זֶה הָאִיש יַצִּיב, שֶׁעָרַךְ לָכֶם, יְלָדִים, יָמִים רַבִּים אֶת “דָּבָר לִילָדִים” וְדָאַג שֶׁיּבוֹאוּ בּוֹ רַק שִׁירִים יָפִים וְסִפּוּרִים יָפִים – הָיָה אָדָם יְקַר–נֶפֶשׁ, וְהָיָה לוֹ, חוּץ מִכִּשְׁרוֹנוֹת סוֹפֵר וְעוֹרֵךְ, עוֹד כִּשְׁרוֹן אֶחָד, הַשָּׁקוּל כְּנֶגֶד הַרְבֵּה כִּשְׁרוֹנוֹת, וְהוּא: שֶׁהָיָה אוֹהֵב אֶת בְּנֵי–הָאָדָם וְבְּנֵי–הָאָדָם אָהֲבוּ אוֹתוֹ.

יַצִּיב הָיָה אָדָם נָאֶה. הַכִּשְׁרוֹן לִכְתֹּב, לְהַעֲמִיק חֲשֹׁב, לְהַעֲמִיק רְאוֹת, הוּא בְּלִי סָפֵק מַתְּנַת–אֱלֹהִים גְּדוֹלָה. אֲבָל אוּלַי מַתְּנַת אֱלֹהִים הַיְקָרָה בְּיוֹתֵר הוּא הַלֵּב הַטּוֹב. זֶה הַכִּשְׁרוֹן לֶאֱהֹב, לִתְמֹךְ, לִחְיוֹת אֶת חַיֵּי הַזּוּלַת בְּלֵב וָנֶפֶשׁ – הוּא אוּלַי הַגָּדוֹל בַּכִּשְׁרוֹנוֹת. לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לוֹ. וְלָכֵן צִיַּנְתַּי כְּרֹאשׁ סְגֻלּוֹתָיו שֶׁל יַצִּיב אֶת טִיב הָאָדָם. כְּשֶׁתִּגְדְּלוּ וְתַכִּירוּ אֶת הַחַיִּים, תִּרְאוּ כִּי זְכוּת גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁמּוֹצֵא אָדָם שֶׁאַהֲבָתוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל דָּבָר.

רַבִּים מִכֶּם וַדַּאי רָאוּ אוֹתוֹ. שָׂמֵחַ הָיָה לְהִפָּגֵשׁ עִם הַיְלָדִים, יַלְדֵי “דָבָר”, לְשׂוֹחֵחַ אִתָּם וְלִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיהֶם: מָה הֵם שׁוֹאֲלִים מֵעִתּוֹנוֹ וּמָה עוֹלֶה יָפֶה בּוֹ בְּעֵינֵיהֶם. אֵלֶּה שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ וַדַּאי זוֹכְרִים שֶׁהָיָה בַּעַל קוֹמָה, אָדָם חָבִיב עִם עֵינַים כְּחֻלּוֹת שׂוֹחֲקוֹת, שֶׁהֵקֵרוּ חִבָּה וְאוֹר שֶׁל בְּדִיחוּת–הַדַּעַת. כְּדֵי לְדַבֵּר אִתְּכֶם הָיָה צָרִיךְ לְהִתְכּוֹפֵף קָרוֹב–קָרוֹב אֲלֵיכֶם, וְאָז נִדְמֶה הָיָה, שֶׁהוּא לוֹחֵשׁ בְּאָזְנְכֶם סוֹד – לְכָל יֶלֶד סוֹד מְיֻחָד… אֲבָל עַל צַד הָאֱמֶת, לֹא הָיָה זֶה אֶלָּא סוֹד אֶחָד. רַק זֹאת חָפֵץ תָּמִיד, גַם בְּפִיו וְגַם בְּעֵטוֹ: לִרְאוֹת אֶת כֻּלְכֶם בְתִפְאֶרֶת אָדָם.

זֶה הָאִישׁ, שֶׁהָיָה עוֹרֵךְ עִתּוֹנְכֶם יָמִים רַבִּים, וְשֶׁלֹּא הִפְסִיק אֶת מְלַאכְתּוֹ שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו כָּל־כָּךְ אֶלָּא מִשׁוּם שֶׁלִבּוֹ פָּסַק לִדְפֹּק, הָיָה גַם יְדִידִי. כְּשֶׁכָּתַבְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם שִׁיר אוֹ סִפּוּר, הָיָה זֶה, כַּמּוּבָן, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לִכְתֹּב בִּשְׁבִילְכֶם, קוֹרְאַי הַקְּטַנִּים. שִׂמְחָה גְדוֹלָה לִי, אִם אֲנִי מַצְלִיחַ וְיָכוֹל לְצַיֵּר לְעַצְמִי כֵּיצַד אַתֶּם יוֹשְׁבִים כְּפוּפִים עַל הָעִתּוֹן וְקוֹרְאִים בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה אֶת הַדְּבָרִים. אֲבָל עַל הָרֹב עָשִׂיתִי זֹאת גַם בִּשְׁבִיל הָעוֹרֵךְ. כְּשֶׁהִתְכּוֹפֵף אֵלַי קָרוֹב קָרוֹב וְחִיֵּךְ אֵלַי חִיּוּךְ שֶׁל בַּקָּשָׁה וְלָחַשׁ עַל אָזְנִי: “רְאֵה, חֲבִיבִי! אֵין לִי בִּשְׁבִיל הַגִּלָּיוֹן סִפּוּר כָּלְשֶׁהוּ, שִׁיר כָּלְשֶׁהוּ, וְאָנָה אֲנִי בָּא?” – הַאֲמִינוּ לִי, שֶׁהָיִיתִי מַנִּיחַ אָז אֶת כָּל הַמְּלָאכוֹת הַמֻּטָּלוֹת עָלַי וְיוֹשֵׁב וְכוֹתֵב. לֹא הָיְתָה לִי כָּל בְּרֵרָה, כִּי אֵיךְ אֶרְאֶה בְּצַעֲרוֹ שֶׁל יְדִידִי וְלֹא אֲחַלֵּץ אוֹתוֹ מִצָּרָה?

עַכְשָו, לְדַאֲבוֹן הַלֵּב, אֵינֶנוּּ עוֹד. אֵינוֹ מִתְכּוֹפֵף אֵלַי עוֹד קָרוֹב־קָרוֹב וְאֵינוֹ לוֹחֵשׁ עַל אָזְנִי אֶת בַּקָּשָׁתוֹ. אֲבָל בְּלִבִּי הוּא חַי. אֲנִי שׁוֹמֵעַ עוֹד אֶת לַחֲשׁוֹ, וּמַנִיחַ אֶת כָּל הַמְּלָאכוֹת, כְּדֵי לְהַזְכִּיר אֶת נִשְׁמָתוֹ, אֶת אַהֲבָתוֹ, – אֶת כָּל מַה שֶׁטָּרַח וְעָמַל בַעַּדְכֶם, בְּעַד כֻּלָּנוּ.

________________

מִימֵי נְעוּרָיו חָמַד מְלֶאכֶת סוֹפְרִים וְהָעֵט הָיָה כְּלִי שַׁעֲשׁוּעָיו. אוּלָם כַּטּוֹבִים שֶׁבְּאַנְשֵׁי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם, לֹא גָרַס אֲמִירָה בְּלִי עֲשִׂיָּה, בְּלִי הִשְׁתַּתְּפוּת מַמָּשׁ, שֶׁרַק הִיא מְעִידָה עַל מְסִירוּת גְּמוּרָה לָרַעְיוֹן. לֹא רָאָה אֶת עַצְמוֹ בֶּן־חוֹרִין מִכָּל מְלָאכָה, אִם גְּדוֹלָה וְאִם קְטַנָּה הִיא. הָיָה מוֹרֶה, סוֹפֵר, עִתּוֹנַאי, עוֹרֵךְ. מְלַאכְתּוֹ הַקְּבוּעָה הָיְתָה הַסִּפְרוּת. אֲבָל כְּשֶׁהָיָה חֹסֶר יָדַיִם עוֹבְדוֹת בַּמְּשָׁקִים, לָקַח אֶת הַמַּקְטֵפָה וְהִשְׁתַּתֵּף בִּבְצִיר הָעֲנָבִים; וּכְשֶׁבּוֹנֵי חֲנִיתָה עָלוּ בְּמִשְׁעוֹלֵי הָהָר הָעֲקַלְקַלִּים לְהָקִִים נְקדַּת־הִתְיַשְּׁבוּת זוֹ, הָרְחוֹקָה מִן הַיִּשּׁוּב, הָיָה מְאֻשָּׁר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לָשֵׂאת עִם הָעוֹלִים קוֹרָה כְּבֵדָה עַל כְּתֵפָיו. שִׂמְחַת הַבִּנְיָן הִיא שֶׁלֹּא חָדְלָה מִלְּפַעֵם אֶת לִבּוֹ, גַּם כְּשֶׁלֵּב זֶה לָקָה וּמַכְאוֹבָיו עָצְמוּ מִיּוֹם לְיוֹם.

כְּדַאי לסַפֵּר לָכֶם מַשֶּׁהוּ עַל יַצִּיב הַנַּעַר, הָעֶלֶם, וּרְאִיתֶם אֵיךְ וּמֵאַיִן צָמַח.

מְקוֹם־הֻלַדְתּוֹ (בִּשְׁנַת תרמ"ט) הוּא סוֹחַצִ’ין, עֲיָרָה קְטַנָּה בְּפּוֹלִין. אָחִיו מְסַפֵּר, שֶׁאֲבִיהֶם הָיָה יְהוּדִי בַּר־אֻרְיָן וְהָיָה לוֹמֵד בְּכָל יוֹם אֶת שִׁעוּרוֹ בִּגְמָרָא, וְעִם זֶה הָיָה יְהוּדִי מַשְׂכִּיל, קָרָא סְפָרִים בִּלְשׁוֹנוֹת שׁוֹנוֹת. אוּלַי אָבִיו הוּא שֶׁהִנְחִילָהוּ אֶת מֵיטַב מִדּוֹתָיו. הוּא גַם חִנֵּךְ אוֹתוֹ לְאֶרֶץ־יִשְרָאֵל. לֹֹא כָּל אֶחָד בּדוֹרֵנוּ זָכָה כְּיַצִּיב שֶׁאָבִיו יַדְרִיכֵהוּ בִּקְרִיאַת הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית הַחֲדָשָׁה וְשֶׁהַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּקְרָא עִמּוֹ יִהְיֶה “אַהֲבַת צִיּוֹן”!

וְאוּלָם – אַךְ צָמְחוּ כַּנְפֵי הַנַּעַר הוּא עוֹזֵב, כְּמִנְהַג כֻּלָנוּ בַּיָּמִים הָהֵם, אֶת בֵּית אַבָּא הַחַם. הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נִפְקְחוּ עֵינָיו לִרְאוֹת אֶת גּוֹרַל עַמּוֹ בַּנֵּכָר – הָיָה פְּלוֹנְסְק. שָׁם הִתְחִיל לְהַרְגִּישׁ, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתֵב עָלָיו יְדִידוֹ וַחֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה דֹב שְׁטוֹק – “כִּי אַדְמַת הַגּוֹלָה בּוֹעֶרֶת תַּחַת רַגְלֵינוּּ”, וְהוּא עוֹדֶנוּ נַעַר וָרַךְ, אַךְ לִבּוֹ כְּבָר נָתוּן כֻּלוֹ לְרַעְיוֹן הַהַצָּלָה שֶׁל הָאֻמָּה, וְהוּא מַכִּיר שֶׁמְּקוֹם חִיּוּתָהּ הָאֶחָד הוּא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. וְרַק דֶּרֶךְ אַחַת לְהַבְרָאָתָהּ, הַבְרָאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, וְהִיא: דֶּרֶךְ הָעֲבוֹדָה, עֲמַל כַּפַיִם. וְגַם זֹאת הִכִּיר כְּבָר מִיָּד, שֶׁהֻטַּל עַל טוֹבֵי הַדּוֹר לֹא לְהַסֵּס וְלֹא לְהִתְחַכֵּם, כִּי אִם לָקוּם וְלַעֲלוֹת, לָקוּם וְלִפְעֹל – לָסֹל כַּחֲלוּצֵי הָאֻמָּה אֶת הַדֶּרֶךְ לְפָנֶיהָ.

פְּלוֹנְסְק הָיְתָה עִיר מוֹשָׁבָהּ שֶׁל חֲבוּרָה צִיּוֹנִית מֻבְהֶקֶת, שֶׁעִמָּהּ נִמְנוּ אֲנָשִׁים כְּדָוִד בֶּן־גֻּריוֹן, רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתֵּנוּ כַּיּוֹם; שׁ. לָבִיא, מִמְּיַסְּדֶיהָ שֶׁל עֵין־חֲרוֹד, מֶרְכַּז הָעֵמֶק; בִּפְּלוֹנְסְק פָּעַל לִפְנֵי עֲלוֹתוֹ אַרְצָה שׁ. צֶמַח, סוֹפֵר חֲרִיף־עֵט, הַמַּרְבִּיץ הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה גַּם אֶת תּוֹרַת הַחַקְלָאוּת. עִם אֵלֶּה הִתְהַלֵּךְ הָעֶלֶם הַתָּמִים, וְרוּּחַ זוֹ, הִיא רוּחָם שֶׁל בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה, נִקְלְטָה בְּדָמוֹ לְכָל יְמֵי חַיָּיו. מַזָּל גָּדוֹל הוּא כֶּשֶׁאָנוּ מוֹצְאִים חֲבֵרִים־מוֹרִים בִּנְעוּרֵינוּ, שָׁעָה שֶׁאָנוּ מֻכְשָׁרִים לִלְמֹד, לִקְלֹט אֶת הַטּוֹב לְכָל יְמֵי חַיֵּינוּ.

