זכורני, איך בליתי יומים בין בידואים באהלי קדר:
הדבר היה לפני כשלושים וחמש שנה, בימי שלטון התורכים, ובארץ לא היו אז לא מסלת-ברזל ורכבות, לא מכוניות ולא דרכים טובות וכבישים – וכל התנועה התנהלה בעגלות רתומות לסוסים, ובעיקר ברכיבה. התגוררתי אז בטנטורה, בבית-החרושת לזכוכית שיסדתי שם מטעם הברון רוטשילד, והייתי בא לפעמים קרובות ליפו ברכיבה. פעם בהיותי ביפו קבלתי טלגרמה דחופה לשוב לטנטורה בענין שאינו סובל דחוי. החלטתי לרכב שמה מיד, וכדי לחסוך זמן בחרתי לי דרך קצרה לאורך שפת הים, במקום דרך המלך הרגילה והארוכה. כבן-לויה לקחתי עמדי את צדוק החייל – יהודי צפתי, אשר ידע את כל הסביבה ודבר ערבית בשטף כבשפת אם. לקחתיו אל המזגגה כחייל, כדי להקל עלי את הנסיעות ואת המשא-ומתן עם הערבים.
צדוק היה לובש עבאיה ועונד כפיה ועגל לראשו כדרך הבדואים; זקנו הקטן המחודד, עיניו השחורות והנוצצות ולשון דבורו הכפרית עם כל בטויי הפלחים הטפוסיים הטביעו עליו חותם ערבי, ובני הכפר לא ידעו להבחין אם יהודי הוא ואם מושלימי.
אך חלפו כשתי שעות מעת שעברנו את הירקון, והנה קמה סערה גדולה בים, עננים כבדים הצטברו מלמעלה ומטרות-עוז נתכו ארצה. הסוסים צעדו בכבדות, ואנחנו, אם כי היינו לבושים בגדי גשם, נרטבנו עד הגוף. הרעיון הראשון היה: לשוב ליפו, אך צדוק העיר בצדק שמרוב הגשמים יעלה הירקון על גדותיו בטרם נספיק להגיע אליו, ולא נוכל לעבור בו. כמו כן היה ברור לנו, שכל הנחלים והפלגים אשר לפנינו ימלאו מים רבים ולא נוכל לעבור אותם גם אם נמשיך דרכנו צפונה. הנה כי כן סגר עלינו מדבר החולות והנחלים, ואין דרך. הלב נקף בדאגה רבה: אנה אנו באים? –
בעצת צדוק עזבנו את שפת הים ונטינו בעקבות הצאן, עד אשר באנו למחנה בדואים השוכנים באהלי קדר. שלחתי לפני את צדוק לראות, הנוכל למצוא אצל הבדואים מחסה מקור ומגשם עד יעבור זעם. מקץ רגעים מספר שב שליחי בלוית זקן המחנה – איש צנום, גבוה ושחור – אשר דרש בשלומי כמנהג הבדואים בנגעו בידו הימנית בקרקע, בלבו ובראשו, ובקשני לכבדו ולסור אל אהלו.
השמועה על בוא אורח חשוב בלוית החייל שלו התפשטה בכל המחנה במהירות הבזק, וכעבור רגעים מספר התחילו נוהרים כל הבדואים מאהליהם לאהלו של השיך, כדי לקבל את פני האורח. אותי הושיבו על כרים בראש המעגל, וסביבי התישבו כל תושבי המחנה. צדוק ישב בדרך ארץ על-יד הכניסה, והשיך התהלך בתוכנו והיה מגיש לכולנו סיגריות לעשון וגחלת להדליק. לאחר שכל אחד מן המסובים דרש בשלומי באופן מיוחד ובנמוס רב, החלה שיחה כללית שהיתה כעין קבלת-פנים, כרה והצגה כאחת.
צדוק היה המתחיל והפותח. כדי להרים את ערך האורח בעיני המסובים, מצא צדוק לנחוץ להפליג בהתלהבות ובהגזמה רבה בכבוד עשרו של הברון רוטשילד, בהטעימו דרך-אגב, שאני הנני כביכול בא-כוחו של הברון בארץ-ישראל. ארמנות הברון – אמר צדוק – בפאריס ובלונדון בנויים זהב טהור – וכל המשכימים לפתחו הם מלכים, רוזנים, מיניסטרים ונסיכים. אורוות הברון גדולות מאד ומשתרעות על שטח עצום כמו, למשל, בין הירקון ונבי רובין…
פה הפסקתי את שיחת צדוק ושאלתי אותו בעברית, על שום מה הוא מגזים כל-כך ומספר דברים שאין להם שחר.
על כך ענה לי הצפתי: כבודו יסלח לי, אבל אין הוא מכיר את המנהגים בארצות המזרח, את הערבים ואת הבדואים; אין הם מכבדים בלתי אם את המופלא ואת הגדול מהם, ועל כן צריך לתת להם תאור קצת מופרז, לקוח מן הדמיון ומן ההזיה.
וצדוק המשיך לספר, שבשעת מלחמה מלוה רוטשילד את הכסף הדרוש לממלכות הנלחמות, והממלכה אשר הוא רוצה בנצחונה מקבלת ממנו יותר מיריביה, והיא המנצחת. גם בימי שלום אין המלכים יכולים לנהל את ממשלותיהם בלי עזרת כסף בתורת הלואות מאת הברון, והוא מלוה לכולם ומתנה עמהם תנאי שלא יעשו רעות ליהודי ארצותיהם. ובטנטורה, הוסיף צדוק להפריז, בנה הברון לאהובו, הוא אורחכם היום, ארמון גדול מלא כל טוב והוא מזמין אתכם לבקר בביתו וישמח לקבל אתכם בכבוד מלכים.
אחרי דברי צדוק פתח את דברו גם אבו זכי, ראש השבט, ואמר בתוך השאר: “כבוד גדול הוא לנו לקבל אצלנו אורח חשוב ונכבד כל-כך, ועתה אהלינו אהליך הם, ואנו עבדיך לשרת אותך”.
