ב. חנוכת בית הכנסת

בית הכנסת הגדולה והמעטירה בחצר רבנו יהודא החסיד ז“ל הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד בה. מיום הראשון ההוא עד היום האחרון לא האמינו העם כי היא בימינו, בית תפלה יקרא. מרוב המלאכה האדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר לממשלת תוגרמה יר”ה, אשר היה אז פה עיה“ק ומעוני העם הדל יושב ציון. גם ביום האחרון בשבוע אשר לפני ראש השנה העבר עוד היו עשתנות הרבנים גבאי הביהכ”נ נבוכים אם לחנכה ולפתוח שעריה ליום הזכרון הזה מחסרון אגורת כסף לא גדולה להשלים עבודותיה ההכרחיות. וביום האחרון הביאה הפאסט הצרפתית מהרבנים הצדיקים פקוא“מ אה”ק ת“ו באמשטרדם יע”א נדבת נדיב א' במדי' פרייסין סך אלף ושתי מאות פראנקס. אז מהרו הגבאים ויאיצו בבונים וחרשי העץ ועושים בכל מלאכה להתחזק בעבודה והיה להם גם הלילה למלאכה. ובקום כל העם באשמורת יום ה' כ“ח אלול תרכ”ד איש לפתח הביהמ“ד אשר הוא מתפלל בה והנה על פתח הביהמ”ד מכתב גלוי לאמר “זה היום עשה ד'! כי ביום הזה כחצות תהיה חנוכת בית הכנסת הגדולה בחצר רבנו יהודא החסיד ז”ל, בהודות והלל לד' אף גילת ורנן מטעם הרבנים הג' גבאי הביהכ“נ לבא אל כל העם אל יום שמחת לבב כל בני עמנו נגילה ונשמחה יחד”. והחותם תכנית ותבנית הבית הכנסת מתחת למכתב הנז‘. מה שגבה החדוה השמחה והגיל בלבב כל בני עמנו. ולא הגיע חצות היום ונתמלא הבית כלו פה לפה. כל קהלות הקדש מתפללי נוסח אשכנז ונזר הקדש בראשם הגאון הגדול דקוטנא ש"י והגאון הגדול דקאליש שי’ וכל גאוני וגדולי עדתנו שי' ובפרט הרבנים הגבאים דבית הכנסת ובראשים הרב הגאון הצדיק זקן שקנה חכמה מו“ה יוסף זונדל מסלנט נ”י, אשר עמו הרבו לשמוח ביום ההוא יום מלאת לו שמונים שנה, ד' יאריך ימיו. גם מקהלות אחינו הספרדים היו רבים מגדוליהם וחכמיהם, גם הרב הגאון מו“ה חיים דוד חזן הי”ו ראשון לציון דהספרדים הי“ו הותה נפשו לבא. אכן לא היה באיתן בריאותו ביום ההוא ונצטער על שלא היה יכול לבא. גם מכל אחינו החסידים באו כאיש אחד כי לבב כולם שמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ד' לעמו בארצו בימים האלה אשר לא דבר ריק הוא. ויהי בהתאסף כל העם יחד פרצו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל ואמרו: מה טובו אהליך מה ידידות משכנותיך. אחר התפללו כל העם והקהל יחד תפלת מנחה הראשונה. אחר נסעו העם להביא ספרי תורה בקול ששון וקול שמחה וכלי שיר לפניהם, תוף וכנור מינים ועוגב על פני הרחוב וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הס”ת הרבה מאד והבית מלא אורה ושמחה וששון ויקר. אחרי שקטו כל העם והש“ץ עלה עם משורריו על הבימה המפוארה ויברך ברכת הנותן תשועה. ראשונה את כבוד הסולטאן האדיר מלך הארץ תוגרמה יר”ה וענו כל העם אמן. ואחריו הוד כבוד הקסרים והמלכים מלכי אייראפא האדירים: קיסר עסטרייך יר“ה ואשתו ומשפחתו, קיסר צרפת יר”ה ואשתו ומשפחתו, מלכת בריטאניא ובניה יר"ה. לכולם בשם קרא איש איש בכבודו והוד יקר תפארת גדולתו וענו כל העם ואמרו אמן. גם ברך את גדולי המתנדבים אשר שם כולם זכור לטוב בהמגיד. וילכו העם שמחים וטובי לב. ראה ראינו כי ביום השמחה ההוא שכחו כרגע איש איש מחסורו ועניו ומרודו, וחדות ד' מעזנו סלה.

