בבוא השמועה על דבר מותו: כי יבקשו חסות רומה למען תשאר המלוכה לאלכסנדר בנם הקטן, יורש העצר. והורדוס נשא פניה ויוצא את אלכסנדרה לחפשי, ולמען הרחיק מעליה דרכיה צוה להעתיק משכנו אל הארמון החדש שר בנה לתלפיות בין שער הפנה ושער הגיא מלפנים, על יד חומת ירושלים מערבה, ואת ארמון החשמונאים השאיר בידי הורקנוס ואלכסנדרה. ומרים העתירה לו להרחיק מעליה את שלומית וגם את קפרון אמו, כי כל הימים אשר יגורו יחדו לא יונח להם מריב משפחה ותזנח משלום נפשם. ויאוֹת לה הורדוס גם בדבר הזה, ויתן את שלומית לאשה לשר צבאו, קוסטובר האדומי, וישימהו לפקיד ומושל באדום ועזה – רק את קפרון אמו השאיר בביתו. אמנם היתה רוח רעה שלוחה מאז בין שתי האמות, בהתיחשן לתולדותן זו לעמת זו ובהתפארן תמיד אשה על רעותה; אך עתה, בשבת אלכסנדרה בהיכלה בלבד, וברחוק ממנה שלומית אויבתה תועבת נפשה, קותה לה מרים לראות מנוחה ולמצוא מרגוע לנפשה.

אבל ימי מנוחתה לא ארכו – כי כעבור שנה אחת בחלה נפש שלומית בבעלה החדש, ותביא דבתו רעה אל הורדוס, כי בעקבה התהלך קוסטובר אתו, בהחביאו עמו את בני בבא, הקרובים למשפחה החשמונאית. ויצו המלך ויתפשו את בני בבא ואת קוסטובר מגנם ואת כל אוהביו אשר ידעו סודו ולא גלוהו, ויעש בהם שפטים וימתם ¹¹⁰. ושלומית נשארה בבית אחיה כנעוריה, על אף מרים ועל חמתה – כי כן היה רצון הורדוס, להיות היא אורבת לה ושומרת כל צעדיה.

                          ________

וקליאופטרה מלכת מצרים שלחה את אנטוניוס אוהבה עד נהר פרת, לערוך שם מלחמה את מלך ארם, ובדרך שובה באה ארצה יהודה להשכיר את נפת יריחו להורדוס בכסף מלא. והורדוס קדם פניה בכבוד גדול מיראתו אותה מאד. וקליאופטרה שתה לו בחלקות, ובדעתה כחה הרב לצוד נפשות ביפיה, נסתה לגור גם אותו בחרמה. והורדוס הבין למזמתה כי מסבות תתהפך בתחבולותיה להעיר עליו קנאת אנטוניוס, וישכיל פיהו להשמט מפניה. ויספר לה תהלת מרים ויפיה וחין ערכה ותם דרכיה ואהבתה הנאמנת לו.

“לא נכחד עצמה ממני – ענתה קליאופטרה במצאה לה מקום להבעיר כמו אש קנאתו – כי אמנם יפה-פה היא מאד; אבל כי תתם דרכיה וכי תשמר אהבתה לך, בזאת לא אוכל להאמין. ולו היתה כדבריך, אזי לא שלחה תמונתה לאנטוניוס למשוך עליה עיניו ולקנות לבבו לה”.

– ומאים תדעי זאת? – קרא הורדוס בחמה וכמעט נשאהו לבו להתנפל עליה ולטרוף נפשה באפו.

“על זה יש לי אות אמת אשר גם אתה לא תכזיבתו” – ענתה אשת הזמה ולבה עלץ בקרבה על מפלת הארי הנה ותפתח את מלתחתה ותוציא ממנה את תמונת מרים ותַּראנה להורדוס.

– ואיך באה התמונה לידך? – הוסיף הורדוס לשאול וקולו חרד מעברת זעם.

"הדבר נודע לי בעתו, בבוא לפני האיש אשר על ידו נשלחה התמונה לאנטוניוס. ואנכי השכלתי לסכל עצת אשתך, ואקח את התמונה מיד האיש ההוא, ואצו עליו מהגיד דבר לאנטוניוס, כי בנפשו יהיה. וכן נשארה התמונה אתי, ואנטוניוס איננו יודע עד מה מהטוב הרב הצפון לו מרעיתך התמימה "…

אחרי עשותה מזמתה הרעה השאירה לו את התמונה למזכרת עון מרים אשתו, ותשב אל ארצה.

והורדוס בא ירושלימה מלא רעל וכאב נעכר. ויפרוץ אל חדר מרים בחרב שלופה, והיא חובקת אז את אריסתובל בנה השני אשר ילדה לו ותקראהו על שם אחיה האהוב.

“הכוני לקראת המות! – הרעים עליה בקולו – כי הנה נמצאת, אשה מבישה! נתפשת ברוב עוניך, וערמתך לא תעמוד לך עוד להוליכני שולל ולהוכיח אלי צדקתך”.

– ומה עון מצאת בי כי כה סמכה עלי חמתך? – שאלה מרים ונפשה נבהלה מאד.

“שאלי את לבך ויגידך. אכן צדקה אחותי ממך! עתה אאמין כי גם יוסף העוית דרכך בבגדך בי. ויהי המעט לך כי שטית אל מאהבך מקרוב ותבקשי לך גם אוהבים מרחוק, ותשלחי תמונתך אל אנטוניוס לצודו בחרמך. הנה היא אתי; התבונני אליה ואם יש עז בנפשך התכחשי לה ואמרי כי לא תמונתך היא ולא ממך היתה שלוחה מנחה לאנטוניוס לבקש אהבתו!”.

ומרים הביטה אל התמונה ותרגז תחתיה, ותמהר אל חדר משיכתה והורדוס אחריה. שם נמצאה תמונתה תלויה על הקיר לימין הורדוס בעלה כמאז. זאת ראתה ותחי רוחה, ותפן אל הורדוס במנוחת לבב ותאמר:

– התמונה השנית היתה ביד אמי, כי רק שתים נעשו אז מידי הציָר היוני על פי פקודתך. אמנם קצרה דעתי מהבין איך הגיעה לידך. אנכי רק זאת אראה, כי מתאנה אתה לי להשכין לעפר כבודי…

“שימי בעפר פיך ודמי, אשה כבדת עון! הלא שמעת אם לא כבדו אזניך כלבבך, כי התמונה הזאת, השנית, שלוחה היתה לאנטוניוס שר צבא רומה; אך קנאת קליאופטרה הצילה כבוד שמי – כי עצרה אותה אִתּה, מיראתה פן יט לבב אנטוניוס אחריך, צרתה, ובהראותי עתה את פניה זכרה את דבר התמונה ותשיבנה לי”.

אז זכרה מרים כי דברים היו לאלכסנדרה אמה עם קליאופטרה ועם דליוס ידיד אנטוניוס, בהתאמצה להנחיל את הכהונה לאריסתובל. גם התפארה אז לפניה בעצה אשר מצאה להטות לבב אנטוניוס אליה. האמנם היתה ידה בזה לחלל כבוד הבת בעד כבוד הבן? הדבר ברור כשמש בצהרים – ומה לה לעשות עתה? אם תכסה הדבר מהורדוס, אז יחול העון עליה, ובקנאתו אותה הלא יכלה זעמו בה וגם משפחתה לא תנצל מידו, – ואם תגלהו לו, אזי תציל כבודה מחרפת עולם ועוד תצלח להשיב חמתו גם מעל אמה. זאת שמה אל לבה ותבחר דבריה עם הורדוס להסיר כעש אמה. ותגל לו מחשבתה על אֹדות אִמה ותבקשהו לסור עמה עוד ביום ההוא אל מעונה, לשאול את פיה ולחקרה ולדעת ממנה פשר דבר.

צדקת מרים ישרה דרכה, ובתומתה ותבונתה הצליחה תמיד להפץ עברות אפו ולאסור את הארי הזה בנפשו. גם בפעם הזאת הניחה את רוחו כמעט, ועוד ביום ההוא הלכו שניהם יחדו אל אלכסנדרה וידרשו ממנה לעיני הורקנוס הזקן להגיד להם, מדוע עשתה כזאת ומה ראתה על ככה לתת כבוד בתה לכלמה ולשלוח את תמונתה לאיש נכרי וזר, הנודע לשמצה בדרכו זמה. ואלכסנדרה נתנה תודה, כי השא השיא אותה השר דליוס בהיותו לפני שלש שנים בירושלים, בעוד לבה מלא רגז וכעש על הורדוס, על אשר מאן לתת את הכהונה הגדולה לאריסתובל בנה. ובמסרה לו את תמונת הנער נפתתה לו להפקיד בידו גם את תמונת מרים בתה. כשמוע הורקנוס זאת ויחר לו מאד וידבר אתה קשות, ומרים רבתה ריב חרפתה ותצא ממנה בחרי אף, וחמת האב והבת הניחה את חמת הורדוס ויתאפק ולא דבר אליה מאומה.

אבל אלכסנדרה ידעה את הורדוס ואת לבבו הקשה, ותדע כי לעולם ישמור עברתו לה ונקה לא ינקה – ותבקש עצות ותחבלות להנצל מידו.

                          ________

וקליאופטרה האויבת את הורדוס מצאה יד לסכסך אותו במלוּך מלך נביות, ובעלותו עליו למלחמה שלחה חיל וצבא לעזרת בני נביות, ויֻכה חיל הורדוס מכה רבה, ובעודו נרדף עד צואר מחיל האויב רעשה הארץ וכל עמק השרון היה למעי מפלה ¹¹¹, ואנשים לאלפים "נעשו בתיהם קבריהם ¹¹². הדבר הזה אמץ לבב מלוּך להכביד ידו על ארץ הקדש. העת הזאת מצאה אלכסנדרה דרושה לחפצה – ותבא לפני הורקנוס אביה ותספר לו את כל המוצאות את ביתו מידי המשפחה האדומית, ותגל את אזנו כי רק בגלל זאת פתהו הורדוס לשוב אליו מבבל, כי הוא ירא את הפרתים בהיות ידם רוממה. וזה לו האות: כי בראשונה אמר לחלק עמו את המלוכה ועתה השיבהו אחור וישליכהו מעל פניו ככלי אין חפץ בו, – ומי יודע את אשר יעשה לו עוד בהיות לאל ידו! ועל כן אין טוב לו כי אם להמלט אל מלך נביות והוא יהיה מגן לו, ואם לא למענו יעשה נא זאת למענה – כי שמורה לה עברתו והוא נכון לכלות בה חמתו לעת מצוא. בדברים כאלה וכאלה הציקה לאביה יום יום ולא נתנה לו מנוח עד כי נעתר לה הזקן בתומתו. ויכתוב דברים בספר אל מלוּך ויודיעוהו כי יש את נפשו לבוא אליו. ויתן את האגרת על יד דוסא ידידו אשר גדל בביתו, והוא קרוב ליוסף בעל שלומית אשר הומת על פי הורדוס; בו בטח לב הורקנוס כי יהיה ציר נאמן לשולחו. אבל דוסא בגד בו בחפצו לקחת רצון מיד הורדוס, וימסור לו את האגרת. ויודהו הורדוס על ככה ויצוהו להביא את הדברים למלך נביות ולהמציא לו את תשובתו אשר ישיב לו בכתובים. ומלוּך שמח על דברי הורקנוס וישב אליו דבר, כי הנה ארצו לפניו ולפני כל הנספחים עליו, לשבת בה כטוב בעיניו, והנהו שולח לו סוסים ועבדים, אשר יחכו לו על שפת ים המלח להביאהו אל ארצו.

בין כה וכה הורדוס אזר חיל וגבורה במלחמתו עם מלוך, ויך אויבו אחור ויכניעהו לפניו – והנה צרה חדשה ומתלאה רבה! כי פרץ ריב ומדון בין שני האיתנם, שרי רומה המושלים בעוז עולם, בין אנטוניוס השליט בארצות הקדם ואוקטבינוס השליט בארצות המערב. ואנטוניוס הנלכד במצודי קליאופטרה באהבתו אותה מאד לא שם לבו אל צבאות חילו לתת עליהם מוראו וגבורתו. ויהי בהתנגש שני המחנות במלחמת הים על יד אקטיוס ¹¹³אשר על חוף הים בארץ יון, נשתה גבורת אנטוניוס וינס מנוסת חרב בדרך הים מצרימה, וכל חילו עבר אל אויבו עז ותהיינה כל ארצות הקדם נחלה לאוקטבינוס. המהפכה הגדולה הזאת הפילה אימתה על הורדוס, כי הוא היה אוהב לאנטוניוס מעודו, וגם במלחמה ההיא שלח מזון וצדה לצבאות חילו. ויירא ויצר לו מאד מפני אוקטבינוס המושל הכביר, פן יזכור לו בריתו עם אנטוניוס ונתן נקמתו בו, והורידהו מעל כסאו, והשיב את ממלכתו לבית החשמונאים, מלכי יהודה מלפנים.

אז קרא הורדוס עצרה, ויצו להסנהדריה הגדולה להאסף לשבת תחכמוני, כי דבר לו אליה.

בעת ההיא רבה העזובה בסנהדריה. שמעיה ואבטליון מתו, ובני בתירה, קרובי הורדוס, מלאו מקומם. ויהי הדבר הזה למכשול ולפוקה ללמודי ה', כי גם בהם חדלה התורה להיות לאַמת המדה, להעריך על פיה את חכמיה ומוריה, כי אם אשר יבחר בו המלך הוא ישב ראש, ותהי התורה נעדרת ¹¹⁴, והלכות פשוטות הלכו ונשתכחו בבית המדרש ¹¹⁵. ורק חכם אחד נמצא אז אשר שב והזכירן, בהיות תורת שמעיה ואבטליון ערוכה ושמורה אצלו – הוא חותני הלל הבבלי ¹¹⁶.

                                 ________

בהגיע עת המועדה, בקר הורדוס את הורקנוס בהיכלו, וישחר פניו ללכת עמו אל לשכת הגזית, מקום מושב הסנהדריה הגדולה ¹¹⁷. וישמח הורקנוס לקראתו, כי זה כבר לא נכבד להקרא אל שבת תחכמוני, ויקם וילך עמו יחדו. הדבר הזה היה לפלא בעיני אלכסנדרה, ותשלח לשאול את פי מרים, אולי לקחה אזנה שמץ מנהו, אבל גם היא לא ידעה מזה מאומה. ותחרדנה שתי הנשים מבלי הדעת, ותשלחנה ציר ממהר אלי להבהילני אל מקום מושב הסנהדריה, לראות מה זאת, וגם הן עלו בהר הבית ותחכינה שם לדעת פשר הדבר.

בהגיע הורדוס עם הורקנוס אל לשכת הגזית, פנו להורקנוס מקום לשבת ראש. והורדוס עמד על רגליו לפני החכמים יושבי על מדין, וישאל את פיהם לאמר:

מה משפט האיש הבוגד במלכו ובעמו, ובעוד הם נלחמים על נפשם מפני הצר הצורר עליהם, שת הוא ידו עם האויב ויקח עמו דברים בסתר לבוא אליו ולחסות בצלו?"

“בן מות הוא – ענו החכמים ברובם – אם נגלה עונו כי כזאת עשה”.

“דמו בראשו” – ענה גם הורקנוס בהתעוררו רגע מתנומתו, כי זקן בן שמונים שנה היה בעת ההיא ולרגעים התנמנם משיבו.

"יקום אפוא יוחנן בן יונתן, הוא הורקנוס בן אלכסנדר ינאי החשמונאי, ויעמוד לפני שופטיו! – קרא הורדוס – כי הוא הבוגד והפושע, אשר חפץ לעבור את עמו וארצו, ויקח דברים עם מלוּך מלך נביות בעודו נלחם עמנו על גבול ארצנו. הנה העדים אשר הביאו דברי הורקנוס אליו, הנה האגרת אשר השיב לו המלך על ידם, והנה העבדים השבויים אשר חכו לו עם סוסיהם על שפת ים המלח להעבירו שמה!

ובדברו הניח לפניהם את האגרת החתומה בשם מלך נביות, ויצו לדוסא ולרעהו להביא את העבדים השבויים ולהגיד לפני השופטים את כל אשר ידעו.

אז נבהלו כל זקני הסנהדריה, חרדו מכסאותם בהלקח איש השיבה מקרבם לעמוד לפניהם למשפט. אבל האגרת והעדים ענו עונו בו, והורדוס המלך וגדוד אנשי חילו עומדים עליהם מזוינים, והורקנוס נשען על ידי השמשים העומדים על משמרתם, כי כשלו ברכיו מחרדת פתאם ובפיהו אין מלים להשיב על תוכחות. החכמים לא יכלו עוד להשיב דברם אחור, כי “כבר נגזרה גזרה”. ¹¹⁸ –ובמקום ההוא אשר הציל הורקנוס את הורדוס לפני חמש עשרה שנה, בעמדו למשפט הסנהדריה על הדם אשר שפך בארץ הגליל, במקום ההוא נשפט הורקנוס, שהיה מלך וכהן גדול בעמו, על ידי הורדוס עבדו מלפנים! וכן באו דברי שמעיה הזקן, אשר נבא אז לחבריו, כי ימים יבואו והאיש הזה כלה יעשה את כלם.

כברק מעופף עברה השמועה מלשכת הגזית אל כל קצות העיר, ומקול רעמה נחפזו כל יושביה וירוצו להמוניהם אל הר הבית, אך לפרוץ אל מקום המשפט לא יכלו – כי גדודי חיל המלך עמדו חמושים לשני עברי המסלה היורדת מהר הבית עד הגלגלתּה ¹¹⁹, מקום ההרגה לחיבי מיתה. ויגדל הבכי והמספד בהר הבית, אך קול יללת אלכסנדרה עלה על כלם, והמון נשים מקוננות סבוה, כלן יורדות בבכי ומתופפות על לבבהן. ומרים התעלפה בזרעותי וכל העומדים סביבינו נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה רוחה.

ועבדי המלך סבו את הורקנוס ויוציאוהו מחוץ לחומה, ואנשי החיל פנו לפניהם את הדרך בעופפם על פניהם את חרבותיהם השלופות, וכן הובא הורקנוס אל מקום ההרגה. שם כרכו על צוארו חבל דק עטוף מטפחת רכה ¹²⁰, ושני העדים ¹²¹משכו את החבל איש מקצהו. “תהי מיתתי כפרה על כל עונותי” – לחשו שפתי הזקן בסור אליו מר המות ועד מהרה יצאה נפשו, וגויתו השלכה אל בור ככל הרוגי בית דין ¹²², לא בכו ולא ספדו עליו במקום ההוא. לעמת זה גדל הבכי והמספד בכל רחובות העיר. "הוי אדון והוי הוֹדוֹ! קוננו עליו מרה, כי נגדע קרן ישראל ובית החשמונאים נהרס עד היסוד בו.

בעצם העת ההיא אשר הוּצא הורקנוס למות, קרב הורדוס עם גדודו אל המקום אשר עמדה מרים נשענה על ידי בהתעוררה מעלוף נפשה, ובראותה אותו צנחה לארץ ותתעלף שנית. ויצו הורדוס להעלותה על מרכבתו ועלי פקד לשבת על ידה ולהביאה אל מעונה ולחכות לו עד שובו הארמונה, כי דבר לו אלי.

בהביאי את מרים אל מעונה השכיבוה אמהותיה במטה כי חלתה ותפול למשכב. ואנכי חכיתי להורדוס עד בואו, ונפשי כלתה לדעת מה הדבר אשר יגיד לי. ויהי בבואו אל היכלו ויקראני אל חדר משכיתו, וידבר אלי דברים טובים, דברים נחומים, ויורני ויאמר לי כי לא בו האשם במות הורקנוס כי אם בזקני הסנהדריה ¹²³, אשר לא הכירו פנים במשפט. ואף גם זאת – כי בפיהו ובשפתיו דן הורקנוס דינו לנפשו, באמרו בפני כל כי האיש אשר עשה כזה “דמו בראשו”, והוא וחילו מלאו רק אחרי דברם. ולוּ חפץ במות הורקנוס, כי עתה נקל היה לו לפגוע בו בלעדיהם, כי זה משפט המלוכה. אמנם צר לו מאד על מות הזקן אשר היה אוהבו ואיש חסדו מנעוריו, אך אולתו סלפה דרכו ואת אשר נעשה אין להשיב עוד. ואולם לתת מרגוע לנפש מרים ואלכסנדרה וכל המתאבלים עליו, ולהשקיט לב העם ההולך וסוער בקרב חוצות, גמא אֹמר להעביר את ראשי הסנהדריה ממשמרתם ולהושיב תחתיהם את חותני, האיש הצדיק אשר תמיד היתה תהלתו בפי, ולחבר היושב על ידו הפלא איש חסיד לו, את מנחם האסיי, אשר תהלתו מודעת בכל הארץ. ועתה הנהו הולך אל האי רודוס, להַראות את פני אוקטבינוס המושל החדש, ואת פרורס אחיו קרא אליו לעצור בעמו בשמו. ובדאגתו למרים ואלכסנדרה, פן ימצא העם תֹאנה למרוד בו ולהושיבן לכסא תחתיו, והיו תוצאותיו מלחמה ושפך דמים לרוב – נמלך עליו לבו להעבירן אל מבצר אלכסנדריון; שם תעצרנה עד שובו מדרכו. ובדעתו כי שלם לבבי עמהן ורבה אמונתן בי, הנהו דורש מעמי לעזוב את ביתי ולבוא לשבת עמהן כל ימי העצרן במבצר ההוא. והיתה שבתי אתן למשיבת נפשן, וכי בטח לבו כי אצלח להשיב לבב מרים אליו, עד כי בשובו אליה לא תזכרנה עוד הראשונות, והיתה בריתו עמה חיים ושלום ואהבת עולם.

ואנכי לא נועזתי למרות פיהו, כי מי יקשה אליו וישלם? ואעזוב את אשתי הבוכיה על מר נפשי, ואטוש את נחלתי למֹרת רוחי. אך זאת היתה נחמתנו, כי הורמה קרן אבינו להיות לנשיא בעמו, לשבת ראש בסנהדריה הגדולה.

והורדוס יצא לדרכו מבלי הראות את פני מרים, וכשובה לאיתנה, ובהודע לה דבר פקודתו החדשה, לעצור אותה ואת אמה כשבויות חרב באחד המבצרים אשר אוה למושב להן, התנשאה כלביאה, ובזעם אפה הואילה לעורר את כל העם להתקומם על “העבד האדומי”, אשר עשה כלה למשפחתה ועודנו מסתולל בה ובאמה לדכאן תחת רגליו. רבות יגעתי להשיב חמתה מהשחית, בהביני אותה לדעת, כי גדול כח הורדוס בחיל גוים אשר אסף תחת דגלו, והם מלאים את כל מגדלי חומת העיר ושומרים אל הארמון ועל כל העם מסביב. ובאהבתה את עמה מנפשה התאפקה גם בפעם הזאת, ותט שכמה לסבול, ובערב הובאה אליה אלכסנדרה אמה האבלה והשוממה, נהוגה בידי שר צבא יטורי ושמו שוּמי, אשר על ידו הפקיד הורדוס אותנו להביאנו אל המבצר. ועוד בלילה ההוא עברנו במרכבות המלך וגדוד רוכבים שומרים לראשנו, וליום המחרת הגענו אל אלכסנדריון ונשב בארמון הבנוי בו לתלפיות.

                           ________

המקום אשר בחר הורדוס לשבתן היה די הכאות לבב שתי הנשים, בהזכירו להן ימים מקדם והעתים אשר עברו על בביתן מאז החלה המשפחה האדמונית לחתור חתירותיה תחתיו ולהרסהו עד היסוד בו. ידי אלכסנדר ינאי יסדו את המבצר הזה בראש הרי אפרים, ואלכסנדר נכדו, חתן הורקנוס הזקן, בעל אלכסנדרה ואבי מרים, התבצר בו מפני גביניוס שר צבא רומה, אשר שסהו בו אנטיפטר אבי הורדוס. מן המבצר הזה לקח אלכסנדר בשבי ועל פי אנטיפטר הובא לפני פומפיוס אשר נתן נקמתו בו ויגירהו על ידי חרב. כל עבר ופנה הזכיר לאלכסנדרה שבתה עם בעלה, בעודנו מלך ביהודה, במקום הזה. ובזכרה למרים את כל מחמדיה מלפנים, ירדה בשיחה על נדודיה ומרודיה מאז ועד הנה, ותשב ותזכור את כל אשר עוללו "העבדים האדומים למשפחתה, אשר הרבו לסכסך אותם איש ברעהו למען תמצא ידם לכלם, וערמתם ואכזריותם עמדו להם לכלותם איש איש בקצהו. כן מת אריסתובל חמיה מסף רעל אשר השקוהו אוהבי אנטיפטר ברומה; כן נלכד אלכסנדר בעלה ברשת אשר טמן לו האיש ההוא ויפול בחרב אויב באנטוכיה. ואת אשר החל האב הנה יגמור הבן העולה עליו ברשעתו. הוא שת קציר למשפחתה ויכרת לה שם ושאר זקן וילד יחדו: את אנטיגנוס גיסה הסגיר אל אנטוניוס, אשר המיר כבודו בקלון וימיתהו מות נבל כעבד נפשע; את עיני בבא בן בוטא עור ואת כל בניו השמיד, לא השאיר מהם עד אחד; את אריסתובל בנה היחיד טבע במים ואת הורקנוס אביה איש השיבה המית בחנק – ומי יודע דבר מה יקרנה עוד! כי איש הדמים הזה לא ינוח ולא ישקוט עד הקימו מזמת לבו להכרית כל שריד מבית החשמונאים למען תהיה ממלכתם נכונה בידו.

כאלה וכאלה דברה אלכסנדרה באזנינו בעזבה עליה שיחה. ומרים ידעה מאד כי גם אמה לא נקתה מסכסוכי ביתה, ובמזמותיה זו חשבה עזרה הרבה למשחית; ובכל זאת לא יכלה לכחד אמרי נואש, כי עצמה משובת הורדוס, גדלה אכזריותו עד אין חקר, ובעד כל מחשבה אשר עלתה או יכלה לעלות על לבב אמה, לקח נקמתו בעצמה ובשרה, בנפשות היקרים לה, אשר נתנם כצאן לטבח. גם אהבתו אותה במה נחשבה היא? הלא גם היא רק פרי אהבתו לנפשו, ולולא זאת כי עתה לא נתנהו לבבו להפקיד עליה את יוסף גיסו להמיתה, בלכתו אז לעמוד למשפט לפני אנטוניוס – ומי יודע אם גם עתה, בלכתו לעמוד לדין לפני אוקטבינוס, לא צוה עליה כזאת, בהפקידו אותה בידי שוּמי, השר היטוּרי, אשר גם הוא מוצאו מעם נכר כמהו! לחקור לדעת זאת נוסדו שתי הנשים לנסות דבר אל השר הזה, ותשחרנה אותי לבקש קרבתו ולקרבהו גם אליהן לעת תמצא ידי.

במעלליו התנכר שוּמי כי נאמן הוא להורדוס מלכו וכי דבר לאט עמו על אֹדותיהן – כי הרחיק דרכו מעליהן, ומדי נפגש אתן חלק להן את הכבוד הראוי לנשי המלוכה, אבל לא דבר עמהן מטוב ועד רע. אולם אשר כבד מהן נקל היה לי – כי מעט מעט נודענו איש אל רעהו, ותנעם עלינו חברתנו, ונבקר איש אחיהו במעונותינו. ובסורו אלי החל להכיר ולהוקיר את המלכה ואת אמה, אשר שתיהן האירו אליו פניהן ותשתינה בחלקות לו – ומי גבר לא ייטב לבו בחברת אשת חן תומכת כבוד, אשר בה יפי והוד נפגשו, חסד וגדולה נשקו? לא ארכו הימים ושומי בקש ומצא לו מהלכים בין שתי הנשים, כי קצה נפשו בחייו הבודדים במבצר ההוא, ותערב עליו שיחתן עוד כי לאחרונה היתה שבתו אתן בכל עת, ולבו נמלא חמלה וידידות אֹמן למרים, המלכה העדינה, עד כי היה נכון להשליך נפשו מנגד ולהקריב בעדה לחת חייו. אולם בהיות לבו נאמן גם עם מלכו, לא חדל להלל את הורדוס בפניה.

פעם אחת בשבתם לבדם הגיד לה בהתגלות לבו כי רבה אהבת המלך אותה עד אין חקר, עד כי עוברת היא את גבול החיים ומגיעה עד מעבר לשערי שאֹל. ובראותו כי מרים מכבידה לבבה וממאנת להאמין בדבריו, נלחץ לאחרונה לתת לה אות אמת על פי הסוד הכמוס עמו – הוא הדבר אשר יצא לו מפי הורדוס: כי בעצם היום אשר תגיע אליו השמועה על דבר מותו, ימית את המלכה הנאהבה והנעימה, למען תשארנה נפשותיהם קשורות יחד גם אחרי מותם.

“הגם בנפש אמי נקשרה כה נפשו, עד כי צוה להמית גם אותה?” – העמיקה מרים שאָלה.

הדבר הזה לא שם איש החיל אל לבו התמים, ובשאול אותו מרים על ככה לא מצא מענה. אף אמנם נפקחו עיניו לראות כי צדקה מרים ממנו, ודבר בליעל יצוק בפקודה הזאת, והיטב חרה לו על הורדוס, אשר סבבהו בכחש ויסיתהו לתועבה לרצח נפשות חנם! – מחשבותיו אלה לא נעלמו מעיני מרים בהתבוננה בו, וברגזה תחתיה על רשעת בעלה, העבד האדומי, היתה נחמתה ביֹשר לב שומרה, השר היטוּרי, כי יסכל עצת הורדוס, ותחת עשות פקודתו להמית אותה ואת אמה אחר מותו, יהיה הוא למגן להן ולא יעזבן לראות שחת.

כוס מלאה מסך תכילהו עד למעלה משפתה ולא ישפל ממנו ארצה, ונוסף עליו נטף אחד וחלף ועבר על שפתה עם כל העודף העולה על מדתה. גם לסבלות מרים בא הקץ; פקודת הורדוס האחרונה עברה גבולה, ולב החשמונאים התעורר בה וינער כגור אריות.

"קץ לתהפוכות רע! – קראה אלינו אחרי צאת שומי מלפניה – העבד האדומי לא יוסיף עוד להוליכני שולל בדרך לבו. מהיום הזה והלאה איננו עוד בעלי, כי כנכרי יחשב לי, כאויבי בנפש. מי יתן מוּתוֹ בידי הרומאים משובו עוד לראות פני! ולולא יקרו לי דמי עמי מחיי, אזי קראתי עליו חמס בשערים, ונמצאו לי גואלים כברים מקרב אֵחי, והצלתי נפשי מידו. אכן מאהבתי את עמי אשא בשרי בשני, בצר לי על דמי אחי אחריש אתאפק; אבל בעלי לא יהיה עוד – תעב אתעבנו בפניו ויעבור עלי מה!

                             ________

לא ארכו הימים ושומי בא אלינו ויבשר את מרים לאמר:

“הכוני גבירתי לקראת אֹרחיך, הבאים אליך לחות בשמחה את פניך!”

– ומי הם אלה? – שאלה מרים ותתפלא.

“הם: קפרון חמותך ופרורס ושלומית גיסיך”.

– הואילה נא אדני להגיד להם כי דבר אין לי עמהם. ישובו נא בדרך באו ולא יבואו לראות פני, כי תועבה הם לי.

“מה זה תדברי, גבירתי המלכה? – קרא שומי ויחרד – הלא שמעת מי הם: האחד הוא אחי הורדוס, הממלא מקומו בממלכה, ואתו אמו ואחותו! אמנם לא לי להוכיחך מלים ולהורותך את אשר תעשי; אבל אם כזאת אגיד להם אני בפי, וחיבתי את ראשי למלך!”.

– צדקת ממני – ענתה מרים בשימה דבריו אל לבה – הביאם איפוא הנה ואל תגיד להם מאומה.

השר היטורי השתחוה ויצא. ואלכסנדרה נגשה אל מרים ותאמר: “האמנם יש עם לבבך להרגיז את הנחשים הצפעונים האלה, אשר אין להם לחש? אנא בתי, חדלי נא מזה אם יקרה נפשך בעיניך!”

“נפשי בכף עריצים אשר הזילוה מאד ויגיעוה עד העפר, ואם אתכחש להם כעצתך ונקלֹתי עוד מזאת והייתי בעיני כמהם. אבל אחת אמרתי: היה לא תהיה עוד כזאת. קץ לתהפוכות רע! תעב אתעבם בפניהם, והיתה זאת נחמתי על כל הכעשים אשר הכעיסוני עד כה”.

לדברים האלה חרדה אלכסנדרה מאד, ותפן אלי ותרבה אלי תחנונים לדבר על לב מרים להשיב אפה, ולשית עצות בנפשה להתחפש לפני האנשים הרעים האלה – פן יבלע לה לכלנו. אבל אנכי, בדעתי את נפש מרים, הצדקתיה בלבי, כי אמנם אויביה בנפש המה, וכאשר תכנע לפניהם כן תמצא ידם לה וכן יוסיפו לחמוס עליה מזמות להשחיתה, ועם עדת חנף כאלה טובה איבה גלויה משנאה מסתרת. על כן החרשתי ממנה ואתן לה לעשות כאשר יורנה לבבה.

ואלכסנדרה הוסיפה להעתיר עליה דבריה ללא הועיל, עד אשר נפתחה הדלת במלוא רחבה, והאורחים באו ואחריהם שומי, שר המבצר והחיל אשר בו. אנכי ואלכסנדרה קמנו לפניהם ונגש אליהם צעדים אחדים ונכף להם כמעט, למען השלום. ומרים לא קמה ולא זעה ממקומה ועפעפיה הישרו נגדם מבלי דבר מאומה.

בעמדי על מקומי התבוננתי רגע בפניהם, כי לא ראיתים זה כמה. קפרון שמנה עשתה מאד עד כי כֻסו פניה בחלבה ונדמו לפני הלבָנה במלוּאה, ומפלי בשר רב נערמו על צואריה עד געל נפש. מרוב חלבה ושמנה כבדה עליה לשאוף רוח, ונשמת אפה נשמעה למרחוק, והיא כלה מכֻסה משי ורקמה וזהב, ופנינים ואבני חפץ וזֵעה רבה. שלומית דלה ורזה מבראשונה; עיניה הוסיפו להשקע בחוריהן, והמשקע הכהה אשר מתחתיהן העמיק רדת עד כי נראו שמוּרותיהן כעגילי תכלת כהה ועכורה. ואת פרורס ידעתי אך מעט, וחזות פניה נדמה לי כשועל ערום מתחפש והולך על שתים.

“מה חפצכם בביתי?” – שאלַתָּם מרים במנוחה מבלי קום ממקומה ומבלי בקש אותם לשבת אִתּה.

האֹרחים שמעו כן תּמהו איש אל רעהו, ופרורס התעורר ראשונה, ויבט בפניה ויאמר:

“הנה סרנו אל בית הורדוס, לדעת שלום בניו”.

“הבנים בני, והבית וכל אשר בו לי הוא – ענתה מרים – הלא ידעתם אם לא שמעתם את שם המבצר הזה, הנקרא על שם אבותי מלכי הארץ הזאת”.

עיני קפרון התגלו, כמו הואילו לצאת מחוריהן, ואנכי הבלגתי על געל נפשי ואבקש אותה לשבת ולנוח. אני אחזתי בכסא מעבר מזה, ואלכסנדרה מהרה ותאחז בו מעבר השני, ויחדו הגשנוהו אליה. והאשה הכבדה צנחה עליו ונשמת אפה כנופח באש פחם. ושומי הושיט שני כסאות לפרורס ולשלומית, אך הם הודו לו דומם ויעמדו תחתם כבתחלה.

“אכן נודע הדבר! – אמרה שלומית בחמת עכשוב – מרים בת מלכים היא ועל כן מרומים תשכון; על כן בחרה שבת במרום הרים, במבצר יסדו לה אבותיה מלפנים. – ובכל זאת אדמה, כי לו היה הכל כחפצה, אזי לא הכירה פה מקומה, – כי נאה לבת מלכים לשבת בעיר המלוכה, בקריה העליזה, משבת בקיר חומה, במצודת סלעים אשר קן היא לבני נשר או משמר לילדי פשע”.

“אם לא תדעי לך, אשה טובת טעם, יכֹלה אני לספר באזניך מעשה ילדות: מעשה שהיה בבת מלך שנשבתה בין השֵדים, היוצאים מעמקי השאול לשחק בבני האדם! והשחוק מהוֹלל מאד ומהוּל בדמעת עשוקים… אך למה אדאיב את נפשך בספורי עצב, ואתּ אשה ענוגה ורכת לבב מאד, כי הלא ידעתיך מאז” –

“בת מלכים אַתּ! – קרא פרורס – ואיה ממלכתם עתה? הטרם תדעי כי אבדה ממשלת החשמונאים ונכרתה מקרב הארץ, עקב אשר היתה יד איש ברעהו. ולולא הורדוס אחי אשר במשפט העמיד ארץ, כי עתה נחלה לבני נביות” –

"אשריה וטוב לה! – אמרה מרים בשחוק – כי נצולה מבני נביות ותהי נחלה לבני אדום "…

“מרים!” – קראה אלכסנדרה ותבט אליה בתחנונים.

“אם חפצה אַתּ לבוא עד חקר משפחתי – קראה קפרון בגאוה – שאלי את יושבי אנטוכיה ויגידו לך על אדות שרמלה קרובי העשיר, כי קטנו עבה ממתני כל מלכי יהודה גם יחד”.

“לדבר הזה סלחי לי, מחתּנתי הכבוּדה – השיבה אלכסנדרה בגאון ויראָה יחד – הן תמיד תתפארי עלינו בעֹשר קרובך, שהוא כל יחוסך וכבודך – ומי היו אבותיו עשהו בו? הלא הכל עשה רמיה, כל חולק עם גנב, כל בוצע בצע בעֹשק ובגזל יעשה חיל ויצבור כעפר הון. לא בזאת יתהלל המתהלל בתוכנו, כי אם בעשות טוב, בהרבות חסד וצדקה, במצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, באלה יעשה לו שם עולם אשר לא יכרת, כשם אשר עשו להם אבותי החשמונאים מאז העולם, נוסף על גבורתם ואֹמץ זרועם ולבבם בצאתם לישע עמם וארצם. אם לזאת תשימי לב, תכירי כבוד מולדתי ואפים ארץ – תשתחוי לי, כי בי תכָּבדי גם אתּ גם כל הנספח על משפחתי. ולדבר הזה אל נא יחר אפך וסלחי לי כגדל חסדך!”

"אכן רבות פעלו החשמונאים האחרונים לעמם ולארצם וגם – “לנפשם!” – הביעה שלומית בפיה; אך פרורס הִסה אותה בקראו:

“קץ לדברי רוח! לא להתוכח באנו הלום כי אם לראות את אשת הורדוס ובניו. והנה אותה ואת אמה כבר שבעו עינינו לראות אף נמלאו אזנינו משמוע – ועתה הננו לראות את הילדים אשר חנן אלהים את אחי… יביאום איפוא לפנינו, נחזה בם ונשוב לדרכנו”.

“אחת אמרתי – ענתה מרים ממקום מושבה – הבנים בָּני, ואין את נפשי להראותם לאלה אשר ראות אותם למרת רוחי הוא”.

“הידעת כי מושל עליון אני בארץ על פי המלך אשר מפניו גוים יחרדו? – קרא פרורס בגאון מושלים – אם לא תעשי פקודתי כרגע, אקרא לאנשי החיל שומרי המבצר ופתחו הם הדלתות לפני, ועשיתי בך ובילדיך ככל אשר אחפוץ”.

“לדבר הזה יסלח נא לי, אדני המשנה! – אמר שוּמי בהשתחותו לו – החיל חילי, והגבירה היושבת בזה היא מלכת הארץ, אשר הפקיד המלך הגדול על ידי לעמוד לפניה לשרתה – ולא אתן לנגוע בה או לעשות פה דבר אשר לא כרוחה”.

“היודע אתה את מי תוכח מלים?” – קרא פרורס וחמתו בערה בו.

“אכן יודע אני כי משנה למלך אתה בארץ יהודה על פי הורדוס אדני ומלכי; אבל פה במבצר הזה יושבת אשתו המלכה בשם כבודו, ואנכי והחיל אשר על ידי נתונים לה לעשות פקודתה. פה אין גדול ממנה בלתי אם המלך היושב על כסאו, אפס זולתו”.

“חי ראשי כי בנפשך דברת את הדבר הזה!”

“לו יהי כדבריך; אני פי מלך אשמור, ואם יחשוב זאת לעון לי, ישפטני כלבבו”.

“אנכי לא אחכה עד שוב אחי מדרכו, כי בלבדי אדין דינך וכעלילותיך אשפטך. הלא האשה הזאת אסירה היא פה מטעם המלך, ואנכי אחיו הבכור המושל בשמו, והנה גם אמו ואחותו הנצבות בזה. אין זאת כי אם קשר קשרתם יחד, ועלי למהר ולהשקיע את המרד בראשיתו, – עוד אחת מעט וחיל כל הארץ אלי אאסוף, והרסתי את הקן הזה והשמדתי את כל אשר בו, ובך אעשה שפטים וגמולך בראשך אשיב”.

“אני פה מלך אשמור ושאתך לא תבעתני”.

“צאו מזה אנשי דמים ומרמה, עוללי עלילות ברשע!” – הרעימה מרים עליהם בקולה ועיניה ברקים רבו להפיצם.

“סלח נא אדני, גם אתן גבירותי סלחנה לי – אמר שומי בהשתחויָתו אל האֹרחים – הואילו נא לעזוב את המלכה, כי כן צותה ועלי לשמור פקודתה מטעם המלך”.

“נצא איפוא מזה! – קראה שלומית לאמה ולאחיה ופניה כסו בירקון בעלה הנבל – ועוד נשוב נתראה פנים וידעו את תנואתנו”.

ופרורס ושלומית תמכו את אמן בידיהם ויקימוה ממושבה וינהלוה עד הדלתות אשר נפתחו בידי שומי המשתחוה לפניהם בהדרת כבוד. ומרחוק עוד נשמע קול נחרת קפרון כמפוח נחר, מנשמת רוח אפה אשר כבדה עליה בשממה ובשאפה יחד.

“נקיתי הפעם! – קראה מרים בצאת האורחים נכלמים מלפניה – הניחותי חמתי במשפחה הרעה הזאת על כל המכאֹבים אשר נשאתי ממנה עד כה. ידעתי כי תקח נקמתי ממני לעת תמצא ידה. מי יתן ונשבר גאון זדונה ונפל הורדוס חלל בדרך זו הלך ולא ישוב עוד! אולם גם כי ישוב יהפוך ידו בי, לא ימשול עוד בנפשי, כי תעב אתעבנו ויעבור עלי מה!”.

“צר לי מאד כי נמשכתי גם אני בריב הזה, ובחפזי נפתלתי עם פרת הבשן הלוקחת לה קרנים בעֹשר שרמלה קרובה – אמרה אלכסנדרה בדאכה – חמסי עליך, בתי, כי הגדלת עליהם בפיך ותמלאי פניהם קלון, ואם שוב ישוב העריץ מדרכו, מי יודע מה יהיה לי!”

ומרים הביטה אל אמה במנוד ראש, אך לא ענתה דבר. ותפן אל שומי אשר שב הביתה אחרי שלחו את האורחים מעל פניה, ותאחז ידו בידידות ותשלם תודות לו על היותו למגן לה מפני צורריה השאטים אותה בנפש. אך הוא ענה בישרו ותמו כי רק חובתו עשה, בהיותו שומרה וצלה על יד ימינה – כי כן היתה מצות הורדוס ופקודתו שמרה רוחו.

                             ________

תקות מרים לא באה. הורדוס לא נענש מאת אוקטבינוס על אשר היה לבבו שלם עם אנטוניוס – כי עוד נחל כבוד ממנו, בהתחפשו לפניו לאיש אמונים השומר בריתו לאנשי חסדו. ובהניח הורדוס לרגליו את עטרת מלכותו, לתתה לאשר יבחר, שב אוקטבינוס וישימנה על ראשו, כי בו בחר לקרבהו באהבה ולתת מהודו עליו. וישב לו את נפת יריחו אשר קרע אנטוניוס מעל גבולו ויתננה לקליאופטרה אהובת נפשו. גם את הערים אשר נקרעו מעל ארץ יהודה בימי פומפיוס שב ויספחן אל גבולו. גם שמע לעצתו בעלותו אל ארץ מצרים, להשמר מאשה הרעה, מקליאופטרה המלכה, אשר צדה למדחפות את נפש אנטוניוס. וכראות קליאופטרה כי כל תחבולותיה לא תעמודנה לה למשוך את הקיסר הצעיר ברשתה, ותקץ בחייה ותשלח יד בנפשה. והורדוס שב לארצו שבע רצון וכבוד, וידא כעל כנפי רוח אל מבצר אלכסנדריון, לחדות בשמחה את פני מרים רעיתו משאת נפשו, והנה מפח נפש! כי עמדה מרים לפניו דוּמם, לא שאלה לשלומו ולא שמחה בישועתו, ובקרבו אליה לחבקה באהבה חלצה נפשה ותסתר פנים ממנו. אז זכר את הדברים אשר נקרו ויאתיו לדאבון לבבה לפני צאתו לדרכו, ויתנחם ויאמר בלבו: " אך זעף אשה הוא ואשאנו; עוד מעט ובטל משכים יחלוף". וכאשר ספר לו שר המבצר את הדברים אשר נפלו בין המלכה ומשפחתו, נתן צדק למרים, ויהלל את שומי בשפתיו, בהתפארו עליה כי כחפצו יעשה בה. אחר כן צוה ויעבירו את כל בית המלוכה ירושלימה, והוא עבר לפניהם. ויהי בקרבו אל העיר הבירה ויצאו אחיו ואחותו לקראתו ויספרו לו הדברים בלשון אחרת. אז רעמו פניו והיטב חרה לו עז פני מרים ועל גבה אף אלכסנדרה בעוד אמו לנגדן. ויצו את חתנתו להשאר בהיכלו למען תראה למורת רוחה את הדר כבוד אמו, ונקטה בפניה והשפילה גאותה ולא תרחיב עוד עליה בפיה, והעד העיד בה להשיב לב בתה עליו, פן תעלה עליהן חמתו ויבֻלע לשתיהן גם יחד.

אבל לב אשה חזק מסלע, כי לא בחזקת היד יוקח. והורדוס המושל האדיר, המעתיק הרים בכחו וכל מבצר משחק לו, נלאה אל מרים ולא יכל לה. שבועות עברו, ירחים נקפו, ואף מרים לא שב ממנו וחמתה לא שככה. היא היתה צופיה הליכות הבית כמקדם; קשורה בנפש לילדיה שבעתים על כל אהבתה אליהם מבראשונה; לעיני אחרים היתה גם לו גם למשפחתו כמלפנים, לא מנעתם מכבוד ולא גרעה מהם שיחה הערב – אבל כמעט נשארו לבדם והנה נהפכה כלה ותהי רוח אחרת עמה, ותתנכר אליהם ותהי כאבן דומם, כנציב קרח, או כחטר גאווה, מחצבת רהב. פעמים רבות השתאה הורדוס את האשה הזאת ולבו השתומם בתוכו: הזאת היא מרים הטובה והנעימה, הענוה והנכנעה, אשר מעודה לא מרתה את פיו ולא עצבה את רוחו, אשר על כל הכעשים אשר הכעיסה הוא בגאות עזו, היו לה רק אנחות ודמעות או בקשות ותחנונים? איכה נהפכה כחמר חתם, תעטוף שית גאוה, תביט אליו מגבוה, ואל כל שארי בשרו כעל עבדים מקנת כספה, תשביעם בחרפה או תעמוד תתבונן בהם בלעג שאנן; לשונה כתער מלֻטש ועיניה איך רמו ועפעפיה מה נשאו! לשוא התרפס לפניה וירבה אליה תחנונים, לשוא התקצף ויַפיל עליה אימים – כי תחנוניו העלו חמתה וזעם אפו היה לה לשחוק מרנין לבב. ואף גם זאת – כי כאשר נפלאה דרכה ממנו כן נפלאה אהבתו לה, וכאשר רחקה מעליו כן קרב כתנור לבו. גם כל עמל שלומית אחותו עלה בתהו; לריק כלתה כחה להבאיש את מרים בעיניו בעוללה עליה עלילות חדשות לבקרים – כי בדעתו איבתה לה לא שם אליה לבו, ובהצדיקו את מרים ממנה עוד הוסיפה אהבתו אֹמץ ותכל נפשו אליה עד בלתי נשוא.

כן התענה הורדוס ירחים הרבה בתוחלתו הממֻשכה וכל עצה אבדה ממנו להשיב את מרים מחרון אפה ולהפר כעסה עמו. ויהי כאשר נלאה ברוב עצותיו, ובראותו כי גם יד אלכסנדרה קצרה מהשיב עליו לב בתה, ותקצר רוחו, וישלח לקרוא לי, ויפצר בי לדבר על לב מרים רעיתו לפתוח שפתיה עמו ולהגיד לו על מה סמכה עליו חמתה, אולי יוכל לרצותה ולכפר פניה. ואנכי לא יכולתי להשיב פניו, ואבוא אל מרים וארבה דברי עמה ואוכיחה ואערכה לעיניה כי אם יש לה חפץ בחיים, ואם יקרו לה בניה, הנה עתה העת להתנות עמו דברים, אשר על פיהם ייטב לה מאז. ואורנה לדרוש ממנו להסיר לבב עיקש, להרחיק מעליו את אחיו ואחותו, ועקב זה תשלם את אמו ולא תמנענה עוד מכבוד. גם תדרוש ממנו לשנות דרכו בממלכה, לנהגה על פי רוח העם ותורתו, וחדלו המתאוננים בעם על המנהגים הזרים, מנהגי יון ורומה, אשר החל לקבע בעיר הקדש למורת רוחם. ולחפץ הזה יקרב אליו את חותני, נשיא הסנהדריה, “האוהב את הבריות ומקרבן לתורה” ¹²⁴, והיה לו המורה לצדקה למלאך טוב אשר לב טהור יברא לו להטיב דרכו ומעלליו.

“מי יתן טהור מטמא!” – נאנחה מרים בדעתה לבבו העקוב, ובכל זאת נענתה לי ותמלא את ידי לשים את הדברים האלה לפניו. אך ראשית כל דרכה ממנו להקריב משפטם לפני חכמי התורה ומוריה, כי רק בהגידה באזני אנשים כאלה את כל לבבה יפוג כעסה ותשב חמתה, והיתה פעולתם הראשונה בבית המלוכה, לקרב לבותם ולעשות שלום ביניהם. אז יסכן הורדוס עמם ובם תבואתהו טובה כדברי וייטב גם לה בגללו.

שמתי את הדברים לפני הורדוס ויהי לו לרצון; אך בדבר אחד הקשה אלי – כי מאן לשמוע תוכחתה בפני אחרים. ובהגידי לו תהלת חותני כי הוא אוהב כל אדם וענו מכל האדם, זכר צדקתו ואמונתו וישאלני, אם זה הוא האיש המאמין בגמול האדם בעולם הזה, כי כמעלליו יושב לו? “כן הוא” – אמרתי ואשנה לו את דברי חותני הנשיא על אדות הגלגלת שצפה על פני המים, אשר בראותו אותה אמר לה: “על דאטפת אטפוך”.

והורדוס החל ללכת בחדר הנה והנה, ופניו הביעו רגשת לבבו פתאם קרב וישאל:

“הלא לפי זה אם הגה איש רעהו מדרך החיים, אין לו איפוא כי אם לבער אחרי כל גואליו וקרוביו, לבל ימצא עוד איש אשר יקח נקמתו ממנו!”

ואנכי בנותי הגיגו, ואזכור כי אמנם כן עשה העריץ הזה לבית החשמונאים.

– לא כן, אדני המלך! – השיבותי לתמי – כל עשה רצח בזדון לא ינקה לעולם. כי גואל אחד יש לכל בני האדם, המשלם על יתר לשופך דמם, ובאין איש אשר ישיב לרשע במפעלו, ישית הוא ידו עליו, ונתן לו לב רַגז ומוסר כליות אשר כצפעוני יפריש. ומוכרו זה הנעלם מעין כל קשה לו מכל גמול וענש אשר יוכל להשיגהו בידי אדם – כי לעולם לא יעזבהו ולא יחדל ממנו עד רדתו ביגון שאולה.

לדברי אלה חרד הורדוס תחתיו ופניו נפלו מאד – אך עד ארגיעה התעודד וישאלני: "היודע אתה את בבא בן בוטא? העודנו חי? ואיה מקום מושבו?

על שלש שאלותיו עניתי הן, ובלבי הבינותי כי נחם הוא ברגע הזה על הרעה אשר עשה לו ולמשפחתו וחפץ הוא להטיב עמו באחריתו. ועל כן בדרשו ממני להוליכהו אל מקום משכן המורה האמלל אשר נקר את עיניו, נמצאתי לו. ויתחפש הורדוס וישנה בגדיו לבל תכירהו עין, ויסע וילך עמי עד רדתו אל עמק החרוץ ועד הגיענו אל מעון המורה העוֵר. הוא גר באֹהל דל, ונשים רחמניות מדלת העם גרי העמק האכילוהו והשקוהו ותתננה לו די מחסורו כפי אשר השיגה ידן. להן היה יקר שם כבוד החכם הזה על פי הדבר אשר קרה בתוכן בראשית בואו לשבת שם. כי איש אחד מבני בבל עלה ירושלימה וישא לו אשה וישב עמה בעמק ההוא. ויהי הוא מדבר כשדית, והיא לא שמעה את לשונו ולא הבינה בדבריו, ועל זה חרה לו ויתקוטט בה תמיד. והאשה התמה נשאה חרפה, השיגה כלמות, ותתאמץ לעשות רצון בעלה ולא יכולה. ויהי היום ויצו אותה להביא לו שני אבטיחים, אשר בארמית נקראים הם בשם “בוציני”, ותלך ותביא לו שני נרות גדולים, שגם הם נקראים בלשון כשׁדים בשם זה. ויקצוף האיש כדרכו ויקרא בחמתו: לכי ושברי אותם על “ריש בבא”, לאמר: על ראש. ותלך האשה אל בבא בן בוטא ותמצאהו בשבתו לדין, ותקח נרותיה ותנפצם על ראשו. ויבהל הזקן העור וישאל: מה זאת? ותען האשה בתומתה: " כן צוני בעלי". ובהודע לו פשר דבר קם על רגליו וישא עליה כפיו ויאמר: “הן את שני נרותיך נפצת על ראשי בהיות רצון בעלך קדוש לך, לכן יתן ה' לך שני בנים אשר יהיו למאורות גדולים בישראל!” ¹²⁵. –

"השלום לך, זקן? " – שאלהו הורדוס בשנותו קולו.

– שלום! – ענה העור מבלי שאול אותו מי הוא.

"זכור את אשר עשה לך העבד האדומי! – הן את בניך הרג וגם את עיניך נקר, ואתה מחשה? "

– ומה בצע בזכרי את אשר עולל לי? הן מֵתי לא יחיו ואור עיני לא ישוב עוד לעולם.

“קללהו איפוא קללה נמרצת! קרא אל ה' ויקח נקמתך ממנו!”

– אם כזאת אעשה וחטאתי לאלהים, כי כן אמר החכם מכל אדם: גם במרעך מלך אל תקלל.

“אבל הוא איננו מלך, כי בעשק ובגזל עלה על כסא החשמונאים”.

– די לי אם עשיר הוא, כאמור: “ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר”, או נשיא כאמור: “ונשיא בעמך לא תֹאר”.

“הלא זה בעושה מעשהו עמו, לא כן הורדוס – כי הולך הוא בחקות הגוים”.

– ובכל זאת לא אקללהו, כי “נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חטא נפשו”.

“ומי זה ילך וילשין אותך אליו?”

– גם על זה אמר החכם: “כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר”.

לדברים האלה לא יכל עוד להתאפק, ויגד לו כי הוא זה, ויאמר:

“לו ידעתי אז כי כה נזהרים חכמי התורה ברוחם, אזי לא נחפזתי אז להמיתם. ועתה מה אעשה איפוא לכפר פני ה' על הרעה אשר עשיתי?”

– אתה כבית מאורי עולם – השיב אמריו לו – בקש לך ועשה דבר אשר יהיה לאור עולם ¹²⁶.

כצאתנו משם אחזני הורדוס בידו ויאמר לי:

“הפעם ראיתי כי חכמת אלהים בקרב המורים תלין, ואם יצלחו להשיב אלי לבב מרים – והייתי להם עד עולם. לך והביאה אלי ביום מחר את חותנך הנשיא, וגם את בבא בן בוטא, הקרוב למרים, וגם כבודך יַחד עמהם, ולפני שלשתכם תגיד מרים עצומותיה. בטוח אני בכם כי תצקו עליה מרוחכם ושמתם פקודתה שלום, ושבה והיתה לי כבימי נעוריה, אז אכף לכם מאד ותברככם נפשי”.

                            ________

ביום השני בבקר השכם נועדנו יחדו אל ארמון המלך, והורדוס ומרים נגשו לפנינו ויתוכחו יחד. מרים גלתה אלינו ריבה, ותספר את כל המוצאות אותה ואת ביתה מידי הורדוס ומשפחתו. והורדוס הצדיק נפשו ויתפתל באמרי נואש, ועל כל דבר אשמה אשר שמה עליו מצא לו מענה על פי דרכו. ויהיו כל הדברים יגעים עד אשר קם חותני ממקומו, וידבר על לב מרים להעתר אל בעלה ולשפות שלום לו, כי יש סבות ומקרים השולטים באדם לעשות את אשר יעשה, ועל כן הוא אֹמר תמיד: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”. ולהורדוס נתן עצתו להרפות מאף ולעזוב חמה ולשמור את הכלל: " מה דסני לך – לחברך לא תעביד!" ¹²⁷ כי זה עיקר התורה אשר חיים היא למוצאיה.

“צדקת מורי החכם בכלל הגדול אשר נתת לי – ענתה מרים בשחוק מר – כי אמנם זה כל ישע וכל חפץ בעלי: להגיעני למקומו, לא בעולם הזה – כי מעודו הרחיקני לבלי תת לי להתערב עמו בעניני הממלכה, אך בעולם האחר, בעולם הבא… ולא רק לי בלבד יניח מקום אצלו, כי גם לאמי האמללה, אשר שכול ואלמון כתומם יחד באו לה מידי אנשים הידועים לי בשמותם”…

אנכי והורדוס הבינונו לדבריה, אך להלל ולבבא היו כדברי הספר החתום, וידרשו להגיד להם מה ירמזון מליה.

“זה שתי פעמים – אמרה מרים בהביטה ישר אל פני בעלה אשר השתנו מאד ברגע הזה – זה שתי פעמים צוה את משרתיו עושי רצונו להמית אותי ואת אמי ברגע אשר תגיע אליהם השמועה על דבר מותו. בפעם הראשונה הפקידנו בידי יוסף גיסו, בלכתו לעמוד למשפט לפני אנטוניוס על מות אריסתובל אחי, אשר טבעוהו עבדיו בברֵכה אשר למי יריחו” –

“ובפעם השניה?” – שאל הורדוס ברגז ועיניו הפיצו את האש הירוקה המתלקחת בהן לעת אפו.

“בפעם השנית – השיבה מרים במנוחה – צוה עלינו כזאת בהפקידו אותנו בידי שוּמי, השר היטוּרי” –

לדבר הזה קפץ הורדוס ממקומו כמו נשכהו נחש בעקביו.

“ובכן גלה לך שומי את סודי? – הרעים עליה בקולו – האיש הזה אשר מצאתיו נאמן לפני כל הימים, הוא בגד בי ויגל לך תעלומות לבי? איש כזה לא יחיב ראשו על חנם! אין זאת כי אם שלמת לו בנפשך תחת נפשו… אכן צדקה שלומית אחותי ממני! – הוסיף לשאג בחרקו שן – ועל כן בעט האיש הזה במשפחתי בשאט בנפש, ובבוא אמי ואחי ואחותי לפני פלגשו זו קנא לה קנאה גדולה ויזרם כמו דוה “צאו” אמר להם! אכן נודע הדבר!”

– עַמִיוּדַיוֹס! – נהמה מרים ברגזה תחתיה מן החרפה אשר נשא עליה העריץ הזה על שקר.

ברגע הזה ספק הורדוס את כפיו ועדת אנשי חיל פרצו החדרה.

“סגרו את הארורה בחדר הזה – קרא אליהם בקול עז – ושמרוה עד אחרץ משפטה! ואתם שובו לכם לאהליכם – קרא אלינו – כי לא מלאכי שלום דרושים לי עתה כי אם מלאכי מות אשר יחישו לעשות פקודתי”.

פתאם פנה אלי ויקרא: וגם אתה, המורה לצדקה, הלא היית עמה במבצר אלכסנדריון – הכח שמעת לפקודתי? הכן שמרת את אשתי לבל תעשה מדחה? תפשוהי אנשי חילי ושימו עליו משמר בחדר השני עד אשר אפרש מה יעשה לו!"

                           ________

כן נהפכו הדברים רגע אחד בעבור על הורדוס רוח קנאה. סערתו חמה יצאה ותתקפהו, ומלאכי השלום נפוצו מעליו, נזֹרו כמֹץ לפני רוח. ואנכי נעצרתי בחדר הנשען אל חדר משכיתו, משם שמעתי פקודתו אל פרורס אחיו לשום משמר גם על חדר אלכסנדרה ולהבהיל את שוּמי היטורי ולהעמידהו לפניו למשפט. ובהשארו לבדו בחדרו הנה והנה כארי בכלוב וינהם לרגעים כנהמת ים ופתאם נתן בבכי קולו ושאגותיו מים נתכו. “הנה הסערה עוברת – חשבתי עם לבבי – עוד מעט ותקום לדממה, אז ישיב אל לבו, יכיר עותתו ויבוש מפחזותו”. עודני מתנחם במחשבתי זו והנה נשמע קול דופק לאט על דלת חדרו. והורדוס התעורר וישאל: “מי זה בא?”

– אנכי פוֹליוס עבדך, המוסך לך את יין משתך.

“ומה חפצך עתה?”

– דבר לי אליך, המלך!

הדלת נפתחה והעבד בא ויפול לפניו ארצה ויקרא:

– לא אוכל לכסות מאדוני המלך את סודי הכמוס עמי זה יום תמים. הנה יש אתי אבקת רֹכל, אשר סגֻלתה לעורר בלב גבר אהבה עזה להאשה אשר הכינה זאת לו, – והיא שמורה אתי למסכה ביין משתך, למען תשתה ממנה ותרב אהבתך להמלכה רעיתך.

“הוי נבל! – קרא הורדוס באחזו בערף העבד – החסר אהבה אני לאשה הסוררה הזאת, כי תאמר עוד להגדילה ולהרבות מכאֹבי לבבי האנוש? אם יש לך סם כזה, לך השקה אותה ממנו, אולי תאהבני מעתה וסרה קנאתי ושב ורפא לי!”

כן קרא אל העבד בטלטלו אותו בידו החזקה ובהכותו אותו מכת בלתי סרה.

– הוי אדני ומלכי! – התחנן אליו המֻכה בהאנקו מעצמת מכאֹביו – אבל הסם הזה לא לי הוא, כי נתון הוא על ידי מאתמול. ואנכי לא נגעתי בו, כי חלילה לעבדך מעשות כזאת, חלילה לי! יום תמים עצרתיו אתי מבלי דעת מה אעשה. בראשונה חפצתי לזרותו על פני רוח ולהעלים סודי, אך אחרי שובי נחמתי, באמרי עם לבבי: אם כזאת אעשה וחטאתי למלכי כל הימים – כי מי יודע מה שרש דבר נמצא בו? אולי סם מות הוא, ואם לא יודע לאדני הדבר בעתו, מי יודע אם לא ימצא איש אחר אשר יעשה זאת למען הבצע, והביא על המלך ועלינו רעה לא נדע שחרה.

“ומי נתן את הסם על ידך?”

– הנה גם צרור הכסף והנה גם רביד הזהב הנתון לי, למען קנות לבבי, למען אפֻתה לעשות את אשר לא אוכלה.

"יהי לך אשר לך ואני הנני להוסיף לך כהנה וכהנה; אך הגידה לי קשט אמרי אמת: מי נתן לך את כל אלה?

– אל נא יחר לאדני המלך, כי בנפשי נשבעתי להעלים דבר, ואיככה אוכל לעבור על שבועה ולחטיא את בשרי?

“הוי כסיל ובער! – קרא הורדוס באחזו בו שנית בידו החזקה – אם לא תגיד לי כרגע ושחקתיך לעפר והדקותי אותך כאבק הזה הבאת אתך”.

– אנכי אגיד; אך אל נא ימהר אדני לקצוף על האשה אשר נתנה לי! כי מי יודע אולי הוא באמת סם אהבה, כדבריה.

“אל תאריך עוד נפשי, כי בנפשך הוא!”

– אבל יראתי מאד פן אעלה עלי חמתה ונגזרתי. הן אתה הורדוס המלך, המושל בארץ, והיא מרים המלכה, השלטת בעמה, ומי יעמוד לפני חרונה!".

“מרים!!!” – צעק הורדוס ויספוק את כפיו וימרט משער ראשו.

"הן כל שמעה אזני – נשמע קול שלומית, בבואה אל המלך החדרה – ועתה הנה הבוגד היטוּרי מובא הארמונה. נבחנהו נא בזאת! נשקהו כוס יין מהול באבק הזה, אז נראה איך יפול דבר: אם סם מות הוא – וידענו כי מתנקשת מרים בנפשך להורידך דוּמה בדמי ימיך.

עצת שלומית נעשתה. ושומי שתה את כוס התרעלה, ועד מהרה התעותו פניו מן הצירים והחבלים אשר אחזוהו ויפרפרוהו עד צאת נפשו.

אז התנשא הורדוס כאריה משחית ועל פני כל הארמון נשמע רעם קולו:

“וזאת עשתה לי בת התפת בעצם היום ההוא אשר קראתי למיודעיה על פי שאלתה לעשות שלום לי! שלום רפאים, שוכני קבר! – קרא בזעם אפו – עתה הנני אליה! על אף כל אוהביה אכלה חמתי בה, אני אני אשים קברה וכלה אעשה לה!”

וקול רעש גדול אדיר וחזק יצא מארמון המלוכה, ויתנשא על כנפי רוח וישם את ירושלים כמרקחה. המונים המונים נדחקו על הככר אשר לפני הארמון, וחיל רב נאסף ויחן לפניהם, וימלא את מגדלי החומה המקפת את העיר מסביב, ויחזק משמר על גבעות ירושלים ועל כל מקראיה, ויעמוד הכן לבצור רוח העם ביד חזקה אם יעוז בנפשו לעשות דבר נגד רצון מושלו עז למרות עיני כבודו.

               ________

והורדוס צוה לענות נפשי ולהוציא מפי מלים על אדות מרים והליכותיה עם שומי היטורי במבצר אלכסנדריון. ואנכי הגדתי לפניו בתם לבבי את כל אשר ידעתי. ספרתי כי היטב חרה למרים על אשר נעצרה במבצר כשבוית חרב, ותזכר למלך את כל מעלליו הראשונים, ובהודע לה מפי שומי סוד הפקודה הנסתרה, כשל כח סבלה. הואלתי עוד להגיד עצומותי ולהוכיח על מרים צדקתה ובר לבבה, אבל הורדוס גער בי בחרות אפו ולא נתתי להביע רוחי, וכן נאלמתי לדאבון לבבי. המלך שלחני לחפשי, אך לא גרשני מנגד עיניו. ובראותי כי צרה קרובה, ואשלח איש עתי להגיד בביתי כי נקרא לי דרור אבל לא אוכל לעזוב את הארמון בטרם אדע אחרית מרים מה היא – וכן נשארתי שם בנפש מרה. ראיתי רעות רבות, שמעתי עלילות ברשע וידי קצרה מהושיע את מרים התמה ולהציל משחת נפשה. וסריסי המלך הבהילו את מנחם האסיי ועדת תלמידיו לבוא הארמונה לשבת על מדין ולגמור משפט מרים עוד ביום ההוא.

שנאה עזה היתה שמורה בלבב האסיים לבית החשמונאים מדור לדור. כי המה מהחסידים הראשונים אשר עמדו אל דגל מתתיהו הכהן ויהודה המכבי, וישליכו נפשם מנגד במלחמות הרבה ההיו להם עם הסוּרים מחוץ וההילנים מבית עד אשר טהרו את הארץ מהם. ועצת השלום עם העמים מסביב והברית אשר כרתו המושלים החשמונאים עם רומה לפנים נחשבו בעיניהם לחטאה – כי התנשאו לעלות לכסא בטרם יבוא המלך המשיח להביא לעולם ישועת עולמים, ועוד לקחו להם גם את הכהונה, ויהי מטה אהרן בכפם לשבט מושלים! כן רחקו ממלכי החשמונאים מדור לדור, וברבות הימים רחקו גם מעל העם המחזיק בידי המלכים – הכהנים האלה, ויבחרו שבת בודדים במועדיהם על שפת ים המלח, הרחק משאון עמם והמונו. אך בהקרא מנחם על פי הורדוס להיות אב בית-דין בסנהדריה הגדולה, נהרו לו רבים מבני עדתו ויהיו לאגדה אחת עם המלך הנותן להם עז ותעצומות.

לפני עדת האנשים האלה, שיצאו “ממדה למדה”, בהקראם “לעבודת המלך” ¹²⁸, הוצגה מרים למשפט. והורדוס שם אשם נפשה ויטפול עליה עונות לא ידעה שחרם, ויזכור לה דבר התמונה אשר נשלחה לאנטוניוס, וידידותה עם יוסף גיסו ובריתה עם שומי היטורי, והאחרון הכביד – הוא הסם אשר נתנה לעבד המלך לשום מות בשקוּיוֹ. ומרים ראתה כי כלה ונחרצה נתכת עליה מן העריץ הזה ומשפחתו הארורה, ויבז בעיניה לבקש לה רוַח והצלה ולהצטדק לפני עדת חנף ממוקשי עם, הנכונים להטות משפט למען קחת רצון ממלכם ומאחיו ואחותו הרודים על ידו. ותעד גאון וגבה, ותנשא בעברת אפה, ותשפוך על הורדוס זעמה, ותמנה לו את כל פשעיו, ותספור לו את כל נפשות ביתה אשר הוריד הוא ומשפחתו שאולה בערמתם ובקנאתם ואש עברתם, ותגדל עליהם בפיה ותשפילם עד העפר, עד כי נלאה הורדוס כלכל ויצא משם בחרי אף. אז חדלה מרים מדבר עוד, ותצו את שופטיה להחיש מעשיהם ולהוציא עליה משפטם החרוץ – כי מאסה חייה ושואלת היא את נפשה למות.

חפצה נתנו לה ודינה נגמר להרג.

היא שמעה גזר דינה במנוחת לבב, ותודה לשופטיה הקוראים לה דרור מידי איש אשר היה לה לתועבה ומחיי עמל וכעש אשר השביעוה בחרפה. אבל כמעט נודע הדבר מעבר לדלת, והנה נשמע קול בכי עבדי המלכה הטובה ויללת שפחותיה ואמהותיה וכל שריה ושרותיה רֹאי פניה, ואיש לא הפריעם מהוציא כל רוחם – כי כן היה דבר המלך על ידי שלומית אחותו, למען הכאות לב מרים ולמען תגדל ענות נפשה לכל משמע אזניה. ויגדל הבכי והמספד, עד שער החצר הגיע, עד ההמון הנאסף על פני הככר. והזעקה הקיפה את כל העיר ותגעש ותרעש מקצהָ ועד קצהָ ותהי חרדת אלהים.

והורדוס ישב משנים בחדרו. כל חושיו בו התעוררו ויחמרו בשאון, רגשות קנאה ואהבה, נקמה וחמלה התרוצצו בקרבו, ומכלן הכי גברה התקוה, כי בהגמר דין מרים לרעה, תחרד מפני המות הצפוי לה, אז ירך לבבה ותתחנן אליו לסלוח לה כגדל חסדו ולפדות נפשה מיד שאֹל. אבל תוחלתו נכזבה – וכשוב מרים אל חדרה בקשה רק להביא אליה את ילדיה וגם לתת לעבדיה ושפחותיה ולכל רואי פניה לבוא אליה לקחת ממנה ברכה לפני מותה – כחוק לכל אסירי עני המטים להרג, לעשות כל חפץ לבבם בדבר הזה.

בקשתה נעשתה; לכלם נתּן המשפט לבוא אל המלכה אחרי בכותה לרויה על צוארי ילדיה התמימים אשר לא ידעו מה לה ואחרי שלחה אותם מעל פניה – חוץ מאלכסנדרה אמה, כי הקשה המלך לבו וימאן תת לה שאלתה.

לא ארכה העת ודלת חדרה הגדול, חדר המשתה לקרואים ובאי מועד, נפתחה לפנינו, ואֹמנתה הזקנה יצאה אלינו בעינים אדומות מבכי, כי היא עמדה אצלה ועל ידה נשענה המלכה בעטוף לבה, בברכה את ילדיה בפעם האחרונה. ובקול גֹנח מנהמת לב בקשה אותנו בלאט בשם “הילדה” – כן הסכינה לקרוא את מרים מעודה, כי על כפים נשאתהּ בעודה בילדותה – למנוע קולנו מבכי בבואה להפרד מעלינו, פן ירך לבבה ולא תעצור כח ללכת במנוחה לקראת המות כראוי לבת החשמונאית. “הנה זה מעט שפכה לבה בהתודוֹתה לפני ה' – יללה הזקנה – עתה באה אל חדר הבגדים לרחץ פניה. ולהחליף שמלותיה. עוד מעט ותצא אליכם. לכן התאפקו נא ועשו כבקשתה!”

היא שבה אל מרים ואנחנו התאמצנו לעצור ברוחנו וברב כח התאפקנו, לעשות כדבר המלכה; אבל אין שלטון ללבב והעינים נגרו מאין הפוגות.

ומרים יצאה אלינו לבושה לבנים כביום הכפורים. אין עדי ויקר נראה עליה, אך שערה הצהוב והארוך מסב קלע כצפת על ראשה, וצאורה הלבן כמגדל השן גלוי כֻּלו – כמו הכינתהו לפי חרב. אחריה באה אֹמנתה הזקנה ובידיה ארגז גלוי ובו גליון כתוב פנים ואחור.

כלנו כרענו על ברכינו בהשתחותנו לה.

“התאזרו וקומו” – אמרה לנו באַמצה לבה לבל ירעוד קולה בדברה.

חשנו לעשות חפצה, ונקד ונעמד איש אל מקומו ולבנו העיק תחתיו לבלי הכיל.

“הנני הולכת בדרך כל הארץ, – הוסיפה אמרה לנו – באֹרח לא אשוב אהלוך… ועתה אל ירך לבכם בהפרדי מעליכם! כי שׂשה אני לקראת המות אשר יפדני מכל צרותי הגלויות והנסתרות… הנה פקדתיכם לשלום; כח יקרותי וחמודותי נתונות לכם לזכרון… יעדתי לכל אחד ואחת חלקם בהן כרשום בידי בגליון הזה; אותו ערכתי מכבר, בדעתי אחרית דבר מראשיתו… ולך מורי מה אתן? קראה בנשאה אלי עיניה יונים – ידעתי נגע לבבך… כי אמנם כאדם שגית, ביעצך אותי גם אתה לתת ידי אל האיש אשר מפניו פחד לבי… אל נא תשתוחח עליך נפשך! הן אתה חשבת לטובה, והאלהים מצא את עוני וייסרני למשפט כיום הזה… הא לך הטבעת הזאת! בה קדשני רוצח נפשי בארשו אותי לו לעיניך, והיתה לך לעדה על צדקת נפשי, כי לא חללתיה מעודי ולא השבַּתי מטהרה… האלהים יודע תומתי כי נקיה אני מכל העונות אשר טפלו עלי אויבי שקר” –

בעד החלונים נראה גדוד פרשים מעמי הנכר, המתיצב בחצר הארמון בשתי מערכות, זו לעמת זו, ממעון המלכה ועד השער, ושליחי בית דין נוהגים מרכבה שחורה הולכים וקרבים אל המבוא. מרעש הרוכבים החמושים ודהרות אביריהם ומשאון המרכבה בעברה על רצפת החצר התעוררה מרים, ותתחזק ותקרא:

"שלום לכם, ידידי! שלום לעמי היקר לי מאד!…שלום לעיר המלוכה ולארץ הקדושה! יתן ה' והחרב הנטושה עלי לא תטוש גם עליה מיד רשעים זו שדוּה!… שלום לכלכם והיו ברכה!

בקראה כה הושיטה לנו שתי ידיה הרכות והלבנות, ואנחנו כלנו נפלנו על ברכינו ונשק אותן באהבה רבה ונרטיבן בדמעותינו החמות. עוד פעם אחת הביטה אלינו בעיניה יונים, אז התחזקה ותפן ותצא מאת פנינו.

בצעדי און עלתה על המרכבה השחורה הרתומה לסוסים עטופים שחורים והנהוגה לאִטה בידי השליחים בין מערכות הרוכבים אשר התאחדו מאחריה עד צאתה אל השער הפתוח. שם הוכן לה מפגע רע – שם עמדה אלכסנדרה על יד שלומית הארורה ועיניהן נפגשו יחד.

אבל אשמה את בנפשך, בתי האמללה, בתתך כתף סוררת לאישך המלך האדיר אשר אהבך סלה!" – אמרה אליה אלכסנדרה בפנים חורים ושפתים רועדות.

חרדת קולה נתן מופת כי לא מלבה הוציאה מלים – כי כן צֻותה מאת המשפחה הרעה, בהפילה עליה אימים ברוב רשעתה, למען ענות נפש האם ובתה ולהוסיף יגון על מכאֹבן.

מרים לא השיבה דבר, אך הביטה אליה במנוד ראש, על מֹרך לבבה ויראתה את המות אשר ממנו לא תנצל עוד…

אלכסנדרה הושבה אל מקומה בחדר כלאה, ושלומית הואילה לצאת אחרי מרים לראות בה נקמתה ולחזות במפלתה. אבל כל הנשים העומדות עלי דרך ידעו כי היא הרוח המשחית אשר השיא מות על המלכה ומידה נגזרה, ותתנה עליה בקולן ותחרפנה אותה בחמת רוחן ותקללנה קללות נמרצות עד כי נבהלה האשה הרשעה מפניהן ותסג לאחור ותשב הארמונה.

המרכבה נעה ממקומה ותחל לעבור לאטה בין חלוצי הצבא העומדים לשני עברי הדרך מזה ומזה, ופתאם קם שאון בקרב העם הרב הנאסף, ואלפי ידים חמושות באבני קלע התנשאו לעמת אנשי החיל. המרכבה נעצרה; עוד רגע אחד ומלחמה גדולה נטשה על פני כל הככר ודמים בדמים נגעו. והנה קמה מרים ממקומה ותתן קולה קול עז בקראה אל העם לאמר:

“שמעו אלי אחי בני עמי וישמע אליכם אלהים! לוּ בקשתי תשועת אדם, כי עתה קראתי לכם בעודי עמכם, בטרם יגיעו ימי הרעה אשר הקריבו לשחת נפשי. אך האלהים עִד לי כי יקרה לי נפשכם מחיי, ובשם קדשו אשביעכם לעצור ברוחכם ולהשקט במכונכם! מאת ה' היתה זאת ואדם מה כי יבין דרכו! לכן אחי ואחיותי האהובים לי מנפשי, אחת אשאל מכם אותה אבקש! השקטו נא ואל תפרעו, תנוני למות במנוחה והיה זה חסדכם עמי כרב רחמיכם והיתה זאת נחמתי!”

"השמש יצאה מבין העבים ותשלח קרניה על ככר המלך ותשפוך אורה על פני המלכה הנהדרה, ומנגה נגדה הזהירה מקלעת שערותיה על ראשה ככתם פז. לשמע דבריה אספו כלם ידיהם, וכאיש אחד כרעו כלם על ברכיהם וכפיהם נשואות אליה לתת לה ברכה. ועיני מרים מלאו דמעה – אך עד ארגיעה שבה התאמצה ותפרש גם היא כפיה, ופניה הזהירו באור יקרות בקראה אליהם בקולה הנעים לאמר:

“שלום לכם אחי ואחיותי! שלום שלום לרחוק ולקרוב! היו ברכה ותהי נא מיתתי כפרת כלכם!”

זאת דברה ותשב על מקומה. וקול בכי גדול נשמע מסביב, יללת עם כלו – גם אנשי החיל, בני הנכר, בכו לקולם – כי נגע המחזה עד הנפש.

בהגיעם לרגלי גבעת גֻלגתה שבו עמדו. שם נגשה עדת נשים יקרות, ממבחר בנות ירושלים, להשקות את המלכה כוס יין מהול בלבונה – כי כן המשפט לכל המטים להרג, לערוך להם המשקה הזה למען תטרף דעתם ותפוג תוגתם ¹²⁹. ותמאן מרים לשתות ותען ותאמר: “אמותה נא ברוח נכון, כי נכון לבי עם אלהי צורי, וישועתו תשגבני!”.

                      ________

וזאת לפנים בישראל, בהגמר דין אדם למות, היה איש אחד עומד על פתח בית המשפט ודגל גבוה בידו, ורוכב על סוס עובר מאחרי האיש ההולך למות, ועיניו מֻסבות אל הדגל – אולי יבוא אחד לפני השופטים להיות למליץ על הנשפט ולהגיד עליו יושרו, ונתנו אות להאיש העומד על הפתח, והניף את דגלו תנופה, וראה זאת הרוכב ועבר חיש קל והריץ דברו אל השליחים, והשיבו את האיש הנפשע ושבו לחקור דינו, אולי יזכה הפעם במשפט ¹³⁰. גם בלכת מרים למות, נשארו השופטים על מקומם, ורוכבים הוצבו לכל אֹרך הדרך; אך במקום הדגל על פתח בית המשפט הורם נס מאחרי המרכבה – כי כן היה חפץ הורדוס, באין עוד ישועה צפויה מאת השופטים שומרי דבר המלך לעשותו, כי אם מאת מרים בלבדה –

בעד החלון נשקף הורדוס מחדר הורתו, אשר חלתה מכאב לב, ועיניו נשואות אל הככר, צופיות יד דרך שער גינת אשר לחומת העיר צפונה, אולי יבוא המבשר להגיד כי השיבה מרים אל לבה והיא נכונה להתרפס ולבקש סליחתו, וצוה המלך והשיבוה בדרך זו הלכה והביאוה לפניו – ושב ורפא לו. היום פנה לערוב וצללי ערב נטו על רחובות העיר, ורוח הורדוס הלכה ורפתה, ויצוריו כצל כלם. עודנו עומד לפני החלון בעינים כלות, ולבו סחרחר ורוחו נכאה מאד – ופתאם קם שאון בקרב היכלו וקול צעקה נשמע בין השרים והעבדיו הקרובים לו: “הנהו גוע, הוא קורא להמלך, עוד מעט ואיננו!” ויחרד הורדוס ויקפוץ אל האולם. שם נודע לו כי פוליוס העבד נפל פתאם ארצה, והנהו מתהפך בציריו, כי חבלים באו לו, כמראה אשר נראה בשוּמי היטורי! וימהר הורדוס ויבוא אל מקום מפלת העבד. ועיני פוליוס יצאו מחֹריהן בהביטו אל הורדוס. “גמול אלהים! המלכה הצדיקה, ואני וש… הרש…” כן בטא בשפתיו ולא יסף, כי אחזהו השבץ ויתפרפר עד צאת נפשו.

“על דאטפת אטפוך!” – לחשו שפתי הורדוס בראותו את מות הנבל, ופתאם התעורר ויקרא: “השיבו את המלכה כרגע!”. “חושו, רוצו, נבלים, אם חפצי חיים אתם!” – הוסיף לצעוק בקול קורע לבב, עד כי נבהלה קפרון אמו לתשכח את חליה ותרץ אליו בעבי גביה, ושלומית גם היא חרדה אליו ופניה הלבינו מאד למראה העבד המת, אך עיניה הפיצו את האש הירוקה, כעיני חיה רעה הרובצת על טרפה.

הרצים יצאו דחופים ומבהלים בדבר המלך, רוכב ברוכב נגעו ויחדו חשו עטו על סוסיהם כנשרים קלים, להגיע ולבוא אל מקום ההרגה.

בהגיעם שמה הספיקו לראות גלגלת אשה אחוזה בשערותיה הצהובות ביד איש-חיל רומאי, והיא מוּרמה למעלה, וממנה דם נוטף ויורד על הסדן, וכל העם כורע על ברכיו ויורד בבכי רבות מבנות ירושלים מתעלפות בעטוף לבן, גם אנשי החיל, בני הנכר, כורעים ומשתחוים אל עבר פני הבמה, ששם גופת אשה לבושה לבנים מונחה לארכה, אשה אשר נגלתה לעיניהם באמץ לבה כגבורים אשר מעולם, אנשי השם. ידיה לא אֻסרו ורגליה לא לעבותים הגשו – כי בכל חפץ לבבה עלתה על הבמה וברוח נכון צעדה אלי מות, ובראותה את ההורג הממונה על זה עומד מרעיד ונוטה לנפול, פטרה אותו מלפניה, וברוח חן ותחנונים פנתה אל אנשי החיל, לבור מתוכם איש כביר כח ידים ולב, אשר יכּנה בחרב פעם אחת ולא ישנה לה ולא ירבה מכאביה חנם. ובהמצא לה איש כזה מקרב מחנה הרומאים, פשטה צוארה על הסדן –

כן מתה מרים הטובה והישרה, הנאוה והמענגה, אשר רבות נשאה, רבות סבלה בחייה עד כי כשל כח סבלה ותבחר מות נפשה, ששה כי מצאה קבר.

עבריה היתה בחייה, חשמונאית במותה!

                                 ________

נפש הורדוס קצרה בתוחלתו הממשכה, עד כי לא יכל עוד להשאר בחדרי היכלו, ורגליו נשאוהו אל השער. שם רץ הנה והנה עד אשר החלו הרוכבים לשוב, כלם חפויי ראש ועוברים על פניו דומם, מבלי דבר דבר. אז ידע המלך כי מרים איננה עוד בארץ החיים, עברה אל מקום אשר תקצר ידו מהגיע אליה, ועד נצח לא יחזנה עוד.

“אי שמים! – קונן הורדוס במרירות – מרים איננה ואני אנה אני בא! אנא עבדי וידידי הנאמנים, חוסו נא עלי והשיבו לי את מרים רעיתי תמתי האמללה בנשים! השיבו לי את מרים וקחו ממני ממלכתי כפרה, כי מה חפץ בכסא כבודי – ונזרי אין עמדי! הוי כי שֻׁדדה אדרתי, נפלה עטרתי, באה שמשי, אור חיי נדעך וסביבי חשך וצלמות!”

“שובי אלי, מרים, ואשובה אליך! - ילל וייריד בשיחו, ברוצו כמשגע בכל חדרי מעונה – שובי שובי צפירת תפארתי ואל תיראי, כי הנה מלכך בא לך, להיות הדום לרגליך ולנשק פעמיך!”

משם חלף עבר אל הגן הגדול ואל היער הנחמד אשר נטעו על יד הארמון. וילך ויתע בכל משעוליהם, הלך ובקש, הלך וקרֹא, הלך וצעק: “מרים! מרים!”

לשוא בקש ויחנן קולו, לשוא קרא ויצעק מכּאֵב לב, כי אין שומע ואין עונה, אין קול ואין קשב. מרים חלצה ממנו, נמלטה כצפּור מפּח וכצבי מיד; היא הלכה למנוחות ותחדל רגז, והוא נשאר לאנחות וכאבו נעכר ומכתו אנושה, לא תרפא עוד.

“על דאטפת אטפוך!” – שנן לו דברי מורנו הגדול, בזכרו את הגמול הצפון מאת האלהים לרשע המאריך ברעתו, והדברים נחתו בלבבו כחצים שנונים, כרעל ההוא אשר שם קץ לחיי שומי ופוליוס גם יחד.

כן התהלך קודר ביגונו הנורא ובמוסר כליותיו אשר עִנהו בלי חשך – ומכל אנשי משפחתו, מכל שריו ועבדיו ורואי פניו וגרי ביתו אבדה עצה, נסתרה מזמה לרפא מחץ מכתו, לחדש בקרבו רוח נכון ולהשיב לו ששון ישעו. וכן כלתה נפשו למרים מחמד עיניו עד כי תעה לבבו, השתוללה בינתו, ובהלך נפשו דמה לראותה נכח פניו, ועפעפיו הישירו לנגדו את רעיתו הנחמדה בכלות אליה שארו ולבבו. הוא לא קרב אל השלחן עד אשר הכינו אצלו כסא לשבתה, ולא נגעה ידו באֹכל עד אשר ערכו המטעמים גם לפני מרים משאת נפשו, ויתרפק עליה מדי דברו בה, וישאף צלה, ויתנה אהבים לה, ויכבד מקום מושבה וינשק כסא כבודה בשפתים דולקים ולב נמס.

וכן התענה במפח נפשו ומצוקת לבבו עד כי חלה ויאנש, ותתקפהו קדחת עצומה אשר אחזה בו ולא הרפתה ממנו ימים רבים.ותהי עצת הרופאים פה אחד להרחיקו מהיכלו בעיר הבירה ולהעבירהו אל נאות שדי אשר בקרבת העיר שמרון. –

למחרת היום ההוא אשר שם קץ לחיי מרים ותלאותיה בחלד, יצאה אלכסנדרה לחפשי, ותשב אל מעון אבותיה בהיכל החשמונאים. שם התאבלה האם השכולה, ותבך בלי הפוגות על מות בתה מחמל נפשה, ותזכור את כל אשר עוללה המשפחה האדומית לכל נפשות ביתה, ותשם את לבה את גורל נכדיה, הפלטה הנשארה לה מבתה האמללה, שארית משפחתה בארץ, והם נתונים עתה בידי שלומית הרשעה והאכזרית! זאת זכרה ותדאג מאד לאחריתם, כי מי יודע מה יהיה להם!

מחשבותיה אלה הוגו אותה מאד, עד כי התעורר בלבה רגש נקם וחמה עזה. ותבוא עם נעלמים, ותתיעץ עם קושרי קשר, וכאלה היו רבים עמה, כי מרה נפש כל העם על הורדוס ומשפחתו, ומחלתו הארוכה נתנה עז בלבבם, וימרדו בו ביד רמה. ויכו את פרורס ואת חילו אחור ויצורו על ארמון המלך, בדרשם בשם אלכסנדרה, מלכת הארץ מלפנים, להשיב לה את נכדיה, העתידים למלוך אחריה.

ריח הדם השפוך בעיר המלוכה הגיע לאף הורדוס השוכב חולה בשומרון, ואיש הדמים שב ויחי… פתאם התגבר על מחלתו, וירד ממטתו ויתנער כאריה משחית, ויעל כשאה על ירושלים ויערוך מטבח לכל אוהבי בית החשמונאים, המורדים והפושעים בו. ואת אלכסנדרה תפש חיה ויעש בה משפט מות.

שני ירחים עוד לא עברו מאז כסתה אדמת גלגלתה את דמי מרים המלכה, והאדמה ההיא שבה רותה מדמי אלכסנדרה אמה אשר נשפכו במקום ההוא.

כן אבד שריד לבית החשמונאים, לא נשארו כי אם הילדים אשר ילדה מרים להורדוס, והם זרע תערובת: תערובת צדק ורשע, חמלה ואכזריות, מלוכה ועבדות. על דורם גמרו חכמים אמר: כל האומר “מבית חשמונאים מוצאי”, עבד עבדים הוא ¹³¹.

ומנחם האסיי ועדת תלמידיו יצאו מארמון המלך ופניהם לא נראו עוד בסוד הסנהדריה ואף לא בעיר וסביבותיה – כי נפל פחד העם עליהם, פן יכירום רואיהם כי המה עזרו למשחית, במשפט אשר חרצו למרים המלכה, ונפל עליהם כל העם מקצה וקרעום חיים. גם בהורדוס נבאשו מאד, על אשר אצו לעשות פקודתו, על אפו ועל חמתו. ויהי כי נפקד מקום מנחם בסנהדריה, ויבקשו החכמים וימצאו לחותני חבר טוב כראוי לו, הוא שמאי הזקן, גבר חכם בעז וחרד על דת קדש; איש אשר עשה תורתו קבע ויהיו מעשיו מרֻבים מדבריו. גם הוא אֹהב אדם כהלל חותני, ותמיד דברו בפיהו: "לקבל את כל אדם בסבר פנים יפות ¹³². אך בקנאתו לה' ולעמו יקשה לבבו ולא ישא פני כל, ובדעתו את אשר עשו “העבדים האדומים” לבית המלוכה, הנהו נזהר מעשות נפשות לא לנו ומהרבות גרים בישראל ¹³³. שני המאורות אלה, הלל ושמאי, יאירו עלינו אור חדש, אור ה' אשר עליהם יזרח. וזה הדבר הטוב הנמצא בימינו – כי במדה שהורד גאון עמנו בממלכת ארצו, אשר נהפכה לאיש זר, לעבד מושלים, הנה יעלה מרום באמונת אלהיו, בהיות לו מורים חכמים, נשיאי ה'. אשר רב כחם להגדיל תורה ולהאדירה.

                         ________

ראובן בני יקירי! הנני עורך לך דברי בעודך ילד; עיניך לא תחזינה ולבך עוד לא יבין לדעת תהפוכות חלד, עמל בני האדם עם כל שאונם והמונם, אשר ששונם ויגונם אחוזים יחדו ובאים עליהם חליפות זה אחר זה עד בוא חליפתם המה. קרא את דברי כאשר תגדל, וראית מהם את אחרית המשפחה החשמונאית, אחרי ראותך ראשיתה במגלה שלפניה, ואולי תראה אתה את אחרית המשפחה האדומית אשר עיני ראו ראשיתה. יתן ה' ולא תבוא דאגת מרים אשר הביעה לנו בהפרדה מאתנו, וחרב הרומאי אשר עופפה על המלכה העבריה ותכריתנה, לא תעוף גם על הממלכה העברית לשית קציר לה ולהכחידנה!

שמר לך את הטבעת הרצופה בזה והיתה לאות עולם בתוכנו, כי כזהב הטהור הזה כן טהורה וזכה היתה בנפשה ובלבבה האשה אשר נשאה אותה על ידה. טבעת-קדושין זו קֹדש היא לי – כי בה קשורים זכרונות שתי נפשות יקרות, נפשות אח ואחות, מרים המלכה ואריסתובל הכהן הגדול, אשר אנכי הייתי אומנם ומדריכם מילדותם ולהם הקדשתי מבחר ימי ושנותי בעוד בחיים חיתם – תהי נא קדש גם לך לזרעך אחריך!

תמו דברי אביך

שבנא.

                                ________

---

הַכֶּבֶל וְהַקּוץ

מאת

אברהם שלום פרידברג

(בשנת שלשת אלפים שמונה מאות ושלשים ושלש לבריאת העולם).

אני שמעון בן יאיר, בן חזקיה, בן שבנא חתן הלל הנשיא, כותב המגלה הזאת,

והיתה לך, יהודה בני, למשמרת עולם לדורותינו.

שלש שנים הנה זה עברו אחר החרבן הגדול והנורא אשר חלה ה' בנו ובארצנו, ועוד לא השיב ידו מבלע; עוד עשן היקוּד עולה ממבצר מסדה, המפלט האחרון לגבורי ישראל בארץ קדשם, ופגרי אחינו עודם מפֻזרים על פני כל אדמתנו ואין קובר! אך טוב למתינו אלה מן החיים שנשארו אחריהם – שהם נחים על אדמתם אשר נלחמו בעדה עד כלותם, ואלה נסחבים להמוניהם אל כל ארצות הגוים לראוָה בם. גבורינו אלה, אשר הראו נחת זרועם במלחמותיהם עם פריצי אדם, משלכים עתה לפני פריצי חיות, בתת אויבינו אותם טרף לשִניהם! רע מאלה גורל הנכבשים לעבודת פרך במכרי ההרים במצרים או הנמכרים לעבדוּת עולם בכל קצוי ארץ – שהם אך פעם יטֹרפו ולא יוסיפו לדאבה עוד, ואלה נאנחים ונאנקים בלי חשֹך מתבגרת יד מעניהם ולוחציהם, נוגשיהם ומציקיהם. אבל רע ומר מכל אלה לשרידים הנשארים בחיים על אדמת ארצם כשבלים בודדות אחרי הקציר – כי הנה הם חפשים לנפשותם (הוי לעג לרש, בוז לבני עֹני!), חפשים מכל המצות התלויות בארץ: מחובות כל אזרחי עולם – מדאגת בית ומשפחה, עיר ועדה, מדינה ועם – כי את הכל נשא רוח, טאטא האויב במטאטא השמד! כל חבלי מות, כל ענויי העבדוּת לא ישוו למצרי שאֹל אשר ימצאו את הנשארים האלה, הנודדים כצללים על אדמתם האבלה והשוממה, והנכשלים לרגעים בעצמות החביבות, עצמות אבותיהם ואחיהם, המפֻזרות עליה בכל מדרך כף רגלם.

זאת אות הברית אשר כרתה רומה עם יהודה בימי המכּבים, גואלינו מלפנים, וזו אחריתנו בנוח שבט רשעתה על גורלנו! אכן בא דבר שבנא אבינו הזקן, אשר עיניו ראו במות מרים החשמונאית. פחד פחד הזקן¹ ויאתיֵנו, וחרב הרומאי אשר עופפה בימיו על המלכה העבריה ותכריתנה, נטשה גם על הממלכה העברית ותשת קציר לה כיום הזה.

כשבלת בודדה נשארתי גם אני מרבבות אחי בני עמי אשר ספו תמו בימי עברות. אם לא השלכתי נפשי מנגד בעת צר, אם לא רחצתי פעמי בדם האויב או נכנעתי מפניו בגבוֹר עלינו ידו – הלא אלהים יחקר זאת! עדים לי שתי המלחמות הגדולות שהיו על יד מגדל אנטוניה ועל שער בית קדשנו, שבהן נודע שמי להרומאים בין יתר גבורי עמי²; עדים לי פצעי הנאמנים, האותות הגדולים החרותים בחרבות וברמחים ובכל כלי נשק למינהו על כל גופי מלפני; עדים לי כל יושבי רומה, מאספסינוס וטיטוס ועוד צעיר עבדיהם בזירה³, כי לא יראתי את המות בעודו לנגדי, אף היו עתים אשר בקשתיו בכל אחת נפשי ולא מצאתיו. ואם עתה עוד בחיים נשארתי, אות היא כי כן רצה ה', וממנו היא שומה להרבות כעשי והותי או לנחמני לעת קץ עם יתר אבלי עמי – כי לו נתכנו עלילות ואדם מה כי יבין דרכו!

אך אספרה נא הדברים כמו, וקרא אותם הדור הבא אחרינו, והכירו וידעו, כי לא על נקלה הכריעונו אויבינו ולא באפס יד כבשונו – כי בכל עז נלחמנו בעמדנו על נפשנו, ולוּ היתה אחדותנו שלמה, לולא קמה עלינו הרעה מקרבנו, כי עתה נלאו אלינו כל עריצי גוים ולא יכלו לנו.

––––––––

ראשית הרעה הגיעה אלינו בשכבר הימים, מאז פרצה מלחמת אחים על דבר המלוכה. הם למדו את הרומאים אלופים לראשינו, ואלה עזרו למשחית ותהי יהודה ירשה להורדוס האדומי, המושל האכזרי, אשר רדה בנו בחזקת וישת עמנו הדום לרגליו.

הורדוס כלה זעמו בבית החשמונאים, ולא חשך ממות גם את מרים רעיתו תמתו⁴, וגם את שני בניה אחריה, אלכסנדר ואריסתובל, הוציא אל הורג⁵. אמנם גם על יתר בניו וקרוביו עברה רעתו: את אנטיפטר בנו הבכור המית ביד עבדיו ואת הורדוס בנו הרביעי העביר מנחלתו, גם את פרורס אחיו הוריד אבל שאולה, ועוד רבות רעות כאלה עשה בקרב ביתו ומשפחתו. על כן יאָמר עליו בשם אגוסטוס קיסר רומה בעת ההיא: “טוב היות חזיר בחצר הורדוס, מהיות בן ושאֵר בהיכל מלכותו!”⁶.

הורדוס בנו הרביעי נולד ממרים השנית בת שמעון הביתוסי, אשר בקחתו אותה לו לאשה נשא את ראש אביה וישימהו לכהן גדול בהיכל ה‘⁷. מאז והלאה גברה יד הביתוסים והצדוקים בעם ובמדינה, באמונה ובממשלה. ובעוד אשר חכמי התורה, מורי הדת בישראל, העמיקו הרבו חקר בדרכי ההוראה בבתי מדרשותיהם, פרצו הצדוקים והביתוסים, עברו חק ומשפט בשער עמם ובהיכל קדשו, ורוב העשירים והשרים והשועים והאצילים היו עמם שכם אחד, ללכת בדרכי העמים ולאחוז במנהגי היונים והרומאים. אמנם נמצא בהורדוס דבר טוב – כי הרחיב את הר הבית ויבן את המקדש החדש, אשר גדול היה כבודו מן הראשון. עשרת אלפים בונים וחכמי חרשים עסקו בו, ושנה וחצי ארכו ימי בנינו⁸, ועוד שמונה שנים עברו בבנין חומותיו ותאיו ויצועיו ואיליו ואולמיו עד כי כלל הורדוס יפיו ויפארהו בכל פאר וישימהו תהלה בארץ. וחכמי ישראל עלצו בו עד כי כמעט סלחו להורדוס את כל אשר עשה להם, ויחשבו את בנין בית ה’ לכפרה לו על דם חבריהם אשר שפכו ידיו⁹. אבל לעמת זה הרבה המכשלה בבנינים אחרים אשר בנה בעיר הקדש, למצוא חן בעיני הרומאים – כי בנה טיאטרון בירושלים ואמפיטיאטרון מחוצה לה. גם בנה בקרן צפונית מערבית להיכל ה‘, לשם כבוד אנטוניוס מגנו, את המבצר אנטוניה במקום הבירה, בית נשק החשמונאים מלפנים, ויבן בו מגדלים בצורים העולים בגבהם על מרומי המקדש. ועליו הפקיד שומרים מצבאות בני הנכר, להשקיף ולהתבונן אל כל הנעשה במקהלות עם בחצרות בית ה’¹⁰, ובאחד מגדליו עצר גם בגדי הכהן הגדול למשמרת ולערבון, ורק בערבי החגים הושבו אל המקדש, ואחר שבוּ לקחום אל המגדל¹¹­– למען תהי עבודת הקדש תלויה ברצון הממשלה – הוא הגדיל תפארת העיר שמרון, וירב בה התכונה לשימה לגברת הממלכה, אם ינתק מבטחו מירושלים מפני חמת העם היושב בה. הוא בנה את העיר קיסריה על אדמת הקדש, על חוף הים בין יפו והר הכרמל, וַיושב בה בני יון וארם, ויבן בה במות ומקדשים לאליליהם, ותהי העיר לצרה לעיר ה' ולפח ולמוקש לעמנו כד כי נקראה בפי חכמינו בשם “בת אדום”, לאמר: רומה השניה¹². ומי ימנה מספר לאוצרות הכסף והזהב אשר פזר על בניני ההוד והחמדה, למשחקי העמים ועבודת אלהיהם בערי צדון ודמשק, רודוס, שפרטה ואתונה וכל יתר ערי הגוים הקרובים והרחוקים! וכל האוצרות האלה נערמו מעמל עמנו, החי על עבודת אדמתו, בשומו עליו מסים אשר אכלו יגיעו ויריקו שארית כחו. והעם נשא בשרו בשניו וישח עד העפר מפני כבד משאו – כי רבה רעת המושל העריץ הזה, הנורא על כל סביביו. הוא לא נשא פני כל, וגם בקרוביו לא האמין, וקנאת ביתו צמתתהו לעת זקנה ותביא רקב בעצמיו ותענהו בתחלאים רעים לאין מרפא. ובכל זאת לא שב אפו, ובראותו כי קרב קצו צוה לתפוס רְבי נכבדי עמנו ויקדישם ליום הרגה – למען יתאבל העם במותו. אך פקודתו זו לא נעשתה עוד; הנתפשים שֻלחו לחפשי והעם שמח על מותו¹³ שמחה גדולה, שש כי מצא קבר. עליו אמרו המושלים: “הוא עלה כשועל ערום, וימשול כנמר אכזרי וימת ככלב שוטה”¹⁴.

––––––––

ידי הורדוס הרחיבו ממלכת יהודה בחייו, וידיו גם קרעוה לגזרים במותו. מששת בניו אשר נשארו לו היתה ממלכתו על פי פקודתו ירֵשה לשלשה מהם: ארקילאוס ירש את ממלכתו ביהודה, אדום ושמרון; אנטיפס היה לנשיא על ארץ הגליל ועבר הירדן דרומה, ופיליפוס – על ארץ הגולן והבשן כל חבל הארגב¹⁵ אשר מעבר לירדן צפונה וארץ מוצא הירדן, היא פמיַאס. ושלומית אחותו גם היא ירשה את ערי יבנה, אשדוד ופזאל אשר על יד יריחו. אך בעוד יורשיו מחכים לדבר אגוסטוס קיסר רומה לקיֵם בידם את ירֵשתם, התקומם העם לנער מעליו את ממשלת האדומים והרומאים גם יחד. עוד בימי הורדוס, בצר לעם מאד מפני העול הקשה אשר שם עליו מלכו האכזר, בקש ומצא נחומים לו, כי הנה קרבו ימי המשיח, עוד מעט ויבוא הגואל, אשר יחלצהו מעָניו ומכל צרותיו יושיעו. ויהי אחרי מות הורדוס ויקומו לו גואלים הרבה אשר עשו את הארץ כמרקחה; אך הם לא השכילו להתאחד יחדו, ויכו אחד אחד לפני שרי רומה אשר חשו באו לשים משטרם בארץ. – שלומית לא האריכה ימים, ובמות הנחילה ערי ירושתה לבית אגוסטוס. פיליפוס היה איש שלום, וישב על נחלותיו במנוחה שלשים ושבע שנה ¹⁶. הוא חדש את העיר פמיאס ויקראנה קיסריה פיליפי על שם הקיסר ועל שמו. גם חדש את העיר צידן¹⁷, אשר על פני ים כנרת צפונה-מזרחה, ויסב שמה יוליה, על שם בת הקיסר. בנים לא היו לו, ובמותו נספח חבר נחלתו למדינת סוריה ובכן קם לממשלת רומה לצמיתות. אנטיפס אחיו גם הוא עשה חנף למושלי רומה, ויבן את בית-הרם¹⁸ אשר מעבר לירדן ויסב שמה ליביה, על שם אשת הקיסר. ובמות אגוסטוס¹⁹, וטיבריוס היה לקיסר תחתיו, בנה לכבודו עיר חדשה על שפת ים כנרת ויקראנה טבריה על שמו. הוא משל בחבל נחלתו שלשים ותשע שנה²⁰. הוא הערים לקנות לו לבב הפרושים בירושלים, בהתנהגו שם על פי דרכם, בעוד אשר במקום שבתו עבר על חקי התורה ביד רמה – כי עשה לו פסילים ותמונות חיות על ארמונו בטבריה. ועוד הרע מזה לעשות – כי בגרשו את אשתו הראשונה, הנכריה, בת אריטס מלך ערב, לקח לו תחתיה את הורודיה גיסתו – נכדת שלומית דודתו – בחיי בעלה, הוא אחיו הורדוס הביתוסי אשר העבירהו אביו מנחלתו. כמהו הרע גם ארקילאוס לעשות בעיר הקדש, כי על אף כל יראי ה' והעם היושב בירושלים לקח לו לאשה את גלפירה, אלמנת אחיו אלכסנדר בן מרים החשמונאית, אשר הומת עם אריסתובל אחיו בפקודת אביהם האכזר, והיא לא היתה זקוקה ליבומו – כי היו לה בנים מבעלה הראשון. מאביו ירש ארקילאוס רק את עריצותו ולא את רוח גבורתו. זאת הראה בעליל בעלותו על כסא אביו²¹, בדרוש העם ממנו להקל מעליו את עולו. בחיל אשר אסף לו מבני הנכר היושבים בארצו ערך בחג הפסח ההוא מטבח לבני עמו בהר הבית וברחובות העיר, ויגרש את העולים לרגל מעלות בהר ה' ומהקריב קרבנותיהם כמשפט. ואחר כן קרא גם חיל רומה לעזרה. אז שֻדד אֹצר בית ה' על ידי סבינוס שר צבא רומה, ודם רב נשפך בקיץ ההוא פעמַים ב“פולמוס של אסורוּס”²². אבל הארץ לא שקטה עד אשר קצף אגוסטוס על ארקילאוס ויגלהו ארצה גליה²³, ואת חלק ירושתו, ארצות יהודה, אדום ושמרון, ספח אל רומה בתור מדינה מיֻחדה, הנהוגה על ידי אחד נציביה תת פקודת הנציב העליון המושל בסוריה. רק את הסנהדריה השאיר בה, לשפוט את העם על פי דרכו, חוץ מדיני נפשות, שבהם היה המשפט להנציב בלבד. גם בחירת הכהן הגדול היתה רק על ידו – ומאז והלאה חֻללה משמרת קדש זאת ותהי לסחורה עוברת בידי הנציבים לכל המרבה במחירה. ובהיות שבתם בקיסריה ומצודתם פרושה על עם מוזר להם בדתו וברוחו ומנהגיו לכל הליכותיו, היתה להם הארץ כפרה לַחלוב וכדבלה לִמְצות, וינצלו את היהודים במסים אשר כבדו מנשוא. על כן רבו המתאוננים בעם, ותהיינה מהומות רבות בארץ, וכל מחשבות שלום הופרו מפני חמת המציק.

העם לא עצר כוח להתנשא בעוז ולעשות תחבלות במלחמה – כי זה כמה לא היה לו חיל ערוך מקרבו, כיאות לעם היושב על אדמתו. הורדוס המלך היה ירא תמיד את חמת העם, ועל כן היו רוב אנשי חילו מבני הנכר ומעט בהם יהודים ילידי ארצות אחרות, וכן עשה גם ארקילאוס בנו בשנות מספר אשר מלך אחריו. ואם הם לא האמינו ביהודים בני עמם יושבי ארץ ממלכתם, ואף כי נציבי רומה, אשר רק על לגיונותיהם נשענו, בלחצם את העם ובהכעיסם אותו תמרורים, למען יתפרץ מפניהם ולמען יתקומם על ממשלתם – והיה להם הדבר למעטה צדק על כל מעשיהם אשר עשו ואשר יזמו עוד לעשות לו! מלבד זה חלק לב העם לפלגותיו השונות אשר צררו אשה רעותה ועצת שלום רחקה מהן.

זה כמה התפרדו אנשי הדעת בישראל לשלש פלגות: לפרושים, צדוקים ואסיים. האחרונים רחקו מדרך עולם, התבודדו במועדיהם ויבלו ימיהם בטבילות והזיות, ודבר לא היה להם עם יתר אחיהם. הצדוקים והביתוסים נחלקו לדעותיהם: אלה פרצו חק ויתרועעו אל הרומאים כההילנים אל היונים מלפנים, ואלה הכירו רק את התורה הכתובה, מבלי שעוֹת אל התקונים שעשו הפרושים לפי המקום והזמן על פי כללי התורה המסורה. הפרושים גם הם נחלקו לשני בתים: בית שמאי לבד ובית הלל לבד. אלה בקשו שלום, בקשו ענוה כהלל מורם, ואלה החרו החזיקו בדרך שמאי מורם, להחמיר בדת ולהקפיד על כל פּרטיה כמהו. הפרושים היו אהובי העם, – וגם מהם היו לו למכשול ולפוקה, כי נמצאו רבים אשר דקדקו במצות יתר מדי, מבלי הבין אל תכונתן ותכליתן. גם היו כאלה אשר התקדשו למען הכבוד, למען יתברכו בהם רבים ויושיבום ראש בבתי התפלה ובמקהלות עם²⁴– וההמון האמין בכלם לתֻמו וילך שולל בדרך לבם. עליהם התאוננו חכמי התורה האמתּים, ויקראו את אלה בשם “חסידים שוטים”²⁵ ואת אלה בשם “צבועים”²⁶, שהם יחדו “מבלי עולם”²⁷.

על כל אלה נוספה מפלגה חדשה, היא מפלגת “הקנאים”, אשר מוצאה מארץ הגליל ומשם פשטה בכל הארץ ולאחרונה גברה ידה בירושלים ותהי עולה על כלנה. עוד בימי אנטיפטר אבי הורדוס התלקטו שרידי חיל אריסתובל, המלך המוּסר, אשר קנאו לעמם בראותם אותו אָחוז בחבלים אשר שם עליו “העבד האדומי” להכניעהו לפני רומה, ונפשם קותה ליום אשר ישית העם ידו עמם לפרוק עול זרים מעל צואריו. בראשם היה האיש חזקיה, אשר התחזק בערי הגליל ומשם שלח ידו בבני הנכר יושבי ערי הגבול. היהודים הביטו אל גואליהם אלה ונהרו, אך הרומאים נתנום לחבר שודדים ומרצחים. והנה קם הורדוס למשול בארץ הגליל, ותהי ראשית מעשהו לפרוש שחת רשתו על הקנאים ההם, ובנפול חזקיה ואנשי חילו בידו, לא חקר דינם ולא הביא משפטם לפני הסנהדריה הגדולה, כחוק הימים ההם, כי על דעתו דן דינם ויכריעם כצאן לטבח. אמנם שקטה הארץ בנפול ראשי הקנאים בידו, אבל דעותיהם מצאו מסלות בלבב רבים, ותהי קנאתם ירשה לבניהם אחריהם. ויהי כאשר נטו נציבי רומה ידם על ארץ יהודה וישימוה למס עובד, ויקם יהודה הגלילי, בן חזקיה המומת, ויאסוף לו עדת מרי נפש אוהבי ארץ קדשם ואויבים בנפש להרומאים ולבית הורדוס הנשען עליהם, וילכוד את צפורי, העיר הראשה בגליל, ויפל חתיתו על צוררי ארצו²⁸. אמנם נאסף גם הוא גם אנשי בריתו בחרב אסוֵרוס, ותהי צפורי עיר מבטחו לשרפה מאכלת אש ואלפי יושביה נמכרו לעבדי עולם. אבל גם אז לא נכחדו הקנאים מן הארץ, ועוד הוסיפו חיל ועצמה בימי יעקב ושמעון, בני יהודה הגלילי, שגם הם נתפשו ונשפטו למות, והאחרון הכביד – הוא מנחם נכדו, שהיה בראשי הפריצים, התקומם העם יחד לפרוק עול רומה מעל צואריו.

אל חבר הקנאים נספחו גם צדוקים גם פרושים מבית שמאי; בעלי שני הקצָוֹת נפגשו יחד באהבתם וקנאתם לעמם ומולדתם. לעמת זה נספחו עליהם גם הרבה מן “הצבועים”, אשר היתה קנאתם להם למסוה כזב לבצוע בה מחשבוֹת אונם. כי שלחו ידם בעשק ובגזל, ויהי השֹד והחמס לחם חקם, והם על אחיהם בני עמם עברה רעתם, וקנאתם נתנה להם פתחון פה, כי נקמת ה' הם עושים כאוהבי הרומאים ודורשי שלומם. ותהי המלחמה ארוכה בין שרי חיל רומה וביל גדודי הקנאים, ורבים מהם נתפשו ונאסרו ונשפטו מאת הנציבים מושלי הארץ. אך הנציבים שמו פדות בּין הקנאים האמתּים, המקנאים לעמם וארצם, ובין הצבועים אשר התחפשו, באו בתוכם למען הבצע. את אלה שפטו באכזריות חמה ומאלה לקחו כפר ויחלקו שללם עמם. ותהי גזלת ידם חלקת חמדתם, לצבור הון ולהוסיף על העֹשר הרב שעשו להם מן המסים והמכסים והקנסים, אשר הרבו לשום על העם, בלכתם אחרי בצעם.

גם הכהונה הגדולה היתה סגלה יקרה להנציבים לעשות עשר – כי מכרוה בּכסף מלא, וכמעט נמצא להם איש מרבה במחירה, העבירו את הראשון ממשמרתו וימנו את האחר תחתיו. על כן רב מספר הכהנים ששמשו בבית השני מימי הורדוס ועד החרבן ממספּרם בימי הבית הראשון. כי בארבע מאוד ועשר השנים שעמד הבּית הראשון היו רק שמונה עשר כהנים גדולים²⁹, ובשבעים ושתים השנים שהיו מימי ארקילאוס ועד המלחמה האחרונה היו עשרים ושלשה³⁰, ובתוכם היו כאלה שלא מלאו גם שנתם³¹. ובכל אלה יקר היה ממצוא איש ראוי למשמרת הקדש על פי צדקתו ותם דרכו, חוץ מישמעאל בן פאבי הראשון, אשר בצדקו נאמר עליו כי מן השמים בחרו בו³², וכי במותו “בטל זיו הכהונה”³³, וחמשת בני קמחית, שזכו לכהונה גדולה זה אחר זה, ועליהם אמרו חכמים: “כל הקמחים קמח, וקמח קמחית סלת”³⁴, ויהושע בן גמלא – שכהונתו גם היא נקנתה בכסף מלא על ידי אשתו מרתה בת ביתוס, אשר שלמה במחירה שני קבין דינרים³⁵, ואף שבמלחמה האחרונה העלה עליו חמת הקנאים בשיתו ידו עם בוגדי און, בכל זאת עשה דבר גדול בעמו, ועל טוב יזכר שמו – כי קבע בתי ספר לילדים, ללמדם תורה³⁶.

––––––––

אגוסטוס הערום מת³⁷ וטיבריוס האכזר הומת³⁸, וקליגולה ההולל והפרוע עלה על כסא רומה. במשך העת ההיא משלו בארץ הקדש שבעה נציבים זה אחר זה, והכבלים אשר הושמו על עם יהודה הלכו וכבדו. ופתאם זרח אור להם כשמש היוצאת מבין העבים – כי נתן ה' את חן אחד ממשפחת המלוכה בעיני קליגולה, ותהי ליהודי ם הרוָחה.

אגריפס היה נכד מרים החשמונאית, בן אריסתובל בנה השני, אשר הומת עם אלכסנדר אחיו, בהביא שלומית דודתם – חותנת אריסתובל – דבתם רעה אל הורדוס אביהם. הוא גדל ברומה ויהי אמון עם בני המלוכה וחבר ורֵע לדרוזוס בן הקיסר טיבריוס. ובמות דרוזוס עזב את רומה בענין רע, כי פזר כל הונו וילוה כסף רב ולא היה לו לשלם. וינע וינד בארץ אדום ובגליל ובסוריה עד בואו מצרימה. שם נמצא לו נשיא היהודים, אלכסנדר ליסימכוס, אחי פילון הפילוסוף האלכסנדרוני, אשר הלוהו די כסף לשוב ולנסוע רומאה. שם התרועע אל חברו מלפנים, קיוס קליגולה, שהיה ממשפחת המלוכה ויורש העצר. והנה קצף טיבריוס על אגריפס ויתנהו אל בית האסורים, כי הלשינהו עבדו אליו בדברים אשר דבר באזני קליגולה לאמר: “מתי ימות טיבריוס והניח ממלכתו לטוב ממנו!”. ויהי אגריפס אסור ששה ירחים עד אשר נמצא הקיסר מת במטתו, כי חנקוהו שריו רואי פניו, וקליגולה עלה על כסאו תחתיו. אז זכר הקיסר החדש את ידידו, אשר בגללו שבעה ברעות נפשו, ויחלף את כבלי הברזל בשרשרות זהב, וישם נזר על ראשו ויתן לו את ארץ ממשלת פיליפוס דודו, שהיתה נחלה לרומה אחרי מותו. ויהי בהשמע דבר אגריפס כי נשאהו הקיסר החדש וישימהו למלך בעבר הירדן, ותקנא בו הורודיה אחותו, ותאץ באנטיפס בעלה לכת עמה רומאה ולנסות דבר אל קליגולה, אולי יקחו גם המה רצון ממנו והיתה להם המלוכה ביהודה. ויקצוף קליגולה עליהם ויקח גם את ממשלתם מידם, ויגלם³⁹ לעיר לוגדונום⁴⁰ אשר בארץ גליה, ויהיו שם עד מותם, ואת ארצם נתן נחלה לאגריפס אהובו, ויהי אגריפס הולך וגדול.

הקיסר הזה, אשר ברצונו הקים מעפר את חברו היהודי ויתן עליו כתר מלוכה, היה נכון להשמיד את העם היהודי ולהשבית מארץ זכרו. כי התנשא באולתו להיות לאלהים, ובפקודתו העמד סמל תבניתו בכל מקדשי העמים, וכלם השתחוו לו ויתנו לו כבוד אל, חוץ מהיהודים אשר אמרו: “טוב לנו למות כאיש אחד מלחלל מקדשנו בפסל אדם!”. שמע קליגולה ויתעבר, ויצו לנציב סוריה לעלות עם חילו כשֹאה על ארץ יהודה ולהכחיד ישראל מגוי. אך אגריפס פגש את הכסיל באולתו וישם מעצור לרוחו, ועד כה וכה הומת קליגולה בידי אנשי חילו שומרי ראשו, ובעזרת אגריפס נבחר קלודיוס בן דרוזוס לקיסר ברומה. וקלודיוס זכר לו חסדו ואמונתו וירוממהו בקהל עם וישימהו למלך על כל ארץ יהודה, וממלכתו רחבה ונסבה שכם אחד על ממלכת החשמונאים ואף על ממלכת הורדוס הגדולה והרחבה. בגללו זכר קלודיוס לטובה גם את הורדוס אחיו וישימהו למלך מדינת כוחלית⁴¹, אשר במורד הר הלבנון צפונה.

בעודו בארצות העמים השפיק אגריפס בילדי נכרים, בנין ונכד לבית הורדוס, וכמעט היה בישורן מלך, ישר ארחותיו ויהיו כל דרכיו אמונה וצדק ומישרים – כנין ונכד למרים החשמונאית. הוא נתן כבוד לתורה ויחבב המצות ויהי שש לעשֹתן קבל עם⁴². הוא חדש את מצות קריאת התורה על ידי המלך בחג הסכות במוצאי שנת השמטה. ויהי בהגיעו אל הכתוב: “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי”⁴³, ויזכור את מולדתו כי מצאצאי הורדוס האדומי הוא, ויאנק דֹם ועיניו מלאו דמעה. המחזה הזה נגע עד לב כל חכמי התורה ויראי ה', וינחמוהו כלם יחדו, בנשאם קול: “אל תירא, אגריפס, אחינו אתה!”⁴⁴.

בהיותו נאמן לעמו דאג לאחריתו, ובדעתו כי מנוחת ישראל ותקומתו תלויה ברצון קיסרי רומה, ההולכים בשרירות לבם וחסדם כענן בֹּקר, בקש עצות לבצר עמדתו. ויכין עצים ואבנים לרוב, לבנין חומה בצורה לפרוַר בי-זיתא אשר נוסף על העיר ירושלים צפונה מזרחה. אבל לא כלה מלאכתו – כי הבינו שרי רומה למחשבתו ויעוררו את הקיסר להניאהו מחפצו. ואגריפס לא נועז למרות פיהו, אך בסתר בקש תחבֻּלות למשוך אחריו את חמשת מושלי הארצות הקרובות, להיות שכם אחד, למען יוכלו עמוֹד בפני רומה אם תכביד עליהם עֻלה. ויהי כאשר נודעו יחדו אל טבריה קרית מועדם, והנה בא מרזוּס נציב סוריה בתוכם פתאם, ויצוַם בגאות מושל עליון לעזוב מקומם. והמלכים הנועדים נבהלו מפני הנציב הרומאי וימהרו וישבו איש אל ארצו.

ובכל זאת לא נבצרה מאגריפס מזמה לבצע מחשבתו ולכונן שלום בני עמו; אך אחרת יעץ ה' ותקותם תמה נכרתה! כי בשנה הרביעית למלכותו, בשנת החמשים וארבע לימי חייו, נקרא אגריפס לבוא אל החג אשר נעשה לכבוד הקיסר קלודיוס בעיר קיסריה. ובהיותו שם חלה את מעיו לפתע פתאם וימת. – הרבה דברים בדאו ממשלי משלים על אֹדות מותו, בדברם חזון לבם, אך האמת תורה דרכה, כי יד נעלמה היתה בזה לשים מות במאכלו או בשקוּיו. בהוַת בוגדים נלכד המלך הצדיק, כי אכלתהו אש קנאות, וקנאת דת וקנאת עם יחדו היו בעוכריו.

כי בעת ההיא החלה אמונת האלילים להתמוטט בעולם. הדת הרומית התערבה בדת היונית ותהי לאחת, וההגדות והמשלים אשר עליהם נוסדה מצאו פתרונם בתולדות הטבע, אשר חקרון חכמי לב ותעלומות הוציאו אור, ותהיינה הנסתרות לנגלות ולא יספו עוד תת חתיתן בארץ החיים. ותגדל משובת בני האדם בלכתם אחרי שרירות לבם, ותאֵבי אמונה בקשו את ההשגחה העליונה השמה משטרה בארץ וימצאוה בדת ישראל וישאו אליה נפשם. אמנם כבדה על הגברים לבוא בבריתה ולשמור חקיה ומצותיה; לעמת זה נקל היה לנשים להכיר עיקריה לטובה וליחד לבבן עמה, והרבה מנשי השרים והאצילים התיהדו בסתר וגם בגלוי. כאלה רבות היו באלכסנדריה, בדמשק ובאנטוכיה ובכל ערי אזיה הקטנה, ואף ברומה, העיר והאם לכל ממלכות הארץ⁴⁵. בערי הדייב⁴⁶, היא אשור הקדמוניה, התגירה כל משפחת המלוכה לבית מונבז, ונפש הילני המלכה נקשרה בדת ישראל עד כי עזבה ממלכתה לעת זקנתה ותבוא עם נכדיה לשבת בעיר הקודש בירושלים. היא ובניה, זוטוס⁴⁷ ומונבז, בזבזו אוצרותיהם⁴⁸ לכלכלת עניי יהודה בשנת בצרת⁴⁹. היא נדרה גֻלת זהב ממעל לפתח בית המקדש, אשר כזרוח השמש התנוצצו קרניה באור יקרות, ואז ידעו הכהנים כי הנה הגיע זמן עבודתם בקדש⁵⁰, ומונבז עשה כל ידות הכלים בבית ה' זהב טהור⁵¹. הם גם פארו את העיר ירושלים בהיכלי תפארתם, ובימי המלחמה הגדולה חשו הבנים לעזרה ויראו את גבורתם ואמונתם לעמנו ולארצנו.

כן הלכה וגדלה אמונת ישראל בין העמים, בה שגבו היהודים ישע, ותקותם אמצתם כי עוד מעט ובאו דברי הנביאים אשר בשרו טובה, השמיעו שלום עולם אשר יגיע להם באחרית הימים. בחמשת המלכים, אשר נקראו על יד אגריפס להועד בטבריה, היה האחד יהודי, הוא הורדוס השני, מלך כוחלית, אחי אגריפס וחתנו, כי היתה בתו היפה, בירוניקה, לו לאשה. השני היה סמסיגרמוס מלך עמיסה, אשר בתו היתה לאשה לאריסתובל אחי אגריפס. השלישי היה אנטיוכס מלך קומגינה, אשר בנו עפיפנוס התעתד לבוא בדת ישראל ולשאת את דרוסילה, בת אגריפס הצעירה, לו לאשה. הרביעי היה פלמון מלך קיליקיה, שגם הוא הואיל להתגַיר ולהתחתן את אגריפס, והחמישי היה קוטיס מלך ארם-הקטנה, מצאצאי אלכסנדר בן הורדוס הראשון. כל המושלים האלה היו יהודים או מתיהדים, קרובי אגריפס או מתעתדים להמנות בתוכם. ואגריפס הצליח כמעט ליחדם אליו ולהביאם בבריתו, למען יגדל כח עמו ומלאה כל ארץ הקדם מכבודו; אך תוחלתו נכזבה, ומעיר קיסריה, אשר הקים הורדוס הראשון לצרה לירושלים המעטירה, יצאה הרעה ותשחת למלכה ועמה גם יחד.

במות אגריפס היה בנו היחיד, אגריפס השני, נער בן שבע עשרה שנה, אמון ברומה עם בני משפחת המלוכה כמשפט. וחורשי רע, אשר הוגו את המלך יהודה מן המסלה, הניאו את קלודיוס מתת לבנו את ממלכת ירשתו, במצאם תֹאנה כי עודנו נער, ולא לו לעצור בעם נלהב וקשה ערף כהיהודים. ותָּשב יהודה ותבוא בידי הנציבים כבראשונה. רק להורדוס השני נתּן משפט הכהונה הגדולה⁵², לתתהּ לאשר יבחר, ואחרי מותו⁵³ הוריש קלודיוס את כוחלית, ממלכתו הקטנה, לאגריפס השני, ואחר לקח אותה ממנו ויתן לו תמורתה ממלכת עבר הירדן אשר היתה לפיליפוס מלפנים, ואִתה יחד – את בחירת הכהנים הגדולים וההשגחה על כל הנעשה בהר הבית ובהיכל הקדש. ובמות קלודיוס ברעל אשר השקתהו אגריפינה אשתו הסוררה⁵⁴ ונירון בנה הגיע למלוכה, נוספו על ממשלתו עוד ארבע ערים גדולות, ובתוכן גם טבריה, העיר הראשה אשר בגליל. רק הנציבים לא הוסרו, והארץ והעם היו בידיהם, וכטוב בעיניהם עשו בהם.

––––––––

שבעה נציבים משלו בארץ זה אחר זה בעשרים ושתים השנים האחרונות, ממות אגריפס הראשון ואד מרוד יהודה ברומה⁵⁵, ואיש איש מהם הַרע לעשות מרעהו אשר היה לפניו. פעמים הרבה התעוררו בני עמנו על העמל והלחץ, העשק והמרוצה; אך ידי הנציבים גברה, בהיות בידם העז והממשלה, הכח והחיל. וכאשר קצרו ידי חיל המשמר בירושלים, חשו באו צבאות חיל מקיסריה ומצור, גם בני הנכר יושבי אדמת הקדש נלוו עמם, וישקיעו את המרד ביד חזקה. ובני עמנו נהרגו לרבבותיהם ונצלבו לאלפיהם ואין דורש דמם מידי הנציבים ואין מביא משפטם לפני כסא רומה, כי על הכסא ההוא ישב נירון הקיסר, הפרוע והאכזר, אשר המית את אמו ואת אשת חיקו, ואשר הצית אש בעיר רומה למען יבין לדעת מחזה העיר טרוֹיה, בהַעלותה על מוקדה על ידי היונים בשנות קדם. המושל הפרוע הזה התאמר להיות משורר וממק⁵⁶ גדול בדורו, ויבחר הסתופף בערי יון להראות את כחו במשחקי הארץ ההיא, והיונים הערומים נתנו לו את חפצו, וישיתו לו בחלקות וירוממוהו במקהלות עם. היכל אז המושל-המשַׂחק להפנות ממעשיו הגדולים ולעסוק בקטנות ולשמוע נאקת עם קטן ודל הטובע בדמעתו ודמו?

נוסף על כל אלה רבו אנשי בוגדות במרומי העם בקרבנו, כי היה בית אגריפס השני להם למופת, וממנו ראו וכן עשו. אגריפס השני הביא עמו את רוח המשובה והפריצות אשר היתה אז בגדולי רומה ואציליה, ואחיותיו היפות למדו אל דרכו והעמיקו סרה. בירוניקה אחותו, הצעירה ממנו שנה אחת, במות אישה הורדוס השני, משכה ברשתה את פלמון מלך קיליקיה, ולמענה התגיר ויבוא בקהל ישראל; אך היא השתובבה בקלות דעתה עד כי נקעה ממנה נפש בעלה ויעזבנה לנפשה. ואחותה דרוסילה, הצעירה, עוד הֵרעה לעשות ממנה – היא היתה לאשה לעזיז מלך עמיסה, אשר בחר בה אחרי עפיפנוס הקומגיני ויבוא למענה בברית אברהם, והנה בגדה בו ותמר את דתה ותהי לאשה לצורר עמה, לפיליקס הרומי, הרביעי בנציבי יהודה. מבית אגריפס למדו רוב שרינו ואצילינו, ויעזבו את מדת הצניעות, נחלת עמנו מאז מעולם, ויפרעו מוסר בשערים, וילמדו לשיר שירי עגבים ולהשמיע דברי נבלה⁵⁷, ותרב המשובה בבית ישראל עד שבטלו המים המאָררים⁵⁸. אגריפס השני היה נתון בכל לבו להרומאים, ורוב שרינו ואלופינו גם המה הרבו עשות חנף לנציבי רומה, למען קחת מהם רצון, ויעצמו עיניהם מראות ברעה אשר מצאה את עמם. והרעה הלכה וגדלה ותַּשחת כל חלקה טובה בתוכנו, ויתעוְתו הדינים, ויתקלקלו המעשים, וירבו המלשינים, ויגדל השחד, ותרב המהומה בארץ והמחלוקת והמשטמה בעם ה'⁵⁹.

אז קמה ותהי מפלגה חדשה בישראל. נגד “לוחשי לחישות”, מלשני בסתר רעיהם, יצאה מקרב הקנאים עדת נוקמים בסתר, מרצחי חרש, חמושים בסיקה⁶⁰– היא חנית קטנה אשר טמנו מתחת למַדיהם, ועל כן נקראו בשם סיקרים או סיקריקים. באין צדק בשער דנו דינם בסתר, ובאחת הפנות או בראשי הומיות ואף בחצרות ההיכל ארבו לאנשי חרמם, החשודים על דבר, וידקרום בשלי עד מות, ופתאם נפל האיש מתבוסס בדמו, ולא נודע מי המכה – כי בקום שאון היו הם בראשי הצועקים מרה על הדם השפוך. המשפט הנעלם הזה העמיק שחַת, כי לא הפליא עוד בין צדיק ורשע, בין בוגד און המתהלך באשמיו ובין נקי ותמים, אשר משך עליו חמת אויב בקנאת איש מרעהו או בשנאת חנם. לא ארכו הימים והסיקרים פשטו בארץ ויעשו הרצח למשלח ידם, ובכסף נשכרו לכל החפץ במות רעהו, ואימתם נפלה על כלם עד כי לא נועז עוד איש לגלות סודם ולדבר בם בגלוי או בסתר. כרבות מעשי הרצח בטל דין “עגלה ערופה”⁶¹, וכרבות הצבועים המעשֹרים את התבן נטל טעם התורה והתערבו המושגים עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין דין לדין, ובהמצא פעם אחת כהן הרוג בבית המקדש “געו כל העם בבכיה” על טומאת הסכין יותר מעל מפלת החלל, כי היתה “קשה להם טהרת כלים משפיכות דמים”⁶².

––––––––

בימי גסיוס פלורוס, הנציב האחרון⁶³ הגיעה הרעה עד מרום קצה. הוא הרע לעשות מכל אשר היו לפניו, ויהי המעט לו השלל הרב אשר אסף משֹד העם, מגזל הרבים, כי עוד לטש עינו אל האוצר האָצור בבית ה‘. הוא הערים מזמות להצר ולהציק לאחינו עד כי יכשל כח סבלם, ואז יהיה לו פתחון פה לחדש עִדיו נגדם ולהצדיק עלילותיו בשערים. בעת ההיא ובני הנכר, יושבי קיסריה, הרבו להתגרות בשכניהם היהודים הגרים שם. ויהי ביום השבת⁶⁴, בהאסף היהודים אל בית הכנסת להתפלל לפני ה’, ויגש איש יוָני ויעמד כלי חרש בחצר הבית וישחט אליו צפרים כחק ישראל למצורע בהִטהרו. בזה הערים להזכיר ליהודים את דבת צורריהם בימים ההם: כי מצורעים היו אבותיהם במצרים ועל כן גֹרשו משם ביד חזקה. ויחר אף היהודים המתפללים ויפלו על היוני ליסרהו כרשעתו. והנה נאספו עליהם כל עובדי האלילים יושבי קיסריה ויתגרו מלחמה ביהודים ויכום מכה רבה. וכראות היהודים כי מטה ידם, ויקחו אתם את ספרי קדשם ויצאו את העיר. ומלאכים שלחו אל פלורוס, היושב בעת ההיא בשמרון, להביא משפטם לפניו ולהזכירהו, כי זה מעט לקח מאתם הון רב להיות עליהם סתרה. ויתנכר הנציב אליהם וידבר אתם קשות ויתן אותם במשמר. ויהי בהודע הדבר בירושלים ויחר אף כל העם מאד על הנציב הבליעל. ולהוסיף כעס וחמה הגיעה אליהם פקודתו להוציא לו שבעה עשר ככר זהב מאֹצר בית ה'. הפקודה הזאת שמה את ירושלים כמרקחה, ויוָעדו כל העם על הר הבית ויקראו חמס על השודד העריץ, אשר כמָות לא ישבע. בעם הרב הנאסף נמצאו אנשים אשר חמדו להם לצון, ויסבו בקפות צדקה ויקראו נדבות בעד “הנציב האביון”.

השחוק הזה הוסיף יגון על מכאובנו: הוא הראנו לדעת איך נפלנו פלאים עד כי גם חיינו גם כל קדשי עמנו נתונים בידי עבדי עם נכר לעשות בהם כטוב בעיניהם. ביום ההוא נהפך לבב רבים מתלמידי בית הלל, “הנֹחים והעלובים”, ויסָפחו על תלמידי בית שמאי, המקנאים לעמם וארצם. וכן נדבקתי גם אני עם עדת חברי בבן הכהן הראש, באלעזר בן חנניה, שהיה שר המשטר בהר הבית וממונה על כל הכהנים המשרתים את פני ה' בהיכל קדשו. ויביאנו אלעזר דרך החצר אשר בעזרת הנשים דרומה מזרחה אל לשכת הנזירים⁶⁵, שם העיר לבבנו על הרעה אשר מצאה את עמנו מידי רומה הרֹשָעה. היא הביאה עלינו את הקללה הכתובה בספר תורת ה': “הגר אשר בקרבך יעלה מעלה” – כי בני הנכר היושבים על אדמת הקדש, עובדי האלילים בעיר קיסריה, הכרו מאת נירון קיסר לאזרחי ארץ, ובני עמנו, היושבים אל העקרבים ההם, לֻקחו מעֹצר וממשפט וכזרים נחשבו בארץ אבותם! זה כמה פעמים הֻכו אחינו מהם מכת בלי סרה – כי ממשלת הזדון הסירה משפטם, ודמיהם כמים המֻגרים; ועוד הרבה ערים כמוה נהפכו לזרים, לבני העמים אשר באו בתוכן לגור.

“זאת לנו תחת חסדנו! – קרא רעהו אלעזר בן שמעון, שגם הוא היה מתלמידי בית הלל, והוא בן אחת המשפחות המיֻחסות בירושלים – זאת לנו תחת חסדנו, בהקשיב אבותינו לדברי רבן גמליאל הנשיא בדור שלפנינו, אשר אחז בדרך אבי אביו, הלל הזקן, ויורה לעמו תורת חסד, לבלתי הפליא בין בני עמנו לבני נכר הארץ, להחזיק ידיהם בשביעית ולשאול בשלומם ולכלכל ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם בתוכנו⁶⁶ – וזה הגמול אשר בני הנכר משלמים לנו! עתה הנה משנאינו אלה נשאו ראש, ואנחנו יורדים מטה מטה – ואם כה נביט עמל ונחריש, הלא עוד אחת מעט וירשו גם את ירושלים עיר קדשנו ובבית קדשנו ותפארתנו יעמד אחד אליליהם לטמאהו, כבימי אנטיוכס מלפנים!”.

הדברים האלה הרעישונו עד מאד ויעוררו בנו חמה עז וקנאה קשה כשאֹל. ואלעזר בן חנניה הוסיף על דברי רעהו בקנאתו ואש עברתו, ויזכור לנו גבורות החשמונאים בימים מקדם, אשר לא שמו לב אל מספר גבוריהם אם מעט ואם הרבה, אך בשם אלהינו דגלו, ובקראם “לה' הישועה!” דרכה נפשם עז ואחד מהם רדף מאה מאויביהם! – הנה העתים הרעות שבו אתיו כיום הזה – קרא בחמת רוח – ולמה זה נגרע מגואלי עמנו ההם, אשר בקנאתם לה' ובאמונתם בו הצילו עמנו מרחפת צר? הנה גם נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל, הראש והראשון לבית הלל בימינו אלה, מודה ואומר כי כשל כח הסבל ועת לעשות לה' ולעמו. הבה, אַחי, נקום נא ונעשה בעת לעשות וה' אלהים יעזר לנו!".

“לה' הישועה!” – קראנו כלנו קול אחד ויחדו התאזרנו עז לקום לעזרת עמנו ולחוש לישועתו.

אז פתח אלעזר בן חנניה את אוצרו, ויוצא לנו סכינים חדים וממֹרטים אשר הביא שמה מ“בית החליפות” אשר באולם ההיכל⁶⁷, ובכרענו על ברכינו אל מול פני היכל ה‘, נשבענו יחדו בשם קדשו, לבלי הניח את נשקנו מידינו עד אם נבצע את מעשינו באויבי ארצנו או נפול יחדו חללים, בהלחמנו בם עד כלות כחנו ועד צאת נפשנו. ואלעזר בן שמעון יעץ בתבונתו למשול ברוחנו ולהתאפק עוד מעט, עד אשר תמָלא סאת האויב בעלילות רשעתו, אז נצלח למשוך את כל העם אחרינו, ואז תמצא ידנו לנו ברצות ה’ את דרכנו.

וסאת האויב נמלאה חיש מהר לרעתנו – כי ממחרת היום ההוא⁶⁸ בא פלורוס עם חיל צבאו ירושלימה, ויכונן כסאו למשפט על הככר אשר לפני ארמון הורדוס. ויצו ויביאו לפניו את מתתיהו בן תופיל הכהן הגדול ואת הנשיא רבן שמעון בן גמליאל וכל ראשי העיר וגדוליה, וידרוש מהם להסגיר אליו את המתאוננים ואת המתלוצצים, אשר חרפו שם כבודו. וכאשר נשבעו לו לאמונה כי לא ידעו מי הם, גרשם מפניו בחרפה ויצו לאנשי חילו לפשוט על העיר העליונה, עיר ציון, מושב שועי העם ואלופיו, ולשימה לבז ולמשסה. כשֹאה עלו צבאותיו על השוק העליון עם כל רחובותיו ומבואותיו, ויכו את כל הנופלים בידם וידקרום וירמסום בקרב חוצות, ויהרסו אל הבתים ויתנום לשלל ולבזה. ולקול השודדים ואנקת החללים רעשה כל העיר ותהי לחרדת אלהים.

ובירוניקה אחות אגריפס היתה אז בירושלים, לקים נדר נִדרה אשר נדרה בחלותה ותחי מחליה. ובשמעה דבר השערוריה אשר עשו אנשי חיל פלורוס ברחֹבות עיר, שמה נפשה בכפה ותלך ותבוא לפני הנציב הזועם, ותפול לרגליו, ותתחנן מלפניו על עמה. אך הוא השיבה ריקם ויגרשה מפניו בחרפה ובוז.

––––––––

המהֻמה הזאת היתה לפתע פתאום, ואנשי בריתנו לא מצאו יד להתגודד ולעמוד בפרץ. גם אמנם עוד קצרה ידנו במתי מעט אשר בתוכנו להתיצב נכח פני האויב העז, ובכל זאת לא נתנני לבבי לשבת בית, ואעל אל העיר העליונה, לראות ברעה אשר מצאה את עמנו. עודני מתחמק בין פִּנות הבתים, להתבונן אל כל הנעשה ברחֹבות העיר, והנה מאחד המבואות אשר לשוק העליון נשמע לאזני קול שועת ילד או אשה צעירה הקוראת לעזרה, ועל פני עובר איש אחד מאחינו, בנוסו מן המקום ההוא. שויתי רגלי כאילות וארוץ אחרי הקול עד הגיעי שמה – והנה איש חיל רומאי, גדול כענק וחסון כאלון, נפתל עם עלמה עבריה, רכה וענוגה; ידו האחת מחזקת בשערותיה הארוכות והפרועות ובשנית הוא קורע מעל צוארה את חרוזי-פניניה יחד עם לבושה וכֻתנתה אל מול לבה. למראה הוה רֻתחו מעי בקרבי, ואוציא את המאכלת הצפונה אתי מיום אתמול, ואקפוץ כארי אל השודד ההוא ואתקענה בין צלעותיו עמוק עמוק. עד ארגיעה והשודד נפל שדוד, נפח נפשו, והעלמה נפלה מתעלפת בזרֹעותי, עיניה סגורות, על עפעפיה צלמות, פניה לבנים כשלג ונחיריה ושפתיה הצבות מתֻלעות מדם – כי הכה השודד האכזר באגרופו על פניה, בהתאמצה להחלץ מידו. נבוך עמדתי על מקומי עם משאי הנעים אשר על זרֹעותי. מי היא ואנה אשאנה – לא ידעתי, ובכל המָבוא הָשלך הס, כי נחבאו כל יושביו בסתרי בתיהם משד ישוד צהרים.

ממבוכתי זו הוציאני האיש הפליט אשר שב ממנוסתו, ובראותו את מפלת האויב השוכב מת לרגלי שש עלי ויברכני. הבטתי אל האיש הדובר בי, והנה הוא יוסיפוס בן מתתיהו, ממרומי העם, הקרוב אל משפחת המלוכה.

“אשרינו כי עלתה בידינו לחלץ מצרה את הנפש העדינה הזאת!” – קרא יוסיפוס אלי בהעבירו ידו על לוח לבה. בהתגלות בשרה במקום הקרע – להעירה מעלוף נפשה. ותחבֻּלתו זו הועילה כרגע – כי ממגע היד הזרה התנודדה העלמה התמה, ותצנח מעל זרעותי ותקם ותעמוד על רגליה. רגע עופפה בי עיניה הגדולות, ומשנהו כֻסו בשמורותיהן הארוכות, ותמהר ותכס קרעיה בכפות ידיה ופניה האדימו כתולע. אז מהרתי ואפשוט מעלי אדרתי ואשימה מאחריה על כתפותיה, והיא אחזה בשני קצות האדרת ותתעטף בה מלפניה. ואז הרימה אלי עיניה השחורות ותברכני בתודה, ויוסיפוס גם הוא השיב תודות לי. ואנכי הוצאתי את המאכלת מצלעות החלל, ואנקה בבגדיו, ואתננה בחגורתי, ואחר כן פתחתי את חרבו ואחגרנה על מתני.

“תהי נא החרב הזאת לך למזכרת טובה, ידידי הצעיר! – אמר אלי יוסיפוס – כי אמנם היטבת עשה בהחישך לי עזרתך ובלעדיך מי יודע אם מצאה ידי להציל את העדינה הזאת מרעתה”.

את האיש הזה ידעתי עד כה רק לשמע אזן, ואחשבהו בתור האדם המעלה, ועתה השתוממתי מאד על עז פניו, בהתפארו לפני העלמה בפעל כפי, ואען ואֹמר:

“חלילה לי מהתהלל באשר עשיתי, בהצילי את אחותי בת עמי מכף שואפה: אך בזאת צדקת, אענך, כי בלעדי מי יודע אם קרבה לעדינה הזאת ישועתך – בנוסך על נפשך בעת צרתה”.

“אל נא נעמוד עוד פה! – האיץ יוסיפוס בנו – כי הרעש בעיר הולך וגָבור, ולך, עדינה, דרושה מנוחה שלמה אחרי הפחד אשר קרך”.

“גם בלעדי זאת לא נוכל עוד להתמהמה – עניתי – כי לא עת עתה להנעים שיחה, בשמוע אזננו שֹד אחים ואנקת נפשות העיפות להורגים”.

בדברי זאת אסף יוסיפוס את הפנינים המתגוללות על רצפת הרחוב. ואז כוננו פעמינו אל הבית הגדול אשר מאחרי המבוא, בית העשירה האשה, מרתא בת ביתוס – כי שם מעונה.

אנכי מאנתי לבוא הביתה ללא עת, גם היתה לי קרבת יוסיפוס לזרא. ובראות העלמה כי אץ אני לדרכי, ולא עצרתני עוד, ותגד לי כי שמה צפורה והיא בת יוסף בן גמלא, אחי יהושע הכהן הגדול, ובואה מעיר גמלה זה מעט, כי הביאה פיליפוס בן יהויקים, שר הרוכבים אשר לאגריפס, דודה מצד אמה, לבקר את היהושע דודה ואת מרתא דודתה. והנה נקרא דודה בתוך יתר שועי העם אל הנציב הזועם, ומאשר אחרו פעמיו עד כה, יצאה מביתה ותעמוד בקצה הרחוב ותצפה אל דרך שובו. ובשמעה את קול הקריה הֹמה, פנתה כה וכה אולי יקָרה לפניה איש, אשר יגיד לה פשר דבר – והנה נקרה אליה הרומאי הארור, ואחרית דבר הלא אדע. ככלותה לספר העתירה אלי לסור אליה עד מהרה לדעת את שלומה ולקחת ברכה ממנה ומקרוביה על החסד אשר עשיתי לה. ואנכי נעניתי לה בכל אַות נפשי, ואגד לה גם אני את שמי ומולדתי. אז אָצלה לי ברכה ותושט יד לי בידידות וחן, ועיניה הזהירו אלי באור יקרות, בבקשה אותי לחכות מעט קט עד בואה אל חדרה להחליף שמלותיה.

בדברה זאת כסתה כלמה פניה, ועל שפתיה הצבות רחף שחוק מהול בעצב, וכן נעלמה מנגד עיני. ואחר כן יצא אלי יוסיפוס ויתן לי את אדרתי ויברכני לשלום וישב הביתה.

עטוף באדרתי אשר נעמה לי עתה מאז עברתי רחוב הביתוסים ואבוא במרומי הר ציון בקרבת היכל החשמונאים. שם פגשני אלעזר בן שמעון ואחזת מרעהו, אשר ספרו לי כי זה מעט הצילו את בירוניקה המלכה מידי מרעים, אשר יצאו בעקבותיה בשובה מאת פלורוס, ולקחת נפשה זממו.

מעט מעט קמה הסערה לדממה. אנשי חייל פלורוס שבו בהכות את בני עמנו וידיהם מלאות שלל ובזה רבה אשר לקחו אתם אל הקסטרה⁶⁹, אחר קחת פלורוס את חלקו. ורבים מאחינו אשר התיצבו לקראתם לעמוד על נפשם נתפשו והובאו לפני הנציב האכזרי, ובשכרון יינו וחמתו צוה ליסרם בשבטים כעבדים נפשעים, ולהוקיעם על העצים נגד היכל מעונו לשעשועי נפשו.

––––––––

ביום השני נאסף המון רב על מרומי עיר ציון ועל כל מקראיה, ובספדם על חלליהם ובהתבוננם אל המהפכה הנעשתה בתים השדודים, ספחו חמתם על פלורוס צוררם. והנה צו יצא מאת הנציב לראשי העם, לשוב ולהתיצב לפניו! בפעם הזאת דרש מהם אות שלום: כי יצאו בראש העם לקדם פני גדודי החיל החדשים ולברך אותם, בבואם עתה לחזק את המשמר בעיר. בהודע דברו בתוכנו קם שאון; רבים מאחינו דברו באזני העם להזהר מעשות פקודתו, כי אך רעות במגוריו ורק תֹאנה הוא מבקש למצוא עוננו ולהוסיף יסרנו. העם נטה אחרינו וימאן לצאת ממקומו ולקדם פני מציקיו החדשים, הבאים להכביד עליו ידם. אך ראשי העם, אוהבי השלום והמנוחה, שלחו אלינו את מתתיה בן תופיל ואת יהושע בן גמלא, הכהן הגדול שהיה מלפניו, ואת כל ראשי משמרות הכהונה בהיכל קדשנו, כלם קרועי בגדים ואפר על ראשם, ואחריהם כל הכהנים משרתי ה' עם כלי הקדש אשר הוציאו מן ההיכל, והלוים עם כל כלי השיר, ויחד שפכו תחנתם לפני העם וישביעוהו בכל הקדוש לו, לכבוש כעסו ולהשיב חמתו ולעשות כדבר הנציב – למען השלום. וכן חזקו דבריהם על העם עד כי נאות להם לעשות בקשתם. המה יצאו את העיר ויקדמו בשלום את פני החיל הבא, ודבר פלורוס היה אל החיל בלאט, לבלתי השיב על ברכתם. כראות העם את פני אֹרחיו הנזעמים רעמו פנים גם המה וילונו על אלופיהם אשר השיאו להם לדבר שלום באויביהם, ופתאם השתערו אנשי החיל על העם והרוכבים הריצו סוסיהם עליו, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה רבה בכל הדרך עד מבוא העיר. שם נדחקו הנסים יחדו ואלה אשר נרמסו בשער ברגלי אחיהם נמעכו כלה בפרסות סוסי אויביהם עד כי לא נכר עוד מראיהם. גם אחרי השער כסוּ חלליהם את כל הדרך העולה מפרוַר בי-זיתא ועד העיר התחתונה. ואני ואלעזר בן חנניה ואלעזר בן שמעון וכל אנשי בריתנו לא נפתינו ללכת לקראת החיל הבא ולא נפלנו ברעה ככל יתר אחינו, ויחדו עמדנו צפונה להר הבית להתבונן משם אל החיל החדש הבא עלינו. ברצח בעצמותינו ראינו את השערורה החדשה הנהיתה, ופתאם נגלתה לעינינו מזמת הנציב הבליעל, אשר למענה הביא עלינו את כל המהומה הזאת – כי יצא מהיכלו ויעמוד בראש גדודו ויכונן צעדיו אל מבצר אנטוניה, לפרוץ משם אל המקדש ולשלוח ידו באֹצר בית ה‘! אז התאמצנו בשם ה’ ונפרד לשני ראשים: הראש האחד תחת פקודת אלעזר בן שמעון – ואתו גם אני ויהודה אחי הצעיר – עלה על גגות הבתים בפרור בי זיתא, ומשם השלכנו אבנים על ראש צוררינו, אשר נבוכו נדחקו יחדיו במבואות הפרור הצרים מאֹד. והעם הנס מפניהם שאף רוח ויאמץ לבו בעזרתנו ויעש גם הוא כמונו ויחסום הדרך על אנשי החיל ולא נתנם עוד לעבור. והראש השני תחת פקודת אלעזר בן חנניה לקח אתו קרדמות וכילפות מאֹצר כלי המקדש ויהרוס ברב כח את אולם העמודים המאחד את מבצר אנטוניה עם הר בית ה'. ובזאת נסכלה עצת פלורוס, נבצרה ממנו להרוס אל המקדש ממקום מעמד חילו במבצר ההוא – כי שבר העמודים וקורות גגותיהם ההרוסים סגרו עליו את הדרך, בל יוכל עוד לעבור.

פלורוס היה מוג לב כטבע כל אדם אכזרי, אשר לא ידע רחם בהיות לאל ידו, וכרפות כחו יפול לבבו ויחת ממעלליו. כראות פלורוס כי ירט הדרך לנגדו ולא על נקלה יוכל להגיע אל אוצר המקדש, מחוז חפצו, יצא עם חילו מירושלים, ורק גדוד אחד השאיר בה למשמר. ואנשי בריתנו החליפו כח ויתאזרו עז לשבור עול רומה ולנתק מוסרותיה לנצח.

אז יחָלקו תושבי ירושלים לחצי: רבים נטו אחרינו ויהי דברם עמנו לקום כאיש אחד לישע עמנו ולקרוא גם לעזרת אחינו הרחוקים, היושבים על נהרות פרת וחדקל, – והנסיכים הגֵרים בני ממלכת הדייב נתנו יד עמנו, ויהיו נכונים לעורר גם את הפרתים לחדש מלחמותיהם עם רומה. אבל רוב השועים והקצינים וכל הקרובים לבית אגריפס החזיקו בשלום מאנו לעזבו, כי נפל פחד רומה עליהם.

ואגריפס היה בעת ההיא במצרים, כי הלך לברך את בן נשיא ישראל באלכסנדריה, את טיבריוס אלכסנדר, אשר בגד זה כבר בעמו וימר את דתו וישא חן וחסד מלפני מלכי רומה, וילך מחיל אל חיל, ויהי נציב ביהודה⁷⁰ ויצר לישראל מאד, ויוסף עלות מעלה ויהי לנציב ומושל עליון על כל ארץ מצרים. וכשמוע אגריפס את כל הנעשה בעיר הקדש, וימהר ויבוא ירושלימה ויאסוף את כל העם על הככר אשר לפני היכל החשמונאים, והוא עלה עם בירוניקה אחותו במעלה אולם העמודים אשר על פני עמק החרוץ, ושם נשא מדברותיו ויוכיח לדעת כי קצר כח עמנו הקטן והדל לעמוד מפני ממלכת רומה הגדולה והעצומה, השלטת בכל הארצות ובכל הגוים. “חמלו על נפשותיכם: – חנן קולו בדברו ועיניו מלאו דמעה – חמלו על נשיכם וטפכם, על עיר קדשכם ועל היכל תפארתכם – פן יהיו לכלה ולבער בעלות עליכם רוח הרומאים המושלים בעז עולם!”. כן קרא אל העם בקול קורע לבבות, ויבטיח אותנו לאמונה כי לב קיסר רומה אך טוב עלינו, ובהודע לו רשעת הנציב יעמידהו למשפט וכפעלו ישלם לו.

העם התבונן אל שכל מליו ואל בכי בירוניקה אחותו, אשר צרתנו נגעה אז עד נפשה, וישב אפו וחמתו שככה. ויהי נכון למלא אחר עצת אגריפס, לבנות את אולם אנטוניה מחרבותיו גם לשלם את המס הראוי לאוצר המלוכה. וכראות אגריפס כי לב העם נכון עמו, ויוסף לדרוש ממנו להשקט במכונו ולהכנע מפני פלורוס עד אשר יבוא נציב אחר למלא מקומו. ובדבר הזה שחת חכמתו וכל עצתו התבלעה – כי כמעט העלה את שם הצורר הנבל על שפתיו, ואף כל העם חרה בו, וישפכו עליו זעמם ויקללוהו קללות נמרצות ויסקלו באבנים ויעפרו בעפר לעמתו, עד כי נס מפניהם ויברח בהחבא.

העם עלץ בישועתו, כי שבת נֹגש, חדל שאון צרים מעיר האלהים, עוד מעט וגם מארץ הקֹדש כלה יֹגרש. ויקבעו את היום ההוא⁷¹ ליום חג ומועד, – כי הוא תחלת הגאולה, זכר לחרותם הבאה⁷².

ביום המחרת סרתי אל בית מרתא בת ביתוס לשאול בשלום צפורה ולדעת אם נרפאה מן המכה אשר הכה השודד אותה בפניה. והנה הֻגד לי שם, כי עוד ביום אתמול לְקָחָהּ פיליפוס עמו בעזבו עם אגריפס את העיר, ודברו היה נחוץ להשיבה אל אביה, אחרי רואו כי לב העם היושב בירושלים הוֹלך וסוער, ומי יודע מה ילד יום! הדבר הזה לא הכאיב לבבי מאומה, כי לא ידעתי נפש העלמה ההיא וגם לא התבוננתי היטב בפניה, לבלתי הכלימה – רק עיניה היפות והישועה אשר עשיתי לה השאירו לי זכרון נעים, אשר נתן בלבי ענג לא ידעתי שחרו, וזולת זה אין דבר.

ביום ההוא לעת הערב נפגשתי עם אלעזר בן שמעון, ויגד לי, כי מרים ארושתו, בת נקדימון בן גוריון דודו, רעית צפורה וחברת שעשעיה מילדותן, ראתה את פניה לפני עזבה את העיר והיא ספרה לה את כל אשר קרנה. ובהגיד מרים לה כי יודעת היא אותי, בהיותי אוהב ורע לארושה אהוב לבבה, העתירה לה לאצול לי ברכה בשמה ולהביע לי צרת נפשה, בעזבה את העיר, בטרם תמצא יד לה להַראות את פני ולהודות לי בפיה על הטוב והחסד אשר עשיתי עמה. אך עוד חזון למועד – אמרה – ותקותה תאמצנה, כי עוד תשוב תראני בהוָשע עמנו וארצנו מיד צר, כי עוד ירבו גואלים כמוני אשר יחישו עזרתה גם לבת ציון השדודה, לעם אלהים ולארץ הקדש אשר היו לבז.

הדברים האלה לקחו לבבי ויגעו עד נפשי; בהם ראיתי כי תמימת דעים היא עמנו ונפשה כלתה לראות מציון ישועת ישראל. אך קֹרות העת ההיא והמסבות אשר התהפכו בעיר ובארץ נשאוני הלאה, והמעשים הגדולים אשר נעשו אז בקרב עמי, הסיחו את דעתי מרעיוני רוחי וממחשבותי לנפשי.

––––––––

נס המרד הורם בעיר ובארץ. על פי אלעזר בן חנניה חדלו הכהנים מהקריב את קרבן היום בעד שלום קיסר רומה, אשר היה נהוג בעמנו מימי אגוסטוס והלאה. ובגליל קם האיש מנחם מצאצאי יהודה הגלילי, ויעמוד בראש הסיקרים ויפול על מבצר מַסַּדָּה פתאם, ויהרוג את כל אנשי חיל רומה שהיו שם למשמר, ואת נשקם וחליצותם לקח הוא ואנשיו עמם וחמושים עלו יחדו עירה ירושלים, לחזק ידי תושביה לעמוד במרדם.

להוסיף עצים על המדורה שלחו מבקשי השלום מלאכיהם אל אגריפס ואל פלורוס, ויאיצו בם להביא חיל וצבא ירושלימה ולבצור רוח העם ביד חזקה. ופלורוס מאן לעשות בקשתם, כי ירא לנפשו או כי חפץ לחכות עד אשר יגדל המרד והגדיל נקמתו אחריו. ואגריפס שלח שלשת אלפים רוכבים ביד פיליפוס לעשות מלחמה בהמתקוממים, אשר לקחו עמדתם בהר הבית ובאקרא, היא העיר התחתונה. רק ציון, העיר העליונה, מושב השועים והאצילים, נשארה פתוחה לפני חיל אגריפס. שם התאחד עם הגדוד הרומאי ויחדו ערכו מלחמה עם הקושרים. שבעת הימים⁷³ ארכה המלחמה, ולאחרונה שת כל העם ידו עם גואליו, ואז נהדף כל חיל האויב גם מעיר ציון ויחש מפלט לו אל ארמון הורדוס וישָגב שם.

אחרי שלשת ימים נכבש לפנינו גם מבצר אנטוניה, וחיל הרומאים אשר התבצרו בו הֻכה לפי חרב. אז שמנו מצור על ארמון הורדוס, ובעזרת הסיקרים האזורים בגבורה יכלנו גם לו. לחיל אגריפס הנהוג על ידי פיליפוס היתה מאתנו חנינה, ואחרי עזבו את נשקו בידנו יצא את העיר בשלום. אבל הרומאים בושו להכנע, ובאין עוד לאל ידם להחזיק מעמד בארמון הורדוס, התבצרו בשלשת מגדלי החומה אשר על ידו, ונצוּר עליהם עד אשר תם לריק כחם, ואז התחננו אלינו לשפות שלום להם. ואנחנו נעתרנו לעשות בקשתם, ועל פי הברית הכרותה בין מַטיליוס שר הגדוד ובין גוריון אבי נקדימון וחנניה בן צדוק ויהודה בן יהונתן, ראשי זקני ירושלים, הניחו הרומאים בידינו את נשקם ואת כל הכבוּדה אשר להם וישימו לדרך פעמיהם. אז נגלתה רעת הסיקרים – כי נפלו עליהם פתאם ויהרגו את כלם לפי חרב, ורק על מטיליוס חמלו – כי בסור אליו מר המות קפץ ונשבע כי נכון הוא להתגַיר ולבוא בברית עמנו. על הדבר הזה הַשמו כל ישרי לב – כי נבלה עשו הסיקרים בעיר הקדש ויחללו שם כבודנו, בחללם שבועה להפר ברית ולשפוך דם נקי. משם פשטו הסיקרים על העיר העליונה ויד רֹב העם אתם, לתת נקמתם באוהבי הרומאים ומבקשי שלומם. וישלחו אש בהיכל החשמונאים, מעון אגריפס וביורוניקה, ובבית חנניה הכהן העשיר, ואחר כן שרפו את הארכיון אשר על יד ההיכל, ששם נאצרו כל כתבי המלוכה מלפנים וגם כל שטרי החובות שהי על בני העם בעיר ובמדינה, וההמון שמח ועלץ למראה עיניו, ויחל במחולות סביב התבערה. והאנשים אשר הלכו במלאכות אחיהם אל אגריפס ופלורוס, להעלות צבאיהם על ירושלים, התחברו במערות ובצנורות המים אשר מתחת לארץ, מפני פחד העם וחרון אפו. המעשים האלה היו למֹרת רוח לכלנו; מהם הָראינו לדעת, כי עתידים הסיקרים להיות בפחזותם לנו למוקש וגם את העם יוליכו שולל, בהתעותם אותו בדרכיהם הנלוזים; אך המהֻמה אשר קמה בארץ אסרה ידינו ותמנענו להסיר מעלינו נגענו בעוד מועד.

ויהי בהוָדע בערי הגוים את אשר נעשה לגדוד רומה הנשאר בירושלים, ותבער כאש חמתם, ויקומו על היהודים היושבים בתוכם ויקחו נקמתם מהם. מקיסריה החלה הרעה, כי הסית פלורוס את בני הנכר, אזרחי העיר, ויעשו זבח גדול ביהודים אשר שבו העירה בפקודתו. ויהי מספר הרוגינו שם עשרים אלף איש, ואת שרידיהם פליטיהם רדף פלורוס באפו ויתפשם ויאסרם לעבודת פרך באניות ממשלתו⁷⁴. וכשמוע היהודים יושבי ארץ הקדש את אשר נעשה לאחיהם בקיסריה, חגרו חַמות, ויקומו גם המה על בני הנכר היושבים בתוכם ויפילו מהם רב. וגדודים עברו מהם ויפשטו על ערי הגבול ויכו את יושביהן. וכן פשטה מלחמת עם בעם ועיר בעיר גם מעבר לגבול ארצנו, ועד אנטוכיה אשר בסוריה ואלכסנדרה אשר במצרים הגיעה. הפרעות האלו הוסיפו לפחת אש קנאות בלבב העם היושב בירושלים, ויהי מספר המתנדבים למלחמה הלך ורב, וגבורי עמנו מרחוק באו לעזור. וגדודי אחינו יושבי ערי המדינות עשו חיל, ויכבשו את המבצר קפרוס אשר בקרבת יריחו, ואת חיל המשמר הרגו לפי חרב. בעת ההיא יצא חיל המשמר הרומאי ממבצר מכור, בדעתו מראש כי תקצר ידו להחזיק מעמד נגדנו, וגדודי קנאינו מלאו מקומם ויתבצרו בו ולא עזבוהו עוד עד בוא קצנו.

אז התעורר קיסטיוס גאַלוס, נציב רומה בסוריה, ויעל על ארצנו בראש שלשים אלף איש מלגיוני רומה וחיל מלכי הארצות אשר על גבולנו. גם אגריפס נלוה עמו בחיל שלשת אלפים איש רגלי ואלפַּים פרשים. וישטוף ארצנו כנחל איתן וישרוף ערים וכפרים ויך את יושביהן לפי חרב ויבוא עד גבעה, הרחוקה דרך פרסה אחת מירושלים. אבל בטרם ינוח מדרכו קדמנו פניו בקול תרועת מלחמה, ונשתער על מחנהו בעז רוחנו ונכהו אחור⁷⁵, ולולא חשו רוכביו לעזרה אזי עשינו כלה ביום ההוא לכל חיל החלוץ אשר היה עמו, ונָשב העירה במצהלות נצחון ובשלל לא מעט. ביום הרביעי כאסוף קיסטיוס את כל חילו, התאזר עז ויעל על ירושלים, ואגריפס היה לו לומרה דרך, ויוליכהו דרך הצפון, ששם אין חומה ומבצר לחלקי העיר החדשים, ומשם פרצו על פרוַר ביזיתא ועל העיר החדשה ויעברו שוק העצים ויגיעו עד לפני החומה הצפונית. ואנחנו התחזקנו על החומה' ומדי קרב האויב אלינו נגף לפנינו ויסוג לאחור, וגדודים מאתנו פשטו מאחריו להכרית אֹכל מפי חילו. זאת ראה קיסטיוס ויבן לאחריתו, וימהר ויעזוב עם חילו את העיר ויפן ערף לשוב בדרך בה. אז יצאנו לרדוף אחריו, ונעל על מרומי ההרים ונשלח את כל מגפותינו בחילו העובר במורד וחלליו כסו את כל הדרך. בהגיעו אל בית חורן מצא את גדודינו נטושים על ההרים מסביב לעשות כלה לו ולחילו בעברו בעמק אשר לרגלינו. שם היתה תבוסתו שלמה – לולא היתה חשכת הלילה מגן בעדו. בלילה ההוא העמיד נגדנו ארבע מאוד איש חיל להסב אליהם עינינו, והוא התגנב עם חילו בלאט ויסע ויעבור כל הלילה עד כי לאור הבקר כבר חלץ ממנו בהרחיקו מעלינו דרכו. וארבע מאוד האנשים עצרונו בחזקה וילחמו עמנו בעז וגבורה עד כי נפלו כלם לפי חרב. אמנם את קיסטיוס ואת יתר חילו לא הדבקנו עוד, אבל כל הכבודה הרַבה, כל כלי הנשק וכלי המצור וגם אֹצר כספו וזהבו נפל בידנו. וכן שבנו בשלל הרב ירושלימה⁷⁶ בקול רנה ותרועה ובהמון חוגג. את הכסף והזהב הקדשנו לאוצר בית ה', אל כלי המצור העמדנו בקצה הר הבית ואת הנשק חלקנו בינינו. גם דגל הלגיון הרומאי, אשר הוליך קיסטיוס עמו מאנטוכיה, נפל בידנו, לחרפת אויבינו ולכבוד ולתפארת לעמנו.

והעיר ירושלים צהלה ושמחה. כלנו עלצנו בישועת ה‘, כי הנה שבו לנו ימי החשמונאים מלפנים, וברב כח נלחמנו עם אויבנו אז אף יכלנו לו. את מורא הרומאים לא יראנו עוד ומהמונם לא חתנו, כי התפארנו עליהם לאמר: "כאשר מצאה ידנו למטיליוס וקיסטיוס, כן תמצא ידנו לכל שריהם ולגיוניהם, כי זרוענו תאמצנו ולה’ הישועה!"⁷⁷. ברצות ה' דרכנו עם אויבינו חוצה הָשלמו לנו גם אויבינו פנימה, כל שועי העיר וגדוליה שתו ידם עמנו, ולולא הסיקרים שהיו בעוכרינו, כי עתה נשארו כלם שלמים אתנו, ובאין בוגדי און בקרבנו שגבנו ישע ולא ידענו רע. אך מנחם ראש הסיקרים התעיב עלילה כדרכו, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתפוש את חנניה ואת חזקיה, ראשי נכבדי עמנו וקרובי אלעזר בן חנניה העומד בראשנו, ויתנם לעוכרי עמם בבקשם שלום רומה, ויעש בהם משפט מות. ותקטן עוד זאת בעיניו, ויעד גאון וגבה ויבוא בלבוש מלכות אל הר בית ה‘, ויתנשא על פי שמו להיות למשיח אלהי יעקב⁷⁸. אז חרה אף כלנו עד להשחית, ובעמוד אלעזר בן חנניה בראשנו, ערכנו מלחמה עם הסיקרים ונגרשם מבית ה’, ונפיצם איש מעל אחיו. ואלעזר רדף אחרי מנחם, אשר ברח מפניו אל העֹפל על פני הר הבית דרומה; שם נכשל מנחם ברגליו, בהסתבכן במעיל הארגמן אשר נשא עליו, ויפול ארצה, ואלעזר ואנשי בריתנו סקלוהו באבנים וימת. ורק מתי מספר מהסיקרים נמלטו מן העיר ויברחו אל רעיהם אשר במבצר מסדה וישבו שם⁷⁹.

אז היתה מנוחתנו שלמה. הסנהדריה הושבה אל מכונה כבתחלה, ורבן שמעון בן גמליאל נשיאה היה גם לנו לנשיא וראש. אף שהיה מצאצאי הלל לא זרה לו רוחנו ויבוא בסודנו, ובנו גמליאל⁸⁰ וחתנו ר' אליעזר בן הורקנוס⁸¹ וגם רבים מזקני הסנהדריה נתנו ידם ולבם לנו – כר' חנינא סגן הכהנים⁸² וזכריה בן אבקלוס⁸³ ועוד כמהם. וכבוד אלעזר בן חנניה יקר מאד בימים ההם בעיני כל חכמינו אלה, עד כי פעם אחת, בהאסף כלם לבקר את אביו בחלותו, נמנו וגמרו על פי עצתו להנזר כלה מבני הנכר הבאים בתוכנו⁸⁴, אחרי אשר נגלתה איבתם לנו במטבח זה ערכו לאחינו בשבתם לבטח עמם – ולא יהיו עוד להרומאים למרגלי חרש בחדשם מלחמתם עלינו.

אמנם ידענו כי לא על נקלה יאספו הרומאים ידם מעלינו. קרובי אגריפס הנה יצאו את ירושלים בהחבא, ללכת ארצה יון ולעמוד לפני נירון קיסר ולהעיר עלינו כל חמתו. אך קוה קוינו כי בקום כל העם כאיש אחד לעמוד על נפשם, תחזקנה ידינו באלהי ישענו, ונלחמו אלינו כל גויי הארץ ולא יוכלו לנו. ולתת אמץ בלב אחינו, יעץ אלעזר בן חנניה לאמונה, לכתוב “מגלת בית החשמונאים”⁸⁵, והיו גבורינו מלפנים להם למופת – כי גם ממלכת סוריה הגדולה והחזקה בימים ההם לא הרפתה מהם ותחדש חיליה נגדם, אך תם אז לריק כחה, וקץ ישועתם באה. והעם התעורר בגבורה, וכלם יחד התנדבו לעזרה, אלה בכסף ואלה בכח ידים, אלה עדרו מערכה ואלה למדו ידיהם לקרב, והעיר מלאה בתי חרשת עץ וברזל, להכין נשק וצרכי מלחמה לרוב. גם בצרו את החומות, ויבנו חומה חיצונה סביב לפרור ביזיתא, היא החומה אשר החל אגריפס הראשון לבנות ויניאוהו הרומאים ולא נתנוהו אז לכלותה. וכל זה נעשה בשובה ונחת, בהשקט ובטחה, כי בשלום ובמישור הלכנו וחדות ה' היתה מעוזנו.

וימי החנוכה, מועד מזכיר גבורת החשמונאים, היו בשנה ההיא לחג גדול לעמנו ולחג משפחה לאנשי בריתנו, חג חתונת אלעזר בן שמעון לבית גוריון עם בת גילו מרים בת נקדימון דודו. וגם זה היה לנו אות לטובה – כי לב נקדימון העשיר נטה בראשונה אחרי השלום, ככל שועי עמנו, ותהי עצתו גם הוא להתרפס לפני רומה גברת הממלכות ולצפות לחסדה. ואלעזר בן שמעון היה לב אחד עם אלעזר בן חנניה להתפרץ מפני הממלכה הרשעה ולפרוק עולה מעל צוארנו, ולפלגות דעותיהם אלו חלק לבבם, ויהי ריב ומדון נשא, וכמעט הֻתּרה אגדתם. וחתונת דודים זו נתנה לנו אות אמת, כי הנה התיחדו הלבבות והגדולים נשמעו לקטנים, לחזק השלום פנימה בעמדם בקשרי מלחמה עם אויביהם חוצה.

ביום הרביעי⁸⁶ בצהרים נאספו כל הקרואים הצעירים אל מעון החתן אשר ברחוב הפִּנים המָפנה אל רחוב דוד. ואחרי כלותנו לאכול ולשתות ולהטיב לבנו, החלה ההליכה אל בית נקדימון אבי הכלה אשר בקצה הרחוב מעבר השני – כלנו לבושי מכלול כיום מועד. החתן יצא בעטרת פרחים ושושנים קלועים בעלי עץ עבות, ועל קדקדו פאר תכלת מרֻקמה חוטי זהב ומשֻבצה אבני חן⁸⁷, מעילו משי ירקרק חטוב אֵטון הודו ועל מתניו חגרת שני מעשה חושב, ובה תקועים קסתו⁸⁸ חֹתמו ופתילו⁸⁹. הקרואים יצאו במקלעות הדסים מסביב לראשם ובידיהם ענפי עץ עבות וכפות תמרים אשר זרקון למעלה ונטלון בידים מהירות לשעשע לבב הרואים⁹⁰, ולפניהם רעש חצוצרות וקול תפים וצלצלי תרועה, וכל שמחי לב יצאו במחולות ורקודים. כמעט הגענו אל רחוב דוד, הנמשכה משער הפנים מערבה ועד עמק החרוץ אשר לפני הר הבית מזרחה, והנה משני צדי הרחוב לכל ארכה צנורות נמשכים מבית נקדימון והלאה, האחד מקלח שפעת יין לכל עובר, לשתות ולשום בכליו, והשני – שמן טוב לכל החפץ לקחת עמו לסוך ולהתעדן⁹¹. ודרור נקרא לכל ילדי בתי הספר אשר ברחוב ההיא⁹², ולתת מעדנים לנפשם בזבזו להם קליות ואגוזים⁹³. וכה הלך ההמון ורב עד אשר נפגשנו בעדת הנשים הכבודות הבאות לקראתנו ממעון בית גוריון; כלן לבושות מחלצות, מעֻטרות בפרחים ועדויות מבחר כל עדי. הכלה יצאה בהינומה, הוא הצעיף הדק והשקוף המכסה את פניה⁹⁴. באזניה נזמי זהב משבצים אבני שהם; לבושיה משי ורקמה, חַשב אפודתה רצוף אבני חן, שערותיה ערוכות לאחורי ראשה ומתפשטות ויורדות לארכן על כתפותיה ועל גבה⁹⁵. שרשרת זהב שלישיה מעשה עבות וממֻלאה בספירים סבבה את צוארה ותגיע עד לבה, ועל ראשה “עיר של זהב”⁹⁶, והיא עטרה עשויה מעשה חֹשב; בה תבנית העיר ירושלים עטרת גאותנו⁹⁷, ובמקום המקדש – אבן-יהלום יקרה המתנוצצת לעין בקרני הודה, כנברשת הזהב אשר על פתח ההיכל לאור פני השמש⁹⁸. הכלה יושבת באפריון⁹⁹ – הוא אהל משי אדום עם כפת תכלת וסביבותיה כנפות ומלילות¹⁰⁰, עשויות בחוטי זהב מעשה עבות¹⁰¹. והאפריון נשוא על כתפות שמונה נערים בני כושיים לבושי כתנות פסים. ועשר נערות בנות הודו הולכות לפני האפריון ומקטרות מר ולבונה עם כל ראשי בשמים, ולפניהן עשר נערות סוריות נושאות אבוקות לקדם בהן את פני החתן, כחק¹⁰². ולפני כל הכבוּדה הזאת להקת שרים עם נוגנים בחלילים ובנבלים ובכנורות ובמענעים ובשלישים ובקול האֵרוס¹⁰³ והטנבורה¹⁰⁴.

כקרוב שני המחנות חד אל אחד עמדו יחדו. הקולות חדלו והכלה ירדה מאפריונה נשענה על יד חברתה, שושבינתה, ותקרב צעדים אחדים ותשתחוה בענות חן אל מול פני החתן אשר יצא לקראתה גם הוא, נשען על ידי, כי בי בחר להיות שושבינו¹⁰⁵. אז אחז בידה וינהגנה אל האפריון, ויושיבנה שם לימינו. העבדים אחזו בבדי האפריון וישאוהו מעלה, והֹשרים והמנגנים הרימו קול והקרואים והקרואות צהלו וישמחו. כלם הפכו פניהם ויכוננו פעמיהם אל בית נקדימון. ואנכי נשארתי על מקומי ולבבי פחד ורחב, בהתבונני אל השושבינה הנחמדה, העומדת לנגדי בכל הודה והדרה. בעיניה הכרתיה כי הנה היא צפורה, אשר הצלתי מכך הרומאי בשדדו ממנה את עדייה, והיא הביטה אלי ונהרה ופניה אדמו מגילת נפש.

“לא נפלאת היא, אדני, כי לא הכרתני בנשאך אלי עיניך – פתחה בחן שפתיה – כי בהפגשנו בפעם הראשונה צבו שפתי ואפי ופני שֻנו מאד, עד כי בבואי אז הביתה ואביט אל הראי, עמדתי ואתבונן בי ולא הכרתי מַראי אף אני”,

“אכן השתנית מאד לטוב, עדינה, בשובך אל קדמות מראיך – השיבותי אמרי לה – ומאד יגדל משוש לבי כי אֻשרתי לראותך עתה ביום שמחתנו זה. לכן משנה שמחה אשמח בו”.

“לא אכחד ממך – ענתה בתם לבבה – כי רק לבעבור זאת העתרתי אל אבי ואפצר בו עד בוש להניחני לבוא ירושלימה לכלולת מרים רעותי, בדעתי כי למועד הזה שמור לי ענג רב: להַראות את פני ולברכך בפי על הטוב, אשר עשית לי בטרם נודעתי לך בשמי. אך נגרע נא שיחתנו עתה, כי לא זו העת. ועוד חזון למועד הזה אשר נתראה ונשיחה יחדו, כי הלא שושבינים נחנו גם שנינו, ומשמרת כבודנו שמורה תהיה לנו להפגש ולהתרועע דיֵנו”.

בדברה זאת הושיטה ידה לי ותלבבני בעיניה, ועד מהרה התחמקה התבוללה בתוך העלמות התופפות, וגם אני שבתי אל אחזת מרעי העליזים, אבל בעבור חושי בי נפעמתי ולא ידעתי נפשי.

––––––––

ובית נקדימון בן גוריון, העשיר בעשירי ירושלים, הוא ארמון כלול בהדרו כהיכל מלך. עשר מעלות אבני גזית עשויות למבוא החיצון. שם על גרם המעלות, לפני הפתח, עמדו נשים יקרות, באות בימים ונודעות לשם, ובידיהן בקבוקי יין סתומים וחתומים חתם צר¹⁰⁶, אשר הניפום תנופה בצאתן במחול לקראת הבאים. וכהחל כלם לעלות, עמדו הזקנות הכבודות בשתי שורות מזה ומזה, ולא חדלו לרקד ולהניף את הבקבוקים תנופה לפני העולים עד אשר תמו כלם לעבור על פניהן.

האולם, אשר בו נאספו עתה בני הנעורים, הוא גדול ורחב ידים, פתוח אל מול החצר, ובמקום קיר מבדיל עומדים שני טורי עמוד אבן ממבחר השיש האתונאי, הלבן כשלג והשקוף כבדלח. טורי עמודים כאלה ערוכים גם לכל עברי האולם פנימה, ולכלם אדָנים וכתרות שיש אדמדם עם נקודות שחורות – הוא השיש המצרי. פסילים ותמונות כל חי לא יראו ולא ימָצאו בכל הארמון הזה, כחק לישראל מאז ומעולם, ותחתיהם נראים על הקירות ועל כותרות העמודים ועל הספּוּן מלמעלה פתּוּחי צמחים ופרחים וכל פרי נחמד למינהו, והם משוחים בצבעים הראוים להם עד כי לא נכר מעשה הטבע מפני מלאכת המחשבת. ובספּוּן תלויות מנורות כסף על שרשרות נחשת קלל, ובין קני המנורות חרוזי זכוכית מוּצקה לקצוות הרבה, מעשה ידי הצדונים. הקירות בנוים אבני גזית אמוצות למראה וחלוקות משעי, ועליהם צנתרות זהב וראִיי כסף ממֹרט, וביניהם מסגרות נחשת קורינתית¹⁰⁷ מסביב לכתֹבות עבריות: אמרי מוסר וחכמה הלקוחים מספרי הקדש וממשלי חכמינו. הקרקע מצֻפה צלעות ארזים חלוקי מעצד ומשוחי בששר, ומכסיהו יריעות יקרות בשלל צבעיהן רקמה. במעלה קיר הרחוב חלונות שקופים אטומים השולחים אור כהה לאולם מטה, ועל פני העמודים המפנים אל החצר יריעות שש משזר, המכסות את כל פני האולם מעבר ההוא. – עתה הוסרו היריעות מתחתיהן הצדה, והן אחוזות בחבלי בוץ אל העמודים הקיצונים לשני העבָרים, וזרי פרחים קטופים מגנות יריחו סובבים לכל העמודים ועוברים במקלעותיהם מזה אל זה, ובהם תלוי מבחר כל פרי ארצנו הטובה, ועלי אֵלה ואלון ושקמה קלועים באגֻדות על פני קירות האולם מסביב לצנתרות ולראיים ולכתֹבות הנמלצות. בין הקירות והעמודים יציעי משי ורקמה רכים ונעימים למושב ולמסבּה, ועצי חמד מלאי ציצים ופרחים ונותני ריח כלבנון עם עצי רמון ואגוז ובטנים ושקדים ותפוחי זהב ופסתקיות ואפרסקים הובאו באגנות שיש מכרמי עין גדי והוצגו בשדַרות ישרות לכל ארך האולם מן הקצה אל הקצה.

בבואנו אל האולם ראינו המון רבה מעניי עמנו קמים מן השלחנות הערוכים להם בשורות הרבה על פני החצר. כלם שְֹבֵעים ודשנים ממשתה שמנים אשר ערכו להם אבות הכלה, בשרתם לפניהם בראש כל עבדיהם. פניהם צוהלים מהיין הטוב אשר שתו לרויה, ולבם שמח על המנות ומתנות הכסף אשר חלקו להם ביד נדיבה, והנה הם מתיצבים במערכה אל מול האולם, ומחכים לראות את החתן והכלה ולברכם בשם ה'. שניהם יצאו לקראתם ויודו לאחיהם העניים על הברכות אשר אָצלו להם בלבב שלם. העניים פנו ויצאו דרך שער החצר, שם קדמום המנגנים בתרועה ובכלי שיר; שם הוגד להם כי ביום מחר לעת הזאת, עת יובל הזוג בשמחות וגיל אל מעונו בבית שמעון בן גוריון, אבי החתן ודוד הכלה, ישובו יאתיו שמה אל המשתה אשר יֵעשה להם עם מנות ומתנות כיום הזה. העניים עלצו למשמע אזניהם וילכו משם שמחים וטובי לב, וקול זמרותיהם ומצהלותם נשמע עד למרחוק.

ובאולם העלו את המנורות. השמן הטוב היצוק בהם נתן ריחו, ואור גדול נגה מן המנורות והצנתרות על האולם וכל אשר בו, והראִיים המבהיקים זיום האליפו את המראה וישיבוהו עד אין סוף, בקבלם אותו זה מזה ובהשיבם אותו זה לזה. החתן והכלה ישבו באפריונם אשר העמד להם בראש הקרואים על יד הקיר המָפנה אל הרחוב. וכל בני הנעורים ישבו במסבּה, ועבדי הבית רצים ובאים לפניהם לשרתם: אלה מביאים ממתקים ומגדנות ושקויי עדן, ואלה מוריקים שמן מר ואפרסמון מצלחיות בדלח; אלה זורקים “קֻפות בשמים” וכל אבקת רכל, ואלה מניפים במניפות¹⁰⁸ על פני המסֻבּים והמסבּות לעשות להם קרת רוח למשיבת נפשם.

בדעתנו כי עוד כשתי שעות תעבורנה עד בוא החכמים הזקנים לברך את הזוג ולסדר את הנשואים כדת, החלונו להתרועע ולהשתעשע על פי דרכנו. הבחורים קמו ממקומותם ויעמדו לפני הבתולות, ויחוּדו חידות וימשלו משלים וישאלו שאלות וישיבו תשובות מחֻכּמות, איש לפי רוחו ותבונתו. ואחרי התרועעם דַים הואילו ליחד שעשעיהם בענין אחד לכלם, ויגמרו אֹמר לתת בשיר קולם. אז שבו כלם למקומותם ויאמרו להפיל גורלות מי בבחורים או בבתולות ישמיע שירת דודים, שירה עבריה, טהורה ונקיה, חמודה ורצויה לכל. והנה החלו החתן והכלה להתלחש, ושחוק נעים עבר על שפתיהם, בשומם עיניהם בשושביניהם, ואחר כן גזרו שניהם אֹמר, כי עלי ועל צפורה להשמיע קולנו ראשונה, אחרי דעתם כי שנינו יודעי פרק בשיר ומטיבי נגן.

מלכי היום פקדו, ומי לא ישמע? החתן והכלה נתנו צו – ומי ישיבם?

עד מהרה הובא כנור נעים מחדר הכלה, וצפורה קמה ממקומה ותבט אלי – ותתאדם. אחרי כן פנתה אל “מלכי היום” ותען בענות חן לאמר:

אנכי בת עיר מצער, יושבת הגליל, ואיך ימלאני לבבי לשיר בשירים בין העלמות הבחירות בבנות ירושלים? אך חזקה עליה פקודתכם, לכן אשירה כדבריכם ויהי מה; אשירה שירת עלמה יושבת שדה וכרם כמוני, שירת שולמית ב“שיר השירים אשר לשלמה”.

כן דברה ותקח את הכנור, ואצבעותיה עברו ברעש על מיתריו כשאון הסער בעצי היער, ואחר כן נשמעה לאזנינו המיה נעימה כמי השלוח ההולכים לאט, וכחליפות הרגש המפעם אותה לפי הדברים היוצאים מלבה, כן השתנו פניה למראה לכל תנועותיה, בהביעה רוחה בדממה וקול לאמר:

אֲנִי יְֹשֵנָה וְלִבּי עֵר.

קוֹל? …

          דּוֹדִי דוֹפֵק!!!

פִּתְחִי לִי, אֲחוֹתִי!

רַעְיָתִי! יוֹנָתִי! תַמָּתִי!

ֹשֶרֹאֹשִי נִמְלָא-טָל,

וּקְוֻצּוֹתַי – רְסִיסֵי לָיְלָה.

– – – – – – – –

וְדוֹדִי חָמַק! עָבַר!

קראה פתאם בקול חרדה אשר הרגיז את כלנו כמו נתר לבנו ממקומו. והנה הכנור הֹמה לקולה כיונה הומיה, בהאנחה מרה:

בִּקַֹּשְתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ.

קְרָאתִיו – וְלֹא עָנָנִי!…

אז הביטה אלי בחן ותחנונים, וקול כחולה השמיעה בהתיפחה על מר נפשה:

מְצָאוּנִי הַשּוֹמְרִים,

הַסּוֹבְבִים בָּעִיר.

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי,

נָשְֹאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי…

בדברים אלה התרגשה העלמה העדינה ועיניה מלאו דמעה. ואנכי התנודדתי עד מאד, בזכרי את אשר קרה לה ביום הרעש. אבל לא אל לבי בלבד נגעו הדברים, כי גם אל לב אלה אשר לא ידעו מה ירזמון מליה – וקול כרעם נשמע מכל בני הנעורים במחאם כף ובהריעם לה ולהוד קולה ולמשחקה הנעים הלוקח נפשות.

והנה פנתה המשחקת הנחמדה אל עדת העלמות. עיניה הורידה לארץ, ושתי אצבעות ימינה הרימה למעלה, ובקול רועד מרגשת לב לחשה אליהן לאמר:

הִשְבַּעְתִּי אֶתְכֶן, בְּנוֹת יְרוּשָלָםִ,

אִם תִּמְצְאוּ אֶת-דוֹדִי!…

מַה תַּגִידוּ לוֹ?

ֹשֶחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי!

בפעם הזאת נרעש הבית עד היסוד בו, משאון כל בני הנעורים, מתשואות “חן, חן!” אשר ענו השומעים והשומעות בהשיבם תודה וברכה להמשוררת הנפלאה המשחקת משכיל. ובקרבי קם שאון מרגשת קרב; עפעפי הישירו לנגדי את הקוסמת היקרה אשר לקחה לבבי, וזמותי נתקו בהלך נפשי עד כי בהושיטה אלי את כנורה לא הבינותי חפצה, כי לא ידעתי נפשי. אך עיניה הנשואות אלי באהבה וחן העירו רוחי ולבבי, ואקח את הכנור מידה וארעישנו בפתח שירתי בשאון עובר, ולקולו צללו שפתי גם אני בשיר האהבים ההוא, בהראותי באצבעי על צפורה ידידות נפשי לאמר:

מִי זֹאת, הַנִֹּשְקָפָה כְּמוֹ ֹשָחַר?

– – יָפָה כַלְבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה?

– – “לֹא יָדַעְתִּי נַפְֹשִי” שָׂמַתְנִי?

יָפָה אַתְּ, רַעְיָתִי, כְּתִרְצָה,

נָאוָה – – כִּירוֹּשָלָםִ,

אֲיֻמָּה – – כַּנִּדְגָּלוֹת!

לִבַּבְתִּנִי, אֲחוֹתִי כַלָּה!

לִבַּבְתִּנִי – – בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ,

– – – בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְרֹנָיִךְ!

לדברים האלה נרעשה העלמה ופניה כתולע האדימו. היא הבינה לשכל מלי, כי רמוזות הן על מקרה היום ההוא אשר בו נפגשנו ראשונה; הבינה ––– כי כמוה כן גם אני מלבי הוצאתי מלין, ושירתנו זו בחרנו לנו לשעשע לבב השומעים הנה היתה למליץ בינותינו, ודגלה עלינו ––– אהבה. ברגע הזה הביעו אלי עיניה כל חושיה בה, כי הזהירו באור יקרות, האור הנפלא הבוקע בינות לעפעפים כהות מאש אהבה המלהטת קֶרב ––– ומבלי דעת נאחזו ידינו ויחדו צללו שפתינו בקריאה הגדולה אשר קרא המלך שלמה בעז רגשותיו, לאמר:

מַה-יָּפִית וּמַה –נָעַמְתְּ

אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!!!

ומחיאות כפים וצהלת הידד הרעישו את האולם, ומכל עברים נגשו אלינו לברכנו. כלם הביטו אלינו ונהרו; יחד הבינו בדברים כי שירתנו לא משל היא כי אם חזון לבנו ומשאת נפשנו.

בקום הסערה לדממה נגשו אלי חברי ויחד עם החתן שחרוני לשיר להם שיר מלחמה, משירי הגבורה אשר נשיר יחדו לחזק לבנו ליום קרָב. אז נהלתי את צפורה אל מקומה ואושיבנה על יד האפריון לימין הכלה, אשר נפלה על צוארה ותאצל לה עתרת נשיקות, ואנכי שבתי אל אחזת מרעי אשר העמידוני בתָּוך ויעמדו במעגלה מסביב לי, ובדממת כלם הרימותי קולי קול עז, ואשיר שירי לציון לאמר:

1

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנוּ, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ¹⁰⁹

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן! וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה,

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

וכלם ענו במקהלה:

ׁשָם עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה.

נָקוּמָה נִלָחֶם וְלַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

2

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן, נִשָֹּגֶב בָּךְ נֶצַח!

אֵֹש דָּת לָךְ, אֵֹש קֹדֶֹש מִסָּבִיב חוֹמָתֵךְ;

בִּגְאוֹנֵךְ נָגִילָה, נָרִימָה הַמּצח,

צָרַיִךְ יֵחַתּוּ מֵחֹסֶן יִפְעָתֵךְ.

יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

והמקהלה:

יֵחַתּוּ יֵבוֹֹשוּ מִזְרוֹעָם הַגְּדוּעָה,

וַאֲנַחְנוּ נִדְגֹּלָה: לַאדֹנָי הַיְּשוּעָה!

3

הֵעוֹרוּ גִבּוֹרִים, וּשְֹאוּ כְּלֵי מִלְחֶמֶת

הֵחָלְצוּ נָא יַחְדָו, הָאוֹיֵב קַדֵּמוּ!

וּבְחֶרֶב הַמַּכְבִּי, זוֹ חֶרֶב נֹקֶמֶת

לֹהֶטֶת צָרֶיהָ, בָּעֹז הִלַּחֵמוּ!

הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

והמקהלה:

הִלַּחֵמוּ כִּיהוּדָה, מִדַּם הַֹשְכִּירוּהָ!

הִלַּחֵמוּ וּקְרָאוּ: לַאדֹנָי הַיְֹּשוּעָה!

4

אַתְּ רוּחַ אַפֵּנו, אַתְּ מִקְדַֹּש אֱלֹהַ

עִיר עָז לָנוּ צִיּוֹן! וַאֲנַחְנוּ בָנָיִךְ –

לַהֶבֶת רוּחֵנוּ, חַרְבֵּנוּ תָּרֹעַ,

עֱזוּז יַד הָאוֹיֵב, בַּל יָבוֹא ֹשְעָרָיִךְ,

ֹשָוְא עַמִּים יִרְגָֹּשוּ, יָגֹדוּ בִתְרוּעָה!

נָקוּמָה נִלָּחֶם ­– – – – – – – – –

“הנה המחתנים וחכמי הסנהדריה באים!” – נשמע קול מבשר.

הגברים קפצו ממקומותם לקדם פני המחתנים והמורים הבאים. בראשם בא רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, איש כבן חמישים שנה, ופניו מלאים עלומים ומפיקים עז ונדיבות. זקנו אשר שיבה זרקה בו יורד על פי מדותיו, מַדּוֹ¹¹⁰ משי לבן ושוליו מרֻקמים כסף ובמתנו אבנט ארגמן עם רקמת זהב. ראשו חבוש פאר תכלת ועליו יציץ נזרו – כי זה הדור הרביעי אשר הנשיאות היתה במשפחתו ירשה מאבות לבנים. אתו בא הכהן הגדול (המוּסר) חנן מבית חנין, אשר קרבהו¹¹¹ רבּן שמעון למען השלום, אף שהיה צדוקי¹¹², ואִתם הישיש גוריון ושלשת בניו: האחים המחתנים, שמעון ונקדימון ואחיהם הבכור יוסף בן גוריון. אחריהם הכהן הגדול (המוּסר) ר' יהושע בן גמלא, אחיו יוסף בן גמלא, אבי צפורה, ר' שאול בן בטנית, ר' זכריה בן אבקוֹלס, ר' אליעזר בן הורקנוס, חתן הנשיא¹¹³, אליעזר בן חנניה, ראש קנאים, ועוד חכמים אנשי שם, זקני הסנהדריה ויקירי ירושלים. גם המחתנות והנשים היקרות שבירושלים יצאו מחדר הנשים ותבואנה אל האוּלם.

יחד עם ראשי הסנהדריה בא יוסיפוס בן מתתיהו הכהן, אשר ראיתיו ביום הרעש, בהִלָותו אל צפורה, והוא בן עשרים ושמונה שנה בעת ההיא, ממשפחת כהנים נכבדה בישראל, איש הולך את חכמים ויודע לשון יונית. בימי חרפו התחבר אל האסיים, אחר כן אל הפרושים. לפני שתי שנים הלך רומאה להמליץ שם על שני שליחי ישראל שהלכו שמה בעסקי אחיהם ונאסרו אל בור. ובשובו משם בשנה העברה היה לבו מלא מגדולת רומה ומגאון שריה ואלופיה, וידבק בבית אגריפס קרובו, ויבז לפרושינו, העוסקים “בדברים של מה בכך”, וילעג לעדת קנאינו, המתאמרים להתפרץ מפני רומה המושלת בעז עולם. אך מאז גברה ידנו על צרינו היתה רוח אחרת עמו, וישא בגדי כהונה, ויעטוף סדין¹¹⁴ כזקני תלמידי חכמים, ויתחסד לעיני כל, ויתחשב בין יראי ה' – והם שמחו בו, בדעתם חכמת האיש הזה בהליכות עולם ודעתו את הרומאים וסדרי צבאותיהם ותכסיסי מלחמותיהם. מפי צפורה נודע לי, כי מאז הכיר אותה בבית דודה נטפל אליה בבקשו אהבתה, גם הצליח לקנות לו לבב דודה ודודתה, אך לא את לבבה, – ומהיום ההוא אשר הכירה מרך לבו, בעזבה אותה לנפשה בידי הרומאי, נבזה נמאס בעיניה, ומתק שפתיו יוסיף געל נפשה.

כבוא יוסיפוס אל האולם, התבולל בין בני הנעורים ויעמוד על יד צפורה ויחל לשית לה בחלקות. אף בהודע לו דבר השירה אשר שרנו אני והיא שֻׁנו פניו, ויתן עיניו בי, וירם קולו ויקרא:

“א וי לאזנים שכך שומעות! הלא הקורא פסוק משיר השירים כמין זמר, עליו התורה חוגרת שק ואומרת: רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור!”¹¹⁵

“אַבּא, איך מעשרין את התבן?” – לחשתי אל חברי, בזכרי צביעות עשָֹו בציד אשר בפיהו¹¹⁶.

“הרגע נא, ידידי, – ענה רבן שמעון בהגיע הדברים אליו – כי הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, ועל כזה נאמר: דבר בעתו מה טוב”¹¹⁷.

“אבל הנשמע כזאת – הרים המקנא קולו – כי יתנו גברים אזניהם לחטוא ולשמוע זמרת אשה? הלא “קול באשה” הוא דבר מגֻנה¹¹⁸ – האף אין זאת, רבותי?”

“אבא, איך מעשרים את המלח?” – לעגתי לו בפניו

“באשת איש, אמרו, ולא בעלמה פנויה” – ענה אחד החכמים

“עתה ידעתי על מה ברח ממני יוסף הצדיק ביום מסה! – התלוצצה צפורה בלאט – כי בנפול עלי אימת הרומאי ביום הרעש, צעקתי לעזרה, ויהי כהרימי קולי ויעזוב יוסף בגדי בידו וינס”…

צחוק פרץ מפי בני הנעורים, בשמעם לצון העלמה המחֻכמה. ויוסף התחמק מאתנו ויפן אל הזקנים ויאמר:

“רבותינו, הגיע זמן תפלת המנחה!”

קסם על שפתי האיש הזה! כי כמעט יצא הדבר מפיו חרדו כלם מכסאותם וישאו עיניהם אל החלונות ואל פני השמים הנראים מפאת החצר.

“אמנם כן, הגיע זמן קרבן התמיד” – אמר ר' יהושע בן גמלא, בחושו לעזרת יוסף רעהו, להפריע שיחת בני הנעורים המתלוצצים בו.

הנשים והבתולות באו אל חדרי הגבירה ואנחנו עמדנו להתפלל, וככלות התפלה היה סדר הנשואים והברכות כמשפט. ואז התחלקו הקרואים והקרואות לחבורות קטנות, חבורה וחבורה לפי ערכה, וישבו אל השלחנות אשר ערכו באולם לאכול ולשתות ולשמוח.

ואני וצפורה, שושביני הזוג, נועדנו אל חדר החתן והכלה ונשב את שלחנם, ונתעלס בשמחתם, והם הוסיפו לקרב לבותינו ולתת לאהבתנו ניב שפתים.

“הלא בת ירושלים אני – אמרה מרים לאלעזר – ועתה הנה נא הואלתי לדעת, העוד חלה עלי השבועה אשר השביעה צפורה אותנו, “בנות ירושלים” להגיד לדודה את הדבר אשר שמה בפינו?”

“ומה תגידי לו ולא ידע? – ענה אלעזר – אולם אם יש עם לבבך להגיד דבר, הואילי נא והגידי לה מענה פיהו”.

“ומה אגיד לה ולא תדע? – שנתה מרים את דבריו ותשחק – כאשר אחזה לי אני, כבר התגלה לבם בשירתם זו יתר הרבה מכל אשר נדברנו אני ואתה על אדות אהבתנו מאז ועד הנה”.

“ובכל זאת – קראתי בחם לבבי, בפנותי אל צפורה – לא אבטח באָשרי עד אם תגידי לי, עדינה, בשפה לנאמנים, כי אהבתי לרצון לך”.

“אשר עם לבבי לא אכחד – ענתה צפורה לאמונה – כי מאז קדמתני ישועתך, לא חדלתי מהגות בך, אדני! – כי אתה קנית כליותי ולבי, ואהבתך היא ראשית תקותי ואחרית תוחלתי בחיים. ובכל זאת” …

“ובכל זאת”? – שאלתי בלב חרד.

ובכל זאת לא ישאני לבבי לתת ידי לך בטרם תבקשנה מאבי, כי הלא בתו אני ולו המשפט לגמור בעדי, ואם אעשה כזאת בלעדיהו וחטאתי לו כל הימים".

“צדקת, תמתי, בדבריך. אף אמנם נקל לי לשחר פניו עוד בערב הזה, בהיותו פה עמנו; אבל דֹאג אני את דודך ודודתך, פן יהיו הם לשטן לי, בנטות לבבם אחרי בן מתתיהו”.

“הֵרגע, ידידי, כי אם אמנם אחים הם, בכל זאת לא יתאימו ברוחם, ויכול להיות כי האיש אשר יבחר בו דודי, ימאס בעיני אבי, יען כי – יען כי בו רצתה נפש דודי”.

דבריה אלה לא הרגיעו לבבי, כי לא הבינותים.

“הואילי נא לבאר דבריך!” – בקשוה אלעזר ומרים יחדו.

“הוא לא יתן את בתו לאיש – החפץ בשלום רומה” – ענתה.

“הכה קלה דעת בן מתתיהו?” – קרא אלעזר ויקפוץ ממקומו.

“אנכי רק את קלוּת רגליו אדע – ענתה צפורה בשאט נפש – כי אותה ראיתי בהיותי בקרב צרה, ואת לבבו לא בחנתי; אך כרע וכאח הוא מתהלך עם דודי, העומד על דעתו מאז, כי לשלום עמנו וארצנו אין טוב לנו כי אם לבקש אותו מרומה”.

“עוד בערב הזה אנסה דבר אל אביך, איש שלומנו ובריתנו. נכון לבי בקרבי כי לא ימנעך מידידי זה רצתה נפשך בו. ועוד לי דברים עם דודך, אך אותם אדבר אליו בלשון אחרת, ועל כן אחשֹך אותם לעת אחרת”.

פתאם הקשיבו אזנינו קול שאון באולם, ונחרד יחדו ממקומנו ונבוא שמה. ונרא, והנה כלם נדחקים בפתחי האולם, אל העבר הגלוי הפונה אל החצר. שם ראו עיניהם זרות – כי בעצם הימים ההם, ימי הגשמים, טהרו פני השמים, ורק עבים קלים מרחפים על פני הר הבית, והם אדומים כדם, ומנגה נגדם נראו פני המקדש כמו בוער הוא באש כלו. עוד לא כלו להשתומם על המראה הזה, והנה מראה נורא מזה נראה לעיניהם! כי שֻנו פני העבים, רֻבם קבצו פארור, ועל פני השמים אשר לבשו קדרות נראו רכבי אש וסוסי אש מעופפים על ענפי רוח ונאספים על כל סביבות ירושלים עיר קדשנו – כחיל כבד הבא לשים עליה מצור¹¹⁹.

––––––––

כתום המחזה שבו כלם למקומם. החתן והכלה נקראו לשבת באפריונם, ואנכי וצפורה שבנו ישבנו על ידיהם. אז החלו כלם לשיח בדבר המחזה. אלה פתרוהו לרעה, ויהושע בן גמלא החרה החזיק בידם, בהזכירו את האותות אשר נראו זה לא כביר בבית המקדש: כי השער הכבד מאד, שער המזרח, אשר לחצר בית ה' הפנימית, אשר רק בכח עשרים איש הגיפו דלתותיו, נפתח פתאם בחצות הלילה באפס יד¹²⁰. והכהנים אשר היו שם על משמרתם שמעו פעם אחת בלילה קול המולה כקול מחנה, ואחר כן נשמעו להם הדברים: “נסעה ונלכה מזה!”¹²¹. ואלה פתרו האותות לטובה – כי מן השמים ילחמו לנו ויום משפט לה' בקומו להשיב גמול אויבינו בראשיהם. אך כל השיחה הזאת בטלה על פי רבן שמעון הנשיא, בהזכירו לכלנו את דברי הנביא: ומאותות השמים אל תחתו¹²² – כי בזמן שישראל עושים רצון ה' אינם מתיראים מכל אלה¹²³, וכן הוא אומר: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ” וגומר: “והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פלטה”¹²⁴.

“לוּ יהי כדבריך – אמר חנן הכהן הגדול מבית חנין – אבל בדבר שהסכנה מצויה אין סומכים על הנס¹²⁵. ועל כן נחוץ לנו להתאזר עז ולהרבות חיל ונשק ולבַצר את החומות ולהכין מזון וצדה בכל אשר תמצא ידנו”.

לדברים האלה החלו אחדים מעשירינו להתלחש יחדו. ואחר כן קם נקדימון ממקומו ויאמר:

“את הדבר האחרון הננו מקבלים עלינו – כי הנה נכון אני להקדיש לעירנו את אוצרות החטים והשעורים שיש לי בעמק החרוץ די כלכל יושבינו בשנות מצור”.

“ואני מקדיש לזה את אוצרות היין והשמן והמלח שיש לי בעיר התחתונה בעזרת אלהי עד בלי די!” – אמר רעהו, בן כלבא שבוע.

“ואני מקדיש לזה את אוצרות העצים שיש לי בפרור בי-זיתא!” – אמר בן ציצית הכסת¹²⁶.

לשמע זאת עלץ לב רבן שמעון בנשיא ויברך בקול רם את המתנדבים בעם וכל הקרואים ענו אחריו אמן.

בדבר בצָרון החומות השמיע אלעזר בן חנניה דברו, כי אחרי הבנות החומה החדשה לפרור ביזיתא, הנה בצורה העיר ירושלים למדי, וגם חיל גבורי המלחמה הולך ורב. מארץ הדייב באו שני גבורים, מזרע המלוכה, מונבז וקנדאי; הם בוטחים בשכניהם הפרתים כי ישובו יתקוממו על רומה, ופשטו על סוריה, ובהיות ידי רומה אסורות במלחמה עם הגוי העצום הזה, לא תוכל עוד להרבות צבאיה במלחמתה עמנו.

“גם שבטי גרמניה וגליה התקוממו מחדש על רומה, ומבחר לגיונותיה הוּצאו אל הרג שמה” – אמר חנן.

“ובעוד שריה הגולים מעבידים צבאותיהם עבודה רבה בקצות ארץ – ענה החתן אלעזר גם הוא חלקו – הנה נירון קיסרה מתהולל בארץ יון ועוסק בהבלי משחקיהם, אשר אליהם הוא נושא את נפשו, עד כי לא יפַנה עוד לבו לעניני ממלכתו. ועל כן ממשלת רומה מתנהגת עתה בכבדות, ונתונה היא בידי הַליוֹס, העבד המשֻחרר, הנוהג אותה בעברת זדון¹²⁷ – ולא נפלאת היא איפוא כי רבו ברומה המתאוננים בעם, המתקשרים על אדונם ומלכם. אחדים מבחירי השרים כבר נתפשו ונשפטו למות, ורבים עוד עתידים ליום רע, ועוד יוסיפו לקשור קשרים ולהביא מהפכה בממלכה החטאה אשר קרב קצה”.

“נקל לכם, אדני, להגדיל על רומה בפיכם, לשבור גאונה בדבר שפתיכם ולבטלה באפס יד – ענה יוסיפוס בן מתתיהו – מי יתן והיה כדבריכם, ושש לבי כמכם! אבל סלחו לי כגדל חסדכם אם אל כמחשבותיכם מחשבותי! אנכי ראיתי את רומה בעצם גדלה ולא נכחד עצמה ממני. לוּ ידעתם כמני במה כחה גדול, כי עתה לא נשאתם לשוא נפשכם ולא בטחתם על תהו. הן לא כסוריה רומה, ואף לא כמקדוניה, אשר עם מלכה אלכסנדר הגדול גדלה בעולם ואתו יחד נפלה ולא הוסיפה קום. ממלכה אשר הלכה וגדלה מאות בשנים, לא תירא עוד משֹאת פתאם. וגם כי תמצאנה אותה רעות רבות וצרות, כדבריכם, עוד שנים רבות תעבורנה בטרם יבוא הקץ לה. ועד העת ההיא עוד הרבה גוים וממלכות יהיו לה למרמס, – ואף כי עם קטן ודל כמונו, אשר חילנו וצבאנו חדש הוא עמנו, רכבי ברזל ומכונות וכל התכונה הרבה הדרושה למלחמה גדולה וכבדה – אין עמנו! גם כי נרבה כחול חילנו, גם כי תמצא ידנו להכין נשק לכל העם הזה – איפוא הם שרי הצבאות אשר יעמדו בראשם? מי ילך לפניהם ומי ילמד ידיהם לקרב ומי יעמידם במערכה ויביאם בקשרי מלחמה עם לגיוני הרומאים אשר בה הזקינו ואליה הסכינו מנעוריהם?”.

הדברים האלה הנאמרים באמת הרעישו לבב כל שומעיהם. בכל האולם הָשלך הס, גם הנשים והבתולות גרעו שיחתן ותטנה אֹזן להקשיב ולשמוע. ובן מתתיהו השקיף וירא את הרֹשם הגדול אשר עשה בקהל שומעיו, ויוסף שאת מדברותיו ויקרא לאמר:

“אחת היא על כן אמרתי: אם למלחמה את הרומאים פניכם מועדות, עשוה איפוא בתחבלות חכמה. לפשוט בגדוד אמנם יכל נוכל, אבל לעמוד במערכה נצלח רק אם יבחרו לנו שרי צבא מלֻמדי מלחמה, אשר עיניהם כבר ראו מערכות הרומאים ולבם הבין אל כל הליכותיהם. שרי צבא כאלה דרושים לנו לא רק בירושלים קרית מועדנו וביהודה ארץ קדשנו, כי גם במדינותיה מסביב, הנחשבות על גבולה: בגליל, בעבר הירדן ובאדום ובכל המקומות אשר דרך שם יוכל האויב לבוא בארצנו. כי טוב לעצור את האויב על הגבול מתת לו מדרך כף רגל על אדמתנו – פן יכבד עלינו לגרשהו, והערים אשר יכבוש תהיינה לו לשלל ויושביהן למס עובד; באלה יבצר עמדתו ומאלה יקח לו את כל הנחוץ לכלכלתו”.

“בטוח אני בגמלא עיר מושבי אשר בגליל מזרחה – אמר יוסף אבי צפורה – כי לא ימצא האויב בה מעמד. הן העיר בצורה לנו וכל אחינו כאיש אחד ערוכים הם לקרב, ובה' אלהינו בטחנו כי נעצור כח לעצרהו אתנו עד כלותו”.

“כזאת הודיעני גם יוחנן בן לוי, ידידי ורעי היושב בגוש-חלב אשר בגליל דרומה – אמר רבן שמעון – גם שם נכונים כל אחינו לעמוד בפרץ ולעצור את האויב כי ידרוך בגבולם. אך ליושבי צפורי אשר בגליל מערבה גדולים חקרי לב – כי עודם מחזיקים בתומתם עם אגריפס, “ידיד הרומאים”. גם בטבריה חלק לב העם ועוד לא נודע איך יפול דבר”.

“אי לזאת נחוץ לפקד שם שר צבא חרוץ וכביר כח לב – אמר אלעזר בן חנניה – אשר יאַחד את הלבבות ויטם שכם אחד לטובת עמם וארצם”.

“מחר יהיה האות הזה! – קרא הנשיא – כי נקרא עצרה על הר הבית, והעם יבחר לו את שרי צבאותיו כאשר ימצאם לטוב לפניו”.

“אשר אחזה לי אני – אמר יהושע בן גמלא – נחוץ להעיר לבב העם לבחור לו שרים כאלה אשר יצלחו גם לדבר שלום עם רומה – אם תאבה להעתר לנו ולהסיר כעשֹה מעלינו”.

תלונה חרישית נשמעה בין עדת הקנאים, אשר החזיקו בריב וימאנו לשוב; אך חנן הכהן השתיקם, באמרו:

“בהסירה כעשה מעלינו אין די לנו, – כי אם בשלום אמת תחפוץ, אזי עליה להסיר גם נציביה מעלינו, ולתת לנו לבחור לנו מושלינו מקרבנו כמלפנים”.

“יהי כן כאשר אמרת! – ענה יהושע בן גמלא – אבל אם נעמיד בראשינו אחד מאלה אשר הפרו ברית עולם וישימו דמי מלחמה בשלום, בהמיתם את הגדוד הרומאי אחרי התפשטו את חליצותו – אזי לא תעתר לנו עד עולם”.

הדברים האלה כונן על אלעזר בן חנניה, עשר עמד בראש קנאינו בהעשות הנבלה הזאת בקרבנו – כי אף שלא מאת הקנאים היתה זאת, כי אם מאת הסיקרים, בכל זאת לא נקה גם הוא בעיני רבים מעון הזה.

“אם אלי ירזמון מליך – אמר אלעזר בן חנניה – הנני מוחל על כבודי בכל לב, כי לא שלטון אבקש לנפשי, כי אם שלום אמת לעמנו היקר לכלנו”.

“היה לא תהיה כזאת! – קרא אלעזר בן שמעון – אם כה נעשה לאיש אשר מאתו באה ישועתנו, ומצאנו עון. ואולם בקשו נא וראו אם תמצאו בתוכנו איש אשר יהיה ראוי למלא מקומו אחריו! אכן שוא תבקשו, כי לא תמצאו”.

אז נמצאו אחדים אשר הראו על החתן המדבר, כי הוא האיש הנחשב בחכמתו וגבורתו במעלה אחת עם אלעזר בן חנניה, ואם ימנו ויגמרו להעביר את האחד משאֵתו, אז אין טוב להם כי אם לבחור באלעזר בן שמעון למלא מקומו תחתיו.

"לא יתכנו דבריכם! – קרא יהושע בן גמלא – כי הלא חתן הוא, ועליו להיות נקי לביתו שנה תמימה כדין האמור בתורה¹²⁸.

אז החלו החכמים להתוכח בדבר הלכה: אם יש לחשוב את המלחמה עם הרומאים לחובה או לרשות – כי למלחמת חובה יצא גם חתן מחפתו¹²⁹, לא כן במלחמת הרשות. ויען אשר בקריאה לצבא מדאגה לעתיד, פן יעלה אויב על הארץ, נחלקו החכמים לדעותיהם, גמרו להחמיר, ויעמידו דבריהם על דין תורה – ואלעזר בן שמעון יצא מחיל הפקודים לצבא וישאר נקי לביתו.

הנה כן נעדרו לנו שנים אנשים מראשי חילנו, אשר כל אחד מהם שקול היה כנגד כלם.

“לוּ הואלתם, רבותי, שמוע לעצתי – אמר ר' זכריה בן אבקולס – כי עתה אחזנו בדרך אבותינו ונעמיד לנו בראשינו את ראשי כהנינו בלבד”.

“בזאת לא צדקת – ענה רבי אליעזר בן הורקנוס – הן החשמונאים לא עמדו מעולם לבחירה, כי מאליהם קמו ויעמדו בראש עמם להצילהו מידי צריו”.

“זאת לא זאת – השיב ר' זכריה – כי דעתי להקים לנו ממלכת כהנים, כאשר צונו משה רוענו בדבר ה' מימי קדם”.

“אם מקרב ראשי כהנינו בימים האלה נבחר לנו אנשים אשר יעמדו בראשינו, אז מי יודע מה יהיה לנו! – קרא ר' אליעזר – השכחתם את הריבות שהיו בין אנשי ר' יהושע בן גמלא ואנשי הושא בן דמא שהיה מלפניו, והמהלֻמות אשר חלקו אלה לאלה ברבים מדי הפגשם יחד ברחובות העיר?”¹³⁰.

על זכרון המעשים האלה הואיל יהושע להשיב בחמה. אך חבריו השתיקוהו, בהטותם אזן לשמוע מה ידבר אבא שאול בן בטנית, הנכבד על פני כל בישרו, תמתו ואמונתו¹³¹.

"כן ר' אליעזר דובר – קרא אבא שאול – הכהונה הגדולה חֻללה בעמנו זה כמה, כי היתה לסחורה עוברת לכל קונה מאשר ירבה במחירה, ותהי נחלה רק לבעלי משפחות אחדות שהספיקו לעשות עֹשר מן התרומות והמעשרות אשר לקחו להן בחזקה, בשלחם עבדיהם לחזור על הגרנות, מבלי תת חלקן לאחיה העניים, כראוי להם על פי התורה¹³².

הדברים האלה שבו היו כחצים שנונים ללבב יהושע בן גמלא, אשר קנתה לו אשתו, מרתא בת ביתוס, את הכהונה הגדולה במחיר רב מאת אגריפס השני.

ואלעזר בן חנניה היה עוין את יהושע בן גמלא – כי מאתו ומאנשי חברתו, החפצים שלום רומה, היתה שומה להבאיש את ריחו בעיני כל, ולטפול עליו עון הסיקרים בהרֵגת הגדוד הרומאי – וישמח על חרפתו הנשמעה מפי האיש היקר הזה, המורה לצדקה. ולמען הוסף קלון על חרפתו פנה אל אבא שאול ויאמר:

“הן שמעתי מפי אחרים את המשא אשר נשאת על המשפחות החטאות האלה, ועתה הואילה נא והשמיעה אותו באזנינו, כי דבר בעתו הוא!”.

"הדבר לא לי הוא – ענה אבא שאול – כי אם לחברי אבא יוסף, והוא מזמור שיר לכהנינו הגדולים בדורנו זה; עליהם כנסת ישראל מקוננת ואומרת:

אוי לִי מִבֵּית בַּיְתּוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָם! ¹³³

אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין, אוֹי לִי מִלְחִיֹשָתָם! ¹³⁴

אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקָּלְמוּסָם!

אוֹי לִי מִבֵּית פַאבִי, אוֹי לִי מֵהַלְמוּתָם! ¹³⁵

"כן, כן הוא – הוסיף אבא שאול, בראותו את יהושע בן גמלא, חתן ביתוס, וחנן לבית חנין מביטים אליו בעיני זעם – הלחישה והקלמוס, האַלה והאגרוף יחדו בעוכרי ישראל מבית היו, ומבתי הכהנים הגדולים יצאו, כי “הם כהנים, בניהם – גזברים, חתניהם – אמרכלים, ועבדיהם – חובטים את העם במקלות”¹³⁶.

וחנן ויהושע לא יכלו עוד להתאפק ויקומו לריב ומצה. ואחדים מקרובים עמדו על ידיהם, ובן מתתיהו התערב בינותם לסכסך את הנזופים ולעורר חמתם. גם מרתא בת ביתוס התעברה מאד והיטב חרה לה על החרפה אשר נשאו על בית אבותיה. וכראות רבן שמעון הנשיא כי עוד מעט ויפרוץ מדון, ויקם ויעמוד בין אנשי הריב, ויעתר להם להסיר כעש מלבבם ולשבות ממדני אחים, ויגער בהעולבים המלבינים פני חבריהם ברבים, כי הלא שנאת חנם היא, המחרבת עולמות¹³⁷. “כל ימי גדלתי בין החכמים – אמר – ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה”, כי ברוב דברים לא יחדל רגז “וכל המרבה דברים מביא חטא”¹³⁸. המחתנים גם המה התערבו בדבר, ויחלו פני כלם להטיב לבבם לבלתי הפריע שמחתם. מעט מעט שבו הקרואים למנוחתם, והמחתנים לא הרפו מאנשי הריב עד עשר נעתרו להם לברך איש רעהו על היין, ועד מהרה נשכח הכל – למראית עין. המנגנים נתנו בשיר קולם והקרואים יצאו לחֹל במחולות ולשמח את החתן והכלה כחק ליראי ה' ולחושבי שמו¹³⁹

––––––––

בעת ההיא נדברו החתן והכלה עם יוסף בן גמלא, בהקראו אליהם על פי צפורה בתו, וימתיקו יחדו סוד על אֹדותי, ואחר כן נקראתי אליהם גם אני. ויוסף שלם תודות לי על החסד אשר עשיתי לבתו, ויברכני ויאמר לי, כי נכון הוא בכל לב לאמצני כבן לו, כי לכבוד יהיה לו לחשבני על ביתו, ואחרי דעתו כי נפש בתו האהובה דבקה אחרי, הנהו נכון לשית ידיו על ראשינו ולברכנו בשם ה‘. אך יום כלולתנו יִדָחה עד אשר תבוא גאולה שלמה לעמנו ברצות ה’ את דרכנו – כי איך נעשה לנו בית בישראל בעוד אשר נוע תנוע הארץ תחתיו מפני פחד אויב? וצפורה מלאה אחרי אביה, ותאמצני בתקותה, כי היד אשר הצילה אותה מכף הרומאי, היא תציל גם את הארץ מפני הגוי המר והנמהר ההוא, והיום אשר בו יפדה ישראל מכל צריו הוא יהיה יום כלולתנו ושמחת לבנו. בדבר הזה נעניתי לה גם אני, כי לא נתנני גם לבבי להבדל מקרב אחי היוצאים לצבא. גם חזקו עלי דברי החתן, אלעזר בן שמעון, אשר בצר לו כי הָרחק מן המחנה בדבר החכמים שהעמידו דבריהם על דין תורה, היתה רק זאת נחמתו, כי כל עוד חפשי אני לנפשי אמלא אני מקומו אחריו. בדברים האלה תקענו כפינו איש לרענו ותוָסר אגדתנו בשם ה'.

“יובא נא יין ישן לברית החדשה אשר הכרתה בתוכנו לברכת עולם!” – קרא החתן בקול רם, בהודיעו ברבים את דבר אגדתנו. לבשורה הזאת צהלו כל השומעים ותרב עליצותם מאד. רק שנים אנשים לא שמחו לשמועה, והם – יוסיפוס בן מתתיהו ויהושע בן גמלא אוהבו. אבל בעוד אשר נשאר יהושע סר וזעף כל הערב ההוא, הערים יוסף להעלים רגשותיו, וכעבור רגע קרב אלי ואל צפורה ויברכנו בפיהו. אכן יוכל האדם למשול ברוחו ולכסות על הגות לבו בדבר שפתיו; אבל העינים הן מַראות הנפש, ואותן לא יכל גם יוסף לֹשַנות בדברו עמנו; בהן ראיתי מבוכתו ואש קנאתו. אבל אנכי לא שתי אליו לבי ברוב שמחתי על תקותי כי באה.

ונקדימון עשה כדבר אלעזר חתנו, והיין הישן נשפך כנחל עדנים ויוסף להצהיל פני כל ולהטיב לבותם. וכהגיע השמחה עד מרום קצה שחרוני כלם לשיר להם שיר הלולים, שיר חמשת הקולות הנשמעים במשתה הנשואים, הנחשבים כחמשת הקולות שבהם נתּנה התורה לעמנו בהר סיני¹⁴⁰. ואשא קולי בשמחת גילי ואשיר לאמר:

1

הַכּוֹסוֹת מַלֵּאוּ, הָרִיקוּ הַנְּבָלִים!

דַּם עֵנָב אוֹיבֵנוּ יִשָּׁפֶךְ כַּנְחָלִים,

יִֹשָּפֶךְ אֶל פִּינוּ, אֲדוֹנַי, ֹשַלָּמָּה

פֹּה נֵֹשֵב דֻּמִּיָּה עַד נָמוּת בַּצָמָא:

יֵין אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַשְׁמַלָּה

נִגְמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

יַיִן אֹדֶם חַכְלִילִי וּכְעֵין הַחַֹשְמַלָּה

נִּגְּמָעָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

2

כּוֹס בְּרָכָה נִשָֹּאָה לִכְבוד הַיְפֵפִיָּה,

הֶחָתָן הַגִּבּוֹר, כְּבוֹד הַסַּנְהֵדְרִיָּה!

כּוֹס בְּרָכָה לִכְבוֹד הַנֶּאֱּהָבִים גַּם יָחַד;

לִכְבוֹד עִיר הַקֹּדֶֹש לֹא נֵדַע בָּהּ פָּחַד!

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵֹּא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

לִכְבוֹד עֹז עַמֵּנוּ יִנָּשֵּׂא לְמַעְלָה,

נִֹשְתָּיָה, נַֹשְמִיעָה קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

3

הַ­כּוֹסוֹת הַמְּלֵאוֹת, הַקְּרוּאִים סֻבֶּינָה

הַנְּפָֹשוֹת הַנּוּגוֹת מִיֵּינְכֶן הַֹשְקֶינָה!

הֵרֹמְנָה הַכּוֹסּוֹת, הַנְּפָֹשוֹת הַרְוֶינָה!

סַמְּכוּנִי גַם אָנִי – וּשְֹפָתַי תַּרְנֶינָה!

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַֹשְמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

מִיֵּין בְּרַק הַזָּהָב מְנָת כּוֹסִי אֲמַלְאָה,

אַשְׁמִיעָה קוֹל שִֹמְחָה, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

4

הַבִּיטוּ, גִּבּוֹרִים, אֲמִיצֵי הַלְּבָבוֹת,

הַבִּיטוּ לַיַּיִן, אֶל-פָּנָיו לֶהָבוֹת,

יָפִיקוּ רָב-אֹמֶץ וּנְעִימוֹת עֲלוּמִים

כָּמֹהוּ נִתְאַמֵּץ נִלָּחֶם בַּלְּאֻמִּים!

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

המקהלה:

וּבְיוֹם טוֹב כּוֹסֵנו נָרִיקָה וּנְמַלְאָה,

נַֹשְמִיעָה קוֹל שָֹשֹוֹן, קוֹל חָתָן, קוֹל כַּלָּה!

עוד כלנו צוהלים בקול שמחה וששון, והנה נשמע פתאם קול פחדים, קול נורא העולה באזנינו כזעקת שבר וכתשובה על קולות השמחה אשר השמענו הגיעו אלינו דברים מן הזעקה לאמר:

קוֹל, קוֹל, קוֹל!

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב!

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם!

קוֹל יוֹם ה' מַר צוֹרֵחַ:

הוֹי עַל יְרוֹּשָלָםִ וְהַהֵיכָל!

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

הוֹי מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַֹשָּמָיִם

הוֹי מִמִּזְרָח הוֹי מִמַּעֲרָב!

הוֹי, הוֹי, הוֹי!

עודנו עומדים נבהלים ומשתוממים איש אל רעהו, והנה על מדרגות האולם מצד החצר נראה איש בחצי ימיו עטוי שלמת אכרים. מראהו דל ורזה, שערות ראשו וזקנו ארוכות ופרועות, עיניו קמות ומשפתיו המבֻקעות יז קצוף מהול בדם. כלם הכירו כי זה האיש המֹשֻגע, יהושע בן חנני, אשר נראה בירושלים בין עולי רגלים, וירגיז את העיר ויושביה בקריאתו הנוראה. איש לא ראהו בבואו אל החצר, ואף הוא לא הביט בפני איש בהגיעו אל האולם. כי דברו אליו לא ענה, כי הושיטו לו כוס יין לא לקח, כי עצרוהו לא נדחק ללכת וכי הכוהו העבדים לא התאונן, וכמעט הרפו ממנו נשאוהו רגליו הלאה בדרך ישרה בין שלחנות הקרואים לכל מושבותיהם, הלוך וקרוא קריאתו הנוראה, הלוך והשמיע זעקתו הגדולה והמרה. ותהי חרדה ומהומה גדולה בכל האולם. הנשים והבתולות התעלפו והאנשים נשמו אחזו שער, גם אמיץ לבו בגברים לא מצא ידיו מפחד פתאם. עד כה וכה יצא המשגע את האולם דרך הפתח הפונה אל הרחוב, ומשם עוד נשמע קול ברמה, בעמדו על גרם המעלות, קול גדול ולא יסף.

המקרה הזה שם נשף חשקנו לחרדה. לשוא עמלו החכמים להרגיע את הלבבות, לריק שקדו אנשי בית נקדימון להשקות את הקרואים מיין הרקח – כי מאנה לנגוע נפשם בהיות לב כלם חרד מקול הקורא. ובראותנו כי ערבה כל שמחה, לא אֵחרנו עוד שֵבת, ונברך את המחתנים ואת הנשואים בשפה רפה, ועצובי רוח נפרדנו איש מאת רעהו בלילה ההוא. ולפני צאתנו הזכירנו רבן שמעון הנשיא להיות נכונים ליום מחר, יום הבחירה לשרי הצבאות ולראשי העם, להועד יחדו על הר הבית, להורות את העם לדעת את אשר יבחר.

––––––––

מראות השמים בערב ההוא וקריאת המשגע על המשתה הנשואים בבית נקדימון החרידו ביום המחרת את כל העיר. ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה להמס לבב העם, למען יוכלו הטותו אל כל אשר חפצו. ובהאסף כלם יחדו על הר הבית נמנו וגמרו: להוסיף עשות חיל ולהכין הכל למלחמה, אך שרי הצבאות יבחרו להם רק מקרב האנשים אשר לא התערבו עד כה בריב עם רומה – אולי תתרצה אליהם לשום פקודתם שלום. הנה כן נדחו אנשי בריתנו אחד אחד: אלעזר בן שמעון נשאר נקי לביתו, אלעזר בן חנניה הָרחק ממקומו ויושם לנציב באדום הקטנה, ותחתיו נבחרו בירושלים שני אנשים מהמתונים בעם: יוסף בן גוריון, אחי נקדימון, וחנן בן חנין הכהן הגדול, הם יצבאו על ירושלים וחומותיה, והממשלה תהי נתונה בידי הסנהדריה, ובראשה ישאר רבן שמעון בן גמליאל לנשיא כשהיה. אכן היה לב הנשיא שלם עמנו ועם כל אנשי בריתנו, ולוּ היו חבריו זקני הסנהדריה כמהו, כי עתה כביר מצאה ידו להציל עמנו מרעתו¹⁴¹. אך לרעתנו והותנו חלק לב הסנהדריה, בשבת בתוכה רבים משועי עמנו, אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, ויפרעו כל עצותיו הטובות. ועם לא יבין נמשך לתמו אחרי המחליקים אליו בלשונם, ועל פיהם היתה בחירתו בגברים לא יצלחו. מכלם הכי הרע לו בבחרו ביוסיפוס בן מתתיהו, לשומו ראש על מדינת הגליל, המדינה החזקה והבצורה, בהאמינו לו על דברתו, כי כביר תמצא ידו לשית בה מעצור לחיל האויב בראשית דרכו, ובל יוכל להבקיע אל הארץ פנימה – והאיש הזה נהפך לעמו כקשת רמיה ויורד עז מבטחו בבגדו בו!

גם אני נדחיתי בבחירה. לא הכירני העם לשר וראש בחיל הצבא. אמנם לא שתי לבי לזה, כי לא כבוד בקשתי למצוא, ומעודי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני; אך על שועינו ואלופינו חרה אפי, כי בנכליהם הגו את אנשי בריתנו מן המסלה, ויעמידו תחתיהם אנשים כלבבם. והעם הסכין לַענות מפני עשיריו ולעשות כל חפציהם, גם כי יוליכוהו תהו לא דרך בלכתם אחרי בצעם –

כשובנו מהר הבית קראני רבן שמעון הנשיא ללכת אחריו, וכבואנו אל היכלו הביאני חדר בחדר, וימתק עמי סוד. ויתן על ידי מכתבים ואגרות לבני ממלכת הדייב ולראשי אחינו היושבים בבבל ובסוריה, וישם דברו בפי, לעוררם לעזרתנו באנשי חיל ובנשק ובכסף ובכל הנחוץ למלחמה הבאה. ולפני צאתי את העיר סרתי אל אלעזר בן שמעון ואוֹעד לי שם את יוסף בן גמלא ואת צפורה בתו אהובת לבבי, ואגד להם דרכי אשר אני הולך בפקודת הנשיא, ויהיו הדברים תנחומות לנפשם. וצפורה אמצתני בדברים ותעורר רוחי ותחזק לבבי להתאזר עז ולהשגיא פעלי לישע עמנו וארצנו. וכן נפרדתי מהם וממנה ואצא לדרכי בלב נכוי ובטוח בעזרת אלהי ישענו.

בהגיעי אל נהר חדקל אשר על גבול ממלכת הדייב, נעשה לי נס בדרך פלאִיה, – אך לא פה המקום לספר כמו. ולי מה יקר אז הנס ההוא, כי היה לי אות לטובה מעם ה', כי אצלח בדרכי אשר אני הולך. אכן באתני טובה באחריתי – אך לא זו הטובה אשר בקשתי ולא אליה נשאתי את נפשי. עוד אשוב אדבר בה ואז יוָדע פשר דבר.

––––––––

ארבעה ירחים עשיתי דרכי, ובני ממלכת הדייב ואחינו יושבי בבל נמצאו לי, ורבים מהם התנדבו בכספם וגם בנפשם לחוש לעזרת אחיהם יושבי ארץ הקדש לעת ידרשום. רק יושבי סוריה נמנעו מעשות חפצם בגלוי – כי היתה עליהם אימת אויביהם העמים יושבי הארץ והרומאים הרודים על ידיהם. וכשובי אל ארץ קדשנו ראיתי לדאבון לבבי את זרע העמל אשר יצא ממועצות שועיני עוכרינו בנפש, והנה עשה פרי כחש; ממנו אכלו אחינו יושבי הגליל ויבוא כרעל בקרבם ואחריתם מרה כלענה.

־־־־־־־־

כגן עדן היתה מדינת הגליל לעמנו, כי היא אֹסם כל ארץ הצבי. הרריה ועמקיה מלאו ברכת ה' ואדמתה זבת חלב ודבש. מהֻללה אדמת כרזים וכפר נחום בחלב כליות חטה, ואדמת גוש-חלב בשמן זיתיה¹⁴², קריתים, בית קמה ובית לבן וכפר סיגנה – ביין הנבחר¹⁴³, – צפורי, גבַּרה ושיתין – בתאניהן ורוב דבשן¹⁴⁴, ים כנרת – במימיו הצלולים ובדגיו הטובים והמעֻלים¹⁴⁵, עיר חַמְתָן – במעינותיה החמים המעלים תעלה ורפואה לאדם רב, וכל חבל הים ההוא – בכל פרי אדמה ועץ למיניהם¹⁴⁶, הלא הם “פירות גינוסר” הנודעים לשם ולתהלה¹⁴⁷. עם השיג דיש את בציר ונגש קוצר במושך הזרע¹⁴⁸; שם בסר גמל ונצה נפגשו, אביב ואסיף נשקו. שם פשו עדרי בקר וצאן לרוב מאד¹⁴⁹, ותבואות האדמה בגליל עלתה פי חמש על תבואת כל ארץ הקדש¹⁵⁰, שגם לה אצל ה' ברכה עד בלי די¹⁵¹. על כן רבו יושבי המדינה הזאת עד שלש מאות רבוא במספר, ולהם ארבע מאות וארבע ערים גדולות וקטנות, אשר במאתים מהן לא מעטו יושביהן ממספר חמשה עשר אלף¹⁵². הם היו אנשים פשוטים ותמימי דרך, לא הרבו לעסוק בתורה גם לא הקפידו על לשונם¹⁵³, אבל בריאים ומוצקים, בעלי כח ולב, אוהבי אדמתם וחרוצים בעבודתם וחובבי דתם בכל נפשם ומאדם. ובהיות שבתם בין עמי נכר היושבים על גבולותם מסביב¹⁵⁴, היו כלם למודי מלחמה מנעוריהם. לוּ נבחר עליהם גבור משכיל ונאמן רוח, כי עתה היתה המדינה הזאת מבצר משגב לכל ארצנו; לא כן האיש יוסיפוס – כי במרמה בא אליהם, בכחש סובבם ובתהפוכות רע חלק לבותם ויסכסך אותם איש ברעהו, עד כי נפרדו לעריהם לכל מושבותיהם, ולא התחברו עוד גם בפני האויב, העולה עליהם בחיל כבד להכריעם יחד.

שתי פנים היו לאיש הזה מראשית דרכו – כי למראה עין שת ידו עם הקנאים המתקוממים על רומה, ובסתר היה לבבו שלם עם אגריפס ידידו, אשר נספח עם חילו על מחנה האויב. ואת רומה ירא יוסיפוס מאד ומפני שמה נחת תמיד. חיל גדול ורב אסף לו בראשונה בגליל, ללמדם מלחמה. מהם בחר לו צבא רוכבים שומרים לראשו – ובהם היה למגן על צפורי ועל כל הערים אשר נטו אחרי הרומאים. ויכבד אכפו על טבריה וגוש-חלב ועל כל יתר הערים אשר התפרצו מפניהם. ואת כל אלה עשה בתחבלות ערמה, בהתחפשו אל יושבי הגליל ובאחזו עיני האנשים הפשוטים ההם עד כי לא הבינו דרכו ויאמינו בו לתֻמם, ולא שמעו עוד לקול אחיהם אשר חזו נכחה וידעו כי האיש הזה ערם יערים ולבו לא כן.

בראש האנשים אשר הכירו את יוסיפוס בתהפוכות דרכו היה יוחנן בן לוי מגוש-חלב, איש חכם וכביר כח לב, אשר בהבינו אל כל מעשיו שלח אנשים ירושלימה להביא הדברים לפני רבן שמעון בן גמליאל, אלופו ומיודעו מנעוריו. ויחר הדבר להנשיא, וישלח מלאכים בשם הסנהדריה לחקור את יוסיפוס בסתר ולעמוד נגדו בגלוי ולהסירהו ממשמרתו אם ימצאו עונו בו. אבל כמעט נודע הדבר ליהושע בן גמלא, ויגל את אזן מתתיהו אבי יוסיפוס, והוא שלח בסתר להגיד זאת לבנו ולהזהירנו מפני האנשים ההם האורבים לו על דרכיו. ויהי הנקל ליוסיפוס להעמיק מהם לסתיר עצה ולהוליכם שולל, – וכאשר לא יכל עוד להתחמק מפניהם הביא דבתם רעה אל יושבי הגליל, כי שלוחים הם מאת אויביו ומקנאיו בירושלים, להתנקש בנפשו על לא עול בכפו. ויושבי הגליל הנתעים בשוא קצפו על המלאכים ההם ויבקשו המיתם, – ויוסיפוס הערים להגן עליהם מפני מבקשי נפשם, ויחשב לו הדבר לצדקה. ואחר כן העיר את המחזיקים בו ללכת ירושלימה בהמון רבה, ולהתאונן רע באזני העם על הרעה אשר אויביו עושים לו ולכל מדינת הגליל, בהתנכלם לו להביא פח יקוש על דרכיו. והעם האמין לדבריהם, ויקצוף על זה מאד, ויאבה לשרוף את בית הנשיא עליו באש, ויאכוף את הסנהדריה להשיב את המלאכים אחור ולקים בידי יוסיפוס את משמרתו הנכבדה. ויוסיפוס העמיד אורבים להמלאכים בדרך שובם, אשר תפשום ויאסרום בכבלי ברזל – – וכן הושבו בחרפה אל העיר הבירה, ועדותם לא נאמנה עוד, אחרי הודע ברבים יסרם יוסיפוס בחמתו על הרעה אשר חשבו לעשות לו¹⁵⁵. בהיות המשרה נכונה בידו, אכף את החיל אשר אסף יוחנן בן לוי, לעזבהו ולשוב איש למקומו, והוא עלה עם חילו על גוש-חלב, אשר שמרה אמונתה ליוחנן גבורה ואלופה, ויפול עליה פתאם ויתננה לבז. בעת ההיא נלאתה העיר טבריה נשוא את הריבות אשר קמו בשעריה, בסכסך יוסיפוס את תושביה איש ברעהו, ותשב ותכנע לפני אגריפס. ויחר הדבר לאנשי הגליל ויאיצו ביוסיפוס להעלותם עליה ולעשות בה שפטים; אבל הוא הערים לשכך חמתם, בשיתו להם בחלקות ובדברו גבוהה בלשון מדברת גדולות. כן עשה גם בהתעוררם יחד על העיר צפורי, אשר בקשה חסות הרומאים – כי בעלותו עמם עליה, בהלם בפחד פתאם כי הנה הרומאים באים! וחרדתו נתנה להם מוֹקש עד כי נסוגו אחור בדרך באו. כן התפתל האיש הזה בהתנשאו לעשות גדולות בדבר שפתיו ולא בפעל כפיו. והעת עברה באפס מעשה עד עלות הרומאים בחיל גדול על הארץ, נהוגים מאת אספסינוס, הגבור העריץ. אשר לא ישוב מפני כל.

מסתר המדרגה עלה אספסינוס לגדולה עד היותו למושל כל הארץ. אבי אביו היה איש צבא, אשר עזב מחנהו ודגלו ויהי משרת בחנית שֻלחני רומאי. סבינוס אביו היה מוכס באחת ערי אזיה, ובעשותו עֹשר ולא במשפט בא לשבת בארץ הַלְוֵצְיָה¹⁵⁶ ויהי שם למלוה נותן כספו בנשך. ואספסינוס עבד בצבא רומה מנעוריו וילך מחיל אל חיל, ויעש גבורות במלחמותיו בגרמניה ובריטניה. ונירון קיסר שלחהו עם חילו ארצה אפריקה; משם שב בחסר כל עד כי נאנס לאחוז בסחר סוסים ונפשות אדם, ועל זה שמהו נירון מטרה לחצי לעגו ויכנהו בשם “חמר-גמל”¹⁵⁷.

בעצם הימים אשר התהולל נירון קיסר במשחקי שעשעיו בארץ יון, באה אליו השמועה על דבר מרד היהודים והמכה אשר הֻכה קסטיוס וחילו לפניהם. ויירא נירון ויצר לו מאד, פן יקומו גם הפרתים הקרובים לארצם וכבשו את סוריה, והתקוממו כל עמי הקדם לקרוע ארצותם מעל רומה. ומספר שרי צבאותיו רבי העליליה היה הולך וחסר – כי צרה בהם עין המלך ההולל, פן יתנשאו למרוד בו בהיות לאל ידם, ויועציו הרעים עזרו למשחית, כן הומתו שני האחים מנכבדי שריו, רופוס ופרוקלוס לבית סקריבוניוס; קורבולונוס גבור ארמניה ראה כי כלתה אליו הראה מאת המלך, וישלח יד בנפשו, וציצינוס טוסקוס נתפש ונשלח אל ארץ גזרה¹⁵⁸. גם קסטיוס נציב סוריה מת בענין רע אחרי הפכו ערף לפני היהודים המורדים¹⁵⁹, ועל אספסינוס חרה אף נירון עד להשחית – על אשר נועז בנפשו לעזוב את בית התיאטרון בעמוד מלכו על הבמה והוא לבוש שמלת אשה. וישב אספסינוס שומם בביתו, ויהי נכון לקראת המות, בדעתו כי לא ינקה נירון את כל עושה כזאת, כי את מלכו חלל במאנו לכבד את הדר משחקו, היקר לו מכבוד מלכותו. אף אמנם חשב נירון לעשות בו נקמתו; אבל פתאם היתה רוח אחרת עמו, בחמדו לצון לו, ויקרא ויאמר: “יבוא אספסינוס הבער, אשר היופי והנֹעם זרו לרוחו, וילחם בעם היהודים, הנבערים מדעת כמהו!”¹⁶⁰. ועל סוריה הוקם נציב חדש, ליצינוס מוקיַנוס, איש המזמות, אשר ידע להלוך עם הסורים ולהשקיט את הפרתים במכונם עד אשר יבצע אספסינוס מעשהו ביהודה.

עוד בחרף ההוא¹⁶¹נסע עבד אספסינוס בדרך הים מארץ יון ויבוא לעיר עכו. שם הרבה התכונה לאסוף חיל וצבא למלחמה. טיטוס בנו הוליך אליו מאלכסנדריה את הלגיון החמישי והעשירי. שמה נקבצו מלכי הארצות הקרובות: מלכי נביות, קומגינה ועמיסה, ויבואו עם חיליהם לעזרה, ומספר צבאותיו הלך ורב עד ששים אלף, לבד מהעבדים נושאי כלי הנשק ולמודי מלחמה ככל אנשי הצבא. גם אגריפס בא עם חילו אשר אסף לו מעמי הנכר, לחלק כבוד להשר הרומאי ולהראות אהבתו ואמונתו לרומה השלטת.

אגריפס נלכד במזמותיו. הוא שמח בסתר לבו למרד היהודים, בתקותו, כי כאשר תכבד המלחמה, תתפשר רומה להשיב ממלכת יהודה על מכונה ולהושיב אותו על כסא אבותיו ולהסתפק במס אשר תשים עליו, כדרכה עם המלכים החוסים בצלה. ויהי דברו אל שועי ירושלים, לבחור ביוסיפוס קרובו, לשומו קצין ומושל במדינת הגליל. ויוסיפוס נמצא דרוש לחפצו ויתכּוֹן עלילותיו שם על פיהו. ודברים היו לאגריפס גם עם יוסף בן גמלא על פי פיליפוס שר הרוכבים, אשר התגורר בבית גיסו בגמלא זה ירחי מספר, אחרי מלטו נפשו מיד הקנאים בירושלים. אך יוסף לא אבה שמוע לו – כי היה לבבו שלם עם אנשי בריתנו: לפרוק מעל עמנו את עול רומה ומשפחת הורדוס כאחד, וכל יושבי גמלא נמשכו אחריו וישימוהו עליהם לשר וראש, ועל פיהו בצרו את עירם ככל אשר מצאה ידם.

ואויבי אגריפס מבני הנכר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי הוא מחזיק בסתר בידי המורדים. וכי בגד בגד פיליפוס איש מעשהו בגדוד הרומאים אשר נעצרו בירושלים, ויסגירם בידי הקנאים מבקשי נפשם, ועתה יאחר שבתו בגמלא, העיר אשר מרדה ברומה ביד רמה. ואגריפס ראה כי רעה נגד פניו, וימהר ויבוא עם חילו עירה עכו להספח על מחנה האויב¹⁶². וישלח ציר ממהר אל פיליפוס, לעזוב את גמלא ולהחיש בואו אליו, פן יבֻלע לו בגללו.

אך יצֹא יצא פיליפוס את העיר, ומלאך בא מאת יוסיפוס ואגרת בידו אל פיליפוס רעהו ואיש עצתו. ויוסף השכיל להעלים ממנו דבר צאת פיליפוס לעכו, ויגד לו כי הלך לימים אחדים לראות את שלום קרוביו וידידיו היושבים בעיר בתירה. וכאשר אץ המלאך דרכו, נפתה ליוסף לתת לו את האגרת כי ימציאנה הוא לבעליה. על פי האגרת ההיא נגלה סוד יוסיפוס, כי שלם לבבו עם אגריפס ודברים היו להם יחדו על ידי מלאכי חרש אשר שלחו איש לרעהו, וכי על פי עצת יוסיפוס נספח אגריפס עם חילו על מחנה אספסינוס ויביא אתו זהב הרבה למנחה, וגם לקח עמו את בירוניקה אחותו, הלוקחת נפשות ביפיה וחין ערכה – לאסור את השר הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה. באחרית דבריו חלה יוסיפוס את פני פיליפוס ידידו עז, להראות פעלו על יוסף וצפורה, להפר בריתו עמי ולבחר בו תחתי – כי כלתה נפשו אליה באהבתו אותה מאד, גם גדול כבודו בעמו לעת הזאת, ועוד תקוה נשקפה לו להוסיף עשות חיל ולעלות מעלה, – אם תקום עצתו למשוך את אספסינוס ברשת זו הכין לו על ידיד בירוניקה היפה. ואגריפס יצלח בעזרתו להיות למלך ביהודה.

––––––––

בעת ההיא שבתי ממסעותי ירושלימה, ואספר להנשיא את המוצאות אותי בדרך, והוא הגיד לי את כל אשר נעשה – כי הנה עלו הרומאים על הארץ, ובגליל כל הדברים יגעים, והנהו דֹאג את יוסיפוס, פן עושה הוא בעקבה זר מעשהו, ומי יודע מה ילד יום! ויאץ בי לאחוז דרכי שמה, להתראות עם יוחנן בן לוי ולחקור את מעשי יוסיפוס. ויתן על ידי אגרת גלויה, כתובה וחתומה בשמו, לשומה לפני כל זקני עמנו בגליל, אם יהיה הדבר נחוץ.

עוד לא הסירותי האבק מעל רגלי בשובי מדרכי הרחוקה, ואשוב ואשים לדרך פעמי כדבר הנשיא. ותהי ראשית דרכי עירה גמלא – ויוסף שמח לקראתי מאד וצפורה נפעמה לבואי פתאם, ויפג לבה ומפיה נעתקו מלים; אך עיניה המאירות הביעו לי עליצותה ומשוש גילה. ומה פחד ורחב לבבי בראותי את ידידוּת נפשי לנגד עיני! ראיתיה בירושלים ביקרותיה, בהתנוססה כאבן נזר בין רעותיה, בהוד והדר אשר שוו עליה עדייה – ובגמלא ראיתיה כמו שהיא, לבושה רק שמלתה לעורה, בהיותה צופיה הליכות בית אביה; ראיתיה בטיבה וטבעה ועוד עלתה בתומתה ויפיה וחין ערכה שבעים ושבעה!

כעבור הסערה הראשונה ונפשנו שבה למנוחתה, החלונו להתיעץ על צפונינו. ויהי בהגידי להם את דבר הנשיא וחשדו אשר הוא חֹשד את יוסיפוס, וישחקו האב והבת מרה. ואשאלם לדעת מה זאת ומה ירזמון עיניהם, ויַראוני את האגרת אשר כתב יוסיפוס לפיליפוס. ויהי בקראי את הדברים וארגז תחתי, ותצת כשאול קנאתי, ואדרוש מאת יוסף לתת את האגרת על ידי, והיא תהיה לי סגלה, להסיר את האֲפר מעל עיני קצין עמנו זה ולהוכיח עליו דרכו בשערים. ולב יוסף הישר נע בקרבו – כי נחשב בעיניו לדבר און לגלות סוד לא לו. אך צפורה הוכיחה בחכמתה, כי בדבר הזה תלוי כל גורל עמנו, ועל פיה נענה אביה לי ויתן בידי את האגרת לעשות בה כטוב בעיני. אז לא יכלתי עוד להתמהמה – כי גברה חובתי לעמי על כל רגשות אהבתי לצפורה ידידות נפשי, והיא גם היא משלה ברוחה – כי נפלאתה אהבתה לעמה מאהבת נפשה. ועוד בערב ההוא בכתה על צוארי רב בּכי, ואשק לאב ולבתו בשפתים דולקים ולב נשבר, וגם הם אצלו לי עתרת נשיקות ויברכוני באהבה רבה וישלחוני לשלום. ואנכי שויתי רגלי כאילות ומגמת פני לגוש-חלב, למצוא את יוחנן בן לוי ולקחת עצה מפיהו כדבר נשיאנו.

לא נקל היה לי לעשות דרכי זה, כי גדודי רוכבים, נהוגים על ידי פלַקידוס שר צבאם, נתנו משכנם בצפורי, ומשם שטו עברו בגליל וישרפו ויחריבו ערים וכפרים על יושביהם. וגדודי רגלים יצאו לפנות הדרכים לפני החיל הגדול, המתעתד לעלות על ערי המבצר. רק ברוב עמל וחרף נפש הצלחתי להתחמק מפני האויבים ולהגיע ולבוא לגוש-חלב.

ויוחנן איש כבן ארבעים שנה בעת היא, והוא קטן ודל בשר ומראה פניו כידוע חלי, אך מעיניו ברקים יהלכו ומפיו חצב להבות אש בדברו ביוסיפוס איש חרמו, אשר הקניאהו בעלילותיו וישביעהו במרורים לבלי הכיל. דאגת יוחנן גדלה מאד בהבינו לאחרית אחיו בגליל, אשר מבחר עתם עברה לבלי הועיל, ועתה הנה כסה האויב את עין הארץ; חיל יוסיפוס הֻכה זה פעמַים על ידי פלקידוס מרפיון ידי מנהלם, ורוב אנשי החיל כבר נפוצו הלכו איש לאהלו, ויוסיפוס הלך לטבריה, להסתר מפני האויב, ומשם שלח דברו להסנהדריה בעצת נפתלים נמהרה: לשחר פני אספסינוס לשלום ואם המה למלחמה, יואילו נא לשלוח לו חיל ועזרה מירושלים הבירה!

––––––––

ואספסינוס הראה מראשית דרכו כי לא לשלום פניו מוּעדות. בעלותו עם חילו על גַבַּרָה הגדולה, כבש אותה באפס יד, כי עיר פרוצה אין חומה היתה – ובכל זאת כלה העריץ חמתו בה, וישרוף אותה באש ויך את כל יושביה לפי חרב. וכן עשה גם לעירות ולכפרים מסביב לה, אך שם הִפלה לו כל בחור וטוב וכל אשה בריאה ויפה, למכרם ממכרת עבדי עולם, ואת היותר החרים. משם פנה צפונה, לעלות על יודפת הבצורה ולהבקיעה אליו. והעיר חזקה ונשגבה מאד, יושבת על שן סלע, ומסביב לה בקעות עמוקות מאד, רק מפאת צפון עמק מישור, ושם בנו אנשי העיר חומה בצורה עם מגדלים גבוהים, ועל החומה הכינו אבנים ונשק, להשיב האויב בחֵמה. אל העיר הבצורה הזאת הרבינו אני ויוחנן שלוח את גבורי אחינו, בדעתנו כי כל עוד תעמוד היא על מכונה, לא יעז האויב להניח אותה מאחריו ולעלות על ירושלים להחרידה. עליה כבר נסה פלקידוס כחו, ויצאו גבורינו לקראתו ויכוהו אחור. עתה¹⁶³ הנה הסיע אספסינוס אליה את כל חילו מפאת צפון, ויבן דיק וישפוך סוללה ויעמיד עליה כלי מלחמה לרוב מאד, ויור על העיר זקים וחצים ואבני קלע ולפידי אש אוכלה. אבל הנצורים הראו נפלאות בגבורתם, כי התנפלו פעם בפעם על כלי המצור וישרפום ויהרסום, ויהדפו את האויב מפניהם בגבורה נמרצה. ואת כל אלה עשתה ידם בלי קצין ומושל ובלי משוח מלחמה. ולב יוחנן בטח בהם, בדעתו תעצומות עֻזם, וישם עיניו ולבו אל הערים האחרות, להכין אותן ולסעדן ולשלוח אליהן את בחורי עמנו מסביב, והיו גם הן לאבני נגף ולצורי מכשול להאויב כיודפת אחותן. ואני ואחֻזת מרעי עוזרים על ידו ועודרים מערכה בכל לב.

לשמע גבורת בני יודפת בוש יוסף לעמוד מרחוק ולחבוק את ידיו ועזוב את טבריה ויבוא אל יודפת גם הוא. וגבורי אחינו בתֻמתם צהלו לקראתו, בהגבירו עליהם בלשונו ובהרבותו לדבר גבוהה כדרכו. וישימוהו בראשם ויסורו למשמעתו ויוסיפו עשות נפלאות בעז רוחם ואֹמץ לבבם.

ואספסינוס אשר הסכין לעשות גבורות במלחמותיו הרבות, נלאה ברוב עצותיו בהלחמו עם יושבי יודפת ולא יכל להם. ופעמים הרבה הביאוהו בין המצרים עד כי היה הוא וחילו הנצורים והם הצרים עליו¹⁶⁴. באחת המלחמות ההן נפצע אספסינוס, כי ירה בו איש אחד חץ שנון מראש החומה, והחץ נחת בכף רגלו ודמו עליו נטש. למראה הזה חרד טיטוס מאד, וכל הרומאים נבהלו נמוגו יחדו. אך הפצע לא היה עמוק, כי פגע החץ בו בכלות כח מעופו, ועד מהרה נרפא אספסינוס מן המכה וישב לאיתנו. אז צוה את חילו לחדול מהלחם מלחמת תנופה, רק להקיף את העיר מכל עבריה ולבצר מקומם מסביב לה עד אשר יתמו הנצורים ברעב. אבל אימת רעב לא בעתה את בני יודפת – כי היה להם בר ומזון לרוב; אך חסרו להם מים לשתות, כי לא היה בעיר כל מעין ונחל, והימים ימי הקיץ וגשם אין כי אם מי בורות ההולכות הלוך וחסור. – ומאז והלאה החלו ראשי החיל לחלק לעם מים במדה ובמשורה. זאת ראו הרומאים מראשי סוללותיהם וישמחו בלבם – והנה יעץ יוסיפוס מזמה להשבית שמחתם, ויצו לאנשי העיר, לטבול בגדיהם במי הבורות ולשטחם על קיר החומה לנגד עיני האויב. והם בתומתם שמעו לעצתו ויזילו מימיהם בשפע רב ממרום החומה ארצה¹⁶⁵, ובזה הקריבו ימי אידם ורעתם מהרה לבוא.

עוד מוצא אחד נשאר לעיר הזאת, אשר דרך בו יכלו יושביה לצאת ולבוא, והוא גיא הרים על יד העמק המערבי. משם יצאו שליחיהם באישון לילה, בלכתם על ארבע וגביהם מכֻסים בעורות. והרומאים דמו כי שועלים יהלכו שם ולא שתו אליהם לבם, – וכן יצאו הלוך ושוב והָבא אתם מים לשתות. דרך הגיא הזה חפץ יוסיפוס לברוח, בראותו כי צרה קרובה. ויגל את אזני ראשי העם, ויורם לדעת, כי אם יצלח הוא להמלט, ואסף אליו חיל מכל יושבי הגליל, ואכף את הרומאים לחדול ממצור יודפת ולהסב פני המלחמה אליו. אבל בדבר הזה לא אבו שמוע לו, מיראתם פן יפול לב העם עליו בצאת מושלו מקרבו. לא ארכו הימים והסוד נגלה להרומאים, ויעמידו שומרים על הגיא, ויחדלו המים גם מן המוצא ההוא¹⁶⁶. אז החל העם להתעטף בצמא, והאויב הוסיף אונים וירב עצמה, וירם מגדליו מעל לחומת העיר, ויור משם על הנצורים בחצים ובאבנים ובכל כלי משחית. ויתחזקו גם המה ויוסיפו להרים את החומה עוד עשרים אמות לגֹבה. ואספסינוס הקריב את הכרים ואילי הברזל, לנגח את החומה ולפרוץ בה פרץ רב. אבל כמעט החלו להבקיע ולעלות בסערה דרך הפרץ אל העיר, והנה נשפך עליהם שמן רותח אשר בער בם כנחל גפרית, גם הָשלך לרגליהם קש וחשש מבֻשל במים, ותהי להם דרכם בחלקלקות, בה כשלו נפלו יחד, והנצורים שלחו בם את כל מגפותיהם וירבו חלליהם מאד, ואחר שבו וירפאו את שבר החומה וישגבו בה כבתחלה.

אמנם היה מספר גבורי יודפת הלוך וחסור, כי נפל מהם רב וגם עיפה נפשם בצמא ומרוב עבודה, עד כי רבים מהם לא עצרו עוד כח לעמוד על רגליהם, בעוד אשר האויב הלך ורב, כי התלקטו אליו רבים מעמי הנכר אויבי עמנו וחפצי רעתו. בכל זאת התחזקו הנצורים ויחגרו שארית כחם לעמוד מפני הצַר הצָר עליהם.

ארבעים וארבעה יום ארכו ימי המצור ועוד לא ראו הרומאים קץ לעמלם, ונפש כלם קצרה וכמעט רפו ידיהם ויאמרו נואש. והנה נפל אליהם איש יהודי מיושבי העיר, ויבוא לפני אספסינוס ויגל את אזנו, כי באשמורה השלישית בלילה ינוחו הנצורים העיפים והיגעים, בדעתם כי גם הרומאים יישנו אז שנתם, ולכן אין טוב לו כי אם לעלות עליהם לעת ההיא בפתע פתאם. וישמע אספסינוס לעצת הבוגד ויעש כן. ויהי באשמורה האחרונה בלילה, ויַקרב את חילו אל החומה בלאט, וטיטוס עלה עם מבחר גבורי החיל על החומה¹⁶⁷, וימיתו את השומרים הנרדמים ויעלו העירה בטח וכל חיל הרומאים אחריהם, ועד אשר מצאו אנשי העיר את ידיהם, נפלו חלל בחרב האויב, ורבים מהם שלחו יד בנפשם – והרומאים לקחו נקמתם גם מהחולים הרבים המתעלפים בצמא, ויהרגו וירצחו ביום ההוא את כל הנופלים בידם, מבלי תת לאיש חנינה. ואחר כן תפשו את שאריתם בכל המחבואים והמנהרות והתהלוכות אשר מתחת לארץ; אלה הכריעו לטבח ואלה לקחו בשבי. ויהי מספר החללים וההרוגים ארבעים אלף איש, והשבויים והשבויות עשתי עשר אלף נפש. ואספסינוס צורה לערות את החומה עד היסוד בה ולנתוץ את כל בתי העיר ולהשבית כל זכר לה.

ככלות הרעה לגבורי אחינו ביודפת, התחמק יוסיפוס מבין אנשי המלחמה, וירד אל בור עמוק אשר בירכתי מערה נסתרה, ויתחבא שם. אל המערה ההיא התלקטו פליטים שרידי חרב עד ארבעים איש, ויהיו שם שני ימים. ביום השלישי נגלה מסתרם להרומאים, וידעו כי גם יוסיפוס מתחבא אתם. וישלח אספסינוס שרים מאת פניו להביא את יוסיפוס אליו. ויקפוץ יוסיפוס לעלות; אבל חבריו מרי הנפש המסתתרים אתו סבוהו גם סבבוהו, וידרשו ממנו למות אִתם מות ישרים כראוי לגבורי ישראל, ואם לא, אזי ימיתוהו מות נבל, כמשפט לבוגד בעמו. לשוא הכביר הנקלה הזה עליהם במלים, וידבר נשגבות על האדם ונפשו, על תעודתו בחלד ועל גמולו ונחלתו במרומים – כי לא שעו אל חלומותיו ואל דבריו, ויחרפוהו וישביעוהו כלמות ויאמרו לטרוף נפשו באפם. ובראותו כי כל אמריו ללא הועיל, חבל מזמה להוליכם שולל, ויתהפך בתחבֻּלותיו כשומע להם לבחר מות מחיים; אך תחת שלוח איש יד בנפשו יעץ אותם להפיל ביניהם גורלות, ואשר יפול עליו הגורל ראשונה, יומת מידי האיש אשר יעלה עליו הגורל אחריו, וכן יעשו עד תֹּם כלם למות, והאחרון אשר ישאר לבדו יפול על חרבו וימות ככל אחיו. והאנשים הישרים והתמימים ההם האמינו בו גם אז, וישמעו לעצתו, ויהי הוא המטיל את הגורל ביניהם, ואיש איש הושיט את צוארו בנפש חפצה ויפול לפי חרב רעהו. וכן שִֹכּל יוסיפוס את ידיו עד כי היה הוא האחרון, ולא נשאר עמו בלתי אם איש אחד – ואותו פתּה על נקלה לעלות עמו מן הבור ולפול אל האויב. ויוסיפוס התפאר לפני הרומאים אשר כן עשה¹⁶⁸, אך כסה הדברים ברוב חלומות וחזיונות ולהג הרבה. ובבואו לפני אספסינוס שם נפשו לנביא אֵל ויחש עתידות לו. ואספסינוס קרבהו כמו נגיד ויתן לו מחלצות ומתנות יקרות. ויהי יוסיפוס יועצו ואיש סודו מן הוא והלאה.

––––––––

כקץ אשר בא על יודפת ראשית גבורתנו היה גם ליתר מבצרינו בגליל ובעבר הירדן צפונה. כי אמנם לכח אמצו הרומאים ממנו, בהיות להם אנשי חיל רגלים ורוכבים, חמושים בכלי קרב שונים לפי מקומם ומועדם; כלם יחד למודי מלחמה מנעוריהם ושומעים ומקשיבים לקול שריהם ומושליהם, בעוד אשר אחינו, אנשי שדה ומקנה, לא למדו מלחמה, ולהם נשק מכל הבא בידם. אכן הגבירו המה בחם לבם וחרף נפשם ותחבֻּלות חכמתם תבונתם, אבל חסרה להם המשמעת, גם אבדה האמונה בקציניהם העומדים בראשם. אף אמנם רבו בתוכנו כל בוגדי בגד – והם שהיו בעוכרינו ויחישו אחריתנו כיום הזה! מעיר יפיע, הקרובה ליודפת והבצורה והחזקה כמוה, יצאו גבורי החיל בהמון רבה להלחם עם האויב הבא עליהם, וכאשר נגפו לפניו וישובו אחור, סגרו אחיהם את השער בעדם, מיראתם פן יבוא גם האויב אחריהם, וכן נפלו כלם חללים לפני שער העיר בין החומותים. ואחר כן השתער האויב על החומה ויבקיענה אליו ויפרץ העירה וישת קציר לכל יתר תושביה¹⁶⁹. – גם הטבע קם לאויב להם להכרית את שאריתם: בעיר יפו אשר על חוף הים התיכון התחזקו אחינו, ומשם שטו באניות על פני הים ויארבו לאניות הרומאים הנושאות בר ומזון ממצרים לקיסריה. וחיל אספסינוס עלה על יפו ויורד עז מבטחה, ואנשי העיר החישו מפלט להם באניותיהם. והנה התנשאה רוח סערה ותך בים גלים. רוב האניות נֻפצו על שִני סלע ויושביהן ירדו תהומה, ואשר נשאו אל שפת הים בחרו לשלוח יד בנפשם מנפול בידי האויבים האורבים להם על החוף. – העיר טבריה בקשה שלום רומה, ואחינו הקנאים אשר בה עזבוה בחמתם ויבואו אל אחיהם אשר בעיר טריכיה הבצורה, היושבת על ים כנרת, ובקרוב האויב אל העיר הרבו חלליו בהלחמם בו מעל החומה ומאניותיהם אשר על הים. והנה פרץ ריב בעיר – כי רבים מעשיריה חפצו לעשות שלום כאחיהם בטבריה – ובהֵחלק לבב העם גבר האויב, מבחר גבורינו נפלו חלל ויתרם השליכו נשקם מידם ויבקשו חסד. ואספסינוס הבטיח אותם לתת להם את שאלתם, אם יֵצאו את העיר וילכו אל אשר יצַום. המה יצאו, ואנשי חיל רומה נצבו עליהם מזה ומזה, ויורו להם דרכם במסלה העולה לטבריה. שם אֻספו אספה על מקום אחד, ועד מהרה בא אספסינוס אחריהם¹⁷⁰, ובפקודתו נפלו אנשי חילו על הזקנים והחלשים וימיתו אלף ומאתים איש. מהבחורים נאסרו ששת אלפים איש ונשלחו לעבודת פרך בארץ יון, ושלשים אלף וחמש מאות איש נמכרו לעבדי עולם. ואת יתר העם נתן אספסינוס לאגריפס המלך, לעשות להם כטוב בעיניו – כי היה חבל הארץ ההוא מקום ממשלתו. ואגריפס מצא לטוב לו, להראות כי גם לבו רחוק מחמלה – וימכור גם אותם לעבדים ושפחות בארצות הגוים. וכן עשה גם לכל היהודים יושבי מדינות ממשלתו, בעיר חיפה וגדרה וכל חבל ארגב והגולן אשר מעבר המזרחי לירדן צפונה¹⁷¹.

––––––––

שנה אחת עוד לא עברה מאז מרדו אחינו ברומה, וכל ארץ הגליל ועבר הירדן צפונה נכבשה לפני האויב ותהי לשממה, מהפכת זרים, חוץ מערים אחדות אשר בקשו שלום הרומאים מבראשונה – לא נשארו בלתי אם מבצרי הר תבור, גוש-חלב וגמלא.

––––––––

מבצר הר תבור כבש פלקידוס בערמה. כי כהתעטף העם בצמא, באפס מים לשתות, נתנו הנצורים את לבם להתנפל על הצרים ולהדוף אותם מפניהם. ופלקידוס התראה כמו נגף לפניהם ויסג לאחור עד רדת הרודפים אחריו אל העמק, ואז הפך פניו אליהם, וגדודי פרשיו שות שתו ההרה ויסגרו עליהם הדרך, אז כבדה המלחמה על אחינו, כי היתה להם מפנים ומאחור – רבים מהם הֻצעו חללים, נפלו כגבורים על מרומי שדה, והנותרים מהם, בראותם כי אבדה תוחלת אונם, הבקיעו להם דרך וינוסו מן המקום ההוא ויחישו מפלט להם ירושלימה.

גוש-חלב נכבשה לאחרונה ובאפס יד. היא היתה עיר קטנה בקצה גבול הצפון, ויושביה כלם עשירים בעלי שדות וכרמים לרוב מאד. ויוחנן בן לוי הערה לשוא כחו ולבבו לצקת עליהם מרוחו, ורק מיראתם אותו ואת החיל אשר עשה לו מקנאי אחינו, נאותו לו לבצר את העיר ולהקיפה חומה. ותהי גוש-חלב מקום המוּעדה לרֻבי אחינו המתנדבים בעם. ויוחנן למדם קשת ויתן להם נשק ויעש להם צדה וישלחם אל הערים הבצורות, אשר להן לטשו הרומאים עיניהם ראשונה. וכן נשלחתי גם אני עם אחזת מרעי, אנשים כלבבי, לעיר גמלא – כי כלתה נפשי להלחם לימין יוסף, אֲבי צפורה אהובת לבבי ומחמד עיני, לשמוח אתם ביום ישועה או לערות נפשי עמם יחדו ברעה אשר תמצא את עמנו. ויהי בעלות טיטוס בחיל גדול על גוש-חלב, ובשמעו שֵמע יוחנן גדול העצה ורב העליליה, ויחש עתידות לו כי פה תכבד המלחמה על חילו העיף והיגע מהמלחמות הרבות שהיו להם עד כה. וימלך עליו לבו לנסות דבר אל יוחנן ולקרוא אליו לשלום, אם יכנע מפניו בלי כֹבד מלחמה. ותושבי העיר כשמעם את הדבר הזה, ויאיצו ביוחנן לדבר שלום אל האויב, ולהסגיר את העיר בידו. ויוחנן ראה כי אין מבטח ביושבי עירו, וידרוש מעם טיטוס לתת לו זמן עד יום מחר ואז ישיבהו דבר. ויאוֹת לו טיטוס ויעמוד עם חילו על מקומו ולא אץ לקרבה אל העיר יום תמים. בלילה ההוא יצא יוחנן את העיר בלאט, ועמו כל אנשי צבאו אשר היו כלבבו, ויעבור אתם במסלה עד הגיעם מאחרי חיל האויב ויחישו פעמיהם בדרך ההולך ירושלימה. ויהי ממחרת, ויצאו אנשי העיר לקראת טיטוס בפתחם לפניו את שעריה לרוָחה. אז ראה טיטוס כי רמהו יוחנן מרמת ערומים, ויצו את רוכביו לרדוף אחריו, אך הם כבר אֵחרו המועד רק את הנחשלים, אשר פגרו מלכת, אותם תפשו ויגירום על ידי חרב. ויוחנן ואנשיו עברו שלום ויגיעו ירושלימה.

––––––––

מכל מלחמות הגליל הכי כבדה על הרומאים מלחמתם בעיר גמלא, ורבות רותה האדמה מדם חלליהם עד אשר גברו על אחינו ויורידו עז מבטחם.

העיר גמלא היתה ממול העיר טרכיה לעבר ים כנרת מזרחה, בנויה על צלע הר גבוה ותלול, אשר סביביו עמקים ותהום רבה. ועל פי יוסף אלופם הקימו תושביה עוד חומה בצורה ומגדלים מסביב לה. ובהיותם בטוחים במבצר מעוזם ובמצודת סלעים משגבם, לא שקדו להרבות להם אנשי מלחמה די עמוֹד למשמר על כל סביביה. לעמת זאת פתחו שעריהם להמון הפליטים החלשים אשר נמלטו אליהם מפני חרב. זה כמה צר אגריפס על העיר הזאת, הנחשבת בחלקו, ולא יכל לה. והנה קרב¹⁷² אליה אספסינוס עם חילו הרב. אשר העבידהו עבודה גדולה לחפור בהרים, למלא העמקים ולסול לו מסלות אל חומת העיר. רבים חללים הפלנו מהם בעבודתם זו, והם לא נסוגו אחור עד בצעם מעשיהם ועד שפכם סוללותיהם. בעלות רוב חילם עליהן לא מצאנו עוד מעמד מפני המורים בחצים ובאבני קלע ובכל כלי משחית אשר ירו להפיצנו. ואז הגישו את הכרים ואילי הברזל לנגח את החומה, ויפרצו בה פרץ רחב, ויהרסו לבוא העירה. פעמים אחדות התנפלנו עליהם ברב כח ונהדפם מפנינו ביד חזקה. לאחרונה התגברו עלינו ברב חילם ויהינו לעלות אל מרומי העיר שם היתה מבוכתם – כי נלוו עלינו יתר אנשינו ויחדו אזרנו חיל ונשתער בחמה שפוכה על האויבים העולים אחרינו. גם הנשים והבתולות חגרו חמות ותשלכנה אבנים וקורות על ראשיהם, עד כי נלחצו לרדת בדרך עלו. אבל צבאותיהם הבאים מאחריהם חסמו עליהם את הדרך, ובראותם כי אבד מנוס מהם העפילו לעלות על גגות הבתים אשר במורד ההר. והנה נפלו הגגות תחתיהם מכֹּבד משאם, וגם הבתים נהרסו ויתגלגלו אתם יחד על הבתים התחתים ויהיו להרס גם המה ויהי מספר ההרוגים והפצועים והנחנקים בעבי האבק רב מאד. ואנחנו הוספנו אמץ, בראותנו בזה אצבע אלהים, ותורה נוראות ימיננו ונשלך כמעט את כל העיר התחתית אחריהם, ונרבה חלליהם לאין מספר, ומכל החיל אשר פרץ העירה שבו רק מתי מעט אל המחנה כל עוד נפשם בם.

יקר היה היום ההוא¹⁷³ בתשועה הגדולה אשר היתה לנו, ועליצותנו גדלה לעת הערב, ככלותנו לסתום את פרץ החומה באבני ההרס אשר צברנו שם למכביר. ובכל העבודה אשר עבדנו ביום ההוא לא יגענו ולא יעפנו ולא בקשנו לנו מנוחה. שפתינו לא נלאו לספר תהלות ה' וישועתו בקהל רב, והנשים והבתולות פצחו רנה ותצהלנה קולן בשירי עז וגבורה ותפארת, ובראשון ­ רעתי תמתי, צפורה בת יוסף. ואנכי אשר לא שמעתי הוד קולה זה עשרה ירחים, מיום חתונת אלעזר בן שמעון בירושלים, שבעתי שובע שמחות, בשמעי אותה מנצחת בנגינותיה ובראותי אותה עליזה וצוהלת בין רעותיה, המזמרות שירי הלולים לאביה ולי. על הגבורות אשר פעלנו בעזר אלהי ישענו. – הנאוה והמעֻנגה! זה ימים ושבועות לא תדע מנוח ובביתה לא ישכנו רגליה; כל עתותיה פונות בדאגתה לאחרים ונפשה לא תחַיה. ומה רבו מעשיה, ה', ועלילותיה מה עצמו! כאביה גבור עַמו מופת היא לבנות גילה, לעשות גדולות עד אין חקר: לבקר חולים, לחבש פצועים, לנחם אבלים ולכלכל יתומים ואלמנות, להושיע את דכאי רוח ולהביא אֹכל ומים להנלחמים על החומה ולחזק לבבם ולעודד רוחם בשם אלהי מעזנו! כמוה כן גם אסתר, אחותה הצעירה, נערה בת ארבע עשרה שנה, מפליאה לעשות בנפש ברכה ולב נדבה. ומה גדול יהיה כבוד הבית הזה בעמנו – חשבתי עם לבבי – אם ישוב ירחמנו אלהי עושנו ויקרב קץ ישענו!

אבל לא רחם ה' עמו, אך קצנו קרב וישועות בל נעשו ארץ. ויום הפקודה בא ויאַבד שריד מעיר מעֻזנו.

ולעיר גמלא היו מנהרות ותהלוכות מתחת לארץ, להמלט על ידן על נקלה, אם יבוא צר ואויב בשעריה. עליהן לא הפקדנו עוד שומרים, כי מעט מאד החיל אשר נשאר אתנו. ובחיל אגריפס היו אנשים אשר ידעו מוצאן ומובאן – והם הורו דרך להרומאים. ויהי בלילה¹⁷⁴, מקץ האשמורה האחרונה, ויבואו אנשי חיל באחת המנהרות הולכת עד המגדל הגדול אשר לחומת העיר צפונה, ובשום נפש בכף הסיעו אבני המסד ממקומן וישובו אל המחנה. ולאור הבקר החל כל החיל להתאסף על הגבעה הקרובה אשר נכח פני המקום ההוא. ושומרי החומה נתנו אות, ויבהילו אותנו אל המגדל, להתיצב לקראת האויב הנכון להשתער עליו ביום הזה. וימהר יוסף ויעל שמה עם מבחר גבוריו, וגם אני עם החיל אשר ברגלי חשתי אחריו. ויהי בקָרבי אל המקום ההוא והנה נפל המגדל תחתיו ויתפוצץ ברעש גדול לפתע פתאם, וכל האנשים אשר היו בו נהרגו בפעם אחת. מקול מפלתו רגזה האדמה וכל העיר היתה לחרדת אלהים, וכל אנשי המלחמה העומדים על משמרותם מרחוק נסו נפוצו ממהומת מות אשר היתה בם.

––––––––

עד היום לא אדע מה היה לי אז ואיך נשארתי שלם בין המון אַחי אשר רוצצו ונפצו באבני המגדל ההרוס. כשוב אלי רוחי כמעט, פקחתי עיני ואראה והנה אני שוכב על הככר אשר לפני המגדל, וסביבותי ערמות אבנים וגלי חללים, פרקי עצמים, קרָעי בגד ובשר, שֶפך עפר ודם, וממעל לי קול מר צורח, קול משק עורבים ועיט הרים מתעופפים מקצה השמים אל הכֵּרה הגדולה הערוכה להם פה, והנה אחדים מהם נצים ומתרוצצים וקורעים זה מפי זה קֶרב איש, מעי אדם אשר נמצאו להם בין עיי המפּלה. ואנכי עודני שוכב על מקומי מבלי דעת איפה אני ומה זה היה לי, אם חלום רע מבעתני או בהקיץ תחזינה עיני אף תשמענה אזני כל אלה. פתאם זכרתי ואחז בשרי פלצות: זכרתי כי לפנות בֹּקר הבהילונו השומרים להחיש פעמינו אל המגדל הצפוני, וכי עלה יוסף שמה עם חיל צבאו לקדם פני האויב, ואחריו חשתי גם אני – והנה רעש גדול אדיר וחזק מקול מפלת המגדל תחתיו. עתה ידעתי, אוי, מה היה לנו! שם נגעל מגן גבורינו, שם קֻברו עצמות יוסף וכל אשר אתו, ופה נהרגו כל האנשים אשר לרגלי – ולמה זה דומיה בעיר ושקט על כל מקראיה? אין זאת כי אם דומית מות, ושלות השקט היה לה – כי כל קהלה כלם חללים, וכל המונה – סביבותיו קברותיו. הרומאים כבר עשו מעשיהם, טבחו טבחם, מסכו יינם, שתו לרויה מדם חללינו, כלה עשו את יושבי העיר הזאת כאת כל אחינו ואחיותינו הנופלים בידיהם – ומה אחרית צפורה מחמד עיני ואסתר מחמל נפשי? אוי לי, כי עיפה גם נפשן להורגים!

הואלתי לקום ממקומי ולהרים פעמי למשוּאות העיר, אבל רגלי כמו בסד הושמו ויצורי כצל כלם. ברגע הזה הקשיבו אזני קול שעטת פרסות סוסים, ואחריו קול רוכביהם המדברים יחדו.

נשאתי את עיני – וֹשַמה החזיקתני! כי ראיתי את פיליפוס, שר הרוכבים אשר לאגריפס, רוכב על סוסו, ואחריו אחדים מאנשי חילו נוהגים בגמל ותומכים בידיהם מזה ומזה בשתי נערות היושבות על דבשתו, וכקָרבם אל המקום ההוא, וכעברם על פני המגדל ההרוס, ספקו שתי הנערות כפיהן ותשאנה קולן בבכי תמרורים.

“השקטנה בנותי ותנינה דמי לכן! – קרא פיליפוס אליהן בחמלה רבה – כי הנה החרבות האלו הצבורות על עצמות יוסף אביכן, מצבת כבוד הן לו, הנותנת תפארת ועז לשמו, וטוב לו מותו תחתיהן ממוּת ארבעת אלפי אחיו בחרב אויב או חמשת אלפי אחיו אשר שלחו יד בנפשם בהתנפלם מראש צורים אל תהום רבה. ודענה וראינה כי רק אתן הנותרות לחיים מכל אחיותיכן ובנות גילכן אשר הגירו הרומאים על ידי חרב ומכל הילדים והילדות אשר נפּצו אל הסלע”¹⁷⁵.

את הדברים האלה דבר פיליפוס עברית, לבל ישמעום הסורים אנשי חילו, אשר עמדו מלכת, בראותם את פקידם הרוכב לפניהם עומד על מקומו.

“אללי לי! – קראה צפורה ביללה – כי עוד נפש אחת יקרה מצאה לה פה קברה, ובה נקשרה נפשי כבנפש אבי היקרה לי מנפשי. מי יתן מותי במקום זה נהרגו שניהם גם יחד! כי מה חֵפץ לי עוד בחיים, באין עמי אבי עטרת ראשי, באין עמי שמעון אהוּב לבבי. אויה לי! כי כל חמֻדותי נשא היום הזה אתו וכמוהו לא ישובו אלי עוד. אבי איננו, שמעון איננו, גם נחלתנו נהפכה לזרים וכל קרובי ומיודעי שכני וגרי עירי יחד ספו תמו מן בלהות – ואני אנה אני באה!”.

לדברים האלה לא יכלתי להתאפק. נפשי יצאה בדברה, ואתאמץ לקום ממקומי, אך לא יכלתי מלט משא הרוגי אַחי הצבורים עלי תחת אבני המגדל אשר נפלו עליהם ימיתום. ואנשי החיל ראו את תנועתי ויקפצו אלי יחדיו, וצפורה התבוננה אל מקומי ופתאם השמיעה נאקת חלל ותתעלף.

בין כה וכה הוּצאתי מתחת הגל והוּבאתי לפני פיליפוס. ואנכי לא יכלתי עמוֹד על רגלי, כי יבשו כמעט מן המשא הכבד אשר העיק תחתיהן כל העת ההיא, וכל עצמותי דֻכאו וכמו התפרקו במהפכה הנוראה אשר הפך עלינו אלהים באפו. ובשאלו את פי מי אני ומה אני, לא עצרתי כוח לענות ואֵאנק דֹם. אך אסתר הנעימה הגידה לו פשר דבר בבכי ותחנונים, וצפרה גם היא התעוררה מעט מעט מעלוף נפשה, והיגון והשמחה והאבל והנחמה יחד נגלו על פניה החורים, בהתרפקה עלי בהמון רגשותיה כי התגברו.

ופני פיליפוס זעפו מאד. בקרבו קם שאון מרגשות ש—-¹⁷⁶ אשר סערו להפיצהו. לאחרונה התגבר למשול ברוחו, וחובתו בעבודתו גברה על מדת חמלתו, ויקרא לאנשי חילו סורית לאמר:

“אסרו את האיש הזה והוליכוהו אחרינו, הרחק מן הנערות האלו, עד בואנו קיסריה, והעמדנוהו למשפט אגריפס מלכנו. זכרו ואל תשכחו כי בן מות האיש הזה, ואתם תערבו לנו את נפשו, אם המלט ימלט מידכם!”.

בדברים האלה הפנה שכמו וידפוק את סוסו וירכב לפנינו. ואנשי החיל עשו כדברו, וירכיבוני ויאסרוני אל אחד סוסיהם, ויוליכוני הרחק כמטחוי קשת מאחרי צפורה ואסתר, מבלי שעוֹת אל שועתן ואל קול תחנוניהן, וכן עברנו בדרך שני ימים על פני ים כנרת והר תבור ועמק יזרעאל: עברנו על פני ערים וכפרים הרבה אשר היו לֹשַמה, ועל פני שדי חמד וכרמים אשר נהפכו ויהיו כמדבר, עד בואנו אל קיסריה. שם נתנוני במשמר עד אשר יפוֹרש מה יֵעשה לי.

––––––––

ביום השלישי לשבתי במשמר נפתחה הדלת לעת הערב, ונער אחד לבוש כסריסי המלך אגריפס בא אל חדר כלאי. התבוננתי אליו – והנה היא אסתר, אחות צפורה ידידות נפשי!

פניה שֻנו מאד. אֶבלה ויגונה בימים האחרונים האלה החליפוה כליל, כמו הוסיפו ימים על ימיה. הילדה התמה והעליזה היתה לעלמה נבונה ורבת מחשבות. ובקָרבה אלי שמה ידה למו פיה להשתיקני, ואחר כן פתחה שפתיה עמי ותאמר בלאט:

“הנני באה אליך במלאכוּת צפורה: מחר תעמוד למשפט לפני אגריפס. ועתה חַפּשה נא בגדיך, אולי יש עמך כתבים ואגרות, הוציאם נא אלי והפקידם על ידי, ולא יהיו בך לעֵדה על מוצאך מירושלים ועלילותיך בגליל, ולא תמָסר בידי הרומאים אשר לא ידעו רחם”.

“כדבריך הראשונים אעשה – השיבותי – והנני נכון לתת לך את כל אשר אתי. אך דעי לך כי בהחקר דיני לא אתכחש, וכי ישאלוני על דבר מוצאי לא אכסה דבר, כי רק אמת יהגה חכי ויעבור עלי מה!”.

בדברי זאת הריקותי את בגדי ואתן הכל על ידה, והיא מהרה ותסתיר הכל בחיקה.

“עוד דבר לי אליך בשם צפורה – הוסיפה אמריה לי – הן יוסיפוס בן מתתיהו נמצא כעת בקיסריה בהיכל אגריפס ואספסינוס אנשי חסדו, והוא מתנחם להשיב לב צפורה עליו, ואל נכון ישלח מלאכיו אליך להטות לבך לדבר רע, לחשוב על אחותי תועה – לכן אל תאמין להם בדבר צפורה, כי אמנם שומרת היא אמונתה לך וכל ימי צבאה לא תחדל מאהבתך. אך אם תראה ונוכחת כי בידך להציל נפשך תמורתה, – תיקר נא נפשך בעיניך ובחרת כחיים – והיתה זאת נחמתה. כי הלא דרוש הנך לעמנו ורב ישועות בכח איש כמוך לארצנו ולעיר קדשנו – ואנחנו כאשר אבדנו אבָדנו!”.

המילים האחרונות נעתקו מפיה, כי רבו אנחותיה וברב כח התאפקה מתת בבכי קולה. ולי היו המלים כרעמים אדירים אשר הלמוני ברב כח וישיבוני עד דכא. הן הגליל חרב בעון יוסיפוס – הגה לבי נכאים – והוא יושב לבטח בקיסריה ופורש שחת רשתו על בת העם אשר מידו נגזר! וצפורה הנעימה והאמללה הנה היא אחוזה כצפור בפח, ומה אמֻלה לבתה, ומה גדלה אמונתה וחסדה עמי!

“יודע אני נפש צפורה – השיבותי אמרי לה בלב רגש – ומי יתן וידעה כה גם אותי! נכון אני בכל עת לתת נפשי כָפרה, אבל לא לראות חיים בלעדיה! וגם בזאת תשגה מאד, בחשבה כי עוד אסכון בחיים לעמי וארצי. אות הוא כי לא תדע משפט אויבינו – כי אם ישפטוני הרומאים, אזי יענוני עד מות ויוקיעוני כעבד נפשע, ואם בידי אגריפס אשפט, ומכרני ממכרת עבד, היתה מנת חבלי עבדוּת עולם המה ממות”.

“אל נא תשתוחח עליך נפשך! – נחמתני אסתר בנדבות פיה – כי לא אפסה כל תקוה. לא על חנם חרדה צפּורה עלי את החרדה הזאת, לקחת ממך את הכתבים והאגרות אשר אתך. ולא על נקלה עלתה בידה להטות לבב שילה הבבלי, עבד אגריפּס וקרוב לפיליפוס דודנו, עד אשר נאות לה להחליף שמלותי ולהעבירנו שלום אליך. אין זאת כי אם יש תקוה ודבר לאט עמה. גם זאת צותני להגיד לך, כי עוד ראה תראך עין בעין, ופה אל פה תדבר בך. אך יהי נא זה סוד כמוס עמך, אל יעבור על דל שפתיך!”

בדברים האלה חבקתני באהבת אחות נאמנה, וגם אני נשקתיה נשיקות אחוה, ואברך את צפורה על פיה, ותברכני גם היא ותלך.

––––––––

שילה הבבלי! – – חשבתי עם לבבי בעלות השם הזה על זכרונו – הלא זה הוא הגבור אשר נספח עלינו בצאת פיליפוס גדודו מעיר קדשנו! הגם זה בגד בנוּ בגבור עלינו יד האויב בגליל? ואיככה איפוא שב וישת ידו עם צפורה ואסתר למרות עיני אגריפס אדוניו?

עודני הוגה באיש הזה ומיגע נפשי למצוא חידתו, והנה נפתחה הדלת ושילה נצב לנגד עיני!

“השמר והשקט, אדוני, אל תירא מִפָנַי! – אמר אלי בלאט – כי לך אני ולא לצריך, והנני בא להזהירך מפני שולחי הפורשים רשת לרגליך”.

“ומה האות כי לא להונותני הנך בא מטעם שולחיך?” – אמרתי, בבחני אותו בעפעפי.

“זה לך האות: כי נמצאתי לצפורה אהובתך, ואשים נפשי בכפי ואעזור על ידה להביא אליך את אסתר אחותה”.

“אבל מה מעשיך בקיסריה? ואיך שבת לעבוד בצבא אגריפס, כאשר תעיד בך חליצותך אשר עליך?”

“על פי חברך וידידך, אליעזר בן שמעון, באתי הנה, להתחקות על מעשי אויבינו ולדעת את אשר הם חושבים לעשות לעיר קדשנו”.

“ואיך האמינו אויבינו אלה לך, אחרי עזבך אותם זה כשנה תמימה? ואיך לא יראת פן יתפשוך כבוגד ויעשו בך שפטים על צאתך בצבאותינו?”

“ומי יגיד להם זאת? הן מגדוד פיליפוס לא נשאר אף איש אחד בירושלים חוץ ממני, והנשארים מחיל קסטיוס עומדים הם באנטוכיה הרחוקה. רק אחד הכירני פה, הוא יוסיפוס בן מתתיהו, אשר היה אז בירושלים בהיות ידנו בערף אויבינו, והוא לא יאשימני על ככה – כי גם הוא לא יצא בראשונה למלחמה על הרומאים, ונקל לי להאמין כי כמהו נהפכתי גם אני ואהיה לאיש אחר. גם לא ישאהו לבו לעשות לי רעה – פן יחר הדבר בעיני פיליפוס קרובי ושארי. ולו מה יקרה אהבת פיליפוס! כי על ידו יקוה להטות אליו לבב הנערה אשר אליה הוא נושא את נפשו. ובכל זאת הנהו מירא אותי, כי אם לא אהיה לו ציר נאמן בכל אשר ישלחני, ילשינני אל אגריפס ויחַיב את ראשי למלך”.

ומה היה לאגריפס כי כה ירדפנו באפו? ומה צבע במלכותו אשר לה ייחל, אם כלה יעשה את העם אשר עליו הוא מתנשא בלבו למלוך?"

“הוא נאחז בחבלי חטאתו, וערמתו הוליכתהו שולל בדרך אשר לא יוכל עוד לשוב ממנה. בראשונה שמח בלבו על הנצחון שהיה לעמנו במלחמתו עם קסטיוס, ותקותו אמצתהו כי תבחר רומה דרך שלום, תסיר מעלינו נגע נציביה ותשים עלינו מלך מקרב אחינו, והיה הוא לה כהורדוס אבי אבותיו מלפנים. והנה נודע לו למורת רוחו, כי לב העם נוטה לנָער גם ממשלת בית הורדוס מעליו – ועל כן חשב אגריפס מזמה לגדע את קרניו ולהוביש מבטו בגליל מעֻזו. ומחשבתו באה, בהבחר יוסיפוס שמה לשר וראש, – כי היה איש מעשהו וכל חפצי השלים. כבוא אספסינוס עם חילו הגדול עירה עכו, בקש אגריפס לשבת בשלוה על נחלת ממשלתו הקטנה מעבר לירדן עד בוא העת אשר יעמוד כאיש הבינים בין שתי מערכות האויבים וישם פקודתו שלום באחריתם – והנה קפץ עליו רגז הצורים, אשר הביאו דבתו רעה אל אספסינוס, כי גם ירו תכון בסתר עם בני עמו¹⁷⁷! וזאת היא אשר אלצתהו להסתפח עם חילו על מחנה הרומאים ולהתראות לעיניהם כמו נוסף גם הוא על אויבינו. ואחרי הנקשו בפעל כפי נדחה גם ברעתו – כי אספסינוס הוא איש אשר לבו קשה כאבן; הוא לא ידבר שלום אל עמנו – כי להשמיד בלבבו וכלה הוא חפץ לעשות לנו, ומיראת אגריפס אותו נהפך גם הוא לאכזר, והנהו מעולל אחריו ומשיב ידו על אחינו כבוצר על סלסלות”.

“ואיככה נהפך לב בירוניקה לשנוא את עמנו? הלא תמיד נאמנה רוחה עמנו, ובכל קלות דעתה ושובבותה היתה יראת אלהים נגד עיניה וירושלים כחֹתם על לבה”

גם היא נלכדה ברשתה ובשחוּתה נפלה. בראשונה באה בעצת אחיה לצוד נפש אספסינוס ביפיה, – אבל הזקן הזה האוהב כסף ונשים ידע הפעם להזהר, וכל מתנות אגריפס וחמדות בירוניקה אחותו לא הטוהו מן הדרך אשר התוה לו במלחמה הזאת. לעמת זה נמצא לה טיטוס בנו אשר יתאַו את יפיה, – ועז פני הגבור הצעיר הזה מצא לו מסלות בלבבה, והנה היא מתרפקת על דודה באהבה רבה, עד כי שכחה למענו את עמה ואת מולדתה. ובכל זאת שמעתי רבים אומרים לנפשה כי עוד קשורה היא בעמה ואך בצלם תתהלך עם טיטוס למען קחת את לבבו, כי אז תמצא ידה לה להטותו אל אשר תחפוץ. ומי חכם ויבין את זאת? הן עקוּב לב האשה מכל, ואָנוּש הוא, מי יֵדענו?"

“ומה מעשי יוסיפוס פה אִתם?”

“הוא שת בחלקות, כדרכו, ובלשון חנף יצליח, וכלם יאמינו בו ויכבדוהו כאיש אשר צדקה עשה. אספסינוס העמידהו לנביא לפניו¹⁷⁸, וטיטוס נתנהו ליועץ פלא. על פני כל שרי החיל יכּבד, ובכל בית אגריפס ובירוניקה נאמן הוא. כל זאת ראיתי ותצת כאש מחתי וכמעט נשאני לבי להמיתהו בֹשֶלי; אבל אחרי שובי נחמתי, כי מה בצע בדמו? הן אלה משועי ירושלים אשר בחרו בו אשמים עוד ממנו. לכן אמרתי: יחיה הבוגד הזה לפניהם ונשאו הם את עונו”.

“ויוסיפוס הוא אשר שלחך אלי עתה לדבר דבר בשמו, האף אין זאת?”

“אמנם שלחני הוא אליך. אך הדברים אשר שם בפי הם גם מטעם פיליפוס ואגריפס חבריו”

“דבר נא ואשמעה!”

“זה כבר נשא יוסיפוס עיניו אל צפורה בת יוסף, ונפשו חשקה בה מאד. אך היא זרה מתאותו ותבחר בך תחתיו. והנה הובאתם יחדו כשבויי חרב עירה קיסריה! כמעט נודע הדבר ליוסיפוס והנה חשב מזמה ללכדה ברשתו. בראשונה נסה דבר אליה, בהצדיקו נפשו בעיניה ובספרו לה את כבוד גדלו אשר נשאהו אספסינוס לעיני כל. ובראותו כי בוז תבוז לו עתה מאז, מלאוּ כליותיו נקלה. וילך אל אספסינוס ויבקש ממנו לתת לו את השבויה הזאת לאשה, ואחרי אשר כל אשה שבויה נחשבת היא על רכוש רומה, כשלל הנאסף במלחמה, נתן לו אספסינוס את חפצו כתוב בספר וחתום בטבעתו כמשפטם. ועל פי הספר הזה היתה לו צפורה כשפחה מקנת כספו. ובכל זאת לא יוכל להתעמר בה ולקחתה לו בחזקה, פן תעלה עליו חמת פיליפוס דודה. ועל כן נוסדו יחדו לקרב לבבה אליו – על ידך. וזאת העצה היֻעצה: הן בן מות אתה, כי מיוצאי ירושלים הנך ובמלחמת הגליל נתפשת; אך הסוד הזה עוד לא נגלה להרומאים, ונקל לאגריפס לקרוא לך דרור, אם תאבה להנזר מאהבת צפורה ולהגיד לה בפניה, כי הנה נואשת מעמך וממנה – למען חייך. אז תנקה משבועתה לך, ונקלות בעיניה גם מיוסיפוס, המאתמר עוד לאוהב עמו ומבקש טובתו, ולא יכבד עוד ממנו וממתי סודו להטות לבבה אליו מעט מעט עד כי תרצהו ותנחם בו אחריך”.

“ומה דעתך על זאת?”

“כדעתך דעתי גם אני. ולוּ גם אלף פעמים ימיתוני לא אעשה שקר בנפשי ולא אגיד בפי את הרחוק מכליותי”.

“והלא בשקר כזה הנך מסתתר בהיותך פה עמם!”

“כזאת וכזאת יעשה איש לטובת עמו, והיא תהלתו; לא כן אם לטובת עצמו ובשרו יעשנה – כי לחרפת עולם תחשב לו”.

"תמים דעים הנך עמי, ידידי! – קראתי בחבקי אותו באהבה – ועתה אחת אשאל מעתך אותה אבקש: הנה אנכי הולך למות כי עצת רשעים רחקה ממני – היה נא תמים לצפורה תמתי כצדקך וכתֻמך עמי! זכר לה ולאסתר את חסדי יוסף אביהן אשר הערה למות נפשו במלחמת עמנו, והיית להן לאב וליועץ תחתי! "

“בטח בי כי כל אפעל למענן. וה' אלהינו הבוחר בציון יבחר בך להצילך מרעתך, כי לו הישועה”.

“לה' הישועה! – השיבותי גם אני בקול קריאתנו מאז – והוא ישלח גאולה לעמנו. ואני הנה בידו אפקיד רוחי והטוב בעיניו יעשה”.

שילה יצא מאת פני ואנכי נשארתי לבדד, תפוש ברוב שרעפי בקרבי. לבי הגה בדברים אשר שמעו אזני, ומחשבותי עמקו ביוסיפוס עוכר נפשי ועמי ובאָשם אשר שם שילה את נפש בוחריו בירושלים. ומה יאמרו אחינו שמה בהגיע להם השמועה על דבר הבגד אשר בגד יוסיפוס בנו, בנפלו אל אויבינו? אם כמחשבות שילה מחשבותיהם המה, אז רע ומר יהיה לבוחרים ההם ולנו – בהפגיע קנאינו בהם את עונו; אז תהיה יד איש ברעהו, ודמים לרוב ישפכו ברחובות עיר קדשנו. ואם כל זאת תבואתם בקרוב עליהם אויב לאכול את בשרם, אז מי יודע מה ילד יום!

המחשבות האלה הוגו נפשי מאד עד כי בגללן לא זכרתי אחריתי, וגם גורל צפורה לא עלה אז על לבבי – כי במה נחשבנו אני וצפורה גם יחד, בהיות רעה גדולה כזאת נשקפת על עמנו ועל עיר קדשנו?

––––––––

כן עבר עלי הלילה אשר חשבתיהו אחרון לימי חיי, ואתהפך בדאגה על משכבי עד אור הבקר. אז נרדמתי כרפות רוחי ואישן שנת נדודים.

כנכון היום העירוני השומרים משנתי ויעמידוני על רגלי ויחפשו את בגדי, אך לא מצאו מאומה. ואחר כן אסרוני בנחשתים וימסרוני לאנשי צבא מחיל אגריפס, אשר כתרוני וינהגוני אל מקום המשפט.

מר הלכתי בחמת רוחי ובלי חמדה הבטתי אל העיר קיסריה, זו “בת אדום”, אשר הקים הורדוס המלך לצרה לירושלים עיר הקדש¹⁷⁹. ראיתי את רחובותיה הישרות והרחבות, אשר תוצאות כלן היָמה, אל חוף סבסתה הנפלא בהדרו. ראיתי את בתיה והיכליה ומקדשיה ותיאטרותיה, אשר אבניהם אבני שיש לבנות כשלג לבנון¹⁸⁰. והיא מלאה תשואות אדם רב, בההפך עליה חיל גוים, המדברים כלשון עם ועם, חוץ מלשוננו העברית – כי זה כשנה השמידו יושביה את כל אחינו מקרבם. ראיתי את מצבות האלילים הנמצאות בה למכביר. אלילי צור וארם, יון ורומה – ואזכיר עון מיסדה ובונה, זה הורדוס האדומי, “העבד – המלך”, אשר הרבה המכשולים האלה בקרב ארצנו, בעשותו חנף לכל עמי הארצות.

על ראש הגבעה אשר אל מול פני החוף בנה לו הורדוס היכל תפארה כמקדש מלך, ולפניו שתי מצבות אבן. האחת היא צלם דמות אגוסטוס הקיסר, והשנית סמל דמות רומה מעֻזו¹⁸¹. ההיכל הזה היה אחר כן מושב לנציבי רומה אשר משלו בארצנו. עתה היה מעון לכל מיֻדעינו ומקֹראינו: בקומה האחת יגורו אספסינוס וטיטוס, בשנית אגריפס ובירוניקה, ובעליות העליונות – פיליפוס עם שתי בנות אחותו, ויוסיפוס וכל שרי החילים רואי פני אספסינוס ואגריפס. מאחרי ההיכל רחוב גדולה המלאה לה קסתראות – מעונות ערוכות בכל ושמורות לאנשי הצבא העומדים שם למשמר.

אל אחד חדרי ההיכל ההוא, בקומה השנית, הביאוני אנשי החיל ויעמדו עלי בחרבות שלופות. ואנכי לא עצרתי כח לעמוד על רגלי, כי זה חמשה ימים לא בא אֹכל אל פי זולת מעט הלחם היבש אשר אכלתי ברגזה ובשממון. אך בשמעי קול צעדי אנשים הולכים וקרבים, אספתי שארית כחי ואתחזק ואעמוד על עמדי.

ואגריפס בא החדרה וישב בראש השלחן, ואחריו פיליפוס, יוסיפוס, ויועץ וסופר ומזכיר. הסופר שם על השלחן גליונות וספרים וקסת סופרים, ואז צוה אגריפס לאנשי החיל לצאת ולעמוד במסדרונה. ואחר צאתם פנה אלי וישאלני לשמי ומולדתי.

“שמי שמעון בן יאיר לבית הלל, מיושבי ירושלים”.

“ומה היו מעשיך בשנה האחרונה?”

“נמניתי בן הקנאים אשר נלחמו בשם האלהים אל אויבי ארצם גם יכלו להם” – עניתי במנוחה.

לדברים האלה רגז אגריפס ועיניו מלאו זעם. אך התאמץ למשול ברוחו, וישב וישאלני:

“ומה היה חפצך בגליל?”.

“חפצי לא צלח בידי כאשר עיניך רואות. במפלת גמלא נתפשתי והובאתי הנה”.

“הנה פיך ענה בך כי מפריצי ירושלים אתה ובמורדים הנך, ולא למשפטי איפא תעמוד כי אם למשפט הרומאים, אשר ייסרוך קשה ויענו עד מות נפשך”.

“בידכם הנני וכחפצכם עשו בי! אם תשפטני אתה או הרומאים – אחת היא לי”.

אז רזם אגריפס לפיליפוס, ויקם פיליפוס ממקומו ויפן אלי וישנה לי את הדברים אשר גלה לי שילה הבבלי ביום אתמול. ואנכי השיבותי פניו ריקם.

“הלא הגדתי לכם כי מקנאי ירושלים אני אשר לא ייראו מות – קראתי – הסגירוני איפוא אל הרומאים, ועשו הם בי כטוב בעיניהם, והאלהים עוד יתן נקמות לנו וכגמולם יוֹּשב לכל אויבינו!”

אז נגש פיליפוס אלי ויחל את פני לחמול על בת אחותו, אם באמת ובלב תמים אאהבנה, כי מה בצע בהתאבלה על מותי כל ימיה? הלא טוב כי ארשע בעיניה רגע אחד למען יעמוד רֶוח והצלה לשנינו.

אמריו אלה העתיר אלי בהשפילו קולו כאֹב מארץ. ואנכי השיבותי בהרימי קולי ואקרא ואומר:

“רב לך, אל תוסף דבר! אנכי לא אתכחש לעמי, גם לא אפיר בריתי עם צפורה כל עוד נשמתי בי. אך טוּבה בידה ונקיה תהיה משבועתה לי, אם לבה לא נכון עמי ותבחר באיש אחר תחתי”.

“לבה נכון עמך ובאיש אחר לא תבחר תחתיך, ואף כי באיש אשר כצר נחשב לה!” – השמיע צפורה קולה בבואה פתאם אל החדר.

ברגע הזה נפתחה דלת אחרת, ובירוניקה באה גם היא החדרה.

דברי צפורה היו כמשפט חרוץ לבירוניקה – כי היא הלא נקלה מזאת, באהבתה לאיש הצר, הצורר את עמה בעברת זעם, ואשר רבבות בניו כבר מידו נגזרו.

עיני שתי הנשים נפגשו, ועיני כל פנו אליהן להתבונן בהן. שתיהן נחמדות למראה ויפות להפליא. האחת ברה כחמה, עיניה יונים, שערותיה כפז, לבושיה משי ורקמה, פניה מלאים ומפיקים ענג ועדנים – כֻלה טפּוּס בת יפת, אשר במקרה יתראה לעתים בקרב עמנו. השנית יפה כלבנה, עיניה כעיני היעלה, שערותיה ככנפי עוֹרב, לבושה פשתה כהה קרוע מול לבה, כי מתאבלת היא על אביה. פנים ארוכים מעט ומפיקים תּם ואמונת אֹמן. אך רום מצחה וקשתות גבותיה, ארך עפעפיה, גבה אפה היפה וצל-תכלת קל המכהה מעט את עורה הרך והדק – כל אלה יחדו יעידוה כי בת שם ועבר היא, בטפּוס הנעלה השמור באצילי בני עמנו; יפה פרי תֹאר אשר גמלתהו שמש ארצנו, שמש צדקה זרחת על ארץ השירה והנבואה! לאחת כבר עברו שנות העלומים, כי הנה הגיעה לשנת הארבעים; כבר ראתה עולמה בחייה ותשתּ לרויה מכוס תענוגיו – ועודה מחזקת בהוֹד עלומיה, ולמראֶהָ עוד יוטל כפיר רומה, טיטוס בן אספסינוס, הצעיר ממנה שתים עשרה שנה. השנית עודנה בנערותה, כי עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה, אך שבתה בתוך יער וכרמל גדלתּה, רוממתּה כעץ רענן, תומתה וענות צדקה שוו עליה חן ונעם מאד נעלה, לא יערכום בנות מלכים ביקרותיהן, ואבלה ויגונה בימים האלה עלו כעננים על פניה – והנה באה כסופה וברקים שלחה מעיניה, בראותה לפניה את כל זעומי נפשה נקבצו באו יחד להכחיד שארית תקותה ולהוסיף מכאֹב על יגונה.

ובירוניקה נבוכה מאד, ופניה העידו על סערת לבה. מראה העלמה היפה והנוּגה מלאנה רצון ויעורר בה רגש חלמה וחנינה; אבל דבריה העציבוה מאד, כי היו לה כמו ערכה אותם אליה למען הרעימה, ויעוררו בה רגשי קצף וחמה. לאחרונה התגבר משמע אזניה על מראה עיניה, ותגמר אֹמר להשפיל את הנערה ולהגיעה עָדיה, אחרי אשר צר כחה לנער מעליה חטאת נפשה ולהתרומם אליה ולהיות כמוה.

“לא לנערה פתיה כמוך המשפט ללכת אחר לבבה, כי אם להקשיב לקול אדוניך ולעשות פקודתם אם תאבי ואם תמאני!” – דברה אליה בירוניקה קשות.

“עבריה אני! – ענתה צפורה בגאון – ואלהי ישראל הוא אדני, אפס זולתו!”.

דבריה אלה העלו חמת אגריפס, ויען ויקרא:

“דֹמי נערה מורדת! הלא שבוית מלחמה את, ולולא את פני פיליפוס דודך ויוסיפוס אוהבך אני נושא, כי עתה נמכרת ממכרת שפחה בארצות הגויים, ככל הנשים השבויות, בנות הערים אשר מרדו בי”.

“אי שמים! – קראתי מנהמת לבבי – הכזאת ידבר מלך ישראל, וארץ הקדש לא תרגז תחתיה מרעת המושל בה!”.

“צר לי מאד כי גם אתה גם צפורה תענו עזות להוסיף כעס ולהגדיל פשע – אמר פיליפוס בפנותו אלי – ואנכי חשבתי כי בלשון אחת תדברו גם שניכם. שימו נא לב והבינו לאחריתכם! כי אתה צפוי אלי מות נורא ואיום, אם תפול ביד שרי רומה, וגם את, בת אחותי, יחד עם אסתר אחותך רק ברצון מלכנו הנכן יושבות בביתי עד כה ולא הוצגתן בחוצות קיסריה להמכר כשפחות חרופות כמשפט לשבויות חרב! והנה גבר חסדו על צפורה לקחת אותה אחרי כבוד ולהושיבה עם נדיב אשר תחזינה עיניכם, ולהציל גם נפשך משחת כלי – אם תאותו להפר ביניכם בריתכם אשר אין תקוה עוד לאחריתה. לכן חוסה נא על נפשך, עלם נלבב, ודבר אַתה על לב צפורה להכנע לפני מלכה ולעשות רצונו בלבב שלם – וחיתה נפשך בגללה!”.

“ובמה יוָדע כי תבוא גאולה לידידי ודרור יקרא לו?” – שאלה צפורה.

“כלנו נערבהו לטובה, ועל דברתנו לא נכזב” – השיבה בירוניקה בלב נכון.

ופני יוסיפוס אורו מתקוה באה, ויפן אל צפורה ויחליק אליה בלשונו ויאמר לה:

“הטי אלי אזנך, עדינה, ואתן מרגוע לנפשך. כי הנה פה עמָּנו ספר גלוי לתעודת מסע, כתוב וחתום בשם המלך, כי בעל הספר הוא אחד עבדיו הנאמנים. ועתה הואילי נא, גבירתי, והטי אלי לבך, וקיַמנו את דברי הספר ונתון אותו על יד העלם הזה – והיתה הארץ פתוחה לפניו ללכת אל כל אשר יהיה רוחו”.

וצפורה לא השיבתהו דבר, אך פנתה אל בירוניקה המתבוננת בה, ושחוק קל נראה על שפתיה, באמרה לה: “אם כן איפוא, יגדל נא חסד המלך לתת את הספר הזה על יד ידידי – ומה מכם יהלוך אם אלך גם אני אחריו? והאדון יוסיפוס ימצא לו אשה אחרת, אשר תהיה כלבבו ולא תבזה צלמו כמוני”.

“היא לועגת לנו!” – קראה בירוניקה ופניה האדימו כתולע.

“לכן הנני אליה!” – קרא אגריפס בקפצו ממקומו – עוד היום תראה את אהובה בהתעֵותו תחת ידי הרומאים אשר יענו למות נפשו, ואחר כן יסחבוה עבדי בחרפה, סחב והשלך אל בית יוסיפוס ידידי, כי הוא אדוניה וכחפצו יעשה בה".

“זאת לא תעשה!” – ענתה צפורה בהשקט ובטחה.

“ומי זה יעצור בעדי לבצע אמרתי?” – שאל אגריפס בגאון לבב.

“אנכי! – ענתה צפורה בהרימה קולה – כי בידי נפשות כלכם ומות תמותו עוד היום גם יחד!”.

לדברים האלה קפצו כלם ממקומותם ויביטו איש אל רעהו ויתמהו תמֹה. וצפורה הוסיפה ותאמר:

“הן יש אגרת נכונה במקום בטוח, אשר אם תמסר בידי אספסינוס, וראה את המלכֻּדה אשר שמתם על נתיבו – כי כלכם יעצתם עליו רעה, להביא את הגבירה הזאת אל מחנהו: “לאסור את הזקן בנפשו ולהוליכהו שולל במקסם יפיה”. יראה זאת טיטוס וכעס, האב הזקן – וחרק את שניו. אם לא תאמינו לי, שאלו את פי יוסיפוס, והגיד לכם כי כזאת וכזאת כתב אל פיליפוס דודי. והאגרת שמורה במקום בטוח, כאשר דברתי, ובטרם תפול אחת משערות ראשנו ארצה, יפלו ראשיכם בחרב, והאב והבן יחדו יקחו נקמתם מכם!”

כלם הביטו אל פני יוסיפוס אשר הלבינו כשלג, עיניו יצאו מחוריהן ושערו כילק סמר. ואימתו זו היא בעתתם ותכסם פלצות.

עתה ידעתי למה הבהילה אלי את אסתר לקחת את הכתבים אשר עמדי! וחכמתה היא שעמדה לה להטיל מוראה וחתיתה על העדה הרעה הזאת ולשלוט בה כרצונה. על פיה נכתב הספר הגלוי על שמי ושם רעיותי, צפורה ואסתר ונתוֹן אותו על יד פיליפוס דודן, אשר יצא עמנו עוד ביום ההוא לשלחנו בדרך עד עברנו עיר שכם, התחנה האחרונה ששם צבאות האויב נחתּים. ובהגיענו אל הר המלך, השיב פיליפוס לצפורה את ספר אספסינוס, אשר על פיהו נחשבה לשפחה ליוסיפוס, ואסתר שלפה את נעלה ותשב לידו את האגרת אשר היתה לנו לישועה. וכן נפרד מעלינו במקום ההוא ויפן ויֹשב לדרכו. ואנחנו אחזנו לבטח דרכנו, הלוך ונסוע הנגבה, וביום השלישי באנו אל מחוז חפצנו ירושלימה.

––––––––

וירושלים רגזה תחתיה מפני השמועות הרעות אשר בהלוה מן הגליל. ממפלת יודפת רפו ידי רבים, והקול נשמע כי יוסיפוס נספה שם במלחמה הקשה, ויתאבלו עליו אביו ואמו וכל קרוביו וידידיו, ותתאבל כל העיר עמם. ואוהבי השלום מצאו להם פתחון פה, וירחיבו בפיהם על הקנאים, כי שוא תקותם לעמוד בפני הרומאים האדירים, אשר כל מבצרי בת יהודה יפלו בידם כתאני הבּכּוּרוֹת, ויוכיחו בדברים כי אין טוב ליושבי ירושלים כי אם להתרפס לפני רומה ולבקש חסדה ושלומה. והנה באו פליטים מקנאי טריכיה ויספרו את המוצאות אותם מידי אספסינוס האכזר, אשר חלל דברו להנכנעים מפניו ולא שב מהם עד כלותם! שמע העם את הדבר הזה ויחר לו עד מות. ויוחנן בן לוי הגיע עם רוב פליטיו מגוש-חלב, ויודיע ברבים את עלילות יוסיפוס, כי הפכפך וזה היה דרכו בגליל ועל כן לא הצליח. ואנכי וצפורה ואסתר באנו מקיסריה ונמלא את דברי יוחנן, ונספר בשערים כי חי חי הוא, והנהו יושב לבטח עם אספסינוס ואגריפס ומבקש לו נשים יפות מבין שבויות חרבם. שמע העם ויתגעש, ואֶבלו על יוסיפוס נהפך לחמה עזה, ויהי שם הבוגד בעמו לקללה בפי כל, וישימו אשמו בראשי בוחריו, וכל קרוביו וידידיו וכל מבקשי השלום, אשר זה מקרוב הגבירו ללשונם, חרדו ופחדו מפני זעם העם ועברתו הקשה. וקנאינו הרימו ראש, כי נטה לבב כלם אחריהם.

ופליטי אחינו, אשר הגיעו שמה מכל קצות הגליל, הלהיבו לבב העם, בספרם נפלאות גבוריהם והעבודה הקשה אשר העבידו את הרומאים עד כלות כחם. וגם אני, השב ממקום מערכות האויב, הודעתי את אשר שמעו אזני שם, כי על כן השיב אספסינוס את לגיונותיו לקיסריה וסביבותיה, כי ראה את עניָם מורה מאד ולחוליהם וחלליהם אין מספר. ובגלל זה נדרש לתת להם מנוחה כל ימי החרף עד אשר יחליפו כח ועד אשר יגיעו אליו אנשי חיל חדשים למלא מקום הראשונים אשר נעדרו ממנו. מיודפת ספרו עלילות הגבור אליעזר בן שמאי – כי בהגיש הרומאים את איל הברזל לנגח את החומה, הרים אבן גדולה מאד וישליכנה מראש החומה על האיל המנגח ויסר את ראשו מעליו, ואחר כן קפץ ארצה בתוך חיל האויב, אשר נס מפניו כמפני מלאך בלהות, וישא את ראש האיל עמו עד מרום החומה; שם נצב קוממיות, בהרימו משאו מעל לראשו, עד אשר נפל אחרנית בנטוש עליו דמו מן החצים הרבים אשר נחתו בו¹⁸². ושני אחים מבחורי ישראל, ניטירס ופיליפוס, השתערו בגבורתם על הלגיון העשירי מחיל רומה, ויכו וישחיתו ויפרעו בו פרעות ויניסו את כל הלגיון מפניהם¹⁸³. נפלאות כאלה ספרו מכל הערים הבצורות, אשר כבשון הרומאים רק מאשר היה חילם רב מאחינו במספר, ופעמים הרבה היתה תבוסתם שלמה, לו היו לנו גם רוכבים, לרדוף אחריהם ולהכחיד את שאריתם. ועל כלם רבו תשואות העם לשמע גבורות אנשי גמלא ונפלאות נשיהם ובנותיהם, אשר השליכו את כל העיר התחתית אחרי הרומאים, ויכום ויכתום עד חרמה, ולולא נמצאו בוגדי בגד, אשר הובילום בתהלוכה מתחת למגדל – כי עתה נשארו בני גמלא בתקפם עד היום הזה; לולא נמצא קשר ביושבי טריכיה, כי עתה היתה ידם בערף אויביהם וגם ביודפת לא גבר האויב, לולא נמצא איש בוגד אשר גלה לו מסתריה. סוף דבר: הבוגדים בעם הם אשר הביאו על אחינו בגליל את כל הרעה אשר מצאתם, וכאלה הלא רבים גם עמנו בעיר הקדש – קראו הקנאים פה אחד – ואם לא ינערו הם ממנה, אז מי יודע אחריתנו גם אנו!

כמעט נודע להם דבר בוא צפורה ואסתר ירושלימה, נאספו כלם על בית אלעזר בן שמעון, מקום זה יסדתי לשבתן שמה, ויספרו איש לרעהו את גבורת יוסף אביהן וכל מעשה תקפן בקיסריה, ויהללון בקהל רב, ויברכון ויתברכו בהן וישימו כבוד תהלתן. ובהזכר להם מעשי אגריפס ויוסיפוס לכל עלילותיהם, נהם העם כהמות ימים, וירעש ויתגעש בקצפו על כל אנשי שלומם, כי בעוכרי עמם היו, ויפול על קרובי אגריפס וימיתם. משם כוננו צעדיהם אל רחוב הביתוסים, לתת נקמתם ביהושע בן גמלא, ידיד יוסיפוס ואיש עצתו; אך אני ויהודה אחי עמדנו בפניהם וברב כח ודברים עצרנום מבוא עוד בדמים. בין הקנאים נמצאו נלהבי לב, אשר נתנו פניהם במתתיהו בן תופיל, להדיחהו ממשמרת הכהונה הגדולה, אשר היתה לו מאת אגריפס מגנו. ולבל תהיה עוד הכהונה נחלה לכהנים העשירים, אשר אך קרבת הרומאים יחפצון, גמרו אמר להטיל גורלות. ויפול הגורל על כהן הדיוט, עובד אדמה, הוא פנחס בן שמואל הסתת מכפר חבתא¹⁸⁴, אשר לא ידע בכהונה בין ימינו לשמאלו. ויהי לשחוק ללמודי ה' ולמורת רוח לרבן שמעון הנשיא ולכל זקני הסנהדריה – כי את כבוד ה' חללו בבחרם באיש כזה לשרת בקדש¹⁸⁵. וחנן הכהן הגדול לבית חנין לבש קנאות ויאסוף אליו את תושבי העיר ויקראם לצאת לקראת הקנאים הנלהבים. והעם אשר זה מעט שת ידו עמם, נטה מאחריהם ויהפוך פניו אליהם. ותהי יד חנן הולכת וקשה עליהם, ויהדפם מכל השוקים והרחובות עד הר בית ה' ועד החֵל – הוא החומה השניה אשר להיכל הקדש. במעוז ההוא התבצרו, וחנן לא נועז עוד להלחם עליהם – לבלתי טמא את מקום המקדש בשפך דמים. אך העמיד עליהם שומרים מזֻינים בין שדרות העמודים אשר לאולם בית ה', לבלי תת להם לצאת ממקומם עד אשר יכנעו מפניו ולא יוסיפו עוד לעשות הרע בעיניו.

פתאם יצא הקול כי חנן וחבריו שלחו מלאכים בסתר אל אספסינוס, לחלות פניו במנחה למהר ולעלות על ירושלים ולבער את המורדים מקרבה. אז קם יוחנן בן לוי ויעורר את אחיו אנשי הגליל לשית ידם עם הנצוּרים. ובדעתו כי בחיל המעט אשר אתו לא יעצור כח להכריע את אויבי הקנאים, נשלחו בעצתו צירים קלים אל האדומים העזים, הנודעים באהבתם וקנאתם לעיר הקדש, לחוש לעזרת אחיהם הנצורים ולהציל את העיר מידי הבוגדים, החפצים להסגיר אותה בידי הרומאים. והאדומים מרי הנפש חשו לקול הקורא ויחלצו חושים ויבואו במספר עשרים אלף איש תחת פקודת ארבעה שריהם מצביאיהם: יוחנן, יעקב, שמעון ופנחס. ויהי כראות חנן כי חיל האדומים הולך וקרוב, ויצו לסגור בפניהם את השערים ויעמיד אנשי חיל על החומות, לבלתי תת אותם לפרוץ העירה. ויהושע בן גמלא עלה על החומה וינסה דבר אליהם לשוב מעל ירושלים לבלתי הגדיל המהומה בתוכה. אך דבריו לא הניחו את רוחם, ושמעון השיבהו לאמר: “אין לאיש מיושבי ירושלים המשפט לסגור השער מפני הבאים להגן עליה מפנוי אויביה מבית או מחוץ”. ויקש דבר האדומים מדבר יהושע, וימאנו לשוב, ויתקעו את אהליהם לפני שערי העיר.

ויהי בלילה, ליל סופה וסערה וחזיזי קולות וגשם שוטף, ושומרי החומה וגם שומרי אוּלמות ההיכל יחדו חתו נמגו, ויעזבו משמרותם ויתמלטו אל הבתים. אז קמו אנשים אחדים מהנצורים ובידיהם מגֵרות וחרוצות ברזל אשר לקחו מאֹצר כלי הבית, ויעברו בקרב חוצות עד הגיעם אל חומה העיר, ויגוררו את הבריחים והמנעולים אשר לשער, ואיש לא ראה ולא שמע את הנעשה, כי לא נשמע קול המגרות מפני קול הסערה, ויפתחו שער ויעבורו אל חיל האדומים המסתתרים תחת מגניהם ושלטיהם מזרם וממטר. והאדומים התפרצו בחמה עזה העירה¹⁸⁶ ויחד עם הקנאים הנלהבים התנפלו על השומרים ועל כל המתיצבים בפניהם. ויהי מספר ההרוגים בלילה ההוא רב מאד.

ויהי ממחרת ויקומו הנלהבים ויבטלו את הסנהדריה הגדולה אשר רֻבה היה משועי העם ואציליו. ויכוננו כסאות למשפט לָדון את אויבי הקנאים ואת כל הנחשדים כי במבקשי שלום הרומאים המה. ויהיו חנן לבית חנין ויהושע בן גמלא הראשונים למות בחרב המשפט, וגם קבורה לא היתה להם. אחר כן שפטו את יוסף בן גריון, שר העיר, אשר שת ידו עם חנן להקים מלחמת אחים בעיר הקדש, ועוד אנשים נכבדים ונודעים לשם הגירו על יד חרב.

המהפכה הזאת מרה ועצבה את רוח נשיאנו, רבן שמעון בן גמליאל. אכן לא מנעוהו הנלהבים מן הכבוד הראוי לו, וישחרוהו לשבת ראש בסנהדריה אשר יסדו המה. אך הוא מאן כי יקרא שמו עליה, ולבלי התערב עם שונים משך ידו מכל עניני העיר והמדינה, ויהי בודד במועדיו מעת ההיא והלאה. אפס כי לא הניא את גמליאל בנו ואת אלעזר בן הורקנוס חתנו מהתראות עם הקנאים המתונים שבהם נחשבתי גם אני ויהודה אחי. ואלעזר בן שמעון נבחר מאתנו לעמוד בראשנו.

––––––––

דרך עם בתנועתו כסוס אביר במרוצתו, אשר כמעט ירפה רסנו ונשא את רוכבו אתו בשטף עובר עד הפילו אותו או עד נפלו עמו למשואות. פליטי הגליל, מרי הנפש, קראו מלא על השועים והאצילים, העשירים והקצינים, בהתעוללם עליהם כי כלם יחדו בעוכרי עמם המה. ונשיאם יוחנן בן לוי, אשר עיניו ראו אחרית אחיו בגליל, בהחלק לבבם מפני הבוגדים אשר רבו בקרבם, נמשך אחריהם. ויהי דברו בפיהו, כי אם לא ישמידו אנשי ירושלים את הבוגדים מבית, אין מבטח מפני האויב מחוץ. ונלהבי הקנאים מצאו את אנשי הגליל כלבבם, וישיתו יד עמם. “מי לה' אלינו – קראו ברחובות עיר, בהתגודדם בהמון רבה – ואשר לא לנו הוא לצרינו!”. והאדומים מלאו אחריהם ויפרשו שחת רשתם על עשירי העיר ושועיה, ויתפשום ויורידום אל בתי כלאים ויעשו בם שפטים. אז ברחו רבים מפני חרב המשפט המעופפת עליהם וינוסו אל מחנה הרומאים. שם ספרו את הנעשה בעיר הקדש, וישיתו על המעשים נוספות, ויחלו פני אספסינוס לעלות על ירושלים ולהבקיעה אליו, ולהציל את יושביה, שהם כלם שוחרי רומה, מידי המורדים והפריצים אשר כוננו להשחית. לדברים האלה שמח אספסינוס בלבו, אך לא שעה אל בקשתם, אף לא אל שריו אשר האיצו בו לכלות מעשהו בעיר הבירה – כי הוא אחרת יעץ: לכבוש בראשונה את כל הערים והמדינות אשר מסביב לירושלים, ולסגרה מכל עבריה, ובין כה וכה יכַלו שם איש רעהו, ואז יקל לו לשית ידו על שאריתם ולבצע מזמותיו בם.

בחדש האביב¹⁸⁷ הסיע אספסינוס את חילו ממשכנות מנוחתו בחרף, וישימהו שני ראשים. הראש האחד עלה אחרי פלַקידוס אל עבר הירדן דרומה. והנה גם שם חלק לב העם: רובם פתחו לפניו שעריהם בשלום, וקנאיהם יצאו מהם לא בחיל ולא בכח, ותהי מכת האויב בהם רבה מאד. והראש השני עלה אחרי אספסינוס בכח גדול וביד חזקה ויכבוש את ערי יהודה ואדום, ויך את יושביהן המתיצבים בפניו, מבלי תת להם שארית. רק מאדום התיכונה והמזרחית וגם ממחוז עקרבים, אשר על פני ים המלח דרומה, אסף ידו – כי קץ מפני גדודי האדומים וצבאות שמעון בן גיורא, אשר ארבו לחילו בין רוכסי ההרים והמעברים הצרים וישחיתו ממנו רב. בין כה וכה הגיעה אליו השמועה כי מת נירון קיסר מות נבל¹⁸⁸, ובתהפוכות ארצו לא מצא נכו לו לֵענות במלחמה ארוכה וממֻשכה ולשים מצור על ירושלים ויתר המבצרים אשר שגבו ממנו, וישב אל קיסריה בלב מלא מחשבות ועצות לימים יבואו. –

והשערוריות בירושלים הלכו ורבו, ויד נלהבי הקנאים הלכה וכבדה על ראשיה ונכבדיה, בעזרת האדומים אשר נספחו עליהם. אז התעוררו קנאינו המתונים לעמוד בפרץ – ועל פי אלעזר בן שמעון באתי בסתר אל שרי האדומים, ואוכיח דרכם על פניהם, ואדבר על לבם לסור מעל אחינו הנלהבים, אשר בעזרתם יסדו להם ממשלת בלהות, לשפוך כמים דמי גדולים ונכבדים מהם, ולהורות חקי דרור וחפש בידים אשר דמים מלאו. ודברי נגעו עד לבם, ויכירו האדומים עותתם וינחמו על מעשיהם, וימהרו ויוציאו את האסירים מבתי כלאיהם¹⁸⁹, ורבים מהם עזבו את ירוּשלים וישובו אל ארצם, ויתרם שתו ידם עמנו ויהיו עזר לנו נגד יוחנן ומרעיו אנשי הדמים.

הנה כן נפרדו קנאינו ויהיו לשני מחנות: הנלהבים וראשם יוחנן בן לוי קראו חרב על כל השועים החשודים כי חותרים הם בסתר להשלים עם רומה, והמתונים ובראשם אלעזר בן שמעון התאמצו להשקיט ריב אחים ולמשוך גם מרומי העם אחריהם. ואני הייתי לו למשנה, ויהודה אחי עזר על ידי, ואתנו עדת שרים משועי העיר ונכבדיה. וריב שתי המפלגות הלך ורב עד כי פרצה מלחמת שערים, ובעזרת האדומים אשר נספחו על חילנו נפלנו על חיל יוחנן פתאם ונכהו אחור עד העופל, ומשם החיש מפלט לו אל הר הבית ועד העזרה. אבל מעט מעט התלקטו אליו כל נלהבי הקנאים ויתעתדו יחדו לנפול עלינו ולקחת נקמתם ממנו. אז קראנו עצרה, ונאסוף את זקני העיר ואת ראשי הכהנים, ונמתק סוד יחדו במה להסיר את הרעה הזאת מעיר האלהים. ותהי העצה היעוצה לקרוא אלינו את שמעון בן גיורא עם החיל אשר לרגליו ולשימהו לכל לראש¹⁹⁰.

שמעון בן גיורא, איש צעיר לימים וגבור נערץ, עשה לו שם במלחמותיו עם קסטיוס, ברדפו אחריו בין הרים להכרית את פליטיו. ובבחירת שרי המדינות, עת הושם אלעזר בן חנניה לנציב בארץ אדום, נבחר הוא למשנה במחוז עקרבים, הנחשב על גבול אדום. משם פשט עם גדודו על הערים מסביב ויהי למשטח חרמים לכל החפצים בשלום רומה. וחנן הכהן הגדול מושל אז בירושלים, ובהגיע אליו השמועה על דבר המעשים אשר בן גיורא עושה במקום ממשלתו, שלח חיל וצבא לתפשו. וימלט שמעון מפניהם אל הסיקרים היושבים במבצר מסדה, וישב שם עד מות חנן. אז יצא שמעון ממקומו ויקבץ אליו כל איש מצוק ומר נפש, ויעש לו חיל גדול. בו החל לקצות במחנה הרומאים, בהתנפלו עליהם מן המארבים אשר בחר לו, עד כי עזבו מפניו את דרך ההרים ויעברו רק במישור הארץ, ובגלל זה לבש שמעון גאוּת, וישאו לבו להציב לו יד בירושלים הבצורה ולהתנשא לכל לראש. ויהי הדבר רע בעיני יוחנן בן לוי, ובקרוב שמעון עם חילו אל ירושלים, יצאו אנשי יוחנן בחרב לקראתו – ויֻכו מפניו מכה רבה. ובכל זאת לא ערב שמעון את לבבו ללכוד את עיר הקדש ביד חזקה, וישם פניו אדומה. ואלעזר בן חנניה, נציב אדום, היה רעהו ואיש עצתו, ולמענו הלך אל מבצר הורדיום אשר על גבול מדבר יהודה, בין ערי תקוע ובית לחם, לדבר על לב בעלי המבצר לתתו ביד שמעון, למען יוכל להשגב בו מפני הרומאים ולתת מכשולים על דרכם בחבל-הארץ ההוא. כבוא אלעזר שמה קבלוהו לכם בכבוד גדול; אך בהגידו להם דבר חפצו, חרה אפם בו, כי מאנו להפקיד עתותיהם ביד איש סיקרי, ויבקשו להמיתו וירדפו אחריו עד החומה, ובראות אלעזר כי אבד מנוס ממנו שם נפשו בכפו ויקפוץ ממרום החומה אל תהום רבה – ובנפלו התפרקו כל עצמותיו וימת שם¹⁹¹. ושרי צבאות אדום נכנעו מפני שמעון ויתנוהו עליון על כלם. בעת היא התלקטו אליו רבים מן העשירים אשר נסו מירושלים מפני חרב יוחנן בן לוי, ויחלו פניו לעלות על עיר הקדש ולשום משטרו בה. ובעודנו עושה כה וכה הגיע אליו הכהן הגדול מתתיהו בן תופיל במלאכוּת כל זקני עיר הקדש, לבוא עירה ירושלים ולהיות בה לקצין וראש. ויעש שמעון כדברו, וישלח את צבאות האדומים לפניו והוא עלה אחריהם בראש חילו, ובהגיעו עד ירושלים¹⁹² נפתחו לפניו שערי העיר, והעם שמח לקראתו, וכלנו קדמנו את פניו בשמחה וכבוד, ונהי בעינינו כמוצאי שלום וישע רב.

––––––––

מאז באה צפורה עם אסתר אחותה ירושלימה ותבחר לה מעון בבית מרים רעותה, אשת אלעזר ידידי ורעי, לא החליפו בגדיהן השחורים ולא התראו לעיני אחרים. גם מבית דודתן מרים בת ביתוס, אלמנת יהושע דודן, הוקירו רגליהן – כי זרה רוח העשירה הגאיונה להן מאז. ותבחרנה שבת בדד, בהתאבלן אֵבל כבד על אביהן האהוב אשר נספה בלא עת, ותהי שבתן רק עם מרים רעותן הטובה. אולם אנכי ויהודה אחי היינו מרואי פניהן יום יום, ותהי חברתנו נחמתן ושמחתן מיגונן. מעט מעט הסכינה אסתר עם אחי, אשר מאז נודעה לו נמשך לבבו אחריה, וכאהבתי את צפורה כן גדלה אהבתו לה, וכן אהבתהו גם היא בכל לבבה, ותדבק בו בכל תמת ילדוּתה, רק תבונת צפורה וכח לבה הכביר, אשר למדוה למשול ברוחה, הם הורוה לשים מעצור גם לרוח אחותה, כי היא דחתה נשואי כלנו לעת תשקוט הארץ ממלחמה – והעת ההיא עוד תרחק חק.

ביום השני לבוא שמעון בן גיורא ירושלימה נאספו כלנו אל בית אלעזר בן שמעון להמתיק סוד יחדו. בפעם הזאת נעתרו שתי האחיות אל מרים הגברת, ותבואנה אחריה אל היכל הבית, לראות את הגבור הנערץ הנודע לשם. אמנם היה כגבור הודו, ומראהו וכל הליכותיו נתנו עדיהם כי לא מבית המדרש יצא האיש הזה לצבוא על חילו. שמש ארצנו שזפתהו, רוח צח שפיים אמצתהו והרי יהודה ואדום הדריכו נפשו עז. עורו כהה, שערותיו שחורות, עיניו כגחלי אש צפים בשלג, אפו יפה, שפמו מגֻדל וזקנו עגול וקצר – כי עוד לא מלאו לו שלשים שנה. מדת ראשו מתאמת עם קומתו הממֻצעה, כתפותיו רחבות וכל יצוריו כברזל עשות. חסון הוא כארז בלבנון וקל ומהיר כעפר האילים. קולו רחב ונעים ובהתרוממו בכח יחזק כקול חצוצרה ויריע עד למרחוק. על ראשו קבע ברזל ממֹרט ועל חזהו צנת נחשת, ובאזור העור אשר במתניו תלויה חרב ארוכה ועקומה. בצעדו הביתה הסיר קבעו הסוכך לראשו, והנה נראה על רום מצחו קו ארוך ואדום – גדל הפצע אשר בא לו מחרב אויב ביום קרב. ואנחנו כלנו קמנו לקראתו ונקדמהו בברכות טוב. ואלעזר הציג לפניו את קרואיו ואת כל נפשות ביתו. כלנו היינו ידועים לו בשמותינו ברוב או במעט, ורבים מאתנו היו מיֻדעיו מאז, בהלחמנו שכם אחד על קסטיוס, בהיות ידנו בערף אויבנו. וכאשר הוצגו לפניו שתי האחיות העטופות שחורים, התרגש האיש מאד – כי הוא ידע את יוסף אביהן הגבור וגם עלילות שתי בנותיו בגמלא ובקיסריה לא נכחדו ממנו, בהיותן לשם ולתהלה בפי כל. ומרגע ההוא והלאה לא גרע מהן עיניו, וגם בהקראו אל השלחן לא ישב לאכול עד אם הושבו שתיהן לימינו ולשמאלו. וביותר היו עיניו נשואות אל אסתר הצעירה, אשר גם באבלה לא סר ממנה רוחה העלז ותהי שיחתה שעֹשֻעים לו – על אף יהודה אחי אשר קנא אותה ויהי עוין את שמעון ויחשבהו כצר לו.

כהתימנו את ארוחת הערב, בטרם יגע אל פינו היין הטוב השמור לנו למועד הזה, החלונו לשית עצות בנפשנו, ונבקש תחבלות להשקיט ריב אחים ולבצור רוח הנלהבים לבל יוסיפו עוד לערוץ. ותהי העצה היעוצה מאת בן גיורא, כי יעלה אלעזר בן שמעון ואתו כל חיל המתונים לשבת במגדל אנטוניה, ולקחת משם עמדתו בהיכל הקדש – פן יפרוץ יוחנן שמה, בהיותו בקרבתו, ונפלה אימתו על עשירי עמנו, ויראו כלם מעלות שמה ומהגש מנחה ומעשות זבחים ועולות בבית ה'. ושמעון יציב לו יד במגדל פזאל אשר בחומה הישנה על יד היכל הורדוס, אשר נשרף בראשית המרד. ומשם תהי ידו מושלה לו באקרא, היא העיר התחתונה, ובציון, העיר העליונה, בהעמידו את חילו בהן למשמר. אז ילחץ יוחנן בתָּוך, ונקל יהיה לנו לעצרהו ממעלליו גם להכניעהו לפנינו ביד חזקה, אם יכביד לבבו ולא ישיב ידו מבלע. וכאשר יבואו חילינו איש על מקומו הנכון לו, אז ננסה אל יוחנן דבר, ופתחנו אליו לשלום – אולי יַענה לנו. וחדלו הפרעות מעיר הקדש והיה שלום אחד לכלנו.

על הדבר הזה הסכימו רוב חברינו, ובתוכם נכבדי עמנו הנודעים לשם: יהודה בן חלקיה, שמעון בן חצרון וחזקיהו בן חבור. אך רוח אלעזר בן הורקנוס וזכריה בן אבקולס לא נחה מזה – כי היה רע בעיניהם לראות חיל העם באים אל הקדש, אשר לא כדת, ומתתיהו הכהן הגדול הקשה לנו לבלי כפר עוד ליוחנן על הדם אשר שפכו ידיו, כי אם לתפשו ביד חזקה ולשפטהו משפט מות. לעומת זה נמצאו בתוכנו אנשים אשר הפכו בזכות יוחנן בן לוי, כי לא כצעקתה הבא עליו עשה. כי אמנם כבדה ידו רק על אלה אשר רעה נשקפה מהם לחֹפש העם, בנכליהם אשר נכלו להם על דבר הרומאים, בעוד אשר לאנשים הישרים בלבותם לא יאֻנה ממנו רע, גם כי דעתם נוטה להתרפס לפני האויב ולבקש שלומו. כן לא נגעה יד איש בר' יוחנן בן זכאי, אשר דרש ברבים לפתוח שערים ולהניח נשקם מידם¹⁹³. ואף לאבות יוסיפוס, העצורים במשמר, לא נעשה רע, ושומריהם, שהם מפליטי יודפת¹⁹⁴, לא הפגיעו בהם את עון בנם הבוגד, אשר עכרם כיום הזה.

ובן גיורא גער בבן הורקנוס ובן אבקולס, היראים לתת את חיל העם לבוא אל הקדש, בהעמידם דבריהם על דין תורה.

“לכם החכמה והגבורה בבתי מדרשותיכם, ששם יכירכם מקומכם! – קרא בלעגי שפה – שם, בעולם הדמיון, ידכם רב לכם לתלות הררים בשערה ולבנות מגדלים על פני רוח; אבל כל הרריכם ומגדליכם במה נחשבים המה בעולם ההוה, שבו החיים דורשים את תפקידם! איש תבונה כי ירעב, לא ישא משאכם טרחכם וריבכם על דבר הביצה שנולדה ביום טוב, ובעודה בכפו יבלענה. כן גם אנחנו לא נחכה עד אשר תורו לנו את המקום המוּתר על פי דעתכם להתבצר בו מפני האויב הקם עלינו מבית או מחוץ. ובעת אשר הדבר נחוץ, טוב כי ידרוך זר במקום הקדש לשמרו, מאשר יבוא צר בו לחללו ולהחריבו!”.

דבריו אלה הנאמרים בגאות מושל לא היו לרצון לרוב שומעיהם, אך התאפקו מהשיב אמרים לו. ואני ואלעזר בן שמעון ערבנו להם בעד אנשי חילנו, כי לא יהינו ללכת הלאה מהגבול אשר יתָאוּ להם ראשי כהנינו. ובזה תמה המועצה על דבר הסדרים בקרב העיר פנימה. אז החלונו להתיעץ על דבר האויב המחריד אותנו מחוץ – כי הנה קמה על רומה רעה גדולה מקרב שרי חיליה. גלבא הזקן אשר עלה על כסא נירון הומת ברחובות עיר בידי אנשי החיל אשר מרדו בו¹⁹⁵, ותחתיו קם אוֹטוֹ שר צבא הלגיונות העומדים בספרד ויהי למושל בארץ. והנה קשרו עליו הלגיונות העומדים באשכנז, ויבחרו בוִטֵליוּס שר צבאם וישימוהו לקיסר רומה, והנם נלחמים עתה איש ברעהו, והפרעות רבו בארץ. ואספסינוס אֹבד עצות מבלי דעת בידי מי יחזיק ולמי ילחם אתנו. – עת כזאת היתה לסוריא מלפנים, בימי יוחנן בן מתתיהו החשמונאי, ותהי לו עת מצוא עצה ותושיה ובה נושע עמנו תשועת עולמים¹⁹⁶. לו ידע גם אגריפס מועדו, לוּ הבין בינה לעתים, אזי היה הנקל לו לאסוף חיל וצבא רב ולכרות ברית עם מלכי הארצות ואז הָשלמנו לו גם אנו ויחדו היינו על הממלכה הרֹשָעה, המֹשַכּלת גוים, להשב גמולה בראשה ולהוריד לארץ נצחה. אבל הוא לא כן יעשה – כי הנה הוא רץ ושב במלאכות אספסינוס בלכתו אחרי רעיון לבו, ובירוניקה אחותו אחוזה בחבלי אהבתה את טיטוס ותשכח את עמה אשר אהבה מלפנים. ומה לנו אפוא לעשות? הנשקט במכוננו עד אשר תשוב רומה למנוחתה ותשוב תהפוך ידה בנו? האם לא טוב להחלץ חושים ולצאת ביד רמה אל האויב העומד בארצנו ולגרשו מעל פנינו?

העצה הזאת לא ישרה בעיני שמעון, היודע את כח הרומאים כי רב חילם וכי עצמו כל מלחמתם, ולא נעצור כח בנשקנו הקל לאסור עליהם את המלחמה לבדנו, ולהדפס מן המקומות אשר התבצרו בהם ומן המבצרים אשר החזיקו להם בארצנו. ואלעזר בן שמעון ויהודה אחי מלאו אחרי דבריו, כי אמנם כבר נסו גבורי ירושלים כחם בעלותם ביד רמה על אשקלון הבצורה, ותהי תבוסתם שלמה – כי הֻכו אחור והפרשים שות שתו עליהם ויכרתו את פליטיהם¹⁹⁷. גם לא נכון לנו לצאת את העיר ולעזבה ביד נלהבי קנאינו עם יוחנן העומד בראשם – פן יסגרו שעריה בעדנו ואז תמצא ידם לכל אנשי מצוּתם וכלה יעשו אותם.

“אולי ייטב לנו לעת הזאת לנסות דבר אל אספסינוס, ולהעביר רעת הרומאים מעלינו דרך שלום?” – שאל מתתיהו הכהן הגדול וכרגע חרד תחתיו וינוע לאחור מפני בן גיורא הלוטש עיניו לו בעברת זעם.

הדברים האלה עוררו שאון בתוכנו ואיש איש ענה את חלקו לפי רוחו ונטות לבבו, ובתוך המהומה התנשאה צפורה כלביאה ותהס את כלם ותקרא לאמור:

“אם כה תעשו, אז תחטאו חטאה גדולה לרבבות אחיכם, חללי הגליל, אשר בגללכם הקריבו לשחת נפשם בבוא עליהם כנהר צר! על מה איפוא עיפה נפשם להורגים, נפלו בניהם ובנותיהם ביד שוביהם, נמסרו ונמכרו לעבודת פרך ולחרפת עולם? לא, אדוני, אלופי! כבר הרחקנו לכת; לא נוכל עוד לעשות כדור המדבר ולחפוץ לשוב מצרימה; כבר הרבינו לשלם בנפשותינו במחיר החפש הצפוי לנו באחריתנו, לא נוכל עוד להואש ממנו ולשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו כבראשונה! ואם כה תחשבו במה אפוא טובים אתם מיוסיפוס, עוכר נפשנו, אשר בגבוֹר ידנו על צרינו קפץ לעמוד בראשנו, וכמעט מטה רגלנו סר מעלינו ויתרפס לפני אויבינו?”

“וכזאת תדברי אַתּ, רעותי החכמה והמשכלת? – קראה מרים אשר אלעזר – אבל השמת לבך אל אחריתנו, אם יחזק האויב ממנו? הן הגברים צפוים אלי מות, ואותו לא ייראו – כי אחת ימות האדם בעת ופגע אשר יקרהו, ושתים ולא יוסיף; אבל מה יהיה גורלנו אנו אם נפול בידי האויב? הטוב כי יתעמר בנו לענותנו ולמכרנו ממכרת שפחות חרופות כבנות הגליל?”

“את גוֹרל אחיותינו האמללות ההן ראינו בעינינו, בהיותנו עצורות בבית דודנו בקיסריה – השיבה אסתר בלב דוי – בנות עדינות, רכות וענוגות, הוצגו לממכר בראש מרומים. כל רואיהן מששון, כל עובר עליהן התעלל בהם וישם כבודן לכלמה” –

כן דברה הנערה התמה ופתאם התנודדה ותאנק דם.

“אבל בטוחה אני בהן – אמצה צפורה לבבה בהשיבה אמריה לה – בטוחה אני כי אך מעטות מהן מתענות עתה תחת ידי קוניהן מבני הנכר, ורובן כבר מצאו להן את המות, המלאך הגואל מכל רע – כי בשבעים ושבעה דרכים ימַצא המלאך הטוב הזה לדורשיו באמת. אולם גם המעטות הנשארות בחיים כבוּדות הן בעיני בחרפתן אשר תשאנה באֹנס, מכל אלה המתמכרים אל האויב ברצון, בשאפם להגיע אל טובם בבגד בוגדים.”

"אמנם אין מבטח ברומאים גם אם שלום יענונו – אמר אלעזר בן שמעון – כי מוצא שפתיהם לא ישמורו ושבועתם יחללו לעת תמצא ידם לנו. שאלו לפליטי טריכיה ויגידוכם משפט שרי רומה, אשר גזרו אמר: “להמיר שבועה ליהודים לדעתם אין פשע”¹⁹⁸. הלא “אחינו אנשי בריתנו” קראו לנו זקני רומה בראשונה, בבוא מושלינו החשמונאים בדברים עמם¹⁹⁹ – ומה היתה אחרית האהבה הרבה אשר נשבעה לנו? הזונה השלטת הזאת חבקתנו בזרעותיה עד מחנק נפש, והננו ברעתנו כיום הזה! עתה הנה באה עד משבר, כי נהפכו עליה ציריה מרעת בעליה ומלחמות בניה איש ברעהו – הנקרא עתה אליה לשלום, למען יוכל אספסינוס לעלות מארצנו ולחוש עם לגיונותיו לרוחתה לישועתה? האם לא תשוב אחרי כן להכביד עלינו אכפה על ידי נציביה הרשעים, אשר השביעו ברעות נפשנו ויביאונו עד הלם? לא אחי ורעי, משלום שוא כזה טובה מלחמה גלויה! והנני אומר כדבר אחותנו החרוצה, צפורה בת יוסף, אשר רוח אביה הגבור דבר בה, לאמר: “לא נוכל לעשות כדור המדבר ולחפוץ שוב מצרימה; לא נוכל עוד לשוב לעבדותנו ולשאת עלינו עול צוררינו – כי כבד עלינו מנשוא”.

“חן וכבוד לבנות יוסף – ומי יתן והיו כל גברינו כמהן!” – קרא בן גיורא בהוד קולו – “ועתה אחת נגמר אֹמר וממנו לא נשוב: אנחנו נעמוד על משמרתנו ונצפה לחדשות אשר תבואנה מרומה. אם תכבד עליה מלחמת אזרחיה, לא יוכל עוד אספסינוס לעמוד מרחוק ולהשאר על מקומו, וקם עם חילו ועלה מן הארץ, ואז לא יכבד לנו לטהר ארצנו מכל אויבינו בני הנכר אשר נאחזו בה לפצענו וחבורתנו, וידינו תמצא לנו להקים בתוכנו ממשלת עז אשר תכון לעולם. ואם תשוב רומה למנוחתה ושב חילה להלחם בנו – אז נסגר בקרב חומותינו הבצורות, ומהן נשלח בו את כל מגפותינו עד כי ילאה נשוא. ובשוב אויבנו אחור, יכשל ויאבד מפנינו, והיתה אחריתו כחיל מטֵליוס וקֵסטיוס, וכאשר מצאה ידנו לשני השרים ההם, כן נעשה לאספסינוס וחילו בבוא עת פקודתם גם המה”²⁰⁰.

“כן דברת! – קרא זכריה בן אבקולס – אין שלום לרומאים, ואת מוראם לא נירא, כי עיר עז לנו, ובה' השוכן בקרבנו נשים מבטחנו כי הוא יעמוד לנו ומכל צרינו יושיענו. יצוּר האויב על חומותינו עד רדתו, ינוח עלינו כדור עד יבוא רקב בעצמיו, והיתה אחריתו כחיל סנחרב בימי חזקיהו, אשר בלילה אחד נהפכו לכם פגרים מתים – כי אין מעצור לה' להושיע את עמו בעת צרתו, וכיי קדם יראנו נפלאות”.

“כן יקום וכן יהיה – קראנו כלנו קול אחד – אנחנו נתחזק בעד עמנו ובעד עיר אלהינו ולה' הישועה!”

––––––––

כאשר נדברנו כן עשינו. עוד בלילה ההוא באשמֹרת הבקר פקדנו את חילנו ונעל אל מבצר אנטוניה ונעבור דרך אילם העמודים אל הר בית ה' ואל מעון קדשו. שם הצבנו לנו שומרים מזֻינים, ואחר שמנו מעוננו בעליות המרוחים אשר למגדל הנהדר במבצר ההוא, וכל יתר החיל בא בתחתיותיו לגור. ושמעון בן גיורא אוה למושב לו את מגדל פזאל, ואת חילו הציב בעיר העליונה והתחתונה, כאשר אמר. ויוחנן נשאר עם חילו על מכון הר הבית, ואנחנו נסינו לדבר שלום בו ולא אבה שמוע. אבל גם ממלחמת שערים משך ידו. וכן שקטה העיר ולא נראתה אבחת חרב ברחֹבותיה.

בחג הפסח ההוא²⁰¹ הרבו באי מועד לעלות לרגל ירושלימה. אמנם נפקד מקום בני הגליל, אשר רֻבם היו עדי אֹבד, והנשארים מהם היו רק אלה אשר קדמו את הרומאים בשלום ויפתחו לפניהם שערי עריהם לרוָחה, והם יראו מעלות אל עיר הקדש, פן יחסדום הרומאים מעבר מזה ופן יפגעו בהם קנאינו מעבר מזה על הבגד אשר בגדו בעמם ובארצם. לעמת זה רבו המתנדבים בעם, הבאים בשנה ההיא מארצות האחרות, להביא מתנות ידיהם אל היכל קדשנו וגם אל אחיהם אנשי המלחמה, ורבים מהם הביאו את נפשם נדבה, להמנות בחילנו ולצאת בצבאותינו²⁰². האֹרחים הרבים מלאו את אילמי העמודים אשר סביב בית ה', וגם את עיר הקדש ופרוריה ואת שני הכפרים, בית היני ובית פגי, הנחשבים על גבולה²⁰³. המעונות והמִטות היו נתונים לעולי רגל חנם אין כסף²⁰⁴, ומפות היו פרושות על פתחי הבתים, למען ידעו האֹרחים כי השלחנות שם ערוכים לפניהם לאכול כאַות נפשם²⁰⁵.

ושמעון בן גיורא היה כמונו מן הקרואים לאכול בבית אלעזר בן שמעון, ויחדו השתעשענו בחג ההוא בחברת שלש נשי החן: מרים, צפורה ואסתר, אשר ערכו לנו שלחן ותפארנה אותו ביפין והדרן. ומדי כלינו לאכול ארוחת הערב שבנו אל מקומנו במגדל אנטוניה, ושם גם לנינו איש בחדר מעונו, כמדֻבר. רק בן גיורא אֵחר מאתנו לשבת, כי קרוב בית אלעזר למגדל פזאל, אשר בו בחר לשבתו מאז בואו ירושלימה

כן עברו עלינו ימי החג בשמחה ושעֹשֻעים, ואיש מאתנו לא פלל כי זה הפסח האחרון למנוחתנו ומשוש גילנו בעיר קדשנו!

ביום האחרון כי יעבור, ואנכי ויהודה אחי יצאנו מבית תענוגינו לשוב אל המבצר, והנה יצאה צפורה אחרי חרש, ותטני הצדה, ותאמר אלי בלאט, כי לטובת כֻּלנו נחוץ לסבב פני הדבר כי יוכן מעון במגדל אנטוניה גם למרים גם לה ולאסתר – למען הרחיקן מבן גיורא… לשמע דבריה רגזתי תחתי, אך לא יכלתי להוציא מפיה עוד מלין, כי התחמקה ממני ותָּשב הביתה. פקודת צפורה שמרה רוחי, ועוד בערב ההוא דברתי על לב אלעזר בן שמעון לעשות את הדבר הזה. אך הגדתיהו לו בשמי, מבלי קרוא שם צפורה עליו ומבלי הזכיר את שם בן גיורא, לבלתי הכעיסהו. למחרת הבקר נעשה הכל כדברי, ובבואנו עם אלעזר אל ביתו למשתה הצהרים, נקרינו אל שמעון, היושב שם בחדר הנשים ומשֹוחח אתן כדרכו. אחרי המשתה השמיע אלעזר, כי הנה הוכן במגדל אנטוניה מעון נחמד עם חדרים יפים למרים ולשתי האחיות, וכי עוד היום הנו חפץ להעבירן שמה, למען תהיינה בקרבתנו, ולא נדָרש לנוע יום יום הנה והלום. צפורה ואסתר אחותה ויהודה אחי נהרו למשמע אזניהם ולבבם פחד ורחב, רק למרים לא היו הדברים לרצון, כי היה צר לה לעזוב את בית תפארתה והיכל חמדתה ולנוע אל המבצר, באין כל פחד אויב לנגד עיניה. התבוננתי אל שמעון והנה עיניו מזרות זעם ופניו נפלו מחמה עצורה; אך עד ארגיעה משל ברוחו ויתאפק ויאמר:

“אשר אחזה לי אני, לא נכון לשום במעון צבא נוה משפחה”

ואנכי אשר בנתי הגיגו, לא יכלתי עצור ברוחי, ואען ואמר:

“ואשר אחזה לי אני, לא נכון לאיש זר להתערב בעניני אחרים אשר אליו לא יגיעו”.

על זאת חרה אף בן גיורא, ויענני בגאון וגדל לבב לאמר:

“למושל עליון המשפט להתערב בכל אשר ימצא נכון לפניו, ועל האחרים להקשיב לקולו בכל אשר יאמר להם”.

דבריו אלה העלו את חמת אלעזר ויען בגאוּת גם הוא:

“אכן למושל עליון שמנוך בשני חלקי עירנו, אבל לא בחלק העיר אשר עליו יֵחשב מבצר אנטוניה. שם אני המושל ובני יאיר מִֹשְנים לי, ובתוכנו לא יתערב זר, יהי מי שיהיה!”

“ואנכי אראכם כי פקודתי חקת עולם היא לכם, וממנה לא תסורו למרות עיני כבודי”.

“הראנו אפוא נפלאותיך, ונדע במה כחך גדול להכריענו תחתיך!” – קרא יהודה אחי, בשומו ידו על חרבו.

“הנני לעשות כדבריך!” – קרא שמעון בשלפו את חרבו מתערה

ברגע הזה הריקונו כלנו חרבותינו ונעמוד הכן לקרב. אבל שלש הנשים קפצו ותעמודנה בינינו להניאנו מבוא בדמים, ובעוד הן צועקות ומתחננות אלינו להשיב חמתנו, קרב מעֹשַֹרוס האדומי, עבד מרים, אל בן גיורא מאחריו ויפיל חרבו מידו ויאחזהו בין זרֹעותיו לפתע פתאם. והאיש גדול כענק ולכחו אין חקר, ובתעצומות עזו הרים את הגבור הזה ממקומו וישאהו ויטילהו החדרה ויסגור את דלת הברזל בעדו ונעל. אז פנה אלינו ויקרא:

“עתה מהרו החישו לעבור אל המגדל בטרם יוָדע הדבר לאנשי חילו. ואנכי אעמוד פה למשמר עד אשר תכלו מעשיכם, ואז אבוא גם אני אחריכם”.

מהרנו ונעש כדברו. ומרים אשר מאנה בראשונה לעזוב היכל כבודה האיצה בנו עתה לצאת מן המקום הזה, אשר בו אין מבטח עוד מפני קנאת בן גיורא ועברתו כי קשתה.

ומעשרוס חכה לנו עד כלותנו לעבור ולהגיע אל מחוז חפצנו. אז יצא אחרינו, ובהגיעו עד המשמר האחרון לחיל בן גיורא, מסר שם את המפתח, להוציא ממסגר אסירם, והוא אחז לבטח דרכו לבוא אחרינו ולהגיע אלינו. –

זאת היתה ראשית המדון בינינו ובין שמעון בן גיורא – כי נשא עיניו אל אסתר ויחמוד יפיה בלבו. ברוחה העלז ובשיחתה הערֵבה משכתהו אחריה מבלי הדעת. כי אמנם היה לבה תמים כילד, ובתומתה לא ידעה כי גחלים היא חותה בחיק האיש הזה אשר לא הסכין תת מעצור לרוחו. וצפורה בחכמתה הבינה מראשית אחרית, ותשכיל להרחיק את הזיק הבוער בטרם יאחז בלבו והיה ללהבה. אמנם תשוקתו רק חשק עובר וברבות הימים הכל נשכח – לולא נמצאו אנשים נרגנים אשר היה ריבנו דרוש לחפצם, והם סכסכו אותנו איש ברעהו וישלחו בינינו מדנים חדשים לבקרים עד כי רבתה המשטמה, וכן חלק לנו ולא זכרנו עוד אחריתנו.

כמעט יצא בן גיורא ממאסרו, ותהי ראשית מעשהו להצית אש בהיכל אלעזר בן שמעון, ואחר כן עשה כזאת גם לבתי קרוביו ומיֻדעיו – למען ירוששו יחדו וידל כבודם ולא יעצרו עוד כח לכלכל את החיל אשר לרגלם. ורבים משועי ירושלים אשר נטו בסתר אחרי הרומאים, בהיות לבם שלם עם אגריפס המלך, הרבו לחרחר ריב ולהשליח את בן גיורא בנו וביוחנן בן לוי – – למען יתם לריק כחנו במלחמותינו איש ברעהו. עצרת בוגדים זו שלחה אש באוצרות הבר והמזון והשמן והעצים, כל אשר צברו נדיבי עמנו לכלכלת החיל והעם לעשיריות בשנים לעת ידרשום. ובהעבירם קול כי מאת אחות פלגותינו היתה זאת, העירה את הפלגה האחרת לקחת נקמתה מאת אויבתה על הרעה אשר היא מביאה על כלנו בפעל רשעתה. כל הנכלים והעלילות האלה נודעי לנו אחרי כן, כאשר כבר עבר המועד, ובעתם לא ידענו עד מה. כלנו כצאן תעינו ויחדו נאחזנו בסבך, ותרב המהומה בתוכנו, ותגדלנה הפרעות והשערוריות והתגרות והמלחמות בעיר הקדש, ותהי יד איש באחיו וחרב איש ברעהו. וחלק גדול מבניני העיר אשר בין הר הבית ואַקרא היה לשרפה מאכלת אש, ותחתיהם נהפך לבקעה רחבת ידים למצב אנשי החיל ולמלחמותיהם בימי קרב²⁰⁶.

––––––––

כן עברה עלינו שנה תמימה במלחמותינו בעיר הקדש, עד כי לא שמנו עוד לב אל רומה והליכותיה בימים ההם. גם אמנם השיב האויב ידו מעלינו כל העת ההיא, כמו חדל ממנו לעולם. צבאות הרומאים עמדו במנוחה במקומות אשר אחזו להם בארצנו מקרוב ומרחוק, ואספסינוס וטיטוס עזבו את קיסריה ואת ארץ הקדש וילכו אל אשר היה רוחם.

אבל נכבדו מאד הקורות את רומה בימים ההם ובעת ההיא, ומסבות התהפכו בתחבלותיהן והנה באו לרגליהן חליפות וצבא אשר לא פלל איש לשמוע! אוֹטוֹ אשר עלה אחרי גלבא על כס רומה נגף לפני ויטליוס צרהו וישלח יד בנפשו²⁰⁷, וזקני רומא אשר הָשפלו ללחך עפר רגלי נירון ההולל, נשבעו שבועתם אמונה גם לויטליוס השובב והפרוע לשמצה. אז השיב אספסינוס אל לבו לאמר: הן עטרת רומה היתה ככדור למשחק, והנה היא עוברת מיד ליד, הבה, אשלחה גם אני ידי אליה, אולי אצלח לעשות לביתי, ותחת היותי עבד לאחרים יהיו הם עבדי עבדים לי! הוא חשב דרכו ומקרב עמנו נמצאו לו אנשים כלבבו לעשות דברו ולהשלים חפצו! אגריפס נסע עבר ארצה מזיה²⁰⁸, ומשם הלך רומאה, לעורר את קרובי אספסינוס להסב את המלוכה אליו ²⁰⁹. בירוניקה אחותו הלכה לאלכסנדריה, ותפתה את היהודי המומר, את טיבריוס אלכסנדר, נציב מצרים, לשית ידו עם אספסינוס²¹⁰. ואז הלך טיטוס לסוריה ויט את לבב הנציב מוקיְנוס לבחר באביו גם הוא. והנה התקוממו הלגיונות העומדים במזיה וימאסו בויטליוס ויעלו עליו למלחמה; טיבריוס אלכסנדר השביע את חילו שבועת אמונים לאספסינוס הקיסר החדש²¹¹, ומוקינוס הסיע את צבאותיו מסוריה ומיהודה ויעל על רומה ביד חזקה, והלגיונות אשר נשארו ביהודה שמחו על השמועה כי נבחר שר צבאם למלך על כל הארץ, ויצהלו כאבירים ויקראו “יחי הקיסר!”. ואספסינוס וטיטוס ירדו מצרימה ושם חכו עד הגיע אליהם הבשורה, כי אחרי שפך דמים רבים ברחובות רומה ואחרי השרף מקדשה הגדול, היכל הקפיטוליום, גברה יד קרוביהם שמה, ויקם העם על ויטליוס וימיתהו²¹², ואספסינוס הוקם עָל להיות לקיסר רומה, ומושל בעֹז עולם. אז מהר הקיסר החדש לעלות אל רומה, לאחוז ממשלתו ביד חזקה. ולכונן את כסא ממלכתו ולסעדו בפאר נצחון צוה את טיטוס למהר ולעלות על ירושלים לכבשה ולבצע מעשהו בעם יהודה – כי נחשבה לו לחרפה נגדה נא לכל עמו, כי בעוד אשר שבטי גרמניה וגליה וסרמַטיה, רוב עמי המערב אשר מרדו בעת ההיא ברומה, שבו נכנעו לפניה באפס יד, הנה העם הקטן הזה, עם היהודים, יושב ארץ הקדם, עומד במרדו זה ארבע שנים ועודנו מקשה ערפו, מאן הכָּנע!

עד מהרה אסף טיטוס חיל וצבא במספר שמונים אלף איש, וכלי מצור וכלי משחית בהמון רב אשר לא היה כמהם להרומאים בכל מלחמותיהם עד כה. גם מלכי הארצות הקרובות חשו באו עם צבאותיהם לקול הקריאה להסתפח אל מחנהו. עליו נלוו גם שלשה בוגדים מבני עמנו: אגריפס, יוסיפוס וטיבריוס אלכסנדר. האחד הקריב אליו את חילו וכל מאֹדו, השני היה לו למורה דרך והשלישי היה לו לאב וליועץ אשר הנחהו בעצתו במלחמה הזאת מראשיתה ועד אחריתה.

וחג הפסח האחרון²¹³ קרב לבוא, ולרגליו שבו באו רבים מאחינו יושבי הארצות הקרובות והרחוקות בעלותם לרגל ירושלימה, ויהי מספר התושבים והארחים בעיר קדשנו כאלף אלפים ומאתים אלף איש²¹⁴ – וכל באיה לא שבו עוד! כי פתאם קרבו צבאות הרומאים אליה מכל עבריה, ויסגרו עליה דרכיה. ותהי חתת האויב על אזרחיה ואֹרחיה גם יחד, כי יראו לעזוב את עיר מעֻזם ומבטחם. לא יצאו ממנה בלתי אם אלה אשר היו להם דברים בסתר עם הרומאים – ועל אלה הבוגדים הֻצבו שומרי החומות והשערים, לארוב להם ותפשם וליסרם בדרך פשעם.

הרעה אשר נשפה אלינו מן האויב הבא עלינו מחוץ, שמה קץ לריבותינו ומלחמותינו פנימה. ויהיו דברי ראשונה אל אלעזר בן שמעון להשלים עם יוחנן בן לוי, אחרי אשר מקרי הימים הורונו ראשית דעת, כי לא לחנם שמר עברתו לשועי אחינו. כי אמנם הרבה הרבו המה פצעינו בשנאה הגדולה אשר עוררו בינינו על חנם. וגם יוחנן נעתר לנו, בזכרו לי אהבתנו מאז, בהיותנו עוד בגליל – ועוד בפסח ההוא התאחדו שני מחנותינו ויהיו לאחד. ובהוסד השלום בינינו בטחנו ונהי שאננים מפחד רעה, כי עיר עז לנו מאד, ובה כביר תמצא ידנו להתחזק ולעמוד בפני כל צר ואויב העולה עלינו.

––––––––

העיר ירושלים נבנתה על שלשה הרים: על הר ציון, העיר העליונה; הר אקרא – היא העיר התחתונה, וממול שניהם – הר המֹריה, הוא הר הבית. שני עמקים עמוקים הקיפוה מסביב, אשר בימי הגשמים היו מלאים מים, הם נחל קדרון וגיחון. תחלת שניהם בפאת צפונית-מערבית, משם יסֹב האחד את העיר מערבה ודרומה, והשני צפונה ומזרחה, ואחר יתחברו בפאת דרומית מזרחית והיו לאחד על יד עין רוגל. אל המקום ההוא יגיע גם העמק השלישי, הוא עמק החרוץ המפריד ממערב למזרח בין הר ציון ואקרא, ומשם יסֹב דרומה בין הר ציון והר המריה, וגשר אבנים בעל קשתות נבנה על העמק הזה לחבר את עיר ציון עם הר הבית. בימי אגריפס הראשון נוסף עוד פרוָר אחד מצפון לעיר, הוא החלק הבנוי על גבעת ביזיתא. בפרור הזה ישבו בני דלת העם, בעלי המלאכה; בו היו שוקים ושערים לסחר הצמר והבגדים, הכלים והעצים והמקנה. בעיר ציון ישבו בני מרום העם; שם היו הילכי הורדוס ואגריפס וארמנות שועי ירושלים וקציניה. צפונה לה היתה העיר התחתונה, היא אקרא, ותכונתה כחצי אגן הסהר, וגם בה נמצאו היכלי חמר וארמנות תפארה לרוב מאד. מדרום הר הבית היה הפרור עפל, וצפונה מערבה לו היה מבצר אנטוניה, ובקעה עמוקה הפרידה בין המבצר להפרור ביזיתא.

מלבד החומה הישנה אשר הקיפה את העיר העליונה, היתה עוד חומה אחת מסביב לעיר התחתונה, ועליהן נוספה עוד חומה שלישית אשר הקיפה את הפרור ביזיתא. לראשונה היו ששים מגדלים, בשניה ארבעה עשר ובשלישית תשעים, והחומות עבות וחזקות והמגדלים גבוהים ובצורים מאד²¹⁵. – באלה בטח לבנו כי לא יעצור כל אויב כח להבקיעם אליו ולכבשנו, בעמדנו למגן להם ובהחסותנו בם.

העיר היתה כלילת יפי, ועליה נאמר: “עשרה קבין יֹפי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים”²¹⁶, וכל “אשר לא ראה אותה בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם”²¹⁷. גנות שושנים היו בה למכביר²¹⁸, גם גדלו בה עצי קנמון אשר נדף ריחם למרחוק²¹⁹. שווקיה היו מעטרים בכל פרי נחמד למינהו²²⁰. וחצותיה כלם היו מרצפים באבני שיש²²¹. בשלש רגלים התרבה מספר אנשיה פי ארבע²²², ובכל זאת לא אמר אדם “צר לי המקום שאלין בירושלים”²²³ – כי היו יושביה כלם נדיבי לב ומכניסי ארחים בכל אות נפשם וחפץ לבבם²²⁴.

––––––––

וטיטוס נגיע בראש לגיונותיו אל הר המצפה, אשר במרחק אלפים אמה מירושלים צפונה. שם עזב את מחנהו יקח אמו שש מאוד פרשים ממבחר גבוריו וירכב הלאה אל מול ירושלים, לרַגל אותה ולמֹד את חומותיה ומגדליהן. זאת ראו צופינו ויתנו לנו אות, ונמהר ונגיח מאחד השערים אשר לחומה הקיצונה ונפול עליו לפתע פתאם ונך גדודו אחור וכמעט נפל טיטוס שבי בידינו. אך הפרשים התעוררו מחרדתם וישליכו נפשם מנגד וילחמו בכל מאמצי כחם עד כי הצליחו למלטהו מרעה ולנוס עמו אל מחנהו. אז שבנו ראינו כי חסר סוסים במלחמה הוא חסרון לא יוכל להמנות; ובכל זאת שמחנו כי עלתה בידנו להחריד את אויבנו מראשית דרכו ולהניסהו בחרפה מעלינו. ויהי גם זה לנו אות לטובה, כי כן תמצא ידנו לו במלחמה הבאה.

ביום השני החל הלגיון העשירי להתבצר על הר הזתים ממול ירושלים מזרחה צפונה. כי כן היתה עצת בוגדינו הנלוים על טיטוס: למהר להחל מעשהו בחג הפסח, ואז לא יהיה לו מעצור מאתנו, בהיות החג קדוש לנו מחללו. ואנחנו סכלנו עצתם, כי בעצם היום ההוא עוררנו את גבורתנו, ונצא חוצץ משערי העיר ונעבור את נחל קדרון ונבוא על אנשי החיל כסער קטב ונכם ונהֻמם ונפזרם לכל רוח. אך טיטוס חש לעזרתם עם מבחר פרשיו הרבים והעצומים, אשר טשו עלינו כנשרים עד כי לא מצאנו מעמד מפניהם, ונסוג לאחור עד מורד ההר – – והנה חיל חדש יוצא משערי העיר, חיל שמעון בן גיורא אשר בא אלינו לעזרה! אז שבנו בדרך זו ירדנו ונעל על האויב שנית ונשתער עליו בכל עז ונרבה חלליו מאד וכמעט עשינו לו כלה. אבל טיטוס הוסיף למשוך אליו חיל ועזרה מן הלגיונות הצפוֹנים, והוא עם פרשיו שות שתו עלינו מַעבָרים עד כי נלחצנו לשוב. בפעם הזאת העמיד טיטוס את צבאותיו לרגלי ההר לשמור את צעדינו, והם לא משו עוד ממקומם עד אשר כלה הלגיון העשירי לחפור במעלה הר הזיתים ולבצר עמדתו תחתיו.

ביום ההוא ראו הרומאים את כחנו וגבורתנו, וידעו כי לא על נקלה יצלחו להכריענו תחתיהם. ואנחנו שבנו העירה בלב נכון ובטוח בה' כי תשגבנו ישועתו – כי שלום אמת נעשה במלחמה הזאת בינינו ובין בן גיורא, ואיש לרעהו נתַנו יד בעמדנו יחדו על שדה קטל והרג רב.

עד מהרה נטיו אהלים על הבקעה הנשמה אשר בין הר הבית ואקרא, והמקום ההוא אשר ראה ריב אחים בעָרכם קרבות יחדו, ראה גם נדבת אחיותיהם, בהתחרותן יחד במדות האהבה והחמלה. שם גלו בנות ירושלים צדקתן, בהוסדן יחד לפקח על פצועי המלחמה, לחבשם ולכלכל מחלתם בידים אמונות ולב נדבה, ןצפורה עמדה בראש כל נשי החסד, ומרים ואסתר עזרו על ידה, ובאשר פצועים וחולים שם הן, למהר רפואה ולהחיש ישועה בכל אשר יכלו. מלבד זאת אספה צפורה חבר עלמות ונשי חיל כגילה, למרוט החצים והחרבות, להכין אבני קלע ולהיות נכונות לעזרה לחיל הגברים בהלחמם מעל החומה – כאשר הסכינה לעשות במצור גמלא עיר מולדתה. בעבודה הזאת החזיקה אסתר בכל אות נפשה, כי היתה כרוחה ולבבה, ותלמד ידיה למשוך בקשת, לירות בחצים כגבור משכיל ולקלוע אל השערה ולא תחטיא. הנה כן שקדו בני הנעורים על מעשיהם, לעשות בחפץ כפיהם ולהיות ערוכים ונכונים למלחמה הבאה; אבל כלם יחדו כמר מדלי נחשבו נגד המון הולכי בטל ואוכלי לכם חסד, אשר בתוכנו רבו כמו רבו! המון זקנים וזקנות, ילדים וילדות, רפי ידים וידועי חלי, נשים פֹּריות עם עדת עולליהן עמוסי בטן – כל אלה יחד עלינו התמלאו, מהם אשר התכלכלו זה כמה בדרך צדקה בעיר האלהים אשר רבו בה נדיביה מאז מעולם, ומהם אשר נמלטו אלינו מן המקומות הקרובים כבוא אליהם כנהר צר. להם חרד לבנו בחושנו עתידות לנו – כי היה עלינו לכלכלם ולנהלם בלחם ומזון די צרכם, והאוצרות והממגורות יחד היו לבער, ואם תבוא העיר במצור וישועתנו טרם תקרב, אז מי יודע מה יהיה להם ומה יגיע אלינו על ככה באחריתם!

––––––––

כאשר כלה הלגיון העשירי להתבצר על הר הזיתים, החל המחנה הראש לקרבה אל העיר מפאת צפון ולשפוך סוללות על דרכו ולהעמיד כלי משחֵתו אל מול החומה הקיצונה, הסובבת לפרור ביזיתא. ולהישר לפניו דרכו שחת את כל הגנים הסובבים לעיר ואת כל עצי שדה ועצי פרי כרת לבניני הדיק ולמעשי הסוללות והמכונות. אז החלו המלחמות והקרבות בינינו ובין האויב, באמצנו כחנו להפריעהו ממעשהו, ופעמים הרבה הפלאנו הכותו ונצית אש במכונותיו ונחבל את כל מעשי ידיו. אך סוללותיו הרבות וכלי נשקו הטובים ורכביו ופרשיו הקלים הם שעמדו לו תמיד לגבר חילים ולהשיבנו אחור. רבים חללים הפלנו מהרומאים ועצומים היו כל הרוגיהם בירותנו מעל החומה בחצינו השנונים או בהתנפלנו עליהם ברמחים ובחניתות ובחרבות שלופות, אך כלה לא יכלנו עשות להם, כי עצם מספרם מאד ובתחבלות הרבה עשו מלחמה. כן הכינו להם “סוכך” – מקלעת ענפים אשר כסתה על ראשיהם מלמעלה או ערכו “צַבּים” – מגנים ושלטים שחברו להם יחדו להגן עליהם מעבריהם. וביותר הפליאו להעזר בהבליסטראות²²⁵ – הן מכונות הקלע; מהן השליכו עלינו אבנים כבדות אשר עופפו במרחק שני ריס ויותר, ובנפלן על החומה וסביבותיה הפילו ממנו רב. אך בהיות אבני המקום לבָנות במראיהן, למדנו אחרי כן להזהר מהן ולנטות מפניהן: כי נכרו במעופן, ובהגלות הסוד הזה להרומאים חבלו מזמה להחשיך תארן, ואז שבו הרבו להשחיתנו, כי לא נכרו עוד לעין ולא ידענו דרכן.

אכן דברים רבים נגלו להרומאים בכל הנעשה בתוכנו, ורבות פעמים נסכלנו על זאת וכל חכמתנו התבלעה. ויהי כדברנו על אֹדות זאת פעם אחת בערב, בהועדנו יחדו באחד חדרי מעוננו, ובבקשנו עצות מרחוק לבלע פני הלוט ולדעת את הבוגדים בתוכנו שהמה בעוכרינו, והנה הטתה אסתר את צפורה הצדה, ותתלחש עמה רגעים אחדים, ואחר כן שבו שתיהן אלינו. ופני צפורה חורו מאד בפצחה שפתיה עמנו לאמר:

“הנה נדבה רוח אסתר אותה, להתחפש ולבוא אל מחנה האויב – אולי יצלח לה להוציא תעלומה אור”.

כלנו נבהלנו למשמע אזנינו, ויהודה אחי נתּר ממקומו ויקרא:

“חלילה לך מה' לעשות זאת, פן יכירוך שם ונגזרת!”

“לדבר הזה אל תדאג לי, ידיד לבבי! כי לא על נקלה יכירוני בהתחפשי, ואם יקרני אסון אין רע – כי לא אחת אני בבנות ציון, הנספות בלא עת מחצי אויב או מאבן קלע. ואם נגזר עלי מן השמים למות, הלא אחת היא אם יפגעני המות בעמדי אצלך על החומה כפעם בפעם או בהיותי במחנה האויב לגלות מצפֻניו”.

לשוא התאמצנו לדבר על לבה ולהניאה מחפצה הנורא, לשוא בכתה מרים תמרורים בנפלה על צוארה, לריק שחת יהודה אמריו הנעימים, בעוררו את האהבה – היא החזיקה באחת וממנה לא שבה.

“קדוּשה אחת היא לאדמתנו הורתנו, אשר למענה נערה למות נפשנו – קראה הנערה ברגש – ואל חיק אמנו זוּ האהובה הלא אשובה באשר אפּולה”.

“הוי אסתר, אסתר! – קרא יהודה בלב נמוג – זכרי את קיסריה ושוד השפחות החרופות יעלה נא על לבבך! – הן צרינו זרים אכזרים, ובידיהם יש ענשים קשים ומרים ממות, ואתּ עלמה עבריה, רכה וענוגה וכבוּדה בבנות – ואיך תשליכי מנגד נפשך וכבודך יחד!”

“לדבר הזה יש עצה – ענתה צפורה וקולה חרד בדברה – הנה אתי מאכלת קטנה וחדה, אשר ירשת פליטה היא לי מנשק בית אבינו; אותה צפנת עמי במצור גמלא, חשכתיה לי ולה ליום צר, פן יבואו הערלים והתעללו בנו בגבור עלינו ידם. ועתה הא לך זאת, אסתר מחמל נפשי! והיתה אתך למשמרת. לכי אל משלחתך בשם אלהי קדשנו, ואם יקרך אסון, והיתה המאכלת לך סגלה, וידעת את אשר תעשי בה!”.

מפני עז לבב שתי האחריות נִחנתנו גם יחד ונשבות מענות עוד אותן דבר – כי אמו ממנו ברוח נדיבתן וגבורתן. ותלכנה שתיהן את מרים ותבואנה חדר בחדר. שם עשוּ שערותיה, ותחלפנה את שמלותיה ותמשחנה עור פניה וידיה בצבע כהה אשר מצאו אתן בין תמרוקיהן, וכעבור זמן מה שבו עמה אלינו. ואנחנו עמדנו משתאים וכמעט לא הכרנו מראהָ – כי במקומה ראינו לפנינו נער סוּרי, קוצותיו תלתלים מסביב לראשו, לָבוש כתנת משי ירוק ומכנסי פסים רחבים, וחגורה על חלצים ועליה תלוי ילקוט עור, וכפות עור מתחת לרגליו והן מחֻשקות אליהן ברצועות היוצאת מבין האצבעות וכרוכות עליהן מזה ומזה עד הקרסולים, והנער עוטה סדין עב הרכוס בקרסי נחשת אל שכמו הימנית, ועל גבו קשת ואשפה מלאה חצים.

“עתה הרגעו והשיבו נפשכם למנוחתה! – אמרה אלינו בלשון ממהרת לדבר סוּרית – כי במראה הזה לא יכירני אדם כי אשה אני וממעי יהודה יצאתי”.

אף אמנם לא יכלנו לכחד כי הצדק אתה. אז נדברנו יחדו כי אם יהיה לה דבר להודיענו, תכתבהו על פסת ניר דק אשר תדביק אל חץ, ואותו תורה לה למטרה אל חלון “מגדל הנשים”, אשר בתוך לחומה הקיצונה. ומדי יום ביומו תתראה אלינו בצהרים, בעמדה מנגד לנו על יד קבר הילני המלכה. אותות כאלה וכאלה שמנו בינינו ובינה, לדעת את שלומה אם יסך ה' לה וישמרנו מפחד רעה. וככלות כל התכונה קמה עמדה ותברכנו לשלום. אז נשקנוה חליפות ויהודה מרר בבכי, אך שתי האחריות אמצו לבבן, ובצאת אסתר לדרכה נלותה צפורה אליה לשלחה עד השער, וגם אותי לקחו עמהן, וליהודה לא נתנו ללכת, פן ירך לבבה מקול אנחותיו וקשתה עליה פרידתה.

––––––––

מעט מעט למדנו גם אנו ידינו לעשות מלחמה במכונות הקלע אשר היו לנו משלל מטיליוס וקסטיוס²²⁶, אשר עמדו עד כה על הר הבית לזכרון. ומדי קרב האויב לשפוך סוללות בקרבת החומה להשחיתה, הֻכה מאתנו מכה רבה עד כי הפך ערף לפנינו וינוע ויעמוד מרחוק. לאחרונה חדל ממעשהו זה ותחתיו החל לבנות שלשה בנינים אשר לא ידענו תכונתם.

אבל עוד ביום ההוא נמצא חץ בחדר החלון הפתוח במגדל הנשים, ועליו כתוב לאמר:

“שלשה מגדלים, חמשים אמה לגֹבה, מגנים לסוללות חדשות”.

עד מהרה המתקנו סוד ונגמר אמר לחפור תהלֻכות מתחת לארץ ולעשות להמגדלים כאשר עשו הרומאים למגדל גמלא. דברנו אף עשינו ובטרם יכלה האויב מלאכתו הגענו בלילה אל מגדל אחד ונערער יסודו, וכמעט נשבה בו רוח נפל המגדל תחתיו ויהי להרס. מקול מפלתו נבהלו הרומאים מאד ותהי מהומה גדולה במחנה, ובהחפזם לנוס לא הכירו איש את אחיו וידמו בחפזם כי היהודים באו עליהם בסערת מלחמה, ותהי חרב איש ברעהו כל הלילה עד אשר נודע להם שרש דבר נמצא בזה, ויבושו מפחזותם ומֹרך לבם. ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם אף ששנו מראש על מבוכתם העתידה להם בהגיענו אל שני המגדלים האחרים. ונהי נכונים להשתער אז עליהם באמת ולהגדיל תבוסתם ברעש מלחמה.

עודנו ששים ושמחים בתחבֻּלה זו, והנה נמצא לנו חץ חדש אשר הזהירנו לאמר:

“חופרים בעמק לפני המגדלים, והתהלכות ללא הועיל עוד!”

אז חדלנו מעבודתנו. והרומאים כלו מלאכתם ויצפו את המגדלים ברזל ויעלו את כלי הקלע אליהם למעלה – ומשם היה נקל להם לירות עלינו בלי חשך. ואנחנו לא יכלנו להשיב מכה אל חיקם, כי חצינו התמוללו בעבי מגניהם, ואבני הקלע לא הגיעו אל מרום עמדתם. וכן התקרבו מעט מעט אל החומה, ויחלו לנגחה באילי הברזל, ומקץ חמשה עשר יום למצור עירנו פרצו בה פרץ רחב, וראשי גבוריהם שמו נפשם בכפם, ויפרצו דרך בו אל שער החומה, וכל החיל הרב פרץ שער ויעבור וילכוד חלק העיר החדשה אשר על יד פרור ביזיתא, במקום אשר הגיע אליו קסטיוס בראשונה.

