כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם “רָצַחְתִּי!”

וְיַחֲשֹׁב הַנִּרְצָח “נִרְצָחְתִּי!”

לֹא הֵיטִיבּו דַּעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

רָחוֹק אוֹ שָכוּחַ – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר-שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלְפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוֹ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִי יִפְרְחוּ – אֲנִי הכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.

עַל-יַד הַגֶּשֶׁר הַגָּלְמִי, זֵרַת הַשֶּׁטֶף,

דִּגְלָם לְרוּחַ-אַפְּרִיל מְגוֹלָל,

פֹּה פַּעַם עָמְדוּ הָאִכָּרִים בְּנֶשֶׁק

וְיָרוּ הַיְּרִיָה, נְשְׁמְעָה בִּמְלוֹא-עוֹלָם.

הָאוֹיֵב זֶה-כְּבָר בִּדְמָמָה יָשֵׁן,

כָּמוֹהוֹ הַמְּנַצֵּחַ יָשֵׁן דֻּמָם;

וְהַזְּמָן סָחַף אֶת הַגֶּשֶׁר הֶחָרֵב

בַּזֶרֶם הָאָפֵל, הַזּוֹחֵל אֶל הַיָם.

עַל יֶרֶק שְׂפַת-נָהָר זוֹ, אֵצֶל זֶה הַזֶרֶם הָרַךְ,

אָנוּ מַצִּיבִים הַיּוֹם אֶבֶן-חֲנוֹךְ;

לְמַעַן הַזִּכָּרוֹן מַעֲשָׂם יִגְאַל,

עֵת, כְּמוֹ אֲבוֹתֵינוּ, דוֹר בָּנֵינוּ יַהֲלוֹךְ.

רוּחַ, אֲשֶׁר מָסַךְ בַּגִּבּוֹרִים הָהֵם אֹמֶץ

לָמוּת, וְהִנִּיחַ יַלְדֵיהֶם בְּנֵי-חוֹרִין,

צַוֵּה זְמָן וָטֶבַע, בְּחֶסֶד יַחֲמוֹלוֹ

זוֹ הַיָּד, לָהֶם וּלְךָ נָקִים.

מְשׁוֹרֵר הֶדְיוֹט

על-פי רוֹברט בורנס, סקוטלנד, 1796–1759

(קטע מאיגרת מחורזת אל ג’והן לאפריק, פייטן סקוטי ישיש)

בְּמוּבַן-מָה אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֵר,

רַק סְתָם חַרְזָן שְׁבִיל-צְלִיל בּוֹחֵר,

וּבְלַמְדָנוּת לֹא אֶתְיַמֵּר –

אַךְ לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ?

מִדֵּי בַּת-הַשִּׁיר בִּי חָמוּד תְּעוֹרֵר,

אֲדַנְדֵּן לְעֻמָּתָהּ רִנָּה.

כַּת-הַמְּבַקְּרִים מוּלִי חֹטֶם תְּעַקֵּם:

"בַּעַר, בֵּין פְּרוֹזָה לְשִׁירָה לֹא מִתְמַקֵּם,

וְכֵס-אַסְכּוֹלוֹת שֵׁתוֹ לֹא חִמֵּם –

“הֲשֶׁכָּזֶה יֵדַע שִׁיר לְהַנְעִים?”

אַךְ בִּמְחִילָה, צֳרִי לְמוּדֵי-הִתְחַכֵּם,

יִתָּכֵן, תּוֹעִים אַתֶּם וּמַתְעִים.

מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעֶלֶג-הָאַסְכּוֹלוֹת,

כִּנּוּיִים רוֹמִיִּים לְקַרְנַיִם וּמִזְבָּלוֹת?

אִם הַטֶּבַע הַתָּמִים הִנְחִילְכֶם סְכָלוֹת,

מַה יוֹעִיל לָכֶם דִּקְדּוּק?

מוּטָב שֶׁתֹאחֲזוּ בְּאִתִּים וְגַלְגָּלוֹת,

אוֹ כְּלֵי סִתּוּת וּפֵרוּק.

חֲבוּרַת צְעִירִים יְהִירִים, עֲכֹרִים,

מְדַלְדְּלִים מֹחָם תַּחַת שַׁעְמָנֵו-מוֹרִים.

נִכְנָסִים עֲיָרִים וְיוֹצְאִים חֲמוֹרִים,

אִם אֱמֶת לַאֲמִתָּה נַבִּיט;

יְדַמּוּ שִׁירָתָם תְפַסֵּג אֲמָנוֹת וּתְבוֹרִים

בִּזְכוּת רֵיחַ יְוָנִית.

מִשַּׁלְהֶבֶת הַטֶּבַע הָבוּ לִי נִיצוֹץ!

זוֹ כָּל הַחָכְמָה אֲנִי לִי אֶחְפֹּץ;

כִּי-אָז, גַּם כִּי אֶדְרֹךְ דֹּמֶן וָבֹץ

אַחֲרֵי מַחֲרֵשָׁה אוֹ מַגְרֵף,

בַּת-שִׁירָתִי, וְאִם מַלְבּוּשָׁהּ לֹא שָׁחֹץ,

נָגוֹעַ תִּגַּע לַלֵּב.

כְּלֵי-זֶמֶר

על-פי אליזבת בארט בראונינג, אנגליה 1861–1806

א

מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

אֵצֶל הַקָּנִים אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?

זוֹרֶה בֶּהָלָה וּמֵפִיץ חֻרבָּן,

פַּרְסוֹתָיו כְּשֶׁל-שָׂעִיר מְשַׁכְשְׁכוֹת וְדוֹחֲפוֹת,

וְשָׁבוֹר אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת-הַפָּז הַחוֹפְפוֹת

עִם זְבוּב-הַדְּרָקוֹן, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

ב

הוּא עָקַר קָנֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

מִן הַקַּרְקַע הַקְּרִירָה שֶׁל הַיְאוֹר.

פְּנֵי-הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עִכֵּר זִרְמָן,

גָּוְעוּ הַשּׁוֹשַׁנּוֹת, עוֹת מִמִּדְרָס,

וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן נָשָׂא עָנָף וְנָס

עַד לֹא נִמְשָׁה הַקָּנֶה מִן הַיְאוֹר.

ג

בְּמַעֲלֶה-הַחוֹף יָשַׁב הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

בְּעֵת דְּלוּחַ זָרַם הַיְאוֹר,

וְקִצֵּץ וְחִטֵּב, בְּמֶרֶץ אֶל-אֳמָן,

בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה אֶת הַקָּנֶה הַסַּבְלָן,

עַד לֹא נִשְׁאַר אַף עָלֶה לְסִימָן,

הַקָּנֶה כִּי רַעֲנָן הָעֳלָה מִן-הַיְאוֹר.

ד

קַצֵּר קִצְּרָהוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

(אֵיךְ זְקוּף-קוֹמָה גָדַל בַּיְאוֹר!)

אָז הוֹצִיא אֶת תּוֹכוֹ הָרַךְ, כְּלֵב מִקָּרְבָּן,

בְּהַדְרָגָה מִצַּנְתְּרוֹ הָעֲגַלְגַּל

וְחִתֵּךְ אֶת הַיְצוּר הָרֵיק, הַיָּבֵשׁ, הָאֻמְלָל,

לְמוֹ נְקָבִים – בְּעֵת יָשַׁב עַל גְּדַת-הַיְאוֹר.

ה

“הוּא הָאֹרַח”, צָחַק הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

(צָחַק כְּשִׁבְתּוֹ עַל רָמַת חוֹף-הַיְאוֹר),

"הָאֹרַח הַיְחִידִי, לְמִן קַדְמַת-הַזְּמַן

מֵאָז הִתְחִילוּ אֵלִים כְּלַי-זֶמֶר לְשַׁחֵר,

יָכְלוּ הַצְלִיחַ", וּכְשִׁיתוֹ פִּיו אֶל נֶקֶב בַּצַּנְתֵּר,

נָשַׁב בְּכֹחַ מוּל דֳּכִי-הַיְאוֹר.

ו

מָתוֹק, עָרֵב, בָּשִׂים, הוֹ פַּאן!

נוֹקֵב בְּמָתְקוֹ אֶת אֲוִיר-הַיְאוֹר,

מְסַנְוֵר בְּיָפְיוֹ, הוֹ אֵל גָּדוֹל פַּאן!

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ-הַגִּבְעָה שָׁכַח לַעֲרֹב,

הַשׁוֹשַׁנּוֹת הָתְחַיּוּ, וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן חָזַר לָסֹב

הָלוּם עַל פְּנַי הַיְאוֹר.

ז

אַךְ פְּלַג-בְּהֵמָה הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

כִּי יִצְחַק עַל מַעֲלַלוֹ אֵצֶל הַיְאוֹר,

זֶה הָפְכוֹ בֶּן-אָדָם לְפַיְּטָן…

אֱלֹהֵי-הָאֱמֶת נֶאֱנָחִים עַל הַמְּחִיר וְהַכְּאֵב,

עַל הַקָּנֶה אֲשֶׁר לֹא עוֹד בִּמְתֹם יִתְנוֹדֵד

עִם שְׁאֵרָיו הַקָּנִים שֶׁבַּיְאוֹר.

מִזְמוֹר-מְרוֹמִים

על-פי ראלף ואלדו אמרסון, ארה"ב 1882–1803

[בתרגומו של רגלסון הושמטו שלוש שורות מן המקור האנגלי]

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר אָנוּד

נַפְשִׁי מִזְמוֹר-מְרוֹמִים תָּצוּד.

בּוֹקֵעַ הוּא מִכָּל נוֹשָׁן,

שׁוֹפֵעַ הוּא מִכָּל רַעֲנָן,

מֵרָצוּי וּמִבָּזוּי – שִׁיר עֲדָנִים.

לֹא בְּוֶרֶד-זִיו בִּלְבַד,

לֹא רַק בְּקֶשֶׁת מִמִּמְטָר תִּצְעַד,

כִּי-אִם מִמַּאְפֵּלְיָה וּמִמִּפְלָץ,

תָּמִיד-תָּמִיד שִׁיר-הֶדֶר צָץ.

לֹא רַק מִגְּרוֹן-צִפּוֹר נֶעֱלָס

אוֹ קוֹל-אִשָּׁה עַל אַהַב שָׂשׂ,

כִּי-אִם מִמַּדְמֵנָה וְטִיט-יְוֵן

עֲדֵי-עַד צְלִיל-גִּיל מִתְנַגֵּן,

וְתֵבֶל כֻּלָּהּ – רִקְמַת-רְנָנִים.

From the English:

Robert Burns: Epistle to J. Lapraik (excerpt)

Elizabeth Barrett Browning: A Musical Instrument

Ralph Waldo Emerson: Music

אֶבְרוֹת הַזְּמָן רְקוּמוֹת אוֹר וָצֵל

זִיו לִבְנַת צְפִירַת⁻זֹךְ וּשְׁחוֹר הַלֵּיל,

שִׂיא הָרֵי רוֹם וּמְצוּלוֹת תְּהוֹם

נִיד פֶּלֶס⁻עוֹלָם יַעַצְרוּ דֹם.

בִּתְקוּפוֹת סַהַר וְדָכְיֵי גָל

קְרָב עַז בֵּין יֵשׁ וּמַחֲסוֹר חָל.

בְּרַק אוֹר חַשְׁמַל הַכּוֹכָב רָב

וּמְמַדֵּר אַפְסֵי⁻עַד בְּקָו.

בֵּין גַּלְגַּלֵי⁻רוֹם בַּחֲלַל אֵין⁻גְּבוּל

הָאָרֶץ גַלְמוּד תָּחוּל חוּל.

גּוּף טָפֵל הִיא בַּתֹּהוּ שָׁט,

בֶּן⁻מַזָּר עוֹדֵף זְעֵיר וָקָט,

אוֹ נִיצוֹץ אֵשׁ, הֶעָף כַּחֵץ

בִּיְשִׁימוֹן חֶשְׁכַּת לֵיל⁻אֵין⁻קֵץ.

שְׂרִיג גֶּפֶן מִשְׂתָּרֵג עַל עֵץ כַּבִּיר⁻אוֹן –

דִּמְיוֹנוֹ כָאָדָם מֻשְׁפָּע רָב⁻הוֹן.

מִתְפַּתְּלָה הַזְּמוֹרָה וְלוֹחֲצָה בַּעֲזוּז,

וּמְאוּם מִן הַגֶּזַע לֹא תוּכַל חֲמוֹס –

וּבְכֵן אַל תִּתְיָרֵא בֶן⁻אוֹנִי וָרָשׁ –

לֹא יִגְזלֹ הָאֵל אַף מִשְׁפַּט הֶעָשׁ

כְּלִילוה דְּפַנִּים מִתְקַֹשִׁטִים מִדְבְּרוֹת הַדְּרוֹר

וּגְבוּרָה לַתַּקִיף לְמוּד מִמְשַׁל וּגְבוֹר.

נִתְקַפַּח גּוֹרָלְךָ? אַל תִּדְאַג, שׁוּר! טָס

קַל⁻כָּנָף מִמֶּרְחָק לָךְ חֶבֶל⁻מְנָת;

וְכָל מַה שֶׁזִּכְּךָ הַטֶּבַע בַאַשֶׁר הוּא שָׁם

אִם שָׁט הוּא בָרוֹם אוֹ בָאֶבֶן הוּא נָם,

מְצוּלוֹת⁻יָם יַעֲבֹר, יְבַקַּע לֵב⁻תָּל

וְדָבַק אַחֲרֶיךָ וְלִוְךָ כַּצֵל.

בעודני נער וכבר חשקה נפשי לכתוב מחקר על השלומים; כי עוד מקדמות נערותי סבור הייתי, שבנדון זה יתרון לחיים מן התּיאוֹלוֹגיה ונעלה דעת העם על התורה אשר יורוהו הדרשנים. התעודות וההוכחות, אשר מהן אפשר להוציא את הלקח הזה, היו מצודדות את דמיוני בקסמי חליפותיהן הרַבּות לאין⁻קץ, ולא משו מנגדי אפילו בשנתי. כי תעודות כאלה משמשים כלי⁻המלאכה אשר בידינו, הלחם אשר בסלֵנו, מאורעות השוק, אחֻזת הנחלה ובית⁻הדירה שלנו, ברכות השלום, המגע⁻והמשא שבין הבריות. החובות והמִלוות, השפעת אָפיו של אדם, טיבם וכשרונם של כל הבריות. ועוד סבור הייתי, כי לקח זה עלול לגלות לבני⁻אדם את מאור האלהות ואת הפעֻלה ההֹוֹה וקַיֶמת אשר לנשמת העולם הזה, החפשית כליל מן המסורה והקבלה, ומתוך⁻כך יוכל לב האדם להשקיע את עצמו באין מעצור בתהום אהבת עולם. בהתיחדו עם אותו היש, שהיה ויהיה מעולם עד עולם, מפני שהוא מצוי ומתקַיֵם באותה שעה קיום ממש. ועוד נדמה לי, שאלמלי אפשר היה להביע את התורה הזאת בדברים, שיש בהם אף מקצת מעין אותם גלויי הזֹהר, אשר בהם אמת זו מתגלית לנו לעִתּים, כי אז היתה לכוכב מזהיר להאיר לנו בשעות האפלה הרבות אשר בימי חיינו ובנתיבות העקלקלות שאנו הולכים בהן ולא יתן לנו לתעות מעל דרכנו.

חזוק לתשוקתי זאת מצאתי לאחר זמן בדרשה אחת, ששמעתי בבית⁻התפלה. הדרשן, שהיה נודע לתהלה כירא וחרד נשא את משאו, בנוסח הרגיל אצל הדרשנים ממין זה, על יום⁻הדין שלעתיד לבוא, מוצא⁻דבריו היה, כי אין דין ומשפט נעשה בעולם הזה, כי דרך הרשעים צלֵחה וכי מנת הצדיקים אך צרה ועֹני; ואחר הדברים האלה בא לידי מסקנה, על סמך ההגיון ופסוקים מכתבי הקֹדש, כי אלה ואלה יקבלו את גמולם בעולם הבא כפעלם. קהל השומעים לא מצא כנראה בתורה זו שום פגם. כפי שאפשר היה לי להבחין, נפוצו הנאספים, כתֹם עבודת אלהים מבלי להעיר על הדרשה אף הערה כל⁻שהיא.

אפס מה היה צביונה של תורה זו? מה היתה כוָנתו של הדרשן באמרו, כי הצדיקים אֻמללים הם בחיי העולם הזה? וכי סבור היה, כי בתים וקרקעות, משרות כבודות, יין, סוסים ובגדי⁻תפארה רק נחלת פורעי מוסר הם, תחת אשר אנשים יראי שמים חיים חיי עֹני ובוז, אלא שסופם לקבל שלומים לעתיד לבוא, בהִנָתן גם להם לאחר זמן אותם הקנינים עצמם: מניות של בנקים, שקים מלאים דינרי זהב, צלי⁻ציד ויין⁻שַׁמפּני? זה היה כנראה הגמול המכֻוָן מדבריו, הוא ולא אחר. או האֻמנם כִּוֵּן לזה שהצדיקים יקבלו בשכרם את היכֹלת להתפלל ולשבח את המקום באין מעצור? לאהוב את הבריות ולשמשם? הלא את זאת יכולים הם לעשות גם עכשו. המסקנה הנכונה אשר המחזיק בתורה זו צריך היה לבוא אליה, תהיה מעין זו; “גם לנו צפוים ימים טובים כימים אשר לרשעי הדור בעולם הזה, או, אם יחשוב את מחשבתו עד גמר תכליתה, יאמר כזאת; “אתם חוטאים עכשו ואנו נחטא לאחר זמן; חוטאים היינו גם עכשו, אלמלי היה סֵפק בידינו”; ”והואיל שאין הדבר עולה בידינו, אנו מצפים לתשלומים ביום מחר”.

הטעות שבדעה הזאת מִנחת באותה הסברה המתמיהה, כי רשעי העולם מצליחים, כי בעולם הזה אין גמול צדק. כמה סמויות עיניו של אותו הדרשן הנזכר, שהיה מעריך את מהותה של הצלחה נעלה בחיים לפי אותה ההערכה השפלה המצויה בשוק, תחת להוכיח וליסר את העולם לנגד אור האמת, להכריז על ישותה של הנפש ועל אדיר כחו של הרצון ולקבוע מתוך⁻כך את אַמת⁻המדה של האמת והרשע, של ההצלחה והשקר.

דעות פחותות כאלה אני מוצא גם בספרי הדת ההמוניים שבדורנו והשקפות מעין אלה מביעים גם חכמים וסופרים, כשהם נושאים ונותנים דרך⁻אגב בענינים ממין זה. סבור אני, שהתיאולוגיה העממית שלנו, שדחקה מלפניה את אמונת⁻ההבל, נצחה את זו רק נצחון חיצוני ולא עִקרי. אבל באמת מעֻלים הם בני⁻האדם מן התיאולוגיה שלהם; חייהם שבכל יום ויום מוכיחים ומעידים על השקר שבה. כל נפש נדיבה, השואפת אל עָל פורשת מן התורה הזאת בפֹעל וכל הבריות מרגישים לעתים את כל הזיוף שבה, אלא שקצרי⁻יד הם לברר אותו בראיות. כי בני⁻האדם חכמים יותר מכפי שהם יודעים זאת בעצמם. אותם הדברים, שהם שומעים בבתי⁻הספר ומעל הקַתֶּדראות שבבתי⁻הכנסיות מבלי להרהר אחריהם, קרוב לודאי שהיו מעוררים בקרבם ספקות ופקפוקים טמירים, אלמלי היו שומעים אותם מפי אנשים בשיחה פרטית. כשאדם מביע בחבורת אנשים שונים את דעותיו על ההשגחה ועל חֻקי האלהות, משיבים לו תשובה של שתיקה, המוכיחה לאיש המבין הוכחה ברורה למדי, שאין דעת השומעים נוחה מן הדברים ששמעו, אלא שאין ביכלתם לקבוע לעצמם בנדון זה השקפה משלהם.

בפרק הזה ובפרק שלאחריו אנסה לצַיֵן מעשים ועובדות אחדים, המורים את דרך גלויו של חֹק השלומים ומאֻשר אהיה לאין ערוך, אם יעלה בידי לשׂרטט אף את החוּג היותר מצער של דרך המעגל הזאת.

פּוֹלַריות, או פעֻלה ופעֻלה שכנגדה אנו מוצאים בכל מקצועות הטבע; בחֹשך ובאור, בחֹם ובקֹר, במעלות המים ומורדותיהם, במין זכר ובמין נקבה, בנשימת האויר והפלטתו של הצמחים ובעלי⁻החיים, בהשוָאה שבין הכמות והאיכות אשר לנוזלים שבגוף בעלי⁻החיים, בהתכּוצות הלב ובהתרַוחותו, בתנודות⁻הגלים של הנוזלים והקול, בכחות הנמשכים אל המרכז ובבורחים ממנו, באֶלֶקטרית, בגַלוַניות ובקִרבה החימאית. שים מגנט אל קצֶהָ האחד של המחט ומיד יתגלה בקצֶהָ השני מגנטיסמוס שכנגדו. כשהקצה הדרומי מושך, הקצה הצפוני דוחה. כדי לרוקן במקום זה צריך אתה לעבות במקום אחר. שניות שאינה פוסקת חוֹצה את הטבע כֻּלו לשנַים, עד כי כל דבר ודבר אינו אלא מחצית העצם והוא דורש לו מחצית אחרת, שתעשהו לעצם אחד שלם. כזה הוא: רוח וחֹמר, איש ואשה, זוגות ושאינם זוגות, סֻבּיֶקציבי ואוֹבּיֶקטיבי, פְנים וחיצון, מעל ומטה, תנועה ומנוחה, הן ולאו.

וכשם שאתה מוצא שניות זו בעולם, כך אתה מוצא אותה בכל חלק מחלקיו. בכל חלק מֻעט הולכת וחוזרת חלילה כל שיטת הדברים בשלמותה. בכל קוץ וקוץ של עץ האֹרן, בכל גרגיר דגן ובכל נפש חיה יש מעין דֻגמה של עלִית המים וירידתם, של יום ולילה, של איש ואשה, פעֻלת הנִגוד, העצומה כל⁻כך בעִקרי חזיונות הטבע, הולכת ונִשנית גם בתחומים הצרים הללו. כך, למשל, הכירו חכמי הפיסיוֹלוגיה, כי בממלכת בעלי⁻החיים אין יצורים בעלי⁻יתרון, אלא שאיזה מין תשלום ידוע משוה את כל יתרון ואת כל מגרעת. שכר המותר שבחלק אחד מן היצור יוצא בהפסד המגרעת שבחלק אחר ממנו. אם הראש והצואר ארֻכּים יותר מדי, בנהוג שהגויה ואברי הקצוות קצרים יותר מדי.

מופת אחר בנִדון זה משמשת לנו תורת⁻הכּחות המֵיכַניים. כל רֶוח שאנו מרויחים בכֹח, אנו מפסידים בזמן, והפוכו של דבר. עוד מופת אחר אנו מוצאים בנטיות התקופיות או נטיות ההשלמה, שכוכבי הלֶכת נוטים ממהלכם. מופת כיוצא באלה היא גם השפעת האקלים והקרקע על ההיסטוריה המדינית של בני⁻האדם. האקלים הקר מחזק ומקשה את גוף האדם, אבל אדמתו הצנומה אינה מולידה לא קדחת ולא תנינים, לא נמרים ולא עקרבים.

שניות זו מֻטבּעת גם בטיבו והוָיתו של האדם. כל הפרזה גוררת מגרעת וכל מגרעת גוררת הפרזה. כל מתוק יש בו מן החמוץ, וכל רע יש בו מן הטוב. כל מתּת, שהיא מקור תענוגות לנו, גורמת לנו במדה לא פחותה מזו גם יסורים, כשאנו משתמשים בה שמוש לרעה. וכל המדַכא את המתת שבקרבו, מאבד אותה לדעת. בעקב כל קורטוב של רוח יתרה כרוך קורטוב של שטות. תמורת כל דבר שאבדת, אתה מוצא דבר אחר; ותמורת כל דבר שרכשת, אתה מאבד דבר אחר. ברבות העֹשר ירבו גם אוכליו. אם כנס אדם רכוש יותר מדי, נוטל ממנו הטבע בעצמו מה ששׂם אל תוך ארונו. הוא מרבה את ההון, אבל ממית את בעליו. הטבע עוין את המוֹנוֹפּוֹלִיוּת ואת הדברים היוצאים מן הכלל. אין גלי הים המתרוממים למעלה, שואפים לרדת אל השטח ולהתיַשר באותה המהירות, שמסבות תנאי העולם השונים שואפות להשתַּוּוֹת ולהתפשר. תמיד אתה מוצא איזה מקרה של השׁוָאה, המשפיל את הרם, את התקיף, את העשיר והמצליח עד לכדי מדרגת שאר הבריות. אם יש אדם שאין הצבור סובל אותו, משום שהוא קשה ורתחן ביותר, ועל־פי טבעו ומעמדו גרוע הוא – אדם נרגן ופֹריץ שיש בו ממדתו של שודד⁻ים – והנה חננו הטבע קהל בנים ובנות יפים, המבקרים את בית⁻הספר הכפרי ומצליחים בלמודיהם, ואהבתו ודאגתו אליהם מרככות את רוחו הקשה ומושכות על פניו הזועפים חוט של חסד וידידות. כך מתאמץ הטבע לרכך גם את החלמיש ואבן השדה, להרחיק את חזיר היער ולהעמיד תחתיו את הכבשה ולפלס ולשקול את כל הדבר במשקל אמת.

הכפרי חושב את השלטון והמשרה לדברי חפץ נעלים. אולם נשיא מדינות הברית שבאמריקה קנה את זכות ישיבתו בבית הלבן במחיר יקר. זכות זו עולה לו על⁻פי⁻רֹב במחיר כל מנוחת נפשו וכל מבחר סגֻלתיו ומדותיו. כדי לתפוס לזמן מֻעט מעמד נִשא כזה בעולם, עליו להתגולל בעפר לרגלי אדוניו, שמידם בא לו השלטון, העומדים זקופי קומה אחורי כסא כבודו. או אולי מתאוים בני⁻האדם לגדֻלתו של איש⁻הרוח, שהיא גדֻלה ממשית ומתמידה ביותר? אבל גם יתרונו של זה אינו יתרון גמור. מי שהתגדל והתנשא בכֹח רצונו או בכֹח מחשבתו והורם עָל למעלה מאלפי אדם, עליו מוטל גם סבל הגדֻלה הזאת. עם כל שפע אור חדש באה גם סכנה חדשה. מי שנגה עליו אור אלהים באמת, עליו להיות עֵד מעיד על האור הזה ולהתגבר בלי חָשך על הרגשות והנטיות, המספקים לנו קורת⁻רוח עמֻקה כל⁻כך, בהתמכרו באמונה לגלויי הנפש הנצחית, ההולכים ומתחדשים בכל עת. חַיָב הוא לשנא את אביו ואמו, את אשתו ובניו. ואם יש בו כל הסגלות, שהעולם מוקיר, מעריץ וחומד אותן – עליו לבוז להערצתם של הבריות ולצער אותם על⁻ידי התמכרותו הנאמנה לאורו ואמתו ולהיות מתוך⁻כך למשל ולשנינה בפיהם.

החק הנעלה הזה קובע את סדרי המשפט והמשטר של הערים ואֻמות העולם. אך שָׁוא אפוא יתקוממו כנגדו, יתנקשו בו ויתקשרו עליו. “אין הדברים סובלים להיות הולכים ונהוגים ימים רבים בדרך רעה”..“Red nolunt diu male administrari”. אף⁻על⁻פי שלמראית⁻עין אין מעצור אשר יעצור בפני הרעה הממשמשת ובאה, אבל מעצור כזה קַיָם ועומד ולא יתמהמה להגלות. אם אכזריה הממשלה, הרי חיי המושל נתונים בסכנה. כשאתה מעלה את שער הסחורה יותר מדי לא תרויח כלום. אם משפט העונשין יהיה חמור ביותר, לא יחַיבו השופטים את הרשע בדין. ואם משפט העונשין יהיה קל ביותר, אז תבוא תחתיו נקמת גואל הדם. אם סדר⁻השלטון הוא דמוקרטיה איֻמה, הרי המועקה שלה נתקלת בהתנגדות מצד שפעת המרץ והכח המרֻבּה, המתעוררת בקרב האזרחים והחיים לוהטים מתוך כך להט קודח ביותר. חיי האדם לאמִתּם וספוקם, כנראה, דרכם בכך להתקומם כנגד לחץ קשה ביותר וכנגד הצלחה מרֻבּה ביותר ושלא להשתַּעבּד אף שעבּוד כל⁻שהוא למקרי הזמן לכל חליפותיהם ותמורותיהם. השפעת אָפיו של האדם מתמדת וקַיֶמת בכל צורות השלטון למיניהם ואין בנדון זה בין טורקיה לבין אנגליה החדשה ולא כלום. ההיסטוריה מוכיחה לנו הוכחה ברורה למדי, כי תחת שלטון העריצות של מלכי מצרים הקדמונים היה האדם בן⁻חורין באותה המדה, שתנאי התרבות שבימים ההם הכשירוהו לכך.

החזיונות הללו מוכיחים, כי העולם כֻּלו בא לידי גלוי בכל אחד מחלקיו היותר קטנים. כל דבר ודבר שבטבע כולל את כל הכֹּחות של הטבע כֻּלו, כל דבר עשוי מחֹמר אחד טמיר ונעלם, וכך מכיר חוקר הטבע בכל צורות ההויה לכל חליפותיהן רק טפוס אחד ההולך וחוזר חלילה, עד כי בעיניו, אין הסוס אלא אדם רץ, הדג – אדם שׂוחה במים, העוף – אדם פורח באויר, והעץ – אדם מַשריש בארץ. בכל צורה חדשה אנו מוצאים לא רק חזרה על עִקָּרי אָפיו של כל הטִפוס כֻּלו, אלא את כל פרטי החלקים, כל המגמות, ההתפתחות ועכובי ההתפתחות, הכֹּחות וכל השיטה אשר בכל צורת הויה אחרת. כל משלח⁻יד, עסק, מלאכת⁻מחשבת ומשא⁻ומתן אינו אלא תמצית העולם כֻּלו ויש בו משום שתוּף לכל מעבד ומעשה אחר שבעולם. כל אחד מהם משמש סמל גמור לחיי האדם, עם הצלחתם ופגעיהם, נסינותיהם ואויביהם, מרוצתם וסופם. וכל אחד מהם צריך בין כך ובין כך לסגל ולכַוֵן את כל מהותו של האדם ולהיות עומד ומכריז על גורלו כֻּלו.

העולם מקפל את עצמו ומצטמצם בטפה של טל. אין המִקרוֹסקוֹפוס יכול למצֹא יצור חי, קל שבקלים שיהיה פחות משֻׁכלל ושלם משום שהוא מִצער ביותר, עינים, אזנים, חוש הטעם, חוש הריח, תנועה, כֹח ההתנגדות, תאות האכילה ואברי הלֵדה המקַימים את המין לעולמי⁻עד – כל אלה מוצאים להם די מקום להתכנס אפילו ביצור הקטן שבקטנים. וכעין זה הננו משקיעים גם אנו את כל חיינו בכל מפעל שאנו עוסקים בו. מהותה האמתית של תורת מציאות אלהים בכל מקום כלולה בזה, כי אלהים מתגלה במלֹא כל הויתו בכל אזוב שבקיר ובכל נימה שבקורי עכביש. ישותו של העולם משתדלת לבוא לידי גלוי בכל נקֻדה קטנה שבקטנות, באשר הטוב – שם גם הרע, באשר הקִרבה – שם גם הדחִיה ובאשר הכֹּח – שם גם הגבול שהֻגבּל לו.

העולם הוא אפוא עצם שיש בּו רוח⁻חיים, כל הדברים שבעולם יש להם תכלית מוסרית. נפש זו, המתגלית בקרבנו אנו בתור הרגשה, מתגלית מחוץ לנו בתור חֹק. אנו מרגישים את האצילות המֻשפעת ממנה; ובעולם החיצוני, בדברי ימי העולם, אנו רואים את כל גבורתה, שיש בו מן הגזרה; “היא ממלאה את חללו של העולם כֻּלו והעולם נברא על⁻ידה”. משפט הצדק אינו נדחה לאחר זמן. צדק גמור מפלס את מאזני משפטו בכל פנות החיים. Οἱ κύβοι Διὸς ἀεὶ εὐπίπτους: הקֻבִּיה של אלהים זוכה תמיד במשחק. העולם דומה ללוח⁻הכפל או להשוָאה מַתֵּמטית, אשר אם אתה הופכם אל כל צד שאתה רוצה, תמיד אתה מוצא אותם כשהם שוים ומקבילים. קח לך את כל סִפרה שאתה רוצה, לעולם יהא בידך ערכה כהויתה, לא פחות ולא יותר. כל סוד עומד להתגלות, כל מעשה פשע – עָנשו בצדו, כל מעשה צדקה – שכרו בצדו, כל עָול מוצא את תקונו באין רואים, אבל בוַדאות מחלֶטת. אותו הדבר, שאנו קוראים לו בשם גמול, אינו אלא אותו ההכרח העולמי, אשר על⁻פיו מתגלה הכלל בכל מקום שמתגלה אחד מפרטיו. באשר עשן שם אש. אם רואה אתה יד או אבר אחד, בידוע שגם הגוף שלו כאן הוא.

כל מעשה משלם שכר לעצמו, או בלשון אחרת: משלים את עצמו בשתי פנים, אחת בעצם הדבר גופו או בטבע הממשי, ואחת במסבות המקרים, או בטבע החיצוני הנראה לעין. בני האדם קוראים לגלגולי המקרים בשם גמול, אבל עִלת הגמול מֻטבּעת בעצם הדבר גופו ואינה נראית אלא לעין הרוח. הגמול הצפון בגלגולי המקרים החיצונים נתפס ונִכּר על⁻ידי השכל; דבק הוא בעצם הדבר ואי⁻אפשר להפרישו ממנו, אבל לעתים הוא הולך ונמשך ימים רבים ולפיכך אי⁻אפשר להרגיש בו אלא לאחר כמה שנים. העֹנש גופו יכול לבוא לאחר זמן ארֹך משנעשה מעשה הרֶשע, אבל בוא יבוא, לפי שהוא כרוך אחריו ומלַוה אותו. הפשע ועָנשו צומחים ועולים כרוכים בקנה אחד. העֹנש הוא פרי, המתבכר באין רואה, כשהוא חבוי בפרחי התענוגות. הסבה והמסובב, האמצעים והמטרות, הזרע והפרי אינם נִתּנים להִפרד זה מזה, משום שהמסובב כבר מנצנץ ופורח בתוך הסבה, המטרה מֻטבעת בתוך האמצעים והפרי צפון בזרע.

אולם בשעה זו עצמה מבקש להיות דבר שלם ומתקומם כנגד הפרדתו. אנו משתדלים לפורר את פעֻלתנו פרורים פרורים, להפרידה ולסגלה לעצמנו, כך, למשל, כדי לספק תענוג לחושים, אנו מפרישים את הנאת החושים מעל צרכי אָפינו ותכונתנו. מאז ומעולם היה האדם מעסיק תמיד את שכלו השנון בפתרון שאלה אחת יחידה; כיצד מפרישים את הנֹעם החושׁי, את הנמרץ החושי, את המזהיר החושי וכו' מעל הנֹעם המוסרי, העֹמק המוסרי והיפי המוסרי; זאת אומרת: מתיגעים היו לחתוך את קרום השטח העליון הזה חתוך דק וחד כל⁻כך, עד שלא תשאר תחתיו שום תחתית, להשיג צד אחד בלי הצד שכנגדו. הנפש אומרת: אכול! אבל הגוף רוצה לפנק את עצמו. הנפש אומרת: האיש והאשה יהיו לבשר אחד ולנפש אחת, אבל הגוף רוצה רק בקרבת בשרים. הנפש אומרת: רדה ומשול בכל הדברים שבעולם לשם הצדקה! והגוף רוצה לרדות ולשלוט בכל לשם טובתו והנאתו.

הנפש שואפת שאיפה נמרצה לחיות ולפעֹל בכל הדברים שבעולם. היא רוצה להיות לבדה דבר שבממש, יחיד ומיֻחד בעולם. כל הדברים כגון: התֹּקף, התענוג, הדעת והיפי, צריכים להיות כפופים ונכנעים לה. האדם היחיד שואף להיות פרט חשוב בפני עצמו, להטיל את מרותו על הבריות, לקנות ולרכוש קנינים לטובת עצמו. ובכן הוא רוכב לשם רכיבה, מתקשט בבגדים לשם הקִשוט, אוכל לשם האכילה, ושולט על הבריות כדי להתראות ולהתגדל. בני⁻אדם מבקשים גדֻלה לעצמם, חומדים מִשרות עֹשר, תֹקף ותהלה. כסבורים הם, שהיות גדול הרי זה משמע לסגל לעצמו את הצד האחד שבטבע, הנעים, בלי הצד שכנגדו, המר.

חלוקה והפרשה זו נתקלת תמיד בהתנגדות אליה. חובה עלינו להכיר, שעד היום הזה לא הצליח עדַין שום אדם בעל פרוֹיֶקטים אפילו הצלחה כל⁻שהיא. המים, שאנו חוצים בכף ידינו, שבים ומתלכדים מאחורי ידינו. התענוג נִטל מן הדברים המענגים, הרֵוח – מן הדברים שיש בהם כדי להרויח, העָצמה – מן הדברים הנמרצים, באותו רגע שאנו מבקשים להפריש אותם מתוך העצם השלם. לחצות את הדברים ולבור מתוכם רק את הנעים לחושים בלבד, הרי זה מן הנמנע לנו לא פחות מלמצא צד פנימי בלי צד חיצוני, אור בלי צל. “גָּרש את הטבע בעד הפתח – שוב ישוב בעד החלון”.

החיים מקיפים את עצמם תנאים הכרחיים, אשר הסכל משתדל לעקוף אותם ואשר האחד או השני מתפאר, שאינו מכיר בהם ושאינם נוגעים אליו; – אבל רק בשפתיו הוא מתפאר כך, כי באמת מָטבָּעים ועומדים התנאים הללו בנפשו פנימה, אם גם יעלה בידו להסתלק מהם במקום אחר, ישובו וישתערו עליו ממקום אחר יותר חשוב. מתוך הסתלקות זו, שהסתלק מהם לפָנים ולמראית⁻עין, התכחש לחייו וברח מפני עצמו ובחטאו זה כרוך גם עֹנש מות. כל הנסיונות, שנעשו להפריד בין הנֹעם ובין הפרס שהוא צריך לשלם במחירו, היו מחטיאים תמיד את המטרה במדה מרֻבּה כל⁻כך, עד שמעולם לא היה נעשה שוב נסיון כדומה לזה – כי לנסות כדבר הזה אינו אלא שגעון, – אבל מכיון שמחלת המרי וההתקוממות תוקפת את רצונו של אדם, הרי היא הולכת ופוגעת גם בשכלו פגיעה קשה כל⁻כך, עד שהאדם פוסק מלהכיר בכל דבר את האלהים בשלמותו, אלא הוא רואה בכל דבר רק את הצד החושי, המצודד והמגרה את היֵצר, ולא את הצד החושי, הגורם קלקלה והפסד. הוא רואה רק את ראשה הנחמד של בת⁻הים ולא את זנב הדרקון שלה, וכסבור הוא, שיש ביכלתו להפריד את הדבר שהוא חומד אותו מעל הדבר שאין הוא רוצה בו. “מה נפלאו דרכיך, היושב בדממה בשמי שמים, אֵל נשגב, יחיד ומיֻחד, אשר בהשגחתך שלא תסוף ולא תחדל, הכה תכה בסנורים את אלה שאין מעצור לתאוֹתיהם וליצרי לבם”.¹

נפש האדם נאמנה לוַדאֻיות הללו בציורי המשלות, בדברי הימים, בתורת המשפט, במשלי העם ובשיחות הבריות. בטוי מכֻוָּן לדבר היא מוצאה לה שלא במתכַּוֵּן גם בספרות. כך, לדוגמה, היו היונים קוראים ליֻפּיטר בשם “רוח עליון”, אפס לפי שהיו מיחסים לו על⁻פי המסורה הרבה מעשי שפלות, לפיכך שלא במתכַּוֵּן היו נותנים ספוק לתביעות ההגיון שלהם על⁻ידי⁻כך, שצמצמו את כֹח יכלתו של אֵל רע שכזה. הם שללו ממנו את תקפו ועשוהו חסר⁻אונים כאחד המלכים אשר באנגליה. פּרומֶתֵּיוּס ידע סוד כמוס, שלא היה מגלה ליֻפיטר אלא במחיר; סוד אחר כדומה לו היה גלוי וידוע למינֶרוָה. אין ידו תקיפה לשלוט ברעמיו אשר יצר, משום שמפתחות אוצרותיהם שמורים ביד מינֶרוָה.

"מִכָּל הָאֵלִים כֻּלָּם רַק אֲנִי יוֹדַעַת הַמַפְתְּחוֹת

לדּלָתַיִם הַמּוּצָקוֹת אֲשֶׁר לָאוֹצָר

בּוֹ יִישְׁנוּ רְעָמָיו אֶת שְׁנָתָם" ²

זוהי הודאה גמורה, שהתערבותו של הכֹל מתמדת וקיֶמת בעולם וכי כל זה תכלית מוסרית לו. גם המִתּוֹלוגיה ההֹדית מסיֶמת סיום מוסרי שכזה; ובכלל נראה לנו, שמן הנמנע הוא לבדות איזו פַבּוּלה ולהפיץ אותה בין העם, כשאין רעיון מוסרי קבוע בזה. אַברורה שכחה לבקש, כי יֻחן אהובה במתנת נעורים, ואף⁻על⁻פי שטיתּוֹנוּס בן⁻אלמָוֶת הוא, הרי אינו אלא זקן. לא כל גופו של אכִילֶס אין חבלה שולטת בו, כי מֵי⁻הקֹדש לא נגעו בעקב רגלו, אשר בו אחזַתּוּ תִּיטִים אמו בשעת הרחיצה. זִיגפרִיד אשר בשירת הנִיבֶּלוּנְגִים אינו בן⁻אלמָות גמור, כי בשעה שרחץ את בשרו בדם הדרַקוֹן, נפל עָלֶה על⁻גבו, ואותו המקום, כסוי העלה, נשאר בן⁻תמותה. ואמנם מן המָכרח הוא שיהיה כך. כל דבר שיצר אלהים יש בו פִּרצה. דומה הוא, כאלו משפט⁻הנקם והשלום הזה הולך ומתגנב תמיד בלי דעת אל כל מקום, ואפילו אל תוך אותה השירה החפשית, אשר בה נסה דמיון האדם ליצור לעצמו מעין שבת שבתון ולפרוק מעליו את כבלי החֻקים הישָׁנים – הלא היא אותה החבטה⁻לאחור, אותה דחיפת⁻החזרה אשר לכלי התותח, המעידה על כך, כי החק ההוא היא גזֵרה מָחלטה, שאין לעמוד כנגדה, כי אין שום דבר בטבע נִתּן במתנה, אלא הכל טעון תשלומים.

זוהי התורה הקדומה על⁻דבר הנֶמֶזיס, העומדת על המשמר בעולם ואינה פוטרת שום עָול מעֹנש. הפוּריות, כך סחו הקדמונים, נטפלות אל הצדק ומשמשות לו בנות⁻לוָיה, ולוּ תֵט השמש ממסִלתה בשמים, כי אז ענש יענשוה. הפיטנים סחו, כי חומות אבנים, חרבות ברזל ורצועות עור היו נוטים בסתר רצון למעשה הפשע שעשו בעליהם; כי האזור, שנתן אַיַקְס במתנה להֶקטוֹר, הוא הוא אשר נקשר בו גִבּוֹרה של טרוּיה אל גלגלי מרכבת אכִילֶס ויסָחב אל שדה המערכה. וכי החרב, שנתן הֶקְטוֹר במתנה לאַיַקס, היא היא אשר בה נפל איקס חלל. ושוב הם סחים, שבשעה שתושבי תֶּסוס הקימו מצבת⁻פסל לתֵיאגנס, שהיה מבעלי⁻הנצחון במשחקים, התגנב אליה בלילה מי שהיה אחד המתחרים עמו וינסה להפילה ארצה, כשהוא מכה בה הלוך והכות, עד שלבסוף צנחה מעל כנה ותפֹל, ואולם במפלתה מִעכה תחתיה את משַֹׁבּרה וימת.

הקול, הבוקע ועולה מתוך שיחות הבדים האלה, קול אלהים הוא. הוא בא מכח מחשבה, הנאצלה על המשורר שלא לרצונו. זהו החלק המעֻלה שבכל סופר, שאין בו כלום משל עצמו, שאין הוא מכיר ויודע אותו, השופע ועולה מתוך עצם מהותו ולא מתוך כח⁻ההמצאה הנפרז שלו, דבר זה, כשאתה מעַין ביצירותיו של אמן אחד, קשה לך לעמוד עליו, אלא מתוך עיון והסתכלות ביצירותיהם של אמנים הרבה, אתה בא לידי הכרה, שאין זה אלא רוח כולל המיֻחד לכֻלם כאחד. לא את פידיאס אני מבקש לדעת, כי⁻אם את מפעלו של האדם, שחי באותה התקופה הקדומה שבדברי ימי היונים. אמנם ערך שמו וקורות ימי⁻חייו של פידיאס חשוב עד⁻מאד בשביל ההיסטוריה, אבל בשעה שאנו עוסקים בבקֹרת, במשמעותה היותר עליונה, הם רק מבלבלים את דעתנו. מן הצֹרך לנו רק להבחין מה היה האדם מבקש לפעֹל בתקופה ידועה, אלא שנתקל בעכוב, או, אם נדבר בלשון רכה, נצטמצם בפעֻלתו בתֹקף ההשפעה, שהשפיע עליו בינתים רצונו של פידיאס, של דנטי ושל שקספיר, הלא המה כלי השרת, שבסיועם פועלת האנושות את פעֻלותיה בכל דור ודור.

לידי בטוי יותר נמרץ בא פַקטוּם זה במשלים המצוּיים אצל כל עם ועם, אשר מאז ומעולם היו משמשים ספרות של התבונה, או הרצאת דברי אמת מָחלטת באין הגבלה.

ככתבי הקֹדש של כל עם ועם, כך משמשים גם המשלים מִקדש לגלויי הרוח והאינטואיציות. דברים, שהנרפים והריקנים שבעולם, הכרוכים אחרי מראה עיניהם, לא היו מתירים לו לריאַליסטן להביעם בלשונו הוא, מתירים לו באין מוחה כנגדו להביעם במשלים. וחֹק החֻקים הזה, אשר הדרשנים בבתי⁻הכנסיות, סוד זקני העם ומורי בתי⁻הספר העליונים כופרים בו, מטיפים אותו בכל עת ובכל שעה בכל השוָקים ובכל בתי המלאכה על⁻ידי המוני משלים, אשר תורתם אמת ומצויה בכל העולם כבעל⁻הכנף והזבובים.

כל הדברים מִשנים הם, זה לעֻמת זה. על דאטֵפתּ אטפּוּך; עין תחת עין; שן תחת שן; דם תחת דם; מדה כנגד מדה; אהבה תחת אהבה; תן ויֻתּן לך. מה לך? נאום אלהים, הבה שכר מבֻקשך וקחנו. – מי שאינו עז, לא יצליח במאום. – כמדת פעלך ישֻלם לך, לא פחות ולא יותר. – אשר לא יעבֹד – לא יאכל. כורה שחת, בה יפול. – קללת חנם, אליו תשוב. – השָּׂם כֶּבל בצואר עבדו, כורך את קצהו השני בצוארו שלו עצמו. – עצה רעה תחבל את יועצה, – השד – שוטה שבעולם הוא.

כך נאמר בכתוב, משום שכך נהוג בחיים. פעֻלתנו משתעבדת ונקבעת שלא בטובתנו על⁻ידי חֹק הטבע. אנו מתַיגעים להשיג תכלית קטנה העומדת מחוץ לטובת הכלל, אבל פעלֵנו כופה את עצמו בכֹח מגנטיסמוס שאין עמידה בפניו, להיות נוהג והולך בשורה אחת ובמכֻוָּן עם הצירים שהעולם סובב עליהם.

אין אדם מדבר, אלא אם⁻כן הוא שופט את עצמו. בכל מלה היוצאת מפיו הוא מתאר לנגד עיני איש שיחו, מדעתו או שלא מדעתו, את עצם צורתו. כל דעה אמורה בפה פועלת פעֻלת⁻חזרה על אומרה. למה היא דומה? לפקעת של חוטים, שקולעים אותה אל המטרה ושקצָהּ השני נשאר באמתחת הקולע. או טוב מזה למשול אותה לכידון המוּטל אל גב תנין והוא מתיר בדרך מעופו, הלוך והתר, כריכת חבל המֻנחת בסירת⁻הדוּגה. אם הכידון אינו טוב, או שלא הוּטל כשורה, סכנה בדבר, שמא יקרע לגזרים את השַׁיָּט או יטביע את הסירה בים.

אין אדם עושה עָול אלא אם כן הוא גורם עול לעצמו. “מעולם לא היה אדם שהתגאה באיזה יתרון, ויתרונו לא נהפך לו לרועץ”, אומר בֶּרק. האדם הפורש את עצמו מן הכלל ומתמכר לחיי תענוגות, עיניו טחו מראות, שבשעה שהוא רודף אחר ההנאה לסַגלה לו לבדו, הוא מַזיר את עצמו ממנה. והאדם הפורש את עצמו מן הכלל בדברי אמונה ודת, עיניו טחו מראות, שבשעה שהוא משתדל לנעול את שערי השמים בפני אחרים, הוא נועלם בפני עצמו. אם תתנהג עם בני⁻האדם כמו שמתנהגים עם הרַגלים אשר במשחק השח או עם כדורי המשחק, סופך להתענות כמותם. אם תקשיח את לבך מלבם, סופך לאבד את לבך. החושים מבקשים להפוך את כל בני⁻האדם: את הנשים, הילדים והעניים, לדברים שאין בהם רוח⁻חיים. המשל ההמוני: “אם לא אוציאנו מכיסו, אוציאנו מעורו” – פילוסופיה עמֻקה היא.

כל עבֵרה שאדם עובר על חֻקי האהבה והשוין ביחוסינו החברתיים, עָנשה בצדה תכף⁻ומיד. ענשה של זו הוא הפחד. כל זמן שאני שרוי עם חברי בשלום, אין פגישתו גורמת לי מורת⁻רוח. אנו נפגשים כמים הנפגשים במים, או בשני זרמי אויר הפוגעים זה בזה ומתלכדים יחד, כך מתלכד ומתמזג זה בזה טבעו של כל אחד ממנו. אבל מכיון שהיחס שבינינו חדל מהיות פשוט ותמים, מכיון שנסיתי להתבדל ולהתפלג ממנו או לסגל לעצמי טובה שאינה טובתו, מיד חברי מרגיש בעלבונו והרי הוא מתרחק מפָּני במרחק שהתרחקתי מפניו; שוב אין עיניו מבקשות לפגוע במבטי עיני; אז תפרוץ מלחמה בינינו; בקרבו תתעורר משטמה, ובי יתעורר פחד.

כל הקלקלות הישנות שבחברה, כל כנוס של רכוש ושלטון שנעשה ברֶשע – אף עליהם נפרעים במדה כיוצאה בזו. הפחד – מורה מֻמחה ומחֻכּם הוא מאין כמוהו והוא הכרוז, המכריז על כל מהפכה, הממשמשת ובאה. הוא מלמדנו את האחת: בכל מקום שהוא מתגלה, שם רקבון וקלקול. עורב מנקר בפגרים הוא, ואף⁻על⁻פי שאינך רואה היטב על⁻פני מה הוא מרפרף, בידוע הוא, שבאשר הוא, שם אורב המות. קנינינו שרויים בפחד, חֻקינו שרויים בפחד ומפלגות המשכילים שבקרבנו שרויות בפחד. יש אשר הפחד היה מרחף עִדן ועִדנים מעל לשלטון מדינה ואוצרות רכושה והיה מנהם ומקרקר ומנבא רעות. עוף נתעב זה לא לחנם בא לעולם. הוא עומד ומכריז שיש עולות גדולות בעולם, המבקשות את תקונן.

ממין זה היא גם אותה הצִפִּיה לתמורה, המתעוררת בקרבנו תמיד לאחר שתפסק פעֻלתנו, שאנו עסוקים בה לרצוננו. המורא מפני שמי⁻צהרים זכים באין עב, טבעת⁻האסמרגד של פּוֹליקרַטֶס, היראה מפני רֹב טובה, האינסטינקט המעורר את כל אדם בעל⁻נפש נעלה לקבל על עצמו עֹל גזירות נאה עם כל המעשים הטובים הכרוכים בה – כל אלה אינם אלא רעידות מֹאזני הצדק, העוברות וחולפות בלבו וברוחו של האדם.

אנשים בעלי⁻נסיון שבעולם יודעים היטב, כי נבחר מכל הוא לפרוע מס בעד כל פסיעה ופסיעה בדרך החיים וכי יש אשר קורטוב של קמצנות עולה לו לאדם במחיר הון יקר. המַלוה נעשה בעל⁻חוב לעצמו. וכי מה הרויח אדם, שגמלו עמו מאה חסדים והוא לא השיב תמורתם אף אחד? כלום הרויח במה ששאל מאת שכנו, בין מתוך רשלנות ובין בערמה, את סחורתו, את סוסיו או מעותיו? הרי מיד תתעורר בלבו של זה ההכרה, שעשה מעשה חסד, ובלבו של השני – ההכרה שחסד נעשה עמו, זאת אומרת: היתרון מצד זה וההכנעה מצד זה. המשא⁻והמתן הזה נשאר חרות בזכרונו של הלוה ושל חברו וכל עסק חדש משַׁנה, הכל לפי טבעו, את יחס הגוֹמלין שבין איש לחברו. עד⁻מהרה יוָכח לדעת, כי מלרכוב במרכבת חברו מוּטב שנשברו רגליו וכי “מחיר יקר מאין כמוהו הוא משלם תחת חפץ הבא לידו מתוך בקשה ותחנונים”.

אדם חכם יתנהג על⁻פי התורה הזאת בכל מקצועות החיים וגלוי וידוע יהיה לפניו, שמן החבמה היא לעמוד הכן לפני כל תובע ולפרוע את כל תביעת צדק, שתובעים מזמנו, מכשרונותיו ומלבו. הוה פורע בכל עת, שהרי סוף⁻סוף מָכרח תהיה לשלם את כל חובך שאתה חַיב, אשר בני⁻אדם ומאורעות יפרידו זמן מה בינך ובין הצדק, אבל אין זה אלא אַרכה, סופך לשלם את כל מה שאתה חַיב. אם חכם אתה, תתירא מפני אֹשר ההולך ומָשפע עליך עד בלי די. גמילות חסדים – תכליתה של הטבע היא. אלא שתחת כל חסד שגמלו עמך, חַיב אתה לפרוע מס. גדול אדם המרבה לעשות מעשי חסד במדה שאין למעלה ממנה. שפל אדם – וזהו הדבר השפל היחידי בעולם – הנהנה מחסדי אחרים ואינו גומל חסדים תמורתם. לפי סדרו של עולם אין אנו יכולים להשיב חסד לאלה שגמלו עמנו חסד, או יש אשר הדבר יעלה בידנו רק לעתים רחוקות. אולם מן ההכרח הוא, שהחסד שגמלו עמנו יהיה מושב למי שיהיה בד בבד, גמול תחת גמול, פרוטה תחת פרוטה. השמר לך, פן יצברו בּידך נכסים ועֹשר יותר מדי. עד⁻מהרה יעלה בהם רקבון וירמו תולעים. מהר ובזבז אותם ככל אשר תמצא ידך.

חֻקים קשים אלה, שאין רחמים לפניהם, נוהגים גם במקצוע העבודה. עבודה זלה ביותר, אומר הפִּקח, היא עבודה יקרה ביותר. כשאנו קונים מטאטא, מחצלת, מרכבה וסכין, אין אנו קונים אלא שמוש ידוע, שאנו משתמשים בהגיון הבריא לצֹרך מצרכי יום יום. אין טוב לפניך מלשכור גנן מֻמחה לגנך, או לקנות הגיון בריא בשמושו לצרכי הגננות; כיוצא בזה, המלח ששכרת אינו אלא הגיון בריא בשמושו לצרכי הסַפָּנות; תפוסת הבית שלך אינה אלא הגיון בריא בשמושו לצרכי הבשול, התפירה והשֵׁרות; הסוכן שלך – הגיון בריא בשמוש לצרכי החשבונות והעסקים. מתוך כך אתה מכפיל את הוָיתך, או פושט אתה את עצמך על כל קניניך. אמנם מתוך שהדברים בעלי שניות הם מטיבם, לפיכך אין שום אונאה מצויה לא במקצוע העבודה ולא בחיים. הגנב גונב משל עצמו; הרמאי מרמה את עצמו. כי מחיר העבודה לאמתו – דעת וצדקה, והעֹשר והקרֶדיט אינם אלא סִימניהן החיצונים של אלה, הסִמנים האלה, במעות של ניָר נִתּנים להזדַיף או להִגנב, אבל העִקר שבהם, כלומר: דעת וצדקה, אינו נִתּן להזדַיף או להגנב. המגמות הללו של העבודה, אינן יכולות להתקַים אלא על⁻ידי מאמצי⁻רוח באמת ובתמים ועל⁻ידי פעֻלה הנובעת מתוך נמוקים טהורים וברורים. הנוכל, הרמאי, השחקן אין ביכלתו לסגל לעצמו מתוך הטבע החמרית והמוסרית אותה הדעת, שהפועל קונה ביגיעו ובעמלו, שהוא עמל באמונה וביֹשר. זה משפט הטבע: קום ועשה מעשה ונחַלת תֹּקף ועֹז, ואלה שאינם עושים מעשה אין להם שום תֹּקף.

עבודתו של האדם לכל חליפות צוּרותיה, ממלאכת הקצעת חודה של יתד ועד בנין עיר ויצירתו של אֶפוס, אינה אלא מופת אחד כביר ועצום, כי חֹק הגמולות שולט בכל העולם כֻּלו שלטון גמור. השווי הגמור שבין הנתינה והלקיחה, התורה, שאין לך דבר שאין לו מחיר, וכשאין משלמים את מחירו לא ינתן דבר זה אלא דבר אחר, ושמן הנמנע הוא להשיג את שויו, – תורה זו מתגלית בכל רוממותה גם על עמודי הפנקס הראשי בבתי⁻המסחר וגם בחשבון ההוצאות וההכנסות של המדינות, גם בחֻקי האור והחֹשך וגם בכל הפעֻלות וחזרת⁻הפעֻלות שבטבע. מן הנמנע להטיל ספק בדבר, שהחֻקים הנשגבים האלה, אשר כל אדם רואה אותם כשהם פועלים את פעֻלתם במעשי החיים שהוא מצוי אצלם, אלה חֻקי המוסר החמורים, המזהירים על חוד החרט שהוא עושה בו את מלאכתו, אשר הוא ממדד אותם בקו⁻האנך ובאַמת המדה שלו, המתנוססים בבהירות יתרה בצרופי סך⁻הכל שבחשבון החנוני ובדברי הימים של אחת המדינות כאחד – כי כל החֻקים האלה מחבבים על האדם את אֻמנותו, ואף⁻על⁻פי שנזכרים בהם רק לעתים רחוקות, הרי הם הם המרוממים ברוח דמיונו את משלח ידו לידי מדרגה גבוהה, שאין למעלה ממנה.

הברית הכרותה בין הצדקה ובין הטבע מכריחה את כל הדברים שבעולם להתקומם בשׂנאָה בפני הרִשעה. חֻקי הטבע הנעלים וכֹחותיו רודפים ומלקים את הבוגד. הוא בא לידי ההכרה, כשכל הדברים נוצרו לשם האמת ושם מעשים טובים ושאין בכל רחבי העולם מקום⁻מחבא, להחביא שם את הנבל. עשֵׂה מעשה פשע ומיד תתהפך האדמה להיות שקופה כזכוכית. עשֵׂה מעשה פשע ומיד נדמה כאלו התכסתה האדמה מכסה⁻שלג, כעין מכסה השלג ביערים, המגַלה את עקבותיהם של כל עוף⁻קורא ושועל, של חולדת סנאים וחפרפרת. אי אתה יכול להשיב את ההֶגה שהוצאת מפיך, אי אתה יכול למחות את עקבות מדרך⁻רגליך, אי אתה יכול למשוך את הסֻלם למעלה, מבלי להשאיר מקום כניסה אל הבית, או סִמן שאתה התגנבת אל תוכו. איזה אות ומופת, המוכיח את עוֹנך על פניך, עולה ומבצבץ בכל מקום. חֻקי הטבע וכֹחותיו – המים, השלג, הרוח והכֹח המושך – הם הם יהיו נפרעים מן הגנב.

ומעבר מזה נוהגת בכל תקפה מדת החֹק האמור גם בנִדון מעשי הצדק. אֱהוֹב – והיית אָהוּב. כל אהבה היא קבועה ומדֻיֶקת דיוּק מַתּמַטי, כשני חלקי השואה אַלגֶבּרית. האיש הטוב יש בו מן הטוב המָחלט, הצורף את כל דבר כאש ומשַׁנהו לפי טבעו הוא, עד שאי אתה יכול לעשות לו לאיש כזה שום רע; וכמו מחנות אנשי⁻הצבא ששלחו המלכים לקראת נַפּוֹליאוֹן היו משליכים, בהתקרבו אליהם, את דגליהם ומאויביו נהפכו לאוהביו, כך גם כל מיני פורעניות, כגון מחלה, עֹל ועֹני, מתהפכים ומתהוים למיטיביו של האיש הטוב:

"הָרוּחוֹת מְפִיחוֹת וְהַמַּיִם מְפַכִּים

גְבוּרָה לָאַמִּיץ וְעָצְמָה וְרוֹחַ אֱלֹהִים,

אֲבָל הֵם עַצֱמָם אֶפֶס הֵם וָתֹהוּ" ³

אפילו הרפיון והמחסור נוטים חסד לאיש הטוב. כשם שאפילו מקצת גאוה שיש בו באדם גורמת לו נזק, כך אין מום באדם, שלא יהא גורם לו תועלת כל⁻שהיא. הצבי, אשר במשל הידוע היה מתגאה בהדר קרנו ומגנה את רגליו. אך כבוא הציד, רגליו הצילוהו, אבל קרניו, שנאחזו אחר⁻כך בסבך היער, הכריעוהו. לכל אדם יקרה מקרה בימי⁻חייו להיות מחזיק טובה למגרעותיו. וכשם שאין אדם מכיר בהכרה ברורה את האמת אלא אם כן חטא לה, כך אין אדם מכיר היטב בתקלותיהם ובכשרונותיהם של הבריות, אלא אם כן נתקל באותן התקלות וראה בנצחונם של אותם הכשרונות על חסרונותיו הוא. אם יש לִקוי באָפיו של אדם, המעכב בעדו מלחיות עם הצבור, אנוס יהיה מתוך כך לחיות יחידי ולסגל לו את ההרגל של עזרת עצמו, ובכן ימלא, כדֻגמת הצדפה הפצועה, את פגימתו במרגליות.

גבורתנו צומחת ועולה מתוך חֻלשתנו. ההתמרמרות המזַיֶנת את עצמה בכחות נעלמים, אינה מתעוררת בקרבנו קֹדם שיהיו דוקרים ופוצעים אותנו ומתנפלים עלינו בחמה שפוכה. אדם גדול מוכן ומזֻמן בכל עת למעט את דמותו; כל זמן שהוא מֵסב על מושב ההצלחה הרך, סכנה בדבר שמא יתנמנם, אבל כשהוא מטֻלטל ומעֻנה ונוחל מפלה, תקוה לו שיהא לומד דבר⁻מה. אז אין לו על מי להשען אלא על בינתו ועֹצם ידו; הוא יקנה לו קנינים חדשים, יכיר את בערותו, יתרפא ממחלת זחיחות⁻הדעת, יסגל לו מתינות וסגֻלות וכשרונות שיש בהם ממש. אדם פִּקֵח ממהר ועובר לצד המתנפלים עליו. זקוק הוא לדעת את מקום החֻלשה שלו יותר משהם זקוקים לכך. הפצעים שנפצע יעלו קרום ויהיו נושרים מעליו כעור בלה, ובאותה שעה שקמיו יבקשו להריע עליו תרועת נצחון, והנה הוא נִצל מידם וכֻלו תמים אין⁻מום. טובה גנות משֶׁבח. מאוס עלי כשמצדדים בזכותי באחד העתונים. כל זמן שכל הדברים הכתובים בו ערוכים כנגדי, מרגיש אני בטחון ידוע בהצלחתי, אבל בשעה שנאמרו בזכותי דברים מתוקים כדבש, הריני חש את עצמי כאדם המוטל לפני אויביו ואין עוזר לו. ובכלל כל פֻרענות שאינה מאבידה אותנו, הרי היא טובה ומיטיבה לנו. כשם שיושב האי סַנדוִיץ מאמין, כי כֹחו ואֹמץ רוחו של אויבו המומת בידו עוברים אל קרבו הוא, כך אנו קולטים אל קרבֵּנו את כחו של הנסיון, אשר עמדנו בו.

אותם השומרים עצמם, המגִנים עלינו מן הכליון, המחסור והשנאה, מגִנים עלינו גם מפני אהבת עצמנו והאונאה. בריח ונגר אינם מן המֻבחרים שבמוסדותינו, וכיוצא בזה אין הערמומית במסחר סִמן לחכמה. בני⁻אדם מצֵרים ודואגים כל ימי חייהם דאגת הבל, שמא ירַמו אותם. ברַם אי⁻אפשר לו לאדם להיות מרֻמה בידי אחרים חוץ מבידי עצמו, כשם שאי⁻אפשר לו לדבר להיות קַיָּם בעת ובעונה אחת. בכל עסקינו ומעבדינו הֹוֶה ומצוי צד שלישי הדומם ושותק. הטבע המֻטבּע בתוך הדברים והרוח המיֻחדת להם מקבלים על עצמם את האחריות, כּי כל חוזה ואמנה שאנו כורתים יתקימו בדיוק, ולפיכך אין שום שֵׁרות כשרה ונאמנה עלולה להפסיד אפילו הפסד כל⁻שהוא. ואם האדון שׁאתה משרת אותו כפוי⁻תודה הוא, הבה שָׁרֵת אותו בזריזות יתרה. גֹל את החוב המגיע לך על אלהים, מֻבטח אתה שכל פרוטה ופרוטה תושב לך משָׁלם. וכל אשר יארך זמן הפרעון, הרי מוטב לך; כי כך דרכו של שר⁻האוצרות הזה לשלם רִבּית ורבית על רבית.

קורות הרדיפות שנרדפו בני⁻האדם, אינן אלא קורות היגיעות לרַמות את הטבע, להריץ את זרם המים אל מעלות ההר, לקלוע חֶבל מן החול. ובנִדון זה אחת היא לנו, כמה היה מנינן של הנפשות הפועלות, אם רבות היו או רק נפש אחת, אם מושל עריץ היה הרודף או אספסוף. האספסוף הוא קבוץ של בריות היוצאים מדעתם לרצונם ומחבלים בּעצם ידיהם את מעשי השכל וההגיון. האספסוף הוא אדם אשר לרצונו ומדעתו הוא משפיל את עצמו לידי מדרגת חיה, הזמן המיֻחד לפעלו הוא הלילה, עלילותיו חסרות שֵׂכֶל הן ככל עצם מהותו, הוא כופר בעִקר ורודף אותו; הוא מבקש לעקור את המשפט; הוא עלול לנַוֵּל ולזַהֵם את הצדק, בהעבירו באש ובחמסו בתים ובעליהם. מעשיו דומים לתעלולי הנערים, המקלחים מתוך צנורות של מכונת כִּבּוי זרמי מים השמַימה, כדי לכבות את זהרורי השחר. הרוח שאין היד שולטת בו מניחה בעושי הרשעה את חמתם הם. המעֻנה על קדוש השם אינו עשוי להתבזות. כל מכת שוט הפוגעת בבשרו מכריזה את תהלתו בעולם; כל בית⁻כלא שהוא עצור בו יהפך למעון⁻תפארה מאין כמוהו; כל בית וכל ספר שהֹעלו על המוקד מאיר את העולם כֻּלו; כל דבור ודבור שכבשוהו או מחקוהו בחזקת היד – הולך ומרעים קולו מסוף העולם ועד סופו. שעות של הגיון בריא ושל ישוב⁻הדעת מתרגשות ובאות תמיד גם על הצבור וגם על היחיד, ואז האמת מתגלית והמעֻנים על קדוש השם יוצאים זכאים בדינם.

ובכן כל הדברים שבעולם מטיפים ואומרים, כי גלגולי המקרים מהבל הם. רק האדם הכל הוא. כל דבר הוא בן שני צדדים, אחד טוב ואחד רע. כל יתרון – מס מוטל עליו. אני מלמד את עצמי, שתהא דעתי נוחה מכל. אבל תורת הגמולות אינה תורת “הבל הבלים”. מעוטי הדעת בשמעם את דברי האמת האלה, שאול ישאלו: מה נועיל אפוא כי נעשה את הטוב? הן מקרה אחד לטוב ולרע; כשאני מסגל לי דבר טוב, חַיָּב אני לפרוע במחירו, וכשאני מאבד דבר טוב, אני מוצא לי אחר תחתיו; ובכן אין הבדל בין כל המעשים.

יש דבר הנעלה לגבי נפשו של אדם מענין הגמולות, הלא הוא עצם טיבה ומהותה. הנפש אינה גמולות ושלומים, אלא חיים ממש. הנפש הֹוָה. מתחת לכל אותו הים הסוער של המקרים והחזיונות, אשר מימיו עולים ויורדים במדה ובקצב מדֻיק, מֻנח תהום⁻הקדומים אשר להויה הממשית. הישות, או אלהים, אינו דבר יחסי או חלקו של דבר, אלא השלמות בעצם. ההויה היא חיוב בלתי מָגבל, שאין עמו שום שלילה, השׂם קצב ומשקל לעצמו וקולט לתוכו את כל היחסים, את כל החלקים ואת כל העתים והזמנים. היא המקור שממנו שופעים ויוצאים הטבע, האמת והצדקה. החטאת אינה אלא העדר ההויה או הסתלקותה. האפס, השקר יכולים להחשב בצדק לאותו הלילה הגדול, לאותו הצל, שעליו מצטַיֵר כל היקום החי שבעולם. אולם לילה זה אינו עלול להוליד שום דבר או לפעול שום דבר, מפני שאינו קַיָּם במציאות. אין ביכלתו לעולל מטוב ועד רע. אמנם יש בו מן הקלקלה וההפסד, עד⁻כמה שרע הוא שלא להיות מלהיות.

בראותנו את הרשע מחזיק ברשעו ועומד במרדו ואינו בא לידי משבר ולא לידי עֹנש כל⁻שהוא הנראה לעין, מתעורר בנו הרגש, כי אמונתנו, שנפרעים מן האדם על מעשיו הרעים, רק רַמה תרמה אותנו. אמנם אמת הדבר, כי הוללותו של הרשע אינה מוצאה לה עוררין לא בקרב בני⁻האדם ולא בקרב מלאכי⁻השרת, אבל האם משום כך עלתה בידו להונות את המשפט? הלא במדה זו שהוא כרוך אחרי הרשעה והשקר, הוא הולך ומתנכר אל הטבע ומתרחק ממנו. בחינה ידועה משמש כבר דבר זה אות ומופת לאיש המבין, כי יש כאן עָוֶל ושחיתות. אבל אם גם לא נרגיש בזה, סוף⁻סוף עתידה היא שחיתות⁻כליון זו להשוות את חשבונו של עולם השואה גמורה ומדֻיֶקת.

וכיוצא בזה אי⁻אפשר לומר גם⁻כן, שאין הצדק והיֹשר נקנים אלא מתוך הפסד ואבוד של איזה דבר. אין הצדקה גוררת עֹנש ואין החכמה גוררת עֹנש. מפני שבעצם רק תוספת טבעית הן לָהויה. במעשה⁻צדקה שאני עושה אני קַיָם קיום לאמִתּו; כשאני פועל צדקה, אני מרבה את קניני העולם ורכושו; אני נוטע נטיעות במדבריות שכבשתי מאת התֹהו והאפס ורואה אני את החֹשך, כשהוא נסוג, הלך והִסוג מעבר לתחום האֹפק. אין הפרזה באהבה, אין הפרזה בחכמה ואין הפרזה ביֹפי, בשעה שהמדות האלה מֻשגות ומובנות בעצם משמעותן הברורה. אין הנפש סובלת תחומים וסיָגים והרי היא מצדדת תמיד בזכות האוֹפּטִימיסמוס ומעולם לא נטתה אחרי הפֶּסִימיסמוס.

חיי האדם הם תנועת⁻קדימה ולא עמידה במקום אחד. האִינסטִינקט שבקרבנו – אמון ובטחון הוא. ביחסו אל האדם משתמש האינסטינקט שלנו במלים “יותר” “ופחות” במובן מציאות הנפש והיותה ולא במובן העָדרה; איש אמיץ⁻לב גדול מאיש רך⁻הלב; איש⁻האמת, הנדיב והחכם – אדם הוא במדה יתרה מן השוטה והנבל. הטוב שבמרת הצדקה אינו גורם הפסד, משם שהוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, או משום שהוא הויה מָחלטת מאין דומה לה. הטוב החמרי טעון שלומים, ואם הוא נקנה בלי יגיעה וזעת⁻אפים, אין לו שרש בקרבו וכל רוח מצויה תדפֶנו כמוץ. אל כל הטוב הנִתִּן מיד הטבע – קנין הנפש הוא ונוח הוא להיות נקנה, אם נשלם בעדו במיטב המטבע של הטבע. זאת אומרת: בעבודה המשעשעת את הלב ואת השכל. לא אוסיף עוד לבקש לעצמי טוב שלא עמלתי בו, כמו למשל, למצֹֹא קדרה מלאה זהובים קבורה באדמה, משום שיודע אני, כי יביא לי רק סבל ומשא חדש הכבד מנשׂא. לא אוסיף עוד לבקש לעצמי טוב חיצוני – אחֻזות נחלה, כבוד, שררה, נפשות. כי השכר שהם מכניסים אינו אלא למראית⁻עין. תחת אשר ההפסד שבהם ודאי וברור. אבל ההכרה, שיש גמול בעולם ושאין כל חפץ בדבר לחפור מטמונים, הכרה זו חפשית היא מכל תקלה ופגע. היא ממציאה לי קורת⁻רוח ומנוחת⁻נפש עולמית, שאנַנה וזכה, אני מצמצם את גבולות האסון העלול לבוא עלי והנני משיג את עֹמק החכמה אשר בדברי בֶּרנהַרד הקדוש: “שום דבר אינו עלול להזיק לי זולתי אני בעצמי; הרעה שאני נושא וסובל, מֻטבעת בקרבי גופי ומעולם איני סובל יסורים של אֱמֶת אלא באשמתי אני”.

בטבעה של הנפש מֻטבּעים ועומדים השִּׁלומים בעד העדר השויון שבתנאי החיים. הטרגדיה האמתית של הטבע מֻנחת, כנראה, באותו ההבדל שבין האדם המעֻלה ובין הפחות. כיצד יכול האדם הפחות שלא להרגיש בצערו; כיצד יכול הוא שלא לחוש כעס ומורת⁻רוח לזה שהוא “מעֻלה” ממנו? כשאתה מתבונן אל מעוטי הכשרון, מיד יתקפך רגש של צער ואי אתה יודע את נפשך. כמעט שאתה מתיָרא להביט בעיניהם וחושש אתה, שמא יקלקלו את האלהים. וכי מה יעשו בריות שכמותם? עיניו הרואות שעָול גדול נעשה להם. אלא בשעה שאתה מסתכל אל המעשים מקרוב, מיד יעלמו אי⁻השויונות האלה הנדמים לך כהרים גדוליםִ. האהבה ממעטת אותם כשמש המַמסה את הרי הקרח הצפים על⁻פני הים. מתוך שלֵב אחד ונפש אחת היא לכל בני⁻האדם כֻּלם, לכן מסתלקת ואובדת אותה מרירות ההבדל שבין שלו ושלי; שלו – שלי הוא, כמוני כאחי, ואחי כמוני. כשאני מרגיש, שחברי הגדולים ממני מאפילים עלי בצלם ומתרוממים עלי, הרי יכול אני בכל⁻זאת לאהוב, הרי מָכשר אני בכל⁻זאת לספוג ולקלוט אל תוכי; ומי שאוהב, מסגל לעצמו את הגדֻלה שהוא אוהב ועושה אותה לקנינו שלו. ומתוך כך מתברר לי, כי אחי הוא שומרי ומגִני, הפועל למעני, כשהוא חושב עלי מחשבות⁻ידידות לאין⁻קץ; וסגְלתו זו, שהערצתיה כל⁻כך ושעוררה בקרבּי הרבה קנאה כל⁻כך, רק שלי היא. כך דרכה של הנפש לסגל ולהקנות לעצמה את כל הדברים שבעולם. ישעיהו הנביא ושקספיר – קטעים של הנפש העולמית הם, ומתוך אהבתי אותם אני כובשם ומיחדם לעצמי יחוד רוחני. כלום צדקתו שלו אינה שלי? אם אין רוח בינתו עלולה להיות נעשית שלי – אות הוא שאינה רוח בינה כל⁻עִקר.

כדומה לזה הן גם קורות טבע האסון. החליפות והתמוּרות, המפסיקות הפסקות קצרות את אשרם של בני⁻אדם, אינן אלא אזהרותיו של הטבע, המיֻחד על חֹק הצמיחה והגִדול. על⁻פי ההכרח הפנימי הזה מסתלקה כל נפש ממערכת כל הדברים המצויים אצלה, מאוהביה, ממולדתה, מחֻקיה ומאמונתה, כשם שהָרכִיכָה שורצת מתוך קונכת⁻האבן היפה שלה, מפני שאין מדתה מכֻוֶּנת עוד לשִׁעור גדלה, ומעט מעט יוצרת לה בית⁻דירה חדש. לפי שעור גבורתו וכח רוחו של היחיד הולכות המהפכות האלה ונעשות תכופות ביותר; אלא שברוח מעֻלה ומֻצלח ביותר הן מתמידות והולכות ושוב אינן פוסקות, וכל יחסי החיים תלויים עליו ומקיפים אותם ברפיון בקרום שקוץ ונוזל, אשר בעדו בולטת ונִכֶּרת הצורה החיה, מה שאין כן אצל רֹב הבריות, שהיחסים האלה משמשים רִקמה נֻקשה רבת חליפות, המָרכבה מהמון דַטות ואשר טיבה עשוי להתחלף והאדם מתענה בה כמו בבית⁻האסורים. אי לזאת נבראת היכֹלת שחוג השקפתו של האדם ילך הלוך והתרחב, עד כי האדם של היום שוב לא יכיר באדם של יום אתמול. וכזאת צריכה להיות גם הביאוגרַפיה החיצונה של האדם בקרב הימים; מדי יום ביומו עליו להתפשט את המעשים והיחסים שֶׁבָּלו ומתו, כמו שהוא מחליף בכל יום את בגדיו. אבל לנו, הנתונים במצב הדלדול, הקופא תחתיו ואינו מתקדם, המתקומם כנגד כֹח⁻ההתפשטות האלהי תחת להשתתף עמו בפעֻלותיו, לנו באים גִדול זה והתפתחות זו רק מתוך דחיפות.

אין אנו יכולים להִפָּרד מאוהבינו, אין אנו יכולים לזנוח את המלאכים המלַוים אותנו. אין אנו מרגישים בדבר, שהם נפטרים מאתנו רק בכדי לפנות מקום לאראלים. אנו מעריצים את הישן ועובדים אותו עבודה זרה. אין אנו מאמינים בשפעת עָשרה של הנפש, בנצחיות המיֻחדת לה ובמציאותה בכל. אין אנו מאמינים, שיש איזה כֹח ביום זה, אשר יוכל להתחרות עם יפי יום האתמול, או לשוב ולחדש אותו. רפי ידים אנו שוהים בין חרבות האֹהל הישן, אשר לפנים מצאנו בו לחם ומחסה וכלי מלאכה, ואין בנו אמונה, כי יש בכֹחו של הרוח לפרנס, להלביש ולחזק אותנו מחדש. סבורים אנו, שמן הנמנע הוא למצֹא שוב דבר⁻מה שיהיה יקר כל⁻כך, נעים כל⁻כך וחביב כל⁻כך. והנה אנחנו יושבים ובוכים בכיה של חנם. קול אלהים קורא: “קום ולך הלוך ולֶכת קדימה!” אין אנו יכולים לשבת לעולם בין חרבות העבר. אבל יחד עם זה אין אנו יכולים גם לבטוח בחָדש, וכך אנו הולכים לדרכנו, כשעינינו מפנות לאחורנו, כאותם בעלי המום המביטים אחורנית.

אכן גם השִׁלומים והשכר תחת הפגעים הרעים הבאים על האדם סופם להתגלות לעין התבונה, אם גם לאחר הפסקות של זמן ארוך. מחלת הקדחת, פצעי מום, פחי⁻נפש קשים, אבדן⁻הון ואבדן⁻ידידים נראים בשעתם אבֵדה שאינה חוזרת, שאין לה תשלומין עולמית. אבל מרוצת השנים, השוטפת ומתמדת לבטח, סופה לגלות את כל המרפא העמֹק, המֻטבּע ביסודות של כל החזיונות שבעולם. מיתת ידידנו היקר, מיתת אשתּנו, אחִינו ואוהבֵנו, שבשעתה לא היתה בעינינו אלא אבדה שאין לה תמורה, לובשת כעבור זמן⁻מה צורת מורה דרך או מלאך טוב; כי בנוהג שהיא מחוללת מהפכה בדרך חיינו, מביאה לידי סיום תקופת ילדות או תקופת נעורים, שהיתה מצפה לגמר חתימה, מפסיקה את עסקנו הרגיל, את תפוסת⁻הבית שלנו או אֹרח חיינו ומכשירה את ההתחדשות של כל אלה בצורות חדשות הנוחות ומכֻוָּנות ביותר להתפתחות אָפְיֵנו וגִדולו. היא מסַיעה לנו או מכריחה אותנו לרכוש לנו מכרים חדשים, או לקבל השפעות חדשות, אשר ערכן יהיה חשוב מאד בשבילנו במרוצת השנים הבאות; והאיש או האשה, אשר אלמלי נשארו בהוָיתם היו דומים לפרח⁻גן הגדל בחַמה, שאין די מקום לשרשיו מתחת ויותר מדי זהרי חמה לראשו ממעל, – מעתה, כאשר נפרץ גדר הגן והגנן התרשל בטפולם, יהיו לתאֵנה עבֻתּה ביער, אשר בני⁻אדם באים אליה מן הסביבות הרחוקות לחסות בצלה ולהֶנות מפֵּרותיה.

כיון שרוחנו משתקעה בהגיון, כיון שאנו מסתכלים בנפשנו לאור המחשבה, מיד מתגלה לנו, שחיינו ספוגים ורויים יֹֹפי. כל הדברים שמאחורינו לובשים, מדי התרחקנו מהם והלאה, צורה נאה וחביבה, כמראה העננים אשר במרחקים. ולא רק דברים מצויים וטפֵלים בלבד, אלא אפילו מעציבים ואיֻמים לובשים פנים מסבירות, מיד כשהם תופסים את מקומם בין ציורי הזכרון. שפת הנחל, העשבים הרעים הגדֵלים על שפת הנחל, הבית הישן, האדם השוטה – כללו של דבר: כל אותם הדברים אשר לשעבר לא היינו משגיחים בהם כל⁻עִקר, חוט של חן מתוח עליהם כשאנו נזכרים בהם לאחר זמן. אפילו המת, שהיה מוטל בחדר, היה משרה הִדור⁻חגיגה על הבית. נפש האדם מתעבת את כל מה שיש בו מן הכִעור והיִסוּרים. אלמלי אנוסים היינו, בשעות שדעתנו מיֻשבת עלינו ביותר, להגיד את האמת לכל מדת דינה הקשה, הרי מן ההכרח היה לנו להודות, שמעולם לא הקרבנו שום קרבן. בשעות שכאלה נגלית רוח האדם כשהיא נעלה ורוממה כל⁻כך עד שנדמה לנו, ששום דבר מן הדברים החשובים והיקרים מאד בעינינו אינו יכול להיות נִטל ונִגרע ממנו. כל אבֵדה וכל יסורים אינם אלא חזיון בודד, אשר היקום כֻּלו אינו לוקה על⁻ידם והלב אינו מוצא בו פגם. שום פגעים וענויים שבעולם אינם עלולים לרופף את אמונתנו. מעולם לא עלתה עדַין ביד אדם לשיח על נקלה את צרתו כאשר היה עם לבבו. הנח לה לבריה עלובה זו הקרויה אדם, המעֻנה ונרדפת על צואר מאין כמוה, כשהיא מפרזת קצת על מדת יסוריה. כי אכן רק החלק הכלה והנפסד שבה נאבק וסבל יסורים, תחת אשר אותו החלק, שיש בה משל אין⁻סוף, שרוי בשלוה ובזיו⁻עולמים.

היכֹלת ביד האדם לשמור על חיי⁻רוחו, שיהיו שרויים בשלום ובטהרה, אם אך ישתדל לחיות את חיי⁻הטבע וימנע את עצמו מלהטיל על רוחו חֻמרות, שאינן לפי טיבו. אין צֹרך לו לאדם לבלבל את דעתו בהגיונותיו. לעולם לא יהא עושה ומדבר אלא מה שנאה ויאה לו. ואף⁻על⁻פי שבור גמור הוא ואינו יודע ספר, מֻבטח הוא בכל⁻זאת, שטבעו המיֻחד לו לא יגרום לו שום תקלות ופקפוקים הגיוניים. למודי תורת הדת על⁻דבר החטא הקדמון, על⁻דבר שֹרש הרע ועל⁻דבר גזֵרת⁻השמים וכדומה החלו והחלישו את בני⁻הנעורים שלנו. הדעות הללו לא גרמו מעולם לאדם מעצורים שיש בהם ממש, לא האפילו מעולם את נתיבו של אדם, אלא אם כן הוא סר בעצמו מעל דרכו ללכת לבקש אותן. כל אלה הן מחלות⁻הילדות של הנפש, ומי שלא היה נגוע בהן אינו יכול לתאר לא את מצב בריאותו ולא להגיד את התרופה היפה לבריאות. רוח פשוטה וטבעית אינה יודעת את הפגעים האלה. ברם שאלה אחרת היא לגמרי, אם עלולה היא רוח זו לתת דין⁻וחשבון על אמונתה ולהסביר לאחרים את תורת אחדותה הפנימית וחרותה. דבר זה מצריך כשרונות מיֻחדים במינם, אפס גם מחוץ להכרה עצמית זו הרי יש אשר ימצא כֹח⁻איתנים ושלמות בעצם הויתו כשהיא לעצמה. “מעט אינסטינקטים נמרצים ומעט כללים ברורים” מספיקים לנו למדי.

לא רצוני שלי העלה את הציורים והמראות אשר ברוחי לידי ערכם וחשיבותם כיום הזה. סדר משנתי בבית⁻הספר, השנים שבליתי לסגל לעצמי השכלה עליונה וְאֳמָנות לא הקנו לי ידיעות יותר מועילות מאותן הידיעות, ששאבתי מתוך ספרים ריקנים אחדים, אשר קראתי בגנבה מתחת לספסל בית⁻הספר הלטיני. אותו הדבר, שאין אנו קוראים לו בשם “חנוך”, יקר⁻ערך הוא מן הדבר, שאנו קוראים לו בשם זה. בשעה שמחשבה עולה על לבנו, אין אנו נכנסים בהשערות על⁻דבר ערכה היחסי של מחשבה זו. אפס החנוך מבזבז לעתים קרובות את יגיעו ועמלו על נסיונות, כיצד להתקומם ולהשתמט מפני כחו של מגנטיסמוס טבעי זה, אשר זה דרכו לבחור בוַדאות גמורה את הנאה ויאה לו.

בדרך בדומה לזו גורמים כל מיני התערבות של הרצון קלקול והפסד לטבענו המוסרי. בני⁻אדם רואים את הצדקה כעין מלחמה ומרבים להתגדר בכשרונות אשר חֻננו בהם, ובכל מקום שידֻבּר בשבחו של אדם בעל נפש נדיבה, שוב חוזרים ודשים בשאלה, אם לא טוב ממנו האיש הנלחם בנסיון שבא לידו. אבל דבר זה אינו עולה להם זכות. אחת משתי אלה: יש אלהים או אין. את טיבם ואָפים של בני⁻אדם אנו אוהבים לפי מדת רוח⁻הפרצים אשר בקרבם ולפי מהירות⁻ההחלטה המצויה אצלם. בה במדה שאדם ממעט לחשוב על צדקותיו או להכיר בהן, בה במדה הוא חביב עלינו. על נצחונותיו של תימוליון אמר פלוּטַרך, שהנם מצֻיָנים מכל הנצחונות שבעולם, לפי שהיו מתרגשים ושוטפים במרוצה כשטף צלצלי החרוזים שבשירי הומֵירוס. אם רואים אנו נפש, אשר עלילותיה הוד⁻מלכות שורה עליהן והן מלאות חן ונעימות כשושנים, חַיָבים אנו לשַׁבּח את המקום, כי דברים כאלה יכולים להתקַים בעולם והנם מתקַימים באמת, ולא לפנות בפנים זעומות אל המלאך ולהֵרָגֵן באזניו לאמר: פלוני ראובן, הנאבק מתוך גניחות עם יצרי⁻השטן הטבועים בו מלֵדה, מעֻלה הוא מאותו האיש.

ולא פחות מכן מתגלה לעין⁻רואים יתרון הטבע על הרצון גם בחיי המעשה לכל חליפותיהם. אין בהיסטוריה מן הכַּוָּנה אלא שִׁעור מֻעט מכפי שאנו סבורים עליה. אנו מיחסים לצֶזַר ולנַפּוֹליון מזִמות מחֻכּמות עמֻקות, הצופיות למרחוק; ברם לאמִתּו של דבר לא היה מיטב כחם ואונם משלהם, אלא משׁל הטבע. אנשים בעלי הצלחה מֻפלאה ביותר, כיון שהתגברו עליהם תֹּם⁻לִבם ויָשרם, היה המזמור: “לא לנו, לא לנו” שגור על פיהם. בונים היו מזבחות לאלילת⁻ההצלחה, למזל או ליוּליָנוס הקדוש, הכל לפי טיב האמונה שבימיהם. סבת הצלחתם היתה מֻנחת בזה, שהיו מכַונים את דרכם לפי נטות מהלך מחשבתם, אשר מצאה בהם מעין צנור פתוח, להיות שוטפת ועוברת בו באין⁻מעצור; ואותם הנסים והנפלאות, אשר הם היו עושיהם הגלוים ונראים לעין, נדמו בעיני אחרים, כאלו היו עלילותיהם שלהם עצמם. האֻמנם חוטי⁻הנחֹשת הולידו את הגַלוַניסמוס? אכן לאמִתּו של דבר, פחות מאשר באחרים מצאו בהם עצמם ענין לענות בו ולחשוב מחשבות עליו; כיוצא בזה אין יתרון לשפֹפרת אלא להיות חלָקה וחלולה, אותו הדבר, אשר למראית⁻עין נדמה כאלו היה רצון ותקיפות⁻דעת, אינו אלא חֹסר⁻רצון והתבטלות. כלום יכול היה שקספיר להורות תורה על טיבו של שקספיר? כלום יכול היה מעולם אדם בעל כשרונות מתימטיים מֻפלאים לגלות לאחרים גִלוי כל⁻שהוא את מצפוני שיטותיו? אלמלי היתה לאֵל ידו להביע את התעלומה הזאת, מיד היתה מאבדת את רֹב⁻ערכה הנעלה, לפי שהיתה נעשית שכיחה ומצויה כאור⁻השמש וכח⁻החיים וכיכֹלת ההליכה והעמידה.

על⁻כרחך אתה למד מתוך ההגיונות האלה, כי יכולים היו חיינו להיות יותר נוחים ופשוטים משאנו עושים אותם; כי יכול היה העולם להיות מקום⁻אֹשר מרוּבּה מכפי שהנֵהוּ. כי אין כל צֹורך בקרבות, בהתרגשות ובפחי⁻נפש, בספיקת⁻כפים וחרוק⁻שִׁנים; וכי אנו בעצמנו יוצרים את פגעינו הרעים. אין אנו אלא מפריעים בעד האוֹפּטִימִיסמוס המצוי בטבע, כי בכל עת ובכל זמן שאנו מגיעים לידי אותו המעמד המעֻלה, אשר ימציא לנו העבר או רוח אדם חכם ממנו שבימינו, מיד אנו מבחינים על⁻נקלה, שאנו מֻקפים חֻקים, ההולכים ומקַימים את עצמם בכח עצמם.

תורה זו עצמה מלמד אותנו אפילו מראהו החיצוני של הטבע הנצחי. אין הטבע רוצה שנתמרמר ונתקצף; אין חִבּה יתֵרה נודעת ממנו למעשי⁻חסדנו וחכמתנו מאשר למעשי⁻תרמיתנו ומלחמותינו. כשאנו יוצאים מבית⁻האספה לעניני הבחירות, מבית הבנק, מבית אגֻדת המתנגדים לסחר⁻העבדים, מתוך האספה של חברת הנזירים מיין, או מבית⁻ועד הפילוסופים, העוסקים בחקירות עיוניות, ואנו באים אל שדותיו ויעריו, הרי הוא מדבר אלינו: “מה⁻לך רותח ומתלהב כל⁻כך, חביבי?”

אנו פועלים את פעֻלותינו בדרך מכַנית ביותר. אנו נזקקים לטפל בכל הדברים ולשנותם לפי דרכנו, עד כי קרבנותיה וצדקותיה של החברה נעשים שנואים עלינו. הן האהבה צריכה היתה להיות למקור⁻שמחה, אבל מעשי⁻החסד שלנו עלובים ופגומים הם. בתי⁻הספר שבאחד בשבת שלנו, בתי⁻הכנסיות וחברות⁻הצדקה שלנו עֹל כבד הם על צוארנו. אנו מיַגעים את נפשנו, מבלי אשר יגיענו ימציא קורת⁻רוח לאחרים. יש דרכים טבעיים להשיג על⁻ידם אותה המטרה גופה, אשר אליה שואפים בני האדם מתוך אותן היגיעות האמורות, אלא שאינם מגיעים אליה. מפני מה צריכה כל צדקה להיות נעשית בדרך אחת? מפני מה הכל חַיָבים לתת דולרים? לנו, יושבי⁻כפרים, קשה דבר זה עד⁻מאד ואין אנו סבורים, כי תצמח מזה איזו טובה שהיא. אנו אין לנו דולרים; רק לסוחרים יש דולרים, יתנו המה. בעלי האחֻזות יתנו דגן, המשוררים ידברו שיר, הנשים תתפורנה, הפועלים ישחדו מכח ידם, והילדים יביאו פרחים. ולמה אתם מעמיסים על הנוצרים שבכל העולם את בתי⁻הספר שבאחד בשבת? אכן מנהג דרך⁻ארץ ודבר נאה הוא, שהתינוקות שואלים שאלות והגדולים מורים תורה, אלא שיש לי זמן לענות על השאלות בשעה שישאלו אותן. אבל אל⁻נא תכריחו את הקטנים לשבת בעל⁻כרחם על הספסלים שבבית⁻הכניסה ואל תציקום לשאלכם במשך שעה תמימה שאלות בעל⁻כרחם.

כשאתה מעמיק לעַיֵן בדבר, אתה מוצא, שכל הדברים דומים זה לזה; החֻקים והמדעים, האמונות וארחות⁻החיים – כֻּלם נראים כאמת מתחפשת. החברה שלנו עמוסה מיכניסמוס כבד, הדומה לצנורות המים הארֻכּים לבלי⁻קץ, אשר הרומאים היו מעבירים דרך הרים ועמקים ואשר נתבטלו אחר⁻כך כאשר נתגלה החֹק, כי המים מתרוממים מאליהם עד לידי שעור הגובה של מקור מוצאם. חומה חינאית היא החברה, אשר כל טטרי מהיר יכול לדלג ולעבור עליה. דומה היא לחיל⁻צבא תמידי, אלא שאינה טובה ונאה בשלום. היא משמשת ממלכה, הסדורה כתות ומפלגות, המרֻבּה בבעלי⁻יחוס, הערוכה ומתֻקנת יפה, אלא שהיא נעשית מיֻתּרת לגמרי, לכשיתברר הדבר, שאספות עירוניות מָכשרות לכלכל את עניני⁻הצבור יפה כמותה.

הבה נקח לנו למופת את הטבע, הפועל תמיד את פעֻלותיו בדרכים קצרות ופשוטות. כיון שנתבשל הפרי, מיד הוא נושר מעל העץ. כיון שהפרי נלקט, מיד נושר העָלֶה. תקופת המים אינה אלא נפילה. הליכת האדם והחיה אינה אלא נפילה קדימה. ככל עבודת⁻הכַּפַּים שלנו וכל מלאכה הטעונה יגיעת⁻כח, כגון הרמת משא, בקיעת עצים, חפירה, שיוט במשוט וכדומה, נעשים בכח נפילה מתמדת, וגלגל העולם, האדמה, הירח, כוכב השבט, השמש והכוכבים הולכים ונופלים נפילה שאינה פוסקת.

הפשטות שביקום שונה תכלית השנוי מן הפשטות של המכונה. מי שמכיר את הטבע המוסרי הכרה עמֻקה ביותר ויודע ידיעה ברורה, כיצד הדעת נקנית וכיצד מתהַוה אָפיו של אדם, אינו אלא מן הנקרנים. פשטותו של הטבע אינה מֻשגת ונתפסת על⁻נקלה, אלא עמֻקה היא לאין⁻סוף. בדיקה אחרונה אינה נִתֶּנת להֵעָשות בשום פנים. אנו דנים על חכמתו של אדם על⁻פי תקותו, בדעתנו, כי ההסתכלות באין⁻סוף משמשת מקור לנעורי⁻עולם, שפעת הפריה והרביה של הטבע, העצומה לאין חֹק, מתגלית לנו, כשאנו משוים את השמות וההערכות היבשים והצנומים שלנו לעֻמת הכרתנו השוטפת ונִגֶּרת. אנו נחשבים בעולם לבעלי כִּתּות ואסכולות, למלֻמדים ויראי⁻שמים, אבל באמת אין אנו אלא תינוקות עלובים. אפשר להבחין הבחנה ברורה כיצד נוצרה תורת הספקנות. כל אדם רואה את עצמו והנה הוא אותה הנקֻדה המרכזית, אשר לפיה אפשר לדון את כל דבר במדת⁻הגיון אחת, בין לזכות ובין לחובה. זקן הוא, צעיר, הוא, חכם הוא, בור גמור הוא. הוא שומע ומרגיש את הדברים, שאתם מדברים על⁻אודות השרף ועל⁻אודות הרוכל. אין אדם חכם המתמיד בחכמתו; חכם שכזה יציר דמיונם של הסטוֹאִיקים הוא. שאנו קוראים בספר או מצַירים תמונה, אנו מתיַצבים לימין הגבור ומתקוממים יחד כנגד רך⁻הלב והשודד, אלא שאנו בעצמנו רכי⁻לב ושודדים היינו ונהיה גם לעתיד, אמנם לא לפי פשוטם השפל של הדברים, אלא בבחינת רוממות⁻הנפש, שהאדם יכול להגיע אליה.

הסתכלות מֻעטה במעשים שבכל יום הנעשים מסביבנו, דיה להוכיח לנו, כי חֹק העומד למעלה מרצוננו מנהיג ומכַוֵּן את המאורעות; כי כל היגיעות המלאות עמל וטֹרח, שאנו מתיגעים, אך למותר הן ואין מועיל בהן; כי רק בשעה שאנו פועלים פעֻלה קלה, פשוטה ושלא מתוך אֹנס, חזקים אנו, וכי רק בשעה, שאנו מוצאים ספוק לעצמנו בענוה, אנו נעשים כאלהים. אמונה ואהבה – אהבה מתוך אמונה, יש בה כדי להקל מעלינו את סבל⁻הדאגות הכבד מנשוא. הוי, אחי! אכן יש אלהים. יש נפש חיה במרכזו של הטבע, והיא רמה ונשאה מעל לרצונו של כל אדם, עד ששום איש מאתנו אינו יכול לגרום אפילו פגם כל⁻שהוא לתבל. היא יצקה אל תוך הטבע את קסמיה הרבים והעצומים בשפע מרֻבּה כל⁻כך, עד כי בשעה שאנו עושים כעצתה, הרי אנו מצליחים, ובשעה שאנו מתאמצים לשלוח יד ביצוריה ולהזיק להם, מיד ידינו נעשות כמֻדבּקות אל צדינו או שהן מכות והולמות את חָזֵנו אנו. כל גלגולי הדברים שבעולם מלמדים אותנו אמונה, ואנו אין לנו אלא להיות תלמידים מקשיבים. יש מדריך ומורה⁻דרך לכל אחד מאתנו, ואם אך נקשיב בענוה, נשמע את המלה הנאה ויאה לנו. למה אתה מתיגע ועמל כל⁻כך לבור לך משרה ועסק וחברת⁻רֵעים ודרכי⁻פעֻלה ושעשועים לנפש? לאמתו של דבר יש למענך זכות אפשרית, המשחררת אותך מן הצֹרך בישוב⁻הדעת ומן הברֵרה מדעת. יש בשבילך ממשות, מקום נאה לך וחובות המתאימות לרוחך. העמֵד את עצמך באמצע זרם הכח והחכמה, הנותן חיים לכל מי שיעברוהו גליו, ומבלי עמל ויגיעה תדָחף ותנָשא על⁻ידו אל האמת, אל המשפט ואל קורת⁻רוח גמורה. ואז תרשיע במשׁפט את כל קמֶיך. אז תהיה אתה העולם, מדת המשפט, האמת והיֹפי. אלמלא היינו מקלקלים את סדרו של עולם על⁻ידי ההתערבות העלובה, שאנו מתערבים בו, כי אז היה מצב העבודה, החברה, המדעים, האמנות והאמונה של בני⁻האדם הולך ומתפתח בדרך נאה ומשֻׁבּחת משל עכשו ומלכות⁻השמים המֻבטחת לנו מימות⁻עולם והמֻבטחת לנו עדַין בכל יום מפי בת⁻קול זו היוצאת ממעמקי לבנו, היתה מתהוה ומתקַיֶמת מאליה, כשם שמתהוים ומתקימים עכשו השושנה, האויר והשמש.

אומר אני: אל תהא בורר! אבל אִמרָתי זו אינה אלא ציור⁻הדבור, אשר על⁻ידו רציתי לסַמן את הדבר, שהבריות נוהגים לקרֹֹא לו בשם בּרֵרה ואשר באמת אינו אלא פעֻלה חלקית: מעשה⁻הבּרֵרה של הידים, העינים והתאבון ולא פעֻלה שלמה ומסֻימה של האדם. אבל אותו הדבר, שאני קורא לו בשם משפט או טוב, הרי הוא מעשה⁻בּרֵרה וחפץ, הנובע ועולה מתוך ישות⁻כֻּלה; ואותו הדבר שאני קורא לו בשם מלכות⁻השמים ואשר אני עורג אליו ממעמקי נפשי, הרי זה מצב או תנאי⁻הויה, הנאותים ונכספים לעצם מהותי; ואותה הפעֻלה אשר כל ימי⁻חיי אני מתגעגע לעשותה, הרי זו עבודה המכֻוֶּנת לפי כשרונותי. חַיָּבים אנו לחשוב את האדם בחזקת אחראי לפני התבונה בעד בחירתו את המלאכה ואת העסק, שהוא עוסק בהם יום יום. שוב אי⁻אפשר לו לאדם להצדיק את מעשיו בטענה, שדרכו של עסקו בכך. מה לו ולעסק מגֻנה? כלום אין יעוד משלח⁻ידו מֻטבּע ועומד באָפיו וטוּבו?

יעוד מיֻחד לו לכל אדם. מתת כשרונו היא יעודו. יש דרך אחת לפניו, אשר בה נגלות לו הליכות עולם כֻלן. יש בו כשרונות, המעוררים אותו בדממה להשתמש בהם שמוש שאינו פוסק. דמיונו כספינה הצפה על⁻פני הנחל: מכל עברים הוא מֻקף מכשולים, חוץ מעֵבר אחד; מעבר זה הוסרו כל המעצורים והוא שט על⁻פני תעלת⁻המים ההולכת ומתעמקת, עד שהוא מפליג ומגיע לים הגדול לבלי⁻קץ ולבלי⁻תכלית. הכשרון הזה והיעוד הזה תלויים ועומדים בתכונתו או באותו האֹפן, אשר הנפש הכללית מתגלמת בו. הוא משתוקק לעשות דבר, המצליח בידו על⁻נקלה ואשר עשיָתו עולה יפה, אלא שאין אדם אחר מלבדו יכול לעשותו. אין אדם יכול להתחרות עמו. כי בה במדה שיהא מקשיב ביותר באמונה לעצת כחותיו, כן ישתנה מפעלו תכלית השנוי ממפעלו של אדם אחר. מדת תאות⁻הכבוד שלו שקולה בד בבד כנגד מדת כחותיו. שעור גבהו של מגדל נקבע לפי שעור רָחבו של יסודו. כל אדם יש לו סגֻלת הכח ליצור דבר מיֻחד במינו, ואין סגֻלה זו מצוּיה אצל שום אדם אחר. התאמרותו של אדם, כי יש לו יעוד אחר וכי הוא קֹרָא מלֵדה למלא משלחת מיֻחדת ויש “אותות ומופתים חיצונים, המבדילים אותו בתור איש המופת מיתר בני⁻האדם הפשוטים” – אינה אלא פַּנַּמיסמוס ומוכיחה על טִמטום⁻המוח, המונע את בעליו מהבין, כי רוח אחת חיה בקרב כל הבריות כֻּלן, בלי משוא⁻פנים.

כיון שאדם עושה את מעשהו, הרי הוא מביא בכך את הבריות לידי הרגשת החסרון, אשר רק בידו למלאותו והרי הוא עצמו יוצר את החוש, הממציא לו הנאה ותענוג. מתוך שהוא עושה את מעשהו, הרי הוא מפתח את עצמו. זוהי אחת מן המגרעות של הדברנות בקהל, שאין היא נותנת לנו להוציא על ידה את כל רוחנו באין מעצור. בזמן מן הזמנים מן הצֹרך הוא, שלא רק כל דברן, אלא כל אדם ישלח רֶסן מפניו ויביע באין⁻מעצור ומעֹמק⁻לבו אותו הכח ואותה הדעת המצויים בקרבו. ממעשים שבכל יום הוא, שאדם תוקע את עצמו לתוך הפרטים המצויים, הכרוכים במעבדו ועסקו, שהוא עוסק בו, והרי הוא מטפל בו ככלב זה, המהפך את שפודי⁻הצלי שעל⁻גבי האח. מתוך כך הוא נעשה לחלק מחלקי המכונה שהוא מניע, תחת אשר האדם שבו עובר ובטל מן העולם. כל זמן שלא הכשיר את עצמו להתגלות לפני אחרים במלֹֹֹא שעור⁻קומתו ובמלֹֹא ערכו, עדַיין לא מצא את תפקידו. תפקידו זה צריך לשמש לו מוצא להביא על⁻ידו את אָפיו לידי גלוי ולהמציא לו מתוך כך את היכֹלת להצדיק את פעלו בעיני אחרים. אם פחותה ונִקלָה עבודתו, יאציל עליה מהוד מחשבתו וטיבו. כל מה שהוא יודע וחושב, כל מה שלפי השגתו כדאי והגון הוא להיות נעשה, את כל זה יודיע לאחרים, ואם אַיִן, מעולם לא יוכלו בני⁻אדם להכירו יפה ולהעריכו כראוי לו. כמה מן השטות היא, כשאתה תופס רק את הצד הפחות והחיצוני של הדבר שאתה עושה, תחת להפוך את הדבר הזה לכלי⁻שמוש נוח ומסֻגל לגלות על⁻ידו את טיבך ואת מגמותיך.

אנו מוקירים רק אותם המעשים, אשר זה כבר היו לתהלה בפי בני⁻האדם. ואין אנו שמים אל לב, כי כל מעשה, אשר בכחו של אדם לעשותו, יכול להֵעָשות גם באֹפן נעלה. סבורים אנו, כי הגדֻלה מורשה היא, הכרוכה במעמדות ובחובות ידועים, במשרות ובמקרים ידועים, ואין אנו שמים אל לב, כי עלול הוא פַּגַניני להפיק תענוגי⁻נפש מתוך נימה של בני⁻מעים, ואֵלינשטֵין – מתוך תֹּף⁻הפה, ונער חרוץ⁻אצבעות – מתוך פסות⁻ניָר שהוא גוזר במספרַים, ולאנדזיאֶר – מתוך חזיר, ואחד הגבורים – מתוך אהלי דלים וסיעת בני⁻אדם עלובים, שהיה חבוי ביניהם לשעבר. מה שאנו קוראים לו בשם תנאי⁻מצב קשים או חברה חשוכה ונִקלָה, אינו אלא אותם התנאים ואותה החברה, אשר הפּוֹאֶסיה שלהם טרם נכתבה על ספר ואשר היכֹלת בידכם לעשותם לחמדת⁻לב ולתהלה כדברים אחרים שכמותם. בעסקי ההערכה שלנו נקח לנו למופת את המלכים. את מעשי הכנסת⁻אורחים למיניהם, את קשרי המשפחה, את מקרי המות המעציבים ואלפי דברים אחרים כדומיהם מעריכה המלכות הערכה המיֻחדת לה, וכל רוח שיש בה משל הוד⁻מלכות תעשה גם היא כמעשיה, ליצור בכל עת ובכל שעה הערכות חדשות – אך זוהי גדֻלה לאמִתּה.

כל מה שאדם עושה, הרי זה קניָנו. מה בצע לו בפחד? מה בצע לו בתקוה? כל כחו וגבורתו אינם אלא בו בעצמו. לעולם יהא רואה בטובו הקַיָּם והמתמיד רק מה שמֻטבּע ועומד בטבעו ומה שעלול לעלות ולצמוח מתוכו ומגבו, כל זמן שהנשמה בקרבו. יבואו⁻נא ויעברו נכסי ההצלחה כעלי⁻עצים בקיץ; פזר יפזרם לכל רוח, כאותות בני⁻חלוף של כח⁻יצירתו, אשר אין קץ לו ותכלית.

יהי לו לאדם מה שלו באמת. הגניוס של האדם, הלא היא אותה הסגֻלה המיֻחדת, המבדלת אותו מיתר היצורים, כשרון התפיסה לגבי סוג ידוע של השפעות, בחירת הדברים הנאותים לו ודחית הדברים שאינם נאותים לו – כל זה מיַחד וקובע לפניו את מהות צביונה של תבל. האדם שיטה הוא, סדר⁻דברים פרוגרסיבי, פרינציפיון בורר, יצור הכונס אליו בכל מקום את הדומה לו. מכל המון הדברים, הסובבים ומקיפים אותו, אין הוא נוטל לעצמו אלא מה הוא שלו. דומה הוא לאותן הקורות, שמורידים אותן מעל החֹף אל תוך הנחל, כדי לעצור על⁻ידן בעד העצים הצפים על⁻פני המים, או לאבן שואבת בקרב מכתות⁻עשת. אותם המעשים, המלים והאנשים, החיים ושמורים בזכרונו, מבלי אשר יוכל לברר לעצמו את סבת הדבר, באמת משתמרים בתוכו, מפני שיש יחס רוחני בינם ובינו; ואף⁻על⁻פי שיחס זה אינו מובן לו עדַין, אין הממשות שלו מתמעטת בכך. הם משמשים לו סִמבּולים של ערכים, מפני שכֹּחם יפה להסביר לו פרקים מתוך הכרתו, אשר לשוא היה מבקש מלים נאותות להם בציורי⁻הדבור המֻסכּמים, הלקוחים מתוך ספרים או משל רוחות בני⁻אדם אחרים. מה שמושך את הסתכלותי אליו, הרי זה שלה, כשם שאני יוצא אל האיש הדופק על דלתי, בה בשעה שאלפי אנשים אחרים, שאינם נופלים בערכם ממנו, עוברים על פני ואין אני משגיח בהם כלל. דַיִּי שפרטי⁻הדברים האלה מדברים אלי. ספורי⁻מעשה אחדים, שרטוטי⁻אפי אחדים, מדות, מראות⁻פנים ומקרים אחדים מתרשמים בזכרוננו רִשוּם נמרץ, בלי שום יחס אל הערך שיש להם לכאורה, אם נבוא למוד אותם במדה הרגילה. יש יחס וקרבה בינם ובין מַתווֹת⁻הרוח שלנו. ערכם במקומו מֻנח ואל תבוז להם ואל תסתלק מהם, כדי ללכת ולבקש באורים ומעשים המצויים ביותר בדברי⁻ספרות. מה שלבך סבור עליו, כי גדול הוא, הרי הוא גדול באמת. הֹרושם הנמרץ הנעשה בנפש, אמת וצדק הוא לעולם.

זכות שלטון עליון יש לו לאדם על כל הדברים החביבים על טבעו ועל הגניוס שלו. מכל מקום שבעולם יכול הוא לקחת את כל מה שהוא ברוחו; וכמו כן אין הוא יכול לסגל לעצמו שום קנין אחר, ולוּ גם תהיינה כל הדלתות פתוחות לפניו; וכיוצא בזה אין שום כח שבעולם יכול לעכב בידו מלקחת את שלו כפי מדת נחלתו. כל הנסיונות שבעולם להסתיר סוד מפני אדם, שיש לו הזכות לדעת את הסוד הזה, יעלו בתֹהו. כי הסוד יתגלה מאליו. אותם מערכי⁻הרוח, שיש ביד אחד מידידינו להשרות עלינו, הרי הם שלטונו עלינו. יש לו זכות⁻בעלים על המחשבות הכרוכות בעקב מערכי⁻הרוח האלה. הכח בידו לחשוף את כל התעלומות אשר במעמד⁻רוח זה. הרי זה חֹק אשר כל גדולי⁻המלכות משתמשים בו למעשה. כל המוראים של המהפכה הצרפתית, אשר הטילו פחד על אוסטריה, היו חסרי⁻כח להכניע את הדיפלומטיה שלה. והנה שלח נפוליון לוינה את מוסיי די נרבּוֹן, אחד מבני האצילים העתיקים, שהיה מחונן בכל המדות, הנמוסים ותארי הכבוד המצוים במפלגה זו, באמרו, שמן הצֹרך הוא לשלוח אל האריסטוקרטיה העתיקה שבאירופה, אשר לאמִתו של דבר אינה אלא מעין אגֻדה של גודרים חפשים, אנשים מבני סיעתה. ואמנם הצליח מוסיי די גרבון לחדור בזמן פחות משבועַיִם ימים אל תוך כל התעלומות אשר לממשלת הקיסרות.

לכאורה אין לך דבר קל מלדבר דברים, שיהיו מובנים לאחרים. אבל יש אדם, אשר יוָכח עד⁻מהרה לדעת, כי היות מובן – אין מחסה ומגן מעֻלה מזה; והאיש אשר סגל לעצמו דעה ידועה; יוָכח עד⁻מהרה לדעת, שדעה זו נעשתה לו למוסרה קשה מנשוא.

אם בלב אחד המורים כמוסה איזו דעה, שהוא מבקש להעלימה, סופה להֵעָשות בכל⁻זאת גלויה וידועה היטב לתלמידיו, ככל שאר דעותיו. שהוא דורש בהן ברבים. כשאתה יוצק מים אל תוך כלי, המלא זויות ועקמומיות אך לשוא תאמר: “אין רצוני אלא לצקת אל תוך זוית זו או אל תוך עקמומית זו”, כי המים יתפשטו במלוא הכלי כֻלו. בני⁻האדם מרגישים בתולדותיה של התורה, שאתה מורה אותם, ומקַימים אותן, אף⁻על⁻פי שאין ביכלתם להראות, כיצד משתלשלות התולדות האלה. הראנו⁻נא קשת של עגול ומתּמטיקן מֻמחֶה ימצא ויקבע על⁻פיה את הפיגוּרה כֻלה. אנו דנים ולמדים תמיד מן הנראה לעין על הסמוי מן העין. מכאן אותו הצד השוה הגמור, שאנו מוצאים בין אנשים חכמים, אשׁר היו בדורות רחוקים זה מזה. אין אדם יכול לקבר את דעותיו עמֹק למדי, עד כי הזמן ובני⁻אדם הקרובים אליו ברוחם לא יוכלו למצא אותן. אפשר שתורה נסתרה היתה לאפלטון, כלום נשארה באמת תורתו נסתרה? כלום יש תעלומה, העלולה להיות נסתרה מעיניו של בֶּקון, של מונטין ושל קנט? ולפיכך אמר אריסטו על חבוריו בצדק: “הם יצאו לאור ולא יצאו לאור”.

אין אדם יכול ללמוד דבר, כשאין בו ההכשרה הדרושה ללמודו, עד⁻כמה שהענין לא יהא קרוב לעיניו בּיותר. יכול כימיקן להרצות את תעלומותיו היותר חשובות לאחד הנגרים, מבלי אשר תרב בכך חכמתו של אותו נגר יותר – והן את התעלומות האלה לא היה מגלה לכימיקן אחר בעד כל הון שבעולם. הקדוש⁻ברוך⁻הוא שומרנו תמיד מפני אידיאות, שעדַין לא התבשלו כל⁻צרכן. כך טיבן של עינינו, שאין ביכלתן לראות את הדברים הקרובים ביותר אל פנינו, עד שתגיע השעה ורוחנו תתבכר כל⁻צרכה; רק אז אנו מבחינים בהם, וכל אותו הזמן שלא היינו רואים אותם נדמה בעינינו כחלום.

כל היפי וכל הנעלה, שאדם רואה, אינם מצויים בטבע, אלא בו בעצמו. העולם כשהוא לעצמו ריק עד⁻מאד ועל כל ההוד והתפארת, המתגלים בו, חַיָב הוא תודה לנפש האדם, אשר זה טיבה לעלה ולהדר את הכל. “הארץ ממלאה חיקה זיו תפארת” – אבל לא זיוה שלה הוא. עמק טֶמפי, טיבוֹלי ורומא אינם בלתי אם אדמה ומים, סלעים ושמים. יש אדמה ומים כיוצא בהם כאלפי מקומות אחרים, אבל כמה דל כוחם לעשות עלינו איזה רֹשם שהוא!

אין הדר השמש והירח, אֹפק השמים והאִלנות עושה את בני⁻האדם יותר טובים ויותר מתֻקנים; כשם שלא ראינו מעולם, שהמשגיחים בבתי⁻אוצרות האמנות שברומא או משרתיהם של הצַיָּרים יהיו מצטַינים באלה מחשבות רוממות ביותר, או שמנהלי ביבליותיקאות יהיו חכמים מיתר בני⁻האדם. החן המיֻחד, אשר בהליכותיו של אדם חשוב ובעל דרך⁻ארץ, אין עין האִכּר הגס מבחינה בו כלל. דומה הוא לאורם של אותם הכוֹכבים, אשר זיום טרם הגיע אלינו, דרי⁻מטה.

יכול אדם להתבונן אל המעשה שהוא עושה, החלומות שאנו חולמים אינם אלא תוצאות דעתנו והשגותינו בזמן שאנו עֵרים. חזיונות⁻לילה מכֻוָּנים ומתאימים התאמה ידועה לחזיונות⁻יום. חלומות⁻אימה אינם אלא הפלגת החטאים שחטאנו ביום. לפנינו מופיעים יצרי⁻לבנו הרעים כשהם לבושים צורות מבהילות ונתעבות. בין הררי האלפים יש אשר התַּיָּר רואה את צלו כשעור⁻גדלו התרבה כמדת ענק, עד כי כל תנועה מתנועות ידיו נראית איֻמה ביותר. “בַּנַי”, אמר איש זקן אחד אל נעריו, אשר נבהלו מפני איזו דמות אשר במסדרון הבית האפל, “בני, מעולם לא תראו דבר, הרע מכם אתם”. וכמשפט החלומות כן משפט מקרי⁻העולם, אשר גם הם בני⁻חלוף המה במדה לא פחותה מהם ואשר גם בהם רואה כל אדם את עצמו והנה שעור קומת⁻ענקים קומתו, אלא ששוב אין הוא מכיר את עצמו. ערך הטוב אל הרע שהוא רואה כערך הטוב אל הרע אשר בקרבו הוא. כל מדה ממדות רוחו נמצאת כשהיא מָגדלת הגדלה יתֵרה ברוחו של אחד ממכריו, וכיוצא בזה כל רגש מרגשות לבו דומה הוא לקבוצת עצים מחֻמשת, אשר מכל צד שלא תמנה אותה, ממזרח או ממערב, מצפון או מדרום, תמיד אתה מוצא בה חמשה מקצועות; או לשיר בעל ראשי⁻תֵבות, בין שראשי⁻תֵבות אלה נמצאים בראשו, בסופו או באמצעיתו. ומדוע יפלא הדבר? הן דרכו של אדם להיות נוטה ביותר אחר נפש זו ולהתרחק מנפש אחרת, הכל לפי הצד השוה או הצד שאינו שוה אשר בינו ובינה, כי אכן רק את עצמו הוא מבקש בשקידה יתֵרה בבני⁻חבורתו, ויתר מכן באֻמּנתו, במנהגיו, בתנועות גופו, במאכלו ובמשתהו; וכשאתה מעַיֵּן סוף⁻סוף בסביבתו, תמיד אתה מכיר בדמות דיוקנו לכל תבניתה וצביונה.

אין אדם יכול לקרֹוא, אלא מה שהוא כותב בעצמו. כלום עלולים אנו לראות דבר או לסגל דבר, חוץ מזה שהוא עצמותנו והוָיָתֵנו? הן ראית מימיך אדם חרוץ קורא את וִירגִיליוּס. והלא משורר זה משמש אלף ספרים שונים לאלף אנשים. קח את הספר הזה בשתי ידיך וקרא בו עד כלות עיניך, ומעולם לא תמצא בו מה שאני מוצא בו. אלמלי היתה לו לאחד הקוראים המשכילים זכות מוֹנוֹפּוֹל על החכמה ועל תענוגות⁻הנפש, שהוא שואב מתוך הספר הזה, מֻבטח הוא, שמזכותו זו לא יגָרע מאומה גם עכשו, לאחר שהספר תֻּרגם ללשון האנגלית, כמו היה הספר כתוב בלשון נכריה ומוזרה, שאין הבריות נזקקים לה. משפט ספר טוב כמשפט חברה טובה, אם תכניס אדם נִקלֶה לבין חברת אנשים מהֻגנים לא תועיל לו כלום, כי אין הוא יכול להֵעָשות לאחד מבני⁻החבורה הזאת. דרכה של כל חברה להיות מגִנה על עצמה, אותה חבורה בטוחה אפוא בטחון גמור מפחד קלקול, ואין אותו אדם נקלט לתוכה, אף⁻על⁻פי שגופו שוהה עמה יחד במדור אחד.

