מחלקה ראשונה
מאתשלמה אנ־סקי
מחלקה שניה: מלפנים
מאתשלמה אנ־סקי
המגדל ברומי
מאתשלמה אנ־סקי
מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
א.
ברומי, בירת מלכות אדום, עמוד עמד מימים קדמונים מגדל גדול, אשר אין ערך ליפיו, ולמגדל ארבעה שערים לכל ארבע רוחות השמים, והשערים סגורים ומסוגרים ובריחי-ברזל סביב להם עם מנעולי נחושת. על כן לא יכלה כל נפש חיה לחדור את המגדל ואיש לא ידע מה נמצא בתוכו פנימה. ובארץ הזאת שרר מנהג ישן נושן, כי כל מלך, אך הושם כתר מלכות בראשו, היתה ראשית חובתו לשים מנעול חדש על כל שער ושער. איש לא ידע על מה ולמה נעשה ככה, אבל כלם מלאו את הדבר באמונה, כמקובל מקדם קדמתה, מדור דור.
ויהי היום וימת מלך אדום, ויתאספו השרים והנסיכים, האיצטגנינין ויתר רבי-המדינה לבחור להם מלך חדש. ובעת ההיא חי ברומי איש מגזע לא-נודע והאיש ההוא התנשא מסתר המדרגה אל גרם-המעלות, ויהי לשר גדול. וישמע העם לקולו וימלא את מצוותיו, כי ידע לתפוש את האנשים בלבם. ובהתאסף העם לבחור להם מלך חדש ויחליטו כלם להושיב על כסא-המלוכה את האיש בן השבט שפל-הערך.
וילכו השרים והנסיכים עם האצטגנינין ויבואו אל האיש ישתחוו לו ויאמרו:
– יחי אַדוננו השר לעולם! בחר בחרנוך להיות לנו לראש ומלך.
ויען אותם האיש ויאמר:
רק בזאת אאות לכם להיות עליכם למלך אם תבטיחו לי ואם תאשרו את הבטחתכם בחתימת ידכם ובחותמתכם, כי תמלאו אחרי הדבר, אשר אדרוש מכם.
ויאמרו אליו האנשים:
– הבה, יאמר נא לנו אדוננו את אשר הוא דורש מאתנו.
ויאמר אליהם האיש שנית:
– אני נשבע בחיי ראשכם, כי לא אפתח את שפתי אתכם עד אשר תבטיחוני הבטחת-אמונים מאושרת בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי מלא תמלאו את אשר אבקש מכם.
ויאותו לו האנשים. ויושיבו את האיש על כסא-המלוכה וישימו נזר זהב בראשו ויכרעו וישתחוו לו ויקראו:
– אדוננו המלך לעולם יחיה!
ויעשו משתה גדול ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם.
ויהי ביום השני ויקרא אליו המלך החדש את כל השרים והנסיכים והאצטגנינין ויאמר אליהם:
– יש את נפשי לדעת מה נמצא במגדל בעל ארבעת השערים הסגורים, ועל כן אני מצוה עליכם, כי תפתחו לי את אחד השערים למען אוכל לבוא אל המגדל ולראות את הנעשה בו.
כשמוע השרים והאצטגנינין את הדברים האלה נפלה עליהם חרדה גדולה ויענו כלם פה אחד:
– יראים אנחנו מאד למלא את רצון שליטנו. מאז ומעולם לא הרהיב איש לפתוח את שערי המגדל, ויהי להפך, כי כל מלך שם עליהם מנעולים חדשים. אם נעבור עתה את מצות אבותינו, נמיט שואה עלינו ועל ממלכתנו.
ויהי כשמוע המלך את הדברים האלה ותבער כאש חמתו ויקרא:
האם לא הבטחתוני במו פיכם ולא אשרתם בחתימת-ידכם ובחותמתכם כי עשה תעשו את כל אשר אבקש מכם? אם לא תמלאו הפעם את חפצי – דמכם בראשכם!
כראות השרים והנסיכים והאצטגנינין כי רצון המלך איתן, נכנעו לו ויאמרו:
– כדבר אדוננו הגדול כן יעשה!
ויקראו לחכמי חרשי-הברזל ויצוו עליהם להסיר את הבריחים והמנעולים מעל אחד השערים. אז הלך המלך בלוית השלישים אשר הוא נשען עליהם אל המגדל ויפתח את השער ויכנס. אולם אך עבר המלך את מפתן המגדל, נסגר אחריו השער ברעם וברעש, ולא יכלו האנשים מבני-לויתו לבוא אל המגדל, וישאר בו רק הוא לבדו.
וישא המלך את עיניו וירא והנה הוא עומד בתוך גן גדול ויפה כגן-העדן, ובו עצים הרבה נחמדים למראה וטובים למאכל.
ויוסף המלך ללכת וירא והנה ברֵכה עוברת בתוך הגן, ובברכה נוזל אדום ומגובש, וירא כי לא מים הוא, כי אם דם עוד רגע והוא ראה, כי בתוך הברכה ממעל מונח נזר ברזל וכי מכל עברים נמשכות מן האדמה אל הנזר ידי-אדם, והידים רבות, רבות מאד, ומראה להן כמראה יער צעיר, ורבות מהן קלועות ומשזרות אשה ברעותה כשרשי אלון עתיק. וילך המלך הלוך וסוב את הברכה אחת ושתים ויתפלא למראה עיניו, כי לא הבין מה פשר הידים הפשוטות והמשזרות זו בזו ואי זה הוא הכח המחזיק את נזר-הברזל ממעל לדמי-הברכה ואינו נותן לו לרדת מטה התהומה ככל משא כבד. וישב המלך אל השער ויחפוץ לצאת מתוך המגדל, אבל השער לא נפתח. אז קרא המלך בחמתו אל השער:
– אני, מלך רומי, מצוה עליך כי תפתח כרגע!
השער נפתח. המלך יצא מאת המגדל וישב אל הארמון, ולא ספר לאיש דבר מכל אשר ראה.
ויהי ממחרת ויאסוף אליו המלך שנית את השרים והנסיכים והאצטגנינין ויבקש מהם, כי יפתחו לו גם את שער המגדל השני. וישובו ויחרדו האנשים והמלך דבר אתם קשות גם הפעם, ויתעשתו וימלאו את חפצו.
ויבוא המלך אל המגדל דרך השער השני. אבל הוא לא יכול לראות את אשר מסביב, כי היתה עלטה גדולה כחשכת מצרים. בצעדו את הצעד הראשון הרגיש תחת כפות רגליו גופות בני-אדם. וישח המלך וימשש את הגופות וירא כי עוד עמד חומם בם. והגופות נחו ושכבו האחד בצד השני בכל מקום אשר דרכה כף-רגלו. ויתפלא המלך בראותו, כי הגופות השוכבים פה זה שנים הרבה עודם חמים ואין ריחם נודף כריח של מתים, ויצפה אל אשר יבוא. עת קצרה עברה והנה הודלקו נרות למכביר וימלא המגדל אור-יקרות כבעת נכון היום. וירא המלך והנה הוא עומד בבית-כנסת כלול בהדר-תפארת וספונו מגיע השמימה. ויהי אך הואר המגדל, והגופות השכבים על הארץ כמתים התעוררו וימהרו ויקומו על רגליהם ויחלו להתפלל ברחש-קדש. ויקשב המלך רב קשב, ויבן, כי הם שופכים את נפשם בתפלה לאלהי ישראל. האנשים עומדים ומתפללים, ומרוב חושם בם נפשם גחלים תלהט ומפיהם רשפי-אֵש יתמלטו. והנה הבריקו ברקים, וכרגע נפתחה תקרת בית-הכנסת, ושרפי-מעל מעופפים ירדו מטה, וירא המלך כי נושאים השרפים על כנפיהם איש אשר פניו מאירות כשמש, והוא לבוש לבנים כלו. ככלות התפלה, עוד הד ה“אָמן” האחרונה מרחף באויר, נפלו המתפללים ארצה כמתים, תקרת המגדל נסגרה, הנרות כבו וימש חשך כבתחלה. כבא עת תפלת המעריב נשנה החזיון לכל פרטיו, וכך היה גם בבקר. והמלך לא חכה לסוף התפלה, וטרם יכבו הנרות יצא מאת המגדל.
ויהי ממחרת ויצו המלך כי יפתחו לו את השער השלישי, ויכנס אל המגדל, וירא והנה הוא עומד בחדר עגול מרוצף אבנים שחורות. בתוך החדר עמד ארגז-זהב מעשה ידי אמן, אשר עוד לא ראתה עין-איש כמהו ליופי. ויחפוץ המלך לפתוח את הארגז ולא יכל; אז קרא המלך בחמתו:
– אני, מלך רומי, מצוה עליך להפתח!
ומכסה הארגז התרומם מאליו. וירא המלך כי הארגז מלא ציצים ממינים שונים תלושים עם שרשיהם. והציצים ירוקים ונותני-ריח, ושרשיהם רעננים ומלאים לשד וליח, וכלם מכרכים אגודות אגודות, ועשרה, עשרה בכל אחת מהן. ויספור המלך את האגודות וימצא מספרם ששים אלף. ולא יכול המלך להבין איך השתמר משך שנים כל כך רבות ירק הציצים התלושים ואיך לא גמר ריחם ועמד טעמם בם. ויתפלא על המראה מאד ויצא מאת המגדל.
ויהי ממחרת ויצו המלך ויפתחו לו את השער הרביעי וירא ארמון גדול בנוי שיש אדום, ויבוא אליו. ובארמון חדרים מעולפים זהב וכסף, אבנים טובות ומרגליות. ויעבור המלך ששה חדרים ויכנס אל החדר השביעי, אשר עלה בהוד יפיו על כלם. בראש החדר עמד כסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ובתוכו שולחנות-כסף מכוסים כפות-זהב ועליהם כל מאכל-תאוה והיין הטוב. אבל איש לא היה בארמון. כבוא הערב נשמע פתאום קול רעש גדול ותרועת חצוצרות וגיל-עליזים, ואחריהם משק צעדים. ויבן המלך כי אנשים רבים הולכים ובאים ויסתתר מאחורי כסא-המלוכה לדעת מה יעשה.
דלתות הארמון נפתחו לרוחה ויבואו חילים הרבה ושרי-צבא ונסיכים, כלם לבושים בגדים מרוקמים זהב. בראשם הלך איש לבוש בגדי מלך ונזר בראשו. כל האנשים חלקו לו כבוד ויקראו לו: מלך. הם נכנסו כלם אל החדר השביעי וישבו אל השלחנות ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם. ככלות המשתה עלה המלך הבא על כסא-המלוכה וכלם נפלו לפניו אפים ארצה ויקראו קול גדול: “יחי אלוהינו מלך העולם לנצח!” וכל אשר צוה המלך נעשה חיש מהר וברטט-הלב. בחצות הלילה קם המלך מעל כסא-המלוכה ויקרא בקול אדיר וחזק:
– אני מצוה עליכם להביא את נזר-הברזל ולשימו בראשי!
עוד מלתו בפיו והחילים ושרי-הצבא עם הנסיכים התנפלו עליו ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי המלכות, ואותו גזרו לגזרים. ברגע זה נעלמו החילים והשרים עם גזרי גוית המלך השסוע. אז עזב מלך רומי את מחבואו ויתפלא מאד על החזיון ויהי כחידה סתומה בעיניו, ויפן ויצא מאת המגדל.
ב.
אחר הדברים האלה קרא המלך אליו את כל החרטמים והאצטגנינין וגדולי חכמי-המדינה ויספר להם את כל אשר ראה בארבעת חלקי המגדל ויאמר אליהם:
– חפץ אני כי תפתרו לי את כל אשר ראיתי, ואם לא תמלאו אחר פקודתי, אוציא אתכם כלכם להורג.
וישתחוו החרטמים והאצטגנינין והחכמים לפני המלך ויענו:
– אדוננו המלך לעולם יחיה! נכונים אנחנו למלא את חפצך. אבל הדברים אשר ראית במגדל נפלאים מאד, והמעשים – מעשי ימים מקדם, ומאד יכבד עלינו למצא פתרונם כל כך מהר. על כן אנחנו מבקשים ממך, כי תתן לנו ארכא שלשים יום למען נוכל לדרוש כצרך באובים, להציל דבר מפי אלילינו ולגלות את הנסתרות על פי מהלך הכוכבים ומעי-הבהמות.
ויאות להם המלך ויאמר:
– כדבריכם כן יהי. אני קובע לכם זמן שלשים יום. אם עד כלות הימים האלה לא תגלו לי את סוד המגדל – דמכם בראשכם.
והאצטגנינין והחרטמים והחכמים יצאו מאת פני המלך וילכו ויבואו אל בתי-המסגד אשר להם וידרשו לאלהיהם ויעשו את להטיהם ויחשבו מהלך הכוכבים ומזרי-שחק וינחשו במעי חיות ובהמות, ולא נודע להם דבר. וכעבור שלשים היום הלכו כלם אל בתי אלהיהם ויבכו ויילילו ויקרעו את בגדיהם וישימו אפר על ראשם, כי ראו כי כלתה אליהם הרעה וקצם בא, בא.
ובעת ההיא חי ברומי איש זקן מאד, והוא חוזה-בכוכבים ולו שבעה בנים, וכלם מכשפים וחרטמים, וזה דרכם לבוא איש יומו אל אביהם לבקרו ולדרוש לשלומו ולעשות את אשר תשאל נפשו. ביום האחרון ל“שלשים” לא בא איש מהם אל אביהם הזקן. ויתפלא האיש על זה מאד ויחגור את שארית כחו ועל משענתו חלף אל בנו הבכור. הוא נכנס אליו וישאלהו:
– מה נשתנה היום הזה מכל הימים? מדוע לא בא איש מכם היום לבקרני ולברכני בשלום ולעשות את מצותי כפעם בפעם?
ויען הבן הבכור את אביו ויאמר:
– אהה, אבי! אסון נורא מרחף על ראש בניך. דע לך, כי טרם תצא השמש לרוץ ארחה יקֻפד פתיל חיינו. לבלי הדאיב את נפשך באנחותינו המרות לא בא איש מאתנו אליך היום כמנהגנו מימים ימימה.