וטיטוס הסיע את מחנהו ויתקע אהליו לפנים מהחומה ההרוסה, על פני המישור אשר עמד חיל סנחרב מלפנים, הוא המקום הנקרא בשם “מחנה אשור”, – ומשם החל להשתער על החומה השניה. אז החלה מלחמה גדולה ונוראה אשר ארכה ארבעה ימים תמימים. אנחנו ירינו עליהם זקים ומות ממגדל אנטוניה ומאילמי בית המקדש הצפונים, ושמעון בן גיורא וכל גבוריו עמו נלחמו נגדם כאריות מעל החומה התיכונה ולפני השער. יומם היתה המלחמה הולכת וחזקה עד נטות צללי ערב ובלילה נשארו כלם על מקומותם, ואיש לא פשט את חליצותיו מעליו. אנחנו חרדנו לרגעים פן יעלה האויב על החומה באישון לילה, והרומאים פחדו ורעדו פן יתנפלו היהודים עליהם בנוחם על משכבותם. וכמעט נבקעו עפעפי שחר שבה נטשה המלחמה ברעש ורגז ובכל מאמצי כח. ביום החמישי נשתה יד אחינו מפני המכונות הרבות אשר כוננו הרומאים להשחית. חיל שמעון נסג לאחור באין מעמד והרומאים הקריבו את כלי התותח אל מגדל התָּוך אשר לחומה השניה וינגחו אותו באילי הברזל עד רדתו, ובנפלו נעשה פרץ בחומה והרומאים שות שתו העירה ויבואו בחוצות הצרים המטים עקלקלותם על יד החומה – ושם היתה מבוכתם! כי בשטף עובר התפרצו עליהם גבורינו מכל עבר ופנה, והמוני אנשים ונשים עלו על הגגות ומשם השליכו אבנים וכל הנמצא בכפם על ראשי הרומאים התועים בחוצותינו כצאן אֹבדות, ורבים מאתנו יצאו דרך השערים ויתנפלו על הגדודים העומדים הכן לבוא אחרי אחיהם העירה, ותהי מכת חרב והרג ואבדן בחיל הרומאים אשר בעיר, ורק מעטים מהם הצליחו לנוס ולהמלט על נפשם.

––––––––

בנצחון הזה הודענו ידנו וגבורתנו בעיר מעזנו ומשגבנו. וטיטוס אשר לא חשב אנוש העביד את כל חילו עבודה רבה ואחרי מלחמת שלשה ימים, לילה ויום, עלתה בידו לשוב ולכבוש את החומה, ובכל זאת לא מצא עז בנפשו לבוא עם מחנהו העירה, ויתן לנו ארוכה ימים אחדים, אולי נשוב אל לבנו לחדול מנשק ידנו ולשחרהו לשלום. ולמען הראות את גדלו ועצם ידו צוה לכל צבאות חילו להאסף יחדו על הכר הנרחב אשר מחוץ לעיר, לעבור חלוצים על פניו ולקחת מידו את שכרם חלף עבודתם כמשפט.

נורא ונהדר היה המראה בהקבץ כל החיל הגדול והנורא על מקום אחד, הגלוי ונראה לעיניו לכל עבריו, ובעברם על פניו איש איש בחליצותו היפה ונשקו הממֹרט, ומכלם הכי נפלאו הרוכבים והפרשים, לבושי מכלול כלם, בעברם עם סוסיהם האבירים, ועדייהם כסף וזהב התנוצצו לעיני השמש ויהיו למחזה כליל יפי. הגדודים אשר כלו לעבור על פני טיטוס ושריו נקבצו באו אחרי כן אל הקפילאות²²⁷ אשר במחנה, לתת כסף שכרם ביין ושכר ותענוגות בני האדם. מחנה הרומאים היה במראהו כקריה בצורה, האהלים נטיו במשטר כרחובות עיר, ובתוכם גם שוק רחב למקח וממכר. בימי המנוחה ההם נמצאו על השוק המון משחקים ומשחקות, מרקדים ומרקדות, שׂרים ושׂרות, גם מאַחזי עינים, חוברי חבר וקוסמי קסם, להראות מעשי נפלאותיהם בעד בצע כסף. פה נערות הוֹדִיות, חשופות שכם וגלויות שוק, קופצות בין חרבות לטושות, עוברות בעד השלח ולא תבצענה; שם בני כושיים אוגדים נחשים צפעונים סביב לבשרם הערום, ולשונם לשון אפעה שומה בפיהם ולא יפגעו. אך כל אלה שעֹשֻעים המה רק לצעירי החיל, לנערים אשר זה מקרוב באו – כי הגברים אשר הזקינו על עבודתם בצבא נותנים בכוס עיניהם, יושבים על מזרקי יין ושותים לֹשָכרה, או משחקים בקוביא, ושכרם חלף נפשם וחיתם הולך ועובר מיד אל יד. ופקידי הצבא ושרי החיל יושבים אל שלחנותיהם בלבד, והם אוחזים בזה וגם מזה לא יניחו ידם.

מאחרי השלחן אשר לשרי הצבא נראה נער סוּרִי, יפה תואר ויפה מראה, ועל גבו קשת וחצים, ובידו עט ולוח – הוא מנצח על המשרתים והמשרתות הרצים רצוא ושוב לעשות רצון המסֻבים ולהביא להם כל משאלותיהם, והוא רשם הכל על הלוח לזכרון ולמצוא חשבון. ובהיות אזניו קשובות אל כל אשר ידרושו, הנהו מזין ומקשיב לכל מוצא פיהם, וגם לשיחותיהם ומדברותיהם איש לרעהו. וכטוב לבם ביין או מאשר הסכינו עמו הנם משוחחים אתו כעם אנוש כערכם, ועונים אותו על כל שאלותיו בעניני המלחמה – כי נראה מרחוק, בהראותם באצבע על העיר ויושביה. –

אל המקום ההוא היו נשואות עיני אחינו, אשר לאלפיהם ורבבותיהם עלו על החומות ועל הגגות להתבונן אל המראה. אך לא מחזה אנשי החיל העוברים בסך, בתפארת חליצותם ונשקם, לקח לבבם, – כי אם מחזה השלחנות המלאים כל טוב; אליהם הביטו בעינים כלות – כי הנה זה החל הרעב לענות נפשם. בבתי העם כבר תם הלחם, הקמח כבר אזל מן השוק והחנויות, והמוני אדם החלו להתכלכל בכל הבא בידם, וגם זה הולך וחסור, עוד מעט ואיננו. ושם לנגד עיניהם זרים אוכלים פרי אדמתם לשובע נפשם, זוללים וסובאים עד אשר יצא מאפיהם – והם רק בעיניהם יראו ומשם לא יאכלו, באזניהם ישמעו צהלת אויביהם ברננם מטוב לב, והם רעבים ונפשם ריקה! על זאת שממו רבים, ונפשם כלתה לחדש את המלחמה ולהחריש המית לבבם ומעיהם בשאון כלי הנשק ובתרועה וקול שופר.

מאז נכבשה החומה הראשונה ונהרס מגדל הנשים, החלה אסתר לשלח חציה למטרה אל מגדל אנטוניה, ושם נמצאו יום יום. אך הידיעות קטנו בערכן; רק זאת נודע לנו, כי הגיעו אל טיטוס דברים מקרב עירנו, המבשרים אותו כי הנה החל הרעב לשלוח מגפותיו בנו, ועל זאת צוה לערוך את השלחנות בקרבת העיר – למען למוג לבבנו ולדכא כחלל רוחנו.

ברביעי לימי המנוחה שלח טיטוס דברו אלינו להניח נשקנו ולהסגיר את העיר בידו. ויצו גם ליוסיפוס לדבר על לבנו, אולי נעתר לו באשר יהודי הוא ובלשוננו ידבר לנו. ויוסיפוס בחר לו מקום בטוח אשר לא יגיעו אליו חצינו, ויפתח במשל פיהו, וידבר גדולות ונשגבות כדרכו, ויזכירנו ימות עולם, כי עבדים היו אבותינו מעודם, בהכנעם תמיד לפני החזק מהם, ומאברהם אבינו, אשר לקח פרעה את שרה אשתו בחזקה, ועד סבלות מצרים ואשור ובבל וסוריה נשאו אבותינו עול זרים וידֹמו, ורק לישועת ה' יחלו כי יחמול עליהם ויגאלם בדרך פלא. ועתה גם לישועת ה' אך שוא ניחל – כי הרומאים גוי צדיק שומר אמונים ואנחנו עם כבד עון וגדל פשע, ועין בעין נראה כי ברצון אלהי עליון עשו הרומאים חיל והצליחו²²⁸.

כן העתיר עלינו במלים בכזבו לנו בלשונו, גם בכה ויתחנן לנו לחוס על העיר והמקדש ועל נשינו וטפנו ולהתרפס לפני טיטוס, כי אז יתרצה ברחמים ושלום יעשה לנו, ואם לא נעשה כזאת אז מרה תהיה אחריתנו, ובטרם ישלחו הרומאים ידם בכל הקדוש והאהוב לנו ישלח בנו הרעב את כל מגפותיו ויכַלנו – כי הלא כבר החל להשחית בעם ולשלוח חציו בנו כיום הזה.

בדבר הזה הזכיר לנו עון אחינו הבוגדים כמהו, המודיעים את אויבינו מכל הנעשה בתוכנו, ורבים מאתנו התמרמרו על ככה ויחרפוהו בחמת אפם וימלאו פניו קלון.

בעצם היום ההוא נמצא לנו חץ ועליו כתוב לאמר:

“בן הכהן הגדול נמצא במחנה. מתתיהו ויתר בניו שתו יד עם בן יהודה, שר המגדל התיכון, להסגיר את החומה ביום מחר כי יבוא”.

החץ הזה נחת בנו וישפוך לארץ מררתנו. ונמהר ונודיע הדבר לבן גיורא, כי על חילו נחשב בן יהודה והמגדל הוא בגבול משמרתו. ושמעון חגר חמות ויאסור את מתתיהו ושלשת בניו אשר עמו ויכבד עליהם אכפו עד תתם תודה כי כן עשו. גם גלו שמות יתר השועים והאלופים אשר היו בקושרים, ועוד בלילה ההוא נתפשו כלם חרש ויושמו במשמר. ויהי ממחרת וישלח בן יהודה את אנשי חילו אל מקומות שונים, למען הרחיקם מעליו, ולא נשארו עמו בלתי אם חבריו ומתי סודו – ולא ידע כי הושמו לו מאָרבים המבינים אל כל מעשיו. ובעודנו עושה כה וכה לבצע מחשבתו הרעה פרץ שמעון וחילו אל המגדל ויתפוש את בן יהודה ואנשיו וימיתם לעיני טיטוס ושריו וגדוד גבוריו אשר החלו לגשת אל החומה, בבטחם בעדת המרעים ההם. אז נעשה משפט חרוץ גם ביתר הבוגדים אשר נתפשו בכף²²⁹, בהגלות עונם, כי זה כבר היתה ידם במעל, והם היו בעוכרינו, בשלחם אש באוצרות המזון ובעוררם מדנים בינינו, למען נכַלה איש רעהו במלחמת אחים.

––––––––

במות האנשים ההם, החטאים בנפשותם, עוד לא פסו הבוגדים מתוכנו, ובקרב המחנה עוד נמצאו אנשי רשע “ידידי הרומאים”, אשר “כתבו דבריהם על חצים ויורום חוץ לחומה”²³⁰, ועל ידיהם נתפשנו, נבעו מצפונינו.

ביום ההוא אשר נעשה המשפט החרוץ בבוגדי עמנו, קם שאון בקרב מחנה האויב – כי נמצא חץ אשר הרעישם כארבה, יחד עליו התגודדו, ופקידי החיל לקחוהו ויביאוה אל שר המחלקה²³¹, ומשם פשט גדוד ויבוא אל השוק אשר בקרב המחנה, ויתפוש נער אחד ויאסרהו ויוליכהו על הככר אשר אל מול החומה, ועד מהרה הוכן שם עץ צלב להוקיעהו נגד עינינו.

על המראה הזה התבוננו מראש החומה, וצפורה עומדת על ידי כפעם בפעם ופתאם השמיעה קול ענות ואחריה עורר יהודה אחי זעקת שבר – כי הנה זה הנער הסורי, היא – אסתר מחמד עיניו הלקוחה למות!

ברגע ההוא אשר הואיל יהודה לקפוץ מעל החומה עם עדת גבורינו אשר נכונו לעשות כמהו, חש אחד הרוכבים כחץ יעוף אל פקיד הגדוד העומד על אסתר למשמר וענש, ויתן על ידו גליון, ובקרוא הפקיד את הכתוב בו נתן צו, והגדוד סבב את הנער כבראשונה ויוליכהו אחרי הרוכב בין רחֹבות האֹהלים עד נטותם אל אהלי התָּוך אשר לטיטוס ולראשי הלגיונות, ושם נעלמו מעינינו ולא יספנו עוד לראות.

מרעידים ומשוממים נשארנו כלנו על מקומנו, וכל עצה אבדה ממנו לדעת דבר אסתר ואת אשר נגזר עליה. נפשנו ירעה לנו עד מאד ויגון קודר כסה עלינו בצלמות. ויהודה התמרמר עלינו וירב כעשו עמנו בהתאוננו רע עלינו ובמלאו פיו תוכחות על אשר נתנו להילדה הנעימה להשליך נפשה בתוך לבאים ולהביא עליה את כל הרעה הזאת. אך צפורה האבירה והנאדרה בכח לבב הבליג על יגונה גם בהגיע הרעה עד נפשה. אף התאמצה לנחם את כלנו, בהשיבה אמריה לנו, כי בצרת עם כלו אין אדם שליט בחייו לשמרם מפחד רעה, כי אם כה יעשה כל אחד בדאגו לנפשו, ואבדה תקות העם ונכחד כלה מן הארץ, ועוד הוסיפה לאמר:

“הן לכם הגברים הכח והעז לאחוז ברחב ולעמוד בקשרי מלחמה עם הצר הצורר על ארצנו, ולנו הנשים לעזור על ידכם בכל אשר נוכל. אכן נבצרה ממנו גבורת מלחמה, להראות נחת זרוענו על שדה קטל, אבל גם לנו הצדקה לשים נפש בכף ולהראות כי עבריות נחנו, כדבורה או כיעל, כאשה התבַצית²³² או כיהודית הבתוּלית²³³, או להשליך נפשנו מנגד ולמות בעד עמנו ואלהינו כחנה יולדת השבעה²³⁴, ולהניח עצמותינו בחיק אדמתנו הורתנו, אשר קדוּשה אחת לה בכל מקום אשר עיני ה' אלהינו עליו, כדבר אסתר אחותי בהפרדה מעלינו”.

“הנאהבה והנעימה”! – קרא יהודה בבכי תמרורים – אכן לה אמר לבי כי לא אשוב עוד לראותה. מי יתננה לי עתה אחזתיה ולא הרפיתיה עד עולם!".

“ומה בצע לאחיך בהיותי לנגד עיניו? – אמרה צפורה בהביטה אלי באהבה רבה – ואנכי מתנכרת לו, וגם הוא כמו זר יחשב לי כל עוד יעמדו נכרים על אדמתנו וזרים קמים עלינו להשחיתנו!”.

“ולי מה יקרה חברתך, אחותי כלה! – קראתי ברגש לבב – אַתּ רוח אפי וראשית גבורתי, כי מפניך גבורים יכלמו ובך לי צדקות ועז. אבל שאון זרים מי יודע אם נכניע עוד! – הוספתי במר נפשי – הן תוחלתנו ממֻשכה מאד ותקות עמנו מי ישורנה!”.

“ובכל זאת אל נחדלה מִיחל – השיבה אמריה לי – כי בוא תבוא לנו ולעמנו בעת רצון – ולה' הישועה!”

––––––––

ויוסיפוס לא חדל להתראות אלינו מרחוק ולקרא לנו לשלום, כי חזקה עליו פקודת טיטוס אדוניו, אשר קצרה רוחו במלחמה הארוכה ונפשו כלתה לשוב רומאה ולראות בטוב אשר הגיע את בית אביו בהגיעו למלוכה²³⁵. אבל לשוא העתיר יוסיפוס אלינו אמריו, לריק יגע לפתותנו בפיהו, כי אם נתרפס ונרהב את טיטוס יכבוש כעשו מעלינו וירחמנו וירצנו, – אנחנו ידענו כי אך בכחש יסובבנו, כי בן אספסינוס אכזרי הוא ולא ירחם, ופי מלאכו זה המדבר אלינו עוד הוסיף להעיר חמתנו. ויהי ביום השני ויתיצב יוסיפוס נגדנו כפעם בפעם, ויערוך אלינו מלים, ובהיות נפש כלנו מרה עלינו בגלל האסון אשר קרה את אסתר, התמרמר עליו איש אחד מחילנו ויוֹר בו אבן קלע, והאבן נגעה בראש יוסיפוס ויפול ארצה ויתעטף כחלל. אז פרצו אנשינו מהעיר להחזיק בו ולסחבהו אלינו, אך טיטוס שלח גדודי חילו ופרשיו לקראתם, ובעוד הם נלחמים יחדו, לקחו הרומאים את יוסיפוס וישאוהו אל המחנה. והקול נשמע כי נהרג יוסיפוס וישמחו כל אחינו כי חזו נקם, ובהגיע השמועה אל אמו הכלואה במשמר, לא התאבלה עליו אף לא התעצבה אל לבה, באמרה, כי גם בחייו לא שִֹמח לבבה²³⁶. אולם שמחת אחינו היתה עדי רגע, כי עד מהרה שב רוח יוסיפוס אליו ויקם ויתעודד וישב ויתראה אלינו – להרעימנו.

כראות טיטוס כי עצת שלומו לא קמה ועצת בליעל הופרה – כי מאנשי החיל בתוכנו אין עוד קושרי קשר בהמון להסגיר את העיר בידו, ויחר אפו, ויצו לבנות דיק ולשפוך סוללות על מצודת אנטוניה ללכדה, כי משם יקל לו להרוס אל המקדש ולכבשהו. גם צוה להקים מצורות על החומה הישנה, ללכוד את העיר העליונה. על הסוללות והמצורות ההן העביד את כל אנשי חילו עבודה רבּה, והם שקדו על עבודתם ומלאכתם מתחת ל“סוככים” ומבעד ל“צבּים” אשר ערכו להם למחסה ומגן, וכל יתר החיל עמד בין גדודי העושים במלאכה להיות עליהם למשמר. ובבקשנו עצות ותחבלות להפריע את האויבים ממעשיהם, היתה העצה היֻעצה מאת יוחנן לבוא אליהם במחתרת. אז גברנו חילים ונחפור תהלוכה ארוכה מתחת מצודת אנטוניה עד הגיענו אל תחתיות הדיק והסוללות, הקרובות אשה אל אחותה ואת יסודתן תמכנו בקורות עצים, לבל תפולנה בלא עת, ובין הקורות שמנו עצי שרפה משוחים בזפת ובכל דבר אשר קל מהרה יתלקח. ואחר כן שקטנו ונבט במכוננו עד אשר הקימו את האילים והכרים ומכונות הקלע וההרס כדרכם. וכאשר כוננו להשחית שלחנו אש בקורות התהלוכה ונשב על עקבינו. והאש אחזה בקרות התומכות את היסודות מתחת, ופתאם לפתע נבקעה האדמה בקול רעש וזועה, וממנה יצאה אש מתלקחת ותאכל את עצי הדיק והסוללות והמכונות, ויחדו נהרסו ויפלו תחתיהם ברעם ורעש ותמרות עשן ולהבת שאֹל ואבק פורח וזקים מעופפים על כנפי רוח, מגור מסביב! למראה הזה רפו ידי הרומאים ולא קמה בהם עוד רוח. הם לא פללו כי עמצא עז לנו לחפור באדמת סלע במרחק רב כזה, והנה בושו ממבטחם וכל עמל ארבעה לגיונות ועבודתם ויגיעתם שבועַים וחצי כלה בעשן ויהי לבָער!

עוד הרומאים נבוכים באפס עצה להתגבר על המצודה ולהבקיעה אליהם, והנה מחיל שמעון יצאו גבורי מלחמה אשר נשאם לבבם לעֹשות כלה ליתר המצורות בכח ידיהם בלבד. בראשם עמדו שלה גבורים מצבא חילנו: תפֿתיוס הגלילי, בן-נבט הדייבי ומעשרוס עבד מרים, הוא הענק אשר התגבר על שמעון בראשיתו²³⁷. כהולכי בחליל אל משתה דודים הלכו אל מחנה האויבים, ובצעדי און נגשו אליהם מבלי חת מפני חציהם אשר ירדו עליהם כמטרות עז, בימינם נשקם ובשמאלם לפידי אש, ופתאם השתערו עליהם כסער מתחולל ויפיצום כקש נדף ויתנפלו על הסוללות הנשארות ויציתו אש בכל כלי משחֵתם. והרומאים אשר במחנה חשו להציל את אחיהם ממות ומכונותיהם מיד להבה. אז פרץ גם חיל שמעון משערי העיר ותהי מלחמה כבדה סביבות הסוללות הבוערות. וגבורינו נשאו בידיהם את הברזל הלוהט אשר על האילים והכרים ויפזרום לכל עבר, וכל יתר החיל קפצו מראש החומה וירוצו בחמת כחם אל מחנה הרומאים, ויתמרמרו אליהם בכל עז, להרסם ממעמדם ולשרוף את אהליהם. אם נחתה חנית אויב בצד היהודי הנלחם, לא חש להוציאה ולחבש לפצעו, כי אם התנפל עליה במלוא גופתו לשברה בעודה בבשרו, לבל תצלח עוד ביום קרב²³⁸. נגד מרי הנפש האלה הנלחמים בסערת חמה כזאת לא מצאו הרומאים מעמד ויחלו להפוך ערף. אז הסיע טיטוס את כל חיל רוכביו ופרשיו, וישתער על אחינו מאחריהם. וכראות אחינו כי היתה להם המלחמה מפנים ומאחור, הריעו תרועה גדולה ויעלו ענני אבק ועפר רב סביבותם עד כי התהוללו הסוסים, השתוללו הרוכבים והנלחמים לא ראו ולא הכירו איש את אחיו. וכן נסוגו אחינו לאטם עד שובם העירה. והרומאים נשאו בשרם בשניהם ותַּכה מכעש עינם, בראותם כי כל מעשי ידיהם עלו בתהו ויאבדו. רֻבם נואשו ולא האמינו עוד כי תמצא ידם לעם חרמם, ובהם נמצאו גם כאלה אשר שמו אותותיהם אותות כי אדיר ה' לנו ובאברתו יסך על עיר קדשו, ויקללו במלכם ובאלהיהם ויתמכרו אלינו לבוא בבריתנו ולהיות כמונו²³⁹. הגרים האלה, גרי הצדק, הרהיבונו וישלמו נחומים לנו, ועל כן יקרו לנו מאד, ונחַלק עמם שארית לחמנו, אף חסרנו נפשנו מן המעט אשר עוד היה לנו לבל ידעו הם מחסור.

––––––––

ונפש טיטוס ושריו קצרה בעמלם לשוא להוריד עז מבטחנו ולהכניע גאוננו. ויועדו יחדו להמתיק סוד במה יוכלו להסיר מעליהם חרפתם לעיני כל הגוים, – כי עם היהודים, הקטן והדל, עומד בקרית עזו כסלע איתן נגד חילם הגדול והנורא, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח וכל חכמתם תתבלע וגבורתם מאפע. אז גמרו אֹמר להקיף את העיר בסוללה אחת ארוכה וחזקה, ולסגור על ירושלים מכל עבריה, למען הכרית אכל מפי יושביה, אז יכנע ערפם הקשה או ישבר לאין מרפא וברעב ובדבר יחדו יכליון.

ועצת רשע זו קמה ונהיתה! על פי טיטוס נהפך כל חילו הרב לחופרים ולחוצבים, ועצים מרחוק הביאו למעשה הסוללה ולמבנה החומות, ויחריבו את סביבות ירושלים עד תשעים ריס לכל רוחותיה בהשחיתם כל עץ ומטע מאדמת ארצנו²⁴⁰. וכל הפקידים ושרי הצבא שקדו על עבודתם ויאיצו באנשי החיל כלות מעשיהם במשך ימים אחדים, ועל שערי חומותינו הפקידו שומרים יומם ולילה, גם הקימו שלשה עשר מגדלי צופים, לשמור צעדינו ולהיות כלם נכונים לקראתנו, פן נשוב ונחבל את כל מעשי ידיהם.

ככלות המלאכה הגדולה הזאת עד תֻּמה סֻגרה העיר כלה, ודלת העם אשר זה כמה החיו נפשם בצמחי האדמה ופקועות השדה, נשארו בעיר באפס מחיה – כי כל היוצא ממנה נתפש בידי הרומאים ותהי אחריתו להכרית. ובכל זאת רבו היוצאים, כי כבד הרעב מנשוא. ורוכבי הרומאים ארבו הלם ויתפשום ויכום ויענום וידושו את בשרם בעברת זעם, ואחרי כן הוקיעום על עצים לעינינו נגד החומה, ויעותו את גופם במראות ממראות שונים, ויחזקום במקבות ומסמרים ויתעללו בם בשחוק אכזרי, לחרפה ולזועה לכל רֹאה. וטיטוס לא כהה בם ולא הניא אותם ממעשי רשעתם, וכאשר רב מספר הנתפשים ולא נמצאו די עצים להוקיעם, צוה לקצץ את ידיהם ולהניסם העירה, לשית בם נוספות על מספר חוליה וחלליה²⁴¹.

והרעב הלך וחזק בעיר. מחיר הלחם עלה למעלה ראש. עשירי קרת נתנו מחמדיהם באֹּכל להשיב נפש, ועד מהרה תם כלה, ויחפשוהו כמטמונים ולא נמצא עוד. והעניים בשלו את התבן אשר למשכבם מתחתם ואת כל כלי העור ואף את צפיעי הבקר וגללי האדם הדיחו במים ויבַרו מהם את הגרגרים ואת הפרודות ושארית כל אֹכל אשר לא עֻכל. ובבלעם את כל הבא בכפם נהפך לרעל במעיהם ויכבדו תחלֻאיהם מנשוא. מזי רעב ולחומי רשף נעו כצללים בקרב חוצות, תעו להמוניהם בברכים כושלות מצום וחלי, ובאשר נפלו לא הוסיפו קום. אנשים ונשים לאלפיהם ולרבבותיהם עלו זחלו עם ילדיהם על הגגות כל עוד רוח באפם, ופניהם החוְרים מֻסבים אל הר הבית ועיניהם השקועות בחוריהן נשואות אל היכל הקדש, בצפיתם לישע ממעונה אלהי קדם – וכה נפחו נפשם ויגועו מבלי משים. ויהי מספר המתים הולך ורב עד כי לא הספיקו הנשארים בחיים לחצוב להם קבריהם, וישליכום מאחרי החומה עד כי מלאו העמקים והגיאיות מהם. וכאשר תם כחם לשאת משאם חוצה לעיר, צברום בבתים החרבים מאין יושב, וכאשר נמלאו עד אפס מקום סתמו את מבואיהם מחוץ. אבל מהרקב אשר בא בגויות הצבורות לחמריהן פרצה מגפה גדולה אשר הוסיפה לשים ֹשַמות בקרבנו, ויהיו חללינו מתגוללים בראש כל חוצות ואין מאסף עוד.

ובכל אלה לא נפל לבב גבורינו, ובצפיתם עוד צפו כי נפש הרומאים תקצר בעמלם וישיבו ידם מעם נקשה ואֹבד המתחזק באלהיו, או מן השמים ילחמו לנו והיתה מכת הרומאים כמכת מדין בצור עֹרב או כמפלת סנחרב בימי חזקיהו. כי אמנם גדלה האמונה בתוכנו בימים ההם ובעת ההיא, כי “חבלי משיח” באו לנו וימי גאולת כל העולם קרבו אתיו, הימים אשר חזו לנו נביאינו קדושי ה' לעת קץ. רוח מלא מאלה בא על כל העם היושב בירושלים; חולינו חוו ישועות בהלך נפשם, חללינו ספרו נפלאות בצאת רוחם, ורעבינו האמללים לא בקשו לתת להם משארית הלחם והיין והשמן, הנמצא באוצרות הקדש, או מבשר הזבחים, עולות התמיד, אשר עוד הקריבו הכהנים על מזבח ה' דבר יום ביומו – כי אלה קדשי שמים המה, חק לאלהי מרום לכפר בם על נפשותינו, ואלה – לאנשי החיל, לוחמי מלחמת ה‘, השופכים כמים דמם בעד עמם וארצם לגאלם מיד צר. אמנם גם אנחנו גם כל אנשי המלחמה החלונו לשאת חרפת רעב, כי הלחם והקמח כבר אזל מאוצרות בית ה’, ונכלכל נפשנו רק בתאנים ושארית היין הנמצא עוד להשיב נפש ולא לשֹבעה. ואז היה בתוכנו לחק, לתת לאיש תאנים ליום כמספר האויבים אשר אכלה חרבו בו²⁴². הנה כן הוסיף הרעב לתת אמץ בלבב גבורינו, וכן הרבו עצמה להתחזק במעוזם, ויעמדו על החומה כקיר ברזל וכסלע כבד. וכל צבאות רומה חתו ממבטם ולא מצאו עז בנפשם להרוס אלינו ולקחת ממנו עמדתנו. אמנם גם בהם נגעה הרעה, והמגפה אשר פרצה בתוכנו מהמון המתים אשר התגוללו בכל מקום באין קובר, היתה גם בם ותפיל מהם חללים למכביר. ובכל זאת לא נגרע מספרם, כי נמלאו תמיד באנשי חיל חדשים מקרוב באו, ומלכי גוים באו לעזרתם וכל טוב ארצותם בידם, גם צבאותיהם העלו עמם – והם נתנו להם לב חדש ורוח חדשה נפחו בתוכם להחזיק מצור ולהלחם בירושלים עד רדתה.

בתוך הבאים היה אנטיוכס בן עפיפֿנוס מלך קומגינה, המדינה אשר על נהר פרת מזרחה צפונה. הוא עפיפנוס, אשר בנערותו הואיל לבוא בדת ישראל למען התחתן את דרוסילה, בת אגריפס הראשו ²⁴³, ובצר לנו נוסף גם הוא על אויבינו וישלח את אנטיוכס בנו עם מבחר חילו לעזור לטיטוס בצורו עלינו. ויהי בבואו אל המחנה וירא את הרומאים והנה הם רובצים על מקומותם הרחק מחומת ירושלים. ויתפלא על זה מאד וישאל את טיטוס: האמנם יראים הרומאים את היהודים כי יחנו מרחוק מבלי קרוב אל חומת העיר לכבשה? וישחק טיטוס מרה, ויען ויאמר: “נסה נא אתה, אולי תצלח מהם וכבדנוך!”. וימהר אנטיוכס ויולך את גדודי חילו ביד רמה להעלותם על החומה בסערה. ואנחנו הודענום את ידנו, ונכם ונהֻמם ונשחיתם עד כי לא שבו מהם בלתי אם אנטיוכס הקל ברגליו ואתו רק מתי מעט משרידי חילו וגם הם מֻכים ופצועים, מלאי כלמה וכאב נעכר.

ולטיטוס הֻגד כי נסבת הנגף אשר היה בחילו היא צבֻּרי גויות היהודים המשלכות חוץ לחומה, ויסר אל המקום וירא והנה הגיאיות מלאות מהן, וליח נבאש נוזל מתחתן בהמאסן מחֹם שמש²⁴⁴. למראה הזה רגז תחתיו ויצו לסתום את הגיאיות ולמלאותן עפר, ועל אנשי חילו פקד לבלתי הניא עוד את היוצאים מן העיר למלט נפשם משחת בלי. ואז החלו רבים לעזוב את העיר ולהמסר בידי האויב. אבל מרעה אל רעה יצאו – כי נפוחי רעב אלה בטושם אלי אֹכל למלא נפשם נקרעו מעיהם החמרמרים ותבקע קיבתם הרפה ובעוד אכלם בפיהם נפלו וימותו. וגם אלה אשר נזהרו באכלם לא הצליחו למלט מן שאֹל נפשם – כי רבים מהם, לפני צאתם אל הרומאים, בלעו דינרי זהב, מיראתם פן יחפשום תופשיהם ויגזלו מהם את הנמצא אתם. והנה יצא הקול במחנה, כי בטני היהודים מלאות זהב: ויקומו אנשי החיל על היהודים הנמצאים אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב ממעיהם. וירבו חללי אחינו בהרצחם נפש עד כי ביום אחד נמצאו יותר מאלפַּים איש מבֻקעי בטן. שמע טיטוס ויתעבר, כי חשב לחרפה להיות בחילו זובחי אדם למען הבצע. אך לשוא צוה על חילו במפגיע לבל יוסיפו עשות את הנבלה הזאת – כי האכזרים לא חדלו מחמס כפיהם, ומיראתם לרצוח נפשות יומם לעיני כל, עשו מעשיהם במסתרים או בחשכת לילה²⁴⁵. ובהשמע הדבר הנורא הזה בחוצות ירושלים, אסרו חכמינו על העם לבלוע זהב בעת סכנה כזאת²⁴⁶. אף אמנם חדלו אנשי העיר לצאת אל האויב, ויבחרו למות ברעב ממוּת בידי הרומאים המרצחים.

עוד הפעם התיצב טיטוס לקראתנו מנגד ויעד בנו להכּנע לפניו ולשחרהו שלום, ואם לא, אזי חרב תחרב העיר כלה וגם המקדש לא ינצל מידו. ואנחנו בחמת רוחנו בזינו להרשע העריץ הזה, כי מרה נפשנו עליו מאד. ויוחנן אסף כל עברתו ויחרפהו וינאצהו ויקראהו “רוצח בן מרַצח” ויענהו בשם כלנו, כי טוב לנו למות מלחיות חיי עבדים, וכל עוד נשמתנו בנו לא נרף מהלחם עם אויבנו מחריב ארצנו²⁴⁷. “הרבה עלינו צבאך כהנה וכהנה! – דבר אליו באפו – כלם יכרעו ויפלו אתנו יחדו. גם לעירנו ומקדשנו לא נדאג עוד, כי יקרים הם לחפצי חיים, ולא לאנשים כמונו, אשר כל ישענו וחפצנו רק להוקיר מותנו לאויבינו, אשר באפס עשקונו ועל חנם בלעונו. אך אלהים מעוז לעיר קדשו ולמעון זה בחר לשבתו עולמים – הוא יגן עליהם בעזו, הוא יקח גם נקמתנו מכם והשב ישיב שבעתים אל חיקכם ככל אשר פעלתם לנו!”.

––––––––

כרבות החולים והחללים בעירנו עד אין מספר, רפו ידי צפורה ולא עצרה עוד כח לאסוף אליה נשים רחמניות ולהיות לעזרה סביבותיה כאשר הסכינה לעשות בראשונה. ומאז חדלה לעשות בחפץ כפיה היתה כצל נהלך, ותחדל גם מבוא על החומה ולהיות לרוח גבורה למשיבי מלחמה שערה. ותשב שוממה עם מרים אשת אלעזר, ותקנא ברעוּתה זו, אשר ירדה בשיחה ותבך תמרורים על הֹשֹד והשבר אשר מצאו את עמה. היא לא יכלה לבכות, כי כאבן התחבאו דמעותיה בקרבה ויעיקו תחתיה לבלי הכיל עד כי קצרה רוחה ולבה חשב להשבר. פתאֹם הגיעה אליה השמועה כי דודתה, מרים בת ביתוס, הולכת למות. והמון מעיה ורחמיה גברו אל האלמנה הזאת, אשר בצל קורתה התלוננה בימים הטובים מאלה, ותִּנער ממקומה ותקם ותלך לראות את דודתה ולדעת מה היה לה. הליכתה בפעם ההיא דכאה כחלל נפשה, כי לא ראתה את העיר ורחובותיה זה כמה – והנה נעותה מראות, איכה נהפכה הקריה העליזה למעונות תהו! ומה גדל השממון בתוכה! נפוחי רעב נעים כצללים או מתעטפים כחלל ברחובותיה, הרגלים כושלות בפגרי מתים, גדולים וקטנים, המתגוללים כדֹמן על פני רצפת הרחובות, ורוח קטב עולה מהם לתת מחנק לנפש כל עובר. כל זאת ראתה עתה בעיניה, הרגישה בכל חושיה בה, ומעיה המו כהמות ימים, לבה הלם פעם, ראשה סחרחר, האזנים כמשק גבים שוקק בהן, נשמת אפה כנחל גפרית ונפשה כארץ עיפה – והעיניים יבשות ולא תדמענה!

מבלי דעת נשאוה רגליה אל רחוב הביתוסים, ותלך אל ארמון מרתא, ותבא דרך הדלתות הפתוחות אל האולם – שם נקרתה לה אשה זקנה, קטנה וקמוטה מרוב ימים, אשר הגידה לה, כי עוד בלילה ההוא יצאה נפש מרתא מפני זלעפות רעב אשר ענוּה זה שבועות שלשה. האשה הענוגה הזאת, העשירה בנשי ירושלים, שלחה את עבדה אל השוק לקנות קמח סלת, ויבקש העבד ולא מצא. וישב אליה ויאמר: “סלת אין, אך קמח נקי יש”; אך עד שבא העבד אל השוק, נמכר גם הקמח הנקי, גם הקמח המערב בסֻבּין, גם קמח השעורים – וכן שב בידים ריקות ומרתא נשארה בנפש ריקה²⁴⁸, ובכל כבוד עשרה ויקר אוצרותיה לא נמצא לה אֹכל לשבור רעבונה, וכן התעטפה בענוּים רעים ונוראים עד צאת נפשה.

“ובמה תחיי אַתּ את נפשך?” – שאלה צפורה את הזקנה, בהשענה אל הקיר, כי כשלו ברכיה באין מעמד.

“הנני רואה כי ילדה ישרה אתּ; אך יהי נא סודי כמוס אתך, אל תגליהו! – אמרה הזקנה, ובדברה הוציאה מחיקה נעל עור בלה – את הנעל הזה הקרה ה' לפני במרתף הארמון הזה, והנני מוצצת אותו במסתרים זה ימים שלשה ונפשי לא תמָלא, כי אין שִנים לי להדיקהו ולאכלהו כאחד האדם. אך צר לי עליך, עלמה חלושה ואנושה, לכן הא לך זה, נשכי לך ממנו להשיב נפשך ואני אחיה בנותר!”.

“קומי נפש יקרה ולכי עמדי! – קראה צפורה בלב נרעש – עוד יש לנו מעט צמוקים ויין, ואכלת עמנו ושתית וייטב לבך”.

“הס! – קראה הזקנה, בשומה ידה על פי צפורה ובהביטה סביבותיה בחרדה – אם ברכת ה' באלה, אל תדברי בקול ואל תשמיעי כזאת בחוצות ירושלים, פן ישמעו הרעבים מרי הנפש והרגו אותך וגזלו אכלך מפיך”.

“עוד זאת חשַֹכת אלהים לנו – נאנחה צפורה ועיניה דלו למרום – כי בניך הרחמנים נהפכו לאכזרים ועל מעט אֹכל איש את אחיו יכה נפש!”.

“הרעבים האלה יניעון להמוניהם – אמרה הזקנה – יהמו ויסובבו עיר, יחתרו בבתים ויחפשו אכל כמטמונים, ואי לאדם אשר ימָצא בידו מאֻם, כי כחומס נפשם יחשבוהו ונקה לא ינקוהו”.

ו]ורה משכה את הזקנה אחריה ותתנהל עמה לשוב אל המצודה, אך כחה עזבה ורגליה נטיו לרגעים. ותשען על הזקנה הקטנה, הטופפת לאטה בצעדים מהירים, קטנים וצרים. ויהי כעברן יחד על פני רחוב הנשיאים, והנה עדת אנשים נפוחי פנים וצבויי בטן חשים רצים מאחד בתי השן בעינים מזרות אימה ופלצות. והמה נסים נמלטים יחדו מפני אשה אחת הרודפת אחריהם, והיא נוראה ואיומה למראה: שערותיה פרועות, עיניה כמו יצאו מחוריהן, וקצף מהול בדם יוצא עובר על שפתיה המבֻקעות, ובידה רגל ילד, חרויה וחרוכה מאש זרה, והיא קוראת אחריהם בקול נחר:

“אתיו הֵנה שודדים! אִכלו מבשר זבחי, עדת מרעים! זה הילד טפחתי ורביתי, זבחתי אף צליתי צלי להחיות נפשי, והנה הגיע הריח אל אפכם ותצר עינכם במאכל התאוה אשר ערכה לה האם מפרי בטנה! הא לכם הרגל הזאת! שובו וקחו לכם הכל! זה הילד הנחמד אהוב היה לי בחייו ונעים במותו – אך לאכול מבשרו לא אוּכל. גם כי יציקני הרעב אלף מונים, פה ברחוב אגוע וידי לא תגע בו ועיני לא תשוב לראותו עוד!”

וצפורה הכירה את האשה האמללה, כי היא ממרומי העם, ושמה מרים בת אלעזר, אשת יוסף האפרתי, מכפר בית היצוב אשר מעבר לירדן. את דואג בנה יחידה הביאה עמה ירושלימה אחרי מות בעלה, ותהי “מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לבית המקדש” – ועתה הנה זו אחרית הילד האמלל וזה גורל אמו השכולה! ²⁴⁹.

“הרים כסונו! גבעות נפלו עלינו!” – קרה צפורה ולא בקולה ותפול לארץ מבלי יכולת עוד לקום.

“אנא, הושיעו, הצילו! מלטו נפש עדינה מרעה!” – צעקה הזקנה בהרימה בכח קולה.

ועדת האנשים, אשר זה מעט נדמו כחיתי טרף בשאפם לשבור רעבון נפשם, חשו לקול הקריאה, ויחגרו שארית כחם ויעמיסו את צפורה על זרעותיהם וישאוה בחמלה רבה אל מגדל אנטוניה, באמור להם הזקנה כי שם מעונה.

––––––––

כאשר הבהילונו אל צפורה לא הכרנוה עוד, כי שֻנו פניה כלה, עיניה חשכו ודמעו, אזניה כבדו משמוע גם גרונה נחר וקולה לא היה לה. לרגעים הקיאה מים עכורים ומהולים במררתה אשר הוסיפה גֹעל נפשה. ומרים קפצה אליה בבהלה ותצעק צעקה גדולה ומרה. ותהדפנה הזקנה אחור ולא נתנה אותה לגשת אל רעותה, גם הוציאה כל איש מעליה, חוץ ממני – אחרי דעתה מה אני לה. השכבנוה על מטתה ונפשוט מעליה את בגדיה. והזקנה פתחה את כתנת צפורה אל מול לבה ותבט את תחת זרעותיה ופתאם זעקה מרה ותקרא: “אהה ה' אלהים, אשר יגרתי בא לה!”.

התבוננתי גם אני אל תחת זרעותיה, וארא והנה כשני כתמים אדומים, עגולים וארוכים מעט נראו בשֵחיה.

“אוי נא לי מה היה לה! – קראתי אל הזקנה בלב נמוג – הלא זה אות הדֶבר!”

“כן אתה דובר, בני! – ענתה הזקנה – זה “דֶבר הווֹת”. עוד מעט והכתמים יֵראו על כל גופה היפה, ואחרי כן יֵהפכו למראה תכלת, ואז” –

“החרישי ודֹמי! – גערתי בה בבהלה – עורי נא אחותי כלה! – צעקתי אל צפורה בלב נשבר – התעוררי נא רעיתי יפתי, תמתי! קחי ממני חלקך בחיים או הבי לי חלקי במחלתך והיה גורל אחד לשנינו!”.

כן נתכו כמים שאגותי, ולקולי חרדו אלינו כל האנשים הנאספים בחדר השני, ויתבוננו אל צפורה ויספקו עליה כפים: “הזאת היא הנפש האבירה אשר היתה לרוח גבורה לכלנו? – יללו עליה מסביב – אוי נא לנו, כי כירושלים נדמתה בימי טובה ואליה נמשלה גם עתה ברעה זו הגיעתה!”.

“עורי נא אחותי, ידידתי! – קרא גם יהודה אחי בבכותו תמרורים – הן יד ה' הויה בי ואדע אלמון בטרם ראיתי חיים עם אסתר רעיתי אשר אהבתי סלה – אל נא יהי גורל אחי כמוני! שובי נא אליו וחיי לפניו כאשר הסכנת עמו והיתה זאת תנחומתי!”.

“שובי אלי, רעיתי, אהובתי! שובי שובי השולמית!” הוספתי לקרוא, בהתנפלי לפניה לנשקה מנשיקות פי. –

“גש הלאה, ידידי לבבי! – נשמע קול צפורה ברעד אשר אחזה מקָרה נסתרה – אל תגע אל פי, כי מָות בו. הן רוח אפי נהפכה למשחית, כי יצקה ירושלים עלי מרוחה, – אך תנא לי יד ימינך! גם אתם, יהודה ואלעזר מקֹראַי, שימו ידכם אל ידי והשבעו לי בה' כי לא תעזבו את אמנו השכולה, זו הבת ירושלים, ואהבתכם קדש תהיה לה עד בוא קצכם ואלי תאספו או עד אשר ירחם ה' אותה ובירושלים תנֻחמו!”.

“כלנו נשבַע!” – קראנו יחדו, באחזנו איש אחרי אחיו ביד ימינה.

עד ארגיעה חלפה קרָתה ולחייה נצתו מדַּלקת עַזה.

“הוי מים, מים! אנא, מלטוני מיד להבה!” – נשמע קולה בהתחננה אלינו.

כרגע הובאו לה מים חיים, אבל לשוא הגעתים אל שפתיה כי השתוללה בחֻמה ולא ידעה נפשה.

"כי אש יצאה מאת ה' – קראה בהתָּעות רוחה – ותגע בהיכל קדשו, ותלהט מוסדי הרים, הר מוריה, הר ציון, מגערת אלהינו יעשנו. גם הר סיני עשן כלו – כי שם נגלה כבוד ה' ומימינו אש דת לנו, ופה יעשן אפו בצאן מרעיתו, ותבער אש בעדתו, מוקדי עולם בגבוליה, ויהי כל פאר לאֵפר – בו יתפלש עם כלו – בהזרותו כמהו – על פני רוח – "

“קחי נא מעט מים להשיב נפשך!” – העתרתי אליה בלב נשבר.

“מים? – שָאלה מבלי הגיעם אל פיה – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – אש לא נֻפח היא ועל מי לא יקום אורה? לפניה שחו רעים וטובים. יוסיפוס אהב את צפורה – לא את האמללה העולה פה על מוקדה, כי אם את העלמה המאֻשרה, בעודה רעננה וכתמר פורחת… צפורה אהבה את שמעון בן יאיר – וגם אסתר חשקה בו… יהודה אהב את אסתר – וגם בן גיורא חשק בה… ומרים – בחפזה – חשקה בבן גיורא, אך אהבתה היתה צל עובר – גם ימינו צל עובר… גם כח אויבינו צל עובר – ומה שונים הצללים! – קטן הצל וקצר לעיני השמש בהִלה נרה על ראשינו – וארוך מארץ מדתו באישון לילה” ­–

עד כה וכה וכל פניה כֻסו בכתמים הנוראים, ומראיהם תכלת. עיניה קמו ולא נעו, גם לשונה נעה בכבדות, אך עוד נשמעו דבריה, בהוסיפה לאמר:

“מתוק אור השמש ונעים מראהו, בהופיע גֻלת הזהב על ראש ההיכל מנגה נגדו, אך הֻכה הכפתור וירעשו הספים, וקרנים מידו לה נפזרו כחול דק – ויֻכה השמש מקרני האיל המנגח – ויתפוצץ ויהי לכוכבים קטנים מפזרים ומפורדים בכל עבר ופנה להאיר חשכת לילה – אז יכלימם עץ רקב, כי יגדל אורו מהם – אך נצח ישראל לא ישקר וחסד ה' עד העולם – ובכן תשמח הזקנה – מוצצת הנעל – כי צמחו לה ֹשִניה אחרי בלותה – – הנני, אבי – כי קראת לי!” – – –

אלה היו דבריה האחרונים, ואחרי זה החלה להתעוֵת, בהאבקה עם מר המות. והאשה הזקנה השביעתנו בשם ה' ותאץ בנו לצאת את החדר ולסתום מבואו, פן ידבק הדֶבר בכל יושבי המגדל. ואלעזר בן שמעון הזכירני את השבועה אשר נשבענו לצפורה על אדות ירושלים עיר קדשנו, ויאחז בערפי ויוציאני בחזקה מן החדר ההוא. ונצא כלנו בבכי תמרורים.

והקול נשמע בכל המצודה וגם לאנשים העומדים על החומה כי מתה צפורה, ויגדל הבכי והמספד בין כל אנשי המלחמה. ויהי קול בכיתם הולך וגדול, עד מחנה הרומאים הגיע. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: אין זאת כי אם שר וגדול נפל היום בישראל!

ואת העת הזאת בחר לו טיטוס להגיש את צבאותיו אל החומה אשר על יד מצודת אנטוניה ללכדה! אבל אנשי חילנו מרי הנפש כלוּ חמתם בצר הצורר עלינו, ומן המגדל השליכו על האויבים אבנים וקורות עץ ומטילי ברזל ולפידי אש וכל כלי משחית להשחית ולבלע, עד כי נסוגו בבהלה לעת הערב וינועו ויעמדו מרחוק.

אולם אם ה' לא ישמר, שוא שקדו שומרים! החומה אשר עליה כלו הרומאים כחם כל היום, נהרסה באישון לילה באפס יד. במקום ההוא אשר חפרנו את התהלוכה הגדולה מתחת לארץ לשלוח אש בסוללות הראשונות, נפרצה החומה ותשקע בעמק החפירה לפתע פתאם, ובנפלה עתקו אבנים גם מקיר המצודה ותהיינה להרס²⁵⁰. ויהודה ואלעזר וכל שרי החילים, בהיותם יחדו נדכאים ומשוממים מן האסון הנורא אשר קרה את צפורה מחמד עיניהם, כשמעם את קול ההרס לא קמה בהם עוד רוח וידמו בחפזם כי כל המגדל נופל תחתיו, ויאיצו איש ברעהו למהר ולנוס מן המקום הזה. בראשונה מאנתי לעזוב מקומי, כי גמרתי בלבי להשאר במגדל ולמצוא תחת עיי מפלתו קבר עולם על יד צפורה מחמל נפשי. אבל הם משכוני אחריהם בחזקה, בהזכירם לי שנית את השבועה אשר נשבענו לה: כי לא נרף ולא נעזוב את ירושלים ביד אויביה כל עוד נשמת שדי תחיינו. כחולם בהקיץ יצאתי אחריהם וכל אנשי חילנו עמנו.

עוד אנחנו חתים נסוגים אחור, והרומאים נגשו אל החומה המפורצת ויהרסו לבוא דרך בה העירה. ומה גדלה חרדתם בראותם לעיניהם חומה חדשה עומדת מאחריה, ועליה עומדים גבורי יהודה ערוכים לקרב! כי אמנם נגלו ליוחנן בקיעי החומה הישנה, אשר החלו להֵראות בה מאז נגלה יסודה בתהלוכה אשר חפרנו, ויחש עתידות לו, ויבן את החומה החדשה ויכוננה בחכמה לבל תמוט²⁵¹.

שני ימים עמדו הרומאים מנגד ולא נועזו לגשת אל החומה, כי נפל פחדנו עליהם. וטיטוס הערה כחו ולבבו לעוררם אל החפץ לנסות אלינו דבר, ויער למוסר אזנם כי הנה היהודים עולים עליהם ביתרון הכשר דעה ומזמה וגם באמץ לבבם וגבורתם ואהבתם ואמונתם איש לרעהו²⁵². ומאתנו לא נשארו כי אם מתי מעט למשמר, כי לא נתנונו אלעזר ויוחנן לשוב עוד אליו, פן ידבק הדֶבר בנו ויבֻלע לכל החיל בגללנו. ויהי בלילה השלישי ויתגנבו עשרים איש מגבורי הרומאים חרש, ויעלו בפרצה אשר בקיר המגדל ויקרבו אל השומרים לאטם וימיתום, ופתאם הריעו בחצוצרה לאות מלחמה. לקול התרועה בחשכת לילה נבהלו אנשי החיל שומרי החומה, בהתָּעותם לחשוב, כי כל מחנה הרומאים עלה אל המצודה, וירוצו יחדו אל שערי בית המקדש להגן עליהם מפחד אויב. וטיטוס הסיע את כל מחנהו אל החומה המפורצת, ויעלו דרךה אל פרצת המגדל, ותבוא המצודה בידם, ומשם יצאו לרדוף אחרי היהודים הנסים, ויגיעו עד חומות בית המקדש – ושם התלקחה מלחמה נוראה ואיומה אשר לא היתה כמוה בירושלים מיום הוסדה ועד הנה! כל אנשי המלחמה מזה ומזה התנגשו יחדו על כר מֻצק לא רחב תחתיו, ובאפס מקום לירות בחצים ולקלע באבנים נלחמו יחדו בחרבות וברמחים. ותהי יד איש ברעהו והנצבים ראשונה יחדו נפלו ונרמסו תחת רגלי הבאים אחריהם, אשר נדחקו גם המה בלחץ אשר לחצום העומדים מאחוריהם ויסגרו עליהם הדרך. ומבלתי יכלת לשוב מפני האויב או לרדוף אחריו, התמרמרו הנלחמים בחמה שפוכה, וישאגו ויתגעשו וירעמו בשאון וינהמו כהמות ים לגליו. מקול ענותם רעשה האדמה ותרגז ירושלים כֻּלה ותהי לחרדת אלהים. והמלחמה נמשכה משעה התשיעית בלילה עד השעה השביעית ביום המחרת, ולאחרונה גברה ידנו על צרינו עד כי נלחצו לסגת אחור ולהסגר מפנינו במצודת אנטוניה, ותהי זאת נחמתם כי באה המצודה בידם. במלחמה הזאת נודע בגוים שמי ושם אחי²⁵³ – כי השבועה אשר השביעתנו צפורה לפני מותה עוררה את גבורתנו ותתן אמץ בלבבנו וגבורה בימיננו, ונפלאות השחתנו והצלחנו מעל לכח אנוש. במלחמה הזאת שבענו נקמות מאויבינו וחרבנו רותה מדם חללים אשר נצברו סביבותינו לאין מספר. אך מצודת אנטוניה נשארה בידי הרומאים. משם לא יכלנו עוד לגרשם, כי שגבה המצודה ממנו. גם הרבה מגבורינו נעדרו מאתנו במלחמה העצומה ההיא, ובתוכם אלעזר בן שמעון, שר צבאנו. ומרים העדינה נשארה אלמנה שוממה, מתגוררת בין יתר הנשים האמללות אשר המלטנו אל אילמי ההיכל בחצר בית ה'.

––––––––

בפקודת טיטוס נהרסה חומת המצודה עד היסוד בה, לבעבור תהיה תחתיה מסלה רחבה לכל צבאות חילו לעלות עלינו ולבצע מעשיהם בנו. ביום ההוא²⁵⁴ בטל התמיד²⁵⁵ – כי לא נמצאה עוד כל נפש בהמה להקריב לפני ה‘. אבל לשוא קוה טיטוס כי עתה ירך לבבנו, וערפנו לא נקשה עוד – כי בדַבר יוסיפוס אלינו רתת, ענהו יוחנן קשות: "אנחנו לא נדאג לעיר קדשנו ולהיכל אלהינו, כי ה’ יהיה לחומת אש סביבם, אף ישועתנו בעת צרה"²⁵⁶. שמע טיטוס וינאץ, ויהי בלילה ויצאו מבחרי גבוריו להתנפל עלינו פתאם ולפרוץ אל הקדש פנימה. אבל שומרינו, בשמעם את קול צעדיהם, הריעו תרועה גדולה וכלנו התעוררנו לקראתם. אך בחשכת הלילה לא הכרנו איש ובהתרוצץ צבאותינו יחדו בחמת נקם היתה ידם איש ברעהו, ובכל זאת לא עזבנו מקומנו עד עלות השחר. אז נפרדנו לגדודינו ונלחם במשטר וסדרים ובגבורה נמרצה. וטיטוס ושריו עמדו על מגדלי המצודה ויחזקו ידי חילם בהרימם קולם בתרועה, אבל לשוא יגעו בקראם, נחר גרונם – כי נפלאות עשו אחינו בהלחמם בעד מקדש אלהינו, מנשרים קלו ומאריות גברו, ואחרי הלחמם שמונה שעות בלי חשָֹך רפו ידי הרומאים וישובו על עקב בשתם. גם במלחמה העזה הזאת הצלחתי לעשות לי שם עולם, בהכבדי בחיל האויב לעיני יוחנן ושמעון מעבר מזה ולעיני טיטוס ושריו מעבר מזה²⁵⁷ – כי כוח ממרום נחתני לעשות נפלאות בחרבי, בהיות תמונת צפורה מרפת לפני מראשית המלחמה הנוראה הזאת ועד אחריתה.

ככלות הרומאים להרוס חומת המצודה, היתה להם מסלה רחבה עד חומות בית המקדש, וישפכו שם ארבע סוללות נגד אילמי העמודים צפונ ומערבה, ומכונותיהם היו עליהם סתרה מפני החצים ובני הרשף אשר שלחנו בהם יומם ולילה. אז בא המקדש במצור ואנחנו כלואים בו כצפרים בכלוב, ומזון אין עוד באוצרות הקדש בלתי אם מעט התאנים אשר נשארו בהם, וגם אלה הולכות וכלות, בהֵחלקן במדה מעטה מאד גם בין יתר הנפשות, אשר התמלטו שמה מן הבתים אשר על יד המצודה בבואה בכף אויבינו. אז רחש לבבנו דבר חדש: לפתוח לנו דרך בין החיל העומד על הר הזיתים מזרחה להר הבית ולצאת למרחביה ביד רמה; שם לא יבצר ממנו להרבות עצמה ולהתנפל על אוצרות המזון אשר להאויב ולהציל את עיר קדשנו מחרפת רעב. אבל עד אשר הגענו אל הסוללה המקפת את העיר מסביב ועד אשר הבקענוה אלינו, נאסף צבא רב מחיל האויב מאחריה, ויעמדו נגדנו בחומה בצורה ויחסמו עלינו את הדרך, ותשב ותהי מלחמה כבדה ורבת דמים בינינו. אבל לשוא כלינו כחנו, לריק אכלה חרבנו סביבותינו – כי חיל האויב הלך ורב וידנו קצרה להדוף אותם מפנינו, ובכן נלחצנו לשוב אחור ולהשגב בחצרות בית אלהינו.

בראותנו כי אילמי העמודים אשר בין המקדש והמצודה ותקרותיהם אשר ממעל להם יכולים היות סתרה להאויב לבוא אלינו דרך שם וגם להתאסף עליהם מלמעלה ולשום אותנו מטרה לחציהם ולכלי משחתם, סבֹּנו את לבנו ליאש על הדר תפארתם ולכלותם מעל פנינו. ותהי ראשית מעשינו להצית אש באילם הפונה צפונה מערבה אל המצודה²⁵⁸, מקום אשר האויבים נחתים שם. אבל גם הרומאים יראו את האילמים, פן יהיו להם למוקש, בעלותנו עליהם כפעם בפעם, וישלחו גם הם אש באילם השני הפונה אל המצודה צפונה מזרחה. אז הערמנו עצה ללכדם בפח יוקשים. ויהי בלילה, ונטמון עצים יבשים וזפת וגפרית תחת הסִפּוּן אשר לאילם המערבי, ובבקר²⁵⁹ עלינו על ספּוּן האילם ההוא ומגמת פנינו אל הרומאים לתגר בם מלחמה, ובצאתם חלוצים לקראתנו נסוגונו אחור, כמו נפלה אימתם עלינו, והאויבים חשו העמידו סֻלמות ויעלו אחרינו אל האילם ויעמדו עליו מלמעלה בהמון רב, וישמחו כי בא בידם על נקלה. ופתאם התאבכו גאות עשן ולהבות אש מבין קורות האילם, עד שער קיפונוס²⁶⁰ אשר בתָּוך לו, וכל האויבים אשר נמצאו שם היו לשרפה מאכלת אש, ואשר קפצו מן הספון למטה נפָּצו אל האבנים אשר מתחת. וטיטוס וכל שריו ראו בלב נשבר את הרעה אשר מצאה את אנשי חילם והושע לא יכלו להם, ואשר חשו שמה לעזרה נפגעו גם המה מהרס הקורות הבוערות ומכדודי האש אשר התמלטו מהן לכל רוח.

עד כה וכה הקריבו הרומאים את סוללותיהם אל החומה המערבית אשר לחצר בית ה', ויגישו את אילי הברזל לנגחה. ששה ימים אמצו כחם לשחתה²⁶¹, אבל שוא היה עמלם – כי אבני החומה הגדולות וקשוריהן זו בזו שגבו מהם. וקרני איליהם עם כל כלי מפציהם נהרסו גם יחד ולא יכלו להן. אז גמרו אֹמר להעמיד סלמות אל החומה ולעלות עליה בסערה. ואנחנו לא הפרענום ממעשיהם ולא הניאונו אותם מעלות עליה. אך בהגיעם אל מרום קצה התנפלנו אליהם ברב כח ובחמה שפוכה, ונבתקם בחרבותינו ונהדוף את סלמותיהם בחזק יד, וכל אנשי החיל המלאים אותם נפלו עמם אחור וכל עצמותיהם התפרקו באבני המקום ההוא.

––––––––

ביום הששי לפנות ערב ירדתי מעל החומה המערבית ואבוא אל בין האילמים השלישיים אשר על קיר החומה הדרומית. בפעם ההיא נשאתני רוחי להתבונן אל הדר המקום הקדוש, עטרת גאותנו ותפארתנו, וכמו נבָּא לי לבי כי עוד מעט ולא אשוב לראותו עוד, חקותיו על לוח לבי לזכרון עולם.

מסביב להר הבית המרום והנשא היתה חומה גבוהה ובצורה אשר מדת הקיפה – עם מצודת אנטוניה שחֻברה אליה – ששה ריס. בראשונה היה ההר הזה קטן וצר בראשו. ועמנו הריק את אוצרותיו מאות בשנים להגדילו ולהרחיבו, ויקיפוהו ביסוד אבנים היורד לעומק שלש מאות אמה ויותר עד הגיעו אל קרקעיתו הבתולה, והאבנים גדולות מאד וארכן ארבעים באמה²⁶². על היסוד ההוא נבנתה החומה ולה חמשה שערים, שנים לפאת דרום ואחד אחד לכל הפאות האחרות²⁶³. לאורך החומה פנימה לכל ארבעת רוחותיה התנוססו האילמים הנפלאים, והם טורי עמודי שיש לבן כשלג, והעמודים נחצבים מאבן אחת, וגבה כל אחד חמש ועשרים באמה, וכֹתרות נחֹשת קורינתית לכל העמודים וספּון עצי ארז על ראשי הטורים מלמעלה ורצפת אבנים קטנות בנות צבעים שונים תחתיהם מטה, והפִּתּחים והצעצֻעים על קורות הספון מעשי חרשים כלם ונפלאים ליפי. הטורים היו שנים לכל עבר, ורֹחב ביניהם שלשים אמה, חוץ מעבר הדרומי, הרחב מכלם, ששם היו ארבעה טורים. בטור הראשון והרביעי היה גבה העמודים חמשים אמה ורחב האילמים כרחב אשר ביניהם ובין הטור השני והשלישי – שלשים אמה. ובטור השני והשלישי היה גבה העמודים מאה אמה ורחב ביניהם ארבעים וחמש אמה, וגם אלה העמודים נחצבים כל אחד מאבן אחת ועביו רב, עד ששלשה אנשים לא יכלו להקיפו, בהתחברם בידיהם סביבותיו. האילם ההוא נקרא,,אילם המלך", וכל העומד עליו מלמעלה אחזתו רוח עועים בהביטו אל עמק גי-בן-הנם מטה²⁶⁴. בין האילמים היו ספסלים למושבות, מקומות לחנויות ולממכר הבהמות והיונים לקרבנות. באילם המזרחי נמצאו מקומות מיוחדים לתפלה, לדרשות המורים, למושב הסנהדריה הקטנה וגם לאספות העם²⁶⁵.

שטח הבית בפנים החומה נחלק לשנים: האחד הוא החצר החיצונה; שמה יכלו גם בני הנכר להכנס ולבוא, ולגבול להם היה השֹורג המקיף סביב – הוא קיר אבנים ועמודים יפים עליו מלמעלה, וגבה הקיר והעמודים שלש אמות, ועל העמודים כתֹבות כתוּבות רומית ויונית לֹאמר:,,כל בן נכר לא יבוא אל הקדש, והעובר על זה דמו בראשו"²⁶⁶. לפנים מן השורג היה החֵל, ברחב עשר אמות, ושתים עשרה מעלות לו מסביב לעלוֹת בהן אל החצר הפנימית, המוקפת חומה לבדה, ובחומה שלשה עשר שערים: ארבעה בדרום, ארבעה בצפון, אחד במזרח ושנים במערב²⁶⁷. כל השערים אשר לחומת הר הבית והמקדש היו בגבה עשרים אמה ורחב עשר, ושתי דלתות לכל אחד, והדלתות מצֻפות זהב סגור, וכן גם הספים והמזוזות והמשקוף. חוץ משער המזרחי השני, שער ניקנור, שהיה מצֻפה נחשת קורינתית, היקרה מזהב²⁶⁸.

החצר הפנימית לא היתה באמצע הר הבית כי אם רחוקה מפאת דרום מאתים וששים אמות, מפאת מזרח מאתים וחמשים, מפאת צפון מאה אמות, ומפאת מערב, לאחורי קדש הקדשים, ששים ושלש אמות²⁶⁹. וגן שושנים כסה את כל הפאה המערבית מן הקצה ועד הקצה²⁷⁰.

החצר הפנימית נחלקה לשנים: לחלק מזרחי ומערבי. בראשון היו שלש עזרות: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת הכהנים, והן ערוכות זו אחר זו ממזרח למערב, וקרקע כל אחת גבוה מהקודמת, ובמעלות יעלו אליה ממנה. בשני היה המקדש, וגם הוא נחלק לשלשה: האולם, ההיכל וקדש הקדשים.

עזרת הנשים התרוממה בקרקעה שש אמות על פני שטח הר הבית, ובשתים עשרה מעלות עלו אליה²⁷¹, מדת שטחה היה מאה שלשים וחמש אמה לאֹרך ולרחב²⁷². באמצע חומת העזרה לשלש רוחותיה היו יציעים נשענים על שדֵרות עמודים, ועליהם היו הנשים עומדות לראות בשמחת בית השואבה, שאז היתה העזרה בעצמה מיֻחדה לגברים²⁷³. בקצה העזרה מערבה התרומם הקרקע בגבה חמש עשרה מעלות, שבהן עלו אל עזרת ישראל²⁷⁴. שם היה שער ניקנור²⁷⁵. בחומה המקפת את עזרת ישראל ועזרת הכהנים היו אכסדראות, הן תקרות יוצאות מאמצע הקירות ונשענות על שדרות עמודים לכל ארבע פאותיה, ומתחתם מושבות למנוחה וגם למחסה מני אור השמש ומי הגשמים²⁷⁶. בקצה העזרה מערבה שב והתרומם הקרקע בגבה אמתים וחצי, וארבע מעלות עשויות לכל רחב העזרה לעלות אל עזרת הכהנים. על שלש המעלות העליונות היה הדוכן, מקום שהלוים היו משוררים ומזמרים לשם ה'²⁷⁷. שם היה הכיור והמזבח, ועל ידו שני השלחנות, של שיש ושל כסף, וכל יתר צרכי הזביחה²⁷⁸. מן המזבח והלאה החל הקרקע להתעלות במספר שתים עשרה מעלות עד האולם²⁷⁹.

בפתח האולם היתה יריעה יקרה מרֻקמה שלל צבעים פרושה למסך על פני כל רֹחב חללו פנימה – בגֹבה ארבעים אמות ולרחב עשרים אמה²⁸⁰. שם היו שני שלחנות, של שיש ושל זהב, ללחם הפנים העשוי והמוּסר²⁸¹, ושרשרות זהב עבות קבועות ותלויות בקורות האולם, בהן היו פרחי כהונה מפַסגים ועולים, להשגיח אל העטרות, הן הכִּפות המָזהבות אשר ממעל לחלונות ההיכל²⁸².

ההיכל כלו אבני שיש לבן מצֻפות זהב²⁸³, ועובי הקיר שש אמות²⁸⁴, ולו שער גבוה עשרים אמה ורחבו עשר, ובו דלתות כפולות מבית ומחוץ²⁸⁵, והדלתות כבדות מאד עד כי עמלו עליהן לויִם הרבה לפתחן²⁸⁶, וקול רעש הגפָתן נשמע למרחוק²⁸⁷. מעל לשער מבחוץ היתה גפן זהב, ודליותיה נשענות על מַטות עץ ארז, והגפן מלאה עלים וציצים וגרגרים ואשכלות, אשר הרבו הנדיבים בעם להקדיש ולתת עליה ברכה²⁸⁸, וממעל לה – מנורת זהב, וגֻלה על ראשה, היא הנברשת שנדבה הילני המלכה, אשר בזרוח השמש התנוצצו קרניה למרחוק²⁸⁹. בהיכל היו מנורת הזהב, שלחן הזהב ללחם הפנים המֻגש ומזבח הזהב לקטרת. ושני כני זהב היו בהיכל מזה ומזה, להניח עליהם דם הפר ודם השעיר ביום הכפורים²⁹⁰. – בקצה ההיכל מערבה היה קדש הקדשים. שתי פרֹכות יקרות הבדילו בינו ובין ההיכל, ושתיהן היו פרופות מעט, למען יהיה המבוא פתוח. החיצונה היתה פרופה צפונה והפנימית דרומה²⁹¹. בו לא היה מאומה בלתי אם אבן השתיה, שעליה היה הכהן הגדול נותן את המַחתה ביום הכפורים²⁹².

מדת שתי העזרות והמקדש היתה בארך מאה ושמונים ושבע אמות על רחב מאה ושלשים וחמש²⁹³. בהן היתה מדת המקדש מבחוץ מאה על מאה אמה לאֹרך, לרחב ולגבה, ומבפנים היה האולם אחת עשרה אמה לאֹרך ושבעים לרחב; ההיכל ארבעים אמה לאֹרך ועשרים לרחב, ובית קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה לאֹרך ולרחב, וגֹבה אחד לכלם – ארבעים אמה, ויתר חללם נמלא בתאים ולשכות וחדרים ויציעים ועליות לצרכי הכהונה והעבודה ולמשמרת הבית ואוצרות הקדש, וגם שערים ופתחים ומסִבות וגשרים ולוּלים ומעלות, המאחדים את כל הבנינים בגבה שלש קומות – עד חלונות המקדש – להיות לאחר. ושפעת מים היתה עולה ויורדת ומתקבצת במקומות מיֻחדים לצרכי השתיה והבשול והרחיצה והטבילה²⁹⁴. לגג המקדש היה מעקה שלש אמות לגבה, ועל פני כלו כדונים חדים ומצֻפים זהב, להניא את הצפרים מעשות שם קניהן²⁹⁵ וגם להגן על הבית מפני הברקים²⁹⁶. אבני המקדש היו שיש לבן מזהיר ומצהיר, ארך כל אחת ארבעים וחמש אמה ורחבן שש וגבהן חמש באמה²⁹⁷. ובהיות קרקע המקדש גבוה מן החצר החיצונה עשרים ושתים אמה²⁹⁸, היה בנינו נראה מעל החומה המקפת את הר הבית. לבנת קירותיו וזֹהר הזהב הרב המכסה את שעריו וחלונותיו וקורותיו ומסגרותיו ומעקהו וגגו וכדוניו נראה למרחוק כגבעת שלג מתנוצצת בלהבי אש. וכל הרואה אותו מעמי הנכר נבהל וישתומם למראה עיניו²⁹⁹, ועל כן יאָמר:,,מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו"³⁰⁰. ולב האיש היהודי הבא ירושלימה, בראותו את קדוש משכן עליון הבנוי לתלפיות, פחד ורחב לבבו ונפשו מלאה עליצות קדש, – כי את כבוד ה' ראו עיניו בהופיעו ממעון קדשו בעיר זו בחר לשבתו בקרב ישראל עמו אשר אהב סלה!

מקדשנו זה נבנה בימי הורדוס ושמונה שנים ארכו ימי בנינו³⁰¹. אבל גם אחרי כן לא חדלו הבונים לעמול בו ולהשלים תפארת תאיו ולשכותיו ואילמיו, ועוד שבעים ושלש שנה עסקו בו עד ימי הנציב גסיוס פלורוס³⁰². בעת ההיא כלו שמונה עשר אלף איש עבודתם שם, והעם עוד דרש מאגריפס להחל בנין אילם חדש אשר ימשך מזרחה עד נחל קדרון. וימאן אגריפס עשֹהו, אך נאות להם להוציא את זהב הקדשים לעשות מרצפת אבני שיש לכל חוצות העיר³⁰³, וכן היה³⁰⁴.

––––––––

אל האולם המערבי סרתי לשאול בשלום מרים מחמל נפשי, ואמצאנה עטופה שחורים יושבת למעצבה באחת הפנות, ולרגליה האשה הזקנה אשר הביאה את צפורה אל המצודה בחלותה, ועל ידן מעשרוס, עבד מרים מלפנים, אשר הביא לגבירתו תאנים אחדות, שכרו לנפשו, אשר קבל מיוחנן בדבר גבורתו ואמץ לבבו.

“למה זה, ידידי, תחסר נפשך מטובה? – אמרה מרים אליו – ואני ידעתי כי במספר מעט מאד נתונות הן עתה אף לאנשי הצבא, ובתתך לי את חלקך הלא תרעיב נפשך עד יום מחר”.

“אל תדאגי לי, גברתי! – ענה גבורנו זה – כי עוד כהנה וכהנה תהיינה לי בראשי האויבים אשר אכרות ואביא אל יוחנן בן לוי נשיאנו, – כי כן גמרנו מסחרנו: תאֵנה תאֵנה בראש כל אויב”³⁰⁵.

ומרים קבלה לרצון את ארבע התאנים אשר הביא לה מעשרוס, ותתן מחציתן להזקנה הרובצת לרגליה.

“תניני נא, שרתי, לחלק ברכתי עם האלמנה הנהלאה היושבת שם! – כי זה מעט באה הֵנה מן העיר, והיא מתעטפת ברעב עם שני ילדיה ובידה אין מאומה להחיות נפשם”.

“יהי לך אשר לך, אשה יקרה! – קראתי להזקנה בלב רגש – ועתה קומי ולכי עמדי אל האשה ההיא ואתן לה מחסורה כפי אשר תמצא ידי”.

הזקנה קמה ותלך עמי אל המקום ההוא; אבל בטרם נגיע שמה ראינו והנה עדת אנשים ונשים נאספים אל האשה ההיא בצאת נפשה, כי מתה!

“אשריה וטוב לה! – קראה אשה אחת לבושה שמלת משי, ופניה הצבים ושפתיה המבֻקעות מדַּלקת קֶרב העידו בה, כי גם נפשה קרובה לשחת – כי הנה חדלו ממנה הענוּים הקשים אשר ידכאונו באפס תקוה להנצל מהם עד בוא חליפתנו”.

“באפס תקוה? – קראה אשה אחרת לבושה בגד פשתים וילדה על שכמה – כזאת תדברי יען כי כן הסכנת בימי עשרך. אכן אבדה האמונה ונכרתה מלב העשירים, ועל כן יאמרו נואש בצרתה להם”.

“לאמור נואש בעת רעה חטאת מרי היא, משחית נפשו הוא יעשנה! – קרא איש עטוף סדין כדרך הפרושים – הן נפש עבריה בלי אמונה כגוף בלי נשמה, על כן אמרו: צדיק באמונתו יחיה ורשעים בחייהם קרואים מתים”.

“נקל לך להוכיח בשער – אמרה העשירה אל האשה אשר גערה בה – כי יש לך בעל בעמנו, המאכילך תאנים כנפשך שבעך, – הנני אלמנה שכולה, סורה וגלמודה, הנושאת חרפת רעב זה שמונה ימים מבלי מנחם ומבלי מרחם להשיב נפש”.

שאלתי את פי העומדים אצלי, מי היא האשה המאֻשרה אשר בעלה יכלכלנה בתאנים לשובע נפשה, ויגידו לי כי היא אשת יהונתן הנודע בגבורתו. שמעתי ותרון בטני – כי הנה זה מעט נפל חלל בעשותו נפלאות לא קוינו! האיש הזה היה מהמון העם, איש קטן ודל ולא תואר לו ולא הדר. ויהי בעמדו היום על החומה, והנה כעשרים רומאים חמושים מטפסים ועולים בסלם אל המקום אשר הוא עומד עליו לבדו. ויאחז יהונתן בראש סלם ויניעהו כאשר ינוע בכברה, ועצמות אנשי החיל נפזרו לפי שאֹל. זאת ראו הרומאים ובעצמותיהם רצח. ויהונתן עמד על ראש החומה ויחרף מערכותיהם ויתקלס בם ויקרא לאמר: “הלא אנכי איש יהודי היושב במצור ובמצוק, ואתם רומאים אדירים המושלים בעז עולם – ברו לכם איש חיל ממבחר גבוריכם ויצא נא אלי וראיתם את אשר אעשה לו!”. ובדברו קשר חבל אל קצה החומה מעבר מזה וירד בו ארצה. בראשונה לא ענוהו הרומאים דבר, כי בזוהו בלבם; אך כאשר הרבה להשביעם חרפה ובוז חרה בו אף אחד גבורי הפרשים ושמו פּוּדינס וירץ אליו בעבי גבי מגיניו. ויקפץ עליו יהונתן וידקרהו בחרבו וירמסהו ברגליו ויקח את חליצוּתו וישב ויעל בחבל על החומה. ויהי בעלותו, ושר הגדוד אשר בו היה איש החיל המומת קנא קנאתו, ויור חץ שנון אל יהונתן ויפַלח כליותיו. ואנחנו כלנו זעקנו חמס על מעשה שר המאה, אשר לא שחק. אבל הרומאים הזדונים שמחו על זה ויריעו ויתקעו כף. ויהונתן נפל שדוד ויעש לו שם עולם במותו³⁰⁶. ואשתו העומדת בזה עוד לא תדע כי היא עתה אלמנה אמללה כאשה ההיא, המקנאת בה על חבלה כי נפל לה בנעימים!

אחר הפקידי את שני היתומים הקטנים, ילדי האשה המתה, על יד הזקנה, להביאם אל מרים, ששם אמציא להם מחיתם כאשר תשיג ידי, סרתי מן המקום ההוא במפח נפשי, ואלך ואבוא אל פנה אחרת. שם שמעתי אנשים נפוחי פנים ושקועי עינים נדברים ומתוכחים יחדו על אדות המלחמה ואחריתה.

"אך שוא קוינו ויבוא רע – אמר האחד – – בא האות על ירושלים כי תחרב והר הבית כי ישומם³⁰⁷! כי בהבטל התמיד הנה הגיעה העת שעליה רמז דניאל, כי האויב ישבית זבח ומנחה ואז “כלה ונחרצה תתך על שומם”³⁰⁸.

“חזות קשה הֻגד גם לי – אמר השני – כי מאז נהרסה מצודת אנטוניה הוסרה הפנה היוצאת מן הקדש צפונה מערבה, ויהי בית ה' לבנין מרֻבַּע בעל ארבע הקרנות, שעליהן נבא זכריה כי הן הנה אשר תזרינה את יהודה וירושלים”³⁰⁹.

“רב לכם להמס את הלבבות באמרי נואש! – גער בם השלישי – האם טחו עיניכם מראות כי כל הרעות אשר באונו אחוזות הן בעקבות המשיח, כי כל צרותינו אשר הגיעונו הן הן,,חבלי משיח”³¹⁰, אשר עליהם נאמר: “וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה”³¹¹.

“לו היה כדבריך – אמר הראשון – אזי לא חרד רבן יוחנן בן זכאי את כל החרדה, להתחמק מעירנו הנצורה ולשחר פני האויב לתת לו להחזיק ישיבה ולהרביץ תורה בעיר יַבנה³¹². הוא ברוח קדשו חזה למרחוק כי ההיכל סופו להחרב³¹³ ועמנו יהרס ומכל מחמדיו לא ישאר לו בלתי אם התורה הזאת”.

“ולו היה כדבריך – ענה השלישי – אזי לא נשאר נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל בעיר קדשנו, ולא החזיקו בנוֹ ורוב תלמידיו בידינו מאז ועד הנה”³¹⁴.

“ולו היה כדבריך – השיב השני – אזי לא עזבהו חתנו ר' אליעזר בן הורקנוס, ולא יצא עם חברו, ר' יהושע בן חנניה, אחרי ר' יוחנן בן זכאי להרביץ תורה בעיר יבנה”³¹⁵.

“ומה שלום הנשיא עתה? – שאל הראשון – הן זה זמן רב אשר כמסתיר פנים היה מאתנו, והתלאה אשר מצאתנו השכיחה אותו מלבבנו עד כי לא שמענו שמעו זה כמה”.

“הוא חולה עצור בביתו – ענה השלישי – כי ריב אחינו מאז, בהחלקם לפלגות ובהלחמם איש ברעהו, דכא כחלל רוחו, והנהו יושב מַשמים בביתו מבלי התערב עוד בתוכנו. אמנם נעשו בקרבנו דברים הרבה אשר היו בעוכרינו; אבל את הנעשה אין להשיב עוד”.

“אשר עם לבבי לא אכחד – אמר השני – כי יש אשר יסיתני לבי בספק אם יש תקוה לאחריתנו, במאננו להכנע מפני האויב החזק ממנו. ולו הואלנו מאז שמוֹע לעצת אוהבי השלום, כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת!”.

“אי לכם קטני אמָנה! – קרא איש זקן בגשתו אליהם – מי זה יהבל להתוכח על אור וחשך ולבקש חשבונות למי משניהם היתרון? אנכי אחת אשאלכם ושתים זו תשמעו: היהודים נחנו אם לא? היש אלהים בקרבנו אם אין? – הלא עלינו דבר אלהים בקדשו: “כי לי בני ישראל עבדים”, ועל זה דרש רבן יוחנן בן זכאי בעצמו, כי עבדי אלהינו אנחנו,,ולא עבדים לעבדים”³¹⁶. ועתה הגידו נא: הככל העמים יהיה בית ישראל, לכף כאגמון ראשו ולשאת עליו עוֹל כל עם נכר בקומו לערוץ ארץ? הן את מוריהם היוָנים רצנו והלאנום, ואף כי את הרומאים – זה העם אשר מוצאו מאתמול, אשר יותר מתשע מאות שנה, בטרם ירעו שני מיסדי רומה, רימוס ורומולוס, את חזיריהם על גבעת פלַטינה, מקום זה בנוּ אחרי כן את העיר הרשָׁעה – נתן ה' אלהים את ברכתו לאברהם אבינו על הר המריה, ההר אשר עליו אנחנו עומדים עתה, מקום זה נבנה עליו בית קדשנו ותפארתנו, כי יתברכו בזרעו כל גויי הארץ!"

“ואנֹכי על דעתי אעמודה – אמר השני – כי לוּ שמענו לעצת שלום אשר נתן לנו אגריפס מאז, כי עתה נעתרה רומה לנו ותשם פקודתנו שלום ולא ידענו רע כיום הזה!”.

“מחוֹח לא תצא חטה ומבָּאשה שעוֹרה! – ענה הזקן – הן רומה לא תוכל לדרוש שלומנו וטובתנו כדרכה עם הגוים הנכנעים מפניה, כי לא כדרכיהם דרכינו ולא כדתיהם דתנו. ואנחנו לא נוכל לבקש שלום מרומה – כי לא לנו להכנע מפני עובדי פסל, המתהללים באלילים, אשר מדי יעלה עלינו רוח מושלם, והציג פסל תבניתו בבית קדשנו, ואמר: “זה אלהיכם אשר שמתי לפניכם, אליו תשתחוו ולו תעבודו!”. אנחנו עם לבדד נשכון; לא נוכל היות תלואים למשובת מלכים עריצים כאנטיוכס וקליגולה ולזדון נציבים שודדים ואכזרים כגסיוס פֿלורוס וככל אלה שהיו מלפניו! ומה החֵרות אשר הבטיח לנו אגריפס, נין “העבד האדומי”, אשר נתננו בכף רומה הרשעה? לחיות על אדמת קדשנו ולתת פריה ותנובתה לעם זר הרֹדה בנו? לעבוד את אלהינו במעון קדשו ולשאת חרפה מאנשי חילו, בעמדם עלינו למשמר? לא ולא! עם ישראל לא יוכל להיות חציוֹ עבד וחציו בן חורין, חציו לה' וחציו לעזאזל – אנחנו חֵרות שלמה נבקש, החרות אשר נתן לנו אלהינו ביד משה נביאנו בהוציאו אותנו מתחת סבלות מצרים, – ואם צרה עין אחרים להניחה לנו, יקראו עלינו מלחמה, יביאו עלינו מצור, ירעו לנו ויענונו ככל רוע לבבם, וה' הטוב בעיניו יעשה! אנחנו נשא גם נסבול – ונראה כמה יתן לעריצי גוים לשלוט בעולמו ולהרע לעם זו יצר לו, לעיר אשר בחר לשבתו ולבית אשר נקרא שמו עליו לעד ולעולם!”

את הדברים האלה דבר איש השיבה בהרימו בכח קולו. ועדת אנשים ונשים סבבוהו, כלם נושאי ילדיהם הרזים על זרעותיהם, כלם נפוחי רעב וכל עוד נשמתם בם, אך עיניהם לוהטות מאש קנאות הבוערת בהן, בקנאם לעמם ולארצם, לדתם ולחרותם.

היום פני לערוב והשמש שלחה קרניה מפאת מערב, והמקדש האיר מכבודה, ומזהב הכדונים אשר על הגג המרום והנשא ועד מסגרות חלונותיו וקורותיו, כל הזהב המכסה אותו מפאת ים ונגב הזהיר מאֹדם פני שמש ויהי כאש להבה סביבותיו. ואורו נגה על כל ההמון הרב העומד בין טורי העמודים. ברגע זה שכחו כלם את רעבון נפשם, ופניהם החמרמרים הזהירו באור יקרות, אור קדש אשר חלק אלהים למאמינים בו ולבוטחים בישועתו.

“האין זה כבוד אלהים הזורח עלינו ממעון קדשו? – קרא הזקן בעליצות נפשו, בנשאו כפיו אל היכל הקדש, עטרת גאותנו – העוד יש בתוכנו איש אשר עיניו לא תחזינה למישרים, כי כאור הזה ההולך מאתנו לשוב אלינו ליום מחר כי יבוא, כן יאיר ה' פניו אלינו ממעון קדשו, ותשגבנו ישועתו בצרתה לנו!”.

מבלי משים כרעו כלם על ברכיהם ופניהם הצבים מָפנים אל ההיכל; העינים השקועות מלאו דמעות ונפשם הנהלאה השתפכה בצקון לחש, בתפלה ותחנונים מקרב ולב עמוק.

“ועתה הנחמו אַחי ואחיותי אסירי התקוה! – הוסיף הזקן לקרוא בלב נכון ובטוח – כי קרוב יום ה' ועדינו יֶאתה. עוד מעט ויבוא הקץ למלחמת גוג ומגוג, ובאה פקודת ה' על רומה ועל אגפיה ועל העמים אשר אִתּה. על הרי ישראל יפולו, וקברום בית ישראל שבעה חדשים למען טהר את הארץ³¹⁷. עוד אחת מעט ונבקע הר הזיתים מזרחה וימה, והיתה מגפת ה' בעמים הצובאים על ירושלים³¹⁸, בשרם כמק יהיה ונשקם כאבק יעלה והיה לעת ערב יהיה אור ומצהרים יקום חלד, וה' אלהים עלינו יֵראה ולעיני הגוים יגלה צדקתו!” – – –

התנחומים האלה עודדוני וישעשעו נפשי. חזק ואמיץ בכח האמונה נשאתי רגלי לשוב אל אחי אנשי המלחמה – כי הנה שבו הרומאים להרגיזם ולקלוע אבנים אליהם ממכונותיהם לגרשם מעל החומה, ואחדוֹת מאבנים האלה עופפו למרום ויפלו בחצר המקדש. – עוד אזני קשובות לאמרות קדש הנשמעות מפיו יראיו, בקראם עתה “לה' הישועה!” – והנה נשמעה מאחרי קול יללת המ­ֹשֻגע, יהושע בן חנני, בהתהלכו בחצר החיצונה ובקראו בקול פחדים את קריאתו הנוראה:

קוֹל מִמִּזְרָח, קוֹל מִמַּעֲרָב:

קוֹל מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם:

הוֹי עַל יְרוּשָׁלַםִ וְהַהֵיכָל!

הוֹי עַל חָתָן וְכַלָּה!

הוֹי עַל כָּל עַם יְהוּדָה!

לדברים האלה נפוגותי ונדכאתי עד מאד. “הוי על חתן וכלה!” – חשבתי עם לבבי – והאם לא צדק המשגע בקריאתו? – ומה אחרית צפורה ואסתר, הנאהבות והנעימות? ומה גורלי וגורל יהודה אחי? והאם טוב גורל כל עמנו מגורלנו אנו? הן כל זאת באתנו כדבר המשגע ואחריתנו מי ישורנה!

מבלי פנות אל האיש הקורא הלכתי הלאה ולבי הגה נכאים בדבריו אשר תשמענה אזני מאחרי – ואבן גדולה התעופפה מעל לחומה, וּבעברה מעל לראשי לא נשמע קול מפלתה על אבני הרצפה, כי התנקשה בגוף רך אשר נפל עמה. ובשובי על עקבי מצאתי את יהושע בן חנני שוכב גלוי עינים ופניו למעלה, וצלעותיו שקועות אל תוכו – כי נשברו יחדו מהלמוּת האבן הכבדה אשר פגשה בו ותפוצצהו³¹⁹.

ועדת האנשים אשר עזבתי זה מעט סובבה את החלל, ואחד מהם קרא: “הנה זאת נבלת העורב המבשר רעה – כן יאבדו כל עושיה, ה', ואוהביו בצאת השמש בגבורתו!”

“אמן!” – ענו כלם פה אחד.

וקול רעש גדול נשמע מעל החומה, קול תרועת מלחמה. שויתי רגלי כאילות וארוץ ואבוא אל אַחי ברגע אשר הריעו בשמחה: כי גדוד שלם עלה על החומה עם נשריו ודגליו יחדו, ואחינו הכינו לו מטבח כדרכם ויבתקוהו בחרבותיהם עד כי לא נותר ממנו גם אחד, וכל דגליו ונשריו נשארו בידי אחינו, הצוהלים ומריעים על חומת משגבם, ועיני האויבים רואות וכלות³²⁰.

––––––––

עוד אנחנו שמחים וצוהלים על נצחוננו במקום ההוא, והנה תמרות עשן ואש מתלקחת עולה משער קיפנוס! כי בהיות עיני כל ערוכות אל מקום המלחמה בראש החומה, התגנבו הרומאים אל השער מתחת ויציתו בו אש. ממנה נתכו פחי הזהב אשר על הדלתות, והאש אחזה בקרשיהן ומשם נגעה בקורות האילם הנשאר על יד השער מעבר מזה ותלך הלוך וגדול ותגיע עד האילמים האחרים, לא נשאר בלתי אם הטור התיכון אשר לאילם הדרומי, הוא,,אילם המלך". אל האילם ההוא התמלט כל ההמון הנמצא בקרבתו, כששת אלפים נפש במספר, ובשמעם לקול איש מתנבא בקרבם עלו יחדו על הספּוּן הגבוה; שם התיצבו לראות בישועת ה' אשר תֵּעשה לנו עוד בלילה הזה, כדבר האיש המתנבא. ומרים אשר מאנה לסמוך על הנס, עזבה את הזקנה המתחזקת באמונתה, ותרץ אלינו למצוא בנו מחסה עז. ואנחנו כלנו חשנו מפלט לנו מפני הלהבה הלוהטת סביבנו ונמלט את כל יתר הנפשות הנמצאות בין טורי האילמים הבוערים, ונביאן אל החצר הפנימית, וגם אנחנו באנו שמה אחריהן.

בליל זה בכו אבותינו על שרפת הבית הראשון, בליל זה בכינו מרה גם אנו על האש האוכלת סביבותינו, באפס עצה להציל מחמדינו מיד להבה. המקדש אשר זה מעט הופיע בהודו והדרו מנגה אור השמש בבואה, שב ויתנוצץ מאש פלדות הבוערת משלושת עבריו, כמו היה ללהבה גם הוא. למראה הזה נבקה רוחנו בקרבנו וכמעט היינו נכונים לטרוף נפשנו בידנו ולשים בפעם אחת קץ ותכלה לכל ענינו ומרודינו. אך כעבור הבהלה הראשונה ובראותנו כי ארמון ה' עודנו עומד על תלו בכל יפעת קדשו ותועפות עזו, שבה אלינו רוחנו, ותחזק אמונתנו באלהי משגבנו, ונקם ונשבע יחדו במֹעל ידינו, כי כל עוד נשמתנו בנו לא נתֵּן להאויב לנגוע בו, כי כאיש אחד נעמוד לפניו עד אשר יעשה ה' תשועה לנו במקום קדשו. כי האמנם יתן אלהים את מעון כבודו ביד זרים להשבית מטהרו ולהשחיתהו? הדבר הזה לא יתכן לעולם! אנחנו שלֻמי אמוניו לא נעזוב כבודו ביד צר; כל עוד כתפנו לא נפלה משכמהּ, כל עוד זרוענו מושלת לנו נעמד על נפשנו ועל מקדש אלהינו – וה' הטוב בעיניו יעשה!

הלילה עבר והשחר הפיץ ענן אורו, עוד מעט והשמש יצא על הארץ וקרניו הראשונות פגעו בכדוני הגג ויגיעו אל גֻלת הזהב אשר על פתח ההיכל. והנה הן מתרוצצות ומתפוצצות סביביה, מהן אור חדש זרוע לנו כשמש חדשה העולה ממקום הקדש, להופיע על ההר הזה, העשן כלו מאש האוכלת את ספּוּני אולמיו. לאור זה התעוררו כהני ה' בימים הטובים מאלה, לשקוד על עבודת הקדש³²¹, ולהביא את עֹלת הבקר ולתת ברכה לעם אשר בחר ה' לשכנהו במקום הזה, והלוים היו נותנים בשיר קולם ובזמירות הריעו לו. עתה הנה המזבח שומם זה שלשה שבועות, הכהנים ירו מעבודתם והלוים חדלו משירם וזמרם. אך עוד ידם אמונה לה' ועמו – כי תחת המאכלת וכלי השיר אחזו בחרב וחצוצרה. רבים מהם הראו נחת זרועם על ראש החומה, בעמדם לימין גבורינו הנלחמים בעד עיר קדשנו ובית אלהינו. עתה הנה שבו נאספו אל מקום זה נוסד לעבודתם קדש, גם הקהל רב מאד, ושתי העזרות הראשונות מלאות ממנו עד אפס מקום. אך לא מטוב לב נקבצו באו – כי כעדרי צאן נדחקו יחדו מפני האש הגדולה הבוערת להם מסביב; לא זבחים ומנחות הביאו אתם לכבד את ה' מהונם – כי נפשם ריקה זה כמה ומעי כלם חמרמרו מפני זלעפות רעב. ובכל זאת עודם מתחזקים בשם אלהיהם, עוד לבם מלא תקוה כי קרוב יום ה' וישועתם לא תרחק עוד. הנה נפשם מלאה מהדר ההיכל בהופיע עליו השמש נהרה, ולבם ובשרם ירננו אֵל חי. רוח חן ותחנונים שפוכה על פני כלם ונפשם תכלה להשתפך בצקון לחש ולשלם פרים – שפתיהם. מבלי כל פקודה ומשמעת נבדלו הלוים מתוך ההמון ויבואו אל שתי הלשכות אשר מתחת לעזרת ישראל ופתחיהם אל מול עזרת הנשים, ועד ארגיעה יצאו משם כמאתים איש ובידיהם כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר³²², ויעמדו במשטר על חמש עשרה המעלות העולות מעזרה הראשונה אל השניה. הנשים עלו על היציעים העליונים והאנשים עמדו מתחת, כבחג נסוך המים³²³; אך לא מים נסכו פה לפני ה' כי אם דמעות חמות, אשר ירדו מעיני כל כנחל שוטף, לקול רננת הלוים, בשפכם לפני ה' שיחם בפסוקים לקוטים מזמִרות דוד, אשר תוכנם עולה בבד עם תכונת נפשם ומצבם לעת הזאת. הנה קול חלילים נשמע בלחש, כאנחת לב נשבר ונדכה; הנה המית נבלים עונה אחריה בדממה, כנפש הֹמיה ומשתוחחת מעֹצר רעה ומיגון, ולקול ענוּתם צללו שפתי המשוררים בתפלה ותחנונים לאלהי מרום לאמר:

אֱלֹהִים! בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ.

– שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ לְעִיִּים

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם

– ­– בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ – לְחַיְתוֹ אָרֶץ.

שָׁפְכוֹ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וְאֵין קוֹבֵר.

לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד מֵרָחוֹק,

– ­– תַּעֲלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה?

לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר,

– תִשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ?

אַף-זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא-תֵצֵא בְצִבְאוֹתֵינוּ

תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי-צֶל, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ

הֲשָׁכַח חֲנוֹת אֵל, אִם קָפַץ בְאַף רַחֲמָיו סֵ—³²⁴

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן!

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד.

קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדְּךָ

התחנונים האלה הנשפכים בנגנות התוגה נגעו עד נפשנו ויגֹרו כל עצבותנו – וקול קורע לבבות, קול זעקת כל המוננו הרב הנדחק אתנו, כל הנפשות הרעבות והיעפות, הנוגות והנמוגות, נשמע מכל פנות העזרה בקראן אל ה' בחזקה, עד כי לא נשמע עוד קול המנגנים והמשוררים מפני קול בכי העם. נשים רבות התעלפו על היציעים באין עוד כח לבכות, הילדים והילדות קרעו שמים בזעקתם מרה, בין האולם ולמזבח בכו הכהנים משרתי הקדש, וקול הלוים נחבאו, שבתה נגינתם מעקת לב והמית קרב, גם אמיץ לבו בגבורים לא יכל להבליג עז על שֹד ויתן בבכי קולו – כמו נבא לנו לבנו כי זאת הפעם האחרונה תחזינה עינינו את בית אלהינו, נשא כפינו ולבבנו אל דביר קדשנו ותשמענה אזנינו שירות היכל, נגנום עבדי ה' העומדים לפניו בבית הזה לשרתו!

כתום התפלה והבכי והקולות חדלו, קם יוחנן ושמעון, וגם אני ויהודה אחי נלוינו עליהם, ונלך אל העזרה השלישית. והמון נערים פרחי כהונה שבו עמנו אל שתי העזרות הראשונות ובידיהם סלי תאנים, שארית הברכה הנמצאת בבית ה', לחלקן בין הנשים והילדים הנדחקים שם, תאנה אחת לנפש. את הנותר חלקנו לזקנים החלשים אשר בתוכנו, ויתר העם גם כל אנשי החיל נשארו בנפש ריקה – כי לא נשאר עוד מאומה באוצרות הקדש.

“אם לא יעשה ה' תשועה עוד היום הזה, אז אבדנו כלנו אבדנו!” – חשבנו עם לבבנו, אך זמותינו לא עברו פינו.

––––––––

אחר הצהרים החלה האש להשקע, והנה חיל הרומאים עוברים דרך השער ההרוס ופושטים אל החצר החיצונה! למראה הזה רֻתחו מעינו ותבער כמו אש קנאתנו וכאיש אחד קמנו ונצא דרך השער המזרחי, הוא שער שושן³²⁵ ונתנפל בחמה שפוכה על מחנה האויב ונפרץ בם כדבים שכולים וכזאבים בעדרי צאן. לשוא הציבו מגניהם כמו נד, לריק הערו כחם ולבבם להחזיק מעמד – כי בשטף מים כבירים הרסנו אליהם, וכרוח סערות בקענום. וקולות אדירים נשמעו מקרבנו לעוררנו ולהוסיף אמץ בלבבנו. לימיני נשמע קול האיש הזקן בעופפו מטהו למעלה ובקראו בקול כרעם: עורו, בני יעקב! יחתו גבוריך, עֵשו! היום הזה יעשה ה' תשועה גדולה! הנה רוחות החשמונאים מרחפות על פנינו! הנה כבוד ה' ומהיכלו יתן קולו! מלאכי צבאות ידֹדון ידדון ומן השמים ילחמו לנו!".

רוחנו אש אכלה, נפשנו גחלים להטה ומחנה האויב אֻכל כקש יבש. אבל ישועתנו רחקה וה' סר מעלינו ויהי ערנו. אלהי ישראל שחת רחמיו מעמו, זנח מקדשו וכלה ונחרצה נתכה על שומם!

מראש מגדל אנטוניה ראה טיטוס את תבוסת מחנהו, ויתן אות ממרומיו וכל צבאותיו חשו עלינו כארבה. עד מהרה בא גם הוא עם רוכביו ופרשיו, ויסבונו כדבורים, ויאפפונו כמלאכי זעם, מפניהם נחתו אחינו ויסגו לאחור. עוד שתי פעמים התנפלנו על האויב בהריקנו שארית גבורתנו. חרבות אחינו רוו מדם חללים וחניתותיהם שבעו מבשר אבירים, ובהשבר כל נשק יד נלחמו באבן ובאגרוף, חנקו בכפיהם אף נשכו בשניהם. אבל לאחרונה כשל כחנו, חיל האויב הלך ורב וידי אחינו הלכו ורפו, ובנטות היום הפך חילנו ערף ושות שת השערה. והאויב חש בא אחרינו, ועזרת הנשים מלאה ממנו, וברוב עמל הצלחנו להמלט מפניו דרך שער ניקנור על עזרות ישראל והכהנים ולסגור את השער מאחרינו. בשובי גם אני אחור ראיתי את גופת איש השיבה מתגוללת בפתח השער – כי נרמס ברגלי העם בהחישם מפלט להם אל החצר הפנימית.

עוד לא שאפנו רוח מן המהומה והמבוכה אשר קמה בתוכנו, בהדחותנו אל שתי העזרות, הצרות להכיל את כלנו יחדו, והנה נעתם חלל העזרה האחת מגאוּת עשן אשר התאבכה ממעל לשער ניקנור! כי הָשלך לפיד אש מיד אויב דרך חלוֹן הזהב ויפול בלשכה אשר לימין השער, היא,,לשכת פנחס המלביש"³²⁶, ששם בגדי הכהנים לארבע ועשרים המשמרות ערוכים ושמורים בתשעים וששה ארגזי העץ, העשוים בקירות הלשכה לכל עבריה³²⁷, והאש אחזה בם ותהי כל הלשכה ללהבה, ממנה התלקחו האכסדראות אשר מסביב לקירות העזרה, והנה מבול אש מסביב לנו! מפניו נס המוננו אל כל רוח; אלה פרצו דרך השערים צפונה ודרומה, ששם קדמום הרומאים בלהט חרבותיהם, ואלה חשו מפלט להם אל ההיכל. אבל עד מהרה באו הרומאים אחריהם וימלאו את כל פִּנות העזרות והמקדש, ויערכו מטבח נורא לכל הנופלים בכפם. על המזבח ועל כל סביביו נערמו חללים לרוב מאד, איש ואשה זקן ונער גם יחדו, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם, ונהרי נחלי דם שטפו עברו על מרצפת המקדש וירדו עד העזרות ועד החומה והחֵל ועד החצר החיצונה. משם נשמעה אנקת ששת אלפים נפש בהֵעלותם על מוקדם! עד הרגע האחרון חכו לישועה, ויעמדו על משמרתם בראש הספּון התיכון אשר לאילם המערבי, עד אשר ראום הרומאים ויציתו את האילם באש וכל אשר היו עליו כלו מיד להבה³²⁸.

וטיטוס על כל שריו וראשי חילו עברו דרך פתחי המקדש ויבואו אל ההיכל ואל קדש הקדשים, וגם בירוניקה אהובתו נלותה עמו לראות כבלע את הקדש³²⁹, ויחדו השתוממו על הדר כבוד עזו ויפעת קדשו ויתנו עדיהם כי אין על עפר משלו ובכל ארצות הגוים אין כמהו³³⁰. אך עד מהרה שבו אחור בבהלה כי מלא העשן את כל הבית עד מחנק נפש.

והרומאים בחמת קנאתם ואש עברתם לא שמעו עוד קול מושל ומצַוה, ויהרגו וירצחו וירמסו ויטרפו הכל באין מציל, גם עטו אל השלל ויבוזו את כל הבא בידם וימלאו חוריהם זהב ויקרות עד אפס מקום. כשדי שאול קפצו בין להבות האש אשר הקיפו את כל הר הבית, וקול תרועתם ומצהלותם, קול רעש האש המקרקרת קירות, קול צעקת הנלחמים על נפשם, שועת המומתים, אנקת החללים ויללת כל אנשי העיר, אשר לרבבותיהם עמדו עם נשיהם וטפם ברחובותיהם ויעוררו זעקת שבר וירבו תאניה ואניה על שרפת בית מקדשם – כל הקולות האלה התבוללו יחד והד ההרים מסביב לירושלים ענה להם ובקול כמהם הרעים, ויגדל את הרעש והשאון והמהומה והמבוכה. לאור הלהבה הגדולה אשר הקיפה את המקדש נראו כהנים הרבה בעמדם על חומתו ממעל, משם הסיעו את הכדונים וישליכום על ראשי הרומאים המתרוצצים תחתיה להגדיל המדורה. ושנים מראשי המשמרות, מאיר בן בלגה ויוסף בן דלעאי, בראותם כי אפסה כל תקוה, קפצו אל להבות האש הבוערת במקדשם ובאוַת נפשם נשרפו עמו יחד³³¹.

ומה מאד כלתה נפשנו גם אנו לעלות על מוקד מקדשנו ולא תראינה ענינו אידנו! אך חזקה עלינו שבועתנו אשר נשבענו להלחם עד בוא קצנו, והיא אשר נתנה אמץ בלבבנו, לפרוץ אל החצר החיצונה ולהבקיע לנו דרך בין רבבות האויבים המשוטטים בהר הבית, עד הגיענו אל הגשר העולה משם אל הר ציון, ונמצא מפלט לנו בעיר העליונה, מאחרי החומה הישנה. שמה הביא מעשרוס גם את מרים אלמנת אלעזר, בנטלו אותה על זרועותיו, כי לא עצרה הנהלאה כח ללכת, ואני ויהודה אחי היינו למגן לו בכל הדרך עד בואנו יחדו אל מחוז חפצנו. שם נמצא לנו גם מעט אֹכל, שארית המזון האצור בבתי השועים; אבל במה נחשב הוא? כי לא היה די השיב נפש כלנו בלתי אם לימים עשרה, וגם זה במדת רזון זעומה, אשר לא תשפוק לסעוד לבב אנוש ולהשיב אליו כחו.

ומה תהי אחריתנו ככלות גם זה? ומה בצע בעמדנו עוד על נפשנו? הן ה' הסתיר פניו, הסיר חסדו ממנו, והנה באנו עד הלם – היש עוד תקוה להתגבר על אויבנו עז ולגרשהו מפנינו? הנכנע מפניו למען הציל את השארית הנמצאה?

על הדבר הזה המתקנו סוד בהאספנו יחדו, וקנאינו גמרו אמר כי להכנע מפני האויב לא נוכל, אחרי אשר אחת נשבענו בשם ה' לבלתי נשוא עלינו עול זרים כל עוד נפשנו בנו³³², רק אם יואל האויב לתת לנו לצאת מן המקום הזה בכלי נשקנו המדברה, נעזוב את העיר בידו ונצא אל אשר יהיה רוחנו ללכת. ואם לא יאות לנו האויב גם בדבר הזה, אז נחזיק במעזנו, ועוד חללים אין מספר יפלו מחילו עד אשר יצלח ללכוד את הר ציון משגבנו.

העצה הזאת ישרה בעיני כלנו – כי כל עוד לא נכנענו תחת עֹל זרים, חפשים אנחנו לנפשנו לחיות על פי דרכנו. ואולי עוד נראה בהמיר ארץ, ובחליפות עתותיה נמצא יד לנו לשוב אל המקום הזה, ולבנות חרבותינו ולהשיב מקדשנו על מכונו ולהיות לעם שקט ושאנן ההולך בשם אלהיו, אשר זה כל מאויינו ומשא נפשנו.

את הדבר הזה אשר גמרנו בינינו השמענו ביום המחרת באזני טיטוס ושריו, בהפגשנו יחדו על הגשר אשר בינינו. ויהי כשמוע טיטוס זאת ויחר אפו, ויצו את אנשי חילו לשרוף את כל חלקי העיר אשר נפלו בידם ולעשות ביהודים כרצונם. רק אלה אשר יצאו ביום הזה מעיר ציון לבקש חסדם, הם יזכרו לטובה; אותם יביאו אל הר הבית ויחזיקום בחומה אשר לעזרת הנשים, שם יחקר דינם להפליא בין הנופלים אליהם מאנשי המלחמה ובין אלה אשר לא ערכו קרבות עד כה. – אז שֻדדה העיר התחתונה וגם הפּרור עֹפל אשר להר הבית דרומה, וכל הנמצאים שם מן הזקנים והחלשים הֻ כו לפי חרב, והצעירים והבריאים לֻקחו בשביה להמכר ממכרת עבדים ושפחות. ואחר שלחו הרומאים אש בבית המועצה והארכיון, בהיכל הילני המלכה ובכל יתר ההיכלות והארמונות הנאוים והנהדרים, וכל הבתים הגדולים עם הקטנים עם רבבות החללים הצבורים בהם, חללי החרב והרעב והדבר, כלם נשרפו ויהיו לאֵפר.

ביום ההוא התירו יוחנן ושמעון לכל האנשים אשר לא נשבעו שבועת האָלה, לצאת אל האויב ולבקש להם רֶוח והצלה כאות נפשם. ויצאו אליו בני ממלכת הדייב, אשר היו באמנה אתנו עד כה, וגם רבים משועי עיר ציון אשר יראו לנפשותם, ויצו טיטוס לתתם במשמר עד אשר יפרש מה יעשה להם.

בין הנופלים אל טיטוס היו גם שני כהנים מן הממונים על בית ה', יהושע ופנחס. ובבואם לפניו גלו לו את מסתרי בית המקדש, וימסרו לידו שלחנות ומנורות ומזרקות וכפות וכל כלי הקדש וכל היקרות הטמונות והחמדות הגנוזות אשר נצולו עד כה מן האש ומן האויב; בהן גם פרכת למסך ואֹצר התכלת והארגמן ותולעת השני ואֹצר השמן הטוב וגם כל ראשי בשמים לקטרת הסמים – ובזה פדו בשלום נפשם, בחנו אלהים – וימלטו!

ומרים ראתה כי היתה הרוָחה – כי התירו אחינו ידם מעל החפצים בשלום וגם האויבים יתנו להם חנינה, ותכל נפשה לצאת אל הרומאים גם היא. ויהי דברה אל מעשרוס עבדה נאמן ביתה מלפנים, להוליכה אל המחנה ולהיות למגן לה בדרך עד הגיעה שמה. ואנכי לא הניאותיה בשמעי זאת מפיה, אחרי דעתי אותה, כי מעודה חסרה לה הרוח אשר פעמה את צפורה ואסתר להפליא עלילה ולהיות נכונות לכל תקרֹבת בעד החֵרות אשר אליה אנחנו נושאים את נפשנו. אך התבוננתי אל מעשרוס מבחר גבורינו, לדעה מה יעשה עתה: היפול גם הוא אל הרומאים לבקש חסדם כגברתו זו, האשה המצֵרה, הירֵאה מפני אבחת חרב? גם אם יכנע לפניהם – היצלח? הן טיטוס צוה לשפות שלום רק לאנשי השלום אשר לא הניפו חרב על הרומאים, והלא הוא הכם למאותיהם ולאלפיהם וחרבו אכלה בשרם ולא ידעה שבעה! גם אם יתחפש ויתכחש להם, הלא יכירוהו כלם כי הוא זה! לו אין דרך אחרת – חשבתי עם לבבי – כי אם להשיב פני מרים ריקם ולהשאר אתנו כאשר עד כה.

אבל האיש הזה לא בקש חשבונות רבים כמוני! אך רגע אחד השיב אל לבו, ומשנהו גמר אֹמר ללכת עם גברתו אל המקום אשר אמרה לו. ומבלי דַבר דָבר הניח קשתו מידו ויחגור חרבו, ויקרב אלי ואל יהודה אחי וישקנו, ואחר כן יצא עמה. ובהגיעו עד השער, אשר נפתח לפניו על פי פקודתנו, נשק עמודיו ודלתוֹתיו, ויקרא לשלום אל חבריו ומידעיו. וילך אחרי מרים לאִטו עד הגיעם אל מחנה האויב. שם הגיש אותה אל פקיד חיל אשר יצא לקראתם מן האֹהל, ושני אנשי חיל יצאו מטעם הפקיד להוליך את מרים אל הר הבית, מקום אשר היוצאים אל האויב עצורים שם. –

כמעט הנתקו רגלי מרים מן המחנה, והנה קם שאון בגדוד הרומאי, בעמוד לפניהם הגבור היהודי וחרבו שלופה בידו! ועד ארגיעה היתה שם מהֻמת מלחמה כבדה, קול שאגה וצלצל חרבות וחללים רומאים נופלים כעמיר מאחרי הקוצר. אבל אלה כרעו נפלו ואחרים מלאו מקומם, וידחקו אל גבורנו ויסבוהו כדבורים ויפלו עליו מכל עבריו עד אשר נפל שדוד ולא הוסיף עוד קום – כי בתקוהו כלם בחרבותיהם וכחוטבי עצים היו לו. ואחרי כן סחבו את גויתו סחוב והשלך אל העמק, וישובו אל המחנה בקול ענות גבורה ובתרועת נצחון – כמו הגדילו לעשות!

––––––––

עוד הפעם שָׁבת במצור ובמצוק! עוד הפעם עמוֹד על החומה למשמר, כיום כלילה, בידים כבדות ונפש ריקה! היעמוד לבנו אם תחזקנה ידינו להשגב בעיר אשר נגרעה מערכה, כי נסע יתרה בה? הן רֻבה שרף האויב כמו אש ויתרה לתועבה עשה: בית מקדשנו חרב, ההיכל שומם, לא נשאר ממנו בלתי אם קירות ערומים ושחורים, ועליהם תלוים דגלי האויב ונשריהם פורשי הכנפים כמו טשים אלי טרף. גם הוקמו שם פסילי אלהיהם להקריב להם קרבנות ולהקטיר לפניהם מר ולבונה³³³– ועינינו רואות כל אלה ממרום הר ציון וכאבנו נעכר ומכתנו אנושה!

ובכל זאת לא רפתה רוחנו, כי עוד חזקה בנו אמונתנו, אף קשתה עלינו להפרד משארית מחמדינו. הלא זאת היא עיר ציון, קרית חנה דוד, אשר לה שר שירותיו בקדש! הלא זו העיר “כלילת יפי, משוש לכל הארץ” – ואיככה נתננה ביד האויב לחלל יפעתה? – אמנם לא האויב הבא עלינו מחוץ אמץ ממנו בעמדנו למגן לה, כי אם אויבנו הפנימי הוא הכריענו: הרעב הנורא הדימנו ויפיל חרבנו מידנו. רבים מיושבי העיר לא יכלו עוד שאתו, ויבחרו לצאת עם נשיהם וטפם אל הרומאים ולהמכר ממכרת עבדים ושפחות בידי שוביהם. – בעת ההיא הוזל מחיר הזהב ומחיר האדם עד מאד – כי מֹשֹד ירושלים והמקדש ומשבי בני יהודה נמלאו כל שוקי הארצות הקרובות עד כי לא נמצאו להם עוד קונים כי אם במרחקים³³⁴.

עוד רבים חללים הפלנו מחיל האויב בנסותו לעלות בסערה אל חומתנו הבצורה, ועצומים היו הרוגיו בשפכו סוללותיו אל העיר כדרכו. אבל ככלותו מעשהו זה תם כחנו כלה מפני הרעב אשר חזק עלינו מנשוא. ובטרם יפרץ האויב את החומה מפאת מערב, עזבנוה אנחנו מאין אונים. עוד פעם אחת חגרנו שארית כח וננסה להבקיע לנו דרך מעבר אחר. ונרד אל העמק אשר על יד,,עין רוגל", לעבור את החומה מפאת דרום; אבל גם שם עמד חיל כבד ממחנה הרומאים למשמר, ויתיצבו לקראתנו בעבי גבי מגניהם. אז שבנו העירה בלב נואש, ולבל נפול ביד אויבינו גמרנו אֹמר לרדת אל המערות והמחִלות אשר מתחת לארץ.

בבור אשר כרינו באחת המערות ההן טמנתי עם יהודה אחי את אוצר כספנו וזהבנו יחד עם המגלות והזכרונות והסגלות והיקרות אשר נשארו לנו מאבותינו לנחלה. ונשם עליהם אבן גדולה וכבדה, להסתירם מען כל, כי עוד לא אבדנו תקותנו בה', כי השב ישיבנו אל עיר קדשנו כבוא עת לחננה. ואז הדבקנו מתי מספר מאחינו, ונחתור אתם יחדו למצוא דרך בנלוזי התהלוכות ומוצאותיהן חוצה לעיר – כי כאלה רבים עמהן.

והרומאים עלו על החומה ויבואו ציונה ברעש מלחמה, ויערכו מטבח רב לכל הנופלים בידם, ויבֹזו את כל העיר ואחר כן הציתוה מסביב. יום תמים³³⁵ לא השיבו ידם מבלע ונהרי נחלי דמים שטפו ברחבותיה עד כי כבו במקומות הרבה את האש המתלקחת³³⁶. ביום השני כעלות השמש על הארץ זרח אורה על עיר חרבה, שרופה ועשֵׁנה, אשר רצפתה מתֻלעה מדם חללים וחוצותיה מלאים פגרי אדם רב הצבורים לחמרים כאלֻמות שדה בקציר תבואה.

––––––––

ותהלוכות הרבה היו מתחת לעיר אשר נמשכו אל כל עבר ותוצאותן חוצה לה. שם היו מי גחון, הוא השלֹח, אשר מוצאם מאחרי העיר מערבה³³⁷, ועוד בשנות קדם, בשבת עוד היבוסי בירושלים, היו למים האלה מהלכים בצנורות העירה³³⁸. וחזקיהו מלך יהודה פלג לשטף הזה תעלות³³⁹ וינהלהו בברֵכות, להשקות יושבי העיר מים. בהן הכי נודעו: הברכה הישנה³⁴⁰, העליונה³⁴¹, התחתונה³⁴², ברכת המלך³⁴³ והברכה העשויה³⁴⁴. בין התעלות הכי נכבדה התעלה הנמצאה בסלע הר העפל, אשר ארכה אלף ומאתים אמה ומוצאה אל עמק החרוץ וגני המלך אשר במורד הר ציון דרומה. שם נמצאה כתֹבה חרותה בכתב הצורים ובלשון עברית, המספרת לדור את מעשה התעלה, כי חצבוה משני עברים עד אשר נפגשו החוצבים איש לקראת רעהו³⁴⁵. מעיר עיטם, הרחוקה ששים ריס מירושלים דרומה, שם מעינות נכבדי מים, הובאו מים רבים בתעלה מתחת לארץ דרך בית לחם ירושלימה, ושם עברו בצנורות וברכות דרך העיר³⁴⁶ והמקדש³⁴⁷ ותוצאותיהם אל נחל קדרון³⁴⁸. דרך הברכות היו יושבי העיר יכולים לבוא אל הצנורות ולצאת דרך מוצאותיהם. גם מערות הרבה נמצאו בעיר ובסביבותיה³⁴⁹ אשר יכלו להיות להם למחסה ומפלט בעת רעה, בנפול העיר בידי צר³⁵⁰. כן היתה תהלוכה נסתרה מתחת לארץ, ממצודת אנטוניה אל המקדש; אותה בנה הורדוס בעד החיל העומד למשמר במצודה, למען יוכל לבוא בכל עת אל הקדש ולהשגיח אל היהודים בהאספם על הר הבית בהמון רבה³⁵¹. מעבר לשער שכם אשר מצפון לעיר היתה מערה גדולה המשתרעת מתחת לפרוַר ביזיתא, ובה הסתעפו סעיפים ושבילים אל כל עבר, והם הלכו ורחבו כמשך העתים כרחֹבות קריה – כי מהם נחצבו אבני החומה למקדש הראשון והשני ולכל היכלי העיר ובניניה³⁵². אחד שבילי המערה הזאת הגיע עד גני המלך אשר על יד דרך השער בין החֹמותים דרומה³⁵³ ומשם השתרעה מערה ארוכה שמונה עשרה מיל³⁵⁴, אשר הגיעה עד ערבות יריחו³⁵⁵. אל המערה ההיא, מערת צדקיהו, שאפנו כלנו לבוא, כי תוצאותיה אל יער גדול, הטוב למחסה ומסתר מפני האויב, גם קרוב הוא לים המלח, ומשם נקל להגיע ולבוא אל מצב מכור, אשר עוד לא בא בכף הרומאים³⁵⁶.

באפס תקוה עוד להציל עיר ציון מיד צר, נפרדנו לגדודים קטנים ונרד ממקומות שונים דרך הברֵכות והבורות אל הצנורות ואל המחִלות. שם הפקדנו רוחנו ביד ה' ונלך איש אל עבר פניהו ונתע בחשכת אפלה ונגשש כעורים קיר. הקרה השוררת בחדרי תהו אלה היתה בראשונה למשיבת נפשנו, אבל אחרי כן הגדילה רעבוננו עד בלתי נשוא. במקומות אשר צרה התהלוכה מלכת בה קוממיות, הלכנו על ארבעתנו או זחלנו כנחשים, ופעמים רבות תפשו ידינו בפגרי אדם המתגוללים שם, גוּפות אחינו אשר הקדימו לפנינו לבקש מפלט להם בדרך ישימון זה, אבל כשל כחם ברעבון נפשם וכן תמו לגוע ויאבדו ממתים מחלד. נפשנו ידעה מאד כי גורל כזה צפוי גם לנו, ובכל זה לא רפתה רוחנו, ונבחר למות בירכתי חשך אלה מלהמסר בידי האויב. רבים מאתנו פגרו מלכת, תעו בשבילי התהלוכה ויטו מני ארח זה אחזנו אנו. כן חדל יהודה אחי לענות אותי על קריאתי – אות הוא כי גם הוא נטה אל שביל אחר או תם כחו והנהו מתעטף שם בירכתים בצאת נפשו. אבל בצרתנו זו הגדולה חדלנו מדאוג ומלחוּש איש לאחיו, ובמצוקתנו הנוראה תעה לבב כלנו ובינתנו החלה להסתתר.

––––––––

כמה ארך לנו נודנו זה לא ידענו בנפשנו, כי במחשכי ארץ אלה נצפנו ממנו עתים. גם לא צלחנו עוד למצוא חשבון – כי אור המחשבה נדעך ומזמותינו נתּקו לרגעים, ורק רוח החיה, המושל בכל היקום, הוא נשאנו הלאה, וכן תעינו זמן רב מבלי הדעת. והנה מרחוק נראה לנו מקום צר, אשר אור כהה זרוּע לו מנגדנו כבעד ערפל, ולאור הזה נמשכנו מבלי משים ובשאפנו אליו הגענו אל אחד הבורות אשר בתוך העיר – והנה הוא הבור אשר דרך בו ירדנו אל המערה! כי תעינו בדרכנו בנלוזי התהלוכות העקלקלות, ובמששנו בחשך הלכנו סובב עד בואנו אל המקום אשר ממנו יצאנו.

אבל לשוב ולפַגש חשך לא מצאנו עז בנפשנו, גם לא היו עוד עתותינו בידנו – כי הנה נגלינו להרומאים המלאים כל פִּנות עיר ציון, וכרגע הריעו עלינו בקולם, ויקָבצו אלינו ויאחזונו וישאונו ויעלונו ויסחבונו אתם דרך הגשר הנטוי על עמק החרוץ עד הגיענו אל הר הבית, מקום אשר אסירי המלחמה עצורים שם. כי צוה טיטוס לנו סביבינו צרינו, לבלתי נגוע באנשי המלחמה הנתפשים בכפם, להמיתם ככל עמם – כי אותם הקדיש לימי נקם, להכבד בם לעיני כל הגוים ולעשות בהם שפטים כדי רשעתו. שם מצאתי את יוחנן בן לוי שוכב באחת הפּנות בין אנשי חיל העומדים עליו למשמר. גבורנו זה היה איש מכאֹבות וידוע חלי, ורק רוּחו הכביר המריצהו לעשות גדולות ונפלאות כל עוד אמצתהו תקותו להציל עמי וארצו מיד צר, ובאבוד כל תקוה נתּקו המוסרות אשר החזיקו את גופו הרפה. אז חלף רוחו בעטוף לבו, ויחלש ויאָנש ולא עצר עוד כח לבקש מפלט לו. וכן מצאוהו הרומאים בהתעטף עליו נפשו. ובהגיע הבשורה אל טיטוס שמח עליה מאד, ויצו להחיותו ולרפאותו ולנצרהו מכל משמר. למען יוכל לפאר בו מרכבת כבודו ביום גאונו, בשובו אל רומה בהדר נצחונו.

יתר שאת ויתר עז היה לשמעון בן גיורא – כי בכשיל וכילפות ירד אל אחד הבורות להבקיע ולבוא אל מערת צדקיהו, גם שמן למאור וגם צדה השפיק לקחת עמו לזמן מה, ובכל זאת לא הצליח הוא ואנשיו מאתנו – כי ירט הדרך לנגדם, בפגשם בסלע כבד, ובטרם מצאה ידם לחצוב בו דרך להגיע אל מחוז חפצם אזל הלחם מכליהם, והרעב הנורא הכשיל כחם, ויציק להם עד מות. ובראות שמעון כי אבד מנוס ממנו וימלך עליו לבו לעלות אל הרומאים ולמות מות גבורים על אדמת הקדש, על המקום אשר ראה כחו וגבורתו בעמדו למגן לו. וילבש לבנים ויעט מעיל ארגמן ויט אל התהלוכה העולה אל מקום המקדש, ויעל ויעמוד פתאם לפני הרומאים הנצבים שם, ובראותם איש לָבוש מלכות עולה מן הארץ נבהלו יחדו וינועו ויעמדו מרחוק.

“אני בן גיורא, אשר הרבה את חלליכם. ועתה קראו אלי את שר צבאכם!” – אמר אליהם בגאון מושל.

וימהרו הרומאים ויקראו אליו את טורנוס-רופוס ³⁵⁷, אשר שם טיטוס לשר וממונה על העיר ויושביה.

אבל תאות שמעון לא נתּנה לו – כי לא אץ השר לשפטהו, בחשבו אותו כשבוי מלחמה. ויאסור אותו בזקים וישלחהו אל טיטוס אשר שש עליו בשמחה, ויצו להוליכהו אחריו רומאה ושם יקח נקמתו ממנו במשפט אשר יחרץ לו³⁵⁸.

מכלם הכי הצליח יהודה אחי – כי מצא לו את השביל הנוטה אל מערת צדקיהו, בו הגיע עד היער אשר על דרך יריחו. ביער ההוא נמצאו לו פלטים הרבה אשר הגיעו שמה לפניו וישימוהו להם לראש, ואחרי כן נוספו עליהם עוד אנשי חיל כבירי כח, אשר נמלטו ממבצר מכור בנפל ביד צר. אבל גם שם לא ארכה מנוחתם – כי כאשר בצעו הרומאים מעשיהם במבצר ההוא, סבו את היער ויקיפוהו ברוכביהם ופרשיהם, לבלתי תת פלטה לכל הנמצאים בו, וחיל הרגלי בא עליו בקרדומות ויכרת את עציו ויחשפהו חשפה. ותהי מלחמה עזה בין שרידי גבורינו ובין חיל האויב, הרב והעצום מהם, ותהי אחרית אחינו — להכרית, כי הכום הרומאים מכת חרב והרג ואבדן, וגם יהודה אחי נפל על חלליו במקום ההוא³⁵⁹. אשריהו מה טוב חלקו! כי כגבור היה הודו במלחמה ומות גבורים מת בקרב אחיו על אדמת ארץ אשר אהב סלה.

כל הדברים האלה נודעו לי אחרי כן, בהפגשי עם אַחי השבוּים כמוני, אשר לֻקטו ממקומותיהם לאחד אחד על פי יפיָם וגבה קומתם או על פי שם כבודם וגבורתם, להוליכם אחרי טיטוס בבואו רומאה במרכבת כבודו, להתפאר לפני עמו ולהשתבח בתהלתו.

אכן אֻשר חבל אחי ממני, כי לא חזו עיניו את אשר ראיתי אני לאידי והוָתי, בעברי על פני עירנו השרופה ובהגיעי להר הבית. העיר הקדושה נהפכה כלה למזבח גדול ונורא, וחצר בית ה' – לחצר מות. הזקנים והטף מדלת העם נשחטו במקומותם כבני צאן ודמיהם שטפו עברו כנחלים בכל החוצות והרחובות, ויתר השבוים הובלו אל הר הבית, ועל פי אנשי בֹגדות אשר הורו להרומאים את שרנו ונכבדינו וכל מבחר גבורינו נפרדו כלם למחלקות: ראשי העם וזקניו הוקעו עלי עצים לעיני השמש; הבחורים הבריאים בעם לֻקחו לעבודת פרך ארצה מצרים, לחצוב זהב מהרריה, ואנשי המלחמה עֻתּדו להשלח לערי הארצות, לעשות שעשעים לנפשות הגוים, בהדחפם אל הזירה³⁶⁰ להלחם איש באחיו עד מות או להאבק עם פריצי חיות עד יהיו טרף לשִׁניהם. וכל הנערים מבן שבע עשרה שנה ולמטה וכל הנשים והבתולות היפות והעדינות נמכרו לעבדות עולם. מכל רבבות הנפשות אשר נפלו אל האויב במשך ימי המצור השאיר טיטוס רק ארבעים אלף איש אשר שלחם לנפשם, ויתרם היו לחרב ולטרף ולעבדות ולחרפה ביום הזה³⁶¹.

אבל בטרם יצא המשפט החרוץ על ההמון המובא על הר הבית, מתו מהם עשתי עשר אלף איש מפני זלעפות רעב, כי לא שקדו הרומאים שומריהם לתת להם אֹכל להחיות נפשם³⁶², חוץ מאלה אשר נבחרו להאסר אל מרכבת כבוד טיטוס בבואו רומאה – להם דאגו ועליהם שקדו להחיותם ולהשאירם לפלטה כמצות אדוניהם עליהם. וביניהם נמניתי גם אני לחבורתי ולפצעי, כי אלצוני לחיות למֹרת רוחי ולמות לא נתנוני.

בין ראשי עמנו ההרוגים היה גם נשיאנו רבן שמעון בן גמליאל³⁶³ אשר גלו הבוגדים עונו, כי בראשית המלחמה עמד בראש עמו ויהי אויב ליוסיפוס על תהפוכות דרכו בגליל. גם על ראש רבן גמליאל בנו עופפה חרב האויב, על שיתו ידו עם קנאינו, וכבר חִפשוהו בין השבוים לעשות בו משפט חרוץ³⁶⁴. אך רבן יוחנן בן זכאי השפיק לצאת מיַבנה, ויתנפל לפני חצר הצורר לשום בית נשיאנו לשארית, ויפדה נפש רבן גמליאל מיד שאֹל³⁶⁵. גם ליוסיפוס נִתּן הרשיון להציל נפשות מרעה, ויבחר לו רק משפחות קרוביו ומיֻדעיו, וישתבח במעשהו זה כי הוציאן לחפשי מבלי קחת כפר פדיון נפשן"³⁶⁶.

––––––––

הנה כן היתה אחרית המלחמה כליון חרוץ לעם היושב בירושלים: אלף אלפים ומאת אלף נפש נפלו בחרב וברעב ובדבר, ותשעים ושבעת אלפים נפש לֻקחו בשביה³⁶⁷. מלבד רבבות אלפי אחינו יושבי הגליל ועבר הירדן וערי יהודה, אשר נפלו על חלליהם או הובלו לעבודת פרך או נמכרו לעבדות ולחרפות ולדראון, וכל ערי מושבותיהם היו לחרבה ולשממות עולם, לא נשארו בלתי אם מעט הערים, אשר יושביהן היו באמנה את הרומאים ויפתחו לפניהם שעריהן במרחביה. בפקודת טיטוס נהרסה ירושלים כלה, ומכל חומותיה וארמנותיה ומקדש אלהיה לא נשארה אבן על אבן, לבד משלושה מגדלים שרידי החומה הישנה³⁶⁸, אותם הותיר טיטוס, להראות עזוזו לכל באי עולם, כי מצאה ידו למבצרי מעֻזים כאלה להבקיעם אליו ולהרסם עד היסוד ולהגיעם עד העפר.

עוד הפעם ישבה בת יהודה על חרבותיה כאלמנה שוממה, בֹּכיה ומקוננת על בניה כי יצאוה ועל כבוד בנותיה כי גלה מהן, בהנתנן בידי שוביהן אנשי החיל, להתעלל בהן ולענותן ולמכרן כשפחות חרופות³⁶⁹. כדמות הזאת ערך לו אספסינוס במטבעות זהב וכסף אשר יצק לעמו לזכרון, דמות אשה אֻמללה יושבת לארץ תחת עץ תמר וידיה אסורות בזקים והיא מר לה³⁷⁰.

ומה שונה האויב הרומאי מהאויב הכשדי אשר היה מלפניו! נבוכדנצר הותיר את דלת העם על אדמתם ויתן להם מושל מקרבם³⁷¹. ואת השבוים הושיב בארצו ויתן להם אחזות נחלה למטעי גנים ולמבנה בתים לחיות בשלום ולראות בטובה³⁷², וטיטוס לא חמל גם על שאריתם ויאַבּד מארץ זכרם, ואספסינוס אביו לקח את כל הארץ לנחלה ויחלקנה בחבלים לאשר ירבה במחירם³⁷³. לגולי בבל היו נביאי אל, אשר עמם היו בצרה וישלמו נחומים להם, כי עוד מעט כימי שנות גבר ונפקדה הארץ ושלמו ימי אבלם; ולגולי רומה אין חזון למועד ולא נביא ומנחם, כי אם בוגדי אָון, אשר עמדו מנגד נגעם ויבָּנו מחרבנם ויתענגו על רב אידם! יוסיפוס מאן לקחת את נחלותיו אשר היו לו בסביבות ירושלים, אחרי היותם לחרבה, ויקח מטיטוס שדות אחרים ממבחר אדמת השרון לאחזת עולם³⁷⁴. כשוב טיטוס מירושלים החרבה עשה שעשעים לעם היושב בקסריה, ויותר מאלפים וחמש מאות איש משבויי גבורינו, אשר הובלו אחריו, נפחו נפשם בזירה, ששם הָשלכו לפני חיתי טרף אשר טרפום לעיני כל, או אכפו עליהם בשבטי ברזל לוהטים מיקוּד, להאָבק ולהלחם איש באחיו עד נפלם יחדו חלל. ושחוק כזה עשה אחרי כן לאגריפס ידידו ובירוניקה אהובתו, בסורו עם עדת שריו ומרעיו – ובתוכם גם יוסיפוס – אל קסריה פיליפי עיר משושם, כי מדי הטיב לבו ביין משתיהם נתן שעשעים לנפשם בדמי אלפי אחינו האֻמללים, אשר נשפכו כמים ונבלעו למכביר בחול הזירה! ככה עשה טיטוס אחרי כן בכל מסעותיו, בשובו אל ארצו בתרועה וקול שמחה והמון חוגג³⁷⁵. ושלשת פושעי ישראל אלה, אשר נלוו עליו בכל הדרך ההוא, ראו את התועבות האלו נעשות לעיניהם ברבבות אחיהם בכל עיר ומדינה – ושמחת עולם על ראשם!

––––––––

בין שבע מאות גבורי החיל ממבחר בני יהודה הנודעים לשם, אשר נבחרו לפאר מרכבת טיטוס בבואו רומאה, נמניתי גם אני. רבת שבעה לה נפשנו בדרך נוד עד אשר הובאנו אל העיר בת שבע הגבעות, זו רומה הרשָׁעה וישימונו במשמר בית האסורים אשר ליד גשר נירון מעבר לנהר טיבר ימינה. ולמקץ תשעה ירחים אחרי חרבן עיר קדשנו³⁷⁶ שב טיטוס אל ארצו. אז הוכן חג הנצחון, יום זכרון לעם רומה לגבורות אשר עשה, בקומו על עם שקט, אשר בקש רק לשבת במנוחה, לבל יבזו זרים יגיעו. ויט עליו ידו יכחידהו מן הארץ!

ביום ההוא באשמרת הבקר פקדונו שומרינו וירחצונו ויחליפו שמלותינו וילבישונו מחלצות ויביאונו בעדי עדיים כפי אשר הסכנו לשאת עלינו בארצנו, איש לפי מעמדו ומקומו³⁷⁷, ויעמידונו הכן ללכת אחרי מרכבת כבוד טיטוס דרך שער הנצחון אשר הוכן לו לגאון תפארה. לו ראנו אז איש עובד לתֻ מו, כי עתה חשבָ נו למאֻ שרים בבני אדם, הלקוחים אחר כבור להמנות בקהל השרים הנלוים על טיטוס, בהופיעו בהדר גאונו בעיר ממלכת אביהו. אך הכבלים אשר על רגלינו, ופנינו הקודרים מני יגון הם העידו בנו, כי פאֲרנו שובינו כאשר פאַרנו אנו לפנים את שורינו, ברחצנו אותם למשעי, בשימנו עליהם פתילי תכלת וארגמן ובצפותנו קרניהם זהב – – להקריבם כליל על מזבחנו!

הבקר אור והמסע החל דרך רחוב כּלַמינוס בין היכלי תפארה, מקדשי הוד וגני חמדה ואילמי עמודים כלילי יפי, עד הגיענו אל שער הנצחון. שם נמצאה כבוּדה רבה אשר נהרה מכל רחוב שפנה אל המקום ההוא, ועדילים³⁷⁸ רוכבים על סוסים לבנים וליקטורים³⁷⁹ הולכי רגלי ה—-³⁸⁰ הכל במערכה נכונה לעבור דרך השער לעיני כל בני רומה הנאספים על “שדה מאדים”³⁸¹ לראות במראה. בראשונה נראו המון כמרים לבושי בגדי כהונתם, עוברים בקול רנה ותפלה, בנשאם על כתף את פסילי אלהיהם העטופים תכלת וארגמן ותפושים כסף וזהב. אחריהם הובלו בחצוצרות וקול תרועה כל הקרבנות והמנחות, המקֻדשים לאליליהם לכבוד היום הגדול הזה, אחריהם עברו נערי האצילים לבושי מכלול, נושאים כל סגלות העיר ושכיות חמדותיה, כל כלי הכסף והזהב והיקרות והרקמות השמורים במקדשיה והיכליה משלל כל הארצות והממלכות אשר בזו הרומאים במלחמותיהם מאז ועד הנה. אז הופיע הקיסר אספסינוס במרכבת זהב עם טיטוס זרוע עזו ועל ידו דומיציַנוס בנו השני, רוכב על סוס צחור לפני המון שרי הצבאות הרוכבים אחריהם, כלם לבושים תָּאגות בוץ בוץ ברקמת זהב ועל ראשיהם זרי דפנים³⁸² לאות נצחונם. אחריהם זקני אנשי החיל נושאים באגנות כסף אבני חן, גלילי זהב יצוק ומשי כבד ויקר – שלל ארצנו אשר בזו במלחמה. אחריהם שנהבים ופרדים ועיָרים ומכל החיה והבהמה והעוף הנמצאים בארץ הקדש ובמדינות אשר על גבולותיה גם אריות ולבאים ונמרים ודבים מסוריה וערב והלבנון הובל בכלובי ברזל ועברו דרך השער – הן הנה חיתו הטרף המתכלכלות זה שבועות וירחים מבּשר אחינו לעיני טיטוס ושריו בכל הערים והמקומות אשר עברו! אחריהם הובאה מערכת צמחי הארץ הכבושה ומבחר כל עץ ופרח הנמצא בה: עצי גפן ורמון וזית ותאנה ואגוזים ובטנים ושקדים, ארזי לבנון, פנג יריחו, שושנות העמקים וחבצלות השרון וכבוד כל יער וכרמל³⁸³.

וקול חצוצרות השמיע ברמה כי הנה צבאות החיל באים! בראשונה עברו הפרשים על סוסיהם האבירים, ואחריהם חיל הרגלי, כלם לבושים בגדי תפארה, חרבותיהם החליפו בענפי זית ועל ראשיהם זרי דפנים ופיהם מלא שירי עז וגבורה ונצחון. אחריהם עברו מכונות המצור ואילי הברזל אשר שחתו מבצרינו ויהרסו חומות עיר קדשנו. ומאחריהם חפּות גדולות וגבוהות ויריעות אין מספר, ממֻלאות תמונות כל המלחמות אשר נלחמו בגליל, בעבר הירדן, ביהודה ובירושלים, תמונות ההרג וההרס והשרפה והחרבן והשבי והבזה והמלקוח, כלן עשויות בידי חרשי צירים אשר תארו הכל כבמחזה. אחריהן כל שלל יהודה וירושלים, כל עשר כבוד העם אשר השמידו מפניהם, ואחריהם כלי בית מקדשנו: שלחן הפנים והמנורה וכל כלי הקדש ופרכת המסך אשר להיכל גם מבחר קדשנו ותפארתנו – – ספר תורת משה אשר שדדו מבית ה', כל אלה נשאו אויבינו אנשי המלחמה בעברם לפנינו בקול שירה וזמרה, ולעמתם ענה המון רבה בצהלו לקראתם ברעם קולו:

"Evoe! Judaea est devicta! Judaea est capta! "³⁸⁴

והקול הלך וגדל על כל סביבינו עד כי חרדה הארץ תחתינו.

מה אעידה, מה אַשוה לנו, אֻמללי בני ציון! מי ימלל סערת לבנו ורגשת כל חושנו בנו, בעמדנו ביום ההוא על יד שער הנצחון כעדר בתוך הדברו, כלנו אסורים בכבלים ולנגדנו כל המראה הנורא הזה! הן כל הרע אויב בקדש, ועודנו מסתולל בנו לחללהו לעינינו ולנאץ שם אלהינו לפני כל המונו ועלז בו! ויושב בשמים יחשה יתאפק?! אי שמים! לוּ יכלנו לבכות על שברנו, אז הטבענו את כל הככר עם כל המונו ושאונו בנהרי נחלי דמעותינו; לוּ יכלנו לשאת קול צעקה, אזי קרענו שמים בזעקתנו, הקשינו לשאול את אלהינו ואלהי אבותינו: על מה ולמה באתנו כל זאת?! אבל אַל לנו בכות על שברנו לעיני אויבינו! חלילה לנו להתיפח על מר נפשנו, בעוד צוררינו צוהלים כאבירים לנגדנו! התחזקו אחינו העברים עוד הפעם הזאת, שימו לבכם חזק מצוּר, אל ירך ואל יכאה ביום מסה, פן ישמח עלינו צרנו; יתפוצץ לב העברי בקרבו לרסיסים ואל יחורו פניו מפני אויבו בנפש! בוז לך, רומאי ארור, את דמינו תוכל לראות כמים המוגרים, אבל לא את דמעותינו, אותן לא תזכה לראות עד העולם!

––––––––

הגיע המועד להעביר גם אותנו דרך השער ולכלול בנו תפארת חגם ומשושם. הנה המנצחים והמנֻצחים נפגשים – שם המון רבה, רבבות אלפי אדם נדחקים יחדו על המישור הגדול והרחב אשר בין נהר הטיבר וגבעת קוירינוס, והם מלאים את כלו עד אפס מקום, והמוניהם נשקפים מן היציעים, מענפי העצים ומגגות הבתים וההיכלות הקרובים בכל עבר ופנה, במרום ובשפל ראשי אדם רב מָפנים מָפנים בעינים לטושות אל מתי מעט היהודים, שבויי המלחמה, האסורים מקשת, והם הולכים קוממיות, ושפתיהם נעות בלאט, בנשאם תפלה אל האל אשר הסתיר פניו מהם! אכן לא על נפשם הם מתחננים לפניו, אחרי אשר הסיר משפטם, בהניעו אותם בחמתו אל העיר הזוללה אשר אכלה את עמם בכל פה, – אך גמול ושלם הם מבקשים ממנו, להשיב נקם לצריו המתעללים בשם קדשו ומתהללים באלהי מעזם. הגם זאת לא יעשה ה' למען שמו המחלל? אכן בטוחים אנחנו כי תוחלתנו זאת, למצער, לא תכּזב, ואם לא תראינה עוד זאת עינינו, יראוה בנינו אחרינו. כי העיר החנֵפה והרשָׁעה, המשתרעת על שבע גבעותיה כגפן סורחת, הנה הרקב עולה בה להשמיד שרשיה מתחת; עוד מעט וגם קצירה ייבש ופריה כאבק יעלה. בעקב עָשרה הנפרז יאחז עני וריש נורא, אשר לא היה כמונו בתוכנו מאז היינו לגוי, וגם אחרינו לא יהיה בעמנו לעולם! שם על עמודי השיש, המחֻשקים זהב, מטפסים ועולים המוני אנשים שכּורים, גלויי ראש וחשופי שת, הם ערות רומה, קלון מרכבות כבודה, – ולהם ולמענם עשתה את היום הזה, כי המה הרבים בקרבה. כאלה לוּ ירבו בתוכה ולא ימעטו, אז יקרב קצה לבוא וימיה לא ימשכו. כן תעשה לה, אלהינו, כי אם צדקתך לעיר הרשעה הזאת כהררי אל, הן גם משפטיך תהם רבה! ³⁸⁵.

ככלות שאון ההמון הרב, אשר הרעיש כים בשׂוא גליו, בראותו את השבוים היהודים מובאים דרך השער, קרב אלינו הפרפֿקטוס³⁸⁶, הרוכב על סוס שחור כעורב וסביביו עדת עדיליו וליקטוריו, ובידו מגלה עפה, בה רשומים שמות כל האסירים והמשפטים החרוצים עליהם. ויקרא לפנינו מעל הגליון את שם כל אחד מאתנו ומשפטו החרוץ, בהחשבנו יחדו לעבדים פורקי עול, אשר התפרצנו מפני אדוניהם. חוץ מבני ממלכת הדייב, אשר לא הובאו בעול רומה. להם הוקל המשפט להשאר בה לערבון, לבל תוסיף משפחת המלוכה אשר על נהר חדקל, להתקומם על רומה ולשית יד עם המתפרצים מפניה³⁸⁷. וכהתמו לקרוא לקחָנו אחד אחד לגמר דינו, ובלי אֹמר ודברים רק בחבוק ידים ונשיאת עינים למעלה, לאמר: “ה' ינקום דמנו!” נפרדנו איש מרעהו לעולם.

––––––––

ראשונה נלקח מאתנו ראש גבורינו, שמעון בן גיורא. הוא הוּצא אל הורג. בהפשיט הלקטורים את בגדיו מעליו עד החלצים, שמו חבל על צוארו ויסחבוהו אחריהם בכל הדרך, וידושו בשרו בשוטים ובעקרבים עד הגיעם עמו אל שן הסלע הטרפעי³⁸⁸, משם הדפוהו לאחור וכל עצמותיו נשברו כשבר נבל יוצרים.

האות נתּן כי מת אויב רומה, והחצוצרות הריעו תרועה גדולה, והכהנים הקריבו זבחי תודה והעם צהל קולו בראש המיות. – אז נקרא משפט יוחנן בן לוי. האיש הזה נהפך בירחי מספר אלה לגל עצמות מכֻסות עור ירוק. פניו קמטו ושערו כלו הפך לבן, עד כי בֹשו הרומאים להתפאר בו, כי על האיש הזה כלו כחם במלחמה הכבדה, – ויצא דינו להאסר בבור תחתיות ולבלות שם אחרית ימיו אשר לא ימשכו עוד. לשוא קוה יוחנן כי יעשו גם לו משפט מות, לשים קץ ותכלה לכל מכאֹביו! תאות לבו לא נתּנה לו, וכן הובל באזיקים אל בית הכלא אשר כל באיו לא ישובון.

אז נקראתי אני בשמי. עונוֹתי גדלו מנשוא – כי השאתי לאחינו יושבי נהר פרת וחדקל לבוא אלינו וללחום מלחמתנו, גם עשיתי חיל וצבא בגליל, נלחמתי במבצר גמלא ואחר כן הייתי למפקד צבא בירושלים. אי לזאת נגמר דיני להיות לטרף לפריצי חיות!

לשמע אזני רגזתי תחתי, אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכין נפשי לכל הבא עלי. הליקטורים פשטו את בגדי, קרעו כתנתי מעלי ויציגוני ערום, לא השאירו לי בלתי אם החגורה על מתני. ויתנו בידי מאכלת קטנה, להלחם בה עם מתקוממי, וינהגוני ויובילוני אל האַמפֿיתיאטרון אשר הכין אספסינוס לעמו, לשעשעהו על פי דרכו. שנים עשר אלף איש משבויי אחינו האחרים עֻתדו מאת טיטוס לכלות חייהם בזירתו, ואנכי לֻקחתי מאחרי מרכבת כבודו להקדיש את המקום הזה בדמי ראשונה.

במנוחת נפש הבטתי סביבי. הבנין ידוע לי, כי כמותו היה גם בירושלים; אותו בנה הורדוס, “העבד הרומאי”, בעשותו חנף לעם זה אשר סגרנו בידו. ואנחנו שרפנוהו בראשית המלחמה ונאַבד כל זכר לו מאדמת קדשנו; אך זה גדול ורם ממנו. הוא עגול וארוך, סביבותיו מושבות במדרגות רחבות זו למעלה מזו ומגיעות עד ארבע קומות. בפודיום³⁸⁹, אשר בקומה התחתונה, תאים מוקפים שבכות זהב, בהם יושבים שרי המלוכה, הכֹהנות הוַסתַּליות³⁹⁰, ובתָּוך להם – משפחת הקיסר וכל נכבדי קרואיה ואֹרחיה. הקומה השניה – לזקני הסינט, השלישית לאזרחי העיר ולפרשים האצילים, והרביעית – לכל המון העם. הקירות והמבואות ואילמי העמודים משוחים בששר וקלועים זרי פרחים. על תאי הפודיום מלמעלה פרושות יריעות יקרות למסך מפני קרני השמש, וגֻלות עִליוֹת יורקות למעלה את מימיהן המהולים במיץ שושנים, להפיץ ריחו לקרר את חם היום והמקום. בתוך לגי החזיון תשתרע הזירה הגדולה, המכֻסה כֻלה בחול דק לבלוע את הדם השפוך. ומנגד לי נשקפים כלובי כל חיתי טרף למיניהם. דלתות כלאיהן נעולות, והן רצות בסוּגר הנה והנה וקול נהמתן אימה – בהרגישן כי עוד מעט ומלאו פיהן בשֹר תאוה ולשונן השלוּחה תלחך דם חם למשיבת נפשן.

––––––––

כל ההמון הרב התבונן אל מבני גֵוי ובַדי עורי, ואיש איש חוה עלי דעתו ומבינתו, ואיש ברעהו התוכח והתערב: כמה אוכל לעמוד בפני הארי הסוּרי, אשר הקדישוני שופטי להיות לברות לו.

מבלי דעת נמשכו עיני אל תאי הפודיום. גם שם ישיחו בי וישערו כחי ואֹמץ זרעותי. ופתאם נתּר לבי ממקומו – כי ראיתי את אגריפס ובירוניקה יושבים בהדר ובגאון בתא אשר על יד משפחת המלוכה, ועל ידם פיליפוס שלישם, ומאחריהם יוסיפוס בן מתיתיהו – והוא מחליק לשונו לאשה אחת היושבת שם בפנה! למראה הזה רתּחו מעי, ואסב עיני מנגד עוכרי עמנו אלה, ואתאמץ למשול ברוחי, לבל יראו זעומי נפשי את כעשי והותי.

“אלף ססטֵרציות³⁹¹ הנני ערב ערֻבה כי ינצח היהודי הזה את האריה הסורי!” – נשמע מן הקומה השניה קול אחד האזרחים, בהראותו עלי באצבע.

“הנני מתערב אתך כי יחזק האריה ממנו – ועוד אַלפּים אוסיף אם לא יקרעהו הנמר ההודי ברגע הגיעו אליו”.

ובכן גם נמר הודי הוכן לי אם תגבר ידי על מתקוממי הראשון, גם לביאה לוּבית ועוד חיתי טרף כהנה וכהנה נכונו לי ולאלפי אַחי, העתידים להיות טרף לשניהן! – כן שמעו אזני מפי האזרחים, בקראם על מושבותיהם את הרשימות אשר נפוצו לאלפיהן בכל פנות העיר, להיות יושביה נכונים לחג הגדול הזה.

“שמעו נא אַחי ורעי! – קרא קול אחר אל המתערבים בנפשי – בעשר ססטרציות הלא תוכלו לקנות כלב יהודי כזה לעבד עולם לכם, ואתם אומרים להוזיל זהב לאָלפים בעד נבלתו במותו!”.

הדברים האלה דבר איש נבזה, הולך יחף ולבוש קרעים, אשר חטמו המלא אבעבועות יתן עדיהו כי לא בנזירים חלקו – וגם האזרח הזה יתקלס בנו וירדפנו בגבה אפו!

ומה בצע בהלחמי ובעמדי על נפשי? – חשבתי עם לבבי – ומה חפץ לי כי אאריך חיי עוד רגעי מספר? הלמען עשות תענוג לעדת הנקלים ההם, המתערבים עלי שם?

כן חשבתי ואשליך את המאכלת הלאה.

אז פרץ ריב בין המתערבים. הראשון שב מדבריו, כי באין נשק בידי, איך אעמוד בפני הטורף הנורא הנכון לקראתי? והשני דרש כסף ערֻבתו. ובעוד הם מתוכחים שם יחדו, נפתח אחד הכלובים, וארי גדול ואיום קפץ מקרבו בקול נהם – כי דקרו העבדים בשרו בשוטי ברזל דרך השבכה, להרגיזהו ולהניעהו ממקומו. כמעט שיצא מכלובו עמדו רגליו על רצפת נחשת בוערה מאש המושמת תחתיה, להגדיל חרון אפו ולהעלות חמתו להשחית. האריה שאג וירץ אל הזירה; שם התנער ויתנודד בכל גופו, ויפער כשאול פיהו, וישלח לשונו האדומה והיבשה, ויחשוף את שיניו החדות והחזקות, אשר רב כחן לפרק גידי ברזל ולטחנם עד דק. ובראותו אותי חפז זנבו ויניע רעמתו השחורה, ויתן כרעם קולו וינהום עלי בנהמת ים. ואנכי עמדתי על מקומי מבלי חת, וזרֹעות ידי שלובות אל מול לבי – כי לגאון עמי היה לי להראות, כי היהודי ישחק למות ולא יחת. האריה החל לצעד אחֹרנית, למֹד את מידת המרחק אשר בינינו ולקפוץ עלי בפעם אחת, כדרך החיה הזאת בשאפה אל טרפה.

עיני שנינו נפגשו – – –

ברגע הזה קם שאון בקרב כל ההמון הנאסף, ומאחד תאי הפודיום נשמע קול ענות, קול פחדים נורא מאד.

נשאתי עיני אל המקום אשר עיני כל אליו תלויות, והנה אשה צעירה לבושה לבנים נראתה על הגג השפל אשר לכלובי החיות, וברגע אשר הבטתי אליה קפצה מן הגג על רצפת הנחשת ותרץ ברגל ישרה אל הזירה ותעבור לפני האריה ותפול עלי ותחבקני בזרעותיה בקול קורא עברית: “הנני למות אתך, אחי!”.

התבוננתי בה וכל קרבי התחלחלו.

עודני מתאמץ להדפה מפני ולעמוד לפני האריה תחתיה, והנה מחזה נפלא לנגד עינינו! האריה אשר רבץ על ארכבותיו האחרונות, לקפוץ ולהתנפל על טרפו, כרע רגע על מקומו ויניע בזנבו הנה והנה ככלב המתרפס לפני אדוניו, ואחר החל לזחול לאִטו על ברכיו עד הגיעו אלי, ויחכך בזקנו את כפות רגלי, ועיניו כמו מפיקות לי שמחה וגיל.

אז הכרתי את מיֻדעי מלפנים. ואקח את אסתר, הנבוכה ממראה עיניה, ואושיבנה על גבו להשיב נפשה למנוחתה.

וזה דבר הפלא: בנסעי למסעותי אל ארץ הדייב, הגעתי עד שפת נהר חדקל. היום היה חם כתנור, השמש בערה כאש להבה, ואנכי מצאתי לי מחסה בחרש מצל. קשרתי את סוסי אל אחד העצים ואשכב לנוח ולחכות עד שיפוח היום. פתאם התעוררתי לקול כרעם אשר החריד את כל היער, וסוסי רגז תחתיו ותכסהו פלצות. קמתי אני ממקומי וידי אֹחזת בחרבי, והנה אריה שֹאג לקראתי בקול ענות, והוא מקפץ על שלש רגליו, ובקרבו אלי נפל על צדו ויצרח מרה וישטח לנגדי את רגלו האחת, כמו התחנן לי לחוש לעזרתו. אמצתי לבבי ואגש אליו וארא והנה קוץ מכאיב תקוע בכף רגלו, והפצע עמוק מאד ודמו עליו יטוש. ואשכיל את ידי ואוציא את הקוץ וארחץ הפצע ואחבשהו. הכאב הוקל והאריה כרע שכב אצלי ויתרפק עלי ברגש תודה. יום תמים נשארתי ביער ההוא ולא נתתי להאריה לנוע ממקומו, ואצוד לו ציד ואשקהו מי הנהר מן הכלי אשר היה אתי. ביום השלישי עליתי על סוסי ואוסיף עשות דרכי, והאריה הלך אחרי ככלב נאמן, ולא מש ממני עד בואי אל עיר מושב. אז עזבני בלי חמדה וינוע ויעמוד מרחוק, ולא סר ממקומו עד אשר באתי ברחובות העיר ואעלם מנגד עיניו.

והאריה הזה הוא הכירני עתה בהתבוננו בי, וגם אני הכרתיו ברעמתו השחורה ובכתם הכהה אשר על מצחו!

הוא אשר דברתי³⁹²: “בהיותי על גבול ממלכת הדייב נעשה לי נס בדרך פליאיה”. והנס הזה הוא שעמד לי עתה להציל משחת נפשי – כי כל הרואים השתוממו על המראה, ורבים האמינו לראות בזה מחזה אלהים, אות משמים כי ה' חפץ חיי. וקול רעש גדול אדיר וחזק נשמע מכל מדרגות האמפֿיתיאטרון, קול קורא בכח " “Gratia! Indultus!” ³⁹³.

––––––––

נשאתי עיני אל הפודיום וארא והנה טיטוס כורע לפני בירוניקה היושבת כפסל שיש בלי כל רוח חיים, והוסתליות עומדות ומניפות צעיפיהן לאות חסד וחנינה. ברגע הזה התעוררה בירוניקה מעלוף נפשה ותבט אלינו בחמלה רבה ותפרש כפיה אל טיטוס ברוח חן ותחנונים. ויפן טיטוס וישח מעל החיץ אל מול פני אביו היושב בתא הפנימי. רגע התלחשו האב והבן יחד, וההמון היושב מרום לא חדל מהרעים בקול נפלאות, בקראו לחסד ורחמים. אז נתן טיטוס אות, והפריטור³⁹⁴ בא אל תא הקיסר ובניו, ואחרי רגעים אחדים יצא מלפניהם ויעל אל תאֵהו אשר במושב זקני הסינט, וישם נס לבן על מטה עזו וכבודו ויניפהו תנופה ויתן קולו קול עז לאמר:

“הקיסר נוטה חסד להאסיר אשר בזירה, כחסד אשר הראו לו אלהינו האדירים, ודרור יקרא לו ולאשה אשר על ידו. והארי ההודי לא יוסיף עוד להֵראות פה, כי קדוש יהיה לאפולון אלהינו, עקב הפלא אשר נראה בו לעינינו כיום הזה!”

וכל העם מקצה צהל קולו ויקרא: סופֿוס! סופֿוס³⁹⁵! יחי הקיסר!

בפקודת הפריטור הושבו לי בגדי ואלבשם. ואז הולכתי את האריה בידי, כאשר ינהל הרועה את כבשתו השוכבת בחיקו ואביאהו אל כלובו. שם חבקתיו באהבה ותודה, והוא התרפק עלי וינהם למעצבה בראותו אותי יוצא מאת פניו. והעבדים העתיקו את הכלוב ממקומו להביאהו אל אחד הבנינים אשר במקדש אלהי מעזם. ואנכי ואסתר הובלנו אל ארמון אגריפס אשר על יד היכל אספסינוס. שם הביאתני אסתר אל חדרה אשר במעון פיליפוס דודה, ואז פתחה שפתיה עמי ותספר לי את כל המוצאות אותה מאז ועד הנה.

מפי האנשים אשר עזבו את ירושלים בימי המצור נודעו לה קורותינו והעתים אשר עברו עלינו מהחל ועד כלה. היא ידעה כי מתה צפורה במגפה, ותבך עמי תמרורים בדברה באחותה האהובה; ידעה גם מות אלעזר בן שמעון ודבר צאתה של מרים אשתו אל מחנה האויב. אמנם נשארה בחיים, אבל נחלותיה לא הושבו לה עוד, כי החרמו יחדו, עקב אשר היה בעלה בראשי הקושרים. גם מות יהודה אחי במלחמה על יד הירדן נודע לה זה כמה; אבל לא מררה בבכי בדברה בו, ויהי הדבר בעיני לפלא. אך החשיתי משאול אותה, בדעתי כי גם בלעדי אשאל לא תכסה ממני דבר.

ואלה הדברים אשר ספרה לי אודותיה:

בעצם היום ההוא אשר הומתו הכהן הגדול מתתיהו ובן יהודה על ראש החומה, בהגלות עונם על ידה³⁹⁶, הגיע חץ מירושלים אל מחנה האויב ועליו כתוב לאמר: “עלמה אחת מבנות ציון מתחפשת בבגדי נער סורי נמצאת במחנה, ואת כל אשר תראה ותשמע תודיע בכתובים לעומדים על החומה”. ועל פי האות הזה נתפשה אסתר ותובא אל שר המחלקה. ויצו השר להוקיעה נגד החומה, ודבר שלח אל טיטוס להודיעהו את אשר קרה ואת אשר גזר עליה. ויואל טיטוס לראות בעיניו את העלמה המרַגלת, והרצים יצאו דחופים בדברו להביאה לפניו. שם באהלו ישבו שרים הרבה, ובתוכם גם אגריפס ופיליפוס שלישו, אשר הכירו את אסתר. ועל פי פיליפוס דודה נאות אגריפס לחלות פני טיטוס לסלוח להנערה חטאת נפשה ולמסרה בידי דודה אשר יתן ערֻבתו בעדה כי לא תשוב עוד לכסלה.

בהיות המשרה על שכם פיליפוס לפקח על המזון הנשלח לחיל רומה ממצרים הקרובה, לקח אותה עמו לאלכסנדריה, וכאשר בצע טיטוס מעשהו בירושלים, נסע עבר פיליפוס אתּה רומאה, להושיב ארמון אגריפס ובירוניקה על משפטו. ודודה לא גרע ממנה עיניו עד בוא אדוניו שמה. אז נספחה אסתר על הנערות הנלוות על בירוניקה, המלכה העבריה, המושלת בלבב טיטוס, יורש העצר, והעתידה לשבת עמו לכסא, ברשתו אחרי אביו את ממלכתו הגדולה. שם שבה נפגשה אסתר עם יוסיפוס השוכן חצרם, והוא הולך וגדול בעיני אספסינוס עד כי נתן לו משפט אזרח ברומה, וינחילהו היכל כבודו אשר ישב בו מלפנים, בטרם יעלה על כסא ממלכתו³⁹⁷. והנה החל יוסיפוס להתנות אהבים אתה על פי דרכו – כי האשה אשר הביא עמו מאלכסנדריה לא שמרה אמונתה לו וכמעלליו השיבה לו³⁹⁸. אבל אסתר שנאתהו תכלית שנאה ותשקצהו ותבזה צלמו. ובירוניקה התאמצה בכל עז להטות לבבה אליו, והיא לא יכלה להשיב פניה בחמה, כי גברו עליה חסדיה, גם יראה את אגריפס, פן יטנה באף ויבצע בה את מחשבתו אשר חשב לעשות לאחותה בהיותן כלואות בקיסריה³⁹⁹. הנה כן התחמקה הנערה האֻמללה ותשכיל פיה ותעצור ברוחה מהשיב דבר נכון כחפץ לבבה.

כן נמשכו הדברים למֹרת רוחה וימיה פנו ביגון וכעס. בירוניקה הרבתה וכוּחיה עמה, כי היה לקיסר רומה המשפט לעשות בעמנו כרצונו. כי מהיותה מבית הורדוס, אשר בעזרת רומה עלה למלוכה ומטובה שבעו צאצאיו אחריו, הסכינה לחשוב את הממלכה הזאת למטה עז ביד ה‘, אשר ממנו לה הכח והגבורה והגדולה והתפארת, והעם אשר יקשה לבבו וימאן לשאת עֻלה ממרה הוא ברצון אלהי עולם וגדול עונו מנשוא. הדברים האלה היו לאסתר כחצים שנונים אשר הכאיבוה לאין מרפא – כי בהם הוּרד גאון עמה, ויהי ככל הגוים בית ישראל, להכנע לפני כל עם נכרי בקומו לערוץ ארץ – ואיה אלהיו המעלה אותו מארץ מצרים, אשר בחר בו להיות לו לעם סגלה ולהפליאהו מכל העמים אשר על פני האדמה? ואסתר התאמצה להוכיח כי זאת אך פרי חטאת החשמונאים שהיו מלפנינו, אשר הראם ה’ עזוזו ונפלאותיו בהצילו עמם מיד חזק ממנו, והם לא הכירו חסדן ויבקשו מעוז מרומה ויבואו בברית עמה, ובזה המרו את רוח אל, וישב דרכם בראשם, וצור זה חסיו בו נהפך עליהם וירוצצם וידק גם עמנו לעפר כיום הזה. אבל כל דבריה היו ללא הועיל! בירוניקה עמדה על דעתה, ועוד בטחה על תהו, כי גם היא כלי חפץ הנהָ ביד ה' ולגדולות עתּדה לימים יֻצרו – כי על כן נתן את חנהּ בעיני טיטוס לאהבה אותה כנפשו, למען תת את ממלכתו בידה, ואז לא יבצר ממנה לבנות ארצנו מחרבותיה ולהגדיל כבוד עמנו מבראשונה. הנה כן רחקו מחשבות שתי הנשים אחת מרעותה, ותהי לאסתר שבתּה בבית הגבירה הזאת לפוקה ולמכשול ולמגנת לב.

מות צפורה אחותה ויהודה אחי, חרבן ירושלים ואחרית כל גבורי עמנו שלֻקחו בשבי, כל אלה יחדו העמיקו הרחיבו פצעיה וישפתוה לעפר מות, ולשית על מכאֹביה נוספות הציק לה יוסיפוס באהבתו, וכמו לא התבונן כי למשא כבד הוא לה וקרבתו תועבת נפשה. עד כה וכה הגיעה השמועה כי עוד מעט ויבוא טיטוס רומאה, לחג את חג נצחונו על עמנו וחרבן עיר קדשנו. ויוסיפוס הראה לה את רשימת כל שבויינו, המובאים אחרי מרכבת כבוד טיטוס, והמשפטים אשר יעשו בהם באכזריות חמה ושטף אף. בתוך האסירים הנשפטים למות מצאה גם את שמי, ובהודע לה כי משפטי חרוץ להיות לברות לפריץ חיות אשר ישליחו בי בזירה, גמרה בלבה לכלות ימיה עמי יחד. ולמען בצע מזימתה שנתה דרכה עם יוסיפוס, ותחל להאיר פניה אליו ולקרבהו אליה בדברי רצון. ולב יוסיפוס עלץ בקרבו, בחשבו, כי הנה נהיה תקותו ותאותו באה לו. אז שחרה פניו להוליכה אל האמפֿיתיאטרון, לראות את הבנין הנפלא אשר כונן אספסינוס לשעשעי בני עמו. והוא נתן לה את שאלתה, ויוליכנה שמה ויביאנה אל התאים והלשכות והמדרגות ויראֶנה את המוצאות והמבואות והתהלוכות והכלובים. ועפעפיה בחנו את הכל ותרא והנה דרך ישרה יש מאחרי תאי הפּודיום לבוא על גג הכלובים, ותשמור את הדבר בלבה. ובירוניקה שמעה כי שנתה אסתר את דרכה והליכותיה עם יוסיפוס, ותשמח על זה מאד ותהללנה לפני אגריפס – ולפיליפוס דודה לא היה הדבר לרצון, כי הכיר את יוסיפוס מקרוב, ויחקרהו וידע לבבו, אך נזהר ברוחו מחות דעו בגלוי ויהי כמחריש.

בהגיע יום החג, היום אשר חשבה אסתר כי אחרון הוא לחייה, העירה שחר, ותתפלל לפני ה', ואחר כן התרחצה לבל יכיר איש דמעותיה, ותלבש לבנים בהתעתדה למות, ותיטב פניה ותבוא אל בירוניקה אשר הרבתה רקוחיה ועדייה ליום הזה – כי בו תתראה ראשונה לפני עם רומה, בהלקחה אחרי כבוד לשבת בתא אשר לימין הקיסר ובניו, לאות כי עוד מעט ועל משפחתם תמנה גם היא. ובירוניקה שמחה לקראתה ותוֹעד לה מקומה אצלה. אבל היא מאנה לשבת ראש, ותשב שם מאחריה על יד הכסא הנכון ליוסיפוס. ויהי גם זה לבירוניקה לאות, כי נהפך לבבה לאהבה אותו ועל כן בחרה לה מקומה שמה, למען תוכל לחדות בשמחה את פני אהובה רצתה נפשה בו. ויוסיפוס גם הוא נתעה בשוא לחשוב כזאת, ובשבתו אצלה החליק אליה בלשונו וירב אמרים לה. בעצם העת ההיא אשר הָעמדתי בזירה, העתיר יוסיפוס אליה ליעד לו את יום חתונתה, יום שמחת לבו, וברגע ההוא אשר הגיח האריה ממקומו, קפצה גם היא ממקומה ותרץ כאילה שלוחה דרך הדלת אל התהלוכה אשר מאחרי הפודיום, ותבוא אל גג הכלובים, ובטרם ימצאו כלם את ידיהם ורגליהם חבקתני בזרעותיה לעיני כל – “כי טוב לה מותה עם ידיד לבבה, מחיותה את יוסיפוס תועבת נפשה”! –

ובדברה זאת נצתו לחייה החורים באש לא נֻפח, ותפול על צוארי ותסתר פניה בכפל מעילי…

“צפורה אהבה את שמעון בן יאיר – וגם אסתר חשקה בו” – כה היו דברי צפורה בצאת נפשה⁴⁰⁰, והדברים האלה קמו עתה במראה ולא בחידות, נצבו עתה לנגד עיני בתמונה יקרה נחמדה המתרפקת עלי ורוחי ונפשי אליה תאסוף!

ברב כח התאמצתי למשול ברוחי הסוערה, ואשקנה ראש ואושיבנה על ידי, ואקח דברים עמה על אדות עתידותינו ומעשינו לימים יבואו.

“הן לא בידנו טובנו – השיבה אסתר באנחת לב – אך תקותי חזקה בפיליפוס דודי, כי יפעל למעני. גם בבירוניקה אבטח כי תעמוד לימיני וכל חפצי תשלים”

––––––––

תקות אסתר באה. פיליפוס אשר ידע נפשה לא מצא דרך אחרת לפניה כי אם להטיל גורלה בחיקי ולהפיל חבלה לי בנעימים. ואחרי עמל לא מעט עלתה בידו להמציא לה תעודה כתובה וחתומה בשם אספסינוס ואגריפס, כי כל נכסי אביה בגמלא נתונים לה לנחלת עולם, ולה ולי נתַּן הרשיון לבחור לנו מקום לשבתנו באשר נחפוץ. אבל שנינו בחרנו הסתופף בחרבות ארצנו מגוּר בהיכלי רומה. ובטרם נעזב את העיר הביאנו פיליפוס אל אחינו היושבים מעבר לנהר טיבר. שם קדשתיה לי לפני ה' במקדש מעט, לעיני כל זקני העדה, אשר כבדונו מאד ויכרו למעננו כרה גדולה. אבל לחמנו בבכי אכלנו ושקוינו מסכנו בדמעות שליש – כי גם בקהלם נגעה הרעה, בגזרה אשר יצאה מלפני אספסינוס כי כסף התרומה, מחצית השקל לגלגלת, אשר שלחו אל מקדש ה' בירושלים, יתנו עתה ברומה אל היכל הקפיטוליוס לשם יופיטר אלהי מעֻזה⁴⁰¹. ובכן היתה נדבת הקדש למס כבד אשר הושם על היהודים מן הוא והלאה, וזה שמו אשר קראו לו: " Fiscus judaicus ” להיות לחק עולם ולא יעבור.

כאשר הקיפו ימי המשתה אצנו לדרכנו לשוב אל ארץ אבותינו. ופיליפוס ברכנו לשלום, ובטרם יפרד מעלינו חלק לנו מהונו לבנות חרבותינו, גם הנחילנו את נכסיו אשר מעבר לירדן, כי ערירי הוא ויורש אחר אין לו זולתנו.

נסענו דרך הים ונבוא בשלום אל חוף ארצנו עירה עכו. שם נקרתה לנו אשה עניה מבנות עמנו, והיא לבושה קרעים, עטופה בלויי סחבות והודה נהפך עליה למשחית. האשה הכירתנו ותשאל לשלום, ואנחנו עמדנו משתאים ולא הכרנו מראֶהָ – כי נָעותה שַׁחה ותזקן בלא עת מעצר רעה ויגון. ומי ימלל חרדתנו ועקת לבבנו בשמענו מפיה כי היא מרים בת נקדימון, אלמנת אלעזר בן שמעון לבית גוריון! הרכה והענוגה, האמונה עלי תולע, חבקה אשפתות ותלקט שעורים תחת טלפי הסוסים, באין לה מאומה להחיות נפשה![^ftn402א]. בכינו על שברה בכי רב וברחמים גדולים אספנוה אלינו לשבת אתנו ולחלק עמנו מנת חבלנו וגורלנו, ככל אשר יגזור ה' עלינו.

משם הרימונו פעמינו למשואות עיר קדשנו, ונבך עליה הרבה בכה – כי ממקדשה ומכל היכליה וארמונותיה נשארו רק גלים נצים ועיי מפלה. כֻּלה שוממה מאין יושב, ורק זקני חיל הרומאים הבאים ממושב משמרתם בבקעת עמאוס הקרובה לירושלים⁴⁰², הוא המוצא, המקום אשר ממנו הבאנו מלפנים את ערבי הנחל, לסב בהם את מזבחנו בימי שמחתנו ומועדנו⁴⁰³ – זקני החיל ההם מתהלכים בין חרבותיה וחותרים בהן בלי חשך, למצוא עוד יקרות וכלי חפץ אשר נעלמו מעיני אחיהם, אנשי המלחמה שהיו מלפניהם. על פי התעודה שהיתה בידי נתַּן לי הרשיון מאת השר באסוּס, אשר העמיד אספסינוס לנציב בארצנו השוממה, לבוא בהר ציון אל המערה אשר בה טמנתי עם יהודה אחי את סגלות מחמדינו שהיו לנו מאבותינו. ירדתי אל המערה ואמצא את האבן הגדולה, והנה נגֹלה מעל הבור אשר כרינו, ומכל היקרות לא נשאר מאומה, בלתי אם המגילות והזכרונות אשר לא שוו לבוזזינו לשלוח יד בהם. אבל לי יקרו מכל הון, ואלקטם אחת לאחד ואקחם אתי. בתוכם מצאתי גם את הקוץ אשר הוצאתי מרגל האריה ביער אשר על נהר חדקל, והקוץ הזה הוא שהיה לי לישועה ויצל אותי ואת אסתר רעיתי מהיות טרף לשניו! אליו ספחתי גם את הכבל אשר עִנה רגלי בימי עניי ומרודי, שביי ונוּדי, והיו גם שניהם לזכרון עולם לדורותי אחרי.

––––––––

זה כשנתיים ימים יושבים אנו בגמלא, באספנו אלינו מתי מעט משרידי אחינו התועים כשיות נדחות בארצנו הנשמה, ועוד לא מצאה ידנו לגדור פרצותינו ולהקים הריסותינו. שנה תמימה עברה עד אשר הסירו אנשינו את ערמות העפר והאבנים ממקום אשר היה המגדל הגדול כחומת העיר צפונה, בתקותנו למצוא תחת מעי מפלתו את גופת יוסף אבינו. אבל מי יכיר שאריתו בין גלי העצמות השבורות והצבורות שם יחד! אכן כלן אהובות, כלן חביבות לנו – כי עצמות אחינו בשרינו הנה, אשר רקבו במנוחה תחת המפלה, אחינו המאֻשרים אשר נאספו בעצם תמם, בטרם תמצא יד האויב להם לכלותם ברעה, ככל יתר אחינו אשר נגזרו מידו ויכלו באפס תקוה.

אספנו את כל העצמות ההן ועצמות כל הרוגינו אשר התגוללו בכל חוצות העיר החרבה, ונכרה להן קברים בבקעה הגדולה אשר על ידה. עתה הנה הבקעה מלאה מהן ועוד לא תמו מעל פני האדמה; עוד תמצאנה למכביר תחת חרבות הבתים ובין עיי השדה.

העצמות האלה כל בית ישראל הנה, ומלאות הן כל רחב ארצנו מן הקצה אל הקצה!

התחיינה העצמות האלה? היקום בית ישראל גם עתה אחרי נפלו? הישיב ה' את שבות אחינו גולי רומה באשר עשה עם אבותינו אשר כלו בבלה? מי חכם יגיד זאת, נבון וידענה! הן מאתנו אבד החזון, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה, רק אתה ה' הלא ידעת!

נחמה אחת נשארה לי ביגוני הגדול והנורא, היא אסתר רעיתי הנאהבת והנעימה, אשר שמרה לי אהבתה מאז, כאמונתה את עמה. ואנכי הנחלתיה אהבתי ואמונתי אשר שמרתי לצפורה אחותה, ולתקופת הימים ילדה לי אותך, בני, ואקרא את שמך יהודה, על שם אחי המת – וזכרו חי בתוכנו כיום הזה!

––––––––

יצוק ה' מרוח דודך עליך, יהודה בני יקירי! וחיית ורבית וגדלת והיית לאיש ובעל בעמך, ונחה עליך רוח חכמה וגבורה ועצה ותושיה, וקראת את הדברים האלה הכתובים בזה לזכרון, וידעת את אשר עשו אביך ואמך, והיית כמהם בן נאמן לעמך וּלארצך ולמולדתך, אך מאֻשר מהם בפעליך ובמעשי ידיך. ואולי יזכך ה' לראות במפלת אויבינו ובתקומת אחינו – אז אקוה כי לא תהיה אתה האחרון להשיב כבוד עמנו אליו כבתחלה ותפארתו כימי עולם וכשנים קדמוניות.

עד הנה דברי אביך

שמעון.

תם החלק הראשון

כרך ב

מאת

אברהם שלום פרידברג

---

הנעל

מאת

אברהם שלום פרידברג

(ספור מקורי)

(בשנת שלשת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם)

אני יהושע בן יהודה בן שמעון בן יאיר לבית הלל הנשיא כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, הלל בני, למזכרת עולם לדֹרותינו.

קוה קויתי כי במגלה אשר אכתוב אני לדֹרותי אחרי יבואו לזכרון דברי ימי גאולתנו ופדות נפשנו, בגאול ה' אותנו מכף רומה הרשָׁעה, אשר החריבה את ארצנו ושרפה את בית מקדנו – ומה אמֻלה לבתי, כי גם בדורנו נכזבה תוחלתנו והעֹל כבד עלינו מבראשונה! בימי אבי הזקן שת האויב קציר לעמנו, ובימי אני עולל את שאריתו. טיטוס טרף באפו את בעלי המלחמה, ולאנשי השלום שת שלום, ואדריָנוס לא הבדיל בין בני עמנו ועל כלם יחד נטה קו להשחית ולבלע; האחד הקשה לנו בדבר חרותנו המדינית, אבל בעניני הדת לא שלח ידו, והשני הכביד ידו על העם והדת גם יחד, לאַבּד זכרם מני ארץ.

אך אספרה נא הדברים כשהיו, וידעו דרותינו אחרינו על מה ולמה שבנו לאחוז בחרב מלחמה ומה הגיע אלינו על ככה.

-——————

שמונה שנים מלך אספסינוס ברומה אחרי חרבן ירושלים, ותאותו להון, אשר נכרה בו בהיותו עוד סוחר בסוסים ונפשות אדם¹, לא עזבתהו גם כשבתו לכסא. בעת ההיא הרבה טיטוס לעשות רע, וישפוך דמים לרוב, ויתהולל עם עדת מרעיו וסריסיו, ויעש תועבות גדולות ונוראות. אז שלח את בירוניקה מעל פניו, באמרו לה, כי שִׁבתהּ בהיכלו היא למֹרת רוח לאביו ולשִׂכים בעיני העם הרומאי, ואין טוב לה כי אם לעזוב את רומה ולחכות עד אשר יעלה למלוכה². ואספסינוס מת לפתע פתאם³, ורבים חשדו את טיטוס, כי השקהו רעל ומידו מת⁴. והעם שנא את טיטוס, ובעלותו למלוכה יראו מפניו מאד, וידאגוג אותו ויאמרו: ”עתה ירע לנו מנירון קיסר!" – והנה שנה טיטוס את טעמו, ויתיצב על דרך טוב, ויפליא עשות חסד בעמו! והרומאים אשר לא פללו לראות כזאת, שמחו על זה מאד, ויאהבוהו וירוממוהו, ומליציהם פארוהו בלשונם ויקרו לו: “נֶחָמת בני האדם” ⁵, אבל הם לא הבינו לב, כי כל הטוב שעשה היה תוצאת מחלה עזה אשר באה לו ממוסר אכזרי – כי יסרוהו כליותיו על כל הרעות שעשה לפנים. מאז והלאה נגלתה דרך עצב הו, ופעמים רבות בהשתעשעו במושב שריו או במשחקי העם, מלאו עיניו דמעה ויתן בבכי קולו. בעת ההיא באה בירוניקה שנית רומאה, בחשבה כי עתה באה עִתה להגיע למלוכה. אבל הוא גרש אותה מעל פניו, וכאשר עשו הרומאים ליהודה כן עשה לה: לשתיהן התנו אהבים בראשונה, ואחר כן עשו להן כלי גולה…

אז בא הקץ גם לגדולת אגריפס – כי בפקודת טיטוס עזב את רומה וישב אל ארץ ממשלתו מעבר לירדן, וכמהו כאחותו יחדו נשכחו ממתים מחלד וזכרם אבד מני ארץ. רק זה נודע, כי אגריפס בן אחותם דרוסילה, אשר המירה דתה ותהי לאשה לפיליקס הרומאי⁶, נשרף חיים⁷, בקחת אלהים נקמת ירושלים משתי ערי רומה החמודות, הירקוּלנום ופוֹמפאי – כי אש להבות פרצה מהר וֵזוּף הקרוב אליהן, וכל יושביהן ירדו חיים שאולה⁸.

וטיטוס היה בצל נהלך, מֹחו נִקר מעליו ועצביו התרגשו בלי חָשׂך. לאחרונה יעצו הרופאים להביא בשרו בצנת שלג, ועצתם זו הקריבתהו ליום אחרון – כי בשבתו בשלג אחזהו השבץ וימת⁹. את דבר מחלתו אשר מת בה הליטו חכמינו במליצה חידות, לאמר: כי מאז נועז למרות עליון בגבה אפו, בא יתוש ונכנס בחטמו ויגיע עד מחו ויענהו קשה עד צאת נפשו¹⁰.

אחריו מלך דומיציַנוס אחיו, אשר הרע לעשות מאביו וממנו. הוא היה שונא כל אדם, ועל היהודים סמכה חמתו וירדפם באפו ויגזור עליהם גזרות קשות. ופעם אחת גזר להרוג אחר חדש ימים את כל היהודים הנמצאים בממלכתו. וחכמינו נדרשו ללכת רומאה, לבקש רחמים על עמם ולגאלהו מיד צר¹¹. ויהי בקרוב רבן גמליאל הנשיא ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבה אל העיר רומה, ותקשבנה אזניהם עוד מרחוק את שאונה והמונה העולה ממרום הקפיטוליום, ויזכרו את ירושלים החרֵבה וישאו שלשה מהם את קולם ויבכו. אך ר' עקיבה שחק וישמח. וישתשאו אליו חבריו וישאלוהו, למה הוא שוחק בעת לבכות? וישאלם גם הוא: ”ולמה אתם בוכים?". ויענו ויאמרו: “הן עובדי אלילים יושבים לבטח ומתענגים על רב שלום, וארצנו חרבה ובית מקדשנו שמם – כל זאת תראינה עינינו, ויאך לא נבכה?”.

“ואנכי על זאת אשמח – ענה ר' עקיבה – כי אם כן יעשה ה' לעוברי רצונו, בטוח אני בו כי כהנה וכהנה ייטיב לעושי רצונו”¹².

ביותר כלה דומיצינוס חמתו בגרי הצדק אשר התרבו בעמו – כי היהודים אשר נכבשו לעבדי עולם היו לאדוניהם למופת בצדקת דרכם ובקדושת דתם ואמונתם, ורבים מכובשיהם שתו אותם מורים להם וילמדו מהם לדעת את ה' וללכת בתורתו. כאלה נמצאו גם במשפחת המלוכה, ודומיצינוס יסר אותם בזעם אפו וישת בהם נוספות על אלפי שריו אשר מידו נגזרו¹³. ויש שאומרים כי בימיו בא הקץ גם על יוסיפוס בן מתתיהו, אשר גדלהו אספסינוס ויושיבהו בהיכל כבודו¹⁴, ובהעשות משפט מות באֶפַּפרודיטס הסופר, אשר נחשד על עון חרב, הומת גם הוא¹⁵.

חמש עשרה שנה השתובב העריץ משובה נצחת עד אשר קשרו עליו עבדיו קשר וימיתוהו¹⁶. וזקני הסינט בחרו אחריו באחד מקרבם ושמו נֵרבה. הוא היה מלך טוב, אוהב צדקה ומשפט, אשר הרבה לעשות חסד גם לעמנו. על פיהו חדלו משפטי המות לגרים הרומאים, גם המס היהודי הוקל ולא נגבה עוד בתחבלות רשע כמלפנים. אך ימי מלכותו היו מעטים, רק שנה אחת וארבעה ירחים, ואחרי מותו¹⁷ ישב טריַנוס הספרדי על כס רומה, ובימיו שבה השנאה להתגבר עלינו, והיא אשר נתנה החרב בידינו, בהדרשנו לשוב ולעמוד על נפשנו מפני הקנים עלינו.

בן ששים שנה היה האיש הזה בעלותו למלוכה, ונפשו אִותה לעשות גדֹלות כאלכסנדר הגדול בימי עלומיו, וילטוש עינו אל הארץ אשר בין נהרי פרת וחדקל, ויקרא מלחמה על הפרתים יושבי המדינות ההן. אכן מצאה ידו לבני העם ההוא, כי חלק לבבם על ידי שריהם ואלופיהם אשר רבו יחד על דבר המלוכה. אבל היהודים היושבים שם לבטח בעריהם ומחוזיהם זה מאות בשנים, ולהם נשיאים “ראשי גולה”, במנהלים אותם במנוחה והשקט באין מפריע ואין מכלים דבר – היהודים ההם, יושבי ארץ בבל, שמרו אמונתם לעם אשר בתוכו הם יושבים. ובשמעם כי העם העולה עליהם הוא זה אשר החריב את ירושלים וישרוף את בית המקדש ויהרוג את אחיהם יושבי ארץ יהודה, ויתרם הוליך בגולה – נתכה כאש חמתם ויתעוררו כלם למלחמת הקֹדש. אך יד טרינוס גברה עליהם, והעיר נציבין, אשר יושביה כלם יהודים, באה במצור ואחרי ימים רבים נכבשה לפני הרומאים אשר כלו בה חמתם, ויכוה חרם על יושביה. וטרינוס שב לאנטיוכיה, ויזכור את עון היהודים יושבי בבל לאחיהם יושבי ארץ סוריה, ויהרוג מהם רב. בעת ההיא¹⁸ היה רעש גדול בסוריה, האדמה חרדה תחתיה והעיר אנטוכיה נהרסה על יושביה. ויהי מספר ההרוגים רב מאד, וגם בחיל הרומאים נגעה הרעה וכפשע היה ביו טרינוס ובין המות. ויהי הדבר לאחינו לאות, כי גמול ה' הוא משלם לאויביהם ונקם ישיב לצריהם. ובכל מקום אשר השמועה הזאת מגיעה, התעוררו היהודים בעז, לפרוק מעליהם עֹל רומה אשר כבד עליהם מנשוא. כי מאת טרינוס היתה שומה לכל שריו ונציביו, ללחוץ את היהודים באכזריות רֶשע עד כי יכשל כח סבלם. וביותר היתה בזה יד פּלוֹטינה אשתו, אשר שנאה את היהודים תכלית שנאה על פי המקרה הזה: היא ילדה בן בתשעה באב ואחר כן מת הילד בזמן חנוכה. והנה הֻגד לה על פי מלשני בסתר, כי בהוָלד בנה היו היהודים עצובים, ובמותו שמחו כלם ובתיהם מלאו אורה. ויחר לה מאד על הדבר הזה, ותכתוב אגרת לבעלה לאמר: “עד שאתה הולך לגור מלחמות עם העמים היושבים במרחקי ארץ, כבוש לך את אויבינו היהודים אשר בממשלתך, כי הנה ידעתי את מריָם וזדון לבבם” ¹⁹. אז התקוממו היהודים יושבי קירינה, כי קצרה רוחם מפני הלחץ אשר לחץ אותם פריסקוס נציב רומא באפריקה, וישכחו את המכות אשר הֻכו מהרומאים אחרי חרבן ירושלים, בשיתם יד על פליטי הקנאים אשר נמלטו אליהם מארץ יהודה, – ויתאזרו עז לעמוד במלחמה עם נוגשיהם ולוחציהם. גם היהודים היושבים במצרים, אשר במלחמת ירושלים היו שלמים עם הרומאים, התקוממו בפעם הזאת, ואדיריהם שלחו צעיריהם למלחמה עם האויב הנורא המתאַנה להם למען עשות אותם כלה. ותהי יד היהודים הולכת וחזקה, ובגבור ידם על היונים והרומאים שלמו להם כגמולם, ויסחבו את שבוייהם אל הזירה, ששם השליכום לפני פריצי חיות, גם אכפו עליהם להמית איש את רעהו בהלחמם שם יחדו²⁰. במדינת קירינה האגו היהודים ואַבד כמאתים אלף איש ובארץ לוּב אשר על שפת הים מזרחה לארץ מצרים, הכריתו את כל היושבים עד כי שממה האדמה מאדם. גם אחינו יושבי אי כפתר התקוממו יחדו ויערכו מטבח רב להיונים אויביהם²¹.

אז התעוררו גם אחינו יושבי ארץ הקֹדש להתנער מעפרם ולהרים ראש. כי מעט מעט התלקו שמה השבוים אשר נפדו בכסף מלא על ידי אחיהם בהזרותם בארצות מושבותם, ויחד עם אחיהם יושבי הערים אשר נשארו על מכונן – בשחרם שלום הרומאים במלחמה האחרונה – הקימו דור חדש אשר נאמנה רוחו עם אל, בשמעו לתורת חכמינו הגדולים מורי דת קדשנו ביבנה, ואשר הכין לבו גם לאהבת ארצו וקנאת עמו, בשמעו מאבותי את כל אשר עוללה להם ממלכת אדום, זו רומה הרשָׁעה. כלם יחד קוו לגאולה שלמה, והאמונה בביאת הגואל המשיח היתה הולכת וחזקה, והיא אשר נתנה אמץ בלבם לעשות חיל וגבורה ולהיות נכונים לקראת אויביהם ביום שידֻבר בם.

-——————-

וטריַנוס הזעיק את צבאותי ויחלקם לשני מחנות. על האחד הפקיד את שר צבאו מרטיוס טוּרבא, להכניע את היהודים המורדים במצרים, קירינה ואי כפתר, ועל השני הפקיד את שר צבאו לוציוס קיטוס, להלחם ביהודי בבל וארם נהרים²². אז נשנו המעשים שהיו בימי אספסינוס וטיטוס: מעבר האחד עמדו אנשים נלהבים חמושים בנשק מכל הבא בידם ומפֻזרים ומפֹרדים למקומותיהם למושבותיהם, ומעבר השני עמדו אנשי חיל מלֻמדי מלחמה, חמושים בכל כלי קרב למינהו ונאחדים על ידי שריהם מצביאיהם, ולהם גם רוכבים ופרישם, החשים קל מהרה לעמוד במקום הסכנה ולרדוף ולהשיג כלה את האויב עת יהפוך לפניהם ערף. ובכל זאת היתב יד אחינו על העליונה, לו התיצבו הרומאים נגדם בקשרי מלחמה – כי אז גברה שלהבת רוחם ורחף נפשם על כל תכסיסי אויביהם וחכמת שרי צבאיהם. אבל הרומאים השתמטו בראשונה ממלחמה גלויה ורק הסתפקו בתגרות קטנות, בזנבם את הנחשלים, ובזה הוגיעו את אחינו הנלהבים, עד אשר קצו מפניהם, ויהי חיל היהודים הולך ונמוג. ואז התנפלו בכל מאמצי כחם על גדודי אחינו, ויכום ויהדפום מפניהם, וכמעט הפכו היהודים ערף התנערו הרוכבים ממקומותם וירדפום וישיגום ויפזרום לכל רוח ולא שבו מהם עד כלותם. כן עשה טורבא באפריקה ובאי כפתר וכן עשה קיטוס בבבל וארם, ומשם עלה על יהודה, אשר מנהו טרינוס להיות נציב ומושל בה.

אבל בעוד קיטוס עושה שפטים באחינו יושבי ארץ הקדש באה עליו שׂאת פתאם – כי חלה ורינוס את חליו אשר מת בו, ושאר בשרו, אֵליוס אדריַנוס, עלה על כסאו אחריו²³. ואדרינוס בתחלת מלכותו דבר שלום לכל העמים, וישא פניהם וימלא משאלותיהם, וגם ליהודים האיר פניו, ויַרחק מעליהם את קיטוס, אף העמידהו לדין על העול אשר מצא בו ויעש בו משפט מות. ולהוסיף עשות חסד לאחינו נתן להם את שאלתם, לבנות את ירושלים מחבותיה ולהקים המקדש על מכונו.

הבשורה הזאת מלאה את אחינו גיל וחדוה. כלם ראו בזה אצבע אלהים, כי כימי דור אחד שב ורחם ה' את עמו, וכימי עלותם מבבל נגלה עליהם חסדו. עד מהרה פנו הדרכים, ישרו המסלות לעולי הגולה, ושלחנות הוקמו מאנטיוכיה ועד עכו, להחליף להם כספיהם ולתת להם כל צרכיהם²⁴. וכל אחינו מקרוב ומרחוק השתתפו במעשה הלאֻמי הזה, להשיב שבות עמם ולחדש ימיו כקדם.

