[לפי פליקס זאלטן]
סִפֵּר וְצִיֵּר וַלְט דִּיסְנִי
נָסִיךְ קָטָן בָּא לָעוֹלָם 🔗
הוּא בָּא לָעוֹלָם בְּיַעַר עָבֹת, בְּאַחַת מִקָּרְחוֹת-הַיַּעַר הַנִּסְתָּרוֹת בֵּין הָעֵצִים. וְהַקָּרַחַת קְטַנָּה וְצָרָה מְאֹד, וּמָקוֹם בָּהּ רַק לָרַךְ הַנּוֹלָד וּלְאִמּוֹ.
“מַה נָּאֶה תִּינוֹק זֶה!” קָרְאָה עוֹרְבַת-הָאֲגָם. “מַה נָּאֶה תִּינוֹק זֶה”, אָמְרָה שׁוּב וָשׁוּב, וַתָּעָף וּבְשׂוֹרָה בְּפִיהָ לַקָּרוֹב וְלָרָחוֹק. קוֹל צְרִיחוֹתֶיהָ מִלֵּא אֶת הַיַּעַר מִקָּצֵהוּ עַד קָצֵהוּ, וּמִכָּל עֲבָרִים חָשׁוּ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, לִרְאוֹת אֶת הַתִּינוֹק בְּמוֹ-עֵינֵיהֶם.
וְהָרַעַשׁ הִפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַיַּנְשׁוּף, בְּעֶצֶם הֲכָנוֹתָיו לִשְׁנַת-יוֹמוֹ הָאֲרֻכָּה. הוּא שָׁמַע חֲבָטָה חֲזָקָה בְּגֶזַע עֵצוֹ וַיִּלְטשׁ עֵינָיו בְּרֹגֶז מִקִּנּוֹ לְמַטָּה.
שָׁפָן-קַפְּצָן קָטָן הִבִּיט אֵלָיו לְמַעְלָה. “עוּרָה, הַיַּנְשׁוּף”, קָרָא הַשָּׁפָן וַיַּחְבֹּט בְּרַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית בְּבוּל-עֵץ נָבוּב. "מַזָּל טוֹב! נָסִיךְ צָעִיר בָּא לָעוֹלָם!
“כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים לִרְאוֹת אֶת הַנָּסִיךְ הַתִּינוֹק”, קָרְאוּ כַּמָּה שְׁפַנּוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁהִגִּיעוּ לַמָּקוֹם בִּקְפִיצָה, וְאִמָּן אַחֲרֵיהֶן. חֲבַטוּט הַזַּאֲטוּט רָץ אַחֲרֵי אַחְיוֹתָיו, וַיֵּעָלְמוּ כֻּלָּם בֵּין הַשִּׂיחִים, אֲזַי עָלוּ כַּמָּה צִפֳּרִים עַל אַחַד הָעֲנָפִים הַסְּמוּכִים, לְעוֹרֵר אֶת הַיַּנְשׁוּף הַנִּרְדָּם, לָעוּף אִתָּן יַחַד.
בַּאֲנָחָה פָּרַשׂ הַיַּנְשׁוּף אֶת כְּנָפָיו, וַיָּעָף גַּם הוּא לָעֳבִי הַיַּעַר. שָׁם מָצָא סְנָאִים וּשְׁפַנִּים וְצִפֳּרִים, לוֹטְשִׁים עֵינֵיהֶם בְּעַד הַשִּׂיחִים אֶל אַיָּלָה וְעֹפֶר קָטָן וּמְנֻמָּר.
אַךְ הָאֵם לֹא שָׂמָה לֵב, כִּמְעַט, אֶל הָעֵינַיִם הָרַבּוֹת הַנְּטוּיוֹת אֵלֶיהָ. בִּזְהִירוּת רַבָּה הִיא רוֹחֶצֶת אֶת בַּר-בִּטְנָהּ. רוֹחֶצֶת אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ, וּמְלַטֶּפֶת אֶת גּוּפוֹ הַקָּט.
הַיַּנְשׁוּף הָיָה הָרִאשׁוֹן לִפְתּוֹחַ אֶת פִּיו.
“יוֹם גָּדוֹל הַיּוֹם”, פָּתַח וְאָמַר, “לֹא בְּכָל יוֹם נוֹלָד נָסִיךְ בַּיַּעַר. מַזָּל טוֹב!” הָאַיָּלָה נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ. “חֵן חֵן”, אָמְרָה חֶרֶשׁ, וַתָּשָׁב לְלַטֵּף אֶת תִּינוֹקָהּ הַיָּשֵׁן בִּקְצֵה אַפָּהּ.
“עוּרָה”, אָמְרָה בְּלַחַשׁ, “הִתְעוֹרֵרָה”. “כֵּן, נָסִיךְ קָטָן, הִתְעוֹרֵרָה!” קָרָא חֲבַטּוּט, שֶׁפָּרַץ לוֹ דֶרֶךְ קָדִימָה. וּמִיָּד חָזְרוּ קוֹלוֹת הַרְבֵּה עַל דִּבְרֵי חֲבַטוּט. לְקוֹל הָרַעַשׁ הֵרִים הָעֹפֶר אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּבֵּט עַל סְבִיבוֹ.
“שָׁלוֹם לְךָ, נָסִיךְ קָטָן”, קָרְאוּ מֵאוֹת קוֹלוֹת.
הָעֹפֶר הִבִּיט בְּפַחַד אֶל אִמּוֹ, וַיִלָּחֵץ אֵלֶיהָ בְּיֶתֶר עֹז. הִיא לִקְקָה אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ וְשׁוּב לִטְּפָה אוֹתוֹ בִּקְצֵה אַפָּהּ, לְהַרְגִּיעוֹ. הוּא הִתְעוֹדֵד וַיְנַסֶּה לַעֲמוֹד עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת הַדַּקוֹת. “הַבִּיטוּ! הוּא מְנַסֶּה כְּבָר לַעֲמוֹד עַל רַגְלָיו!” קָרָא חֲבַטּוּט. “אֲבָל חַלָּשׁ הוּא, אֵין בּוֹ כֹּחַ עוֹד.”
“חֲבַטּוּט!” קָרְאָה אֵם-הַשְּׁפַנִּים וַתִּמְשֹׁךְ אֶת בְּנָהּ הַפָּעוֹט בְּאָזְנוֹ. וַחֲבַטּוּט נִשְתַּתֵּק בְּבֹשֶׁת-פָּנִים.
רַגְלֵי-הָעֹפֶר הַקִּדְמִיּוֹת מָעֲדוּ תַּחְתָּיו כָּל פַּעַם שֶׁהִשְׁעִין אֶת גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן, אַךְ לְבַסּוֹף עָמַד עַל כָּל אַרְבַּע רַגְלָיו לְיַד אִמּוֹ.
הוּא הִתְנוֹדֵד שָׁעָה קַלָּה, אַךְ אִמּוֹ הוֹסִיפָה לְלַקְקוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ עַד שֶׁהִתְחַזֵּק וַיַּעֲמֹד דֹּם. בֶּהָרוֹת קְטַנּוֹת וּלְבָנוֹת כִּסּוּ אֶת מְעִילוֹ הָאָדֹם, וְעַל פָּנָיו הָרַכִּים עוֹד רִחֲפוּ מַלְאֲכֵי-שֵׁנָה קְטַנִּים.
מִסָּבִיב לוֹ עָלוּ שִׂיחִים וְעֵצִים אֵין מִסְפָּר, וְצַמְּרוֹתֵיהֶם פָּרְשׂוּ חֻפָּה יְרֻקָּה עַל מִשְׁכָּנוֹ. עַל הַקַּרְקַע הַלַּחָה צָצוּ פִּרְחֵי-בַּר סְגֻלִּים וְגַרְגְּרִים אֲדֻמִּים, בְּעַד עֲלֵי הָעֵצִים הִסְתַּנֵּן אוֹר שֶׁמֶשׁ-הַבֹּקֶר וַיִּפְרֹשׂ רִשְׁתוֹת-זָהָב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. רִבְבוֹת קוֹלוֹת נִשְּׂאוּ מִכָּל קַצְוֵי הַיַּעַר. תְּרוּעַת הַקִּכְלִים, הֲגִיג הַיּוֹנִים, צִיּוּץ הַפְּרִיגִים, גִּעְגּוּעַ הַפַּסְיוֹנִים, מִלְאוּ אֶת חֲלַל הָאֲוִיר.
הָעֹפֶר הַפָּעוֹט לֹא הֵבִין אַף אֶחָד מִכָּל הַקּוֹלוֹת וְהַזְּמִירוֹת, לֹא יָדַע אַף אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים מִסָּבִיב, וְגַם לֹא הֶאֱזִין אֲלֵיהֶם. אַף לֹא שָׂם לֵב לָרֵיחוֹת הַנִּשָּׂאִים עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ. הוּא הִרְגִּישׁ רַק בַּלְּקִיקוֹת הָרַכּוֹת, הָרוֹחֲצוֹת אֶת מְעִילוֹ וּמְחַמְמוֹת אֶת גּוּפוֹ וְנוֹשְׁקוֹת אֶת פָּנָיו. וְדָבָר לֹא הֵרִיחַ מִלְּבַד רֵיחַ אִמּוֹ הַכּוֹרַעַת עַל יָדוֹ.
הוּא כָּרַע גַּם הוּא וַיִּתְרַפֵּק עָלֶיהָ בְּכָל אֲבָרָיו הַקְּטַנִּים. הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת הִסְתַּלְּקוּ אֶחָד-אֶחָד, וַתָּשָׁב הַשַּׁלְוָה לְמִשְׁכַּן הַנָּסִיךְ וְאִמּוֹ. רַק חֲבַטּוּט נִשְׁאַר שָׁם עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.
“מַה שֵּׁם תִּקְרְאִי לַנָּסִיךְ הַצָּעִיר?” שָׁאַל הַשָּׁפָן הַסַּקְרָן. “אֲנִי אֶקְרָא לוֹ בְּשֵם בַּמְבִּי,” עָנְתָה הָאֵם. “בַּמְבִּי”, חָזַר חֲבַטּוּט עַל הַשֵּׁם. “בַּמְבִּי. שְׁמוֹ נָאֶה לוֹ, וְהוּא נָאֶה לִשְׁמוֹ!” וַיְדַלֵּג אַחֲרֵי אַחְיוֹתָיו מִשָּׁם וָהָלְאָה.
הָאֵם הוֹסִיפָה לְלַטֵּף אֶת פְּעוֹטָהּ. “בַּמְבִּי,” לָחֲשָׁה בְּאַהֲבָה. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם נָשְׂאָה אֶת רֹאשָׁהּ, וַתִּזְקֹף אָזְנֶיהָ וַתָּרַח אֶת הָרֵיחוֹת הַנִּשָּׂאִים בָּרוּחַ. אֲזַי שָׁבָה וַתִּשַּׁק לְעָפְרָהּ, נִרְגַּעַת וּמְאֻשֶּׁרֶת.
הַיַּעַר. 🔗
בְּרֵאשִׁית הַקַּיִץ עָמְדוּ הָעֵצִים דֹּם תַּחַת שְׁמֵי-הַתְּכֵלֶת וּפְרָחִים פָּתְחוּ אֶת עֲלֵיהֶם, כְּכוֹכָבִים אֲדֻמִּים, לְבָנִים וּצְהֻבִּים. מִכָּל עֲבָרִים בָּאוּ רֵיחוֹת צִיצִים וְעָלִים רַעֲנַנִּים וְרִגְבֵי-עָפָר לַחִים.
הָיוּ אֵלֶּה יָמִים רִאשׁוֹנִים בְּחַיֵּי בַּמְבִּי. הוּא הִתְרוֹצֵץ אַחֲרֵי אִמּוֹ בְּמִשְׁעוֹל צַר, מִתְפַּתֵּל בֵּין הַשִּׂיחִים. כַּמָּה נָעֲמָה הַהֲלִיכָה בַּמִּשְׁעוֹל הַזֶּה! עֳפָאֵי הָעֵצִים לִטְּפוּ אֶת צַלְעוֹתָיו בְּרֹךְ, וַיִּטּוּ הַצִּדָּה עַד עָבְרוֹ. הַמִּשְׁעוֹל הָיָה חָסוּם וְסָתוּם בַּעֲשָׂרוֹת מְקוֹמוֹת, וּבְכָל-זֹאת הִתְקַדְּמוּ בְּקַלּוּת רַבָּה. רַבּוּ מִשְׁעוֹלִים כָּאֵלֶּה בַּיַּעַר, חוֹצִים זֶה אֶת זֶה וְנִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, וְנִפְגָּשִׁים שׁוּב. אַךְ אִמּוֹ הִכִּירָה אֶת כֻּלָּם, וְאִם נֶעֱצַר בַּמְבִּי לִפְנֵי אַחַד הַשִּׁיחִים שֶׁהָיָה כְּחוֹמָה יְרֻקָּה בְּעֵינָיו, מָצְאָה אִמּוֹ אֶת הֶמְשֵׁךְ הַמִּשְׁעוֹל בְּלֹא חִפּוּשִׂים וְהִסּוּסִים.
