(מתוך ‘דער גייער’)

מִתּוֹךְ הַתָּא, מִבֵּית הָאֲסוּרִים, מְדַבֵּר רַ' שְׁנֵיאוּר זַלְמָן

אֶל הַגָּאוֹן בְּעוֹלַם הָאֱמֶת:

זוֹ לִי הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה שֶׁהַמּוֹסְרִים

בִּרְשׁוּת הַחֵרֶם שֶׁהִכְרַזְתָּ מְבִיאִים אוֹתִי לְכָאן.

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּדַנִי פַּעַם רִאשׁוֹנָה

וְהוּא עָתִיד שֵׁנִית אוֹתִי לְהַצִּיל.

וּלְךָ, רַ' אֵלִיָהוּ, תַּעֲמֹד לְךָ זְכוּת תּוֹרָתְךָ!

קְרָא לְרַ' מְנַחֵם מֶנְדְּל מֵהוֹרוֹדוֹק –

הוּא כְבָר אִתְּךָ בְּעוֹלַם הָאֱמֶת –

וּשְׁאַל: מָה רָצִינוּ שְׁנֵינוּ

בְּעֵת עָמַדְנוּ יַחַד יוֹם וּשְׁנַיִם

מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אֶצְלְךָ מִתּוֹךְ שִׁפְלוּת וְהַכְנָעָה

וְהִתְחַנַּנּוּ שֶׁתִּשְׁמַע בַּקָּשָׁתֵנוּ?

בְּשִׁמְךָ אַתָּה נָסְעוּ מְשֻׁלָּחִים עַל־פְּנֵי קְהִלּוֹת

וְחֵרֶם שָׁם הִכְרִיזוּ,

לַחְמָם, יֵינָם וּבְנוֹתֵיהֶם

שֶׁל יְהוּדִים כְּשֵׁרִים אָסָרוּ,

וְאֶת כָּל־יֵשׁ־לָהֶם עָשׂוּ הֶפְקֵר –

וְשַׂר הַטֻּמְאָה אָסַף, כְּשִׁבֳּלִים אַחֲרֵי הַקּוֹצֵר,

נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּקְּעוּ

בְּחֵטְא שְׁפִיכוּת־דָּמִים, מְסִירוּת וְאַכְזְרִיּוּת.

שְׁנֵי יָמִים מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אֶצְלְךָ

חָלְשָׁה־גָוְעָה עַל שִׂפְתוֹתֵינוּ הַתְּפִלָּה:

עֲצֹר אֶת הַחֻרְבָּן עַל בֵּית־יִשְׂרָאֵל!

אֲבָל אַתָּה, בְּלִי הַבֵּט עָלֵינו וּבְלִי שְׁמֹעַ דְּבָרֵינוּ,

בָּרַחְתָּ מִן הָעִיר.

זְכוּתָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ תַּעֲמֹד לְךָ!

מְעַט הָאֲמִירָה שֶׁלִּי,

כֵּיצַד יִדְבַּק הָאָדָם בַּבּוֹרֵא,

אָסַפְתִּי בִּמְגִלָּה שֶׁל סֵפֶר –

צִוִּיתָ מְגִלַּת סִפְרִי לִשְׂרֹף בָּרְחוֹב,

וְשׁוּב אֶת תַּלְמִידֶיךָ לְדַרְכָּם שָׁלַחְתָּ

מִנִּי קְהִלָּה אֱלֵי קְהִלָּה

לִזְרֹעַ מְדָנִים וְהֶפְקֵרוּת עִם רְצִיחָה.

עַכְשָׁו אַתָּה כְּבָר בְּעוֹלַם הָאֱמֶת,

אוּלָם עֲדַיִן מִתְהַלֵּךְ לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הֶתֵּרְךָ שֶׁלְּךָ

לְהַמְצִיא לוֹ לְשַׂר הַטֻּמְאָה

נְשָׁמוֹת יְהוּדִיּוֹת מְשֻׁקָּעוֹת בַּחֵטְא

שֶׁל שְׁפִיכוּת־דָּמִים, מְסִירוּת ואַכְזְרִיּוּת.

זְכוּתָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ תַּעֲמֹד לְךָ!

