כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם “רָצַחְתִּי!”

וְיַחֲשֹׁב הַנִּרְצָח “נִרְצָחְתִּי!”

לֹא הֵיטִיבּו דַּעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

רָחוֹק אוֹ שָכוּחַ – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר-שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלְפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוֹ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִי יִפְרְחוּ – אֲנִי הכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.

עַל-יַד הַגֶּשֶׁר הַגָּלְמִי, זֵרַת הַשֶּׁטֶף,

דִּגְלָם לְרוּחַ-אַפְּרִיל מְגוֹלָל,

פֹּה פַּעַם עָמְדוּ הָאִכָּרִים בְּנֶשֶׁק

וְיָרוּ הַיְּרִיָה, נְשְׁמְעָה בִּמְלוֹא-עוֹלָם.

הָאוֹיֵב זֶה-כְּבָר בִּדְמָמָה יָשֵׁן,

כָּמוֹהוֹ הַמְּנַצֵּחַ יָשֵׁן דֻּמָם;

וְהַזְּמָן סָחַף אֶת הַגֶּשֶׁר הֶחָרֵב

בַּזֶרֶם הָאָפֵל, הַזּוֹחֵל אֶל הַיָם.

עַל יֶרֶק שְׂפַת-נָהָר זוֹ, אֵצֶל זֶה הַזֶרֶם הָרַךְ,

אָנוּ מַצִּיבִים הַיּוֹם אֶבֶן-חֲנוֹךְ;

לְמַעַן הַזִּכָּרוֹן מַעֲשָׂם יִגְאַל,

עֵת, כְּמוֹ אֲבוֹתֵינוּ, דוֹר בָּנֵינוּ יַהֲלוֹךְ.

רוּחַ, אֲשֶׁר מָסַךְ בַּגִּבּוֹרִים הָהֵם אֹמֶץ

לָמוּת, וְהִנִּיחַ יַלְדֵיהֶם בְּנֵי-חוֹרִין,

צַוֵּה זְמָן וָטֶבַע, בְּחֶסֶד יַחֲמוֹלוֹ

זוֹ הַיָּד, לָהֶם וּלְךָ נָקִים.

מְשׁוֹרֵר הֶדְיוֹט

על-פי רוֹברט בורנס, סקוטלנד, 1796–1759

(קטע מאיגרת מחורזת אל ג’והן לאפריק, פייטן סקוטי ישיש)

בְּמוּבַן-מָה אֵינֶנִּי מְשׁוֹרֵר,

רַק סְתָם חַרְזָן שְׁבִיל-צְלִיל בּוֹחֵר,

וּבְלַמְדָנוּת לֹא אֶתְיַמֵּר –

אַךְ לְמַאי נַפְקָא מִנָּהּ?

מִדֵּי בַּת-הַשִּׁיר בִּי חָמוּד תְּעוֹרֵר,

אֲדַנְדֵּן לְעֻמָּתָהּ רִנָּה.

כַּת-הַמְּבַקְּרִים מוּלִי חֹטֶם תְּעַקֵּם:

"בַּעַר, בֵּין פְּרוֹזָה לְשִׁירָה לֹא מִתְמַקֵּם,

וְכֵס-אַסְכּוֹלוֹת שֵׁתוֹ לֹא חִמֵּם –

“הֲשֶׁכָּזֶה יֵדַע שִׁיר לְהַנְעִים?”

אַךְ בִּמְחִילָה, צֳרִי לְמוּדֵי-הִתְחַכֵּם,

יִתָּכֵן, תּוֹעִים אַתֶּם וּמַתְעִים.

מָה עֵרֶךְ יֵשׁ לְעֶלֶג-הָאַסְכּוֹלוֹת,

כִּנּוּיִים רוֹמִיִּים לְקַרְנַיִם וּמִזְבָּלוֹת?

אִם הַטֶּבַע הַתָּמִים הִנְחִילְכֶם סְכָלוֹת,

מַה יוֹעִיל לָכֶם דִּקְדּוּק?

מוּטָב שֶׁתֹאחֲזוּ בְּאִתִּים וְגַלְגָּלוֹת,

אוֹ כְּלֵי סִתּוּת וּפֵרוּק.

חֲבוּרַת צְעִירִים יְהִירִים, עֲכֹרִים,

מְדַלְדְּלִים מֹחָם תַּחַת שַׁעְמָנֵו-מוֹרִים.

נִכְנָסִים עֲיָרִים וְיוֹצְאִים חֲמוֹרִים,

אִם אֱמֶת לַאֲמִתָּה נַבִּיט;

יְדַמּוּ שִׁירָתָם תְפַסֵּג אֲמָנוֹת וּתְבוֹרִים

בִּזְכוּת רֵיחַ יְוָנִית.

מִשַּׁלְהֶבֶת הַטֶּבַע הָבוּ לִי נִיצוֹץ!

זוֹ כָּל הַחָכְמָה אֲנִי לִי אֶחְפֹּץ;

כִּי-אָז, גַּם כִּי אֶדְרֹךְ דֹּמֶן וָבֹץ

אַחֲרֵי מַחֲרֵשָׁה אוֹ מַגְרֵף,

בַּת-שִׁירָתִי, וְאִם מַלְבּוּשָׁהּ לֹא שָׁחֹץ,

נָגוֹעַ תִּגַּע לַלֵּב.

כְּלֵי-זֶמֶר

על-פי אליזבת בארט בראונינג, אנגליה 1861–1806

א

מַה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

אֵצֶל הַקָּנִים אֲשֶׁר בַּיְאוֹר?