אחרי שתית הקפה נסבה השיחה על שאלות העומדות ברומו של עולם, על מלחמה ושלום, אמונות ודעות, על יבול השנה וכדומה. אבו-גזלה, הזקן שבחבורה, שערות-כסף על ראשו וזקנו מגודל, הביע את דעתו שהיא דעת כולם, שכל זמן שיחיו השולטן התורכי עבד-אל-חמיד והמלכה האנגלית ויקטוריה, ישלוט השלום בעולם כיון שהם מתאספים לעתים קרובות בסתר, מסדרים יחד את כל הענינים ומחזיקים את כל העולם בידיהם. ועלינו רק להתפלל לאלהים שיתן להם אריכות ימים. ואשר לאפיפיור – הוסיף – הלא ברור, שאם השולטן המדבר בשם כל האישלם והמלכה אשר כל המלכים הנוצרים כורעים לפניה ברך, אם שניהם מחליטים דבר מה – האפיפיור בעל כרחו עונה אמן.
מצבי נעשה קשה ועדין, כשפנה אלי אבו-זכי ושאל את דעתי בענין זה. התיעצתי עם צדוק והוא ענה בשמי, שאדוני הברון הוא ביחסים טובים מאד ובידידות גם עם השולטן התורכי וגם עם הממשלה האנגלית – ועל כן יש לקוות שהשלום לא יופרע בעולם.
אחרי הדברים האלה, שיצאו מפי צדוק כדרכו בהתלהבות, בהפרזה ובהדגשה יתרה, מצא אחי השיך אחמד לנחוץ לציין את יחס השבט אל הדתות השונות השוררות בעולם. אנו הערבים – אמר – והיהודים אב אחד לנו, אל אחד בראנו וגם מנהגינו אינם שונים; אתם, למשל, מתעבים את בשר החזיר וגם אנו איננו יכולים לראות אותו; אסור לנו לאכול בשר-שוא או כבש אם לא ישחט על-ידי אחד מצאצאי אבותינו – אבות שני העמים, אברהם יצחק ויעקב. אנו מכבדים גם את הנביא מוחמד וגם את הנביא משה. כל השומעים נהנו לשמוע את דברי השיך וקראו: יפה דרשת, שיך אחמד, נכונים דבריך – באלהים נשבענו.
כך נמשכה השיחה שעות שלמות בתוך מסבה של ידידות על דבר הממשלה ומסיה, על הסוסים הערביים והספורים על אבותיהם, על חצר השולטן בסטמבול וכדומה, – עד שרמז צדוק לשיך, כי עיף אני מן הדרך ומן הגשם ורוצה לנוח ולישון. השכיבו אותי ואת החייל באוהל מיוחד, כסונו בעבאיות ובשטיחים ועזבו אותנו לנפשנו. צדוק נרדם מיד ונחרות-אפו היו עזות מאד. בחוץ השתלטה מהפכה שלמה. רוח חזקה וסערות איומות. גשם סוחף, רעמים וברקים – כאילו שב ובא מבול על הארץ. לא יכולתי לעצום עין כל הלילה וחשבתי הרבה על הבדואים, הילדים הגדולים האלה, שנתגלגלתי אליהם בדרך בלתי צפויה. חלמתי בהקיץ עד אשר האיר הבוקר וכל המחנה קם לעבודתו ולסבלו. הגשם חדל והסערה שככה. חשבתי, אולי נוכל כבר לחצות ולעבור את הנחל הקרוב אשר על יד ודי אל-חורת ועשיתי הכנות לעזוב את המחנה ולהמשיך את נסיעתי. השיך אבו-זכי, בראותו את הכנותי, התחיל מפציר בי ואומר שלא יתן לי לנסוע לפני השתתפי בזבח-משפחה שהוא מכין לעת הצהרים לכבודי ואליו הוזמנו כל השיכים הקרובים. החלטנו לרכב אל הנחל יחד עם הרוכבים הטובים אשר במחנה, לראות אם נפלו המים, ולשוב לסעודת הצהרים. והיה אם נוכל לעבור כבר את הנחל, אסע מיד אחרי הארוחה, ואם לא – אשאר ללון עוד הלילה.
אל הסעודה באו כל הבדואים השכנים רכובים על סוסיהם, כי כן פקד עליהם אבו-זכי: “בואו כולכם לכבודי ולכבוד האורח שהוא שליחו של הברון”. הברון היה ידוע ומפורסם בכל הארץ כאיש טוב, עושה צדקות עם כל אדם ואוהב את בני עמו היהודים. כולם התישבו במעגל על הקרקע, ורק בשבילי הכינו מין כסא עשוי כרים ושטיחים. צדוק הרגיש שיש איזו פגיעה בתורת השויון, בהיותי יושב על כסא למעלה מכולם, ויבאר להם שאינני יכול לשבת כמוהם על הקרקע כשרגלי מקופלות תחתי “מנשאן אלפנטלון”, לאמור: בגלל המכנסים.
ידי אבו-זכי וכל בני משפחתו היו מלאות עבודה להגיש לכל אחד ואחד נתחי בשר ואורז, מים לשתות, אבטיחים, סיגריות וקפה. כולם היו שרויים בשמחה ובמצב רוח מרומם. לא היו בה כל נאומים, ורק השיך ברך את האלהים על אשר נתן את הגשם והביא להם את האורח הנכבד יחד עם ברכת היבול. צדוק לא יכול להתאפק וקרא בהתלהבות: באלהים נשבעתי, אין מכניסי אורחים כערבים~ אדוני ברא את העם היהודי ואת העם הערבי לחיות בידידות ובאחוה. לבנו מלא תודה לכם; אך אם בידידותנו אתם רוצים, תבואו כולכם לבקר אצל מאיר אפנדי בארמונו בטנטורה.
