מִשִּׁעְמוּם

מִצָּרוּת־עַיִן

וְרֵיקוּת

תְּאֵבִים אֲנַחְנוּ

מִבְּכִי

מֵרַעַד

מִחִטּוּטִים

נִכְמָרִים אֲנַחְנוּ

הַחַיִּים נִמְשָׁכִים

אַף כִּי אֲחָדִים שׁוּב אֵינָם

כִּי אִם דְּיוֹקַן שׂוֹחֵק

הַמַּזְכִּיר אֶת עִתָּם

הַנֹּחַם

יֵשׁ וִיקָרְבֵנוּ

אֶל הַמֵּתִים הָאֵלֶּה

בְּלִי דַּעַת מַדּוּעַ

שְׂחוֹקָם

בְּמִסְגֶּרֶת זוֹ

מוֹצִיאָם

מִתַּחַת לַשַּׁיִשׁ

הִנֵּה הֵם כָּאן

הַלֵּב הוֹלֵם

נִקְרַב צַעַד אֶחָד

בְּלַחַשׁ נְדַבֵּר

עוֹד צַעַד אֶחָד

וּכְפֶסַע בֵּינֵינוּ

אַךְ הַזְּגוּגִית הַקָּרָה

תַּהַדְפֵנוּ אָחוֹר

אִישׁ וָאִישׁ יָשׁוּב אֶל מְקוֹמוֹ

בְּלִי הוֹתִיר עָקֵב

בַּל יַבְחִין אָדָם

כִּי גִּלְגַּלְנוּ שִׂיחָה

מצרפתית: י.ע.

הִמְתַּנְתִּי דַּי,

שָׁמַעְתִּי דַּי,

כֹּה שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

שֶׁלֹּא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בְּרְחוֹבוֹת,

הֵצַצְתִּי בַּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה,

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

הֵם דִּבְּרוּ זֶה לְזוֹ,

וּמֵחַלּוֹן אֶחָד לְזוּלָתוֹ

סִפְּרוּ לְעַצְמָם סִפּוּרִים,

מַשְׁקֶה מְשַׁכֵּר שֶׁל הָאָדָם:

“הֲלֹא אִי־אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב בְּלֹא מִלִּים”.

אוֹ־אָז

מִלִּים נֶאֱמָרוֹת,

מִלִּים בֵּינוֹ לְבֵינָה,

מִבְּלִי לָדַעַת מַה,

עִם הָרִיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

מֵעֵבְרָהּ הָאַחֵר שֶׁל הַמִּדְרָכָה,

כְּמוֹ מִתוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה קְסוּמָה,

תֵּל אָבִיב חוֹגֶגֶת אֶת מֵאָה שְׁנוֹתֶיהָ.

וּבְעוֹדִי מְשׁוֹטֶטֶת, נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע בַּזְּמַן…

וְלַחְשֹׁב שֶׁהַכֹּל

נִגְמַר?

מֵת וְנִקְבַּר.

מִתְחַלְּפוֹת הָעוֹנוֹת,

דּוֹהִים הַזִּכְרוֹנוֹת,

הַשִּׁכְחָה נַעֲשֵׂית לְבֵנָה מִכָּל לָבָן,

הָאֲדָמָה סוֹבֶבֶת

לַמְרוֹת הָרְעִידוֹת,

נַחְשׁוֹלֵי הַמַּיִם,

שִׁנּוּיֵי הָאַקְלִים,

אֵלֶּה שֶׁנֶּעֱלָמִים

וְאֵלֶּה הַחוֹזְרִים לָצוּף.

שְׁעַת טִיסָה קְצָרָה וּכְבָר

מִתְקָרֵב כּוֹכָב אַחֵר.

מֵחַלוֹנוֹ הַצַּר

מְהַסֵּס אַךְ בּוֹטֵחַ,

הָאָדָם מַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ

אַחַר הַנֶּפֶשׁ הַתְּאוֹמָה

הַטְּמוּנָה בְּגוּפוּ

שֶׁבּוֹעֵר בּוֹ

הַצֹּרֶךְ הַזֶּה

לְהִטָּמַע

בָּאַחֵר.

כָּל הָעוֹלָם הַמֻּכָּר הַזֶּה

מוֹשֵׁךְ אוֹתִי

וּמוֹתִיר אוֹתִי שְׁוַת־נֶפֶשׁ.

אֲדִישָׁה לַכֹּל,

אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת,

אֵין עוֹד הַפְתָּעוֹת.