אִם אָנֹכִי קָטֹנְתִּי מִשֶּׁתְּזַכֶּה אוֹתִי

אִתִּי לְהִתְוַכֵּחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה –

קְרָא שָׁם לְוִכּוּחַ אֶת הָרַבִּי רַ' בֵּר,

קְרָא אֶת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, קְרָא אֶת הָאֲרִ"י,

קְרָא אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, קְרָא אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא,

קְרָא אֶת משֶׁה רַבֵּנוּ – יוֹצִיאוּ הֵם הַפְּסָק:

אִם אוֹר־חוֹזֵר בִּלְבַד מִן הָאֵין־סוֹף יִתְבָּרַךְ

נֶאֱצַל אֶל הַסְּפִירוֹת

וְאֵין שׁוּם הִזְדַּכְּכוּת, אֵין שׁוּם דְּבֵקוּת

שֶׁהִיא תוּכַל לְהָבִיא לְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה – בְּיוֹתֵר

יוֹתֵר מֵאוֹר חוֹזֵר בִּלְבַד –

יְהֵא שָׁרִיר וְקַיָּם הַחֵרֶם שֶׁהִכְרַזְתָּ

וּבְהַכְנָעָה אֲנַחְנוּ נְקַבֵּל הָעֹנֶשׁ.

אַךְ אִם הָאֵין־סוֹף יִתְבָּרַךְ עַצְמוֹ

מִנִּי אוֹרוֹ שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ הֶאֱצִיל לְהַסְּפִירוֹת,

אִם כָּל נְשָׁמָה טִפָּה הִיא מִן הָאוֹר

וְיָכוֹל אָדָם, שָׁפָל שֶבִּשְׁפָלִים, בְּהִזְדַּכְּכוּת וּבִדְבֵקוּת

מֵעַל לְכָל חָכְמָה וְכָל תְּפִיסָה לָשׁוּב וּלְהִדַּבֵּק

אֶל הַמָּקוֹר בָּרוּךְ הוּא –

נָא הִתְגַּלֵּה אֶל הַיּוֹרְשִׁים, לַתַּלְמִידִים שֶׁלְּךָ,

הוֹדַע לָהֶם בְּאוֹת אֶת פְּסַק הַדִּין

וְיֵעָצֵר נָא הַחֻרְבָּן מֵעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

לֹא עַל הָעִנּוּיִים שֶׁלִּי אֲנִי כָּאן מְבַקֵּשׁ

וְלֹא לְמַעַן כְּבוֹדִי,

הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּדַנִי פַּעַם אַחַת

וְהוּא עָתִיד שֵׁנִית אוֹתִי לְהַצִּיל.

גַּם כָּאן, בֵּין אֵלֶּה הַכְּתָלִים, הַשְׁגָּחָתוֹ עָלַי.

אֶלָּא לְמַעַן שְׁלוֹם בֵּית יִשְׂרָאֵל,

וּלְמַעַן כְּבוֹדְךָ שֶׁלְּךָ בָּזֶה וְגַם בַּבָּא,

כְּאָז מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אֶצְלְךָ

עוֹמֵד אֲנִי עַכְשָׁו לִפְנֵי הַדֶּלֶת כָּאן בְּתָא הָאֲסוּרִים

שֶׁנִּסְגְּרָה עָלַי מִכֹּחֲךָ כְּדַלְתְּךָ הַהִיא,

וּמִתְחַנֵּן: שֶׁהַשְּׁכִינָה עָלֶיךָ תְּרַחֵם,

וְשֶׁתֶּחְדַּל לִהְיוֹת מִכְשׁוֹל בְּדֶרֶךְ הַשָּׁלוֹם –

זְכוּתָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ תַּעֲמֹּד לְךָ.

(מתוך (‘דער גייער’)

עַל־פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת שֶׁל בֶּרְלִין לְוָיָה גְדוֹלָה מִתְנוֹעַעַת.

חֲשׁוּבֵי אֶזְרָחִים שֶׁבָּעִיר מְהַלְּכִים בָּהּ בְּצַעַד אִטִּי.

חֲשׁוּבֵי אֶזְרָחִים שֶׁבָּעִיר – אֲדוּקִים וּבְנֵי חֹפֶשׁ הַדַּעַת,

שְׂרָרוֹת, גְּבִירִים וַחֲכָמִים רַבֵּי־לֶמֶד – נוֹצְרִי וִיהוּדִי.