תודתנו להקיסר הזה עלתה על כל חסדו, כי התאמצו אחינו בכל ארצות מושבותם להשביח שאון העמים ולהפנות לבבם אל רומה ולהשלימם עמה. וכן שקטה הארץ מריב לשונות, ואבחת חרב לא נראתה עוד בכל מקום אשר דבר רומה וממשלתה מגיע.

ויהי לימים אשר יחלנו להחל מלאכת הקדש והנה מחלת לב וכאב אָנוש! כי השמרונים אויבינו מאז הביאו דבתנו רעה אל אדרינוס, כי בהבנות לנו בית מקדשנו, ושבה ירושלים והיתה לנו לעיר מעוז כבתחלה, ואז נרים יד ברומה ונשבור עֻלה מעלינו וננשל אותה מממשלתה בארץ הקדם. זאת שמע אדרינוס וינחם על הטוב אשר אמר לעשות לנו. אמנם לא יכל עוד להשיב דברו אחור, אבל בעצת האויבים האלה התנה לנו לשנות מקום המקדש או מדתו. ובהגיע דברו זה אלינו בכינו הרבה בכה, כי נכזבה תוחלתנו בהביננו לערמתו. ויהי דבר העם להתקומם כאיש אחד ולהראות לאדרינוס כי עוד כחם אתם ולא כהתל בעם נבזה יהתל בם.

בעת ההיא מת הנשיא רבן גמליאל, ור' יהושע בן חנניה מלא מקומו עד אשר יגדל רבן שמעון בנו. ויהי כשמוע ר' יהושע כי החל העם להתגודד בבקעת רמון אשר בעמק יזרעאל, וימהר ויבוא שמה ויאסוף את ראשי העם אליו, וינחמם וידבר על לבם, ויזהירם מלמרוד ברומה, ויפתח במשל פיהו, לאמר:

"האריה מלך היער אכל טרפו לשובע נפשו, והנה נתקעה עצם בגרונו ותכאיבהו עד מחנק נפש. ויקרא האריה בצרתה לו לאמר: מי אשר יוציא את העצם מלוֹעי אתן לו שכר רב כיד המלך! ותבוא החסידה ארוכת הצואר ותכניס את ראשה עמוק אל פי האריה ותוציא את העצם מגרונו ותצילהו מרעתו. ויהי כדרשה ממנו לתת לה את שכרה כאשר אמר, ויצחק האריה ויאמר: העוד שכר תבקשי ממני? רב לך כי הוצאת ראשך בשלום מבין מלתעותי ולא נגעתי בך לרעה!

“כן גם אנחנו עמנו, אַחי! – הוסיף ר' יהושע אמריו להם – רב לנו כי יצאנו בשלום בהיות לנו דבר עם העם הזה, וחלילה לנו להתגרות ברע!” ²⁵

בדברים האלה הרגיע מורנו זה את לבב בני עמנו, וישובו איש לאהלו.

-—————–

מסתר המדרגה, מדלת העם יצא ר' יהושע ויהי למורה ראש בעמנו. הוא היה עוסק במעשה חרשים, אומנות מחטים²⁶, וכתלי ביתו שחרו מן הםפחמים שבהם עשה מלאכתו²⁷. אך תורתו העמידתהו במקום גדולים, ופעמים רבות שׂרה אל רבן גמליאל הנשיא, וישא כעסו וחמתו²⁸ ולא נשא פניו בתוכחתו²⁹. וחכמתו הציגתהו לפני מלך ושרים, ופעמים רבות הפיק מהם רצון בתשובותיו המחֻכמות. הוא היה מבחירי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שאמר עליו “אשרי יולדתו!”³⁰, ובהתחמק רבו מירושלים הנצורה היה הוא מאנשי סודו הנושאים את ארונו³¹. מרבו זה למד לראות רצון אֵל בשלום רומה, וכמהו כבֵּד את מושליה וישחר פניהם לטובת עמו.

ואדרינוס אהב להתוכח עם חכמים ולחקור אחרי דעותיהם, ובנסעו למסעותיו בארצות ממשלתו היה גם בארץ הקדש ובאלכסנדריה. שם נפגש עם ר' יהודע, אשר בא לבק מלפניו על עמו, ובשמעו ממנו בפעם הראשונה את שֵׁמע אלהי ישראל, חפץ לראותו עין בעין! לשוא התאמץ ר' יהושע להוכיח לו, כי אלהי ישראל נעלה מכל חושי בני האדם – כי הוא באחת, ודברו דבר מלך שלטון ואין להשיב. אז יעצהו החכם להביט אל םני השמש, וכאשר לא יכול הקיסר לעשות זאת, כי כבדו עיניו מראות בזהר אורו, ענה ר' יהושע ואמר לו: “אם להביט פני אחד עבדיו לא תוכל, איך תחפוץ לראות פני אדון כל?” ³².

פעם אחרת הואיל אדרינוס לעשות משתה לכבוד אלהי ישראל. ויען ר' יהושע ויאמר: “לא תוכל אדני ומלכי לעשות לו משתה, כי רב חילו ומי יכילנו?”. אבל הקיסר גזר – ומי ישיבנו? ויעד לו ר' יהושע כר נרחב על שפת הים למקום המשתה. ואדרינוס הרבה התכונה לעשותו כיד המלך. אבל בקיץ נשא הרוח ובחרף שטף הגשם את הכל הימה. “מה כל אלה?” – שאל הקיסר. “אלה הם רק המשרתים – ענה החכם – המפַנים את המקום לפני חיל אדוּנם הגדול והנורא”. אז רפתה רוח המושל ויחדל לדרוש את ה' להתראות לפניו³³.

כשמוע אדרינוס מפי ר' יהושע תהלת משה, אשר נתן לנו תורת אל, התפאר עליו כי הוא גדול ממנו, כי הוא מושל אדיר אשר כבודו מלא עולם ומפניו יחרדו כל גויי ארץ. על זה אמר לו ר' יהושע: “אם על המלך טוב, תנתן נא דת, לבל יבעיר איש אש במושבך שלשה ימים!”. ויעש אדרינוס כן. ויהי בערב ויעלו שניהם על ראש הגג, וישאו עיניהם ויראו והנה משאת עשן עולה מאחת הארֻבּות. ויבהיל הקיסר את עבדיו לראות מי הוא זה אשר ערב את לבו לעבור על פקודתו. ויוָדע הדבר כי אחד משרי המלך חלה, ויצו הרופא להשקותו חמים לתרופה. אז אמר לו ר' יהושע: "הן בעודך חי לא תוכל גזרתך להתקים אף ימים אחדים, ומשה רבנו צוה: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” – ומצותו זו קימת ונשמרת בעמנו מאז ועד היום הזה! ³⁴.

ויהי היום וילכו שניהם יחדו בלוצות קריה, והנה ריח תבשיל טוב ונעים עולה באף הקיסר מכל בתי ישראל. וישאל את ר' יהושע: “מדוע נזיד היום הזה ריחו נודף?”

“בֹּשׂם אחד יש לנו – ענה ר' יהושע – ושַׁבּת שמו; בו אנו מתבלים את המאכל ועל כן ייטב טעמו”.

“תן גם לי ואהנה ממנו!”

“הוא לא ינעם לך, אדני ומלכי! – ענה חכם עמנו – כי הבשם הזה יתן ריחו רק לשומריו בלבד.” ³⁵

פעם אחת נפגש ר' יהושע עם אחד המינים בעמדו לפני אדרינוס. ויסתר המין פניו ממנו, למען הרעימו, וישחק ר' יהושע וירם את ידו וישימנה על ראשו. וישאלם אדרינוס פשר דבר. אז נודע לו, כי המין רמז לר' יהושע את דבר הכתוב: “ואנכי הסתר אסתיר פני”, לאמר: סר ה' מעל עמו ויעזבהו לנצח – ועל זה רמז הוא לו את דבר הכתוב: “ובצל ידי כסיתיך” – כי מגן ומחסה ה' לעמו ועד עולם לא יסיר חסדו ממנו³⁶.

על עמנו הנבדל מכל העמים התפלא אדרינוס, כי עד כה לא נכחד קימו, ויודה לאמר: “אכן גדולה היא הכבשה העומדת בין שבעים זאבים!”.

ור' יהושע הראה לו בזה אצבע אלהים, ויען ויאמר: “גדול הוא הרועה שמצילה!” –

בת אדרינוס אשר ידעה את חכמתו הרבה, התפלאה על מעשי ה' כי נתן חכמה מפֹארה בכלי מכֹער – כי לא היה ר' יהושע נאה במראהו. החכם שמע חרפתו וידֹם. אחר כן אמר לה: “הן אביך מושל במכמני זהב וכסף, ולמה זה יאצור יין משתהו בכלי חרש? הלא טוב כי ישימהו בכלי יקר כערך שותהו!”. ותצו בת המלך ויעשו כן. והנה החמיץ כל היין ולא יכלו עוד לשתותו. וכאשר גערו האב ובתו בר' יהושע על עצתו הנמהרה הזכיר לה את דבריה, להוכיח, כי כיין הטוב כן גם החכמה תשתמר יותר בכלי שאיננו למראה עין³⁷.

“הלא חכם אתה – אמר לו אדרינוס – הגידה לי איפוא מה אחלום הלילה הזה?”

ור' יהושע, בדעתו כי החלומות באים מהרהורי הלב³⁸, וכי מחשבות המושל הזה רק בהפרתים, כי אך אותם דאג ויירא, ענה ואמר לו:

“בלילה הזה תחלום חלום, והנה הפרתים כובשים אותך לרעות בהמותיהם בשרביט הזהב אשר לך”.

וכאשר נבא לו כן היה³⁹. – –

-——————–

ימים רבים עמד ר' יהושע בפרץ ויהי למליץ ישר וליועץ שלום בין אדרינוס ועמנו. אבל אויבינו הרבים הטו את לבב הקיסר בנסעו שנית בארצות הקדם⁴⁰, ויהפכוהו לשנוא אותנו ולהיות לאויב לנו. ובזכרו את כל הדברים אשר שמע מפי ר' יהושע על אֹדות עמו ואמונתו, גמר אֹמר להַראות לעין כל, כי לו הכח והעז להכניע את העם הזה, הקטן והדל, ולאכוף עליו לעזוב את אלהיו ותורתו ודתו, ולהיות ככל העמים אשר על פני האדמה. ותהי ראשית מעשהו, לתת צו, לנטות קו על ירולשים, לשַׁנות גבוליה ולהעמיד פסילים ברחֹבותיה, ולהושיב בה בני עמי הנכר המתהללים באלילים, ולבנות על הר המוריה היכל ליופיטר הקפיטוליני, ולקרוא את העיר החדשה על שמו ועל שם אליל מעֻזו “אֵליא קפיטולינה”. לשוא כתת ר' יהושע את רגליו לעת שיבתו, בהיותו אז בן שמונים שנה, ללכת מצרימה, לשחר פני הקיסר היושב אז באלכסנדריה⁴¹; לשוא העתיר לו להשיב דברו אחור, לבלתי הרגיז את העם הנעלב על בלי פשע – כי הקשה אדרינוס את לבו ויכבד את אזנו, ויתעלל בחכמנו הזקן אשר כבדהו מלפנים, וישא עליו חרפה באגרתו לסרוינוס גיסו⁴² . ולמלא את דברו שלח לפניו את טורנוס רופוס, להיות נציב ביהודה. והוא חרש את ההיכל, לבצע אמרת אדרינוס ככל אשר זמם. ושמועות רעות בהלונו מסביב, כי עוד ידו נטויה לאסור לנו את התורה בלמודיה וקיום מצותיה. אז נפל גם לב ר' יהושע בקרבו, ויט גם הוא להאמין, כי הצרות המתרגשות לבוא הן אותות גאולה קרובה, כי הנה העמיד ה' עלינו מלך קשה כהמן, למען השיבנו אליו, ועל זה שמורה לנו הנבואה⁴³: “וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה” ⁴⁴.

ר' יהושע לא האריך עוד ימים, וירד ביגונו אָבל שאולה. ותחתיו עמד ר' עקיבה בן יוסף בראש חכמינו. והוא איש גדול באחיו וכביר כח לב, אשר באהבתו לעמו וארצו ובקנאתו לה' ותורתו נתן אֹמץ בלב המתקשרים למרוד ברומה ביד רמה.

-——————

ר' עקיבה גם הוא עלה מסתר המדרגה, מאחרי הצאן – כי רועה לא לֻמד⁴⁵ היה מנעוריו בעדרי העשיר הנודע, בן כלבא שבוע, ותאהבהו רחל בת אדוניו ותהי לו לאשה. ויחר אף אביה בה ובבעלה ויגרשם מביתו. ויחיו יחדו בעני ובחסר כל, ויישנו על ערמת תבן באין להם אף כר למראשותיהם. אולם אף ממעט התבן שהיה להם נתנו בטובם לעני אחר בעד אשתו היולדת, שאף תבן לא היה לה למשכב דוֹתה⁴⁶. פעם אחת עמדו יחדו על מעין מים נובע מקיר סלע, ואבן שקועה מתחתיו, כי שׁחקוה המים בנזלם עליה בלי חָשך. אז אמר עקיבה לנפשו: “אם אבנים שחקו מים, למה זה איפוא לא יוכלו דברי תורה להחקק בלבי?”⁴⁷. הדברים האלה היו לרצון לרחל אשתו, ותמכור את שער ראשה ותתן מחירו בידו ללכת וללמוד תורה⁴⁸. וילך ויסתופף בבתי הספר וילך מחיל אל חיל עד שהגיע לפני ר' אליעזר ור' יהושע, ויהיו הם מוריו בהלכה⁴⁹ ונחום איש גמזו מורהו באגדה⁵⁰, ויבקש תורה גם מפי יתר המורים הנודעים לשם בעת ההיא⁵¹. בשבתו לפני רבן גמליאל הנשיא הכוהו מוריו וחבריו על אשר לא הבין דעת⁵², והוא נשא וסבל הכל באהבה, בהיותו תמיד מעביר על מדותיו⁵³.

מרבו איש גם זו למד לקבל הכל לטובה מיד האל⁵⁴. פעם אחת היה בדרך ויבוא בערב למקום מושב. אבל היושבים שם מאנו לתת לו מקום ללון. ויאמר עקיבה לנפשו: “כל מעשה ה' לטובה”. ויצא אל השדה וילן שם. ולו היה נר להאיר, תרנגול להעיר וחמור למסע. והנה נשב רוח בנר ויכבהו, ויבוא חתול אל התרנגול ויאכלהו, ויפול אריה על החמור ויטרפהו. ובכל זאת לא נעצב ר' עקיבה, בהנחמו בדבר השגור על שפתיו לאמר: “כל מעשה ה' לטובה”. ויהי בבקר ויוָדע לו כי בלילה ההוא באו שודדים אל המקום וישבּו את הכל וילכו. אז ידעו כלם מה נאמנו דבריו, כי כל הרעות הבאות לטובה הן: כי לוּ האיר הנר או קרא התרנגול או נער החמור בלילה ההוא, אזי נגלה מקומו להשודדים ויהי גם הוא להם לשלל⁵⁵.

מקץ שתים עשרה שנה אמר לשוב אל אשתו. ויהי כקרבו אל מקום מעונה, וישמע קול איש אחד משכניה בריבו עמה לאמר: “אכן צדק אביך כי הרחיקך מביתו בגלל בעלך, אשר עזבך להיות אלמנה חיה משתוחחת בעניך זה כמה!”. ותען רחל ותאמר: “לוּ אבה בעלי שמוע לי, כי עתה הואלתי לנשוא עניי ועמלי עוד שתים עשרה שנה, ובלבד שאזכה לראותו נמנה בין החכמים למודי ה'!”. והיא לא ידעה כי הנהו בקרבתה. זאת שמע ר' עקיבה וישב אחור למלאות חפצה. ויתקדש בתורתו ויעל מעלה מעלה וילך הלוך וגדל עד כי החל לנצח את רבותיו בהלכוֹת⁵⁶, וכלם שבחוהו וירוממוהו מאד⁵⁷, ותלמידים הרבה נהרו אליו מקרוב ומרחוק. וכאשר באה העת אשר יעדה אשתו לו, הגיע מספרם עד עשרים וארבעה אלף. אז שם פעמיו לשוב לביתו, ורבים מתלמידיו הלכו אחריו, כי דבקה נפשם בו. ויהי כקרבו אל העיר, ושֵׁם תהלתו הולך לפניו, ויצאו כלם לקראתו לקדם פניו בכבוד, ותבוא גם אשתו בתוכם ותדחק לגשת אליו. וכראות התלמידים את האשה העניה מתנפלת לרגלי רבם, התקלסו בה ויאמרו להדפה אחור. “הניחו לה! – אמר להם ר' עקיבה, בהכירו את רעיתו הטובה – כי שלי ושלכם שלה הוא” ⁵⁸. אז נחם אביה על הרעה אשר עשה לבתו ולחתנו, וייטב להם כידו הרחבה ויעשיירם עשׁר רב. על כן היה דבר ר' עקיבה לאמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשים” ⁵⁹. בשמחה רבה מלא את דברו אשר הבטיח לה בימי ענים ומרודיהם, ותחת הקש אשר נתקע בין שערותיה בהתגוללה על יצוע תבן, עשה לה “עיר של זהב” – והיא עטרת פז אשר תבנית העיר ירושלים חקוקה עליה, כמראה אשר היה לה בימי הודה וכבודה⁶⁰.

מאז והלאה נחשב ר' עקיבה בעשירי עמנו, ויהי גבאי צדקה⁶¹, ובעשותו אותה בכל עת זכה לשם הכבוד “יד לעניים” ⁶², וביותר הפליא לעשות טוב לתלמידי החכמים⁶³. את תלמידיו אהב כאב רחום, ויחשב לו לחובה לשנן לכל אחת את תורתו עד שילמדנה וידענה⁶⁴, ובחלותם בקר אותם וישרתם כעבד נאמן⁶⁵. גם למד אותם דרך ארץ. פעם אחת בעשותו להם משתה הואיל לנסותם, ויתן לפניהם בראשונה בשר נא. והנה נמצא בהם טפש אחד, אשר נלחם את הבשר הקשה בידיו ובשניו.

"לא כן אתה עושה, בני, בבשר אשר לפניך – אמר לו המורה החכם – אך שים גם עקבך עליו בתוך הקערה! ⁶⁶.

מדת ענותו לא עזב גם כאשר גדל כבודו ושמו הלך “מסוף העולם ועד סופו” ⁶⁷. כאשר התקוטט בו יונתן בן הרכינס לאמר: “עוד לא הגעת לרועה בקר!”, ענה הוא ואמר וענותנותו: “ואפילו לרועה צאן” ⁶⁸. וכאשר נדרש יחד עם חכמים אחרים להשמיע דברו, חכה להם בדברים ויהי הוא המדבר לאחרונה⁶⁹. מדתו זו הטובה והנעלה רמז לרבן גמליאל הנשיא, בשובו בשלום ממסעו על הים, בעוד אשר האניה שישב בה נשברה ותרד תהומה. ובראות רבן גמליאל אותו יושב ודן לפניו, התפלא ויאמר: “בני, מי העלך מן הים?”

“דף של ספינה נזדמן לי – ענה ר' עקיבה – וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי” ⁷⁰.

הוא היה אוהב כל אדם, כי בצלם אלהים נברא⁷¹, ועל כלם גברה בו אהבתו לבני עמו, ולכל בהם חיי רוחו. חבה יתרה הודיע להם, שנקראו בני אל חי, אשר להם נתן כלי חמדתו, זו תורתו⁷². באהבתו הרבה לא הבדיל ביניהם, כי יחד יקרו לו, ויגזר אֹמר: “אפילו עניים שבישראל רואים אותם כבני חורים שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב” ⁷³. וביותר אהב את הילדים, תקות הדור הבא, ותפק להם נפשו. עליהם אמר כי ה' שומרם וצלם⁷⁴. ובערב פסח היה מחלק להם קליות ואגוזים, למען יאחרו שבת וישמעו יציאת מצרים ותבוא בלבבם אהבת אֹמן לאלהיהם ועמם⁷⁵. באמונתו הרבה בגמול ה' אשר ישלם לגוי ואדם יחד, אמר: “החנות פתוחה, והחנוני מקיף… והגבאים מחזירים תמיד ונפרעים… והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה” ⁷⁶. על כן לא הצטער כחבריו, מוריו מלפנים, בשמעם קול המוֹנה של רומה, אף שלם נחומים להם בראותם יחדו שועל יוצא מחרבות בית המקדש⁷⁷. הוא היה בטוח בישועת ה‘, וחרבן הירקולנום ופומפאי ואנטיוכיה היו לו לאות, כי הנה החל ה’ להשיב לאויבי עמו כגמולם. ועוד יותר אמצתהו תקותו בהרס העיר קסריה, זו “בת אדום”, אשר ממנה יצאה הרעה לעמנו. על העיר הזאת, שהיתה צרה לירושלים, דרשו חכמינו בדבר הנביא: “אמלאה החרבה” ⁷⁸. “אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו” ⁷⁹. והנה חרבה קסריה בזועת הארץ⁸⁰. בזועה ההיא נהרסה גם עיר עמאוס, זו קולוניה, אשר בה עמדו זקני חיל רומה למשמר על ירושלים החרבה⁸¹ ! כל זאת ראתה עין ר' עקיבה, ותקותו חזקה בו, וידרוש על זה⁸² כי הנה החל לבוא דבר נביא האל לאמר: “עוד אחת מעט ואני ארעיש את השמים ואת הארץ, והרעשתי את כל הגוים… ומלאתי את הבית הזה כבוד”⁸³. ומה שתומם לבו, בראותו כי נכזבה תוחלתו, ובית ה' לא יוכל עוד להבנות – כי השיב אדרינוס דברו אחור, ועוד הגדיל רעתו, בחרוש טורנוס רופוס את ההיכל על פי פקודתו, ועודנו חורש מחשבות און להעביר את עם ישראל על דתו! בזה חזה ר' עקיבה את “חבלי המשיח” הקרובים לבוא, ולבו אמר לו כי הנה הגיעה עת לעשות לה' ולעמו. וינער הזקן הזה כגור אריות, וישא נס למרחוק, ובעוד הוא נוסע בכל ארצות פזורי עמנו, לעורר את כלם לעלות לארץ הקדש ולהרים יד ברומה, עשו תלמידיו הרבים חיל וצבא, וילמדו ידיהם לקרב, ולשום מארבים ולטמון מוקשים לרגלי הרומאים במלחמה הקרובה.

-—————–

בין תלמידי ר' עקיבה אשר נאספו לשתות בצמא את דברין היו רבים מבני משפחתנו הגדולה בישראל. בהם הכי נודע איש צעיר לימים ושמו שמעון בן יעקב, שבא מעסיא ללמוד תורה על טהרת הקדש. לו היה חותם “מגן דוד” בדמות שני משולשים אחוזים זה בזה – הוא חותם בית דוד המלך, שעליו התיחש הלל, אבינו הזקן. אך הלל הזקן וצאצאיו הנשיאים שהיו אחריו נזהרו מהשתמש בחותם הזה, פן יחסדום הרומאים כי חושבים הם להסב את המלוכה אליהם. רק בבית יהודה אחי רבן גמליאל הזקן, אשר גר מעבר לגבול ארצנו, עוד נשמר החותם לדורותיו. ושמעון היה הדור הרביעי ליהודה והששי להלל הזקן, ובהיותו נחשב על משפחתנו “הקרובה למלכות”⁸⁴, למד חכמת יונית, גם היה שנים אחדות ברומה, וילמוד לדעת חקיה ועניניה והליכותיה ותכסיס מלחמותיה. שם התבונן אל העם הנורא אשר אֲכָלָנוּ בכל פה, ויהי בעיניו כעץ גדול ורם אשר תוכו אכל רקב, וכמעט יגע בו הסער ונשבר פתע ונפל תחתיו ולא יוסיף קום. שם ראה שער טיטוס אשר הוקם לזכר נצחונו על יהודה, הוא השער אשר עליו חקוקים כלי המקדש שהיו לשלל, וחמתו לממלכה החטאה הזאת היתה כאש עצוקה בעצמותיו, וכאיבתו לה ולעצביה כן רבה אהבתו לעמו ולדתו הטהורה – והיא אשר נשאתהו ותביאהו אל ארץ הקדש ותכניסהו בישיבת ר' עקיבה בבני ברק⁸⁵. והנה החלה התנועה למלחמה העתידה, ור' עקיבה עזב מקום כבודו ומנוחתו ויסע למסעותיו, לעורר את כל בני עמו להתקומם על רומה ולהוציא ארצם מידה, ויהי בבבל⁸⁶ ובמדינות הים הכספי⁸⁷, בגליא וערב ואפריקה⁸⁸ ועד כוש הגיע⁸⁹. והמתנדבים בעם הרבו לעלות לארץ הקדש להוציאה מיד אויב. וכשוב ר' עקיבה מדרכו מצא את תלמידיו ערוכים בכל למלחמה גלויה, ואחד מהם, הוא שמעון בן יעקב, נוהג בם, והם ששים לקראת נשק ופקודתו תשמר רוחם – כי היה האיש הצעיר הזה להם לרוח גבורה ולמעוז ישועות. זאת ראה ר' עקיבה וישמח בלבו.

עד מהרה מצא שמעון יד להראות גבורתו בעולם. כי ברבות המשטמה להרומאים הרודים בנו, היו מקרים קטנים דַיָם לעורר מדנים ולהעיר את אחינו לצאת עליהם ביד רמה. בביתר העיר הגדולה היה המנהג, בהולד ילד לאיש, לנטוע ץ לפני ביתו, אם בן נטעו ארז ואם בת – אֵלה. וכאשר גדלו ונשאו זה את זו, היו קוצצים את העצים לעשות מהם חופתם. ויהי היום ותעבור בת הנציב דרך העיר, והנה נשבר ציר האופנים בעגלתה, ויכרתו עבדיה אחד העצים לעשות ממנו כמתכנתו, ויחר הדבר לאנשי העיר ויפלו על העבדים ויכום שוק על ירך⁹⁰. מקרה כזה היה בעת ההיא גם בעיר הנודעה בשם “טור שמעון” אשר בהרי אפרים, וזה הדבר: ליושבי העיר היה המנהג בגגם חג נשואים. לשאת תרנגול ותרנגלת לפני החתן והכלה – לאות פרי וברכה. ויהי היום ויעברו בעלי חתונה ברחוב העיר בשמחה והמון חוגג כדרכם, והנה עבר עליהם גדוד רומאי ויגזול את העופות מידם, אז קמו עליהם כל אנשי העיר ויכום עד חרמה⁹¹. שני המקרים האלה אשר קרו בפעם אחת, היו לאות לטורנוס רופוס, כי היהודים מתנשאים למרוד. ויאסוף את חילו ויעל על הערים ההן להכניע שאון הקמים. אז התנשא שמעון בן יעקב כאריה משחית ויך את חיל הרומאים מכה רבה. וטורנוס רופוס נס בחרפה עם שרידי חילו – וכן הונח ליהודי ארץ הקדש בפעם אחת מכל צרותיהם.

ושם שמעון בן יעקב יצא לתהלה בכל הארץ, ורבים ספרו גבורתו הנפלאה, כי ברגליו השליך אבנים כבדות אל מחנה הרומאים, כמכונות הבליסטראות אשר להם, ובהן נגף את אויביו ויכם אחור⁹². ור' עקיבה שמח עליו מאד, ובהודע לו מולדתו כי מוצאו מגזע מלכות בית דוד, ובהתבוננו אל חותם תכניתו הדומה במראהו לכוכב מזהיר, ותחי רוחו. ויאמן באמונה שלמה כי זה הוא “מלך המשיח”, אשר שלח ה' למהר גאולה לעמו ולהחיש ישועתו, ויקרא עליו את הכתוב⁹³: “דרך כוכב מיעקב… והיה אדום ירשה” ⁹⁴. על כן קרא לגבורנו זה בשם “בן-כוכב”, ויהי כן שמו בפי כל מן הוא והלאה. אמנם נמצאו בחכמינו אנשים אשר לא האמינו בגואל הזה, ואחד מהם ר' יוחנן בן תורתא, קרא לר' עקיבה בפניו לאמר: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא! ⁹⁵. אך ר' עקיבה התחזק באמונתו ולא הרפה, ולהגדיל כבוד בן-כוכב בעיני כל, נטפל החכם הזקן הזה עליו ויהי לו לנושא כליו⁹⁶.

-——————-

בין החכמים אשר לא היתה רוחם נוחה ממעשה ר' עקיבה היה גם תלמידו וחברו הצעיר לימים, שמעון בן עזאי. הוא האמין כי הגאולה תבוא בשלום והשקט בלי רעש קרבות ובלי חרב מלחמה – כאשר יכירו כל עמי עולם את אלהי אחד. אל שלום כל העמים נשא נפשו, וכאשר אמר ר' עקיבה “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, אמר הוא, כי “זה ספר תולדות אדם – הוא כלל גדול מזה” ⁹⁷. ועל כן זרו לו דרכי אחינו הנלהבים, המתנדבים בעם, המתאמצים לעלות בחומה ולקרוא דרור לנפשם ביד חזקה – כי הכל מאת ה' המציב גבולות עמים, וכאשר “אין אדם נוגע במוכן לחברו” כן “אין מלכות נוגעת בחברתה” ⁹⁸. הוא פרש מכל תענוגי עולם ותהי התורה בלבד משוש דרכו וחלקו בחיים, ואהבתו לה נפלאתה מאהבה אחרת שהיתה צפויה לו בבית רבו להנחילהו אֹשר בלי מצרים. כי לר' עקיבה היתה בת צעירה ושמה דינה, עלמה יפה ועדינה, אשר נשאה עיניה אל בן עזאי ותאהבהו כנפשה. והחכמים שבחוה על ככה ויזכרו לה את חסדי רחל אמה לעקיבה אביה, אשר לא בקשה לה עשר וכבוד בנעוריה בית אביה כי אם את האיש התם והישר אשר רצתה נפשה בו, ועל כן אמרו עליה: “הרחל הולכת אחרי רחל, וכאִמה בִתה” ⁹⁹. ובן עזאי לא זר מחפצה ויארשנה לו באהבה רבה¹⁰⁰ – ופתאם היתה רוח אחרת עמו, כי חשקו ללמודי התורה גבר על כל מאויי נפשו¹⁰¹. ויעזוב את בית רבו, ויתבודד ויתקדש בלמודי ה‘, ויתן לבו להעמיק חקר ב“מעשי בראשית”, לגלות רזי עולם ושפוני טמוני אֵל. ופרדס הזה, אשר בו תעו שנים מחבריו, בן זומא ובן אבויה, ולא יצאו עד שלאחד “נטרפה דעתו מפני חכמתו” ולשני “נטרפה חכמתו מפני דעתו” ¹⁰² – בפרדס הזה נכנס גם הוא ונאחז בסבכי פליאותיו ולא יצא עד אשר נִתק פתיל חיתו וימת בלא עתו. רק ר’ עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום; הוא מצא דרך האמת ויגיע אל מחוז חפצו¹⁰³. – ואם זה ר' עקיבה, אשר נגלו לו תעלומות אל וחקר אלוה מצא, האמין בבן-כוכב ויחשבהו למשיח אלהי יעקב – מי זה עוד יסתהו לבו בשפק אם נכח האמת דרכו? על כן האמינו בו כלם, וכל שומעי שֵׁמע המלך המשיח ונושא כליו נהרו אליהם מקרוב ומרחוק, להמנות באנשי חילם ולבוא לעזרת ה' בגבורים.

גם אנכי, אשר הייתי מתלמידי ר' עקיבה מלפנים, עזבתי את ביתי ונחלתי בסביבות העיר גרסה אשר מעבר לירדן, נטשתי את אשתי ושני ילדי הקטנים, את אביגיל בתי, בת אחת עשרה שנה, ואותך הלל בני, בן שמונה שנים בעת ההיא, ואבוא אל הרי אפרים, מקום אשר מחנה אחינו נחִתים. התיצבתי לפני בן-כוכב, ובהודע לו כי שארו אנכי, הקרוב לו ממשפחתו, קֵרבני כמו נגיד וישימני בין שרי חילו. עד מהרה הצלחתי לראות כחו וגבורתו – כי טורנוס רופוס, בנוסו מפניו, שלח דברו ויודיע לאדרינוס, כי הנה מרדו בו היהודים יושבי ארץ הקדש. ויחר לאדרינוס מאד ושלח חיל חדש לעזרה לו, אבל גם זה לא מצא מעמד לו ביום קרב. ויוסף אדרינוס שלוח עוד צבאות חיל ושרים מלֻמדי מלחמה; אבל מפני גבורת בן-כוכב וחילו חתו כלם ואחור נסוגו¹⁰⁴. אז נלוו עלינו גם השמרונים, אויבינו מקדם¹⁰⁵. ורבים מבני הנכר היושבים בארצנו נספחו עלינו וישיתו ידם עמנו, לאחוז בכנפות הארץ ולנער ממנה את הרומאים אשר כבדו עליהם מנשוא. ויהי חילנו הולך וגדול ועד חמש מאות ושמונים אלף הגיע¹⁰⁶. מאלה היו לו אלף ומאתים “מטיפי אצבע” ואלף ומאתים “עוקרי ארז”. כי בראשונה מאן לקבל בחילו בלתי אם אנשים אשר יקצצו בידם אחת מאצבעותיהם, למען נסותם אם יעמוד לבם ביום קרב, אך בזה עורר עליו תלונת מורינו המחזיקים בו, כי אמרו: “עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?”, ואז יעצוהו הם לנסות גבורתם בזה, שכל אחד, ברכבו על סוסו, יעקור ארז מן הלבנון¹⁰⁷. וגבורים כאלה וכאלה היו לנו אשר הראו נפלאות בכחם, ותהי ידנו הולכת וחזקה עד כי במשך שנה אחת¹⁰⁸ נכבשו לפנינו חמשים ערי מבצר ותשע מאות ושמונים וחמש ערי פרזות וכפרים¹⁰⁹. וכל ארץ יהודה ושמרון והגליל באו בידנו, ומהרומאים לא נשאר אף אחד על אדמת קדשנו.

אולם גאות אדם תשפילהו ואחרי גאון שבר! כראות בן-כוכב כי ידו רמה, וירם לבו ויבטח על כח ידו ולא שעה עוד לעצת מורהו ההולך לפניו. בעיני ר' עקיבה היה רע הדבר, כי אסף אל חילו את השמרונים ובני הנכר, אשר נדמו לו כערב הרה אשר עלה ממצרים את ישראל, להתעותו מני דרך. ויזהירהו מאסוף אותם אל חילו – כי אם יעשה כה, וחדלה מלחמת הקדש בשם ה' ודת קדשו, והיתה מלחמת חול, מלחמת גוים; בה לא יושע ישראל, הקטן והדל בעמים – והגאולה מאין תמצא? אבל הוא בגאותו וגדל לבבו לא שמע לקול מורהו, ולתוכחתו לא הטה עוד אזן. ויהי כהעתיר ר' עקיבה אליו דבריו, ויענהו בן-כוכב בלזות שפתים לאמר: "אנכי אחת אשאל מאת ה' אותה אבקש: כי ישקוט במכונו ולא יהיה לצרינו אף לא לנו! ¹¹⁰. – כאשר נכונה הממלכה בידו, העתיר לו ר' עקיבה, לשום פניו ירושלימה ולהשיב אליה כבודה, כאשר נבאו לה החוזים לימי המשיח – ולא אבה בן-כוכב שמוע לו, ויבחר לו מושבו בעיר ביתר. העיר אשר נכתם עון יושביה לפני יראי ה‘, כי שמרו איבתם לירושלים וישמחו לאידה¹¹¹. כל זאת ראה ר’ עקיבה ונפשו ירעה לו. אך עונו האחרון הכביד – כי בהיות לבן-כוכב מהלכים בבית ר' עקיבה, נשא עיניו אל דינה בתו, והיא עגונה אז אל בן עזאי ארושהּ, וידרוש ממנו לתת לו לאשה. וכאשר הגידו לו כי מאֹרשה היא לאיש, אמר לקחתה לו בחזקה. אז אמרו החכמים פה אחד: "במשיח כתוב: ¹¹² והריחו ביראת ה' – והאיש הזה אין יראת ה' לנגד עיניו¹¹³ ! אין זאת כי אם משיח שקר הוא ולא בן-כוכב יקרא שמו בישראל כי אם בן כוזב" ¹¹⁴. מאז והלאה רחקו החכמים מעליו ור' עקיבה עזבהו בנפש מרה, בראותו כי נוחלה אבדה תקותו בו. וכאשר שלח בן-כוכב לשאול את פיהו, למה זה רחק לבו ממנו, השיבהו על פי דרכו לאמר: “מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך” ¹¹⁵.

-——————

עוד שתי שנים עברו לממשלת בן-כוכב¹¹⁶. בה בצר עמדתו בביתר העיר הגדולה, הקרובה אל הים התיכון והרחוקה כארבע פרסאות מקסריה נגבה. גם חזק את ערי המבצר אשר בהרי אפרים, בהם הכי נשגב מבצר טור-שמעון אשר בהר המלך; בו הושיב אחד משרי חילו, הוא “בן-דרום”, האדיר בגבורה והבוטח על כח ידו כמהו¹¹⁷. מלבד זה בצר שלש ערים בגליל: את כבול ושיחין ומגדלא, העומדות על אם הדרך אשר בו יאחזו הרומאים בעלותם מסוריה וכנען על יהודה. במבצרים האלה בטח לבו, כי לא יוכל עוד חיל כל צר ואויב קרוב אליו להרסהו ממעמדו.

ואדרינוס ראה למֹרת רוחו כי רמה יד היהודים וכל שרי החיל אשר שלח לקראתם לא מצאו ידיהם ויעזבו כבודם ותהלתם על הרי ישראל וינוסו, ויירא ויצר לו מאד, פן יראו עמי הקדם כי נשתה גבורת הרומאים בהלחמם ביהודה, וקמו כלם יחדו ופרקו עֻלם מעל צואריהם. ויקרא אליו את יוליוס אסוֵרוס¹¹⁸, הגדול בשרי חילו, אשר זה מעט הכניע שאון העם הבריטני בהתפרצו מפני רומה, – ויתן על ידו חיל גדול ועצום, ממבחר צבאותיו וישלחהו לעלות על יהודה ולנסות כחו במלחמה עם העם המר והנמהר, עם היהודים, ועם בן-כוכב זרוע עזם. ואסורוס ראה כי צר כחו להתגבר על בן-כוכב במלחמה גלויה, כי אמיץ כח חילו ומעמדו איתן, ויעש תחבלות מכל אשר היו לפניו, ויחבל מסמות להוליכנו שולל, בהתגרותו בנו מֵעֲברים שונים, ולפזר כחנו במלא רחב הארץ, ואז התנפל בכל חילו לפתע פתאום על המקום אשר לטש עיניו לו, ויכבשהו וישמיד כל יושביו ממנו ויחזקהו ויבצרהו עד כי שגב המקום ממנו ולא יכלו עוד להשיבהו אלינו. הוא ידע היטב, כי עם החי על עבודת אדמתו לא יוכל עזוב איש שדהו לזמן רב ולהשגב במבצרי מעזו – כי סוף סוף יחסר לחמו, והיה כי ירעב והתקצף והתנפל על אויבו בלא דעת עתו ומקומו והיתה תבוסתו שלמה, – וכאשר פלל כן היה.

חמשים וארבע מלחמות¹¹⁹ עשו אחינו את הרומאים הכורתים אֹכל מפיהם בחסמם עליהם דרכיהם, אבל לשוא כלו כחם להדוף מפניהם את האויה הרב והעצום אשר שגב במכוניו – כי הֻכו מפניו אחור, ובהפכם ערף שלח את גדודי רוכביו לרדוף אחריהם ולהשיגם, ויעש בם הרג רב, וילכוד עריהם ויכבוש מקומות משגביהם אחד אחד עד כי הגיעו אל המבצרים האחרונים ולאחרונה – גם אל העיר ביתר, מקום מושב בן-כוכב. אליה התכנסו כל פליטי אחינו ובה התבצרו כבעיר ירושלים מלפנים. אמנם כמקרה האחת כן היה מקרה השנית – כי רעב וצמאון ובגד בוגדים פנימה עזרו למשחית הצר עליה מבחוץ. שנה תמימה נלחמו עליה הרומאים ולא יכלו לה, עד אשר נתנו השמרונים יד להם, ובבגדם בנו עכרונו ונהי עדי אֹבד.

לעיר ביתר היו מנהרות ותהלוכות מתח לארץ אשר הגיעו למרחוק, ודרך שם הובא אֹכל העירה. והנה גלו הבוגדים את מסתרינו והרומאים עמדו למשמר על המבואות וישברו לנו כל מטה לחם, וגם כל מוצא מים סתמו, והנחל העובר שם, הנקרא בשם “יורדת הצלמון”, על שם ההר הקרוב אשר ממנו הוא יוצא, כזב מימיו¹²⁰ ולשון הנצורים בצמא נשתה¹²¹. נוסף על כל אלה סר לב אחינו מאחרי בן-כוכב בגלל הדבר הרע אשר עשה במפזו – כי הטה אזנו לקול מלחשים ויהרוג נקי וצדיק בחשדו אותו על שקר. וגם זאת מעם אחד הכותים יצאה! כי בעיר בּיתר ישב אחד קדוש, הוא ר' אליעזר המודעי, וכל הימים התענה והתפלל אל ה' לבל יבוא במשפט עמנו ולא יסגירנו ביד צר. וצדקת האיש הזה ותפלתו בעדנו נתנה אמץ בלבנו להתחזק במעוזנו עד אשר קץ אסורוס מפנינו וכל חכמתו התבלעה. והנה בא ליו כותי אחד ויאמרלו: “הן כל זמן שהתרנגולת הזאת מתגעגעת באֵפר, לא תוכל לכבוש את העיר; אבל הניחה לי והעיר תפול בידך כיום הזה!”. וירד הכותי דרך תהלוכה נסתרה ויבוא העירה ויעמוד לפני ר' אליעזר בעמדו לפני ה‘, ויט פיהו על אזנו כמו מתלחש הוא לו ודבר לאט עמו. ור’ אליעזר לא חש ולא הרגיש מאומה, כי היתה נפשו נשואה בתפלתו לאלהי צורו. ומלשני בסתר הגידו לבן-כוכב לאמר: “הנה ר' אליעזר איש שלומך מתנכל לך להסגיר את העיר בידי האויב!”. ויבהילו להביא את הכותי אליו, בעמדו לפני בן-כוכב התהפך הכותי בלשונו ויחזק את החשד בלבו על ר' אליעזר, וישלח ויביאו גם אותו לפניו, וידרוש ממנו להגיד לו דבר השיח והשיג שהיה לו עם הכותי, והצדיק התמיש השיבהו בתומתו, כי לא ידע ולא שמע מאומה. ויחר אף בן-כוכב עליו ויבעט בו ברגלו פעם אחת ולא שנה לו – כי נפל הזקן החלש אחור ותשבר מפרקתו וימת¹²². ובמותו נפל לב כל העם בקרבו, ואנשי החיל לא מצאו עוד ידיהם, כי עזבם רוחם מיראתם חמת ה', נקמת אלהינו.

-—————

ביום ההוא אשר נהרג ר' אליעזר המודעי נואשתי מבן כוכב ואעזוב את ביתר בנפש מרה. מבלי הגד לאיש אנה פני מועדות. באתי אל אחת התהלוכות אשר ידעתי מוצאה ומובאה. שם השלכתי מעלי את חליצותי אשר לא תהיה לי עוד להועיל, ואלבש בגדי רועה ואקח עמי רק את עור השועל אשר בו רפדתי יצועי בהיותי במחנה. ובהגיעי אל קצה התהלוכה חכיתי עד ינטו צללי ערב, ואז התעטפתי בעור החיה ואריץ בידי ורגלי על פני המקום אשר עמדו הרומאים למשמר, והם לא ראוני או לא שמו לב אלי. אז שנסתי מתני ואשים פעמי אל גרסה, לשוב אל ביתי ונחלתי ולדעת את שלום אשתי וילדי אשר לא ראיתים זה כמה. יומם נחבאתי בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, כי ראיתי את בני הנכר היושבים על גבולנו נטושים על פני הארץ, לשלול שלל ולבז בז ולצוד נפשות בני עמנו לעשות בהן סחרם, סחר אדם, – ולילה עשיתי דרכי ואלך הלאה, הלוך וקרב אל מחוז חפצי. אבל כקָרבי שמה כן גדלה דאגתי וחרדתי – כי עקבות שודדים נודעו לי על כל מדרך כף רגלי: ראיתי בתי השדה והנם שוממים, הכפרים חרבו כלה, רֻבם שרופים באש ויתרם הרוסים כמהפכת זרים, וכל נפש חיה לא תֵראה שם, גם עדרי הצאן והבקר נעלמו, לא נשארה פרסה!

ואשר יגרתי בא לי! בהגיעי לאור השחר אל הגבעה האחרונה אשר על גבול נחלתי, נשאתי עיני אל מקום מעוני ולבי מת בקרבי – כי במקום אשר עליו עמד ביתי הגדל, נראו לי רק ערֵמות אפר וזיקות אש נוצצים מעל הגחלים הלוחשות – אות הוא כי זה מעט חלו בו ידי זרים, ולוּ קדמתי מעט לבוא אזי הצלתי ביתי ומשפחתי מיד להבה או היתה גם אחריתי כמוהם!

מבלי דעת נשאוני רגלי אל התבערה, ובקרבי שמה מצאתי את חנה, רעיתי תמתי, מתגוללת בדם בתוך המסלה, וראשה כמו נבקע לשנַים ממכת חרב אשר הֻכתה בהאָבקה עם השודדים להציל את הילדים מידיהם – זאת הכרתי מן הנעל אשר נשאר בכפה הכפופה והקפואה, נעל אביגיל בתי הרכה והענוגה, הנאהבה והנעימה! ומי יודע מה היה לבני הקטן, הרך והענוג, מחמד עיני ומחמל נפשי!

התאמצתי בכל עז להבליג עלי יגון ולעצור רוח מבינתי אתי. ואלהי אבותי היה בעזרי ויתן לי כח ואון למשול ברוחי לבל אשתגע ממראה עיני ומעקת לבי. ראשית דבר גמרתי בלבי להביא את רעיתי ההרוגה אלי קבר. ואקחנה על זרועותי, ואנטלנה ואשאנה אל העמק אשר על פני העיר. במאכלת אשר השארתי עמדי חפרתי לה קבר, ואשים אבן עליו מצבה, ואשק את האבן אשר תחתיה טמונה חמדתי בחיים. אחר כן בקשתי לי פקועות שדה לשבור רעבון נפשי, ואשתּ מים מן הנחל העובר על פני גני החרֵב, ואבוא לנוח מעט בסכה אשר בה השתעשעתי עם רעיתי וילדי בימי שלומי ושלותי, – כי עיפה נפשי מדרכי ומעבודתי בים ההוּא ולא עצרתי עוד כח לעמוד על רגלי. ישנתי ושנתי נהיתה עלי.

חזיונות דם ואש ותמרות עשן מלאו רוחי בהקיץ, ובעוּתי אלוה אלה ערכוני צמתוני בחלומות עלי משכבי. קול המון ורעש גדול עלה באזני, ואפקח את עיני והנה עומדות רגלי בביתר העיר הנצורה, ואזני תשמענה קול תפים ותרועת מלחמה, המבשרות צבא רב. וחיל גדול ונורא, חיל גבורי ישראל יוצאים משערי העיר, ומלכם, בן-כוכב, בראשם, ואנכי יוצא עם גדוד אחי אנשי הגליל אחרי משיחנו הנוהג בנו, להתנפל על סוללות הרומאים ולגרשם מעל חומתנו. והנה המלחמה נטושה על פני כל העמק, ובן-כוכב יראנו נפלאות בגבורתו, מפיו לפידים יהלכו, וכידודי אש מהם יתמלטון ויתאחדו ממעל לראשו והיו לכוכב מזהיר המאיר לפנינו נתיב, בימינו חרב גאותו האדומה מדם חללים ורגליו משליכות אבנים גדולות וכבדות על ראשי האויבים הנסים מפנינו בשבעה דרכים. וחצים ובני רשף מתעופפים מקרב מחננו ומכסים את עין הארץ עד כי תחשך השמש בצהרים – לא נראה בלתי אם הכוכב המזהיר מעל לראש גבורנו וגואלנו. לאורו יסע דגל מחנה יהודה נשוּא ברמה בידי זקן איש שיבה, אשר מראהו כמלאך אלהים. פתאם הפך המלך המשיח פניו אלינו ופיו פעור בשחוק נורא, ויבעט ברגלו באיש השיבה – ור' אליעזר המודעי נופל מת ארצה; עמו נפל דגל מעֻזנו, נפלה חומת ביתר הבצורה עם כל מבצריה ומשגביה, נפל גם לבנו ויתם לריק כחנו. והאויב שם אחרי המכהו – והנה אנקת חללים, שועת כל עם ישראל הנתון לטבח, נחרת זקנים ונערים, נשים וילדים, הנשחטים בראש כל חוצות לנגה אש אוכלת, אשר פשטה על כל העיר, ולרעש מפלת בתיה וכל היכליה, האחוזים יחד בלהבת שלהבת. ונהר דם מתנשא בשטף עובר, עולה מעלה בשׂוא גליו, וקדקד שׂער צף על פניו, בו נראה בקיע עמוק. הפנים פנוים אלי והשפתים לוחשות לאמר: “אך שוא הבאתני בעלי אלי קבר; בשרי לא ישכון לבטח עד הצילך את ילדינו מידי צר!”

ממאה פני רעיתי ההרוגה רחפו כל עצמותי, ומקולה קול פחדים ננערתי כארבה, קפצתי מעל משכבי ואצעק מרה, ואגז את ראשי וארוץ הנה והנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו. כשוב אלי רוחי כמעט, שבתי אל המקום ואל המסלה אשר מצאתי את אמך מתגוללת בדמיה, ואתבונן אל צעדי השודדים, אשר עקבותיהם נודעו לי בעפר האדמה. מהן הכרתי כי ממזרח באו ומערבה הלכו – אין זאת כי אם הוליכו את ילדי אל אחת ערי החוף אשר על ים התיכון. חשבתי דרכם וכמו שער היה בנפשי כי לעזה הלכו, אל מקום השוק לממכר שבויי אחינו, במקום העיר קסריה, אשר עוד לא נבנתה מחרבותיה.

היום רפה לערוב ואנכי שבתי אל העמק, אל קבר האם הרחמניה, אשר גם בירכתי שאֹל לא תמצ אמנוח לה בדאגתה לפרי בטנה. ואתנפל במר נפשי על האבן אשר שמתי לה למצבה, וארוינה דמעתי בבכותי תמרורים. במקום הקדוש ההוא שפכתי שיחי לפני אלהי הרחמים, התפללתי אליו בלב נשבר ונדכה, להצליח את דרכי: להשיב אלי נדחי הקטנים – כי אלה הצאן מה עשו?

-——————-

עוד בערב ההוא אחזתי דרכי בעבר הירדן, הלוך ונסוע במוֹרד דרומה עד ים המלח. שם עברתי את הירדן ואסב מערבה דרך הגלגל, ואט דרכי מעל ירושלים ואעבור על פני בית לחם ובית גוברין ומרֵשה ולִבנה ולָכיש, ואגיע עד עַזה. שם הרביתי לחקור ולדרוש עד אשר נודע לי, כי אֹרחת ערבים נוהגים שבויי יהודה נסעה מזה דרך הים לאנטוכיה.

במעט הכסף אשר היה אתי שכרתי לי מקום באניה ההולכת שמה, ונעבור על פני החוף הלוך ועבור צפונה עד הגיענו אל קצה נהר עַזי ¹²³. משם נטתה האניה אל מעלה הנהר ותבוא עד אנטוכיה.

כמעט שירדתי מן האניה הרימותי פעמי אל השוק, מקום אשר היה סחר האדם כסחר הבהמה. עיני חשכו מראות המון אחי ואחיותי מוּצגים בשער ערום ועריה, עיניהם נגרות מבכי, פניהם חמרמרים מעֹני ובבשרם אין מתום מן המלקות אשר לקו בידי שוביהם ומוכריהם על עקב צניעותם ובשתם לעמוד לפני קוניהם, הנאספים עליהם לראות בם. זלעפה תאחזני מזכרון המראות הנוראים אשר ראו עיני שם, בהפריד מוכריהם האכזרים בין הנפשות הדבקות יחד, בהרחיקם בעל מאשתו וילד מחיק אבותיו, למכרם אחד אחד אל קוניהם, הנאספים עליהם מכל קצוי ארץ, להוליך איש את מקנת כספו אל עבר פניו, לרדות בנפש אשר עשה לו, לעבודתו או לתאותו, או לשוב ולמכרה בשכר אשר ינתן לו. לאמללים האלה נשבר לבי בקרבי, ופעמים הרבה נשאתני רוחי למוש מן המקום הנורא הזה ולא תראינה עיני איד בני עמי ולא תשמענה אזני את קול יללתם. אבל תקותי למצוא בתוכם את ילדַי האֹבדים עצרתני על השוק כל היום. ואלך ואנוד בין הצאן האבדות, צאן אדם אלה, עד אשר נטו צללי ערב – ואז סרתי בנפש נואשה אל המלון ואשכב למעצבה באחת פנותיו.

כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ודאגתי לילדי לא נתנתני השב רוחי. אַיַהם עתה, מחמדי הטובים? – הגיתי ברוחי הקשה. שויתי לנגדי את אביגיל הנימה, במות אמה לעיניה ובהלקחה בידי רֶשע, להמכר ממכרת שפחה נחרפת, לעבודת עולם או לחרפת עולם. זכרתי אותך, בני יקירי, הצפוי לאיד ונֶכר, למכות מרדוּת ולפצעי אדונים קשים אשר ירדו בך בפרך עד רדתך בדמי ימיך אבל שאלה! כל זאת זכרתי ובלב נואש שאלתי את נפשותיכם למות – כי מחיי שפלות וחרפה ומכאבים הלא טוב לכם המות בעודכם באִבכם ובעצם תֻּמכם!

ביום המחרת הלכתי שנית אל השוק, אולי יקרה ה' אתכם לפני, ואסוב את המקום ההוא עד הצהרים. פתאם ראיתי והנה המון שבוים חדשים מוּבלים דרך שער העיר אל השוק, עשרה עשרה אחוזים בכבלי יד ואסורים איש לרעהו. בחרתי לי מקום אשר ממנו אוכל לראות מבלי הֵראות, והשבוים עברו על פני כעדרי צאן, עדר עדר לבדו, ונוגשיהם מנופפי שוט לדפקם מאחריהם. הלהקה האחרונה קרבה ולבבי פחד ורחב – כי הכרתי אותך, בני יקירי, בין השבוים האמללים אשר לנגד עיני! פניך נפלו מאד, שערותיך היפות פרועות ובסוכות, ועיניך האדומות תעידנה בך כי נדדה מהן שנתך זה כמה ורבות בכית על מר נפשך. והנוגש הולך מאחריך ובשוט גדול אשר בידו מכה הוא לרגעים את הנחשלים בכם להחיש צעדיכם, – אבל איה אביגיל אחותך? מדוע לא אראנה אסורה אליך כהיותה חבוקה ודבקה בך עד כה? לבי נשאני לגשת אליך ולשאול את פיך – כי מי יוכל להגיד לי זאת מבלעידך? אבל יראתי לעצרך על דרכך, פן יפגע בך הנוגש ההולך מאחריך. גם בהגיעך אל השוק לא מלאני לבבי לקרוב אליך – כי איך אשמע צעקתך וקול תחנוניך אלי, אביך השכוּל, להצילך מיד שוֹביך, וידי קצרה מפדותך באין לי כסף מחירך! האפגע בבעליך, הארבה אליהם תחנונים להעיר עלינו רחמיהם? היהפך הצור אגם מים כן יהפך לב האדונים הקשים האלה לחמול על נפשןת אדם, שהן סחרם ואתננם! רק עצה אחת נשארה לי לרוחתך לישותך: כי אחכה לאדון אשר יקנך, אולי יואיל לקחת אותי לעבד לו חנם אין כסף – למען אוכל להשאר אתך ולהיות בקרבתך. ואולי יאות לקנות לי גם את אביגיל אחותך, אם תובא גם היא הנה, והייתי לו לעבד עולם תמורתגם.

השבוים הֻצגו בשוּרה ארוכה, ובעליהם מוכריהם מתהלכים לפניהם, ומאחריהם שומריהם עומדים הכן ליסר בשט אפם את הממרים פי אדוניהם, בהרימם קול נהי או באחרם עשות פקודתם. ושופטים ושוטרים עומדים על משמרותם לעשות משטרם בשוק, לפקח על המסחר כי ילך למישרים, ולשפוט בין המוכרים והקונים, לבל יונו איש את רעהו, גם לשפוט את השבוים משפט מות אם יכבד עונם מנשוא. –

משפט כזה נעשה לנגד עיני ונפשי עלי כחלל התעטפה.

בין השבוים החדשים היה גבר ואשתו. שניהם במבחר ימי עלומיהם, שניהם יפים וברים ונחמדים למראה, ושניהם הֻצגו ערומים, אסורים בכבלי יד והם דבקים בנפשותם כנשמה אחת בגופות שתים. ושר סורי קרב אל המקום ההוא, והוא בריא כאיל נביות ושָׁמן כעגל מרבק, לבוש שני ועֹטה אֵדר יקר, ובחַשְב אפודתו מאכלות ושכינים גדולים וקטנים תקועים וסדורים במערכה. ויהי בראותו את האשה היפה, ויבט אל מראֶהָ, ויתבונן אל טוב תארה וספיר גזרתה, ועיניו הקטנות התלקחו באש זרה, כעיני צפעוני הלטושות אל צפור כנף. והסוחר חש אליו בשפת חלקות ולשון חנף, בדעתו כי פה יבוא על שכרו, ויהלל סחורתו לפניו, ויספר כל עצמותיה, ויצמיד דברי נבלה אשר לשמעם האדימו פני האשה העבריה כתולע ופני בעלה הלבינו כשלג, וחיל ורעדה אחזום גם יחד וינועו כעלה נדף בשׂער קטב. המוכר והקונה התלחשו יחדו ועד ארגיעה עמדו על המקח, והשומרים המשרתים מהרו ויסירו את הכבל מעל יד האשה – ובזה רָוח גם ליד הבעל. האַיל הסורי נגש אל השבויה מקנת כספו, ובפתחו פיהו לדבר אליה הַות נפשו, לחשה האשה הצנועה אל בעל נעוריה העומד אצלה – ופתאם קפץ הבעל אל הסורי ויוציא שכין שבין מחַשב אפודתו וינחיתהו עמוק בין צלעותיה. האשה נפלה תחתיה ותמת כרגע – והסוחר ומשרתיו הרימו קול זוָעות, והבעל האֻמלל פער פיהו בשחוק נורא, אשר לזכרו יחרד לבי ותכסני פלצות. השוטרים המזֻינים התנגשו באו איש מקצהו, ואחר בא שר רומאי ואנשי חיל אתו, ויעש משפטו בעבד הנפשע, ויובילוהו במרומי השוק; שם יסרוהו בשוטים עד אשר נקרע בשרו מעליו ואחר כן הוקע על עץ לעיני השמש – לאות לבני מרי!

אבל המקרה הזה לא הפריע את המסחר אף רגע, גם העם לא נדחק בהמוניו לראות במחזה, כי למראות נגעים כאלה הסכינו מאז, והם מעשים בכל יום.

לפנות ערב גדל המקח והממכר, כי חדלו המוכרים להתעקש והקונים קפצו על סחורתם. ואנכי עומד על משמרתי בתוחלת ממֻשכה ולב חולה. ראיתי את השבוים והשבויות נמכרים אחד אחד ומוּבלים כצאן טבחה בידי אדוניהם החדשים, רק לך, בני, אין קונה, כי קטן אתה בעיניהם ולא תצלח לעבודה! עוד לבי נפעם בקרבי ונפשי עגומה מאד מבלי דעת אחריתך, והנה איש זקן הדוּר בלבושו קרב שמה ויבט אל הסחורה הנשארה, ובהגיעו עדיך עמד ויתבונן בך. אחר כן סר עם הסוחר הצדה ויחשב עמו על אדות המחיר, ועד מהרה השתוו ויתקעו עף, והסוחר פתח חרצבותיך להסגיר אותך אל קונך. אז הרימות קולך ותבך מרה. והזקן שקל להסחור את כסף מחירך, ואחר כן קרב אליך וינחמך ויאמר: ל תירא, עבדי הקטן, כי לא תאֻנה אליך רעה!"

דברו זה נחמך, ותאמץ לבך ותלך עם אדונך. ואנכי מהרתי סרתי הצדה וארוץ במעגל עד עברי לפניכם, ואז סבֹּתי אל אחֹרי ואבוא לקראתכם. וכהגיעי עדיכם כרעתי על ברכי ואקרא: “אנא אדון יקר, קחני גם אני לעבד לך, ובכל נפשי אשמור פקודיך לכל אשר תצוני, רק אל תפרידני מבני זה קנית לך!”

כשמעך קולי נשאת אלי עיניך ותכירני ותקרא: “הוי אבי, אבי!” ותרץ אלי וזרועיך הקטנות פשוטות לנגדי. ושמחתנו נגלתה בלי אֹמר ודברים ורק באנחות לב ודמעות עין.

המראה הזה נגע עד לב אדונך, ויפן אלי במאור פנים ויאמר: “הנחם נא, אב אֻמלל, כי לא עבדוּת יהיה חלקך, גם בנך הקטן לא יהיה עבד לי, הכי אַחי אתם ועבדתוני כבבית נכרי? ועתה קומה ולכה אחרי, אל ביתי, שם נדבר דברינו”.

שמעתי הדברים ויפג לבי, ונקם ונלך אחרי האיש לבוא עמו אל ביתו.

-—————–

כמעט החלונו ללכת יחדו שאלתי פיך על דבר אביגיל אחותך, אבל לא מצאתי מענה, כי נתת בבכי קולך ולא נשמעו דבריך מפני קול יללתך. ואנכי נפעמתי מאד; לבי נבא לי רעות, נפשי כלתה לדעת מה היה לה, אבל לא יכלתי להציל מפיך דבר – כי כאשר הוספתי לשאול כן גדלה אנקתך ותקצר רוחך. אז פנה הזקן אלי וייעצני לחדול ממך עד שוב נפשך למנוחתה. ואעש כדברו ונלך דומם ברחֹבות הצרות והעקלקלות עד הגיענו אל בית הזקן.

הבית היה שפל במראהו ולא תאר ולא הדר לו מחוץ, אבל טוב ויפה ונעים בתכונתו פנימה. מבואו דרך חצר רחבת ידים, מנגד לגן נחמד צומח פרחים עם כל עצי פרי למינהו. והחצר והגן עומדים במקום מדרון, אך ידי חופרים עדרו אדמת החצר ויישרוה וישוו פניה, ועל כן קרקעה עמוק מן הרחוב ובמדרגות ירדו אליה דרך השער ובמעלות יעלו אל הבית. והמעלות אבני שיש ולשי עבריהן מטעי חמד נותני ריח. והבית וחדריו פנימה מלאים הוד ומפיקים ענג ועדן; בהם הכי נכבד האולם הגדול, אשר רצפתו לוחות ארז ושלחנו וכל כליו עצי הָבנים, סביבותיו יצועים רכים ומכַסיהם משי ורקמה, בקורתו תלויות מנורות זהב, וביניהם ציורי חן, מקלעוֹת פקעים ופטורי ציצים, רק בקיר אשר כנגד הפתח שיור אבני הבנין, חשופות וערומות אַמה על אמה, בלא סיד וצבע – זכר לחרבן ¹²⁴.

כבואנו אל הבית פתח עבד כושי לפנינו את הדלת, ואשה כבוּדה כבת חמשים וחמש שנה באה לקראתנו, והיא לבושה משי ועדויה עדי. על אצבעותיה טבעות זהב משֻׁבצות אבני חן, ועל צוארה שלשה חרוזי פנינים גדולות ועגולות ושקופות ועינן כעין השלג. אך מכל יקרותיה הכי נפלאו עיניה יונים, המפיקות חן ונעם ונדיבות וחמלה ורחמים. בהביטי אל מראה האשה הזאת רוַח לי כמעט, וחם צח ישפך עלי כחם שמש באור בקר על הרי הגליל בימי האביב. גם אתה בני שאפת רוח ופניך אורו, רק הלב עוד נאנח והֹמה לרגעים, השקט לא יוכל. כן עוד יהמו יחמרו גלים בשוֹא דכים גם בעבוֹר סופה והסערה קמה לדממה.

“שמעי, אפוֹלוֹניה, וראי! – קרא הזקן בשמחה – הן הצליח ה' דרכי, כי פדיתי נפש אחת ומצאתי שתים. את הילד הזה קניתי בכסף מלא – והנה נמצא לו אביו, אשר הקנהו ה' מלדה מבטן ומהריון! ועתה הגידי נא רעיתי תמתי: ההשב אשיבנו לו אם לא?”

“ברוך אתה, אישי! – ענתה האשה – וברוכים הבאים בצל קורתנו על השָׁנות השמחה במעוננו, כי נפדה ילד עברי מידי נכרים, אף השב הושב אל אביו. ועתה הנחמו נא בני עמי ותנו מרגֹע לנפשכם, כי כעבדים באתם אלינו וכבני חֹרים תצאו מאתנו, אם לא תואילו להשאר אתנו ולשבת פה עמנו כאחים יחדו”.

“בטרם תדברי דברי נחומים, הביאי נא להם, רעיתי, כוס תנחומים, כי עיפים הם ונפשם נוּגה מאד” – אמר הזקן אל אשתו.

“צדקת ממני, בעלי, והנני לעשות כדבריך”.

אז רמזה להכושי ללכת אחריה, ועד מהרה שבה אלינו והעבד נושא לפניה בקבוק יין חתום וכוסות ורקיקים מרֻבכים בשמן וצלי ופרי קיץ. ובעל הבית ואשתו פצרו בנו לשבת אל השלחן ולסעוד לבבנו. ומבלתי יכלת להשיב –פניהם, גם בהואילי להשיב נפש בני, הילד התמים, טעמתי מעט מהיין ואֶברה מן האֹכל ואחכה עד אשר כלית אתה לאכול. ואחר כן הוּבלנו אל החדר אשר הוּכן לנו. והזקן בא אחרינו וישב אתנו לשמוע דברינו ולדעת קורותינו.

בדבר ר' עקיבה כבר נודע גם ליהודי אנטיוכיה כי נואש מבן-כוכב ויעזבהו וילך. על מות ר' אליעזר המודעי התנודד הזקן מאד ויבן לאחריתנו, כי עתה אפסה כל תקוה והננו ברעתנו. ואחרי ספרי בקצרה דבר שובי אל נוי והנדודים אשר שבעתי עד כה, צויתיך, בני, לספר לי את כל המוצאות אותך ואת אמך ואחותך עד אשר הובאת הנה.

ואלה הדברים אשר ספרת לנו, בהחבא קולך לרגעים מבכי תמרורים ובהעצר נשמת אפי גם אני מעקת לב ונהי נהיה:

"פעם אחת בבקר השכם – היו דבריך – התעוררנו פתאם לקול רעש ומהומה, קול צעקת עבדינו, המֻכים מידי אנשים זרים, החרידנו ממקומנו. ותמהר אמנו ותאץ בנו ללבוש בגדינו, וגם היא שמה עליה בגדיה ותרד עמנו בעד החלון להסתר בסבכי עצי הגן. אבל האורבים אשר הציגו השודדים סביבות לבית רדפונו, השיגונו ויתפשונו ויסחבונו אתם, וישאו אותי ואת אביגיל וימסרונו לידי הרוכבים בסוסים אשר העלונו אליהם. והנה התעוררה אמנו כלביאה ותחלץ מידי שוביה ותרץ אחרי הרוכבים, ותבך ותתחנן אליהם, ותתפוש ברגל אביגיל למשכה אליה. אז הכה הרוכב בחרבו על ראשה מכה אחת ולא שנה לה. אמנו הטובה נפלה נפלה לארץ ודמה עליה נטש, והשודדים הריקו את הבית ככל אשר יכלו שאת וישימו הכל בשקים ויעמיסו על סוסיהם ואחר כן הציתו את הבית באש. וכן עשו גם לגרנות ולרפתים, אחרי הוציאם את העדרים משם. לצעוק לא נתנונו שובינו, כי הפילו עלינו אימתם ופחדם, וכאשר עלה להב האש השמימה הריצו הרוכבים את סוסיהם ויסעו מהלך יום תמים עד הגיעם עמנו אל עיר גדולה היושבת על חוף הים – היא עַזה. שם הביאונו על השוק ויתנונו בידי אנשים סוּרים, אשר הורידו אותנו ועוד רבים מבני עמנו באניה, לעבור ארחות ימים.

“המלחים פרשו נס והאניה שטה על פני המים עם יושביה, השובים והשבוים, יחד. אלה מתהלכים עליה לרוָחה, ירונו מטוב לב ויצאו במחול משחקים, ואלה אסורים וחבושים בירכתים, נאנקים מכאב לב ובוכים בכי תמרורים. ויהי בלילה ובעל האניה ורב החֹבל ואדוננו החדש, אשר קננו, קרבו אלינו והם חגים ונעים ופניהם פני להבים מן היין הרב אשר שתו לשכרה, ויעמדו ויתבוננו בנו לאור האבוקות אשר נשאו העבדים לפניהם. וכראותם את אביגיל רמזו ויצהלו איש אל רעהו, וידברו יחד בשפת לא ידענו, ואז עברו מעלינו וירדו אל התא. ושר הסריסים נגש אלי ואל אחותי ויצו לעבדים ויפתחו למוסרינו, – כי היינו שנינו, אני ואביגיל, אסורים בחבל יחדו. ויבהילו את אביגיל ללכת עמם, ותמאן אביגיל ללכת, ויאחזוה בחזקה וישאוה אל התא. אביגיל הרימה קול צעקה וכל השבוים זעקו מרה, ומבלי דעת עד מה הרימותי קולי גם אני ואבך בכי גדול. אבל העבדים התנפלו עלינו בשבטים ובמקלות ויכונו ויפצעונו ויפילו עלינו אימים ובלהות עד כי השתיקונו ונאָנק דֹם. ובדממה אשר קמה בתוכנו נשמע פתאם קול קורא מתא האניה: “רדפוה! תפשוה!”, ועד אשר השפיקו העבדים לעשות פקודת אדונם, רצה עברה אביגיל כצל על פנינו, לא נראו בלתי אם שערותיה הפרועות וקרעי שמלתה הנסחבים אחריה – וכרגע נשמע קול מַשק המים, ובקפוץ אחותי הימה! והעבדים והמלחים קפצו בסירות דוגה ויפרשו מכמרת להשיבה ממצולות ים, אבל לשוא! כי כסה עליה תהום רבה ולנצח נעלמה. ואנכי קפצתי ממקומי ואחפוץ גם אני להתנפּל הימה, אבל העבדים תפשוני וייסרוני בשבט עברתם ויניחו חמתם בי ויכוני הכה ופצוע ויאסרוני אל יתר השבוים. וכה התגוללתי על משכבי ימים אחדים, לא אכלתי ולא שתיתי אף שֵׁנה בעיני לא ראיתי, כי רבו מכאֹבי מן המכות אשר הכוני, כבד אבלי על מות אמי הטובה ועל אבדן אחותי הנאהבה והנעימה – וכן הובאתי אל העיר הזאת על השוק הנורא אשר בה. ויתר הדברים הלא תדע אתה יותר ממני”.

בדברים האלה כלית ספורך הנורא, ובעזבך עליך שיחך בכית מרה. ואנכי התמוגגתי בדמעות בספדי על אביגיל אחותך אהובתי מחמל נפשי. וגם אדוננו הזקן בכה על שברנו. לאחרונה התאושש וירבה אלי תנחומים, כי הטיבה אביגיל אשר עשתה כבת ישראל כשֵׁרה, בבחרה למות בתומתה מהיות חיתה משאת עליה חרפה. אמנם הייתי בדבר הזה תמים דעים עמו, ובכל זאת מאנתי להתנחם ואבך על שברי הגדול כים, כי שכול ואלמון באו עלי כתומם, ומעמדי נהרס כלה, מבלתי יכלת עוד לגדלך כאב נאמן ולהיטיבך באחריתך. אבל גם בזה נתן הזקן נחם לנפשי, בהבטיחו אותי לדאג לך תחתי, כי ה' מנע מאשתו פרי בטן והנהו הולך ערירי, וכל ישעו וחפצו למצוא לו ילד כלבבו, אשר יאמצהו כבן לו ויעשהו ליורש הונו ורכושו אחריו.

הוא הואיל לספר לי קורות חייו, אך חשך זאת ליום מחר, כאשר ינוח לנו מעמלנו ועצבוננו. ובטרם יצא מאתנו לא מש ממני עד השקני עוד יין, להשכיחני אבלי ולהפג תוגתי ולהשקיט לי מימי רע.

תנחומות הזקן הנדיב הרגיעונו, ויינו הטוב ההולך למישרים נתן לעפעפינו תנומה ויש לנו את השנה אשר נגזלה מעינינו זה כמה.

-————–

ביום המחרת השקמנו קום, והזקן בא בחדרנו ויברכנו לשלום, והעבד נשא אחריו שתי חליפות שמלות, לי ולך; אבל אנכי מאנתי לחַלף שמלותי, בהתאבלי על מתי, ורק לך נתתי די כסות מערומיך. הזקן נשאר אתנו ויתפלל עמנו יחדו, ואחר כן יצאנו אל האולם, שם חכתה לנו אפולוניה אשתו הכבודה להברותנו לחם, וכאשר סעדנו לבנו קראָנו הזקן ללכת עמו הגנה. ונקם ונלך ונבוא אחריו אל הסכה אשר בגן. שם ספר לי את קורותיו לאמר:

"שמי יוחנן בן יוסי למשפחת “בן ציצית הכסת”, שהיתה בירושלים לפני החרבן, וימי שנותי עתה ששים וחמש, כמספר השנים לחרבן עיר קדשנו. במצור ובמצוק הרתני אמי, ובליל זה נשרף היכל ה' נהפכו עליה ציריה ותכרע ותקש בלדתה אותי ותמת, ואנכי נשארתי יתום על יד אבי. אז נמלטו גבורינו אל עיר ציון, וכל האנשים אשר לא התערבו במלחמה יצאו אל חיל טיטוס ותהי להם נפשם לשלל¹²⁵. ויהי גם אבי בין היוצאים, ויביאני אל נחלתו אשר בגליל, וכתום המלחמה ושרידי עמנו הנשארים בארץ הנשַׁמה שבו איש אל מעשהו ומשלח ידו, שב גם אבי אל מסחרו ביין ובשמן אשר שלח ארצה סוריה. ומשפטים היו לו עם עריצי עמנו, אשר רכשו להם רוב נחלותיו בדבר אספסינוס: להיות חלקי הארץ לנחלה לאשר ירבה במחירם¹²⁶, וישלחו יד בהם בלא דת ומשפט – כי לפי הדת היה נהוג בתוכנו דין סקריקים¹²⁷, ולפי המשפט לא שכתה רומה בהן מעודה, אחרי אשר לא נמצא באבי כל עון נגדה. אבל בעליהם החדשים הקשו ערפם וימאנו להשיב חיל בלעו, וכן נמשכו דברי המשפט על עלות דומיצינוס לכסא. הקיסר הזה, “השונא את הבריות”, הֵרע מאד לעשות מאביו ומאחיו, – כי גם בימי מנוחה ושלום הטה אזנו לקול מלחשים, מצמיתי בסתר רעיהם, וליוצא ולבא אין שלום מפני המלשינים. ואת העת ההיא מצאו העושקים דרושה לחפצם, כי הלשינו את אבי אל דומיצינוס – ומבלי חקור דבר נתפש אבי על בלי פשע, ומשפטו נחרץ למות, וכל הונו ורכושו היה לחרם, וכל ילידי ביתו נמכרו לעבדוּת עולם.

"הנה כן נתפשתי גם אני ונמכרתי על שוק קסריה לסוחר סורי, אשר הובילני עם יתר עבדיו מקנת כספו לאנטיוכיה, ושם הציגנו בשוק, למכרנו לאשר ירבה במחירנו.

"והעיר אנטיוכיה רבתי בגוים, שרתי במדינות, ובגדלה ובמזפר תושביה ותפארת בניניה ורב מסחרה נחשבה שלישיה לרומה ואלכסנדריה¹²⁸. בה היתה רחוב ארוכה עשרים ריס, והורדוס המלך, אשר פזר נתן מאֹצר עמנו לכל ערי הגוים, עשה לה מרצפת אבי שיש מן הקצה אל הקצה¹²⁹. בה ישבו יהודים למכביר, והמלכים אשר היו אחרי אנטיוכס עפיפנוס הטו להם חסד ויתנו להם משפט אזרחים, גם את כלי הקדש אשר גזל המלך ההוא מבית המקדש הישיבו להם, לפאר בם את בתי תפלותיהם אשר בנו שם לתלפיות¹³⁰. וגם בשבת בה נציבי רומה לא הכבידו ידם עליהם להבדילם מעם הארץ, כי בשלום ובמישור הלכו ועם שונים לא התערבו, ובפרוץ המלחמה הגדולה בארץ הקדש עמדו הם מנגד ולא שתו יד עם אחיהם, אשר הערו למות נפשם בעד חֵרותם – כי כבני חורים נחשבו בארץ מושבם, בהיות להם קצינם מקרבם, באין מסיר משפטם ובאין מכלים דבר. שלמים ותמימים היו עם הסורים אשר בתוכם הם יושבים, בלבושם ולבושיהם השתוו למו, גם במנהגיהם לא נזֹרו מהם, כי התערבו בהם וילמדו מעשיהם, וכבודם הלך וגדל בעיני שכניהם, עד כי מצאה גם שארית תורתם מהלכים ביניהם, ורבים מעמי הארץ התיהדו, בהכירם לטובה את האמונה באל האחד¹³¹.

"אבל שלות יהודים על אדמת נכר היא כציץ שדי, אשר רוח נשבה בו ואיננו! רוח רעה נשלחה בין תושבי העיר הבירה ברעת איש אחד אשר יצא מאתנו ויהי ערֵנו. קללת אלהים תלויה בנו מדור ודור, כי “מהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו” – ורעה נוראה באה על אחינו יושבי אנטוכיה מבן קצינם, אשר בהתעברו עם אביו המיר דתו ויסב שמו אנטיוכס, ויהי כאנטיוכס הרשע צורר עמו ורודפהו בנפש. ויעולל עליהם עלילות ברשע, ויעורר לבב כלם לעשות בהם נקמות, ובני העמים ושרי חיל הרומאים הקשיבו לדבריו ויטו אחריו, וירדפו את היהודים באף ובחמה ובקצץ גדול, וימיתו מהם רבים ועל הנשארים הכבידו אכפם לעזוב את דתם¹³².

"אבל רק מתי מספר מיהודי אנטוכיה התכחשו לעמם ואמונתם בעת צרה, ורֻבם השיבו אל לבם כי אך שוא להם בַּקש אַחוה מעמי נכר, אשר תחתאהבתם ישטנום וקרבתם תועבה למו. ותהי משטמת העמים לאחינו אלה ככור וכמצרף, להגות את הסיגים מקרבם ולצרף כליותם ולבם ולטהרם מכל חטאותם.

"בעת ההיא בצע טיטוס מעשהו בירושלים, ובדרך שובו עבר על פני ערי הגוים לשמוח אתם על מפלת היהודים ולהרנין לבותם במשחקי הזירה ולהרוות אדמתם בדם השבוים השפוך לעיניהם. ויהי כקרבו אל אנטוכיה ויצאו אזרחיה לקראתו ויקדמו פניו בשמחה וקול תרועה והמון חוגג. וכבואו העירה חלו את פניו לתת צו, לגרש את כל היהודים היושבים בקרבם. אבל טיטוס, בכל אכזריותו וחמת עברתו לבני עמנו, לא נתן לאזרחים האלה את שאלתם, והשיבו אותם דבר לאמר: “אנה תשלחום מזה? הן ארץ מולדתם נָשמה, עריהם שרופות אש, ואם נגרשם ממושבותיהם בארצות האחרות, אנה אייפוא יפנו ולאן ילכו?” ¹³³.

"כרבות השנאה לאחינו יושבי אנטוכיה מחוץ, כן גדלה האחוה בקרבם פנימה, וגם אלה אשר נואלו להרחיק דרכם מעל אחיהם ולהתחפש בכל מעשיהם, למען יֵחשבו בעיני כל לסורים, ליונים, לרומאים, אך לא ליהודים – גם אלה שבו ממעלליהם ויתקרבו לעמם באמונה ובלבב שלם. ויתעוררו לחמלה על אחיהם הגולים, ויחדו שתו יד לשחד מכם בעדם ולפדות את השבוים האמללים המובאים אל שוק אנטוכיה. ופיזיסטרטוס העשיר, ראש בית שרמלה הנודע לשם¹³⁴ היה לראש חבר, ומבדי הובלו אסירי עני אלה על השוק לממכר, בא הוא וצרור הכסף בידו, לפדותם מיד בני הנכר בכסף מלא ככל אשר השיגה ידו.

"חברת “פדיון שבוים” אשר נוֹסדה בעת הרעה, לא חדלה מעשות פעלה הטוב גם אחרי כן – והיא שעמדה לי בימי רע ותחלצני מיד צר. ויהי כאשר הובאתי אל שוק העיר הזאת והצבתי על המקום ההוא אשר עמד הנער הזה, ואנכי בן ארבע עשרה שנה, נעד אדמני ויפה עינים וטוב רֹאי – רבו עלי הקונים אשר התחרו יחדו להרבות במחירי. והנה קרב אליהם איש נכבד, ובאמרו להם כי הוא בא לקנותי, נסגו כלם אחור, בהתלחשם יחד: “הלא זה היהודי פיזיסטרטוס שרמלה, הגדול בעשירי אנטוכיה, ומי זה יעז להתחרות אתו? מי יקשה אליו וישלם?”.

"שמעתי כי האדון הוא איש יהודי ותחי רוחי. ושרמלה שקל כסף מחירי ויקחני אתו. ובשמעו שם אבותי ומולדתי אורו עיניו, אך התחפש ויאמר אלי: “ידעתי כי ילידי ירושלים הם חכמים מחֻכמים מילדותם, ולכן בזאת תבָּחן: אם תחרץ כיום לעשת מעשיך בחכמה שלש פעמים, אז אדע כי כנים דבריך ודרור אקרא לך. ועתה לך לפני ובואה אל ביתי מבלי שאול פי איש איה מקומו!”

“טוב הדבר!” – עניתי, ואלך לפניו ואביט כה וכה וארא והנה איש נושא עלש כמו משא עצים למכור. ואגש אליו ואֹמר: “לך והביאה עצים ביתה האדון פיזיסטרטוס שרמלה ההולך מאחרי, ושם תבוא על שכרך!”.

"האיש שמח לדברי, בדעתו כי שכרו נכון לפניו בבית אדני זה, וישא רגליו וילך – ואנכי אחריו.

"ואדני שמע, ראה – ויצחק. וילך אחרינו עד בואנו אל הבית. שם צוה לעבדיו וירחצוני ויחליפו שמלותי ויביאוני אל היכל אפדנו. ובראותו אותי בבגדי החדשים שמח עלי ויאחזני בידי ויציגני לפני רעיתו ולפני ארבעת ילדיו: קליסתינוס ונפטולימוס ואפולוניה ואמפיטריטה. באזני שמעתי השמות הנכרים האלה ואחרד, בחשבי, כי הנה באתי בידי יונים אשר יבקשו נפשי לספותה. אבל בעיני ראיתי את פניהם העבריים ואתנחם, בהכירי, כי הם זרע אברהם יצחק ויעקב כמוני. זאת פעולת ההתבוללות אשר גברה בבתי קציני אחינו; היא שנתה שמות בני המשפחה הזאת ותחליפם כליל. אולם רק שמותיהם הספיקה עד כה לשנות, ולא את מראיהם, אף לא את תכונת לבבם העברי – כי בשמעם מי ומה אני הביטו אלי בחמלה רבה, ויברכוני לשלום ויקראוני לשבת אל השלחן לאכל אתם לחם. והאדון ספר להם את ערמתי אשר עמדה לי למצוא את מעונו מבלי שאוֹל פי איש איפה הוא. וישחקו כלם מטוב לב, ואור פניהם ונעימות דבריהם כי רצוּני הרגיעו נפשי וירהיבו לבבי, ואהי בעיני כבן ביתם אשר הסכין עמהם זה כמה, וכן הייתי בעיניהם.

“ויהי כשבתנו יחדו אל השלחן, וככלותנו לאכול את המרק, הונחו לפי האדון חמשה אפרֹחים צלוים. והוא פנה אלי ויאמר: הראנו תבונת כפיך ותן לאיש מאתנו את חלקו; אך זכר ואל תשכח גם אותך ואל תמנע הטוב ממך בהיות לאל ידך!”

“קטנתי, אדני, מכל הכבוד הזה! – עניתי – אך הן פקדת עלי אדני ולא אוכל איפוא לעבור על מצותך”. ואקח אפרח אחד ואשימהו לפני האדון והגבירה, אחד לפני שני בניו ואחד לפני שתי בנותיו, ואת השנים הנותרים לקחתי לי. כלם מלאו שחוק פיהם ואנכי אכלתי לשובע נפשי, בדעתי כי פעלי לרצון להם.

"אחרי הסעודה הביאוני הילדים אל החדר אשר הוכן לי למנוחה ומעון ויברכוני וילכו. ואנכי הייתי עיף ויגע מהנדודים אשר שבעתי עד כה, ואשכב ואישן עד הערב ושנתי ערבה לי. כפנות היום התעוררתי וארחץ פני וידי ואבוא הביתה, והילדים יצאו עמי לשוח בגן ונשתעשע עד אשר נטו צללי ערב, ואז נקראנו אל הארוחה אשר הוכנה לנו.

"בפעם הזאת הֻגשה תרנגלת פטומה, ואדני הבית צוני שנית לחלק את הבשר בין המסֻבים. ואעש כדברו ואכרות את הראש ואשימהו לפני האדון, ואקח את המעַים ואתנם לפני הגבירה, את שתי הרגלים – ואתנן ללפני שני הבנים ואת שתי הכנפים לפני שתי הבנות, ואת כל הגוף שמתי על הקערה אשר לפני. אך לבל אהיה בעיניהם כזולל בשר, נתחתיו ואוסיף על חלקיהם משלי.

"אז אמר אדני אלי: “הנה הגדלת עלינו חסדרך האחרון מן הראשון – כי בצהרים לקחת לך מנה אחת אפים נגדה לכלנו ועתה אצלת גם לנו משלך ברכה. ואולם הגידה לי מה דבר החלוקה ולמה עשית כזאת? הן מן האפרחים לקחת לך פי שנים, יען רעבת מאתנו פי שבע, ועתה, אחרי שברך רעבון נפשך, לקחת לך את הכל, ורק את הנותר חלקת בינינו!”

“הלא צויתני אדי לבל אמנע הטוב ממני, ופקודתך שמרה רוחי – השבותי לתֻמי – ובכל זאת אדמה כי טוב עשיתי ויפה חלקתי. באפרחים נזהרתי מן הזוגות¹³⁵ ואשמר חק להיות צֵרופם עולה שלשה: נתתי לך ולגבירה אחד – הנה שלשה, לשני בניך אחד – הנה שלשה, לשתי בנותיך אחד – הנה שלשה, ולי שנים – הנה גם כן שלשה. ובתרנגלת שמרתי חק לתת לאיש כערכו: לך אדני נתתי הראש – כי אתה ראש לכלם; לגבירה את המעים – כי ברכת ה' בנים והם צאצאי מעיה; נתתי לבניך את הרגלים – כי הם עמודי ביתך ובהם יקום שמך אחריך; נתתי לבנותיך את הכנפים – כי כצפרים תעופינה מביתך, לשבת בצל בעליהן אשר ישאון, – ולי לקחתי את גוף העוף, הדומה לספינה במראהו – כי בספינה הובאתי ובספינה אשוב אל ארצי ומולדתי אם תגדיל חסדך עמדי ודרור תקרא לי!” ¹³⁶.

"עוד מלתי על לשוני וצחוק גדול פרץ מפי כלם, וימחאו כף ויריעו עלי בתודה. כלם הביטו אלי בידידות וחן, והאדון השמיעני נדבת פיהו לאמר:

“הן דרור קראתי לך ברגע אשר פדיתיך מכף זרים, אך אל ארצך ומולדתך לא שלחך אחרי בואך בצל קורתי, כי עמנו תשב ואתנו תשאר, עד אשר ימלאו ימיך והיית לאיש, וידעת את אשר תבחר לטוב לך כל הימים”.

"ובכן נשרתי בבית האדון שרמלה, אשר למדני אל דרך מסחרו, ובתם לבבי ונקיון כפי עבדתיהו שבע שנים עד אשר מלאו ימי אפולוניה בתו הבכירה. ונפשות שנינו נקשרו יחדו מאז בואי אל בית אבותיה, והם ידעו זאת ולא הניאו אותנו, כי היתה אהבתנו להם לרצון. ובהמלא לה שנת השמונה עשרה חברו ידינו כנפשותינו ויתנו לנו ברכתם ויושיבוני בבית הזה; בו אֻשרנו ונבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים כיום הזה. ומאז מתו עלינו אבותינו אלה, ירשנו מהם את מעשי צדקתם, והנני עד היום חבר בעדתנו למעשי הצדקה, ולכל לראש – במצות פדיון שבוים, העולה על כלנה, כדבר חכמינו: “חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, ושבי קשה מכלם – כי בכל בו” ¹³⁷.

“ואת פדוינו אלה לא נעזוב גם אחרי צאתם לחפשי, כי נמצא להם עבודה ומעשה, איש לפי פעלו ומשלח ידו אשר הסכין אליו מנעוריו. אך לבנך לא כן אעשה, עקב אשר נשתוינו בגורלנו – כי כמוני הֻצג למכרה בעודנו נער קטן, רך ויחיד לפני אביו, ועל כן יקר הוא גם לרעיתי הטובה. ולמענו גמרנו אֹמר לעצור גם אותך עמנו כי חלילה לנו מהפריד ביניכם – ונשארתם בביתנו, ואכלתם מלחמנו, ומהטוב אשר ברכנו ה' נשׂבע גם יחד, ואם תבוא תקותי והנער ילך הלוך וטוב לאלהים ואדם, אז נאמצהו כבן לנו, ובהפקד עלינו פקודת כל הארץ ימלא הוא מקומנו ויירש כל נחלתנו. אך אחת אשאל מעמו בצוֹתי לו אחרי, אותה אדרוש בצדקה: כי יאחז בדרכי וכפעלי יעשה, ובטוב לו אל ישכח את הרעה אשר הדביקתהו בנעוריו. והיתה מצות פדיון שבוים קודמת בעיניו לכל מעשי הצדקה, כי בה אֻשר חבלו, וכאשר ששתי להטיב לו כן ישיש גם הוא להיטיב לאחרים ולהחיש להם ישועתם בהיות לאל ידו – כי לוֹ יעבור כל טוּבי והרבה עמו פדות”.

זאת שמעת, בני, ותצנח צעל מושבך ותפול לרגלי איש חסדנו ותברכהו בתודה. ואנכי קמתי ממקומי ואברך את ה' במֹעל ידי, כי גם בהראותו אותי קשה לא עזב חסדו ממני ויצליח את דרכי, ויביאני עמך אל בית נדיב בעמנו, אשר פדה בשלום נפשך וכאב את בנו ירצך, ותקטן עוד זאת בעיניו ויפרוש חסדו גם עלי, לתת לי מנוח בביתו. שם על אדמת אבותינו הארץ מתקוממת לאחינו ואחריתם כיום מר, ופה בארץ שלום הננו בוטחים ושאננים מפחד רעה. ועתה היש לי עוד צדקה להתאונן על מעשי ה', אשר הנחני בדרך אמת ויותירני לפלטה וישם את בני לשארית כיום הזה!

-—————-

אבל לא ארכה לי המנוחה והמרגע באנטוכיה. השמועות הרעות אשר הגיעונו מארץ הקדש, שׂערוני מן המקום ההוא ויטלטלוני טלטלה. כי הכני לבבי לשבת בשלוה הרחק מארץ מולדתי ומאחי האמללים, הנאנקים שם תחת יד צורריהם. ובדעתי כי דברים לאדוני יוחנן בן יוסי עם טורנוס רופוס נציב ארצנו, העתרתי לו לתת על ידי אגרת תחנונים, לבקש מלפניו על עמנו. אבל בן יוסי אשר ידע את דרך אויבינו והליכות עולם לא זרו לו, ענה ואמר לי, כי לא יכון לבקש חסד מהשר הזה בעד כל העם, כי בזה אך יוסיף להעלות חמה. ולו גם חפץ הנציב להטיב לא יוכל עשות כזאת, כי הנה הקיסר אדרינוֹס בעצמו עולה על הארץ לעשות בה שפטים, ואיך יעז טורנוס רופוס למרות פי מלכו אשר נשבע להרע ולא ימיר! ואולם זאת יעשה לי, אחרי ראותו כי עומד אני על דעתי לעזוב מקום מנוחתי וללכת בקרב צרה: הוא יחלה פניו למעני בלבד, כי נקל לכל צורר עמנו להפליא מקרבנו איש קרוב לו ולהוציאו מכלל יתר אחינו הנאנחים תחת ידו הקשה. ואז בהיותי בקרבתו, אולי אצלח להטיב להאחד או להשני מהנוֹפלים בידו, והיתה גם זו לטובה – כי הלא “כל המקים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא” ¹³⁸.

עצתו זו ישרה בעיני, ועוד ביום ההוא נתן על ידי אגרת כתובה אל טורנוס רופוס, גם כסף לא מעט, אשר יסכן לי בדרך אשר אני הולך, ואפולוניה הנדיבה העניקה לי מטובה כברכת ה' עליה. ואשק לך, בני, ולאדונך, זה אביך השני אשר הקרה ה' לפנינו, ואברך את הגבירה אשר אמצתך כבן לה, והם יחדו שלחוני אל שפת הנהר. שם ירדתי באניה ההולכת אל חוף ארצנו ואחרי ימים אחדים הגעתי אל מחוז חפצי.

הגעתי שמה – ועיני חשכו מראות ואזני צללו משמוע את ההפכה הנוראה אשר הפך בה האויב באפו. העיר ביתר נפלה בידי צר. ביום הרע והמר, יום תשעה באב¹³⁹, אשר קבעהו ה' לנו בכיה לדרות¹⁴⁰, כלתה הרעה לעמנו גם הפעם, גו גבר האויב ותבקע העיר¹⁴¹. ויגדל ההרג הרב ברחובותיה, את כלם הגירו הרומאים על ידי חרב, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם ולא החיו כל נשמה. הדם הנשפך היה כנחל איתן, ובשטף עובר הסיע אבנים גדולות וכבדות וידלדלן אתו, והסוסים שקעו בו עד חוטמם. במהומה ההיא נפל בן כוכב על חלליו, וכאשר בקשו את גופתו, מצאו נחש כרוך עליה – ויהי לנס! ¹⁴².

על מבצר “טור שמעון” עלו הרומאים בחיל מאת אלף איש¹⁴³ וילכדו את העיר ויעשו הרג רב ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה ורחבת ידים עד כי בהחל ההרג ובהשמע אנקת חללים מעבר העיר מזה, עוד לא חדלו השמחות והמחֹלות מעבר האחר¹⁴⁴.

אולם גם מהרומאים נפל עם רב, עד כי בהודיע אדרינוס לזקני הסינט את נצחון חילו על עם יהודה, לא מצאהו לבו לפתוח דבריו כנהוג לאמר: “שלום לי ולצבאותי” – כי נאסף השלום מהם ולרבבותיהם הוצעו חלליהם על הרי ישראל¹⁴⁵.

על פי פקודת אדרינוס לא נתּנו הרוגי ביתר לקבורה, וגופותיהם נצברו זו על זו בקומת איש מסביב לכרם גדול שהיה שם במדת שמונה עשר על שמונה עשר מיל¹⁴⁶, וכל יתר העם לֻקחו בשבי ונמכרו לעבדות עולם בשוק חברון תחת אֵלון ממרא, מקום משכן אברהם אבינו מלפנים. ואשר לא נמצאו להם שם קונים הובאו לשוק עזה, ושאריתם הובלו באניות ארצה מצרים¹⁴⁷.

ולכלות חמתו בשארית הנמצאה השיב אדרינוס את טורנוס רופוס על כנו. והאיש הזה הפך ערף לפנינו בהיות ידינו רמה על אויבינו, הראה נפלאות באכזריות לבו עת מטה ידנו וכשל כוחנו. בו בצע אדרינוס אמרתו אשר זמם לעשות לנו. ירושלים עיר הקדש נעתקה ממקומה ונהפכה לעיר הגוים ולא נודעה עוד בשמה. על הר המוריה הוקם היכל לאליל מעזו במקום הקדש הָעמד שקוץ משומם¹⁴⁸. ועל שער הדרום אשר על דרך בית לחם נראה פסל ראש חזיר, למען הכעיס את היהודים תמרורים¹⁴⁹. גם נאסר עליהם לגשת אל חומת העיר, ואשר יעז לבוא בשעריה מות יומת¹⁵⁰. והארץ שממה מבלי עובר ושב, הערים והכפרים חרבו מאין יושב, גם כל נפש חיה לא נראתה עוד, כי מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו¹⁵¹. ובהיות השמן ראש סחר ארצנו, השחיתו האויבים את כל עצי הזית ולא השאירו אף אחד¹⁵². גדודי רומה פשטו בכל הארץ, וכל איש יהודי אשר פגשו הרבו ענותו, בחקרם לבבו, אם מכיר הוא עליו עֹל רומה ומושליה¹⁵³. ואוי ליהודי אשר נראה לעין אדרינוס בהיותו בארץ¹⁵⁴, כי אז אם ברכהו בעברו על פניו או לא – מות הומת לעיניו. על זה השתוממו שריו וישאלוהו: “ואיך איפוא יעשה היהודי הנפגש על דרכך? הלא אם כה ואם כה לא יחיה!”

“לא לי לקחת עצה מכם איך להכחיד את אויבי מלפני!” ¹⁵⁵ ענה האכזר.

מפני חרב היונה נחבאו פליטי אחינו במערות צורים, ובמצוקת רעב אכלו בשר מתיהם¹⁵⁶, ופחד האויב גבר עליהם עד כי מקול שמעה אזנם נדחקו יחדו ובמהומת מות הרגו איש את רעהו¹⁵⁷. ובהודע לאדרינוס כי רבו המתחבאים וכבד על חילו למצוא עקבותיהם ולחשוף מצפניהם, העביר קול בארץ, כי כל היוצא להכנע מפני רומה ולבקש שלומה חיה יחיה והיתה נפשו לו לשלל. רֻבם האמינו בדבר המלך, ויצאו ממחבואיהם ויועדו יחדו אל המקום אשר יעד להם בבקעת רמון, ושם הקיפום צבאותיו על פי פקודתו בעת אשר ישב הוא לאכול ובטרם יכלה ארוחתו לא נשאר מהם עד אחד¹⁵⁸.

וכל זה לא שוה לו, בדעתו, כי כל עוד דת ישראל קימת בעולם, לא יחדל עמנו מגוי ולא יכָּחד קימו, ויחבל מזמות על דת קדשנו, לכלות את עמנו מבשר ועד נפש. ויגזור גזרות על תלמוד התורה ושמירת חקיה ומצותיה, וימלא יד טורנוס רופוס לעשות משפטים בכל העוברים על פקודתו. והשר העריץ הזה אשר ישב ימים רבים בין היהודים, ידע דרכיהם וכל מנהגיהם, ויוסף על גזרות אדרינוס ככל רשעת לבבו, ויתנכל להם לתפשם על כל דבר וענין אשר יסודתו בדת קדש או אף במנהג עברי¹⁵⁹. והנתפשים עֻנו באכזריות רצח להודות על מעשיהם. כדורי ברזל מלֻבנים הונחו תחת אצילי ידיהם ויתדות-עץ חדות תקעו תחת צפרניהם, להוציא מפיהם מלים, אם שמרו את דתם למרות חקי המלך¹⁶⁰. ובהגלות עונם נענשו קשה: הנוגע בלולב לקה בגופו, המל את בנו הומת בחרב, כל אוכל מצה הוקע על עץ וכל קורא בתורה נדון בשרפה¹⁶¹, והמניח תפלין נקרו את מחו¹⁶². וביותר כלה העריץ חמתו בחכמי ישראל, מורי התורה, בדעתו כי מהם יתד מהם פנה לדת מורשה. ומי ימנה מספר לתלמידיהם אשר עֻנו ואשר הֹרגו על קדושת שם אלהינו וכבוד תורתו!

הנה כן שבו באו ימי אנטיוכס הרשע וגזרותיו התחדשו ביתר שאת ויתר עז. הענוּים והדינים הקשים השיבו נפש אחינו עד דכא, עד כי גם חכמינו מורינו הגידו לא כחדו, כי גדל הנסיון מנשוא ולא רבים יעצרו כח לעמוד בו¹⁶³. אף אמנם נפל ממנו רב, ויושבי שלש עשרה ערים בגליל עזבו דבר ה' ונספחו על גויי הארצות ולא שבו עוד¹⁶⁴.

בהגיע הרעה עד הנפש נמנו חכמינו וגמרו, כי על כל המצות יוכל האיש היהודי לעבור מאֹנס למען הציל ממות נפשו, חוץ משלשה דברים שהם יסודי האומה: האמונה באל אחד, שמירת חקי הצניעות וקדושת חיי האדם, אשר ההפך מהן – שלש העברות היותר חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים. אולם רק לאחרים הקלו חכמינו בשעת הסכנה, אבל לעצמם החמירו לבלתי שנוֹת מחוט ועד שרוך נעל¹⁶⁵ – ועל אלה שפך רופוס כאש חמתו וייסרם וימיתם באכזריות חמה ושטף אף.

-——————

בשובי לארץ הקדש כבר הרגו שנים מראשי חכמינו על קדושת שם ה‘, והם: ר’ שמעון ור' ישמעאל, שעליהם נבא שמואל הקטן לפני מותו לאמר: “ישמעאל ושמעון לחרב, וצרות גדולות ממשמשות ובאות לעולם” ¹⁶⁶. כאשר הוצאו אל הרג זלגו עיני ר' שמעון דמעות, וכראות ר' ישמעאל זאת, גער בו ויאמר: "אַברך! בשתי פסיעות אתה בא בחיקם של תדיקים ואתה בוכה? – “לא על מיתתי אני בוכה – ענה ר' שמעון – אך לבי יוצא, שאינני יודע על מה אני נהרג!” ¹⁶⁷. בהודע דבר מותם לר' עקיבה, קשר עליהם מספד, ויקרא לעדת תלמידיו: “התקינו עצמכם לפורענות, כי רעה גדולה נשקפה לכלנו, ומפניה נאספו הצדיקים האלה” ¹⁶⁸. אכן ידע ר' עקיבה אחריתו, כי כן נבא גם עליו חכם אחד היודע מראשית אחרית, הוא ר' אליעזר בן הורקנוס – כי בחלותו חליו אשר ימות בו, בא ר' עקיבה וחבריו לבקרו, אך אחרו לבוא, כי היו אז ידיהם מלאות עבודה בקשר בן-כוכב, בעזרם על ידו לעשות מלחמה ברומה. ור' אליעזר אשר ידע זאת, התבונן לאחריתם, ויגד להם מראש כי לא כמות כל אדם ימותון. “ומה תהי אחריתי אז?” – שאל ר' עקיבה. “אחריתך להכרית – ענה הגוֹע – ומותך יהיה קשה מכלם”¹⁶⁹. ובכל זאת לא נסג לב ר' עקיבה אחור. אמונתו החזקה ודעתו הברורה כי למוד התורה הוא היסוד המוּסד לקיוּם אומתו, אמצהו להשליך נפשו מנגד ולהשמיע תורתו בשערים. לשוא העידו בו חבריו לחוס על חייו; לריק הזהירהו אוהבו פפוס בן יהודה להשמר מפני חרב המשפט – כי השיב פניו בהטותו למשל אזנו לאמר:

"שועל אחד הלך על שפת הנהר, וירא והנה הדגים מתחמקים ועוברים ממקום למקום. ויפן אליהם וישאלם: “למה אתם בורחים?”. וישיבוהו הדגים לאמר: “מפני בני האדם אנו בורחים, כי פורשים הם עלינו מכמרת לגור אותנו בחרמם”. ויאמר השועל: “שמעו נא לעצתי וייטב לכם: עלו אלי אל היבשה ואז נגור בשלום יחדו כאשר גרו אבותי עם אבותיכם!”. אז ענוהו הדגים לאמר: “האתה זה השועל הנחשב לחכם מכל חיתו ארץ? לא חכם הנך כי אם כסיל שגה באולתו. הן בעודנו במים, שהם מקור חיינו, לא נמצא לנו מבטח מפני המות, ואף כי ביבשה, אשר לא יראנה הדג וחי!”

“כן גם אנחנו עמנו – הוסיף ר' עקיבה אמריו לו – אם בעסקנו בתורה, אשר היא חיינו וארך ימינו, תפול עלינו אימת אויבינו, בעזבנו אותה על אחת כמה וכמה!” ¹⁷⁰.

וטורנוס רופוס היה שונא בנפש לר' עקיבה מאז – כי הכעיסהו חכמנו תמרורים, בהתוכח הרשע הזה עמו על כל דבר אמונה ודת, ולשון ר' עקיבה היתה כחרב חדה בהשיבו חורפיו דבר. עוד בימים מלפנים, כאשר בא עם חבריו לרומה להתחנן אל הקיסר דומיצינוס על עמם, הלך שם יחף, כחק לכל הבא לבקש רחמים מאת המושל האכזר. ויפגשהו אחד מסיריסי המלך ויתעלל בו ויאמר: “הלא מורה אתה בעמך, שמע לי ואורך שלשה דברים: הרוכב על סוס – מלך, על חמור – בן חורים, אשר יש לו נעלים ברגליו – הוא אדם, ואשר אין לו אף אחד מכל אלה – טוב ממנו הנפל!”

"שלשה דברים אמרת לי – ענהו ר' עקיבה' – ושלשה דברים אשמיע גם לך תמורתם: “הדרת פנים – זקן, שמחת לבב – אשה, נחלת ה' – בנים, ואוי לזה שאין לו אף אחד מאלה – כי טוב מותו מחייו”! – ¹⁷¹

תשובות נמרצות כאלו השמיע גם לטורנוס רופוס, אשר אהב להתחכם הרבה. הוא התאמר לדעת דברי התורה, וירבה שאלותיו לר' עקיבה להביאו במבוכה, אך תמיד שב ממנו בבשׁת פנים, ורבות פעמים נכלם על ידו לפני אדרינוס ושריו.

פעם אחת שאלהו, איזה מעשים יפים יותר: מעשי ה' או מעשי ידי אדם? ור' עקיבה הבין אל מחשבתו ויענהו: “מעשי ידי האדם”. וישחק רופוס ויאמר: “היוכל האדם לברוא בריאה כתולדות השמים והארץ?”

“אל נא תוכיח לי בדברים שהם למעלה מכח האדם – ענה ר' עקיבה – כי אם בדברים שיש בידו לתקנם”.

“ולמה את מלים את בשר ערלתכם?”

“הלא על זה השיבותי לך מראש!” – ענה החכם, ולחזק את דברו צוה ויביאו לפניו שבלים ורקיקי מצות, ויאמר לו: “הנה לפניך מעשה ה' ומעשה האדם; ועתה הגידה נא מה נאה ומה נעים לחכך יותר?”

“ואם חפץ ה' בזה, למה לא יצא האדם מהול ממעי אמו?”

“ואנכי אוסיף אשאלה: למה זה שררו יוצא עמו והאֵם חותכתו למען יחיה? – הלא זה אות כי יש דברים אשר הניח ה' לבני אדם לתקנם” ¹⁷².

פעם אחת שאלוהו: “אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מדוע זה לא יתן להם לחמם בעתו?”

“הוא רוצה לזכות אותנו במעשה הצדקה, ועל כן השליך יהבם עלינו” – ענה ר' עקיבה.

“אמשול לך משל – אמר רופוס – מלך אחד כעס על עבדו ויתנהו אל בית האסורים, ויצו על שומריו לענותו ברעב. והנה בא איש אחד ויאכילהו וישקהו – מה משפט איש כזה? הלא חִיב את ראשו למלך!”

מְשָׁלך מְשַׁל אֵפר – ענהו ר' עקיבה – לא על עבדו יצאה חמת המלך כי אם על בנו – ומה רב הטוב הצפון לאיש אשר חמל עליו להחיותו ולהותירו לטובה!" ¹⁷³.

עוד פעם אחת נפגשו יחדו בהיכל המלך, ויואל רופוס לנסותו בחידה, וישאלהו פתאם: “מה יום מימים?”

“ומה גבר בגברים?” – שאלהו הוא.

“תשובתך נשארה מעל – התפאר עליו רופוס – כי לא הבינות דברי”.

“כשאלתך כן השיבותי לך! – אמר החכם – הן שאלתני: במה נכבד היום השביעי מכל ימי השבוע? ועל זה שאלתיך אני: במה נכבד טורהוס רופוס מכל בני האדם?”.

“עלי נתן המלך מהודוֹ – אמר רופוס בגאון – כי הואיל כבדני וישימני עליון על חברי”.

“כן הוא גם יום השבת – ענה ר' עקיבה בחכמתו – כי בו בחר ה' לקדשו ולשימהו עליון על כל ימי המעשה”¹⁷⁴.

“הן כתוב בדברי קדשכם: “ואת עשו שנאתי” – ועתה הגידה לי ואל תכחד: למה זה ישנאנו ה' אלהיכם?” – שאל רופוס את מורנו בבואו לפניו.

“על זה אשיבך ביום מחר כי יבוא” – ענהו החכם.

ויהי ממחרת ויבוא ר' עקיבה אליו ופניו זועפים. וכראות רופוס אותו, שאלהו: “למה זה סרו פניך? אין זאת כי אם חלום רע חלמת”.

“כדבריך כן הוא”.

“ספרה נא לי!”

"בחלומי בלילה הזה – אמר ר' עקיבה – והנה היו לי שני כלבים, שם האחד רופוס ושם השני רופינה.

כשמוע השר זאת וימלא חמה. ויגער בו ויקרא: “הפעם הזאת בן מות אתה! איך נועזת בנפשך לקרוא כלביך בשמי ובשם אשתי?”

“הנה קצפת עלי ותמצא בי עון חרב, בקראי בשמך ובשם רעיתך את שני כלבַי, האוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים כבני אדם – וה' אלהינו נֹטה שמים ויֹסד ארץ, ממית ומחיה – ואתה לוקח לך בול עץ וקורא לו בשם האלהים! ואיך לא יקצוף ה' עליך ועל כל העוֹשים כמעשיך?” ¹⁷⁵.

בדברים כאלה וכאלה יסר ר' עקיבה את טורנוס רופוס ויעצב רוחו מאז שמהו אדרינוס למושל בארץ. אך במעשהו האחרון הגדיל כעשו וחמתו מנשוא. כי פעם אחת שב רופוס מבית המלך סר וזעף, כי הכלימהו מורנו בדברים, כדרכו, ויספר רופוס לרופינה אשתו את כל אשר קרהו. ותמלא אשת רופוס חמה ותאמר: “אך אם אתה לוּשמעני: אלכה נא אל קדוש ישראל זה ואכשילהו בדבר עבֵרה, ואז תכסהו בוּשה ולא יוכל עוד לשאת פניו אליך עד עולם!”. ויאות לה השר. ותקם האשה ותלבש את בגדיה החמודות ותרב עדייה ורקוחיה ותלך אל בית איש האלהים. ורופינה היתה אשה יפה מאד, מאין כמוה בכל הארץ, וכבואה לפני ר' עקיבה הרבתה קסמיה ופרכוסיה לעורר בו את האהבה. והצדיק התבונן אליה ויָרק וישחק ויבך. ותתפלא האשה על זה ותפצר בו להגיד לה פשר דבר. ויגד לה, כי ירק ירק בפניה בהתבוננו אל מקור חייה בראשיתה; בכה בכה על יפיה – כי כרקב יבלה באחריתה, ושחק מטוב לב – בדעתו כי ישרה נפשה בה, וסופה להכיר את אלהי האמת ולבחר בדת קדשו. ודברי פי חכם אלה לקחו לבבה עד כי עזבה את בעלה ואת גלולי תועבותיו, ותבחר הסתופף בבית קדושנו מהיות גברת עדינה בהיכל הרשע¹⁷⁶.

-—————

כל אלה הדברים נקרו ויאתיו בהיות טורנוס רופוס לשר בארץ בפעם הראשונה, בעוד אדרינוס מבקש שלומנו ובטרם תגלה רעתו בקהל ותושת איבה בינו ובינינו ותרב המשטמה. ויהי כאשר שבו הכניעו הרומאים את עמנו לפניהם, ורופוס נמנה שנית להיות לשר ומושל ביהודה, לעשות דבר אדרינוס ולבצע כל מחשבותיו עלינו. ולא יכול לשלוח ידו בר' עקיבה, אשר עזב את דגל בן-כוכב לפני עלות הרומאים למלחמה. ויחבל רופוס מזמה לדבר על לב אדרינוס, כי כל עוד יחזיקו היהודים באמונתם, אין תקוה כי יכנעו לפניו באמת ובלב שלם. ותהי עצתו הרעה, לאכוף את עמנו לעזוב את אמונתו ודתו, ולאסור על חכמיו ומוריו ללמד לעם את דברי תורתו – או אז תשָׁכח מלבב כלם, והיו ככל הגוים עובדי אלהי הארצות, והתערבו ביניהם ונטו שכם אחד לעבוד את רומה כמוהם.

עצתו זו קמה ונהיתה. ובדעתו את ר' עקיבה כי יקרה לו תורתו מחייו, בטח לבו כי לא ימלט עוד מידו. ויקם לו אורבים אשר שמרו עקבותיו וכל צעדיו ספרו. אחד מהם קרב פעם אחת בהתפלל ר' עקיבה עם עדת תלמידיו ובהגיעם לקריאת “שמע”. אבל חכמתם עמדה להם להוביש את המרגל ממבטו – כי קראו הכל בלחש ולא נשמע לאזן מה שהוציאו מפיהם¹⁷⁷. אמנם בכל המצות והמעשים נקל היה למצוא עצה להנצל מידי האויב, אבל לא בלמוד התורה, שלפי דעת ר' עקיבה היא עולה על כלם¹⁷⁸ – ועליו היה נכון למסור נפשו בכל עת.

ויהי היום וישב ר' עקיבה וידרוש במקהלות עם, ויחזק האמונה בלבב שומעיו בהמתיקו דבריו לאמר:

"אומות העולם שואלים את ישראל: “מה דודך מדוד – שככה אתם מתים ונהרגים עליו? הלא אתם נאיפם, הלא אתם גבורים – בואו והתערבו עמנו!” וישראל משיבים להם: “אין אתם מכירים אותו? נאמר לכם מקצת שבחו”… ואז אומרים המה: “נלכה עמכם – אנה פנה דודך ונבקשנו עמך!” אבל ישראל אומרים: “אין לכם חלק בו, כי דודי רק לי ואני לו, – אני לדודי ודודי לי!” ¹⁷⁹.

“למה נמשלו בני ישראל ליונה? – הוסיף אמריו להם – לאמר: מה יונה אינה מפרכסת בשחיטה, כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטה על קדוש השם” ¹⁸⁰.

ביום ההוא¹⁸¹ נתפש ר' עקיבה והורד אל בית האסורים בקסריה. וטורנוס רופוס הכביד נחשתו, ויצו עליו שומרים, לבלתי תת לאיש מבני עמנו לראות את פניו. ורק ברב שֹחד ובשום נפש בכף הצליח האחד או השני מתלמידיו לפעמים להתגנב אליו ולקחת תורה מפיהו¹⁸².

כן לֻקח ראש חכמינו מעֹצר וממשפט, והארץ סגרה בריחיה בעדו בעוד בחייים חיתו! –

בעת ההיא באתי לפני טורנוס רופוס ואתן לו את האגרת אשר כתב לו יוחנן בן יוסי, קצין אחינו באנטוכיה. אבל כאשר נבא לי יוחנן כן היה – כי השיבני רופוס ריקם מלפניו, ועל כל תחנוני אשר התחננתי אליו לא נענה לי בלתי יום בדבר אחד: כי נתן לי הרשיון לעמוד לשרת לפני ר' עקיבה כל ימי שבתו בבית האסורים עד אשר יחרץ משפטו.

שלש שנים¹⁸³ נעצרתי עם מורי הישיש בחדר כלאו ואכלכלהו ואשרתהו ככל אשר היה לאל ידי, אבל כל עצה אבדה ממני להציל נפשו מהרעה הצפויה לו. ותהי רק זאת נחמתי כי על ידי הוקל לחכמינו לשמוע דעתו בעבּוּר השנים¹⁸⁴ ובדברי דת ודין אשר לא נועזו לפסוק בלעדהו. מקץ השנה האחרונה כבדה עליו יד אויבו בנפש, ויחל לענותו באכזריות חמה, ויצו את השומרים להניאני מהביא לו ארוחתו לכלכל נפשו, ולהחיות את הזקן שבע הימים בלחם צר ומים לחץ. ויהי היום ואביא לו מים במשורה לרחצו ולהשקותו, ויתעולל עלי השומר לאמור: “הלחתור את בית הסֹהר אתה אומר במים הרבים אשר הבאת?”. ויקח את הכלי מידי וישפוך ממנו החצי ארצה. ויהי כבואי לפני מורי, וישאלני למה זה אחרתי היום לבוא, ויאמר: “הלא יודע אתה כי זקן אני וחיי תלוים בך!”. אז ספרתי לו את אשר קרני. ויבקש ממני לתת לו את המים לרחוץ את ידיו. “רבי! – אמרתי לו – הן מעט המים אשר הבאתי, ואם תרחץ בהם כפיך לא יהיה לך עוד לשתות!”.

“טוב כי אמות בצמא ולא אעבור על דעת חברי!” – ענה הזקן הצדיק ולא נגע בלחם היבש עד אשר נתתי לו את המים לרחצה¹⁸⁵.

הוא היה מחבב את היסורים¹⁸⁶, וכאשר הוסיפו לענות אותו כן הוסיף אמץ ןהתחזק באלהיו. וכה היו דבריו: "ארבעה בנים יש, ואיש מאחיו יפרד בנוח עליהם שבט אביהם. אחד לוקה ושותק, אחד לוקה ומתאונן, אחד לוקה ומתחנן ואחד לוקה ואומר לאביו: “הלקני!”. אברהם לקה ושתק – כי כאשר צוהו ה' לאמר: “קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה”, היה לו לאמר: “אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע”… והוא שתק וימהר לעשות רצון אביו שבשמים, ככתוב: “וישכם אברהם בבקר”. איוב לוקה ומתאונן, שנאמר: “אומר אל אלוה אל תדינני! על מה תריבני?,. חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר: “ויתפלל חזקיהו”. ודו אמר לאביו: “הלקני!” שנאמר: “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני!” ¹⁸⁷ – ובדבר הזה אבחרה להיות כדוד”. –

בא היום הנורא, יום הכפורים¹⁸⁸, היום אשר נועד להרגת מורנו הזקן. רבים מתלמידיו באו ליום הזה לקסריה, לראות את פני מורם ורבם, בהערותו למות נפשו בעד שם כבוד אלהינו. גם דינה בתו היחידה היתה בתוך הבאים, ועמלי עמד לי להמציא לה רשיון להֵראות רגעים מספר את פני אביה אשר לֻקח ממנה זה שלש שנים. העדינה הזאת יחידה היתה תו, כי בניו מתו עליו בחייו¹⁸⁹. ובבואה לפניו בערב יום הכפורים, נפלה על צואריו ותתן קולה בבכי תמרורים. ויהס אותה האב הזקן ויצו עליה להבליג על יגונה, ויזכיר לה את משָׁלו מלפנים, כי “כל מעשה ה' לטובה הוא”. אף מצא את לבבו נכון לדאוג לאחריתה ולחוש עתידות לה, ויפקוד עליה להנשא לאחד מתלמידיו, אשר יואל להקים ביתו אחריו. ויפקיד אותה על ידי להיות לה לאב וליועץ בדבר הזה – כי לחטאה נחשבה לו שִׁבתה בבתוליה כאלמנה צרורה אחרי מות בן עזאי ארושה מלפנים, בדרשו: “אל תחלל את בתך – זה המשהה בתו בוגרת”¹⁹⁰. ואנכי הבטחתי אותו כי אשמור לעשות כדברו. בדבר הזה נתתי מרגוע לנפשו, ועד לא כלו האב ובתו את שיחתם בא השוטר ויבהל את דינה לעזוב את בית הסהר, כי הנה עבר המועד.

האב והבת נפרדו לנצח. ואנכי יצאתי אחריה ואלַוה אותה עד השער, ששם חכו לה רעותיה, ובתוכן העלמה המחֻכמה, ברוריה בת ר' חנינא בן תרדיון. ונלך יחדו עד האכסניה אשר נועדה לכל הבאים לקסריה ליום ההוא, להתאבל על קדושנו. את האכסניה ההיא הכין להם ר' יוסי בן קסמא, אשר היה מכבד את הרוֹמאים, בהיות דברו לאמר: “אומה זו מן השמים המלכוה”, ועל כן נכבד בעיניהם גם הוא¹⁹¹. ועל פיהו נִתן הרשיון לכל הבאים שמה מקרב אחינו, לספוד לר' עקיבה ולבכותו.

הבקר אור ומורנו הזקן הוּצא אל השוק, הֹעל על הבמה אשר הכינו לו. שם סבבוהו ההורגים לעיני רופוס ושריו ולעיני כל העם. ניפשטו בגדיו מעליו, ויקרעו את בשרו, בסרקם אותו במסרקות ברזל עד אשר נגלו עצמותיו ודמו עליו נטש, – ויחד עם צאת הדם החלה יציאת הנשמה. אבל בכח אמונתו גבר צדיקנו זה על על יסוריו, וישמח שמחה גדולה, וישא קולו בגאון ה' וירוממהו בקהל עם. למראה הזה השתומם רופוס ויקרא:

“מה לך זקן? איך תעצור כח לשאת ענוּיך? אין זאת כי אם קוסם קסמים אתה!”

“לא קוסם ולא בן קוסם אני – השיב הקדוש אמריו לו – אך שש אני באלהי, כי אִנה לידי למסור נפשי על קדושת שמו!” ¹⁹²

ואל תלמידיו אמר:

“שמחו וגילו בי, בנַי, כי זכיתי לקדש שם אלהינו ברבים! הן כל ימי הצטערתי על הכתוב: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי תמיד: מתי תבוא המצוה הזאת לידי ואקימנה! – עתה נתן לי ה' את שאֵלתי, והנה הגיעה לידי כיום הזה!”

עד כה וכה הגיע זמן קריאת “שמע”, ור' עקיבה חגר שארית כחו וירם את קולו בהתעטף עליו נפשו, ויקרא בחזקה:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵנוּ, ה' אֶ-חָ-ד!”

ובהגיעו לאחד האריך בקריאתו עד שיצאה נשמתו¹⁹³.

רוח סערות התחוללה ותעל נשיאים מקצה הארץ ועננים ושפעת חול מפאת הים, ויהי רעש וסופה וחזיז קולות ויליל ישימון. ים קסריה היה כמרקחה וגליו השחורים המו ויחמרו בשאון, התרוצצו בשצף קצף כמו התנשאו לבלוע עיר הדמים. והאדמה רגזה ממסגרותיה – כמו התקוממה הבריאה כלה, וברעם גבורותיה נדמה לנו כמו תשמענה אזנינו מכל עברינו קול גדול ונורא, קול אדירים משברי ים, קול האיתנים מוסדי ארץ, קול הרוחות מלאכי עליון, יחד היו לקול אחד, קול גדול ולא יסף:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם:

זוּ תוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?!

מבין קרעי העבים השחורים נראתה תכלת הרקיע, ששם השמש דורכת בעֻזה, ואור יקרות שפוך סביבותיה כאור שבעת הימים – זה אור ה' הזרוע לצדיק הולך נכחו, זהר אֵל נערץ בסוד קדושים, עטרת תפארתם במרומי שחקים. שם מלאכי השלום ירננו, יחד יתנו קול:

אַשְׁרֶיךָ, רַבִּי עֲקִיבָה,

שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! ¹⁹⁴

עליונים ששו ותחתונים אבלו. אראלי מרום צהלו לקראת רוח הצדיק השבה אל האלהים, וכל אחינו מררו בבכי – כי להוסיף יגון על מכאֹבם הושבה גופתו אל בית הסהר, ושם הָפקדו עליו שומרים, לבלתי תת לאחינו להביאה אל קבר ישראל¹⁹⁵.

אבלים וחפויי ראש שבנו ממקום המשפט אל האכסניה, כלנו קודרים ומשתוחחים ביגוננו הרב, כלנו שוממים ורועדים מהמראה הנורא אשר חזו עינינו במורנו קדושנו. עמדנו להתפלל בכבד ראש ולב נשבר. כל היום התמוגגנו בדמעות על הרעות שבאו עלינו, ונבך תמרורים על הרג הרוגינו ועל מות צדיקינו. בהגיע שעת המנחה קמו זקני חכמינו ויקשרו מספד מר על ר' עקיבה קדושנו.

“הכמות רוצח ימות קדוש ישראל! – קרא האחד – טורנוס רופוס הרשע דן למיתה את ר' עקיבה הצדיק! ¹⁹⁶ אוי לעינים שכך רואות ואוי ואבוי לנו שכך עלתה בימינו!”.

"הן כתוב בנביאים – קונן השני – ¹⁹⁷ תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים – נחשת, ותחת האבנים – ברזל… תחת רבי עקיבה וחבריו מה יובא לנו?! ¹⁹⁸.

“תחת האבנים – ברזל! – קרא השלישי וימרר בבכי. זכורני בית מדרשו של ר' אליעזר הגדול. הוא היה עשוי כמין ריס, ואבן אחת היתה שם מיֻחדה לישיבה לר' עקיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע מורו, וינשק את האבן ויאמר: “האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית” ¹⁹⁹ – ותחת האבן הנה ראו עינינו מסרקות של ברזל!”

"וארון הברית נשבה! – קרא ר' חנינא בן תרדיון, וכל השומעים געו עמו בבכיה – “ופלשתים לקחו את ארון האלהים ויביאוהו מאבן העזר אשדודה” ²⁰⁰! הילילו ליום הזה כי שֹׁד משדי בא, אוי לנו כי שדדנו! לא נהרג ר' עקיבה אלא למופת, שנאמר²⁰¹: “והיה יחזקאל לכם למופת… ביום קחתי מהם את מעזם, משוש תפארתם” ²⁰² – היהיה גם קדושנו זה נוסף על הרוגי ביתר, שלא נתּנו לקבורה? אוי נא לנו שכך עלתה בימינו”!

“גם אני אזכרה רת בית מדרשו של ר' אליעזר, זכר אזכרה ותשוח עלי נפשי – מרר ר' יהודה בן בבא בבכי – פעם אחת שהה ר' עקיבה לבוא שמה, ובבואו כבר היה בית המדרש מלא תלמידים כרמון. מה עשה ר' עקיבה העָנו? בא וישב לו מבחוץ. והנה נשאלה שלאה, זו הֲלָכה, ואין משיב עליה. ואלה אשר ראו את ר' עקיבה יושב חוצה, אמרו: הֲלָכה מבחוץ! נשאלה שאלה שניה, אמרו: תורה מבחוץ! נשאלה שאלה שלישית, ענו ואמרו: עקיבה מבחוץ! אז קמו כלם ויכניסוהו לבית המדרש ויפַנו לו מקום בראש. אבל הוא בענותנוּתו בא וישב לפני רגליו של ר' אליעזר, רבוֹ מלפנים²⁰³. גם עתה אחינו נקרא ונאמר: “עקיבה מבחוץ!” גופתו מתגוללת על אדמה טמאה, כי אין מניחים לה לבוא אל מנוחתה בקבר ישראל – אוי נא לנו שכך עלתה בימינו!”.

בתוך הבכי הגדול והמספד הרב אמצתי לבבי ואעזוב מקומי, ואבוא אל חדר הנשים, למצוא חפץ ולדבר דבר עם בת ר' עקיבא, עם דינה העדינה, הנמוגה בדמעותיה, והיא עיפה ואנושה, באין כח עוד לבכות. אמנם קשתה עלי שיחתי בעת ההיא, בדעתי כי יהיו לה דברי כמחט בבשר החי; אבל הבת הכשרה והישרה הראתה אמץ לבבה בפעם הזאת כי ראויה היא לאביה – כי כרגע נאותה לי, ותמלא את ידי לעשות בשמה דבר אשר לא פללתי.

שבתי ואעמוד על מקומי, ואקרא ואומר:

“מורי ורבותי! אספרה נא לכם מעשה שהיה: הלא ידעתם את ר' טרפון, מורו וחברו של רבנו, שהיה עשיר גדול מאין כמהו. פעם אחת פגשהו ר' עקיבה, ויאמר לו: רבי, רצונך שאקנה לך נחלה מבֹרכה? אמר לו: הן. ויקם ויתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלם ר' עקיבה ויחלקם לעניים שבתלמידיו. לימים מצאהו ר' טרפון וישאלהו: איפה היא הנחלה שקנית לי? ויאחזהו ר' עקיבה בידו וינהגהו ויביאהו אל בית המדרש, ויניח לפניו ספר תהלים, ויקרא עמו עד שהגיעו לפסוק זה: “פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד”, ויַראהו על התלמידים היושבים שם שורות שורות ועוסקים בתורה. אמר לו: הנה זו הנחלנ שקניתי לך! אז קם ר' טרפון ונשקו ויקרא לו: “רבי ואלופי! רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ!” ²⁰⁴. – עתה הנה גופת רבנו ואלופנו מתפלשת בעפר, מתגוללת בחדר כלאו ואינה יכולה לבוא לקבורה – ובכל המוני תלמידיו אשר פרנס ואשר החיה ואשר למד והורה בחייו, באמנם לא ימָצא גם אחד, אשר יאבה להכניס עצמו בסכנה, להציל כבוד רבנו הקדוש ולהביא גופתו אל קבר ישראל?”

כל השומעים נבהלו רגזו תחתיהם; אבל איש לא מצא לבבו נכון להשליך נפשו מנגד, כי נפל פחד רומה ומשפטיה עליהם.

"מ נאמר ומה נדבר – קרא ר' חנינא – גם בדבר הזה תחסר לנו עצת מורנו הגדול, כי עמו הי עז וגבורה עצה ותושיה, ומשמת ר' עקיבה בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות החכמה²⁰⁵.

“עוד דבר אחד אגיד לכם אַחי ורעי, ואתם שמעוהו ודעו לכם! – קראתי בשומי פני אל עדת חברי הצעירים – הנה אמרו רבותינו: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגד לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תו עיניך במשפחה!” ²⁰⁶. עתה בעונותינו הרבים חסרנו כל, חסרנו גם זה. עתה בנות ישראל לבושות שחורים ועטופות שחורים, כי נהפך לאֵבל מחולן ושירתן למספד מר – ובשם אחת מהנה, אשר אֶבלה אֵבל כלנו, הנני קורא לכם, בחורי ישראל: מי בכם החפץ בבת ר' עקיבה, יתנדב נא לעשות החסד האחרון, חסד של אמת, לאביה הקדוש, והיה לי לעזר להוציא גופתו מבור השבי ולהביאה אל קבר ישראל! לבָחור כזה אקרא ואומר בשמה: שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך: פה יש נוי, יש משפחה, יש גם עשר ונכסים וכבוד, יש כלה נאה וחסודה אשר תהלתה מודעת לכלנו – ואשר ישאנה לו בדבר הזה ישא ברכה מאת ה' ועל פני כל העם יכָּבד!”.

לדברים האלה נפתחה היריעה לפתח חדר הנשים, ודינה בת ר' עקיבה צעדה על המפתן, ופניה הלבנים נראו מבעד לאטיפתה השחורה כפני הירח באישון לילה. עיניה שחו לארץ וידה הימנית פשוטה אל מול המקום אשר עמדו זקנינו, ואצבעותיה מורמות למעלה, לאות נדר ושבועה. ופתאם נצתו לחָיי הבתולה הצנועה באש פלדות, וקולה חרד מאד בהוציאה מלבה מלים לאמר:

“על דעת המקום ועל דעת זקנינו חכמי התורה הקדושה הנני מאַשרת ומקימת את הדברים אשר הגיד ר' יהושע הגרסי בשמי!”.

ובקיר המזרח קם שאון, והבחורים פנו דרך לאחד מחבריהם, הוא ר' יהושע בן כפוסאי ²⁰⁷, החכם והעשיר²⁰⁸, אשר גֹבה לו ויפעה לו שכם אחד על כלם. ובצאתו מבין עדת חבריו הרים שפת טליתו מעל ראשו ותפול על שכמו. רגע אחד התבונן אל העלמה הענוגה והנוּגה, אשר ככלותה דבריה שבו חורו פניה כבראשונה, ויפן אל זקנינו ויאמר:

“על דעת המקום ועל דעת מורינו ורבנינו הנני נכון לעשות כדבר ר' יהושע הגרסי וכרצון בת ר' עקיבה הנצבת עמנו בזה. והיה כי יעזרני ה' והוצאתי בשלום את עצמות ר' עקיבה הצדיק, וקברתיו במערת אבותי, בשדה נחלתי ב”אנטיפטרוס של צרה“. ואם תאבה העלמה הכבוּדה כבדני, והיתה לי לאשה כדת משה וישראל. אך בהונה ועשרה לא תגע ידי, פן יאמרו, כי בגללו עשיתי זאת – ולכן אקדישהו לצדקה והיה פריו קדוש לה'!”

“ברוך אתה וברוך טעמך! – קראו כלם פה אחד – וה' יהיה בעזרך ושלם נות צדקך!”

“כמדומה לי – אמר ר' חנינא בן תרדיון – אין די בכח שני אנשים להשלים הענין כראוי, כי כגדלו של ר' עקיבה בתורה, כן גבהה קומתו ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל העם²⁰⁹. אבל כדאי וראוי ר' עקיבה כי ימסרו תלמידיו נפשם עליו, ומובטחני בהם שימצא ביניהם עוד אחד אשר יתנדב לשמש את רבו ולהכניס עצמו בסכנה זו למענו”.

מבין שורות התלמידים יצא עלם אחד, נאה והדוּר, ושמו ר' נהוראי, והחכמים קראו לו ר' מאיר, שהיה מאיר עיניהם בהלכה²¹⁰. הוא היה תלמיד מובהק לר' עקיבה, ובראותו את אשר התנדב בן כפוסאי לעשות, נדבה רוחו גם אותו, ויקרב ויעמוד לפני ר' חנינא ויאמר: “רבי, אנכי אעשה כדבריך!”

“אשריך וטוב לך! – קראו כלם יחדו – ויהי רצון שתכנס בשלום וזכות ר' עקיבה תהי מסיעתך!”

והנה נפתחה היריעה שנית, וברוריה בת ר' חנינא, היפה והחכמה, הטובה והנעימה, צעדה על המפתן ותעמוד לימין דינה רעוּתה. ופניה האדימו כתולע בנשאה קולה בענות חן לאמר:

י אדני אבי, אדברה נא דבר ואל יחר אפך בי! הנה לפנינו שני בחורים הבאים כאחד, ולר' עקיבה אך בת אחת, ורק לאחד תוכל להיות לאשה – ולמה זה יגרע חלק השני ממנו? לכן אמרתי: אהיה אהי בת זוגו של השני, עקב אשר נדבה רוחו אותו לעשות כדבר הזה. והיה כי ישיבנו ה' בשלום, וארש אותי לו באמונה, והייתי לו עד עולם!"

ברוריה היתה נודעת ברוב יפיה וחכמתה. היא למדה תורה ככל תלמידי החכמים²¹¹. ולפעמים נצחה אותם בהלכה²¹². ונפש ר' מאיר חשקה בה, אך ר' חנינא לא אץ להסכים לו, אף שר' עקיבה סמכהו כבר לרב ומורה – כי עוד היה רך בשנים ולא נתקבלה סמיכתו הראשונה²¹³. לשוא שנן לשונו לאמר: “אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו” ²¹⁴ – כי הקשה לו ר' חנינא ולא נתן לו את שאלתו. אך במעשהו זה קנה לבבו, ויקם ר' חנינא ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת חברי הנני מאַשר ומקים את הנדר אשר נדרה בתי בזה. ואם חפץ ה' בידך יצלח, והיתה בתי לך לאשה והיית לי לבן יקיר!”

“וגם סמיכת חכמים לא תמָנע עוד ממך – אמר ר' יהודה בן בבא – אנכי אערבך ומידי תבקשנה²¹⁵. כי לך יאתה”.

נהדר בקדש היה המחזה, בעמוֹד שני הבחורים המתנדבים איש על יד רעהו; אבל עוד נפלא מזה היה מראה שתי הבתולות הצנועות, בעמדן יחד מול פני בוחריהן – כמו ירדו שני המאורות מרקיע השמים להאיר לפניהם נתיב בדרך צדקה אשר נכונו לאחוז בשם ה‘! זכרתי שנים קדמוניות, עליהן ספרו אבותינו, איך התקשרו נפשות צעירי עמנו בימים הטובים, ואתבונן אל יום הכפורים הזה, יום אֵבל ובכי ומספד גדול, בו נוסדה אגֻדתם להמציא מנוחה נכונה לנפש צדיק, אשר אם חלילה לא יצליח ה’ דרכנו, והיו שניהם חתני דמים, מטים להרג ונתונים לטבח. זאת ועוד אחרת זכרתי בהתבונני אל שתי העלמות ההן – כי עלה על לבי זכר אביגיל בתי היחידה, אשר לוּ חיתה לפני, כי עתה היתה גם היא כלה נאה וחסודה כשתי בנות צדיקינו אלה. אללי לי, כי בילדותה נגזרה מארץ חיים, בטרם תראה אור וחיים – ומי יודע אם שבה עוד רוחה אל האלהים, ואם יש לה עוד חלק בעולם הבא, כי הלא מידה היתה לה זאת, באבדהּ עצמה לדעת!

הרעיון הזה דכר כחלל לבי. ואפן בבכי תמרורים אל זקנינו ואספר להם דבר מות אביגיל, אשר טבעה בים למען הציל כבודה מחרפת צר. ואשאל את פיהם, אם יש לבתי האמללה חלק לעולם הבא? "תמות נפשנו מות ישרה כמוה, ויהי חלקנו עמה שמה! – ענוני המה – כי עליה וכיוצא בה נאמר²¹⁶ “אמר ה' מבשן אשיב ממצולות ים” ²¹⁷.

-—————–

כתום היום, בעבוֹר הצום, סעדנו לבבנו, ואחר כן באנו שלשתנו, אני ובן כפוסאי ור' מאיר, חדר בחדר, ונשנה פנינו ונחלף שׂשמלותנו ונתחפש לשרים רומאים, ונחל ונבוא אל בית הסהר בשם רופוס נציב הארץ, אשר צונו לסור ולראות אם ישמרו השומרים את תפקידם. ונבקר את כל חדרי הכלא, ונמצא הכל כראוי, ונהלל את השומרים ונבטיח אותם להזכירם לטובה לפני אדוננו ולהביאם על שכרם ולשלם להם כפעלם. ובן כפוסאי הוציא כסף מצלחתו להשקותם יין. והשומרים, אשר שמחו מאד על דברינו הטובים, שתו וישנו וישלשו, ובין כה וכה שכל בן כפוסאי את ידיו וישם שִׁקוי-שֵׁנה ביין משתיהם, וכעבור זמן מה נמו כלם שנתם, נרדמו יחדו ולא ידעו עוד נפשם. אז באנו אל חדר הכלא, ונמצא את גופת רבי עקיבה שוכבת על המטה אשר ישן עליה שם בחייו, ונעמיסנה על כתפותינו ונצא משם דרך השער הפתוח לפנינו, ונעבור שלום את העיר וונלך כל הלילה עד הגיענו אל אנטיפטרס. שם ירדנו במעלות המערה, ונגיע אל אחד התאים אשר הורה לנו בן כפוסאי, בו מצאנו כסא ושלחן ומטה ומנורה. ונשם את גופת קדושנו על המטה ההיא, ונדליק את הנרות ונצא. וכאשר הגיעו הדברים לזקנינו נשאו ידיהם קדש ויברכו את ה' ויקראו בשמחה: “אשריך ר' עקיבה, שנמצא לך מלון ערב אחרי מיתתך!” ²¹⁸

לא ארכו הימים וגם זקנינו אלה נתפשו זה אחר זה ויחדו מתו בענוים קשם על קדושת שם ה‘, והנשארים נפוצו אל כל עבר, נמלטו ארצה בבל או התחבאו במערות צורים וניקי סלעים עד יעבר זעם. בין הראשונים היו ר’ מאיר עם ארבעת חבריו שקבלו סמיכתם על ידי ר' יהודה בן בבא לפני נפלוֹ בכף הרומאים רוצי נפשו, אשר עשו את גופו ככברה²¹⁹. ובין האחרונים נמניתי גם אני, בהחבאי במערה אשר כרה לו אבי הזקן, שמעון בן יאיר, בבקעת גמלא. שמה הבאתי גם עצמות חנה אשתי, זו אמך הטובה, ואקברנה על יד אסתר, אמנו הזקנה, ושם מצאתי את כל הסגלות והמגלות אשר השאירו לנו אבותינו לנחלת עולם במשפחתנו. ואת המגלה הזאת הנני מוסיף על הראשונות, ועל ידה עוד סגלה אחת הראויה להיות למשמרת עולם לדורותינו – הוא הנעל אשר היה על רגל אביגיל בתי האמללה, היא אחותך הישרה והתמימה; הנעל אשר מצאתי ביד חנה אמך, בהתגוללה בדמה בתוך המסלה²²⁰.

אכן רבים חללים נפלו בעמנו במסרם נפשם על קדושת דתנו, ואין מספר לקדושינו אשר עֻנו ואשר הֹרגו על שם אלהי קדשנו! רק ראשיהם וגדוליהם יעמדו לזכרו עולם, לאותות ולמופתים בעמנו, ויתרם נפקדו בשמותם רק בקרב אנשי משפחותם, אשר בקרוביהם אלה יקדשו ובהם יכָּבדו סלה.

ועתה אתה בני יקירי! בזכרך את אמך הטובה, אשר הקריבה חייה לממיתים ותער למות נפשה בעד ילדיה, זכור ואל תשכח גם את אביגיל אחותך, אשר על פי זקני חכמינו ראויה גם היא להחשב בקדושי עמנו. והנעל הזה אשר תמצא על יד המגלה הזאת, קדוש יהיה לך – כי הוא השארית האחת הנמצאה לנו מהילדה הזאת הקדושה והטהורה, אשר בחרה מות מחיים, בשמרה נפשה מחללה. היא ירדה בעצם תּמה תהומה, ורוחה הטהורה שבה אל האלהים, כאמור לי מפי זקני חכמינו, אשר סמכו דברם על הכתוב:

“אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.

יזכרנה אלהים לטובה עם שאר צדיקי עולם!

***

שנה אחת עברה מאז כליתי לכתוב את המגלה, והחדשות אשר צמחו אותן אשית נוספות לזכרון, ותהי נא נחמתי כי אשלימנה בדבר טוב.

אדרינוס הרשע מת²²¹ במכאובים נוראים, כאנטיוכס הרשע בשעתו. כמלאת שלש שנים לחרבן ביתר היה הדבר הזה, ותחתיו עלה אנטונינוס לכסא, מלך ישר באדם ושופט צדק, ותהי ראשית מעשהו להסיר את טורנוס רופוס מפקודתו ולהושיב נציב אחר בקסריה תחתיו. ועל פי עצת אחת השרות הרחמניות²²², נאספו באו חכמינו שמה להתחנן על עמנו, ובכה בכו בלילה עד אשר הגיע קול יללתם לאזני הנציב ויקראם לבוא לפניו. וה' נתן להם רחמים והגזרות הרעות בטלו²²³.

עתה הנה רבה העבודה לשלֻמי אמוני ישראל לרפא שבר עמנו, לגדוור פרצותיו ולקומם הריסותיו. לעת הזאת לא אוכל גם אני להפָּנות לנפשי ולעזוב מקומי ולבוא אליך לראות פני אומניך הטובים ולברכם. אך נחמתי זו לשעשעני: כי עד כה נשארתי רחוק ממך באֹנס, ועתה אעשה זאת ברצון – כי יכירני מקומי בקרב בני עמי בארץ קדשנו ומולדתנו, וקשה לי פרידתי מהם וממנה לעת הזאת.

היה בני ברכה, וברוכים יהיו אומניך הטובים כעל כל חסדם עליך. בימיכם ובימינו יושע עמנו, ה' אלהים יגיה חשבו ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

תמו דברי אביך יהושע הגרסי.

---

הסוגר

מאת

אברהם שלום פרידברג

(ספור מקורי)

(בשנת ארבעת אלפים וארבעים ושש לבריאת עולם).

אני עולא בן קושב בן מנחם, הדור הששי לאבינו יהושע הגרסי, כותב המגלה הזאת,

והיתה לך, אבא בני, למזכרת עולם לדורותינו.

אכרים עובדי אדמה היו אבותי בארץ הקדש. דבר לא היה להם עם עניני המדינה גם לא שמעו קול נגש – כי במות אדרינוס הוקל מעל עמנו עול רומה, בעלות לכסא מושל צדיק, אנטונינוס פיוס ¹, והוא הסיר מעל ישראל מעט מעט את הגזרות הקשות אשר השיבוהו עד דכא. אחריו מלך חתנו מרקוס אורליוס ², המכונה “הפילוסוף”. הוא היה אוהב חכמה ושונא עמל לאמים, ולזאת לקח לו לחבר את שר צבאו לוציוס ורוס, ויחלק עמו את הממלכה הגדולה והרחבה. לו לקח את הממשלה בארצות המערב, ולורוס נתן ממשלת ארץ הקדם. בימיו שבו התקוממו הפרתים על רומה, ויעל לוציוס ורוס עליהם למלחמה ויכם, ויקח את בולוגז מלכם ולבבם לעזור להעם אשר בתוכו הם יושבים. וכגבור יד לוציוס ורוס, זכר את עון היהודים יושבי הארץ, ויהי המעט בעיניו להנקם בם בלבד, ויאמר לכלות חמתו גם באחיהם יושבי ארצות ממשלתו. והנה הקים ה' לנו מושיע ורב, כי נתן את חן “רבנו הקדוש”, רבי יהודה נשיא עמנו,בעיניו ובעיני המלכים לבית אנטונינוס שהיו אחריו – והיא שעמדה לנו ותצל את עמנו מכליון חרוץ כיום הזה.

                                       -----------------

רבי יהודה הנשיא נולד לאביו, רבן שמעון בן גמליאל השני, בעצם היום ההוא ³ אשר נהרג ר' עקיבה קדושנו. ובהודע לחכמינו כי ביום ההוא ילד ילד להנשיא, נחמו בו ויקראו עליו: “וזרח השמש ובא השמש” ⁴. ובעת ההיא היו גזרות אדרינוס הולכות וכבדות על עמנו על ידי טורנוס רופוס הרשע, נציב ארצנו, וכל אשר הכניס בנו בברית אברהם הומת בחרב ⁵. ורבן שמעון בן גמליאל שם נפשו בכפו ויקדש את בנו לה' וימל אותו כדת, ועל כן נקרא שמו אחרי כן: "רבנו הקדוש ". ויגד הדבר להמושל העריץ, כי עבר נשיא ישראל על פקודתו, ויחר אפו, ויצו להביא לפניו את הילד ואת אבותיו, לשפטם כרשעתו. ואשת המושל גם היא ילדה בן בעת ההיא, וכאשר הובאה המשפחה אל היכלה, חמלה על האם ובנה, ותתחלפנה הנשים בילדיהן חרש עד אחרי הבקרת – וכך נצלה משפחת הנשיא מרעה⁶ ויהי לנס!

ויהודה הלך וגדול בתורה ובחכמה עד כי גדל שמו מאד, ובהגיעו לשנת השלשים ושלש⁷ מת אביו ויהי הוא לנשיא בעמו אחריו. וכגדל שמו כן גדל כבוד ביתו, כי נוסף על תורתו וחכמתו ברכהו ה' בהון ועשר רב מאד ⁸, עד כי אמרו עליו, כי “נאוה ארות סוסיו מהיכל מלך פרס” ⁹. ו“מימי משה ועד רבי לא נמצאו תורה וגדולה במקום אחד”¹⁰ . והקיסר אנטונינוסכבדהו מאד ויאצל עליו מהודו, כי היו לו דבריו כדברי האורים, וחכמתו האירה לפניו נתיב בעניני ממלכתו וגם בהליכות ביתו¹¹, והרבה פעמים לקח אנטונינוס תורה מפיהו ויתענג על תשובותיו המחכמות.

פעם אחת הורה רבנו לו כי האדם חיב לקבוע לו זמן לתפלתו ולא להתפלל בכל שעה. ולא ישרו הדברים בעיניו, על דעתו, כי כאשר ירבה האדם להתפלל כן יוסיף להפיק רצון מה'. ויהי ממחרת וישכם רבנו בבקר ויבוא להיכל אנטונינוס, ויברכהו בקול רם לאמר: “ברוך אתה אדני הגדול!”. לאחר שעה שב ויבוא לפניו ויקרא: “שלום לאדני המושל!”, ואחר כן שב ויבוא לפניו ויקרא: " שלום רב לאדני האמפירטור!". ויתפלא אנטונינוס ויאמר: “הלהתל בי אתה בא, כי תוגיעני בברכותיך הנעתרות?”

אז אמרלו רבנו: "בי אדני, תשמענה אזניך דבר שפתיך! אם לך, מלך בשר ודם, נעתרות הברכות הנשואות לך למכביר, ואף כי למלך מלכי המלכים, אשר לו דומיה תהלה – האין זה “קלות ראש בגבורה?”¹² בדבר הענש, הצפוי לאדם לאחר מותו, אמר אנטונינוס לרבנו: “הגוף והנשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, בגלגלם החובה זה על זה. הגוף יאמר: הנשמה חטאה – כי מאז יצאה ממני הנני כאבן דומם, והנשמה תאמר: הגוף חטא – כי מאז יצאה ממני הנני שטה ברוח ודבר אין לי עם יושבי חלד!”. וימתק רבנו שפתיו, בהשיבו אמריו לו במשל הזה:

"פרדס נאה היה למלך, ובו עצים נושאים מבחר כל פרי. ויושב בו שני שומרים, האחד עור והשני פסח. ויהי בימי הבכורים ויאמר הפסח להעור: "הנה שם עץ גמל פריו, תאוה לעינים – הרכיביני נא עליך, למען אגיע עדיהו והיה לשנינו למאכל! ויאות לו העור, ויאכלו שניהם עד בלי די. ממרום היכלו נשקף המלך בעד החלון, וירא את אשר שומריו עושים וישמור הדבר בלבו. לימים בא המלך לפקוד את גנו, ויסר אל העץ ההוא אשר נקטף פריו, וישאל את השומרים: “הבכורות הנאות איפה הן? אין זאת כי אם נקטפו מידיכם ומכם אבקשן!”. ויען הפסח ויאמר: “הכי יש לי רגלים לעלות?”, והעור הצטדק ויאמר: “הכי יש לי עינים לראות?”. מה עשה המלך? הרכיב את הפסח על העור וייסרם יחדו.

“כן עושה גם אלהי המשפט בקומו לדין את הרשע על חטאותיו אשר חטא בחיים”¹³.

על כן היה רגיל על לשונו לאמר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה: דע מה למעלה ממך – עין ראה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"¹⁴.

הוא שנא לשון סוריה המערבת, וידרוש כי בארץ ישראל יהיו אחינו מדברים עברית ויונית¹⁵. ובביתו היתה לשון קדשנו נשמרת בטהרתה, ומלים הרבה אשר נשכחו מתלמידיו, שהסכינו ללשון סוריה, היו מבארות להם, בשמעם אותן מפי שפחתו¹⁶. הוא פזר נתן הרבה לעניים, ובשנות בצרת פתח אוצרו וישביעם לחם¹⁷. תלמידיו נהנו מטובו, ובהיותם מאוכלי שלחנו¹⁸, הורה אותם דרך ארץ וילמדם ארחות חיים. פעם אחת נתן לפניהם לשונות צלויות, רכות וקשות, ויהיו הם בוררים להם את הרכות ומניחות את הקשות. ואז הורם לאמר:

“ממעשיכם עתה למדו היטב כי תהיה גם לשונכם רכה, בדברכם עם אחרים!”¹⁹.

דבר גדול פעל בעמו ושם עולם עשה לו, בסדרו בשטה מסימה את התורה המסורה, היא המשנה. בה אסף וקבץ דעות חכמינו, אף הכריע ביניהם ויכתוב הכל בספר להיות הדברים נצבים וקימים לעד ולעולם.

יותר שהיה חכם וגדול בעמו היה ענו ושפל רוח²⁰, ומחלק כבוד לחבריו ואף לתלמדיו, ועל זה היה פתגמו לאמר: "הרבה למדתי מרבותי, ויותר – מחברי, ומתלמידי – יותר מכלם²¹. ומכל עשרו וכבוד ביתו לא נהנה אף באצבע קטנה²², ועל כן אמרו עליו: “משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא”²³.

הוא היה איש מכאבות וידוע חלי, ולזאת עזב היכל כבודו בבית שערים ויבחר העיר צפורי למעון לו, כי מקומה בראש הרים ואוירה טוב ומבריא²⁴. יסוריו רבו מנשוא: אך הוא קבלם באהבה, בחשבו אותם לענש לו על מעשה שהיה. וזה הוא: פעם אחת הובל עגל לטבח, והנה רץ העגל אל רבנו, אשר עמד שם, ויחביא ראשו תחת כנפי מעילו, כמו בקש להצילהו מידי שוחטיו. ורבנו הקשיח לבו מחמלתו ויאמר לו: “לך, כי לזה נוצרת!”²⁵. ויסוריואלה עזבוהו רק אחרי אשר הקרה ה' לידו לתקן את אשר עות – כי כאשר כבדה שפחתו את הבית מצאה קן עכברים ילודים בפנה, ותואל לטאטאם במטאטא השמד. ויצו רבנו להניחם, באמרו, כי כן הוא מדת ה': “ורחמיו על כל מעשיו”²⁶.

ביום מות רבנו האהוב גזרו חכמינו תענית ויקראו אל האלהים בחזקה. גם גזרו אמר, כי כל אשר יאמר: “מת רבי” ידקר בחרב. ויהי בצאת נפשו כי מת, ויצא בר קפרא מחדר הנשיא ויבחר לו לשון ערומים לאמר:

"אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש,

נצחו אראלים את המצוקים –

ונשבה ארון הקדש!"

“ובכן איפוא מת רבנו?” – קראו כלם אליו.

“זאת אמרתם אתם ולא אני” – השיב החכם²⁷.

בין יתר הדברים אשר צוה לפני מותו היתה גם פקודתו לבל יספדוהו בעירות²⁸. אבל כל יושבי הערים מסביב נקבצו באו לצפורי ויספדוהו שם בשמונה עשר בתי כנסיות, ואז הובילוהו אל בית שערים, ויקברוהו שם²⁹. ונשיאותו עברה בירושה לרבן גמליאל בנו.

                                 ----------

בטרם אספר קורותי, עלי לדבר על אדות ארץ בבל, שבכבר הימים היתה לנו גם היא לארץ מולדת. כאשר העיר ה' את רוח כרש מלך פרס להשיב שבות עמנו, בחרו רוב גולי בבל להשאר על מקומם מהיות בין העולים לארץ הקדש³⁰, כי היו להם שם בתים ושדות וכרמים, ויראו מנוחה כי טוב ויתענגו על רוב שלום. גם בהמיר ארץ, וממלכת בבל עברה מיד ליד, מפרסים ליונים, ומיונים לפרתים, ישבו אחינו שאננים במקומותם, איש על משפטו באין מכלים דבר – כי היו תמיד נאמנים לאדונים אשר הרכיב ה' לראשם ויעבדום באמונה ובלב תמים. וביותר נעמה להם שבתם בצל ממשלת הארץ, בהיות להם מושלם מקרבם, הנקרא בשם “ראש הגולה”, אשר שפט אותם על פי התורה אשר נתן משה והדיינים אשר הורו לנו חכמי עמנו, מפרשיה ומבאריה. ראש הגולה נמנה בין גדולי הממשלה ונחשב רביעי במעלה למלך המולך על הארץ³¹. מאת ראשי העם נבחר והמלך אשר בחירתם ויכירהו לכל לראש.

כנשיאי ארץ ישראל כן ראשי הגולה בבבל היו מזרע מלכות בית דוד, מצאצאי זרבבל, אשר אחרי העלותו את שבי ציון ויטעם על אדמתם שב בבלה וישאר שם. ועל כן נאמנה עמם רוח עמנו ויטו שכם אחד לעבדם ולסור למשמעתם, ויחשבו להם זאת לגאון ולתפארת. ושלום אמת היה בין הנשיאים וראשי הגולה. מבבל העלו מתנותיהם קדש לבית ה‘, ומארץ ישראל יצאה להם תורה בעבור השנים וקביעת המועדים. ואל התורה הזאת היו עיני אחינו שבגולה נשואות גם אחרי חרבן הבית, כאשר חדלה ירושלים מהיות עוד אבן פנה לעבודת הקדש. רק בימי רבן שמעון בן גמליאל השני, אבי רבי יהודה הנשיא, קרה מקרה, שעל ידו היו יושבי בבל נוטים להחלק מעל מוריהם בארץ ישראל ולבנות במה לעצמם – לולא עמד הנשיא הזה בפרץ ויקנא לה’ ולעמו ויסר המכשלה. וזה הדבר: בימי אדרינוס, כאשר כבדה ידו על עמנו, יצא ר' חנניה, בן אחי ר' יהושע הלוי, לשבת לבטח בין אחינו שבבבל, ובראותו עני היושבים בארץ הקדש מורה מאד, גמר בלבו ליסד תורה על מכוניה בבבל, ויבחר לו לשבתו את העיר נהר-פקוד הקרובה לנהרדעא. שם אסף לו עדת חכמים כמספר הסנהדריה וישב בראשם לדין ולהורות, ומהם בחר לו אחד ושמו אחיה ויושיבהו על ידו להיות לו לסגן, כמנהג “הזוגות” בארץ הקדש מלפנים³². וימים רבים ליושבי ארץ הקדש ללא תורה וללא משמעת דיניה לקרובים ולרחוקים, ועל כן שמחו אחינו שבבבל כי חזו סנהדריה נוסדה בקרבם, וישמרו פקודיה בכל לב. אז החל ר' חנניה לעבר השנים ולקבוע המועדים על פי התורה אשר למד מחכמינו בשבתו בארץ ישראל. ויהי כעבור ימי הזעם וחכמי התורה קבעו להם מקומם באושא, וישלח רבן שמעון וחכמיו שני מלאכים, ר' יצחק ור' נתן, ללכת בבלה אל ר' חנניה ולהשיבהו מדרכו. בראשונה שמח ר' חנניה עליהם מאד, ויהללם בשער כי “גדולי הדור” המה. אך בהשמיעו תורתו בקהל כפעם בפעם, קמו שני המלאכים וישיבו על דבריו למען הרעימו. אז הבין ר' חנניה כי תאנה הם מבקשים להכעיסו ולהשפיל ערכו, וישב ויאמר: “האנשים האלה של שוא הם, של תהו הם!”. אבל הם השיבוהו לאמר:“כבר השמעת עלינו גיתך מראש, ולא תוכל עוד להרוס את אשר בנית. ועתה הנה התלמידים הקטנים אשר הנחת בארץ ישראל היו לחכמים גדולים, “הגדים נעשו תישים בעלי קרנים”, והם גוזרים עליך לחדול ממעשיך, ואם לא – וקראו עליך חרם ומקרב עמנו ינדוך!”. ובראותם כי עוגנו מכביד לבבו, פנו אל העדה, ויקם ר' יצחק ויקרא: כתוב בתורה: “אלה מועדי חנניה”… “אלה מועדי ה'!” – ענו כלם ואמרו. ור' נתן מלא אחריו ויקרא: "כתוב בתורה: “כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד”…

“לא כן!” – ענו כלם – כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים!"

“אמנם כן כתוב בתורתנו – קראו המלאכים – אבל אתם הלא יצאתם לעשות לכם תורה חדשה, ומה חכם איפוא לבנות לה במה בבבל? עלו אל הר בית ה': שם יכירכם מקומכם: אחיה יבנה לכם מזבח, וחנניה ינגן בכנור, כי הלא לוי הוא, ויחדיו תשמיעו קולכם ברמה: אין לנו חלק באלהי ישראל ולא נחלה בצאצאי בן ישי!”

כשמוע זאת העדה וימג לבבם ויתנו בבכי קולם. ומאז והלאה שבו לשמוע אל התורה אשר הורום חכמינו על פי הנשיא מארץ הקדש³³.

כן שב כבוד התורה למקומה בארץ ישראל, ומבחר לומדיה בבבל עלו שמה לצקת מים על ידי חכמיה הגדולים, אשר כבוד ה' עליהם זרח עד מות מורנו הגדול ר' יהודה הנשיא. אז החלו לשוב איש למקומו, ויורו דרכיה לאחיהם וישגיאו פעלם בקרב ארצם, עד כי גדל כבוד התורה בבבל במדה אשר נגרע ערכה בארץ הקדש בצוק העתים ובתלאות הימים הרעים, אשר שבו ובאו על אחינו היושבים בה.

                            ---------

דור התנאים האחרונים, חכמי המשנה, הלך לעולמו, ודור האמוראים הראשונים, בעלי התלמוד, הנה זה בא. בתוכם היו ילידי בבל, רב ושמואל, אשר בשובם אל ארצם תפשו ישיבות בערי מושבותיהם ויחזיקו תורה בלמודיה. רב, הוא אבא אריכא, יסד ישיבה³⁴ בעיר סורא אשר על נהר פרת מזרחה. הוא בחר מקומו שם, בראותו כי רבה העזובה במחוז ההוא בעניני הדת, עד כי בהיותו בטט-לפוש, הקרובה לסורא, שמע אשה אחת שואלת את רעותה: כמה חלב יש לתת על ליטרה בשר לבשלו?³⁵. כאלף ומאתים תלמידים נהרו אליו לקחת תורה מפיהו³⁶, ובהיות רוב אחינו בבבל אכרים עובדי אדמה, יעד להם שני ירחים בשנה, ירחי אדר ואלול, להשמיעם תורתו לבקרים – הם הנקראים “ירחי כלה”³⁷. מלבד זה קבע שבוע אחד לפני כל מועד, לדרוש לפני העם בהלכות החג. והתקנה הזאת נכבדה עד כה בעיני כל, עד כי לא הזמינו איש לדין בזמן ההוא. גם ראש הגולה בא אז שמה, לחלק להרב מכבודו ולקחת ברכה מאת העם הנאסף³⁸. גם ארטבן, האחרון למלכי הפרתים, כבד מאד את רב, וישלח לו מרגליות יקרות למנחה³⁹, ויאהבהו כאהבת אנטונינוס את רבי. וכדבר רבי במות אנטונינוס כן היה דבר רב במות ארטבן לאמר: הוי כי “נתפרדה החבילה!”⁴⁰.

דבר אחד מרה ועצב את רוחו, כי היתה לו אשה רעה אשר השביעתהו במרורים, ומדי בקש אותה להכין לו איזה תבשיל, עשתה תמיד ההפך למען הכעיסהו. ועל כן היה רגיל בפיהו לאמר: “כל חלי ולא חלי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל רעה ולא אשה רעה!”⁴¹. ובכל זאת נשא וסבל הכל בנפש חנינה, ועוד הפך בזכות הנשים לאמר: " הן מוליכות את בנינו לבית הספר, נותנות לנו ללכת למקום תורה, ומחכות לנו עד שובנו משם"⁴². כאשר גדל חייא בנו, היה הוא המליץ בינותם, ומדי בקש אביהו דבר, הערים עצה להגיד לאמו ההפך מאשר בקש, ואש עשתה היא כרצון בעלה מבלי הדעת. ובהודעת חבלתו זו לאביו, שמח על חכמתו, ובכל זאת הזהירהו מעשות עוד כזאת ולא ילמד לשונו דבר שקר⁴³.

שמונה ועשרים שנה הרביץ תורה בישיבתו בסורא, ובמותו⁴⁴ לווהו כל תלמידיו⁴⁵ והעם ספדו לו, ושנה תמימה לא יצאו בעלי חתונות בהדסים וענפי תמרים כדרכם – כי גדל האבל מאד⁴⁶ ובהודע דבר מותו **לשמואל ** חברו, קרע עליו שתים עשרה חליפות שמלות ויקרא: “הוי כי מת האיש אשר היתה מוראו עלי כמורא שמים!”⁴⁷.

שמואל בר אבא הכהן, יליד נהרדעא, היה חבר ורע לרב, בלמדם יחדו לפני רבנו הנשיא. מלבד תורתו הרבה היה לשמואל יד ושם בחכמה ומדע הוא ידע לשונות רומה ויון, ויבאר לתלמידיו את המלות הנמצאות במשנה, אשר יסודת בלשונות ההן⁴⁸ וביותר היתה ידו רב לו בחכמת הרפואה⁴⁹ בה הצליח להעלות ארוכה למחלת ר' יהודה הנשיא החלותו את עיניו⁵⁰ . ועל כלן גברה ידו בחכמת התכונה, עד כי מצאהו לבבו לאמר: “נהירים לי שבילי הרקיע כשבילי נהרדעא”⁵¹, וחכמתו זו היא שעמדה לו לסדר לוח הירחים והמועדים לששים שנה, ועל כן קראו לו “ירחינאה”, לאמר: יודע מולדות הירח⁵² אך לא גלה סוד העבור בשערים, לבלתי הכעיס את הנשיא בארץ הקדש, אשר רק לו המשפט לדון בדבר הזה⁵³.

בשנה אשר יסד רב את ישיבתו בסורא, מת רב שילא, ראש הישיבה בנהרדעא, ועל פי ענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא, נמנה הוא עליה לראש. ובמות רב נהרו תלמידיו לישיבת שמואל בנהרדעא, ויהי מאז והלאה למורה ראש לכל תלמידי החכמים שבבבל, אשר קרבם אליו באהבה וידביעם מטובו. וביותר נטה חסד לחייא בן רב, בבואו גם הוא אליו להשתלם בלמודים, ויזכור אהבת האב לבנו אחריו⁵⁴. בפסקי דיניו והוראותיו היה מופת לרבים, ובהוראתו הידועה “דינא דמלכותא דינא” השלים את עמו עם הממלכה החדשה אשר נוסדה בימיו, בקום אחד מגזע הפרסים הקדמונים ושמו אריוך, הוא ארדשיד, וימרוד בארטבן המלך וימיתהו, ויקח את המלוכה אליו⁵⁵. ושבור בנו אשר מלך אחריו⁵⁶ טה חסד להחכם היהודי ויתרועע עמו באהבה⁵⁷. ואחינו קראו את שמואל על שמו: “אריוך”⁵⁸, וגם “שבור מלכא”⁵⁹.

עשר שנים עמד שמואל בראש הישיבה הנהרדעית, וימת⁶⁰ שנתים ימים לפני בוא הרעה על העיר ויושביה וגם על ביתו בעצמו.

                              ---------

הפרסים החדשים, הם הנקראים בשם “חברים”⁶¹, קנאו לתורת צורואסתר, אשר עזבוה הפרתים זה כמה. ויכריתו את אלילי יון ועובדיהם מקרב הארץ, ויגברו לאמונתם העתיקה: האמונה בשתי הרשויות, הם האלים השנים, הורמיז ואחרימון, שהאחד הוא יוצר אור ומקור כל טוב, והשני בורא חשך ויסוד כל רע. אז קמו המהגים, כהני הדת הזאת, וישימו משטרם בארץ. ובקנאתם הרבה לא נקו בראשונה גם את אחינו, ויגזלו מהם משפטיהם⁶², ובימי חגיהם ומועדיהם, זמן עבודתם לאש קדשם, עלו בבתי ישראל ויכבו את הנרות ויחתו את הגחלים מעל האח המבוערת להביאם אל היכלי אלהיהם⁶³. אבל מעט מעט הסכינו עמם גם השלמו יחדו, כי היו לב המלכים עליהם לטובה וימשכו להם חסד. כן התפאר שבור המלך לפני שמואל, כי במלחמותיו בארץ לא היתה ידו ביהודים, חוץ מאלה אשר במזיגת-קיסרי, במדינת קפוטקאי⁶⁴, כי התחיבו בנפשם, במאנם לקבל עול מלכותו עליהם. ושמואל נתן צדק לפעלו ולא נהג אבל על ההרוגים ההם, אף שהיה מספרם שנים עשר אלף איש⁶⁵.

והמלך שבור עשה חיל ויצליח, וירחיב מקום ממלכתו עד כי השיג גבול רומה בממשלתה בארץ הקדם. בעת ההיא החלה יד ה' להיות בממלכת רומה ולהשיב גמולה בראשה. שנה אחת אחרי הוסד ממלכת פרס החדשה נרצח הקיסר אסורוס, האחרון לבית אנטונינוס. אז החל מטבח נורא בין השרים והעבדים המתנשאים למלוך על רומה איש אחר רעהו. במשך חמש ועשרים שנה⁶⁶ היו בה שלשה עשר קיסרים, ואיש מהם לא מת כדרך כל הארץ, כי נרצחו איש על יד רעהו אשר התקסר תחתיו בעזרת הפריטורינים, הם אנשי הצבא השומרים לראשו. והסינט הרומאי, אשר מפניו יחילו עמים ומשאתו נבהלו, נקלה בעת ההיא להחניף בחלקות ולהשבע אמונה לכל עבד נפשע, השם נזר אדוניו על ראשו. נוסף על זה בא נגף ממצרים וישם שמות בארץ איטליה חמש עשרה שנה בלי חשך. בתהפוכות אלה כשל כח רומה, נשבר גאון עזה, והמוני עמים החלו לעלות עליה מקצוי ארץ כעיט הרים על פגר מובס. הגותים, הסרמטים, האלמנים, הפרנקים פרצו במערב והפרסים ממזרח שמש, יחדו שאפו לקחת איש בתרו מן הגוף הגדול אשר עלה רקב בעצמותיו. רק עמנו האמלל לא יכל עוד להתנער מעפרו ולפרוק מעליו עול הממלכה הרשעה אשר השיבתהו עד דכא, ובצוק עתיה עוד הכבידו מושליה עליו ידם. פעם אחת, בהגיע הלחץ עד מחנק נפש, הפילו אחינו תחנתם לפני פרנציסקוס ניגר, נציב סוריה המושל גם בארץ הקדש, להקל מעליהם על המסים אשר כבדו מנשוא. ותהי תשובתו לאמר: “הנכם מבקשים להסיר המס המושם על תבואות שדותיכם, ואני חושב לשום מס גם על נשמת רוח אפכם!”⁶⁷. ועמנו הנגש והנענה נ/א בשרו בשניו, כי קצרה ידו מהושיע לו, וישב יחיל ודומם לישועה ממרחק תבוא. ועל כן בקרוא מלך פרס עליה מלחמה, חיתה רוחו ותעודדהו תקותו, כי תחזק פרס ממנה ביום קרב והרחיבה גבולה עד ארץ הקדש, והיתה לו גאולה כמלפנים בימי כרש. אחדים מחכמינו הגדולים נבאו כזאת מראש: “עתידים מחריבי בית שני לנפול ביד פרס”⁶⁸: “אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל, צפה לגאולה!”⁶⁹, “אם ראית ספסלי בבליים מונחים בארץ ישראל – צפה לרגליו של משיח”⁷⁰ . התקוה הזאת אמצה רבים מאתנו לרדת בבלה. אלה נספחו על מחנה מלך פרס⁷¹, ואלה באו לשבת במנוחה בישיבות סורא ונהרדעא, לצקת מים על ידי החכמים הגדולים, רב ושמואל, אשר גדל שמם בישראל ותהלתם מלאה הארץ.

                  -----------

בעת ההיא ירדתי גם אני בבלה. באתי אל הארץ הברוכה אשר שני הנהרות היוצאים מעדן, נהרי פרת וחדקל, יחבקוה. ותעלות הרבה יוצאות ומחברות את שניהם להיות כאחד עד כי נדמתה כלה כיושבת על איים רבים. ואדמתה דשנה ופוריה מאד: בה נפות יפות הנושבות מאחינו בני עמנו, והם בניה ובוניה, עובדיה ואוכליה, הרואים בטובה ומתעדנים ממגד תבואותיה. קול נוגש לא ישמעו, פני שוטר רומאי לא יראו ויד רמה לא תשיגם לגזול משפטם. ראיתי כל זאת ואזכור דברי ר' חייא על הכתוב: “אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה”⁷² – “ידע הקב”ה בישראל, שאין יכולים לקבל גזרות רומאים, עמד והגלה אותם לבבל"⁷³.

אבל עוד יותר גדלה שמחתי בהגיעי אל מחוז חפצי, אל נהרדעא העיר הראשה! בה ראיתי נשיא ביקרו, את “ראש הגולה”, הנוהג עמו בחסד עליון, וכבודו רב בעיני מלך הארץ. ראיתי בעברו ברחובות עיר במרכבת זהב⁷⁴ והוא עוטה מעיל משי יקר⁷⁵ וחגור אבנט זהב רחב ומשבץ אבני חן⁷⁶. ועבדים רצים לפניו ומאחריו, והם נושאים על בגדיהם את חתם תכניתו, כמשפט לרוזני ארץ⁷⁷. ראיתי זאת ולבי עלץ בקרבי, כי עוד ברכת יעקב: “לא יסור שבט מיהודה” שרויה על משפחת בית אבי, בית דוד בן ישי, שממנו יוצאים ועולים ראשי גליות שבבבל⁷⁸, - ואם בארץ הקדש כבוד הנשיא, “המחוקק”, הולך ודל, הנה בארץ זו, השניה לה במעלות בקדש⁷⁹, כבוד ראש הגולה, התומך “שבט”, הולך וגדול. בה גדול גם כבוד התורה בלמודיה, כי ראש הגולה מחזיק בידיהם, וממנו יתד ממנו פנה לשתי הישיבות הגדולות, אשר עלו על אדמת בבל כגנים חדשים מלאים מטעי חמד, העתידים להציץ ציץ ולהפריח זרע ולשאת פרי לברכה בקרב הארץ. פה לא יכנפו לומדי התורה מפני השוטרים מבני הנכר – כי הממשלה והמשפט והמשטר בבני עמנו כלם נתונים בידי אחינו לכל מושבותיהם, ואף כי בנהרדעא, העיר שכלה ישראל, ונשיא ראש יושב בה לכסא! – בארץ הקדש הסכינו ללמוד בהצנע, ואף בימים הטובים, בימי ר' יהודה הנשיא, שהיה קרוב למלכות, היו נזהרים “שלא ללמוד בשוק”⁸⁰ - ופה למודי ה' הולכים קוממיות ומתאספים בשערי העיר ושוקיה לתורה ולתעודה⁸¹. ומה נהדר המראה בבקר בבקר, בנשוא נשי ישראל את עולליהן לבתי הספר⁸², להפריחם בחצרות אלהינו, בעוד אשר בארץ הקדש הנן משתמטות מזה⁸³, ודרכי החנוך אבלות, וצער גדול בנים גדול מנשוא! אמנם לא לחנם אמר על זה אחד חכמינו: “נוח לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל!”⁸⁴.

והקול נשמע בבית הנשיא, כי אחד מבני משפחתו בא הנה מארץ הקדש, וישמחו כלם לקראתי, וישלחו אלי מגדנות ומבחר כל פרי לכבדני במעוני⁸⁵, וישחרוני בכבוד לבוא לשבת בצל קורתם. באתי אל בית הנשיא והנה הוא כהיכל מלך! לו תחתיים, שניים ושלישים, ובהם חדרים לאין קצה, לנשיא ולגברת, לבנים ולבנות, לשרים, לאורחים, לתלמידי חכמים האוכלים שם לחם חקם⁸⁶, לעבדים ולשפחות ולסריסים הרבים המשרתים את פני כלם, וגם לשרים ולנוגנים העומדים על משמרתם להרנין ךב הנשיא בכל כלי שיר, בעת המשתה גם מדי בקר וערב, בשכבו ובקומו⁸⁷ - כי כן המנהג בבית ראש הגולה, לישנהו ולהעירהו בשירים וזמרות ולהרחיב לבבו בכל עת, כי ינקופו לו הימים כחגים והחיים כמשתה תמיד למרבה השמחה ולענג אין קץ.

וענן בן שפט, ראש הגולה בעת ההיא⁸⁸, הציגני לפני שמואל ירחינאה, החכם היושב על ידו⁸⁹. ויקרבני גם הוא אליו באהבה, ויאספני אל ישיבתו. ומאז והלאה הייתי הולך ובא בשני בתי ישראל הגדולים בנהרדעא, בתי ענן ושמואל, וכבוד הנשיא עלי חופף ובשמו רמה קרני.

אבל לא רבות זכיתי לאור באור פני שמואל רבנו – כי עוד בשנה ההיא חלה את חליו אשר מת בו. וראשי תלמידיו מלאו מקומו חליפות, עד אשר יבחר אחד מהם להיות למורה ראש.

כאשר הסכנתי עם בני בית הנשיא, החלו לדבר על לבי לשאת לי אשה – כי הנה נמלאו לי עשרים ושבע שנה ולא לכבוד במקומם להיות איש פנוי ולאחר שבת בגפו⁹⁰ כבארץ קדשנו, אשר בה חדלו אחינו בצוק העתים לשאת אשה בנעוריהם ולהעמיס רחים על צואריהם בטרם ימלאו להם שלשים או ארבעים שנה⁹¹. אבל בכל הבתולות אשר העו לנגד עיני לא מצאתי כלבבי – כי גבהו בנות נהרדעא מאד, בהיות בנות בית הנשיא להן לעינים, ואין קצה לעדייהן ותכשיטיהן ותמרוקיהן⁹². והנה הקרה לי ה' נערה בת טובים אשר מצאתיה כלבבי, היא הדסה בת איבו בן רב, אשר באה עם אביה לבקר את דודתה, אשת נתן בן ראש הגולה. האיש איבו לא גדל בתורה כאביו ואף לא כחייא אחיו הצעיר, ועל כן למדהו רב דרכי עולם, ויהי איש בעל נכסים החי מפרי אדמתו⁹³. ובתו הדסה סגלה לה את כל המדות הטובות אשר עמל אביה הזקן לגדור בהן את פרצת הדור **בבקעת בבל⁹⁴. ** ובראותי ענותה, צניעותה ותם דרכיה נוספים על יפיה וצבי תפארתה, בקשתי קרבתה וכאשר הוספתי לדעת חין ערכה כן גדלה אהבתי לה. וגם היא לא נזרה ממני, ותאהבני נדבה, ותגל את אזן דודתה, והיא דברה על לב איבו אחיה, וברצון ראש הגולה ארשתיה לי באמונה ואהבת עולם. אך חשכו נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכה בכינו בשומה עם יום חתונתנו עד אשר ימלאו ימיה, שמונה עשרה שנה. ועד העת ההיא נשארתי אני בבית ראש הגולה בנהרדעא, והיא שבה עם אביה אל נחלותיו בסביבות סורא. אכן קשתה עלינו פרדתנו, והרבה בכינו בשומה עם אביה לדרך פעמיה. ותהי רק זאת נחמתנו, כי רק שנה אחת תחלוף ומלאו ימיה והגיע תר כלולותיה היתה לי ואני לה עד עולם.

אבל השנה ארכה לי כימי עולם, ובטרם תעבור קדמוני ימי רעה ויסערוני ויפיצוני כמץ מגרן ותקותי חמקה עברה כגלגל לפני סופה!

                              ----------

שבור המלך הגיח ממקומו ויכבוש את נציבין וחרן ואנטוכיה וקפוטקאי. והקיסר ולירינוס הסיע אליו חיל גדול אשר עמד בראשו, בהניחו את הממשלה ביד גלינוס בנו ושתפו בממלכה. אבל חילו הכה מכה רבה במלחמה על יד העיר הדס⁹⁵, והוא נפל שבי ביד שבור⁹⁶, ויובל עירה שושן, שם שבעה ברעות נפשו עד יום מותו, לחרפת רומה ולקלון מגניה ולגיוניה. אז היתה מבוכתה – כי במשך חמש עשרה שנה התנשאו כשלשים איש למלוך עליה איש מקצהו. ותהי חרב איש ברעהו, ודמים לרוב נשפכו בכל פנותיה וגבוליה. ואנחנו שמחנו כי חזינו נקם, ותקותנו הלכה וגברה, כי עוד מעט ונקתה ארץ הקדש ממחריביה, וישועת אחינו בוא תבוא ולא תאחר.

אבל שוט חדש הונף עלינו יושבי בבל ועל אחינו יושבי ארץ הצבי גם יחד, בבואו כשאה ממקום אשר לא פללנו, והוא הרבה פצעינו וכעב העביר ישועתנו!

המלך שבור כבש חלק גדול מארץ סוריה וישם פעמיו אל העיר דמשק. ובעברו דרך המדבר הגיע עד עיר התמרים אשר בנה המלך שלמה, היא העיר תדמור ⁹⁷. עיר התהלה הזאת היתה תפארת גאון הערבים והסרקים⁹⁸

יושבי המדבר, ובה ישב ראש נשיאיהם ושמו פפא בר נצר, איש חיל ורב פעלים, ועמים יקראו לו אורינטוס. ובהיותה על אם הדרך לסחר הארצות מזרחה ומערבה, שלמו הארחות והשירות מס לבר-נצר מדי עברן, להיות עליהן סתרה מפני אנשי חילו, הם גדודי הערבים והסרקים, השטים במדבר ההוא לשלול ולבז בז כדרכם. ועל כן נחשב בר-נצר כמלך בעיני השודדים וכשודד בעיני המלכים מושלי הארצות⁹⁹ . ויהי כקרוב שבור אל העיר הזאת, וישלח בר-נצר אליו מלאכים ובידיהם כל טוב הנוף ההוא למנחה. אבל המלך שבור בגבה אפו דרש כי יצא הנשיא אליו בחבל על שצוארו, להתרפס ולרהב אותו ולקבל עול מלכותו עליו. כשמוע בר-נצר את הדבר הזה וימלא חמה, ויזעק עליו את שבטי עמו מסביב, הרוכבים הקלים כנשרי שמים, אשר החפש והדרור רוח אפם מאז מעולם. ויאספו אליו בהמון רבה, ויעלו למלחמה על האויב הבא לרשת משכנות לא לו. כסופות בנגב השתערו על חיל פרס, כתרוהו, מנוחה הדריכוהו, זנבו את הנחשלים, ויכריתו אכל מפיהו, ויומם ולילה לא נתנו מנוחה לנפשו. ושבור ראה כי רעה נגד פניו ויעזוב את הכבודה אשר לרגליו וינס עם שארית חילו בדרך בא. ובר-נצר רדף אחריו באפו, ויעל על ערי חרן ונציבין וישרפן, ויכבוש את ארם נהרים ויגיע עד בבל, ויעל על נהרדעא ויצר עליה ויכבשנה ויהרסנה, ויכל חמתו ביושביה: אלה הרג ואלה לקח בשבי. בחרבן העיר נהרסה גם הישיבה שהיתה בה לתורה ולתעודה, ושנים רבות עברו עד אשר שבה לקדמותה. והמורים אשר קמו בה אחרי מות שמואל ירחינאה נעו הלכו למחוזא ולשלהי ולשכנציב, ויחזיקו שם ישיבותיהם¹⁰⁰.

בין הגברים שבויי החרב נמצאתי גם אני, ובין הנשים הנהוגות עמי בשביה היו שלש אחיות, בנות שמואל, ובהגיענו לעיר תפסח אשר על נהר פרת מערבה, נמכרנו יחדו לסוחר ארמי היושב בעיר רצף ושמו איסור. ואדוננו זה שם פדות בין שפחותיו אלו מקנת כספו, ויבחר לו את הצעירה והבריאה בבנות אלה ושמה רחל ויקחנה לו, ואת שתי אחיותיה הבכירות שלח על ידי אנשיו לארץ הקדש – בדעתו כי שם, בין בני עמנו, יקר פדיון נפשן מהשכר אשר ימצא לו במכירתן בשוק¹⁰¹ . ואותי עצר עמו להיות לעבד לו.

אז ראיתי מה בין אחינו יושבי ארץ הקדש, הנבדלים מעמי הנכר והנרדפים מהם בקנאת דת ושנאת לאם, ובין בני עמנו היושבים חוצה לה בקרב גויי הארץ במנוחה ושלום. זכרתי את בת ארץ הצבי, את אביגיל בת אבינו הזקן, יהושע הגרסי – אשר בנפלה בידי נכרים בחרה מות מחיים¹⁰², ואתבונן אל בת בבל השדודה, אל רחל בת מורנו הגדול, אשר בקנות אותה איש זר, עובד אלילים, עמדה כרחל לפני גוזזיה ותלך דומם אחרי האיש אשר הרכיבו שוביה אלוף לראשה! כי הסכן הסכינו אחינו הבבליים עם העמים אשר בשלום ובמישור הלכו עמם, וגם ערב רב עלה בתוכם מן הנכרים והעבדים אשר התגירו ויתערבו בהם. אכן היו יחושי בני בבל נשמרים בטהרתם שכם אחד על יחושי אחינו בארץ ישראל¹⁰³ . אך לא כל המקומות נשתוו, ובתוכם היו כאלה, שבהם כבר נטמעו אחינו ברוב או במעט בין הגוים אשר סביבותם, וחכמינו חלקום בזה לאמר: “בבל בריאה, מישון מתה, מדי חולה, עילם גוססת”¹⁰⁴ . והעיר נהרדעא לא נחשבה בגבול בבל “הבריאה”¹⁰⁵, ויושביה לא הצטינו במדת הצניעות¹⁰⁶ . בשבי בר-נצר נמצאו קרובותי, בנות רב נחמן, חתן ראש הגולה¹⁰⁷, שהיו כלן נשואות, ובהיותן בידי שוביהן ויפדון וישיבון לבעליהן¹⁰⁸ . גם רחל בת שמואל לא התמרמרה על גורלה, לא טרפה נפשה באפה. אולם היא לא נדמתה לקרובותי, הבנות הסוררות: לא ששה כי מצאה גבר, אך טמנה יגונה בחבה ונפשה בכתה במסתרים. זאת ראיתי והתנחמתי, ובהכירי לדעת את אדני כי לא צפון מישר לבו, נתתי מרגוע לנפשי, ולא נואשתי מתקוה, למצוא גאולה ולהיות גם לרחל לישועה, אם יהיה ה' אלהים עמדי.

                             ----------

בטרם נשים לדרך פעמינו הביא אדני את צוארי בסוגר¹⁰⁹ , ועליו חקוק ארמית: “עבדא אנא לאיסור רצפאה”, וכבל ברזל צמוד במנעול אל הסוגר ומגיע בקצהו השני אל הטבעת, המושמה ברסן החמור הנכון לפני לרכוב עליו, ואת רחל הושיב עמו על גמלו. ויהי בהיותנו בדרך, וארא והנה אדני פונה כה וכה, מתבונן אל נשקו ואלי ואל הדרך אשר לפנינו. ואירב את לבבי ואשאלהו: מה זאת?

“נחמתי כי שלחתי את עבדי לפני, ואשכח כי אוצר יקר הנני מוליך עמי – ענה כמדבר אל לבו, בהביטו אל רחל היושבת אצלו – והדרך איננה בטוחה מפני השודדים אשר רבו בארץ בימים האלה”.

“אם נחיש דרכנו – אמרתי – והדבקנו איש עובר ארח ההולך לפנינו, והתרועענו אתו”.

“אנכי לא אראה איש!” – קרא האדון בנשאו עיניו למרחוק.

“גם אני לא אראהו בעיני: ובכל זאת יודע אני כי נמצאהו קרוב לנו”.

“האם נביא או משתגע אתה, כי תאמר לראות במרחק הנעלם מן העין?”

“לא נביא ולא משגע אני: אך עיני תחזינה למישרים וכדברי כן הוא. גם זאת אדע, כי האיש, אשר לפנינו, רוכב לאטו על אתון עורת עינה הימנית, והיא הרה ותאמים בבטנה, ועליה שני נאדות, האחד מלא יין והשני חמץ, והנוהג בה איננו איש יהודי, והם רחוקים מאתנו לא יותר מארבעה מילים”.

“הוי עבד נקלה! – קרא האדון באפו – הלהתל בי אתה אמר? אם עוד תוסיף דבר תועה וידעת את ידי!”

“חלילה לעבדך מדבר שקר! – השיבותי אמרי לו – ואולם בחנני נא בזאת וראית היקרה דברי, ואם לא – הלא בידך אני וכחפצך תעשה בי”.

“ואנכי לא אחיש צעדי עד תתך לי אות על דבריך כי כנים המה”.

“פקודתך תשמור רוחי – עניתי – ועתה שאל נא אותי כחפצך ואנכי אענה על הכל”.

“מאין ידעת כי איש ואתונו עברו לפנינו?”

“כי מצאתי עקבותיהם בחול אשר לרגלינו”.

“וכי האתון עורת עינה הימנית?”

“כי בלכתה לאטה אכלה רק מן העשב אשר בפאת הדרך שמאלה”.

“וכי הרה היא ותאמים בבטנה?”

“הביטה נא וראה: הנה במקום הזה רבצה, ותחתיה נשקע החול כמדת בטנה וישארו בו רשמים שנים”.

“ומאין ידעת כי שני נאדות עליה, והאחד מלא יין והשני חמץ?”

“זאת ראיתי מן הטפות אשר נפלו מהם על הדרך. טפות היין נבלעו ומקומותם שקועים מן החול, וטפות החמץ העלו בועות קטנות בתסיסתן בטרם ייבשון”.

“ואיך הכרת את האיש כי איננו מבני עמך?”

“זאת ראיתי – עניתי בהשפילי קולי, לבל תשמענה אותו אזני רחל – כי הסיך את רגליו באמצע הדרך, ולו היה איש יהודי אזי הצניע מעשהו ויט הצדה”…

“ואיך תדע את המרחק אשר בינותינו?”

“כי עקבות הבהמה נכרות בחול עד ארבעה מילים ולא יותר”¹¹⁰

שמע האדון ויתפלא, וישמח בלבו על קנין כספו כי עלה יפה. אבל עד ארגיעה שבו זעפו פניו מדאגה, ויפן אלי ויאמר:

“ומה בצע בהגיענו אל האיש ההוא, המתנהג בכבדות עם אתונו ההרה? ומה כחו כי ניחל לעזרתו?”

“הואילה נא אדני לפתח חרצבותי, ואז אצלח לך ממנו, לעמוד לימינך ולהגן על אוצרך בכל נפשי!”

“הנה חכמת מאדדד! – ענה האדון הארמי – אבל גם לבי לא צפון משכל. אם אסיר אסוריך מעליך, מי זה יגן עלי מפניך, אם תחרוש עלי רעה בלבבך?”

“הן אתה, אדני, רוכב על גמל ונשקך עליך, ואני עני רוכב על חמור – וגם אם יהיה עמי דבר בליעל, הלא יבצר ממני לעשותו. אבל דע לך, אדני, כי עברי אני! – קראתי בגאות תם – ואיש עברי לא ימעל פיהו, נשבע לאמונה ולא ימיר”.

“אבל איש עברי ימאן לעבוד, וכל מחשבותיו אך לפרוק על אדניו מעל צוארו!”.

“כדבריך אדני כן הוא – עניתי – אבל לא בעבודה תבחל נפשו כי אם בעבדות, אשר חרפה היא לכל בעל נפש, בשימה את האדם כבהמה, למרות דעת עליון, אשר יצר את האדם בצלמו ויאצול עליו מהודו. אך יהי נא לבך טוב אלי, חשבני לאדם כמוך, אז תמצא את לבבי נאמן לפניך: אז תראה ונוכחת, כי טוב אני לך מעשרה עבדים אחרים, אשר מותר להם מן הבהמה אין”.

כל העת ההיא לא גרעה רחל משנינו עיניה, ותקשב לכל דברינו, אך לא התערבה בשיחתנו. רק בשמעה דברי האחרונים פנתה אל אדננו ותאמר:

“כנים הדברים האלה! בני עמנו לא יבגדו ולא יכחשו לעולם. הטיבה ברצונך את האיש הזה, והיה בטוח בלבבך, כי לעולם ישמר אמונתו לך”.

“ואם יפלו עלינו שודדים, מי זה לידי יתקע כי לא ישית ידו עמם ולא יט גם לבבך אחריו, למען החלץ ממני?”

“ולמען המכר על ידם לאדונים זולתך? ולמען ירע לנו אז מעתה?” – השיבה בשחוק מלא בתוגה.

“הטבת אשר דברת, ידידות נפשי! – קרא האדון במאור פנים – כי לא לשפחה חרופה לקחתיך לי, כי אם להיות גברת בביתי, למשול בכל קניני וגם בי – אם תואילי להכירני לטובה ולא תשטניני תחת אהבתי אותך”.

התבוננתי אל הגבר הזה בדברו כה, והנהו במבחר שנותיו ולו תאר והדר ועיניו מפיקות תמתו וישר לבו.

“גם לא אתעמר בך להטותך מאחרי אלהיך – הוסיף לדבר על לבה – כי לא בקנאים חלקי. שמרי לך דתך כלבבך, אך יהי נא לבך אלי אמונה, והייתי עבד נאמן לך כל הימים!”

“גם אני בת העם אשר לא ידע כחש, ואשר עם לבבי לא אכחד – השיבה רחל אמריה לו - הן דתי אוסרת עלי לדבקה באיש העובד אלהים אחרים. ובהגידי לך כזאת, תוכל לבטוח בי, כי לא אשא עיני לאיש אחר אשר כגילך, כי אם כזאת אעשה והוספתי פשע על חטאת נפשי” –

זאת דברה ותתאדם ועיניה שחו ארצה.

ראה זאת האדון ויחרש ממנה. ויפן אלי ויאמר: “אנכי אסיר את הכבל מעליך, אבל הסוגר עוד ישאר על צוארך עד אשר אסכן עמך ואדע דרכיך”.

ובדברו פתח למוסרי, אך לא הסיר את המנעול מעל הסוגר, ואת המפתח צפן עמו. אולם גם זה היה לי למשיב נפש – כי לא נקלותי עוד כבראשונה. ואברך את אדני על חסדו, וגם עיני רחל הביעו לו רצון ותודה – ויהי בעיניו כמוצא שלל רב.

עד כה וכה הדבקנו את האיש העובר לפנינו, והנה כאשר הגדתי מראש כן היה, דדבר לא נעדר! וישמח אדני על זה. ועוד יותר גדלה שמחתו, בהכירו את האיש, כי מבני עירו הור ומגמת פניו גם הוא לעיר רצף.

שני ימים עשינו דרכנו, וביום השלישי הגענו עם אדוננו אל מחוז חפצו.