מה תועלת בדבר להִלָחם כנגד חֻקי⁻הרוח הנצחיים, הקובעים את היחס שבין כל אדם לחברו לפי מדת הערך המתּימטי אשר לקנינם ואשר למהותם? הנה גֶרטרוּדה דבקה נפשה לאהבה בגוּיָדוֹ: כמה חשיבות, כמה אצילות וכמה משל סגֻלות רומאי אמִתּי במראהו ובהליכותיו! רק החיים עם איש כזה קרויים חיים וכל מחיר שבעולם לא ישוה אליהם. והרי היא מאמצת את כל כחותיה ומרעשת שמים וארץ, למען השיג את מאויה, והנה היתה סוף⁻סוף גרטרוּדה לאשה לגוידו; אבל מה יתרון לה בכל התפארת, בכל האצילות והנוי הרומאי אשר במראהו ובהליכותיו, אם לבו ומאוייו נתונים לסינט, לתיאטרון ולאולם הבִּיליַארד, והיא קצרת⁻יד לשעשע את נפש בעלה הנאה ולמשכו אליה?

חַיָּב אדם שיהיו לו בני⁻חבורה שכמותו, אין אנו יכולים לאהוב דבר זולתי את הטבע. הכשרונות המֻפלאים ביותר, המפעלים ההגונים ביותר הועיל יועילו לנו בלתי אם מעט; אבל קרבת הטבע וההתדמות אליו – כמה נאה היא קלות נצחונן עלינו! אנו באים במגע⁻ומשא עם אנשים, הנודעים לתהלה ביָפיָם ובמעלותיהם המצֻינות והראויים להיות למופת ולפלא בגלל כשרונותיהם ויתרונותיהם. מבזבזים הם את כל יכלתם וחריצותם לצֹרך השעה ולצֹרך הבריות, – אבל כל עמלם לא ישא פרי בלתי אם מעט מזעיר. אמנם כדי שלא להיות כפויי⁻טובה, ודאי שחיבים אנחנו להביע את מהללם בקול רם. אבל הנה מתקרב אלינו אחרי ככלות הכל אדם אחר הקרוב אלינו קרבת⁻רוח, אח או אחות לנו על⁻פי טבעם ותכונתם, והתקרבות זו כל⁻כך קלה ונוחה, כל⁻כך מלבבת ונפשית כדם הנוזל בעורקינו, עד כי מרגישים אנו, כאִלו הלך מאתנו איש ותחתיו בא איש אחר; אנו חשים, כי היתה לנו רוָחה גדולה וכי שבה נפשנו אלינו; ויש במצב⁻הרוח שלנו מעין שמחת הבדידות. בימים שהיינו שרויים בחטא, שטות היתה בידנו לחשוב, כי למען קנות לנו ידידים, מן הצֹרך לנו להסתגל אל מנהגי החברה, אל תִּלבָּשתּה, אל השכלתה ואל הערכותיה. אפס לידיד לי עלול להיות רק אותו האיש, המזדמן לי על נתיבת⁻החיים שלי, שאני איני נוטה לצדדים מפניו והוא אינו נוטה לצדדים מפָּנַי, אלא הוא נולד תחת אותו אֹפק השמים, שאני נולדתי תחתיו, ובו חוזרים ונשנים כל הנסיונות, שנתנסיתי בהם אני. יש אשר אחד מפּרחי תלמידי⁻החכמים שוכח את עצמו ומחקה את מנהגיו ומלבושיו של איש⁻העולם, כדי לזכות בבת⁻צחוק של אחת היפהפיות, והרי הוא נמשך אחרי אחת הנערות הסוררות, מפני שעדַין לא נצטרפו מדותיו על⁻ידי התאוה הקדושה, עד⁻כדי להכיר לדעת את האשה המהֻגנת עם כל הטֹהר, התעלומה והתפארת אשר בנפשה. יהא אדם גדול, וסוף האהבה לרדוף אחריו. אין לך דבר שנענשים עליו עֹנש קשה כל⁻כך כזלזול קרבת הנפשות, אשר רק עליה בלבד צריכה החברה להִוָּסד, וכאותה קלות⁻הדעת ההולֵלה לבחור בחברים על דעת אחרים.

האדם קובע בעצמו את מדת ערכו. כלל גדול הוא, שהכל חיבים להחזיק בו, שאין אדם נהנה אלא מאותה החרות, שהוא נוטל לעצמו. תפוש לך את מקומך ואת מעמדך הראוי לך, ודעת כל הבריות תהא נוחה מזה. אין העולם עומד אלא על הצדק, מתוך שויון⁻דעת גמור הוא נותן לו לכל אחד ואחד לקבוע את ערכו שלו. אם גבור הוא או פטפטן – אחת היא לו. אלא דבר זה ודאי הוא, שיהא מודד אותך באַמת⁻המדה שלך המצויה בכל מעבדיך והויתך, בין שאתה זוחל⁻עפר ומתכחש לשמך ובין שעיניך רואות את פעלך מתרומם ומתעלה עד לב השמים כאחד הכוכבים המתרוצצים במסלותיהם.

ממשות כדומה לזו מתגלית בכל דבר למוד והוראה.אין אדם מסֻגל ללַמד אלא מתוך מעשים ולא מתוך דבר אחר. אם מֻכשר הוא להרצות את עצמו ואת נפשו, סִמן שיודע הוא להורות, אבל הוראת דברים לא הוראה היא. הנותן – הרי זה מלַמד, והנוטל – הרי זה לָמֵד. אין הוראה אלא אם⁻כן אתה מביא את התלמיד לידי אותו המעמד או לידי אותו העִקר, שאתה עומד עליו. מתוך כך מתהוה התמזגות נפשו נעשית נפשך ונפשך – נפשו. רק הוראה שכזו הוראה היא, ואין כל מקרה רע או חברה שאינה הגונה עלולים להאביד מן התלמיד אבדן גמור את הברכה ואת התושיה אשר בה. אבל ההצעות, שאתה רגיל להציע, כשם שהן נכנסות לתוך אֹזן זו, כך הן יוצאות מתוך אֹזן זו. הנה אנו קוראים, כי מר גרַנד ינאֹם נאום ברביעי לחֹדש יולי וכי גם מר הַנד ישא משא לפני חברי אגֻדת המיכניקאים, אלא שאין אנו הולכים לשם, משום שיודעים אנו, כי האדונים הנכבדים האלה לא ירצו לפני הקהל את אָפים שלהם ואת נסיונם שלהם. אפס אלמלי היה לנו המשפט לצַפּוֹת, כי הנואמים האלה ידברו בהתגלות⁻לב, כי אז שום מכשולים ומעצורים לא היו מעכבים בעדנו מלכת לשמוע את דבריהם. ולא זו בלבד, אלא שאפילו החולים היו מבקשים להיות נשואים במטותיהם אל בית⁻האספה. אבל דרשה ברבים אינה אלא מרוצת סוס דוהר, אי⁻התגלות, סניגוריה, מחסום לפה ולא הרצאה, לא נאום ולא מהותו של אדם.

מדת⁻המשפט שכזו שולטת בכל מפעלות הרוח. טרם באנו לידי הכרה ברורה, כי ענין שנתפרש בדברים בלבד, עדַין לא נתברר ולא נקבע קביעות מסֻיָמה. צריך הוא להיות נקבע מאליו, ואם לאו, אין שום כלל מכללי ההגיון או שום שבועה עלולים לברר וללבן אותו ברוּר ולבוּן הנראים לעין. וכיוצא בזה מן הצֹרך הוא, שכל פתגם וכל משל שנאמר יהי כולל בקרבו את טעם אמירתו.

הרֹשם אשר כל חבור פועל על דעת הקהל נמדד בדיוק מתּימטי לפי עֹמק המחשבה האצורה בקרבו. עד⁻כמה גדול כחו להמשיך את הלבבות. אם מעורר הוא אותך לחשוב מחשבות, אם הוא מקימך על רגליך בכח קול⁻מליצתו האדיר, מֻבטח הוא שפעֻלתו על רוחות בני⁻האדם תהי רוֹוחת, אִטית ומתמדת; אבל אם דפּי הספר אינם מורים אותך דבר, כלה יכלו עד⁻מהרה כזבובים בני⁻יומם. הסגֻלה לדַבּר ולכתוב דברים שאין הזמן מבַלם, היא – לדבר ולכתוב נכונה ובתם⁻לבב. אותה הראיה, שאין כחה יפה להשפיע על המעשים שלי, מסֻפקני אם מֻכשרת היא להשפיע על המעשים שלכם. ברם נקוט כללו של סידני בידך: “הוה מסתכל בלבך וכתוב!”. כל הכותב לעצמו, כותב לדורות עולמים. רק אותה ההרצאה שעלתה בידך מתוך הנסיון שנסית לתת ספוק לתשוקת⁻הדעת אשר בקרבך, ראויה לפרסמה ברבים. הסופר הקולט את החֹמר לחבורו מתוך אזנו ולא מתוך לבו, ידֹע יֵדע ששכרו המדֻמה יֵצא בהפסדו, ואף⁻על⁻פי שספרו התּפל זכה לתהלה מרֻבּה ומחציתם של באי⁻עולם מכרזת ואומרת: “כמה שירה! כמה גאוניות!” הרי בכל⁻זאת אין בו כדי לחמם את הלבבות. רק המועיל יש בו כדי להועיל, רק החיים יש בהם כדי להשפיע חיים; ואם גם התנפח תתנפח עד⁻כדי יציאת⁻הנשמה, אי אתה נערך אלא כשעור הערך, שאתה כדי והגון לו לפי מעשיך. תהלת⁻סופרים אינה דבר התלוי במזל. משפט חרוץ על כל ספר אינו יוצא מלפני קהל הצעקנים מבני⁻סיעתו של המחבר, הקוראים את הספר תֵּכף ליציאתו לאור, אלא מלפני בית⁻דין, מעין בית⁻דין של מלאכי⁻השרת, מלפני צבור, אשר לא יקח שֹׁחד, אשר לא ישמע לקול⁻תחנונים ואשר אימה לא תבעתנו; הוא הוא הדן את זכותו של כל אדם לפרסום ותהלה. רק הספרים שכדאים לכך זוכים לאריכות⁻ימים. שוּלים מזהבים, ניָר מן המֻבחר וכריכות של עור מְאָדָם וגם אכסמפלרים בחנם, הנשלחים אל כל בתי⁻עקד הספרים, אינם מספיקים לו לספר להאריך את ימי שמושו יותר מן הזמן המנוי לו לפי ערכו כשהוא לעצמו. אין הספר יכול להנצל מגזר⁻דינו אפילו אם מחַבּרו מבני⁻נסיכים או מבני⁻מלכים הוא. בלֶקמור, קוֹצֶבּוּ או פּוֹלוֹק אינם מתקימים אלא לילה אחד, אבל משה והוֹמֵירוּס קַיָּמים לעד. בכל דור ודור אין בעולם אלא תריסר אנשים, הקוראים ומבינים את אפּלַטוֹן: אין במספר מֻעט שכזה כדי לפרנס אפילו את ההוצאות של מהדורה אחת מספריו, ואף⁻על⁻פי⁻כן מתנחלים ספריו במלואם מדור לדור בעבור השרידים היחידים האלה, כאִלו הקדוש⁻ברוך⁻הוא בעצמו מסרם לידם. “כל ספר לא נכתב אלא מאליו”, אומר בֶּנטלֵי, אריכות⁻ימיהם של כל הספרים אינה נקבעת לא מתוך השתדלות מאהבה ולא מתוך השתדלות משנאה, אלא מתוך כֹּבד⁻המשקל המיֻחד להם, או מתוך הערך הפנימי, שיש לו לתָכנם בשביל רוח⁻האדם, הקַיֶּמת קיום שאינו פוסק. “אל תדאג יותר מדאי על⁻דבר ההארה הנצרכת לפסלך – אמר מיכאל אַנג’ילו לאחד מפרחי הפַּסָּלים – האור אשר ברחובה של עיר יגלה את ערכו כראוי”.

כיוצא בזה נמדדת תוצאתה של כל עלילה לפי עֹמק הרגש אשר הולידה. אדם גדול לא היה יודע, כי גדול היה. מן הצֹרך היה שתעבורנה מאה או מאתים שנה עד שיתגלה הדבר. מה שעשה, לא עשה אלא מפני שמֻכרח היה לעשותו. מעשהו היה הדבר הכי⁻טבעי בעולם והוא צמח ועלה מתוך מסבת צרכי השעה, אבל עכשיו כל דבר שהיה עושה, אפילו הרמת אצבעו או אכילת לחמו, נראה לנו גדול ורב⁻ערך ומקיף הכל והיה לחֹק וליסוד מוסד.

אלה הם גלויי הגניוּס של הטבע במִקצועות מֻעטים; הם מַתוִים את מהלך הזרם כֻּלו. אולם זרם זה של דם הוא; כל טפה וטפה ממנו מלאה חיים. אין האמת מנצחת נצחונות בודדים; כל הדברים שבעולם כלי⁻תשמישה הם, – לא רק העפר והאבנים, אלא אפילו השגגות והשקרים. לדברי הרופאים, אין חֻקי המחלות נופלים ביָפיָם מחֻקי הבריאות. הפילוסופיה שלנו מימינה היא, ואף⁻על⁻פי⁻כן מסתּיַעַת היא ברצון בהוכחות, הלקוחות מתוך דברים ומעשים משמאילים, כשם שכל צל מוכיח על מציאות השמש. גזרת אלהים היא, שכל מעשה ממעשי הטבע מֻכרח להעיד עדות.

אָפיו של אדם הולך ומתגלה מאליו בכל עת ובכל שעה. העלילות והמלים קלות⁻החלוף ביותר, חזוּת⁻הפנים, המעידה על החפץ לעשות מעשה רמיזה קלה לכוָנה כמוסה – כל אלה מביעים את אָפיו של אדם. כשאתה עושה מעשה, הרי אתה מראה את טיבך, וכשאתה יושב דומם וכשאתה ישן, הרי אתה מראהו גם⁻כן. סבור אתה, שמשום ששתקת בשעה שאחרים דברו ולא חוית את דעתך על מאורעות הזמן, על הדת, על העבדות, על הנשואים, על הסוציאליסמוס, על חברות⁻הסתרים, על בתי⁻הספר, על מפלגות ועל אנשים, הרי הבריות מצפים בתשוקת⁻נפש למשפטך כאל גלוי של חכמה, הכמוסה ונצורה לשעת⁻הכֹּשר. אבל טעות היא בידך! כי שתיקתך מדברת בקולי קולות, אין אוֹרַקל בפיך לגלותו והאנשים הקרובים אליך יודעים, שקצַר⁻כח אתה לעזור להם; כי האוֹרקל מדבר ואינו שותק. “הלא החכמה תקרא ותבונה תתּן קולה?”

גבולות איֻמים הציב הטבע לכחות ההתחפשות וההתנכרות. האמת רודה באכזריות באברי⁻הגוף הממרים. אומרים, כי פניו של אדם אינם משקרים לעולם. הרוצה שלא יממוהו, יִלמַד לדעת את החליפות אשׁר בחזוּת⁻הפנים. כשאדם מדבר אמת ברוח⁻האמת, עיניו מזהירות כזֹהר הרקיע. אבל אם כוָנוֹת נתעבות בלבו והוּא מדבר שקר, עיניו עכורות ונבטות לצדדים.

סח לי פעם פרקליט מֻמחֶה אחד, שמעולם לא היה מתירא, שמא ישפיע על הדַיָּנים עורך⁻דין שאינו מאמין בלבו, כי האיש שהוא טוען לו ראוי שיזכוהו בדין. אם אינו מאמין בזה, הרי למרות כל טענותיו ומחאותיו יתגלה לא⁻אמון זה שלו לבית⁻דין והיה ללא⁻האמון שלהם. הלא הוא זה אותו החֹק עצמו, אשר על⁻פיהו כל מפעל אמנותי מאיזה סוג שיהיה מביא אותנו לידי אותו מעמד⁻הרוח עצמו, שהאמן היה שרוי בו בשעה שיצר אותו. דבר שאין אנו מאמינים בו, אין אנו יכולים להביעו כל⁻צרכו, עד⁻כמה שלא נחזור הלוך וחזור על דברינו. הכרה זו עצמה הביע סוּדנבּוֹרג בתארו חבורת אנשים מעולם⁻הרוחות, המתיגעים לשוא לבטא דעה שאין הם מאמינים בה; אין הדבר עולה בידם, עד⁻כמה שלא עמקו ולא העווּ את שפתיהם העויות איֻמות.

אין מעריכים לו לאדם אלא כפי ערכו. ללא⁻הועיל היתה כל הסקרנוּת שלנו לדעת, מה דעתם של הבריות עלינו, ולא פחות מכן ללא⁻הועיל הוא כל החשש שאנו חוששים, שמא יכֻסה שמֵנו במשאון. אם מכיר אדם, שיש לאֵל ידו לעשות דבר – שהוא יעשנו יפה מאיש אחר זולתו – מֻבטח הוא, שהמעשה הזה יתפרסם בין כל הבריות והכל יכירו בו. העולם מלא ימי דין ומשפט, ובכל אספה, שאדם נכנס לתוכה, ובכל מעשה, שהוא עושה, שׁמים ומעריכים אותו וטובעים עליו חותם. בתוך כל חבורת נערים, הצוהלים ומתרוצצים בחצרות וברחובות, שמים ומעריכים במשך ימים אחדים הערכה מדֻיקת את כל מי שנטפל אליה מחדש ומצַינים אותו ציוּן המכֻוָּן לו, כאִלו היו בודקים אותו בדיקה יפה על⁻דבר כֹּחו, חריצותו וטיבו. אל בית⁻הספר נתקבל תלמיד חדש, הבא מבית⁻ספר זר ורחוק מכאן. לבוש הוא מלבושים יותר נאים ובכיסו כלי⁻צעצועים שונים ופניו מלאים יהירות, והרי הוא מתגדל ומתנשא; אבל אחד התלמידים הישָׁנים אומר אל לבו; “אין בכך כלום; מחר ונדע מה טיבו של זה”. – “אדם זה מה פעל?” שאלה נשגבה זו מנסרת בעולם ובוחנת את בני האדם ושׂמה לאַל את כל תהלת⁻שָׁוא. יכול שחצן לתפוס לו מקום⁻כבוד כאַות⁻נפשו, ואפשר שלמראית⁻עין אינו נבדל בשעתו אפילו מהומֵירוֹס או מוָשִׁנגטוֹן, אבל אין בכך כלום כדי להטיל אפילו ספק כל⁻שהוא בכשרונותיו המיֻחדים והאמִתּיים של כל אחד מילודי⁻אשה. הנוטל גדֻלה לעצמו, אין יכלתו בלתי⁻אם לשבת בחבוק⁻ידים, אבל לא לפעול ולעשות. הנוטל גדֻלה לעצמו לא יכול מעולם להתראות כעושה מעשה נשגב ומרומם באמת. הנוטל גדֻלה לעצמו לא כתב מעולם איליַדה, לא הכה אחור את קסֶרקסֶשׂ, לא הביא את העולם בברית הדת הנוצרית ולא בִטּל את העבדות.

כמדת הצדקה המצויה, כן מדת התגלותה בעולם; כמדת הטוב המצוי, כן מדת ההערצה שמעריצים אותו. כל השדים והמזיקים נותנים כבוד לצדקה. כת נעלה, נדיבה ומסֻגָּלה למסירות⁻נפש תהי תמיד למורת⁻דרך לבני⁻האדם ולמפקדת עליהם. מעולם לא נאבדה לבטלה מלה שנאמרה ביֹשר ובתם⁻לבב. מעולם לא עלה בתֹהו מעשה, שיש בּו מנדיבות⁻רוח, אלא תמיד נזדמן לו לב, אשר קדמו וקבלו בברכה, כדבר הבא בהסח⁻הדעת. אין מעריכים לו לאדם אלא לפי ערכו. מהותו נחרתת מאליה באותיות מזהירות בפניו, בדמותו ובגורלו. הסתר⁻פנים לא יועיל לו כלום, וכיוצא בו גם לשון מדברת גדולות. הודאה מבצבצת ועולה מתוך ברק עיניו, מתוך בנות⁻הצחוק, ברכות⁻השלום ולחיצת⁻היד שלנו. חטאו של אם מנַבל אותו ומבטל את עקבות כל רֹשם טוב שיש בו. אין הבריות יודעים, מפני מה אין הם מאמינים לו, אבל הַאמן לא יאמינו לו. פשעו משַׁוֶה לעיניו ברק⁻זכוכית, חוקק בפניו תוי⁻שפלות, פוחס את חטמו, טובע חותם של חיה על קדקד⁻ראשו ומַתוֶה על מצחו של מלך את הכתֹבת: "אי שוטה! אי שוטה! "

אם אינך רוצה, ששמך יקָּרא על המעשה, שאתה אומר לעשות, אַל תעשהו. יכול אדם לשנות את טעמו ולהשתטות בערבות⁻המדבר, אבל כל גרגיר⁻חול יהא נראה כאִלו הוא מתבונן אליו. יכול הוא להתבודד ולאכול את לחמו יחידי, אבל את תעלולי שטותו לא יוכל להעלים. פנים נעוים, מבטים כמבטי⁻בהמה, מעשים נאלחים וחֹסר ידיעות נצרכות – כל אלה מכריזים ואומרים מה טיבו של זה. כלום יכול איזה טַבָּח, איזה בן⁻אדם ששמו צ’יפינג או יאחימוֹ, להיות נחשב בטעות שהוא צֵנוֹן או פּוֹלוּס? קוֹנפוּציוּס היה אומר: “היֵעָלם אדם? היִסָּתר איש?”.

מצד אחר אין פחד לנגד הגבור, פן מעשה הצדק והגבורה אשר עשה ואשר מנע את עצמו מלפרסמו ברבים, לא יוָדע בעולם ולא יזכה לתהלה. האחד יודע אותו – הוא עצמו – והוא מֻשפע על⁻ידו נחת⁻שלוה ונדיבות⁻רוח, אשר סופן לפרסם את המעשה הנעשה ההוא פרסום יותר נאה מהרצאתו בדברים. הצדקה אינה אלא החזקה מתוך מפעל ומעשה בטבע הדברים, וטבע הדברים אף הוא נותן לה לצדקה כח ושלטון, כל עִקרה של הצדקה לא בא אלא להעמיד לעולם את היש והממש במקום המדֻמֶּה ומראית⁻העין, ואכן רק אמת נשגבה שמה בפי אלהים את הדבור “אהיה!”

כלל זה אתה למד מתוך החקירות האמורות: הוֵה הויה ממש ולא למראית⁻עין! הבה נכניע את לבנו. הבה נהַגֶּה מעל מסלות אלהים ותקופותיהן את יהירותנו ורהָבֵנו, אשר אפס ותֹהוּ הם, הבה נשכח את כל חכמתנו, אשר בת העולם הזה היא. הבה נמעט את דמותנו ונשים את מבטחנו בכח אלהים ונלמד לדעת, כי רק האמת לבדה מעשרת ומרוממת.

כשאתה בא לבקר את ידידך, למה לך להצטדק על אשר לא בקרת אותו קֹדם⁻לכן, ומתוך כך אתה מבלה את זמנו לבטלה ומזלזל במעשה אשר עשית? בקרהו⁻נא עכשו, עשֵׂה שירגיש, כי בדמותך ובצלמך באה לבקרהו האהבה העליונה, אשר אתה הנך אחד הפחותים שבּכלי⁻תשמישה. או למה אתה מענה את נפשך ואת נפש ידידך, בהוכיחך את עצמך בסתר לבך על אשר לא עזרת לו קֹדם⁻לכן או לא הענקת לו ממתנותיך וברכותיך? היֵה לו אתה למתן ולברכה. יהי נֹגה⁻זרחך נֹגה⁻אמת ולא קרן⁻אור הנאצלה מתוך מתן ותִקרֹבת. אנשים מצויים אינם אלא מעין התנצלות והצטדקות, ולא בני⁻אדם ממש; הם כופפים את ראשם, מצטדקים ארֻכּות וקצרות בראיות והוכחות מפֹרטות ומוסיפים מראית⁻עין על מראית⁻עין, משום שחסר להם העִקר.

נפשנו מלאה מאותן הזיות⁻החושים, אשר כל⁻עִקרן אינו אלא הערצת הגדולות. אנו קוראים לפַיטן בשם בטלן, משום שאיננו פרֵזידֶנט, סוחר או סַבָּל, אנו מוקירים את אחד המוסדות ואין אנו מתבוננים, שיסודתו במחשבה זו אנו הורים והוגים בלבנו. אפס עסקנות אמִתּית אינה מצויה אלא ברגעי דממה. תקופות⁻חיינו אינן מסתמנות על⁻ידי מאורעות גלויים וידועים, כגון בחירת משלח⁻יד, נשואים, השגת משרה וכדומה, כי⁻אם על⁻ידי מחשבה חרישית, הבאה עלינו בשעה שׁאנו מטַילים בדרך לתֻמנו, על⁻ידי מחשבה הבוחנת ומבקרת את כל אֹרח⁻חיינו ואומרת: “כך פעלת, מי יתן ופעלת לא כך, אלא כך”. וכל ימי⁻שנותינו הבאים משמשים ומטפחים את המחשבה הזאת כמשרתים נאמנים וממלאים את רצונה כפי יכלתם ומאֹֹֹדם. בקֹרת זו או תּקון מְעֻוָּת זה הוא כח שאינו פוסק, הנוקב ויורד אל תוך כל ימות חיינו ומשמש לנו קו ומשקֹלת. תעודת האדם ותכלית רגעים כמו אלה בחייו הן להגיה עליו אור גדול, אשר יחדור אל תוך⁻תוכו, ולהביא אותו לידי⁻כך, שהחֹק ימַלּא באין מעצור את כל הויתו. עד כי כל מקצוע ממקצועות חייו, אשר נִתֵּן את עינינו בו, יהא מעיד עדות נאמנה על תכונתו וטיבו, בין שמקצוע זה הוא מאכל⁻שלחנו, הליכות⁻ביתו, מנהגי⁻הדת שלו וסיעת⁻חבריו, ובין שהוא שמחתו, זכות⁻הבחירה שלו ומחלֹקת⁻הדעות שלו. עכשו אין האדם עדַין בריה אחת, אלא כמה רשֻׁיות משמשות בו ואין קו⁻האור יכול לחדור אל תוכו; אין הוא שקוף עדַין ועין רואיו מתבלבלת בגלותה בו המון נטיות שונות וחיים, שאין אחדות בהם.

מפני מה אנו רואים חובה לעצמנו לזלזל מתוך ענות⁻השקר המצויה בנו, בכבודנו, כבוד⁻האדם, ובצורת⁻הויה זו, שנקבעה לנו מטֶבע בריָתנו? אדם הגון שמח בחלקו. אני אוהב את אֶפַּמִּינוֹנדַס ומוקירו, אלא שאין אני רוצה להיות אפטיגונדס. סבור אני, שיותר מן הצדק הוא לאהוב את העולם שבזמן הזה מאהוב את העולם אשׁר בזמנו. ומודה אני על האמת, שאין אדם עלול להרגיזני אפילו רֹגז כל⁻שהוא באמרו אלי: “הוא היה עסקן ואתה יושב בחבוק⁻ידים”. טובה בעיני העסקנות, כשיש צֹרך בה, אלא יש אשר גם הבטלה טובה היא. גם אפמיגונדס, אשר היה איש ככל אשר אני סבור עליו בלבי, היה יושב בחבוק⁻ידים מתוך שמחה ושלוה, אלמלי היה גורלו גורלי. השמים רחבים לאין⁻קץ ויש בהם די⁻מקום לאהבה ולגבורה לכל חליפותיהן ותמורותיהן. למה לנו להיות עמלים וטורחים במדה נפרזה ביותר? לאמִתּו של דבר העסקנות והבטלה – ערך אחד לשתיהן. חלק אחד מן העץ יֻקח לעשות ממנו שַׁפְשֶׁפת, ומשנהו – לעשות ממנו מסעד לגשר; טיבו של העץ מתגלה בשניהם כאחד.

אין רצוני לזלזל בערכה של הנפש. דבר קיומי בכאן מוכיח לי הוכחה ברורה למדי, שצֹרך היה לה לנפש בכלי⁻תשמיש בעולם הזה. וכי יכול אני שלא לקבל את התפקיד שנִטל עלי? וכי אפשר לי להעלים את עצמי, להשתמט ולמעט את דמותי מתוך הצטדקות שאינה בעִתּהּ ומתוך ענוה גאותנית ולצַיר בדמיוני, שקיומי בעולם מעשה⁻חֻצפה הוא מצדי? שזכותי להתקַים פחותה ונופלת היא מזכותו של אפמיגונדס ושל הומירוס? או שהנפש אינה יודעת את צרכיה שלה? חוץ מזה, אם גם אסתלק מן החקירות בעצם הענין, אין לי שום סִבּה להיות שרוי ברֹגז ומורת⁻רוח. הנפש הנדיבה זנה ומפרנסת אותי ופותחת לפני בכל יום שערי אוצרות חדשים של כח ותענוגות שמחה. איני רוצה לבעוט בשפע הטובה המֻפלגת הזאת רק מפני ששמעתי שמועה, כי לאנשים אחרים נתגלגלה ובאה בצורה אחרת.

וחוץ מזה, מפני מה עלינו להיות חַתּים ונמוגים מפני השם “עסקנות”? אין זו אלא תרמית⁻החוּשים ולא יותר. יודעים אנו, שהמחשבה אֵם כל מעשה היא. הרוח העלובה נקלה היא בעיני עצמה ואין היא רואה שום חשיבות לעצמה אלא אם⁻כן סִגלה לה איזה סִמן חיצוני, כגון מאכלי ההודים, אדרת הקוֶקרים, אספת⁻התפלה של הקַלוִיניסטים, חברה של גמילות⁻חסדים, נדבה גדולה, משרה חשובה, או איזה מעשה היוצא מגדר הרגיל, המעיד עליה. שיש בה איזה ערך שהוא. אולם הרוח רבת⁻העֹשר מוטלת בחמה ונרדמת והיא היא עצם הטבע. חשוֹב מחשבות – מעשה הוא.

אם באמת נזקקים אנו למעשים גדולים, יהיו⁻נא אפוא מעשינו אנו גדולים. כל מעשה וכל מפעל עשוי להתפשט עד לאין⁻סוף ואפילו הפחות ביותר נוח להתמלא אויר⁻שמים ולהיות מתנפח והולך עד⁻כדי להאפיל את השמש ואת הירח. הבה נבקש⁻נא אותות השלום היחידי, אשר יסודתו באמונה בנו בעצמנו. הבה אשמר⁻נא את משמרת חובותי. למה לי לנוע על המחזות והפילוסופיה אשר בהיסטוריה היוָנית והאיטלקית, בטרם זִכִּיתי את נפשי בעיני מיטיבי ואנשי⁻חסדי? איככה אַעֵז לקרֹא את דִברי מסעי⁻המלחמה של וָשינגטוֹן, בעוד לא עניתי על המכתבים, אשר הריצו אלי ידידַי ורעַי? האין זה ערעור של אמת כנגד חלק גדול מסִּפּרי⁻הקריאה, שאנו מצויים אצלם? הרי אין זו אלא הזנחה מתוך קטנות⁻הנפש את מעשינו אנו, בכדי ללטוש עין אל מעשי אחרים. הרי אין זו אלא סקרנות. בירוֹן אומר על דזֶ’ק בנטיג:

“בְּלִי דַעַת, מַה יְדַבֵּר אָלֹה אָלָה”

כזאת הייתי אומר על התשמיש הנבער, שאנו משתמשים בספרים: מתוך שלא ידע מה יעשה, לפיכך קרא בספרים. איני יכול להעלות על דעתי במה אבלה את זמני והנה מזדמן לידי הספר “מאורעות חיי בּרַנט”. גמילות⁻חסד מאין כמוה היא, אני עושה לברנט, או לגנרל שִׁלר או לגנרל וָשינגטוֹן. הלא מן הצֹרך הוא, שזמני יהא יקר כזמנם שלהם, והמאורעות שלי ורשת המסִבּות והיחסים שלי יהיו יפים כּשלהם או כשל כל אחד מהם. הרי מוטב שאעשה את מעשי נאים כל⁻כך, עד שבטלנים אחרים, אם תהי הבּרֵרה בידם, יוכלו להשווֹת את הרִקמה, שרקמתי אני, אל רקמת האנשים הללו ולמצֹא, שאין היא נופלת מן המֻבחרה משלהם.

לידי אותה הערכה נפרזה, שאנו מעריכים את יכלתם ומאֹדם של פּוֹלוּס וּפֶריקלס, ולידי אותו הזלזול הנפרז שאנו מזלזלים ביכלתנו ומאֹדנו אנו, אנו באים מתוך חֹסר עיון והסתכלות באחדות טבע בני⁻אדם ושויוֹנוֹ. בּוֹנוֹפָּרטי היה מוקיר את האדם רק לפי זכותו, ובדרך אחת היה משלם גמול לאיש⁻הצבא המעֻלה, לחוזה⁻בכוכבים המעֻלה, למשורר המעֻלה ולמשַׂחק המעֻלה. הפיטן משתמש בשמותיהם של צֶזַר, טַמֶּרְלָן, בּוֹנְדֻכּא, בֶלִיזֶר; הצַיָּר משתמש בספורים הידועים על⁻אודות הבתולה מרים, על⁻אודות פּוֹלוּס ופֶּטרוּס. אבל מתוך כך אין הוא מתבטל מפני טבעם של האנשים הארעיים הללו, מפני גבורי⁻העולם הללו. בשעה שהמשורר כתב דרמה טובה באמת, הרי הוא עצמו נעשה צֶזר ולא אקטור המשַׂחק את צזר. באותה שעה הרי אותו אמוץ⁻המחשבה גופו, אותה סערת⁻הנפש הטהורה גופה, אותו ההתול הדק גופו, אותן תנועות⁻הרוח המהירות, הרוממות והנמרצות לאין⁻הכיל, ואותו הלב גופו, הנעלה כל⁻כך, המכיר את ערכו, העשוי לבלי⁻חת, המֻכשר לרומם על גלי אהבתו ותקותו את כל מה שנחשב בעולם לדבר של קַיָּם ורב⁻ערך – ארמונות, פרדסים, ממון, אניות וממלכות – והמגלה את כל יקרת חשיבותו, שאין ערוך לה, מתוך הבוז שהוא מבזה את כל ההבלים הנוצצים האלה היקרים לבני⁻האדם, – כל הדברים האלה קנין המשורר הם ובכח כל אלה הוא מעורר ומושך לב גוים ולאֻמים. הַאמן יאמין האדם באלהים ולא בשמות, במקומות ובאישים. הבה תתגשם הנפש העליונה בצורת אחת הנשים העלובות, הנוגות והגלמודות, בצורת איזו אשה ששמה דינה או חנה, ותצא עמה לעבוד ולשרת, לטאטא חדרים או לשפשף מסדרון⁻בית, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין קרני זיוה המזהירות נִתָּנוֹת להאפיל עליהן או להעלימן, ונהפוך הוא, כי עוד מעט והיתה עבודת הנקיון והשפשוף בעיני הבריות מעשה נשגב ונהדר. גֻּלת הכֹּתרת וזר⁻הזֹהר של חיי האדם, וכל בני⁻האדם ישלחו את ידיהם ביַעים ומנקיות, עד אשר תתגלגל הנפש העליונה לפתע⁻פתאֹם בצורה אחרת ועוללה עלילה אחרת והיתה מעתה ציץ⁻תפארה ועטרת⁻הוד לראש כל הטבע החי. אנו הננו מודדי⁻האור, אנו הננו עלה⁻הזהב ופח⁻הבדיל, הנוח להתרגש התרגשת חשמלית, אשר על⁻ידו נמדד שעור צבירתו של החֹמר הדק והענֹג. אנו מכירים ומבחינים את פועל האמת אשר לאש⁻האמת, המבצבצת ועולה מבעד לכל קרום וקרום אשר לרבבות אלפי המעטפות, שהיא מעֻוטפת וכרוכה בהן.

גְּנוּז סְתָרִים הָייִתִי כְּאֶבֶן⁻יְקָר

וַיְגַל אֶת מַצְפּוּנִי בְּרַק זִיוִי הַבָּר.

קוֹראן.

כל הבטחה מהבטחות הנפש עשויה להתקֹֹים בדרכים אין⁻מספר; כל שמחה משמחותיה מולידה תשוקה חדשה. הטבע, אשר אין מעצור לרוחו, השוטף והולך במרוצתו מעולם ועד עולם, הצופה מראשית אחרית, מעורר בנו, עוד מתוך רגש⁻הידידות הראשון המפעם בלבנו, מעין חוש מֻקדם של נדיבוּת ורצון, אשר זיו אורם הכולל קולט ומבליע אל תוכו כל שנוי וכל סגֻלה מיֻחדת. ראשיתו של האֹשר הזה מֻטבעת ומֻנחת ביחס פרטי וענוג שבין אדם לחברו, אשר הוא ראש כל קסם של חיי האדם; הוא התוקף כעין רוח ממרום והתלהבות⁻הנפש את האדם בתקופה ידועה בחייו ומחולל מהפכה בנפשו ובגופו, מחבר אותו אל גזע⁻מכֹרתו, משעבד אותו אל עסקי הבית והחברה, מכניס אותו מתוך רגשי⁻חבה חדשים אל תוך ממלכת⁻הטבע, מאדיר בקרבו את כח החושים, מרחיב את חוג דמיונו, מַקנה לתכונתו סגֻלות של גבורה וקדושה, קובע את מסֹרת הנשואין ונותן חזוק וקיום לחברת בני⁻האדם.

החבּור הטבעי, אשר בין רגש האהבה ובין עוֹנת רתיחת⁻הדם וההוללות בחיי האדם, דומה שהוא דורש מאת מי שבא לצֶיר את הרגש ההוא ציור בהיר ובולט, כי כל עלם ועלמה יהיו מודים עליו, שהוא מתאים הַתְאֵם גמור אל הנסיון, שנתנסה בו לבם הדופק בחָזקה, – כי לא יהא זקן ביותר. ההזיות והדמיונות הנעימים, אשר יצודדו את הנעורים, בוחלים בכל דבר, אשר ריח של פילוסופיה מבֻכֶּרת נודף ממנו, מפני החשש, שמא יזיק בצנת השֵׂיבה והנקרנוּת שבו את פרח⁻הארגמן שלהם. ולפיכך יודע אני, שכל אלה החושבים את עצמם לחברי בית⁻דין העליון ולאנשי כנסת הגדלה בעסקי האהבה עתידים להטיל עלַי אשמה, כי קשה⁻לב ומבַזה⁻עולם אני שלא לצֹרך. אבל על המבקרים הקשים האלה אקבּוֹל לפני סוד⁻מועצת⁻הזקנים שלי. שהרי מן הצֹֹֹרך הוא לשים לב לדבר, כי תאוה זו, שאנו מדברים בה, אף⁻על⁻פי שהיא מתחילה בנערותו של אדם, אינה מַרְפָּה אפילו מן הזקן, או, בלשון יותר מדֻיקת, אינה נותנת את מי שהוא עבד נאמן לה להזקין כל⁻עִקר, כי מעניקה היא תענוגותיה לבא⁻בימים כמו לנערה הרכה, אם גם בדרך אחרת ויותר נעלה. כי אכן אש היא, אשר התלקחה בראשונה בקרן⁻זוית צרה בלב אדם יחיד מתוך ניצוץ תועה, שיצא מתוך לבו של אדם יחיד אחר, והנה היא הולכת הלוך ובעור, הלוך והתפשט, עד שהיא מחממת ומאירה המון אנשים ונשים, את לב הכל, וסופה להגיה בזהרי להבותיה הרוממות את כל העולם כלו ואת כל הטבע כלו. ובכן אפוא אחת היא לנו, אם ננסה לתאר את התאוה אשר לבן עשרים, לבן ארבעים או לבן שמונים שנה. המצַיר אותה כשהיא בעוֹנתה האחרונה, יחַסר כמה שרטוטים מתכונתה מלפנים. מכל⁻מקוֹם תקותנו אתנו, שבכח הסבלנות ובעזרת בנות⁻השירה יעלה בידנו להגיע לידי אותה ההכרה העמֻקה, החודרת לתוך⁻תוכו של החֹק, שבכחה לגלות לפנינו אמת, אשר רעננה ויפה היא לעולם, אשר הוָיתה מרכזית כל⁻כך, עד שהיא מתגלה לעין מאליה, מכל צד שנתבונן אליה.

אפס התנאי הראשון לכך הוא זה, שעלינו להמנע מהיות קשורים ודבקים יותר מדי במעשים ובעלילות ועלינו לחקור את הרגש ככל אשר הוא עולה ומתגלה בתקוה ולא בהיסטוריה. כי כך דרכו של כל אדם לראות את חייו והנה מָשחת מראיהם וּלקוּים ופגומים הם במדה שאין חיי האדם צריכים, לפי סברתו, להיות כך. כל אדם רואה בכל נסיון, שנתנסה בחייו, כתם של משגה ומַדוחים, תחת אשר נסיונם של בני⁻אדם אחרים נראה לו נאה ואידיאַלי. כשיחזור אדם לאחוריו ויסתכל באותם היחסים הענוגים, המשַׁוים הוד ותפארת לחייו, שהיו מספקים לו תורת⁻אמת ביותר ומזון לרוחו, מיד יתנודד ויאנח מרה. אהה! איני יודע את שרש הדבר, אבל אמת נכון הוא, שבשעה שאנו באים בימים, ממררים פחי⁻נפש לאין⁻קץ את זכרונותינו על⁻דבר ציץ⁻השמחה אשר עלה לפנינו, אף הולכים ונטפלים פחי⁻נפש אלה אל כל שם היקר וחביב לנו. כל דבר, שאתה מסתכל בו מצד ההגיון או כמדת אמת, נאה ומעֻלה הוא. אבל כל דבר, שאתה רואה אותו כנסיון שעבר עליך, רע ומר הוא. פרטי דבר יש בהם כדי להשרות מרה⁻שחורה, אבל תכנית כללית של דבר נאה וחשובה היא. בעולם⁻המעשה – זו ממלכת⁻היגון של הזמן והמקום – מצוּיִם דאגה וצרה ופחד. במקום שיש מחשבה, במקום שיש אידיאַל – שם חֶדות⁻עולם, שם פורחת שושנת⁻הגיל. שם יוצאות בנות⁻השירה במחולות⁻מחנים ונותנות את קולן בשיר. אבל צרה ויגון דבֵקים ואחוזים בשמות, באנשים ובחליפות הענינים והמעשים של היום הזה ושל יום אתמול.

כמה גדול כֹחה של הנטיה הטבעית, אתה למד ומכיר על⁻פי אותו המקום החשוב, אשר ענין זה של היחסים הפרטיים שבין בני⁻האדם תופס בשיחתם של הבריות. וכי יש דבר מדברי קורותיו של אדם מצֻין, שאנו משתוקקים כל⁻כך לדעת אותו, כדבר הצלחתו בעסקי האהבה? איזה ספרים מן הביבליותיקאוֹת קריאתם נפרזה ביותר? איך אנו מתלהבים למקרא ספורי⁻החשק האלה, כשהמעשה המסֻפר בהם מָרְצֶה אפילו בניצוץ כל⁻שהוא של אמת וטבעיות! וכי יש דבר, המושך כל⁻כך את לבנו בהליכות החיים וגלגוליהם, כאחד המאורעות, אשר בו באה לידי⁻גִלוי התשוקה שבין שתי נפשות? אפשר שלא ראינו אותן מעולם קֹדם⁻לכן ושוב לא נפגוש אותן גם לאחר⁻זמן. אבל ראֹה ראינו אותן, כשהן מעיפות זו בזו מבטי⁻עין, או כשהן שרויות במצב של התרגשות⁻נפש עמוקה, ושׁוב אין הן נכריות לנו. אנו מבינים לרוחן והננו משתתפים בכל חֹם⁻לבנו בהתפתחות הרומַן שלהן. כל בני⁻האדם אוהבים את האוהב. הגִלוּים הראשונים של ידידות ורצון הנם ממחזות⁻הטבע המושכים את הלב ביותר. הם ראשית התפתחות הליכות חן ונמוס באדם גס ועם⁻הארץ. הנה הנער הכפרי הגס, הרגיל לקַנְתֵּר את הנערות התלמידות ליד פתח בית⁻הספר, אלא שהיום בשעה שהתפרץ אל פרוזדור הבית נתקל בילדה חמודה אחת, שעמדה וסדרה את ספריה אל תוך ילקוטה; הוא לקח את ספריה ועוזר על ידה, ופתאם והנה נדמה לו, שהיא מתרחקת מעמו מֶרחקי אין⁻קץ ונעשית לו לאדמת⁻קֹדש. בתוך חבורת יתר הנערות הוא מתרוצץ במשובה וגסות יתרה, אבל רק אל זו האחת אינו מֵעֵז להתקרב; ושני השכנים הקטנים האלה, אשר זה עתה היו קרובים כל⁻כך זה לזה, למדו לכבד איש את אישיותו של רעהו. או מי יכול להסב את עיניו מדרך המנהג הנחמד, אשר יש בו גם מן האמנות וגם מן התמימות, המצוי אצל תלמידות בית⁻הספר, הבאת אל החנות שבכפר לקנות דּוֹלְלָה של משי או גליון של ניָר, והרי הן מספרות כחצי שעה על דברים של מה⁻בכך עם הנער, המשרת בחנות, רחב⁻הפנים וטוּב הלב? בכפר שורר שויון גמור, הטוב ונוח לעסקי⁻אהבה, ובשיחה בטלה מעין זו מתגלה הטבע המאֻשר וצמא⁻האהבה, המצוי באשה, בלי שום קורטוב של התיַפּות. אין הנערות צריכות להיות נאות ביותר, ואף⁻על⁻פי⁻כן הן קובעות בדרך פשוטה ותמימה יחסים מלאים נעימות ואמון⁻רוח ביניהן ובין הנער טוּב⁻הבל מתוך השיחה, שהן משוחחות פעם בלצון ופעם בכֹבד⁻ראש על אֶדְגַּר ועל יוֹנַס ועל אַלמירה, ועל⁻אודות המזֻמנים להשתתף בטיול השעשועים והמשחק, ומי היה מן המחוללים בבית⁻הספר למחולות, ואימתי יתחיל הלמוד בבית⁻הספר לזמרה ועל דברים בטלים שכיוצא בהם, שבני החבורה מפטפטים ומלהגים על⁻אודותם. לאט לאט מגיע אותו הבחור לפרקו וצריך לִשָּׂא אשה ובתֻמת⁻לבו הרי הוא כבר יודע ידיעה נאמנה, איפה ימצא לו רעיה ישרת⁻רוח ונעימה, ואין חשש סכנה בדבר, שמא יקרהו במקרה החכמים ובני⁻העליה, אשר יתאונן עליו מילטון.

שמעתי מתלוננים עלי, כי החִבה היתרה הנודעת ממני להגיון הביאתני לידי כך, שבאחדות מהרצאותי, שהרציתי ברבים, הקשחתי את לבי שלא בצדק מדברי היחס שבין אדם לחברו. אבל עכשו כמעט שאני מזדעזע לזֵכר דברי⁻הגנוּת האלה, שנזרקו מפי. כי בני⁻האדם משמשים תחום עולמה של האהבה ואפילו הפילוסוף המצֻנן ביותר אינו יכול לחַשֵּׁב את חשבונו של החוב הגדול, אשר הנפש הצעירה, המתהלכת פה בממלכת התולדה, חַיבת לכֹחה וגבורתה של האהבה, מבלי אשר יבוא לידי הנסיון להסתלק מכל דבר המתנגד לאינסטינקטים החברתיים, משום שדבר שכזה אינו אלא בגידה וכחש כלפי הטבע. כי אף⁻על⁻פי ששכרון⁻התענוגים אשר לא מעולם הזה מתרגש ובא רק על בני⁻הנעורים בעודם באביב⁻ימיהם, ואף⁻על⁻פי שאותו היֹֹפי, המרֹמָם מכל בקֹרת ומכל דמיון ואשר כחו אתו להעביר אותנו על דעתנו, אינו מופיע לפנינו לאחר שנת השלשים משנות חיינו אלא לעתים רחוקות, אף⁻על⁻פי⁻כן הרי זֵכר חזיונות כאלה מבלה את כל יתר הזכרונות והוא נעשה לזר⁻פרחים, המכתיר אפילו את ראשו של הזקן המֻפלג. אבל כאן נתקלים אנו בענין תמוה; אפשר שלהרבה אנשים, כשהם מפשפשים בכל הקורות והמוצאות אותם, יהיה נדמה, כי בספר⁻החיים שלהם אין דפים יותר יפים מן הזכרון הנעים של מקרים אחדים, אשר בהם יגעה וטרחה האהבה בכל מאֹדה לאצול לאיזה ענינים טפלים וארעיים חמדת⁻קסם במדה נפרזה ומרֻבּה שלא לפי הערך. לכשיביטו לאחוריהם, אפשר שימצאו, שהזכרון המגשש מוצא בהרבה דברים, אשר כשהם לעצמם לא היה בהם מן הקסם, מַמָּשׁוּת יתרה מאשר בַּקסם גופו, שהשפיע על הדברים האלה נעימות ועדן. אפס יהיו פרטי נסיונותינו וקורותינו אשר יהיו, הנה מעולם לא שכח אדם את ההתגלות, שהתגלה בלבו ובמוחו כח עליון זה, אשר שב וחִדש לפניו את כל מעשי בראשית, אשר היה התחלת דמדומי⁻השחר לרוח הנגינה, השירה ומלאכת⁻המחשבת, שהתעוררה בקרבו; אשר הקרין את פני הטבע בנגֹהות⁻ארגמן; אשר שת צבעי⁻פלאים וקסמים על מראה הבֹקר והערב; בעת אשר צלצול אחד של קול ידוע עלול היה להרעיד את כל מיתרי לבבו ואחד המקרים הנקלים ביותר, שהיה עומד ביחס וקשר אל נפש ידועה, נחקק חקיקה עולמית בדפוס⁻הזכרון שלו; בשעה שהוא נהפך כֻּלו לחוש⁻הראיה, כשנפש ידועה עמדה לנגדו, וכֻלו זכרון – כשנפש זו הלכה מאתו; בזמן שהעלם נעשה לשומר, העומד על המִצפה ומביט אל חלונות, או לתלמיד⁻חכם שקדן, הַמְחַקֵּר בעיון את טיבה של נעל⁻יד אחת, של אחד הצעיפים או אחד הַקִּשׁוּרִים, או צופה ומביט זמן רב אחרי גלגלי מרכבה עוברת; בשעה שאין מקום גלמוד למדי וחשאי למדי למי שמוצא לו במחשבותיו החדשות חברה יותר רבת חפץ וענין ושיחת⁻שעשועים יותר נעימה מאשר יוכל להמציא לו אפילו המֻבחר והנאמן שבידידיו הישָׁנים. כי דמות הפנים, תנועות הגוף ודבריו של היצור האהוב אינם דומים למראות ותמונות אחרים, שאינם אלא ציורים רשומים על⁻פני המים, אלא “קלוים הם – כמאמרו של פלוטארך – בלהבות⁻אש” ומשמשים ענין להגות ולחקור בו בחצות הלילה:

"בְּלֶכְתֵּךָ בַּאֲשֶׁר הָלַכְתְּ הֵן מֶנוּ לֹא סַרְתְּ,

בּוֹ עֵינֵךְ צוֹפִיָה וְלִבֵּךְ הָאֹוהֵב הִשְׁאַרְתְּ".

במועד הצהרים של חיינו ובערוב יומם עודנו זעים וחלים לזכר הימים, שבהם האֹשר לא היה מאֻשר למדי, כי אם טעם של מרירות יגון ופחד היה מעֹרב בו; כי אכן ירד לעָמקו של הענין הזה אותו האיש, אשר אמר על האהבה:

“כָּל יֶתֶר הַתַּעֲנוּגוֹת כֻּלָּם לֹא יִשְׁווּ בְּיִסּוּרֶיהָ;”

אז, כאשר היום לא היה ארֹך למדי, אלא נצרך היה לצרף אליו גם את הלילה, כדי לבַלות אותו מתוך זכרונות נמרצים וסוערים; כאשר בגֻּלְגֹלת המוטלת על הכר רגשה ורתחה כל הלילה מחשבה אחת על⁻דבר המעשים הנעלים שיש לעשות; כאשר זיו הירח נהפך לקדחת נעימה והכוכבים היו לאותיות והפרחים למספרים והאויר כֻּלו למנגינה; כאשר כל עבודה נחשבה לדבר שאינו הגון וכל האנשים והנשים המתרוצצים רצוא ושוב ברחובות נדמו אך לצלמי תמוּנות מצֻיָרות.

התאוה שבה ומחדשת את העולם לנגד עיני העלם. היא זורקת אל תוך כל דבר נשמת⁻חיים ונותנת לו ערך ויתרון. הטבע נעשה לבעל הכרה ודעת. כל עוף⁻כנף אשר על ענפי העץ מזַמר מעתה שיר ללבו ולנפשו. צליליו של שיר זה נעשים מובנים לו כמעט כקול דברי בני⁻אדם. בנשאו את עיניו אל העננים והנה דמות ומראה להם כמראה האדם. עצי היער, הדשאים המתנודדים כגלים והפרחים המלבלבים נדמו כאלו נאצלה עליהם בינה ודעת, וכמעט שהוא מתיָרא לגלות לפניהם את הסוד הכמוס בלבו, אשר הם נראים כמפַתּים אותו לגלות להם. אולם הטבע משעשע את נפשו של אדם, מניח את דעתו וחש ומרגיש עמו. בתוך מלכות הבדידות אשר לצמחים הרעננים הוא מוצא לו מקלט נאמן יותר מאשר בקרב חברת בני⁻האדם:

"מַעְיָנוֹת הַמְפַכִּים בַּחֲשָׁאִי וּשְּׂדֵרוֹת עֲזוּבוֹת בַּיְעָרִים,

נְאוֹת מִקְלַט הַחֵשֶׁק הַחִוֵּר, הַשּׁוֹאֵף מַחֲבוֹאִים וּסְתָרִים

נְדוּדִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ, עֵת תָּנוּם כָּל צִפּוֹר בְּקִנָּהּ,

וְרַק הָעֲטַלֶּף טָס חֶרֶשׁ אַף יַנְשׁוּף יְיֵלִיל מַר⁻קִינָה,

צְלִיל גַּלְמוּד מִתְמַלֵּט בַּחֲצוֹת⁻לֵיל וַאֲנָחָה חֲרִישִׁית בַּת⁻כְּאֵב –

כָּל אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת נְכַנֵס אַף נִקְלֹט בְּצָמָא אֶל לֵב".

התבונן⁻נא אל המשתולל היפה הזה בלב היער! הוא נהפך כֻּלו להיכל מלא צלצלי נֹעם וחזיונות; שעוּר⁻קומתו מתגדל ומתרחב; אדם⁻מִשְׁנֶה הוא; מתהלך הוא כשידיו חבוקות על מתניו; מדַבר הוא אל נפשו; ממלל הוא אל העשבים ואל האילנות; מרגיש הוא זרמת דם הַסִּגְלִיָּה, הַתִּלְתָּן והחבצלת בעורקיו והוא מסַפּר עם הפלג המרטיב את פעמי רגליו.

מוקדי נפשו, אשר פתּחו בקרבּו את הרגשת היֹפי שבטבע, עשוהו לחובב המוסיקה והשירה. דבר מפֻרסם הוא, שכבר עמדו עליו פעמים הרבה, כי יש בני⁻אדם אשר כנוח עליהם רוח האהבה כתבו שירים נאים, תחת אשר במצב אחר לא היו מסוגלים לכתוב שום דבר מתֻקן כל⁻שהוא.

וכחה זה של התאוה פועל את פעֻלתו על כל טבעו של האוהב. היא מרחבת את תחום הרגשתו; היא עושה את הנקלה ליקר⁻רוח, נותנת אֹמץ לפחדן ובאיש העלוב שבעלובים ושפל שבשפלים היא נותנת לב וגבורה לָעֹז בפני כל העולם כֻּלו, לבעבור שׂאת חן וחסד מלפני נפש אהובה. כשהיא מסגירה אותו אל יצור אחר, אין היא אלא מסגירה אותו במדה יותר מרִבּה אל עצמו ואל נפשו הוא. הוא נהיה לאדם חדש בעל גלויי⁻רוח חדשים, בעל מגמות חדשות ויותר ברורות ותכונתו ושאיפותיו מתעלות עלית⁻נשמה רליגיוזית. שוב אין הוא שַׁיָּך עוד למשפחתו ולחברתו; הוא עצמו היה לדבר⁻מה; אישיות הוא; נפש הוא.

וכאן מקום אתנו לפשפש מעט מקרוב בטבעה של אותה ההשפעה, החזקה כל⁻כך על האדם בנערותו. היֹפי, אשר את התגלותו לרוח האדם אנו מפארים בזה, אשר בכל מקום שיהיה רצון מלפניו להשכין את יקר⁻זיוו ברוך ומבֹרך הוא כנֹגה⁻השמש, הממציא לכל הבריות קֹרת⁻רוח בו ובהם בעצמם, מוצא לו את ספוקו בו בעצמו. אין האוהב יכול לצַיֵּר בדמיונו את הנערה, שחשק בה, בדמות עניה ועזבה. כאילן העומד בלבלובו, כן גם חמדת⁻דמות ענוגה, פורחת ושופעת חיים – חברה היא לעצמה והרי היא מאלפת את האוהב בינה, משום מה היו הקדמונים מצַירים את היֹפי בלִוית אלילי אהבה וחן. הויתה מעשירה את העולם. אל⁻על⁻פי שהיא מעלימה ממבטי עיניו את כל שאר הבריות שבעולם כדבר נִקלה וחסר⁻ערך, הרי היא נותנת לו תמוּרתם שלוּמים בזה, שהיא מעלה את ישותה היא למדרגת דבר מרומָם מכל עצם ודמות, נשגב לאין⁻חֹק ועומד ברומו של עולם, עד כי הנערה חמדת⁻לבו נראית לעיניו כסמל כל יקר וכל סגֻלה מצֻיָּנה. מטעם זה אין האוהב רואה לעולם שום דמיון בין תֹּאַר גברת⁻לבבו ובין תֹּאַר קרובים או בני⁻אדם אחרים. ידידיו מוצאים בה דמיון אל אמה, אל אחיותיה או אל בריות אחרות, שאינן מבני משפחתה. אבל האוהב אינו רואה בה אלא דמיון לערבי⁻קיץ, לנגֹהות⁻בֹּקר, לקשת אשר בענן וּלזמרת⁻צפרים.

הקדמונים קראו ליֹפי בשם ציץ⁻הצדקה. מי יכול לבחון ולפרש את מהות חן⁻הקסם אשר לא יכֻנה בשם, העולה ומזהיר מתוך פנים אלה או אלה, מתוך דמות זו או זו? אנו נפעמים ונרעשים משפעת רגשות הרֹך והעדן המתרגשות עלינו, אפס אין אנו יכולים לרדת לסוף כוָנת ההרגשה הענוגה הזאת והזֹהר התועה הזה. כשאנו מנסים נסיון כל⁻שהוא לבוא עד תכונתה וטיבה, מיד היא מתחמקת ומתעלמת מלפני כח⁻הדמיון שלנו. וכמו כן אין היא מכַוֶּנת לאותם+ יחסי הידידות והאהבה הגלוּים וידועים לחברת בני⁻האדם, אלא, כפי הנדמה לי, יש בה רמז לספירה אחרת לגמרי, העומדת למעלה מהשגתנו, ליחסים של רֹך ונעימות, אשר לא מעולם הזה הם ואשר עליהם מרמזות ונבּאות סִגְלִיּוֹת ושושנים. אין אנו יכולים להתקרב אל היֹפי. טבעו דומה לזהרי הַלֶּשֶׁם אשר לצואר היונה, המשַׁנים את עינם ומתהפכים לכמה גוָנים. בבחינה זו דומה הוא לכל החמודות ודברי⁻החפץ היותר נעלים שבעולם, אשר תכונת כֻּלם תכונת הקשת אשר בענן היא ואין הם משתעבדים לשום נסיון, אשר ינסה האדם לסגל אותם ולהשתמש בהם. את הרעיון הזה עצמו רצה בודאי להביע גם יַ’ן פּוֹל ריכטר בדברי הקריאה, שקרא אל המוסיקה לאמר: “סורי, סורי מעלי! אתּ מדברת אלי על ענינים, אשר במשך כל ימי חיי הארֻכּים לבלי⁻קץ לא מצאתים, אף לא אמצאם לעולם”. רפרוף כיוצא בזה אתה מכיר בכל יצירה מיצירות האמנות הפלַסטית. אין הפסל נאה, אלא בשעה שהוא מתחיל להיות בלתי⁻מובן, בשעה שהוא יוצא מרשות הבקֹרת ושוב אי⁻אפשר לכַוְּנוֹ וּליָעדוֹ במחוגה ובאַמת⁻המדה, אלא נזקק הוא לכח דמיון זריז ומזֹרז, כדי לעמוד עליו ולהגיד, מה טיבו ומהותו במעשה היצירה. האֵל או הגבור, אשר יחטוב הפַּסל, מתֹאָר תמיד במצב של מעבר מן הנתּן להיות מצֻיר ומֻצג לפני החושים אל מה שאינו נתּן להצטַיר. ורק אז פוסק הפֶּסל מלהיות אבן דוממה. והוא הדין גם לגבי אמנות הציור. ואשר לפואֶסיה, הנה אין פעֻלתה פעֻלת אמת בשעה שהיא משעשעת אותנו ומספקת לנו אך קֹרת⁻רוח, אלא בשעה שהיא מפליאה את רוחנו ונופחת בקרבנו שאיפות נלהבות אל אשר לא יֻשג ולא יִמָּצא. בבחינה זו הצדק עם לַנדור, השואל: “אולי מן הצֹרך הוא ליַחס את היֹפי אל איזה מעמד של הרגשה והויה, הטהור ונשגב ביותר”.

כיוצא בזה גם יפיו של אדם מצודד את לבנו באמת ויש בו ממש רק אז, בשעה שהוא משאיר בקרבנו איזה שיור כל⁻שהוא של אי⁻רצון; בשעה שהוא נעשה לספור⁻המעשה שאין לו סוף; בשעה שהוא מעורר בקרבנו אורות וחזיונות ולא הנאות החֹמר; בשעה שהוא מביא את המסתכל בו לידי הרגשת מך⁻ערכו; כשאותו המסתכל חש ומכיר, שאין לו זכות עליו ואפילו אם קיסר בעצמו הוא; כשנעשה ברי לו, שזכותו עליו אינה גדולה מן הזכות, שיש לו על הדר כִּפת⁻השמים ועל זֹהר שקיעת⁻החמה.

מתוך מצב⁻נפש שכזה נוצר אותו הדבור המפֻרסם: “מה⁻זה נוגע לך, אם אוהב אני אותך?” אנו אומרים כך, משום שמרגישים אנו, כי הדבר, שאנו אוהבים באדם, אינו תלוי ברצונו, אלא למעלה הוא מרצונו. לא הוא גופו אותו הדבר הנהו, כי אם הזֹהר הנאצל ממנו. הלא הוא אותו הדבר האצור באדם, אשר בעליו עצמו אינו מרגיש בו ולעולם לא יהא מרגיש בו.

הדברים האלה מתאימים היטב אל ההשקפה הפילוסופית הנשגבה על היֹפי, אשר הסופרים הקדמונים מצאו בה קֹרת⁻רוח יתרה. כי הם היו אומרים, אשר הנשמה, לאחר שהוטלה אל תוך גוית⁻אדם פה עלי⁻אדמות, היתה משוטטת אנה ואנה בלי מנוח, לחפשׂ אותו העולם האחר שלה, אשר ממנו הובאה הֵנה אל העולם הזה, אבל נגה השמש שלמטה הכה אותה עד⁻מהרה בסנוֵרים והיא נעשתה בלתי⁻מֻכשרת לראות מראות אחרים, זולתי מראות הדברים אשר בעולם השפל הזה, אשר לאמתּו של דבר אינם בלתי אם צללי הדברים הממשיים. לפיכך שולחת האלהות אל הנשמה את זיו עדנת הנעורים, בכדי שלמראה גיויות נאות תהא נזכרת בטוב ובהוד אשר בשמים. ובראות הגבר בריה נאה כזו בדמות אשה, מיד הוא נגרר אחריה ומוצא את התענוג היותר נעלה למראה תארה, תנועותיה וטוב⁻טעמה, מפני שהיא מביאה אתו לידי הרגשת מציאותו של אותו הדבר, המצוי באמת ביֹפי והנהו עִקרו וסִבתו של היֹפי.

אפס אם מתוך עסקה המרֻבה בעניני החומר נעשית הנשמה מגֻשמת ביותר והיא נתעית בשָׁוא למצֹא הנאה בגוף, לא יהא חלקה בלתי אם יגון, מפני שאין יכֹלת לגוף למלא את הבטחותיו ויעודיו של היֹפי. אבל אם הנשמה עומדת על כונת החזיונות והַגִּילּוּיִם, הכלולים ביֹפי, הרי היא מתגברת על החֹמר ומתחילה להעריץ באדם את טיבו ותכונתו המוסרית, ומיד האוהבים מסתכלים ומעַינים איש איש בשיחותיו ובמעשיו של חברו ונכנסים לִפְנֵי ולפנים אל תוך ההיכל האמתי של היֹפי. אהבתם אל היֹפי מתלהבת הלוך והתלהב, ומתוך אהבה זו, המשקיעה בקרבם את התאוה השפלה, כשם שהשמש מחשיכה באור זיוה את אש האח הבוערת, הם נעשים מטֹהרים ומקֻדשים. מתוך התחברותו אל הנהדר, הנשגב, הענָו והצדיק לאמתו, מתלקחת בלבו של האוהב אהבה חמה ביותר אל הסגֻלות המצֻינות האלה והבנה יותר מהירה בטיבן ומהותן. ואז הוא עובר מן ההערצה, שהוא מעריץ את הסגֻלות האלה כשהן מתגשמות ביצור אחד, אל הערצתן בכל הבריות, ובכן הרי נפש יפה אחת אינה משמשת לו אלא פתח, אשר דרכו הוא נכנס אל תוך חברת כל הנפשות הַכֵּנוֹת והטהורות. כשהוא מתיַחד בחברת רעיתו, הוא מכיר הכרה יותר ברורה את כל כחם ואת כל פּחֶתת, אשר נטפלו על יפיה מתוך העולם הזה, ומֻכשר הוא להפנות את דעתה על זה והרי הוא עושה זאת מתוך שׂמחת⁻גוֹמלין, שמעכשו מֻכשרים הם להעיר, מבלי להעליב זה את זה, על הפגימות והתקלות אשר בכל אחד מהם ולסַיע זה לזה בכל מאֹדם ובכל יכלתם לבער ולמרק אותן. ובהתבוננו אל רשמי היֹפי האלֹהי אשר בנשמות הרבה ובהפרידו בכל נשמה ונשמה את חלק האלהים ממעל אשר בה מן הזוהמה, אשר דבקה בה משל העולם הזה, מגיע האוהב, בהתרוממו הלוך והתרומם על שלבי סֻלם זה של נשמות ברואות אל המדרגה העליונה של היֹפי, אל האהבה וההכרה של האלהות.

מעין הדברים האלה אמרו על האהבה חכמי האמת שבכל דור ודור. תורה זו אינה עתיקה, אבל גם חדשה איננה. אם כבר הורו אותה אפלטון, פּלוּטארך ואַפּוּלֶיוּס, הרי כיוצא בהם הביעו אותה גם פֶּטְרַרקה, אנגֶ’לו ומילטוֹן. היא זקוקה להרצאה נאמנה ביותר לשם נִגוד וערעור כלפי אותה החכמה, ילידת עפר האדמה, אשר השפעתה המרֻבה נכּרת ביותר בעסקי חתּוּן ונשואין ואשר מלים לה המרפרפות בעולם העליון, תחת אשר עינה האחת משוטטת במרתף, עד כי גם הנכבדה שבשיחותיה ריח של בשר מעֻשן ושל חביות קשואים כבושים נודף ממנה. ורעה גדולה מזו היא, כשהשקפה גשמית זו חודרת אל תוך חנוך הנערות הצעירות וּמכַלה את התקוה ואת האהבה, האצורות בּטבעו של האדם, על⁻ידי התורה שמרביצים ביניהן, כי אין תכלית אחרת לנשואין, מלבד אָשרה החמרי של אשה עקרת⁻בית, וכי חיי האשה אין להם שום מטרה אחרת בעולם. –

אפס חלום⁻אהבה זה, עד⁻כמה שלא יהא נאה ביותר, אינו אלא סצינה אחת מן המשחק שאנו משחקים על⁻פני במת⁻החזיון של החיים. במהלך התפתחותה של הנפש מלגַו לבָר היא הולכת ומרחיבה את חוג עִגוּליה, כאבן זו הנזרקת אל תוך ברכת⁻מים, או כאור הבוקע מתוך גלגל אחד הכוכבים. קוי⁻הזֹהר הנאצלים מתוך הנפש זורחים מתחלה על הדברים הקרובים ביותר, על כל כלי מכלי⁻התשמיש וכלי הצעצועים, על אוֹמנוֹת ומשרתים, על הבית ועל החצר, על העוברים והשבים, על חוג המַּכָּרִים באי⁻ביתו של אדם, על הפוליטיקה הגיאוֹגרפיה וההיסטוריה. אולם הדברים עשוּים להצטרף תמיד איש אל אחיו על⁻פי חֻקים יותר נעלים ויותר פנימיים. שכֵנוּת שעור גֹּדל, מִסְפָּרִים, מנהגי⁻חיים ואישים מאבדים לאט⁻לאט את כח השפעתם עלינו. הסבה ופעֻלתה, הקִרבה הפנימית, השאיפה להרמוניָה בין הנפש ובין הסביבה המקפת אותה, האינסטינקט הפרוגרֶסיבי, הַמְּעַלֶּה את הכל עלוּי אידיאלי – סופם שתהא ידם על העליונה לאחר זמן, וירידה מן היחסים הנעלים אל השפלים מהם מן⁻הנמנע היא. וכן גם האהבה, שאינה אלא הערצת בני⁻אדם כאלהים, מֻכרחת להיות הולכת ונעשית מֻפשטה ובלתי⁻אישית. מתחלה אין בה שום רמז לכך. העלם והעלמה, העומדים ומסתכלים זה בזה בפעם הראשונה, בבית המלא מפה לפה אנשים, בעינים מזהירות מלאות הכרת⁻נפש משֻׁתפת, אינם מעלים על דעתם אפילו מחשבה כל⁻שהיא על⁻דבר הפרי היקר, העתיד לצמוח באחרית הימים מתוך הכח המעורר החדש הזה, שבא אליהם כֻּלו מבחוץ. מעשה הצמיחה מתחיל ראשונה בַגֵּרוּי, המתהוה בקליפות האילן ובקשוּרי עליו. ממבטי⁻עינים, שהם מעיפים חליפות זה בזה, הם עוברים ובאים לידי מעשי נמוס וחן, לידי הִדּוּר פנים, ואחר⁻כך לידי תאוה לוהטת, לידי ארוסין ונשואין. האהבה רואה את מחמדה ככליל אחדוּת גמורה ומסימה. הנפש היתה כֻלה לבשר והבשר היה כֻלו לנפש.

"דָּמָהּ הַזַּךְ וְהַנּוֹאֵם נִפְלָאוֹת

מִלֵּל בְּלֶחְיָהּ, וְעֵין⁻זִיווֹ כֹּה בָרוּר הִבְהִיקָה,

עַד כִּי נִדְמֶה, כִּי גֵוָהּ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת".

רומֵיאוֹ המת צריך היה להיות נגזר לכוכבים קטנים, בכדי לפאר ולהַדר בהם את כפת השמים. חיי הצמד הזה אין להם תכלית אחרת ואינם מבקשים שום דבר אחר, מלבד את יוּליה – מלבד את רוֹמֵיאוֹ. לילה, יום, למודים, ממלכות, אמונה ודת – כֻּלם אצורים בצורה זו, שהיא כֻלה נפש, ובנפש זו, שהיא כֻלה צוּרה. האוהבים מוצאים את תענוגם בלטיפות⁻חבּה, בדברי⁻אהבים, בהַשוָאת השקפותיהם ומחשבותיהם. כשאיש איש מהם נשאר יחידי, הוא מנחם את עצמו בהעלותו לנגד עיני⁻רוחו את דמות מחמד⁻נפשו. הֲרוֹאה הוא מחמד⁻נפשי זה אותו הכּוכב עצמו, אותו העב ההולך ונמוג עצמו, הֲקוֹרא הוא אותו הספר עצמו, הֶחָשׁ הוא אותה הרגשת התענוג כמוני אני בשעה זו? בוחנים ושוקלים הם את רגשות אהבתם ומדי העבירם על פניהם במחשבתם כל מיני יתרונות מעֻלים, ידידים, מקרי⁻הצלחה, קנינים, באים הם מתוך צהלת⁻נפש לידי ההכרה, שמוכנים ומזֻמנים הם לתת את הכל בחפץ⁻לב ובשמחה כֹּפֶר הנפש האהובה, לבל תפול אף אחת משערות ראשה ארצה. אפס גורל בני⁻האדם כלם ינוח גם על הילדים התמימים האלה. סכנה, יגון ויסורים מתרגשים ובאים גם עליהם כמו על כל יתר הבריות. ואז תתפלל האהבה. היא עושה חוזה עם הגבורה הנצחית לטובת הנפש האהובה, ואף⁻על⁻פי⁻כן ברית⁻המסֹרת, הכרותה בדרך זו והמשַׁוה ערך חדש לכל אַטּוֹם ואטוֹם שבטבע – כי היא משַׁנה את כל חוט אשר בכל רקמת יחסי⁻הקִרבה לקרן⁻זהב וטובלת את הנשמה בתוך שפעת יסוד חדש ויותר ענוג – איננה בלתי אם מצב חולף ועובר. לא לעולם יוכלו פרחים, חרוזי⁻פנינים, שירה, הבטחות אֹמֶן ואפילו אחיזת⁻קבע בלבו של אחר לתת ספוק לנשמה העליונה, שוכנת בית⁻חֹמר. סוף⁻סוף היא זונחת את לטיפות⁻האהבים האלה כזנוח הבלי⁻שעשועים, לובשת מגן ושריון ושואפת אל מגמות נשגבות, העומדות ברומו של עולם. הנשמה הדבקה בנשמת אדם אחר, מדי צאתה לבקש אֹשר⁻עד, סופה שהיא מגלה בהליכות של אדם אחר זה מגרעות, פגימות ולקוים. ומזה תוצאות למפח⁻נפש, לתלונות ויסורים. אולם הן סמנים של חביבות ושל צדקה היה אותו הדבר, אשר משך בכח את שתי הנפשות האלה אשה אל אחותה; והמדות הטובות האלה בעַיִן הן, אף⁻על⁻פי שהן לקויות. הן מתגלות וחוזרת ומתגלות ומוסיפות לשַׁמש כח מושך, אלא שההסתכלות הולכת ומשתנית, מסתלקת מן הסמן החיצוני ומן הטפל ודבקה בעִקר. ומתוך כך עולה ארוכה לפצעי האהבה הנחלה.

עד כה וכה והחיים כמנהגם נוהגים והם הולכים ונעשים לגיא⁻חזיון, אשר הנפשות הפועלות משחקות שם את המשחק של חלופי איש באיש ושל צרופי כל מיני מצבים שונים ומשֻׁנים ולתכלית זו הן מסתַּיעות בכל האמצעים המצוּיִם בידן וכל אחת נותנת לחברתה את היכֹלת להכיר את כחה ורפיונה. כי טבעם ותעודתם של יחסי⁻האהבה בכך, שנאהבים משמשים זה לזה דמות⁻דיוקנו של המין האנושי כֻלו. כל מה שיש בעולם, כל מה שגלוי וידוע, או ראוי להיות גלוי וידוע, הרי זה ארוג ומרֻקם בחכמה במסכת⁻הרקמה של האיש והאשה.

"אַךְ נָאָה הָאַהֲבָה לְאָדָם וְיָפֶה הִיא לוֹ הוֹלֶמֶת

כְּמַן הַשּׁמַיִם כָּל טַעַם בָּהּ הַנֶּפֶשׁ טוֹעֶמֶת".

העולם גלגל חוזר הוא; הענינים הולכים ומשתנים בכל שעה. מלאכי⁻השרת, השרויִם במקדש הגוף, מופיעים בחלונותיו, וכמו כן כת המזיקים והעבֵרות. כל הצדקות מחברות ומאחדות אותם כאחת. במקום שיש צדקה, טיבן של כל העבֵרות נכּר ומתגלה מיד; הן מתוַדּוֹת ופורחות להן. מבט עיניהם של הזוג, אשר לפנים היה לוהט כל⁻כך, חֻמו הולך ופג בקרב הימים בלבו של כל אחד מהם, ומתוך שהפסד עָצמוֹ ותקפו יוצא בשכר התפשטותו ההולכת ורבה, סופו שהוא מביא לידי הסכמה גמוּרה בין שני הצדדים. ברצון ובלי⁻תלונה הם מניחים זה לזה להתמכר לפעלו ולעבוֹדתו, אשר שומה על האיש ועל האשה לעשותם בעתם, ואת התאוה, אשר לפנים לא יכלה לגרוע עין ממראהו של הנאהב, מחליפים הם בסיוע ועזר, שהם מסַיעים מתוך קֹרת⁻רוח איש לאחיו. בין בפניו ובין שלא בפניו, להוציא אל הפֹעל את שאיפותיו ומזמותיו. ולבסוף והנה נפקחו עיניהם לראות, שכל מה שמשך לפנים לב איש אל אחיו – כל אותם שרטוטי הפנים, שהיו לפנים קדושים בעיניהם, אותו משחק⁻הקסם אשר לחמוּדות הגוף – לא היה אלא דבר כלה ועובר, ולא היתה לו אלא תכלית לשעה, כעין מעלות⁻העץ של הבנאים, אשר בסיוען בונים בית; וזִכּוּך השכל והלב, ההולך ובא לידי גמר משנה לשנה. הוא הוא עצם הנשואין, שהיה צפוי ונועד מראש, מבלי אשר עלה הדבר על דעתם ומבלי אשר הרגישו בו קֹדם לכן. כשאני מסתכל בכונות והמגמות האלה, אשר על⁻פיהן שני יצורים, איש ואשה, המחֻננים במתנות⁻כשרונות נבדלות ושונות זו מזו, אבל גם מתאימות ומכֻוָנות זו לזו, מתכנסים יחד תחת קורת בית אחד, כדי לבלות יחדו במסֹרת הנשואין ארבעים או חמשים שנה משנות חייהם, אין אני מתפלא כל⁻עִקר על אותו הכח ועל אותה העצמה, אשר מתוכם נבָּא לבו של אדם עוד מראשית נעוריו את ביאת המשבר הזה בחייו, ועל אותו היֹפי הנשגב לאין⁻חֹק, אשר בו מכַללים האינסטינקטים את תפארת נוֵה הנשואין ואשר בו מתחרים הטבע, התבונה ומלאכת⁻המחשבת זה בזה במתנותיהם ובמנגינות, אשר יקריבו שַׁי לשירת הכלוּלות.

וכך אנו נעשים מֻכשרים ומוכנים לקדם פני אהבה, שאינה יודעת לא מין ולא אדם ולא משוא⁻פנים, כי אם מבקשת היא בכל מקום צדקה וחכמה, על⁻מנת להפרות ולהרבות צדקה וחכמה. מטבענו צופים ומתבוננים אנו ומשום זה מתלמדים הננו. זהו מצבנו הקַּיָם והמתמיד. אפס לעתים קרובות שומה עלינו להרגיש, שתאוותינו אינן אלא אהלים הנטוּיִם ללינת לילה אחד. נושאי תאוותינו הולכים ומתחלפים, אם גם לאט לאט ובדי⁻עמל, כשם שהולכים ומתחלפים גם נושאי המחשבה. יש רגעים, אשר התאוות שולטות באדם ומתגברות עליו לאין⁻חֹק ותולות את אשרו וטוּבוֹ בנפש⁻אדם אחת או בנפשות אחדות. אבל הנה שבה הרוח לאיתנה ומיד היא מתגלה מחדש – ממעל לה מתנשאה כפתה הנטויה כעין הקשת ומתנוססת בזהרי⁻עולם, וגלי האהבה והפחד הלוהטים אשר התרגשו ועברו עלינו כעננים, פושטים את טיבם הֶחָדֵל ובן⁻החלוף ודבקים באלהים, לבעבור הגיע לידי מדרגת תּקוּנם ושלמותם. אפס אין אנו צריכים להתיָרא, פן תגרום לנו התפתחותה והשתלמותה זו של הנפש איזה דבַר הפסד כל⁻שהוא. ראויה היא הנפש, שלא נזוז מלהאמין בה עד סופה. דבר, שהוא כל⁻כך יפה ומושך את הלב כדבר היחוסים האלה, אינו יכול להיות נדחק ומתחלף בלתי אם על⁻ידי דבר אחר, העולה עליו ביֹפי ותפארת, וכן עלִיה זו אינה פוסקת, אלא היא מתמדת והולכת עד לבלי⁻קץ ולבלי⁻תכלית.

מִגַּלֵּי יַם סוֹעֵר עַז נֵטֶף דַּם חַכְלִיל

בְּעוֹרְקֵי אִישׁ אַדִּיר בִּגְבוּרָה;

חֲלִיפֹות וְצָבָא לָעוֹלָם הַכָּלֶה,

לְאַהֲבַת יְדִיד רַק אֵין תְּמוּרָה.

דִּמִֹיתִי כִּי חָלַף יְדִידִי מִמֶּנִּי,

נִפְרַדְנוּ זֶה רַבּוֹת בָּשָּׁנִים,

וּפִתְאֹם וַיַּבְהֵק מְקוֹר אַהֲבָה בִּלְבָבִי

כַּשַּׁחַר כְּלִיל נֹגַה עֲדָנִים.

שׁוּב הָיָה לְבָבִי הַנּוּגֶה בֶן חוֹרִין, –

יְדִיד נַפְשִׁי! כָּל קְרָבַי אָז הָמוּ,

הַשְׁחָקִים מִמַּעַל רַק בְּךָ כֹּה נִשְׂגְבוּ

וְרָדִים רַק בָּךְ כֹּה אָדָמוּ.

עַל⁻יָדְךָ הַכֹּל מְלֵא חֲמוּדוֹת וָיֹפִי

וְצוֹפֶה מִחוּץ לָאֲדָמוֹת;

יְקַר עֶרְכָּךְ בִּלְבָד אֶת מַזָלִי יָנִיעַ

בִּנְתִיבוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת הָרָמוֹת.

זוֹ רוּחֲךָ הַנְּדִיבָה לִמְּדַתְנִי גַם אָנִי

אֶת רִגְשׁוֹת יֵאוּשִׁי לְדַכֵּא;

וּמַעְיַן הַחַיִים הַטָּמִיר בְּקִרבִּי

בְּאַהֲבָתְךָ בְּהָדָר יְפַכֶּה.

־־־־־־־־־־

מחוננים אנו במתַּת החביבות ונדיבות⁻הלב במדה יתרה מכפי שדברו על זה בין הבריות מאז ועד היום הזה. למרות כל אותה האהבה העצמית, המקפיאה את העולם כרוח צפונית⁻מזרחית, הנה כל משפחת בני⁻האדם טבולה ושקועה בתוך יסוד של אהבה, המקיף אותה כעין אֶתֶּר דק וסמוּי מן העין. כמה רבים האנשים, שאנו מזדמנִים עמם בבתים שונים ושדי לנו לדבר עמם אך דברים אחדים, בכדי שנכבד אותם ובכדי שיכבדונו גם הם! כמה רבים האנשים, שאנו רואים אותם ברחובות, או שאנו יושבים עמם בבתי⁻כנסיות, ואשר בכל חֹם לבנו אנו שמחים בדממה למראיהם! הבינה⁻נא את שפת מבטי⁻העין האלה השופעים קרני⁻זֹהר. הלב שומע ומבין אותה.

ספוקו של רגש רצון ונדיבות זה המצוי באדם מביא לידי שמחת⁻לב ידועה. השירה ושיחת הבריות ממשילות את רגשות החברה והרצון, שאדם הוגה לאנשים אחרים, לפעֻלות החמריות של האש; קרני האור האלה הבוקעות ממעמקי לב האדם מהירות הן כמותן, ואולי עוד מהירות, עסקניות ונעימות הן במדה מרֻבּה מהן. הרגשות הללו משמשים עִקר התענוג והנַחת של החיים, למן המדרגה העליונה של האהבה, הבוערת באש התאוה, עד למדרגה היותר נמוכה של נטית רצון וחסד לבריות.

כחות הרוח וכחות הפעֻלה שלנו הולכים וגדֵלים יחד עם רגשי החִבּה והנדיבות שבקרבנו. הנה ישב אחד החכמים לכתוב דבר, אבל כל אותן השנים שעברו עליו מתוך עיון וחקירה אינן ממציאות לו אפילו מחשבה הגונה אחת, אפילו דבור מֻצלח אחד; אבל הנה יש לו צֹרך לכתוב מכתב אל אחד מידידיו – וכרגע והנה המונים המונים של מחשבות יקרות ונדיבות עולים על לבו מכל צד ועֵבר מאליהם, כשהם עוטים מעטה ניבים ודבּורים מֻבחרים ומצֻינים. אז צא וראה את החרדה ואת ההתרגשות הגדולה, שתקום באחד הבתים, אשר אנשים כבודים ויקרי⁻רוח יושבים בו, לרגלי ביאתו של אדם זר. מחכים לביאתו של אורח שהמליצו עליו, ורגש קשה ממלא את לבותיהם של כל בני הבית, רגש שספק תענוג, ספק עִנוי הוא. כמעט שביאתו מביאה פחד בלבות האנשים הטובים, המוכנים ומזִּמנים לקדם את פניו בברכה. מנקים ומטהרים את הבית מאָבק, מעמידים כל דבר על מקומו, פושטים את הבגדים הישנים ומחליפים אותם בחדשים, ובמקום שיד בני⁻הבית משגת מתקנים סעֻדה לכבודו. אורח שהמליצו עליו – אותם שהמליצו עליו לא דברו עליו אלא טובות, ואנו לא שמענו עליו אלא טובות וחדשות. הוא נחשב בעינינו לאיש⁻מופת, לאדם⁻המעלה. הוא הוא האיש שאנו מבקשים. ולאחר שיצרנו לנו בדמיוננו את דמות⁻דיוקנו והעטינו עליו הוד והדר, אנו שואלים את עצמנו, כיצד עלינו לשוחח ולהתנהג עם אדם שכמותו, ומבוכה ופחד יתקפו את רוחנו. ואותה ההרגשה עצמה מרוממת את סגנון השיחה, שאנו מסיחים עמו. אנו מיטיבים לדבר מכפי שאנו רגילים. הנה חֻנַּנּוּ פתאֹם בדמיון מהיר מאין כמוהו, בזכרון עשיר במדה יתרה, והרוח הרעה של השתיקה המצויה אצלנו עזבה אותנו לפי⁻שעה. יש בכחנו להשמיע במשך שעות ארֻכּוֹת מעַרכי⁻דברים היוצאים מן הלב, המלאים חן ומרֻבּי ענין, שהוצאנו אותם מתוך אוצרות הנסיונות היותר ישנים והיותר כמוסים שלנו, עד אשר בני⁻משפחתנו ומיֻדעינו הנמצאים באותו מעמד תוהים ומשתוממים על הכחות והכשרונות שאינם מצוּים, שנתגלו בקרבנו לפתע⁻פתאם. אבל כמעט שמתחיל האורח להכניס בתוך השיחה את הפניות המיֻחדות לו, את ההגדרות המיֻחדות לו ואת המגרעות המיֻחדות לו, מיד בא הקץ לַכֹּל. השיחה הראשונה ששוחחנו עמו תהיה גם האחרונה והמֻבחרה מכל מה שהוא עתיד לשמוע מפינו עד עולם. שוב אין הוא פנים חדשות לנו. דברים שכבר דשו בם רבים, השקפות נבערות, דעות כוזבות – הלא אלה מכרינו משכבר הימים הם. מעתה, אם יבקרנו שוב פעם, אפשר שימצא בביתנו אותו הסדר עצמו, אותם בגדי יום⁻טוב עצמם וסעֻדה כסעֻדה זו עצמה, – אבל אותם הלבבות הדופקים, אותה השיחה הנובעת מעמקי הנפש, את אלה לא ימצא עוד.

היש נעימות, אשר תשוינה אל זרמת רגשות החִבּה והרצון האלה, השבים ומחַדשים לפני את נעורי העולם כימי קדם? היש מראה נעים ונחמד כמראה שני אנשים, אשר הסכמה גמורה במחשבות וברגשות מצויה ביניהם? מה נעמו ללב הדופק בחזקה קול צעדי רגליו ורשמי תארו של איש, אשר חֻנּן במַתַּת כשרון, ושל איש אמת, ההולך וקרב אלינו! בו ברגע, שאנו מתמכרים לרגשׁות החברה והרצון המצוּים בקרבנו, צורת הארץ משתנית בעינינו; אין חֹרף ואין לילה עוד על⁻פני הארץ; כל מה שיש בו מן התוגה ומן המרגיז את מנוחתו כלה ועובר, – ואפילו החובות המוטלות עלינו חולפות ועוברות; רק קרני⁻הזֹהר השופעות מתוך דמותן של הנפשות האהובות לנו בלבד ממלאות את זרם הנצח, ההולך ושוטף באין מעצור. הבו אמונה ובטחון לנפש, שבמקום מן המקומות שבתבל תשוב ותתחבר אל ידידה היקר לה, ומיד תנוח עליה דעתה, ובודדה וגלמודה תבַלה בשמחה אלפי שנים בצפיתה לבואו של רגע אֹשר זה.

היום בבֹּקר הקיצותי מתוך שבח והודיה לפני המקום על ידידי הישנים והחדשים, אשר חנני. הֲיִתָּכֵן שלא אקרא לאלהים בשם כליל יֹפי, מאחר שהוא מתגלה לפָני יום יום במַתַּת נדבותיו? אמנם נפשי נקעה מן החברה וחביבה עלי הבדידות ביותר, ואף⁻על⁻פי⁻כן אינני כל⁻כך כפוי טובה, שלא לקַדם בשמחה את פני כל אדם חכם, חביב ונדיב⁻רוח, הבא כפעם בפעם בצל קורתי. האיש המַטה אֹזן לדברי, המבין לרוחי, נעשה שלי – קניני הוא לעולמי עד. אף לא עני הוא הטבע, אלא הוא חוזר ומסַפֵּק לי את השמחות האלה פעמים הרבה, ומתוך כך אנו הולכים וטוים חוטים חברתיים מתוכנו ומגבנו אנו, והננו אורגים רקמת⁻יחסים חדשה; ומכיון שהרבה מחשבות הולכות ומתקימות בזו אחר זו בפֹעל, הרי לאט⁻לאט אנו מוצאים את עצמנו כשאנו עומדים בעולם חדש, אשר יצרנו אותו בעצמנו, ושוב לא נוסיף להיות נכרים ועוברי אֹרח בעולם של מסורות ודברי קבלה. ידידי באו אלי מבלי אשר קראתי אותם. האל הגדול נתנם לי במתנה. על⁻פי זכות קדומה מימות עולם על⁻פי הקִרְבָה האלהית שבין כל המדות הטובות, אני מוצא אותם או, טוב מזה, לא אני, כי⁻אם האלהות אשר בקרבי ואשר בקרבם שמה ללעג ופורצת את החומות העבות המקיפות את האֹפי המיֻחד לנו, את קשרי היחס, את הגיל, את המין ואת המעמד, אשר זה דרכה להיות נוטה אליהם חסד ורצון, והרי היא כוללת ומצרפת את הרבוי ועושה אותו לאחד. תודה רבה אני מכיר לכם, בעלי הלבבות הנעלים המלאים אהבה, שאתם מגלים לי בעולם מעמקים חדשים ונשגבים ומרחיבים ומאדירים את הכונה אשר בכל מחשבותי והגיונותי. הם משמשים לי שירה חדשה מאת הקדמון שבמשוררי העולם – שירה ההולכת ושוטפת באין מעצור, זמרת הלל ושבח, שיר גבורים, פיוט ההולך ומשתפך בלי חָשָׂך, אפוֹלו ובנות⁻השירה, אשר רַנן ירננו לעולם. האֻמנם ישובו ויפרדו ממני הרֵעים האלה כֻּלם או אחד מהם? אינני יודע זאת, וגם אינני חושש לכך; כי היחס שאני מתיחס אליהם כל⁻כך טהור הוא, עד שהקשר שביני וביניהם אינו אלא קשר של קרבת⁻נפש פשוטה ותמימה, ומאחר ששכינת חיי נוטה מטבעה לחַבְרוּת ורֵעוּת, הרי קרבת⁻נפש זו עצמה תשפוך בכל מקום שאהיה את תעצומות כחה ועֻזה על מי שהוא יקיר⁻רוח ואנין⁻דעת, כאלה האנשים והנשים שהנם ידידי ביום הזה.

מודה וּמתוַדה אני, שבפנה זו מצוּים בטבעי רגשות רֹך ואנינות⁻דעת במדה יתרה. כמעט שסכנה לי, “למצות את הרעל המתוק אשר ביין הבוגד”, האצור ברגשות הידידות והרצון. כשמזדמנים לפנַי פנים חדשות, הרי פגישה זו מאורע גדול בחיי, הגוזל שֵׁנה מעיני. כמה פעמים יצרתי לי בדמיוני חזיונות ומראות ענוגים בדבר אנשים, אשר חברתם המציאה לי שעות של קֹרת⁻רוח בחיים; אבל שמחה מעין זו דרכה לחלוף בו ביום; אין היא עושה פֵּרות. אין שום מחשבה נולדה על⁻ידה ואין היא משַׁנה את פעֻלתו אלא מעט. מה שאין כן היחס שביני לידידי. אי⁻אפשר לי שלא לחוש רגשי גאון בשל השלמותיו ויתרונותיו של ידידי, כאִלו היו שלי גופי – וכאִלו יש לי חלק ונחלה במדות המצֻינות שלו. כשאני שומע את תהלתו, יתפעם לבי בקרבי, כלבו של אוהב מדי שמעו את השבח והקלס שמקלסים את ארוסתו. את תכונת רוחו של ידידנו אנו מוקירים ומעריכים הערכה שאין למעלה ממנה. טוּב⁻לבו גדול בעינינו מטוּב⁻לבנו אנו, אף נראה לנו, שטבעו נאה ומשֹֻבּח מטבענו ומדוחי⁻יצרו פחותים משלנו. כל דבר משלו – שמו, תארו, מלבּושו, ספריו וכלי⁻אומנותו – מתעלים ומתנשאים על⁻ידי כח הדמיון שלנו לידי מדרגה רוממה ביותר. מחשבתנו אנו נראית לנו כחדשה ונעלה במדה יתרה, כשאנו שומעים אותה מפיו.

אפס מעין פּעֻלת ההתכַּוצות וההתפשטות של הלב אנו מוצאים גם בעליה ובירידה של האהבה. הידידות, כמוה כהשארת הנפש, סגִלה טובה היא ביותר, עד שנבצר מן האדם שלא להאמין בה. בשעה שהאוהב עומד ומסתכל באהובתו, כמעט שאיננו מעלה על דעתו, שלאמִתּו של דבר אין היא אותו היצור עצמו, שהוא מעריץ ומוקיר בדמותה ובצלמה; וברגעים היקרים מפז של תענוגות הידידות כל צל של חשד ושל אי⁻אֵמוּן מעכיר ומרעיש את לבנו. אין אנו רוצים להאמין. שאני בעצמנו מיַחדים לבחירנו אותן המדות המצֻינות, שמתוכן הוא מזהיר ומופיע לעינינו, ומקץ ימים אנו מעריצים את הצורה, אשר היתה בעינינו למקדש, שאלהות זו שרויה בתוכו. לאמִתּו של דבר אין הנפש מכבדת את בני⁻האדם בּמדה שהיא מכבדת את עצמה. לפי השקפת המדע המדֻיָק משׁעבדים כל בני⁻האדם לתנאי של התרחקות זה מזה מרחק אין קץ. הֲכִי צריכים אנו להתיָרא פן תתקרר אהבתנו על⁻ידי החטוט, שאנו מחטטים כה בחפשׂנו את יסודו המטפיזי של מקדש אֶלִזֵיוּם זה? כלום אינני ממשי וריאלי כאותם הדברים שאני רואה בעיני? ואם דבר שיש בו ממש אני, אין אני צריך להתירא מדעת את הדברים כמו שהם בעצם הויתם. מהותם של הדברים נאה היא במדה לא פחותה ממראיתם, אף⁻על⁻פי שבכדי לעמוד עליה אנו נזקקים למכשירי⁻השגה דקים ביותר. שרשו של הצמח חשוב בעיני המדע חשיבות יתרה, אף⁻על⁻פי שלצֹרך מעשה עטרות ומקלעות של פרחים אנו מקצצים את קנֵה⁻הגבעול. ובכל⁻זאת בתוך ההזיות והדמיונות הנעימים הללו אני רואה צֹרך לעצמי לערוב את לבי ולהראות על עובדה חשופה וערֻמה אחת ואפילו אם תעשה עובדה זו רֹשם של גֻּלגֹּלת אחד המצרים הקדמונים, שהֻצגה לראוָה במשתה השמחה שלנו. אדם המתיחד עם המחשבה שבקרבו יודע ומכיר את עצמו הכרה נפלאה. הוא מגיע לידי ההשגה של הצלחה גמורה ועולמית, ולוּ גם אין הצלחה זו נקנית אלא מתוך מקצת תקלות ומכשולים, אשר דמות ומראה אחד להם. אין שום הנאה או שלטון, אין זהב או תֹקף יכולים לשַׁמֵּש לו לאדם שכזה מגַמה הראויה שיהא שואף אליה. אין ברֵרה בידי אלא לסמוך על העניות שלי יותר משאני סומך על העשירות שלך. אי⁻אפשר לי שתהא השגתך דומה ושקולה בעיני כהשגתי אני. רק הכוכב מכהה את העין בברק זיוו, אבל הַפְּלַנֶּטָּה קו אורה קלוש הוא כאור הירח. שומע אני את כל הדברים שאתה מדבר בשבח כשרונותיו המֻפלאים ומדותיו המנֻסות של האיש, שאתה מרומם ומפאר אותו, ואף⁻על⁻פי⁻כן רואה אני בעליל, שעם כל מעטי⁻הארגמן ומּעילי התפארה, שאתה מעטה אותו, לא יהיה חביב עלי, אם לא יהיה סוף סוף איש יוָני עלוב כמותי. הוי ידידי ורעי! איני יכול לכחד, כי הצֵל הרחב והעצום לבלי⁻חֹק של מראות התמורות והחליפות שבעולם עוטף גם אותך באין⁻סוף המנֻמר ורב⁻הצבעים שלו – גם אותך, ידידי, אשר לעֻמתך כל שאר הדברים שבעולם אינם אלא צל עובר בעיני. לא הֲוָיָה אתה, כשם שהאמת והצדק הויה הם – לא נפשי שלי אתה, כי⁻אם דמות ובבוּאָה של נפשי. באת אלי באחור זמן וכבר נחפז אתה לשום את מגבעתך על ראשך וללבוש את אדרתך והנך אץ ללכת מאתי. האין הנפש מולידה ומצמחת ידידים ורֵעים, כשם שהאִילן מצמיח עלים, וכיון שהוא מוציא פקעים חדשים הרי הוא מַשִּׁיר את עליו הישנים? זאת תורת חֹק הטבע: השתנות והתחלפות לאין⁻סוף. כל פעֻלה אֶלֶקְטְרִית מעוררת פעֻלה אֶלֶקְטְרִית ממין שכנגדה. הנפש מקיפה את עצמה בידידים ורֵעים, לבעבור תוכל לבוא לידי מדרגה יותר רוממה של הכרה עצמית, או לידי המדרגה של הבדידות; והיא שרויה בבדידות פרק זמן ידוע, לבעבור תוכל לשווֹת גדֻלה ורוממות לשיחתה והתרועעותה עם הבריות, שיטה זו של רעות והתבודדות הולכת ומתגלה במשך כל קורות ההשתלשלות של היחסים האישיים והפרטיים שלנו. האינסטינקט של ההתקרבות מחַיה בקרבנו את התקוה להתחבר ולהתלכד עם אנשים שבגילנו, אלא שחוש ההתבודדות המתנגד לו מונע אותנו מהתחברות זו. הנה כי כן מבַלה כל אדם את ימי חייו בחפוש ידידות ורֵעות, ואִלו היה צֹרך לו לפרש את עצם הרגש, שהוא מרגיש בלבו בנדון זה, כי אז יכול היה לכתוב אל כל קַנְדִידַט חדש, המבקש את אהבתו, מכתב מעין זה:

"ידידי היקר!

“אִלו היה לבי סמוך ובטוח בך, סמוך ובטוח במדת תכונתך, סמוך ובטוח בדבר, שאוכל לכַוֵּן את מערכי רוחי אל מערכי רוחך אתה, לא הייתי מעולם חוזר ומעלה על דעתי את כל הקטנות בדבר הבִּקּורים שאתה מבקרני והפרֵדות שאתה נפרד ממני. אינני חכם ביותר; מערכי רוחי נוחים עד⁻מאד ואפשר לכַוֵּן להם על נקלה; ואשר לרוחך, הנה מוקיר ומכבד אני אותה; אבל עד היום הזה כמוסה ונעלמה היא ממני ואיני יכול לעמוד עליה; ומתוך שאינני ערב את לבי לשער, שמצוי בקרבך כשרון להבין את טיבי הבנה גמורה, לפיכך רק עִנוי נעים אתה לי. לך אני עד עולם, או לא לך אני עד עולם”.

אפס הנעימות האלה המדכאות את הרוח והיסורים האלה המענגים ומעַדנים את הלב אינם אלא ענין לסקרנות ולא ענין לחיים. אסור לו לאדם להיות להוט אחריהם. כי המטַפל בהם אינו אלא אורג קורי⁻עכביש ולא מטוה לבגד. יחסי הידידות שלנו מזרזים ומאיצים אותנו לבוא לידי תוצאת נמהרות ועלובות, משום שאנו עושים אותם לרִקמה רפויה של ברית חברים לשתית יין ולהרהורי חלומות של דברים בטלים, תחת לעשותם לקשר חשק שבין נימי לבבות. חֻקי הידידות חמוּרים ונצחיים הם ונעשו מאותה הרִקמה עצמה, שממנה נוצרו חֻקי הטבע ומדות המוסר. אבל אנו להוטים אחר טובה נמהרה ונקַלה ומשתוקקים אנו לרוות עדנים עד⁻מהרה. אנו שולחים את ידנו לקטוף את הפרי המאַחר לבַכֵּר מכל הפֵּרות אשר בגן אלהים, אשר מן הצֹרך הוא שיעברו עליו הרבה ימי קיץ וחֹרף עד שיגיע לידי גמר בשולו. אנו מבקשים לנו ידיד ורֵע לא מתוך קדֻשה, אלא מתוך תאות⁻זִמה, המתכַּוֶּנת להצמידו אלינו לצמיתות. אבל לשוא כל יגיענו. הננו מזֻינים מקדקֹד ראשנו עד לכף⁻רגלנו ברוחות של נִגוד וסתירה, אשר מיד כשאנו מזדמנים איש עם אחיו יוצאות הן לשחק לפנינו ומתרגמות את כל דברי השירה והפיוט שלנו ללשון של פרוזה טפֵלה. כמעט כל בני⁻האדם צריכים למעט את דמותם, בכדי לארֹחַ לחברה עם בני⁻גילם. כל התחברות אינה באה לעולם אלא מתוך פשטות וֹוִתּורים, ורעה גדולה מזו היא שעִקר הפרח וריח הבֹּשם של הפרח, אשר בטבעו היפה של כל אחד מבני החבורה, מסתלקים ואובדים מיד כשהם מתקרבים זה אל זה. צא וראה, עד⁻כמה כל חברה קיֶמת אינה אלא שורה ארֻכּה של פחי⁻נפש, ולוּ גם יהיו חבריה כֻלם אנשים צדיקים ובעלי כשרון! אם לאחר כמה פקפוקים וזהירות יתרה סוף⁻סוף הגענו לידי כך, להתראות פנים עם האיש שבחרנו בו להיות לידיד לנו, הנה עד⁻מהרה אנו מתחילים להתענות מיסורים של תוחלת נכזבה ושל רוח⁻שממון פתאֹמית, התוקפת אותנו שלא בעִתּה; שׂכלנו וכח הַחִיוּת שבקרבנו כאִלו מפרפרים ומפרכסים כאחוזי מחלת הנכפין באותה השעה עצמה, שידידותנו ושִׁתּוף המחשבה שלנו מגיעים למרום התפתחותם. כשרונותינו בוגדים בנו ושני הצדדים שהתחברו יחד מרגישים רְוָחָה, כשהם נפטרים זה מזה ומתמכרים שוב לבדידות.

מן הצֹרך לי שתהא רוחי מְכֻוֶּנת לכל יחס ולכל מצב שאני שרוי בו. אין הבדל בדבר, כמה ידידים יש לי ומהו התענוג שאני מוצא בהתרועעי עם כל אחד מהם, בשעה שנמצא ביניהם אפילו אחד שאינו אנוש כערכי. אפילו אם נִצחתי על⁻ידו רק בדבר אחד ובמעשה⁻התחרות אחד, הנה השמחה שאני מוצא בכל שאר הדברים פחותה ועלובה היא. אלמלי הייתי מבקש לי במקרה שכזה מחסה ומקלט אצל יתר ידידי, מן הראוי היה לי לשנֹא ולתאב את עצמי.

"גִּבּוֹר מִלְחָמָה, לוֹ שֵׁם גְּדָל⁻תִּפְאֶרֶת וְגָאוֹן,

מֵאָה נִצְחוֹנוֹת אִם נִצַּח, אַךְ פַּעַם לֹא עָמַד בַּקְּרָב,

יִמָּח מִסֵּפֶר הַתְּהִלָה, זִכְרוֹ יְכַסֶּה מַשָּׁאוֹן,

וְכָל גְּבוּרוֹתָיו לָעַד תִּשָּׁכַחְנָה מִקֶּרֶב לֵבָב".

הנה כי כן נענשים אנו עֹנש קשה על קֹצר רוחנו. הבישנות והאַפַּטְיָה משמשות קלִפה קשה, אשר תכונת רוח ענוגה נצורה ומשתמרת בתוכה מפני התבכּרות שלא בעִתּה. תכונה זו היתה כָלה ואובדת, אלמלי הכירה את עצמה טרם בִּכְּרָה אחת הנפשות המעֻלות כל⁻צרכה, עד⁻כדי לעמוד עליה ולסַגל אותה. תן כבוד לאותה “נַאטוּרלַאנגזאַמקֵייט” (מתינותו של הטבע) המקשה את אבן האֹדם במשך רבוא רבבות שנים ופועלת פעֻלתה במרוצת תקופות זמנים, אשר הררי⁻עד מתהוים וחולפים בהן כקשת אשר בענן. המלאך הטוב של חיינו אין לו שמים כאותם השמים שאדם קונה לו במחיר סערת התשוקה הנמהרה וחסרת⁻הבינה. האהבה, שהיא עצם מהותו של אלהים, איננה פרי קלות⁻דעתו של אדם, אלא תמצית כל חשיבותו וערכו. אַל⁻נא יהיו מבטי עינינו מפיקים תשׁוקת⁻ילדות זו, שאינה יודעת שָׂבעה, כי⁻אם הכרת ערך עצמנו מתוך כֹּבד⁻ראש במדה יתרה; הבה נתקרב אל ידידנו מתוך בטחון אדיר באמת ובנכוחה אשר בלבו ובחֹזק יסודות עצמותו המוצקים, שאינם עשוים להתערער ולהתמוטט.

הענין הזה, שאני דן עליו, יש בו מחמדים ונעימות לוקחי לב, שאין כל אדם יכול לעמוֹד כנגדם, ואני מניח לפי⁻שעה את כל דקדוקי החשבונות בנוגע לערכו לטובתה והצלחתה של החברה, בכדי לדבר על אותו היחס המֻפלא והקדוש, שהוא בבחינת עצם מָחלט, ואשר אפילו שפת האהבה קלושה וטפלה היא לגבו, כי נשגב וטהור הוא ממנה לאין ערוך, ואין לך דבר בעולם שיהא מרומם רוממות אלהים כמותו.

איני רוצה לטפל ביחסי הידידות מצד הנֹעם שיש בהם, אלא דעתי לחַקֵּר אותם בכל תֹּקף עֹז⁻הרוח. אם דברים של ממש הם אזי אין הם דומים לפתילי זכוכית או לכפיסי קרח הנוחים להִשָׁבֵר, אלא מוצקים ואיתנים הם מכל הדברים שאנו מכירים בעולם. כי לאחר שעברו עלינו תקופות של נסיונות לאין מספר, כלום יודעים אנו דבר על⁻אודות הטבע ועל⁻אודותינו אנו? אפילו פסיעה אחת לא התקרב האדם אל פתרון חידת גורלו ותכלית קיומו. גזרת שגעון רובצת על כל באי⁻עולם כֻּלם. אבל השמחה המתוקה והתמימה, שאני מוצא בהתחברותי עם נפש אחי, היא היא עצם הגרעין והתוך של אותו האגוז, אשר כל הטבע כֻּלו וכל המחשבות כֻּלן אינם אלא הזג והקלִפה שלו. אשרי הבית אשר ידיד מסתופף בצל קורתו! כדאי והגון הוא בית כזה להיות בנוי וערוך כסֻכּת תפארה לחג ומועד או בקשת⁻נצחון, ולוּ גם ישכון כבוד בו רק יום אחד. אבל יתר על כן מאֻשר הוא אותו הבית, אם הידיד מכיר ברוממותו של היחס המקשרהו אליו ומכבד ומעריץ את חֻקו של היחס הזה! מי שמוכן ומזֻמן להיות לקנדידט לברית התחברות זו זוכה לעלות כאחד מבני האולימפוס על במת המשחקים הגדולים, אשר בחירי העולם וגדוליו מתַחֲרִים שם איש באחיו. הוא יוצא אל שדה⁻המערכה, אשר בין הנוטלים חלק בקרב המתחולל עלי נמנים הזמן, המחסור והסכנה ואשר שם יכריע וינצח רק מי שיש לו בתכונתו ומהותו די אמת בשביל לשמור על העדינות שביפיו הנפשי מפני ההפסד והקלקול הצפוים לה מיד אבירי⁻קרבות אלה, מתנות האֹשר, אם ישנן כאן או אינן, לא מעלות ולא מורידות, אלא כל ההצלחה בִקְרָב⁻התחרות זה תלויה באצילותו הפנימית של הנלחם וברגש הבוז שהוא הוגה לדברים קטנים וטפלים. שני יסודות מצוּים בהרכבתה של הידידות, וכל אחד מהם שולט בה שלטון גמור במדה כזו, שאי⁻אפשר לי לתת את היתרון לאחד על⁻פני השני, אף אינני רואה שום טעם לדבר להקדים שם האחד לפני שם חברו. היסוד האחד הוא האמת. ידיד הנהו איש אשר עמו יכול אני להתהלך בתם⁻לב ובהתגלות⁻רוח, בפניו יכול אני לחשוב מחשבות בקול. הנה נמצא אני סוף⁻סוף בחברת אדם, שיש בו כל⁻כך הרבה ממשות ושכל⁻כך מתאים ומכֻוָּן הוא לרוחי, עד שיכול אני להסיר מעלי אפילו את המלבושים התחתונים של ההתחפשות הנהוגה, של הנִמוס המקֻבּל בין הבריות ושל הכוָנה הכמוסה בלב, הלא הם אותם המלבושים, שאין אדם פושט אותם מעליו לעולם, ואני יכול להתהלך ולהתרועע עמו מתוך אותה הפשטות והשלֵמות, שמתוכן מזדוג אטום כימי אחד עם חברו. תם⁻לבב מין פאר ונוי הוא, אשר כדוגמת עטרות מלכים ושלטון רק אנשים רמי המעלה זוכים לו; הוא הנהו הֶתֶּר, שאדם מתיר לעצמו לדבר אמת, מבלי להכיר ולקבל עליו את מרותו של מי שיהיה ומבלי להתחשב עם מי שיהיה. כל אדם השרוי ביחידות תם⁻לב הוא. משנכנס אדם אחר אצלו, מיד הוא מתחיל להתנכר. אנו דוחים מעלינו את התקרבותו של חברנו אלינו ומגינים על עצמנו מפניה על⁻ידי דברי חלקות, פטפוטי מלים, מעשי שעשועים ועסקים. אנו מעלימים ממנו את מחשבתנו מתחת למאות קפולים וקמטים. ידעתי אדם אחד, שתקפה אותו התלהבות דתית ידועה והביאה אותו לידי כך, שפשט מעליו את המסוה הזה ויהי מתרחק מכל דברי חלקות ומכל דרכי הדבור הנהוגות, ולא היה מדבר עם כל אדם שנפגש עמו אלא דברים ערוכים ומכֻוָּנים כלפי ההכרה הפנימית שבלבו, אף היה עושה זאת מתוך הסתכלות עמֻקה וברב חן ויפי. מתחלה התמרמרו עליו והכל חשבו אותו למשֻׁגע. אבל מדי הוסיפו להחזיק בכל עֹז במשך זמן ידוע בדרכּו זו שבחר בה – ואחרת הלא אי⁻אפשר היה לו לעשות – סוף⁻סוף עלתה בידו להביא את כל אחד ממכריו לידי יחסים נכוחים וכֵנִים עמו. שום אדם לא יכול היה להעלות על דעתו לדַבר עמו ברמיה, או לפטור אותו מתוך שיחה בטלה, המצויה בשוקים או בבתי⁻המקרא. תֻּמת⁻לבו הרַבּה והעצומה כל⁻כך הכריחה את כל אדם להתהלך עמו ביֹשר ואמונה כמותו, והיה מגַלה לפניו אל⁻נכון את כל מה שהיה אצור וגנוז בקרבו משל אהבת⁻הטבע, משל השירה ומשל סמל האמת. אבל לרֻבּנו אין החברה מראה את פניה ואת עינה, אלא את צדה וגבה. בדור של שקר להיות שרוי עם הבריות ביחסים של אמת ואמונה – דבר זה כדאי והגון הוא להיות נחשב למעשה שגעון, האין זאת? רק לעתים רחוקות מֻכשרים אנו לְהַלֵּך בקומה זקופה. כמעט כל אדם שאנו נפגשים עמו דורש מאתנו שנתהלך עמו מתוך חן ונמוס ידוע – דורש שישאו פנים לו; הוא מדַמה בלבו, שיש לו פרסום ידוע, כשרון ידוע ומצוּים אצלו הרהורים ודמיונות ידועים בעניני אמונה ודת או במעשי צדקה, שאין אדם רשאי לפקפק בהם ושמקלקלים את כל דברי שיחה עמו. אבל ידיד אדם בריא הוא אשר לא שכלי החריף מושך את לבו, אלא אני בעצמי. ידידי מעסיק ומשעשע אותי ואינו דורש שום תשלומים ממני. ולפיכך ידיד מעין פָּרָדוֹכּס הוא בטבע. אני, שהנני בריה מיֻחדת בפני עצמה, אני, שאינני רואה בטבע שום דבר, אשר את הויתו אוכל לאַשר ולקיֵם אִשור ברור ומוכח בעליל כאשר את הויתי אני, אני הנני רואה עכשו את דמות⁻דיוקנה של הויתי למלֹא שעור קומתה, לכל רבוי חליפותיה ולכל מראותיה המתמיהים והמוזרים כשהיא חוזרת ונשנית בצלם תבניתו של אדם נכרי; אי לזאת יכול הוא ידיד להיות נחשב בצדק לאחד ממעשי ידיו המֻפלאים של הטבע.

היסוד השני של הידידות הוא רגש העדינות. אנו קשורים אל בני⁻האדם על⁻ידי כל מיני קשרים שבעולם, על⁻ידי קרבת בשר, על⁻ידי רגש גאון אחד המשׁתּף לנו, על⁻ידי תקוה, על⁻ידי בצע, על⁻ידי תאוה, על⁻ידי שנאה, על⁻ידי רגשות תמהון, על⁻ידי כל מיני מקרים וגלגולי דמוים ועל⁻ידי אותות וסִמנים חיצוניים ודברים מפלים, אבל קשה לנו להאמין, שיהא מצוי באדם אחר כל⁻כך אֹפי, כל⁻כך מעלות⁻רוח, עד⁻כדי שיוכל למשוך את לבנו לאהבה אותו רק על⁻ידי סגֻלה זו בלבד. כלום יכול אדם אחר להיות כל⁻כך נחמד ונעים ואנו כל⁻כך טהורי⁻לב, עד⁻כדי שנוכל להתמַכּר אליו מתוך רגשות הרֹך והעדינות המצוּים בקרבנו? בשעה שאדם נעשה יקר וחביב לי, מיד הגעתי למרום קץ האּשר. בענין זה אני מוצא בספרים רק דברים מעטים מאד, המכֻוָּנים ישר אל תוך תוכו של הלב. ואף⁻על⁻פי⁻כן עלתה בידי למצֹא כתוב אחד, שמן הנמנע ממני שלא להזכירו כאן. המחבר שאני מכוֵּן אליו אומר כדברים האלה: “לאלה האנשים, שאני שַׁיָּך להם באמת, אני מוסר את עצמי בקֹשי ובכבדוּת; אבל לאיש, שאני מסור לו בכל נפשי ובכל מאֹדי, אני מתמכר במדה מועטה ביותר”. מתאוה אני, שתהיינה לידידות רגלים לעמוד עליהן הָכן, אף עינים ולשון נמלצה. עליה להכות שרשים בקרקע בטרם תתנשא לעוף למעלה מן הירח. מתאוה אני, שתהיה לאחד מתושבי האדמה הקטנים בטרם תהיה לכרוב כלול בהדרו. אנו מגנים את העירוני, משום שהוא עושה את האהבה לסחורה. אין היא משמשת אצלו אלא מעשה חליפין של מתנות ושל הלואות שיש בהן משום טובת הנאה; הוא אינו רואה בה אלא יחסי שכנות טובה; עליה לקיֵם מצות בקור חולים ולהחזיק במעטה הפרושׂ על ארון המת בשעת ההלויה; אבל אין הוא משגיח כל⁻עִקר אל הרֹך והעדינות ואל הנדיבות אשר בטיב היחסים שׁלה. אפס אף⁻על⁻פי שמתחת למסכה זו של תגרן אי⁻אפשר לנו למצֹא אלהים, הנה מצד אחר אין אנו יכולים לסלוח גם לפיטן, אם הוא טוה את חוט החזיון שלו טויה דקה יותר מדי ואינו עושה את ענין הרומן שלו יותר ממשי על⁻ידי משלים ודוגמאות, הלקוחים מן המדות הטובות המצויות בחיי החברה כגון מדת הצדק, הדיקנות, אֵמוּן⁻הרוח והחמלה. מתעב אני את מעשה הזִמּה והתֶּבֶל שעושים בשם הידידות, בשעה שמסמנים וקוראים בשם זה לאותם קשרי היחס, שהם דבר שבמודָה ומנהגי העולם. אני מבכר חברת אכרים ורוכלים על⁻פני חברת ידידים לבושים בגדי⁻משי ומבֻשָּׂמים, המפארים את הימים שהם מזדמנים יחד בחגיגות ראוָה, בנסיעה בכרכרות ובסעֻדות בבתי⁻המאכל המֻבחרים. תכלית הידידות היא מסורת⁻התחברות יותר קרובה ונאמנה מכל מיני התחברות שאפשר לו לאדם להכנס בם; יותר אדוקה ונאמנה היא מכל קשרי היחס שאנו יודעים ומכירים אותם מתוך הנסיון. תעודתה להביא עזרה ורוָחה איש לרעהו בכל גלגולי המקרים שבחיים ושבמות. היא טובה ונוחה לימים בהירים בשחקים, למתנות נעימות וטיולים בנאות⁻שדה, אבל טובה ונוחה היא גם לנתיבות חיים מלאות חתחתים ולדרכים קשות, למקרים של שבר אניה, של עניות ורדיפות. היא מוצאה לה חברה בכל מקום ששם מצויה חריפות השכל והתלהבות דתית. עלינו להדר ולפאר איש בעיני רעהו את חֹק צרכי יומו ואת החובות של חיי האדם וליַפּות את הידידות על⁻ידי אֹמץ⁻לב, על⁻ידי חכמה ואחדות. אין היא רשאית לעולם לבוא לידי ירידה ולהֵהָפך לדבר שכיח ומצוי, אלא היא צריכה להיות עֵרָנית, זריזה ומסֻגלת להמצאות וחדושים ולהוסיף יפי⁻קצב וטעם לכל דבר ומעשה, אשר בלעדיה לא היה בלתי אם עבודת⁻פֶּרך גסה.

מן הראוי הוא לומר, שהידידות נצרכת לנפשות אשר תכונת טבען מיֻחדת במינה ויקרה היא מאין כמוה, אשר כל אחת מהן כל⁻כך שקולה ומעֻיֶּנת היא וערוכה ומכֻוֶנת באֹפן נאה כל⁻כך ויחד עם זה כל⁻כך מפֹרשת היא (כי גם בפרט זה, אומר הפיטן, מצריכה האהבה, ששני הצדדים יתלכדו יחד לזוג אחד), עד שהתקימותה של הידידות מציאות חזיון יקר הוא עד⁻מאד. אחדים מאלה, שבעלי נסיון הם במקצוע זה הקרוב אל הלב, אומרים עליה, שאין היא כולה להתקיֵם בכל שלמותה בין אנשים אשר מספרם מרֻבּה משנַים. איני מדַיֵּק כל⁻צרכי בלשוני בדבר התנאים שאני מתנה עם הידידות, אפשר משום שמעולם לא ידעתי רֵעוּת כל⁻כך נעלה כזו שמצויה בין אנשים אחרים. אני מוצא ביותר שעשועים ועֹנג לדמיוני בחוג אנשים ונשים הדומים לבני⁻אלים, הקשורים זה עם זה קשרי יחסים שונים והמבינים איש את רוח רעהו הבנה נשגבה. אבל מוצא אני, שהחֹק הזה של אחד עם אחד אמת ונכון הוא בנדון השיחה שבין הבריות, שאינה אלא השמוש המעשי וההשלמה של הידידות. אל⁻נא תערבב מים במים במדה מרֻבּה ביותר. התערֹבת שבין מים מבחרים גרועה היא במדה לא פחותה מן התערֹבת שבין מים רעים וטובים. אפשר לך לשוחח שיחה מועילה ונעימה עד⁻מאד עם שני אנשים שונים בעתים שונות, אבל אם אך תזדמנו שלשתכם יחד, והנה נבצר יהיה מכם להשמיע אפילו דבור חדש אחד היוצא מן הלב. שנים יכולים לדַבּר ואחד יכול לשמוע, אבל שלשה אינם יכולים להשתתף כאחד בשיחה שהיא כֻלה אמת ונכוחה ושנובעת מעמקי הלב. במסִבּת חבורה נאה אי אתה רוֹאה מעולם, ששני אנשים היושבים משני עברי השלחן יהיו משוחחים ביניהם שיחה שכזו, שהם משוחחים בשעה שאתה עוזב אותם לנפשם. במסִבּת חבורה נאה משקיעי היחידים את הפניות העצמיות שלהם לתוך הנפש הצבורית, המבליעה אל קרבה הבלעה גמורה את ההשגות וההכרות השונות של בני החבורה כֻלה. פה אין מקום כל⁻עִקר ליחסים הפרטיים שבין רֵעַ לרֵעַ ולא למעשי חִבּה שבין אח לאח, שבין אח לאחות ושבין איש לאשתו. כאן יכול לדבר רק מי שיודע לְכַוֵּן לדעה ולמחשבה הכללית של החבורה כֻלה, ולא מי שהוא מצמצם את עצמו צמצום צר בתחום מחשבתו הוא. אבל הסכם זה לדעת הכלל, המצֻוֶּה ועומד מפי ההגיון הישר, משבית את החֵרות הנעלה של שיחה רוממה ונשגבה, הדורשת ששתי נפשות תתמזגנה יחד התמזגות גמורה ותהיינה לנפש אחת.

