מר מ. י. וולך, שאינו משגיח בזקנה ובתקלות המרובות הכרוכות בה, וממשיך ומזכּה אותנו עכשו באלף השלישי של משלי העם בחרוזים, ראוי שישמש דוגמא בעצם העובדה, שאינו מפסיק. זה לו שנים שהוא גורס וחורז, בורר ומשורר, תר אחרי משלים ודברי חכמה משלנו ומשלהם עד הגיעם למספר אלף ומגישם לנו פעם בפעם בספר. זאת לו, כאמור, הפעם השלישית…

“החוט המשולש” הוא, ונקוה, כי לא יבצר ממנו להביא לנו בטנא גם אלף רביעי ואלף חמישי. שדה רב־תנובה ורחב־מדות הוא סוג זה, ואלפים רבים פזורים עוד בתחומיו.

בא אני אחרי אשר ברש ודב שטוק לברך על האלף החדש, המוגש עתה לקורא העברי, מתוך בטחון, שכל מי שיקרה לו היצירה העממית יברך עליהם כמוני וכחברי. יש במשלי־עם מסוג זה כדי להעשיר את הלשון המדוברת ולהטיל בה גוונים חריפים וחיים. חשיבותו של הפתגם העממי, כזו של הבדיחה העממית, בכוחו הסוגסטיבי – בזה שהוא משכנע כמושכל ראשון, בהסכם שבא עליו מצד העם, בזה שאינו טעון ראיות ואינו טעון חיזוק, כוחו בעצם בטויו, שאינו מניח מקום להרהר אחריו.

*

משלי־עם חשיבותם לא רק בזה, שבהם דורות מנחילים לדורות אחריהם את תמצית חכמתם, נסיונות חייהם, כי אם כאמנות הריכוז של המחשבה, בצמצום ניבה, בצלצול הנוח להקלט על־ידי הרבים. יתכן, כי אין עוד ביצירת העם סוג ספרותי שמרץ הלשון, ציוריוּתה, כוח בליטתה מגיעים לידי גילוי מלא כמו בפתגם העממי. בית־אוסף הוא להומור־עם ולחדודי לשון, אוצר מטבעות הזהב של הבטוי האנושי, שזוקקו מכל פסולת, מכל שמץ להג על־ידי הרבים, או על־ידי יחידים, שבהם נתגלמה רוח האומה, חכמתה, חריפותה. משום כך, אין לנו חומר מנופה יותר, ודאי יותר ללמוד על פיו את סגולות האומה, לעמוד על אופיה, על סגנון לשונה וסגנון נפשה ממשלים כאלה…

ואולם, אין כפתגם העממי נוח להקלט גם על־ידי עמים אחרים, אם המתרגם ישכיל לצקת אותו בדפוס מסורתם, ברוח לשונם – להכשירו בצורתו ותכנו לכלי־קיבולו של העם שלו נועד. אין כפתגם העובר על נקלה מעם לעם, אם זכה למוליך ומביא, היודע לפסוק פסוק בקצב עמו ולהטביע עליו חותם ניבו. מי שהוכשר באמת לאמנות יציקה זו, מכניס לאוצר הלשון והיצירה של עמו נכסי חוץ, הנהפכים מייד לעושר מקורי ואין העם מבחין בין רכוש משלו ובין מה שהובא מן החוץ. כי פתגמים עיקר כוחם ומקוריותם בצורה, בריתמוס, בהסתגלות פנימית מצד המריק לדרכי הקליטה ואמצעיה של לשון ורוח עמו…

מר וולך הוא בלי ספק האדם שהוכשר לטביעת ניב קולעת זו, שהפתגם מחייב את מי שבא לעצב אותו עיצוב חדש. אנו בוחנים את האלף הראשון, ועם דפדוף קל בספר אנו נתקלים מיד בפתגמי עם קצרים ושנונים, כעין: הזריז לתבוע / פגרן לפרוע. יפת תואר / חצי מוהר. מלחם זר / בגרון צר. כשהאשה אהובה / משפחתה חשובה. הפרה נחשבת / כשהיא חולבת. אחרי תבערה / מתעשרים מהרה. התולעת סוברת / שאין מתוק מחזרת. במקום עצים נחטבים / שם נתזים שביבים. לאט תסיע / מהר תגיע.