הִנֵּה כָּךּ מוֹלִיכִים לִמְנוּחַת עוֹלָמִים אֶת משֶׁה מֵעִיר דֶּסּוֹי,

שֶׁטָּוָה חוּט־שָׁלוֹם בֵּין טַלִּית יְהוּדִית וּבֵית צֶלֶם וּצְלָב.

הוּא לִמֵּד כָּל יָמָיו לָעוֹלָם תּוֹרָתוֹ, תּוֹרַת ישֶׁר וָחֶסֶד,

וְגוֹמְלִים לוֹ חַסְדָּם הָאַחְרוֹן הַטַּלִית וְהַצֶּלֶב יַחְדָּו.

[קוּמָה מִן הָרֶכֶב

וּרְאֵה הַשֶּׁבֶר:

בִּצְלָב צֶאֱצָאֶיךָ

יְלַוּוּךָ לַקֶּבֶר.]

בָּא נַעַר גִבֵּן מְלֻבָּשׁ בְּקַפְטַן וּבְטַלִּית־הַקֹּטֶן,

וְלָעִיר הָאֲסוּרָה לִיהוּדִים, עִיר הַמֶּלֶךְ, בַּחֲשַׁאי הִתְגַּנָּב.

הוּא יַפְקִיר מִמּוֹרֶשֶׁת אָבוֹת אַךְ וְרַק הַקַּפְטַן, הַקַּפּוֹטָא,

וִירוֹמֵם כְּנֶגְדָּם וִיגַדֵּל אֶת שְׁמוֹ שֶׁל אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו.

וְכִי לֹא כְּבָר הִשְׁלִים לְפָנִים זֶה משֶׁה בֶּן מַיְמוֹן בֵּין רַבֵּנוּ

משֶׁה בֶּן עַמְרָם וַאֲרִיסְטוֹ וְחָכְמַת הַיְוָנִים הָרֹאשָׁה?

וּמשֶׁה בֶּן מְנַחֵם מֵעִיר דֶּסּוֹי יָבוֹא וְיִקְשֹׁר בְּיָמֵינוּ

חָכְמָתוֹ שֶׁל הַדּוֹר עִם תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל וּלְשׁוֹנָהּ הַקְּדוֹשָׁה.

*

כָּל מִי שֶׁעוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ מִן הַגֶּטּוֹ, לְבַל יִהְיֶה כֹּרַח

שֶׁיַּעֲזֹב אֶת תּוֹרַת הָאָבוֹת וְיִשְׁבֹּר בְּראשׁוֹ הַחוֹמָה, –

יִבְנֶה גֶשֶׁר עַל־פְּנֵי הַשִּׂנְאָה שֶל אַנְשֵׁי אֱמוּנָה בְּנֵי־דַעַת,

וְעַל־גַּב אַבְנֵי ישֶׁר וָשֵׂכֶל יִבְנֶנּוּ קוֹמָה עַל קוֹמָה…

הַדָּת יְרֻשָּׁה מֵאָבוֹת הִיא, מִדּוֹר אֱלֵי דוֹר הִיא עוֹבֶרֶת

וְחַיָּב הָאָדָם לִירֻשַּׁת הַדּוֹרוֹת לְהִשָּׁאֵר נֶאֱמָן.

וְאִם נִתְיַשֵּׁן מְעִילָהּ שֶל תּוֹרָה, נִתְרַפְּטָה הָאַדֶּרֶת,

חַיָּבִים לָהּ לִתְפֹּר מְעִילוֹן מְחֻדָּשׁ לְפִי רוּחַ הַזְּמַן.

[קוּמָה מִן הָרֶכֶב

וּרְאֵה הַשֶּׁבֶר:

בִּצְלָב צֶאֱצָאֶיךָ

יְלַוּוּךָ לַקֶּבֶר.]

הוּא כָּתַב חֲקִירָה בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז הַצֶּחָה מִנִּי שֶׁלֶג,

עַל נִשְׁמַת הָאָדָם הַטְּהוֹרָה וְחֶלְקוֹ שֶׁל אָדָם בָּאֵין־סוֹף.