לפנות ערב עזבתי את המחנה ונפרדתי ממשפחת אבו-זכי בידידות רבה. ויפול השיך על צוארי כמנהג הערבים ונשק איש לרעהו. צעירי הבדואים לווני על סוסיהם עד הנחל ויעזרו לי לעבור אותו, בשמרם על סוסי לבל יסחף עם הזרם. שני רוכבים נסעו לפני ומשכו את סוסי בחבל, שנים נסעו מאחורי וגם מצד הים נסעה שורה של רוכבים ותהי לי חומה ומגן, עלי ועל סוסי, על כל מקרה שלא יבוא. עברנו את הנחל בשלום, נפרדנו מעל מלוינו והמשכנו את דרכנו לטנטורה.
ולשיך אבו-זכי היה בן, נער עליז נחמד ושובב, גילו כחמש-עשרה שנה, שערותיו ועיניו שחורות כעורב, וקומתו גבוהה כזו של בן עשרים. לפני הפרידה בקש השיך מאת צדוק לדבר עמי, אולי אוכל לעזור לו לחנך את הנער ולשימו בבית הספר בעיר. אמרתי לצדוק, שהשיך יוכל לשלוח אלי לטנטורה את בנו שאקר (כך היה שמו), ואני אשתדל להכינו לאיזו מטרה בחיים, כעבור שבוע ימים בא אלי שאקר שמח ומאושר כבן כפר שראה עולם חדש. ימים רבים ישב שאקר בביתי ואני לקחתי לו מורה ללמדו ערבית, תורכית וחשבון ואחר כך הכנסתיו בהסכמת אביו כפקיד אל משרדי הדואר. וכשהחלו הצרפתים לבנות ביפו את מסלת הברזל יפו-ירושלים, הכנסתיו כפקיד להנהלת הבנין והוא נשאר כל הזמן פקיד מסלת-הברזל וגם עלה במשרתו למדרגה גבוהה למדי.
קשרי הידידות ביני ובין משפחת אבו-זכי נשארו איתנים כל הימים, ושאקר מוסיף גם כיום לבקר אצלי מזמן לזמן.
תרצ"ח.
פעמים בימי חיי הייתי מוכרח לקבל עלי תפקיד של רופא-חולים נגד רצוני.
הפעם הראשונה:
בהיותי גר בטנטורה (עין-דור ההיסטורית), עסוק בבנין בית-חרושת לזכוכית מטעם הברון רוטשילד. הימים ההם, ימי עבודת הישוב בראשיתה, טובים היו ושקטים. בארץ לא היו אז לא צבא ולא משטרה חזקה, ובארץ שלום ושלוה בין האוכלוסים ואין פרץ וצוחה. שלטון התורכים חלש היה מאד, והמושלים המקומיים הביטו “בעין יפה” על עלית היהודים לארץ, למרות אסור ההגירה מצד ממשלת קושטא. כל המהגרים היהודים (בימים ההם לא קראו להם עדיין “עולים”) היו מקבלים, כידוע, פתקה אדומה, אשר נתנה להם רשות לשהות בארץ שלשה חדשים כדי להתפלל על יד הכותל המערבי ולהשתטח על קברי האבות והנביאים. וכשהיו שואלים פעם מקושטא, מדוע אין המהגרים היהודים עוזבים את הארץ ככלות שלשה חדשים – היו המושלים המקומיים עונים בערך בזו הלשון: הלא באים רק אנשים זקנים על מנת למות בארץ הקדושה, ובאמת רובם ככולם כבר שבקו חיים לכל חי.
מתחלת התישבותי בטנטורה נהגתי להתקרב אל הערבים ולקשור עמהם קשרי ידידות. לקחתי לי מורה לערבית ולמדתי את הלשון. לפעמים קרובות הייתי מבקר בבתיהם של שיכי הכפרים אשר בסביבה, ואלה היו מחזירים לי ביקורים בביתי. בימי גנוסיא של השולטן היו השיכים השכנים מתאספים בביתי, ויחד היינו נוסעים אל המושל המקומי (מודיר) להביא לו ברכה. כולנו רוכבים על סוסינו, ואקדחים או רובים תלויים לנו על הכתפים או על החגורה (רק נשים – אומרים הערבים – יוצאות מפתח ביתן בלי נשק). פעם אחת אמר לי אחד מזקני הכפר הסמוך בשיחת רעים: “הן אתה כאחד מאתנו, מדבר בלשוננו, רוכב על סוסה אצילה ומזוין תמיד בכלי-נשק. רק דבר אחד חסרת: אשה (בימים ההם עוד רוק הייתי). קום וקח לך אחת מבנות הערביים והיית בעל בעמך ובנית לך בית בארץ. הנה – הוסיף הזקן ואמר – למוסתפה ידידנו, שיך הכפר ס., יש נערה בת שש-עשרה. אם תתן לו חמשים “נפוליון” (שקלי זהב) ונתן לך את בתו היפה, כי דת מוחמד הלא אינה אוסרת לאשה מוסלמית להנשא ליהודי”.
בבואי להשתקע בטנטורה לשם יסוד בית-חרושת לזכוכית, הבאתי עמדי מעבדה חימאית לבדיקת החמרים המקומיים – החול, הסיד, האבנים וכדומה. כאשר ראו ערביאי המקום את המעבדה על כל כליה וחמריה מסודרת בארונות ועל שולחנות, החליטו פה אחד כי אין זה אלא בית-מרקחת ואני הוא רופא-חולים. פעמים רבות באו אלי ערבים וערביות לבקש ממני תרופה וישע לתחלואיהם, ואני הייתי מבאר להם פעם בפעם כי לא רופא אני אלא חימאי, ועל כן אינני יכול ואינני רשאי לרפא חולים. והללו, מדי עזבם במפח-נפש את ביתי, היו בטוחים כי אמנם רופא מובהק אני, אלא שמשום-מה אין ברצוני לגהות מהם מזור.