המגיד, ג' במרחשון תרכ"ה.

ירושלים עה“ק ת”ו, י“ט סיון תרכ”ד לפ"ק.

מחזה שדי רם ונשא נשגב וקדוש חזה הנביא בן אמוץ ברוח קדשו בנשאו משלו האדיר: “כי כאשר ירד הגשם וגו' יהיה דברי וגו' ולא ישוב וגו' כי אם עשה והצליח”. כי אמנם כל חזיונות נביאינו כגשם אל בטן האדמה כן באו אל בטן הזמן אז ביום דבר ה' אותם ע“י הנביא עבדו. וכאשר תשוב האדמה ותצמיח בעת חוקה את זרועיה, כן העת הזאת לחדות לב עם הקדש תצמיח אחת אחת את יעודי נביאנו וחוזנו, ואת אשר הרה הזמן העבר תוליד העת האחרונה הזאת יום יום לעין כל. וכבואם כן יביאו רגש נפלא אדיר ונשגב אל לב רואם לאמר אך דבר ה' הוא הנה בא. ראשונה הלא ראיתם אחינו בקריות חוצות איך האיר הזמן פניו אל כל בני ישראל, אך בדור האחרון ובימים האחרונים האלו להראות כי דור אחרון. שובו ראו והתבוננו מאד אל עירכם ירושלים אשר עמדה שוממה אלף ושבעה מאות וארבעים שנה ואף המעט מאחב”י אשר שממו עליה נודע איך היו לשמה לביזה ולחרפות. ואך בפתע פתאם בששים שנים האחרונות היתה ירושלים עיר מושב לעמנו. ובמה? בסבל תלאות אין קץ. אז בשנת תקצ“ז בעת הרג רב בנפול מגדלים ונהפכה הארץ כמו רגע וכאלפים נפש בגליל העליון ירדו חיים כרגע ואינם. ובשנה הבאה נתרבו מספר יושביה פעמיים!! אז בעת שבות זרים חיל עמינו בכל ארץ יהודה וארץ הגליל בשנות תקצ”ד ותקצ“ט, אז בהשחת ה' את נחלתו ע”י הדבר הכבד בשנות תקצ“ח צ”ט וגם חרב וגם רעב לא תקפץ ואכלו כעפר נפש. לשנה הבאה, והנה גדל מספר עם יושב ציון. ואכן אחרי אשר כהתוך הכסף נותכנו ונצרפנו פתאום אחרי שנת הת“ר נשכחו מלב הצרות הראשונות. ולולא המחסור הרודה בעם אשר יסבלוהו בלב נכון ורוח שוקטה, לבב כולנו שמח לראות איך פתאום לעינינו היתה ירושלים מחורב שממה לארמונות מלכים, ממעונות פראים למושב שרים וחכמי לב. שאלו עתה, אחינו! האין בכל קריות תבל עיר גולה אשר היתה לפנים קריה עליזה ועתה שאיה יוכת שעריה וגם אבד זכרה ומדוע לא נטו כל מלכי ארץ קום עליה לשוב לבנותה כאשר עושים בעת הזאת לירושלים? שאלו מה בחרו מלכי העמים בשנים עשרה [השנים] האחרונות האלה אשר בהם הקימו בחוניהם הרחיבו ארמונותיהם הטו משכנם כבודהם? מה זה הי' ליושב הארץ בשנים האחרונות האלה אשר התעוררו כאחד לבנות בנינים נשגבים בכל שוקי ירושלים והחצרות והבתים הנשמות והנהרסות בצורות ישבו בעוז והדר? בשלשת חלקי העיר לבד מהחלק מזרחית צפונית ששם הר הבית ומקום המקדש וקדשיו ובתי מלכי יהודה וחצריהם וטירותם הנראים גם היום במעי מפלתם הוע עודנו חרב לעינינו כבראשונה. מי ימלל לירושלים בהשמה ולעם הק' השוממים עליה בעוני וכל מחסור וחיים חיי צער מאשר יקדישו בני ישראל בקריות חוצות אשר יתנחלו בתוך העיר חצרות גדולות וטובות ויקימו משכנות לאביר יעקב ומתוכם בהוד הדרת קודש עומדת לנס כבוד בית יהודה הבית הכנסת הגדולה והמעטירה הכלולה בהודה והדרה בחצר רבינו יהודה החסיד ז”ל אשר ראוה מלכים ויפארוה שרים ומצוקי תבל ויהללוה. ראו עתה כי אך אחת אחת מיעודי חוזינו באו ויבואו כגשם לנו. או מי הוא אשר טח מהשכיל לבבו על כל החדשות ההווים לבקרים שהמה מחזיונות נביאינו יעודי חוזינו. והנה בבין החדשות הנפלאות המביאות רגש זכר-ישועה לכל לבב, הכי נכבדה החדשה אשר צמחה בשבוע זאת כי הכינו יסודות הטעלעגראף ומיתריו. ועד היום האריכו מיתרי הטעלעגראף מעיר יפו הנמל עזתה ועד מקום שכם ועוד נכונו ביפו על שפת הים ארבעים אלף קורות וחוטי הברזל מיתרי הטעלעגראף ועוד האניות מרבות להביא יום יום. וכרוזא קרי בחיל מטעם השולטן יר"ה: כל הקרב מסביב ליתדותיו ומיתריו או אשר יגע בקצהו או יורה באבן וכל עץ ענוש יענש בעונש קשה. אמנם אין מעצור להפראים. ובשבוע העברה אחרי אשר נגמר הטעלעגראף מחיפה לעכו, התערבו כשלשה עשר ערבים והשחיתו את קוי הטעלעגראף ולא אחר פחה עכו ושילם עונש בראשם ושלשה הגדולים בהם בעלי העצה נשלחו למס עובד (לימאן) והנשארים אשר אך לעזור באו נתנו איש כופר נפשו חמשה לירעס זהב תורקי. ולפי תכונת הפראים קשה להם עונש כסף מכל עונשין והנשארים ישמעו וייראו. ומי לא יבין את זאת כי לא דבר ריק הוא, בהתלכד ירושלם עם כל קריות תבל ותאחד עמהם על ידי הטעלעגראף. כי לבד אשר ירום המסחר וינשא מאד בארץ הלזו ושערי ירושלים יפתחו לרוחה לכל מקנה וקנין, ומעתה לא ימנעו גם עשירי העם רגליהם מבא לשכון כבוד בארץ הקדושה ולסחרה ויכון המושב מאד – כי גם הלא קרוב יום ה' אשר אמר: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו” ביום שיתקע ביום ההוא ובאו.

