וְהַבֶּעשְׁ"ט הַקָּדוֹשׁ בַּשָּׂדֶה הִתְהַלֵּךְ לוֹ,

עִם שַׁחַר בַּקֹּר, בַּשָּׂדֶה הִתְהַלֵּךְ לוֹ,

נָשְׁבוּ הָרוּחוֹת, מִצָּפוֹֹן הִתְנַשָּׁבוּ,

קָרוֹת זוֹעֲפוֹת מִצָּפוֹֹן הִתְנַשָּׁבוּ

הִתְחִיל מִן הַקֹּר בּוֹ כָּל אֵבֶר קוֹפֵא.

וְכָךְ, עֵת הָיָה בּוֹ כָּל אֵבֶר קוֹפֵא,

פָּתַח הַבַּעַל־שֵׁם הַקָּדוֹשׁ פִּתְחֵי־פִיהוּ,

נָשָא אֶת קוֹלוֹ וַיְשׁוֹרֵר,

וְכָךְ הוּא אָמַר בְּפָתְחוֹֹ פִּתְחֵי־פִיהוּ

וְכָךְ הוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר:

'מַה־טּוֹב וּמַה־טּוֹב לָאָדָם הַזּוֹכֶה

שֶׁרוּחַ קָרָה מִלְּפָנֶיךָ תִּגַּע בּוֹ,

מַה־טּוֹב וּמַה־טּוֹב לְגוּפִי הַזּוֹכֶה

שֶׁהַקֹּר הַיּוֹצֵא מִלְּפָנֶיךָ יִפְגַע בּוֹ;

מַה־טּוֹב לְגוּפִי וּמַה־טּוֹב וּמַה־טּוֹב,

מַה־טּוֹב לִי, מַה־טּוֹב וּמַה־טּוֹב!'

וְקֹר הָאֲוִיר בְּצָמָא הוּא גוֹמֵעַ,

וְשׁוּב בְּמַחֲשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת מִשְׁתַּקֵּעַ.

וְאָז בַּשָּׁמַיִם הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה,

הַשֶּׁמֶשׁ כָּל־כָּךְ לוֹהֲטָה וּגְדוֹלָה,

שֶׁכְּמוֹ גֵיהִנּוֹם הָאֲוִיר מִשְׁתַֹלְהֵב

וּמִן הַפָּנִים טַל־זֵעָה מְטַפְטֵף.

וּבְכָל הַשָּׂדֶה הַגָּדוֹל הַמְשֻׁלְהָב

גַּם רוּחַ קָלִיל לֹא רטֵּט.

אַךְ פֶּתַע בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה הַמְשֻׁלְהָב

קוֹלוֹ שֶׁל הַבֶּעשְׁ"ט הִתְּפַּשֵּׁט;

הַבֶּעשְׁ"ט לַבּוֹרֵא כָּךְ שׁוֹרֵר,

תְּהִלָּה לַבּוֹרֵא כָּךְ שׁוֹרֵר:

'עַל קׂר וְעַל חׂם וְעַל שֶׁמֶשׁ וָרוּחַ,

עַל יוֹם וְעַל לֵיל תִּשְׁתַּבָּח!

עַל כֹּל שֶׁמִּמְּךָ לָאָדָם הוּא שָׁלוּחַ

תִּשְׁתַּבַּח, תִּשְׁתַּבַּח, תִּשְׁתַּבַּח!

וְטוֹב לִי, מַה־טּוֹב, שֶׁאֲנִי כָּאן נִשְׂרָף,

מֵאִשֶּׁיךָ שֶׁלְּךָ כָּאן נִשְׂרָף,

וְאִם גַּם אֶזְכֶּה וְאָמוּּת מִצָּמָא

בְּכָאן לְפָנֶיךָ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

מַה־טּוֹב לִי, מַה־טּוֹב לִי, מַה־טּוֹב וּמַה־טּוֹב,

מַה־טּוֹב לִי, מַה־טּוֹב לִי וְטוֹב!'