לְאַחַר לְבָטִים שֶׁנִּתְלַבֵּט בָּהֶם יַצִּיב הָעֶלֶם, הִגִּיעַ לַהַחְלָטָה הַמַּכְרַעַת – לַעֲזֹב לְעוֹלָם אֶת הַחַיִּים שֶׁבַּגוֹלָה, וּמִשֶׁבָּשְׁלָה בּוֹ הַכָּרָה זוֹ, עָמַד וְעָלָה, וְהוּא אָז בֶּן תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

_____________

זְקוּף־קוֹמָה, בְּהִיר פָּנִים וּבְהִיר־שֵׂעָר, בָּא לָאָרֶץ; וּבַאֲשֶׁר חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה וּלְפִי סְגֻלּוֹת נַפְשׁוֹ הַטּוֹבוֹת גַּם נוֹצַר לִהְיוֹת מוֹרֶה בְּיִשְׂרָאֵל, נִכְנַס מִיָּד לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ לְמוֹרִים מִיסוֹדָהּ שֶׁל חֶבְרַת “עֶזְרָה” בִּירוּשָׁלַיִם. לֹא עָבְרוּ יָמִים מְעַטִּים וְהֵחֵל מַאֲבַק הַיִשּׁוּב הַמַּר עִם הַנְהָלַת בֵּית־הַמִּדְרָשׁ שֶּׁאַפּוֹטְרוֹפּסָיו בַּנֵּכָר חָפְצוּ לְהַשְׁלִיט בּוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הַגֶּרְמַנִּית כִּלְשׁוֹן הַלִּמּוּדִים – דָּבָר שֶׁהָיָה בְּנֶפֶשׁ הַמּוֹסָד וְעוֹרֵר הִתְמַרְמְרוּת צוֹדֶקֶת בַּתַּלְמִידִים, בַּמּוֹרִים, וּבַיִּשּׁוּב כֻּלּוֹ, שֶׁהָיָה חֲדוּר הַכָּרָה בְּרוּרָה וּמוּצָקָה שֶׁהַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית לֹא תָקוּם לִתְחִיָּה כָּל עוֹד אֵינָהּ לְשׁוֹן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּלְשׁוֹן הַחַיִּים כֻּלָּם. מוּבָן, שֶׁאָדָם כְּיַצִּיב, שֶׁקִּנְאָתוֹ לִלְשׁוֹן עַמּוֹ וְתַרְבּוּתוֹ לָהֲטָה בְּקִרְבּוֹ לְמִן יְמֵי יַלְדוּתוֹ, לֹא יָכֹל שֶׁלֹּא לְהִתְקוֹמֵם בְּכָל חֹם נַפְשׁוֹ לְהִתְכַּחֲשׁוּת לְאֻמִּית זוֹ, שֶׁכָּפוּ עַל הַמּוֹסָד מִבַּחוּץ, וְהָיָה אַחַד הַתַּלְמִידִים שֶׁלָּקְחוּ חֵלֶק בְּמִלְחֶמֶת קֹדֶשׁ זוֹ עַד שֶׁנִצְּחָה הָאֱמֶת – נִצְּחָה רוּחַ יִשְרָאֵל.

אֵין סָפֵק שֶׁמִּלְחָמָה זוֹ הֶעֱמִיקָה אֶת הַכָּרָתוֹ הָעִבְרִית, שֶׁהִכְשִׁירַתְהוּ לְתַפְקִידוֹ, כְּמוֹרֶה, כְּסוֹפֵר, כְּאִישׁ הָעִתּוֹן. רָאֹה רָאָה, שֶׁבְּלִי הַדְרָכָה מְמֻשֶּׁכֶת, עַקְשָׁנִית, אֵין לְהָשִׁיב אֶת דּוֹר־הַמִּדְבָּר אֶל מַעְיְנוֹת רוּחוֹ הַנֶּעֱזָבִים.

מִשֶּׁסִּיֵּם אֶת לִמּוּדָיו, נִכְנַס לְהוֹרָאָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר לְבָנִים בְּיָפוֹ – מוֹסָד שֶׁקָּנָה לוֹ שֵׁם טוֹב מֵאָז. חֲבֵרָיו הָיו מִטּוֹבֵי הַמּוֹרִים, שֶׁקָּבְעוּ לַמּוֹסָד אֶת צִבְיוֹנוֹ הָעֲמָמִי. בֵּית־סֵפֶר זֶה הֶעֱמִיד הַרְבֵּה תַּלְמִידִים מְצֻיָּנִים, שֶׁהָיוּ אַף הֵם אַחַר כָּךְ לְמוֹרִים מְשֻׁבָּחִים. יַצִּיב לָמַד כָּאן לְהוֹקִיר בַּחִנּוּךְ אֶת הָאוֹר שֶׁבְּמָסֹרֶת יִשְׂרָאֵל, אֶת הַקַּיָּם שֶׁבְּתַרְבּוּת יִשְׂרָאֵל.

מִשֶּׁאָנוּ מַכִּירִים אֶת יַצִּיב, אָנוּ יְכוֹלִים עַל נְקַלָּה לְצַיֵּר אוֹתוֹ לְעַצְמֵנוּ כְּמוֹרֶה וּמְחַנֵּךְ. אִם הָיָה נוֹחַ לִגְדוֹלִים, קַל וָחֹמֶר שֶׁהָיָה נוֹחַ לִקְטַנִּים. כְּשֶׁהוּא נִכְנָס לַכִּתָּה וְרוֹאֶה אֶת פְּנֵי הַתַּלְמִידִים – וְנַנִּיחַ אֲפִילוּ שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה אֵין הַשֶּׁקֶט בַּכִּתָּה רָאוּי לְמוֹפֵת – מִיָּד פָּנָיו מְאִירוֹת וְאוֹמְרוֹת שִׂמְחָה לְמַרְאֶהָ שֶׁל חֶבְרַיָּה סוֹאֶנֶת זוֹ, וְהַכִּתָּה – כֵּיוָן שֶׁהִיא רוֹאָה אֶת הַמּוֹרֶה שֶׁפָּנָיו מְחַיְּכוֹת וְרוּח טוֹבָה שׁוֹרָה עָלָיו, יֵצֶר הַשּׁוֹבְבוּת הַבּוֹעֵר בָּהּ הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ, בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה צֹרֶךְ לַמּוֹרֶה לִנְזֹף בָּהּ נְזִיפָה כָּלְשֶׁהִי. מֵאֲלֵיהֶם מִתְיַשְּׁבִים הַתַּלְמִידִים בְּסֵדֶר עַל הַסַּפְסָלִים. מְעֻנְיָנִים הֵם לִשְׁמֹעַ מַה יְסַפֵּּר לָהֶם הַבֹּקֶר הַמּוֹרֶה הַמְחַיֵּךְ. וְהַמּוֹרֶה אָמְנָם יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר לָהֶם יָפֶה. דוֹמֶה שֶׁהַחִיּוּךְ שֶׁעַל פָּנָיו מוֹסִיף אוֹר גַּם לִדְבָרָיו. וְהֵם מְחַיְּכִים כְּנֶגְדּוֹ וּמַקְשִׁיבִים. הִנֵּה כָּךְ עוֹבֵר הַשִּׁעוּר בְּלִי תַּקָּלָה, וְהַכִּתָּה תְּמֵהָה, שֶׁכָּל כָּךְ מַהֵר נִשְׁמָע צִלְצוּל הַהַפְסָקָה.

יַצִּיב הָיָה בְּלִי סָפֵק מוֹרֶה מִבֶּטֶן וּמִלֵּדָה. אַךְ בְּהִשָּׁמַע הַקְּרִיאָה לְהִתְנַדֵּב לַגְּדוּד הָעִבְרִי, “הָרִאשׁוֹן לִיהוּדָה”, שֶׁהִשְׁתַתֵּף בְּשִׁחְרוּר הַמּוֹלֶדֶת, אֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לַעֲמֹד בַּכִּתָּה. הוּא לוֹבֵשׁ מַדֵּי צָבָא וְהֵם אָמְנָם הוֹלְמִים יָפֶה אֶת הַבָּחוּר הַזָּקוּף וְהַנָּאֶה. אֵין זֶה חֵטְא אִם נֶהֱנֶה מִן הַמַּדִּים שֶׁהָלְמוּ אוֹתוֹ יָפֶה, אֲבָל עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לַעֲשׂות אֶת חוֹבָתוֹ לְעַמּוֹ. “חָלִילָה לִי לִהְיוֹת מַטִּיף לַאֲחֵרִים מַה שֶּׁאֲני בְּעַצְמִי אֵינִי מְקַיֵּם!”

בְּמִלִּים מְעַטּוֹת אֵלֶּה כָּלַל אֶת כָּל תּוֹרַת חַיָּיו.

דְּבַר הִתְנַדְּבוּתוֹ לַגְּדוּד הָיָה מְאֹרָע גָּדוֹל בְּחַיָּיו שֶל יַצִּיב. חֲוָיָה עֲמֻקָּה זוֹ הֱבִיאַתְהוּ לִידֵי הַכָּרָה, שֶׁיֵּשׁ לְהִתְכּוֹנֵן לַשָּׁעָה הַמַּכְרַעַת, שָׁעָה שֶׁנַּעֲמֹד פָּנִים אֶל פָּנִים עִם הָאוֹיֵב וְנִצְטָרֵךְ לְהָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת בְּיָד מְזֻיֶּנֶת.

כְּרַבִּים מִבְּנֵי דוֹרוֹ, בָּא אַף הוּא מִתּוֹךְ מַעֲשֶׂה לִידֵי יְצִירָה. בַּמִּכְתָּבִים שֶׁכָּתַב מֵחַיֵּי הַגְּדוּד הוּא מְגַלֶּה בָּרִאשׁוֹנָה אֶת כִּשְׁרוֹנוֹ לְתָאֵר בְּחֶרֶט־אֱמֶת דְּבָרִים שֶׁרָאָה, דְּבָרִים שֶׁחַי עֲלֵיהֶם. בִּרְשִׁימוֹת רְהוּטוֹת אֵלֶּה נֶחְתְּמוּ רְגָעִים גְּדוֹלִים מִימֵי הַגְּדוּד בְּמַרְאוֹת הֲוָי, שֶׁיָּדַע תָּמִיד לְגַלּוֹת אֶת אוֹרָם הַמְיֻחָד. כָּךְ, מִדֵּי הַחֲזִיקוֹ בְּיָד אַחַת אֶת הַשֶּׁלַח, הֶחֱזִיק בַּשְׁנִיָּה אֶת עֵט הַסּוֹפֵר. הַחַיִּים עַצְמָם הֶעֱמִיקוּ אֶת רַעְיוֹן אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. בָּזֶה לָקַח אֶת הַלֵּב כְּאָדָם וְגַם כְּסוֹפֵר – שֶׁהֻכְשַׁר לְהִתְלַהֵב בְּכָל לִבּוֹ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁשִּׂמְחַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הָיְתָה שִׂמְחַת חַיָּיו, וְשֶׁשִּׂמְחָתוֹ לֹא הָיְתָה שְׁלֵמָה אִם לֹא נָתַן אֶת נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיָנָהּ.

________________

בְּשׁוּבוֹ מִן הַגְּדוּד לֹא עָזַב אֶת מְלֶאכֶת הַהוֹרָאָה, שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו, אַךְ רֹב שְׁעוֹת יוֹמוֹ נִתְּנוּ עַתָּה לִמְלֶאכֶת סוֹפְרִים. מַזְכִּירָהּ שֶׁל “אַחְדוּת הָעֲבוֹדָה”, הוּא גַם אֶחָד מִסּוֹפְרָיו הַפְּעִילִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַ“קּוּנְטְרֵס”, שָׁבוּעוֹנָהּ, וְאַחַר כָּךְ גַּם עוֹרְכָהּ. בְּצוּרַת הָעִתּוֹן הֵבִיא לִידֵי בִּטּוּי אֶת שְׁאִיפָתוֹ לְגַלֵּם רַעְיוֹנוֹת לֹא בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים, כִּי אִם בִּתְמוּנוֹת מִן הַחַיִּים, מִן הַהֲוָי – לֹא לְדַבֵּר עַל הַיְצִירָה בָּאָרֶץ, כִּי אִם לְהַרְאוֹתָהּ בְּגִלּוּיֶיהָ הַחַיִּים. עַל כֵּן הָיוּ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת תָּמִיד בָּאָרֶץ. בְּכָל נְקֻדַּת־יִשּׁוּב חֲדָשָׁה, בְּכָל מִפְעָל שֶׁל בִּנְיָן חָדָשׁ – שָׁם הוּא. בְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּשֶּׁהוּ צָמַח, שָׂמַח לִהְיוֹת עֵד לִצְמִיחָתוֹ וּלְסַפֵּר עָלָיו אַחַר כָּךְ בִּרְשִׁימוֹתָיו הָרְהוּטוֹת וְהַצִּיוּרִיּוֹת. כְּמוֹרֶה וְכִמְחַנֵּךְ חָפֵץ עַל יְדֵי מַרְאֵה־עֵינַיִם לָטַעַת בְּלֵב הַקּוֹרֵא חִבָּה אֶל הָרַעְיוֹן. זֹאת הָיְתָה דַרְכּוֹ גַם בְּ“דָבָר”, כְּשֶׁנִּמְנָה עִם עוֹזְרָיו הַקְּבוּעִים וְנַעֲשָׂה אַחַר כָּךְ אֶחָד מֵעוֹרְכָיו.