פעם בא לביתי אחד מפועלי בית-החרושת, יוסיף השומר, נפל לרגלי והתיפח בבכי תמרורים:
– או שתרפאני או שאגוע כאן לנגד עינך.
– אינני רופא – עניתי לו. לך לזכרון יעקב, לרופא המושבה, והוא ירפאך.
אבל יוסיף לא זז ממקומו והוסיף להתיפח: הלא אני השומר עליך בלילות ומשרת אותך באמונה. שים נא עינך עלי לטובה. בביתי – אשה וארבעה ילדים…
לא הועילו כל באורי. יוסיף – בשלו. נכמרו רחמי בראותי את הערבי המבוגר הזה בוכה כילד, ואגש לבדוק אותו. יוסיף היה קודח באש, לשונו לבנה, עיניו מבריקות וכולו רועד. הבינותי, כי לפני מקרה של קדחת במדרגה גבוהה ואתן לו את הרפואות שהיינו נוהגים להשתמש בהן במלחמתנו בקדחת בטנטורה. השומר הלך הביתה, וכעבור ימים מספר בא עם כל חבר בני משפחתו להודות לי על אשר עזרתי לו לשוב לאיתנו.
המקרה הזה עוד הגביר את השמועה, כי רופא חולים מסתתר אני, המומחה לכל מחלה ונגע.
באחד הבקרים התפרץ אל חדרי אחד מידידי הקרובים, השיך סעיד. פניו קדרו כשולי קדרה, וכולו שרוי בצער וביגון. שיך זה היה זקן מופלג, גבה קומה, שערותיו כשלג וזקנו הלבן והגדול יורד על פי מידותיו. הוא היה אחד משרידי המושלים הקודמים בסביבה, וקודם שהתגבר השלטון בארץ היה הוא השליט על חבל גדול בסביבות חיפה, וכל הבידואים והפלחים שבכפרים היו משלמים לו מסים וארנוניות.
קמתי לקראת אורחי בחרדה, קדמתיו בברכה כמנהגי המקום ואשאלהו: מה קרה? ויען שיך סעיד ויאמר:
– הן אין שומע אותנו, על כן אדבר אליך בהתגלות לב, ואתה הסכת ושמע: הן ידעת, כי הייתי מושל יחידי בכל הגליל הזה ודברי היו נשמעים כדברי מצוה ומפקד. היו לי שדות ובתים, אחוזות ונחלאות לרוב. היו לי נשים, בנים ובנות, גם סוסים ועבדים לא חסרתי. והנה בעלות עבד-אל-חמיד על כסא השולטן בקושטא, נתקבלה פתאום פקודה לקחת ממני את כל רכושי ולרשום את הכל במחלקת הג’יפטליק, לאמור: רכוש השולטן. ביתי נהרס לגמרי, ואותי ואת משפחתי הגלו לאנגורה וסבלתי ענויי מות. כל הקרובים לי מתו בעוני ובמצוקה ובחרפה. רק לפני שנים מספר, בהמלצת ג’מיל פחה קרובי, נתן לי הרשיון לשוב לארץ מולדתי וגם ארמון אחד הוחזר לי אשר בו אני גר כעת. מכל משפחתי הגדולה נשארה לי רק נערה אחת, פטמה שמה, אשר בה כל רוחי וכל נשמתי. והנה בתי זאת חולה מאד. אני הלא מסור ונאמר לך בכל. היה נא בעוזרי ורפא נא לבתי ממחלתה והצילנה ממות, והייתי לך עבד כל ימי חיי.
נרגשתי מאד מדברי הזקן המהודר, שהיו בהם תחנונים, פניה למצפון האנושי ויאוש ללא גבול. לפני עמדה תמונה חיה של “היורד”, אשר נפל “מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”. משום מה נזכרתי אותה שעה בל"א המלכים אשר גורשו מנחלתם עם כבוש יהושע, ואמרתי בלבי כי מלכים אלה היו דומים בודאי בדמותם ובגורלם לאורחי זה – –
איך שהוא, אם מפני רחמים ואם מפני השואת גורלו של שיך סעיד לזה של ל"א המלכים, מצאתי לי לחוב קדוש לעזור לאיש האומלל הזה, בצר לו.
– שמע נא, שיך סעיד – אמרתי לו – האמינה לי, שבכל לבי ונפשי הנני מוכן ומזומן לעזור לך ברפוי בתך. הבה ונסע יחד לזכרון יעקב, והבאנו את הרופא ידידי לביתך והוא יעשה את הנחוץ. לי אסור לטפל ברפואה, כי אינני רופא אלא חימאי.
– לא – ענה השיך בתקיפות: בשום אופן לא ארשה לרופא זר לראות את בתי. אני הורדתי אמנם מגדולתי, אבל בתי עודנה בת-מלכים וכבודה בת מלך פנימה. אין היא יוצאת מפתח ביתה ועין זר לא תשורנה. גם אם אדע כי מות תמות, לא אביא אליה רופא זר. אתה הלא ידיד כאח לי, ועל-כן רק לך אוכל להראות את הנערה, בואה והצילה לי את הנפש היקרה היחידה שנשארה לי בחיים.
לא הייתה לי דרך אחרת, כי אם ללכת עם שיך סעיד לארמונו לראות את בתו החולה.
פטמה הייתה נערה נחמדה כבת שבע עשרה. גבוהת קומה, גזרה ישרה וזקופה, עינים שחורות מביעות תום ילדות וחלום אשה אשר כל חייה מרוכזים בארמון סגור ומסוגר; פניה היו חורים-ירקרקים, כפניה של אסתר המלכה לפי תאור התלמוד, ועל כולה שפוך חן נשי-ערב עם מסתורין המזרח. רגע דמיתי, כי נתגלגלתי לאחד המקומות אשר בספורי אלף לילה ולילה ולפני בת-מלך שבויה אשר עלי להצילה מידי אויביה ומעניה ולהחזירה לבית אביה… אך דברי השיך סעיד החזירוני לעולם המציאות. הוא פנה אל בתו ואמר: הנה ידידי ואחי. איש מומחה ומלומד, והוא ירפא את כל תחלואיך. הגידי לו מה כאבך, אל תפחדי.