וּשְׂרָרוֹת, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, וַאֲפִלּוּ הַכֹּמֶר עִם צֶלֶב,

הֵם הִרְכִּינוּ רֹאשָׁם לְפָנָיו, אִישׁ הַטֹּהַר וְהַפִּילוֹסוֹף.

הוּא הִלְבִּישׁ הַתּוֹרָה בִּמְעִילוֹן אַשְׁכְּנַזִּי וְחִדֵּשׁ אֶת הַכֶּתֶר

וְחָגַר לָהּ סָבִיב לְפִי רוּחַ הָעֵת חֲגוֹרָה שֶל ‘בִּיאוּר’ –

שֶיִּהְיוּ הַיְלָדִים בְּבֶּרְלִין כְּמוֹתוֹ, עִם מְזוּזָה עַל הַפֶּתַח,

שֶׁיִּהְיוּ יְהוּדִים כְּשֵׁרִים וְיִהְיֶה לְדָתָם פֹּה שִׁיּוּר…

*

עַל־פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת שֶל בֶּרְלִין לְוָיָה גְדוֹלָה מִתְמַשֶּׁכֶת.

חֲשוּבֵי אֶזְרָחִים שֶׁבָּעִיר מְהַלְּכִים בָּהּ בְּצַעַד אִטִּי.

מְהַלְּכִים יְהוּדִים וְנוֹצְרִים – רְאָיָה בְרוּרָה וְחוֹתֶכֶת,

כִּי הָאִישׁ שֶׁחָרַשׁ וְזָרַע גַּם זָכָה וְקָצַר הַחִטִּים.

וְאוּלָם לֹא־נִרְאֵית שָׁם הוֹלֶכֶת הָאֵם הַזְּקֵנָה מְכוֹפֶפֶת,

הִיא יָצְאָה מִקִּבְרָהּ אֶת פָּנָיו שֶׁל הַבֵּן הַגָּדוֹל לְהַקְבִּיל.

וּצְמוּדָה לָאָרוֹן הַשָּׁחֹר, בַּחֲשַׁאי בַּחֲשַׁאי הִיא מַטֶּפֶת

דְּבָרִים הַמָּרִים מִלַּעֲנָה, מִשְּׂפָתַיִם חִוְרוֹת כְּמוֹ גְוִיל:

קוּמָה מִן הָרֶכֶב

וּרְאֵה הַשֶּׁבֶר:

בִּצְלָב צֶאֱצָאֶיךָ

יְלַוּוּךָ לַקֶּבֶר.

נולד: ינואר 1888, בריסק־דליטא; נפטר: פברואר 1949, ניו־יורק, ארה"ב.

משורר ופובליציסטן רב־תהיות־והגות. מעורה במציאות היהודית בפולין ובאמריקה, בשנות החירום של שתי מלחמות־עולם ובהפוגה שביניהן, קושב כבד־אחריות לבעיות הקיום האקטואליות, לא פסקו כל הימים נדודי־רוחו. בוחן ובודק את נפשו ונפש שירו לאורו של העם, מבקש טעם עמידתו ההיסטורית וייחוד עתידו; שרוי בעולמות המחשבה היהודית, הפילוסופית והדתית, מפולש לספיקות – ונושא אמונה. תלמיד מובהק לי.ל. פרץ, מקורץ מן החומר הרומאנטי והחלומי, חתר, כרבו, אל השלימות הרוחנית ואל התיקון המוסרי, ולא מצאם בקיים ובמוגמר אלא בסעוּר ובמחלחל; צעד עם הרבים, – ועם זאת פרוש לעצמו, בעמידת־יחיד ובצעידת־יחיד אל ה’שבת הנצחית‘; כמוֹתו ביקש קו־החיבור בין הייחודי־היהודי ובין האוניברסאלי, את הברית הקיימת בין היחיד והרבים תוך נפתולים של סתירות וכורח. עולם־פנים זה מעלה המשורר בתנופה אידיאית ובססגוניות צורנית בספרו הגדול ‘דער גייער’ (ההלך). נתפש, מרצונו ומכרחו, ברשת המעשים, מתבונן בנעשה ובעושים וצופה דרכם בגלגולים הרוחניים של חיי העם ומעליהם אל העומד להתארע, מבקש לפענח חזוּת הבאות. ההלך אף מפליג לארץ־ישראל אך חוזר בו, מחוסר אמונה כי ‘דורות עשויים לעשות קפיצת־הדרך’ ומתוך אמונה ב’עם עולם’, אשר רק מכיתה ממנו עשויה למצוא תיקון וגאולה בארץ־אבות, שעל־כן ‘תיקון־אדם יקדש כל אדמה וכל נכר יביית’.