אפס אין שני בני⁻אדם עלולים לבוא לידי יחסים יותר פשוטים בין איש לרעהו רק משום שנשארו זה עם זה ביחידות. אלא שהקִרבה הנפשית היא היא הקובעת איזה שני בני⁻אדם עלולים להדבק זה בזה. אנשים שאין ביניהם קרבת נפש ממציאים איש לאחיו רק מעט נחת⁻רוח; לעולם לא יוכלו לשער את הכחות הכמוסים והטמירים האצורים בכל אחד מהם. אנו מדברים לפעמים על⁻דבר כשרון גדול של שיחה עם הבריות, כאִלו היה כשרוֹן זה סגֻלה מיֻחדת המצויה באנשים מועטים. השיחה אינה אלא יחס חולף ועובר – ולא יותר מזה. יש אדם, המפֻרסם בעֹמק שכלו ובמתת דבורו הנאה, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין הוא יכול לדַבּר דבר אל בן⁻דודו או אל דודו. אלה הדנים אותו לחובה על שתיקתו זו אין להם שום טעם ונִמוק על כך, והרי הדבר דומה כאִלו היו מגנים את האורלוגין של חמה בשביל שאין הוא מכַוֵּן את השעה בצל, בחמה יְכַוֵּן האורלוגין את השעה בדיוק. וגם אדם, זה בבואו בין אנשים המבינים את מחשבתו ונהנים ממנה, מיד תשוב אליו מַתּת הדבור שלו.

לצֹרך ידידות נצרכת אותה המדה האמצעית היקרה שבין הדומה ואינו דומה, מדה המעוררת בכל אחד את הרגשת הכח וההסכם המצוּים בצד השני. מוטב שאשב בדד וגלמוד עד קץ העולם מהיות לי ידיד העובר במאמר פיו או במבט עיניו את גבולות הסימפטיה האמתית שלו. גם רוח הנִגוד וגם ההתרפסות גורמות לי מפח⁻נפש כאחת. אַל⁻נא יחדל ידידי אפילו רגע אחד מהיות מה שהוא בעצם מהותו והויתו. העֹנג האחד, שאני מתענג על היותו לי, נובע מתוך אותה ההכרה, שמה שאינו שלי – שלי הוא. תועבת נפשי היא, אם במקום שצפיתי לראות סיוע אמיץ, או לכל⁻הפחות התנגדות אמיצה, שם אני מוצא מין דַּיסה של פשרות ווִתּורים. מוטב שתהיה לצנינים בצדו של ידידך מהיותך לו לבת⁻קול. אחד התנאים של ידידות נעלה הוא היכֹלת לשהות ולהתקיֵם בלעדיה. חובה נשגבה זו מַצריכה כשרונות גדולים ונשגבים. מן הצֹרך הוא, שיהיו קיָמים שנַים גמורים לַאֲמִתָּם בטרם יהיו השנים האלה לאחד גמור לַאֲמִתּוֹ. הבה תהיה הידידות לאגֻדה של שתי נפשות בעלות תכונות עצומות ומכריעות, הצפויות ונשקפות אשה לרעותה והמטילות פחד אשה על רעותה, בטרם תכירנה את הצד השוה העמֹק, אשר מבעד לכל החלוקים וההבדלים האלה מצרף ומאחד אותן יחד.

רק מי שנדיב⁻רוח הוא כדאי והגון הוא לחַבְרוּת שכזו; מי שמאמין ובטוח, שגדֻלת⁻הנפש וטובת⁻הלב מתן⁻שׂכרן בצדן לעולם; מי שאינו נמהר לשנות את מהלך מזלו, אַל⁻נא יבקש לשנות את סדרה הטבעי של הידידות. תן לו ליהלום את תקופות העתים הנצרכות לו לגִדולו, אף אַל⁻נא יעלה על לבך להחיש את לדתו של אותו הדבר, אשר מטבעו נצחי הוא. הידידות דורשת, שיהיו מתיחסים אליה מתוך רגש דתי. אנו רגילים לדַבּר על בחירת ידידים לנו, אבל ידידים נבחרים מאליהם. מקום חשוב בבחירה זו נוטל רגש הכבוד. ראה נא את ידידך כראות מחזה מלא מוסר הַשְּׂכֵּל. אכן אמת הוא, שמצוּים בו מעלות ויתרונות, שאינם שלך ושאי⁻אתה יכול להוקירם, אם זקוק אתה לקרבו ולדבקו אליך דבקות יתרה. עמוד מן הצד; תן למעלות וליתרונות האלה מרחב⁻ידים; תן להם מקום להתנשא ולהתרחב. כלום ידיד ורֵע אתה לכפתורי בגדו של ידידך או למחשבה שלו? ללב נעלה ישאר הידיד לעולם איש נכרי וזר באלפי פרטים קטנים, לבעבור יוכל להתקרב קרבה יתרה אל תוך קֹדש⁻הקדשים הגנוז בלב זה. הניחה לנערים ולנערות לראות את הידיד כקנין⁻בעלים, שנהנים ממנו הנאה קצרה ומשַׁכּרת את החושים, תחת לבקש בה תועלת ממין נשגב ומעֻלה ביתר.

הבה נקנה לנו את זכות⁻הכניסה לתוך תחום היחסים הזַכּים האלה מתוך נסיון ארֹך. למה לנו לחַלל נפשות נדיבות ויקרות בהתפרצנו אל תוכן, מבלי אשר נקראנו? למה לך לדרוש בכל תֹּקף מאת ידידך להכנס עמך לתוך יחסים אישיים נמהרים? למה לך ללכת אל ביתו ולהכיר לדעת את אמו ואת אחיו ואת אחיותיו? ולמה לך לבקש, שיהא מבקר אותך בביתך אתה? כלום יש ממש בדברים האלה לצֹרך ברית הנפשות שלנו? הרף ממשמוש⁻ידים זה ומשריטת⁻צפרנים זו. תן לו לידידי להיות לי רוח ולא בשר. מַלְאָכוּת, מחשבה, תם⁻לבב, מבטי עינים – הנה את אשר אני מבקש ממנו, אבל לא חדשות, לא נזיד⁻דברים בעניני פוליטיקה. פטפוטי מלים ודברי חן ונמוס הנהוגים בין השכנים יכול אני לשמוע מפי בני⁻לויה פחותים ממנו. כלום אין חברת ידידי צריכה להיות חזון פיוטי, טהור, עולמי ונשגב כמו הטבע עצמו? כלום צריך אני להרגיש, שהקשר שביני ובינו חֻלין הוא לעֻמת אותה רצועת⁻העב הנרדמת על⁻פני אֹפק השמים, או לעֻמת אותם הדשאים המתנודדים, אשר פלג מפכּה ומתפַּתּל ביניהם? אַל⁻נא נשפיל את הקשר הזה, כי⁻אם נעלה ונרומם אותו לידי מדרגת חזיונות הטבע האלה. עין נעלה זו, אשר מבטה מכריע את הכל, תפארת גאיונה זו, אשר בחזות⁻פניו ובעלילותיו של הידיד, אינן פוגעות בך, בכדי לזלזל בך ולמעט את דמותך בעיניך, אלא להפך, עליהן לחזק ולרומם אותך. הערֵץ⁻נא את יתרונותיו; אל תזלזל אפילו במחשבה אחת ממחשבותיו, אלא כנס את כֻּלן והשמיע אותן. שמור את ידידך כעין צד אחר שבך, כעין השלמת מהותך. לעולם יהא לך מעין צר ואויב נאה שלך, שאי⁻אפשר להכריע אותו ושראוי להיות מכֻבּד ביראת הכבוד, אבל לא בריה שנוהגים בה מנהג יחסים מצוּים וטפלים, אשר עד⁻מהרה הם נעשים צרים לאדם להתכַּנס בהם והוא זורק אותם הצִדה. ברק צבעי הַלֶּשֶׁם, זהרי היהלום אינם נראים לעין, כשהיא קרובה אליהם יותר מדי. אל ידידי אני כותב מכתב וגם ממנו אני מקבל מכתב. דבר זה קטן בעיניך. אבל לי מספיק הוא. זוהי מִנְחת⁻רוח, אשר הגונה וראויה היא לו לְתִתָּהּ, ולי הגונה וראויה היא לקַבְּלה. אין בה משום זלזול וחִלול הכבוד לכל אחד מאתנו. הלב נכון לבטוח ולתת אמון בטורי המכתב החמים יותר משהוא בוטח בלשון, בדבור⁻פה, והרי הוא מסֻגל להערות בהם דברי נבואה על⁻דבר חיי⁻אדם יותר נשגבים ואלהיים במדה יתרה מכפי שהכריזו על זה כל סופרי קורות עלילות הגבורים אשר מעולם.

הֱוֶה מכבד ומוקיר את חֻקי החַבְרוּת והרִעות הקדושים האלה במדה שכזו עד⁻כדי שלא להזיק את פִּרחהּ כליל היֹפי על⁻ידי צפיתך, שאתה מצפה בקֹצר ⁻רוח, שימהר להתפתח. עלינו להיות שַׁיכים לעצמנו בטרם נוכל להיות שַׁיכים לאחר. לפי המשל הלטיני מוצא אתה במעשה הפשע שאתה עושה לכל⁻הפחות ספוק נפש זה, שאתה יכול לדבר עם שֻׁתּפך למעשה כאל אדם בגילך כערכך. Crimen quos inquinat, aequat לאלה האנשים, שאנו מעריצים ואוהבים אותם, אין אנו יכולים להתיחס מתחלה מתוך התגלות לב שכזו. אולם הַמְּעֻוָּת היותר קטן אשר בהתאפקות ובכבישת⁻הרוח מקלקל לפי⁻דעתי את כל שורת היחס כֻּלו. אי⁻אפשר הדבר, שיהא קים בין שתי נפשות הסכם גמור ושתהיינה מכבדות זו את זו, כל זמן שבשיחה שביניהן אין האחת נראית בעיני חברתה כעולם מלא.

דבר שהוא כל⁻כך גדול ונעלה כהידידות עלינו לשאת בקרבנו באותה המדה של רוממות⁻הרוח, שאנו מסֻגלים לה. הבה נהיה שותקים ומחרישים, ואזננו תקשיב את לחש האלים. הבה נמנע את עצמנו מלהתערב בדבר. מי כופה אותך לשקול בדעתך את הדברים, שעליך לדבר אל הנפשות המֻבחרות, או איך לדבר אליהן? אחת היא עד⁻כמה מחֻכּם, עד⁻כמה מלא חן ונֹעם יהיה הדבר היוצא מפיך. יש מדרגות אין⁻מספר של סכלות ושל חכמה, ואם דבר יוצא מפיך לשם הדבור בלבד ולשם אמירה סתם, הרי זה מעשה שאינו הגון מצִדך. חכה עד שלבך ידַבּר בקרבך. חכה עד שהמֻכרח והנצחי יתקפך בכל כחו ויכריעך, עד שהיום והלילה יפתחו את שפתיך ויביעו אֹמר. שכר הצדקה – צדקה; ואם רוצה אדם, שיהיה לו ידיד, אין דרך אחרת לפניו, אלא שיהיה הוא עצמו ידיד. מתוך שאתה נכנס אל ביתו של אדם, אִי אתה מתקרב אליו קרבה יתרה. אם אין הוא דומה לך, הרי נפשו תמהר להתעופף ולהתסלק מפניך, ולעולם לא יעלה בידך לראות את עיניו מביטות עליך הבטה נכונה. אנו צופים ומשגיחים אל הנפשות היקרות והנעלות מרחוק והן דוחות אותנו מעל פניהן מהן והלאה; למה לנו אפוא להתפרץ אליהן? באחור זמן – באחור זמן מרֻבּה – אנו באים לידי ההכרה, ששום הכנות, שום המלצות טובות, שום מנהגים או הרגלים של החברה אין בכחם לכונן בינינו ובין הנפשוֹת הללו אותם היחסים שאנו מבקשים ושואפים אליהם, – מטרה זו אינה מֻשׂגת אלא מתוך הֲרָמַת הטבע שבקרבנו לידי אותה המדרגה עצמה, שהן שרויות עליה; ורק אז נוכל להִפגש ולהתלַכּד יחד כמים הנפגשים במים; אבל אם לאחר זה שוב לא נפָּגש עמן, אות הוא, שאין אנו צריכים להן, משום שעצמותן שלהן היתה לעצמותנו אנו. לאחר בחינה ובדיקה אתה מוצא, שהאהבה אינה אלא מעלותיו ויתרונותיו של אדם, הנאצלים ומשתקפים בבני⁻אדם אחרים. יש שהיו בני⁻אדם מחליפים לפעמים את שמותיהם בשמות ידידיהם, כאלו היו רוצים לכַוֶּן בזה, כי כל אחד מהם היה אוהב בידידו את נפשו שלו עצמו.

ככל אשר רמה ונשאה היא הבחינה שאנו דורשים מאת הידידות, כן קשה הוא, כמו שמובן מאליו, לקיֵם אותה במעשה, להגשים אותה בבשר⁻ודם. אנו מהלכים יחידים ובודדים בעולם. ידידים כאלה שאנו מבקשים אינם אלא חלומות ויצורי הדמיון. אבל תקוה נשגבה משעשעת תמיד את הלב המלא אמונה, שבאחד המקומות, באחת הפִּנות האחרות שבמלכות העולם מצויות באותה שעה נפשות, הפועלות, נלחמות ומתענות, והן הן מסֻגלות לאהוב אותנו ואנו מסֻגלים לאהוב אותן. אנו יכולים רק לברך את עצמנו בזה, שהתקופה של אי⁻הבגרות, של מעשי⁻שטות, של שגיאות ושל דברים שצריך להתבַּיֵּש מפניהם חלפה ועברה עלינו כשהיינו שרוים בבדידות, ולאחר שנהיה לאנשים גמורים נוכל לחבק ידי גבורים בידי גבורים. מֻזהרים ועומדים אתם מפי הנסיון שעבר עליכם בחיים, לבלתי כרות ברית ידידות עם אנשים פחותים, שאין מקום בקרבם לשום ידידות, קֹצר⁻רוחנו מדיח אותנו לבוא במסורת אגודה, אשר אין אלהים שישים את עינו עליה לטובה. מדי הוסיפך ללכת בכל עֹז בדרכך המיֻחדה לך, הנה אם גם מאַבּד אתה דבר מועט, סופך שאתה רוכש לך רכוש רב. אתה מביא את עצמך לידי מעמד שכזה, שיחסים של שקר לא יוכלו להגיע עָדיך ולנגוע בך, והנך מושך אליך את הבכורים שבעולם – אותם בני⁻העליה יחידי הסגֻלה, אשר רק אחד או שנים מהם מתהלכים בממלכת הטבע בבת⁻אחת, ואשר הגדולים המצוּים בשוק החיים אינם לעֻמתם אלא רוחות או צללים.

אכן אוֶלת היא מלפנינו, כשאנו מתיראים לעשות את קשרי הידידות שלנו רוחניים ביותר מפני הסכנה, שמא נאבד מתוך כך איזו אהבה טהורה ואמתית. כל תקון, שאנו מתקנים את ההשקפות הרגילות ומצויות אצלנו בסיועה של ההסתכלות הפנימית שבקרבנו, מֻבטחים אנו, שהטבע יקיֵם אותו אל⁻נכון גם כלפי חוץ, ותמורת אותה השמחה, שהוא שולל מאתנו למראית⁻עין, השב ישיב לנו שמחה אחרת, הגדולה ונעלה ממנה. הניחו לנו להרגיש, אם אך אנו רוצים בכך, את הפרישות ואת הבדידות הגמורה של האדם. אנו בטוחים, שהננו נושאים את הכל בלבנו אנו. אנו הולכים לאירופה, או נגררים אנו אחר אנשים ידועים, או קוראים אנו בספרים מתוך אמונה אינסטינקטיבית, שהמעשים האלה יעוררו ויוציאו לאור את כל מה שאנו נושאים בקרבנו ויגַלו לפנינו את עצמותנו אנו. אבל כל זה אינו אלא מין קבצנות ודקדוקי עניות. האנשים, שאנו רודפים אחריהם, כמונו הם; אירופה אינה אלא מלבוש נושן ובלה של אנשים שכבר מתו והלכו לעולמם; והספרים אינם אלא רוחות המתים האלה. הבה נזרה הלאה עבודת⁻אלילים זו. נסתַּלק⁻נא מן הקבצנות הזאת. הבה נאמר גם לידידינו היקרים ביותר: “לכו לשלום!” ונעיז להם פנים באמרנו: “מי אתם? הניחו לי, אינני רוצה עוד להיות תלוי בדעת אחרים”. הוי אחי! האֻמנם אינך רואה, שאנו נפטרים כה זה מזה רק בכדי לשוב ולהִפגש יחד על מדרגה יותר גבוהה ובכדי שנהיה שיָכים זה לזה במדה יתרה, מתוך היותנו שיָכים במדה יתרה לעצמנו אנו? ידיד אינו אלא ראש של יאַנוּס: הוא נשקף אל העבר ואל העתיד. הוא הנהו הילד, אשר נולד לכל שעות ימי חיי שכבר חלפו ועברו, נביא השעות הבאות והמבַשר את ביאתו של ידיד יותר נעלה.

ולפיכך אני נוהג בידידַי כמו שאני נוהג בספרַי. רוצה הייתי, שיהיו מצוּים בידי בכל מקום ובכל עת, אבל רק לעתים רחוקות אני משתמש בהם. עלינו לסגל לנו חברה על⁻פי התנאים הנאותים לנו ולקרב אותה או להרחיקה מעלינו בשביל הסבה היותר קלה. אין ביכלתי להרבות שיחה עם ידידי. אם אדם גדול הוא, הרי הוא מעלה אותי לידי גדֻלה שכזו, עד שאיני יכול לזלזל בעצמי לשיח שיחת חֻלין. בימים נשאים ונעלים הרהורי נבואה ורגשות חזון מרפרפים לפנָי על כִּפת השמים. ואז אנוס אני להתמכר אליהם. אני מכוֵּן את לבי להשיג אותם ולעמוד עליהם. רק מתירא אני פן יעלמו ממני, בהעמיקם לשקוע ברקיע השמים, אשר עתה הם מזהירים על פניו אך בדמות רצועת⁻נֹגה יותר מבהיקה. ולפיכך, אף⁻על⁻פי שמוקיר אני את ידידַי, אין אני יכול לסַפר עמם ולחקור את חזיונותיהם, מפני החששה שמא יסתלקו ממני חזיונותי אני. אין ספק בדבר, שהייתי מוצא מעין אותה קורת⁻הרוח, שאדם מוצא בחברת בני⁻ביתו, אִלו הייתי מסתלק מן החפוש הנשגב הזה, מן האסטרוֹנומיה הרוחנית הזאת, או ממֶחקר⁻כוכבים זה, והייתי יורד אליך ונכנס עמך ביחסי סימפטיה חמים; אבל יודע אני אל⁻נכון, שאז נטל יהיה עלי להתאבל על אלהי האדירים אשר סרו ממני. אמת הדבר, אפשר שבעוד שבוע אהיה שרוי במצב⁻רוח מדכּא, כשתהא יכֹלת גמורה בידי לעסוק בענינים אחרים; ואז אהיה מצטער על אשר אבדה לי אותה הספרות החיה הנובעת מקרב רוחך ואהיה מבקש, שתהיה נמצא שוב על⁻ידי. אבל אם בוא תבוא אלי, אפשר שתמלא את רוחי רק בחזיונות חדשים, לא בך בעצמך, כי⁻אם בקרני⁻הזֹהר היוצאות ממך, ושוב לא אהיה מסֻגל להתרועע ולשוחח עמך, כשם שלא הייתי מסֻגל לכך עד⁻עתה. בדרך זו אני רוצה להיות מכיר טובה לידידי בעד התרועעותם זו עִמי, החולפת ועוברת עד מהרה. רוצה אני לקבל מהם לא מה שיש להם, אלא מה שהנם על⁻פי מהות עצמותם. הם יתנו לי מה שבאמת אין בידם לתתו לי, אלא מה שהוא שופע ונאצל מקרבם. אבל הם לא יתאמצו למשכני ולקשרני אליהם על⁻ידי יחסים, שאינם דקים וטהורים למדי. אנו נִפָּגֵש יחד כאלו לא נפגשנו ונִפָּרֵד איש מאחיו כאלו לא נפרדנו.

בימים האחרונים באתי לידי ההכרה, שיכול אדם להיות הוגה רגשי ידידות נעלה לחברו, מבלי אשר חברו זה ישיב לו תחתה ידידות שכמותה, שדבר זה בגדר המציאות הוא במדה יתרה מכפי שדמיתי זאת קֹדם לכן. למה לי לעַנות את נפשי במחשבת תוגה, כי לבו של המקַבּל צר מהכיל את רֹב הטובה, את שפע הידידות שאני משפיע עליו? מעולם אין השמש מצטערת על כך, שרֹב קרניה מתפּשטות ואובדות לבטלה במרחקים כפויי טובה ורק חלק מִצער מהן יורד ונופל על כוכב⁻הלכֶת, החוזר ומקרין אותן. הבה תשפיע רוממות נפשך פעֻלה מחנכת על בן⁻לויתך הקשה וקר⁻הרוח. אם אינו נוח לקבל השפעה שכזו, מיד יסתלק מלפניך; אבל אתה תתגדל ותרומם מתוך הזֹהר המצוי בקרבך ולא תוסיף עוד להיות רֵע ועמית לשקצים ורמשים, אלא תמריא עוּף ומְאוֹר זיוך יהא מבהיק בין אלי מרום. אהבה, שאין גומלים אהבה תחתיה, נחשבת לאסון. אבל אדם גדול רואה ומכיר על⁻נקלה, כי אין לך אהבה שאין מתן⁻שכרה בצדה. אהבה נאמנה מתנשאה למעלה מן הנושא שאינו הגון שלה ושרויה בתוך העצם הנצחי ומחבקת אותו, ובשעה שהמסֵכה העלובה של הנושא שלה מתפוררת, אין היא מתעצבת על זה, אלא היא מרגישה רְוָחָה בהשתחררה ממעמסה רבה וכבדה שכזו של עפר אדמה ורקבון, ומתוך בטחה יתרה מרגישה היא, שהנֵה בת⁻חורין ואינם תלויה בדעת אחרים. אפס הדברים האלה קשים לאמרם, מבלי לבגוד בעצם הויתו וטיבו של היחס. מהותה של הידידות היא שלֵמות היחס, נדיבות⁻רוח גמורה ואֵמון. אין היא צריכה לחשוש ולדאוג מפני חדלון והפסד. היא מתהלכת את הנושא שלה כאת אלהים, לבעבור תוכל לתת כבוד אלהים לשתי הנפשות שהיא מאַגדת יחד.

מה זכות יש לו לאדם שכמוני לכתוב על הפקחות, אשר רק מדה זעומה ממנה עלתה בגורלי, וגם מעט זה ממין שלילי הוא? כל פקחותי מצטמצמת רק במעשה השתמטות והסתלקות ולא במעשה יצירה של אמצעים ותחבולות. לא שיָט אמן אנוכי, היודע לפלס את אניתו בתבונה, אף מחֻסר אנכי את הכשרון לתקן פרצות תקון נאה. אין בי הכשרון להוציא את מעותי בחריצות ובתבונה, אף לא חכמה יתרה לכלכל את עסקי המשק שלי כשורה, ומי שרואה את גני, משער, שבודאי יש לי עוד איזה גן אחר. אבל אוהב אני את הדברים שבמעשה ושונא אני כל חֲלַקְלַקּוּת וכל עמידה רופפה ואת בני־האדם, שאין בהם דעת והכרה. ולפיכך רשאי אני לכתוב על הפקחות, כשם שאני רשאי לכתוב על השירה או על הקדֻשה. שהרי כשם שאנו כותבים מתוך הנסיון שנתנסינו בו, כך אנו כותבים מתוך רוח־הקֹדש ומתוך הערעור שאנו מערערים על דבר. בנוהג שאנו מתארים את המדות והתכונות שאינן מצויות בנו. דרכו של הפיטן להעריץ אדם כביר־מרץ ובעל תחבולות; דרכו של הסוחר לחַנך את בנו, שיהא כהן דת או פרקליט בבית־דין; ובכל מקום שאתה רואה אדם, שאינו מזחוחי הדעת או מאוהבי עצמם, אתה מוצא את מה שיש בו לא באותו הדבר שהוא משַׁבּח. ועוד טעם אחר לדבר, מפני מה אני רואה צֹרך לעצמי לדון בענין זה: ספק גדול הוא, אם מן היֹשר הוא מצדי שלא לְכַוֵּן לעֻמת דברי־המליצה הנאים, שדברתי לעיל על האהבה ועל הרֵעות, דברי־חֻלין פשוטים מהם על ענין כגון הפקחות, ושלא להודות דרך־אגב, שאמנם חובתי כלפי החושים חובה ממשית ומתמדת היא.

ואמנם אין הפקחות אלא מעלה יתרה ממעלות החושים. היא משמשת מדע החזיונות של מראית העין. היא הפעֻלה היותר חיצונית של החיים שמלפנַי ולפנים. היא האלהים החושב מחשבות בשביל הבהמה הנבערת מדעת. היא מביאה לידי תנועה את החֹמר על־פי החֻקים המֻטבעים בחֹמר. כשהיא מבקשת את בריאות הגוף, הרי היא מְכַוֶּנֶת את פעֻלתה לפי התנאים הגופניים, וכשהיא שוקדת על בריאות הנפש, הרי היא מכַוֶּנֶת את פעֻלתה לפי חֻקי הרוח והשכל.

עולם החושים עולם של מראות וחזיונות הוא; אין הוא קיָם בפני עצמו, אלא יש לו תכונה סִמבולית; ופקחות אמתית, אשר כל־עִקרה אינה אלא חֹק המראות והגלוים החיצוניים, תעודתה להכיר, שיחד עמה פועלים עוד חֻקים אחרים פנימיים ושתשמישה אינו אלא תשמיש של עזר וסיוע; יודעת ומכירה היא, שתחום פעֻלתה מצֻמצם רק בגבולות השטח החיצוני של הדברים ולא במרכזם. הפקחות יש בה מן השקר בשעה שהיא מֻפרשת ומֻבדלת בפני עצמה. אבל כשרה היא כדת וכמשפט בשעה שהיא משמשת היסטוריה טבעית של הנפש, שהתגשמה בגוף האדם, בשעה שהיא מגַלה לעין את כל היֹפי של החֻקים, הפועלים את פעֻלתם בתוך התחום הצר שנתיַחד לחושים.

בענין דעת העולם והכרתו אתה מוצא כל מיני מדרגות של כשרון התפיסה. לצֹרך התכלית שלפנינו באותה שעה די לנו להורות על שלוש מהן. כת אחת של בני־אדם חיה לשם התועלת שהיא מפיקה מזה, שבעִקרו אינו אלא סמל, וחושבת את הבריאות ואת העֹשר לקנין שאין למעלה ממנו. כת שניה מרחיבה את תחום חייה מעבר לגבולות המטרה הזאת וחיה לשם היֹפי שבסמל; על כת זו מתיחס הפיטן, האמן, חוקר־הטבע ואיש־המדע. כת שלישית מציגה לה אתּ מטרת חייה מחוץ לגבולות היֹפי שבסמל וחיה לשם היֹפי שבעצם הדבר המכֻוָּן בסמל; זוהי כת החכמים. בני הכת הראשונה בעלי סברה ישרה הם; בני השניה – בעלי טעם הם; ובני השלישית – בעלי השגה והסתכלות הם. פעם אחת במרוצת ימים רבים עובר האדם דרך כל המדרגות של המראות והחזיונות ומכיר הכרה ברורה את הסמל המשמש בעולם ומתענג עליו; ואז רואה הוא בעין בהירה את כל יפיו ותפארתו, ובנטותו את אהלו על האי הַוֻּלְקַנִי הקדוש הזה של הטבע, סופו שהוא מסתלק לבנות עליו בתי דירה לישיבת קבע וממגורות לתבואה והרי הוא כורע ומשתחוה לפני האל הנערץ בגבורה ותפארת, המתגלה לעינו מתוך כל הסדקים והפרצים שבאותו האי.

העולם מלא משלים ועלילות ורמיזות של פקחות פחותה ושפלה, אשר כל־עִקרם אינו אלא הערצת החֹמר, כאלו לא היו בנו סגֻלות אחרות חוץ מחוש הטעם, הריח, המשוש, הראיה והשמיעה; פקחות זו מעריצה את דעת הרבים ומעולם אין היא משַׁתפת את עצמה בין המנדבים, מעולם אין היא נותנת כלום ומקרה יקר הוא שהיא מַלוה דבר, ולרגלי כל הצעה ומזמת־מפעל שואלת היא רק שאלה אחת: “מה תועלת בדבר? היתן לחם לאכול?” פקחות שכזו היא מחלה כעין מחלת הִתְקַשּׁוּת העור, המביאה לידי הריסות אברי החיים שבגוף. אבל התַּרבות, המגלה את מקור מוצאו הנעלה של עולם החזיונות הנראים לעין ואשר תכלית שאיפתה היא שכלול האדם והשתלמותו, מורידה את כל דבר, חוץ מן הבריאות וחיי הגוף, לידי מדרגת אמצעים, המשמשים להשגת המטרה הזאת. היא רואה ומכירה, שאין הפקחות כשרון בפני עצמו, אלא היא משמשת רק שמה של אותה החכמה והמדה הטובה, שיש לה עסק עם הגוף וצרכי הגוף. אנשים בעלי תרבות דרכם בכך להרגיש ולדַבר באֹפן שכזה, כאלו עשירות מֻפלגת, התקימותה של איזו תקנה אזרחית או חברתית חשובה, השפעה אישית נעלה, מדת הנהגה מלאה חן ומטילה מָרוּת אינן אלא משמשות ידים מוכיחות רבות־ערך על כחה וגבורתה של הרוח. אבל אם מאבד אדם את שווי־המשקל שלו ומתמכר לעסק או לתענוג לשם עצמם, הרי אפשר שאופן טוב או יתד הנהו במכונה הכללית, אבל אין הוא אדם בן־תרבות.

פקחות כוזבת, העושה את החושים עִקר ותכלית ההויה, אֵל אדיר היא בעיני השוטים ורַכּי הלב ודרכה לשמש נושא הענין שבכל קומידיה. לצנותו של הטבע הִיא ולפיכך משמשת היא ענין של לצנות גם ביצירות הספרות. פקחות לאמִתה מצמצמת ומגבלת סֶנְסוּאַלִּיסמוּס פרוץ שכזה, משום שהיא נוטה להאמין, שיש הכרת עולם אחר, עולם פנימי וממשי. וכיון שעמדנו על הכרה זו, הרי חקר סדרי העולם וגלגולי המעשים ומקרי העתים, הנעשה בעיון ומתוך ההשגה הברורה, שאין להם אלא ערך פחות ומשֻעבד, שכרו מרֻבּה במדה שאין למעלה ממנה. כי הויתנו אנו, אשר למראית עין כל־כך קשורה ואחוזה היא בממלכת הטבע, בשמש ובמחזורי הלבנה ובתקופות שהם מסַמנים, – כל־כך תלויה היא בתנאי האקלים והארץ, כל־כך נוחה היא להיות חשה ומרגישה בטובה או ברעה הסוציאלית, כל־כך להוטה היא אחר ההוד והתפארת וכל־כך עשויה היא להתרגש מן הרעב, מן הקֹר והמחסור, ־ קוראה ולומדת מתוך הספרים האלה את כל ראשית למודיה.

אין הפקחות מהלכת אחורי הטבע ואין היא שואלת מאין מוצאו. היא מקבלת את חֻקי העולם, שקיום האדם תלוי בהם, כמו שהם, ונוצרת את החקים האלה, כדי לֵהנות מן הטוב האצור בהם. הוא מתחשבת עם המקום והזמן, עם האקלים, המחסור השֵׁנה, עם חֹק הפּוֹלַרִיּוּת, עם הגִדול והמיתה. היא צופה ורואה, שבכדי לתת קצב וצבא חליפות לקיומו של אדם מצדי צדדים סובבים שם השמש והירח, – שני הדיקנים הגדולים שברקיע השמים; וכאן מֻטל חֹמר עקשן, שאינו רוצה לזוז זיז כל־שהוא ממנהגו הכימאי. הנה לפניה בדור, אשר סדרים קבועים בו, אשר לארכו ולרחבו פועלים חֻקי הטבע והנחלק ומסֻיָּג מבחוץ לאחֻזות קנין ונחלות בתֹקף חֻקי האדם, המטילים הגבלות ואסורים על התושב הצעיר של כדור הכוכב הזה.

אנו אוכלים מן הלחם הגָדֵל בשדה. אנו חיים על האויר, הממַלא את כל החלל אשר מסביבנו, ואנו כלים ונספים על־ידי האויר, כשהוא חם או קר יותר מדי, כשהוא יבש או לח יותר מדי. הזמן, אשר למראית עין כל־כך ריק הוא ואינו נִתּן להתחלק ורוח אלהים שרויה עליו בהופעתו ומרוצת מהלכו – אנו קורעים ומרסקים אותו קרעים קרעים לקטנות ולדברים של מה בכך. הרי לדוגמא דלת, שצריך לצבוע אותה, או מנעול, שצריך לתקנו. יש לי צֹרך בעצים, או בשמן, או בקמח, או במלח; ובביתי עשן או חש אני בראשי; או יש שאני צריך לשלם מסים, או שיש לי עסק עם אדם קשה־לב ונבוב־מח; או שנזכר אני מתוך צער בדבור של עלבון או שאינו נאות שנאמר לי – על כל הדברים האלה ועל כיוצא בהם אנו מבלים שעות משעות חיינו. כך גרם מזלנו, שאי־אפשר לו לקיץ בלי זבובים שלו; כשאנו מתהלכים ביער, אנו מפקירים את בשרנו למאכל היתושים; כשאנו הולכים לדוג דגים, אנו צריכים להיות מוכנים לכך, שבגדינו יתלחלחו במים. ועל כל אלה הוסיף את האקלים, המשמש מעצור גדול לאנשים בטלנים: כמה פעמים אנו מחליטים, שלא להשגיח במזג האויר, ואף־על־פי־כן אין אנו פוסקים מלראות בעבים ובגשמים.

הרבה לֶקח אנו מפיקים לעצמנו מתוך הנסיונות־שבקטנות האלה, הגוזלים את שעות ימינו ושנותינו. הקרקע הקפוא וארבּעה חדשי שלג בשנה עושים את תושב האזור הצפוני הממֻזג יותר חכם וזריז מתושב הארצות החמות, המתענג על בת־הצחוק הנצחית של הטבע הטרוֹפּי. יושב האי פולינזיה יכול לשוטט ולהתהלך כל היום כֻּלו באי מושבו כאות נפשו, בלילה יכול הוא לישון על מחצלת תחת כפת השמים, ובכל מקום שצומח עץ תָּמר, שם ערך לו הטבע שֻלחן לארוחת־הבֹּקר, בלי תפלה ובקשה מצדו. בן הצפון שלא לרצונו יושב בית הוא. עליו לבשל, לאפות, למלוח ולשמור את מזונו מקלקול ולהכין לו עצים ופחמים, אבל מכיון שכך דרכה של העבודה, שאי־אפשר לה לנוע אפילו תנועה כל שהיא, מבלי לסַגל לעצמה הכרה חדשה בטיב הטבע, ומתוך שהטבע לכל אותותיו ומופתיו מקור שאינו פוסק הוא, לפיכך תושבי ארצות האקלים שלנו עלו תמיד בעֹז כחם על תושבי הדרום. כך דרכו של העולם, שאדם היודע דבר אחד, אי־אפשר לו מעולם לדעת דבר אחר ידיעה מעֻלה ביותר. מי יתן והיו לו השגות מדֻיָּקות. אם יש לו ידים, הבה יעבוד; אם יש לו עינים, הבה ימוד ויבחין בין דבר לדבר; הבה יקבל ויאצור כל עובדה במקצוע הכימיה, תולדות הטבע והכלכלה. ככל אשר ירבה לסגל לו את הקנינים הללו, כן ימעט בו החפץ לקמץ בהם. הזמן מזמין תמיד לפני האדם מקרי כֹשֶר, כדי לגלות על ידם את הערך הפנימי של העובדות. מדה ידועה של חכמה כרוכה בעקב כל פעֻלה טבעית ותמימה. אדם יושב־בית, אשר צלצול השעון של בית־המבשלים והשירות שמזמרים לו העצים הבוערים באח נעימים לו מקול המוסיקה, מוצא לו קֹרת־רוח ותענוגות, אשׁר האחרים אינם רואים אותם אפילו בחלומם. השמוש באמצעים לצֹרך תכליות ידועות מנחיל לו לאדם נצחון וגורם לו לשורר שירי נצחון בעבודתו באחֻזה או בחנות שלו במדה לא פחותה מאשר בטכסיסי עלילות מפלגה מדינית או במערכות מלחמה. בעל־הבית זריז ממציא שיטה נאה ומעֻלה בסדור עצים לתוך הדיר, או בכנוס פֵּרות הבציר לתוך המרתף, מעין אותה השיטה המצויה במסעי צבא מלחמה או בעבודת בתי השלטון והפקידות. בימי סגריר הוא שולח ידו באומנות הנגרות ועושה לו ספסל למלאכה או מהַדֵּק את הארגז של כלי המלאכה שלו בקרן־זוית שבממגורה ושָׂם אל תוכו מסמרות, מקדחות, צבת, מפקיע־סלילים ומפסלת. עבודה זו מטעימה לו את טעם התענוג הישן של שנות הנעורים והילדות, מעין אהבה של חתולים אל עליות גג, אל ארונות שבקיר, אל ממגורות ואל ההנאות המצויות בעסקי בית קבועים ומתמידים. הגן שלו או חצר־העופות שלו מסַפר לו הרבה ספורי־מעשה המבדחים את הדעת. באותה שפעת המתיקות המרֻבּה, המצויה בתענוגות חיי הבית בכל פרבר של עיר ובכל כפר נדח, אפשר למצֹא די ראיות והוכחות מספיקות המצדדות בזכות ההשקפה האופטימיסטית על סדר העולם. הבה ישמור אדם את החֹק – את אחד החֻקים שבעולם – ודרכו תהיה זרועה פרחי נעימות ועדנים. ההנאות שלנו נבדלות זו מזו יותר באיכותן מאשר בכמותן.

כנגד זה אתה מוצא, שהטבע עונש את כל זלזול שמזלזלים בפקחות. אם סבור אתה, שהחושים תכלית עִקרית הם, הֱוֵה נשמע לחֻקיהם שלהם. אבל אם מאמין אתה במציאות הנפש, אל תהי כרוך אחר הנאת החושים, בטרם גמלה כל צרכה על העץ של הסבה והמסֻבּב, הצומח לאט לאט. כעשן לעינים כן המשא והמתן עם בני־אדם בעלי השגה פגומה ורפויה. אומרים עליו על הדוקטור י’ונסון, שפתגם זה היה שגור בפיו: “כשהתינוק אומר, שהוא הציץ בעד חלון זה, בשעה שהציץ בעד חלון אחר – הכה אותו בשוטים”. אחד הסִמנים המֻבהקים, המצַינים את אפיו הלאומי של העם האמיריקני שלנו, היא ההנאה היתרה שעם זה מוצא בהבנת דבר על בריו, כפי שאנו רואים זאת מתוך הפתגם השגור אצלנו: “התרחק מן הטעות!” אבל רגש של עצב המתעורר בלב לרגלי אי־דיקנות, לרגלי בלבול המחשבה בנוגע לעובדות ומעשים ולרגלי הרשלנות לגבי צרכיו ומחסוריו של היום הבא, אינו מצוי אצל שום אֻמה. החֻקים הנאים של הזמן והמקום, אם אך הפרנו אותם פעם אחת מתוך רפיון ידים, מתהפכים בשבילנו לשיחין ומערות שוממים. אם מהומה וערבוביה קמה בכַוֶּרֶת באשמת ידים נמהרות וסכלות, אז תחת דבש תפליט מקרבה רק להקות דבורים. בכדי שדברינו ומעשינו יהיו נאים ומתֻקנים, מן הצֹרך הוא שיהיו בני זמנם. כמה נעים ומענג את אֹזן השומע קול צלצול לטישת מגל בבֹקר שבאחד מימי חֹדש יוני; אבל כלום יש דבר יותר מעציב מצליל אבן ההשחזה של אחד הקוצרים, בשעה שזמן קצירת השחת כבר חלף ועבר? בני־אדם פזורי־דעת ורשלנים – יותר משהם מקלקלים את עסקי עצמם, מקלקלים ומעכירים הם את מצב רוחם של האנשים שיש להם עסק עמם. פעמים אֵרע לי לקרֹא דברי בקֹרת על תמונות אחדות, שאני נזכר בהן תמיד, בשעה שאני רואה את מצבם הקשה והאֻמלל של אותם האנשים, המתכחשים לחושיהם. הדֻכּס הגדול שבוַימַר, ידידו של גיטה, שהיה אדם בּעל תבונה נעלה, אמר: “ראיתי כמה פעמים, בהיותי עומד למוּל יצירות נשגבות של האמנות, וביחוד אני שב ורואה זאת עכשָׁו פה בדרֶזְדֶּן, עד היכן סגֻלה ידועה נותנת חזוק וסיוע לאותה הַהַפְעָלָה, האוצלת על פני צלמי־הדמות חיים ואמת החיים, שאין לעמוד כנגדה. מטבעה של הסגֻלה הזאת לכַוֵּן בכל צלמי הדמות שאנו מצַירים את עצם מרכז־הכֹּבד שבהם. רצוני לומר, שהאמן צריך לתאר את תמונות הגוף כשהן עומדות הכן על רגליהן, לשוות לידים דמות ומראה, כאלו הן מבקשות לתפוס דבר, ולקבוע את העינים בתוך אותו המקום, אשר ממנו עליהן להביט. אפילו דברים שאין בהם רוח חיים, כגון כלים וכסאות – עד כמה שלא יהיו מצֻיָּרים כתקונם – אינם מפעילים אפילו הַפְעָלָה כל־שהיא כל זמן שאינם נחים במרכז הכֹּבד שלהם וכל זמן שדמות להם כאִלו הם מרפרפים ומתנודדים. יצירתו של רפאל, אשר באוצר התמונות שבדרזדן (זוהי התמונה היחידה מכל התמונות שראיתי, שהרֹשם שהיא מפעלת עצום הוא מאין כמוהו), היא היצירה היותר שאננה ושוקטה, שׁאפשר לו לאדם להעלות על דעתו; שני קדושים, המביטים בחרדת קֹדש על העלמה והילד. ואף־על־פי־כן מעוררת התמונה הזאת רשׁם יותר עמֹק מפרפורי הגויות של עשרה חסידים מוקעים על קִדוש השם. כי מלבד היֹפי הנשגב של הצורה מצויה בה במדה שאין למעלה ממנה הסגֻלה לשוות לפנינו את צלמי הדמות המתֹארים עליה במצב עמידה ישרה בקו אנך”.

עמידה ישרה זו אנו דורשים מאת כל צלמי הדמות אשר בתמונה של החיים. יעמדו הָכֵן על רגליהם ובל ינועו ובל יתנודדו. מן הצֹרך הוא, שידוע נדע איפה נמצא אותם. הבה יבדילו בין הדברים העולים על זכרונם מקורות ימי חייהם ובין הדברים שאינם אלא פרי הזיות וחלומות; הבה ידברו בלשון ברורה, ימציאו לנו מעשים שיש בהם ממש ויתנו כבוד לחושיהם מתוך אמונתם ובטחונם בהם.

אבל מי הוא האיש, אשר יעיז לגנות את חברו בשל אי־פקחות? מי איש פקח הוא? האנשים שאנו קוראים להם בשם גדולים שבגדולים קלים שבקלים הם במקצוע זה. ביחסנו אל הטבע מצויה עבֵרה ידועה, שהיא מעין גזרה מן השמים, המקלקלת את אֹרח חיינו ועושה את כל חֹק לצר ואויב לנו; עבֵרה זו היתה כנראה המעוררת את כל אנשי התבונה והחכמה שבעולם לדון בשאלת התקונים ושנוי הסדר הקַים. עלינו להוָעץ עם הפקחות העליונה ולשאול את פיה, מפני מה הבריאות והיֹפי והגאוניות הנם עכשו דברים היוצאים מן הכלל ולא חֹק קבוע בטבעו של האדם? אין אנו יודעים את סגֻלות הצמחים ובעלי החיים ואת חֻקי הטבע על־פי החִבּה היתרה, שאנו הוגים להם; אלא דבר זה נשאר להיות חלומם של הפיטנים. מן הצֹרך הוא, שהשירה והפקחות תהיינה מזדמנות יחד. מן הצֹרך הוא, שהפיטנים יהיו מחוקקים; זאת אומרת, שהליריקה היותר נמרצה, הספוגה רוח־הקֹדש, אינה רשאית לחרף ולגדף או להלעיב, אלא צריכה היא להכריז על עִקרי חֻקי האזרחים ולכלכל עבודת דבַר יום ביומו. אבל עכשיו נראים שני המקצועות האלה, השירה והפקחות, כשהם נפרדים זה מזה הפרדה גמורה. אנו הפרנו חֹק אחר חֹק, עד שנמצאנו עומדים בתוך עיי חרבות, ואם המקרה אִנה לידנו לראות, שהתבונה והמראה החיצוני מתקימים ומתלכדים כאחת, אנו תוהים על זה. מן הצֹרך היה, שֶמַּתַּת היֹפי תהיה למנה לכל איש ואשה, ושלא תהא עשויה להשתנות כחושים הקבועים באדם; אבל למעשה מַתָּת זו חזיון יקר היא. מן הצֹרך היה שבריאות או מבנה־גו מוצק יהיו משֻתפים לכל בני־האדם כֻּלם. מן הצֹרך היה, שהגאון יהיה בנו של גאון ושרוח־הקֹדש תהי שרויה על כל ילד; אבל עכשיו אי־אפשר לנבאות לשום ילד, שיהא זוכה לכך וגם אין רוח־הקֹדש מצויה בצורה טהורה בשום מקום. מפני הכבוד אנו קוראים בשם גאונים לאנשים בעלי שאר־רוח במקצת; לכשרון הפורט את עצמו למעות; לכשרון המבהיק היום, בכדי שיוכל מחר לסעוד יפה בצהרים ולישון; ואת החברה שלנו משמשים אנשים, הנקראים בשם בעלי כשרונות, ולא אישי אלוהים. והאנשים הללו משתמשים במַתּוֹת אשר חֻננו בהן, בכדי ליַפּות ולהַדֵּר את המותרות, ולא בכדי להשבית ולבטל אותם. אבל הגניוס נזיר וסגפן הוא לעולם וכֻלו יראת אלהים ואהבת הבריות. בעיני אנשים בעלי נפש נאה ביותר אין התאוה והתשוקה אלא מחלה, והם מוצאים יֹפי באותם המצוות והאסורים המכֻוָּנים להִלחם כנגדה.

אנחנו בדינו שמות נאים, כדי לחפות בהם על החושיות שלנו, אבל שום מַתַּת כשרון אין בכחה לעַלֵּה ולרומם את הפריצות. אדם בעל כשרון מבקש לחפות על העבֵרות שהוא עובר על חֻקי החושים בזה שהוא קורא להן בשם דברים של מה־בכך וחושב אותן ללא־כלום לעֻמת האמנות שלו. אבל הרי האמנות שלו לא לִמדה אותו מעולם לא את הפריצות, לא את האהבה ליין ולא את התשוקה לקצור במקום שלא זרע. האמנות שלו הולכת ופוחתת עם כל פגימה שהוא פוגם בקדושתו, הולכת ופוחתת עם כל מקרה של חֹסר הגיון בריא. אדם המלעיב בעולם, סופו שהעולם הנעלב ינקום את נקמתו ממנו. אדם בז לקטנות, סופו להיות אובד וכלה לאט לאט. טַסּוֹ של גיטה כדאי והגון הוא להיות למופת כתמונה היסטורית נאה, וזוהי הטרגדיה האמתית שלו. אם אחד המלכים העריצים מעין ריצַ’רד השלישי רוצץ והורג עשרות אנשים, אין המעשה הזה נראה בעיני כל־כך מעציב ומדַכא את הנפש כמו המעשה באַנְטוֹנִיַה וטַסּוֹ, אשר שניהם כנראה אנשים צדיקים הם, ואף־על־פי־כן עושים הם עָוֶל איש לרעהו. האחד חי על־פי חֻקי העולם הזה ומכַוֵּן לפיהם את מעשיו ומחזיק בהם באמונה; והשני, אשר כל רגשותיו לוהטים באש רוח־הקֹדש, אלא שיחד עם זה להוט הוא גם כן אחרי תענוגות החושים, מבלי אשר יחפוץ להשתעבד לחֹק שלהם. אכן זהו יגון, אשר כלנו חשים ומרגישים אותו בלבנו, קשר שאין אנו יכולים להתירו. מאורעו של טַסּוֹ איננו מקרה בלתי־מצוי בספרות הביאוגרפית שלנו. אדם אשר שאר־רוח לו ובעל מזג לוהט, שאינו משגיח בחֻקי הטבע, שאינו מְוַתֵּר על תאווֹתיו, נהיה בימינו ליצור אֻמלל ורגזן, אשר קוץ מכאיב הוא בעיני עצמו ובעיני אחרים.

בושים אנו למראה תלמיד־חכם החי חיים שיש בהם מן השניות. במקום שפעֻלתו נובעת מתוך מקור הנעלה יותר מן הפקחות, שם מֻפלא הוא; אבל במקום שיש צֹרך בהגיון ישר, שם אינו אלא למשא על הבריות. אתמול אפילו צֵיזַר לא דמה אליו בגדלו; והיום אפילו הפושע העולה לגרדום אין מראהו עלוב כמותו. אתמול זרח עליו אור הנאצל מאותו העולם האידיאלי, אשר בו הוא חי, ויהי ראש וראשון לבני־האדם; והיום מדֻכּא הוא מעֹני ומחסור, אשר גרם לעצמו. דמיונו כאותם הסקרנים העלובים, אשר לדברי התיָרים נעים ונדים הם כל היום בשוקי קונסטנטינופול ירֻקי־פנים, מדֻלדלים וכחושים, לבושי קרעים וזוחלי עפר; אבל לעת ערב, כשהחנֻיות נפתחות, מתגנבים הם אל אחת החנֻיות לממכר אוֹפְּיוּם, בולעים את מנת־חֻקם והיו לחוזים שאננים ונאדרים. מי לא ראה בעיניו את הטרגדיה של גאון חסר־לב, אשר במשך כמה שנים הוא נלחם במחסור כסף נמאס וסוף סוף הוא הולך ויורד מטה מטה, כשהוא מדֻכדך ותש־כח ומבלי עשות פֵּרות כענק זה המומת בדקירות של מחט?

האם לא מוטב לו לאדם, שיהא מקבל את היסורים והתמרורים הראשונים ממין זה, שהטבע אינו מתרשל להביא עליו ביד רחבה, כאותות ורמזים, שאין לו לצפות לשום טובה אחרת חוץ מזו, שהיא פרי אמת לאמתו של מעשי ידיו ושלילת עצמו? בריאות, מזונות, תנאי האקלים ומעמד בקרב החברה ודאי שיש בהם מן החשיבות, ועליו למלא את החובות שהם מטילים עליו. יהא הטבע נחשב בעיניו כיועצו התמידי, ומעשיו השלמים והמתֻקנים של הטבע יהיו משמשים לו קו ומשקֹלת לפלס על־פיהם את כל נטיה שהוא נוטה מעל הדרך הישרה. יהא לו הלילה ללילה, והיום ליום. יהא בודק ומפשפש במנהגו לבזבז את ממונו. יהא גלוי וידוע לפניו, שאדם יכול להשקיע בעסקי כלכלת ביתו אותה המדה של חכמה, שצריך להשקיע אותה בעסקי ממלכה שלמה, ושמִדה של חכמה כזאת אפשר להפיק מתוכם. חֻקי העולם כתובים וחרותים בשבילו על־גבי כל מטבע שבידו. אין לך דבר שלא ימצא תועלת בידיעתו אותו, ולא יהא זה אלא חכמתו של ריצַ’רד העני, או פקחותם של יושבי סטֵיט סְטרִיט¹, הקונים קרקע במדת האַקֶּר ומוכרים אותו במדת הרֶגל; או פקחותו של איש השדה, הנוטע אילן בין הערבות, בכדי שיצמח מאליו בלי פקוח והשגחה מצדו; או הפקחות האצורה בשמוש המתון שמשתמשים בכלי האומנות ובזמן, בהשקעת ממון בעסק קִמעה קִמעה על־מנת להכניס רְוָחִים קטנים. אין עינה של הפקחות צריכה להיות סגורה מעולם. ברזל, המֻנח ימים רבים בחנותו של הסוחר, מחליד; שֵׁכָר, שהיו מבשלים אותו שלא כתקונו ושלא במצב של מזג־אויר המתאים לדבר, מחמיץ; קרשי אניה מרקיבים על־פני הים, וכשמניחים אותם במקום גבוה ויבש, הם מתכַּוצים, מצטמקים ומתיַבּשים; מעות שאנו מַשְׁהִים אותן בבית אינן עושות פֵּרות ונוחות ללכת לאִבּוד; וכמשקיעים אותן בעסק, סכנה בדבר, שמא יֵרד השער שלהן, שזהו מקרה מצוי אצל עסקים ממין זה. נַגֵד לברזל בעודנו רותח, אומר הנַפּח; הסמֵך את המָגוֹב אצל המגל ככל אשר תוכל, אומר קוצר השחת, ואת העגלה הסמך אצל המגוב ככל אשר תוכל. מסחרם של היַנקים שלנו מפֻרסם הוא בעולם, שיש בו הרבה ממדת הפקחות החיצונית הזאת. הסוחרים הינקים קונים שטרות של בנקים מכל המינים – בין טובים ובין רעים, בין נקיים ובין שחוקים – ומצילים את עצמם מן ההפסד בזה שהם מוציאים אותם לשוק במהירות יתרה. אין הברזל מספיק להחליד, אין השכר מספיק להחמיץ, אין הקרשים מספיקים להרקיב, אין הארג מספיק לצאת מן המוֹדָה ואין שער המעות מספיק לרדת באותם הרגעים המועטים העוברים במהירות, שהיַנקי משהה אותם ברשותו. כשאנו מחליקים על פני שכבת קרח דק אין לנו הצלה אלא במהירות שלנו.

הבה ילמַד אדם לדעת ולסַגל לעצמו פקחות ממין יותר מעֻלה. הבה ילמד, שאין לך דבר בטבע, אפילו גרגר של חול ונוצה, שאינו פועל את פעֻלתו בכח חֹק קבוע ולא על־פי מקרה, ושכל מה שאדם זורע, הרי הוא קוצר. הבה יתאמץ בשקידה יתרה ובכח כבישת־עצמו להעמיד את פת הלחם שהוא אוכל ברשות עצמו, בכדי שלא יצטרך להיות תלוי ועומד מתוך יחסים מרים ומזֻיפים בדעת אחרים; כי המֻבחר שבכל קניני העשׁר הוא החרות. הבה יתנהג בחייו על־פי מדת הצדקות הקלות. כמה מרֻבּה הפסד החיים, שאדם מפסיד מתוך הַמְתָּנָה! אל־נא יביא את חבריו הבריות לידי המתנה! כמה דִבּורים והבטחות אינם אלא הבטחות מן השפה ולחוץ בלבד! יהיו־נא דבריו כדברי גזֵרה מן השׁמים. מדי ראוֹתו איך פִּסַּת־ניָר מקֻפּלת וחתומה צפה באניה של עצי אֹרן על־פני ימים מסביב לכדור הארץ ובעברה בין המוני בני־אדם לאין קץ היא באה לתוך ידו של אותו האיש ונפרשת לנגד עיניו של אותו האיש, אשר למענו נכתבה, הבה ישַׁמש לו המחזה הזה אזהרה לצמצם ולכנס את קיומו כחטיבה שלמה ומסֻימת בתוך כל סערת הכחות המפריעים הללו, ולשמור ולקיֵם דבור אנושי רפה וחלש בקרב הסוּפות, המרחקים והמאורעות המטלטלים אותנו הֵנָּה וְהֵנָּה, ולעורר ברֹב תעצומות את כחו הדל של אדם יחיד לקיֵם את נדרו וחובתו, אפילו לאחר כמה חדשים ושנים ואפילו מעבר למרחקי ארצות ויַמים.

אין אנו רשאים לנסות לכתוב את חֻקיה של אחת הצדקות, כשאנו מעַינים ומסתכלים רק בה בלבד. אין טבעו של האדם אוהב נִגודים והפכים, אלא סִימֶטְרִי הוא. הפקחות מביאה לידי אשׁר חיצוני אי־אפשר לה להיות לְמֵדָה ונחקרת על־פי מהותה של חבורה אחת של בני־אדם, בה בשעה שהגבורה והקדושה למֵדות ונחקרות על־פי מהותה של חבורה אחרת, אלא שזו וזו משלימות אשה את חברתה. הפקחות מטפלת בזמן ההֹוה, באנשים קיָמים. במדות ותכונות קיָמות ובצורות מצויות ונוכחות. אבל מתוך ששרשיה של כל עובדה מֻטבעים בקרב הנפש, ובהשתנות הנפש תחדל להתקיֵם או תֵהָפך לדבר אחר, לפיכך מן הצֹרך הוא שההנהגה המתֻקנת של הדברים והענינים החיצוניים תהא מיֻסדת על ההבנה הנכונה של סִבּתם ומוצאם; זאת אומרת, שהחכמה תהיה נחלת איש הטוב והחסד, והאדם התמים ובר־הלב יהיה למנהיג מדיני מֻכשר ומצליח. כל עברה כלַפּי האמת לא רק מעין אבוד עצמו לדעת היא מצד השקרן, אלא שהיא חתירה תחת בריאותה של החברה האנושית. על השקר המכניס רֶוח ביותר מטיל מהלך המאורעות תכף ומיד מס, המביא לידי הריסה ודלדול; בה בשעה שתם־לבב גורר תם־לבב ומביא את הצדדים הנושאים ונותנים ביניהם לידי יחסים נוחים ונעימים ואת העסק שלהם הוא מהַפך לברית ידידות ביניהם. תן אֵמוּן בבני־אדם והם יהיו נאמנים לך; התהלך עמם במידת הגַדלות ואתה רואה ומכיר גדלות ותפארה גם בקרבם, אף־על־פי שבמקרה זה יצאו למענך מחוץ לגדר הכללים, שעל־פיהם הם מתנהגים תדיר בעסקם ומשלח־ידם.

כיוצא בזה בנוגע לדברים שאינם נעימים ונוראים אין הפקחות צריכה להיות כלולה במעשי תחבולות כיצד להסתַּלק או לברוח מפניהם, אלא בגבורת הנפש ובאֹמץ לב. מי שרוצה לעבור בנפש צלולה ובהירה דרך מקצועות החיים השאננים ושלֵוים ביותר, עליו לצמצם את עצמו במדה כזו, שכח־ההחלטה שלו לא יסתלק ממנו לעולם. הבה יעיז בפני הסכנה היותר גדולה הנשקפת לו, ואמיצותו היתרה תכריע ברֹב המקרים את פחדו ותעשה אותו לפחד שוא. משל לטיני אומר: “העין מנֻצחת במלחמות קֹדם לכל דבר”. התאפקות וכבישת־רוח גמורה עלולה לעשות את הקרב בלתי־מסֻכּן לחיים במדה יתרה מן ההתגוששות בחרבות ומן המשחק בכדורי־רגלים. אנשי־צבא ספרו מעשים באנשים, אשר ראו בעיניהם איך מכוננים את התותח ליריה ושמים בו אש, והם נטו הצדה מפני הכדור העף לעֻמתם. סערה מפילה ביחוד פחדים ומוראים על היושבים בבית ובחדרי האניה פנימה. הרועה והמלח נלחמים בה בכל יום ובריאותם מתחדשת בתקיפות נמרצה מתחת למטרות ברד ושלג בה במדה שהיא מתחזקת מתחת לקרני החמה של תקופת תמוז.

כשסכסוכי דברים ומחלֹקת קמים בין אנשים שכנים, מיד מתגנב פחד אל תוך לבו של כל אחד מהם ומגדיל את כחו ותקפו של הצד שכנגדו; אבל פחד זה אינו אלא יועץ רע. כל אדם באמת חלש הוא, אבל למראית עין חזק ותקיף הנהו. חלש הוא בעיני עצמו, אבל נורא הוא בעיני אחרים. מתירא וחרד אתה מפני גְרִים, אבל הרי גרים מתירא וחרד גם מפניך. דואג אתה להפיק רצון מאדם פחות שבפחותים, הקשה לבריות בשעה שרוחו סרה עליו. אבל הן האיש המפריע את שלומך ואת יחסי השכנות שבינך ובינו הפרעה גסה ביותר, כשאתה בוחן ובודק את תביעותיו, אתה מוצא, שיצור דל וחרד הוא ככל יתר היצורים שבעולם; ושלום החברה נשמר משום, כמו שאומרים הילדים, שהאחד מפחד והשני אינו מעיז. כשבני־האדם נמצאים ברִחוּק מקום זה מזה הם מתקצפים, מתמרמרים ומאַימים איש על אחיו; אבל כשאתה מקרב אותם איש אל רעהו והנה אנשים שלֵוים ושקטים הם.

המשל אומר: “מדת דרך־ארץ אינה עולה בדמים”, אבל אדם המחשב חשבונו של כל דבר עלול להעריך אפילו את האהבה לפי שעור התועלת שיש להפיק ממנה. חוזי הבַּדּים אמרו על האהבה, שעִוֶרֶת עינים היא; אבל בלי ידידות אי־אפשר לו לאדם לעמוד על טיבו של חברו; לא כסות־עינים היא האהבה, כי־אם מי־מרפא לעינים. כשאתה מזדמן עם אחד מבני כתה דתית או עם חבר של מפלגה שנואה לך, אל תשית מעולם את לבך לחלוקי הדעות שביניכם, אלא השתדל למצֹא את הצד השוה שביניכם, – ולא יהא אלא זה, שהחמה זורחת ושהמטר יורד לשניכם כאחד; שִׁטחהּ של הפנה המשֻׁתּפת לשניכם ילך הלוך והתרַחב במהירות יתרה, וטרם תספיק להרגיש בזה, והנה הָרי הגבול, המפרידים ביניכם ואשר אתם לא גרעתם מהם עין, נמסו והיו לאויר. כשבני־האדם באים לידי מחלֹקת וּוִכּוח, עלולים הם לעשות את האחד מן הנביאים הקדושים לשקרן ואת השני לשונא הבריות. כמה גדול כחה של מחלֹקת דתית להפוך נפשות טהורות ומצֻיָּנות לבריות שפלות, עלובות, מדֻלדלות וצבועות, שאין דוגמתן! מסֻגלות הן להשתמש באמתלאות, להתפאר, ללכת ארחות עקלקלות, להתחפש, להעמיד פנים כמאמינים במקום זה, בכדי להכריע ולנצח במקום אחר, וסופו של דבר הוא, שאפילו מחשבה אחת, אפילו נדנוד של רגש אחר שיש בו משום גבורה, ענוה או תקוה לא העשירו במאומה את הצד הזה ואת שכנגדו. וכיוצא בזה אי אתה רשאי להעמיד את עצמך עמידת שקר כלפי בני דורך, להיות הוגה להם רגשות שנאה ומרירות. אפילו אם השקפותיך מתנגדות להשקפותיהם נִגוד גמור, העמֵד פנים כאִלו השקפותיכם נובעות מתוך רגשות שוים; העמֵד פנים באִלו דבריך מביעים אותן המחשבות עצמן, שהכל חושבים והוגים אותן, ומתוך שטף של דברי חִדודים ואהבה הבה גולל בלי מורא וספק את הפרדוכּסים שלך והיו לעמוד מוצק ואיתן. ומתוך כך סופך להביע כל צרכך את כל האצור בחֻבֶּךָ. התנועות הטבעיות של הנפש מעֻלות ומשֻבּחות מן התנועות הנובעות מתוך הרצון והכוָנה במדה כזו, שמעולם אין הוִכּוח ממציא לאדם סִפּוק־רוח. אין המחשבה נתפסת בו תפיסה ראויה ואינה מתגלה בשעור מדתה הקצובה והמדֻיקת ומתוך כפיה ואֹנס ובקול צרוד ובמדה שאינה מספקת. אבל אם רק תעמיד את פניך כאלו מסכים אתה לדעת הבריות, ומיד תהי מחשבתך מתקבלת עליהם, כי בעִקרו של דבר מתחת לכל החִלוקים המצוּים ביניהם למראית עין, הרי לב אחד ונפש אחת משֻׁתּפים לכל בני־האדם כֻּלם.

אין החכמה מניחה אותנו מעולם להתיַחס אל אחד האנשים או אל אנשים יחס של איבה. אנו מסתלקים מבּוא במסֹרת של חִבּה ודבֵקות נפשית עם בני־אדם, כאלו היינו מצפים לחבתם ודבקותם של אנשים הטובים ומעֻלים מהם. אבל מאין ואימתי יבואו האנשים האלה? יום מחר יהיה כיום הזה. עד שאנו מתעתדים לחיות, הולכים החיים ומִדלדלים. אוהבינו וחברינו לעבודה הולכים ומתים ונפטרים מאתנו לאחד אחד. נבצר ממנו לאמר, שאנו רואים אנשים חדשים ונשים חדשות הולכים ומתקרבים אלינו. זקנים אנו יותר מדי בשביל להתנהג לפי חֻקי המוֹדה; זקנים אנו יותר מדי בשביל לצפות למגן ומחסה מיד מי שזכה לגדולה יתרה ולגבורה יתרה. הבה נטעם אפוא מן הנעימות והעדנים אשר באותם רגשות האהבה והמנהגים המצוּים בקרבתנו. הנעלים הישנות האלה קלות ונוחות הן לרגלים. אין ספק בדבר, שיכולים אנו לגלות על נקַלה מגרעות בבני החבורה שלנו. שיכולים אנו לבטא בלחש שמות יותר מפֹארים ומתוך כך להחניף חֲנֻפָּה יתרה לדמיון שלנו. כח הדמיון של כל אדם יוצר לו ידידים האהובים לנפשו, ואלמלי היו החיים ממציאים לו ידידים כאלה, כי אז היו יקרים ונעלים ביותר. אבל אם אי אתה יכול לרכוש ידידים כאלה על־פי תנאי יחסים טובים ומשֻׁתּפים, הרי מוכח שאי אתה יכול לרכוש אותם כל עִקר. אם לא האלהות, כי אם זחיחות־הדעת שלנו היא המכַוֶּנֶת והיוצרת לנו יחסי קִרבה חדשים, הרי הערך הפנימי שבהם אובד וכלה, כשם שגרגרי האדמה מאבדים את בָּשְׂמָם כשהם גדֵלים בערוגת הגן.

הנה באֹפן שכזה האמת, הנכוחה, אֹמץ־הלב, האהבה, הענוה וכל שאר המדות הטובות מתכנסות יחד על־יד הפקחות, הלא היא האמנות להבטיח לאדם קיום של אֹשר ונחת בהוה. איני יודע, אם כל החֹמר כֻּלו שבעולם נוצר מעִקרו מיסוד אחד, מעין החמצן או המימן, אבל ודאי הוא, שכל העולם של מדות המוסר והמעשים של הבריות נברא כֻלו מחֹמר אחד, ובמה שלא נתחיל, הנה מֻבטחים אנו, שלא יעברו רגעים מועטים ושפתינו תלחֹשנה את עשרת הדברות, שנִתּנו לנו בהר סיני.

"אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בְּחַיֵּי צִדְקָתוֹ זוּ חֶבֶל תִּקַּחְנָה,

אָהֹב יֶאֱהַב כְּנַפְשׁוֹ וְלוֹ כְּבַת־עֵינוֹ תִיקַרְנָה;

לְעוֹלְמֵי־נֵצַח מִקֶּרֶב זִכְרוֹנוֹ הֵן בַּל תִּשָּׁכַחְנָה;

גַּם הָאֵלִים בַּמָּרוֹם יָמוּתוּ, אִם הֵן תִּגָּזַרְנָה:

חיֵּי־עוֹלָם תִּחְיֶינָה בִנְעִימוֹת אַלְמָוֶת".

הֶנְרִי מוֹר.

אִין תִּכְלָה לַמֶּרְחָק עַד קַצְוֵי אַפְסָיִם,

אַךְ יַחְדָּו לֹא יוּכְלוּ לָלֶכֶת בּוֹ שְׁנָיִם,

כִּי יַעַבְרוּ בוֹ שְנַיִם וְצַר לָהֶם צָר:

שָׁם מִתְגַּנְּבָה קוּקִיאָה בְּחֶבְיוֹן קֵן זָר,

כָּל בֵּיצָה מִלְּבַד אֶת בֵּיצֶיהָ הַחוּצָה

זוֹרֶקֶת מִתּוֹכוֹ הַצִּפּוֹר הֶחָרוּצָה;

כָּל אָחוּ וָאֶבֶן אֲפוּף רוּחַ קְסָמִים,

וּמְלֵאִים הַלֵּילוֹת וּמְלֵאִים הַיָּמִים

נְצוּרוֹת וּסְגֻלּוֹת וְכֹחַ עוֹלָמִים,

הַיּוֹצֵר בְּגָלוּי וְרוֹקֵם בִּסְתָרִים

לְדוֹרוֹת וּלְשָעוֹת חֲדָשׁוֹת לִבְקָרִים.

כל שעה משעות חיינו נבדלת בתכונתה המיֻחדת לה ובתולדותיה המשתּלשלות ממנה. רוח האמונה, יצר־הטוב שבקרבנו מתגלים בנו אך לרגעים מזֻמנים, תחת אשר קלקלתנו מתמדת בנו תדיר. אבל ברגעים הקצרים הללו אצור ערך עמֹק כל־כך, עד שהם ממריצים אותנו לראות בהם ממשות יתרה מאשר בכל שאר הנסיונות שעברו על חיינו. ומטעם זה הנה אותה הראיה, שרגילים להסתַּיע בה תמיד, כדי להשתיק על־ידה את אלה הַשָּׂמים תקוות נפרזות ביותר במין האנושי, כּלוֹמר, הראיה הנסמכת על הנסיון, בטלה ומבֻטלת היא לעולם. לוּ גם בנוגע לעָבר נסכּים לדעתו של הנותן בו דֹפי, אף־על־פי־כן אין אנו זזים מלהוסיף ולקוות. עליו שומה אפוא לפתור את חידת התקוה הזאת המצויה בנו. מודים אנו, שחיי האדם שפלים ונבזים המה, אבל כיצד עמדנו על הדבר, ששפלים המה? מהו שֹׁרש דבר מֹרת־רוח זו המצויה בנו, שֹׁרש אי־רצון ישן־נושן זה הטבוע בנו? ומהי הַכַּוָּנָה הכללית הצפונה במחסור ובבערות, אם לא רמז דק, אשר תרמז הנפש, כי יש לה דרישות ותביעות עצומות לאין חֹק? מפני־מה מרגישים בני־האדם, כי ההיסטוריה הטבעית של האדם עדַין לא נכתבה, וכי כל הדברים שנאמרו עליו הולכים ומתיַשׁנים ונשארים תמיד מאחריו והלאה וספרי המטפיסיקה ערכם מִדלדל ועובר ובטל? הפילוסופיה של ששת אלפים שנה עדַין לא הספיקה לחדור אל תוך תעלומות חדרי הנפש ואוצרותיה. בכל מחקרי נסיונותיה נשאר תמיד, מדי עשותה את הבדיקה האחרונה, איזה שריד כל־שהוא, שלא יכלה לעמוד עליו. האדם נחל־מים הוא, אשר מוצאי מעינותיו נעלמים הם. הֲוָיָתֵנו שופעת ובאה אל קרבנו ממקום שלא נדע איהו. בעל החשבון המדֻיק ביותר אינו יכול לראות מראש, אם ברגע הבא לא יבוא איזה דבר, שאינו נתּן לשערו, וישים לאַל את כל חשבונותיו. בכל רגע ורגע אנוס אני להכיר על־כרחי, כי המקרים נובעים ממקור הנעלה מן הרצון, שאני קורא לו רצוני שלי.

וכמשפט המקרים כן גם משפט המחשבות. כשאני מסתכל בזרם השוטף, אשר ממקומות נעלמים ממני הוא מפכה לפרקים את פלגיו אל תוכי, מיד אני רואה ומכיר, שאינני בלתי אם נזון מן הצדקה, אוכל לחם־חסד; שאני אינני עִלָּתם של זרמי מעלה אלה, כי אם רק צופה, המחריש ומשתאה אליהם; שמלא געגועים אני נושא את עיני למרום ונוהג את עצמי כפוֹשט יד, אלא שהחזיונות שופעים ובאים מתוך איזה כח זר ומוזר.

השופט העליון, הדן את השגגות אשר בעָבר ואשר בהוֹה, והנביא היחידי, המנבא את המֻכרח להיות, הוא הוא הטבע המרומם, שאנו שרוּים בקרבו, כאדמה זו השרויה בזרועותיה הרכות של האטמוספירה; הלא היא אותה האחדות, אותה הנשמה העליונה, אשר בה אצורה וכלולה הויתו של כל אדם יחיד ואשר על־ידה היא מתלכדת כאחת עם שאר ההויות שבעולם; הלא הוא אותו הלב הכולל, אשר כל שיחת־אמת – הערצה לו, וכל מעשׂה־ישֶׁר – משמעת לו; הלא היא אותה הממשות המֻפלגת לאין חֹק, השמה לאֶל את ערמומיותינו וכשרונותינו וכופה את כל אדם להיות נחשב מה שהוא באמת ובתמים ולדבּר דברים היוצאים מן הלב ולא מן השפה ולחוץ, והשואפת בלי־חָשָׂךְ להיות מתגלגלת ועוברת אל תוך מחשבתנו ומפעלנוּ ולהיות לחכמה, לצדקה, לעָצמה וליֹפי. אנו חיים בעולם של מעשים משתלשלים זה אחר זה, בעולם של קֶרע, של חלקים ושברי חלקים. ואף־על־פי־כן בקרב האדם פנימה שרויה הנפש של הכֹּל; השתיקה רבת החכמה; היֹפי העולמי, אשר כל חלק או שבר־חלק מתיַחס אליו בערך אחד שוה; האחד הנצחי. והכֹּח העמֹק הזה, אשר בקרבו אנו קַימים ואשר כל נעימות האֹשר שבו שכיחות ומצוּיות לנו, לא די שהוא מוצא ספוק בעצמו וכליל־שלמות הוא בכל עת ובכל שעה, אלא שגם פעֻלת הראִיה והדבר הנראה, הרואה והַמַּראה, הנושא והנשוא – כֻּלם רק דבר אחד הם. אנו רואים את העולם קרעים קרעים, כגון: השמש, הירח, החי, העץ; אבל הכל הכולל, אשר כל החזיונות האלה אינם אלא חלקיו הנראים לעין, הוא הנפש. רק מתוך הסתכלותנו בחכמה זו מֻכשרים אנו לקרֹא את הרשום בספר חזון העתים והדורות; ומתוך השתקעותנו במיטב המחשבות שבנו והתמכרותנו אל רוח הנבואה המצויה בכל־אדם אנו נעשים מֻכשרים להבין את דברי חזון העתיד הזה. כל אדם המדבר על החיים הללו באזני אנשים, שהם גופם אין להם חלק במחשבה זו, משחית את דבריו לבטלה. אינני נועז להיות לה לפה ולדבר בעדה. אין כח בדברי להבּיע את הכַּונה הקדושה האצורה בה; דלים וקרים הם. רק היא לבדה יכולה להשרות את רוח אלהים על מי שהיא רוצה. וראה זה פלא! הנה שיחתו של אדם שכזה מלאה ליריקה ונעימה היא והכל חשים ומרגישים אותה, כאשר ירגישו את מפח הרוח. ואף־על־פי־כן אין אני יכול לכבוש בקרבי את חפצי לתאר ולוּ גם בדברי חֹל, מאֵין לי יכֹלת להשתמש בדברי קֹדש, את שְׁמֵי שָׁמֶיהָ של האלהות הזאת ולהרצות קצות ההוכחות בלבד, שעלתה בידי לאסוף בדבר פשטותו הנשגבה וגבורתו של החֹק העליון שבעליונים.

כשאנו מעַינים בכל המתרחש בשיחותיהן של הבריות, בחזיונות הדמיון, בעתים של מוסר־כליות ושל תאוה, בזמן שהאדם נפעם ונדהם, בדברי המוּסר אשר יורונו החלומות, שבהם אנו רואים את עצמנו לעתים קרובות כאִלו מסכה נסוכה על פנינו – התחפשות־פליאה זו, שאנו מתחפשים בחלום, לא באה אלא כדי להעצים ולהאדיר את היסוד הממשי האצור בה ולקָרבוֹ להכרתנו הברורה – אנו משיגים כמה רמזים והוריות, אשר ילכו הלוך והתרבות והיוּ למאור, המגיה אורו על דעת תעלומות הטבע. הכל מכֻוָּן ועשוי להוכיח אותנו לדעת, כי נפשו של האדם איננה אבר, אלא מחיה ומַפעלת היא את כל האברים כלם; כי היא איננה פעֻלה כפעֻלת כח הזכרון, כח הַמְחַשֵּׁב וההכרעה, אלא שכל הכחות האלה משמשים לה מעין ידים ורגלים; כי היא איננה כשרון, אלא מאור; כי היא איננה השכל או הרצון, אלא המושלת בשכל וברצון; וכי היא היא היסוד הנעלם של קיומנו, אשר כל הכחות האמורים הֹוִים ושרוּיִם בו, – אין־סוף היא, שאינו משֻעבד ואינו יכול להיות משֻעבד לרשות בעלים. מקרבנו פנימה או מאחורינו בוקע וזורח בעדנו אור, המאיר את כל הדברים ומוכיח אותנו לדעת, כי כשאנו לעצמנו אפס ואין הננו, אלא שהאור הכל הוא. האדם חָזִית של בית־מקדש הוא, אשר כל החכמה וכל הטוב אצורים ושרוּים בתוכו. דבר זה, שאנו רגילים לקרותו בשם אדם, זאת אומרת: אדם אוכל, שותה, נוטע, מחשב חשבונות, אינו מתאר, על צד האמת, את האדם גופו, אלא רק ציור מקֻלקל ממנו. לא לו אנו נותנים כבוד, רק הנפש, אשר הוא איננו בלתי אם כלי־תשמישה, יכול תוכל, אם רק יביא אותה לידי גִלוי במעשיו ומפעליו, לאכּוף אותנו לכרוע לפניו. כשהיא נאצלת על שכלו – הרי היא גֶניוּס; כשהיא נאצלת על רצונו – הרי היא צדקה; כשהיא שופעת אל תוך רגשותיו – הרי היא אהבה. וסמיוּתוֹ של השכל מתחילה בה בשעה, שהוא רוצה להיות חטיבה מיֻחדת בפני עצמה. דלדולו של הרצון מתחיל בה בשעה, שבעליו רוצה להיות חטיבה מיֻחדת בפני עצמה. תכליתו של כל תקון בחייו של כל אדם יחיד אינה מכַוֶּנת אלא לפַנות דרך לנפש, שתהא חודרת ועוברת מבעד לכל ישותנו, או בלשון אחרת: ללמדנו להיות כפופים ונשמעים.

יש עתּים, אשר כל אדם חש ומרגיש בטבע הזה לכל טהרתו. אין די צבעים בלשונו של אדם לתאר את הטבע הזה כל־צרכּו. דק וענוג הוא יותר מדי. לא ישיגהו שום מֻשג, לא תערכנו שום מדה, אבל יודעים אנו, שהוא בוקע וחודר אל תוכנו ומקיף אותנו. יודעים אנו, שכל הויה רוחנית אינה מצויה אלא באדם. משל קדמוני מחֻכּם אומר: “פקד יפקדנו אלהים גם מבלי לצלצל במצִלה אשר בדלתנו”; זאת אומרת: כשם שאין מחיצה או תקרה, המבדילה בין ראשינו ובין מרחבי השמים, כך אין תחום וחַיץ בנפשו של אדם, אשר שם פוסק האדם, שהוא המסֻבָּב, ומתחיל האלהים, שהוא הסִבה. כל המחיצות מסֻלקות. ישותנו מֻטלת, כשהיא גלויה ופתוחה מצד אחד, בפני מעמקי הטבע הרוחני, בפני מדותיו של האלהים. אנו רואים ומכירים את הצדק, את האהבה, את החֵרות ואת הגבורה. למעלה מארבע מדות הטבע האלה עדַין לא התרומם שום אדם, אלא הן הן מתרוממות ומתנשאות עלינו למעלה ראש, וביחוד בשעה שמתוך פניותינו אנו באים לידי נסיון לפגום בהן.

מרוּתוֹ של הטבע, שעליו אנו מדברים בזה, באה לידי גִלוי על־ידי זה שהוא בלתי תלוי ועומד באותן ההגבלות, המקיפות אותנו מכל צד. הנפש מקיפה את כל הדברים שבעולם. כפי שאמרתי, מתקוממת היא לכל נסיון, המתרגש ובא עליה. וכיוצא בזה מבטלת היא גם את הזמן ואת המקום. השפעת החושים הכניעה את רוחם של רֹב בני־האדם במדה מרֻבה כל־כך, עד שמחיצות הזמן והמקום קבלו צורה של מעצורים, שיש בהם ממש ושאינם נתּנים להסתלק; ולדַבּר על המעצורים האלה בקלות־ראש, הרי זה נחשב בעיני העולם לסִמן של טרוף־הדעת. אבל לאמִתּו של דבר אין הזמן והמקום אלא אַמות־מדה מהֻפּכות של כח הנפש. הרוח משׂחקת עם הזמן, –

"יָכֹל תּוּכַל לְצַמְצֵם אֶת הַנֵּצַח בְּשָׁעָה אַחַת

אוֹ לְהַאֲרִיךְ שָׁעָה אַחַת עַד לְאַפְסֵי הַנֵּצַח".

לעתים קרובות אנו באים על־כרחנו לידי ההרגשה, שיש נערוּת אחרת ומדת־שָנים אחרת מזו שאנו מונים לה מיום הִולדנו. יש מחשבות, המוצאות אותנו תמיד צעירים ורעננים ומשמרות אותנו שלא נצא מכלל נערוּת לעולם. מחשבה שכזו היא האהבה אל היֹפי העולמי והנצחי. כל אדם המסתכל בו ביֹפי זה, אינו נפטר ממנו אלא מתוך ההרגשה, שיותר משהוא מתיַחס אל חיי העולם הזה, אשר סופם למיתה, מתיַחס הוא אל דורות עולמים. פעֻלה כל־שהיא של כחות הרוח משחררת אותנו במדה ידועה מתנאי הזמן. כשׁאנו חולים או חלשים, פְּסוֹק לנו פסוּק אחד של שירה, או פתגם עמֹק, ואתה משיב בזה את נפשנו; או הבה לנו כרך אחד מספרי אפלטון או שקספיר, או רק הזכֵּר לנו את שמותיהם, ומיד אנו באים לידי הרגשת חיי־עולם. צא וראה, איך המחשבה העמֻקה, האלהית מקפלת תחתיה שנות מאות ושנות אלפים והֹוָה וקַימת בכל הדורות והתקופות. האמנם נגרע עתה ערך פעֻלתה של תורת ישו מערכּה בשעה שיצאה מפיו בפעם הראשונה? הרֹשֶׁם הכביר, שיפעלו עלילות ואישים על מחשבה דבר אין לו ולזמן. ובכן אתה מוצא תמיד מדה, המיֻחדת לנפש, ומדה אחרת שכנגדה, המיֻחדת לחושים ולשׂכל. מפניה גלוּיהּ של הנפש מתבטלים הזמן והמקום והטבע והיו לאפס. בשיחה מצויה אנו מיחסים את כל הדברים אל הזמן, כשם שאנו רגילים לדַמות, כי הכוכבים הנפרדים זה מזה מרחקי אין־קץ שרוּיִם וקבועים על־פני ספירה בולטת אחת. וכך אנו אומרים, כי יום־הדין רחוק או קרוב, כי ימות המשיח ממשמשים ובאים, כי יום של תקונים מדיניים, מוסריים וחברתיים ידועים קרוב לבוא וכדומה לזה, משום שסבורים אנו, שלפי טבע הדברים הרי מעשה זה מן המעשים שאנו מתבוננים אליהם, דבר חיצוני הוא וסופו לחלוף, תחת אשר המעשה האחר דבר קַים ומתמיד הוא וקשור הוא אל הנפש. הדברים, שאנו סבורים עליהם באותה שעה שהם קבועים ועומדים, יתירו את עצמם לאט לאט, כאותם הפֵּרות המבֻכּרים הנושרים מעל העץ, מעל הנסיון שלנו ויפלו לארץ והרוח יסערם ויפיצם, מאין איש יודע אנה. מראה הנוף, צורות אנשים, ערים כבוֹסטוֹן ולוֹנדוֹן דברים בני־חלוף המה, ככל אחד המוסדות שהיו בימי קדם, או כהֲבֵל אֵד או עשן, וכזה הוא גם גורל החברה וגורל העולם כֻּלו. הנפש צופה ורואה בלי־חשָׂך לפנים, כשהיא יוצרת לה עולם מלפניה ועוזבת עולמות מאחריה. אין לפניה לא מנין־זמנים, לא מנהגי דת, לא אישים, לא כשרונות ולא בני־אדם. הנפש אינה יודעת בלתי אם את הנפש; קמת המקרים אינה משמשת לה אלא לבוש חולף ועובר, שהיא בושה בו.

את מדת הפרוגרס שלה יש לָמֹד לפי החֹק המיֻחד לה לעצמה ולא לפי כללי החשבון. הליכותיה של הנפש לפנים אינן הליכות ממדרגה למדרגה, עד כדי שאפשר יהיה לצַירן בדמות תנועה בקַו הישר, כי־אם ביותר עֲליה ממצב למצב, מעין זו המתגלה בגלגוליהם של בעלי־החיים – גלגול הביצה בתולעת, גלגול התולעת בזבוב. גִּדולו של הגֶּניוס יש לו תכונה “כללית” ידועה, אשר לפיה אין בחיר האדם מתעלה מתחלה על ראובן ואחר על שמעון ואחר על לוי וגורם מתוך־כך לכל אחד מהם צער הכרת שפלותו, כי־אם בכל פעם ופעם, שחבלי לֵדה תוקפים אותו לרגלי גִדולו, הולך האדם ומרחיב את חוג פעֻלתו, ובכל הלמות הדפק שלו הוא הולך ומתרומם למעלה ממפלגות בני־אדם ומהמוני בני־אדם. עם כל דחיפה אלהית הולכת הרוח ובוקעת את הקליפה הדקה של מראות העין, החולפים ועוברים, ויוצאה ופורצת אל תוך הנצח ושואפת את אוירו. מתהלכת היא בתחום של אמִתּיות, שנתגלו בעולם מאז ומקדם, ובאה לידי ההרגשה, שיש קִרבה יתרה בינה ובין צֶנוֹן ואַריאַן מאשר בינה ובין בני־ביתה.

זאת תורת החֹק של הגִדול המוסרי והרוחני. אין זו כי־אם עֲליה פשוטה, כמו בכחה של קלות מיֻחדת, לא אל תוך תחום של צדקה אחת, כי־אם אל תוך תחום הצדקות כֻּלן. מֻטבעות ועומדות הן בקרב הרוח, המכילה אותן כֻּלן. הנפש תובעת טהרה, אבל לא הטהרה עִקר מגמתה; היא תובעת צדק, אבל לא הצדק עִקר; תובעת היא גמילות חסדים, אבל יש דבר הטוב ונעלה מזה; אי לזאת, בשעה שאנו פוסקים מלדַבּר על־דבר טבע מוסרי, כדי לדרוש את עשיָתהּ של אחת הצדקות המצֻוָה מפי טבע זה, אנו מרגישים מעֵין ירידה והסתגלות.

בקרב הרגש הזה עצמו מונח גם גרעין של גִּדול, הנשמע ומשתעבד לאותו החֹק גופו. מי שעלול לענוה, לצדק, לאהבה ולשאיפות נעלות, כבר עומד על מדרגה רוממה כזו, אשר ממנה הוא שופך את ממשלתו על המדעים ומלאכות המחשבת, על המליצה והשירה, על עלילות והליכות־חן. כי האיש השרוי בתענוג המוסרי הזה, כבר זכה, שיהא לו חלק בכחות הרוחניים המיֻחדים האלה, אשר בני־האדם מעריצים ומכבדים אותם כל־כך. אין לך כשרון ואין לך חריצות המצוּים באוהב, אשר בעיני הנערה האהובה לו יהיו נחשבים לאין, עד־כמה שהיא עצמה לא תהי דַלה במַתָּנוֹת כאלה; והלב, המתמכּר התמכרות שלמה אל הרוח העליונה, רואה את עצמו קרוב קרבה יתרה אל כל מפעליה של הרוח הזאת והוא ילך הלוך ועבור בדרך־המלך לרכוש דעת וגבורה במקצועות שונים ומיֻחדים. כיון שאנו מתרוממים לידי הרגש העִקרי והיסודי הזה, מיד אנו נכנסים ממקום עמדתנו הרחוק אשר בקצות העולם אל תוך מרכז העולם, אשר שם, כמו לפנַי ולפנים ממחיצתו של אלהים, אנו מסתכלים בעִלות הראשונות והננו משיגים מראש את מהותה של תבל, שאיננה אלא תולדתן של העִלות הללו, ההולכת ומשתלשלת לאט לאט.

אחת ממדותיה של תורת אלהים היא ההתגשמות, שהרוח מתגשמת בדמות וצורה – בצורות כצורתי אני. חי אני בתוך החברה; יחד עם אנשים המכַונים לאותן המחשבות השרויות ברוחי אני, או נשמעים בבחינה ידועה לאותם האינסטינקטים הגדולים אשר מפיהם אני חי. רואה אני, שאותה הרוח עצמה פועלת את פעֻלתה גם בהם. יודע ומכיר אני, כי טבע אחד משֻׁתּף לכֻלנו; ואותן הנפשות האחרות, אותן העצמיות הנבדלות מושכות אותי אליהן יותר מכל דבר שבעולם. הן מעוררות בקרבי אותן תנועות־הנפש החדשות, שאנו קוראים להן בשם תאוה, אהבה, שנאה, פחד, השתוממות, רחמים; ומזה תוצאות לשיחת הבריות, להתחרוּת, למָרוּתה של נפש האחד על השני, לבנין ערים, לקרָבוֹת. בני־האדם טפלים הם לגבי ראשית התורה והדעת, אשר תטיף הנפש. בימי נערותנו אנו דבקים באנשים דבקות יתרה, המעבירה אותנו על דעתנו. הילדים ובני־הנעורים רואים בהם את כל עולמם. אבל בשעה שהאדם נעשה מלֻמד בנסיונות, הרי הוא מכיר, כי טבע אחד שוה מתגלה בכל הבריות כֻּלן. האנשים עצמם מביאים אותנו לידי הכרתו של הבלתי־אישי. בכל שיחה של שני בני־אדם נוטל חלק בשתיקה הטבע המשֻׁתּף הזה, איננו חזיון חברתי; בלתי־אישי הוא; אלהים הוא. והוא הדין גם בחבורות, שנושאים ונותנים בהן בענינים חשובים, וביחוד בשאלות נשגבות, מֻבטחים הם בני החבורה, כי המחשבה מתרוממת בלבו של כל אחד מהם לידי מדרגה אחת שוה וכי הכל יש להם חלק רוחני בכל המדֻבּר, ומשפט השומע כמשפט המדַבּר. כֻּלם נעשים חכמים מכפי שהיו. ככִפתו של בית־מקדש מתנשאה ממעל להם אחדות המחשבה הזאת, המעוררת את כל לב להיות דופק מתוך הכרה יותר נעלה שהיא מכיר את כחו וחובתו להיות חושב ופועל מתוך רוממות שאינה מצויה. כֻּלם יודעים ומכירים, כי הגיעו לידי מדרגה יותר נעלה של השלטון ברוח. יש חכמה ידועה של אהבת הבריות, המיֻחדת כאחת גם לגדולים שבבני־האדם גם לקטנים שבהם ואשר שיטת החנוך הרגילה שלנו מתיַגעת לעתים קרובות להשביתה ולדכאה. הרוח אחת היא, והבחירים שבאנשי הרוח, האוהבים את האמת אהבה לִשמה, סבורים פחות מכל, שהאמת אחֻזת קנינם היא. הם מקבלים אותה בהכּרת תודה מכל־מקום שהיא באה ואינם טובעים אותה במטבע או בחותם שמו של איזה אדם, כי היא היתה שלהם מאז ומקדם ומימות עולם. החכמים וגדולי המחשבה אין להם מוֹנוֹפוֹלין על האמת. נטיתם הנמרצה ללכת בדרך ידועה עושה אותם בבחינה ידועה לבלתי מֻכשרים לחשוב נכוחה. על כמה השקפות רבות־ערך אנו חַיבים תודה לאנשים, שאינם חריפים או עמקי־תכונה ביותר, ואשר מבלי שום יגיעה יתרה מביעים הם את הדבר, שאנו צריכים לו ואשר לשוא שאפנו אליו זה כמה. פעֻלתה של הנפש כלוּלה על־פי־רֹב בדבר המֻרגש בלב, שלא יצא מן השפה ולחוץ, יותר מאשר בדבר שהֻבע באחת השיחות. מרחפת היא מעל לכל חברה והכל מבקשים אותה שלא מדעתם איש באחיו. הדעת, שאנו יודעים, טובה מן המעשים, שאנו עושים. עדַין אין אנו שולטים בעצמנו די צרכנו וכבר יודעים אנו, כי יתרון ומעלה יתרה לנו. בשיחתי המצויה, שאני סח עם שכנַי, אני מרגיש לעתים קרובות מאד אותה האמת עצמה, שדבר־מה יותר נעלה צופה ומביט בכל אחד מאתנו על מִשִׂחַק־הבֵּינים הזה מלמעלה, ושמאחוריו של כל אחד מאתנו מנענע יוּפּיטר בראשו ליוּפּיטר.

בני־האדם משפילים את עצמם, כדי לבוא במשא ומתן עם הבריות. בשֵׁרוּת הרגילה והנבזה, שהם משרתים את העולם, ואשר למענו הם מוחלים על כבודם המֻטבע בם מלֵדה, דומים הם לאותם השֵּׁיכִים הערבים, הדרים בבתים פחותים ומתחפשים למראית־עין לעניים, בכדי להִנצל מחמס הפֶּחה, ועל ברק עשרם הם מתענגים בחדרי חדרים חבוים.

וכשם שהנפש מצויה בכל אדם, כך מצויה היא בכל תקופה מתקופות החיים, בשולה ומפֻתּחת היא כל צרכה כבר בעוד האדם ילד. כשאני מטפל בילדי, הרי כל ידיעתי בלשון הרומית והיוָנית, כל השכלתי ומעוֹתי אינן מועילות לי כלום; אבל כל מדה ומדה, שיש בי משֶׁל עשֶׁר הנפש, עומדת לי לצֹרך תכליתי המכֻוָּנה. אם אני הולך בשרירות רצוני ומעמיד על דעתי, הרי הוא מעמיד את רצונו כנגד רצוני, את זה לעֻמת זה, ומניח אותי, אם הדבר ישר בעיני, להשפיל את עצמי ולהשתמש ביתר כֹּחי ואוני, כדי להכותו. אבל אם מוַתּר אני על רצוני והנני משתדל לפעול פעֻלה הנובעת מתוך הנפש, בעשותי את הנפש לדַין מוכיח בינינו, מיד מציצה אותה הנפש עצמה מתוך עיניו והרי הוא מוקיר ואוהב עמי יחד את כל הראוי ליקר ואהבה.

הנפש צופה ורואה את האמת ומביאה אותה לידי גִלּוּי. כשאנו רואים את האמת, מיד אנו מכירים אותה, יאמרו על זה הספקנים והלֵצנים מה שיאמרו. שאֹל ישאלו אותך השוטים, כשדבּרתּ דבר שאינם אוהבים לשמוע: “וכי מנין אתה יודע, שדברך אמת, ולא טעות היא בידך?” כשאנו רואים את האמת, מיד אנו מכירים אותה, מפּי הסברה, כשם שתכף ליקיצתנו אנו יודעים, כי עֵרים אנחנו. מאמר נעלה יצא מפי עמנואל סוֶדֶנבּוֹרג, שיש בו בלבד כדי להעיד על רוממות תבונתו של האיש הזה, לאמר: “לא דבַר היותו מֻכשר להצדיק את כל הישר בעיניו מוכיח עליו על האדם, כי יש בו בינה ודעת, כי אם היותו מֻכשר להבחין, שמה שאמת, אמת הוא, ומה ששקר, שקר הוא – רק זהו אות ומופת על מהותה ותכונתה של התבונה”. בספר שאני קורא מראה לי כל רעיון טוב שאני מוצא בו, כמשפטה וכמעשיה של כל אמת, את צלמה ודמותה של כל האמת כֻּלה. לכל רעיון רע שאני מוצא בו תהיה נפש זו עצמה לחרב חדה, החותכת וגוזרת אותו וזורה אותו הלאה. חכמים אנו יוֹתר מכפי שאנו סבורים. אם לא נניח מכשולים על דרך המחשבה שלנו, כי־אם נשתדל שתהא פעֻלתנו פעֻלה תמה ושלֵמה, או נתבונן מה משפטו של כל דבר ביחסו לאלהים, אז ידוע נדע את כל דבר בפרט ואת כל הדברים בכלל ואת כל אדם בפני עצמו. כי יוצרם ועושם של כל הדברים ושל כל בני־האדם עומד מאחורינו ושופע דרך הצנור של עצמוּתנו על כל הדברים שבעולם את דעתו, שאין לה חקר ותכלית.

אפס מלבד הכרה זו, שהנפש מכירה בכל מקרה ממקרי חיי היחיד את עצמותה ומהותה, עוד סגֻלה מיֻחדת בה לגלות את האמת. וכאן אולי מן הצֹרך הוא, שננסה לשאֹב מתוך מציאותה הקרובה עָצמה וכח ונדבר על השראת שכינה זו בלשון יותר חשובה ונעלה. כי ההרצאה, שהנפש מרצה את האמת, היא המאורע היותר נעלה שבמאורעות הטבע, מפני שבהרצאה זו אין הנפש נותנת דבר־מה משלה, אלא את עצמה גופה היא נותנת, או היא עוברת אל תוך אותו האיש, שהיא מאירה אותו באוֹרה, ונעשית אותו האיש עצמו, או, לפי מדת האמת שאותו האיש מקבל, היא קולטת וסופגת אותו אל תוכה עצמה.

אנו קוראים להכרזות שהנפש מכרזת, לפרסום שהיא מפרסמת את טבעה, בשם “גִלוי שכינה”. החזיונות האלה באים תמיד כרוכים ברגש של רוממות. כי התגלות זו אינה אלא אצילות השופעת מרוח אלהים אל תוך רוחנו אנו. אין זאת כי אם נסיגת זרם רוחו של היחיד מפני משברי ים החיים הסוערים. כי כל השגה ברורה, אשר ישיגו בני־האדם את הכח המרכזי הזה, ממַלאה אותם יראת־התרוממות ותענוגות. רעד חולף ועובר את כל בני־האדם בשעה שאמת חדשה מתגלה ובאה לעולם, או בשעה שנעשה מפעל כביר, הבוקע ועולה מלב הטבע. בַּגִּלוים האלה אין כח הראות נפרד מעל הרצון לפעול ולעשות, אלא שההסתכלות נובעת מתוך ההכנעה, וההכנעה נובעת מתוך השגה מלֵאה שמחה. כל רגע, שכּל אדם יחיד מרגיש, שהשגה זו ממלאה אותו, נשאר בלבו למזכרת עולם. לפי ההכרח המֻטבע ועומד במהות עצמותנו, הרי בעקב הכרתו של היחיד את המציאות האלהית הזאת כרוכה תמיד התלהבות־נפש ידועה. טיבה ואריכותה של ההתלהבות הזאת הולכים ומשתנים ומתחלפים, הכל לפי שנוי מהותו של האדם, ממצב של התפעלות והִתעָרוּת של מעלה ורוח הקֹדש – חזיונות אלה אינם נפרצים ביותר – עד כדי ההִבהוּב היותר קלוש של הרגש המוסרי, אשר זוהי צורתה, שבה היא מחממת, כאח המבֹערת בביתנו, את כל המשפחות והחבורות של בני־האדם ומכשירה את קיומה של החברה. בעקב התגלות הרגש הדתי בקרב בני־האדם היתה כרוכה תמיד נטיה ידועה לשגעון, כאלו “הציצו ונפגעו מרוב שפעת האורה שהוערה עליהם”. ההתפעלות של סוֹקרַטֵּס, ה“התאחדות” של פלוֹטינוּס, ה“חזיון” של פּוֹרפיריוּס, החזרה־בתשובה של פּוֹילוּס, “דמדומי השחר” של יעקב בֶּהְטֶה, עֲוִיּוֹתיו של דזורש פוֹקס והקוַקֶּרים שלו, “הֲאָרתו של סוֶדֶנבורג, כֻּלָם מסוג אחד המה. מה שלגבי האנשים המֻפלאים האלה היתה התלהבות הנפש, בא לידי גִלוי במקרים אין־ספורות שבחיים המצוּים בדרך פחות מתמיהה. ההיסטוריה של האמונה מוכיחה בכל מקום, שיש בה נטיה להתלהבות. האֶכּסטַזה הדתית של אגֻדות האחים והקוִיאֶטיסטים במורַביה; גִּלוי הַכַּוָּנה הנצחית שב”דבור" בלשון הכנסיה של ירושלים החדשה; ה“תחיה” של כנסיות הַקַּלוִיניסטים; ה“נסיונות” של המתּודיסטים – כל אלה אינם אלא צורות שונות אשר לאותו הרטט של יראת הרוממות ולאותו התענוג הפנימי, המלַוים את התמזגות נפשו של היחיד בתוך הנפש העולמית.

טבעם של הגִּלּוּים האלה אף הוא כך הוא: השגותיו של החֹק המָחלט הם. הם משמשים פתרונים לשאלותיה של הנפש עצמה. הם אינם משיבים תשובה על שאלותיו של ההגיון. מעולם אין הנפש משיבה תשובה במלים, כי־אם בעצם הענין גופו, שעליו באה השאלה.

ההתגלות אינה אלא מִפְתַּח סגוֹר הנפש. הבריות סבורות, שההתגלות היא חזון גורלו של האדם. בדברי האורים והתומים של הנפש אשר בימי קדם היה השכל מבקש למצֹא תשובות לשאלות גשמיות והיה משתדל להגיד בשם אלהים, כמה יאריכו בני־אדם ימים, מה המעשה אשר תעשינה ידיהם ומי יהיו חבריהם, והיה מצרף לזה שמות, מִניני־זמנים ומקומות. אבל אין אנו רשאים להיות משַׁבּרי מנעולים סגורים. אלא חַיבים אנחנו לכבוש בקרבנו את הסקרנות השפלה הזאת. תשובה אמורה בדברים – אונאה היא; לאמִתּו של דבר אין היא תשובה כלל על השאלות שאתה שואל. אל־נא תבקש, כי תָאֵר יתארו לפניך את הארצות, שאתה נוסע לשם באניה. שום תאור אין בו כדי לתארן לפניך די ספוקו, ולמחר אתה בא לשם ואתה מכיר אותן לדעת מתוך מגוריך שם. בני־אדם שואלים על־דבר השארת הנפש, על הנעשה בשמים, על הגמול הצפוי לרשע וכדומה. ולא זו בלבד, אלא שהנוצרים המאמינים סבורים, כי ישו הניח אחריו תשובות על השאלות האלה. אבל מעולם לא היה איש־הרוח הזה מדַבּר אפילו רגע אחד בסגנון־הלשון ההמוני של המאמינים הללו. האמת, הצדק, האהבה ומדות הנפש אחוזים וקשורים קשר מהותי ברעיון, שהכֹּל קַים ומתמיד בעולם ואינו בן־חלוף. ישו, אשר חי בעולם הרגשות המוסריים האלה ולא שעה אל האֹשר הגשמי, כי־אם שׂם את לבו רק לגִלויי הרגשות האלה, לא הפריד מעולם את רעיון הקיום וההתמדה מעל מהות האטריבוטים האלה, אף לא הביע אפילו דבור אחד בנוגע להשארת הנפש. נשאר הדבר לתלמידיו אחריו להפריד את מדת הקיום מעל היסודות המוסריים ולהורות את השארת הנפש בתור תורה ולהוכיח את אמתּה באותות ומופתים. ובה בשעה שהתחילו מורים את תורת האַלמָות כתורה בפני עצמה, מיד באה ירידה לאדם. בשטף האהבה, בהערצה שמעריצים את הענוה, אין מקום לשאלה בדבר התמדת הקיום. אדם, אשר שאָר־רוח לו לא ישאל מעולם את השאלה הזאת, או לא ישפיל את עצמו לטפל בהוכחות וראיות ממין זה. כי הנפש נאמנה לעצמה והאדם, אשר היא נֻפּחה בו, אינו יכול לעבור מתוך הֹוֶה אשר אין סוף לו אל תוך עתיד אשר יהי קץ לו.

השאלות האלה על־דבר העתיד, שאנו משתוקקים למצֹא להן פתרונים, אינן אלא הודאה על החטא שבידנו. לאלהים אין עליהן שום תשובה. שום תשובה בדברים אינה יכולה כל־עִקר לשמש פתרון לשאלה בדבר עצָמים ממשיים. לא בזדון גזרת אלהים, כי־אם בטבעו של האדם תלוי הדבר, שמסכה פרושׂה על המעשים אשר יקרו ביום מחר; אין רצונה של הנפש, שאנו נגַלה תעלומה אחרת, מלבד התעלומה של הסבה והמסֻבּב. על־ידי המסכה הזאת, החוצצת בפני המקרים העתידים לבוא, מלמדת היא את בני־האדם לחיות את חיי היום הזה. הדרך היחידה למצֹא תשובה על השאלות האלה, שהן שאלות החושים, היא, להסתלק מכל סקרנות שפלה, ומדי הסגירנו את עצמנו ביד שטף הקיום, אשר ישא ויביא אותנו אל תעלומת הטבע, עלינו לפעול ולחיות, לפעול ולחיות; ומבלי אשר צפינו לזה, הנה ערכה ויצרה לה הנפש המתקדמת מעמד חדש והשאלה והתשובה התלכדו כאחת והיו לדבר אחד.

בכח אש החיים, אש הקֹדש, אש השמים זו עצמה, ההולכת ובוערת עד שהיא מלהטת וּמַמסה את כל הדברים שבעולם לגלים ומשברים של ים אורה, אנו רואים ומכירים איש את אחיו ואת משפט הרוח אשר בכל אחד מאתנו. מי יכול להגיד את שֹׁרש דבַר ידיעתו את התכונה המיֻחדת, אשר לכל אחד ואחד מבין חוג ידידיו השונים והנבדלים איש מאחיו? אין איש. ואף־על־פי־כן אין דבריהם ומעשיהם עלולים לרמות אותו. באדם זה, אף־על־פי שאין הוא מוצא בו אָון, אינו נותן אֵמון. ובאדם פלוני, אף־על־פי שהם מזדמנים יחד רק לעתים רחוקות, הרגיש אותות נאמנים, המעידים עליו, כי יש לבטוח בו, כבאדם המוצא ענין וחפץ בתכונתו שלו גופו. אנו יודעים איש את אחיו ידיעה נכונה מאד, – מי מאתנו התהלך בצדק ומישרים עם נפשו, ואם הדבר שאנו מטיפים לו או נושאים את עינינו אליו, איננו אלא געגועים שאין בהם ממש, או הוא שאיפתנו, שאנו שואפים בתם־לבב ומתוך יגיעה ועמל.

צופים ומבחינים ברוחו של אדם ובסגֻלותיה המיֻחדות הננו כֻלנו. סגֻלת הַבְחָנָה זו עִקר עליון הוא בחיינו או בכחותינו אשר מחוץ להכרתנו. המשׂא־והמתּן של הבריות, עסקם ומעבּדם, אמונתם, יחסי ידידותם ומריבותיהם – אינם אלא חקירת בית־דין רבה ועצומה אחת, הבוחנת ובודקת את טיבו ואָפיו של האדם. בין במושב כל הדַּינים כֻּלם, בין בישיבת מנין מועט של דַּינים ובין בעמידת אדם כנגד אדם פנים אל פנים. המאשים כנגד הנאשם, מגישים בני־אדם גופם את עצמם למשפט. על־כרחם הם מציגים לרַאוה אותם הפרטים הקטנים, אותן הידים המוכיחות, אשר על־פיהם אפשר לעמוד על טיבו של אדם. אבל מי ומי הוא הדן את הדין? ואת מה הוא דן? אמנם לא תבונתו היא הדַּיָן. את טיבו של אדם אין אנו למֵדים לא מתוך עיון ולא מתוך חריצות יתרה המצויה בנו. לא; אלא זה עִקר חכמתו של אדם חכם, שאינו דן את הבריות; הוא מניח אותם להיות דנים את עצמם ורק קורא הוא וכותב בספר את פסק דינם, שפסקו בעצמם.

בתֹקף חֹק הטבע הזה, שאין להסתלק ממנו, נכנע ומשתעבד רצונו של היחיד, ולמרות יגיעותינו או מעוט שלמותנו יהיה הגֶּניוּס שלך מבצבץ ועולה מקרבך, כשם שהגֶּניוס שלי יהיה מבצבץ ועולה מקרבי. עצמוּתנו ומהותנו אנו היא היא התורה, שאנו מורים אותה לאחרים, בין מדעת ובין שלא מדעת. מחשבות נכנסות אל תוך רוחנו דרך צנורות, אשר מעולם לא הנחנו אותם פתוחים, ומחשבות יוצאות מרוחנו דרך צנורות, אשר מעולם לא פתחנו אותם לרצוננו. אָפיו של אדם מורה ומוכיח על־כרחו. אַמת־המדה למֹד בה פרוגרס אמִתּי אתה מוצא בהליכותיו ובמדותיו של אדם. לא מספר שנות חייו, לא השכלתו, לא חברתו, לא ספרים ומעשים וכשרונות, אף לא כל אלה יחד יש בהם כח למנוע אותו מלהעריץ רוח, הנעלה ורוממה מרוחו. אם לא מצא לו מחסה ומפלט באלהים, הרי נמוסיו, דרכי־דבורו, נוסח פתגמיו והבנין, אם יש לומר כך, של כל השקפותיו יהיו מגלים ומכריזים זאת שלא בטובתו, עד־כמה שלא יהיה מתנגד לזה בכל מאֹדו. אבל אם מצא לו אדם את מרכזו, תהא האלהות עולה וזורחת מקרבו מבעד לכל מַעטי הבערוּת אשר יעטה, מבעד לטיבו ותכונתו שאינם נוחים ועל אף התנאים הקשים שהוא נתון בהם. אינה דומה מדתו של המבקש והמחזר אחר קנין למדתו של מי שישׁ לו קנין.

ההבדל הגדול שבין מורי הקֹדש ובין המורים שבספרות, ־ בין פיטנים מעין הֶרבֶּרט ובין פיטנים מעין פּוֹפּ, – בין פילוסופים מעין שפינוזה, קַנט וקוֹלרידזש ובין פילוסופים מעין לוֹק, פֶּלי, מֶקינטוֹש וסטיוּאַרט, – בין אנשים המעֹרבים עם הבריות, הנחשבים לאנשי־שיחה מֻפלאים, ובין אחד מבעלי המסתורין הנלהבים, אשר בחזקת יד המחשבה שתקפה עליו הוא מתנבא נבואה מטֹרפת למחצה, – הוא זה, שבני הסיעה האחת מדבּרים “מבפנים”, או מתוך הנסיון שנתנסו בו, כשֻׁתּפים ואדונים של המעשה; ובני הסיעה האחרת מדבּרים “מבחוץ”, כמסתכלים פשוטים או אולי כאנשים היודעים את המעשה רק מפי עדותם של אנשים אחרים. אין שום תועלת בדבר כשמטיפים אלַי מבחוץ. הנקל לי לעשות זאת בעצמי. ישו מדבר תמיד מבפנים ובמדה שאין כמותה. זהו כל הפלא שבדבר. מאמין אני מראש, כי אכן כך צריך להיות. כל בני־האדם כֻּלם עומדים ומצפים בלי־חָשָׂך לביאתו של מורה ומדריך שכזה. אבל אם אין אדם מדבּר מלפנַי ולפנים, מאחורי הקלעים, ששם הדבר וכַוָּנת הדבר מתלכדים כאחד, הבה יודה על זאת מתוך ענוה והכנעה.

דעת־כל זו שופעת אל תוך השכל ויוצרת את זה, שאנו קוראים לו בשם גֶּניוס. חלק גדול מחכמת העולם אינו חכמה כלל, והמצֻינים שבין המשכילים נעלים הם בלי־ספק מכל פרסום ספרותי, אף־על־פי שאינם מן הסופרים. בין המון תלמידי־החכמים ומחברי ספרים אין אנו מרגישים מציאוּתוֹ של דבר מקַדש ומרומם; אנו מרגישים בהם חריצות וזריזות ידועה יותר מרוח הקֹדש; יש בהם אור ואינם יודעים מאין הוא בא, והם אומרים עליו, שהוא שלהם; כשרונם אינו אלא הפלגת אחת הסגֻלות המצוּיות בהם, הגדלת מדתו של אחד מאבריהם, עד כי יֶתר כחם ואונם אינו אלא מחלה. במקרים שכאלה אין הַמַּתָּנות הרוחניות עושות רֹשם של שלֵמות מוסרית, כי־אם כמעט של קלקלה וחטאת; ואנו מרגישים, כי כשרונותיו של אדם נצבים לשטן בדרך התרוממותו אל האמת. אבל הגֶּניוּס בעל אמונה הוא. אין הוא אלא ספיגה וקליטה נפרזה של הרגשות הכל. אין הוא אנוֹמַלי ויוצא מן הכלל, אלא דומה הוא אל בני־אדם אחרים במדה יתרה ולא במדה פחותה. בכל המשוררים הגדולים מצוּיה חכמת אהבת־הבריות, העולה על כל יתר כשרונותיהם. אין יתרון למחבר, לאיש התבונה, לחבר המפלגה, לבעל דרך־ארץ נאה מן האדם באשר הוא אדם. זיוה של האנושיות מבהיק בהומירוס, בצ’וסֶר, בספֶּנסר, בשקספיר, במילטון. הם מוצאים את ספּוּקם באמת בלבד. הם משתמשים בערך הישר. הם נראים מצֻננים ןמתונים בעיני האנשים, המתלהבים למקרא דברי סופרים פחותים אבל חביבים על ההמון, המלֵאים תאוה הוללה וצבעים המסמאים את העין. כי משוררים הם בכח חֹפש המעוף, שנתנו לנפשם רבת־התושיה, השבה ונשקפת מעיניהם ומברכת את היצירות אשר יצרה. נעלה היא הנפש מן הדעת המצויה בה; חכמה היא מכל אחד ממעשי־היצירה שלה. המשורר הגדול מביא אותנו לידי הרגשת העשֶׁר המצוי בנו ומתוך־כך אנו ממעטים להרהר ביצירותיו הוא. השפעתו היותר מעֻלה על רוחנו היא זו, שהוא מורה אותנו לבזות את כל מפעליו אשר פעל. שקספיר מעלה אותנו לידי מדרגה של פעֻלה רוחנית הנעלה כל־כך, עד שאנו מרגישים, שהָשפּע עלינו שפע עשֶׁר רב ועצום, אשר עשרו שלו אפס ואַין הוא לעֻמתו; ואז חשים אנו, כי יצירותיו המזהירות, שעד עתה היינו רגילים לפאר ולרומם אותן כעין סוג של פואיסיה מיֻחד בפני עצמו, אין להן קיום בטבע הממשי יותר מצלו של עובר אֹרח, המשתטח על הסלע שבצד הדרך. רוח־הקֹדש, שבאה לידי גִלוי ביצירות כהַמליט והמלך ליר, יכולה היתה ליצור יום־יום מעשים נאים אחרים עד לאין־סוף. ומדוע־זה אוֹקיר אפוא את המליט ואת ליר, כאלו לא היתה בנו אותה הנפש, אשר היצירות הללו יצאו מקרבה, כשם שההברות יוצאות מן הלשון?

כֹּח זה אינו שופע ויורד לתוך חייו של היחיד, אלא על־מנת להיות קנינו הגמור. הוא מתרחש ובא אל האדם הענָו והפשוט; הוא בא אל האיש המתאמץ להרחיק מעליו את כל שָׁוא וגאה; הוא בא כמראה־נבואה; הוא בא כשַׁלות נפש ורוממות. בשעה שאנו רואים לפנינו את אלה, שהוא שרוי בתוכם, מיד מתגלות לפנינו מדרגות חדשות של רוממות. מלפני רוח־הקֹדש זו יוצא האדם ששרתה עליו ולב אחר בקרבו. כשהוא מסַפר עם הבריות, אין הוא מתבטל מפני דעתן. הוא מנסה ובוחן אותן. כח־נפש זה דורש מאתנו להיות תמימים ונכוחים. הַתַּיָר זחוח־הדעת מנסה ליַפּות את ספור קורותיו כשהוא מתפאר, שלורד, או נסיך, או רוזן פלוני דִבר אליו כך וכך או התנהג עמו כך וכך. אנשים שַׁחצנים מקרב ההמון דרכם להראות לך את הכפות, התכשיטים והטבעות שלהם ושומרים למשמרת את הכרטיסים ואגרות הברכה, שנתקבלו לידם. אנשים שהשכלתם יתרה, כשהם באים להרצות את המוצאות אותם, בוררים ביחוד מאורעות נעימים, אשר חוט של פיוט משוך עליהם, ־ את בקורם ברומא, את דבר האיש הגאוני אשר ראו עיניהם, את ברית הידידות אשר ביניהם ובין אדם נעלה פלוני; ועוד אולי נוסף על זה גם הנוֹף הנאה, זיו נגֹהות ההרים, המחשבות הרוממות, שהתענגו עליהן יום אתמול – וככה משתדלים הם להשרות על חייהם ברק זיו של רומנטיוּת. אבל הנפש, המתנשאה עד לידי הערצת האל הגדול, תמימה וברה היא; אין לה לא ברק צבעי ארגמן, לא ידידים נאים, לא מכרים רוזנים ולא מאורעות מֻפלאים במינם; אין היא צריכה לכך, שישתוממו עליה; שרויה היא בתוך שעה זו של עכשו, בתוך מעשה הנסיון הקשה של יום־יום, – משום שגם הרגע הנוכחי וגם הדבר הטפל שבטפלים נעשים כספוג וקולטים אל קרבם את המחשבה ומתמלאים שפעת ים אורה.

כֵּיוָן שאדם מתהלך עם איש־הרוח, אשר עם כל רוממותו הנעלה פשוט הוא תכלית הפשטות, הרי כל הספרות נראית בעיניו כמלחמת דברים בלבד. הָאֲמָרִים הפשוטים ביותר ראוים מאין כמוהם להיות נכתבים בספר, ואף־על־פי־כן זולים ומצוּים הם כל־כך, עד כי לרֹב עשׁרה של הנפש, אשר אין קץ לו, מי שאומר לאספם, הרי זה דומה למלקט אבני־גיר אחדות מעל פני האדמה, או לכונס מעט אויר לתוך צלוחית, בשעה שכל האדמה כֻלה וכל האויר כֻּלו לנו הם. שום דבר אינו יכול לחדור לתוך אותו התחום או לעשותך לאחד מבני אותו החוג, אם לא תסיר מעליך את כל הבלי תפארתך ותתהלך עם הבריות באמת פשוטה ובהתגלות־לב גמורה ומתוך וַדאות ברורה בכל מה שנטל עליך לדעת.

אנשים ממין זה מתנהגים עמך כמנהג אלים; הם מהלכים על־פני האדמה כאלים ומקדמים בלי שום תמיה את חריפות תבונתך, את טוּב לבך ואפילו את צדקתך – או טוב אָמְרִי: את מעשה חובתך, משום שצדקתך נחשבת בעיניהם כבשר מבשרם וכדם עורקיהם: הם רואים בה הוד מלכות כשלהם, הוד מלכות עליון ואבי אבות האלים. אבל מה עזה וקשה התוכחה, אשר יוכיח היחס שלהם, הלא הוא יחס של אחוָה גמורה ותמה, את הצביעות המצויה בין הסופרים, אשר גם קַלֵּס יקלסו וגם הכאֵב יכאיבו איש את אחיו! הנפשות האלה אינן יודעות חֹנף. אינני מתפלא כל־עִקר על אשר אנשים שכמותם הלכו לבקר את קרוֹמוֶל ואת כריסטינה ואת קַרל השני ואת יעקב הראשון ואת שליט הטורקים. כי למרבה רוממותם חבריהם ובני־לויתם של המלכים הם ואי־אפשר להם שלא להרגיש את הלשון של עבדות המצויה בשיחותיהן ובמשאן ומתנן של הבריות. יש לראותם תמיד כראות מַתַּת אלהים, אשר נִתּנה למלכים. כי הם עומדים לנגדם כמלך לפני מלך, בלי שום הכנעה והתרפסות, וממציאים לכל אשר שאר־רוח לו את קֹרת־הנפש ורגש הרצון הבאים מכֹּח יכֹלת ההתנגדות, מכח הרגש של אהבת־אדם תמימה וישרה, מכח חבֵרוּת כֵּנה ושוה לכל נפש ומכח אידיאות חדשות. כשהם נפטרים מהם, הם מניחים אותם חכמים ומעֻלים מכפי שהיו. נפשות שכמותן מביאות אותנו לידי ההרגשה, כי יתרון לתֹם־לב מן הצביעוּת. הֱוֵה מתהלך עִם כל איש ואשה בהתגלות־לב עד כדי להמריץ אותם, שיהא לבם ערֹם כנגדך, ועד כדי לחַסר אותם כל תקוָה לשחק ולהתל בך. חסד זה הוא הגדול מכל החסדים, שאתה יכול לגמול עם בני־אדם. “תהלתם הכי־נעלה”, אומר מילטון, “אינה חֹנֶף ועצתם התמימה ביותר מעין תהלה היא”.