בַּמְבִּי נִסְתַּבֵּךְ לִפְעָמִים בַּשִּׂיחִים הָעֲבֻתִּים, וְרַגְלָיו מָעֲדוּ בְּלֶכְתּוֹ, אַךְ הַסְּנָאִים קִדְּמוּהוּ בִּבְרָכָה: “בֹּקֶר טוֹב, נָסִיךְ צָעִיר”, וְהַכִּיסוֹנִים הַתְּלוּיִים בְּזַנְבוֹתֵיהֶם הָאֲרֻכִּים בְּעַנְפֵי הָעֵצִים, קָרְאוּ: “שָׁלוֹם לַנָּסִיךְ בַּמְבִּי”. הָעֹפֶר הִבִּיט אֶל הַחַיּוֹת, הָעוֹפוֹת, הַשִּׂיחִים, הָעֵצִים וְהַפְּרָחִים בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת תִּמָּהוֹן, אַךְ לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו.
יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ בַּמְבִּי עִם אִמּוֹ לְדִשְׁאָה קְטַנָּה שֶׁבַּיַּעַר, שָׁם מָצְאוּ אֶת חֲבַטּוּט עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ. הַשְּׁפַנִּים הַקְּטַנִּים רָאוּ אֶת בַּמְבִּי מִתְנוֹדֵד מֵרֶגֶל אֶל רֶגֶל וַיְמַלְאוּ פִּיהֶם צְחוֹק.
“הַנָּסִיךְ הַצָּעִיר אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לָלֶכֶת כְּשׁוּרָה”, צָחַק חֲבַטּוּט. “חֲבַטּוּט!” גָּעֲרָה בּוֹ אִמּוֹ. “אֵלֶּה נִמּוּסִים שֶׁלָּמַדְתָּ בְּבֵית אָבִיךָ?” חֲבַטּוּט נָבוֹךְ וּפָנָיו הֶאְדִּימוּ. אַחַר נָשָׂא אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּבֵּט אֶל בַּמְבִּי בְּבַת-צְחוֹק. “בּוֹא, בַּמְבִּי, לְשַׂחֵק”.
“כֵּן, לְשַׂחֵק, לְשַׂחֵק, לְשַׂחֵק”, קָרְאוּ הַשְּפַנּוֹת הַקְּטַנּוֹת אַחֲרֵי אֲחִיהֶן, וַתִּקְפֹּצְנָה מֵעַל עֲנָפִים וְשִׂיחִים וְתִלֵּי-עָפָר, וַתִּרְקֹדְנָה בִּמְהִירוּת מִסָּבִיב לָעֹפֶר הַקָּט, שֶהִבִּיט בָּהֶן בְּתִמָּהוֹן רַב. אַךְ בִּמְהֵרָה תָּפַשׂ אֶת הָעִנְיָן, וְגַם הוּא הִתְחִיל מְקַפֵּץ וּמְדַלֵּג עַל רַגְלָיו הַצְּנוּמוֹת וְהַדַּקּוֹת.
בַּמְבִּי דִלֵּג עַל עָנָף נָמוּךְ, נִכְשַׁל וַיִּפֹּל. חֲבַטּוּט עוֹרְרוֹ לָקוּם, וּבַמְבִּי חָתַר בְּרַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת וַיָּקָם, וּמֵרֹב שִׂמְחָה קָפַץ אֶל עָל. וְאַחֲרָיו קָפַץ חֲבַטּוּט עַל בּוּל-עֵץ גָּדוֹל, וַיַּחְבֹּט אֶת רַגְלוֹ הָאֲחוֹרִית בְּחָזְקָה.
“כָּךְ דַּרְכִּי לַחְבֹּט כָּל הַזְּמַן”, הִסְבִּיר לְבַמְבִּי, “עַל כֵּן חֲבַטּוּט יִקְרָאוּנִי”.> בְּרֶגַע זֶה רָאָה בַּמְבִּי מִשְפַּחַת צִפֳּרִים עַל עָנָף נָמוּךְ, וְנוֹצוֹת לָהֶן בְּכַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. הוּא הִבִּיט בָּהֶן בְּסַקְרָנוּת. “אֵלֶּה צִפֳּרִים הֵן”, אָמַר חֲבַטּוּט. “צִפֳּרִים”. “צִפֳּרִים”, אָמַר בַּמְבִּי. הַנָּסִיךְ הַצָּעִיר דִּבֵּר אֶת מִלָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. הוּא חָזַר עַל מִלָּה זוֹ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, וּבִרְאוֹתוֹ פַּרְפָּר מְרַחֵף עַל-פְּנֵי הַמִּשְעוֹל, קָרָא שׁוּב: “צִפּוֹר, צִפּוֹר!” “לֹא, בַּמְבִּי,” אָמַר חֲבַטּוּט. “זֹאת לֹא צִפּוֹר. זֶה פַּרְפָּר”. בַּמְבִּי הִבִּיט אַחֲרֵי הַפַּרְפָּר עַד אֲשֶׁר נֶעְלַם בֵּין הַשִּׂיחִים. פִּתְאֹם רָאָה עֲרוּגַת פְּרָחִים צְהֻבִּים וַיִּקְפֹּץ לְעֻמָּתָהּ.
“פַּרְפָּר!” קָרָא בְּשִׂמְחָה. “לֹא, בַּמְבִּי”, אָמַר חֲבַטּוּט. “לֹא פַּרְפָּר. פֶּרַח”. הוּא דִלֵּג אֶל הָעֲרוּגָה וַיִּתְחֹב אֶת אַפּוֹ בֵּין הַפְּרָחִים. גַּם בַּמְבִּי עָשָׂה כֵּן, וַיָרַח אֶת רֵיחַ-הַנִּיחוֹחַ. אַךְ פִּתְאֹם נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו. אַפּוֹ נָגַע בְּמַשֶּׁהוּ רַךְ וְחָמִים. מִן הָעֲרוּגָה הִתְנַשֵּׂא רֹאשׁ קָטָן וְשָׁחוֹר, עִם שְתֵּי עֵינַיִם מַבְרִיקוֹת.> “פֶּרַח!” אָמַר בַּמְבִּי.
חֲבַטּוּט נִסָּה לְתַקֵּן אֶת טָעוּתוֹ, אַךְ לֹא יָכֹל לְדַבֵּר מֵרֹב צְחוֹק. “פֶּרַח”, חָזַר בַּמְבִּי עַל מִלָּתוֹ הַחֲדָשָׁה. “פֶּרַח”. הָעֵינַיִם הַשְּׁחוֹרוֹת וְהַקְּטַנּוֹת אוֹרוּ, וְהַחַיָּה קָמָה עַל רַגְלֶיהָ, וְגוּפָהּ הַשָּׁחוֹר עִם הַפַּסִּים הַלְּבָנִים נוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ. “זֶה לֹא פֶּרַח”, הִפְלִיט חֲבַטּוּט סוֹף-סוֹף, כִּי חָדַל לִצְחוֹק. “זֶה סַרְחָן”. “לֹא אִכְפַּת לִי”, אָמַר הַסַּרְחָן. “הַנָּסִיךְ הַצָּעִיר יָכוֹל לִקְרוֹא לִי בְּשֵׁם “פֶּרַח”. אַדְרַבָּה, זֶה מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי”. “פֶּרַח”, חָזַר בַּמְבִּי עַל הַשֵּׁם. וְלֹא הוֹעִילוּ כָּל טַעֲנוֹת חֲבַטּוּט. בַּמְבִּי רָץ אֶל אִמּוֹ, שֶׁקָּרְאָה לוֹ לָרוּץ הַבַּיְתָה בְּטֶרֶם יֵרֵד גֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ. בָּעֳבִי הַיַּעַר רָבַץ בַּמְבִּי וַיִּזְכֹּר אֶת הַרְפַּתְקוֹת הַיוֹם וַיַּרְא בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרְדוֹת עַל הֶעָלִים. וַיָּשָׂם אֶת רֹאשׁוֹ בְּחֵיק אִמּוֹ וַיֵּרָדַם.
הָאֲפָר 🔗
בֹּקֶר אֶחָד עָלָה בַּמְבִּי עִם אִמּוֹ בְּמִשְׁעוֹל חָדָשׁ, בּוֹ לֹא הָלַךְ הָעֹפֶר הַקָּטָן מֵעוֹלָם. פִּתְאֹם רָאָה אוֹר מֵרָחוֹק, בּוֹקֵעַ מֵעֵבֶר לְסִבְכֵי הָעֵצִים וְהַשִּׁיחִים. וְהָאוֹר גָּבַר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, כְּכָל אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לָרוּץ בַּמִּשְׁעוֹל. וְהִנֵּה בָּאוּ עַד קָצֵהוּ. עוֹד פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת וְיָצְאוּ לַמֶּרְחָב הַבָּהִיר, מֵעֵבֶר לַיַּעַר. בִּקֵּשׁ בַּמְבִּי לִדְהֹר קָדִימָה, אַךְ אִמּוֹ נֶעֶצְרָה.
“מַה זֶּה?” שָׁאַל בְּקֹצֶר-רוּחַ. “זֶה הָאֲפָר”, עָנְתָה אִמּוֹ. בַּמְבִּי לֹא רָאָה אוֹתָהּ מֵעוֹלָם כֹּה רְצִינִית וּזְהִירָה. הִיא עָמְדָה בְּלִי נוֹעַ, רֹאשָׁהּ מוּרָם אֶל עָל, אָזְנֶיהָ נְטוּיוֹת, נְחִירֶיהָ מִתְרַחֲבִים, וְכֻלָּהּ אוֹמֶרֶת דְּאָגָה.
"הִשָּׁאֵר פֹּה עַד אֲשֶׁר אֶקְרָא לְךָ, אָמְרָה לִבְנָהּ. “אֵין הַהֲלִיכָה בָּאֲפָר פְּשׁוּטָה וְקַלָּה כָּל-כָּךְ. אֵין בּוֹ עֵצִים וְשִיחִים לְהַסְתִּירֵנוּ. זֶהוּ עִנְיָן מְסֻכָּן. אַל תִּשְׁאָלֵנִי, מַדּוּעַ. הַדָּבָר יִוָּדַע לְךָ לְאַחַר זְמָן. וְכָעֵת תַּעֲשֶׂה, בְּדִיּוּק, כְּכָל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. הֲתַבְטִיחָה לִי זֹאת?”
“כֵּן”, הִבְטִיחַ בַּמְבִּי.
“טוֹב מְאֹד”, אָמְרָה אִמּוֹ. בַּתְּחִלָּה אֵצֵא לְבַדִּי. אַתָּה תִּשָּׁאֵר פֹּה. אִם תִּרְאֵנִי רָצָה חֲזָרָה, רוּצָה הַבַּיְתָה מִיָּד, אַל תִּתְמַהְמֵהַּ. אֲנִי אַשִּׂיגֶךָ. וְעַתָּה אֲנִי הוֹלֶכֶת קָדִימָה.
הִיא יָצְאָה מִסִּבְכֵי הַיַּעַר. בַּמְבִּי לֹא גָרַע עֵינָיו מִמֶּנָּה. הִיא הִתְקַדְּמָה בִּפְסִיעוֹת אִטִּיּוֹת, זְהִירוֹת. הוּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ, מְלֵא פַּחַד וְצִפִּיָּה וְסַקְרָנוּת. הוּא רָאָה אֶת אִמּוֹ פּוֹנָה לְכָל עֵבֶר וּמַקְשִׁיבָה רַב קֶשֶׁב. לְבַסּוֹף נִרְגְּעָה, וְהוּא שָׁמַע אֶת קוֹלָהּ הַקּוֹרֵא: “בּוֹאָה”. בַּמְבִּי דִלֵּג הַחוּצָה. מֵרֹב שִׂמְחָה שָׁכַח אֶת כָּל פְּחָדָיו. הוּא קָפַץ אֶל עָל שָׁלשׁ, אַרְבָּע, חָמֵשׁ פְּעָמִים. הוּא מָתַח אֶת רַגְלָיו הַצְּעִירוֹת בַּעֲלִיצוּת. שָׁאַף אֶת הָאֲוִיר הַצַּח בְּקַלּוּת וּבְשֶׁפַע. אִמּוֹ הִתְרוֹצְצָה סְבִיבוֹ בְּעִגּוּל, וַתַּרְעֵשׁ אֶת גִּבְעוֹלֵי-הַדֶּשֶׁא הַגְּבוֹהִים. “תָּפְשֵׂנִי!” קָרְאָה וַתִּשָּׂא רַגְלֶיהָ מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. בַּמְבִּי יָצָא אַחֲרֶיהָ. תְּחִלָּתוֹ בִּפְסִיעוֹת קְטַנוֹת וְסוֹפוֹ בִּקְפִיצוֹת קְצָרוֹת וּמְהִירוֹת. הִרְגִּישׁ שֶׁהוּא נִשָּׂא בָּאֲוִיר, עָף בְּלִי עָמָל וָטֹרַח. הָיָה מֶרְחָב תַּחַת פַּרְסוֹתָיו, מֶרְחָב תַּחַת רַגְלָיו הַדּוֹהֲרוֹת, מֶרְחָב, מֶרְחָב, וְעוֹד מֶרְחָב!