לא הבאנו אלא מיעוט דמיעוט מתוך האלף הראשון, ולא לאחר בירור קפדני, ואולם גם לפי המעט הזה יוכר כוחו של המחבר לסגנן, למצוא את הניב והחרוז ההולמים את האמרה הראויה להיות שומה בפי העם, ושהוכשרה להיות שגורה בפי הרבים.

ולא אפסח גם אני על הפתגם השנון, שהמחבר קבעוֹ בראש ספרו, הואיל ואין כמוהו מגדיר את מהותו של סוג ספרותי זה: אפוריזם אינו פסוק בתורה, אלא תורה בפסוק… ללמדך שגדול כוחו של פתגם להוכיח אמת חיים ממשא אלף גמלים של להג.

יעקב פיכמן

מר מ. י. וולך, שאינו משגיח בזקנה ובתקלות המרובות הכרוכות בה, וממשיך ומזכּה אותנו עכשו באלף השלישי של משלי העם בחרוזים, ראוי שישמש דוגמא בעצם העובדה, שאינו מפסיק. זה לו שנים שהוא גורס וחורז, בורר ומשורר, תר אחרי משלים ודברי חכמה משלנו ומשלהם עד הגיעם למספר אלף ומגישם לנו פעם בפעם בספר. זאת לו, כאמור, הפעם השלישית…

“החוט המשולש” הוא, ונקוה, כי לא יבצר ממנו להביא לנו בטנא גם אלף רביעי ואלף חמישי. שדה רב־תנובה ורחב־מדות הוא סוג זה, ואלפים רבים פזורים עוד בתחומיו.

בא אני אחרי אשר ברש ודב שטוק לברך על האלף החדש, המוגש עתה לקורא העברי, מתוך בטחון, שכל מי שיקרה לו היצירה העממית יברך עליהם כמוני וכחברי. יש במשלי־עם מסוג זה כדי להעשיר את הלשון המדוברת ולהטיל בה גוונים חריפים וחיים. חשיבותו של הפתגם העממי, כזו של הבדיחה העממית, בכוחו הסוגסטיבי – בזה שהוא משכנע כמושכל ראשון, בהסכם שבא עליו מצד העם, בזה שאינו טעון ראיות ואינו טעון חיזוק, כוחו בעצם בטויו, שאינו מניח מקום להרהר אחריו.

*

משלי־עם חשיבותם לא רק בזה, שבהם דורות מנחילים לדורות אחריהם את תמצית חכמתם, נסיונות חייהם, כי אם כאמנות הריכוז של המחשבה, בצמצום ניבה, בצלצול הנוח להקלט על־ידי הרבים. יתכן, כי אין עוד ביצירת העם סוג ספרותי שמרץ הלשון, ציוריוּתה, כוח בליטתה מגיעים לידי גילוי מלא כמו בפתגם העממי. בית־אוסף הוא להומור־עם ולחדודי לשון, אוצר מטבעות הזהב של הבטוי האנושי, שזוקקו מכל פסולת, מכל שמץ להג על־ידי הרבים, או על־ידי יחידים, שבהם נתגלמה רוח האומה, חכמתה, חריפותה. משום כך, אין לנו חומר מנופה יותר, ודאי יותר ללמוד על פיו את סגולות האומה, לעמוד על אופיה, על סגנון לשונה וסגנון נפשה ממשלים כאלה…

ואולם, אין כפתגם העממי נוח להקלט גם על־ידי עמים אחרים, אם המתרגם ישכיל לצקת אותו בדפוס מסורתם, ברוח לשונם – להכשירו בצורתו ותכנו לכלי־קיבולו של העם שלו נועד. אין כפתגם העובר על נקלה מעם לעם, אם זכה למוליך ומביא, היודע לפסוק פסוק בקצב עמו ולהטביע עליו חותם ניבו. מי שהוכשר באמת לאמנות יציקה זו, מכניס לאוצר הלשון והיצירה של עמו נכסי חוץ, הנהפכים מייד לעושר מקורי ואין העם מבחין בין רכוש משלו ובין מה שהובא מן החוץ. כי פתגמים עיקר כוחם ומקוריותם בצורה, בריתמוס, בהסתגלות פנימית מצד המריק לדרכי הקליטה ואמצעיה של לשון ורוח עמו…