התאחדות האדם עם האלהים בכל עלילה מעלילות הנפש אינה נתנת להביעה בדברים. אפילו האדם הפשוט שבפשוטים, המעריץ את האלהים בתֻֻמת לבבו, היֹה יהיה לאלהים בעצמו; אפס אצילותה של עצמות מעֻלה וכללית זאת חדשה היא תמיד ומעולם ועד עולם ואין חקר לה. היא ממלאה אותנו יראת התרוממות ותמהון. כמה יקר לאדם רעיון האמונה באלהים וכמה משיב הוא את נפשו! הוא מושיב נשַׁמות, מחבש פצעי־הלב, אשר גרמו לנו שגיאותינו ותקוותינו הנכזבות. לאחר ששברנו את אלהי־המסֹרת שלנו ולאחר שנטשנו את אליל־המליצה שלנו, רק אז יופיע אלהים וילהיב את לבנו בהויתו. רעיון האלהים הוא הכפלתו של הלב עצמו, יתר כל כן: הרחבת הלב מתוך כל גדוּלו עד לאין־סוף, עד למרחקי אין־סוף חדשים לכל עבר ועבר. הוא משפיע לאדם בטחון שאינו רופף. לא מתוך הכרה, אלא מתוך הסתכלות נעשה גלוי וידוע לפניו, כי הדבר המֻבחר הוא הדבר האמתי, ומתוך דעה זו הוא מסתלק על־נקַלה מכל ספק וחששה ומניח לגלויוֹ הנאמן של הזמן, שיבוא ויפתור את חידות חייו. מֻבטח הוא, כי אָשרו קרוב ויקר ללב היקום. כשהחֹק העולמי מתגלה לרוחו, הרי הוא מתמלא רגש בטחון כולל ומקיף כל־כך, עד שהוא סוחף בזרמו את כל התקווֹת החביבות ואת כל הכַּונות היותר נמרצות, התלויות וקשורות בגורלו של אדם בן־תמותה. מאמין הוא, כי טוב זה, שֶׁמִּנָּה לו גורלו, לא יקֻפּח ממנו. הדברים, שבאמת לא נבראו אלא בשבילך, נגררים אחריך כמו בכח־המשיכה. הרי אתה רץ אנה ואנה לבקש את ידידך. הניחה להן לרגליך לרוץ, אבל רוחך אינה צריכה לכך. אם אי אתה מוצא אותו, האינך מרגיע את נפשך, כי אמנם נוח לך שלא תמצאנו? כי אותו הכח, המצוי בך, מצוי גם בו והרי הוא יכול היה להזמין אתכם יחד, אלמלי היה לטובה ביותר. הנה אתה מְעַתֵּד את עצמך בקנאה רבה לעשות מעשה־חסד, אשר כשרונך וטוב־טעמך, אהבתך את הבריות ותקוָתך לתהלה מעוררים אותך לכך. האם לא עלתה על דעתך, שאין לך רשות ללכת ולעשות את המעשה, עד שיהא רצון מלפניך בה במדה גם להִמנע מעשותו? הוי, האמינה־נא, כי חי נפשך, שכל הברה שנאמרה בחללו של עולם ושאתה צריך לשמעה, הגיע תגיע לאזנך! כל משל, כל ספר, כל דבור, שיש בו כדי להמציא לך עזר או רְוָחָָה, ודאי שיתגלגל לידך, בין בדרך ישרה ובין בדרכים עקלקלות. כל ידיד, אשר עליו מתגעגע לא רצונך הפוחז והנמהר, אלא הלב הגדול והענוג אשר בקרבך, סופו לחבק אותך בזרועותיו. וכל זה הוא, מפני שהלב אשר בקרבך לב הכֹּל הוא; אין מקום, אשר יהיה שם סְגוֹר, או קיר מבדיל, או מחיצה, אלא דם אחד נוזל באין מעצור ובמרוצה שאינה פוסקת בעורקיהם של כל בני־האדם כֻּלם, כשם שהמים שעל־פני כל כדור הארץ רק יָם אחד הם ועליתם וירידתם, לאמִתּו של דבר, אינה אלא אחת.

הבה יִלמד אפוא האדם לדעת את הגלוי, אשר הטבע כֻּלו וכל מחשבה ומחשבה מגלים ללבבו, לאמר: כי העליון שוכן בקרבו; כי מקורות הטבע אצורים ברוחו הוא, אך אם יש בה רגש החובה. אבל אם רוצה הוא לדעת את אשר ידבר האל הגדול, עליו “לבוא בחדרו ולסגור את הדלת בעדו”. אין אלהים רוצה לגלות את עצמו לפני רכי־הלב. חַיָּב אדם קֹדם־כל להקשיב רב־קשב לקול הבוקע ועולה ממעמקי נפשו הוא ולסלק את עצמו מכל דרכי הדבור של יראת שמים, אשר ישתמשו בהם בני־אדם אחרים. אפילו תפלותיהם של אחרים גורמות לו תקלה, כל־זמן שלא התקין לעצמו תפלות משלו. דתנו, אמונת ההמון נשענת על רבוי מנינם של המחזיקים בה. אבל עדותו של המון־עם רב – אחת היא לנו באיזו דרך עקלתון עדות זו נגבית – אינה על־פי־רֹב אלא הודאה ברבים, שאין אמונה כל־עִקר. מי שמכיר את אלהים בתור מחשבה החוסה ומגִנה עליו, אינו מונה לעולם את מספר חבריו לדעה. אם אני יושב בסוד עליון, מי יָעֵז לגשת אלי? אם אני שרוי בענוה גמורה ואם אש אהבה טהורה לוהטת בקרבי – מה מלים בפי קַלוִין או סוֶדינבורג להביע לי?

אין בין ראיה, שמביאים מן המון־עם, ובין ראיה, שמביאים מאדם יחיד, ולא־כלום. אמונה הנשענת על בני־סמך אינה אמונה כל־עִקר. הבטחון בבני־סמך משמש קנה־מדה לדלדולה של האמונה, להסתלקות הנשמה מקרבה. המעמד, אשר יִחְדוּ הנוצרים לישו זה כמה וכמה מאות בשנים, הרי הוא מעמד של בר־סמך. אבל מתוך דעה שכזו אי אתה מכיר אלא את המחזיקים בה, ולא את המעשים והעוּבדות הנצחיים. כי גדולה ותמימה היא הנפש. אין היא יודעת חֹנף, אין היא טפֵלה למי־שהוא; אין היא מביאה מעולם ראיה מאחרים חוץ מעצמה. היא אינה מאמינה אלא בעצמה. בפני האפשריות הרבות לאין־קץ, המצויות לאדם, הרי כל נסיון מנסיונות החיים, כל ספור מספורי קורות החיים בימים עברו, עד־כמה שלא יהיו טהורים וקדושים, מתבטלים והיו כלא־היו. כלפי אותם השמים, המתגלים לפנינו בחזון לבנו, אין אנו יכולים לשבח ולפאר שום צורה מצורות החיים, אשר ראינו בעינינו, או אשר קראנו עליה בספר. לא דַיֵּנוּ שמחליטים אנו, שאין לנו אלא אנשים גדולים מועטים, אלא יתר על כן, שאין לנו אנשים גדולים כל־עִקר, שאין לנו שום היסטוריה, שום רשומות על איזה אדם בעל צורה ואֹפי נעלה, או על איזו דרך מדרכי החיים, שֶסִּפּק בהן להניח את דעתנו הנחה גמורה. בערכם של הקדושים ובני־האלים, אשר תעריץ ההיסטוריה, אין אנו מודים בבחינה ידועה אלא לפנים משורת הדין. אף־על־פי שבשעות שאנו מתבודדים לנפשנו אנו שואבים כח חדש מתוך זֵכר מעשי הגדולים, אבל בשעה שמשתדלים להציג אותם למופת לנגד עינינו, ככל אשר רגילים לעשות זאת חסרי־הדעת וההדיוטות, הם מֵלאים ןמיַגעים אותנו. בהיות הנפש יחידה, סגֻלה מיֻחדת בפני עצמה וטהורה, מתמכרת היא מאליה אל מי שהוא יחיד ומיֻחד וטהור, אשר על־מנת־כן הוא שרוי בקרבה, מַנחה אותה ומדַבּר את דבריו על־ידה. ואז נעשית גם היא שׂמֵחה, מלֵאה עלומים וחיים. לא חכמה היא, אבל צופה ורואה היא לתוך תוכם של הדברים. לא בעלת־אמונה יִקָּרא לה, אבל תמימה וברה היא. אָמֹר תאמר לאור “לי אתה” והרגֵש תרגיש, כי העשׂב צומח והאבן נופלת בכח חֹק, העומד למטה מטבעה והמשֻׁעבד לו. ראֵה, אומרת היא, הנה נולדתי בחיק הרוח הגדולה, הרוח העולמית. אני, שאינני כלילת־שלמות, הנני מעריצה את השלמות שבי. נוחה אני לקבל השפעה מן הנפש הגדולה בכל אֹפן שהוא, ולפיכך איני משגיחה בשמש ובירח ומרגישה אני, שהם אינם אלא דברים נאים שבמקרה ופעֻלות המתחלפות ועוברות. אל תוכי שופעים הלוך ושפוֹע יותר ויותר גלי הטבע הנצחי ובהשקפותי ועלילותי אני נעשית אנושית ומצויה לכל. ובכן אני מגיעה לידי־כך, שהנני חיה בתחום של מחשבות בנות־אלמָות ופועלת את פעֻלותי מתוך כחות בני־אלמָות. ובכן אפוא, מדי העריץ האדם את הנפש, ובלמדו לדעת כי “אין חקר ליפיה”, כמו שאמרו הקדמונים, בוא יבוא גם לידי ההכרה, כי העולם הוא הפלא הנצחי, אשר תעולל הנפש, וימעיט להשתומם על מקרי הפלא הבודדים והמיֻחדים; הוא יִוָּכח לדעת, שאין היסטוריה של חֹל, כי כל ההיסטוריה קֹדש היא; כי כל אַטוֹם וכל רגע מרגעי הזמן משמשים בבוּאָה לתבל כֻּלה. הוא לא יוסיף לחיות חיים מאֻחים מקטעים וקרעים שונים, כי־אם חיֹה יחיה חיים של אחדות אלהים. הוא יסתלק מכל דבר שפל וגם שבחיים ויהא מסתפק באותו המקום, אשר יועיד לו גורלו, ובאותה העבודה, שיש בכחו לעשותה. במנוחה יקדם את פני־המחרת מתוך שלות־בטחון זו, המביאה בכנפיה את האלהים ומתוך־כך הרי היא נושאת כבר במעמקי לבה את כל צפונות העתיד לבוא.

החוג הראשון הוא העין; האֹפק, אשר יקיף מבטה, הוא החוג השני; וצורה יסודית זו חוזרת חלילה בכל הטבע כֻּלו לאין סוף ולאין תכלית. סמל עליון היא בכתב התעלומה של העולם. אבגוסטין הקדוש תאר את טבעו של האלהים בדמות חוג, אשר מרכזו מצוי בַּכֹּל, אבל הקֵפו אינו מצוי בשום מקום. כל ימי חיינו אנו עמלים לקרֹא ולהבין את פשר הכוָּנות המרֻבּות אשר בצורה הזאת, שהיא ראשית לכל הצורות שבעולם. לקח אחד כבר הפקנו מזה בשעה שעמדנו על הדבר, כי כל פעֻלה מפעֻלותיו של אדם טיבה להיות חוזרת חלילה או לפַשר בין ההפכים. עכשו אנו רוצים לברר ולהוכיח עוד אֲנַלּוֹגְיָה אחת, זאת אומרת, שכל פעֻלה יכולה נעשית יפה ומעֻלה מכפי שנעשתה. כל ימי חיינו עונת־למוד הם לנו, לחקור ולעמוד על אותה האמת, שמסביב לכל חוג יש לָעוּג חוג אחר; שאין בטבע שום קץ ואחרית, אלא שכל אחרית – ראשית חדשה היא; שעם כל שקיעת־חמה עולה ומתגלה תמיד שחר חדש ומתחת לכל מַעֲמָק נפתחים מעמקים גדולים ממנו.

עובדה זאת, עד כמה שיש בה מן הסמל והמופת לעובדה המוסרית של הבלתי־מֻשָׂג, של השלֵמות הבורחת ומשתמטת תמיד מפנינו, אשר ידי האדם לא ישיגוה לעולם ואשר היא המסַבּבת את כל הצלחה ויחד עם זה היא גם הדַיָּן הדן אותה לחובה, יכולה לשמש לנו סיוע יפה לצרף זה אל זה כמה חזיונות של כחו ותקפו של האדם במקצועות שונים.

אין דברים קבועים וקיָמים בטבע. תבל נגררת ובת־חֲלוֹף היא. המֻשָּׂג קיום אינו אלא מֻשג יחסי. בעיני אלהים אין כדור ארצנו אלא חֹק שקוף ולא שפעת דברים קיָמים. החֹק ממוגג את דבר הממש ומַשְׁהֶה אותו במצב נוזל. הקולטורה שלנו היא ממשלת אידיאה, המביאה לעולם המון גדול זה של ערים ומוסדות. אבל אם אך נתרומם לידי אידיאה חדשה, מיד יסתלקו ויתעלמו. הסקולפטורה היוָנית כֻּלה נמסה, כאִלו היתה קבוצת פסילי קרח; זעיר שם זעיר שם עוד שרד עדַין איזה צלם בודד או שברו של צלם, כאותם שרידי עקבות השלג הבודדים, שאנו מוצאים עדַין בירחי תמוז ואב בעמקים קרים או בנקרות הרים. כי הגֶּניוס, אשר יצר אותם, יוצר עכשו דבר־מה אחר. הספרות היוָנית מאריכה ימים מעט יותר, אבל גם בה הולך ומתקיֵם כבר גזר־כליה זה עצמו והיא הולכת ונופלת אל תוך השוחה שאין מפלט ממנה, אשר יצירת מחשבה חדשה כורה לכל דבר נושן. חלקי תבל חדשים נבנו מחרבותיו של כוכב ישן וגזעי העמים החדשים נוצרו מן המַפֶּלֶת של עמים קדומים. מעשי־אֳמָנוּת חדשים מכַלים את הישנים. השקעת הון בבנין אַקְוֵידוּקְטוּת נעשתה מיֻתּרת על־ידי המצאות הִידרַלִּיּוֹת; מצודות נתבטלו על־ידי אֲבַק־יריה; דרכים ותעלות על־ידי מסלות־הברזל; מפרשׂים על־ידי הקיטור; הקיטור על־ידי הכח האלקטרי.

הנך עומד ומשתומם על המגדל הזה הבנוי אבני גְרַנִּיט, העומד בפני סערות הזמן, שהתחוללו עליו זה כמה מאות בשנים. אבל הן רק יד קטנה מהירת־תנועה בָנֹה בנתה את החומה הנשגבה הזאת והבונה הלא טוב הוא מן הנבנה. היד, אשר בנתה, יכולה לשוב ולסתור את הבנוי במהירות יתרה. אבל טובה ומהירה מן היד היא המחשבה הנעלמה, אשר השתמשה בעזרת היד לפעול את פעֻלתה; וכן אתה מוצא לעולם מאחורי הפעֻלה הגסה סִבּה דקה ממנה, אשר אם תסתכל אליה מקרוב, אתה מכיר, שהיא גופה אינה אלא תולדת סבה אחרת, הדַקה גם ממנה. כל־זמן שלא עמדנו על סודו, נראה כל דבר מתמיד וקבוע. רכוש רב נדמה בעיני הנשים כדבר מוצק ואיתן; אבל הסוחרים רואים בו דבר, שנברא על־נקלה מחמרים שונים והעשוי גם להיות אובד וכלה על־נקַלה. גן עצי פרי, שדה עבוד יפה, קרקעות משֻׁבּחים נראים בעיני העירוני דבר שיש לו קיום כמכרה של זהב או נחל; אבל בעיני בעל אחֻזות מרֻבּות אינם קבועים ובטוחים יותר ממצב הקציר. הטבע נראה כאִלו הוא מכריז וקורא, שהוא מוצק ומתמיד דורות עולמים, אבל גם לו יש סִבתו המיֻחדת, כאשר לכל הדברים שבעולם; ובשעה שאני עומד על הדבר הזה, האֻמנם יוסיפו השדות האלה להיות נראים בעיני כאלו הם משתרעים בלי־נוע כל־כך עד למרחקים, והעלים האלה כאלו הם תלוים בחשיבות מיֻחדת כל־כך? התמדת קיום אינה אלא מֻשג יחסי. כשם שאין כדורי המאור המעופפים יכולים לשמש גבולות לכח הרוחני, כך גם אין חדשים יכולים להיות לו לגבול ולקצב.

המפתח למהותו של כל אדם היא מחשבתו. אף־על־פי שלפי מראהו איש קשה ומלא מרי הוא, הרי יש לו בכל זאת קברניטו שהוא נשמע לו, הלא הוא האידיאה, אשר לפיה ערוכות ומכֻונות כל עלילותיו. אין לשַנות אותו, אלא אם יַראוהו אידיאה חדשה, הנשגבה משלו. חיי האדם הנם חוג המתפתח מאליו, אשר ראשיתו עִגול מצער, שאינו נראה לעין, אלא שהוא הולך ופורץ לכל עבר ומתרחב לחוגים יותר גדולים, הלוך והתרחב לבלי קץ ולבלי תכלית. ההתפשטות, שאליה תגיע שורת החוגים האלה, עִגול אחר עִגול, תלויה בכחה או באמִתה של נפש כל יחיד. כי יגיעה כבדה יגֵעָה כל מחשבה, לאחר שנתגלגלה והיתה לגל של מאורעות, ההולך וסובב על תקופתו – כגון לאחת הממלכות, לחֻקי מלאכת מחשבת, למנהג מקום, למצות הדת – להעפיל עִלות על גבהי מרומיו ולבַצר את החיים ולהקיפם סביב סביב. אבל אם הנפש מהירה וחזקה היא, הרי היא פורצת את הגבולות האלה לכל עבר ועָגָה עִגול אחר מעל למעמקים הגדולים, עִגול, ההולך הלוך וגאֹה גם הוא עד היותו לגל גדול, אבל שוב מתוך אותה השאיפה עצמה לבוא סוף־סוף לידי עמידה ולהֵעשות קשה ומוצק. אבל הלב ממאן להיות עצור בבית־כלא; עוד בראשית דפיקותיו התכופות ביותר הוא שואף להתפרץ החוצה בכח עצום ומשתוקק להתפשט למרחקים כבירים ולבלי קץ.

כל דבר־מעשה אחרון אינו אלא ראשון בשורות חדשות של דברי־מעשים. כל חֹק כללי אינו אלא פרט אחד משל חֹק יותר כללי, העומד להִגלות במהרה. אין בשבילנו לא צד חיצוני, לא חומת־גדר ולא תחום הקף. הנה גמר אדם את מעשהו – כמה נאה הוא מעשה זה! כמה מתֻקן הוא! היך הוא מחדש את פני כל הדברים! הוא עולה ומתנשא עד לגבהי שחקים. אבל ראה, הנה מן העבר השני מופיע אדם אחר וְעָג חוג מסביב לאותו החוג, אשר זה עתה אמרנו עליו, שהוא קץ תחומה של הספירה.

ואם כן הוא הדבר, הרי הדַבּרן הראש והראשון שלנו אינו אלא דברן ראשון ולא יותר. אין לו תקנה, בלתי אם למהר ולעוּג חוג יותר מקיף מחוץ לחוגו של איש־ריבו. ואמנם כך דרך בני־האדם לעשות גם מאליהם. תוצאות היום הזה, המפעמות ומסערות את הרוח ואי־אפשר להסתלק מהן, סופן להתקצר עד מהרה ולהתכנס תוך דבור אחד, ואותו הכלל העִקרי, אשר לכאורה היה בו כדי לברר ולהסביר את כל הטבע כֻּלו, עוד מעט והוא גופו ישמש דֻגמה ומשל לצֹרך הַכְלָלָה יותר שנונה ונמרצה. ברעיון אשר יִוָּלֵד ביום המחר יש כח לרומם את כל אמונתך, את כל האמונות כֻּלן, את כל הספרֻיות של אֻמות־העולם ולהעלות אותך אל תוך שמי שמים, אשר שום חלום של חוזה חזיונות עדַין לא צִיֵּר כמותם. כל אדם – יותר ממה שהנהו פועל ועושה־מעשה בעולם הזה, הרי הוא משמש רמז למַה שהוא צריך להיות. בני־האדם מהלכים על־פני האדמה כנבואות לעתיד לבוא.

פסיעה אחר פסיעה אנו עולים בסֻלם הזה המלא תעלומות: הפסיעוֹת האלה מעשים הן, המגמה החדשה כח ותֹקף היא. לכל תוצאה נשקפת סכנה מאת התוצאה הבאה אחריה, המבקרת ודנה אותה. כל תוצאה חדשה נראית כצוררת את הישנה; אין חדשה באה לעולם, אלא להצר ולהגביל את הישנה. כל מצב חדש שנוא תמיד על הישן, ואלה שנשארו נאמנים לישן באים כמעט לידי ספקנות נוראה. אבל עוד מעט והעין תסכין עמו, כי המצב החדש והעין הנם שניהם תולדתה של סִבה אחת; ואז מתגלה ונִכּרת כל התמימות וכל התועלת שבו, ועד מהרה, אחרי כַלּותו ובזבזוֹ את כל האנרגיה והכח האצורים בו, הוא הולך ומִדלדל ומתכַּוֵּץ מתגרת גִלּוּייה של שעה חדשה.

אל תתיָרא מפני הַהַכְלָלָה החדשה. האֻמנם נראה בעיניך ענין זה גס וחמרי ומאיֵם הוא עליך להוריד מגדֻלתה את תורתך על־דבר הרוח? אל תתקומם כנגדו; כי במדה לא פחותה מזו ישפיע על תורתך על־דבר החֹמר, כדי לְעְדְּנָהּ ולרוממהּ.

אם נשאל את פי הכרתנו, נִוָּכַח לדעת, שאין לו לאדם שום עֲרָכִים קיָמים ומוצקים. כל אדם סבור, שלא הבינו לו כל־צרכו; ואם אמנם יש בו איזה דבר אמת כל־שהוא ואם בעִקרו של דבר שׂם הוא את הנפש האלהית ליסוד מוסד בחייו, מן הנמנע לי להבין, איך אפשר להיות אחרת. התא האחרון, לשכת החשאים האחרונה אינה נִתּנת להִפּתח לעולם; הִשָּׁאֵר יִשָּׁאֵר תמיד איזה שריד שאינו מובן, שאינו נִתּן להיות נבדק. זאת אומרת, שכל אדם חושב, שבעל־יכֹלת גדול הוא מכפי שסבורים עליו.

חליפות ותמורות למערכי רוחנו. היום לבי מלא מחשבות ויש לאל ידי לכתוב ככל העולה על רוחי. אינני רואה שום סבה לדבר, מדוע לא יהיו לי גם ביום המחר אותן המחשבות עצמן ואותו כח־הארשת עצמו. מה שאני כותב נראה לי בשעת הכתיבה כאִלו הוא הדבר היותר טבעי שבעולם; אבל אתמול ראיתי רֵיקנות מבהילה בפנה זו, שהיום אני מסתכל ורואה בה כל־כך הרבה; ואין ספק לי בדבר, שמקץ ירח ימים אשאל את עצמי בתמהון, מי ומי היה האיש, אשר הִרבה לכתוב דפים מרֻבים כל־כך כסדרם. אהה לבטחון הזה, שאינו בר־קיום, לרצון הזה, שאינו נמרץ, לעליה מֻפלגת זו של ירידה מֻפלגת! אלהים אני בטבע; אבל הנני גם אחד העשבים הרעים, הצצים ליד החומה.

השאיפה המתמדת לרומם את עצמו למעלה מעצמו, להגיע לידי מדרגה גבוהה, הנשאה מן המדרגה שהוא עומד עליה, הולכת ומתגלה בכל דבר יחסיו של האדם. אין לך דבר נעים בטבע כָאהבה; אבל כשיש לי אוהב, הנני מיצר ומצטער על המגרעות שבי. האהבה אלי היא היא המלמדת חובה על אוהבי זה. אלמלי היה גדול לְמַדַּי, עד כדי למאסני, כי אז יכֹלתי לאהוב אותו ולהתעלות בכח אהבתי זו לידי מרומים חדשים. על שעור גדלו של אדם אפשר לדון על־פי חוגי ידידיו, המתחלפים בזה אחר זה. תחת כל אוהב, שהוא מְאַבֵּד למען האמת, הוא קונה לו אחר, הטוב ממנו. בשעה שהתהלכתי ביער והרהרתי בידידַי, שאלתי את נפשי: למה עלי לְשַׂחֵק עמם משחק זה של עבודת אלילים? אני יודע ורואה היטב, אם אין אני מסמא את עיני במתכוֵּן, את הגבולות הצרים אשר הֻצבו לאנשים, שאנו קוראים להם בשם גדולים וחשובים. עשירים, נדיבים וגדולים הם על־ידי וַתְּרָנוּתוֹ של הדבור שלנו, אבל האמת מרה הִנֶּהָ. הוי רוח ברוכה ומבֹרכה, אשר עזוב עזבתיך למען אלה, שאינם דומים אליך! כל פְּנִיָּה אישית, שאנו מתירים לעצמנו, מפסידה אותנו חלק מרכושנו שבשמים. אנו מוכרים את כסאותיהם של מלאכי השרת בעד הנאה קצרה ומלֵאה רֹגז.

עד כמה עלינו לחזור ולשַׁנן את הלקח הזה? לאחר שעמדנו על גבולות יכלתם של בני־האדם, שוב אין אנו מוצאים בהם שום ענין וחפץ. צמצום היכֹלת הוא החטא היחידי שבעולם. כיון שאנו עומדים על צמצום יכלתו של אדם, מיד עובר ובטל הוא. כשרונות לו? רוח בו לעולל עלילות? דעת וחכמה בו? כל זה ללא־הועיל לו. עוד אתמול היה נחמד ונעים עליך לבלי קץ ויהי לך לתקוה גדולה ולים אשר שחית בו; והנה גלית היום את חופּיו ותמצא, כי אך ברֵכת מים היא, ואחת היא לך אפוא, אם תוסיף ראות פניו, אם אין.

כל פסיעה חדשה, שאנו פוסעים בשדה המחשבה, עושה שלום בין עשרים ענינים שונים, שלכאורה הם סותרים זה את זה, כגלוייו של חֹק אחד ומיֻחד לכֻלם. אריסטוטלס ואפלַטון נחשבים לשני ראשי בתי־מדרש מיֻחדים, החלוקים זה בזה. אבל אדם חכם יעמיק לראות, כי אריסטוטלס נוטה לדעתו של אפלטון, כשאנו פוסעים במחשבתנו עוד פסיעה אחת לאחור, נמצא, כי דעות סותרות זו את זו אפשר להביא לידי פשרה, אם נראה אותן כשתי קצותיו של עִקר אחד, ולעולם אין אנו יכולים להרחיק ולהסוג אחור מרחק שכזה, עד כדי לחשוש, שמא לא נבוא עוד לידי גלוי יותר נעלה.

אוי ואבוי לנו, בשעה שהאל הגדול מוציא מבית גנזיו ושולח על־פני כדור ארצנו חוקר גדול. הכל אז בחזקת סכנה. הדבר דומה לדלֵקה שנפלה בכרך גדול ואין איש יודע מה בטוח מפני הסכנה ומה יהא סופו של דבר. אין לך מקצוע במדע, שלא תוכל להתחולל בו מהפכה ביום המחר; אין לך שם מפֻרסם בספרות, אין לך זה שקוראים לו “שם עולם”, שיוכל להסתלק מן הבקֹרת ומגזר־דין קשה. מֵיטב תקותיו של אדם, מחשבות לבו, אמונת העמים, המדות ותורות המוסר של המין האנושי, כֻּלם תלוים ועומדים במדת דינה של הכללה חדשה. כל הכללה מורה תמיד על השפעה חדשה הנאצלת מאת האלהות אל תוך רוח האדם. ומכאן אותו הרטט הַמְלַוֶּה אותה.

אֹמץ־לב עומד על כח־הגִּלוי, שאדם חוזר ומגלה את עצמו מחדש, עד שאין שום אדם יכול להיות נהדף ממעמדו, אף אינו יכול להיות מֻכְרָע תחתיו על־ידי תחבולות מלחמה, אלא במקום שאתה רוצה להעמידו, שם עמֹד יעמוד הָכן. אבל דבר זה יִתּכן רק, אם יבכר את האמת על־פני המֻשג מן האמת, שהיה מצוי אצלו קֹדם לכן, אם יקבל אותה במהרה מכל מקום שלא תבוא ויגיע לידי ההכרה העשויה לבלי חת, כי החֻקים והמשפטים שמפיהם הוא חי, יחסיו אל האדם, הדת שהוא מחזיק בה ועולמו כֻלו עלולים להִעשות בזמן מן הזמנים מיֻתָּרִים ולהיות עוברים ובטלים.

יש מדרגות באידיאליסמוס. מתחִלה אנו מתרגלים להשתעשע בו לשם מדרש בלבד, כשם שהאבן השואבת היתה משמשת תחִלה רק כלי צעצוע. ואחר־כך, בהיותנו בעצם עלומינו ובעונת השירה, אנו מכירים, כי יכול הוא להיות אמת וכי אמנם אמת הוא למקֻטעים ולפרורים בודדים. ולבסוף והנה מעשה מראהו חשוב ונעלה ואנו רואים, כי אכן צריך הוא להיות אמת. עכשו נִכּר, שהוא מוסרי ומעשי. אנו מכירים, כי אכן יש אלהים; כי בקרבי הוא; וכי כל הדברים אינם אלא צללים שלו. האידיאליסמוס של בֶּרְקְלֵי אינו אלא ציור גס מן האידיאליסמוס של ישו הנוצרי, והאידיאליסמוס של זה שוב אינו אלא ציור גס מן העובדה, שכל הטבע כֻּלו אינו בלתי אם השפעה מהירה של הטוב, המקַיֵּם את עצמו מאליו והעורך ומסדר את עצמו מאליו. יתר על כן אנו רואים בעליל, כי ההיסטוריה ומצבו של העולם תלוים ועומדים תמיד באֹפן ישר בסדר המפלגות הרוחניות, השורר באותה שעה ברוחות בני־האדם. הדברים היקרים עכשו לבני־האדם לא הגיעו לידי כך אלא בגלל אותן האידיאות, שהופיעו על האֹפק הרוחני שלהם ושהולידו את סדר הדברים של עכשו, כשם שעץ התפוח נושא את תפוחיו. אם התרבות מגיעה לידי מדרגה חדשה, הרי היא מחוללת מיד מהפכה בכל שיטת בני־האדם ומעבדיהם.

השיחה אינה אלא משחק של חוגים. מתוך השיחה אנו מתקנים את התקלות, הכרוכות בעקב השתיקה המצויה. אין לדין את המפלגות על־פי הרוח, שהן מתגדרות בה, ואפילו – בהיות שכינה זו שרויה עליהן – כשהן מביאות אותה לידי גִלוי. למחר הן מתגלגלות ויורדות מעל מרום שיאן זה. למחר אתה מוצא אותן שוב, כשהן יושבות כפופות תחת סבל משאן הישן. אבל הנה נתענג־נא על השלהבת השסועה ומרֻסקה כל זמן שהיא לוהטת ליד חומותינו. בשעה שכל דַּבּרן חדש זורע אור חדש וגואל אותנו משעבוד סבלותו של הדברן שקדם לו, כדי לדַכּא אותנו בגדֻלתה ויחודה של מחשבתו הוא, ואחר הוא מסגיר אותנו לידי גואל חדש, אז נדמה לנו, שאנו שבים ומקבלים את זכיותינו מחדש ונהיים לבני־אדם גמורים. הוי, כמה אֲמִתִּיּוֹת עמֻקות, העלולות להתקיֵּם רק במשך דורות ותקופות עולמים, אנו רואים בעיני רוחנו, שהן ממשמשות ובאות, בשעה שיוצאת בת־קול המכרזת ומבשרת את התגלותה של אמת חדשה בעולם! באותן השעות, שהעולם נוהג כמנהגו, יושבת החברה קרת־רוח ודוממת כפסל. אנו עומדים כלנו ומצפים ולבנו ריק – אפשר מתוך ידיעה, שיכולים אנו להיות עשירים ומלאי שפע, כשהננו מֻקפים סמלים גדולים ועצומים, אשר אמנם לנו אין הם משמשים סמלים כל עִקר, אלא רק כלי צעצועים טפלים וחסרי טעם. ואז בא האלהים ומהַפך את הפסילים האלמים לאנשים לוהטים ובברק עינו הוא שורף את הצעיף הפרוש על־פני כל הדברים, ומיד מתגלה ונִכּרת הכַּונה הצפונה אפילו בכלי הבית, בכוס ובפנכה, בכסא ובפעמון ובמטת־האפריון. הדברים, אשר בערפלי יום אתמול היו נראים כאלו הם גדולים וחשובים – קניני רכוש, אקלים, השכלה, יפיו של אדם וכדומיהם – שִׁנו את שעורי־ערכיהם שנוי מוזר. כל דבר, שדמינו שהוא מוצק ואיתן, מתמוטט ומתנודד; וספריות, ערים, אקלימים ואמונות יורדים מעל מוסדות עֻזם ומרקדים לנגד עינינו. ואף־על־פי־כן בוא והתפלא שוב על הזהירות המהירה, השוררת גם בפנה זו! אמנם טובה היא השיחה, אבל השתיקה יפה ממנה ומבַישה אותה. אריכותה של השיחה מסַמנת את מרחק המחשבה שבין המדַבּר והשומע. לוּ היתה ביניהם הסכמה גמורה באיזה דבר, כי אז כל המלים היו למותר בזה. ואִלו היו מסכימים בכל הדברים, כי אז בכלל לא היתה הדעת סובלת את המלים.

הספרות היא נקֻדה הנמצאת מחוץ לתחום חוּגנו שבאותה שעה, אשר מבעד לו אפשר לעוג חוג חדש. זוהי התועלת שבספרות, שהיא נותנת לנו מעמד, אשר ממנו אנו יכולים לסקור את חיינו שבאותה שעה, ואֹגֶן, שעל־ידו אנו יכולים לטלטל ולהניע אותם. אנו ממלאים את עצמנו השכלה עתיקה, משכינים את עצמנו, עד כמה שידנו מגעת, בבתיהם של היוָנים, הפּוּנִים והרומאים, רק בכדי שנוכל לדעת ידיעה יתרה את בתיהם וארחות חייהם של הצרפתים, האנגלים והאמיריקאים. כיוצא בזה אנו מיטיבים להבין את הספרות, כשאנו שרוים בתוך הטבע הפראי, בתוך המולת המשא והמתן של העולם או מעל עמדתה של אמונה נשגבה. אין השדה יכול להיות נראה יפה מתוך אמצע השדה. התוכן נצרך לקֹטר העִגול של כדור הארץ, כדי להשתמש בו בתור בסיס לקבוע על־ידו את הַפַּרַלַּכּס של הכוכב.

ובשביל כך אנו מוקירים את המשורר. כל מופתי ההגיון וכל החכמה אינם אצורים באֶנציקלופדיה או במחקר מֵטַפִיסִי או באוצר למודי הדת, כי־אם בסוֹנֶט או בדְרַמָּה. בפעֻלתי שבכל יום אוהב אני ללכת בדרכי הישנה ואינני מאמין בכח מרפא, בכח של שנוי ותקונים. אבל אדם כפטרַרקה או אַריוֹסטו, המלא יין חדש של הפַנטסיה שלו, כותב לי אודֶה או רומָן לוהט מלא מחשבות ועלילות נמרצות. הוא מזעזעני ומעוררני בצלצלי קולו האדירים, מנפץ את הכבלים, אשר ישימו עלי מנהגי חיי, ואני פוקח את עיני לראות את גֹדל יכלתי ומאדי. הוא עושה כנפים לכל הדברים הנושנים שבעולם, שנקשו ונס לֵחם, והנני מרגיש את עצמי מֻכשר פי־שנים לבור לי דרך ישרה גם בעיון וגם במעשה.

צֹרך שכיוצא בזה מצוי בקרבנו לרכוש לנו השקפה על האמונה שבעולם. את האמונה הנוצרית אין אנו יכולים להכיר מעולם מתוך ספר למוד הדת – ביותר אפשר לעמוד עליה מתוך כרי המרעה, מתוך סירה הצפה על־פני הברֵכה ומתוך זמרת צפרי היער. כשאנו מִטַּהֲרִים באור וברוח, כשאנו טובלים בים של יֹפי אשר יגַלה לפנינו השדה, אולי יעלה בידנו לסקור סקירה נכונה על תולדות השתלשלותה.

העולם הטבעי יכול להיות נתפס ומֻשג בתור שיטה של חוגים בעלי מרכז אחד, ופעם בפעם אנו מגלים בטבע שנוים קלים, המוכיחים אותנו לדעת, כי שטח זה, שאנו עומדים עליו, איננו מוצק, כי־אם נִגר והולך. המוני הסגֻלות הקבועות האלה, החימיה והצמחים האלה, המתכות ובעלי־החיים האלה, הנראים כאלו הם עומדים וקיָמים כאן לצֹרך עצמם, אינם בלתי אם אמצעים ודרכים – דברי אלהים הנם ובני־חלוף הם כשאר הדברים והמלים. האֻמנם כבר ירד חוקר הטבע או החימיקן לעמקו של המדע שלו, אם חקר ובדק את משקל האַטוֹמים ואת נטיות־הקרבה, אבל עדַין לא עמד על סודו של החֹק היותר עמֹק, אשר החֹק הנזכר למעלה אינו אלא פרט אחד ממנו וציור מתקרב אליו, זאת אומרת, כי שני דברים דומים מושכים זה את זה וכי הטוב המגיע לך נגרר אחריך ואי אתה צריך לעמול ולהוציא הוצאות, כדי לרדוף אחריו ולהשיגו? אבל גם השקפה זו אינה גמורה ומסֻיֶּמת כל־צרכה. ההויה בַכֹּל היא דבר נעלה ממנה. לא דרך צנורות דקים שמתחת לאדמה צריכים הידיד והמעשה להיות מתגלגלים ונמשכים אל הצד שכנגדם, אלא לכשנעַיֵּן בענין זה היטב, נמצא, שכל הדברים האלה תולדותיה הנצחיות של הנפש הם. הסבה ופעֻלתה אינן בלתי אם שני צדדיו של דבר אחד.

החֹק הזה עצמו על־דבר התקופה הנצחית עורך ומסַדר את כל המדות, שאנו קוראים להן בשם צדקות, ומכבה את כל אחת מהן באורה של חברתה, הטובה ממנה. אדם גדול אינו רוצה להיות פקח לפי המשמעות הרגילה המצוּיה בין הבריות; כל פקחותו אינה אלא הפחתה מגדֻלתו מדה במדה. אבל כל המעלה את פקחותו לקרבן, נאה ויאה לו לדעת, מי ומי הוא האל, אשר לשמו הוא מקדיש אותה; אם לשם חיי רְוָחָה ותענוגות, מוטב לו להִשאר עדַין פקח; אבל אם לשם בטחון גדול, יכול הוא להִמנע מהטריח את פרדו ומקחת את סל הצֵידה שלו, כי תחתם הִנתן תנתן לו מרכבה בעלת כנפים. גוֹטפריד בלכתו דרך היער נועל את מנעליו, כדי להגן על רגליו מנשיכת נחשים; אבל אהרֹן אינו חושש מעולם לסכנה כזאת. זה כמה שנים לא קרה אסון כזה לשום אדם. מדֻמה אני, שמתוך כל שמירה, שאדם שומר את עצמו מפני סכנה שכזאת, הוא מכניס את עצמו לתוך רשותה של הסכנה. סבור אני, כי הפקחות המעֻלה ביותר היא גם הגרועה ביותר, האֻמנם זוהי קפיצה פתאֹמית ביותר מן המרכז אל קצה החוג שלנו? תן דעתך, עד כמה פעמים עלינו לשוב ולהשקיע את עצמנו לתוך חשבונות מעציבים טרם נמצא לנו מנוחה ברגש הגדול, או נעשה את קצה החוג של היום למרכז חדש. מלבד זאת, הנה גם הרגש היותר נמרץ שלך מצוי אפילו אצל הפחותים שבבני־האדם. הדלים והנִקלים שבין הבריות יש להם דרכם המיֻחדה להם להביע בה את הענינים היותר חמורים שבפלוסופיה כמונו אנו. “יהי אֵין־כֹּל ברוך”, “ככל אשר הענינים הנם רעים ביותר, כן הם טובים ביותר” – אלה הם משלים, המביעים את הטרַנסצֶנדֶנטיסמוס של החיים המצוּים.

צדקו של אדם זה רשעתו של אדם אחר הוא; יפיו של אדם זה כעוּרוֹ של אדם אחר הוא; חכמתו של אדם זה אוַלתו של אדם אחר היא; אמת זו מתבררת לנו, כשאנו מעַינים בכל דבר מנקֻדת השקפה יותר עליונה. אדם אחר סובר, כי אין הצדק עומד אלא על פרעון חובות, ובכל מאֹדו הוא מתעב את האיש, המתרשל במצוה זו וגורם לבעל־מַשֵּׁה ידו לצפות לממונו עד כלות עיניו. אבל זה שכנגדו טיבו להסתכל בדברים בדרך המיֻחדה לו. הוא שואל את נפשו: איזה חוב אשלם ראשונה – חובי לעשיר, או חובי לעני? חוב־ממון, או חוב־מחשבות, שאני חָב למין האנושי או לגניוס של הטבע? אי לך הסרסור שאין לך כלל אחר בעולם, חוץ מזה של האריתמטיקה. בעיני אני ערך המסחר טפל ופגום הוא; אהבה, אמונה, האמת שבאפיו של אדם, משא־נפשו של אדם – רק אלה קֹדש הם; נוסף על זה אין אני יכול להבדיל, כמוך אתה, חובה אחת מכל יתר החובות המוטלות עלי ולצמצם באֹפן מוכני את כל כחותי בתשלום ממון. הנח לי אפוא לחיות כאשר חייתי עד עתה ויבוא יום אשר ראֹה תראה בעיניך, כי הַקִּדְמָה, שאָפיי הולך ומתקדם, שלם תשלם, אם גם לאט לאט, את כל החובות האלה מִשָּׁלֵם, מבלי לחטֹא כנגד תביעות יותר עליונות. אם יתמכר אדם לפרעון שטרי־חובות, האם לא תהי זאת עַוְלָה? האֻמנם אינו חַיב דבר מלבד ממון? והאֻמנם רשאי הוא לדחות את כל התביעות הערוכות אליו מפני תביעותיהם של בעל־בית או של בַּנְקָאִי?

אין לך צדקה, שתהא בעלת ערך מֻחלט ומסֻים, אלא כל הצדקות כֻּלן בתחלת הויתן הן עומדות. צדקותיה של החברה עבֵרות הן לאיש הקדוש. המוראים, הכרוכים בכל רפורמה, יסודם באותו הגִלוי שאנו מגלים, שעלינו להשליך את כל צדקותינו או את הדברים, אשר הוקרנו תמיד כצדקותינו, אל תוך תהום זו עצמה, אשר בלעה את העבֵרות הגסות ביותר שהיו בידינו.

"אָנָּא סְלַח־נָא לַחֲטָאָיו וְאַף לְצִדְקוֹתָיו נָא סְלָחָה,

אֵל הַמִּגְרָעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁנֶּהֶפְּכוּ לִזְכֻיּוֹת לְמֶחֱצָה".

זה כחם הנעלה של רגעי־יָה, שהם משביתים באדם אפילו את מוסר כליותיו. אני מרשיע את עצמי יום יום על התרשלותי וחֹסר התועלת שבי; אבל בשעה שגלי אלהים אלה שופעים אל קרבי, שוב איני דואג על אִבּוּד זמני. שוב איני מחַשב חשבונות של דקדוקי עניות, כמה יש עדַין ביכלתי לפעול ולעשות בשארית ימי החֹדש או בשארית ימי השנה; כי רגעים כמו אלה ממציאים לו לאדם מֵעֵין הויה בֵכֹּל ויכֹלת הֵכֹּל, שאינה תובעת אריכות קיום, אלא מכּירה, שבחה של הרוח שקול בד בבד כנגד המפעל העומד להֵעָשות, מחוץ לגבולות הזמן.

ובכן אפוא, פלוסוף המסתובב בתוך חוגו, שומע אני את קריאתו של אחד הקוראים, הנה באת לידי שיטה נאה של תורת הַסַּפְּקָנוּת, לידי הנחה, שכל המעשים בעלי ערך אחד הם ואין יתרון להם ונכון אתה להורותנו, אשר אם אך כֵּנים אנחנו, עלולות חטאותינו להֵעָשוֹת לאבנים חיות, אשר מהן נבנה את בית־מקדשו של אלהי האמת!

אין אני חושש לדבר ללַמד זכות על עצמי. הריני מודה על האמת, ששמח אני לראות, כי היסוד הַסַּחַרִינִי שולט בכל ממלכת הצמחים כֻּלה, ולא פחות מכן שמח אני לראות איך בעולם המוסרי הולך יסוד הטוב ומשתפך באין מעצור אל תוך כל החרכים והסדקים, אשר אהבת האדם לעצמו הניחה אותם פתוחים, ולא עוד אלא שהוא משתפך אפילו אל תוך האהבה לעצמו והחטא גופם; עד שאין לך קלקלה, שתהא קלקלה גמורה, ואפילו הגיהנם עצמו אינו חסר צד קיצוני שכנגדו, הממציא ספוק נפש. אבל כדי שלא להביא את מי שהוא לידי טעות, אם אלך אחרי מחשבות לבי ודמיוני רוחי, עלי להזכיר את הקורא, שאני אינני בלתי אם בוחן ומנסה. אל תתן אפילו ערך כל שהוא למעשה שאני עושה, ולא פחות מכן אל תחשוב לי לגנות את זה שאין אני עושה, כאִלו נוטל אני גדֻלה לעצמי להורות ולהחליט על איזה דבר, כי דבר אמת הוא או דבר שקר הוא. אני עושה את כל הדברים לְמִטַּלְטָלִים ולא־קבועים. אין מעשים אשר יהיו קֹדש בעיני; ואין מעשים אשר יהיו חֻלין בעיני; אני אינני בלתי אם מנַסה, בלתי אם מחפש לבלי קץ ואין עבר מאחורי גבי.

אפס תנועה עצמית זו והתקדמות זו שאינה פוסקת, המשֻׁתּפת לכל הדברים שבעולם, לא היתה יכולה מעולם להיות נִכּרת ומוחשת לנו, לולא היתה משמשת נִגוד אל יסוד הקבע והאיתן אשר בנפש. בה בשעה שיצירתם הנצחית של חוגים חדשים הולכת ומַתמדת בלי חשׂך, הרי היוצר הנצחי קים ושוהה במנוחתו. חיי המרכז האלה נעלים מן היצירה, מן הדעת והמחשבה, והם כוללים ואוצרים בקרבם את כל חוגי היצירה כלם. מעולם ועד עולם עֲמֵלִים הם ליצור חיים ומחשבה, שיהיו נשגבים ומצֻינים כמוהם הם, בְּאָצְלָם על המחשבה שלנו תנועת־התפתחות ידועה, כאִלו כל בריאה לא באה אלא להורות כיצד לברֹא בריאה מעֻלה ומשֻׁבּחת ממנה.

הנה כי כן אין שֵׁנָה, אין שבות ואין קיום, אלא כל הדברים הולכים ומתחדשים, הולכים וצומחים ומציצים ועולים. למה זה אפוא נכניס אל תוך השעה החדשה בלויי־קרעים ושרידי נושנות? הטבע מתעב את הישן וכנראה אין מחלה אחרת בעולם זולתי הזִקנה המֻפלגת; כל יתר המחלות כלולות ואצורות במחלה אחת זו. אנו מכַנים אותה בשמות שונים, ־ קדחת, אִי־הִסְתַּפְּקוּת, שגעון, טִפּשות ופשע; כל אלה אינם אלא צורות שונות של זקנה מֻפלגת; הם הם שבות, שמירת הישן, סִגול קנינים, עצלנות, אי־חִדוש ולא דרך קדימה. בכל יום ויום אנו שרוים בדאבה. אינני יודע על מה זה ולמה. הלא בשעה שאנו מתיַחדים עם מה שלמעלה ממנו, אין אנו מזקינים, אלא הולכים ןמחדשים את נעורינו. הַיַּלְדוּת, הנערוּת רבת־התפיסה והשאיפה, התולה למרום את עיניה המלאות אמונה, אינה נותנת אף ערך כל־שהוא לעצמה, אלא מתמכרת אל התורה, השופעת ובאה אליה מכל עֵבר. אבל האיש והאשה מבני שבעים שנה ומעלה סבורים, שהם יודעים את הכֹּל; הם בִּלּוּ את תקותם, הם מסתלקים מכל שאיפה, הדבר הממשי חשוב אצלם לדבר מֻכרח ואל בני הנעורים הם מדברים ממרומים. ישמשו־נא אפוא כלי מבטא לרוח הקֹדש; יהיו־נא לאוהבים; יהיו־נא מרואי פני האמת; ואז תרומנה עיניהם, יתחלקו קמטיהם ושוב יתמלאו תקוה וכח. אַל־נא תקפוץ זקנה מֻפלגת כזו על רוח האדם. בטבע כל רגע חדש הוא; העבר הולך תמיד ונבלע ונשכח; רק העתיד לבוא בלבד קֹדש הוא. אין לך דבר ודאי ובטוח מלבד החיים, מלבד המעבר והרוח המפיחה עֹז ואֹמץ. אין לך אהבה, שאפשר לאסור אותה במסֹרת השבועה או הפּשרה, כדי שתהא שמורה ובטוחה מפני אהבה הנעלה ממנה. אין אמת רוממה לְמַדַּי, אשר לאורן של מחשבות חדשות אי־אפשר לה להיות נראית ביום המחר טפלה ופגומה. בני־האדם מבקשים להם מעמד קבוע ואיתן; אבל בה במדה שמצבם נשאר רופף, עדַין יש להם איזו תקוה כל־שהיא.

החיים הנם שורה של חזיונות הבאים בהסח הדעת. בשעה שאנו מתעתדים לכונן את בנין קיומנו, אין אנו משערים היום את מערכי הרוח, את התענוג ואת הכח, אשר יביא לנו יום המחר. על מעמדי־הויה פחותי־ערך ביותר – על מעשים, שהם ממנהגו של עולם והחושים – יש לאל ידנו להגיד דבר־מה; אבל ראשי עלילות אלהים, הגִדול הכללי והתנועות העולמיות של הנפש – את כל אלה הוא מעלים מאתנו; אלה הם דברים המֻפלאים ממנו. יש בכחי להכיר, כי האמת בת אלהים היא ורבת־עזר היא; אבל אין אני יכול לשער, איך תוכל לעזור לי, כי הדרך האחת אל אשר “כן צריך לעשות” היא “כן צריך לדעת”. מעמדו החדש של האדם ההולך ומתקדם אוצר בתוכו את כל הכחות של מעמדו הישן, אלא שהכחות האלה נתחדשו. מעמד זה כולל בחֻבּוֹ את כל מאמצי האנרגיה של העבר, אבל הוא גופו אינו אלא התנדפותו של יום המחר. כדבר ריק והבל אני זורק אל תוך הרגע החדש הזה את כל חכמתי שכנסתי לפנים. בפעם הראשונה אני נראה עכשו בעיני, כאִלו יודע אני דבר־מה לאשורו. אפילו הדברים היותר פשוטים אין אנו עומדים על כוָנתם אלא בשעה שאנו אוהבים ושואפים.

ההבדל שבין הכשרון והאֹפי יסודתו מצד אחד בחריצותו של אדם לאחוז נתיבות ישנות וכבושות, ומצד שני בכחו ועֹז נפשו לסֹל לו דרך חדשה, המובילה אל מטרות חדשות ויותר טובות. אפיוֹ של אדם יוצר הֹוֶה תקיף וכביר כח, שעה מלֵאה שמחה ומכרעת, המאמצת את רוחם של כל הנוטלים חלק בה, מפני שהיא מביאה אותם לידי ההכרה, כי הרבה דברים, שלא חשבו עליהם קֹדם לכן, בגדר היכֹלת ומצֻיָּנים הם. אפיוֹ של אדם מקהה את הרֹשם של מאורעות בודדים. בשעה שאנו רואים את המנַצח, אין אנו מרבים לחשוב מחשבות על מלחמה אחת או על הצלחה. אנו רואים, שהפרזנו על מדת גֹדל המעצורים. הוא יכול להם על־נקלה. אדם גדול אינו מזדעזע ואינו נוח להתרגז; המאורעות עוברים עליו, מבלי להניח בו רֹשם עצום. יש אשר הבריות אומרים: ראה־נא את המעצור, שיכֹלתי לו; ראה מה גדולה שמחתי; ראה־נא את הנצחון הגמור, שנצחתי את התקלות הזעומות האלה". אבל נצחון זה מֻטל בספק, כל־זמן שהם שבים ומזכירים לי את התקלה הזעומה. נצחון של אמת אינו אלא זה, שגורם לו לאסון לכלות ולהסתלק כעב משכים, שאין לו אלא ערך מועט בענין נעלה ורב־ההתקדמות שכזה.

רק את האחת אנו מבקשים בתשוקה שאינה יודעת שָֹׂבעה, הלא היא לשכוח את עצמנו, להיות מובאים לידי השתוממות אין קץ, להִפטר מן הזכרון המצוי אצלנו תדיר ולעשות דבר, מבלי אשר נדע איככה ומדוע; סוף דבר: לעוג חוג חדש. אין לך דבר גדול, שנעשה מעולם בלי התלהבות. נפלאה היא דרך החיים: יסודתה בהתמכרות גמורה. הרגעים הנעלים של ההיסטוריה אינם אלא הדרכים הקלות להוציא דבר אל הפֹעל בכח האידיאות, כגון העלילות של הגניוס או של האמונה. “אין אדם מעפיל עלות הלוך ועלֹה למעלה – אמר קרֹמוֶל – אלא בשעה שאינו יודע לאן הוא הולך”. חלומות ושכרון, ההנאה מן האופיום והאלכוהול יש בהם דמיון לדמות דיוקנו ותבניתו של גניוס זה, אשר דברוֹ כדבר האוּרים, ומכאן אותו הכח המושך המסֻכּן האצור בם, אשר בו הם מושכים את בני־האדם. ומפני טעם זה עצמו משתמשים בני־האדם בעזרת התאוות הסוערות, כגון המשחק והמלחמה, כדי לחקות במדה ידועה את להבות האש ואת מדת הנדיבות אשר בלב.

מתוך שהנפש הולכת ומתפתחת בדרך פּרוֹגְרֶסִיבִית, אין היא חוזרת מעולם על מעשיה חזרה גמורה, אלא בכל פעֻלה, שהיא פועלת מנסה היא לברֹא בריאה תמה ונאה ביותר. חזיון זה מתגלה בעליל גם במפעלי האמנֻיות המועילות וגם במפעלי האמנֻיות היפות, אם נשתמש גם אנו באותו החִלוק המצוי בין הבריות, שעל־פיהו מחלקים את המפעלים לפי תכליתם, אם לצֹרך התועלת הם או לצֹרך היֹפי. אי לזאת אין תכליתן של האמנֻיות היפות שלנו חִקוי, אלא יצירה חדשה. האמן המצַיר מראות נוֹף צריך להביא אותנו לידי הרגשת יצירה, שהיא נאה מכל היצירות שאנו מכירים. את הפרטים, את הפרוֹזה שבטבע עליו להשמיט ולמסור לנו רק את הרוח, את הנשגב. עליו לדעת, כי רק משום שהנוף מביע רעיון נאות לו, לכן הוא נראה יפה לעינו, ואת הרעיון הזה הוא מביע, משום שאותו הכח, הצופה ורואה בעד עיניו הוא, מתגלה גם באותו מחזה־השעשועים שלפניו; וסופו לבוא לידי־כך, שיוקיר את אֲרֶשֶׁת־גלויו של הטבע ולא את הטבע עצמו, ולפיכך יבליט בהעתקת־המראה שהוא מצַיר אותם השרטוטים, שהוא מוצא בהם נחת־רוח ביותר. הוא יציֵר את החשכה שבחשכה ואת זיו החמה שבזיו החמה. אם תמונת אדם הוא מציֵר, עליו לתאר בה את אפיוֹ וטיבו של האדם ולא את קוי פרצופו, וחַיב הוא לראות את האיש היושב לפניו כדי לצַירו כתמונה שאינה מתֻקנה כל צרכה, או רק כדבר דומה אל עצם הדבר המבַקש בתמונה זו את תקונו.

מַהו מעשה קצור וברור זה, שאנו רואים אותו בכל פעֻלה רוחנית, אם לא האימפולס היוצר בעצמו? כי מעשה הקִצור הזה משַמש מעבר אל אותה ההארה העליונה שבעליונות, הַמְאַלֶּפֶת אותנו להביע על־ידי סמלים פשוטים את הרעיון העמֹק ביותר, מהו האדם, אם לא מעשה־הצלחה מֻפלא ביותר, שעלה ביד הטבע בדרך שאיפתו לברר ולגלות את עצמו? מהו האדם, אם לא מראה־נוף הדק ומָרכב יותר מן התמונות והמראות אשר באֹפק־הראִיה, – אם לא מעשה־יצירה נשגב של הטבע? ומהו דבורו, אהבתו לציור ואהבתו לטבע, אם לא תושיה עוד יותר דקה מזו? אם לא קפיצה וַעֲבָרָה מעל לכל מילי המילין של המקום ותִלי התִּלין של החֹמר המיַגעים אותנו וצמצומם של הרוח והרעיון האצורים בהם בתוך דבור מוסיקלי אחד או במשיכת־עט אחת, חרוצה ומֻפלאה מאין כמוה?

אפס אם רצונו של האמן להרצות לבני דורו את רגשותיו, שתקפו עליו במדה יתרה, חַיב הוא להשתמש באותם הסמלים המצוים בזמנו ובאֻמתו. ומשום־כך מה שיש בה באמנות משל החדש עולה ונוצר תמיד מתוך הישן. הגניוּס של השעה טובע בכל מפעל את חותמו, שאינו מחוּק עולמית, וּמְשַׁוֶּה עליו קסם, שאין להביעו בדברים, כדי לצודד את הדמיון. במדה שֶׁאָפְיָהּ הרוחני של התקופה מתגבר על האמן ומשעבדו ומתגלה במפעלו, בה במדה תשתמר תמיד במפעל זה רוממות ידועה והמסתכלים בו בדורות הבאים יראו בו את העצם שאינו מֻכָּר, את העצם שהוא כל יכול, את העצם האלהי. אין אדם יכול להוציא מתוך מלאכתו את היסוד המֻכרח הזה הוצאה גמורה. אין אדם יכול לפרוש את עצמו פרישה גמורה מבני דורו או מארצו, או ליצור מפעל, אשר דרכי החנוך, האמונה, הפוליטיקה, המנהגים ומלאכות־המחשבת המצוים בזמנו לא יטלו חלק בו. עד כמה שלא יהיה מקורי, עז־רצון וכביר כח הדמיון מאין כמֹהו, לעולם לא יעלה בידו למחוק מתוך מפעלו את כל עקבות המחשבות, אשר גֻדַּל בתוכן. פרישה זו עצמה היתה מוכיחה בעליל על אותם הדרכים הנהוגות ומצויות, שהוא רוצה לפרוש מהן. למרות רצונו ומבלי אשר ירגיש בזה אנוס הוא, על־ידי האויר, שהוא שואף, ועל־ידי האידיאות, אשר על־פיהן חיים ועובדים הוא ובני דורו, להִזָּקֵק למנהג זמנו, מבלי דעתו מה טיבו של מנהג זה. ובמרוצת הימים והנה הקסם השפוך על־פני אותו יסוד המֻכרח, שבשעת יצירת המפעל אי־אפשר היה להסתלק ממנו, נעלה יהיה מן הקסם, אשר יוכל לעולל כל כשרון אינדיבידואלי שבעולם, מפני שהדבר דומה, כאלו איזו יד ענקית היתה אוחזת ומושכת בעטו ומַפְסַלְתּוֹ של האמן, כדי לָחֹק שורה חדשה בהיסטוריה של המין האנושי. דבר זה הוא הוא הנותן ערך וחשיבות להירוגליפים של המצרים, לפסילי האלילים של הֹדו, חינה ומקסיקה, עד כמה שלא יהיו גסים ומשחתי־תואר ביותר. הם מצַינים את שעור־קומתה של הנפש באותה העת ואינם יצירי הזיה של הפנטסיה, אלא מוצאם מתוך הכרח, אשר עמֹק הוא כתבל עצמה. וכי צריך אני להוסיף עוד, שכל היצירות של האמנות הפלַסטית, המצויות וקַיָּמות עדַין, ערכן הכי־גדול אינו אלא בזה, כלומר: בתור רשומות של היסטוריה, בתור שרטוט מֻבהק בצורתו של אותו הגורל כליל־השלמות והנאה, אשר על־פי גזרותיו הולכים ושואפים כל היצורים אל אשרם?

אם־כן אפוא, לפי ההשקפה ההיסטורית הזאת, היתה תעודתה של האמנות לְפַתֵּחַ וּלְאַמֵּן את הֲבָנַת היֹפי. אנו שקועים ביֹפי, אלא שאין עינינו רואות ראִיה ברורה למדי. מן הצֹרך הוא אפוא להבליט איזה שרטוטים בודדים, כדי לסַיַּע וּלְכַוֵּן על־ידם את חוש הטעם, שעדַין לא נתעורר מתנומתו. אנו מפסלים ןמצַירים, או אנו מסתכלים בפסל או בתמונה כחוקרים, המבקשים לעמוד על סודה של הצורה. חשיבותה של האמנות מונחת בהפרדת עצם ידוע והבדלתו מעל יתר הדברים, המבלבלים את דעתנו ברֹב המונם. כל זמן שעצם ידוע לא נפרד מעל יתר הדברים שהוא קשור אליהם, יש בו כדי לשעשע ולהביא אותנו לידי הסתכלות, אבל אין בו כדי להביא אותנו לידי מחשבה והגיון. אשרנו ואסוננו אינם עושים פֵּרות. הילד שרוי במצב של התלהבות מלֵאה נחת, אבל אפיו המיֻחד לו וכחו המעשי תלוים ועומדים בהתכשרותו, שהוא הולך ומתכשר יום יום בדעתו להבדיל את הדברים זה מזה, ובטפולו שהוא מטפל עמם במשך זמן ידוע. האהבה וכל התאווֹת כֻּלן מְרַכְּזוֹת את כל ההויה מסביב לצורה אחת. כך דרכם של אנשים בעלי רוחות ידועות לכלול את העצם, את המחשבה ואת הדבור, שהם מטפלים בו, מִכְלָל ידוע ולעשותם לבני דורם לדבר מופת, העומד ברומו של עולם. הם הם האמנים, הדַבּרנים ומנהיגיה של החברה. עִקר מהותה של חכמת המליצה, המצויה ביד הדברן והפַּיטן, הוא הכּח לעשות מעשה הפרדה ולהגדיל ולהאדיר את הדברים מתוך הפרדה. את חכמת המליצה הזאת, או את הכח להבחין את המעלה היתרה אשר לאחד הענינים באותה שעה – מדה שהצטַינו בה ביותר בֶּרק, בַּירוֹן וקַרלֵיל – מציג הצַיָר והַפַּסָּל לראוה בצבעים ובאבן. כח זה תלוי בעֹמק הסתגלותו של האמן באותו הענין שהוא מתבונן אליו. כי כל ענין וענין מעמיק את שרשיו במרכזו של הטבע, ולפיכך מן הצֹרך הוא, שיהיה ערוך ומֻצג לפנינו באֹפן שיוכל לשמש לנו דמות־דיוקנו של העולם. ומשום־כך כל מפעל ומפעל של הגֶניוס שליט עריץ הוא בשעתו ומשעבד אליו את כל עִיּוּנָם של בני־האדם. בזמנו הוא הענין היחידי הראוי לכך, שבני־האדם יתעסקו בו, בין שהוא סוֹנֵיטה, אופירה, ציור־נוף, פסל, נאום, ובין שהוא תכנית הבנין של בית־מקדש, תכנית מלחמה או תכנית מסע של גִּלוי ארצות. לאחר זמן אנו עוברים אל ענין אחר, ההולך ומשתכלל ונעשה דבר שלם בענין שקדם לו, כגון מטע גן יפה: ומיד רק מטע גנים נחשב בעינינו למלאכה חשובה, הראויה לעסוק בה. לולא הייתי מכיר את האויר, את המים ואת האדמה, הייתי חושב את האש לדבר המעֻלה שבעולם. כי זוהי זכותם וסגֻלתם של כל הדברים שבטבע, של כל הכשרונות האמתיים ושל כל יתר הסגֻלות הטבועות בו באדם מלֵדה, להיות בשעתם לעטרת תפארת של העולם. הַסְּנָאִית, המקפצת מענף אל ענף ועושה את כל היער כֻּלו לעץ אחד, שהיא מתענגת עליו, ומעסקת את עין המסתכל בה לא פחות מן האריה – נאה היא, רוחה נוחה בשל עצמה ויש אשר אין בינה ובין הטבע עצמו ולא כלום. בַּלַּדָּה טובה מצודדת את אזנו ולבו של השומע אותה, כשיר האֶפּי, אשר שמע קֹדם לכן. כלב, שצִיְּרה אותו יד אמן, או שְׁגַר־וְלָדוֹת, שהטילה חזירה, מניחים את דעתנו והנם דבר של ממש לא פחות מן הפרֶסקות של מיכל אנג’לוֹ. מתוך סדר רציפותם זה של דברים מצֻיָּנים סופנו להכיר את גדלו של העולם אשר אין חקר לו, את עשרו המֻפלג של טבע האדם, אשר כחו אתו לפרוץ הלוך ופרוץ אל כל עֵבר עד לבלי תכלית. אלא שיחד עם זה אני למד גם־כן, שאותו הדבר, אשר הפליאני והערה עלי קסם במפעל הראשון, מפליאני גם במפעל השני. הערך המֻפלא של כל הדברים אחד הוא.

התשמיש, שמשמשת אותנו אמנות הצַּירות והפִּסול, כנראה לא יצא עדַין מכלל התחלה. התמונות המֻבחרות ביותר מגַלות לנו על־נקלה את התעלומה היותר עמֻקה האצורה בהן. התמונות המֻבחרות ביותר אינן אלא רשימות גסות ממקצת הנקֻדּות, הקוים והצבעים, המלאים סתרי פלאות, אשר יערוך לפנינו אותו “הנוף עם תמונות בני־אדם”, שאנו שרוים בתוכו וההולך ומשתנה בלי חשׂך. כנראה משמשת הצַירות לעינים אותו השמוש שהמחול משמש לרגלים. לאחר שהספיק המחול לשווֹת לתואר האדם הליכות קוממיות, זריזות וחן, מוטב שישכח האדם את תורת הרקודים שלמדהו מורה־המחולות; כיוצא בזה מלַמדת אותי הצֵירות להבחין את הזֹהר שבצבע ואת הארשת שבצורה, ובשעה שאני רואה הרבה תמונות וגניוס עליון של האמנות, אני מכיר את שפעת העֹשר המֻפלג של המכחול ואת עמידת קוממיותו של האמן, שאינו תלוי בדעת אחרים בשעה שהוא בא לבחור מכל הצורות שאפשר להעלות על הדעת את הצורה הנאותה ליצירתו ביותר. אם יש בכחו לתאר את כל דבר, מפני מה מתאר הוא בכלל איזה דבר שהוא? ואז נעשית עיני פקוחה לראות את התמונה הנצחית, אשר יצַיר הטבע על־פני הרחוב עם האנשים, הנשים והילדים, הקבצנים והגברות העדינות הלבושות אדֻמים, ירֻקים, כחֻלים ואפורים, עם בני־האדם ארֻכּי־השער, שׂבי־השער, לבני־הפנים, שחורי־הפנים, בעלי־הקמטים, הענקים, הננסים, גסי־הרוח ונמוכי־הרוח, העוברים ושבים בו – כשהם תפושים מלמעלה ומלמטה במסגרת של שמים וארץ וים.

בית־אוצר של פסלים מורה אותי את הלקח הזה הוראה יותר נמרצה. כשם שהציור מורה את תשמיש הצבעים, כך מורה הסקולפטורה את האנטומיה של הצורה. בשעה שאני רואה פסלים נאים ואחר־כך אני נכנס ובא לתוך אספת עם, אני יורד לסוף כונתו של מי שאמר: “כשקראתי את הומירוס נדמו לי כל בני־האדם כענקים”. כיוצא בזה אני רואה, כי הצַירות והסקולפטורה תרגילי העין הן, המתקינים אותה למלא את תעודותיה הדקות והנפלאות. אין פסל שישוה אל אדם חי זה, אשר הסגֻלה המיֻחדת בו, להשתנות שנוי שאינו פוסק, נותנת לו את היתרון על הסקולפטורה היותר נעלה. איזו גלֶריה של אמנות אני מוצא כאן לפני! לא מַנִּירִיסטָן יצר את החבורות רבות־החליפות האלה ואת היחידים השׁונים והאוריגינליים האלה. כאן אני רואה את האמן עצמו, היוצר בחֹמר אשר לפניו ככל העולה על רוחו, פעם בשמחה ופעם בזעם, פעם מנצנץ בו רעיון זה ופעם רעיון אחר, ובכל רגע ורגע הוא משנה את כל המראה כֻלו, את מצבו וחזותו של החֹמר שהוא יוצר בו. זרו הלאה את ההבלים של שמן וּמַלְבְּנֵי־צַירים, של שיש ומַפְסֶלֶת אשר לכם! אין תשמישם אלא לפקוח את עיניכם על החמודות של אמנות נצחית – זולת זאת רק דברים בטלים בלבד המה.

אותו הרמז לכח עולמים, המצוי בעִקרו של דבר בכל מעשה יצירה, מסביר לנו את התכונה המשֻׁתּפת, המיֻחדת לכל מִפְעֲלֵי האמנות היותר נשגבה – זאת אומרת, שהם ברורים ומובנים לכל אדם; שהם מוסרים לנו את מערכי־הנפש היותר פשוטים ושרוח האמונה שפוכה עליהם. מתוך שאותו הדבר המתגלה בהם בדמות אמנות אינו אלא בבואת זיוה של הנפש המקורית וקו זֹהר בהיר, לפיכך עליהם לעורר רֹשם מעין זה, אשר יעוררו מעשי ידיו של הטבע. בשעות של אֹשר אנו רואים את הטבע והנה אין הוא והאמנות אלא דבר אחד; כונתי לאמנות שהגיעה לידי גמר שכלולה – הלא הוא פעלו של הגניוס. ואותו האיש, אשר טעמו התמים וכשרונו לקלוט את כל ההשפעות הגדולות של חיי האדם חזקים הם מן הדברים שבמקרה, אשר יזדמנו בקולטורה מקומית ומיֻחדת בפני עצמה, מבקר מֻמחה הוא לאמנות מאין כמוהו. אם נתהלך על־פני כל העולם כֻּלו לבקש את היֹפי, לא נמצאנו, אם אינו מצוי בקרבנו אנו. הדבר המֻבחר שביֹפי הוא קסם העֹנג והדק יותר מדי, עד ששום חריצות יתרה במעשה שׁטָחִים ורשמי־הקף או כללי אמנות לא תוכל להורות את טיבו; כי קסם זה – זֹהר נאצל הוא מאותה היצירה האמנותית הקרויה אפיו של אדם – ציור נפלא מן הסגֻלות היותר עמֻקות והיותר פשוטות של הטבע שלנו, אחת היא אם הוא חצוב באבן, או מצֻיָּר על הבד או מֻבּע בצלצלי נגינה, ולפיכך מובן הוא כל־כך לאותן הנפשות, אשר חֻננו בסגֻלות האלה עצמן. הקסם הנעלה ביותר, האצור בפסלי היונים, בבניני החומות של הרומאים ובתמונותיהם של אמני טוסקַניה וּוֶנֶצְיָה, יסודתו בלשון שהם מדברים בה, הלא היא לשון הנשמעת לכל אדם. בת־קול עולה ומכרזת מתוך כֻּלם על היסוד המוסרי שבטבע, על הטהרה, האהבה והתקוה. את הדבר שאנו מביאים להם אנו חוזרים ולוקחים עמנו, אלא שאותו הדבר נשאר שמור בזכרוננו כשהוא ברור בֵּרור נאה מכפי שהיה. התַּיָּר המבקר בוַטיקַן ועובר מחדר אל חדר דרך שדרות של פסלים, ספלים, סַרְקוֹפַגִּים ומנורות, דרך כל צורות היֹפי למיניהן, שנוצרו מחֹמר רב־עֹשר מאין כמוהו, סכנה נשקפת לו, פן ישכח את פשטותם של אותם העִקרים, אשר מהם יצאו ונהיו כל אלה, וכי מוצאם ממחשבות ומחֻקים, המצוים בקרב לבו שלו עצמו. הוא מעמיק חקר בשׁיָרים הנפלאים האלה, כדי ללמוד על־פיהם את הכללים הטכניים של היצירה. אבל שוכח הוא, כי לא תמיד היו מעשי־היצירה האלה ערוכים ומֻצגים בסדר שכזה; כי תרומתם של הרבה דורות וארצות הם; כי כל אחד ואחד מהם יצא מבית־המלאכה הגלמוד של אחד האמנים, אשר אולי עשה את מלאכתו מבלי לדעת, כי יש עוד פסלים אחרים בעולם, ויצר את פעלו מבלי אשר היתה לפניו שום דֻגמה ותבנית אחרת, חוץ מן הדֻגמה של החיים בעצמם, החיים הרגילים שבביתו, של הנעימות והמרירות אשר ביחסים שבינו ובין אחרים, של לבבות דופקים ועינים המבקשות מבטי עינים אחרות, של עניות ואֹנס ותקוה ופחד. זה היה רוח־הקֹדש שלו, וזהו הרֹשם שהוא צריך לחולל בלבבכם וברוחכם. לפי מדת הכח האצור בו ימצא האמן במפעלו תוצאות לאפיו המיֻחד לו. אין החֹמר שהוא עושה בו צריך לדַכּאו ולעכבו באיזה אֹפן שהוא, אלא מתוך צרכו הפנימי לגלות את עצמו יֵהָפֵך השמיר שבידו לדונג ויתן לו את היכֹלת לפרסם את מהות עצמו פרסום נאות בכל מלֹא שעור קומתו ומדת ערכו. אין הוא צריך להעמיס על עצמו את משא הטבע והקולטורה המֻסכמים ומקֻבּלים בין הבריות, אף לשאֹל מהי המודה ברומא או בפריז, אלא אותה הדירה והאויר ואֹרח־החיים, אשר העניות וגורלו מלֵדה עשו אותם כל־כך שנואים ויקרים לו כאחת, שם בסֻכּת העץ האפורה והדלה, אשר באחת הפִנות של הפֶרְמַא אשר בהַמְפִּשיר החדשה, או בבית הקורות אשר בירכתי היער, או במשכן הצר, אשר בו נשא וסבל את כל הלחץ ואת כל העֹני הנוצץ למראה עין אשר לדלות שבכרך –, כל אלה ישמשו לו במדה לא פחותה מתנאי חיים אחרים סֵמל של מחשבה, הנוקבת וחודרת בדרך אחת שוה אל תוך כל הדברים שבעולם.

זכור אני, שבשעה ששמעתי בימי נעורי את דבר הנפלאות של האמנות האיטַלקית, דֹמה דמיתי, כי התמונות הנעלות הנן מעין בני־נכר נעלים; איזו הרכבה מפליאה של צבעים ושל צורה; פלא מוזר במינו, זהב ומרגליות של מדינות נכריות, מעין הכידונים והדגלים של אנשי־הצבא, המצודדים את עיניהם ודמיונם של התינוקות של בית רבם. דָמֹה דמיתי לראות ולהכיר דבר מֻפלא, שאין דֻגמתו. כשבאתי לאחר זמן לרומא וראיתי את התמונות בעיני, נוכחתי לדעת, כי את המבהיק, הפנטסתי והמרעיש את הלב מניח הגניוס למתחילים, תחת אשר הוא עצמו פונה ישר אל זה שהוא פשוט ואמתי; עוד נוכחתי לדעת, כי מעֹרב עם הבריות ותמים־לב הנהו; כי הוא איננו אלא אותה העובדה הישנה והנצחית, אשר כבר נזדמנה לפנַי בצורות רבות הידועות לי מכבר; כי הוא הוא אותו “אתה” ואותו “אני”, שהייתי מכיר אותם כל־כך היטב ואשר עזבתים בביתי בקרב כמה ממכרי. נסיון דומה לזה כבר נזדמן לפָני באחד־מבתי־התפלה אשר בניאפֶּל. שם ראיתי, כי לא נהיה בי שום שנוי, מלבד שנוי המקום, ואמרתי לנפשי: “אי לך תינוק שוטה, האֻמנם באת הנה, לאחר שעברת מהלך ארבעת אלפים מילין על־פני מים מלוחים, כדי למצֹא את זה, שכבר היה מתֻקן ומשֻכלל לפניך בביתך?” – לידי הסתכלות זו עצמה באתי לרומא וראיתי את תמונותיהם של רפאל, מיכל אנג’לו, סַכְּחִי, טיציאן וליאונרדו דַא וינצ’י. “מדוע, חפרפרת זקנה, הנך מחטטת תמיד באדמה?” הדבר נטפל אלי בדרך מסעי: אותו הדבר, אשר דמיתי, כי עזבתיו בבוסטון, היה פה בַּוַּטיקאן ושוב במילַן ובפריז ועשה את כל מסעי למעשה נלעג, כריחים שמניעים אותם ברגלים. זאת אפוא אני דורש מאת כל התמונות, כי תהיינה לי כבני בית ולא שיכוני בסנוֵרים. אין התמונות צריכות להיות ציוריות ביותר. אין לך דבר המפליא כל־כך את בני־האדם כהגיון פשוט ומעשה הנעשה בתם־לבב. כל העלילות הגדולות היו פשוטות וכל התמונות הנעלות הנן כיוצא בהן.

תמונתו של רפאל “התפשטות הגשמיות” משמשת מופת מצֻין לסגֻלה מיֻחדת זו. תפארת שלוה ונדיבה שפוכה על־פני כל התמונה הזאת וחודרת ישר אל הלב. נדמית היא כמעט, כאילו היא קוראה לך בשמך. פני ישו הנעימים והנשגבים הנם למעלה מכל תהלה, ובכל־זאת כמה מכזיבים הם את כל תקוה פורחת! מראה הפנים המסבירות, הפשוטות והחביבות האלה מעורר בנו את הרגש, כאלו אנו מזדמנים עם אחד מידידינו. חכמתם של סוחרי תמונות ודאי שיש לה ערך המיֻחד לה, אבל אל־נא תקשיב לדברי הבקֹרת שלהם, בשעה שהגניוס מצודד ומעורר את לבך. התמונה לא היתה מצֻיּרת בשבילם, אלא בשבילך; בשביל אלה אשר עינים להם, המסֻגלות להתפעל למראה פשטות ותנועות־נפש נשגבות.

אפס לאחר שדברנו על האמנֻיות את כל הדברים הנאים שלנו, עלינו לסַים מתוך הודאה גמורה, כי האמנֻיות, ככל שאנו מכירים אותן, עדַין נמצאות בראשית בריָתן. את מיטב דברי שבחנו אנו אומרים על זה, שהן שואפות אליו ומבטיחות אותו, ולא על תוצאותיהן הממשיות. מי שסובר, כי עת היצירה היותר טובה כבר חלפה ועברה, אינו אלא חושב מחשבה שפלה על מקורות התושיה והיכֹלת של בני־האדם. הערך הנכון של אִילְיַס ושל “התפשטות הגשמיות” כלול בזה, שהם משמשים סִמנים של גבורה; גלים ומשברים הם בשטף זרמה של המגַמה; אותות מאמצי שאיפתה של היצירה, המתמדת וקיֶמת לעולם, ואשר גם בהיותה נתונה במצב של דלדול עדַין מתגלים בה עקבות רוח־הקֹדש. אין האמנות באה לידי גמר בִּכּוּרָהּ בכל זמן שאינה מעמידה את עצמה ליד ההשפעות היותר עצומות שבעולם, כל זמן שאיננה מעשית ומוסרית, כל זמן שאיננה עומדת בברית המסֹרת עם ההכרה שבלב, כל זמן שאיננה מביאה את דלת־העם ואת עמי־הארץ לידי ההרגשה, שגם אליהם תתן קולה, קול דברים מלאים שמחה נשגבה. לא האמנֻיות תעֻדתה של האמנות היא, אלא דבר נעלה מזה אין האמנֻיות אלא וְלדות־נְפָלִים, הנולדים לאינסטינקט שאינו מתֻקן או לאינסטינקט מקֻלקל. האמנות היא צֹרך היצירה; אבל במעמקי מהותה. הנשגבה לאין חֹק והאוניברסלית אין היא סובלת את היצירה בידים מֻכּות יבֹשת או אסורות ועשיַּת מפעלים בעלי־מומים ומשחתי־מראה, כמשפט כל התמונות והפסלים. אין לה שום תכלית אחרת, מלבד יצירת בני־אדם וטבע. אדם צריך לראות בה מוצא לכל שפעת האנרגיה כֻלה שלו. עליו לעסוק במעשה ציור ופִסול רק כל זמן שהדבר עולה בידו. האמנות צריכה להצהיל את הרוח ולמגר בכל מקום לארץ את הגדרים והסיָגים, שהקימו תנאי החיים, ולעורר בלב המסתכל אותו הרגש עצמו של קִרבה אוניברסלית ושל כח, אשר המפעל הביא לידי גלוי בקרב האמן, ותכליתה היותר נעלה היא לברֹא אמנים חדשים.

ההיסטוריה זקֵנה היא למדי עד כדי להעמיד על השיבה ועל הכליון שהתרגשו על כמה מן האמנֻיות. אמנות הפִּסול כבר אִבְּדָה זה כמה את עצם חשיבותה. מתחלת ברִיָּתה היתה אמנות מועילה, מעין כתב, רשימת ההודיה וההערצה של אחד הפראים, ובקרב עם, שהיה מחֻנן בהשגה נפלאה ביֹפי שבצורה, התפתחה תאות ילדות זו לפִסול והגיעה לידי כִשְׁרוֹן־מַעֲשֶׂה כליל תפארה מאין כמוהו. ואף־על־פי־כן איננה אלא שעשוע של עם גס ומלא ילדות ולא עבודת גבר של אֻמה חכמה, אשר שאר רוח לה. תחת אלון מסֻבּל עלים ואגוזים, תחת כִּפּת שמים זרועים כוכבי־עד אני עומד כמו על דרך־מעבר פתוחה; אבל בעמדי בין מפעלי האמנֻיות הפּלַסטיות שלנו וביחוד בין מפעלי הסקולפטורה, נדמה לי, כאלו גֹרשה שכינת היצירה אל אחת הפִּנות. אינני יכול להעלים מעצמי, כי בסקולפטורה שלנו נִכּרת עניות ידועה, מעין מעשה צעצועים ודברים במלים שבתיאטרון. אין הטבע משתעבד לדרכי ההגיון שלנו ועדַין לא עמדנו על סודו. אבל הגלריה של האמנות תלויה ועומדת בחסדי מערכי רוחנו ובוא תבוא השעה, אשר תֵּעָשֶׂה טפלה וחסרת־ערך. אינני מתפלא על אשר נְיוּטוֹן, שעיניו היו תלויות תמיד במסלות הכוכבים והשמשות, שאל בתמהון, מה זה מצא הגרַף מִפֶמְבְּרוֹק ב“בֻבּות האבנים”, שהוא מעריץ אותן. הסקולפטורה תוכל להועיל להורות דעת את התלמיד, כמה עמֹק הוא הסוד האצור בצורה, ומה גדולה יכֹלת הרוח להעתיק העתקה ברורה את מחשבותיה בשפה נמלצה זו. אבל הפסל יהא נראה לנו כשהוא קר ומזֻיף לעֻמת אותה העסקנות החדשה, שצריכה להיות שופעת וזורמת בכל הדברים ואשר כל מיני חקוים ודברים שאין בהם רוח חיים שנואים עליה. הסקולפטורה והצַירות הִלּוּלֶיהָ וחגיגותיה של הצורה הן. אבל האמנות האמתית לא היתה מעולם דבר קבוע ואיתן, אלא תמיד היא הולכת ונגרת. המוסיקה המתוקה ביותר אינה מצויה בָאוֹרַטּוֹריוּם, אלא בקול האדם, אשׁר מתוך מקרי חייו יום יום הוא מוציא הברות מלֵאות רֹך, אמת ואֹמץ־לב. האוֹרַטּוֹריום כבר קפח את היחס והקשר שבינו ובין הבֹּקר, השמש והארץ, אבל אותו הקול הנמלץ עדַין מכֻוָּן כלפי כל אלה. כל מפעלי האמנות אינם צריכים להיות מֻפרשים מן החיים, אלא מעשים הנובעים ממקור השראת הרוח. אדם גדול – פסל חדש הוא בכל מעשה אשר יעשה ובכל מעמד שהוא מצוי בו. אשה יפה היא תמונה, המביאה את כל רואיה לידי שגעון, לפי המשמעות הנעלה של הענין. החיים עלולים להיות גם ליריים וגם אֶפּיים, לא פחות מן השיר או הרומן.

בשׂורת אמת של חֹק היצירה – אלו היה נמצא האדם כדאי והגון לכך לברר את טיבו – היתה מרימה את האמנות עָל אל ממלכת הטבע והיתה שמה קץ לקיומה המֻפרש והמלא הפכים. מקורות ההמצאה והיֹפי אשר לחברה שבימינו כלם דללו וחרבו. ספור עממי, תיאטרון או אולם של בית־הלולים מביאים אותנו לידי ההרגשה, שכֻּלנו קבצנים אנחנו, אסופי בית־מקלט העניים אשר בעולם הזה, ללא כבוד, ללא חריצות וללא כשרון המעשה. עניה ושפלה היא האמנות במידה אחת. ההכרח הטרַגי הקדמון, המציץ אפילו מתוך גבות־עיניהם של פסלי וֶנוּס וקֻפִּדוֹן העתיקים ואשר רק הוא בלבד יכול לשַׁמשׁ לנו למוד זכות על אשר הכניסו תבניות משֻׁנות כאלה אל תוך הטבע – זאת אומרת, שאי־אפשר היה להמנע מהן; שהיה האמן שִכּור מתאוָתו אל הצורה, אשר לא יכֹל לעמוד כנגדה ולא מצא לה מוצא אלא בבריאת יצירי מפלצת נפלאים כאלה – חדל מִתֵּת רוממות ויקר למִפְסֶלֶת ולמכחול. כי האמן והידען אינם מבקשים עכשו באמנות אלא הזדמנות להראות את כשרונותיהם, או מקום מקלט מפגעי החיים. אין דעת בני־האדם נוחה מן הדמות, שהם עורכים לעצמם בדמיונם, ולפיכך הם מבקשים להם מפלט באמנות ומַעֲרִים את מיטב רגשותיהם באוֹרַטּוֹריוּם, בפסל או בתמונה. האמנות מתאמצת לעשות את המעשה, אשר יעשה אדם הלהוט אחר תענוגות החושים, זאת אומרת, להפריד את היפה מעל המועיל, לעשות את המלאכה כמו שעושים דבר, שאין להִפָּטר ממנו, ומתוך שנאה אל מלאכה זו להתמכר אחר־כך לתענוגות. את התנחומים והשלומים האלה ואת ההפרדה הזאת של היֹפי מעל המועיל אין חק הטבע סובל אותם. כל זמן שהיֹפי מבֻקש לא לשם האמונה, או לשם האהבה, אלא לשם התענוג בלבד, הרי הוא משפיל את המבקשו. שוב אין לאל ידו להשיג יֹפי עליון לא בבד ולא באבן, לא בנגינה ולא ביצירה לירית; יֹפי תש־כח, חסר רגש וחולני, שאינו יֹפי כל עִקר, – רק הוא בלבד יכול להיות נברא על־ידו; כי אין היד יכולה לבצע מעולם דבר, אשר יהיה נעלה מרוח היצירה, הנובעת מתוך אפיו של האדם.

האמנות העושה מעשה הפרדה ממין זה היא עצמה אינה אלא דבר נפרד. אין האמנות רשאית להיות כשרון שטחי בלבד, אלא ראשיתה צריכה להיות מֻטבעת עמֹק עמֹק בקרב האדם פנימה. הנה טחו עתה עיני בני־האדם מראות את היֹפי שבטבע והנם הולכים ליצור פסל, אשר יהיה יפה. הם מתעבים את הבריות על היותם חסרי־טעם, מטֻמטמים ובלתי־מסֻגלים לחזור למוטב והנם מבקשים תנחומים בִקְדֵרוֹת של צבעים ובגזרי שיש. הם פונים עֹרף אל החיים כאל דבר של פרוזה, ויוצרים מות, שהם קוראים לו בשם פיוט. הם ממהרים לכלות את עבודת יומם המטרידה ומבקשים להם מפלט בהזיות נעימות. הם אוכלים ושותים, בכדי שיוכלו אחר־כך לקיֵּם את האידיאל. בדרך זו מֻשפל ערך האמנות; כך דרכו של השם להיות מחלק ומיַחד מהוראתו הפחותה והגרועה גם לרוח האדם ובדמיונם של הבריות מצטַיֶּרת האמנות כדבר המתנגד אל הטבע, אשר נגזרה עליו כליה עוד מראשית היותו. האם לא מוטב היה, אלמלי התחילו לעשות את מעשיהם התחלה נעלה מזו – לשמש את האידיאל קֹדם שיאכלו וישתו; לשמש את האידיאל בשעה שהם אוכלים ושׁותים, שואפים רוח, ובכלל בשעה שהם עושים את כל צרכי החיים? היֹפי צריך לחזור שוב אל האמנֻיות המועילות וההבדל שבין אמנֻיות מועילות ובין אמנֻיות יפות צריך להשתכח מן הלב. כשתהיה הרצאת ההיסטוריה נעשית באמונה וכשיהיו חייהם של בני־האדם חיים של רוממות, שוב לא יהיה נקל או אפשר הדבר להפריד את אלה מאלה. בתוך הטבע הכל יפה ומועיל הוא. יפה הוא, משום שהוא חי, מתנועע ופרֶה ורָבֶה; ומועיל הוא, משום שהוא סִימֶטְרִי ונאה. אין היֹפי בא לקול קריאת חֹק ומשפט, אף אין הוא חוזר באנגליה ובאמריקה על ההיסטוריה שעברה עליו בארץ יָוָן. בוא יבוא, כדרכו תמיד, בהסח־הדעת ויצמח מבין רגלי אנשים אמיצי־רוח וכבדי־ראש. לשוא אנו מקוים, כי הגניוס ישוב ויעשה את נפלאותיו, אשר עשה באמנות העתיקה; כי על האינסטינקט שלו מוטל למצֹא יֹפי וקדֻשה בדברים חדשים ונצרכים, בשדה ובמסלת־הברזל, בחנות ובטחנה. בהיות האינסטינקט הזה נובע מלב מלא אמונה, רומם ירומם את מסִלת־הברזל, את החברה לאחריות, את חברת האקציות, את מתן החֻקים שלנו, את ועדי האצילים שלנו, את מסחרנו, את הבטֶריה הגַלְוֲנית, את הבקבוק הלֵידֶני, את הפריסמא, את הרֶטורטה החימאית, אשר בכֻלם אנו מבקשים עכשו רק תועלת אקונומית, לידי מדרגת תשמיש עליון, תשמיש אלהי. האין הצורה של אהבה עצמית, הצורה של אכזריות המיֻחדת למעשים הטכניים הגדולים שלנו – לטחנות, למסלות־הברזל ולמכונות – פרי האימפולסים פחותי הערך, אשר המפעלים האלה משֻעבדים ונשמעים להם? אם תעודה כשרה ונאותה לה, הרי אנית־הקיטור, המשמשת בים האַטְלַנטי גשר בין אנגליה ואמריקה והמגיעה למחוז חפצה בדיוק של אחד מכוכבי הלכת, אינה אלא פסיעה קדימה, אשר פסע האדם בדרך ההרמוניה עם הטבע. הסירה, השטה בכח המגניטיסמוס על פני הלֶנַא אשר אצל פטרבורג, עוד מעט ותפרסם את הכח המניע אותה פרסום גדול בעולם. כאשר יהגו בני־אדם במדע מתוך אהבה וישתמשו בכחותיו מתוך אהבה, אז יהיו המדע וכחותיו לתוספת ולהמשך של היצירה החמרית.

הַמְזַמְּרִים אֶת שִׁיר הַשִּׁנְאַנִּים

הֶגְיוֹנֵי אֵל אֵלִים רִנֵּנוּ,

זוּ נֶצַח יִמְצָאוּנוּ רַעֲנַנִּים

וִישַׁמְּרוּ לָנֶצַח נְעוּרֵינוּ.

האנשים, הנחשבים לדַינים מֻמחים בדברים שבטעם, הנם ברֻבּם בני־אדם, אשר קנו להם מקצת ידיעות בטיב תמונות או פסלים נודעים לתהלה ויש בהם נטיה לכל דבר שֶׁבְּנוֹי; אבל כשאתה בודק אחריהם, אם גם בעלי נפשות נאות הם ואם גם מעשיהם שלהם דומים לתמונות נאות, אתה מכיר, שאוהבי עצמם ובעלי־הנאה הם. השכלתם מצֻמצמת צמצום מקום כבקיע עץ זה, שאם אתה משפשף בו רק במקום אחד כדי להוציא ממנו אש, נשאר יתרו כֻלו מצֻנָּן. כל בקיאותם באמנֻיות היפות אינה אלא קצת עיון בהלכות היצירה ובאיזה פרטי דברים, או איזה דעה מצֻמצמת שסגלו להם בנִדון הצבעים והצורה, ובבקיאות זו הם משתמשים לצֹרך שעשוע או למראית־עין בלבד. חובבי האמנות שלנו נראים כאלו אבדה להם כל הבנה בדבר הקשר הפנימי שבין הצורה והנפש, ודבר זה מוכיח על הריקנות שבתורת־היֹפי שלהם. בפילוסופיה שלנו אין שום תורה בדבר הצורות; אנו נתונים בתוך גוִיתינו, כאש הנתונה במחבת, כדי להיות נשואים בתוכן; אבל אין שום יחס קבוע ונאות בין הרוח ובין כלי תשמישה, ופחות מכֹּל כלי תשמיש זה פרי יצירתה של הרוח הנהו. וגם בבחינה אחרת כופרים בעלי ההגיון שלנו בדבר היות החֹמר תלוי ועומד בעִקרו במחשבה וברצון. בעיני התֵּיאולוגים נחשב הדִּבּור על הערך הרוחני אשר לאניה או לעב, אשר לעיר או לשטר־חוזה מעין מגדל פורח באויר והם רואים יתרון לעצמם לחזור על עקבם ולקבוע את עמדתם על־גבי הקרקע המֻֻּצק של מופתי ההיסטוריה; ואפילו הפיטנים מוצאים את ספוקם באֹרח־חיים המצוי, ההולך ונוהג כמנהגו, ובכתיבת שירים מפי הדמיון, המתרחק בזהירות מעל הנסיון, שקנו להם בעצמם. אבל אנשי הרוח המצֻינים שבעולם לא פסקו מימיהם מלהכריז על הכַּוָּנה הכפולה, או, טוב מזה, על הכַּוָּנה המרֻבּה פי ארבעה, פי מאה ויותר מכן אשר לכל דבר ודבר הנִּכּר לחושים, הלא הם: אוֹרפֵיוּס, אֶמְפִידוֹקְלֶס, הֵירַקלִיטוֹס, אפלַטון, פלוּטַרך, דאנטי, סוידינבורג

ואמני הסקולפטורה, הצַירוּת והשירה. כי לא מחבות ופוּרְיות־משא אנחנו, אף לא נושאי אש ולפידים, כי־אם ילדי האש אנו וממנה נוצרנו ואין אנו בלתי אם צורה מיֻחדת של כֹּח אלהים זה עצמו, שהננו קרובים אליו ביותר, בה בשעה שהננו ממעטים להרגיש בזה. והאמת הנעלמה הזאת, אשר כל המעינות, שמהם נובע זרם הזמן עם כל יצוריו, אידיאליים ויפים הם בתוך תוכם, מביאה אותנו לידי הסתכלות בטיבו ותשמישו של הפיטן או איש היֹפי, לידי הסתכלות בטיב האמצעים וחמרי היצירה, שהוא משתמש בהם, ולידי סקירה כוללת על האמנות שבזמן הזה.

חשיבותה של הפרובלימה הזאת גדולה היא עד־מאד, מפני שהפַּיטן משַׁמש אות ומופת לבאי־עולם. בין בני־האדם שאינם מתֻקנים כל־צרכם נִצב הוא בתור אדם כליל שלֵמות ומכריז ומודיע אותנו לא דבר עשרו שלו, אלא על העֹשר המשֻׁתּף לכל הבריות שבעולם. העלם מעריץ את אנשי הרוח, מפני שלאמִתו של דבר עצמותו ומהותו הן יותר ממנו גופו. גם הם מֻשפעים מאותה הנפש עצמה, אשר הוא מֻשפע ממנה, אלא שחלקם מרֻבּה משלו. בעיני אנשים אוהבים יגדל חֵן יפיו של הטבע במדה יתרה, אם יהיו סבורים שגם המשורר מסתכל באותה שעה במחזות הטבע הנאדרים. הוא עומד בדד בין בני־דורו באמִתו ובאמנותו שלו, אבל מתוך כל יגיעותיו ושאיפותיו הוא מוצא תנחומים לעצמו, שלאחר זמן מועט או מרֻבּה סופן של השאיפות הללו למשוך אחריהן את כל בני־האדם כֻּלם. כי כל בני־האדם חיים מפי האמת ויש להם צֹרך להביע את רוחם. מתוך האהבה, מתוך האמנות, מתוך אהבת הבצע, מתוך הפוליטיקה, מתוך המלאכה והמשחק אנו מתיַגעים לגלות את הסוד הכָּמוס אתנו, המענה את נפשנו. אין האדם אלא מחציתו של עצם, המחצית השניה היא הבּעת רוחו.

אפס למרות הצֹרך הזה, המיֻחד לכל אדם להתוַדע ולהִגלות, אין מַתַּת הבּעת הרוח האמִתית אלא נחלת יחידים מועטים. אינני יודע מה אנו רואים על־ככה להיות זקוקים לתֻּרגמן, אבל רֻבּם הגדול של בני־האדם נראים כקטנים, שטרם הגיעו לידי עמידה ברשות עצמם, או כאלמים, שאין הדִבֵּר בם להרצות את השיחה, שהיו מסיחים עם הטבע. אין לך אדם, שאינו צופה ורואה ברוחו, שיש בשמש ובכוכבים, באדמה ובמים תועלת שלמעלה מן החושים. הרי הם עומדים ומצפים לגמול עמו חסד מיֻחד במינו. אבל בתכונתנו אנו מצוי איזה מעצור, או איזו קרירות המזג, המעכבים על־ידם לפעול את הפעֻלה הראויה לדבר. רשמי הטבע שופעים עלינו בדרך רפויה יותר מדי, עד שאין בכֹחם לעשותנו לאמָנים. הלא מן הצֹרך היה, שכּל מגע ומגע של הטבע יהא יורד ונוקב בנו עד התהום. הלא מן הצֹרך היה, שכּל אדם יהא אֹמן במדה כזו, שיוכל להרצות בדברי שיחה את מערכי רוחו. אבל למעשה יודעים אנו מפי הנסיון שלנו, כי קוי הזֹהר או הדחיפות, המתרגשים עלינו, יש בהם די כֹח לחדור ולהגיע עד לחושינו, אבל אין הם נמרצים למדי עד־כדי לגעת במעמקי תוכנו ולהביאנו לידי־כך, שנוכל להביעם בדברים. אולם הפַּיטן הוא הוא האיש, אשר הכֹּחות האלה מצוּים בו במדה שקוּלה, הוא האיש אשר אין בו עכובים מבפנים, הרואה בעינים פקוחות את הדברים, שאחרים רואים אותם רק בחלום, ומוציא לפעֻלה, העובר על כל המדרגות של הנסיון ואשר מתוך כֹּח הסופג וכֹח ההרצאה הנערץ אשר בקרבּו מופת עליון הוא לכל המין האנושי.

כי שלשה בנים לה לתבל, אשר נולדו בעת ובעונה אחת, החוזרים ומזדמנים לפנינו בשמות שונים בכל שיטה משיטות המחשבה, בין שהם קרוּים סִבּה, פעֻלה ותולדת הפעֻלה, או, בלשון יותר פיוטית, יֻפִּיטר, פלוּטו, נפטון, או בלשון התֵּיאולוגיה, האב, הבן ורוח הקֹדש ואשר אנחנו נסמנם בזה בשם הידען, הפועל והמגיד. הם משמשים סמל ומופת לאהבת האמת, לאהבת הטוב ולאהבת היֹפי. שלשתם דומים זה לזה. כל אחד מהם הנהו מה־שהוא לפי עצם טיבו ומהותו, עד שאי־אפשר להתעלות למעלה הימנו או לעשות בו בדיקה ובקֹרת, ובכל אחד ואחד צפון כֹּח חבריו כשהוא עצור וכבוש, וכֹחו שלו כשהוא גלוי ופרוץ.

הפַּיטן הוא המגיד, הוא המכַנה שמות וציר היֹפי. שליט יחיד הוא ועומד במרכזו של עולם. כי לא דבר מצֻיָּר או מקֻשט הוא העולם, כי־אם יפה הוא מעצם ברִיָּתו; אף לא אלהים ברא דברים יפים אחדים, כי־אם היֹפי יוצר התבל הוא. ולפיכך אין הפיטן מן המושלים שנשמעים להם לפי־שעה, אלא קיסר הוא על־פי משפטו וזכותו שלו. הבקֹרת סגלה לה את סגנון הלשון הפגומה של בעלי המטריאליסמוס, המחליטים ואומרים, כי כשרון־יד ומלאכה עומדים ברומו של עולם, ולפיכך הם מזלזלים באנשים המדברים ואינם עושים, ואין הם מרגישים בדבר, שכמה אנשים, הלא הם הפַּיטנים, מגידים הם מטבע ברִיָּתם, שנשלחו בעולם על־מנת להרצות ולהביע את רוחם. והרי הם מערבבים אותם באלה האנשים, אשר המקצוע המיֻחד שלהם הוא המעשה, אלא שהם מזניחים את המעשה בכדי לחקות את המגידים. אבל הן דבריו של הומירוס היו יקרים ומֻפלאים להומירוס, כשם שמעשי נצחונותיו של אגממנון היו יקרים ומֻפלאים לאגממנון. אין הפיטן משמש את הגבור או את החכם, אלא כשם שהללו עושים מעשה וחושבים מחשבות מתוך עִקר מהותם, אף הוא כותב מתוך עִקר מהותו את הדברים המבֻקשים וצריכים להיות נאמרים, כשהוא חושב את האחרים, אשר לגבי עצמם עִקר הם, לטפלים ומשֻׁעבדים לו לגבי ערכו הוא, כאותן התבניות לדֻגמה שמשתמש בהן הצַיָּר לצרכי מלאכתו או כפועלים העוזרים על־ידי הבנאי ומגישים לו חמרי בנין.

כי כל הפואֶסיה כֻלה כבר היתה כתובה עוד מלפני היות זמן בעולם, ובשעה שמבנה תכונתנו דק הוא למדי עד־כדי לחדור אל תוך אותה הספירה, אשר שם האויר כֻּלו מוסיקה, אנו שומעים את מנגינות־בראשית אלה ומנסים לכתבן על ספר, אבל פעם בפעם אנו שוכחים את אחת המלים או את אחד החרוזים והננו כותבים תחתיהם דברים משלנו ומתוך־כך אנו מקלקלים את השירה. אבל האנשים, אשר חוֹננוּ באֹזן דקת השמע במדה יתרה, רושמים את הנגינות האלה רשימה יותר נאמנה, והרשימות האלה, אף־על־פי שגם הן אינן מתֻקנות כל־צרכן, נהיות למזמורים של האֻמות. כי הטבע יפה הוא באמת, כשם שהוא טוב ומחֻכּם באמת, והוא נצרך לכך לבוא לידי גלוי ולהתפרסם, כשם שהוא נצרך לכך להיות מתגלגל ומתגשם במעשים, או להיות נִכּר. דברים ומעשים משמשים צורות של גלוי הכֹּח האלהי, אשר אין שום הבדל ביניהן. דברים הנם גם מעשים, ומעשים אינם אלא מעין דברים.

זה סִמנוֹ וכתב־תעודתו של הפיטן, שהוא מבשר דבר, שלא אמר אותו שום אדם לפניו. הוא החכם המֻּבהק היחיד והמיֻחד; הוא יודע ומגיד; הוא לבדו מגיד חדשות הנהו, מפני שהיה באותו מעמד ובידיעתו היה הדבר, כאשר נִגְלֹה נִגְלָה אותו החזיון, שהוא מתארו לפנינו. צופה אידיאות הוא ומגיד את המֻּכרח להיות ואת העִלה. כי אין אנו מדבּרים כאן על בני־אדם בעלי כשרונות פיוטיים, אף לא על חרש־חרוזים מהיר וחרוץ, אלא על פיטן גמור. זה לא ־כבר נטלתי חלק בשיחה על עסקי ליריקן חדש, אדם אנין־הרוח, שהיה דומה כאלו היתה גֻלגלתו מעין קֻפסת־נגינה מלֵאה צלילים ונעימות ערבים ואשר לא מצאנו די מלים בפינו להלל ולפאר את כשרון מעשהו ואת חריצות אֻמנותו בלשון. אבל כֵּיוָן שנתעוררה השאלה, אם לא רק ליריקן הוא, אלא גם פיטן לאמִתו, אנוסים היינו להודות, שאמנם איננו אלא בעל־כשרון לדורו ולשעתו ולא מבני הנצח הוא. הוא אינו פורץ ומתנשא מחוץ לתחום הצר שלנו, כעץ הצִ’ימְבּורֵסוֹ זה שמתחת לקו המשוה, אשר בהיותו צומח ועולה מתוך אדמת־מטעו הלוהטת, עובר הוא דרך כל חליפות האקלימים שעל־פני כל כדור הארץ, ובצלעותיו הרמים והמנֻמּרים הוא חגור מזה מרֻקם מכל מיני הצמחים והמטעים הגדֵלים בכל המרחבים; אבל גֶּניוס זה שלפנינו אינו דומה אלא לגִנה נאה שעל־יד בית מבתי הזמן החדש, המקֻשטת במזרקי מים ובמצבות פסילים ואשר בשבילֶיהָ ותִלֶּיהָ עומדים או יושבים אנשים ונשים בעלי תרבות ונִמוס נאה. מתוך כל המוסיקה רבת־החליפות הזאת בוקעת ועולה באזנינו הנעימה העִקרית אשר לחיים המצוּים והנהוגים. הפיטנים שלנו אינם אלא אנשים בעלי כשרון מיטיבי זֵמר אבל לא בני־המוסיקה. התֹּכן טפל אצלם, שכלול החרוזים עִקר.

כי אמנם לא המשקל, אלא תֹּכן היוצר את המשקל הוא הוא עִקרו ומהותו של השיר – הלא הוא רעיון כה לוהט ומלא חיים, אשר כנשמה המיֻחדת לכל צמח ולכל חי יש לו ארכיטקטורה משל עצמו ובכֹחו לפאר את הטבע בבריאה חדשה. לפי סדר הזמן הרי הצורה והמחשבה שוֹות זו לזו, אבל לפי סדר יצירתן המחשבה קודמת לצורה. יש לו לפיטן מחשבה חדשה; עליו להכריז על נסיון חדש תכלית החִדוש; הוא מבקש להגיד לנו מה עלתה לו, וכל בני־האדם מתעשרים על־ידו עֹשר רב. כי הנסיון של כל תקופה חדשה מצריך בטוי חדש והעולם נראה כעומד ומצפה לפיטן שלו. זכורני מימי־נעורי, כמה נפעמתי בבֹקר אחד לשמועה שנפוצה, כי הגֶּניוס התגַּלה בדמות עלם אחד, שהיה סמוך עמי על שֻׁלחן אחד. הוא עזב את מלאכתו וילך לשוט בארץ ואין איש יודע אנה הלך, ויכתוב חרוזים למאות, מבלי אשר יכול להגיד, אם הביע בהם אותו הדבר שהיה אצור בקרבּו הוא: הוא לא יכול להגיד דבר בלתי אם את זה, שהכֹּל נשתנה אצלו מכפי שהיה – בני־אדם, חיות, שמים, ארץ וים. איך הקשבנו לשמועה הזאת בשמחה! איך רבה אמונתנו! הצבּור היה דומה, כאלו אבדה לו זכות הקיום. אנו ראינו את־עצמנו עם הנץ החמה, אשר עוד מעט ותכַבה את כל מאורות הכוכבים. בוסטון נראתה רחוקה מרחק כפלַים מכפי שהיתה ביום שעבר, ואולי עוד מרחק גדול מזה. רומא – מה היתה רומא זו? פלוטַרך ושקספיר היו כעלה נובל ושֵׁם הומירוס לא יִזָכר ולא יפָּקד עוד. אכן דבר נשגב הוא לדעת כי פואֶסמיה נוצרה בעצם היום הזה, פה תחת קורת הבית הזה ובקרבתך אתה. היתּכן הדבר! האֻמנם רוח נפלאה זו טרם שקעה! האֻמנם הרגעים האלה, הקשים כאבן, עדין מתיזים ניצוצות של חיים! דַּמה דמיתי, כי האוּרים והתוּמים כבר נָדמו וכי הטבע כבר הפליט את כל להבות אִשו. והנה! כל אותו הלילה היה עמוד־שחר נאה זה שב ופורץ ושופע מתוך כל סדק ונקבובית. כל אחד יש לו איזה חפץ כל־שהוא בביאתו של הפיטן, ואין איש יודע עד־כמה יהא הדבר נוגע אליו. יודעים אנו, כי עמֹק עמֹֹק הוא סודו של העולם, אבל אין אנו יודעים מי הוא האיש או מה הוא הדבר, אשר יהיה לנו למליץ ולמתֻרגמן. טיול בהרים, חזות־פנים חדשה, אדם חדש אפשר שיגַלו לנו פתרון התעלומה. ובכן אפוא ערכּו של הגֶניוס בשבילנו מֻנח באמתּוּת הרצאתו. אין כֹּחו של הכשרון אלא לבדח את הדעת ולעשות מעשי אחיזת־עינים, אבל הגניוס יוצר ערכים חדשים. לאמִתּו של דבר כבר הגיעו בני־האדם לידי הבנת עצמם ופעלם במדה כזו, עד שהשומר העומד קדימה על ראש המצפה, היכֹלת בידו לבשר את הבשורה החדשה אשר בפיו. בשורה זו היא דבּור נאמן, שמעולם לא נאמר כמותו, והכרזתה תהיה בזמנה לקול היותר נאות, היותר נעים לאֹזן והיותר ברור שבעולם.

כל מה שאנו קוראים לו בשם היסטוריה קדושה משַׁמש לנו עדות נאמנה, כי לֵדתו של פיטן היא ראש המאורעות שבסדר העתים. כמה שלא רִמו את האדם, הנה עדַין עומד הוא ומצפה לביאתו של אח, אשר כֹחו אתו לעודדו ולסעדו בדבר־אמת, עד אשר יסַגל לו דבר־אמת זה והיה לקִנינו שלו. מה־יגיל לבבי בהחִלי לקרֹא את אחד השירים, אשר אני שָׂם בו את מבטחי כמו ברוח הקֹדש! הנה עוד מעט וישברו כבלי מוסרותי ואני אתרומם למעלה מן העבים האלה ומחמרי האויר האטומים – אטומים הם, אף־על־פי שהם נראים כשקופים – ומעל שמי־האמת אראה ואכיר לדעת את היחסים שביני ובין העולם. בראותי, כי תכלית ידועה מפיחה רוח חיים בכל הקטנות שבעולם, ובהכירי לדעת את המעשה אשר עלי לעשות, אתעורר מתוך־כך לעשות שלום ביני ובין החיים ולחדש את טבעי. שוב לא יהיו עוד החיים בלתי אם קול־המֻלה ושאון בלבד; כי אם עיני תראינה מעתה אנשים ונשים ואני אכיר את האותות, אשר על־פיהם אפשר להבדיל בינם ובין השוטים והשדים. ולכן גדול יהיה היום הזה מיום הוּלדתי: אז הייתי לנפש חיה. אבל עתה נקראתי להכָּנס לפנֵי ולפנים אל תוך המדע של המציאות. כזאת היא התקוה שאני מקוה, אבל העֹנג שאני מצפה לו מתעכב לבוא. לעתים קרובות ביותר יזדמן, שהאיש בעל־הכנפים הלזה, המבקש לשאת אותי השמימה, יעלני בסערה אל הערפל ואחר ידלג עמי מענן אל ענן, מדי הוסיפו להבטיחני, שהוא אוחז את דרכו השמימה; ומהיותי חסר נסיון איני מכיר אלא לאחר זמן, שדרך השמים נסתרה ממנו ושאין כַּונתו אלא לעורר את תמהוני על היותו מהיר וזריז להתרומם כצפור או כדג פורח מהלך מועט מעל־פני האדמה או מעל־פני המים. אבל מעולם לא ישים האיש הזה את משכנו בנאות אויר־השמים החודר וממלא את הכּל, הזן ומפרנס את הכּל ואשר צח ובהיר הוא. ושוב אני חוזר ונופל אל תוך קרן הזוית הישנה שלי והנני מוסיף לחיות את חַיַּי המלאים הפרזות והגזמות כאשר קֹדם־לכן, ואמונתי כי עוד יבוא יום, אשר יופיע מנהיג מורה דרך, שיוכל להביאני אל מחוז מאוַיי, אבדה ממני.

אולם נֵשט־נא מעל הקרבנות האלה, שהם פרי זחיחוּת־הדעת, ומלאי תקוה חדשה הבה נתבונן בדבר, הֵיך חִזק ואִמץ הטבע את הפיטן להיות נאמן לתעודתו, תעודת מבַשֵּׂר ומאַשר ומקַיֵם, בסיוע של אימפולסים נעלים ביותר, זאת אומרת בסיוע של היֹפי האצור בעצם הדברים מטבע ברִיָּתם ואשר בשעה שמביעים ומתארים אותו הוא נעשה ליֹפי חדש וּמרומם יותר. הטבע מקריב לפניו את כל יצוריו בדמות לשון־מראות ותמונות. בכל דבר שאתה משתמש בו בתור סמל מתגלה ערך שני נפלא, המעֻלה הרבה מערכו הקודם, כדֻגמתו של חבל הנַּגר המתוח בחזקה, אשר אם אתה מטה אליו את אזנך מקרוב, אתה מקשיב שעִם מפח הרוח הוא משמיע קול נגינה. “על־ידי התמונות” אומר יֵמביליכוס “אדם מביע דברים הנשגבים מכּל תמונה”. הדברים עשוים שיהיו משתמשים בהם בתור סמל ומופת, משום שהטבע גם בכללותו גם בכל חלק וחלק ממנו אינו אל סמל. כל קו, שיש לאֵל ידנו לְהַתְוֹות על־גבי החול, יש לו כַונה המיֻחדת לו, ואין לך אדם, אשר לא יהיה לו רוח או גניוס המיֻחד לו. כל צוּרה אינה אלא תולדתו של האֹפי; כל מסבות החיים אינן אלא פרי אֹרח החיים; כל הרמוניה אינה אלא תולדת הבריאות (ומשום כך צריכה הכרת היֹפי להיות דבר של סִימפַּטיה, או מיֻחדת רק לטוב בלבד). היֹפי מיֻסד ועומד על ההכרח. הנפש יוצרת את הגוף, כאשר אמר ספֶּנסר החכם:

"כְּכָל אֲשֶׁר תִּטְהַר כָּל רוּחַ

וְכִרְבוֹת בָּהּ זִיו שְׁחָקִים,

כֵּן תִּכְלוֹל יְפִי מִבְנֵה הַגֵּו

לְמוֹשַב לָהּ, וְכֵן תֶרֶב לְפָאֳרוֹ

בִּנְעִימוֹת חֵן וּדְמוּת חֶמְדָּה,

כִּי דְמוּת הַגֵּו מִיַּד הַנְּשָׁמָה נִתָּנָה,

כִּי דְמוּת הִיא הַנְּשָׁמָה וְאֶת הַגֵּו הִיא יוֹצֶרֶת".

כאן אנו מוצאים את־עצמנו פתאֹם לא בתחום הבקֹרת של דברי עיון ומחקר, אלא במקום קדוש ועלינו להתנהג בזהירות יתרה ובחרדת־קֹדש. אנו עומדים לפני כבשונו של עולם, במקום שההויה מתגלמת במראה והאחדוּת נהיית לריבוי.

התבל אינה אלא התגלות הנפש כלפי חוץ. היא מבצבצת ונראית לעין בכל מקום שיש חיים. המדע שלנו אינו אלא מדע החושים, ולפיכך שטחי הוא. עם האדמה וגרמי השמים, עם הפיסיקה והחימיה אנו מתנהגים מנהג גשמי, כאלו היו קַיָּמים ועומדים קיום בפני עצמו, תחת אשר באמת אינם אלא בני־לוָיה של קיומנו אנו. “השמים הנשגבים”, אומר פּרוקְלוס, “מגלים בתמורות צורותיהם את דמות דיוקנה הברורה של התפארת שבהשגות השכליות, אשר תנועותיהן קשורות ואחוזות בתקופות הנסתרות אשר ליצורים בעלי טבע רוחני”. לפיכך המדע הולך ומלַוה תמיד את עליותו האמִתִּית של האדם ופוסע לרגל האמונה והמטפיסיקה, או בלשון אחרת: מצבו של המדע מלמד על מדת הכרת עצמנו. מתוך שכּל דבר שבטבע מכֻוָּן לכֹח רוחני המתאים לו, לפיכך אם אחד החזיונות נשאר במצב עכור וחָשׁך, אין זה אלא מפני שהכשרון המתאים לדבר אשר בקרב המסתכל לא בא עדין לידי פעֻלה.

אין פלא אפוא, אם לרֹב עמקה של מצולת־המים הזאת אנו מרחפים על פניה בחרדה דתית. היֹפי שבמשל מוכיח לפיטן ולאנשים אחרים את כל החשיבות אשר במשמעותיו; או, בלשון אחרת, כל אדם פיטן הוא לפי מדת כשרונו להרגיש את החמדות שבטבע; כי בקרב כל אדם מצוּיות אותן המחשבות עצמן, אשר תבל כֻּלה אינה אלא שיר תפארה לרוממותן. לפי־דעתי, יסודו של הקסם אשר בטבע מֻטבע ועומד בסמל. מי אוהב את הטבע? ומי הוא זה אשר איננו אוהב אותו? האֻמנם רק פיטנים ואנשים שיש להם פנאי ובעלי השכלה רואים חיים עמו? לא כן הוא, אלא גם צַידים, בעלי־אחֻזות, רכבים וטבחים, אף־על־פי שאת אהבתם אל הטבע הם מגלים לא בדברים, כי־אם על־ידי בחירת משלח־ידם ואֻמנותם. הסופר שואל בתמהון, מה הדבר אשר ימצא הָרַכּב או הצַיָּד ברכיבה, בסוסים ובכלבים, כי יאהבם ויוקירם כל־כך? ואף־על־פי־כן המדות האלה שטחיות הן. כשאתה נכנס עם אחד האנשים האלה בדברים, אתה מוצא, שגם בעיניו פחותות־ערך הן כאשר בעיניך אתה. הוא מעריץ את הדברים האלה מתוך רגש של חבּה שהוא הוגה להם; אין הוא יודע שום הגדרות, אלא הוא מצֻוֶּה ועומד מפי הטבע, מפי הכֹּח החי, אשר את הויתו הוא מרגיש בטבע. שום טפּול בדברים אלה לשם חקוי או לשם שעשועים לא היה מניח את דעתו. אוהב הוא את כֹּבד־הראש המתגלה במפח הרוח הצפונית, בקרן השמש, באבן, ביער ובברזל. יֹפי שאינו נִתּן להתבאר יקר מן היֹפי, שאנו יכולים לראות את קִצו. את הצד הסימבולי שבטבע, את הטבע המעיד ומוכיח על מה שלמעלה מן הטבע, את החיים השופעים וממלאים את הגוף עד־בלי־די, הוא הוא הדבר אשר הוא מעריץ לפי דרך מנהגיו, שאמנם גסים הם, אבל מלאים תֹם־לבב.

הפנימיות הנפשית והתעלומה אשר בדבקות זו גורמות לבני־אדם לכל פִּנות מעמדיהם ומפלגותיהם, שיהיו משתמשים באותות ובמופתים. אין האסכולות של הפיטנים והפילוסופים להוּטות אחרי הסמלים שלהן יותר משההמון להוט ונגרר אחרי הסמלים המיֻחדים לו. צא וראה מה גדול ערך האותות והסמלים אשר במפלגות הפוליטיות שלנו. ראה־נא את כדור העץ הגדול אשר חבורות ההמונים נלהבים מגלגלות מבּלטימורה או בּוּנְקֶרהִיל! בתהלוכות הפוליטיות מהלך לוֹאֵיל כשהוא נושא נְוָּל, לין – כשהוא נושא נעל, ושָׁלֵם – כשהוא נושא תבנית ספינה. ועל זה צריך להוסיף עוד את החבית של יין, את בית הקורות, את מקל עץ האגוז, את התמר הננס ואת כל יתר סִמני המפלגות. תן דעתך כמה גדול כֹּחם של סִמני־הסמל הלאֻמיים. כוכבים אחדים, חבצלות, ברדלסים, חצי־ירח, אריה, נשר או תבנית אחרת, אשר רק האלהים יודע איזו הדרך מצאה לה מסלות בין הבריות, המנפנפים ברוח כשהם מצֻירים על סמרטוט של בד ישן, המתנוסס מעל למצודה שבקצוי ארץ, יש בהם כֹּח להסעיר אפילו את דמי עורקיו של אדם, אשר לבו קשה וכבד ביותר. בני־האדם סבורים, שהם שונאים את הפואֶסיה, בשעה שהם גופם הנם כֻּלם משוררים ובעלי־מיסתיקה!