הוּא הִתְרוֹצֵץ בָּעִגוּל, דָהַר הָלְאָה וַיִּתְרוֹצֵץ בְּעִגוּל חָדָשׁ, וְשׁוּב דָהַר קָדִימָה. אִמּוֹ עָמְדָה דֹם, כִּי עָיְפָה מִמְּרוּצָתָהּ. הִיא לֹא גָרְעָה עֵינֶיהָ מִבַּמְבִּי הַמִּשְׁתּוֹבֵב.
לבַסּוֹף נִתְעַיֵּף גַּם הוּא. חָדַל לְהִשְׁתּוֹבֵב וַיִּגַּשׁ אֶל אִמּוֹ. שְנֵיהֶם הִמְשִׁיכוּ אֶת טִיּוּלָם בְּנַחַת, זֶה בְּצַד זוֹ. וְהִנֵּה נִשְׁמַע קוֹל חֲבַטּוּט מֵחֶלְקַת אַסְפֶּסֶת, בַּמָּקוֹם שֶׁסָּעַד עִם אִמּוֹ וְאַחְיוֹתָיו מִן הַצִּיצִים וְהֶעָלִים הַחֲדָשִׁים וְהַלַּחִים.
“בּוֹא, בַּמְבִּי, וּטְעַם מִן הָאַסְפֶּסֶת הַמְּתוּקָה הַזֹּאת”. בַּמְבִּי הִרְכִּין רֹאשׁוֹ וַיִּתְלשׁ קֹמֶץ אַסְפֶּסֶת – שָׁרָשִׁים, עָלִים וְצִיצִים כְּאֶחָד “אַל תֹּאכַל מִן הַיָּרֹק-הַיָּרֹק הַזֶּה”, הִזְהִירוֹ חֲבַטּוּט. “אֱכֹל אֶת הַצִּיצִים. אֵלֶּה טְעִימִים יוֹתֵר”. “חֲבַטּוּט!” קָרְאָה אֵם הַשְּׁפַנִּים. “מָה אָמַר לְךָ אָבִיךָ עַל אֲכִילַת הַיָּרֹק-הַיָּרֹק הַזֶּה?” חֲבַטּוּט נֶאֱנַח. “הוּא אָמַר, אֵין כַּאֲכִילַת גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים יָפֶה לַגּוּף. כָּל הָאוֹכְלָם מֻבְטָּחוֹת לוֹ אָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת וְרַגְלַיִם גְּדוֹלוֹת. אֲבָל טַעְמָם מַר כַּלַּעְנָה”, הוֹסִיף בְּלַחַשׁ לְבַּמְבִּי. “הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת חִבַּרְתִּי בְּעַצְמִי”.
צְפַרְדֵּעַ גְּדוֹלָה, יְרֻקָּה נִתְּרָה פִּתְאֹם מִתּוֹךְ הָאַסְפֶּסֶת וַתֵּחָפֵז לָאֲגָם הַקָּטָן, הַקָּרוֹב לַמָּקוֹם. בַּמְבִּי הַסַּקְרָן רָץ אַחֲרֶיהָ עַד שְׂפַת הָאֲגָם, שָׁם נֶעֶלְמָה בַּמַּיִם.
בִּזְהִירוּת רַבָּה צָפָה בַּמְבִּי בַּמַּיִם. פִּתְאֹם רָאָה בָּהֶם אֶת דְּמוּת עַצְמוֹ וַיִּקְפֹּץ אֲחוֹרַנִּית. הִבִּיט שֵנִית וַיַּרְא, מִלְּבַד דְּמוּת עַצְמוֹ, גַּם דְּמוּת בִּרְיָה אַחֶרֶת. הוּא קָפַץ שוּב, נָשָׂא אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּרְא עָפְרָה קְטַנָּה עוֹמֶדֶת עַל יָדוֹ.
“שָׁלוֹם”, אָמְרָה הֶעָפְרָה וַתִּקְרַב אֵלָיו עוֹד. בַּמְבִּי נִרְתַּע מִפָּנֶיהָ בְּפַחַד. הִיא דָמְתָה לְאִמּוֹ, אַךְ קָטְנָה מִמֶּנָּה בְּהַרְבֵּה. בִּמְבוּכָתוֹ נִכְשַׁל בְּשֹׁרֶשׁ, וַיִּשְתַּטַּח מְלוֹא-קוֹמָתוֹ עַל הַקַּרְקַע. וַיֶּאֱסֹף אֶת רַגְלָיו וַיָּקָם, וַיִּבְרַח אֶל אִמּוֹ.
הִיא עָמְדָה וַתְּלַחֵךְ עֵשֶׂב עַל-יַד אַיָּלָה אַחֶרֶת. בַּמְבִּי מִהֵר וַיִלָּחֵץ אֵלֶיהָ, וְעֵינוֹ נְטוּיָה בְּפַחַד אֶל הֶעָפְרָה הַקְּטַנָּה, הָרָצָה אַחֲרָיו. “אַל תְּפַחֵד, בַּמְבִּי”, אָמְרָה אִמּוֹ. “זֹאת פַלִּינָה הַקְּטַנָּה, וְזוֹ דוֹדָתְךָ אֶנָּה. הֲלֹא תֹּאמַר לָהֶן שָׁלוֹם?”
“שָׁלוֹם, בַּמְבִּי”, אָמְרוּ שְׁתֵּי הָאַיָּלוֹת. אַךְ בַּמְבִּי הֵסֵב עֵינָיו מֵהֶן וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. “הֲלֹא בִּקַּשְׁתָּ לִרְאוֹת אַיָּלִים אֲחֵרִים”, אָמְרָה אִמּוֹ. “וְהִנֵּה הַדּוֹדָה אֶנָּה וּפַלִּינָה אַיָּלוֹת הֵן, כָּמוֹנִי וְכָמוֹךָ. מַדּוּעַ לֹא תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶן, בַּמְבִּי?”
“שָׁלוֹם”, לָחַשׁ בַּמְבִּי. “בּוֹא לְשַׂחֵק אִתִּי, בַּמְבִּי”, אָמְרָה פַלִּינָה וַתְּפַזֵּז לְפָנָיו, אַךְ הוּא הִסְתַּתֵּר בֵּין רַגְלֵי אִמּוֹ. פִּתְאֹם הִרְכִּינָה פַלְּינָה רֹאשָׁהּ אֵלָיו וַתְּלַקֵּק אֶת פָּנָיו. בַּמְבִּי נִדְהַם מְאֹד, וְלֹא יָדַע לְאָן יִפְנֶה כָּעֵת, וַיִּשָּׂא אֶת רַגְלָיו וַיִּבְרַח.
פַלִּינָה קָפְצָה מִמְּקוֹמָהּ וַתָּרָץ אַחֲרָיו בִּמְהִירוּת, הֵם הִתְרוֹצְצוּ בַּחֲצִי-עִגּוּל, הִסְתּוֹבְבוּ-הִשְׁתּוֹבְבוּ וַיִּפְּלוּ זֶה עַל זוֹ. אַחֲרֵי-כֵן רָדְפוּ זֶה אֶת זוֹ, הִתְחַמְּקוּ מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחִים, הִתְחָרוּ בְּמֵרוֹץ עַל תִּלֵּי-עָפָר. כְּגַן-עֵדֶן הָיָה הָאֲפָר בְּעֵינֵיהֶם.
בַּיַּעַר רָאוּ רַק אֶת צַמְּרוֹת-הָעֵצִים הַיְרֻקִּים מֵעַל לָהֶם. לִפְעָמִים רְחוֹקוֹת נִתְגַּלְּתָה אֲלֵיהֶם תְּכֵלֶת-מְעַט מִמְּרוֹמִים. כָּעֵת רָאוּ אֶת חֻפַּת הַשָּׁמַיִם כֻּלָּהּ נִפְרֶשֶׂת עֲלֵיהֶם לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב, וְלִבָּם עָלַץ, בְּלִי דַעַת לָמָּה. בַּיַּעַר רָאוּ רַק קֶרֶן-אוֹר בּוֹדֶדֶת מִפַּעַם לְפַעַם, מְשַׂחֶקֶת בֵּין עֲנָפִים וְעָלִים. כָּעֵת הִתְרוֹצְצוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט, הַמְסַנְוֵר. הַדְּשָׂאִים הָרַכִּים לָחֲשׁוּ דְבָרִים נִפְלָאִים בְּאָזְנֵיהֶם. כַּאֲשֶׁר גָמְרוּ אֶת תַּחֲרוּת-הַמֵּרוֹץ, פְּרוּעִים וַעֲיֵפִים וְקִצְרֵי נְשִׁימָה, הָיוּ יְדִידִים וְרֵעִים, הָלְכוּ זֶה בְּצַד זוֹ עַל-פְּנֵי הָאֲפָר וַיְפַטְפְּטוּ עַל כָּל מִינֵי דְבָרִים. וְהָאֲפָר מָלֵא אוֹר.
הַנָּסִיךְ הַגָּדוֹל 🔗
בַּמְבִּי סִפֵּר לְפַלִּינָה עַל חֲבֵרָיו הַטּוֹבִים, חֲבַטּוּט וּפֶרַח. “הֲדִבַּרְתָּ פַּעַם עִם סְנָאִי?” שָׁאֲלָה פַלִּינָה. “לֹא. אֲבָל דִּבַּרְתִּי עִם הַיַּנְשׁוּף הַזָּקֵן, שְׁכֵנֵנוּ בָּעֳבִי-הַיַּעַר”, אָמַר בַּמְבִּי, “חָכָם הוּא מֵאֵין כָּמוֹהוּ”.
“הַקִּפּוֹד דָּקַר אוֹתִי בְּאַפִּי”, אָמְרָה פַלִּינָה. “מַה זֶה קִפּוֹד?” שָׁאַל בַּמְבִּי. “הַקִּפּוֹד אָיֹם וְנוֹרָא”. קָרְאָה פַלִּינָה. “כָּל גּוּפוֹ מָלֵא קוֹצִים!” “מַדּוּעַ דָּקַר אוֹתָךְ?” שָׁאַל בַּמְבִּי. “אֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי לְדַבֵּר עִמּוֹ”, אָמְרָה פַלִּינָה, “אַךְ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְדַבֵּר. רַק תִּגַּשׁ אֵלָיו, תֵּכֶף הוּא מִצְטַנֵּף כְּכַדּוּר, וְאַתָה רוֹאֶה רַק קוֹצִים דּוֹקְרִים מִכָּל צַד”.
עַתָּה קָרָה דָבָר, נִפְלָא מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁקָּרוּ לְבַמְבִּי בַּיּוֹם הַהוּא. מִתּוֹךְ הַיַּעַר נִשְׁמַע קוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת, וַתִּרְעַד הָאָרֶץ לְקוֹל הַשְּׁעָטָה. עֵצִים רָעֲשׁוּ, עֲנָפִים נִשְׁבְּרוּ; עוֹד רֶגַע קָט וְאֶחָד פֶּלִאי הִתְפָּרֵץ מִתּוֹךְ הַיַּעַר.
אֶחָד פֶּלִאי בָּא בִּדְהָרָה, וַיָּבוֹאוּ עוֹד אֲחֵרִים בַּעֲקֵבוֹ. הֵם עָבְרוּ כַּסַּעַר, הִתְעוֹפְפוּ בְּעִגּוּל רָחָב עַל-פְּנֵי הָאֲפָר הַיָּרֹק וַיֵּעָלְמוּ שׁוּב בְּתוֹךְ הַיַּעַר, מִשָּׁם עוֹד נִשְמַע קוֹל דַּהֲרָתָם. “מִי אֵלֶּה?” שָׁאַל בַּמְבִּי. “אֲבוֹתֵינוּ הֵם”, אָמְרָה פַלִּינָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת.