מר וולך הוא בלי ספק האדם שהוכשר לטביעת ניב קולעת זו, שהפתגם מחייב את מי שבא לעצב אותו עיצוב חדש. אנו בוחנים את האלף הראשון, ועם דפדוף קל בספר אנו נתקלים מיד בפתגמי עם קצרים ושנונים, כעין: הזריז לתבוע / פגרן לפרוע. יפת תואר / חצי מוהר. מלחם זר / בגרון צר. כשהאשה אהובה / משפחתה חשובה. הפרה נחשבת / כשהיא חולבת. אחרי תבערה / מתעשרים מהרה. התולעת סוברת / שאין מתוק מחזרת. במקום עצים נחטבים / שם נתזים שביבים. לאט תסיע / מהר תגיע.

לא הבאנו אלא מיעוט דמיעוט מתוך האלף הראשון, ולא לאחר בירור קפדני, ואולם גם לפי המעט הזה יוכר כוחו של המחבר לסגנן, למצוא את הניב והחרוז ההולמים את האמרה הראויה להיות שומה בפי העם, ושהוכשרה להיות שגורה בפי הרבים.

ולא אפסח גם אני על הפתגם השנון, שהמחבר קבעוֹ בראש ספרו, הואיל ואין כמוהו מגדיר את מהותו של סוג ספרותי זה: אפוריזם אינו פסוק בתורה, אלא תורה בפסוק… ללמדך שגדול כוחו של פתגם להוכיח אמת חיים ממשא אלף גמלים של להג.

יעקב פיכמן

המשל הוא צורה ספרותית עממית ועתיקת ימים. ייתכן כי המשל קדם לכל צורה ספרותית אחרת. את תמציתו אנו מוצאים בפתגמי העם בכל הלשונות, וסגולותיו הטובות הן: הצמצום, ולפעמים גם החרוז החריף, הכולל חכמת חיים, דברי חכמה ומוסר.

אין אולי עוד כמשל צורה ספרותית שעל פיה אתה לומד על אופיה של אומה, אופיה של לשונה המגובשת. יצירותיהם של אמנים קרובים לרוח עמם, כשלום־עליכם, עשירות בפתגמי־עם, שבהם הן מדגימות את השגות הפרט והכלל. פעמים הם פרי יחידים חכמי־לב, אבל על הרוב הן יצירות עממיות, ביטוי של כלל האומה, שספג אותן וממילא הטביע עליהן את חותמו המיוחד.

המשל הוא הפתגם, שפירושו בצדו, הבלטת החן של סיפור־המעשה. כאלה הם ממַשלים כאֶסוֹפּוֹס, שנעשו לאבטיפוס של הממשלים הקלאסיים כלאפונטין וכיוצא בו. הממשל אינו מקפיד על בעלות הנושא, כי רואה אותו כקניין הרבים והוא רק יוצק אותם בחרוזים מוצקים ומבדחים. חידושם במקוריות הביטוי, שמצטיינים בו ממשלים רבי־כשרון כקרילוב, כלאפונטין וההולכים בדרכיו, שחידשו את משלי הצרפתי הקלאסיים בשלמות נוספת ומשכו עליהם חוט של אופי עמם, בהטעימם את ההומור המקורי שלו – מה שעשה גם יל"ג שלנו, בהטביעו על משליו, שרבים מהם אינם מקוריים, חותם של סגנון עברי וחריפות עברית.

היצירה העברית הקדומה הכלולה בספרי התנ"ך, ובייחוד התלמוד והמדרשים, הכילה אלפי משלים, והם פניני האגדה שהמתיקה את זעף ההלכה. גם הספרות המאוחרת העמידה ממשלים רבי־חריפות כר' ברכיה הנקדן והמגיד מדוּבּנה, ששטיינמן העמיד להם בזמננו חן סגנון מודרני, אבל הם היו חביבים עלינו גם בפשטותם הקודמת, כאוצר של חכמה והווי עממי, כפרוש חי ומאיר עיניים לדברי קדמונים. כמה ממשלי לֶסינג שהמשיך בסגנון לאקוני בדומה לאסופּוֹס, ושר' מ. א. גינזבורג העתיקם בצורתם המצומצמת, ניתנו לנו בסגנונו העברי הצלול. לדעת שניהם, הקישוט במשל – החרוז והרחבת הסיפור – מיותרים. סבורים היו, כי די למשל בתוכנו, וכל קישוט נוסף הוא בבחינת מי שבא ‘לבשם את הבושׂם’.