מנחם בוריישוֹ – שמו מעיקרו: מנחם גולדברג; בוריישו – כינויו הספרותי על־שם משפחת אמו. ראשית חינוכו אצל אביו, מורה עברי, כן בביה’ס הרוסי במקום. 1905 יצא לווארשה, וכאן, בכפיפתו של י.ל. פרץ, תחילת עבודתו הספרותית. למן 1915 בארה’ב, משתתף בעתונות היומית ובכתבי־עת בדברי שירה, ביקורת ספרותית ותיאטרלית ובמאמרים בעניני השעה. מטעמי פרנסה שינה כמה פעמים מקום־מגוריו ועסוקיו. בכור־ספריו ‘א רינג אין דער קייט’ (חוליה בשרשרת) ניו־יורק, 1916. אך ייחד את מקומו ואת שמו ‘זאוול רימער’ (זאוול הרצען), 1923, ‘כרוניקה פיוטית’, מחורזת, סיפורית־לירית, מימי מלחמת העולם, והנפש הראשית – איש־עם מגושם־גוף ואציל־רוח. כעשר שנים היה שקוד על ספרו ‘ההלך’, 1945, בו, כמו בספריו האחרים, ביקש למצוֹת חשבונו עם נפשו וטיב שליחותו בעם – חשבון דורות ודור ‘עלי־אפר’.

יְהוּדִי יוֹצֵא בְּיוֹם פָּנוּי שׁוֹטֵט בַּיַּעַר,

בַּאֲפָר שָׁקֵט לְהִתְבּוֹדֵד, נַפְשׁוֹ בּוֹ יַעַר.

וּבַשְׁבִיל, יַפְסִיעַ בּוֹ, עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כִּגְדוּד בַּסָּךְ יוֹצְאוֹת חוֹצֵץ פָּרוֹת־מֹשֶׁה־רַבֵּנוּ,

וּבְרֹאשָׁן, מְצֻיְּצֵי־כָּנָף וּמְרֻבֵּי־תִּפְאֶרֶת,

כְּפָרָשִׁים מְגֻנְדָּרִים שַׁיֶּרֶת פַּרְפָּרִים נוֹהֶרֶת.

מֵאַחַר שֶׁהֵם עָפִים כָּאן – יְהַרְהֵר – הַשְּׁבִיל שְׁבִילָם הוּא,

וּבַיַּעַר – הֵן לַהֵלֶךְ מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ.

וּזְהוֹרִית הַשֶּׁמֶשׁ עַל עֵצִים כָּאן מְגַחְלֶלֶת,

הִיא תּוֹרֶה הַדֶּרֶךְ, תּוֹבִילְךָ הַבַּיְתָה עַד לַדֶּלֶת.

אַךְ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, הֵם לוֹ חוֹצִים הָאֹרַח,

כִּבְמִתְכַּוֵּן שֻׁלְּחוּ, מְצֻוִּים עַל־פִּי הַכֹּרַח.

וְתוֹהֶה הוּא: מִמָּתַי מִנְהַג הַיַּעַר הוּא כְּאִלּוּ

לְהַקְבִּיל אָדָם חָדָשׁ בְּפַמַּלְיָא וּבִדְחִילוּ?

אַךְ מוֹרֵי־הַדֶּרֶךְ לְפָנָיו מְרַפְרְפִים שַׁיֶּרֶת,

מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֱלֵי־שָׂדֶה, בּוֹ דְגָנִיּוֹת עֲתֶרֶת.

פֶּרַח בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הוּא מְמוֹלֵל וְעֵינָיו יָתוּרוּ:

גְּבִיעַ־צְחוֹר, עֲלֵי־קְטִיפָה צְהֻבִּים עָטוּר הוּא.