וְהִנֵּה הִתְפָּרְצוּ שֵנִׁית מִתּוֹךְ הַיַּעַר. פִּתְאֹם עָמְדוּ דֹם, מְרֻחָקִים זֶה מִזֶּה, כְּעֶשְׂרִים צַעַד בֵּין זֶה לָזֶה. בַּמְבִּי עָמַד לְהַבִּיט בָּהֶם וּנְשִׁימָתוֹ נִתְקַצָּרָה. הֵם דָּמוּ לְאִמּוֹ וְלַדּוֹדָה אֶנָּה, אַךְ קַרְנַיִם גְּדוֹלוֹת וּמַבְרִיקוֹת הִכְתִּירוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. אֵימָה גְדוֹלָה נָפְלָה עַל בַּמְבִּי. וְהִנֵּה נִתְגַּלָּה לְעֵינָיו מֵרֹאשׁ סֶלַע הַנִּשְׁקָף עַל-פְּנֵי הָאֲפָר צְבִי עֲנָק, וְלוֹ קַרְנַיִם עֲנֵפוֹת וְנֶהְדָּרוֹת. גָּדוֹל מִכָּל הָאַיָּלִים הָאֲחֵרִים, חָזָק יוֹתֵר וּמְיֻחָס יוֹתֵר. כָּל הָאַיָּלִים עָמְדוּ דֹם, בְּרֶדֶת הַצְּבִי הַגָּדוֹל לְאִטּוֹ מִן הַסֶּלַע אֶל הָאֲפָר. הוּא עָבַר עַל-פְּנֵי יֶתֶר הָאַיָּלִים, עָבַר עַל-פְּנֵי אֵם בַּמְבִּי וְהַדּוֹדָה אֶנָּה. הוּא נָשָׂא אֶת רֹאשׁוֹ הָאָצִיל אֶל עָל בְּהוֹד מַלְכוּת, וְאַף אֶחָד מִן הָאַיָּלִים לֹא זָכָה לְמַבַּט עֵינָיו.
הוּא הִתְקָרֵב אֶל בַּמְבִּי, וְהָעֹפֶר הַקָטָן נִבְהַל כָּל-כַּךְ, עַד שֶׁפָּרְחָה נִשְמָתוֹ, כִּמְעַט. הַצְּבִי נֶעֱצַר, הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּבֵּט אֶל בַּמְבִּי בְּעַיִן בּוֹחֶנֶת. אַחֲרֵי-כֵן פָּנָה וַיֵּלֶךְ לְאִטּוֹ, עַד אֲשֶׁר נֶעְלַם בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר.
אָז רַק אָז הֵעֵזוּ יֶתֶר הָאַיָּלִים לָזוּז מִמְּקוֹמָם. בַּמְבִּי רָץ אֶל אִמּוֹ, נִבְהָל וּמִשְׁתּוֹמֵם. “זֶה הָיָה הַנָּסִיךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ הַיַּעַר”, אָמְרָה אִמּוֹ. “מֶלֶךְ הַיַּעַר?” חָזַר בַּמְבִּי עַל דְּבָרֶיהָ. “אִמָּא, הֲרָאִית? הוּא עָמַד, גַּם הִבִּיט בִּי!” “כֵּן, יוֹדַעַת אֲנִי”. אָמְרָה אִמּוֹ. “מַדּוּעַ עָמַד כָּל אֶחָד דֹּם בְּבוֹאוֹ?” שָׁאַל בַּמְבִּי. “כָּל אֶחָד נוֹתֵן לוֹ כָּבוֹד”. אָמְרָה אִמּוֹ. “אַף אֶחָד מִכָּל הָאַיָּלִים אֲשֶׁר בַּיַּעַר לֹא הֶאֱרִיךְ יָמִים כָּמוֹהוּ, עַל כֵּן יִקְרְאוּ לוֹ מֶלֶךְ הַיַּעַר”.
בַּמְבִּי הָלַךְ דּוּמָם בְּצַד אִמּוֹ, וְלֹא יָכֹל לִשְׁכּוֹחַ אֶת הַצְּבִי הַגָּדוֹל. “כַּמָּה יָפֶה הוּא!” אָמַר בְּלִבּוֹ. “כַּמָּה יָפֶה וְחָזָק!” וְאִמּוֹ אָמְרָה, כְּמוֹ שָׁמְעָה אֶת רַחֲשֵׁי לִבּוֹ: “אִם תִּחְיֶה, בְּנִי, וְאִם תֶּחְכַּם, וְלֹא תֵּלֵךְ לִמְקוֹם סַכָּנָה, תִּגְדַּל גַּם אַתָּה, וְיוֹם אֶחָד תִּהְיֶה יָפֶה וְחָזָק כַּנָּסִיךְ הַגָּדוֹל, וְגַם קַרְנַיִם כְּקַרְנָיו תִּהְיֶינָה לְךָ.” בַּמְבִּי רָץ לְחַפֵּשׂ אֶת פַלִּינָה וּלְסַפֵּר לָהּ כָּל אֲשֶׁר אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ. הוּא מָצָא אֶת פַלִּינָה בִּמְהֵרָה, אַךְ בָּרֶגַע הַהוּא הִבְהִיל אוֹתוֹ קוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת, מִתְקָרֵב וְהוֹלֵךְ אֶל הָאֲפָר. כָּל הָאַיָּלִים וְהָאַיָּלוֹת עָמְדוּ דֹם, מוּכָנִים, וּמְזֻמָּנִים לָשֵׂאת אֶת רַגְלֵיהֶם וְלִבְרוֹחַ. הַצְּבִי הַגָּדוֹל זִנֵּק מִסִּבְכֵי הַיַּעַר, וּמִפִּיו יָצָא דִבּוּר אֶחָד מְבַשֵּׂר-רַע:
“אָדָם”.
בִּן-רֶגַע נוֹדַע הַדָּבָר בְּכָל רַחֲבֵי הָאֲפָר. חַיּוֹת וְעוֹפוֹת, מְצַעֲקִים וּמְצַפְצְפִים, אָצוּ לְבַקֵּשׁ מִפְלָט בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר, הַדּוֹדָה אֶנָּה מִהֲרָה אֶל פַלִּינָה הַקְּטַנָּה, הַנִּפְחָדָה, וַתְּנַהֲלֶנָּה חִישׁ קַל מִן הָאֲפָר וָהָלְאָה.
בַּמְבִּי עָמַד נִבְהָל וְנָבוֹךְ. מַה הִיא הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹרֵחַ מִמֶּנָּה הַיַּעֲרָה, וְגַם הַנָּסִיךְ הַגָּדוֹל, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, יָרֵא מִפָּנֶיהָ? “אִמָּא!” קָרָא בְּאֵימָה. “אִמָּא”! אַךְ אִמּוֹ נִסְתְּרָה מִמֶּנּוּ מֵעֵבֶר לְגִבְעָה קְטַנָּה, שָׁם חִפְּשָׂה אֶת בְּנָהּ בֵּין הַחַיּוֹת הַנִּמְלָטוֹת עַל נַפְשָׁן.
בַּמְבִּי הִתְרוֹצֵץ בְּעִגּוּל, וּפַחְדוֹ גָבַר מֵרֶגַע לְרֶגַע. פִּתְאֹם הוֹפִיעַ הַצְּבִי הַגָּדוֹל עַל יָדוֹ. “רוּצָה אַחֲרַי”, אָמַר לְבַמְבִּי. וַיִּדְהַר לְעֵבֶר הַיַּעַר, וּבַמְבִּי אַחֲרָיו. מִקְצֵה הַיַּעַר רָאֲתָה אוֹתָם אִמּוֹ וַתְּמַהֵר גַּם הִיא אֲלֵיהֶם. הֵם אַךְ נֶעֶלְמוּ בְּצֵל הָעֵצִים וְהַשִּׂיחִים, וַיִּשְׁמְעוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶם קוֹלוֹת-נֵפֶץ אַדִּירִים, אֲיֻמִּים וְנוֹרָאִים מִקּוֹלוֹת הָרְעָמִים בְּיוֹם סַעַר וָגֶשֶׁם. בַּמְבִּי הַקָּטָן דָהַר בֵּין הָעֵצִים וְעַל-פְּנֵי הַשִּׂיחִים כַּאֲשֶׁר לֹא דָהַר עוֹד מִיָּמָיו. אִמּוֹ רָצָה מֵאֲחוֹרָיו, אַךְ שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת הַצְּבִי הַגָּדוֹל לֹא שָׁמַע עוֹד.
לְאַחַר שָׁעָה נָחוּ בַּמְבִּי וְאִמּוֹ בְּשָׁלוֹם עַל יְצוּעָם בְּקָרַחַת-הַיַּעַר, וּבַמְבִּי הִמְטִיר עָלֶיהָ שְׁאֵלוֹת אֵין מִסְפָּר.
“אָדָם בַּמְבִּי – אָדָם בָּא לָאֲפָר”, הִסְבִּירָה לוֹ אִמּוֹ. "הוּא מֵבִיא סַכָּנָה וּמָוֶת לַיַּעַר בְּמַקְלוֹ הָאָרֹךְ, הַשּׁוֹאֵג וְיוֹרֵק לֶהָבוֹת. לֹא תַּעֲמֹד בְּפָנָיו כָּל חַיָּה וְכָל בִּרְיָּה. יוֹם אֶחָד תָּבִינָה זֹאת גַּם אָתָּה.
חֹרֶף 🔗
עָבְרוּ יָמִים, חָלְפוּ שָׁבוּעוֹת. כָּל יוֹם הֵבִיא דְבַר-מָה חָדָשׁ. נִסְיוֹנוֹת חֲדָשִׁים וְהַרְפַּתְקָאוֹת חֲדָשׁוֹת. לְיָמִים הָלַךְ רֹאשׁוֹ סְחוֹר-סְחוֹר. כֹּה הַרְבֵּה הָיָה עַל בַּמְבִּי לִלְמֹוד.
וְהוּא לָמַד הַרְבֵּה מְאֹד. מֵעַתָּה הִבְחִין בְּאִוְשַׁת הָרוּחַ וְלַחַשׁ הַדְּשָׁאִים; הִכִּיר בִּפְסִיעוֹת פַּסְיוֹנִים בַּשִּיחִים הַקְּרוֹבִים וּבִמְרוּצַת עַכְבְּרֵי-שָׂדֶה בִּשְׁבִילֵיהֶם הַנִּסְתָּרִים; צִפְצוּף צִפֳּרִים מְשַׂחֲקוֹת בַּקֵּן, וּצְרִיחָתָן עֵת שָׁמְעוּ מַשַּׁק כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר בַּמְּרוֹמִים.
הוּא לָמַד גַּם לְהָרִיחַ בָּאֲוִיר, יָדַע לִנְשֹׁם אֶת הָאֲוִיר וְלִבְדֹּק אֶת מוֹצָאוֹ. “זֶהוּ רֵיחַ הָאַסְפֶּסֶת וְדִשְאֵי הָאֲפָר”, אָמַר בִּנְשֹׁב רוּחַ מִן הַשָּׂדוֹת. “וְגַם חֲבַטּוּט נִמְצָא שָׁם, כִּי בָּא רֵיחוֹ בְּאַפִּי”. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם הִתְעוֹרֵר, הִקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב וַיָּרַח אֶת הָאֲוִיר. שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה מִסָּבִיב. רַק הַיַּרְגָּזִים מְצַיְצִים, הַיַּבְחוּשִׁים מְזַמְזְמִים וְיוֹנֵי-הַבַּר הוֹגוֹת. וַיַּעֲצֹם בַּמְבִּי אֶת עֵינָיו וַיֵּרָדֵם שׁוּב.
בֹּקֶר אֶחָד הִתְעוֹרֵר, רוֹעֵד מִקֹּר. עוֹד לֹא פָּקַח אֶת עֵינָיו, וְאַפּוֹ כְּבָר הֵרִיחַ דְּבַר-מָה חָדָשׁ וּמוּזָר. וּבְפָקְחוֹ אֶת עֵינָיו, רָאָה וְהִנֵּה כֻּסָּה הָעוֹלָם לֹבֶן, וַיִּקְפֹּץ וַיַּעֲמֹד עַל רַגְלָיו.
“זֶה הוּא שֶׁלֶג, בַּמְבִּי”, אָמְרָה אִמּוֹ. “צֵא הַחוּצָה וְאַל תִּירָא”. בִּזְהִירוּת רַבָּה פָּסַע בַּמְבִּי עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג. רַגְלָיו שָקְעוּ בְּתוֹכוֹ, הוּא הֵרִים רֶגֶל אַחַר רֶגֶל וַיַּבֵּט בְּתִמָּהוֹן אֶל עִקְּבוֹתֵיהֶן בַּשֶּׁלֶג. בַּמְבִּי עָלַץ לַמַּרְאֶה הַנִּפְלָא, מֶזֶג-הָאֲוִיר הָיָה שָׁקֵט וָרַךְ, כּוֹכְבֵי-שֶׁלֶג נָפְלוּ אֶחָד-אֶחָד לְמַטָּה, חָדָשׁ הָיָה הָעוֹלָם מִסְּבִיבוֹ. הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָה עַל הַלֹּבֶן הַמַּבְרִיק, וְהַשֶּׁלֶג הִתִּיז נִיצוֹצוֹת לְתוֹךְ עֵינֵי בַּמְבִּי: עוֹד מְעַט קָט וְהֻכָּה בְּסַנְוֵרִים. בַּמְבִּי הִתְקַדֵּם לְאִטּוֹ, וּפִתְאֹם נִשְׁמְטָה הָאֲדָמָה הַמּוּצָקָה מִתַּחַת רַגְלָיו. הוּא נָפַל לְתוֹךְ שֶׁלֶג עָמֹק, וַיִּשְׁקַע בּוֹ עַד צַוָּאר. הוּא חָתַר כִּמְשֻׁגָּע בְּכַפּוֹת-רַגְלָיו עַד אֲשֶׁר נָגְעוּ בַּקַּרְקַע וַיֵּצֵא מִתּוֹךְ הַבּוֹר. מֵעַתָּה הִתְהַלֵּךְ בַּמְבִּי בְּיֶתֶר זְהִירוּת בִּשְבִילֵי הַיַּעַר.