                                        ---------

באנו אל ביתו – והוא כהיכל חמדה בנוי לתלפיות ומלא כל טוב, כיד בעליו ועשרו הרב. ועבדים הרבה עומדים לפניו לשרתו. אך מכלם בחר בי להיות בקרבתו, ויצוני להגיד לו תמיד קשט אמרי אמת ולבלתי כחד ממנו כל אשר עם לבבי. וימלא את ידי להכין לרחל וגם לי מאכלים כשרים כפי דתנו, אך הזהירני מבוא אל חדריה ומהראות את פניה בלעדיהו. הוא דאג אותי, בקנאתו לרחל, פן יט לבה אחרי, בהיותנו יחדו צאצאי עם אחד – ולא ידע כי לבי ונפשי כבר נתונים המה לעלמה אחרת, אשר אליה נקשרתי בחבלי דת, בעבותות אהבה אשר לא ינתקו ולא ינטשו לעולם!

ויהי בערב וישב עם רחל אל השלחן, ואנכי עומד ומשרת לפניהם כאשר צויתי. וככלותם לאכול צוה ויושם לפניו כד מלאה יין נבחר. וישת וישנה ויצו גם אותי לשתות מן היין אשר הכינותי לרחל על פי פקודתו. ואמאן לשתות, כי לא הסכמתי עמו מעודי.

“הכי נגע איש ביין הזה בלעדיך?” – שאלני אחרי דעתו כי לא ישתו העברים מיין נכרים, עובדי האלילים, פן הקדישוהו להם ונטמא.

“איש לא נגע בו: אבל יראתי פן יגע הוא בי ויתן למוט רגלי”.

“ומה ממך יהלוך? הלא אתא לילה, עוד מעט ועלית על יצועך, וערבה עליך שנתך פי שבע”.

“אל יחר לאדני ואספרה לך אשר שמעתי ממורינו החכמים, ובו צפון לקח טוב ליודעי דעת ומוסר רע לנותנים בכוס עינם”.

“הלא צויתיך זה כמה להגיד לי תמיד את כל אשר בלבבך. ועתה הגידה לי דברך ואשמעה!”

"זה הדבר אשר ספרו לנו חכמינו על אדות היין ותכונתו:

"כאשר החל נח לחפור באדמה לנטוע כרם, בא השטן ויעמוד לפניו וישאלהו: “מה אתה עושה?”

“הנני נוטע כרם” – ענה נח.

“ומה טיבו?”

“פריו מתוק לחיך ומיץ ענביו ישמח חיים”.

“הבה, נעשהו יחדו!”

“לו יהי כדבריך!”

“ויהי ככלותם לחפור את האדמה, ויאמר השטן אל נח: עתה אשקה נא אדמת מטענו, ורותה ודשנה ועשתה פרי הלולים!”. ויביא כבשה וישחטנה ויצק דמה אל תוך החפירה. אחרי כן הביא ארי וישחטהו ויצק דמו שמה, ואחר כן הביא חזיר ויצק גם דמו שמה. וככלותו מעשהו פנה וילך לו, ולא יסף עוד להראות אל נח. אבל פעלו נראה עליו, כי דמי החיות הורישו לפרי הגפן את תכונותיהן, והן מתגלות באדם במשתה היין. שתה כוס ראשונה, ייטב לבו והיה ככבשה תמימה: שתה כוס שניה – יתגבר כארי ונפשו תדרוך עז: שתה כוס שלישית – יתעה בקיאו ויתגאל כחזיר ברפשו"¹¹¹.

האדון שמע זאת ויבט אל רחל היושבת לימינו, ובשחוק על שפתו הסיע את הכד מלפניו ויפן אלי ויאמר:

“דבר חכמה ואמת כזה לא פללתי לשמוע. עתה ידעתי כי נוסף על חכמתך ותבונתך הנך גם גבר תמים עמי. אי לזאת אבטח בך והיית בן משק ביתי מן היום הזה והלאה”.

ובדברו הוציא את המפתח השמור אתו, ויפתח את הסוגר ויסירהו מעל צוארי. אז אחזתי בידו ואשקנה ואברכהו בתודה. אך עיני רחל אשר הפיקו לו רצון יקרו לו ברגע ההוא מכל ברכות פי.

“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדני, תנה לי את הסוגר הזה והיה לי לזכרון, כי טוב עשית עם עבדך וחסדך לנגד עיני!”

“גם בזה נעניתי לך” – ענה, בתתו לי את שאלתי.

                            _______

אחרי ימים אחדים ואני עורך את השלחן לפני אדני לארוחת הבקר, והוא יושב ומחכה לרחל עד כלותה להתפלל בחדרה. וכבואה אל חדר האכל ויברך אדני אותה ויאמר: “אחת הבטחתיך, רעיתי, לבלתי הפריעך מעבוד את אלהיך ומשמור את דתו לעשותה כאשר הסכנת מנעוריך: ובכל זאת לא אכחד ממך, כי לו הואלת להכיר אל אלהי ולעבדהו כמוני, כי עתה יקרת לי שבעים ושבעה, וידעתי כי שלם אשרי בהיותך תמימת דעים עמי!”.

“ומי הוא אלהיך כי אעבדהו ומה שמו כי אדע?” – שאלה רחל לתמה.

עיני אדני אורו מגילת נפש, ואנכי הבטתי אל רחל ולבי השתומם בתוכי.

“האלהים אשר אכיר מנעורי – ענה האדון – הוא אשר שב לשפוך רוחו על עם פרס יודעיו מקדם, הוא הורמיז אלהי האור, אשר אצל מתוכו ברכה את האש הקדושה, ולה נשתחוה ואליה נעבוד, כי היא נותנת לנו אור וחם וכל הנמצא והנעשה בעולם ממנה היו לנו”.

“על דברת האלהים האלה – ענתה רחל בשחוק נעים – כבר התוכחו אבותינו הראשונים לפני אלפים שנה. ואם בעל נפש אתה, היה נא למוכיח ביניהם, שפטם במאזני שכלך מבלי השען על לבבך – כי ההרגל יסית לבב האדם להכריע את הכף אל הצד אשר הסכין הוא לנטות. שפטם בצדק בלי משוא פנים ולאמת הוציאה משפט!”

“טוב הדבר: הגישי עצומותיהם אם תדעין, ובי נשבעתי כי מישרים אשפוט”.

“הלא שמעת שמע אברהם העברי, אשר לפני אלפים שנה יצא עם משפחתו מאור כשדים וילך לגור בארץ כנען?”.

“שמעתי שמעו ויודע אני כי הוא הראשון לאבות עמך, אשר עליהם יתיחש עד היום הזה. אבל לא אדע דרכו ומה שמץ דבר נמצא בו”.

"אזי שמעה נא ואספרה אשר חכמים הגידו: הגדה עתיקת ימים השמורה בעמנו מאבות לבנים:

"לנמרוד המלך הגד כי בן יש לתרח בן נחור, אברם שמו, והוא מכחש באלהי הארץ ובפסיליהם יתקלס. ויחר הדבר לנמרוד ויצו ויביאו את אברם אליו.

• “האמת הדבר, כי אינך מאמין באלהי מעזנו”? – שאל המלך.

• “אני מאמין באל עליון קונה שמים וארץ” – ענה אברה.

• “אל עליון הוא כח האש, אשר בו יכון עולם. הנה האח הקדושה מבערת. לך והשתחוה לה!”.

• “הלא טוב כי אסגוד למים, אשר כחם גדול מהאש, כי על נקלה יכבוה ויכחידוה מני ארץ!”

• השתחוה איפוא למים!".

• “הלא טוב כי אסגוד לעבים, אשר להם אוצרות מים!”

• “הלא טוב כי אסגוד לרוח, המפזרת את העבים!”

• “השתחוה איפוא לרוח!”

• “הלא טוב כי אשתחוה לאדם, המלא רוחות כנאד נפוח!”¹¹².

-“לא! – אמר אברהם אבינו – גדול מכל אלה ה' אלהי עושי, אשר האש והמים והעבים והרוחות וכל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת מעשי ידיו המה. לו אשתחוה ואכרעה ואליו אתפללה, כי הוא יוצר הכל ואין אלוה מבלעדיהו”.

“ועתה שים לבך לדברים והבינה משפט, אז תתן צדק לאברהם אבינו אשר הכיר את בוראו, ולצאצאיו אחריו ההולכים בדרכיו!”

“ואם גדול מכל האלהים אלהיכם, למה זה לא ישמיד את כל האלהים האחרים מלפניו?” – העמיק האדון שאלה.

"על זאת אשיבך אני – אמרתי – שאלה זו כבר נשאלה מזקנינו, ויענו בחכמתם לאמר: “לו עבדו העמים דברים שאין לעולם צרך בהם, אזי האבידם ה' מלפניו: אבל עובדים הם לשמש, לירח, לכוכבים ולכל הדברים שהעולם מתקים על ידם, אף אמנם אין דבר בעולם שיהיה למותר, כי הכל עשה האלהים יפה, ואין לך דבר שאין לו מקום – הלמענם תמוט תבל והארץ תהפך לתהו ובהו? אולם לא כן יעשה יוצר הכל: הוא לא יחבל את מעשי ידיו: הארץ לעולם תעמוד, העולם כמנהגו נוהג, והנתעים בשוא עתידים לתת את הדין”¹¹³ –

בדברים כאלה וכאלה נוסר האדון וישב אל לבו. וישחרני ללמדהו דברי תורתנו ולהבינהו ארחות דתנו. וכעבור חדש ימים נכנס בברית אברהם אבינו, ואז נשא את רחל בחפה וקדושין כדת משה וישראל. ולמקץ שמונת ירחים ילדה לו בן, ותקרא את שמו מארי. אמנם היתה לידתו בקדושה, אבל אחרי שהורתו היתה שלא בקדושה נקרא “בר רחל” – על שם אמו¹¹⁴, או “ברה דבת שמואל” – על שם אבי אמו¹¹⁵, ולא על שם אביו, אשר לא שנה את שמו גם אחרי בואו בבריתנו, וכן נקרא בישראל “איסור גיורא”¹¹⁶ עד היום הזה.

בעצם היום ההוא אשר התגיר איסור אדני קרא לי דרור. אך מאן לשלחני מעל פניו, כי דוקא נפשו אחרי. ויקחני לחבר לו במסחרו, וכל יש לו נתן בידי. ותהי ראשית פעלי לעשות רצון רחל ואיסור: לבקש את שתי אחיותיה ולהחיש להן פדות. לעמת זאת נאות איסור לי, לבקש בין מכיריו הסוחרים אל ארץ, איש עתי ההולך בבלה, לתת על ידו אגרת שלומים, להמציאה לידי הדסה מחמד נפשי, ולבשרה כי עוד מעט ושוב אשוב אליה לקחתה לי לאשה ולהביאה עמי אל המקום הזה, אשר בו מצאתי מנוחתי ואותו חמדתי לשבתי. ובכן שמתי פעמי אל ארץ הקדש. ואדרוש ואחקור ואלך בעקבות הנערות השבויות עד בואי עירה צפורי. שם נודע לי כי נפדו שתיהן בישיבת ר' חנינא בר חמא, וקרובן ר' שמעון בר אבא נדרש בפקודת רבו לאסוף חרפתן, וישא לו את האחת לאשה. אך לא חזה ימיה – כי מתה אחרי נשואיה, ואז ארש לו את השנית, וגם היא ידועת חלי והולכת למות¹¹⁷ - כי קצר כח דתיהן לשאת נדודיהן ומרודיהן כל ימי היותן בשביה.

ואיסור הגיד לי כי שלח את אגרתי על יד איש נאמן, אך עוד לא שב מדרכו, כי רב הוא מפה עד סורא, גם איננו בטוח מפני חיל בר-נצר העומד על הגבול.

עוד שבועות וירחים חלפו והאיש לא שב. לשוא כלו עיני לאמרות הדסה – כי תוחלתי נמשכה לעידן עידנים ותקותי לא באה.

                                           _________

שנאה כבושה היתה בלבב בני עמנו ליושבי העיר תדמור ונושנה מדור דור. את העיר היפה הזאת בנה שלמה המלך בנוה המדבר על חבל אדמה פוריה, שעלתה בין החולות כאי נחמד מבין אפיקי ים. ועל דם עצי התמרים הגדלים שם למכביר קרא את העיר תמר גם תדמור¹¹⁸, ויושב בה עבדיו מבני הנכר, עובדי האלילים. שם סחרו מסחרם, ערבו מערבם אל הארצות הקרובות והרחוקות. מארם ועד יון ומהודו ועד כוש. וברבות הימים עשו חיל ויעשירו עשר רב. ובטרם יצאו לחפשי מעבדותם עולם, נשאו להם נשים מבנות ישראל, ועל פי דתנו נאסרו לאלאיהם לבוא בקהל ה'¹¹⁹. והתימורים לא אבו זאת סלוח לנו ותרב המשטמה. ביתר שאת נגלתה שנאתם לעת צר, מדי עלות אויב על ארץ הקדש – כי שמרו התדמורים עברתם לעמנו וישתתפו לחיל בבל בחרבן הראשון ולחיל רומה בחרבן השני¹²⁰ . ובנפול ירושלים ביד צר עטו הם אל שלל הנפשות: “הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על בנות ירושלים”¹²¹. ויהי חמסנו ושארנו על העיר הזאת ויושביה, אשר רבם ככלם היו מבנות עמנו שנשאו לאבותיהם ברצון בזמן שלמה ובאנס בימי החרבנות. אמנם גדולה שנאת היוצאים מעם ישראל משנאת אומות העולם בעצמם! ועל כן דרשו חכמינו את הכתוב: “הצילני נא מיד אחי מיד עשו – הצילה את בני לעתיד לבוא מיד בני הבנים, הבאים עליהם בכחו של עשו!”¹²². ועל זאת גדלה בתוכנו גם תשוקת הנקמה ממהרסינו ומחריבנו אלה אשר ממנו יצאו, עד כי היתה למלה בפיהם: “אשרי מי שיזכה ויראה במפלתה של תדמור!”¹²³ אבל אשרנו היה ממנו והלאה, ככל תקות עמנו, אשר כקרוב ישועתו לבוא כן תוסיף להתרחק ולהוסיף יגון על מכאוביו. תדמור לא נפלה, כי עוד קמה ותעל למעלה ותעש חיל ונוראות לא פללנו. מלך פרס הכה אחור, נרדף על צואר מאת בר -נצר, הנשיא התדמורי, אשר כבש עריו ומבצריו, וגם אנחנו לא נקינו מידו: את העיר נציבין שרף וישיבתה הופרה, ואחריה כלה חמתו בעיר נהרדעא, אשר יושביה כלם אחינו בני עמנו, ויחריבנה כלה.

חק הוא מאז, כי “כל המצר לישראל נעשה ראש”¹²⁴ . ובר נצר אחרי התגברו על מלך פרס עלה לגדולה, כי בחר בו הקיסר גליוס לשתפהו לו בממשלתו, וישימהו למושל עליון על כל ארץ הקדם¹²⁵ . אולם ימי גדולתו לא ארכו – כי קמה עליו הרעה מקרב ביתו, כי הסיתה בו זינוביה אשתו את בן אחיו אשר נשא אליה עיניו, ובאהבתו אותה קם על דודו ויהרגהו¹²⁶ . אבל גם הוא לא האריך ימים, כי נבאש בעיניה בשתותו לשכרה ובהתמכרו לכל תועבה, ותקם עליו אויבים מקרב בני עמה ותעבירהו מן הארץ. ואז לקחה היא את רסן הממשלה בידה ותסב לה את המלוכה. וביפיה וחכמתה וגבורתה עשתה חיל ותצליח ויהי שמה לתהלה בארץ.

זינוביה היתה מזרע תערובות. אביה היה נשיא ערבי אשר מוצאו ממקור ישראל, ואמה מצאצאי קליאופטרה מלכת מצרים, ומהם ירשה את תכונותיהם השונות – ועל כן נפגשו בה אמץ ויפי, פראות והשכל, אהבת הדרור וחפץ השלטון גם יחד. היא היתה אז בת שלשים וחמש שנה, מלאה חן ילדות ובינת זקנה, הוד נשים וגאות עריצים. ובעלותה למלוכה היתה ראשית פעלה להרחיב גבולות ממשלתה, כמשפט הנתון לבעלה מטעם גלינוס קיסר רומה, וליחד אליה את כל הארצות הקרובות והרחוקות. והקיסר גלינוס ואחריו הקיסר קלודיוס השני¹²⁷ ראו בעינים כלות את אשר המלכה האבירה עושה בארצות ממשלתם, אבל קצרה ידם מהגיע אליה ולשום מעצור לרוחה ומעלליה. ובעוד ידה החזקה פשוטה לאסוף אליה כל ממלכות ארץ, אמצה כחה ליפות את עיר מלכותה ולהגדיל תפארתה בבתי חמדה והיכלי ענג כמבחר בניני יון ורומה. ותעש לה גנות ופרדסים ושדרות עמודי שיש ושערי הוד ומקדשי אלים. בהם הכי נפלא ההיכל אשר בנתה לעבודת השמש והכוכבים, אלהי התדמורים בעת ההיא, ועל ידו ארמון מושבה הבנוי לתלפיות: בו הקדישה חדרים מרוחים, כל אחד לאמונה אחרת, כמספר העמים השונים בדתיהם, ובהם התפללה ולאלהיהם עבדה מסח, בהיות כל חפצה לצאת את כלם, וסוף דעתה – לחבר את כל האמונות וליסד מהן דת אחת לכל עמי ארץ הקדם, והיה הקשר אמיץ, וקמו כלם יחדו על ממלכת המערב, על רומה השלטת בהם מאז ועד הנה, והסירוה מגבירה, וחדלה לעולם. לדבר הזה אספה אליה עדת חכמים, חוקרי דת, לשבת בסודם ולהתיעץ עמם על צפוניה. בהם נודעו לשם: הפילוסוף לונגינוס האתוני, אשר קראה אותו מאלכסנדריה, להיות אמן את שני בניה הקטנים ולאצול עליהם מרוחו, והמלמד הנוצרי פולוס יליד שוטמישוט¹²⁸, שהיה בישוף באנטוכיה, אשר נטה בדעותיו מדרך חבריו כהני הדת הנוצרית, ויקניאוהו ויחרימוהו וינדוהו מקהלם. אז נמצא לו מחסה עז בצל זינוביה, אשר קרבתהו בשתי ידיה, ותקח גם מפיהו תורה, לדעת דרך תבחר.

שני החכמים האלה כבדו את תורת משה ויתמכו יסודותיה איש על פי דרכו. החוקר היוני, אשר כתב ספרים על חקי הנעים והנשגב, הרבה להלל את רוח החן המרחפת על ספור מעשי בראשית, אשר תחלתו במאמר יוצר הכל: “יהי אור!”. והבישוף המוסר נטה אחרי דת ישראל, ויגמר אמר, כי תורת משה נצחית היא למאמינים האלהים אחד. והמלכה זינוביה כשמעה תהלת תורתנו מפי שני החכמים האלה, נתנה אל לבה להביא בסודה גם חכמי ישראל, ולצרף דעותיהם אל התורה החדשה אשר ממנה תצא, להרגיע עמים כלם ולהוליכם לאורה אל מחוז חפצה.

                           _______

כאשר גדלה העיר תדמור ותצלח למלוכה, פרץ גם מסחרה ויהי לתהלה בארץ, וסוחרים נאספו באו אליה לערוב מערבם. גם איסור הגר בא אליה מקרוב לגור, וישב שם עם רחל אשתו, ויחדו משכו עליהם עיני המלכה גברת הארץ, ויהיו מבאי היכלה ורואי פניה. ועל פיהם הצגתי גם אני לפניה בתור האדם המעלה, ותחשבני לחכם בעמי ולרב ומורה בקרב אחי. ומאז והלאה בקשה קרבתי, ותקחני אחר כבוד ותושיבני בסוד חכמיה ויועציה. אבל בהודע לי קצות דרכה ומגמת פניה רגזתי תחתי – כי איככה אשית יד עמה ועם אנשי מעשיה, להקים תורה חדשה אשר לא כדת ולהיות למכשול עון בקרב עמי?

מעט מעט נפקחו עיני לראות, כי לא מחכמתי כי נבונותי ששכם אחד על חברי עשתה לי את כל הכבוד הזה, כי אם מאשר צעיר אני מהם לימים, - כי הם כלם זקנים אנשי שיבה שעליהם אבד כלח, ואנכי בן שלשים לכח, ואך זה מעט החלותי לראות עולמי בחיי. ויותר מאשר התוכחנו יחדו בעניני אמונה ודת הרבתה שיחה עמי בחדר משכיתה, בשבתנו לבדנו באין איש עמנו. והחדר כולו ערוך בטעם בני יון, ובו פסילים ותמונות שתעודתם להעיר ולעורר את האהבה. ואנכי האמון ברוח עמי הצנוע ותורתו התמימה נעויתי מראות את הגויות הערומות והחשופות, המלאות חמדה ומפיקות תאוה, ומדי בואי החדרה השפלתי עיני, כי בושתי מהביט אליהן. ותמתי זו הוסיפה אמץ בלבבה, והנה נדבה רוחה אותה להיות למורה לי, להבינני בינה ולבאר לי שרש דבר נמצא בהן – כי כל אלה אך משלי חכמה הנה למעשי הבריאה ולפעולות הטבע המושל בכל היקום. פה אפרודיטה, אלילת היופי, עולה מקצף גלי הים – להורות כי יפי האדם הוא רק צל עובר ודמיונו כקצף על פני מים: שם היא מתעלסת באהבים ומחבקת את מרס, אליל המלחמה – להורות כי לא על היפי בלבד יחיה האדם, כי לו דרושה זרוע עם גבורה, עז וחיל,ובהם עולם יושע. פה הנער אירוס¹²⁹ אליל האהבה, עומד בעינים עצומות ומורה חציו אל לב פסיכה¹³⁰, הוא הנשמה – להורות כי תעודת הנפש היא האהבה, שהיא יסוד הבריאה ובלעדיה תמוט תבל ולא תכון לעולם. אבל מכל למודיה אלה נוכחתי, כי שכר הנמשל יוצא בהפסד המשל, והתורה היוצאת ממנו היא מוסר הבלים, טיח תפל, שאיננו שוה בנזק האדם, הבוחר במראה עינים מהלך נפש. ובכל תשובותי לא רפתה רוחה, ותוסף להמתיק לי את תורת האלילים ולהשמיעני את השירים אשר שרו מליצי יון ורומה, שירי הומירוס והסיוד, וירגיל ואובידיוס, אשר תוכם רצוף אשבה מבני אלים וכל דבריהם כגחלי אש. אבל קול שיריה, נעם מנגינותיה ועצמת קסמיה היו כחצים מתמוללים בקיר סלע, - כי היה לי זכרון הדסה רעיתי כאלף המגן תלוי עליו כל מחמדי האהבה התמה, ראשית בכורי עלמה עבריה, אשר ענותה וצניעותה תתנינה לה לוית חן, לא יערכוה כל שירי עגבים בחמודותיהם, ובאחת מעיניה הטהורות תלבבנו שכם אחד על כל תחבולות אשה פרוצה אשר נגדנו כל תאותה.

כראות המלכה כי כל מזמותיה לא תעמודנה לה לעורר בי את האהבה, התרפסה לפני ותגל לי משכיות לבבה, כי מכל משחריה רואי פניה אין גם אחד אשר ישוה לה לשאת אליו נפשה, - כי שריה כלם ילידי המקום הזה, פראי אדם אשר לא ידעו דרך השכל, גן לא תאר ולא הדר להם, ואבם עיניהם תרוטות מחול המדבר¹³¹, וחכמיה, אשר אספה אליה ממרחקים, כלם ישישים, הזקנים לימים מאבותיה. ורק אותי מצאה אנוש כערכה, ואלי תשוקתה – ואם לא תצלח למשכני בחבלי אהבה, תמשכני בחבל הזהב, - כי גמרה בלבה לשיתני אלוף לראשה ולחלק עמי את מלכותה. ואם יהיה לבבי תמים עמה, אז אמצאנה נכונה לעזוב את כל אלהי הנכר ולדבקה בתורתי ולעשות את דתי שלטת בארץ.

בהבטחתה זו קנתה לבבי, בפתח תקוה הנמצאה לעמי ולדתי נמצאתי כמעט נכון לעשות חפצה ולמלא כל משאלותיה – והנה הקרה ה' לפני אחדים מרבותינו, שעלו מבבל לארץ ישראל, והם: ר' חייא בר אבא, ור' אימי ור' איסי, תלמידי ר' יוחנן. ור' אימי פקח עיני על דרכי האשה הזאת, בספרו לי את המצודות והחרמים אשר פרשה לפני שנים אחדות לרגלי אחד מחבריו הוא זעיר בן חנינא, אשר בצדקתו אחז ולא הרפה. ובראותה כי שוא כל עמלה למשוך לבבו אחריה, צדתה את נפשו לקחתה. ורק בדרך פלא נצל מרעתה – כי בעוד מליציו רעיו עומדים לפניה ומתחננים על נפשו, פרץ רוצח בעלה החדרה, ובחרב אשר המית את בר-נצר דודו הואיל להמית את האשה הבוגדה, אשר סבבתהו בכחש ותובישהו משברו. ובמהומה אשר קמה אז בהיכל המלוכה הצליח זעיר בן חנינא להתחמק ולהמלט, ותהי לו נפשו לשלל¹³², החכמים האלה הואילו באר לי, כי גם אם באמת ובתמים תאחז זינוביה באמונתנו, לא נוכל לקבל גם אותה גם את כל ילידי המקום הזה – כי על פי דתנו אזור לקבל גרים מן התדמורים, בהחשבם באלה אשר לא יבואו בקהל ה' עד עולם¹³³ . גם ספרו לי, כי המלך שבור התחזק בארצו. העיר נהרדעא החלה להבנות, ותחת הישיבה האחת שהיתה שם, הוקמו ישיבות ארבע: במחוזא, בשלהי, בשכנציב ובפומבדיתא¹³⁴ . רק ישיבת סורא עודנה אלמנה אחרי רב, כי חייא בנו הוא איש מכאבות וידוע חלי¹³⁵, ובלעדהו לא נמצא איש, אשר ישוה למלא מקום “רבנו הגדול”¹³⁶ אחריו. גם הודיעוני שלום הדסה ארוסתי, היושבת כאלמנה חיה בבית איבו אביה, ועיניה כלות ליום שובי אליה, לנחמה מיגונה ולרחמה בחסד עולם. אז המתקתי עמם סוד, מה לעשות ואיך להנצל ממוקשי המלכה התדמורית ומחמת עברתה, בהכזב תוחלתה בי. ותהי לי עצתם אמונה: להתחמק מן העיר הזאת ולברוח אל ארץ הקדש, הקרובה אל המקום הזה, ושם עוד יד הרומאים שלטת, והנציב היושב בקסריה לא יתן להמלכה הזאת לפגוע בי. ואחרי כן נקל יהיה להעיר את איבו, להביא את הדסה בתו אל המקום אשר אבחר לשבת ולהקים ביתנו בישראל.

ספרתי הדברים לאיסור ידידי ולרחל אשתו, ותכון גם ידם עמי. ויהי בלילה ואעל על סוס קל ואצא את העיר, ואחז דרכי צפונה, ואעבור את צדדה ורבלה ואבוא עד בארות. שם ירדתי באניה ואסע לארך החוף ואעבור על פני צדון וצר ועכו וקסריה ואגיע עד יפו. משם סרתי עירה לוד, ואבוא בישיבת ר' יהושע בן לוי ואשב שם.

                                     ______

ויהי ממחרת ןיפקד מקומי בהיכל המלכה, ותשלח לקרוא אליה את איסור, ותחקרהו לדעת, מדוע לא באתי אליה ביום ההוא כפעם בפעם. ובחכמתה כי נבונה הכירה בפניו כי דבר לאט עמו, ותבהלהו בחרונה ותתנהו לבוגד בממלכה ותורידהו ביתה האסורים, ושם צותה לענות נפשו ותתן לו מורא וייראנה ויודה על הכל. ורחל חכתה לאיסור בעלה עד בוש, ובראותה כי נטו צללי ערב ועודנו לא ישוב, קמה ותלך אל בית המלכה לדרוש ולחקור מה היה לו. שם נודע לה כי קצף קצפה זינוביה על איסור בעלה ותאסרהו בית כלא. ורחל הבינה פשר דבר ותמהר לשוב הביתה ותאץ בשלשת החכמים לנוס מן העיר הזאת, כי בנפשם הוא. וישמעו לעצתה, ויאחזו דרך אחרת, פן יפגעו בהם הרודפים אשר יצאו אחי. אבל המלכה הערימה עצה ותשלח רודפיה גם על הדרך השנית ההולכת דמשקה. בהגיע החכמים ןספסיפה הדביקום הרודפים, אך שנים מהם הצליחו להמלט ור' אימי נתפש בכף. בעת ההיא יצא ראש ישיבת טבריה, ר' יוחנן בר נפחא, עם עדת חבריו לעבר ים כנרת, ובהגיע שני הפלטים אליהם ויספרו להם את כל המוצאות אותם, וכי נתפש ר' אימי בידי רודפיו, נואש ר' יונתן ממנו ויאמר " “יכרת המת בסדינו!” – בדעתו אל נכון כי כלה ונחרצה תעשה המלכה התדמורית באיש חרמה. אבל ר' שמעון בן לקיש, הגבור הנערץ אשר לא ישוב מפני כל¹³⁷, שם נפשו בכפו, וילך לספסיפה ויצא בעקבות הרודפים. וה' הצליח את דרכו – כי השכיל להטות לבבם לטובה ולפדות נפש חברו מרדת שחת¹³⁸.

וגדוד החיל, אשר יצא לרדוף אחרי, גלה עקבותי ויגיע עד לוד, ויקף את העיר. ומלאכים יצאו ממנו להעיד בר' יהושע בן לוי, כי אם לא ימסרני לידם, והציתו את העיר באש והחריבוה כלה. ויירא ר' יהושע מאד ויצר לו, פן ישחת לכל המקום בגללי. ויבוא אלי וידבר על לבי, ויזכירני את הדין, כי כשיש סכנה לרבים בעד האחד, ימסרו נפדו ואל יהרגו כלם¹³⁹ . ועל פי הדברים והאמת האלה מסרתי נפשי בכף שואפי¹⁴⁰, אשר לקחוני אתם ויוליכוני אסור באזיקים וישיבוני עירה תדמור. שם הורדתי אל בור השבי, מקום אשר איסור אסור שם, עד אשר יפרש מה יעשה לנו. כי לא אצה זינוביה לשפטנו עד אשר יפלו בחרמה גם שלשת יועצי: ר' חייא, ר' אימי ור' איסי. ובהיות מושבם בטבריה, העומדת תחת שלטון נציב רומה היושב בקסריה, שלחה דבריה אל הנציב, להסגיר את שלשת האנשים בידיה. ובהודע הדבר להם, חלו פני חברם הצעיר, ר' אבהו יושב קסריה, אשר היו לו מהלכים בין שרי רומה, להעביר את הרעה מעליהם. ומיראתם לכתוב דבריהם בגלוי, כסום במליצה חידות, וכו היתה גם תשובתו להם לאמר: " כבר פיסנו שלשת יועצי רע (לטורים): ילד-טוב (אבדוקוס), למד-טוב (אבמטיס) ותרשיש (תלסיס)¹⁴¹, אבל תמר (תדמור – רמז להמלכה) בתמרוריה עומדת, ובקשנו למתקה, ולשוא צרף צורף"¹⁴².

בגלל הדבר הזה פרצה מריבה בין זינוביה ונציב רטמה, ותעל בחיל גדול עח ארץ הקדש ותכבשנה, ותגרש את חיל הרומאים מפניה. וחכמינו התחבאו במערות ובחגוי הסלע, כבימי אדרינוס מפני פחד זינוביה ועברת זדונה. אז שתה המלכה ידה עם פירמיוס, נציב רומה במצרים, ותסיתהו למרוד באדוניו וליסד לו ממלכה במצרים ולעזור לה לגרש את הרומאים מכל ארצות המזרח. ועצתה קמה, לגיונות הרומאים הכו ויסוגו אחור מפניה, ובכל אשר פנתה הצליחה, וממלכתה השתרעה מנהר פרת ועד הים התיכון ועד ארץ מצרים ואזיה הקטנה.

אז קם ברומה קיסר חדש, איש כביר כח יד ולב, ושמו אורילינוס¹⁴³ אשר הכה את הגותים ואת הונדלים ואת הסרמטים ואת המרקומנים, ויגרש את כל אויבי רומה מפניו. גם על המתקסרים בימיו גברה ידו, ויהי למושל יחיד ברומה ואגפיה. וכאשר נכונה הממלכה בידו, שם אל המזרח פניו¹⁴⁴, לבצור רוח זינוביה המלכה, אשא התנשאה בגאונה לעלות למלחמה על רומה, וכבר הכינה לה מרכבת זהב, לשבת בה בהדר גאונה, בבןאה בשערי העיר הנכנעה. ואורלינוס נלחם בה מלחמות תנופה על יד אנטוכיה ועמיסה, ויך את חילה מכה רבה, ויהדפנה אחור עד מדבר ארם ועד תדמור הבירה, וישם מצור על העיר, ויכרת אכל מפי יושביה. ויהי כאשר חזק הרעב שם, ותערים המלכה מזמה, לברוח בלאט מן העיר הנצורה ולאסוף לה חיל חדש משבטי הערבים והסרקינים השטים במדבר ההוא. אבל סר צלה ועצתה נסכלה, - כי בהיותה בדרך נפלה ביד צר ותובא לפני אורלינוס, אשר העמידה למשפט כדין מורדת. אז עזבה רוחה ותשם כזב מחסה, ותגל מעליה אשמה ותשימנה בראשי יועציה וחכמיה אשר היתה רוחם נאמנה עמה. ובהודע להתדמורים כי לקחה המלכה בשבי, רפו ידיהם ויכנעו לפני האויב¹⁴⁵ . וכל יועצי המלכה ושריה הוצאו אל הרג, ובתוכם גם לונגינוס החכם היוני, אשר עבד אותה בתם לבו ונקיון כפיו, רק פולוס הבישוף המוסר הצליח להמלט בעוד מועד ולהציל ממות נפשו.

הנה כן פדו התדמורים בשלום נפשם, ואורלינוס הטה להם חסד וישאירם על מקומם. רק היכל המלכה היה לבז, וכל יקרותיו ואוצרותיו לקחו אל המחנה, להיות ערוכים ושמורים ליום מועד, בשוב הקיסר במסע נצחון רומאה, להראות לבני עמו את המלכה השבויה עם כל שכיות חמדתה, כחק למושלי רומה מלפנים.

                                     ______

ביום הההוא הוצאו כל אסירי המלכה לחפשי, ודרור נקרא גם לי גם לאיסור ידידי. וכצאתנו מבית האסורים חכתה לנו רחל על יד השער, ונשב בשמחה ובשלום אל ביתנו, ויחדו עלצנו בישועת ה', כי גאלנו מיד המלכה, אשר חשכה אותנו ליום עברות, לאבדנו על בלי פשע – והנה נהפך עליה האפן ובחבלי חטאתה נלכדה: היא נפלה ברעה ואנחנו נצלנו, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו!

אבל איש מאתנו לא אבה להשאר עוד בתדמור. נפשי כלתה למהר ולשוב בבלה ולשאת לי את שאהבה נפשי, המחכה לי זה כמה, כדבר האמור ממנה באגרת שלומים אשר הגיעה לרחל על שמי בימי שבתי בבור השבי. ונפש רחל גם היא כלתה לשוב אל נהרדעא עיר מולדתה, בהודע לה מן האגרת ההיא, כי התנערה מעפרה, קמה מן ההפכה אשר הפך בה בר-נצר באפו, ויושביה שבו אליה ויבנוה מחרבותיה ויחדשו ימיה כקדם. ואיסור נעתר לנו וימכור את נחלותיו בעיר רצף ויאסוף את שארית הונו וירד עמנו בבלה, להאחז בה ולשבת בתוכה מן הוא והלאה.

הגענו עד נהרדעא, העיר אשר על פי רחל אשתו בחר בה איסור לשבתו. אבל גם הוא גם רחל לא נעצרו שם אף יום אחד – כי באהבתם אלי גמרו אמר לנסוע עמי יחדו אל העיר סורא. שם קדמו ללכת אל כפר איבו, לבשר את בואי, וימצאו שכר אמת לפעולתם – כי השביעו שמחות נפש נענה, נפש הדסה רעיתי תמתי, אשר בראשונה פג לבה ולא האמינה למשמע אזנה. אבל עודם מדברים והנה באתי גם אני, ולא היה קץ לשמחת כלנו.

עד מהרההובא ךפנינו עציץ מלא אדמה רכה ומלא כף שעורים. וכל היושבים עמנו לקחו מן השעורים וישימון בעפר העציץ, ויזרו עליו מים ויציגוהו לפני החלון. ואנכי השתוממתי על המראה ואשאל מה המה עושים?

“הנה שפתיך תענינה בך כי לא מילדי ארצנו אתה – ענתה אם הכלה בפנים מאירים – ועתה דע לך, כי כן מנהג מקומנו: לפני חתונת דודים יזרעו שעורים בבית הכלה, וכאשר תצמיח האדמה מוצא דשא, והיה להחתן והכלה לסימן טוב, כי כן יפרו גם המה לברכב בקרב עמם”¹⁴⁶.

“ומה זה תבחרו בשעורים ולא במין אחר?” - העמקתי שאלה.

“חדל לך, ידידי, משאלות כאלו, פן יחר להכלה על חטאת שפתיך! – קראה רחל בשחוק על שפתיה – כי האמנם יש עם לבבך לדחות מועד החתונה לעוד ימים מספר?”…

ורחל השפילה עיניה ופניה האדימו כתולע.

אז זכרתי את הדבר הידוע לכל עובד אדמה, כי השעורים ממהרות לצמוח מכל זרע אשר יזרע¹⁴⁷.

עברו שמונת ימים והעציץ כסה כלו ירקרק דשא, ויום החתונה הגיע. נרות הרבה האירו את בית הכלה, ונשים כבודות באו חטוות לאורם ולשיר להכלה שירות דודים¹⁴⁸ . חפתנו נקלעה מענפי עץ עבות וכפות תמרים¹⁴⁹ . והדסה חמדת לבבי הוצגה לימיני כלולה בהדרה, עיניה מאירות מבעד לצעיפה ככוכבים בבין ערפל, ושפתותיה כמו ערוכות לנשיקות אהבה. השושבינים משכו צנורות יין ושמן, כמנהגנו בארץ הקדש מלפנים¹⁵⁰, ומשמן הטוב נתנו על ראש החכמים אשר באו על ראש שמחתנו¹⁵¹ . המשוררים שרו והנוגנים נגנו, וכלם יצאו בתפים ובמחולות, והחכמים רקדו לפני הכלה ויהללוה וישבחוה כמשפט¹⁵² . וביום המחרת יצאתי עם אשתי אל המעון אשר נועד לנו בעיר - - כי בבבל לא נכון לבעל אשה לגור בבית אבותיה¹⁵³.

אחרי ירחים אחדים שבתי עם הדסה אשתי לארץ הקדש, לשבת על נחלתי אשר עזבתיה, בזרוח לנו אור תקוה מפאת מזרח. ויהי בהגיענו עד תדמור ונשתומם למראה עינינו – כי מצאנוה חרבה ושוממה מאין יושב! אז נודע לנו, כי כמעט הרחיק אורלינוס מעליה דרכו, התקוממו יושביה על רנשי הגדוד אשר השאיר בתוכה למשמר, ויהרגום עד אחד¹⁵⁴ . ובהגיע השמועה אל הקיסר, חגר חמות וישב על עקביו ויעל כשאה על העיר החטאה¹⁵⁵ ויבקיענה אליו, ויך את יושביה לפי חרב ויתרם נהג בשבי, ויהרוס את כל בניני העיר, ופרוץ את היכליה וארמנותיה ועמודי תפארתה וכל שכיות חמדותיה. ותהי אחרית העיר תדמור כירושלים עיר קדשנו: כל בניה יצאוה ומכל בניניה לא נשארה אבן על אבן.

עליהם תאמר עירנו ירושלים השכולה:

“הבאת יום קראת – ויהיו כמני”.

                                          -----------

מקץ שנה אחת לשבתנו בארץ הקדש נולדת לנו, בני בכורי, ואקרא שמך בישראל אבא, על שם רב, אבינו הזקן. יתן ה' והיית כמהו לאות ולמופת בעמנו!

אחרי הכניסי אותך בברית דתנו נקראתי מאת רבי גמליאל הרביעי, נשיא עמנו בארץ הקדש, להלוות על עדת האנשים הנבחרים ללכת עם ר' יהושע בן לוי לרומה¹⁵⁶, לקדם פני הקיסר אורלינוס, בשובו בפאר נצחון ממלחמותיו בארץ הקדם¹⁵⁷ . בעמדנו על יד שער הנצחון העבירו על פנינו עשרים שנהבים, שמונה יעלים, ארבעה נמרים וארבעה פנתירים, אחריהם שמונה מאות זיג אתליטים, העתידים להתגושש בזירה. אחריהם שבויי שבעה עשר העמים אשר נכבשו בכל המלחמות שעשה הקיסר הזה, ובתוכם גדוד נשים אמצניות¹⁵⁸ , אשר נשבו בהלחמן גם הנה במערכה. אחריהן שלש מרכבות המלכה זינוביה, ובתוכן מרכבת כבודה, אשר הכינה לה ליום בואה בהוד נצחון בשערי רומה. אחריהן – טטריקוס, ראש צבאות גליה, אשר התנשא למלוך ויהי מושל בגיליה וספרד ובריטניה עד נפלו עם בנו ביד אורלינוס, והאב ובנו אסרו זה לזה בכבלי ברזל, וכן הובלו יחדו ברחבות עיר וישבעו קלון מכבוד. אחריהם הובל פירמיוס, נציב מצרים אשר התנשא גם הוא למלוך: אותו נהגו בחבל על צואר לשפטהו משפט מות. לאחרונה הובלה זינוביה המלכה, וידיה אסורות בכבלי זהב, ועל צוארה רביב זהב ואליו צמודה שלשלת זהב ארוכה, האחוזה מקצה השני ביד איש סורי מתלוצץ, הלועג לאידה. ומאחריה הופיע אורלינוס במרכבת כבוד הרתומה לארבעה צביים: בה עבר אל מקדש הקפיטול יום, ושם הביא את הצביים קרבן ליופיטר אליל מעזו¹⁵⁹.

כעבור זינוביה על פנינו, עמדה ותתבונן בי, והנה חורו פניה ורגליה פקו וכמעט נפלה לארץ. אך הלץ המתלוצץ משך בשלשלת הזהב ויגדל עקב למען הרעימה, וכרגע חלפה לבנת פניה ותחתיה כסו אדם חכלילי, כמו פרץ דמה בשטף עובר על לחייה ומצחה ועד קצות אזניה. אבל עד מהרה התאוששה האשה האבירה ותגבר חילים למשול ברוחה, ותאחז דרכה הלאה ולא יספה עוד להביטי.

למראה הזה נתר גם לבי ממקומו. מעי המו לאשה הזאת אשר הרבה דברים טובים נמצאו בה מורשה מעמנו אשר ממנו יצאה, אך כרחקה ממקורה תעתה בהבלי נכר ותאבד דרך – ככל בני העם התדמורי, אשר ממעי יהודה יצאו והם היו בעוכרינו, וגם שרידיהם אשר שרדו אל ארץ בבל ויאחזו במישון והרפניא לא שבו עוד אל עמנו. אמנם לו גם הואילו לשוב לא קבלום עוד אחינו שבבבל, המקפידים מאד על יחושם, ועליהם גזרו לאמר: “כל הפסולים מתגלגלים והולכים שאולה, ומשאול לתדמור, ומתדמור למישן, וממישן להרפניא”¹⁶⁰.

                                 ----------

בני יקירי! יחד עם המגלה הזאת הנני מפקיד על ידך גם את הסוגר אשר היה על צוארי בימי עניי ומרודי, שפלותי ועבדותי: הימים אשר התעני האלהים מארץ בבל ללכת בשביה ולהמכר לעבד עולם, ואחר כן פדה בשלום נפשי ויוציאני מעבדות לחרות, והאדון אשר הקנני לו היה לי לחבר טוב ואוהב נאמן. אז שבתי ראיתי אור וחיים, וארא את תדמור בהדרה ואחר כן במפלתה מידי הממלכה ההיא אשר החריבה את ארצנו. שבע נפלה הממלכה הזוללה הזאת וקמה – אות הוא כי לא שלם עון רומה עד כה: אבל גם יומה יבוא ונספה! בין שבויי העמים אשר עברו על פני בהיותי ברומה, ראיתי בני לאמים חדשים אשר זה החלם להודיע טיבם בעולם. פני השבוים הבריאים ההם הפיקו עז וגבורה וכח עלומים שכם אחד על מנצחיהם ההולכים ודלים. והמנצחים האלה הם יעזרו למשחית: אנשי חילה שבהם כבשה את כל הארצות הם המה מהרסיה ומחריביה: הם מודיבים מלכיה לכסא והמה יעבירום מן העולם למען הושיב אחרים תחתם.

שתים עשרה שנה הנה זה עברו מאז הייתי בשעריה, בלכתי עם ר' יהושע בן לוי לברך את אורליננוס, הקיסר המנצח – ובמשך הזמן הקצר הזה שבו היו לה חליפות ותמורות לרעתה. שנה אחת אחרי שובי משם נרצח אורלינוס בקשר אשר קשרו עליו עבדיו בהיותו בדרך, בעלותו למלחמה על פרס, - ומאז ועד הנה כבר היו בה ששה קיסרים חדשים אשר הומתו איש אחרי רעהו ביד אנשי חילם השומרים לראשם! עתה הנה עלה קיסר חדש לכסא, דיוקליטנוס שמו, שהיה רועה חזירים בנעוריו¹⁶¹ ועתה היה לרועה עמים. עליו שמעתי אומרים כי הוא גבר אשר יצלח למלוכה: אבל רומה הזוללה לא תצלח עוד להיות גברת! כי כבדה עליה פשה, צבתה בטנה המלאה חיל זרים, לא תוכל עוד לנוע, והעמים החדשים העולים עליה להחרידה לא ירפו עוד ממנה עדי ישיתוה הדום לרגליהם. דמיונה כתנין הגדול¹⁶² הרובץ ביערי קדם, אשר בהמלא כרשו מטרף בלע, וסר כחו, ונתפש על נקלה, והיה משחק לנערים, ותעלולים ימשלו בו. ואם לא תראינה זאת עינינו עתה, תחזינה בה עיני בנינו הבאים אחרינו, כי הנה קצה הולך וקרב ואחריתה תמהר לבוא ולא תאחר.

תמו דברי אביך,

עולא.

---

הָאִגֶּרֶת.

מאת

אברהם שלום פרידברג

(העתקה בהוספות ושנוים)

~~~~~~

אני צדוק בן נתנאל בן אורי בן עמרם בן עולא

כותב את המגלה הזאת והיתה לך, דוד בני,

ולצאצאיך אחריך לזכרון עולם לדורותינו,

(בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת עולם).

בימי חיי הבלי קבלו צרות עמנו צורה חדשה, אשר הֵרֵעה לו מבראשונה. לא גוים שכחי אלהים, לא עובדי פסל המתהללים באלילים קמו עלינו להציק לנו כדרכם מאז, כי אם אנשים המאמינים באלהי עולם כמונו, המכבדים גם ספרי קדשנו בשומם אותם למקור דתם. לא זרים אכזרים מתקוממים עוד לנו, כי אם אחים הקרובים לנו בדעותיהם, נוצרי אמונה ושומרי תורת אהבה וחסד – והם מתגאים עלינו וחפצים דכאנו! הם היו לנו לאויבים בנפש בחשבם אותנו לתועים מני דרך ולבנים לא אֵמון בם.

______________

הקיסר דיוקלטינוס היה מושל צדיק אשר הטה לנו חסד ויתננו לחיות על פי תורתנו ואמונתנו באין מפריע, ותהי זאת נחמתנו, ושבע ביום ברכנוהו – כי כבר הסכנו לנטות שכם ולהיות למס עובד; כבר למדנו להכיר פני כל מושל אשר הרכיב ה' לראשנו, לכבדהו וגם לאהבהו באמת ובתמים, אם אך לא יניאנו מעבוד את אלהינו, לשמור דרכיו ומצותיו ולחיות על פי התורה אשר נחלנו מאבותינו.

אחרי תהפוכות הרבה עלה קונסטנטינוס הגדול לכסא רומה¹. בראשית ממלכתו הראה טובתו וחסדו לכל בעלי האמונות באין הבדל – כדבר האמור בכתב הדת אשר נתן² ברומה החדשה, היא מֵדיוֹלַנוּם³. אבל מעט מעט נטה אחרי הדת הנוצרית ובאחרונה בא בבריתה. והנוצרים אשר עד כה נרדפו באף ובחמה מאת כל מושלי הארץ, הרימו בימיו ראש ויגיעו לכבוד ולתפארת. וכהניהם אשר עד כה בקשו צדק, בקשו ענוה, ויהי זה משוש דרכם לקבל יסוריהם באהבה ולהערות למות נפשם בעד אמונתם ודתם – הכהנים ההם לֻקחו אחרי כבוד וגדוּלה ויעלו מעלה, וזרוע המלוכה אמצתם ותתן להם מגן ישעה. כמעט רמה קרנם, והנה החלו לנגח את עמנו ולדכא תחת רגלם את שומרי האמונה הישָׁנה, אשר בה נתמכה דתם ועל יסודותיה הוקמה על כיום הזה. שלש שנים אחרי הנתן כתב הדת במדיולנום יצאה פקודה חדשה בשם הקיסר, האוסרת על היהודים לקבל גרים והשׂמה ענש רב על המתגַירים והמגַירים כאחד⁴ – כי המשפט לעשות נפשות ולקבל גרים נִתּן מאז והלאה רק לבעלי הדת הנוצרית, אשר הֻכרה מאת המושל העליון להיות שלטת בארץ. על פי הכנסת הגדולה, אספת הכהנים הגדולים ונשיאי הדת שהיתה בעיר ניקיאה⁵, ואשר בה נבחר הקיסר קונסטנטינוס לשבת ראש⁶, נִתַּק החבל האחרון אשר קשר את הבת באִמהּ, את הדת הנוצרית בדת היהודית – כי שם נמנו וגמרו לבטל את יום השבת, אשר עד כה קדשוהו הנוצרים יחד עם היום הראשון, ולדחות את חג פסחם לבל יחל ביום אחד עם חג הפסח אשר לישראל, ולא יהיו עוד תלוים בקביעת המועדים על פי תורת היהודים “זעומי האלהים”⁷.

הקיסר הזה אוה אחר כן לשבתו את העיר ביצנץ, היושבת על חוף ימים מזרחה שמש, ויקראנה קונסטנטינופול על שמו עד היום הזה.

בהגיע בנו קונסטנציוס למלוכה⁸ גדלה הרעה. העריץ הזה אשר רצח נפשות אחיו ודודיו ובני משפחתו ויהי למושל יחיד בממלכה, שת ידו על מורי התורה בטבריא וירדפם באפו ויגרשם בחמתו. אז בטלה ישיבת טבריה והתורה נעדרה מארץ הקדש⁹. גם על נשיאי הנוצרים כבדה ידו, באכפו עליהם ליחד דעותיהם ולנטות כמהו אחרי תורת אריוס האלכסנדריני¹⁰, ודברו היה בפיהו תמיד לאמר: “חפצי הוא הדת!”. קנאת הדת אשר מלאה את היכל המלך, עד כי גם סריסיו וסוכנותיו אשר משלו בו התערבו בעניני האמונה ויטוה אחרי שרירות לבם מבלי שמוע לדעות חכמיה וראשיה – הקנאה הזאת אשר בערה כאש סביבותיה היתה כתפת לנו, כי בשנאה עזה לישראל התאחדו כל בעלי הכתות ומלכם בראשם. על פי קונסטנציוס הושם תהום רבה בין היהודים והנוצרים. הוא אסר עליהם להתחתן יחדו, וישם משפט מות על עוברי החק הזה. גם החמיר האִסור להכניס גרים בישראל, ואף מעובדי האלילים. ועל הנוצרים צוה מעבוד בבתי היהודים “רוצחי אלוה”. כן הלכה הרעה וגדלה, ולאחרונה הגיעה עד הנפש, בשלוח הקיסר את גַלוּס, קרובו ומשנהו, לארץ הקדם, לקרוא מלחמה על פרס¹¹. גלוס הלך אחרי תאות נפשו ברדפו תענוגות בשׂרים, ויעזוב את דבר המלחמה בידי אורסיקינוס שר צבאו, ושניהם יחדו היו על היהודים בארץ הקדש. ויהי המעט בעיניהם לשים עליהם מסים כבדים מנשוא, כי עוד גזרו עליהם לכלכל צבאותיהם כל ימי עמדם שם, לאפות להם לחם בימי השבת ואף בחג הפסח¹². שלש שנים כבדה עליהם ידם עד אשר נלאו נשוא, והנה נמצאו בהם אנשים נלהבי לב אשר מרוב צרה קצרה רוחם ויחגרו שארית כח לפרוק עֻלם מעל צואריהם. בעיר צפורי התנפלו באישון לילה על חיל המשמר ויהרגום ויקחו להם את נשקם, ומשם פשטו על צבאות הרומאים העומדים בטבריה ולוּד וישמידום מפניהם, ויהי הקשר הולך ואמיץ¹³. אבל רק לזמן מצער רמה יד אחינו על צריהם – כי בהגיע השמועה אל קונסטנציוס שלח לגלוס לגיונות חדשים לעזרה, ובהם הכניע עד מהרה שאון הקמים ויעש בהם נקמות באכזריות חמה, ויחרב את צפורי וטבריה ולוד ועכו ויתר הערים אשר התקוממו יושביהן על הרומאים¹⁴. והפלטים התחבאו במערות ובמחִלות עפר וישבו שם ימים רבים מבלי ראות פני שמש, ורק לאור הנרות הכירו חליפות יום ולילה – כי כשכָּהו ידעו כי בא יום וכשהבהיקו ידעו כי אתא לילה¹⁵, ואז יצאו ללקט אורות ופקועות שדה להחיות ברעב נפשם. וקונסטנציוס חדש על עמנו גזרות אדרינוס, ויאסור על הנשארים את למוד התורה ושמירת חקיה, וכשנדרשו חכמינו לקבוע את המועדים, נאנסו להעלים דברם במליצת חידות¹⁶.

גם בבבל שֻׁנה מצב אחינו לרעה בעת ההיא, במלוך בפרס שַׂבּוּר השני, אשר גם הוא שנא את היהודים. הוא הוליך שבי גדול מאחינו יושבי ארם להושיב בהם ערים נשַׁמות בארצו. גם על אחינו שבבבל הכביד אכפו וישם עליהם מסים כבדים, ויגזול מהם משפטם שהיה להם מלפנים. ויתן לחרם את רבה בר נחמני, ראש הישיבה במחוזא, על אשר נועז בנפשו לענוש איש מאחינו על עון נמצא בו¹⁷. ויהי נכון להוסיף ולהכביד עליהם ידו. אך שם נמצאה להם עזרה בצרה – כי היתה אפרא הורמיז אמו אוהבת עמנו ומכבדת דת קדשנו¹⁸. ויהי הוא מכה והיא חובשת; הוא מרחיק בזרוע והיא מקרבת בשתי ידים.

ובארץ הקדש נמשכו הימים ורבו הצרות והמצוקות באפס תקוה להחלץ מהן. גם כאשר גמלה רעת גלוס ובהשפטו יצא רשע וימת מות נבל, ואורסיקינוס נבאש בעיני הקיסר ויוּרד משאתו ויגל מעל אדמתנו – גם אז לא הונח לנו משנאת קונסטנציוס אותנו, אשר נתננו למנאצי אלוה, ויגזר אֹמר, כי כל המצר לישראל יפיק רצון מאלהי השמים ולצדקה תחשב לו. ויהי כאשר אבדה כל תקוה בלחץ אויב וכמעט אמרנו נגזרנו אבדנו, השתנו העתים לפתע פתאם וישועתנו קרבה לבוא. כי קם קיסר חדש, הוא יוּליַנוס, אחי גַלוס, אשר משכנו חסד וישלם נחומים לנו, ויהי עם לבבו להיטיב לנו את כל הרעה אשר עשו לנו הרומאים מאז ועד הנה.

______________

כאשר הכרית קונסטנציוס השני את כל זרע הממלכה, נשארו שני נערים, גַלוס ויוליַנוס, בני יוליוס קונסטנציוס דודו, אשר חמל עליהם מהשחיתם, ויתנם על יד הנזירים הנוצרים בקפוטקאי, לגדלם ולחנכם על פי דרכם. ולמקץ שש שנים לֻקח יולינוס משם ויובא עירה ניקומדיה אשר באזיה הקטנה, ללמוד שם חכמה ודעת. שני מוריו, ליבַניוס ומקסימוס, עוררו בלבו את האהבה לשירה היונית וירַצו לו את תורת האלילים על פי חקרי הפילוסופיה האפלטונית החדשה. ומאז והלאה נקעה נפשו מלמודי הנזירים ומדרכי חייהם, ורגשותיו אלה חזקו בו בשבתו באתונה להוסיף לקח. וכמלאת ימיו¹⁹ נקרא לעמוד בראש החיל העומד בגליה, להגן עליה מפני שבטי הגרמנים. הוא הכה את האלַמַנים במלחמה על יד העיר אַרגנטורַטוס²⁰, ויאכוף את הפֿרנקים לחדול מריב ולעשות שלום עם רומה. בממשלתו שם עשה לו שם בגבורים ויהי משפט וצדקה מכון כסאו. ויקנא בו הקיסר קונסטנציוס על כבוד שמו, ויבקש את נפשו לספותה. וירא ראשית לו להמעיט את חיל צבאו בגליה, ועל זאת נתן צו, לשלוח לו את מבחר חילו – כי הנה הוא שב לצבוא על פרס ולהביא מלחמה בשעריה. פקודתו זו העלתה עליו חמת הלגיונים העומדים בגליה, ויקומו ראשי החיל ויאָספו בעיר לוּטיציה פַּריזיורוּם²¹ וישימו את יולינוס עליהם לקיסר²². אז החלו דברי ריבות בין קונסטנציוס ויוּלינוס. וכאשר מאן קונסטנציוס לשַׁתף אליו את יולינוס כרצון אנשי חילו, קראו איש על רעהו מלחמה. אך בטרם יתנגשו שני האויבים יחד חלה קונסטנציוס את חליו וימת בקיליקיה²³, ואז היה יולינוס למושל יחיד ברומה ואגפיה.

בן שלשים שנה יולינוס במלכו, ובעלותו על כסאו היתה ראשית פעלו לצרף את אמונת האלילים ולהשיב עבודתה על מכונה ולעשותה שלטת בארץ כמלפנים, ואת הנוצרים השיב אחור, מבלי תת להם כל משמרת כבוד בחיל ובממשלה. על זה בערה כאש חמת כהניהם, ויתנוהו לחרם, ויכנוהו בשם אפוסטַטוּס, לאמר: הבוגד והכופר. אבל הוא לא שת אליהם לבו, ועוד היה למגן להנוצרים בעלי הכתות האחרות, אשר נרדפו באף ובחמה על ידי הקתולים שונאיהם מנדיהם. ואף גם זאת בהיותו אויב בנפש לאמונתם לא בער אחריה בחרב ובאש, כמעשה הכהנים הקתולים לבעלי האמונות האחרות, אך נלחם בה בעט סופרים, בדברי מהתלות ולעג שאנן. כשנאתו להנוצרים כן נגלתה אהבתו ליהודים שנואי נפשם, ויחבב את עמנו על חקי הטהרה השמורים בקרבנו ועל מדות החמלה והצדקה הנהוגות בתוכנו. הוא אסף את חרפתנו וישב לנו את כבודנו אשר הפשיטו מעלינו שני המלכים שהיו לפניו. הוא הקים לנו “אריסטונים”, נכבדי עם, אשר נבחרו מקרבנו, לדון את עמנו על פי משפטי תורתנו וחקי דתנו²⁴. הוא בא בדברים עם הלל בר' יהודה הנשיא, ראש ישיבת טבריה אשר שבה בימיו לקדמותה, ובערכו אמריו אליו בכתובים, רוממהו כאח לו. חבה יתרה נודעה לנו ממנו – כי אחרי הדברים הטובים אשר הריץ להנשיא, שלח אגרת לכל קהלות אחינו היושבים בארצות ממשלתו; בה הביע אהבתו וחמלתו לעם ההולך קדרנית בלחץ אויביו החדשים והישנים, ויבטיחהו לאמונה לשגבהו מעניו ולשמחהו בישועתו. ואלה דברי האגרת²⁵:

"אל קהלות ישראל!

“רבת שבעה לה נפשכם מאז נתּן עליכם עֹל זרים, אבל המסים האחרונים אשר הושמו עליכם כבדו מנשוא, – כי אמנם אין חקר לזהב הרב אשר הֻטל עליכם להביא אל אֹצר המלוכה. בעיני ראיתי את העשׁק והמרוצה שנעשו לכם, ועוד יותר מצאתי במגלות המסים, הערוכות ושמורות בגנזי הממשלה לרעתכם. אנכי כבר בטלתי מס אחד אשר עֻתד לכם לדכאכם, ובעצרי בעד הרעה הזאת גלֹתי מעליכם חרפה ובוז. בידי השלכתי באש את מגלת המסים אשר מצאתי בבית גנזי, לבל יעז עוד אנוש לתתכם לשמצה ולחשבכם למנאצי אלהים. לא בפשע קונסטנציוס נעשתה התועבה הזאת לכם, כי אם בזדון פראי אדם, אכזרים אשר לא אלהים בלבבם²⁶; הם המיטו עליכם רעה, בהמציאם מס כזה להעטותכם כלמת עולם. על כן שפכתי עליהם זעמי, השלכתים מעל פני ואורידם לבאר שחת, לבל יהיה עוד זֵכר²⁷ לרעתם. ובחפצי להוסיף עשות עמכם אות לטובה, עוררתי את אחי הנכבד, את יוּלוּס (הלל) נשיאכם, למנוע אתכם משאת עוד משא השליחים, מס הנשיאות, ולבל יוסיף עוד איש להעמיס עליכם שלוּמים כאלה, למען יקל לכלכם והיתה לכם הרוָחה בכל ארצות ממשלתי. והיה כאשר ינוח לכם מעצבונכם ועמלכם, תפקדוני לטובה ותתפללו בלב שלם אל האלהים, כי יתמכני בימינו וישגבני ישע. הן הרגז והעצבון ידכאו נפש נענה, עד כי לא תרהב להנשא בתפלה אל אלהי עליון. אבל שלוי עולם המתענגים על רב שלום ישישו בשמחה, ובעליצותכם תתרומם נפשכם לבקש בעדי ברכה מאת ה‘, כי יגמר בעדי ויתן לי עז ותעצומות להשלים חפצי ולבצע כל מחשבותי הטובות. עשו זאת איפוא, והיה כי ישיבני ה’ בשלום ממלחמתי עם פרס, אז אסור אל ירושלים עיר הקדש, אשר תבָּנה ממני כבתחלה, ותקותכם זה שנים רבות תבוא לכם מידי בפעם אחת. ושבה ירושלים לקדמותה, ויחדו נודה בה לאל שדי ונשים כבוד תהלתו”.

______________

האגרת הזאת שלח יולינוס מאנטוכיה בירת סוריה²⁸, בעלותו דרך שם עם חילו הגדול, לתגר מלחמה עם שבוּר השני מלך פרס. גם במשׂא²⁹ אשר נשא לעמי ממשלתו, בהואילו להשיבם לאמונתם הקודמת, פקד את עמנו לטובה, ויזכור את נדרו אשר נדר, לתת כבוד לאלהי ישראל ולהקים את הבית “אשר שמו נקרא עליו”³⁰. ולמלא דברו הפקיד את השר אליפּיוּס, נציב בריטניה מלפנים, לקחת מאֹצר המלוכה את כל הכסף הדרוש לבנין המקדש ולשקוד על המלאכה לעשותה. ויצו את שני הנציבים המושלים בסוריה ובארץ הקדש, לעזור אחרי אליפיוס ולתת ידים לפעלו ככל אשר תמצא ידם. והמלאכה החלה; עובדים ובונים, נושאי משא וחרשי עץ ואבן מקרב הגוים נאספו ירושלימה בהמון רבה, והעם החל לחפור בהר הבית ולהסיר את החרבות ועיי המפלה אשר נערמו שם זה שלש מאות שנה. רבים מקרבנו שמחו למראה עיניהם, ובחדוַת מעֻזם דמו את יולינוס לכרש השני, אשר העמיד ה' לפניו למהר גאולה לעניי עמו ולהשיב לבצרון אסירי התקוה המחכים לישועה. מארצות רחוקות שלחו אחינו כסף וזהב למכביר, ונשי ישראל מכרו עדייהן ויקרותיהן, לתת מחירן למלאכת הקדש, ובשמלותיהן נשאו החמר והסיד לצרכי הבנין. אבל דעת חכמי עמנו לא נחה מכל התכונה הזאת, באמרם כי לא זאת הגאולה השלמה, הצפויה לנו באחרית הימים, כדבר נביאי ה' יודעי דעת עליון. רבים חשדו את יולינוס, כי רק מאהבתו לעבודת הקרבנות, שהיא יסוד הדת אשר אהב, ומחבתו לעתיקי קדמוניות הוא אומר להשיב המקדש על מכונו, כהיכל האלילים אשר בנה להיונים באנטוכיה, וכמקדשי המצרים אשר בנה בעיר השמש ובאלכסנדריה. גם נמצאו אנשים אשר אמרו, כי בעקבה עושה יולינוס זאת, למען תפוש את אחינו יושבי בבל בלבותם, ולא יקומו לשטן לו בעלותו על ארץ מושבם לכבשה מיד מלך פרס. אף זכרו את אדרינוס, שגם הוא אמר לחדש את בית ה' בהר הקדש, ובלבו חרש רעה על עמנו, להעבירהו על דתו ולאַבד כל זכר לה. ויחדו החליטו לאמר, כי לא מרומה תקום ישועה לישראל וטובתה בל עליו. אבל זאת הכירו כלם וידעו, כי מאז הגיע יולינוס למלוכה הוטב להם מבראשונה ולא היה עוד שם יהודי מַשׂאת עליהם חרפה, ותהי גם זאת להם לששון ולשמחת לבב, ויודו לה' חסדו, כי הנה באו דברי הנביא³¹ “ובהכשלם יעזרו עזר מעט”³².

בעמוד חכמינו מנגד לכל התכונה הנעשה בהר הבית, חדל גם עמנו מקחת חלק בעבודה ההיא, ובהעשותה על ידי אחרים נשבתה המלאכה לפתע פתאם. הקול יצא, כי בחפור העובדים בעיי המפלה להגיע אל יסודות הבנין, פרצו להבות אש מבטן האדמה ואחדים מעושי המלאכה נספו על מקומם, ויתרם נסו ויפוצו, כי נפלה עליהם חרדה גדולה ביראתם מפני האש האוכלה. רבים שערו לאמר, כי האֵדים, העצורים זה מאות בשנים במערות והתהלוכות שהיו מתחת למקדש, התלקחו מאליהם, בהפתח להם מקום לפרוץ למעלה. אמנם לו נעשתה העבודה הזאת בידי בני עמנו, אזי גברו בתשוקתם לה על מעצורים כאלה וכאלה. אך בהעשותה בידי זרים רפו הידים כרפיון רוחם. ושונאינו מצאו להם תֹּאנה לאמר: מאת ה' היתה זאת, אשר הסיר פניו וחסדו מהיהודים, וממרום שלח אש בעושי המלאכה, לבל יעז אנוש לבנות את אשר הרס.

והשמועה פשטה בארץ כי ידי הנוצרים עשו זאת, למען למוג לב העובדים ולשום לאַל תקות היהודים המצפים לישועה. ובהודע הדבר ליולינוס קצף על הנוצרים קצף גדול, וישבע באפו לאמר, כי בשובו מן המלחמה יעשה בהם שפטים, ומן האבנים הנהרסות יבנה בית אסורים, לאסור בו את כל החשודים על דבר. בין כה וכה לא מצא עוד גם אליפיוס את לבבו לחדש את העבודה, וידחנה עד אשר ישוב הקיסר מדרכו, אחרי בצעו מעשהו בפרס.

______________

ויולינוס יצא מסוריה בראש חילו ויגיע עד כרכמיש, מקום אשר ישפך נהר כבר אל נהר פרת, ששם גבול שתי הממלכות בימים ההם. שם פקד את מחנהו הרב והעצום ויעבירהו באניות אשר הכין לו, ויגיעהו עד ארץ בבל, מקום אשר חיל פרס עומד הכן לחסום עליו את הדרך.

ואחינו יושבי ארצות ממשלתו זכרו ליולינוס את חסדו, וגשם נדבות הניפו לנהל את חילו בלחם ולתת לו כל צרכיו. גם רבו המתנדבים בנפשם, לבוא בצבא ולצאת במלחמה, ולהראות למלך הזה, כי היהודים הם מכירי טובה וחסדו יקר להם מחיים.

במספר המתנדבים נמניתי גם אני.

אבי חפץ כי אהיה מורה בעמי, וישלחני אל ישיבת טבריה לצקת מים על ידי ר' הלל הנשיא. בימי הרעה, כנוח שבט קונסטנציוס על גורל עמנו והישיבה בטלה וטבריה נחרבה, הלכתי לנוע בבלה; אבל גם שם לא הונח לי מפני ממשלת שבור השני אשר כבדה ידו על אחינו ותשבע ברעות נפשנו. ויהי כעלות יולינוס לכסא וכשוב ישיבת טבריה לקדמותה, שבתי אליה באהבה רבה לתורה ולמודים. והנה קול שופר נשמע מאנטוכיה, תרועת מלחמה, אשר קרא יולינוס על מלך פרס להכריעהו ולהוריד לארץ נצחו! אז חשבתי לי לצדקה לבוא עם אחזת מרעי לעבוד בצבא המלך הטוב הזה, למען הראות לדעת, כי גם בחורינו חובשי בית המדרש יעצרו כח להתנדב ולעמוד לימין מלכם ביום קרב. דברנו אף עשינו; עזבנו את הספרים והמגלות, נטשנו את הישיבה ומוריה, ונלבש שריון וקובע ונעמוד בחיל במערכה. והחיל רב ועצום מאֹד עד מאה ועשרים רבוא במספר³³, והוא יוצא לאסוף ארץ בחפניו ולהסיר גבולות עמים. אבל גם מלך פרס לא טמן ידו בצלחת; גם הוא הרבה חיל וצבא וישָׁגב במבצרי מעֻזו. הנה כן נפגשו עמי מזרח ומערב, למֹד את כחם ולהתחרות בגבורתם. אבל שונים היו מלכיהם העומדים בראשיהם: בהם בַּחרות וזקנה נפגשו – כי יולינוס היה במבחר ימי עלומיו ושבוּר זקן בא בימים; האחד הואיל להשיב לו את אשר אבדה למלכים שהיו לפניו, והשני התאמץ להגן על ירשתו אשר השאירו לו אבותיו; לזה כח וגבורה, ולזה עצה ותושיה. פה חרדה הארץ לקול רעמם, בהתנפל האחד על רעהו כסער מתחולל על ראש ארז אדיר, ושם בארץ הקדש ובכל משכנות יעקב חרדו הלבבות, נפעמה רוח אחינו בדאגתם למלכם ומיטיבם – כי לא רבים כמהו ראו בימי ענים ומרודיהם, ומושל חסד כזה יקר ממצוא.

ויולינוס רכב בראש חילו על סוס אביר, לבוש שריון קשקשים ותפוש זהב וברזל עשׂוֹת. כבע מָזהב על ראשו וצרור נצות תֻּכיים מתנוססות עליו מלמעלה, והוא חגור חרב דמשק³⁴, ונצבהּ זהב ונדָנהּ שן ותָליה ארגמן. בעברו על פני חילו ראיתיו בפעם הראשונה ונהרתי, – כי באור פניו ראיתי חכמה וחסד, גבורה ונדיבות, וכמוני כן התעוררו כל אנשי החיל למראה פני מלכם האהוב, ויתאזרו שמחה ונפשם דרכה עז. עובדי האלילים שמו בו תקותם, כי הוא ישיב אליהם כבודם כימי קדם; היהודים הערו כחם ולבבם להשיב גמול למלך חסדם, מגנם וקרן ישעם. רק הנוצרים, אשר מעטו במספר, עצרו ברוחם ויכסו שנאתם במשאון.

בראשונה גבר חילנו ונבוא אל ארץ האויב ביד רמה. העיר נהרדעא נכבשה עד מהרה, ויולינוס הטה חסד ליושביה, אך העבירם ממקומם לארץ סוריה. היהודים יושבי פירוז-שבור אספו ידיהם, כי לא מצאם לבבם להלחם עם המלך הנאור, אשר הראה חסדו לאחיהם יושבי ארצות ממשלתו. אבל היהודים בביתרא ומחוזא נצבו כצר נגדנו – כי גברה בלבבם אהבת ארצם. יושבי ביתרא, בראותם כי אין מעמד, עזבו את העיר ויצאו אחרי חיל מלכם הנסוג לאחור, והרומאים באו בה כמבוא עיר מבֻקעה ובחמתם הציתוה באש. ויושבי מחוזא הבצורה, הקרובה לעיר הבירה, התחזקו בה לעמוד נגדנו, בהיות חיל פרס מגן בעדם, וימים רבים נלחמנו עליה ולא יכלנו לה, עד כי הובאו אילי ברזל וכלי תותח; מהם נבקעו החֹמות, נהרסו המגדלים, ופרצים בא חילנו העירה ויעש בה הרג רב ויחריבנה כליל. משם הגענו אל קטיספון הבירה, העומדת על נהר חדקל מזרחה, וסביבותיה גני חמדה ויערות מלאי כל חיה למינה לציד המלך. והעיר בנויה בנוֶה ובצורה מאד, – וגם היא נכבשה לפני יולינוס. הגנים נהרסו, היערות נכרתו, החמות פֹרצו והיכליה וארמנותיה היו למעי מפלה. כעבור חילנו את הנהר התפרצה מלחמה גדולה – כי העמיד מלך פרס את צבאו על מרומי ההרים אשר על החוף וישלח את כל מגפותיו אל גדודינו העולים. שתים עשרה שעות ארכה המלחמה, וגם שם גברה ידנו, והפרסים שבו נסגו אחור מפנינו. אז נפל לב המלך שבור, וישלח מלאכי שלום אל הקיסר, אבל הוא השיבם ריקם מלפניו, כי כלה ונחרצה ממנו לכבוש את כל הארץ ולהשבית ממלכה ממנה.

בהגיענו מעבר לנהר באנו למדבר הרים, בארץ תלאובות, באין מים לשתות ובאין מזון להחיות נפש. גם הערים אשר מצאנו בדרך היו עזובות וריקות, כי את הכל לקחו יושביהן אתם בשובם מפנינו אחור. אז היתה מבוכתנו – כי גדל הרעב והצמא במחנה ומספר הנחשלים והנופלים הלך ורב. ויולינוס אשר התענה בכל אשר התענינו אנו חזק את לבבנו ויעודד רוחנו, אבל לאחרונה נאנס להשיבנו אחור, כי קצרה נפשו לראות ברעה אשר מצאתנו בישמון דרך. והמלך שבור ראה אותנו נסוגים אחור ויחגור שארית כח ויאסוף את שרידי חילו וירדוף אחרינו. ותהי המלחמה ארוכה יומם ולילה מבלי מנוח; ובכל זאת לא נפל לבנו – כי היה לנו מלכנו לרוח גבורה, ברכבו תמיד לפנינו ובאשר סכנה וחרף-נפש שם הוא. ואויבינו הֻכו תמיד מפנינו, ואנחנו הלכנו הלוך ושוב על עקבינו עד אשר קרבנו כמהלך יום אחד אל נהר חדקל. עוד יום אחד – אמרנו כלנו בלבבנו – והגענו לעמק ברכה ולא נדע עוד מחסור. אבל גם שבור ידע זאת, ויאמץ כחו בפעם האחרונה לתגר בנו מלחמה גדולה. והקיסר הצעיר התאזר עז כפעם בפעם וירכב לפני המחנה, וכלנו ששנו בכח ונרץ לקראת האויב בלב אמיץ וזרוע נטויה. ויולינוס עובר לפנינו ויהי מופת לכלנו בגבורת ישע ימינו. בסערת המלחמה נפל קובעו הסוכך לראשו והוא לא שת אליו לב. הפרסים הֻכו אחור ויהפכו לפנינו ערף; אבל אויב אחר נמצא בקרב מחננו, אשר ארב להמלך, בדעתו כי אם יצלח יולינוס גם במלחמה הזאת יכון לבטח כסאו ובצע אמרתו אשר זמם לעשות לבעלי הדת הנוצרית³⁵ – וידרוך קשתו על הקיסר, ופתאם נחת חץ שנון בראשו הגלוי אל מול ערפו ויפצעהו פצע אָנוש. ויצנח המלך הצעיר מעל סוסו וכמעט נפל ארצה, אך אנחנו הקרובים אליו חשנו ונקחהו על זרעותינו ונשאהו הלאה ממקום המערכה, ועד מהרה אחזהו השבץ ויגוע וימת לעינינו³⁶.

הנה כן מת הקיסר הזה בעודנו באִבו ויחשך כוכב נשפנו בטרם יגיה עלינו אורו – כי רק שנה אחת ושמונה חדשים היו ימי ממלכתו, ובמותו אבדה תקות ישראל ונחם נסתר מעינינו. הפרסים שמעו כי נשבר שבט מכם ותחי רוחם, וישובו ויהפכו פניהם אלינו וישתערו עלינו להפיצנו. אבל אנשי חילנו מרי הנפש פגשום כדב שכול ומאריות גברו בהלחמם על גופת מלכם האהוב, לבל יתעללו בה האויבים, ויכו את הפרסים מכה בלתי סרה ויגרשום מעליהם בשצף קצף. אז בחרו באחד משרי צבאיהם ושמו יוביַנוס למלא מקום יולינוס המת. הוא לא מצא עז בלבבו לחדש את המלחמה, ולמען יתנונו הפרסים לעבור בשלום את הנהר, התרפס וירהב את המלך שבור ויקן ממנו את השלום במחיר כבוד עמו, ויַנחל את רומה כלמת עולם לא תשכח: כי נתן לו חמש מדינותיה אשר מעבר לנהר, גם מסר לו את העיר נציבין הבצורה, אשר היתה מבטח משגב לרומה מפני פראי עמי המזרח. הוא היה איש נוצרי, ובכל זאת לא התחדשו בימיו גזרות שני המלכים הקודמים ליולינוס. בימיו היה משפט אחד וחקה אחת לבעלי כל האמונות, אבל ימיו לא ארכו, כי מת על דרך שובו לקונסטנטינופול הבירה³⁷. אחריו מלכו שני אחים כאחד, והם חלקו את הממלכה ביניהם: ואלינטינוס מלך³⁸ על ארצות רומה קדמה מזרחה, ואחיו ואלינס מלך³⁹ על ארצות המערב. האחד היה מהנוטים אחרי דעת אַריוס האלכסנדרוני, ורבת שבעה לה נפשו מקנאת הקתולים אשר גברו לאמונתם, ועל כן זרה לרוחו כל קנאת דת. השני היה נוח בטבעו לכל הכתות, ודבר יצא מלפניו, כי כל איש ילך בשם אלהיו ויחזיק בדת אשר יבחר לו באין מפריע ובאין מכלים דבר. כן רעו שניהם את עמיהם בשבט מישור ולא הפליאו ביניהם בגלל דעותיהם ודתיהם, ויהי טוב גם ליהודים היושבים בצלם ולא ידעו רע.

בימי הקיסרים אשר מלכו אחריהם הוסיפו כהני הקתולים עז ועצמה, במשלם ברוח אנשי החיל עד כי יראו המושלים מפניהם, ויֵאנסו לסור אל משמעתם. קנאת הדת הלכה וגדלה, וכאשר גברה הדת הקתולית, נגזרו גזרות קשות ורעות על יתר הכתות הנוצריות להשמדן עדי עד. נקל להבין כי גם דת ישראל לא נקתה ממנה, וכאשר בצעה מעשיה בכתות המתנגדות לה שלחה ידה בשלֻמי אמוני דתנו, להכריע גם אותם תחתיה. הכהנים התפרצו אז בקנאתם להפריע את עמנו מעבודתו את אלהיו. בראשם היו חריזוסטומוס, בישוף אנטוכיה, ואמברוזיוס, בישוף מדיולַנום. באנטוכיה היו עוד רבים מהנוצרים כרוכים אחרי מנהגי ישראל, ויהיו באים בסתר לבתי הכנסיות, לשמוע אל הרנה ואל התפלה בשבתות ומועדים, אל קול השופר בראש השנה, אל קריאת העבודה ביום הכפורים ולקחת חלק בשמחת עמנו בחג הסכות. ועל זאת חגר חריזוסטומוס חמות וישלח בהם חצי לשונו וירעם עליהם בדרשותיו מעל הבמה וינאץ בזעם אפו את היהודים ואת דתם, וישלך עליהם שקוצים להבאיש ריחם ולשיתם לתועבה. אמברוזיוס רדף באף את האריונים, ועל היהודים בערה כאש חמתו, ויהי דברו להסיר משפטם ולהוציאם מכלל אזרחי הארץ. שמעו הקתולים ברומה ויתנפלו על בית הכנסת אשר לבני ישראל שם וישלחו בו אש וישרפוהו. שמע הקיסר ויתעבר ויטל על יושבי רומה לשוב ולבנות את הבית לה' מאוצר העיר. אך בהגיע דבר הפקודה לאזני אמברוזיוס, גער בו בנזיפה ויחרפהו בשם “יהודי”. מאז והלאה למדו הנוצרים יושבי ארצות הממלכה לעשות כמעשי אחיהם בעיר הבירה. במקומות הרבה שדדו את בתי הכנסיות, שרפום באש או המירום לבתי תפלה להם. ויד הממשלה קצרה מעצור בעד הפרעות, כי חזקו הקנאים ממנה. בישוף העיר קליניקוס, אשר בארם נהרים צפונה, עורר את קנאת הכהנים הנזירים, ויהרסו את בית הכנסת אשר ליהודים במקום ההוא. וכשמוע תיאודוסיוס, קיסר רומה המזרחית, את העול אשר נעשה ליהודים, צוה לעשות משפטים בעושי הרעה ויטל על הבישוף לבנות הנהרסות⁴⁰. אז קנא אמברוזיוס קנאה גדולה ויכתוב לתיאודוסיוס מרֹרות וינשא בעברת אפו וישאלו לאמר: “ומה תעשה אם אֹמר לך כי בפקודתי נעשתה זאת?”. באגרתו ההיא שפך על היהודים כאש עברתו ויכל דבריו לאמר: “להיהודים אין כל משפט להחשב כאזרחי הארץ, והנם רק כחמור למשא, לשאת מסים קשים למלא אֹצר הממשלה”⁴¹. וכן בהל את הקיסר בחרונו עד כי נאנס להשיב פקודתו אחור.

______________

בימים ההם יצא עם פרא מירכתי ארץ כתים, להדוף גוים מפניו ולרשת ארצותם. העמים הנהדפים פשטו על גבולות רומה המזרחית להדוך אחרים תחתיהם, ותמלא הארץ חמס מפניהם. ומושלי רומה נהגו חיליהם בעצלתים, כי יצקו הכהנים עליהם מרוחם, וקנאתם לדתם הקתולית גדלה מקנאתם לעמם וארצם. תיאודוסיוס השני⁴² היה בידי הכהנים כחמר ביד היוצר, ובהקשיבו לכל מוצא פיהם גזר גזרות על עמנו אשר נקבעו לחקות עולם. הוא אסר עלינו לבנות בתי כנסיות חדשים לתפלה. על שופטינו צוה מלדין עוד בין יהודים ונוצרים על כל דבר ריב שיהיה ביניהם, ועל כל בני עמנו אסר מהיות להם עבדים נוצרים. גם שִׁנה את תרומת הנשיאות, אשר היתה לחק לכל בני עמנו להמציאה אל הנשיא, לכלכל בה את הסנהדריה והישיבות, ויצו להביא מאז והלאה את המס הזה לאוצר המלוכה. אחרי חרבן בית קדשנו הסב אספסינוס לו את כסף הקדשים אשר היו בני עמנו נותנים להיכל ה‘, ותיאודוסיוס השני החריב את הישיבות ובתי המדרשות בארץ קדשנו, במנעו מהם את הכנסותיהם, שבהן היו עומדים ומתקימים עד כה. והחק האחרון הכביד – כי נאסר על עמנו מעבוד בצבא ומהיות להם עוד כל פקודה ומשרה בממשלה. הכהנים הקנאים, אשר יצרו עמל עלי חק, הם דברו על לב ההמון השכם ודבר, כי נקמת ה’ הם עושים בעם, אשר הוא חפץ דכאו, וההמון נואל להאמין לדבריהם, ויהי הנקל להם להשליח אותו בבני עמנו, להרים יד ברצח, ואחרי גזלם משפטם לגזול גם רכושם ולבֹז יגיעם. –

אני הגבר ראה עני בני עמנו בפרעות אלה באלכנסדריה אשר במצרים⁴³, ששם ישבתי עם בני ביתי בימים ההם. אלכסנדריה היתה מאז כסיר נפוח מרגז עמים ומריב לשונות – והנה זה באה קנאת הדת להרבות המשטמה! מאת הבישוף קירילוס היתה זאת, לעורר את ההמון על אחינו ולכלות חמתו בנו. ויהי בלילה ויתנפל האספסוף על בתינו לפתע פתאם; ערומים ויחפים גֹרשנו ממשכנותינו חוצה לעיר, בתינו היו לשלל ורכושנו לבז, ובתי כנסיותינו נהפכו לבתי תפלה להקתולים⁴⁴. הנציב אוריסט היושב שם התעורר על השֹד והרצח הנעשה ליהודים על בלי חמס בכפיהם, ויתאמץ לעמוד בפרץ ולבצור רוח המתקוממים – והנה השליך אחד הנזירים עליו אבן ויפצע את ראשו! לשוא קרא השר חמס בשער המלך – כי שם היתה יד הכהנים על העליונה, והקיסר ושריו לא נועזו לעשות דבר למרות עיני כבודם. ויותר כלו הקנאים חמתם באשה החכמה הפילוסופית, הִיפַּטיא, ידידת הנציב, אשר העירתהו בצדקתה לריב ריב היהודים. ויהי בימי הצומות ויתנפלו הנזירים על האשה המהֻללה הזאת, ויוציאוה ממרכבת כבודה בעברה ברחֹבות עיר, ויקרעו מעליה בגדיה ויסחבוה ערומה סחב והשלך אל בית תפלתם, ושם נפלו עליה כחיתי טרף, וירסקו בקלִפות צַבּים את בשרה מעל עצמותיה, ויפצחו עצמותיה וישליכו אבריה המפרכסים אחד אחד על המוקד אשר ערכו לה שם⁴⁵. במשובת פראים כאלה לא נפלאת היא כי לא האמננו עוד בחיים, ונפחד כל העת מפני עריצים זוּ שדוּנו, פן ישובו יתנפלו עלינו להשמידנו ולהכחיד שאריתנו. אבל ה' היה עמנו ויט אויבינו מעלינו, ולא יספו עוד להחרידנו.

פרעות כאלו היו בעת ההיא גם במַגונה⁴⁶, העיר הראשה אשר על האי מינורקה, בגבול ארץ ספרד. בקנאת הבישוף סֵוִירוס, אשר הסית את יושביה, נפל ההמון על היהודים להכותם עד חרמה. רבות נלחמו היהודים בעמדם להגן על נפשם בתחבלות אלופם ומגנם, איש עשיר וחכם ושמו תודרוס, עד כי גברו האויבים וכלם יחדו נאנסו להמיר דתם. אבל נשיהם חזקו לבביהן בימי מסה ותעזֹבנה את בעליהן ובתיהן ותתחבאנה ביערות, בבחרן למות ברעב מלבגוד בדת אבותיהן. והבישוף סוירוס כתב אגרת אל הכהנים הגדולים, הקרובים והרחוקים, ויתפאר עליהם בלשון מדברת גדֹלות, ויספר להם נפלאותיו אשר עשה ביהודי עיר מושבו, ויעוררם לעשות כמהו⁴⁷.

שערורות כאלו היו במקומות הרבה – כי גדול האף והחמה אשר הציתו הכהנים הקתולים בלבב עמי הארץ בכל הערים אשר אחינו בני ישראל נחִתים. ואם ה' לא יחוש לעמו, להשקיט לו מימי רע, אז מי יודע מה יהיה לנו – כי קנאת דת אש היא עד אבדון תאכל, וזה החִלה לעשות ואחריתה מי ישורנה!

______________

בני יקירי! הנני עורך דברי אלה במערה אשר בקרבת אלכסנדריה; בה אני מתגורר עם בני ביתי ועם רבים מאחי בני עמי, האחים לצרה. אליה נמלטנו בעור שִׁנינו בימי ההפכה, ובה אנחנו יושבים זה ארבעה ירחים בתוחלת ממֻשכה, אולי ישוב עם הארץ ונחם על הרעה אשר עשה ונתן לנו לשוב אל עיר מגורינו ולבנות חרבותינו. במגלה הזאת רצופה אגרת יוליַנוס, אשר דבר שלום לעמנו, בחשבו מחשבות טובות עלינו להקים הריסותנו. אכן שוא תשועת אדם אם ה' לא צוה! ובכל זאת תהיה תודתנו שמורה לו בלבב עמנו לדורות עולם. –

הנה קול מהומה נשמע מקצות ארץ. המון גוים פראים נאספים על רומה, והנה הם טשים עליה כעורבי נחל על פגר מובס. עוד מעט ויקרעוה לגזרים, והשיבו לה את גמולה שגמלה לנו. הנה ה' צוה למקֻדשיו, גבוריו לאפו, לעשות נקמתו בעוכרת עמו, אשר החריבה את ארצו ומקדשו ותדכאהו כחלל ותגיעהו עד העפר כיום הזה! כל העת הזאת נבא בן-אמוץ לאמר: “והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה”⁴⁸. נקוה נא כי כבוא הפקודה הזאת יפקדנו ה' לטובה ומצהרים יקום לנו חלד. כי אמנם נצח ישראל לא ישקר, ובכל החליפות אשר תבואנה על הארץ, לא ישבת עמנו מהיות גוי לפני אלהיו, ועל זאת השכילו חכמינו לאמר: “דור הולך ודור בא – אומה נכנסת, אומה יוצאת, והארץ לעולם עומדת – אלו ישראל”⁴⁹.

חיה בני וראה בטובה! אבל גם בעתותי רעה אל תעזוב תורת עמך ואל תבגוד בברית אבותיך. וזכר לך את הדבר שהבטיח ה' לאבותינו לאמר: “ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם – כי אני ה' אלהיהם!”⁵⁰

תמו דברי אביך

צדוק.

~~~~~~

---

הכינור

מאת

אברהם שלום פרידברג

(העתקה בהוספות ושנוים)

---

(בשנת ארבעת אלפים מאה ושבעים וחמש לבריאת עולם).

אני פנינה בת הונא בן עוקבא בן דוד בן צדוק, אלמנת מלך תימן, כותבת דברי ימיה במגלת ספר, לספחה אל זכרונות אבותי, והיו יחדו נחלת עולם לדורותינו אחרינו.

בימי הקיסר תיאודוסיוס השני כלתה הרעה לבני עמנו ותהי קללת כל יום מרבה מחברו, ואומות העולם היו מונים אותם וזורים מלח על פצעיהם ואומרים להם: “עד מתי אתם מתים על אלהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשכם עליו? כמה יסורים וכמה פורעניות, כמה בוזים וכמה בוזזים הוא מביא עליכם! בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שרים, דוכסים ואפרכיס כמונו!”¹. ויהי כאשר נלאו נשוא, ויקומו רבים מהם וינועו אל ארץ ממלכת פרס. שם מצאו מנוחתם, במלוך מלך חסד, הוא איזדגר הראשון², אשר האיר פניו לבעלי כל הדתות, וידרוש שלום היהודים והנוצרים גם יחד, למרות עיני כהני דתו, המהגים הקנאים, אשר לא אבו סלוח לו זאת, ויתעברו בו ויקראוהו בשם “אל חטים”, לאמר: החוטא. אבל הוא לא פנה אל רהבים אלה ויוסף ללכת בדרכו הטובה, ויהי שמש להולכי תם ומגן לכל אשר אלהים בלבבם, מבלי חקור אל השם אשר בו יכנוהו ואל האמונה והדת אשר על פיהן יעבדוהו. חסד המלך הזה גבר על אחינו עד כי היו אנינר, מר זוטרא ורב אשי, ראשי הישיבות בנהרדעא, פומבדיתא וסורא, מהיושבים בחצר מלכותו ורואי פניו³, ורב הונא בר נתן נכבד בעיניו עד כי בידיו תקן אבנטו, וחגרהו במקום הראוי ונאה לפי כבודו, באמרו לו: “הלא בכם נאמר”ממלכת כהנים וגוי קדוש" – ועליכם איפוא להתיפות בגאון תפארת כאשר יאתה!"⁴.

בין הבאים אל ארץ פרס היה גם צדוק אבי הזקן, הוא ומשפחתו עמו. שם מצא מנוחתו ונחלתו שפרה עליו עד כי שכח את כל התלאה אשר מצאתהו בשבתו בתוך לבאים באלכסנדריה של מצרים. –

וממלכת רומה התמוטטה כלה מפני העמים הפראים אשר עלו עליה להשחיתה. זאת הממלכה החטאה, אשר בגאות רשעה שמה מטות עלה על רבים עמים, למרות כל חקי הצדק והישר, שחה נכנעה לפני אטילה מלך ההונים, אלריך מלך הגותים וגיזריך מלך הונדלים, אשר עלו עליה איש אחרי רעהו וישימוה מרמס לרגליהם וישיבו שבעתים אל חיקה את הרעות אשר עשתה בכל העולם מאז ועד הנה. והאחרון הכביד – הוא אודאקר מלך ההירולים, אשר מגר לארץ את כסא רומולוס, הקיסר האחרון ברומה המערבית, ויהי למלך באיטליה תחתיו. על מפלתה שמחה כל הארץ, וגם אנחנו נחמנו למשמע אזנינו, בראותנו בזה גמול אלהים, אשר לא ינקה כל עושי רשע ונקם ישיב לצרינו, כדבר הנביא הענתותי: “קדש ישראל לה', ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו”⁵.

אכן יאשמו אוכליו, זאת ראינו זה כמה: אבל הייטב לו בזה אחרי היותו טרף לשניהם?

אבל חלילה לנו להתאונן על מעשי אלהינו! – כי לא אדם הוא לעשות עול במשפט. הוא בורא הסבות ותוצאותיהן: הוא מישרים ישפטו ולפעלו צדק עולמים!

---

באחרית ימי איזדגר הראשון היה דבר בין הנוצרים ונפל גם בישראל. כי על פי אבדס בישוף שושן אשר בעילם המדינה החריבו הנוצרים את אחד מקדשי האש אשר להפרסים. וחמת המהגיס עלתה עליהם עד להשחית, ותגדל צעקתם לפני המלך עד כי משך ידו מהנוצרים, ויהי הקצף הולך וגדול. ובמות איזדגר ובירם גור בנו מלך אחריו⁶ עלתה בידי המהגיס להתערב בעניני המדינה, ככהני הנוצרים בממלכת רומה. וברדפם באפם את הנוצרים דחקו גם רגלי היהודים ויגזלו מהם משפטם. ובמלוך איזדגר השני⁷, נכד איזדגר הראשון, גמלה הרעה – כי היה המלך הזה ההפך מאביו הזקן, והמהגיס הטו את לבבו לאכוף על כל יושבי מדינות מלכותו להכיר את שתי הרשויות ולאחוז באמונה השלטת.

אז החלו הוכוחים בין המהגיס ובין חכמינו: וכוחים על דבר האמונות והדעות – אשר תמיד הועילו רק להותנו: להגדיל קנאה ולהרבות משטמה.

אחד חכמינו נשאל מהם: “כמה אלהים יש לכם?”

“לנו רק אל אחד אשר ברא את הכל” – ענה.

“הפככם! כי האמנם יוצר הטוב יהיה בורא רע? יוצר האור יהיה גם בורא חשך, והשם נפשנו בחיים ישיא עלינו מות? איך יהיה בכח אחד דבר והפכו, ועושה את הכל איך יחבל את מעשי ידיו?”

“הרביתם לשאול! – ענה החכם – ולי יש רק שאלה אחת שהיא שתים, והיה כי תענוני אשיב גם על דבריכם”.

“שאל ואנחנו נענה!”

“מדוע ישחר עור האדם בארצות החמות?” – שאל חכמנו.

“יען כי תשזפהו השמש בחמה”.

“ולמה ילבין הבד במשטחו תחת השמים?”.

“זאת פעולת השמש, בשלחה עליו אורה”.

“ובכן איפוא יש שתי שמשות בעולמנו: האחת תקדיר עור האדם והשנית תלבן את הבד!”.

“לא, כי השמש אחת היא, רק טבע הדברים שונה למיניהם: טבע עור האדם כי ישחר מאור שמש וטבע הבד להתלבן ממנו”.

"הפעם אודכם אדני! – אמר החכם – כי בעצמכם השיבותם על דבריכם. כי אמנם כח אחד פועל בכל, אך פעולתו שונה היא לפי טבע הדברים הנפעלים ממנו. ואולם דעו לכם, כי באמת אין כל רע חלוט בעולם – כי כל פעל ה' למענהו, וכחליפות אור וחשך, קר וחם, כן גם כל החליפות והתמורות, הטובות והרעות, הן לעזר ולהועיל לקיום העולם. גם הרעל יצלח לרפאות תעלה, בהלקחו במנה ידועה לפי טבע החולה ומחלתו. כן לכל הנראה לעינינו לרע יש תעודה טובה הצפונה בו, אך עינינו עוד לא נפקחו לראותה ולהכירה. ומה רע ממות? וחכמינו הכירו בו את הטובה היותר גדולה עד כי אמרו על הכתוב במעשי בראשית: “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב “מאד” זה מות”⁸.

וכוח כמו זה היה לאחד המהגיס עם אמימר, ראש הישיבה האחרון בנהרדעא, ובחפצו להוכיח אמתת דתו, כי יש שתי רשויות המושלות בעולם: הורמיז – אלהי הטוב, ואהורמין – אלהי הרע, הביא לו ראיה מבנין גוף האדם, ויאמר לו: “מחציך ומעלה הנך להורמיז, ומחציך ולמטה הנך לאהורמין!”. על זהענהו אמחמר בחכמתו: “אם האדם הוא נחלת שתי רשויות, איך יתן אהורמין להורמיז להעביר תוצאות חלקו דרך הצנורות אשר ברשותו?”…

אבל בדברים לא יוסרו אנשי קנאות ורב שכל לא יטם להסיר כעשם מלבבם! ויהיו כל ימי המלך הזה רעים לעמנו מפני המהגי, אשר חמתם שתתה רוחו. לאחרונה אסר על ישראל את שמירת יום השבת, ואשר לא יעשה בו מלאכה מות יומת. אבל ה' הקים עליו את הרעה מקרב ביתו, ופתאם נמצא מת על מטתו בחדר משכבו. ובכל זאת לא הונח ליהודים – כי קם אחריו מלך קשה שהרע לישראל מאבותיו, הוא פירוז הרשע⁹, אשר במעלליו לבני עמנו נדמה לאדרינוס קיסר – כי הסיר משפטם כלה: בתי הישיבות סגרו, אספות החכמים נאסרו, בתי הכנסיות נהרסו וילדי ישראל שדדו מאבותם ונמסרו להמהגים לגדלם בהיכלי הורמיז ולספחם אל דתם. ראשי אלופי ישראל הוצאו להרג, ראש הגולה הונא מארי בר מר זוטרא ושני החכמים: אמימר בר ינקא ורב משרשיא בר פקוד הושמו בבור השבי והומתו על קדושת שם ה'¹⁰.

בהגיע הרעה עד הנפש עזבו רבים מאחינו את ארץ ממלכת פרס וילכו לנוע אל ארצות אחרות. אלה שמו פניהם לארץ הודו מזרחה ויגיעו עד חוף מלבר, ששם מצאו את אחינו אשר נאחזו בה מקדם¹¹. והמלך אירבי, מושל המדינה ההיא, קבלם באהבה ויתן לבם לשבת בארץ ולחיות על פי דתם ומנהגיהם ולהיות להם נשיא ומושל מקרבם. ואלה שמו פניהם דרומה אל ארץ תימן אשר בערב הברוכה, ארץ הדרור והחפש, שגם שם כבר ישבו אחינו מקדם קדמתה, ולא עלה עליהם על רומה ופרס מעודם¹².

---

אני נולדתי באיספהן, בירת מלכי פרס בימים ההם. אבי היה איש ארג, ויחי ממלאכת ידו, מיגיע כפיו, והעתות הפנויות לו מעבודה הקדיש לי, בתו היחידה, ללמדני תורה, להודיעני ארחות חיים ולהשכילני בינה. הוא הורני לאהבה את אלהי ישראל, אלהי אבותי, ויספר לי את כל המוצאות את עמנו ובני משפחתנו מאש ועד הנה. ואמי למדתני עבודת נשים, לדעת הליכות בית, לפרוט על פי כלי שיר ולשיר שירי קדש וחול. בעודני נערה שת ששתים עשרה שנה לקח ה' את אבי אליו, ואמי האלמנה עסקה במלאכתו ויהי כל עמלה לי, לכלכלני לטובה ככל אשר מצאה ידה. אבל עוד בשנה ההיא קשתה יד המלך על עמנו: הילדים שדדו מאת אבותיהם ונמסרו לידי המהגים להעבירם על דתם¹³. גם עלי עברה הרעה, ובהלקחי גם אני מאת אמי, אבדה נחמתה האחת בחייה. אבל כח האמונה יגבר על כח הזרוע, וכל תחבלות כהני האון לא עמדו להם להניאנו מאחרי אלהינו ולהשכיחנו דת אבותינו. ובאישון לילה ואפלה, בנפול תרדמה על שומרינו, קמנו יחד ממשכבותינו ונהלל יה, ונשא תפלה לאל חי, ונשפוך לפניו שיחנו בלאט, פן ישמעונו שומרינו ונענשנו קשה – ותפלתנו הזכה ערבה לה' מעלות מחים ומכל קטרת הסמים.

ואמי לא נתנה פוגת לה, ותבקש עצות כל הימים, ותתהפך מסבות בתחבלותיה עד אשר הצליחה למצוא נתיבות בבית כלאנו. בהודע לה כי יבקשו שם אשה כובסת, בקשה אף מצאה לה את העבודה הזאת, ופעל כפיה היה לרצון לפני שומרינו, ותהי הולכת ובאה אל ביתנו. כן מצאה לה מהלכים בינינו, וכן אשרנו להראות יחדו, מבלי דבר דבר, פן יחסדונו שומרינו. ויהי היום ותשכל ידה להמציא לי מכתב קטן, בו הורתני בחכמתה את אשר עלי לעשות לרוחתנו לישועתנו. ויהי ממחרת, בהביאה בגדי לבן אל הבית כפעם בפעם, ואצא בלאט אל המסדרון, ששם הציגה את סלה הריק, ואתגנב ואבוא אל תוכו, ואתכסה בסדין ממעל לי, ואמי העמיסה את משאה האהוב על שכמה, ותעבור על פני שומרי הפתח, ואיש לא עצר אותה בלכתה. כמעט שיצאה משם, שמה את הסל על העגלה אשר יעדה לה, ותסע ותצא את העיר ותבוא עד בית מלון ארחים, אשר שם הביאה מאתמול את רכושה המעט, ושם המון רבה מבני עמנו השמים לדרך פעמיהם ללכת ארצה תימן. בהגיענו אל בית המלון יצאתי ממחבואי ואפול על ברכי ואודה לה' חסדו אשר הצילני מידי מרעים. ואז נפלתי על צוארי אמי הטובה, ונבך ונשיש יחדו על הגאולה ועל התמורה. בנפש מרה עזבנו את ארץ מולדתנו זו, אשר כשש מאות שנה היתה מעון ומבטח לבני עמנו, ונצא לבקש מנוח לנו במדבר לא אדם, אחרי אשר אבדה מנוחתנו בין בני האדם יושבי הארץ אשר עזבנוה מפניהם.

הגענו אל לשון ים פרס. שם מצאנו אניה פורשת נס ופניה מועדות אל חוף הים בואכה ארצה ערב. גלנו ברעדה ולבנו הולם פעם, בנשוא האניה אותנו הרחק מארץ לוחצינו, להביאנו אל ארץ השלום, אשר אליו אנחנו נושאים את נפשנו. השמים טהורים ממעל לראשנו והים רחב ושקט סביבותינו – שני זכרונות עולם למעללי אלהי שדי, אשר גדול מעל שמים חסדו וצדקתו תהם רבה ואמונתו לדור דורים.

איה איפוא אמצא לחפש דמיון יותר נכון מהים הרחב המשתרע מקצה הארץ ועד קצה? על פני הים השקטים והשאננים תעבורנה האניות לבטח – כיושבי ארץ שלום הנפגשים כאחים יחדו, בלכתם איש אל עבר פניו. רבואי רבבות נטפי מים יתלכדו והיו לים אחד – כיושבי ארץ שלום הנאחזים יחדו כמשפחה אחת. חפשי ינועו גלי מימיו בהנשאם לאטם מרוח על פניו יחלוף, והוא ארח עולם ישמור, כחק שם לו יוצר בראשית. כן גם בחיי עם יושב לבטח: השלום הוא אבי החק, והחק מגן לו, ופקודת שניהם שלות השקט ובטחה לארץ ויושבי בה. אבל אוי ליום עברות, בהנשא סופה וסער מתגורר, אז יהיה הים כמרקחה, הגלים ירומון גבה הרים, האניות תתנגשנה אשה באחותה ויחדו תתפוררנה ותהיינה לשבבים! כן כי תעבור רוח קנאה על הארץ, לסכסך יושביה איש ברעהו – אז לא יכיר איש את גבר עמיתו ואת שכנו הקרוב לו: אז יצר להם מקומם במרחבי ארץ וקם זה על זה לדחותו מפניו, וקם החמס למטה רשע, ויצר עמל עלי חק, להפריד בין אחים, לדכא האחד מפני השני – אז תשחת הארץ מפניהם ויחדו יכשלו ויפולו ומרוח אפם יכלו. –

אחרי ימים לא כבירים הגענו לבטח אל החוף. שם הורקו האניות מאוצרותיהן, אשר העמיסום על דבשת גמלים להביאם אל טבור הארץ. ימים אחדים נפשנו שם, ונכן לנו מזון ומים לדרכנו במדבר הגדול אשר עלינו לעבור. כעברנו על פני כפרים אחדים, אהלי שבטי הבידואים יושבי המקום, הגענו אל קצה המדבר. ומה נורא ומה נאדר המחזה! בכל מרחבי המקום אין כפר, אין אהל ואין מלונה, אין נפש חיה ואין עץ צומח נראה לעינים, רק משטח חול חם כתנור ודק כאבק פורח על כל סביבותינו, רק שיח וחרול נראה לפעמים מבין החולות, והוא חשוף חשפה ויבש כחרש. והארץ תהו ובהו ודומית מות מרחפת על םניה, מגור מסביב.

שני לילות לנו במדבר ציה. גבי גמלינו היו יצועינו תחתינו ומכסינו השמים הטהורים עם כוכביהם המזהירים באור ישרות. ביום אכלנו החרב והקרח בלילה. ביום השלישי הגענו אל גבעה אחת הדומה כאי על פני ים, ועליה כר נחמד צומח ששה שקמים גדולים ועבתים, אשר אנשים למאות ימצאו עם גמליהם מחסה בצלם הנעים המשובב נפש. קרוב להם נמצא מעין מים חיים נוזלים מנקיק סלע. בצל ההוא חמדנו לשבת ולנוח מעמל הדרך, ונשב נפשנו במי המעין וגם לגמלינו השקינו. יקר היה המחזה, בשבת כל הארחה תחת השקמים הגדולים על הכר הירקרק, אשר היה לנו כגן עדן בישמון דרך, ומאחרינו גמלינו שולחים ראשיהם בין כתפות מנהגיהם, ומי הסלע הומים באזנינו כמו קוראים הם לנו לשתות מהם לרויה ולהשתעשע בם ככל אות נפשנו. עד מהרה נפתחו הצרורות, הוצאו דודי הנחשת, לקטי סעיפי העצים היבשים, נשאבו המים בששון ממעין הישועה, ובהערך המדורה בשלנו לנו את הדורא¹⁴. ונאכל לשבע נפשנו. אחר זה שכבנו על דשא העשב בצל העצים וננוח מנוחת הצהרים. ואז קמנו כלנו לעשות דרכנו הלאה.

בנפש נכאה ובלב נפעם עזבתי את המקום הנחמד ההוא, כמו הגיד לי לבי דבר מה יקרני.

שעות מספר נסענו במדבר הנורא בשבתנו על גמלינו, הנושאים אותנו ואת חפצינו. והנה נהפכו פני הרקיע לירקון והשמש האדימה כדם, וחם גדול מלא את האויר עד מחנק נפש. גמלינו כרעו רבצו תחתיהם וישחו ראשיהם ויטמנו פתחי פיהם ונחיריהם במשקי החול. אז ידענו כי רוח זלעפות ¹⁵ קרובה לבוא. ונמהר ונצנח מעל גמלינו ונפול על פנינו ארצה, ולא משנו עוד ממקומנו עד עבור הרוח המשחית: מחמו הרב נכמר עורנו וכנחל גפרים בער בו, ואש קדחה באפנו ותלהט קרבינו.

מעט מעט עבר הזעם, והרוח חדל מזעפו. הגמלים קמו לאטם בהאנקם יחדו, ואז קמנו גם אנו ונשב ונעל עליהם בבראשונה. החם חדל וקרה נעימה מלאה מקומו וכן נעמה לנו דרכנו עד בוא השמש.

כנטות צללי ערב גדל הקר עד כי סמר מפניו בשרנו. ופתאם גבר הרוח ויהי לסערה, וענן חול כבד התנשא על פני המדבר ויתחולל עלנו לבלענו. חרדות לבשו כל אנשי הארחה, יחד עוררו לויתן וישאו בכי ונהי תמרורים. ואמי הרחמניה אשר ישבה עמי על כר הגמל, מהרה ותכס עלי בשמיכתה, ותחבקני ותדביקני אל לבבה באהבה נצחת. ובטרם תשוב אלי רוחי נערמו עלי ערמות חול עד כי לא יכלתי עוד לנוע מפני כבד משאו. ברב כח הרימותי השמיכה מעל פני לשאוף רוח, אז חזקתי אמצתי זרעותי להסיר מעלי את נטל החול – כי הנה עבר הרעש והסער קם לדממה, ואמצא את אמי ואחז בידה הקרה לעזור לה לצאת מתוך ההפכה. אבל לשוא הניעותיה ועוררתיה, לריק קראתי אליה מנהמת לבי, צעקתי בכל כחי – כי החול המכסה עליה שם מחנק לנפשה. נשאתי את עיני מסביב לקרוא אלי לעזרה, אבל מאיש ועד בהמה לא נראה עוד בכל סביבותי, כי על כלם נפל החול הרב ויכס עליהם בצלמות, רק פה ושם נראו ראשי הצרורות מבעד לגבעות הקטנות, לאות כי שם נקברו הגמלים נושאיהם. עד כה וכה הסירותי את החול מעל גופת אמי המתה, ואתנפל עליה במר נפשי ואקונן מרה וארחץ פניה בדמעות עיני ואבך עד אשר לא היה בי עוד כח לבכות. אז החלותי להתבונן לאחריתי, ולבי חשב בקרבי, מה לעשות בישמון זה, במדבר לא אדם בו? מי יראני דרך לבוא אל מקום מושב ומה תהי אחריתי? פתאם זכרתי את הגר שפחת שרה, אשר גם היא הלכה ותתע במדבר וכמעט אמרה נואש לנפשה. והנה נראה אליה מלאך ה' מן השמים ויבא לה עזרתה מקדש. אבל עתותי הפלאות הלא עברו – אמרתי לנפשי – ומלאכי מרום לא ירדו עוד משמים ארצה, להושיע לבני אדם ולחלצם מרעתם! והנה עלתה על זכרוני אמרת אבינו הזקן, דוד בן ישי, בזמרה אשר הורני אבי בילדותי, לאמר: “לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך”¹⁶.זאת זכרתי והתנחמתי :כי אמנם עוד מלאכי יה שומרים לאדם השם בה' מחסהו. האמונה היתה צרי למכאבי האנוש. חפרתי בגבעת החול אשר ממנה יצאתי, וכהרבותי לבקש מצאתי את צרורנו שהיה על גמלנו, ומבלתי יכלת לשאת עמי את כל הנמצא בו, פתחתי חרצבותיו ואוציא ממנו את הדברים הנחוצים לי יותר : את כנורי, את מגלות הזכרון לבית אבותי ומעט משמלותי שהיו לי ואת היותר השארתי על מקומו. אחרי כן כסיתי גוית אמי בחול וארטוב גל קברה בדמעות עיני ואבך עליה בכי גדול. אז לקחתי את שמחכתי ואצרור בה את חפצי ואפקיד רוחי ביד ה' ואשא רגלי ואלך מבלי דעת אנה אפנה, אם לפנים או לאחור, אם להימין או להשמאים – כשעה כתיתי רגלי עד כלות כחי. מקור הלילה רחפו כל עצמותי, ואבלי ויגוני הוגיעוני וידכאוני. וארבץ תחתי ואשים את צרורי למראשותי ואתכס בשמיכתי, ועד מהרה נמתי נרדמתי ואישן עד הבקר. – כזרוח עלי השמש הקיצותי משנתי ואביט סביבי ואשתומם, כי לא ידעתי איך באתי הנה. גם בזכרי את כל התלאה אשר מצאתני ביום אתמול כי יעבור, לא האמנתי בנפשי, ואהי בעיני כחולמת בהקיץ. אבל מעט מעט שבה אלי בינתי ואזכור את אמי ואשוב ואבך תמרורים, ואחר כן שפכתי שיחי לפני אלהי בתפלה זכה אשר למדני אבי. אש התעודדתי ואקום ואצרור את חפצי ואשים צרורי על שכמי, ואלך שעות אחדות עד אשר נראה לי מרחוק כר ירקרק, אי מדבר, ואשים פעמי אליו ואבוא אל אחד השיחים ואשב שם לנוח. והנה הקשיבו אזני קול מצלות! ואקום ואלך אחרי הקול עד הגיעי אל באר מחם, ועל ידה אנשים ערבים חנים עם גמליהם, ומרחוק נראה לי כפר גדול, כלו נטוע אהלי רועים נוסעי בעדר. זאת ראיתי ונהרתי ולבבי פחד ורחב.

האנשים היושבים על יד הבאר הביטו אלי ויתמהו, וישאלוני מי אני ואי מזה באתי.

ספרתי להם בדברים אחדים את הקרות אותי, ואתחנן אליהם לתת לי מעט אכל להשיב נפשי. ויקם ערבי אחד ויוציא מילקוטו צליל לחם שעורים ונאד חמאה, ויחתוך לי פת לחם וישם עליה חמאה ויתננה לי. לו נתנו לי לחם כזה בהיותי בבית אבותי אזי מאסתי לנגוע בו, אבל לנפש רעבה ינעם כל אכל. כאשר סעדתי לבי יעץ הערבי אותי ללכת אל נשיאם, ונתן לי מגן ומחסה בצלו. אנכי הודיתי לו על רב טובו והוא קם וילך עמי ויראני את הדרך לבוא אל אהל הנשיא. בהגיעי אל פתח האהל פתחתי את צרורי ואוציא ממנו את כנורי, ובפרטי על פי מיתריו נשאתי קולי ואשמר משכיל, ואפתח במשל פי, ואשיר את השיר אשר למדתני אמי, שיר

העץ והאדם¹⁷

יתהלך הנודד בישימון נסע

השמש ממעל רשפי אש זרע

על ארץ תלאבות, אין צמח, אין שיח:

ועיפה ורעבה נפשנו הריקה,

ולשונו בצמא אל חכו דבקה,

אף רוח זלעפות מסביב יפוח.

ופתאם מרחוק תרא לעינים

צמרת התמר רבת העפאים,

יניעו ראשמו, לנודד ירזמו:

בנאות דשא שמה, בינות לנצנים

יתנוצץ ככסף שם נחל עדנים,

ובקול המיה נעימה מי-בדלח יזרמו.

ובגבהו יתנוסס שם רב הענפים

התמר הרענן, פרותיו נשקפים

מבינות לעלים מלאי העסיס:

שם יגש ינוח העיף, הנודד,

ממימיו, מפריו ישת, יאכל, יתעודד:

מה-ינעם לו פריו ובצלו מה –ישיש!

"התמר, התמר, במה אברכך?

יביע הנודד – כי ימתק פריך?

כבר מתוק לחך הוא ומרפא לנפש:

כי תגדל ותשגשג על יובל המים?

הן פאר פארותיך כבר ימריא שמים,

ובצלך תנוח, תתענג כל נפש.

"זאת אפוא ברכתי, כי גם הדליות,

ממך תלקחנה, תהיינה פריות

כמוך, התמר, פרי תנובה תעשינה!"

האדם עץ-שדה, הנדיב-התמר

נדבותיו-פרי נעמו, מעינו-צוף אמר:

ובצלו לשבת מה עיני תכלינה!

---

כהחלי לשיר יצאה מן האהל נערה שחרחרת ונאוה ותקשב לקול שירתי בתאות נפש. אחריה יצאו שני נערים יפים ויעמדו ממולי, ואחריהם יצא הנשיא, איש כבן חמשים שנה, זקנו השחור יורד על פי מדותיו ומגיע עד החגורה אשר במתניו, ופניו מפיקים ישר וצדקה, חכמה עם גבורה. ככלותי לשיר קרב אלי ויאמר :

הן קולך ערב ושירתך נעמה. ועתה סורי נא האהלה ומנעת גרונך מצמאה, והחלפת כח אחרי בואך בצלי!"

עשיתי כדברו ואבוא אחריו אל אהל יפה ורחב ידים, אשר רצפתו מכסה ביריעות מעשה רקמה, ולעברי קירותיו יצועים יקרים למושב ולמשכב. הנערה היפה עברה לאטה על פנינו אל אהל אחר אשר על יד הראשון, ורק מסך מבדיל ביניהם, ותוציא משם כוס מלאה חמאה נמסה¹⁸ ותתן את הכוס על ידי.

“טעמי וראי כי טוב!” – אמר אלי הנשיא במאור פנים בשומו כף ידו על שכמי.

כהריקי את הכוס עד תמה שחרני הנשיא לספר לו את קרותי. ואעש כן. והוא הקשיב לכל דברי בשום לב, ואז אמר אלי בחמלה רבה :

“הנחמי נא, ילדה ענוגה ונוגה! גם הגר אמנו תעתה במדבר בישימון דרך, ואלה¹⁹ רחם אותה כרב חסדו ויחש ישועה לישמעאל בנה, בהתעטף עליו נפשו מרעב ומצמא. ויגדל הנער ויהי למלך בעיר מיכה²⁰, ויהי אב להמון גוים גבורים ועצומים אשר כבודם מלא עולם”.

“ומי זאת האשה הגר?” – התחפשתי ואשאל כלא יודעת, אף שידעתיה היטב על פי ספר קדשנו, וזכרה עלה גם על לבבי זה מעט: אך הואלתי לשמוע מה ידברו בה הערבים, צאצאי ישמעאל בנה. גם ידעתי כי לקחת רצון מאיש ערבי, אין טוב כי אם להטות אזן לשמוע מפיהו תהלת אבותיו ונפלאות מוצאו מקדם. ולבוד – זה שם הנשיא – נדרש לי בכל אות נפשו ויספר לי את ההגדות האלה²¹:

---

“כהיות רעב בארץ” – ספר הנשיא בהושיבו אותי על היצוע ממולו – "עזב אברהים (אברהם) אבינו, “חאליל אילהי”²² את ארץ אבותיו וילך ארצה מסר (מצרים). ויהי כראות יושבי המקום את שרה אשתו כי יפה היא מאד ויקחוה ממנו בחזקה ויביאוה אל פרעון (פרעה) מלכם. ויהי כשלוח המלך את ידו לאחוז בה, ותיבש ידו ולא יכל להשיבה אליו. ויחל פרעון את פני שרה להתפלל בעדו אל אלהיה, להסיר מעליו את הרעה הזאת. ויבטיח אותה לאמונה, כי אם ירפאהו האלהים ותשוב ידו אליו, והשיב אותה אל בעלה אשר ממנו לקחה. ותתפלל שרה אל אלה ותשב ידו אליו ותהי כבראשונה. אבל המלך לא שמר דברו, וכמעט שבה אליו ידו וישב וישלחנה אל שרה לתפשה. וינגעהו ה' שנית, ויתחנן אל שרה עוד הפעם להתפלל בעדו ולחלצהו מרעתו, וכאשר נרפא גם בפעם הזאת, לא חרש עוד עליה רעה וישלחנה בשלום ובכבוד, ויתן לה את הגר שפחתו להיות לה לאמה.

“ואברהים נכבד מאד, והוא זקן בא בימים ובנים אין לו לרשת רכושו אחריו, ואשה אחרת לא יכל לקחת על פני שרה, כי כן נשבע לה בימי נעוריו, בקחתו אותה לו לאשה. ויהי כאשר זקנה שרה מהיות עוד לאם, וידבנה לבה אותה, ותקח בידה את הגר אמתה ותתננה בחיק בעלה. ותהי הגר לאברהים לאשה, ותהר ותלד בן ותקרא את שמו אסמעיל (ישמעאל). וישמח אברהים מאד כי נתן לו אלה זרע ויברכהו בפרי בטן. והגר לבשה גאות ותקל גבירתה בעיניה. ותקנא בה שרה ותצר לה ותענה. ויצר לאברהים מאד כי נשבת שלום ביתו. ויצוהו אלה לשמוע בקול שרה ולשלח את הגר ואת בנה מפניה. ויקח אברהים את האשה ואת בנה ויוליכם ארצה ערב, אל המקום אשר אמר לו אלה – הוא המקום אשר עליו בנויה עתה העיר מיכה הקדושה. אבל בעת ההיא היה שם מקום מדבר, ארץ ציה בלי מים ובלי כל עץ ושיח ודשא עשב. וכראות אברהים זאת ויירא מאד ויצר לו על אדות הילד ואמו. ובכל זאת אמץ לבבו בשם אלה ויפן אל הגר ויאמר לה: “פה במקום הזה אעזבכם ביד אלה והוא יגמר בעדכם”.

“הוי אדני ובעלי! – קראה הגר בהתרפקה עליו ובאחזה בו בחזקה – האמנם תמצא את לבבך לעזוב אשה רפת ידים עם ילדה הקטן למות פה במדבר, בארץ צחיחה?”

“הנני עשה רצון אלה!” – ענה אברהים בעצבת לב, ויברכנה וילך.

"כן נשארה הגר על המקום ההוא עד כי תם הלחם והמים אשר היו לה. וירעבו ויצמאו האם ובנה יחדו. ובעטוף לבה קמה הגר ותרץ בין סאפה ומרבאט, שתי הגבעות אשר על פני מיכה, ועיניה כלות לשוא אל מוצא מים להשיב נפש. והנער ישמעאל נשאר על מקומו, ובראותו כי אמו איננה עוד עמו וישא את קולו ויבך. ויקרא אל אמו לשוב אליו, ובקראו לה התמרמר וירקעע ברגליו. והנה נבקע התהם תחתיו ויהי למבוע מים. וקול צהלת הנער הגיע לאזני אמו, ותמהר ותשב אליו, ותרא את עין המים ותאורנה עיניה ויעלוז לבה. ותמהר ותשפוך חול ועפר סביבותיו, לבל יחרבו מימיו – הוא המעין הנמצא בהקאבה ²³ אשר בעיר מיכה עד היום, ושמו נקרא “זמזם”, לאמר: “שור וראה!” – כקול אשר השמיע ישמעאל בהגלות לו עין המים מתחת לרגליו להחיות נפשו השוקקה.

“והנה ארחת בידואים באה ותחן על פני ההר ארפט, ושנים ממנה יצאו לראות את המקום ולבקש מים לשתות כי צמאו. ויהי כראותם המון צפרים עפות אל מורד גבעה אחת, ויאמרו בלבם:אין זאת כי אם יש שם מוצא מים! וילכו שמה גם המה ויבואו אל באר הגר, וימצאו את האשה ואת בנה, וישתוממו וישאלוה: “מי את ולמי הנער הזה ומאין המים האלה? כי הנה אנחנו גרי המדבר מאז ומקדם ומעודנו לא נבקע לנו מעין במקום הזה”. ויהי כשמעם מפי הגר את דבר הפלא, וישתחוו לה ולבנה וישחרוה לתת להם לשבת עמה ועם הנער ברוך אלה. ותאות להם הגר ויתקעו האנשים אהליהם במקום ההוא. ויגדל ישמעאל בתוכם ויהי רבה קשת, וכאשר מתה הגר והוא כבר היה לאיש, ויאמרו האנשים איש אל רעהו: “הן המעין הזה נבקע פה בגלל ישמעאל אהוב אלה, ואם יעזבנו הוא וייבש המעין ויחרב מקורו. הבה נתחכמה לעצרהו עמנו!”. וידברו על לבו לקחת מבנותיהם לו לאשה, ויעש ישמעאל כן ויוסיפו עוד כבדהו ויהי להם לראש”.

---

“עתה אספר לך על דבר ישמעאל והנשים אשר היו לו” – אמר אלי הנשיא, בהיטיבו מושבו תחתיו ובהחליקו בידיו את זקנו מרחב לבב, כי היה שבע רצון, בהמצא לו אזנים קשובות להגדות בני עמו.

"ויהי היום ויזכור אברהים את ישמעאל בנו ויחפוץ לבקרהו במעונו לדעת את שלומו. וירע הדבר בעיני שרה, ותאלצהו להשבע לה כי לא יסור אל ישמעאל האהלה, אך קרא יקראהו לצאת אליו. ויעבור אברהים על פני אהל משכן ישמעאל, ויך במטהו לפני הפתח. ותצא אשת ישמעאל לקראתו, וישאלנה אברהים מי היא, ותען ותאמר: “אשת ישמעאל אני, ראש השבט הזה”.

“ואיה בעלך?”

“הוא הלך לצוד ציד”

“הן כבד לי לרדת מעל גמלי – אמר אברהים – ועתה הואילי נא והביאי לי מעט אכל לסעוד לבבי, כי רעב אני!”.

“אין לי מאומה! – ענתה האשה – כי בעלי הלך בדרך מרחוק והארץ כמדבר”.

"ואברהים חפץ רק לנסות את אשת בנו ולדעת את לבבה. ויפן ויאמר לה: “הנני הולך לדרכי, והיה כשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן, והגדת לו עצתי: לשנות מקום אהלו”.

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו כי היה פה איש זקן, וכה מראהו וכזאת דבר. וידע ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, גם הבין אל דבריו ויגרש את האשה ולא יסף עוד לדעתה.

"בימים ההם סר שמה איש אחד ושמו אלמודד בן קטורה (?), אשר היתה לאברהים לאשה אחרי שלחו את הגר מעל פניו. ויבחר ישמעאל באחת מבנותיו ויקחנה לו לאשה. ויהי היום וישב אברהים ויעבור על פני אהל ישמעאל בנו, ויעשה כל כבראשונה. והאשה גם היא ענתה אותו ככל הדברים ההם. אך בבקשו גם ממנה מעט אכל לסעוד לבבו, מהרה האשה האהלה, ותוציא משם חלב ובשר ותמרים ותושיטם להזקן בפנים מאירות ותאמר:

“סלח נא, איש יקר, כי לא אוכל תת לך לחם, כי אזל מכלינו ואיננו!”.

ויטעם אברהים מכל אשר הושיטה לו האשה הטובה, ויברך על האכל ויאמר: “יתן אלה והיה המקום הזה מלא תמיד מכל הטוב אשר נתת לי בזה!” ²⁴. ותשתחו האשה ותאמר: “הואילה נא, ורדה מעל הגמל וארחץ ראשך וזקנך לנקותם מאבק הדרך!”. אבל אברהים לא יכל לרדת, כי זכר את שבועתו אשר נשבעש לשרה. ויברך את גמלו, ויורד רגלו האחת על האבן אשר נמצאה שם, ורגלו השנית נשארה על הגמל. וישח אל האשה למען תגיע אליו בידיה. והיא רחצה את ראשו ופניו עד אשר נקו כלה מן האבק. אז אמר אברהים אליה:

“הנני הולך לדרכי, היה בשוב אליך בעלך, ואמרת לו כי עבר פה איש זקן ויברכהו ויאמר כי מקום אהלו טוב כאשר יפה מאד”.

"ויהי כשוב ישמעאל מדרכו, ותספר לו אשתו, כי היה פה איש זקן וכה וכה מראהו וכזאת וכזאת דבר. ויבן ישמעאל כי היה בזה אברהים אביו, ויפול על צוארי אשתו וישקנה ויאמר לה: “הן הזקן אשר היה בזה הוא אבי, ובהללו מקום אהלי הלל אותך, ותהלתך בפיהו נעמה לי מאד, על כן מישרים אאהבך!”.

"ואלה ברך את ישמעאל ואת אשתו השנית, ויולדו להם בנים הרבה, אשר היו לשבטים גדולים ועצומים ומהם מלאה ארץ ערב עד היום הזה. –

---

"אחרי הדברים האלה ואלה צוה את אברהים להשיב מקדש הקאבה במיכה על מכונו. ושה דבר המקדש:

"כאשר גרש האדם מגן העדן, התחנן אל ה' לתת לו לקחת עמן דבר אחד לזכר המקום הטוב אשר הוא עוזב. ויעתר לו אלה ויתן לו אבן אחת לבנה ומצהירה מאד. וילך אדם עם חוה אשתו ויבוא עד המקום אשר עליו עומדת עתה העיר מיכה. שם הניח את האבן ויעש לה מקדש: בו הרבה להתפלל ולהתודות על עונו, ויסך על האבן נסך דמעותיו עד כי חשך משחור תארה. ויהי בבוא המבול לשחת כל הארץ, ויצו אלה את מלאכיו וישאו את האבן ואת המקדש השמימה, ורק יסודות המקדש נשארו באדמה. ובימי אברהים, ידיד אלה, זכר אלה את מקום קדשו ויראהו לאברהים אהובו בחלום חזיון לילה, ויצוהו לבנות לו את המקדש כמראה אשר הראהו. ויעש אברהים כדבר אלה, ויסר את שכבת החול המכסה על יסודותיו כקומת איש לגבה, וישמעאל בנו עזר על ידו. וכאשר הוקמו הקירות ולא יכל עוד להגיע אליהם בידיו, לקח אברהים אבן גדולה ויניחנה שם ויעמוד עליה עד אשר השלים כל המלאכה – היא האבן הנמצאה עתה במקום הקדשונקראה “מקאם אברהים” (מעמד אברהם) עד היום הזה. אבל עוד לא ידע אברהים איפוא יהיה מקום המבוא למקדש אשר כוננו ידיו. אז נראה אליו המלאך גבריאל, ובידו האבן השחורה אשר הביא עמו מן השמים, ויניחנה שם ויצוהו לעשות המבוא במקום ההוא. והאבן השחורה ההיא נשארה במבוא הקאבה וכל המאמינים, יראי אלה, עולים שמה לרגל ומקיפים את האבן הקדושה ומנשקים אותה בחרדת קדש.

"וכאשר תם המקדש להבנות חנכוהו אברהים וישמעאל בנו, ויתפללו בו לאמר:

“אנא, אלה, קבל נא לרצון את מעשה ידינו אשר הקדשנו לך בתם לבנו, כי יודע כל אתה ואין דבר נעלם ממך! הביאנו בסוד חסידיך, ויהיו נא בנינו הבאים אחרינו לעם מקדשי שמך! הראנו אלה דרכך ונדע במה נעבדך! האזינה אל תפלתנו והאירה פניך אלינו, כי אלה טוב ורחום אתה!” ²⁵.

“ויחי ישמעאל מאה ושלשים שנה ויולד שנים עשר בנים שהיו נשיאים לאמותם בארץ ערב אחזתם. ובמות ישמעאל היה נביות בכורו ראש לכלם. אבל מוסדי השלום נהרסו בימי צאצאיהם אחריהם. הקנאה הפרידה בין אחים, וארץ ערב היתה כמרקחה מרגשת השבטים בני עם אחד אשר התקוטטו יחדיו כל הימים, - כי אמנם המדון הוא פוטר מים, אשר מצער הוא בראשיתו. ובאחריתו ישפך כנחל איתן להחריב ארץ ולסחוף גוי ואדם יחד, פעמים הרבה פרצה ביניהם מלחמה עצומה בעד דב קל אשר איננו שוה אף באבדן נפש אחת. כן נשלמה זה לא כבר מלחמה רבת דמים אשר פשטה בכל הארץ ארבעים שנה, בגלל סוס אחד אשר שדד בן שבט אחד מבן שבט אחר. גם האמונה באלה האחד אבדה ונכרתה מקרב בני עמנו, ותחתיו הסכינו לעבוד לאלהים הרבה, לכוכבי השמים ולכל מראות הטבע והקאבה אשר נבנתה על ידי אברהים וישמעאל לשם אלה העליון מלאה עתה אלילים מעשי ידי אדם, אשר אותם יעבדו ולהם יתפללו ובשמם יתברכו סלה”.

---

הנה כן ספר לי הנשיא יותר מאשר חפצתי. ואנכי הקשבתי רב קשב עד כלותו לספר. אז שאלתיו:

“האמנם היו כל הערבים לעובדי אלילים?”

"לא! – ענה הנשיא – כי יש בהם גם נוצרים גם יהודים, ובממלכת תימן הקרובה לנו יש גם מלך יהודי, ושמו יוסוף (יוסף) דו נואס, לאמר: בעל התלתלים, כי שער ראשו ארוך וקוצותיו סדורות לו תלתלים. הוא גבור מלחמה אשר לא ישוב מפני כל, וקנאתו תקשה לבבו להכביד ידו על בני האדם ולאלצם לקבל אמונתו. לעל כן לא יתכנו דרכיו, - כי אם יחטא איש לאלה, ופללו אלה, ולא לאדם לריב ריבו. גם אלינו שלח מלאכיו להעיד בנו לקבל אמונתו ולהכירהו עלינו למושל עליון. ואנחנו, עם חפשי אשר מעודו לא עלה עליו על, השיבונוהו דבר לאמר: “מי נתן לך המשפט לדרוש מאתנו כזאת?”. ועל זאת שלח לנו ארגז מלא תמונות כל כלי נשק, ועל מכסהו חרות לאמר: “הנה זה משפטי ובו אכריעכם!”. ונעש גם אנו כמהו, ונשלח אליו ארגז מלא חול המדבר, ועליו חרותה תשובתנו לאמר: “הנה זה לנו מחסה ועז!”. אז עלה עלינו בחיל רב. ויהי כבואו המדברה, והנה התחולל סער גדול ורוב חילו נקבר בערמות החול. וישב בבשת פנים אל ארצו. עתה נכון לבנו בטוח כי לא יוסיף עוד להרגיזנו. אכן ערב ארצנו היא ארץ החפש לעד ולעולם, ואוי לאיש ועם, אשר ישיאהו זדון לבבו לקחת חפשנו ממנו!

“אבל ברוב דברי שכחתי כי עיפה את ונפשך מבקשת מנוחה! – קרא הנשיא פתאם – לכי איפוא, בתי, אל האהל השני ותני מרגוע לנפשך על היצוע אשר תמצאי נכון לפניך!”.

פקודתי זו מלאתי בכל נפשי. ואסור אל האהל האחר, ששם ישבה אשת הנשיא ובתה העלמה וכפיהן תמכו פלך. הנערים נהגו את הצאן אל המרעה, ואנכי שכבתי ואישן ושנתי ערבה לי עד הערב.

הקיצותי משנתי בעצם העת אשר ישבו לאכול ארוחת הערב, ובראותם כי התעוררתי משנתי קראו גם אותי לאכול אתם. דורא, ארז, בשר עוף, חלב עזים וגבינת גמלים הובאו כאחד והושמו לפנינו. כפות וסכינים ומזלגות לא נראו על השלחן, אך האצבעות מלאו מקומם. הדורא והארז לשו בידיהם לכדורים קטנים וישימום אל פיהם או השליכום אל פי רעיהם בעשותם להם שחוק ובנתנם שעשעים לנפשם. הבשר קרעו באצבעותיהם. כל עת אכלם לא דברו דבר – כי כן מנהגם מאז ומעולם. ככלות כלם לאכול קמו יחדו ממקומם ויברכו איש את רעהו. והנערה בת הנשיא נטתה אל אביה ותלחש דבר באזנו, ברמזה עלי בעיניה, והאב נענה לה, ויפן אלי ויאמר:

“הנה בתי מבקשת אותך על פי, להשמיע הוד קולך באחת מנגינותיך!”.

אחרי דברו לא שניתי. ואפתח את צרורי ואוציא ממנו את כנורי ואשיר שירת

השנה והמות.

בישימון, עת על הרי תהו

לא יצאה עוד שמש שלהבת,

הרעים מקדם נפגשו,

השנה ומרעה המות.

משוטט סביב כדור הארץ

בימים באיים עברו,

בעליצות איש אחיו ברכו

ונעימות שם יחד נדברו.

וליד שר המות צבאותיו

המפיצים חתת ובלהות:

מילידי עלילות בני אדם

הרבות בתבל התלאות,

התאוה, הקרב גם הדאגה

איבת השנה צרתה,

ותבחר במות מעודה

בבריתו נאמנה היתה.

וליד העדינה השנה

יתהלך החלום רב הענין,

ההולל, לו משחק הטבע

המקום, העת גם הקנין:

המנוחה גם תמת הנפש,

היין, עבודת הפרך,

אהובי השנה מקדם,

ילוו עליה בדרך.

"מאין, אחותי הנעימה

תבואי?" ישאלה המות,

"מאהל דל עתה אשובה

ממשכן עמל ועצבת.

העבד האבד בו ישב,

שיומם לא ידע מנוח:

אנכי עיניהו סגרתי,

כי יישן, כי יחליף שם כח

"החלום, בני הנעים אהבו,

הביאו אל ארמון הקסם,

שמצפים קירותיו בכסף

פתוחיו בזהב בכתם.

וצבא הסריסים לו סביב,

ולמוצא שפתיהו ייחלו

מפניו יחרדו כלהם,

ממבט עיניו יבהלו.

"ועדויה תפארת לימינו

שם רעיה יפהפיה ישבת,

ממעין תענוגי האהבה

נפשו האהובה שאבת.

ובידה הצחה משלג

ביין תמלא הגביע:

ובעינה השחורה כליל

ברק זהר האהבה יופיע.

"על מטת שן רבודה במשי

אז ישכב ובגאון סרוח,

ולמנגינות פלא מסביב

יתענג בו יגיל הרוח.

אז יאמר אנומה ובגאון

יקרא “הס!” ויעצם עינים:

ולפתע עזבתיו בזעת אפים!"

“התולים עמדי גם אני” –

לה יצהיל המותק קולהו -

"מאהל הכלי אשובה,

בו עני ודל לא יבואו,

האכזר לא ידע חנינה,

לזהב יאמר: אתה אלי!

מה-נבהל, מה-פניו חורו

לשמע הפעם הוד קולי!

"על יד ארון ברזל התיצב

הסגור במסגר ובריח

בל יהין איש זר בו לגעת.

שם יומם ולילה ישגיח

שם טמן רב זהב וכסף

מדמעות עשוקים רטבו,

שם בטח וילעג למות

ולדבת משנאיו כי רבו.

“הקץ בא עליך” – קראתי –

“בן-אדם, למות הכונה!”

"חנני נא שנה, שנתים,

רב שחד ומתן אתנה!"

“לא אוכל אחכה אף רגע” –

עניתיו – היה נכון לקרץ!"

וכרגע התפלץ ויפל

כבול עץ על פניהו לארץ.

“הה שמרו נא, שמרו אצרותי!”

מלתו אחרונה היתה.

נשמו טירות התפארת

ידהו ברב עמל בנתה,

כל שכיות חמדו, שאסף

ביגיעת הבשר, הרוח,

יירש היורש ההולל

המפזר עמלו לרוח." –

"ומי יעז תחת השמש

משנינו?" השנה שאלת

"אני הוא, שעזי עז נצח,

זו ידי בכל המשלת!"

• אך לי בני האדם ישאפו

כמאשר כאמלל כלהם,

בי ימצאו מנוח ונחם!"

יתוכחו הרעים ובזעם.

יריבו יתוכחו הרעים

יתקוטטו אף ירבו השאון:

אז תגש אלימו הדאגה,

תתצב ותדבר בגאון:

"הקשיבו המשפט חרצתי,

אנכי מודעתכם הזקנה!

אנכי מחוללת המות,

מפני נודדת השנה!

"התאחדו נא, הרפו מריבות,

תתחדש אהבתכם כנשר!

לבני תמותה יחד תביאו

מנוח, נחמים ואשר:

העיף במלחמת החיים,

שבע רגז ותלאה בחלד,

תביאו אל חפי מבטחים,

ינוחו שם ישיש וילד.

"ולהרגיז לעול המנוחה

יתיצב כצר לו המות,

ולבבו אם יוסיף יקשיח

השנה אז אותו עזבת:

ולבב תמימי דרך כי ימחץ

ויפוצץ חץ רעל המות,

אז תמריא במרומים הרוח,ונעימות אין קץ שם שאבת".

כל שומעי התענגו על נעם שירי העברי, אף שלא הבינו הדברים. וככלותי לשיר בקשוני להגיד להם פשרם, ובקשתם זו עשיתי, וישבעו משנה נעימות. והנערה נפלה על צוארי ותבקשני להשאר עמם ולהיות לה לרעיה. גם הנשיא בקשני על ככה. ואעתר להם, ויהי הדבר לרצון להנשיא ולשמחת לבב להנערה, אשר דבקה בי כאחות נאמנה.

כשלשה חדשים עשיתי שם. ואעזור על יד הנשים בעבודת הבית, ואורה את צורידה – כן שם הנערה – לפרוט עלי הגיון בכנור. והיא עשתה חיל בלמודי, כי היו לה אזן קשבת ולב רגש, נפש רכה ורוח דמיון כביר, סגלת כל בני הערב, יושבי אהל ומקנה. בשום לב הקשיבה לכל דברי, בספרי לה תולדות עמי, ובאות נפש שמעה את דברי תורתנו הפשוטים והנשגבים. ותהי צורידה ליהודיה כמוני – כי דברי ימינו לקחו את לבבה, כי מולדתנו היא הרת אמונתנו, והן אחוזות יחדו כשלהבת בגחלת.

---

פעם אחת בערב כאשר נחנו על משכבותינו ונישן שנה מתוקה, התעוררנו פתאם לקול ענות אשר החרידנו, קול צועק לעזרה: “אלה! אלה!”. קפצנו כלנו בבהלה איש ממקומו והנה מחזה נורא לנגד עינינו! כל אהלי כפרנו בוערים באש, ואנשי חיל רצים בחרבות שלופות ולפידי אש, והם מבעירים הבערה והורגים את כל הנופל בידם. קול שועת אנשים נסים, נשים מיללות, ילדים צועקים וגמלים נאנקים – כל הקולות האלה התבוללו יחדו עם קול תרועת האויב עד כי רגזה האדמה ותהי לחרדת אלהים. “אוי נא לנו!” – קרא הנשיא בבהלה – “חיל דו נואס הוא, אשר נפל עלינו פתאם!”. וימהר ויחגור את חרבו ויתקע מאכלת חדה בחגורתו אשר במתניו וירץ אל הרחוב, ואנחנו אחריו. כמעט יצאנו את האהל והלהבה אחזה גם בו ויהי לבער. ואנשי הכפר, כראותם את לבוד נשיאם ותחי רוחם, ועד מהרה נקבצו סביביו עדת אנשים חמושים ערוכים למלחמה. אבל יד האויב גברה וכלם יחדו נפלו לפי חרב.

כראותנו את הנשיא הישר באדם נופל על חלליו יצא לבנו וכמעט לא נותרה בנו נשמה, אך התשוקה לחיים עודדתנו ותתן לנו כח שלאת רגלינו ולנוס מן המקום הנורא ההוא. אבל אבד מנוס ממנו! כי העמיד דו נואס את אנשי חילו על הכפר מסביב, להדוף את כל הנסים ולהשיבם אחור. כשובנו על עקבינו כבר נשרפו כל האהלים ויהיו לאפר. נשים וילדים אסר שנים שנים אל כתפות עירים ואל דבשת גמלים. כל הבז והמלקוח הושם על הסוסים והגמלים שהיו שלל להאויב. ובטרם יעלה השחר יצא דו נואס עם כל הכבודה אשר לרגליו, לשוב אל מקומו.

“כל יתן האדם בעד ידידות נפשו!” – אומר חכם יוני. לדאבון לבי לקח ממני גם הנחם הזה. לשוא התחננתי אל שובינו לאסרני בכבל אחד עם צורידה ידידתי, כי הפרידו האכזרים בינינו. אך לא הרחיקונו כלה אשה מעל רעותה ועל כן יכלנו לראות אשה את אחותה וגם לדבר יחדו. ובעוד אשר כל השבוים ירדו בשיחם וירבו תאניה ואניה קראה אלי צורידה לאמר:

“פנינה אהובתי, הן למדתני להאמין בה' אלהי ישראל – הוריני נא גם לשים תקותי בו!”.

“האמונה היא אם התקוה, והתקוה מקור החיים!” – השיבותי אמרי לה.

“חזקיני נא בדברי נחמה מספרי קדשיך!”.

“קוה אל ה', חזק – ויאמץ לבך!” – אמר בקדשו ראש משוררי עמי, ראש משפחתי".

“ברוך המלאך אשר הביאך אל אהל ביתנו! כי מה היתה אחריתי לעת הזאת, לולא ידעתי אותך ואת אלהיך!”

עוד אנו מדברות והשמש עלה וישפוך אור וחם צח עלי ארץ.

“ראי נא, ידידתי, מה אורו פני תבל אחרי חשכת הלילה הנורא! – קראתי אל רעותי – כן גם יופיע השלום והאשר על דרך האדם, אשר גם בצר לא תאבד תקותו ותוחלתו מה'!”.

דברי שיחתנו הגיעו לאזני דו נואס אשר רכב לפנינו. וירמוז לאחד מאנשיו הרוכבים על ידו וידבר עמו בלאט. והאיש מהר וירכב אלי ויצול האיש הנוהג בגמלי להוליכני ולהביאני לפני המלך.

פלצות בעתתני בשמעי את דבר הפקודה הזאת, בשומי אל לבי כי עוד רגע אעמד לפני המושל הנורא, אשר הרע ככה לעשות לנו. אולם בהביטי אליו השתוממתי למראה עיני – כי למרות העז והגאון הנשקפים ממראהו יפיקו פניו חן ונעם. הוא איש כבן חמש ועשרים שנה, גבה קומה ורחב שכם, זקנו הקטן סובב ללחיו וקוצותיו תלתלים צהובים וארוכים סובבים למפרקתו ושוכנים בין כתפותיו מעברי פניו השזופים משרב וחם שמש. צניף אדום על ראשו והוא לבוש מעיל משי ירקרק כהה ובמתניו חגורת כסף משבצת אבני חן, ובה תלויה חרב דמשק.

כקרבי אליו עמד ויתבונן בי רגעים אחדים. אז קרא אלי לאמר:

“הגידי לי, נערה, איפוא למדת את הדברים הנעימים אשר שמעתי מפיך? כאשר אחזה לי אני, אינך בת הכפר אשר בו נמצאת”.

“מוצאי מארץ פרס” – עניתי.

“ואיך באת אל הכפר הערבי?”.

“בקום על היהודים מלך קשה ושמו פירוז, יצאה אמי עם קהל גדול מאחינו הנרדפים לבוא אל ארץ ממלכתך ולבקש מגן ומחסה בצלך, אחרי דעתם כי דתם דתך ואלהיהם אלהיך. ויהי בקרבנו אל הכפר ההוא ותקם רוח סערה ותך במדבר גלים וכל הארחה מצאה לה בערמות החול קבר עולם. רק אני לבדי נצלתי בארח פלא, ואקום ואלך אל הכפר ההוא. שם חמל עלי הנשיא ויאספני אליו ברחמים רבים ואהי לו כבת”.

“ובכן הנך נערה עבריה?”.

“כן הוא כאשר דברת, ומוצאי מזרע המלוכה, מצאצאי דוד בן ישי מלך ישראל”.

“בידי היו מגלות וזכרונות אשר יעידו על סדר יחושי ומוצאי מזרבבל בן שאלתיאל בן יכניה, האחרון למלכי יהודה בימי הבית הראשון”.

“אם יש נכונה בפיך, אזי הנך קרובה לי ושארת בשר – כי מוצאי גם אני מבית ישי, משלמה בן דוד המלך, אשר קנה לבב מלכת שבא לאהבה אותו, ולמענו התיהדה ותלד לו בן אשר מלך אחריה – הוא אבי משפחתנו עד היום הזה. אבל איפוא הם הזכרונות והמגלות אשר אמרת?”.

“אם לא נשרפו באש אשר שלחו אנשיך בכפר הערבי, אזי עוד ימצאו בעיי המפלת או בשלל המלחמה”?

"כמעט יצאו הדברים מפי ודו נואס נתן צו ויעמוד החיל מלכת, וגדוד רוכבים שטו כצפרים עפות אל מקום ההרס, לחפור במקום אשר היה אהל הנשיא, ולהביא למלך את כל אשר ימצאו. וגדוד אחר חפש בכל הנמצא מן השלל, והנה נמצאו שם כל המגלות הזכרונות, דבר לא נעדר. אז נקראו הרוכבים לשוב, ואנחנו הוספנו עשות דרכנו. ובהגלות לדו נואס קרבת משפחותינו, היתה ראשית מעשהו להסיר את הכבלים מעלי ומעל צורידה רעותי ולקחתנו אחרי כבוד ולהרכיבנו על אחד מגמליו ההולכים על ידו.

---

כבוא השמש וינטו צללי ערב עמד כל מחנה מלכת, ויטו אהליהם למלך ולחילו בלבד ולשבויים בלבד ולי ולצורידה בלבד. ופקודה נמרצה נתנה לאנשי החיל, לשמור על השבוים ולבלתי עשות להם כל רע.

אחר הדברים האלה נקראתי עם צורידה לבוא אל אהל המלך. ונבוא אל אהל נרחב אשר קירותיו יריעות משי חטובות אטון דמשק ורצפתו מכסה מרבדי רקמה. מעל המכסה תלויה מנורת בדלח מוסבה אלמוגים בני צבעים שונים, אשר בהבקיע אליהם האור הזהירו בשלל צבעיהם להפליא. ודו נואס השתרע על יצוע יקר ויתן מרגוע לנפשו. וכבואנו האהלה התנשא ממקומו לאטו וידבר אלי במאור פניו לאמר:

“הואילי נא וקראי לפני את קורות בני משפחתנו אחרי חרבן הבית השני, כי כלתה נפשי לדעת מה היה להם!”.

“לעשות רצונך חפצתי אדוני ומלכי, אבל דע לך כי זכרונות משפחתנו קשורים בדברי ימי עמנו, והדברים יובנו רק במלואם, בהקראם על הסדר”.

“צדקת בדבריך – ענה דו נואס – אבל דברי ימי עמנו עד חרבן הבית השני ידועים לי ברוב או במעט, ועל כן תחלי קריאתך עתה מן המגלות האחרונות. ועוד חזון למועד אשר תקראי לפני גם את הראשונות, כי יקר בעיני כל דבר הנוגע למשפחתנו”.

באמרו זאת צוה להביא לפני את הזכרונות, ואחפש בתוכם את המגלות האחרונות ואשימן לפני. ודו נואס קם ממקומו ויקח מידי את המגלות ואת הדברים והחפצים הקשורים אליהן בחוטי שני, וישימם אל מצחו ואל לבו וינשקם בהדרת קדש. ואז השיבם לי וישב אל מקומו וישחרני בכבוד לשבת עם צורידה על היצוע אשר ממולו. ונעש כן.

פתחתי את מגלת “הנעל” ואחל קריאתי בה. ודו נואס הביט אלי ולא השע עיניו ממני בהכינו לבו להקשיב אל כל דברי. ויהי בהגיעי אל תולדות ר' עקיבה ובקראי את הדבר שהיה שגור על שפתיו לאמר: “כל מה שהאל עושה לטובה הוא!”, התרגשתי מאד ואאנק דמיה, ומעיני פרץ זרם דמעות אשר היה לי כגשם נדבות, וכמו התעוררה רוח ממרום להעביר את העננים מעל פני ולפרוש אור על נתיבותי – כי בבכיי זה סרה עקת לבבי, והדברים הקדושים האלה היו לי תנחומות אל על כל הקורות אותי, בהשיבי עם לבבי כי מאת ה' היו כל אלה למען נסותי ולהיטיב באחריתי.

ודו נואס התבונן אלי ומעיו המו עלי. וכאשר הואלתי להוסיף ולקרוא את המגלה, הניח לי ביד ויאמר: “די לך עתה, כי יעפת ועת לך לנוח ולהנפש. אכלי עם רעותך ארוחת הערב ותנינה מנוח לנפשכן, ומחר לעת הזאת תשובי תקראי לפני מעט. הן עוד לפנינו דרך חמשה ימים עד בואנו אל עיר המלוכה, ועד כלותנו דרכנו נמצא עתותינו לכלות הקריאה עד תמה”.

בדברו צוה ויביאו לפנינו בשר איל צלוי וקערה מלאה תמרים, וכאשר אכלנו די שבענו שבנו אל אהלנו. –

עפעפי שחר כמעט נבקעו וכל המחנה נע ממקומו, ואני וצורידה רכבנו ליד דו נואס אשר האיר פניו אלינו וירב עמנו שיחה, עד כי סר פחדנו מפניו ונשיח עמו כעם ידיד ורע הנודע לנו מאז. כן עברו עלינו חמשת הימים אשר היינו בדרך, ובכל ערב וערב קראתי לפניו את מגלותי, אשר חלקתין בקריאתי עד כי בערב החמישי כליתי לקרוא אותן עד תמן.

ביום הששי לעת הצהרים הגענו אל העיר אוזל, היא צנעא, בירת דו נואס. “בירה” אמרתי! לו ראה אותה קיסר ביצנטי או מלך פרסי, אזי מלא שחוק פיהו בשמעו אותנו מגדילים אותה בפינו לקראה בשם הזה. אמנם כן, עיר מצער בממלכת ביצנץ או פרס תוכל להתחרות עם העיר צנעא בגדלה ותפארתה. אבל בארץ ערב, המלאה לה מדבריות וערבות ציה, בארץ אשר רוב יושביה בידואים שכוני באהלים, די למקום אחר בעל רחבות מספר, שחברו להן מבתי עץ בני קומה אחת, להקרא בשם “בירה”, - ובין בתים כאלה די לבית אבנים בעל שתי קומות, אשר קירותיו טוחים בטיח ומשוחים בששר ירוק – להקרא בשם “היכל מלך”. כן היא העיר צנעא וכן הוא היכל דו נואס אשר אליו סרנו בבואנו שמה.

ביום ההוא חלק השלל והמלקוח בין אנשי המלחמה. ואותי ואת צורידה לקח דו נואס אליו, ויתן לנו מעון בקומה התחתונה, ויכבדנו לעיני כל שריו ועבדיו, עד כי נחשבנו כגבירות ולא כשבויות חרב, ועל פני כל נכבדנו.

---

שלש שנים תמימות חיינו שם בנעימים ושלות השקט היה לנו. דו נואס התהלך עמי כשארי הקרוב אלי ויתנהג עמי בענוה וכבוד. ובדעתו אהבתי לצורידה רעותי, הטיב לעשות עמה ויכבד גם אותה בגללי. אמנם איש טוב היה דו נואס ומישרים ארחותיו: לו היו כל המעלות והמגרעות אשר לבני עמו, בני הערב. הוא היה בעל נפש נדיבה ולב אמיץ, מכניס ארחים ועזרם ומגנם בכל עת, אבל אהב גם לשלול שלל ולבז ככל אחיו יושבי המדבר והערבה. וביותר גברה בו התאוה לעשות נפשות לדתו ביד חזקה ולהביא לבב אמונה בחרב מלחמה. אכן לא הוא הראשון ואל נכון לא יהיה גם האחרון אשר ישאהו לבבו לחרות חקיו בפי חרבו: אשר תמריצהו קנאתו לזרוע עמל ועוד בו תקותו לקצור אמונה!

אנחנו ראינוהו רק לעתים רחקות, כי פעם בפעם נסע יצא ממקומו לעשות משפט וצדק במדינות ארצו או לגור מלחמות ולהפיל חתיתו על העמים הקרובים והרחוקים. ומדי שבתו בהיכלו הייתי קרואה אליו בכל ערב עם צרויה רעותי, לשעשע נפשו בשירים ונגינות וספורים. הוא לא נשא אשה ולא ידע אהבה בתענוגיה – כי קנאת הדת ותאות הנצחון הקשו לבבו עד כי זרה רוחו לכל ענג ורך. ואני וצורידה היינו צופיות הליכות ביתו, אבל העבודה הזאת לא הוגיעתנו, כי המון עבדים ושפחות עמדו לפנינו לשרתנו ויחלו למוצא פינו לעשות כל חפצנו ופקודותינו.

הגעתי לשנת השש עשרה. אם גדל יפיי לא אדע בנפשי, אבל חני גדל בעיני כל. להרצון אשר השביעני דו נואס נספחו אמונת אמן וידידות נפש, ומעט מעט התאחדו ויהיו לרגש אחד אשר כללם יחד הוא רגש האהבה. אבל דו-נואס היה איש אשר לא הסכין ללכת לאטו, כי בסופה וסערה היה דרכו בכל ענין ומעשה אשר עשה, וכן היה גם באהבתו.

פעם אחת בשובו ממסעו נקראתי אליו לבוא לנגן לפניו, ובבואי עם כנורי כדרכי, שחרני לשיר לו שיר אהבים. ואשא קולי ואשיר שירת דודים, לאמר:

גברת התבל

התדע בכל המשלת,

חתיתה בתבל מפלת,

מיושבי על כסא ממשלת

עד עני, אסיר התוחלת? –

האהבה היא – בת השמים! –

המוחה כל דמעות עינים!

התדע מי שבר שוט פלשת,

הגבור, שגלח ביד אשת?

מי הביא הרקוליס ברשת

בלי חרב, מלחמה וקשת?

האהבה העזוז נוראותיה

כל תשית הדום לרגליה!

התדע מי ירך לב-נמר

ויחזק לב-אדם כשמיר?

עז מלך בעני מי ימיר,

כי לשפל גבה יאמר?

האהבה! – המלאה עלומים –

אלמת ונואמת נאמים.

הוי אהבה! ענק הענקים :

עזוזך ירקיע לשחקים,

הישימון לך עדן עמקים,

התהו – ארמונות חזקים!

האיש נשמת נעמך תחיהו

לא ידע עוד רגז אשריהו!

---

לקול הדברים האלה אדמו פני דו-נואס כאש להבה. עיניו נוצצו כלפידים, גחלים בערו מהן: כלו מתנודד מרגשות קרב אשר פרצו עלו כסערות תימן, וכמעט כליתי לשיר קפץ ממקומו ויפול לפני על ברכיו.

“פנינה! – קרא ברעדה – הנה החלפנו מעמדנו. כי שבויה היית לי והנה שבית אותי שבי: עתה אני העבד ואת הגבירה!”.

לשמע הדברים האלה אשר פרצים יצאו מלבו הסוער רחפו כל עצמותי ולא יכלתי להוציא הגה מפי.

“פנינה! – שב ויקרא ברעד קולו – הן נקל היה לי להתעמר בך כבשבוית חרב, ואנכי השבעתיך כבוד מקלון, כבדתיך בגלל אמונתך, בהיותי עובד אלהי ישראל כמוך :אמצתיך כאחות לי – בהיותך חטר מגזע ישי כמוני. עתה הביטי נא וראי את המלך יוסף דו נואס, אשר מפניו גוים יחרדו, כורע לפניך ומשתחוה על כפות רגליך! זאת פעולת אהבתי העזה אליך, אשר הכריעתני לפניך כיום הזה! הן מעודי לא ידעתי דרך אהבה: את היא האשה הראשונה המושלת עלי בכחה הגדול, ככחה אז אשר בו משכה את שמשון אביר ישראל – אל נא תהי את לי כדלילה בת העם הנכר! אהביני בלב תמים כאהבתי אותך ולא אקלל את היום אשר בו ראיתיך ואת השעה אשר בה הכרתיך!”.

“ומי ומה אני, ילדה יתומה ועניה, כי ישפיל מלך תימן כבודו, לתת עלי מהודו?” – בטאתי בשפתי ולבי הולם פעם.

“אל נא תשתוחחי בעינך, כי עוד מעט וארץ תימן עם כל אוצרותיה וסגלותיה תהיה לרגליך! – קרא המלך באחזו בידי ובהושיבו אותי לימינו – גם דוד, אבי משפחתנו, היה נער עני – ובו בחר ה' וישימהו למושל בעמו. כי רצון ה' לענוי לב ואת דכאי רוח יושיע. הן את לא תדעי ערכך ועל כן יגדל בעיני שבעתים! כי אמנם נדיבות האדם המעלה תודע יותר בשפלותו, כאשר כן גם שפלות הנבל תודע יותר בהתנשאו. אולם למען הרגיע לבבך ולהסיר מעליך פחדי ושאתי, הנני להגיד לך, כי גם לא גדלתי בהיכל מלוכה, ורבת שבעה לה נפשי עמל ונדודים בימי חרפי עד אשר חמל ה' עלי וישב לי את עטרת אבותי. הן את קורותיך ודברי ימי אבותיך הודעתני מאז והמה בכתובים – עתה הנני לספר לך תולדותי אני, והיו הדברים לי סגלה, ליחד לבבך עמי ולהצמיד נפשותינו יחד!”.

בדברים האלה קם וישב לימיני ויספר לי את הדברים האלה:

---

"כבר אמרתי לך כי מוצאי ממקור ברוך, כי חטר אני מגזע ישי כמוך. אבי אבותי היה המלך שלמה, אשר לשמע חכמתו וגדולתו, באה מקדה, מלכת שבא, אליו ירושלימה, לנסותו בחידות ולשמוע חכמתו מפיהו, ותאהבהו ותדבק נפשה בו, ולא שבה עוד ממנו עד אשר הביא אותה בברית אלהיו ויורנה תורת ישראל עמו. אז נתן לה את כל חפצה אשר שאלה – ותהר ותלד לו בן, ²⁶ ויקרא את שמו “מנילך” לאמר: מני – לך ²⁷ .

ויהי כשובה אל ארצה היא ועבדיה, ותקרא אליה את כל שריה וגדוליה, ותספר להם את כל הדברים האלה. והם שמעו ויחלטו הממנה ויכירו את בנה לטובה, להיות עליהם למלך יושב על כסאה אחריה. בעת ההיא היתה ממלכת שבא גדולה ורחבה מערב ועד כוש, והמלכים צאצאי מנילך אשר מלכו בה אחריו, שמרו תורת משה, שהיתה להם מורשה! אך לא העמיסוה על עמיהם, שבטי הערבים והכושים – כי הארץ השאת היא ארץ הדרור והחפש מאז מעולם, ואיש איש ילך בה בשם אלהיו ועל פי חקי הדת והאמונה אשר באו לו מאבותיו.

"ברבות הימים נחלקה הממלכה בין שני אחים אשר לא יכלו לשבת יחדו. האחד לקח לו את ארץ ערב לנחלה, והשני את ארץ כוש. מלך ערב ושמו תבע, בחר לשבתו את העיר אוזל, היא צנעא, היושבת על טבור ארץ תימן, במדינת חמיר ²⁸ - הוא אבי משפחת תבע, אשר עליה יתיחשו כל המלכים אשר מלכו םה אחריו עד היום הזה. ושלום אמת היה בין צאצאי שני האחים, מלכי ערב וכוש: יחדו עבדו את אלהי ישראל וישמרו תורת אבותיהם, היא תורת משה, על פי מסורת משפחתם מדור לדור. אך מאז בא מלך כוש בברית הדת הנוצרית, חלק לבב שני המלכים, והקרובים על פי מולדתם נעשו רחוקים על פי דעותיהם – כי נשארו אבותי נאמנים לדת ישראל, וישמרו חקיה על פי התורה אשר הורום גולי היהודים, שנדחו אל הארץ הזאת בעתים הרעות אשר עברו עליהם בארץ הקדש ובארץ פרס. ובכל זאת היתה דעתם אותה אך מעט, גם לא לבשו קנאות לאכוף אותה על בני הערב המתהוללים באלילים, עד אשר פשטו הנוצרים ממשלתם על ארצות שכנינו, וקנאתם המה עוררה את רוח אבי לעשות כמוהם.

"אבי, אבו-כריב בן מלכי-רב, עשה לו שם בחכמתו וגבורתו ןיהי למושל עליון על כל ארץ תימן. ובראותו כי ידו רב לו, עשה חיל גדול ויצא למלחמה על מלך ביצנץ, לקרוע מעל גבולו את מדינות בני הערב²⁹. ויהי בעברו דרך העיר יתריב, ויעזוב שם את בנו, לפקח על צרכי החיל אשר יגיעו אליו דרך שם. ובעיר יתריב יושבים ארבעה שבטים, שנים מבני הערב ושנים יהודים. והנה הגיעה אליו השמועה כי הרגו הערביים אנשי יתריב את בנו בשבתו לבטח עמם. ויתמרמר על זה מאד וישב מדרכו לעשות נקמות בעיר ויושביה. אבל שני השבטים היהודים, בחמלתם על עירם, שתו גם הם ידם עם שכניהם ויאזרו חיל למלחמה. ויצר אבו-כריב על יתריב ימים רבים ולא יכל לה. אז הכרית את כל עצי התמרים אשר מסביב לעיר, למען הרעיב נפשות הנצורים. והנה חלה אבי מחלת הקדחת, ויבקש מים חיים להשיב נפשו ולא מצא. אז יצאו אליו שנים יהודים מחכמי יתריב, שם האחד קעב ושם השני אסעד³⁰ ויביאו לו מים מן העיר הנצורה, וישת המלך ותחי רוחו. אש דברו זני האנשים על לבו, לחמול על העיר מהשחיתה, ולא יבלע ליהודים היושבים בה בגלל מתי מספר מבני הערב אשר הרשיעו לעשות, והם ישאו את עונם. ויורו לו דרכי ה‘, כדבר האמור על יד נביאו: “הנפש החטאת היא תמות” ³¹. ויעתר להם המלך ויעש שלום להעיר, ונפשו דבקה בשני החכמים האלה ובתורה אשר הבינוהו מפרש ושום שכל, ולא הרפה מהם עד אשר נאותו לו להלות עליו בדרך שובו אל עיר ממלכתו, והם עזרו על ידו להביא את כל אנשי חילו בברית דתנו. ויהי בהגיע השמועה להערבים יושבי ארצו, כי יהד המלך את אנשי חילו וכי גזרה יצאה מלפניו על כל בני עמם כי יקבלו את דת ישראל, ויחר אפם. ויושבי עיר צנעא הבירה קשרו קשר, ובהגיעו אל עיר מלכותו סגרו שעריה בעדו ולא נתנוהו לבוא עם חילו העיר. ולמען השלום גמרו לאחרונה אמר, להביא הדבר עד האלהים וךהרקיב משפטם במקום אשר האמינו כי קדוש הוא לה’. כי קרוב לעיר נמצאה מערת פלאים אשר היתה להם כמשפט האורים בכל דבר הקשה מהם, ומדי פרץ ריב ומדון ביניהם, ונגשו בעלי הדברים אל המערה, וממנה יצאה אש בוערה ותלהט את החטאים בנפשוטם מבלי נגוע בנפשות אחרים, ואז נודע מי הצדיק. וכן עשו גם בפעם הזאת – כי הקריבו את כהניהם וכמריהם עובדי האלילים ויגישום אל המערה יחד עם שני החכמים היהודים, איש וקדשי דתו בידו. והנה פרצה אש לא נפח מקרב המערה ותאכל את הכמרים עם אליליהם גם יחד. ושני היהודים נשארו עם ספרי התורה על זרעותיהם בעצם תמם – ויהי לנס! ³² אז נטה העם שכם אחד לעבוד את אלהי ישראל, וקעב ואסעד הרסו את היכל האליל אשר בצנעא הבירה, ויבנו בית תפלה לאלהי ישראל תחתיו, כמצות המלך עליהם.

"במות אבי אבו-כריב נשארו שלשה בנים אחריו: חסאן, עמרו ואנכי הצעיר בהם, ותהי המלוכה לחסאן, כי הוא הבכור. והנה נמצאה עדת בוגדים אשר הסיתו בו את עמרו, אחינו השני, ויקם עליו ויהרגהו. אבל אחרי כן נחם על מעשהו, ויעש משפט מות ביועציו הרעים, ובכל זאת לא הונח לו ונחם נסתר מעיניו, עד כי חלה ויאנש וירד בדמי ימיו אבל שאולה. אז קם אחד הנשיאים הערבים, ושמו דו-חינתיר, ויקח לו את המלוכה, ויהי למושל עריץ ואכזרי, אשר השחית את דרכו ויעש כל תועבה, ותשחת מפניו כל הארץ. כי היתה יראתו על פני כלם. וביותר כלה רעתו בבני הנעורים ממשפחת המלוכה, כי צוד צדם אל היכלו ויתעמר בהם וישימם לקלון ולחרפה עד כי קצו בחייהם. ובדעתי כי לא ינקה אותי אם אפול בידו, בהיותי בן המלך ויורש העצר, נחבאתי לברוח מפניו, ואתחפש ואבוא בין דלת עם הארץ ואהי לשכיר יום, ואעש כל עבודה קשה אצל בעלי השדות והכרמים אשר לעיר ממלכת אבי. אבל לאחרונה נגלה סודי ונבעו מצפוני! נפלה עלינו עדת שודדים בידואים ויחפצו לגזול ממנו את בקרינו. כל חברי נבהלו נסו מפניהם, רק אני נשארתי על מקומי, ואתפוש במלמד הבקר ואעופפנו מעל לראשי, וארוץ אליהם בזרוע נטויה, וארעים עליהם בקול גאוני עד כי חתו ויבהלו מפני וינוסו בשבעה דרכים. ועדת חברי ספרו תהלתי בקהל רב ויחדו גזרו אמר כי לא יכירני מקומי ביניהם, כי נעלה אני עליהם בעז ידי ומעלות רוחי. ותהלתם זאת היתה לי בראשונה למוקש – כי פתאם באו אלי שוטרי המלך ויבהילוני ללכת עמם אל היכלו. ראיתי כי רבו המלאכים הרעים ולא בכח אגבר עליהם, ואקןם ואלך עמם. כל העם נמוג וינד לי מאד, ואנכי הובאתי אל היכל אבי ונדחפתי חבוא לפני המושל בחדר המקרה, והוא יושב אז באגן מלא מי שושנים ורוחץ את בשרו.

“יקשתי וגם יכלתי לך! – התפאר עלי העריץ בגאות רשע – ואתה אמרת בלבבך: אחכם מכל בני גילי, ואתחמק מפני העבד-המלך עד עת מצוא, והנה נפלת בידי ככל בני גילך. עתה ארע לך מהם!”.

"בדברו כה הבטתי הצדה וארא חרב קטנה מתנוצצת בין בגדיו הצבורים על היציע אשר על יד האגן. אז זכרתי את מעשה אהוד לעגלון מלך מואב, - ובראותי כי מעבדיו אין איש עמו, קפצתי אליו, ואתפוש את החרב בידי האחת ובשנית אחזתי בזקנו ואתקע את החרב בגרונו. הנפגע התפלץ ויפרכס וישקע במי רחצהו אשר כרגע האדימו כתולע, כי נטש עליו דמו, ואנכי קפצתי בעד החלון וארוץ אל השוק המלא המון רבה, וארים את החרב המלאה דם ואניפה תנופה לעיני כל העם ואקרא אליהם בקולי לאמר:

“בחרב הזאת הנה המתי את מושלנו העריץ! ועתה אם טוב עשיתי, הבו לי ברכה, ואם לא – שפטוני איפוא ועשו בי כטוב בעיניכם!”

"אבל העם אשר זה מעט נעצב מאד על הרעה אשר מצאתני, שמח שמחה גדולה על המעשה אשר עשיתי, ויריע אלי בתודה. ובהודע לכלם כי אני יוסוף בן אבו-כריב מלכם, השריד האחד למשפחת מושליו מלפנים, צהלו קולם ויקראו: “יחי המלך!” ³³

"ובכן לקחתי מאחרי הבקר ואובא בכבוד ותפארת אל היכל המלוכה. ודו-חינתיר השלך מקרבו כנצר נתעב.

“והקול נשמע בכל הגוים כי הנה שב מלך יהודי למשול בארץ תימן, ויהי הדבר רע בעיני העמים בעלי האמונות האחרות. שמעו הנוצרים ויחרקו שן, וליהודים יושבי הארצות האחרות היתה הבשורה הזאת לששון ולשמחת לב, ורבים מבני אמונתי, הנגשים והנענים בארצות הגוים, נהרו אלי ויבואו לבקש להם החסות בצלי. ואנכי נתתי להם אחזות נחלה בארצי, ומהם בחרתי לי אנשים כבירי כח לבב, ואשימם בראשי חילי”.

---

הנה ספרתי לך, פנינה חמדתי, את כל עתותי וקורותי – כלה יוסוף דבריו – ועתה הואילי נא ושימי אל לבבך: מה טוב ומה נעים יהיה בהתאחד שני צאצאים לבית דוד, בית המלוכה בישראל, בהקשרם בחבלי אהבה ובעבותות דת, לשבת על כסא מושלים ולהקים בישראל בית אחד לשם ולתהלה לכבוד ולתפארת!"

זכר קורותיו והעתים אשר עברו עליו הרך לבו, ורוחו הסוערה בראשית דבריו קמה לדממה באחריתם, ותהי לרוח חן ותחנונים, ודבריו היוצאים מעמק לבבו נגעו עד נפשי. חשבתי אני בלבי: מה יקר חסדו לכל עמנו, בעזרי על ידו לעשות טוב ולהצמיח צדקה ולהפרות ישע, והיתה מלכותנו לברכה בקרב הארץ ולאות ולמופת בישראל, נגדה נא לכל העמים! התקוה הזאת לקחה לבבי ותשאני ממקומי ותפילני על צואריו. ואחרי שמונת ימים הייתי לו לאשה.

עדי בשחק נאמן כי בהטילי גורלי בחיק דו-נואס לא בקשתי כבוד וגדולה לנפשי, אך טובת עמי היתה לנגד עיני, וישועת אחי היתה תקותי בו ותוחלתי מה'.

אחרי ימים אחדים בקש יוסוף בעלי וימצא גם לצורידה רעותי מנוח אשר ייטב לה – כי הלל אותה אל, וישם לאל תקותנו.

חרית בן עמרו אלמקסור, נשיא מדינת מעדיא, אשר בארץ מלכותנו, והוא איש טוב וישר, שומר מצוה ושש להשכיל להיטיב. ויראנה הנשיא ותמצא חן בעיניו ויקי אותה לו לאשה כדת משה וישראל, כי גם הוא היה יהודי נאמן לאלהיו ולעמו בכל לבו ונפשו ואברך את ה' כעל כל טובו, - כי זכיתי לראות גם את צורידה מחמל נפשי מאשרת בבנות, כי היתה מנוחתה כבוד ונפשה בטוב תלין.

---

ארבעה ירחים הייתי מאשרה בנשים ומהללה בשערים. למעני הניח יוסוף את חרבו מידו, השבית מלחמותיו על גבולות הארץ, ויהיו הימים קדש לי ולבני עמו וארצו.

אבל האל אשר עזב חסדו מעמנו, הסיר צלו גם מעלינו, וישם לאל תקותנו.

פעם אחת לעת הצהרים, כשבת יוסוף בעלי על יצועי בחדר משכיתי, בערוב עלינו שיחתנו ושעשעינו, פרץ אחד משרי החיל אלינו החדרה לפתע פתאם וישתחו לקראת המלך, לאות כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר יוסוף אליו ויט אזנו לדבר אשר לחש לו, וכרגע חורו פניו והודו נהפך עליו למשחית, וירץ ויצא החוצה והשר אחריו. ואנכי חרדתי וארגז תחתי, ובטרם הספקתי לשאול לדעת מה זאת נעלמו מנגד עיני.

עוד אני עומדת משתאה ומשתוממת, והנה קם שאון בעיר! על הככר אשר נגד היכלי רבה המהומה. אנשי חיל, רגלים ופרשים, סוסים, עגלות, גמלים, כלי נשק וצרורות וחבילות נשאו כעל כנפי רוח, המו ויעברו בקול המולה גדולה על פני, ואת אישי בכל אלה לא ראיתי, הוחלתי עד בוש ורוחי נבקה בקרבי ולא ידעתי נפשי.

כנטות צללי ערב בא יוסוף אל חדרי, והוא חגור כלי מלחמה. קפצתי אליו ואפול על צואריו ואקרא: “הנה שבת אלי לאחרונה, בעלי היקר! ואנכי רבות נשאתי בימי חיי, ותלאותי ממך לא נסתרו: אבל מעודי לא עניתי כיום הזה, בראותי מבוכה לנגד עיני, בשמעי קול הקריה הומה, ואנכי עזובה וגלמודה כל היום מבלי דעת מה כל החרדה הזאת!”.

“אין דבר, יקירתי, אין דבר!” – אץ בעלי לנחמני ופניו הפיקו עצבותו ודאגתו.

“בי, בעלי, אל נא תכסה ממני דבר! – התחננתי אליו – הלא רעיתך אני, חברתך ואשת בריתך, ולי המשפט לדרוש את חלקי בכל אשר יעלה בגורלך, אם טוב ואם רע!”.

“לכן שמעי איפוא ודעי!” – ענה בקחתו מעל ראשו את כבעו הכבד ויצנח על המושב ויחליק בכף ידו את קמטי מצחו.

ואנכי מהרתי ואשב על ידו ואט אזן לשמוע ולהקשיב.

“כעלותי על כסא מלכותי – הגה יוסף ברוחו הקשה – היתה ראשית פעולתי ללכת בדרך אבי ולהטות לבב העם היושב בארצי, לאחוז באמונת אלהי ולדבקה בדת קדשו. רבים משרי המדינות סרו למשמעתי וימלאו אחרי בכל נפשם ומאדם. אבל בתוכם נמצאו גם עקשי לב, אשר מאנו שמוע לי וימרו את פי בסתר ובגלוי. עמם הלכתי גם אני בחמת קרי, וביותר הכבדתי יד על אלה שאחזו בתורת הנוצרים, אשר הגיעה אליהם דרך ביצנץ וכוש. ובדעתי כי הנוצרים יושבי ממלכת ביצנץ מציקים מאד ליהודים היושבים בתוכם ומשפילים אותם עד שאול, גמרתי אמר לתת לאויבי עמי כפעלם ולהשיב נקם לאחיהם היושבים בארץ ממשלתי”.

לדברים האלה הבטתי אליו במנוד ראש.

“ולמה זה לא יתכנו דרכי בעיניך? – אמר אלי – האין למלך יהודי המשפט לעשות לעבדיו הנוצרים כמעשי המלכים הנוצרים אשר הם עושים לעבדיהם היהודים?”

לא ולא, ידיד לבבי! – השיבותי על דבריו – למלך יהודי אין טוב כי אם לעשות צדקה וחסד להנצרים הנמצאים בארצו, והיה למופת למלכים הנוצרים, ולמדו ממנו להיטיב דרכם עם היהודים החוסים בצלם, ולא יוסיפו עוד לרדוף באף את עבדיהם הנאמנים עקב אשר לא כמחשבותם בעניני אמונה ודת מחשבותיהם המה!".

"אולי צדקת ממני – השיב בשום לב – אבל הנעשה אין להשיב עוד. ועתה הסכיתי ושמעי :

"יום יום הרגיזוני השמועות שבאו אלי מארץ ממלכת ביצנץ על אדות הרעה הגדולה אשר מצאה שם את אחינו, ברשעת הגויים שכניהם, והן עוררוני לקחת נקם מצורריהם ולהודיעם את ידי. ויהי כעבור סוחרים נוצרים דרך ארצי לערוב מערבם כדרכם, ואצו לתפשם ולהמיתם. השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ותפל אימתי על הסוחרים הביצנטים והכושים, ויחדלו לעבור עוד דרך ארצי אל הודו משלוח ידם. ויהי הדבר רע בעיני רבים משרי עמי. ואף מלך כוש חרה בי עד להשחית – כי שתים רעות עשיתי לו: כי הרעותי לעשות להנוצרים בני אמונתו, גם השבתי סחר ארצו. אך נבצרה ממנו מזמה לתת נקמתו בי – כי אמנם רב חילי וחזק אני ממנו.

“ותורת הנוצרים הגיעה לעיר נגראן אשר בגבול ממשלתי, וכעס כנשיאו, חרית אבן-כלב, דבקו בה למרת רוחי. על הנשיא הזה חרה אפי ואתעתד ליום נקם. והנה הגד לי כי קמו אנשי נגראן על שני יהודים. אשר נפלו בידם וימיתום ³⁴ . אז נצתה כאש חמתי, ואאסוף את חילי, ואעל על העיר הנדחת ואשים עליה מצור. ויהי כי חזק הרעב בעיר, ויצא אלי הנשיא ושלש מאות וארבעים איש מנכבדי קרת באו עמו להתרפס לפני ולהעיר עליהם רחמי, אבל אנכי הסתרתי פני מהם ואצו על אנשי ויסבו את כל וישחטום ³⁵ . ועל יושבי העיר הכבדתי אכפי לקבל על דתי ואמונתי. אז קנאו בישופי הנוצרים קנאה גדולה, ויפצרו ביוסטינוס ויוסטיננוס, קיסרי ביצנץ, לנקום ממני נקמת הנוצרים חללי העיר נגראן ³⁶ . אבל הם לא ערבו את לבם לאסור עלי מלחמה מארץ מרחקים, כיב הדרך מהם, וייראו פן יספה חילם בחול המדבר בטרם יגיע אל ארצי. על כן באו בדברים עם אלישבעה מלך כוש, ויכרתו עמו ברית, כי ישלחו אליו בדרך מצרים אניות וכסף ונשק ואנשי חיל לעזר לו, והוא יעלה עלי למלחמה דרך ים סוף. ועתה הנה הגיעה אלי השמועה, כי עלה עם חיל גדול על חוף גלפיקה, והנהו הולך וקרב אל גבולי. – אך אל נא ידמה בנפשו כי בוא יבוא עלי כשאת פתאם! הנה צירים יצאו ממני אל כל קצות ארצי, לקרוא אלי את גבורי לאפי, עליזי גבורתי, ולהקל על הגבול במקום זה יעדתי להם, וביום מחר כעלות השחר יצא אצא לעמוד בראש המחנה. לקבל פני הארחים בזרוע נטויה ולדבר עמם בשער בפי חרבי!”

ככלותו לדבר נאנחתי מרה. מדבריו הכרתי כי מלחמה כבדה ערוכה לו מאויב עז וכביר, אשר לא על נקלה יכריעהו או יגרשהו מפניו. אמנם ידעתי כי מידו היתה זאת לו, כי הרבה לחטוא בקנאתו ועברתו וחמת נקמתו, אבל עתה לא יוכל עוד שבת מריב, כי מלחמת מגן היא לו, ועליו לעמוד על נפשו ולהציל כבודו וחיתו מיד צר. על כן החשיתי ממנו ואבקש רק להרגיע לבבו. ואפן ואומר אליו:

“לכה אישי, ושכב על מטתך ותן מנוחה לנפשך בשעות מספר אלה!”

הוא עשה כדברי, ויתפשט ויעל על ערש יצועו. אבל השנה נדדה מעיני שנינו, הוא נאנח כל הלילה, בהתהפכו מצד אל צד ושנה בעיניו לא ראה. ואני המסתי ערשי בדמעתי, בבכותי דומם מבלי השמיע קול יללתי, פן אשית על יגון בעלי נוספות. ובטרם יעלה השמש נשמע קול חצוצרה ותף לפני חלוננו, ודו נואס קפץ מעל משכבו, ויקרב אלי ויניעני ויעירני באהבה רבה ויאמר לי: “קומי, פנינה חמודתי, כי הנה הגיע שעת הפרידה!”.

ואנכי לא ישנתי, אך התחפשתי כמו התעוררתי זה עתה משנתי. ואקום בחפזה ואלבש את בגדי ואכין לבעלי שקוי בקר. כשתותו ממנו מעט, לבש את חליצותו וישם עליו נשקו, ויאחז בידי וישקני ויאמר לי בקול הומה מעקת לבב :

“היי שלום, יקירתי, ועוד אשוב אחזך פה או – שם!”

הוא התאמץ להאיר פניו ולשחק אלי בפיהו : אבל הטבע חזק ממנו, ודמעותיו שטפו כנחל על לחיו ועל זקנו.

“לך לשלום ושובה אלי בשלום! – קראתי בבכי תמרורים – אבל אחת אשאל מעמך, בעלי היקר, אותה אבקש: בטרם תשא פעמיך לצאת לדרכך, השבעה לי בה‘, כי בשובך בשלום תשים פקודתך שלום, ולא תוסיף עוד להעיר קנאה ולעשות נפשות לאלהינו על כרחן – כי לא זה דרך עמנו ולא באלה יחפוץ ה’ אלהינו! זכר לך, כמה פגעה נעמי אשת אלימלך ברות כלתה, לשוב מאחריה ומאחרי עמה ואלהיה ³⁷. גם חכמינו צוו לנו על ככה: לדבר על לב הנכרי הבא להתגיר, לספר לו צרות עמנו, להגיד לו “שישראל בזמן הזה דווים, דחופים, סחופים ומטרפים וסובלים יסורים הרבה”. גם להודיע לו ענשן של מצות, וכי,העולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים” – וכל זה רק להשיבהו מדרכו ולנסותו אם באמת ובלב תמים הוא חפץ לבוא בבריתנו ³⁸. והצדק עמם – כי האמונה באנס היא כעץ יבש אשר לא ישא כל פרי".

“מה נחנת, פנינה יקירתי, בדברך אלי כזאת!” – קרא יוסוף בנפלו על צוארי. וגם אני חבקתי את אלוף נעורי ואלחצהו אל לבי הסוער, כמו נבא לי, כי לא אוסיף עןד לראותו. –

לקול הדופק על הדלת התעורר יוסוף ויתר מעליו חרצבות זרעותי ויברכני בפעם האחרונה, בהסבו פניו ממני, וימהר ויצא החוצה.

ככלותי לבכות הבלגתי על יגוני, ואתחפש לבל יכירני איש, ואצא את הבית ואלך אל השוק, ששם יעבור יוסוף עם חילו, ואבחר לי מקום אשר אוכל לראותו והוא לא יראני.

כעבור שעה אחת החלו המבאות לעבור ומלכם בראשם. והוא כגבור הודו, כמראה אשר ראיתיו בפעם הראשונה. אבל לבי ידע מרת נפשו – ואבך דומם, ואביט אליו עד עברו. עוד הפעם ברכתיו במעל ידי – מבלי הראות לו, ואז פניתי ואלך סרה וזעפה לשוב אל ביתי ולבכות על מר נפשי.

---

על יד גלפיקה לא רחוק מחוף ים סוף נפגש חילנו עם חיל האויב. המלחמה החלה, צבאותינו עשו גבורות בחרף נפשם, ורבים חללים הפילו, אבל עצומים היו גם הרוגיהם, ולאחרונה כשל כחם ויסגו לאחור, כי חזק האויב מהם בחילו הרב והעצום. וכראות יוסוף כי הפך חילו ערף

ויבחר למות מות גבורים מלנוס בחרפה, ויריץ את סוסו על ראש סלע ויתנפל עמו אל מעמקי הים, ויהי התהום לו קבר עולם ³⁹ . והכושים המנצחים כבשו את הארץ ויעשו הרג רב ביהודים היושבים בה, וגם אצ צנעא הבירה לקחו ביד חזקה, ויבזו את היכלי, וכל אוצרותי היו להם לשלל⁴⁰.

ואנכי הקדמתי להמלט על נפשי בבוא אלי הפליט, חרית בן עמדו, קרובנו הנשיא, ויקחני בבהלה עמו ויספחני אל הארחה ההולכת צפונה, ארצה חיבר, להמלט מפני האויב העולה ביד רמה על ארצנו, ליסר יושביה באכזריות חמה ולהשמיד את היהודים ממנה.

ארבעה ירחים אחרי מות בעלי האהוב נחמני ה' בך, בני יקירי, ואקראך בשם יוסוף, על שם אביך המת. אכן לא טוב לילד להולד יתום, להתגדל מבלי דעת אהבת אב. אבל תהי נא זאת נחמתך, כי לו ילדת על ברכי אביך המלך ועליך צץ נזרו, אזי היה רע ומר לך אז מעתה, בשבעך עמל כיום הזה, בהדרשך לעבוד בזעת אפך להשתכר אל פת לחם. על כן נאמר טוב לגבר כי ישא על בנעוריו ⁴¹ וטוב לאדם לבלי ראות בטובה, מהיות חסר אותה אחרי אשר הסכין אליה!

---

הנני יושבת עתה במבצר קמוס אשר במדינת חיבר במקום מושב בני רכב מאז ומקדם. במקום הזה בחר חרית בן עמדו לשבת עם צורידה רעיתו ורעותי, ואנכי יושבת עמם ועוזרת על ידם, ויחדו נעבוד עבודתנו ונחיה מעמל כפינו: יחדו נזכור את הימים הטובים אשר ראו עינינו ויחדו נשלם נחומים לנו באהבתנו אמן וידידותנו עולם.

תמו דברי. והנני משאירה לך את המגלה הזאת יחד עם זכרונות קדשנו, השמורים שהיו לי מלפנים – והיו כלם לך לזכרון מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,

פנינה

---

הצלוחית

מאת

צבי חיים הרמן רקנדורף

הַצְּלֹּחִית / אברהם שלום פרידברג

(העתקה בשנוים והוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וארבע מאות לבריאת עולם).

אני צַינה בת הרוּן בן חסאן בן מוּסא בן יוּסוּף

כותבת המגלה הזאת, והיתה לך, עזרא בני,

לזכרון עולם לדורותינו.

בדברי אלה הנני באה להתוודות על פעל ידי. אם טוב עשיתי, והייתי לברכה בקרב עמי כיָעל אשת חבר הקיני¹, ואם לא – יצדיקוני נא על פי הסבות, אשר הביאוני עד הלם! כי דמי משפחתי ועמי צעקו אלי מן האדמה, ויעוררוני לנקום נקמתם מאת האיש אשר שפָכם.

פנינה, אמנו הזקנה, אלמנת המלך יוסוף דו-נואס, יצאה מארץ תימן אשר בעֲרב המאֻשרה, ותלך עם רבים מבני עמה, לבקש מפלט לה ולהם מפני חרב אלישבעה מלך כוש, אשר בקנאתו לדתו הנוצרית, שפך זעמו על היהודים יושבי הארץ. ויבואו למדינת חַיבַּר אשר בערַב-סלע. מקום מושב הרֵכבים². שם נאחזו באדמת הסלע, ויעבדוה בעמל כפיהם, ויוציאו ממנה לחם בזעת אפיהם, ויבנו להם מצודות וצריחים על ראשי ההרים והגבעות, למבטח משגב מפחד אויב. וכה עברו עליהם מאַת שנים בשלום ושלוה ולא ידעו רע.

אבי היה נשיא אחיו ובעל מצודת קַמוס החזקה והבצורה. מקומה על סלע מצוק, ועליו רק משעול אחד ליוצא ולבא. לרגלי הסלע השתרעו שדי ברכה ויערי תמרים מרהיבי עין ולב, וביניהם נתיב נחמד המתפתל כנחש עקלתון עד המשעול הצר המוליך אל המצודה.

וה' ברך את אבי בכל. ויהי לו שדות ועדרים וכסף וזהב לרוב מאוד. אבל לא בעשר בלבד אֻשר חלקו, כי יקרו ממנו מעלות רוחו; בו צדק וישׁר נפגשו, חסד ואמת נשקו, וכמהם כן גדלה נדיבתו – כי אהב מאד להכניס ארחים ותפק להֵלך נפשו, ועל כן התברכו בו כלם, ותגדל תהלתו עד מרחקי ארץ וייקר שמו מאד. לו היה רק בן אחד ובת אחת. אחי האהוב היה הבכור ושמו מַרהב, ועל כחו וגבורתו נקרא בפי כל: “עדינו העצני”³ – כי כמהו עורר חניתו להפליא. ואני הייתי צעירה ויחידה, ואבי ואחי אהבוני כאישון עינם. בעת אשר מצאונו הקורות אשר אספר בזה, היינו שנינו נשואים. למרהב היתה אשה ושמה אֲמינה, בת הנשיא לבני נציר, ואנכי נשאתי לאיש ובעל בעמו ושמו שלום בן אבן-משכם, נשיא לבני קַינוקַע⁴.

הדבר היה בחג השבועות⁵. בערב החג נשאתני רוחי לעשות שעשֻׁעים לנפש אבי, ואבוא אליו עמך, עזרא בני מחמדי, ואתה אז עולל, אשר זה מעט העתיקתך אמך משדיה. אביך נשאר אז על מקומו, כי עזר על יד אביו לבצר את המצודה, להשגב בה מפני מחמד, אשר התפאר לנטות ידו עלינו ולהכניענו לפניו. בראשון לחג הזה נקבצו באו אחינו בני עמנו היושבים על נחלותיהם מסביב, להתפלל לפני ה' במקדש מעט אשר בנה אבי במצודתו. הבית הקדוש היה קטן במדתו אבל יפה בעריכתו ונעים בתכונתו. הוא היה רבוּע; רצפתו אבני משכית, קורתו מצֻירה תמונות לזכרון מכִּתבי קדשנו, ועל קירותיו התנוססו פסוקי קדש ערוכים במדה ישרה לכל הקירות ואותיותיהם זהב. והבית מלא מושבות לכל האנשים הבאים אל תוכו, ויציע לו משלשת עבריו פנימה בגבה קומה אחת מלמעלה, ששם היו ערוכים מקומות לנשים, הבאות לשמוע אל הרנה ואל התפלה. לעבר פני המזרח גבהה הרצפה; עליה היתה הבימה למקרא, ובמעלה הקיר – ארון הקדש, שבו מונחים ספרי התורה, וכפֹּרת כסף טהור ממעל לו, ועל פניו פרֹכת משי משֻׁבצת זהב ופנינים. לכבוד החג הזה מלאו הקירות סבכי ענפים ומקלעות פרחים, ובפנה מזרחה דרומה – ערֵמת פרחים גבוהה, ועליה מַחבת כסף וקטרת סמים נותני ריח נעים באף כל הנמצאים שם – לזכרון ההר חמד אלהים, זה הר סיני, אשר עשן כלו מפני כבוד ה' אשר ירד עליו באש לתת לעמו את תורתו.