ממשל מצוין קם בספרותנו הצעירה, והוא יהודה שטיינברג, שכתב את משליו בפרוזה פיוטית נפלאה. נושאי משליו לקוחים מן ההווי של העיירה והם אינם חסרים גם נימה לירית; אבל רוח הדור היתה רחוקה מן היסוד הדידאקטי הטבוע במשל, ויהודה שטיינברג נתפרסם אצלנו לא כממשל, כי אם כנובליסטן מצוין ואיש החזון.

*

ז’אן די לאפונטין, הממשל הצרפתי הגדול בן המאה השבע־עשרה, זה שמשליו שימשו דוגמה לגדולי הממשלים שקמו אחריו, כמעט בכל אומה ולשון, לא כתב במחצית חייו הראשונה אף משל אחד. את ספרו הראשון ‘סיפורים’ פרסם בשנת 1665 בהיותו בן ארבעים־וארבע; אכן סופר בעל כשרון היה מבטן ומלידה. אלא שהיה ימים רבים נתון להשפעות רבות ושונות. נתנסה בנסיונות רבים, שלא נתנו לו הזדמנות לגלות את מקוריותו, וימים רבים היה רחוק דווקא מן המשל, שפרסם את שמו וגילה את טיבו בעולם. בטרם התחיל כותב את משליו, סוג היצירה שבשבילו נוצר, הִרְבָּה לכתוב שירים. הפַּטרון רב־ההשפעה שלו, שר־הכספים פוקיי, קבע לו שכר חדשי בתנאי שיכתוב שיר לחודש, וימים רבים שקד על יצירה פיוטית, שלא עשתה רושם על בני דורו; רק משהודח תומכו חובב החרוזים, והפטרונית החדשה שלו תבעה ממנו סיפורים, התחיל כותב ברוח בּוֹקאצ’ו וראבְּלֵיי, הליריקן נעשה למספר, ואף שגילה כשרון גם בפרוזה, לא קנה פירסום, וימים רבים לא נודע טיבו ברבים.

כשפרשה הפטרונית של לאפונטין מחייה הסואנים ונעשתה אחות רחמניה, זימן לו גורלו את הרוואד, אחד מאנשי החצר המשכילים, שלוֹ הקדיש את ספר משליו האחרון, שנתפרסם בשנת 1694, הוא הספר שעשה אותו בן־אלמות. כעבור שנה נתמוטטה בריאותו של לאפונטין והוא מת באפריל 1695. כה פשוטים ומעוטי־מאורעות היו חייו של הגדול בממשלים.

אם שמו של לאפונטין קשור עד היום במשליו בלבד, בעוד ששאר יצירתו, שגם בה גילה כשרון ושאר־רוח, נשכחה כולה, אין זאת כי סגולותיו האישיות הכשירו אותו לסוג יצירה זה, שכל כך מעטים הם אלה שמצטיינים בו באמת.

ואמנם המשל של לאפונטין נבדל מאלה שהיו לפניו באיזו צלילות וחריפות ויושר־הגיון. המשל שלו שקוי הומור בלי שיהיה בו שמץ של התחכמות. כל משל הוא מעין יצירה אֶפִּית ודראמאטית – פרי הסתכלות ומחשבה. הפשטות וצלילות הביטוי שיוו לו חן עממי, וטעמו לא פג, משום שחכמת החיים שבו נבעה מכושר ההסתכלות וחריפותו באה מאליה, מעצם הסיטואציה שלא נפגמה על־ידי הפלגה וגודש הצבעים.

על כן עמד חנו בו במשך דורות, וכל ממשל משלים שבא אחריו מסוגל היה ללמוד ממנו ושלא להכשל בו.