ויספר הבן לאביו את כל המוצאות אותם. כשמוע האב את דברי בנו אמר אליו:
– היגון עור את עיני בני ורגש-הכבוד, אשר ירחש לבם לאביהם הזקן בלבל את מחשבתם. שכחו בני, כי גם אנכי חוזה-בכוכבים כמוהם, ועל כן חובתי גם אני להתיצב אתכם כלכם לפני המלך. וזאת מצותי, מצות-אב: מחר תקחו אותי עמכם אל המלך והעמד תעמידוני בין שורותיכם, ומי יודע מה ילד יום מחר? אולי תעלה בידי להסיר את החרב הנטויה עליכם ולהפוך את עצבכם לשמחה ואת אנחותיכם – לקול ששון.
ויען אותו הבן ברחש-כבוד:
– כאשר צוה אבינו כן יהיה.
וממחרת היום, אך עלה השחר ובחצר המלכות נאספו האצטגנינין והחרטמים והחכמים ויחד אתם שרי רומי ונסיכיה ורבים מפני עם הארץ, באו גם שבעת בני האצטגנין הזקן ויביאו אתם על שכמם את אביהם.
ויצא אליהם המלך ויאמר:
– שלשים היום, אשר קבעתי לכם לאצטגנינות ולמעשי-להטיכם, תמו עם עלות השחר. עתה עליכם לגלות לי את סוד הדברים, שאר ראיתי במגדל.
אז יצא ראש האצטגנינין ויפול לפני המלך אפים ארצה ויאמר:
– יחי המלך לעולם! עבדיך האצטגנינין והחרטמים חיבו לך את ראשם. אנחנו שאלנו באוב, דרשנו לאלהינו, נחשנו בכוכבים ובמעי-בהמות, אבל לא עלתה בידנו להסיר את צעיף התעלומה מעל המגדל. עתה עשה בנו כטוב בעיניך.
ויקצוף המלך מאד ויקרא בקול:
– נשבע אני בחיי ראשי, כי עיניכם לא תחזינה עוד את נגה הכוכבים, אשר אין אתם אדונים להמה, ושפתותיכם לא תבטאנה עוד לחשים, אשר אין להם ערך, ובטרם יראה כוכב-הערב בשמים יהיה בשרכם טרף לפריצי-חיות וברות לבני-עיט שואפי-דם!
אז יצא האצטגנין הזקן ויקד וישתחו לפני המלך ויאמר:
– אהה, מלך גדול וכביר, מלך רומי! יכבשו נא רחמיך את כעסך והשב לנדנה את החרב, אשר הניפות על ראש עבדיך. אין האצטגנינין והחרטמים אשמים אם לא רכשו להם די חכמה לפענח נעלמות. ידוע תדע, המלך, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה גדל-החרטמים, אשר ידע את סדר מהלך העתים. למען כסות את מעשי להטיו מאת הכוכבים והרוחות, בנה את המגדל באותם הרגעים, אשר בהם יום ליום יביע אמריו ולילה ללילה ילחש את חלומותיו. ברגעים כאלה ידעכו קוי-השמש ויחלש שלטון הרוחות על תבל ומלואה, וכל אשר יעשה בעת ההיא נשאר כמוס מאת גדולי חכמי האצטגנינין והחוזים בכוכבים.
ויהי כשמוע המלך את דברי הזקן ויקרא:
– איש זקן! דבריך מוכיחים, כי חכמת גם נבונות מכל האצטגנינין ולך נגלו המון דברים, אשר נסתרו מעיניהם. ואם לפניך גלוי וידוע סוד המגדל, הלא יודע אתה בודאי מי בנה אותו ומה צפון במעי-השיש אשר לו.
ויען הזקן ויאמר:
– מלך רם ונשא, מלך רומי! בחכמתך הגדולה הבינות, כי לי נגלו דברים אשר נסתרו מעיני אחרים. דע לך, כי סוד המגדל המכושף ידוע מימי קדם רק לאצטגנין אחד, וכבוא שעת מותו הוא מוסר אותו להאיש היותר חשוב בין הנמצאים מסביב לו. לפני מאה שנה בדיוק מסר לי אצטגנין זקן שוכן-מדבר לפני מותו את סוד המגדל. עתה באה, כנראה, שעת מותי, בידך אפקיד סודי עד אשר תמסרנו לאחר. הבה צוה, אפוא, המלך לכל העומדים פה ולהנמצאים בארמונך כי יתרחקו מכסא מלכותך כמטחוי-קשת, ואז תפתחנה שפתי.
ויצו המלך לכל האנשים אשר עמדו לפני כסא מלכותו ואשר נמצאו בחצר-המלכות להתרחק מעליו כמטחוי קשת, ויעשו כן, אז פתח הזקן את פיהו ויחל לספר:
ג.
– דע לך איפא, מלך רומי, כי את המגדל עם ארבעת השערים בנה הקיסר נמרוד, ולא בידי אדם, כי אם בכח להטים. כאשר לכד נמרוד את העולם כלו ויהי לשליט על כל היצורים אמר בלבבו: “אכן אל אני!” והכל כרעו וישתחוו לפניו ויקריבו לו קרבנות. מיראה בדבר פן יכבוש אחרי מותו איש אחר את העולם ויתוץ את המזבחות, אשר הוקמו לכבודו וימחה מזכרון בני-האדם את שם נמרוד, צמצם את כל כחו ועזוז שלטונו על העולם כלו בנזר-הברזל אשר לו; על ידי זה נעשה הנזר כל כך כבר במשקלו, עד כי גם הגדול בגבורים לא יכל להניע אותו ממקומו אפילו כמלוא השערה. ונמרוד העמיד מגדל מסביב לנזר ויעש לו ארבעה שערים לארבע רוחות השמים, למען אשר יהיה המגדל פתוח לכל, והאיש אשר יעבור על מפתן השער האחד לא יוכל לאמר: “אני נכנסתי אל המגדל ולי הוא”. אולם לבעבור הסתיר את נזר-הברזל מעיני בני-האדם עשה בלהטיו כי יפתחו השערים רק לפני מלכים ונסיכי-עמים. כאשר מת נמרוד יצא הקול בכל המדינות והארצות, כי מי אשר ירים את נזר-הברזל וישימו בראשו, יהיה למושל על העולם כלו. ויחלו לבוא לרומי מלכים ומושלים מכל הממלכות, ואיש איש מהם אחזו בחשק רב בנזר להרימו, אבל גם באחד מהם לא נמצא די און להמישו ממקומו. כאשר עיפה נפשם ותם כחם, התחיל כל אחד מאלה, שנסו להרים את הנזר, שוקע באדמה, בתחלה עד הברכים, אחרי כן עד החגורה אשר במתניו ובאחרונה על ממעל לראשו; לא נשארו בלתי אם הידים אשר לא חדלו להנהות בתשוקה נמרצת אל הנזר ולתפוש בשוליו. כך חזר ונעשה הדבר ימים רבים והרבה מלכים ומושלים אבדו מארץ החיים. בכל זאת לא נגרע ממספר האנשים, אשר נמשכו אחר נזר-הברזל.
ויהי היום ובארץ אדום מלך איש אשר רצונו – רצון-ברזל, והוא אכזרי ואביר-לב, נירון שמו. וגם הוא, כקודמים לו, הלך אל הארמון להרים את נזר-הברזל. אבל כראותו את הידים הרבות הפרושות אל הנזר מתוך האדמה, הבין ברב חכמתו, כי לא בכח היד בלבד יגבר איש להרים את הנזר. אז קרא אליו את גדולי חרטומי-מצרים ויתן להם תשורות יפות ויחל את פניהם לגלות לו במה אפוא יגדל כח איש להרים את נזר-הברזל.
וינחשו החרטמים בלהטיהם ויענו לנירון קיסר כדברים האלה:
– על ידי להטינו נודע לנו, כי את סוד נזר-הברזל הסתיר נמרוד מאת הכוכבים והרוחות, ויצפינו בתוך אחד הסלעים. הוא חרת את הסוד עלי לוח, אחרי כן התנשא מועף ביעף אל ראש פסגת הרי-החשך; שם נקב חור באבני אחד ההרים וישם בו את הלוח ועל ידי מעשה-כשפים גלל וינח על פיו את האבן היותר כבדה שבעולם. ולמען אשר לא יוכל איש לגולל את האבן מעל הלוח, שם את הרוח הכי-חזק במערה ובלהטיו הניח חותם צר על פתחה כדי שלא יעתיק הרוח את הסלע מעל הלוח.
כשמוע נירון קיסר את הדברים קרא:
– עלי להשיג את הלוח ולגלות את הסוד החרות עליו, ויהי מה!
ויאמרו אליו החרטמים לאמר:
– רק תחבולה אחת יש להשיג את הלוח. הוציא פקודה, כי ישבו נשר מעל ההרים הגבוהים. הכינה לך עבותות חזקים ומטה ארוך. הביאה איש, אשר נדון למות וצוה לכרות את ראשו מעליו. אחרי כן עלה ושב בין כנפי הנשר. את הראש הכרות תשים בראש המטה, ואת המטה תושיט לפניך כקו ישר למען אשר יראה הנשר נכחו בכל עת את עיני הראש, ומרוב תשוקתו לנקר אותו יגרר במעופו אחרי הראש, ואתה הסב את דרכו אל שיא הרי-החשך. והיה כבואך שמה אל תרף את ידך מן הנשר, כי אם הוליך תוליכהו אתך. כאשר תבוא אל ראש ההר בתוך תראה מערה אשר פתחה מכושף. במערה זו יושב הרוח הכלוא. ואתה קשור את עצמך בחבל אל ראש סלע, למען אשר לא יסחבך הרוח ארצה. בלהטים אשר נתן על ידך תשים את הכשפים על פתח המערה. אז יתפרץ ממנה הרוח, המעתיק הרים ממקומם ויסיר את הסלע מעל הלוח. ואתה תקח את הלוח ואתו תשב על הנשר, ובמטה עם הראש הכרות תסב את מעופו אל הארץ מטה.
וישמע נירון קיסר לקול החרטמים ויעש מצותם וישג את הלוח. בשובו אל הארמון הוציא את הלוח וימצא חרות עליו בלשון כשדים את הדברים האלה:
"ממני, אלהי כל היצורים ומושל כל העולם בגבורתו, נמרוד, אל נירון קיסר ארץ אדום – שלום!
“דע לך נירון קיסר, כי לא בכח יד ולא בברק חרבו יגבר איש להרים את נזרי, כי אם בשקר בתרמית ובחנופה. אם חפץ אתה להשיג את נזרי, שלח צירים קלים אל מלכי כל שבעים אומות-העולם. אל כל אחד מהם כתוב מכתב מלא דברי-חנף, והלל תהלל את גבורתו וחכמתו. במכתבך תשיא עצתך לכל מלך, כי אתך יחד, אבל כמוס מכל יתר מלכי-תבל, ירים את נזר-הברזל, למען אשר רק אתם שניכם תחלקו ביניכם את ממלכת כל הארץ. ואתה עשה את כל הדברים האלה ברוב חכמה והזהר, כי לא יודע למלך האחד, כי שולח אתה את מלאכיך גם ליתר המלכים. והנה כאשר יתאספו אליך מושלי כל שבעים האומות, תביא את כל אחד מהם בלבד את המגדל. הוליך תוליך אותם בדרכים ובנתיבות מיוחדים אל נזר הברזל. כאשר יתאספו שבעים המלאכים והמושלים כלם בבת-אחת, לא ירימו את הנזר, כי אם יתנפלו האחד על השני ויכו האחד את השני לפי חרב, וכלם יפלו חללים. דמם השפוך יהיה מסביב לנזר לברכת-דם, והנזר יצוף ממעל, ואז תפשוט את ידך ובלי כל עמל תרים את הנזר ושמת אותו בראשך והיית למושל על העולם כלו”.
ויהי כאשר קרא נירון קיסר את הדברים החרותים על הלוח, עשה ככל הכתוב בו ברוב חכמה ותרמית-לבב. וכאשר התאספו כל המלכים והמושלים ויכו איש את רעהו לפי חרב ודמם השפוך היה לברכה והנזר צף ממעל, נכנס נירון קיסר את המגדל ויושט את ידו אל הנזר. אבל לא יכל להניעו ממקומו, כי גם ממעל לברכת הדם היה כמרותק ברתוקות הברזל, ולא נגרע ממשקלו מאום.
ד.
וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים וישאל אותם מדוע אפוא ולמה לא נעשה ככתוב בלוחו של נמרוד ונזר-הברזל נשאר כבד-המשקל כשהיה ואין יכלת להעתיקו ממקומו.
ויעשו החרטמים בלהטיהם ויענו את נירון קיסר לאמר:
– דע לך, הקיסר, כי אתה לבדך אשמת אם לא יכלת להרים את נזר-הברזל, יען כי לא עשית את כל הכתוב על הלוח.
ויפלא נירון קיסר וישאל:
– ובמה אפוא, עברתי על הדברים הכתובים על הלוח. הגידו נא לי ואתקן את המעוות.
ויענו החרטומים:
– שום שמו לפניך לאסוף את כל שבעים אומות-העולם, אבל אתה פסחת על עם אחד ולא פנית אל מושלו.
ויחקור נירון קיסר את הדבר וימצא כתוב, כי נקראו להתאסף רק מלכי ששים ותשעה עמים, ויחשב אותם אחד אחד, ויוכח כי נפקד מקום עם ישראל.
ויאסוף נירון קיסר את החרטמים ויאמר אליהם:
– כנים וישרים דבריכם, אמנה לא את כל המלכים והמושלים אספתי; עוד שאר האחד: עם ישראל. אבל איך יכלתי לקרא למושל העם הזה אם אין לו מולדת והוא תועה בין שאר האומות בלי שר ומלך משלו?
ויענו אותו החרטמים ויאמרו:
– דע לך, הקיסר, כי עד היום הזה לא סר מבית דוד המלך השלטון על עם העברים.