בְּמִדָּה בְּרוּכָה זוֹ הִצְטַיֵּן גַּם כִּמְבַקֵּר. גַּם כָּאן הָיוּ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל תְּחוּמֵי הַסֵּפֶר וְהָעִתּוֹן. מְשׂוֹשׂ עֵטוֹ הָיָה לְהָבִיא עֻבְדּוֹת, דְּבָרִים שֶׁל מַמָּשׁ. שִׂמְחָתוֹ עַל הַשִּׁירָה וְהַצְבָּעָתוֹ עָלֶיהָ הֵן הֵן הַמְּאִירוֹת אוֹתָהּ בְּיוֹתֵר.

עֵינוֹ יָפָה בְּכָל כִּשְׁרוֹן שֶׁנִּצְנֵץ. בְּכָל עֲלִיָּה שֶׁבַּיְצִירָה הַסִּפְרוּתִית הוּא רוֹאֶה סִמָּן מֻבְהָק לִתְחִיַּת הָאֻמָּה, לְהַשְׁפָּעָתָהּ הַמְבֹרָכָה שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת.

אוּלָם יִתָּכֵן כִּי בְּשׁוּם מִפְעָל לֹא נִרְאֶה אֶת יַצִּיב בִּמְלוֹא דְמוּתוֹ כְּמוֹ בְּ“דָבָר לִילָדִים”, זֶה הָעִתּוֹן שֶׁעָרַךְ מִשְּׁנַת תרצ"ב וְשֶׁאֶת שׁוּרוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת כָּתַב “עֲשָׂרָה רְגָעִים לִפְנֵי שֶׁנָּדַם לִבּוֹ הַטּוֹב”. מַה שֶּׁאָדָם מְרֻכָּז בּוֹ בִּרְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים, אוּלַי הוּא הַמְסַמֵּל בְּיוֹתֵר אֶת חַיָּיו, אֶת תֹּכֶן חַיָּיו.

לְיַצִּיב, הַמְחַנֵּך, הָיָה “דָּבָר לִילָדִים” גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל כָּל מַה שֶּׁפָּעַל בְּחַיָּיו. הוּא הִכִּיר אֶת הַקְּשָׁיִים שֶׁבַּעֲרִיכַת עִתּוֹן כָּזֶה – יָדַע, שֶׁהַיְלָדִים לְהוּטִים עַל הָרֹב אַחֲרֵי דְבָרִים שֶׁבְּשַׁעֲשׁוּעִים – יָדַע שֶׁלֹּא תָּמִיד יֵדְעוּ לְהַבְדִּיל בֵּין שִׁירָה טוֹבַת־צְלִיל, וּבֵין צְלִיל לְלֹא שִׁירָה… אוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר, שֶׁאֵין גַם לְהַכְבִּיד עֲלֵיהֶם בְּיוֹתֵר, שֶׁכֵּן הַקְּרִיאָה צְרִיכָה לְהָבִיא לָהֶם בֶּאֱמֶת שִׂמְחָה וְשַׁעֲשׁוּעִים, וְלָכֵן הִתְחַבֵּט תָּמִיד, הִזְמִין אותָנוּ, סוֹפְרֵי עִתּוֹנוֹ, פַּעַם בְּפַעַם לְהִמָּלֵךְ בָּנוּ. חָפֵץ שֶׁכָּל גִלָּיוֹן שֶׁל הָעִתּוֹן יִהְיֶה מְשַׁעֲשֵׁע, וְעִם זֶה לֹא יִהְיֶה גַם רֵיק, נְטוּל שִׁירָה וּנְטוּל סִגְנוֹן. וְכַמָּה הָיָה מְאֻשָּׁר כְּשֶׁהוֹצִיאוּ גִלָיוֹן “דָּבָר לִילָדִים”, שֶׁהֵנִיחַ אֶת דַּעְתּוֹ!

שָׁבוּעַ שָׁבוּעַ, בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים, הָיָה מְשׂוֹחֵח עִם קוֹרְאָיו הָרַכִּים בְּפִרְקוֹ הַקָּבוּעַ “בְּמַעְגַּל הַיָּמִים”, בּוֹ נִתְכַּוֵּן לְקָרֵב אוֹתָם אֶל הַשִּׁירָה וְהַמַּחֲשָׁבָה, לְהָאִיר לָהֶם מְאֹרְעוֹת הַשָּׁבוּעַ – לְהַכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ “מַעְגַּל הַיָּמִים”, זֶה שֶׁמֻּגָש לָכֶם עַכְשָׁו בְּצוּרַת סֵפֶר וְשֶׁנִּשְׁמָתוֹ הָאוֹהֶבֶת וְהַנֶּאֱמָנָה מְפַעֶמֶת כָּל פֶּרֶק בּוֹ.

בְּדִמְיוֹנִי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּשִׁבְתּוֹ אֶל הַשֻּׁלְחָן וּבְשׂוֹחֲחוֹ אִתְּכֶם, יְלָדִים, וְנִדְמֶה לִי שֶׁעַל פָּנָיו מְרַחֵף אוֹתוֹ הַחִיּוּךְ הַטּוֹב, שֶׁהָיָה מְרַחֵף עַל פָּנָיו בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי הַתַּלְמִידִים בַּכִּתָּה וּבְהַסְבִּירוֹ לָהֶם אֶת הַשִּׁעוּר.

יַצִּיב הַמּוֹרֶה וְיַצִּיב הַסּוֹפֵר מֵחֹמֶר אֶחָד קֹרָצוּּ.

________________

בִּשְׁנוֹת חַיָּּיו הָאַחֲרוֹנוֹת גָּבְרָה מַחֲלָתוֹ, כְּשֶׁנִּתְקַבְּלָה הַיְדִיעָה עַל הָאָסוֹן שֶׁקָּרָה אֶת דֹּב הוֹז וּמִשְׁפַּחְתּוֹ כָּרַע תַּחְתָּיו וְלֹא הֶאֱמִינוּ עוֹד כִּי יָקוּּם מֵחָלְיוֹ. הִנֵּה עַד כַּמָּה הָיָה לֵב זֶה רָגִישׁ לְגוֹרַל יְדִידָיו! מֵאָז יָדַע כִּי הַסּוֹף לֹא יְאַחֵר לָבוֹא. עוֹד בִּשְׁנַת תשׁ"ב הוּּא רוֹשֵׁם בְּיוֹמָנוֹ בְּעֶצֶב, אַךְ גַּם בִּצְלִילוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל מִי שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, כִּי יָדוֹ השְּׂמָאלִית כּוֹאֶבֶת בְּיוֹתֵר – סִמָּן שֶׁמַּחֲלַת הַלֵּב גָּבְרָה וְכִי יָמָיו סְפוּרִים. אֲבָל אֶת צִלְלֵי הַמָּוֶת הוּא מַבְרִיחַ בַּעֲבוֹדָה גוֹבֶרֶת וְהוֹלֶכֶת. הוּא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ, מִלְּבַד עִתּוֹן הַיְלָדִים, גַּם אֶת עֲרִיכַת הַמּוּסָף הַסִּפְרוּתִי שֶׁל “דָּבָר”, וְרַק בִּגְבֹר חֹם הַקַּיִץ הוּא הוֹלֵךְ שָׁנָה שָׁנָה לָנוּחַ לְמוֹצָא־עִלִּית, מְקוֹם מְגוּרֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתוֹ. כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר מִשָּׁם, פָּנָיו נִרְאִים טוֹבִים. יֵשׁ הַרְגָּשָׁה שֶׁהוּטַב לוֹ הַרְבֵּה, אֲבָל הוּא שׁוּב מַשְׁקִיעַ אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדוֹת שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ; הוּא כּוֹתֵב סְקִירוֹת עַל הָעִתּוֹנוּת הָאֲמֵרִיקָאִית, מַרְבֶּה לִכְתֹּב דִּבְרֵי בִּקֹרֶת – עֲבוֹדוֹת מְיַגְּעוֹת, מְחַיְּבוֹת טִפּוּל מְרֻבֶּה, וְאֵינוֹ שׁוֹקֵד עַל תִּקוּן בְּרִיאוּתוֹ. אָכֵן, שִׂמְחַת הָעֲבוֹדָה אֵינָהּ עוֹזֶבֶת אוֹתוֹ. הוּא עוֹמֵד בְּהִתְלַהֲבוּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. זֹאת הָיְתָה סְגֻלַּת נַפְשׁוֹ הַיְקָרָה בְּיוֹתֵר. בְּכָל מַה שֶׁעָשָׂה הֻרְגַּשׁ אָדָם הַנֶּאֱחָז בַּטּוֹב, הַמַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ לִפְעֹל וְיֵשׁ לְהַאֲמִין – שֶׁבָּנוּ תָלוּי הַדָּבָר שֶׁהַכֹּל יַעֲלֶה יָפֶה.

בִּשְׁנַת חַיָּיו הָאַחֲרוֹנָה הִתְקָרַבְנוּ בְּיוֹתֵר. כַּמָּה פְּעָמִים סַרְתִּי אֶל מְעוֹנוֹ. רְאִיתִיו בַּהֲלִיכוֹתָיו הַנְּעִימוֹת עִם אוֹרְחָיו, עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ, רְאִיתִיו גַם בַּעֲבוֹדָתוֹ.

מִדֵּי בּוֹאִי אֵלָיו מְצָאתִיו יוֹשֵׁב יְחִידִי אֶל הַשֻּׁלְחָן וְשׁוֹקֵד עַל עֲבוֹדָתוֹ. הֲמוֹן כִּתְבֵי־יָד, שֶׁזֶּה עַתָּה בָּדַק את כַּשְׁרוּתָם לִדְפוּס, מְפֻזָּרִים לְפָנָיו. הוּא עָיֵף, אַךְ הִתְעוֹרְרוּתוֹ הַנַּפְשִׁית אֵינָהּ פָּגָה. וְהוּא שׁוּב מְטַכֵּס עֵצָה עִמִּי – כֵּיצַד לְהַשְׁבִּיחַ אֶת "דָּבָר לִילָדִים ", עִתּוֹן שַׁעֲשׁוּעָיו, וְגַם מְקוֹר דַּאֲגָתוֹ תָּמִיד.

אֶל שֻׁלְחָן זֶה יָשַׁב בַּיוֹם הָאַחֲרוֹן לְחַיָּיו, בְּח' סִיוָן תש"ז, וְכָתַב אֶת פִּרְקוֹ “בְּמַעְגַּל הַיָּמִים”, צִלְצֵל לְבֵית־הַדְּפוּס שֶׁיָּבוֹאוּ לָקַחַת אוֹתוֹ. מִשֶּׁהִרְגִּישׁ בְּהַתְקָפַת הַלֵּב הַמִּתְקָרֶבֶת, הִתְחַזֵּק וְטִלְפֵּן לְרַעְיָתוֹ מֶרִי שֶׁתְּמַהֵר לָשׁוּב, וְהוֹדִיעַ לָרוֹפֵא שֶׁמַּצָּבוֹ קָשֶׁה.

וְאָז הִשְׁתַּטַּח עַל מִטָּתוֹ וְעָצַם אֶת עֵינָיו.

כְּשֶׁשָּׁבָה רַעְיָתוֹ הַבַּיְתָה מִקֵּץ רְגָעִים מִסְפָּר, כְּבָר שָׁכַב בְּמִטָּתוֹ בְּלִי רוּח חַיִּים.

כָּךְ, תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה, מְצָאוֹ הַמָּוֶת, וְהוּא אָז בֶּן חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע שָׁנִים.

מר מ. י. וולך, שאינו משגיח בזקנה ובתקלות המרובות הכרוכות בה, וממשיך ומזכּה אותנו עכשו באלף השלישי של משלי העם בחרוזים, ראוי שישמש דוגמא בעצם העובדה, שאינו מפסיק. זה לו שנים שהוא גורס וחורז, בורר ומשורר, תר אחרי משלים ודברי חכמה משלנו ומשלהם עד הגיעם למספר אלף ומגישם לנו פעם בפעם בספר. זאת לו, כאמור, הפעם השלישית…

“החוט המשולש” הוא, ונקוה, כי לא יבצר ממנו להביא לנו בטנא גם אלף רביעי ואלף חמישי. שדה רב־תנובה ורחב־מדות הוא סוג זה, ואלפים רבים פזורים עוד בתחומיו.

בא אני אחרי אשר ברש ודב שטוק לברך על האלף החדש, המוגש עתה לקורא העברי, מתוך בטחון, שכל מי שיקרה לו היצירה העממית יברך עליהם כמוני וכחברי. יש במשלי־עם מסוג זה כדי להעשיר את הלשון המדוברת ולהטיל בה גוונים חריפים וחיים. חשיבותו של הפתגם העממי, כזו של הבדיחה העממית, בכוחו הסוגסטיבי – בזה שהוא משכנע כמושכל ראשון, בהסכם שבא עליו מצד העם, בזה שאינו טעון ראיות ואינו טעון חיזוק, כוחו בעצם בטויו, שאינו מניח מקום להרהר אחריו.