נולד: 1889, פלוצק, פולין; נפטר: ינואר 1937, ניו־יורק, ארה"ב

מעמודי התווך של חבורת ‘יונגע’ (הצעירים), טוען ועושה לחידושה של שירת יידיש באמריקה. בשם האסייתיות הצרופה קם נגד מגמתיות בשירה, אף הטיח כלפי קודמיו באמריקה ומעבר־לים. חבורה זו ראתה את עצמה בראשית לשיר האמנותי ביידיש, שאת מקורותיו ביקשה בשירת־העמים, בשיר־העם ובזמר העממי. סימנים מובהקים נתנו בו: גמישות, מילודיות, פשטות ודיוק, ועיקרו – חיי היחיד. בזישו לאנדוי, אמן רגיש ואינטלקטואל ער־חושים, ניתן להבחין, יותר מאשר בחבריו, רוחות מהלכות באמנות של אותו דור: זה רצון הניתוק, קידוש הפרימיטיבי, היומיומי, שהוא אולי עיקרם ומשתיחם של החיים, התנכרות לעולם הנמצאים והתערסלות בעולם מדומיין שהוא, כאילו, ממשי מן המציאות. יותר מחבריו הפליג באוריגינליות־לראוה, להרגיז את הטעם המקובל, משתעשע בליעוג עצמי, בסתירות ובניהוליות אסתיתית. אולם אם גם נאחז בסבך של ניסויים ותורות, באו שנים ומאורעות ומורשת דורות ועוררו נימות חבויות ודחויות. מיטב שירתו נתרוותה ונתמלאה, כמאליה, תכנים חברתיים ולאומיים. במפתיע חרג מסוגרו ושר שירי־עת שנתגלה בהם כצופה למרחוק וקשוב לבאות; את גרמניה המזוּינת והלוחמת ראה, ב־1918, בעינים של שנות השואה והאבדון.

זישו לאנדוי – נין ונכד לשושלת רביים וצדיקים. עודו ילד נתייתם מאמו. חינוכו – חדר, לימודים כלליים ועברית – באורח פרטי. 1906 היגר עם המשפחה לאמריקה, ואותה שנה ראה אור שירו הראשון. תחילת פעולתו הספרותית טבועה בנוסח הזמן, וכליה – כמקובל וכמוּסכם. רק ב־1911 חלה תמורה מכרעת בדרכו הפיוטית, קמה חבורת ‘יונגע’ והוא לא דבּר ומעורר, וביתו – בית־ועד; במסות ספרותיות וכן באנתולוגיית שירת יידיש באמריקה שערך, הוא שוקד לתת ביסוּס ולעשות פומבי לדרכה של החבורה, היוצאת לימים גם באסוּפות מיוחדות משלה. חיבר גם מחזות אחדים, וכן תירגם משירת העולם, ויצוינו ביחוד הבלדות הסקוטיות. – חייו ושירתו נותקו בטרם זמנם.

הַלַּיְלָה מְסַלֵק בְּרִיחַ,

וְהַלְבָנָה תָּצוּף, תִּקְרַב.

מִישׁוֹר גַּם גֶּבַע־בְּיָרֹק יָגִיחַ,

מִילִין יָרוּצוּ לְפָנָיו.ֹ

הוֹלֵךְ הוּא, וְהוֹלְכִים אִתּוֹ גַּם יַחַד

רֵיחֹות מַעְיָן חָרִיף גּוֹלֵשׁ.

מִלִּים עָלָיו יָשֹׁקוּ מִן הָרַחַק,

מַשַּׁק הָאֶשֶׁד הָרוֹעֵשׁ.

אֲשֶׁר מִלִּים רְחוֹקוֹת מִלֵּלוּ,

אֲשֶׁר בְּשִׁיר יַנְעִים הַלֵּיל –

נֻפַּץ כְּבָר לִרְסִיסִים יָהֵלוּ,

וּלְרַגְלָיו פֹּה יִתְגּוֹלֵל.

קַלִּיל יִצְעַד, כְּאִלּוּ צָף הוּא,

דִּבּוּר וָלֵיל, וְאוֹר וּצְלִיל,

כַּיַּיִן לְחִכּוֹ יֶעֱרָבוּ,

כְּיַּיִּן רַב־יָמִים מַצְּלִיל.

מֵאַהֲבָה רַבָּה,מֵאֹשֶׁר

חוּשָׁיו לִדְמֹעַ מַתְחִילִים:

זֶה הֶרֶף־עַיִן לוֹ גִלָּה כָּל עֹשֶר

כַּוָּנַת תָּנִים, מִלִים.

הָאֶצְבָּעוֹת לָלוּשׁ יַתְחִילוּ

מֵהֲבָרוֹת הֲלָךְ־לְבָבוֹ;

וְזוֹ אֶל זוֹ מִלִֹּים רוֹגְשׁוֹת, בִּדְחִילוּ,

בִּשְׁבָח הַשִּׁיר אֲשֶׁר יָבוֹא.

הַלֵּיל סִלֵּק אַחְרוֹן בְּרִיחַ,

כִּבְשָׂה רוֹעָה בְּשַׁחַק רָם.

מִישׁורֹ תּוֹכוֹ כָּל הַגְּבָעוֹת הֵגִּיחַ,

הָאֲדָמָה רוֹגְשָׁה כַּיָּם.