הַגָּבִיעַ – מַחֲנֶה שֶׁל אַבְקָנִים מִצְּחוֹר יַצְחִירוּ,

זֶה עַל זֶה הֵם מִתְרַפְּקִים, בְּטוּרִים יַעֲטִירוּ –

וְהַכֹּל עוֹמֵד עֲלֵי עַמּוּד יָרֹק וְדָק אֶל עָל יַגְבִּיהַּ,

מִן הָאֲדָמָה פַּרְנָסָתָם יָבִיא הוּא.

מִי הֵם הַיְּחִידִים, ‘פְּרָחִים’ זֶה שְׁמָם בְּפִינוּ?

וַהֲרֵי כָּל פְּרָט רַבִּים הוּא, לְהִתְלַכֵּד יַחְדָּו הֵהִינוּ.

כָּל אֶחָד הֲרֵיהוּ סְכוּמָם שֶׁל אֲבָרָיו כֻּלָּם,

וּסְכוּם כָּל הַסְּכוּמִים הוֹיָה שֵׁנִית יָחִיד גָּדוֹל: יָחִיד־עוֹלָם –

אֶחָד וְכֹל מְקֻשָּׁרִים כֹּה, זֶה אֶל זֶה נִדְבָּקוּ,

שֶׁהַכֹּל שֶׁל כָּל אֶחָד הוּא, וְאַף אֶחָד לֹא מְנֻתָּק הוּא.

בֵּין הָעֲשָׂבִים – יִרְאֶה – עוֹמֵד סְנָאִי, בּוֹ יִתְבּוֹנֵן הוּא,

וּבְלִבּוֹ יֹאמַר: הַפַּרְפָּרִים, אֶת צְעָדָיו כּוֹנֵנוּ,

הֵם שִׁלְּחוּ אֶת הַסְּנָאִי בּוֹ, לְנַסּוֹתוֹ עוֹד פַּעַם.

אֶעֱשֶׂה תְּשוֹבָה בְּעוֹד מוֹעֵד – יֹאמַר – כִּי נַפְשִׁי יוֹדַעַת:

בְּנֵי־הַיְּקוּם אֲנַחְנוּ, וְכֻלָּנוּ נַעֲלִים בַּיַּחְסָנִים,

וְכֻלָּנוּ, כָּל אֶחָד, רָאוּי הוּא לְקַבָּלַת־פָּנִים –

לִכְבוֹדְךָ אָקוּמָה בְּבִרְכַּת בָּרוּךְ־הַבָּא נִלְבֶּבֶת,

וְכֵן גַּם אֶעֱשֵׂה לַצְּפַרְדֵּעַ, לַשָּׁפָן וְלָאַרְנֶבֶת.

הַסְּנָאִי מוֹדֶה – וּקְפָץ בֵּין הָעֵצִים אוֹתוֹ יַחְבִּיאוּ.

אַחֲרָיו יָתוּר הַיְּהודִי, וּפִיו אֶל הָאַלוֹן יַבִּיעַ:

– אֵין עִנְיָן כְּלָל עִם הַנַּתְרָנִים הַפְלֵג בַּחֲקִירָה

עַל אַחְוַת־בְּרוּאִים, עַל אַחְדּוּת שֶׁבַּיְצִירָה.

אַךְ אַתָּה, רַבִּי אַלּוֹן, עַתִּיק־יוֹמִין, רַב־שֹׁרֶשׁ וְאֵיתַן־הָרוּחַ,

אֶת הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר בִּקְלִפָּתְךָ חַקּוֹת עֲלֵי לוּחַ.

הֵן יָדַעְתָּ אֶת ‘הַזֹּהַר’: כָּל עֵשֶׂב צִיץ וָשִׂיחַ

מְמֻנֶּה עָלָיו כּוֹכָב, וְעֵינוֹ עָלָיו תַּשְׁגִּיחַ,

וּלְפִי שֶׁמְּמֻנֶּה לָהּ לְכָל נֶפֶשׁ, הֲרֵינוּ מְקֻשָּׁרִים בְּיַחַד

עִם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעָל, עִם אֲדָמָה וּנְשִׁימָה מִתַּחַת.