*

משלי־עם חשיבותם לא רק בזה, שבהם דורות מנחילים לדורות אחריהם את תמצית חכמתם, נסיונות חייהם, כי אם כאמנות הריכוז של המחשבה, בצמצום ניבה, בצלצול הנוח להקלט על־ידי הרבים. יתכן, כי אין עוד ביצירת העם סוג ספרותי שמרץ הלשון, ציוריוּתה, כוח בליטתה מגיעים לידי גילוי מלא כמו בפתגם העממי. בית־אוסף הוא להומור־עם ולחדודי לשון, אוצר מטבעות הזהב של הבטוי האנושי, שזוקקו מכל פסולת, מכל שמץ להג על־ידי הרבים, או על־ידי יחידים, שבהם נתגלמה רוח האומה, חכמתה, חריפותה. משום כך, אין לנו חומר מנופה יותר, ודאי יותר ללמוד על פיו את סגולות האומה, לעמוד על אופיה, על סגנון לשונה וסגנון נפשה ממשלים כאלה…

ואולם, אין כפתגם העממי נוח להקלט גם על־ידי עמים אחרים, אם המתרגם ישכיל לצקת אותו בדפוס מסורתם, ברוח לשונם – להכשירו בצורתו ותכנו לכלי־קיבולו של העם שלו נועד. אין כפתגם העובר על נקלה מעם לעם, אם זכה למוליך ומביא, היודע לפסוק פסוק בקצב עמו ולהטביע עליו חותם ניבו. מי שהוכשר באמת לאמנות יציקה זו, מכניס לאוצר הלשון והיצירה של עמו נכסי חוץ, הנהפכים מייד לעושר מקורי ואין העם מבחין בין רכוש משלו ובין מה שהובא מן החוץ. כי פתגמים עיקר כוחם ומקוריותם בצורה, בריתמוס, בהסתגלות פנימית מצד המריק לדרכי הקליטה ואמצעיה של לשון ורוח עמו…

מר וולך הוא בלי ספק האדם שהוכשר לטביעת ניב קולעת זו, שהפתגם מחייב את מי שבא לעצב אותו עיצוב חדש. אנו בוחנים את האלף הראשון, ועם דפדוף קל בספר אנו נתקלים מיד בפתגמי עם קצרים ושנונים, כעין: הזריז לתבוע / פגרן לפרוע. יפת תואר / חצי מוהר. מלחם זר / בגרון צר. כשהאשה אהובה / משפחתה חשובה. הפרה נחשבת / כשהיא חולבת. אחרי תבערה / מתעשרים מהרה. התולעת סוברת / שאין מתוק מחזרת. במקום עצים נחטבים / שם נתזים שביבים. לאט תסיע / מהר תגיע.

לא הבאנו אלא מיעוט דמיעוט מתוך האלף הראשון, ולא לאחר בירור קפדני, ואולם גם לפי המעט הזה יוכר כוחו של המחבר לסגנן, למצוא את הניב והחרוז ההולמים את האמרה הראויה להיות שומה בפי העם, ושהוכשרה להיות שגורה בפי הרבים.

ולא אפסח גם אני על הפתגם השנון, שהמחבר קבעוֹ בראש ספרו, הואיל ואין כמוהו מגדיר את מהותו של סוג ספרותי זה: אפוריזם אינו פסוק בתורה, אלא תורה בפסוק… ללמדך שגדול כוחו של פתגם להוכיח אמת חיים ממשא אלף גמלים של להג.

יעקב פיכמן

מר מ. י. וולך, שאינו משגיח בזקנה ובתקלות המרובות הכרוכות בה, וממשיך ומזכּה אותנו עכשו באלף השלישי של משלי העם בחרוזים, ראוי שישמש דוגמא בעצם העובדה, שאינו מפסיק. זה לו שנים שהוא גורס וחורז, בורר ומשורר, תר אחרי משלים ודברי חכמה משלנו ומשלהם עד הגיעם למספר אלף ומגישם לנו פעם בפעם בספר. זאת לו, כאמור, הפעם השלישית…

“החוט המשולש” הוא, ונקוה, כי לא יבצר ממנו להביא לנו בטנא גם אלף רביעי ואלף חמישי. שדה רב־תנובה ורחב־מדות הוא סוג זה, ואלפים רבים פזורים עוד בתחומיו.

בא אני אחרי אשר ברש ודב שטוק לברך על האלף החדש, המוגש עתה לקורא העברי, מתוך בטחון, שכל מי שיקרה לו היצירה העממית יברך עליהם כמוני וכחברי. יש במשלי־עם מסוג זה כדי להעשיר את הלשון המדוברת ולהטיל בה גוונים חריפים וחיים. חשיבותו של הפתגם העממי, כזו של הבדיחה העממית, בכוחו הסוגסטיבי – בזה שהוא משכנע כמושכל ראשון, בהסכם שבא עליו מצד העם, בזה שאינו טעון ראיות ואינו טעון חיזוק, כוחו בעצם בטויו, שאינו מניח מקום להרהר אחריו.

*

משלי־עם חשיבותם לא רק בזה, שבהם דורות מנחילים לדורות אחריהם את תמצית חכמתם, נסיונות חייהם, כי אם כאמנות הריכוז של המחשבה, בצמצום ניבה, בצלצול הנוח להקלט על־ידי הרבים. יתכן, כי אין עוד ביצירת העם סוג ספרותי שמרץ הלשון, ציוריוּתה, כוח בליטתה מגיעים לידי גילוי מלא כמו בפתגם העממי. בית־אוסף הוא להומור־עם ולחדודי לשון, אוצר מטבעות הזהב של הבטוי האנושי, שזוקקו מכל פסולת, מכל שמץ להג על־ידי הרבים, או על־ידי יחידים, שבהם נתגלמה רוח האומה, חכמתה, חריפותה. משום כך, אין לנו חומר מנופה יותר, ודאי יותר ללמוד על פיו את סגולות האומה, לעמוד על אופיה, על סגנון לשונה וסגנון נפשה ממשלים כאלה…

ואולם, אין כפתגם העממי נוח להקלט גם על־ידי עמים אחרים, אם המתרגם ישכיל לצקת אותו בדפוס מסורתם, ברוח לשונם – להכשירו בצורתו ותכנו לכלי־קיבולו של העם שלו נועד. אין כפתגם העובר על נקלה מעם לעם, אם זכה למוליך ומביא, היודע לפסוק פסוק בקצב עמו ולהטביע עליו חותם ניבו. מי שהוכשר באמת לאמנות יציקה זו, מכניס לאוצר הלשון והיצירה של עמו נכסי חוץ, הנהפכים מייד לעושר מקורי ואין העם מבחין בין רכוש משלו ובין מה שהובא מן החוץ. כי פתגמים עיקר כוחם ומקוריותם בצורה, בריתמוס, בהסתגלות פנימית מצד המריק לדרכי הקליטה ואמצעיה של לשון ורוח עמו…

מר וולך הוא בלי ספק האדם שהוכשר לטביעת ניב קולעת זו, שהפתגם מחייב את מי שבא לעצב אותו עיצוב חדש. אנו בוחנים את האלף הראשון, ועם דפדוף קל בספר אנו נתקלים מיד בפתגמי עם קצרים ושנונים, כעין: הזריז לתבוע / פגרן לפרוע. יפת תואר / חצי מוהר. מלחם זר / בגרון צר. כשהאשה אהובה / משפחתה חשובה. הפרה נחשבת / כשהיא חולבת. אחרי תבערה / מתעשרים מהרה. התולעת סוברת / שאין מתוק מחזרת. במקום עצים נחטבים / שם נתזים שביבים. לאט תסיע / מהר תגיע.

לא הבאנו אלא מיעוט דמיעוט מתוך האלף הראשון, ולא לאחר בירור קפדני, ואולם גם לפי המעט הזה יוכר כוחו של המחבר לסגנן, למצוא את הניב והחרוז ההולמים את האמרה הראויה להיות שומה בפי העם, ושהוכשרה להיות שגורה בפי הרבים.

ולא אפסח גם אני על הפתגם השנון, שהמחבר קבעוֹ בראש ספרו, הואיל ואין כמוהו מגדיר את מהותו של סוג ספרותי זה: אפוריזם אינו פסוק בתורה, אלא תורה בפסוק… ללמדך שגדול כוחו של פתגם להוכיח אמת חיים ממשא אלף גמלים של להג.

יעקב פיכמן

בימי מלחמה, שעה שפורענוּיות גדולות מתרגשות ובאות, אנו קוראים אחרת ספרי היסטוריה, משיגים אותם אחרת. אנו נוכחים, לאסוננו, שבכל דור ובכל תקופה חוזרים והולכים אותם הדברים, אותה האימה, אותה האפשרות לקדם את פני הרעה, למנוע אותה, – אפשרות שלא נתקיימה, וכנראה, לא יכלה להתקיים. אותו הסבך, שלכאורה ניתן להתירו בעוד מועד, – ולא הוּתר (או נראה כהוּתר) אלא לאחר דם וזוועה לאין שיעור. בימי הילדוּת קראנו מתוך התפלצות את הספרים “עמק הבכא”, “שבט יהודה”, “יון מצוּלה”. הם שהטילו עלינו את הצללים הראשונים, ערטלו ראשונה את התהום, שילדים כל־כך אינם מוכשרים לראותה – אולי, גם אינם צריכים לראותה. אף כי קראנו אותם כמגילות עבר רחוק, בכל זאת נראו לנו מוחשיים יותר מסיפורי החורבן שבתנ“ך ואפילו שבאגדה. ברינפליישים, בחמלניצקים, בקריבוֹנוֹסים הכרנו אנשים, שאינם מן האגדה – הם נתלבשו בדמותם של שונאי ישראל החיים אתנו, אלה שאנו נתקלים בהם יום־יום. ואף־על־פי־כן נראו לנו כבלהות תמול, כעולם שוקע והולך, כמשהו שאין להקיש ממנו על ההוה. ורק בשעה שאבא לא היה בבית, היו קולות הלילה שבפרבר מרעידים לרגע את הלב, וקם “אותו הפחד הישראלי”, – פחד דורות, העולה מתוך הקונטרסים ההיסטוריים האלה. מאז ימי הילדות לא שבתי לקרוא את “יון מצולה”. ורק לאחר השחיטות של אוקראינה, שאירעו לאחר המלחמה הקודמת, קראתיו בברלין במהדורה החדשה שיצאה אז על־ידי הוצאת “כלל”. הרושם של קונטרס קטן זה היה עצום. לא רק בלהות אוקראינה של ת”ח ות“ט עלו מתוכו כי אם – אותה המרטירולוגיה הנצחית, שזה עתה שבה ושברה אותנו בשנות 1919­–1921 – אותה חזרה המתאימה גם בפרטים רבים לאסון של שנות ת”ח ות"ט. מתוך חוברת קטנה זו עלתה שוועת ישראל נשכחת ביחד עם שוועת ישראל האחרונה, שהדיה עוד הרעידו את נפשנו. נתן־נטע הנובר זה, יהודי מזאסלאב, דרשן ומקובל, ידע לגולל בחיבוּרו את כל האימה הישראלית, לקפל בה כל פרשת גורלה של האומה. דפים מועטים, השקולים כנגד ספרי היסטוריה שלמים.