מֵעַל לוֹ נָע עָנָף בָּרוּחַ, וְהַשֶּׁלֶג הַצָּבוּר עַל הֶעָנָף נִזְדַּעְזַע וַיִּפֹּל יָשָׁר עַל רֹאשׁ בַּמְבִּי. הוּא קָפַץ אֶל עָל, נִדְהָם וּמְבֹהָל, נִעֵר אֶת הַשֶּׁלֶג וַיִּשָּא עֵינָיו לְמַעְלָה. בָּרֶגַע הַהוּא זָז עָנָף אַחֵר וַיַּשֵּׁר אֶת שִׁלְגוֹ אָרְצָה. בַּמְבִּי נִתַּר מִמְּקוֹמוֹ וַיָּרָץ. וּבַדֶּרֶךְ לִקֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ אֶת הַשֶּׁלֶג מֵאַפּוֹ. הַשֶׁלֶג הָיָה טָעִים – נָקִי וְקָרִיר.
מֵרֹאשׁ גִּבְעָה קְטַנָּה רָאָה אֶת חֲבַטּוּט עַל הָאֲגָם. תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם הָיוּ פֹּה מַיִם וְכָעֵת יָשַׁב חֲבַטּוּט עַל-פְּנֵי הַמַּיִם מַמָּשׁ. “בּוֹא הֵנָּה, בַּמְבִּי!” קָרָא חֲבַטּוּט. “רְאֵה! הַמַּיִם נִקְרְשׁוּ!” וְהוּא חָבַט בְּרַגְלוֹ הַזְּרִיזָה בַּקֶּרַח הַמּוּצָק. “יָכוֹל אַתָּה לְהִתְהַלֵּךְ עָלָיו וַאֲפִילוּ לִגְלשׁ עָלָיו. הַבִּיטָה!”
חֲבַטּוּט רָץ עַל-פְּנֵי הַקֶּרַח וַיַּעַל לַגִּבְעָה. קָפַץ אֶל עָל וַיִּגְלשׁ לְמַטָּה, וּבְהַגִּיעוֹ לָאֲגָם הִתְגַּלְגֵּל בַּשֶּׁלֶג, צוֹחֵק וּמְאֻשָּׁר. כָּעֵת קָרָא לְבַמְבִּי, לְנַסּוֹת כֹּחוֹ בִּגְלִישָׁה גַּם הוּא. בַּמְבִּי פָּחַד תְּחִלָּה, אַךְ רָאָה אֶת חֲבַטּוּט, וְהִנֵּה לֹא אֻנָּה לוֹ כָּל רָע. עַל כֵּן נָשָׂא אֶת רַגְלָיו בִּזְהִירוּת וַיֵּרֶד מִן הַגִּבְעָה אֶל הַקֶּרַח הֶחָלָק. רַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת נִמְתְּחוּ קָדִימָה, וְרַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת מָעֲדוּ אֲחוֹרַנִּית. גּוּפוֹ הוּטַל עַל הַקֶּרַח בַּחֲבָטָה חֲזָקָה, וְהוּא הִבִּיט בְּעֵינַיִם קָמוֹת בַּחֲבַטּוּט, הַמְמַלֵּא פִּיו צְחוֹק. “זֶה הָיָה נִפְלָא, בַּמְבִּי!” קָרָא חֲבַטּוּט. "רַק
טָעִיתָ, כִּי נִסִּיתָ לִגְלשׁ בִּשְׁנֵי כִּוּוּנִים שׁוֹנִים בְּבַת-אַחַת. קוּם וְנַסֵּה שֵׁנִית". אֲבָל בַּמְבִּי לֹא יָכֹל לָקוּם. בְּקֹשִׁי נָשָׂא אֶת רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת, אַךְ הַקִּדְמִיּוֹת מָעֲדוּ שׁוּב. “שָׂא רַגְלֶיךָ כֻּלָּן בְּבַת-אַחַת”, אָמַר חֲבַטּוּט. בַּמְבִּי קָם עַל רַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת, אַךְ הֵן מָעֲדוּ תַּחְתָּיו, נִסְתַּבְּכוּ זוֹ בָּזוֹ. “אוּלַי נִמְצָא לָנוּ מִשְׂחָק אַחֵר”, אָמַר חֲבַטּוּט, כַּאֲשֶׁר עָמַד בַּמְבִּי סוֹף-סוֹף עַל כָּל אַרְבַּע הָרַגְלָיִם. בְּלֶכְתָּם הָלְאָה, שָׁמְעוּ קוֹל נַחֲרָה קַלָּה. הֵם רָאוּ מְאוּרָה קְטַנָּה, וַיָּצִיצוּ לְתוֹכָהּ. שָׁם שָׁכַב הַסַּרְחָן הַקָּטָן עַל מַצַּע פְּרָחִים נוֹבְלִים. “עוּרָה, פֶּרַח!” קָרָא בַּמְבִּי. “הַאִם כְּבָר בָּא הָאָבִיב?” שָׁאַל פֶּרַח וַיִּפְקַח עַיִן אַחַת. “לֹא, כִּי זֶה עַתָּה הֵחֵל הַחֹרֶף”, אָמַר בַּמְבִּי. “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה – יָשֵׁן כָּל הַחֹרֶף?” שָׁאַל חֲבַטּוּט. “בְּוַדַּאי”, עָנָה פֶּרַח. “מַדּוּעַ?” שָׁאַל בַּמְבִּי בְּתִמָּהוֹן. “כָּל הַפְּרָחִים יְשֵׁנִים בַּחֹרֶף”, חִיֵּךְ הַסַּרְחָן הַקָּטָן. פָּרַשׂ אֶת זְנָבוֹ הַשָּׂעִיר עַל גּוּפוֹ, וַיֵּרָדֵם שֵׁנִית.
עָבַר שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ. קָשִׁים הָיוּ יְמֵי הַחֹרֶף לְחַיּוֹת הַיַּעַר. הַקֹּר גָּבַר וְהַמָּזוֹן אָזַל, בַּמְבִּי וְאִמּוֹ חִפְּשׂוּ גִבְעוֹלֵי-דֶּשֶׁא כְּמוּשִׁים בְּכָל פִּנָּה מְסֻתֶּרֶת בַּיַּעַר, בָּהּ לֹא נֶעֱרַם שֶׁלֶג רַב בְּיוֹתֵר. וְכַאֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ עוֹד מְאוּמָה, פָּשְׁטוּ קְלִפָּה מִן הָעֵצִים וַיֹּאכֵלוּ.
אַךְ הִנֵּה בָּא יוֹם, וּמֶזֶג-הָאֲוִיר נִשְׁתַּנָּה. אוֹר-שֶׁמֶשׁ דַּל הִסְתַּנֵּן בְּעַד עַנְפֵי-הָעֵצִים הַחֲשׂוּפִים, וַיֵּחַם לָהֶם כִּמְעָט. “הַחֹרֶף מִתְקָרֵב אֶל קִצּוֹ, בַּמְבִּי”, אָמְרָה אִמּוֹ. “בִּמְהֵרָה יָשׁוּב הָאָבִיב”. רַב הָיָה שְׂשׂוֹנָם, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ אֶל הָאֲגָם וַיִּרְאוּ כִּי נִתְרַכֵּךְ מַעֲטֵה הַשֶּׁלֶג עֶל שְׂפָתוֹ. אִמּוֹ חָפְרָה בְּרַגְלֶיהָ בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג עַד אֲשֶׁר נָגְעוּ בָּאֲדָמָה, וַתִּמְצָא גִבְעוֹלֵי-דֶשֶׁא אֲחָדִים, יְרֻקִּים וְחִוְרִים, וּטְעִימִים מְאֹד.
בַּמְבִּי וְאִמּוֹ עָמְדוּ לִשְׁבֹּר אֶת רַעֲבוֹנָם, וּפִתְאֹם הִגִּיעַ לְאַפֵּיהֶם רֵיחַ אָדָם, רֵיחוֹ וְלֹא אַחֵר. הֵם הֵרִימוּ רָאשֵׁיהֶם וַיִּזְקְפוּ אָזְנֵיהֶם, וְהִנֵּה נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ אַדִּיר, כְּקוֹל רַעַם מִתְגַּלְגֵּל בָּרָקִיעַ. “מַהֵר, בַּמְבִּי!” אָמְרָה אִמּוֹ. “שָׂא רַגְלֶיךָ הַיַּעֲרָה. אוּצָה-רוּצָה. אֲנִי אָבוֹא אַחֲרֶיךָ. אַךְ אַל תַּעֲמֹד, וִיהִי מָה. אַל תַּבֵּט יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה, מַהֵרָה”. בַּמְבִּי רָץ חִישׁ קַל, וּבְרוּצוֹ שָׁמַע עוֹד קוֹל צַעֲדֵי אִמּוֹ. אַךְ הִנֵּה בָּקַע רַעַם שֵׁנִי מִן הַכְּלִי אֲשֶׁר בִּידֵי אָדָם, וּבַמְבִּי הַמְבֹהָל טָס בְּיֶתֶר מְהִירוּת בֵּין הָעֵצִים וְהַשִּׂיחִים. לְבַסּוֹף הִגִּיעַ, קְצַר-נְשִׁימָה, לִמְקוֹם מַחֲסֵהוּ בָּעֳבִי-הַיַּעַר, וַיָּסֶב אֶת רֹאשׁוֹ, לִרְאוֹת אֶת אִמּוֹ מֵאֲחוֹרָיו. הוּא לֹא רָאָה אוֹתָהּ עוֹד. נָטָה אָזְנוֹ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹתֶיהָ. הִרְחִיב נְחִירָיו לְהָרִיחַ אֶת רֵיחָהּ. לַשָּׁוְא: אֵין קוֹל וְאֵין רֵיחַ!
“אִמָּא!” קָרָא בַּמְבִּי, וַיָּשָׁב לָרוּץ בַּמִּשְׁעוֹל לִמְקוֹם שָׁם עָזַב אוֹתָהּ קֹדֶם. “אִמָּא!” אֵין מַעֲנֶה, אֵין קוֹל וְאֵין קֶשֶׁב. אֵימָה נָפְלָה עַל בַּמְבִּי בְּרוּצוֹ דֶרֶךְ הַיַּעַר, וַיִּשְׁכַּח כָּל סַכָּנָה. הֵחֵל לָרֶדֶת שֶׁלֶג, וַיְמַלֵּא אֶת הַיַּעַר עַנְנֵי פְּתוֹתִים לְבָנִים, וַיַּחֲרֵשׁ אֶת קוֹל בַּמְבִּי הַקּוֹרֵא לְאִמּוֹ. פִּתְאֹם הוֹפִיעַ עַל יָדוֹ הַצְּבִי הַגָּדוֹל, בַּמְבִּי נֶעֱצַר וַיִּשָּׂא אֵלָיו אֶת עֵינָיו הַמְּלֵאוֹת פַּחַד וָסֵבֶל.
“אִמְּךָ לֹא תּוּכַל עוֹד לָשׁוּב אֵלֶיךָ,” אָמַר הַצְּבִי. “מֵעַתָּה תִּלְמַד לְהַלֵּךְ בַּיַּעַר לְבַדֶּךָ”. בַּמְבִּי לֹא עָנָה דָבָר, שָׁב עַל עֲקֵבוֹ בְּעֵינַיִם מֻכּוֹת סַנְוֵרִים וַיֵּלֶךְ אַחַר הַצְּבִי דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַדּוֹמֵם, הַמָּלֵא שֶׁלֶג.