הפחה הגדול פחת ירושלים והמחוז עוד ידו נטויה לבער אחרי המורדים מקרב הארץ. וזה איזה שבועות אשר נתפשו במסבי חברון והובאו עוד שלשה מראשי המורדים והפחה דיבר אתם קשות וברוב עמל התרצו אל אדוניהם והושבו לביתם. ובשבוע העבר בא דבר מלך שלטון לקחת את כל נכסי ורכוש ראשי המורדים נשיאם הראשון עבד רחמן וסאלאמא אחיו ונמכרו כל שדותיהם ועבדיהם ומקנה קניניהם והכרוז יצא (פן עוד פחד המורדים עליהם) לאמר: מי האיש אשר יקנה מכל אשר להאחים ומשפחתם יותן לו שטר מכירה בחותם הסולטאן יר"ה והודיע כי כבר הראש והזקן עבד רחמאן נספה בעונו ואחיו אסור בזיקים ברהאדוס ולא ישוב לראות עוד ארץ מולדתו ולתת חתיתו ובניהם ניתנו למס עובד ולצבא ולמאסר והנשארים פחד הממשלה עליהם ודומם ישבו. זה כשלשה שבועות מת השיך אבו-גהאש נשיא עשרים ושתים עיירות וכפרים מראמלע עד קאלאניע למטה מירושלים. גם הוא לפני איזה שנים נתן חתיתו על המחוז וכל עוברי גבולו ונטל מס קשה על כל עובר אורח. ןכאשר הרבה להרשיע והתודע עונו רוח המושל עלה עליו והתפרץ להתאבק עם הממשלה ונשא עונו. חמש שנים עבד עבודת פרך במבצר עכו וברוחו הכבירה ולבבו הרחב והאדיר התרצה אל אדוניו ושב אל ארצו ואל מקומו אך תחת יד הפחה היה עד יום מותו. ותחת אשר בראשונה היה שטן לעוברי אורח בימיו האחרונים היה למגן ומחסה עליהם. ויתרה עשה נתן ערבותו על כל הדרך אשר בתוך עריו וכפריו הסמוכים לו (כי הוא יושב קרית יערים) אשר לא ישמע שוד ושבר בגבולו. וגם המבצרים אשר בנה הפחה על אם כל הדרך מיפו לירושלים לשמור עוברי אורח לא נתן לבנות בגבולו כי אמר, עיניו מחוריהן הנה משוטטות על מלא אורך הדרך ואנכי אערבנו. ואחרי מותו גבר אחד מבניו והתנשא לראש ואחז בקרנות כסא אביו ואך את פי הפחה לא שאל וחרה אף הפחה בו ולא אחר להסירו מגדולתו ויאספהו אל משמר בעיר ראמלע עיר קצה גבול אבוגהאש אביו. עתה נתרצה גם הוא אל אדוניו הפחה ובימים האלה שב אל כנו בתוקף הממשלה (ואין לו עוד מגור פן יקנאו בו אחיו ויתגרו בו) באופן שלא יעשה קטנה או גדולה בלי ידיעת הפחה ורשותו.