אֵינִי מְצַפָּה עוֹד,

אֵינִי מְקַוָּה עוֹד,

וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי רוֹעֶדֶת

שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

לֹא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בָּרְחוֹבוֹת

הֵצַצְתִּי בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

דִּבָּרְנוּ זֶה לְזוֹ,

עִם הָרֵיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת בִּי תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלּוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

כְּמוֹ מִתּוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה,

נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע

עַדַיִן בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הָלַכְתִּי אֶל הַחוֹף.

אוֹתָהּ הָרוּחַ, אוֹתוֹ הַיָּם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אוֹתוֹ הַגֶּשֶׁם הַדַּק

הִזְלִיף טִפּוֹתָיו

עַל פָּנַי.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אֲנִי זוֹכֶרֶת

הָיָה זֶה רַק אֶתְמוֹל…

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ,

עִם זִכְרוֹנוֹתַי…

לֹא הִבַּטְתִּי עוֹד כְּדֵי לִרְאוֹת,

לֹא שָׁאַלְתִּי עוֹד כְּדֵי לָדַעַת,

לֹא חִפַּשְׂתִּי עוֹד,

לֹא רָצִיתִי עוֹד

אֶלָּא הַשַּׁלְוָה…

וְלָשׁוּב וּלְהִתְיַחֵד עִמִּךָ.

בָּאֶחָד מִלֵּילוֹת הַסְּתָו,

כְּמוֹ בְּמַטֵּה קֶסֶם,

נֹגַה בָּאָה

לְהִתְרַפֵּק עַל הַמִּקְלֶדֶת שֶׁלִּי.

לְרֶגַע קָט,

מְסֻחְרֶרֶת,

נָפַלְתִּי אֶל הַתְּהוֹם.

מַשָּׁב קָרִיר

לִטֵּף אֵת פָּנַי, אֶת כְּתֵפַי,

לָבַשׁ לְאַט־לְאַט צוּרָה

וְצִיֵּר כְּמוֹ עַל עֲנָנִים

מִלִּים,

מִלִּים עָפוּ כְּמוֹ נִיצוֹצוֹת.

עוֹדֶנִּי רוֹעֶדֶת,

כְּאָז כֵּן הַיּוֹם,

מֵעַרְבֵי הַסְּתָו הָאֵלֶּה

שֶׁרֵיחַ מַגְנוֹלְיוֹת מְשַׁכֵּר מְבַשֵּׂם אוֹתָם…

בְּאַחַד הָעֲרָבִים,

בְּעוֹדִי יְשֵׁנָה,

רוּחַ אֲבִיבִית חָדְרָה אֶל חַדְרִי,

וְנָטְלָה אוֹתִי הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

נָגַעְתִּי קַלּוֹת בַּשָּׁמַיִם,

מַבָּט אֶחָד,

חִיּוּךְ אֶחָד,

שֶׁל מִי – לֹא אֵדָע,

הִפִּילוּנִי לָרֶגַע

כְּשִׁכּוֹרָה:

דַּי בְּרָגַע קָט

לִהְיוֹת אַלְפֵי מִילִין

מֵאֵיזֶה מָקוֹם – לֹא אֵדַע…

עַל פְּנֵי הַבַּד הַלָּבָן, שֶׁאֵין בּוֹ רְבָב,

הוּא חוֹתֵךְ בַּבָּשָׂר הַחַי

מִגְּרוֹנוֹ עַד בִּטְנוֹ,

הוּא מְחַפֵּשׂ.

נִרְעָד וּמִתְנַשֵּׁף,

הוּא מַשְׁחִיל אֶת הַלַּהַב הַדַּק שֶׁל סַכִּינוֹ

עַד עִמְקֵי שׁוּלָיו

וְשָׁם,

אַט־אַט,

אָדֹם וְצָהֹב

מִתְמַזְּגִים

כְּמוֹ יֵין לָבָן מְשֻׁבָּח.