*

הסגולה המיוחדת של הקונטרס “יון מצולה”, שנקלט יותר מכל הספורים הדומים לו ונעשה ספר עממי כ“שבט יהודה”, ואולי עוד יותר ממנו (אותו היו קוראים בתפוצות ישראל בשלושת שבועות־האבל שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב) – הוא לא חן ההרצאה בלבד, כי אם המבנה האורגני של החיבור כולו, אותה אחדות שבהרצאה ובתוכן, העושה את חוליות המאורעות שלשלת אחת, רקמת עובדות דראמטית, שכל אחת משולבת בחברתה וכאילו נובעת ישר ממנה. על “שבט יהודה” טבוע חותמה של תרבות ישראל בספרד, ואף שגם ספר זה אינו נקי משיבושים היסטוריים, הרי כל סידור החומר, הרצאת הויכוחים והסגנון מגלים מסורת ספרותית וסגנונית בת רמה מסויימת; בעוד ש“יון מצולה” הוא ספר בעל מסורת מאוחרת יותר, רבנית־קבלית יותר. ואולם בעוד שב“שבט יהודה” אינם בולטים אלא קטעים בודדים, והספר כולו, התופס מרובה ומונה במספר את כל השמדות שהתרגשו על ישראל, נטול חוט מאחד, באופן שאין בין פרק לחברו אלא המספר הסידורי בלבד, – הוצק הסיפור “יון מצוּלה” כולו יציקה אחת; כל מה שאירע בשנות בלהה אלה מצטרף לסיפור אחד, המראה את צמיחת האסון, סיבתו, מהלך השתלשלותו הטבעי עד שים הפורעניות הולך ושוקע בתוך תהומותיו, כיגע מנענועיו, שאמנם לא שקטו אלא למראית־עין. ההיסטוריונים העברים מכירים בחשיבות הספר. גרץ סומך עליו ודובנוב מייחד לקונטרסו של הנובר רמה של מחקר היסטורי, בעוד שההיסטוריונים האוקראינים משתדלים, כמובן, להוכיח, שיש הפרזה בסיפורי הזוועה על השחיטות. ברור, שיש לנו עסק עם אדם מספר לתומו, – מספר מה שראה ומה ששמע, בלי הבחנה בקורתית־מדעית, שגם לא היתה בגדר האפשר בימים ההם. זה היה יהודי למדן, מקוּבל, עם נטיות לדרוּש, אבל גם בעל שכל צלוּל ובעל תרבוּת נפשית עמוקה. וכיון שהיה עד למאורעות (אם גם לא תמיד עד־ראיה) קלט אותם קליטה ישרה, כפרטיה של דרמה אחת – של אחיו חסרי־המגן ושל פולין הקרועה והשסועה, מדינה זו, ששקטה על שמריה וידעה פחות להתאזר ולכוון את כוחה הצבאי, משידעו זאת הקוזקים הפראים בהנהגתו של חמלניצקי, שהשכיל לרמותם פעם בפעם ולהקים כמעט נגד עיניהם צבא של כנופיות עזות נפש, שצמחו ממעמקי הערבה ונעלמו בתוכה. עם קריאת “יון מצולה”, ספר שלא נכתב בידי דיפלומט, אתה עומד על הפסיכולוגיה של מנהיגי פולין – זו שלא נשתנתה הרבה, לאסונה וגם לאסוננו, אף בזמננו: פסיחה זו על שתי הסעיפים, הקמת אויבים כנגד עצמה מבין העמים, שעליהם היתה יכולה לסמוך, לולא יהירותה ואנוכיותה המופרזת – טרגדיה לאומית זו, שהפכה גם טרגדיה לנו, מימי חמלניצקי ועד ימי היטלר. אתה מוצא כאן לא סקירה כללית בלבד, כי אם כל קצב הזמן רועד בדפים שקויי דמעות אלה; ואף שהספר לא נכתב ביד אדם יודע תכסיסי מלחמה אתה מרגיש את כל הפטליות שבמנגנון הצבאי, שהגן במיעוּט הצלחה כזה, על הפולנים והיהודים והביא כליה על שניהם. ועוד פעם: לא חשובים כאן פרטים, שאינם מתאימים אולי למציאות ההיסטרית, אתה נושם כאן כל אותה רוח של מבוכה ואזלת יד שהביאו לידי תבוסות קטסטרופליות, בלתי־צפויות, בלתי־מוצדקות מבחינת הכוחות הנלחמים. כל מאורע חדש, במידה שנראה לכתחילה בלתי־צפוי, נעשה מובן, משמש פירוש למה שיבוא אחריו. רואה אתה את הנחשול שעומד ושניתן להיבלם, ותחת זה נעשה הכל כדי לפתוח לפניו את כל הסכרים.

*

ספר קטן זה שנתפרסם בויניציה בשנת תי“ג, כמעט עם המאורעות, בעוד האש אחוזה בדפיו המפרפרים, נכתב בידי יהודי חסיד, איש מקובל, תורני ודרשן המבקש בהקדמה לחיבורו שיקנו את הספר כדי “שיוּכל גם להדפיס ולהוציא לאורה ספר נטע שעשועים”, ספר דרשות על התורה. מה שהאיש היה מקובל, מושך על כל החיבור חוט של חן מיוחד, עם כל מה שתכנו איום ונורא כל־כך. רק אדם טהור לב, הרואה מבעד לאפלה הזמנית את האור הנצחי, יכול לכתוב ולספר כך, שעם כל הכאב הגדול, יאיר מתוך כל פרק תום־לב, אמונה שכל הסבל לא היה בכדי. הקבלה היא שהקימה ראשונה את אנשי הבטחון, – אלה שידעו לקדש את אלהי ישראל ולקדש גם את צער ישראל – באשר האמינו שרק הצער הוא הנושא טהרה וגאולה לעולם. לא לחנם מתחיל הספר בגימטריאות וברמזי נסתרות (“טבעתי ביון המצוּלה” בגימ' “חמיל וקדר ביון¹ יחדיו חברו” ועוד), ומובא מה שאמר הגאון יחיאל מיכל, הקדוש מנמירוב, על חמיל, שהוא ר”ת: חבלי משיח יבוא לעולם… כל זה שייך לצביון הזמן, ואין להתפלא שבספרו על בלהות פולנאה, מצטער המחבר ביותר שעם “המקובל האלקי” ר' שמשון האוסטרופולי אבד פירושו של הזוהר לפי קבלת האר“י ז”ל. הקבלה היתה האבוקה הגדולה באפלה זו שירדה לעולם, והיא שחיזקה את הלבבות בבטחון שינק ממצולות ההכרה האלהית, שהיתה שופעת חיוניות יותר מכל פילוסופיה שכלתנית ומכל תורת הנגלה. מקובלים מסוגו של ר' נתן הנובר היו משוררי היהדות. ואולם בר' נתן נטע הנובר שכנה באמת נשמה של משורר. עצם צירופיו לתיקון חצות בסידורו “שער ציון”, שנתקבל בתפוצות ושב והדליק את הגעגועים הגדולים בלב האומה, מעיד על רוחו העשירה. ואמנם האיש הזה, שברח מזאסלאב, עיר מושבו, בעצם המאורעות ונדד עם תורתו ועם זכרונות האימים לארצות המערב, באספו לנאד חיבורו את דמעות העשוקים ובתתו אותן למשמרת לדורות הבאים, היה לב שופע רחמים ושירה כאחד. מתוך קדושה זו העוטה את אישיותו של חסיד זה, נכתב “יון מצוּלה”, אחד מספרי העם המעטים שאין להם בטלה עולמית.

*

בראשית דבריו מזכיר המחבר את הספר “צמח דוד” (“כך מצאתי בסוף ‘צמח דוד’”), מה שמוכיח את זיקתו לספרי היסטוריה. מהם, כנראה, שאב בעיקר את הפרטים מן ההיסטוריה הכללית. כן את ידיעותיו במדיניות הפולנית של התקופה קלט קליטה ישרה מתוך הסתכלות, מתוך שיחות – והיא קליטה סובייקטיבית, שעל כמה מפרטיה יצאו עוררין. הערצת וישניובצקי נמצאה מופרזת – גם בנוגע ל“אהבת ישראל” שהוא מייחס לו. אבל בהאירו את הגורם למרד הקוזקים, הוא מגלה מידה הגונה של אובייקטיביות, והוא אומר בפירוש, כי האוקראינים (“היונים”) היו משועבדים “לדוכסים ולשרים (הפולנים), וימררו חייהם בעבודה קשה וישימו עליהם מסים גדולים, וקצת מן השׂרים היו מענים אותם בעינויים קשים ומרים, שיעמדו על אמונת האפיפיור”… אפילו כלפי היהודים הוא מטיח דברי ביקורת, באמרו (על האוּקראינים): “וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האוּמות, ואפילו אותה אוּמה הירודה בין כל האומות, היו מושלות בהם”… לאחר סקירה מצומצמת על המצב שקדם למאורעות, הוא עובר להרצאתם. פרט למומנטים בודדים, כשאינו יכול עוד להתאפק מלשפוך את חמתו על הרוצחים, הוא כובש את סגנונו הסוער ו“כותב הכל – כפי שהוא מעיד בהקדמתו – בלשון זכה וברורה”. ואמנם סגנונו מצטיין בפשטות וביושר הקצב של סיפורי המקרא; ביחוד מורגשת השפעתה של מגילת אסתר – זה הספר הקלסי לקיטרוג על ישראל ולהצלת ישראל בדרך נס. אהה, כאן לא קרו נסים. גורלם של יהודי אוקראינה נחרץ מראש, באשר היו מוקפים אויבים מבית ומחוץ. בגידת הפולנים, שהגנו עליהם כביכול, היתה קשה להם מכל אכזריותם של הקוזקים. וכל המבוכה היהודית, כל חוסר־הישע מסביב בעת צרה, תוארו בספר זה ביד אמונה וביושר־בינוי שקשה למצוא דוגמתו בכרוניקה היסטורית ישראלית.

*

מה שמופלא בספר זה ביותר היא אותה הצלילות שבסיפור המכה גלים ברגעים בודדים, וחוזר לקצבו המתון, בעוד שבמעמקיו הומים הרחמים והדמעות בלי חשך. צלילות זו שנשתמרה גם ברגעים שהלב מתפלץ כולו, מעידה על כוח הרוח, ואינה בשום פנים סימן לקרירות־הרוח; דוקא שווי־הנפש הם המתרגשים מהר, ושבים מיד למנוחתם. הפרקים הדרמטיים ביותר – בטבח נמירוב וטבח טולטשין – מפליאים בצמצום ההרצאה של המאורע כולו ובהטעמתם של כמה פרטים, שהם הנחרתים בזכרון ביותר ויוצרים את בליטת־החזית לרקע התמונה כולה. לעולם לא נתפלץ לכלל, שההפשטה בו בלתי־נמנעת, בלי האחיזה בפרט, שרק הוא מלמד על הכלל כולו. מזעזע תיאור מותו של הגאון ר' יחיאל מיכל שקפץ לתוך המים ונתפס בידי אחד הרוצחים, ונחלץ לשעה לאחר שנתן לו את כל רכושו הטמון, ולאחר שנסתתר עם אמו לילה אחד בבית עזוב ברח משם לבית העולם. “רץ אחריו יון אחד מאנשי העיר והוא תופר מנעליו והכה לגאון במקלו פצעים, ובקשה ממנו אמו שיהרוג אותה תחת בנה, ולא שמע אליה והרג מתחילה את הגאון ואח”כ את אמו, השם ינקום דמם, ואחר הריגה של שלושה ימים – אשתו של הגאון הביאתם לקבורה“. קוים מעטים אלה, שנאחזים בפרט, נותנים לנו מושג שלם על מה שאירע לרבים. על מאורע נמירוב מתיחסות שתי האגדות הידועות על שתי הנערות שבחרו במות, ובלבד שלא יטמאו אותן הרוצחים – האחת, באמרה שיש לה סגולה ואין שום כלי־זין שבעולם שולטים בה, והקוזק ירה בה, בהאמינו שכל רע לא יאונה לה, והשניה – שבלכתה לקבלת הקידושין קפצה אל המים וטבעה. בצמצם שאין דוגמתו סופרו הפרטים המחרידים האלה, ששימשו נושאים לבּלאדות ולסיפורים רבים; אכן, כמו תמיד, – מזעזעות השורות המעטות בתום־ניבן זעזוע אחר; ולאחר כל היצירות הפייטניות שנארגו עליהן – עוד עומד בהן טעמן, טעם רישומו של “כתב ראשון”. טבח טולטשין, שאף בה כבנמירוב בגדו הפולנים ביהודים, הנלחמים לצדם בצורר קריבונוס עם מחנהו, הוא אחד המאורעות האיומים ביותר בכל האֶפּוֹפּיה הטראגית הזאת. תיאורו אינו חסר אי־אלו פרטים שאינם מתאימים לאמת ההיסטורית (לדוכס טשטוורטינסקי לא היו בנות, ולפי הכרוניקה עונו אשתו ושתי בנותיו לעיניו בטרם ש“כרתו ראשו במגרה”). ייתכן, שיצר הנקם בנבל, שמסר את אנשי חסותו ואנשי בריתו לרוצחים באופן נבזה כל־כך, גרם לתיאור־הגמול הנפרז. על זה מעיד גם ציור ההתעללות בדוכס מצד “פוחז אחד שהיה עבדו וטוחן בריחים, והסיר כובעו מעל לראשו בפני הדוכס ואמר לו דרך ליצנות ושחוק: מה אדוני מצוה על עבדו?” וכו'. אך גם על סיפור זה טבוע חותם של אמת ופשטות עממית, ופרטיו מחיים את המאורע ומגרים את דמיון הקורא. אין פלא שדפים מועטים אלה שימשו מקור לכמה סיפורים ולמחזות, שנכתבו בידי פייטנים. עד כדי כך השכיל בעל הכרוניקה להבליט בסיפורו המצומצם את האופייני ביותר שבאֶפּיזודה היסטורית זו. כדאי להשוות ספר זה ל”טיט היון": אף הוא מספר על הגזירות של אותה התקופה, ונמנו בו מאות קהילות שנחרבו ומספר “בעלי־הבתים” שנהרגו (“ומשם הלכו לקהל קדוש אַפּט, ושם שתי מאות בעלי־בתים עשירים, ונהרגו כמעט כולם בבית תפלה שלהם” – זהו נוסח החוזר מאות פעמים). אין אתה מוצא כאן אלא שלדם של מאורעות, עובדות המובלעות בחטיפה ובקוצר־רוח. רק בקראנו בספר זה יובן לנו, למה נעשה “יון מצולה” יסוד להיסטוריוגרפיה היהודית והוּכר גם כיצירה ספרותית יוצאת מגדר הרגיל. כי גם בדברי היסטוריה חשוב לא רק מה שמספרים, כי אם איך שמספרים. היד הרושמת היא חלק, ולא חלק מבוטל מן הנרשם.