תפלת השחר כלתה בהדרת קדש, ואבי עלה הבמתה ויפתח את ארון הקדש, וכל העם קם עמד על רגליו, בהוציאו את ספר התורה, ובשומו אותו על זרוע ימינו נשא מדברותיו לאמר:

"אחי בני עמי! זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה הנה עברו מאז עמדו אבותינו על הר סיני, ועיניהם ראו אותות ה‘, בהגלותו להם מתוך הענן והערפל, ואזניהם שמעו דברות קדשו בקולות וברקים ולהבות אש. הרים נזלו אז מפניו, והר סיני העשֵׁן כֻּלו חרד תחתיו, ועמו יחד חרד כל העם אשר במחנה. האותות האלה שבהם נגלה כבוד ה’, הגידו לעמנו האותיות לאחור: ההר הוא סמל אמונתו, אשר כהר עולם לא תמוט; הקולות והברקים רומזים על התֹּאנות והעלילות אשר יחפשו עלינו אויבינו להרסנו ממעמדנו. לפעמים יחרד לבנו מפני שאון קמינו, לפעמים יפרדו מתי מספר מאחינו, יעלו מאתנו כמֹץ מגרן, ולא יכירם עוד מקומם בתוכנו. כל אלה הראה ה' לאבותינו מראשית דרכם; אבל הם לא נואשו מאלהי קדשם, ובכל הקולות והברקים והחרדות אמצו לבבם, ובסַפר משה להם את דברי ה' ואת כל המשפטים, ענו קול אחד: “נעשה ונשמע!”

"אחי האהובים! גם היום עומדים אנחנו לרגלי הר עשֵׁן, גם על ראשינו עולה ענן כבד להריק עלינו זעמו. הנה יד נביא השקר אשר קם במיכה ⁶ הולכת וחזקה, וקרוב היום אשר ישיתנה על כל ארץ ערב. הנה הגיעו מלאכיו אל אחינו, בני קינוקע ונַציר וקוּרֵיצה ובַחדַל, ויעידו בם בשמו לבוא בבריתו ולאחוז באמונתו, ואם לא – וקרא עליהם מלחמה! הנביא הזה לא יעשה אותות ומופתים, אבל נפלאות יַראה בגבורתו ועז לבבו, ואת חקי תורתו יחרות על פני אויביו בצור חרבו. ומי יודע אם יעצרו אחינו כח לעמוד בפניו! ואז – מי יודע אם ננָקה ממנו גם אנו! לכן אחי, התאזרו עז, התחזקו נא בעד אמונת עמנו ובעד תורת אלהינו! וידעו כלם כי הנכם בני העם אשר ממנו יצאו גבורי החשמונאים, אשר זכר עשו לנפלאותיהם, וגבורתם לדור דורים! ועתה מי האיש הירא ורך הלבב, יצא נא מאתנו ויבוא בקהל מחמד המנצח; אבל כל הדבק בעמנו ואמונתו ירים קולו עמדי, ונגדה נא לספר הברית הזה נקרא יחדו קול אחד כאבותינו מקדם: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”⁷

פני אבי הנהדרים משיבה, מתק שפתיו וגאון קולו ואור עיניו הנוצצות ברשפי קדש, הרהיבו לבב כל שומעיו ויצקו עליהם מרוחו. כלם נשאו ידיהם למעלה ובקול כמהו הרעימו: “כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע!”

אז הובא הספר על הבימה, ויקראו בו את פרשת היום. ככלותם לקרוא השיבו את הספר על מקומו, וכהשלימם תפלתם נקראו כלם אל המשתה הערוך להם מאת אבי בחדרו הגדול. ונפן ונלך שמה יחדו.

“אִכלו רֵעים, שתו דודים ותתענג בדשן נפשכם! – קרא אבי במאור פניו, בשבת כל הקרואים על מקומם – כי אמנם מי יודע! אולי נאספנו פה זאת הפעם האחרונה; אולי תנחת עלינו יד מחמד ותגרשנו ממקום מנוחתנו”!

“אנא אבי! – קראתי לתֻמי – שא נא לחפץ בתך, והגידה לי מי הוא זה האיש מחמד, אשר משאתו יגורו כלם?”

“זאת אגיד לך בדברים מעטים – ענה אבי ואמר לי – האיש הזה הוא יליד מיכה, מבני משפחת קוּריש, הנכבדה בכל הארץ, כי בידה מפתחות הקַעבא, מקדש אלהי הערבים. אך בית עבדאלה, אבי מחמד, היה דל וריק, כי לא היה לו חלק ונחלה בעֹשר משפחתו. באיש הזה נפגשו הרבה הפכים: טוב ורע, יקר וזולל, ענוה וגאוה, נדיבות ונבָלה, יֹשר ומרמה, נזירות ותאוה, גבורה ומֹרך לב, שאר רוח ואי דעת, ונפשו גבוהה וגם שפלה, במעופה תסק שמים ובהוָתה תעמיק שאֹלה. כל המדות האלו לא הניחו לו להיות כיתר האדם, ויבקש לו גדֹלות, להיות עולה על כל עשירי משפחתו, שהם כהני ראש במקדש עמם, ויחשוב מזמה לתת לעמו תורה חדשה, ולהתנשא לכל לראש. ובלכתו בגדֹלות ונפלאות ממנו, הנהו אויל ונביא, משגע – ואיש רוח. בעודנו בבטן אמו מת עליו אביו, ובטרם ימלאו לו שש שנים מתה גם אמו. אז לקחהו אֲבי אביו, עבדול מוּטליב, אליו, ובמות גם זה, אספהו דודו, אבוּ טאליב, אל ביתו. אחרי כן היה רועה עדרי העיר עד אשר מלאו לו חמש ועשרים שנה. אז נמצאה לו אלמנה עשירה ושמה חדיגה, אשר אספתהו אל ביתה לעזור לה במסחרה. וביפיו וחן שפתיו קנה עד מהרה לבב האשה, הזקנה ממנו לימים ותנָשא לו, והיא בת ארבעים שנה, בקחתה את מחמד לבעל לה. אז החל לסחור אל ארץ, ובמסעיו הגדולים בא בדברים עם חכמי היהודים והנוצרים ועם חכמי הכשדים והפרסים, וישמע מפיהם תורת עמיהם ויקשב לכל הגדותיהם, ומדי שובו מדרכו הרבה שיחה עם אחד מקרובי אשתו ושמו וַראקה אבן-נופַל, איש מלֻמד אשר התגַיר וידבק בדת קדשנו. ותהי זאת תחבֻּלתו, לחבר את דתי היהודים והנוצרים ועובדי האלילים, ולהוציא מהן תורה חדשה ערוכה ברוח בני הערב ומכֻוָנה אל דרכם וטבעם. ולמען יוכל לחקור פעלו ולהביאהו עד תכליתו, בחר להנזר לזמן מה מעמל החיים ושאונם, וילך הרה הירא, הקרוב לעיר מיכה, ויתבודד שם במערה אשר מצא לו. שש שנים היה שם הֹזה ומתנבא, חוזה חזיונות וחולם חלומות בהקיץ עד כי הסכין להם, ויחל להאמין בנפשו, כי המלאך גבריאל יורד אליו מן השמים, להודיעהו דעת עליון ולתתו נביא לגוים, ושיחותיו עמו הן הסוּרות⁸, אשר השמיע אחר כן לעושי דברו, והם כתבום על הגליון לתורה ולתעודה. ומהן יצאה התורה החדשה, תורת הקוֹראן ⁹. אשר אפס קצה נשמע בעולם, כי עוד לא נגמרה כלה. אבל מן המעט אשר נודע עתה נראה לדעת מה טפש לבב האיש הזה, בסַפרו בשם המלאך גבריאל דברים אשר כל אחד מאתנו יענה בו כחשם, ובהרכיבו אנשים ומעשים מקדם ומאחור להיות לאחדים בפיהו. לפי דבריו היה יעקב בן לאברהם אבינו¹⁰, המן האגגי יועץ ומשנה לפרעה מלך מצרים¹¹, שאול המלך בחר לו את המלקקים במלחמתו עם גלית הפלשתי¹², ומרים הנביאה, אחות משה ואהרן, היא מרים, אם ישוע הנוצרי¹³!”

כל השומעים פערו בשחוק פיהם. ואנכי השתוממתי ואשאל לאמר:

“ואיש בער כזה יעז באולתו לתת דת חדשה, ולדרוש מאתנו להאמין בו ולקחת תורה מפיהו?”.

"הן גם קרוא וכתוב לא ידע¹⁴ – ענה אבי – כי מפיו יקרא את הדברים, ואחד מאחינו, עבדלה אבן–סַלם, עוזרהו במשא וחזון וכותב את הדברים על הגליון¹⁵. ובכל זאת לא נכון לנו לשחק על חלומותיו ועל דבריו, כי אם להתעצב על כח השקר כי יתגבר על הכל. הן קטן ונבזה היה בראשיתו, לא האמינו בו בלתי אם חדיגה אשתו הזקנה וסעיד עבדו ועלי קרובו, וכל יתר אנשי משפּחתו ושארי בשרו לעגו לו ויחשבוהו למשגע, ובראותם כי מספר מאמיניו הולך ורב, שכרו עליו אנשים להמיתו. אבל סודם נגלה לעלי איש עצתו, ויברח מחמד עם כל אנשי בריתו ממיכה למדינה¹⁶. שם רבו המאמינים בו, ובהם מצאה ידו להתנפל על אויביו ולהכותם בשלש מלחמות, ולאחרונה שם מצור על מיכה עיר מולדתו ויצק לה עד כי נכנעה ותפתח לפניו שעריה. וכל זה איננו שוה לו – כי נטה ידו על כל גויי הארץ להביאם בעֹל דתו, ומלאכים יצאו ממנו אל כל שבטי הערבים ואל מלכי פרס וחבש¹⁷, ואף אל קיסר ביצנץ, להכנע לפניו ולבוא בבריתו. גם אל כל שבטי אחינו אשר בערב שלח דברו, רק מאתנו החשה עד כה – ומי יתן ולא יזכרנו ולא ישבית שלומנו לעולם!

“הגדתי לך, בתי, את דבר האיש ומה שֵֹחו, ועוד אקח לי מועד לבאר לך תכונת תורתו, אשר כרֻבה כן לקוחה היא מהגדות חכמינו, ויתרה מהגדות הנוצרים וממשלי עובדי האלילים. בתוכם יש דברים הנשנים בחזיונותיו פעמים אין מספר, וגם דברי תהפֻּכות, הסותרים אלה את אלה, והמאמינים בו יקבלום כתורה שלֵמה מבלי בָקש חשבונות רבים – כי הלא הכל מפי גבריאל נאמרו, ומי זה יעז לחשוב על מלאך ה' תועה? מי יקשה אליו וישלם?”.

“נעזבה נא דבר נביא השקר ביום קדשנו זה, זמן מתן תורתנו, ונשמח על הטוב אשר הנחילנו אלהי צורנו על ידי משה עבדו, נביא האמת, אשר נתן לנו תורת אמת!” – קרא הזקן מוּסה, סגן אבי ושר מבצרנו.

“צדקת, אבוּ מוסה, ודברך אמת!” – ענו כלם על דבריו.

ובזאת כלתה השיחה על דבר מחמד, והקרואים שבו לאכול ולשתות כדת היום, ויגמרו את המשתה בפרי קיץ ובמיץ תפוחים מהוּל בנפת צופים, ואז קמו הקרואים לברך את אבי כמשפט ולצאת מאת פניו וללכת לדרכם. והנה עמדה שפחת הבית בפתח הדלת ותאמר, כי הנה באו שני אנשים מעיר מיכה, ודבר נחוץ להם אל אבי.

הקרואים תמהו איש אל אחיו:

“יבואו נא הנה!” – אמר אבי.

ושני האנשים, מלאכי מחמד, באו. האחד הוא עלי בן אבו טאליב דודו, והשני הוא עמר אבן אל-כתב, שר צבאו. האחד אחז בידו מגלה חתומה, והשני נשא ארגז כבד אשר הרימהו מעל שכמו ויניחהו לפניו. ועלי קרב בגאות עז אל אבי ויאמר:

“האתה זה הרוּן אבן חסאן, נשיא חַיבר?”

“אני! – אמר אבי – ומה חפצך?”

“מחמד, שליח האל”…

“שליח השטן!” – קראו הקרואים בחמה.

“אל תקוטו בנביא אַלַּה! – גער בם עלי – פן תהיה אחריתכם כאחרית אחיכם, בני קינוקע ונציר!”

“ומה אחרית אלה?” – שאלתי בבהלה.

“אותה תגיד לכם המגלה הזאת – ענה עלי בלעג שאנן – כי איש מהם לא יפתח עוד פה לדבר על מחמד סרה” –

אחר כן פנה אל אבי ויאמר:

“מחמד, שליח אַלַּה, שולח אליך, הרון אבן חסאן, את המגלה הזאת. בה הוא פותח אליך לשלום, ומשחר פניך לכרות עמו ברית אחים ולקבל את דתו, אתה וכל עבדיך הסרים אל משמעתך!”.

בדברו הושיט לאבי את המגלה.

“עבדים אין לי, כי אם אחים וידידים!” – ענה אבי בקחתו את המגלה. ויפתחנה ויקרא בה כדברים האלה:

“בשם אלה, הרחמן והרחום!”¹⁸

“הוי מחרף אל ומנאץ שם קדשו!” – זעקו הקרואים מרה.

ויהס אותם אבי, ויוסף לקרוא באזניהם את דברי המגלה במשלו ברוחו. והם שמעו בחמה גלויה וישמו וישאפו יחד.

"זה דבר מחמד, נביא אַלַּה, להרון אבן-חסאן, נשיא חיבר:

"אַלַּה, הרחמן והרחום, צוני על יד גבריאל מלאך קדשו, להשמיע בכל הארצות ובכל הגויים את תורת האסלם ¹⁹, אשר אין אמונת אמת מבלעדיה, ואשר אותה קבלו עליהם כל נביאי עולם מאז ומקדם, מאברהים ואסמעיל ועד מוסה (משה) בן עמרם ועד עיסי (ישוע) בן מרים²⁰, ולהלחם בכל הממרים את פיהו ולהכניעם לפניו. העידותי היום בך ובכל בני שבטך: קבלו לרצון את אמונתי, ושיתו יד עמי והיו לעזר לי בכל מעשי אשר אעשה. “תנו לאַלַּה מהונכם בנשך”²¹, לטוב לכם באחריתכם! ולמען תדעו כי רע ומר להמכעיסים את שליח אַלה וממרים עיני כבודו, הנני שולח לך על ידי עברי הנאמנים, עלי ועמר, שש גֻלגלות אדם, ראשי גבורי קינוקע ונציר, אשר נואלו ואשר חטאו לי, במאנם להכירני לנביא אמת. ועתה הנה לפניכם שתי דרכים, דרך האהבה והאיבה, החיים והמות. בחרו לכם כטוב בעיניכם!

מחמד אבן-עבדאלה".

קול זעם וקצף נורא נשמע מפי כל, ככלות אבי לקרוא את הדברים האלה. אותם שמעתי וימת לבי וכמעט לא נותרה בי נשמה. וכל הקרואים קפצו בחמה שפוכה ויאבו להתנפל על שני המלאכים ולעשות אותם כלה. ואבי הערה כחו ולבבו ולעצרם ולהניאם מבוא בדמים.

“התאפקו נא, אחי האהובים! – קרא אליהם – זכרו כי נפש כל שליח קדש היא, וגם כי שולחה שאול יחטא, לא תגע בה יד! ועתה ידידי ורעי: אחרי שמעכם את הדברים האלה, הנני קורא עוד הפעם לאמר: מי בכם הירא ורך הלבב, אשר חייו יקרים לו מאמונתו, יבחר בטוב ללו ויעזבנו בשלום, ובנפשי נשבעתי כי לא תאֻנה אליו רעה מידי!”

“לא! כי טוב לנו למות מעזוב את אמונת אלהינו!” – קראו כלם פה אחד.

“הנה תדעו דרך זו בחרנו! – אמר אבי בפנותו אל שני המלאכים – עתה שובו לכם אל מקומכם, וכה תאמרו למחמד בשמי: אנכי לא אדע אם אכעוס עליו כעל איש דמים ומרמה, או אנוד לו, כאשר ינודו לאיש שוגה ומשגע. גם זאת תגידו לו, כי אין חפץ ליהודים באלוה עני ואביון, הלוה כסף בנשך!”²².

בדברים האלה שלח את עלי ועמר מעל פניו וילכו לדרכם. אך את הארגז השאירו לנו. אז פנה אבי אל עדת קרואיו ויקרא אליהם לאמר:

“אחי ורעי! קץ חגנו הנה זה בא – כי “עת לעשות לה' הפרו תורתך”²³. גם מתתיהו החשמונאי התיר לחלל את השבת בעת מלחמה²⁴. לכו לבתיכם והביאו אתכם ככל אשר תוכלו שאת, לתת משמרת להונכם ולבצר מצודת משגבנו. לבי אמר לי כי מחמד לא יאחר לבוא. לכן התחזקו והיו נכונים, חזקו ואמצו בעד אמונתכם ואלהיכם, בעד נשיכם וילדיכם ובעד האדמה הזאת, חבל נחלתכם, אשר הרווּה אבותיכם בזעת אפיהם ומוח עצמותיהם עד שוּמם מדברה כעדן וערבתה כגן אשר נטע ה'!”.

ואנכי קרבתי אל הארגז לפתחהו.

“חדלי מזה, בתי, ולא תחזינה עינינו באיד אחינו!”

“הניחה לי, אבי! – קראתי בקול פחדים – לבי ינבא לי רעה, וטוב לי המות מהדאגה אשר תענני מבלי הדעת!”

כן קראתי ואפתח את הארגז – והגלגלת הראשונה אשר נראה לעיני – הוי זוָעה! – היתה גֻלגלת בעלי!!!

וקול קורע לבב פרץ מקרבי, ואפול על הארגז ואתעלף.

ובמצודת אבי רבה התכונה. כל איש חיל, כל תופש חרב ומושך בקשת נקבצו מסביב ויבואו אל אבי, לעמוד תחת דגלו ולעשות פקודתו. ואבי שלח מלאכיו אל בידואי גתפן, אנשי בריתו, שגם הם היו באויבי מחמד ומבקשי רעתו, ויקראם אליו להיות בעזרתו ולהלחם יחדו בנביא השקר, ויצא מחננו אל מבצר נאים אשר על גבול ארצנו, לפגוש שם את מחמד וחילו בעלותו עלינו. וכל הנשים והילדים נשארו אתנו במצודת קַמוּס.

חמשה ימים עמד המצַפה על משמרתו בראש מגדל נאים ועקבות אויב לא נראו לו. ביום הששי ראה והנה דגל לבן מתנוסס מרחוק, ומאחריו חיל גדול הולך וקרב. “האח, נושענו! – קרא ברמה – הנה אנשי בריתנו הגַתַּפנים באים אלינו חמושים לעזרה!”

כל אנשי חילנו עלו על המִצפה, וירימו נס לבן ויצהלו מרחוק לקראת החיל הבא. אבל רננתם היתה מקרוב ושמחתם הופרה עד מהרה! כי בטרם יקרבו אַנשי שלומם אל מצודת משגבם, הגיח מחמד וחילו מן המארב ויחסום עליהם את הדרך. כראות אנשי חילנו כּי נטשה המלחמה על מרומי שדה, קראו יחדו: “הבה, נחושה לעזרת ידידינו!”. וימהרו ויקחו איש נשקו וירוצו מן המבצר אל שדה המלחמה. ואָחי מרהב יצא בראשם, והוא לבוש נחשת וברזל מכף רגלו ועד קדקדו, חגור חרב גדולה וכבדה ובידו כדון בעל שלשה ראשים כשלש הקלשון. ויהי בקרוב אנשינו אל האויב וישאו קולם ויקראו: “חרב לה' ולישראל!”, ויתנפלו על חיל מחמד ברעש ורגז וחמה עזה. והגתפנים כשמעם את קול תרועתם לבשו עז, ויהרסו אל האויב להדפו מפניהם ולהתאחד עם אנשי שלומם. אבל האויב היה רב ועצום משני המחנות כאחד, ומחמד מהר ויחץ את חילו לשני ראשים. הראש האחד, הנהוג מאת עלי ועמר פנה אלינו, והראש השני, הנהוג מאת מחמד ואבו-בכר, עמד אל מול הגתפנים. ואחי ראה את עלי עולה לקראתו וישמח כי מצא לו אויב כערכו, וירם קולו ויקראהו למלחמת-שנָים.

“ומי אתה כי תעז בנפשך לערוך אתי קרב?” – שאל עלי בגאוּת.

“ערב יודעת את שמי ואת גבורתי! – התפאר אחי, כמנהג אבירי הארץ – אנכי מרהב, האדיר בעמו, וידי מחזקת בחרב ובכדון, ובשתיהן תורה נוראות ימיני בדברי את אויבי בשער!”²⁵

“ואני האיש אשר מבטן אמו קורא לו “אריה!”²⁶ – התפאר גם הוא – ועתה קרב אלי והיתה חרבי מנת מדיך!”.

“ואנכי ארַוה בדמך את אדמתנו השוקקה!” – השיבהו אחי בעז רוחו.

אז החל הקרב. שני הגבורים נשתוו יחדו. עין בעין נפגשו, חרב בחרב השתקשקו. פעמים רבות נאחזו והתחמקו, התלכדו והתפרדו, נדבקו יחד והתמלטו, ואיש מהם לא יכל להתגבר על רעהו. בין כה וכה הפנה מחמד את חילו אלינו, אחרי שובו מהכות את הגתפנים, אשר נמֹגו וינוסו מפניו בשבעה דרכים. בקול קורא: “אַלַּה! אַלה!” נפל על אנשי חילנו ויכס אחור. לרעש מפלתם חרד מרהב אחי ויעף עיניו בם – וברגע ההוא הכהו עלי בחרבו הקשה על צוארו מכה אחת ולא שנה לו – כי התעופף ראשו ויז דמו למרחוק! ואבי אשר לא יכל עוד לצאת ולבוא במלחמה, כי רפה כחו משֵֹיבו, עמד כל העת על ראש המגדל וכפיו פרושות השמימה, בבקשו לנו עזרת ה', ובראותו את מפלת חילנו ואחרית בנו יחידו ותקצר נפשו ויפול מראש המגדל ארצה וכל עצמותיו התפוררו, נפזרו לפי שאול. ואנשי חילנו נסו מפני מחמד ויחושו מפלט להם אל המצודה. ומוסה מהר ויסגור את השער, ובזה עצר את האויב מבוא אחריהם. אז פנה מוסה אל הנמלטים ויקרא אליהם לאמר:

“אַחי, אם עוד פניכם מועדים פה למלחמה, אך לחנם תשפכו דמכם והיא לא תצלח, כי לא נציל עוד את המבצר הזה מיד האויב. ולכן איפוא זאת נעשה: אנכי עם עשרים איש מכם אשאר פה, לעצור את האויב עד אשר תספיקו להמלט דרך התהלוכה העוברת מתחת לארץ אל המבצר נַבַּט הקרוב. שם תחרצו להוסיף חיל ולהשגב מפני אויבנו עז. ועתה אשאלה: מי מכם יתנדב להשאר פה ולמות עמי בעד פליטי אחינו?”.

יותר מחמשים איש מגבורינו התנדבו לערות למות נפשם. ומוסה בחר מהם עשרים איש, ואת היותר שלח עם אברהים בנו לעבור דרך התהלוכה; בה הגיעו אל מבצר נַבט, ובדעתם כי חזק האויב מהם, לא יספו עוד לצאת לקראתו לערוך עמו מלחמה בעמק, אך בצרו את החומה, להשגב בה מפניו ככל אשר תמצא ידם. וכל איש מלחמה, כל נושא נשק נאספו אל המבצר ההוא, להגן משם על אחינו וארצנו.

ומחמד כבש את מבצר נבט ²⁷ על נקלה, בגבור ידו על מתי מעט מגִניו, אשר נלחמו בכל עז עד נפלם כלם חללים. ואחרי אספו את שלל המצודה עלה עם חילו ביד רמה ובצהלת עז על מבצר נבט, הבנוי על שן סלע מצוק, וסביביו תעלה עמוקה ורחבה, ועליה גשר נטוי, אשר דרך בו יבואו אל המשעול הצר העולה עד השער. ומחמד העביד את חילו עבודה רבה, למלא את התעלה עגלות ועצים ואבנים. אבל גם אנשינו לא טמנו יד בצלחת, ויפילו על “המָשלמים”²⁸ אבנים כבדות, וישפכו עליהם שמן רותח ויפילו מהם רב. אבל האויבים לא משו ממקומם; אלה כרעו ונפלו ואחרים קמו תחתיהם. ויכרתו את יער התמרים הקרוב, וימלאו את התעלה עד הגיעם אל גבה החומה. עוד הם מתעתדים לעבור את התעלה, והנה התאבכו גַאות עשן, כי השליכו הנצוּרים נעֹרֶת בוערה, והאש אחזה בעצים הצבורים ויהיו לבער. אז ראה מחמד כי קצרה ידו מהבקיע אל המבצר בחזקה, ויגזר אֹמר להקיפהו מסביב ולשום עליו מצור עד יחזק הרעב על החיל הנצוּר, ואז יכנעו מפניו. אבהל גם בזה שגה הנביא – כי היה שם בידם לחם ומזון לרוב. גם נמצאה שם תהלוכה עמוקה מתחת לתעלה, לבוא במרחק אל עמק ברכה ולהביא משם כל מחסורם אשר יחסר להם.

חמשה ימים חנה מחמד עם חילו על המבצר. ביום הששי כשל כח הסבל לבני עמנו, לשבת תחתיהם, מבלי עשות מאומה לרוחתם לישועתם. ויקראו עצרה, ויאספו אספה להועץ יחדו. אחד הזקנים אמר, כי יוסיפו לשבת במנוחה איש תחתיו עד אשר יקוץ האויב במצור אשר שם עליהם, ואז יהרוס לעלות אליהם ואז – תהיה מפלתו. השני יעץ כגבורתו: להתנפל על האויב ולגרשו מפניהם ביד חזקה. גם נמצא אחד אשר נועז לחות דעו, כי ינסו דבר אל מחמד, אולי יֵעתר להם לעלות מעליהם בשלום; אבל כל שומעיו גערו בו בחמת רוחם וכמעט הגירוהו על ידי חרב. אז קם מַהַל שר המבצר, וישא את קולו ויקרא:

“אַחי ורעי! הן מות מוּסה אחינו, גבור נַבַּט, לא יתן מנוח לי, הלא תכסני בושה בהפגש נשמותינו יחדו במעון שחקים – כי רק הוא מת מות גבורים ואחריתי לא כן! לכן אחי ורעי, הנני להודיע למחמד את כחי וגבורתי, וידע נביא השקר כי מלחמה לו בצאצאי העם העז, אשר התחרה את הרומאים, אדירי העולם, ואשר גם במפלתו עשה לו שם תהלה שכם אחד על מנצחיו! והנה זאת עצתי: אני ועוד אחדים כמני נצא בלילה הזה מן המבצר בלאט, נפול על האויבים בשכבם לבטח ונשרוף עליהם את אהליהם באש, ובמהומה אשר תקום במחנה נכין להם מטבח וזבח גדול ככל אשר תמצא ידנו להם. ידעתי כי לא נִמלט משם חיים אבל מותנו יערב עלינו, בקחתנו מהם נקמת אחינו אשר המיתו בנבט, נקמת שדותינו אשר שדדו ויערי תמרינו אשר כרתו בעברת זדונם. ועתה מי איש לבב יתן ידו לי, ועוד בלילה הזה נבצע מעשינו!”

יותר מחמשים איש נמצאו נכונים לשית ידם עמו. אז צוה שר המבצר ויובא יין לכלם. והמתנדבים שתו ויברכו איש רעהו לחיים ולשלום ולפעל גבורתם כי יצלח בידם.

כל היום חפרו בתהלוכה מתחת לארץ עד הגיעם אל התעלה הלאה ממקום הגשר, המוּרם אל עבר פני המבצר. כי שם העמיד מחמד שומרים בלילה, פן יטו אחינו²⁹ את הגשר ויבואו על מחנהו פתאם. בחצות הלילה קמו המתנדבים ויברכו את אחיהם, ויעברו חלוצים דרך התהלוכה ויצאו אל התעלה, ומשם עלו בלאט, בזחלם על ארבעתם, עד הגיעם אל המשמר אשר לפני המחנה, והם כעשרה אנשים, כלם עומדים נשענים על קשתותם הדרוכות ופניהם מוּסבים אל המבצר ועיניהם פקוחות לשמור מוצאו, וגבורינו התחלקו, חמשה חמשה לכל שומר, ויפלו עליהם מאחור, ויסתמו פיותיהם ויאסרום בחבלים וישליכום במורד אל התעלה, ואז הציתו אש בחבילי הזמורות אשר נשאו על שכמיהם וישליכום על אהלי האויב. עד ארגיעה וכל המחנה היה ללהבה, וגבורינו רצו בחרבות שלופות ויקראו: “חרב לה'!”. וחלחלה אחזה את האויבים, וערומים נסו מתוך אהליהם הבוערים, וכל הנופל מהם בידי אחינו נפל חלל. כה פשטו גבורינו על מחנה מחמד, הלוך ושרוף, הלוך וטבוח, עד אשר מצא מחמד ידים לאסוף אליו את מבחר צבאותיו. אז מהרו אחינו וישובו על עקביהם, בדעתם כי לא ישפוק מספרם המעט לעמוד נגד החיל הרב, וירוצו אל התעלה ואל התהלוכה וישובו בשלום אל מקומם. וכל חיל המבצר שמח לקראתם, ועליצותם גדלה בראותם כי לא נפקד מהם איש.

ביום המחרת צוה מחמד להרים נס לבן אל מול פני המבצר, לאות כי חפץ לדבר אל אנשינו לשלום. זמן רב נועצו אחינו מה לעשות. “הבה”³⁰ נשמעה מה ידבר אלינו!" – גמר מהל אֹמר ויעל על המגדל וירם גם הוא נס לבן אל מול פני האויב.

אז קרב עלי אל המבצר ויקרא לאמר:

“שמעו אלי אנשי חיבר! נביאנו נותן לכם כבוד והדר על גבורתכם ואמץ לבכם. והנהו חפץ לכרות עמכם ברית שלום. ובזאת יניח לכם להשאר על מקומכם ולחיות על פי דרככם ואמונתכם. אם תאותו לשאת לו מס קטן אשר לא יכבד מכם לשלמו מדי שנה בשנה!” –

ומהל הרים נס ירקרק, לאות כי חפץ הוא להועץ על זה עם אחיו. ובהמתיקו עמם סוד היה דבר כלם להשיב פני מחמד ריקם.

“שמעו נא אַחי! – קרא הגבור הזה אליהם – אמנם נכון לנו לעדוֹת גאון וגבה בפני האויב, ולא יגבה לבבו בנסותו אלינו דבר. אבל אל נא נעלים את האמת מנגד עינינו! הן יד האויב רמה וסוף סוף יגבר עלינו בכחו. אכן נאוה תהלה למתנדבים בעם, המחרפים נפשם למות על מרומי שדה – אבל אם מזה לא תצמח ישועה לנשארים אחריהם, מה בצע בדמם? הלא יתחיבו בנפשם, וגבורתם הנעתרה תחשב להם לחטאה! לכן אין טוב לנו כי אם להשיב דברי שלום אל החזק ממנו לעת ידרשנו. בנצחון אשר נחלנו עתה נקל לנו לקנות את השלום במחיר לא רב, לבל יהיה משאת עלינו חרפה. אבל זכרו ואל תשכחו כי הנצחון הזה אך מקרה הוא, אשר לא בכל יום ימצא לנו בהדָרשו!”.

“אבל מי זה לידנו יתקע, כי ישמור מחמד דברו ולא יחלל בריתו עמנו לעת תמצא ידו?”

“אנכי אערבנו בדבר הזה! – קרא מהל – אני ידעתי את מחמד; הוא איש משתולל ומשגה, אבל לא בוגד ובליעל. גם זאת לדעת, כי יקר לו שם מושל מהממשלה בעצמה. ועל כן ישתפק בהכירנו אותו למושל בנו ולא יכביד עלינו ידו. הוא גם איש חסר; זאת הלא נחזה במעשהו עם אנשי מיכה עיר מולדתו, אשר שנאוהו בראשונה ויחרימוהו ויגרשוהו מקרבה בחרפה, ובהכנעם לפניח סלח להם וישביעם רצון”.

הדברים האלה הראו פעלם. כלם נֵאותו לדברי הברית, ומהל עלה שנית על ראש המגדל וישב וירם נס לבן לאות שלום ורצון.

אז קרב עלי שנית ויקרא לאמר:

“הנביא חפץ לדעת את שלום גבורי “עם הספר”³¹ ולהתראות עמם פנים!”

"יבוא נא אלינו ונכבדהו!” – ענה מהל ואמר לו.

וקול חצוצרה נשמע ואנשי חילנו הטו את הגשר ויורידו קצהו אל העבר השני. ומחמד ואבו-בכר ועלי ועמר עברו אותו ויעלו עד השער הפתוח. שם עמדו אנשי חילנו חמושים לשני עבריו ויקדמו פני הבאים בשלום. ומהל יצא לקראתם ויחבק אותם איש אחרי אחיו, אז הובאו הארחים אל החדר הגדול, ששם ערכו שלחן לכבודם ככל אשר מצאה ידם, ועוד בשעה ההיא שלח מהל מלאכים אל מבצר קַמוּס, לשמח לבב הנשים העזובות ולבשר אותן, כי הנה קץ המלחמה הגיע. כלן שמחו לבשורה הטובה ופניהן אורו מגילת לבב. רק אני נשארתי עצובה ושוממה, בהתאבלי אֵבל יחיד על בעלי אשר הומת בחרב האויב. ואנכי עוד לא ידעתי כי אבֵלוּת שלישיה לי – כי גם אבי ואחי נספו במלחמה.

ממראה הנורא, מראה ראש בעלי אשר ראיתי פתאם בפתחי את הארגז, נשבר לבי בקרבי ולא נותרה בי נשמה, ואנשי בית אבי נשאוני וישכיבוני במטה; בה שכבתי יום תמיד כהלומת רעם ולא ידעתי נפשי. כמעט שבה אלי רוחי ואש עלה באפי, ותתך חמתי בי על הנביא המרצח אשר המית את בעלי. “נקם ושלם!” – היו המלות הראשונות אשר יצאו מפי, בקפצי מעל משכבי. שפתי מלאו זעם ומפי יז קצף, בחרקי שן על עוכר נפשנו וברוצי בחדר אנה ואנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו, עד אשר עיפה נפשי ואפול על יצועי ככלות כחי. כעבור סערת רוחי החלותי לשית עצות בנפשי. הן אחת נשבעתי באפי לקחת נקם מאיש חרמנו, אבל חמת אדם בלי דעת הוא חרב שלופה ולא מֹרטה, ואף כי חמת אשה אנושה על גבור עריץ, אשר לא ישוב מפני כל! זאת חשבתי בעטוֹף לבי ותשוח עלי נפשי. פתאם נוססה בי מחשבת חרוץ ותפץ אור על נתיבותי: “הלא גם יעל ויהודית היו נשים, וידיהן מחצו רהב, וסיסרא והוליפרנס הוצעו חלל!”. עתה ידעתי את אשר אעשה: העריץ הזה מות ימות ומידי תהיה זאת לו! אנכי לא אתקע יתד ברקתו אף לא אפיל ראשו מעל שכמו – לא! מיתות כאלו קלות הן וחטופות ולא באלה אנחם. ביסורים רעים ונוראים יתעוֵת לעיני עד צאת נפשו! לא חָלב אשקהו, כיעל את סיסרא, אך שקוי טוב ממנו אכין לו, אשר יאכל כאש קרביו ויורידהו שאולה. ומה ימתק לעיני לראות אותו מפרפר מכאֵב אָנוש, ומה יערב לאזני לשמוע קול נחרתו בסור אליו מר המות!

המחשבה הזאת עוררה רוחי ותתן אמץ בלבבי. אותה זכרתי והתנחמתי ופני לא היו לי עוד. ובבוא המלאך המבשר שלום היה לי כמלאך ממרום המבשרני טובה – כי הנה הקרה ה' לפני שעת הכֹּשר לבצע מזמתי. ואקום וארחץ ואסוך בשרי בשמן המֹר ואלבש בגדי החמודות ואעד עדי ממבחר יקרותי, ואשים בצלחתי צלחית קטנה ובה רעל נורא אשר הכינותי בידי, ואשא את רגלי ואלך אל מבצר נטט ³².

בבואי אל חדר האֹכל מצאתי עוד את אנשינו ואת מחמד ואנשיו יושבים כאחים יחדו ומיטיבים את לבם.

“צַינה?! – קרא מהל כלו משתומם – ומה חפצך פה?”

“לשתים באתי הנה: לדעת את שלום אבי ואחי, וגם – לראות בעיני את הנביא הגדול, שליח האל, בהופיעו אלינו בכבודו והדרו”.

ועיני כל המסֻבים שחו לארץ, ואיש מהם לא מצא עז בנפשו להביט בפני. לאחרונה התעורר מהל ויען ויאמר בקול חרד ובפנים זועפים: “אביך ואחיך אינם עוד בתוכנו!”.

לדברים האלה נתר לבי ממקומו ומעי רֻתחו ולא דמו, כי ידעתי מה ירמזון מליו ולא הוספתי עוד לשאול את פיהו. אך עד ארגיעה התעודדתי, ואתאמץ למשול ברוחי, ועפעפי בחנו את כל הקרואים עד הגיעם לאחד מהם, היושב בהדר וגאון ועליו נורא הוד. עמדתי ואכיר מראהו, כי זה האיש מחמד אשר אבקש.

“האתה זה נביא אַלַּה, אשר בך בחר להיות לאור עולם?” – שאלתי ביראת כבוד וחן שפתים.

“כדבריך, יפתי, כן הוא! – ענה מחמד, בהנעימו קולו להשביעני רצון – ומה שאלתך, אשה נעימה, וינתן לך?”

“אחת שאלתי מאתך, נביא אַלַּה, אותה אבקש: להלקח אליך אחרי כבוד ולהיות לשפחה רוחצת רגלי אדוני, קדוש עליון!”

ובדברים האלה נפלתי על פני ואכַבד מקום רגליו.

וכל יודעי התבוננו אלי ויתמהו תמה.

“בת הרוּן?!” – קרא מהל, בהשקיפו עלי בחמה נסתרה.

“אחות יעל ויהודית!”³³ – השיבותי בלב נכון.

כל אחינו נענו לי בתודה, בהבינם לשכל מלי. רק מהל הניע ראש.

ומחמד התבונן אלי וכל עצמותיו רעדו מתאוה עזה, ופניו העידו על המלחמה הקשה אשר התעוררה בלבו בין הנביא והחומד – אשר נאבקו יחדו למי היתרון. והאחרון הכביד, ותאותו גברה על קדושתו – כי קרב כתנור לבו, ויט אלי בחֻמו, ויען ויאמר:

“לא שפחה עובדת תהיה לי, כי אם גבירה שלטת!”

“זכר לך, מחמד, כי שמונה נשים כבר הוספת לך על אַיִשַׁע בתי! – לחש לו אבו-בכר חותנו – והמאמינים ירננו עליך, כי על פי תורתך אין לאיש מָשלמי לקחת לו יותר מארבע נשים!”

“הניחה לי!” – ענה מחמד בחם לבבו, ויתנשא ממקומו ויפשוט את אדרתו וישליכנה עלי³⁴ וישא קולו בגאון קדש ויאמר:

“שאלתך נתונה לך, והיו כנפי פרושות עליך מן הוא והלאה!”.

ביום המחרת קם מחמד לשוב למיכה, ואנכי פניתי הלכתי אחריו, אחרי תתי אותך, בני יקירי, על יד אחת מרעיותי, להיות לך לאומנת. בעברנו על שדה המלחמה לפני מבצר נבט, צוה מחמד לקבר את החללים, אנשי חילו לבד, וחללי אחינו והגתפנים לבד, ויפן אל עבר פני החללים המאמינים, ויתפלל בעד נשמותיהם ויקרא לאנשיו לאמר:

“אל תאמרו לנופלים במלחמת אַלה כי מתו, כי אמנם חיים הם ויושבים בסתר עליון. שבֵעים הם עתה מטוב אַלה אשר צפן ליראיו, ומחכים ליתר אחיהם, אשר יבואו אליהם גם המה בבוא עתם. הנה הם שמחים בחסד אַלה, כי אשר קוו בא להם ותוחלתם לא נכזבה. כל ההולכים בדרך אַלה ושומעים לקול נביאו, כל עושי טוב ויראי חטא, יבואו על שכרם וגמולם רב מאד”³⁵.

אחר כן פנה אל קברות אויביו, וירק בשאט בנפש ויקרא: “ארורים יהיו!”.

שלשה ימים הלכנו במדבר בִּיצוּע, משם הגענו אל עמק ברכה, הוא עמק מַעַר, המלא תמרים ומעיני מים. ויושבי העמק יצאו לקראתנו ויקדמו פנינו בברכות טוב, ויביאו לנו ממבחר כל פרי ויתנו מעדנים לנפשנו. אז עלינו על ההר עָרְפת, ששם נפקחו עיני הָגר – לפי קבלת הערבים – לראות את המעין הנובע לרגלי ישמעאל בנה. ובהגיענו אל מרום קצו נראתה לנו העיר מיכה פרושה בשמלה לפנינו. העיר בנויה בעמק בתבנית מרֻבע, ולעיני ההולך אליה לא תֵראה עד הגיעו אל אחד ההרים אשר מסביב לה לכל עבריה. המקום הוא אדמת סלע, ובכל זאת לא יחסר כל בו – כי ממרחק יובאו לו כל צרכיו, למלא נפשות הנמצאים בו.

כרדתנו העירה, היתה ראשית הליכתנו אל “החֲרַם”, הוא המקדש³⁶, אשר בו נמצא היכל הקַעבא, ודרך תשעה עשר שערים יבואו בו. המקדש עומד בטבור העיר, ארבע מאות אמה ארכו וכן גם רחבו ועשרים אמה קומתו. גגו הגדול נשען על ארבע מאות ותשעים ואחד עמודי שיש לבן, העוטרים את הבנין מסביב. תקרתו עשויה שלש כִּפות ובתָּוך למקדש נמצא היכל הקַעבא³⁷, הנקרא גם “בית אברהים”, והוא בנין רבוע, ארכו מאה וששים ושתים באמה ורחבו שמונים וארבע וכן גם קומתו. ודלת לו פנימה בין האבן “השחורה” ובין האבן הנקראה “מקאם אברהים”³⁸, ארכה שלשים וארבע באמה ורחבה עשרים וארבע ועביה שש אמות. כֻּלה מצֻפה קרשי כסף צרוף, גם הבריח והמסגר כסף צרוף. רצפתו אבני שיש לבָנות, ירקרקות ואדמדמות, וחליפותיהן במערכה ישרה מן הקצה אל הקצה. גגו נחשת קלל נשען על שלשה עמודי עץ “תֶּקֶה”³⁹, מֻסבים קלעים ופטורי ציצים. קירותיו שיש לבן ומכֻסים מן המסד ועד הטפחות ביריעות משי שחור, ובהן מרֻקמים פסוקי הקוראַן רקמת משי לבן מעשה חֹשב.

הדברים המושכים עליהם את עיני הרואים ביתר שאת הם: האבן השחורה, מקום אברהם, באר זמזם וקברי ישמעאל והגר.

האבן השחורה, אשר פי מחמד יקבנה בשם “ימין אַלּה”, נמצאת במבוא ההיכל מזרחה. רבוּעה היא, רגל אחת ארכה, שתי שלישיות הרגל רחבה ושש רגל קומתה; כֻּלה רצופה כסף טהור. ממנה יחלו העולים לרגל הֲקָפתם סביב למקדש שבע פעמים, ומדי יגיעו אליה ישָׁקוה שפתים בחרדת קֹדש.

האבן הנקראת “מקאם אברהים” ארכה שתים עשרה רגל ורחבה שש רגל וקומתה שתים. וכִפה לה ממעל ושבכת ברזל לה מסביב, והעולים לרגל מדי יגיעו אליה יגעו בה בראשי אצבעותיהם, ואחר כן ישָׁקוּם מנשיקות פיהם, כי נקדשו בגעתם בה ויהיו קדש.

אז יגיעו אל באר “זמזם”, הנמצא ממול האבן השחורה, ולו גדר אבני שיש וגג כסף עליו מלמעלה. מסביב לגדר יציעי שיש למושב המתקדשים והמטהרים. והעולים לרגל יתרחצו במי הבאר הקדוש וישתום בתאות נפש⁴⁰.

קברי ישמעאל והָגר מכֻסים אבני שיש מרֻבעות, והעולים לרגל יתפללו נגדם ברגש קדש.

המנהגים האלה קבועים הם להערבים לדורותיהם משנות קדם, ומחמד הכניסם בדתו, ובבואו אתנו שמה עשה אותם כמשפט. ואחר כן עלה אל העמוד אשר על יד מקום אברהם ויתפלל בקול רם לאמר:

"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!

א) תהלה⁴¹ לאַלַּה, אדון העולמים. ב) הרחמן והרחום. ג) מלך המשפט. ד) אותך נעבוד ולעזרתך נתחנן. ה) הדריכנו באֹרח ישרים. ו)דרך שבעי רצונך. ז) ולא דרך מקניאיך⁴², ולא דרך התועים"⁴³.

ככלותו תפלתו זו עלה על הבימה ויפן אל הקהל הנאסף וישא אליהם מדברותיו⁴⁴ לאמר:

"בשם אַלַּה הרחמן והרחום!

א) כל אשר בשמים ובארץ יהללו את אַלּה, אשר לו הגבורה והחכמה. ב) לו ממלכת השמים והארץ, הוא ממית ומחיה, והוא אדיר על הכל. ג) הוא ראשון ואחרון, הוא גלוי ונסתר ויודע כל. ד) הוא ברא את השמים והארץ בששה ימים, ואז ישב על כסא כבודו. הוא יודע הארץ וצאצאיה, את העולים השמימה והיורדים מטה. הוא עמכם בכל אשר הנכם ורואה את מעלליכם. ה) לו ממלכת השמים והארץ, ואליו ישוב הכל. ו) מידו חליפות היום והלילה, והוא בוחן כליות ולב ומוציא תעלומה אור. ז) האמינו באַלּה ובשליחו. פזרו לו מהונכם אשר נתן לכם, כי רב טוב צפון למאמינים ולמפזרים. ח) ולמה לא תאמינו באַלּה ובשליחו, הקורא לכם להאמין בו? וכבר הביאכם בבריתו להיותכם מאמיניו. ט) אַלה שלח אותותיו ביד עבדו, להוציאכם מאפלה לאורה. אכן חנון ורחום הוא! י) ולמה לא תפזרו על דרך אַלּה ⁴⁵, אשר לו השמים והארץ? הן לא ישוו נדיביכם אשר נלחמו לו לפני יום התשועה⁴⁶ עם המתנדבים הנלחמים אחריו, כי יתרון לאלה עליהם⁴⁷, אבל רב טוב צפון לכלכם ממנו, כי הוא יודע מעלליכם. יא) מי מכם חפץ לתת לו כסף בנשך? הלא ישיב כפלים, כי רב שכרו אתו. יב) ביום ההוא⁴⁸ תראינה עיניך את המאמינים והמאמינות. אורם ילך לפניהם ובימינם ישאו שכרם. אז יאָמר להם: התבשרו! כי בגנים מלאים פלגים יבלי מים יהיה מושבכם עולם – ומה רב הטוב הזה! יג) ביום ההוא יאמרו החנפים והחנפות אל המאמינים: חכו לנו ולאורכם נלך! וקול יענה אותם: שובו אל עולמכם ובקשו את האור החסר לכם! אז יָעמד ביניהם קיר מבדיל, ובו שער, אשר מעֵברו האחד חסד ורחמים ומֵעברו השני מצָרי שאול. אז יקראו אלה לאלה: הלא עמכם היינו! והם יענום: אמנם כן הוא; אבל אתם נתעיתם אז בנפשכם, יעצתם לכם רעה, לא האמנתם עד בוא פקודתכם, והשטן הדיחכם ויצודכם למדחפות. יד) ביום ההוא לא יִקַח כל כפר מכם ומכל אלה אשר לא יאמינו באַלּה, תחתיכם יֻצע הגיהנם, מוקדי עולם – ומה רע הדרך שמה! טו) הלא באה העת להכנע לפני מוסר אַלּה ואמתּו הגלויה, לבלתי היות כאלה אשר נגלה להם הכתב מקדם⁴⁹ ואשר האריך אַלה אפו, והם הקשו לבבם ויאריכו ברעתם. טז) דעו כי אַלַּה מחיה ארץ אחרי מותה⁵⁰, וזה לכם האות מעמו, למען תשכילו. יז) אמנם כן, הנדיבים והנדיבות וכל מַלוי אַלּה ימצאו גמול משנה ושכרם רב מאד. ⁵¹ יח) המאמינים בו ובשליחו הם צדיקיו ועדיו, להם שכר טוב ואור גדול. ואשר לא האמינו באַלה ויכזבו באותותינו – שאוֹל יחתו. יט) דעו כי חיי התבל הבל וריק המה! תאות הכבוד והתהלה, החֵפץ להרבות הון ובנים, דמיונם כנטיעים מגֻדלים, המשמחים לב אדם ברדת עליהם הגשם, ובאחריתם יבולו והיו כקש יבש. בחיי העולם הבא רב הענש לבוגדים החטאים בנפשותם. כ) אך המואסים בחיי התבל ימצאו סליחה ויפיקו רצון מאַלה. חיי התבל הבל וריק המה! כא) התאמצו למצוא סליחה ולבוא בגן העדן, אשר גדלו כרחב השמים והארץ, ונכון הוא למאמינים באַלה ובשליחו. זה חסד אַלה הנתון לאשר חפץ בו, כי כגדלו כן רב חסדו. כב) אין עת ופגע לארץ ויושבי בה, אשר לא נכתבו בספר לפני בואם, וזה הנקל לאַלה לעשות. כג) אל תעצבו על מחסורכם ואל תשישו באשר יש לכם, כי שונא גאים אַלּה ורחב לבב אותו לא יוכל. כ“ד) את הכלי – כי כליו רעים. אבל גם במנעכם ממנו נדבותיכם, עשיר הוא אַלה ומהֻלל מאד. כ”ה) הנה שלחנו מלאכינו לפנינו, ונתַּן אותותינו בידם: ספר ומאזני צדק, לפלס לאדם מעגל ישר. גם שלחנו עמם את הברזל, אשר בו הגבורה והישועה, להכיר את המכַבדים אותו ואת שליחו בלבב שלם, כי לו הגבורה והעז. כ“ו) גם שלחנו את נוּח ואת אברהים⁵², ונתַּן לזרעם את הנבואה והכתב. אך מעטים הלכו בדרך טוב ורֻבם בגדו וירעו. כז) ונשלח בעקבותיהם נביאים אחרים. שלחנו את עיסי בן מרים, ונתַּן בידו ברית חדשה ונשפוך רוח צדקה ורחמים על ההולכים אחריו. אך את הפרישות בדאו מלבם, כי לא צוינום על ככה, גם אינם שומרים אותה כראוי. למאמינים מקרבם נתַנו את שכרם, אבל רֻבם ירשיעו לעשות, על כן מאסתים. כח) המאמינים! יראו את אלה והאמינו בשליחו, אז ירחמכם כפלים, ישלח לכם אורו ויכפר לכם, כי סולח הוא ומלא רחמים. כט) יכירו וידעו “אנשי הכתב”, כי לא ימשלו בחסד אַלה, כי החסד בידו הוא, לתתו לטוב בעיניו. הוא אדון הכל וחסדו לעולם”.

את המשא הזה נשא מחמד בקול הוד ובלשון מדברת גדלות, בהעמידו לו פנים לפי תכן הדברים אשר השמיע, ושפתיו ברור מללו בדעת נפש ורוח נכון, כמו עמד באמת בסוד אַלה ומפיהו הוציא מלים. וככלותו נבואתו יצא בראש כלם, בשובם איש לביתו ומקומו.

מחמד שב אל ביתו, ועל פי פקודתו נלוה אלי אחד מעבדיו להוליכני אחריו. ויהי כקרבי אל בית מעונו, וכל תשע נשיו נשקפו בעד חלונות חדריהן, יחד אלי השגיחו אלי התבוננו. ובהביטי אליהן עוו פניהן ותשלחנה לשון – בהבינן כי כצרה חדשה הנני באה אל בית האדון אשר הן מבקשות. ואחת מנשיו, אַיִִשַׁע בת אבוּ בָכר, פגשתנו בפתח הבית ותקרא בזעם לשונה:

“הראיתן? הנה זה הרועה רוח לקח לו עוד אשה חדשה! המעט לך תשע נשיך כי תשית עליהן עוד נוספות?”.

פני מחמד רעמו, אבל לא ענה דבר.

והעבד אשר נחני הביאני אל חחדר יפה אף נעים, אשר בחר מחמד לשבתי. אחר כן נקראתי לבוא לפניו.

באתי אל חדרו, והנה הוא משתרע על מצעו וכל נשיו עומדות מסביב לו. וכראותו אותי קם ממקומו ויציגני לפני נשיו בנטותו עלי בידו, ויאמר להן בקול מושל:

“רוח אַלה נחה על האשה הזאת ותשאנה אל נביאו, להתרועע אתו ולתת שעשעים לנפשו. ועל כן אני מצוה אתכן לתת לה כבוד ולחשבה כערכה!”

“יודעת אני שעשעיך, איש חמדות!” – אמרה אַישע בלזות שפתים.

“דומי, לשון אפעה!” – גער בה מחמד וירקע ברגלו.

“בי אדוני, אשאלה נא אותך שאלה אחת ואחר אחדל!” – חננה אישע קולה בשנותה את טעמה.

“שאלי ואנכי אענה!”.

“הן בפיך ובשפתיך אמרת למאמיניך: “אל תרבו לכם מארבע נשים!” – ואיך תוסיף לך כהנה וכהנה?”

ומחמד נבוך מאד ולא ידע מה לענות, אבל עד מהרה נמצא לו המלאך גבריאל לעזרה בצרה, – כי זה היה דרכו מדי הכָּשלו בלשונו: להתחפש ולהתנפל ארצה ולהעמיד חזון חדש, כמו נראה לו המלאך גבריאל ברגע ההוא וישם דבר אַלה בפיהו. וכן עשה גם בפעם הזאת: כי נפל פתאם ארצה, כאחוּז חלי הנכפה ⁵³, ויעוה פניו, וילטוש עיניו, ויפרפר בכל אבריו, ויז קצף מפיהו. ואז נשמע ממנו קול פחדים, הוא קול גבריאל מלאכו, הקורא אליו לאמר:

“הנביא! למה תאסור את אשר התיר לך אדונך למען הפיק רצון מנשיך?⁵⁴. הנביא! הנה מלאכו ממלא את ידך להוסיף לך על נשיך את כל אשה מאמנת אשר תשא אליך את נפשה ואשר חפצת בה. ובזה לך היתרון על כל המאמינים”⁵⁵.

ככלותו דבריו ענתה אַישע בלעג לשונה:

“האח, מה טוב המלאך גבריאל ומה גדול חסדו עליך! כי בטרם תקרא אליו יענך ומכל צרותיך יושיע”.

ומחמד נעוה משמוע ויקצוף ויקרא:

“ועל אפכן ועל חמתכן תִּיטב לי היהוּדיה הזאת מעשר נשים כמכן!”

“יהוּדיה! – וגם אותה תקים לצרה לנו?” – קראה חפזא, אשתו השנית, בהביטה אלי בחרפה ובוז.

“לא תבושי ולא תכלמי! ‒קרא מחמד בפנותו אלי בחמלה רבה – ואם תחשובנה אֵלה את מולדתך לחרפה לך, עדי נא גאון וגבה, וענית ואמרת להן: המחוקק הגדול מוּסה היה אבי אבותי, הכהן הגדול הרוּן – דוֹד זקן לי, והנביא הגדול מחמד הוא בעלי!”⁵⁶.

"בי נביאי הגדול! – חננתי אליו קולי – אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי את החסד אשר אבקש!”

“שאלי לך, אהובתי, כאַות נפשך, ובטרם תבקשי אענה!”

“אם לבך טוב על אמתך, כבדני נא נגד נשיך, ואכול בערב הזה את הארוחה אשר אכין לך בידי. ואם ינעם האֹכל לחכך, והייתי המאֻשרה בכל נשי חלד!”.

“בקשתך אעשה וכל משאלותיך אמלא – ענה מחמד באהבה – כי איככה אוכל להשיב פניך היפים ריקם?”

הלכתי אל בית המבשלות ואעש למחמד לביבות בתבונות כפי. וכאשר גמרתי לעשותן, הבאתין אל חדרו בפנים צוהלים, ואקרא לאמר:

“אכל נא, יקירי וקדושי, מן המטעמים אשר עשיתי לך והיו מעדנים לנפשך!”

“הנה אמרת אף עשית! אכן לך נאוה תהלה כי אשת חיל אַת!” – קרא בשמחה.

כמעט שישב אל השלחן, ואיש צעיר לימים בא החדרה.

“ברוך בואך, בַּשיר אהובי, חברי ביום קרָב! שבה לימיני ואכלת עמי מן המטעמים אשר עשתה לי אשתי החדשה⁵⁷”⁵⁸ – קרא מחמד כטוב לבו.

בשמעי זאת ובהביטי אל העלם נבהלתי ואחז בשרי פלצות – כי היה צר לי מאד על חיי עלומיו. לאָשרי נטו צללי ערב ויהיו לי לישועה. ולולא הם שעמדו לי, אזי הכיר מחמד על נקלה בפני, כי סוד נורא כמוס עמדי.

העלם שמח על הכבוד אשר נתן לו הנביא, וישב על ידו ויאכל מן הלביבות בתאות נפש, בעוד אשר מחמד אכל בלי חמדה, כי היה שָֹבע ממשתה הצהרים, ורק למעני טעם מהן מעט לבלתי הכלימני⁵⁹.

כמעט שעברו רגעים אחדים והעלם נתַּר ממקומו ויצעק מרה: “אוי לי כי נדמיתי!” ויתנודד ויפול לארץ, פניו קבצו פארור וקצף נראה על שפתיו מאש תפתה הלוהטת את קרביו. עוד רגע אחד נשמעה נחרתו אימה בצאת נפשו, ומשנהו כבר שכב דוּמם, כי מת לשחת.

“אי שמים, מה זאת? – קרא מחמד בחרדה – גם לי רע ומר ובקרבי לא כן! בת בליעל, מה זאת עשית לנו?” – צעק בקפצו עלי בזעם אפו.

אז ענקתני גאוַת נקם, ואען ואֹמר לו:

“אמנם כן, נביא שקר ובליעל! אנכי שמתי מות במאכל אשר הכינותי לך, עקב אשר רמסת לארץ חיי בשפכך דמי אבי ואחי ובעלי. עתה הנני בידך, שלוף חרבך ומותתני, כי מאסתי חיי ועולם חשך בעדי!”.

ומחמד הניף עלי חרבו, אך כרגע שב ונחם.

“לא! – אמר באפו – מות כזה יקל לך לנשוא. אכן מוֹת תמוּתי, אבל אחרי יסורים רעים וענוּים קשים אשר תשאי כדי רשעתך!”.

אז נתן אות ואחדים מעבדיו קפצו החדרה.

“תפשו את הארורה הזאת! – קרא אליהם – אסרוה בחבלים והובילוה יחד עם גוית העלם המת אל אבוּ סופֿיַן אביו, והגידו לו כי היא סַבה בנפש בנו ומידה מת!”.

והעבדים מהרו ויעשו כדברו. ובכן הוּבלתי עם גוית המת אל בית אבוּ סופֿין, אבי העלם האמלל. ואבו סופֿין, איש זקן בא בימים, נדיב ונכבד בעמו, ישב אז על פתח ביתו וינעים שיחה עם שכנו הקרוב לו. ובראותו את המון העם אשר התלקט סביבותינו, הולך וקרב אל ביתו, חרד חרדה גדולה ויקרא: “מה זאת?”.

“הנה בנך יחידך מובא אליך!” – נשמע קול העם ברעו.

ברוב עמל הצליחו עבדי מחמד להדחק בין ההמון הרב, ובהגיעם אל איש השיבה, הניחו לפניו את גופת בּשיר.

“הנה הנביא שולח אליך את בנך – והאשה הזאת היא רצחתהו נפש!” – אמרו לו בשפל קולם ויפנו וילכו לדרכם.

פני הזקן חורו מאד ורגליו פקו, ובהתאמצו לקום נפל על המת ארצה.

ההמון הרים קול זוָעות, כלם נשאו רום ידיהם להכותני נפש. אבל אבו סופֿין התחזק ויקם בכל מאמצי כחו, ויעמוד ביני ובין העם ויאמר בקול חרד: “אנא, הרפו ממנה! הן את נפש בני רצחה, ולא לאחרים עשות בה משפט חוץ ממני!”.

אז פנה אלי ויתבונן בי בעינים מפיקות מרת נפשו ויאמר:

“האַת הרוצחת? לולא שמעתי זאת באזני, כי עתה חשבתיך למלאך אַלה, בשפטי למראה עיני, ולא לשד משחית, אשר השיא מות על בני יחידי – ולמה עשית זאת? מה עשה לך בני הזך והישר, הטוב והנעים, כי הקצרת חיי עלומיו?”.

דברי הרכים נגעו עד נפשי וירעו לי ממדקרות חרב.

“אמנם כן הוא, אב שכוּל! – השיבותי בקול יללה, בהתנפלי לפניו ובחבקי את ברכיו הרועדות – אנכי סַבתי בנפש בנך! אכן הרעותי לעשות, אבל לא בצדיה עשיתי זאת. ידעתי כי לא תנקני ומות אמות מידך; אבל בטרם תעשה נקמתך בי, אדברה נא דבר באזניך, ויהי נא חסדך לשמוע דבר התוַדוֹתי!”.

“דברי, כי שומע אני!”.

אז ספרתי לו את דבר שנאתי וחמסי על מחמד, אשר הכרית את משפחתי, ושבועתי ומזמתי לקחת ממנו נקמתי, ומקרה בנו האמלל אשר נספה על ידי לדאבון לבבי ומרת נפשי.

כל שומעי נדו לי ועיניהם מלאו דמעה.

“שמעי אשה ודעי: – קרא אבו סופין באחזו בי ברעדה – הן אַת האבדת ממני את שארית נחמתי וחלקי בחיים, ועליך איפוא להשיב לי את אבדתי! אנכי הייתי מאֻשר באבות; ששה בנים היו לי, כלם אהובים, כלם גבורים, ומכלם לא נשאר לי אף אחד לשית ידו על עיני – והנני לעת שיבתי כערער בערבה וכצפור בודד על גג. דעי לך, כי אויב בנפש הייתי גם אני למחמד בראשונה. במלחמות בָּדר ואָהוּד ⁶⁰ הייתי מפקד צבא אויביו. במלחמה האחרונה נפלו חמשת בני הגדולים, יחדו הֻצעו חללים על שדה קטל, ואני נפלתי בשבי. ואחד מהנלחמים למחמד, עבאס שמו, שלף עלי חרבו להמיתני, ויתן לפני שני דרכים: לבוא בדת מחמד או למות מידו⁶¹, ואנכי חפצתי חיים, לא למעני כי אם למען בני האחרון, הצעיר, לבל ישאר עזוב לנפשו בעודנו בילדותו. ואשנה אחרי עבאס את הדבר אשר שם בפי; בטאתי בשפתי: “לַא אַלַּה אִיל אַלַּה, מַחְמַד רַסוּל אַלַּה!” ⁶² – ובזה באתי בקהל המאמינים, ומה נפלא המקרה, כי היד הנוקמת נקם חמשת בני, המיתה לי את בני האחרון! מאת אַלה היתה זאת ואדם מה יבין דרכו! לכן זה משפטך ממני יצא: אנכי לא אמיתך – רק זאת אני נוטל עליך: כי תשיבי לי את אבדתי! את עשקת ממני את בני, היי איפוא את לבת לי, והיתה נפשך תחת נפשו. השארי עמי, להיות לי למשיבת נפש ולכלכל את שיבתי. ותהי זאת נחמתי בעניי, ולא ירד אבו סופין השכוּל והאֹבד אָבל שאֹלה!”.

כל הנצבים עלינו בכו בכי תמרורים לשמע הדברים האלה. ואנכי נרעשתי נפעמתי וכמעט יצאה נפשי בדברו. ואפול בקול בוכים על צוארי הזקן רב החסד, ואחבקהו ואמצהו כאב לי.

ומחמד נפקד מהיום ההוא והלאה⁶³ בתחלאים רעים ונאמנים, וכחו הלך ודל. הרעל לא בא אל קרבו די המיתו כרגע, אבל המעט אשר בלע, היה לו כמררת פתנים, ויאכל את קרביו ויביא רקב בעצמיו. לשוא בקש צרי למכאֹביו, לריק הרבה לו רפאות תעלה – כל רופאיו נואלו, אבדה חכמתם, וחליו גבר ומכאֹביו כבדו עד בלתי נשוא. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויקרא אליו את שני האנשים הקרובים לו, את עלי ואת פַּדהל, ויצום לשאת אותו אל המקדש, לראות את בני עמו לפני מותו. שם עלה על הבמה, ויתפלל תפלתו הקצרה כדרכו, ואז פנה אל קהל עדתו ויקרא אליהם לאמר:

"בשם אַלה הרחמן והרחום!

“משלמים! היום הזה השלמתי את אמונתכם ואחן אתכם בתורת האסלם, למען תאמינו באַלה מעֻזנו. וכל העובר על דברי, בשגגה ולא בזדון, ישוב אל אַלה ונחם, כי חנון הוא ומרבה לסלוח⁶⁴. הן קרוב יום מותי, עוד מעט ואינני – לכן נבואה חשבון: אם הכיתי איש מכם בחרות אפי, הנני נותן גֵוי לו להשיב לי כגמולי, ונסלח לי. אם חֵרפתי איש מכם בהתנשאי – הנני כעפר לפניו, ישיב נא חרפתו אל חיקי, ונסלח לי. אם עשקתי איש מכם בחמס ידי – הנה לפניו כל הוני ורכושי, ולקח לו את העשק אשר עשקתיו, ונסלח לי. על כל אלה לא אקצוף, כי חמה אין לי ושנאת חנם רחקה ממני”.

את הדברים האלה שנה ושלש. אבל כל שומעיו החרישו, ואיש מהם לא ענה דבר. ויהי כהחלו לרדת מעל הבמה, והנה קרב אליו איש ויזכירהו להשיב לו חוב שלשה דירהם⁶⁵, אשר הוא נשׁה בו. וימהר מחמד ויֹשֶב לו את חובו, באמרו: “טוב להכלם בעולם הזה מבעולם הבא!”. אחר כן התפלל בעד נשמות המאמינים אשר נפלו במלחמותיו לאמונתו, ואז צוה להוליכהו אל ביתו. הקדחת תקפתהו בחֻמה, ולזאת שם את ידיו בכלי מלא מים קרים, ופעם בפעם הניח את כפות ידיו הרטובות על מצחו הבוער כאש בקראו: “אַלה, חזקני ואמצני לשאת את חבלי המות בדעת נכונה!”

בשלשת הימים האחרונים לפני מותו, צוה אל אבוּ בכר חותנו למלא מקומו בעבודת הקדש, כי לא עצר עוד כח לנוע אל מקדשו, להתפלל לפני העם כדרכו. אך ביום מותו הקשה לדרוש, כי ישובו יוליכוהו שמה, לשאת מדברותיו אל המאמינים בפעם האחרונה. בפנים לבנים כמת ובמצח קשור במטפחת לבנה, נשען על זרעות עלי ופֿדהל בא אל המקדש, והמון רב נאסף שמה, לראות את נביאם ולקחת ממנו ברכה לפני מותו. ובהביטם אליו אחז בשרם פלצות – כי היה מראהו מורה מאד. ככלות אבו בכר להתפלל, התחזק מחמד ויקם על רגליו ויעל על הבמה וישמיע בשפל קולו לאמר:

"בשם אַלה הרחמן והרחום!

אַלה שלח בשורה טובה! ישמעו המאמינים ויגילו ברעדה ועורם ירחב. כי זה נתיב אַלה, בו יַנחה את אשר יחפוץ, והאיש אשר יַתעהו אַלה, שולל ילך מבלי דרך. הוא משיב אליו נפשות בני האדם אחרי מותם. וגם בעודם ישיבן אליו בעת שנתם. שמרו את החקים הטובים, הנתונים לכם מאת אדונכם, בטרם תבוא עתכם פתאם מבלי הדעת. הזהרו מפני היום הממהר לבוא, בו יעלה הלב עד הגרון ויציקהו!" ⁶⁶.

קול מליו נחבאו, ועל פניו שכנה עננה ועיניו חשכו מפני רעיון לבו, כי אמנם קרב היום ההוא ועדיו אָתא. רגעים אחדים נשען דומם, תפוש ברוב שרעפיו בקרבו. מעט מעט התעורר ויחלף כח בעבור חושיו בו. אז החלו פניו להתאדם, ועיניו הזהירו באור נפלא, בעזוז כח דמיונו, בהתגבר עליו רוח הֲזיָתו – ויתעורר וירם בכח קולו ויקרא לאמר:

“ביום ההוא יִתָּקע בשופר, וכל יושבי תבל יפלו מתים ארצה, חוץ מאלה אשר יאבה אַלה להצילם. אז יתקע בשופר שנית, וכלם יתעוררו ויפקחו את עיניהם. וכבוד אַלה עליהם יֵראה, והארץ תאיר מכבודו. אז יפָּתח ספר הזכרון לפניו, בקומו לשפוט הארץ ולהשיב לאדם כמעלליו. הרשעים יָשלכו להמונים אל הגיהנם, ויראי אַלה יובלו להמונים אל גן העדן. זה משפט הגיהנם אשר הוכן לבוגדים: רוח זלעפות מנת כוסם, ופרי עץ הזקום ⁶⁷ יהיה מאכלם. כשמָרי השמן יבער בבטנם ולצמאם יַשקום מים חמים עד כי תבָּקענה מעיהם. – וזה משפט גן העדן אשר הוכן למאמינים: הם יֵשבו לבושי שש ומשי תחת עצי לוט ומטעי נכאת וצרי טוּבי המערכה – מה נעים ריחם ומה טוב צלם! ואצלם מים נאמנים ועל פלגיהם כל פרי טוב. על מטות שן ישכנו, על יריעות משי מרֻקמות זהב ופנינים. אל פיהם יעופפו עופות צלוים וכל פרי נחמד למינהו. בַּחורים טובי תאר יעמדו עליהם לשרתם ויושיטו להם גביעים וכסות יין חמר מלא מסק⁶⁸; יין אשר לא ישכיר ולא יכאיב. ובתולות יפות ונעימות תהיינה להם למנה, ובאהלי אפדנם תוָעדנה להם. בתולות נצח⁶⁹ אשר נבראו להם לבדנה ולא נגע בהן איש או שֵׁד. מראיהן כנגה השחר, אדמו עצם מפנינים, והן כשמים לטהר, ספיר גזרתן. עיניהן גדלות כביצי היונה ושחורות ובוערות כאבני אקדח במשכיות כסף. ולהם תהיה חמדת עולם להשתעשע – וכן יתעלסו עד בלי ירח וימלאו נפשם נעימות נצח”⁷⁰…

בדברים האלה נאנק הנביא דֹם, כי נִתקו זמותיו בחום לבו, בהגיע הזיָתו עד מרום קצה. וכל המאמינים עמדו כחולמים בהקיץ, פיהם פערו כמו למלקוש, רירם ירד על זקנם ועיניהם כמו יצאו מחֹריהן. – – –

“שאוני והביאוני אל ביתי!” – לחשו שפתי מחמד, כי התקיפוהו מכאֹביו וכחו עזבהו כלה. ואנשיו עשו כדברו וישכיבוהו על יצועו ואַיִשַׁע אשתו שמה ראשו על ברכיה.

“אַלה – כן – עם חברי⁷¹ – שם” – – –

ועוד הפעם נתקו זמותיו ונחרת הגסיסה נשמעה. עוד רגע התעוֵת, ואחר שטח את ידיו וראשו נשמט אל חיק אַישע, ויגוע וימת והוא בן ששים ושלש שנה במותו⁷².

ויושבי עיר מדינה דרשו בחזקה כי תובא גויתו אליהם לחצוב לו שם קבר, כי אל העיר הזאת החיש מפלט לו בהרדפו על צואר מאת אנשי מיכה, והם היו הראשונים אשר עמדו לימינו ומכחם שחדו בעדו. ושאלתם זו נִתנה להם, כי צדקו בדבריהם. ותובא גויתו אל העיר מדינה, ויקברוהו שם בכבוד גדול ויתאבלו עליו ימים רבים.

בטרם אכלה את דברי, הנני לחות דעי ולהשמיע קשט אמרי אמת על דבר מחמד לכל תכונתו ומדותיו.

הוא היה בעל קמה ממֻצעת ומבנה גֵוו איתן. ראשו רחב וזקנו עב, עיניו שחרוֹת, פניו מלאים הוד ומפיקים נעם וידידות, ושער ראשו שוה ויורד על צוארו הלבן ועל שכמו הרחב. דבריו היו מעטים, אבל מחשבותיו רבו. הוא היה טוב לב ומלא רוח חן וחנינה. בגדיו היו פשוטים וכל הליכותיו תם וענוה. כל עבודה ומלאכת בית אהב לעשות בידיו, ודרך גאה וגאון שנאה נפשו. כן היה עם כל אנשי בריתו הנאמנים לו ולדתו. רק קנאת דת וחמדת נשים, שתי אלה המדות הרעות השחיתו דרכו. בגללן התמכר לכל תועבה ויעש מעשים אשר לא יעשוּ. גם בתורתו נמצאו דברים טובים, ורבות הועילה להערבים לעזוב משובתם ולהיטיב דרכם. בה הורה למאמיניו דעת האחדות לאלהים עליון. הוא בער את הגלולים מארץ ערב ויטהר את היכל הקעבא משלש מאות האלילים אשר נמצאו בו מאז. הוא בטל מנהגים רעים אשר הסכינו אליהם מקדם, וביותר – את רצח הילדים. כי היה דרך הערבים העניים להמית את ילדיהם, מדאגה מדבר פן יחסר לחמם⁷³. הוא הטיב מצב הנשים, אשר נענו מאד תחת בעליהן, בהחשבן בעיניהם כבהמות שדי. הוא הזהירם על פי תורתו להיות רחמנים ונדיבי לב, לתת צדקה לעניים ולסעדם ולתמכם בכל עת. גם לחוס על העבדים מקנת כספם, לבלתי רדות בם בפרך. הוא היה אומר: “התפלה תשא את האדם למעלה, הצום יביאהו עד שער השמים, והצדקה תפתח לפניו דלתיהם לבוא בם במרחביה”.

ואנכי הייתי בת נאמנה לאבו סופֿין כל ימי חייו, ואנעים לו שנות זקנתו ושיבתו ככל אשר מצאה ידי. והוא זכר לי חסדי ואמונתי, וכאשר קרבו ימיו למות שמני ליורשת כל רכושו. אחרי מות האיש הטוב הזה שבתי אל אַחי בחַיבר, ופה אבלה את שנותי במנוחה, כי שפרה עלי נחלתי ומנדבת אבו סופין עשרתי, מצאתי הון לי.

הנה התודיתי לפניך, בני, על כל אשר עשיתי; ידעתי כי לא יצדק פעלי בהשפטי, ובכל זאת אקוה כי לא יגדל עוני מנשוא.

ובזה תמו דברי. והמגלה הזאת והצלחית אשר בה נקמתי דמי קרובינו מאת מחמד עוכר שארנו יהיו נא לך ולזרעך אחריך לזכרון עולם.

מאת אמך אוהבתך ומרחמתך,

צינה.

---

הַתַּכְרִיך

מאת

אברהם שלום פרידברג

(העתקה בשנוים ותוספות)

(בשנת ארבעת אלפים וחמש מאות לבריאת עולם)

אני אברהם בן הונא בן עזרא בן צינה כותב בעיר

קורדובה אשר בספרד את המגלה הזאת, והיתה לך,

יעקב בני, לזכרון עולם לדורותינו.

תורה חדשה יצאה מנאות מדבר ותאחז בכל סביבותיה. כמעט עברו שנים אחדות וכבר התנוסס דגל המחמדים על כל ארץ ערב, והמאמינים, “בני המדבר”, נשאוהו למרחוק, ובקראם בפיהם: “לאַ אַלה אִיל אַלה, מַחֲמַד רסוּל אַלה!”, החרידו את פרס וביצנץ, שתי הממלכות הגדולות אשר נמוטו מוסדיהן מריבות מדינה ומפלגות דת. אכן גם מקרב המחמדים נעדר השלום מראשית דרכם, ומושליהם הראשונים לא האריכו ימים, כי רֻבם נפלו איש בחרב אחיו. אבל סכסוכיהם פנימה לא עצרו בעדם מנטות ידם על כל העמים והארצות חוצה, וכאסוף בצים עזובות אספום אליהם. “האסלם או המס!” – קראו אל העמים הנכבשים מפניהם, לאמר: לבוא בצל דתם ולהיות חפשים כמהם או להיות להם למס עובד. ובעוד אשר רוב העמים בחרו בחפש ויקבלו עליהם את דתם, בחרו בני עמנו לשאת את המס אשר ישימו עליהם המנצחים החדשים ולהשאר נאמנים לדת אבותם. אף שמחו לקראת המנצחים האלה, כי היו טובים להם ממלכי פרס וביצנץ, אשר רדפום באף וירעצום וירוצצום באכזריות חמה – ועל כן קצו מפניהם ויהיו זרוע לבני ישמעאל, אשר נחשבו בעיניהם כגואלים שלוחים ממרום להצילם מיד מבקשי רעתם.

---

בממלכת ביצנץ, היא רומה המזרחית ¹ , השתמרו חקי תיאודוסיוס² בכל תקף, להצר ולהציק לישראל ולהשפילם עד העפר. מלבד אשר הָרחקו מכל משמרת פקודה בממשלה, גם נפסלו לעדות נגד בני העמים, נרדפו גם בעניני דתם, למען הרחיקם ממנה. להם נאסר לבנות בתי כנסיות לתפלה, לבאר את כתבי הקדש על פי המדרש והאגדה – פן יתחזקו על ידם בדת קדשם; וגם לחֹג את חג הפסח במועדו, בשנה שהוא חל לפני חג פסחם של הנוצרים³ – להשכיח מלב כלם, כי החג הזה יסודתו בדת ישראל. ירושלים עיר הקדש נהפכה לבישופיא נוצרית, ומאז והלאה נאסר על היהודים לבוא שעריה – לבל יטמאוה בנשמת אפם, כי “זעומי אלהים” המה. העיר טבריה היתה למקום תורה וישיבה מימי ר' יוחנן והלאה⁴ – וגם היא נהפכה לבישופיא ואחינו נדחו ממנה. יושבי אנטוכיה היו צוררי ישראל מאז ומקדם⁵, ותמיד בקשו להם עת מצוא לשלוח יד בעם חרמם. פעם אחת התחלקו לדעותיהם במשחקם הלאֻמי – והשחוק ההוא היה ליהודים לבכי ומספד! כי בריבם איש את רעהו נפלו פתאם על היהודים ויהרגו מהם רב וישליכו את חלליהם אל בית הכנסת ויציתו בו אש וישרפוהו. ובהגיע הדבר אל הקיסר צינו ⁶ , שנן לשונו לאמר: “אבל אשמים הם האנטוכיים, בשרפם את היהודים המתים ולא את החיים!”⁷. דבר כזה הנשמע מפי מושל הארץ היה די להסית את ההמון השובב לכלות רעתו בבני עמנו – וישובו ויעשו כן ליהודים יושבי דפנה, הקרובה לאנטוכיה, ויפלו על בית הכנסת ויחללוהו ויהרסוהו, ואת המתפללים בו המיתו באכזריות רשע ⁸. ויהי בימי פוֹקַס העריץ ⁹ , ויכשל ליהודי אנטוכיא כח הסבל, ויתקשרו יחדו ויפלו על צורריהם וישיבו להם כגמול ידיהם. ורק ברב חיל הצליחו שרי צבאו לבצור רוח היהודים המתקוממים, ואז שבו הפכו ידם בהם להכחידם מן הארץ¹⁰

גם בארצות ממלכת פרס לא מצאו בני עמנו מנוח להם. כי כקנאת הכהנים הנוצרים בממלכת ביצנץ, כן גדלה קנאת הכמרים המהגים בממלכת פרס, והם הסיתו את מלכיהם לגזול משפטם ולרדפם ולהשיבם עד דכא. כמעט שהונח להם במות המלך האכזר פירוז שבור ¹¹), והנה קם מלך חדש אשר הֵרע להם ממנו, הוא המלך קוֹבד, אשר נפתה אחרי מהגי קנאי ושמו מַצדק, שאמר לתקן עולם בבטול חקי הרכוש, כי יהיה “הכל הפקר לכל”, ואף בעניני האישוּת. ובני עמנו, אשר התֹּם והצניעות וקדושת חיי המשפחה הם חייהם וארך ימיהם, מאנו לקבל עליהם את הגזרה הזאת. ויחר אף קובד ויצו לתפוש את מר יצחק ראש הישיבה ולהמיתהו. אז קם ראש הגולה, מר זוטרא השני, ויעש לו חיל ויך את צבא המלך אחור ויגרש את מצדק עם כל אנשי מעשהו ממושבות בני עמו בבבל. ויהי למושל חפשי בעמו ומושב יקָרו בעיר מחוזא הקרובה לקטיספון הבירה. הדבר היה בשנה השלישית לנשיאותו, והוא בן שבע עשרה שנה בעת ההיא¹²

שבע שנים ארכו ימי ממשלתו. לאחרונה הֻכה חילו לפני חיל פרס הרב והעצום ממנו, והוא ומר חנינא, אביו הזקן, נפלו בשבי, והמלך קובד עשה בהם משפט מות, וגופותיהם הוקעו על גשר מחוזא, לאות לאנשי מרי, וכל יושבי העיר וסביבותיה שֻדדו והובלו בגולה ארצה פרס, וכל הישיבות שהיו בבבל ללמודי התורה עברו ובטלו מן העולם.

בימי המלך כוֹזרו נוֹשירוַן הונח ליהודים יושבי בבל כמעט, גם הישיבות שבו לקדמותם, אבל המסים כבדו מנשוא; מהם לא נקו בלתי אם ילדים ואנשי שיבה. לעמת זה הורע להם מאד בימי הורמיז בנו ¹³, אשר היה כנירון לעמו וכאדרינוס לישראל יושב ארצו. אז קשר עליו שר צבאו, בַּהרם גובין, ויורידהו מכסאו ויתנהו בבור השבי ושם הומת מות נבל. ויהודי פרס ובבל שמחו לקראת בַּהרם, וישחדו מכחם בעדו, ויתמכוהו בכסף ובאנשי חיל לכונן לו כסא ממלכה. עוד עיניהם נשואות אליו, בתקותם להבָּנות ממנו, והנה שלח קיסר ביצנץ חיל גדול לעזרת כוזרו פירוז, בן המלך המומת. והפרסים אשר נשארו באמנה את בית המלוכה, גם המה נתנו יד, ויחדו נלחמו על בהרם, ויכו את חילו עד חרמה, ובהרם נס ונמלט אל ארץ אחרת ותהי לו נפשו לשלל. – בשבת כוזרו פירוז על כסא אבותיו, נפקד עון היהודים עליהם ואידם גדל מנשוא. ביותר כלתה הרעה לצאצאי בית דוד, שהם תקות ישראל ומבטחו לעת קץ – כי נכתם עון ראש הגולה, מר חנינאי בן מר כפנאי, אשר משך ידו את בהרם ויטה לב בני עמו אחריו. גם זכרו להם עון אבותם, ראשי הגולה מר הונא מארי ומר זוטרא, אשר שניהם נשפטו בעון מרד, האחד בימי פירוז שבור¹⁴ והשני בימי קובד. ותנתן דת מאת המלך, לבער אחרי המשפחה הזאת עד תֻּמה. אז הוכן לבנים מטבח בעון אבותם, וכל אשר מבית דוד מוצאו נתפש להרג. בראשם נפל ראש הגולה מר חנינאי, ובדמי ימיו הורד שאולה. גם נשים וילדים לא מצאו רחמים, וכלם יחד נכחדו מן הארץ. והנה נפל דבר בארמון המלוכה, אשר שנה פני הכל ויהי לישועה לפליטת בית דוד ולטובה גדולה לכל בני ישראל יושבי הארץ ההיא!

---

המלך כוזרו פירוז חלם חלום¹⁵ , והנה הוא עומד בגנת ביתן, ובו כל עץ נחמד וטוב. ובדעתו כי הגן הזה לא לו הוא, חרה אפו בו, ויקח גרזן בידו ויך את כל עציו ומטעיו עד בלתי השאיר להם שרש וענף. ויהי כאשר בצע מעשהו בכל הגן וירא והנה עוד נצר אחד פורה משרש עץ גדול אשר נכרת מידו, וירם את הגרזן גם עליו. והנה נצב עליו איש זקן, הדוּר ונכבד מאד במראהו, ויחטוף את הגרזן מידו וישליכהו אל מצחו ויפצעהו פצע אָנוש, וירד דמו על פניו ועל זקנו. ויירא המלך מאד ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו לחוס על חיי עלומיו. “ומדוע לא חמלת אתה על הגן הזה אשר נטעו ידי, ותַּשחת את כל עציו, ותקטן עוד זאת בעיניך ותרם ידך גם על הנצר האחרון להכריתו?” – כן קרא אליו הזקן בחמתו, ולא הסיר מעליו ידו עד כי נשבע לו המלך, לשים עינו על הנצר ההוא, לפקדהו לטובה עד אשר יגדל והיה לעץ רענן.

ויהי כאשר הקיץ המלך משנתו, וימצא נטפי דם על משכבו, ויזכור את חלומו ותפעם אוחו ויקרא לכל חכמיו המהגים ויספר להם את חלומו ואין פותר אותו לו. ותהי העצה היעוצה לבקש לו אחד מחכמי ישראל היודע רזים ותעלֻמה יוציא אור. וימָצא לו מר חנן מאישקא, ראש הישיבה בפומבדיתא, והוא עצור אז בבית הכלא עם בתו הצעירה, אלמנת מר חנינאי, אשר נשארה הרה ומטעם המלך נעצרה עד אשר ימֶלאו ימי הריונה, ואז יומת הילד אשר יולד לה, ולא יהיה עוד שריד לבית דוד בישראל יושב בבל. ומר חנן פתר להמלך את חלומו, כי הזקן אשר ראה הוא דוד בן ישי, אבי משפחת המלוכה בישראל, והנצר האחרון אשר כונן להשחית הוא צמח צדיק, השארית הנמצאה לבית דוד, אשר עודנו בבטן אמו, היא בתו, האלמנה האמללה. אז ידע המלך את החלום ואת שברו, ויצו להוציא את האשה לחפשי, ולתת לה ולאביה מקום בארמונו, וכל מחסורם יהיה עליו. וכמלאת ימי הריונה ילדה האלמנה בן¹⁶, ויקרא שמו בוסתנאי, על שם הגן¹⁷ אשר נראה למלך בחלומו. ומאז והלאה הטיב המלך דרכו ולא יסף עוד להָצר ליהודים היושבים בארצו.

והנער בוסתנאי הלך וגדל וטוב, ויעש לו שם ביפיו ובתורתו ובחכמתו, ויהי עיני כל ישראל אליו, וישימו תקותם בו, אף אמנם לא נכזבה תוחלתם, כי על ידו שבה אליהם הנשיאוּת, ועוד גדל כבודה מבראשונה. מטעם המלך היה בוסתנאי לראש גולה בעודו בילדותו – כי פעם אחת זכר המלך אותו ויתאו לראותו, והוא אז נער בן חמש עשרה שנה. ויעמוד הנער לפני המלך מן הצהרים ועד הערב, “ולא הניע ראשו ולא הסיע רגלו”. והנה עף זבוב ויעמוד על מצחו וישכהו ברקתו עד שפך דם, והוא לא הרים יד להבריחו מעליו. ענוָתו זו הרבתהו בעיני כוזרו פירוז, וימשכהו חסד וישימהו לראש גולה ויתן לו מתנות כיד המלך. וימלא את ידו למנות לו דינים ומורים וראשי ישיבות, לדין ולהורות את העם כבשנים קדמוניות. ולזכר הזבוב אשר בגללו גדל חנו בעיני המלך, קבע לו תמונת זבוב בחתם תכניתו, והחתם הזה נשאר במשפחתו לדורותיו אחריו.

השמועה הזאת עשתה לה כנפים ותגיע עד סוריה וארץ הקדש, כי נתן ה' ניר לבית דוד ותקות ישראל לא נכרתה, כי עוד ירחם ה' את עמו וירם קרן משיחו. ויהי שם כוזרו פירוז לברכה בפי כל בני עמנו, הנגשים והנענים בלחץ הממלכה הביצנטית. ויהי כאשר קרא כוזרו פירוז עליה מלחמה, ויעל עם חילו על סוריה ועל ארץ הקדש, ששו כל אחינו לקראתו, ותקותם זו שעשעתם, כי כגבור יד מלך פרס תקום להם ישועה ותבוא הגאולה אשר אליה הם נושאים נפשם. ויֵאספו להמוניהם ויעמדו בחיל הפרסים, וכאשר גברה ידם שבו ויקחו נקמתם מאת אויביהם, וביותר כלו חמתם בנוצרים אשר בירושלים עיר הקדש¹⁸, ובשאפם נקם עברו גבול ויֵהפכו גם המה לאכזרים, ויעשו נוראות לא הסכין להם העם היהודי מטבעו.

ארבע עשרה שנה היתה רוחם נאמנה עם מלך פרס, וישבו במנוחה ולא ידעו רע. אבל לשוא קוו לשוב לקדמותם! ארץ קדשם לא הושבה להם, גם הושמו עליהם מסים למֹרת רוחם. ויהי העם מתאוננים רע איש באזני אחיהו, ויקצוף עליהם הנציב הפרסי ויתפוש הרבה מהם וישלחם אסורים בכבלים ארצה פרס, ויהי קצף היהודים הולך וגדול. הדבר נודע להקיסר הירַקליוס¹⁹ , ויערים עצה למשוך אותם אחריו, ויכרות עמם ברית למען הרחיקם מעל פרס. גם הטה אליו לב סירועס בן כוזרו, אשר התקומם על אביו ויורידהו מכסאו ויצו עליו אנשים וימיתוהו. וחיל פרס עזב את ארץ הקדש, וכל המדינות הנכבשות שבו אל ממלכת ביצנץ כבתחלה²⁰ וכראות הירקליוס כי היתה הרוָחה, ויפר את בריתו אשר כרת עם היהודים, ועל פי הכהנים אשר הבטיחוהו לאמונה כי לא יחשב הדבר לעון לו, וגם יקבעו צום לכפר על נפשו אם כה תגדל יראת חטאו, מסר את יהודי ארץ הקדש ביד מבקשי נפשם, אשר נפלו עליהם וישמידום. לא נשארו בלתי אם השרידים אשר שרדו אל ההרים ויתחבאו שם, או אשר הצליחו להמלט ארצה מצרים²¹

שנאת הירַקליוס לעמנו עברה כל גבול מאז נבאו לו החוזים בכוכבים, כי עתידה ממלכת ביצנץ לנפול בידי עם נמול²². ובחשבו כי הוא עַם היהודים, צוה להשמידם ולאבד כל זכר להם – והוא לא ידע כי הוא עם הערביים, בני ישמעאל, אשר עוד בימיו נכבשה לפניהם כל ארץ סוריא וארץ הקדש²³, ואחר כן גם העיר ירושלים²⁴. אכן גם היהודים היו להם לעזרה, בהתאמצם להסיר מעליהם עֹל הירקליוס הבוגד והאכזר. כן נמסרה בידם העיר קסריה, אשר מספר יושביה הגיע עד שבע מאות אלף, בהמצא להם איש יהודי, אשר הוליך אותם דרך תהלוכה נסתרה; בה הגיעו על נקלה אל תוך העיר הנצורה ויכבשוה באפס יד²⁵

עד מהרה בא הקץ גם על ממלכת פרס, אשר מאז מת כוזרו פירוז מלכה, הלכה מדחי אל דחי. במשך ארבע עשרה שנה ²⁶ היו בה שמונה מלכים ובתוכם גם שתים נשים מבנות כוזרו מושלות בארץ, וכלם לא הצליחו להשיב אליה כבודה וחזקתה מלפנים. אז עלו עליה המחמדים כשֹאה. והמלך האחרון, איזדגר השלישי, נפל חלל, ונשיו ואחיותיו נפלו בשבי, וכל הארץ היתה להמחמדים לנחלה.

---

כאשר מת מחמדִ²⁷ לא הניח אחריו בן יורש עצר, וחותנו אבו-בכר²⁸ עמד בראש עמו ויקרא בשם “חליפי”²⁹, וימלוך רק שנתים ימים וימת במדינה³⁰, וימלוך תחתיו עמר, שגם הוא היה חותן מחמד ³¹. עשר שנים ארכו ימי ממשלתו, ובמשך העת ההיא נכבשו לפניו כל ארצות הקדם, גם ארץ מצרים נפלה בידו³². האיש הזה אשר בקנאתו נטה קו על אֹצר הספרים הגדול אשר באלכסנדריה לבערו מקרב הארץ³³ – החליף הקנאי הזה לא יכל הטות חסד ליהודים ולנוצרים, אשר לשניהם יחד הראה מחמד שנאתו כאשר גברה ידו. ותהי ראשית מעשהו לגרש את היהודים ממדינת חַיבר ואת הנוצרים מעיר נגראן אשר בארץ תימן, באמרו כי ארץ ערב נעלה בקדושתה, בהיות בה הנביא קדוש אַלה ובצאת ממנה תורת האִסלם לאור עולם, ולא תוכל אדמת קדש זו היות מעון לטמאי אדם, הכופרים במחמד ותורתו. ולשרי הצבא אשר יצאו מלפניו לכבוש את הארצות נתן צו, לתת חוקים מגבילים לשני “עמי הכתב”³⁴: לבל יבנו בתי תפלה חדשים ולבל יתקנו את הישנים, ובהתפללם בהם אל יעיזו בנפשם להשמיע במרום קולם. בעבוֹר איש מהם אל דת האסלם אל ישימו לו כל מעצור, ואת המחמדים יכבדו בכל מקום אשר יפגשום. גם לא תהיה להם כל משמרת פקודה בממשלת הארץ, ולא ירכבו על סוסים, ולא ילבשו כבגדי המחמדים, רק תהי להם תלבֹשת מיֻחדה, למען יֻכרו במראיהם, כי לא במאמינים חלקם. מלבד כל אלה יושם עליהם מס הגוף³⁵ והחרג³⁶. את העיר ירושלים לכד עמר בעצמו, ובידיו הניח על הר הבית את אבן הפנה למוסדות בית מסגד, אשר נבנה במקום שהיה בית קדשנו ותפארתנו. בהכנע ירושלים לפניו יצא הבישוף סופרוניוס לקראתו ויושט לו את מפתחות העיר, ובגלל זאת נעתר לו עמר, לקַים את החק אשר נתנו מלכי הנוצרים, ולאסור על היהודים לשבת בעיר הקדש.

אולם רוב הגזרות האלה לא יצאו לפעלן בימי עמר ואחרי מותו בטלו כָלה. המחמדים הבדילו את בני עמנו רק בדבר האמונה, אבל בעניני המדינה הכירום לטובה. על כן שמחו היהודים לקראתם בכל מקום בואם – כי היו טובים להם מאויביהם אשר משלו בהם לפניהם. וביותר הטיבו המחמדים לעשות עם יהודי בבל, כי הם היו רוב תושבי הארץ ועל ידם נקל להמחמדים לכבשה לפניהם. להם הגדיל עמר חסדו חרף קנאתו הגדולה, ויכר את בוסתנאי לראש גולה, ויתן לו את טבעתו לאות כבוד ושלטון. ובהודע לו כי הוא בן חמש ושלשים שנה ועודנו פנוי לנפשו, לקח את דארה, אחת מבנות מלך פרס השבויות עמו, ויתננה לו לאשה³⁷

ועמר הרחיב ממשלתו מהודו ועד קצה אפריקה, ותהי העיר מדינה בימיו חולשת על גוים כעיר רומה מלפנים. הוא הנהיג ספירה חדשה לימות עולם, מיום ההגירה ³⁸ והלאה. עוד ידו נטויה לכבוש ארצות ולהכניע גוים לא מעט, והנה נפל בחרב מיד נעלמה, ויבחר תחתיו עותמן, חתן מחמד, למושל ארץ. אבל גם ימיו לא נמשכו – כי התקשרו עליו ראשי השבטים מבני עמו, ובתוכם גם עלי בן אבו טלב, חתן מחמד השני, ויפלו עליו בחרבות שלופות וימיתוהו ³⁹. אז עלה עלי לכסא מושלים – וגם הוא נפל בחרב בוגדים אשר מעמו יצאו. ותהי המלוכה למוֹאַביא, נציב סוריה, אשר משפחתו לבית אומיה היתה המיחשה במיכה. הוא יסד את הממלכה להיות לנחלת עולם לצאצאיו אחריו, ובהיותו אוהב חכמה ומדע ותענוגים, העתיק את כסא המלוכה מעיר מדינה, החנפה והמתקדשת, לעיר דמשק, ההומיה והעליזה, להיות עיר ממלכת החליפים מן הוא והלאה.

אז היתה הרוחה לבני עמנו, במצאם בצל החליף את המנוחה אשר נעדרה מהם זה כמה, בגבור יד המחמדים על הארצות אשר בהן נאנחו תחת על סבלם כנוח עליהם שבט אויביהם ומנדיהם. הנוצרי שמע חרפתו מפי המחמדים הקנאים, בקראם אחריו “נַצרון גיַאוּר!”⁴⁰ , וידע את נפש היהודי אשר שמו מנואץ בפי אחיו הקנאים, הקוראים אחריו “העפ!”⁴¹. אף אמנם הוטב לנו מימי מואביא והלאה – כי הכירונו החליפים לטובה, ויקרבו חכמינו אליהם, ויהיו להם ליועצים ושרים ממונים על אֹצר הממלכה. ישיבות סורא ופומבדיתא גדלו מבראשונה, וראשיהן ומנהליהן היו לגאונים, אשר לאורם הלכו כל בני הגולה בארצותם למושבותם, ועל כלם היה כבוד ראש הגולה חופף, אשר נחשב לנשיא אלהים, ובו התהללו ובו התברכו כל אחינו הקרובים והרחוקים.

וממלכת המחמדים הלכה וגדלה לארכה ולרחבה, ותהיינה מֻטות כנפיה מלא רחב ארצות אזיא ואפריקה וחלק גדול מארץ אירופה. ובימי אל-וַליד, נכד מואביא, הגיעה עד הים אשר בקצה אפריקה וכמעט נגעה בגבול ספרד אשר בקצה אירופה מערבה.

­ *

אבותי ישבו במנוחה על נחלתם בחיבר עד בוא הממשלה בידי עמר, אשר בקנאתו לדתו גזר על כל היהודים יושבי ערב לעזוב ארץ קדשו זו. אז גלו בני עמנו ממנה; אלה פנו אל ארץ בבל ואלה שמו פניהם אל סוריה. בתוכם היה גם עזרא אבי הזקן, אשר שם פעמיו דמשקה וישב שם. בימי עבדול-מלך נכד מואביא ⁴² לֻקח הונא אבי אחרי כבוד להיות נאמן ביתו וסוכן על אוצרו, ויעש משלחתו בחפץ כפים, ויהי שמו הולך וגדול. גם במות עבדול-מלך ובנו אל-וליד ירש את כסא כבודו, היה אבי מהיוצאים ובאים בחצר מלכותו. ובשנת תשעים ואחת להגירה⁴³ ואני אז בן עשרים שנה, שֻלחתי במלאכות אבי מטעם החליף אל מוּסה אבן-נזיר, שר הצבא בעיר טַניה⁴⁴ , עיר החוף אשר בקצה אפריקה צפונה מערבה, להשפיק להחיל הנמצא תחת ידו ולהביא לו כל צרכיו. שם נפגשתי עם בני עמנו פליטי ארץ ספרד, אשר נמלטו ארצה מארוקו מפני רעת המושלים אשר אכלום בכל פה. ואלה קצות הדברים אשר ספרו לי אחינו הרחוקים:

בארץ ספרד נאחזו בני ישראל משנות קדם, וערים רבות בנו ויקראון בשמות ערי מולדתם בארץ הקדש⁴⁵. שם ישבו במנוחה כל הימים אשר היתה הארץ תחת ממשלת רומה. וגם אחרי כן כאשר ירשוה הגותים המערבים, נשארו במנוחה על מקומם עד אשר תקעה הדת הקתולית יתדה בה, וכמעשי כהניה הקנאים בארצות הממלכה הביצנטית כן היו מעשיהם בארץ הזאת, בהשפיעם על המלכים מרוחם, להצר ולהציק לישראל עד מחנק נפש. בשנה ההיא אשר נגאלו יהודי בבל מעֹל הורמיז על ידי בהרם גובין, החלו שמי ספרד להתקדר על היהודים היושבים בה. המלך ריקרד היה הראשון אשר החל להסיר משפטם ולהצר צעדיהם תחתיהם, וממנו ועד רודריגו המלך האחרון, משך מאה ועשרים ושתים שנה, משלוּ שבעה עשר מלכים, אשר רֻבם היו עבדים נרצעים להכהנים הקתולים, ורשעתם ליהודי ארצם גדלה עד אין חקר. אלה שדדו את ילדיהם ויתנום בידי הכהנים הנזירים לחנכם על פי דרכם, ואלה אנסו גם את האבות לעזוב אמונתם ולקבל עליהם את הדת הנוצרית. האנוסים ההם התאמצו להחזיק באמונת אבותיהם ולשוב אל עמם בסתר וגם בגלוי, ועל זאת נשפטו בחרב ובאש או נאסרו לעבדות עולם. מהם נצולו רק אלה אשר השפיקו להתחמק מפני שומריהם ולהחיש מפלט להם דרך רצועת הים אל חוף מארוקו, ששם כבר פרשו המחמדים נס ממשלתם. שם הונח להם מכל צרותיהם, ורבים מהם הצליחו בסחר ידם ויעשו עשׁר לא מעט. אך נפשם עליהם אבלה, בזכרם את גורל יתר אחיהם, אשר נשארו למעצבה בארץ ספרד. באין תקוה לחמלה ורחמים מאת הכהנים הקנאים והמלכים אבירי הלב, עושי דברם.

אנכי הייתי מרואי פני הנציב מוסה, הגבור האביר, אשר משכני חסד, וירבה עמי שיחה על אֹדות החליף “מושל המאמינים”, והעיר דמשק הבירה, אשר מאז היתה לעיר מלוכה רחבה ונסבה ותיף במאד מאד, ועל אֹדות העיר קונסטנטינה, בירת קיסרי ביצנץ, אשר פעמים רבות הרסו המחמדים אליה ולא יכלו לה. ואנכי ספרתי לו את כל אשר ידעתי, ותשובותי הפיקו תמיד ממנו רצון.

---

ויהי היום ואנכי יושב עמו בחדר משכיתו כפעם בפעם, והנה בא אחד משומרי הסף ויגד להנציב, כי עדת אֹרחים באה מארץ ספרד, והמה מתחננים לו לתתם לבוא לפניו. ויהי כקום הנציב לצאת אליהם ולקדם פניהם, ואקום גם אני ואפן ללכת לדרכי, ויעצרני השר וישחרני לצאת עמו יחדו, ובזכרי כי האנשים הבאים הם מארץ ספרד, נרציתי בכל לבבי ללכת עמו, לראותם ולשמוע מה בפיהם.

ואשר לא פללתי ראו עיני אף שמעו אזני! זה כשנה קם רודריגו נכד רצסוינד, אחד המלכים האכזרים אשר דכאו את עמנו בלי חמלה, ויעורר את העם על המלך ויטיצא, אשר מלך זה כתשע שנים, ויורידהו מכסאו ויעל למלוכה תחתיו. הדבר הזה העלה חמת בני המלך המוּסר, ודודם אופז, הגמון שיביליה, עוררם לנקום נקם, וישיתו יד עם יוליאן רוזן קיטה, שהיה אויב בנפש לרודריגו, אשר חלל את כבוד ביתו, ויאספו אליהם עוד שרים אחדים, אשר קצה נפשם בממלכה החנפה והחטאה, ויעברו את רצועת הים המבדלת בין ספרד ומארוקו – והם המה הבאים לפני הנציב, לחלות פניו, לעלות על ארצם ולכבשה, כי טוב להם היות עבדים נושאי מס להחליף המחמדי, מהיות שרים נושאי משרה בממלכה הספרדית!

כמעט כלו הם לדבר, ועדת אנשים נכבדים אשר עמדו מאחריהם, נגשו גם הם אל הנציב וישתחוו לפניו בהדרת כבוד.

התבוננתי אל האנשים ההם ולבי נמשך אחריהם – כי הכרתים במראיהם כי לא מבני הגותים המה, כי מוצאם מקדם, ממזרח שמש, ועיניהם ותאר פניהם וכל הליכותיהם יתנו עדיהם כי אַחי הם ומצור אחד חֻצבו עמי, רק שבתם בין לבאים ולכתם בקרב צרה הפילה אור פניהם ותכס עליהם בצלמות. עוד אני מתבונן אליהם ולבי הֹמה כהמות ים, והנה איש זקן, הדוּר ונכבד, עיניו מזהירות ככוכבים ותלתלי ראשו וזקנו כצמר צחר, יצא מקרבם ויעמוד לפני הנציב וישא הוד קולו לאמר:

“אדוננו השר! הטה נא אזנך לקול שועת עם נגש ונענה, הקורא אליך לעזרה והמחלה את פניך לתת לו מחסה בצל כנפיך! בבקשנו ממך זאת, אל נא תשיתנו עם בוגדי און, החושבים רעה על ארצם – חלילה לנו מעשות כזאת! הן אנחנו בני אברהם אביכם, יושבי ארץ ספרד משנים קדמוניות, נושאי עֹל מלך ושרים בלב נכנע מאז ומקדם. שומרים אנחנו את דברי נביאינו, אשר צונו בשם ה' לדרוש את שלום העיר אשר הגלנו ה' אלהינו אליה, “כי בשלומה יהיה לנו שלום” ⁴⁶ . גם קדושים לנו דברי חכמינו, אשר צונו להתפלל בשלום הממשלה, “שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו”⁴⁷. אבל קצה נפשנו בתהפֻכות רע, בהשחת הארץ מפני מושליה הרעים והחטאים. רבות נשאנו מאת המלכים אשר משלו בארץ עד כה, אבל המלך האחרון הכביד, עד כי כשל כח הסבל. הנך רואה לעיניך את השרים הספרדים האלה, שהם בני עם אחד ואמונה אחת עם רודריגו המושל בם – וגם הם נלאו נשוא, ואף כי אנחנו אשר מעצר וממשפט לֻקחנו והננו כצאן למאכל וכטיט למרמס. והנה שמוע שמענו, כי אחינו החוסים בצל הכליף הגדול, “מושל המאמינים”, יראו מנוחה כי טוב, וכל שריו הגדולים נוטים להם כנהר שלום. גם ידע נדע, כי אחינו פליטי ארצנו אשר החישו להם מפלט אל ארץ ממשלתך זו, מצאו בצלך את המנוחה והשלום אשר בקשו. ועל כן אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, אדון רם ונשא, ויחד עם השרים האלה נחלה פניך: פרוש נא כנפיך על ארצנו, ספחנה גם אותה אל ממלכת הכליף הגדולה והרחבה, והיינו אנחנו וכל יתר תושביה עבדים נאמנים לך ולמלכך עד עולם. הן לא יכבד ממך הדבר לעשותו – כי הלא רק רצועה צרה בת שתים עשרה פרסה, רצועת הים אשר על גבולך, מבדלת בין מארוקו וספרד. ומה טובה ארצנו זו ומה נחמדה! הן לארץ הקדש נדמתה בשמיה הטהורים ממעל לה; לארץ הודו – בהוד פרחיה וריח בשׂמיה ושמניה; לארץ תימן – בנעם פריה ומגד תבואותיה; לארץ מצרים – במחצבי הרריה, האֹצרים בקרבם כל מֻצק יקר, ולארץ יון – במנעמיה, ברוב תענוגיה ובחֻפיה הטובים לאניות סוחר. ואם כל אלה לא ישוו לך, אם לא למענך, עשה זאת איפוא למעננו, להציל משחת נפשנו! חוסה נא עלינו כרוב רחמיך, כי הלא גם אתה גם עמך מזרע אברהם הנכם, אשר מדות החמלה והרחמים היו ממנו מורשה לצאצאיו אחריו. לכן חוס נא, רחם נא והושיענו למען חסדך!”.

בשמעי הדברים האלה נפעמתי מאד ועיני מלאו דמעה. ועיני מוסה אורו, כי היו לו לששון ולשמחת לבב; אך השכיל למשול ברוחו ויען ויאמר להם, כי עליו לשית עצות בנפשו ואז ידע מה יענה. הם יצאו מאת פניו ואנכי אצתי בו לעשות בקשתם ולהגדיל שם כבודו בעיני “מושל המאמינים”, בספחו לו את הארץ הזאת אשר נכבדות מדֻבר בה, ואשר ממנה יוכל להגיע ולבוא אל לב אירופה ולהרים נסו לעמים היושבים בה. ומוּסה אסף אליו את יושבי עיר טַניה הסוחרים אל ספרד, גם את ראשי נכבדי היהודים אשר יצאו משם ויבּואו לגור בארצו, וכלם ענו פה אחד כי טובה הארץ מאד, אך יושביה יסחו ממנה מפני רעת מלכיה ומושליה. את כל הדברים האלה שם מוסה אל לבו ועצת המלאכים נחרצה נעשתה.

ויקרא מוסה אליו את טאריק שלישו, ויצוהו לקחת עמו גדוד אנשי חיל ולעלות על ארץ ספרד ולנסות אליה דבר. ויאסוף טאריק חמש מאות רוכבים, וירד עמם בארבע אניות אשר חכו לו בחוף טניה, ויעבור את רצועת הים ויבוא עד הר הסלע סבטא, אשר על חוף אנדלוזיה דרומה, וישא שם נסו. ומאז והלאה נקרא המקום על שמו “גבל-אל-טאריק”, לאמר: “הר טאריק”⁴⁸ . והרוכבים הגבורים שטו עברו לארך החוף באין מפריע, וישללו שלל אדם ובהמה רבה וישובו בשלום אל ארצם. שם שמחו כלם לקראתם, בשמעם מפיהם תהלת הארץ, העתידה לנפול בידם. אז אסף מוסה חיל גדול לכבוש את ספרד. ורוח גבורה לבשה את כל העם, ומנער ועד זקן ששו לקראת נשק. מהם בחר לו טאריק חיל שנים עשר אלף איש, כלם גבורים מלֻמדי מלחמה, מלבד גדוד הנוצרים הספרדים ובני ויטיצא, אשר נאספו אל דגל יוליאן, לעזור על יד המחמדים לכבוש את ארצם ועמם.

---

בימי האביב⁴⁹ העביר טאריק את חילו שנית דרך הים אל חוף אנדלוזיה, ויבצר את הסלע במקום אשר הֵרים עליו נסו בראשונה.

ורודריגו שמע כי עלה טאריק על ארצו שנית, וישלח לקראתו את שר צבאו טדמיר וחיל אלף ושבע מאות איש עמו. אך בהתנגשם יחדו הֻכו הספרדים מכה רבה ויהפכו ערף וינוסו. ואז עבר טאריק בארץ הלוך וכבוש באין מעצור, ורבים מהיהודים והנוצרים אויבי רודריגו שתו ידם עמו. לחזק את חילו ולעורר גבורתו חסם עליו את הדרך, לבל יוכל עוד לשוב, וישרוף את כל האניות אשר בהן עבר אל ארץ ספרד.

אחרי המפלה הזו שלח טדמיר אגרת ביד הרצים אל המלך רודריגו לאמר:

“אדוני ומלכי! הנה עם עלה עלינו מירכתי ארץ אפריקה, עם מר ונמהר החזק כסלע וקל כסופה. ואני התאמצתי בכל עז לעצרהו על דרכו, אבל לשוא כליתי כח חילי, כי חזק הוא ורב ממנו. עתה הנה החל לבצר עמדתו על אדמתנו, ואם לא נחיש עתה להדפהו ברוב אונים, אז מי יודע אם תנצל עוד ארצנו מידו. לכן אדוני ומלכי, הואילה נא לשים הדבר אל לב! אסוף חיל וצבא ככל אשר תמצא ידך וחושה לעזרתנו! גם נחוץ הדבר כי יהיו פניך הולכים עמנו, למען יחזק לבב אנשי המלחמה ויאמצו כחם לעמוד בפני אויבנו עז”.

הדברים האלה הרגיזו את רודריגו עד מאד, וימהר ויאסוף לו עדת שריו ויועציו. ותהי ראשית פעלם לשלוח את מבחר רוכביהם לקראת האויב. עד מהרה התאחדו גדודי הרוכבים עם חיל טדמיר, וילחמו עם המחמדים בחמה שפוכה וגבורה נמרצה; אבל הם עמדו כסלע איתן, ואחרי שפך דמים לרוב נסוגו הספרדים אחור, והמחמדים פשטו כנחל שוטף על אדמת ספרד, ויכבשו ערים וכפרים, ויושביהם נכנעו לפניהם עד מהרה, כי נפלה עליהם אימתם ויפחדו וייראו מהם.

לאחרונה בא רודריגו עם כל שריו ואציליו וחיל תשעים אלף איש עמם, וידי דמיונם לים זועף הסוער בשאון גליו. אבל טאריק לא חת משאונם ולא נענה מכל המונם, ויבטח על חילו הקטן, הכביר מהם באמץ לבבו ותבונות כפיו. החלוץ לחיל ספרד היה לבוש שריוני קשקשים, והחיל מאחריו חמוש בחרבות וכדונים, ושאר אנשי המלחמה חמושים בקשתות וחצים וקרדמות ואַלות ⁵⁰ וכַפות קלע, איש לפי מנהגו. וטאריק אסף אליו את כל חילו, וגם את הרוכבים אשר שלח לשוט בארץ השיב אליו, ובהעמידו אותם במערכה נשא אליהם מדברותיו, להלהיב לבבם ולחזקם ולאמצם ליום קרב. המלחמה החלה בעלות השמש ותפשוט על פני העיר חרס⁵¹ ליד הנהר גודיליטו. מקול צעדי הנלחמים ודהרות אביריהם רגזה האדמה, כרעם בגלגל נשמע קול התפים, תרועת החצוצרות, משק הנשק ושאון השרים ושאגותיהם אימה. משני העבָרים נלחמו בעז וגבורה, רק במספרם לא נשתוו, כי רבו הספרדים על הערבים פי שמונה. יום תמים נלחמו ודמים בדמים נגעו, ואיש מהם לא נסוג אחור עד בוא הלילה וישופם חשך. שני החילים לנו על מקומותם בשדה הקרָב, על האדמה הרוה מדם חלליהם, ונפשם כלתה לאור היום הבא, לחדש את המלחמה ביתר שאת ויתר עז. היום השני בא, ואתו התחדשה המלחמה, האדמה שבה רותה מדמי אדם רב, ואחרית לא היתה להמטבח הנורא גם ביום ההוא. ביום השלישי לעת הצהרים ראה טאריק והנה חילו נמוג ורוחו אין עוד אתו, כי חזקו הספרדים ממנו במספרם הרב. ויקפוץ ויעמוד על כר סוסו ויתן קולו קול עז: “הוי משלמים, גבורי צבא אַלּה! מה אתם עושים בחפזכם ולאן פניכם מועדות? מה בצע בנוסכם מן המערכה ומה תהי אחריתכם? הן לפניכם האויב ומאחוריכם הים הגדול. הים לא יבקע ולא ינוס מפניכם, בעוד אשר חיל האויב יעתק ממקומו על נקלה, אם תעוררו את גבורתכם ותשימו באַלּה מבטחכם, כאשר הסכנתם מאז. אל תחפזו ואל תנוסו, כי אבד מנוס מכם; אך התחזקו והיו לבני חיל, התאמצו ועשו כמוני, גבורי כחי, עליזי גאותי, – אז תראו את ישועת אַלּה אשר יעשה עמכם היום להפליא!”.

ככלותו דבריו צנח על סוסו האביר ויריצהו כאילה שלוחה אל מערכות האויב, ויעופף חרבו הקשה ויגזור על ימין ועל שמאל, ואיש לא עמד בפניו עד הגיעו אל דגלי המחנה, ופתאם הכיר את המלך רודריגו היושב על סוסו בהדר גאונו. וירץ אליו בכל כחו ויטל עליו כדונו, רגע אחד – והמלך נפל מת ארצה. זאת ראו המָשלמים ויריעו תרועה גדולה ונפשם דרכה עז ויבקיעו בכל מאמצי כחם אל צבאות הספרדים ויכום ויפיצום ויניסום, וירדפו אחריהם כל היום וימיתו את כל הנופלים בידם. וכשובם מהכות את האויב צוה טאריק לכרות את ראש רודריגו מעליו, וישלחהו באניה אל מוסה, לאות על נצחונו הגדול.

אחרי המלחמה הזאת נפלה בידו כל ארץ ספרד, ולבל יגרע מחילו בפשטו על כל הארץ, בחר לו אנשי חיל מהיהודים המתנדבים לעזור על ידו, ויעמידם למשמר בכל הערים אשר כבש. ואבירי הנוצרים אשר מאנו להכנע לפניו נרדפו ממנו על צואר עד קצה הארץ, עד מדינת אַסטוריה צפונה. שם התבצרו בהרריה וישגבו בהם מפני פחד אויב.

כן כבשו המחמדים את ספרד, וימשלו בה כדרכם. לא הכבידו ידם על יושביה ולא העמיסו עליהם דתם ואמונתם בחזקת היד. אך השתפקו במס אשר שמו עליהם, ויתנום לחיות במנוחה על פי דרכם באין מפריע ומכלים דבר. ורוח הדרור השלטת בערב צררה את ארץ ספרד בכנפיה, ותביא עמה גם רוח השירה והמליצה, ולרגליהן מצאו גם החכמות והמדעים קן להם בקרב הארץ הזאת, ורבים מאחינו הקיצו לחיים חדשים אשר לא פללו.

---

שש שנים עברו. הארץ שקטה מריב לשונות וחרב מלחמה לא עברה עוד בספרד, ומדינת אנדלוזיה היתה לממלכה ערבית, וקורדובה היתה העיר הראשה; בה ישב מושל מחמדי, הרועה עמו בצדק ועבדיו במישרים. מספר יושביה כבר הגיע עד תשעים אלף נפש, וחלק רב מהם היה מאחינו בני עמנו, בהם חרשים וסוחרים נכבדי ארץ, אשר סחורתם ומשלח ידם פשטו בכל הארצות. שם הוקם בית מדרש לכל דבר חכמה ומדע, אשר לא נמצא באירופה כמהו, וראשי חכמי קדם עמדו בראשו וישימוהו לתהלה בארץ. והעיר הלכה וגדלה ותיף בבניניה והיכלי חמדתה ומַשאבי מימיה וגני עדניה שכם אחד על כל ערי הממלכות אשר בארצות המערב.

בהיותי בן עשרים ושש שנה עשיתי דרכי אל העיר הזאת, כי שֻלחתי במלאכות אבי למצוא חפץ ולדבר דבר עם הנציב. ובשבתי שם בארמונו נודעתי לאצילי בני הנעורים, פקידי הצבא, היוצאים ובאים בחצר הממשלה.

פעם אחת לעת הערב יצאנו יחדו לשוח בין שדרות התמרים אשר על יד הנהר גודַלקיביר. ונתענג על הקָרה הנעימה אשר היתה למשיבת נפשנו אחרי היום החם, אשר בער כאש. עלינו על גבעה קטנה המתנשאת לאִטה, ובעלותנו עליה ירדנו במשעול צר המתפתל כנחש בין שושנים עד הגיענו אל עמק נחמד מלא כל עצי עדן. ומרחוק נראה לנו קיר חומה הסובבת למקלט הנזירות הקתוליות, והן מתהלכות עתה לרוח היום בגן המקלט. במעלה הקיר חלונות קטנים, הן חלונות הלשכות שבהן גרות הנזירות אחת אחת כמנהג, וליד הקיר מעבר מזה קורות עץ צבורות ומונחות כמדרגות זו ממעל לזו. הגענו אל הקורות ונשב עליהן איש כאשר בחר לו, ונשתעשע ונשיח יחדו, והמקום הנחמד הזה היה לנו למשיב נפש עד כי בחרנו בו לשבתנו בכל ערב, כל ימי היותי בקורדובה.

בפעם הרביעית לשבתנו שם, לעת הערב, נשאתי עיני לתֻמי וארא והנה פתיל לבן נמשך ויורד מאחד החלונות אשר במעלה החומה, ובקצהו קרס נחשת ועליו תלוי תכריך קטן אשר ממעל לו כתוב בכתב אשורי שם “שדי”. השתוממנו על המראה, ואחד מאחֻזת מרעי קם וישלח ידו לאחוז בתכריך, אבל כהושיטו אותה כן נמשך התכריך למעלה. גם השני גם השלישי קם לעשות כמהו, אבל כמקרה האחד כן היה מקרה כלם, כי כמעט הושיט איש ידו, והנה עף התכריך בהמשך פתילו למעלה. אז קרבתי גם אני לנסות את ידי, ולאָשרי תפשתיו באצבעותי, אחזתיו ולא הרפיתיו, ואסירהו מעל הקרס ואקחהו לי – וברגע הזה עף הפתיל למעלה ויעלם מנגד עינינו. כל רעי סבבוני וישחרוני להגיד להם פשר המלה הכתובה בכתב לא ידעו, ואנכי השתמטתי מפניהם ואשׂיחם לדבר אחר ואערים מזמות להשכיח את המקרה מלבם. גם בשובנו העירה התחפשתי והעמדתי פנים כאלו אין הדבר שוה להגות ולדבר בו – ובלבי הייתי כהולך על גחלים, בכלות נפשי להשאר בדד במעוני, לפתוח את התכריך באין איש עמי ולדעת את הסוד הצפון בו. כבואי לאחרונה אל מעוני, סגרתי את דלת חדרי ואפתח את התכריך ואמצא בו גליון כפול ובו כתובים בעט עופרת ובכתב עברי הדברים האלה לאמר:

"אדון ביקר! מאז ראיתיך ברדתך מן הגבעה בפעם הראשונה, הכרתיך ואדע כי יהודי אתה. ויעוררני לבבי להאמין בך כי איש טוב ורחום הנך. ואמונתי זו נתנה תקוה בלבי כי אתה הוא המלאך השלוח מאת האלהים לגאול משחת חיי.

"עבריה אני, בת אבות ישרים יושבי קורדובה. בלדת אמי אותי חלתה המיַלדת העבריה, ועל כן נדרשה לעזרת מיַלדת נוצרית, והיא בקנאתה לדָתה טבלַתני בסתר לשם אמונתה, ואבותי לא ידעו. אחרי שבועות אחדים באה אל אבותי ותגד להם את אשר עשתה לי, ותדרוש מהם לתת אותי על ידה לגדלני בדת הנוצרית. שמע אבי וירגז – וברב כפר הצליח לשום לפיה מחסום. מאז והלאה לא נתתה עוד לאבותי מנוח, ותבוא אליהם פעם בפעם ותוציא מהם את כל הונם ואונם, ותמץ את מח עצמותיהם בהפילה עליהם אימתהּ. והם נתנו לה את כל משאלות לבבה, בהעתירם לה לקחת את כל אשר להם רק לשמור פיה ולשונה ולשמור מצרות נפשם. מקץ תשע שנים קרבו ימיה למות, ותתוַדה לפני כהנה ותגל לו את הסוד הכמוס אתּה – ועוד בלילה ההוא, בערב יום הכפורים, בא כהן נוצרי אל ביתנו בלוית אנשי חיל מזֻינים, ויקחני בחזקה מחיק אבותי ויביאני אל המקום הזה. והנני יושבת פה למעצבה זה שמונה שנים, עצורה בחדרי כאסיר כלא, ומעֻנה מידי הנזירות, האוכפות עלי את דתן והשומרות אותי תמיד, פן אבגד בבריתן ואשוב אל דת אבותי. אחרית אבותי לא אדע, כי כלואה ונצורה אני פה ופני יהודי לא ראיתי כל העת הזאת.

“ועתה אתה איש יקר! הנה הגדתי לך תולדותי ובידך עתותי. אם לבך עברי ורוחך נאמנה לעמך כתקותי בך, חוסה נא עלי כגדל חסדך והשיבה את השה האֹבדה אל העדר אשר ממנו שֻׁדדה! אם אין לאל ידך להושיעני עשה נא זאת איפוא ויהי נא חסדך לחקור לדעת את אבותי ולהודיעני מה היה להם. אבי הוא אחד מנכבדי קהלתנו בקורדובה ושמו שמעון הלוי. ביום השלישי לעת הערב אחכה לך וכבוא השמש אוריד את פתילי בעד החלון, ואם יהיה לך דבר להודיעני, והכינות אותו אתך בכתובים ושמתהו על הקרס אשר בקצה הפתיל, ואגיעהו אלי.”בהעתירי אליך עוד הפעם ובשימי תקותי בך, הנני בת עמך המיחלת לעזרתך,

רחל לבית הלוי ".

כל הלילה התהפכתי על משכבי ושֵׁנה בעיני לא ראיתי. המקרה הזר, העזרה הדרושה ממני והמחשבות הרבות איך להוציאה לפעלה גזלו מנוחתי ותדד שנתי מעיני. ביום המחרת סבתי הניעותי עיר ומתים, הרביתי לבקש את אבות רחל וביתם עד אשר נודע לי כי אביה מת זה שמונה שנים, כי באבדן בתו החמודה נשבר לבו בקרבו וכצל בנטותו נהלך עד כי נפל למשכב ויגוע בלא עתו, ואמו האלמנה השכולה לא האריכה ימים אחריו ותמת גם היא. ומה אעשה איפוא לבתם האמללה? אם אָמרי אודִיעה זאת אותה, והפחתי נפשה והוספתי עוד יגון על מכאֹבה!

אחרי התהפכי מסבות בתחבלותי אמצתי לבבי, ואלך אל הנציב ואספר לו את כל הדברים האלה, ואחלה פניו לחוש לעזרת העלמה האֹבדה ולפתח חרצבותיה בנדבת פיהו – כי אם הוא יפקוד מי ישיבנו? אבל הוא השיב פני לאמר: אחת הבטיח להנוצרים אשר נשארו בארץ, לבלתי התערב בעניני אמונתם, ולא יוכל להמיר דברו. הנה כן נשאר לי רק לנסות דבר בידי ובנפשי. ואוסיף בַּקש עצות ותחבלות לבצע אדיר כל חפצי, ולעת המוּעדה המצאתי לרחל את הדברים האלה:

"אחותי האמללה! הן כבדתני באמונתך לי, וזאת תמריצני לבקש עצות לרוחתך לישועתך. דֹמי לה' והתחוללי לו, ואם יהיה הוא בעזרתי אקוה כי יצלח חפצך ביד אחיך, מרחמך,

אברהם בן הונא הדמשקי ".

אחרי ימים אחדים נדרשתי לעזוב את קורדובה וללכת דמשקה מטעם הנציב בעסקיו עם אבי. ומקץ ארבעה ירחים שבתי לאנדלוזיה ואבוא קורדובאה. מעוני שם היה בבית אחד מידידי אבי מנעוריו, רופא חכם ונודע לשם ושמו שמואל. להרופא היהודי הזה היו מהלכים בבתי השרים והגדולים, המחמדים והנוצרים, כלם בחלותם יחלו לעצתו ויאמינו בישועתו. ובסורי הפעם אל מעונו כבר מדד ערב ויהי לילה. ושמואל שב זה מעט אל ביתו, וישמח לקראתי ויחבקני באהבה. ככלותנו לברך איש את רעהו שאלתיו על אדות החדשות הנשמעות בעיר הראשה.

“אנכי אינני שׂאף חדשות! – ענה – עבודתי הרבה בולעת את כל עתותי עד כי לא אוכל להסיח דעתי לדברים אחרים ולשית לבי אל החדשות אשר תקרינה. היום שבעתי נדודים מן הבקר ועד הנשף, וזה מעט שבתי עיף ויגע הביתה, וגם עתה לא יונח לי – כי קרוא אני לנוע בלילה הזה אל מקלט הנזירות, ששם נזירה אחת שוכבת חולה וחליה כבד מאד. היום הייתי שם, ובחצות לילה הנני דרוש לבוא שמה שנית, כי לעת ההיא תבוא המחלה עד משבר, ואז אוכל להבין לאחריתה”.

הדברים האלה עוררו לבבי וישימוהו כמרקחה. אבל התאמצתי להעלים רגשותי, ואעמידה פני ואשאלהו לתֻמי:

“ומה היה לנזירה ההיא ומה מחלתה כי אדע?”

“אין זאת כי אם מחלת הנפש הבאה ממרי עצב ומיגון נסתר. הן חיי הנזירות כמוסים ונעלמים המה מאז בואן אל המקלט עד בואן אלי קבר, ומי יוכל דעת קורותיהן והעתים אשר עברו עליהן! אמנם שמעתי אומרים כי הנזירה ההיא ממעי יהודה יצאה”.

יותר לא שאלתי על אֹדותיה, כי אשר חפצתי לדעת אותה הגיד לי.

“התלך לבדך או בחברת איש אחר?”

“אנכי אינני מן המהלכים – השיב הרופא בגאון – כי זה שנים אחדות יש לי רכב אדם! בו אשב לרוָחה ושני אנשים מאחינו השכורים לי ישאוני ויביאוני אל כל אשר אומר אליהם”.

“שמואל, אלופי ומיֻדעי! – הן נודע שמך למרחוק כי רופא אמן אתה ומפליא לעשות, ואנכי לא אדע בחכמת הרפואה עד מה; ובכל זאת יודע אני בנפשי כי לנזירה החולה ההיא יש לי תרופה אשר תואיל לה מכל שקוייך ורפואותיך”.

“ומה היא?”

“אם חפץ אתה בישועתה, תנני נא כיום למלא מקומך אצלה”.

ושמואל התפלא ויבט אלי בבהלה, כי הייתי בעיניו כמשגע.

“קרא נא זאת!” – הוספתי אמרי לו בהוציאי מילקוטי את מכתב רחל ובתתי אותו לו.

“ואיך בא המכתב לידך?” – שאלני משתומם מבראשונה, אחרי קראו את הדברים ההם.

אז ספרתי לו את מקרה הערב ההוא, בהיותי עם אחזת מרעי על יד חומת המקלט. ככלותי לספר לו החל ללכת בחדר הנה והנה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

“ומה בדעתך לעשות?” – שאלני לאחרונה בעמדו לנגדי.

“את אשר נטל עלי לעשות כאדם וכיהודי!” – עניתי בחם לבבי – “שמואל!” – קראתי ובהגיגי בערה אש – “הן קדושה היא אומנתך, כי בידה החיים והמות; אבל מעודך לא נקדשת בה כיום הזה, כי בידך לגאול בת ישראל משחת בלי ולהציל נפשה ובשרה גם יחד!”

“הגידה לי איפוא: מה לעשות ואיך לעשות?”

“הניחה לי את שמך, כי יקרא עלי בפעם הזאת”.

“הלא אחללהו בתתי אותו לאיש אחר, וכן לא יֵעשה!”

“לא, כי עוד יגדל וירום שם כבודך שבעים ושבעה, אם יצלח חפצי בידי”.

“הודיעני איפוא מה הדבר אשר אתה חפץ לעשות!”

“זאת לא אגיד עד אם בצעתי מזמתי”.

“ומה עלי לעשות?”.

“לך אין דבר לעשות בלתי אם לעלות במנוחה על משכבך ולישן שנת עובד מתוקה. אך בטרם תלך לישן תתן לי את אדרתך והצניף אשר על ראשך!”

“אבל דע לך כי אם יחֻלל בזה כבוד שמי וחטאת לפני כל הימים!” – דבר האיש בדאגה, בעשותו את בקשתי ובלכתו בלי חמדה אל חדר משכבו.

בלב חרד עמדתי אל החלון ואשקיף בעד האשנב מתי יבואו הנושאים כמדֻבר. כחצות הלילה נראו לי שנים אנשים נושאי רכב אדם, והם הולכים וקרבים אלי. בהגיעם אל ביתנו העמידו את הרכב ויאבו לדפוק על הדלת. אך אנכי הקדמתים ואקרא אליהם בעד האשנב: “הנה הוא בא!”.

עד מהרה התעטפתי באדרת הרופא ואשים צניפו על ראשי. ואוציא מילקוטי כיס מלא דינרי זהב ואשימהו בחיקי. גם לקחתי עמי מאכלת חדה “על כל צרה שלא תבוא”. ובצאתי הליטותי פני לבל יכירוני הנושאים. אבל הם העיפו עיניהם בי ויאמרו: “לא אתה האדון שמואל אשר אנחנו מבקשים!”.

אז הוצאתי דינרים אחדים מכיסי ואתנם לשניהם ואֹמר: “עתה הגידו לי, השמואל אני אם לא?”.

הם ראו את דינרי הזהב לאור העששית וינהרו ולבם פחד ורחב. “האח! – קראו – עתה אחת היא לנו אם פלוני אתה או אלמוני, ומי יתן והיה לנו בכל לילה איש נדיב כמוך, והיינו אנו בקוראי שמו “שמואל” ככל אות נפשו!”.

“לכן הטו אלי אזניכם! – לחשתי אליהם – הן נכון אני לעשות דבר אשר דרושה תהיה לי עזרתכם, ואם יצלח חפצי בידי, אז אוסיף לכם דינרי זהב כהנה וכהנה!”.

“הננו נכונים לעשות ככל אשר תצונו!”

“אבל ראשית חכמה הסתּר דבר. לכן השבעו לי כי תשמרו לפיכם מחסום וסודי לאחר לא תגלו!”

"אנחנו נשבַע! – קראו בחדוה.

“הלא אנשים יהודים אתם!” – אמרתי בהתבונני אל תאר פניהם.

“כדבריך כן הוא!”

“דעו איפוא, כי עזרתכם דרושה לי לטובת אמונתנו הקדושה ולהצלת נפש אחת מישראל. בשובנו בשלום אספרה לכם את הכל, אז תשמחו כי הקרה ה' לפניכם לעשות דבר טוב, אשר שכרו נכון לפניכם מאתי, ופעולתכם את ה' המשלם לאיש כמעשהו”.

“טוב הדבר מאד מאד! ועתה הגידה נא לנו אנה פניך מועדות?”

“אל מקלט הנזירות אשר בקצה שדֵרת התמרים. היש לכם עבותות וחבלים?”

“ואלה למה לנו?”

“בלעדיהם לא תעשינה ידינו תושיה. ימהר נא אחד מכם להביאם עמו!”

וירץ האחד אל ביתו, ועד מהרה שב בידים מלאות ויקרא: “יש לנו די והותר!”.

“עוד אחת אדרוש מכם: לבל תעזבוני אף רגע!”.

“זה לא יתכן – כי עלינו להשאר עם הרכב מעבר לשער המקלט, הסגור לפני כל גבר, וזר לא יבוא בו לעולם”:

“הגידו להשוער כי נקעה רגלי בלכתי, ועליכם לשאת אותי עד פתח לשכת הנזירה החולה. הלא הגדתי לכם כי נחוצה לי עזרתכם, ובלעדיכם לא אוכל עשות מאומה. אבל עליכם להבין אל מחשבותי ומרזמת עיני, ולשמור ולעשות ככל אשר אורכם!”.

אז ישבתי ברכב, והנושאים החישו צעדיהם. כוכבי לילה הזהירו עלינו ממרום הרקיע, ולאורם אחזנו לבטח דרכנו ועד מהרה הגענו אל מחוז חפצנו.

האנשים עמדו על יד השער וימשכו בחבל הפעמון, וכעבור רגע נשמעו צעדי השוער וקול צלצול המפתחות התלוים עליו.

“מי פה?” – נשמע קול האיש מאחרי השער.

“הרופא הקרוא אל הנזירה החולה” – ענה אחד הנושאים.

הדלת אשר על יד השער נפתחה, והנושאים הואילו לעבור בה במשאם אשר על שכמם.

“לא כן! – קרא השוער – הנושאים ישארו על מקומם מאחרי השער!”.

והנושאים הגידו לו כאשר נדברנו מראש! כי הרופא לא יוכל ללכת ברגליו כי נקעו. ואז נענה השוער להם למֹרת רוחו.

“לא זה הדרך!” – קרא השוער פתאם, בפנותו אלי – כי הנה גבירתנו, הכהנת הראשה, חפצה לדבר אתך דבר וללכת עמך יחדו אל לשכת החולה".

בדברו פנה ימינה ויאר לפנינו הדרך בעששית אשר בידו, עד הגיעו אתנו אל מעון הגברת. אז עזבנו וילך לו.

הנושאים העמידו את הרכב ואנכי ירדתי ממנו ואומר אליהם בלאט: “עתה בואו אחרי והיו עיניכם פקוחות וידיכם נכונות אל כל אשר ארמוז לכם לעשות!”.

דפקתי על הדלת.

“ברוך הבא בשם ה'!” – נשמע קול אשה מבית.

באנו אל חדר רחב ידים וכליו פשוטים מאד. ראינו את הכהנת הראשה יושבת אל שלחן ורושמת בגליון אשר לפניה. היא היתה כבת ששים שנה, קטנה ורזה, קמוטה וכמושה מצומות וסגוּפים. שערה כלו הפך לבן, על ראשה צניף לבן ובו קשור צעיף ארוך המָפנה עתה אל מול ערפה. שמלת צמר שחורה וארוכה מכסה את כל גופה, ובמתניה אזור לבן, ובו תלוי מלפניה “זר שושנים” ⁵² ותמונת שתי וערב.

כבואנו אל חדרה השתוממה למראה עיניה ותקרא: “מי אתם ואיך נועזתם בנפשכם להכנס ולבוא באישון לילה אל המקום הקדוש הזה?”

“אנכי היהודי הרופא – עניתי בקרבי אליה – והשוער הגיד לי כי יש לך דבר אלי”.

“דבר אין לי עמך, כי לא אתה הרופא היהודי אשר קראתי!”

“אבל יש לי דבר אליך!” – נתתי עליה בקולי, באחזי את צוארה היבש והדק בשתי ידי, וברמזי בעיני אל שני עוזרי. והם הבינו אל מחשבתי ויוציאו את העבותות מחיקם ויאסרו בהן את הזקנה. ואנכי סתמתי את פיה במטפחת, לבל תוכל לקרוא לעזרה. ובשכבה כה לפני כרחל לפני גוזזיה, השמעתי באזניה את הדברים האלה לאמר:

“שמעי איפוא ודעי מי אני ומה לי פה! אנכי אחי העלמה החולה, אשר עצרתן פה בחזקה זה שמונה שנים על אפה ועל חמתה. זה כבר בקשתי נתיבות אל בית האסורים הזה לקרוא לאחותי דרור. והנה נודע לי אתמול כי הרופא היהודי קרוא לבוא הנה בלילה. אז יזמתי והערמתי עצה ואקדים בואי לפניו, ובנשאי את שמו על שפתי נפתח השער לפני – ובכן באתי הנה כאשר עיניך רואות. ועתה קומי ולכי עמדי אל אחותי ותניני להוציאה מפה בשלום, ואם לא – דעי לך כי מות תמותי מידי וחפצי אשלים בלעדיך!”.

אבל היא לא נבהלה מדברי ואימתי לא בעתתה, ותבט אלי בשאט נפש ותדם.

אז הוצאתי מחיקי את המאכלת החדה ואשימה על לבבה ואקרא בחֵמה: “מותי אפוא, אם לא יקרו לך חייך!”

לנגה ברק המאכלת נפל לבה בקרבה ותבט אלי בתחנונים, ועיניה הביעו לי חפצה, כי הנה נאוֹתה לי לעשות כדברי.

"נלכה איפוא! – קראתי, ואצו להסיר את העבותים מעל רגליה, למען תוכל ללכת עמנו. אבל לאנָשי צויתי לשמרה היטב, לבל תוכל להתחמק ולהעלם מעינינו.

והנזירה הראשה הלכה לפנינו ותנהגנו דרך אולמים ויציעים הרבה עד הגיעה אתנו אל לשכת הנזירה החולה. שם עמדה ותרזום לנו בעיניה, כי זה הוא המקום אשר נבקש.

באנו אל חדר צר ובו רק שלחן קטן ושני כסאות ומטה צרה ושפלה, ועליה שוכבת אשה צעירה, דלה ורזה, עיניה שקועות בחוריהן ופניה החורים נפלו מאד. כשמעה אותנו באים אל חדרה התאמצה לקום, אך בראותה את הנזירה הראשה הולכת אתנו רגזה תחתיה מכעס עצור, ואימה חשכה נפלה עליה ותסב פניה אל הקיר ותדֹם.

“רחל!” – קראתי בקול חרד, בקָרבי אל משכבה.

לשמע שמה העברי פג לבה, ותפן ותסב עיניה אלי ותתפלא

“הנה אברהם אחיך בא אליך בשם אלהי-”שדי“, להראותך כי לא לחנם קראת אליו לעזרה”.

לשמע דברי אלה האדימו פניה החורים ותופע עליה נהרה.

“האמנם יש תקוה?” – שאלה בקול ענות חלושה.

“לא רק יש תקוה, כי הנה ישועתך באה. אבל הגידי לי: הבאמת ובתמים חפצה את לעזוב את המקום הזה ולשוב אל עמך ואלהיך? זכרי ואל תשכחי, כי עזר כזה אך פעם יבוא ולא יוסיף. היש את נפשך ללכת עמנו?”

“יש ויש, אבל – כחי אין אתי”.

“אי לזאת אל תדאגי, כי בי בעזרתך!”.

העלמה נאותה לי בכל לבבה.

אז שבנו אסרנו את הנזירה הראשה בידיה ורגליה, ונרם את הנערה החולה ממשכבה ונניח תחתיה את הזקנה, לבל תהיה עוד לשטן לנו. ואת רחל נשאנו אל חדר הנזירה הראשה. שם עליתי על מושבי ברכב נושאי, ואת רחל הושבתי על ברכי ואלט פניה באדרתי. והאנשים נטלו את הרכב על שכמם וישאונו בו עד הגיעם אל השוער אשר חכה לנו, ויפתח לנו שער ונעבור.

“עתה אחזו דרככם חוצה לעיר דרומה, בדרך העולה גַאִינה. אך החישו פעמיכם ואל תתמהמהו, כי רעה נגד פנינו אם לא נרחיק ללכת עד אור הבקר!”

הנושאים אצו ללכת בכל מאמצי כחם ולפנות הבקר כבר היינו הרחק מן העיר, וכנכון היום הגענו אל בית אחד ממיֻדעי היושב בשדה אחֻזתו. שמה הבאנו את רחל בחדר אשר פנו לה, ואז נתתי להאנשים את שכרם ביד נדיבה, ואגד להם שרש דבר נמצא בזה, למען הצדק פעלי בעיניהם, ואשביעם עוד הפעם לכסות דבר, פן יבֻלע לכלנו. ויברכוני האנשים וילכו, ואנכי נחתי שם עד הצהרים, כי הייתי עיף ויגע מעמל הלילה ההוא. ואז הפקדתי את רחל על יד ידידי, אשר הבטיחני לשום עינו עליה ולכלכל מחלתה בידים אמונות.

---

כשובי אל העיר השתוממתי לשמוע, כי בפקודת הנציב נתפש שמואל הרופא ויובא אל בית האסורים! לבי הגיד לי פשר דבר, על כן זחלתי ואירא. אך אמצתי לבבי ואמהר ואלבש בגדַי החמודות ואלך אל ארמון הנציב, ואבוא ואעמוד לפניו.

“ומה חפצך, ידידי?” – שאלני השר במאור פנים.

“אדוני רב החסד! – קראתי בנפלי לפניו על ברכי – הנני בא להתחנן לפניך על נפש אחד ממיֻדעי, לחלצהו מרעתו”.

“ומי הוא?”

“שמואל, הרופא היהודי”.

“צר לי, ידידי, כי בדבר הזה קצרה ידי מהושיע! כי חטא האיש הזה חטאה גדולה, בחללו משמרת פקודתו, לעשות בשמה מעשה אשר לא יֵעשה. תמול בלילה היה קרוא אל מקלט הנזירות להמציא רפואה לחולה אנוּשה, ובבואו שמה אסר בחבלים את הכהנת הראשה וישביענה בחרפה, ויגנוב את אחת הנזירות ויוציאנה ממקלטה ויסתירנה עמו. ואנכי אחת הבטחתי להנוצרים אשר בממשלתי, להיות למגן להם ולדתם, ועלי ליסר את האיש כרשעתו”.

“שא נא אדני והגידה לי, במי האשם ומי העמיק יותר לפשוע בדבר הזה: אם אלה אשר זדו ברשעת לבבם ויגזלו ילדה תמה מחיק אבותיה, להביאה בחזקה בדת אחרת אשר זרה לה רוחה, או האיש אשר נשאהו לבו, להוציא את הגזולה מיד עושקיה כח? – אולם אם בכל זאת תחשוב מעשהו לעון לו, אזי דע לך, אדוני, כי לא יד שמואל הרופא עשתה זאת, כי אם האיש העומד עתה לפניך, לקבל מידך את הענש אשר תשים עליו!”

“הוי עלם נמהר ופחז כמים! הכזאת עשית אתה ולא יראת ממשפטי?” – קרא הנציב וישם וישאף יחד.

“היכלתי להביט אל עמל ולהחריש?” – עניתי ברגש – “הן לכל איש אֻמלל, לכל צדיק האֹבד בצדקו יש המשפט לדרוש עזרתו מן האיש אשר ישרה נפשו בו, ואיככה יכלתי להשיב פני יתומה אמללה, חלושה ואנושה, והיא גם בת עמי ואמונתי?” –

ובקראי זאת ספרתי לו את כל פרטי הדברים, את השֹׁד והשבר אשר הביאו הכהנים הקנאים על אנשים טובים וישרים, אשר בגללם תמו לגוע מעצר רעה ויגון, את כל הרעה אשר הביאו על העלמה העשוקה, כי ענוה וילחצוה וישביעוה במרורים ויקריבו לשחת נפשה. שמע הנציב וירגז תחתיו, כי נגעו הדברים אל לבו. אחרי חשבו מחשבות שב ויאמר:

“ובכל זאת לא אוכל לסלוח להרופא, אשר חלל משמרת פקודתו, וישת ידו עמך ויהי לך לעזר לבצע מחשבת אונך”.

“ואיך תחשוב עון לאיש אשר מדת חמלתו גברה על חובתו למשמרת פקודתו?”.

“אמנם לא אכחד ממך כי טוב עשה; אבל איך אשיב פני הנוצרים הדורשים עלבונם מידי, ולי אין טוב להכלימם ולהעלות חמתם!”.

“אל נא יחר לאדני ואדברה דבר באזנך: הואילה נא לפתוח ספר המסים, וראית ונוכחת כי היהודים החוסים בצלך משלמים אותם על יתר; ולמה איפוא יגרעו בעיניך מהנוצרים – מתקוממיך?”.

“הס, עלם נועז! – קרא הנציב ופניו רעמו – אל תוסף דבּר אלי כזאת!”.

“סלח נא אדני לפשע שפתי, כי מרוב שיחי וכעשי דברתי זאת, ובצדקתך אשען כי לא תכיר פנים במשפט. הרועה הנאמן ירעה לאמונה את צאן מרעיתו ולא יפליא בין שה לרעהו. הן שופט צדק אתה, ועל כן אקוה כי תשפוט עמים מישור, ולא יגרעו אחי היהודים בעיניך מכל יתר עבדיך. ועוד הפעם אחלה פניך: אם רע בעיניך המעשה אשר עשיתי, יסרני במשפט, עשה בי ככל אשר יורך לבבך; אבל השיבה חמתך מידידי וקרא לו דרור – כי נקי הוא ולא עולתה בו!”.

“קום ועמוד על רגליך, עלם נלבב!” – אמר הנציב בהשיבו אלי אור פניו ובשומו ידו על שכמי – בקשתך אעשה, גם עונך יכֻפר לך בפעם הזאת, עקב אשר מצאת חן בעיני; אבל מהיום והלאה השמר בנפשך ואל תחפוז עוד, פן תנחם באחריתך!"

“ומתי אחבק את ידידי מחמל נפשי?” – שאלתי בהשיבי תודות לו כרוב חסדו.

“ברגע הזה, אם תאבה” – ענה הנציב בשחוק על שפתיו.

הבטתי אליו משתאה, מחריש לדעת אם באמת ידבר או שחוק יעשה לו.

“שמואל!” – קרא הנציב בפנותו אל החדר השני.

הדלת נפתחה ושמואל בא החדרה. וכראותי אותו ונפלתי על צואריו ואחבקהו בעליצות נפשי.

“עתה הנני, ידידי, להצדיק לפניכם פעלי! – אמר הנציב – שמוע שמעתי הנוצרים מתגודדים ומתעתדים להקים שאון בעיר. ולהרגיע לבבם צויתי לאנשי חילי לשום משמר על היהודי הרופא ולהביאהו אלי. ואנכי הביאותיו אל חדר הספרים, בדעתי כי יהיו לו למקרא ענג. ובעיר נפוצה שמועה על ידי, כי הורדתי את שמואל אל בית האסורים. ועתה הנה מרכבה מכֻסה מחכה לו, להוליכהו חוצה לעיר; שם יבַלה שבועות מספר בנאות שדי; שם ינוח לו מעבודתו הקשה אשר תיַגענו בלי חשך. אבל אל תהין ידידי לשוב העירה עד חדש ימים, ראה צויתיך! ולנוצרים יֻגד כי תשא את עונך ועל פי פקודתי נאסרת אל בור השבי שלשים יום – וסרה תלונתם מעלי והשכותי חמתם גם מעליך לטוב לך ולאחיך”.

נפלנו על ברכינו ונברכהו כרוב חסדו.

“קומו עמודו! – הוסיף בחן שפתיו – ושמעו את הדבר אשר אֹמר לכם למען תשכילו: חלילה לאדם לשחק בכל איש אשר כהן הוא לאל עליון, אם “אִימַם” ⁵³ , אם “אַבּא”⁵⁴ , אם “רב” – כי כלם הם נוחים לכעוס וקשים לרצות, ועברתם שמורה נצח וקנאתם כשאול קשתה”.

ברכנו את איש חסדנו לשלום, ונעל ונשב במרכבה המכֻסה, המחכה לנו בחצר הנציב. ונסע ונעבור אל המקום אשר הושבתי את רחל. שם נשארנו אני ושמואל יחדו. הוא כלכל מחלתה בתבונות כפיו כל ימי גלותו, ואנכי נתתי לה כל מחסורה ואשביענה מטובי, ואסעדנה באהבת חסד וארחיב לבה בנדבת פי. ופעולת שנינו נראתה עליה לטובה ולברכה; מיום ליום הוטב לה וישב אליה רוחה וכחה, ולמקץ ירח ימים שבה לאיתנה. וידידנו הרופא גזר אֹמר, כי הנה תעצור כח לשאת עמל דרך רחוקה גם לעבור ארחות ימים. אז שמתי לדרך פעמי, ונרד באניה, וה' הצליח דרכנו ונעבור את הים התיכון ונבוא עד צידון, ומשם עברנו לדמשק ונגיע בשלום אל בית אבותי.

הצגתי לפניהם את רחל ואספר להם את הקורות אותה ואת כל אשר עשיתי לרַוחתה לישועתה. וישמחו אבותי מאד, ואבי נפל בשמחה על צוארי ויחבקני ויקרא: “ברוך אתה, בני, לה' ולי, כי הגדלת לעשות!”

ואמי בכתה על צוארי רחל ותשק לרחל באהבה וחמלה רבה, ותקרא אלי גם היא: “ברוך אתה, בני, לה' ולנו, וברוך טעמך כי טוב!”…

והורי קרבו את רחל בכל לבב וימשכוה חסד ויאמצוה כבת להם. ותנחם רחל בם אחרי אבותיה, ואותי כבדה בתודה – כי פדיתי בשלום נפשה ואביא לה ישועת משנה, ישועת הגוף והנפש ובעקב התודה באה האהבה ותדביקנה אלי באמונת אֹמן. ואנכי למדתי דעת דרכיה, כי נוסף על יפיה וחכמתה נגלתה לי צדקתה ותֻמתה ובר לבה, ועל כן יקרה לי אהבתה, וגם נפשי דבקה בה באהבה נצחת. ואבותי אמרו לדבק טוב ויברכונו בכל לבבם, ותהי רחל לי לאשה. אכן הון ועֹשר לא הביאה עמה, כי בידים ריקות באה אלי; אבל נפשה מלאה כל טוב, נפש עבריה נאמנה, מלאֲתי כל מדה נכונה, נפש ברכה אשר בכל הון לא יסֻלה ערכה, ואותה נשאה אלי באהבת עולם; בה אֻשרתי לראות טוב ולשמוח על גורלי וחלקי בחיים.

---

כתבתי כל אלה בשבתי עתה לרגלי עסקי בקורדובה, בערוג נפשי אליך, בני יקירי, ואל אמך, הנאהבה והנעימה. ובעלות על לבבי זכר הימים הראשונים, כתבתי זכרונותי עלי הגליון ויהיו לי כתנחומות אֵל; בהם אשתעשע עד שובי אליכם לחרוֹת בשמחה את פניכם.

המגלה הזאת שמורה תהיה עמי עד בוא חליפתי – אז תירש גם אותה גם את התכריך הרצוף בה יחד עם המכתב הסגור בו, מכתב אמך אשר בו קנתה כליותי ולבי לפני דעתי אותה, ועל ידו משכתיה חסד. והיו כל אלה לזכרון עולם לך ולבניך אחריך מאת אביך אוהבך

אברהם.

---

שני המכתבים

מאת

אברהם שלום פרידברג

(בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות וחמשים וחמש לבריאת עולם).

אני אליהו בן יצחק בן עמרם, מצאצאי אברהם

בן הונא הדמשקי, כותב את המגלה הזאת לזכרון.

והיתה לך, יקותיאל בני, למשמרת עולם לדורותינו.

אֵם היתה לנו לפני דורות מספר, גברת ממלכה בארץ תימן – ובאחריתה היתה אלמנה עזובה, ובניה נדחו מארץ ממשלתה מלפנים ויהיו כצפור לנוד. גם דודה היתה לך, אָחות יקרה לי ואֵם רחמניה לאחינו בני עמנו; גם עליה צץ נזר מלוכה, כי היה בעלה בן מלך אדיר בארץ גדולה ורחבה, וממשלתו הגיעה מים עד ים – וגם היא ירדה מגדולתה, בקום על ארצנו מושל חדש בעם לא היה, ותעז יד המושל החדש, ויהי עמו לעם נורא מן הוא והלאה.

ואני בהתבונני אל חקר משפחתנו ודברי ימי עמנו, ראה אראה כי גורל אחד לשניהם. כזאת כן זה יעמדו לעולם, כמו יד ממרום תחזיק בם לבל יכחד קימם ולבל יאבדו מקרב הארץ. היד הזאת תנשאם לעתים, תרוממם אֶל על, וכמעט ידמו כי זאת המנוחה, והנה תשוב תורידם ותעמידם בשפל, בסתר המדרגה, וכל טוּבם ואשרם כחלום יעוף!

את המגלה הזאת כותב אני בקורדובה. זאת העיר אשר שמה נודע בזכרונות משפחתנו; בה מצא אחד אבותינו את בת גילו בארח פלא¹. אל העיר הזאת באתי עם כל בני משפחתנו, לבקש בה את המנוחה אשר נעדרה ממנו בארץ נחלתנו וממלכתנו.

_____________

בארץ בבל היה רב סעדיה האחרון לראשי גולה ולגאונים אשר לאורם הלכו כל עמנו. ובמותו² כלה כל כבוד הנשיאות, וגאון התורה ירד לארץ. ישיבות סורא ופומבדיתא רפו מאין אונים, נתמכו רק בנדבות הבאות להן ממרחקי ארץ. – הכליפים אשר משלו בארץ הקדם, אחזו בדרך קיסרי רומה מלפנים, וכמהם כשלו, נפלו ונשברו. קיסרי רומה יסדו להם את צבא הפריטוריָנים, וכליפי דמשק ובגדד יסדו להם את צבא התוגרים, להיות לאנשי חיל השומרים לראשם, ובזה למדו אותם עליהם אלופים לראשם, ויהי בידם ראש מושלם ונזרו למשחק וגם למסחר. בתהפּוכות כאלו רבו המהומות, עצמו השערוריות ותמלא הארץ מוטה ויהי צלמות ולא סדרים בממשלה.

באחרית ימי מרואן השני³ נכחדה משפחת המלוכה לבית אומיה, ותחתיה קמה משפחת בית עבאס, שהתיחשה לדוֹד מחמד. ורק אחד מבית אומיה נמלט מידי המרצחים, הוא עבדורחמן הראשון אשר הרחיק נדוד עד ספרד – הארץ אשר כבשוה המחמדים לפני ארבעים וחמש שנה – וייסד שם ממלכה מיֻחדה⁴, ויהי הוא ובניו אחריו לכליפים ומושלים בארץ עד היום הזה.

וכליפי בגדד הלכו ודלו, וממלכתם הגדולה התפוררה לרסיסים, נחלקה לשש ממשלות⁵, מלבד שתי מדינות,⁶ אשר מושליהן התנשאו גם הם להקרא בשם “כליפים”. לאחרונה נשארה לכליף בגדד רק הכהונה בלבד, כי את הממשלה לקחו להם נסיכי פרס,והמושל בארץ נקרא בשם “עמיר” או “שלטן”.

בימי הכליף הרון אל-רשיד⁷ יצאו אבותי מדמשק ויבואו לגור בבגדד, אשר היתה לעיר מלוכה. אבל בחליפות הממשלה, בהיות כליפי בגדד תלוים בדעת שרי הצבא הרודים על ידם, חדלו אבותי לצאת ולבוא לפני השליטים, בראותם כי אין מבטח להם ובהם. גם מצב אחינו השתנה לרעה בשנאת נסיכי פרס לכל עם אשר לא באמונתם יחיה.

בעת ההיא נפוצה השמועה על אדות ממלכה יהודית, ממלכת כוזריה, אשר נוסדה לעברי הנהר הגדול, נהר איטיל⁸. ומלאכים הגיעו מאת המלך אל אחינו יושבי בבל וארם נהרים, לשלוח לו חכמים ומורים אשר יורו לעמו את תורתנו ודתנו, וכל מחסורם יהיה עליו. ואני אז בן עשרים ושתים שנה, ומבית אבי אין לי כי אם אחות יחידה, הצעירה ממני חמש שנים. וישאני לבבי להסתפח אל ארחת אחינו אשר הלכו לשבת שם. ונעבור ארץ פרס עד הגיענו אל ים “כוזריה”, הוא הים הכספי, ומשם עברנו באניה לארך החוף המערבי עד עיר המבצר באב-אל-אבואב⁹, ששם החומה הגדולה אשר בנה המלך כוזרו נשירואן¹⁰ לעצור בעד חיל הכוזרים יושבי הצפון לבל יפרצו בגבול ארצו. וכן הגענו אל ארץ כוזריה, ונשט הלאה עד בואנו למבוא הים במעלה אשד הנהר איטיל; שם עלינו אל העיר הנקראה על שמו. העיר הזאת שלישיה היא – ועומדת על פלגי הנהר. שם העיר האחת סמנדר, ושם השנית בלנגר¹¹ ושם השלישית איטיל. בסמנדר יושבת המלכה עם שרותיה ונערותיה וסריסיה; בלנגר הוא מושב המלך ושריו ועבדיו וסריסיו ובאיטיל יושבים בני עמים שונים: יהודים, מחמדים, נוצרים וגם עובדי אלילים, והיא עיר רבת המסחר, אליה יביאו העמים מרכלתם, הרוסים, הבולגרים, היונים, הארמינים, הגרוזינים והדַר-אַלָנים¹², ושלום אמת נתון לכלם, כי שם משפט אחד לאזרח הארץ ולגר הגר בתוכה, ומוֹתר לאחד על השני אין, ולבל יטו משפטם, יש לכלם שופטים מקרבם, וה“חקאן”, הוא המלך, עומד בראש כלם, והוא יהודי נאמן כאבותיו,שבאו בברית ישראל לפני מאתים וחמשים שנה. וזה הדבר אשר יסֻפר לנו מאבותיו:

השבט הכוזרי הוא אחד מעשרת שבטי תוגרמה בן גֹמר בן יפת. ויהי עובד אלילים ככל יתר העמים שכניו. ולו היו תמיד שני מושלים, האחד היה החקאן, הוא המלך הכהן, המתיחש לבית המלוכה מדור דור, ובני עמו נתנו לו כבוד אלהים. הוא ישב תמיד בסתר היכלו, ופניו לא נראו לעמו בלתי אם לעתים רחוקות. אך ימי ממשלתו לא ארכו מארבעים שנה, כי יָראו שרי העם, פן תפוג חכמתו מזֹקן, והביא עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש צוארם ממנה, – ובהמלא ימיו המיתוהו ויקברוהו במקום נעלם מני עין וימליכו עליהם אחד מצאצאיו, וגם לו וליורשיו אחריו עשו כמשפט הזה. השני היה הפג, הוא המשנה, מלך הצבאות וראש החיל; הוא גם המחוקק והשופט הראש, וכל עניני המדינה נחתכים על פיהו. והעם כלם גבורים, רוכבים חמושים ומלֻמדי מלחמה. לבם לא ידע מֹרך, ומעולם לא נסֹגו אחור ביום קרב, כי חק היה להם, כי כל הירא ורך הלבב, השב על עקבו ממקום המלחמה, מצעיר אנשי החיל ועד מלך הצבאות, אחת דתו להמית – ולזאת חזקו אמצו לבבם וזרועם, ולא שבו מפני כל, ויתנו חתיתם בארצות שכניהם, וממשלתם השתרעה מן הים הכספי ועד הים המַאוֹטי¹³ והים השחור, ומנהרי יַאיק¹⁴ וטַנַאיס¹⁵ עד נהר אוּזוּ¹⁶ ואָקה. והעמים היושבים בכל שטח הארצות האלו: הבולגרים, הפּוֹליַנים והרַדומיצים והבורטַסים היו להם למס.

בסוף המאה החמישית לאלף הזה משל החקאן הנודע בשמו בוּלאן. המושל הזה הפך לבו לשנוא את הקסמים ואת עבודת האלילים, ויאסור אותם על כל עבדיו הסרים למשמעתו, ויבקש את אלהי האמת, אך לא ידע דרכו. והנה נראה לו מלאך ה' בחלום הלילה, ויברכהו בשם האלהים ויצוהו ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, לטוב לו ולעמו כל הימים. המלאך הזה נראה גם למשנהו, המושל המדיני, ויאמר גם לו כדברים ההם. ואמונתם חזקה בהם, בבוא דבר המלאך – כי בצאתם למלחמה על הדר-אַלַּנים, היה ה' עמם, ויכבשו את אַרדבל עירם הבירה ויאספו שלל זהב וכסף לרוב מאד. אז אמרו לבנות בית לשם ה‘, אך עוד לא ידעו מה שמו ולא הבינו בדרכיו הלוך. והנה באו מלאכי הכליף הבגדדי והקיסר הביצנטי לפני החקאן, וישחרוהו איש איש בשם מלכו, לקבל עליו אמונת אלהיו ולבוא בברית עמו. והוא בחכמתו גזר אֹמר לחקרם אחד אחד, גם העמידם להתוכח יחדו. ויהלל כל אחד את אמונתו, וידבר סרה באמונת השני ויתן היתרון לאמונת ישראל עליה, בהוכיחו לדעת כי היא היסוד המוסד לדתו. אחר כך קרא החקאן גם לאחד מחכמי ישראל ושמו ר’ יצחק סנגרי, ויעמיד את כלם איש לקראת רעהו, והוכח מלים ולהגיש לפניו עצומותיהם. ויהיו כל הדברים יגעים, ואיש איש התפאר באמונתו כי היא העולה על כלן. אז אמר החקאן למלאכי הכליף והקיסר: “הן שניכם כאחד מודים הנכם באמונת ישראל, כי עליה הטבעו אדני דתיכם, ולכן הנני נותן לה היתרון”. ובעצם היום ההוא נמול החקאן, וגם המשנה עם כל השרים הקרובים להם, גם רבים מעם הארץ התיהדו, כי גדל כבוד אלהי ישראל בעיניהם. אך רבים מהם נשארו באמונותיהם הקודמות, כי כן יסד המלך, להיות כל איש הולך בשם אלהיו וחי על פי דתו ואמונתו, אין אֹנס. ואחד מצאצאי בולאן, הנודע בשמו העברי עובדיה, הקדיש כחו ואונו לעבודת ה' אלהינו, ויביא אליו חכמי ישראל מבבל, והם הביאו אתם את ספרי התורה והדת, ללמדם לגרי הכוזרים שומה בפיהם. ויבנו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ויורום ארחות דתנו, להיות ככל קהלות הקדש בעמנו.

מאז והלאה הנה עברו כמאתים וחמשים שנה ומנהגי הכוזרים השתנו כלה – כי עזבו משובתם ויחדלו לנוע בארצות, ויהיו לאכרים ולכורמים ויוגבים, אך החזיקו להם חיל אנשים שכירים מבני דת מחמד, וגם שר הצבא המצביא מהם הוא – ובהם עודם מכבידים אכפם על העמים שכניהם, לבל יפלו איש בגבול רעהו, ולשמור חוקם לתת מס להממלכה הכוזרית, כאשר הטילה עליהם מאז.

בבואי אל הארץ ההיא, היה המלך יוסף בן אהרן הדור השלשה עשר למלכים היהודים המושלים בעם הכוזרי. ולו בן צעיר לימים ושמו דוד, אשר עוד לא נשא אשה, וכבן כאביו מהֻללים הם בפי כל יודעיהם ושמם רומם תחת לשונם.

---

בעיר איטיל הוכן לי מעון ברובע בני עמי, ברחוב העולה אל השוק הגדול. שם נמצא לי בית קטן ובו חדרים אחדים לשבתי עם אחותי ועם אֹמַנתה מילדותה, ולו גן קטן למזרע ירקות ופרחים, ובמשׂוּכה אשר לו מאחריו דלת פנויה אל גן גדול צומח כל עץ רענן, הוא גן הארמון אשר ברחוב המלך ובו יושב אחד משרי החיל המפקדים צבא מלחמה.

פה המקום להגיד דבר על אדות מרים אחותי.

בת שבע עשרה שנה היתה בעת ההיא, וכילידת ארץ הקדם התפתחה כלה ותהי כלולה בהדרה כתמר פורחת. ונוסף על יפיה ותפארתה הכי נפלאה בזהב שערותיה ותכלת עיניה – ­הסימנים היפים שבהם תצטינה בנות משפחתנו לעתים לא רחקות, לאות ולמופת כי מוצאן מבית המלוכה בישראל. כמראה הזה היה למרים החשמונאית, לבירוניקה אחות אגריפס, לאביגיל הקטנה, בת יהושע הגרסי, לפנינה מלכת תימן ולצנה הנאדרה, הנוקמת נקם משפחתה ועמה מאת הנביא המָשלמי. ומי ימלל מעלות רוחה, חכמתה ודעתה, נדיבתה וטוב טעמה! וגם אלה הטביעו חתם תכניתם על פניה ויוסיפו לה לוית חן וישוו עליה הוד והדר. ועל כן לא נפלאת היא, כי בצאתה שער אלי קרת ראוה רבים וכן תמהו, ועיניהם לא שבעו להביט אליה ולהתפלא על ספיר גזרתה. אולם היא לא אהבה לנוע, ורוב עתותיה פנו בעבודת הבית והגן. היא היתה פרח נעים, ופרחים היו כל מאויי לבבה; אותם רקמה בידי חרוצים על יריעותיה ומרבדיה, מטפחותיה וחריטיה בשבתה בבית, והם היו מעבדיה בגן אשר לפני חלון חדרה. אהבתה זו קרבה אליה את הוסין בַּג, בעל הגן הגדול אשר על גבול מעוננו – כי בהתבוננו אליה בעד המשוכה, ובראותו אותה מסתופפת תמיד בין ערוגות פרחיה, להשקותם ולנקותם ולגדלם בידים אמונות, שלח אליה את שפחתו הכושית, לשחר פניה, לקחת לה ממבחר הפרחים אשר בגן עדנו, להושיבם בגנה לענג, לריח ולתפארת. וכאשר השיבה פניה, במאנה לקחת מידיה גם את צרור הפרחים אשר הביאה לה בשם אדונה, חש בעצמו ובכבודו לבוא אלינו דרך הפתח אשר בין גנינו. התבוננתי אליו, והנה הוא כבן שלשים וחמש שנה, איש רזה וגבה קומה, עוטה מעיל משי ירקרק וחגרתו כסף מרֻקע ואליה מצֻמדת חרב ארוכה, ובית ידה כסף משֻבץ זהב ואבני חן. כקרבו אלינו השתחוה בהדרת כבוד ויאר פניו אלינו ויברכנו ויאמר:

“אכבדה נא להתיצב לפניכם בתור שכן קרוב! אני עבדכם הוסין בג, שר הפרשים אשר לחיל המלך, וימי שבתי במעוני זה מעט, כי שבתי בימים האלה מעיר פרוז-קפּד אשר על נהר יאיק, ששם נשלחתי מטעם המלך, לחזק את המשמר על העם הפטשנֵגי, השואף לצאת ממקומו ולהרגיז את שכנינו, יושבי המערב. אבל מעודי לא שמחוני מעוני וגני כבימים האלה, בהמצא לי שכנים כמכם, אשר תערב עלי קרבתכם, בדעתי מפי שפחתי, כי מדברים אתם בלשון עמי ומולדתי, לשון ערב. בעיר הגדולה הזאת יהפך עלינו המון עמים השונים ללשונותם לארצותם, ובכל אשר אפנה רק שפות לא ידעתי אשמע, כי מעטים מאד הסוחרים הבאים הנה מארץ ערב. על כן אשמח בכם ואקוה כי גם אתם תמצאו חפץ בקרבתי”.

על נעם אמרותיו אלה השיבותי תודות ואגיד לו, כי אמנם ישמח לבי גם אני, בהמצא לי שכן נכבד וטוב המדבר כלשוני. ומרים הניעה לו בראשה, מפני הכבוד, אך עצרה במלים ולא השיבתהו דבר.

“שש אנכי על אמרותיך! – הוסיף הוסין אמריו לי – אבל למה זה תחשה אחותך העדינה ממני? תפתח נא סגור פיה וינעם לי לשמוע מלים בלשון עמי משפתי חן, מפה נעים כפרח שושן! אקוה כי גם היא תאיר אלי פניה כשכנה קרובה ולא תתחמק ממני עקב כבדי אותה כראוי לה”.

“בכל לבב אכבדך, אדני, כשכן טוב, אשר קרבתך לכבוד לנו – ענתה מרים בהשתחותה לו – אם לא תעמיס עלי צרורות פרחיך, לקחתם ממך או מידי שליחיך. כי בכל מותר יהיה עצב וקִרבה יתרה אך להרחיק!”.

“הן לא אמצא עז בנפשי להוכיח אותך בדברים, כי יפיך ויפעתך עז לך, ואיך יתחרה עכביש קצוץ רגלים עם היעֵלה, המהירה במרוצתה על ראש סלע! – אמר הוסין בהַפרזה נעתרה, כדרך המליצה הערבית – אבל תקותי תאמצני, כי עוד תכיריני לטובה, והופעת עלי כשמש צדקה, והייתי גם אני גם פרחי לרצון לך. ועתה הנה זה הדבר אשר אבקש ממך לאות שלום: יהי נא גני נחשב בעיניך כשלך! ובאת והתהלכת בו לרוח היום בין שדרות עציו ובין ערוגות מטעי עם אחיך הנכבד או עם רעותיך אשר בגילך, והיתה דלתו פתוחה לפניך בכל עת ולא תסָגר עוד. ואנכי לא אקרב אליך מדי היותך בגני זה, עד אם תואילי כבדני; תקראיני ואענה, תדרשיני – ואמָצא לך!”

כן אמר השר בהשתחותו לה, ויקחני בזרועי ויוליכני עמו, להראותי את מעונו ומקום משכן כבודו.

---

אָחוז בזרוע השר הזה עברתי דרך הגן ואבוא אל ארמונו. שם ראיתי בעיני את כל כבודו ויקר תפארת גדולתו. השתוממתי למראה עשרו הרב המתנוצץ לעינים בכל עברי ביתו ופנות חדריו, והוא העתיר אלי לבחור לי אחד מחפציו היקרים, המפארים את היכלו. וכאשר מאנתי לקחת, הסיר את טבעתו מעל ידו ויאכוף עלי לשימה על אצבעי לזכרון. ועד כמה פעמים השביעני, לאמצהו כאח לי ולהיות לו לחבר ורע נאמן. וכן נפרדתי ממנו בנפש ברכה. ואנשי החיל בראותם את הכבוד אשר חלק לי אדונם בבואי, קמו מפני בצאתי, ויעמדו כתמר מקשה ולא נעו ממקומם עד עברי על פניהם. וכן שבתי אל ביתנו מלא ענג ושבע רצון.

אבל שמחתי הופרה בראותי את פני מרים והנם נזעמים.

“מה היה לך, אחותי, ולמה נפלו פניך?” – שאלתיה בבהלה.

“פה לא נפל דבר – ענתה – אבל חמסי עליך, כי בחפזך לא ידעת להזהר ותתרע עם איש אשר טוב היה לכלנו לוּ הרחקת מעליו דרכך!”

“ומה עון מצאת באיש הנעלה הזה, אשר ממרומיו ישפות שלום לנו וכבוד והדר יעטרנו?”

“ומה טוב מצא בנו “האיש הנעלה הזה”, כי כן דבקה נפשו אחרינו לפתע פתאם?” – השיבה אחותי שאלתי לי.

“זאת הלא הגיד לנו בפיהו – עניתי – כי שש לבו לשמוע אותנו מדברים בלשון עמו. ומי זה לא ידע כי בני ארץ אחת אם יפגשו במרחקים, גם כי שונים הם בדרכם ומצבם, ישישו איש ברעהו כאחים נאמנים!”

“אבל אשאלך והודיעני – העמיקה אחותי שאלה – הלא ריב עולם לכוזרים עם הערבים, ואיככה יתכחש איש לעמו וישת ידו עם אויביו? איש ישר לא יעשה כזאת לעולם!”

“מבלי דעת קורותיו, אין לנו הצדקה להרשיעהו – כי מי יודע דבר מה המריצהו לעשות זאת! אנכי רק למראה עיני אשפוט. עיני ראוהו בהאירו אלינו פניו, על כן אהבתיו”.

“ואנכי למראה עיניו אשפוט, על כן שנאתיו – ענתה אחותי – כי אמנם הכל יוכל איש להעלים, בהעמיקו מאדם לסתיר מזמתו, אך לא את עיניו, שהן כראי מוּצק לתכונת נפשו. אל עיניו התבוננתי, ומהן נשקפה לי ערמת שועל, מעילת חתול ואכזריות נמר. גם זאת לדעת: איש ישר לא ידע עשות חנף, ועל כן היה לי מתק שפתיו לגעל נפש”.

“צדקת, בתי, בדבריך! – קראה שרה מיניקתה, אשר שמעה את דברי שנינו – כי פה חנף ישחית תמיד ותחת לשון זהב אך מעל וכחש נמצא. גם אני הייתי צעירה לימים, ורבות שבעה לה נפשי ממחליקי לשון. אל תדמה בנפשך, בני, כי בדברך בלשונו קנית כליותיו ולבו! הן עמך ידבר ויתנה אהבים ועיניו לטושות אל אחותך, בתקותו כי על ידך יצלח למשכה ברשתו. לכן הזהר לך, בני, והיו עיניך פקוחות על האיש הזה מעתה והלאה. הוקר רגליך מביתו ולא ימצא לו פתחון פה להיות בבאי ביתך. ובך, מרים בתי, אבטח, כי תמנעי רגליך מלכת אל גנו, פן יכין שם רשת לפעמיך!”

שרה הזקנה הסכינה מעודנו לדבר עמנו כאם אל פרי בטנה. על כן החשיתי לה גם עתה, בהתערבה בשיחתנו ובענותה אף היא חלקה. ולמרים היו דבריה לרצון – כי את אשר הגה לבה אותה הגידה הזקנה ולא כחדה.

“אשר אחזה לי אני – אמרה מרים – אין טוב לנו כי אם לעזוב את הבית הזה ולבקש לנו מעון במקום אחר, ורחקנו משכן רע והיינו שאננים מפחד רעה”.

“הוי יונות פותות ואין לב! – קראתי אליהן בחמה – למה זה ועל מה זה חרדתן את כל החרדה הזאת? את מי דאגתן ותיראנה? ולו גם יהי כדבריכן, כי דבר בליעל יצוק באיש שלומי אשר בו אבטח ולא אפחד – מה יוכל עשות לנו בארץ אשר שריה למשפט ישׂרו ובעיר אשר מלך יהודי יושב בה לכסא? הן לא כבגדד איטיל ולא כשלטן מחמדי מנהג מלכנו המושל בחסד אלהים. שם רצון כל פחה הוא פקודה עליונה, הוא יגזור – והמון עבדיו וסריסיו אצים לקים דברו בלי דין ומשפט ומבלי אשר ירהיב אדם עז בנפשו לפתוח פה בתלונה ולהתאונן רע על מעשיהם. ופה גבוה מעל גבוה שומר ארחות משפט, וכי יצר איש רעהו, וכי ירהב בן עם אחד בבן עם אחר לעשות לו דבר אשר לא כדת, והובא הדבר לפני נכבדי זקניהם היושבים כסאות למשפט, ופללום יחדו בשם המלך היושב בראשם, אשר כל דרכיו אמת ומשפט ומישרים”.

“כדברים האלה שמענו גם מפי האיש הצעיר, אשר היה בזה, בהיותך בבית השר הערבי” – אמרה שרה בהביטה בערמה אל מרים.

“ומי הוא האיש הצעיר ומה לו בביתנו?” – שאלתי ולבי השתומם בתוכי, בראותי את פני אחותי והנה האדימו כתולע.

“הוא אחד מפקידי המלך – ענתה מרים בהורידה לארץ עיניה – אשר סר אלינו לדעת שלומנו ומעשינו. גם שאל מאתנו אם יש את נפשך להסתפח אל אחת הכהונות, ונתנה לך לפי כשרונך וחפצך”.

"ומה טוב מצא בנו האיש הנעלה הזה, כי התעורר לשאול לשלומנו ולדאג למחסורנו? – שננתי לשוני בשאלי כדברים אשר שאלתני היא על אדות שכננו.

“האיש הזה לא תאנה הוא מבקש להכירנו בגלל אשר מדברים אנו עברית או כשדית – כי אמונתנו, שהיא גם אמונתו, היא אשר תעירהו בצדק לדבר שלום לבני עמנו ולדרוש טובתם באמת ובלב תמים”.

“והמשפט הזה הוצאת למראה עיניך או למראה עיניו?” – הוספתי להתנקם בה על אשר התפארה עלי בחכמתה ודעתה את בני האדם יותר ממני.

“על פי שני המראות כאחד הקימותי דבר – ענתה מרים בהשקט ובטחה – כי ראיתי את אור פניו והנה הם מפיקים אמונה ותם, התבוננתי אל עיניו האמוצות, והנה הן כמים טהורים שקופות אל נפש זכה ולב מתנה”.

“אכן מאֻשר האדם אשר יצלח להפיק ממך רצון! – כי הנך לו למלאך מליץ ולא יחסרו לך מלים להוכיח עליו צדקו וישרו. ומה ענית אותו על שאלתו השנית?”

“בדבר המשרה אשר הוא אומר לתת על שכמך – לא עניתי דבר בלעדיך. הגדתי לו כי סרת אל שכננו הוסין בג, השר המחמדי, אשר העתיר לנו אמריו בבקשו קרבתנו. ובשמוע האיש זאת חורו פניו ועד ארגיעה כֻסו באש פלדות; אך לא דבר מאומה. רק זאת הגיד לי, כי מחר לעת הזאת יסור אלינו שנית, כי לא יוכל עתה עוד להתמהמה, והנהו מקוה למצוא אז גם אותך ולדבר עמך בכל אשר עם לבבו”.

“ואנכי לא כחדתי ממנו מולדתכם ובית אבותיכם – אמרה שרה – לשוא גערה מרים בי ותתנני לזקנה פושקת שפתים, כי על אפה וחמתה אמרתי לו כי מגזע ישי אתם ומבית המלוכה ביהודה מוצאכם. וכשמעו זאת אורו עיניו ופניו הביעו משוש גילו. “אכבדה נא להגיד הדבר למלכי” – קרא בחדוה – “והיתה לו הבשורה הזאת לששון ולשמחת לבב!”. כן אמר ויברכנו וילך. האח, לבי אומר לי כי המלך יפקדכם לטובה וירים קרנכם בכבוד, ועיני תראינה זאת ורחב לבי לעת זקנתי!”.

---

עוד בערב ההוא נוכחתי לראות ולדעת כי צדקו מרים ושרה ממני. – כנטות היוֹם¹⁷ בא אלינו הוסין בג, ואחרי שיתו לנו בחלקות כדרכו, שחר פנינו לבוא עמו אל גנו ולהתענג על הריח הנעים העולה מן הציצים והפרחים במוצאי ערב. ואנכי נעניתי לו, ואקרא גם למרים ללכת עמנו ואפצר בה עד בוש. ולא יכלה עוד להשיב פנינו, ותקם ותלך עמנו בלי חמדה.

באנו אל גן העדנים, ונתהלך בין מטעי חמדתו ונשאף ריח פרחיו אשר היה לנו למשיב נפש. אחר כן הובאנו אל סכה נחמדה קלועה משריגי גפנים וענפי עץ עבות ופרחים נותני ריח. שם ישבנו לנוח במרחב על יצועים נהדרים ערוכים בטעם ארץ הקדם. והשר הרבה שיחה עמנו, בספרו גבורותיו ועזוז נוראותיו אשר עשה במלחמותיו. עד כה וכה פנה היום, ומרים הזכירה לי כי הנה נטו צללי ערב ועת לנו לקום ולשוב לביתנו. אבל השר עצרנו לשבת עוד מעט ולהשיב נפשנו בשקוי השֵׁרְבָּט¹⁸. ובדברו הכה כף אל כף, והשפחה הכושית הביאה טס כסף ועליו שלשה גביעי זהב עם כפות כסף, ותתן גביע גביע על כף כל אחד מאתנו. אנכי שתיתי בתאות נפש ואריק את גביעי עד תמו; מרים טעמה מן המשקה רק מעט ותקם ותאץ בי ללכת, אך חוסין שתה לאטו, ועל כן חכיתי לו עד כלותו גם הוא לשתות. אז חפצתי לקום – ומה גדלה פליאתי, בחושי בנפשי, כי אין בי כח לנוע ממקומי. ידי רפו, רגלי כמו בסד הושמו, ראשי כבד עלי כאבן מעמסה, אזני תצלנה מרעש לא אדע שחרו, ובתוך הרעש נדמה לו כמו אשמע קול אחותי קוראת אלי בשמי, אחריה קול שרה כצועקת לעזרה, גם עלה באזני קול שריקות, משק כלי נשק וריב לשונות. התאמצתי לחשוב ולהבין מה זאת, אבל זמוֹתי נתקו, עשתנותי אבדו ולא ידעתי עוד נפשי.

ואשר הֻגד לי אחרי כן אותה אשמור לספר:

אנכי נפלתי על יצועי אחרנית וארדם, כי מטעם השר המחמדי מסכה השפחה הכושית שקוי-שֵׁנה במשקה אשר הביאה לנו. והוסין חכה לי עד אשר יֵראה עלי פעלו, אז התנפל על מרים ויאחז בחזקה בשתי ידיה, והכושית קשרה מטפחת על פיה, לבל ישָׁמע בחוץ קולה, ואחר כך אחזה אותה ברגליה, וכן נשאוה יחדו דרך הגן הארמונה.

---

ובעיר בלנגר רבה התכונה – כי הנה באו מלאכי גוי, שליחי הרוסים, בני השבט הפוליַני היושב על נהר אוּזוּ, בעיר קיוב וסביבותיה, ויובילו שי למורא, מנחה למלך הכוזרים, כמס אשר הושם עליהם בראשונה, חרב “מכל ארֻבת עשן” – לאמר: מכל בית ומשפחה. הפולינים היו עם שוקט, עובדי אדמתם הפוריה, והיו למס עובד להדרַוליניַם¹⁹ שכניהם. כי ריב עולם היה בין שבטי הרוסים אשר נלחמו איש באחיו. וממלכת ביצנץ אשר פחדה ויראה אז מכל גוי נושא חרב, התאמצה לשלח מדנים בין אחים, ומלחמותיהם תמיד הכשילו כחם. ובהיות ממלכת הכוזרים קרובה אל גבול הרוסים, היה הנקל לה לאסוף את כל חלקי ארצם כאסוף ביצים עזובות. אך מאז התיהדו המלך וחלק רב מבני עמו, חדלו לגור מלחמות, ויסתפקו במס אשר שלמו להם שבטי הרוסים, האחים הנצים, מיראתם אותם, בהיות ידיהם עסוקות במלחמותיהם בבית, פן תשיגם יד העם הכביר הזה מחוץ. גם מכס רב שלמו להם הסוחרים אשר באו מרוסיה ויעברו במים וביבשה עד נהר איטיל ועד הים הכוזרי, ויביאו עמם סחרת ידם: עורות חיות, דבש, דנג, תבואת האדמה גם עבדים ושפחות לממכר מבני הנעורים שבויי חרבם, בנפלם בגבולות אחיהם, וימירום בתוצאות ארץ הקדם: ברקמות כסף וזהב, בארג בד צמר גפן, באבקת רוכל, בעדיי כסף וזהב ואבנים יקרות, בכלי נשק וכלי סוסים למרכב. הסוחרים ההם שמרו עתותיהם בשלוּמי המס והמכס, בהיות נהר איטיל הדרך היותר טובה ובטוחה לארחות המסחר. אך מאז החלו הנשיאים הוַריַגים לשום משטרם בארץ רוסיה ולאַחד שבטיה תחת דגלם, חדלו להביא את המס הנטול עליהם. בימי אָלֶג²⁰ ואיגָר²¹ נפתח להרוסים דרך הים אל קונסטנטינה בירת מלכי ביצנץ, אשר היתה להם פעמים אחדות למשסה, ותהי יראתם על פני מושליה עד כי נאותו לקבל סוחריהם בכבוד ולתת להם מאכל שלחנם כל ימי שבתם בארץ יון לרגלי מסחרם. מאז והלאה חדלו רוב שבטי הרוסים לבוא עוד אל ארץ כוזריה לערוב מערבם. והנה נפל איגר וחילו בחרב הדרַולינים, ואָלגה אשתו המושלת תחתיו²² שמה בראשונה כל מעיניה בנקמת דם בעלה, ולא חשה לגבֵּר חיָלים ולתת מוראה על פני חוץ. וממשלת ביצנץ ראתה כי נשבר שבט מכהּ, ותתן מכשולים על דרך הסוחרים הרוסים ולא נתנה אותם לבוא בשעריה. אז שבו הרוסים להתרפס ולרהב את הכוזרים. והנה זה באו מלאכי הפוליַנים איטילה. ובידיהם המס אשר הוטל עליהם מאז. לכבודם נאסף חיל המלך על הכר הנרחב אשר לפני ארמונו, ושריהם ופקידיהם רוכבים על סוסיהם לפניהם. המלך יוסף יצא בראש שריו ויועציו לפקד צבאו נגדה נא למלאכי הרוסים וסוחריהם שבאו אחריהם, והם עומדים יחד בראש מרומים על המקום אשר הוּכן לפניהם. והאנשים כלם גבהי קומה ורחבי כתפַים, בעלי שפם וזקן מגֻדלים. פניהם שזופים, עצמות לחייהם שֻׁפות, שער ראשיהם אדמדם כהה, עיניהם אמוצות, חטמם קצר וקצהו רחב ומָפנה מעט למעלה. מפרקתם עבה ומבנה גיום איתן, והם עוטים שמיכות עבות הרכוסות מעל שכמם הימנית, ומתחתיהן כתנת בעלת צבעים, היורדת אל מכנסיהם ממעל להם, ועליה חגורת צמר עבה הקשורה על חלציהם בקשר עב, ועל ראשיהם מגבעות מעורות-חיות מעֻבּדים²³. ומאחריהם עבדים נושאים מזמרת הארץ ועגלות טעונות חרבות קצרות בעלות פיפיות.

“מה זה נפקד מקום הוסין בג שרכם?” – שאל המלך יוסף בעברו בסך על פני גדוד הרוכבים המחמדים.

"לא נדע, אדוננו! – ענה אחד הפקידים – כי בהחלצנו חושים צונו לעבור לפניו, ויאמר, כי עוד מעט ויבוא גם הוא אחרינו.

“בי, אדוני אבי! – קרא בן המלך ודוד שמו – אעברה נא ואראה מה זה היה לו, כי מעודו לא העביר המועד, ולמה נפקד מקומו עתה? הלא דבר הוא!”.

“עשה, בני, כדבריך!”

ודוד השתחוה אל אביו ויקח עמו עשרת אנשים רוכבי בסוסים מחיל שומרי ראשו, ובפקודתו הריצו סוסיהם כאילות שלוחות והוא בראשם. ועד ארגיעה נעלמו יחדו.

---

והמלך יוסף כלה לפקד צבא החיל, ויעבור עם השרים היהודים בני לויתו, ויעמוד לפני האֹרחים על המקום הנועד להם. ושרי החיל העבירו גדודיהם על פניו במרוצה רבה, לקול תרועת חצוצרוֹת ורעש תפים. וככלות מפקד החיל קם השר אשר על הבית ויעמוד בראש האֹרחים, ויסב עמם מאחרי המלך ויעבור עמם ועם עבדיהם נושאי המנחה על פניו, וכהתמם לעבור שב המלך עם עדת שריו ויועציו אל היכלו. והאֹרחים הובאו אל חדר האֹכל, ששם ערכו לפניהם שלחן כיד המלך וכטעם הסלַוִים הרוסים – כי יותר שהם מרבים לאכול מרבים הם לשתות שֵׁכר ומי-דבש²⁴, ומראשית שבתם אל השלחן ועד כלותם לאכול לא יחסרו המזג²⁵.

עודם יושבים ומיטיבים את לבם, והמלך בא אליהם עם אנשי לויתו לברך את הלחם והמלח כמשפט. ובדברו עמם שאלם לשלום הנשיאה אָלגה ולשלום סויָטוסלַב בנה, יורש העצר. וזקניהם הרבו שיחה ויספרו לו את הנוראות אשר עשתה בהדרַוליַנים, בנקמה מהם את דם בעלה אשר שפכו. כי מוֹלא נסיכם נשא אליה עיניו ויתאַו יפיה, וישלח אליה מלאכים ללכת אחריהם ולהיות לו לאשה. ותצו המלכה ויחפרו בור עמוק בחצר ארמונה, ויקברום שם חיים. ואחר כן שלחה ציריה להגיד להנסיך ולעמו, כי אם באמת יש את נפשם לקחתה אחרי כבוד, ויספו שלוח לה שרים גדולים ונכבדים מהראשונים, ונכבדה בהם לעיני בני עמה ונתנוה ללכת אחריהם. הדרולינים עשו כדבריה. ויהי בבוא שריהם קיובה, ותשלח להגיד להם כי לא תוכל ראות פניהם עד אם היו בבית הרחצה, כמנהג העם. ויהי בהיותם שם ותצו אָלגה וישרפו עליהם את הבית באש. אז שלחה להגיד להדרולינים כי הנה היא הולכת לבוא אליהם – ולכן יכינו נא שֵׁכר ומי-דבש הרבה על המקום אשר הומת איגר בעלה. שם תספוד לו ותבכהו, ואחר כן תעשה משתה על קברו להזכרת נשמתו כמשפט. אז תנקה ממנו ותוכל היות לאיש אחר. הדרולינים עשו כדברה, ויכינו מי דבש למכביר, ויבואו בהמון רב לעשות את ההזכרה, לכפר פני בעלה המת. והיא באה שמה במתי מעט, ואנשיה שרתו לפני הדרולינים, אשר שתו לשכרה כמנהגם, וכסבאם סבואים נתנה אות לאנשיה, ויקומו על השכורים וישחטום ולא השאירו מהם איש. ואז כאשר נעדרו מבחר אנשיהם אספה אָלגה את אנשי חילה ותעמיד את בנה בראשם ותעל על הדרולינים למלחמה, ותכם ותניסם מלפניה ותכבוש את עריהם. רק קורוסטין העיר הראשה שגבה ממנה, ותלחם עליה כל ימי הקיץ ולא יכלה לה. אז הערימה עצה ותשלח לאנשי העיר לאמר: “הנה לקחתי מכם די נקמות. ועתה הכנעו מפני ואעשה שלום לכם. ואנכי לא אכביד עליכם מס, אך שלחו לי מכל בית שלש שלש יוֹנים ושלשה שלשה בני צפור, הלא מצער הוא, ואדע כי נכנעתם מפני, ולא אוסיף עוד ליסרכם”. על זאת שמחו הדרולינים מאד, וימהרו ויעשו כדבר המלכה. והיא צותה לקשור פתילים בוערים אל כל בני הכנף ולעזבם לנפשם. הצפרים עפו אל קניהן אשר בגגות הבתים, ואש אחזה בעיר בכל קצותיה, ותהי מהֻמה גדולה בתושביה, וימהרו וינוסו מן העיר הבוערת – ויפלו בידי הפולינים אשר הכום לפי חרב.²⁶

ככל הדברים האלה ספרו האורחים לפני המלך יוסף ושריו, והם הקשיבו וישמעו וישימו אל לב. ויהי כשובם יחדו אל חדר המועצה, ויקרב אחד מזקני השרים ויאמר: “המלך לעולם יחיה! הן כל שמעה אזנך. המלכה הרוסית אשת חיל היא ואבירת לב, ועמה כלם חזקי מצח וגרמיהם כמטילי ברזל, והנה היא חונכת את סויטוסלב בנה על פי דרכה. והיה כי יגדל הנער ושב לאַחד את שבטי העם הזה, והיה לגוי עצום מאד, והיה המעט לו כי יחדָל לתת מס ולשלוח לנו ברכה, כי עוד יעלה עלינו להשחיתנו, ולקח מאתנו בפעם אחת את כל אשר הובא לנו מבני עמו זה מאות בשנים!”

“הראית, מלכנו, את החרבות השלוחות אליך בפעם הזאת למנחה? הן קצרות הנה, אבל שתי פיות להן – קרא השני – הלא זה אות הוא כי קרבת האויב יחפצון ביום קרבות, בסמכם על זרוע עזם ועל להט חרבם המתהפכת!”²⁷.

“ומה עצתכם איפוא?” – שאל המלך ועל מצחו שכנה עננה.

“עצתי היא – אמר הראשון – לבחור לנו אנשים יודעי לשון הסלַוים, אשר יצאו ויבואו בקרב העם הזה, לשלח מדנים בין שבטיו ולסכסכם איש באחיו – ואז יאכלו איש את רעהו ויחדו מארץ יכרתו”.

“עצת שטן היא, הנאותה למלכי ביצנץ ליוָנים הערומים ולא לנו. חלילה לנו מה' לעשות כזאת! כי מה משפט האיש הקם על רעהו מאחריו לרצחהו נפש? הלא יהיה דראון לכל בשר – ואף כי לעשות כן לעם כלו!”.

“זה כמה היתה עצתי אמונה – אמר השני – להגדיל חיל צבאנו, להרבות מבצרי מעזנו ולהחזיק בהם משמר נגד כל צר ואויב כי ידרוך בגבולינו!”