אָבִיב 🔗
סוֹף-סוֹף נָשְׁרָה מִן הָעֲרָבוֹת נִצָּתָן הָרִאשׁוֹנָה, הַכֹּל הָפַךְ יָרֹק. בְּאוֹר הַבֹּקֶר הָרַךְ וְהֶחָמִים נִרְאוּ הֶעָלִים רַעֲנַנִּים וְצוֹחֲקִים, כְּתִינוֹקוֹת, זֶה עַתָּה הֵקִיצוּ מִשְּׁנָתָם. כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר נִתְעוֹרְרוּ לְחַיִּים חֲדָשִׁים. צִפֳּרִים נִתְּרוּ מֵעָנָף אֶל עָנָף וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן בְּשִׁיר. בַּמְבִּי עָמַד לִפְנֵי אַחַד הָעֵצִים וַיַּךְ בְּקַרְנָיו הַחֲדָשׁוֹת בָּעֵץ, מְלָאכָה נְעִימָה וְגַם נְחוּצָה, כִּי עוֹד הָיוּ הַקַּרְנַיִם מְכֻסּוֹת קְרוּם וָעוֹר. אָמְנָם יוֹם אֶחָד יִפָּטֵר מִן הַקְּרוּם הַזֶּה וּמִן הָעוֹר הַזֶּה, אַךְ שׁוּם בִּרְיָה נְבוֹנָה לֹא תְּחַכֶּה עַד אֲשֶׁר יִתְפַּקְּעוּ וְנָשְׁרוּ מֵאֲלֵיהֶם.
כַּאֲשֶׁר הִכָּה בַּמְבִּי בְּקַרְנָיו בָּעֵץ, הִרְגִּישׁ כַּמָּה חֲזָקוֹת הֵן, וּבְרֹב גַּאֲוָתוֹ נָגַח אֶת הָעֵץ בְּיֶתֶר עֹז. “חֲדָל!” קָרָא קוֹל נִרְגָּז מֵעַל לוֹ. בַּמְבִּי נָשָׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַיַּנְשׁוּף יוֹשֵׁב עַל עָנָף וּמִתְנוֹדֵד. “לֵךְ מִפֹּה וְתֵן לִי לִישֹׁן!” הִתְאוֹנֵן הַיַּנְשׁוּף. “רַעַשׁ הַצִּפֳּרִים גֵּרְשַׁנִי מִקִּנִּי, וְעַתָּה בָּאתָ אַתָּה לְטַלְטְלֵנִי”.
“שָׁלוֹם לְךָ, יְדִידִי הַיַּנְשוּף,” קָרָא בַּמְבִּי. “הֲלֹא תִּזְכְּרֵנִי?” “מָה רוֹאוֹת עֵינַי? הַנָּסִיךְ הַצָּעִיר!” אָמַר הַיַּנְשׁוּף, “כַּמָּה גָדַלְתָּ! וְגַם קַרְנַיִם צָמְחוּ לְךָ.” בַּמְבִּי שָׁמַע רַחַשׁ בֵּין הַשִּׂיחִים. “שָׁלוֹם, בַּמְבִּי”, אָמַר חֲבַטּוּט, וַיִּקְפֹּץ מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ. “שָׁלוֹם, בַּמְבִּי,” קָרָא פֶּרַח, וְאַפּוֹ הַקָּט וְהַשָּׁחוֹר הוֹפִיעַ מִבֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא. “חֲבַטּוּט! פֶּרַח!” קָרָא בַּמְבִּי. "שְׁנֵיכֶם גְּדַלְתֶּם כָל-כַּךְ, וְלֹא הִכַּרְתִּיכֶם כִּמְעַט. “וְגַם אַתָּה גָדַלְתָּ,” אָמַר הַשָּׁפָן. “מַה נֶּחְמָדוֹת קַרְנֶיךָ!” קָרָא פֶּרַח. שְׁתֵּי צִפֳּרִים נִתְּרוּ מִן הֶעָלִים וַיָּעוּפוּ בְּעִגּוּלִים מְהִירִים מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם, מְצַפְצְפוֹת וּמְפַטְפְּטוֹת בְּלִי הֶרֶף. בִּמְהֵרָה יָצְאוּ אַחֲרֵיהֶן שְׁתֵּי צִפֳּרִים אֲחֵרוֹת. וְעוֹד שְׁתַּיִם, וְעוֹד שְׁתַּיִם. הֵן חָגוּ בָּאֲוִיר מִסָּבִיב לַיַּנְשׁוּף הַזָּקֵן, וְהוּא רָגַז יוֹתֵר וְיוֹתֵר. “מֶה הָיָה לַצִּפֳּרִים הָאֵלֶּה?” שָׁאַל חֲבַטּוּט. “הִשְׁתַּגְּעוּ,” עָנָה הַיַּנְשׁוּף. “פָּשׁוּט מְאֹד – הִשְׁתַּגְּעוּ.” “מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?” שָׁאַל פֶּרַח. “זֹאת אוֹמֶרֶת אַהֲבָה,” עָנָה הַיַּנְשׁוּף. “וּבִמְהֵרָה תֵּדְעוּהָ גַם אַתֶּם. זוֹ בָּאָה מִדֵּי הֱיוֹת הָאָבִיב, וְהִיא מְשַׁגַּעַת אוֹתִי מַמָּשׁ, חַיּוֹת וְעוֹפוֹת חֲכָמִים וּנְבוֹנִים הִנְנוּ רֹב הַזְּמָן. אַךְ מִדֵּי בּוֹא הָאָבִיב דַּעְתֵּנוּ נִטְרֶפֶת עָלֵינוּ”.
“וּמַה טַּעַם הַדָּבָר?” שָאַל חֲבַטּוּט.
“אַל תִּשְׁאָלֵנִי לְטַעַם הַדָּבָר!” אָמַר הַיַּנְשׁוּף. “אֵין יוֹדֵע,ַ מַה הַטַּעַם. אַךְ אֲגַלֶּה לְךָ מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ בָּעִנְיָן הַזֶּה. אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל. אַתָּה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ. וְאַתָּה רוֹאֶה פַּרְצוּף נֶחְמָד. בִּרְכֶּיךָ כּוֹשְׁלוֹת. רֹאשְׁךָ סְחַרְחָר. וּפִתְאֹם אַתָּה קַל כַּנּוֹצָה וּמְהַלֵּךְ בָּאֲוִיר.” “בָּאֲוִיר?” תָּמַהּ בַּמְבִּי. “כֵּן, בָּאֲוִיר.” אָמַר הַיַּנְשׁוּף. “הִנֵּה כָּכָה.” וְהוּא יָרַד מִן הֶעָנָף וַיִּשָּׁאֵר תָּלוּי וְעוֹמֵד בָּאֲוִיר. “אַחֲרֵי-כֵן אֵינְךָ רוֹאֶה וְאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ עוֹד דָּבָר. וַאֲנִי מַזְהִיר אֶת שְׁלָשְׁתְּכֶם – בַּמְבִּי, חֲבַטּוּט וּפֶרַח – הִזָּהֲרוּ וְהִשָּׁמְרוּ פֶּן תִּפָּגְעוּ גַם אַתֶּם!” שְׁלֹשֶׁת הַחֲבֵרִים פָּקְחוּ עֵינֵיהֶם לָרְוָחָה. “זֶה אָיֹם וְנוֹרָא,” קָרָא חֲבַטּוּט. “לְעוֹלָם לֹא יִקְרֵנִי כַּדָּבָר הַזֶּה.” “לְעוֹלָם לֹא תִּקְרֵנִי כָּזֹאת גַּם אָנִי,” אָמַר בַּמְבִּי. פֶּרַח נִעֲנַע רֹאשׁוֹ לְאוֹת הַסְכָּמָה, וּשְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ יַחַד, תְּמֵהִים וּמִשְׁתּוֹמְמִים עַל הַבְּרִיוֹת הַשּׁוֹטוֹת, הַנּוֹפְלוֹת בַּפַּח לְעֵת הָאָבִיב.
הֵם הָלְכוּ דוּמָם בְּמִשְׁעוֹל צַר עַד אֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְשִׂיחַ פּוֹרֵחַ. אַף קָטָן וְשָׁחוֹר וּשְׁתֵּי עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת הוֹפִיעוּ מִבֵּין הַגִּבְעוֹלִים, וּפֶרַח נֶעֱצַר. הוּא הִבִּיט בַּסַּרְחָנִית הַקְּטַנָּה, הִבִּיט בְּבַמְבִּי וּבַחֲבַטּוּט הַמְחַכִּים לוֹ בְּקֹצֶר-רוּחַ. לִבּוֹ חָרַד כַּאֲשֶׁר לֹא חָרַד עוֹד מִיָּמָיו. פִּתְאֹם נֶעְלַם הָרֹאשׁ הַקָּטָן, וּפֶרַח קָפַץ אַחֲרָיו וַיֵּעָלֵם גַּם הוּא בֵּין הַגִּבְעוֹלִים.
בַּמְבִּי וַחֲבַטּוּט הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה. “הִשְׁתַּגַּע”, נֶאֱנַח חֲבַטּוּט. בַּמְבִּי נִעֲנַע רֹאשׁוֹ בְּעֶצֶב וַיֵּלֶךְ הָלְאָה, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרָיו. בְּעוֹד רֶגַע נִתְּרָה שְׁפַנָּה קְטַנָּה מִבֵּין הָעֵצִים לְעֻמַּת חֲבַטּוּט. הוּא הִבִּיט בָּהּ, נִעֲנַע רֹאשׁוֹ בְּעַקְשָׁנוּת וַיְדַלֵּג הָלְאָה. “הוֹי, חֲבַטּוּט!” קָרְאָה הַשְּׁפַנָּה הַקְּטַנָּה, וַחֲבַטּוּט נֶעֱצַר וַיִּפֶן אֵלֶיהָ. הוּא לֹא יָכֹל עוֹד לִזְקֹף אֶת אָזְנָיו כְּבַתְּחִלָּה, לֹא יָכֹל אֲפִילוּ לַחְבֹּט בְּרַגְלָיו, כְּדַרְכּוֹ! כַּאֲשֶׁר קָרְבָה אֵלָיו הַשְּׁפַנָּה וַתִּגַּע בּוֹ בְּאַפָּהּ, פָּרְחָה נִשְׁמָתוֹ, כִּמְעַט. הוּא שָׁכַח אֲפִילוּ לְהַגִּיד “שָׁלוֹם” לְבַמְבִּי, וַיֵּעָלֵם בֵּין הַשִּׂיחִים עִם חֲבֶרְתּוֹ הַחֲדָשָׁה.
בַּמְבִּי נֶאֱנַח וַיֵּלֶךְ לְדַרְכּוֹ לְבַדּוֹ, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ לָאֲגָם. הוּא הִרְכִּין רֹאשׁוֹ לִשְׁתּוֹת מַיִם. וַיַּרְא בַּמַּיִם הַזַּכִּים אֶת דְּמוּתוֹ, עִם הַקַּרְנַיִם הַחֲדָשׁוֹת וְהַיָּפוֹת לְרֹאשׁוֹ אַךְ רָאָה גַם דְּמוּת אַחֶרֶת. הוּא נָשָׂא אֶת עֵינָיו בִּמְהִירוּת. “שָׁלוֹם לְךָ, בַּמְבִּי”, אָמְרָה הַדְּמוּת. “הֲלֹא תִּזְכְּרֵנִי – מִן הַאֲפָר? פַלִּינָה אָנֹכִי”. הוּא הִבִּיט בָּהּ בְּתִמָּהוֹן. פַלִּינָה, הֶעָפְרָה הַקְּטַנָּה וְהַמְנֻמֶּרֶת, הָיְתָה לְאַיָּלָה עֲדִינָה וִיפֵהפִיָּה. בַּמְבִּי נִרְגַּשׁ מְאֹד, וְלֹא יָדַע לָמָּה, וַיֵּרָתֵעַ לַאֲחוֹרָיו בְּתִמָּהוֹן. פַלִּינָה צָעֲדָה לְעֻמָּתוֹ. וּבַמְבִּי הֵסֵב אֶת עֵינָיו מִמֶּנָּה בִּמְבוּכָה. רָצָה לְהִשָּׁאֵר וְרָצָה לִבְרוֹחַ. קַרְנָיו נֹאחֲזוּ בְּעַנְפֵי עֵץ וְהוּא נֶאֱבַק קָשֶׁה לְהוֹצִיאָן מִן הַסְּבָךְ. פַלִּינָה נִגְּשָׁה אֵלָיו וַתְּלַקֵּק אֶת פָּנָיו. בַּמְבִּי הוֹצִיא סוֹף-סוֹף אֶת קַרְנָיו מִן הַסְּבָךְ וַיִּבְרַח.