"אינני מאום, לעולם לא אהיה ולא־כלום,

אך כל חלומות העולם שוכנים בי"

פרננדו פסואה (“חנות הטבק”)

לְעִתִּים

אוֹחֶזֶת בִּי עֶרְגָּה

כֹּה עַזָּה לַדְּבָרִים

שֶׁאֲנִי מִתְאַוָּה לְחַלֵּץ מֵחֲלוֹמוֹתַי

תְּמוּנוֹת הֲזוּיוֹת,

יְצוּרִים בְּהִירִים וּמְצֹעָפִים,

עוֹלָם סוּרֵאָלִיסְטִי

שֶׁתְּשׁוּקָה כַּבִּירָה רוֹחֶשֶׁת בּוֹ,

אוֹרוֹת לוֹהֲטִים

עַל פְּנֵי תֵּאַטְרוֹן צְלָלִים

הַמְּשַׂחֲקִים בַּחֲשֵׁכָה,

רוּחוֹת מַמָּשִׁיּוֹת

הַנָּעוֹת וְנָדוֹת,

קְרֵבוֹת אֵלַי

מִבְּלִי גַּעַת,

מַבִּיטוֹת בִּי

כְּמוֹ רָצוּ לֶאֱהֹב.

אוֹר הַשַּׁחַר מִסְתַּנֵּן

דֶּרֶךְ הַתְּרִיסִים,

אֵיךְ אַאֲרִיךְ אֶת הַשֵּׁנָה

שֶׁהַכֹּל מִתְמַזֵּג בָּהּ

בֵּין מַמָּשׁ לַדִּמְיוֹן?

בְּיָּד מְהֻסֶּסֶת, עֲדַיִן רְדוּמָה,

אֲנִי מִתְכַּסָּה וְשׁוֹקַעַת

אֶל תּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ.

הַיּוֹם עוֹלֶה

וְכָל חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם שׁוֹכְנִים בִּי.

מָה לֹא אֵתֶּן

כְּדֵי לְפַנֶּק אוֹתְּךָ,

לְלַטֵּף אֶת מִצְחֲךָ,

לְהַחְלִיק בְּאֶצְבְּעוֹתַי

עַל שֵׂיבָתְךָ.

מָה לֹא אֵתֶּן

כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ וְלוֹמַר לְךָ בֹּוֹא.

גּוּפְךָ

הַמֻּטְמָן בָּעֹמֶק הַזִּכָּרוֹן

מֵזִין בַּעֲסִיסְךָ הָעַז

אֶת שָׁרְשֵׁי הָאֲדָמָה

הַנּוֹשֵׂאת אוֹתָנוּ.

עָסִיס־חַיִּים,

עָסִיס נְּעוּרֵינוּ,

עָסִיס חַיֵּךָ שֶׁעוֹד נוֹסֵךְ בִּי

כּוֹחַ לִחְיוֹת.

מָה לֹא אֵתֶּן

מהו הדבר הזה האוחז בי

מין דאגה

בכל ערב אחר חצות

על השטיח הסיני ממשי

נקודה זעירה כחולה, לבנה, בוהקת

קורצת לי…

אני מחליקה ממיטתי

על ברכיי

מחפשת

נוברת

מתקרבת

מהו הדבר הזה

הבוהק אחר חצות

וחומק מתחת לצִלי…

אם הערב, כשהכול נם,

את מרגישה

את חום ידי

המתגנב בין שדייך…

“התזכרי”?

אני מתגעגעת לאותם פרצי צחוק

כאשר בשובו מרופא השיניים

שפתיו מדממות

לשונו יבשה

ואני מחזיקה בבקבוק המים

הוא הקיש על המקלדת שלו…

…מילים, תמיד מילים

בין כדור אחד לאחר, כדי להרגיע את כאבו.

הסרתי ממנו את משקפיו

הנחתי אותם על שולחנו.>

ללא מילים

הוא אחז במותניי

ואך הצליח ללחוש

“מעיין חיי”

שַׁחַר אָפֹר

וְשָׁכוֹר

רוּחַ שֶׁל בֹּקֶר

וּכְבוֹת מְנוֹרָה

הֵקִיץ הַנְּחִיל

הַשֶּׁמֶשׁ חָזְרָה

הַשְׁקֵט וְדוּמָם

חוֹבֵק פִּנָּתִי

גּוֹהֵר עַל כְּבִירִי

וְאַט מַחֲלִיק עַד מִטָּתִי

קְהוּיָה

יְגֵעָה

מִן הַלַּיְלָה

אֵחָבֵא לִי

תַּחַת סְדִינִי

אַתָּה אֵינְךָ עוֹד

אֶתְפַּלֵּשׁ בְּגוּמָתְךָ

שֶׁעוֹדָהּ חַמָּה־לוֹהֶטֶת

אַךְ אֵין בָּהּ עוֹד סִמָּן

כִּי אִם לְמִטָּה סְתוּרָה

כְּתֹם לֵיל־סְעָרָה

מצרפתית: י.ע.