“ואנכי זה כמה העידותי בך, אדוני! – אמר השלישי – כי לא טוב לנו כי אם להרים אנשים לצבא מבני עמנו ואמונתנו. כי חיל נכרים אשר בכסף ישָׂכר, מבטח בוגד הוא ביום צרה”.

“הלא זה כל ישע וכל חפץ דוד בני! – אמר המלך – אולם העצה הזאת רחקה ממני. כי בני אמונתנו בלבד מעטים הם במספר, ולהכניס בצבאנו ערב רב מכל בעלי האמונות היושבים בארצנו, ורבו הסכסוכים ודברי הריבות בינותם, ותחת היותם שכם אחד במלחמה על האויב ישיבו צור חרבם אל לבם ותהי יד איש ברעהו. גם להגדיל מספר החיל מבני הנכר לא טוב לנו בעת שלום, כי אז יכבדו המסים על התושבים לכלכלת חיל הצבא. ולכן אל נא נבקש חדשות, כי הלא בארץ שלום אנחנו בוטחים, וריב אין לנו עתה עם שכנינו העמים אשר סביבותינו. אנחנו לא נתחר בם, וגם הם לא יתגרו בנו, בדעתם כי החיל אשר עמנו די הוא להגן על ארצנו וכל הנוגע בנו לא ינקה רע. אך זאת נעשה לטוב לנו: אנחנו נוסיף עוד מבצרים אחדים על גבולותינו. אותם נבנה בידי החיל אשר אתנו, כי למה זה יאכלו עמל עמנו ויקבלו שכרם חנם באפס כל עבודת מעשה? והמבצרים אשר יבנו לנו בעת שלום הם יסכנו להיות לנו למעוז ומבטח בעת מלחמה. ואנחנו נשכיל להחזיק את השלום עם שכנינו, ועל כלם – עם הרוסים, הנותנים חתיתם בארץ. והיה כשוב מלאכיהם לדרכם, ושלחתי על ידם ברכתי אל המלכה, גם אשא משאות מאת פני להם ולה ולשריה, לאות ברית בינינו ובינם, ושלום יהיה לנו בעזרת אלהי צורנו ומגן ישענו סלה!”.

בדברים האלה קם המלך ממקומו לאור כי כלתה האספה, והשרים קמו עמדו וישתחוו לו ויהיו נכונים גם המה לעזוב את חדר המועצה – והנה שעטת פרסות סוס נשמעה מן הככר אשר לפני הארמון, ודוד בן המלך קפץ מעל סוסו ויבוא החדרה אל סוד המועצה ויקרא: “הוי כי נבלה נעשתה בתוכנו! שר הרוכבים הערבים, הוסין בג, שלח ידו במשפחה עברית אשר באה הנה מבגדד לחסות בצל ממלכתנו, ולולא הספקתי לבוא בעוד מועד ולסכל עצת רשעתו, כי אז מי יודע מה היה לה!”.

כל השומעים נבהלו יחדו ויתמהו איש אל אחיו. והמלך שב אל מקום שבתו, לשמוע מפי בנו את אשר נעשה. ודוד ספר לו ולהשרים את כל אשר נודע לו מפי מרים אחותי ושרה אֹמנתּה – כי אנכי נדמיתי אז כאבן מן התרדמה אשר נסך עלי הערבי הבליעל.

---

מאז נקראנו מאת הוסין להתרועע אתו ולהתהלך עמו בגן לרוח היום, לא ידעה שרה שלֵו, ולבבה ורגליה נשאוה אל המשׂוּכה המבדלת בין שני הגנים, ולא גרעה ממנו עיניה כל העת עד בואנו אל הסכה. אז התגנבה דרך הפתח ותתחמק בין העצים ותתחבא בין סבכי הנטיעים המגֻדלים מסביב לסכה. משם ראתה את הכּושית בנשאה את הטס, והיא שומרת להחזיק שני גביעים לבד וגביע אחד לבד. ויפלא בעיניה הדבר ותוסף להטות אזן ולהקשיב קשב. ופתאם שמעה קול פחדים אשר נחבא בסתום – ותמהר ותקפוץ אל הסכה בקול צעקה, ובפגשה בהוסין ושפחתו הנושאים את מרים, נפלה עליהם ותאבק עמם להציל את הנערה מידיהם. והוסין חגר חמות ויאחז רגלי מרים בידו האחת, ובשנית הוציא מאכלת חדה מתחת למדיו ויעופפנה על שרה להכותה נפש. ברגע הזה הגיע דוד עם אנשיו אל המקום ההוא – כי בבואו אל בית הוסין מצאהו ריק מאדם, כי את כל עבדיו, שהם אנשי חילו, שלח הוסין לפניו אל הצבא הנאסף על ככר המלך. משם בא דוד הגנה, וקול צעקת שרה הגיע לאזניו, וימהר וירץ אחרי הקול עד הגיעו שמה. ורעדה אחזה את הוסין ושפחתו, וירפו ממרים לפתע פתאם עד כי נפלה לארץ. “בן המלך!” – צללו שפתי הוסין בזעם וחרדה. ומרים נשאה עיניה – והנה הוא האיש הצעיר אשר היה ביום ההוא בביתנו, ואשר משך לבבה אחריו!

עוד הפעם נִשאה מרים בידי שנים, בידי גבר ושפחה – כי בעבור הבהלה התעלפה, ודוד ושרה נטלוה וישאוה הביתה, שמה הובאתי גם אני אחריה. ואנשי החיל סבו את הוסין בפקודת בן המלך ויובילוהו אל ביתו. שם עמדו עליו למשמר עד בוא אליהם דבר המלך ויוָדע מה יֵעשה לו. עוד בלילה ההוא יצאו שתי מרכבות מחצר המלך ותעבורנה אל הרחוב העולה על השוּק הגדול. באחת הובאתי אני ומרים ושרה אל מעון המלך, ובשנית הובל הוסין אל בית המשמר אשר על יד הארמון. על פי התרופות אשר נתן לי רופא המלך הקיצותי לעת הבקר משנתי העמוקה, ואז נודע לי כל אשר נעשה. ואודה לבן המלך על ישועתו וחסדו אשר עשה עמנו להפליא. והמלך יוסף דבר עלי טובות וימשכני חסד וישימני לחבר ומורה לדוד בנו.

כנכון היום הוכנו התשורות למלאכי רוסיה ולהנשיאה ושריה כיד המלך, ולעת הצהרים באו המלאכים לברך את המלך בטרם יעזבו את עירו הבירה לשוב אל ארצם. והמלך יוסף וכל שריו וגדוליו עמו נאספו אל חדר המוּעדה; שם קבל פני האֹרחים בפעם האחרונה, ויתן להם ברכתו שלום. ופתאם קם שאון על הככר אשר לפני הארמון – כי נאספו הרוכבים הערבים, כל גדוד הוסין בג במספר חמש מאות איש וידרשו לקרוא לאלופם דרור, ואם לא – והוציאוהו לחפשי ביד חזקה. לדברים האלה נבוך המלך, אבדה עצה משריו ולא ידעו מה לעשות. כי לתת להקושרים את שאֵלתם, הלא ילמדו אנשי החיל להתפרץ מפני מלכם ולעשות את אשר לבם חפץ! ולהשיב פניהם – מי יודע את אשר יעשו בחמת רוחם! במבוכה הזאת התחמק דוד מחדר המועדה ויצא אל החצר אשר מאחרי הארמון ויצפצף בשפתיו, וקול שריקות ענה אחריו מן המבואות והרחבות המָפנים אל המקום ההוא, ועד ארגיעה נשמעו דהרות אבירים, וגדודי פרשים פרסים כאלפָּים איש חמושים בקשתות וכדונים יצאו חוצץ כלם ויסובבו את הגדוד הערבי מכל עבריו, ויעמדו הכן למוצא פי בן המלך, להתנפל על הגדוד המתפרץ ולהדוך אותו תחתיהם. כי אמנם חזה דוד מראש, כי לא יתנו הערבים מוט לפקידם ואלופם, ויהיה דברו עוד בלילה ההוא עם ראשי גדודי הפרסים, אויבי הערבים ואנשי ריבם מעולם – כי הם בעלי השיע²⁸ בעוד שהערבים הם בעלי הסוּנה²⁹ – להיות נכונים ליום הזה לשית ידם על גדוד הוסין בג, אם יצטוו על ככה.

ברגע הזה נשמע קול חליל מן זרוע הנהר המחבקת את האי ימינה. סרתי אל החלון לראות מה זאת, וארא והנה אנית שיט קטנה עוברת מסמנדר לבלנגר; בה יושבת מרים אחותי עם שרה אֹמנתה ולפניהן הדסה, בת המלך – כן הֻגד לי – נערה בת שש עשרה שנה, יפה ונעימה, שערותיה כפשתה כהה ארוכות ושלוחות ונטושות מאחרי ערפה, פניה ארוכים מעט ואפה ישר, עיניה אמוצות ומאירות, פיה רחב מעט ולרגעים מתקפלת שפתה העליונה ובלחיה הימנית מתכוצת גומה קטנה – משחוק נעים המרחף על פניה; בו יתגלו שִניה הקטנות והקצובות כשני חרוזי פנינים. צוארה ארוך וגם קומתה וגזרתה דיה לפי ערך שנותיה, והיא לבושה מעיל שני קצר עם אפודת ארגמן ברקמת חוטי כסף, ועל ראשה צניף משי ירוק ממֻלא בתרשיש, ובזרועותיה וקרסוליה המגולות – אצעדות וצמידים משבצים אבני חן. והנה ידה אֹחזת במשוט, ובשנית – קנה לבן ובקצהו קשורה מכמרת קטנה, לציד הדגים, הרבים מאד בפלגי הנהר הגדול הזה. והיא מביאה ברכת הבֹקר לאביה ולאחיה כדרכה יום יום. העבדים הקריבו את האניה אל החוף ויקשרוה אל העמוד העשוי לדבר. והנערה היפה והתמה קפצה כאילה על מדרגות השיש החצובות במעלה החוף בואכה הארמונה, ואחריה עלו מרים ושרה ושתי שפחות הוֹדיות, המשרתות את בת המלך. בהגיען אליה אחזה את אחותי ביד ימינה ותעל עמה אל הארמון, והן מדברות יחדו עברית, הלשון אשר בה נדבר גם המלך וגם דוד בנו עמי ועם אחותי – כי שפת הכוזרים לא ידענו והם אינם שומעים ערבית. מהליכות הדסה עם מרים הבינותי בינה, כי כבר נקשרו שתי הנפשות הזכות האלו בקשר אהבה וידידות, ובלבי שמחתי, כי יותר מאשר קוינו בא לנו.

אבל הרעש אשר על ככר הארמון הזכירני כי לא עת עתה לשמוח. והדסה ומרים שמעו את הנשמע והנעשה, וחלחלה אחזתן.

“לא, אבי! – קראה הבת היחידה ותרקע ברגלה – לא אֹבה כי ישפך דם אדם בקרית מועדנו! אמנם חטא האיש הבליעל חטאה גדולה, וגם גדודו העמיק סרה – לכן גרש נא אותו ואת גדודו יחדו, ילכו בסערות תימן ולא יזכרו עוד בשמם! אבל לבוא לשפך דמים בקרב חוצות – היה לא תהיה כזאת בתוכנו!”.

“לא נכון לעלמה תמה כמוך להתערב בעניני הממשלה! – הוכיח אותה היועץ הראש, אשר יעץ אתמול לסכסך את שבטי הסלַוים איש באחיו – לכן הואילי נא, בת מלך, ושובי בשלום אל מקומך, ולנו הניחי לעשות משפט במתקוממים ולבער הרע מקרבנו!”

ומרים ראתה את דוד מתרוצץ עם סוסו בראש הגדודים הפרסים, להתנפל עמם על הגדוד הערבי, ויתר לבה ממקומו, ותספוק כפיה ותפרש בידיה ותבך לפני הדסה ותתחנן אל המלך למנוע את בנו מבוא בדמים, כי אין הצר שוה בנפשו היקרה, ונכונה היא לסלוח לעון הערבי, רק לבל יבֻלע לבן המלך בגללו.

שמע היועץ הזקן את הדברים האלה ויתעבר. והמלך התבונן בה ועל שפתיו רחף שחוק קל. ויפן אל עדת שריו ויקרא לאמר:

“לא אוכל לשפוך דמי אנשים אשר שפכו דמם למעני זה כמה; אבל לא אוכל גם לסלוח לעון אלופם ולחטאתם מרי. ועל כן זה משפטי אשר חרצתי: הוסין וחצי גדודו יעברו מזה אל נהר טנאיס לבצר את סַרקל, העיר הלבָנה, ולהקיפה בחומה וחל, לעשותה לנו למבצר משגב. וחצי גדודו השני יעבור אל נהר יַאִיק, לבצר את העיר סַקסין ולחזק בדקי חומתה. ועליהם נפקיד שומרים מחיל הדרבַּדים³⁰, אשר ישגיחו אליהם לבל ישובו עוד לכסלה. ואת פָּני לא יֵרָאו עד אשר יבצעו מעשיהם שם באמונה ותֹם לבב, כאשר הסכן הסכינו לעשות עד כה – או אז אסלח לעונם וחטאתם לא אזכור עוד”.

הדברים האלה נקראו לפני הגדוד הערבי ולפני חיל דוד העומד מסביב לו. כלם שמחו למשמע אזניהם, ויודו למלך חסדו כי פדה בשלום נפשם ולא העיר חמתו לשפוך דם לאַבד נפשות. גם מלאכי רוסיה הללוהו בפה מלא, כי לעיניהם גלה צדקתו, בזכרו לחילו חסדו ואמונתו. אבל פניהם הביעו מחשבת לבם, כי לא כן עשה, בסלחו לבני עולה, כי יהיה זה להם למכשול עון ומרי, ובחיל כזה אין מבטח עוד ביום שידֻבר בו, בקום עליו אויב מבית או מחוץ לדבר אתו בשער.

אבל הדסה ומרים שמחו מאד, כי סר הפחד, ואימת המות לא תבעתן עוד. ותחבק הדסה את אביה, ותגער באחיה האכזר, ותאַימהו בדברים, כי אם כה יוסיף לחפוז, וקראה אותו בשם “חתן דמים” – והסירה לבב מרים מאחריו…

ופני מרים אדמו כתולע ועיניה שחו לארץ.

לכן דעי לך, כי העלם הנכבד הזה אחיה הוא, ואותו שת אבינו למורה לי – ואם תלכי עמי בקרי, ונקמתי בך שבעתים בבוא יומך, עת פקודתך!" – ענה דוד באחזו בימיני ובהציגו אותי לפניה.

השתחויתי להדסה ואברכנה במו פי, ובלבי חשקתי לאחוז בילדה הנעימה, לחבקה בזרעותי ולנשקה מנשיקות פי – והנה האדימו פניה, וגם עיניה שחו לארץ.

---

המלאכים פנו יצאו וילכו לדרכם, והדסה ומרים ושרה שבו אל ההרמון מעבר לזרוע הנהר, ואני ודוד נשארנו בסוד המועצה. המלך ישב ראש והזקנים התלחשו יחדו; כלם התעצבו אל לבם ממקרה היום הזה – כי בו נגלתה ערות הארץ, עון החיל הכוזרי, לעיני מלאכי העם ההולך ומתחזק. בו נודע גם רפיון המלך, אשר לא ביד חזקה ימשול בארצו. אמנם טוב ומטיב הוא וסועד בחסד כסאו, אבל לא במשפט יכוננהו – כי חסר לו כח המושל הכביר, המקריב את הפרט בעד הכלל, כמעשה המנתח החרוץ, המסיר את האבר הנגוף למען יבריא הגוף כלו. ואם כה ילמד החיל הזר לעשות כרוחו, בלי משמעת מלך ושר, מה הבטחון אשר יבטח בו לעת רעה, כשיבוא צר ואויב בשערי הארץ!

המחשבות האלה דכאו רוחם, אבל איש מהם לא נועז להעלותן על דל שפתיו ולהעציב לב המלך בדברים לא יועילו. והנה נפל דבר חדש אשר הסיר דאגה מלבבם ויעודד רוחם! כי איש אחד מעמנו ושמו יעקב בן אליעזר בא מארץ נֶמֶץ³¹ ומכתב בידו מאת איש יהודי, שר וגדול בחצר הכליף עבדורחמן השלישי, המושל בקצה ארץ המערב, במדינת אנדלוסיה אשר בספרד, ושמו חסדאי בן יצחק אבן-שפרוט, והמכתב ערוך למלך הכוזרים! בו יביע שמחתו, בהודע לו על ידי מלאכי חוֹרוֹסאן³², ואחרי כן גם מפי שלוחי ממלכת ביצנץ, כי יש מלך יהודי המושל בארץ כוזריה ושמו יוסף. ותכל נפשו לבוא עמו בדברים ולדעת משפחתו ושבטו וכח חילו ומשפט עמו ומנהגיו והליכותיו לכל מעבדיו, גם “מספר המדינות אשר הוא רֹדה בהן והמס אשר ישיבו לו והמלחמות אשר הוא עושה והעמים אשר בהם ילחם”, ואם יש לו ולעמו “זכר לחשבון קץ הפלאות” ומה כחם כי ייחלו? “כי איככה אוכל – אומר השר במכתבו – לתת דמי על חרבן בית תפארתנו ועל פליטת חרב אשר באו באש ובמים? כי נשארנו מעט מהרבה, ונרד מכבוד, ונשב בגולה, ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: “לכל עם ועם יש מלכות, ולכם אין זכר בארץ!” וכאשר שמענו את שמע אדני המלך ותקף מלכותו, נשאנו ראש, ותחי רוחנו, ותחזקנה ידינו, ותהי ממלכת אדני לנו לפתחון פה”. “ואלו ידעתי כי נכון הדבר, הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי ונוטש משפחתי, והייתי הולך בים וביבשה עד בואי אל המקום אשר אדני המלך חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל!”.

מפני מרחק המקום סבב המכתב ירחים ושנים עד הגיעו למקומו. בראשונה שלחהו השר על ידי איש אחד ושמו יצחק בן נתן, אשר נתן לו השר היהודי “שכר גדול לרוב וכסף וזהב הרבה להוצאותיו, לו ולמשרתיו” גם שלח על ידו מנחה למלך קונשטנטינה, היא ביצנץ, ויחל פניו, לעזור לשלוחו זה להגיע אל מקומו. השליח הזה נלוה על עדת האנשים אשר הלכו במלאכות הכליף לקושטנטינה. אבל המלך ההוא סבבהו בכחש, כי ירא לנפשו, פן תצמח רעה למלכותו מהתחברות הנשיא היהודי אשר בספרד עם המלך היהודי אשר בכוזריה. ועל כן עשה מרמה ויעצרהו אתו כששה ירחים עד שוב מלאכי הכליף ספרדה, וישלח גם את יצחק עמם. ויתן בידו מכתב אל השר חסדאי, לאמר: “לא יתכן לעבור אל ארץ הכוזרים בדרך היבשה, כי ריב עולם בין העמים היושבים שם” וכל הימים יגורו מלחמות, גם לא דרך הים – כי “הים סוער תמיד ולא יעבור בו אדם באניה כי אם בזמן ידוע”. כראות רב חסדאי כי נכזבה תוחלתו ויתעצב אל לבו. בצר לו נמצאו אנשים מאחינו אשר אמרו להוליך מכתבו דרך ירושלים ונציבין וברדעה³³ עד היום הכספי ועד ממלכת הכוזרים. עוד הוא מחשב דרכו, והנה באו מלאכים מארץ רחוקה, ארץ הגבלים³⁴, הצקלבים³⁵, נושאי מנחה להכליף עבדורחמן, ובתוכם שני יהודים, מר שאול ומר יוסף. והיהודים האלה קבלו עליהם להביא את המכתב בשמו אל מלך הגבלים, אשר יעשה זאת למענו ולכבודו של השר הספרדי, וימציאהו אל היהודים היושבים בארץ ההגרים³⁶, והם ישלחוהו לרוסיה, ומשם יובא לבלגריה³⁷, וכן יגיע אל מחוז חפצו. אף אמנם הגיע כן אל יד יוסף המלך בעצם היום ההוא אשר נבוכו הוא ושריו מפני המלאכים הרוסים, אשר ראו בעיניהם בהתפרץ החיל מבני הנכר מפני אדוניהם.

---

המכתב הזה החיה את רוחם – כי הנה שר וגדול ליהודים, יועץ ומנהיג למלך אדיר, אשר “מלכי מזרח ומערב יובילו שי לו ויחלו פניו במנחות ובחמודות”, נשיא ישראל זה התעורר מקצה הארץ לשמע הממלכה הכוזרית, והנהו נכון “לעזוב כבודו וגדולתו וללכת בים וביבשה לראות את המלך יוסף בחדרו” – ומה נקל לשר הגדול הזה להביא את המלך בברית עם המלכים אנשי שלומו, להיות נכונים בכל עת לעמוד לימינו! ומי יתנהו פה, וראה את הכל, וידע לתקן ולנהוג בחכמתו את הכל! המחשבה הזאת עודדה לבב כלם ותדץ לפניהם דאבה.

“הנני למהר ולהשיב להשר הזה דברים על כל אשר שאל – אמר המלך – אבל איך יגיעו הדברים אליו? הן היהודי יעקב בן אליעזר לא בא מארץ ספרד אף לא ידע את הנשיא היהודי היושב בה, כי מארץ “גמץ” הוא בא, בעברו בארץ בולגריה לרגלי מסחרו – ושליח טוב ונאמן אשר ידע אותי וממלכתי ואשר יצלח להגיע ולבוא אל ספרד ולעמוד בהיכל מלך לפני הנשיא היהודי ולקחת עמו דברים על כל אודותינו – מאין ימצא?”

"אנכי אלך! – קראתי בלב נכון – הן ארץ ספרד ידועה לי, כי בה התגורר אחד אבותי בהיות איתן מושבו בבגדד, והדרך העולה שמה כתובה במגלה³⁸ השמורה עמי לזכרון. גם את הנשיא חסדאי אבן-שפרוט יודע אני על פי השמועה, כי הוא השר אשר עליו שׁר אחד מבני עיר מולדתי, לאמר:

בְּמִזְרַח וּבְמַעֲרָב / שְׁמוֹ גָדוֹל וָרָב,

וּבֵית עֵשָׂו וַעֲרַב / בְּחַסְדוֹ נִדְבָּרִים.

וְכָל מֶלֶךְ יֶחְרַד, / וּמִכִּסְאוֹ יֵרַד,

וְאֵלָיו לִסְפָרַד / מְשִׁיבִים אֶשְׁכָּרִים³⁹.

ובעמנו גדול שמו, ונדיבתו מגעת עד אחינו שבבבל, בהעניקו להם מטובו להחזיק במעוז התורה, ועל כן כבדוהו ראשי ישיבותינו שמה וישימוהו ל“ראש כלה”⁴⁰. ועתה אם יש עם לבב אדוני המלך להשיב להנשיא דבר דבור על אפניו, יצוה נא לכתוב דברים בספר, ואנכי אקחהו עמי ואביאהו אל חסדאי, אף אדע לכלכל דברי עמו, אם יצליח ה' את דרכי!"

“טובה העצה היעוצה!” – קראו כלם פה אחד.

“אבל על מי אטוש את אחותי בלכתי בדרך רחוקה כזאת? ואני אח יחיד לה וגואל ומגן אין לה בעולם חוץ ממני”.

“אנכי מגן לה!” – קרא דוד בתם לבבו ועיניו הזהירו באור יקרות. “בי אבי ומלכי! – התנפל לרגלי יוסף – תיקר נא נפשי בעיניך ותנה נא את אחותו, את מרים, לי לאשה – כי מאז ראיתיה אהבתיה ותדבק נפשי בה, וחלדי כאין בלעדיה!”

“אבל מי זה יערב לי כי אהבתך לרצון לה? – שאל המלך – הלא דעתה אותך זה מעט, והאהבה מאין תמצא?”.

“אנכי אערבנה! – עניתי בשחוק על שפתי, – כי יש אשר ימים על שנה יסובב גבר את האשה אשר חשק בה ותוחלתו ממנה והלאה, ויש אשר רגע אחד תפגשנה הנפשות אשר נוצרו מאת ה' אשה בעד רעותה – והן נקשרות בחבלי אהבה, והקשר אמיץ וקים לעד”.

“לו ידעתי כי כן גם נפשך גם נפש הדסה בתי עמכם – אמר אלי המלך במאור פניו – כי עתה הדבקתי גם נפשותיכם יחד, והיתה אגדתנו שלמה ושמחתנו כפולה!”

“קטנתי מכל הטוב והחסד אשר אדוני אומר לעשות לאחותי ולי – קראתי, בנפלי לפניו על ברכי – ומי יתן ותבוא שאלתי אשר אותה הגדת במו פיך, והייתי מאֻשר בעיני מכל האדם אשר על פני האדמה!”

“אבל מי זה יערב לי כי יהיה הדבר לרצון לבתי? והיא יחידה לי, ולא ישאני לבבי להטיל גורלה בחיק איש אשר לא תאהבהו”.

“אנכי אערבנה! – שנה דוד אחרי דברו בשחוק על שפתיו – כי כבר שמעה שמעו מפי ומפי מרים רעותה. ואנכי התבוננתי אליה בהתבוננה בו, ואדע כי הן מהנפשות אשר נוצרו אשה בעד אחותה מאת ה' מן השמים”.

“לכו איפוא, בָּני, ודברו על לב רעיותיכם, בנות גילכם, ועוד מעט ואבוא גם אני אחריכם, ואם אמצא אותן נכונות לשאת ידן לכם ולתמוך גורלן בחבלכם – וברכתי אתכם בשם ה'!”.

בדברים האלה השתחוינו אני ודוד למלך ולשריו ונצא מאת פניהם.

“היום גלֹתי את חרפת מולדתנו מעלינו! – אמר המלך לשריו אחרי צאתי מלפניו – הן הנשיא חסדאי חושב אותנו לאחד שבטי ישראל, והוא לא ידע כי מבני נכר אנחנו, גרים אשר התכנסו בברית עמו. עתה יתפאר נא עלי, כי הנה התחתנתי עם זרע המלוכה בישראל, עם אח ואחות אשר מוצאם מבית דוד בן ישי, ואל הבית הזה עיני כל ישראל נשואות, כי ממנו יבוא להם גואל צדק לעת קץ הפלאות!”

_________

הנה כן נוסדה אגֻדתנו לברכה בקרב הארץ, ואחרי ימים אחדים היתה מרים אחותי לאשה לדוד בן המלך, ואני ארשתי לי את הדסה אחותו, הנאהבה והנעימה, באמונה ואהבת עולם, ואת זמן חתונתנו יעדנו לעת שובי בשלום מדרכי הרחוקה אשר נמצאתי נכון לעשות בשם ה'.

אחרי חתונת אחותי הצטידתי לדרכי, ואשק להדסה ולכל מחמדי נפשי וארד באניה ומכתב המלך יוסף בחיקי. בו ערך להשר חסדאי דברים כאלה עם לבבו, וישיבהו על כל אשר שאל. ואנכי הוספתי בו אמרים, כי ארצו ויחס מלכו ידועים לנו בשכבר הימים ממגלות ספר אשר “כבר היו לעיני אבותינו, והדבר שמור בספרינו” ועוד “נשים אותו ירושה לבנינו”. ואת המכתב כלה יוסף בדברים האלה: “זכרת באגרתך שאתה מתאוה לראות פני. גם אני מאד כוסף ומתאוה לראות פניך הנעימים ויקר תפארת חכמתך וגדולתך. ומי יתן והיה כדבריך; לו זכיתי להתחבר עמך! – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן, ועל פיך ישק כל עמי, ובדברך הייתי יוצא ובא ובעצתך הנכונה!”.

האניה פרשה נס ותשט במעלה הנהר מערבה עד המקום אשר יט אליו מפאת צפון⁴¹. משם עברתי דרך היבשה לרחבה עד הגיעי אל נהר טַנאיס. שם שבתי ירדתי באניה אשר הלכה במורד הנהר עד היום המאוטי והים השחור. משם עברנו דרך הבוספורוס התרצי⁴² ועל פני איי יון עד הגיענו אל הים התיכון, ונפליג לשוט עד חוף מַלַגה אשר בספרד, ואבוא קורדובאה בשנה השנית לצאתי ממקומי.

ואשר לא פללתי ראיתי! כי במכתב חסדאי אל יוסף, אשר בו הרבה להלל את הארץ הזאת, לא הֻגד אף החצי מכל אשר ראו עיני בה. כי מאז היתה הארץ הברוכה הזאת נחלה לבני הערב, אשר ירשוה וישבו בה, נהפכה אדמתה לעדן ותמלא ברכת ה' בדגן תירוש ויצהר ורוב תנובות שדי, ותמלא גנות ופרדסים צומחים כל עצי מאכל הנושאים מבחר כל פרי. מעיניה ונהרותיה הרבים הם כמסגרות כסף למראות הצובאות בעמקיהם וגיאיותיהם; מראות הטבע אשר יענדם פאר בציציו ופרחיו שלל צבעים רקמתם. שם ירננו הכוכבים במסלותם; שם צפרים מנעימי זמרה מבין עפאים יתנו קול, וכל עצי הדר ימחאו כף. שם בני האדם מתעדנים בתענוגות החיים, ויבלו ימיהם בשמחה ובשירים. כי רוח השירה צררה את כלם בכנפיה, ומהמלך היושב על כסאו עד צעיר הפקידים בממשלתו כלם ישוררו ויזמרו משכיל. כל מכתבי רֵעוּת ואגרות ידידוּת ואף כל כתבי הממשלה בבתי הפקידות נכתבים בשירים להיטיב טעמם, וכל מאמריהם נגמרים בחרוזים להנעים קריאתם.

גם נשיא ישראל, חסדאי בן יצחק, עלה לגדולה ויזכה לכל הכבוד והיקר על ידי שיר קטן אשר ערך בימי עלומיו לתהלת מלכו. וזה הדבר אשר ספר לי בהיותי שם:

---

יצחק בן עזרא, אבי חסדאי, היה גביר לאחיו בעיר גַּאִין הקרובה לקורדובה. ויהי כי גדל הנער חסדאי, וישלחהו אביו ללמוד חכמת הרפואה וידיעת הלשונות בבית מדרש החכמה אשר הוקם בעיר המלוכה לתהלה בארץ. כי בימים ההם ובעת ההיא גדל כבוד החכמות והמדעים בספרד, בשבת הכליף עבדורחמן השלישי לכסא מושלים, כי אהב אותם מאד ויהי שמש ומגן לחכמים ואוהב נאמן לכל יודעי דעת. וחסדאי עשה חיל בחכמה, ויגביר ללשונות ערב ורומה. פעם אחת התהלך בגן המלך לשוח לרוח היום, ובשבתו בבין פרחים להתענג על צבעיהם הנחמדים ועל ריחם הטוב העולה באפו, זכר את חסדי הכליף וצדקותיו אשר הוא עושה לחוסים בצלו, ותחל רוח השירה לפעמו, ויוציא גליון מחיקו, ויכתוב חרוזים בלשון ערב. אך כהתָּמו לכתוב לא מצאו חן בעיניו, ויקרע את הגליון לשנים ויקמוט ויגולל את קרעיו וישליכם הלאה אל הסבכים, ויקם וילך וישב לביתו. זאת ראה אחד מחבריו, מבני הערב, אשר קנא בו וישנאהו מתמול שלשם. ויקרב אל המקום ההוא וימצא את הגליון הקמוּט, ובקראו את הכתוב בו, רשם בצדו את שם כותבו וימציאהו לידי הכליף.

ויהי ממחרת, בשבת חסדאי על מקומו בבית המדרש לשמוע בלמודים, הנה פקיד צבא בא עם אנשי חיל מזֻינים ויעמידם פתח הבית ויקרב ויאמר:

“היש פה תלמיד יהודי ושמו חסדאי בן יצחק?”.

“אני הוא!” – ענה העלם בקומו ממושבו.

“מהרה ולכה עמי אל אדוננו הכליף!”

“ולמה?”

“שם יוָדע לך!”

המורה והתלמידים חרדו נבהלו מאד, אבל מקנאיו הרעים שמחו לאידו.

ואנשי החיל סבו את חסדאי ויוליכוהו אל היכל המלך, ויביאוהו לפני הכליף, אשר בהלהו בחרונו ויקרא:

“הוי יהודי נבזה! הזה גמולי על כל הטוב והחסד אשר עשיתי עם בני עמך, כי תכתוב עלי מרֹרות? עתה אנקום בך ובעמך שבעתים ככל חטאתכם!”

לדברים האלה התחלחל חסדאי מאד ופניו הלבינו כשלג, אך בכח בינתו שגב על חרדת לבבו, ויפול על ברכיו ויקרא:

“מלך רב חסד! היטיבה נא ברצונך את צעיר עבדיך, והואילה להגיד לי במה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”.

אז הוציא הכליף פסת גליון, ויַראנה אותו ויאמר: “הכר לך זה, הכתב ידך הוא אם לא? תן תודה, ואוי לך אם תכחש, והוספת חטא על פשע!”

וחסדאי לקח את הגליון וימצא עליו כתוב כדברים האלה,

לכליף עבדול-רחמן.

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה.

ככלותו לקרוא עבר שחוק על שפתיו, ויען ויאמר במנוחת לבב:

“אמנם כתב ידי הוא, אבל הגליון איננו שלם – ובמקום אשר נמצאה מחציתו לא יכבד למצוא את כלו. ולכן יואל נא אדני ומלכי, לשלוח עמי אחדים מעבדיו, לבקש את המחצית החסֵרה! בטוח אני כי נמצאנה, ואם לא – הנני לכתוב כרגע על פי הזכרון את הדברים אשר ערכתי שם על אדותיך!”

בפקודת הכליף נתנו לו גליון וקסת, ומבלי חשוב הרבה שב חסדאי ויכתוב את הדברים אשר היו בקצהו.

“הבה, נראה אם כן הוא כאשר דברת”! – אמר הכליף, ויצו לעבדיו ללכת עם העלם אל המקום אשר אמר. אף אמנם נמצאה המחצית השניה, ואחד מאנשי החיל לקחה אליו ויביאנה לפני אדוניו וישתחו ויאמר: “הנה זאת מצאנו בין הסבכים!”

והכליף לקח את פסת הגליון הקמוטה, וישטחנה שטוח ויקרא בה את הדברים התפֵלים האלה:

החסיד החכם שיר-תהלה

בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

אז נסה לאָחה את הקרעים, והנה גם הם גם הדברים הכתובִּים בהם מתאימים יחדו, ואלה הם:

לכליף עבדול-רחמן. / החסיד החכם שיר-תהלה

הִתְעַלָּה וַיֵשֶׁב לַכִּסֵּא / בִּלְבַב מָלֵא אַהֲבָה רוֹמָמָה;

בָּרֶצַח, בֶּחָמָס וָרֶשַֹׁע / מֵעוֹדוֹ לֹא נַפְשׁוֹ נִכְתָּמָה.

מֵעוֹדוֹ לֹא שָׂם לוֹ מַטָּרָה / הַחֹנֶף, הַחֶמְדָה, הַתַּאֲוָה;

אַךְ חָכְמָה וָחֶסֶד, אַךְ אַהֲבָה / הֵם פְּנִינֵי עֲטַרְתּוֹ הַנַאֲוָה!

ככלות הכליף לקרוא אורו פניו, ויהלל את חסדאי, ויקח מעל שלחנו צרור מלא דינרי זהב ויתנהו לו.

“בלעדי, אדני ומלכי! – קרא בן יצחק הנדיב – יהי נא הכסף הזה קדש לעניי העיר, לשית בו על צדקותיך נוספות, כי חנני אלהים ויש לי כל; ולי שמר נא את חסדך אשר בכל הון לא יסֻלא, והיה זה משוש חיי וחלקי בחיים!”.

הדברים האלה נגעו עד לב הכליף. וישם כף ידו על שכם העלם ויאמר:

“לכן אשמר לך חסדי כדבריך, ובהשלימך חקך בלמודים תבוא אלי ואדע מה אעשה לך!”.

אף אמנם קים המלך את דברו. וככלות חסדאי את חק למודיו ותעודת תהלתו בידו, בא ויעמוד לפני הכליף כאשר צוהו. ועבדול-רחמן זכר לו את דברו ויושיבהו בהיכל כבודו, וימנהו לסופר ומעתיק דברי המלכים והמדינות. ויהי חסדאי למליץ בינו ובין מלאכי העמים, אשר באו לפניו למצוא חפץ ולדבר דבר. ויהי חסדאי הולך וגדול בחצר הכליף, וכל אשר עשה ה' הצליח בידו. ויתן עז למלכו ויגדל כבודו בלאמים ושם תהלתו הגיע עד אפסי ארץ. ואשר היה מלכו בעולמו הגדול, היה חסדאי בעולמו הקטן – כי הגדיל לעשות בעמו, ויחזק את התורה והחכמה בלמודיהן. גם הפליא לעזור לשפת קדשנו, בתמכו ידי סופריה, מליציה ומשורריה, אשר החלו לתת לרוּחה “משקל” ולחרוז בה שירים כשירי ערב במתכֻּנתם. בימיו “החלו צפרי ישראל לצפצף”, פצחו רנה לאביב הבא בספרות עמנו, לפקוד עליה ולחדש פניה, ולהחיותה ולעשותה כגן רוה, כברכת ה' עליה.

---

בן ארבעים ושמונה שנה היה רב חסדאי בעת בואי אליו⁴³, ומראהו היה כבן ששים – כי עמלו הרב בבית המלך הוגיעהו ויכשיל כחו, ובטרם יבוא בימים קפצה עליו זקנה, וייבש לשדו וילבינו שערותיו. גם מות אוהבו ומגנו הכליף עבדול-רחמן⁴⁴ הנחילהו כאב נעכר ויסתר נחם מעיניו. אמנם היה הכליף אל חכים טוב לו כאביו, כי כמהו היה גם הוא מלך חכם ורב חסד, אבל חסר לו אֹמץ לבבו ויחדל מהתעשק עם מלכי הארצות הרחוקות ומהתערב בעניניהם כאביו. בהודע לי זאת ידעתי עם לבבי כי עמלי בדרכי הרחוקה לא ישא פרי ישוה לו, ובכל זאת לא נמנעתי מעשות חובתי, ואבוא לפני השר הזה בחדר משכיתו לעת אשר נועדה לי. ויהי בהגידי לו מי אני וכי יש בידי מכתב ממלך הכוזרים, ויפג לבו, ויקפוץ ממקומו מעליצות נפש, אך בקראו את דברי המכתב נפלו פניו, כי נכזבה תוחלתו. הוא דמה בלבבו כי הכוזרים הם משבטי ישראל ומלכם בראשם מזרע המלוכה בעמנו, והנה הראהו המכתב לדעת, כי כמהם כמלכם מבני הנכר, ממשפחות העמים הפראים, אשר לא ידעו דרך השכֵּל, ולא מהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לבני אברהם יצחק ויעקב! ובכל זאת שמח על דברי המכתב, ויתפלא לראות כי הגביר המלך יוסף ללשוננו הקדושה, והוא כותב עברית כאחד החכמים הסופרים בישראל!

מפני הכבוד הללתי גם את מכתבו, אשר בו הפליא לפתוח דבריו בחרוזים ולשום בראשיהם אותיות שמו ושם אבותיו ומשפחתו: “אני חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט” – וזאת חדשה היא בלשוננו, אשר לא רבים יחכמו לעשותה. הדברים האלה היו לו לששון ולשמחת לבב. ויספר לי, כי מאז הפליא ה' חסדו לו, הנה זה משוש דרכו, להחזיק בידי חכמי ישראל וסופריו, וזה כל ישעו וחפצו, להחיות את לשוננו המתה, לברוא לה ניב שפתים, גם לתת עליה מהוד הלשון הערבית ולסַגל לה את מליצותיה ופאר חמֻדותיה.

"ומי הוא זה השֵׁם השני הבא אחריך במכתב ההוא בראשי החרוזים, אשר בצרוף האותיות יצאו המלות “אני מנחם בן סרוק?” – שאלתי את הנשיא לתֻמי.

הדבר יצא מפי ופני חסדאי חורו ותכה מכעש עינו. בפיק ברכים קרב אל ארגז השלחן ובידים רועדות הוציא ממנו את פתשגן הכתב אשר שלח אל יוסף מלך הכוזרים, ויצרף האותיות אשר בפתח דברו, וימצא כי כדברי כן הוא. אז קפץ ממקומו ויספוק את כפיו.

"הוי כחש ובגד בוגדים! – קרא בחמה שפוכה, ברוצו בחדר הנה והנה – את האיש הזה לקחתי אחר כבוד ואמשכהו חסד, ואמנהו לי לסופר ומזכיר, ואשימהו לאיש עצתי, וכל אשר שאלו עיניו לא אצלתי ממנו, וגם את סוד מכתבי גליתי לו, ואתנהו בידו להעתיקהו – והנה נועז בנפשו להכניס בו גם את שמו, בחשבו עם לבבו לאמר: “ידע נא המלך הכוזרי המושל בקצה הארץ כי להשר חסדאי בן שפרוט, יועצו ואיש סודו של הכליף האנדלוסי, יש סופר עברי והוא איש סודו ועצתו, היודע כל תעלומות לבבו; הוא הכותב, הוא המליץ, הוא המשורר, הוא המפליא לעשות ומאשר לו עשיתי את כל הכבוד הזה!”

בדברו זאת בחמה ספק את כפיו, ואחד העבדים בא ויעמוד פתח החדר.

“לכה והגידה לסוכן אשר על ביתי – קרא השר אליו – כי צויתי לגרש מזה את מנחם בן סרוק ולבלי תת לו לבוא עוד לפני ואף לרמוס חצרי!”

“ילך לו איפוא אל מלך הכוזרים! – דבר אל לבו בצאת המשרת מלפניו, בעודנו רץ ושב בחדר בחמת רוחו – יהי לו שם למשנה, ישים את כסאו ממעל לכל שריו ואלופיו, כי הלא סופר עברי הוא, הממליץ מליצות ולו המליצה!”

“ופקודתו אצלי יקח אחר – הוסיף אמריו בפנותו אליו – כי אתננה לדונש בן לברט, הטוב ממנו!”

"הלא זה האיש הנקרא בשמו העברי “אדונים?”

“כן הוא. ומאין תדעהו?”

“אני יליד בגדד כמוהו. גם יודע אני את שיר התהלה אשר ערך לכבודך בשמעו שמעך מארץ מרחק”.

לדברים האלה אורו פניו וחמתו שככה. ויוסף ויאמר:

“הוא צעיר לימים ממנחם בן סרוק, אבל קטנו עבה ממתניו. ולוּ ראית את ה”תשובות" אשר כתב על “מחברת מנחם”, ושיר התוכחה אשר ערך לו במאה ועשרה חרוזים, כי עתה ענית ואמרת כמוני, כי גדול הוא ממנו ואין ערוך לו בדעת שפתנו וחקר לשוננו".

הנה כן גֹרש מנחם בחרפה מבית חסדאי אדוניו, אשר שטנהו תחת אהבתו. וקנאת סופרים עזרה להשחית – כי נמצאו בהם אנשים נרגנים, אשר בראותם כי נהפך חסדאי לאויב לו – אף שכסה סבת שנאתו במשאון, כי בוש לגלותה לאיש אחר מבלעדי – הוסיפו להעלות עליו חמתו, עד כי בשוב מנחם אל טורטוסה עיר מולדתו, לשבת עם אחיו בבית אבותיו, גם שם לא הונח לו. בפקודת חסדאי פרצו שוטרים יהודים אל ביתו ביום המנוחה, יום שבת קדש, ויכוהו ויפצעוהו ויענוהו קשה. ובחג הפסח שאחריו שָׁבו נפלו על ביתו ויהרסוהו עד היסוד בו. והנרדף האמלל אשר לא ידע מה פשעו, בצר לו קרא לעזרת מגנו מלפנים, וירבה אליו תחנונים לחוש לרַוחתו לישועתו. אבל הנשיא הקשיח לבו מחמלתו, וישיבהו בלעג שנון לאמר: “אם העוית, כבר הביאותיך למוסר, ואם לא העוית – הביאותיך לחיי העולם הבא!”. אז לא יכל עוד מנחם להתאפק, וישלח מכתב תוכחה לחסדאי הנשיא; בו שלח רסן מפניו ויערוך לפניו משפט ויוציא כל רוחו על מר נפשו. “לא דין תורה דנתני – קרא האמלל במרי שיחו – לא משפט תחכמוני שפטתני. התשפוט בלי ראות? הלא עיני בשר לך! משפט אלהים שפטתני, דין עליון, אשר הוא העד, הוא הדַין ולו הנסתרות!”⁴⁵.

את הדברים האלה קראתי ולבי נתר ממקומו. זכרתי כי אני האשם בכל אלה, – כי לולא שאלתי את פי הנשיא על דבר הסופר האמלל הזה, אזי לא מצא את עונו ולא נהפך לבבו לשנוא אותו ולא העיר עליו כל חמתו. אז התעוררתי ואדבר על לב חסדאי להשיב אפו מאיש חרמו. גם הגדתי לו כי אם עוד יקשה לבבו, אמָצא אני לו ואחוש לעזרתו, כי הלא בשלי היה כל הסער הזה, ואיככה אוכל וראיתי באבדן האיש התם אשר לא חרש על אדוניו רעה ורק תאותו לכבוד סופרים היתה בעוכריו, וכבר לקח שבעתים כפי חטאתו! כאלה וכאלה דברתי על לב הנשיא עד אשר שככה חמתו. ואנכי לא הרפיתי ממנו עד כי השיב לו דברים טובים, דברים נחומים.

אחרי הדברים האלה ברכתי את חסדאי ואשוב לדרכי, כי לא מצאתי עוד כל חפץ לשבת בספרד, ונפשי כלתה לראות את הדסה מחמד עיני ואת כל אהובי נפשי, היושבים בקצה הארץ ומיחלים לבואי כתוחלתי אני.

בהגיעי אל מדינת קימריה⁴⁶, הנחשבת על ארצות כוזריה, צללו אזני לשמועה הרעה כי לא לשוא פחדנו פחד מפני העם הרוסי. כי הנה הֻכה חיל יוסף במלחמה, ועיר המבצר סרקל היתה למעי מפלה! כי מאז הגיע סויַטוסלב למלוכה אחרי אָלגא אמו⁴⁷, החל להכניע את שבטי רוסיה וליחדם אליו להיות לעם אחד. ויהי בהגיעו דרך סבכי היערות אל הויאָטים⁴⁸, ובהודע לו כי הם משלמים מס למלך כוזריה, חגר עז ויסיע את חילו לנהר טנאיס ויגיע עד סרקל, והמלחמה נפוצה על פני הערבה. והנה הפך גדוד ערבי ערף לפני האויב, באשמת השר אשר עמד בראשו, ובמנוסתו הביא מהֻמה ומבוכה במערכת צבאנו. אז גבר האויב ויך את חילנו מכה רבה ויפרוץ אל העיר ויבקיענה אליו ויעש בה שַׁמות ולא שב ממנה עד אשר הרסה כלה. ובאין מעצור עוד נפתחה לפניו כל הארץ אשר על יד הנהר עד העיר טָנה⁴⁹ אשר על קצה הנהר הזה בנפלו אל הים המאוטי. משם עבר לאֹרך החוף המזרחי ויכבוש את מדינת היפָניה⁵⁰, ועתה עומדות רגליו במדינת מטרכא⁵¹ הצופיה פני בוספור⁵² אשר על חוף קימריה, וישב איפוא להיות שכן קרוב לנו גם במקום הזה, ורק רצועת הים, הקצרה והצרה, מפרדת ביננו.

“ומה שם שר הגדוד הערבי?” – שאלתי, בזכרי ראשונות.

“שמו הוסין בג – ענוני – ועתה נגלה כחשו, כי שת ידו עם סויטוסלב המנצח, גם את גדודו העביר אליו ויספחהו על חילו”.

הנה כן נסכלה עצת יוסף אשר חס על הבוגד הזה ולא שפטהו כרשעתו בהיות לאל ידו. ומי יודע את אשר עוד יעשה לנו, אם יוסיף להסית בָֹּנו את סויטוסלב, הגבור האדיר, אשר לא ישוב מפני כל! כן חשבתי ותגדל דאגתי. אך זאת היתה נחמתי, כי בעמוד חיל הרוסים עתה לרגלי ההר קוקזוס, הנה הרחיקו מעל נהרותינו דרכם, ולא יכבד עלי איפוא לשוב במעלה נהר טנאיס ולהגיע אל מחוז חפצי בדרך אשר עברתי לפני שנתים ימים, בצאתי למסעותי.

עוד כשני ירחים עניתי בדרך כחי עד הגיעי אל נהר איטיל. שם ירדתי באניה אשר עברה קל מהרה במורד הנהר ותביאני אל העיר הבירה. ואשמח לראות את הדסה ידידות נפשי והנה התפתחה בכל הדרה ותהי כלילת יפי, קומתה כתמר והודה כזית. מרים אחותי היתה לאם מבֹרכה בבן אשר ילדה לדוד בעלה המאֻשר בגברים. שרה אֹמָנתה תשבע נחת בהיותה עתה אֹמנת לילד היוּלד לה. רק על פני המלך יוסף מרחפת רוח כהה, כי נעצב הוא אל אבדן עיר סרקל וכל חבל טנאיס, ולא יכל לשכוח את הרעה אשר עשה לו הוסין בג פקידו בבגדו בו. ותשובתי בידים ריקות ממסעי הרב עוד הוסיפה לו מפח נפש – כי אמנם הרע המלך הביצנטי מאד לעשות, בעצרו את שליח חסדאי עמו במרמה ששה ירחים, ואחר כן הושיבהו אליו ריקם ובזה העביר המועד – כי עד כה וכה מת הכליף עבדול-רחמן, ולא יכל עוד חסדאי מצוא עתותיו להביא את יוסף בברית עם מלכי הארצות האחרות, הקרובות והרחוקות, לעמוד איש לימין רעהו לקראת כל צר ואויב אשר ידרוך בגבולו. ואנכי התפלאתי בכל זאת על המלך יוסף, אשר נצחון סויטוסלב הרך לבו ויבהילהו עד כה. ואנחמהו ואדבר על לבו, כי הלא מלך גדול הוא גם עתה וידו לא תקצר מהרבות חיל וצבא למגן לו, ואולי עוד יעלה בידו להתגבר על אויבו זה ביום קרב.

“לא במספר האנשים יגבר החיל במלחמה, כי אם בתכונתם! – ענה יוסף ואמר לי – אם קשה הוא ולא ידע רֹך, אז יבטח כי רב כחו ועל אויביו המפֻנקים יתגבר. זה סוד גבורת כל העמים הפראים, אשר השביתו ממלכות עד קצה הארץ ועמים גדולים וטובים מהם תֻּכו לרגליהם – כי פראותם היא ראשית גבורתם, ועל כן לא יכלו כל העמים המיֻשבים עמוֹד מפניהם. סטויטוסלב הוא עז כנמר וקל כנשר, וכמהו כן כל חילו עמו יגדל פרא. וזה דרכו ומנהגו: הוא לא יוליך עמו עגלות משא, וכל דוּד וקלחת לא נמצא במחנהו, גם כל אהל לא יטה למשכן לו, כי בסוסו יש לו כל. בחייו נצמד הוּא לו כגוף אחד, ובמותו יצלה בשרו על גחלים והיה לו לאכלה, ובשכבו על האדמה לישן, ישים לו שמיכת סוסו ליצוע תחתיו, יניח כר מרכבו למראשותיו ועור החיה אשר יעטה יומם הוא יהיה לו למכסה לילה. כן הוא הנשיא הזה וכן גם העם הנהוג על ידו, יחדו הם מֻצקים כברזל עשות. ועל כן פחד לבי, פן יהיה לשוא כל עמלי, גם אם אאסוף כחול חיל, מי יודע אם אעצור עוד כח לעמוד בפניהם!”.

“הלא תמיד היה חיל הכוזרים אמיץ לכח ונורא על כל סביביו – ולמה זה חדלת לבטוח בו?”

“אמנם היו עתים אשר גם חיל הכוזרים היה חזק וקשה כמו אלה. אבל זה היה לפנים, בטרם תכה תורת קדשנו שרשיה עמוק בלב אבותי המלכים אשר היו לפני, עד לא נקבעו החקים הטובים והמשפטים הצדיקים לגר ולתושב ולאזרח הארץ ולחיל הצבא העומד על משמרתו למגן לכלם – והחוקים והמשפטים האלה הֵרכו לבב כלם, על כן לא יצלחו. אמנם טובים החקים והמשפטים האלה בעתותי שלום ומנוחה; לא כן בעת מלחמה, עת אשר כח הזרוע ייקר מכל דבר חק ומשפט – וזרוע כאל אין לנו להשיב אחור את אויבנו עז, עת יט עלינו את ידו הקשה, הגדולה והחזקה”.

כן התהלך המלך יוסף קודר בלחץ לבבו ודאגתו לימים יבואו. לא כן היה דוד גיסי עמו – כי מאז נפל לו חבל בנעימים לראות חיים עם מרים אחותי, ומאז נולד לו ילד שעשעיו, עזב את דברי הממלכה, השליך את כל הענינים המדינים אחרי גוו, ויהי לו כל ישע וכל חפץ בהיכלו פנימה. שם מצא לו שלות השקט אשר יקרה בעיניו מכל תשואות חלד.

“מה בצע בממלכה הרת רבים עמים – היו דבריו אלי – המלאה שאון לאֻמים, השונים והרחוקים זה מזה בדתיהם ודעותיהם ודרכי חייהם? לוּ אבה אבי שמוע לי, כי עתה עזב את כל בני הנכר עם ארצותיהם גם יחד, ויאסוף לו את אחינו עובדי אלהים אחד, להושיבם לבטח במדינה אחת, להיות שם לעם אחד וממלכה אחת!”

“אבל מי יערב לך כי שם ישכנו לבטח באין מחריד? מי זה לידך יתקע, כי לא ימָצא עם נועז אשר תצר עינו בשלום אחינו וכלה גרש יגרש גם את המלך גם את כל עמנו מארץ מבטחך? זכר נא כי כבר היתה לעמנו ארץ טובה ומבֹרכה, אשר הנחילהו ה' מראשית דרכו, וארץ הקדש יקרא לה עד היום הזה. בה חיו איש תחת גפנו ותאנתו ככל אשר סֻפר לנו מאבותינו – והנה גֹרשו ממנה פעם בפעם בחרב אויב, והנם גולים ותועים, מפֻזרים ומפֹרדים, אובדים ונדחים בכל הארצות והממלכות כיום הזה!”

“ומה התורה היוצאת מדבריך אלה? מי זה לא ידע כי בלעדי רצון אלוה לא תעשינה ידינו תושיה? אכן לא לעולם חסן – והעל כן יאסוף האדם ידו ולא יעמול עוד לנפשו להיטיבו באחריתו? והעל כן יאמר עמנו נואש ולא יחפוץ עוד להקים הריסותו? עלינו להתחזק בכל מאמצי כחנו בעד עמנו, למצוא לו פנת ארץ, לבל יהיה עוד נודד בגוים וה' הטוב בעיניו יעשה. נמצא לעמנו פנת ארץ אשר תהיה לו לבדו, וגם באין מבטח מחרב אויב מחוץ, הלא ימצא למצער מרגוע לנפשו בארץ מושבו פנימה, בהיות כלו שפה אחת ודת אחת, והארץ לא תרגז תחתיו כארצנו זו המתנודדת כמלונה מקנאת העמים המתרוצצים בקרב, השונים ללשונותם, לאֻמותם, לאמונותם, לדעותם ולכל הליכותם!”.

“ואיפה תמצא לו את פנת הארץ אשר תבקש למענהו? היש גוי או ממלכה בארץ אשר יתנדבו מטוב לב לפנות מקומם בעד עם אחר, יען אשר הוא נקי אֹבד?”.

“לכן אין טוב כי אם להושיב את עמנו על מקומו מלפנים, להשיב לו את ארץ אבותיו אשר בה ישב מימי עולם. שם יכירהו מקומו; שם יעבוד אדמתו כימי קדם, ישוב אל אֵתו ומחרשתו וישוב אליו כבודו, ולא יהיה עוד למפגע לעמים אחרים אשר כקוץ מֻנד הוא בעיניהם!”

“השכחת כי הארץ ההיא “ארץ הקדש” יקרא לה בפי כל העמים? כי אמנם קדושה היא גם לבעלי הדתות האחרות, ואף כי העיר ירושלים, אשר היתה לראש פנה ביסודי אמונותיהם! הנוצרים יוקירוה, כי שם חי גואלם, מיסד אמונתם, ושם השיב רוחו אל האלהים, בכפרו בדמו על עונות כל בני חלוף. והנה זה באו המחמדים ויאמרו כי להם משפט הבכורה, כי אל העיר “אֵל-קוּדש” זו נשא המלאך גבריאל את נביאם להעמיד רגליו על האבן השתיה⁵³, ובה בנה הכליף עמר את בית המסגד הגדול, במקום אשר היה מקדשנו מלפנים. ואשר אחזה לי אני, עתידה מלחמה גדולה וארוכה להתפרץ בין עמי הנוצרים והמחמדים בגלל פנת ארץ זו, בהתאמץ כל אחד להחזיק בה בלבדו. ואם יעלה בידי אדם לעשות דבר אשר לא יתכן, לכבוש את הארץ אשר עיני כל אליה נשואות ולהשיב את עמנו על מקומו כבתחלה – והתעוררו עליו כל גויי הארצות איש מקצהו, והתקוממו כל עמי המחמדים והנוצרים גם יחד, וכבו את גחלתנו וכלו את השארית הנמצאה!”.

“בדבריך אלה תקח ממני את שארית נחמתי – אמר דוד ופניו נזעמו – כי מה איפוא תקות עמנו לימים יֻצרו? הן כל עוד יהיה נע ונד בארצות, ישא עליו חרפת עמים, אשר ידחוהו מדחי אל דחי, ולשוב אל ארצו ומולדתו לא יוכל עד עולם – כי שם תאכלהו חרב כל הגוים מסביב. ואיה איפוא תקותו לשלום וישע רב, כי יגיעוהו באחרית הימים?”

“לאחרית הימים אל תרבה חקר – עניתיו – כי אז יתֻקן העולם במלכות שדי ונגלה כבוד ה' על כל בשר, וסרה הרוח הרעה המסכסכת עם כעס ואיש ברעהו, וחדלו המלחמות והריבות והמדנים מן העולם, כי יֵהפך על העמים שפה ברורה ולב נכון, ושלום אמת יהיה לכלם”.

“אשרי המחכה ויגיע לקץ הימין הזה!”

“אם יתמהמה נחכה לו – כי מאתו תבוא גאולת עמנו ובו עולם נוָשע!”.

---

והדסה היתה כבכרה קלה משתוללת בתֻמתה. היא לא עזבה משחקי ילדותה גם בהמלא ימיה, בבוא לה עת דודים. רֻבי עתותיה בלתה על הנהר הגדול, נהר איטיל, וציד הדגים היה מבחר שעשועיה. אמנם אף היא כדג נדמתה ואליו נמשלה – כי כמוה שטה במים, בפרשה מכמרתה הקטנה מאני-השיט אשר חמדה לשבתה. ובהתחולל רוח סערה, בהכותו גלים במלך הנהרות הנוהם עליו כנהמת ים, היו לה שני משוטי אניתה ככנפים פרושות, ותעף ביעף על משבריו וגליו, ויהי אז דמיונה כאחת הדילפנות⁵⁴, בנות הים, העולות מבטן תהֹם להפליא עיני הרואים במקסם יפיָן וחן תנועותיהן. בה עוד נכרו עקבות מולדתה, כי מוצאה מעם פרא מלפנים; אבל משובתה המעטה הוסיפה לה לוית חן, ובה קנתה כליותי ולבי. בחברתה שכחתי את כל עמל החיים וחיל תמורותיהם. ובהיותה לי לאשה שבתי לימי ילדותי, וחפשי מכל דאגה התמכרתי לאילת אהבים זו, אשר אהבָתני בכל לבה ונפשה; עמה התעלסתי ואהי בעיני כמוצא שלום. בימי החרף השתעשענו על הקרח המכסה את הנהר, ונפשנו רותה ענג בהביטנו אל המישור הגדול והרחב המשתרע לפנינו על פני הנהר הקפוא ועליו יתעלם שלג. ובאביב שבה הדסה רעיתי אל מקומה באני השיט אשר לה, להסתופף בין רגבי הקרח הצפים על פני הנהר מעליותיו בארצות הצפון, או לשוט בין אניות סוחר העוברות עליו לאלפיהן. בימי הקיץ ישבנו בכרמים ובגני העדנים הסובבים לערינו, או עברנו אל אחד האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. ולפעמים סרנו אל מבואות העיר איטיל מזרחה, מקום מגורי הסוחרים הזרים, הבאים אלינו באניותיהם מכל קצוי ארץ לסחור מסחרם ולערוב מערבם. שם התענגנו לראות את עורות כל חיתו טרף למיניהן, מעורות הנמרים המובאים מקצות ארץ הקדם ועד עורות השועלים השחורים המובאים מקצה הצפון על ידי הבורטָסים⁵⁵, והעורות יקרים מאד ומלכי הארצות מרבים מאד במחירם לעשות מהם כובעיהם ולכסות בהם שולי אדרותיהם.

לפעמים הלכנו על ככר הנמל, לראות בסוחרים הרוסים הבאים הנה לרגלי מסחרם. כלם עובדי אלילים והם פראים פרועים כמנהגיהם. בהשארם לשבת פה בחרף יבנו להם בתי עץ גדולים, בהם יגורו עד עשרים סוחרים יחדו. לכל אחד מצע עץ ארוך ורחב, לו ולאשתו ההולכת עמו ולהשפחות אשר הביא אתו לממכר. אשתו, אשר גם היא כשפחה נחרפת לו, תגיש לו בכל בֹּקר ספל מים; בו ירחץ את פניו וידיו ושערותיו, והיא תסרוק אותן במסרק, וכל החלאה העולה עליו תשטוף במי הספל ובכל זאת ישפשף האדון בהם את פיהו, ואחריו גם עדת שכניו הגרים אתו, מבלי החליף את מי הרחצה. לפני בתיהם יציבו להם פסילי אלהיהם, אחד גדול וסביביו קטנים, אותם יעבודו ואליהם יתפללו גם יקריבו להם קרבנות, לקחת מהם ברכה במשלח ידם. אם יחלה איש מהם, אזי יוציאוהו מן הבית ויטו לו אהל בלבד, הרחק ממקום מגוריהם. שם יניחו לו לחם ומים ויעזבוהו לנפשו. רק יום יום יקרבו לראות ולדעת מה היה לו, אך אין דובר אליו דבר, כי יראים הם את הרוח הרעה השלטת בו. אם יקום ממשכבו ישיבוהו אליהם, ואם מת בחליו ישרפוהו באש. רק אם עבד או שפחה הוא, ישליכו את הנבלה לעוף השמים ולחית הארץ.

נפלאים הם במנהגיהם עם המת. אם עני הוא ובגפו בא, יניחוהו בסירת דוגה וישרפוהו עמה, ואם עשיר הוא ובעל בעמיו, ולקחו את כל הונו וחלקוהו לשלשה: החלק האחד יתנו לקרוביו, בעד השני יכינו לו מלבושי כבוד, ובעד החלק השלישי יקנו מי-דבש, לשתות לשכרה ביום אשר תומת אשתו ותשרף עמו יחדו.

בעיני ראיתי שרפה כזאת, במות להם איש נכבד בעמו. הקרובים שאלו את נשיו, מי מהן תחפוץ להלווֹת אל בעלה לעולם הבא. ואחרי המצא להם אחת מהן – כי האלמנוּת נחשבה בעיניהן לחרפה הכבדה מנשוא – העמידו אצלה שתי נשים לשמרה ולשרתה ולרחוץ את רגליה. ואז הורידו את המת אלי קבר, וישימו אצלו מי-דבש ופרי קיץ ונבל-עשור. ויבכו עליו עשרה ימים, כי כן החק, לעצרהו בקבר עד אשר יספיקו קרוביו להכין לו מלבושיו לפי כבודו. והאשה שותה בכל יום ומשמחת את לבבה וכל אשר תשאל ינתן לה. ביום העשירי שמו סירת דוגה על ארבעה עמודים המוקפים פסילי עץ, ובה אֵדר יקר ושמיכות משי וכרי משכב מרֻקמים זהב. ויוציאו את המת מקברו עם כל הטמון שם למענהו, ויפשטו מעליו בגדי הבד שבהם הובא אלי קבר וילבישוהו משי ורקמה וישאוהו אל הסירה. שם עטוהו באדרו ויכסוהו בשמיכה ויסבוהו בכרים וכסתות וישימו לפניו מי-דבש ופרי-קיץ וסמים נותני ריח, גם לחם ובשר ובצלים, וגם את נשקו הניחו אצלו. אחר כן הביאו כלב ושני סוסים ושתי פרות ותרנגול ותרנגלת ויבתרום לבתרים וישליכו את בשרם אל הסירה. והאשה הנכונה למות מתהלכת הנה והנה עד הנתן לה אות. אז באה אל החדר אשר על יד הסירה, ששם יתיחד עמה אחד מקרובי המת או מאוהביו. בצאתם משם סבוה הגברים במעגל ויושיטו לה את כפות ידיהם ויעמידוה עליהן ויניפוה תנופה שלש פעמים. בפעם הראשון קראה: “רואה אני את אבי ואמי!”, בשנית – “רואה אני את כל קרובי שמתו!”, ובשלישית – “הנני רואה את אדני; הנהו יושב בגן העדן, והגן יפה ונחמד לעינים. הנה הוא קורא אותי, הניחוני ואלכה אליו!”. אז הוליכוה אל הסירה. שם הסירה מעליה את עדייה ותתנם לאשה הזקנה העתידה לנחותה בדרך עולם ולשתי השפחות המשרתות אותה. אחרי כן באו אנשים נושאי מגנים וקרדומות ויושיטו לה כוס מי-דבש, והיא לקחה את הכוס מידם ותשר שיר פרידתה מן העולם ותשת. ויתנו לה כוס שנית, ותשב ותשר שיר ארוך. אבל האשה הזקנה האיצה בה לכלות שירתה ולשתות כוסה ולמהר ולבוא אל אדונה המחכה לה. אז חורו פני האֻמללה, ובראות הזקנה כי מתאמצת היא להשאר על מקומה, תפשה אותה ותסחבנה בחזקה החדרה. והגברים החלו לתופף ולהכות בקרדומותיהם על מגניהם לבל ישָמע קול צעקת האשה האֻמללה. וששה גברים באו אחרי הנשים החדרה, שנים אחזוה בידיה, שנים ברגליה, והזקנה שמה חבל על צוארה ותתן שני קצות החבל לשנים האנשים האחרונים, והם משכו את החבל איש אל עבר פניו. והזקנה לקחה סכין רחב ותתקעהו בין צלעותיה, ובהוציאה אותו הוסיפו האנשים למשוך בקצות החבל עד כי נפחה נפשה. אז בא שאר המת הקרוב אליו, והוא ערום כהולדו, ובידו שחיף עץ משוח בזפת, ויצת בו אש ויָבער בו את העצים הצבורים תחת הסירה, ואחריו מהרו כלם ובידיהם נסֹרת עץ וכל דבר הנקל להתלקח וישליכום אל המוקד, ועד מהרה התאבכו גאות עשן, ויהי הכל למאכלת אש. וכאשר היה הכל לאפר שפכו עפר הרבה על מקום התבערה, עד שנעשה תל גבוה, ויעמידו שם עמוד עץ ויכתבו עליו את שם המת ושם הנשיא המושל בעמם, ואז נפרדו וילכו איש למקומו⁵⁶.

פרעות כאלו רבות ראיתי בבני העמים הפראים אשר מרחוק הובילום רגליהם בתוכנו לגור. ומדי התבונני בם השתוננו כליותי ולבי השתומם בתוכי: "הזה הוא סוד הגבורה והנצחון, שבהם עמים יֻכתו, כדבר יוסף חותני? ואם גם אלה הגוים יחכמו ישכילו, האמנם יֵעורו פראים אחרים מירכתי ארץ וישיתום הדום לרגליהם? ואם כה יסב הגלגל על ציריו וישוב האופן על כל עם בִּינות – מה תהי איפוא אחרית כל אלה? הלעולם יסבו כה בני האדם בלכתם, וכמעט יצעדו קדימה ויחלו להשכיל להיטיב, יבוא כח האגרוף ויהדפם לאחור וישליכם למטה מן המעלות אשר עלו? – לא כן הדבר! – התנחמתי בלבבי – לא תהו ברא ה' את הארץ ומלואה, כי לשֶבת יצרה! לכל תכלה יש קץ וסוף סוף יגיעו בני האדם אל המטרה אשר הציג להם ה' מראשית דרכם, והושם משפט לקו וצדקה למשקלת, אז ישכילו העמים יחדו, וסר כח האגרוף וחדל לעולם. בדבר הזה תוכל ממלכתנו הכוזרית להיות מופת לרבים, כי הלא חדלה זה כמה לגור מלחמות, ואת חילה הקטן תחזיק רק למשמר על גבול הפטשנגים, פן יהרסו אל ארצנו לפרוע בה פרעות. במשמר הזה תטיב גם לכל מדינות הדרום והמערב – כי בנפול העם הפרא הזה עלינו, לא ינקו גם שכנינו ממנו, כי אז יפרץ גם אליהם להחריד רבצם ובכל אשר יפנה ירשיע.

המחשבה הזאת משכה אחריה מחשבה אחרת אשר נתנה שמחה בלבי. עתה ידעתי על מה החשה נשיא רוסיה ממנו ולא יסף עוד להחרידנו! – חשבתי בנפשי – כי הנה השיב אל לבו, כי אין טוב לו מהיות ממלכת כוזריה שכנה קרובה לארץ ממשלתו – כי בשמרה על עצמה תשמור גם עליה מתת לעריצי גוים לבוא בשעריה. ובזאת אני בוטח, כי עוד ישיב לנו את המדינות אשר קרע מעל גבולינו והיתה פקודתנו שלום ושלות השקט ובטחה עד העולם!

---

כשנתים ימים השליתי את נפשי בתקות השלום; אבל תקותי לא באה ותוחלתי נכזבה, כי קרץ מצפון בא ויבא רע! בשוב החרף להיות על הארץ⁵⁷, ונהר איטיל נקפא ויכֻסה בקרח עב, הגיח סויטוסלב ממקומו ויסיע את חיל רוכביו על פני הנהר, ויעל על ארצנו, ויכבוש את ערי קוּראן וגדראן וסיגיסאן וסאַדיל, ויהי הולך וקרב אל עירנו הבירה. ובדעתנו כי מעט החיל אשר אתנו, לא אצנו לצאת נגדו למלחמה על מרומי שדה, ונתבצר במעוז בלנגר הבצורה. וסויטוסלב הקריב ויכבוש את סמנדר ואיטיל באפס יד, ויתנן לבז ולמשסה ויפרצן פרץ על פני פרץ ואחר כן עלה בחזק יד על עיר מעזנו. ואנחנו התאָזרנו עז ונצא עם חילנו לקראת נשק. ותהי מלחמה גדולה כיום תמים על יד החומה; בה נפלו חללים מזה ומזה, והנצחון הלך מחיל אל חיל ואיש לא גבר על השני. פתאם נשמע הקול כי נפצע המלך ויחרד כל העם אשר במחנה וינוע ויסֹג לאחור, וימהר וישב דרך השער העירה ואנחנו אחריו. פצע המלך היה קל למראה עין, כי חלף חץ שנון בשכמו הימנית ויקרע את בשרו. אבל אנחנו יראנו מאד לנפשו, בדעתנו, כי חצי האויב משוחים ברעל⁵⁸, וכמעט יפגעו בעור האדם ונגע הרעל עד הנפש, והיה בבשרו כאש צרבת, אשר תאכלהו על הדם ולא תשוב ממנו עד כלותו. ואשר יגרנו בא לנו! כי עוד בלילה ההוא תם אבינו לגוֹע, ובמכאֹביו הנוראים נפח נפשו, ואנחנו נשארנו אבלים ושוממים, בוכים ומיללים על מתנו אשר לפנינו ולבנו חרד מפחד היום הבא. ובדעתנו את נפש הנשיא הרוסי, כי כפחזותו כן גם גדלה נדיבותו, שלחנו אליו מלאכים לחלות פניו להסיר ידו מעלינו ולתת לנו ארוכה זמן שבעת ימים ונקברה את מתנו מלפנינו. וסויטוסלב נתן לנו את שאלתנו, ונבך ונמר על מתנו, ונקברהו בכבוד מלכים ונספדהו כמשפט ונמליך את דוד בנו אחריו. וכמלאת שבעת הימים שבה המלחמה לקדמותה, אך לא יצאנו עוד לקרב, כי נסגרנו בחומת עירנו. והאויב שם עליה מצור ויסגור את כל מוצאיה ומבואיה. ויהי כי חזק הרעב בעיר, ונאסוף את שארית הלחם הנמצאה, ונחל לחלקהו במנות קטנות דבר יום ביומו. אז חלק לבב העם: אנשי החיל אמרו להתחזק בכל מאמצי כח עד אשר יראה האויב כי שגבה העיר ממנו ויעלה מעליה, ורוב יושבי העיר אמרו כי הנה חזק הרעב, ורבו החליים הרעים שבאו לרגליו וכשל כח הסבל. וכראות המלך דוד כי אין מבטח עוד בעם הארץ, וימאן להשליך מנגד את נפשות הנאמנים בבריתו. וישלח מלאכים אל סויטוסלב, לשחר פניו, לחמול על העיר מהשחיתה. ויעתר לו הנשיא הרוסי על פי הדברים האלה: החיל הכוזרי יתפשט את כלי מלחמתו והניחם לרגליו; כל המדינות אשר לעברי הנהר תחשבנה מעתה והלאה על גבול רוסיה. לממלכת כוזריה תשאר רק מדינת קימריה; אליה יוכל המלך להעתיק מכון שבתו באין מעצור. ועל יושבי העיר לבחור להם אחת משתי אלה: להשבע שבועת אמונים לנשיא הראש אשר לעם רוסיה, ואז ישארו על מקומם וישבו לבטח, ואשר ימאנו להשבע ילכו להם באשר ילכו, אף לא יניאם מעבור ארצה קימריה ולהשאר באמונתם לדוד מלכם.

על פי הדברים האלה נשבעו רוב התושבים כדבר הנשיא הראש. גם מהיהודים נשארו הרבה על מקומם, ויתרם נפוצו וילכו אל אשר נשאתם רוחם: אלה נעו אל עיר השערים⁵⁹ וישבו בה ובאגפיה; אלה נדו ארצה פרס ויאחזו בה בקרב אחיהם היושבים שם, ואלה נסעו עברו אחרי המלך לבוא ארצה קימריה, לכונן שם ממלכה שפלה, אשר תיקר להם מכל ממלכות הארץ – כי להם תהיה ומלך יהודי ישב בה לכסא!

והמלך דוד לקח את מרים אשתו ואת שני בניה ואת שרה אֹמנתם ואת שריו הקרובים לו ואת עבדיו ושפחותיו ואת שארית אוצרותיו אשר נשארו לו מאבותיו, ויעבור דרך היבשה והמדינות אשר נחשבו עד כה על גבול ממשלתו. וסויטוסלב שלח עמו את פריטיטש שר צבאו עם גדוד רוכבים לשלחהו בדרך ולשמור עליו ועל כל אשר לו עד בואו בשלום אל העיר טנה, במקום אשר ישפך פלג נהר טנאיס אל הים המאוטי. שם נפרד שר הצבא הרוסי מעם המלך הכוזרי, ומשם עבר דוד עם בני לויתו באניה מערבה-דרומה עד בואו אל העיר בוספור⁶⁰ אשר בקימריה. ובבואו שמה ותהום כל העיר, ואחינו היהודים היושבים שם שמחו לקראתו ויקראו: “יחי המלך דוד לעולם!”

---

הגיע חדש האביב, ונהר איטיל התפתח מחרצֻבותיו, השליך מעליו קרחו וישאהו בשטף עובר אל הים הכספי. ומתי מספר מבני עמנו הנכונים ללכת אל קימריה עוד נשארו בעיר הבירה, לחג את חג הפסח כמשפט. גם אני נשארתי שם עם רעיתי מחמל נפשי, אשר קשתה עליה פרידתה מן הנהר הזה, כי אליו הסכינה מילדותה ומעודה ועד ימי המלחמה העברה היה הוא מבחר שעשעיה. הנה כן יצאנו אני והדסה אחרונים מהיכל חמדתנו ונרד באני-השיט אשר לה, לשוט על הנהר הזה בפעם האחרונה. ואת עבדינו שלחנו לפנינו, לחכות לנו במעלה הנהר, במקום אשר יט דרכו מזרחה, ששם יחל להתחלק לפלגיו, הוא המקום אשר בו עברתי בנסעי ארצה ספרד.

רוח מערבית נשבה על פני הנהר ביום ההוא ותשא גליו במורד, ועל כן לא פרשנו נס, אך הדסה חזקה ידיה ותעבוד במשוטיה, והאניה הקטנה עפה כצפור על יד החוף, ששם לא יזרמו המים במרוצתם, ותעבור על פני האיים הרבים המלאים את הנהר במורדותיו. וכאשר עיפו ידיה ישבתי תחתיה ואמלא מקומה ואשַׁכל את ידי לעשות כמוה.

ביום השני אחרי הצהרים עברנו על פני אחד האיים הקטנים הקרובים אל החוף, והנה נשמע לאזנינו קול המולה מבין הקנה והסוף אשר על האי, וסירת דוגה יצאה משם ותשט על הנהר לפנינו, ואחר לפתה דרכה אלינו. ואיש עוטה מעיל ירקרק ואשה כושית יושבים בה, וכמו מתנכלים הם לנו, לחסום עלינו את הדרך ולהניענו אל היבשה. כרגע הכרתי את האשה הכושית כי היא שפחת הוסין בג, ואז היה נקל לי להכיר גם את אדונה הבליעל היושב עמה. הגדתי זאת להדסה, אשר ידעה דרכם ומעלליהם, ותבן כמוני כי אורבים הם פה לנפשותינו. רגע אחד חורו פניה מחרדת פתאם, ואחר התאדמו מחמה עזה ועיניה רבו ברקים ויתנוצצו כאש פלדות. ברב כח הטיתי אניתנו אל מרחבי הנהר בהפנותי את קברניטה, והדסה אמצה זרעותיה ותעיפנה כחץ מקשת לשטות מעל סירת הדוגה ולהעבירה, אבל הסירה היתה קלה מאניתנו וידי הוסין גם הן היו אמונות לתפוש במשוט. אז החלה תחרוּת עצומה ומרוצה נמרצה בין שני כלי השיט, והנוהגים בהם חתרו בכל מאמצי כח לבצע איש חפצו, ובתוך שאון המים ממשק המשוטים נשמע פתאם קול הוסין בקראו אלי בלשון הכוזרים לאמר:

“אך שוא תקותך, יהודי נבזה, להמלט מידי! אנכי אמנם בקשתי את אחותך, אך לא מצאתיה. לכן הנני אליך, והיתה לי אשתך תמורתה!”.

“בוז לך, ערבי ארור, כי לא ניראך, וירק נירק בפניך!” – קדמתני הדסה במענה פיה. ובדברה הניחה ידיה, עזבה משוטיה, והאניה נשאה בשטף המים במורד.

“מה זאת עשית, ידידות נפשי!” – קראתי אליה ואושט את ידי לתפוש במשוטים אשר הניחה.

“הרגע ודֹם, יקירי! – ענתה – כי לא יקרנו רע”.

עד כה וכה קרב הערבי אל אניתנו וישלך חבל דק אשר התעופף ברוח, וקצהו הקשור בוָו ברזל נאחז באניתנו, ואז משך הערבי את החבל אליו, וסירתו עפה אל עבר פנינו.

והדסה עודנה יושבת דומם, וגם אותי תניא מעשות מאומה. רק בהוציאי חרבי מתערה הניעה אלי בראשה ותצוני להניחה אצלי להיות מוכנה לפני, ולמהר ולאחוז בשתי ידי בחזקה בעברי האניה – כי נחוץ הדבר מאד לעשותו.

הדברים האלה דברה אלי עברית, לבל ישמעם האויב הקרב אלינו.

ברגע הזה קפץ הוסין אל אניתנו וחרבו שלופה בידו נטויה עלי להכותני נפש. אבל כהרף עין הניעה הדסה את האניה, ותטלטלנה טלטלה ותטנה בחזקת היד הצדה עד כי נמוטו פעמי הערבי ולא מצא מעמד, ויכשל ויפול מבטן האניה אל מעמקי מי הנהר הרבים והעצומים, והאניה נהפכה כמעט על פניה מעֹצם נטיתה. אבל הדסה השכילה לעצור בה, בהטותה את כל גופה לעבר השני, ואז חכתה להערבי עד אשר נשאתהו השבֹּלת למעלה, ובפרשו ידיו לשׂחות הכתה על ראשו במשוט אשר בימינה פעם אחת ולא שנתה לו – כי הממתהו במָחצה את ראשו, ומעצמת המכה אבדה נשמת אפו, ובטרם תשוב אליו רוחו בלעתהו מצולה. והאשה הכושית הרימה קול צעקה גדולה ותקללנו קללה נמרצת. ואנכי קשרתי את הסירה בחבל אל תרן אניתנו להובילה אחרינו שבי. אך היא קפצה פתאם אל תוך הנהר ותצלול כעפרת במים האדירים ותרד אחרי אדוניה תהומה.

הנה כן נקמנו מאויבינו נקמה אחת אפים, ובטרם נרחיק לשוט נראו גויות הערבי והכושית צפות ועוברות בשטף המים הרבים, וכהרחיקן מאתנו כן קטנו למראה עינינו עד כי נעלמו כלה ולא הכירן עוד מקומן. –

אז נגשתי אל רעיתי האבירה ואפול על צוארה ואקרא ואומר:

“זאת הפעם יֵצר לי על אבדן ממלכתנו, כי לך יאתה. הן תפארתך תשוה עליך הוד מלוכה, ואמץ לבך ישיתך לגברת בעמים!”.

“הפעם הזאת יצר לי ולבבי יחרד בקרבי כלבב כל אשה מצַרה – ענתה, בהתרפקה עלי באהבה עזה – בי בעלי, אחוז נא אתה במשוטינו, כי רפו ידי ולא תעצורנה כח להניעם ממקומם!”. .

התבוננתי אליה ואבהל – כי ברגע הזה שֻׁנתה מאד ופניה נהפכו לירקון.

“מה היה לך, רעיתי חמודתי!” –קראתי בלב חרד.

“השקטה נא, בעלי, ואל תירא, כי עוד מעט וגם זה יעבור. הן בסערת חמתי שכחתי כי אשה אני, ועלי לשמור את נפשי – בעד הנפש הקטנה, הצרורה בצרור חיי” –

הבשורה הזאת הרעישתני עד היסוד בי. ואביט אל אשתי, והנה שבו אדמו פניה, כי נכלמה בדברה ואפול שנית על צואריה ואבך ואשחק יחד. –

אחר הדברים האלה השיבותי אניתנו אל עבר החוף כבתחלה, ששם ישקטו המים ולא ישאוה במורד בכח זרמתם. הרוח שנה דרכו ויסב צפונה, ואנכי חזקתי כן תרננו ואמתח עליו מפרָשו, והרוח נשב בו וישא אניתנו על אברתו. אז הנחתי את המשוטים מידי ואושב את רעיתי ממולי ואביט באהבה רבה אל הכתם הכהה אשר נראה במצחה – ואל תפארת רום עיניה, ואתפלא למראה עיני – כי נדמה לי כמו שֻׁנתה כלה. עד כה היתה כילדה שובבה וכבכרה קלה, מלֵאֲתי רגש ותנועות החיים, ועורקיה לא נחו אף רגע, ועתה הנה היא יושבת דוּמם, תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ועל פניה שכנה ענוַת תֹּם, אשר לא הסכנתי לראות בה כזאת מעודה.

“מה זה עמקו מחשבותיך, ידידתי מחמל נפשי!” – שאלתיה באחזי בשתי ידיה.

רגעים אחדים החרישה, בהוסיפה לחשוב מחשבות. אחרי כן דובבו שפתיה, כמדברת אל לבה, לאמר:

“לי לא יצר עוד מאומה על אבדן ממלכתנו, אף לא על כל הדברים אשר הרהיבוני עד כה ויתנו שעשעים לנפשי, – כי הנה פקח ה' את עיני להכיר ערכי ומקומי, כי אשה עבריה אני, אשר לא תבקש לה גדולות, ותענוגות עולם זרו לה – כי כל כבודה באֹהל פנימה, כל מעיניה בבעלה, אלוף נעוריה, וכל שעשעיה – בילדים אשר יחֹן ה' אותה. אלה הם מחמדיה ומשוש דרכה וחלקה בחיים! כן היא מרים אחותך, הטובה והתמה, וכן אתאמץ גם אני לחיות על פי דרכה!”.

“וכן תכירי גם אותי – קראתי ברגש לבבי – כי איש עברי אני, בעל בעמי, אשר כל עמלו לביתו, וכל רגעי חייו נתונים⁶¹ הם לאשת חיקו, ולילדים אשר יתן לו ה‘; אליה ואליהם ישא נפשו, כי תהיה היא מבֹרכה בבנות עמו, וכי יהיו הם לאותות ולמופתים בישראל ולברכה בקרב הארץ. זה יהיה גורלנו, ובו יאֻשר חלקנו בארץ החיים, אם יהיה ה’ אלהינו עמנו ויתן לנו שנות חיים!”.

“אמן, כן יתן ה'!” – ענתה רעיתי התמה, בנשאה מרום עיניה.

---

מאז והלאה לא נתתי עוד להדסה לתפוש במשוט, ואחתור לבדי ככל הנחוץ, והעבודה לא כבדה עלי, כי רוח הדרום ישמור שם תמיד מועדו בחדש האביב, ורק לעתים רחוקות ישנה דרכו. ולפיהו ערכתי את המפרשׂ והוא נשא את אניתנו באֹרח ישר מערבה עד המקום אשר יעדנו לנו, ששם חכו לנו עבדינו וכל הכבודה אשר לרגליהם. שם עלינו על היבשה, שם נפרדנו מעל הנהר הזה, אשר מי יודע אם נשוב עוד לראותו! והדסה זכרה בפעם האחרונה את כל משחקיה ושעשעיה עליו מלפנים, ולא יכלה לעצור ברוחה, ותבך מנהמת לבה.

והעבדים העמיסו את האניה על עגלה חזקה, רתומה לסוסים אמיצים, ויחדו עברנו את חבל הארץ אשר בין נהרי איטיל וטנאיס, ובהגיענו אל הנהר השני, שָׁבוּ הורידו עבדינו את אניתנו המימה ונשט במורד הנהר הזה עד הים המאוטי ועד חוף בוספור, ושם העיר מלפנים פַּנטיקַפָּעַ. ונעל שמה על היבשה ונבוא אל העיר הזאת אשר אוה דוד גיסי למושב לו. ודוד ומרים יצאו לקראתנו ונחבק וננשק איש את רעהו ואשה את אחותה, ויחדו בכינו בכי רב על מות יוסף אבינו ועל אבדן ממלכתנו הגדולה אשר היתה לנס עמים, ודוד ומרים אספונו אל ביתם לגור בחדריהם עד אשר יבנה לנו בית נאמן לשבתנו.

בהיותנו שם נוכחתי לדעת עד כמה נגרעה נחלתנו בנצחונות סויטוסלב עלינו – כי מכל הממלכה הגדולה והרחבה לא נשאר לנו מאומה. כל ארץ היבשה, כל מדינות איטיל וטנאיס ואוּזוּ מזרחה מערבה, מן הים הכספי ועד נהרי יַאִיק וקַמַּה, ומהים השחור עד הנהר אָקה דרומה צפונה, הכל היה לנחלה לו, וכל העמים הנכנעים לפנינו התכחשו לנו ויתרפסו וירהבו את המנצח החדש הזה. ומה תתן ומה תוסיף לנו מדינת קימריה הקטנה הנקראה על שמנו? הן מבחר אדמתה, כל החוף הדרומי עם הרריו ויעריו הטובים והיפים ובקעותיו הפוריות והנחמדות, מתּאודוסיה⁶² מזרחה ועד כרשון⁶³ וגוזלבה⁶⁴ וכל חוף היום ועד למן⁶⁵ הנהר אוזו מערבה – כל זה נחלת היונים היושבים שם, אשר חסותם בצל ממלכת ביצנץ היא להם למבטח עז. בגללם עשתה הממלכה הזאת חֹנף לנו כל הימים אשר היתה ידנו תקיפה, ועתה במוט ידנו הנה תסתר פניה ממנו. ושכנינו אלה עלינו יגדילו, כי לגור אתם מלחמות כשל כח זרוענו, גם נירא להרגיזם, פן יכלו חמתם באחינו היהודים היושבים בתוכם. לא נשאר לנו איפוא בלתי אם החוף הצפוני והמערבי אשר על יד הים המאוטי, והים הרקב⁶⁶ אשר מאחרי החוף המערבי, והערבה אשר בתוך האי, והיא אדמת ציה, ארץ מלחה ולא תשב. גם היהודים היושבים בזה שונים הם למוצאיהם, ואיש לא ישמע שפת רעהו, ועל כן חלק לכם ואין שלום במגורם בקרבם. אלה יושבים שם מקדם קדמתה, והם שרידי בני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, או צאצאי ההילנים והפרושים אשר עזבו את ארץ הקדש בימי החשמונאים⁶⁷, ואלה שרידי הפלטים אשר נמלטו שמה בצוק העתים מכל ארצות פזורינו, מארצות יון ובבל ופרס ומדי – וגם פה היתה בם יד ה' לרעה, כי אכלתם חרב הגוים הפראים והעריצים, האַלַּנים והגותים והסרמַטים וההוּנים, אשר באו זה אחר זה ויעשו שַׁמות בארץ, ועל כן נשארו בה אחינו מעט מהרבה. וגם אלה המעטים לא קרבו זה אל זה, כי נפרדים הם לדתיהם ודעותיהם: אלה מחזיקים בתורתנו המסורה, ככל אשר הורונו מורינו חכמי בבל מאז ועד הנה, ואלה מכחישים בה ואוחזים רק בתורתנו הכתובה, כמנהג הצדוקים מלפנים או כ“סבל הירושה” אשר העמיסו ענן ושאול בנו, מיסדי הדת הקראית. ובפלגות אלה על חלקת אדמה כזאת היעמוד לב אדם, אם תחזקנה ידיו לכונן בה ממלכה ולבחור מהן אנשי חיל אשר ישמרו עליה ויפַקחו על שלומה מבית ומחוץ?

הנה כן נאחזנו במדינה הזאת בלי חיל וצבא ובלי שלטון ממלכה, רק שם “נשיא” נשאר לדוד, בהכבדו בקרב אחינו התלמודים על גדולתו מלפנים ועל אמונתו לדתנו, בשמרו אותה לקַימה בכל מצותיה וחקיה ומנהגיה המסורים לנו מאבותינו. ומכבודו זה נאצל גם עלי. אך בָנו היה ההפך מנשיאי הארצות – כי תחת אשר אלה יתכלכלו מעמיהם בכבוד הראוי להם, פזרנו אנחנו מהוננו לאחינו בני בריתנו, לפאר בתי הכנסיות, לכלכל את לומדי התורה ולתמוך בידי כל מבקשי עזרתנו. וברכות אחינו לנו היו גמולנו על כל הטוב אשר עשינו בתוכם, ובלדת הדסה אותך, הבן יקיר לי, היה חג גדול לכל אחינו היושבים שם – כי גשם נדבות הנפנו לכל מעשי הצדקה ביום בואך בברית עמֵנו. אבל מכלנו הכי הפליאה מרים אחותי עשות צדקה וחסד, ותהי לאֵם בנשי ישראל ואחות יקרה לכל אֹבד וקשה יום המבקש עזרתה. וכן נשאר לנו כתר אחד אשר יקר היה לנו מכל עטרות מלוכה – הוא כתר שם טוב אשר נחלנו לנו במעשינו ובצדקת פזרוננו. זכרה לנו זאת אלהי לטובה!

---

בשחת סויטוסלב את סרקל שחת גם לו, ובהרסו ממלכתנו פרץ גם את מעשיו. כי הנה הוסר המשמר מעל העמים הפראים אשר התפרצו מפאת קדם לעלות על מדינות הסלאוים ולשחתן. כן יצאו הפטשנגים ממקומותם בין נהרי איטיל ויַאִיק וינועו מערבה דרומה בין נהרי טנאיס ודנוביוס⁶⁸ ויתקעו יתדותם במדינת דַציה⁶⁹, ואחר כן הניחו על אשדות נהר אוזו, ומשם הפילו חתיתם על הפוליַנים ועל קיוב הבירה ויפשטו גם על החוף הכרשוני⁷⁰, ויחרידו גם את ערבת קימריה ויפרעו פרעות גם בנו. ובאחת התגרות אשר היו ביניהם ובין חיל הרוסים, בארבם להם על יד צורי נהר אוזו במורדותיו, נפל סויטוסלב חלל⁷¹. ונשיא הפטשנגים כרת את ראשו מעליו, ומעצם גלגלתו עשה לו ספל אדיר למשתֵּיהו⁷².

וסויטוסלב חלק בחייו את הארץ לשלשת בניו: ליארופּולק, אָלג וּולאדימיר. ויהי ריב ומדון בין האחים אחרי מות אביהם על דבר נחלת ירשתם. השני נפל על ידי אחיו הבכור, והבכור – בחרב אחיו השלישי, אשר לקח את כל הארץ לנחלה לו. בראשונה עשה ולאדימיר כל רע. הוא הרבה את האלילים בארצו ויַקרב להם זבחי אדם. גם אהב נשים רבות, ויקח בחזקה את רוגנידה היפה, בת רוגוָלד הוַריַני, נשיא פּאָלָצק, ארושת יארופּולק אחיו, אחרי המיתו את אביה ושני אחיה. גם את אשת אחיו אשר המית לקח לו בעודנה הָרה מיארופּולק בעלה. ועליהן הוסיף לו עוד שתי נשים, האחת ממדינת ביהם והשנית מבולגריה, ומלבד אלה היו לו שמונה מאות פלגשים, וכל אשה יפה אשר ראו עיניו לא אצל ממנו⁷³. ובכל זאת לא הטו נשיו את לבבו, ויהי מושל כביר בעמו, ובמלחמותיו אשר עשה גברה תמיד ידו ובכל אשר פנה הצליח. לאחרונה נחם על מעשיו וימאס בעבודת האלילים, ויחל לתת היתרון לאמונת אל אחד, אך לא ידע באיזה דת יבחר. אז יבואו אליו מלאכי גוים לדבר על לבו לבחר בדתם ולבוא בבריתם. מלאכי הבולגרים המזרחים⁷⁴ הללו לפניו את דתם המחמדית. אמנם נמשך לבב ולאדימיר אחרי גן העדן המחמדי עם הנערות היפות המשרתות את הצדיקים המֻשלמים בעולם הבא⁷⁵; אבל מצות המילה לא הפיקה ממנו רצון והנזירוּת מן היין זרה לרוחו. “היין ישַׂמח לבב הרוסים, ולא נוכל להיות בלעדיהו!” – היו דבריו בהשיבו פניהם ריקם⁷⁶. אחריהם באו מלאכי אשכנז ויהללו לפניו את דתם הקתולית. “שובו לדרככם – ענה אותם בהשיבו פניהם – אבותינו לא הכירו את הפּפּא הרומי וגם אנחנו לא נאבה דעתו!”.

בהגיע השמועה אלינו באה תקוה בלבב דוד גיסי, אולי יהיה עם לבב הנשיא הראש לבוא בבריתנו, כאשר עשה בוּלאן, המלך הכוזרי, מלפנים, והיתה ישועה גדולה לנו, ולכל עמנו ייטב בגללנו. וישלח דוד אותי עם אחדים מנכבדי אחינו קיובה. ויהי כבואנו לפני ולאדימיר, וישאל אותנו לאמר:

“היש לכם ארץ וממלכה?”.

“גם ארץ גם ממלכה היו לנו לפנים – ענינו – ומי לא ידע את ירושלים הקדושה, אשר היתה עירנו הבירה? אך קצף ה' עלינו ויגרשנו מעל פניו ויזרנו בארצות כיום הזה!”.

“הן אתם נושאים חמת ה', גערת אלהיכם – ואיך ישאכם לבכם להורות גם לאחרים דרככם – ענה ולאדימיר – אין את נפשנו להיות נעים ונדים בעמים כמוכם!”.

אז בא לפניו חכם יוני, ויספר לו בדברים קצרים את הכתוב בספרי הקדש והברית החדשה, ואחר כן הראה לו תמונה אחת, המתארת את האדון ה' צבאות, בשבתו על כסא דין. לעבר האחד נראה דמות הצדיקים ההולכים אל גן העדן, ולעבר השני – דמות הרשעים היורדים לבאר שחת, לענוּיי נצח. התמונה הזאת נגעה עד לב ולאדימיר, ויאנח ויקרא: “אשרי הצדיקים, ואוי ואבוי לרשעים החטאים בנפשותם!”.

“קום והיה נוצרי – קרא המורה היוני – ובאת גם אתה בגן העדן, והכירך מקומך בין הצדיקים היושבים בו!”.

הנה כן השכיל היוני להטות לבב הנשיא אחרי דתו. וגם אחרי כן, בלכת שליחי ולאדימיר אל ערי העמים מסביב, לראות את עבודת אלהיהם בבתי כניסותיהם, השכילו היונים מכלם לפארה לעיניהם בכל הדר תפארת עד כי מלאה נפש השליחים ממנה, ובשובם אמרו פה אחד, כי לדת היונים ראוי היתרון על כלם⁷⁷. ויאסוף ולאדימיר חיל גדול ויעל על מושבות היונים בקימריה וישם מצור על כרשון, העיר העשירה והמהֻללה, ויכבשנה. ואז שלח לפניו מלאכים אל שני האחים, בִסיליוס וקונסטנטינוס, קיסרי ביצנץ, להעיד בהם, כי אם לא יתנו לו את אַנּה אחותם לאשה, יעלה על קונסטנטינה הבירה וכאשר עשה לכרשון כן יעשה לה. והאחים נאותו לו, אם יעזוב את עבודת האלילים ויבוא בברית הדת הנוצרית. ויהי כן. וישלחו קיסרי ביצנץ את אחותם באניה כרשונה, ועמה עדת שרים וכהנים גדולים. שם התנצר הנשיא הגדול, מושל רוסיה⁷⁸ ועמו כל בניו ועדת שריו ואלופי עמו, ואחר כן היתה אַנה לו לאשה. והנשיא נתן את כרשון הנכבשה לקיסרי קונסטנטינה לאות ברית עולם, גם שלח אליהם גדודי גבוריו לעזרה מפני עבדיהם אשר התפרצו מפניהם. רק את הכהנים היונים לקח עמו מכרשון ויביאם קיובה, להורות את דתם לו ולעמו. ומאז והלאה נהפך ולאדימיר לאיש אחר, ויחדל לגור מלחמות, ויתאמץ להשכיל להיטיב, ויבער את הגלולים מארצו ויאכוף על כל בני עמו לעזוב את עבודת האלילים ולקבל עליהם את הדת הנוצרית-היונית לדורות עולם. ובזה הטיב גם מדותיהם ויגדיל כבוד עמו וארצו, וייקר שמו מאד.

בעצם העת ההיא אשר קדש נשיא רוסיה בעיר כרשון את הדת הנוצרית ברבים, התעורר אחד מעבדינו אשר עבד מלפנים בחילנו, וילך כרשונה ויבוא לפני הכהנים היונים, ויעזוב את דתו המחמדית וימירנה בדת הנוצרית, ויקרא שמו בעמים גיאוֹרגיוס צוּלוּ. ואז התנשא לקחת לו את שם כבוד אדוניו, ויעש לו חיל מאנשים אשר כגילו, ויהי עליהם לחקאן ומושל בחבל ארצנו. והיונים לא כהו בו, וגם אנחנו לא קנאנו לשם כבודנו, בדעתנו עם לבבנו, כי גם הוא אך צל עובר ולא יעמוד, ולא יאריך ימים בממשלתו⁷⁹. ובהודע לנו כי הוא חורש עלינו רעה להצמיתנו, גמרנו אני ודוד אֹמר, לעזוב את הארץ הזאת אשר קצנו בה מפני האויבים המכתירים אותנו מסביב. ונאסוף את שארית הוננו, ונקח את נשינו ובנינו ואת כל אנשי שלומנו, ונרד באניה ההולכת אל הים התיכון, ונרחיק נדוד עד ארץ ספרד, בדעתנו כי שם פקד ה' את עמנו לתת לו מנוחה בצל מלכי ערב, ורוח ה' תניחנו למרבה התורה והחכמה. שם חכמים ינחלו כבוד ויראי ה' לא יחסרו כל טוב. ואת אשר קוינו מצאנו בבואנו לקורדובה – כי גם במות רב חסדאי הנשיא⁸⁰, וגם בהאסף הכליף אל-חכים אל עמיו⁸¹, לא אספו מושלי קורדובה את שלומם מן עמנו החוסה בצלם. כה יתן ה' וכה יוסיף להטיב לנו ולעמנו כל הימים עד בוא לנו גאולת עולם!

---

בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, ואת שני המכתבים מכתבי הנשיא חסדאי ויוסף המלך, אשר על ידם למדתי לדעת את הארץ הטובה הזאת בשכבר הימים. מאת ה' היתה זאת – למען נגיע ונבוא בה אל המנוחה אשר אליה נשאנו את נפשנו, ולמען נוכל לחנוך את בנינו ברוח עמנו ולהדריכם בדרך החיים, דרך התורה והחכמה, אשר אותה אנחנו מבקשים.

תמו דברי אביך אליהו.

---

המאכלת

מאת

אברהם שלום פרידברג

(העתקה בתוספות ושנוים הרבה).

---

(בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם).

אני אברהם בן אליקים בן יצחק בן יקותיאל בן אליהו לבית המלוכה הכוזרית כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, שלמה בני, למשמרת עולם לדורותינו.
במגלת ספר זו הנני כותב לזכרון דברי ימי, האחוזים בקֹרות עמנו בארץ אשכנז. הדברים כתובים פה בדיו, אבל הקֹרות נרשמו שם בנהרי נחלי דם ודמעה אשר כסו מלא רחב הארץ ההיא. יקראם דור יבוא ותסמר שערת בשרו מפּלצות נצחת – כי רעה נוראה כזאת לא נראתה ולא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים, וגם בתוכנו, העם אשר הסכין לצרות ומכאֹבים מאז מעולם, לא היתה כזאת אף בימי אנטיוכס ואדרינוס, אויבנו מקדם.

אך אספרה נא בראשונה דברי ימי אבותי, והתבוננת וידעת את טלטוליהם והעתים אשר עברו עליהם מדור לדור עד הגיענו ארצה אשכנז.

---

אבי אבותי, אליהו בן יצחק, בא עם משפחת המלוכה הכוזרית לקורדובה אשר בספרד, בבקשם להם מנוחתם בצל המושלים הערבים¹. אכן המנוחה השלמה נמצאה רק לאלה אשר השיבו רוחם אל האלהים בטרם תעבורנה עשרים שנה לשבתם שם. אל המנוחה הזאת באה מרים אחות אליהו עם דוד בעלה, הנשיא הכוזרי. אשריהם כי ראו בטובה לפני בוא ימי הרעה, ימי הקשר והמרד בממלכה. אז התנשא סולימן, שר צבא החיל הברברי², ויורד את הישאם השני, הכליף הערבי, מכסאו וישם את העיר הבירה לשׁמה וישפוך דם יושביה כמים בקרב חוצות. במהפכה הזאת³ נהרג אליהו אבינו הזקן והדסה אשתו, ובנם אשר נשאר אחריהם ובני דוד, היתומים, אשר גדלו בבית אליהו, נפזרו אל אשר היה הרוח. בני דוד הלכו ללמוד תורה בישיבה הגדולה אשר בעיר טולידה⁴, ויקותיאל בן אליהו, הנודע בשמו הערבי: “אבן אל חסאן”, שם פעמיו לסרגוסה. שם גדל ויהי לאיש, וה' נתן את חנו בעיני המלך יחיא אבן-מונדהיר, ויהי הולך וגדול עד כי שמהו ל“שר השרים”. אז הגדיל יקותיאל לעשות בעמו כחסדאי בן יצחק מלפנים, ויהי נדיב ועושה חסד לאלפים, ומכלם הכי גדל חסדו לנער עזוב ונדח ושמו שלמה בן יהודה. אבי הנער היה מפליטי קורדובה וימת בארץ נודו. ויחמול יקותיאל על הילד היתום ויאספהו אליו ויהי לו לאב. והנער היה הולך וטוב, עושה חיל בתורה וחכמה ומפליא לעשות במליצה ושיר, ושמו גדל בעמנו – הלא זה המשורר והחכם הנודע, נעים זמירות ישראל, ר' שלמה אבן-גבירול! ברוח השירה אשר פעמתהו מנעוריו, שלם תודות למגנו זה, בהקדישו לו ראשית בכוריו: השיר אשר ערך לכבודו⁵ בעודנו בן שבע עשרה שנה⁶. אבל לא כביר הופיעה עליו נהרה! כי שנה אחת אחר זה⁷ נאסף נגהו בעצם תֻּמו: מלכו ומגנו, יחיא אבן מונדהיר, נפל בידי שארו הקרוב אליו, אשר התקשר עליו וימיתהו, ויכל חמתו גם בכל שרי המלך ואוהביו הנאמנים, וגם יקותיאל הנשיא לא נקה מידו, כי אסרהו בנחשתים ויעש בו משפט מות. אז נתן שלמה לאֵבל כנורו ושירתו לקינה לוקחת נפשות⁸.

בעת ההיא האיר אור חדש על עמנו בספרד, הוא ר' שמואל הלוי אבן-נגדילה, אשר גדלהו המלך חבוס מושל גרנאדה, וישימו בראש כל שריו, והמשרה הזאת נשארה על שכמו גם אחרי מות חבוס, במלוך בנו באדיס תחתיו. ר' שמואל הלוי היה גם הוא מפליטי קורדובה, וידע את יקותיאל ואת יהודה, אבי בן גבירול, מנעוריהם. לעזרת נשיא ישראל זה קוו שני היתומים העזובים, בן גבירול ובן יקותיאל, הוא יצחק, אבי אליקום אבי. ויאספם ר' שמואל אליו ויט להם חסד. אבל לשוא יחלו כי יספחם אל אחת הכהונות בממשלה – כי נזהר השר היהודי הזה מתת כל פקודה נכבדה לאחיו בני בריתו, לבלתי תת בזה פתחון פה למקנאיו המחמדים, להתאונן עליו ולהביא דבתו רעה אל המלך. ויעזוב בן גבירול את גרנאדה וישב לסרוגסה, וגם שם לא הונח לו – כי משך עליו חמת אחדים מתקיפי העיר, עשירי הקהלה, בדברו בם משפטים על גאותם וגאונם ועל עזבם שפתנו הקדושה מפני לשונות “אדום וקדר”⁹. כן שבעה ברעות נפש משוררנו זה, ועל כן לבשה שירתו רוח כהה; בה השתפכה נפשו בצר לה על גורלו ועל גורל עמו, השבע נדודים כמהו!

ואבי נשאר בגרנאדה ויהי חבר ורע ליהוסף בן ר' שמואל, אשר אחז בדרך אביו ויגדל בתורה ובחכמה. ובמות ר' שמואל¹⁰ מלא בנו מקומו בממשלה. אז הוטב גם לאבי, ותהי משרה נכבדה על שכמו, כי ר' יהוסף הנגיד נהג נשיאותו ברמה. ולא שת לבו אל אשר יאמרו עליו מקנאיו. וגם בבית המלך היה עושה הכל כחכמתו וכלבבו, וכאשר חשב המלך הברברי רעה על הערבים יושבי עיר ממשלתו הפיר עצתו וימנעהו, מבוא בדמים. אז מצאו אויביו עתותיהם, להסיר את לב המלך מאחריו, ולהעיר חמת ההמון הברברי על השר היהודי, המתנשא לכל לראש, ועל בני עמו “הזרים”, אשר ידם בכל משלה. ויהי ביום שבת קדש¹¹ בשבת יהוסף במנוחה בהיכל תפארתו, השתרעו אויביו על ביתו לפתע פתאם, ויפלו עליו וימיתוהו ויוקיעו את גויתו על פתח השער לראוה בו. וההמון שלח ידו ביהודים לאבדם ושללם לבֹז. יותר מאלף וחמש מאות משפחות ישראל נהרגו ביום ההוא ובתיהם נבֹזו ונהרסו ¹², ורק מתי מספר נמלטו, בעור שִׁניהם. בתוכם היה יצחק בן יקותיאל, אשר המליט את אלמנת השר ההרוג ואת בנה הקטן וגם את אשתו אשר נשא לו ואת אליקים בנו יחידו אשר ילדה לו, אל העיר אליסנה¹³. אז גמר יצחק, אבי הזקן, לעזוב את ארץ ספרד וללכת עם אשתו ובנו ארצה אשכנז, אל העיר וירמיזא¹⁴, מקום מושב חותנו. שם גדל הבן ויבוא לישיבת ר' יצחק “סגן לויה”, תלמיד רבנו גרשון “מאור גולה”; שם למד אליקים יחד עם שלשת בני ר' יצחק הלוי, וה' האיר עיניו בתורתו, ובהמלא ימיו זכה להתחתן עם משפחת כהונה, עם בת ר' יצחק הכהן' אשר היו לו שמונה בנים¹⁵ ובת אחת, ועשרו וכבוד ביתו נודעו לשם בעמו ולברכה בקרב הארץ. אחר כן לקחוהו אנשי עדתו אחרי כבוד וישימוהו לרב ומורה צדק בקהלתם.

---

וירמיזא היא אחת הקהלות העתיקות אשר בה נאחזו אבותינו משנות קדם, בהיות אשכנז ארץ לא נושבה. מסרת קדומים יש לקהלה הזאת, כי נוסדה בימי שפוט השופטים, ומוצאה מאלף האיש מאנשי בנימין, אשר נמלטו על נפשם, בהגדע שבטם מישראל על דבר הפלגש בגבעה¹⁶. בימי עזרא הגיעה אל יושבי וירמיזא אגרת מירושלים עיר הקדש, בה נקראו לעלות לרגל ככל היהודים יושבי ארצות הגוים, והם השיבו דבר לאמר, כי כבר נואשו מירושלים הישנה, ותחתיה יש להם על נהר רינוס¹⁷ ירושלים חדשה אשר לא נופלת היא בעיניהם מהראשונה¹⁸. הגדות כאלו רבות הן אשר אולי המצאו בתוכנו לשכך כעס וחמה. כי מאת הכהנים היתה שׂומה בכל עת, לזכור לעמנו עון אבותיו בדבר המשפט שנעשה בירושלים בגואלם הנוצרי, מיסד דתם. ולבעבור זאת לא נמנעו יהודי אשכנז גם מחלל כבוד מולדתם, ויבדו דבר לאמר, כי אנשי חיל טיטוס לקחו להם נשים משבי היהודים ויביאון אל משמרותיהם על יד נהרי הרינוס והמוינוס¹⁹, והילדים אשר נולדו להם גדלו על פי אמותיהם בדת ישראל, ומהם נוסדו רוב הקהלות אשר באשכנז. – אך זה דבר ברור, כי על מושב אחינו בארץ הזאת כבר עברו מאות בשנים. וגם זה לנו אות: כי בין שלשת המלאכים אשר שלח הקיסר קרל הגדול אל הכליף הרון-אל-ראשיד בַּגדדה, היה איש יהודי ושמו יצחק. ובמות שני השרים האשכנזים בדרך, היה היהודי המלאך האחד אשר הביא לאדוניו את תשובת הכליף ותשורותיו, והקיסר קבלהו בכבוד גדול באַקוִים-גרַנוּם²⁰ עירו הבירה. אכן לא נשתוו היהודים יושבי אשכנז במעמדם המדיני להנוצרים אזרחי הארץ, כי כן יסדו להם אבות הכנסיה הנוצרית מאז ומקדם. אבל הקיסר קרל וצאצאיו אחריו שמרו להם ארחות צדק ולא עווּ משפטם. בימי הקיסרים הסַכסים נאסרה להם לשלוט בנכסי הארץ; אבל לא מפני אשר יהודים הם, כי על פי משטרי הממלכה היה השלטון בנכסי הארץ נתון רק לאצילי העם. לעמת זה היה כל סחר הארץ בידי היהודים באין מפריע, רק מס מיֻחד הוּטל עליהם לשלם לאוצר המלוכה, המס אשר היה נהוג עוד בממשלת רומה, מימי אספסינוס והלאה.

בימי רבנו גרשון “מאור הגולה”, חרה אף הקיסר הינריך השני על היהודים יושבי מגנצא^ftn21] בגלל כהן נוצרי ושמו ויצילינוס, אשר התגַיר ויבוא בברית עַמנו, ויכתוב מגלת איבה מלאה דברי נאצה על דתו הקודמת. הדבר הזה העלה חמת הכהנים עד להשחית, ועל פיהם צוה הקיסר לגרש את כל היהודים יושבי מגנצא וסביבותיה²¹. אבל הגזרה הזאת לא ארכה – כי אחרי שנה אחת שבו היהודים אל נויהם, וגם אלה אשר המירו דתם מפני חמת המציק, שבו אל אמונתם ועמם, ור' גרשון גזר חרם על כל אשר יעז בנפשו להעלל בם ולזכור להם חרפתם. הגזרה ההיא הזכירה את בני עמנו, כי גרים הם בארץ לא להם; אבל כעבור הרעה שכחוה ולא שמוה עוד אל לב. אמנם נמצאו תמיד כהנים קנאים אשר התנכלו להם להסיר משפטם, אבל לב המלכים והשרים לא היה רע להם וגם האזרחים ועם הארץ היו שלמים אתם, ועל כן ישבו לבטח ושאננים מפחד רעה. כן נמשכו העתים עד ימי הינריך הרביעי²², וגם הוא היה אך טוב לישראל יושבי ארצו. הוא גם הגדיל זכיותיהם²³ על אף הפפא גריגור השביעי, אויבו בנפש. ויהי הדבר למֹרת רוח הכהנים, ההולכים אחרי אביהם הקדוש, הפפא היושב ברומה. ויחלו לעולל עלינו עלילות ברשע ולעורר עלינו חמת עם הארץ, בבטחם כי עם לא יבין ילך אחריהם כבהמה בבקעה וכחפצם יעשה בנו.

בעת ההיא נבאו לנו מחשבי קצים כי קרובה ישועתנו לבוא וגאולתנו להגלות. אלה מצאו חשבון כי בתשע מאות ותשעים שנה לגלותנו יבוא הגואל המשיח²⁴, ואלה דחו שנת בואו לעוד עשרים ושמונה או שלשים ושש שנה, עד אשר תשלמנה מאתים וחמשים ושש תקופות למחזור הלבנה²⁵. אמנם נהיתה חדשה בארץ אחרי עבור עוד עשרים ושמונה שנה, היא – צרה חדשה, אשר השכיחה לנו את הישנות, כי כמוה לא היתה בתוכנו מאז גלה ישראל מעל אדמתו!

---

בטרם אספר קורותינו בארץ מגורינו, עלי להזכיר את הדברים אשר היו אז בארץ הקדושה, ארץ מולדתנו והריסותנו.

ארץ ישראל היתה הרת האמונה הנוצרית, ועיר ירושלים מקום מפעלות יוצרה ומיסדה; שם נשא מדברותיו ושם גם נשא וסבל את אשר הוטל עליו. על כן זכרונן קדש לכל העמים הנוצרים, ואדוקי האמונה נהגו מראשית הימים לעלות שמה לרגל, להתרחץ במי הירדן, מקום טבילת משיחם, לשׂאת רנה ותפלה על קבר גואלם ולראות בעיניהם את כל מקומות קדשיהם; בהם התקדשו ויהי זה שכרם חלף כל עמל דרכם ונדודיהם. יציאת הנודדים לארץ הקדושה ושיבתם ממנה הנהגו במנהגי כבוד, אשר הרהיבו לבבם ויעוררו רבים לאחוז בדרכם ולהתענות בכל אשר התענו המה. בהליכה בסך ובהמון חוגג קדש הכהן הראש את המתנדב בעם לעלות בקדש, בשומו עליו את הכתנת והצלב, את התלי והילקוט ובתתו בידו את המַטה, בצקון לחש ובהזאת מים. והכהנים והעם הלכו אחריו בשירים ורננים ובדגלים פרושים ומעופפים על פני רוח, לשלחהו בדרך. ובשובו בשלום מדרכו נאסף כל העם לכבודו אל בית הכניסה; שם ברך את האל אשר שמרהו בדרך, ויושט להכהן כַּפּת תמר אשר הביא עמו מארץ הקדושה, להציגהו לפני אלהיו על מזרחו למזכרת קדש. וכל העם רואים ומתברכים בו וקוראים ואומרים: אשר האיש שככה לו!

קונסטנטינוס, הנוצרי הראשון בקיסרי רומה, אחז בדרך הילנא אמו, לטהר ולפאר את כל המקומות אשר נקדשו באמונתם. ויצו את מקריוס, בישוף ירושלים, להסיר את ערמות העפר מעל הקבר, הנמצא לפי המסרה לרגלי גבעת גלגתא, ולקדש את המקום כראוי לו. אז הוקמה שם כִּפה יפה נשואה על עמודים גבוהים, ועל ידה נבנה בית תפלה הדור ומפֹאר כיד הקיסר²⁶. לפני הקבר הקדוש נבנתה חצר מרבעת ולה מרצפת אבני זהר, ומשלשת עבריה שלשה טורי גזית מעשה חרשים. ולפאת הקבר מזרחה נבנה היכל גדול בקומתו וארכו ורחבו. קירותיו מחוץ מכֻסים אבני שיש בעלות צבעים שונים. כפתו מפֻתחה מקלעות כרובים ותמרות ופטורי ציצים, גגו מצֻפה עפרת, למחסה מרוח ומזרם, וכל מראהו פנימה מתנוצץ מזהב ומפז רב. מבואו מפאת קדים, ושלשה פתחים לו, ולפניהם שנים עשר עמודים כמספר השליחים האפוסטולים, עומדים כחצי גרן עגולה, והקיצונים מגיעים אל פתחי ההיכל מזה ומזה. לעברי ההיכל דרומה וצפונה נבנו אולמים אשר כפותיהם מצֻפות זהב סגור. כפות האילמים הקיצונים, אשר על יד המבוא, נשענות על עמודים יפים ונהדרים, ולכפות הרחוקות – משענות פשוטות. בטרם יגיע ההלך אל ההיכל, יעבור דרך טורי עמודים ואילמים יפים, ומשם יבוא אל החצר הפנימית, אשר גם לה עמודים ואילמים משני עבריה. את ההיכל הזה חנך קונסטנטינוס בהמלא שלשים שנה לימי מלכותו, וירב לו נדבותיו ויעשירהו בהכנסות גדולות כידו הרחבה. ומכל מדינות ממלכת רומה נעו באו הנוצרים ירושלימה לחג הגדול ההוא, וישמח לבם ויגל כבודם בישועתם – כי הנה הקיסר הגדול אשר אין חקר לממשלתו מתפלל במקום הקֹדש על פי דרכם, והנהו עומד בענוה וביראה לפני הבישוף איזיביוס, כהנם וקדושם, ושומע מפיהו את המשא אשר ישא לכבוד הקבר הקדוש! גם באלוני ממרא, במקום אשר נראה ה' אל אברהם אבינו, בנה קונסטנטינוס בית תפלה לאלהיו, ואמו הילנא גם היא בנתה שני בתי תפלה, האחד בבית לחם, על יד המערה אשר בה נולד גואלם ומשיחם, והשני על הר הזיתים אשר ממול ירושלים. ובנה הקיסר כבר מקומם ויפארם מהונו בכל פאר²⁷.

מאז והלאה החלה העליה לרגל מכל פנות ממלכת רומה הגדולה, מכל מקום אשר שם הנוצרי ודתו מגיע. כלם האמינו אֹמן, כי כל העולה לרגל ירושלימה הנהו בן העולם הבא, גם כל חוטא ופושע יזכה בה להטהר מכל חטאתיו ונצדק ברקש. בכל הערים הגדולות נבנו אושפיזיות ובתי מלון לעולים האלה, ששם התנדבו אנשי אמנה לשרתם ולכלכלם ולמלא כל משאלותיהם. כי כל העולה לרגל קדוש נאמר לו, וכל אשר לא היה לו הכח או הרצון להתקדש בנפשו לעלות שמה, מצא לו כֹפר טוב, בהחזיקו בידי אחד האֹרחים ההם ובהעניקו לו מטובו ככל אשר מצאה ידו.

גם בהכבש כל ארץ הקדש על ידי הערבים בימי הכליף עמר²⁸, לא חדלה העליה לרגל. הערבים עוד הביטו על זאת בעין יפה, כי על ידה רבו הכנסות הארץ וגם המסחר גדל ועלה למעלה. אך מאז נפלה ארץ הקדש בידי הזלדשוקים, התוגרים²⁹, הורע מצב הנוצרים היושבים בה, והעולים שמה לרגל נשאו חרפות ומכאֹבים מאת אדוני הארץ השאטים אותם מסביבותם. המנצחים החדשים שמו מס כבד על כל החפץ לבוא אל עיר הקדש, וגדודיהם הפראים התפרצו אל בתי הכניסה, ויחרידו את המתפללים בהקימם שאון ומהֻמה רבה, ויעלו על המזבחות ויהפכו את כלי הקדש וירמסום ברגליהם ויהרסו את העמודים ואת הצלמים והתמונות, וישלחו יד בכהנים בעמדם על עבודתם, גם תפשו את הפטריקו, הוא הכהן הראש, וימרטו משער ראשו וזקנו ויפילוהו לארץ ויסחבוהו אל בית האסורים, למען קחת כפר רב מידי הנוצרים הארץ קדם, וכאשר תגדל צרת נפש האֹרחים על ידי לוחציהם ומציקיהם, כן ירבו העולים לרגל וכן יגדל כבודם בשובם לארצם. כי זאת תורת האדם: לשאת ולסבול הכל בעד אמונתו, והיא תפארתו ותהלתו. וכאשר הקשו הזלדשוקים את לבם ויכבידו אכפם על הבאים, לתת את המס הגדול אשר שמו עליהם, כן רבו האֹרחים העניים אשר נשארו לפני שער העיר באין לאל ידם לשלם, ויתגוללו שם לאלפיהם מבלי מחסה ומסתר, ומעֹצר רעה ורעב תמו לגוֹע מבלי משים. ואשר נתן שארית כספו בשלוּם ויזכה להכנס ולבוא העירה, נפל למשא על הכנסיה הנוצרית, המעֻשקה והדלה, – כי לא נמצא בבתי המלון די מקום להכיל את כל העניים הבאים. רבים מהנוצרים יושבי ארץ הקדש נעו נדו לאירופה, לתנות צרותיהם לפני אחיהם ולבקש מהם עזרה בצרות. והעולים לרגל, אשר רבת שבעה לה נפשם בהיותם שם, קימו דבריהם ואתם יחד הרימו קול ענות ויצעקו לעזרה. לקול שועתם התעוררו רבים אל החפץ לעלות בהמון אל ארץ הקדש ולחוש לעזרת אחיהם, ולבוא למלחמת ה' בבני הכחש והמרי וליסרם קשה על עלילותיהם. רוח הגבורה אשר נחה אז על האצילים “הפרשים”³⁰, מגני הארץ, העירה לבב כלם לעלות על התוגרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ולנקום בהם חרפת דתם ואמונתם. התנועה וההתעוררות בעמי המערב הלכה ורבה, ולב כלם היה כנערת, אשר תתלקח על נקלה בהריחה אש. לא חסר בלתי אם נצוץ אחד אשר יפול בם והיו למוקדי עולם – והנצוץ הזה קל מהרה נמצא מאד.

---

בשנת 1093³¹, קם אחד הנזירים ושמו פטר המתבודד, ויעזוב את בית מקלטו בעיר עמין³² אשר בצרפת, ויעל אל ארץ הקדש. ויהי בבואו ירושלימה וירא בעיניו את כל התלאה אשר מצאה שם את הנוצרים בני בריתו, וישמע באזניו את נאקות הכהן הראש והמחללים קדשיהם לעיני כל – ותגדל קנאתו ותבער כמו אש חמתו. ויהי כשובו משם וישא את רגליו רומאה וילך אל הפפא אורבאן השני ויבא לו מכתב הפטריקו אשר בירושלים, ויספר לו את כל המוצאות אותו, וידבר על לבו, לעורר את העמים, לחוש לעזרת אחיהם ולנקום חרפת דתם מאת בוזיה ומנאציה. וייטב הדבר בעיני אורבאן, וימלא את ידו לדרוש ברבים ולהלהיב את הלבבות למלחמת קדש. במראהו הדל והכחוש, במעילו הקרוע הדבק לעורו בחבל אשר על מתניו, בפנים הרזים והקמוטים ובעיניו הנוצצות והמזרות אש קנאות, העיר הנזיר הזה לבב כל, להתבונן אליו ברכבו על אתונו, בעברו יחף וגלוי ראש בכל מדינות איטליה וצרפת. בימינו היה הצלב ובקולו החזק חצב להבות אש, בקראו שֹד וחמס על חלול הקדש ועל עשק והמרצה הנעשה בארץ הקדם. קולו זה השמיע ברמה בבתי הכניסה ובכל מקום האסף בני אדם: בערים ובכפרים, בשוקים וברחובות, על כל הר וגבע ועל כל פרשת דרכים, ובאשר אנשים שם הוא וקינתו על לשונו, בספרו לעם צרות אחיהם הנודדים, העשוקים והמֻכים, הנתפשים והנהרגים בעד דתם, אשר היתה לבוז ולחרפות על ידי המחמדים הזדונים, המחללים כל קדש להפר ברית, ויעירם ויעוררם לבוא לעזרת האֵל ולעשות נקמות במחרפיו ומנאציו. גם הרבה להם חזיונות לבו ויראה אותם מכתבי אֵל אשר ירדו אליו מן השמים – לדבריו אלה התרגש כל לב ותתעורר כל רוח, ויהי הסער הולך וגדול.

כאשר נכונו הלבבות והאנשים התרגשו דַים, קרא הפפא עצרה, ויאסוף את כל הכהנים ואת כל קצות העם אל העיר קלירמון אשר בצרפת הדרומית. ותהי האספה גדולה והעם רב מאד, וכאשר לא נמצא בנין די הכיל את כל ההמון הרב, היתה האספה על כר נרחב תחת כפת השמים. שם נשא הפפא מדברותיו, בספרו לכלם את ענוּת הנוצרים בארץ הקדש וזדון התוגרים אויביהם בנפש, וישביע את כלם לצאת לעזרת אחיהם בני בריתם ולהציל את מקומות הקדש מידי מחלליהם. ויבטיח לכל המתנדבים לצאת למלחמה, כי בעלותם לעזרת האל יכפר להם כל עונותיהם וחטאותיהם לא תזכרנה עוד. “ועתה אם יש אלהים בלבבכם – כלה דבריו בקול כרעם – הבה, קחו איש את צלב קדשו והשליכו נפשכם מנגד לשם גואלנו ומשיחנו!”

וכל השומעים בכו, נאנקו, רגשו, התגעשו והארץ חרדה לקולם, בקראם אחרי הכהנים בלשון רומי: “דיו-ס לוֹ בוּלט; דיוס לו בוּלט!”³³. ולאלפיהם כרעו על ברכיהם לקחת ברכה מאת האב הקדוש, בהתנדבם להמנות בקהל העולים למלחמת הקדש. ואחד הבישופים הגדולים התוַדה בעד כלם, והפפא סלח לכל עוניהם כאשר אמר. כאצילים וכבני ההמון תפרו להם איש על שכם ימינו צלב אָדום, לאות כי נמנים הם בחיל הקדוש העולה להלחם בשם האל. על כן נקראו בשם “נוסעי-הצלב”. רבים מהם הבעירו את אות הצלב בברזל מלֻבן באש על מצחם, ובזה נכבדו על פני כל העם ולקדושי עליון נחשבו.

מלבד קריאת הפפא ודרשות פטר הנזיר ותאנות הנודדים השבים ונוצרי ארץ הקדם המחזירים על הפתחים במערב אירופה, היו עוד סבות נכונות אשר עוררו את עמי המערב להתנדב למלחמת הקדש, סבות אשר יסדתן במשטרי הממשלות והמדינות. כי יושבי הארץ נחלקו אז לשתי פלגות: לכובשים ולנכבשים, לאדוני הארץ ולעבדיהם עולם. הראשונים ראו בטובה ויבלו ימיהם בשמחה ומשתה ותענוגים, ולא ידעו עבודה אחרת כי אם לצוד ציד, לבוֹז את הסוחרים העוברים דרך גבולם, להתחרות בגבורה את חבריהם ולגור מלחמות עם שכניהם – ובתוכם נמצאו כאלה אשר ברוב הונם ואונם נתנו כתף סוררת למלך הארץ. והאחרונים נאנחו מעבודה קשה ויבלו ימיהם בעֹני וחֹסר כל. תבואת האדמה אשר עבדו בזעת אפם לא היתה להם כי אם לבעלי הנכסים, אדוניהם הרודים בם, וכן היה גורל נשיהם ובנותיהם. בינונים לא נמצאו ביניהם בלתי אם היהודים היושבים בתוכם. על כן עלץ לבב כלם לקול הקריאה למלחמת הקדש: המלכים שמחו כי הנה ינָערו מארצם רבים מהאצילים הסוררים הבועטים בהם ובממשלתם, ואוּלי ילכו בדרך לא ישובו עוד, כי אז תסב כל נחלתם לאֹצר הממלכה. האצילים שמחו לקראת נשק, במצאם יד להם להראות גבורתם ולרכש להם בה גם חיי עד. והעבדים הלא מצאו דרך לצאת לחפשי בצאתם למלחמה הזאת, ואדוניהם לא יוכלו עוד לעצור בעדם, – כי השבע השביע הפפא בשבועת האָלה ויקרא חרם על כל איש אשר יניא את בן אמונתו מהמנות בקהל נושאי הצלב לעלות למלחמת הקדש.

גם אחינו בני ישראל מצאו חשבונם בעת ההיא, כי נוסעי הצלב נתנו בכסף את כל אשר היה להם, לקנות נשק ולהצטיד לדרכם הרחוקה. אכן ראו בני עמנו שכר טוב במסחרם זה, אבל יקר להם שכרם אחרי כן, כי בנפשם שלמו מחירו!

---

סערת המלחמה חמה יצאה ותניע את עמי המערב ממקומם. מכל קצות העמים והארצות עלו חלוצים לאחוז בכנפות הארץ הקדושה ולנער את התוגרים ממנה, לבד מארץ ספרד – כי שם היו הנוצרים מלאות עבודה במלחמותיהם עם המחמדים שכניהם, מבלתי יכלת להסיח דעתם מהם ולשאת נפשם מרחוק.

האצילים הפרשים אשר קבלו עליהם את אות הצלב, אחרו ירחים אחדים להכין להם חיל ונשק וצדה ככל הנחוץ. אבל המון העם לא יכלו למשול ברוחם ולחכות עד בוא האביב – כי כלתה נפשם להסיר מעליהם על סבלם ולהחיש דרכם אל מקומות הקדש, לגאלם מיד צר. מהם יצאו כארבעים אלף איש ובידיהם אין כל, ובראשם אחד הפרשים אשר נאה להם, כי כן נקרא בשמו “וַלטר מאין כל” ³⁴. לדעת בקדש דרכם הוליכו לפניהם אַוז אחד ועזים אחדים, בהמינם ברוב אולתם כי רוח ממרום נחה על הברואים האלה להורות להם הדרך העולה ירושלימה. האספסוף הזה אשר יצא בנפש ריקה להחריד ארץ הקדם על יושביה, עטה אל השלל מראשית דרכו. והנה נמצאו בנזירי הכהנים יועצי בליעל אשר אמרו להם: “הנה אנחנו יוצאים להלחם באויבי אמונתו היושבים במרחקי ארץ – ולמה זה תחום עיננו על האויבים אשר בתוכנו הם יושבים? הלא גם היהודים אויבים לנו, כי צלבו את משיחנו!”. ולחזק את דבריהם הראום מכתבים אשר נפלו להם מן השמים, כי “זה רצון האל”. וכל ההמון חגרו חמות, ובקנאתם ואש עברתם ובתאותם למלא נפשם התנפלו על היהודים עושבי המקומות אשר עברו, וירצחום באכזריות חמה ויבזו את יגיעם. בעיר רוֹען³⁵ אשר בצרפת דחפו את כל היהודים אל בית הכניסה וישימו חרבותם על לבותם בקראם להם לבחר באחד משני אלה, במָות או בצלב! גם בעיר טרויש³⁶ ובעיר מיץ³⁷ וסביבותיה עשו כן ליהודים אשר נפלו בידם. אולם בצרפת ומעבר לנהר רינוס עוד לא הקיפה הרעה את כל הארץ, כי הנסיכים והכהנים הגדולים מושלי הארץ הניאו את אנשי הדמים מעשות זר מעשיהם ביד רמה. אך כמעט עברו את הנהר רינוס ויבוא ארצה אשכנז, לא נמצא להם עוד מעצור. כי הקיסר הינריך הרביעי התגורר אז באיטליה, וריבותיו עם האב הקדוש היושב ברומה והרעוֹת אשר השביעו אויביו בהקימם את בנו לשטן לו, משכו עיניו מן הרעה הגדולה הנעשתה בקרב ארצו. שם מצאו צוררי היהודים ידים לפעלם הנורא, עד כי לא נכר הצלב האדום, אות קדשם אשר שמו עליהם, מפני הדם הרב אשר על בגדיהם, דם היהודים אשר שפכו כמים.

עוד אחינו יושבי אשכנז מצפים לגאולה. מחשבים קצים בתקופות וגימטריאות, והנה נרעשו לפתע פתאֹם מסער מתחולל על ראשם להביא עליהם קץ וקרץ כתומם יחד! וכראותם את הרעה הולכת וקרובה “תפשו אומנות אבותם” וירבו צומות ותפלות, ויחדו נשבעו לאמונה, לבחור במות ישרים מהציל נפשם כתמורה וכחש. השבועה הזאת קימו אנשי טריר ³⁸ לראשונה – ויהי כי קרב האספסוף לבוא, ויקומו רבים מהם וישחטו את ילדיהם ואחר הביאו סכיניהם בלבותם וימותו יחדו. נשים ובתולות קשרו אבנים בבגדיהן ותשלכנה נפשן בנהר מיזא ³⁹, בבחרן לטבוע במים מנפול ביד בני עולה, הפוחזים המתקדשים. גם אלה אשר נפתו לעצת אחד מרבניהם ושמו מיכאל, לשמוע דברי הבישוף עגילברט ולהמיר דתם, שבו אל דת אבותם כעבור אימת נוסעי-הצלב מעליהם. ורק הרב בלבדו שמר הברית להבישוף וישאר באמונתו החדשה ⁴⁰. כן עשו גם בעיר מיץ והקהלות אשר סביבותיה. משם פנו הצוררים מזרחה אל נהר רינוס, ושמם הנורא הלך לפניהם, ותהי רק זועה הבין שמועה.

---

הגיע חג הפסח, יום הארבעה עשר עבר ויהי ערב. אבי הלך אל בית הכנסת לקבלת החג, כמשפט, ואמי נשארה בבית לערוך את הסדר. ותכס את השלחן הטהור במפת בד לבנה כשלג, ועליה כלי פורפירה⁴¹ וכלי זכוכית וכלי כסף טהור. בראש השלחן הושמה קערת כסף גדולה ועליה שלש מַצות שלמות מונחות זו על זו ומטפחות בד ביניהן ומטפחת משי מרֻקמה על העליונה ממעל. ובתוך לשלחן טס כסף ועליו חמש קערות קטנות עם גדולות: האחת מלאה מרורים, השנית ירקות, השלישית מי מלח והרביעית בְּלִיל תפוחים ושקדים וקנמון כתושים ומהולים במעט יין, והן סובבות לקערה החמישית, אשר בה חתיכת בשר צלוי וביצה צלויה. מאחרי הטס – מנורת כסף כבדה בעלת שלשה קנים ובקבוק גדול מלא יין אָדום. מלבד כל אלה הוכנו קערות ומטפחות וכוסות וכלי אֹכל לכל עברי השלחן וגם סדר הגדה למקרא בעד כל אחד מאנשי הבית. למושב הראש הוכן כסא רך מצֻפה עור ירוק ומשענות רכות לשני עבריו, ועל המשענה השמאלית כר משי אדמדם ברקמת חוטי כסף.

אנכי הייתי ילד בן חמש שנים ויחיד לאבותי, ובראותי כל התכונה הנפלאה התעוררה נפשי לדעת מה זאת. וארבה לשאול את אמי ואעתיר לה להגיד לי פשר דבר. אבל היא דחתני באחת, כי כל זאת יגיד לי אבי בשבתו עמנו אל השלחן. עד כה וכה שב אבי מבית הכנסת ויבוא החדרה ויקרא “יום טוב!” ואנכי רצתי לקראתו ואחבקהו. וישק לי אבי וישם ידיו על ראשי ויברכני כדרכו. אז פנה אל אמי ויאמר:

“התפארי עלי רעיתי, כי הנה הבאתי לך תשורה נאה לחגנו!”.

“ומה תתן ומה תוסיף לי, בעלי הטוב, ולי יש כל! – ענתה אמי בנעם קולה – כן יחיינו ה' למועדי קדש האחרים, הבאים לטובה ולישועה ולנחמה עלינו ועל כל אחינו בני ישראל באשר הם שם!”

“ובכל זאת הלא תשמחי על המתנה היפה אשר הבאתי לך מבית התפלה, כי אותה הלא תבקשי זה כמה!” – אמר אבי במאור פניו.

אמי עמדה ותחשוב מחשבות, כי לא זכרה מה הדבר אשר בקשה ואשר הובא לה עתה ממקום הקדש.

“לשוא תחשבי, תמתי, כי לא תדעי. לכן דעי נא כי הנה בת הבאתי לך, אשר תאהבי אותה כפרי בטנך! היום הובאו ילדים מעיר מיץ, יתומים אשר הרגו אבותיהם על קדשת שם אלהינו, ואשר המילטום פליטי אחינו בהעלמם מעיני הרוצחים מבקשי נפשם. כולם עמדו לפני פתח בית הכנסת ויבקשו אוכל מאת אנשי קהלתנו, בשובם ללכת איש אל ביתו ומשפחתו. כל אשר תשיג ידו לקח עמו ילד אחד מהאומללים האלה אליו. ובהביטי עליהם נמשכו עיני ולבבי אחרי נערה קטנה אשר לקחה לבי במראה הנעים. אז זכרתי כי לבת כזאת התפללנו זה כמה – ואקחנה עמי ואביאנה אלינו, לגדלה כבת לנו, אם יהיה ה' בעזרנו. ידעתי כי יהי הדבר לרצון לך, כי הלא אשה טובה את. ומה ינעם לי עתה לקרוא את ההגדה, בקימי את המאמר “כל דכפין ייתי ויכול” לא רק בדבור שפתים כי גם במעשה”.

“ואיה הילדה?” – שאלה אמי ורחמיה נכרו על פניה.

“הנה היא במבוא ביתנו, שם הצגתיה לחכות עד אשר אקדמך בדברי”, – ענה אבי ופתח את הדלת ויקרא: “בואי בתי!”

בעד הדלת צעדה ילדה קטנה כבת שבע שנים. פניה יפים מאד ומפיקים עצבת. תנועותיה נעימות ומעידות כי מוצאה מנכבדי עם והוריה גדלוה למישרים. שערותיה פרועות ושלמותיה עליה בלי סדרים, והיא באה הביתה במורך לב ובכובד ראש; אך אבי ואמי אספוה ויקראו אליה: “בואי, בואי, ילדה, קרבי נא אלינו והיי כילידת בית!”

ואמי הציגה כסא גבוה על יד המושב הערוך לי, ותושיבנה עליו בחמלה רבה ותשם לפניה מערכת כלי אוכל ומשתה, עם כל נפשות ביתה.

הבטתי אל האחות הקטנה אשר הושיבו אבותי על ידי, ורחמי נכמרו עליה מאד.

“הידעת קרוא עברית?” – שאל אבי אותה בשבתו אל השלחן.

“כן, גם פרוש המלות אדע”.

“טוב מאד! – אמר אבי – וממי למדת זאת?”

“מאבי, זכרו לברכה! לי היה אב טוב ונעים – גם אם אהובה וחביבה” –

ובדברה כסתה פניה בכפות ידיה ותבך חרש.

כולנו התרגשנו ועינינו מלאו דמעה, כי נגע המראה עד הנפש.

“ומה שמך” – שאל אבי בהרימה ראשה אחרי רגע.

“שרה שמי”, – ענתה הילדה.

“ומי היו אבותיך?”

“אבי היה צורף זהב ושמו אוריאל, ושם אמי אסתר”.

אבי לא יסף עוד לשאול, לבלתי העציבה, ויחל לסדר את הפסח כחוק. הילדה קראה את ההגדה בשפה ברורה ובנעימה. ואנכי הבטתי פעם אל אבי ופעם אל אחותי החדשה, ואתבונן אל כל המנהגים ויהיו לפלא בעיני. ויהי כאשר כלינו לקרוא הוסר הטס על כל קערותיו מעל השלחן, ותחתיו הובא משתה הערב. ויהי בעת האוכל ואפן אל אבי ואמר:

“אבי! מה כל התכונה הזאת והסדר הזה? הן שאלתי את אמי ותאמר לי כי אתה תענני ותגיד לי פשר דבר – הגידה נא לי איפוא, אבי!”

"גם בלעדי תשאל, עלי ללמדך חוקינו, כי כן צונו ה' אלהינו לאמר: “והיה כי יאמרו אליכם בניכם: “מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם: זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל”. לכן דע לך, בני אהובי! החג הזה יזכירנו כי עבדים היו אבותינו בארץ מצרים. שם העבידום בפרך עד כי קצרה רוחם, ויזעקו אל ה' בצר להם, ויחמול ה' עליהם ויגאלם בלילה הזה ויוציאם באתות ובמופתים אשר עשה לעיניהם. אבל לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש, ברוך הוא! כי עיני ה' אלהינו גם עלינו, לגאלנו מכל רע ולהצילנו מיד כל הקמים עלינו לבלענו”.

“ולמה זה נתן את אבי ואמי להרג ואת כל עדתנו למות ולהרצח ביד נוסעי-הצלב הרעים והאכזרים?” – שאלה שרה לתֻמה.

“בתי! – ענה אבי – לא לנו לחקור דרך ה' ואחרי מעשיו לבקר, כי הוא עון פלילי. עלינו רק להכיר גדלו ואמונתו ולהכיר כי “את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה”. “יקר בעיני ה' המותה לחסידיו”, אך “הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט”. אל נכון רבה חטאת עמנו לפני ה‘, על כן יסר יסרנו וימוגנו ביד עונינו. ובכל זאת נקוה לו, כי עוד ישוב יאיר פניו אלינו ויחננו כרוב חסדיו. כי אמנם רבות רעות מצאונו מאז ועד הנה, ובכלן עמדנו בנסיון ובאמונתנו נשארנו לנס עמים כיום הזה. הן כל דברי ימינו כתובים בדמנו, וכל איש יהודי הנושא וסובל צרות ומכאובים באשר הוא יהודי, הנהו מקדש את ה’ ברבים וקדוש יאָמר לו!”.

בדברים האלה התרגש אבי ויאָנק דם, וימח דמעה מעל פניו.

“כי אישי יקירי! – קראה אמי – שים נא מרגוע לנפשך! הלא חג לנו עתה, ועת לשמוח בחסד עליון ולא להתעצב במרי שיח. שית לבך לילדים, לבאר להם פרשת החג, ואל תשעה בדברי עצב!”.

"צדקת ממני, רעיתי הטובה! כי אמנם מקרי הימים האלה עכרוני לבלי חק. אך נשובה לדברינו – ובדברו קם ויעמוד על רגליו ויקח את טס הקערות וישיבהו אל השלחן ויפן אלי ויאמר:

“עתה הסכת ושמע, בני! הנה המצה הזו אשר נאכל היא לנו לזכרון עגות המצות אשר אפו אבותינו בחפזון בצאתם ממצרים, בנשוא העם את בצקו טרם יחמץ, כי לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”.

“אבי, מנוחתו עדן, הוסיף לי על זה עוד כַּונה אחת” – אמרה שרה.

“ואיזו היא?” – שאל אבי בהביטו אליה באהבה רבה.

“הוא הואיל באר לי, כי המצה, השמורה מכל מחמצת, היא סמל הענוה והתֹּם, אשר לא יתנו ללב העברי להתבוצץ בגאוה ובתאוה, הדומות ל”שאור שבעיסה".

“מזה אראה כי חכם אביך ולבו הבין דעת; אבל הכונה הזאת עמוקה מתבונת ילד בן חמש שנים, אשר אך זה מעט החל ללמוד מקרא” – ענה אבי אותה, ובלבו התפלא על חכמתה והשָׂגתה. ואחר כן השיב פניו אלי ויוסף לאמר:

“הנה חתיכת בשר צלוי – לזכר קרבן הפסח, שה לבית אבות, אשר אכלו את הבשר צלי אש. המרור הזה יזכירנו את צרות אבותינו במצרים, ששם שבעו במרורים בהתענגם תחת ידי אדונים קשים. החרסת הזאת אשר מראֶהָ כטיט חוצות, יזכירנו את עמלם הקשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה אשר עבדו בפרך. מי המלח יזכירנו ברית מלח, ברית עולם אשר כרת ה' עם אבותינו לדור ודור. הביצה הצלויה רומזת על הגלגל החוזר בעולם וכי אין דבר קים ועומד בחיינו, והכרפס – בו צפונה כַּונה נפלאה! כי הנה הירק הקטן הזה נפלא בכח הצומח אשר לו, כי בעצם היום אשר יכרתו מעליו עליו, ישוב יצמיח ויעלה אחרים תחתיהם. דמיונו כעמנו הקטן והדל, אשר אם יכרת ועוד יחליף, – כי גזעו חי וקים לעולם. הנה זאת פרשת כל הדברים אשר אתה רואה לפניך, הבן יקיר לי, ויותר מזה תלמוד לדעת ולהבין כאשר תגדל”.

ומה הכר הרך אשר על משענתך השמאלית?".

“זה לנו מנהג אשר מוצאו מארץ קדם, ארץ מולדתנו מלפנים. שם מנהג השרים והחוֹרים לשבת במרחביה ולהסב על צד שמאלם מדי אעלם. והמנהג טוב לכל – כי בזה יקל להקבה לעַכל את המאכלים. וכן אנחנו עושים בלילה הזה, למען דעת כי כבני חורים נֵחשב עתה בעינינו גם אנו, בבטחנו בחסד אלהים, כי כאשר הטיב עם אבותינו ויגאלם כרוב חסדו, כן יחיש לגאול גם אותנו, וכן ישיש עלינו להשיבנו בשלום ולהושיבנו לבטח בארץ קדשנו ותפארתנו, הנמצאה מעבר לירדן, מזרחה שמש”.

כתום סדור הפסח הוּשרה שירת דודים, שיר אהבים בין אלהי מרום וכנסת ישראל אשר בחר לסגֻלתו, הוא שיר “הגאולה” ⁴² לנשיא משוררינו ר' שלמה בן גבירול הספרדי, אשר שירי קדשו קבל אבי מאת יצחק אביו, שהיה חבר ומודע למשורר האלהי הזה, בהיותם יחד בבית ר' שמואל הנגיד. הוא השיר בן ארבעה בתים המתחיל במלות

"שְׁבִיָּה עֲנִיָּה בְאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה".

אשר בראש כל בית נמצאה אחת מאותיות שמו. אך בימי החג נהג אבי לשיר רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפיר שמחת החג בדברי העצב אשר בשני הבתים התיכונים. וכן היה דרכו: את הבית הראשון למד אותי לשיר לבדי, ואת האחרון, המשמיע דברי נחמה על אֹדות הגאולה העתידה, שרו כלם במקהֵלה, גם הוא, גם אמי, גם האורחים הקרואים אל שלחננו. ולבל יהיה השיר בפי כמצות אנשים מלֻמדה, באר לי את הדברים וישימם בפי וישננם לי עד כי ידעתי אותם היטב. והנעימה⁴³ היתה מַתאֶמת עם תכן הדברים עד להפליא, וטעמה נעים מאד ולוקח נפשות. ושרה אחותי החדשה שמעה אותי מנעים זמרות בלשוננו הקדושה, ותכל נפשה ללמוד את השירה הזאת. ואבי בחן את קולה, והנה הוא נעים ונחמד כקול הזמיר בעת האביב! ויתענג למשמע אזנו, ויברכנה ויאמר לה, כי ביום מחר ילמדנה את דברי השיר ונעימתו, ובסדר השני תשמיע קולה עמי יחד.

---

ביום השני השכים אבי וילך אל בית הכנסת, ויקח גם אותי עמו. תפלת השחר נגמרה, ויוציאו את ספר התורה ויקראו בו פרשת החג כמשפט. אחרי הקריאה עלה אבי על הבימה וידרוש דרשה מעניני היום, ויזכור את מקרי העת הזאת והשעות הרעות המתרגשות לבוא, ויאמץ לבב כל שומעיו, להיות נכונים בכל עת, למסור נפשותם על אמונת אבותינו וקדושת שם אלהינו. עודנו עומד ודורש ומלהיב הלבבות באש דת, והנה קם שאון בהיכל ה' – כי אחר מעבדי אלברנדוס, בישוף וירמיזא, בא, ודבר לו אל רב העדה. ואבי הפסיק דרשתו וירד אל העבד, לדעת מה בפיהו. ויגד לו העבד בשם אדוניו, כי הנה יצאו נוסעי-הצלב מעיר מיץ, והם מתעתדים לעלות כשאה על קהלות היהודים אשר על הנהר רינוס. ועל כן נחוץ להיהודים יושבי וירמיזא למלט נפשם והונם אל ארמון הבישוף, ששם יפנה להם מקום והוא יהיה להם מחסה ועֹז. כשמוע העם את הדברים האלה ויחרדו חרדה גדולה, וימהרו ויצאו דחופים ומבֹהלים מבית הכנסת וירוצו איש אל ביתו, להציל נפשות משפחתו וכל אשר לו. עד מהרה נקבצו באו כל קהל עדתנו על הככר אשר לפני בית הכנסת, המון רב מאד, זקנים וזקנות, אנשים ונשים, בחורים ובתולות, ילדים וילדות, עוללים ויונקי שדים – כלם נדחקו יחדו בבהלה ומגור, הנשים געו בבכיה, והילדים שאגו בקול, ותהי המהֻמה רבה מאד. ואבי התאמץ לנחמם ולדבר על לב כלם, להפקיד עתותיהם ביד ה' ולהכין נפשם אל כל אשר יטול עליהם. כעבור המהֻמה הראשונה צוה אבי להוציא את ספרי התורה מארון הקדש ולקחתם אתם. ספר אחד שם על זרוע ימינו ויתר הספרים חלק בין ראשי העדה, יקירי קרת. וכן החל מסע הקהלה אל ארמון הבישוף, ואבי הולך לפניהם, ובהגיענו שמה הביאנו הבישוף אל החדרים הגדולים והמרֻוחים אשר פנה למעננו בארמונו, בקומה השניה.

בבהלה וחרדה עברו עלינו ימי החג, והארמון סגור ומסֻגר, והצר הצורר עודנו מתמהמה בסביבות העיר מיץ ומכלה את שארית ישראל, אשר נפוצו מפניו כעדרי צאן מפני זאבי ערב. בתשיעי לחדש השני הגיעה השמועה כי הפוחזים עלו במתי מעט על העיר אשפירה ⁴⁴ביום השבת, ויתפשו עשרה אנשים מנכבדי העיר ויסחבום אל בית הכניסה ויפילו עליהם אימים להמיר דתם, אבל הם החזיקו באמונתם ויחדו נהרגו על קדושת שם אלהינו. ואשה אחת אשר נפלה בידיהם שלחה יד בנפשה ותבחר מות מחיים ⁴⁵. ושאר היהודים נקהלו ויעמדו על נפשם, והבישוף יוהנסין היה בחילו עזר למו, ויעש משפטים בצוררי עמנו אשר נפלו בידו. והפוחזים חתו נבהלו ויעלו מעל העיר.הדבר הזה עודד לבבנו כמעט, ורבים מאחינו עזבו את הארמון וישובו למקומתם העירה.

כן עברו עלינו עוד שבועות שנים ונפשותינו נעות ומרחפות בין תקוה ופחד. ופתאם לפתע באשמרת הבקר ⁴⁶ הקיצונו בחרדה משנתנו לקול רעש גדול, קול הקריאה הנוראה "דיוֹס לוֹ בוּלט! דיוֹס לוֹ בוּלט! ". השקפנו בעד החלונות והנה המון רב למאד הולך וקרב אל העיר, בהם רוכבים ורגלים יחד, אנשים ונשים וטף, חמושים בחרבות, ברמחים, בקרדמות, בקלשונות, בבולי עץ ובאבני השדה, איש כאשר השיגה ידו. רובם הולכי יחף, לבושי סחבות מגֹאלות בדמים, ומהם עוטפי יריעות משי ירקרק או אדמדם ברקמת זהב וכסף – הן פרֹכות המסך אשר שדדו מארונות הקדש בבתי ה'. כלם עדת פראים, שכּורי יין וחמה, ולפניהם כמריהם נושאי דגליהם וצלמי קדשיהם, המתימרים בשם כבוד האמונה, לשום מעטה צדק על רֹע מעלליהם.

אחינו אשר נשארו בעיר נסו בראשונה לעמוד על נפשם. אבל האויבים חזקו מהם במספרם הרב והעצום, ובראותם כי צר כחם לעמוד מפניהם, התחזקו באמונתם וישחטו איש את אחיו ואיש את קרבו, הנשים שחטו את ילדיהן והחתנים את כלותיהם, ואשר לא מצאו ידים לשלוח בנפשם הקריבו חיתם לצוררים הממיתים, בקראם יחדו קול אחד: “שמע ישראל! ה' אלהינו, ה' אחד!”. וכאשר תמו אחינו ואחיותינו לגוע, שלחו האויבים ידם בבתינו ויבֹזו את כל אשר מצאו, ויציגום ככלי ריק, ויהרסום בחמה. גם כלו חמתם בספרי התורה אשר נמצאו בבתי התפלה האחרים, ויחללום ויקרעום ויתעללו בם וירמסום ברגליהם ויבוססום בבצות הדמים אשר שפכו ידיהם.

שבוע תמים התהוללו הפוחזים בעיר ההרס כסבאם סבואים ובהתגוללם בקיאם על חרבותינו. ויהי לשבעת הימים ⁴⁷, ויפנו הצוררים בכל שאונם אל ארמון הבישוף, ויקיפוהו מסביב וידפקו על דלתות השער בקול קריאתם הנוראה. וימהר הבישוף ויצא אל היציע אשר בקומה העליונה ויפן אל ההמון וישאל: “מה חפצכם פה?”.

“חפצנו ביהודים הנחבאים עמך. הוציאם אלינו ונדעם!”.

“ומה עשו לכם כי אתם עולים עליהם לכלותם?”.

“הם שפכו את דמי משיחנו, והננו לקחת נקמתו מהם!”.

“משיחנו סלח לכל אויביו בהערותו למות נפשו, ולא לכם להיות גואלי דמו ולעשות משפטו ודינו!”.

“אנחנו לא באנו הלֹם לקחת תורה מפיך, כי אם לעשות זבח בעם חרמנו. ועתה צַוה לפתוח את השער, ואם לא – ונדעה!”.

בדברים האלה החלו להכות בקרדמותיהם על השער בכל מאמצי כח.

“ומה תאמרו אם יֵאותו כלם לבוא בבריתנו ולהיות כמונו?” – שאל הבישוף אחרי חשבו מחשבות.

“אם כזאת יעשו והיתה נפשם להם לשלל!”.

“הבה, אלכה ואציע לפניהם עצתי. ואתם השקטו ואל תחפזו עד שובי מהם אליכם!”.

“אבל מהרה ועשה כדבריך, כי אין את נפשנו לחכות עד בוש”.

אז בא הבישוף בחדרינו ויפן אלינו בדברים רכים אשר יצאו מפיהו באנחות לבב דוי לאמר:

“צר לי מאד, ידידי! לא אוכל להגן עליכם בלתי אם כאשר תקבלו את הדת הנוצרית. שימו זאת אל לבכם ושמעו לעצתי! אך אל נא תתמהמהו, כי ההמון הולך וסוער”.

“לא נאבה ולא נשמע!” – ענו כלם פה אחד.

"תנה לנו שתי שעות ונחשבה דרכנו! – בקשהו אבי.

“רבנו!” – קראו כלם וישתוממו מאד.

“אנכי יודע את אשר אדבר!” – ענה אבי בקול אמיץ. וישב ויפן אל הבישוף ויביע שאלתו שנית.

“אנכי אנסה דבר אל ההמון, אולי יאבה לחכות עד העת אשר דברת” – ענה הבישוף וישב ויצא אל היציע ויקרא:

“היהודים נאוֹתוּ לנו; אך בטרם אכניסם בבריתנו עלי להוּרותם ראשית דעת ולהכין לבבם לדתנו. על כן חַכו לי שתי שעות והיו לנו!”.

הכהן הגדול כחש להם, בחפצו לתת לאבי את שאלתו, וההמון נרצה לו, וירבץ על מקומו מסביב לארמון.

SPLIT_

כמעט יצא הבישוף מחדרנו, ואבי מהר ויסגור דלתים במנעול ובריח, ויאסוף את כל העדה סביביו ויקרא לאמר:

“שמעוני אחי וישמע אלינו אלהים! לא ממרך לב או מרפיון אמונה בקשתי להעלות לנו ארוכה, כי אם למצוא עת ולקחת לנו מועד להכין נפשנו למות בעד אלהינו ודתנו. וראשית דבר אעשה חובתי כיאות לרועה עדתו. בספר קדשנו כתוב לאמר: “כי תצא למלחמה על אויביך… ונגש הכהן ודבר אל העם ויאמר אליהם! שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה… אל ירך לבבכם!…ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישֹׁב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו” ⁴⁸. הנה גם אנחנו קרבים עתה למלחמה, מלחמת היצר הטוב עם היצר הרע, והנני קורא אליכם בשם ה' אלהינו: מי האיש אשר לא ימצא עז בלבבו לעזוב חיי שעה מפני חיי עולם, יעזבנו נא וילך לו אל אשר ישאהו רוחו – כי אין חפץ לה' בקרבן אשר לא יובא בלב תמים, ולא בקרובים כאלה יִקָדֵש! אבל מי האיש הנכון בכל לבבו להקריב נפשו קרבן לה', ישא ידיו קדש לאלהינו שבשמים ויקרא בקול: בידך אפקיד רוחי!”

" בידך אפקיד רוחי!" – קרא כל אחד מהעדה, בנשאם יחדו כפיהם השמימה.

אז הוציא אבי מכנף מעילו מאכלת-שחיטה, ארוכה וחדה, ויקרא ברגש לאמר:

“אחינו בני ישראל, זרע קדֹש, צאצאי אברהם אבינו, אשר כבש את רחמיו מבנו יחידו לשחטהו ולהקריבהו לעולה לפני ה‘! אשריכם אחי! מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם ומה יפה ירושתכם! הפעם יכבדו בכם אבותינו, וכל קדושינו יאספוכם בשמחה אליהם. אבל שמעו נא ידידי אלהי עליון! אם באמת ובתמים יש את נפשנו לבוא בסוד קדושים, עלינו להטהר בראשונה מכל חטאתינו לפני ה’. לכן יזכור נא כל אחד מכם וישיב אל לבו: אם יש פה איש אשר עשה לרעהו עול או עצבו מימיו, יפיסהו הפעם ויבקש סליחתו, ונרצה לו רעהו ויכפר לו. ובדבר הזה אחל אנכי: מי בכם אשר פגעתי בכבודו או הפסדתי ממונו ברב או במעט, בצדיה או בבלי דעת, – הנני תוהה ומתחרט על זה בפני קהל ועדה ומבקש סליחתו. וכן גם סולח אני בלבב שלם לכל אלה אשר עצבוני בחיי!”.

וכל העדה נשאו את קולם ויבכו בכי גדול ויקראו:

“לא, מורנו ורבנו! מעודך לא פגעת באיש מאתנו ולא הפסדתנו שלא בצדק, כי רועה נאמן היית לעדתך. עדים אנחנו כלנו על זה ברגעי חיינו האחרונים!”.

“עד ה' ביני וביניכם!” – קרא אבי ועור פניו קרן באור ה' אשר עליו זרח.

“ה' אלהינו עד בנו!” – ענתה כל העדה.

אז נפלו כלם איש על צוארי רעהו ויבכו ויתחננו איש אל אחיו בדמעות שליש לסלוח ולמחול זה לזה. וקול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, מרגשת לב וקרב. וכבכותם דַים התעודד אבי ויאמר:

“הנה עשינו חובתנו כדברים שבין אדם לרעהו, עתה נבואה חשבון בדברים שבינינו לבין אבינו שבשמים! אנכי אקרא את הודוּי של יום הכפורים, וכל הנמצאים בזה, מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן, ישנו אחרי בדממה ובכונה עצומה ובהכנעה רבה לפני ה' אלהינו!”.

"ואבי החל להתוַדות, וכל העדה ענו אחריו בבכית חאש ובהשתפכות הנפש לפני ה'. –

“ועתה התאמצו, אחי ואחיותי, וחזקו לבבכם באמונתנו ברגע האחרון! – קרא אבי בכלותם לקרוא אחריו את הוידוי הגדול – אשריכם, כי בחרתם בטוב, בהמירכם חיי הזמן בחיי הנצח, בעזבכם עמק עכור ללכת באור ה‘! “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא – אמרו חכמינו בקדשם – התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין!” ⁴⁹. ועתה אחוכם שמעו לי! בטרם נשיב אל אֵל רוחנו, נתקדש בקריאת “שמע” – והיתה הקריאה הזאת בנו לעדה, כי הננו מוסרים נפשנו על קדשת אמונתנו בה’ אלהינו. אחר כן ישחט כל אחד את אשתו וילדיו, ואז נפילה גורלות מי מאתנו ישחט את רעהו ראשונה, והאחרון אשר ישאר לבדו ישלח יד בנפשו. הטוב הדבר בעיניכם?”.

“טוב הדבר ועצתך ישרה מאד!”.

"אנכי אחל סדר השחיטה ראשונה, – אחל בבן יקיר לי, – ילד שעשעי! – אמר אבי בהשפל קולו כאב מארץ, ולבנת פניו וחרדת שפתיו נתנו עדיהן על רגשת לבבו.

“לא, מורנו ורבנו! – קראו כלם – אל נא תהיה אתה המתחיל בתוכנו, פן תשוח עליך נפשך ותקצר רוחך – ומי איפוא יעמוד לנו להכין לבנו ולאמץ רוחנו ברגע האחרון כי יבוא? לכן טוב כי תקריב אתה קרבנך לאחרונה!”.

“לו יהי כדבריכם!” – נעתר אבי להם, ויחל לקרוא בכונה את יסוד אמונת ישראל, וישא קולו לאמר:

“שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!”.

וכל הנמצאים עמו קראו אחריו את הדברים בקול חזק ובלב נכון. אחרי כן אסף איש איש את נפשות ביתו סביביו, ובטרם יחלו האבות את פעלם הנורא, פנה אבי אל כל הילדים, וישאלם לאמר:

“צאן קדשים! היש את נפשכם למות בשם ה' כאשר לבני ישראל יאתה?”.

וקולות דקים כחלילים ענו מכל עבר ופנה, קולות הילדים התמימים, בהשיבם פה אחד:

“יש ויש!”.

“אולי עוד יש פה איש, אשר לבבו לא כן יחשוב, יעזבנו וילך לו!”.

אבל איש לא עזב מקומו, כי לא נמצא כזה בתוכנו. אז לקח אבי את המאכלת וימסרנה ליד ראש הקהלה, בקראו דברי נעים זמרות ישראל:

“כִּי עָלֶיךָ הֹרָגְנוּ כָל-הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה!”.

והילדים פשטו את צואריהם ויסָפו דוּמם בידי אבותיהם. ויפחו נפשם באין פוצה פה ומתאונן. וכן עברה מאכלת הדמים מיד ליד עד כי לא נשארו עוד בלתי אם אבותי ושרה ואנכי.

למראה המתים הרבים סביבנו פרש אבי כפיו ויקרא:

“גופות קדושות, תהי נא מיתתכן כפרה על עונות כל בית ישראל ותהיינה נפשותיכן צרורות בצרור החיים! נשמות זכות וטהורות, צאתכן לשלום ועליַתכן לשלום ובואכן לשלום למעון השלום! ויהי נעם ה' עלינו ומעשה ידינו כונה עלינו ומעשה ידינו כוננהו!”.

אז פנה אלי ויאמר:

עתה, בני האהוב, הנני אליך! הביטה וראה חבריך, הילדים התמימים האלה, אשר מסרו נפשם בשמחה על קדשת אלהינו – היה תמים גם אתה והשיבה אל אֵל רוחך כמוהם!".

“כן אעשה אשר דברת, אבי!” – השיבותי בפשטי צוארי אל מול המאכלת אשר בידו.

“אנא בעלי, הואילה נא ברחמיך לשחוט אותי ראשונה, ואל אראה במות הילד!” – התחננה אמי אליו.

האב נאות לה. ותקרב אמי אלי ותחבקני ותשקני ותברכני, ואחר כרעה ותקרא בלב אמיץ:

“בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי ה' אֵל אֶמֱת!”⁵⁰;

ותפשוט צוארה לשחיטה - - -

ואבי הואיל לפנות אלי ולשחטני אחריה, והנה נגשה הילדה שרה ותחנן קולה ותאמר:

“אנא רבי! יהי נא חסדך עמדי לשחטני לפניו, פן תרף ידך אחרי בצעך מעשיך בבנך יחידך אשר אהבת, ולא ימָצא עוד איש אשר יחמול עלי לאסוף גם חיי עם אלה אשר לפנינו”.

"הוי ילדה נעימה ואֻמללה! " – אמר אבי במחותו דמעה מעל פניו – גם אַת תבקשי מות מידי! העל זאת באת בצל קורתי? "

“לבי לא יכני על בואי בצל קורתך – השיבה בשחוק נעים על שפתיה הקטנות – כי טוב לי למות בידי רב ומורה בעמי, ממוּת בידי בני עולה, הזרים האכזרים!”.

ובדברה פשטה צוארה הלבן – ועליצות קדש נראתה בעיניה הקמות בצאת נפשה. ואבי קרא עליה:

“גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחך, ה'!” ⁵¹.

לאחרונה כרע אבי לפני, וירם את המאכלת ביד רועדת, ועיניו החשכות דלו למרום, בקראו בקול פחדים: “חזקני נא ואמצני אלהי אברהם אבינו!”, ויתחזק וישם את המאכלת על צוארי. אבל – רגשות לב האב גברו על נדבת פיהו – וקול פרוע ומוזר פרץ פתאם מקירות לבו ויפול ארצה ויתעלף! ואנכי קראתי, שאגתי אליו, עוררתיו, הניעותיו, אבל לשוא – כי לא נותרה בו נשמה! ומה לעשות עתה? קנא קנאתי מאד בכל חברי השוכבים במנוחה סביבותי. נסיתי להרים את המאכלת, אשר נפלה מיד אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה אבי, ולקחת את נפשי בידי, אבל לא יכלתי – כי לא עצרה היד הקטנה כח לעשות זאת. הבטתי סביבי והנה חלון פתוח לנגד עיני. זכרתי כי מקומנו בקומה השנית אשר לבנין הזה. עד ארגיעה חשבתי – עשיתי, ואסיע אחד הכסאות אל החלון, ואטַפס ואעל עליו – ואתנפל ממרומיו אל ארץ תחתית.

SPLIT_

כאשר שבה אלי רוחי, ראיתי והנה אני בחדר גדול ויפה, ולנגד עיני צלם דמות אדם על צלב גדול העומד על כּן גבוה ונשען אל הקיר אשר ממולי, ולשני עבריו תמונות קדושי הקתולים. השתוממתי למראה עיני ואחשבה לדעת ולהבין, מה לי ולמקום הזר הזה ואיך באתי הנה. זכרון יום אתמול היה בעיני כחלום רע ולא האמנתי כי הדברים כן נקרו ויאתיו כאשר יתעני כח הדמיון לחשוב. ותהי ראשית פעלי לעשות את אשר הסכנתי מעודי בהקיצי משנתי, וארים קולי ואקרא: “אמי!”.

והנה בא איש זר אל חדר משכבי, ויקרב אל מטתי וישאלני בידידות: "מה חפצך, בן אהוב? ".

התבוננתי אל האיש הזר והנה הוא כבן חמשים שנה. שער ראשו וזקנו האדום ופניו המלאים אבעבועות העירו בי געל נפש.

"לא בן אני לך, כי זר הנך לי – אמרתי, בהסבי פני ממנו – אבל איה אבי ואמי? איפוא הם? ".

“היום הזה אתחשב לאב לך – ענני בידידות כבראשונה – כי גאלתי משחת חייך. כאשר נפלת אתמול מגֹבה הארמון, נתפשת בידי אחד נוסעי-הצלב, ובראותו כי מילדי היהודים אתה, התיעץ עם עדת חבריו, אם להשאירך בחיים או להמיתך ככל בני העם הזה. והנה עברתי על פניהם, ואראה אותך ותמצא חן בעיני, כי אמנם נער יפה אתה. ואעתר להם לתתך לי, ויהי כן. ואקחך על זרועותי ואטבול אותך במי קדשנו ואנצרך ואשים שמי עליך ואהי לך לאב. השיבה זאת אל לבך, בני אהובי, וחכם! אם תכירני לאב ותהי לי לבן מקשיב, ארחמך ואאהבך כאב את בנו ירצה, ואם לא – והלכתי גם אני עמך בקרי, והייתי לך לאדון קשה”.

אבל איה אבי הראשון?".

“הוא חולה אָנוש ובאשר שכב לא יוסיף עוד לקום”.

שמעתי ואבך מרה.

והאיש הוציא מכיסו צלב קטן, מעשה ידי אמן, ויתנהו לי ויאמר:

“השקטה נא, אהובי; הא לך דבר יפה מאד לשעשע נפשך! קחה ושקה לו, בני, כי זה צלם אלהינו, אותו תאהב ובו תדבק מעתה ועד עולם”.

ואנכי מאנתי לקחת.

“לא! – עניתי – אבי אמר לי תמיד כי אלהינו יושב שמים ואין לו דמות הגוף”.

“השמר לך ואל תוסף דבר עוד כזאת, פן תעלה חמתי ואיסרך קשה!”.

אחרי רגע שב אפו ממני, וישב ויאמר לי בלשון רכה:

“השיבה אל לבך וחכם, קריסטוף אהובי, לטוב לך כל הימים!”.

“לא קריסטוף שמי כי אם יוסף!”.

“השם יוסף לא יזָכר ולא יפקד עוד, כי בהנצרך קראנו לך קריסטוף, ושמך זה לא ישנה עוד! ועתה רד לך בני ממטתך ולכה עמדי להתפלל!”.

קמתי ממשכבי ואלבש את בגדי, ואבי החדש היה עזר לי. רק אחד מבגדי בקשתי ולא מצאתי, הוא – הארבע-כנפות.כאשר הגדתי להאיש מה אבקש, ענה ואמר לי, כי הבגד הזה נשרף אתמול באש, כי לא יצלח לי עוד לשאתו. אחר כן טבל אצבעותיו בכלי מים אשר על יד הקיר, ויזרוק עלי מעלה ומטה ימינה ושמאלה, לאות השתי והערב, ויקרא לפני תפלה “פטר-נוסטיר” ⁵², ואנכי נדרשתי לשנות אחריו מלה במלה.

“הנה כן, אהובי, ישרת בעיני – אמר בהאירו אלי פנים – ומעתה היֵה תמיד ילד תמים ומקשיב, אז ייטב לך באהבתי אותך מאד”.

קול הפעמונים נשמע לשעת הצהרים, ואבי החדש הוליכני אל השלחן. כאשר הושיבני על מקומי, העברתי ידי על ראשי, והנה הוא מגֻלה! ואחיש ואקום ללכת החדרה.

“אנה פניך מועדות?” – שאלני אבי החדש.

“לבקש כפתי לכסות את ראשי”.

“ולמה לך זאת?”.

“אבי הורני כי אסור לשבת אל שלחן ה' בראש גלוי”.

הוי, הוי! – קרא האיש ויעוה פניו – הנני רואה כי רב עמל וכעש אשבע עד אשר יעלה בידי להסיר אולת דרכי היהודים מלבבך. ועתה שמעה ודעה לך: כל אשר לא אאסור אנכי עליך, הרי זה מוּתר לך ואין בו חטא".

אחר כן קרא לפני אחת התפלות הערוכות על שפתיו, ואנכי שניתי אחריו, אז הושמה לפנינו ארוחת הצהרים.

בשבתי אל השלחן הבטתי אל כל עבר ופנה, והנה אין כל נפש חיה לנגד עיני, בלתי אם האיש ואשתו הזקנה. ואשאל פיהו:

“איה ילדיך וצאצאיך?”.

“אין לנו בן או בת חוץ ממך. ומה טוב חלקך בחיים בהאספך אל ביתנו! הן אנכי עשיר בעמי; לי יש בתים ושדות וכרמים וגם כסף וזהב רב, אבל אין לי בן אשר יירש את כל הוני אחרי. והיה כי תלך בדרך ישרה, והאזנת למצותי ושמרת כל חקי – והיית אתה היורש האחד לי. לכן חכם בני ושים אמרי בלבבך, ואל תהבל עוד כבני העם אשר עליו נחשבת לפנים, אשר עצמו עיניהם מראות אור, ויתעקשו להחזיק בדתם ובגללה חרפו נפשם למות. ולמה זה הבל יהבלו? ומה טוב לך כי התנצרת! כי הנה נעשית בן חורים כאחד מאתנו. והיה כאשר תגדל ומצאת לפניך עולם מלא; בו תמצא חיים ושלום וכבוד. בכל אשר תחפוץ תעסוק בלי מעצור, ואל כל אשר תאבה תלך לבטח באין מכלים דבר, ואת כל אשר תתאוה נפשך לאכול, אותו תאכל לשָׁבעה, ושמחת בחייך והתענגת על כל טוב אשר תמצא נכון לפניך”

“נפשי כלתה לראות את אבי!” – אמרתי מבלי משים לב אל כל דבריו.

“אך זה ענין רע! – קרא האיש וירקע ברגליו – היהודים עם קשה עורף! אם תכתוש את היהודי במכתש, לא תסור יהדוּתו ממנו!”.

"אנכי לא אקשה ערף וכל אשר תצוה עלי אעשה. אבל חנני נא ותנני לראות את אבי אך פעם אחת, פעם אחת ולא יותר! – התחננתי אליו בדמעות שליש.

“טוב הדבר, הנני לעשות בקשתך. אחרי המשתה אנהגך אביאך אליו. אז אראה אם תשמור מוצא שפתיך ותקשיב לכל אמרי”.

הדברים האלה הרגיעוני, ואחרי כלותו לאכול מלא האיש את דברו, ויקחני ויוליכני עמו. הלכנו דרך רבע היהודים, השמם כמהפכת זרים. כל הדלתות שבורות, כל החלונות מנֻפצים, ובכל המקום הָשלך הס, אין קול ואין קשב. ומה נורא מראה החוצות והרחובות! ימים אחדים היה גשם על הארץ, והאדמה נמלאה רפש, שברי כלים, נוצות כרים וכסתות, קרעי ספרים ובגדים – כי כל אשר לא יכלו הפוחזים לקחת עמהם, אותה אבדו בידיהם ויכַלו ברשעת לבבם.

עברנו על פני בית הכנסת ושֵׁמה החזיקתני ממראה עיני. אין חלון, אין שער ואין גג נראה בבנין הקֹדש, הקירות השחורים מעשן נשקפו אלי בחלוניהם החלולים, כרפאים העומדים לנגדי ולוטשים לי עיניהם השקועות בחוריהן. לפני בית הכנסת מתגוללים שברי המושבות והעמודים ומטות השׁכָבה אשר מסביב לבימה. וקול זועות פרץ מלבי הנשבר בראותי את החיה הטמאה, אשר בשרה נחשב ליהודים לתועבה, רובצת ברפש על גלילי ספר תורה אשר קרעו העריצים בזדונם!

הלכנו הלאה עד הגיעו אל בית אבותי. למראה המקום ההוא חם לבי בקרבי ונחל דמעה פרץ מעיני.

“אויה, נסורה נא שמה, כי הבית הזה היה מקום משכן אבותי!” – דברתי תחנונים אל האיש הנוהג בי.

“הוי ילד פתי! – ענה – מה לך ולקן המשֻלח הזה! הלא טוב ונאה לך ביתי מכל משכנות היהודים אשר ראו עיניך”.

“אנא, תנני נא לראותו אך פעם אחת!”.

גם הבקשה הזאת נִתּנה לי.

צעדתי אל הבית, התבוננתי בלב נשבר ונדכה אל כל פנותיו, ואפרד מהן בבכי תמרורים – כי היה בעיני כמו נפרדתי מן רעי הטובים והאהובים, חברי שעשועי מילדותי.

עברנו על פני האחו אשר מקדם לעיר; שם התגוללו חללי בני עמי המשלבים לכל עבר, וחלחלה אחזתני למראה פצעיהם העמוקים אשר שחרחרו מדם הקפוא. זכרתי את אמי, את שרה, ותפעם רוחי, ויָעק לבבי תחתיו עד מחנק נפש, ולא יכלתי עוד למוש ממקומי.

אבל האיש האיץ בי ויאחז בידי וימשכני הלאה עד הגיעו עמי אל ארמון הבישוף. עברנו דרך החדר הנורא, אשר נהפך ממקום מפלט לבית מטבחים. החדר כבר רֻחץ למשעי, ונקה מן הדם הרב אשר שֻׁפך בו, ולמראהו הנעים עתה לא יוכל עוד כל איש לשוות לנגדו מה נורא היה המקום הזה ביום אתמול! עברנו עוד חדרים הרבה עד בואנו אל דלת נעולה – ומעבר לדלת נשמע לאזנינו קול אנשים מתלחשים יחדו. הקשבנו ונשמע את הדברים האלה:

“כבד הדבר מאד לעשותו!”.

“אבל חיי האדם תלוים בזה!”.

“לנו יקרה נפש נוצרית אחת מכל חיי אנשים כאלה! הן את לב האב לא נוכל להטות אלינו, בעוד אשר הילד יצלח להיות כמונו, אם יתחנך על פי דרכנו”.

“אולי נתנה עמו, כי יתנצר, ואז נתן את הילד לבוא אליו?”.

“גם זה ללא הועיל! כי כאשר אך יחיה מחליו, וקם והתהלך בחוץ – וברח מאתנו אל ארץ אחרת ושב אל עמו ואמונתו. מעשים כאלה כבר ראינו למכביר. אתה לא תדע את העם הזה ואת ערפו הקשה. גם נפשם וחיתם לאֵל נחשבו להם, בהתעקשם לעמוד על דעתם ולהוביש מבטנו – ומי זה לידי יתקע כי לא יחֵנק את הילד בידיו למען הוציא נפשו מידינו? מי זה יערב לי כי לא ילמדהו להקשות ערפו ולתת לנו כתף סוררת? הוא אשר דברתי: אין טוב לנו כי אם להחזיק בדברינו הראשונים. כי נהרג הילד מידי נוסעי-הצלב, ולהילד נגיד כי אביו מת ואיננו עוד. והיה כי תקום עצתי והאב והילד לא יראו איש רעהו, אז אמנם יתֹּם האב לגוע ביכונו; אבל הילד ישאר לנו, ואמונתו תכה שרש בלבבו אף תשא פרי ברכה”.

"נלכה ונשובה הביתה, כי אביך איננו עוד פה! " – קרא אלי אֹמני, בשמעו את הדברים מאחרי הדלת.

“אבל איהו, איפה הוא?” – קראתי בקול קורע לבב.

“למה זה נזעקת? מהרה ולכה עמדי!” – ענני האיש קשה, באחזו בי ובמשכו אותי אחריו. והנה נפתחה הדלת, והבישוף שלח ראשו בינה ובין המזוזה וישאל מה קול הזעקה. ברגע הזה העיפותי עיני בחדר דרך הפתח, וארא דמות איש מתגולל בפאת מטה, שמלותיו קרועות, שערותיו פרועות. פניו נפלו מאד והודו נהפך למשחית. רגע התבוננתי אליו והנה הוא – אהי!".

“אבי, הוי אבי!” – צעקתי בקול גדול ואקפוץ אל הדלת.

“בני, הוי בני!” – נשמע קול עונה מן החדר…

והנה יד רומזת והדלת נסגרת, ואומני חתפני וינטלני על זרעותיו וימהר וירד מן המדרגות וירץ החוצה. לשוא קראתי, צעקתי, שאגתי מנהמת לבי, – כי על כפים נשאני האיש עד הביאו אותי אל ביתו. כל היום בכיתי, יללתי ואקרא אל אבי, אבל שומע לא היה לי. וביום המחרת נלקחתי במצות הבישוף ואובא אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ויגדלוני ויאכפוני לשמור חקיהם ולא אמיש.

SPLIT_

הדברים הנוראים אשר שמעתי מפי אמני החדשים בשיחותיהם על אדות חבריהם נוסעי-הצלב והיהודים עם חרמם, שרשו עמוק במֹחי ובלבבי; אפס קציהם אזכרה ואותם אשמור לספר:

ביום ההוא אשר בֹּשו נוסעי-הצלב משברם, בהתפרצם אחרי שתי שעות אל החדר הגדול אשר בו נדחקו היהודים בצאת הבישוף מפניהם, והנה כלם פגרים מתים, עשוקים בדם נפשותם אשר כסה את כל הרצפה – בעצם היום ההוא פשטו על היער הקרוב אל העיר ויקיפוהו מסביב ויחפשו את כל מסתריו, וימצאו שם עוד יהודים הרבה, אשר חשו מפלט להם שמה לפני שמונת ימים, אחרי אשר תם לריק כחם בהלחמם בם בראשונה, ויפלו עליהם וימיתום. ורק מתי מספר מבחורי ישראל אסרו בחבלים ויסחבום סחב והשלך אל בית הכניסה להטבילם ולנצרם בחזקה. בתוכם היה גם שמחה דודי, הפלטה הנשארת למשפחת הכהונה, לבית ר' יצחק הכהן אבי אמי, אשר נרצח עם שבעת בניו הגדולים כעמדם על נפשם. חנקום נקמת אביו וכל אחיו, מסר נפשו ביד מרעים. ויהי בטבול הכהן את האנוסים לנצרם כמנהג, והוא בן אחות הבישוף, אשר שת ידו עם נוסעי-הצלב, ויחכה לו דודי עד אשר קרב אליו, ופתאם הוציא סכין מתחת למדיו ויתקעהו בבטנו. הכהן נפל מת ארצה ועליו התנפל כל ההמון ויקרעהו לגזרים. ויהי מספר החללים קדושי וירמיזא יותר משמונה מאות נפש, מלבד אלה אשר נפלו ביד רשע, בהזרותם ביער ומסביב לעיר.

משם פשט ההמון על קהל מגנצא – והארכיבושף רוֹטהַרר, אשר שאף דמי היהודים והונם, קרא אותם אליו להחבא בהיכלו עד יעבור זעם. והיהודים הביאו אליו כל הונם ורכושם, והוא פתח לפניהם את מעון משגבו ויביאם אל חצרו ואל חדריו בהמון רבה; כלם חתים ונמֹגים מפחד רעה. שם בכו יחדו ויצומו למגדול ועד קטן ועד יונקי שדים, ובעטוף נפשם שפכו כמים לבם ויזעקו אל ה' בחזקה. אבל רבבות השמים כמו נסתמו בעדם מעבור תפלה. ההגמון העמיד אנשי חיל על הארמון למשמר, אבל כקרוב אליהם מרעים ⁵³ התאחדו גם אלה עמם, וישברו על נקלה את השערים ואת הדלתות ויפלו על היהודים כזאבים בעדרי צאן. אז שב המחזה הנורא אשר חזו עיני בוירמיזא. בקול קריאת “שמע ישראל!” נפלו כלם על חלליהם, במאכלת אחיהם או בחרב אויביהם. ויהי מספר החללים אשר הוצאו בעגלות והשלכו חוצה לעיר, אלף ושלש מאות נפש, ואת כל רכושם ואוצרותיהם לקח הארכיבישוף אליו ויחלקם עם מתי סודו.

וששים יהודים ממיֻדעיו החביא הכהן הגדול בראשונה בבית מקלטו, ומשם הוליכם להסתירם בכפרי הסביבה; אבל גם שם לא היתה להם פלטה, כי נפלו עליהם האויבים וימיתים. רק מתי מספר נסחבו אל בית הכניסה והומרו למרת רוחם, אבל גם אלה בחרו מות מחיים. בתוכם הכי נודעו שני חסידים יראי ה‘, שם האחד ר’ אוריה ושם השני ר' יצחק בן דוד הפרנס, ולו שתי בנות בתולות יפות ונעימות כתאמי צביה. במהֻמה הראשונה שמו כזב מחסם ויתנצרו למראה עין, אבל עד מהרה השיבו אל לבם וינחמו על מעשיהם. ויהי ביום השלישי ⁵⁴ויקם ר' יצחק וישחט את שתי בנותיו וישרוף עליהן את ביתו באש, ומשם הלך עם חברו ר' אוריה אל בית הכנסת השָׁמם ויציתו בו אש ויחדו עלו בו על מוקדם. ואש יצאה מבית הכנסת ותגע בבתי הקריה וחלק רב מהעיר מגנצא היה לשרפה מאכלת אש.

ביום ההוא הגיעו נוסעי-הצלב אל סביבות העיר קולוניא ⁵⁵ לעלות על העדה היותר עתיקה בקהלות הקדש בגרמניה. יהודי קולוניא נכונו לשאת מיד ה' בבל אשר יטול עליהם, אך נסו לבקש להם מחסה אצל הבישוף והתושבים הנוצרים. ויחמלו עליהם שכניהם ויאספום אל בתיהם. ויהי ממחרת ⁵⁶בעלות השחר, ויעלו הפוחזים כשאה על משכנות ישראל, והנה הם ריקים מאדם! ויכלו חמתם בעצים ובאבנים, ויבֹזו את כל הרכוש הנמצא, ויהרסו את הבתים ואת ספרי הקדש השליכו לארץ ויקרעום וירמסום ברגליהם בעצם היום ההוא אשר נִתּנה התורה לישראל על הר סיני! בעת ההיא היה רעש גדול והאדמה רגזה תחתיה. אבל הכהנים הקנאים הורו לאנשי הדמים, כי גם זה אות רצון הוא הנתּן להם מן השמים כי טוב עשו – ויוסיפו לעשות זר מעשיהם באף ובחמה ובקצף גדול. ובכל זאת לא נעדרו ביום ההוא מישראל בלתי אם איש אחד ואשה אחת אשר נפלו בידם. ועוד בלילה ההוא המליטם הבישוף מבתי הנוצרים אשר בעיר אל שבעת הערים והכפרים אשר תחת ידו. שם נחבאו שלשה שבועות בלב חרד ונמוג מאימת הימים הבאים. ובשמעם כי האויב גלה מסתריהם והנהו נכון לעלות עליהם, צמו שני ימים, לילה ויום, ולא נתנו אֹכל אל פיהם גם ביום השלישי עד בוא כשֹאה אידם, ויחדו ספו תמו מן בלהות. רבים שלחו יד בנפשם ויתרם נפלו מידי האויבים, ומהם נשארו רק מתי מספר אשר הומרו באֹנס, בהענותם תחת ידי מציקיהם עד אבדן עשתנותיהם. רבים מהקדושים עשו נוראות ויהיו מופת לאחיהם, בהורותם להם דרכי מות. הרב הישיש ר' שמואל בן יחיאל בעיר ויבלינק ⁵⁷ בא עם בנו, הבחור הנעלה, במעמקי מים. שם ברך עליו ברכת הזבח בשם ומלכות, והבן ענה “אמן!” בקול רם, וכל העם קראו את “שמע”. וכאשר נגמרה השחיטה הכשרה, השליכו כלם יחדו – במספר מאתים נפש – את נפשותם במצולה וירדו תהומה. בכפר אילינדא ⁵⁸נחבאו יחדו כשלש מאות נפש ובראותם כי הצרה קרובה, התנדבו חמשה חסידים לקים בכלם מצות השחיטה. וכאשר כלו לעשות פעלם הנורא, קם אחד מהם וישחט את ארבעת חבריו, ואחר כך עלה על ראש מגדל גבוה, ובהתנפלו משם ארצה התפרקו כל יצוריו ויהי לגל עצמות.

ביום ההוא הגיעה הרעה גם אל היהודים אשר התחבאו בכפר זנטא ⁵⁹. שם נמצא אחד קדוש מפליטי צרפת, ויורה להעם לאמר: “כך עושים במקומנו!” – ויחפור בור עמוק וירד בו, ושם ברך על השחיטה ויחתוך גרונו בסכין אשר בידו וימת. ממנו ראו כלם וכן עשו – ויחפרו להם קבריהם, ואחרי קראם את שמע ברכו ברכת הזבח על נפשם וימותו לפני ה'.

בכפר מירא ⁶⁰נתפשו כל היהודים לפתע פתאם ויאָסרו אחד אחד וינתנו במשמר – לבל יוכלו לשלוח יד בנפשם. רק שתי נשים נשארו על מקומן במגדל; האחת היתה חולת מחלת הקדחת והשנית שכבה בציריה, כי המליטה בן, – ואִתּן נשארה הבת הבכירה, נערה בת עשר שנים. ויהי בראותן את כל אשר נעשה, ותחגורנה שארית כחן ותקומנה מערשות משכבן, ותשחטנה את הנערה, ואת הרך הנולד כרכו בעריסתו ותשלכנה אותו עמהן יחד מראש המגדל ארצה. למחרת היום הוצאו היהודים ממשמרותיהם ויובאו אל בית הכניסה. אבל רבם מסרו נפשם להורגים, במאנם להמיר דתם. וחסיד אחד, ר' שמריה שמו, איש נכבד מאד ונשוא פנים, שחד את גזבר הבישוף מכספו, להציל אותו ואת ביתו. ויוליכם הגזבר אל היער, ושם עצר אותם עד אשר הוציא מר' שמריה את כל כספו וגם את כסף בניו היושבים באשפירה – ואז גלה מסתרם ליושבי הכפר הקרוב, אשר תפשום ויוליכום אליהם להמיר דתם. ויתחנן ר' שמריה אליהם לחכות לו ולביתו עד יום מחר, כי עיפה נפשם מאד, ובערב הזה עוד יניחום לאכול בכשרות ולהשתמש בסכין חדש כדת, ומחר יעשה את חפצם. ויאותו לו אנשי הכפר, כי ידעוהו ויכבדוהו מאז. ויקם בעוד לילה וישחט את אשתו ובניו ובנותיו ויעביר הסכין גם על צוארו, אבל נפשו עלפה וידו רפתה ולא יכול לבצע חפצו. ויהי ממחרת ויבואו אנשי הכפר ויראו את אשר עשה, ויוציאוהו אליהם ויאמרו לו, כי הנם נכונים לסלוח לו על כל אשר עשה, אם יאות להם להמיר דתו, ואם לא – יקברוהו חיים בבור אחד עם הנפשות אשר המית. ויכרו קבר גדול וישליכו בו את החללים. ור' שמריה אמץ לבבו וירד שמה ויציע משכבו בין חללי ידו, ויניח את אשתו לימינו ואת צאצאיו לשמאלו, וישכב בינהם. אז החלו לשפוך עליו עפר, וישאלוהו פעם בפעם אם חפץ חיים הוא או לא. ובראותם כי הוא עומד במריו חרה אפם וישליכו עליו את העפר בזעף ויקברוהו חיים.

כאלה וכאלה מתו והומתו על קדושת שם ה' בכל קהלות הקדש אשר על הנהר רינוס. ויהי מספר חלליהם בשני ירחי אֹפל ⁶¹שנים עשר אלף איש, שנים עשר אלף עקדות גדולות ונוראות מעקדת יצחק על הר המוריה! חוץ מאלה אשר לא נגלה מקום תבוסתם ולא נודעו בשם, או אשר עיפה נפשם להורגים ויומרו באֹנס – וגם הם התנצרו רק למראה עין עד יעבר זעם.

ותקות האנוסים האלה באה לתקופת השנה, כשוב הקיסר הינריך הרביעי מאיטליא לאשכנז ארצו. ובהודע לו את כל אשר עשו נוסעי-הצלב לקהלות היהודים על נהר רינוס, התעצב אל לבו, ויתן רשיון לכל המומרים באֹנס, לשוב אל אמנתם ודתם. ותהי הפקודה הזאת לישועה ולנחמה לשארית ישראל אשר בארצו, ולא אחרו לעשות ככל אשר הֻתר להם מטעם המלך. לשוא התמרמר על זה האב הקדוש, קלמנס השלישי, הפפא ברומה, ויבוא בריב עם הקיסר על חללו כבוד הדת בעון אשר לא יוכל כפרו – כי לא שת הינריך אליו לבו. גם הואיל לעשות משפטים ברוטהרר הבישוף המגנצי, על העשק אשר עשק את היהודים בהמלטם אליו להציל משחת נפשם. והכהן הגדול מיראתו חמת הקיסר, עזב מקום קדשו ויברח וימלט.

SPLIT_

לא ארכו הימים ומכל האספסוף אשר יצא בראשונה לקנא קנאת אלהיהם, מכל ההמון הרב אשר היה במספר שלש מאות אלף איש בצאתו להפוך ארץ הקדם על יושביה, שבו רק מתי מספר ערומים ויחפים. רעבים ללחם ושבעי חרפה וכלמות – כי אחרי בצעם מעשיהם ביהודים יושבי אשכנז וביתם, באו אל ארצות הדנוביוס ⁶², ובבטחם בעשק וגזל כדרכם התקוממו עליהם העמים ההונגרים והבולגרים היושבים שם, ויפלו עליהם כעל חיתו טרף וימיתו מהם רב, ויתרם נפלו בחרב התוגרים אשר השמידום מלפניהם במלחמה אחת על יד העיר ניקיאה אשר באזיה הקטנה. ורק מתי מעט נמלטו משם וישובו בבשת פנים אל ארצם.

אבל רגשת עמים כהמות ימים בעבור עליהם רוח סערה, ולא מהרה ישובו אל מנוחתם. המחנה הראשון, מהאספסוף אשר בעם, היה כמץ עובר וכקש לפני רוח, ומחנה אחר הגיח ממקומו, גדול פי שנים מן הראשון ונהוג בידי שרים ואצילי ארץ, אשר השכילו לעצור בו בדעת ובמשפט ובסדרים, ותהי אך מטרתם לנגד עיניהם, ולא שלחו ידם בעמים אשר על פניהם עברו. המה ראו את ארץ הקדש, וגם כי נפל מהם רב במלחמותיהם שמה, גם נשארו מהם רבים במדינות אשר כבשו, הגיעו במספר ששים אלף עד ירושלים הבצורה ויעלו עליה בסערה ויבקיעוה אליהם ⁶³. אבל שם שלחו רסן מעל פניהם, ויערכו מטבח נורא בהמחמדים אזרחי העיר, ויכלו חמתם גם ביהודים היושבים שם, ורבים מהם, רבנים וקראים יחדו, הדפו אל בית הכנסת ויציתו אותו עליהם באש ⁶⁴. והנסיכם, ראשי המחנה, חלקו ביניהם ארץ סוריה וארץ הקדש, ויסדו בהן ממלכות קטנות למשול בהן על פי דרכם. ותהי ירושלים לנחלה להאלוף גוטפריד הבוליוני, ואחרי מותו ⁶⁵ מלך בה אחיו בלדוין הראשון. אבל חלוקת הארץ היתה בעוכריהם, כי איש איש מהם דאג רק לנפשו ולחלקו, ולא היו עוד שכם אחד לעמוד בפרץ ולהשגב מפני התוגרים, אשר לא נתנו דמי להם ולא חדלו לעשות בהם מלחמות ולהכותם אחד אחד בהיות לאל ידם.