הנערה פתחה את פיה והראתה לי, שהיא חשה כאב גדול בגרונה ואינה יכולה לבלוע שום מזון. חומה עלה עד למדרגה גבוהה וכולה הייתה כמבולבלת. הבינותי, כי הפעם אין לי עוד עסק עם קדחת פשוטה, כמו שחשבתי קודם, אלא עם מחלה קשה ומסובכת. הייתי במבוכה גדולה, אילולא בא המקרה לעזרתי. נזכרתי, כי עוד בהיותי מתלמד בפאריס חליתי פעם במחלת הדיפטריה, וחברי הביאני לבית החולים למחלות הגרון של הפרופ' חיים. שם טפלו בי כשבועיים ימים, ומפי הנסיון למדתי שם את כל פרטי הרפוי של אנגינה ודיפטריה וכו'. נתתי איפוא הוראות ברורות לאומנתה של פטמה על דבר תחבשות, שלחתי מן המעבדה שלי אבקה לשפשוף וציותי – על כל צרה שלא תבוא – שיתנו לה גם חינין, אספירין ודיאטה ידועה. כעבור שבוע ימים הבריאה החולה לגמרי. בבקורי האחרון ראיתי כי המחלה חלפה-עברה והודעתי לשיך סעיד, שהכל נגמר בטוב ושלא אוסיף לבקר בביתו. הזקן נפל על צוארי ויבך מרוב שמחה, ופטמה הרשתה לעצמה בת-צחוק קלה, בהביטה עלי בתודה – ובת-צחוק זו היה שכרי על כל עמלי.
ושיכי הכפרים השכנים החלו שוב לדבר בי נכבדות ולשדך לי את בנותיהם של זקני העדות, והפעם הסכימו כולם שאין בשבילי שדוך נאה והגון מפטמה. “הלא אתה הצלת אותה ממות”, אמרו השיכים, “ושיך סעיד מתפלל יום-יום לשלומך. הוא יתן לך את בתו לאשה בלי כל מוהר ומחיר”.
כעבור זמן-מה הוכרחתי לנסוע לחוץ-לארץ, ובשובי מקץ שלשה חדשים בא אלי שיך סעיד כולו כפוף, שבור ורצוץ ופרץ בבכי גדול.
“אלהים לקח את בתי ממני” – צעק האומלל – “את אור עיני, את נשמת אפי לקח. אותך שלח לחוץ לארץ, ופטמה חלתה שוב. רופא זר לא יכלתי להביא לה, וכך השיבה את רוחה לאלהים. ועתה טוב מותי מחיים כאלה, גלמוד, בלי פטמה שלי!”…
----------
המקרה השני, אשר גם בו הייתי מוכרח לקבל עלי תפקיד של רופא מאונס, היה פחות טרגי ויותר מבדח.
יום אחד באתי ליפו בעניני בית-החרושת. נפגשתי עם ידידי מרוסיה, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שבא אז בפעם הראשונה לבקר בארץ. החלטנו לנסוע יחד לזכרון-יעקב. בדרך התעכבנו בכפר קקון, כדי לנוח מעט מטלטולי הנסיעה וגם לתת מספוא לסוסים. מרדכי בן הלל, שהיה מזוין באקדח כמנהג כל התיירים בימים ההם, הלך לטייל על יד הכפר בין עצי הצבר. בשעת טיולו מצא לנחוץ לנסות את אקדחו וירה ממנו בבחרו לו למטרה עלה קקטוס. אינני יודע אם קלע היורה אל המטרה, אך מאחורי העצים היה עדר עגלים והכדור פגע בעגל אחד. ערבי הכפר התחילו מתאספים סביב עגלתנו בצריחות ובצוחות באמרם, שהכדור המית עגל אחד מתוך העדר. לאמתו של דבר פגע הכדור רק בבדל-אזנו של העגל, וחייו לא היו כלל בסכנה. אבל הערבים הבינו שיש פה מקום לקבל “כופר נפש”, הריחו את ריח ה“בקשיש” והמשיכו לצעוק שהעגל בודאי ימות מפצעיו, ועל כן עלינו לשלם את תמורתו. קהל הערבים החל וגדל מרגע לרגע, וכולם דברו בהתמרמרות עשויה ומחו בתוקף נגד הפקרות כזאת – להרוג בהמות באמצע היום – בעל העגל הבהיל אל המקום את שיך הכפר, והלה צוה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, לאמור: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו. היה ברור, כי לא יתנונו לנסוע הלאה עד אם סדרנו את הענין.
בראותי כי כלתה אלינו הרעה, פניתי אל השיך בדברי כבושין:
– אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזכרון יעקב, ששם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא הגליל אנכי והאיש הזה (הראיתי על מרדכי בן הלל) הוא עוזרי. אל נא תעכבני, כי הדבר יודע למודיר ועליך תפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יבוא נא אלי בעל הבהמה לזכרון יעקב, ושם נשלם את נזקו.
המלה “חכים” (רופא) פעלה על הערבים של הימים ההם כקסם. במסבות רעים היו אוהבים לספר ולשמוע נסים ונפלאות על רופאים ידועים אשר ברגע אחד פקחו עיני עורים בסמי-מרפא או בנתוח, הקימו חגרים על רגליהם במשחה אחת וכדומה. חבה יתרה היתה נודעת מהם לרופאים וגם יראו אותם, כי האנשים האלה הרי כל מסתרי הטבע גלויים לפניהם ובידיהם להבריא ולהחלות וגם את ארס הנחשים הם יודעים להפיג… לא יפלא איפוא, שדברי השפיעו השפעה גדולה על תושבי קקון: כולם החלו להתלחש “חכים, חכים” והביטו עלינו כעל אישי המעלה שאסור לנגע בהם, כי מי יודע מה האדונים האלה מוכשרים לעשות…
השיך בעצמו התיר את העגל מן העגלה ואמר לי: לכו לשלום, וה' יצליח דרככם.