על כן זאת עצתנו, אפוא ושמע: אסוף אליך עשרה יהודים, אשר מוצאם מבית המלך דוד והוליך אותם אל המגדל למקום הנזר. והיה אך יפשטו את ידם אליו, יקל משקלו, כי אז יהיה מספר שבעים אומות העולם שלם.
ויצו נירון קיסר לבקש ולמצא עשרה אנשים מגזע בית-דוד. האנשים נמצאו ויובאו לפני הקיסר. וידבר נירון באזניהם את דברי-החנופה אשר כתב אל מלכי יתר העמים, וגם על לבם דבר להרים אתו יחד את נזר הברזל.
אבל עשרת האנשים ענו אותו כלם פה אחד:
מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ועתה פונים אנחנו בלב ונפש אל אלהינו, אל שדי, כי ישלח לנו את מלך המשיח, אשר יקומם את בית יעקב מעפרו וישיב אותו לכבודו הראשון. אפס כי לא לנזר שלטון העולם אנחנו מנשאים את נפשנו, כי אם לשלטון השלום והאהבה בין בני-האדם והעמים, על כן לא נלך אל המסגד ולא נפשוט את ידנו אל נזר הברזל.
אז התחיל נירון קיסר לדבר על לבם דברי חנף וחלקות כי יעשו כעצתו. אולם כראותו, כי הם עומדים על דעתם בכל תוקף, בערה בו חמתו ויוליכם בחזקה אל המגדל ושם רתק אותם בכבלי-נחשת על יד ברכת-הדם, יען קוה, כי בראותם לפניהם את הנזר יתעורר בהם החפץ להרימו ויפשטו אליו את ידיהם.
אבל לא כן היה. האנשים מבית דוד נתקו מעליהם את הכבלים, ויסורו לפאת מערב המגדל ויעמדו בתפלה ויתפללו אל בוא מלך המשיח. שפתיהן נעות וגחלים בערו מפיהם, ותהי תפלתם לאש שלהבת-יה, ובעמדם כה נבראו כעין כתלים מסביב להם וממעל להם נפרשה כתקרת בית-כנסת אשר היה דומה במראהו לבית-המקדש. ובית-הכנסת התקשט בכל פאר והדר ונעשה זרוע אור כלו מרוב הנרות, אשר הודלקו בו. כאשר הגיעה התפלה לאמצע נפתחה התקרה ולעומתה נפתחו פני השמים, ומלאכים רחפו ויאמרו שירה. ויעופו המלאכים אל המלך המשיח. ויחד נסבו עליו וישאוהו על כנפיהם אל תקרת בית-הכנסת הפתוחה. אבל יען כי שעת המשיח עוד לא באה, נפלו המתפללים, עוד ה“אמן” האחרונה בפיהם, על הארץ כמתים, והנה נסגרה תקרת בית-הכנסת ויכבו הנרות והמשיח שב אל מקום בדידותו. אבל כבוא זמן התפלה השניה, התעוררו אנשי בית-דוד ונשנה החזיון הקודם, וכן הולך הדבר וחוזר מאז שלש פעמים בכל יום.
ונירון קיסר חכה שעה קלה וישב אל המגדל לראות אם נשבר עורף אנשי בית-דוד, כראותו, כי תחת לפשוט ידיהם אל הנזר סככו להם בקירות היכל והם שופכים שיח בתפלות נלהבות, והתקצף עליהם קצף גדול מאד.
ה.
וישב נירון קיסר ויאסוף אליו את חרטמי-מצרים ויחל את פניהם, כי יורוהו איך ובמה לדכא את קשי-ערפם של האנשים היושבים כלואים במגדל.
ויענו אותו החרטומים ויאמרו:
– אין כל עצה ותחבולה לנצח את בני העם הזה, כי גדולה מאד קשיות ערפם. על כן זאת עצתנו, ואתה שמע נא: תחת לאלץ את אנשי בית המלך דוד לפשוט את ידיהם אל נזר-הברזל, למען אשר ימלא מספר שבעים אומות העולם, הלא טוב טוב לך להכחיד את בני האומה הזאת כלה עד האחרון לבל ישאר מהם שריד. ששים ותשעת העמים הנשארים יכנעו לך וישמעו למצוותיך ואז יגרע ממשקל נזר-הברזל ונפל בחלקך.
ותיטב עצת החרטמים בעיני נירון קיסר וישאל:
– איך ובמה אוכל להכחיד את בני העם הזה עד האחרון?
ויענו החרטמים ויאמרו:
– לגלות לך איך ובמה תמצא ידך להאביד את ישראל מגוי – יוכל רק אחד מבני העם הזה. דע לך, הקיסר, כי במזרח ארץ ממלכתך ישנה מדינה אחת, אשר אנשיה משתחוים לראש כרות של יהודי. הם מבקשים ומוצאים להם במדינות הרחוקות איש יהודי, כהן, בכור בן בכור עד דור שביעי, ובדברי חלקות והבטחות יפות הם מושכים אותו אליהם עד מדינתם וכורתים את ראשו מעליו ומניחים תחת לשונה כתבת-להטים. הראש הכרות חי שבעים שנה, ומנבא במחנה. ואנשי המדינה כורעים ומשתחוים להראש ומקריבים לו קרבנות ומקטירים לו לבונה. כעבור שבעים השנה ידל כח הראש, יחלוף ואיננו. אז הולכים בני הארץ ההיא ומבקשים להם כהן אחר בכור בן בכור עד דור שביעי, ומשליכים את הראש הראשון לכלבים. וזה דברנו עליך, הקיסר: לך אל ארץ המזרח ההיא, הביא קרבן להראש הכרות וחל את פניו, כי יאמר לך איך ובמה להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון.
וישמע נירון קיסר לעצת החרטמים וילך אל ארץ המזרח וימצא את המסגד, אשר עמד בו על במה עשויה לדבר הראש הכרות, ויקרב לו קרבן ויבקש ממנו, כי יאמר לו דברי-נביאות.
והנה נפתח פי הראש והתחיל מתנבא:
הנה בא איש מאדום,
מלך כביר מעיר רומי. –
בא האיש לבקש אמרי,
לשמוע דברי נבואתי:
איך להכחיד את בית-יעקב.
איך אחריש,
אם לא יחריש האוב תחת לשוני?
איך אכלא ממך מלים,
אם תדברנה שפתי ואל רצוני?
שמעה, אפוא, לקול מלי, בן ארץ-אדום,
האזינה נבואתי, איש מהר שעיר.
הנה לפניך עם ישראל,
מפוזר הוא ומפורד בין עמים זרים
דמיונו כציצים פורחים,
המכסים את עין הארץ.
אין גבול לתפוצותיהם
ואין כליון לגזעם.
הם צומחים, פורחים ונובלים.
אולם הנה זורחת השמש
והם שבים לתחיה, שבים ופורחים…
אבל דע לך, בן ארץ אדום
הקשיבה אזנך לדברי, קיסר רומי…
ויוסף הראש הכרות לדבר ויאמר:
כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.
ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.
אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.
שנה שלמה חכה נירון קיסר. אחרי כן הלך אל המגדל לראות את הציצים הנובלים, אבל כאשר פתח את הארגז ראה, כי כל הציצים ירוקים ונותנים ריח ושרשיהם מלאים ליח, כאלו לא נעקרו מעולם מן האדמה.
– ויהי כראותו את הדבר קרא בשצף קצף:
עתה רואה אני, כי הראש הכרות השיא אותי בנבואתו על שוא. עתה אני נשבע בחיי ראשי, כי השמד אשמיד בחרבי את עם ישראל, וזכר לא יהיה לו עוד בארץ החיים.
וישלח נירון קיסר את חילותיו לארץ אדום וליתר הארצות ויצו עליהם להרוג להשמיד ולאבד את בני ישראל, אנשים ונשים וטף, ולתת את רכושם לבז ולמשיסה. ויעשו החילות כמצותו ויתנפלו על היהודים וישמידו אותם המונים המונים.
כאשר הגיעה שעת הכליה הגמורה לעם ישראל נראו פתאום לפני כסא המלוכה מחנות, מחנות של רוחות בדמות חילות ושרי-צבא ונסיכים ובתרועת חצוצרות בשרו את נירון קיסר, כי תאות-נפשו נתנה לו, כי כבשו לצרכו את העולם כלו. בדברם הובילוהו בכבוד גדול אל המגדל, ושם הביאו אותו את ארמון, שאך בנו אותו בידיהם שיש אָדום. אחרי כן הכניסוהו אל החדר האחרון, ששם עמד שלחן ערוך למשתה וכסא-מלוכה מחוטב אבנים יקרות, ויאכלו ויהללו את נירון קיסר מושל כל העולם. באחרונה הושיבו אותו על כסא המלוכה ויתנו לו כבוד-אלהים ויקראו: “יחי נירון קיסר שליט העולם!”
וכבוא חצות לילה התנשא נירון קיסר מעל כסאו ויקרא:
– אני מצוה להביא לי את נזר-הברזל ולשים אותו בראשי!
כרגע התנפלו עליו כל השרים והחילים ויסחבוהו סחוב והשלך מעל כסא-המלוכה ויקרעו מעליו את בגדי מלכותו, ואותו קרעו לגזרים קטנים, ובלם נעלמו…
וכך הולך הדבר ונשנה לילה, לילה.
ויהי כראות השרים והנסיכים אשר בחצר המלכות, כי הלך נירון קיסר אל המגדל ולא שב משם ויבינו כי קרהו אסון. ולמען אשר לא יקרה כדבר הזה גם להקיסרים הבאים אחריו החליטו לסגור את כל ארבעת שערי המגדל. מלבד זה החליטו, כי כל מלך חדש ישים מנעול חדש על כל שער. והחרטמים והאצטגנינין קראו את החרות על לוח-נמרוד ויגזרו אומר, כי לימים הבאים יהיה סוד המגדל וכל המוצאות את נירון קיסר גלוי וידוע רק לחרטם אחד, והוא ימסרנו לפני מותו להאיש הכי נכבד ביו חבריו, ויעשו כן.
ו.
ויהי כאשר כלה הקוסם הזקן לספר את כל הדברים האלה באזני מלך רומי, חלש וכחותיו עזבוהו. אבל מלך רומי פנה אליו ויעודד אותו ויחל את פניו לגלות לו מה הוא הדבר אשר עמד לציצי-החיים של עם ישראל, שנעקרו מן האדמה עם שרשיהם, להשאר בלשדם וליחם ומה לעשות להם למען אשר יבלו ויקמלו.
והקוסם הזקן פתח את שפתיו ברטט אברים וברוב עמל ענה:
– הציצים נשארו שלמים בירק צבעם ובעצם לשדם, יען כי מכורכים היו אגדות, אגדות… אלו פזר אותן נירון קיסר אחד, אחד…
ובדברו נפח הקוסם הזקן את נפשו וימת.
וימהר מלך רומי וירד מעל כסא-המלכות וילך בחפזון אל המגדל דרך השער השלישי. הוא נגש אל ארגז הזהב ויפתח אותו ויפשוט את ידו אל הציצים.
ויהי כאשר החל לקרוע את החוטים, אשר נקשרו בהם אגדות הציצים, והנה חיש קל קפץ מתוך הארגז עגל בעל שני ראשים, אשר פניו מפיקים אימה. העגל העיף במלך רומי מבט-אש וישמיע קול שאגה, כשאגת אריה. לשמע השאגה נפל מלך רומי מת. המגדל נמלא עשן, וברכת הדם התחילה מכה גלים בחזקה, ונזר הברזל נהפך על פניו וירד תהומה. ברגע זה נשמעה מבית-הכנסת ה“אמן” האחרונה של בני דוד מלך ישראל.
שק הקמח
מאתשלמה אנ־סקי
א.
בשנות-קדם, לפני חרבן בית-המקדש, בימי מלכותו של חכם מלכי-תבל, הוא המלך המפֹאָר שלמה, ישבה בבית קטן ורעוע בקצה העיר ירושלים אשה זקנה והיא אלמנה קשת-רוח ומרת-נפש, ותחי בצר ובמצוק. בשכר עבודתה הקשה קנתה לה הזקנה בשוק מעט דגן ותטחן אותו בכפּיה בטחנת-יד, אשר שאלה מאת אחד השכנים ותאפה שלש ככרות לחם להיות לה למחיתה לכל ימי השבוע.
אך הוציאה את הלחם מן התנור, והנה נראה על מפתן הבית איש נכאה וחור-פּנים ויאמר מתוך דמע:
– אשה רבת-החסד, חוסי נא על אדם אומלל. אני בא מארץ אופיר. אניות שלמות נושאות שמן, ארגמן וכל מיני-בשמים היו סחרי ועזבוני. פתאום התחוללה סופה על פני-ים והאניות עם הסחורה ועם כל הכבודה אשר ברגלי ירדו תהומות. רק אותי לבדי הקיא גל אל החוף. זה שלשת ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.
ותחמול הזקנה על האיש מארץ-אופיר ותתן לו ככר-לחם.
אך יצא הלז מן הבית, והנה נראה על המפתן איש שני והוא פצוע, חלש ולבוש-קרעים, ויאמר בקול נואָש:
– לחם!… הרעב יציקני!… ממלחמת-דמים נמלטתי, באורח-פלא… ליד הרי-גלעד הרמים והנשאים ישבתי שלֵו; עבדתי את אֵלי בשמים ואת כרמי נטרתי בארץ. פתאום התנפלו עלי הפלשתים כפריצי-חיות; את הכל העלו על המוקד, עשו למרמס, את הכל אכלה חרבם, את אשתי ובני הרגו עד האחרון.
פצוע קשה, בלי תנועה שכבתי בשדה יום ויומים… אך קמתי התעודדתי מהרתי להמלט מחורבני ומן הקברים… זה שלשה ימים אני תועה רעב וצמא; השקיטי נא, אפוא, בלחם את רעבוני.
ותעיף הזקנה מבטה באומלל ובלי חשוב רגע הושיטה לו את הככר השניה.