וְאִם הָיָה זֶה חֶלְקְךָ כֹּה הִדָּבֵק בָּאֲדָמָה אֵין־נִיעַ –

לִקְרָאתְךָ, רַבִּי אַלּוֹן, אֲנִי פּוֹסֵעַ, בַּעַדְךָ וּבַעֲדִי אַפְסִיעַ.

וּבְעוֹדוֹ דוֹבֵר,לְפֶתַע, מַחַט בְּשְׂפָתוֹ נִתְקַעַת,

וּלְפָנָיו – צִרְעָה מְזַמְזְמָה בַּהֲנָאַת־מִרְשַׁעַת.

אָז יֹאמַר לָהּ: לִמְזִמָּתֵךְ הַלֵּיצָנִית יָרַדְתִּי, הַמְזַמְזֶמֶת,

לְהַזְכִּיר לִי בָּאת, כִּי לֹא כָּלְתָה שִׂנְאָה, כִּי הַרִשְׁעָה קַיֶּמֶת.

מְקַבֵּל אֲנִי גַּם הָרִשְׁעוּת, לוּ תִּצְרְבִינִי וְתַרְעִילִי, –

כְּדַאי בָּעוֹלָם לִהְיוֹת, אִתָּךְ יַחְדָּו אֲפִלוּ.

הַפְּרָחִים בַּצֹהַב וּבַצְחוֹר, נְשִׁימָתָם עוֹלָה צוֹנֶנֶת.

וְכָל עֲלֵה־קְטִיפָה לְצֶרֶב־הַתְּפִיחוּת – כּיָּד חוֹנֶנֶת.

וּמַחֲנֶה דְרוֹרִים, כְּ’ֶחֶדר' יְלָדִים, בְּהִקָּרֵא לוֹ דְרוֹר אֵין דַּי,

יִנָּשֵׂא בִּצְוִיץ אֶל עָל: כְּדַאי, כְּדַאי, כְּדַאי…

אַתָּה עוֹד צָעִיר – קוֹבֶלֶת הָאֵם –

וּרְאֵה, בִּשְׂעָרְךָ לֹבֶן־כֶּסֶף הוּטַל.

– כְּלוּם, אִמָּא, אֶפְשָׁר עִם הָעָם, שְׁנוֹת אֶלֶף גִּילוֹ,

הֱיוֹת בֶּן־תִּשְׁחֹרֶת רֹאש מָלֵא טַל?

הָאִשָּׁה לֹא תַּרְפֶּה: אוֹנְךָ מְרֻפָּט,

מִצְחֲךָ – קְמָטִים חֲפָרוּהוּ, חָפוֹר וְחָרוֹשׁ!

– הָאֹשֶׁר נָתִיב יְפַלֵּס בְּמִצְחִי,

וְאַתְּ הֵן תֵּדְעִי: שְׂכָרוֹ הוּא נָקַב – וְיִדְרֹש!

הַיְּלָדִים חוֹנְנִים: גַּעְגּוּעֵינוּ אֵלֶיךָ.

לֹא תִּרְאֶה צַעֲרֵנוּ, רַחוּמֵנוּ הָאָב.

– אַף לִבִּי, יְלָדַי־זַאֲטוּטַי, אֲלֵיכֶם.

אְלֹהִים יְנַחֵם אֶת כֻּלָּנוּ. רַבִּים תַּנְחוּמָיו.

לֹא בִּשְׁבִילִי מִיַּד הַהַשְׁגָּחָה אוֹתוֹת בִּקַּשְׁתִּי,

וְלֹא לִשְׁלֵמוּתִי – עַצְמִי כָּבַשְׁתִּי:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

לֹא רִאשׁוֹן עָבוֹר לִפְנֵי הַדּוֹר נֶחְלַצְתִּי,

עִם הֵלֶךְ אַחֲרוֹן אֲנִי לִצְעֹד עָלַצְתִּי –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

וְלֹא הָלַכְתִּי קְטֹף נִסִּים מִשְּׂדוֹת־שָׁמַיִם,

רַק פַּת הוֹצֵא מֵאֲדָמָה וּלְאָכְלָה בַּמַּיִם –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

מִתּוֹךְ עַרְסוֹל־חוֹלִים עַל פְּנֵי כּוֹכְבֵי־רָקִיעַ

אֲנִי קוֹרֵא, תּוֹבֵעַ, אֶת קוֹלִי אַשְׁמִיעַ:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!