חוץ מן הלשון הסימבולית הזאת המצויה בַכּל, אנו למדים את חין ערך התועלת הנשגבה הזאת של כל הדברים – אשר על־פיה אין העולם אלא בית־מקדש שקירותיו מצֻפּים אותות, ציורים ופקֻדות אלהים – גם מתוך־כך, שאין לך דבר בטבע, שאינו מכיל בקרבּו את מלֹא כל הכַּונה של הטבע כֻּלו; וכשאנו רואים את הטבע בתור סמל, מיד יתעלמו כל החלוקים, שאנו מחלקים את המקרים והענינים לשפלים או נשגבים, לישרים או גרועים. המחשבה מכשירה את כל דבר להיות נאות לצֹרך השמוש. ספר־המלים של אדם יודע־כּל יכיל מלים, אשר אנשים בעלי דרך־ארץ נאה נמנעים מלהשתמש בהן בדברי שיחה. דברים שיש בהם מן השפלות או דברי נבלה, שגם נפש הנבל סולדת בהם, נחשבים למרומים ונשגבים, כשהם נאמרים מתוך צֵרוף־מחשבה חדש. חסידותם של נביאי ישראל משכּיחה אותנו את הקשיות שבדבריהם, המילה משמשת אות ומופת, כמה גדול כֹחו של הפיוט לרומם את הדבר השפל והמאוס. אין תשמישם של דברים קטנים ונקלים פחות משתמישם של דברי־סמל נעלים. ככל אשר פשוט הוא המשל, אשר על־ידו אנו מסבירים את אחד החֻקים, כן תגדל פעֻלתו וכן יוּחַק ביותר בזכרונם של בני־האדם; כיוצא בזה אנו בוחרים את הקֻפסה או את התיק הקטן ביותר, כדי לשאת בתוכו את הכלי הנצרך לנו לתשמישנו. מפי הנסיון אנו יודעים, שרשימות מלים בודדות יש בהן כדי להשפיע השפעה על רוחו של אדם בעל־דמיון ונוֹח להתלהב. כיוצא בזה מסַפּרים על הלורד צַ’תַּם, שבשעה שהיה מתקין את־עצמו לנאֹם נאום בפרלמנט היה רגיל לקרֹא בספר־המלים של בֶּלֵי. מעשה הנסיון הפשוט ביותר כביר־כֹּח הוא למדי להיות לעזר לאדם המבקש להביע מחשבה. למה מחזר אדם אחר ידיעת דברי־מעשים חדשים? יום ולילה, בית וגן, ספרים אחדים, פעֻלות אחדות משמשים לנו תשמיש לא פחות מכל העסקים ומכל המחזות שבעולם. עדַין לא עלתה בידנו לרדת לסוף ערך משמעותם של הסימבולים המעטים, המצוּים בקרבּנו. אפשר שעוד נגיע לידי־כך, להיות משתמשים בהם שמוש המבהיל בפשטותו היתרה. שלא מן הצרך הוא, ששיר יהיה ארֹך דוקא. כל מלה ומלה היתה לפנים שיר בפני עצמו. כל יחס חדש מלה חדשה היא. כיוצא בזה אנו משתמשים תשמיש של קדֻשה בדברים משֻׂבּשים או מקֻלקלים, שמתוך־כך אנו מביעים את כַּונתנו, שהקלקלות שבעולם הזה אינן קלקלות אלא בעיני הרשע. חוקרי הקדמוניות בדקו ומצאו, שהמיתולוגיה העתיקה מיַחֶסת מומים ומגרעות גם לאֵלי מרום, כגון רגלים נכאות לווּלקאן, עִורון עינים לקֻפידון וכיוצא באלה, כדי להוכיח מתוך־כך על שפעת יכלתּם המֻּפלגת של אותם האלים.

כי כשם שההתנכרות אל ארחות אלהים והפרישה מהם הן הן העושות את כל הדברים נתעבים ונמאסים, כך גם המשורר, החוזר ומקרב את הדברים אל הטבע ואל הכּל – אשר בכֹח הסתכלותו היתרה היכֹלת בידו לשוב ולקשר אל הטבע אפילו דברים מלאכותיים ומתנגדים לדרך הטבע – משַׁעבד על־נקלה באַות נפשו דברים, שאינם נוחים ואינם נאותים ביותר. בני־אדם, הרגילים בקריאת ספרי פיוט, בראותם כפר של בתי־חרֹשת או מסלת־ברזל, סבורים הם, כי מתוך הדברים האלה נשבת חן הפיוט של מראה הנוף; מאחר שמעשי האמנות האלה טרם נתקדשו בספרי המקרא שהם מצוּים אצלם. אבל הפיטן רואה את הדברים האלה והנה הם מתאימים ומכֻוָנים יפה אל סדר העולם הגדול לא מִכַּוֶרֶת הדבורים או מרשת העכביש המֻּפלאה במלאכתה. הטבע מכניס חיש־מהר את הדברים האלה אל תוך חוגו המלא חיים ואוהב הוא את מסע רכבת־הברזל כאהבתו את מעשה ידיו. חוץ מזה, אדם אשר רוחו היא מרכז לעצמו, אחת היא לו, כמה מיני המצאות מיכַניות אתה הולך ומונה לפניו. ולוּ גם תכביר את מספּרם עד לרבבות אלפים ולוּ גם נפלאים יהיו מאין כמוהם, הנה ערך המיכניקה לא נתעלה על־ידי־כך אפילו במשהו. אין העובדה של הרוח משתנה שנוי כל־שהוא בין על־ידי פרטים הרבה ובין על־ידי פרטים מעטים, כשם שאין לך הר, אשר יהיה גבוהַּ למדי עד־כדי לפרוץ את העקמומית של הספירה. בָּחור כפרי ערום בא בפעם הראשונה בימי־חייו אל הכרך, ובן־הכרך המנֻמס אין דעתו נוחה הימנו, בשביל שאינו מתפלא די־צרכו על כל החדושים שהוא רואה. אבל אין זה משום שאותו הבחור אינו רואה את כל אותם הבתים הנאים ואינו יודע ומכיר, שלא ראה כמותם מימיו, אלא משום שהוא תופס ומסגל לעצמו את מראה עיניו באותה המהירות והקלות, אשר בה מיַחֵד המשורר למסלת ־הברזל מקום הראוי לה בסדר העולם. זה עִקר ערכה של עובדה חדשה, שהיא מרחיבה את המעשה הגדול והמתמיד של החיים, אשר כל מקרה אחר כאן הוא לעֻמתו, ואשר החגורה של וַמפום והמסחר של אמריקה שוִים הם לפניו.

ובכן משֻׁעבד הוא העולם אל הרוח כפֹעֵל ושם הכנוי והפיטן הוא הוא האיש, אשר היכֹלת בידו לצרף אותם יחד למאמר אחד. כי אף־על־פי שהחיים נעלים הם ומלאי קסם ועמֻקים – ואף־על־פי שכּל בני־האדם יודעים ומכירים את הסימבולים שעל־ידם הם באים לידי בטוי – אף־על־פי־כן כשהם לעצמם אינם מֻכשרים להשתמש בסימבולים האלה. אין אנו אלא סימבולים ובתוך סימבולים אנו שרוּים; פועלים, מלאכה וכלי־מלאכה, מלים וחפצים, לֵדה ומיתה, כֻּלם אינם אלא דברי סמל; אפס אנו נוטים רצון אל הסימבולים ומתוך שהתועלת האֶקונומית של הדברים מטעה אותנו, לפיכך אין אנו רואים ומכירים, שרק רעיונות הם. אבל הפיטן, בכֹח התפיסה הרוחנית היתרה המצויה בו, מיַחֵד להם כֹּח המשכיח את התועלת, שהיתה מצויה בהם קֹדם־לכן, ונותן עינים ולשון לכל דבר אִלם ולכל דבר שאין בו רוח חיים. הוא מכיר את דבר היות המחשבה בלתי תלויה בסימבול ואת התמדת קיומה של המחשבה ואת ארעיותו והשתנותו של הסימבול. כשם שאמרו על עיניו של לִינְצֵאוּס, שהן צופות ורואות מבעד לאדמה, כך מהפך הפיטן את העולם לזכוכית ומראה לנו את כל הדברים כפי סדר רציפותם והתהוותם האמתיות. כי מתוך אותה ההכרה המעֻלה המיֻחדת לו קרוב הוא אל הדברים קרבת פסיעה אחת יתרה וצופה ורואה הוא את זרמת השטף הנצחי או תמורת הצורות; מכיר הוא, כי המחשבה רבת־פנים היא; כי בקרב צוּרתו של כל יצור נטוע כֹּח, הדוחה אותו להתעלות לידי צוּרה עליונה; ובהיותו מלַוה במבטי עיניו את מהלך ההתהוֹות של החיים, משתמש הוא באותן הצורות, אשר החיים הללו באים על־ידן לידי גלוי־עצמם, ומשום־כך נעשה דבּורו שוטף והולך כזרמת הטבע. כל תנאי ההויה המיֻחדים לנפש חיה, כגון: מין, כלכלה, הריון, לֵדה, גִּדול, משמשים סמל המעבר, אשר העולם עובר אל תוך רוחו של האדם על־מנת להשתנות שם ולחזור ולהתגלות בדמות דבר חדש ומרומם יותר. הוא משתמש בצורות המתאימות אל רוח החיים ולא אל הצורה. זהו מדע לאמתּו. רק הפיטן בלבד יודע אסטרונומיה, חימיה, גִּדול־צמחים ותורת־החיים, משום אינו קובע מעמד אצל הדברים האלה, אלא הוא משתמש בהם כסמנים. הוא יודע, מפני מה זרוּעים מרחקי השמים בפרחים אלה, שאנו קוראים להם שמשות וירחים וכוכבים; מפני־מה עדוּים מרחבי המעמקים בחַיות, בבני־אדם ובאֵלים; כי בכל מלה ומלה היוצאת מפיו הוא רוכב עליהם כמו על סוסי המחשבה.

בכֹח המדע הזה נעשה הפיטן לקורא שמות או ליוצר לשון, הקורא את הדברים בשמות, פעמים לפי צורת התגלותם ופעמים לפי עצם מהותם, ומכנה את כל אחד ואחד בשמו המיֻחד לו ולא בשם זר, לעֹנג ההגיון המתענג על מעשה ההפרדה וההגבלה. הפיטנים יוצרים את כל המלים ולפיכך משַׁמשת הלשון אַרְכִיוָן של ההיסטוריה ומעין קבר של בנות השירה. כי אף־על־פי שמקור מוצאן של רֹב המלים שלנו נשכח בשכבר הימים, הנה כל מלה ומלה היתה בראשיתה ברק מחשבה של הגֶּניוס והיא נעשתה למטבע מתהלכת בין הבּריות, מפני שבשעתה היתה מְסַמֶּלֶת את העולם למי שבּטא ולמי ששמע אותה ראשונה. חוקר המלים מוצא, שאפילו המלה שפרחה נשמתה ונתקשתה ביותר, היתה לפנים תמוּנה מזהירה. הלשון אינה אלא פיוט שנתקשה והיה לאבן, כשם שאבן־הסיד שביבשה נתהותה משפעה עצומה לאין־חֹק של קונכאות בעלי־חיים דקים מן הדקים, כך נבנתה גם הלשון מתמונות או מליצות, אשר עכשו, כשהוראתן נתרחבה, כבר פסקו זה־כמה מלהזכיר לנו את מקור מולדתן הפיוטי. אבל הפַּיטן מכַנה את הדבר בשם, מפני שהוא רואה אותו, או מפני שהוא מתקרב אליו פסיעה אחת יתרה מכל שאר בני־האדם. בטוי זה או קריאת־שם זו אינה אמנות, אלא מעין טבע שני, שצמח ועלה מתוך הטבע הראשון בעלה הצומח מן העץ. מה שאנו קוראים לו בשם טבע אינו אלא תנועה, המסדרת ומכַוֶּנת את־עצמה מאליה, או חליפות ותמורות; והטבע יוצר את הכל בידי עצמו ואינו מניח את אחרים לקַיֵם בו מצוַת טבילה, אלא הוא טובל את־עצמו; ודבר זה חוזר ונעשה על־ידי גלגולי ההשתנות. זכור אני, כי פַּיטן ידוע אחד תאר לי את הענין הזה בדברים האלה: “הגֶּניוס הוא עסקנות, השומרת את הדברים מפני הדלדול וההתנַונות, בין שטבעם של הדברים האלה כֻּלו חמרי ובן־חלוף הוא ובין שרק מקצתו כך. הטבע מקַיֵם ומשַמר את־עצמו בכל ממלכות שלטונו. אין מי שדואג לכך לנטוע את הפטריה העלובה: ולפיכך הוא מנער מתוך סדקי פטריה בת־עלים אחת המון זרעים אין קץ, אשר אם אחד מהם יתקיֵם, סופו להעביר מחר או באחד הימים הקרובים שוב ביליונים של זרעים חדשים למקום אחר. הפטריה בת־העלים, שהצמיח אחד הזרעים האלה מחדש, מעלה יתרה לה מן הפטריה שקדמה לה. אַטום זרע זה נזרע במקום חדש, שאינו משֻעבד לאותם המקרים, אשר הכחידו את מולידו, הגדל במרחק שני צעדים ממנו והלאה. הטבע יוצר אדם, וכשהביא אותו לידי בגרות, אין הוא רוצה להיות שרוי בסכנה, שמא יאבד פתאֹם את יציר־פלא זה, מעשה־ידיו, אלא הוא מעמיד ממנו עצמות חדשה, כדי שהמין יהיה בטוח מפחד המקרים העלולים להתרחש על היחיד. כך גם בשעה שנפש הפיטן הגיעה לידי בגרות־המחשבה, מפליט הטבע מקרבה את שירֶיה ומזמורֶיהָ ושולח אותם למרחקים – צאצאים ללא־פחד, ללא־שֵׁנה וללא־מות הם, שאינם משֻׁעבדים תחת יד המקרים המצוּים במלכות הזמן, המלֵאה טרדה ועמל – דור בנים העשוּים לבלי־חת ומלֵאים חיוּת, אשר כנפים להם (כי זה כֹחה של הנפש, אשר ממנה יצאו), הנושאות אותם חיש־מהר למרחקים וקובעים אותם קביעות קַיֶּמת בלבות בני־האדם. הכנפים האלה הן הן היֹפי של נפש הפַּיטן. הזמירות, המתעופפות מעוּף בן־אַלמות מחיק אביהן מולידן, אשר בן־תמותה הוא מֻרדפות על־ידי להקות של דברי־חרפות משמיעי שאון, המשוטטים אָנֶה ואָנָה בהמון מרֻבּה מהן ומבקשים לבלען, אבל חסרי כנפים הם. לאחר קפיצה קצרה סופם לנפּול נפילה גסה לארץ ולהיות לרקב, כי מיד הנפש, אשר ממנה יצאו, לא נִתּנו להם כנפים נאות. אבל מנגינות הפיטן עולות מעלה ומרחפות וחודרות אל תוך מעמקי הזמן, אשר אין קץ ותכלה לו”.

זאת התורה, אשר הורני המשורר בדברי מליצתו. אפס הטבע ביצרו בריות חדשות מכֻוָּן אל תכלית הנעלה יותר מתכלית הבטחון, הלא היא עלִיה, או גלגול הנפש אל תוך צורות יותר נשגבות. בימי עלומי ידעתי את החרש, שעשה את פסל הנעורים, הנצב בגן הצבור. כפי שזוכר אני, לא היה מסֻגל להגיד בפֵרוש מהו הדבר אשר עשהו מאֻשר או אֻמלל, אבל מסֻגל היה להגיד זאת בדר־עקיפין נפלאה. הוא קם באחד הימים, כדרכו יום־יום, לפני עלות השחר וראה בהנץ החמה, שהיתה רוממה ונשגבה כאותו הנצח אשר ממנו יצאה, וימים רבים אחר זה הָמה וסָער בקרבּו החֵפץ להביע את השלוה הרוממה הזאת אשר ראו עיניו, והנה! חצב חצבה המפסלת שלו מאבן שַׁיִש דמות תבנית עלם יפה, פּוֹסְפוֹרוּס שמו, אשר מראהו נשגב כל־כך, עד שהוא עלול להביא את כל רואיו לידי שַׁלוַת השקט. גם הפיטן מתמכר כֻּלו למערכי רוחו, והמחשבה שהתרגשה בקרבּו באה סוף־סוף לידי בטוי, אבל בצורת alter idem, בדמות דבר שהוא חדש חִדוש גמור. הבטוי דבר אורגני הוא, או טפּוס חדש, אשר הדברים גופם קובעים לעצמם, בשעה שהם נעשים בני־חורין. כי כשם שלאור החמה מצַירים הדברים את דמות תבניתם על־גבי דֹק הרשת שבעין, כך בשעה שהם נוטלים חלק בשאיפותיה של תבל כֻּלה מבקשים הם לקבוע בקרב נשמתו של המשורר העתקה מעצם מהותם, הדקה יותר מן הבבואה שבעין. וכמעשה הגלגול, שהדברים מתגלגלים בצורות יותר נעלות, כך גם מעשה תמורתם בנגינות. מעל־גבי כל דבר עומד הדימון שלו, או הנפש המיֻחדה לו, וכשם שצורת הדברים מצטַירת בתוך העין, כך משתקפת נפשו של דבר במילודיה. הים, שלשלת ההר, הניאַגַארַא וכל ערוגה של פרחים קַיָּמים ועומדים מלפני מעשה־בראשית, או קַיָּמים קיום שלמעלה בנגינות שמלפני מעשה־בראשית, הצפות באויר כבשמי ריחות ומדי התקרב אליהן אדם, אשר חונן באֹזן קשבת קשב דק, הוא מאזין אליהן ומשתדל להעלות בכתב את טעמי הנגינה, מבלי להחליש או לקלקל אותם. ובזה צדקת הבקֹרת, כלומר בדעה, כי השירים אינם אלא העתקה משֻּׁבשת מגוף הכתוב המצוי בטבע, אשר על־פיהו צריך לערכם וּלְכַוְּנָם, אם הם מתאימים אליו. החרוז שבאחת הסונֶטות שלנו צריך להיות נעים ומעַנג במדה לא פחותה מן החרצֻבּות הרצופות בסדר נאה, אשר בקונכה של ים, או מן ההתאמה, אשר בחלוקים הדקים של קבוצת פרחים. הזדַּוגותן של הצפרים אידיליה היא, אבל אין בה מאותו השעמום אשר באידיליות שלנו; סערה – אודֶה היא, ללא זיוף וללא הפרזת מליצה; הקיץ עם תבואתו שנזרעה, גמלה ונאספה הגרנה, שיר אפִּי הוא, הכולל הרבה פרקים, שנערכו יפה עד להפליא. ומדוע איפוא לא תעבורנה אל רוחנו אנו אותה הסימֶטריה ואותה האמת, המסדרות ומכַוְּנות את צלצלי הנגינות הללו, עד שֶׁנֵּעשה גם אנו שֻׁתּפים בכשרון ההמצאה של הטבע?

הסתכלות זו, המתגלה על־ידי אותו הדבר הקרוי כֹח הדמיון היא מעין ראיה נשגבה מאד, שאינה נקנית מתוך שקידה, אלא על־ידי ההגיון המצוי בַּכּל וכביר היכֹלת לאין־חֹֹק, המלַוה את מהלך התפתחותם של הדברים או את מסבות הגלגולים, שהם מתגלגלים דרך צורות שונות, והעושה אותם מתוך־כך שקופים ובהירים גם לעיני אחרים. מהלך התהווּתם של הדברים עובר בדממה ובחשאי. האֻמנם סבֹל יסבלו, שיהא מהלך על־ידם אחד המדַבּרים? את המרגל ודאי לא יסבלו, אבל את אחד האוהבים, את אחד הפיטנים – שאינו אלא התעלותו והשתלמותו של טבעם הם – אותו יסבלו ברצון. זה תנאי קודם למעשה לפיטן, הרוצה שיהא פעלו פועל אמת: עליו להתמכר לריח האלהי, השופע וזורם מבעד לכל הצורות, ושלא להסתלק ממנו.

אחד הסודות, אשר כל אדם משכיל עומד עליו חיש־מהר, הוא זה, שחוץ מן האנרגיה של השכל המשֻׁעבּד לו ושהוא מכיר בו, עוד עלול הוא לבוא לידֵי אנרגיה חדשה (הדומה, כאילו היא נובעת מתוך שכל־משנה), אם אך יתמכר כֻּלו לטבעם של הדברים; שחוץ מן הכֹּח, הצפוּן בו באדם יחיד, עוד מצוי כֹֹח כללי גדול, שהוא מסֻגל להשיגו אם לא ישגיח בשום סכנה ויפתח את שערי עצמותו האנושית ויכניס אל תוך רוחו את זרמי השמים: אז הִנשא יִנשא למעלה אל חיי תבל, דבּורו יהיה לרעם, מחשבתו תהיה לחֹֹק ודבריו יהיו ברורים ומובנים בכל־מקום כצמחים וכבעלי החיים. הפיטן יודע, שהוא מדַבּר נכונה רק בשעה שדבּורו קצת פרוע, או כשהוא מדַבּר עם “פרח הרוח”; לא לפי השכל בסגֻלתו ככלי תשמיש, אלא לפי השכל, שנשתחרר מכל תשמיש והַמֻּכשר לכַוֵּן את מהלכו בהתאם למוצאו שמן השמים; או, כמאמר השגור בפי הקדמונים, לא רק לפי השכל בלבד, אלא לפי השכל השכור מן הנֶּקטר. כמו שהנוסע, שתעה בדרך, מניח את המושכות על־גב הסוס ושָׂם את מבטחו באינסטינקט של הבהמה, כי מצֹא תמצא את הדרך, כך גם עלינו להתנהג עם יציר־שמים זה, הנושא אותנו דרך העולם הזה. כי אם אך יעלה בידינו לזרז ולדפוק את האינסטינקט הזה באיזה אֹפן שהוא, מיד יִפָּתְחוּ לפנינו מבואות כניסה אל תוך הטבע, הרוח תזרום אל תוך הדברים הקשים והנעלים ביותר ומבעד להם, ותמורת־הגלגול עלולה להיות הולכת ומתקַיֶמת.

וזה שֹרש הדבר, מפני־מה אוהבים המשוררים יין, מי־דבש, דברים משַׁכרים, קַהוה, טֵה, אופּיום, עשן עץ האלמֹג והטבקו, ושאר דברים המשרים על האדם רוח צהלה של חיה. כל בני־האדם משתמשים בכל מיני התחבולות אשר תשיג ידם כדי לצרף אל כֹּחם הנורמלי את הכֹּח ההוא, היוצא מגדר הרגיל, ומשום־כך הם מוקירים את השיחה עם הבּריות, מוסיקה, ציור, פּסול, מחול, תיאטראות, מסעות, מלחמה, קהל־עם, דלֵקות, משחק, אהבה, מדע, שכרון בהמי – אשר כל אלה הם במדה יתרה או במדה פחותה אמצעים מלאכותיים למחצה, המשמשים תמורת הנֶּקטר האמִתּי, הכלול באותו התענוג, אשר ימצא השכל מדי העמיקו להסתכל הסתכלות יתרה בדברי המציאות. הם מסַיעים ביד האדם המשתוקק לפרוץ גדר, המתאַוה לצאת לחפשי למרחבי עולם, ועוזרים על־ידו להשתחרר מן המשמר, שֶׁשָׂם עליו גוף זה, שהוא חבוש בו, ומן המאסר של קשרי־היחס האישיים, שהוא עצור בתוכו. וזה הדבר, אשר רבים מאלה, שהנם חוזי היֹֹפי על־פי אֻמנותם, כגון צַיָּרים, פיטנים מנגנים ואקטורים, רגילים היו יותר משאר בני־אדם לחיות חיים של הנאה ותאווֹת בשרים; יוצאים מכלל זה אלה המעטים, אשר עלה בחלקם הַנֶּקטר האמתי; ומתוך שלא היתה זאת אלא מדה גרועה של שחרור עצמו, ומתוך שדרך־שחרור זו לא היתה דרך עלִיה השמימה, אלא דרך של חֵרות ממדרגה שפלה, לפיכך נענשו על יתרון זה, שנטלו לעצמם, במכת פזור הנפש ושחיתותה. אבל מעולם אין יתרון יכול להיות נִטל מן הטבע בנכלי ערמה. את רוח העולם, את הויתו של היוצר, הַשְּׁלֵוָה שַׁלְוָה רוממה, אי־אפשר להביא לידֵי גִלוי מתוך מעשי כשפים של אופּיום ושל יין. החזון הנשגב מתגלה בקרב הנפש הטהורה והתמימה, השרויה בגוף טהור וצנוע. מה שאנו מעלים על־ידי דברים הנוסכים שכרון אינו רוח־הקֹדש, אלא התעוררות מחֻקה והוללות שגעון. מילטון אומר, שהמשורר הלירי רשאי לשתות יין ולחיות חיי תפנוקים, אבל הפיטן האֶפי, אשר עליו לשורר על האלהים ועל רדתם להתהלך בקרב בני־האדם, חַיב לשתות מים בכלי עץ. כי הפיוט אינו “יין השדים”, כי אם “יין אלהים”. משפט הדבר הזה כמשפט כלי־הצעצועים. אנו ממלאים את ידי ילדינו ואת חדריהם בכל מיני בובות, חצוצרות וסוסים ומסירים את עיניהם מעל פני הטבע הזכים ומעל דברי הטבע, שיש בהם כדי לסַפּק את הנפש, כגון השמש, הירח, בעלי־החיים, המים והאבנים, אשר רק הם הם צריכים לשַׁמש להם כלי־צעצועים. כיוצא בזה מן הצֹרך הוא, שאֹֹרח־חייו של הפיטן יהא פשוט כל־כך, עד שגם הרשמים המצוּים עלולים יהיו להמציא לו קֹרת־רוח. מן הצֹֹרך, שהשמש תערה עליו צהלת חדוה, שהאויר יהא מספיק לו להשרות עליו רוח־הקֹדש, ושהוא ישתכר משתִּיַּת מים. רוח זו, שיש בה כדי לתת ספּוק ללבבות שלֵוים, הנראית כאלו היא נמצאת להם בכל גבעה חרֵבה עטופה דשאים יבשים, בכל גזע כרוּת של תָּרְנִית לבנה ובאבן שקועה למחצה באדמה, אשר החַמה הכֵּהה של חֹדש אדר מופיעה עליהם אורה, מבקרת את העניים ואת הרעבים ואת נמוכי הרוח. אם ממלא אתה את מוחך בבוסטון ונויורק, במוֹדות ובתשוקות, ואתה מבקש לעורר את חושיך המדֻלדלים ביין ובקהוה צרפתי, אז לא תמצא שום זהרי חכמה בשוממות הגלמודה אשר ביערי עצי־ארנים.

וכשם שהדמיון משַׁכר את הפיטן, כך אינו פוסק מלפעול את פעֻלתו גם בקרב בני־אדם אחרים. תמורת הצורה מעוררת בקרב המתבונן אליה רגש של שמחה. השמוש בסימבולים יש בו כֹח ידוע להשפיע על כל בני־האדם השפעה משחררת ומַצהלת את הרוח. דומים אנו, כאלו נגע בנו מטה־קסם, הגורם לנו שנהיה מרקדים ומקפצים כילדים. אנו דומים לבני־אדם, שיצאו לאויר העולם מתוך סערה או מתוך מרתף. זהו הרֹשם שפועלים עלינו ציורי המליצה, משלים, חזיונות של מגידי־עתידות וכל הצורות הפיוטיוֹת. הפיטנים הנם אפוא אֵלים המביאים גאֻלה לעולם. ובאמת רכשו להם בני־האדם חוש חדש וגלו בתוך עולמם עולם אחר או קן של עולמות; כי אם אך התגלתה לפנינו הַמֶּטַמּוֹרְפוֹזה פעם אחת, אנו משערים בנפשנו, כי שוב לא תבוא לידֵי עמידה לעולם. אין דעתי לחקור ולדרוש עכשו, עד־כמה תלוי בזה אותו הקסם המיֻחד אשר באלגֶּברה ובמתּימטיקה, אשר גם להן יש ציורי מליצה משל עצמן, כגון באותה ההגדרה, שאריסטוטלס מגדיר את המקום בתור כלי שאינו נָע, שכּל הדברים שבעולם אצורים בקרבּו; או בשעה שאפלטון מגדיר את הקו בתור נקֻדה, ההולכת ומתנועעת, או את התבנית בתור גוף מוצק, המֻּגבל מכל צד, והרבה כיוצא בזה. כמה נעלה רגש החֵרות, שאנו חשים בנפשנו, כשאנו שומעים מפי וִיטרוּבְיוּס את הדעה הקדומה של האמנים, כי אין אדריכל יכול לבנות יפה בית, אם אינו יודע דבר בטיב האנטומיה של גוף האדם. אם סוקרטס סח לנו ב“חַרְמִידֵס”, כי הנפש עלוּלה להתרפא ממדוֶיה על־ידי לחשים ידועים וכי הלחשים האלה משמשים דברי־הגיון נאים, המולידים בנפש האדם את מדת ההסתפקות; אם אפלטון קורא לעולם בשם בריה חיה, ותִימֵיוּס מחליט, כי גם הצמחים בעלי־חיים הם; או כשהוא אומר, שהאדם עץ־שמים הוא, הגָּדֵל כששרשיו, הלא הוא ראשו, מָפנים למעלה ואשר גיאורג צפמן, ההולך לשיטתו, מביע את הרעיון הזה בדברים האלה:

"כֵּן בְּעֵצֵנוּ, עֵץ הָאָדָם, אֲשֶׁר שָׂרְשׁוֹ רַב־הָעוֹרְקִים

בְּרֹאשׁוֹ צוֹמֵחַ הִנֵּהוּ"; ־

אם אורפיוס אומר על השֵּׂיבה, שהיא "אותו הפרח הלבן, המעיד על זקנה מֻפלגת״; אם פרוקלוס קורא לתבל בשם פסל תבנית השכל; אם צ’וסֶר במהללו למדת הנמוס הנאה מַשוה את דמו של אדם נדיב, הנתון בתנאי חיים פחותים, לאש, אשר אפילו אם יביאו אותה אל אחד הבתים היותר אפלים, הנמצא באחר המקומות אשר בין ארצנו אנו ובין הרי קוקז, לא תחדל מלמלא את תעודתה הטבעית והיא תבער ותאיר באור בהיר במדה לא פחותה מאשר אִלו התבוננו אליה עשרים אלף איש; אם יוחנן חזה באפוקליפסה שלו את חֻרבן העולם על־ידי החטא ואת הכוכבים כשהם נופלים מן השמים כעץ־התאנה, המנער מעליו את פֵּרותיו שלא בכרו; אם איזופוס מעביר על פנינו את כל דברי היחסים שבין הבּריות בדמות חג המסכות של עופות וחיות – הרי אנו רואים את כל אלה כידים מוכיחות משַמחות־לב, המעידות על ישותנו כי בת־אלמָות היא וטיבה חרוץ ומהיר ורב יכֹלת למצֹא מוצא מן המֵּצר, כאותם הצוענים האומרים על עצמם: “אך לשוא יתלו אותם, כי אינם עלולים למות”.

הפיטנים הנם אפוא אֵלים המביאים גאֻלה לעולם. המזמרים הבריטנים הקדמונים פתגם זה היה משַׁמש סיסמה לבני המעמד שלהם: “אלה שהם בני חורין בכל מקום שבעולם”. בני־חורין הם ועושים את האחרים לבני־חורין. ספר כביר־הדמיון, מדי קראנו בו בפעם הראשונה, בשעה שהוא מלהיב אותנו בציורי המליצה שלו, פועל עלינו פעֻלה יותר נמרצה מאשר אחר־כך, כשאנו יורדים לסוף דעתו של המחבר. הטְרַנְסְצֶדְנְטַלִיּוּת והדברים היוצאים מגדר הרגיל הכלולים בספר, הם הם, לפי דעתי, עִקר חשיבותו וערכו. אם מחשבתו של אדם מלהיבה אותו ותוקפת עליו במדה כזו, שהוא שוכח את המחבר שבו ואת קהל הקוראים ורק הוגה ושוגה הוא בחלום שהתרגש עליו כעין שגעון.

הבה אקרא את כתבו, ואת כל טעמי הדבר, את ההיסטוריה ואת הבּקֹרת אני מניח לעצמכם. כל הערך הרב המיֻחד לפִּיתַּגוֹרַס, לפַרַצֶלזוּס, לקורניליוס אגריפא, לקָרדנוס, לקפלר, לִסְוְדֶבּורג, לשֶׁלינג, לאוקֶן או לאנשים אחרים, אשר הכניסו אל תוך הקוסמוגוניה שלהם דברים שיש לתמוה עליהם, כגון מלאכים, שדים, קסמי מגים, אסטרולוגיה, חירומַנטיה. מֶסְמֵרִיסְמוּס וכיוצא באלה, יסודתו בזה, שהם משמשים לנו הוכחה חדשה ונאמנה, שאכן סר האדם מעל הדרך הכבושה והרגילה. אף ההצלחה המעֻלה של השיחה, זה מטה־הקסמים שביד החֵרות, בכך היא, שהיא מוסרת בידנו את כל העולם כֻּלו ככדור־משחק. ומה־נקלה בעינינו אפילו החֵרות עצמה, ומה־דלה פחותה היא כל שאיפה, בשעה שהתלהבות הרגש נותנת כֹּח להגיון לחתור מחתרת תחת הטבע ולרוממו אל עָל: מה־נשגב הוא המראה המתגלה לפנינו! לאֻמים, תקופות, שיטות באים וחולפים כחוטים אשר במרבד גדול ורב צבעים; אנו מתגלגלים ועוברים מחלום אל חלום וכל־זמן שיארך השכרון הזה נכונים אנו, מרֹב שפעת הטובה המתרגשת עלינו, למכור את המטה שאנו שוכבים עליה, את הפילוסופיה ואת האמונה שלנו.

יש לנו טעם מספיק לדבר, מפני־מה עלינו לשַׂבּח גאֻלה מעין זו. גורלו של רועה־הצאן האֻמלל, אשר סוּפת השלג התעתה אותו מעל הדרך והכתה אותו בסנוֵרים והוא גוע במרחק פסיעות אחדות מִסֻּכּת אהלו, משַׁמש אות ומופת לגורל האדם. אנו גועים וּמתים מיתה עלובה על חוף מֵי החיים והאמת. נפלא הדבר עד־כמה אין לנו תפיסה בשום מחשבה אחרת, מלבד זו שאנו עסוקים בה באותה שעה. למה אתה מתיַגע להתקרב אליה – הן רחוק אתה ממנה מדת־מרחק אחת בשעה שאתה מתקרב אליה קִרבה יתרה, כמו בשעה שאתה מתרחק ממנה התרחקות יתרה. כל מחשבה גם בית־אסורים הנה, וכל רקיע־שמים גם הוא בית־אסורים הנהו. ולפיכך אהוב עלינו הפיטן, הממציא חדשות, אשר בכל צורה שהיא, בין בשיר־תהלה ובין במעשה, בין במבטיו ובין בהליכותיו, הוליד בנוּ מחשבה חדשה. הוא מתּיר את מוסרותינו ומגלה לפנינו מחזה חדש.

שחרור זה יקר הוא לכל בני־האדם, ומתוך שהכֹּח, שבסיועו אפשר לנו להגיע אליו ולהשיגו, צריך להיות נובע ועולה מֵעמקי מֵעמקי המחשבה ומאפסי המרחביה שלה, לפיכך משַׁמש הוא קנה־מדה של השכל. לפיכך מאריכים ימים כל הספרים שהנם ילידי הדמיון, כל אלה המתרוממים לידֵי מדרגת האמת הגבוהה כל־כך, עד שהסופר רואה את הטבע כשהוא מוטל לרגליו והוא משתמש בו בתור סִמן וציוּן ידוע לו. כל חרוז וכל פתגם, שיש בהם משל הסגֻלה הזאת, ידאגו לאֹרך קיומם בעצמם, האמונות שבעולם הנן תפִלות, שיצאו ממעמקי לבם של אנשים מעטים כבירי דמיון.

אבל לפי מהותו אין הדמיון אלא דבר שוטף והולך ולא דבר מוצק וקבוע. הפיטן לא השהה את עצמו ליד הצבע, או ליד הצורה, אלא עמד על סוד הכַּונה הצפונה בהם, אבל גם בתוך כַּונה זו לא קבע שביתה, אלא השתמש בתוצאות שעלו בידו לעשותן לסמני הוראה של מחשבה חדשה, ובזה מֻנח ההבדל, שבין הפיטן ובין המיסטיקן, שזה הנזכר אחרון מיחד לסימבול רק הוראה אחת, שהיתה נכונה רק לשעתה, אבל עד־מהרה היא מתיַשנת ונעשית שקר. כי כל הסימבולים אינם אלא נוזלים והולכים; כל לשון מתנועעת והולכת ושרויה במצב של מעבר, וכמו עגלות וסוסים יפה היא להולכת משא ולא לשַׁמש מעון ומושב כפרמות וכבתי־דירה. זוהי טעותו של המיסטיציסמוס, שהוא מחליף את הסימבול הארעי והבודד בפני עצמו בסימבול עולמי. הכלילות השחר נראית בעיני יעקב ביהמה כמֶטֵיאור חביב ביותר ונחשבת לו לדמות־דיוקנה של האמת והאמונה, ולדעתו כך היא צריכה להיות נחשבת גם בעיני כל קורא דבריו. אבל מדרך הטבע הוא, שאפילו מי שקורא את דבריו אלה בפעם הראשונה ימצא, שיותר נאות לו להשתמש בסימבול של אם וילדה, או של גנן ובצל, או של חָרש הלוטש אבן יקרה. כל אחד מן הדברים האלה, או רבבות אחרים שכמותם טובים ונאותים הם כאחת למי שמוצא בהם רמז כל־שהוא לעצמו. אלא שמן הצֹרך הוא להשתמש בהם שמוש קל ופשוט ושיהיו נוחים להתרגם באין מעצור ללשון מתאימה להם, השגורה בפי אחרים. ומן הצֹרך הוא להגיד למיסטיקן דברים נמרצים: ראֵה, הנה כל דבריך טובים ונכוחים הם במדה אחת גם בצרוף אל הסימבול המטריד את הנפש וגם בלעדיו. מוטב שתתן לנו מעט אלגֶּברה, תחת המליצה הטפלה הזאת, – אותות סמל השוִים לכל נפש, תחת הסימבולים האלה של עמי־הארץ, – וגם אנו וגם אתה נרויח בזה כאחד. ההיסטוריה של הכהֻנה הדתית מוכיחה בעליל, כי כל המשוגה שבעניני אמונה ודת יסודתה בזה, שהיו מחזקים ומקשים את הסימבולים יותר מדי, עד שהיו לבסוף לדבּור־פה תפל בלבד.

מכל בני התקופה החדשה נחשב סוֶדֶנבּוֹרג למליץ מֻפלא של הטבע, אשר העתיק אותו ללשון המחשבה. אינני יודע אדם בדברי ימי העולם, אשר עֶרך הדברים שיש בהם ממש וערך המלים היו שוִים בעיניו כמוהו הוא. הוא רואה את תמורת הצורות משחקת לנגד עיניו בלי־חָשָׂך. כל דבר שהוא נותן את עיניו בו משתעבד לכֹח הדחיפה של הטבע המוסרי. התאנים, שהוא אוכל, מתהפכות לענבים בפיהו. כשאחדים מן המלאכים המצוּים אצלו מביעים את אחת האמתיות, מיד פורח ענף הדפנים אשר בידיהם. השאון, אשר מרחוק נדמה לחרוק שִנים ולהלמות חבטה, נמצא מקרוב שאינו אלא קול אנשים מתוַכחים. האנשים שהעלה באחד מחזיונותיו נִדמו, בזרוח עליהם אור השמים, כדרַקונים וכשרוּים באפֵלה, אבל בעיני עצמם נראו כאנשים, וכשהופיע אור השמים אל תוך אהלם התאוננו על האפלה הגדולה ואנוסים היו לסגור את החלון, למען יוכלו ראות.

בקרבּו היתה מצויה אותה רוח ההכרה, העושה את הפיטן או את החוזה לענין של הערצה ומורא, זאת אומרת, שאותו האדם גופו או אותה חבורת בני־אדם גופה עלולים לפעול על עצמם ועל חבריהם רֹשם, השונה מן הרֹשם, שהם מעוררים בקרב יצורים בעלי רוח יתרה. כֹהני־דת ידועים, שהוא מתאר אותם כשהם נושאים ונותנים בדברי־תורה חשובים מאד, נִדמו בעיני הילדים, שעמדוּ קצת רחוק מהם, כסוסים מתים; ועוד דמיונות תעתועים רבים כאלה. וכשתבונתנו מעַיֶּנֶת בכל אלה, מיד היא מעמיקה חקר, אם אותם הדגים המשוטטים מתחת לגשר, אותם השורים הרועים על הכר ואותם הכלבים שבחצר הנם באמת דגים, שורים וכלבים, שאינם עשוים להשתנות, או רק נראים כך לעיני, תחת אשר בעיני עצמם הם נראים כבני־אדם מהלכים בקומה זקופה, ואם אני בעצמי דמות אדם לי בעיני אחרים. את השאלה הזאת עצמה הציעו הברהמינים ופיתגורַס, ואם אחד הפיטנים התבונן אל מעשה־התמורה כעֵד ראִיה, אין ספק בדבר שעמד על ההתאמה, אשר בין המעשה הזה ובין הרבה חזיונות, שהוא מכיר אותם מפי הנסיון. הן כֻּלנו ראינו את התמורות הגדולות, המתהוות כאחת גם בגרגר החטה וגם בגָזָם. רק האיש, אשר מתחת למעטה ההולך ומתחלף רואה ומכיר את הטבע האיתן והַמוצק וכֹחו אִתּו להסביר ולהרצות את הדבר, הנהו פיטן לאמִתּו ורק הוא מסֻגל למשֹׁך את לבנו אחריו באהבה וביראה.

לשוא אני צופה ומבקש את הפיטן, אשר תארתי בזה. אין אנו מפנים את עצמנו אל החיים בדי תֻמת־לב ובדי עֹמק ואין לנו די אֹמץ־רוח לפאר בשירים את זמננו ואת הויותינו החברתיות. אלו היינו ממלאים את יומנו בעלילות גבורה, לא היינו מפחדים לפארו ולרוממו. הזמן והטבע העניקו לנו מתנות מרֻבּות, אבל לא נתנו לנו את האיש ההגון לדורו, את האמונה החדשה ואת העושה שלום בעולם, אשר הכל עומדים ומצפים לביאתו. זו תהלת תפארתו של דַּנטי, אשר מצא און בלבו לכתוב את מגִילת חייו בכתב ענק או ברומו של עולם. לנו יושבי אמריקה לא היה עדַין גֶּניוס, אשר עינו עין שליט כביר, אשר יכיר ויבין את ערכם של חמרי־המעשה שלנו שאין דֻּגמתם בעולם, ואשר הברבריסמוס והמטריאליסמוס של זמננו יֵרָאֶה לפניו מעין חג־מסכות אחר, שערכו אותם האֵלים עצמם, אשר ציור דמות תבניתם ביד הומירוס, בקורות ימי־הבֵּינים ובעלילות הַקַּלוִיניסמוס היה מעורר בקרבּו השתוממות מרֻבּה כל־כך. בַּנקים ותעריפים, כתבי־עתים ואספות של בוחרים, מֶתּודיסמוס ואוניטַריַניסמוּס – דברים טפלים ופגומים הם בעיני המון העם הנבער, אבל באמת מֻטבעים ועומדים הם על אותם היסודות, אשר עליהם הָטבעו העיר טרויה והמקדש שבדֶלפוס, וכמו אלה עשוים הם להיות כָּלים ועוברים חיש־מהר. טכסיסי הבחירות שלנו, נאומי הבחירות שלנו והפוליטיקה שלהם, הדַּיגות שלנו, הנֶּגרים וההֹדים שלנו, אניות־הקיטור שלנו, חמת הנבלים ורפיון ידם של האנשים הישרים, סחר הצפון, מטעי הדרום, כריתת היערים במערב, אורִיגון וטֶכְּסַס – על כל אלה עדַין לא אמרו שירה. אכן שירה היא אמריקה בעינינו; שִׁעור גדלהּ הגיאוגרפי מכה את הדמיון בתמהון, ולא רחוקים הימים, אשר בוא יבוא המשורר הראוי לו. אם לא מצאתי בקרב בני ארצי אותה ההרכבה המֻּפלאה של מַתּות רוח שאני מבקש, הנה מצד אחר גם ספר “קֹבץ יצירות הפיטנים האנגליות במשך חמש מאות שנה” של צַ’למֶר, שאני רגיל לקרֹא בו לעתים קרובות, לא יכול לקבוע בקרבּי את ההכרה, שאני מוצא בין הפיטנים המנוים בו פיטן אמת לאמִתּו. יותר משהם פיטנים, אנשים חריפי־מוח הם, אף־אל־פי שהיו ביניהם גם פיטנים הראוים לשם זה. אבל בהיותנו כרוכים אחר האידיאל של פיטן שקבענו, הרי מתעוררות בנו קֻשיות גם בנוגע למילטון ולהומירוס. כי מילטון ספרותי הוא יותר מדַּי והומירוס דַּיקן והיסטורי יותר מדי.

אפס אין אני חכם ומלֻמד למַדי לכתוב בקֹרת לאֻמית, ולפיכך עלי להוסיף ולהחזיק עוד מעט באותה האריכות שאני רגיל בה, למען אוכל למלא את המלאכוּת אשר בידי מאת בת־השירה אל הפיטן על־דבר אמנותו.

האמנות היא השביל, אשר בו יעבור היוצר אל פעלו. השבילים או שיטות היצירה אידיאליים ונצחיים הם, אף־על־פי שרק יחידים מועטים מרגישים בהם והאמן עצמו אינו מכיר אותם במשך שנים מרֻבּות, או במשך כל ימי חייו, בטרם יבוא לידי התנאים הנאותים לכך. הַצַּיָּר, הסקולפטור, הקומפוזיטור, הפיטן האֶפּי, הדַּבּרן – חפץ אחד משֻׁתּף לכֻלם, להביע את עצמותם הבעה סימֶטרית ומלאה ולא הבעה במקצת ולמקֻטעים. הם שרוים או מַשרים את עצמם בתוך תנאי־מצב ידועים, כגון: הצַיָּר או הסקולפטור מעמיד את עצמו כנגד גופות־בני־אדם כבירי רֹשם; הדַּבּרן הולך אל אספת עם, והאחרים מתיצבים לפני מחזות כאלה, אשר כל אחד ואחד מהם יודע ומכיר בהם, שהנם מסֻגלים להביא את רוחו לידי התעוררות; ואמנם כל אחד מרגיש מיד את התשוקה החדשה המתעוררת בקרבּו. קול יגֻנב אל אזנו ועיניו תראינה אות. ומיד הוא מכיר לתמהונו, כי להקות להקות של דימונים עוטרות ומקיפות אותו. ושוב אינו מוצא מנוחה לנפשו. אומר הוא כאשר אמר הפיטן הקדמון: "חי אלהים, בקרבּי הוא הדבר ועליו לצאת מקרבּי״. הוא רודף אחר יֹפי, שלא נגלה לו אלא מקצתו והבורח מפניו. הפיטן שופך את נפשו בשירים בכל מקום שהוא שוהה שם לבדד. אין ספק בזה, שהרבה מן הדברים שהוא אומר כבר דשו בהם אחרים; אבל לאט לאט הוא אומר גם דברים, שהנם יפים ומיֻחדים במינם. והדבר הזה נוסך עליו קסם. והוא משתוקק לאמר רק דברים שכאלה. לפי דרך־הדבּור השגורה בפינו אנו אומרים: “זה שלך, זה שלי”; אבל הפיטן יודע היטב, שהדברים האלה לא שלו הם; שגם לו לעצמו זרים ויפים הם כאשר לאדם אחר; ומתאוה הוא להוסיף ולהאזין אל המליצה הנשגבה הזאת עד לבלי תכלית. לאחר שֶׁטָּעם פעם אחת מיין אלהים זה, שוב אינו יכול לרַוות בו דַיו את נפשו השוקקה, ומתוך שהַמֻּשׂכּלות האלה כוללים כֹּח־יצירה נפלא, לפיכך חשוב הוא לאין־ערוך, שהדברים האלה יבואו לידי אמירה. כמה ממעטים אנו להביע את כל מה שאנו יודעים! כמה מעטות הטפּות שאנו דולים מתוך כל ים־הדעת שלנו! וכמה יש בזה מן המקרה, שהדברים האלה באו לידֵי גִלוי, בשעה שכל־כך הרבה סודות נרדמים בחיק הטבע! ומכאן אותו הצֹרך שיש לעולם בדבּור ובשירה; מכאן אותה ההלמות והפעם, אשר לבו של הדברן הולם ופועם, כשהוא הולך ומתקרב אל פתח בית האספה, לבעבור הביא לעולם את המחשבה בצורת לוגוס או דבּור.

אל תהי־נא, הפיטן, מן המפקפקים, אלא הֱוֵה מֻצק בדעתך. הֱוֵה אומר: “אכן בי הוא הדבר ועליו להתגלות”. עֲמֹד אפוא יחיל ודומם, מגמגם ומהגה, כשאתה נתון ללעג וּלקלס, והוֵה עמל ויגע, עד שתתחולל עליך סערת ההתלהבות ותוציא מקרבך אותו כֹח־החלום, אשר כל לילה ולילה מראהו לפניך כאחד הקנינים משלך; כֹּח הפורץ את כל הגבולות ואת כל התעלומות ואשר על־ידו אדם נעשה למוליך ומעביר את הזרם האלקטרי כֻלו. אין לך ליצור מן המהלכים, הזוחלים, הצומחים או קַימים, אשר לא יהיו אנוסים איש איש בעונתו לעמוד ולהתהלך לפניו בתור ציוּן לרוחו הוא. מיד כשהוא מגיע לידי כֹח זה, הרי הוא כמַעין שאינו פוסק. כל היצורים חודרים שׁנים שנים או חבורות חבורות אל תוך רוחו כבעלי־החיים אשר בתֵבת נֹח, כדי לשוב ולצאת ממנה ולכונן יִשוב של עולם חדש. הכֹּח ההוא דומה לאויר שאנו משתמשים בו לנשימה, או לאש שאנו משתמשים בה על־גבּי הכירה ואיננו מדה קבועה של גַּלונים, אלא בשעת הצֹרך האטמוספירה כֻלה הוא. ולפיכך גדולי הפיטנים כגון הומירוס, צ’וסֵיר, שקספיר ורפאל אין גבול וקצב לפעלם, זולתי הגבול אשר למדת חייהם, ודומים הם לראי הנשוּא ברחוב והחוזר ומראה מיד את בבואת צורתו של כל דבר נברא.

הוי פיטן! מפלגת אצילים חדשה קמה בחורשות ובכרי־מִרעֶה ולא בטירות, אף לא בכֹח להט־חרב כאשר מלפנים. התנאים קשים, אבל שוִים הם לכל נפש. עליך לפרשׁ מן העולם ולהתמכר רק לבת־השירה בלבד. מעתה אל תוסיף לדעת את העתים, את המדות, את החסדים, את דברי הפוליטיקה או את דעות הבּריות, אלא את הכל לקֹח תקח מיד הטבע. כי את מדת עתותיהן של הערים מכריז ומודיע העולם בצלצלי פעמוני קבורה, אבל את שעותיו של היקום סופר ומונה הטבע על־ידי שלשלת המשפחות של בעלי־החיים והצמחים, הנוצצות וחולפות בזו אחר זו, ועל־ידי תוספת השמחות והתרבותן בעולם. וכמו־כן רוצה אלהים, שאתה תסתלק מחיים מרֻבּי־פנים, שיש בהם סתירה, ושאתה תהא מסתפק בכך, שאחרים ידברו תחתיך. אחרים יהיו הגֶּ’נטלמנים שלך והם יַקימו בעבורך אך כל דרכי תורת הנִּמוס ויחיו תחתיך את חיי העולם הזה; וגם את המעשים הגדולים, אשר שִמעם הולך למרחוק, יעשו אחרים. אתה תשכב חבוי בחיק הטבע, והַקַּפִּיטוֹליון והבּוּרְסָה יהיו לך לגֹעל־נפש. העולם הנהו מלא סגופים ומועדי־למוד והם לא נועדו אלא למענך; אתה תהיה נחשב זמן ארֹך לבַער ולאדם שאינו מן הישוב. זהו המחסה והנרתיק, אשר בתוכו הצפין פֵּן את היקר שבפרחיו למען היות לו לסתרה, ואתה תהיה נודע רק לקרוביך והם ינחמוך באהבתם העדינה. ורגש של בושה נושנה מפני האידיאל הקדוש יהא מעכב על־ידך מלהזכיר את שמות ידידיך בשיריך. וזה שכרך: האידיאל יהיה לך לדבר של ממש ורשומי העולם היוצר ירדו אל תוך ישותך שאינה נפגמת, כגשמי קיץ היורדים בשפע, אבל אינם מטרידים את רוח הבריות. כל הארץ תהיה לפניך לפרדס ולאחֻזה. הים יהיה לך למרחץ ולמעבר אניות בלי מכס ובלי קנאה; היערים והנחלים יהיו קנינך ואתה תשלט שלטון־בעלים בנכסים, אשר אחרים אינם נהנים מהם אלא כחוכרים וכסמוכים על שֻלחנם. אתה הַשַּׁליט שלטון אמת ביבּשה, בים ובאויר! בכל מקום שיורד שם השלג, או נוזלים מים, או פורחים בעלי־כנף, בכל מקום שהיום והלילה מזדמנים יחד בדמדומי בין־השמשות, בכל מקום שרקיע התכלת מכֻסה עננים או זרוע כוכבים, בכל מקרה שֶׁקַּימות צורות העוטות מעטה שקוף, בכל מקום שיש תוצאות אל מרחקי השמים ממעל, בכל מקום ששם מצוּיה סכנה, יראת־הרוממות ואהבה, שם שפוך לפניך גם יֹפי המפרה כמטר שמים, ואם עבֹר תעבור על־פני כל העולם כּלו, לא תמצא דבר שאינו הגון, או דבר מכֹער.

קראתי באחד הספרים, ששומעי נאומיו של הלורד צַ’טָם היו חשים ומרגישים, שבקרב האיש הזה היה אצור דבר־מה נאה ומעֻלה מכל הדברים שהיה מדבר. על ההיסטוריון האנגלי המפֹאר שלנו, שכתב את תולדות המהפכה הצרפתית, היו קובלים, שלאחר שהִרצה את כל דברי־עלילותיו של מִירַבּו, לא היה ספוק בהרצאה זו כדי להצדיק את רגשי הכבוד, אשר הגה ליקר־ערכו של האדם המֻפלא הזה. פרשת עלילותיהם של הגרַכְּחִים, של אַגיס קליאומֶניס ויתר גבוריו של פּלוּטרך, אינה מתאימה לתפארת תהלתם. סֵיר פיליפ סידנֵי הגרף מֵאֶסֶכְּס, סיר וַלטר רַלי הנם אנשים בעלי־ערך כביר, אבל בעלי־מעשים מועטים. בספור מעשי גבורותיו של וַשׁינגטון אין אנו יכולים למצֹא אפילו משהו מגדולת ערכו בתור אדם. התפארת והגדולה אשר לשמו של שילר נעלות הן מערך ספריו. אִי־שִׁוְיון זה, שבין פרסומו של אדם ובין מפעליו או ספורי־המעשים שמספרים עליו, אי־אפשר לבארו כמה שאומרים, שהֵדו של הרעם מאריך יותר מקול הרעם גופו; אלא בקרב האנשים האלה היה צפון דבר־מה, אשר הוליד צִפִּיָּה גדולה ועצומה מכל המעשים שעשו. החלק המרֻבּה מכחם היה עצור בקרבם כשהוא כבוש. וזהו הדבר שאנו קוראים לו בשם אֹפי – כח עצור, הפועל את פעֻלתו על־ידי הֲוָיָתוֹ בלבד ובלי סיוע של אמצעים. יכֹל הוא להיות נתפס ומֻשג רק בתור כוח ידוע, שאי־אפשר לעמוד עליו, בתור ידיד או מלאך טוב, אשר ידו תנחה את האדם, אבל את עצותיו אין האדם יכֹל לפרש ולהגיד; כח זה משמש לו תמיד בן־לויה ואורֵח לחברה עמו ומשום כך בני־אדם שכמותם על־פי רֹב בודדים הם; או אפילו אם יש בהם נטיה לחיות חיי־חברה, אין הם נזקקים לצבור, אלא יש לאֵל ידם להעסיק את עצמם יפה גם כשהם שרויים ביחידות. הכשרון הספרותי המעֻלה ביותר נראה עתים גדול ועתים קטן, אבל שעור־גדלו של האֹפי קבוע ומוצק הוא ואינו עשוי להתמעט. מה שאחרים פועלים בכח־הכשרון או בכח־הדברנות, מבצע אדם שכזה במין כח של מַגניטיסמוס. “את חֲצי כחו לא הוציא אל הפֹעל כלל”. את נצחונותיו הוא פועל מתוך גלוי יתרונו ולא בכח הכידון. הוא לוכד, מפני שביאתו משַׁנה את פני הדברים. “הוי יולֶי! מאין ידעת כי הֶרְקוּלֶס היה אל?” “יען היתה לי קורת רוח, אך ראוהו עיני. בשורי את תֵּיזֵאוּס, התאויתי לראותו מדי ערכו קרָב או, למצער, מדי נהלו את סוסיו במרוץ הרֶכב; אבל להרקולס לא היה צֹֹרך בזה; הוא נצח בעמדו או בלכתו, בשבתו או בעשותו מעשה אחר”. האדם, אשר זה דרכו להיות טפל לגבי הדברים ואשר אל העולם שהוא חי בו קשור הוא רק למחצה וגם קשר זה רעוע הוא למדי, נראה במקרים שכאלה כאלו הוא נוטל חלק בחיי הדברים ומשמש בטוי לאותם החֻקים עצמם, השוררים בעלית המים וירידתם, בשמש, בַּמִסְפָּרִים ובשפעת הכמות.

אפס בכדי שאוכל להשתמש בדוגמא מן הדוגמאות הצנועות והמצויות בקרבנו ביותר, רואה אני צֹרך לעצמי להטעים, שבבחירות המדיניות שלנו, אשר היסוד הזה יכֹל להתגלות בהן רק בצורתו הגסה ביותר, אנו מכירים את ערכו המֻפלג הכרה שאין למעלה ממנה. העם יודע, שעליו לדרוש מבחיריו דבר המעֻלה הרבה מן הכשרון, זאת אומרת: את הכח לעשות את כשרונם ראוי והגון לסמוך עליו. אין הבוררים משיגים את מטרתם, בשלחם אל הקונגרס דַברן מלֻמד, חריף וחרוץ, אם הדברן הזה איננו איש, אשר קֹדם שנבחר מאת העם להיות שלוחו, נועד מאת האלהים האדירים להיות פרקליט לענין ידוע – מתוך אמונה כבירה בקרב לבו באמִתו של ענין זה – עד אשר גם האנשים עזי־הפנים והתקיפים ביותר יוָכחו לדעת, שיש כאן התנגדות, אשר גם חֻצפה וגם מעשי־אלמות לא יועילו כנגדה כלום, זאת אומרת: אמונה בדבר. האנשים התקיפים בדעתם אינם צריכים לשאֹל את בורריהם מה עליהם לדַבר, אלא הם גופם הנם הארץ, שהם משמשים שלוחיה ודַבָּרֶיה: בשום מקום אין תסיסת הרוח והדעות השוררות בה נמרצות וכֵנות כל־כך כמו בקרבם הם, ובשום מקום אין הן נקיות כל־כך מפניות וכוָנות עצמיות. הבוררים במקומותיהם מאזינים לדבריהם, מסתכלים בעין־הצבע אשר ללחייהם ומכַוְּנִים על־פיה את צבע פניהם שלהם, כאלו היו צלמי בבואות שבראי. האספות הצבוריות שלנו משמשות מקרי־כֹשר נאים לגלות על־ידם כח־גבר. בני ארצנו הכֵּנים שבמערב ושבדרום חוננו בהרגשה דקה להבחין את טיב אפיו של אדם ונכספים הם לדעת, אם האמיריקני אדם שיש לו עצמות הוא, או יצור ריק שאין בו ממש הוא.

אותו הכוח המניע מתגלה גם במסחר. יש אנשים גאוניים במסחר, כשם שיש במלחמה, בעניני המדינה ובספרות; והטעם, מפני־מה אדם פלוני ופלוני מצליח, אינו נִתּן להתפרש. הדבר מֻטבע באותו האיש עצמו: זהו כל מה שאפשר להגיד בנדון זה. הסתכל בו, ואתה מכיר על־נקלה, מפני־מה הוא מצליח, כשם שאלו ראית את נפוליון, היית עומד על סבת ההצלחה שלו. במסִבות הענינים החדשים אנו שבים ומכירים את המשחק הישן, את ההרגל להעז מצח בפני המעשים ולא לטפל בהם מתוך ידים שניות בסיוע השגותיהם של אחרים. כיון שאתה רואה את מי־שהוא סוחר מטבע בריתו, מיד יהא נדמה לך, שהטבע עצמו סומך את ידו על המסחר, מפני שנראה, שיותר משאדם זה הנהו תַגָּר, העוסק במשא־ומתן לצֹרך עצמו, הריהו מעין ממונה על עסקי הטבע ושר־המסחר שלו. ישרו המֻטבע בו מטבעו במסֹרת עם הסתכלותו במעשי החברה מגִנים עליו מפני כל נבלי ערמומיות והוא משתף את כל הבריות באמונתו, ששטרי אמנה אינם נתנים להתפרש מתוך פניה אישית. תכונת רוחו מתיחסת על הדוגמאות המֻפלאות של יֹשר טבעי ורוח־נדיבה כללית; הוא משפיע בלב הבריות רגש־כבוד לעצמו ומעורר בקרבם את החפץ לבוא במשא־ומתן עמו, הן בגלל רוח־היֹשר המיֻחדה לו והן בגלל התענוג הרוחני, אשר ימציא המחזה של כשרונות מרֻבּים כל־כך. המסחר הזה המסתעף לאין קץ, העושה את כל שן־יבשה שבים הדרומי למקום מעמד אניותיו ואת הים האטלַנטי לנמל החביב עליו, מתרכז רק במוחו בלבד; ואין אדם בכל העולם כֻּלו שיוכל למלא את מקומו. כשאני בא עמו בדברים, אני מכיר יפה, שיגיעה קשה יגע בבֹקר זה; אני רואה ומכיר זאת מתוך קמטי מצחו ומתוך הרוח העזה והנמרצה השרויה עליו, אשר עם כל השתדלותו להסביר לי פנים, אין הדבר עולה בידו לסלק מעליו רוח זו. אני רואה ברור, כמה מעשים מסֻיָּמים באו על־ידו לידי־גמר, כמה לאוין רבּי־ערך ונמרצים השמיע היום, בה בשעה שאחרים במקומו היו אומרים הן, אלא שהן זה היה מביאם לידי דלדול והריסה. יחד עם הגאון על זריזותו היתרה, יחד עם חריפותו הגדולה בחכמת החשבון, שהוא שולט בה כאמן, ועם כֹּח כשרונו לערוך קומבינציות רחבות ומקיפות אני רואה בו את ההכרה העצמית, שהוא משמש סוכן ושֻׁתּף לעלילות חֻקי העולם שמבראשית. גם הוא מאמין, שאין אדם אחר יכול למלא את מקומו ושצריך אדם להיות נועד למסחר מלֵדה, ואם אַיִן, לא ילמד אותו לעולם.

כֹּח פלא זה מצודד את הנפש במדה יתרה בשעה שהוא מתגלה במעשים ומפעלים, שתכליותיהם אינן כל־כך מעֹֹרבות. מתוך אנֶרגיה נמרצה ביותר הוא פועל את פעֻלתו בקרב חבורות בני־האדם הקטנות שבקטנות וביחסיו של היחיד. בכל מקרה ממקרי החיים הרי הוא משמש גורם וסרסור מיֻחד במינו, שאין פעֻלתו נִתּנת לשעֵר. כל עָצְמָה גשמית מֻפרזה מתבטלת על־ידו. יצורים בעלי טבע מעֻלה מתגברים על השפלים מהם, כשהם נוסכים עליהם מעֵין שֵׁנה. מתוך השפעה זו כשרונותיהם של היצורים הללו מתבטלים ואין הם עלולים לשום התנגדות והתקוממות. אפשר שזהו חֹק כללי השולט בעולם. כשאין הגדול יכול להעלות את השפל לידי מדרגתו שלו, הרי הוא הומֵם אותו, כשם שהאדם מכניע את רוח ההתנגדות של בעלי־החיים השפלים בכֹח הקסם המיֻחד לו. גם בני־האדם משפיעים איש על אחיו השפעה נעלמה כדומה לזו. כמה פעמים כבר הפכה השפעתו של אדון ושליט גמור את כל ספורי הבּדים, שמספרים על מעשי כשפים, לדברים שיש בהם ממש! זרם של שלטון ופקֻדה נראה צף ושוטף מעיניו אל כל רואיו, שטף עז של אור איתן וכביר כעין השטף של נהר אוהִיו או דונַבָּה השפיע עליהם את שפעת מחשבותיו והטביע את חותם רוחו על כל המקרים והמאורעות שהתרחשו עליהם. “מה טיבן של התחבולות, שאַתּ משתמשת בהן?” – שאלה זו נשאלה אשתו של קונצִינִי בנִדון מנהגה עם מרים מבית מֶדִיצִי; ותשובתה היתה: “רק אותה ההשפעה, שכל אדם בעל רוח אמיצה משפיע על אדם בעל רוח חלשה”. האין בכחו של צֶזר, האסור בכבלי־ברזל, לנַתּק מעליו את כבליו ולשימם על ידי שומר בית־האֵסור הִפּוֹ או תְּרַזּוֹ? האֻמנם כבלי־יד של ברזל קשר אשר לאִ יִנִָתק הם? נשער בנפשנו, שסוחר עבדים בחוף גְוִינֵיאַ טען באניתו אֹרחה של נֶגרים, אשר ביניהם נמצאו אנשים מבני־מינו של טוּסֶין ל’וּבֶרְטִיר, או נצַיֵּר לעצמנו, שבקרב שחורי הפנים האלה יש חבורה של וַשינגטונים אסורים בכבלים. והנה כאשר יבואו לקֻבּא האֻמנם ישאר היחס שבין נוסעי האניה כמו שהיה. האֻמנם אין דבר בעולם חוץ ממוסרות וכבלי־ברזל? האין אהבה ואין הגות כבוד בעולם? כלום לא יִגַּהּ מעולם אפילו ניצוץ אחד של יֹשר וצדק ברוחו של פקיד־עבדים עלוב? וכלום אי־אפשר להעלות על הדעת, שדי כח באותן הבריות לגדע טבעת של ברזל שעביה זרת או שתי זרתות, או לפרקה מעליהן או להתגבר עליה באיזה אֹפן שהוא?

האֹפי אחד מכֹּחות הטבע הוא. כעין האור או החֹם וכל הטבע כֻּלו מסַיע על־ידו. הטעם, מפני־מה אנו מרגישים במציאותו של אדם זה לנגדנו ואין אנו מרגישים במציאותו של אדם אחר, פשוט הוא כחק הכֹּבד. האמת – מרום שׂיאהּ של ההויה היא, והצדק הוא שמושה בעסקי החיים. מדרגתן של כל הבריות היחידות תלויה במדת טהרתו של היסוד העִקרי הזה בקִרבן. רצונם של טהורי־הנפש שופע ויורד מקרבם על אנשים אחרים, כשם שהמים שופעים ויורדים מתוך כלי גבוה אל כלי נמוך. בפני כח טבעי זה אי־אפשר לעמוד, כשם שאי־אפשר לעמוד בפני כח טבעי אחר. אמנם היכֹלת בידנו לזרוק לרגע מצער אבן באויר למעלה, ואף־על־פי־כן הרי אמת נכון הדבר, שכל האבנים אשר תִּזָּרַקנה למעלה תשובנה ותפֹּלנה לעולם למטה; וכיוצא בזה עד־כמה שלא יהיו מרבים לספר מעשים בגנבות, שלא נענשו עליהן או בשקרים, שבני־אדם האמינו בהם, מן ההכרח הוא שהצדק ינַצח, ויתרונה של האמת הוא להכריח את הבריות להאמין בה. האֹפי הנהו אותו הסדר המוסרי עצמו, המתגלה לעינינו באמצעות טבעו של היחיד. אדם יחיד משמש עצם תופס ומכיל. זמן ומקום, חֵרות והכרח, אמת ומחשבה שוב אינם ענינים הפורחים באויר. עכשו העולם הנהו מקום מֻקף גדר או מעֵין דיר. כל הדברים שבעולם שרוים וקַיָּמים בקרב האדם, כשהם רווּים ושקוּים בסגֻלות נפשו. את המדה המיֻחדת לו הוא מַערה ומשפיע על כל הטבע כֻּלו, עד כמה שידו מגעת; אף אין הוא שואף להיות אובד ומתעלם במרחקי אין־סוף, אלא עד־כמה שהעקומה לא תהיה ארֻכּה ביותר, סופם של מבטי עיניו לחזור אל נפשו ואל עצמו. הוא מכניס רוח חיים בכל דבר שידו משגת ואין הוא רואה אלא אותו הדבר, שהוא מכניס בו רוח חיים. כשהם שהַפַּטְרִיוֹט תופס בלבו את ארצו, כך הוא תופס בלבו את העולם, המשמש לו בסיס חמרי לאָפיו ובמת־חזיון לעלילותיו. אדם בעל נפש בריאה עומד במסֹרת הברית עם האמת והצדק, כשם שהמגנֶט מְכַוֵּן את עצמו כלפי הציר, ונמצא, שהוא עומד כנגד כל רואיו כדבר שקוף אשר ביניהם ובין השמש, ומי שמהלך אל מול פני השמש מהלך גם אל מול פני אישיותו. ובכן אפוא הריהו אותו הצִנור, המעביר את ההשפעה העליונה שבעליונות על מי שעומד על מדרגה פחותה משלו. נמצא, שאנשים בעלי אֹפי משמשים יַדְעוּתָהּ של אותה החברה, שהם נמנים עליה.

אַמַּת־המדה הטבעית של כח זה משמשת ההתקוממות כנגד גלגולי המקרים, בני־אדם, שאין נפשם טהורה, רואים את החיים כפי שהם מתגלים ומשתקפים בדעות, במקרים ובאישים. אין הם מסֻגלים לראות את המעשה אלא לאחר שנגמר. אפס היסוד המוסרי של המעשה כבר היה מֻטבּע ועומד בעושהו, ועל־נקלה אפשר היה להגיד מראש את תכונתו, אם טובה ואם רעה היא. כל דבר שבטבע בין שני צירים הוא, או, בלשון אחרת, יש לו ציר חיובי וציר שלילי. יש מין זכר ומין נקבה, רוח ומעשה, צפון ודרום. הרוח הוא דבר שבחיוב, והמקרה הוא דבר שבשלילה. הרצון הנהו הציר הצפוני, והמעשה הנהו הציר הדרומי. לפי מהותו הטבעית של האֹפי עלינו לחשוב אותו לבן־הצפון. הוא שֻׁתּף לזרמים המגנֶטיים של השיטה כֻלה. הנפשות החלושות נמשכות אל הציר הדרומי, או השלילי. הן מסתכלות בשכרו או בהפסדו של כל מעשה. אין הן מתבוננות אל פרינציפיון, כל־זמן שלא נתגשם באדם. אין הן מבקשות להיות ראויות לאהבה, אלא להיות אהובות. אנשים בעלי אֹפי נכספים לשמוע את דבר המגרעות המצויות בהם, מה שאין כן שאר הבריות; הללו מעריצים את ההצלחה; הַבְטַח להם דבר של ממש, קשר והשתלשלות קבועה של גלגולי מקרים, ושוב לא יבקשו דבר. בעיני הגבור אין ההצלחה אלא דבר נִקלה: מן ההכרח הוא שתהא כרוכה אחריו. סדר ידוע של מקרים ומאורעות אין בכחו להמציא לו אותו סִפוק הנפש, שהדמיון מיַחס לו; רוח הטוב והחסד מסתלקת לעתים קרובות אפילו משורה שלֵמה של מקרים ומאורעות, בה בשעה שאיש־רוח ממין ידוע הצלחה מצויה במעשיו, והיא היא המכניסה אל תוך כל שורה משורות המקרים אותו כח הנצחון, שהוא פריהּ הטבעי. שום שנוי ותמורה במסבות המקרים אינו עלול לתקן מום ומגרעת שבאפיו של אדם. אנו מתפארים, שהשתחררנו מכמה אמונות הבל; אבל תחת אחדים מפסילי האלילים ששברנו העמדנו עבודה זרה אחרת. וכי מה הִרוַחתִּי בכך, שאיני מוסיף עוד להקריב קרבן פר ליֻפּיטר או לנֶפּטוּן, או קרבן עכבר להֶקַטֶּה; ששוב איני חרד מפני האֵימֶנִידות או מפני אש הגיהנום של האמונה הקתולית, או מאימת יום־הדין של אמונת הקַלוִינסטים, – בה בשעה שאני זע וחל מפני דעה, הקרויה ״דעת הקהל", או מפני סכנת התנפלות, או מפני חֵרוף וגִדוף, מפני שכֵנים רעים, מפני עניות, מפני הפחד שמא אהיה לבעל־מום, או מפני שמועת מהפכה או מעשה רצח? ואם ירא וחרד אני – מה טיבו של הדבר, שאני ירא וחרד מפניו? העבֵרות שבידנו לובשות צורות ומראות שונים, הכל לפי מינו, שנותיו או מזגו של אדם, ואם עלולים אנו לפחד, הרי מראות של פחד ומורא יזדמנו לפנינו על־נקלה. תאות הבּצע והאכזריות, המעציבות אותי, כשאני תולה אותן בחברה, שלי הן. לעולם אני שרוי במסבּת עצמי. כנגד זה אתה מוצא, שהיֹשר הנהו נצחון שאינו פוסק, שאין אדם חוגג אותו במצהלות שמחה, אלא מתוך קֹרת־רוח, שהיא שמחה תדירה ומתמדת. לא נאה לאדם לחַזר אחר מקרים, בכדי לאַשֵּׁר ולקַיֵם על־ידם את אֲמִתּו וערכו. בעל ההון אינו צריך לרוץ בכל שעה אל הסרסור, בכדי לראות בעיניו את הרֶוח שלו, כשהוא צָבור ומוטל לפניו במטבעות המדינה, אלא די לו שהוא קורא בידיעות של שער הכספים, שהונו עלה. אותה שמחת הנפש, שהייתי מוצא בהזדמנותם של מקרים מֻצלחים ביותר ובסדר מֻצלח ביותר, עלי להתאמץ להפיק במדה יתרה ומעֻלה מתוך ההכרה, שמצבי הולך וטוב משעה לשעה וכבר הוא נעשה אדון ושליט לאותם המקרים, שאני נכסף ומשתוקק להם. אין שמחת נפש זו יכולה להתמעט אלא על־ידי צפיה מראש, שעתיד לבוא מצב דברים מרומם ונעלה כל־כך, עד שיאפיל באורו את כל קניני ההצלחה המעֻלים שלנו.

האֹפי עושה עלי רֹשם של ספוק עצמי. אני מכבד את האדם שיש בו מן העשירות, עד שאיני יכול לצַירו בדמיונו כשהוא גלמוד, או עני, או גולה, או אֻמלל, או חולה, אלא לעולם אני משַׁוֵּהו לפָני בצורת מֵגן וגומל חסדים ומיטיב לבריות. אֹפי – משמעותו מֶרְכָּזִיוּת, או אי־האפשרות, שאדם בעל־אֹפי יהא מוּסר ממקומו או נוחל מפלה. מן הצֹרך, שיהא אדם מעורר בקרבנו רגש של שִפעה עצומה. החברה מתנהגת בקלות־ראש ומבלה את ימיה בקטנות, ושיחתה אינה אלא שורה של נוסחאות של נִמוס חיצוני ואמתלאות. אפס בשעה שאני הולך להקביל פני אדם גאוני, אחשוב את עצמי עלוב, כשיהא נוהג בי מקצת ממנהגי דרך־ארץ והסברת הפנים הנהוגים; מוטב שיעמוד הָכן על מקומו ויתנני להרגיש את כֹּחו, ואִלו רק את כח הנגוד שלו, ויַראֵני, שבצורתו נתגלתה לפני סגֻלת נפש חדשה וחיובית, המשמשת קֹרת־רוח גדולה לשנינו. מעלה יתרה היא מלפניו, שלא סגל לו את הדעות והמנהגים המקֻבּלים בין הבריות. פרישות זו מן הצבּור תהיה למעֵין שוט מעורר את הבריות ולמזכרת עולם, וכל חוקר יפַנה לה מקום בראש בחקירותיו. אין לך דבר ממשי או מועיל, שאינו משמש שדה־קרָב. בבתינו נשמע קול מצהלות שחוק וקול פטפוטי מלים, שיש בהם מן הבקֹרת, אלא שאין בכל אלה אלא תועלת מעטה. אבל האדם, שאינו מן הישוב ושאינו מהֻגן, המשמש גם פרובלימה וגם סכנה לחברה, שאינה יכולה לעבור עליו בשתיקה, אלא היא צריכה או לכבדו או לשטום אותו, – ואשר כל המפלגות, למן מנהיגיהן ועד החשוכים והקיצוניים שבהן, מרגישות את עצמן קרובות לו, – הוא לעזר ולהועיל לנו; הוא מרשיע את אירופה ואמריקה ומבטל את הספקנות האומרת: “האדם אינו אלא פסל־צעצוע, הבה נאכל ונשתה, כי אין לנו מעשה טוב מזה”, יען הוא מגַלה ומאיר לנו מקצועות חדשים ונעלמים. השתעבדות אל המצב הקַיָם ועומד וקריאה אל הצבור מעידות על אמונה רפויה ועל אנשים בעלי מוחות שאינם צלולים, הצריכים לראות בית בנוי על מכונו , בטרם יוכלו להבין את תכניתו. אדם חכם אינו משגיח לא רק בדעותיהם של המרֻבּים, אלא אפילו בדעותיהם של המעטים. האנשים, שהם כמעינות שאינם פוסקים, המניעים עצמם מאליהם, העסקנים, המצַוִּים מפני שהם מצֻוים ועומדים, הנאמנים, – הם הם הטובים והמעֻלים; לפי שהם מכריזים ומעידים על ישותה הבלתי־אמצעית של הגבורה העליונה.

פעֻלתנו צריכה להיות מֻטבּעת בדיוק הנדסי על יסוד עצמותנו. בטבע אין הַעֲרָכָה כוזבת. לטרה של מים של ים סוער אין משקלה מרֻבּה מלטרה של מי־ברֵכה באמצע הקיץ. כל הדברים שבעולם מדַיקים לכַוֵּן את פעֻלתם לפי כמותם ואיכותם ואינם מנסים לעשות מעשה, שאינו לפי כחם. מה שאין כן האדם. רק הוא מתגדל ומתרברב: הוא מבקש ומנבה לעשות דברים, שהם למעלה מכחו. בספר זכרונות אנגלי קראתי את הדברים האלה: "מיסטר פוקס (שנתעלה אחר־כך למעלת לורד הולנד) אמר, שעליו להיות לשר האוצרות; לשם מטרה זו שִׁמש, לפי דבריו, במשמרת פקֻדתו, ואין כל ספק אצלו, שהשג ישיגנה. קסֶנופון ועשרת האלפים אשר עמו היו ראוים והגונים מאין כמוהם לאותה העלילה שיזמו לעשותה וגם עשוה: כל־כך ראוים והגונים היו לה, עד שאיש לא העלה על הדעת, שזוהי מעשה גבורה נשגב שאין דֻגמתו. ואף־על־פי־כן הרי עלילה זו יחידה במינה היא ומשמשת היא אות של תגבֹּרת ועלִיה בהיסטוריה של המלחמות. מאז נִסו רבים לעשות כמותה, אלא שלא היו כדאים לה. אין עלילה תקיפה אלא זו, שנובעת ועולה מתוך הממשות. אין שום מוסד יכול להיות מעֻלה מן האיש המיַסד אותו. ידעתי אדם חביב ומשכיל, שקבל על עצמו לעשות ריפורמה מעשית, אלא שמעולם לא עלתה בידי לראות בו בעצמו אותה מצות האהבה, שנטל על עצמו להוציאה אל הפֹעל. הוא קלט אותה רק מפי השמועה ובכח שכלו מתוך הספרים ששקד עליהם. כל פעֻלתו לא היתה אלא מעשה נסיון, מעֵין מקצת עיר שהֻכנסה לתוך השדות, שנשארה להיות עיר כמו שהיתה, ולא מפעל חדש ולא דבר, שיש בו כדי להביא לידי התלהבות. אלמלי היה אצור באדם זה כֹח טמיר, גֶניוס נורא ונעלם, שהיה מביא את כל ישותו לידי התרגשות ומבוכה, כי אז היינו עומדים ומצפים לביאתו. לא די בזה, שהשכל רואה ומכיר את הקלקלות ואת התרופה להן. כל זמן שרק המחשבה ולא הרוח תהיה הכח המניע אותנו, נוסיף להיות ממעטים את דמות קיומנו ולא נתפוס את המקום הנאות לנו. עדַין לא שמשנו כל צרכנו, כדי להִתעלות לידֵי מדרגה זו.

כל הדברים האלה מסגֻלות ההצלחה של החיים הם, אלא שעוד פרט אחד בנִדון זה אתה מוצא בהכרת הגִּדּוּל שאינו פוסק. בני־האדם צריכים להיות נבונים ומתנהגים בכֹבד־ראש. וכמו כן עליהם להביא אותנו לידי ההרגשה. שמוכן ומזֻמן להם עתיד רב־אֹשר, אשר נגֹהות השחר הראשונים שלו כבר בוקעים ועולים מתוך רגעי ההוֹה החולפים במהירות. אין הבריות עומדים על אָפיו של הגבור וטועים בו, וכמו כן עושים הם את צורתו פלסתר כשהם באים לתארו; אבל אין הוא יכול להתמהמה משום־כך, עד שיברר לבריות את דעותיהם המֻטעות: והרי אנו רואים אותו שוב כשהוא הולך לדרכו ומוסיף לסַגל לו כחות ונצחונות־כבוד חדשים ותובע מלבך תביעות חדשות, אשר תביאנה אותך לידי שמִטָּה, אם תוסיף להחזיק בנושנות ולא תשמור את בריתך אליו מתוך התאמצות והשתדלות להרבות את אוצרות עשרך. אין אדם נדיב־רוח מוצא זכות ובֵאור למעשים ישנים אלא במעשים חדשים בלבד. אם רעך העליבך, אל תֵשב ותהרהר בזה מתוך צער, מפני שזֵכר המעשה כבר נִמח מלבו וכבר אזר כח מִשנה להיות לך לעֵזר ולהועיל, ובטרם תוכל לשוב ולהתעורר, ישפיע עליך משפע ברכותיו.

המחשבה על־דבר נטית רצון וידידות, שאינה נערכת אלא לפי מעשיה, אינה מספקת לנו קֹרת־רוח. האהבה היא מעין שאינו פוסק, ואם אוצרה דלל וממגורותיה נתרוקנו, עדַין מוסיפה היא להנעים ולהעשיר את חיינו, והאדם, אף־על־פי שישן הוא, נראה כמזכּך ומטהר את האויר, וביתו נראה כמשמש נוי ותפארת לנוף שמסביבו וחִזוק וסיוע לחֻקים. בני־האדם עומדים תמיד על הבדל זה מאליהם. אנו יודעים ומכירים מי הוא איש־חסד ונדיב־לב, לא מתוך רשימות הנדבות לטובת חברות של תמחוי, אלא בדרכים אחרים. חסדים העשוּים להִספר, פחותים וגרועים הם. הֱוֵה דואג וחרד, כשרעיך מגידים לך את המעשה שעשית יפה וכשהם מפרטים אותו לפניך; אבל כשהם עומדים לפניך ומבטי עיניהם רופפים וחרדים ומבּיעים רגשי כבוד וקצת מֹרת־רוח, ואת משפטם על מעשיך אנוסים הם לדחות לימים ולשנים, רשאי אתה להתחיל לקוות. בני־אדם החיים לשם העתיד, מן ההכרח שיהיו נראים תמיד בעיני הבריות החיים לשם ההוה כאוהבי עצמם. ולפיכך אדם טוב כרִימֶר, שכתב ספר זכרונות על גֶטה, שטות היתה מלפניו לערוך רשימת המתנות שנתן ומעשי הצדקה והחסד שעשה גֶטה, כגון: כך וכך מאות של טַלֶּרים נתן לשטילינג, להֶגֶל ולטישבֵּין, משמרת פקֻדה רבת־הכנסה המציא לפרופיסור פוֹס, להֶרְדֶּר מצא מִשרה בחצר הדֻּכּס הגדול שבוַימר, לטובת מאיר השתדל, שינתן לו פרס, על שני פרופסורים המליץ באוניברסיטאות שבחוץ לארץ וכו' וכו'. הרשימה היותר ארֻכּה של מעשי צדקה ספורים ומפֹרטים תֵּרָאֶה בעינינו כשהיא קצרה ביותר. אכן יצור דל ומִסכן הוא האדם, אם עשוי הוא להיות נערך ומדוד בדרך שכזו. כי כל המעשים הספורים והמפֹרטים האלה אינם בעצם אלא יוצאים מן הכלל; והכלל הנהוג וההרגל התדיר של אדם טוב – כֻּלו צדקה וחסד הוא. על נדיבותו האמִתּית של גטה אתה עומד מתוך הידיעה, שמסר לד"ר אֶקֶּרְמַן בדבר אֹפן השמוש, שהשתמש ברכושו. “כל פתגם נאה עולה לי במחיר כיס זהב. חצי מליון משל מעותי, ההון אשר ירשתי, משכֻּרתי וההכנסה הגדולה, שהכניסו לי ספרי במשך חמשים שנה, הוצאתי לצֹרך השתלמותי באותם מקצועות הלמודים, שאני בקי בהם עכשו”.

הריני מודה על האמת, שלחשוב ולפרוט פרטים מתכונת הכוח הפשוט והמהיר הזה אינו אלא מעשה פטפוט ולהג טפל, ולְמה הדבר דומה? לאדם המתאר את הברק בפחם של עץ; אבל בלילות הארֻכּים ובשעות הפנויות האלה אוהב אני למצֹא לנפשי תנחומים בעבודה ממין זה. רק הכח הזה בעצמו יכול לתאר את מהותו שלו. דבר היוצא מלב חם משפיע עלי שפעת עֹשר. אני נכנע מפניו מתוך ענוה. כמה קר ומצֻנן הוא גֶניוס ספרותי לעֻמת אש החיים הזאת! נגיעות שכאלה מפיחות רוח־חיים בנפשי המדֻכּאה ונותנות לה עינים החודרות ורואות את הנעשה במחשכי הטבע. מוצא אני, שבמקום שחשבתי את עצמי עני, שם אני עשיר ביותר. מזה נובעת עליצות־רוח חדשה, כאשר איזה גלוי חדש מגלויי האֹפי חוזר ומשבית אותה. אכן מֻפלאה היא החליפה הזאת של משיכה ודחיפה! האֹפי מואס בשכל, ואף־על־פי־כן הוא מעוררו ומלהיבו; והאֹפי מתגלגל ומתגשם במחשבה ובא על־ידי־כך לידי גִלוי, אלא שקַּוֵּי זֹהר חדשים של ערך מוסרי חוזרים ומאפילים עליו.

האֹפי אינו אלא טבע, שלבש צורה רוממה ביותר. אין שום תועלת בדבר לחַקות אותו, או להלחם בו. סגֻלה יקרה זו יש בה משל כֹּח הנגוד, משל תֹּקף ורוח יצירה, השׂמים לאַל את כל מעשה הִתחרות עמהּ.

מעשה־יצירה מֻפלא זה עולה יפה ביותר במקום שאין מטפלות בו ידים אחרות חוץ מידי הטבע. יש מי שידאג לכך, שבחירי ההשגחה יכנסו לתוך החיים בחשאי וכשהם לוטים צללי־סתר, מעין עיר כאתונא, אשר אלפי עינים לה והשומרת ומכריזה על כל מחשבה ועל כל תנועה רעננה של גֶּניוס צעיר. שני אנשים – מצעירי בניו של האל העליון – המציאו לי זה לא כבר הזדמנות להתעמק במחשבות. כשחקרתי ודרשתי למקור קדֻשתם ולסבת הקסם, שהם משפיעים על דמיון הבריות, נדמה לי כאִלו כל אחד מהם משיב לי כתשובה הזאת: “כל זה נובע ממקור הכפירה שלי; מעולם לא שעיתי אל חֻקי העם ואל זה שקרוי בפי הבריות בשם “ברית הדת” שלהם, ולא בזבזתי על זה את זמני לבטלה. מצאתי ספוק לעצמי בעניותי הפשוטה שלי. ומתוך־כך שָׁפעה הנעימות הזאת. בפעלי אי אתה מוצא אף זֵכר כל־שהוא לכל אותם ההגבלות והמעצורים – הוא חפשי מהם”. והטבע עומד ומכריז כנגדי על־ידי האנשים האלה, שגם באמריקה הדֶמוקרטית אין הוא רוצה להֵעשות דמוקרטי. כמה בדידות של בית־נזירים וכמה פרישות מהמונו ושאונו של השוק אתה מוצא כאן! רק היום בבֹּקר שלחתי מלפָני פרחי־בָר אחדים מפרחי אלהי היערים האלה. הם משיבים את הנפש המיֻגעה מן הספרות המצוּיה שלנו, – אלה הרשימות הרעננות, שנבעו ממקור המחשבה והרגש; וכשאנו קוראים בהן, נדמה לנו כאִלו בתקופה של תרבות מפֻתּחת ובקֹרת קוראים אנו את הטורים הראשונים בשיר ובפרוזה של אחד העמים הצעירים. כמה מן הקסם אתה מוצא בהערצה היתרה, שהם מעריצים את הספרים החביבים עליהם, בין שהם ספרי אֶסכילוס, דַנטי, שקספיר או סקוט, כאִלו מרגישים היו, שבספרים האלה גנוז אוצר משלהם עצמם: הנוגע בספרים האלה כנוגע בנפשם הם; – וביחוד מפליאה אותנו אותה ההסתלקות הגמורה מדעת הבקֹרת, אותה הפרישות והבדידות של המחשבה, שמתוכה הם כותבים, מבלי אשר יהרהרו אף הרהור כל־שהוא באותם הבריות, אשר עיניהם תקראנה את הכתבים האלה. הוי, אִלו יכלו להוסיף לחלום את חלומם כמלאכים ושלא להקיץ, כדי לקבוע השוָאות ביניהם ובין אחרים ובכדי לשמוע דבר־חֹנף! אבל יש יצורים, שהם טובים ומעֻלים ביותר ואינם עשוּים להתקלקל מדברי תהלה, ובכל מקום שהנימה של המחשבה נוקבת ויורדת עד התהום, אין לחשוש מפני זחיחות הדעת. אמנם ידידים יקירי־רוח יזהירו אותם, לבל תזוח דעתם מקול תרועת חצוצרות, אלא שמסֻגלים יהיו לחַיֵך על אזהרה זו. זוכר אני את מֹרת־רוחו של מֶתּוֹדִיסְטָן דַבּרן נמלץ על האזהרות הידידותיות, שהזהיר בו דוקטור לחכמת הדת: " יקירי, אין אדם עלול להיות מִשְׁתַּבֵּחַ או מִתְגַּנֶּה". אפס אל תדין עצות שכאלה לכף־חובה, כי מדרך הטבע הן. זוכר אני את המחשבות, שעלו על לבי בשעה שכהני דת אחדים מחוץ־לארץ, שהיו אנשים בעלי רוח יתרה, באו לאמריקה: “האם ביאתכם הֵנה קרבן היא מצדכם?” – או ענו לי קֹדם כֹּל על השאלה הזאת: “המֻכשרים אתם להעלות את עצמכם לקרבן?”

כפי שאמרתי, מחזיק הטבע את השלטון העליון הזה בידו, ועד־כמה שהדרשות והמדעים שלנו לא יערימו לתפֹּשׂ את לב הבריות לתת אֵמון בהם, ועד־כמה שלא יכריזו, שרק החֻקים בלבד מחנכים את האזרח, הרי הולך הוא בדרכו המיֻחד לו ומכזיב אפילו את דעתו של חֲכַם החכמים. הוא נוהג קלוּת־ראש בתורות אמונות ובדברי נביאים, כאותו שיש ביכולתו ליצור יצירות מרֻבּות מאלה ואין עִתּוֹ פנויה ביותר לטַפּל בכל אחת מהן. יש כת של בני־אדם, אשר יחידים בודדים מהם מתגלים לאחר הפסקות ארֻכּות ואשר חֻננו במתּת של הסתכלות פנימית וברוח צדקה ומישרים במדה מרֻבּה כל־כך, עד שכל באי עולם קדמו את פניהם בברכה כאנשי אלהים, ונראים הם כְּצִבּוּרוֹ של אותו הכח, שעליו אנו דנים בזה. אנשי־אלהים משמשים אֹפי מֻטבּע מלֵדה, או, אם לדַבּר בלשונו של נפוליון, נצחון מאֻרגן ומסֻדר הם. בנוהג שהם מתקבלים שלא ברצון, משום שהם חדשים ומשום שהם קובעים גבול להערצה המֻפלגה, שהעריצו בני־אדם את איש־האלהים שקדם להם. אין הטבע חורז מעולם את צאצאיו מחרֹזת אחת, אף אין הוא יוצר שני בני־אדם דומים זה לזה. כשאנו רואים אדם גדול, אנו מדַמים, שיש שויון בינו ובין איש אחר מפֻרסם בדברי ימי העולם והננו מגידים מראש את השתלשלות אָפיו וגורלו, אלא שחזקה עליו, שישים את נבואתנו לאַל. שום אדם לא יפתור מעולם את הפרובלימה של אָפיו על־פי הנבואה שנִבּאנו עליו, אלא על־פי דרכו הנשגבה והמיֻחדה במינה. האֹפי זקוק למרחב ואינו רשאי להיות לָחוץ ומדֻכּא ביד בני־אדם, אף לא להיות נדון על־פי בטוים אחדים, שנאמרו כלאחר־יד מתוך לחץ המאורעות או לרגלי מקרים בודדים מעטים. הוא צריך לפרספקטיבה כאחד הבנינים הגדולים. אפשר שלא יוכל, ואולי קרוב לודאי הוא, שלא יעלה בידו לקבוע את היחסים שבינו ובין הברית בדי מהירות; ועלינו להִזהר, בין מטעם המוסר של המון ובין מטעם המוסר שלנו, לדרוש ממנו בֵרור־דברים נמהר למעשיו ועלילותיו.

אני רואה את הסקולפטורה כראות את ההיסטוריה, אין אני סבור, שֶׁאַפּוֹלוֹ ויֻפִּיטֶר אינם עלולים להתגשם בדמות בשר ודם. על שרטוט, שהאמן חוקק באבן, אותו ראה בחיים ובצורה מעֻלה מכפי שהוא מתגלה בהעתקה. ראֹה ראינו הרבה רמאים בעולם, אבל אמונתנו באנשים מצֻיָּנים מֻטבּעת בו מלֵדה. בתשוקה מרֻבּה אנו קוראים בספרים עתיקים על המעשים הקטנים שבקטנים שעשו אבות העולם, בזמן שבני־האדם היו עדַין מעטים בארץ. אנו דורשים, שאדם יתראה בתוך הנוף, שהוא עומד בו, כשהוא גדול ונשגב כמצבת זכרון, עד שיהא ראוי והגון שיספרו עליו, כי קם וכי חגר את מתניו והלך למקום שהלך. התמונות המאֻמָּנוֹת ביותר הנן תמונות האנשים, שהוד מלכות שורה עליהם, אשר כבשו את הלבבות וצודדו בקסמם את חושיהם של הבריות תכף להופעתם; כמקרה שקרה לאותו המָג מן המגים שבמזרח, ששלחוהו לבחון את אמתת מפעליו צֶרְטוּשְׁט או צוֹרוֹאַסְטֶר. כשבא חכם ממדינת יוּנַן לבַלק, כך מספרים הפרסים, הועיד גושְׁטַסְפּ יום־אספה למובֶידִים שבכל גליל, ולפני החכם ממדינת יוּנַן הושׂם כסא זהב. והנה בא האהוב לבני־האדם אשר מִיֶּזְדַּם, הנביא צֶרטוּשט, ויעמוד בתוך קהל הנאספים. ויהי כּאשר ראהו החכם ממדינת יוּנַן ענה ואמר: “תֹּאר זה והִלּוּך זה אינם מסֻגלים לשַׁקֵּר ורק אמת בלבד עלולה להיות שופעת מהם”. אפלטון היה אומר, שאי־אפשר לו לאדם שלא להאמין בבני־אלים, “אף־על־פי שהם מדברים את דבריהם בלי ראיות מוּכָחוֹת או מכריעות”. אלמלא יכֹלתי להאמין בדברים המעֻלים המסֻפּרים בהיסטוריה, הייתי חש ומרגיש את עצמי עלוב ואֻמלל בקרב חברי. “דזשון בְּרַדְשו, אומר מילטון, מראהו כמראה אחד הקונסולים, אשר אגֻדת־השבטים אינה נִטלת ממנו מקץ שנה, ואתה סבור עליו, שלא רק בבית־דין, אלא כל ימי חייו הוא יושב למשפט לדון מלכי ארץ”. וכיון שיש לנו עסק ביחוד עם ידיעה המֻטבּעת בנו מקדמי עולם, נוטה אני לחשוב, שמן הראוי הוא להאמין, שיש אדם היודע ומכיר, כפי שאומרים החינאים, את השמים יותר משיודעים ומכירים הרבה אנשים את העולם. “מושל צדיק עומד בלי יראה ופחד אפילו לפני אֵלי מרום. הוא מצפה מאות בשנים לביאתו של חכם ואינו בא לידי ספק. ומי שעומד בלי יראה ופחד לפני אלי מרום, יודע ומכיר את השמים; ומי שמצפה מאות בשנים לביאתו של חכם ואינו בא לידי ספק, יודע ומכיר את בני־האדם. הנה כי כן מְכַוֵּן מושל צדיק את מעשיו ומורה דרך לממלכה למאות שנים”. אפס אין כל צֹרך בדבר להביא דגמאות ממקצועות שאינם שכיחים. אדם, שנסיונו בחיים לא הורָהו בינה, שיש ממשות וכֹח בקסם לא פחות מאשר בכימיה – חוש ההסתכלות שלו לקוי הוא. אפילו איש המעשה המצֻנן והדַּיקן ביותר מזדמנות לפניו, כשהוא יוצא מדלתות ביתו, השפעות שאינן נִתּנות להתבאר. אדם נותן בו את עינו, ומיד פולטים קברי זכרונו את מתיהם; התעלומות העושות אותו אֻמלל בחיים, בין שהוא צופן אותן בלבו ובין שהוא מגלה אותן שלא מדעתו, – מן ההכרח הוא שתהיינה מתפרסמות בעולם; למראהו של אדם אחר הוא משתתק ונאלם ועצמות גֵּווֹ נראות כחורגות ממסגרותיהן; כניסתו של אחד מידידיו אצלו משפיעה עליו רוח חן, אֹמץ וכשרון הדִבּור; ועוד יש אנשים, שאי־אפשר לו להסיח את דעתו מזִכרם, אנשים שהעמיקו והרחיבו את מחשבתו והציתו בלבו שלהבת של חיים חדשים.

וכי יש בעולם דבר הנשגב מִמָּסֹרֶת של ידידות, השופעת ועולה מתוך מקור עמֹק זה? את התשובה המספיקה כנגד טענותיו של הספקן, המפקפק בכחו ובכשרון יכלתו של האדם, אתה מוצא באותה האפשרות של התחברות והתרועעות משַׂמחת עם הבריות, שהיא שֹׁרש האמונה והמעשה של כל הנבונים שבבני־אדם. אין לך דבר בחיים העלול להמציא לאדם סִפּוק־רוח שכזה, שאתה מוצא באותה ההסכמה הטובה והעמֻקה, הקמה בין שני אנשים צדיקים, שכל אחד מהם בוטח בעצמו ובוטח בידידו, לאחר שהרבו לגמול חסדים איש עם רעהו. זהו אֹשר, אשר כל התענוגות והשמחות שבעולם כאַין לנגדו ואשר ערך הפוליטיקה, המסחר והכנסיות הדתיות דל ופחות הוא לעֻמתו. כי אִלו היו בני־האדם נפגשים זה בזה כראוי להם: איש איש גומל חסדים, שופע ברכות, מחֻנן במחשבות, במעשים ובכשרונות, כי אז היתה פגישה זו אותו חג הטבע, אשר כל הדברים שבעולם מכריזים עליו. האהבה שבין המינים משמשת סמל ראשון של ידידות זו, כשם שכל שאר הדברים שבעולם משמשים סמל של האהבה. אותם יחסי ההערצה לבחירים שבבני־אדם, שלפנים חשבנום להזיות של הנער, נעשים במרוצת התפתחותו של האֹפי לתענוג נאמן מאין כמוהו.

אלמלי אפשר היה לנו לחיות עם הבריות מתוך יחסים של אמת! – אלמלי יכֹלנו להמָּנע מבַּקש מהם דבר, מבַּקש מהם את מהללם, את עזרתם ואת חמלתם ולהסתפק בכך להיות רודים ושולטים בהם בכוח חֻקי העולם העתיקים ביותר! כלום אין אנו יכולים להתהלך עם אנשים מעטים – לכל־הפחות עם איש אחד – על־פי החֻקים שאינם כתובים בספר ולנסות אם יש ממש בחֻקים האלה? כלום אין אנו יכולים לגמול עם ידידנו גמילות חסד של אמת, של שתיקה ושל סבלנות? כלום צריכים אנו לחַזֵּר אחריו ולחפשׁו חֵפשׂ מחֻפּשׂ? אם קרובים אנו זה לזה, מן ההכרח הוא שנפָּגש יחדו. מסֹרה היתה ביד הקדמונים, ששום תמורת־גלגול אינה עלולה להעלים אֵל מפני אֵל ויש פסוק יוָני האומר:

“לֹא נָכְרִים הָאֵלים אִישׁ לְרֵעֵהוּ”.

גם ידידיו של אדם משתעבדים לחֻקות ההכרח האלה; הם נמשכים איש אל אחיו ואי־אפשר להם להסתלק ממשיכה זו; –

וְאִם אִישׁ לְרֵעֵהוּ יִתְכַּחֵשׂ, יִתְנַכֵּר, –

וְהִרְבָּה בוֹ לִדְבַּק וְלוֹ לְהִתְמַכֵּר.

היחסים שביניהם אינם דבר שנעשה בידי אדם, אלא דבר שבא עליו הֶתֵּר מגבוה. באולימפוס שלנו מן הצֹרך שיהיו האֵלים יושבים על מושבם בעצמם בלי עזרת השמש הממֻנה לך, ושיהיו נכנסים לשם בעצמם איש איש לפי זכות ערכו במלכות האלהות. החברה מאַבּדת את קִסמהּ וחִנהּ, אם טורחים ויגיעים יגיעות כדי לקַימה, אם החברים המשתתפים בה צריכים להיות מובאים ממרחק של כמה מילין. ואם אין זו חברה לאמִתּהּ, הרי היא נעשית למחלֹקת משחיתה, מגֻנה ומשפילה, ואִלו גם ישתתפו בה טוּבי בני־האדם, כל גדֻלתו של כל אחד ואחד מהם נכבשת ומעֻכּבת, בה בשעה שכל חֻלשה עמֵלה ומתיגעת עד כדי עִנוי, והדבר דומה, כאִלו יושבי האולימפוס נזדמנו למקום אחד, כדי להגיש איש לרעהו את קֻפסת טבק־הָרִיחָה שלו.

החיים חולפים ועוברים במרוצה נמהרה. אנו רודפים אחר איזה רעיון רוח, או נרדפים על צוארנו על־ידי איזה מגור או פקֻדה הכרוכה אחרינו. אבל כשאנו פוגשים פתאֹם בידיד, אנו עוצרים במרוצתנו; הרתחנות והמהירות שלנו נראות לנו כשהן נבערות למדי; עכשו אנו שואפים למנוחה, לקנין קבוע וקַים ולגבורה להמשיך בכֹח הלב את הרגע הזה לבלי קץ ולבלי תכלית. בכל היחסים הנאים שבין אדם לחברו הרגע עִקר הכֹּל.

איש אלהים אינו אלא נבואת הרוח, וידיד אינו אלא תקות הלב. אָשְׁרֵנוּ עומד ומצפה, ששני אלה יתקַימו כאחד. תקופות ודורות עמלים לחשוף את הכֹּח המוסרי הזה ולהוציאו לאור. כל כֹּח אחר שבעולם אינו אלא צלו וסמלו של כֹּח זה. הפיוט מלא שמחה ונמרץ הוא רק בשעה שהוא יונק מתוכו את תמצית רוח־הקֹדש שלו. בני־אדם חוקקים את שמם ברומו של עולם בשלבם מלא ממנו. ההיסטוריה שלנו היתה פחותה ועלובה; האֻמות שלנו לא היו אלא המון אספסוף; מעולם לא ראינו גבר: את הצורה האלהית הזאת עדַין אין אנו מכירים, אלא אנו יודעים רק את החלום ואת הנבואה עליה; אין אנו יכולים לעמוד על טיב המדות המלכותיות המיֻחדות לו, שעל־ידן הוא מרגיע ומרומם גם יחד את רוח המסתכל בו. יבוא יום ועינינו תחזינה, שכל מה שהאנרגיה פרטית היא ביותר, הרי היא נעשית כללית ופומבית ביותר, שהאיכות עשוּיה להשלים ולמלא חסרון הכַּמוּת, ושרוממות האֹפי פועלת את פעֻלתה גם במחשך ומסַיעת בידי אלה, שלא ידעוה קֹדם־לכן. כל רוממות שהיתה קַיֶמת עד־עתה, לא היתה אלא התחלה והיא משמשת לנו חזוק וסיוע בדרך זו. ההיסטוריה של אותם האלים והקדושים, אשר העולם כְּתָבָה על ספר ואחר העריץ אותה, אינה אלא קבֻצת כתבי תעודות של האֹפי. הדורות רוממו בצהלת שמחה את טיבו ומהותו של עלם אחד, אשר לא נשא מאומה מיד ההצלחה, אשר הוּקע על הצלב בגֻלגתא ואשר בכֹח סגֻלת רוחו הטהורה השפיע שפעת זֹהר אֶפּי על מאורעות מיתתו, זֹהר שהפך ושִׁנה את כל פרט ופרט מן המאורעות האלה לסמל עולמי לכל המין האנושי כּלו. המפלה הגדולה הזאת היתה עד היום הזה הגדולה והנשגבה בעלילות בני־האדם. אפס הרוח תובעת נצחון נִכּר ומָרגש לחושים וכֹח של אֹפי, שיהא ביכלתו להחזיר למוטב את הדַּיָגים, את העדים, את אנשי־הצבא ואת המלך; שיהא שולט בסגֻלות החי והדומם ויתלכּד עם מרוצת תקופת הלשד, הנחלים, הרוחות, הכוכבים והגורמים המוסריים.

אם אין אנו יכולים להגיע לידי המעלות הנשגבות האלה, הבה לכל־הפחות נחלוק להן כבוד. בעליהן זוכים בחברה ליתרונות מעֻלים, אבל גם קלקלות נכונות להם. ולפיכך מן הצֹרך הוא שנהיה זהירים עד־מאד במשפטי ההערכות שלנו. אם רואה אני, שידידי אינם עומדים על טיבו של אֹפי נאה ואינם מקבלים אותו במדה של הכנסת אורחים, שיש בה משום הכרת תודה, אין אני יכול לסלוח להם על מגרעת זו. ואם אותו הדבר, שהתגעגענו עליו ימים רבים, סוף סוף בא ונהיה, והריהו מופיע עלינו מזָהרי העליצות אשר לנאות השמים הרחוקים – באותה שעה אם נהיה גסי הרגשה, אם נהיה ספקנים ונקרנים ונקבל אורח שכזה בדברי הלהג והחשדים המצוּים בשוק, הרי זה אות ומופת, שאנו שקועים בשפלות שכזו, ששערי השמים ננעלים מפניה. אכן מבוכה היא, אכן שגעון גמור הוא, אם אין הנפש מכירה שוב את קנינה שלה ואין היא יודעת את מי היא חַיבת להעריץ ולכבד בכבוד אלהים. היש בעולם אמונת־דת אחרת מלבד הדעת, שבכל מקום במדבר הקיום רחב־הידים, אשר שם התפתח הרגש הקדוש, שאנו מפארים ומרוממים אותו, ויהי לפרח פורח, אין פרח זה צומח אלא בשבילי? אם אין אדם רואה זאת, הרי אני רואה זאת; אני, ולוּ רק אני בלבד, יודע ומכיר את כל גדלו של המעשה. כל זמן שפרח זה פורח, אשבות שָׁבות שבת ומועד ואסתלק מיגוני, מסכלותי ולֵצנותי. דעתו של הטבע נוחה מביאתו של אורח זה. יש הרבה עינים, היודעות לגלות ולכבד את המדות הטובות הביתיות המחֻכּמות; ועוד יש הרבה עינים, המסֻגלות להכיר את הגֶּניוס במסלתו הזרועה כוכבים, אף־על־פי שהאספסוף אינו מֻכשר לכך: אפס בשעה שאותה האהבה הסובלת הכל, הַמְוַתֶּרֶת על הכל והשואפת אל כל, אשר נדרה נדר לעצמה, שמוטב שתהיה נבל ושוטה בעולם הזה משתטַנף את ידיה הצחות באיזה וִתִּוּרים שהם, תופיע ברחובותינו ובבתינו – אז רק ברי־לב והשואפים אל עָל יזכו לחזות את פניה, והכבוד האחד, שיוכלו לחלוק לה, הוא לְסַגְּלָהּ ולרכשהּ לעצמם.

אומרים שהעולם הגיע לידֵי מצב של פשיטת־הרגל, שהעולם חַיב לבאי־עולם יותר ממה שידו משגת לשלם ושהוא צריך להיות נמכר בחובו בבית־דין. סבור אני, שלא התדלדלות עולמית זו, שלקו בה, בבחינה ידועה, כל באי־עולם, היא הסבּה, שבשבילה חלוקת מתנות בימים טובים ובשאר ימות השנה קשה עלינו ביותר; שהרי תמיד תענוג גדול הוא לאדם להיות נדיב־לב, אף־על־פי שתשלום חובות למורת רוחו הוא. אלא שהמעצור תלוי בבחירת המתנות. אם באחד הימים עולה מחשבה על לבי, שחַיב אני לתת תשורה לאחד האנשים, הרי אני נבוך ומבֻלבל, משום שאיני יודע מה לתת לו, עד ששעת־הכֹּשר עוברת. פרחים ופֵּרות לעולם תשורות נאות הם; פרחים, משום שהם משמשים הבטחה גֵאָה, שֶׁקַּו אור של יֹפי שקוּל כנגד כל דברי התועלת שבעולם. צאצאי הטבע העליזים האלה יש בהם משום סתירה והפך לפני הטבע המצוי, הקשים קצת: דומים הם למוסיקה, הפורצת ובאה מבחוץ לתוך בית־מלאכה. אין הטבע מפנק אותנו: ילדים אנו לו ולא כלבי־שעשועים: רגשות חבּה יתרה זרים לו; כל דבר נִתּן לנו בלי פחד ובלי־משׂא־פנים, על פי חֻקי התבל הקשים. אבל הפרחים הענֻגים האלה נראים כעין מעשה־בדיחה ושנוי סדרי המשטר הקשה מצד האהבה והיֹפי. דרך בני האדם לאמר, שאנו אוהבים את החנֻפּה, אפילו בשעה שאין אנו נתעים על־ידה, משום שאנו רואים בה אות ומופת, שיש בנו די חשיבות להיות מכֻבּדים על הבּריות. מעֵין התענוג הזה ממציאים לנו הפרחים: מה ערכּי בעיני האיש, אשר אליו הם שלוחים ממני? פֵּרות משמשים מתנות הראויות להתקבל, משום שהם פרחים ודברים מועילים גם־יחד, ונוחים הם שיהא מצטרף אליהם גם ערך פַנְטַסְתִּי. אם יזמין אותי אדם ללכת מהלך מאה מילין לבקרהו וישים לפָני סלסלה של פֵּרות־קיץ נאים, אז יחשֹׁב לבי, שהטֹרח ומתן שכרו עולים במדה ידועה בד בבד.

לצֹרך מתנות רגילות מזמין ההכרח מקרים נאותים ויֹפי בכל יום, ואנו שמחים להיות נשמעים למצוה, שאינה מניחה לנו מקום לעסוק במעשה־ברֵרה, שהרי בשעה שהאדם הדופק על דלת ביתך אין לו מנעלים לרגליו, לא תעלה על לבך מחשבה לתת לו קֻפסה של כחל ושרק. וכשם שאתה נהנה תמיד למראה אדם האוכל לחם או שותה מים בביתך או ליד פתחך, כך אתה מוצא נחת־רוח גדולה, כשאתה מסַפֵּק את ראשי המחסורים האלה של אדם. ההכרח עושה את הכל יפה. בתנאי סדר החברה שלנו, כשֶׁמָּרוּת השעבוד והמשמעת שלטת בעולם, אמנם נראה הדבר כמעשה גבורה, אם נניח לאיש הבא לבקש מַתָּת, שיהא הוא השופט בדבר צֹרך מחסורו, ונִתּן לו את כל מה שהוא מבקש, אם גם יהא בזה משום טרדה יתרה. אם הבקשה שהוא מבקש יש בה משום הזיה, מוטב שנניח לאחרים את התפקיד לעשות בו שפטים. סבור אני, שכמה תפקידים שבעולם הייתי מבַכר על־פני תפקידן של הפוּרְיוֹת. חוץ מן הכלל בנוגע לדברים שבהכרח, עלינו להתנהג בעסקי מתנה על־פי הכלל, אשר קבע בענין זה אחד מידידי: עלינו להמציא לכל אדם שהוא אותו הדבר, שהנהו מסגֻלות טיבו ואפיוֹ ושנוח הוא על־נקלה להיות מצטרף עמו במחשבתנו. אבל אותות הרצון והחבּה שלנו ברבריים הם ברֻבָּם. טבעות ואבנים יקרות אינן מתנות, אלא תשלומי מתנות. רק מתנה אחת יכול אתה לתת לי: חלק משל עצמך. עליך לשפוך את דמך למעני. ולפיכך מן הצֹרך הוא שיהא הפיטן מגיש למנחה את שירו; רועה הצאן – את כבשתו; האכר – יבול אדמתו; החופר במכרות מתכת – אבן יקרה; המַּלָּח – אלמֻגים וקונכאות; הַצַּיָר – את הציור שלו; הנערה – מטפחת מעשה רקמת ידה. אכן רק מעשה שכזה יש בו מן המשפט והתענוג לאמתּו, מפני שהוא מחזיר את החברה ליָשנהּ, כשהביוגרפיה של אדם היתה מִתְגַּלָּה במתנה שלו, וכשעשרו של כל אדם היה מעיד על זכותו. אבל עסק טפל וחסר־חיים הוא, אם אתה הולך אל החנֻיות לקנות לי דבר, שאינו משוה לפָני את מהות חייך וכשרונך שלך, אלא מהות חייו וכשרונו של צורף־הזהב. אכן מעשה הנאה ויאה למלכים, או לאנשים עשירים באי־כֹחם של מלכים, ומקלקלתו של קנין־בעלים הוא לתת מתנות של כלי־כסף וכלי־זהב, המשמשים מעין סמל של קרבן־חטאת או טעות כפּורים לחמסנים.

החֹק של מעשי גמילות־חסדים דומה לנחל שקשה לשוט בו והמצריך, שֶׁהַשַּׁיָּט המפליג בו יהא נוהג את הסירה בזהירות יתרה, או שהסירה תהי חזקה למדי. אין זה ממשפטו של אדם להיות מקבל מתנות. היך אתה נועז לתת אותן? אנו מבקשים להיות עומדים ברשות עצמנו. אין אנו מוחלים מחִילה גמורה לנותן. היד המפרנסת אותנו היא בחזקת סכנה להיות נשוכה. רשאים אנו לקבל דבר מיד האהבה, מפני שזוהי הדרך לקבל את הדבר הזה משל עצמנו; אבל לא מיד מי־שהוא מתאמר, שיש בכֹחו להיות נותן ומנדב. יש אשר אנו מתעבים את המאכל שאנו אוכלים, מפני שנראה לנו כזלזול ועלבון לעצמנו, שיהא קיום חיינו תלוי בו.

„הוֹי אָחִי! אִם יוֹבִיס תְּשׁוּרָה לָךְ יִתֵּן,

הִשָּׁמֶר, פֶּן תִּקַּח מִיָּדוֹ מְאוּמָה".

אנו מבקשים את הכל במלֹא שלמותו. דבר פחות מזה אינו מניח את דעתנו. אנו נותנים דֹפי בחברה, אם אין היא נותנת לנו – מלבד אדמה ואש ומים – הזדמנות טובה, אהבה, יראת־הכבוד ודברים שצריך להעריץ אותם.

אדם טוב הוא מי שיכול לקבל מתנה בדרך הגונה. כשאנו מקבלים מתנה, הרי אנו שמחים או עצובים, ושני הרגשות האלה פחותים הם גם־יחד. סבור אני, שבשעה שאני מתענג או מתעצב אל לבי על המתנה אשר קיבלתי, הרי נעשה אז איזה מעשה־אֹנס או נהיתה איזו פחיתות הכבוד. אני נעצב אל לבי כשעמידתי ברשות עצמי נפגמת, או כשהמתנה באה מידו של איש, שאינו יודע ומכיר את רוחי, ומשום־כך אין חסדו חסד של אמת; ואם הַתִּקְרבֶת מְהַנָּה אותי ביותר, הרי עלי להתבַּיש, שהנותן יראה ללבי ויכיר, שאוהב אני את החפץ שלו ולא אותו. בכדי שהמתנה תהיה מתנה של אמת, צריכה היא להיות השפעתו של הנותן אל תוך קרבי, המתאימה ומכֻוֶּנת אל השפעתי שלי אל תוך קרבו. כְּשֶׁמֵּי הנחל עומדים בעינם, הרי טובי וקניני שלי צפים אליו, וטובו וקנינו שלו צפים אלי. כל מה שיש לו – שלי הוא, וכל מה שיש לי – שלו הוא. אני אומר לו: איך יכול אתה לתת לי כד שמן זה או בקבוק יין זה, בשעה שכל שמנך ויינך שלי, והרי מתנתך זו סותרת את אמונתי, שאמנם כל זה שלי הוא? מכאן מוכח אפוא, שרק דברים יפים ולא דברים מועילים נאים ויאים הם לשַׁמש מתנות. מתן דברים שכאלה יש בו משום גזל־משפט גס, ולפיכך אם האיש, שגמלו עמו חסד, כפוי טובה הוא, כדרך כל מקבלי נדבות להיות שונאים את התִימוֹנִים¹ ואינם משגיחים כל־עִקר בערכה של המתנה הנתנת להם, אלא מביטים לאחוריהם אל האוצר הגדול, אשר ממנו הוציאהּ המנדב, הרי יותר משאני משתתף בצערו של הרוזן תימון, חש ומרגיש אני עם המקבלים. כי הצפיה להכרת טובה יש בה מן השפלות ותמיד עָנשה בצדה, הלא הוא אי־ההרגשה הגמורה של האיש החַיב תודה. אשריך וטוב לך, אם יצאת בשלום בלי בֹשת־פנים ומגנת־לב מלפני האיש, אשר מזלו הרע גרם לו לקבל טובה מידך. אכן ענין רע הוא עד־מאד לקבל טובה וחסד מיד אדם, ומדרך הטבע הוא, אם בעל־חובך מבקש לחלק לך מהלֻמה. מוסר היקר מפז אני מוצא בשביל האדונים הנכבדים האלה במנהגו המֻפלא של הבודיסט, אשר מעולם אין הוא מודה לאיש והאומר: „אל תחניף למיטיביך".

הטעם של הנגודים וההפכים הללו מֻנח לפי סברתי בזה, שאין ערך וקצב שוה בין האדם ובין אחת המתנות. אי אתה יכול לתת דבר לאיש נדיב־רוח. לאחר שגמלת עימו חסד, מיד הוא עושה אותך לבעל־חובו בנדיבות רוחו הרַבּה. החסד, שאדם גומל עם ידידו, דבר טפל ואגואיסטי הוא לעֻמת אותו החסד, אשר, כפי שגלוי וידוע לפניו, מוכן ומזֻמן היה ידידו לעשות עמו עוד קֹדם שעלתה מחשבה על לבו להיטיב עם ידידו, ושעדַין מוכן ומזֻמן הוא לכך גם עכשו. לעֻמת המחשבה הטובה הזאת, שאני חושב על ידידי, הרי החסד שיש בכֹחי לעשות עמו נראה רק כדבר מועט. חוץ מזה, הרי כל עלילה, שאנו מעוללים איש לרעהו, כל־כך ארעית ושלא בכונה היא, עד שלעתים רחוקות ביותר מֻכשרים אנו לשמוע דברי הכרת־טובה מפי אחד האנשים, המודה לנו על גמילות חסד, בלי רגש ידוע של בושה והשפלה. דבר יקר הוא, שיהא עולה בידנו להכות הכאה ישרה, אלא עלינו להסתפק בהכאה מן הצד; לעתים רחוקות נִּתָּן לנו התענוג לעשות מעשה חסד ישר, שמתקבל ישר, אבל הצדיק מפזר חסדים לכל עבר מבלי דעת זאת, ומקבל לתמהונו את תודותיהם של כל בני־האדם.

מתיָרא אני להוציא מפי אפילו הברה אחת, שיש בה משום בגידה כלפי הוד רוממותה של האהבה, אשר היא הגניוס והאלהים של המתנות ושאין אנו רשאים להפעיל עליה ולצַוֹּת לה את המעשה אשר תעשה. הבה תתן במתנה ממלכות או עלי־פרחים ככל העולה על רוחה. יש אנשים, שאנו מצפים תמיד לקבל מידם תשורות שלא מן העולם הזה; אל־נא נחדל מלצפות להן. זוהי זכות יתרה, שאינה יכולה להיות מָגבלת על־ידי התקנות של פקידות הערים שלנו. חוץ מזה נעים וחביב עלי לראות, שאין אנו יכולים להיות קנוּים או מכוּרים. החלק המֻבחר של מדת הכנסת אורחים ושל נדיבות־הרוח גם כן אינו תלוי ברצונו של אדם, אלא גזרת הגורל הוא. אני מוצא, שאין ערכּי רב בעיניך; שאין לך צֹרך בי; שאינך מרגיש בי; ומיד אני מתפרץ ויוצא מביתך, אף־על־פי שאתה מציע לפָני לתת לי בית וקרקעות. אין ערך כל־שהוא במעשי חסד, שאינם נעשים מתוך אהבה. כאשר נסיתי להתקרב אל אנשים על־ידי מעשי חסד, נמצא שלא היתה זאת אלא ערמומית של השכל. הם אוכלים את מעשה החסד שלך כאכול תפוחים ועוזבים אותך לנפשך. אבל הבה אהוב אותם, ומיד ירגישו בזה וישישו עליך כל הימים.

גַּלְגַּל הָעוֹלָם כְּלִיל־חֶמְדָה וָהוֹד

וְלוּטֶה פִּי־תֵשַׁע בְּעַרְפְּלֵי־סוֹד:

צוֹפִים אִם נִתְעוּ וְחוֹזֵי־הַדּוֹר

וְרָז לֵב הַיְצִירָה בַל יוּכְלוּ לִפְתֹּר,

יִדְפָּק־נָא לִבְּךָ עִם לֵב כָּל הַיְקוּם

וְנִגְלָה הַכֹּל לָךְ לָעֹמֶק וָרוּם.

רוּחַ בְּקֶרֶב כָּל צוּרָה זוּ כְּמוּסָה

תִּרְמֹז בְּדְמָמָה לָרוּחַ רְעוּתָהּ.