עברה שעה קלה ודלת האֹהל נפתחה ועני זקן ועוֵר נראה על המפתן. בקול חרישי נמוג מפחד ודמעות התחיל לספר:
– זקנה, צרה, מחסור ורעב החלישו את כחות גופי ונפשי, עוֵר אני מרחם אמי ואוכל לחם-חסד. לפנים היתה בתי יחידתי מנהלת אותי תמיד בידי; עתה אחזתה עוית, ואני נשארתי בדד… בחשך, בלי מנהל, אתנגש לפעמים באבנים, אבל לעתים מאד רחוקות אתקל בלחם… בידי מששתי דלת ואפתחנה ואבא הלום האהלה… ואין אני יודע את בעליו. מי אתה? האשה, אם גבר?
הצעיר, אם שבע-ימים? אבל חש אני כאן נשמת-אדם. רחם, אפוא, אחי-אישי, על עני זקן עור והשקיט בלחם רעבוני.
ותחס הזקנה על האומלל ותּגש לו את הככר -האחרונה.
ב.
עבר יום ויכבד הרעב על האלמנה מאד, ותחפש בפנות-הבית אולי תמצא פה או שם פת לחם יבש. ויהי כאשר לא מצאה מאום ותלך ותבא אל השכן, והוא איש עשיר סוחר-תבואה, ותבקש ממנו בהקפה מעט קמח או דגן. אבל השכן השיב את פניה ריקם ויאמר:
– תּת קמח או דגן בהקפה, ואף כי לשכני – זאת לא אוכל: ידעתי כי לא ישוב לידי לעולם. ועל-מה, אפוא, אריב ואתקוטט אחרי-כן בשכני בהיות חפצי לשבת אתם שבֶת אחים? אבל חֶמלתי עליך. לכי אל הגרן הרק אשר לי (אתמול שלחתי משם את דגני למצרים). שם תמצאו בפרצים ובחריצים גרגרי-חטים למדי. אם לא עלה בהם הרקב, שי אקריבם לך מקרב לב ונפש; התפללי בעדי לאלהים.
ותלך הזקנה ותבא אל הגרן הרק אשר לשכן ותאסף מתוך החריצים מעט חטים, מחציתם אכולי-רקבון, ותשב ותטחנם ותשימם בשק קטן ותשאהו אל ביתה.
בחוץ שררה דומיה, ופני השמים היו זכים ובהירים. פתאום והנה סערה באה מן הצפון ותקרע בחזקה את השק מידי הזקנה וכחץ מקשת נשאתהו הימה. הזקנה נשארה עומדת על מקומה נפעמת ונדהמת ותפרוש כפיה השמימה ותקרא בנפש מרה:
אל אלהי אבי! תמה אני ולא אבינה. אם חשכתי אכל מפי ואפרוס את פת-לחמי האחרונה לרעבים, הלא מלא מלאתי בזה את רצונך, ולמה, אפוא, תיסרני בסערתך הזועפת?… אולם מי יודע אם לא אחטא בלשוני?… אולי נעשה הדבר ואלהים לא חפץ גם לא ידע? הרוחות הם שובבים גדולים, ולפני משובתם מי יעמוד? בכל לילה הם מקימים שאון: צועקים, שוחקים, בוכים, שורקים, קורעים בחזקה דלתות וחלונות. אין זאת כי כבר חדלו משמוע לקול אלהים…
ובלב נשבר על רצון-אלהים כי חֻלל, שבה הזקנה אל ביתה. שוכחת את רעבונה עלתה על יצועה ותֹּרַדֵם.
ג.
בחלום-הלילה נראה אל הזקנה איש-שיבה ויאמר אליה: ידע תדעי, כי מלכנו הגדול שלמה כלכל לא יוכל דבר-פשע. לכי אליו אל ארמונו וספרי לו את מעשה-העול, אשר עשה לך הרוח, הוא ייסרהו שבע על חטאתו.
ותיקץ הזקנה ותזכור את חלומה ותמהר ותלך אל ארמון-המלכות ותקד ותשתחו לפני המלך ותספר לו את הקורות אותה מהחל ועד כלה.
המלך שלמה הקשיב רב קשב לכל טענותיה ויען אותה רכות ויאמר:
– אל נא תדאגי, הזקנה; אם גזל ממך הרוח את שקך למרות רצון-אלהים, יַסֵר איסרהו קשה, ולך ישוב נזקך והיה שלומים לצערך.
אך כלה המלך לדבר והנה נראו שלשה אנשים זרים ויגשו אל כסא -המלכות ויפלו על פניהם ארצה.
אחרי-כן פתח הגדול בהם את פיו ויספר:
– סוחרי-צידון אנחנו ומערבנו בבשמים, בשמן-המשחה, בשן ובעצי-הָבנים. כמנהגנו תמיד הולכנו את סחורתנו באניה אל חופי ממלכתך. מבלי-משים התחוללה סערה גדולה ונוראה ותעש את הים כמרקחה ותאחז באניתו ותצנפנה צנפה כדור. פתאום התגשה בחודו של צוק-סלע ורצפתה נִקב חור עמוק. ברעם וברעש השתפכו אליו המים וישטפו את אניתנו והיא התחילה יורדת ושוקעת בלב-ים. ראינו את המות מרחף לעינינו ונקד ונשתחו על פנינו לפני אלהיך, אל אדיר במרום, ונדור לו נדר: אם הצל יציל אותנו ממות ואת אניתנו מרדת תהומות והביאונו אליך את השלישית מהוננו, ואתה חלק חתלק אותה בין עניי-העם. עוד נדרנו בפינו והנה שקט הים מזעפו, והאניה שמה את דרכה כברק אל חופי-ממלכתך. אך ירדנו מן האניה אל היבשה זבחנו זבח ונחשב את ערך מחיר סחורתנו ונמצא את שויה שלשים אלף שקל כסף, ואת השלישית, עשרת אלפים, הבאנו הלום לתת על ידך…
וזקן-הסוחרים הושיט למלך שלמה את המתּן: שק מלא שקלי-כסף.
ד.
המלך שלמה, חכם-המלכים, הקשיב בלי אמר דברים לאשר סֻפּר לו ואחרי-כן שאל:
– רוצה הייתי לדעת כיצד פסק זרם-המים, שהשתפך דרך החור אל קרקע האניה?
– מלך רם ונשא! – ענה אחד מסוחרי-צידון – נראה הדבר, כי החור שבקרקע האניה נסתם כּלו בשק-קמח קטן. אני הביאותיו אתי לכאן.
בדברו הושיט למלך שק קמח קטן רטוב ממים.
המלך שלמה רמז להאלמנה כי תקרב אליו ויראה לה את השק.
– האין זה אותו השק שקרעה הסופה מידך?
– כן, השק שלי הוא – ענתה הזקנה – אבל הקמח אשר בו לח ורטוב ולא יצלח למאכל.
– אמת ונכון הדבר! – ענה המלך שלמה בבת-צחוק על שפתיו – אבל תחת זאת תקבלי, סבתא חביבה, מידי שק אחר…
ובדברו הושיט המלך להזקנה במחיר קמחה את שק השקלים.
אולם האלמנה הזקנה לא לקחה את השקלים מידי המלך ובשפה רפה אמרה:
– אדוני ומלכי האהוב! הצפין את כספך אתך; אני כבר קבלתי את שכרי.
חיי אדם
מאתשלמה אנ־סקי
חיי אדם / ש' אנ-סקי (שלמה זיינביל רפפורט), תרגם שמואל ליב ציטרון
א.
בשעה שהגיעה שעתו של אדם להבּרא, נותן הקדוש ברוך הוא אות למלאך, ששמו “לילה” ואומר אליו לאמר:
ידע תדע, כי ברגע זה נברא אדם פלוני מטפה פלונית; לך והביא אותה לפני כסא-הכבוד שלי.
והמלאך ממלא מצות אל שדי והוא הולך ומביא את הטפה אל הדום כסא-הכבוד.
אז מוציא אל שדי את משפט היצור העומד להבּרא: אם זכר יהיה או נקבה, אם חלש או גבור, עשיר או עני, יפה או מכוער.
אבל אין הקדוש ברוך הוא חותך, אם טוב יהיה האדם אם רע, צדיק אם רשע.
ואלהים נותן אות למלאך הממונה על הנשמות, ואומר אליו לאמר:
– הבה עופה אל גן-העדן והביא מתוך האוצר הגדול נשמה פלונית ופלונית, שמראֶה כך וכך.
כי כל הנשמות, שכבר נבראו מששת ימי בראשית ושעומדות עדיין להברא, הנן מוכנות ומזומנות בשביל האדם.
והמלאך הממונה על הנשמות מביא מתוך האוצר הגדול את הנשמה הראויה ומציג אותה לפני הדום כסא-הכבוד
והקדוש ברוך הוא אומר אליה כהאי לישנא:
– הנשמה! הכנסי אל הטפה, חדרי אל כל שס"ה אבריה ושכנת בהם עד אשר יתמו ימי חיי האדם.
והנשמה כורעת ונופלת על ברכיה לפני אל שדי, והיא פותחת את שפתיה ואומרת מתוך רטט ותחנונים:
– רבון כל העולמים! דיני בעולם, שאני נמצאת בו מן היום אשר יצרתני, ואם כך יצאה גזרה מלפניך, אל שדי, אל נא תכניסני לתוך טפה שאינה מהוגנת, כי טהורה וקדושה אני.
ואל שדי עונה את הנשמה ואומר אליה לאמר:
– גם הטפה, שאני מכניס אותך לתוכה, עולם קדוש הוא ובלתי-מוגבל. ועולם זה נאה לך יותר מאותו שאת נמצאת בו, וביום הבראך נועדת רק בשביל טפה זו.
והנשמה מתמרמרת בבכי וקולה נשמע מסוף העולם ועד סופו. יחד אתה בוכות כל יתר הנשמות וגם המלאכים והשרפים.
אבל אין הקדוש ברוך הוא מקשיב לקול בכים ומכניס את הנשמה אל הטפה על כרחה.
והוא קורא למלאך, ששמו “לילה”, ומצוה עליו להשיב את הטפה אל מעי האם. באותו רגע נעשית הטפה ולד – ילד במעי-האם.
ב.
ואל שדי נותן לולד שבא לעולם שני מלאכים שומרים לראשו, האחד – פניו מאירות והשני – פניו עצובות.
ובבקר, בבקר לוקח מלאך-האור את הולד ונושא אותו אל גן-העדן ומראה לו את הצדיקים היושבים במקום נהרה גדולה ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה. ומלאך-האור שואל את הולד:
– הרואה אתה את אלה?
– אני רואה את אלה.
והמלאך חוזר ושואל:
– הידעת מי הם הללו?
והולד עונה:
– אין אני יודע מי הם הללו.
אז פותח המלאך את שפתיו ואומר:
– הללו שאתה רואה אותם עטופי פאר וזהר, נולדו אף הם כמוך במעי אמותיהם ונולדו בצער ועצב וחיו בעולם בין אנשים בני-תמותה. אבל הם שמרו את מצות אלהים, אשר ברא אותם, ועל כן זכו לעטרות-כבוד.
ובערב, בערב לוקח מלאך-היגון את הולד ונושא אותו אל הגיהנום ומראה לו את הרשעים, הנמוגים ביסורי-נצח משוקעים בתהום החרפה והקלון, ופניהם חשכות, במבטיהם אין שביב-תקוה מציץ וקולם – יליל כבוש.
ומלאך-היגון שואל את הולד:
– הרואה אתה את אלה?
והילד עונה:
– אני רואה את אלה.
והמלאך חוזר ושואל:
– הידעת מי הם הללו?
– אין אני יודע מי הם הללו.
והמלאך פותח את שפתיו ואומר:
– הללו שאתה רואה אותם טובעים בתוך תהום של צרות וחרפה, נבראו כמותך במעי אמותיהם ונולדו בצער ועצב וחיו בעולם בין אנשים בני-תמותה. אבל הם לא שמרו את מצות אלהים, אשר ברא אותם, ולפיכך נדונו לחשך-עולמים ולחרוק-שנים.
ועתה ידע תדע, כי גם אתה עומד להברא ולחיות באותו עולם, והרשות נתונה לך לבחור את הדרך תלך בי.
ג.
ובכל יום נושאים מלאך-האור והיגון את הולד הנולד ומראים לו את העולם מסופו ועד סופו.
והולד קולט אל תוכו את כל הקולות והצלילים, את כל הגוונים והאותות, והוא רואה ושומע את כל הששונות ואת כל האסונות שבעולם.
ובכל לילה דולקים המלאכים נר בראש הולד ומלמדים אותו את התורה כולה ומפענחים לו את כל התעלומות והסודות שמששת ימי בראשית, ומגלים לעיניו קצה פרגוד-הנצח.
וככלות תשעת החדשים בא אל הולד המלאך ששמו “לילה” ושואל אותו:
– התכירני?
והולד עונה:
– אני מכירך.
והולד שואל:
– בשביל מה באת אלי בשעה זו?
והמלאך עונה אותו לאמר:
– הגיעה שעת לידתך. צריך אתה להכּנס לעולמם של בני-האדם.
והולד אומר:
– שבע-רצון אני מן העולם, שאני נמצא בו, ואם כך רצונו של הקדוש ברוך הוא, אחת אנכי שואל ממך, כי לא תכניסני לעולם-הפשע של בני-תמותה ומחוסרי-דעת, יען כי נקי אני מעון ויודע הכל.
והמלאך עונה אותו ואומר:
– עולם זה, שאני מכניס אותך לתוכו, הוא עולם החיים והצדק, ובשעה שנבראת יעדך הקדוש ברוך הוא רק בשבילו.
הולד בוכה וקול בכיו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואתו יחד בוכים כל הילדים אשר במעי אמותיהם וגם המלאכים והשרפים.
אבל אין אל-שדי מקשיב לכל בכים.
והמלאך ששמו “לילה”, מכבה את הנר שבראש הולד ונוטל ממנו את שני המלאכים, את זה של אור ואת זה של יגון. אז בא פורה מלאך-השכחה וסוטר לו על שפתיו, והולד שוכח בבת אחת את כל אשר ראה ושמע, וממחו נעלמת התורה שלמד ואת אשר ראה מאחורי קצה פרגוד הנצח המוּרם, ורק בעמקי מסתרי לבבו נשאר הד כל הדברים, אשר ראה ושמע.