ספינת הירדן עוד לא נדע מה תהא עליה אכן כפי השמועה כי שוכני אהלי קדר בככר הירדן בתת האניה ותרניה ומפרשיה מגור בלבבם פן יקרבו לאומים אליהם, מהרו נותקו מוסרות הספינה, שברו תורניה וכל לוחותיה, גזרו כל מפרשיה ובעלי האניה ברחו לנפשם ויבואו העירה לדרוש משפט.

המגיד, ט“ו בתמוז תרכ”ד.

ג. ארון הקודש

ירושלים עיה“ק, יום ה' א”ך סיון תרכ"ה.

אם פעמים רבות התרעשה נפשי וגם התגעשה מחדשות ונצורות אשר באו אל שערי ירושלים מני אז לא יצאתי א שערי המגיד; אם התעוררו רגשותי בעים רוחם אל החיל הגדול הארבה אשר יצא חוצץ לחרדת כל לב וטוהר השמים בעצם היום קדר, עטו מעטה ערפל או אל קול השופר אשר תקעו בציון לבלי שחת הארבה את יבול האדמה ולא יאכל את פרי העץ. או אל אשר תקעו תרועה שנית וקראו עצרה להכרית מעיר ד' כל רעה השוקדת על דלתותיה. או אל הרעב הכבד אשר גבר בארצנו ה' ירחם. מכל אלה אם אמנם המון שרעפי בקרבי כהמות ים המיו וגלי רגשותי נשאו דכים, אך לא לתת חופשה להם לצאת החוצה כי מדוע אכאיב ולא ארנין את כל באי שערי המגיד אלה אשר אהבת ציון עזה בקרבם וחמלת אחיהם העם היושב בה רבה בלבבם ואך את הטוב נבשר.