יוֹקֵד מֵאֵלָיו כָּל אַטּוֹם וְלוֹהֵט

וְדוֹם רָז עֲתִידוֹ בִרְמָזִים הוּא לוֹאֵט

יש ימים, המזדמנים כמעט בכל תקופה מתקופות השנה גם בנְאוֹת האקלים הזה, ימים שבהם מגיע העולם לידי כליל שלמותו, והאויר, גלגלי השמים והאדמה מצטרפים יחד להרמוניה אחת, כאִלו מבקש הטבע לעשות נחת־רוח לצאצאיו; עת אשר על־פני אותו השטח הקודר של כוכב ארצנו, שאנו שרוּים בו, אין אנו חסרים דבר מכל מה ששמענו על נאות האדמה המאֻשרים ביותר ואנו מתחממים כאן לאורן של השעות הרווּיות זֹהר אשר לפלורידה וקֻבּה; עת אשר כל דבר, אשר רוח־חיים באפו, נותן אותות של קֹרת־רצון, והפרה, הרבוצה על כר המרעה, נראית כאִלו היא הוגה מחשבות ומלאות שלוה. הימים הללו, שהנם מעֵין עופות שאינם מצוּים, עלולים להתרחש בקצת קביעות יתרה בעונת מזג האויר הזך שבחֹדש אוקטובר, שאנו קוראים לו בשם „קיץ של הֹדו". היום, הארֹך לבלי קץ, נרדם על־גבי הגבעות הרחבות ועל־פני שדות המרחקים החמים. אדם שחי מדת כל שעותיו הספוגות אור שמש, דומה כאִלו הוא חי חיים ארֻכּים למדי. המקומות הנטושים והעזובים נראים כאִלו אינם עזובים עזובה גמורה. ליד שערי היער רואה האדם בן העולם, הנפעם למראה עיניו, את עצמו אנוס לעזוב את משפט הערכים המצוּים אצלו בעיר על־דבר קטן וגדול, על־דבר חכם ונבער מדעת. עם הפסיעות הראשונות, שהוא פוסע אל תוך נְאות הממלכה הזאת, נופל מעל גבו ילקוט ההרגל שלו. פה שרוּיה קדֻשה, הַמְּבַיְשָׁה את האמונות שלנו, וממשוּת, המכהה מְאור זיום של גבורינו. פה אנו מכירים, שהטבע הוא כח אדיר, אשר כל כח אחר כאין נגדו, והוא שופט כאלהים את כל בני־האדם המתקרבים אליו. הנה התגנבנו מתוך בתינו הצרים והצפופים אל הבֹּקר ואל הלילה, והננו רואים מה נשגבים ההוד והתפארת, אשר יחבקונו בחיקם יום יום. כמה היינו נכספים להסתלק מן המעצורים, המעכבים כמעט את פעֻלתם של אלה, לזרות הלאה את הזיוף ואת נכלי הכונות הזרות אשר בקרבנו ולתת לטבע לנסוך עלינו את כל שפעת קסמיו. האור העמום שבקרב עצי היער מעֵין בֹּקר־עַד הוא ויש בו כדי לעורר את הלבבות ומשום גבורה. ספורי הבדים הקדומים, שספרו הבריות על המקומות האלה, מתרגשים ובאים עלינו לצודד את רוחנו. גזעי הארנים, האַשוחים והאלונים מזהירים לנגד העין הנפעמה כמעט כמראה הברזל. העצים השתקנים מתחילים לפתות אותנו לחיות עמם ולעזוב את אֹרח חיינו, המלאים דברים של מה־בכך, שיש בהם מן היהירות ומזחיחות־הדעת. השמים הנשגבים והשנה שאין תִּכלה לה, הקימת מימות עולם, אינם מזדַיפים פה לא על־ידי היסטוריה ולא על־ידי כנסיה דתית או ממלכה. מה שלֵוים ושאננים אנו בלכתנו קדימה בקרב הנוף, ההולך הלוך והפָּתח לפנינו, ואנו נבלעים מן התמונות החדשות ומהמון המחשבות החדשות, המתרגשות ומתחלפות עלינו במהירות, עד אשר זֵכר ביתנו הולך ונדחק מעט מעט מקרב רוחנו וכל זכרון הולך ונמחק מלבנו בתֹקף רשמי ההֹוה הכבירים והננו הולכים ונהוגים ביד הטבע, השופך עלינו את שלטונו בחגיגת נצחון.

תענוגות הקסמים האלה מרפא בידם, הם מְפַכְּחִים ומרפאים אותנו. אלה הן הנאות פשוטות, הנוחות לנו ומֻטבּעות בנו מלֵדה. אנו שבים לאחֻזת קניננו והננו באים בברית ידידות עם מין חֹמר, אשר חכמי האסכולות בלַהֲגם המלא תאות־הכבוד היו בודאי מטיפים לנו לבזות אותו. אין אנו יכולים לפרוש ממנו לעולם; הרוח אוהבת את מולדתה אשר מאז ומקדם; כמים לצמאוננו, כן הסלע והאדמה לעינינו, לידינו ולרגלינו. מים מוצקים הוא; להבה קרה הוא: כמה יש בו משֶׁל הבריאות ומשל הַקִּרְבָה אלינו! בה בשעה שאנו עומדים ומפטפטים מתוך התרגשות עם בריות נכריות, הוא נגלה אלינו תמיד בפניו אלה, המפיקים תֹם ויֹשר, וכידיד ישן, כידיד יקר וכאח הוא נוטל לעצמו חֵרות גדולה לגבנו ומכלים אותנו ומגרש מקרבנו את מחשבות ההבל שלנו. אין הערים נותנות די מרחב לחושי האדם. אנו יוצאים ביום ובלילה להָזין את עינינו במראה אֹפק השמים ואנו צריכים למרחב בה במדה שאנו צריכים למים לרחיצת גופנו. יש כל מיני מדרגות של השפעה טבעית, למן אותם כֹּחות ההסגר הידועים שבטבע עד לפעֻלותיו הנעלות והחשובות ביותר, שהוא פועל על הדמיון ועל הנפש. הנה דלי המים הקרים השאובים מן המעין, הנה מדורת האש שביער, אשר ההֵלֶך הקפוא מִקֹּר ממהר אליה, כדי למצֹא בה מגן ומחסה – והנה גם רוח המוסר המרומם, השרויה על הבציר ועל הצהרים. אנו מקננים בתוך הטבע וכפַרַזִּיטים הננו משתמשים למחיתנו בשרשיו ובזרעוניו ומעל גלגלי צבא השמים יורדים אלינו רמזי זֹהר, הקוראים אותנו אל הבדידות ומנַבּאים לנו את העתידות הרחוקים לבלי חֹק. רום תכלת השמים הוא הנקֻדה, אשר הרומנטיקה והממשות מזדמנות בה יחד. מדֻמה אני, שאם יד נעלמה תֹאחזנו ותעלנו אל כל אותם נאות הפלאות, שאנו מתארים לעצמנו בחלומותינו בדמות השמים, ואנו נתהלך עם המלאך גבריאל ועם המלאך אוריאל, הנה מכל מה שהצטַידנו בארץ לעליתנו זו לא ישאר לנו בלתי אם רקיע השמים הנשגבים.

דומה שאותו היום, אשר בו הפנינו את לבנו אל דבר מדברי הטבע, לא היה כֻלו יום חֹל. ירידת פִּתֵּי שלג בשקט האויר, כשתבנית הגביש אשר לכל אחת מפתותי השלג נשארת בעין; מִטרות דקים, המכחילים על־פני רחבי חלקת המים ועל־פני מישור; שדמת הדגן, אשר שבליה מתנודדות כעֵין הגלים; תנודת המָחוֹג של שדות ההוֹסטוֹניה, אשר המוני ציציהם הרבים לאין ספוֹר מלבינים ומסתלסלים לנגד העין; בבואות אילנות ופרחים במֵי יאורים זכים ושקופים; מַפח רוח הדרום, המקֻטר בָּשׂמי ריח ואשר צליל נעים לו, המהפך את כל האילנות לכנורות־רוח; הרעישה והתזת הניצוצות של עץ האַשוּחַ או של גזע האֹרֶן במדורת האח המבֹערת, הזורקת ברק אור בהיר על־גבי הכתלים ועל־פני היושבים בחדר – זוהי המוסיקה ואלה הם המראות והתמונות אשר לאמונה הקדומה ביותר. ביתי עומד בשפלה ובקצה גבול הכפר והמראה הנשקף ממנו מצֻמצם הוא. אבל הולך אני אל חוף־הנחל הקטן וּבְהַלְמוּת אחת של משוט הדוגית אני עוזב מאחרַי והלאה את הפוליטיקה של הכפר ואת אנשי הצורה שבכפר ובכלל את כל העולם כֻּלו של הכפרים ושל אנשי הצורה, והנני נכנס אל תוך ממלכה ענֻגה של שקיעת החמה וזהרי הלבנה, הנאוה יותר מדי לאדם חוטא, בשביל שיוכל לבוא בה בלי התקדשות קודמת ובלי תקון הנפש. אנו חודרים בגופנו אל תוך תפארת אין־חקר זו: אנו טובלים את אצבעות ידינו ביסוד זה העדוי מכלולי ציורים: עינינו רוחצות בנגֹהות ובמראות האלה. בִּן רגע הולך ונערך לנגד עינינו מאליו יום טוב, מחמד מושב בנאות שׂדה, משׁתה מלכים, חג נאדר ומשמח לב מאין כמוהו, אשר בעלי העֹשר והיֹפי, בעלי השלטון והטעם המשֻׁבּח מעולם לא ערכו כמותו למשׂושׂ לבם ותענוגם. אלה העבים שׁעם שקיעת־החמה, אלה הכוכבים המציצים בעינים מפיקות רֹך וזֹהר נעלם, שאין להבּיעו בדברים, מרמזים עליו ומזמינים אותנו להנות ממנו. ואז אני מכיר ולָמד את כל דלותו של כֹּח־ההמצאה שלנו ואת כל הכִּעור המצוי בערים ובארמונות. האמנות ותאות המותרות למדו עוד בזמן קדום, שעליהן לשמש עִלוי ובני־לויה של יֹפי מקורי זה. תורה חדשה קניתי לי פה, אשר שנתה את כל הערכים שבידי שנוי עִקרי ואשר תנחני גם בחזירתי אל העולם. מעתה קשה יהיה להניח את דעתי. שוב איני יכול לחזור אל שעשועי הבל. נהייתי לפזרן ולמפֻנק. שוב איני יכול לחיות בלי הִדּור ונוי: אלא איש־שדה יהיה לי למורה ולמדריך במעשה עריכת משתאות. הוא, אשר ידיעתו מרֻבּה מידיעת שאר הבריות, אשר גלוי וידוע לפניו, כמה נעימות ויתרונות מצוּים בקרקע האדמה, במים, בצמחים ובשמים, רק הוא עשיר הנהו ורק לו הוד מלכות. רק במדה ששליטי העולם לקחו להם כעזר כנגדם את הטבע, עלולים הם להגיע לידי מרום ההשתלמות. זוהי הכַּוָּנה אשר בגנים התלוים באויר, בבתי־הקיץ, בסֻכּות־הגנים, באיים, בפרדסים ובנאות הציד המסֻיגים שלהם; כי כל־עִקרם של מעשי הטפל החשובים האלה לא בא אלא לשמש סיוע ועזר לאישיותם הם, המלֵאה לקוּים ופגימות. שוב איני מתפלא על אשר הענין של בעלי האחֻזות בלוית צבא־העזר המסֻכּן הזה ידו על העליונה בממלכה ואין מי שיוכל לו. רק הם הם המפַתִּים והמדיחים את בני־האדם; לא מלכים וארמונות, לא אנשים ונשים, כי־אם הכוכבים הענֻגים האלה המלאים שירה, ואשר במליצה נשגבה כל־כך מבּיעים הם הבטחות נעלמות. שמֹע שמענו את הדברים, אשר דִבּר האיש העשיר, אף ראינו את בית־הקיץ, את החֹרשה, את היין ואת בני־הלוָיה שלו, אבל ראש הקסמים והמדוחים המצודדים לב לא בא אלא מיד הכוכבים המתעים והמפַתים האלה. לאור קרניהם הנעימות אני צופה ורואה את כל המעשׂים, אשר יגעו בני־האדם לפעול ולעשות בערים כוֶרְסַיל או פַּפוֹס או קטֶזִיפון. באמת רק אורות הקסם שבשפולי האֹפק ורקיע התכלת, המשמש להם תמונת־ירכתים, הם הם השומרים על קיומם של כל מפעלי האמנות שלנו, ובלעדיהם לא היו אלא דברים של מה־בכך. אם העשירים נותנים דֹפי בעניים על היותם מתרפסים ונכנעים, עליהם לתת אל לבם, כמה גדול הרֹשם אשר יפעלו אנשים, שיצא שמעם כי אדוני הטבע הם, על אנשים שחֻננו ברוח דמיון כביר. הוי! אִלו היה העשיר עשיר באותה המדה, שהעני מצַיר לעצמו את העשירים! נער שומע בלילה מקהלת אנשי־צבא מנגנת על־פני השדה, ומיד הוא רואה בעליל לנגד עיני רוחו מלכים ומלכות ופרשים אדירים. הוא שומע בת־קול של תרועת קרן בנאות גבעות, המהפכת את ההרים למעֵין כנור של רוח, וטִירַא־לִירַא זו שלמעלה מן הטבע מחַיה לפניו את המִתּולוגיה הדוֹרית, את אַפּוֹלוֹ ואת דְּיַאנַא ואת כל הצַידים והצַידות מקרב האלים. היכול צלצול מוסיקלי להיות כל־כך נשגב, כל־כך מרומם ביפיו! בשביל הפַּיטן הצעיר הרי גם הציור, שהוא מצַיֵּר את החברה, אגדי הוא כיוצא בזה; שומר חֹק ומשפט הוא; מכבד עשירים הוא; אין הם עשירים אלא לצֹרך דמיונו; כמה עני היה כח הדמיון שלו, אלמלא היו עשירים! כי יש להם חֹרשה מסֻיֶּגת גדר גבוהה, שהם קוראים לה בשם פרדס, כי חיים הם באולמים יותר מרֻוחים וערוכים בכלי־בית יותר נאים מאלה, אשר נזדמן לו לבקר מיָמיו, ונוסעים הם במרכבות ואינם מתרועעים אלא עם בני־אדם מגֻהצים, אף הולכים הם למקומות של מרחצאות ולערים רחוקות – הרי אין כל אלה אלא היסוד, אשר על־פיהו הוא משרטט ברומנים שלו מצבים ומערכת מסבות, אשר לעֻמתם אין נכסיהם וקניניהם של העשירים אלא מעֵין סֻכּות־יערים וגִנּוֹת־עשבים. בת־השירה בעצמה מפַתּה את בנה ומרבּה את מתנות העֹשר והוד היֹפי על־ידי שפעת קרנים, שהיא מאצילה מתוך האויר, וכמו כן על־ידי עננים וחֹרשות, השׂמות זר־מסגרת לדרך, – מעֵין חסד נעלה, אשר צאצאיהם של פַּטְרִיצְיִים גומלים איש לרעהו, מין אריסטוקרטיה שבטבע, שלטון נסיכים בממלכת האויר.

אפשר שההרגשה המוסרית, היוצרת על־נקלה בכֹח הקסם גנים בעדן ועמקים כעמק טֶמְפֶּה, אינה מצויה בכל מקום, אבל את הנוף הממשי אי אתה צריך לחפש מעולם במרחקים. יכולים אנו למצֹא את תענוגות הקסם האלה גם מבלי אשר נבקר את היאור קוֹמוֹ ואת איי מַדֵירה. אנו מפריזים על מדת שבחם של מחזות הטבע אשר במקומות ידועים. נקֻדת הקסם אשר בכל מראה נוף היא המקום, אשר בו נושקים השמים את הארץ, ומראה זה מתגלה יפה מראש כל גבעה, כאשר מעל מרומי האַלֶּגְהַנְיֶס. כוכבי הלילה מופיעים על חלקת האדמה הצהֻבּה והגסה ביותר בכל אותו הזֹהר הנשגב, שהם זורעים על הקַמְפַּנְיָה ועל מדבריות האבנים של מצרים. העננים ההולכים ונגולים והצבעים של מוצאי בֹקר וערב מאצילים על הַתִּדְהָרִים והאַלמוגים תפארת שלמעלה. ההבדל שבין נוף לנוף מִצער הוא, לעֻמת זה גדול ההבדל שבין המסתכלים. הדבר המֻפלא ביותר שבאחד הנופות הוא ההכרח להיות נאה, ותחת הכרח זה משתעבד כל נוף. אי אתה יכול למצֹא את הטבע בקלקלתו, היֹפי מבצבץ ועולה מכל מקום.

אמנם דבר נקל הוא לשאת חן וחסד מלפני הקורא במקצוע זה, אשר חכמי בתי־המדרש קוראים לו בשם “natura naturata”, או טבע נפעל. כמעט שקשה לדבר עליו בפֵרוש מבלי להפריז על המדה. וכמו כן דבר נקל הוא לחווֹת דעה בחברת אנשים שונים בענין הקרוי בשם „מהות האמונה". אדם בעל־הרגשה אינו אוהב לתור אחרי יצרי לבו בדברים שממין זה, אם אינו מוצא אמתלה לדבר באיזה הכרח חסַר טעם: הוא הולך לסַיר חלקת יער, או להתבונן אל הקציר, או להביא איזה צמח או דומם ממקום רחוק, או שהוא לוקח עמו רובה־עופות או חַכָּה. סבור אני, שרגש של בושה זה יש לו טעם מספיק שלו. העסק בדברים שבטבע לשם שעשוע דבר פגום ושאינו הגון הוא. השחצן שבשדה אינו טוב מאחיו שבברוֹדוֵי. בני־האדם צַיָּדים הם מטבע ברִיָּתם ולהוטים הם לדעת את אמנות הצַיד, וסבור אני, שספרו של אחד העתונאים, אשר חוטבי עצים והודים ימציאו לו את החֹמר הנצרך לחבורו, יתפוס מקום חשוב באולמי־ההַמְתָּנָה היותר מפֹארים אשר לבתי־מסחר הספרים; אבל בנוהג שבעולם, בין שאנו גסים יותר מדי בשביל לטפל בענין דק שכזה ובין מחמת סִבּה אחרת, שמיד כשבני־האדם מתחילים לכתוב על הטבע, לשונם נעשית “לשון נקיה”. קלות ראש – תקרֹבת שאינה הגונה היא לפַן, הראוי לכך להיות מתֹאר במִתּוֹלוֹגיה כמצֻיָּן שבין כל האלים במדת ההסתפקות שלו. לא הייתי רוצה לנהוג קלות־ראש כלפי מתינותו וחכמתו היתרה של הזמן, אבל נבצר ממני להסתלק מן הזכות שבידי לשוב ולחזור לעתים קרובות על הענין הישן הזה. המון בתי־הכנסיות, אשר יסודתם בהבלי־שוא, עומד ומעיד על מציאותה של אמונת האמת. הספרות, הפיוט והמדע אינם אלא פרי ההערצה, שהאדם מעריץ את התעלומה הזאת, אשר אין חקר לה ואשר בנוגע אליה אין שום אדם שדעתו צלולה יכול להתנהג בשויון־נפש או בלי תשומת־לב. הטבע אהוב וחביב על המֻבחר שבנו. אהוב הוא כעיר אלהים, אף־על־פי שאין שום תושב מצוי בו, או, יותר נכון, מפני שאין שום תושב מצוי בו. שקיעת־החמה אינה דומה לשום דבר, אשר למטה ממנה: היא צריכה לאדם. וִיפִי הטבע צריך להיות נראה כדבר שאין בו ממש ושיש בו מן הלגלוג, כל זמן שאין צורות בני־אדם מצויות בנוף, הנאים וטובים כמותו. אלמלי היו מצוּים בני־אדם טובים באמת, כי אז לא היתה מעולם גם התפעלות זו, שמתפעלים הבריות מן הטבע. בשעה שהמלך מצוי בארמונו, אין אדם מסתכל בקירות החדרים. רק בזמן שהוא נפטר מן הבית והארמון מתמלא משרתים וסקרנים, אנו מַפנים את עינינו מעל בני־האדם, כדי להשיב את נפשנו בתמונות הנאדרות מעשי ידי אמנים וביצירות חרשי הבנאים אשר לפנינו. אותם המבקרים הקובלים על ההפרדה החולנית, שמפרידים את יפי הטבע מעל המעשה העומד להֵעָשות, צריכים לשים אל לבם, כי רדיפתנו אחר הדברים הציוריים אחוזה וקשורה קשר אשר לא ינתק עם מחאתנו כלפי החברה המקֻלקלה, אשר בשקר יסודה. האדם בא לידי ירידה, אבל הטבע עומד הכן ומשמש כעֵין מודד־חֹם דִיפֶרֶנְציַלִּי, המורה על מציאותו או על העדרו של רגש האלהים בקרב האדם. משום רפיון ידינו ואהבת עצמנו אנוסים אנו לשאת את עינינו אל הטבע; אבל כשנשוב לאיתננו, ישא הטבע את עיניו אלינו. אנו מתבוננים אל הנחל המעלה קצף מתוך מרדות בלב: אִלו היו חיינו אנו הולכים ושוטפים בדי אֹמץ, כי אז היינו מבַישים את הנחל. זרם הקנאה נוצץ באש אמת ולא באור קרנים נאצלות מן השמש והירח. על חקר הטבע אפשר לשקוד לשם פְּנִיָּה עצמית כשם ששוקדים על המסחר. אצל אדם בעל פְּנִיָּה עצמית נהפכת האסטרונומיה לאסטרולוגיה, הפסיכולוגיה למֶסמֶריסמוס (לשם כָּוָּנה לגלות אנה נעלמו הכפות שלנו) והאנטומיה והפיסילוגיה נעשות לפרֶנוֹלוֹגיה ולנִחוש־היד.

אפס מתוך שקבלנו אזהרה בעוד עת, עלינו לעבור על דברים הרבה שבמקצוע זה בשתיקה, כדי למהר ולהפנות את הערצתנו אל הטבע היוצר, natura naturaus, הלא הוא העִלה הזריזה והחיה, אשר כל הצורות טסות מפניה דחופות ומבֹהלות כהִנְדוף פתֵּי השלג מפני הרוח, אשר הוא גופו אינו אלא תעלומה וכל מפעליו מֻרדפים מפניו כפתּים והמונים המונים (כאשר גם הקדמונים היו מצַירים את הטבע בדמות פרוטֵיאוּס, רועה צאן) ובשפעת חליפות ותמורות, שאין הפה יכול לדַבּר. הוא מגלה את עצמו ביצוריו; כשהוא יוצא מתוך חלקים דקים שבדקים ומתוך נקֻדות זעירות, הוא הולך ומתגלגל מתמורה אל תמורה ועולה הלוך ועלֹה על מדרגת הסִימֶטְרִיּוֹת היותר נשגבות, עד שהוא מגיע לבסוף בלי תקלה ובלי קפיצה לידי התוצאות המשֻׂכללות שכלול שאין למעלה הימנו. מעט חֹם, זאת אומרת: מעט תנועה, הרי זה כל מה שמבדיל בין צירי הארץ השוממים, המכהים את העין בלבנוניתם ואשר קָרָתם יש בה כדי להמית, ובין האקלימים הטרוֹפִּיִּים הפוריים. כל התמורות הולכות ונעשות שלא בחָזקה נמרצה משום שני תנאים עִקריים: מרחב בלי מצרים וזמן בלי מצרים. הגיאולוגיה הכניסה אותנו אל תוך ההֶקף העולמי של הטבע ונתנה בינה בלבנו להזניח את אַמַּת־המדה שבידנו, הלקוחה מבתי־הספר שלנערות, ולהחליף את שיטותיהם של משה ושל בטלמיוס, שהיינו מחזיקים בהן, בחשבון העתים העצום שהיא מְחַשֶּׁבֶת. אנו לא ידענו שום דבר לאשורו, מחֹסר פרספקטיבה. עכשו אנו מכירים, כמה תקופות רבות־סבלנות צריכות היו לנקוף ולעבור קֹדם שנוצר הסלע הראשון, ואחר־כך קֹדם שהסלע נשבר והמשפחה הראשונה ממשפחות האזוב הפכה את לוח האבן החיצוני הדק מן הדק לעפר־אדמה ופתחה פתח לכניסת הצומח והחי, צֶרֶס ופוֹמוֹנָה, שהיו רחוקים עדַין, אבל כמה רחוק הוא עדַין שלש־הכפות! כמה רחוק הוא ההולך על ארבע! וכמה רחוק עוד האדם מרחק אין־קץ! הכל בא בעתו ולבסוף באו משפחות אחר משפחות של בני־אדם. ארֻכּה היא הדרך מן הגרָנִית עד הַצַּדְפָּה, ועוד רחוקה מזו עד לאפלטון ועד לתורת השארת הנפש. אבל הכל מֻכרח היה לבוא, כשם שמן ההכרח היה, שהאַטום הראשון יהיה בעל שני צדדים.

תנועה או תמורה, והִשְׁתַּוּוּת או מנוחה הן הן התעלומות הראשונות והשניות של הטבע: תנועה ומנוחה. כל תורת חֻקיו ומשפטיו יכולה להיות נכתבת על הצפֹּרן של בֹּהן היד, או על החותָם של טבעת. האבעבֻּעה המסתובבת על־פני נחל מלמדת אותנו את התעלומה של המיכַניקה השמימית. כל קונכה שעל שפת הנחל משמשת מפתֵּח לתעלומה זו. מעט מים, שהובאו לידי גלגול בכוס, מסביר לנו את התהוותן של הקונכאות הפשוטות ביותר; והתוספת של חֹמר שנה שׁנה סופה ליצוֹר את הצורות המָּרכבות ביותר; ואף־על־פי־כן עם כל גֹדל חכמתו כל־כך עני הוא הטבע, עד שמראשית היות הכל ועד סופו אין לו בלתי־אם חֹמר אחד למלאכתו – בלתי־אם חֹמר אחד בן שני צדדים, אשר ממנו הוא עורך את כל שפעת חליפות הצורות, המשולות כחלום. הבה ייצר־נא כל מיני הרכבות שהוא רוצה, אם אם כוכב או חול, אם אש או מים, אם אדם או עץ, לעולם אי אתה מוצא בכל אלה אלא חֹמר אחד, שבו חוזרות ומתגלות אותן הסגֻלות עצמן המשֻׁתּפות לכֻלם.

הטבע נאמן תמיד לשיטתו, אף־על־פי שנראה כאִלו הוא עובר על החֻקים שהוא קבע בעצמו. הוא שומר את חֻקיו ונראה כאִלו הוא חוטא כנגדם. הוא מזַיֵּן ומכשיר את אחת החיות, כדי שתמצא את מקומה על־פני האדמה ותחיה שם, ובשעה זו עצמה הוא מזַיֵּן ומכשיר חיה אחרת, כדי להשחיתה. אין המקום קַיָּם אלא כדי להפריד בין היצורים, אבל מדי עטפו את צלעותיה של אחת הצפרים במעט נוצות, הרי הוא מיַחד לה בזה מעֵין הֲוָיָה בַכֹּל בזעיר פנים. המגמה ערוכה ומכֻוֶּנֶת תמיד קדימה, אבל היוצר חוזר תמיד על עקבו לסַפֵּק חֹמר, ובמדרגות ההתקדמות היותר עליונות הוא מתחיל שוב ביסודות הראשונים: אלמלא כך, היה הכל חוזר לתֹהו ובֹהו. כשאנו מסתכלים במלאכתו, נדמה לנו, כאִלו אנו רואים לפנינו שיטה, הנמצאת במצב של מעבר, הצמחים הנם נעוריו של העולם, כלים מלאים בריאוּת וכֹח; אלא שהם ממששים תמיד כלפי מעלה, כשואפים להכרה ודעת; האִילנות אינם אלא בני־אדם, שלא באו לידי גמר תקונם ונראים כקובלים על שׁביָם, זאת אומרת: השתרשותם באדמה. החי הנהו תלמיד וחניך של מדרגת התקדמות מעֻלה מזו. בני־האדם, אף־על־פי שעדַין צעירים הם, הנה לאחר שטעמוּ טעם הטִפּות הראשונות מכוס המחשבה, כבר נעשו פזורי־דעת ונתנַוְנו; התּדהר והַשָּׁרָך טרם נתקלקלו; אבל אין ספק בדבר, שבשעה שיבואו לידי הכרה, תהיינה קללות ושבֻעות מצויות גם ביניהם. הפרחים מתיַחשׂים יחש ישר כל־כך על תור העלומים, עד שאנו, האנשים הבאים בשנים, מרגישים תֵּכף, שמשפחותיהם הנאווֹת והמעֻנגות דבר אין להן עמנו: אנחנו כבר בלינו את תור גילנו; עכשו יתענגו הילדים על תור גילם הם. הפרחים מקנתרים אותנו ובכל העדינוּת והרַכּוּת המגִחכות שלנו אין אנו אלא מעֵין רַוָּקִים זקנים.

כל הדברים קרובים איש אל אחיו קִרבה כל־כך גדולה, עד אשר על־פי צביונו של אחד הדברים יש יכֹלת לאדם להגיד מראש את חלקיו וסגֻלותיו של דבר אחר, הכל לפי טביעת עינו של המסתכל. אִלו היו לנו עינים לראות זאת, כי אז צרור האבן מקיר חומת העיר היה ממהר להעיד לנו עדות ברורה על הכרח קיומו של האדם, כשם שהעיר עצמה מעידה על כך. ההִתְדַּמּוּת הזאת עושה את כֻּלנו לעצם אחד ומבטלת בטול גמור את החִלוקים הגדולים שבין מעלת המדרגה המצויה אצלנו. מדַבּרים אנו על־אודות נטיות מן החיים הטבעיים, כאִלו החיים המלאכותיים לא היו טבעיים גם הם. החצרן המסֻלסל והמעֻדן ביותר, אשר מהלכים לו באולמי הגבירות שבאחד הארמונות, טבע של חיה טבוע בקרבו, טבע גס ועצמי כזה של אחד הדֻבּים הלבנים, שׂגיא־כֹח בכל דבר הנוגע לצרכי עצמו, ובתוך כל בָּשְׂמי הריחות ופתקאות האהבה הרי אינו אלא אחד הקרובים קִרבה יתרה אל שלשלת הרי ההימַלַּיא וציר האדמה. כשאנו מסתכלים בדבר, עד־כמה אנו בנים לטבע, אין אנו צריכים לדאוג בדבר קיומנו בתור יושבי ערים, כאִלו אותו הכח הנורא או המיטיב לא יכול היה למצֹא אותנו גם שם ולשַׁנות את פני הערים. הטבע אשר יצר את הגודר, הוא אשר יצר גם את הבית. אנו עלולים להשתעבד על־נקלה יותר מדי להשפעות חיי השדה. הריח הרענן והחפשי הנודף מן הדברים שבטבע עושה אותם לענין של קנאה בעינינו, עיני יצורים רתחנים ונרגזים ובעלי פנים אדֻמים, הסבורים שיהיו גדולים כמותם, אם רק יחנו על־פני השדה ויאכלו שרשים; אבל מוטב שנהיה בני־אדם מהיותנו חיות מַרְמִיטות, והאלונים והתדהרים ישַׁמשו אותנו בשמחה, אם גם נֵשֵׁב על כסאות שן ומתחת לרגלינו מרבדי משי.

ההשתווּת השלטת הזאת עוברת דרך כל הנִגודים המתמיהים אשר בחלק הקטן שבקטנים וקובעת את אָפיוֹ של כל חֹק. האדם נושא את העולם בראשו, את כל האסטרונומיה ואת כל הכימיה הוא נושא כשהן מרפרפות בתוך מחשבה אחת. מתוך שההיסטוריה של הטבע חרותה במוחו, לפיכך הנהו הנביא החוזה את תעלומותיה והמגַלה אותן. כל דבר מדברי מדע הטבע הגלוי וידוע לנו עכשו היה משֹׁעָר מראש, טרם נתאשר ונתאמת במעשה, על־ידי המוחש המֻקדם של אחד האנשים. אין אדם יכול לקשֹּׁר את שרוך נעליו מבלי להכיר את החֻקים המקשרים את מקצועות הטבע הרחוקים ביותר: הלבנה, הצמח, הגַז, הגביש הנם גיאומטריה ואריתמטיקה ממשיות. ההגיון הבריא של הבריות יודע את שלו וחוזר ומכיר את העובדה על־פי הסקירה הראשונה, שהוא סוקר את הבחינה הכימאית. ההגיון הבריא של פרַנקלין, דַּנטון, דַּוִי ובלַק הנהו אותו ההגיון אשר יצר את המוסדות, שהוא מגַלה עכשו.

אם ההשתווּת מביעה מנוחה מאֻרגנת, הרי גם הפעֻלה שכנגדה שׁואפת לבוא לידי אורגניזציה. האסטרונומים היו אומרים: „תנו לנו חֹמר ומעט תנועה ואנו נבנה את העולם. לא די לנו בזה, שיהיה לנו חמר, אלא שאנו צריכים גם לדחיפה אחת, להדפה אחת, כדי להניע את החֹמר ולהוליד את ההרמוניה שבין הכֹּחות הבורחים מן המרכז ובין אלה השואפים אל המרכז, די לנו, שיהא הכדור נזרק מן היד רק זריקה אחת, כדי שנוכל להוכיח, כיצד נברא כל סדר העולם הכביר והעצום הזה“. – „אין זו אלא משאלה חסרת בינה ביותר, – אמרו להם המיטפיזיקאים – ונראה בעליל שהעמדתם את השאלה הנדונה על יסוד הנחה קלוטה מן האויר. האם יבָּצר מכם להכיר לדעת את ראשית יצירתה של הדחיפה ההיא כמו את המשֵכה?” עד כה וכה והטבע לא המתין לסופו של הוִכוח, אלא, בין שעשה כמשפט או שלא כמשפט, עולל את הדחיפה וגלגלי השמים התגוללו. לא דבר גדול היה אותו המעשה, רק מדחפה בלבד, אלא שהצדק עם האסטרונומים, המגדילים כל־כך את ערכו, מפני שאין קץ לתוצאות הכרוכות בעקב אותו המעשה. אותה הדחיפה הנאדרה של מעשה בראשית הולכת ונמשכת דרך כל גלגלי צבא השמים, דרך כל אַטום ואַטום שבכל גלגל, דרך כל משפחות היצורים למיניהם ודרך תולדותיו ומפעליו של כל איש. הפרזה קבועה ומֻטבּעת בטיבם של הדברים. אין הטבע שולח יצור או אדם על־פני העולם, אלא אם־כן הוא מוסיף נופך מעט על הסגֻלה המיֻחדת להם. אם נִתּן הכוכב, מן הצֹרך עוד, שתהא מצֹרפת לו גם תנועה; כדומה לזה הוסיף הטבע לכל יצור מדה נפרזה ידועה של אותה הנטיה המיֻחדה לו, מדחפה להריצו בדרכו; בכל מקרה הפרזה קטנה, טפה אחת יתֵרה. בלי אלקטרוּת היה האויר מרקיב ובָלֶה, ובלי השאיפה הנמרצה אל המגמה, המצויה אצל אנשים ונשים, בלי תבלין של צביעות ושל קנאות אין התעוררות, אין פעֻלה. אנו שואפים אל מחוץ לגבול, כדי לשמור את הגבול. כל פעֻלה יש בה משׁהו של זיוף, אשר יסודתו בהפרזה. ואם פעם בפעם יבוא אדם בעל כֹּבד־ראש, אשר עין חדה לו, הרואה ומכיר, כמה עלוב הוא המשחק שמשחקים והוא ממאן להיות בין המשחקים ומסיח לפי תֻּמו את הסוד – מה יהא אז? כלום פרח לו העוף? אין זאת! אלא שהטבע הזָהיר שולח להקה חדשה של צורות עוד יותר נאות, של בני־נעורים עוד יותר נהדרים ומיַחד להם קצת מדה יתרה של שאיפה, כדי לאמץ את ידיהם להיות מסורים ונאמנים למגמתם; הוא עושה אותם קצת קשֵׁי־עֹרף באותו המקצוע, אשר בו הם זַכָּאִים ביותר, ושוב מתחיל אותו המִשחק מחדש במרוצת ימי דור אחד או שני דורות. הילד עם מעשי שובבותו הנעימים, אשר חושיו מעבירים אותו על דעתו, המשתעבד לכל מראה עיניו ולכל מִשמע אזניו, מאין לו שום כח להשווֹת ולסדר את הרגשותיו, המתמכר כֻּלו לחליל או לכפיס־עץ מצֻיר, לחַיל של עופרת או לעֻגה אשר דמות כלב לה, המיַחד את כל דבר ואינו מְכַלֵּל שום דבר ומתענג על כל דבר חדש, עולה בלילה על משכבו, כשהוא מָכְרַע מתגרת יד העיפות, אשר הֵסב לו היום הזה, המלא הוללות ענוגה. אבל הטבע מִלֵּא את תעודתו לגבי ההולל הקטן בעל השערות המסֻלסלות. הוא העסיק את כל כשרון שבו, ובסיועם של כל חליפות המצבים והתרגילים הללו הכשיר את גִדולו הסימטרי של בנין גופו – תעודה חשובה מאין כמוה, אשר את הוצאתה אל הפֹעל אי־אפשר היה לו להפקיד ביד השגחה אחרת, שאינה מתֻקנת כשלו עצמו. ברק הזֹהר הזה, זיו הלֶשֶׁם הזה משַׂחק לנגד עיני הילד מסביב לכל כלי צעצוע שבידו, כדי לחזק את בטחונו, והוא נתעה בשוא לטובת עצמו. על־ידי אותם מעשי־האמנות עצמם אנו נעשים לבעלי הרגשה חיה ונמרצה ומשתמרים בכך. יאמרו הסטואיקים מה שלבם חפץ, אנו איננו אוכלים לשם קיום החיים, אלא משום שטעם הבשר נעים לחֵך ומשום שהתֵּאבון שלנו נמרץ הוא. חיי הצמחים אינם מסתפקים בכך להטיל מעל הפרח או מעל העץ זרע אחד, אלא הם ממלאים את האויר ואת הארץ שפעת זרעים עצומה לבלי חֹק, בכדי שאם אלפים יִכְלוּ, אפשר שאלפים יהיו נזרעים מאליהם בקרקע, מאות יהיו נוצצים ועולים, עשרות יחיו עד לגמר זמן בשולם ולכל־הפחות אחד יהיה ממלא את מקום הצמח שהולידוֹ. בכל הדברים שבעולם הולך ומתגלה אותו הבזבוז עצמו, הנעשה בחשבון ודעת. המדה הנפרזה של פחד, המקיפה את כל יצור חי כמו בגדר, ההַרְתָּעָה לאחור מפני הנגיעה בדבר קר, הקפיצה בבהלה למראה נחש, או למשמע שאון פתאֹם, סוף־סוף, לאחר המון חששות של חנם, מגִנות עלינו מפני סכנה שיש בה ממש. האוהב מבקש בנשואין את אָשרו ותקונו שלו עצמו, מאין לו שום תכלית אחרת צפויה מראש; אבל הטבע מסתיר באָשרו של זה את התכלית המיֻחדה שלו, זאת אומרת: פריה ורביה או קיום הגזע.

אבל החכמה, שבה נברא העולם, שופכת את מרותה גם על רוחו ואָפיו של האדם. אין לך אדם, שתהא דעתו בריאה כל־צרכה; כל אחד ואחד יש לו איזו נימה של שגעון בהרכבת גֵווֹ, נטיה קלה לפרץ־דם במוחו, שמתוך כך משעבדו הטבע במדה יתרה וביותר בטחון אל מטרה ידועה, הקרובה אל לבו, ענינים גדולים אינם מתבקרים לעולם לפי ערכם; אלא הענין הגדול נפרט לפרטים, כדי להתאימו לפי מהותם של בני המפלגה, וככל אשר הענין פחות ביותר, כן תרבה להתלקח המחלֹקת עליו. ולא פחות מכן ראויה לשימת־לב האמונה היתרה, שכל אדם מאמין בערכו הגדול של הדבר, שהוא חושב לעשות או להגיד. הנביא או הפַּיטן מעריך את הדברים שהוא מדבר הערכה יתרה משל אדם אחר, ולפיכך הוא מביעם. לֻתֶּר איש־הכֹּח והרצוי בעיני עצמו מודיע בהטעמה נמרצה, שאין להטיל ספק במשמעותה, כי „אלהים בעצמו אינו יכול לפעול את פעִלתו בלי אנשים חכמים". יעקב בֶּיהֱמֶה וז’ורז' פוֹקס מגלים את האגואיזמוס שלהם מתוך קשיות העֹרף המיֻחדת לכתבי הפולמוס שלהם, וזֶ’מס נַילור הניח פעם אחת, שיחלקו לו כבוד כאשר לישו הנוצרי. כל נביא מגיע עד־מהרה לידי־כך, שהוא רואה את עצמו גופו כעצם המחשבות אשר בלבו וחושב את מגבעתו ואת מנעליו לדברים שבקדֻשה, עד־כמה שכל הדברים ממין זה לא ישפילו את ערך האנשים האלה בעיני בעלי הדעת, הנה הועֵל יועילו להם בעיני המון העם, מפני שהם נותנים לדבריהם חֹם, חריפות ופרסום. נסיון דומה לזה אינו מן הדברים שאינם מצוּים גם בחיי היחיד. כל איש צעיר ונלהב עורך ספר יומי, אשר מִדי הגיע שעות התפִלה או החרטה הוא שופך בו את נפשו. דַפי הספר, שנכתבו בדרך זו, נדמו לו כבוערים באש ומלאים ריח ניחוח: הוא קורא בהם כשהוא כורע על ברכיו בחצות הלילה או עם הָנֵץ כוכב הבֹּקר; הוא מרטיבם בדמעות עיניו; קֹדש הם; טובים הם יותר מדי ואין באי־עולם כדאים להם וכמעט שאין לגַלותם אפילו ליקר שבידידים. זהו בן־זכר, אשר נולד לנפשו וחייה שלה שופעים וזורמים עדַין בעורקי היונק. אבל השָׁרָר טרם נכרת. מקץ זמן־מה מתחיל להתעורר בקרבו החפץ לתת לידידו לעַיֵן בנסיונות שבקדֻשה האלה ומתוך פקפוק, אבל גם מתוך תקיפות דעת הוא שׂם את הדַּפּים לנגד עיניו. האם לא יכוו את עיניו בלהבי אִשם? ידידו מעלעל בהם בקרירות דעת ועובר מן הכתוב אל דברי שיחה מתוך דִבּור קל, המביא את זה שכנגדו לידי תמהון ומֹרת־רוח. בדברי הכתָב עצמו אינו יכול לחשוד. ימים ולילות של חיים קודחים, של התחברות עם מלאכי חֹשך ומלאכי אורה חרתו את תָּויהם הקודרים בספר הזה הרָוֶה דמעה. הוא תולה את החשד בהבנתו או בלבו של ידידו. האֻמנם אין ידיד בעולם? הוא אינו יכול עדַין להעלות על הדעת, כי אפשר לו לאדם להיות מתנסה בנסיון כביר רֹשם ואף־על־פי־כן יכול הוא שלא לדעת, איך להביע את המוצאות את נפשו בסגנון ספרותי; ואפשר שהגִּלוי, שאנו מגלים, כי יש לה לחכמה לשונות ומשמשים אחרים משיש לנו, ושאף־על־פי שאנו נכבוש את נבואתנו סופה של האמת להיות נאמרת, עלול לכבוש בחזקת היד את להבת הקנאה שבקרבנו. אדם יכול לדַבּר רק כל זמן שאינו מרגיש, שדבורו קטוע ובלתי מספיק הוא. ואמנם קטעים קטעים הוא דבורו, אלא כל זמן שהוא מדַבּר אין הוא מרגיש בזה. אבל מכיון שהוא משתחרר ממה שיש בו משל האינסטינקטיבי ומן הפרטים המיֻחדים ורואה את הלִקוים שבמעשיו, מיד הוא סוגר את פיו ממֹרת־רוח. לפי שאין אדם יכול לכתוב דבר, אם אינו מאמין, שהדברים שהוא כותב משמשים לדורו ההיסטוריה של העולם, או לעשות דבר־מה יפה, אם אינו חושב שיש ערך רב לפעלו. יכול הוא פעלי להיות מאפע, אלא שאיני צריך לחשוב כי מאפע הוא, ואם לאו, אקבל את ענשי על עשותי אותו.

כיוצא בזה מצוי בכל מקום בטבע דבר־מה לֵצני, דבר־מה הדוחף אותנו הלאה הלאה, אלא שאינו מתקַיֵּם בשום מקום ואינו שומר לנו את הבטחתו. מרֻבה מדתה של כל הבטחה ממדת התקַימותה במעשה. אנו חיים בתוך שיטה של התקרבות לפי הערך. כל סוף מורה על איזה סוף אחר, אשר גם הוא אינו אלא עראי; הצלחת־מעשה שלמה ומסֻימה אינה מצויה בשום מקום. אנו רק חונים בטבע, אבל אין אנו יושבים בו ישיבת בית. רעָב וצמָא כופים אותנו לאכול ולשתות, אבל לחם ויין אם גם אתה מעָרב ומכין אותם בכל אֹפן שאתה רוצה, מניחים אותנו רעֵבים וצמֵאים, כשהקֵבה מלֵאה. והוא הדין בנוגע לכל האמנֻיות והפעֻלות שלנו. המוסיקה שלנו, השירה שלנו ואפילו הלשון שלנו אינן משמשות לנו סִפּוק רצון, אלא רק רמזים ואותות. הצמאון לעֹשר, ההופך את כדור ארצנו לגן, מְטַפֵּש את הלהוט אחריו. מהי התכלית המבוקשת? ברור הוא שכל־עִקרה אינו אלא לשמור על תכליתם של ההגיון הבריא ושל היֹפי, לבל יתפרץ אל תוכה הכִּעור או השפל מכל מין שהוא. אבל כמה מיַגעת היא השיטה הזאת! כמה נפרזה מדת אמצעי השמירה על מעט המשא־ומתן של הבריות! ארמון־אבנים זה, אלה המשרתים, אלה בתי־המבשלים, אלה האֻרווֹת, הסוסים והמרכבות, אלה מניות הבנקים ושטרי האפותיקאות; המסחר עם כל העולם כֻּלו, בית־שדה וסֻכּת־גן ליד המים, כל אלה בשביל מעט שיחה עם הבריות, שיחה רוממה, ברורה ומלאה בינה! האין שיחה כזו יכולה להיות מצויה גם אצל הקבצנים שעל אֵם הדרך? לאו; כל הדברים האלה באו ונהיו רק בעקב יגיעה אחר יגיעה זו, שׁיָגעו הקבצנים האלה להרחיק את החִכּוך מבין גלגלי החיים ולברֹא תנאי הזדמנות נאותים. משא־ומתן חברתי, אֹפי, היו התכלית, שהסכימה עליה דעת הבריות; יפה היה העֹשר, משום שהשקיט את התאווֹת הבהמיות, תקן את בדק הכירה הָעֲשֵׁנָה, השיב לאיתנה את הדלת המשמיעה קול חריקה, כנס את הידידים יחד בחדר חם ושָׁקט וקבע חדר מיֻחד לילדים וחדר מיֻחד לסעֻדת הצהרים. מחשבה, מעשים טובים ויֹפי היו המגמות המכֻוָּנות בכך; אבל ידוע היה, כי אנשי רוח ובעלי מעשים טובים היו חשים לפעמים בראשם, או שרגליהם היו רטֻבּות, או שטרם יוחם החדר בימי החֹרף יכולים היו לאַבּד זמן היקר להם. אבל מתוך היגיעות הנצרכות לדבר, שׁיָגעו להסיר את הקלקלות האלה, שמו הבריות, לאסוננו, את כל מעיָנם בענין המכשלה הזאת; המגמות הישָׁנות נתעלמו מן העין, ולא נשארה אלא תכלית אחת: להרחיק את החִכּוך. זהו הצד המגֻחך שבאנשים עשירים, ובוֹסטון, לונדון, וִינה, ועכשו כל הממשלות כֻּלן בכלל אינן אלא עריהם וממשלותיהם של העשירים, והמוני העם אינם בני־אדם, אלא „בני־אדם עניים", זאת אומרת אנשים המתאוים להיות עשירים; זהו הצד המגֻחך שבבריות, שלמרות כל עמלם, הֲזָעָתָם והתמרמרותם אינם מגיעם לעולם אל מטרה; ואם עשו את כל מה שביכלתם, הנה אך לחנם טרחו מה שטרחו. משולים הם לאדם, שהפסיק את שיחתם של בני־חבורה כדי לנאום נאום, ופתאום שכח את כל מה שרצה להגיד. בכל מקום מתגלה לעיננו מראה חברה חסרת מטרה ואֻמות חסרות מטרה. האֻמנם היו מגמות הטבע נעלות ונחוצות כל־כך, עד־כדי לדרוש את הקרבן העצום הזה מבני־האדם?

רֹשם, הדומה בכל דבר למדוחי התעתועים של החיים, משאיר בעין המסתכל, כפי שאפשר לראות זאת מראש, מראה הטבע החיצוני. אל הקסם והחמדה אשר ביערים ובמים מתלַוָּה גם מגרעת, הלא היא אי־היכֹלת להמציא לאדם סִפּוק־רוח מיד. תקוה נכזבה זו מָרגשת בכל מראה נוף. ראיתי את החמדה הענוגה ואת היֹפי אשר לעבי־הקיץ, שהיו מרפרפים כדמות נוצות במרומי הרקיע ושהיו נראים כמתענגים על רום מעופם ועל יתרון התנועה שנִתּן להם, תחת אשר באמת לא היו מבקשים, כנראה, להיות תפארת לאותו המקום ולאותה השעה אלא דומה היה, שהם שואפים וצופים אל אהלי מרחקים ואל גני־משוש בנאות נכר. אכן משֻׁנה היא הקנאה הזאת: אבל הפַּיטן אינו מוצא את עצמו קרוב למדי אל נושא הענין, שהוא עסוק בו. עץ האֹרן, הנחל, גבעת הפרחים אשר לפניו נראים כאִלו לא טבע הם. הטבע מצוי תמיד במקום אחר. מראה פלוני או אלמוני איננו אלא הקדמה ובבואה רחוקה ובת־קול של החגיגה הנאדרה, שכבר עברה וחלפה מזה והלאה ועכשו היא שרויה בזיו תפארתה וששונה אם בשדות הסמוכים, או, כשאתה עומד על־פני השדה, ביערים הקרובים. עצם הדבר אשר לנֹכח פניך צריך לעורר בקרבך אותה הרגשת השלוה, המלַוה תמיד תהלוכת חג, שזה עתה חלפה על פנינו. כמה רוממות נשגבה, כמה מעמקי תעלומות מלֵאים הוד ונעימות, שאין הפה יכול לדַבּר, אצורים בשקיעת־החמה! אבל מי יכול ללכת אל אשר הם שרוים שם, או להניח את ידו עליהם, או להציג שם את רגלו? אבודים הם מן הארץ לעולמי עולמים. וכשם שאתה מוצא את החזיון הזה בקרב אנשים ונשים, כך אתה מוצא אותו בקרב האִילנות המחרישים; תמיד הרי כאן מציאות מפשׁטה, הסתלקות, ואין נוכחוּת, אין סִפּוק־רצון לעולם. האֻמנם אין היֹפי יכול להיות נתפס לעולם? אין הוא יכול להיות מֻשׂג לא באנשים ולא במראה נוף כאחד? האוהב, אשר העלמה האהובה רצתה בו ונתארסה לו, מרגיש, שלאחר שנשאה פניה לאהבתו, אבד ראש הקסם הנמרץ, שמצא בה קֹדם־לכן; היא היתה לו לשמים, כל זמן שהלך אחריה כאחר כוכב: אבל שוב אין היא יכולה להיות שמים, מאחר שהשפילה את עצמה אל זה שכמותו.

מה הדבר אשר נאמר על אותה הדחיפה הראשונה, אשר הופעתה מצויה בכל מקום, ההולכת הלוך ודחֹה את הכל הלאה הלאה על אותה החנֻפּה והאונאה של כל־כך הרבה יצורים ישרי־רוח? האין אנו צריכים לשער, כי באחת מפִּנות תבל יש משהו של בגידה ולגלוג? האין אנו צריכים להתמרמר בזעם על השמוש שמשתמשים בנו? האֻמנם בריות טובי־רוח אנחנו, שאפשר למרטם ולדגדגם, ושוטים־בדחנים של הטבע אנחנו? מבט־עין אחד על־פני השמים והארץ משבית את כל הזדון ומניח את דעתנו ומביאנו לידי הכרה יותר מחֻכּמה. לאדם המשכיל מתהפך הטבע כֻּלו להבטחה אחת עצומה ואינו נִתּן להתבאר בֵּאור נמהר. סודו עדַין לא נגלה בדבּור פה. פעם בפעם מזדמן אצלנו אֵידיפוס חדש: כל התעלומה כֻּלה אצורה וכלולה במוחו. אבל אוי לנו! כי אותו הקסם עצמו נטל ממנו את כשרון ידו; אין הוא יכול להוציא הגה מפיו. חוגו הכביר של הטבע משפיל לנטות אל המעמקים כקשת הרעננה אשר בענן, אבל שום כנף מכנפי מלאכי השרת לא היתה עדַין חזקה למדי, לעוף אחריו ולהודיענו דבר על־אודות מוּטוֹת העקמומית שלו. אבל כמו־כן נראה, כי פעֻלותינו מוצאות להן סיוע וחִזוק ונעשות מֻכשרות לבוא לידי תוצאות גדולות מאלה שֶׁיָּזַמְנו אנו. סוכני רוח מלַוים אותנו מכל עבר במשך כל חיינו ותוצאה טובה ומיטיבה עומדת ומצפה לנו. אין אנו יכולים לבוא בחליפת דברים עם הטבע, או להתהלך עמו כמו שאנו מתהלכים עם בני־האדם. כשאנו עורכים את כחותינו המיֻחדים לנו לעֻמת כחותיו הוא, אפשר לנו על־נקלה לדַמות בנפשנו, כאלו הננו מִשחק ביד גורל, שאין לעמוד כנגדו. אבל אם תחת לראות השתוות בינינו ובין המפעל נכיר, כי נפשו של יוצר המפעל שופעת וזורמת מבעד לעצמוּתנו, אז נמצא את מנוחת הבֹּקר, כשהיא נכנסת ובאה אל תוך לבנו לראשונה, ואת כֹּחות הכֹּבד והכימיה, אשר אין חקר להם, ולמעלה מאלה את כחות החיים, הקבועים וקַיָּמים בקרבנו מאז ומעולם בצורתם היותר נשגבה.

רגש המבוכה, המתעורר בקרבנו לרגלי המחשבה על־דבר רפיון כֹּחנו בקרב שלשלת הסבות, מוצאו מתוך ההסתכלות היתרה, שאנו מסתכלים בתנאי אחד מתנאי הטבע, זאת אומרת בתנועה. אבל אין המעצור נִטל מן האופן לעולם. בכל מקום שהדחיפה נפרצה במדה יתרה, שם מנוחת ההשתוות מכניסה באין רואים את הפשרה שלה. על כל מרחבי השדות שעל־פני האדמה צומח עשב התרופה העצמית. אחרי כל יום מלא הבלי סכלות אנו נחים בשנתנו מן ההוללות ודמיונות התעתֻּעים ילדי שעותיו; ואף־על־פי שאנו עסוקים תמיד בקטנות ויש אשר לעתים קרובות אנו משתעבדים להן לעבדים, הרי אנו מביאים אִתּנו לצרך כל מעשה־נסיון חדש את החֻקים העולמיים, הטבועים בנו מלֵדה. הללו, כל זמן שהם עומדים וקימים בקרב הרוח בתור אידיאות, מקיפים אותנו, כשהם מֻגשמים לעולמי עד בתוך הטבע, והנם משמשים בריאוּת, שיש בה די כח לשים לחרפה את הוללות שגעונם של בני־האדם ולהעלות לה מרפא. השעבוד, שאנו משֻׁעבדים לפרטי פרטים, מתעה אותנו ומביאנו לידי מאות צפיות של שטוּת. אנו מצפים לתקופה חדשה מהמצאתו של קַטָּר או של כדור פורח באויר; אפס המכונה החדשה מביאה עמה גם את המעצורים הישנים. אומרים שבסיוע של האלקטרומַגניטיסמוס אפשר להצמיח את החַסָּא שלנו מתוך גרגיר הזרע במשך הזמן הנצרך לצלִיַּת תרנגולת לסעֻדת הצהרים; דבר זה משמש אות ומופת לכל השאיפות והיגיעות שלנו בזמן הזה – לכל ההגשמה, שאנו מגשימים את הדברים, ולזֵרוּז, שאנו מזרזים אותם; אבל כלום לא יעלה בידינו: אין הטבע נִתּן להונות אותו: חיי האדם ארֻכּים רק שבעים חסאים, בין שהם גדֵלים במהירות ובין שהם גדֵלים לאט. הן במַעצורים והנמנעות האלה אנו מוצאים גם את היתרון שלנו במדה לא פחותה מאשר בדחיפות. יהיה הנצחון במקום שיהיה, אנו מצוּים תמיד בצדו. וההכרה, שאנו עוברים דרך כל מדרגות ההויה, למן המרכז של הטבע עד לציריו, ובכל הזדמנות אפשרית עלינו לעמוד באחד הנסיונות, נותנת למות אותו הזֹהר הנשגב, אשר הפילוסופים והאמונה השתדלו להבּיע אותה בדרך חיצונית ביותר ובדברים כמשמעם בתורה ההמונית על־דבר השארת הנפש. הממשות נעלה מפרשת הרצאתה. אין כאן לא דלדול ולא פגימה ולא כדורית שנתרופפה. מְסִבּות התקופות האלהיות אינן שובתות ואינן מפגרות לעולם. אין הטבע אלא התגלמותה של מחשבה והוא חוזר ומתגלגל לתוך מחשבה, כשם שהקרח מתהפך למים ולגַז. העולם הוא רוח שבאה לידי ירידה והתמצית הנדפת הזאת עשויה תמיד להיות חוזרת ומתנדפת ולהתגלגל במחשבה בת־חורין. מכאן אותה ההשפעה העצומה והחריפה, שמשפיעים הדברים הטבעיים על הרוח, בין שהדברים האלה הנם בלתי־אורגניים ובין שהם אורגניים. האדם הכּלוא, האדם אשר בגביש ואשר בצמח מדַבּר אל האדם, שהיה לנפש. אותו הכח, שאינו משגיח בכמות, העושה במדה אחת שוה גם את השלם גם את חלקיו לצנור, שהוא שופע אל תוכו, שולח את בת־הצחוק שלו לעֻמת זהרי הבֹּקר ומזיל את ישותו אל תוך כל טפה של גשם. כל רגע וכל דבר מאַלף אותנו דעת: כי חכמה שפוכה בכל צורה מצורות ההויה. היא נסוכה בקרבנו בדמות דם; היא זעזעה אותנו בדמות מכאוב; היא החליקה אל קִרבנו בדמות גילה; היא אפפה אותנו בימים קודרים ומלאים יגון או בימי עבודה משמחת לב; על טיבה ומהותה לא עמדנו אלא מקץ ימים רבים.

בלכתי למסעותי נזדמן לפני הוּמוֹרִיסטן אחד, אשר בבית־גנזיו היתה שמורה העתקה משל הפסל מֶדוּזָה מעשי ידי רוֹנְדַּנִּינִי, ואשר הבטיחני, כי השם הנקרא על יצירת־האמנות הנפלאה הזאת ברשימות הקטלוגים בשקר יסודו, וכי כשהוא לעצמו אינו מפקפק בדבר, שהמפַסל אשר יצר אותה הִתְכַּוֵּן לתאר על־ידה את הזכרון, אבי בנות השירה, במרוצת שיחתו עמי הבּיע לפנַי ידידי החדש דברים אחדים, שהיו מעֵין וִדוי־נפש בלתי־מצוי. “וכי אי אתה רואה – אמר לי בין יתר דבריו – את כל הפֻּרענות והקלקלה הכרוכה בעקב החכמה והמדע, וכי כל אחד מחכמי המדע אשר נזדמנו לפניך בעיר ס., אִלו גם היה האדם האחרון שבעולם, אף־על־פי־כן נכון היה, כאותו התליָן אשר בפואימה של הוּד, לכרות את ראשו של החכם שלפני האחרון?” על הדברים האלה הוסיף הערות אחדות חריפות ומבדחות את הדעת, אבל מתוך שדבריו אלה נאמרו בכֹבד־ראש, נמשך לבי אחריהם ובמרוצת השבועות הבאים הכַּרנו לדעת איש את אחיו הכָּרה יתרה. הוא היה מחֻנן בכשרונות טובים ובעל מזג מלא חיים והתעוררות, אף חסר היה את המגרעות המצויות בין הבריות, אלא שקלקלה אחת היתה מצויה בו, – הוא לא היה יכול לדַבּר בלשונו ובסגנונו של העם. רצונו היה אֲחוּז שִׁתּוּק ידוע מעֵין זה: בשעה שהיה מזדמן עם בני־אדם לרגלי ענינים רגילים ומצוּים היה מגמגם בשפה רפה והיה מוציא מפיו דברים ככל העולה על רוחו, כאחת הנערות קלוֹת־הדעת. ידיעתו את המגרעת הזאת עוד הגדילה את הקלקלה שבה. הוא היה מקנא בכל רועה־בקר ובכל חוטב־עצים שבבית־המסבא על אשר הם מיטיבים לדַבּר בלשון ברורה ונמרצה. הוא היה מתאוה לאותו “don terrible de lafamiliarité” שהיה מצוי במִירַבּוֹ, משום שהיה מאמין, שאותו האיש, אשר רגשות הסימפַּטיה שלו משפילים ויורדים עד לתוך שדרות העם הנמוכות ביותר, הוא הוא האיש, אשר המלכים צריכים לירא מפניו יראה גדולה עד־ מאד. על עצמו היה אומר, שאין הוא יכול להתבודד במדה מַספֶּקת, עד־כדי שתהי יכֹלת בידו לכתוב מכתב לידידו. הוא עזב את העיר; הוא התחבא בין נאות המרעה. הנחל הגלמוד לא היה גלמוד למדי; השמש והירח היו מרגיזים את רוחו. כשקנה לו בית, היתה ראשית מעשהו לנטוע עצים מסביבו. ידו קצרה מהסתתר די מסתור. פה עשה לו מְשׂוּכַת אילנות; שם נטע לו אַלונים, – עצים אחורי עצים; ומסביב לַכֹּל נָטַע עצים הירֻקים לעולם, לבעבור יאפילו על מחבואו והתבודדותו כל השנה כֻלה. נחת־רוח גדולה מאין כמוה היית עושה לו, אלמלי אמרת לו, שלא הרגשת בו באותו הבית או באותו הרחוב, ששם נזדמנת עמו. אם מיצר ודואב היה על אשר ראוהו באותו המקום שהיה שם, הרי מצא לו תנחומים לנפשו במחשבה הנעימה, שיש מקומות אין־מספר, אשר שם הוָיתו חבויה ומסֻתּרת מעין רואים. מאת החַיט שלו היה מבקש רק את האחת: לעשות לו בגדים, אשר הצבע והקטע שלהם פשוטים ביותר, לבל ימשכו עליו את עין רואיו אפילו לרגע אחד. הוא הלך למסעיו לוִינה, לסמירנה וללונדון. בתוך כל המון החליפות של המלבושים, בתוך אותו חג־המסכות, אותו הקָלֵידוֹסְקוֹפּ של מחלצות ובגדים שעברו על־פניו, לא ראו עיניו, לגֹדל חרדתו, אדם ברחוב, הלבוש בגדים הדומים דמיון כל־שהוא למלבושיו שלו. את נפשו היה נותן בעד “טבעת־המופת” אשר סגֻלה בה לעשות את האדם „רואה ואינו נראה“. מוראו מפני התראותו לעין הִקְהָה בקרבו את יראת המות. “כלום סובר אתה – כך אמר אלי, – כי גדול פחדי פן אָמות מיתת יריה – אני, שהנני יושב ומצפה, אימתי יבוא אותו הרגע, אשר אפשיט מעלי את לבוש הגוף שלי ואתחמק לתוך נאות כוכבי המרחקים ואעמיד ביני ובין יתר הנשמות מחיצה של קָטרי שיטות־שמשות ושל מסלולי כוכבים, – למען אוכל לבלות שם תקופות ועִדנים בבדידות ועזובה ולשכוח, אם יהיה אפשר הדבר, אפילו את הזכרון עצמו?” הוא היה סובל עִנויי מוסר־לב, שהיו מביאים אותו עד לכדי יאוש, משום שהיה “גבר לא יצלח” בעניני החברה, והיה מהלך מילין על מילין, בכדי להשתחרר מֵעֲוָיוֹת פניו, מרעידות ידיו וכוִיצות כתפיו. הוא היה אומר: “אלהים יכול לכפר עוֹנות, אבל רפיון־ידים אין לו כפרה לא בשמים ולא בארץ”. הוא היה מעריץ את נְיוּטוֹן, לא כל־כך בשביל תורת הכֹּח המושך של הירח אשר יצר, אלא ביותר בשביל מכתבו אל קוֹלִינְס, אשר בו אסר על אותו חכם להזכיר את שמו ב”תוצאות המשא־ומתן של האגֻדה הפילוסופית" בצֵרוף עם פתרון השאלה האמורה, באמרו: „אפשר שמתוך־כך יתרַבּה מספר מכּרי, ומפני דבר זה אני שוקד להשתמט כל ימי".

השיחות הללו הביאוני לאחר זמן־מה לידֵי הכרת מקרים דומים לזה ולידֵי הגִּלוי, שמקרים שכאלה אינם חזיון יקר כל־כך. מעטים הם החמרים המצוּים בטבע כשהם טהורים ונקיים. אותן מערכות־העצמים המסֻגלות לכלכל, כשהן נמצאות בחללו של האויר, את הַהַפְעָלוֹת הגסות של העולם אשר מסביב להן, מן הצֹרך שתהיינה בעלות תכונה פשוטה ובינונית כמו הברזל והמלח, האויר האטמוספירי והמים. אבל יש מיני מתכת, אשר בכדי שישתמרו בטהרתם, מן הצֹרך הוא להחזיקם, כמו הקַּלְיּוּם והנַטְרוֹן, בתוך נפט. מעֵין זה הם הכשרונות, המצֻיָּנים בסּגֻלה אחת מיֻחדת ואשר תרבות שהגיעה לידֵי הפרחה מטַפַּחַת ומְרַבָּה אותם בלב כרכים גדולים ובתוך ארמנות מלכים. הטבע מֵגֵן על מעשי־ידיו שלו. בשביל תרבות העולם הרי אנשים כארכימֶדֶס וכניוטון משמשים צֹרך, שאי־אפשר להתקַיֵּם בלעדיו, ולפיכך שומר ומֵגן עליהם הטבע על־ידי יבֹשת ידועה. אלמלי היו “בני־חיל”, אוהבי מחולות ונִמוסים נאים וקלובים, כי אז לא זכינו לא ל“תורת הספֵירות” ולא לה“פְּרִינְצִפְּיָה”. הם היו זקוקים לאותה הבדידות, אשר הגֶניוס מרגיש בצרכה. על כל אחד ואחד להיות נשאר עומד על שלש־הרגלים של זכוכית אשר לו, אם אך חפצה הוא לשַׁמֵּר את האלקטרות שלו. אפילו סוֶידינבּורג, אשר תורת העולם שלו מיֻסדת על נטִיַת הרגש והאהבה, ואשר לא ייעף לדון לחובה את פשעו של השכל הנקי ולהורות על הסכנה הכרוכה בו, אף הוא מֻכרח להודות, שיש יוצא מן הכלל מיֻחד במינו: „יש גם מלאכים, שאינם חיים חבורות חבורות, כי־אם בודדים הם איש איש בביתו; הללו חיים בלב השמים, יען כי הם הטובים שבמלאכים".

ידענו כמה גאוני־רוח, שהיתה מצוּיה בם מגרעת זו: הם לא יכלו לעשות שום דבר, שיש בו מן המועיל, ולא היו מֻכשרים להעלות על הכתב אפילו דבר־הגיון ברור אחד. ועוד רע מזה ודבר מעציב הוא ביותר, שאין אדם אשר שרטוטי צורתו הרוחנית נאים ורכים הם, מסֻגל לחיות חיי־חברה. מרחוק נחמד ונפלא הוא למראה, אבל כשאתה מביא אותו בקִרבת הבריות, והנה לא תֹאר ולא הדר לו. האחד מֵגֵן וסוכך על עצמו על־ידי בדידות, השני על־ידי מנהגי דרך־ארץ נאים והשלישי על־ידי נִמוסי שחצנות המצוּים אצל אנשי העולם, – וכל אחד ואחד מסתיר, עד־כמה שידו מגַעת, את דקות עורו ואת אי־כשרותו להתקרב אל הבריות ולהתרועע עמם. אפס אין תרופה העלולה לחדור לתוך־תוכה של המחלה ולהעלות לה ארוכה, מלבד ההרגלים של בטחון האדם בעצמו, אשר מן הצֹרך הוא להביא אותם לידי שִׁמוש בחיי המעשה במדה, שיוכלו לעשות את האדם בלתי תלוי ועומד במין האנושי, או דת האהבה. עכשו ספק גדול הוא, אם יש לו לאדם רשות לישא לו אשה; כי איככה זה יוכל להָגֵן על אשה מי שאינו יכול להָגֵן על עצמו?

אנו מתפללים, משום שאנו אוחזים במעשים ובמנהגים המֻסכּמים בין הבריות. אבל אלהי השמים הזהירים דואגים לכך, שבל תעשה כמנהגי הבריות, אם אך נמצא בך דבר טוב כל־שהוא. דַּנטי לא היה איש רֵעים, ולפיכך לא היה מזמינים אותו מעולם לסעֻדת־הצהרים. על מיכל אנג’לו היו סעֻדות־משתה לטֹרח ונפשו קצה בהן. דבר יקר הוא שכֹּהני היֹפי יהיו יפים ונאים כשהם יושבים בכרכרות מרקדות ובאולמי־אורחים. קולומבוס לא גִלה אפילו אי־אחד או שן סלע אחד בים, שיהא בודד וגלמוד כמוהו הוא. אבל כל אחד מתקיפי־עולם הללו ראה וידע היטב את סִבּת פרישותו מן הצבור. ההיה בודד וערירי? אמנם כן; אבל חברתו היתה מצֻמצמת ומֻגבּלת על־ידי סכום המוח, אשר קצב הטבע באותה התקופה לצֹרך השלטון על העולם. „אם אני אשָׁאר פה, – אומר דַּנטי, כשנתעוררה השאלה בדבר מסעו לרומא, – מי זה ילך לשם? ואם אני אלך לשם, מי זה ישָׁאר פה?"

אפס צֹרך הבדידות עמֹק הוא מכל מה שאמרנו בזה ודבר אורגַני הוא. ראֹה ראיתי כמה פילוסופים, אשר עולמם יש בו די מרחב רק בשביל אדם אחד. הם שוקדים להתראות כאנשים האוהבים להתרועע ולהיות מעֹרבים עם הבריות; אבל תמיד אנו עומדים על סודם, שאין כל כַּוָּנתם וצרכם אלא להקנות את שיטתם לכל שאר באי־עולם. מגמתו של כל אחד מוּעָדָה להיות נוטה מן השאר. כשם שמגמתו של כל אִילן היא להתנשא למעלה אל חלל המרחביה. ומכיון שכל אחד מיחד לו לעצמו את כל ראשו כֻּלו, אין פלא אפוא, שהחברות שלנו כל־כך מצעָרות ודלות הן. בני־סיעתנו הולכים ונפטרים מאִתּנו יום־יום, כבני־סיעתו של הפרזידנט טַילֶר, וסופנו להיות נוסעים יחידים בכרכרה בת שני אופנים. מחמד לבי! שובה לביתך מתוך הכרה נוגה זו – אין שִׁתּוּף בעולם. תחִלת מעשינו בעולם – יחסי רֵעות, וכל ימי עלומינו אין אנו אלא מבקשים ורוכשים נפשות לאותה האחוה הקדושה, אשר תתכונן על יסוד היחסים האלה לשם תשועת בני־האדם והצלחתם. אבל כשם שהכוכבים הרחוקים ביותר נראים לעין כערפל של צֵרופי אורות, ואף־על־פי־כן אין ביניהם אפילו קבֻצה אחת, אשר הטֶלֶסקופּ לא יבחין בה, אף הרֵעים היקרים ביותר נבדלים ונפרדים איש מאחיו על־ידי תהומות, אשר אין לעָברן. שִׁתּוּף העבודה נעשה שלא לרצוננו ונטל עלינו על־פי הגֶּניוס של החיים, המשַׁמר ומטפח אותו כחלק מן הזכות המיֻחדת אשר לו. מדַמים אנו, שאין לך דבר נעים מן הפטפוט; אנו יושבים ומהרהרים ודעתנו צלולה ומיֻשבת עלינו כל־צרכה; אבל בו ברגע שאנו נפגשים עם מי שיהיה, מיד כל אחד מאִתּנו נעשה לשבר־כלי.

אף־על־פי שהתֹּכן של טרגדיה ושל רומַן כלול בהתאחדותן המוסרית של שתי נפשות מצֻיָּנות, אשר הבטחון שהן בוטחות זו בזו במשך כמה שנים גם במעמקי לבן פנימה וגם במעשיהן הגלוים, למרות כל מראות הדברים החיצוניים, סופו להתאַמֵּת ולהתקַיֵּם על־ידי הוכחות מכריעות, המעידות על צדקת הגבורים גם ביחס לאלהים וגם ביחס לבני־אדם והמעוררות התרגשות־שמחה, דמעות עינים ורגש כבוד ויקר לגבורים, – אף־על־פי שההתאחדות המוסרית הזאת תקום ותהיה אצל גבורי החזון, אפס כאז כן עתה עדַין רחוקים יהיו מהתאחדות רוחנית, וההתאחדות המוסרית שלהם אינה נעשית אלא לשם מגמות פחותות וחיצוניות בהתחברותם של מלחי אנִיָּה או של מכבי־אש. אבל לאמִתּו של דבר כמה גדולה ומרעשת לב היא בדידותם של כל האנשים שאנו מכירים אותם! וכשהם מזדמנים ברחוב, אין איש מהם נועז להגיד מה שהוא חושב בלבו על חבֵרו. אכן זכות גמורה לנו לגַנות את אנשי העולם על מדות הנִמוס שלהם, אשר שטחיות הן ומלאות בגד ומעל!

כזה הוא ההכרח הטרַגי, אשר תורת המדע המדֻיָּק מגַלה מבעד לקלִפּה של חיי־הבית שלנו ויחסינו עם שכנינו, הכרח ההולך ומגָרש בלי־חָשָׂך, כמו במכות שוט, את כל נפש שנתבגרה אל המדבר והעושה את הסכמות הרצון שבינינו סנטימֶנטליות ובנות־חלוף. עלינו לבוא לידֵי מסקנה, שמגַמותיה של המחשבה חלוטות וגמורות הן, אִלו היו נזקקות לכך, שיחזיקו ויתמכו בהן במחיר שכזה, המביא לידֵי דלדול. אבל באמת עמֻקות הן מכפי שאפשר להבּיע זאת במלים ומתיַחשׂות הן על הדברים של אין־סוף ושל הנצח. הן יורדות ונוקבות לתוך אותם המעמקים, אשר שם ראשיתה וסופה של החברה עצמה, – אשר שם שאלת כל השאלות היא: מי קודם למי, האדם או בני־האדם? – אשר היחיד אובד ומתעלם שם במקורו.

אפס גֵּרושה זה של האישיות לתוך נאות הסלעים וההדים הנשמעים ביניהם, אין שום מטפיסיקה שבעולם מסֻגלת למצֹא לו זכות או לעשותו לדבר שאפשר לשאת ולסבול אותו. תוצאה שכזו מתנגדת לטבע במדה מרֻבּה כל־כך ומשמשת השקפה לקוּיה ופגומה כל־כך, עד שהיא טעונה תקון מצד ההגיון הבריא והנסיון. “אדם נולד על־יד אביו ובמקום זה הוא נשאר כל ימיו”. מן הצֹרך, שיהא אדם מעֻטף בחברה כשם שהוא מעֻטף בבגדים. ואם אַיִן, נהיה מרגישים רֵיקנות ועניות ידועה מעֵין אותה ההרגשה אל אֵבר שנעתק ממקומו ונפשט עורו. מן הצֹרך, שהאמנֻיות והמוסדות יהיו משמשים לו לאדם מעֵין השִׁמוש שהבגדים משַׁמשים לגופו. יש אשר אדם, שמערכת נפשו נאה ומעֻלה היא, יכול אף צריך להיות שרוי בבדידות; אבל אם אתה כולא את רב בני־האדם בכלוב, אתה עוכרם ומשחיתם. “המלך היה חי וסועד בארמונו בחברת בני־אדם והיה יודע ומכיר בטיב הבריות”, אמר סֶלְדֶּן. כשאחד מפרחי הפרקליטים אמר למנוח מֶסון: “אינני יוצא מחדרי, משום שאני שוקד על תורת המשפט”, ענהו זקן הפרקליטים: „כלום בחדרך אתה שוקד על תורת־המשפט? בבתי־המשפט עליך ללמוד דת־ודין". כלל זה נוהג גם בספרות. רצונך ללמוד את אמנות הכתיבה? לך אל רחוב העיר ושם תלמדנה. בכדי לעמוד על האמצעים והמכשירים של האמנֻיות היפות ותכליותיהן, עליך לבקר את הרחָבה הצבורית. הסופר צריך להיות כבן־בית בתוך העם ולא בבית־התלמוד. החכם משַׁמש נר, אשר אהבתן ותקותן של כל הבריות צריכות להדליק אותו. לא קרקעותיו ומעותיו מעלים לו רֶוח ומס, כי אם כחו זה לנסוך קסם על הנפש החבויה מבעד למסכה של פני בני־האדם עטופי זקן או עדנת הכלילות. יצירותיו נצרכות ודרושות הן כמעשי ידיו של האופה והאורג. אין החברה יכולה להתקַיֵּם בלי אנשים משכילים ובני־תרבות. מכיון שהיא מסַפּקת את ראשי צרכיה, מיד צרכיה המעֻלים ביותר מבקשים את תפקידם במפגיע.

אכן דבר קשה הוא לנו למַגְנֵט את עצמנו, לעורר ולזעזע בקרבּנו את כל מה שיש בנו משֶׁל הנעלה והמרומם; אבל מתוך רגשי סימפַּטיה אנו מֻכשרים לסַגל לנו אנרגיה וסבלנות. אחדות־ההסכם מלהיבה את בני־האדם לעולל עלילות מתוך סערת קנאה יתרה, אשר בהיותם שרוים ביחידות אין הם מגיעים אליה אלא לעתים רחוקות. אכן זהו עצם התועלת אשר בחברה: דבר נקל הוא עד־מאד להיות גדול עִם הגדול; דבר נקל הוא עד־מאד לבוא לידֵי אַמַּת־המדה הקַיֶּמת ועומדת מכבר הימים; כל־כך נקל הוא הדבר, כשם שנקל הוא לאוהב להטיל את עצמו לתוך גלים סוערים ולשחות ולעבור אל אהובתו אשר מעֵבר לנהר. הברכות והטובות הכרוכות ברגשות החִבּה והרצון אין להן גבול; והמאורע האחד בחיי האדם, שאינו מאַבּד לעולם את קסמי חִנו הרומַנטי, הוא הזדמנותו עם אנשים מצֻיָּנים במסבת תנאים, המכשירים אותו להיות מתרועע ומתהלך עמם בדרך נעימה ביותר.

משום שנשפי־החשק מטילים עלינו שעמום ומשום שאנו בעצמנו מַשרים רוח של שעמום על נִשפי־החשק, אי־אפשר בשום אֹפן לבוא לכלל הנחה, שאין אנו מֻכשרים לחיות חיי חברה. אחד מילידי נאות היערים השוממים, ששלחוהו ללמוד בבית־מדרש המדעים, סח לי פעם אחת, שבשעה שהיה שומע את שיחת בני־הנעורים המחֻנכים חנוך נאה, שהיו חבריו בבית־הספר לתורת־המשפט, היה נראה בעיני עצמו כבוּר ועם־הארץ; אבל בשעה שהיה נטפל אל כל אחד מהם בפני עצמו והיה משׂוחח עמו ביחידות, אז נראו הם כעמי־ארץ והוא כאיש הנעלה מהם. וכשאנו מעלים על לב את זֵכר השעות היקרות, כשהיינו מזדמנים עם בחירי בני־האדם, מיד אנו באים לידי ההכרה, שרק אז מצאנו את עצמנו ורק אז נראתה לנו החברה כשהיא עומדת וקַיֶּמת באמת. אכן זאת היתה חברה לאמִתּה, ולו גם נזדמנה לפנינו על סִפּון אנִיָּה בעלת שני תרנים או על חופי הסלעים של פלורידה.

אדם בעל מזג מצֻיָּן וקלוש סובר, שאין בידו די עוּבדות במדה הראויה, ולפיכך בבוא תורו להשתתף בשיחה הכללית, הרי הוא מסתלק ממנה. אבל האנשים הנוטלים חלק בשיחה אין העוּבדות שבידם מרֻבּות משלו, – אלא פחותות משלו. לא עוּבדות חדשות יש להן ערך, אלא אותה החמימות הפנימית, המתיכה וממוגגת את העוּבדות אשר לכל אחד ואחד. החמימות היא היא המביאה אותך לידֵי יחס וקשר נאות עם אוצרות מלֵאים עוּבדות. המגרעת העִקרית אשר בבני־אדם בעלי מזג מצֻין ויבש היא זו, שהם חסרים רוח חיה. רוח זו נראית בעיניהם ככח אשר לא־יאֻמן, מעֵין מת שהֶחיה אותו אלהים. אדם פרוש ומתבדל רואה את המעשים, שאחרים עושים אותם בסיוע של הכח הזה, מתוך רגש שיש בו משום פחד. רוח זו היא מחוץ לרשותו ויכלתו של אדם שכזה, כמוהו בגבורתו של בעל לב הארי או ככח ידיו הכביר של פועל אירלַנדי במסילת־הברזל. היה מי שאמר, שההֹוה והעתיד תמיד מתחרים זה בזה. הרוח החיה היא היא עצם כחו של ההוה ויצירותיה דומות למעשה הבנין של פירמידה. היא יוצרת רוזנים, שרי־צבא או חברים טובים. לעֻמת תוצאות שכאלה כמה דל ועני הוא הזִכּרון עם סִמנו העשוי עור! אפס החמימות הזאת, המלאה יצירה, אצורה במצב כמוס בכל מערכות הבריאה למיניה ואינה באה לידֵי גלוי אלא על־ידי החכוך בחברה. כשם שאמר בֵּיקון על מדות הנִמוס, ש„בכדי לסַגל אותן מן הצֹרך הוא רק שלא לבוז להן“, אף אנו נאמר על הרוח החיה, שהיא הִנֶּהֶ תולדה חפשית של הבריאות ושל מנהג החברה. „כי מנהג דרך־ארץ למֵדים בני־האדם כדרך שהם קולטים את המחלות: איש מאת רעהו”.

אפס מחברת הבריות צריך אדם להיות נהנה רק בשעורי־מדה מִצערים מאד. אם הבדידות אינה אלא יהירות, הרי החברה יש בה משום גסות. יש אשר יתרונותיו המצֻיָּנים של היחיד נחשבים לו בחברה למגרעות. בשל רגשות הסימפַּטיה שלנו אנו יורדים על־נקלה מטה, כשם שעלִינו מעלה. יודע אני אנשים הרבה מאד, אשר ירד כבודם בגלל רגשות הסימפטיה שלהם; שאיפותיהם היו מטבען נשגבות מאד, אבל היחס שלהם אל ההמון הגס אשר מסביבם היה רך ונוח ביותר. אין בני־האדם מסֻגלים לחיות יחד על־פי זכֻיותיו ומעלותיו של כל אחד ואחד, והרי הם מסתַּגלים איש אל רעהו על ידי חסרונותיהם ומומיהם, – על ידי אהבתם לפטפוטי מלים, או על־ידי סבלנות גלוּיה וטוּב־לב מעֵין זה המצוּי אצל בעלי־החיים. הם מקלקלים ומשביתים את כל שאיפה נמרצה המצוּיה באדם.

אין לך תקנה לתקלה זו אלא להגביר את כל אחד ממערכי־הלב האלה על חבֵרו. השיחה עם הבריות לא תקלקל אותנו, אם אך נבוא אל האסֵפה, כשאנו לבושים מלבושנו אנו וכשדִבּורנו אנו בפינו ומתוך כֹחה של הבריאות לבחור באשר לנו ולזרוק הצִדה מה שלא לנו הוא. מן הצֹרך הוא שתהיה לנו חברה; אבל תהי זאת חברה ולא מעשה חליפין של חדשות או אכילה מתוך פנכה אחת. הלזה יִקָּרֵא חברה, אם אדם יושב על אחד הכסאות שלך? אני יכול ללכת לבתיהם של שארי־בשרי הקרובים ביותר, מפני שאינני רוצה להיות בודד ביניהם. אין החברה קַיֶּמת אלא מתוך קִרבה כימאית שבין חבריה ולא בדרך אחרת.

כנוס יחד את כל חבורה של בני־אדם שאתה רוצה ותן להם חֹפש גמור לשוחח ולהשתעות ככל העולה על רוחם, ומיד אתה רואה, שקבֻצות וזוגות מתפלגים מאליהם. על המֻבחרים שבבני־אדם מטילים על־פי־רֹב אשמה, שפּרושים ומֻבדלים הם. אבל נכון יותר היה הדבר, אלמלי אמרנו, שהם מתפרשים כשמן המתפרש מן המים, או כילדים הנבדלים מן הגדולים, מבלי להרגיש מתוך־כך שום רגשי אהבה או שנאה, אלא כל אחד ואחד מבקש את הדומה לו; וכל מעשה התערבות לתוך יחסי הקִרבה האלה היה מביא לידֵי לַחץ ומָחֲנָק. כל שיחה אינה אלא נסיון של מגנֶטיסמוס. אני יודע, שידידי נאה מדַבּר; ואתה יודע, שאין הוא מֻכשר להוציא מפיו אפילו פתגם מחֻכּם אחד: כל אחד מאִתּנו ראה אותו בתוך חבורה אחרת. בחר לך את בני־חבורתך, ואם אַיִן, מוטב שלא תזמין אליך איש. זַוֵּג־נא את סטֻבּס ואת קוֹלרידוש, את קוִינּטִילְיָנוּס ואת הדודה מרים זוגות זוגות ואתה עושה את כֻּלם לאנשים אֻמללים. השיחות המצוּיות בטרקלינים הִנָּן מעֵין מקהלת משוררים, שהבהילו ועָרכו אותן בלי הכנה קודמת. הניחה לכל אחד לבקש את בן־זוגו וכֻלם יצפצפו בעליצות כצפרים.

מדת דרך־ארץ יותר נעלה תחזיר ליָשנה במנהגינו מדרגה ידועה של הגות כבוד, אשר אבדה לנו. מה לעשות לצעירים הללו, הפורצים את כל הגדרים ונוהגים את עצמם בכל מקום כבני־בית? אני רואה ומכיר תֵּכף־ומיד, אם מקֻבּל אני על איש־שיחי, אם לאו; ואם חברתי אינה רצויה, הרי שום חבלים שבעולם לא יוכלו לעצרני. מן האפשר היה לנו לחשוב, שהקִרבה הרוחנית תהא מכריזה על עצמה מתוך מדת־גומלין בטוחה וקבועה ביותר.

גם בנדון זה, כאשר בהרבה מקרים אחרים, מוצא לו הטבע תענוג בכך, שהוא מעמיד אותנו לתוך הפכים ונִגודים קִיצוניים, ובִטחתנו תלויה בחריצותנו וכשרוננו להחזיק בקַו האלכסון של הכֹּחות הפועלים עלינו. הבדידות אינה נוחה לחיים, והחברה יש בה משום פֻּרענות לאדם. ולפיכך עלינו להיות שרוּים בראשנו בתוך האחת ובידינו העסקניות בתוך האחרת. אנו נְקַיֵּם את התנאים הנצרכים ונשמור את מדת הקצב הנאותה, אם אך נחזיק בקוממיותנו, ועִם זה לא נְאַבֵּד את רגשי החִבּה והרצון שלנו אל הבריות. הסוסים הנפלאים האלה נזקקים לכך, שיהיו נוהגים אותם בחריצות ידים יתרה. אנו צריכים לבדידות שכזו, שתהא הולכת ומשפיעה עלינו מגלוּיי השכינה שלה גם בשעה שאנו נמצאים ברחוב ובתוך ארמונות; כי רֹב בני־האדם אימה מוטלת עליהם בחברה, וכשאתה מדַבּר עמם ביחידות, אתה שומע מפיהם דברים נאים, אבל אין הם מֻכשרים להשמיע את הדברים האלה בקהל. אבל אל־נא נהיה עבדים למלים. חברה ובדידות אינן אלא שמות המתעים את האדם. לא חשוב הוא הדבר, שיהא אדם רואה לפניו אנשים במספר רב או מעט, אלא מן החשיבות הוא, שיהיוּ רגשי חִבּה ורצון מוכנים ומזֻמנים בלבו בכל עת; ואדם בעל רוח בריאה יהא הולך ומוציא את כללי העִקרים שלו מתוך מעמקי הסתכלותו הפנימית, כשהוא הולך ומתנשא למעלה לידֵי מרומים זַכּים של צדק מספיק ומֻחלט, והחברה תהיה מקֻבלת עליו כיסוד טבעי, אשר העִקרים הללו צריכים להתקַיֵּם בו לידי שִׁמוש במעשה.

מדרגה ידועה של עֲלִיָּה מן המצב הגס ביותר, שבו שרוי האדם כשעדַין הוא שוכן במערות או על־גבי אִילנות כאחד הקופים, כשהוא אוכל־אדם ונזון משבלולים, מתּוֹלעים ומנבלות, – מדרגה ידועה של עליה מן המצב הקדמוני הזה נקראת בשם ציויליזציה. שם זה קלוש ומָרכּב הוא וכולל משמעות הרבה. איש לא נִסה עדַין להגדירו הגדרה קבועה ומדֻיקת. גִּיזוֹ, שכתב ספר בענין זה, אף הוא לא עשה זאת. בשם זה מצַינים את התפתחותו של אדם, אשר מערכת רוחו מעֻלה ביותר, אשר הוּבא לידי המדרגה העליונה של דקוּת הרגש בין במקצוע כחו המעשי ובין במקצוע הדת, החֹפש, חוש הכבוד והטעם. מתוך שהגדרת מהותה של הציויליזציה רפויה בידינו, לפיכך אנו קובעים אותה על־פי־רֹב בדרך שלילה. אֻמה, שאינה משתמשת לא בבגדים ולא בברזל, שאין לה לא אלף־בית ולא נשׂואין, לא אמנֻיות המתפתחות בעתותי־השלום ולא מחשבה מָפשטת, אנו קוראים לה אֻמה ברברית. ואף־על־פי־כן, גם לאחר שכמה אֻמנֻיות, שהתפתחו מאליהן או שהֻכנסו מבחוץ, מצויות אצל אֻמות מעֵין הטורקים או המוירִים, הרי לעתים קרובות מאד משׂא־פנים יהיה בדבר, אם נקרא להן בשם אֻמות בנות־תרבות.

כל אֻמה גְדֵלָה וצומחת לפי הגֶּניוס שלה ויש לה ציויליזציה משל עצמה. החינאי והיַפּוני, עד־כמה שלא יהיו כליל־שלֵמות איש איש לפי דרכו, אף־על־פי־כן שונים ונבדלים הם מאנשי מדריד וניו־יורק. המֻשׂג ציויליזציה כולל בתוכו משמעות של פרוגרֶס טמיר ונעלם. בקרב החיות אין שום פרוגרֶס; והשבטים הפראים, אשר בקרב משפחת בני־האדם שבימינו, יותר משהם נעשים לבני־תרבות, הולכים וכלים לאט־לאט. ההֹדים שבאמריקה לא למדו את מעשי ידיו של האדם לְבֶן־העור; ובאפריקה הרי כושי שבימינו הנהו אותו כושי עצמו, שהיה בזמנו של הֶרוֹדוֹטוֹס. בקרב יתר גזעי בני־האדם אין הגִדול מתעכב; אלא שאותו הפרוגרס עצמו, שעובר על הנער “בשעה שמבצבצות שתּי העינים שלו”, כמו שאומרים הבריות, כשהזיות הילדוּת שלו הולכות ונמוגות מיום ליום והוא מתחיל לראות את הדברים ראִיה כהויתה ומתוך הבנה, עובר גם על שבטים שלֵמים. כל־עִקרו אינו אלא מחקר התעלומה של אוצרות הכֹּח הצָבור ושל ההתקדמות הנעשית מתוכה ומגַבּה. הוא כולל את קלוּת צֵרוף המחשבות, את כֹּח ההשואה ואת היכֹלת להשתחרר מדעות קבועות. ההֹדי סר וזעף הוא ורוחו מתעכרת, כשהוא אנוס למנוע את עצמו מן המנהגים והמסורות שלו. מבטו של האדם הלבן מכריע אותו והוא אנוס להשפיל את עיניו מפניו. עִלה לאחת מדחיפות הגִדּוּל האלה משמש תמיד איזה חזיון חדש, המפליא את הרוח ומעורר אותה להרהיב עֹז ולעשות מעשי שנוּים. הנה כי כן מופיע תמיד בראשיתו של כל מעשה תקון ושכלול בחברה אדם כקַדמוּס, כפִיתֵּיאַס, כמַנקוֹ־קַפַק, – איזה נכרי מצֻין ומעֻלה, המביא עמו אמנֻיות חדשות ונפלאות ומלמד אותן לבריות. אמנם אין מן הצֹרך הוא, שאדם שכזה יהא בעל ידיעות מרֻבּות, אלא עליו להיות חביב על הבריות, שהוא בא להורות אותם דעת, ולהיות שומע את לשונם ומכַבּד את אלהיהם. ביחוד היה חוף הים משמש מקום, שממנו נפוצה הדעת בעולם, כשם שנפוץ משם גם המסחר. אֻמות מתקדמות ביותר היו תמיד אותן האֻמות, המרבות לעבור ארחות ימים. תגבֹּרת הכח, אשר הים דורש מן המַלח, עושה אותו עד־מהרה לאיש אמיץ, וחליפות חופי הים ויושביהם העוברות על־פניו מטהרות את מוחו מהמון הבלי השוא המצוּים באהלי מושבו.

אי מזה נתחיל או נסַיֵּם להרצות את פרשת כל אותן עלילות החֵרות והתבונה, אשר כל אחת ואחת מהן היתה משמשת בעונתה תקופה בהיסטוריה? הרי לדֻגמה התוצאות הכבירות והעצומות עד־מאד הכרוכות בבנין בית־קורות או בבנין בית־אבנים בשביל שַׁלוָתו, תעצומות עֻזו ושִׁפּור מדותיו של האיש הבונה אותו. אדם הדר במערה או באֹהל, הנוסע בעדר, מת, כשהירֻשה, שהוא מניח אחריו, אינה מרֻבּה מזו שמניח אחריו הזאב או הסוס. אבל מכיון שנעשתה מלאכה פשוטה שכזו כבנין־בית, הרי ראשי אויביו וצריו נהדפו אחור. בטוח הוא מפחד שִׁני חיות רעות, מקֹר, מעקיצת חמה ומפני סגריר; ומתוך־כך הרי כשרונו נאים ומעֻלים מתחילים פועלים את פעֻלתם וקוצרים את קצירם הנאֶה. אז נולדות המצאות ומלאכות־מחשבת, מתפתחות מדות טובות ומעלות חברתיות יפות ותענוגיהן. אכן פלא הוּא הדבר, איך בסֻכּה של קורות עץ, אשר על גבול יִשוב בני־האדם, ממהר להופיע פסנתר. כמעט שאפשר להעלות על הדעת, שמצאוהו תחת גזעו של אחד הארנים. יחד עם כלי־הנִגון הזה בא לשם כך גם ספר דקדוק הלשון הלטינית, – והנה אחד מאלה הנערים צהבהבי־השׂער כבר חבּר מזמור־שיר לכבוד יום החג. מעכשו יזהרו־נא בתי מדרש המדעים ובתי מחוקקי העם! כי הנה הולך וגדל כאן איש, המפתח את חוש־הטעם הדק הזה על יסוד האורגניזציה המוצקה כברזל של חלוצי הישוב ואשר עתיד הוא לשלול בידיו החזקות את זרי הדפנים מעל ראשם.

בשעה שהמשעול הצר, שעבר עליו הצַיד ההֹדי, מתרחב, מתיַשר ונהפך לדרך מתֻקנה, מיד מתחיל עובר עליו אדם בעל־צדקה, מיסיונר, עושה־שלום, נושא־עֹשר, יוצר שוקי־מסחר, ונפתח פתח לחרֹשת המעשה. פסיעה אחרת בדרך התרבות משמש המעבר שעובר האדם מן המלחמה, מן הצַיד והמִרעה אל עבודת־האדמה. אבותינו הסקנדינַבים הנחילו לנו אגדה מצֻינה אחת, המעידה עד כמה גדול היה הערך שהיו תולים במעבר הזה. „היֹה היתה בימי קדם אשה ענקית אחת, שהיתה לה בת. ויהי היום ותרא הילדה והנה איש אכּר חורש שדה. ותרץ אליו ותרימהו בשתי אצבעות ידה ותשימהו אותו ואת מחרשתו ואת בקריו בסִנורה ותביאם אל אמה ותאמר: „אמי, מה משפט החסיל הזה, אשר מצאתיו מפרפר בחול?" ותען אמה ותאמר: „השליכיהו, ילדָתי, עלינו לעזוב את האדמה הזאת, כי העם הזה יירשנה וישב עליה". מעשה־התקדמות אחר משמשת פתיחת בית־דֹאר עם כל שפעת האנרגיה המחנכת הכרוכה במוסד זה, ההולכת הלוך והתרַבּה ככל אשר המשלוח ילך הלוך וזול, ואשר בני־האדם שומרים עליו כמו מתוך רגש דתי ידוע; ולפיכך כֹּחה של טִפּת שעוה או חֹמר חותם לשמור על המכתב, כשהוא עובר ארחות ימים עד שהוא מגיע ובא לידו של מי שהוא נועד לו, כאִלו גדוד צבא מזֻין בכלי־תותח היה מגֵן עליו, נראה בעיני כקנֵה־מדה דק של הציויליזציה.

חלוקת העבודה, התרבותן והתפתחותן של האמנֻיות בעתותי השלום, שכל־עִקרן אינו עומד אלא על היכֹלת הרחבה הנתונה לכל אחד לבֹר לו משלח־יד המכֻון לפי כשרונו – לחיות בעמל־ידו המעֻלה, – נותנות למדינה פועלים מועילים ומאֻשרים; והפועלים הללו, אשר ביצירותיהם המושכות את הלבבות פִתּחו בקרב הבריות דרישה חדשה, באים עד־מהרה על שכרם הנאמן, במכרם את מעשי ידיהם ברֶוח הגון; ומתוך־כך הרי נעשה פעלם מעֵין שלטון של שמירה מעֻלה ומעין עשרת הדברות. אכן נכונים הם עד־מאד דברי הד“ר דזֶ’נסון האומר: „דבר יקר הוא לראות את בני־האדם עסוקים בעסק יותר תמים ונוח מזה, שהם עסוקים בו בשעה שהם משתכרים כסף”.

מערכות הסדרים והתקנות המחֻכּמות אשר לשלטון האזרחים, אף־על־פי שבנוהג שהן נעשות במכֻוָּן לדרכים ותנאים טבעיים, כגון סִמני הגזע, הלשון, האמונה וסגֻלות הארץ, בכל־זאת דורשות הן מאת המנהיגים חכמה ומדות אֹפי מסֻיָּם, ובתולדותיהן ממציאות הן עֹנג ונחת לדמיון. „אנו רואים המונים עצומים לאין חֹק, אשר למרות יצרי לבם ותאוותיהם הנמרצים ביותר נשמעים הם למושכות השלטון הנוהג בם, שכמעט שאין הם מרגישים בו, ופשעיו של היחיד מתגלים, והוא נענש עליהם, אפילו אם ברח מעבר השני של כדור הארץ" ¹.

סִמן מֻבהק אחר לדבר משמש מצבה ההגון של האשה במדינה. עניוּת וחריצוּת כשהן מצטרפות אל רוח בריאה שוקדות על־נקלה על חֻקי אהבת הבריות ומחבבות אותם ביותר: העמֵד את שני המינים בקשרי יחס נאות של הגות כבוד זה לזה, ומיד אתה רואה והנה מוסריוּת חמורה מאצילה על האשה אותו הקסם הממשי, המטפּח ומרבה את כל דבר שיש בו מן העדינוּת, מן השירה והקרבת עצמו. ומוליד בבן־זוגה הקשה מדת דרך־ארץ נאה והשכלה, רֵעוּת ופִּקחוּת; ומשום כך סובר אני, שהשפעתן של נשים טובות על החברה משמשת קנה־מדה מספיק של הציויליזציה.

קנה־מדה אחר של הקולטורה משַׁמשת הפצת הדעת, הפורצת ועוברת את כל המחיצות הישָׁנות של המפלגות ואשר בסיועו של מעשה הדפוס הזול היא מכניסה לתוך ביתו של כל איש עני את מדעי בתי האוניברסיטאות – בילקוטו של הנער מוכר כתבי־העתים. פֵּרוּרים של דברי מדע, של מחשבה ושירה אתה מוצא בגליון של עתון הגס ביותר, עד שבכל בית ובית אתה רואה, היך לבו של אדם נוקפו לבער גליון של עתון קֹדם שקרא בו עד תֻּמּוֹ.

האנִיָּה, לפי עריכתה ותקונה שבימינו, אינה אלא קצורן ותמציתן של מלאכות־המחשבת המצוּיות באֻמה: האנִיָּה מפלסת לה דרך על־פי הקוֹמְפַּס והמפה, את חשבון האֹרך הגֵיאוגרפי מחַשבים על־פי ראיַּת הלבנה, היא נהוגה והולכת בכֹח הקִיטור – ובתוך מִשברי־מים סוערים בדרך רחוקה מרחקים עצומים ממקום מוצאה,

„דֹּפֶק לִבָּה, לֵב־בַּרְזֶל.

הוֹלֵם תּוֹך רִגְשַׁת הַסַּעַר".

שום הרגל אין ביכלתו להמעיט את גֹדל הפלא אשר בשליטה זו, שבריָה חלשה שכזו שולטת בכֹחות עצומים שכאלה. זוכר אני, שפעם אחת בעָברי בים התבוננתי אל האמנות המצֻיָּנה, שֶׁבָּה היתה ערוכה המכונה בעבודתה המתמדת, שהיתה עובדת להוציא בכל שעה מאתַים גַלּוֹנים של מים מתוקים מתוך מי הים המלוחים, ובדרך זו היתה מסַפּקת את כל מחסורי האניה במים.

האמנות העוברת דרך המון פרטים רַבּי־הרכבה; האדם, המקֵַּיֵּם את נפשו; הארֻבּה, העשויה לשרוף את עשנה שלה; החַוָּה, העשויה לגַדל ולהוציא את כל מה שנצרך לכלכלת הנפשות היושבות בה; ובית־האסורים אף הוא, שהכשירוהו לכך להיות מסַפּק את צרכי עצמו וגם להמציא רֶוַח, ולא עוד אלא שהפכוהו לבית־ספר מתֻקן, העושה נבלים לאנשים כשרים, כשם שאנִיּת־הקִיטור עשתה את מי הים המלוחים למים חיים – כל הדברים האלה הִנָּם דֻּגמאות לאותה השאיפה המכֻוֶּנת להרכיב הפכים שונים אלה באלה ולהוציא תועלת מן הרשעה, שאיפה המשַׁמשת אות ומופת לציויליזציה נעלה.

ציויליזציה אינה אלא תולדתה של אוֹרגניזציה מָרכּבה ביותר. בקרב הנחש הרי כל האברים כחבושים בנרתיק; אין לו ידים ולא רגלים, לא סנפירים ולא כנפים. בעוף ובחיה נשתחררו ונפלגו האברים ומתחילים לשַׁמש את תשמישם. אבל באדם התפתחו כל־צרכם ומלֵאים הם עסקנות זריזה ושמֵחה. כשהוא משתחרר מחִתּוליו, מיד מופיע עליו אותו האור המָּחלט, שאנו קוראים לו בשם תבונה, ומתוך־כך הרי הוא משיג את החֵרות לַאֲמִתָּהּ.

סגֻלות האקלים יש להן ענין ויחס מרֻבּה אל שכלול זה של מצב האדם. התרבות העליונה שבעליונות לא אהבה מעולם את האזורים החמים. בכל מקום שיורד שלג, שם אתה מוצא חֵרות אזרחית. במקום גִדולו של המוּז, שם מערכת הגֵּו מרֻפּה ומפֻנקת על חשבון מעלות־הרוח העליונות: שם האדם חוּשָׁנִי ואכזרי. אבל שִׁעורי המעלות הללו אינם בלתי־משתנים. מדרגות רוממות של רגש מוסרי משעבדות תחתיהן את ההשפעות שאינן נוחות של האקלים, וכמה מאנשי המופת המצֻיָּנים שבבני־אדם ושבּאֻמות מוצאם מן הארצות שליד הקו המשוה, כגון הגֶּניוס של מצרים, של הֹדו וערָב.

כל המעשים האלה משמשים קני־מדה או קַוִּים ותָוִים של תרבות; אקלים ממֻזג משפיע על התפתחותה השפעה מרֻבּה, אף־על־פי שהשפעה זו אינה מן ההכרח, משום שחכמה, פילוסופיה ואמנות היו מצוּיות גם באיסלַנדיה כאשר בארצות הטרוֹפים. אפס תנאי אחד עִקר הוא לצרכי החִנוך החברתי של האדם, הלא הוא מוסריוּת. אין תרבות נעלה בעולם בלי מוסריות עמֻקה, אף־על־פי שלא תמיד יכולה היא להקָּרא בשם זה, אלא יש אשר נאה לה להִקָּרא בשם רגש הכבוד, כגון במוסד האבירוּת; או בשם אהבת המולדת, כגון בריפובליקאות של אשפרתא ורומא; או התלהבות הנפש, כגון בכתות דתיות אחדות, העושות את מדת החסידות לאחד מעִקרי תורתם; או „הקבלה" או „רוח החבורה" אשר לאגֻדת ה„בנאים החפשים" או לאגֻדת־רֵעים אחרת.

התפתחותה של חברה שנועדה לגדולות, מן הצֹרך הוא, שתהיה מוסרית; מן הצֹרך הוא, שתהיה רצה ועוברת במסִלת גלגלי השמים. מן הצֹרך הוא, שתהיה כללית ועולמית בשאיפותיה ומגמותיה. מַהי מוסריות? אין זו אלא הִתְכַּוְּנוּת בכל מפעל ומעשה כלפי תכליות עולמיות, כלליות. הסכּת ושמע את ההגדרה, אשר קַנט מגדיר את ההנהגה המוסרית: „לעולם הֱוֵה עושה את מעשיך באֹפן שהטעם הבלתי־אמצעי אשר לרצונך יוכל להיות למִדה כללית לכל היצורים המשכילים".

הציויליזציה תלויה ועומדת במוסריות. כל מה שנמצא באדם מן הטוב נסמך על דבר־מה, שהוא נעלה ומרומם ביותר. כלל זה נוהג גם בקטנה וגם בגדולה. הנה כי כן הרי כל כחנו וכל הצלחת מעשה ידינו תלוים ועומדים באותו העֵזר והסיוע, שאנו שואלים מאת מצוקי האיתנים. ודאי שראית מימיך נַגָּר עומד על סֻלם ומקציע מלמעלה בקרדֹּם רחב שבידו גזרי־עץ מעל אחת הקורות. כמה לא־זריז הוא! וכמה כֹח הוא מבזבז בעבודתו זו! אבל הבה התבונן אליו, כשהוא עומד על־גבי הקרקע ומכונן את הקרש למטה ממנו. עכשו לא כֹח שׁריריו החלושים, אלא הכֹּח המושך של האדמה הוא הוא ההולך ומוריד את קרדֻּמו, זאת אומרת שהפְּלָנֵיטה עצמה מבקעת את קורתו. והנה גם בעל־האחֻזה, אשר עצלותם והתרשלותם של הפועלים, אשר שכר לנַסר את עציו במשׂוֹר־יד, גרמו לו הרבה מֹרת־רוח ודאבון־לב, עד אשר באחד הימים עלתה מחשבה על לבו להעמיד את מכונת־הנסירה שלו על קצה אשד־מים; והנחל לא יִיעף ולא יִיגע לעולם מלסובב את הגלגל: הנחל טוב־לב וסבלן הוא ומעולם לא יַמרה את פי האדם.

היה צֹרך לנו לשלוח מכתבים: אלא שֶׁרָצים לא היו יכולים להלוך במהירות מספיקה ובדרך רחוקה למדי; היו משַׁבּרים את מרכבות־הדֹאַר שלהם ומכשילים את כֹּח סוסיהם; אנוסים היו להתגבר על קלקול הדרכים בימות האביב, על ערֵמת־השלג שבימות־החֹרף וחרבוני־החמה שבקיץ; ויש אשר לא יכלו להשיג סוסים כל־עִקר. והנה עלתה בימינו לגַלות, שהאויר והאדמה מלֵאים כֹּח אלקטרי; וכֹח זה הולך ושופע תמיד בדרכנו אנו – באותה הדרך עצמה, שאנו צריכים להריץ לשם דבַר־ידיעה. היקַבּל הכֹּח הזה על עצמו את המלאכוּת הזאת ברצון? אחת היא, אם ברצון או שלא ברצון; הרי חוץ מזו אין לו שום עבודה אחרת ויכול הוא להריצה באפס־זמן. רק ספק אחד היה בדבר, מעצור אחד, שהיה מביא לידֵי פקפוק: הרי אין לו לרץ זה לא ילקוט, לא כיסים נראים לעין, לא ידים ואפילו מעֵין פֶּה, בכדי לשאת אגרת. אבל אחרי מחשבות הרבֵּה וכמה נסיונות עלתה בידנו למצֹא את התנאים הנוחים לדבר ולקַפּל את האגרת בצורה בלתי נראית לעין, אבל מוצקה למדי, אשר יכול היה הרץ לשֵׂאתה בכיסים נעלמים, שלא נתפרו לא במחט ולא בחוטים – וכמו בקסם רצה ובאה האגרת למקומה המיֻעד.

אבל יותר משֶׁעַל מכונת־הנסירה הנני משתומם על חריצותו ואמנותו של האדם, אשר על חוף הים היא מאלצת את עלִיַּת המים לגולל אופַנים ולטחון גרעיני בר, והמסתַּיַּעת בדרך זו בעזרת הירח, כמו בידו של פועל שכיר, לטחון, לְזָרוֹת במזרה, לשאוב מים, לנסור, לסַתּת אבנים ולגרור ברזל.

הנה כי כן זוהי חכמת האדם, לתלות בכל רגע מרגעי עבודתו את עגלת־העבודה שלו על אחד הכוכבים ולהיות צופה ורואה, כיצד מלאכתו נעשׂית על־ידי האלים בכבודם ובעצמם. דרך זו, שֶׁבָּה אנו לָוים כֹּח ותֹקף מאת יסודות האיתנים, היא גבורתנו ועצמתנו. כחות הקִיפוד, המשיכה, הגַּלְוַנִּסמוס, האור, המגנֶטיסמוס, הרוח והאש משמשים אותנו יום יום ואינם עולים לנו בכלום.

האסטרונומיה שלנו מלֵאה הרבה דֻגמאות של אותו הסיוע, שאנו מסתַּיעים בכֹחם של העוזרים המצֻיָּנים האלה. כך, למשל, בכוכב קטן שכזה ככוכב ארצנו היה מֻרגש עוד מאז ומקדם חסרון בסיס מתאים ומכֻוָּן לצרכי מדידות אסטרונומיות, כגון למעשה קביעת הפַּרַלַכְּסָה של אחד הכוכבים. אבל התּוכן, אשר קבע על־ידי התבוננות את מקום עמידתו של אחד הכוכבים, – בסיועה של תחבולה פשוטה שכזו, שחזר מקץ ששה חדשים שׁוב על התבוננותו שלו, והגיע לידי־כך, שעלתה בידו לקבוע את קֹטֶב מסלול האדמה, נאמר, מאתים מיליונים מילין בין התבוננותו הראשונה והשניה, וקַו זה נתן לו בסיס חשוב לצרכי שלש־הזוִיות שלו.

כל האמנֻיות שלנו מִתְכַּוְּנות להשׂיג את היתרון הזה. ידנו קצרה מהוריד את כֹּחות השמים אלינו, אבל אם אך נשׂים אל לב לכונן את מעשינו באותן הדרכים, שהכֹּחות הללו משוטטים ועוברים עליהן, מֻבטחים אנו, שהם יקבלום על עצמם בתענוג גדול עד־מאד. כלל זה קבוע אצלם, שאין הם יוצאים מעולם מחוץ למסִלתם. אנחנו הננו בריות קטנות, זריזות ועסקניות, הרצות, כשהן מוכנות במדה יתרה לכל שֵרות, פעם בדרך זו ופעם בדרך אחרת; אבל הם אינם נוטים מעולם הצִדה מעל הנתיב שהֻתוה להם – לא השמש ולא הירח, לא אבעבֻּעה של אויר ולא גרגר של אבק.

וכשם שמלאכות־היד שלנו לָווֹת משֶׁל יסודי כֹחות הטבע, כך גם כל פעֻלתנו החברתית והמדינית נסמכת על עִקרים. כדי לבצע ולכלול דבר־מה מצֻיָּן, מן הצֹרך הוא, שהרצון יהא פועל לשם מגמות כלליות ועולמיות. יצור דל וחלש, שהקיף את עצמו בסוללות מכל צד ועֵבר, כאשר כתב דניאל:

"עַד כִּי חֲסַר־אוֹנִים הוּא לָקוּם מֵאֵלָיו –

הוֹי מֶה חָדֵל הוּא הָאָדָם!"

אבל כשהוא נסמך על אחד העִקרים, כשהוא נעשה לבית־קִבּול של אידאות, הרי הוא לֹוֶה מהם את עֹז תקפם הכַּבּיר לבלי חֹק. גיברַלְטַר אינו אלא מבצר חזק, אבל אידיאות מוצקות הן, עד שאי־אפשר להזיזן ממקומן, והן מאצילות על הגבור משֶׁל אי־התנצחותן. „אכן תורה רוממה למדנו, – אמר קדוש אחד במלחמתו של קרוֹמוֵיל – כי הגדולים שבמעשי הגבורה אינם בלתי־אם קַוֵּי זֹהר השופעים מאת אל שדי, שהוא כֹל יכול". הבה תלֵה את מרכבתך על אחד הכוכבים. אל־נא נפָרך את גופנו בעבודה נְמִבְזָה, שאינה משמֶשת אלא לצרכי קדרת־התבשיל וכיס־הכסף שלנו. אל נשַׁקר ואל נגנוב. אין אלהים, שיהא מסַיע בידנו בזה. עינינו תפָּקחנה לראות, שכל הסוסים, שנרתמו למרכבת האלים, הולכים בדרך אחרת, השונה מדרכנו, – מזל מרכבה, עַיִש, כסיל, אריה, הרקולס: כל אל עָזוב יעזוב אותנו. מוטב שתעבוד לשם אותם הענינים, אשר האֵלים מכבדים ומסַיעים אותם, – לשם הצדק, האהבה, הדעת ותועלת הרבים.

הנה כי כן, אם על־ידי זה שאנו מכַונים את מעשינו בעקבי שבילי השמים אנו מגיעים לידי־כך, שהננו רוכבים במרכבות האלימפּוס, הרי יש ביכלתנו להביא בעֹל גם את המלאכים הרעים, את כֹּחות החֹשך, ולָכֹף אותם לשַׁמש בעל־כרחם לשם תכליות החכמה והצדקה. ואמנם כך דרכה של ממשלה מחֻכּמה, שהיא מטילה עֹנשין וקנסות על פשעים, הממציאים תענוגות לבני־אדם. מה רבה הטובה, שהיתה עושה הממשלה האמריקאית, אף־על־פי שעדַין לא נשתחררה ממחסורה הממוני הגדול, לה לעצמה ולכל עיר וכפר ולכל בית־מושב אשר במדינות הברית, אלמלי הטילה על וִיסְקִי ועל רוּם מס כבד, שיהא דומה כמעט לאִסור־מכירה גמור! וכי לא אמר בונופַּרט בשעתו, שלפי דעתו אין פטריוטים טובים ונאמנים כפשעים והעבֵרות? „מתוך אהבת הבריות ליין־שׂרף הוציא חמשה מיליונים רֶוַח, ושמחה גדולה היה שׂמֵח, אִלו נודע לו, שיש צדקה מצדקותיהם של הבריות, שעלולה להכניס לו רֶוח שכזה". הטַבַּקּוֹ והאוֹפיוּם רחבי־שכם הם ומוכנים ומזֻמנים הם לשאת בשמחה משא של מחנות צבא, אם אך יהי רצון מלפניך להטיל עליהם, שישַׁלמו מחיר רב בעד התענוג, שהם ממציאים לבני־אדם, ובעד הרע, שהם גורמים להם.

כל הפרטים האמורים אינם אלא תָוים וקני־מדה ומדרגות; אבל המופת הנאמן המעיד על ציויליזציה אינו לא ערך הרכוש, לא גֹדל הערים ולא כַּמּוּת יבול הארץ, זאת לא זאת, כי־אם טיבו של האדם, שהארץ מגדלת. רואה אני את מעלותיה ויתרונותיה של הארץ הזאת, המקיפה את רֹחב האזור הממֻזג. רואה אני את ההצלחה החמרית המרֻבּה והנפרצה שלה – ערים על ערים, מדינות על מדינות ועשירוּת שנצברה בארכיטקטורה העצומה והכבירה של הערים; הררי חלמיש מקַליפורניה, שפורקים אותם בניו־יורק, כדי לחזור ולהקימם לאֹרך חוף הים מקַנַּדַה עד קֻבּה, ומשם מערבה שוב עד לקליפורניה. אבל לא רחובותיה של ניו־יורק, שנוצרו בעמלם המשֻׁתּף של הפועלים ובאוצרות העֹשר של כל אֻמות העולם, אף־על־פי שהם הולכים ומשתרעים עד לפילדלפיה, ומצד צפון מגיעים הם עד לִנְיו־הַוֶּן, להַרטפוֹרד, לשפרינגפֿילד ווֹרסטֶר ובוֹסטוֹן, – לא הם משמשים אות ומופת על ערכה האמתי של הציויליזציה האמריקאית. אלא בשעה שאני מתבונן אל מערכת הערים־הכוכבים האלה, המשפיעות חיים ואורה על הארץ, והנני רואה, עד־כמה ממעיטה הממשלה לדאֹג לצרכי קיום יושביהן יום יום, עד־כמה כל המשפחות מסַיעות את עצמן ועושות את מעשיהן על דעת עצמן – קבֻצות קבֻצות של בני־אדם, שנתחברו לחברות טבעיות, לחברות של עבודה, לאגֻדות של קרובים קִרבת־דם ושל מדת הכנסת־אורחים שנעשתה להרגל, בית ליד בית, אדם משפיע על אדם ברֹב דעתו המכרעת, השפעתה של האשה, המזכּכת ומשַׁפֶּרֶת את המדות, הדרכים המצודדות לב, אשר הנסיון ודעת הסִבּות המתמידות פותחים לפני בני־הנעורים, ואהבת העבודה – בשעה שאני רואה, עד־כמה כל איש צדיק ובעל כשרונות, המכֻבּד על הכל, חי חיים מלאים רגשות אהבה ורצון בקרב המוני אנשים מצֻיָּנים, שאינם ידועים מחוץ למִפתּן ביתם והלאה, ואשר אדם זה, אפשר בצדק, חושב אותם למעֻלים ממנו גם במדות וגם ביְפי הקצב והכֹּח אשר למעלותיהם, – מיד מכיר אני בעליל, כמה עצומים הם נכסי ערכיה של אמריקה, והערכים הללו משמשים לי ראָיה לציויליזציה, אשר עדותה נאמנת יותר מעדותם של כרכים גדולים או של אוצרות־עֹשר מֻפלגים.

לאמִתּו של דבר הרי תקון החיים ושכלולם הולך ומתקדם בצעדים מוסריים ושכליים. הופעתו של משה בקרב העברים, של בּוּדא בקרב ההֹדים, של שבעת החכמים, של סוקרַטס גדָל־התבונה והצדיק ושל הסטואיקן צֶנון אצל היוָנים, – הגלותו של ישו בארץ יהודה, – הופעתם של הריאליסטים הוּס, סבָוֹנָרוֹלָא ולֻתֶּר בעולם הנוצרי בזמן החדש, כל המאורעות הללו משמשים עִלות, המכשירות את גזעי בני־האדם להתקדם ולהגיע לידי נצחונות חדשים, ומרוממות את ערכם ומדרגתם של החיים. בפני פעֻלות גורמים שכאלה אך דבר טפל הוא להרים על נס את ערך המצאת הדפוס, אבק־היריה, כֹח הקִיטור, מאור הגז, המַבְעָרוֹת או נעלי־הגומי, שאינם אלא מעשי צעצועים, הנושרים מעל בטחון הקיום, החֵרות וקֹרת־הרוח, אשר מוסריות בריאה יוצרת בחברה. מלאכות־המחשבת האלה מוסיפות רְוָחָה ונעימות לחיי הבית והרחוב; אבל מוסריות יותר טהורה, המלהיבה את הגֶּניוס, המשכללת את הציויליזציה, משליכה אחר גֵּוה אל הדברים שבחֻלין את כל מה שחשבנום לדברים שבקדֻשה, כשם ששלהבתה של מנורת־שמן מטילה צל, בשעה שמופיע עלינו אור שלהבת של גַּז הבוער בחמצן. ואף־על־פי־כן הרי האמנֻיות והחֻקים יהיו מוסיפים והולכים לשַׁמש תמיד קני־מדתו המצוּים של הפרוגרס.

ואף־על־פי־כן, אם יש ארץ שאינה יכולה לעמוד אף באחד מנסיונות התרבות האלה, – ארץ שאין הדעת יכולה להיות נפוצה בה, מפני סכנת מתן חֻקים מצד ההמון, החותר חתירה תחת חֻקי המדינה הקבועים, – ארץ שאין שם חֹפש הדִּבּור, – במקום שבית־הדֹאַר נִתּן למשִׁסה, אמתחות־המשלוח נפתחות וסגוֹר המכתבים נקרע, – במקום שחובות ממון של הצבור ושל היחיד אין בהם יפה מחוץ לגבולות המדינה, – במקום שמבקשים להאביד את החֹפש במוסד העִקרי של חיי החברה, – במקום שמצבה של האשה הלבנה מֻשפל באֹפן מגֻנה על־ידי זה, שהאשה שחורת־העור הוּצאה מכלל משפטי האדם; במקום שכל האמנֻיות המצויות שם הִנן ילידות חוץ־לארץ ואין בהן כלום משֶׁל תושבי הארץ עצמם; במקום שאין בטחון לפועל, שיהיה נהנה מפרי יגיע כפיו; – במקום שהבחירות אינן חפשיות ושוות, – ארץ שכזו, אשר כל הקלקלות הללו מצויות בה, אינה בת־תרבות, אלא ברברית היא; וכל המעלות היתֵרות אשר לאדמתה, לאקלימה או למצבה שעל חוף הים אין כח בהן לעמוד בפני הרעות האלה, המביאות את העם היושב עליה לידֵי אִבּוד עצמו לדעת.

רק המוסריות וכל חזיונות המוסריוּת עִקר הם; אין האזרחים יכולים להתקַיֵּם בלעדיה, כשם שאין הם יכולים להתקַיֵּם בלי משפט צדק ובלי חֹפש אישי. מוֹנטֶסקיֵי אומר: „אין הארצות נעבדות יפה כשהן פוריות, אלא כשהן חפשיות"; והערה זו טובה ונכוחה היא לגבי תרבות בני־האדם לא רק במדה לא פחותה, אלא במדה יתרה מאשר לגבי עבודת־האדמה. והבחינה העליונה של תרבות אינה אלא זו, כשכּל עבודתה הצבורית של הממשלה מכֻונת להבטיח מדת טובה מרֻבּה ביותר למספר אנשים מרֻבּה ביותר.