*

המשל, כאמור, לא היה נסיונו הראשון של לאפונטין בספרות, אף לא אחרון. הוא לא הניח בעצם אף צורה אחת בספרות, שלא ניסה כוחו בה. לא היה בעצם דבר בספרות שנבצר ממנו לעשותו. דבריו בכל צורה שהיא נשאו חן בעיני הקהל; אפילו בעיני בּוֹאַלו, שר הביקורת המחמיר, שהיה שליט ומחוקק בעניני ספרות וכל סופרי הדור, כגדולים כקטנים, קבלו את מרותו. סגולותיו של לאפונטיין היו קרובות לרוחו של בּוּאַלוֹ, שהיה תובע קודם כל מן המשוררים פכחות ובהירות; שלמות הביטוי ותוכן מתקבל על הדעת. מבחינה זו היה לאפונטין מניח את הדעת בכל צורה שנזקק לה. אף־על־פי־כן, לא עוררו יצירותיו בכל שלימותן התפעלות בדורם של מולייר וראסין, ועד גיל מאוחר בחייו היה לאפונטין מפגר בפרסומו אחרי בני־דורו הגדולים. הוא היה כבר כבן ארבעים ומעלה כשקנה בספר אחד את עולמו. זה היה ספר המשלים של אֶסופוס שתירגם בחרוזים. בספר זה, שהוסיף עליו אחר־כך כמה חלקים, קנה את כל הלבבות. ואף שניסה עוד אחר־כך את כוחו בכתיבת טראגדיות וקומדיות לא יכלו נסיונותיו הנוספים לעמעם על הממשל, שנעשה מאז דוגמה בכל אומה ולשון וכל הממשלים שקמו אחריו הלכו בעקבותיו, אף־על־פי ששנו הרבה ממטבע שלו (כקרילוֹב הרוסי ויל"ג שלנו) – איש־איש לפי רוח עמו, לפי צורות ההווי והמסורת שלו.

*

ש. ל. גורדון המשורר, המתרגם, העורך – היה ממבשרי המהפכה הגדולה בחינוך העברי. כעורכו של ‘עולם קטן’, העתון המשובח לילדים, גילה את טעמו הטוב בהטביעו על כל מפעליו את חותם התרבות, שסימניה המובהקים תמיד פשטוּת ואמת שבטבע. עתון הילדים שערך, ערכוֹ הגדול בכך, שעל פי החומר שנתן לו זכות־קדימה אתה למד, שתרבות ושירה נקלטים על־ידי הילד דווקא כשאין מורידים את הסגנון ואת התוכן למדרגה נמוכה, כפי שהיו סבורים הפדגוגים המקצועיים של הימים ההם.

העורך ידע למשוך את גדולי היוצרים של הדור, ועוד בגליונות הראשונים הביא מיצירותיהם של פרץ ופרישמן, ש. בן ציון ויעקב כהן, דברים שהצטיינו בתוכנם המנופה ועם זה היו שוים גם לתינוקות של בית רבן. ש. ל. גרדון, שהיה בעצמו משורר מחונן, רמז לנו כי דוקא הילדים מסוגלים להבחין ביצירה אמתית, ולא כל מה שסגנונו ירוד וזול הוא המקרב והמושך אותם. מבחינה זו גדולה זכותו, שביצירת עצמו ובעריכתו עמד בניגוד למחנכי הימים ההם, שהמושג ‘פדגוגי’ הזדהה אצלם עם הפסולת שבצורה ובתוכן. הוא ערער את הדעה המקובלת, כי רק הקלוש שביצירה ובביטוי הוא החומר ההולם את קליטת הילדים.

גם כמתרגם היה נאמן להשקפותיו אלה. במשלי לאפונטין העריך את הסגנון הבהיר והשלם ואת התוכן החריף – כל אותן הסגולות שבהן נתברך הגניוס היוצר הצרפתי. במשלים האלה, המצטיינים בהומור טוב ובחכמת חיים, גילה של"ג את כוחו לשלימות היצירה ולבהירות התוכן והם עד היום לוקחים את לב קוראיהם בסגולותיהם היקרות, שמשכו מתרגמים לאין מספר להריק אל לשון עמם את המשלים האלה, שאת חן ערכם ישיג גם הקורא הרך כיצירה מקורית שנכתבה בלשון עמו.

צירוף התום והחריפות עשו את לאפונטין לאחד המחנכים החשובים ביותר בספרותנו, והמתרגם העברי העניק לנו בתרגומו את המשלים האלה בעברית מושלמת ללא פגם בתוכן ובצורה.