דמיתי שהכל נגמר בשלום, ואמרנו לשים לדרך פעמינו. והנה קרה דבר אשר לא חכיתי לו ולא ראיתיו מראש. כל הערבים, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, הקיפו את עגלתנו ופנו אלי והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים משמן: “עַיַן”, לאמר: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל הזה של מבוגרים וילדים הפך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים וכולם בקשו את עזרתנו.
בעל כרחנו המשכנו את הקומדיה. קבעתי לי מושב בצל עצי הצבר, ולימיני מרדכי בן הלל הכהן ובידו חוברת ועט-עופרת. ה“חולים” היו נגשים אלי ונבדקים על ידי, ועוזרי הנאמן היה רושם בספר את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית המרקחת אשר בזכרון יעקב. וכך עברו לפנינו כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני בטנו נפוחה…
לכולם נתנו פתקאות לרפואות: לזה חינין, לזה שמן-קיק וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל העגל, אשר שכח זה כבר את בדל-האוזן של בהמתו ונזכר פתאום שיש לו מיחוש ראש וגם נדודי שנה. מרדכי בן הלל הכהן רשם בשבילו לבית המרקחת רצפט כזה:
“חולה בחוצפה יתרה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי-אוזן פצועים. רפואתו – שתי סטירות לחי ודלי מים מזוקקים וקרים על ראשו”.
תרצ"ה.
(קורות סוסה אחת)
הייתה לי סוסה יפה, נחמדה; קרה לה אסון והיא נפחה נפשה. אהבתי מאד את הסוסה הזאת והרבה הצטערתי על מותה. ברצוני, איפוא, להציב לה מצבת-זכרון, בספרי מקצת מתולדות חייה.
לפני שבע שנים נפגשתי אתה בכפר אחד בסביבת עזה והיא צעירה ועדינה, רגליה דקות-דקות, צוארה נטוי, אזניה זקופות וכולה רגשנית, עליזה ואצילה. תנועותיה קלות. צעדיה מדודים, עיניה בהירות ומבטיה כאילו פחדניים וצנועים כאחד. זה היה בזמן שבקרתי בפעם הראשונה אצל הבידואי עבד-אללה, ראש שבטי באר-שבע, ידידי מימי המלחמה. כששאלתי את אדונה על אודותיה ספר לי עבד-אללה, שהיא מגזע אותן הסוסות האצילות, אשר לפי ספר היוחסין שבידו, רכב הנביא מוחמד על אמותיהן או על אבותיהן אשר היו בימים ההם. אמרתי לעבד-אללה ידידי, שנפשי חשקה בסוסה הצעירה ובקשתיו שימכרנה לי. ויען ראש הבידואים ויאמר:
אם תשב אתנו באהלים כמונו ואתן לך את סוסתי חנם אין-כסף. תרכב עליה אל האוהל, כי היא יודעת את הדרך צפונה, נגבה, מזרחה ומערבה. אבל בכל מחיר לא אתן את הסוסה הזאת – שאני אוהב אותה כבת-זקונים – לאיש אשר יקח אותה העירה. היא נולדה וגדלה בשדה, תחת כפת השמים, בתוך אויר צח וטהור, ורגליה דרכו תמיד בחול וברגבי אדמה. חפשיה היתה לנפשה לרוץ ולהשתעשע עם סוסים כגילה ולעולם לא שמתי חבלים לרגליה ורסן בפיה – כי תמיד שבה לאוהל אשר היתה קשורה אליו ואל אדונה בעבותות אהבה. היא לא תוכל לחיות בעיר: שם הרחובות מרוצפים אבן, הבתים גבוהים מאד ואין אויר לנשימה ולא שמש לחמם ולהאיר. הסוסה תירא את האוטומובילים, תכשל ותפול והיתה למדרס המכוניות. לא, הסוסה לא תלך העירה, כי כלנו פה שונאים את העיר ואת שאונה.
היו לו לשיך עבד-אללה שני בנים, יוסף וזכי שמם, ויפצירו בי להשאר עמם ימים מספר כאורחם של הבדואים. נעניתי לבקשת כלם ואשתהה יומים בשכונת האהלים. בכל יום היינו מטילים אני ובני השיך במדבר באר-שבע – ואני רוכב על הסוסה של ראש השבט, ומיום ליום נתחבבה עלי יותר ויותר. במרוץ וב“פנטזיות” שהיו עורכים לכבודי, היתה הסוסה הזאת מנצחת את כל הסוסים ועל כן החלטתי לקרוא לה בשם “מהירה”.
בשעות הטיולים היו בני עבד-אללה מספרים לי מעשי נסים ונפלאות על דבר סוסי ערב מן הגזע הטהור, אהבתם ונאמנותם לבעליהם וכשרונם להציל את רוכביהם בשעת סכנה. מעשה בסוס אחד מאבות מהירה, שרוכבו נפל מעליו במדבר, ברדתם מהר גבוה. הבידואי הוכה, כנראה, בראשו ויתעלף ולא יכול לקום. הסוס רץ מיד במהירות הברק אל האוהל ויצהל. שוכני האהלים בראותם כי הסוס שב לבדו, הבינו כי קרה אסון לרוכבו וירכבו יחד עם הסוס אל המקום אשר הובילם שמה ויצילו את האיש שנפל ונפצע.