ד.
והמלאך “לילה” מוציא אותו על כרחו ממעי-אמו.
ומאותה עת ואילך עובר האדם דרך שבעה עולמות.
בעולם הראשון הוא דומה למלך חדש, שהכל מברכים אותו, מקבלים את פניו בשמחה ומביאים לו תשורות.
בעולם השני הוא דומה לתיש רועה באגם, המרקד מתוך עליזות, מחוסר-דאגה, ואוכל עשב, שלא הוא היה הזורע אותו.
בעולם השלישי הוא דומה לסיח רך, שאינו יודע מעצור לרוחו והוא שכור החפש והתאוות.
בעולם הרביעי הוא דומה לסוס מהיר-המרוץ הנושא בעול העגלה מתוך חדוה ואינו מרגיש במשאה ובמשא הנוסעים היושבים בה.
בעולם החמשי הוא דומה לחמור טעון משא לעיפה ההולך בכבדות תחת שבט הנוהג בו.
בעולם הששי הוא דומה לכלב, המושך בלי דעת ובשת את כל מה שהוא יכל, והחורץ לשון לכל הקרב אליו.
בעולם השביעי הוא נמשל לקוף, שדמות-אדם לו ואף-על-פי-כן אינו דומה לאדם. שכלו יאבד והכל צוחקים עליו, ואין איש נשמע לו.
ה.
והנה מגעת שעת מיתתו של האדם.
ושוב בא אליו המלאך, ששמו “לילה”, ושואל אותו:
– התכירני?
והאדם עונה:
– אני מכירך.
והאדם שואל:
– בשביל-מה באת אלי בשעה זו?
והמלאך עונה לומר:
– באתי לקחת אותך מן העולם. הגיעה שעת מיתתך. ואין האדם רוצה להפרד מן העולם ואומר:
– אתה הוצאתני משני עולמות, שלא חפצתי לעזוב אותם. בשביל-מה שבת ובאת להוציאני מן העולם הזה?
והאדם בוכה ומצעק מרה, וקול צעקתו הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, אבל אין נפש חיה שומעת את קולו, כי לשמעו היה נמס כל לב. רק השכוי שומע את הצעקה ועונה לה.
והמלאך, ששמו “לילה”, אומר אל האדם:
– דע לך: על כרחך נוצרת, על כרחך חיית ועל כרחך תמות ועליך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא!
והמלאך נוטל מן האדם את נשמתו.
עשרת האותות של משיח
מאתשלמה אנ־סקי
א.
א) הקדוש ברוך-הוא בטובו ובחסדו הגדול הקדים רפואה למכה.
ב) וקודם שבא בחכמתו הגדולה את העולם, ברא את משיח גואל-צדק.
ג) למען אשר יציל בימי הנסיונות הנוראים את יצורי-התבל מכליה ומאבדן גמור.
ד) אפס כי הסתר הסתיר אל שדי מעיני האדם למאות ולאלפי שנים את עת בוא משיח להגלות.
ה) ובשעת החשכה של חמת-אלהים, כשחרב בית המקדש ועם ישראל גלה מעל אדמת-קדשו.
ו) צעד משיח שני צעדים ממקום מחבואו כדי לרדת לעולם ולהציל את שארית יעקב.
ז) אבל אל שדי, שלפניו גלוים וידועים המאורעות המתרגשים לבוא עד סוף כל הדורות, העמיד אותו בצעדו השלישי ויאמר אליו לאמר:
ח) "חטאת עם-ישראל, בדור זה ובדורות הבאים, ישימו עול-ברזל על צוארך.
ט) “וכעיני שור-פר מרב עמל וצרה, כן תכבינה עיניך ולשונך תדבק לחכך, התקבל עליך את הנסיון?”
י) ויען משיח וישאל: “עד כמה ימשכו ימי הנסיון?”
יא) וקול מאת האלהים ענה אותו לאמר: " אני נשבע בחייך – רק לשבעה ימים שמתי את המשא על שכמך.
יב) אבל אם יצטער לבך על הדבר, אז אשמיד בחמתי את אלה, המעכבים את באך".
יג) ויען משיח: "אל שדי! בשמחה רבה ובכל לבי הריני מקבל עלי את יסורי-העולם –
יד) אבל אל נא יכבו אפילו חיי אחד מבניך".
טו) ואל-שדי הניח על שכם משיח קורות-ברזל ועול קשה על צוארו, וקומתו הזקופה שחה לארץ.
טז) ומשיח התמרמר בבכי תחת כובד קומתו הכפופה ויקרא:
יז) "אל שדי! מה כחי כי אאריך נפשי ואיחל?
יח) וקול אלהים ענהו לאמר:
"בני חביבי! האם לא אתה עצמך הסכמת ברצונך הטוב מששת ימי-בראשית לקבל עליך את יסורי-העולם?
יט) "דע לך: משעה, שאבד עמי את ארצו, לא עליתי לשבת על כסא מלכותי,
כ) ועל ראשי ילין תמיד טל ליל חשך ואפלה".
כא) אך שמע משיח את הדברים קרא: “צערי פסק, די לו לעבד, שהוא נדמה לרבו”.
– – – – –
ב.
א) בכל יום כעלות השחר מליט אל שדי את פניו ביגון ובוכה.
ב) וקולו, כקול יונה מנהמת, מילל ומתיפח ואומר לאמר:
ג) אוי לי! חרבתי את ביתי, שרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם!"
ד) ובבכותו שתי דמעות נושרות מעיניו ונופלות לים אוקינוס.
ה) ובנפלן הימה מיללות הדמעות, וקול יללתן הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו.
ו) ולשִמעו ינועו השמים ותרעד האדמה.
ז) וכשמֹע משיח את קול שועת אלהים מן השמים ואת יללת דמעותיו הקדושות מים אוקינוס ואת אנחות עם-ישראל מר-הנפש מן הארץ ––
ח) אז יקרב את המעלה התחתונה של כסא-הכבוד.
ט) והוא נושא את עיניו אל האלהים ושואל מתוך יגון עמוק בלי אמר ודברים: “עד אנה, רבונו של עולם?”
י) ועיני אל שדי נעשות רטובות מרחמים רבים, אבל קול עונה את משיח לאמר:
יא) בני האהוב! על לא הגיעה שעתך ולא מלא עדיין צבא הכחות הארציים".
יב) ובכל יום, בצהרים, יושב משיח מתחפש לעני בשער העיר רומי בין עניים מחזרים על הפתחים ופסחים.
יג) בגדיו אשר עליו בלויי-סחבות וגופו מכוסה פצעים כֻּלו.
יד) והוא מסיר את הסמרטוטים מעל פצעיו ומגלה אותם אחד, אחד לעיני העוברים והשבים.
טו) אבל אין אחד מעמי-הארץ פונה אליו את מבטו; אין מהם שם לב לפצעיו ואין מרחם עליו.
טז) ובכל יום, אך נראה ככב-הערב, עומד משיח כשמתניו משונסות ועם מקלו בידו לפני שער ההיכל ומחכה בלב חָרֵד למצות אלהים: “לכה”!
יז) אולם מאות שנים ואלפי שנים חולפות ועוברות ובת-הקול שותקת.
יח) אבל ימי המשיח כבר ממשמשים ובאים, ויום-אלהים הגדול כבר עומד בחצי דרכו.
– – – – –
ג.
א) והיה באחרית הימים:
ב) כשהגיע שעת בּיאַת משיח ינסה אלהים את העולם בנסיונות קשים.
ג) כדי לטהר ולזכך את בני-האדם, וחטאתיהם תסערנה כמוץ מגרן וכעשן מאַרֻבּה.
ד) וכצרוף צורף-הזהב באש את הפז מסיגיו.
ה) ואל שדי יתן אותות ומופתים נוראים בשמים ובארץ.
ו) ומספרם יהיה עשרה.
– – – – –
ד.
א) האות הראשון יהיה אות פחד גדול.
ב) אלהים ימטיר מן השמים ברד-אבנים ומבול אֵש זלעפות.
ג) נהרות וימים יפרצו ויעברו על גדותיהם.
ד) על פני השמים יראו נחשי-אש וככבים בעלי זנבות אַרוכים.
ה) עמודי-תבל יתפלצון וקול רעש גדול ונורא ישמע.
ו) ופריצי חיות לא יחרדו עוד מפני בני-אדם.
ז) שדי האדמה תצמקנה.
ח) כל פנים יחורו, כל הברכים תכשלנה מפחד וכל הלבבות ימסו כהמס דנג מפני אש.
י) ובני-האדם ינועו ויחגו כשכורים הלומי-יין ואמרו:
יא) “הגיעו הימים האחרונים; הולכים ובאים חבלי ימות המשיח!”
יב) “הה, אויה לנו! מי יעזרנו לשאת את חבלי-הלידה של הימים הנוראים?”
– – – – –
ה.
א) האות השני יהיה אות-השמש וטל-דמים.
ב) הקדוש ברוך הוא יוציא חמה מנרתיקה חם נורא יהיה בעולם.
ג) וכבדי-העון והממרים לא יוכל נשוא את השרב הגדול ויצעקו:
ד) “אוי לנו! לאן ננוסה ונמלטה על נפשנו מפני השמש וחום אִשה?”
ה) ובאו להסתר בחוחים ובדרדרים ובנקרות הצורים
ו) אבל אין מקום, אשר ימצאו בו מסתור מן השרב:
ז) ובידיהם יחפרו קברים לעצמם וחיים ירדו אליהם וקראו למות כי יבוא ויגאלם מרעתם.
ח) וכאשר יעברו שלשים ימי-השרב, תסתיר השמש פניה.
ט) ובעולם תהיה עלטה גדולה.
י) וכבדי-העון והממרים ישאפו אל תוכם את החשך.
יא) ומעיהם ימלאו חשך וגופותיהם יכֻסו שחין מעלה צחנה.
יב) ועשתונותיהם תאבדנה והיו שכורים ולא מיין.
יג) ואלה אשר בינתם לא תתבלע יכלמו ויחפרו.
יד) יען יבינו לקול האותות, כי גאולתן של ישראל קרובה לבוא.
טו) וכאשר יעברו שלשים ימי-החשך ישוב לשמש זרחה כאתמול.
טז) אז ימטיר אלהים טל-דמים ונהרי נחלי-דם ישתפכו על פני כל הארץ
יז) כּבדי-האון והממרים ישכחו להבדיל בין דם ומים וישתו מנהרי נחלי-הדם.
יח) ויתגלגלו במכאובים וביסורים גדולים ויקללו את היום אשר נִתַּן בו הריון לאמותיהם.
יט) ונפלו חמרים, חמרים ולא יהיה קובר להמה
כ) והערים תּמָלאנה באשה וצחנת-פגרים.
כא) ונשמו ההיכלים והטירות, מקומות נשפי-החשק והמחולות.
– – – – –
ו.
א) השלישי יהיה אות של שערים חתומים.
ב) אלהים יחתום את שערי-החכמה, ואנשים ישרים לא יוכלו התקיים בעולם.
ג) והתאספו מחנות, מחנות, והלכו המדברה.
ד) ויתישבו בין קוצים וחרולים ובנקרות-צורים ועל מקומות נשאים ובעמקים שפלים, שלא עדה עליהם רגל אדם.
ה) ואמרו לארי: “אבי אתה!” ואל נמר: “קרובי אתה!” באבוד להם כל חבור וקשר עם בני-אדם.
ו) והימים ההם יהיו לעם-ישראל ללא מושל וללא מורה-דרך, ללא רעים נאמנים וללא אנשי-אמת.
ז) וירבו נביאי-שקר ומאַשרים מתעים.
ח) ונשכח זכרון הגדולים, ומעל לוח-הלב ימָּחו אמרות-הנצח.
ט) ונשמו בתי-הכנסיות והתיתמו בתי-המדרש, והחדרים יהָפכו לבתי-זמה.
י) וננעלו שערי-הפרנסה.
יא) ונעו רעבים עשרה, עשרה ופשטו ידים רקות, ואיש לא יענה להם.
יב) כי ינעלו גם שערי-הרחמים.
– – – – –
ז.
א) האות הרביעי יהיה אות גוג ומגוג.
ב) אלהים יפתח שערי קצה העולם ויצאו משם בלי-מספר חיילות גוג ומגוג.
ג) שפלי-הקומה יהיו, מזוהמים ושואפי-דם.
ד) ובמראה-פניהם יפילו פחד על בני-האדם ובנשמת אפם ישרפו את כל הקרב אליהם.
ה) ולאיש, איש מהם יהיו שני ראשים ושבע עינים.
ו) וצפרנים תהיינה להם כצפרני-הנשר ושניהם – שִׁנֵּי אריה,
וגרמיהם – גרמי חמור, וכל גופם יהיה שעיר כגוף-החיות.
ז) קלי-המרוץ יהיו כצביים ושואפי-דם כיעני-מדבר.
ח) ימים עמוקים לא יעמידו אותם בלכתם, כי ישתו את מימיהם עד תומם.
ט) ויערי-בציר לא יפסיקו את מרוצתם, כי יעקרו את העצים בשניהם.
י) והסתתרו מפניהם ילדים מאחורי האמות ואמות מאחורי הגברים וגברים מאחורי הזקנים יצעקו:
יא) “אויה לנו! אויה לנו! מי יצילנו מן החיילות הפראים?”
יב) והזקנים יענו: עתה כבר קרובה הגאולה לבוא, כי יום-המשיח כבר קרב אל חצי דרכו.
– – – – –
ח.
א) האות החמשי יהיה אות שלשת הקיסרים ושל משיח בן-יוסף.
ב) אלהים יקים מעם-אדום הרשע, שחרב את בית-המקדש, שלשה קיסרים.
ג) הם יהיו אנשי-שקר וחטאים, אבל יתחפשו לאנשים למען צוד ברשתם נשמות בני-אדם.