*

עם קריאת הספר אתה מקיש על כרחך מן המאורעות ההם על מאורעות זמננו. כמה מעודדת העוּבדה, שרוב הקהילות הקרובות והרחוקות בתורכיה, באשכנז, בביהם ובאיטליה החישו עזרה בצורת פדיון־שבויים ובאיכסון הפליטים ביד נדיבה ובמרץ שאינו פוסק! והרי הקיבוצים היהודים היו אז רחוקים זה מזה, ואמצעי־התחבורה היו קשים כל־כך – ואף־על־פי־כן היה הלב היהודי מרגיש בסבל אחים רחוקים וכל חלל העולם היהודי היה מלא רחמים והתעוררות. הטרגדיה הגדולה היתה אז גם בזה, שאף אם נתבלטו יהודים עזי־נפש, שהיו יכולים והיו מוכנים להשיב נקם לצורריהם, לא הגיעו לכלל מעשה. אופיינית מבחינה זו האֶפּיזודה הטולטשינית, כשהיהודים תפסו את ערמת הפולנים ואת מזימתם הרעה “וביקשו לשלוח יד תחילה בשׂרים, מאחר שהפרו בריתם תחילה”. וקם ראש־הישיבה וצעק בקול גדול: “שמעו, אחי ועמי, אנחנו בגלוּת בין העמים – אם תשלחו יד בשׂרים, ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה, חלילה; לכן אם היא גזירה מן השמים, נקבל בשמחה דיננו – לא טובים אנחנו מאחינו שבק”ק נעמירוב"… כזאת היתה הפסיכולוגיה הגלותית, אשר שלוש מאות שנה אנו עמלים לעקרה, ולאסוננו הגדול, לא עלה הדבר בידנו; עד היום שולטת בנו פטליוּת ממאירה זו, מסורת זו של “פשיטת הצואר”, שהיא המגרה ביותר את יצרם של הטורפים.

*

גם כיום, כשניתנה לנו היכולת לעמוד במערכה, בשעה שאין לנו להסס ולשאול עוד, אם מי ללכת ובעד מה למות, עדיין לא בגרה באומה הכרת הכבוד שלה והיא לא הוציאה אלא מיעוט אנשים, אנשי כבוד, בעוד שהרבבות הרבות, לחרפתנו, לא נעו ולא זעו; עדיין מחכים הם שיד אחרים תקום ותצילם, וטרם הבינו, שעתידם של ישראל, חייהם, ויותר מחייהם, תלויים כיום במידת הנכונות לקרבן שנגלה אנחנו בגוף ובנפש.

יעקב פיכמן

¹

לידידי שופמן נוסף ספר חדש, אשכר חדש. לא ספר במובן המקובל, כי־אם ערוגת־שירה צבעונית. קטעים, דפים, שורות, שקנו קודם שביתה בלב, נאספוּ עתה לחוברת, והם נושאים חדוה בכינוסם כשם שהפליאו, הפתיעו בפיזורם. דפים שקופים אלה בטוריהם הצרים, העדינים, פועלים גם במראם החיצוני כחרוזי שיר. אכן, קטעי הדברים האלה, שהרהיבו אותנו עם הופעה ראשונה בגליונות יום ששי קטע־קטע לחוד, מרהיבים אותנו אחרת עכשיו, כשנצטרפו לשירה אחת, כשהיו לחיבור — כאפיקים קטנים אלה כשהם מתחברים לנהר עליז גלים. סימן טוב הוא תמיד לדברים בודדים כשהם מצטרפים מאליהם לחטיבה אחת. סימן הוא לאורגניות, לאחדות פנימית. פזורי רוח שהם נמשכים זה לזה ומוסיפים כוח ממגעם זה בזה מוכיחים, שאין כאן קליטה חיצונית, ארעית — שהכל כאן נובע ממעין אחד ושב אל מעין אחד.

ככל יצירה יחידה באפיָה חשוב כאן כל תא נוסף כשהוא מתגלה כהמשך, כחיזוק לגוף כולו. כי כל כמה שכוחה של הרשימה השופמנית יפה כשהיא לעצמה, אין למצותה מיצוי שלם כחוליה נבדלת. כשהיא משתלבת בחברותיה היא מעמיקה את מה שנרמז בה קודם רמיזה ראשונה, ואין זה פגם ליצירת שופמן, שהיא ניתנה לכתחילה ״מגילות חתוכות״: הרי זו רקמה צבעונית של יריעה אוטוביוגרפית, וכלול בה רישומה של תקופה בהמון גלגוליה. נקודות חיים מפוזרות מבחוץ ומשולבות מבפנים להויה מרוכזת אחת. וזהו סוד רציפותו של שופמן, שלא תמיד עמדו עליה.

רציפות זו באה לידי גילוי כמו למרות רצון האמן, שהתרכזותו בכל נקודה בודדת כבעולם מלא נעשתה מופת ודוגמה לדור. משום כך כל שילוב מכוון שנוּא עליו כל־כך. לפי תוכן הספר החדש מבחינים תכף במדוריו המיוחדים. לא ארץ־ישראל בלבד, שהיא הנושא הראשי כאן, כי־אם בלהות הניכר, הימים שבין שעבוד לחירות, ימי המאורעות בארץ וצללי האימים של המלחמה: כולם קובעים תחומים לעצמם. אחר במקומו של שופמן היה שמח להראות את כל הנושא במרוכז, אבל הוא, המחייב התרכזות בכל נקודה נפרדת, קבע אותם כקטעי יומן. והרציפות, המתגלית מאליה, יונקת מן הריתמוס הפנימי — מכוחו האמנותי־המוסרי של האמן, שלא לזכות במתנות יצירה שאינן שלו, שלא להיזקק לאמצעים שאינם שלו — לחומר שאינו שלו. הוא שייך לאותו מין של עופות מפונקים, שאינם מוצאים את מזונם אלא לאחר ניקור ממושך ומיגע, שהם מסוגלים לרעוב ימים רבים ושלא להיזקק לשאינו מזומן להם.

האמן ניכר באמצעיו העצמיים. אבל אמצעים אפשר לחקות, לזכות מן ההפקר, בעוד שחומר הוגן ליצירה מסוימת אינו נחצב אלא ממחצב עצמי, את המַניֶרה השופמנית חיקוּ רבים. כולנו למדנו משהו מחכמת האמן שלו, אבל את החומר השופמני האמתי אנו מכירים מיד, והוא מצוי רק בגנזי יצירתו, אנו מכירים בו לפי הסימנים החיצוניים, המציאוּתיים, הנראים, שרק בכוח מגעו נעשו נרתיקים לחזון, פנסים למהוּת האדם הנצחית. נקודת הכשפים כאן בצירופי הקוים הפשוטים, היום־יומיים, שכל כמה שהם נעוצים לכאורה ביסוד הנגלה, הם מכוונים אותנו מיד לצד חדש, מבודד יותר, אינטימי יותר. עשבים, אילנות, עופות, דוממים — כולם נקלטים בשעת התגלות כרמזי־חיים גדולים. הנה הרשימה “בין גלבוע וגלעד”, והרי כאן הכל, כמו תמיד אצלו, בלי הטעמה — קו לתומו, ציור לתומו. נוסעים בעמק. העין נתקלת בהרי הקדומים, בערביים רוכבים על גמלים וחוסמים את הדרך, בתרנגולת מקעקעת בשממת כפר ערבי, בפרה עלובה זו שבדגניה ב׳, שהיא קצוצת זנב ואינה יכולה להתגונן מפני הזבובים. ופלא: הכל כאן מעלה הד, הכל כאן יותר משהו נראה לעין, “מציאות או חזון?” לא: הויה מרוכזת, מנוגנת, מסוננת — שירה. מובן, שקשה לדבר על שופמן של “בטרם ארגעה” בלי לצרף אל הספר החמישי את הארבעה שקדמו לו. ברקמת יצירה אישית כזו של שופמן החוטים נדלקים דוקא מתוך צירופין ואסוציאציות, שכן השמחה היא לגלות אותם הסימנים הנפלאים, שקסמם חי בדמנו מאז, להיוָכח, שהכל כאן קבוע ומוצק כמאז, ועם זה, להרגיש בחוליה הנוספת, בחידוּש הנוסף, שרק הם המקיימים, הנותנים חיזוק לקסמים שהיו; שהרי כל נדבך נוסף לא בא לשם עצמו בלבו, כי־אם לבצר את הבירה כולה.

אכן זה הקסם של שופמן, שנעשה ודאות ושניתן לכאורה להסברה ולהגדרה, מגרה להסברה נוספת עם כל גילוי נוסף ביצירתו. כשם שהיצירה טעונה תמיד התחדשות כדי לחזק את הראשונות, כך גם הביקורת טעונה התרכזות נוספה כדי לקיים מה שבנתה קודם. הביקורת אף היא מתחדשת עם היצירה החדשה. שמחים אנחנו שבספר החדש שמור עדיין כל מה שקסם לדור, שכיוון את קצב נפשו, את קצב ניבו; שגם בו שמור יסוד מבריא זה, חתירה איתנה, עקשנית, מתמדת זו לאמת המעורטלת, שבה באים לידי גילוי עצם כוחו ויצר שירתו. אכן אתה מבחין כאן במאבק לעולם נוסף. ו“שתים־שלוש השורות” השופמניות הן, בכל פשטות צירופיהן, משהו המחייב תמיד הפיכה ואומר תמיד: דרשוּני! טעות היא לחשוב, שהפשוט נוח להסבר. דוקא באילן ישר הגזע אין להיאחז בלי שרירים חזקים. דרכו של שופמן לרשום, לא לכתוב. לרשום — הוי אומר: לספר אגב ראיה, לראות אגב דילוג — להציל הויה אגב הפסד. וגם הביקורת חייבת ללכת בדרכיו. להעריך אגב התרכזות ולהתרכז אגב חויה נוספת ובדיקה נוספת.

מאחורי כל הצעיפים, שכל שירה חמורה מתעטפת בהם, מאירה כאן חכמת החיים, בחינת המאורעות. הרצון להכרה שלמה, שאף הוא מסימניה של שירה איתנה, הוא תמיד גם רצון להיאחז באשיות החיים־לחיזוּק על־ידי אי־ התעלמוּת, על־ידי אי־השתמטות מהבטה ישרה בפני הדברים, במהוּת הדברים.

החיים אינם כאן סבך של מקרים. לא. שום דבר לא אירע סתם. יש תוצאות לכל התרחשות. ולא נתקלה העין חינם בשום מראה. כל דבר טעון תיקון זה של ראיה. עד אז איננו קיים אלא בחינת גולם. רק משעה שהמשורר נתן בו את עיניו מתחיל קיומו האמתי. והרי זה סוד ההכרה, שהיא משותפת למדע ולשירה. הפילוסופיה של משורר אינה הסקת מסקנות, כי־אם גילוי, הבלטה — נתינת סימנים. אך יש שירה, שראש מאוייה הוא להכיר. לא כהוגה, הבא לאחר המשורר להגדיר, לסכם. כאן קליטת הדברים המלאה היא גם הכרתם המלאה, הארתם המלאה. וזוהי שירת שופמן. היא מכירה אגב ציור; היא מציירת אגב הכרה. רנ״ק מגדיר את מהוּת ההכרה המדעית באמרו: “החכמה בכללה היא להפוך ציורים למושגים שכליים ותבוניים”. מאז ומעולם היתה כל פילוסופיה בעצם נלחמת ב“ציוּרים” לשם טהרת “המושגים השכליים והתבוניים”. היא רואה, ולא בלי יסוד, בכל ציור סכנה ל״תבונה הנקיה״. מאידך גיסא: בהכרעה לצד המושג המופשט סכנה לשירה כשהיא לעצמה (שילר). כאן שני אלמנטים צוררים זה לזה בה במידה שהם זקוקים זה לזה. וייתכן, כי רק שירה ששני אלה משלימים בה בהחלט היא גדולה באמת.

את כוחו של שופמן ראינו תמיד בעמידתו נגד הקסם של ציוריות שופעת, ביכלתו לנעוץ, כנשר זה שבאחת מרשימותיו המצוינות של “בטרם ארגעה”, את עינו ב“דבר כשהוא לעצמו”… דוקא במינימום זה כלול אצלו הציור ומה שמאחורי הציור. השירה היא כאן פרי צירוף פנימי, פרי ניפוי נסתר, קפדני, משהו משותף למשורר הקולט ולאנליטיקן הבורר במידה אחת. בכוחו זה שלא להימשך אחרי שום קסמים, קסמי לשון או קסמי תיאור, הוא יחיד בדור. ואלה הם קסמיו, וזהו כוחו המוסרי עד היום.

מה נוסף בכרך זה של גילוי מולדת, של אושר לא שיער הלב, יחד עם אותו כאב הערטול, שהוא הכרחי לשופמן? הרי זה ספר שהמשורר והרואה נאבקים בו זה עם זה; ששני יצרים שוים בכוח מפעמים את שורותיו — רוך העין והתאכזרותה תוך כדי חויה אחת. מבחינה זו הרי זה ספר מורכב יותר אולי מכל ארבעת הספרים הקודמים. שהרי זה עולם חדש, שמצד אחד אישר את כל החשדות, בה בשעה שהפתיע באור לא צפוי. וכל זה בא כחתף על משורר שבע נסיונות, שניצל בנס ממחשכי ניכר, ואף שהעין עמדה בצלילותה, בכוחה להבחין, לראות את הדברים בצביונם הראשון, הרי היה כאן, ב“עיגוּלו האחרון”, העולם אחר משהיה, אחרת ראה את צבעי הדשא, את ההרים, הים, את האדמה הנחרשת, את התינוקות המשחקים — כל אותה ההויה היהודית שנשתנתה כולה בקסם מולדת, וכל כמה שהלב עוד לא בטח כולו, הוצף כולו עדנה לא היתה לו עוד, והעין מלאה דמעה גדולה, שוחקת, נכלמת מכאב ונכלמת מאושר.