SPLIT_

עשרים ושלש שנה עברו מאז החל המסע הראשון לנוסעי-הצלב, ותשע עשרה שנה – מאז היתה ירושלים לעיר ממלכה נוצרית. והנה הגיעה שמועה רעה לאנטוכיא הבירה. הנחשבה בשניה לירושלים עיר הראשה, כי הגבור אילגזי, שר צבא התורקמנים, עבר את נהר פרת בחיל ששים אלף איש צבא, והנהו עולה על ארץ הקדש, להוציאה מידי הנוצרים ביד חזקה, וכבר עומדות רגליו במבצר קיתון, הרחוק שתים עשרה פרסה מאנטוכיא, ומגמת פניו עתה אל העיר הזאת. שמע הנסיך רוגיר, מושל אנטוכיא, ויעט כמעיל קנאה, ויאסוף את חילו ויצא לקראתו עד אֵרטיזא, העומדת על חצי הדרך בין קיסתון ובין אנטוכיא. ויקרא אליו את ברנהֵרד הכהן הנשיא מירושלים, לצקת רוח גבורה על הנוצרים בהלחמם את המחמדים. הכהן הנשיא יעצהו לאמונה, לקרוא לעזרה את מלך ירושלים ולדחות את יום המלחמה עם האויב הכביר עד אשר יבוא בלדוין אליו עם חילו לעזרה. אבל רוגיר לא שעה אליו, כי נטה אזנו אל עצת חבריו הפרשים, בעלי הנכסים הקרובים, אשר עוררוהו להשען עליהם ועל מעט החיל אשר עמו, ולמהר ולאסור את המלחמה, מבלי חכות לעזרת אחרים. ולחזק את לבב אנשי חילו, צוה את ברנהרד הכהן הנשיא לבוא אל מחנהו. והכהן הנשיא נתן ברכתו לו ולכל החיל אשר עמו, ויפרד מעליהם בלב חרד וישב לדרכו ירושלימה.

ואבירי הנוצרים, מלאי רוח גבורה וקנאת דת ונשענים על כח ידם, העתיקו אהליהם אל העמק אשר ליד בעלת בקרבת הנהר עפרין ויתבצרו שם. ושרי צבא התורקמנים, כשמעם כי הנוצרים נסעו יצאו ממקומם, האיצו באילגזי למהר ולהעלותם עליהם למלחמה. ומרגלי אילגזי הגידו לו כי לא שקדו הנוצרים להכין מחיה להם ולבהמה אשר ברגליהם. וישמח לבו. ובדעתו כי גם מים אין בעמק אשר בחרו, הערים לדחות את המלחמה, באמרו לשרי צבאו, כי מחכה הוא לחיל הברית הנכון לבוא אליו מדמשק. אבל הם דרשו ממנו בחזקה להוליכם לקרב, ובראותו כי כבּד ממנו לעצרם, השביעם בשבועת האָלה, להלחם בחרף נפש ולהתאזר עז נגד האויב, לבלתי שוב ממנו עד כלותו. אז יצא אילגזי עם חילו, ועוד בערב ההוא עמדו לא רחוק ממחנה הנוצרים. ולמען הסר עיניהם מן הרעה אשר נגד פניהם, צוה לאחדים מגדודיו לעלות על מצודת צרפת ⁶⁶ולהחרידה. לשאון המלחמה העולה מפאת נגב רוגיר גדוד פרשיו לסור שמה ולראות מה קול ההמון העולה באזניו, ובהתחבר פרשי רוגיר עם חיל המשמר אשר להאלוף אַלנוּס, שר המצודה, היה הנקל להם להשיב אויביהם המעטים אחור. אז שבו אל המחנה בגאון נצחון, ויתפארו בגבורתם, ויהתלו בהתורקמנים, אשר בהריחם מלחמה יחתו וינוסו מפניהם. הדבר הזה אִמץ לבב כלם, ורוגיר גזר אֹמר לעלות ביום מחר על האויב ולהכותו עד חרמה. כל הלילה התעלס עם רעיו במשתה שמנים, ולאור הבקר שם עליו את חליצותיו וירק את חניכיו ויאסוף את חילו. ועל פי פקודתו בא פטר בישוף אנטוכיה עם עדת כהניו, לברך את אנשי החיל ולהקדישם ליום קרב, כחוק.

והבישוף פטר בא עם עדת כהניו ויעברו בצלביהם וצלמי קדושיהם על פני מחנה רוגיר, וכל העם כרעו על ברכיהם ויתודו ויתפללו מקרב לבם. והכהנים סלחו לעונותיהם ויזו עליהם מי קדש ויקדשום באות השתי והערב ויברכום בשם האל, אשר מלחמותיו הם נלחמים בהמחמדים, בני הכחש והמרי. בעצם העת ההיא עמד האימַם ⁶⁷אבוּפַדהל וישא מדברותיו אל המחמדים בשם אַלַּה ונביאו, ויזכירם כי מות כל אדם רשום בספר השמים, ואיש לא יוכל להחיש בואו במלחמה או לעצרהו אך רגע אחד בהשתרעו על יצועו בחדר משכבו – כי הכל קבוע וחתום על פי גזרת קדומים אשר נגזרה מאת אַלה מראשית הימים ⁶⁸. גם הזכיר להם את השכר הצפון במרום להולכים בדרך אַלה, הנלחמים למען שמו, ואת מנעמי גן העדן אשר הוכן למאמינים, את בגדיהם ומעדניהם ויצועיהם שמה, ובנות החן אשר “תהיינה להם למנה” ⁶⁹. החזיונות האלה הדליקו לבות המאמינים, עיניהם רבו ברקים ונפשותיהם גחלים להטו ויחד התגעשו בשאון למהר ולהעלותם על האויב למלחמת הקדש.

ככלות הכהנים לברך את חיל הנוצרים, נתן רוגיר אות לשריו להעתיק את החיל ממקומו. אבל ברגע הזה באו הרצים דחופים ומבֹהלים מקצות המחנה ויודיעו, כי הנה צבאות התורקמנים יורדים מן ההרים משלש רוחות, וכל מוצאי העמק ומבואיו מלאים מהם עד כי אין תקוה עוד לצאת מעמק עכור זה לרוָחה. עוד הם מדברים, ודגלי האויב נראו במורדות ההרים מבינות לעצי הזית הגדלים שם למכביר. זאת ראו הנוצרים ויפול לבם; אבל האלוף רוגיר התחזק ויער גם רוחם ולבבם, בהזכירו להם את נדרם ושבועתם. ויחלק את חילו לשלשה ראשים, הראש האחד תחת ידי האביר רינהולד פנה אל האויב ההולך אליהם בדרך סרמין; הנזיר גוטפריד וצלבו הגדול בידו התפרץ עם גדודו על החיל הבא מפאת צרפת, ורוגיר וחיל שומרי ראשו עמו, הניחו ימינה על החיל הראש.

כסופות בנגב השתרעו האויבים איש אל רעהו, ורבים חללים נפלו מחיל המחמדים, בהתנגש אבירי הנוצרים עמם ברוח כביר ובחמה שפוכה; אבל עצומים היו הרוגיהם המה, כי חיל התורקמנים רב מהם. גם התחוללה רוח סערה בעמק ההוא ותעל אבק רב למעלה, ויהי חשך אפלה במחנה הנוצרים עד כי לא ראו איש את אחיו. במבוכה הזאת השתמשו התורקמנים ויורו עליהם חצים ובני רשף כברד כבד, ולעת הצהרים ⁷⁰ נכבש העמק לפניהם. רוב אבירי הנוצרים הוצעו חללים, ויתרם נפלו בשבי. רוגיר נלחם על נפשו בכל תעצומות עזו – וגם הוא נפל בחרב אחד התורקמנים אשר בצעהו בראשו. אחריו נפל גם הבישוף, אשר נשא את הצלב לפני הנסיך ולא עזבהו גם בעת אשר רוב גבוריו כשלו נפלו. והפליטים, אשר נסו מן המערכה אל מקום המחנה, מצאו גם שם את האויבים נכונים לקראתם, ויפלו בחרב או בשבי. ויהי השלל רב מאד, וכל העֹשר הנמצא הובא לפני אילגזי, אשר לקח עמדתו באהל רוגיר. אבל הוא לקח לו רק את חליצות הנסיך, ואת היותר נתן לשריו ה“עמידים”, לחלקם בין אנשי הצבא. מספר השבוים היה רב מאד, הזקנים והחלשים בהם הומתו על מקומם, והבריאים והיפים אֻסרו בכבלים והוּלכו אל העיר חלבון ⁷¹, ושם נמכרו לעבדי עולם.

SPLIT_

היום עבר ויהי ערב. הירח המלא שפך אורו על שדה המלחמה, ששם הוצעו חללי הנוצרים לאלפיהם, והם מתבוססים בדמיהם ומראיהם נורא מאד. והנה איש זקן הולך עם משפחתו לשוח בשדה הדמים, וכמו חלב ודשן תשבע נפשו ממראה עיניו ויבטא בשפתיו: “בו יאבדו כל אויביך, ה'!”.

“למה תחטא בשפתיך, אבי? – קראה אליו נערה בת שש עשרה שנה, ההולכת על ידו – הלא האמללים האלה, גם כי לא מבני אמונתנו היו, ובדעותיהם והליכותם שנו ממנו, לא נחשבו מעולם באויבי ה', כי יחדו הכירו את אלהי האמת כמונו”

“הכירו; אבל לא אבו בדרכיו הלוך! – ענה הזקן – אוי, לו ידעת בתי, את אשר עוללו האנשים האלה לאחינו בארצות המערב, כי עתה לא היית להם למלאך מליץ, להגיד להם ישרם”.

ומי הגיד לך כי הם המה האנשים אשר רחצו פעמיהם בדמי אחינו?".

“בשנאתם אותנו הלא כלם נשתוו, ואם לא הם עשו לנו רעה, אזי לא נזרו ממנה מעודם, בהיות לאל ידם”.

“ובכל זאת צר לי מאד, ולבי עליהם יזעק: הוי אמללים באדם, כמה אמות רחמניות, כמה נשים אהובות יושבות עצובות בארץ מולדתם ומחכות בכליון עינים ליום שובם!”.

“עודך ילדה תמימה, והבל יפצה פיך. נשובה לדרכנו!”.

המשפחה שבה בדרך הלכה. אבל כמעט עברה צעדים אחדים עמדה הנערה פתאם ותקרא: “הס, כי הנה שמעה אזני!”

“ומה שמעת?”.

“כקול אנחה נשמע לי בין החללים”.

“אין זאת כי אם אחד הפצועים נפח נפשו” – ענה הזקן במנוחה.

אבל הדבר כמעט יצא מפיהו והנה נשמעה אנקת חלל מקרוב להם.

“השמעת, אבי?” – קראה הנערה שנית ותמהר ותרץ אל המקום אשר ממנו יצא הקול. והנה היא עומדת לפני איש צעיר לימים המתגולל בדמו, והוא נאנח לרגעים ומתאמץ להרים ראשו, ומפיהו נשמע אנקת גֹוע: “הוי מים – מים – בשם אלהי הרחמים!”.

מבלי שמוע אל קול אביה הקורא אליה, עברה הנערה כחץ יעוף אל המלונה הקרובה, ואחרי רגעים אחדים שבה ובידה חַמת מלאה מים, ותגש אל פיהו ותשקהו.

“יגמלך האל!” – קרא הפצוע בהרימו קולו וישק את היד אשר השקתהו.

“האח, אבי! – קראה הנערה בעליצות נפשה בשובה אליו – בלילה הזה תערב עלי שנתי, בדעתי כי טוב עשיתי, בהשכילי אל חולה להקל מכאֹביו. אבל הס! הנה רחש לבי דבר טוב: נאסוף נא את האיש אל ביתנו ושם נכלכל מחלתו – אולי יצלח לנו להעלות לו ארוכה ולרפאהו!”.

“מה זה הבל תהבלי? היש בביתנו הצר מקום לעוד נפש אחת זולתנו?”.

“אנכי אפנה לו מטתי, וכל עת היותו בביתנו אישן על הארץ בשומי תבן יצועי”.

“ואם ימות האיש בביתנו – הלא יתעוללו עלינו הנוצרים הגרים במקומנו, ואמרו, כי אנחנו הֵמתנוהו. גם עלילות כאלו כבר היו עלינו ורבות נשאנו בגללן”.

“אבל לעמת זה, אם יחיה מחליו, מה תנעם לנו הדעת בלבבנו, כי אנחנו הצלנו ממות נפשו! ואולי עוד ישוב האיש הזה אל ארצו ומולדתו, ויספר לבני עמו את הטוב והחסד אשר עשינו לו, והשיבנו גמולנו לאחינו היושבים בתוכם. הלא תדע אבי כי פעלנו זה הוא “קדוּש השם”, אשר לצדקה יחשב לנו בני ישראל, בהצדיקנו את דת קדשנו לעיני הגוים אשר סביבותינו”.

“אכן נערה ישרה וחכמה אַת! – קרא האיש בחבקו את בתו באהבה – הבה, נעשה כדבריך!”.

כל המשפחה, האיש ואשתו ובתו ושני נעריו אשר האחד הוא בן עשר שנים והשני בן שבע שנים, קרבו אל הפצוע, וירמיהו לאטם מן האדמה, וינטלוהו וישאוהו יחדו אל ביתם. האָב, אשר ידע קצות דרכי הרפואה, חבש את פצעיו ויכן לו שקוי משיב נפש. אבל להחולה היה לבלי הועיל, כי אחזתהו קדחת עצומה ואש נשקה בעצמותיו ועשתנותיו אבדו. שני ימים תמימים שמרו עליו האב ובתו חליפות ויכלכלו מחלהו בתנובה ובידי חרוצים. ביום השלישי בהיות הבקר רפתה מחלתו כמעט. אז נתן האב מרגוע לנפשו, כי יום השבת היה, ובטרם ילך להתפלל בקר עוד הפעם את החולה ויתבונן אליו היטב, וישֵׁמח לבב בתו בבשורה הטובה, כי הנה הוטב לו והרפואה קרובה לבוא.

SPLIT_

לעת הצהרים שב האב עם שני בניו מבית הכנסת אל ביתו, ויברך את אשתו ובניו כדת היום, ויפשוט טליתו מעליו ויקדש על היין, ואחר רחצו כלם את ידיהם ויסבו אל השלחן ויאכלו סעודתם ויברכו את ה'. אז קרא האב אל שני נעריו לגשת אליו, וישאלם: “מה למדתם אצל מוריכם בשבוע הזה?”.

שני הנערים קפצו לענות כאחד. ויהס אביהם אותם ויזהירם מהרים במרום קולם, פן יעירו בשאונם את החולה השוכב בבית. ויצו להגדול לענות ראשונה.

“אנכי למדתי שלשה פרקים בספר ישעיה ושני דפים גמרא” – ענה.

“ואנכי למדתי חמש פרשיות מן ספר שמות” – אמר הקטן.

“פתח פיך, יצחק, ויאירו דבריך!” – אמר האב אל הגדול.

“הן תמיד תבחן אותי לאחרונה – התאונן הצעיר – בי אבי, בחנני נא הפעם ראשונה!”.

“לו יהי כדבריך”.

"וימהר הקטן ויביא את ספרו, ויפתחהו לפני אביו, ועד מהרה רץ דברו בקראו את פסוקי הקדש בנעימה ובהעתקה נכונה. פתאם ראה האב והנה בין עלי הספר מתנוצצת אגוֹרת כסף, ויתפלא על זה וישאלהו, מה לה פה ומאין נמצאה לו.

“אותה נתן לי מורי לתשורה, עקב אשר העמקתי שאָלה בלמודנו”.

“ומה שאלת, בני?”.

“אנחנו למדנו פרשת “בשלח”. שם נאמר כי נהפך לבב פרעה ועבדיו ויאמרו: “מה זאת עשינו כי שלחנו את בני ישראל מעבדנו?”. ויהי בהגיענו אל הכתוב: “ויקח שש מאות רכב בחור”, ואשאל את מורי לאמר: מאין נמצאו לו סוסים? הלא הכה הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, כל אשר נמצא בשדה?”.

“הטבת לשאול, בני! – אמר האב בפנים מאירות – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני לאמר: אם כן הלא נוכל גם לשאול, מאין נמצאו לפרעה אנשים לרדוף אחריהם? הלא הכתוב אומר כי הכה הברד מאדם ועד בהמה?”.

“גם רבך הטיב לשאול, ומה השיבות על זה?”.

“השיבותי לאמר: בשלמא אדם נוכל להבין על פי השכל, כי הוא רק האדם השכיח לגבי בהמה, הם הרועים הֻכו מהברד, כי לא מדרך כל האנשים להיות בשדה. אבל בבהמה הלא נהפוך הוא, כי מקומה ביום הוא דוקא להיות על המרעה, בשדה – ואם כן הלא חזרה קושיתי למקומה: מאין נמצאו לפרעה סוסים לרכבו? הלא הֻכו כלם בשדה בהיות הברד!”.

“הטבת גם להשיב, בני! – אמר האב ופניו צהלו – ומה ענה רבך על זה?”.

“הוא ענני, כי היו סוסי המצרים ההם, אשר יראו את דבר ה' ויניסו את מקניהם הביתה. ועל זה העירותי לאמר: מזה יש להוכיח כי כל המצרים רדפו אחרי אבותינו – והלא הדברים קל וחמר: אם כה גדלה לישראל שנאת המצרים יראי ה', עד כי נתנו את סוסיהם לרכבי פרעה לרדוף אחריהם, המצרים אשר לא יראו את ה' – על אחת כמה וכמה!”.

כשמוע האב זאת וימלא שחק פיהו, ויפן אל הילד ויאמר: “מחר תזכירני דברי, ואתן לך גם אני אגֹרת כסף גמול שאלתך החריפה והערתך החרוצה”.

“האח! האח! – קרא הנער במחאו כף – ממפלת המצרים עשרתי מצאתי הון לי! מחר כעת חיה והיו לי שתי אגורות כסף בצלחתי!”.

“אל תצעק, נער שובב! – גער בו האב בכעס גלוי וחבה נסתרה – הלא תפריע בשאונך את החולה ממנוחתו!”.

ודבריו נאמנו מאד – כי מקול צהלת הנער ומחיאת כפיו התעורר החולה ויפקח את עיניו ויתאמץ להרים ראש ויבט אל החדר בתמהון. ברגע הזה קם האב ממושבו ויקרב אל מטת החולה וישאל לשלומו.

“איפוא אני? – שאל החולה כאחזו ביד בעל הבית – ומה שם המקום הזה?”.

"שם העיר הזאת – חלבון ".

“ושם האיש היקר אשר אספני אל ביתו ויכלכל מחלתי האהבתו וחמלתו?”.

“אליקים שמי, הרב לקהלת ישראל פה”.

הרב! – קרא החולה ויתפלא בשמחה – ובתוך יהודים אמצא? מה נפלאו מעשיך, ה'! ברוך אלהי אבותי אשר נחני ויביאני עד הלם!".

“הלנו אתה?”.

יהודי נולדתי ".

“ואיך באת בחיל הנוצרים?”.

“הדברים ארוכים מלספר” – ענה החולה ופניו זעפו מאד. חורת מות כסתה את לחיו וראשו נפל אחרנית, כי אבדה נשמת אפו ויתעלף.

“מהרו, הבו ייו! הבו חֹמץ!” – קרא הרב.

והנערה רצה אל הארון ותוציא בקבוק יין וצנצנת חמץ חזק ותביא להחולה והרב נתן מן היין אל פיהו ואל נחיריו, וימשח בחֹמץ את רקותיו ואת אצילי ידיו ואת חזהו, ויבט אליו בדאגה רבה עד אשר נראו בו אותות חיים. אחרי רגעים שבה אליו רוחו ויפקח את עיניו ויושט ידו להרב ויפתח שפתיו עמו לאמר:

“בי, אדוני הרב! אם גמר ה' משפטי, והמטה אשר העליתני עליה לא ארד עוד ממנה – ועשית לי כמשפט מתי עמך, וקברתני בקבורתם – כי יהודי נולדתי, ולא ברצוני הובאתי בברית הנוצרים. עשה לי זאת, אז יגדל אלי חסדך האחרון מן הראשון!”.

“בטח בי ותוחלתך לא תכזב! – ענה הרב בלב רגש – אבל שמע גם אתה לבקשתי הפעם: תן מרגוע לנפשך שעות מספר ואל תוסיף דַבּר, כי הנה נרעשת מאד ועורקיך לא ישכבון”.

החולה שמע לפקודתו, ויסב פניו אל הקיר וישכב דוּמם וינם ויישן. וכל בני הבית יצאו אל החדר השני, לבלתי הפריע את החולה ממנוחתו.

SPLIT_

צללי ערב נטו. הירח שלח קרני אורו בעד החלון אל חדר החולה ויאר את פניו. והחולה פקח את עיניו ויבט סביביו וירא והנה הנערה אשר חשקה נפשו משחת בלי יושבת ממולו ומשכלת אליו בכל לבה.

"מה תשאל נפשך? " – שאלתהו בקול נעים, בקומה ממושבה ובקרבה אליו.

“אודך על טובך, בת נדיב! – ענה – אינני שואל לנפשי מאומה, כי טוב לי עתה מאז; אבל רואה אני אותך יושבת בודדה בחדר – ואיה כל אנשי הבית?”.

“אבי ואחי הלכו אל בית הכנסת להתפלל ערבית, ואמי הלכה לבקר את רעותה החולה. ועל כן נשארתי אני, להשגיח אליך ולתת לך משאלותיך בהקיצך”.

“אלהים יגמלך כרוב טובך, עלמה יקרה! אבל צר לי מאד כי בגללי נעצרת בבית לעת הערב, ולא יצאת לשוח עם רעיותיך לרוח היום”.

"ללכת לשוח הוא ענג לגוף, אבל לעשות טוב הוא עדן לנפש ".

“הכן תחשובנה כל רעיותיך, בנות עמך?”

“רעיותי – כלן. כי מעשה הצדקה והחסד ירשת עולם היא לנו מאבותינו על פי תורתנו ודברי ימינו. בתורתנו הקדושה כתוב: “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים” ⁷², ומי כעמנו ישראל שבע רעות ומכאבים? הצרות והחמלה קרובות הן אשה לרעותה, ואשר שבעה ברעות נפשו הוא יודע את נפש האיש אשר נפל ברעה ולכן ירום לרחמהו”.

“אנא, נערה עדינה, אל נא תקצפי עלי אם ארהיב בנפשי עז לשאול לשמך!”.

“ולמה זה אקצוף? – השיבה בשחק תֹּם – שרה שמי”.

"שרה! – שנה החולה אחריה ופניו הפיקו אהבת נפש; אבל כרגע נעצב אל לבו ופניו קבצו פארור.

“השם הזה יזכירך דבר עצה” – אמרה העלמה בהתבוננה בו.

“הוי, כי כדברך כן הוא! חברת שעשועים היתה לי בילדותי, אשר אָהבתי כאחות לי, והיא נקראה בשמך. ילדה אהובה ונעימה היתה, אבל רק ימי מספר שָׁמחתי בהיותי לה לאח, כי נעדרה ממני במקרה נורא אשר קרנו”.

“גם אני אתיחש בשמי למקרה נורא” – אמרה שרה באנחה.

ברגע הזה נשמע קול רעש, המולת ילדים עליזים.

“הנה הם באים! – קראה שרה – אלכה נא רגע אחד לקראתם, לקחת ברכה מאת אבי במוצאי השבת, כמשפט, ואחר אשובה”.

דלת החדר החיציון נפתחה בשאון ושני הנערים קפצו בשמחה לפני אביהם בשובו הביתה.

“השקטו ואל תתגעשו, בנים שובבים! – קרא הרב בחֵמה – זכרו כי איש חולה שוכב פה בבית!”.

“ובכן לא נוכל עוד לזמר זמירותינו למוצאי השבת כדרכנו?” – שאל יוסף הקטן בקול עצב.

“בעיני ה' טוב מעשה החסד מכל דברי שיר” – ענה האב.

ושרה קדמה פני אביה בברכה ותקרא: "שבוע טוב לך, אבי! ותשק ידו לפיה.

"שנה טובה לך, בתי אהובת נפשי! – ענה האב וישם ידיו על ראשה, ושפתיו לחשו בדממה את הברכה הידועה: “יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום!” ואחר השח אליה וישקנה על מצחה באהבה.

רגש האב מלא ספקו ורגש החמלה מלא מקומו.

“ומה שלום החולה?” – שאל בדאגה.

“הוא הקיץ משנתו וטוב לו עתה מאז”.

“ברכה ותודה לאלהי חסדנו!” - קרא הרב בשמחה.

“עד מהרה הדלקו הנרות והרב נשא ברכת ה”הבדלה" כמשפט, ויסר אל חדר החולה, אשר מהר וישב על המטה, בהואילו לקדם בכבוד פני איש חסדו.

“מה שלומך, ידידי הצעיר?” – שאלהו הרב בידידות.

“הנה רָוַח לי, איש יקר! ובנפשי אחוש כי אעצור כח לקום ממשכבי ולהתהלך בחדר”.

והרב נגש אליו וימשהו ופניו אורו משמחת לבב.

“כזאת אדמה גם אני – ועתה אם יש את נפשך לנסות כחך, הנני לתת לך שמלתי הרחבה אשר אתכסה בה למעטה מנוחה, ונשענת על ידי ובאת עמי אל החדר השני לשבת אתנו”.

השלמה הובאה והרב עזר להחולה לרדת מעל מטתו, ויעטהו עטה, ויוליכהו אל החדר השני, ששם פנה לו מקומו בכסא הרך אשר בראש השלחן. כל בני הבית ישבו סביביו ויתבוננו אליו דומם עד אשר לא יכל עוד הבן הקטן להתאפק ויקרא ויאמר:

"עתה אבי, בשבת אורחנו עמנו, הלא נוכל לזמר זמרותינו למוצאי השבת!

“אבל יראתי פן יכבד עליו לשמוע”.

“לא, אדני הרב! כי בכל לבי ונפשי אכסוף לשמוע זמרה עברית, אשר דרך עֹצב בה ומוצאה מקרב ולב עמוק. הוי, זה לי עשרים ושלש שנה אשר נעדר לי הענג הזה מילדותי!” – השיב החולה בנפש נוגה ויתאנח.

“אם כה ינעם לך לשמוע – הבה, ילדַי, לכו נרננה זמרתנו למוצאי השבת!”.

הנערים נתנו קולם וגם שרה נלותה עמהם, ולקולם צללו שפתי הרב בנעימה לאמר:

מוֹצָאֵי שַבָּת.

כְּבָר צִלְלֵי עֶרֶב יֵרָאוּ,

השֶּׁמֶש תֵּחָבֵא בִמְעוֹנָה;

המַּלְכָּה, לָהּ שַבָּת קָרָאוּ,

תִּתְעוֹפֵף לנְוֵה אַפִּרְיוֹנָה.

וּלְמָחֳרַת הַשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר

הַיְהוּדִי משְׁנָתוֹ יִתְעוֹרֵר

וּבְלֵב מָלֵא דְאָגָה אֵין חֵקֶר,

לַלֶּחֶם בַּנֵּכָר יתְגּורֵר

יִתְהַלֶּך וּצְרוֹרוֹ עַל שָׁכֶם,

וּלְחוּם רִשְׁפֵּי שֶׁמֶשׁ בֹּעֶרֶת,

יָגֶעַ גַּם רָעֵב לַלָּחֶם,

אַף יִרְעַד מֵרוּחַ סֹעֶרֶת.

אַךְ יִשָּׂא בִמְנוּחָה סֻבָּלוֹ,

אַף יִלְעַג לַלַּעַג, לַתְּלָאָה

נַפְשֵׁהוּ לֹא תִקְצַר בַּעֲמָלוֹ

אִם אַך טֶרֶף בֵּיתוֹ יִמְצָאָה.

כֹּה עַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי לָעֶרֶב,

בֵּאָסֵף “פִּדְיוֹנוֹ” בְצַלַּחַת.

יָנוּעַ בְּלִי נוֹחַ, בּלִי הֶרֶף;

אַך רוּחוֹ בִּנְוֵהוּ, נְוֵה נַחַת.

אַךְ נָטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרָכָה.

קָוֶּיהָ אַט אַט יֵעָלֵמוּ,

הַנּוֹדֵד הָעִירָה יִקְרָבָה,

שָׁם אִשׁתּוֹ וּבָנָיו נָעֵמוּ

אָז יֶחֱרַץ וּפֳעָמָיו יָרִימָה

לֹא יֵדֶע עוֹד מְרִירוּת גוֹרָלוֹ,

וּבְחֶבְרַת בְּנֵי בֵיתוֹ הַנְּעִימָה

חִיש יִשְׁכַּח תּוּגָתוֹ וַעֲמָלוֹ.

וּלְעֵינֵי הָרוֹכֵל יֵרָא שָׁם

לֹא רָחוֹק הַשַׁאֲנָן נָוֵהוּ;

“הַבִּיטוּ, יְלָדִים, מִי בָּא שָׁם!”

וּכְרֶגַע יָרוּצו אֵלֵיהוּ

וּכְרֶגַע לוֹ סָבִיב הַקְּטַנִּים

צֶאֱצָאָיו “אָבִינוּ!” יקְרָאוּ,

בַעֲלִיצוּת וּבְגִילַת שַׁאֲנַנִים,

יָדֵמוֹ אֵלֵיהוּ יִשָׂאוּ.

אָז יָבוֹא בְּלֵב עָלֵז הַמְעוֹנָה,

חִיש יַשְׁלִיך מֵעָלָיו אַמְתַּחְתּוֹ,

עִם דַּאֲבון הַנֶּפֶשׁ וִיגוֹנָהּ,

גַּם יָרִיק מִכֶּסֶף צַלַּחְתּוֹ.

אָז יִרְחַץ מֵאָבָק פָּנֵיהוּ,

מֵעַבְדוּת רוּחֵהוּ נִפֳעָמָה,

אַף יַעֲטָף-שִׁית קֹדֶשׁ גֵּוֵהוּ;

תִּתְחַדֵּש כַּנֶּשֶׁר הַנְשָׁמָה.

אָז יָבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֱלוֹהַּ,

מְלֹא זֹהַר וּכְאוֹר הַחַשְׁמַלָּה,

וּכְקוֹל שַׁדַּי, יִשְׁמַע, מִגָּבוהַ,

בְרָן יַחַד:

“לְכָה, דּוּדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!”.

וּמְלֵא אֹמֶן לִבּוֹ בַּתְּפִלָה

יִתְעַנֵּג בִּנְעִימוֹת שָׁמַיִם,

אָז יָשׁוּב הַבַּיְתָה מְלֵא גִילָה

אֶל בָּנָיו יְפֵי העֵיָנִים

כֹּה יַעַבְרוּ בְּשַׁבּת הָרְגָעִים

בִּנְעִימוֹת עֲדָנִים וָנָחַת;

לָעֶרֶב יָשׁוּבוּ הַפְּגָעִים

וּדְאָגָה מֵאֶרֶץ צֹמָחַת.

כּה יַעַבְרוּ יְמֵי עָנְיוֹ וּמְרוּדוֹ,

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן יָפוּחַ,

אָז יתְּמוּ יְמֵי אֶבְלוֹ, שְׁנוֹת נוּדוֹ,

מִסִּבְלוֹ יִתְנַצֵּל הָרוּחַ.

אָז תָּחֵל לָהּ שַׁבַּת עוֹלָמִים

יוֹם ענֶג וּנְעִימוֹת נִצַּחַת;

הַתְּלָאוֹת, הַפְּגָעִים נֶעֱלָמִים

הַדְּאָגָה לָנֶצַח בּרַחַת.

אָז תַּעַד כְּלי נֹגַהּ הַגְּשָּׁמָה

הוֹד זֹהַר הַנֵּצַח עָלֶיהָ,

וַעֲדַת כְּרוּבֵי נֹעַם בָּרָמָה

יוֹפִיעוּ וִיקַדְּמוּ פָנֶיהָ.

תִּתְעוֹפֵף עֲדוּיַת תִּפְאֶרֶת,

וּלְמַטָּה לִרְגָעים נִשׁקֶפֶת

שָם עָנְיָהּ וַעֲמָלָה זֹכֶרֶת

וּבְגִילָה לָעֵדֶן שֹׁאֶפֶת.

אָז תּבוֹא אֶל מִקְדַּשׁ אֵל שָׁמָּה,

בּוֹ כְּרוּבִים יַנְעִימו שִׁירָתָם;

שָׁם תַּקְשִׁיב, תִּתְעַנֵּג הַנְּשָׁמָה

תִּשְׁתַּפֵּך גַּם הִיא בִּנְגִינָתָם.

שָם תָּשִׁיר תִּתֲענֵּג הַנְּשָׁמָה

בִּנְעִימוֹת אֵין קֵץ הַמַּנְגִּינוֹת;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל תְּלָאוֹת אֲדָמָה

יִתַּמּוּ שָׁם אֵבֶל וְקִינוֹת.

SPLIT_

השיר הושר על פי האב והאם והבת ושני הנערים בנעימה נחמדה וברגש נעלה, וקולותיהם השונים במעלות הנגינה התערבו יחד בתבל ⁷³נפלא לקחת נפש כל שומע. הוא נגע גם עד לב האורח, אף כי שמעהו בשפת לא ידע. רוחו נפעמה מאד ונטפי דמעה ירדו מעיניו ויזלו על לחיו כל העת אשר שרה המשפחה את שירה. וככלותה לשיר קרא ברגשת לבבו לאמר:

"ברוכים אתם לה' על הענג הרב אשר הנחלתוני, בהשיבכם אותי לימי ילדותי, עת שמעו אזני זמירות קדש כאלה מפי אבי ואמי בכל שבת ומועד. עוד בלילה האחרון לשבתנו בביתנו, ככלות הסדר הראשון לחג הפסח, שרנו יחד שיר נחמד ונעים, אשר יסודתו בהדרי קדש. אמנם נשכחו דברי השיר כמת מלבי, כי ילד בן חמש שנים הייתי בעת ההיא, ומאז ועד עתה הנה עברו עלי עשרים ושלש שנה – אבל תבנית נעימתו הנחמדה עוד אזכרה כיום הזה, כי ראשיתו עצב ואחריתו נחמה ובטחון. גם זאת אזכרה, כי השיר הוא הגוּת לב איש ספרדי אשר כבדהו אבי כאיש אלהים, ואותיות שמו נמצאות בראשי החרוזים, אבל שכחתי את החרוזים ואשכח גם את שמו.

“בני! – קרא הרב ברעדה – נשירה נא שירת ידיד אבי מנעוריו. שירת דודים אשר בין כנסת ישראל לאלהי עליון בעל נעוריה; השיר אשר הנהגתי לזמר בבית הכנסת בשבת ראשונה שאחרי הפסח, ואשר בלילי שמורים נשיר ממנו רק את הבית הראשון והאחרון, לבלתי הפר שמחת החג בדברי עצב האצורים בשני הבתים התיכונים. גם עתה יהיה השיר לנו כליל התקדש חג – כי הלילה הזה הוא זמן שמחתנו, בהגלות סוד אורחנו כי לנו הוא”…

אז קמו כלם ממקומותם ויעמדו לפני הרב כחצי גרן עגולה, והנער יוסף נשא קולו הדק והנעים ויזמר בנעימה את שיר “הגאולה” אשר לר' שלמה בן גבירול, לאמר:

"שְׁבִיָּה, עֲנִיָּה, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

לְקוּחָה לְאָמָה, לְאָמָה מִצְרִיָּה,

מִיּום עֲזַבְתָּה, לְך הִיא צֹפִיָּה.

הָשֵׁב שְׁבוּתָה, רַב הָעֲלִילִיָּה!

וְאם עֲשִׂירִיָּה, תְּהִי שְׁלִישִׁיָּה!

וְחִישׁ קַל מְהֵרָה, ובַשְּׂרָהּ בְּאֵלִיָּה:

רָנִּי בַּת-צִיוּן, הִנֵּה מְשִׁיחֵנוּ!

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?

ה' חָנֵנוּ! לְך קִוִּינוּ.

ה' מַלְכֵּנוּ – הוּא יוֹשִׁיֵענוּ!"

הקול הדק והנעים נדמה כקול אשה מצֵרה, אשר עזבה בעלה בקרב צרה, והנה היא מתגעגעת על אלוף נעוריה ושופכת לפניו מרי שיחה, כמו היה לנגד עיניה.

ועיני האֹרח נטיו אל הנער המזמר, כמו נאספו אליו רוחו ונפשו, ופניו הפיקו רגשת לבבו, אשר הלכה הלוך וגדול, הלוך וסעור. כמראה הזה נראה גם על פני הרב בנשאו עיניו ונפשו אל אֹרחהו זה, הרועד בגילה נצחת והנענה בראשו אל רננת הנער ודבר שפתיו, ומראהו כאיש שבע רגז ונדודים ברגע שובו אל ביתו ומשפחתו.

ככלות הנער יוסף את הבית הראשון, הרעימו כלם יחדו בקול עז, בזמרם יחדו את הבית האחרון לאמר:

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל? גּוֹלַת אֲרִיאֵל!

עִמְדִי וְצַהֲלִי, בְּתוּלַת יִשְרָאֵל! —-

והנה זה פלא! כי גם קול האֹרח התערב בזמרת כל בני הבית. ומאשר נסה להיות בצבא, התנשאה ידו מבלי הדעת. ויך באגרופו על לוח השלחן, כקול התף למסע החיל. קירות לבו רננו לו בזכרו ראשונות, אור נפלא נשפך על הוד פניו הלבנים, ומבלי אל סביביו צהל קולו בראש כלם ויקרא: “האח! מצאתי! מצאתי את שירתי!”

ובקראו כה הוסיף לשיר:

"וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמוֹד מִיכָאֵל,

וְיִקְרָא עַל הָהָר: וּבָא לְצִיּון גּוֹאֵל" –

"לא, לא! – קרא יוסף – כי עוד החסרת חרוז אחד:

לְעֵת הָרָשוּם בְּסֵפֶר דָנִיאֵל" –

אבל כזה כן זה שרו לבדם ולקולם אין עונה! כי חרדו כלם למראה פני האב אשר שנוּ מאד, עיניו כמו יצאו מחֹריהן וכל עצמותיו רחפו מרטט וחיל אשר החזיקוהו. רגע הושיט זרועי ידיו אל מול פני האֹרח, ומשנהו השיבן אחור בחרדה, ופתאם קם ממקומו וימהר ויצא בפיק ברכים אל החדר השני.

“הוי בעלי! הוי אבינו!” – קראו כלם יחדו, במהרם לרוץ אחריו.

“אין דבר, אהובי, אין דבר! – נשמע קולו מן החדר – הניחו נא לי רגעים אחדים ואשב לבדי!” –

דומיה איומה שררה בבית. האם וילדיה נעצבו יחדו, אין דובר מהם דבר. גם האֹרח נעצב אל לבו. אשר הגיד לו, כי בגללו הופרה מנוחת הבית, ויחשוב לדעת ולא יכל הבין שרש דבר נמצא בזה.

עד מהרה שב הרב אליהם. הוא התאמץ לשאת על פניו מסוה מנוחה; אבל פניו הביעו מבוכת לבבו, ועיניו העידו כי זה מעט ירדו דמעה.

סלח נא, איש יקר, אם העצבתי רוחך – אמר הארח – כי אמנם לא אדע במה עצבתיך".

“אל תפחד לשוא, אורחי אהוב לבבי! הלא תדע כי יש אשר יבכה האדם מגילת לבב, והדמעה בת האֵבל היא גם בת השמחה”.

הוא שב וישב אל השלחן, ויפתח שפתיו בשיחה אחרת ויתאמץ להצהיל פניו, ועיניו לא השע מן הארח בהתבוננו כל העת אל תארו ומראהו, ועל פניו נראתה הגות לבו, כי אשר נחשב לו עד כה לספק, נהפך מעט מעט לדבר ברור.

בערב הזה לא אֵחרו שבת, כי בפקודת האב קדמו כלם לעלות על משכביהם לישן שנתם.

SPLIT_

אחרי שני שבועות נרפא האֹרח כלה מחליו. אבל כאשר הוסיף לשוב לאיתנו כן גדל עצבונו ותוגתו – כי עוד מעט ועזב למרת רוחו את הבית אשר יקר מאד ללבבו, כי מעודו לא ראה בטובה כבבית הזה, אשר כל יושביו אהבוהוּ נדבה ויצרוהו כאישון עינם. ימי חליו ומכאביו היו הטובים בכל ימי חייו – ועל כן התעצב מאד אל לבו, בראותו כי הנה שעת הפרידה הולכת וקרבה, כי לא יוכל עוד להשאר בבית הזה ולהיות למשא על הרב הטוב והנדיב אשר לא בצל העשר יחסה.

את עצבונו זה ראה הרב וישם אל לבו.

ויהי היום, בהיות רק הוא ואֹרחו לבדם בבית, ויפן אליו וישאלהו בידידות, מדוע פניו זעפים.

והאֹרח לא הסתיר ממנו סודו, ויגד לו דבר יגונו ומצוקתו, כי הנה הוא שב לאיתנו, ולחרפה יחשב לו להשליך עוד יהבו על איש חסדו, וכל עצה אבדה ממנו למצוא לו מקום נאמן לשבתו – כי לשוב אל הנוצרים לא יוכל, ולשבת בתוך עמו לא יכירנו עוד מקומו.

"הנחם נא, אהובי, ואל תדאג לנפשך, כי אנכי מגן לך, ויותר ממה שאתה נהנה ממני אני נהנה ממך, בהיות לאל ידי להטיף לך. כי כן אמרו חכמינו, יודעי תכונת הנפש, בנשאם על זה משלם לאמר: “יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק” ⁷⁴.

“אכן איש נדיב ויקר אתה! – קרא האיש הצעיר בלב רגש – צדקתך תהם רבה וחסדך עד מרום! ובהתבונני אל חקר טובך, הנך בעיני כאָב שני, הנמצא לי במקום אבי הראשון, אשר אבד לי בילדותי!”.

אהיה נא בעיניך כאביך הראשון, כי – אני, אני הוא! – קרא הרב אשר לא יכל עוד להתאפק, ויפול על צוארי האיש הצעיר ויחבקהו וינשקהו וילחצהו אל לבו באהבת אב רחום.

ומה נעים לאדם להאמין בדבר אשר הלב יחפוץ! האֹרח הביט אל איש חסדו, התבונן אל עיניו, אל חזות פניו ומראהו – וכל זכרונות ילדותו בו התעוררו. ויכר את אביו, ויפול על צואריו גם הוא, ויבך וישמח יחד.

הנוצרי הצעיר, אשר נפצע במלחמה ויובא אל בית הרב בעיר חלבון, ששם כלכלוהו באהבת חסד עד כי הוּשב לחיים ויוּשב גם אל אביו – הוא אביך, כותב המגלה הזאת.

SPLIT_

אחרי עבוֹר סערת רוחנו ועליצותנו הרבה, אמר לי אבי בשחוק מרחיב לב:

“הראית איך עיני האב הזקן הטיבו לראות מעיני הבן הצעיר? דע לך כי אנכי הכרתיך עוד בערב ההוא, במוצאי השבת, בשמעי מפיך על אדות המשורר הספרדי, אשר את שירו שר אביך בליל השמורים עמך ועם אמך בילדותך. לבי נשאני אז לנפול על צואריך כרגע ולקרוא לך “בני אתה!”; אבל בעודך חולה וכואב יראתי להרעיש לבבך בבשורה נפלאה כזאת – על כן התאמצתי לעצור ברוחי, וכאשר לא יכלתי עוד להתאפק עזבתיכם פתאם ואבוא אל החדר השני ואבך שמה. אנכי הכרתיך אז ואדע כי אתה הוא בני האובד, אשר עליך התאבלתי כל ימי ונחֹם נסתר מעיני – ואתה לא הכרתני עד כה! ומה גדלו חסדיך, ה'! כי ראות פני יוסף בני לא פללתי עוד, והנה הוּשב לי לעת זקנה, והנהו לנגד עיני כיום הזה! עתה אתה בני יקירי, נשבה נא במרחביה על היצוע ונספר איש לרעהו את המוצאות אותנו מאז ועד הנה. ספר אתה ראשונה! כי כלתה נפשי לדעת קורותיך!”.

קרבנו אל היצוע ונשב יחדו, ואפתח את פי ואספר לאמר:

“ביום הנורא ההוא אשר שלחו אחינו בוירמיזא ידם בנפשם”…

“הדבר הזה אזכרה היטב – נפל אבי בדברי – כאשר תעלפתי מרוב רגשותי, רגשות אב, כי התגברו, קפצת אתה בעד החלון. ואחד מנוסעי-הצלב תפש אותך במעוּפך, ואז נמסרת לאחד התושבים, אשר המיר דתך עוד ביום ההוא. ביום השני כלתה נפשך לראותי, ותפרץ לבוא אלי החדרה; אך נעצרת בידי תופשיך אשר הרחיקוך בחזקה – כל זאת אדע אל נכון. ועתה ספרה נא הלאה!”

"בפקודת הבישוף הובאתי ביום השני אל מקלט הנזירים, ששם חנכוני ביד חזקה בדת הקתולית, ויתאמצו להעביר היהדוּת מלבבי ולאַבד כל זכר לה. על יד המקלט היה גם בית ספר; בו למדוני בין הילדים הנוצרים אשר כגילי. בראשונה היה כבד עלי מאד להסכין עם החיים החדשים ההם. כל חברי בזו לעגו לי על אהבתי לדת אבותי, וישביעוני בחרפה. פעמים הרבה חפצתי לנוס ולברוח מן המקום ההוא; אבל תמיד נתפשתי בכף שומרי אשר ענשוני וייסרוני קשה, עד אשר נכנעתי לפניהם. ואערים מזמה להתחפש ולהתמכר אל דתי החדשה, למען יאמינו בי, ואחכה למועד אשר יעלה בידי להמלט אל ארץ אחרת ולשוב שם אל דת אבותי. עד כה וכה עשיתי חיל בלמודים שכם אחד על כל חברי, וכל מורי הללוני על חשקי וכשרוני – וכה גדלתי עד הגיעי לשנת העשרים. אז בא אבי החדש ויחפוץ להביאני אל ביתו ולקחת לי אשה מבנות הארץ. אבל חפצו רחק מלבבי – כי המעט לי שאתי על פּני מסוה, בהחזיקי בדת אשר לא נאמנה אִתּה רוחי, כי עוד אקים דור חדש אשר יהיה כמוני? גם מאנתי להואש מתקותי, אשר בה התנחמתי עד כה, כי עוד אמצא לי עצה לעזוב את ארצי ולשוב אל דתי. להפר מחשבות אבי החדש, לא מצאתי תחבלה אחרת כי אם להתקדש ולהיות לכהן נזיר. ובכן נשארתי על מקומי במקלטי, ואשקוד על תורת האמונה בכל עז רוחי, עד כי נבחנתי ואמָצא ראוי לכהונה. ומורי סמכו ידיהם על ראשי וישימוני לנזיר אחיהם.

"בשנה העברה הגיעה השמועה כי שלטן מצרים מתעתד לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מידי הנוצרים, וכבר שכר עליהם גדודי התוקמנים להתגרות בם למלחמה. וקנאת הדת עוררה לבב רבים בארצנו להתאזר למסע-צלב חדש. המקרה הזה היה לי כאות ממרום, למצוא לנפשי רוָחה. ואחלה פני ראש המקלט לתת לי הרשיון, להסתפח על החיל ההולך אל ארץ הקדש. בראשונה מאן הכהן הגדול לעשות בקשתי, וכאשר פצרתי בו עד בֹש נעתר לי, אך צוה לנזירים האחרים הנלוים על נוסעי-הצלב, להיות עיניהם פקוחות עלי לשמור ארחותי – כי גם בהתחפשי ובהתקדשי לעין כל, לא האמין לי, כי כן אני עמדי.

“בשמחת לבב יצאתי מן המשמר אשר בלה ימי ילדותי ונעורי, ואהי בעיני כאסיר כלא יושב חשך בהפּתח לפניו שער לצאת למרחביה; אבל אסורי לא נמסו מעלי גם אחרי כן – כי חברי הנזירים לא גרעו ממני עיניהם וכל צעדי ספרו. ורק תקוה אחת שחקה לפני: כי תקרנו מלחמה וגברה יד המחמדים, והיה גורלי מות או שבי. ושני אלה יחדו נחשבו לי כגואלי נפשי, כי בלבי גמרתי אֹמר: אם אפול בשבי, אקבל עלי את דת האסלם, למען הסר מעלי את עֹל העבדוּת, כמשפט, ואז אעבור אל ארץ. אחרת ואשוב אל דת ישראל. ואלהי אבותי הנה היה בעזרי ויתן לי יותר מאשר קויתי, ויזכני לראות בטוב אשר לא חלמתי ולא עלה על לבי – כי בדרכו פליאיה הביאני אליך, אבי, עטרת ראשי! במלחמה הנוראה בעמק בעלת נפלתי מֻכה ופצוע וחיי לשאֹל הגיעו. ויתר הדברים הלא תדע יותר ממני – כי עד היום לא אדע איך נקרית אלי לרַוחתי, לישועתי ולשמחתי עולם!”

האח, בן יקיר לי! נחמתי וגאוני לעת זקנָתי! – קרא אבי ועיניו נזלו דמעות גיל – הן ראה פניך לא פללתי, ומי מלל לי כי כה אמצאך עוד בחיי! ועתה הסכת ושמע קורותי אני!

SPLIT_

"ככלות שתי השעות אשר נתנו לנו שואפינו – ספר לי אבי – פרצו נוסעי-הצלב אל חדרנו לשמוע גמר דעתנו. למראה הנורא אשר נגד עיניהם לא הוטלו המרצחים ההם, ולא התעורר בלבם כל רגש חמלה – כי עוד שמחו להביט אל חללי אחינו המתבוססים בדמיהם, וישפכו עליהם לעגם. ובראותם כי עוד נשמת חיים באפו, הואחלו להמית אותי. והנה עמד הבישוף ביני וביניהם ולא נתנם להרע עמדי, בהבטיחו אותם על תהו, כי יצלח להטות לבבי אחריו ולהעבירני על דתי. ויביאני הבישוף חדריו, ובעת אשר השליכו העריצים האכזרים את גופות חללינו לכלבים ⁷⁵ הניחוני על יצוע רך וטוב; שם התעטפתי כחלל ולא ידעתי נפשי. לעת הערב הקיצותי וארא ראשית לי לקרוא אליך. ויענוני ויאמרו לי כבר שכנה דומה נפשך, כי בהתנפלך בעד החלון נהרגת באבני המקום. אז זעקתי מרה ואשתער בחמת רוחי עד כי אבדו עשתונותי ובינתי החלה להסתתר. ברגעים אשר שבה אלי רוחי נסה הבישוף אלי דברו – להעבירני על דתי; אבל עמלו עלה בתהו. כן עבר עלי יום תמים ושגעוני ועלוף-נפשי התקיפוני חליפות. ויהי באחד הרגעים אשר הונח לי כמעט, ואשמע את הבישוף מתלחש עם הרופא ויחדו יתוכחו, אם יתנו להילד לבוא לפני או לא. הרופא אמר, כי אם יתנוני לראות פניך אשוב ואחיה מחליי הקשה. אבל הבישוף ירא לנפשך, פן אמיתך בידי או אחַזק לבך באמונתי. פתאם שמעתי את קולך בעד הדלת – אז ידעתי אל נכון כי עודך חי, והדבר הזה נתן מרגוע לנפשי, ויער בי את התשוקה לחיים, ועד מהרה שבתי לאיתני. עד כה וכה יצאו נוסעי-הצלב מעיר וירמיזא ויאחזו דרכם הלאה. אז עזבתי את ארמון הבישוף, עזבתי גם את העיר אשר בה נשארתי לבדד, כרעה אשר טרפו זאבי ערב עדר צאנו, ובלבי גמרתי לעקור משכני אל ארץ ממשלת המחמדים. ללכת ארצה ספרד מאנה נפשי, אחרי דעתי דרך המושלים הקטנים, כי רוח העריצים האלה כזרם קיר. ועל כן הרימותי פעמי אל ארץ הקדם, ואשבע נדודים, ואסובב ערים וקהלות עד בואי הנה. פה בעיר הזאת מצאתי לחמי בראשונה, בלמדי תורה לנערים, ומעט מעט נודע שמי בקהלה, ובמות הרב הזקן נבחרתי אני למלא מקומו.

“וה' הקרה לפני אשה טובה וישרה, אשר בה נחמתי אחרי אמך הקדושה, מנוחתה עדן! ויברך אותנו בילדים שלשה: בבת נעימה ונחמדה ובשני בנים טובים ובעלי כשרון, שהם ישמחוני וירנינו לבבי לעת זקנתי. את הנערה קראתי בשם שרה, על שם הילדה הקדושה אשר בראשונה אספתיה אל ביתי בחמלה רבה, ואחר כן שחטתיה בידי לפני ה' ביום הנורא ההוא. ואת בני הצעיר קראתי בשמך, למען תזָכר לפני בכל עת. לפני שבועות אחדים יצאתי עם משפחתי לשוח בשדה המלחמה, ובלבי היתה המחשבה רעה – לראות בעיני את מפלת האנשים אשר הרעו לנו ככה באכזריות חמתם; אבל האלהים חשבה לטובה – כי בלכתנו כה בין החללים שמעה אחותך קול אנחת אחד הפצועים. ואנכי הקשיתי לבבי ואחפוץ לעבור מבלי התבונן; אבל חמלת אחותך גברה על קשי לבב אביך, והיא נתנה לך מים להשיב נפשך, היא הֵרכה גם את לבי הקשה, ומאתה היתה שומה להביאך אל ביתי ולהשביך לחיים כיום הזה”.

“האח, עלמה נחמדה! – קראתי בעליצות נפשי – עתה לא יחר אפך בי, בתתי לך תודה כי אוהב אני את בתך – האף אין זאת, אבי? גם אמנם טוב מאד כי התודענו היום זה לזה – כי לעת מחר גמרתי בלבי לעזוב את ביתך בלאט ולהשאיר לכלכם תודתי וברכתי בכתובים. והרבה דמעות היו עתידות להשפך מעינינו: דמעות אני, בעזבי את העלמה אשר אהבתיה כנפשי, וגם דמעותיה היא, בדעתי כי גם היא אהבתני בסתר לבבה”.

“הנה היא באה! השמר והשקט בני, אל תדבר דבר, – וראית את השחוק אשר אעשה לנו!”.

ושרה צעדה הביתה בפנים צוהלים.

SPLIT_

“מאין בואך, בתי?” – שאל אותה האב בנעים קולו.

“הנני באה מבית האשה יסכה, הזקנה החולה”.

“ומה עשית שם?”

“אמי שלחַתני להביא לה מרק בשר להחיות נפשה. והזקנה הרבתה להודות לי, ותברכני למצוא בשובי את כל אשר אבקש לנפשי”.

“ומה עוד תבקש נפשך? האם יחסר לך דבר מה בבית אבותיך?”.

שרה התאדמה ותדם.

“התבונני אל האיש הצעיר הזה! התדעיהו?”

"שרה השתוממה ותאמר:

“יודעת אני כי הוא האֹרח, הגר אתנו זה שבועות אחדים. יותר מזה לא אדע מאומה”.

“גשי נא ושקי לו, בתי!” – אמר האב בשחוק על שפתיו.

והנערה התמה נבוכה מאד ולחייה התלקחו באש פלדות. ותמהר ותכס פניה בשתי ידיה.

“נשקי לו, שרה, הלא צויתיך!” – קרא האב בקול מושל.

“בי אבי, למה תכלימני? ואנכי לא הסכנתי לשמוע מהתלות כאלה מפיך!”.

“הביטי אל פניו ואל פני והתבונני מאד – א תמצאי חידתי!”

שרה עשתה כדבר אביה – ופתאם שֻׁנו פניה ורעדה אחזתּה.

“ועתה הגידי, אם חכם לבך: מי הוא האיש הצעיר הזה?”.

“אבי! הנני משתוממת למראה עיני, כי פני שניכם נשתוו מאד. אין זאת כי אם קרוב ושאר בשר הוא לך!”.

“ועד כמה תגיע קרבתו לי וגם – לך?”.

“אבי! – קראה הנערה ותגל ברעדה – מעודי שמעתי אותך מדבר, כי עוד תקותך בך למצוא את – את” –

“היטבת להבין; כַּלי, כלי דבריך!”.

אבל שרה לא דברה עוד מאומה, וגם אני לא יכלתי דבֵּר – כי נסתם פי מעתרת נשיקות.

“רב לי, אמותה הפעם! כדבר יעקב אבינו – כי עוד יוסף בני הבכור חי, ולנו, לנו הוא!” – קרא אבי, וזרם דמעות פרץ מעיניו בחבקו ובנשקו את שנינו גם יחד.

“שרה, הנאהבה-והנעימה! – קראתי בכל לב, בשוב אלי רוחי – עתה הנה קשורה נפשי בך כפלים, בחבלי אַחוה ובעבותות תודה אשר לא ינתקו עוד לעולם. ולכן משנה שמחה אשמח בך בזה היום אשר עשה לנו ה'!”.

עד כה וכה שבו שני הנערים מן החדר, ובהודע לילדים מי וּמה אני להם, קפצו רקדו משמחה ויתָּלו על צוארי יחדו, וירעש כל הבית לקול מצהלותיהם. אך אחרי הרעש התעצב יוסף הקטן פתאם, ויאמר בקול דממה דקה, כי ירא הוא לנפשו, פן מות ימות עתה – כי לא יֵעשה כן בישראל להיות שני אחים נקראים בשם אחד. וינחמהו אבינו לאמר, כי עוד מעט וקורא לי שם חדש אשר פיו יקבנו לאזני כל – כי כקטן שנולד אֵחשב, ושם חדש ינתן לי בשבת הבאה, בשובי אל עמי ואלהי במקרא קדש ובהמון חוגג.

SPLIT_

ואבי קים את דברו ביום השבת – כי קרא עלי מועד בבית הכנסת, ובמקהלות עם ברכני בשובי אל דתנו. ככלות תפלת השחרית עלה אבי אל הבימה, ויתן אמרי שפר, ויספר לעם בדברים יוצאים מן הלב את כל הקורות אותי מאז ועד היום ההוא. ועיני כל השומעים מלאו דמעה, וקול בכי גדול נשמע מעלית הבית, מחדר הנשים המתפללות – כי נגעו הדברים עד לב כלם. וככלותו המשא אשר נשא, נפתח ארון הקדש, ואבי לקח את ספר התורה בידו, וישאלני באזני כל הקהל, אם באמת ובתמים הנני שב אל ה' אלהי ישראל. וכאשר השיבותיו לאמונה, הושיט לי את הספר הקדוש, ואשקהו ברגש לעיני כל. אז הונח הספר על הבימה, ובהגיע הקורא אל הפרשה השלישית, נקראתי לברך על התורה, כברכה אשר נשא אבי לפני. ולפני הקריאה שנה את שמי ויקראני בשם אברהם – כמשפט כל גרי הצדק. ואחר זה ברך אבי עמי את ברכת “הגומל”, בהבינו לעם, כי כל ארבעה הדברים שעליהם צריכים להודות כתֻמם באו עלי – וכל העם ענה: “מי שגמלך טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה!”. אז הורידני אבי מעל הבימה ויעבור עמי מסביב לה על פני כל המתפללים בבית הכנסת וכלם נדחקו אלי ויושיטו לי ידיהם באהבה ואחוה, ייקראו לי בקול: “אחינו אתה!”.

ככלות העם להתפלל, קרא אבי את כלם אל בית הקבל, ששם קדמום אשתו הרבנית ושרה בתו וכל הנשים החשובות אשר בעדתנו, ותערכנה שלחן לפני הגברים כיד ה' הטובה עליהן. וכלם שתו וישמחו עמי כל היום הקדוש ההוא.

מאז והלאה נקראתי בשמי החדש, לשמחת לב אחי הקטן, אשר שֵׁם יוסף נשאר לו לבדו. ואבי הואיל לחלק לי מכבודו, ויגזר אֹמר, כי כל הקורא אותי בשמי, יקראני על שמו: אברהם בן אליקים – למען דעת כי לא מבני הנכר אני, כי היתה הורתי ולידתי בקדושה. ולהקל את קריאת השם הארוך הזה, נהגו תלמידיו ואחריהם כל העם, לקראני בראשי השמות בלבד: אבר' בן אל' – וכן נצטרפו האותיות למלה אחת: “אברבנאל”. זה שמי לעולם וזה יהיה זכרי לדורות הבאים!

שנה תמימה למדני אבי תורה ומצות עד כי הייתי ליהודי גמור, נאמן עם אֵל ושומר כל פקודיו לעשותם. ולתקופת השנה השיא לי אשה, בת סוחר עשיר מעיר בגדד, אשה נאה וחסודה, אשר עמה אֻשרתי לראות חיים ולראות בטובה – היא אמך הטובה והיקרה בנשים. וחותני ספחני אל עסקיו, וה' צוה את הברכה בכל מעשי ידינו, ובית מסחרנו נודע לשם ולתהלה ובו יתברכו רבים. כן יתן ה' וכה יוסיף להראות חסדו לצאצאי אחרי!

SPLIT_

בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת, והיתה שמורה בביתך גם לזרעך אחריך עד העולם. עמה יחד אשאיר את המאכלת, אשר בה נשחטה הקהלה הקדושה בוירמיזא, במסרה נפשה על קדושת ה‘, ואש היתה מונחת גם על צוארי – ורק מאת ה’ היתה שומה להותירני לפלטה ולשימני לשארית כיום הזה. את המאכלת הזאת בקשתי ואמצא אצל הבישוף הוירמיזי, בהיותי באמנה אתו בימי חרפי, ואותה שמרתי עמי כל הימים, ותהי לי למזכרת קדש. ויתר זכרונות משפחתנו הלא הם ערוכים ושמורים ביד אבי הרב כל הימים אשר יחיהו ה' לפנינו. והיה באחרית הימים, והיו גם המה לך למורשה אחרי.

תמו דברי אביך

אברהם בן אליקים

המכֻנה

אברבנאל.

SPLIT_

---

---

חותם הנשיא

מאת

אברהם שלום פרידברג

(ספור מקורי)

(בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושמונים לבריאת העולם).

אני דוד בן הודיה בן אברהם המכֻנה אברבנאל

כותב את המגלה הזאת בשׁנת השבעים לימי חיי,

והיתה לך, ישי בני, למזכרת עולם לדורותינו.

אור חדש נגה עלינו בארץ הקדם מאז התנשאו בה הזלדשוקים ויגיעו לממשלה¹, ובגדד הבירה היתה לגברת ממלכות ומשוש לכל הארץ. היא השתרעה לשני עברי נהר חדקל, ומעברה גדולה ונפלאה אֵחדה את שני חלקיה להיות לאחד. בה היו שמונים אלף שוקים, שנים עשר אלף בתי מלון, שנים עשר אלף בתי רחים וששים אלף מרחצאות. בה נמצאו חכמי חרשים, עושי בכל מלאכת מחשבת; בה רבו בתי המדרשות לחכמה ולמדעיִם, ומספר יושביה הגיע עד מאתים רבוא, אשר גרו בה במרחביה, בהיות מדת הקיפה דרך שלשת ימים, ובתיה בנוים לתלפיות בין גנות ופרדסים אשר מלאוה². בהמון הרב הזה נמצאו מאחינו רק מתי מעט, לא יותר מאלף משפחות, והם גדלו והצליחו ויעשו עֹשר רב, וכבודם גדל מאד בימי הכליף מחמד אלמוקטפי³, אשר אהב את עמנו ויכבד דתנו למאד⁴. להם היו שמונה ועשרים בתי תפלה, ובהם ארבעה בתי כנסיות גדולים ומפֹארים, ואחד מהם נקרא על שם דניאל – כי לפי המסורת אשר בידם מאבות אבותיִהם, נבנה על שפת הנהר, במקום אשר ראה הנביא את שני המלאכים העומדים על שפת היאֹר מזה ומזה⁵. בית ה' זה קדוש הוא גם בעיני המחמדים, ומכבודו יחלק לכל המתפללים בו. לא רחוק משם היה בית מסגד הישמעאלים, בפר מדעין, וקול המועסין⁶, הנותן זמרות מראש המגדל. נשמע למרחוק ויגיע עד אזני אחינו המתפללים בבית הכנסת ההוא, אז מצאו אחינו עז בנפשם להתאונן לפני הכליף על הכהן ההדיוט, אשר בתתו קולו קול עז, יפריע אותם מתפלתם לפני ה'⁷.

_________

ואברהם, אבי הזקן, הלך וגדול וכל אשר הוא עֹשׂה ה' מצליח בידו. ויהי לו שני בנים ובת אחת. שם הבכור שלמה ושם השני הודיה ושם בתו ברכה. ויהי כי גדל שלמה ויתחתן בבת אחד מראשי הישיבה הגדולה שנוסדה שם, ושמו ר' חגי הנשׂיא, כי היה גם הוא מזרע בית דוד, וכאלה רבים עמִנו בארץ הזאת, אשר על פי ספרי יחושם הם מצאצאי המלוכה⁸, וכלם נקראים בשם הכבוד “נשיאים” עד היום הזה.

וה' נתן את חן שלמה בעיני הכליף, וינשאהו על כל אחיו, וישימהו לראש הגולה. ויהי דברו כדבר מלך שלטון לאחינו יושבי הכליפה הזאת, בארם נהרים ובבל ופרס וכותא ודרבנד וערב וכל ארץ תימן, ועל פיהו ישקו כל עניני קהלותיהם, והכל יקַים הוא בחתמו אשר נתן לו המלך, ועל החתם דמות אריה רובץ ויד אדם נטויה ממעל לו⁹. וכל היהודים אשר בממלכה משלמים לו מס ידוע, איש לפי ערכו ומעשהו, חוץ מהמס המושם על השוקים ובתי המלון והמסחר אשר לבני עמו. ויהי לו נכסים הרבה וגנות ופרדסים והיכלי חמדה, וביתו היה פתוח לרוחה ושלחנו ערוך לפני אחיו הבאים מקרוב ומרחוק לשאול לעצתו ולבקש עזרתו. לו היה חיל פרשים מן הגוים ומן היהודים השומרים לראשו, ויהי רוכב על סוסו לבוש משי ורקמה, ועל ראשו צניף לבן עם רביד זהב אשר שם עליו הכליף לכבוד ולתפארת. והפרשים עוברים לפניו וקוראים: “פַּנו דרך לאדוננו בן דוד!”. וכל בני העמים כרעו וישתחוו לפניו מדי עברו על פניהם, ואשר מאן לחלק לו את הכבוד הזה, ותפשו אותו והכוהו מאה מלקות על כפות רגליו, כדת המלך.

הנה כן שבה אלינו גדולת הנשיאות, כבימי בוסתנאי אבינו מלפנים, ולרגליה הושב גם כבוד התורה, כי בחר הנשיא בראש חכמיה וינשאהו על כל מורי הישיבות שבעיר. בימי שלמה דודי היה ר' עלי הלוי ראש הישיבה הגדולה, ובמות ר' עלי מלא ר' שמואל בנו מקומו תחתיו.

ושלמה הנשיא מת במבחר ימיו, בטרם ימלאו לו ארבעים וחמש שנה, ויהי בנו דניאל לנשיא אחריו. ויגדל כבודו בנשיאותו בימי הכליפים אלמוסטַנגיד ואלמוסתַּדי, ויתן מהודו על ר' שמואל וישימהו לגאון בעמו. ור' שמואל ידע את עתו ומקומו וינהג גאונוּתו ברמה, ויהי לו אלפים תלמידים אשר נהרו אליו לקחת תורה מפיהו.

עשר ישיבות היו אז בבגדד, ועשרה חכמי תורה היו בהן למורי דת ומשפט. הם נקראו “בטלנים”, על פי משמרת פקודתם – כי היו בטלים מכל עבודה ומעשה, ומקֻדשים רק לעניני הכלל. מהם היו שבעה “ראשי כלה”, מורי הישיבות, שעמדו בראש שבעים דינים, הנקראים “אלופים”, ושלשה “חברים” אשר שנים מהם היו “ראשי הסדר”, לאמר: סגני ראש הישיבה הגדולה, ואחד “בעל הסיום”, הוא הגזבר. בישיבת ר' שמואל בן עלי הלוי זכו לבוא רק התלמידים אשר השלימו חקם ויעמדו במסה בישיבות האחרות, ומקום ישיבתו בבית גדול ונשא, מכֻסה פנימה ביריעות יקרות, והגאון ראש הישיבה לבוש בגדי זהב יושב על מרבדי משי ורקמה, והתלמידים יושבים לפניו על הקרקע. הוא דורש לפניהם, ושני מתרגמנים מבינים להתלמידים את דבריו מפרש ושום שכל, והדבר הקשה מהם יביאון אל הגאון והוא יסבירהו כהלכה. לר' שמואל הלוי לא היו בנים כי אם בת אחת ושמה מנוחה, אשר עשתה לה שם גדול בלמודיה עד כי היתה גם היא מורה לתלמידיו. אך בהצניעה דרכה לא נראו פניה להבחורים הלוקחים תורה מפיה, – כי ישבה בעלית הקיר, ומשם השמיעה דבריה בעד החלון מלמעלה להתלמידים העומדים בחוץ למטה¹⁰.

גם לדניאל הנשיא, ראש הגולה, לא היו בנים, כי אם שתי בנות, אשר הבכירה היתה נשואה לי, בן הודיה אחיו – היא נחמה אמך מנוחתה עדן! – והצעירה היתה לאשה לשמואל בן ברכה אחותו. ואני ושמואל גדלנו בבית אבינו בעיר אשור¹¹, הבנויה על תרבות נינוה העתיקה, על כן נקראה גם בשם “נינוה החדשה”. אך בימי בחורותינו העתקנו מעוננו לעיר בגדד, ללמוד תורה בישיבת הגאון. ובהיותנו חתני הנשיא היינו יוצאים ובאים בית ר' שמואל מורנו. שם ראינו צרת הבת, ענוּת נפש הבתולה מנוחה, אשר כבר מלאו ימיה ונפשה כלתה לראות חיים ולהתענג על מנעמיהם, ואביה כלא אותה בצר מעון, מבלי תת לה לראות פני תבל ולשיח עם הגברים חוץ מהזקנים הבטלנים, שהם ראשי בריתו ומתי סודו. כי היה גא מאד בכבוד מולדתו, אשר ספר יחושו עלה עד שמואל הנביא, הרמתי, ובגאון תורתו, אשר השיאהו לדמות בלבבו כי הוא ואפסו עוד, עד כי נועז אחרי כן בנפשו להתחרות את רבנו משה בן מימון, “הגר המערבי”, ולחפש שגיאות בפסקי הלכותיו¹². ובאין לו בן אשר ינחילהו תורתו למורשה, אמץ את מנוחה בתו היחידה כבן לו, ואזנים כרה לה להשמיע לה רֻבי תורתו ולצקת עליה מרוחו. ובהיותו איש קשה אשר רצונו כברזל וממנו לא ימוש, לא נשאה לבבה למרות עיני כבודו – וכן הסכינה לשאת עליה עֹל תורה מנעוריה, ולהיות את אשר נועדה להיות על פי אביה, למרות חקי הטבע והעולם. ועל זאת נקמו בה הטבע והעולם נקמה אחת אפים – כי הצטמקה נכמָשה ותבול בלא עת, ובני הנעורים חדלו לבקש קרבתה ואהבתה. ויהי דמיונה כציץ נעים, אשר בטרם יתפתחו עליו ממסגרותיהם נגע בו רוח החרף ויהפך לשדו ויקפיאהו.

_________

יפה ונעימה ונחמדה היתה מנוחה בראשיתה, בטרם יגיעו הימים אשר השביעו ברעות נפשה ויכסו עליה בצלמות. חכמתה ותורתה נתנו לה לוית חן, משכו עליה חוט חסד, שמו לה מעטה תהלה וינחילוה שם טוב מכל רעיותיה אשר כגילה. ומה רבו הגברים אשר נשאו אליה נפשם בעודה באִבּה כפרח לבנון! ולה אחד בהם אשר קנה כליותיה ולבבה ותאהבהו כנפשה; אך גאוַת אביה הדפתהו למרות רוח שניהם. ובהיות האיש בעל לב אמיץ ורצון כביר, פעמתהו רוחו לבקש לו גדולות ולהתנשא למעלה, אשר לכבוד אין חקר יחשב להגאון להתחתן בו ולתמוך גורלו בחבלו. שם האיש דוד אלראי מעיר אל־מעדיה אשר בפרס. בימי נעוריו למד תורה בישיבת ר' עלי, ויַחשב לאחד מבחירי תלמידיו, וכאשר גדל עשה לו שם גדול בתורה ובחכמת בני קדם, והאיש גבור חיל ככל אחיו יושבי ההרים. ויהי בשובו ריקם מלפני ר' שמואל אבי מנוחה ידידות נפשו, וישב בנפש מרה אל עיר מולדתו. שם ראה בצרת עמו, הנאנח תחת יד אדונים קשים ורובץ תחת משא המסים המושמים עליו מטעּם המלך ושריו. וימָלך עליו לבו לשבור מֹטות עֻלם ולהביא להם גאולת עולם.

בעת ההיא היתה ארץ פרס נחלה לארבעים וחמשה מלכים קטנים, הנושאים עליהם עֹל השלטון הזלדשוקי, סינגר “מלך המלכים”, והם נצים תמיד יחדיו ומבעטים במושלם העליון, והארץ מלאה מוּטה ואין קצה למהומה. הדבר הזה נתן אֹמץ בלבד דוד אלראי להתחזק לעשות לעמו. וירא ראשית לו להונות את סין־עדין מושל העיר מעדיה וללכת עמו בעקבה, עד אשר יצלח להציב לו יד במבצר העיר ולמרוד במושל הארץ ביד רמה. וישלח דברו אל אחינו החפשים יושבי הרי חפתון¹³ לשית ידם עמו ולעזור לאחיהם היושבים בפרס, לפרוק עֹל מלכי הגוים מעל צואריהם. ויורם להתאכר אליו מעט מעט ולהסתיר חרבותיהם מתחת למַדיהם ולהתחפש עד בוא העת אשר יבחר לו לבצע חפצו. רבים מהם חשו לקול הקריאה ויקָבצו ויבואו עירה מעדיה מעט מעט. וסין־עדין אשר כבד את דוד מאד וישתאה על רוב חכמתו, האמין לתֻמו, כי ההמונים באים לקחת תורה מפי אחיהם זה המורה לצדקה. וכן הגיע היום אשר מצא דוד יד לו לעלות על המבצר פתאם ולכבשהו לו.

משם פשט המרד בכל ארץ מדי, כי רב מספר היהודים יושבי הרי חפתון, ולהם שם עד מאה קהלות, והם מבני הגולה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, וכלם גבורים אנשי מלחמה הנותנים חתיתם על שכניהם מסביב. וכראות דוד אלראי כי ידו רמה ובכל אשר יפנה ישכיל, וימצא את לבבו לשלוח מלאכיו אל אחינו שבבבל, להתאסף אליו ולגַבר חילים עד אשר תמצא ידם לעלות על ארץ הקדש ולהוציאה מיד בני הנכר המושלים בה. גם אמנם נמצאו רבים אשר חשו לקול הקריאה ויתאזרו עז לבוא בחיל גבור ישראל זה, ותקותם אמצתּם, כי בימיו ובימיהם תושע יהודה וישראל ישוב אל נחלתו. כי יצא להגבור אלראי שם בעולם וכבר ספרו ממנו גדֹלות ונפלאות עד אין מספר. כן נאמר עליו, כי בקרוא שלטן פרס אותו לבוא אליו, הלך אליו לבדו, ומחילו אין איש אתו, ויתיצב לפניו בלי חת, ויגד לו קשט אמרי אמת, כי הנהו מתנשא להיות למלך בעמו. ויהי כשמוע השלטן מפיהו את הדברים אלה ויחר אפו, ויצו לאסרהו בזקים ולהורידהו בכלא בעיר דבריסתאן אשר על נהר גוזן, מקום אשר אסירי המלך אסורים שם. ויהי ביום השלישי, בשבת המלך בעדת שריו ויועציו, להתיעץ אתם על אדות הקשר אשר נמצא ביהודים, ומה המשפט אשר יעשה באלראי המורד במלכות – והנה נצב אלראי לפניו לפתע פתאם בחדר המועצה, וידבר אליו עזות, ויגד לו, כי את מוראו לא יירא, ומהמון עבדיו לא יֵחת, כי בחכמתו ודעתו תפָּתחנה לפניו דלתים ובריחי ברזל יגָדעו. ובדברו נעלם מעיני כלם, רק קולו נשמע ופניו לא נראו עוד.

נפלאות כאלה וכאלה ספרו עליו בקרב אחינו, כי הוא יודע סודות הקבלה, ומשתמש בשם המפֹרש, אשר בכחו ישגיב על כל מעשי הטבע; בחפצו יתעלם מני עין ויהי לרֹאה ואינו נראה, וברצונו יצעד על פני מים ונהרות לא ישטפוהו, או יעשה לו “קפיצת הדרך” – כי בעצם היום אשר נראה לפני השלטן בסוד המועצה ראוהו אחיו בעיר עמדיה, הרחוקה משם דרך עשרה ימים. ועל כן בבוא הקריאה אל ראשי קהלות ישראל אשר באשור ובגדד ודמשק, להתאסף ולבוא עירה שושן על יד קבר דניאל הנביא, נהרו שמה רבים וכן שלמים. גם דניאל ראש הגולה התחפש ויבוא עם משפחתו, גם הגאון ר' שמואל הלוי בא שמה עם מנוחה בתו, ובדבר הזה לא יראו רע – כי לפקוד קברות קדושים היא אחת המִצות הנהוגות בארץ לכל יושביה.

_________

העיר שושן אשר בעילם המדינה עומדת על גבול פרס ובבל על נהר אוּלי¹⁴ היא היתה לפנים עיר גדולה מאד ומדת הקיפה הגיעה עד מאה ועשרים מיל ומלכי פרס חמדו אותה לשבתם בימי החרף, וירבו בה היכלים וארמונות וגנות ופרדסים אשר חרבותיהם עתה עודם מחמד כל עין וכמהן לא נמצאו בכל הארץ. שם בבירה השתמרו אוצרות הממלכה ולא היה קצה לעשרה. אך בתהפוכות ארץ, בזוָעות האדמה ומלחמות העמים חרבה ברֻבּה, ובניניה נשארו מעט מהרבה. העיר נמצאה על שני עברי הנהר מזה ומזה, מעבר האחד היו רוב יושביה יהודים במספר שבעת אלפים איש, ומעבר השני היו רוב תושביה מחמדים. ליהודים היו שם ארבעה עשר בתי כנסיות לתפלה, ולפני אחד מהם היה קבר דניאל איש חמודות. שם היו שוָקים הרבה למסחר, וגנות ופרדסים לענג ושעשעים, ויושביה כלם עשירים נכבדי ארץ, ־ ומעבר השני גרו עניי אדם אשר העולם חשך בעדם. והנה עברה רוח קנאה על העניים ויקנאו בשכניהם ויאמרו, כי כל העֹשר והכבוד בא להם בזכות דניאל הנביא הקבור אצלם. וידרשו מהם בחזקה להעתיק את ארון הנביא הקדוש אליהם ויבֹרכו גם הם לרגלו. ולא אבו העשירים שמוע להם, – ותהי מלחמה ארוכה ביניהם ורבים חללים נפלו מזה ומזה עד אשר קצרה נפש העשירים בעמלם, ויתפשרו יחדו להיות הארון שוכן ביניהם חליפות: שנה אחת מעבר מזה ושנּה אחת מעבר מזה, ככה יעשו שנים הרבה. ויהי היום ויסר שמה השלטן סינגר, המושל העליון על כל הארץ, וירא והנה המון עם רב, יהודים ומחמדים יחדו, נדחקים על הגשר, בהעבירם את הארון עמם כדרכם. ובהודע לו פשר דבר, חרה לו עד מאד, כי לא נכון לעשות כן לאחד קדוש, ולטלטל עצמותיו בלי חָשׂך. ויתן צו, להעמיד עמודי ברזל גבוהים בשני עברי הנהר, ולשים את הארון במכסה נחשת קלל ממֹרט ולתלותו על שלשלאות ברזל אשר יושמו בראשי העמודים, והיה הארון מרחף על פני הנהר בתָּוך, בגובה עשר אמות ממעל לו. וגם על הנהר נטה קו, לבל יבואו בו דיגים להשליך חכה או לפרוש עליו מכמרת במרחק שני מילים מזה ומזה – כי קדוש המקום לנביאנו. ומאמר המלך קימו יושבי העיר, ויעשו ככל אשר צום.

_________

אל המקום ההוא הקדיש דוד אלראי את קרואיו, והמונים המונים באו בחמשה עשר לחדש החמישי, הוא חדש מנחם אב, ליום הכָּסא, ויסורו אל חרבות הבנינים הריקים. היום היה להם למנוחה, כי אין לצאת החוצה מחם השמש הבוער כאש עד כי הנחשים הזוחלים יזֹרבו יצמתו ברחובות, והשערה אביב בהזרותה על פני חוץ תֵּעשה קלי מלהט היום¹⁵ – ובערב נאספו יחדו על הכר הנרחב אשר לפני המבצר והארמון אשר על ידו צפונה. הארמון ההוא בחר לו דוד אלראי לשבתו בעת ההיא; שם צוה מעון גם לנכבדי קרואיו, אשר נקבצו באו לשמוע מה ידבר הגואל החדש, הקם להושיע את ישראל ולחדש את ימיו כקדם.

כנטות צללי לילה ויצא אלראי ממעונו, ויעמוד על הרצפה אשר בראש המעלות הרחָבות, שבהן יעלו הארמונה. והאיש יפה מאד במראהו, גבה קומה וחסון כאלון, והוא לבוש בגדים פשוטים ככל יושבי ההרים, אך תערת חרבו כסף טהור תלויה בחגרת משי מרֻקמת חוטי זהב, ומאחריו שנים עשר גבורים אשר בחר לו מקרב אחיו החפתונים; כלם חמושים בחרבות גדולות ועקומות, מלאכת חרשי דמשק, וחניתות ארוכות וחדות נטויות על שכמם הימנית. לקול הקורא “הס!” נדמה כל ההמון, ואז השמיע אלראי הוד קולו, בנשאו מדברותיו אל העם הנאסף, ויעורר רוח כלם, בהשמיעו להם תהלת אבותיהם מלפנים, בסַפרו שלומם ושלותם בשבתם על אדמם קדשם, וגבורתם ועזוז נוראותם בהלחמם על נפשם עם כל הקמים עליהם. ויזכור את גבורות החשמונאים בימי אנטיוכס, ומעללי הקנאים במלחמותיהם עם הרומאים, ואמץ רוחם וחרף נפשם בחרבנות ירושלים וביתר, ויספר את החליפות והתמורוֹת אשר היו לארץ הקדש האבלה והשוממה מאז יצאוה בניה ויגלו ממנה ויזרו בארצות.

“ומה יקרה העיר ירושלים גם במפלתה! – קרא במגנת לב, בעזבו עליו שיחו – זאת העיר אשר יכבדוה עמים ויחוננו עפרה, קדש היא לכל בעלי אמונה. קדש היא להנוצרים – כי בה דרכו רגלי משיחם ושם הערה למות נפשו; קּדש היא למחמדים – כי אותה כִבד נביאם בחייו ואליה נשאהו המלאך גבריאל בחזון לבו¹⁶. וכמה דמים נשפכו מאז ועד הנה מבעלי שתי האמונות האלו, בהתאמצם לתקוע בה יתדם! ואנחנו, בניה מקדם, יורשיה על פי ה' מימי אבותינו הקדמונים; העיר אשר בה מלכו מלכינו, נבאו נביאינו, הורו חכמינו ומורינו הגדולים אשר מפיהם אנו חיים עד היום הזה; העיר אשר בה עמד בית מקדשנו ותפארתנו, אשר כבוד ה' היה עליו חופף ויהי ראשית גאוננו ותהלתנו לעיני כל הגוים – אנחנו, העם הנבחר, צאצאי האבות והמלכים והנביאים והמורים הגדולים, אשר להם נתיחש ובהם נתפאר עד היום; בני הארץ הקדושה והעיר המעטירה, אשר מאז יצאנו מהן גלה כבוד מאתנו, והננו עם נודד בגוים, עם מפֻזר ומפֹרד בכל קצוי ארץ, אשר חיינו תלואים לנו מנגד, בהיותנּו תמיד תלוים ברצון אחרים, אשר זרה להם רוחנו וכזרים נחשב להם עד עולם, – אנחנו בלבד נשב דומם איש תחתיו, נעמוד מנגד בהאבק עמים זרים על אדמת ירשתנו, נשא כל עמל וחרפה בארצות גלותנו – וממקומנו לא נמוש! האמנם כה שפלנו בנפשנו עד כי אבד מאתנו גם הרצון להשיב לנו כבודנו ברב או במעט ולהיות למצער ככל העמים אשר על פני האדמה?!”

וקול שאון כהמות ימים נשמע בקרב העם הנאסף. אלה בכו בקול גדול, אלה הביעו כעשם והותם בהתמרמרם על נפשם, ואלה התעוררו לקראת נשק ויענו בקול: “היה לנו לראש ואל כל אשר תשלחנו נלך!”.

אז עלה דודי הנשיא עם הגאון ר' שמואל על גרם המעלות, וישא קולו למען ישמע כל העם בדַברו בו לאמר:

“הן כל דבריך אלה צדקו יחדו. ומי יתן ותבוא שאלתי ובאה גאולת עמנו, והייתי אני הראשון להניח שררתי מידי ולתתה לטוב ממני. אבל איך נקשור קשר באדוננו הכליף המושל בכל המאמינים, מגבול פרס ועד נחל מצרים, והוא מושל חסד ולבו אך טוב לישראל? הזה ישרנו ואמתנו נגדה נא לכל העמים אשר בתוכם אנחנו יושבים, כי נרים יד באדונינו, שהם דורשי שלומנו ואנשי חסדנו?”

“חלילה לנו מה' למרוד בהכליף קוטבּדין, אשר לא עזב חסדו ואמתו מאחינו! – ענה דוד אלראי בלב תמים – גם במלכי פרס המציקים לנו לא נרים יד. וזה לך האות: כי בכבשנו את מבצר אלמעדיה לא שלחנו יד במושלהו סין־עדין אשר נפל בעצומינו, ונברכהו בשם ה' ונשלחהו בשלום. גם לסינגר, המושל העליון בארץ פרס, ערכתי אמרי שפר, וארבה עליו תחנונים להיות לנו כהמלך כרש מלפנים, והיה שמו לברכה בקרב עמנו כמהו. הן כל ישענו וחפצנו לשוב אל ארץ אבותינו, אל אדמת ירשתנו אשר הגלינו ממנה בימי רע, והזרים אשר נאחזו בה יֵצאו להם להאָחז בקרב אחיהם ולמלא מקומותינו אשר נעזוב להם אחרינו, אז נשקיט להם מריב ואיש על מקומו יבוא בשלום. כדברים האלה ערכתי אל כל מלכי הארצות הקרובות, ובזאת יבָּחנו: אם שלמים הם אתנו, יניחונו לעבור בשלום דרך ארצותם אָכלנו במחיר נקח ומימינו בכסף נשתה עד הגיענו אל המנוחה ואל הנחלה אשר נתן ה' לאבותינו. ואם בחרב יצאו לקראתנו, – אות הוא כי לעבדי עולם יחשבונו וטובתם בל עלינו!”.

“הנה דבריו טובים ונכוחים! – נשמעו קולות מקרב הנאספים – אנחנו לשלום פנינו מועדות, ואשר יקראו עלינו מלחמה, וידענו את אשר נעשה!”

“כנים, כנים הדברים! – ענה כל ההמון – ואשר יענה אחרת, לא לנו הוא כי אם לצרינו!”.

אחר הדברים האלה לא ערב עוד דודי הנשיא את לבבו להשיב אמרים לדוד אלראי. גם הגאון ר' שמואל העומד על ידו עצר ברוחו וישבות מענות דבר.

“שש אני לראות – אמר אלראי – כי עוד לא נסע יתרנו בנו; עוד יש בתוכנו אנשי לבב, המתעוררים לישע עמם ולקרב אליו גאָלה. לכן דעו לכם כי העת משחקת לפנינו ושעת הכֹּשר הגיעה. הנה הנוצרים והמחמדים נאבקים זה כמה על אדמת הקדש ועל המדינות סביבותיה, וחרב מלחמה ארוכה ונוראה תחלוש אותם גם יחד. והלא מוּדעת היא, כי בהאבק שנים זמן רב ייגעו וייעפו יחדו, ואז נקל לשלישי אשר כחו חדש עמו לנפול עליהם ולהכריע שניהם כאחד. גם פה בארצנו רבה המבוכה על ידי המלכים הרבים המושלים בה איש בקצהו. גם שם בארץ בבל רבו השלטנים התוגרמים המתנשאים איש על כסאו במקום ממשלתו, באשור לבד, בבגדד לבד ובדמשק לבד, וידי הכליף, המושל העליון, רפות, וממלכתו נקרעת על ידי אנשי מעשהו: המשנים, השלישים, שרי החיל והעמירים הרבים, המושכים אותה איש אליו. ואם נהיה אנחנו שכם אחד לעמוד איש לימין רעהו, אז נחזק מכלם. הן כמאה וחמשים אלף מאחינו נמצאים בפרס, כמאתים אלף בבבל, כשלש מאות אלף בארץ ערב, כשבעים אלף בגיבה¹⁷ וסמרכנת¹⁸, כחמשים אלף בהרי חפתון, כששים אלף בהרי ניסבון¹⁹ אשר על נהר גוזן²⁰, והחפתונים והניסבונים גבורי חיל כולם, נושקי רומי קשת, ואיש איש מהם קולע את השערה ולא יחטיא. הנה ראשיהם נתנו יד לי, והנם נמצאים פה אתנו. והניסבונים עוד הביאו עמם את ראשי השבט “בני גוֹץ”²¹. אמנם בני נכר הארץ המה, ואת אלהינו אינם עובדים, כי עובדים הם לאלהי הרוח; אבל שלמים הם עם אחינו שכניהם, והם בני בריתם מאז מעולם. ועתה הם נכונים להיות לעזר להם ולעמוד לימיננו בכל מלחמותינו. הנה מספר בני עמנו בארצות אשר הזכרתי שמונה מאות ושלשים אלף איש, מלבד שבט בני־גוץ ומלבד אחינו יושבי הודו וכוש וחוילה ומצרים וסוריה וארץ הקדש וארץ יון והאיים וכל ארצות המערב. היבצר ממנו איפוא לעשות חיל וצבא ולהשיב לנו את ארץ אבותינו להאחז בה כבימי קדם?”.

“לך לפנינו, וכל אשר תצונו נעשה!” – נשמעו קולות כל הנאספים, בנשאם כפיהם אליו ברגש.

“ברוכים אתם, אחי! כי נכח ה' דרככם. כן יהי נא חסדו עמנו לעזרנו, ישלח לנו אורו ואמתו, והם ינחוני ויביאוני אל מחוץ חפצנו!”

“עתה קומו וסעו לכם לשלום איש למקומו – כלה אלראי דבריו – לכו ועשו בשם ה‘! דברו על לב אחיכם, הזכירום את ארץ קדשנו וירושלים העלו על לבבכם! העירו רוחם להתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי עת לעשות. וכתם קיץ, כאשר תחדל השמש ללהט ארץ ויושבי בה, תשובו אלינו איש מקצהו, ואם יהיה ה’ עמנו, נזכה לשמוח יחדו ולחג חג הפסח לשנה הבאה בירושלים”.

“לשנה הבאה בירושלים!” – קראו כלם בברכם איש את רעהו ובעזבם מקומם לשוב בדרך באו.

_________

בערב ההוא נועדנו אני ונחמה רעיתי עם מנוחה בת הגאון אל שפת הנהר אוּלי בינות לעמודי הארון הקדוש, ששׁם יעד לה דוד אלראי להַראות עמה ולחדש ברית אהבתם. הירח המלא שפך אור לבן על מי הנהר המתנוססים כרצי כסף, וקרנים מידו לו התרוצצו בזהר נפלא על המכסה הממֹרט אשר לארון, והנה נדמה כמו מרחף הוא ברוח על פני הנהר הזה אשר ראה את הנביא על שפתו בעוד בחיים חיתו. המראה הזה העיר בלבבנו רגשי קדש, כמו תחזינה עינינו את המלאך הנראה כמראה גבר להבין להנביא את המחזה. ומי יודע? אולי באה אחרית הימים הרבים אשר להם נסתם החזון עד עת קץ; אולי האיש הזה אשר עשה עמנו חֹזה הוא “המשיח הנגיד” אשר יגביר ברית לרבים ויביא צדק עולמים!

עודני תפוש ברוב שרעפי והנה דוד אלראי עומד לפנינו!

“אחרתי מעט לבוא – אמר בהשתחוֹתו לכלנו – כי עצרוני נשיאי השבט הגוצי בהפָּרדם ממני. ואתם כגדל חסדכם סלחו נא לי! ואת מנוחה ידידות נפשי, הלא תחניני ותשאי פני על תתי לאחרים מהרגעים האלה, אשר הקדשתים לך – כי הם יקרבו לנו את היום אשר יאחדנו בברית עולם לעיני השמש, ולא אכנף עוד מפני אביך המקשיח לבו מאהבתי – כי גם הוא ישלם לי ברצות ה' פעלי ודרכי”.

“מי יתן ויבואו דבריך!” – אמרה מנוחה ותתאנח.

“אביה לא יאמין בך – אמרתי לו – ודואג הוא לעמנו פן ירע לו עתה מאז”.

“אנא, אל תחשוב זאת לעון לו – קּראה מנוחה – כי באמונתו התמה מחכה הוא למעשה נסים, לאותות ונפלאות אשר חזו לנו אבותינו כרפות כחם, באבוד להם כל תקוה לפרוק מעליהם עֹל סֻבלם ולהוָשע בעֹצם ידם ככל עמי עולם”.

“חלילה לי מקצוף עליו! כי כמהו הלא רבים עמנו, אשר מרוב אמונה בגאולה נסית לא יאמינו בתשועה טבעית. אבל יבוא היום וגם עדיהם יָאתה, אז יוָכחו גם הם לדעת כי טוב מראה עיניהם מהלָך נפש. אז יָשלם גם אביך לי, כי יגל כבודו בישועת עמו ולא ימנע עוד את בתו מהאיש אשר ה' חפץ ביקרו”.

– “יבואו נא דבריך ועל פני כל יכבדך! – ענתה מנוחה בעינים מאירות – עלה והצלח ואז יהיה הוא נושא דגלך כרבנו עקיבה להגבור בר כוכבא מלפנים”²².

“וככבוד אשר עשה ר' עקיבה לרחל אשתו כן אעשה לך, מנוחה, אהובת נפשי! – קרא אלראי באחזו ידה ברגש – הן הוא ענד עטרה לראשה בעשותו לה “ירושלים של זהב”²³, ואני אענדך עטרות לי ואתן לך ירושלים של אבן, ירושלים הבנויה, היקרה מכל אבני חן!”

“אבל השמת לבך, יקירי, אל אהרית ר' עקיבה, בתמכו גורלו בחבל בר כוכבא, אשר כבגוד בו מזלו נהפך לבר כוזיבא?” – אמרה מנוחה בדאגה.

“אנכי לפנים אביט ולא לאחור – ענה אלראי בבטחה – אבל זאת לדעת ואותה כבר הגדתי כי לא כימי אבותינו בירושלים וביתר הימים האלה. בימיהם היה העם הרומאי גוי איתן, שליט בכל הארץ, וכל העמים אשר כבש היו בידו לכלי משחית, לחבל בהם את העם האחד או השני הנועז לעמוד בפניו. בימינו אלה חדל העם הזה לתת חתיתו בארצות החיים, חלף ואיננו עוד, וכל העמים התפרדו, כי נטשו חבליהם, ואין מחזיק אותם ביד חזקה להטותם אל אשר יחפוץ. כלם כצאן יתעו ואיש לדרכו יפנה. לעת הזאת אין לנו כי אם להתנער ולהיות שכם אחד, אז נחזק אנחנו משכנינו וחפץ ה' בידנו יצלח. הן זה משוש דרכי וזאת המטרה אשר הצבתי לי בחיי. ידעתי גם ידעתי כי לא על נקלה אגיע אל המטרה, ואולי יכבד הדבר ממני ונפול אפול תחתיו; אבל הואילו נא והגידו לי: היש דבר אשר ירכש לו האדם בלי עמל וחרף נפש? הביטו ארחות סוחרים, עוברי דרך המדבר או דרך אניה בלב ים, אשר חמס שודדים לא יחרידם ואימת סופות וסערות לא תבעתם, בתקותם להגיע ולבוא אל מחוז חפצם. ובעד מה ישליכו נפשם מנגד? בעד כסף נמאס, בשאפם לעשות עשר ולצבור הון למו. לא כאלה חלקי – כי לדבר נעלה ונשגב מזה אשא נפשי, בצאתי לישע עמי, לגאולת אחי האובדים והנדחים, לירשת ארץ נחלתנו אשר נהפכה לזרים. אם יצלח חפצי בידי, והיה שמי לברכה בעמי עד עולם, ושפרה עלי נחלתי באשה טובה ויקרה אשר רק בה אשמח בחיים ואראה בטובה, ואם לא – מה ממני יהלוך? הלא טוב כי תמות בנֹער נפשי משׂבוע ימים ועמל – כי לא אוכל לראות את עמי עבד לרבים, אף לא אוכל לראות חיים – בלעדיך!”

“קוה אל ה‘, ידידי, ובו יחזק לבך! – אמרה מנוחה באהבה וחמלה – שים בה’ מבטחך, ובחמלתו על עמו יצליח את דרכך וכל משאלותיך ימלא!”.

בדברים האלה נפרדנו ממנו, כי לא יכלנו עוד להתמהמה, ונשב הביתה רגעים אחדים לפני שוב הנשיא והגאון מקצה העיר, בשלחם את ראשי הקהלות, אשר עוד בלילה ההוא יצאו לדרכם.

_________

“מי ראה כזאת ומי שמע כאלה – קרא הגאון בחמה, בצעדו עם הנשיא אלינו החדרה – כי יתאמר איש זר, אשר לא משֹׁרש דוד מוצאו, להביא גאולה לעמנו ולהשיב לנו את ארץ אבותינו בלי מלחמת גוג ומגוג, העתידה להיות לפני הגאולה, ובלא כל הנסים והנפלאות היעודים לנו על פי הקבלה, כי אם ביד חזקה ובזרוע נטויה בלבד, כדרכי הגוים המגֻשמים במלחמותיהם המה!”.

“אולי הוא משיח בן יוסף, העתיד להיות קודם לכל זה ולפנות דרך למשיח בן דוד” – אמר הנשיא.

לדבר הזה התחלחלה מנוחה מאד, בעלות על לבה אחרית המשיח הראשון, אשר “סופו ליהרג”²⁴.

ואנכי בנתי לרעה, ואבחר אמרים להרגיע לבבה, ואען ואומר:

“אבל גם משיח בן יוסף יגדיל לעשות – כי יצמיח הגאולה הראשונה ויוליכנו קוממיות לארצנו ויעלנו לירושלים עיר קדשנו. גם יבנה את בית המקדש ויקריב קרבנות, ואשר תרד מן השמים ותאכל את עֹלותיו, לאות כי רצה ה' את מעשיו”²⁵.

“לא לאיש כזה יַראה ה' אותותיו לטובה, ככל הדברים הנאמרים במשיח בן יוסף – ענה הגאון – כי לא לאמונה יגבר בארץ. וזה לכם האות: כי בכל דבריו לא זכר את המצוֹת התלויות בארץ, אשר רק למענן תכלינה עינינו לארץ אבותינו ולירושלים עיר קדשנו, למען נוכל שם לעשות חובותינו ולהשלים מנין המצות כהלכתן. לא כן האיש הזה עמו, כי הוא עשה את הטפל לעיקר, בלכתו אחרי רעיון לבו לאמר: כי אדיר כל חפצו להושיב את עמנו בארץ אבותיו, למען ישב על אדמתו ויאכל לשָׂבעה מעמל כפיו ככל הגוים אשר על פני האדמה. דרך כזה לא יתכן בעיני, על כן מאסתיו”.

"איכה תאמר, רבנו, שקיום המצות עיקר וקיום עמנו אך טפל להן – שאלתיו אני – והלא אמרו חכמינו על הכתוב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם²⁶, “היא מסוּרה בידכם ולא אתם מסורים בידה”²⁷.

“שאני התם – ענה הגאון – כי בפקוּח נפש הכתוב מדבר”.

“והיש לנו פקוח נפש גדול משיבת עמנו לארצנו? – עוררתי על דברו – כמה נפשות נאבדו מאתנו בעתותי החַרום והשמדות! כמה נפזרו עצמות בני עמנו בארצות פזוריהם, בעלות עליהם רוח המושל האחד או השני או חמת העמים אשר בהם יתגוררו! אם לא תדע לך, רבנו המורה לצדקה, קרא נא את המגלות השמורות במשפחתנו מדור לדור, והיית בעיניך כעובר בנהרי נחלי דם ודמעה, הנמשכים לרגלי עמנו בכל ארצות נדודיו כמים שאין להם סוף!”

כן קראתי בחֻמי, ועיני כל נמלאו דמעה, וגם הגאון עצר במלים, כי נגעו הדברים עד הנפש.

“והכי ישיבת הארץ בלבד קטנה היא בערכה? – אמר הנשיא – והלא היא שקולה כנגד כל המצות שבתורה”²⁸.

“אמנם ישוב ארץ ישראל מצוה גדולה היא – נאנס הגאון להודות כי כן אמרו חכמינו: “הלוקח בית בארץ ישראל כותבים עלינו אוֹנו אפילו בשבת”²⁹; אבל במה דברים אמורים, כשהלקיחה בשלום ובנחת, אבל לא ביד חזקה. וכן אמרו חכמינו על הפסוק “השבעתי אתכם”³⁰, שהשביע הקב”ה את ישראל “שלא יעלו בחומה”³¹.

"על זאת אמנם יש להשיב – ענתה מנוחה בתו המלֻמדת – כי השבועה הזאת חלה רק על הגליות הראשונות, אשר כבוּש העמים נועד לעמנו מאת ה' על פי נביאיו, מה שאין כן בגלות האחרונה, שלא היתה עליה נבואה מאת ה', והכובשים נטלוה ממנו שלא כדין, ויש להם דין גזלן ואין קרקע נגזלת³².

"גם זו רק טענה לעתיד לבוא ולא עתה – ענה הגאון – ואף כי לנו אנשי בבל, שעלינו נאמר³³: “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם”³⁴.

“הלא זו היתה רק דעת רב יהודה – השיבה על דבריו – ורב זירא לא הסכים לו, אף השתמט ממנו ועלה לארץ הקודש”.

“אבל גם הוא עלה בדרך שלום ובלי רעש מלחמה – כי בעצמו הלא מנה זאת בין השבועות שהשביע הקב”ה את ישראל: שלא ידחקו את הקץ³⁵.

“נגד זו יש גם דעה אחרת – הוסיפה לענות – כאמור על אדות אבלי ציון “שהקב”ה עתיד ליתן להם נצחם על אויביהם שנאמר: ונודע בגוים זרעם³⁶, אל תקרא זרעם אלא זרועם³⁷”.

“גם זה נאמר רק על ימות המשיח – הקשה אליה הגאון – וכל זמן שלא נראו אותותיו אין לאבלי ציון – ואף כי ליושבי בבל – לזוז ממקומם, פן ירֵעו להם בזה מאז. והאיש אשר יסיתם לעלות בחומה ולבקש ישועתם בכח הזרוע, הרי זה עוכר ישראל וראוי לבערו מן הארץ”.

“אבל, אדוני אבי! – קראה מנוחה בחננה קולה – למה זה תחרד אל אלראי את כל החרדה הזאת? והלא כל ישעו וחפצו לכבוש את ארץ ישראל ולא את בבל, וארץ ישראל הלא היא ביד הנוצרים, ואולי יש תקוה כי בדבר הזה יהיו גם המחמדים לעֵזר לו, ושלום אמת יהיה ביניהם”.

“ומי שמך למליץ יושר לו? – גער בה אביה בחמתו – אולי גם אַתּ עמו בקושרים? אולי ישיאך זדון לבך לזכור ראשונות ולקרב את אשר ארחק?… אזי דעי לך כי תאות לבך לא תנתן לך עד עולם. וגם עצת אלראי לא תקום ולא תהיה, בנפשי נשבעתי”!.

“אל נא יחר אפך בבתך אשר נכֹחות תדבר – אמר הנשיא – הן אנכי בחנתי דרך אלראי ואדע כי אך שלום ידבר במושלנו, ולולא זאת אזי לא ערבתי את לבי לבוא הנה ולהפוך בזכותו בדִברנו על אדתיו”.

“גם אתה אדוני הנשיא כאדם תשגה, ואך לשוא תַשלה את נפשך במחשבות שלום, כי הדרך הזה לא יתכן – ענה הגאון בהתאמצו למשול ברוחו. הן לא בעצת שלום בא אל מלכי פרס מראשית דרכו, כי אם ביד חזקה, בכבשו את מבצר אל־מעדיה בסערת מלחמה, בכרתו בריתו עם הגוצים שונאי הפרסים מתמול שלשם ובהעמידו משמרות חילו בעילם המדינה. בזה נכתם עונו לפני מלכי פרס, והשלטן לא יאבה עוד סלוח לו, וגם הכליף “מושל כל המאמינים” לא יחרש לו. והיה כי תפרץ מלחמה שם, והתעוררו כל המחמדים למלחמת הקדש, כדרכם, והכינו לעמנו מטבח בעון אלראי, וכִלו חלילה את השארית הנמצאה”.

פלצות אחזה את מנוחה לשמע החזות הקשה אשר הגיד אביה לעמנו בדבר אלראי אהוב לבבה, גם דודי חרד למשמע אזניו. אך אנכי נחמתים באמרי פי, ואעודדם בדברי נכֹחה, כי עוד עתותינו בידינו, לבלי התערב בדבר עד אשר נראה מה ילד יום, נשמעה מה ידבר הכליף על המקרים המתרגשים לבוא, אז נחשב דרכנו ונדע מה נעשה לטוב לנו ולאחינו.

ובזה תמו דברינו. ונאכל ארוחתנו, ואחר עלינו על גמלינו ונאחז דרכנו בעוד לילה, ונשב בשלום אל מקומנו.

_________

ודברי הגאון כרֻבם באו ויאתיו – כי גדל אף מלכי פרס על היהודים המתפרצים מפניהם לעזוב את ארצם. אבל רֻבם החישו מפלט להם אל אלראי מגנם ומשגכם, וישיתו נוספות על חילו ההולך ורב מיום ליום. והחפתונים והניסבונים הראו גבורותיהם במלחמותיהם עם חיל פרס, וגם גדודי הגוצים היו עזר למו, עד כי נמֹגו הפרסים מפניהם. ויד אלראי רוממה, וכל חבל ארץ פרס אשר על גבול בבל צפונה־מערבה נפל בעצומיו, וכבוד שמו הולך וגדול.

שֵׁמע גבורותיו ונצחונותיו הגיע עד בגדד הבירה, ומהבילי עם שמו עליהם נוספות בנסים ונפלאות אשר ספוריהם גדלו ורבו בעברם מפה אל פה. וכל המון אחינו שמח לקראתם, ותחי רוחו באמונתו, כי הנה קרב קץ ישענו ושנת גאולתנו באה. אבל ל__(?) לב? חכמינו ומורינו וגדולינו חלק בקרבם: בני הנעורים אשר במשפחתנו שמחו לשמועה כי באה, ותשאם רוחם להלָוות אל גבור עמנו ולהספח על מחנהו; מנוחה בת הגאון עלצה בעלילות אלראי ותהי נכונה לעזוב את אביה בלאט ולצאת עמָנו, לחלק עם ידידה מנת חלקו ולתמוך אשוריו במעגלותיה: לא כן היה עם לבב אביה, כי נצחונות אלראי היו עשן באפו ותהלתו כאש יוקדת בעצמותיו. אחריו נמשכו “הבטלנים”, ראשי הישיבות, שהם חבריו ואנשי מעשהו. רק דודי הנשיא עמד מרחוק; הוא לא התערב עם שונים, גם לא חשב רעה על הגבור המנצח, אך חכה לימים יבואו, ונפשו כלתה לדעת מה יאמר הכליף על כל אלה. אבל מהכליף נסתם חזון, כי התבודד כל העת בסתר חדריו, כדרכו, וזה כמה לא נקרא איש מהשרים המסתופפים בחצריו לבוא לפניו. –––

באחד מימי הגשמים, בסוף החדש התשיעי, הוא חדש כסלו, בא רץ אחר רץ אל דודי הנשיא ויחדו הבהילוהו לבוא אל הכליף, כי דבר נחוץ לו אליו. וימהר דודי וילבש בגדיו החמודות, וירכב על סוסו, ויבַהל את גדוד רוכביו לרוץ לפניו, כי זה משפט הנשיא, ראש הגולה, מדי עברו ברחובות עיר לבוא לפני הכליף. הדבר נודע בעיר וכל בני עמנו היושבים בה התגודדו ויחנו על רחוב הנשיא, גם הזקנים, ראשי הישיבות, והגאון בראשם, חשו באו אל בית דודי, לדעת דבר הכליף ומה הפקודה היוצאת מפיהו, הטובה היא אם רעה, הלשבט או לחסד?

כיובל שנים ארכה השעה לכלנו עד שוב הנשיא אלינו בפנים זועפים. עמו יחדו בא שר פרסי אשר יצא אתו מהיכל הכליף, וגדוד רוכבים מזֻינים עבר אחריו לכבודו ויעמוד לפני ארמוננו.

כבוא דודי עם השר הפרסי אל מעון כבודו, קראה להנאו(?) להגאון? לבוא אליו החדרה. ויורהו על הארח ויאמר לו:

“הנה זה השר סין־עדין, מושל העיר אלמעדיה, אשר הונהו דוד אלראי ממבצר משגבו. והוא בא במלאכות השלטון סינגר, המושל העליון בפרס, ובידו מכתב לאדוניו הכליף ואגרת ערוכה אלי; בה יזהירני בכח השררה אשר לי על כל בני הגולה, להניא את אלראי מעשות עוד זר מעשהו, פן יחרה אף סינגר ועשה כלה ביהודים הנמצאים במדינות ממשלתו. והכליף מלא אחריו, ויצוני לעשות ככל אשר ידרוש שלטן פרס מידי. ואלה המכתבים אשר הביא השר עמו מאת הרב שר שלום, הממונה מאתנו באיספהאן הבירה, ומאת ראשי קהלות אחינו יושבי ערי המזרח והדרום, אשר לא הגיעה אליהן יד אלראי להדיחן; כלם מחלים פנינו לחוש לעזרתם ולקרוא חרם על אלראי, העבד המתפרץ מפני אדוניו – כי זו התחבֻּלה האחת להסיר לב העם מאחריו ולהפר מחשבות אונו. והמכשלה הזאת תחת ידנו!”

“הראית איך באו הדברים ככל אשר חזיתי מראש? – קרא הגאון בצהלת נצחון, ככלותו לקרוא את המכתבים – עתה לא נוכל עוד לעמוד מרחוק ולחשות, כהמיט משיח שקר שׂאה עלינו ועל עמנו!”

ובדברו פתח הדלת ויקרא לזקני הישיבות להכנס ולבוא גם הם החדרה. ועד מהרה הוכן לעיני סין־עדין נוסח החרם הגדול אשר קרא ר' שמואל על דוד אלראי, על דעת המקום ועל דעת הנשיא והגאון והבית־דין הגדול אשר בבגדד הבירה, – אם לא ישוב מדרכו הרעה, ולא יחדל להתקשר ולעשות חיל ולהביא את העם בסכנה גדולה כזאת. החרם נכתב ביד הגאון ונחתם בטבעת ראש הגולה ונמסר לידי שני שליחי בית דין, אנשים עזים וכבירי כח אשר לא ישובו מפני כל. ועוד בערב ההוא יצאו לדרכם לבוא אל מחנה אלראי, וסין־עדין נלווה עליהם להראותם הדרך.

_________

והשמועה נסבה בעיר כי בהסכם הנשיא הכה הגאון ובית דינו את דוד אלראי חרם, וימס לבב כל ויהי למים. גם הגבורים בנו, אשר התעתדו אלי נשק ויתנדבו לבוא בחיל צבאו, אספו ידיהם ויאמרו נואש – כי מי זה ישאל עוד לשלום, ומי יסור עוד אל איש אשר גם קרבתו תועבה? כי קללת הרבנים רובצת עליו, ומאֵרתם על כל הנלוים על דגלו! רק נפש אחת לא השגיחה על זאת, מנוחה בת הגאון אמצה לבבה ותתחזק במעוז אהבתה ואמונתה, ותשפוך חמתה על המחרימים, היושבים שאנן בסתר חדרם ומשלחים חציהם למרחוק.

“תמה אני ולא אדע על מה חרדו את כל החרדה הזאת! – קראה בחמת רוחה, בעמדה בקרב בני הנעורים אשר נאספו אל ביתי כדרכם – ואת מי דאגו וייראו? לו היה לאל יד סינגר, העריץ הפרסי, לעשות רעה ליהודים היושבים בארצו; לולא היתה עליו אימת אלראי, פן יקום ממנו שבעתים את הרעה אשר יעשה לעמנו, אזי לא שלח מלאכו לבקש עזרת הכליף ולּחלות פני ראש הגולה לענות על ריב לנטות. חמסי על הנשיא, אשר מהר להקשיב לקול אבי ולעשות פקודתו. הן אנכי לא אוכל לצאת לריב עם אבי או אף להשיב על דבריו בפניו, כי בתו אני ועלי לכבדו ולבלי עשות מאומה למרות עיני כבודו; אבל למה זה חת הנשיא ממנו וימהר לבטל רצונו ודעתו מפניו? הן יודעת אניִ נאמנה כי ישרים דרכי אלראי בעיני הנשיא וחפץ הוא ביקרו, רק מפני אבי נחת הוא ויתן חותמו על החרם ולבו בל עמו!”.

“דודנו הנשיא ירא אלהים מרבים – ענה שמואל גיסי ובן דודתי – והנהו שומע בקול אביך מפני כבוד התורה החופף עליו, כי גאון הוא ומי כמוהו מורה? אבל זאת פליאה היא: מה ראה הגאון על ככה לקפוץ ולהטיל חרם על האיש המשליך נפשו מנגד בעד עמו להביא לו גאולת עולם? הן מסֹרת היא בידנו, כי הגואל יעלה בראשונה עם שרידי עשרת השבטים מגלות אשור – ומאין איפוא יעלה אם לא מארץ אשר היתה ממלכת אשור מלפנים? ומאין יבוא עזרנו אם לא מהנסבונים, שהם בני ארבעה שבטים, שבטי דן וזבלון ואשר נפתלי, והחפתונים, שגם הם מן הגלות הראשונה אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, אף שלא נודע עוד יחוסם לאיזה שבטים נחשבו?”.

“גם אני לא אדע ולא אבין דרך הרבנים – אמרתי – המתאמצים מעודם לכלוא את עמנו ולבצור רוחו, פן יתעודד וישוב להיות לעם ככל משפחות בני האדם אשר בעולם! מאמינים הם בהקבלה, כי אין הגאולה באה אלא במלחמות גדולות אשר תהיינה בין המשיח ומלכי אומות העולם, ובכל זאת מדי יעמוד לנו גבור חיל עזוז מלחמה, וקמו המה והיתה ידם בו ראשונה לגורהו בחרמם ולהסיר לב העם מאחריו. אם כה יהיה משפטם תמיד הלא אין לדבר סוף, ומתי יהיה קץ הפלאות?”.

“הם אוספים רוח בחפניהם וסוככים בדלתים ים! – קראה מנוחה בעז רוחה ומעיניה ברקים הלכו – החרמים, אשר בהם רב כחם, הם גדרות לבני צאן, משמרות לעתודים ולכל בהמה דקה, לעצרם בקרב העדר. האריה ידלג עליהם בקפיצה אחת או יפרוץ כל גדריהם ויפק זממו. לשוא יריקו “הבטלנים” את אשפתם, יורו במו אפל ללב אמיץ – נצחון אחד יכריע את הכל! יצלח נא אלראי במלחמה אחת גדולה, ויַענו גם המה מפניו, וחתו ובֹשו מפחזותם, והפה שאסר יהיה גם הפה שהתיר!”

_________

והמלחמה הגדולה באה, ואלראי הצליח בה, והנצחון הכריע את הכף – על מרומי שדה! אחרי שבועות מספר באה השמועה, כי הכה אלראי את חיל סינגר מכה רבה, והעיר חמדן³⁸, השניה לאיספהאן הבירה, פתחה לפניו שעריה. וסינגר נס מנוסת חרב אל עיר מלכותו, לבצרה ולהשגב בה מפני פחד אלראי ואנשי חילו אשר מאריות גברו. ונפש מנוחה דרכה עז ותצק מרוחה על כלנו. ונהי נכונים להיות שכם אחד ולשית ידנו עם אלראי ולדגול בשמו. גם הנשיא השיב אל לבו ויחל להאמין כי קרוב קץ ישענו, וינחם על הסכמתו אשר נתן להגאון לקרוא חרם על אביר ישראל וגואלו, ונפשו קותה למצוא עצה לרצות את הכליף, אשר באמת היה אוהב ישראל ובטובתו חפץ מאד.

כן נהרנו באור התקוה המשחקת לפנינו ונחש עתידות לנו.

אבל החץ אשר שֻלח אל המחנה עשה משלחתו ויעף ויגיע אל המטרה!

שני השליחים הגיעו חרש אל המחנה בראש האשמרת התיכונה, בהיות כל החיל הרב הוזים שוכבים על משכבותם, אפס קציהם נצבים על משמרותיהם, לשמור את אחיהם מכל צר ואויב כשיפול עליהם פתאום. ויהי בקרוב שליחי ישראל אליהם, וישלחו מתוכם איש אחד להורותם הדרך לבוא אל אהל ראשי המטות, החונים על דגליהם לפני אהל אלראי מערבה. והשליחים העירום בלאט ויַראום את הגליון אשר הביאו עמם למקרא.

קסם בפסת הגליון ההוא אשר שמו לפניהם! כי למראהו הוטלו כל מפַקדי הצבא, אספו שרי החיל את ידיהם, ותהי חתת אלהים על כלם – כי מה זה יעז בנפשו לעבור על חרם הגאון ובית דינו ולמרות פי הנשיא, הראש לכל בני הגולה, אשר שם עליו חתמו, להעיד על אמתתו! עד מהרה הוקם כל החיל על רגליו, ועוד באשמורה ההיא הוסרו הדגלים, נִסעו היתדות, נתקו היריעות, נאספו האהלים השטוחים על פני כל מרחבי המקום, וכל המכנה נמוג וילך והלום – כי היו להם דברי החרם כשׂאת פתאם, כשער קטב, אשר שערם ממקומם ויפיצם כמץ עובר. וכל זה נעשה חרש, בעוד אלראי ישן שאנן על משכבו באוהל אפדנו, מבלי דעת עד מה. גם גדוד גבוריו השומרים לראשו עזבהו לנפשו – כי חזקה עליהם פקודת פקידיהם, המקשיבים לקול שני השליחים, הבאים בשם הבית־דין הגדול שבבבל, לבצע מעשיהם באיש חרמם.

לפנות הבוקר הקיצו אנשי ברית אלראי, צבא הגוּזים אשר עמדו מאחרי אהל אלראי מזרחה, וישתוממו למראה עיניהם, כי הנה כל שדה מערכות ישראל הורק מאדם. וימהרו פקידיהם ויבואו האהלה, לראות את אלראי ולדעת מה היה לו. וימצאוהו שוכב מת על משכבו וחנית ממֹרטה תקועה בצלעו, ועל השלחן גליון כתוב ותחתיו חתם גדול בדמות ארי רובץ ויד אדם שלוחה ממעל לו. ויבקשו וימצאו אנשים עברים מהנחשלים אשר במחנה, ומפיהם נודע להם כי הָחרם איש בריתם, הגבור המנצח, על ידי ראשי בני עמו – וינועו ויסוגו לאחור. כי גם הם, ככל הגוים היושבים בבבל האמינו אמונת אמן, כי את אשר יברכו רבני ישראל יבֹרך, ואת כל אשר יאֹרו יוּאר.

זאת היתה אחרית אלראי, גבור עמנו, אשר נשאהו לבבו ללכת בכחו להושיע את ישראל, ואת פי רבניו וגדוליו לא שאל!

כל זה נודע לנו מפי אחינו פליטי החיל, אשר יצאו מפרס ויהיו במחנה אלראי. ובהכזב תוחלתם בו יראו לשוב עוד אל ארצם, וינועו לבא בקרב אחיהם בבלה. ושני השליחים לא שבו עוד בגדדה, כי יראו את הנשיא והגאון פן יעשו בהם שפטים על דם אלראי אשר שפכו – כי נפתו לסין־עדין בעבור הבצע, והוא הוליכם עמו אל השלטן, אשר שמח לקראתם ויתן להם מתנות כיד המלך ויושיבם בארצו.

ובהודע לסינגר כי נשבר שבט מכהו, וישב אליו מבטחו עם גאון עריצותו וקשי לבבו, ויתעורר על היהודים לקחת נקמתו מהם. ויתפוש את ראשי הקהלות ואת כל איש נכבד ובעל בעמו, ויאסרם בכבלים וישיבם במשמר ויהי נכון לעשות בהם שפטים, וכשמוע זאת דודי הנשיא מהר אל הכליף ויתחנן לפניו בעד עמו, ויתן הכליף על ידו אגרת שלומים לשלטן פרס, לשאת פני ראש הגולה ולעשות כבקשתו. ודודי כפר את פני סינגר במנחה אשר שלח לו, מאה ככר זהב. ויֵעתר לו המושל הזועם וישב חמתו מהשחית ויוציא את האסירים לחפשי והארץ יראה ושקטה.

_________

“אי שמים! ומה תאמר על זה מנוחה רעוּתי?! –” קראה רעיתי, בהודע לנו אחרית אלראי.

גם אני רגזתי תחתי בזכרי את האמללה הזאת, אשר גם לבכות על מתה לא תוכל לעיני אביה אביר הלב, אשר משאתו יגורו כלם ומפניו חתה גם בתו היחידה, ואמץ לבה לא עמד לה להעיז בפניו ולעשות דבר אשר לא כרוחו.

קמנו ונלך בחפזה אל בית הגאון. והנה הבית מלא אדם וכֻלם נדהמים ושוממים והעבדים רצים דחופים ומבֹהלים – כי לשמועה הנוראה נפלה מנוחה ותתעלף. אמנם שב אליה רוח אפה בעזרת הרופאים אשר נקראו לעזרתה, אבל לבבה תעה ובינתה הסתתרה, והנה פיה מדבר זרות ותהפוכות. גם את אביה לא תכיר, והוא עומד עליה מַשמים, ישמע שמוע ולא יבין, יראה ראה ולא ידע מה היה לה.

“עורי נא, בתי! קרא אליה בבואנו החדרה – הנה בני הנשיא באו לראות את שלומך!”

“בני הנשיא – דובבו שפתיה בלטשה עיניה לנו מפאת מטה – הכל כשרין לראות את הנגעים, שאינה דומה שמיעה לראיה, ובבעל ואשתו דעבדו עיסקא בהדי הדדי לא קפדינן אזוגות, משום ששחיטה וזריקה מצטרפין, וכל שאינו בפאה חייב במעשרות, והוא הדין באבנטו של כהן הדיוט שאינו טעון לינה, ואפילו אפיתחא דכי נשיאה, שיכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים והרי שלך לפניך”.

“שובי למנוחתך, רעוּתי היקרה!” – קראה אליה אמך בבכי תמרורים.

ומנוחה הביטה אליה בעיני התועות.

“מאי קא בכית? – קראה בקול מוזר – הלא אין הבכיה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ונסך הבא מן העין מאי עבידתיה? יוליך לים המלך, דאין נסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ובדהא כולי עלמא לא פליגי דכתר מחשבה אזלינן, וכיון שזו מתנה על מנת להחזיר, אין לו שמירה אלא סכין. אלא במאי עסקינן? בשחיטת חוץ שנפסקה תוך כדי דבור, אי אמרינן איתרע מזליה שלא נתן מדמו לגבי בהונות ואין בעלים לאחר מיתה, או מילתא דעבידא לגלויי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והואיל והיתה ליה שעת הכושר הרי זה דומה למי שהכישו נחש”.

“זה כשעה היא מגבבת עלינו דברים כאלה!” – הגה הרב ברוחו הקשה, בהסירו קבוצת שערותיה מעל מצחה.

“רבנו, הרי אנו מפלפלים פלפולי דאורייתא, בהלכתא למשיחא! ־ השיבה, בהסבירה דבריה באצבעה – דתנן! נקטם ראשו, נפרצו עַליו, הרי זה בכי יוּתן; נמצא ראשו במקום אחר וגופו במקום אחר – פליגי ביה רבנן: חד אמר, דם מיפקד פקיד ואיתנהו בעגלה ערופה, משום דהוה פסיק רישיה ולא ימות, וחד אמר, אזלינן בתר רובא, וכיון דמעשה בית דין הוא אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא ג' טפחים בלבד”.

“אוי לי, בתי, שראיתיך בכך! – קרא האב בנודו לה – אמנם בי נתקים מאמרם: כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תִּפלות”.

“תפלוּת? – ענתה החולה – אין הכי נמי, רוצה אשה בקב ותפלות, תפלוּת רחמנא שריה, כדכתיב: ואחות לוטן תמנע, מקיש תמנע לאחיה, מהו הוא בחנם אף היא בחנם, דאם לאו הכי הרי היה יכול לטעון: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי? מכאן אמרו: כל המקלקלין פטורים מברכת המזון ויוצאים בשן ועין, חוץ מן הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש, שאין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, מאי טעמא? הואיל דאישתרי אישתרי”.

“מחכו עילוהי במערבא!” – קראה פתאם בהורותה באצבעה על אביה ובפערה פיה בצחוק פרוע – “אחוכי קא מחייכו ביה, הלכה חמורך, טרפון! דכלום מצינו טפל חמוּר מן העיקר? והלא הדברים קל וחומר: ומה מצות התלויות בארץ, דאין דרך בנין בכך, אמרו חכמים, לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, בכדי שלא יהיו טעונין ברכה לכתחלה, משיח הבא בהיסח הדעת בחצר הסמוכה לרשות הרבים, שישנו בבל יראה ובל ימצא, אינו דין שיהא טעון גניזה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין!”.

כן התפלפלה האמללה זמן רב בשבתה על מטתה, בהביטה ישר אל שומעיה הנצבים עליה, מבלי הכיר אותם בפניהם. פניה חורו נפלו מאד, רק עיניה השחורות בערו באש זרה, וימינה הלכה ושבה בהניעה אצבעה בסברא, בעשותה בה עגולות לפורחות או בהורותה על נקודה אחת המרחפת לפניה באויר, להכרעת הדעת ולמצוּי ההלכה. ומכל הערב הרב אשר עלה מפיה נראה כי דעתה מרפרפת על פני אסונה הרב, נוגעת בקצה הדברים הקרובים לענין; רק לרגעים תעתק ממקומה ותאבד דרך. אבל עוד נורא מזה היה המראה, בחדלה מהשמיע דבריה באזנינו, בהוגיעה את נפשה בלאט, בהסבירה רֻבי תורתה לעצמה, רק שפתיה ואצבעה נעו וקולה לא נשמע.

_________

והרופאים נלאו ברוב עצותיהם להשיב אליה דעתה ובינתה ולא יכולו. והנה לאָשרה – או לאסונה – נמצא לה רופא מקרב אחינו, העומד על משמרתו בארמון דַאר־אַל מר־אפתַּאל (נוה החמלה), הוא בית המשֻגעים המתכלכל מאֹצר הכליף. ושם האיש נתנאל בן מלכה, ועמים לו יקראו הִבַּת אַלה אבּול־ברכַּאת. הוא היה רופא חכם נודע לשם ולתהלה עד כי כנוהו המחמדים בשם “ואחיד אל־זמן” (יחיד בזמנו). הוא השכיל אל מחלתה ויבוא עד תכונתה ולפיה הטיב גהה ויעל לה ארוכה ומרפא. בחקרו לדעת דבר מה היה בעוכריה, נמצאנו אנחנו לו, ונגל את אזנו בסתר ונגד לו שרש דבר נמצא בה. ובדעתו זאת השכיל להטות לבבה אליו, בהענותו לה על כל תעתועיה עד כי החלה להמשך אחריו, ותקח לרצון את הרפואות אשר הכין לה להרגיע עורקיה ולחבש לעצבוֹתיה, ובשיחותיו עמה ידע להרך לבבה ולפתוח לה מקור דמעה. ובזה הוקל משא נפשה וירוח לה כמעט. אז החל לצאת עמה לשוח לרוח היום בגן הגדול אשר לאביה, ודומית המקום ומראה הטבע בחיל תמורותיו הניחו את רוחה וירהיבו לבבה. מעט מעט סרו העננים אשר כסּו עליה בצלמות, ואור תבונתה הלך ואור כאור נגה במוצאי בוקר, וכעבור חדש ימים שבה אליה רוחה ותהי כאחד האדם.

ולב האב עלץ בקרבו, כי הושבה אליו בתו היחידה, ויקדם בתודה פני רופאה מציל נפשה. ויהי נתנאל מאז והלאה יוצא ובא בבית הגאון, ושיחתו ערבה מאד להאב ולבתו, כי הוא ידע דרכם ויכלכל דבריו במשפט וישיח עם כל אחד לפי רוחו ומחשבותיו.

היגון השפוך על פני מנוחה מזכרון אסונה שפך עליה רוח חן, וסוד אֶבלה הגלוי לנתנאל רופאה ואיש עצתה משך לבבה אליו. וכן התקרבו שתי הנפשות האלו מיום ליום ומחדש לחדש. היא אמצתהו לה כאח יקר, ונפש נתנאל דבקה בה באהבה אשר הלכה וגדלה עד כי מקץ ששה ירחים לא יכל עוד לטמון רגשותיו בחֻבו. ויגל את אזני ויחל פני לדבר על לב הגאון, לתת לו את בתו לאשה, ובהיותו רופא נפשות ויודע טבען ותכונתן, בטח לבו, כי ברבות הימים תסכן מנוחה גם עם אהבתו וגמולו תשיב לו.

אז נדברנו אני ורעיתי יחדו לעשות רצון נתנאל ולמלא משאלות לבבו לטובה. אני אנסה דבר אל הגאון, אורהו דעת ערך האיש הזה, הנכבד והגדול בעמנו על פי תורתו, ואשר לו יד ושם בהיכלי מלך ושרים על פי חכמתו – והיא תדבר על לב מנוחה, תביננה דעת כי לא טוב לה לשבת לעולם בבית אביה כנעוריה ואין טוב לה כי אם להנחם באיש הטוב הזה אשר הקרה ה' לפניה, לאַשרה בדרך עולם ולהטיבה באחריתה. אכן לא כבדה עלי להטות לב הגאון לדבר הזה. לבו נפל בקרבו על אדות בתו, בדעתו כי לא נקל יהיה לו עתה למצא לה איש כלבבו – כי מי זה יאבה לקחת לו אשה אשר רוח רעה בעתתה, ומי זה לידו יתקע כי לא ישוב אליה שגעונה לעת מצוא? נפש האב מלאה תודה לאיש הטוב הנכון לאסוף את חרפתה, גם נעם לו לשמוע דבר טוב, כי לגאון “היחיד בדורו” נאה להתחתן בחכם “היחיד בזמנו”. אבל כבד היה מאד למצוא מסלות לדבר הזה בלבב מנוחה, אשר יקר לה זכר אלראי ולא חדלה מהתאבל עליו בסתר חדרה ותמאן הנחם על דודה מחמל נפשה. אך בדברנו על לבבה יום יום הצלחנו מעט מעט לתת פוגת לה ולהטות לבבה אל נתנאל האוהב אותה אהבה נצחת, עד כי נענתה לנו לאחרונה ותבטל דעתה מפני דעת כלנו.

עוד מעלות טובות היו לנתנאל, אשר בהן מצא חן בעיני מנוחה, אבל למגרעות נחשבו בעיני אביה הקנא, אשר מלבד למוד התלמוד וחדושי הלכותיו היו כל הלמודים האחרים שנואים לו, הוא היה עוין גם את “הגשר הגדול”, תפארת גאון מצרים, ר' משה בן מימון, על אשר למד חכמת יון ויעמיק חקר בפילוסופיה. לנתנאל היה יד ושם בחכמת הפילוסופיה ובחקר לשוננו הקדושה, ועל פי שתי אלה הצליח לכתוב באור רחב על ספר “קהלת”. ומשוררי עמנו זמרו לו ובאחזם בדרך השירה הערבית הפריזו על המדה ויגדילוהו בלשונם וישימוהו ממעל לקהלת בעצמו. כן שר עליו תלמידו אוכל לחמו, יצחק בן אברהם אבן עזרא, שיר גדול לכבודו, ואלה קצות חרוזיו:

– נְתָנְךָ אֵל, יְחִיד הַדּוֹר, נְתַנְאֵל, לְנֵס עַמִּים, נְגִיד עַמּוֹ וְשָׂרָיו – –

הֱבִינְךָ צוּר לְקֹהֶלֶת לְמִשְׁנֶה, וְאֵל הוֹרָך לְהִדַּמּוֹת לְהוֹרָיו – –

וְהֶרְאֵיתָ בְּבֵירוּרָךְ כְּמוּסָיו, וְהִתַּרְתָּ בְּבֵיאוּרָךְ קְשָרָיו – – –

וְקֹהֶלֶת עֲלֵי שִׁמְךָ מְקוֹרָא, בְּיַעַן כִּי בְךָ נוֹדְעוּ דְבָרָיו – – – ³⁹

החכם אברהם בן מאיר הספרדי, הנודע בשם “אבן עזרא” נע שנים אחדות בארצות הקדם⁴⁰, ואת יצחק בנו יחידו הוליך אתו עד בואו עמו בגדדה. שם בקש הנודד החכם למצוא עזרה מאת עשירי עמנו; אבל חכמת המסכן הזה בזויה היתה בעיני שרינו ונגידינו אלה, אשר הדעת מאסו ורק על התלמוד בלבד חיו ובו היו כל מעיניהם. על אחד מהם התאונן אבן עזרא בשירו הידוע, אשר השאיר אחריו לאמר:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָׂר, אוֹמְרִים: “כְּבָר רָכַב”.

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב, אוֹמְרִים: “כְּבָר שָכַב”.

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב.

אוֹיָה לְאִישׁ עָני, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב! ⁴¹

אז נמצא לו נתנאל הרופא, אשר פּכר עשה לו שם תפארה ויקרבהו באהבה, ויתמכהו ביד נדיבה. ונפש יצחק בנו דבקה בנדיב הזה עד כי כשוב אברהם למסעותיו נשאר הוא בביתו, ויהי אצלו אמון בחכמת הרפואה, ואיש רעהו עזרו בלמודי החכמות ובחקרי לשוננו. ויצחק העתיק לו את באורו ויהללהו בשפת יתר, כאשר תחזינה עינינו בשיר ההוא.

_________

על הבאור הזה הערה נתנאל כחו וראשית אונו, ועל כן יקּר לו מאד, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבבת עינו; כמוהו כן יקרו לו דעותיו וחקירותיו, אבל כל אלה זרו לרוח הגאון, אשר חי רק באמונתו. זאת ידעה מנוחה, ומיראתה פן יפרץ ריב בין ידידה החוקר ואביה המאמין, השכילה לשמור עליהם בשבתם יחד ולהטות שיחותיהם לענינים שאינם נוגעים בדברים המסורים אל הלב. זאת ידעתי גם אני – ועל כן אצתי בכלם לקרב יום החתונה, היום אשר תצא מנוחה מרשות אביה ותבוא אל בית בעלה. אך מנוחה הקשתה לי לחכות עד עבור שנה תמימה למות אלראי, ותדבר על לב אביה, לחשוך יום כלולותיה לזמן הנועד לבני עמנו לחוג חגי חתונה ולעשות זבחי משפחה – היא העת אשר ישובו יחדו מקבר יחזקאל הנביא, אשר חק לאחינו אנשי בבל לעלות אליו ולהתפלל שם מדי שנה בשנה.

כי למדו אחינו יושבי ארץ הקדם אל דרכי העמים אשר סביבותם, לנוע אל קברות הקדושים אשר בארץ ולשיח במעשי נפלאותיהם, אשר לא הסכינו כאלה לעשות בעוד בחיים חיתם. כן נמצא להם קבר עזרא הסופר על יד נהר אהוא הנופל אל נהר חדקל. לפי הגדה עתיקה הלך עזרא מירושלים במלאכות אחיו אל ארתחשסתא מלך פרס, ובהיותו בדרך חלה וימת ויקבר שם. וקברו זה, אשר כאלף וארבע מאוד שנה נשכח מחלד, נמצא באחרונה⁴² על ידי רועה מחמדי. הוא היה עוֵר באחת מעיניו, ויהי כרעותו את צאנו על אחת הגבעות, וימצא תל עפר וישכב עליו וינם ויישן. והנה נראה לו איש בחלומו ויאמר לו: “אני עזרא הסופר – ועתה לכה אל השלטן והגידה לו כי ישלח אנשים יהודים להעלות את עצמותי מזה ולקברני במקום פלוני, ואם לא – ומתו כל בני עמו במגפה”. וייקץ הרועה משנתו, והנה נפקחה גם עינו הסמויה, ויהי לנס! וימהר הרועה לעשות כדבר המת; אבל המלך לא שת אליו לב – וימותו עם רב. אז שלח אנשים יהודים אשר התקדשו כדת, ויחפרו במקום ההוא וימצאו ארון שיש ועל מכסהו חרות לאמר: “אני עזרא הכהן”. ויעלו את הארון בכבוד גדול ויקברוהו במקום אשר הֻגד להרועה, והשלטן הציב שם מצבה ויבן עליה טירה גדולה, וממעל לה כפה מָזהבה. ומדי ערב בערב נראה עמוד אש עולה משם עד לרקיע ומאיר לארץ כשתים או שלש שעות, עד כי במרחק שלשה או ארבעה פרסאות ילכו כלם לאורו⁴³. ליד הטירה נבנה מעבר מזה בית כנסת ליהודים ומעבר מזה בית מסגד למחמדים, כי קדוש ונורא שמו גם להם, ומאלה ואלה תרבינה הנדבות למקום הזה, אשר קדש הן לנשואי יתומים ויתומות ולכל הדברים שיסודתם בצדקה.

אבל קדוש ונערץ מזה הוא קבר יחזקאל הנביא, הנמצא בקרבת העיר קוּפא בין נהר כברי ופרת, ועליו בנין יפה עם כפה גדולה ומפֹארה מאד, ולפניו בית כנסת גדול ורחב ידים עם ששים מגדלים המתנוססים על קירותיו מסביב. לפי המסרת נבנה על ידי יכניה מלך יהודה עם חמשה ושלשים אלף איש מבני הגולה שבאו עמו, בהוציא אויל מרדך אותו מבית הכלא, ועל הקירות חרותים שמות נכבדיהם, יכניה בראש ויחזקאל בסוף. בית הכנסת ההוא נחשב למקדש מעט, והמון רב מאחינו בני הגולה במספר ששים עד שמונים אלף איש באים שמה ממרחקי ארץ להתפלל בעשרת ימי תשובה. וביום הכפורים מוציאים ספר גדול אשר כתב הנביא בידו, וקוראים בו פרשת היום. גם ראש הגולה והגאון וראשי הישיבות עולים שמה לימים ההם להתפלל, ולתת כבוד למקום הקֹדש. ואחרי ימי התשובה יחגו שם את חג הסכות בששון ובשמחה, לכבוד ולתפארת. גם המחמדים ובני הערב ושריהם ואצילים עולים שמה בעת ההיא, להתפלל ולכבד את שם הנביא הקדוש גם להם. ועל כן נקבע שם יריד גדול למרבה המסחר והמרכלת, וכל העם הנאסף חונה על פני השדה בשטח עשרים ושנים מיל מסביב. ועל קבר הנביא נר תמיד דולק יומם ולילה, והשמן והפתילות לא יחסרו לעולם – כי מרבים העם להרים נדבות ולנדור נדרים לשם הנביא. ובכסף הרב יחזקו את בדק הבית, ישאו יתומים ותומות ויכלכלו תלמידי החכמים “אשר אין להם במה להתפרנס”.

_________

רבים הם הנסים והנפלאות אשר יספרו לדור על אדות הקבר הזה, גם עליו יאמרו כי עמוד אש היה עולה ממנו להאיר את הלילה, אך מאז באו בו פריצים ויחללוהו, אסף נגהו ולא יניח עוד אוּרו.

ובגלל עמוד האש הזה התלקחה אש קנאות, התגלע ריב בין הגאון ר' שמואל הלוי ובין הרופא נתנאל, אשר הפיר עצתנו ויקלקל מחשבותינו, כי הפריד בין הדבקים וירחיקם איש מרעהו עד העולם!

כי את הפלא הזה ספר ר' שמואל בן עלי, בשבתו אתנו עם נתנאל חתנו, אחרי אכלם ואחרי שתותם בסוכה אשר נעשתה לראש הגולה ולנו בחצר בית כנסת יחזקאל במשפט. ולאות עליה הוסיף דברים על אדות קבר עזרא, אשר עד היום הזה נגה לו סביב ולעת ערב יהיה אור.

“ילמדנו רבנו – אמר יצחק בן עזרא, תלמיד נתנאל בחכמת הרפואה ורֵע כאח לו בהליכות עולם – מדוע זה יגיה האור רק במוצאי ערב ולא באישון לילה, עת אשר בני האדם יכולים להנות ממנו ביתר שאת?”

“האור הזה ילמד דרך ארץ לבני האדם – ענה הגאון – כי בערב יעשו חפציהם ובלילה יישנו שנתם”.

“ולמה זה נבחר רועה מחמדי מאת ההשגחה העליונה למצוא את קבר עזרא ולא איש מקרב עמנו? ועל מה זה נחו עצמותיו זה מאות בשנים במדבר ארץ, “בלא מופת ואות, ובלא חזון ומראות”, עד שבע הרועה ההוא ויוציא לאור תעלֻמה?”

“סתם מקשן עם הארץ!” – השיב לו הגאון ופניו רעמו, כי לא מצא מענה נכון.

“הנה אני שואל מדעת ורבנו דוחה אותי בקש”! – התאונן יצחק בפנותו אל נתנאל, ושחוק קל נראה על שפתיו.

“אין משיבים על ההגדות!” – ענהו נתנאל, בחפצו להפסיק את השיחה הזאת, אשר לא ערבה לו, מטעם הכמוס עמו.

אבל יצחק כבר נתבשם כמונו מיין משתינו, ויקרא לנתנאל לאמר:

“הלא כבר השיבות לי על כל אלה בדברים של טעם – ולמה זה תכחידם פה תחת לשונך?”.

,ומה ענה על זה?" – שאל חותני, דניאל הנשיא, בחפצו לדעת פשר דבר.

"על האור העולה יפה המליץ נתנאל אלופי ומיֻדעי בדברי הכתוב בקהלת: “כי בהבל בא ובחשך ילך”, הכל מלשון חֹם – כי בחם השמש הוא בא, וכאשר יהיה חשך על הארץ יעלם גם הוא ולא יכירנו עוד מקומו.

התשובה הזאת היתה סתומה ואיש מהשומעים לא הבין מה ירזמון מליו. ור' שמואל התעורר ויפן אל נתנאל ויאמר:

“האמת הדבר אשר שמעתי, כי מצאת את לבבך לבאֵר את ספר קהלת?”

“כן הוא, רבנו! – ענה יצחק תחתיו – ואנכי היודע ועֵד כי הצליח לגלות מסתריו וכל סתום בו לא עממהו”.

ומי הרשה לך לבאר את הדברים הסתומים שבספר הזה? – שאל הגאון בחמת קנאה – חכמינו בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה⁴⁴, והנה זה בא ומתאמר להתיר ספקותיו ולפשר סתירותיו מדעתו! אכן אם ספר קהלת לא נגנז, מפני שתחלתו וסופו דברי תורה, הבאור הכתוב עליו בודאי טעון גניזה! כי מה נפשך: אם נשארו הסתירות כשהיו – מה הועיל החכם בתקנתו? ואם הֻתרו על ידו – התרתו זו סתירה היא לדברי חז“ל, ואין זה אלא דרך מינות”.

שמע נתנאל את המשפט החרוץ על פעל כפיו ויחר אפו ויאמר בכעס עצור:

“הנני רואה דבריך כדברי הכליף עמר – להבדיל – על אדות אצר הספרים שבאלכסנדריה, לאמר: “אם הספרים מתאימים עם הכתוב בהקוראן – הלא אך למותר הם, ואם אין בהם מה שכתוב בהקוראן – אזי מצוה היא לבערם מן הארץ”⁴⁵. אבל בקנאתך לדברי חז”ל השתמט ממך הכלל שאמרו: “אין מקרא יוצא מדי פשוטו”⁴⁶

רבותי! – קרא הנשיא, בהואילו להשתיק הריב – הן נשאלה שאלה על אדות האור העולה מקברות קדושינו, ואתם הסחתם עצמכם לדברים אחרים! ועתה הנה האיש הצעיר, יצחק בן אברהם, אמר בשם אומרו דבר אשר קשה עלי להבינו – אך למה למה זה אשאל אותו בעוד אומרהו הראשון לנגדי? לכן הואילה נא אדוננו נתנאל לבאר דברך ונדעהו!".

“אנכי לא זכיתי עד כה להיות על קבר עזרא, ולא ראיתי בעיני את האור העולה ממנו, ועל כן יסיתני לבי בספק אם כנים הדברים או רק הגדה היא השגורה על שפתי – המאמינים לכל דבר”.

כן ענה נתנאל, ודברו נפל כחץ שנון בלב ר' שמואל, אשר מפיו נשמעו הדברים ההם, בספרו לתֻמו את הנפלאות אשר שמעו אזניו.

“ובכן לא תאמין בדבר אשר לא חזו עיניך?” – שאל הגאון בחקרו לבב חתנו.

“כבר אמרתי: אין משיבין על ההגדות – ענה נתנאל – אולם אם נכונה בפי בעלי ההגדה, יכולים אנו לבארה בדרך הטבע”.

“ומה לך אצל הגדה? – שנן ר' שמואל כחרב לשונו – כלך לך אצל נגעים… כי הלא רופא אתה, והם עיקר מעשיך”.

ונתנאל התאפק ולא השיב דבר. אך פנה אל הנשיא ויוסף ויאמר:

"אם נכונה השמועה על אֹדות האור העולה מקבר עזרא, עלינו לחלוט ממנו, כי באדמת המקום ההוא יש חלקי גפרית, אשר בחם השמש יעלו ממנה אֵדים מזהירים, ובנטות צללי ערב יתראו לעין כמראה הנגה סביב, וכאשר תתקרר האדמה יחדלו האדים לעלות והיה חושך.

לדברים האלה קם שאון בקרב “הבטלנים”, ראשי הישיבות, והגאון קם ממקומו ויפן אל נתנאל ויקרא בקול נצחון:

“ומה תענה בחכמתך על חלום הרועה, והנגף אשר היה בעם, והארון אשר נמצא אז עם הכתבה החרותה עליו? האם כל האותות והמופתים האלה לא יספיקו לקטני אמנה כמוך, להכיר דבר אמת ולהאמין בנפלאות קדושינו?”

ונתנאל נאחז בסבך ולא יכל עוד לנטות מפני שואלהו אשר השיגהו בין המצָרים, ויען בישר לבו לאמר:

“אמונתנו לא תחַיבנו להאמין בנסים ונפלאות התלוים בחזון אשר ראה רֹעה עוֵר בחלומו, וכבר אמרו חכמינו⁴⁷: “כשם שאי אפשר לבר בלי תבן, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים”. ומי זה יערבנו אם לא גם המעשה ברועה המחמדי הוא רק חלום בהקיץ אשר בּדה לו איש שֹׁגה או מַשגה, פתי או משֻגע?”

“הוי כפירה, הוי אפקורסות!” – נשמעו קולות הזקנים, ראשי הישיבות, בחרדם איש אל אחיו. גם דודנו הנשיא רגז תחתיו ויקרא: “אוי לאזנים שכך שומעות!”

ברגע זה התנשא ר' שמואל ממקומו וירמוז לנשיא ולזקנים לקום ממקומותם. ואני ושמואל בראותנו אותו נושא כפיו, הבינונו אל מחשבתו, ונמהר אליו לכבוש את כעסו ולהשיב חמתו מהשחית. אבל הוא השתיקנו בגערתו, ויפן אל נתנאל ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת הנשיא ובית דיני הנני מחרים את האיש הזה על פּשע שפתיו. ועתה נקי אני וביתי ממנו, כי ארור הוא ואין ארור מתדבק בברוך!”

וחמת נתנאל תקפתהו עד כי לא יכל להוציא הגה מפיהו, וישם וישאף יחד. ובטרם תשוב אליו רוחו נשארה הסכה ריקה מאדם – כי נדחקו כלם לצאת, לבלתי השאר בארבע אמות של האיש המָחרם. ויוָתר עמו רק יצחק בּלבדו, אשר מאן לעזבהו וברעתו נדחה גם הוא, כי היה לחרם כמהו⁴⁸.

_________

והשמועה פשטה כי החרם הָרופא נתנאל עם יצחק רעהו על יד הגאון ועל דעת הנשיא, ויחרד כל העם אשר במחנה, ואיש ממיֻדעיהם לא נתן להם עוד מקום ללון, כי “המנֻדה לנשיא מנדה לכל ישראל”⁴⁹. גם מים לא נתנו להם בכסף להשיב נפשם. וכן שבעו שניהם נדודים כל הלילה עד הגיעם אל אהלי הגוים, בני הערב. שם הונח להם כמעט, וביום המחרת יצאו מן המקום ההוא אשר השביעם בחרפה וישובו בגדדה, אך לא שבו עוד אל עמם – כי הפרו בריתם ויבואו בקרב המחמדים וימירו דתם לעולמים.

והבשורה הגיעה לאזני מנוחה ארוסת נתנאל ויצא לבה, ותמרר בבכי על שני גואליה אשר אבדו לה זה אחר זה בקנאת אביה אשר כשאול קשתה אבל הגאון לא שעה אליה, כי עוד שמח לבו ויגל כבודו על גאולה ועל התמורה, באמרו כי מן השמים רחמוהו ויצילו אותו ואת בתו מאנשים שאינם מהֻגנים.

מאז והלאה נשארה מנוחה עזובה ושוממה בבתוליה בית אביה. גאות הגאון שמה למיֻדעיה מחשך, וגם היא מאנה להינשא עוד לאיש, ותשם כל מעיניה בלמודי אביה; בהם השכיחה שאון לבבה להשקיט לה מימי רע, והם שלמו נחומים לה על כל קורותיה בנעוריה. ותהי מאז והלאה מורה לתלמידי הישיבה, אשר רק קולה שמעו מאחרי החלון הגבוה ופניה לא ראו. אבל התורה התישה כחה, וגוה, גו אשה רכה, לא יכל נשוא משא נפשה, ותבול ותקמט בלא עת, ותגוע ותמת בדמי ימיה.

ודבר תמורת יצחק אבן עזרא הגיע לאזני אברהם אביו בארץ נודו, וימר עליו כהמר על מת, ויעש לו אבל יחיד, ויקונן עליו את הקינה המתחלת באלה הדברים:

אֲבִי הַבֵּן קְרַב לִסְפּוד, כִּי אֵל מִמְּךָ רִחַק

אֶת בִּנְךָ, יְחִידְךָ, אֲשֶר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק.

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה שֶׁבֶר וּמְשׂוֹשׂו גָלָה.

הָהּ, פֻּקַּדְתִּי פְרִי בִטְנִי וְעַל לִבִּי לֹא עָלָה.

כִּי חָשַבְתִּי לְעֵת זִקְנָה הֱיוֹתוֹ לְרֶוַח וְהַצָּלָה.

אַךְ לָרִיק יָגַעְתִּי וְיָלַדְתִּי לַבֶּהָלָה.

כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק".⁵⁰

אבל הדבר אשר היה לאב האמלל לקינה, היה להמשורר האלחריזי למשל ולשנינה, בהתלוצצו על הבן הזה אשר המיר כבודו, מבלי שית לב לסבה אשר היתה בעוכריו, ומתוך שבחו בא לידי גנותו לאמר:

“ויצחק בנו גם הוא ממקור שיר שאב, ועל שירי הבן מזיו האב. אך בבואו לארצות המזרח, כבוד ה' עליו זרח, והסיר מעליו מעילי הדת היקרים, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים”⁵¹.

_________

עתותי רעה וימים לכלי חפץ באונו אחרי כן. דניאל דודנו חלה את חליו וימת בדמי ימיו. על פי משפט הירושה היתה הנשיאות ראויה לי; אבל על פי חקי הארץ נתונה היא בידי בני עמנו לבחור באשר יחפוצו, אחרי אשר לא נשאר לדניאל בן יורש עצר, למלא מקומו אחריו. והנה חלק לבב העם, חָצים נטה אחרי, וחציָם אחרי שמואל בן דודתי. ואשתו, אחות רעיתי, בקנאתה בה, הסיתה את שמואל להיות לשטן לי. ודעת הכליף לא היתה נוחה משנינו – כי הובאה אליו דבתנו רעה, כי היתה ידנו בסתר עם אלראי, לקרא קשר בקרב אחינו שבבבל, ואולם לא היתה הנשיאות שוה בריב שנינו, כי כל כבודה וגדולתה לקח לו הגאון ר' שמואל, אשר גדל חנו בעיני הכליף, מאז נלכד אלראי בחרמו ותהי אחריתו להכרית. בחזקו לקח לו ר' שמואל את זכות הסמיכה, ובכל מקום אשר כבוד ראש הגולה היה מגיע, לא נמצא עוד רב ודיין בי אם על פי רשות ראש הישיבה בלבד. גם מס השנה, הראוי לראש הגולה, העביר אליו, וששים עבדים ומשרתים היו עוברים לרד לפניו את העם וליסר במקלות את אלה אשר אֵחרו לתת לו כבוד נשיאים – וכל אשר גזר היה הכליף מקיֵם.

בראותי כי לא יכירני עוד מקומי בבגדד, עזבתיה בנפש מרה ואשוב עירה אשור, מושב הודיה אבי מלפנים. שם משל השלטן סיף ערין השני, אשר זכר לי חסדי קוטבדין אביו לבית אבותי, וייטב לי בגללם. לא ארכו הימים וגם שמואל בן דודתי בא אחרי אשורה, בקנאתו בצל הכבוד אשר נשאר לי מבית דניאל דודנו וחותנו, והשלטן משך חסדו גם לו. ויחדש שמואל עמי את הריב על דבר הנשיאות, אשר רק שמה בלבד נשאר לנו וכל כבודה היה כאפס וכאין מפני כבוד ר' שמואל והדר גאונוּתו.

שנים אחדות היו כל הדברים יגעים, וריב המשפחה הלך וגדל – ופתאום הגיעו אלינו צירים שלוחים מאת הגאון בבקש גדולה למהר ולבוא בגדדה, כי כלתה נפש בתו החולה לראות את כלנו בטרם תמות.

רעוּתנו זו האמללה קראה – ומי לא יחוש?

בבואנו אליה עמדנו ולא הכרנו מראהָ – כי יבש כחרש כחהּ, נהפך לשדה בחרבוני מחלתה, מחלת השחפת, אשר דכאתה לפני עש, לא השאירה לה בלתי אם עיניה היפות, המפיקות נגה, והן שקועות בחֹריהן עמוק עמוק, ועוד הוסיפה לה אֹדם חכלילי על לחייה הצנומות, כאֹדם העלה הנבל בשלכת. ועליה עומד אביה כּפוף, כאלון בכות עלי קבר, והוא נדכה ושחוש וגאון גאותו נענה מאד מפני יד אלוה אשר נגעה בחטר האחד שיצא מגזעו, והנהו כמסוס גוסס.

מצאנו את מנוחה כל עוד נפשה בה, אבל עוד כל נפשה בה, וחכמתה ודעתה עודן עמה, כי לא עזבוה עד הרגע אחרון. מפני יד המות השלוחה לעינינו נכנענו כולנו, ודבר מנוחה ההולכת בדרך כל הארץ היה לנו כדבר מלך שלטון. היא עשתה שלום בינינו; על פיה נואש שמואל מן הנשיאות וישאירנה לי – כי צעיר הוא ממני לימים, וכבכור נחשבתי בבית דודנו. לעומת זה מחלתי לו על זכותי בנחלת בית דודנו ונכסיו בבגדד, כי היה די לי בנחלת בית אבי ונכסיו באשור. גם הגאון נאות להסתפק בזכות הסמיכה בלבד, לתמוך בה את ישיבתו הגדולה, והמס הראוי לבית הנשיא, ראש הגולה, הותיר לי. גם שתי האחיות, רעיתי ואשת שמואל, הָשלמו יחדו, כמצוַת רעוּתן ההולכת למות. ומנוחה לא הרפתה ממנו עד כי תקענו כלנו כפינו לה, לשמור ולעשות ולקים ככל דברי הפשרה הזאת, וכן הושב השלום על מכונו, ומנוחה אספה שארית כחה, ותשק לאביה ולשתי רעיותיה, ותברך אותי ואת שמואל בשלום, ואחרי כן סגרה שמורות עיניה ולא יספה עוד להביטנו – כי השיבה אל אֵל רוחה.

ועצת השלום אשר היתה בינינו על פי בת הגאון, נשמרה בתוכנו אחרי מותה. וכן הייתי באמונה עם אביה בכל עת, בזכרי לו את צדקת בתו הנאמנה. גם כי נחלקנו לפעמים לדעותינו, לא חלק לבנו ולא מטה ברית שלומנו. ובפרץ ריב בינו ובין הרמב“ם ובין תלמידיהם אחריהם, עמדתי בפרץ ולא נתתי לפגוע בכבוד שניהם אשר יקרו לי כאחד. כן קראתי חרם על ר' דניאל הדמשקי, על הלעיבו בהרמב”ם בספר אשר כתב, ולא התרתי נדויו עד אשר התרפס לפנינו ויחזור מדעתו⁵². וכחרם ההוא גזרתי גם על מתנגדי ר' שמואל הלוי, בצרפי אלי את רבני צרפת ואנגלטירה, היושבים לפני ה' בירושלים. ודבר יצא מפי לבלתי התר נדוים עד שיפַיסו את הגאון הנעלב⁵³.

_________

בהזכירי בזה את רבני צרפת ואנגלטריה אשר פגשתי בירושלים, עלי לשנן לך, בני יקירי, פרק אחד, הנכבד מאד בקורות ארצנו ואחינו, אשר לולא הסבות שהיו בעוכריהם, היתה תקוה לעמנו לשוב אל נוהו, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברצון מלכים, בחסד מושלים וברוח ה' אשר תניחנו.

הלא שמעת אף ידעת את השם המשורר הקדוש ר' יהודה הלוי, אשר באהבתו לציון עזב את ביתו, נטש את נחלתו בספרד הרחוקה, ויעל מקצה ארץ המערב מזרחה שמש, וילך הלך ורנן, הלוך ושורר שירי אהבה לירושלים משאת נפשו עד הגיעו אל שעריה, ואז נעלם מעין כל חי ואיננו, כי לקח אותו האלהים! שיריו אלה אשר שר בקדש בערו ביעקב כאש להבה, הציתו לבב כל מבין ומקשיב באהבה עזה לארץ הקדש ולעיר אשר אָצל ה' עליה מהודו, בשכון ישראל על אדמתו. אבל לשוא נהרו אחינו שמה, כי לא נתנום הנוצרים לבוא שעריה! בכל הארץ לא נמצאו אז מבני עמנו בלתי אם כאלף משפחות! אשר חיוק במצוק ובמסכנות. מהן ישבו מאתים בעיר הקדש, התגוררו בה בפנה אחת, מאחרי מגדל דוד במורד הר ציון דרומה־מערבה. שם היה להן בית־צביעה, אשר שכרו מאת מלך הנוצרים בכסף מלא – כי צובעים היו כלם, ואשר לא היו ידיו ופניו מלֻכלכות בבשוּלי צבעיהם, נֹרש משם בחרפה – כי לא נכון לאיש יהודי להֵראות לעין כאחד האדם!

בעת ההיא מלך בירושלים בלדוין הרביעי, והוא נער בן שלש עשרה שנה, קטן שנצטרע, אשר אחז רסן הממשלה בידיו המנֻגעות. ובהודע לו כי הנה החלו היהודים לעלות בהמון על הר ציון ולקונן על משוּאות עיר קדשם לפני הכותל המערבי, ויירא ויצר לו מפניהם, ויצו לגרש את כלם. ולא הותיר מהם בלתי אם משפחה אחת, אשר נטל עליה לשלם לו בעד בית הצביעה כסכום אשר שלמו מאתים הצובעים יחדו.

הנער המצורע נסתמא וימת⁵⁴, ונער אחר, ילד בן שש שנים, מלא מקומו, וגם הוא לא האריך ברעתו, כי מת מידי אביו חורנו, גוידו הלוּזניַני, אשר עלה תחתיו לכסא מושלים. אז עלה הארי מסֻבכו, סל־עדין שלטן מצרים נסע יצא ממקומו, לכבוש את ארץ הקדש. במלחמה הגדולה על יד העיר טבריה נפל גוידו בשבי בידי סלעדין, ועמו כל שריו ואביריו ופרשיו, וכל הערים אשר התחזקו בהן הנוצרים נכבשו באפס יד, וגם ירושלים נפלה בעצוֹמיו⁵⁵.

המושל האדיר הזה, אשר כגבורתו כן גדלה צדקתו ונדיבתו, בשמרו תמתו וישרו גם לאויביו, אנשי ריבו ומלחמתו, זכר חסדו ואמתּו לבני עמנו, ויפתח לפניהם שערי הארץ והעיר אשר אליה הם נושאים את נפשם, לבוא לשבת שם באין מעצור. אז שבו המגרשים לגבולם, ורבים מאחינו עלו אחריהם מאפריקה, ממדינות טוניס, מארוקו וטריפוליס – הם עדת “המערבים”, אשר נאחזו בארץ הקדש בימים ההם. אחריהם נוסדה עדת “האשכנזים” – הם אלה שעלו מארצות אשכנז וצרפת, ובהיותם עולים במעלות רוחם על אחיהם שקדמום, הכריעו הם את הכף בעניני הדת. מהם פשט המנהג לעשות גם שם את ראש השנה שני ימים כמשפט⁵⁶, תחת אשר מקודם היו עושים אותו יום אחד, כדרך כל המועדים לישראל בארץ הקדש⁵⁷.

כמעט החלו העולים להאחז בארץ אבותינו, והנה שֹׁאה ממרחק באה! כי בהגיע השמועה למושלי אירופה כי נפלה ירושלים בידי המחמדים, ויקראו למסע־צלב חדש. בראשו עמדו שלֹשה מושלים אדירים: פרידריך ברברוסה קיסר אשכנז, פיליפ אוגוסט מלך צרפת וריכרד לב־האריה מלך בריטניה. על החיל הרב אשר לרגלם נספחו גם הנוצרים יושבי המזרח, והמלחמה פשטה בכל הארץ, והיהודים שתו מצו קבעת כוס החמה. אך קיסר אשכנז בהגיעו ביד חזקה אל אזיה הקטנה, טבע בנהר זָלף בקרבת העיר קיליקיה⁵⁸, ורוח רעה היתה בין שני מלכי צרפת ובריטניה ולא יכלו דבּר איש אל רעהו לשלום. והיו בכבשם יחדו את העיר עכו⁵⁹, וישב פיליפ אוגוסט אל ארצו. וריכרד הערה כחו ולבבו לכבוש את ירושלים ולא יכול לה. אז התפשר סלעדין עמו, להיות כל חבל הים מעיר יפו ועד צור נחלה להנוצרים, וירושלים וכל הארץ הקדושה נחלה להמחמדים, והם לא יוסיפו עוד להניא את הנוצרים מעלות לרגל אל מקומות קדשיהם. אחר הדברים האלה שב ריכרד למקומו והארץ שקטה.

_________

ארץ הקדם שבה למנוחתה, וארץ המערב היתה כמרקחה מאש קנאות אשר הצית בה הפפא החדש, אינוקינטי השלישי⁶⁰, ותהי כתפת ליהודים ולמחזיקים בהם. מסעי־הצלב לא חדלו, ומדי עבור המוני עמים כשוט שוטף היה עמנו להם למרמס; אבל בימי הפפא הזה היתה חדשה בארץ – כי הניף מטהו גם על בני אמונתו, אם מצא את עונם, כי שלם לבבם עם היהודים. שתי חבורות הנזירים, הדומיניקנים והפרנציסקים, שטו בכל הארצות כמלאכי זעם, לשים משטרם על גוי ואדם יחד. הליכות המושלים עם היהודים היושבים בארצם היו להם לאבן בחן, לבחון ולדעת עד כמה נאמנה רוחם עם אמונתם, וכל אשר לא הקשיח לבו מחמלה על האֹבדים והנדחים ההם, נחשב לכופר בדת ומנאץ שם משיחו. חמת הפפא ושוטריו אלה עלתה על נסיכי צרפת הדרומית, אשר ידעו דרך השכֵּל ורוח נדיבה סמכתם, ולא נתנם לבבם להרע לישראל ככל יתר המושלים הקרובים והרחוקים. פיליפ־אוגוסט מלך צרפת היה אויב ליהודים וירעצם וירוצצם בלי חמלה – וגם עליו סמכה חמת האב הקדוש, על תתו לפעמים מנוח לכף רגליהם, כי “איך יירש בן האמה עם בן הגבירה יחדיו?”. להרזן די ניבאר⁶¹ כתב מררות, על היותו מגן ליהודים היושבים על נחלתו ועל רימון הששי, רֹזן טולוזה וס"ט־גיל ועל כל שריו המושלים בחבל נחלתו שפך כאיש חמתו. “לא נכון לנוצרים לתת לעם הזה לשבת במנוחה על מקומו – היה דברו אליהם – כי עליו להיות נע ונד כקין הורג אחיו, ולשאת על מצחו אות חרפה וקלון לדראון עולם”. “לא נכון להנוצרים להרוג את היהודים ולכלותם מעל אדמתם – הורה אותם בחסדו – אך נחוץ להצר ולהציק להם עד יהיו חייהם רעים ומרים להם ממות!”.

בעת ההיא רבו הנבונים בצרפת הדרומית, אשר ראו אָון בעלילות כהניהם, ההולכים אחרי שרירות לבם, ונועזים בנפשם להיות ההפך מאשר תדרוש מהם כהונתם – ויכחשו בהאב הקדוש ובכל אשר הרו והגו ראשי הכנסיה הקתולית מלבם, למרבה המשרה והממשלה המדינית בידם. על זה בערה כאש חמת אינוקינטי, וידבר משפטים על מושלי חבל הארץ ההיא, וישביעם בחרפה וינדם ליום רע, עקב אשר לא שקדו על דברו, לבער אחרי הכופרים יושבי אדמתם והיהודים החוסים בצלם. וישלך חרמו על ערי בדרש⁶², טולוזה וס"ט־גיל וקרקשונה ובנותיהן. ביותר כלה זעמו בערי בדרש וטולוזה, בקראו את כל המאמינים בו למסע־צלב, לעלות על הערים ההן ולנהוג בהן כמשפט עיר הנדחת. והמון רב במספר מאת אלף איש, מלאי קנאה ושואפי בצע, נמצאו לו לעשות דברו ולעשות זבח גדול באחיהם בני אמונתם. בעיר בדרש בלבד הרגו הקנאים ואַבד שבעים אלף נפש⁶³, בהם זקנים עם נערים, נשים ועולליהן יחד, ובתוכם גם קתולים אדוקים אשר לא נמצא בהם כל עון. וכאשר שאלו הרוצחים את שני הכהנים, מלאכי האב הקדוש, הצובאים עליהם: מה לעשות לאנשים התמימים הנמצאים בעיר? השיבו הם לאמר: “הכו את כלם לפי חרב, הכו אל תחמולו, וה' בשמים יבדיל את התמימים והקריבם אליו!”.

בהעשות המשפט הנורא הזה בתושבים הנוצרים, לא נקו גם היהודים הגרים בתוכם וחבלים חלקו להם העריצים באפס. ובכל זאת לא שב אף אינוקינטי, ועוד בשנה ההיא⁶⁴ קרא עצרה בעיר אביניון, לגזור על היהודים רעות חדשות, לקחת מהם שארית עמדתם ולהצר מקומם תחתם. על כן קראו היהודים את השנה הזאת שנת יגון⁶⁵, וכן נכתבה בספר זכרון לפניהם עד היום הזה.

_________

מפני המושל הנערץ הזה אשר פרש מצודתו על כל הארץ חתו היהודים יושבי המערב, נבהלו נחפזו רבניהם בצרפת ואנגליא, חרדו מכסאותם, וכשלש מאות איש מהם שתו יד, לעזוב מושבותיהם ולהרים פעמיהם מזרחה, לעלות אל ארץ הקדש ולהאחז בה, כי שמעו כי פקד ה' את עמו לתת להם מנוח בצל “מלכות ישמעאל”. שנאת העמים ורדיפותיהם אותם בארצות נוּדם הדפום בחזקה ממקומותם, ודאגתם ויראתם את העתיד העירה בלבם זכרון העבר. שירי ר' יהודה הלוי צללו באזניהם כקול התוף למסע המחנות; הם העירו ויעוררו בם אהבת קדומים, חבת הארץ אשר שם אבותינו נקרא עליה, ונפשם כלתה לחבק אבניה ולחונן עפרה עד האספם בשלום אל חיקה.

בראש הרבנים העולים היו: ר' יהונתן כהן מלוניל, ר' שמשון בן אברהם משנץ, ר' שמואל בן שמשון, ר' סעדיה ור' טוביה⁶⁶, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר, ר' אברהם הזקן ור' דוד “הרב הנכבד”⁶⁷. שם כבוד גדולי ישראל אלה הלך לפניהם, הגיע עד אשור, ותשאני רוחי לשלם נדרי אשר נדרתי מאז ולעשות דרכי גם אני לארץ קדשנו, ולראות פני חכמי עמנו, “בעלי התוספות” הנודעים לתהלה. ואקח עמי אגרת פקודה מהכליף אלגזיר לעדין־אַלּה אל הפחות והסגנים המושלים בארץ אבותינו, לתת לי הרשיון לבקר את כל מקומותינו הקדושים, אשר החזיקו המחמדים בהם על פי אמונתם.

בבואי חברונה נפגשתי עם הרבנים ההם, ועל פי הרשיון אשר לי בקרנו יחדו את מערת המכפלה, ומשם עלינו ירושלימה. כראותנו את העיר מראש הרי יהודה קרענו את בגדינו, ובהגיענו למקום המקדש קרענו שנית, ונבך הרבה בָכה על משואות עיר קדשנו ועל שבר עמנו ומפלתו פלאים. בקרנו גם את קברות המלכים והנביאים גם קברות חכמינו ומורינו “בעלי המשנה” וכל המקומות אשר זכרם קדש לנו. הקברים הם נחלתנו האחת אשר נשארה לנו מכל מחמדינו שהיו לנו בימי קדם – וגם היא נהפכה לזרים! כי ברוב קברינו, כבכל זכרונות קדשנו ותפארתנו, החזיקו ידי נכרים, ורק ברב שֹׁחד יקנה לו היהודי את הרשיון לראות בעיניו את מחמדי נפשו אלה ולרוותם דמעתו.

ככלותנו לבקר את כל מקומות הקדש שבנו ירושלימה. שם עלתה בידי לקבוע מעונות להם ולמשפחותיהם ולבאים אחריהם בשרידי החרבות אשר על יד הר ציון, ממגדל דוד ועד הכותל המערבי. גם מצאתי להם בית כנסת למקדש מעט, והוא בנין עתיק ונהדר, אשר כפתו נשענה על ארבעה עמודי תָוך חזקים ונהדרים⁶⁸.

כשנתים ימים עשיתי שם⁶⁹ עד הושיבי לבטח את הרבּנים והזקנים במקומות אשר יעדתי להם. שם התפללנו יחד, ובימי הצומות והשבתים והמועדים הלכנו יחדו אל הכותל המערבי, ונשפוך נפשנו לפני ה' על יד המקום אשר עליו עמד בית קדשנו לפנים, ששם השכינה שרויה עד היום הזה, ואבני החומה הכהות מרוב ימים כמו תבכינה עם היהודי יחד על חרבן ההיכל והעיר, על שוממות הארץ ועל גלות העם הממֻשך והממֹרט, אשר רבו צרותיו מכל הקמים עליו ואין קצה לנדודיו.

בהועדנו יחדו להגות בתורה ולעסוק במצוות ה' בלבב שלם, נסבה השיחה גם על גורל אחינו בארצות גלותם, ולבי נשבר בקרבי לשמע צרותיהם ותלאותיהם, נדודיהם ומרודיהם, לא תשפוק האֹזן לשמוע ולא יכיל הלב להרגיש.

_________

קנאת הדת עוררה את שנאת העמים, ותרב המשטמה. היהודים הרחקו מכל משמרת פקודה בהנהגת המדינה, גם מכל עבודה ומלאכה המאמצת את הגוף והעם, הנותנת חיים לנפש וכלכלה לחברת בני האדם וקבוצם בכל מושבותיהם. לא נשאר להם בלתי אם שני ענינים נבזים ונמאסים בעיני כל, ורק הם נמצאו לפניהם לַענות בם. האחד הוא המסחר בדברים אשר מאסו בהם הסוחרים האזרחים מפני קלותם ודלוּת ערכם, והשני – בנתינת כסף בנשך ובעבוט. ושניהם הביאו להם רעה רבה – כי באחד נבזו ונמאסו בעיני יושּבי הארץ, ובשני עוררו עליהם חמת הלֹיים, אשר התרפסו לפני העברי המלוה אף נראו לו כאוהבים בשעת דחקם, ועברתם נשמרה בלבם על היהודי הנֹשה בהם, בהגיע המועד לשלם בכל אשר קבלו עליהם בראשונה. בתוכם נמצאו אנשים אשר מצא לבבם אותם להתעולל על היהודים עלילות ברשע, למען עורר עליהם את חמת העם, ואז התקוממו כלם עליהם וישלחו בהם ידם ויעשו בהם כרצונם. העם נתעה לחשוב כי צדקה עשה בבערו הרע מקרב ארצו, והמעלילים שמחו בקרב לבבם, כי הנה מצאה ידם להפטר מנושיהם ההם בפעם אחת.

ויותר שגדלו הרדיפות והפרעות וההרגות, קטן וידל מאד ערך היהודים בעיני אויביהם השאטים אותם מסביבותם, וחיתם לאַל נחשבה, ויהיו כדגי הים וכרמש לא מושל בו. והנה זה בא הפפא אינוקינטי להוסיף עמל וכעש, לשית מעטה צדק על כל המעשים הנעשים בעמנו ולקבעם בחוקים ומשפטים אשר יעמדו לדרות עולם! זאת ראו הרבנים רועי העם, הבינו לאחריתם ויפחדו פחד, בדאגתם לצאן מרעיתם, ויתנו לב אחד לעזוב מעט מעט את הארצות אשר המה קצים בהן מפני שבניהם שונאיהם ומנדיהם, ויצאו לפני העם לבוא לשבת בארץ החמדה, ארץ הקדש, אשר זכרונה התעורר בלבם בגעגועי אהבה וחבַּת עולם.

כל זאת שמעתי מפי הרבנים והזקנים אנשי השם, אשר היו בראשי העולים אל ארץ אבותינו. גם שני הרבנים היושבים לפני ה' זה כבר בעיר הקדש, ר' סעדיה איש ימיני, ראש קהלת ה“אשקלונים”, הם הצובעים ששבו מעיר אשקלון למקומם בהר ציון, ור' אליה המערבי, ראש קהלת אחינו שקדמו לעלות שמה מאפריקה⁷⁰ – גם אלה התרועעו אתנו ויספרו באזנינו את כל התלאה אשר מצאתם מלפנים. ויחדו הודינו את ה' השוכן בציון כי גמל עלינו, באספו מכל קצוי ארץ, ויזכנו לשבת יחדו בהר קדשו. בזה ראינו “תחלת הגאולה”, אשר ראשיתה מצער ואחריתה ישגה מאד – כי כן ישיב ה' את עמנו לשכון כבוד בארץ האבות; בזה ראינו “קץ הפלאות”, אחרית התלאות והנדודים אשר שבעו אבותינו ואחינו בגלוּתם הארוכה, בפזורם הרב, בצרותיהם הנוראות ובתוחלתם הממֻשכה ־ וצצה ופרחה שושנת יעקב על אדמת מולדתה, ורותה ומלאה מטל השמים ושמני הארץ, ואור ה' עליה יזרח כימי עולם! – – –

_________

אבל למורת רוחי נכזבה תוחלתי זאת, נפקחו עיני מהרה לראות את הקוצים אשר עלו מסביב לשושנה האמללה בטרם תשגשג ותעלה נצה! שלש מאות רועי צאן ישראל באו יחד – והעם לא יצאו בעקבותיהם. אנשי עבודה ומעשה לא נמצאו אתם, להושיב את הארץ הנשמה ולהתכלכל בה מפרי כפיהם – ומה חפץ ברועים בלי עדר, מלכים בלא עםּ, ראשים בלא ידים עובדות? תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!

אמנם נמצאו כאלפים איש אשר עלול אחריהם; אבל ראיתי בבני עלִיה אלה, ואמצא לדאבון לבבי, כי טוב היה להם ולנו, להשאר במקומם, מעלות לארץ אבותינו! כי לא נמצאו בהם בעלי מלאכה ואומנות, ואף לא גבר אחד אשר יצלח לאחוז באֵת ומחרשה, לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה לחם ביגיע כפים. אמנם היו רבם ככלם אנשים יודעי תורה ברב או במעט. בתוכם נמצאו גם מעט בעלי כסף, אשר חשבו לעשות שכר בסחרם אל הארץ. אבל מה יתרון לבעל עסק בארץ אשר נָשמה זה פעמים הרבה, והמלחמות האחרונות הריקוה כָּלה, החריבו עריה ומושבותיה, ודרך ארחותיה בִּלעו! לבעלי ההון לא נשארה עצה בלתי אם להחליף כספם ולתתו במחיר מחיתם, ולאכול פתותי לחמם במסכנות ובדאגה, פן יתם כספם לפניהם בעוד בחיים חיתם. אבל רוב העולים באו בידים ריקות! האנשים ההם היו מן התגרנים הקטנים, אשר בארצות מגוריהם סבבו על הערים והכפרים בבגדים ישנים, בכלים אשר אבד ערכם מרוב ימים – מסחר אשר בארץ אבותינו לא יכירנו מקומו.

אכן שקדתי בראשונה להשפיע עליהם מטובי ולנהלם בלחם ככל אשר מצאה ידי, ואהיה נכון לתמוך בידיהם עד מצאם להם עבודה איש לפי כחו ותכונת כפיו. אבל לדאבון לבבי ראיתי והנה רבם ככלם אנשים רפים וחלשים, אשר אבד להם הכח וגם הרצון, ליַגע את בשרם, והם נשמות בלי גופים, רוחות ולא בשר, יחדו מחכים הם לגלוסקאות וכלי מילת אשר יצמחו להם מעצמם על אדמת מבטחם. אבל תור הנסים האלה עוד לא הגיע, ובלי יגיע כפים לא תוציא הארץ העזובה אף שבלת אחת, אף גרגיר אחד לתת על פּי אוכל!

אז נוכחתי וראיתי מה גדל החרבן וההרס אשר נעשה בעמנו בארצות אירופה המערבית בשנאת הגוים אותו, ומה בין בני הגולה שבבבל ויתר ארצות הקדם לגלות החל אשר באשכנז, צרפת ואנגלטירה. כי אלה עוסקים בישוב העולם; מהם אכרים וכורמים ויוגבים ובעלי מלאכה ואומנות וכל משלח יד – ואלה חסרו כל, כי נטלו מהם כל הדברים אשר בם תלוי קיום כל עם ועם, נִטלה מהם כל עבודת מעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, לא נשאר בהם כי אם הרוח אשר ישאפו אל אפם – וכן למדו לחיות מן הרוח בלבד, וכן הסכינו עם החיים האלה עד כי גם אם יוכלו לא יאבו עוד לשַׁנותם ולהחליפם בחיים טבעים כיתר האדם אשר על פני האדמה. כל זאת ראיתי ונתון אל לבי, בהתבונני אל האנשים ההם אשר עלו משם, לא להושיב את הארץ הנשמה, כי אם לבכות על חרבותיה; לא לחיות על אדמת אבותינו, ולאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי אם למות עליה ולהקבר בתוכה ולהטמן בעפרה. הם אינם דואגים לגופם, לעשות בחפץ כפיהם ולחיות מעמל ידם, כי אם לנפשם ידאגו, להלעיטה בתורה ומצות למען ישמן בהן חלקה לעולם הבא, וכל ישעם וחפצם לאכול לחם חסד על טהרת הקדש עד בואם אל מנוחתם ונחלתם בעולם שכֻּלו טוב. ומה אמולה לבתי, כי אשר אמרתי על אדות הרבנים, אשר תורתם אומנתם, אותה נאנסתי להגיד אחרי כן על ההמון ההוא אשר עלה אחריהם: “תורה הביאו עמם די והותר, וקמח אין אתם לנשים ולטף אשר ברגליהם!”

_________

גם תורתם נעשתה קרעים, כי חלק לבם לפלגות דעותיהם, מה שזה מתיר זה אוסר ומה שהאחד בונה השני סותר. ר' יהונתן מלוניל היה ממעריצי הרמב"ם, ובעלותו עם אחזת מרעהו לארץ ישראל, אחזו דרך מצרים, למען הַראות את פני ר' אברהם בנו, אשר ירש מאביו את תמתו וענוָתו ודרכו בקדש, ור' שמשון משנץ היה ממתנגדי המימוני, ובעלותו לארץ ישראל נטה מן הדרך ההיא⁷¹ למען השתמט מראות את בן האיש אשר לא כרוחו. אולם שני אלה היו גדולי ישראל באמת, רבנים “הדומים למלאכי ה' צבאות”, הראוים כי “תבֻקש תורה מפיהם”⁷². כן גם האחים, ר' יוסף ור' מאיר, וכן כל יתר הרבנים שעלו עמם, ראוים היו להצרף להם ולהיות במחיצתם, כי לשם שמים נתכוונו גם יחד, ועל כן היתה תמיד אחרית ריבם אהבה ואחוה שלום ורֵעות, לקים מה שנאמר: “ואת והב בסופה”⁷³. אבל בין ההמון שעלה אחריהם, שהיו או שנעשו הולכי בטל, נמצאו אנשים נרגנים, אשר התערבו בכל ענין ויקומו לריב ומצה. ובהיותם גם יודעי תורה לקחו להם קרנים לנגח בהן את אחיהם האשקלונים והמערבים, הנופלים מהם בידיעת התורה ולומדיה. ויבעטו גם ברבני שתי הקהלות ההן ויתפארו עליהם בתורתם ויראתם. ויהי הדבר הזה להם למכשול עון, כי למדו לעסוק בתורה ויראה שלא לשמן, להתעטף בחסידות, וללבוש אדרת האמונה והקדוּשה, למען תפוש את רואיהם בלבם. חנפי לב אלה שמו אף וימלאו את ירושלים ריב ומדנים. ויהי העם מתאוננים רע על המתקדשים והמטהרים האלה, כי נלאו נשוא טרחם ומשאם וריבם, וחכמי לב הכירו ערכם וישפלו בעיניהם מאד.

באזני שמעתי את ר' סעדיה, ראש האשקלונים, בגערו באחדים מהם, אשר קראו את רבני קהלתו בשם “הדיוטים”, בהתפארם עליהם בתורתם. “מדוע תתנשאו על אחיכם, הרבנים אשר לנו? – רב אתם את ריבם – הן הם אנשים תמימים ויראים, הנהנים מיגיע כפיהם, בעסקם במלאכה ואומנות כחכמינו ומורינו מלפנים, ואתם עשיתם תורתכם קרדם לחפר בה, ויראתכם את ה' – עטרה להתגדל בה!”

“אין עם הארץ חסיד, ואסיא דמגן מגן שויא!” – ענו המתקדשים, בהשתמשם בדברי חכמינו, להבזות את רעיהם בעיני כל.

“בטוח אני באלה – ענה ר' סעדיה – כי בעיני ה' הבוחן כליות טובה צפרנם מכרשכם. כי הם מכַונים את לבם לשמים, ואתם – בכדי להונות את הבריות; הם עוסקים בישובו של עולם, ואתם – “בטלנים”; הם צובעים ואתם צבועים!”

זאת הפעם הראשונה אשר שמעתי שם “בטלנים” מנֹאץ, בעוד אשר אצלנו בבבל הנם לצבי ולכבוד ולברכה בקרב עמנו. אבל אותה הגיד ר' סעדיה, איש נכבד ויקר באמת וירא אלהים מרבים! הוא לא יתן לחטוא חכו, ואף אמנם צדק בדברו, כי הבטלנות, לאמר: פרישות בני אדם מעמל העולם בהתקדשם לשם שמים, הוא כמלח בתבשיל, שמעוטו יפה ורֻבו קשה. בטלנות בני אדם במדה יתרה כזאת, גם אם יש בה ריח תורה, לא טובה מהבּטלה בבני אדם פשוטים, אשר מפניה הזהירו חכמינו אותנו מאז, כי היא “מביאה לידי שעמום”…⁷⁴

על זה דוה לבי ועל אלה חשכו עיני הרבנים הצדיקים והתמימים – ויתנו את לבם לעזוב בנפש מרה את שפוּלי הר ציון, ולבחר שבת במקומות אחרים בארץ, הרחק מהעיר ירושלים, אשר עוד לא מלאה צבאה, לא נרצה עונה מלפנים! משלש מאות הרבנים, מאורי ישראל באמת, לא נשארו בה בלתי אם מתי מספר, אשר נזרו מכל שאון בעלי הריב והמונם, ובתוכם שני המאורות הגדולים, בעלי התוספות, ר' יוסף בן ברוך ואחיו ר' מאיר⁷⁵. ורֻבם הלכו לשבת בצפת ובטבריה, ור' שמשון משנץ הרחיק לנוע עד הר הכרמל; שם התבודד בקדושתו ושם היתה מנוחתו⁷⁶.

_________

לפני עזבי את ירושלים השארתי מהוני סך לא מעט, גם העירותי בצדק לבב הארחים העשירים, אשר באו לשבת לפני ה' בהר ציון, להקדיש מכספם לכלכלת אחיהם העניים, המצפים לשלחן אחרים ואל נדבותיהם ישאו נפשם. כי אמנם נוכחתי לדעת, כי לא מרוע לב יגרו מדון, ואך ענים ודלותם עשו כל אלה. אשמים הם רק בדבר אשר נחפזו לעלות אל ארץ הקדש, מבלי חשוב דרכם, אם יצלחו למצוא מחיתם לפי תנאי החיים הנהוגים בה, ומבלי שים אל לב, כי רק בקהלות ישראל הערוכות בכל, יכירם מקומם גם אותם, ובלעדיהן לא ימצאו מעמד. לו נוסד הישוב בארצנו כראוי, והיו לנו המון אכרים עובדי אדמת אבותינו בידי חרוצים, והארץ הטובה תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר כימי קדם, והיה מקום גם לבעלי מלאכה למצוא עבודה איש כפי אומנתו, ולבעלי עסק ומסחר, לעשות עסקיהם ומשאם ומתנם איש כמשלח ידו – אז ימצאו גם הנחשלים בעם את עתותיהם, כי יכירם מקומם והיו לכלי שרת בקהלות אשר תוסדנה לברכה בקרב הארץ, איש לפי כשרונו ושאר רוחו. אבל אלה האחרונים, ורק הם בלבד נחפזו לעלות, על כן אבדה עצה ויקדמום ימי עֹני, ובמחסור השפלו ויתקלקלו – כי העניות מעברת את האדם על דעתו ועל דעת קונו ועל פת לחם יפשע גבר.

אבל גם מהם נמצאו לי חברים מקשיבים, אשר הביאו לבב חכמה לשמוע לעצתי, לעזוב גאותם ורהבם, לצאת מעיר ולשכון בשדות אשר קניתי להם בדרום הארץ, להיות שם לרועי מקנה. בהם בטח לבי כי ישיתו להם לעדרים אשר הכינותי להם, ולא ידעו עוד מחסור. מהם אולי יצאו אנשים בדור יבוא, אשר יהיו בריאים וחזקים מאבותיהם, והקדישו כחם ואונם לעבודת האדמה – והיו הם ליסד המעלה, ונתן להם ה' יד ושם בארץ קדשנו, ויושביה כימי עולם. ומי יתן ותבוא תקותי זו, ואם לא אראה זאת בעיני, תראינה אותה בני אשר יבואו אחרי! בטוח אני בהם כי ישישו לעזור לאכרינו וכורמינו ולחזק ידיהם בעבודתם על הרי ישראל ועל שדמות ארץ קדשנו, להגדיל הישוב ולהאדירו – והיו לברכה בקרב אחינו ובהם יושע עמנו ברצות ה' את דרכו! –

_________

שבתי למקומי ולנשיאותי בגדדה. אבל מחשבותי נשאוני בהלך נפשי אל ארץ קדשנו, ונפשי כלתה לדעת שלום אחינו בירושלים וחיי רועינו בככר הירדן. על אדות רועינו אלה שמעתי דברים טובים, דברים נחומים – כי שלח ה' את הברכה בעדריהם, והרועים רואים בטובה ומתענגים על רוב שלום. גם נמצא להם אחד הרבנים אשר נדבה רוחו אותו להסתפח עליהם, ובבקר בבקר יעיר להם אזן לשמוע בלמודים על שדות מרעיתם⁷⁷. אבל לירושלים מר לי מר – כי שם לא חדלו הריבות ושאון הנרגנים עוד לא קם לדממה. כן ספרו לנו אנשי אמת, וכה הקשיבו אזני למרת רוחי מפי הר"ר יהודה בן שלמה אלחריזי, המליץ הספרדי, אשר סבב ארצות ואיים, ויהי גם בירושלים בשנה הרביעית לצאתי ממנה⁷⁸. והדברים אשר ראו עיניו ושמעו אזניו שם אותם כתב על הגליון, כדרכו, ואיתם השאיר לי משמרת. רבים ישימו אשם בראש ר' אליה, ראש קהלת המערבים, “אשר יצאו עליו דבות… בפעולות מכערות” אבל חמת האלחריזי נתכת על רבים מאחינו היושבים בהר ציון, אשר "כל המעשים בלבבות שנים, ואין בהם עושים לשם שמים. – אכן לא יתנני לבי לשנות פה את כל הדברים אשר כתב בספרו⁷⁹ אך את הקינה אשר נשא על אחינו אותה ארשום בזה, כי כתובה היא בדמי לבבו, וראויה להשמע בשערינו, בכל מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים, כי דברי תוכחתו הם מוסר לכלנו… ואלה דבריו:

"אֵשׁ הַמְרִיבָה יום וָלֵיל דּוֹלֶקֶת

"בָּנוּ, וְלִבּוֹת אוֹהֲבִים חוֹלֶקֶת.

"אִם לֹא יְכַבּוּהָ מְתֵי יֹשֶר וְתוֹם,

"בָּנוּ חֲמַת אֵל תִּהְיֶה נוֹשֶׁקֶת.

"אֶל כָּל חֳלִי יִמְצָא אֱנוֹשׁ מַרְפֵּא, אֲבָל

"קִנְאָה תְשַׁבֵּר עַד שְׁאוֹל מַפְרֶקֶת.

"כָּל הָעֲוֹנוֹת יִסְבְּלֵם הָאֵל וְאַף

"יַאֲרִיךְ, וְלֹא יוּכלַ שְׂאֵת מַחֲלֹקֶת⁸⁰

_________

בני יקירי! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת ואת חתם תכניתי, והיו למשמרת עולם לך ולבניך אחריך. הנה נא זקנתי, שַׂבתי, וכבר נואשתי מראות בעיני את ישועת ישראל, אבל חסדי ה' לא תמנו, ובזאת אני בוטח, כי ישועתו בא תבוא. ואם תתמהמה – חכה לה אתה ובניך אחריך! זכרו את ארץ הקודש, וירושלים תעלה על לבבכם! אל תמנעו עזרתכם מהעניים הישרים והתמימים היושבים לפני ה' בהר הקדש – כי הם מה חטאו כי ישאו עון אחרים ובקרב צרה יֵעזבו? שמרו פקודתי להרים נדבות מהוני אשר אניח לכם ברכה, כמכסת הכסף אשר הקדשתי אני לשלוח להם מדי שנה בשנה. וכאשר ירחיב ה' את גבולכם וירבה חילכם ועשרכם, תשיתו על נדבותי נוספות כיד ה' הטובה עליכם כי מידו הכל ומשׁלו תתנו להם. שיתו לבכם לאחינו הרועים שם, והיו להם לעזרה ולהרחיב גבולם, לבל יצר להם המקום, ולמען ירעו עדריהם כר נרחב – כי ברכה בם. וביותר תהיינה נא עיניכם פקוחות אל אחינו האמללים, העולים מארצות אירופה לשבת בארץ הקדש – כי הם הרבים ולהם משפט הגאולה. אך בואו תמיד בדברים עם הרבנים רועי קהלותיהם בארצות מגוריהם, כי ישגיחו המה אל האנשים היוצאים משם, לבחון דרכיהם ולדעת מי ומי העולים אל ארץ הקדש! הזהירום מפני הנרפים והחלשים. לבלי תת להם לעלות בהמון ללא עת – כי בנפשם הוא; אך לאחרים ישחיתו והועל לא יועיל להם מאומה! רק את אלה תבחרו ותקרבו לשכון כבוד בארצנו; אנשים בעלי עבודה, אשר כחם בידיהם ותשוקתם בנפשם להפרות את האדמה השוממה, להוציא ממנה לחם בעמל כפיהם, לטעת בה כל עץ עשה פרי ולהושיבה כימי עולם. להם תחישו לעזרה, ולמענם הריצו דברכם אל כל אחינו יושבי המזרח, אשר פקודת “הנשיא שבבבל” היא להם כדבר מלך שלטון וחותנו – כחתם על לבבכם: לתמוך בידי אכרינו וכורמינו אלה ככל אשר תשיג ידם. כי להם עינינו תלויות ומהם תצמח גאולה ותבוא ישועה לכל עמנו, כדבר חכמינו, אשר ראו בזה את הקץ, בתמכם יתדותם בדבר הנביא⁸¹ “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל – כשתתן ארץ ישראל פריה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגלה יותר”⁸².

תמו דברי אביך

דוד.