ד) והם יגזרו גזרות קשות על עם ישראל ויאלצו את היהודים לבגוד באלהים.
ה) והגדילו את המסים עשרת מונים: מי ששלם חמשה, ישלם חמישים, ומי ששלם חמשים – חמש מאות, ומי אשר לא יהיה לו מה לשלם, יומת מות אכזרי.
ו) ממשלת שלשת הקיסרים תארך עשרים ושבעה חדשים; תשעה, תשעה חדשים ימלוך כל אחד מהם.
ז) השלישי שבקיסרים יכבוש עמים רבים ויחריב ארצות רבות וימלוך על העולם כולו.
ח) והוא ירדוף את עם ישראל על צואר, והיהודים ילכו וימעטו כדונג מפני אש.
ט) ובאחרית ממשלת הקיסר השלישי יבא משיח בן-יוסף.
י) שמו יהיה: נחמיה בן חושיאל וגם בשם שני יקָּרא: מנחם בן עמיאל.
יא) והוא יביא אתו את שבטי אפרים ומנשה וחצי שבט גד.
יב) והתפשטה השמועה על-דבר בוא המשיח, והתאספו אליו יהודים מכל הארצות הרחוקות.
יג) ומשיח בן-יוסף יֵצא למלחמה על קיסר אדום הרשע וישמיד מחיילותיו לרבבות.
יד) ויך לפי חרב את קיסר אדום הרשע ויחריב את ממלכתו החוטאת עד היסוד.
טו) והוציא ממגדל יוליאַנוס-קיסר את כלי-הקדש של בית-המקדש הטמונים שם והביאם ירושלימה.
טז) והבשורה על-דבר נצחונותיו של משיח בן-יוסף תגיע לקיסרי יתר הארצות ונפלו עליהם אימה ופחד.
יז) ומלך מצרים יכרות עם משיח בן-יוסף שלום-נצח.
יח) ומלך אשור יכנע לו ויעל לו מס.
יט) ומשיח בן-יוסף יכבוש את כל הארצות אשר מסביב לירושלים, מדמשק עד אשקלון.
– – – – –
ט.
א) האות הששי יהיה אות השטן ארמילוס.
ב) אלהים יחולל נפלאות גדולות.
ג) ברומי, בירת אדום הרשעה, יש תמונת נקבה יפהפיה מחוטבת שיש לבן.
ד) והיא מחוטבת לא ביד אדם, כי אלהים בעצמו יצרה בכחו.
ה) ובאו אנשים חטאים מאדום מנולים לא ידעו בשת, ושכבו את נקבת-השיש והחֵמו אותה.
ו) ואלהים ישמור את טפתם במעי-השיש של הנקבה וולד יולד.
ז) וכאשר ימלאו הימים תבקע בטן-השיש ויצאה בריה בצורת אדם.
ח) ושמו יהיה “אַרמילוס”.
ט) וגבהו יהיה תשע-עשרה אמות ורחבו שש אמות ובין עיניו טפח.
י) ושני ראשים יהיו לו, ושערות להם אדומות כנחשת קלל.
יא) והעינים תהיינה עמוקות, ועקבות רגליהם יהיו ירוקות.
יב) ובא אַרמילוס לאדום הרשע ויאמר: “אנכי אלהיך”.
יג) ובני-אדום יקבלו אותו מהר לאלהים והשתחוו לו והמליכו אותו עליהם למלך.
יד) וארמילוס יאמר אליהם: "הביאו לפני את הלוחות אשר נתתי לכם! "
טו) והביאו את שקוץ אליליהם והניחוהו לפניו.
טז) ואמר: "כן! זאת התורה ואלה החוקים, אשר נתתי לכם! "
יז) אחרי-כן יצוה אַרמילוס לקרוא אליו את משיח בן-יוסף ואת בני-ישראל ויאמר אליהם:
יח) “הביאו את תורתכם והעידו עלי, כי אני אלהיכם”.
יט) אבל משיח בן-יוסף ובני עם ישראל יקצפו קצף גדול.
כ) ומשיח בן-יוסף יפתח ספר-תורה ויקרא מעליו בקול רם.
כא) אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית-עבדים"
כב) ולא יהיו לך אלהים אחרים על פני".
כג) ובאותה שעה יצא משיח בן יוסף ואתו שלשים אלף מגבורי-אפרים למלחמה על אַרמילוס הרשע ויכו מחילו לפי חרב מאתים אלף איש.
כד) אז תעלה חמת אַרמילוס עד להשחית, וקרא בעוזריו את החיילות הפראים של גוג ומגוג.
כה) והוא יוליך אותם אל העמק אשר דָּיֵק לו סביב.
כו) ונלחם וגבר והכה את חיל היהודים לפי-חרב.
כז) ואת משיח בן-יוסף יקח שבי וישים עליו כבלי-ברזל.
כח) ויענה אותו בכל מיני ענוים קשים וביד טמאה ימיתהו בחרב.
כט) ויצאו האבות ממקום מנוחתם לקבל את פני משיח בן-יוסף המעונה והמומת.
ל) ובכבוד גדול ישאוהו על כפיהם אל מערת-המכפלה.
לא) ונעמו זמירות למסירות-נפשו על עם ישראל.
לב) ואלהים יקבל את פניו ויאמר אליו לאמר:
לג) “הבן-יקיר לי, אפרים! ילד שעשעים, רחם ארחמך!”
לד) ועמי-התבל, בימי ממלכת ארמילוס הרשע, ישובו לרדוף את עם-ישראל באף ובעברה ובגזרות קשות ורעות.
לה) ואמרו: “הראיתם את העם עז-הפנים והשנוא, אשר קם נגד מלכות ארמילוס האדיר וימליך מלך משלו?”
לו) וכל רכי-הלב והבוגדים בבני-ישראל יכחשו באלהים ויספחו אל עם אדום הרשע.
לז) ולעגו לאלה אשר ישארו חזקים באמונתם ויאמרו:
לח) “איה, אפוא, הגאולה שאתם, הטפשים והמשוגעים, מחכים לה? משיח נפל בחרב אַרמילוס האדיר, ומאין תבוא גאולתכם?”
לט) והנשארים מבית-יעקב יצרפו בכּור ענים ומצוקות-נפשם כהצרף זהב בתוך יקוד-אש, ויהיו קדושים כמלאכי-שמים.
מ) והלכו למרחקי מדבר-יהודה ושם יֵשבו ארבעים וחמשה ימים בתעניות ובתפלות.
מא) וארמילוס יגדיל את ממלכתו ויצא למלחמה על מצרים וינצחנה.
מב) ויפנה את מבטו לירושלים כדי לשוב ולהחריב אותה שנית לארך-ימים.
– – – – –
י.
א) האות השביעי יהיה אות התקיעה הראשונה בשופרו של משיח.
ב) אל הארץ ירד המלאך מיכאל והוא יתקע בשופר שלש פעמים.
ג) אחרי התקיעה הראשונה תחדר רוח ששון לכל שבעת השחקים ופני האדמה ישובו לתחיה.
ד) שבעה ברקים, אחוזים ונעוצים זה בזה, יעופו בחפזון לקראת דוד מלך ישראל.
ה) ודוד מלך ישראל, יֵצא מהיכלו אשר בשחק, ויחד אתו יצאו כל מלכי בית-דוד ובית-ישראל.
ו) ועל ראש כל אחד יהיה נזר-זהב, אבל כתרו של מלך דוד יזהיר בזהר יפה יותר מכלם.
ז) והמלך דוד יכנס אל בית-המקדש, אשר העתק לשמי-מעל וישב על כסא-מלכות של אש.
ח) ומלכי בית-דוד יעמדו לימינו, ומלכי בית-ישראל לשמאלו.
ט) והוא יתחיל מזמר-מזמורים, שלא שמע אותם עדיין כל ילוד-אשה.
י) ומטטרון שר-הפנים וכל חיילות-שמים והשרפים ומלאכי-השרת וחיות-הקדש יענו כלם יחד:
יא) "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות! "
יב) ולארץ ירד אליהו הנביא ויתנשא על הרי ארץ-ישראל ויעורר עליהם מספד.
יג) וקולו יהא הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו, והוא יאמר לאמר:
יד) “הרי ארץ-ישראל הקדושה, עד אנה תשארו בשממתכם ועד מתי יהיה פריכם אומלל?”
טו) ואחרי-כן יוסף: “שלום הולך ובא לעולם”.
טז) וביום השני ישוב ויעל על ההרים ויאמר: ברכה באה לעולם".
יז) וביום השלישי יעלה עוד הפעם על ההרים ויאמר: “ישועה באה לעולם!”
יח) ובאותה שעה ימיש אלהים ברב חסדו את העול הקשה מעל צוארי משיח בן-דוד ואת משא-הברזל מעל שכמו.
יט) ואמר לאמר: “בני החביב הגיעה שתך, לך”.
כ) ומשיח בן-דוד יזקוף את קומתו הכפופה וצעד את הצעד השלישי, שנתעכב בו לאלפי-שנים.
כא) ויבא לעולם בדמות עני ורוכב על החמור.
כב) ויחד עם משיח בן-דוד יבואו אליהו הנביא והנביאים: משה, ישעיהו, ירמיהו, ברוך עזרא, חנוך ומלכי-צדק.
כג) כלם יחד עם משיח בן-דוד יהיו תשעה:
כד) והם יביאו אתם את הצדיקים, אשר ישבו במדרש-יהודה ארבעים וחמשה ימים בתעניות ובתפלות.
כה) ומשיח בן-דוד ירפא את מחץ לבבם, יחזק את ידיהם הרפת ויאמץ את ברכיהם הכושלות.
כו) ובני עם ישראל, הנפוצים בארצות נכריות, אך ישמעו את תקיעת שופר של משיח, יבינו, כי באה הגאולה.
כז) והתאספו יחד ובאו אל משיח בן-דוד, ככתוב:
כח) “ובאו האובדים בארץ אשור ונדחים בארץ-מצרים”.
כט) ומשיח בן-דוד ואתו אליהו הנביא ויתר הנביאים יוליכו את הצדיקים ממדבר-יהדה והבאים מכל פנות-העולם – לירושלים.
ל) ומשיח בן-דוד יעלה על המעלה היחידה, אשר נשארה מבית המקדש, וישב עליה אחוז תוגה עמוקה.
לא) והשמעה תבוא לאזני ארמילס הרשע, כי קם מלך לעם ישראל ויקרא בשצף קצף:
לב) "אד אָן ימרה העם עז-הפנים והשנוא את מצותי? "
לג) והוא יאסוף שנית את חיילות גוג ומגוג ויצא אתם למלחמה על משיח בן-דוד.
לד) ושני המחנות יתאספו בעמק יהושפט; אלה מעבר מזה ואלה מעבר מזה.
לה) ואז יצא הקדוש ברוך הוא אזור עוז ועצמה למחמה על ארמילוס הרשע וחיילותיו.
לו) ויציג את משיח בן-דוד לימינו ואת חיילות היהודים לשמאלו.
לז) והמטיר מן השמים ברד אבנים וחצי-אש; אש וגפרית ורוח זלעפות.
לח) והשמיד את ארמילוס ואת חיילותיו עד האחרון.
לט) והחריב את מלכות אדום הרשע עד היסוד, ועד כי לא ידע איש את מקומה עד סוף כל הדורות.
– – – – –
יא.
האות השמיני יהיה אותה תקיעה השניה של שופר-משיח לתחית-המתים.
ב) המלאך מיכאל יתקע בשופר בפעם השניה.
ג) ונפתחו הקברים ומערות-האבן וארונות-העץ.
ד) וקמו מקבריהם המומתים והמעונים על קדוש-השם.
ה) ושבו לתחיה כל המתים וכל אלה שנולדו מתים מששת ימי-בראשית.
ו) וכולם יקומו חיים בפנים, אשר היו להם בשעת מותם.
ז) מי שהיה עור בחייו,יקום עור, מי שהיה פסח, יקום פסח, והאלם, יקום אלם.
ח) למען אשר יכיר רע את רעהו וקרוב את קרובו.
ט) ולמען אשר לא יאמרו הנבלים, כי לא שבי-תחיה הם הללו, הלא חדשים שנולדו.
י) ואחרי-כן ירָפאו כל בעלי-המום וכל החולים ישובו לאיתנם.
יא) ומשיח בן-דוד ואתו אליהו הנביא ויתר הנביאים ילכו אל קבר משיח בן-יוסף.
יב) וישיבו אותו לתחיה, ובכבוד גדול יתיצב בין שורותיהם.
יג) והיה מחנה הנביאים עשרה.
– – – – –
יב.
א) האות התשיעי יהיה אות התקיעה השלישית של שופרי משיח והגאולה מתוך הגלות.
ב) המלאך מיכאל יתקע בשופר בפעם השלישית.
ג) ופגשו מכל ארבע פנות העולם בני עם-ישראל את משיח בן-דוד.
ד) אלהים יוציא מאחורי נהר גוזן וערי-מדי הרחוקות את נדחי עשרת-השבטים.
ה) והוציא מאחורי נהר סמבטיון את בני משה רבינו.
ו) ומשיח בן-דוד יוליך לארץ-ישראל את כל היהודים החיים והמתים ששבו לתחיה.
ז) הקרובים והרחוקים, הצדיקים ובעלי-התשובה – את הכל עד האחרון.
ח) ואלהים יפרוש על משיח בן-דוד שבע חֻפות מאבנים יקרות.
ט) ומתחת כל חופה ישטפו ארבעה, ארבעה נהרות: של חלב, של דבש, של יין ושל בשמים יקרים.
י) ואלהים יקח מידי אליהו הנביא את צפחת השמן.
יא) ומשח את משיח בן-דוד למלך ויביאהו אל תחת החופות.
יב) ואלהים צבאות יופיע בהדר גאונו בראש כלם.
יג) אחריו ילך משיח בן-דוד והמלך דוד עם יתר המלאכים ואחריהם הנביאים.
יד) ולימינו של משיח תלך התורה ולשמאלו כל עם ישראל.
טו) וכל שבט יהיה מוקף ענן של אור.