ל­א בֶּן חוֹרִין אֲנִי: לְמֻן אֲבוֹת־אָבִי

הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה:

לֹא בֶּן־חוֹרִין אֲנִי: עֵינַיִם קְרוֹבוֹת

יְלַוּוּנִי, חֲמוּרוֹת, לַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה;

בְּאֹמֶץ־יָד, וְאִם גַּם בְּרִשּׁוּל,

אָשׁוּב אֲבַרְזְלֵךְ, שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה!

קָרוֹב מִכֹּל – דָּמִי יָחוּשׁ – אַתָּה לִי צֶ’יכַנוֹבִי,

גַּם לִי חוֹבָה הֵם הַחַיִּים חוֹבָה;

לְנֹכַח הַגּוֹרָל, מוּל פְּנֵי־הָאֶבֶן –

בְּאַהֲבָה אִם אֲקַבֵּל אוֹ לֹא־בְּאַהֲבָה –

לִבִּי גַּם רָעוֹד לֹא יִרְעַד,

שִֶּׁכֵּן, כָּמוֹךָ, קִדַּשְׁתִּי הַחוֹבָה.

אוּלָם בְּתוֹךְ רִשְׁתָּם שֶׁל חוֹב וָחֹק

חֵרוּת רַבָּה יֶשְׁנָהּ, וְגִיל כֹּה רַב;

אַךְ עֶבֶד־עֲבָדִים יֹאמַר, כִּי נֶשֶׁר

בְּסוּגַר אֵינֹו פּוֹרֵשׂ אֶת זְרוֹעוֹתָיו;

הוֹ, רַבִּי אַבְרָהָם הַצֶּ’יכַנוֹבִי,

נִינְךָ פּוֹרֵשׂ כָּמוֹךָ זְרוֹעוֹתָיו.

וְהַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ בַּשָּׂדוֹת הִתְהַלָּךְ,

בַּשָּׂדֶה הַצּוֹנֵן לְעֵת־שַׁחַר הָלַךְ.

הָיוּ מִצָּפוֹן מְנַשְּׁבִים הָרוּחוֹת,

קָרִים וְעַזִּים מְנַשְׁבִים הָרוּחוֹת,

וְהִתְחִילוּ קוֹפְאִים אֲבָרָיו.

הוֹלְכִים וְקוֹפְאִים אֲבָרָיו.

פָּתַח הַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ אֶת שְׂפָתָיו

וּבְקוֹל הִתְרוֹנֵן,

כָּך פָּתַח אֶת שְׂפָתָיו

וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן;

'אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי רוּחַ־תַּשִׁיב בּוֹ־נוֹגַעַת,

אַשְּׁרֵי כִּי אֲנִי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי תְּהִי קָרָתְךָ בִּי עַד רַעַד.

אַשְׁרֵינִי, אַשְּׁרַי וְאַשְׁרַי,

אַשְּׁרֵינִי, אַשְׁרַי וְאַשְׁרַי'.

הָאֲוִיר הַצּוֹנֵן בַּצָּמָא הוּא גוֹמֵעַ

וּבְהָגוּת עֲמֻקָּה חוֹזֵר וְשׁוֹקֵעַ.

בַּשָּׁמַיִם יָצְאָה לְאִטָּהּ

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה, לוֹהֲטָה,

וְהַחֹם עַל סְבִיבָיו כֶַֹּתֹּפֶת בָּעַר,

טִפִּין־טִפִּין הַיֶּזַע נִגַּר,

וּבַשָׂדֶה הַלוֹהֵב

רוּחַ לֹא נָשְׁבָה, נִרְדְּמָה,

וּפֶתַע־פִּתְאֹם בַּשָּׂדֶה הַלּוֹהֵב

קוֹלוֹ שֶׁל הַבֶּעשְׁט נִשְׁמַע בָּרָמָה, –

זֶה הַבֶּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר,

הַלֵּל לַבּוֹרֵא הַבַּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר:

'עַל קָרָה וְעַל, חֹרֶב עַל מָטָר וְחַמָּה,

עַל יוֹם וְעַל לַיְלָה – הַלֵּל!

וְעַל כָּל שֶׁתִּשְׁלַח לָאָדָם עֲלֵי אֲדָמָה,

הַשֶּׁבַח לְךָ, הַלֵּל וְהַלֵּל!

אַשְׁרֵינִי כִּי בָּאֵשׁ אֶעֱמֹד,

בָּאֵשׁ שֶׁהִבְעַרְתָּ אֲנִי אֶעֱמֹד.

וַאֲנִי אִם אֶזְכֶּה וְאֶכְרַע, בִּדְבָרְךָ כִּי נִשְׁמַע,

עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ בַּצָּמָא –

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי,

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי!'