השקידה היתֵרה שההשגחה שוקדת על תקנת הילדוּת, נִכּרת ומוּדעת לנו על־נקלה. דאגת־פִּקוח זו, העוטפת את זרע העץ נִשּׁבֶת קשה וקלִפּה מוצקה כאבן, מקדימה להמציא לשתיל־האדם, לעולָל הרך, את שדי האם המיניקה ואת בית האב. מגֻחך הוא אפרוח זה במדת גדלו הזעירה, וחֻלשתו הרַכּה, שיש בה מעֵין בקשת רחמים, מוצאה לה תשלומים כל־צרכה במבּט המלא אֹשר ופִקוח, אשר תביט עליו האֵם, המשַׁמשת לגבי חֻלשה זו מעֵין השגחה עליונה, שאינה זזה מלשקוד עליה. חביב הוא על הוריו לוחם פעוט זה, כביר־כֹּח הוא בתוך רפיונו, זרועותיו הקטנות מכריעות את הכֹּל יותר מזרועות איש־צבא, וכֹח בהגה שפתיו לכבוש את הלבבות, שלא היה כמוהו לצַ’טַם ולפֶּרִיקְלֵס כשהגיעו לִשנות גברוּת. בכיותיו הנאמנות המתפרצות מלבו בקול רם, או מראה נאה מזה, מראה ילד מתיַפּח, – כל מלֹא פניו אינו אלא תוסס ומפעפע, כשהוא מנַסה לבלוע בקרבו את צערו, – מרככים את כל הלבבות ומעוררים בקרבם רחמים וחמלה מתוך עליצות ותשואות. העריץ הקטן תובע כל־כך מעט, עד שגם השׂכל כֻּלו והטבע כֻּלו עומדים על ימינו ומצדדים בזכותו. בערוּתו נוסכת עלינו קסם יותר מכל הדעת שבעולם, וחטאיו הקטנים מצודדים נפשות בכשפיהם יותר מכל הצדקות שבעולם. בשרו – בשר מלאכי השרת, כֻּלו חיים הוא. “הילדות – אמר קולרידזש – מציגה לפנינו את הגוף ואת הרוח כאחדוּת שלמה: הגוף כֻּלו נפש הוא”. בכל יום ויום ברגעי ההפסקה שבין שלש או ארבע תנומותיו הוא הוגה כבן־יונה, מוריד ריר מפיו, מתפרץ ומעמיד פנים של חשיבות; וכשהוא שרוי בתענית, הרי הצבוע הקטן מתריע עליה בקול השופר שלו. לאור המנורה הוא משתעשע בצללים שעל־גבי הקיר; ולאור היום – בצבע הצהֹב והוָּרֹד. הוציאוּהו החוצה – וזיו האור ושִעור גדלם של הדברים שבטבע הכרע יכריעוהו והוא משתתק. ומיד אחר זה הוא מתחיל להשתמש באצבעותיו והוא מחַקר את טיבו של הכֹּח, הלא הוא אותו הלקח אשר ילמדהו הגזע, שממנו יצא. מתחִלה אין התעוררות זו כרוכה בתקלות גדולות, אלא היא מתגלית אצלו מתוך נטיות למעשי ארכיטקטורה. מגזרי־עץ, מסלילים של חוטים, מכרטיסים ורִבּועים הוא יבנה לו פירמידה מתוך חשיבות יתרה, שיש בה משום כֹּבד־ראש, מעֵין זו של פַּלַּדְיוֹ¹. בסיוע של כלי מוציא קולות, כגון חליל או קַשְׁקֵשָׁה, הוא מחַקר את חֻקי הצלצול. אבל ביחוד עוסק האמריקני הצעיר, כמוהו כבן־ארצו הגדול ממנו בשָׁנים, בחקר מכשירי־מסע חדשים ויותר מהירים. מתוך שאינו בוטח בזריזות רגליו הקטנות, לפיכך הוא מבקש לרכוב על הגב והשכם אשר לכל בשר. אין דבר ואין איש, אשר יוכל עמוד בפני הקוסם הקטן – לא שנות זִקנה ולא כֹבד־ראש; דודים ודודות, זקנים וזקנות – יפלו לשלל על־נקלה: הוא אינו מתחשב עם איש, אלא הכֹּל מתחשבים עמו; הכֹּל מקפצים ומעַוים את פניהם ומהגים ומצפצפים עמו. הוא רוכב על כתפַיִם חזקות ומוצקות ביותר ומורט את השׂערות אשר לראשים המעֻטרים זרי־דפנים.

„הילדות – אמר מילטון – כבר מורה ומעידה על האדם כֻּלו, כשם שהבֹּקר מורה על תכונת היום כֻּלו". הילד משַׁמש לכל אדם התגשמות זכרונותיו היותר קדומים שלו ועל־ידי־כך הוא ממלא את הפגימה אשר בחנוכנו, או מכשיר אותנו לבַלות בעצמנו את ההיסטוריה של החיים חסרי־ההכרה במין סִימפטיה רַכּה ועדינה, כאִלו היתה היסטוריה זו הנסיון הפרטי שלנו.

חיש־מַהר, יותר מַהר מכפי שרצוי הדבר לסקרנותם השוקקה של ההורים, המחַקרים לדעת את כל פלאי הקסמים אשר בתלתלי ראשו ובגֻמות לְחייו של הילד ובקטעי המלים היוצאים מפיו – הולך הפטפטן הקטן ונעשה לנער. יום־יום הוא מתהלך בתוך נפלאות: האש, האור, החֹשך, הירֵח, הכוכבים, התכונה אשר בבית, סוס־הבדיל האדֹם, המשרתים המחבבים ומכלכלים אותו כמיניקות, הפנים המבקשים את נשיקות פיו – כל אלה ממשיכים את לבו על הסדר; אבל השַׁליט הקטן, אשר חם לו ואשר עליז הוא ותאבונו יפה, משַׁעבּד את הכּל שלא מדעתו; הדעת החדשה, שהוא רוכש, נקלטת לתוך חיי היום הזה והרי היא נעשית לו לאמצעי להוסיף ולהרחיב את חוג הכרתו. השושנה הפורחת – מאורע חדש היא בחייו; הגן המלא פרחים היה שוב לגן־עדן לאדם הראשון הקטן זה; הגשם, הקרח, הקֹר משמשים תקופות בחייו. ומה רַבּה שמחת חַגו של פעוט זה, כשמתירים לו לצאת החוצה בנעליו ביום רדת השלג הראשון!

אי־האמנות, אשר בכחה לתאר או להזהיב איזה דבר מדברי חיינו בימים הבאים באותו ההוד והזֹהר, אשר הטבע מַשרה על הצעצועים הראשונים של ימי היּלדות! בית־הכניסה של פטרוס הקדוש עם כל הוד תפארתו אינו יכול לפעול עלינו אותה פעֻלת הקסם, אשר פעלו עלינו הכריכות האדֻמות והמָזהבות אשר לספרים המצֻיָּרים הראשונים שלנו. כמה כרוך הוא דמיוננו עוד כיום הזה, כשכבר היינו לאנשים, אחר נעימות הזֹהר אשר בזהב־שוא זה! מה נפלאים הם השעשועים, המגיהים ומקצרים את כל יום בעיני האדם החדש בעל הרגשות הרַכּים והענוגים! הרחוב ישן הוא בעיניו כטבע עצמו; וכל בני־האדם כֻּלם מחֻננים איש איש בקדֻשה מיֻחדת. חייו המלֵאים דמיון־יצירה עוטפים את כל הדברים שבעולם בלבוש המֻבחר שלהם. רגשי פחדו מקשטים את המקומות האפֵלים בקסמי חזון ושירה. שמועה שמע על־דבר סוסים פראים ועל־דבר נערים רעים, ומתוך אימה נעימה ומתוקה הרי הוא עומד ליד השער ומצפה, אימתי יעברו היצורים האלה על־פניו. הנסיעה הראשונה אל הכפר, הרחיצה הראשונה בימי הנחל השוטף, נעילת המַּחֲלָקַיִם בפעם הראשונה, המִשׂחק הראשון בחוץ לאור הירח, הספרים אשר בחדר־הילדים, – כל אלה משמשים לו פרקי שמחה וגילה חדשים. ספורי „אלף לילות ולילה אחד“, „שבעת גבורי הנצרות”, „רובינזון קרוזה“, ו„מסעו של העולה־לרגל” – מה רבים האוצרות והמטמונים של מחשבה ורגשת הנפש, מה רבה המלתָּחָה שיש בה להלביש מחלצות את כל העולם כֻּלו, האצורים באנציקלופּדיה זו של הגות הלב הצעיר! הנה כי כן מתוך רשמים ושרטוטים נאים, אשר למרות היותם חסרי־אמנות נראים הם כמופתים מצֻיָּנים של חכמה, המעוררת את האהבה השוקדת עליו ומחנכת אותו, מוסיף ההלך הקטן ללכת למסעו דרך הטבע, מסע שהתחיל בו בעליצוּת רַבּה כל־כך. הוא הולך וגדל והיה לתפארת ולששון לבית המלא קול מצהלותיו העליזות, מצהלות ילדוּת רעננה ורווּת אור ארגמן.

קורת הבית משַׁמשת מקלט ומחסה גם לאיש הגדול וגם לילד. המאורעות המתרחשים תחתיה קרובים אלינו ונוגעים בנו במדה יתרה מן המאורעות, שאתה מבקש בבתי מחוקקי העם או בבתי וַעד החכמים. מאורעות הבית ודאי ענין שלנו הם. דבר זה, שאנו קוראים לו בשם מאורעות הצבור, יכול הוא להיות נוגע לנו ויכול הוא שלא להיות נוגע לנו. אם רוצה אדם להכיר לדעת את עצם ההיסטוריה של העולם ואת רוח הדור, אין מן הצֹרך לו ללכת קֹדם־כל אל מוסדות הממלכה ואל בתי־הדינים. את רוח החיים, שאין חקר לה, צריך לבקש במעשים והויות הקרובים אלינו יותר. הדבר, שאנו מוצאים בו ענין עמֹק ביותר, אינו אלא זה שנעשה ועבר עלינו בבית, במערכי נפשנו, במזג־הרוח ובהיסטוריה הפרטית שלנו. העובדה הממשית טובה מן הדבר המדֻמה, אם אך יש ביכלתנו להשיג עובדה ברורה לאמִתּה. כלום סבור אתה, שתפארת מליצה נאה או בדוּת פיוטית עלולות להסיר את אזנך משמוע את דברי הצוענית החכָמה, אשר תדע להגיד נכונה את עתידות גורלו הנאמן של אדם; אשר יכול תוכל לעשות שלום בין אָפיך המוסרי ובין ההיסטוריה הטבעית שלך; אשר תדע לבאר את דבר האסונות שבאו עליך, את דבר להטי הקדחת שלך, את דבר חובותיך, את טיב מזגך, את דרכי מתשבתך וסגֻלות טעמך, ובכל אחד מבאוריה לא תרחיקך מן השלם הכולל, כי־אם אַחֵד תאחדך עמו? כלום לא ברור הוא, שלא בסוד המחוקקים, לא בבתי־דינים ולא בערכאות הסוחרים, אלא בבית־הדירה שלו צריך אדם לשאול בעצת אָפיה האמִתּי ותקותה של העת? אמנם להתחקות על העובדות האלה דבר יותר קשה הוא. נקל מזה למנות מספר מִפקד העם, או לחַשב את חשבון שטח אחת הארצות, או לבקר את הפוליטיקה שלה, את הספרות והאמנות שלה, מאשר להתקרב אל אנשים יחידים, או לבוא אל דירות בני־אדם ולעמוד על אָפיָם ותקוָתם בדרך חייהם. ואף־על־פי־כן הרי אנו מרפרפים תמיד סחור־סחור מסביב לגִלוי הנבואה הזאת. תמיד אנו חוזרים אליה בצורה זו או אחרת. תורת הפיזיוגנומיה והפרֶנולוגיה שבימינו אינה אלא שיטה מיכנית פזיזה ונמהרה ביותר, אלא שהיא קבועה ועומדת על יסודות קַיָּמים לעולם. מֻבטחים אנו, שדמות־דיוקנו הקדושה של האדם אינה מתגַלית במסכות ההפכפכניות, העלובות והקודרות האלה (הלא הן המסכות שאנו נושאים על פנינו ושאנו רואים על פני אחרים), בגופות־אדם המפֻטמים והקמוטים האלה, בראשים המֻקרחים, בזגוגיות העינים, בנשימות הקצרות, במצבי הבריאות הקלושים והרפוים ובמיתות שלא בעִתּן. אנו חיים כחרבות בתוך חרבות. המעשים הגדולים הִנָם המעשים הקרובים אלינו. את חשבון מעמד הגוף צריך לבקש בנפש. דברי־ימי מסִבות גורלך כתובים וחרותים קֹדם כל באֹרח חייך.

ולפיכך הבה נצא מרשות הרבים ונכָּנס לתחום רשות היחיד. הבה נבוא אל הטרקלין, נקשיב אל שיחת המסֻבּים בחדר האֹכל ונעַיֵּן בחשבון ההוצאות של בני זמננו. הנה אתה אומר, כי הסִמן המֻבהק המצַיֵּן את דורנו הוא הכרת־נפש ההולכת הָלוֹך והתקַדם, הלוך והתוסף. הבה נסתכל בדבר, אם הכרת־נפש זו סִדרה וערכה רק את האטוֹמים אשר בקצווֹת, או גם את האטומים אשר לפני ולפנים. כלום משֻׁעבּד הוא משטר הבית לאיזו אידיאה שהיא? כלום רואה ומכיר אתה את האדם, – את דמות־דיוקנו, את הגֶּניוס שלו ואת שאיפת רוחו – במשק הכלכלה שלו? כלום שקוף הוא משק זה ומאיר מתוכו? בעניני הכלכלה של האדם לא צריך להיות שום דבר שאינו מחֻוָּר ושום דבר מֻסכּם, אלא שהגֶּניוס והאהבה של האדם צריכים להיות נראים ונִכּרים בעליל בכל מצבו כֻּלו, עד אשר עין היודע אותו תוכל להכיר על־נקלה את אָפיוֹ מתוך קנינו, מתוך קרקעותיו, מתוך תכשיטיו ומתוך כל הוצאה שהוא מוציא. אין אדם צריך להוציא את ממונו כדרך שחבֵרו הוציא את ממונו שלו, אלא מן הצֹרך הוא, שממון זה יהא משַׁמש לו התגַשמות אותם הדברים, שיותר מכֹּל היתה נפשו חושקת לטַפֵּל בם. אין אני דבר בפני עצמו ואין הוצאת ממוני דבר בפני עצמו. אלא אני והוצאת ממוני – שנינו דבר אחד אנחנו. ואם הוצאתנו ואָפיֵנו שני דברים שונים הם, הרי אין זה אלא קלקלתה של החברה.

אנו שואלים למחירם של כמה דברים בבתי־ממכר ובחנֻיות, אבל יש דברים שאדם קונה אותם בלי שום פקפוק ובלי לשאֹל למחירם, ואִלו לא היו אלא אגרות בבית־הדֹאר, כרטיסי מסע ברכבות ובאניות, כלי־אֻמנות הנצרכים לפעלנו, ספרים שיש לנו צֹרך בהם וכדומה. לעולם לא יהא אדם קונה אלא דבר שיש לו צֹרך בו, לעולם לא יהא נמנה בין המנדבים לדבר שבצדקה על־פי הפצרתו של אחר, לעולם לא יהא נותן בעל־כרחו. על־פי הדברים האלה אין החכם אלא קרן קַיֶּמֶת של דברי ספרות. כשהוא מוציא מעות, אין הוא מוציא אותן אלא לצרכי קנִיַּת ספרי אריסטוטלס, פַבריציוס, ערַזמוס ופֵּיטרַרְקוֹ. אל תבקש ממנו, שיהא מסַיע במעותיו, אשר חָשַׂך, בידי פרחי סוחרים, העושים משא ומתן באריג או במיני בשמים, כדי שיוכלו למלאות את חנותם סחורה; או בידי שתַּדלנים זריזים לצרכי שתַּדלנותם במסדרונות שבבתי־פקֻדות; או שיהא נטפל אל חברה, שנוסדה לשם בנין בית־חרֹשת או לשם עסק של דגים. אמנם גם הדברים האלה צריכים להיות נעשים, אבל לא על־ידי אנשים שכמותו. כיצד יכול היה ספר כ„דיַאלוגים" של אפלַטון להיות מתגלגל ובא לידנו, אלמלא מעות הקֹדש שחשׂכו תלמידי־חכמים ואלמלא התשמיש הפַנטסטי, שהיו משתמשים במעות הללו?

אדם אחר גניוס מיכני הוא, ממציא נוּלים, בונה אניות, – והרי הוא משמש יסוד מוסד של בנין אניות, וכלום לא יעלה בידו, אם יבזבז את ממונו לקנית ספרים או סוסים. עוד אדם אחר בעל־אחֻזה הוא – והרי הוא משמש יסוד מוסד של עבודת אדמה; ושוב אדם כימיקן הוא – וכלל זה נוהג בכל הבריות שבעולם. אין אנו רשאים לבזבז מעות כדי לסמא את עיני הבריות, אלא להוציא הוצאות לצֹרך ובחפץ־לב, ולקנות דברים לשם עצמם ולא לשם קניה בלבד.

ברם מתיָרא אני, שאם נסתכל בחיי הבית שלנו הסתכלות שכזו, אפשר שיהיו נראים שחסרי אחדוּת הם ואינם מביעים את מיטב המחשבה והכונה האצורה בהם. תפיסת ביתו, יעודו ויחסי־ידידותו של האזרח שלא ממין אחד הם. ביתו צריך להורות אותנו את דעתו הישרה והכנה בדבר טובו ואשרו, כשהוא נח בחברת הנפשות הקרובות אליו ושוכח את כל מעשה הִתְנָאוּת וכל מעשה התרפסות שהוא רגיל בהם, ואפילו את גִלוי רצונו. הוא מביא אל ביתו כל מיני כלי־תשמיש ותכשיטים, שהיה מתאַוה להם במשך כמה שנים, ומתוך הדברים האלה נִכּר ומתגלה אָפיו כֻּלו. אבל מה היא אפוא האידיאה השלטת בבתינו? קֹדם־כֹּל הצלחה חמרית, ואחריה הַרְוָחָה ותענוג. הסירה את כל גגות הבתים מרחוב אל רחוב וחזיון יקר הוא שתמצא מתחתם מקדש לאֵל אחר מלבד אֵל הפקחות. הפרוגרֶס שבחיי הבית מצא לו מקום במקצוע הטהרה, הוֵינְטִילַצְיָה והבריאות, במעשה ההִידור והנוי, בהמון מכשירים ואמנֻיות של רוָחה, בכִנוס לתוך כל בית את כל מכשירי התועלת הנוצרים בכל אקלים. כל אלה ערוכים ומכֻונים לצרכי רוָחה ממין פחות. בתי העשירים הנם מעֵין חנֻיות של מיני מתיקה, שאנו מוצאים שם מעדנים ויֵינות; בתי העניים אינם אלא מעשי חִקוי לבתי העשירים בהתאם למִדת יכלתם והשגת ידם. תפיסת בית המכֻונת לצרכי מטרות שכאלה אין בה משום יֹפי; אין היא מרחיבה ומרוממת לא את דעת הבעל, לא את דעת האשה, לא את דעת הילד, לא את דעת בעל־הבית, ולא את דעת האורח; היא לוחצת ומדכאה את הנשים. בית המתנהג לשם מגמה של פקחות אין בו אלא משום זריזות וחריצות ידים, ולא משום שמחה; בית המתנהג לשם ראוָה ומראית־עין אינו נוח אלא לבעלות־בית מעטות, אשר הצלחתן נקנית במחיר רב ויקר.

כשאנו מסתכלים בענין זה מתוך עיון, הרי הוא נראה לנו בחזקת סכנה. אנו צריכים לכל תעצומות כחה של אידיאה, כדי להרים את סבל המשא הזה; כי העשירות ורבוי הרְוָחוֹת של החיים מבלבלים את דעתנו וביחוד בנאוֹת האקלים שבצפון. אפילו ספירה קצרה של מחסורינו באקלים הקשה הזה מדהימה אותנו בהמון הדברים, שאין להשיגם ולעשותם על־נקלה. וכשאתה מתבונן אל המון הפרטים הרבים אי־אפשר לך שלא לאמר: אכן תפיסת בית הגונה מן הנמנע היא; הסדר דבר יקר הוא יותר מדי, מכפי שאיש ואשה יוכלו לדור עמו במחיצה אחת. הסתכל־נא, בכמה הוצאות מרֻבּות עולה שמירת הדַּיקנות באיזה פרט מן הפרטים החביבים בקרב המשפחות, אשר חֻננו גם באמידוּת וגם בטוב־טעם. אם יש בית שמשגיחים בו על הילדים השגחה מעֻלה, שמלבישים, מכלכלים ומטפחים אותם, מחזיקים אותם בחברה נאותה, מלמדים אותם בבית־הספר ומחנכים אותם חנוך הגון, – הרי מדת הכנסת־אורחים שבבית זה לוקה על־ידי־כך; אל ידידים ורֵעים אין שמים בו לב ביותר, ומאכל השֻׁלחן שם פחות מדי. אם מכינים שם את שעות הסעֻדה בדיוק, הרי חדרי הבית אינם נשמרים בנקיון. אם כלי־הלבן והיריעות נקיים ונאים וכלי הבית משֻׁבּחים, הרי החצר, הגן והגדר שרוים בקלקלה. ואם הכל נעשה יפה וכתקונו, הרי בעל־הבית ובעלת־הבית צריכים לשקוד שקידה יתרה על כל קטנה ועל כל פרט, ומתוך כך הם גורמים הפסד לתקון עצמם ולהשלמתם – או שהם נוהגים עם בני־אדם כמו שנוהגים עם דברים שאין בהם רוח חיים.

אנו צריכים להודות הודאה גמורה, כי אכן יש בזה מכשולים קשים, שצריך להתגבר עליהם: רבים וגדולים הם המכשולים האלה. אף אין להסיר אותם על ידי בקֹרת או על־ידי תקון שנעשה פעם אחת באיזה פרטים, אלא על־ידי סדורה ועריכתה של תפיסת הבית לשם מטרה נעלה מזו, שלשמה נבנים ונערכים על־פי־רֹב משכנותינו. וכלום יש רעה יותר גדולה ויותר מעוררת את הרצון להשתחרר ממנה מזו האמורה למטה? – זאת אומרת, ללכת מחדר אל חדר, מבלי לראות דבר שיש בו מן היֹפי; מבלי למצֹא ביושבי הבית שאיפה כל־שהיא אל אחת המטרות; לשמוע תמיד קול פטפוט ושאון שאינו פוסק; להיות מֻכרח תמיד לבקר ולגַנות; לשמוע אך דברי ערעורים ומחלקת ולחוש אך גֹעל־נפש; שלא למצֹא שום התעוררות לכל מה שיש בנו מן הטוב, ושום תפיסה והשגה לכל דבר שיש בו מן החכמה והתבונה; – אכן מחיר יקר עד־מאד משלם אדם בעד לחם עָרֵב ובעד דירה חמה: עליו להוָאש מרגשי ידידות, ממנוחת לב, משאיפה לתרבות, שיש בה שמחת החיים, ומהשגת היֹפי הטמיר לפני ולפנים.

קטרוג של אמת על ארחות חיינו, אשר באָמנה צריך הוא לפקוח את אזננו לכל דברי מתַקן בעל כַּוָנות טובות ונכוחות, אתה מוצא בזה שהמֻשׂג שלנו על־דבר חיי־בית מלֵאים נחת מצריך עכשיו עשירות, בכדי לגַשם ולקַים אותו ולהוציאו אל הפֹּעל. תן לי את האמצעים הנצרכים, אומרת האשה אל בעלה, וביתך לא יהא פוגם את טעמך ולא יהא מבזבז את זמנך לבטלה. ובשמענו את הדברים האלה, אנו מבינים על־נקלה, כיצד נעשו ה“אמצעים” הללו כל־כך כבירי־כֹח בארץ. ואמנם אמת ונכון הוא, שאהבת העֹשר נראית כצומחת ועולה מתוך השֹּׁרש של אהבת היֹפי. תאות הזהב אינה תאוה לשם הזהב גופו. אין זה אהבה לרֹב חטים, לצמר ולחמרי תשמישי הבית. אין זאת כי־אם תשוקה לחֵרות וליתרון. נפשנו קצה בגלגולי החליפות שבגורל החיים; אנו משתוקקים לנוי וליֹפי אשר ביד נדיבה; אנו שואפים, שלא להעמיד לכל־הפחות עכּובים ומעצורים לפני הורינו, קרובינו, אורחינו ואנשי בריתנו; אנו מבקשים להֵרָאוֹת כנדבנים ונסיכים בעיני בני עירנו, בעיני הגר הבא בשערינו, בעיני המשורר, בעיני היפהפיה, בעיני האיש והאשה, אשר דָּרכוּ על מפתן ביתנו. היך נוכל לעשות זאת, אם מחסורי יום־יום אוכפים עלינו לעבוד עבודה המביאה שָׂכר, ולשקוד שקידה שאינה פוסקת, שלא נסתבך בהוצאות יתרות, שאינן לפי יכלתנו?

הבו לנו עֹשר, והבית יהיה ערוך ומתֻקן כראוי. אבל פתרון שכזה לשאלה הנדונה לקויו אינו הגון הוא עד־מאד, ולפיכך אינו משמש פתרון כל־עִקר. „הבו לנו עֹשר“. אבל מבקשים אתם יותר מדי. אין העֹשר אלא קנין מועטים; אבל חיי־בית צֹרך כל אדם הם. אין בני־האדם נולדים עשירים; וכשאדם רודף אחר העֹשר, בנוהג שהוא נהיה לקרבן לתאותו זו, ולעתים קרובות הוא נהיה לקרבן, מבלי אשר עלתה בידו לרכוש לו שום עֹשר. חוץ מזה אין בכך משׁום תשובה נכונה על השאלה: יש טענות וערעורים על העֹשר. אין העֹשר אלא תחבולה. אדם חכם מצודד נפשות על־ידי עצמו ולא על־ידי מעשי־מדוחים שפלים. כל אותו השמוש, שאנו משתמשים בעֹשר, צריך בקֹרת ותקון. אין הנדיבוּת עומדת על מתן כסף או שׁוה כסף. הדברים הקרוים בשם מַתּות טובה ואֹשר אינם אלא צל של האֹשר. תֵּת כסף לאדם שרוי בצרה אינו אלא מעשה השתמטות. אין זה אלא דחוי הפרעון הממשי, בצע ושֹׁחד בעד שתיקה – שיטה של קרֵדִיט, אשר על־פיה נוהגים לתת לנושה שטר־חוב תמורת תשלום במזֻמנים. אנו חַיבים להמציא לאדם משען הנעלה ממשען לחם או משען אש. אנו חַיבים לתת לאדם – נפש אדם. אם הוא חולה, לא יצלח, בעל נפש שפלה ושנוא על הבריות, הרי אין זה אלא מפני שׁחֵלק כל־כך מרֻבּה מעצם טבעו נעצר ונמנע ממנו שלא כמשפט. מן הצֹרך הוא לבקרהו בבית־מאסר זה, שהוא חבושׁ בו, מתוך דברי כבושים ותוכחה למלאכים הרעים שלו, מתוך דברים המעודדים ומאמצים את הרוח, ולא מתוך דברי תנחומים ופיוס שפלים על שאין לך ממון, או מתוך הצעה נְמִבזה ושפלה של ממון בתור חסד שאין למעלה ממנו; אלא עליך לשַׁחדו מכֹּח גבורתך, תֻּמת־לבך ואמונתך. עליך להביא עמך אותה הרוח, שהיא כֻלה תבונה, כֻּלה בריאות ועזרה עצמית. ואם תחת הדברים האלה אתה מציע לאדם ממון, הרי אתה עושה עמו רעה, מעֵין הרעה שעושה החתן עם הנערה המאֹרשׂה לו, כשהוא מציע לפניה לקבל מידו סכום כסף, על־מנת שתפטור אותו מן החובות שקִבּל על עצמו בתור בעלה לעתיד. אדם גדול – גדֻלתו תלויה בלבו ולא בכיסו. הגֶּניוס והצדקה, כמוהם כאבנים טובות, נאים ביותר כשהם תפושים במסגרת פחותה, – אבנים טובות כשהן קבועות בעופרת, והגֶּניוס והצדקה כשהם שרוּים בעניוּת. הגדול שבגדולים בדברי ימי העולם היה הדל שבדלים. וכי מה היה מצבם של שרי־הצבא שביָוָן ושברומא, מצבם של סוקרַטס ואֶפַּמֵינוֹנְדַס? אריסטידִס נתמנה לגזבר ראשי ביָוָן ועליו היה מוטל לגבות את תרומת המסים, שכל מדינה ומדינה צריכה היתה להרים לצרכי המלחמה עם הברברים. „עני היה, – אומר עליו פלוטַרך, – כשהטילו עליו חובה זו, ועני יותר גדול היה, לאחר שגמר את המוטל עליו”. וכי מה היה מצבם של אֶמיליוס ושל קַטּוֹ? וכי מה היתה תפוּסת הבית של פוילוּס ושל יוחנן, של מילטון ושל מַרְוֵיל, של שמואל י’ונסון, של שמואל אדמס בבוסטון וי’ן פול ריכטר בבַּרוט?

דבר ברור בעיני, שהקריאה הנשמעת מפי חבורות ודורות של בני־אדם: „הבו לנו עֹשר, ותפוּסת הבית תעלה יפה" כוזבת היא מעִקרה ואין בה כדי ליַשב את הקושיה כֻלה אפילו ישוּב כל־שהוא. אכן טוב ממנה הנוסח: „הבו לנו את העבודה שלכם והיא תהיה לנו לראשית תפיסת הבית שלנו". איני יכול להעלות על הדעת, כיצד אפשר להתקַיֵּם בלי עבודה סריוזית, עבודה של כל היום ושל יום־יום; והרבה דברים, הנחשבים למהפכה בדעה ובמעשה בענין עבודת־כפַּים, יכולים לשַמש לנו סיוע נאה לתכלית חקירתנו המעשית. אפשר שיקום דור אחר, אשר יוכל לחַלק את עמל־הכַּפּים שבעולם במדה יותר שָׁוָה בין כל חברי החברה ולהביא לידי־כך, שהעבודות של שעות אחדות תסַפּקנה את צרכיו ותַרבינה את תקפו של האדם. אבל ריפורמה בתפוּסת הבית והכלכלה אינה צריכה להיות חלקית. אלא היא צריכה לתקן את כל סדר חיי החברה שלנו. עליה להכניס בקרבנו פשטות החיים ורוממות המחשבה; עליה לפרוץ את הגדרים, אשר הקימו המפלגות, ולסַדר את מעשי השֵׁרוּת שבבית על יסודות חדשים. עליה להמציא לכל אדם באמת ובאמונה את תפקיד יִעודו בעולם – יִעוד זה, שנבחר למענו לא על־ידי אבותיו וידידיו, אלא על־ידי הגֶּניוס שלו מתוך כֹּבד־ראש ואהבה.

ואמנם אין תקון זה שאמרתי דבר שאין שום תוחלת ממנו, כפי שנדמה לנו למראית־עין. אמת הוא, שאם נתחיל ברֵיפורמה של פרטי הסדר הנהוג אצלנו באותה שעה, מדי תקננו רק קלקלות מועטות ונניח את השאר בעינן, סופנו למשוך עד־מהרה את ידנו ממעשה זה מתוך יאוש. כי הצורות החברתיות שלנו רחוקות עד־מאד מן האמת והיֹשר. הדרך להכות בקרדֹם בשרשיו של העץ היא להרים את המטרה, שעליה אנו מניפים את הקרדֹם. ובכן אפוא מן הצֹרך הוא שנבין, שביתו של אדם בכל סדרי כלכלתו צריך לשַׁמש עדות, שהתרבות האנושית היא היא המטרה, אשר לשמה הוא נבנה ונערך בכל מיני כלי תשמיש. הרי הוא עומד תחת השמש והירח לשם מגמות שקולות ויקרות־ערך כמגמותיהם של המאורות האלה. אין הוא קַיָּם בעולם לתכלית עריכת חגיגות ומשתאות או לצרכי שֵׁנה: אלא עץ האֹרן ועץ האַלון צריכים לרדת בשמחה מעל הרי מַטָּעָם, בכדי לתמוך בקורת גג ביתו של אדם מתוך אותה האמונה ואותה הכרת ההכרח, המיֻחדות להם כשהם משַׁמשים לצרכי עצמם; בכדי להיות למשכן הפתוח תמיד לרוָחה לבני־אדם טובים ונאמנים; – להיכל, אשר זיו התֻּמה והיֹשר מבהיק עליו תמיד, אשר על ראשו חופפת תמיד מנוחת שַׁלוה ואשר את הליכותיו ומנהגיו אי־אפשר לפרֹע ולערבב מעולם; אשר יושביו יודעים את צרכיהם ומחסוריהם ואינם שואלים את אנשי ביתך, כיצד עליהם לנהל את ביתם שלהם. יש לפניהם מטרות קבועות; אין הם יכולים להתעכב ולטַפּל בקטנות. לא המזון שבבית יוצר את סדרו, אלא הדעת, מדות האֹפי והפעֻלה סופגים כל־כך הרבה חיים ומסַפּקים לנפש שעשועים מרֻבּים כל־כך, עד שחדר־המזון חדל מהיות ענין שמרבּים לחקרו ולדרשו בעיון. יחד עם תמורת המטרה באה גם תמורה של כל קנה־המדה, אשר בני־אדם ודברים היו רגילים להיות נמדדים בו. עשירוּת ועניוּת נראות לנו כפי שהן בעצם הוָיָתן. בני־אדם מתחילים לראות, שאין עניים אלא אלה שמרגישים את עצמם עניים, ואין עניות אלא במקום שאדם חש ומרגיש את עצמו עני. העשירים, כלומר, האנשים הנחשבים בעינינו לעשירים, ובניהם גם העשירים ביותר, כשאתה מביט עליהם מעל מדרגת עשירוּת אמִתּית, אתה מוצא, שעניים ודלים הם עד־מאד. הגדולים שבבני־אדם מביאים אותנו קֹדם לַכֹּל לידֵי ההרגשה, כי תנאי המצב לא מעלין ולא מורידין. הם מעוררים לפעֻלה את ההשגות העליונות ומשַׁעבּדים תחתיהן את דרכי ההרגל השפלים של חיי רוָחָה ומותרות; אולם ההשגות העליונות מוצאות להן ענין ונושא בכל מקום; רק דרכי ההרגל השפלים צריכים לארמונות ולמשתאות.

הבה אפוא יאמר אדם: ביתי קַיָם כאן בכפר זה, בכדי להכשיר ולפַתּח את התרבות של הכפר; – אמנם היֹה יהיה בית־מאכל ובית־מלון לעוברים ושבים, אבל היֹה יהיה דבר־מה, החשוב ונעלה מזה במדה מרֻבּה. בבקשה ממך, אשתי המצֻינה, שלא להלאות אותי ואותך בדבר הכנת סעֻדה שְׁמֵנה לאותו האיש או לאותה האשה, אשר באו בצל קורתנו, ושלא להרבות יותר מדי בהוצאות, בכדי להכין להם חדר־משכב מעֻלה ונאה ביותר. אם נפשם חשקה בדברים שכאלה, היכֹלת בידם להשיגם במחיר דולַר בכל כפר. אבל הבה יקרא האורח הזה, אם רצונו בכך, במבטי עיניך, בקול דבריך ובהליכותיך את לבך ויֹשר כַּוָּנתך, את מחשבתך ורצונך, אשר לא יוכל לקנותם בשום עיר או כפר בעד כל הון שבעולם ואשר בשבילם שֹׁוֶה לאדם לנסוע חמשים מילין ולאכול ארֻחה דַלה ולישון על יצוע קשה. אמנם יהי השֻׁלחן ערוך והמטה מֻצעת בשביל האורח; אבל אל־נא יהיו הדברים האלה עִקרה של הכנסת־אורחים. כבוד ותהלה לבית, אשר יושביו נוהגים מנהגי פשטות הקשה כמעט מנשֹא, אבל תבונתם עֵרה ומעמיקה להסתכל בחֻקי תבל, נפשם מעריצה את האמת ואת האהבה וכבוד ונִמוס מתגלים בכל מעשיהם ועלילותיהם.

לא היתה מעולם ארץ, אשר כה נקל היה לה להערות את מדת הגבורה הזאת כארצנו אמריקה; לא היתה מעולם מדינה, שכל־כך היתה שוקדת על תקנת השכלת העם, אשר שעשועי הרוח והנאותיהם היו כל־כך נוחים להיות מֻשׂגים ביד בני־הנעורים שואפי כבוד. בנו של העני אָמוּן ומחֻנך בבית־ספר. בכל עיר ובכל עיָרה אתה מוצא כמה בתים שפלים ועלובים, אשר כשרון וטוּב־טעם ויש אשר גם רוח גאונית שרוּים שם בעֹני ועבודה. מי לא ראה ומי יכול לראות בלי התרגשות את הנערים הנלהבים והאדמונים אשר באחד הבתים שפלי הגגות, הממלאים ככל אשר יוכלו את עבודת הבית המוטלת עליהם וממהרים אל חדר־האורחים לשַנן את שִׁעור למודם למחר, אלא שהם מגַנבים זמן לקרֹא עוד פרק אחד מן הספור, שהכניסו אל הבית בקֹשי ובחשאי, בגלל ההשגחה הרפוּיה מצד אביהם ואמם עליהם – פרק המשַׁמש לנפשם תשלומים בעד שִׁנון דַפּים אחדים משל פלוטַרך או גולדסמיט; את לבו של מי לא הרהיבה אותה הסימפַּטיה החמה, אשר מתוכה הם מלהיבים איש את אחיו בחצר בית־הספר או בגֹרן או בדיר בפֵרורים של פואֶסיה או דברי זמר, או במליצות מתוך הנאום, אשר שמעו זה לא כבר, או בחִקוי תנועותיו של הדַבּרן; אותה הבקֹרת, שמותחים בני־הנעורים ביום הראשון על דרשות המטיפים בבתי־הכניסה; אותו הפרק בדקלמציה, שמלמדים אותם בבית־הספר ושהם חוזרים אליו באמונה ובשקידה יתרה בבית, פעם עד־כדי להציק את נפש אחיותיהם ופעם עד־כדי להביא אותן לידֵי התפעלות; אותם התענוגות הראשונים של התאוה לכבוד סופרים, אשר ירוֶה הנער המתבודד בפִנתו סמוך לקורת הגג, כשעולה בידו לסַיֵּם את התרגום או את הענין, שעלה על דעתו להעלותו בכתב; אותן ההערות והמהתלות הזהירות, שמשמיעים הנערים בדבר המודעות הקולניות, המכריזות על ביאתם של משַׂחקים מעֵין מֵקְרִידִי, בּוּס או קֶמְבֶּל, או על ביאתו של דַבּרן מפֻרסם; אותה שמחת־ההתפעלות, שמתוכה הם מקדמים בברכה את פני כל אחד מן החברים שֶׁשָּׁבוּ הביתה, לאחר הפרֵדות הראשונות, שנאלצו להִפָּרד לרגלי הנסיעה לִמְקום לִמוד או לצֹרך עסק; אותה השקידה היתרה, שמתוכה הם אוגרים במשך ימי הפרֵדות האלה את הדבש, אשר יַמציא להם המקרה, בכדי לעַנג בו את אזנם ודמיונם של האחרים; ואותה העליצות הרַבּה לבלי חֹק, שמתוכה הם פורקים מעליהם את אוצרות הרוח הראשונים, כשימֵי החג חוזרים ומכַנסים אותם יחד? מה טיבו של אותו ההִדּוּק המאמץ אותם אִמוץ שכזה? אין זאת כי־אם שלשלת הברזל של העֹני, של ההכרח, של המציאות האכזריה, שהרחיקה אותם מעל תענוגות החושים, המזקינים נערים אחרים בלא עת, היא היא שכוננה ופִלסה את פעֻלתם במסִלות בטוחות ונאמנות ועשתה אותם בעל־כרחם למעריצי הרוממות, היֹפי והטוב. אי להם לבני־אדם קצרי ראות, המעמיקים לחקור בספרים, בטבע ובטיב האדם! כמה מאֻשרים היו, אִלו היו יודעים את הַהֲנָיוֹת שלהם. נפשם תִּכלה להשתחרר מעֹל אבותיהם הקל והנוח; הם משתוקקים לבגדי חמֻדות, למסעות, לשעשועים של בתי־תיאטראות, לחֵרות שקֹדם זמנה ולתענוגי הפקר, אשר אחרים נהנים מהם. אוי ואבוי להם, אם תאווֹת נפשם תמָלאנה! מלאכי־השרת החופפים עליהם והקושרים עטרות של דפנים לראש נעוריהם אינם יגיעת עבודה ומחסור ואמת ואמונת איש באחיו.

בהרבה מקצועות של אקונומיה הגונה ואמִתּית אנו יכולים להפיק לקח מעודד את הנפש מתוך אֹרח חייהם ומנהגיהם של הרומאים בני התקופות המאֻחרות, ככל אשר תֵּאר אותם פליניוס הצעיר במכתביו. והרי גם אני איני יכול לעמוד בנסיון ולהתאפק מלהביא כאן אותה הדֻגמה מארחות ביתו הנעלים והיקרים של הלורד פַלִקְלִינְד בקְלַרֶנְדּוֹן, דֻגמה שהיתה לענין שדשו בו רבים: „לפי שביתו נמצא במרחק של עשרה מילין ומשהו מאוקספורד, לכן בא ביחסי קִרבה ובקשרי ידידות עם אותם מחכמי האוניברסיטה הזאת, שהיו מצֻיָּנים ביותר במדותיהם ובטוּב ערכם, ואשר מצאו בו איש בעל תבונה עצומה כל־כך, בעל דעה ישרה במדה מרֻבּה כל־כך, בעל דמיון כַּבּיר לאין חֹק, העצור ומשֻׁעבד לדרכי מחשבה והגיון מעֻלות מאין כמוהן, בעל ידיעות מֻפלגות כל־כך, עד שאין לך מקצוע, שלא היתה לו תפיסה בו, ועם זה גם עַנוְתן גדול עד־מאד, כאִלו היה איש נבער מדעת, עד שהיו מַרבּים לבקר אותו והיו דרים בביתו כמו בבית־ועד של חכמים, הקבוע בתוך אטמוספירה יותר טהורה ורוממה; ומתוך כך נעשה ביתו לאוניברסיטה בזעיר פנים, שהיו באים לשם לא כל־כך לשם מרגוע, כאשר לשם חקר ועיון ועל מנת לבדוק בדיקה דקה אותן ההנחות, שנאמרו בצורה גסה ביותר ואשר עצלות המחשבה והסכם הבריות עשו אותן לענין שדשים בו רבים בשיחותיהם המצויות".

אני מוקיר את האדם, שאינו רודף אחר הכבוד לקנות לו שֵׁם תפארה בשלטון המדינה או במִשׂרת הצבא, להיות יוריסט או חוקר הטבע, להֵעשות לפַיטן או למפַקד בצבא, אלא אדיר חפצו הוא להיות אמן של חיים טובים ונאים ולמלא את חובותיו בתור אדון או משׁרת, בתור בעל לאשתו, אב לבניו, או בתור ידיד ורֵעַ. אלא שלצֹרך התפקיד הזה דרוש לו לאדם כֹּח־רוח כבּיר במדה לא פחותה מכפי שהוא דרוש לאותם התפקידים האמורים למעלה – ואולי במדה יתרה מזה – והסבה של אי־הצלחה במקצוע זה היא אותה הסבה גופה של אי־הצלחה במקצועות ההם. סבור אני, שזה חטאה של תפוסת הבית שלנו, שאין היא מַשרה על האדם רוח של קדֻשה. עוֹן שלטון המדינה, עון החנוך, עוֹן האמונה ועוֹן חיי היחיד – עוֹן אחד הוא.

אגדות־קדומים נוהגות לספר לנו על־דבר מעיל, שהובא מארץ הפֵיות לאשה היפה והתמה מכל הנשים אשר בחצר המלך ארטור. מעיל זה יהי נתון במתנה לזו, שיהא הולם אותה לפי מדתה. כל אחת ואחת חשקה נפשה לנסות ללבשו, אבל הוא לא היה הולם אף אחת מהן: לאחת היה רחב לבלי חֹק, אצל השניה היה נגרר על הקרקע ואצל השלישית התכַּוֵּץ כגֹדל מטפחת. נשי החצר אמרו, כמובן, שהשד חבוי במעיל, אבל האמת היתה אצורה אל־נכון במעיל, שהיה מגַלה לעין כֹּל את הכִּעור, אשר כל אחת ואחת היתה מבקשת להעלימו. כֻּלן נרתעו אחור מן הלבוש בחרדה. רק גֶ’נֶלַס התמימה בלבד זָכתה ללבוש אותו. כדומה לזה מחֻנן כל אדם במחשבתו במדת אדם, אשר בה הוא מודד את כל העובר עליו. אבל לגֹדל צערו, אין בין כמה אלפים בני־אדם אף אחד, שיהא מכֻון ומתאים לשִׁעור קומתה וקצבתה של התבנית, אשר יצר לו במחשבתו. אין מדה זו יאה לא למודד עצמו, לא לאיש מן האנשים העוברים ברחוב ואפילו לא לאותם יחידי הסגֻלה, המעוררים בקרבו רגשי פלא – גבורי הגזע. כשהוא מסתכל בהם בעין בקֹרת, הוא מוצא, שכַּוָּנותיהם שפלות, שחיש קל ביותר הם משביעים את נפשם רצון. הוא רואה את המהירות היתרה, שמתוכה מתנשאים החיים למרום־גבהם, ואת השפלות אשר בצפיָתם ותוחלתם של מרבית בני־האדם. לכל אחד ואחד, מיד לאחר שהגיע לידֵי עונת הבגרות, מזמין גורלו איזה מקרה, איזו חברה או איזה אֹרח־חיים, הנעשים לקריזיס בחייו ולראש המאורעות שבדברי ימיו. אצל האשה מאורע שכזה הוא האהבה והנשואין (תוצאה שהיא מן הטובות והנבונות ביותר); ואף־על־פי־כן עלוב הוא הדבר למנות ולָמֹד את כל המאורעות והתוצאות של חיים, שעדַין לא הגיעו לידֵי גמר התפתחותם, מתקופה צעירה ולא־חשובה בעִקרה כעונת האהבה והנשואין. אצל הגברים הרי מקום חנוכם ותלמודם, בחירת משלח־ידם, התיַשבותם באחת הערים, או המעבר שלהם אל המזרח או אל המערב, או מאורע נִקלה אחר, שתולים בו ערך גדול, המסַמן רגע מכריע בחיים וכל השנים והעלילות שלאחר־כך יונקים את כל הענין והחשיבות שלהם מתוך היחס שביניהם ובין הרגע הזה. וזהו הטעם, מפני מה אנו עומדים עד־מהרה על תכונתה המיֻחדת שבשיחתו של כל אדם, ובדעתנו שנים שלשה מאורעות ראשיים שבחייו, אנו יודעים לכַוֵן, מה דעתו על כל ענין ומאורע חדש המתרחש אצלו. בקרב האנשים המכֻנים בשם משכילים אין דבר זה פחות נִכּר מאשר בקרב אנשים שאינם משכילים. אני ראיתי אנשים בעלי כשרונות נאים בחגיגות של בתי־ספר, עשר או עשרים שנה לאחר שיצאו מבתי חנוכם אלה, אשר בהמצאם שוב בין כתליהם, חזרו ונעשו לאותם הנערים עצמם כמו שהיו בצאתם מהם. הם התענגו על אותם ההתולים עצמם ונהנו מאותם מעשי השובבות עצמם כאשר בימי נערותם; שנות הגברות והמשרות שלהם, שהביאו עמם בחזירתם אל בתי־הספר הישן, לא היו נראות אלא כמסכות של נוי והדור חיצוני; מתחת למסכות האלה עדין הוסיפו להיות אותם הנערים עצמם כמו שהיו מלפנים. מעולם אין הדבר עולה בידינו להיות אזרחי העולם, אלא אנחנו נשארים תמיד קרתנים, החושבים כי כל דבר שבעירה הקטנה שלהם טוב ונעלה הוא במשהו מאותו הדבר עצמו בכל מקום אחר שבעולם. המאורע המצֻין שבחיי כל אחד שונה מזה שבחיי חברו, אלא שאצל כל אחד ואחד הוא נעשה לחֹמר שרפה על מוקדי האֶגואיזמוס שלו, ההולך ובוער לעולם. לאחד היה מאורע זה מסעו בים; לשני – המעצורים, שצריך היה להתגבר עליהם בכדי להִכּנס לבית־הספר; לשלישי – תיורו בארצות המערב או נסיעתו לקנטון; לרביעי – יציאתו אגֻדת הקִוֶקֶירים; לחמישי – הדִּיאֵיטָה החדשה וסדר חייו החדש שלו; לששי – יציאתו מכלל האורגניזציות של הלוחמים בעד בטול העבדות; ולשביעי – כניסתו לתוך האורגניזציות האלה. חיים שכאלה אינם אלא מעשי קטנות ודברים של מה־בכך. נקל להם ביותר להשביע אותנו רצון.

סבור אני, שהתוצאה המעציבה הזאת מִתְגַלֵּית בהליכותיו ובמדותיו של אדם. האנשים, שאנו רואים איש באחיו, אינם משוים לפנינו את צלמו ודמותו של אדם. בני־האדם, שאנו רואים לפנינו, נרדפים על צואר כמו על־ידי מכות שוט; מיֻגעים, מקֻמטים וחרדים הם; כֻּלם דומים הם לסוסים, אשר פרשים שאינם נראים לעין רוכבים על גבם. כמה ממעטים אנו לראות מנוחת שלוה בעולם! עדַין לא ראינו מעולם אדם גמור. אין אנו מגלים בו את עקבות המדות של הוד־מלכות, המיֻחדות לו מטבע בריָתו, ושיש בהן כדי להרגיע ולרומם את רוח המסתכל בו. אין אתנו אנשי אלהים ואין מרבית בני ההמון ממהרים להיות לאנשי אלהים, ואף־על־פי־כן הרי אנו מחזיקים כל ימי חיינו בכל עֹז באמונה בחיים טובים מאלה, באנשים טובים מאלה, ביחסים טהורים ונדיבים, למרות כל חֹסר הנסיון שלנו בטיב חברה אמתית. אין ספק בדבר, שלא היתה זאת מכַּוָּנתו של הטבע ליצור בכל הבזבוז העצום הזה של אמצעים וכּחות מרֻבּים לאין חֹק תוצאה זולה ושפלה שכזו. געגועי לבנו אל הטוב ואל האמת מורים אותנו תורה מעֻלה מזו; ולא עוד אלא שבני־האדם בעצמם משפיעים עלינו מחשבה על־דבר חיים מעֻלים וטובים מאלה.

טבעו המיֻחד של כל אדם יש לו יפי שלו. בקרב כל חברה, ליד כל אח מבֹערת הרי אתה נדהם משפעת עשרו של הטבע, כשאתה שומע כל־כך הרבה קולות חדשים, שכֻּלּם מוסיקליים הם, ואתה רואה בכל אדם מדות ונמוסים מקוריים, שיש להם קסם עצמי ומיֻחד במינו ואתה מרגיש בהכרות־פנים חדשות. אתה מכיר, שהטבע הטביע בשביל כל אחד ואחד את היסוד לבנין־אלהים, אם רק תאבה הנפש לכונן עליו את הבנין הזה. אין לך פנים ואין לך דמות ומראה, שאי אתה יכול לצרף אליהם בדמיונך כח־תבונה כביר או נדיבות־נפש נעלה. אמנם אמת הוא, שמפי הנסיון שלנו אנו יודעים, שהיפי, בהבדל מהרגשת היפי, איננו סגֻלת־מַתּת קבועה של האיש והאשה, כמו שצריך היה להיות. היפי, אפילו באדם היפה, אינו אלא דבר שבמקרה, – או, כמו שאמר אחד האנשים, מגיע לידי מרום שלמותו רק רגע אחד, אשר לפניו עדַין בֹּסר הוא, ולאחריו הוא הולך ופוחת, אבל מעולם אין היפי נעדר כליל מנגד עינינו. כל פנים וכל דמות הגוף מעוררים בקרבנו הרגשה, שיש להם זכות המיֻחדת להם ודבר־מה בריא המיֻחד להם. ידידינו אינם מתגלים לנו במלא צביונם ובצורתם העליונה. אבל הבה יעידו־נא הלבבות, שהיו מתפעמים בחזקה למראיהם, כמה כח היה עצור ברשמי היצורים האלה הקרוצים מחֹמר, העוברים ושבים על פנינו! כח השלטון הטמיר והנעלם, אשר תערה הצורה על הדמיון ועל הרגש, מרום ונעלה הוא מכל הפילוסופיה שלנו. המבט הראשון, שעיננו פוגעות בו, יש בו כדי לברר לנו, שׁהחֹמר הנהו בית־קבול של כחות הנעלים משל כחות עצמו וכי שום חֹק מחֻקי הקוים והשטח אינו מספיק להסביר לנו למדי את סגֻלת הַהַבָּעוּת של הצורה. אנו רואים ראשים, הסובבים על צירו של חוט השדרה, – זולת זאת אין דבר; ואנו רואים ראשים, הנראים כסובבים על ציר שהוא עמֹק כצירו של העולם – מתנועעים הם תנועה כל־כך אִטית ומרֻשּׁלת ונשגבה. על שפתי האיש שאנו סחים עמו אנו רואים, כי גדולי האמנים של המחשבה והשירה מצויים ושרויים בנשמתו או נעדרים ממנה. כשאנו מזדמנים עמו לאחר כמה שנים אנו מכירים מריסי־עיניו, שנשאר עומד על המקום, ששם עזבנו אותו, או שפסע פסיעות גסות לפנים.

בה בשעה שהטבע והרמזים המחכימים, שאנו קולטים מתוך מהותו של האדם, מעוררים בלבנו מֻשּׂג על־דבר חיים אמתיים ונשגבים על־דבר תפוסת־בית, הדומה ביפיה ורוממותה ליפיו ורוממותו של העולם הזה, אנו עומדים ביחוד על תורה זו עצמו על־פי אותם היחסים המעֻלים, אשר לבנו מעורר ומזרז אותנו תמיד לכונן ולהקים בינינו ובין אנשים יחידים. מאֻשר יהיה אותו הבית, אשר היחסים שבין איש לאיש נקבעים בו על יסודו של האֳפי, על פי הסדר העליון ולא על־פי הסדר התחתון; אותו הבית, שהנשואין נעשים שם על־ידי האפי ולא על־ידי ערבוביה וחליפות של טעמים, שאין מודים עליהם בגלוי. רק נשואין שכאלה יהיו למסֹרת־ברית, להמציא לכל אחד משני הצדדים את הנעימות ואת הכבוד להיות זה לזה גומל־חסדים שָׁלֵו ושאנן ומתמיד ואינו פוסק. וכן גם התשובה המסַפּקת לספקן, המפקפק ביִפּוי כּחו של האדם לעַלֵּה את אחרים ולהיות מתעלה בעצמו, מֻנּחת באותו החפץ ובאותו הכֹּח הנטוע בו לעמוד בקשרי התחברות, המשַׂמחת ומרוממת את הנפש, עם אנשים יחידים, שהִנָּם עִקר שאיפותיהם האידיאליות והמעשיות של כל האנשים נבוני־הדעת.

נוי ותכשיט לבית הִנָּם הידידים המבַקרים אותו. אין לך מאורע גדול בחיים כהופעתם של פנים חדשות ליד האח המבֹערת שבביתנו, פְרָט לעלִיָּתו והשתלמותו של אָפיֵנו, אשר הקריבם ומשכם אלינו. על ההגדרה, שהגדיר לַנדור את מהותו של אדם גדול, הוסיף דברים נאים עד־מאד: “אין זה אלא מי שיכול לכַנס יחד בני־חבורה מעֻלה ביותר בכל עת ובכל שעה שהוא רוצה”. לנצח יִכּוֹנוּ דברי חרוז אחד משל היוָני הקדמוני מִינַנְדֶר, אשר זה תרגומם:

"לֹא אוֹצְרוֹת יַיִן, לוֹ זֹהַר כְּעֵין הַבָּרֶקֶת,

אַף לֹא שִׁפְעַת מַטְעַמִּים הַנְּעִימִים לְחֵךְ,

אִם גַּם יוֹאִיל הַטֶּבַע הַנָּדִיב לְרַוּוֹת

אוֹתָנוּ מִנְּעימוֹת עֲדָנָיו בְּלִי־דָי, ־

לֹא אֵלֶה רֹב־רָצוֹן יַשְׂבִּיעוּ נַפְשֵׁנוּ

כִּידִיד, זוּ שֶׁבֶת בְּצִלּוֹ חִמַּדְנוּ".

זוהי נחת אֹשר, אשר בכל מקום שעומדים עליה ומכירים אותה נאמנה, כח בה לדחות מלפניה את כל שאר ההנאות שבעולם, ואשר לעֻמתה אין הפוליטיקה והמסחר ובתי־הכניסה אלא דברים של מה־בכך. כי אנו משערים בנפשנו – כלום אין אנו עושים זאת? – שבשעה שבני־האדם יהיו נפגשים איש באחיו, כמו שנאֶה ויאה להם, כמו שנפגשת מדינה במדינה, – איש איש מיטיב וחנון לרֵעהו, כמטר כוכבים נופלים ממרום, עשיר במעשים, במחשבות וכליל שלֵמות למדי, – הרי זה יהיה אותו החג של הטבע, אשר כל הדברים שבעולם משַׁמּשים לו סמל; ואולי אין האהבה עצמה אלא הסמל העליון של הידידות, כשם שכל שאר הדברים אינם אלא סמלֶיה של האהבה. ככל אשר אָפיו של כל אדם הולך ומתפַּתּח, כן ירבה וכן יגדל ערך יחסיו אל הבחירים שבבני־האדם, אותם היחסים, אשר מתחִלה הם נראים רק כרומנים של ימי נערותו; ורק מי שבקי ומֻמחה בטיב מוסר הידידות, הוא הוא שילמוד את תורת החיים על בֻּריה.

מלבד מטרותיה העִקריות במקצוע יחסי האִשות, יחסי ההורים והרֵעות, עוד יש לה לתפוּסת הבית מטרה אחרת: לטפח את האמנֻיות היפות ואת הרגש של יראת הכבוד.

.1 כל דבר שמביא את יושב הבית לידֵי חיים יותר מתֻקנים, כל דבר שמחַנך את עינו, או את אזנו, או את ידו, כל דבר שמזכּך ומרחיב את דעתו, צריך למצֹא לו מקום פֹה בבית דירתו. אפס, אל־נא יעלה על דעתו, שבכדי לסַגל לעצמו דברים נאים, מן הצֹרך הוא שיהיו מצוּים ברשותו כקנין כספו ושעליו להשתדל להפוך לצֹרך זה את ביתו למוזיאון. מוטב שהמנהג היקר של היוָנים הקדמונים יתפוס לו מקום בחברה שלנו והאמנֻיּות הפּלַסטיות תֵּאָסַפְנָה בשקידה יתרה מתוך יראת הכבוד וטוב טעמו של העם בגַלֵיריות ותהיינה מצוּיות לתשמישן החפשי של כל הבריות כאור השמש. ובאותה שעה עצמה מן הצֹרך הוא לזכור, שאנו בעצמנו אמָנים אנחנו, וכל אחד ואחד מאִתּנו מתחרה עם פידיאס ועם רפאל ביצירת אותו הדבר, שהוא מלא חן ונשגב. מקור היפי הוא הלב, וכל מחשבה יקרה ונדיבה מאירה באור זִיוָה את כתלי חדרך. למה לנו להיות חַיָּבים תודה בעד כֹּחנו למשוך את ידידינו אלינו לתמונות ואגנות, לקמיעות ולמעשה ארכיטקטורה? למה לנו להפוך את עצמנו לשמשים־מַרְאִים ולדברים טפֵלים לגבי בתינו הנאים ומעשי האמנות שלנו? אם נספוג לתוכנו מתוך אהבה ונדיבות־רוח את היפי שאנו מעריצים אותו, אז תהי היכֹלת בידנו לשוב ולהשפיע אותו על כל הסובבים אותנו. האיש והאשה, אשר כל מעשה וכל מפעל שלהם עלול הוא להיות ענין יצירה לאמן־מפַסֵל ואשר אין עיניהם רואות מעולם את האֵלים ואת הנימפות כראות יצורים שכבר בלו מיֹשן, אינם צריכים למעשי־קִשוט של בד ושל שׁיִש, משום שהם יודעים בעל־פה את האינסטינקט של הוד־הרוממות.

איני מזלזל בערך החנוכי הנאה אשר בפסילים ובתמונות. אבל סבור אני, שיבוא יום והמוזיאון הצבורי שבכל עיר ועיר ישַׁחרר את ביתו של היחיד מן המשא הזה לרכוש אותם ולהציגם לרַאוה. אני הולך לרומא ורואה על כתלי הוַטִּיקַן את התמונה „התפשטות הגשמיות" שצִיֵר רפאל והנחשבת לתמונה המצֻיָּנה שבעולם; או בבית־הכניסה הסיקסטיני אני רואה את החוזות הסֻבּיליּות ואת הנביאים הגדולים המצֻיָּרים בפרִיסקָאות ביד מיכל אנגלו, – אשר במשך שלש מאות שנה היו מלהיבים יום־יום את הדמיון ומעוררים את חרדת הכבוד של המוני בני־אדם מרֻבּים כל־כך מכל אֻמות העולם! אמנם מתאַוה אני להביא לילדי ולידידַי העתקות מן הצורות הנפלאות האלה, שאני יכול למצֹא אותן בחנֻיותיהם של מפתחי פתּוּחים; אבל אין אני רוצה לקבל עלי את סבל המשא לסַגל אותן לעצמי. רוצה הייתי שֶׁיִמָּצְאוּ בעיר מולדתי ספריה ומוזיאון, שהִנָּם קנין העיר אשר שמה יכלתי להפקיד את האוצרות היקרים האלה, שאני ובני יכולים היינו לראותם שם מזמן לזמן ואשר שם מקומם הנכון בין מאות המתנות נדבת יד אזרחים אחרים, שהביאו הלום את כל החפצים, אשר לפי שקול־דעתם ראוּים הם על־פי טבעם להיות יותר קנין הצבור מקנין היחיד.

אֹסֶף ממין זה, שהוא קנינה של העיר, היה נותן כבוד ויקר לעיר והיה גורם לנו, שנאהוב ונכבד את שכנינו במדה יתרה. אין ספק בדבר, שנקל היה לכל עיר ועיר למלא את החובה הזאת, שהיא חובה עירונית לאמִתּה. כל אחד ואחד מאתנו היה נותן לצֹרך זה את חלקו בשמחה; ובשמחה יתרה היה נותן ככל אשר חשיבותו של המוסד הזה תלך הָלוך ורבה.

.2 מובן מאליו, שלא בהיותו בָדֵל מהערצת־היפי הזאת, אלא בהיותו קשור עמה קשר אמיץ יהא הבית נחשב בעיני הבריות למִקדש. לשונו של אחד הדורות הגסים מדורנו אנו הביעה בתורת חֻקּי־המנהג את הכלל, כי ביתו של אדם היא טירתו; אבל התקדמותה והתפתחותה של האמת תעשה את כל בית למזבח אלהים. האֻמנם לא יפקח האדם באחד הימים את עיניו, לראות מה יקר הוא לנפש הטבע – מה קרובה היא אליו? האֻמנם לא יראה מבעד לכל המון הדברים, שהוא קורא להם שלא בצדק בשם מקרה, כי החֹק שולט בַּכֹּל מעולם ועד עולם; כי קיומו הפרטי רק חלק הוא מן החֹק הזה; כי משכנו של החֹק הוא בלבו שלו, לב אדם לקוי ופגום; כי דרכי הכלכלה שלו, עבודתו, גורלו הטוב והרע, בריאותו ומדותיו משמשים כֻּלּם דֶמונסטרציה מפליאה ומדֻיֶּקת בזעיר פנים של הגֶּניוס אשר להשגחה הנצחית? כשאדם בא לידֵי השגת החֹק, מיד הוא פוסק מלהתיאש. כל זמן שהוא מסתכל בו, הרי כל מחשבה וכל מעשה הולכים ומתעלים ונעשים לעבודת אמונה ודת. כלום מוכיחה קדֻשַּׁת השבת על החֻלּין שבכל שאר ימות השבוע? כלום מוכיחה קדֻשַּׁת בית־הכנסת על החֻלין של בית יחיד? מעשה כשפים עלינו לבאר באור שהוא ההפך ממשמעו. הבה יעמוד האדם על רגלי עצמו. הבה תחדל האמונה מהיות דבר שבמקרה; ודפיקות המחשבה, המתפשטות ונפוצות עד לקצות תבל, הבה תצֶאנה־נא מחיק תפוּסת הבית.

אלה הם התנחומים – אלה הן המגמות, אשר בשבילן נוסדה תפוסת־הבית וכוננה קורת הבית. אם בני־האדם מחזרים אחריהן ומבקשים אותן ובבחינה ידועה גם משיגים אותן, כלום יכולה המדינה, כלום יכול המסחר, כלום יכול האקלים, כלום יכולה עבודת רבים לטובתו של יחיד לתת דבר המעֻלּה מהן, או לכל־הפחות הטוב כמותן למחצה? מחוץ למטרות האלה החברה רפת־כח היא והממשלה אינה אלא דחיקה לתוך חיי הפרט. סבור אני, שהגבורה המסֻגֶּלת בימינו אלה לעשות עלינו רֹשם של גבורת אֶפַּמינוֹנדַס ופוֹקיון, צריכה להיות גבורתו של המנצח בחיי הבית. מי אשר באֹמץ רוחו ובחן הליכותיו יכריע מפלצת זו של המנהגים המֻסכּמים ושל המּוֹדָה ויורה את בני־האדם, איך לחיות בקרב היסודות הדלים והעלובים, אשר בערינו וכפרינו, חיים של טהרה, של יפי ושל גבורה; אשר יורני דעת איך עלי לאכל את לחמי ואיך אמצא מרגוע לנפשי ואיך עלי להתהלך עם בני־אדם, מבלי שאצטרך להתבַּיֵּש על כך, הוא ישוב ויקים את חיי האדם לגאון ולתפארת ויעשה את שמו יקר לדורות עולם.

אֵין קָטֹן וְגָדוֹל, אֵין נִשְׂגָּב וָזוֹל

לַנְּשָׁמָה הַיּוֹצְרָה וּבוֹרְאָה הַכֹּל;

וּבַאֲשֶׁר הִיא בָאָה שָׁם מְלֹא כָל הַיְּקוּם,

וְהִיא מְמַלְּאָה אֶת אַפְסֵי תַחְתִּיּוֹת וָרוּם

אֲנִי שַׁלִּיט וָרַב עַל גַּלְגַּלִים נִשְׂגָּבִים,

עַל תְּקוּפוֹת הַחָמָּה וּנְתִיבוֹת כּוֹכָבִים,

עַל זְרוֹעַ יַד צֶזַר, עַל תְּבוּנַת לֵב פְּלַטּוֹן הַבְּהִירָה,

עַל לִבּוֹ שֶׁל נָבִיא, עַל רוּחוֹ שֶׁל שֶׁקְסְפִּיר אַדִּירָה.

רוח אחת משֻׁתּפת לכל בני⁻האדם כֻלם, כל אדם משמש כניסה אל אותו העצם גופו, שחבֵרו משמש לו כניסה, ואל כל פרטיו של אותו העצם. מי שזכה פעם אחת למשפט אזרח בממלכת השֵׂכל נעשה לבן־חורין, השולט שלטון־בעלים בכל הנכסים והקנינים שבממלכה זו. את המחשבות, אשר הרה והגה פלַטון, יכול להגות גם הוּא; מה שחש והרגיש אחד הקדושים, יכול להרגיש גם הוא; ומה שעלתה לו בזמן מן הזמנים למי שהוא, אף הוא יכול להבין זאת ולעמוד עליה. מי שזכה לכך להיות מן המצויים אצל רוח עולמית זו, שֻׁתּף הוא בכל דבר הנעשה או עלול להיות נעשה, מפני שאדם שכמותו הנֵהו הפועל היחידי והעליון שבעולם.

ההיסטוריה היא ספר הזכרון לעלילותיה ומפעליה של רוח זו. הגֵינִיוּס שלה – פניו מבהיקים מנֹגה הקרנים, הבוקעות ושופעות מתוך שורות שורות של ימים. עלול הוא האדם להיות מתבאר ומתפרש במדה לא פחותה מכל ההיסטוריה שלו. בלי חפזון, בלי מנוח מוסיפה רוח האדם להגשים מראשית היותה את כל כשרון, את כל מחשבה ואת כל תסיסת⁻רגש המיֻחדים לה, במאורעות הערוכים ומכֻוָּנים לדבר. אבל לעולם המחשבה קודמת למעשה; כל עלילות ההיסטוריה קַיָמות ועומדות בקרב הרוח קיום־למפרע בתור חֻקים. כל חֹק וחֹק בבוא תורו מגיע על⁻ידי הסתבכות המאורעות לידי שליטה, והגבולות, אשר גבל הטבע, מיַפּים רק את כחו של חֹק אחד להתגלות בזמן ידוע. האדם משמש אֶנציקלופֶּדיה שלֵמה של עובדות ומעשים. יצירת אלף יערים מָטבעת ועומדת בפרי־אלון אחד, ומצרַים, יָוָן, גַלְיָה, בּריטניה ואמיריקה היו גנוזות ואצורות כבר באדם הראשון. תקופה אחר תקופה, מחנה מלחמה, ממלכה, רֵפּובליקה, דימוקרטיה אינם אלא הסתגלות רוחו רבת־הפנים והמראות אל העולם רב־הפנים והמראות.

רוחו זו של האדם כתבה את ההיסטוריה ועליה עצמה שוּמָה לקרֹא אותה. על הפינקס שומה לפתור את החידה, אשר הוא עצמו חָד אותה. אם כל ההיסטוריה כֻלה כלולה ואצורה באדם אחד, הרי מן הדין הוא, שהכל צריך להיות מתבאר ומתפרש מתוך נסיונו של היחיד. יש יחס וקשר בין שעות ימי־חיינו ובין שנות מאות של העתים והזמנים. כשם שהאויר שאני נושם שאוב מתוך האוצרות העצומים של הטבע, כשם שהאור הזרוע על ספרי שופע ונאצל מכוכב, הרחוק מרחק מאות מיליונים של מילין, וכשם שכֹּבד גופי תלוּי בשווי המשקל של הכֹּחות הבורחים מן המרכז והכחות השואפים אל המרכז, – כך אף השעות צריכות להיות מתבררות על־פי התקופות, והתקופות צריכות להיות מתפרשות על־פי השעות. כל אדם יחיד אינו אלא התגשמות מיֻחדת של רוח התבל הכללית. כל סגולותיה של זו מָטבעות ואצורות בקרבו הוא. מגיהה אור על המעשים שעשו חבורות גדולות של בני־אדם, והשנויים, שנתהוו בחייו הוא, משמשים אות ומופת למהפכות בחיי עמים ולאומים. כל ריבולוציה לא היתה מתחלה אלא מחשבה שבלב אדם אחד, ובשעה שמחשבה זו עצמה מתרגשת גם על לבו של אדם אחד, מיד היא נעשית למפתח של התקופה. כל ריפורמה לא היתה מלפנים אלא דעת יחיד, וכשתחזור להיות שוב דעת יחיד, מיד תפתור את הפרוֹבלימה של התקופה. המעשה המסֻפר לי צריך להיות מקביל ומכֻוָּן אל דבר⁻מה אשר בקרבי אני, בכדי שיהא מתקבל על הדעת, או יהא מחֻוָר כל־צרכו. בה במדה שאנו הולכים וקוראים בדברי־ימי העולם, עלינו להיות ליוָנים, לרומאים, לטורקים, לכהנים או למלכים, למעֻנים על קדוש השם או לתליָנים; עלינו לקשר את החזיונות הללו אל איזה דבר־ממשות שבנסיונותינו הטמירים, ואם אין, לא נלמוד שום דבר לאשורו. מה שהתרחש לו לעזדרֻבּעל או לצֶזַר בּוֹרג’יה, משמש אות ומופת לכחותיה ושחיתותה של הנפש במדה לא פחותה מן המאורעות שהתרגשו עלינו בעצמנו. בכל חֹק חדש ובכל תנועה מדינית צפונה כוָּנה בשבילך. עמוד לפני כל אחד מלוחותיהם ואמור: “מתחת למסֵכה זו הסתתר פרוֹטֶיאוּס¹ של הטבע שלי”. בזה נמצא מַרפא לאותה הקלקלה של הקרבה היתרה, שאנו קרובים לעצמנו. דבר זה הודף אחור מלפנינו את הפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה של עלילותינו ומעשינו: וכשם שהסרטנים, הגדיים, העקרבים, המאזנַים והדליים מאבדים את המשמעות שבהם, כשהם תלויים בשמים בתור אותות המזלות, כך מֻכשר אני לראות בלי התרגשות־רוח את קלקלותי אני בתמונותיהם של שלמה, של אַלְקִיבְּיַדֶס ושל קַטִיליניה, הרחוקים ממני מרחקי דורות.

הטבע הכללי והעולמי, המָטבע בבני־אדם ובדברים, הוא הוא הנותן להם חשיבות וערך. חיי־האדם, הכוללים אותו, מלאים תעלומות ואסור לנגוע בהם והרי אנו מקיפים אותם גדר של חֻקים וענשים. זהו עִקר המשמעות הכּלולה בכל החֻקים; כֻּלם מביעים הבעה ברורה פחות או יותר איזו פקֻדה, שיצאה מלפני היֵשׁות הנשגבה והבלתי־מֻגבלת הזאת. גם זכות קנין־בעלים נובעת מתוך הנפש וצופנת בקרבה עובדות ומעשׂים רוחניים נעלים, ובאֹפן אינסטינקטיבי אנו מגינים עליה מתחִלה בכֹח החרב והחֻקים ואחר־כך על־ידי שיטות רחבות וחרכבות. ההכרה העמומה של עובדה זו היא היא האור, אשר לנָגהו אנו הולכים כל ימי חיינו, ועִקרן של כל המִצות שעלינו לקיֵם; היא הטעם של החנוך, של הצדק וגמילות החסדים, היא היסוד של הידידות והאהבה ושל הגבורה והגדולה, אשר במעשי האמון והבטחון, שהאדם בוטח בעצמו. אכן נפלא הדבר, כי שלא מדעתנו אנו קוראים תמיד בספרים כיצורי מרום. היסטוריה העולמית, הפַּיטנים, כותבי הרומנים בתמונות היותר נשגבות אשר צִיְרו – אם בתי־מקדש, ארמנות־מלכים או מעשי־תקפו של הרצון או הגיניוס – אינם פוסקים בשום מקום מלשַׁעבד תמיד את עיוננו אליהם ואינם מעוררים בקרבנו מעולם את ההרגשה, שאנו נדחקים למקום, שאין אנו כדאים לו, ושכל הדברים והחזיונות שהם מתארים נועדו לאנשים הטובים ממנו; להפך, כל מה שציוריהם נשגבים ביותר, כן מרגישים אנו, שהננו קרובים אליהם קרבת בני־בית. הנער הקטן, היושב בקרן־זוית וקורא בחזיונות שקספיר, מרגיש, שכל הדברים, אשר החוזה מדבר על אחד המלכים, כֵּנים ונאמנים הם בנוגע אליו עצמו. אונ מחבבים את הרגעים הנעלים שבהיסטוריה, את ההמצאות הנעלות, את מאמצי הכֹּח והגבורה הנעלים ואת ההצלחות הנעלות של בני־האדם, – מפני שהחֹק והמשפט אשר נִתּנו, הים אשר נחקר, הארץ אשר נגלתה והמכה אשר הִכה הגבור, לא היו אלא למעננו אנו, כאלו אנחנו היינו העושים את המעשים האלה, או אנחנו קדמנו אותם בתשואות־חן.

גם מצבו של אדם וגם אפיו מושכים את לבנו כאחד. אנו מכבדים את העשירים, מפני שלמראית עין נדמה, כאלו מצויים אצלם אותו החֹפש, אותו הכח והחסד, אשר לפי הרגשתנו נאים ויאים הם לאדם, נאים ויאים הם לנו. כיוצא בזה כל הדברים שנאמרו בשבחו של החכם על⁻ידי הסטואִיקים, או על־ידי סופרי המזרח, או סופרי זמננו, מתארים לפני כל קורא את האידיאה שלו גופו, את עצמותו הוא, שעוד לא עמד עליה ועוד לא השיג אותה, אלא שעשויה היא להיות מֻשגת. כל הספרות כֻּלה מחקרת ומתארת את אפיו של האיש החכם. ספרים, מצבות, תמונות, שיחות – כל אלה אינם אלא צלמי־דמות, אשר בהם הוא מוצא את רשמי צורתו שלו. השַׁתקן והדַבּרן הנמלץ משַׁבחים אותו כאחד ומקדמים את פניו בברכה, ובכל מקום שהוא הולך, דומה הוא, כאלו הכֹּל מתכַּונים לזרזו ולמודד את נפשו ברמיזותיהם. ולפיכך אדם השואף שאיפת אמת אינו רואה מעולם מחסור ברמיזות של זרוז ובדברי שבח ותהלה. בכל מלה, הנאמרת על־דבר האֹפי, ואפילו בכל מעשה ובכל ענין – בנחל השוטף ובקמה המתנופפת, הוא שומע הסכמה וזרוז לא כלפי עצמו, אלא הסכמה, הערֵבה עליו יותר, כלפי אותו האֹפי, שהוא מבקש לסַגל לעצמו. שבח עולה ובוקע, הערצה מתנשאת, אהבה שופעת מלב הטבע האִלם, מקרב ההרים ומאורות הרקיע.

הרמזים האלה, הנראים כבוקעים ועולים אלינו כמו ממעמקי השֵׁנה ומחשכת הלילה – הבה נשתמש בהם לאור היופי. אדם, השוקד על ההיסטוריה, חיָב להגות בה כאדם פועל ולא כאדם נפעל; לחשוב את חיי עצמו כגוף הספר, ואת הספרים – כפֵּרושים לו. מתוך כפיה שכזו אנוסה תהיה המוזה של ההיסטוריה להביע נבואות, אשר מעולם לא הביעה כמותן למי שאינו מכבד את עצמו. איני מצפה, שיהא קורא את ההיסטוריה כהלכה אדם הסובר, שמה שנעשה בעתים קדומות על־ידי אנשים, אשר שמם יצא למרחוק, יש לו ערך יותר עצום מן המעשים, שהוא עושה יום יום.

אין העולם קיָם אלא לתּכלית חנוכו של כל אדם. אין לך תקופה ומצב שבחברה, אין לך דרך־פעולה בהיסטוריה, שלא יהא נמצא בחיי האדם דבר־מה, השקול ומכֻוָּן כנגדם. כל דבר שואף באֹפן נפלא לקצר ולצמצם את עצמו ולחַלק לו מכחו. מן הצֹרך הוא, שיהא גלוי וידוע לפני האדם, שיש יכֹלת בידו לעבור דרך כל מאורעות ההיסטוריה כֻלה בקרב נפשו הוא. עליו להִשאר במנוחה בביתו ושלא למעט את דמותו מקול שאונם והמונם של מלכים וממלכות, אלא להכיר, שגדול הוא מכל הגיאוגרפיה ומכל השלטון שבעולם; עליו להעביר את נקודת־ההשקפה, אשר על פיה נוהגים לקרא את ההיסטוריה, מרומא, אתונא ולונדון אל עצמותו הוא, ושלא להתכחש להכרתו, שהוא משמש בית־דין עליון, ואם יש דבר בפי אנגליה או מצרים להגיד לו, נכון הוא לשמוע את טענותיהן, ואם אַין – מוטב שתֵאלמנה לנצח. עליו להתרומם ולהחזיק באותה ההשקפה הנשגבה, אשר על מרומי גבהה מגלים הדברים מאליהם את הכוָנה הכמוסה שבהם, והפואֶסיה ודברי־הימים מתלכדים יחד לחטיבה אחת. האִינסטִינקט של הנפש, המגמה שבטבע מגלים את עצמם על⁻ידי תשמיש⁻התועלת, שאנו מפיקים מתוך הספורים המצֻיָנים שבהיסטוריה. הזמן מהפך את הממשות המוצקה של העובדות והמעשים למעין אֶתֶּר שזיוו מבהיק. אין עֹגֶן ואין כֶּבֶל ואין סיָג להחזיק ולקיֵם דבר־מעשה בתור דבר־מעשה. בָּבֶל, טרוֹיָה, צוֹר, פלשתִּינא ואפילו רומא העתיקה עברו ונהיו, או עוברות ונהיות לחזיון־בדים. לעֻמת זאת הנה הגן אשר בעֵדן, השמש שעמדה דום בגבעון נשארו לנצח דברי פואֶסיה לכל אֻמּות העולם. מי שם לבו לכך, כיצד היה המעשה לאמִתו של דבר, מאחר שעשינו אותו למזל, התלוי במרומי השמים ומבהיק כאות־אַלְמָוֶת? כזה יהיה גם גורלן של לונדון, של פַּריז ושל נְיוּיוֹרְק. “מהי היסטוריה” אמר נַפוליון “אם לא אגדה מֻתְנָה ומֻסכמה בין הבריות?” החיים שאנו שרויים בתוכם מְעֹרִים ומאֻחִים בדברי־ימי מצרים, יון, גַלְיָה, אנגליה, במעשי מלחמות ועסקי קולוניזציה, בעניני הכנסיה הדתית וחצרות המלכים ובעסקי מרכֹלת, כאלו היו מנֻמרים ומגֻוָּנים בהמון פרחים ובציורים תמוהים מלאים יגון או שמחה. לא אוסיף עוד להוקיר את ערכם. אני מאמין בנצח. יכול אני למצֹא את יון, את אסיה, את איטליה את ספרד ואת האיים – את הגֵניוס ואת יסוד היצירה שבכל אחת מן התקופות ושבכל התקופות כֻּלן – בנפשי אני.

אל תוך הנסיון של חיי עצמנו אנו נכנסים תמיד בלִוית עובדות ומעשים נמרצים מן ההיסטוריה, שהננו בוחנים ובודקים אותם לאורו של נסיון זה. כל ההיסטוריה כֻלה נעשית מתוך־כך סֻבּיֶקטיבית, או בלשון אחרת: אין היסטוריה כשהיא לעצמה, אלא רק בּיאוגרפיה. כל רוח אדם צריכה לדעת את כל הלקח היוצא מן ההיסטוריה בשבילה היא – צריכה להיות נוקבת ויורדת אל תוך תוכה. מה שאיננה רואה, מה שאין היא מתנסה בו בחייה, את זאת לא תדע לעולם. כל מה שהדור הקודם הביע, לצֹרך השמוש של הבריות, בפתגם קצר או בִּכְלָל קצר, יאבד בשבילה, מחמת הגדרים והסיָגים המקיפים את הכלל הזה, את כל ערכו בתור לקח מעשי. במקום מן המקומות, בזמן מן הזמנים תבקש אף תמצא לעצמה שלומים בעד האבדה הזאת מתוך יצירת אותו המפעל עצמו, שכבר נוצר קודם־לכן ביד אחרים. פֶּרְגְיוּסוֹן גלה כמה דברים באסטרוֹנוֹמיה, שהיו גלויים וידועים זה מכבר. אשריהו וטוב לו!

ההיסטוריה צריכה להיות כזאת, ואם אין – לא כלום היא. כל חֹק שהממשלה קובעת, משמש אות ומופת לעובדה ידועה בטבעו של האדם; זה הכל. אנו צריכים לראות בקרב עצמנו את הגורם הנצרך של כל דבר־מעשה; לראות כיצד יכול = וגם צריך הוא להיות. וכך עמוד לפני כל מפעל של הצבור ושל היחיד: לפני נאום מנאומיו של בּוּרק, לפני אחד מנצחונותיו של נפוליון, לפני מסירת־הנפש של סֵיר תּוֹמַס מוּר, של סִידְנֵי, של מַרְמֵידְיוּק ורוֹבּינזון, לפני ממשלת הטֵירור שבצרפת ותלית מכשפות בסַלֶם² לפני תחית־אמונה³ קנאית ולפני תנועת המגניטיסמוס של בעלי⁻חיים אשר בפריז או בפרוֹבִידֶנס⁴, אנו משערים, שאלמלי היינו נתונים בתנאי השפעה שביוצאים באלה, כי אז היינו מתעוררים ומתרגשים באֹפן כיוצא בזה והיינו פועלים כמו שפעלו האנשים הללו; ואנו שואפים לשלוט במחשבתנו בכל אותם המעשים עצמם, ולהגיע לידי אותה המדרגה הגבוהה עצמה או לידי ירידה זו עצמה, שהגיעו אליהן במקרים דומים לאלה אחרים מקרובינו ומבני־חברותנו.

כל חקירת קדמוניות – כל סקרנות לגבי הפירַמידיים, לגבי החפירות הנעשות בערים עתיקות, בסטוֹנהֶנְדזש⁵, שרידי החרבות אשר באוהַאיוֹ, מֶקְסִיקוֹ ומֶמְפִּיס – אינם אלא גלוי חפץ להרחיק את המלים הברבריות, הנבובות והטפלות “שָׁם” ו“אָז” ולהחליפן במלים “פֹּה” ו“עתָּה”. בֶּלְצוֹנִי מחטט ומודד בקברות החנוטים ובפירַמידות אשר בנוֹא־אמון (טֶבֶּן), עד שיעלה בידו לעמוד על עִקר ההבדל שבינו ובין אותו העמל הנורא, אשר יצר את כל המצבות והבנינים הללו. אבל כמעט הניח את דעתו בכלל ובפרט ונוכח לדעת, כי כל העמל הזה נעשה ביד אדם שכמותו, שהיה מזֻיָן באותם הכלים עצמם ופעל על⁻פי אותם הטעמים והסבות שכמותו ולשם תכליות, שגם הוא היה טורח ופועל בשבילן, מיד נפתרה הפרובלימה; המחשבה שלו חיה לאֹרך כל שורת בתי־המקדש, הספינקסים ומחִלות הכוּכִים, עוברת מתוך שביעת־רצון על־פני כֻלם והם מתעוררים לתחיה בקרב הרוח, או מתהפכים ונהיים ל“עכשָׁו”.

בית⁻התפלה שנבנה בסגנון⁻הבניה הגוֹטִי עומד ומעיד שהוא נוצר על־ידינו ושלא נוצר על־ידינו. אין ספק בדבר, שיד אדם יצרה אותו, אלא שאין אנו מוצאים אדם שכזה בקרב בני־דורנו. אבל אנו מפנים את דעתנו אל תולדות יצירתו של ההיכל הזה. אנו מעמידים את עצמנו במקומו ובמצבו של הבנאי, אשר בנה אותו. אנו נזכרים בשוכני היערים, בבתי־המקדש הראשונים, בדבקות היתרה שדבקים בני⁻האדם בטפוס־הבניה הקדום ובכל השכלול והקשוט, ששכללו אותו, כלעֻמת שהעֹשר הלאֻמי הלך הלוך ורב; ההשתלמות המרֻבּה, שהגיעה אליה אמנות הפִּתּוּח בעץ, היא היא שהונחה ביסודו של מעשה־הפִּתּוחים והצעצועים, אשר בכל אותו הר האבן שנערם ונצבר והיה לבית־כנסת. מדי עברנו דרך כל הפרוצֶס הזה ומדי צרפנו אליו את הכנסיה הקתולית, את הצלב שלה, המוסיקה שלה, התהלוכות הדתיות, הקדושים ועבודת־התמונות שלה, הרי אנו כאלו נעשינו לאותו האיש, אשר יצר את בית⁻הכנסת הזה; אנו הָרְאֵינו לדעת, כיצד יכול = וכיצד צריך היה להיות בנין זה. ומתוך כך עמדנו אפוא על הטעם המספיק, שהביא לידי יצירתו.

החלוק שבין בני־האדם יסודתו בכשרונם לחבר ולצרף את הדברים. יש בני־אדם המסדרים את הדברים על־פי צבעם, שעור גדלם ועל־פי סִמנים ארעיים וחיצוניים; אחרים – על־פי השויון הפנימי או על־פי היחס שבין הסבה והמסֻבּב. הפרוגרס של התבונה כלול בזה, שהוא מביאנו לידי הסתכלות ברורה יותר במהות הסבות, הסתכלות המואסת באותם ההבדלים והחלוקים, שאינם נראים אלא על־פני השטח. בעיניו של הפיטן, של הפילוסוף ושל הקדוש כל הדברים חביבים וקדושים הם, כל המאורעות מועילים הם, כל הימים ימי קֹדש הם וכל בני־האדם אנשי אלהים המה. כי העין נשואה ותלויה אל מהות החיים ומזלזלת בכל דבר ארעי וטפל. כל סֻּסטַנציה חימית, כל צמח, כל חי בגדולו והתפתחותו מלמדים אותנו את תורת אחדות הסִבה ואת המון החליפות של הצורות.

מאחר שאנו נִשאים למעלה ומוקפים על⁻ידי הטבע הזה יוצר הכל, אשר רַך ונִגָּר הוא כעב במרום או באויר – למה לנו להיות נקרנים קשים ונעַלֵּה ונרומם רק צורות מועטות? למה אנו מתחשבים עם הזמן, עם שעור הגֹדל או עם הדמות? הנפש אינה יודעת אותם, והגיניוס הנשמע לחֻקיה יודע לשחק עם הזמן ועם הצורה כילדים המשתעשעים בבתי־כנסיות ועם זקנים שָׂבי־זָקָן. הגיניוס מְחַקֵּר את המחשבה, המסבבת את הדברים ובחדרו אל תוך תוכם של הדברים, רואה הוא את קוי האור, הבוקעים ועולים מתוך אחד העִגולים ומתפלגים לקוטרים אין קץ. הגיניוס צופה ורואה את האחדות מבעד לכל מסכות הצורות שהיא עטופה בהן בכל דרך גלגוליה בטבע. הגיניוס מגלה מבעד לזבוב, מבעד לגֹלם, מבעד לגָזָם ומבעד לביצה – את היצור הקבוע; ומבעד ליצורים אין מספר – את המין הקבוע; ומבעד למינים הרבה – את הסוג; מבעד לכל הסוגים – את הטִפוס הקבוע; ומבעד לכל ממלכות החיים האורגניים – את האחדות הנצחית. הטבע – עב העשוי להתחלף הוא, אשר לעולם הוא הֹוֶה בנויתו ולעולם הוא משַׁנה את הויתו. העיון אחד הוא משַׁקע בתוך המונים המונים של צורות, כפיטן זה הממַשל עשרים משלות, אשר מוסר־השכל אחד רצוף בתוכם. בתוך הפראות והקשיות של החֹמר משעבדת רוח דקה, שאינה נתפסת לחושים, את כל הדברים לרצונה. היהלום מזהיר וּמִתְגַוֵּן לפניה בצורה נעימה, אבל קבועה ומסֻיֶמת, ובעודני מביט אליו, והנה קויו ושרטוטיו שבו והתחלפו שוב פעם. אין לך דבר העשוי להשתנות כַּצורה, אבל עם כל חליפותיה אין היא באה לעולם לידי שלילת עצמה. בקרב האדם יכולים אנו לגלות תמיד שׁיָרים או רמזים לכל אותם הדברים, שאנו חושבים אותם לסִמנים של עבדות בין בני הגזעים השפלים; אבל הם הם המרוממים בקרבו את מעלות רוחו וחִן ערכו; כשם שֶׁיו אשר בחזיונו של אכילס עולבת ומצערת את הדמיון, כשנתגלגלה בדמות פרה; אבל מה רבה התמורה המתהוה בה, בשעה שבדמות אִיזִיס במצרים היא שבה ונפגשת עם אוֹזִיריס־יֻפּיטר: אשה יפה היא, שלא נשאר בה כלום משל תמורת הגלגול שעברה עליה, זולתי קרני־הירח המזהירות כתכשיט כליל־נֹגה על מצחה!

כיוצא בזה אנו מוצאם גם בהיסטוריה, שהצד השוה שבה מכֻסה הוא, בשעה שהחלוק שבה גלוי ונכר לעין. על־פני השטח – אין קץ לרבוי־הצורות של הדברים, תחת אשר במרכז אתה מוצא את הפשטות של הסבה. כמה מרֻבות הן עלילותיו של אדם אחד, שעל פיהן אנו מכירים את עצמותו של אֹפי אחד! הביטו אל קורות ידיעותינו בדבר הגיניוס היוני. הנה יש לנו ההיסטוריה המדינית של העם הזה, כפי שערכו אותה הֵרודוטוס, טוּקִידִידֵס, קְסֵנוֹפוֹן ופלוּטַרך; דברי הסופרים האלה משמשים הרצאה מספקת, המתארת לנו את טיבם ואָפים של בני העם הזה ואת המעשים אשר עשו. והרי לפנינו שוב אותה הרוח הלאֻמית עצמה, כפי שהיא באה לידי גלוי בספרות שלהם, בשירות אֶפִּיוֹת וליריות, בדרַמה ובפילוסופיה – אוצר מלא וגדושׁ. ושוב אנו מוצאים אותה בארכיטֶקטורה שלהם, המגלה מין יֹפי שאינו אלא התגשמותו של רגש הקֶצב והמדה עצמו והמָגבל על־ידי הקו הישר והמרֻבּע – אין זו כי אם גיאומֶטריה של אמנות הבִּניה. ולבסוף הרי היא מתגלה לפנינו כשוב בסקוּלפטוּרה – זו “הלשון השקולה במאזני הארשת”: המון צורות בתוך שפעת אין חֹק של חרות הפעֻלה, שאינה עוברת מעולם את גבול הבהירות האידיאלית; דמיונה כאותם המרַקדים המחוללים מתוך התלהבות דתית לפני אליליהם, אשר אף־על־פי שגופם מתעַוה מרֹב התהוללות עַוִית מות, אין הם מעִזים לעולם להפר את שווי־הקֶצב ואת היֹפי כשם שכל קוץ וקוץ וכל גַוָּן שבקֻנכת הים היו מֻטבעים ועומדים למפרע באברי־הפלֵטה של הדג. כל פרשת ההֶרַלְדִיקָה והאבירות כלולה ואצורה במנהגי החן ומדות הנמוס. אדם בעל מדות נאות יבַטא את שמך בכל כנויי היקר, שאפשר למצא באוצר תּארי הכבוד ושמות התפארה.

הנסיון הטפל אשר במעשים שבכל יום הולך ומאַמֵּת תמיד את כל דבר, אשר חזו לנו מראש בזמן מן הזמנים, ומגַשם במעשים את הדברים ואת האותות, אשר שמענו וראינו מבלי אשר שמנו אליהם לב. אשה כבודה אחת, אשר רכבתי עמה ביער, אמרה לי, כי תמיד נדמה לה, שהעצים עומדים וממתינים, – כאלו הרוחות השוכנות בקרבם מפסיקות את עבודתן ומצפות עד שיעבור עליהן ההֵלֶך: זהו רעיון, אשר הפואסיה שִׁוְּתָה לה הוד והדר באגדות על־דבר הפֵיות המחוללות, השובתות ממחולן בקרוב אליהן רגל אדם. מי שראה את הירח, העולה ובוקע בחצות הלילה מבעד לעננים, דומה כאלו היה עֵד־ראִיה ליצירת האור והעולם כאחד ממלאכי השרת. זכור אני, פעם אחת באחד מימי הקיץ בהיותי בשדה הראני בן־לויתי ענן גדול, שהשתרע לערך מהלך רבע המיל ממול אֹפק השמים, אשר מראהו היה דומה דמיון גמור אל דמות הכרוב, שרגילים לציֵר אותו על בתי־הכניסה למעלה, – גֹלם עגֹל, אשר במרכזו לא היו חסרים אלא עינים ופה, כדי לשוות לו דמות יצור חי ואשר משני עבריו היה תמוך בכנפים ישרות ופרושות למרחקים. מה שמופיע בתוך האטמוספירה פעם אחת, יכול להופיע לעתים קרובות, ומראה זה היה משמש בלי־ספק דוגמא ומופת לאותו התכשיט של בתי־התפלה, המצוי ונהוג כל־כך. ראיתי בקיץ על־פני השמים שלשלת של ברק, שהורתני מיד, שהיונים שהיו מתארים את אֵלַת הרעם שביד צֵאוס, לא היו מצַירים אלא על־פי התבנית אשר ראו בטבע. ראיתי צבור שלג לארך עברי קיר־אבן, אשר נראה בעליל, כי מראהו הוליד את האידיאה של מעשה־קשוט מצוי על־פני המגדלים.

כשאנו מכניסים את עצמנו אל תוך מסִבות הדברים ותנאי־המצב הקדמונים, אנו שבים ומגַלים מחדש את סגנוני הארכיטקטורה ואפני הקשוט, מדי ראותנו כיצד היה כל עם ועם מקשט בדרך פשוטה את משכנותיו הקדמונים: המקדש הַדוֹרִי משמר את הדמיון בינו ובין בית־הדירה של עץ, אשר בו גרו הַדּוֹרִים. בית המסגד של החינאים אינו אלא אֹהל טַטַרִי לכל דבר. מקדשי ההודים והמצרים מזכירים את תלי העפר ואת הבתים הבנויים מתחת לאדמה אשר לאבותיהם הקדמונים. “המנהג לבנות בתים ולחצוב קברים בתוך הסלעים, אומר הֶיאֶירֶן בחקירותיו על־דבר הכושים, הוא הוא שקבע בדרך טבעית מאד את אָפְיָה העִקרי של הארכיטקטורה הנוּבּית־המצרית והביא אותה לידי מדת הצורה הענקית, אשר סִגלה לעצמה. באותן המחִלות, שכבר היו מוכנות ומזֻמנות ביד הטבע, היתה העין רגילה להיות שרויה על תבניות ושפעת חמרים כבירים ועצומים, וכשבאה האמנות לעזרת הטבע, אי־אפשר היה לה לטפל בשעורי־מדה קטנים, בכדי שלא להפחית את ערך עצמה. במה נחשבו מצבות־הפסילים בני שעור־קומה מצוי או עֲזָרוֹת וכנפים נאות, אלמלי נצטרפו אל האולמים עצומי־המדות האלה, אשר רק ענקים יכולים היו לשבת כשומרים על פתחם, או להשען על העמודים אשר בקרבם פנימה?”

בית־התפלה הגוֹטִי לא היה מתחלת בריָתו אלא ציור גס של עצי היער עם כל ענפיהם ודליותיהם, שערכו וסדרו אותם בדמות כִפה נאדרה, אשר הדרת־חג שרויה עליה, כפי שמעידות על זה הַמְחַבְּרוֹת שעל־גבי העמודים החצויים לשנים, שהיו מקשרות אותם יחד ושֶׁדמות ענפי־ערבה ירֻקים להן. אדם המטיֵל בדרך שנפרצה בין יערי עצי־ארנים, אי־אפשר לו שלא להתפלא על המראה הארכיטקטורי של עבי־היער וביחוד בימי החֹרף, בשעה שכל יתר העצים הפשוטים והעוֹרים אשר מסביב דמות להם כמראה כִפת הקשת הנמוכה אשר בבניני הזכסים הקדמונים, וכיוצא בזה אפשר לראות ביערים בימי החֹרף אחר הצהרים את תולדות זכוכית־החלונות המצֻירת, שֶּבּה מקֻשטים בתי־התפלה הגוטים, בצבעים של שמי־המערב, הנראים מבעד לענפי עצי היער הערֻמים, הסבוכים והאחוזים זה בזה. אף אין אדם מחובבי הטבע יכול להִכנס תחת הכפות העתיקות של בית־הכניסה האוֹקספוֹרדי ושל בתי⁻הכניסה האנגליים מבלי אשר ירגיש, כי היער שפך את ממשלתו על רוח הבנאי, וכי המַפְסֶלֶת, המַשור והמקצועה שלו לא היו אלא חוזרים ויוצרים את השְׁרָכִים שביער, את מעשה־פריחתו, את השִׁטה, הבּוּקיץ, האלון, האֹרן והאשוּח שלו.

בית⁻הכנסיה הגוֹטִי אינו אלא מעשה־פריחה חצוב באבן, ומשֻׁעבד הוא לצֹרך האדם בהרמוניה, צֹרך שאינו יודע שָׂבעה. הר הגרָנִית פורח כעין פרח נצחי בקלות ובגמר שכלול עדין ורך, ומתוך שמירת ערכי הקצב והמדה הדקים מן הדקים בצרוף הפֶּרְסְפֶּקְטִיבה אשר ביֹפי הצמחים.

כיוצא בזה כל העובדות והמעשים הכלליים צריכים להיות נִפְרָטִים, וכל העובדות והמעשים הפרטיים צריכים להיות נִכְלָלִים. מתוך כך נעשית מיד ההיסטוריה צפה ואמתית, והבּיאוגרפיה – עמֻקה ורוממה. כשם שבמעשה החִצים הדקים וגֻלות העמודים אשר בארכיטקטורה שלהם היו הפרסים מחקים את מראה הקנה והציץ של הלוֹטָס והתמר, כך גם חצר־המלכות הפרסי בתקופת גדולתו המזהירה והכבירה לא השתחרר מעולם מן האינסטיקנקטים הנוֹמַדִיים של השבטים הבַּרְבּריים, שהיו משֻׁעבּדים לו, אלא היה עובר מֵאֶקְבַּטַנָה, ששם היה מבלה את ימי האביב, אל שׁוּשָׁן לימי הקיץ, ואל בָּבֶל לימי החֹרף.

בתקופת ההיסטוריה היותר קדומה של אסיה ואפריקה היו הנסיעה בעדר ועבודת האדמה שני דברים הצוררים זה את זה. המצב הגיאוגרפי של אסיה ואפריקה הכריח את יושביהן לחיות חיי־נודדים נוסעים בעדר. אבל הנודדים הנוסעים בעדר היו מחִתּה לכל אלה, אשר תנאי הקרקע או המעלות היתרות של שוקי המסחר עוררו אותם לבנות ערים. לפיכך היתה עבודת האדמה מעין מצוה דתית, בגלל הסכנת שהיו נשקפות לה מצד הַנּוֹמַדִיסְמוֹס. ולא זו בלבד, אלא שאפילו במדינות החדשות ובנות־התרבוּת כאנגליה ואמיריקה, עדַין הנטיות הצוררות הללו מוסיפות להלחם זו בזו את מלחמתן הקדומה, גם בקרב האֻמה וגם בקרב היחיד. הנומדים שבאפריקה הֻזקקו להיות נעים ונדים מתגרת הצרעה, שהביאה בעקיצותיה את הבהמות לידי השתוללות, ומתוך כך הכריחה את השבט הרועה לנוד בימות־הגשמים עם מקנהו אל מקומות של חול יותר גבוהים. הנומדים שבאסיה מחליפים את מקומות־המרעה שלהם מחֹדש לחדש. באמיריקה ובאירופה מקורו של הנומדיסמוס במסחר ובתשוקת־הדעת; זהו פרוגרֶס ודאי למן הנדודים מחמת עקיצת הצרעה אשר באַסְטַבּוֹרֵס עד לאנגלומַניה או איטלומַניה שעל חֻפי לשון־הים של בוסטון. ערים קדושות שהיו עולים אליהן לרגל לעתים מזֻמנות, או חֻקים או מנהגים של כפיה, שהיו מכֻוָּנים לחזק את קשר האחדות הלאֻמית, היו משמשים מעצור לנודדים הקדמונים; והנכסים, שנצברו במשך דורות של ישיבת קבע, משמשים מעצור לתאות הנסיעות בימינו אנו. הנגוד שבין שתי הנטיות הללו לא פחות מכֵּן נמרץ הוא גם בקרב יחידים: הכל לפי היצר המתגבר עליהם, אם יצר תאות מאורעות נפלאים, או יצר אהבת המנוחה. אדם, בעל בריאות מוצקת ובעל רוח צמאה־עלילה, סגֻלה מיֻחדת לו לכונן לעצמו חיש־מהר בכל מקום מגורי־בית והרי הוא דר בקרון ומתרוצץ דרך כל המֶרְחָבִים כאחד הקַלְמִיקים. על־פני הים, ביער או על־פני השלג הוא ישן וחם לו, אוכל בצהרים לתֵּאבון ומוצא לו חברה נאותה כמו על־יד האח המבֹערת שבביתו. או אפשר שסגֻלתו זו להתכונן על־נקלה נובעת ממקור עמֹק יותר שבקרבו, זאת אומרת מתוך תגבֹּרת כשרון ההסתכלות שלו, הממציאה לו בכל מקום, שעינו נחה על דברים חדשים, ענין הממשיך את לבו. העמים הרועים היו סובלים מחסור ורעב עד כדי יאוש; והנומרדיסמוס הרוחני שבימינו מביא בהפרזותיו את הרוח לידי דלדול על־ידי הבזבוז, שהוא מבזבז כחות נפשיים על המון דברים שונים ומשֻׁנים. מצד אחר הנה חכמתם של היושבים ישיבת קבע כלולה באותה מדת ההסתפקות או באותה שביעת־הרצון, המוצאה את כל יסודות הקיום באדמת מטעה שלה, אלא שגם סכנות מיֻחדות כרוכות בעקבותיה: סכנות של מונוטוניות והתנַוְנות. מחֹסר התעוררות הרוח על־ידי השפעות מבחוץ.

כל דבר שאדם רואה מסביב לו מכֻוָּן כנגד מערכי נפשו. וכל דבר כשהוא לעצמו מובן ומחֻוָּר לו, משום שהָגוּת לבו ההולכת ומתמדת מכניסה אותו אל תוך אותו תחום האמת, אשר עליו מתיחס דבר־מעשה זה או שורת־חזיונות זו.

העולם הקדמון – העולם שמבראשית, כמו שקוראים לו הגרמנים – יכול אני לחדור אל תוכו מדי התעמקי בתוך עצמי, כשם שאני יכול למשמש בו באצבעותי, כשאני בוחן ובודק במחִלות כוכים ובביבליותיקות וכשאני מסיֵר שברי בליטות וקטעי פסילים שבין חֻרבות בתי־קיץ קדומים.

מה טעמו של אותו האִינטֶרֶס, שכל בני־האדם חשים ומרגישים אל ההיסטוריה של היונים; אל הספרות, האמנות והפואֶסיה שלהם שבכל העתים והתקופות; החל בתקופת הגבורים או תקופת הומֵירוס וכלה בארחות חייהם של האַתּונאים והאשפַּרתּאים, כארבע או כחמש מאות שנה לאחר זה? טעם הדבר אינו אלא זה, שכל אדם עובר בחייו הפרטיים דרך תקופת ההיסטוריה היונית. העולם היוני הריהו עונת הפרחת הטבע הגופני של האדם, השתלמות החושים, – התפתחות הטבע הרוחני מתוך קשר אמיץ אל התפתחות הגוף. בו התקימו אותן הצורות של גוף האדם, אשר המציאו לאמנות הסקולפטורה את התכניות והדוגמאות לפסלי הֶרקוּלס, פֶּבּוּס ויֻפיטר, שלא היו דומות כלל לאותן הצורות המצויות ברחובות ערינו אנו, אשר הפנים שבהן אינם אלא ערבוביה כשל קוים ושרטוטים בלתי־ישרים; אבל הצורות היוניות היו כוללות קוים ישרים, משֻרטטים בדיוק ובקצב סִימֶטְרי וארֻבּוֹת העינים שבתוכן היו עשויות באֹפן, שאי־אפשר היה לעינים הקבועות בהן להיות פוזלות ולהעיף בגנבה מבט לכאן ולכאן, אלא יכולות היו לפנות לעברים רק יחד עם מסבת הראש כֻּלו. המדות והנמוסים של אותה התקופה היו פשוטים, אבל מלאים התלהבות נמרצה. כבוד ויקר היו מחלקים למעלות יתרות המצויות באדם: לאֹמץ־רוח, לחריצות, למִמשל ברוח עצמו, לצדק, לגבורה, לקלות־המרוץ, לקול אדיר ולחזה רחב. מותרות והִדור לא היו ידועים. מעוט תושבים ומחסור גורמים לכל אדם להיות עבד, רַקּח, טַבָּח וחַיָל לעצמו, וההרגל, למלא בעצם ידו את מחסורי עצמו מחנך את הגוף ומשכלל אותו שכלול נפלא. כזו היא דמות־דיוקנם של אגמֶמנוֹן ושל דִיּוֹמֶד בשירי הומירוס, ולא רב ההבדל שבין דמות זו ובין אותו הציור, שמציֵר קסֶנוֹפוֹן את עצמו ואת בני דורו ב“נסיגת עשרת האלפים”. “לאחר שעבר המחנה את הנחל טֶלֶּבּוֹאַס אשר בארמיניה, ירד שלג רב ואנשי הצבא סבלו ענויים, בהיותם אנוסים לשכב על־גבי הקרקע המכֻסה שלג. אבל קסֶנופון קם כשהוא ערֹם בלי לבוש ויקח קרדֹם בידו ויחל לחטוב עצים; אחריו קמו אחרים ויעשו כמעשהו”. בקרב מחנהו שוררת חרות הדבור בלי מצרים. אנשי הצבא נצים איש עם אחיו על־דבר השלל, רָבים עם שריהם על־דבר כל פקֻדה חדשה, וקסנופון לשון חדה לו כשל כל אחד מהם וגם חדה משל רֹב המונם, והוא משיב תשובה נצחת על כל הטענות שטוענים כנגדו. וכי מי אינו רואה, שאין זו אלא להקת נערים גדולים עם אותן הלכות הכבוד ועם אותה הדיסציפלינה הרפויה, המצויות אצל נערים גדולים?

חִן־קסמה של הטרגדיה העתיקה ושל כל הספרות העתיקה בכלל בזה הוא, שהנפשות הפועלות אשר בה מדברות בלשון פשוטה, מדברות הן כבני־אדם בעלי־בינה ישרה מאד, מבלי אשר ירגישו בכך, בטרם שההרגל של שקול־הדעת והעיון נעשה להרגל שליט ברוחם. ההתפעלות שלנו מן התרבות העתיקה אינה התפעלות מן היָשָן, אלא מן הטבע. היונים לא היו בעלי־עיון, אלא מתֻקנים היו ברגשותיהם ובבריאותם, אף היו מחֻננים במבנה־גו משֻׁכלל יותר מכל באי־עולם. אנשים באים בשנים היו מתנהגים ופועלים בפשטות והן כילדים. עושים היו אַגָנות, טרַגֶדיות ופסילים כיאות לאנשים בעלי חושים בריאים, – זאת אומרת בטוב־טעם. דברים ממין זה היו הולכים ונעשים בכל התקופות והדורות ועדַין הם נעשים כיום הזה בכל מקום, ששם מצויים בני־אדם בעלי בריאות גופנית; אבל בתור בני־אדם בעלי־אורגניזציה רוממה עלו היונים על כל שאר הבריות. בהם כלולים וממֻזגים כאחד האנֶרגיה של הגברות עם אי־הדעת של הילדות. הקסם שבמדות הללו מקורו בזה, שמדות של גבר הן וידועות הן לכל אדם, משום שהיה לפנים ילד; חוץ מזה מצויים תמיד יחידים, אשר סגֻלות האֹפי הללו משתמרות בקרבם. אדם, אשר נפש ילד בקרבו ואשר בעל־אנֶרגיה הוא מטבע בריתו, אינו אלא יוני, והוא מחיה בקרבנו את אהבתנו אל המוזה של הֶלַס. מפליאה אותי אהבת הטבע המצויה אצל פילוֹקטֶטֶס. בשעה שאני קורא את דברי המשא הנפלאים האלה אל השֵׁנה, אל הכוכבים, אל הסלעים ואל הגלים, חש ומרגיש אני איך הזמן חולף ועובר בעלית מי הים וירידתם. אני מרגיש, כי האדם בן־הנצח הוא ומחשבתו אחת היא ואין חליפות לה. משער אני בנפשי, שהיוני היה נתון בקרב מסִבה זו עצמה של בני־לויה וחזיונות־הויה כמוני אני. השמש, הירח, המים והאש השפיעו את פעֻלתם על לבו, כשם שהם משפיעים על לבי אני. ולפיכך אותו ההבדל המפֹרסם, שמבדילים בין האסכולה היונית והאנגלית, בין האסכולה הקלסית והרומנטית, נראה בעיני כדבר שטחי וכקטנות־המוח. בשעה שאחת המחשבות של פלטון נעשית למחשבתי אני, בשעה שדבר־אמת, אשר הלהיב את נפשו של פינדָר, מלהיב את נפשי אני – שוב אין הזמן קַיָם עוד. כֵּיוָן שאני מרגיש, ששנינו אנו מתכַונים לדעה אחת, ששתי נפשותינו מזהירות בזֹהר צבע אחד וכאלו הן מתמזגות יחד להיות לנפש אחת, למה זה אפוא אהיה הולך ומודד מעלות רֹחב, למה אהיה מחַשב חשבונות של מנין־שנים מצריות?

תלמיד־חכם מסביר לעצמו את תקופת הָאבִּירוּת על־פי דוגמאות מתוך עונת האבירות שבחייו הוא ואת התקופה של מחקר היַמים ועלילותיה ואת מסעות התיור מסביב לכדור הארץ – על⁻פי מאורעות ונסיונות, המקבילים להם הקבלה גמורה בזעיר פנים שנתנסה בהם בחייו הוא. וכיוצא בזה משתמש הוא באותו המפתח עצמו להבנת ההיסטוריה הקדושה של העולם. בשעה שקול אחד הנביאים, הבוקע ועולה ממעמקי ימי קדם, אינו משמש לו בלתי אם בת־קול של אחד הרגשות, שהתרגשו עליו בימי נערותו ושל תפלה שהתפללה נפשו בימי נערות, מיד הרי הוא נוקב ויורד אל תוך תוכה של האמת, מבעד לכל הערבוביה של המסורה ומבעד לכל הקריקטורה של המוסדות, אשר יצרו בני־האדם.

אנשים יחידי סגֻלה, משֻׁנים ומֻפלאים במינם, המגלים לנו עובדות חדשות בטבע, מזדמנים לפנינו לאחר הפסקות ולעתים רחוקות. רואה אני, שאנשים אשר רוח אלהים בקרבם, היו מתהלכים מעת אל עת בתוך בני־האדם והכניסו את דברי מלאכותם בלבם ובנפשם של יצורים עלובים שבעלובים, אלה, כפי שנראה בעליל, היו תולדות שלש־הרגלים, תולדות הכהן והכֹהנת, אשר רוח אליהם היתה מפעמת בקרבם.

ישו משפיע השפעה מפליאה על חושיהם של בני־האדם ושופך את ממשלתו עליהם. אין הם יכולים להביא אותו בקשר ובמסורת עם ההיסטוריה, או להשלים בינו ובין עצמם. כשהם מתעלים לידי המדרגה של הסתכלות פנימית מתוך חרדת קדש ולידי השאיפה לחיות חיים של קדושה, הרי החסידות שלהם עצמם מסברת להם את כל מעשה ואת כל דבור שלו.

כמה מתקבלות הן על־נקלה על רוח בני־האדם הדתות הקדומות של משה, של צוֹרוֹאַסטֶר, של מֶנוּ ושל סוֹקרַטס. איני יכול למצא בהן כלום משל הָעֲתִּיקות שעבר זמנה. הן קרובות אלי בה במדה, שהיו קרובות אל בני הדורות הקדומים.

ראה ראיתי את הנזירים ואת המתבודדים הראשונים, מבלי שהֻצרכתי לעבור ארחות ימים או להתעמק בדברי ימי הדורות שלפני שנות מאות. לא אחת נזדמנו לפני בריות, שהצטינו באותו הבוז לעבודה ובאותה ההסתכלות הפנימית הכבירה כנזירים הקדמונים, קבצנים גאים פושטי יד ומבקשי מתת בשם אלהים, כאלו לא היו אלא גלגוליהם של שמעון המתבודד, של חֶבר־עדת התֶּבָּאִים או הקַפּוּצינים הראשונים, שנתגלגלו אל דורנו, דור המאה התשע־עשרה.

ערמת נכלי הכמרים שבמזרח ובמערב, ערמת האמגושים, הברַהמינים, הדרואידים והאִינקים יכולה להיות מתבארת על־פי דוגמאות מתוך חייו הפרטיים של אדם יחיד. ההשפעה המכריעה, שמשפיע פוֹרְמַלִיסְטָן קשה־לב על ילד רך, המדכאה את סגֻלות רוחו ואת עֹז־נפשו, המשביתה את כֹח הבנתו ואינה מעוררת בקרב הילד רגש של התמרמרות, כי־אם פחד ומשמעת וגם הרבה רגשי רצון וחבה אל העריצות הזאת – דבר זה מן המעשים המצויים הוא, המובן ומסתבר לאדם לאחר שהוא מתבגר ורואה, כי האיש אשר דִכא את נערותו היה בעצמו ילד, המתענה תחת יד אותם השמות, הדברים והנוסחאות, שהוא לא היה אלא משמש להם כלִי־שרת ללחוץ ולחבל את הנעורים. דבר זה יורה לדעת את תולדות עבודת בֵּל ומעשה בנין הפירַמידים יותר מרשימת שמות כל הפועלים, שעבדו במלאכת הבניה הזאת, ומחירה של כל לבֵנה אשר גלה שַׁמְפּוֹלְיוֹן. הוא מוצא על־יד פתחו את אשור ואת תלי העפר של טשוֹלוּלַא⁶, ודומה, כאלו הוא עצמו היה המנצח על מלאכת הבנינים הנשגבים הללו.

ושוב הרי גם מחאה זו, שכל אדם מצֻין מוחה כנגד האמונות הטפלות שבימיו, אינה אלא חזרה, שהוא חוזר על מעשה המתקנים הקדמונים, ובלכתו לבקש את האמת, הוא מוצא כמותם סכנות חדשות, הנשקפות לדרך הצדקה והחסידות. והוא חוזר ומכיר מחדש, כמה כח־מוסרי נצרך בכדי להרחיק אמונה טפלה ולהחליפה בדעה אמתית. הַפְקֵרוּת גדולה כרוכה בעקבה של כל ריפורמציה. כמה פעמים בדברי־ימי העולם צריך היה כל לֻתֶּר שבזמנו להתאונן על ירידתה של יראת־שמים בקרב בני⁻ביתו! “דוקטור, אמרה פעם אחת אשתו של לֻתֶּר אל בעלה, מפני מה, כשהיינו סרים למשמעתו של האפיפיור, היינו מתפללים לעתים קרובות כל־כך ומתוך התלהבות יתרה, ועכשו אנו מתפללים בקרירות יתרה ולעתים רחוקות מאד?”

אדם מתקדם הולך ומגלה, כמה מרֻבֶּה החלק והנחלה שיש לו בספרות – הן בכל היצירות, שהנן פרי־הדמיון והן בכל ההיסטוריה כֻּלה. הוא מוצא, שהפיטן לא היה מין אדם משֻׁנה, שהיה מתאר מעמדים תמוהים שאינם במציאות, אלא שאדם העומד ברומו של עולם כתב בעטו ודוי, אשר אמתי הוא לכל אדם יחיד ואמתי הוא לכל בני־האדם כֻּלם. את הביאוגרפיה הכמוסה שלו עצמו הוא מוצא כשהיא חקוקה בטורי מלים, המובנים לו הבנה נפלאה, וכשהיא כתובה בטרם יצא לאויר העולם. אחד אחד קמים לפניו לתחיה מקרי ימי חייו מתוך כל משלה ממשלות אִיזוֹפוֹס, מתוך כל תמונה פיוטית של הומירוס, של הַפִּיז, של אַרְיוֹסְטוֹ ושל צ’וסֶר, ודומה כאלו בשׂכלו ובעצם ידיו הוא בוחן ובודק את האמת אשר ביצירות הללו. ספורי⁻המעשה היפים של היונים, אשר על צד האמת יצירות כח־הדמיון הם ולא דברי בדות, אֲמִתִּיּוֹת עולמיות הם. כמה כַוָנות מרִבּות וכמה הוֹרָיות קבועות מכילה בקרבה ההיסטוריה של פרוֹמֵיתֵּיוס! מלבד ראשית ערכה בתור הפרק הראשון מדברי־ימי אירופה (מתחת למעטה המיתולוגי הדק גנוזים מאורעות היסטוריים לאמִתם: המצאת האֻמניות ונדודי בני־האדם לכונן להם ישוב), אנו מוצאים בה גם את ההיסטוריה של הדת כשהיא קשורה ואחוזה אחיזה ידועה באמונות והדעות של הדורות המאֻחרים. פרומיתיוס הוא ישו הנוצרי של המיתולוגיה העתיקה. הוא ידידו ואוהבו של אדם ונצב הוא כמפשר בין הֶעָוֶל אשר ב“צדקת” אֲבי־העֵד ובין בני⁻התמותה, ובלב נכון הוא נושא וסובל למענם את כל העובר עליו. אבל במקום שהמִתּוּס הזה נבדל מתורת הנצרות הקַלְוִינִיסְטִית והוא מתאר את פרומיתיוס כמתקומם כנגד יֻפּיטר, אינו אלא מביע מצב־רוח, המתגלה תמיד בכל מקום, שמטיפים את תורת התיאיסמוס בצורה גסה ואוביֶקטיבית והמשמש לאדם מעין הגנה עצמית כנגד לא־אמת זו, זאת אומרת: אי־ספוק נפש בעִקר האמונה שיש איזה אלהים, והרגשה שחובת העבודה הדתית מטרידה ומיגעת. מצב נפש זה עלול היה, אלמלי היה יכול, לגנוב את האש מן היוצר ולחיות חיים בְּדֵלִים ומֻפרשים ממנו. פרומיתיוס האסור בכבלים – רוֹמַן של הסקֶפטיציסמוס הוא. ולא פחות מכן אמתיים ונכוחים הם הם לכל העתים פרטי משַׁל־המוסר הנהדר הזה. הפיטנים אומרים, כי אַפולו היה שומר את עדרי אַדְמֶטוּס. כשהאלהים מתהלכים בקרב בני־האדם, אין יודע ומכיר אותם. ישו לא היה נכר, סוקרטס ושקספיר לא היו נכרים וידועים. אַנְטֵיאוּס היה חָנוק בידי הרקוּלס החזקות כברזל, אבל כל פעם שהיה נוגע באמו האדמה, מיד היה שב כחו אליו מחדש. האדם – ענק רצוץ הוא, אבל עם כל חולשתו, הרי גוו ורוחו יונקים כח וגבורה מתוך ההרגל שלו, להיות מתרועע עם הטבע. כחה של הנגינה, כחה של הפואֶסיה להתיר כנפים אסורות וכמו להצמיח כנפים לטבע הדומם, פותר לנו את חידת המַתָּת הטמירה, אשר חֻנן בה אוֹרְפֵיוּס. ההשגה הפילוסופית של שווי־העצם בקרב חליפות־הצורות המרֻבות לאין־קץ נותנת לאדם את היכֹלת, לדעת ולהבין את מהותו של פּרוֹטֵיאוּס. כלום לא פרוטיאוס זה הנני אני, אשר אתמול שׂחקתי או בכיתי, אשר לילה זה ישנתי כמת ואשר קמתי היום בבֹקר והנני מתרוצץ כל היום אָנה ואָנה? ומה אני רואה סביבי מכל עברים, אם לא את גלגוליו של פרוטיאוס? יכול אני לְסַמֵּל את המחשבה שבלבי, בהשתמשי לצֹרך זה בשמו של כל יצור ושל כל דבר שאני רוצה, משום שכל יצור אינו אלא אדם פועל או אדם נפעל. מַנטַלוּס – אינו אלא שם הכנוי שלי או שלך. טַנטַלוּס – הוראתו, שנבצר מן האדם לשתות ממי מעינות המחשבה, אשר תמיד מזהירים ומפכים הם בתחום־הַרְאוּת של הנפש. גלגול הנפש – לא משל הוא. מתאוה הייתי שיהא רק משל – אבל מה אעשה, והאנשים והנשים אינם אלא פֶלֶג־אדם. כל חי אשר בדיר־הבהמות, בשדה, ביער, על־פני האדמה ובמים אשר מתחת לאדמה – הטביע את היסוד וקבע את החותם של רשמי צורתו באחד מאלה היצורים, המהלכים קוממיות, המביטים השמימה ובעלי־הדבור. הוי, אחי! עצור בזרם נפשך, השוטף ומפכה למטה, הלוך ורדת אל תוך סוגי בעלי־החיים, אשר בארחותיהם ובהויותיהם תקעת את עצמך בלא־ראות זה כמה וכמה שנים. כיוצא בזה מה קרובה ומֻשגת לנו האגדה הקדומה על־דבר הספינקס, היושב בצדי־הדרך וחָד חידות לכל עובר־ושב: אם לא יֵדע אדם לפתור את החידה, הוא בלע אותו חי; ואם פתר את החידה, המית הוא את הספינקס. וכי מה המה חיינו, אם לא טיסה שאינה פוסקת של מעשים ומאורעות בעלי־כנפים! בערבוביה מזהירה עוברות התמורות האלה על⁻פנינו וכֻלן מציעות שאלות לרוח האדם. אלה האנשים, שאינם יכולים להשיב מתוך חכמה נשגבה תשובה על העובדות והשאלות האלה של הזמן, אחת דתם להִכנע מפניהם ולהיות להם לעבד. העובדות מכריעות אותם, רודות בהם בעריצות ומהפכות את הבריות האדוקות בנושנות לעבדי החושים, אשר השתעבדותם הגמורה אל העובדות והמעשים כִּבתה בקרבם את כל זיק של אותו האור, אשר רק על־ידי האדם אדם לאמתו הוא. אבל אם האדם נאמן לאינסטינקטים או לרגשות המעולים שבקרבו ואינו מקבל את מָרותם של העובדות, כאלו הוא בן־גזע יותר נעלה, אלא מחזיק הוא במעוז הנפש ומכיר בעִקרם ויסודם של הדברים, אז העובדות טובות ומועילות הן והרי הן מתישבות יפה במקום הראוי להן; הן יודעות ומכירות את אדוניהן ושליטן, ואפילו הפחותה שבהן מפארת ומהדרת אותו.