בשבוע זה אחרי עבור כתשעת ירחים מיום נפתחו שערי הבית הכנסת הגדולה והמעטירה¹ אשר נהרי נחלי הוד והדר שוטפים על כל גדותיה פנימה וחוצה, ורק איזה דברים נשגבים עוד חסרו בה ובראשם ארון הקדש אשר לו יופי ופאר לעמוד בהיכל כזה כאשר הודענו. וד' העיר את רוח איש יקר להפריש מהונו עד סך שני אלפים רו“כ להכין ארון הקודש נהדר. ובעוד ראשי העם מתיעצים על דבר הארון הקדש ואם יש די בכסף הנדבה הנזכרת להעמיד ארון הקודש מפואר לכבוד ולתפארת, והנה ביום הראשון בשבוע זה הופיע מקרית חערסאן ואתא מבית הכנסת ניקאלאיעב אשר בעיר ההיא ארון הקודש מוכתר בכל פאר מעוטר בכל הוד והדר מעשי ידי אמן חרש חכם וחושב בחרושת עץ ופתוחי ציצים ופרחים ענפי חמד וכנפי הוד נחפו בירקרק חרוץ מגביה קומה עד שבע עשרה אמה ופורש כנפים במרחב ולו עמודים שנים עשר ואדנים לעמודים וכותרת עליהם וגולות על הכותרות ודלתותיו מצופים זהב. וכן כל לוחותיו עמודיו ואדניו וציציו וכל פרחיו וכפורת מרוקמת בשלל צבעים ועוד האומן הגדול אשר אתנו פה יפארו ויעטרו יכליל תפארתו. ומהולל נקרא שם הרב החכם מו”ל מ“ע המליץ באדעסע² כי דבריו עשו פרי אצל הדירעקטאר מאנית הקיטור להביאו חנם אין כסף עד יפו. וגם הרעדאקטאר זכור לטוב (וגבאי הביהכ"נ וראשי העם העריכו אליו מכתב-תודה יקר כתוב אשכנזית וצרפתית). ומיפו עד שערי חצר ביהכ”נ הובא על דבשת ט“ז גמלים במחיר לא יקר ע”י פעולת וטרחת איש סוחר יקר ונכבד ר' נתן גרינגארט³ מבריסק ואחוזת מרעיו, ישלם ד' פעלם. והנה מלבד אשר ביאת הארון הקדש נתן שמחה בלבב כולנו, נפלא הענין הזה מרעיד כל עשתונות כי ארון הקדש אשר עמד הכן נטוע בקיר בית הכנסת בחערסאן שתים עשרה שנה יצרור רוח אותו בכנפיו להעמידו בראש היכל ה' אשר בירושלם? עליו יצדק מאמר נעים זמירות ישראל: “אבן מאסו היתה לראש-פינה” כי מאסו בו עוגבים המה הפורטים על פי נבל ועוגב אשר המירו את כבודו בזמרת קאהר ומנגינותיו ועל מקום הארון הקדש תעמדנה הפורטות על שירי הארגעל והארון הקדש אשר רוח קדושה צרורה בקרבו הושלך לחוץ ותחת בשתו משנה כבוד לקח ויכהן פאר בביהכ“נ בירושלים. מחיר הארון הקדש לקחו גבאי הבית הכנסת אשר בחערסאן תשע מאות רו”כ. נפלא הדבר הזה כי יבא ארון הקדש כזה אשר הוא בנין שלם לתוככי ירושלם. אין זאת כי דבר חז“ל הוא אשר חכמים הגידו כי עתידים כל בתי כנסיות שבחו”ל לקבוע בא"י והיה ההיכל הזה הראשון תחת בשתו, לו משפט הבכורה. ואך את הבית הכנסת אשר עמד בה עזב על מקומה. מאת ה' הית זאת היא נפלאת בעינינו! –

זה כשבועות שנים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. וכנס על הגבעה, כן עומד אחד מיתדות הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשעה העיר הפונה קדימה. ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה ההר הטוב הר הבית, ושארי היתידות נטועים על פני הר הבית ומשם יצא ויסוב איזה שוקים עד בית הפחה או בית פקודות העיר (דוון). והנה בימים האלה אין הטעלעגראףחדש באר. הנשמה. אכן החזיון גדול ונכבד הוא כי הטעלעגראף אשר בכל קצות הארץ יצא קוו הוא עומד מאחז באדמת הקדש, ההר הנכון ונשא בראש ההרים, ובאחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית אל החזון הנפלא הזה ימלא כל לב רגש איום וקדוש ועל רוחם יעלה כי קרובים ולא רחוקים הם מהר ה', ומהר אליו יבאו מאפסי ראץ וכנשא נס הרים יראו וכתקוע שופר ישמעו בב"י.

– יום אתמול לנטות צללי ערב, נקהלו כל העם הספרדים אל בתי כנסיותיהם. והרב הגאון חכם באשי⁴ עלה הבמתה וקשר מספד ואבל יחיד עשה על פטירת הרב הגדול דק“ק פאריז וכל מדינת פראנקרייך מו”ה שלמה אולמן ז“ל, והטיף לעם מדברותיו החודרות כליות ולב לדעת ספוד על אבדן שר וגדול בישראל תנצב”ה.

המגיד, ג' במנחם-אב תרכ"ה.