אַךְ לְאַחַר פְּסִיעוֹת מִסְפָּר נֶעֱצַר וַיָּסֶב אֶת פָּנָיו אֶל פַלִּינָה. אֵיךְ יִבְרַח מִמֶּנָּה, וְנַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֵלֶיהָ? הִיא הִבִּיטָה בּוֹ, וַתָּרָץ אֶל בֵּין הַשִּׂיחִים. כָּעֵת מִהֵר בַּמְבִּי אַחֲרֶיהָ. “חַכִּי! חַכִּי!” קָרָא בְּקוֹל. “אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְחַכּוֹת”, אָמְרָה פַלִּינָה, לְקַנְטֵר אֶת בַּמְבִּי. “אֵין לִי פְּנַאי”. וַתָּרָץ בְּעִגּוּל בֵּין שִׂיחִים וּדְשָׁאִים. בַּמְבִּי הִשִּׂיג אוֹתָהּ סוֹף-סוֹף וַיַּחְסֹם אֶת הַדֶּרֶךְ בְּפָנֶיהָ. שְׁנֵיהֶם צָחֲקוּ בַּעֲלִיצוּת. פִּתְאֹם פָּרַץ אַיָּל גְּדָל-קַרְנַיִם מִן הַיַּעַר, וַיַּעֲמֹד בֵּין בַּמְבִּי וּפַלִּינָה. זֶה הָיָה רוֹנוֹ. בַּמְבִּי רָאָהוּ פְּעָמִים רַבּוֹת בָּאֲפָר. “עֲמֹד!” קָרָא אֶל בַּמְבִּי. “אִתִּי תֵּלֵךְ פַלִּינָה”. רוֹנוֹ דָחַף אֶת פַלִּינָה בְּאַחַת מִקַּרְנָיו הַגְּדוֹלוֹת וַיְצַוֶּנָּה לָלֶכֶת לְפָנָיו. הִיא הִבִּיטָה בְּתַחֲנוּנִים אֶל בַּמְבִּי. רוֹנוֹ פָּנָה לָלֶכֶת עִם פַלִּינָה, אַךְ בַּמְבִּי זִנֵּק פִּתְאֹם אַחֲרָיו. רוֹנוֹ הֵסֵב אֶת פָּנָיו אֵלָיו וַיּוֹרֶד אֶת רֹאשׁוֹ לְמַטָּה. קַרְנֵיהֶם הִתְנַגְּחוּ בְּקוֹל רַעַשׁ וָנֵפֶץ. בַּמְבִּי הִרְגִּישׁ דְּקִירָה חַדָּה בְּצַלְעוֹ, כִּי הִפִּילוֹ רוֹנוֹ בְּקַרְנָיו אָרְצָה, אַךְ הוּא קָם תֵּכֶף וַיָּשָׁב וַיִּתְנַפֵּל עַל אוֹיְבוֹ בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף. רוֹנוֹ עָמַד בְּלִי נוֹעַ, אַךְ תָּמַהּ עַל בַּמְבִּי: הֵן חַלָּשׁ הוּא מִמֶּנּוּ וּמַדּוּעַ אֵינֶנּוּ נָסוֹג אָחוֹר?
הוּא נִסָּה לְהַעֲרִים עַל בַּמְבִּי, בְּעָמְדָם מֵצַח מוּל מֵצַח, וַיִּצְעַד פִּתְאֹם צַעַד אֶחָד אֲחוֹרַנִית, עַד כִּי אָבַד לְבַמְבִּי שִׁוּוּי-מִשְׁקָלוֹ וַיֵּחָבֵט בַּקַּרְקַע, גַּבּוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמָעְלָה.
בַּמְבִּי הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיָקָם, וַיִּתְנַפֵּל עַל רוֹנוֹ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה. אַחַת מִקַּרְנֵי רוֹנוֹ נִשְׁבְּרָה לִשְׁתַּיִם בְּקוֹל-נֵפֶץ אַדִּיר. לְרוֹנוֹ נִדְמָה לְרֶגַע, כִּי רֹאשׁוֹ נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. גִּצִּים רָקְדוּ לְנֶגֶד עֵינָיו, וּמְהוּמָה רַבָּה עָמְדָה בְּאָזְנָיו.
לֹא עָבַר רֶגַע, וּמַהֲלוּמָה אֲיֻמָּה יָרְדָה עַל כְּתֵפוֹ. נְשִׁימָתוֹ נִתְקַצְּרָה, וְהוּא הִתְגַּלְגֵּל בְּמִדְרוֹן הַסֶּלַע לְמַטָּה. בַּמְבִּי עָמַד מֵעַל לוֹ, מוּכָן וּמְזֻמָּן לָשׁוּב וּלְהַכּוֹת בּוֹ, אַךְ רוֹנוֹ צָלַע הַיַּעֲרָה, וַיּוֹדֶה בְּמַפַּלְתּוֹ.
בַּמְבִּי הֵחֵל לְחַפֵּשׂ אֶת פַלִּינָה, אַךְ הִיא עַצְמָהּ הוֹפִיעָה לְפָנָיו תֵּכֶף. הִיא עָמְדָה עד כֹּה בִּקְצֵה הַיַּעַר וַתַּרְא הַכֹּל. שְׂמֵחִים וּמְאֻשָּׁרִים הָלְכוּ לְדַרְכָּם יַחַד. כָּל הַיּוֹם הִתְרוֹצְצוּ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר, וּלְעֵת עֶרֶב דָּהֲרוּ אֶל הָאֲפָר, שָׁם עָמְדוּ שָׁעָה אֲרֻכָּה בְּאוֹר הַיָּרֵחַ וַיַּאֲזִינוּ לְקוֹלוֹת הָרוּחוֹת, הַקּוֹרְאִים זֶה לָזֶה מִבֵּין הַדְּשָאִים.
אָדָם 🔗
יוֹם-סְתָו אֶחָד, בְּהַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, יָשְׁנוּ בַּמְבִּי וּפַלִּינָה בַּסֹּבֶךְ. פִּתְאֹם נָשָׂא בַּמְבִּי אֶת רֹאשׁוֹ וַיָּרַח אֶת הָאֲוִיר. רֵיחַ חָשׁוּד בָּא בְּאַפּוֹ. הוּא יָצָא חֶרֶשׁ מִן הַמַּעֲבֶה, בִּלי לְעוֹרֵר אֶת פַלִּינָה, וַיֵּלֶךְ בִּפְסִיעוֹת זְהִירוֹת וַיַּעַל בְּרֹאשׁ סֶלַע, שָׁם הֵבִיא אֵלָיו הָרוּחַ רֵיחַ אָדָם. דָּרוּךְ וּמוּכָן לְהִמָּלֵט, הִבִּיט אֶל קָרַחַת-הַיַּעַר לְמַטָּה. עוֹדוֹ מַבִּיט, וְהַצְּבִי הַגָּדוֹל הוֹפִיעַ עַל יָדוֹ. “כֵּן, בַּמְבִּי, – אָדָם הוּא,” אָמַר הַצְּבִי הַגָּדוֹל, “רַבִּים מִבָּנָיו בָּאוּ הַפַּעַם. אֵלֶּה אָהֳלֵיהֶם וְאֵלֶּה מְדוּרוֹתֵיהֶם. עָלֵינוּ לָלֶכֶת אֶל הֶהָרִים. בּוֹאָה!” עֲדַת עוֹרְבִים עוֹפְפָה מֵעַל לָהֶם וַתָּחָג מֵעַל לַיַּעַר וַתִּצְרַח: “אָדָם! אָדָם! אָדָם!” בַּמְבִּי רָץ אַחֲרֵי הַצְּבִי הַגָּדוֹל, אַךְ בְּזָכְרוֹ אֶת פַלִּינָה, פָּנָה וַיְמַהֵר אֶל הַסֹּבֶךְ. פַלִּינָה נִתְעוֹרְרָה לְקוֹל צְרִיחוֹת הָעוֹרְבִים, וַתִּשָּׂא רַגְלֶיהָ לִבְרוֹחַ מִן הַסַּכָּנָה. בַּדֶּרֶךְ מָצְאָה אֶת הַשְּׁפַנִּים וְהַסְּנָאִים, הַחֻלְדּוֹת וְעַכְבְּרֵי-הַשָּׂדֶה – כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר – אָצִים-רָצִים לְעֵבֶר הֶהָרִים, וּפַלִּינָה רָצָה בַּמִּשְׁעוֹל וַתִּקְרָא בְּלִי הֶרֶף: “בַּמְבִּי! בַּמְבִּי!” וּבַמְבִּי לֹא מָצָא אֶת פַלִּינָה בַּסֹּבֶךְ, וַיָּרָץ בַּמִשְׁעוֹלִים הַידוּעִים לִשְׁנֵיהֶם – וַיִּקְרָא בִּשְׁמָהּ, פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. הוּא לֹא שָׂם לֵב לְקוֹלוֹת-הַנֵּפֶץ הַמַּחֲרִידִים שֶׁל אָדָם, וְלִנְבִיחַת כְּלָבָיו הָרַבִּים, הַמְמַלֵּאת אֶת הַיַּעַר. עָלָיו לִמְצוֹא אֶת פַלִּינָה וּלְקַחְתָּהּ לִמְקוֹם-סֵתֶר בֶּהָרִים, וִיהִי מָה!
אֵימָה גְדוֹלָה נָפְלָה עַל פַלִּינָה, וְהִיא הִתְרוֹצְצָה בְּעִגּוּלִים, וַתִּשְמַע אֶת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁל אָדָם קְרֵבִים אֵלֶיהָ, יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה לְקָרַחַת-יַעַר קְטַנָּה, פָּרְצָה עֲדַת-הַכְּלָבִים מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי. פַלִּינָה שָׁבָה עַל עֲקֵבָהּ וַתָּעָף כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת, וְהַכְּלָבִים אַחֲרֶיהָ, בִּנְבִיחָה רָמָה לַאֲדוֹנֵיהֶם: “תִּפְשׂוּהָ! תִּפְשׂוּהָ תִּפְשׂוּהָ!” לְפָנֶיהָ רָאֲתָה פַלִּינָה חוֹמַת-סְלָעִים, וְזִיז בּוֹלֵט בְּאֶמְצָעָהּ. הִיא קָפְצָה וַתַּעַל עַל הַזִּיז, אַךְ לֹא יָכְלָה לְטַפֵּס הָלְאָה. מִתַּחַת לָהּ נָבְחוּ הַכְּלָבִים, מְקַפְּצִים בְּחֵמָה מוּל הַסְּלָעִים, מְנַסִּים לְהַשִּׂיגָה. “בַּמְבִּי!” בָּכְתָה פַלִּינָה. “בַּמְבִּי! בַּמְבִּי!” וַיִּשְׁמַע בַּמְבִּי אֶת קוֹל בִּכְיָהּ, וַיָּבוֹא בִּדְהָרָה, וַיַּרְא אֶת עֲדַת הַכְּלָבִים הַסּוֹגְרִים עַל פַלִּינָה, וַיִּתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם.
הִסְתָּעֲרוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית הִפְתִּיעָה אֶת הַכְּלָבִים וַתְּבִיאֵם בִּמְבוּכָה. בַּמְבִּי תָּקַע אֶת קַרְנָיו בְּכֶלֶב אֶחָד וַיְרִימֵהוּ אֶל עָל וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אֶל בֵּין חֲבֵרָיו. הֵם שָׁכְחוּ אֶת פַלִּינָה וַיַקִּיפוּ אֶת בַּמְבִּי. הוּא בָּעַט בָּהֶם בְּרַגְלָיו הַקִּדְמִיוֹת הַחַדּוֹת, נְגָחָם בְּקַרְנָיו הָעֲנֵפוֹת, וַיִּסוֹגוּ מִזִּיז-הַסֶּלַע. “קַפְּצִי לְמַטָּה, פַלִּינָה!” קָרָא אֵלֶיהָ. פַלִּינָה קָפְצָה חִישׁ קַל מִזִּיז הַסֶּלַע וַתִּשָּׂא רַגְלֶיהָ הַיַּעֲרָה.
הַכְּלָבִים הִתְנַפְּלוּ עַל בַּמְבִּי בְּיֶתֶר עֹז, אַךְ בְּעִיטוֹתָיו וּנְגִיחוֹתָיו הַקָּשׁוֹת יָרְדוּ עֲלֵיהֶם כְּסוּפָה, עַד אֲשֶׁר נִרְתְּעוּ אֲחוֹרַנִּית, אֶל חוֹמַת הַסְּלָעִים. אֲזַי פָּנָה לָהֶם עֹרֶף וַיָּעָף לְעֵבֶר הַיַּעַר.
כְּהֶרֶף עַיִן הִתְעוֹרְרוּ הַכְּלָבִים שֵׁנִית וַיֵּצְאוּ בְּעִקְּבוֹתָיו. אַךְ בַּמְבִּי טִפֵּס וַיַּעַל בְּרֹאשׁ סֶלַע תָּלוּל וַיַּשְׁאֵר אֶת הַכְּלָבִים בְּתַּחְתִּיתוֹ. עָיֵף וְיָגֵעַ וְנוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת, רָץ הָלְאָה בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר, עַד אֲשֶׁר נָדַם כִּמְעַט קוֹל נְבִיחַת הַכְּלָבִים בְּאָזְנָיו. הוּא עָמַד לְרֶגַע וַיַּבֵּט עַל סְבִיבוֹתָיו. אֵיפֹה פַלִּינָה? אֵיפֹה יְחַפְּשֶׂנָּה?
נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ רוֹבֶה – מֵעַל לְרֹאשׁוֹ, כִּמְעַט. בַּמְבִּי קָפַץ אֶל עָל, וַיִּדְהַר הָלְאָה. הוּא לֹא הֵבִין, מַה קָּרָה. הוּא יָכֹל רַק לָרוּץ וְלָרוּץ, בְּאֵימָה וָפַחַד. פִּתְאֹם הִרְגִּישׁ כְּאֵב צוֹרֵב בִּכְתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית, הִרְגִּישׁ בְּקִלּוּחַ חַם מִן הַכָּתֵף וּלְמַטָּה. דּוֹמֶה לְחוּט דַּק, בּוֹעֵר, הַנִּמְשָׁךְ מִמְּקוֹם הַכְּאֵב. בַּמְבִּי נֶאֱלַץ לְהֵעָצֵר וְלִשְׁכַּב מְעַט. טוֹב וְנָעִים הָיָה לִשְׁכַּב וְלָנוּחַ, אִם-כִּי עָמַד עָשָׁן בָּאֲוִיר, עֲשַׁן שִׂיחִים וְעֵצִים בּוֹעֲרִים בָּאֵשׁ. “קוּמָה, בַּמְבִּי! עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ!” הַצְּבִי הַזָּקֵן עָמַד עַל יָדוֹ. רָצָה בַּמְבִּי לַעֲנוֹת: “אֵינֶנִּי יָכוֹל”, אַךְ הַצְּבִי הַזָּקֵן חָזַר וְאָמַר: “קוּמָה! מַהֵרָה!” וְקוֹלוֹ הָיָה כֹּה תַּקִּיף וּמָלֵא רֹךְ, וּבַמְבִּי לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. אֲפִילוּ הַכְּאֵב הַצּוֹרֵב בִּכְתֵפוֹ חָדַל לְרֶגַע. וְהַצְּבִי הַזָּקֵן אָמַר בְּחִפָּזוֹן: “קוּמָה! בְּרַח מִפֹּה!” בַּמְבִּי הִתְרוֹמֵם בְּקֹשִׁי – וַיַּעֲמֹד עַל רַגְלָיו. “טוֹב”, אָמַר הַצְּבִי הַזָּקֵן, בּוֹאָה אִתִּי וְרוּצָה עַל יָדִי. אֵשׁ פָּשְׁטָה בַּיַּעַר מִלַּהֲבוֹת הַמְּדוּרוֹת שֶׁל אָדָם. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת הָאֵשׁ לְכָל רַחֲבֵי הַיַּעַר, בּוֹאָה!"
בַּמְבִּי יָצָא אַחֲרָיו בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת. קָשְׁתָה עָלָיו הַהֲלִיכָה. רָצָה לִשְׁכַּב דּוּמָם, עַד יַעֲבֹר כְּאֵב. הַצְּבִי הַזָּקֵן הֵבִין לְרִגְשֵׁי לִבּוֹ, וַיְדַבֵּר אֵלָיו בְּלִי לְהֵעָצֵר אַף רֶגַע: “שָׂא כְּאֵבְךָ וָדֹם. אָסוּר לְךָ לִשְׁכַּב כָּעֵת. עָלֶיךָ לְהַצִּיל אֶת נַפְשֶׁךָ. הֲבִינוֹתָ, בַּמְבִּי? לְהַצִּיל אֶת נַפְשֶׁךָ, וָלֹא – אָבֹד תֹּאבַד. לֵךְ עַל יָדִי, קָרוֹב אֵלַי. בִּמְהֵרָה יוּטַב לְךָ”. כֹּחַ הָרָצוֹן לֹא הָיָה עוֹד לְבַמְבִּי. כָּל צַעַד וָצַעַד הוֹסִיף כְּאֵב עַל כְּאֵבוֹ. אַךְ הַכֹּחַ וְהָאֹמֶץ אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַנָּסִיךְ הַגָּדוֹל נְשָׂאוּהוּ קָדִימָה. בִּמְהֵרָה הֵחִישׁ אֶת צְעָדָיו בֵּין הָעֵצִים הַבּוֹעֲרִים בָּאֵשׁ, בֵּין תִּמְרוֹת הֶעָשָׁן הַכָּבֵד, חָזַק וַיִּתְחַזֵּק, וַיִּשְכַּח אֶת כְּאֵבוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. חַיּוֹת אֲחֵרוֹת, גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, רָצוּ בְּמִשְׁעוֹלֵי הַיַּעַר, מְיַלְלִים וּמְנַהֲמִים, כִּי הִגִּיעוּ עַד חוֹמַת-לֶהָבוֹת, אֲשֶׁר סָגְרָה עֲלֵיהֶן לְאֵין מוֹצָא. נִדְמָה לְבַמְבִּי, כִּי הִקִּיפָה הָאֵשׁ אֶת הַיַּעַר מִכָּל עֲבָרָיו. הַצְּבִי הַזָּקֵן נֶעֱצַר וַיֹּאמַר: “הַנָּהָר זוֹרֵם שָׁם, מֵעֵבֶר לְחוֹמַת הַלֶּהָבוֹת, בּוֹאָה! עָלֵינוּ לַעֲבֹר, וִיהִי מָה. עָלֵינוּ לְהַגִּיעַ אֶל הַנָּהָר”.
וַיִּקְפְּצוּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ הַמִשְׁתּוֹלֶלֶת. הֶעָשָׁן מִלֵּא אֶת רֵאוֹת בַּמְבִּי וַיְסַנְוֵר אֶת עֵינָיו. לְשׁוֹנוֹת-אֵשׁ לִחֲכוּ אֶת רַגְלָיו וְצַלְעוֹתָיו. וּפִתְאֹם מָעֲדוּ רַגְלָיו, וְהוּא נָפַל מֵרֹאשׁ סֶלַע לַמַּיִם – מַיִם קְרִירִים, מְתוּקִים, זֹרְמִים בְּעֹז.
הַצְּבִי הַזָּקֵן הוֹפִיעַ תֵּכֶף עַל יָדוֹ וַיְעוֹרְרוֹ לִשְׂחוֹת עִם הַזֶּרֶם. שְׁנֵיהֶם שָׂחוּ זְמַן רַב: הַצְּבִי בְּרֹאשׁ, וּבַמְבִּי אַחֲרָיו, עַד אֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְאִי אֶחָד בְּאֶמְצַע הַנָּהָר. בְּקָרְבָם אֶל הָאִי, רָאָה בַּמְבִּי הֲמוֹן חַיּוֹת אֲחֵרוֹת, מֵהֶן הִגִּיעוּ כְּבָר לַמָּקוֹם, וּמֵהֶן שׂוֹחוֹת עֲדַיִן בַּמַּיִם. כֻּלָּם בִּקְשׁוּ לָהֶם מִפְלָט בָּאִי הַבָּטוּחַ מִן הָאֵשׁ.
בְּזֵעַת אַפָּיו עָלָה בַּמְבִּי אֶל הַחוֹף, וַיָּחֶל לְחַפֵּשׂ אֶת פַלִּינָה מִיָּד. וַיַּרְא אוֹתָהּ מֵרָחוֹק בֵּין יֶתֶר הַחַיּוֹת וַיָּרָץ אֵלֶיהָ בִּתְרוּעַת גִּיל. וַיַּעַמְדוּ זֶה בְּצַד זוֹ, וּפַלִּינָה לִקְקָה בְּרַחֲמִים וָרֹךְ אֶת הַפֶּצַע בִּכְתֵפוֹ. גַּם חֲבַטּוּט נִמְצָא שָׁם, וַאֲפִילוּ פֶּרַח הַקָּטָן. עַל אַדְמַת-הַסְּלָעִים בָּאִי הַקָּטָן הִצְטוֹפְפוּ מֵאוֹת חַיּוֹת וַיַּבִּיטוּ אֶל הַיַּעַר הַגָּדוֹל הַבּוֹעֵר מִסָּבִיב, וְאֵין מְכַבֶּה.
אָבִיב שֵׁנִי 🔗
שׁוּב בָּא חֹרֶף עַל הָאָרֶץ וַיְכַס הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן אֶת פִּצְעֵי הַיַּעַר הַשָּׂרוּף. וְשׁוּב בָּא אָבִיב לַיַּעַר, וַיָּצִיצוּ עָלִים יְרֻקִּים וּדְשָׁאִים וּפְרָחִים. וְשׁוּב מָצְאוּ הַחַיּוֹת אֶת מִשְׁכָּנָן בַּיַּעַר.
הַיַּנְשוּף עָלָה אֶל קִנּוֹ וַיִּתְכּוֹנֵן לִשְׁנַת-יוֹמוֹ הָאֲרֻכָּה, וּפִתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל מִתַּחַת לְעֵצוֹ. חֲבָטָה חֲזָקָה בְּגֶזַע הָעֵץ עוֹרְרָה אוֹתוֹ לִלְטשׁ אֶת עֵינָיו מִקִּנּוֹ לְמַטָּה. עֵינֵי שָׁפָן הִבִּיטוּ אֵלָיו לְמַעְלָה. “עוּרָה, יְדִידִי הַיַּנְשׁוּף,” קָרָא הַשָּׁפָן, וַיַּחְבֹּט בְּרַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית בְּקוֹרַת-עֵץ נְבוּבָה.
“אַל תַּרְעֵשׁ עוֹלָמוֹת, חֲבַטּוּט!” צָרַח הַיַּנְשׁוּף. “לָמָּה אֶתְעוֹרֵר בְּעֶצֶם הַיּוֹם?” “בְּשׂוֹרָה טוֹבָה! מַזָּל טוֹב! הַכֹּל הוֹלְכִים אֶל הַסֹּבֶךְ”, קָרָא חֲבַטּוּט. “בּוֹא גַם אַתָּה”. חֲבַטּוּט דִּלֵּג בַּמִּשְׁעוֹל, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו הָרַבִּים אַחֲרָיו. כַּמָּה צִפֳּרִים יָרְדוּ עַל עָנָף סָמוּךְ, לְעוֹרֵר אֶת הַיַּנְשׁוּף הַנִּרְדָּם לָעוּף אִתָּן יַחַד. וְהִנֵּה נִשְׁמַע עוֹד קוֹל אֶחָד: “בּוֹאָה, יְדִידִי הַיַּנְשׁוּף! הַכֹּל הוֹלְכִים לַסֹּבֶךְ!” וְהַקּוֹל קוֹל פֶּרַח הַסַּרְחָן, וְסַרְחָן תִּינוֹק מֵאֲחוֹרָיו.
“מַהֲרָה, בַּמְבִּי,” אָמַר פֶּרַח. “מַה שֵּׁם קָרָאתָ לוֹ?” שָׁאַל הַיַּנְשׁוּף. “אַבָּא קְרָאַנִי כֵּן עַל שֵׁם יְדִידוֹ, הַנָּסִיךְ בַּמְבִּי,” אָמַר הַסַּרְחָן הַפָּעוֹט, וַיְמַהֵר לָרוּץ אַחֲרֵי פֶּרַח אָבִיו.
בַּאֲנָחָה פָּרַשׂ הַיַּנְשׁוּף אֶת כְּנָפָיו וַיָּעָף אֶל הַסֹּבֶךְ. שָׁם מָצָא סְנָאִים וּשְׁפַנִּים וְצִפֳּרִים, מְצִיצִים בְּעַד הַשִׂיחִים אֶל פַלִּינָה וּשְׁנֵי עֳפָרִים מְנֻמָּרִים עַל יָדָהּ.
עַל סֶלַע גָּבוֹהַּ מֵעַל לַיַּעַר הַיָּרֹק עָמְדוּ בַּמְבִּי וְהַצְּבִי הַזָּקֵן. מִלְמַטָּה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם קוֹל שִׂיחַת הַחַיּוֹת וְהָעוֹפוֹת, הַצּוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים לְלֵדַת שְנֵי עֳפָרִים.
הַצְּבִי נִרְאָה זָקֵן וְעָיֵף. הוּא פָּנָה אֶל בַּמְבִּי וַיֹּאמַר בְּרֹךְ: “עַתָּה הִגִּיעָה שְׁעָתְךָ לָרֶשֶׁת אֶת מְקוֹמִי בַּיַּעַר, שָׁלוֹם, בְּנִי.”
וַיֵעָלֵם לְאִטּוֹ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר. בַּמְבִּי הִבִּיט אַחֲרָיו וַיֹּאמַר: “שָׁלוֹם, אָבִי.” וַיִּפֶן וַיַּשְׁקֵף עַל-פְּנֵי הַיַּעַר לְמַטָּה. וְהָהָר עָצַר אֶת נְשִׁימָתוֹ לְמַרְאֵה הַדְּמוּת הַנֶּהְדָּרָה, הַחֲסוֹנָה וְהַגֵּאָה, הָעוֹמֶדֶת עָלָיו – דְּמוּת הַנָּסִיךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ הַיָּעַר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.