הצעירים יוסף וזכי היו מן המתקדמים בין הבידואים: הם היו באים לעתים קרובות אל העיר לבקר בראינוע, לטייל על שפת הים ובעיקר לראות בחגיגות פורים. בקשתי אותם לדבר על לב אביהם שיתן לי את הסוסה, ואלה היו דברי אליהם: הנה אנו הצעירים בני הדור החדש לא נוכל לצמצם את חיינו בתחומים שהתוו לנו אבותינו בני הדור הישן. אנו צריכים ללכת לקראת כל דבר יפה ומתקדם; אל לנו לשנוא את העיר, כי בה מתרכז כל המועיל, כל הנועם וכל היופי אשר בחיים: בתי-ספר, בתי-חולים, בתי-חרושת, ראינוע, תיאטרון וכו'. בקשו את הזקן, כי יתן לי את הסוסה ואנו נערוך לנו בתל-אביב מרוץ סוסים, התחרויות ספורט ואתם תבואו עם סוסיהם להשתתף בהם.
סוף-סוף הסכים הזקן למסור לי את הסוסה בתנאים אלה:
א. הסוסה נועדה אך ורק לרכיבה ואסור לרתום אותה בעגלה. מי שמכריח, אמר השיך, סוסה אצילה למשוך עגלת-משא הרי זה כאילו מכריח בת-מלך לשטוף את הרצפה.
ב. הרכיבה עליה מותרת אך ורק לאדונה ולא לאיש אחר, ואם מרכיבים עליה אנשים שונים – מכריחים אותה לבגוד באדוניה, והדבר הזה מקלקל את תכונת נפשה ואת הרגלי חייה.
ג. ולדות הסוסה צריכים להתחלק בין המוכר והקונה באופן כזה: הזכרים יהיו שייכים לי והנקבות חצין לשיך עבד-אללה וחצין לי.
ד. לא לרכב עליה ברחובות שואנים, כי המולת האוטומובילים תעביר אותה על דעתה ותבלבל את צעדיה.
הסכמתי לתנאים האלה, חתמתי בכתב התחיבות למלא אחריהם ו“מהירה” קמה והיתה לסוסתי – והבאתיה לתל-אביב.
מתחילה היתה יראה מאד את האוטומובילים ובעיקר את אופני-הנוע. כשהיתה נפגשת עם אופני-הנוע הרועשים היתה מזדקפת על שתי רגליה האחוריות וחוזרת מיד אחורנית. רק בלטיפות על צוארה הייתי מרגיע אותה. מעט-מעט התרגלה מהירה לתנועה בעיר. אני מילאתי אחרי כל התנאים בדיקנות, והיא גרמה לי הרבה עונג ונעימות בטיולינו בעיר ובסביבה. מהירה התרגלה כל כך לבקורי ולטיולי בעיר, עד שידעה את המקומות אשר הייתי רגיל להתעכב בהם וגם הכירה את האנשים שהייתי נוהג להפגש עמהם והיתה עומדת בעצמה במקומות ובפגישות האלה. כך, למשל, בעברי על יד מכון המים או ליד תחנת מכבי האש או בפגשי את מפקח הנקיון או המהנדס העירוני, בשעה שהיו עושים את סבוביהם בעיר, היתה מהירה עוצרת פתאם את צעדיה מעצמה, בלי שום צו או רמז מצדי, והיתה עומדת רגעים אחדים עד גמרי את דברי לאנשי שיחי.
בבוקר בבוקר היה הסייס מביא לי את הסוסה וקושרה אל גדר ביתי והיא היתה מחכה עד צאתי מביתי לרכב עליה. פגישותי אתה יום-יום היו תמיד ידידותיות מאד: היא פושטת לי את צוארה ואני מלטפו בידי, מביט בעיניה הבהירות, מתיר את הרצועות מן הגדר ואנו שמים לדרך פעמינו. לפעמים הייתי מאחר לצאת בוקר ואז היתה מהירה מתרגזת מחוסר סבלנות, היתה רוקעת ברגליה בקרקע וגם צוהלת מרוב כעס. על-פי רוב הייתי מרגיע אותה בלטיפותי והכל היה בא על מקומו בשלום. פעם אחרתי יותר מדי ומהירה כעסה כל-כך עד שהזדקפה על רגליה האחוריות, קרעה את רצועת הרסן וברחה בקפיצה אל השדרה אשר ממול ביתי. בקושי גדול עלה בידי הגננים והשוטרים לתפוש אותה ולשים רסן חדש על ראשה. כשנודע לי הדבר יצאתי אליה וראיתיה כולה רועדת מרוב כעס ורוגז. ביום הזה לא רכבתי עליה ועזבתיה לנפשה. אולם למן היום הזה הייתי זהיר לא לעזוב את הסוסה לבדה קשורה זמן רב.
בימי חג הפורים כשהייתי רוכב על הסוסה לפני תהלוכת העדלידע בתוך המון חוגג ויחד עם קבוצת רוכבים, הייתי מרגיש שמהירה מכירה את חשיבות הרגע וחגיגיותו והיא מתנהגת באופן מיוחד. היא לא היתה מרשה לסוסתו של מר אברהם שפירא מפתח-תקוה, שרכב תמיד על-ידי, לעבור לפניה ושום כח לא היה עוצר בעדה שלא תעמוד בראש התהלוכה. הליכתה לא היתה הליכה רגילה, כי אם כעין הופעה חגיגית רשמית, בצעדים בטוחים וחזקים, בראש מורם, באזנים זקופות ובנחירים מורחבות. היא היתה מכוונת את תנועותיה וצעדיה לקולות המדודים של התזמורת שהלכה לפנינו, והיה מורגש שהיא שמחה להשתתף יחד עם יתר הסוסים בתהלוכה ושהיא ממלאה את כל הפקודות לא מאונס כי אם מרצון טוב ובהתלהבות.