צא וראה, איך בהֵילֶנה זו של גֶטה חי אותו החפץ עצמו, שכל מלה תהיה לדבר שיש בו ממש. אלה התמונות, אלה החירוֹנִים, הגריפינים. פוֹרקיאַס, הילנא ולֶדַא הנם דבר־מה שיש בו ממש, והם משפיעים השפעה מיֻחדה על הרוח. במדה זו יצורים נצחיים הם והנם ממשיים כיום הזה, כמו בימי האולימפּיַדה הראשונה. מתוך השמוש המרֻבּה שגטה משתמש בהם, הוא מגיע לידי היכֹלת להביע בשיריו את מערכי־רוחו דרך חרות, והוא משוה להם צלם ודמות כיד הדמיון הטובה עליו. ואף־על־פי שפואימה זו ערפלית ומלאה הזיה היא כחלום, בכל־זאת היא מושכת את הלב יותר משאר היצירות הדרמטיות של אותו המחבר, המתֻקנות וערוכות בסדר נאה ממנה, משום שהיא ממציאה לנו רְוָחָה נפלאה מן הציורים והמראות הרגילים, שדשו בם רבים, – מעוררת בקרב הקורא את כח־המצאתו ואת דמיונו על־ידי החרות הפראית אשר ברשׁמי ציורה ועל־ידי ההתחלפות שאינה פוסקת של הרשמים הפתאֹמיים הנמרצים, שהיא משפיעה.

הטבע העולמי, הכביר והנערץ ביותר לעֻמת טבעו הפעוט של המשורר, עומד על־גבו וכותב בידו; עד כי בשעה שנדמה, שאין נפשו מולידה אלא דברי־הזיה מתמיהים או ציורים משל אחד הרומנים המוזרים והמשֹֻנים, נמצא, שאין היצירות הללו אלא אֲלֵיגוֹרְיָה גמורה. והוא הדבר, אשר אמר אפלַטון: “הפיטנים מביעים דברים נשגבים ומחֻכמים, אשר הם עצמם אינם יורדים לסוף כונתם”. כל יצירות־הבדים של ימי־הבינים אינן בעצם אלא בטוי לוטה במסכה, או בטוי המבדח את הדעת של אותם הדברים, אשר רוח־האדם שבתקופה זו היתה עמלה באמת ובתמים וביגיעה יתרה להוציאם אל הפועל. מעשה־הכשפים וכל מה שהיו תולים בו, לא היה אלא הרגשה־מֻקדמת עמֻקה בדבר כחו וגבורתו של המדע. הנעלים של קפיצת הדרך, החרבות הגוזרות מאליהן, כח השלטון באיתני הטבע, הכשרון לשלוט בסגֻלות הנעלמות שבקרב המתכות ולהבין את שיחות העופות, – כל אלה לא היו אלא יגיעות עמומות של רוח־האדם מתוך מגמה נכוחה וישרה. אֹמץ־לב הגבור במדה שלמעלה מן הטבע, מתת נעורי־עולם ודברים שכיוצא בזה, גם הם אינם אלא יגיעת רוח האדם “לשעבד את מראות הדברים אל מאויי־הנפש”.

ברומנים “פֶּרְסֶיפוֹרְסט” “וְאַמַדִיס דֵי גוֹל” אנו קוראים על־דבר זר־פרחים ושושנה, הפורחים על ראש האשה השומרת אמונים, ונובלים על מצח האשה הסוררת. ספור המעשה בנער ובאדרת יכֹל לעורר אפילו בלב הקורא הבא־בימים רגש של תענוג מוסרי למראה נצחונה של זֶ’ינֶילאַס נדיבת⁻הרוח; ובאמת הנה כל המנהגים הקבועים, הנהוגים בממלכת האֶלְפִים, – כמו, למשל, שהפֵיוֹת אין דעתן נוחה כשקוראים להן בשמות; שהמתנות שהן נותנות הפכפכניות הן ואין לסמוך עליהן; שהמבקש אוצר, אסור לו לדבר וכיוצא באלה – נראים לי כשהם נכוחים ואמתיים גם בקוֹנְקוֹרד, אף־על־פי שמולדתם היתה בקוֹרְנוּאֶל או בברֵיטַנְיְי.

וכלום לא כך הוא הדבר גם ברומנים החדשים שבחדשים? קראתי את “הכלה שבלַמֶרמוּר” – ומה ראיתי ברומן זה? סֶיר אוּאִילְיַם אֶשְׁטוֹן רק מסכה הוא, המחפה על מעשי־מדוחים גסים; הטירה רֵיבֵינְסווּד קאסל רק שם נאה היא, המחפה על דלות גאה, והמלאכות של ממשלת חוץ־לארץ רק מסוה של עסק כשר היא. כלנו יש לאל ידנו להמית שור פרא, המנגח את כל הטוב והיפה, על־ידי זה שנדכא בקרבנו את הֶעָוֶל ואת תאות החושים. לוסִי אֶשְׁטוֹן אינה אלא שם אחר לאמון־הרוח, אשר לעולם יפה הוא ולעולם צפוי הוא לפגעי העולם הזה.

אפס בצדה של ההיסטוריה המדינית והמטפיסית הולכת ומתקדמת בכל יום היסטוריה אחרת – ההיסטוריה של העולם החיצוני, אשר האדם אחוז וסבוך בה במדה לא פחותה מזו. האדם – תמצית הזמן הוא; גם צרוף־יחס של הטבע הנהו. כֹחו מונח בהמון יחוסי הקרבה והשתוף המיֻחדים לו, בעובדה זו, שחייו אחוזים וכרוכים בכל השלשלת כֻּלהּ של הֲוָיָה אורגנית ובלתי־אורגנית. ברומא העתיקה התחילו דרכי הרבים ליד הפוֹרוּם ומשם עברו צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה אל מרכזה של כל פרובינציה של הממלכה; בדרכים האלה אפשר היה להעביר על־נקלה אנשי־צבא מבירת־העולם אל כל עיר רוֹכֶלֶת אשר בפרס, ספרד ובריטניה: כיוצא בזה דומה, כאלו מלבו של האדם עוברות דרכים ונתיבות אל לבו של כל דבר מדברי הטבע, בכדי לשעבד אותו למָרותו של האדם. האדם הנהו אגֻדה של יחוסים, קשר של שרשים, אשר פרחם ופִּריָם הנהו העולם. כשרונותיו נמצאים בקשרי יחס עם יצורים אשר מחוצה לו ומגידים מראש את טיבו של העולם, אשר נטל עליו לחיות בו; כשם שסנפירי הדגים מוכיחים מראש על מציאות המים, וכשם שכנפי הנשר, המונח עדין בביצתו, מֻתנות ועומדות ממציאות האויר. אין אדם יכּל לחיות בלא עולם ומחוץ לו. שימו את נַפּוֹליון במאסר על אי בודד, אל תתנו לו להזדמן עם בני⁻אדם, אשר יוכל להשפיע עליהם בכשרונותיו, מנעו ממנו הררי אַלְפִּים, אשר יוכל לעלות ולטפס עליהם, או קרן הגונה, אשר יוכל לזכות בה במשחק מלחמותיו, והוא נאלץ יהיה להכות באגרופיו באויר או להֵרָאות כחסר־דעה. הביאו אותו אל תוך מדינות גדולות, בקרב המון אוכלוסין צפופים ודחוקים, בתוך אינטרֶסים מסֻבּכים ומרכבים, ומיד תפקחנה עיניכם לראות, כי זה האיש נפוליון, כלומר, אדם אשר תארו ומראהו כך וכך, איננו נפוליון האמתי. אדם שכזה איננו בלתי אם צלו של טַלְבּוט;

"עַצְמוּתוּ לֹא בָזֶה הִיא:

אֵת אֲשֶׁר תִּרְאֶה בָזֶה – רַק חֵלֶק מִצְעָר

וּמְנָת־מִדָּה דַלָּה מִמְהוֹת אָדָם הִנֶּהוּ;

אִלּוּ הָיְתָה פֹּה דְמוּת־הַגּוּף כֻּלָּהּ.

כִּי אָז, לְרֹב גָּדְלָהּ וְעָצְמַת קוֹמָתָהּ,

שָׁפְלָה קוֹרַת אַרְמוֹנְךָ מֵהֲכִילָהּ"

הֵינְרִיךְ VI.

קולומבוס נצרך לכוכב־לכת, בכדי לְהַתְוֹת על־פיהו את תכנית מסעו בים סביב הארץ. ניוּטוֹן ולַפּלַס נצרכים לרבוא רבבות של תקופות ולמרחבי שמים זרועי כוכבים אין־מספר, אפשר לנו לומר, ששיטת השמשות, המשֹֻעבדת לכח־המושך, כבר היתה צפויה וקבועה מראש בטבע רוחו של ניוטון, ולא פחות מכן יודע מוחם של דֶוִי ושל גֵי־ליוּסַק, אשר מראשית ילדותם כבר היה בוחן ומחקר את כחות הקִרְבָה והדחיה שבין החלקים הזעירים, ידיעה למפרע את החֻקים של מעשה הרכבת החֹמר. האין עינו של העֻבּר שבמעי אמו מגידה מראש את מציאותו של האור? והאין אזנו של הֶנְדֶל מגידה מראש את כח־הקסם אשר בצלצלי קולות הרמוניים? וכלום אין אצבעותיהם הזריזות של אוּאט, פוּלְטוֹן, אוּאַיטְמוֹר וְאַרְקְרַיט מכריזות על תכונת היציקה, הַחֲשִׁילוּת וההתקשות של גוף המתכת, ועל הסגֻלות המיֻחדות הטבועות באבן, במים ובעץ? וכלום אין תכונותיה הנעימות של הילדה מורות ומוכיחות על הנמוסים הדקים והליכות־החן, המצויים בחברה בת־תרבות? שוב אנו רואים כאן גם השפעתו של אדם על אדם. יכֹלה רוחו של אדם להיות שוקלת ובוחנת את המחשבה שבקרבה במשך דורות עולמים, מבלי אשר תסגל לה הכרת־עצמה במדה שתֵּאות האהבה מסֻגלת להמציא לה במשך יום אחד. מי יודע ומכיר את עצמו קֹדם שהרגיזהו עלבון והביאו לידי התמרמרות, או קֹדם ששמע אדם מדבר מות ונשגבות, או קֹדם שנפעמה רוחו יחד עם רוח אלפי אנשים אחרים בשעה של התלהבות לאֻמית או של התרגשת מתוך חרדה לאֻמית? אין אדם מסֻגל לכַוֵּן מראש את הנסיון שיתנסה בו בחיים, או לשער איזה כשרון או הרגשה עלול לגלות בקרבו אחד הדברים החדשים, כשם שאין אדם יכֹל לתאר היום דמות איש, אשר יראה מחר בפעם הראשונה.

אינני רוצה ללכת עכשו בעקבותיה של הדעה הכללית ולחקור את סבת ההקבלה הזאת. רב לי בזה, שאין ההיסטוריה צריכה להיות נקראת או נכתבת אלא לאורן של שתי העובדות האלה, זאת אומרת, שהרוח אחת ויחידה היא ושהטבע משמש לה יחס מקביל.

באֹפן זה כונסת ומרַכזת הנפש בכל הדרכים את אוצרותיה וחוזרת ומעלה אותם לפני כל תלמיד. וגם הוא מצדו צריך לעבור דרך כל שורת הגלגולים של הנסיון. צריך הוא לכַנֵס בנקודת־שׂרפה אחת את כל קרני־האור של הטבע. שוב אין ההיסטוריה צריכה להיות ספר, המביא לידי שעמום, מן הצֹרך הוא, שתהא הולכת ומתגשמת בקרב כל אדם ישר־לב ונבון־דעת. אל תהא הולך ומונה לפני ללשונותיהם ולשמותיהם את כרכי הספרים אשר קראת בהם. תנני להרגיש כמה תקופות היית חי. אדם צריך להיות בית־מקדש של התהלה. צריך הוא להיות מהלך כאותה האלילה, לפי תאורם של הפיטנים, כשהוא לבוש מלבוש מצֻיָּר כֻּלו במאורעות ובנסיונות נפלאים; דמות־דיוקנו וחזות־פניו הוא, בתֹקף אור התבונה והדעת הנשגבה השפוך עליהן, צריכות להיות משמשות אותו המלבוש המנֻמר ברשומות. עלי למצֹא בו את העולם הקדמון: בילדותו – את תקופת־הזהב, את פרי עץ⁻הדעת; את מסע מחנה האַרְגָנַוְטִים; את הקריאה אשר קרא אלהים לאברהם; את בנין בית־המקדש; את צמיחת האמונה הנוצרית; את דורות הבינים החשֻּׁכּים; את תחית המדעים ומלאכות־המחשבת; את הריפוֹרמציוֹן; גלוי ארצות חדשות; גלוי מדעים חדשים ומקצועות חדשים בקרב האדם. עליו להיות הכהן המשׁרת את פני פַן ולהביא עמו אל אהלי דלים את ברכות כוכבי הבֹּקר ואת כל טוב קניני השמים והארץ, הכתובים לזכרון על לוחות העדות של דברי־ימי העולם. אפשר שיש בדרישה זו מן היהירות וזחיחות־הדעת? אם־כן אפוא אֶזְרֶה הלאה את כל מה שכתבתי, כי מה יתרון לנו לבקש לדעת דברים, המֻפלאים ומכֻסים ממנו?

אבל זוהי אחת המגרעות הדבקות בדרכי־הדבור שלנו, שאין אנו יכֹלים לאַשר ולקיֵם בכל תֹקף את אחת העובדות, מבלי אשר נתראה כאלו כופרים אנו בעובדה אחרת. ערך הדעת הממשית שלנו פחות ונקַלה מאד בעיני. הטה את אזנך ושמע את קול⁻שריקת העכברים הגסים אחורי הכֹתל, הביטה וראה את הלטאה שעל הגדר, את הפטריות שמתחת לרגליך, את האזוב שעל־גבי הקורה. כלום יודע אני על־דבר עולמות החיים הללו ידיעה כל־שהיא, שיש בה מן הסימפַּטיה ומרִגשות המוסר? היצורים האלה, אשר עתיקי ימים הם כאדם בן־הגזע הקַוְקַזִי – ואולי עוד עתיקים ממנו, – היו מתיעצים מאז ומקדם על צפונותיהם אחורי גבו של האדם, ולא נשאר לזכרון אפילו דבור אחד או אות אחד, שהיו מחליפים זה בזה. מהו הקשר, שמגלים הספרים בין חמשים או ששים היסודות הכימיים ובין התקופות ההיסטוריות השונות? ולא זו בלבד, אלא מה אָצרה עוד ההיסטוריה למשמרת מקורות המטפיסיקה של האדם? מהו האור, שהיא זורעת על אותם המסתורין, שאנו מאפילים עליהם במעטה השמות מָוֶת ואַלְמָוֶת? ועם כל זה מן הצֹרך הוא, שכל היסטוריה תהא כתובה בחכמה, אשר מדרגת יחוסי הקרבה שלנו תהא צפויה וגלויה לפניה ואשר כל העובדות והמעשים לא יהיו בעיניה אלא סמלים. בוש אני לראות, עד כמה דבר זה שאנו קוראים לו היסטוריה שלנו, אינו אלא אגדה כפרית מפלה. כמה פעמים אנו מזכירים את השמות רומא, פּריז, וקוֹנסטנטינוֹפוֹל! וכי מה יודעת רומא על־דבר עכברים־גסים ולטאות? מה להן למערכות־ההויה האלה, הקרובות לאדם קרבת שכנות, ולאוֹלִימפיַדות ולקוֹנסוּלטאות? ולא זו בלבד, אלא מהו המזון ומהו הנסיון או העזר, אשר דברי ההיסטוריה אלה ממציאים לאֶסְקימוֹס העוסק בציד כלבי־ים, לקַנַּק, השט בסירתו העשויה מגזע־עץ כרות, לדַיָג, לפועל הטוען באניה, לנושא־הסבל?

מתוך הסתכלות רחבה ועמֻקה מזו עלינו לכתוב את דברי־הימים שלנו, – מתוך שאיפה לתקון מוסרי, מתוך השפעתה של הכרה, ההולכת הלוך והתחדש, הלוך והָבא מרפא לעולם – אם אך רוצים אנו להביע הבעה נאמנה את הטבע המרכזי שלנו, אשר יחוסי הקרבה שלו מגיעים למרחוק, – במקום כרוֹנולוגיה ישנה זו של אהבה עצמית וזחיחות־הדעת, אשר זה זמן ארֹך ביותר היינו תולים את עינינו בה. היום הזה כבר בא לנו וכבר הוא מגיה את אורו עלינו שלא מדעתנו, אבל דרך המדע והספרות לא דרכה של הטבע היא. חֲלוש־השכל, ההודי, הילד והפועל הכפרי הנבער מדעת קרובים הם לאותה האורה, אשר ספר־הטבע צריך להיות נקרא לנגהה, יותר מן המֻמחה בחכמת הנתח ומחוקר הקדמוניות.

אָדָם כּוֹכָב לְעַצְמוֹ; וְהַנְּשָׁמָה זוּ כֹּחָהּ

עֲשֹוֹת אִישׁ מִכְלַל שְׁלֵמוּת, מֵישָׁרִים וּנְכוֹחָה,

עַל כָּל אוֹר וְהַשְׁפָּעָה וְגוֹרָל שׂוֹרֶרֶת;

אֵין מְנָת חֶלְקֹו מַקְדִימָה אַף לֹא מְאַחֶרֶת.

מַעֲשֵׂינוּ – מַלְאָכִים, אִם טוֹבִים אִם רָעִים,

בְּצִלְלֵי גְזֵרַת שָׁמַיִם אַחֲרֵינוּ הֵם נָעִים.

פתיחה “לגורל אדם ישר” של בּוּמוֹן ופלֶצֶ’ר.

עַל מְצוּקֵי הַסְּלָעִים הָעוֹלָל הַשְׁלִיכָה

הָבָה תַּחֲלֹץ הַזְּאֵבָה לוֹ הַשָּׁדָיִם;

עִם הַשּׁוּעָל וְהַתַּחְמָס לוֹ לֶחֱרֶף הַנִּיחָה –

עֹז וְקַלּוּת לוֹ יִהְיוּ יָדַיִם, רַגְלָיִם.

זה לא כבר קראתי שירים אחדים, שנכתבו ביד אחד הצַיּרים המצֻיּנים ושהיו יצירה מקורית וחפשית מכל המֻסכּם והמקֻבּל. בטורי חרוזים מעין אלה, יהיה תכנם אשר יהיה, מאזינה תמיד הנפש תוכחות־מוסר ואזהרה. הרגש, שהם מַשפיעים, רב ערך הוא מכל רעיון, שאפשר לגלות בתוכם. אם מסֻגל אתה להאמין במחשבה שלך, להאמין, כי אותו הדבר הנראה לך כדבר־אמת במעמקי לבך אתה, דבר־אמת הוא גם לכל בני־האדם כֻּלם, – הרי זה משמע, שיש בך משל הגֵנְיוּס. השמַע את הכרתך העמֻקה, שהיתה אצורה בקרבך, ומיד היא נעשית לדעה מקֻבּלת בין כל הבריות; כי מה שהיה כמוס וחבוי במעמקי־הנפש, סופו להתגַלות בעוֹנָתו ולהיות לקנין הכל, והמחשבה הראשונה שנצנצה בלבנו, חוזרת אלינו שוב לקול תקיעות ותרועות כקול השופרות של יום־הדין שלעתיד לבוא. כל אדם מכיר את הקול הבוקע ועולה מתוך הנפש. ואם פעֻלתו של משה, של אפְּלַטוֹן ושל מִלטוֹן נשגבה היא בעיניו מאין כמוה, הרי אין זה אלא משום שספרים ודברי־קבלה לא נחשבו בעיני האנשים האלה למאומה, והם לא היו מדבַרים דברים שהנם פרי מחשבותיהם של אחרים, אלא פרי מחשבותיהם שלהם בעצמם. יותר משהמשוררים והחכמים צופים ומסתכלים בזהרי המאורת שברקיע, חַיָב כל אדם להיות שוקד לגַלות את קו האור, השופע מתוך מעמַקי רוחו ולהסתכל בו. אפס כך דרכו של אדם להיות מזַלזל במחשבתו ושלא להשגיח בה, מפני ששלו היא. בכל מפעל ממפעלי הגֵנִיוּס אנו מכירים את המחשבות, שהֻשפעו ונאצלו מתך כוחנו אנו: הן חוזרות אלינו מתוך הוד־מלכות ידוע שֶׁנֻטַל מאתנו. זהו הלֶקח הכַּבּיר והנמרץ ביותר, שממציאות לנו היצירות הנשגבות של האמנות. הן מורות אותנו להתמַכּר בתקיפות־דעת ובלב טוב לרֹשם הבא עלינו מאליו בדרך בלתי־אמצעית, וביחוד בשעה שכל העולם מתקומם לו בקול צעקה ונִצב כצר לו. ואם אַין – הנה בוא יבוא מחר איש אחר, אשר באמנות יתרה ובהשכל ודעת יביע ממש את זה עצמו, שהיינו חושבים ומרגישים כל אותה העת, ואנו אנוסים נהיה לקַבּל בּבֹשת־פנים את הגיונותינו אנו מידי זר.

יש עונה בהתפתחותו של כל אדם, אשר בה הוא בא לידי הכרה, כי הקנאה אינה אלא בערות, כי החקוי אינו אלא אִבּוד עצמו לדעת; כי עליו לראות את עצמותו, אם טוב ואם רע הוא הדבר, כְּמַתַּת חלקו בעולם הזה; כי אף־על־פי שהעולם כֻּלו מלא כל טוּב. הנה אפילו גרגר־דגן אחד לא יבוא אל פיו, אלא מתוך עבודה ועמל, שעליו להשקיע בִכברת האדמה, שנִתּנה לו לעָבדה ולשָׁמרה. הכח האצור בו – כח חדש הוא בטבע, ואין איש זולתו יודע את המעשה שיש ביכלתו לעשות, ואף הוא עצמו אינו יודע זאת בטרם נִסה לעשותו. לא לחִנם פנים ידועים, אֹפי ידוע ומעשה ידוע מפעילים עליו רֹשם כביר, תחת אשר אחרים אינם עושים בו אף רֹשם כל שהוא. סגֻלת התפיסה וההתרשמות הזאת של הזכרון יש בה משל ההרמוניה הקבועה מבראשית. בכדי שהעין תוכל להרגיש בקרן־אורה ידועה, מן הצֹרך הוא, שהיא ערוכה ומכֻוֶּנת כלפי אותו המקום, ששמה יורדת קרן־אורה זו. אין אנו מֻכשרים להביע אלא את המחצית מכל מה שאצור בקרבנו, ודומה כאִלו מתבַּישים אנו מפני אותו הרעיון האלהי, שכל אחד מאתנו משַׁמש לו התגשמות. ברעיון אלהי זה יכול אדם לבטוח בטחון גמור, משום שהוא מביא לידי תוצאות טובות וערוכות ושקולות יפה, עד כמה שהוא מבֻטא והָגוי באמונה ובאֹמץ־לב, לפי שאין אלהים רוצה שיהא פעלו מתגַלה בעולם על־ידי פחדנים ומוגי־לב. רגש של רְוָחָה ושמחה תּוקף את האדם בשעה שהשקיע במפעלו את כל נפשו ויגֵע בכל מאֹדו לעשותו יפה; אבל כל דבר שאמר או שעשה שלא כהֹגן אינו מניח את דעתו. דבר שכזה משַׁמש לו גאולה, שאינה מביאה שום פדות ורוָחה. כשהוא מנַסה לעשותו, מיד רוח־הקֹדש מסתלקת ממנו; אף אחת מבנות־השירה אינה מקדמת את פניו בברכה; כח־ההמצאה שלו תש, ואף תקוה אחת אינה משעשעת את לבו.

הֱוֵה מאמין בעצמך: כלל זה מנסר בעולם ומרעיד את כל הלבבות כצלצל־מיתר של ברזל. קַבֵּל באהבה את המקום, אשר ההשגחה האלהית יִחדה לך, את חברת בני־דורך ואת השתלשלות המאורעות. כך היו נוהגים בני־עליה מאז ומעולם והיו מפקידים את עצמם באֵמון־ילדים לגיניוס של דורם ותקופתם, ומתוך כך היו מגלים את הכרתם, כי אמת גמורה ומֻחלטת אצורה וקבועה בתוך לבם, והיא היא המפעילה את ידיהם ליצור ולעשות, היא היא השלטת בכל הוָיתם. והרי גם אנו החיים כיום, בני־אדם שכמותם הננו, ולפיכך עלינו לקַבּל ברוח נלהבה גזֵרה עליונה זו עצמה, ושלא להתנהג כתינוקות ותשושי־כח, המבקשים להם מחסה בפִנה שוקטה, אף לא להיות מוגי־לב, הבורחים מפני מהפֵּכה בחברה, אלא עלינו להיות מנהיגים, גואלים וגומלי חסדים, הנשמעים לכח־אֵל־שדי והמַפלסים להם דרך בין התֹּהו והבֹּהו והמַחשכים אל הסדרים והאורה

כמה גלויים נאים מגַלה לנו בענין זה הטבע מתוך חזות פניהם והליכותיהם של ילדים, של עוללים ואפילו של בעלי־חיים! אותה הרוח, המלאה הפכים ומרי, המצויה בקרבנו, אותו היחס של אי־אֵמון שאנו מתיחסים אל הרגש, משום שמתוך דקדוקי־העניות שלו חשבנו ומצאנו את חשבונם של הכח והעֹצם של המכשולים, המֻנחים על דרך השגת מטרתנו – זרים ומוזרים הם להם. מתוך שנפשם שלֵמה ותמימה בקרבם, לפיכך מבטי עיניהם גלויים וישרים, וכשאנו מביטים בפניהם, אנו באים לידי מבוכה. אין היַלדות מסתַגלת לשׁום אדם; הכל מסתגלים אליה במדה שכזו, שתִינוק אחד מהַפך על־פי רֹב ארבעה או חמשה גדולים לתינוקות, המפטפטים ומשחקים עמו. כך תִּקן ושִׁכלל אלהים את הילדות, את הבגרות ואפילו את תקופת הגברות בנעימות ובקסמים מיֻחדים, וייַחד לכל אחת מהן, אם אך היא מגַלה את עצמה ואת מהותה כל־צרכה, המון חמודות לוקחות לב ומלאות חן ותקיפות יתרה במאוייה ודרישותיה. אל תעלה על דעתך, שהנער אין לו תעצומות ועֹז משום שאינו יודע לדבר עמך ועמי. הטה־נא את אזנך! הנה בחדר הסמוך קולו צלול ונמרץ למדי. עם בני־גילו, יוּדע הוא, כנראה, לדבּר כראוי. דרך בושה או דרך עזות עלֹה יעלה בידו להביאנו לידי ההרגשה, שמציאותם של גדולים שכמונו באותו חדר מיֻתּרת היא לגמרי ואין צֹרך בה.

מדת הבִּטְחָה וחֹסר־הדאגה המצויה בנערים, היודעים בברור כי סעודת־הצהרים נכונה לפניהם יום יום ואשר כלוֹרְדִים גמורים הם בזים לדַבר דבר או לעשות מעשה כדי להַפֵּך בה ולחזור אחריה, אינה אלא ממנהגו הבריא של טבע האדם. נער היושב בחדר־האורחים דומה לקהל הרואים במחזה שבתיאטרון: אין הוא תלוי בדעת אחרים, אין בו הרגשת אחריות, אלא יושב הוא בפִנתו וצופה ומביט משם על האנשים ועל המאורעות העוברים על פניו, והרי הוא דן אותם ומוציא את משפטם איש איש לפי זכותו, וכדרך הנערים פסק־דינו קצר ומכֻוּן, כגון: טובים או רעים הם, מלַבבים, שוטים, נאה מדַבּרים, נתעבים. הוא אינו דואג מעולם לתוצאות משפטו ולפניות אחרות; הוא מוציא משפט שאינו תלוי בדעת אחרים, משפט אמת לאמִתּו. אתה צריך לשאת פנים לו, אבל הוא אינו רואה צֹרך לעצמו לשאת פנים לך. מה שאין כן הגדול: הלה דומה כאִלו נתון הוא במועקה של הכרתו ושִׁקול־דעתו. אם אך עלתה בידו לעשות מעשה מֻפלא או לנאום נאום מצֻין, הרי הוא כשבוי בידי אחרים, אשר מאות אנשים שוקדים עליו ושומרים אותו מתוך חִבּה או מתוך שנאה ואשר ברגשותיהם עליו להתחשב מעתה. לאדם שכזה שוב אין מקלט ומחבוא בעולם. הוי, אִלו יכול היה לחזור ולהיות שוב מן הנעלמים, אשר אין שֵׁם להם על פני חוץ! אדם שיש בכחו להסתלק מכל חובות האחריות, שמטילות עליו הבריות, וכשם שהיה צופה עליהן קֹדם־לכן, כך הוא מוסיף להיות צופה עליהן שוב, מתוך אותה התמימות עצמה, שאין בה משום אנס ומשום פנִיה, שאינה משֻׁחדת והעשויה לבלי־חת – אדם שכזה צריך להיות תמיד כביר ועצום ומטיל אימה. הדעות, אשר יחַוה בנוגע לכל המעשים הנעשים בעולם, תעשינה רֹשם לא של דעת־יחיד, אלא של גזרות מֻכרחות, ותהיינה נוקבות ויורדות לתוך אזניהם של בני־אדם כחצים שנונים ותטֵלנה עליהם פחד.

אלה הם הקולות, שאנו שומעים אותם כשאנו שרויים בבדידות; אלא בשׁעה שאנו באים לבין הבריות, מיד הם נעשים קלושים ורפויים ואין האֹזן קולטת אותם. החברה מתקשרת תמיד על תקיפות הגברות של כל אחד מחבריה. הצבור הנהו מעין חברה של בעלי־מניות, אשר בכדי להבטיח לכל אחד מחבריה את פת־לחמו, מסכימים המשתתפים בה לְוַתֵּר על החֵרות ועל מדות התבות של האוכל את פת־הלחם הזאת. המעלה היתרה הנדרשת מאת כל אחד היא היכֹלת להשתוות ולהסתַּגל לַכֹּל. מבטח־עצמו למורת רוחו של הצבור הוא. אין הוא אוהב דברים שיש בהם ממש ונפשות יוצרות, כי אם שמות ומנהגים בלבד.

הרוצה להיות איש, צריך אפוא לפרוש ממנהגו של הצבור. הרוצה להיות בן־אַלְמָוֶת, אינו צריך להניח את דעתו לשֵׁמע המלה “טובה”, אלא עליו לחקור ולדרוש, אם טובה זו ראיה היא לשמה. סוף־סוף אין לך דבר קדוש חוץ משלמותה וקוממיותה של רוחך אתה. תן גאֻלה וחֵרות לעצמך, וכל העולם כֻּלו ימחא לך כף. זוכר אני את התשובה הנמרצה, אשר השיבותי בעודני צעיר לימים מאד ליועץ נכבד, שהיה רגיל להלאות אותי בלמודי־הדת הישָׁנים, שהיו אהובים וחביבים עליו ביותר. על דברַי שאמרתי: “מה לי ולקדושת המסָרות, אם חי אני כֻּלי לפי מהותי הפנימית?” – העיר ידידי זה: “אבל הן יתכן, שֶׁמַעַרְכֵי התעוררות אלה ילדי השחת הם ולא ילדי שמים”. על זה עניתי: “מסֻפקני, אם כדבריך כן־הוא; אבל אלו גם הייתי יליד השׂטן, הייתי מבַכּר לחיות על־פי תורת השטן”. שום חֹק אינו יכול להיות קדוש לי יותר מחֹק הטבע שלי. טוב או רע אינם אלא שמות, המצטרפים על־נקַלה לדבר זה או לדבר פלוני; ואין משפט אלא זה שמכֻוָן ומתאים לטיבי ולעצמותי; ואין עָוֶל אלא מה שמתנגד לעצמותי זו. בפני כל מעצור שהוא נתקל בו צריך אדם להעמיד את עצמו, כאִלו כל דבר אשר מחוץ למהותו אינו אלא טפל ובן־חלוף. בוש אני מפני המחשבה, עד כמה אנו מתבטלים מפני אותות־כבוד ושמות, מפני חברות גדולות ומפני מוסדות מתים. כל אדם בעל דרך־ארץ ובעל שם טוב מפעיל אותי ומשפיע עלי השפעה עצומה יותר מן הראוי. עלי להלוך בקומה זקופה וברוח נכונה ולדַבר על כל מדרך כף־רגל את האמת הקשה, בלי משוא־פנים. אם הזדון ותאות־הכבוד לובשים את אדרת־הצדקה למען כַּחֵש, כלום אפשר שיהא הדבר נוהג כך? אם אחד הזֵדים הצבועים מעמיד את פניו כמליץ לעלילת שחרור־העבדים הנעלה. והרי הוא בא אלי ומשמיע לי את החדשות האחרונות מִבַּרְבַדוֹס, למה אעצור ברוחי לבלתי אמור לו: “לֶך־לך ואהוב את ילדיך שלך; אהוב את חוטב־העצים שלך: היה טוב־לב וצנוע; אבל יהי רצון מלפניך, שלא תיַפּה את תאות־הכבוד הקשה והאכזריה שלך בשׂרק ופרכוס זה של רגשות רֹך ועדינות, שאתה מתאמר להגות אל שחורי־העור, הרחוקים מזה מרחק אלפי מילין. אהבתך ליושבי־מרחקים, שנאה היא לאנשי ביתך”. אמנם ברכת־שלום שכזו היתה גסה ובלי משוא־פנים, אבל האמת נאה היא מאהבה שאינה אלא צביעות. מן הצֹרך הוא, שטוב־לבך יהי עלול להתמרמר כנגד צביעות שכזו, ואם אין – לא־כלום הוא. מן הצֹרך להטיף לתורת השנאה, בנגוד לתורת האהבה, בשעה שזו מתחילה לתַנּוֹת ולהתיַפּח. בשעה שהגניוס שלי קורא לי, אני בורח מאבי ומאמי, מאשתי ומאחי. על משקוף הדלת שלי הייתי כותב את המלים “שרירות רוח”.אמנם התקוה תשעשעני שמכל־מקום יש בזה דבר־מה מעֻלה ומשֻׁבח משרירות⁻רוח, אבל אין אנו יכולים לאַבּד זמן, בכדי להסביר ולפרש את הדבר. אל נא תצַפּה, שאברר לך את הסִבה. מפני מה אני מבקש לי חברה, או מפני מה אני משתמט ממנה. וחוץ מזה, בבקשה ממך, שלא תדַבר עמי דבר, כמו שעשה זאת אחד האנשים הטובים באלה הימים, בענין חובתי להיטיב את מצבם של כל העניים שבעולם. כלום עניי שלי הם? הבה ואגיד לך, בעל־צדקה שוטה, שחס אני על כל שקל ועל כל דינר ועל כל פרוטה שאני נותן לאנשים, שדבר אין להם עמי, כשם שדבר אין לי עמם. יש חבורה של בני־אדם, שאני מסור לה וקשור אליה בכל הקשרים של קרבת הנפשות; למען בני־החבורה הזאת מוכן ומזֻמן אני, אם יהי צֹרך בזה, להאָסר במאסר; אבל חברות הצדקה השונות שלהם; בתי⁻הספר והחִנוך שלכם לילדים לקויי־דעת; בנין בתי־קהל לשם מטרות, שיש בהן מן השחצנות וזחיחות־הדעת; נדבות־יד לשכורים ואלפי מיני חברות של עזרה – אמנם מודה אני לחרפתי, שיש אשר נותן אני בעל־כרחי שקל־כסף לצרכים שכאלה. אבל השקל הזה מאֵרה בו, ומקוה אני שבמרוצת־הימים אמצא עּז בלבי לקפוץ את ידי מִתּת אותו.

לפי ההשקפה המצויה בין הבריות אין הצדקות אליו דבר היוצא מן הכלל ולא דבר שבכלל. האדם קַיָם בפני עצמו, וצדקותיו קַיָמות בפני עצמן. בני־אדם עושים דבר, הקרוי בשם מעשה טוב, כגון איזה מעשה גבורה או מעשה־חסד, ממש כאִלו היו משלמים קנס על אשר אינם מופיעים יום יום לראות במחזה פומבי. מעשיהם אינם אלא מעין התנצלות ולמוד־זכות על קיומם בעולם, כשם שאנשים לקויים בגופם משלמים שכר רב בעד מחית־נפשם. צדקותיהם של בני־האדם דמי־כפורים הם. אינני רוצה לשלם דמי־כפורים, אלא לחיות אני מבקש. חיי הם תכלית בפני עצמה ולא מחזה לרַאוה בו. אני מבַכּר עשרת מונים, שיהיו תכלית בפני עצמה ולא מחזה לרַאוה בו. אני מבַכּר עשרת מונים, שיהיו חיי חסרים התאמצות יתרה, ובלבד שיהיו נוהגים כתקונם ובמדה נאותה, משיהיו מזהירים למראית־עין, אבל מתמוטטים ורופפים. אני מתאוה, שיהיו חיי חיים של בריאות הגוף ומלאי נעימות, ושלא אהיה זקוק להיות זהיר במאכל ומשתה ולהקיז דם. קֹדם־כל אני דורש ידים מוכיחות שאדם אתה, והנני דוחה את כל ראיה, שמביאים מן האדם על מעשיו. אני יודע כי לי אחת היא, אם עושה אני את המעשים הנחשבים למצֻינים, או מונע אני את עצמי מעשותם. איני יכול להסכים לשלם שכר בעד הנחה מיֻחדת, במקום שיש לי זכות ומשפט גמור. עד כמה שֶׁמַתּוֹת כשרונותי לא תהיינה מועטות ונקלות, הרי קַיָם אני קיום של ממש, וגם אני וגם חברי איננו צריכים לעדותם של אחרים, שיאשרו ויקַימו לנו את הדבר הזה.

רק את האחת אני תאב לדעת, מה המעשה אשר עלי לעשות, ולא מה שיאמרו עליו הבריות. כלל זה, שקשה להתנהג על־פיהו גם בחיי המעשה וגם בחיי הרוח, יכול לשַׁמש אמת־המדה, הקובעת את כל ההבדל שבין הרוממות ובין הפחיתות. וביותר קשה הוא הכלל הזה, מפני שתמיד אתה מוצא אנשים החושבים, כי יודעים הם את החובה המוטלת עליך, כיותר משאתה יודע זאת. אמנם לאדם החי בעולם המלא תשואות נקל לְכַוֵּן את ארחות חייו לפי השקפותיו ומנהגיו של העולם; וכיוצא בזה נקל הוא לאדם השרוי בבדידות לחיות לפי רוחו ולפי השקפותיו שלו; אבל אדם גדול אינו אלא מי שבקרב תשואות ההמון יוצר מתוך נעימות־חן גמורה את בדידותו במלא עמידתה ברשות עצמה.

כנגד ההסתגלות אל המנהגים, שהיו לך לדברים שאין בהם רוח־חיים, יכול אתה לטעון, שהיא מפזרת ומבדרת את כחותיך. היא מאַבּדת את זמנך לבטלה וממשמשת את צורת־המטבע אשר לאָפיך. אם מחזיק אתה בכנסיה דתית שפרחה נשמתה, אם מֵרים אתה את תרומתך לחברה ביבלית מתה, אם עומד אתה למנין יחד עם מפלגה גדולה לחוות דעתך, אם לזכותה של הממשלה או לחובתה, אם עורך אתה שלחן לַכֹּל כדרך בעלי־האכסניה, – הרי מבעד לכל המסכות האלה קשה לי לקבוע בדיוק, מה טיבו של אדם שכמותך. שהרי כל־כך הרבה כחות מכחות חייך העצמיים והעקריים נתבזבז לבַטלה. אבל הבה, עשַׂה את מפעלך אתה, ומיד אני מכיר מי אתה. עשה את מפעלך ואתה שב ומחַדש את כּחך. צריך אדם לראות, כי הסתגלות זו לארחות החברה אינה אלא “צחוק שמשון העוֵר”, שהתינוקות משחקים בו. אם יודע אני את הכת שאתה נמנה עליה, הרי יודע אני למפרע את כל הטעמים והראיות שלך. הנה שומע אני את אחד המטיפים מודיע, שהוא ידרוש בענין השלֵמות המשֻׁכללת של אחד ממוסדות הכנסיה שלו. כלום איני יודע מראש, שבשום פנים לא יוכל להשמיע בענין זה אפילו דִבּור חדש ומקורי אחד? כלום איני יודע, שעם כל השתבחותו שימתח בקֹרת על המוסד הזה, הנה באמת לא יעשה כדבר הזה? כלום לא גלוי וידוע לפני, שהוא משמש עָרב לעצמו, שלא להסתכל אלא בצד אחד של הענין הזה – בצד המֻתּר שבו, לא כאדם שאינו תלוי בדעת אחרים, אלא ככהן הקהלה? הוא איננו אלא מן הפרקליטים השׂכירים, וכשהוא דורש דרשה נאה כדרך הפרקליטים שבבית־דין, הרי אין זו מצדו אלא התרגשות ריקה ונבובה ביותר. אכן רֹב בני האדם כרכו על עיניהם מטפחת זו או אחרת ונלווּ אל אחת הדעות המתהלכות בין הבריות. הסתגלות זו אל הנהוג והמקֻבּל עושה אותם לזיפנים לא בפרטים מועטים ומביאה אותם לא לידי שקרים מועטים,אלא מהפכת אותם לזיפנים ושקרנים בכל דבר. כל דבר־אמת שהם משמיעים אינן אמת כל־צרכו. השנַים שלהם אינם שנים לאמִתּם, והארבעה שלהם אינם ארבעה לאמִתּם; ומשום כך כל דבר היוצא מפיהם מעציב את רוחנו ואין אנו יודעים במה להתחיל, בכדי להעמידם על האמת. בין כך וכך והטבע אינו מתמהמה מהכריח אותנו ללבוש לבוש אסיר של אותה המפלגה, שאנו נלוים עליה. אנו מגיעים לידי כך, שחזות פנינו ודמות הגוף שלנו כאִלו עשויים הם מגִזְרָה אחת, ולאט לאט צורתנו הולכת ומשתנית ומקַבּלת אותה הארשת הנעימה עד־מאד אשר לצורת חמור. יש נסיון אחד בחיי הפרט, שיש בו כדי להמית, והעולה ומתגלה גם בדברי ימי העולם; כּוָנתי לאותו “סבר הפנים של טפשות לאות הסכמה ורצון”, לאותו החיוך המעֻשה המרחף על שפתינו כשאנו נמצאים בחברה, שאין אנו מרגישים בה את עצמנו כיאות, והמשַׁמש לנו כעין מענה לשיחה שאינה ממשיכה את לבנו. השרירים שאינם מתנועעים מאליהם, אלא מכח רצון ממדרֵגה פחותה, מתכַוצים כויצה דחוקה מסביב לרשמי הפנים מתוך הרגשה אי־נעימה ביותר.

על חטא של אי־הסתגלות מיַסר אותך העולם באי־חסדו ובשאט נפשו. ולפיכך צריך אדם לדעת, כיצד להעריך פנים סָרִים וזועפים. הנצבים ליד אדם שאינו מצוי, ברחובה של עיר או בחדר־האורחים של אחד מידידיו, מביטים עליו הבטה מן הצד. אלמלי היתה מורת־רוח זו נובעת מתוך רגש של בוז ומחאה כאותו הרגש הממלא גם את לבו, הרי באמת היה לו טעם מספיק לחזור לביתו בנפש מרה ועצובה; אפס מראה פניהם הזועפים של אנשי ההמון, כאשר גם מראה פניהם השמחים ומאירים אינו תלוי בסבה עמֻקה, אלא הולך ומתחלף לפי הרוחות המנשבות ולפי מהלכו ונטיתו של אחד העתונים. אולם מורת־רוחו של ההמון נוראה ואיֻמה היה יותר ממורת־רוחו של סוד זקני העם בבתי המחוקקים או של סוד תלמידי חכמים. אדם תקיף בדעתו נקל לו עד־מאד לשאת את הזעם של מפלגות נאורות ומשכילות. הזעם של המפלגות האלה, יש בו מן הנִמוס והזהירות, משום שהן מצניעות לכת, בידען שהן עצמן יש להן מקום־התורפה שלהן. אבל בשעה שאֶל זעם קלוש זה מצטרפת גם התמרמרותו של המון העם, בשעה שמעוררים ומסיתים את עמי־הארץ הדלים והנבערים בדעת, בשעה שהכח הבהמי המֻנח בתחתיתה של החברה מתחיל לנהום ולשית קציר לכל, – או אז מן הצֹרך הוא, שתהא מצויה באדם מדת נדיבות־הרוח ורגש האמונה, בכדי שיתיחס כיצור מרום אל סערה זו, כאל דבר טפל שאין בו ממש.

מפלֶצת אחרת, המבריחה מאתנו את מבטח עצמנו, היא העֲקֵבוּת שלנו: אנו הוגים יראת הרוממות למעשינו ולדברינו שלעבר, מפני שאחרים אין להם אַמת־המדה למֹד בה את ערכנו, זולתי מעשינו שלעבר, ואנו אין את נפשנו להכזיב את משפטם עלינו.

אפס ראשך זה שעל כתפיך לשם מה הוא? למה אתה גורר את פגר זכרונך זה, שאינו נותן לך להשמיע דבר הסותר את הדברים, שהשמעת בפני קהל ועדה קֹדם־לכן, במקום פלוני או אלמוני? נניח־נא, שסותר אתה את דברי עצמך; ובכן מה־בכך? הן כלל מכללי החכמה הוא, שאי אתה צריך לסמוך מעולם על זכרונך בלבד ואפלו במקום שהדבר נוגע רק לפעֻלות הזכרון, אלא עליך להעמיד את העבר לפני משפטו של ההוה בעל אלפי העינים, ולחיות תמיד את חיי היום הבא. הנה במחקרי המטפיזיקה שלכם כפרתם במציאותו של אלהים בעל עצמוּת פרטית; אבל בשעה ששוטף ועובר בנפשכם זרם של רגשות אמונה, הבה התמכרו אליהם בכל לבבכם ובכל מאֹדכם ואפילו בשעה שהם משוים על אלהים מעטֵה צלם ודמות. עזוב את מדרש חקרי ההגיון שלך, כיוסף הצדיק, שעזב את בגדו ביד אשת הזמה, וברַח לך לנפשך.

עֲקֵבות נבערה אינה אלא מעין שד מכת הלצנים המצויה אצל קטני המוחין, ויקרה היא בעיני הקטנים שבין האנשים המדיניים, הפילוסופים והעוסקים בחכמת האלהות. אדם בעל נפש נעלה אין לו עסק עם עקבות. אין לבו פונה אחריה, כשם שאין הוא פונה אחר צלו שעל־גבי הכֹּתֶל. דַבּר היום דברים ברורים ונמרצים מה שתהיה חושב מחר, ואִלּו גם יהיו דבריך אלה סותרים מה שאתה מדַבּר היום. “ובכן הרי ודאי שיטעו בך הבריות ולא יֵרדו לסוף כּוָנתך?” – ומה הרעה כשהבריות טועים בכוָנתו של אדם? בני־האדם טעו בכונתו של פִּתַּגוֹרס, של סוקרַטס, של ישו, של לֻתּר, של קוֹפֶּרניקוס, של גַליליאוֹ, של ניוּטוֹן ושל כל רוח טהורה ומלאה חכמה, שהתהלכה מאז ומעולם על־פני האדמה בצורת בשר־ודם. היות גדול – הרי זה משמע היות מובן הבנה מֻטעת.

סבור אני, ששום אדם אינו יכול לאנוס את טבעו. כל הנפתולים שבהתגלות רוחו מתישרים על־ידי חֹק הויתו, בשם שכל המעקשים והעקמומיות שמשוים על־פני האדמה הררי האַנדים וההימַלַיה מתעלמים ואובדים בעגול צורתו של כדור הארץ. ואין הבדל בדבר, כיצד אתה מעריך ובוחן ובודק את האדם. אָפיו של אדם דומה לאַקרוסטִיכון או לסְטַנְצָה אלכסנדרונית; – אם אתה קורא אותה מלמעלה או מלמטה או לרחבה, הרי היא מצטרפת תמיד לאותה המלה עצמה. בתוך אותם החיים הנעימים והשאננים, המלאים התעמקות נפש, אשר זִכַּני אלהים לחיות בקרב היערים, תן לי לרשום יום יום את מחשבתי הַכֵּנָה והישרה, מבלי להסתכל לא לפנים ולא לאחור, ואין אני מפקפק בדבר, שתהיה מלאה הרמוניה וקִצבה סימֶטרית, שלא מדעתי ורצוני. ספרי, שאני כותב, מן הצֹרך שיהא מלא ריחות עצי אֹרן ובת־קול של זמזום יַתּושים. מן הצֹרך, שהסנונית שעל־גבי חלוני תהי קולעת לתוך רקמת מחשבותי את כל חוט ואת כל גבעול תבן, שהיא נושאת בפי חרטֻמה. אין מעריכים אותנו אלא לפי מהותנו. אפיֵנו מכריז ומודיע עלינו שלא לרצוננו. כסבורים בני־אדם, שאין הם מגַלים את צדקותיהם ואת חטאותיהם אלא על־ידי מעשים גלויים ומפֹרשים, ואין הם מכירים בדבר, כשהצדקה והחטא מפרסמים את עצמם עם כל נשימה ונשימה שלהם.

בכל רבוי של פעֻלות שונות יהי מצוי תמיד הסכם ידוע, ובלבד שכל אחת מהן תהא כֵנה וישרה בשעתה. כי הפעֻלות הנובעות מתוך רצון אחד תהיינה תמיד הרמוניות, עד־כמה שלא תהיינה נבדלות זו מזו למראית־עין. ההבדלים האלה מתעלמים מן העין בקצת רחוק מקום, בקצת גֹבה של המחשבה. צביון אחד מאחד את כֻּלן. מהלכה של המֻבחרה שבאניות אינו אלא שורה אחת של עקלקלות ועקמומיות. התבונן אל השורה הזאת ממרחק מספיק והנה היא הולכת ומתישרת במכֻוָן למהלכה הבינוני של האניה. המעשה הישר שלך מתבאר מאליו, אף מבאר ומסביר הוא את יתר מעשיך הישרים. אבל המעשה, שאתה עושה מתוך הסתגלות, אינו מבאר כלום. עֲשֵׂה את פעלך לבדך, וכל מה שפעלת לבדך עד־עתה יצדיק אותך גם הפעם. הרוממות מגישה את דינה לפני העתיד. אם מֻכשר אני להיות היום כביר כח למדי לעשות צדק ולהישיר להביט בעיני כל, הרי מן ההכרח הוא, שגם קֹדם־לכן הרביתי לעשות מעשי צדק ומישרים, עד כדי שאוכל להצדיק ולזַכּות על־ידם את פעלי עכשו. אבל יהיה אשר יהיה, עֲשֵׂה צדק עכשו בכל עת ובכל שעה. לעולם הֱיֵה בז לכל דבר שאינו אלא למראית־עין, ולעולם יהא הדבר עולה בידך. כחו של האפי דרכו להיות הולך ומתוַסף, הולך ומצטַבֵּר. כל הימים הקודמים, שעברו עליך מתוך מעשי צדק ומישרים, אוצלים מכח בריאותם ליום הזה של עכשו. מה טיבה של הגדֻלה והרוממות אשר לאדירי בתי המחוקקים או לאדירי המלחמה, המפליאה כל־כך את הדמיון שלנו? הלא היא ההכרה והדעת, ששורה ארֻכּה של ימים נעלים ושל מעשי נצחונות לשעבר הולכת ונמשכת מאחריהם. הימים והמעשים האלה מצטרפים יחד לאור נֹגה אחד המזהיר על ראש הגבור, ההולך הלוך ולכת קדימה. הם מלַוים אותו כלהקת מלאכי־השרת גלויים ונראים לעין. הכרה זו היא היא הנותנת גבורת רעמים לקולו של צַ’טַם, הַמַּשוה חשיבות נעלה על הלוכו של וָשינגטון והמקרינה את עיני אַדַמס בכל זהרי גדֻלתה של אמיריקה. הכבוד יקר ונעלה בעינינו, משום שאיננו בן־חלוף. מעלה יקרה הוא, הנערצה בעיני בני־האדם מאז ומקדם. אנו מעריצים אותו היום, משום שאיננו מילדי היום הזה. אהוב וחביב הוא עלינו ואנו נותנים לו יקר וגדֻלה, משום שאיננו פח ומוקש לאהבתנו ולרגשות הַיְּקָר והגדֻלה שלנו, אלא תלוי ועומד הוא בו בעצמו וראשית ותחלה הוא לעצמו, ולפיכך היחש שלו עתיק ימים ובלי פסול הוא, אם גם יש אשר הוא מזהיר כעל ראשו של עוּל־ימים.

מקַוה אני, שמעתה לא נוסיף עוד לשמוע על־דבר הסתגלות ועקבות. תהיינה־נא מעתה המלים האלה לנחלה לעתונים, ואנו נִתּן אותן ללעג ולשחוק. במקום קול־התֹּף החינאי, המזמין לסעודת־הצהרים, הבה נשמע מסביבנו שריקות הקריאה שהיו נהוגות במחנה האשפַּרתּים. אל־נא נוסיף עוד להיות כפופים ונכנעים ומצטדקים. הנה אדם גדול מתעתד לבוא אל ביתי לארוחת־הצהרים. אינני רוצה למצֹא חן בעיניו; רוצה אני, שהוא יבַקש למצֹא חן בעיני. רוצה אני להיות נצב לפניו כעומד מצד האנושות, ומבקש הייתי לעשות זאת אם גם בחן ונעימות, אבל גם באמונה. הבה נתקומם ונעמוד כנגד הבינוניות המלאה חלקות וכנגד גסות־הרוח הנוחה בשל עצמה, המצויה בזמננו, ונזרוק בפני המנהג, בפני המסחר ובית־העסק את העובדה, שהִנֶהָ תוצאתה ותולדתה של כל ההיסטוריה כֻּלה, הַיינו, שבכל מקום שאדם פועל את פעֻלתו, שם אתה מוצא הוגה דעות ועסקן נעלה ואחראי יוצר את עלילותיו; שאדם גמור לאמִתּו אינו שַׁיָך לתקופה ידועה או למקום קבוע, אלא הוא משמש מרכז של כל הדברים. באשר הוא, שם הטבע. הוא משַׁמש אַמת־המדה למֹד בה אותך ואת כל בני־האדם ואת כל המאורעות שבעולם. בנוהג שבעולם, שמראה כל איש מן האנשים המצויים בחברה מעלה על לבֵּנו זכרו של איזה דבר אחר או של איזה איש אחר. רק האֹפי שהנהו הויה ממשית אינו מזכיר אותנו שום דבר אחר מלבדו; הוא משַׁמש סמל ומופת של הבריאה כֻּלה. צריך אדם להיות גדל־ערך במדה מרֻבּה כל־כך, עד־כדי לעשות את כל הדברים והענינים אשר מסביב לו טפלים וחסרי חשיבות. כל אדם גמור לאמִתּו משַׁמש עִלה של מאורעות העולם וכולל בקרבו מדינה שלמה ותקופה שלמה; הוא דורש מרחקי אין־סוף, מִספּרים לאין חקר ועתים וזמנים עצומים בכדי לבצע את תעודתו בעולם; והדור הבא אחריו נראה כהולך בעקבותיו כחבורה של נתינים משֻׁעבָּדים. הנה בא לעולם אדם וצֵיזַר שמו ושנות מאות לאחיו קַיֶמת ועומדת לפנינו אִמפֶּרְיָה רומאית. הנה נולד יֵשוּ, ורבוא רבבות נפשות דבקות לו ברוחו ונוהרות אחריו, עד שמערבבים אותו במעלת־המוסר העליונה ובמהות האדם האפשרית. כל מוסד אינו אלא צִלו של אדם אחד, ההולך ומשתרע למרחקי העתים; כגון, הנזירות היא צלו של אנטוניה המתבודד; הרֵיפוֹרמציוֹן – צלו של לֻטר; הַקוַקֶירוּת – צלו של פוֹקס; המֶטוֹדיסמוס – צלו של אוּאֶיסְלֵי; שחרור העבדים – צלו של קלַרקסון. לסצִיפיון קרא מִילטון בשם “רום גבהה של רומא”; ואת כל ההיסטוריה כֻלה אפשר להעמיד על־נקלה על הבּיאוגרפיה של אנשים מועטים כבירי כח ועמקי רוח.

ולפיכך חַיב אדם להיות יודע ומכיר את ערכו ולשים את כל הדברים מִדרס תחת כפות רגליו בעולם, שאינו קַיָם אלא בשבילו, לא יהא מביט כה וכה בחרדה, לא יהא מתהלך כמתגנב, לא יהא מתנודד אנה ואנה כאחד החניכים מבית ההקדש, כאחד האסופים או כמבריח־מכס, ואף־על־פי־כן הרי אדם מהַלך ברחוב ומרגיש את עצמו עלוב ועני, כשהוא צופה ורואה מִגדל או פסל־שיש ואין הוא מוצא בקרבו כלום, שיהי מתאים ומקביל אל אותו הכח, אשר בנה ואשר יצר דברים שכאלה. ארמון, פסל או ספר יקר נראים לו כזרים ונכרים, כעין דבר האסור לו בהנאה, ודומה כאִלו יחד עם בעל המרכבה הנהדרה העוברת ברחוב הם שואלים אותו בבוז: “מה טיבו של אדם שכמותך, אדוני?” אבל לאמִתּו של דבר, כל הדברים האלה אינם מצַפּים אלא לחסדו, הם מחזרים עליו ושואלים ממנו, שינדב להם מבט־עין, ופונים בבקשה אל כשרונותיו שיתגלו ויעשו אותם לאחֻזת קנינם. התמונה מצפה למשפטי: היא לא נבראה כדי לרדות בי, אלא עלי לאַשֵּׁר ולקיֵם את זכותה לתהלה ושבח. ספור המעשה הידוע באותו השוטה, שמצאו אותו שוכב שכור ברחוב ולקחוהו והביאוהו לביתו של הדֻכָּס ורחצוהו והלבישוהו והניחוהו במטתו של הדֻכָּס, וכשהקיץ משנת שכרונו נהגו בו כל מנהגי אותות הכבוד שמחלקים לדֻכס והבטיחוהו, שעד היום היה חולה חלי שגעון, – זכה לפרסום מרֻבּה מתוך אותה העובדה, שהוא מסַמל כל־כך יפה את מצבו של האדם החי בעולם כמטֹרף בדעת, אלא שפעם בפעם שבה בינתו אליו והוא רואה את עצמו והנה נסיך גמור הוא.

קריאתנו בספרים יש בה משל קבצנות ומשל אכילת לחם חסד. בהיסטוריה דימיוננו משַׁטה בנו. ממלכה ונסיכות, שלטון ועֹשר הנם מלים הדורות ומיֻפּות יותר משמותיהם הפשוטים של ראובן ושמעון, שאנו רואים אותם כשהם יושבים בדירת בית קטנה ועוסקים יום יום במלאכתם הרגילה; אבל החיים ממין אחד הם גם פה וגם שם; הסכום הכולל אחד הוא גם בזה וגם בזה. למה זה אפוא כל הכבוד, שאנו מחלקים לאַלפרֶד, לסקַנדרבּרג ולגוּטפוּס? נניח, שהיו גבורי חיל, אבל כלום נטלו את כל מדת הגבורה שירדה לעולם? על־ידי מפעלך הפרטי, שאתה פועל היום, הנך מעמיד במשחק החיים שלך קרן־זכיה, הדומה בתוצאותיה לזו שהיתה כרוכה במעשיהם ועלילותיהם המפֻרסמים של האנשים רבי־התהלה האלה. כשאנשים פרטיים יהיו פועלים את פעֻלתם על־פי השקפות עצמיות ומקוריות משלהם, מיד יעבור זֹהר התהלה ממעללי המלכים אל מעלליהם של בני־תמותה פשוטים ומצויים.

המלכים היו מחנכיו ואומניו של העולם והם הצמידו אליהם את עיני העמים כמו בכֹחה של אבן־שואבת. הסֵמל הכביר של הוד־מלכות לִמד את בני־האדם להוקיר ולכַבּד איש את רעהו. שמירת־אמונים זו המלאה שמחת נפש, שמתוכה נתנו בני־האדם בכל מקום למלך, לאציל ולבעל נכסים מרֻבּים להתהַלך בקרבם על־פי החֹק המיֻחד להם, להתנהג עם בני־אדם ועם כל הדברים על־פי אַמת־המדה משלהם ולבַטל את אמות־המדות הרגילות, לשלם בעד חסד לא בכסף, כי־אם באותות כבוד וִיקָר ולשמש התגשמות של החֹק והמשפט, – לא היתה אלא בת־קול של אותה ההכרה הקלושה והמטֻשטשת, שהכירו בני־האדם את משפטם ואת ערכם הם ואת משפטו של כל יחיד.

פעֻלה מגנֶטית זו, שפועל כל מעשה מקורי ועצמי, מתפרשת ומתבארת לנו, כשאנו עומדים על טעמו ומשמעותו של רגש המבטח, שאדם בוטח בעצמו. מי ומי הוא אותו הנאמן, שאַתה בוטח בו? מהו אותו “האני” העִקרי והראש והראשון, שכל העולם כֻּלו יכול לבטוח בו ולסמוך עליו? מה טיבו וכחו של אותו הכוכב המַכהה את מאורו של המדע, כוכב שאין לו פַרַלַכְּס, שאין בו יסודות העשויים להיות ספורים ומנויים, המאציל קרן־נֹגה של יפי אפילו על מעללים טפלים ולא טהורים, ובלבד שיתגלה בהם אפילו סִמן כל־שהוא של קוממיות הרוח? החקירה בשאלה זו מביאה אותנו אל אותו המקור, המשמש כאחת עִקר התמצית של הגֶניוס, של הצדקה ושל החיים ושאנו קוראים לו בשם “חפץ הבא מאליו” או “אינסטינקט”. חכמה ראשונית ובלתי־אמצעית זו אנו מסַמנים בשם אִינְטוּאִיצִיָה (הסתכלות פנימית), תחת אשר כל יתר הידיעות והלמודים שאנו רוכשים לנו לאחריה הנם טוּאִצְיוֹת (למודים שהם פרי ההשכלה והחנוך). בתוך הכח העמֹק הזה, בתוך העובדה האחרונה הזאת, שאין הבחינה והבדיקה יכולות לעבור את גבולה, צפון מקור מוצאם הכללי של כל הדברים שבעולם. כי רגש ההויה, אשר בשעות של דממה ושקט מתעורר בנפשנו, מבלי אשר נדע איככה, אינו נבדל במאומה מן הדברים שבעולם, מן המקום, מן האור, מן הזמן ומן האדם, אלא כֻּלם יחד דבר אחד הם, ונִכר בעליל שנובע הוא מתוך אותו המקור עצמו, אשר ממנו נובעים גם חייהם וקיומם שלהם. מתחִלה אנו נוטלים חלק באותם החיים, שעל־ידם מתקַימים הדברים, ואחר־כך אנו רואים את הדברים בדמות חזיונות הטבע המתגלים מחוץ לנו, והננו שוכחים שכֻּלנו יחד יצאנו ממקור סבה אחת. סבה זו – מקור פעֻלתנו ומחשבתנו היא. ממנה שופעת אותה רוח־הקֹדש, הנותנת לאדם חכמה ואשר אין אדם יכול לכפור בה, אלא אם־כן הוא מכחש באלהים וכופר בעִקר. אנו מוטלים בחיקה של רוח־תבונה, אשר אין גבול ותכלית לה, העושה אותנו לבית־קבול של האמת שלה ולכלי־שרת של פעֻלתה. כשאנו מבחינים את הצדק, כשאנו מכירים את האמת, אין אנו עושים דבר משלנו, אלא רק מניחים אנו לקַוי אורה, שיהיו שופעים ועוברים דרך הויתנו. אבל כשאנו שואלים מאין באה כל־זאת, כשאנו מנסים להציץ לתוך נשמתם של הדברים, לתוך עִלת כל העִלות, מיד כל הפילוסופיה נעשית מֻטעת. יש לֵאל ידנו רק לאַשר ולקיֵם את מציאותו או את העָדרו של אב־עִקר זה, זולת זאת אין דבר. כל אדם יכול לבדיל בין פעֻלות רוחו הנעשות מדעת ובין השגותיו, שהוא משיג שלא מדעת ושלא במתכַּוֵן, ויודע הוא שההשגות שלא מדעת אלה ראויות הן לתת בהן אֵמוּן גמור. יכול הוא לטעות בדבורו כשהוא בא להביע אותן, אבל יודע הוא, כי הדברים האלה כֵּנּים הם ביום ובלילה, ואין לפקפק בהם. כל פעֻלותי וריכושותי, שאני עושה מדעת ולרצוני, רק דברים ארעיים הם, שאין להם עמידה, – אבל כל הזיה בטלה ביותר, כל התרגשות פנימית קלושה ביום מעוררות את סקרנותי ואת עיוני. בני־אדם חסרי לב נוחים למרות על־נקלה את ההשגות כשם שהם ממרים על־נקלה את פי השכל; לפי שאינם מבדילים בין השגה ובין סברה, הם מדַמים בלבם, שבמתכַּוֵן אני רואה דבר זה או דבר פלוני. אבל באמת אין ההשגה דבר של שרירות־לב, אלא גזֵרה. כשאני רואה קו הנה יראוהו גם בָּני אחרי ובמרוצת הימים יראהו גם כל המין האנושי כֻּלו, – אף־על־פי שאפשר הדבר, שלפָני לא ראהו איש. כי השגתי אותו – עובדה שרירה וקימה היא לא פחות מזה, החמה זורחת.

היחסים שבין הנפש ובין הרוח האלהית כל־כך טהורים הם, עד שכל נסיון והשתדלות להעמיד ביניהם סמוכות, חלול הקֹדש הוא. כך טיבו של היחס הזה, שמדי דַבר אלהים הוא מגיד לנפש לא את אחד הדברים, כי־אם את כל הדברים כֻּלם; קול דבורו ממלא את כל העולם כלו; מתוך מעמקי המחשבה, ההֹוָה ומצויה בכל, הוא הולך ושופע אור, טבע, זמן ונשמות; והוא שב ומחדש את הזמן מבראשית ושב ויוצר את הכל מחָדש. מפני נפש פשוטה ותמימה הקולטת לתוכה חכמה אלהית הולכים ונמוגים כל הדברים הישָׁנים שבעולם: תחבולות, גדולי תורה, כתבי קֹדש, בתי־מקדש ממוטטים ומתערערים; היא חיה חיים של עכשו וכוללת את העבר ואת העתיד בשעה זו של עכשו. מתוך הקשר והיחס עמה מתקדשים כל הדברים, כאחד כן משנהו. כל הדברים מתפרדים עד ליסודם המרכזי על־ידי הסִבּה שהולידה אותם, ובתוך הפלא הכולל של היצירה מתעלמים ואובדים כל הפלאות הקטנים והפרטיים. ולפיכך אם יתאמר אדם, כי יודע הוא את האלהים, והוא מדַבר עליו דברים, שאינם אלא דברי מליצה נושנים של אחד הלאֻמים הבלים, שכבר עלו עשבים על קברו ושהיה בן ארץ אחרת ובן עולם אחר, אל תאמין לו. האֻמנם פרי האלון טוב מן האלון עצמו, שהוא גמַר שכלולו והשלמתו? האֻמנם טוב האב מן הילד, אשר בו השקיע את הויתו שהגיעה לידי גמר התבגרותה? מאין אפוא ההערצה הזאת אל העבר? שנות המאות הנן קושרים, המתנקשים בבריאותה של הנפש ובערכה בתור בַּת־סֶמֶך. הזמן והמקום אינם אלא הרגשה פיסיולוגית, שהעין מרגישה את הצבעים, אבל הנפש היא עצם האור; באשר היא, שם יום; באשר איננה עוד, שם לילה; וההיסטוריה איננה אלא חֻצפה מעליבה, אם היא כוללת בקרבה דבר מה חוץ מסניגוריה משמחת לב או מָשָׁל להשתלשלות התהווּתי, לאותו העצם שהנני כיום.

האדם חרד הוא מטבעו ומוכן ומזֻמָּן תמיד להתנַצל ולהצדיק את עצמו; אין הוא הולך קוממיות; אין הוא ערב את לבו לאמר: “אני חושב” “אני קַיּם”, אלא דרכו לפסוק פסוקים מדברי אחד הקדושים או אחד החכמים. מלֵא בושה וכלִמה הוא עומד לפני אחד העשבים או לפני אחת השושנים הפורחות. השושנים הללו אשר מתחת לחלוני אינן חולקות כבוד לשושנים אשר היו לפניהן, או למֻבחרות שביניהן; הן חיות עם אלהים את חיי היום הזה. הזמן לא להן הוא. אין השושנה קיֶמת אלא כשושנה; כלילת שלמות היא בכל רגע מרגעי קיומה. חייה פועלים את פעֻלתם במלואם עוד בטרם פִתּח הסמדר שלה; וכשהיא פורחת ומלֵאה נִצה, לא נוסף בקרבה אפילו משהו של חיים; אף אין שעור חייה פחות בשרשה חסר־העלים. טבעה שבע רצון הנהו, ובמדה שכיוצא בזה משביעה היא רצון את הטבע בכל עת ובכל רגע. רק דרכו של האדם הוא לדחות את חייו לאחר זמן או לזכור נשכחות; הוא אינו חי את החיים של אותה שעה, אלא מפנה היא את עיניו לאחוריו ומבכה את העבר, או שאין הוא משגיח בכל שפעת העֹשר אשר מסביב לו, אלא מתרומם על קצות אצבעות רגליו, בכדי לחזות מראש את העתיד. אי־אפשר לו להיות מאֻשר, כל זמן שלא יחיה גם הוא יחד עם הטבע את חיי ההֹוה, או את החיים שלמעלה מן הזמן ושמחוץ לו.

מן הראוי היה, שדבר זה יהא ברור למדי. ואף־על־פי־כן צא וראה, עד־כמה אנשים בעלי תכונה כבירה אינם נועזים לשמוע את קול אלהים בכבודו ובעצמו, עד שיהא מדבר בלשון מליצתו של מי־שהוא, אם של דוד, אם של ירמיהו ואם של השליח פוֹלוּס. אבל לא תמיד נהיה הולכים ותולים חשיבות יתרה כל־כך בפסוקים מועטים ובחיי אנשים מועטים. אנו דומים לילדים, המשננים בעל־פה את הפתגמים, שהם שומעים מפי זקנותיהם ומחנכיהם, וכשגדלו, הרי הם מסגלים להם את פתגמיהם של אנשים בעלי כשרון ואֹפי, שהם רואים במקרה, – מדי התאמצם לזכור בדיוק את הדברים שיצאו מפיהם; ולאחר זמן, כשהם עצמם באים לידי נקֻדת־ההשקפה של אותם האנשים, אשר הביעו את האִמרות האלה, הריהם יורדים לסוף כונתן של האמרות, ושוב אין הם נזקקים למלים; כי מעכשו הרי הם עצמם מֻכשרים למצֹא בשעת הצֹרך מלים נאותות בפיהם להביע את מחשבותיהם. אם נחיה חיים נכוחים, מֻכשרים נהיה גם לחזות נכוחות. אכן נקל הוא לאדם תקיף להיות תקיף, כשם שנקל הוא לחלש להיות חלש. כשאנו רוכשים לנו השגות חדשות, מוכנים ומזֻמנים אנו בשמחה לפרוק מעל הזכרון שלנו את משא האוצרות שנערמו בו ולזרותם הלאה בדברים בלויים. אם אדם חי את אלהים, יהי קולו נעים כהגיג הפלג או כהמֻלת הקָמה המתנפנת.

ועתה הנה האמת הנשגבה שבנדון זה נשארת סוף סוף לא אמורה; כפי הנראה אין היא נִתֶּנת להיות אמורה; כי כל מה שאנו אומרים ומביעים אינו אלא דבר מדברי הזכרונות הרחוקים של האינטואיציה. הרעיון, שעל־ידו אני יכול להביע אותה דרך קִֵרוב כפי האפשר, כזה הוא: אם קרוב אתה אל הטוב הנעלה, אם מתיַחד אתּה בחיי עצמך, הרי אתה בא לידי כך לא בדרך ידועה ורגילה; בשבילך המיֻחד לך אי אתה פוגש עקבות רגלי אדם אחר; אי אתה רואה פני אדם; אי אתה שומע שֵׁם אדם; הדרך המתגלה לפניך, המחשבה אשר בלבך והטוב והנעלה שאתה מרגיש, יהיו פניך כֻּלם זרים וחדשים. הרגשה זו לא תהי יונקת מתוך דוגמאות ונסיונות ידועים שבחַיים. אתה תֹאחז את דרך מן האדם והלאה, ולא אל האדם. כל בני־האדם שהיו חיים וקַיָּמים מאז ומעולם אינם אלא המשמשים הנשכחים אשר לאידיאל הנשגב הזה של הטוב והנעלה. הוא עמד למעלה מכל פחד ותקוה. אפילו בתקוה מצוי דבר־מה שפל ונקלה. בשעה שרוח־חזון שורה עלינו, אין אנו חשים שום רגש, שאפשר לקרֹא לו בשם הכרת תודה או שמחה לאמִתּה. הנפש שהתרוממה למעלה מן התאוה ורואה בכל אחדות והשתוות וגלגולי סבות מכירה, כי האמת והמשפט קַיָמים קיום בפני עצמו, ומוצאה מרגוע בדעת, שהכל נעשה יפה בעולם. מרחקים עצומים שבטבע, הים האַטלַנטי, הים הדרומי, – הפסקות ארֻכּות של עתים וזמנים, שנים, תקופות של שנות־מאות, – כל אלה נחשבו לאין. זה שאני חושב ומרגיש היה מֻנח ביסודו של כל מצב אחר של חיים ושל כל גלגולי מסִבּות אחרים, כשם שהוא מֻנח ביסודו של ההֹוה שלי וביסודו של אותו החזיון הנקרא בשם חיים ואותו החזיון הנקרא בשם מָוֶת.

רק החיים של ההֹוה יש להם ערך ולא החיים שלשֶׁעָבר. כל כח פוסק ברגע של מנוחה; הוא מצוי רק ברגע של מעבר מן המצב הקודם אל מצב חדש, בזרם הגלגל של המצולה, בשאיפה אל מטרה. דבר אחד אין דעת העולם סובַלתּו: שהנפש הולכת ומתהוה; כי עובדה זו מפחתת את ערכּו של העבר, מהפכת את כל העשירות לעֹני, את כל פרסום ותהלה לחרפה, מערבבת את הקדוש ואת הנבל יחד, מעמידה את ישו בצדו של יהודה איש־קריות. למה זה אפוא אנו מפטפטים על־דבר מבטח עצמי? במדה שהנפש הֹוה ומצויה בנו, הֹוה ומצוי בנו גם כח, לא כח מאמין ובוטח, כי־אם עסקני ופועל. לדַבר על־אודות אֵמון ומִבטח, הרי זה משמע להשמיע מליצה ריקה ועלובה. מוטב שנדַבּר על העצם הבוטח, מפני שהוא פועל והוה. מי שמחונן בסגֻלה להיות נשמע ומציֵת במדה מרֻבּה ממני, הוא ימשול בי, מבלי אשר יהי נוקף לתכלית זו אפילו באצבע. עלי להיות חוזר וסובב מסביבו בתֹקף כח המשיכה שבין הנפשות. כשאנו מדברים על מעלת צדקה נשגבה, נדמה לנו, שאין דברינו אלא דברי מליצה. אין אנו רואים, כי צדקה היא רוממות וכי אדם או חבורה של בני־אדם, אשר לבם נוח ופתוח לקלוט עִקָּרים העומדים ברומו של עולם, צריכים לשַׁעבּד ולהכריע בכח חק־הטבע את כל הערים, הלאֻמים, הממלכות, את העשירים ואת הפיטנים, שאין בהם ממדה זו.

זהו –סוף דבר, שאנו מגיעים אליו במהירות יתרה בנדון זה מאשר בנדון כל שאלה אחרת; צרוף הכּל לעצם אחד יחיד ומבֹרך לעולם. קיום־עצמי הוא הוא סגֻלתה של העִלה העליונה והוא הקובע את אַמת־המדה של הטוב לפי ערך המדרגה, שֶׁבָּהּ הוא יורד ונכנס לתוך כל הצורות הנמוכות ביותר. כל הדברים שיש בהם ממש הנם ממשיים רק כפי מדת הכח הרוחני והמוסרי הכלול בהם. המסחר, עבודת האדמה, הציד, ציד התנינים, המלחמה, מַתַּת המליצה ויפי הדבור, יקר ערכו הנפשי של אדם – כל אלה דבר־מה שיש בו ממש הם והנם מעוררים בקרבי רגשות כבוד אליהם כאל דברים המשמשים דוגמאות להוָיָתו ופעֻלתו של אותו הכח, אם גם פעֻלה זו אינה נקיה כל־צרכה. אותו החֹק עצמו הנני רואה כשהוא פועל את פעֻלתו בטבע לשם שמירות הקיום והגִדול. הכח משמש בטבע לאַמת־המדה העִקרית של המשפט. אין הטבע סובל, שיהא נשאר בממלכותיו דבר, שאינו יכול לעזור לעצמו ולשמור על קיומו. יצירתה וגמר התהווּתה של פלנטה, כֹבד משקלה ומסלולה בשמים, האילן השב ומיַשר את קומתו, שנכפפה מתגרת רוח־סערה, מקורות הַחִיוּת של כל חי ושל כל צמח משמשים אותות ומופתים גלויים להויתה של הנפש העולמית, המוצאת ספוק בעצמה ומשום כּך גם בוטחת היא בעצמה.

ובכן הכל הולך ומתכּנס מסביב למרכז אחד: אַל־נא אפוא נהיה תועים ונעים ונדים; נשב תחתינו ונחזיק בסִבּה העִקרית. הבה נַדְהִים ונתמיה את המון בני־האדם, הספרים והמוסדות, המתפרצים אלינו, על־ידי הסברה פשוטה של העובדה האלהית. צַוֵּה לאספסוף המתנפּלים האלה לחלוץ את נעליהם מעל רגליהם, כי אלהים במקדש הזה. תהי להם תמימותנו לשופט הדן אותם, והמשמעת שאנו נשמעים לחֹק של עצמנו הבה תוכיח להם כמה עניים הם הטבע וההצלחה מחוץ לקניני העֹשר הטבועים בנו מלֵדה.

אבל עתה אין אנו אלא אספסוף. אין אדם מכַבּד את אדם, אף אין הגֶניוֹס שלו מֻזהר לשבת בבית ולהשקיע את עצמו בתוך האוקיָנוס הפנימי שבקרבו, אלא הולך הוא למרחקים, לבַקש כוס מים מכלי אחרים. עלינו ללכת לדרכנו ביחידות. אהוב עלי בית־התפלה, הדומם והשוקט בטרם החֵלה בו עבודת אלהים, יותר מכל תפלה שבעולם. כמה צופים בני־אדם למרחקים, כמה נראים הם קרי־נפש וטהורים, בשעה שכל אחד מהם מֻקף גדר או מקדש! מי יתן והיינו כן לעולם. למה לנו לקבל על עצמנו את החטאים של ידידנו, או של אשתנו, או של אבינו או של ילדנו רק משום שהם מסֻבּים לאח המבֹערת שבבתינו, או משום שדם אחד נוזל בעורקינו? דמי נוזל בעורקיהם של כל בני־אדם, ובעורקי אני, נוזל דם הכל. אבל אין זו סבה מספקת בעיני, שאקבל על עצמי את זדונם או את אִוַּלתּם, ולוּ גם במדה שאהיה מתבַּיֵּש בשביל כך. אולם מן הצֹרך הוא, שהתבודדותך לא תהיה מֶכַנית, כי־אם רוחנית, זאת אומרת, שצריכה היא להיות עלית נשמה. לעתים נראה, שכל העולם כֻּלו מתקשר עליך להלאותך בדברי הבל והבאי מלאי הפלגות וגוזמאות. רֵעך, איש־חסותך, ילדך, פחד, מחלה, מחסור, חמלה – כֻּלם דופקים בבת־אחת על דלתך הסגורה וקרואים: “צא אלינו!” אבל אתה, מקומך אל תנח, אל תבוא לתוך שאונם והמונם. אותו הכח והיכֹלת, שיש להם לבני־האדם להלאותני, אני הוא הממציאם להם מתוך סקרנותי הרפויה. אין אדם יכול להתקרב אלי, אלא אם אני עצמי גורם לזה במעשי. מה שאנו אוהבים – שלנו וברשותנו הוא, אבל על־ידי חמדת היצר אנו גוזלים מאתנו את אהבתנו".

אם אין ביכלתנו להתרומם בבת־אחת לידי מדרגת הקדֻשה של הענוה והאמונה, הבה נעמוד לכל־הפחות בפני הנסיונות, שאנו מתנסים בהם; הבה נאסור מלחמה עליהם ונעורר בקרב לבנו, לב הסַּכְּסים, את האל תּוֹר ואת האל אוֹדִין – את הגבורה ואת תקיפות־הדעת. את זאת יכולים אנו לבצע בעתות השַׁלוה שלנו, אם נדבר את האמת. הסתלק מהכנסת־אורחים כוזבה זו ומחביבות חנֻפּה זו. אל תוסיף לחיות כפי מה שמבקשים ומצפים האנשים התועים והמתעים, שאנו מתהלכים עמהם. אמור להם: הוי אבי, הוי אמי, הוי אשתי, הוי אחי, הוי ידידי, הנה חיה חייתי עמכם עד־עתה רק למראית־עין. מן היום והלאה אני של האמת. יהי גלוי וידוע לפניכם, שמעתה אינני נשמע לשום חֹק, בלתי אם לחֹק הנצחי. שוב אינני רוצה לעמוד עם כל הסובבים אותי במסֹרת ברית, כי־אם ביחסים של שכֵנות. אני אשתדל לכלכל את אבותי, לפרנס את בני משפחתי, להיות בעל צנוע של אשה אחת, – אבל את כל היחסים האלה אקיֵם בדרך חדשה ושאינה כבושה. נפשי נקעה מן המנהגים שלכם. רצוני להיות מה שהנני בעצמי. שוב אינני רוצה לרוצץ את עצמי למענך או למענך. אם יכולים אתם לאהבני בהויתי זו המיֻחדה לי, הרי מוטב לאֹשר שנינו, ואם אין – הנה אשתדל לזכות בעיניכם להיות כדאי וראוי לכך שתאהבוני. אני לא אעלים את הדברים שהם לפי טעמי ואת הדברים שהם תועבת נפשׁי. רוצה אני להאמין אמונה רבה כל־כך, שכל דבר שיש בו מן העמֹק קדוש הוא, עד אשר אשקוד בזריזות יתרה לעשות לעיני השמש ולעיני הירח את כל דבר המשמח אותי בקרבי פנימה ואת כל מה שלבי נמשך אחריו. אם יקַר־רוח אתה, אהבך; ואם אין, אינני רוצה להכאיב אותך ואת עצמי, אם אביע לך רגשות רצון מתוך חנֻפּה וצביעות. אם איש נאמן וישר אתה, אלא שאתה מחזיק באמת אחרת השונה מזו שאני מחזיק בה, הִדָבק בבני־סיעתך; אני אבקש לי בני־סיעה משלי. אני עושה זאת לא מתוך אהבת עצמי, אלא מתוך הכנעה ובלב נכון. טובת עצמך, כמוה כטובת עצמי וכטובת עצמם של כל הבריות, דורשת מאתנו לחיות חיים של אמת ונכוחה, ולוּ גם עברו עלינו ימים רבים, שהיינו שקועים בשקר. האמנם דבר זה קשה לך לשמוע היום? יעבור זמן מועט ואתה אהוב תאהוב את הדבר, אשר לאהוב אותו אתה מצֻוֶּה מפי הטבע שלך וגם מפי הטבע שלי, ואם אך נלך בדרך האמת, סופה להביא אותנו לידי תוצאות נאמנות. אבל אם כן, הרי אפשר שמתוך כך אתה עתיד לגרום יסורי נפש לידידיך? אמנם כן, אפשר הדבר; ואף־על־פי־כן אינני יכול למכור את חרותי ואת תקפי ועֻזי, בכדי שלא להכאיב את אנינות דעתם. חוץ מזה, הרי בחייהם של כל בני־האדם מצויים רגעים שדעתם מתיַשבת עליהם והם נעשים מסֻגלים להציץ ולהסתכל במלכות האמת המֻחלטת; ואז ידונו אותי לכף זכות, וגם הם יעשו כמוני אני.

ההמון סובר, שאם אתה מסתַּלק ממדות המוסר המקֻבּלות בין הבריות, הרי זונח אתּה את כל מדה מוסרית, ופורע חֹק גמור אתה; ואפשר שבעל־ההנאה עז־הנפש יבקש להשתמש בשמה של הפילוסופיה, כדי לעשות ממנו מעטה־זהב לכסות את מעשי פשעיו. אבל הן החֹק של ההכרה הפנימית נשאר בתקפו. יש שני מינים של ודוי וחשבון־הנפש ובאחד משני אלה עלינו לאחוז. יכול אתה למלא את מתכֹּנת החובות המוטלות עליך, אם אתה מטהר את עצמך בדרך ישרה או בדרך עקיפין. השֵׁב אל לבך ועַיֵּן בדבר, אם קִיַמת את החובה המוטלת עליך ביחס לאביך, לאמך, לבן דודך, לשכנך, לעירך, לחתולך ולכלבך; אם נתת תואנה לכל אחד מאלה לִתּן בך דֹפי. אבל יכול אני גם שלא להסתפק באמַת־המדה הבלתי־ישרה זו, אלא לכפר בעצמי לחטאים שחטאתי. יש לי תביעות קשות, שאני תובע מעצמי, ואני קובע לעצמי חוג של חובות משלי. בתוך חוגי זה אני שולל את השם חובה מהרבּה משמרות־עבודה הקרויות חובות. אבל אם יש ביכלתי לקיֵם את המצוות והפקֻדות, שמטילה עלי תורתי אני, הרי תורה זו מזַכּה אותי לשחרר את עצמי מסֵפר החֻקים של העם. אם מעלה אדם על דעתו, שחֻקתי זו רפויה וקלושה היא, הבה ינסה למלא את פקודיה אפילו יום אחד.

ובאמת הנה דבר־מה נשגב ואלהי, נדרש מן האדם, אשר השליך אחר גוו את הטעמים הרגילים, שעל־פיהם מתנהגת האנושות, וערב את לבו לשים את מבטחו בו בעצמו, להיות לו למורה ולמדריך. יהי לבו מרומם, רצונו מלא אמונה ומבט־עינו בהיר, לבעבור יוכל היות באמת ובתמים תורה, חברה וחֹק ומשפט לעצמו, לבעבור תוכל כל מגמה פשוטה שלנגד עיניו להיות לו חזקה וכבירה, בשם שהכרח של ברזל חזק וכביר הוא לאנשים אחרים!

המסתכל במראהו הנוכחי של אותו הדבר הקרוי בשם חברה, יהא רואה ומכיר בצֹרך שיש בתורת המוסר האמורה לעיל. בחברה זו דומה האדם כאלו נֻטלו ממנו עורקיו ולבבו וכאלו נהפכנו כֻּלנו לבכיָנים חרדים ונואשים. אנו מתיראים מפני האמת, מתיראים מפני הגורל, מתיראים מפני המות ומתיראים איש מפני רעהו. דורנו אינו מקים מקרבו אנשים נעלים וכלילי־שלמות. אנו צריכים לאנשים ונשים, אשר כחם אִתּם לחדש את חיינו ואת מעמד החברה שלנו, אלא שאנו רואים מסביבנו על־פי־רֹב נפשות מָכות וחֵלְכָּאוֹת, שאינן יכולות לסַפק את צרכי עצמן, שלהוטות הן אחר הכבוד במדה נפרזה, שאינה מתאימה כלל לשעור כֹחן המעשי, ויומם ולילה הן מחזרות על הפתחים ופושטות יד לקבל נדבות. מערכת סדרי הבית שלנו רוח של קבצנות שורה עליה; את האמנֻיות שלנו, את עסקינו, את נשואינו, את אמונתנו לא בחרנו אנו, כי אם החברה בחרה בם למעננו. מגבורי החיל שבטרקלינים אנחנו. אנו משתמטים מן המלחמה הקשה עם הגורל, מלחמה המולידה כח וגבורה.

כשבני הנעורים שלנו אינם מצליחים במעשה הראשון שהם עושים מיד יפול לבם עליהם. כשהסוחר הצעיר בא לידי שמיטת כספים, אומרים עליו הבריות שאדם אבוד הוא. כשעלם אשר שאר רוח לו גמר את חֹק למודו באחד הקולידז’ים ועברה עליו שנה והוא לא השיג מִשרה באחת הערים או באחד הפרברים אשר בּבּוֹסטון או בניוּיוֹרק, מיד נדמה לידידיו וגם לו לעצמו, שאכן יש לו טעם מספיק להיות שרוי ביגון ולְבַכּוֹת כל ימי חייו את קשי גורלו. עוּל־ימים אמיץ, יליד נְיוּ־הֶמְפְּשִׁיר או וֶרְמוֹנְט, המנסה בזו אחר זו בכל האֻמנֻיות שבעולם, אשר היום הוא רַכָּב, מחר הוא פֶרְמֶר, ואחר הוא נעשה לרוכל, למחזיק בית־ספר, למטיף בבתי־התפלה, למוציא עתון וסופו שנבחר לציר בקוֹנגרֶס, קונה לו שכונה שלמה בעיר וכו' וכו' במשך שורת שנים רצופות. וכשהוא נופל הרי הוא נופל תמיד על רגליו, כאחת החתולים ושב ועומד קוממיות – עוּל־ימים שכזה שקול הוא כנגד מאות של בֻּבּות המצֻיות בכרכים, מעין אלה הנזכרות למעלה. הוא מהלך בצדו של כל יום ויום מימי חייו, ואינו מתבַּיֵּש על אשר אינו לומד את “אחת האֻמניות”, מפני שאינו דוחה את חייו לאחר זמן, אלא הוא חי את החיים של עכשיו. לא אפשרות אחת לפניו, כי אם מאה אפשרֻיות. הבה יגלה הסטוֹאיקן את המקורות הכמוסים שבאדם ויאמר לבני־האדם, שאינם ערבות כפופות, אלא שיכולים וחַיבים הם לשחרר את הכחות האצורים בקרבם; שמתוך שמִבטח־עצמם ילך הלוך והתפתח, יתגלו בקרבם כחות חדשים; כי אין האדם אלא הדבור, שהיה לבשר ודם, אשר נוצר להביא גאולה לעמים ועליו להתבַּיֵּש מפני חמלתנו עליו, וכי בה בשעה שהוא פועל את פעֻלתו מאליו וזורק בעד החלון את החֻקים, את הספרים, את פסילי האלילים ואת המנהגים, שוב אין אנו מרחמים עליו, אלא מודים ומכבדים אותו, – מורה שכזה יקומם את הריסות חיי האדם וישוה עליהם תפארת והוד ויעשה את שמו יקר להיסטוריה של כל באי עולם.

אכן נקל הוא לראות, שמדה יתֵרה של מבטח אדם בעצמו עלולה לחולל מהפכה בכל החובות והיחסים שבין בני־האדם: באמונתם, בחנוכם, בשאיפותיהם, בארחות חייהם, בדרכי התחברותם זה עם זה. במשפטי הקנין ובהשקפות העיוניות שלהם.

1. צא וראה, מה טיבן של התפִלות, שבני־אדם מתירים לעצמם להתפלל! דבר זה, שהם קוראים לו בשם “עבודת אלהים קדושה”, איננו אפילו מעשה של אֹמץ־רוח ואין בו כלום ממדת הגבורה. אין התפלה אלא הבטה אנה ואנה ובקשת יהי רצון, שתבוא עזרה מבחוץ בזכות צדקתם של אחרים, והרי היא מסתבכת ואובדת בערבוביה עצומה לאין חֹק של דברים שבטבע ודברים שלמעלה מן הטבע, של שתדלנות והמלצה מצד אחרים ושל נסים ונפלאות. תפלה שהיא בקשת חסד וטובה מיֻחדים ויוצאים מן הכלל – בקשת איזה דבר, אשר ערכו פחות מן הטוב העליון והגמור, – רק חלול הקֹדש ומעשה פשע הוא. אין התפלה אלא הסתכלות במעשי החיים ומעבדיהם מנקֻדת השקפה עליונה שבעליונות. אין היא אלא שיחת עצמה של הנפש המסתכלת והמלאה עליצות. אין היא אלא רוח אלהים, המכריזה שמעשיה טובים ונאים הם. אבל תפלה לשם אמצעי, להשיג על־ידה איזו מטרה פרטית, שפלות וגנבת הדעת היא. כל עִקרה של תפלה שכזו אינו אלא הנחה, שבטבע והכרה מצויה שניות ולא אחדות גמורה. אבל מכיון שאדם מתיַחד עם אלהים, שוב אין הוא עלול לבקש נדבות. אז כל מפעל וכל מעשה תפִלה בעיניו. תפלתו של עובד־האדמה, הכורע על ברכיו, בכדי לנַכּש את שדהו; תפלתו של השַּׁיָט, הכורע על ברכיו עם כל תנופה ותנופה של המשוט שלו – רק אלה תפלות נאמנות הן, אשר קולן הולך ונשמע מסוף הטבע ועד סופו, אף־על־פי שהן נאמרות לשם תכלית פחותה. קַרַטַק אשר ב"בוֹנְדוּקָא של פְלֶצֶ’יר, כשמזהירים אותו, שיחקור וידרוש את רצונו של האל אוֹדַטָּא, משיב:

"רְצוֹנוֹ הַכָּמוּס אָצוּר בִּשְׁאִיפוֹתֵינוּ;

עֹז רוּחֵנוּ אֵל טוֹב הוּא מֵאֵין כָּמֹהוּ".

תפלת פלסטר ממין אחר הִנם דברי הנֹחם והחרטה שלנו. אם אין רוח אדם נוחה בשל עצמו, הרי זה אות ומופת, שחסר הוא את הבטחון בעצמו: אין זו אלא חֻלשת הרצון. הצטער על פֻּרעניות הבאות על אדם, אם יכול אתה מתוך־כך לעזור לסובל והנענה; ואם לאו, תן דעתך למַעְבָּדֶךָ, וזאת תהיה כבר ראשית הרוָחה מן הפֻרענות. כיוצא בזה גם השתתפותנו בצערם של אחרים יש בה מן הפחיתות. אנו באים אל בני־אדם, היושבים ובוכים בכיה של שטות, והננו יושבים על־ידם ובוכים ומתיַפּחים עמם כאחד, תחת להשפיע עליהם דבר־מה שיש בו מן האמת והמַרפא ואשר כח בו להרעישם ולזעזעם זעזועים אֶלֶקטריים, ולהחזיר להם שוב את ישוב הדעת והתבונה שלהם. סודה של ההצלחה צפון וכלול בשמחת נפש זו, שממציאים לנו מעשי ידינו. אדם המסַיֵע את עצמו, רוח הבריות ורוח המקום תמיד נוחה הימנו. כל הדלתות נפתחות לפניו לרוָחה, כל הלשונות מברכות אותו בשלום, כל הכבוד והיקר שבעולם קושרים לו כתרים, כל העינים צופות ומביטות אליו בתאוה. אהבתנו יוצאת לקראתו ומחבקת אותו בזרועותיה, מפני שאין הוא צריך לה. אנו חובבים אותו ומפארים את שמו בחרדה ובשקידה יתרה, מפני שהלך בשבִילו המיֻחד לו ובז לדֳפי, שנתנו בו הבריות. אהוב וחביב הוא לאלהים, מפני שהיה שנוא על הבריות. “לקול קריאת איש מחזיק בתֻמתו, אמר צורואסטר, חשים אֵלֵי אַלמות עד מהרה”.

כשם שתפלותיהם של בני־אדם אינן אלא מחלת הרצון, כך גם אמונותיהם אינן אלא מחלת השכל. דרכם של בני־האדם לדַבֵּר בלשונם של בני־ישראל הסכלים: “דַבּר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידַבּר עמנו אלהים, פן נמות”. בכל מקום אני נתקל במעצורים, המעכבים ביָדי ממצֹא את האלהים בקרב אחי, מפני שנעל את דלתות מקדשו שלו ואינו אלא מסַפּר משלי־בדים על אלהי אחיו או על אלהי אחי אחיו. כל רוח חדשה המתגלה בעולם משמשת קְלַסִּיפיקַצְיָה חדשה. אם רוח זו רבת־הפעלים וכבירת־כח היא במדה שאינה מצויה, מעין רוחו של לוֹק, לַבוּאזַיֵי, הֵיטוֹן, בֶּנְטַס, פוּרְיֵי, הרי היא מכרעת בקלסיפיקציה שלה את רוחותיהם של שאר הבריות, והנה שִׁטה חדשה באה לעולם! כפי מדת עֹמק המחשבה שלה ובקשר עם זה כפי מספר הענינים, שהיא נוגעת בהם ומקרבת אתם להשגתו והבנתו של התלמיד, היא גם מדת התענוג שלה. ביחוד נִכּר החזיון הזה בעניני אמונות ובתורות הכנסיות הדתיות, אשר גם הן אינן אלא קְלַסִּפִיקַצְיוֹת של אחת הרוחות כבירות־הכח, המתמכרות לחקר הרעיון העִקרי על־דבר חובתו ויחסו של האדם אל הנשגב והעליון. כזאת היא תורת הקַלוִיניסמוס, הַקְוַקֵריסמוס והסוידינבורגיסמוס. הנלוה אל התורה החדשה מוצא באותו השִׁעבּוד, שהוא משעבד את כל דבר לטֵרמינולוגיה החדשה, אותו התענוג הנפשי עצמו, אשר תרוה נערה, שזה עתה למדה את תורת הבּוֹטַניקה ואשר מתוך התורה הזאת הארץ ותקופות השנה הנן כחדשות בעיניה. אמנם יש אשר במשך זמן ידוע ימצא התלמיד, שמתוך שקידתו והגותו ביצירות רוחו של רבו הולכים כֹּחות שכלו הלוך והתפתח, הלוך והתרַבּה. אבל בשביל כל אלה, שרוחם אינה שקולה ומעֻיֶנת, נעשית הקלסיפיקציה לאליל ונהפכת מאמצעי, שמשתמשים בו שמוש שבמהרה הוא נגמר, לתכלית בפני עצמה, עד אשר גדרי השטה הזאת מתלכדות ומתערבות למראית־עיניהם עם גדרי העולם אשר במרחקי האֹפק; מאורות השמים נראים להם כתלויים ועומדים בכִפת הרקיע, אשר נטה רבם ומורם. הם אינם יכולים להעלות על דעתם מה זכות יש לכם, בני סיעה אחרת, להיות חוזים ומסתכלים – ובכלל האיך מֻכשרים אתם לחזות ולהסתכל: “אין זאת כי אם גָנֹב גנבתם על־ידי איזו תחבולה את האור משלנו”. ואין הם רואים ומכירים, שאור פרוע, אור שאינו משתעבד לשום סדר ומערכה, פורץ ובוקע לתוך כל אהל ואפילו לתוך אהלם שלהם. הניחה להם להיות מצפצפים ומהגים זמן־מה ולאמור על האור, ששלהם הוא. אם כנים וישרים הם ועושים מעשים טובים, הרי ביתם, בית העץ הקטן החדש והנקי, יהי נעשה במהרה צר ושפל יותר מדי, הוא יתמוטט ויתערער, ירקב ויסתלק מן העולם, אבל האור שבן־אלמָות הוא יהי מבהיק מעל לתבל כֻּלה כשהוא רענן ומלא עליצות ומפיץ רבוא רבבות קרנים, רבוא רבבות צבעים כמו בבֹּקר הראשון של היצירה.

2. על הבלי השוא, אשר מקורם בחֹסר השכלה עצמית, נחשבת גם התאוה למסעות, אשר אליליה הם איטליה, אנגליה ומצרים והמוסיפה עדַין לצודד בקסמיה את לבותיהם של כל האמיריקנים הנאורים, אותם האנשים, אשר הלהיבו את דמיונם של בני־האדם להעריץ את אנגליה, את איטליה ואת ארץ יון, לא עשו זאת אלא מהיותם הם עצמם תקועים וקבועים באדמת מושבם בציר הארץ. בשעות של גבורה והתרוממות הרוח אנו מרגישים, כי החובה שלנו היא היא הקובעת את מקום מושבנו. הנפש איננה מן הנוסעים והתַּיָּרים; אדם חכם יושב־בית הוא וכשההכרח שלו או החובה שלו מוציאים אותו על־פי איזו הזדמנות מחוץ לביתו, או מאלצים אותו ללכת לארצות נכריות, הרי בלבו ובנפשו נשאר הוא בביתו, והכרת פניו מביאה את בני־האדם לידי ההרגשה, שהוא הולך במלאכת החכמה והצדקה, ומבקר הוא ערים ובני־אדם כשליט ולא כאחד האורחים־הפורחים או כאחד העבדים.

אינני מתנגד בעקשנות למסעות מסביב לכדור הארץ, הנעשים לתכלית האָמנות, לתכלית המחקר והלמוד ולשם אהבת הבריות, בתנאי קֹדם למעשה, שיהא לו לאדם ביתו שלו וארץ־מולדת שלו, וכשאיננו הולך לארצות נכריות מתוך תקוה למצֹא בהן דבר־מה נעלה מזה שהוא יודע. מי שהולך למסעיו לשם שעשועים, או בכדי לסַגל לו דבר שאין הוא נושא אותו בקרב לבו הוא, אינו אלא נוסע ובורח מעצמו, ובעודנו צעיר זִקנה קופצת עליו בתוך שרידי הקדמוניות הבָּלים המזדמנים לפניו. בנוֹא־אָמון ובתַדמוֹר זקנה קופצת עליו והוא נעשה למפּלת־חָרבּה כחרבות הערים הללו. אל גלי חרבות הוא מוליך ומביא את גלי החרבות שלו.

הנסיעה – גן־עדנם של השוטים היא. הנסיעות הראשונות שלנו מוכיחות אותנו לדעת, כי מקומות זרים הנם בשבילנו דברים של מַלָּךְ. בביתי חלמתי חלומות כי בניאַפּוֹל וברומא אוכל להשׂכּיר את נפשי ביפי ואשתחרר מן היגון המדַכּא אותי. אני צורר את חפָצי במלתחתי, חובק מתוך ברכת־פטורין את ידידַי, יורד באניה המפליגה בים, ולבסוף אני מקיץ ורואה את עצמי בניאפּול, והנה גם שם לפני אותה המציאות הקשה, אותה העצמות שלי גופה הקודרת ביגונה, שאני בורח מפניה. אני הולך לסַיֵר את הוַטיקן ואת הארמונות, אני מעמיד את עצמי, כאלו נפשי שׁכורה ממראה עיני ומכל ההשפעות אשר הֻערו עלי, אבל באמת אין היא שכורה כל־עִקר. צרי ומתקוממי מהלך אחרי אל כל אשר אלך.

3. אפס תאות־הנסיעה משמשת סִמן של חלי עמֹק יותר, המנגע את כל פעֻלתו הרוחנית של האדם. שכלנו נע ונד הוא מטבעו ושיטת החנוך שלנו מטפחת וּמְרַבָּה בקרבנו רוח נדודים ורֹגז. הרהורי רוחנו משוטטים במרחקים, בשעה שֶׁגוֵנו אנוס לשבת תחתיו בבית. דרכנו לחקות מעשי אחרים; ומהו החקוי, אם לא מסעותיה של הרוח? בתינו נבנו לפי טעמם של אחרים; על הכונניות שלנו עומדים כלי־שעשועים וקשוטים מעשה ידי אחרים; הדעות שלנו, הטעם שלנו, הכשרונות שלנו סמוכים וכרוכים אחר העבר ואחר הרחוק. הנפש היא היא שיצרה את האמנֻיות ומלאכות־המחשבת בכל מקום שהגיעו שם לידי הפרחה ושכלול. רק בתוך נפשו שלו היה האמן מבקש ומוצא את התבנית ואת הדוגמה למעשה היצירה שלו. על־פי מחשבתו שלו היה מְכַוֵן את מעשה הדבר, שעלה על דעתו לעשות, ואת התנאים שצריך היה למלא אחריהם בשעת היצירה. ולמה זה אפוא מעתיקים אנו את הסגנון הדוֹרִי או את הסגנון הגוֹתּי? יפי מַתְכֹּנֶת, רוממות־המחשבה ודרך־ארשת נאה ודקה קרובים לנו כאשר לכל שאר הבריות, ואם האמן האמיריקאי יסתכל מתוך תקוה ואהבה בדבר העומד להעשות על ידו, כשהוא מחקר את האקלים, את הקרקע, את אֹרך מדת היום, את צרכי העם ואת תכונתו וצורתו של שלטון המדינה, אז ייצר בית, אשר כל הדברים האלה יהיו מצויים בו במדה נאותה, וגם הטעם והחוש האמנותי ימצאו מתוך־כך את ספוקם הראוי.

הוה סמוך על דעתך, התמכר לעצמותך; לעולם אל תהי מחקה את מעשי אחרים. את מַתַּת כשרונך שלך, אשר טפחת ורבית במרוצת כל ימי חייך, יכול אתה להביא לידי גלוי בכל עת ובכל שעה; אבל הכשרון השאול משל אחרים אי אתה שולט בו אלא שלטון עראי ולמחצה. אין איש אשר יוכל להורות את האדם את המעשה שהוא עלול לעשותו באֹפן היותר טוב, זולתי יוצרו ובוראו; אין איש היודע אף יכול לדעת מה טיבו של אותו המעשה, עד שבא אותו האיש אשר יצר ובצע אותו. אֵי אותו האמן אשר יכול היה להורות את שקספיר את מעשה היצירה? אי אותו המורה אשר מסֻגל היה להעמיד תלמיד כפרַנקלין, כוַשׁינגטון, כבֶּקוֹן וכניוּטון? כל אדם גדול סגֻלה מיֻחדת במינה הוא. הסציפיוֹניסמוס של סציפיון הנהו אותו החלק שבו, שלא יכול היה לשאול אותו משל אחרים. מעולם אין אדם נעשה לשקספיר מתוך שקידתו של יצירותיו של שקספיר. עשה את הדבר, שאתה נועד לעשותו, והרי אתה רשאי לקוות תקוה בלי מצרים ולהֵעֵז בלי מצרים. באותה שעה אתה מסַגל לך ארשת נמרצה ורוממה כזו אשר למפסלתו של כּידיאס, או לכף־הסַידים של המצרים, או לעטו של משה או של דַנטי, אבל יחד עם זה גם שונה ונבדלת מאשר לכל אלה. מרֹב עשרה, מתוך עתרת מליצתה הנהדרה עם אלפי הלשונות ואפני הדבור שלה אין הנפש יכולה לזלזל בעצמה לחזור ולשנות את מעשה עצמה; אבל אם אזנך מסֻגלת להאזין ולשמוע את הדברים, שמדברים אבות העולם האלה, אין ספק בדבר, שיכול אתה לענות להם באותה ארשת־הדבור עצמה; כי האזן והלשון שני אברים בני טבע אחד הן. הֱוֵה שוהה בתחומים הפשוטים והמלאים אצילות אשר לחייך, שמע בקול לבך ואתה שב ומחדש את העולם שלעבר.

4. כשם שהאמונה שלנו, החנוך והאמנות שלנו פונים כלפי חוץ, כלפי כל נכרי וזר, אף רוח החברה שלנו כך. כל בני־האדם מתפארים בהתקדמותה והתעלותה של החברה, אבל אין איש מתקַדם ומתעלה.

אין החברה הולכת קדימה לעולם. בה במדה שהיא משתכללת מצד אחד, נחשלת ומפגרת היא מצד אחר. היא נוחה להשתנות שנוי שאינו פוסק; היא שקועה בבַּרְבָּרוּת, היא הולכת ונעשית לדת תרבות, הולכת ומתנצרת, הולכת ומתעשרת, הולכת ורוכשת השכלה מדעית; אבל כל השנויים האלה אין בהם משום השבחה ושכלול: תמורת כל דבר שנִתּן לה, דבר־מה נִטל ממנה. החברה מסגלת לה אמניות חדשות ומקפחת אינסטינקטים ישנים. מה גדולה הסתירה שבין האמיריקאי הלבוש יפה, היודע קרוא וכתוב, החושב מחשבות, אשר שעון, עט־עופרת ושטר מדינה מֻנחים בכיסו, ובין בן זֶלַנדיה החדשׁה, ההולך ערום בלי לבוש, אשר כל רכושו אינו אלא מקל־יד, רֹמח, מחצלת והחלק העשרים של סֻכּה משֻׁתּפת, אשר הוא ישן בה! אבל אם אתה משוה את בריאותם של שני בני־אדם אלה, אתה מוצא, שהאדם לבֶן־העור קִפח את כחו שהיה לו מתחלת בּרִיָּתו. אם אמת הוא מה שמספרים התַּירים, נמצא, שאם אתה מכה את הפרא בקרדֹם רחב, הרי כעבור יום או יומים בשרו הפצוע מתאחה ונרפא, בה בשעה שמכה שכזו היתה מורידה את האדם הלבן לשחת.

האדם בן־התרבות עשה לו מרכבה, אבל אבדה לו היכֹלת להשתמש ברגליו. הוא עשה לו מסעדות להשען עליהן, אבל בה במדה חסר הוא את משען שריריו. יש לו שעון ג’יניבי מעשה אמן ומדֻיּק, אבל חסרה לו החריצות לכַוֵּן את השעה על־פי החמה. מצוי בידו לוּח־ים גרִינוִיצ’י, ומֻבטח הוא שבו יוכל למצֹא בשעת הצֹרך את הידיעות האַסטרוֹנוֹמיות שהוא זקוק להן, אבל בחוץ אין אדם זה יודע אפילו כוכב אחד שברקיע השמים. אל תקופת החמה אין הוא משגיח; את שווי היום והלילה אין הוא יודע, ולעמת כל אותו הלוח הברור של השנה אין ברוחו מורה־שעות המכֻוָּן ומתאים לו. פנקסי הרשימות מקלקלים את כח זכרונו; הסִּפְרִיוֹת שלו מדכאות בכֹבד משאן את תבונתו; חברות האחריות מרבות את מספר מקרי האסון; ושאלה גדולה היא, אם המכונות שאנו ממציאים אינן מכבידות עלינו את עֹל־החיים במדה יתרה; אם על־ידי שכלול התרבות לא אבד לנו חלק מן האנֶרגיה הטבעית שלנו, ואם על־ידי נצרות נֻקשה, שׁקפאה ללא־חיים במוסדות ובצורות חיצוניות, לא אבד לנו חלק מכֹחה של מדת חסידות, שהיתה מצויה בנו מבראשית. שהרי כל סטוֹאיקן היה סטואיקן לאמִתּו, אבל בנצרות – איה אפוא הנוצרי לאמִתּו?

בתחום המצב המוסרי אין אנו מוצאים נטיה מן הכלל במדה יתרה מכפי שהיא מצויה בתחום הגדול ומדות־השעורים. אנשים נעלים אינם מצויים עכשיו במספר מרֻבּה מכפי שהיו מצויים בזמן מן הזמנים מלפנים. אפשר לנו להכיר דמיון מצֻיָן שבין גדולי העולם אשר בדורות הראשונים ואשר בדורות האחרונים, אף אין כל המדע, האמנות והפילוסופיה של המאה התשע־עשרה עלולים ליצור ולהעמיד אנשים יותר נעלים מגבוריו של פּלוּטַרך, אשר חיו לפני עשרים ושלש או לפני עשרים וארבע שנות מאות. לא בזמן הולך הגזע ומתקדם. פוֹקְיוֹן, סוקרַטֶס, אַנַקסגוֹרס, דיוגֶנס – אנשים גדולים הם, אבל הם אינם משאירים אחריהם שום סיעה של אנשים גדולים, מי שבאמת מבני סיעתם הוא, לא היה נקרא על שמם, אלא יהיה אדם גדול בפני עצמו וייסד לו כת חדשה בפני עצמה. האמנֻיות וההמצאות של כל תקופה אינן אלא התִּלבֹּשת שלה, וכשהן לעצמן אינן מוסיפות עֹז וגבורה לבני־האדם. הרע שגורמת המכונה המתֻקנת משַׁמש שלומים וגמול בעד התועלת שהיא מביאה. העלילות הכבירות ומעשי־הגבורה שעשו הוּדְסוֹן ובֶּהרינג בסירות־הדוגה שלהם הפליאו את פרַנקלין ואת פַּארִי, אשר מסעי־הציר שלהם היו ערוכים ומתֻקנים בכל מכשירי המדע ומלאכת־המחשבת שבזמנם. בסיוע של שפופרת־חזות פשוטה גלה גַלִילֵי שורה שלמה של מראות וחזיונות בשמים, העצומים ומפֹאָרים יותר מכל מה שגלה אחריו אדם אחר. וקוֹלוּמְבּוֹס מצא את העולם החדש, כשהפליג בים באניה שאינה מקֹרה. דבר המושך את הלב הוא לראות הֵיך אמצעים ומכונות, שהנהיגו אותם לפני כמה שנים או לפני שנות מאות מתוך תשואות חן וקִלוס, הולכים ויוצאים מידי שמושם, או הולכים ומשתכחים. הגֵניוס הגדול דרכו להיות חוזר תמיד על אדם אמִתִּי, שיש בו מן הממש. את מעשי השכלול והתִּקון שבחכמת המלחמה היינו חושבים על הנצחונות הגדולים של המדע, והנה בא נפוליון וכבש את אירופה כֻּלה בטכסיס של חֲנָיַת הצבא, שכל־עקרו אינו אלא חזרה אל אֹמץ־רוחו של איש־הצבא בלבד, אשר פרק מעליו את כל המשא של תשמישי עזר. “האימפרטור”, אמר לַס קַזַס, “סבר שאי־אפשר לו ליצור צבא משֻכלל ומתֻקן מבלי לבַטל את ההזדינות שלנו, את המחסנים, את הקוֹמיסריאטות ואת עגלות המשא, וראש מאוייו היה, שאיש־צבא יקבל, כמנהג הרומאים, את מנת מחיָתו בתבואה, אשר יטחון אותה בריחים של־יד שלו ויאפה את לחמו בעצמו”.

החברה דמיונה כגל המים. הגַל הולך ומתנועע קדימה, מה שאין כן המים, שהוא מֻרכּב מהם. אותו חלק המים עצמו אינו עולה מתחתית הגל עד לראש שיאו. אחדותו של הגל אינה אלא למראית־עין. היחידים, הַמְהַוִּים ומקַימים באותה שעה את אחת האֻמות, ימותו בשנה הבאה, ועמם יחד ימות גם הנסיון שרכשו להם בחייהם.

וכיוצא בזה גם הבטחון בקנין ורכוש, הכולל בתוכו את הבטחון בכחו של שלטון המדינות המגין על הקנין, אינו אלא חֹסר בטחונו של אדם בעצמו. בני־האדם הסבו זה כמה את עיניהם מעל עצמם ושמו את כל מעיָנם רק בדברים שמחוץ להם, עד שסוף־סוף הגיעו לידי־כך, שהם מכבדים ומוקירים את המוסדות הדתיים, המדעיים והאזרחיים רק כמשמרת הרכוש והקנין, והם דנים לכף חובה את כל הערעורים שמערערים עליהם, משום שמרגישים הם, שהערעורים הללו מכֻוָּנים גם כלפי הקנין והרכוש. הם מודדים את הכבוד, כשהם חולקים איש לאחיו לפי מה שיש לו לכל אחד ולא לפי מה שכל אחד הנהו בטיבו ובעצמותו. אבל אדם נאור לאמִתּו מתבַּיֵּש בקנינו ומכַבּד בעצמו רק את מהותו האנושית. וביחוד שנוא עליו מה שיש לו, כשהוא רואה שאינו אלא מקרי וארעי. – שלא בא לידו אלא בירושה, או במתנה או על־ידי מעשה־פשע; ואז מרגיש הוא, שאין זה קנין לאמִתו, שאין הוא שַׁיָּך לו, שאין לו שרשים בו בעצמו, ואין הוא מצוי ברשותו, אלא משום שמהפכה או שודד עדַין אינם מוציאים אותו מידו. אבל מה שישנו האדם על־פי מהותו וטיבו, הרי זה מביא תמיד לידי רכישות קיָמות וקבועות, ומה שהאדם מסַגל לעצמו על־פי תכונותיו האישיות, הרי זה קנין חי, שאינו נזקק להגנתם של שליטים ואינו צריך לחשוש מפני פרעות ההמון, מפני מהפכות, מפני דלֵקות, מפני סערה, מפני פשיטת־הרגל, אלא הוא הולך ומתחדש תמיד בכל מקום, שהאדם נושם אויר. “גורלך או חלקך בחיים, אמר הכליף עַלי, חוזר אחריך ומבקש אותך, ולכן מנע את עצמך מלחזור אחריו ולבקשו”. הויתנו תלויים ועומדים בנכסים החיצונים האלה מביאה אותנו לידי הכנעת העבדות, שאנו נכנעים מפני מִספּרים ומִנינים. הנה מתכנסות המפלגות המדיניות לאספות מרֻבּות; ככל אשר יגדל ויעצם מספר ההמון, ככל אשר ירבו להִשָּׁמע קולות הקריאה: “הנה המלאכות מֵאֶסֶקְס!” “הנה הדימוקרטיה מִנְיוּהָמְפְּשִׁיר!” “הנה הוִּיגִים מִמֶּן!” – כן ירגיש הפַּטריוֹט הצעיר את עצמו חזק ועצום יותר בגלל הופעתם ומציאותם של עוד אלפי עינים וידים חדשות. כיוצא בזה גם הריפוֹרמטוֹרים שׁלנו מקהילים קהלות ברבים ומציעים החלטות ונמנים וגומרים עליהן ברֹב המון. אבל לא כן, ידידי, יהיה רצון מלפני האלהים להשרות את שכינתו עלינו ולשכון בתוכנו, כי־אם בדרך אחרת ובאֹפן אחר, השונה מזה תכלית השנוי. רק בשעה שאדם מסתלק מכל סיוע ומשען הבאים מידי אחרים ועומד ברשות עצמו, חזק ובעל־יכֹלת הוא בעיני. עם כל טירוֹן שהוא מכניס תחת דגלו, כחו הולך ותש. כלום אין אדם טוב ומעֻלה מעיר שלֵמה? אל תבקש דבר מבני־אדם, ובתוך החליפות והתמורות ההולכות ונמשכות לאין־קץ צריך אתה להֵרָאות בכל עת ובכל שעה כעמוד איתן, אשר כל הסובב אותך נשען וסמוך עליו. האיש היודע, כי הכח טבוע באדם מתחלת בריתו, כי חלש הוא רק מפני שהיה מבקש לו טובה מחוץ לעצמו ובמקום אחר ומדעתו את כל זאת הרי הוא מתמכר בלי פקפוק למחשבתו שלו, איש כזה זוקף את קומתו כרגע ועומד קוממיות ומשעבד את אברי גופו לרצונו ועושה נפלאות; כיוצא בזה, אדם העומד על רגליו חזק הוא מן האדם העומד על ראשו.

הנה כי כן, הֱוֵה משתמש בכל מה שנקרא בשם הצלחה. רֹב בני־האדם משחקים עמה וזוכים בכל או מפסידים את הכל – הכל לפי מסבת הגלגל החוזר שלה. אבל אתה שְׂטֵה מן הָרְוָחִים האלה, לפי שאינם כשרים; הוֹה עוסק ומטפל בסבה ומסובב, שהנם מעין מזכירים ושרי־מעלה במלכות שדי. הוה פועל ומסַגל לך קנינים בתחום רשותו של הרצון, ומתוך כך אתה עוצר בגלגלו של המקרה ואתה יכול אחר־כך לישב בשלוה ושלא לפחד מפני תהפוכות מסבותיו. נצחון פוליטי, עליתן של רֵינטות, שוב קרובך החולה לאיתנו, חזירתו של ידידך ממרחקים, או כל מקרה אחר שיש בו כדי לשמח את הלב, מרומם את רוחך ואתה חושב, שימים טובים נכונו לך. אל תאמין בזה. שום דבר לא יוכל להמציא לך שלום ומנוחה זולתך אתה בלבד. ואין דבר אשר יוכל להמציא לך שלום ומנוחה, זולתי נצחונם של העִקרים, שעליהם העולם עומד.