ולא נכלם הלב לשיר, לשיר אחרת מששר שם, בחרבוני ניכר. והיה זה הנס האמתי שנתרחש. הקסם של שופמן היה תמיד בקטעי רננה אלה, שהתמלטוּ כניצוצות חיים מתחת פּטיש זהבו. אבל הבגרות הגדולה היא תמיד בגרות הלב, שהוכשר לאהוב, שהוכשר לשיר במלוא דמו. והרי זה העיקר שנוסף: עם תמוטת העולם, עם תמוטת האדם — תום דומע, אהבה מתרוננת לאדמה שנתגלתה לעין המוּפתעת בזוך רגביה. האם לא כאן גילה ראשונה את “הדבר כשהוא לעצמו”, שבהימנון לו חתם שופמן את ספרו החדש?

ברור, שהחידוש הבולט כאן מאליו הוא הנושא, שרחב בהיקף, רחב במהות. הקו הטרגי עמַק לאין שיעוּר, והוא כשלעצמו קובע ממדים ששיעורם גדל, הסתעף ביותר. אף גם זה שבא בתמורת העולם שאבד, זאת “השארית המעטה”, שהרעישה במידה שהלב לא פילל. האחיזה החדשה באדם היהודי שלא הכזיב, בנוף שנתלכד עם מראות ילדות, עם הפלגים ששוקקו בערב פסח, עם ריח המצה המתוק ועם אברהם מאפו, זה הקסם הקדמוני שהזהיב את דפי התנ״ך, שהבליט את אישיהם ומראותיהם באור חדירה חדשה כמציאות וכחזון — כל זה יחד מהווה לריאליסטן גדול כשופמן משהו מחזק וגם מעמיד בנסיון. מי שרגיל כמוהו לחפור, לחשוף במחצבים העכורים את עורקי הזהב, לא ישמח לאסוף בחפניו ממה שמונח על־גבי השטח. הוא גם כאן משהה את עינו ארוכות, בודק וחוזר ובודק בשאלו לחומר שנשאר רק בשבילו; ואם יש שמשהו ממה שאסף אל ילקוטו נראה לנו בסקירה ראשונה קל ביותר מלתפוס מקום ביצירה זו, הרי גם בהתחבטותו ניכר המשורר, ואם פעמים הלב להכריע — טוב שהכריע. שופמן גם כאן אינו נזקק אלא לחומר משלו. אכן ארץ־ישראל בקטעים אלה היא, אף־על־פי־כן, מרכז הדברים. ארץ־ישראל היא עורק הזהב, שאותו הוא חופר ואליו הוא חותר. ערך העולם כולו עלה בגללה, עלה בזכותה. ואם גם גדלה החרדה, הרי אף היא לא גדלה אלא משום שכאן נתכנסה ההויה היהוּדית כולה, ו“אין לאן לרוּץ” ולא כדאי לרוּץ מעיגול אחרון זה. “עתה לשתות את ההויה לאט־לאט, טיפין־טיפין, לחוס על כל רגע ורגע” — כאותו חולה לאחר שנבדק ונודע לו כי נכתב לחיים.

פרשת ארץ־ישראל בספר זה קובעת חשיבות יותר משאוכל כאן להאירה בכל גלגוליה. למן הרשימה “בעיגול”, שמתוכה מחייכת עדיין ביישנות ראשונה, חדוַת ההפתעה הגדולה, מחייכים השמים החדשים, ההויה היהודית החדשה “במין בטחון מוּפלא, מסתוֹרי”, ועד “כאן בארץ”, ועוד ועוד, שחותם לב רואה עליהם, אתה מרגיש את העין הנעשית מחוננת יותר, את הצעדה הנעשית בטוחה יותר. הה, היא גם כאן חוששת לתחוח, לריק, נתקלת בסרק, שקולו הולך, אבל בעוד ששם היתה חותרת לגלות, לאשר את הרעוע, היא כאן בודקת מתוך זהירות, שמחה ראשונה לאשר את המוצק. הנה “בין גלבוע וגלעד”. במקום שהנוף קוסם כמו דרך אד מתעתע, לוהט בליכוד של חזון ומציאות; והנה “הנשיקה” כשהאדמה מלבבת ראשונה ליבוב אֶרוטי, מנושקת ראשונה “בצמא, בדמע, בכלות הנפש”… האהבה לא נכבשה כאן בקלוּת. “מעולמות אחרים נמלט ובא, ממראות נוף אחרים”, ולא הוא האיש, שיבוא עם ראיה שאינה שלו. משום כך פועלת כאן גם פליטת סנטימנטליות כאור בוקע, כלהט לב שהאדים שלא במתכוון מאין כוח לעצרו. טרם נכבשו השטחים הגדולים. העין הבודקת הבחינה שיש כאן משהו מוצק כאבן ושותק כאבן, אך היא עדיין מתבוננת מרחוק, מלטפת מרחוק. האוזן מקשיבה לדממה, תרה את המעינות הרוחשים בהצנע. ארץ־ישראל של דורות נתגלתה לו באותה זקנה על־יד הכותל, ש“לא בכתה ולא ייבבה, אלא ליטפה את האבן ביד מכורכמה, מגוּידה ומקומטה, ליטפה בלי הרף אילך ואילך, גם נשקה לה — בחשאי, באהבה כבושה. לא תפילה ותחנוּנים, שפתותיה אף לא נעו, כי־אם אהבה, אהבה, אהבה”. וזאת האהבה, האהבה החיה, זו שהצמיחה ארץ־ישראל החדשה, נסתמלה לו באותה תינוקת טהורה, שחייה הצעירים נקפדו בעצם לבלובם ושקברה בקרית־ענבים, כשורות התום היקרות שהשאירה אחריה, דובבו את לבו, הדמיעו את עינו — סיפרו לו על “הדור החדש האמת בגופו וברוחו”, על זה ש"על במת ההיסטוריה עולה עוד פעם עם ישראל, בעל נשמת הגבורה מימי קדם״ — הלא הוא מה שהעלה מתוך מחברותיה של אותה ילדה נפלאה. לא, האדמה הסלעית, המגוידת בפינה זו שבהרי יהודה אינה תחוחה. אפשר לדרוך ברגל בוטחת על רגביה.

ואף־על־פי־כן עולה גם מרוב דפיו של הספר החדש משהו שופמני, הכולל זיקת עולם, בחינת עולם. לא רק מתוך המדור “שתים־שלוש שורות”, ששִׁנוֹ החדה ננעצת בלא חמלה בכל אבק זיוף וחשש מעושה שבספר, כי־אם גם בתוך קטעי השירה אתה מבחין את העין התרה ומגלה בשמחה את כיעור העולם. משטמה ישנה זו לכיעור היא יסוד ראשון לתפיסת־עולמו. כל שהוא שנוא עליו יותר, הוא, כביכול, להוט אחריו יותר. כמי שמחפש את עילת־העילות של כשלון העולם הוא רודף אחריו, ניחת עליו בכל כוח הראיה — מעיני לא תימלט, המנוול! הכיעוּר והרשעות מזדהים אצלו תמיד, הרשעות היא פורענות גדולה בעיקר משום שהיא מכוערת, משום שהיא משליטה את הכיעור בעולם. באיזוֹ הנאה הוא מדגיש בכל מקום את הניוול העולמי שהתגלם בזמננו באיש אחד — כאילו גם בו ניוולו קודם לרשעותו. שמחה היא לדעת, כי הכל בו מתועב, גם זה “הקול הנתעב, המחוטם, כבד הניווּל”… כאילו כיעור מוחלט זה מיֵשב כלשהו את האסון הגדול. מה נורא היה אילו נתלבשה הרעה בקורטוב־מה של חן אנושי… אכן עולם שכיעור שכזה קסם לו, והוא שמושך אותו אחריו — מה דמות לו בעיני משורר, שרדף כל ימיו, כאויבו הנורא, את הכיעור האנושי!

משום כך התעוררותו ליופי, ליפי האשה, זה היסוד האֶרוטי המחייה את כל יצירת שופמן, אינו נראה נפרז וקלוקל כחיפושי היופי של “אניני הטעם”. היופי מבהיק כאן כהצלת פתאום, כמפלט אחרון מן הכיעוּר המוּפלג שאין מקום פנוּי ממנו. רגע שהוא מתגלה כאילו מתישבות כל העקמומיות. באה גאולה לכל. אותה יפהפיה שבמקלט, הקולעת במנוחה אחת משתי צמותיה, כאילו פוסקת מבטחונה לכל באי המקלט, מרנינה “בטרם צפירת הארגעה” את העולם הטלול שלפנות־בוקר. דוקא במקום זה ובשעה זו נעשה מובן, נעשה ודאי, שלא באנו לעולם זה אלא כדי לגלות פירורי יופי אלה, ש“בזכותם זכות קיום לכולנו”.

אבל כמה פעמים הוא מתאכזר לעצמו — משמיט בידי עצמו את המשענת מתחתיו ומראה בכל עירומה המבעית את משיכת היופי דוקא לאותו יסוד אפל שבחטא, שבכיעור. אותה הרטה, חמדת הכפר, קסמו היחיד של העולם ה“טבטוני” המלא כולו, ועד היסוד בו, יצרי רציחה — דוקא היא היחידה בכפר, שבריון הסביבה, “מפלצת המקום”, מלבב אותה בסתר (“טבטונים”), כאילו קיים קשר מסתורי בין היופי ובין הכיעור. אכן ליופי הוא מוכן לסלוח בכל מקום שהוא מתגלה לפניו; גם כשהוא מכאיב ביותר, גם כשהוא מערטל בו את שרשי האופל, גם בנפילתו אין ליבובו פוסק, עוד העולם קיים בזכותו.

יתרונה של כתיבה זו, שהיא משמשת לנו דוגמה, שלא להוסיף אף תג על מה שנאמר, שהיא ממאסת כל הבעה מודגשת, מנוגנת. כתיבה בעפרון. למראית־עין: רק רישומי דברים וזכרי דברים, פרי אסוציאציות מהירות, בעוד שהכל כאן פרי התבוננות מתונה, ממושכת, כלומר פרי נסיון רב־ימים, רב־מכאובים. עם כל מה שהכל נכתב לכאורה, אגב ראיה, אגב התרשמות, אין כאן מן הבהילות של חטוף וראה, חטוף ורשום, אלא דימוי שאינו פוסק. כל מה שנתרחש לא נתרחש אלא כדי לקשר חוט שנפסק. משהו בדומה לזה כבר אירע פעם, ועכשיו לא בא אלא להשלים את הדבר שהיה, להבליטו, לחזקו.

אין, אולי, כיצירת שופמן, הדורשת סימוכין ממאורעות רחוקים בזמן ובמקום. דומה, שכל מה שמזדמן לנו לראות אינו אלא פירוש למה שהיה בשכבר הימים. שופמן אוהב שילוב זה של עולמות שונים, של התרחשויות שונות, שביסודם המהות האחת, זו שאינה משתנית לעולם. עין זו, עין משורר, שהיא צמאה לחן חדש, לליבוב חדש, שוהה בתוך כאב צוהל על חזרת הדברים כשהיא מרמזת אזהרה: משנה גיל אינו משנה מזל! (“ידה בבלורית”). כה כבדה נחה עין זו על הדברים, שהיא מבחינה בפרצות שטרם נִבעו — רואה את הבלהות החוזרות, את הזועה החוזרת תמיד בדמיון מדהים. אהה! מה שעכר פעם את חיינו לא עכר פעם אחת — הרי זו תקלה העומדת תמיד בעינה.

תמיד לקח את לבנו כוחו האלמנטרי להתרכז רק בשלו, שלא להשגיח אלא בנקודה שבה הוא מגלה אותה מהות שאינה משתנית. ועם זה, משוש דרכו כאמן להסתכל בלי משים, דרך חירות ודרך שיחה בעלמא. לעולם לא תכביד עליך ה“גישה”, הכבדה בתיאור וכבדה בפסיכולוגיה. הומור שאין דוגמתו באופן רישומו הקל של ענין הקוביוסטוסים, ה“מצליחים בקלפים, אדישים לכל המתרחש מסביב, כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו, על כולנו”. בעין צוחקת הוא קובע בהם “מעין ביטול מסתורי־עצור כלפי כל מנהיגי הדור ואישי המדינות. ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו — אנו מבינים יותר: אנו משחקים בקלפים”… התבהמות אדם זו אף בה מן “החזרה הנצחית: הרי הם אותם הקוביוסטוסים עצמם, שישבו לפני עשרים וחמש שנה בוינה ולא הפסיקו גם אז את משחקם בפרוץ המלחמה ובשוב השלום, ושבכל מלחמה ובכל שלום לא ישבתו ממלאכתם. כל הכוח השופמני כאן בעין שוחקת זו שהחליקה ממארבה על התופעה האנושית הזאת, ולא ציינה אלא את העובדה בלבד, כפי שהיא מתפרשת לבעל העובדה עצמו. “הכובע” — אף הוא אינו אלא תמצית של חזיון מחריד, חזיון הולך וחוזר בכל מלחמה, ש”הישגיה" מתבטאים בספסר המטומטם המתבלט פתאום כחריף, כמבין, כמומחה לכל דבר. ובאשתו המומת האושר, ש“הכובע המופלא בראשה” מעורר השתוממות וקנאה בכל הנשים הרואות אותה. “זו מלחמה וזו מטרתה”. והרי לפניך סיכום של “היסטוריה” שאין לשכחו.

רק היופי תמיד מפתיע. רק בו אין משום חזרה. נתיב־החלב אינו מתישן. “חצות בפרבר… חושך ושחור… בקולי־קולות מיבבים התנים בשדות הסמוכים בקולי־קולות אנושיים. ורק נתיב־החלב ברקיע מושך אליו את העינים בכוח… שם, שם בשמי־השמים נתרכזה רגע כל ההויה”.