טז) ולפני ההולכים תשתרע ארץ, אשר תפרח כגן-אלהים.
– – – – –
יג.
א) האות העשירי יהיה אות ירושלים העליונה ושלטון אלהים בעולם.
ב) אלהים יאסוף את הרי העולם כלו וערם אותם זה על גב זה.
ג) ובראשם יקים את ירושלים החדשה, ירושלים העליונה.
ד) וסבב אותה סוללות גבוהות וגבעות ומבצרים כלילי-יופי.
ה) וירושלים החדשה תכונן על עשר אבנים:
ו) ואלה שמותם: אדום, פטדה, ברקת, שהם, ישפה, שבו, לשם, נפך, ספיר, ויהלום.
ז) ואלהים יוסיף עליהן עוד שתי אבנים: תרשיש ואחלמה, למען תהיינה שתים-עשרה כמספר שבטי-ישראל.
ח) ואלהים יקומם את בית-המקדש בכל תפארתו והדרו.
ט) ועלה בחוד יפיו על הבית הראשון שבנה המלך שלמה.
י) והתחדשו השמים, הארץ ועם ישראל.
יא) השמים והארץ, אשר בימות-המשיח הנוראים יהיו מקופּלים כספר או כמעיל, יתיישרו.
יב) ועם-ישראל אחרי עברו מדורי שפלות, עוני ומות, יקום לתחיה ויחדש כנשר נעוריו.
יג) ואלהי-הצבאות יוסיף על אור החמה שבעתים כאור שבעת-הימים.
יד) והיה אור הלבנה כאור החמה.
טו) אבל אור הצדיקים עוד יגדל הרבה מאור החמה כנכון היום.
טז) וכל קסם תפארת האדמה, אשר אבל נבלה אחרי מעשה-החטא של אדם הראשון, ישוב יתחדש.
יז) והארץ תצמיח בכל יום צמחים חדשים ותעשה פרי חדש.
יח) ואלהים בחסדו הגדול יחוס על סדום ועמורה ויקומם אותן מחורבנן וישיב אליהן את הדרן שמלפנים.
יט) ואלהי-הצבאות ידחוף לתוך מוקדי-עולם של שאול-תחתיה את השטן המשחית עם מחנות המקטרגים והמחבלים, ושם יאבדו לנצח.
כ) ואלהים ישחט את מלאך-המות, ולא ימות איש מבני-האדם לנצח.
– – – – –
יד.
א) והקדוש ברוך הוא יפח רוח חדש במלים ישנות ויתן לבני-האדם תורה חדשה.
ב) והוא יעשה את לב כל עמי-הארץ עֵר ופתוח לאמת וליושר.
ג) ופתח לעמי-הארץ את מקור הצדק והחסד.
ד) למען יקוים מה שנאמר:
ה) "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם.
ו) והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
דין תורה עם הבורא
מאתשלמה אנ־סקי
א.
…אותו מאורע אירע
עוד זה לא כבר, בימים,
שמסוף העולם ועד סופו
נתפרסמו מופתי הצדיק,
הרב ר' אלימלך.
בשעה קשה לישראל
קיסר רומניה גזר פתאום
גזרה מאד נוראה:
בכל ממלכתו לא תשאֵר
פרסת איש יהודי.
הדבר מובן, שאותה גזרה
החרידה כל נפש מישראל;
בכו, צרחו מר, עוררו תּאניה,
גזרו תעניות-צבור,
השתטחו על הקברים.
אך כל זה כלום לא הועיל.
רוחות רעות, מקטרגים,
האורבים ליהודים תמיד,
לא הניחו לעבור אל הבורא
גם אגל דֶמע, גם שׁפָך שיח.
רק יהודי אחד ברומניה כלה
לא צם ולא צעק.
זה היה הרב ר' פייוול,
יהודי מפורסם, זקן, שכל ימיו
ישב בבית-המדרש
על הגמרא ועל הפוסקים.
אך נודעה לרבי פייוול
הגזרה הרעה של הקיסר,
נבהל בתחלה אף הוא,
ועיניו בקשו לבכות…
פתאום האירה
את מחו מחשבה.
חיש נטל חומש,
העיף מבט בו
ויקרא תיכף:
– מה זאת? גזרת הקיסר?
על פי דין כתוב בתורתנו
אַין לגזרה שום מֶמֶש!
ומהר, כחֵץ מקשת
רץ (בשעה מאוחרת בלילה
היה הדבר) אל הרב.
(בעת ההיא נתעלה ברומיניה כּלה
שם הצדיק הגדול
מליזנסק, רבי אלימלך).
משנתו אותו העיר
ובחום התחיל צועק:
– רבי! פסוק דין-תורה!
להדיא הלא כתוב מפורש
בתורה, כי היהודים
עבדים הם לאלהים,
ואיך, אפוא, הֵהִין קיסר
לגזור גזרוֹת על ישראל?!
ביחוד אני שואלך, רבי:
כיצד סובל אלהינו שבשמים
מעשה-עוֶל כל-כך נורא?!
– ומה בקשתך, אפוא, ר' פייוול?
שאל אותו רבי אלימלך.
– מה אני מבקש? לתבוע לדין-תורה
את הבורא בגלל זו הגזרה!
– שמע נא, בני, ענהו
במנוחה רבי אלימלך –
חובתי לאמר לך מפרש,
כי חושב אני לעזות
לקטרג על הבורא,
שהוא מסלף דין.
גם סכנה יש בדבר
לתבוע אלהים לדין-תורה…
אבל מאודך1 גיסא אני רואה,
שמוסר אתה את נפשך
על קהלה גדולה בישראל
ולפיכך אני מסכים
לשבת באותו דין-תורה:
אך לא חצות-לילה
שעה כשרה היא לכך, כמובן.
באה מחר, לאחר ותיקין.
ב.
באותו לילה באו
פתאום אורחים
אל רבי אלימלך:
שלשה רבנים וצדיקים.
ביניהם הי גם
הצדיק בעל-המופת
הרב המפורסם מאפטה.
הציע לפניהם רבי אלימלך
לשבת אתו בדין-תורה,
והללו נתרצו לו, נתנו את
הסכמתם הקדושה.
למחר בבקר כבא
רבי פייבל אל המשפט,
התעטפו כל ארבעת
הרבנים בטליותיהם
ובית-הדין הגדול
התחיל מברר את הענין.
רבי פייוול! – קרא
הרב מאפטה – ארבעה רבנים
גוזרים, שתאמר
איזו טענה יש לך
כלפי הבורא כביכול?
אך ר' פייוול עמד
חוֵּר, נדהם ונבהל.
– לא, רבותי, לא, איני יכול…
– גמגם מתוך רֶטֶט. –
עזבני אמץ לבי…
מהתלהבות זו של אתמול
אף זכר לא נשאר…
אבל על זה ענהו האַפטאִי
בתוקף ובעז מיוחד:
– אני, האפטאי, נותן לך כח,
דעה, בינה והתלהבות.
היה בטוח, כי במשפט
לא יהי משוא-פנים!
ובאותו רגע התלהב
פתאום רבי פייוול
והתחיל טוען.
קודם כל הראה פסוק
מפורש כתוב בתורה.
אחר התחיל מביא ראיות
מגמרא, פוסקים ומאלפס.
כנכון-היום הוכיח ברור,
כי הבורא לא כן עשה,
שהניח לגזרה שתּגָזר.
אחד הדיינים נסה ויתחכם
להשתמט מן הדין.
– אפשר, רבי פייול
שאל בשפה רפה –
שהיית מסכים לתבוע לדין
דוקא את הקיסר?
מה לי ולקיסר? –
קרא בחימה שפוכה
רבי פייוול – השמעתם?
איזה עסק יש לי
עם הקיסר מרומניה?
מה הוא? טפה סרוחה!
אך הבורא, כביכול, הוא
בעל דברי, אתו אטען!
אז ממקומו זקוף
התנשא האפטאי,
ובקול כשופט
במנוחה קרא
– יתן לנו הבורא
תשובה ברורה על טענותיו
הנכוחות של רבי פייוול!
ויקרא הרב רבי אלימלך:
– אני אתן לכם התשובה:
וודאי אין שום ספק,
שֶׁצָּדק רבי פייוול,
כי אחינו בני-ישראל
עבדים הם לבורא-עולם.
אין לאיש מלבד לבורא,
המשפט להטיל עליהם עונש.
אבל הלא רשאי הוא הבורא
ליסרם ברצונו מוסר-עבדים
ביד נכריה, למשל…
– לא! אין הוא רשאי! – מפסיק אותו
בחום רבי פיוול, –
האם היהודים רק עבדים
הם לבורא? השכחתם
מה שכתוב: “כי בנים אתם?”
בנים אנחנו לבורא
ואת הבנים מיסר אב
עצמו ולא על-ידי אחר!
– ואותו מעשה בטיטוס הרשע,
ששרף את בית-המקדש?
– שאל רבי אלימלך –
– אך זו היא שאלה! המקדש
מכון-שבת הוא לאלהים,
ויכל לשרפו בדין בעלים.
עתה הלא מתחרט, כידוע,
הקדוש ברוך הוא על הדבר
וככרוכיא הוא מנהם וצועק:
"אויה לי! בידי את היכלי
שברתי כשבר נבל יוצרים
והחרבתיו עד היסוד!"
לוּ יהי כן! מוחלני לך
את חורבן בית-המקדש;
– קרא רבי אלימלך –
אולם אל לבך נא שימה:
מה חטאים הם היהודים!
בדברים רכים גם קשים:
פשפשו במעשיכם,
הרהרו בתשובה,
עזבו את דרכיהם הרעים.
כלום הביא זה פרי?
סוף, סוף נתמלא הבורא
חימה על היהודים עמו
וחמתו עברה חוק…
– הא כיצד: עברה חוק?! –
קרא ר' פייוול כּלו מתרגז –
היתכן? היצויר?
אִם נניח את הדבר ככה,
הלא יכל אל, בורא-עולם,
בשעת כעסו הגדול
להחריב עולמות כּלם
ולהשמיד בני-האדם!
– ואמנם יכל יוכל; האחרת תחשוב? –
קרא הרב רבי אלימלך.
– לא, אינו יכול! לא, אינו רשאי!! –
הוסיף לקרוא רבי פייוול –
מה זאת? הלית דין ולית דיין?
האם אין תורה בישראל?!…
שמעו נא, רבותי, אני מתרה,
כי לא אזוז מכאן
עד הוציאכם גזרה מלפניכם,
כי הבורא כמונו כלנו
מחויב לקיֵם את דיני
התורה…
אבל האפטאי
שם קץ לויכוחים.
הוא התנשא ממקומו
ויחלק את זקנו
ובתוקף קרא:
– הכל ברור; אין צרך עוד בטענות,
ואחר הוסיף:
– בעניני-משפטים נוהגים כך:
אך יִכלו שני הצדדים
להרצות את טענותיהם,
מצוים אותם הדיינים
לצאת מחדר בית-הדין.
אם האחד מן הצדדים
מתעקש ואינו רוצה
לצאת ברצון טוב –
קונסין אותו לאלתר,
ולא זה בלבד אלא:
אחר בא השמש ומוציאו
מבית-הדין על כרחו
בבשת ובחרפה…
רבי פייוול, הואילה, במחילה!
ואף אתה, אדון-עולמים,
מחויב הנך לצאת…
ויתעורר הרב רבי אלימלך:
היתכן? הלא כתוב בתורה:
מפרש: “כבודו מלא עולם”, –
ואני שואלכם: כיצד יכול
אלהים לצאת מכאן
ואפילו רק לרגע?
רגע שתק האפטאי.
אחר הרים ברגז
בָּבַת-עין שעירה ולבנה,
תחלה נהם ובנחת אמר:
– הואל ומפרש כתוב:
“כבודו מלא עולם”,
אנו מתירים לך, הבורא,
לשהות לפי שעה פה אתנו.
אבל דע לך, הבורא:
בפסק דיננו הקדוש
למי-שהוא לא נכּיר פּנים.
זכר, כי התורה
לא בשמים עוד מקומה,
אלינו אותה הורדת…
ג.
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה ישיבת בית-הדין.
נשמעו רעמי ויכוחים חריפים
מריקי-אש כהרי-גָעַש,
וכמטרות-עז נתכו טענות
של קל וחמר וגזרה שוה
והלכות, ופלפולים,
נוטריקון ורמזים
מקבלה ומן “הזהר”
ממימרות קצרות של הבעש"ט
ומסתרי-תורה מאד עמוקים.
שלשה ימים ושלשה לילות
נמשכה המחלוקת… הרבנים
התלהבו, צעקו וירעשו
ויריבו, ויתקוטטו
בזלזולים ובחרמות
איש לא נשא פּני רעהו
“שקץ!” “פרחח!” “עם-הארץ!”
זה לזה קראוּ…
סוף, סוף באו לידי
פשרה, כי רק בטעות
הניח הבורא לגזרת הקיסר,
ובכן אין שום ממשות
לגזרת קיסר רומניה
ותיכף היא צריכה להבּטל.
ופסק-הדין בידי סופר סת"ם
נכתב על גב הקלף.
כל הרבנים הקדושים
עליו חתמו בכתב-ידם
ובתוך ארון-הקדש
בין ספרי-התורה כלם
את גויל פסק-הדין הניחו…
עשרים וארבע שעות אך חלפו
וגזרת הקיסר
עברה ונתבטלה. אמן.
הגיהנום
מאתשלמה אנ־סקי
א.
בכל שבעת שמי-שחק,
בארץ כּלה ובמזלות,
בכל ברואי-מעלה וברואי-מטה,
שיָצר אֵל בחסדו,
אם בזעפו ובחרון-אפו
בכלם מושל מאז מעולם
חק קשה ולא יעבור.
“מדה כנגד מדה”.
מי החָרד וירא-אלהים
אשרהו, מה טוב חלקו
בעולם הבא, בגן-העדן
עטוף-נגה ואור-יקרות;
ולעול איש-הבליעל
ערוך מאתמול תפתה,
נכונו לצלעו מצוקי-שאול
בשבעה מדורי גיהנום.