כשהייתי שב מן הדרך אחרי העדרי מן העיר במשך חודש-חדשים, היתה פגישתנו הראשונה מלאה ידידות וחבה הדדית. מהירה היתה פושטת את צוארה, צוהלת בקול דממה דקה ומביטה עלי בעינים מביעות מסירות. אני הייתי מלטף אותה ומנשקה, כי באמת הייתי שמח להיפגש שוב עם חבר מסור וידיד נאמן. ובשעת הרכיבה הראשונה אחרי הפרידה היתה מהירה משתדלת להסב את ראשה אחורנית כדי להביט עלי וכאילו היתה אומרת: קשה היתה לי פרידתך, אל-נא תעזבני עוד.
הילדים היו אוהבים מאד את מהירה, ורבים היו מחכים ברחובות לבקרים לשעת עברי ברכיבה. אחדים מן הילדים והצעירים היו באים להפגש עם מהירה, בעת שהיתה קשורה לגדר על-ידי ביתי או על-ידי העיריה.
פעמים רבות, כשהייתי עובר ברחובות שקטים והיו מתאספים ילדים ורצים אחרי הסוסה, הייתי מרכיב אחד מהם ומושיבו על ידי, והדבר גרם אושר רב לידידי הקטנים.
פעמים אחדות יצאתי מגדר התנאים שהתחייבתי למלא אחריהם, וכל פעם נגמר הדבר ברע. רק במקרה אחד יוצא מן הכלל עבר העניין בשלום: במשך זמן-מה הייתי נותן את מהירה למשוררנו היקר ח. נ. ביאליק, והוא היה רוכב עליה אחרי הצהרים לאט-לאט, והכל נגמר בשלום, בלי שום תאונה. פעם נסעתי באוטו ונפגשתי עם ביאליק הרוכב. הסוסה לא ראתה אותי, אך ביאליק אמר לה: “עמדי, הלא אדונך לפניך”. מהירה הסבה את עיניה אלי, ומיד עמדה מלכת. חכמה היתה מהירה, אך בכל-זאת לא הבינה את הזכות שנפלה בגורלה, לשאת על גבה את אביר השירה העברית.
ואולם במקרים אחרים לא נגמר הענין בשלום כלל וכלל: פעם באתי לעיריה ברכיבה כרגיל, ועל יד המדרגות עמד ילד כבן שתים-עשרה, גבה-קומה ושחור-עינים, חי, רענן וכולו חמודות. זה היה צבי בן השכן, אשר אהב מאד להביט עלי בעת הרכיבה. – והיינו ידידים גדולים. הוא היה מכבד אותי בגלל סוסתי ואת מהירה אהב בכל נפשו.
צבי הביט עלי ועל מהירה בתחנונים ובגעגועים ולא יכול להתאפק ויבקש: “הרכיבני לרגע קל”. גם אני לא יכלתי להתאפק ולטפתי את הילד על לחייו האדומות. שכחתי את התחיבותי לא להרכיב זר על מהירה ואומר לילד: עלה ורכב והיה זהיר! –
אך רכב צבי על מהירה, מיד חשה, שאיש זר יושב על גבה. היא החלה לרוץ בקפיצה, באה עד רחוב אלנבי והתפרצה לבין האוטומובילים ואופני-הנוע. שם נבהלה מאד והשליכה את צבי ארצה ותשב לעיריה, למקום שהייתי קושר אותה לגדר. הילד נפצע פצעים אנושים, ורק במאמצי הרופאים המומחים נרפא וקם מחליו.
פעם באתי אתה אל מרוץ הסוסים. אך ראתה מהירה את הסוסים רצים, דוהרים ומתחרים, חשבה גם היא להתפרץ אל תוך מעגל הריצה ולא יכלה לעמוד בשקט על מקומה, קשורה אל החבל. בראותי שהסוסה נעשית יותר ויותר נרגזת ועצבנית, מסרתיה לאחד מידידי, אשר הפציר בי לתתה לו לריצה אחת. כלנו היינו בטוחים, שמהירה תבוא הראשונה מן המעגל ותגיע לבמת השופטים לפני כל הסוסים, כי ידועה היתה סוסתי בין הרוכבים כאחת המהירות והקלות ביותר. אך למעשה באה רק השלישית, וכל זה בעבור הרוכב הזר אשר לא ידע את הרגליה ואת תכונת נפשה, וגם היא לא ידעה אפיו של אדונה.
פעם שלישית קרה מקרה מעציב עוד יותר; והוא היה הגורם למותה קודם זמנה. בבוקר אחד רכבתי ברחוב אלנבי על-יד המדרכה, והנה ראתה מהירה את פקעת הכבלים אשר הפועלים היו מניחים בתוך הקרקע בשביל הטלפונים. היא נבהלה מאד ותזדקף על שתי רגליה האחוריות ונסוגה אחור. ברגע זה קפץ עלינו מאחור אוטובוס של “המעביר” וחבט בכח באחורי הסוסה. שנינו נבהלנו מאד; מיד קפצתי וירדתי מעל גב הסוסה וראיתי אותה כולה רועדת מן הזעזוע הגדול.
למן היום ההוא חלתה מהירה את חליה, לא אכלה כראוי וכעבור שלושה שבועות מתה. אמנם הבהילו אליה רופאי-בהמות. גם הסייס טפל בה ונתן לה רפואות שונות הנהוגות אצל הערביים במקרים כאלה, ובעת שבקרתי אצלה באורוה בפעם האחרונה הבטיחני שתבריא – אבל שום דבר לא יכול להציל אותה ממות. אכן צדק שיך עבד-אללה באמרו אלי, כי אין להרכיב איש זר על הסוסה ואין לרכב עליה ברחובות סואנים.
הרבה הצטערתי על מות ידידתי זאת, ואיני יכול למצוא לי נוחם בסוסים אחרים. נסיתי לרכב על סוסים שונים אחרי מות מהירה ולא יכלתי, כי לא מצאתי בהם לא אצילות בהליכה, לא קלות בתנועה ולא יופי במבנה הגוף. החלטתי, איפוא, לנסוע למדבר באר-שבע ולחפש אצל הבדואים סוסה אחרת בת הסוסים האצילים של המסורת הערבית.
אייר תרצ"ד.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.