זוֹרֶה בֶּהָלָה וּמֵפִיץ חֻרבָּן,

פַּרְסוֹתָיו כְּשֶׁל-שָׂעִיר מְשַׁכְשְׁכוֹת וְדוֹחֲפוֹת,

וְשָׁבוֹר אֶת שׁוֹשַׁנּוֹת-הַפָּז הַחוֹפְפוֹת

עִם זְבוּב-הַדְּרָקוֹן, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

ב

הוּא עָקַר קָנֶה, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

מִן הַקַּרְקַע הַקְּרִירָה שֶׁל הַיְאוֹר.

פְּנֵי-הַמַּיִם הַצְּלוּלִים עִכֵּר זִרְמָן,

גָּוְעוּ הַשּׁוֹשַׁנּוֹת, עוֹת מִמִּדְרָס,

וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן נָשָׂא עָנָף וְנָס

עַד לֹא נִמְשָׁה הַקָּנֶה מִן הַיְאוֹר.

ג

בְּמַעֲלֶה-הַחוֹף יָשַׁב הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

בְּעֵת דְּלוּחַ זָרַם הַיְאוֹר,

וְקִצֵּץ וְחִטֵּב, בְּמֶרֶץ אֶל-אֳמָן,

בִּפְלָדָה לְטוּשָׁה אֶת הַקָּנֶה הַסַּבְלָן,

עַד לֹא נִשְׁאַר אַף עָלֶה לְסִימָן,

הַקָּנֶה כִּי רַעֲנָן הָעֳלָה מִן-הַיְאוֹר.

ד

קַצֵּר קִצְּרָהוּ, הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן,

(אֵיךְ זְקוּף-קוֹמָה גָדַל בַּיְאוֹר!)

אָז הוֹצִיא אֶת תּוֹכוֹ הָרַךְ, כְּלֵב מִקָּרְבָּן,

בְּהַדְרָגָה מִצַּנְתְּרוֹ הָעֲגַלְגַּל

וְחִתֵּךְ אֶת הַיְצוּר הָרֵיק, הַיָּבֵשׁ, הָאֻמְלָל,

לְמוֹ נְקָבִים – בְּעֵת יָשַׁב עַל גְּדַת-הַיְאוֹר.

ה

“הוּא הָאֹרַח”, צָחַק הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

(צָחַק כְּשִׁבְתּוֹ עַל רָמַת חוֹף-הַיְאוֹר),

"הָאֹרַח הַיְחִידִי, לְמִן קַדְמַת-הַזְּמַן

מֵאָז הִתְחִילוּ אֵלִים כְּלַי-זֶמֶר לְשַׁחֵר,

יָכְלוּ הַצְלִיחַ", וּכְשִׁיתוֹ פִּיו אֶל נֶקֶב בַּצַּנְתֵּר,

נָשַׁב בְּכֹחַ מוּל דֳּכִי-הַיְאוֹר.

ו

מָתוֹק, עָרֵב, בָּשִׂים, הוֹ פַּאן!

נוֹקֵב בְּמָתְקוֹ אֶת אֲוִיר-הַיְאוֹר,

מְסַנְוֵר בְּיָפְיוֹ, הוֹ אֵל גָּדוֹל פַּאן!

הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ-הַגִּבְעָה שָׁכַח לַעֲרֹב,

הַשׁוֹשַׁנּוֹת הָתְחַיּוּ, וּזְבוּב-הַדְּרָקוֹן חָזַר לָסֹב

הָלוּם עַל פְּנַי הַיְאוֹר.

ז

אַךְ פְּלַג-בְּהֵמָה הוּא הָאֵל הַגָּדוֹל פַּאן

כִּי יִצְחַק עַל מַעֲלַלוֹ אֵצֶל הַיְאוֹר,

זֶה הָפְכוֹ בֶּן-אָדָם לְפַיְּטָן…

אֱלֹהֵי-הָאֱמֶת נֶאֱנָחִים עַל הַמְּחִיר וְהַכְּאֵב,

עַל הַקָּנֶה אֲשֶׁר לֹא עוֹד בִּמְתֹם יִתְנוֹדֵד

עִם שְׁאֵרָיו הַקָּנִים שֶׁבַּיְאוֹר.

מִזְמוֹר-מְרוֹמִים

על-פי ראלף ואלדו אמרסון, ארה"ב 1882–1803

[בתרגומו של רגלסון הושמטו שלוש שורות מן המקור האנגלי]

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר אָנוּד

נַפְשִׁי מִזְמוֹר-מְרוֹמִים תָּצוּד.

בּוֹקֵעַ הוּא מִכָּל נוֹשָׁן,

שׁוֹפֵעַ הוּא מִכָּל רַעֲנָן,

מֵרָצוּי וּמִבָּזוּי – שִׁיר עֲדָנִים.

לֹא בְּוֶרֶד-זִיו בִּלְבַד,

לֹא רַק בְּקֶשֶׁת מִמִּמְטָר תִּצְעַד,

כִּי-אִם מִמַּאְפֵּלְיָה וּמִמִּפְלָץ,

תָּמִיד-תָּמִיד שִׁיר-הֶדֶר צָץ.

לֹא רַק מִגְּרוֹן-צִפּוֹר נֶעֱלָס

אוֹ קוֹל-אִשָּׁה עַל אַהַב שָׂשׂ,

כִּי-אִם מִמַּדְמֵנָה וְטִיט-יְוֵן

עֲדֵי-עַד צְלִיל-גִּיל מִתְנַגֵּן,

וְתֵבֶל כֻּלָּהּ – רִקְמַת-רְנָנִים.

From the English:

Robert Burns: Epistle to J. Lapraik (excerpt)

Elizabeth Barrett Browning: A Musical Instrument

Ralph Waldo Emerson: Music