אין תהום לגיהנום ולחשכתו?
הרהור-תשובה שוב לא יועיל,
שם כבר עבר זמנו;
משם עוד לא יגיעו
להדום כסא אלהי-הצבאות
דָמַע גם צקון-לחש.
שם יקָּרא חסד
לחדלון ההויה, למוֶת השוקט;
אבל לפושעים תושבי-הגיהנום
אין מנוחה גם במותם.
לקול צחוק מהול ברעל
של סמאל ובני-סיעתו,
שם תמיד לא ישבותו
אנחות, בכיות ויללות.
אל שערי הגיהנום
שלשה נתיבות עולים.
הנתיב האחד נמשך
דרך תהומות כל היַּמים;
דרך המדבר השָּׁמֵם
נמשך השני כתו-קלון
ממלקות רצועת תלין;
השלישי, והוא הנורא,
ילפות ארחות דרכו,
דרך חשך וצלמות,
לפתח הגיהנום מתחת לארץ
באשר יגוע איש יהודי,
אך יעברו חבלי-המיתה
ויסורי חבוט-הקבר,
נחתם דינו מלמפרע
לגלגול מחילות מתחת לארץ,
בתהו לא-דרך, בעמקי-חשכה,
ולמלחמה עם צוקי-סלעים,
עם מחיצות ואגמי-מים
עד באו לארץ-ישראל.
ומשם הדרך נמשך אילך
תחת סמבטיון הרותח
והרי-החשך כּלם.
על יד שערי-הגיהנום
אורבים מחנות, מחנות שדים.
מקבלים הם את הפושע
בצחוק גדול ופרוע:
ובקולות-פראים: הב! הב!
אך בא יבא הפושע –
ראשית חובתו להתודות.
כל חטא וכל עון
אשר חטא ואשם בחייו
לאלהים או לבני-אדם
– בלי הבדל זמן ומקום –
במו פיו לפרטיו יספרנו.
ואך יעלה על שפתיו
עבירה או דבר-פשע,
נברא שד מהם כרגע,
המענה קשה את הפושע
בּגלל היציר מעשה-ידיו.
אך יתּם חדש ימים
לפורעניותיו של הגיהנום,
נטחן גוף בעל-העבירה
בשנֵּי גדָל-המחבלים
לאבק דק מן הדק,
והאבק יֻשלך ויפֻזר
בגן-העדן בנתיבות
בם ילכו הצדיקים
אחר יבּרא הפושע
בריאה חדשה לגמרה.
בתוך הזעקות המרות
נשמע תמיד קול יללה:
"אלהים בשמים הוא הצדיק,
זך וישר גם משפטו.
אנחנו בפשענו נמקים,
הרעה מידינו באתנו.
מבורך יהיה אלהי-צבאות,
ולנו חרפה וכלימת-נצח!"
ב.
ששת ימים, עד השבת
רותח הגיהנום כסיר נפוח
מנשמת אף הבורא.
נעוּל הוא לפני סליחה,
ואין מקום בו לרחמים.
אולם אך תבא השבת,
ושקט הגיהנום כרגע מזעפו.
המשחיתים יעלמו כלא היו,
אש הכבשן יכבה, ידעך.
וממרום יורד מועף ביעף
אל הגיהנום מלאך נעים,
הנושא אתו צרורים בכנפיו
תנחומים, מנוחה, רחמים
והוא משיב רוח בכנפה
על הגופות הנצרבים.
מחבּש ביד נדיבה ומלטֶפֶת
את המון פצעיהם,
במשחת שמן גן-העדן
ובבּשמיו ירכֵּך כל חבּורה,
וברחמים רבים יעודד רוחם
בתקות סליחה ומחילה.
ומן השמים יורדת מנוחה
עם רוח יום שבת קדש.
ומשתפכים על הפושעים.
אולם אך יֵרָאו בשמים
שלשת הככבים הראשונים
ובלוית ה“הבדלה” תחלוף השבת, –
שוב תתלקח אש הגיהנום,
וכל הצרות והענויים
ישובו תיכף לאיתנם.
לא לכּל בתוך הגיהנום
מביא מלאך גן-העדן
מנוחת-שבת, תנחומים, בשָׂמים.
איש כי חלּל בחייו
את שם אלהים בזדון,
לו מנוחה לא תנָתן
גם בשבת – ומלאך-העדן
הנעים והחביב לא ירעיף
על מדורו, מדור-יסורים,
נטפי-מרפא וצרי-נחם.
וזאת תורת
שבעת מדורי-הגיהנום…
ג.
שם המדור הראשון: בור.
בו תחת קלחות גדולות
אש-תּפת תוקד תמיד;
שוטפים זורמים נהרי נחלי
זפת בוערה עם גפרית;
מונחים תלי גחלים לוחשות
כהררי-עד, כסלעי-שלהבות
שם שדים, לצים ומחבלים
ופניהם – פני נחשים ועקרבים,
אשר אין להם לחש.
פה במדור ירעשו קולות
של צעקות מרות ויללות.
שם בקלחות ובתוך הלהבות
מפרפרים ביסורים מאד נוראים
גופות שנשרפו חיים.
שם דופק שד את הפושע,
דוחף אותו בשבטי-אש
לערמת גחלים, להר-שלהבות,
והוא מטפס בשארית כח
עד הגיעו לראש הפסגה.
ומשם הוא מֻשלך מטה
לים של זפת ושל גפרית.
שם מפרפרים גם אלה,
שבחייהם תאכלם התולעת;
ועוד אחרים, שהם תלויים
על האצבעות, על ה_עים,
על הלשון, הלב, העינים,
והנחשים והעקרבים מתרוצצים
על ידם ומפיצים מסביב
צחנתם ואת רעל נשימתם.
המדור הראשון מיוחד לפושעים
אשר לא שמרו לקים
את כל המנהגים הקדושים,
למי שלמד תורה
בלי כונה והתלהבות,
למי שלא קם
ולא הדר פני זקן,
למי שנתן לאביון
מתנת-יד, נדבת-כסף
בלי האיר אליו פנים.
שם מתענות גם הנשים,
שלא כסו שער ראשן,
ולא למדו את ילדיהן
לאמר “מודה”, “קריאת שמע”
ו“אמן יהא שמיה רבא”.
ד.
במדור השני, שחת,
עומדים בשורה ארוכה
הררי-שלג והררי-אש,
והשדים בעלי-הקרנים
משליכים את הפושעים תכופות
מתוך השלג אל האש
ומתוך האש אל השלג,
ובכל רגע כהרף עין
נהפך גופו של הפושע
ללבת-אש ולנציב-קרח.
תמיד מענים אותו בבת אחת:
צמאון לאור ולחם עם
צמאון לקור ולחשך.
פה במדור נמצאים אלה,
שהיה לבם אותם מהסס,
הלעשות מצוות אם עבירות,
שבקלות-דעת חללו שבועה,
סחו שיחות-חולין בשעת התפלה
אף אלה שמרע-לב
או מתוך שטות והלצה
פני חברם ברבים הלבינו
והיו כשופכי דמו בפרהסיא.
ה.
שֵׁם המדור השלישי – דומה.
שם בתוך דומיה קרה,
מתה, קפואה ואפורה,
שנוצרה טרם לדת קול,
אורב כחית-טרף הפחד
אשר אין קץ לגדלו,
ועל הכל הוא מביט
שתום-עינים, בּמבט של שגעון.
שם בתוך האלמות המתה
תדעך האש הכי כבירה
יכרסמוה רקב גם חלודה.
אבנים כבדות, סלעי-ברזל
יחלשו, יתרופפו, קש תשאם:
הם מתפוצצים לרסיסים קטנים
וכאבק דק מתפזרים.
נמוג מפחד האִלמות הקפואה
מתחיל הפושע משבר בכח
את עצמותיו מעל בשרו,
למען הפריע את הדממה
בצלצול גֶרֶם. אך לשוא.
נאלם כל קול במדור,
או שלא נברא מלכתחלה.
פה במדור הקר והאלם
מתענים בעלי-הגאוה,
שבשתיקת-גאון וצדקת-שוא
את מערומי-נפשם כסו,
אשר מבלי דעת רחֵם
אל צרות אחרים הביטו;
מי ששכח לאַו מפרש:
“לא תלין פעולת שכיר”;
מי שבלי דעת בשת
זלל וסבא אף התהולל
בסביבת אנשים יודעי מחסור.
ו.
טיט הון – זה שם
הרביעי בשבעת מדורי הגיהנום.
בלאט ובלי-הפסק
טובע הפושע טביעה אטית
בבצת צחנה קשה מנשוא.
תמיד הוא מבקש משען
להאָחז בו אך לרגע,
ולא ימצא את מבוקשו.
תמיד יראה לנגד עיניו
סלעים, ענפים, גדרים חזקות,
אבל אך יפשוט אליהם יד,
כרגע יחלפו, יעלמו ואינם.
מאת אלף ידי לצים
יושיטו לו בחפזון גדול
מטות גדולים וחזקים להסָּמֵך,
אולם אך יחפוץ לקחתם,
חיש, כענפים מאד יבשים,
ישָברו לגזרים ויתפזרו לרוח,
והוא יורד ושוקע בתהום
באין מעמד ובלי תקומה.
באותו מדור טובעים אלה,
אשר נשבעו שבועת-שוא,
לא פרשו כפּם לעניים
לעמוד להם בשעת דחקם
בזדון-לב ובעזות-מצח
התנפלו ממרום מבצר התורה
לתהום השחורה של המחקר;
אלה, אשר בשפת-חנף,
במבט, במלה או בתנועה
הטו לעשות מעשים רעים
לב נשים ובתולות ישרות.
ז.
שאול – שם המדור החמשי
שם בוערים, יוקדים תמיד
חמשה מיני אש-להבה:
נוזל הוא המין הראשון:
רועשים, הומים נהרי דינור
זורמים הם ושוטפים בסערה
אל יַמי-האש הגדולים.
המין השני: סופות-אש
מתנשאות ומתחוללות בלי-הפוגה.
השלישי: ישנם שם למכביר
מדבריות גדולים אף נוראים,
חול-אש, כזיקים, יכסם,
מתרומם ומתנשא בערפלי שלהבת.
כפתי-שלג נופל הרביעי
ומכסה הרים גם עמקים
באש קרה ויוקדת.
המין החמשי הוא חרישי,
קפוא, ועינו כעין התכלת.
ונורא הוא מכל הקודמים;
הוא אש אוכלה אש.
בעמקי תהום-המוקד
ימָלא הפושע לבות-אש
השוטפות כדם בתוך אבריו,
והוא נמוג-במכאובים קשים
ובּענויים וביסורים מאד נוראִים,
וכאש-צרבת בוערות בפושע
תאוות שחורות, תאוות-פראים,
שלא נמלא ספקן.
שם מתענים אותם הפושעים,
שלא חשכו את גופם
מתאוות גסות ותענוגי-הוללות:
ביום-הכפורים לא צמו
ובחג-המצות אכלו חמץ.
שם נמקים גם אלה,
שמצצו את דמי העניים
בהלואות-כסף, במרבית ונשך,
ומעמל זרים וזעת אפם
עתקו גם עשו עשר;
מי אשר בזדון-לב,
בעצמו או בידי אחרים,
שפך דמי-נקיים;
מי שאת בניו הזכרים
לא מל ככתוב בתורה,
ולקהלת-ישראל לא הכניסם;
ואותן הנשים, שלא הקפידו
על קיום דיני-נדה.
ח.
בששי משבעת מדורי-הגיהנום,
צלמות, שוררת שממת-חשך ומות
שאין סוף לה וראשית,
שנוצרה עוד לפני
ששת ימי-בראשית.
במדור זה חסר-שטח
רואה הפושע לפניו תמיד
רק אותו עצמו בלבד.
כל העת הוא שואף,
עורג וכמה כמיה פראית
להתחבר עם עצמו גופו,
ואינו יכול בשום אופן.
ואיני יודע ואינו מבין:
מי הוא, אפוא? הזה,
אם פלוני? או ששניהם
אינם אלא דמיון שלישי?
פה במדור של צלמות
נמוגים, מתענים אותם הפושעים,
אשר בדעה צלולה ומיושבת
שלחו יד בנפשם;
אלה, אשר בדברי לצנות,
או בספיקות ובאמרי-נואָש
הכרת הכריתו מלב אחרים
את האמונה בבורא-עולם,
בצדק, במשפט ובאמת;
מי שהלשין על רעהו,
מי שהיה עד-שקר
ועל ידו אבד נקי;
מי שנבל שם השני
בדבר-שקר או בעלילה;
ומי שבמעשי-זמה ונאופים
מחה מעל פניו עצמו
דמות אלהי-הצבאות וצלמו.
שם נמקים בעונם גם
אותם השופטים, אשר בשחד,
ממשוא-פנים או מיראה
סלפו דין והכשילו משפט,
ובמרמה כסו על פשעי
קציני-תבל ועשירי-עם.
ט.
והשביעי, וזה גם האחרון
משבעת מדורי-הגיהנום, הוא
בן בלי-שם… נשכח…
גיהנום בתוך גיהנום,
חשך, אשר נשאר כאן
עוד משנת ימי-בראשית,
שקפא בתוך תרדמה גדולה
כסלע כבד. ובאש שחורה
בוערים בו כבערת-תפת
נקמת אל נורא, כעסו
וחרון אפו הגדול.
שם מתבשלים בתוך קלחות
מלאות כלן צואָה רותחת
אלה שחרפו את אלהים
ויחללו את שם קדשו.
לכופרים תושבי מדור זה
אין מתעורר בלב אלהים
אפילו זיק של חמלה.
אין בשבילם לא שבת,
לא יובל ולא שמיטה.
לנצח לגיהנום נדונו הללו,
לענשם אין קץ ואין גבול.
גם בהמר ארץ כֻּלה
זכר לא יזכור אלהים
את הכופרים האלה למיניהם!
וממעל לשערי אותו מדור
אש גדולה ושחורה מרחפת
ובתוך האש – מלים מתות:
"שכוחי-אלהים המה לנצח
במעמקי תהום החשך"…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.