ולא רק ״שם בשמי־השמים" — גם כאן למטה ההויה נתרכזה כולה ברגע של יציאה ממאפל המקלט לקראת השמש העולה — נתרכזה ב“זלזל שנזדעזע לאחר שהאנקור חרד מעליו ופרח לו; והנה כאן איחרת ולא ראית את הציפור כלל, ורק את הזלזל הנך רואה ברטטו”… רטט זלזל זה בזיווֹ של בוקר — שירת העולם שאתה מנחש אותה, שעליך להשלימה.

כוחו של שופמן בראיָה ובחישׂוּף בהעלם אחד. “הסייד” אינו סתם אומן מתגדר במלאכתו — הוא מחדש את פני החיים ואותה שעה הרי הוא סייד בעצם מהותו. שופמן אוהב תמיד להיאחז בסימנים חיצוניים, בדברים נראים לעין. ורק צירופי־דברים אלה, גם כשהם נראים ארעיים, קונים קביעות בעינו, נעשים חטיבה. נטוִים לתוך הרקמה הגדולה, ומהוים קשר. הפסד והויה מושטים לנו כאן בקנה אחד.

שירה לא־צפויה זו, ליריזם בוקע זה מפליאים משום שהם באים תמיד במפתיע. לעולם נתהה על כבשונה של פרוזה, שהליריזם שלה נובע כדבר מתבקש מאליו, מתנגן מאליו, בעוד שאין להפרידו מגוש קרקעו המוצק. אכן אין זה כי־אם נביעת הלב תוך כדי דבקוּת בחומר, הגץ היוצא מתחת הפטיש.

התנגשות הרך והקשה מולידה את הצליל המופלא ביותר.

נספח

יעקב פיכמן

נולד בבלצי, בסראביה, ב־1881. עלה ב־1911 והשתקע ב־1919. נפטר בתל־אביב ב־1958. מגדולי המשוררים הליריים העברים ומן המבקרים והמסאים הפוריים ביותר. כתב כמעט על כל יוצר עברי חשוב מרמח״ל ועד לבני דורו, ואף צעירים מהם. ספריו העיקריים בביקורת הם: ״בבואות״ (1919), ״אנשי בשורה״ (1938), “שירת ביאליק” (1946), ״אמת הבנין" (1951), ״בבית היוצר״ (1951), ״בני דור״ (1952), "רוחות מנגנות״ (1953), ״בטרם אביב״ (1959).

המשל הוא צורה ספרותית עממית ועתיקת ימים. ייתכן כי המשל קדם לכל צורה ספרותית אחרת. את תמציתו אנו מוצאים בפתגמי העם בכל הלשונות, וסגולותיו הטובות הן: הצמצום, ולפעמים גם החרוז החריף, הכולל חכמת חיים, דברי חכמה ומוסר.

אין אולי עוד כמשל צורה ספרותית שעל פיה אתה לומד על אופיה של אומה, אופיה של לשונה המגובשת. יצירותיהם של אמנים קרובים לרוח עמם, כשלום־עליכם, עשירות בפתגמי־עם, שבהם הן מדגימות את השגות הפרט והכלל. פעמים הם פרי יחידים חכמי־לב, אבל על הרוב הן יצירות עממיות, ביטוי של כלל האומה, שספג אותן וממילא הטביע עליהן את חותמו המיוחד.

המשל הוא הפתגם, שפירושו בצדו, הבלטת החן של סיפור־המעשה. כאלה הם ממַשלים כאֶסוֹפּוֹס, שנעשו לאבטיפוס של הממשלים הקלאסיים כלאפונטין וכיוצא בו. הממשל אינו מקפיד על בעלות הנושא, כי רואה אותו כקניין הרבים והוא רק יוצק אותם בחרוזים מוצקים ומבדחים. חידושם במקוריות הביטוי, שמצטיינים בו ממשלים רבי־כשרון כקרילוב, כלאפונטין וההולכים בדרכיו, שחידשו את משלי הצרפתי הקלאסיים בשלמות נוספת ומשכו עליהם חוט של אופי עמם, בהטעימם את ההומור המקורי שלו – מה שעשה גם יל"ג שלנו, בהטביעו על משליו, שרבים מהם אינם מקוריים, חותם של סגנון עברי וחריפות עברית.

היצירה העברית הקדומה הכלולה בספרי התנ"ך, ובייחוד התלמוד והמדרשים, הכילה אלפי משלים, והם פניני האגדה שהמתיקה את זעף ההלכה. גם הספרות המאוחרת העמידה ממשלים רבי־חריפות כר' ברכיה הנקדן והמגיד מדוּבּנה, ששטיינמן העמיד להם בזמננו חן סגנון מודרני, אבל הם היו חביבים עלינו גם בפשטותם הקודמת, כאוצר של חכמה והווי עממי, כפרוש חי ומאיר עיניים לדברי קדמונים. כמה ממשלי לֶסינג שהמשיך בסגנון לאקוני בדומה לאסופּוֹס, ושר' מ. א. גינזבורג העתיקם בצורתם המצומצמת, ניתנו לנו בסגנונו העברי הצלול. לדעת שניהם, הקישוט במשל – החרוז והרחבת הסיפור – מיותרים. סבורים היו, כי די למשל בתוכנו, וכל קישוט נוסף הוא בבחינת מי שבא ‘לבשם את הבושׂם’.

ממשל מצוין קם בספרותנו הצעירה, והוא יהודה שטיינברג, שכתב את משליו בפרוזה פיוטית נפלאה. נושאי משליו לקוחים מן ההווי של העיירה והם אינם חסרים גם נימה לירית; אבל רוח הדור היתה רחוקה מן היסוד הדידאקטי הטבוע במשל, ויהודה שטיינברג נתפרסם אצלנו לא כממשל, כי אם כנובליסטן מצוין ואיש החזון.

*

ז’אן די לאפונטין, הממשל הצרפתי הגדול בן המאה השבע־עשרה, זה שמשליו שימשו דוגמה לגדולי הממשלים שקמו אחריו, כמעט בכל אומה ולשון, לא כתב במחצית חייו הראשונה אף משל אחד. את ספרו הראשון ‘סיפורים’ פרסם בשנת 1665 בהיותו בן ארבעים־וארבע; אכן סופר בעל כשרון היה מבטן ומלידה. אלא שהיה ימים רבים נתון להשפעות רבות ושונות. נתנסה בנסיונות רבים, שלא נתנו לו הזדמנות לגלות את מקוריותו, וימים רבים היה רחוק דווקא מן המשל, שפרסם את שמו וגילה את טיבו בעולם. בטרם התחיל כותב את משליו, סוג היצירה שבשבילו נוצר, הִרְבָּה לכתוב שירים. הפַּטרון רב־ההשפעה שלו, שר־הכספים פוקיי, קבע לו שכר חדשי בתנאי שיכתוב שיר לחודש, וימים רבים שקד על יצירה פיוטית, שלא עשתה רושם על בני דורו; רק משהודח תומכו חובב החרוזים, והפטרונית החדשה שלו תבעה ממנו סיפורים, התחיל כותב ברוח בּוֹקאצ’ו וראבְּלֵיי, הליריקן נעשה למספר, ואף שגילה כשרון גם בפרוזה, לא קנה פירסום, וימים רבים לא נודע טיבו ברבים.

כשפרשה הפטרונית של לאפונטין מחייה הסואנים ונעשתה אחות רחמניה, זימן לו גורלו את הרוואד, אחד מאנשי החצר המשכילים, שלוֹ הקדיש את ספר משליו האחרון, שנתפרסם בשנת 1694, הוא הספר שעשה אותו בן־אלמות. כעבור שנה נתמוטטה בריאותו של לאפונטין והוא מת באפריל 1695. כה פשוטים ומעוטי־מאורעות היו חייו של הגדול בממשלים.

אם שמו של לאפונטין קשור עד היום במשליו בלבד, בעוד ששאר יצירתו, שגם בה גילה כשרון ושאר־רוח, נשכחה כולה, אין זאת כי סגולותיו האישיות הכשירו אותו לסוג יצירה זה, שכל כך מעטים הם אלה שמצטיינים בו באמת.

ואמנם המשל של לאפונטין נבדל מאלה שהיו לפניו באיזו צלילות וחריפות ויושר־הגיון. המשל שלו שקוי הומור בלי שיהיה בו שמץ של התחכמות. כל משל הוא מעין יצירה אֶפִּית ודראמאטית – פרי הסתכלות ומחשבה. הפשטות וצלילות הביטוי שיוו לו חן עממי, וטעמו לא פג, משום שחכמת החיים שבו נבעה מכושר ההסתכלות וחריפותו באה מאליה, מעצם הסיטואציה שלא נפגמה על־ידי הפלגה וגודש הצבעים.

על כן עמד חנו בו במשך דורות, וכל ממשל משלים שבא אחריו מסוגל היה ללמוד ממנו ושלא להכשל בו.

*

המשל, כאמור, לא היה נסיונו הראשון של לאפונטין בספרות, אף לא אחרון. הוא לא הניח בעצם אף צורה אחת בספרות, שלא ניסה כוחו בה. לא היה בעצם דבר בספרות שנבצר ממנו לעשותו. דבריו בכל צורה שהיא נשאו חן בעיני הקהל; אפילו בעיני בּוֹאַלו, שר הביקורת המחמיר, שהיה שליט ומחוקק בעניני ספרות וכל סופרי הדור, כגדולים כקטנים, קבלו את מרותו. סגולותיו של לאפונטיין היו קרובות לרוחו של בּוּאַלוֹ, שהיה תובע קודם כל מן המשוררים פכחות ובהירות; שלמות הביטוי ותוכן מתקבל על הדעת. מבחינה זו היה לאפונטין מניח את הדעת בכל צורה שנזקק לה. אף־על־פי־כן, לא עוררו יצירותיו בכל שלימותן התפעלות בדורם של מולייר וראסין, ועד גיל מאוחר בחייו היה לאפונטין מפגר בפרסומו אחרי בני־דורו הגדולים. הוא היה כבר כבן ארבעים ומעלה כשקנה בספר אחד את עולמו. זה היה ספר המשלים של אֶסופוס שתירגם בחרוזים. בספר זה, שהוסיף עליו אחר־כך כמה חלקים, קנה את כל הלבבות. ואף שניסה עוד אחר־כך את כוחו בכתיבת טראגדיות וקומדיות לא יכלו נסיונותיו הנוספים לעמעם על הממשל, שנעשה מאז דוגמה בכל אומה ולשון וכל הממשלים שקמו אחריו הלכו בעקבותיו, אף־על־פי ששנו הרבה ממטבע שלו (כקרילוֹב הרוסי ויל"ג שלנו) – איש־איש לפי רוח עמו, לפי צורות ההווי והמסורת שלו.

*

ש. ל. גורדון המשורר, המתרגם, העורך – היה ממבשרי המהפכה הגדולה בחינוך העברי. כעורכו של ‘עולם קטן’, העתון המשובח לילדים, גילה את טעמו הטוב בהטביעו על כל מפעליו את חותם התרבות, שסימניה המובהקים תמיד פשטוּת ואמת שבטבע. עתון הילדים שערך, ערכוֹ הגדול בכך, שעל פי החומר שנתן לו זכות־קדימה אתה למד, שתרבות ושירה נקלטים על־ידי הילד דווקא כשאין מורידים את הסגנון ואת התוכן למדרגה נמוכה, כפי שהיו סבורים הפדגוגים המקצועיים של הימים ההם.

העורך ידע למשוך את גדולי היוצרים של הדור, ועוד בגליונות הראשונים הביא מיצירותיהם של פרץ ופרישמן, ש. בן ציון ויעקב כהן, דברים שהצטיינו בתוכנם המנופה ועם זה היו שוים גם לתינוקות של בית רבן. ש. ל. גרדון, שהיה בעצמו משורר מחונן, רמז לנו כי דוקא הילדים מסוגלים להבחין ביצירה אמתית, ולא כל מה שסגנונו ירוד וזול הוא המקרב והמושך אותם. מבחינה זו גדולה זכותו, שביצירת עצמו ובעריכתו עמד בניגוד למחנכי הימים ההם, שהמושג ‘פדגוגי’ הזדהה אצלם עם הפסולת שבצורה ובתוכן. הוא ערער את הדעה המקובלת, כי רק הקלוש שביצירה ובביטוי הוא החומר ההולם את קליטת הילדים.

גם כמתרגם היה נאמן להשקפותיו אלה. במשלי לאפונטין העריך את הסגנון הבהיר והשלם ואת התוכן החריף – כל אותן הסגולות שבהן נתברך הגניוס היוצר הצרפתי. במשלים האלה, המצטיינים בהומור טוב ובחכמת חיים, גילה של"ג את כוחו לשלימות היצירה ולבהירות התוכן והם עד היום לוקחים את לב קוראיהם בסגולותיהם היקרות, שמשכו מתרגמים לאין מספר להריק אל לשון עמם את המשלים האלה, שאת חן ערכם ישיג גם הקורא הרך כיצירה מקורית שנכתבה בלשון עמו.

צירוף התום והחריפות עשו את לאפונטין לאחד המחנכים החשובים ביותר בספרותנו, והמתרגם העברי העניק לנו בתרגומו את המשלים האלה בעברית מושלמת ללא פגם בתוכן ובצורה.