שִׁמְעוּ דְבַר ה'

(יִרְמְיָהוּ אִישׁ עֲנָתוֹת)

הקדמת המתרגם

רומן זה, היצירה הגדולה ביותר בספרוּת העולם על הנושא “ירמיהו הנביא”, הוא העדוּת החזקה ביותר למהוּתו היהודית של המחבר. הוֹד קדוּמים מרחף עליה ועם זה היא מושפעת מן החוָיה של ביקור בארץ-ישראל החדשה. כשמתוארים התושבים המנוּונים של ארץ עשרת-השבטים על רקע חורבות היכלי מלכי-ישראל, לא קשה להכיר בהם ממראות ההוֹוה. וכן נשקף גורל ההוֹוה של עם ישראל בכלל, שהוא גם גורלו בעבר, כשמוסברת השנאה הנצחית של אומות העולם לישראל. הלא כה דבריו בפרק החמישי של ספר זה: “הן קנאו בתולעת יעקב על בשורת האמת, כיון שקנאו התרברבו בכזבן, וכיון שהתרברבו השפילו את ישראל”. קשה להפריד כאן בין התפיסה הדתית לבין התפיסה הלאומית, כשם שקשה להבדיל בין עבר והוֹוה.

טיב זה של היצירה הִקשה גם על תפקיד התרגום. הרצאת הספר היא אירופית חדשה בכל תגיה, דיוקיה, קמטיה, גווניה וכווּניה, ציוריה והפשטותיה, רמזיה ופרושיה. ואם עוד אפשר לנו לתאר ספור מקורי על נושא מקראי כתוב בשפת המקרא (למעשה טרם ראינו ספור מוצלח כזה אחרי מאפו, שהוא ענין לעצמו), הרי לתרגם ספור מקראי מודרני בשפה תנ"כית מליצית פירושו לטשטש את העיקרים וליצוֹר סגנון ארכאי נוקשה, שהקורא לא ירגיש בו דווקא את המכוּון על-ידי המחבר. לפיכך תרגמתי בסגנון הדוֹר, חוץ מן המונחים והמושגים והצירופים המקראיים שהמחבר מתכוון אליהם, וחוץ מן השיחות שניתנו בשפת המקרא (מובן מאליו שהפסוקים המובאים נמסרו ככתבם וכלשונם, ולשם הבלטה ניתנו בניקוד). ככה נהגתי בשעתו גם בתרגום הרומן “שמשון” של ז’בוטינסקי המנוח, בהסכמת המחבר.

פרנץ וורפל למד וחקר את המקרא קודם שנגש אל המלאכה, ואף למד וחקר דברי ימי עמי-הקדם. וראה זה פלא: שאב גם מן התלמוד, אם מכלי ראשון ואם מכלי שני. מפתיע לראות אדם בעל השכלה מערבית רחוקה מיהדות יודע, למשל, את המונח “ארבעים חסר אחת” במלקות; במקום אחד הוא הוא משזיר לתוך הספור אגדה מדרשית טהורה על מפתחות המקדש שזרקם יהויכין המלך לשמים וניתלו באויר; ויש שהוא משתמש אפילו בבטוי לשוֹני תלמודי טפוסי: “זאת ועוד אחרת”.

במקור יש גם פרולוג ואפּילוג: מעשה בחבורת תיירים בארץ, שאחד מהם הוא אנגלי מזרע ישראל והוא בחינת נופל וגלוי עינים, ובעמדו ליד מסגד עומר הוא חוזה בעיני רוחו את ירמיהו הנביא בהתנבאוֹ בבית-המקדש ואת כל הקורות אותו עד שהוא מבקר בסוף ימיו על חורבות הר-הבית. וייקץ – והנה חלום. שני פרקים אלה (מתוך שלושים פרקי הספר כולו), השמטתי, כי טפלים הם ולא באו אלא לשבר את אוזן הקורא הלועזי.

בתרגום לא נמנעתי ממליצה מקראית, אם המקור נתכוון אליה, אולם לא נמנעתי מדיוק מכסימלי גם במקום שאפשר היה לטוח תפל על-ידי מלים מקראיות, שפירושן שנוי במחלוקת. ונדמה לי שדווקא על-ידי שילוב פסיפס מקראי בהרצאה מדויקת נוסח הדור ננסכת ברוח הקורא חיוּת למאורעות המקראיים המסופרים.

ב. ק.

פרק ראשון: בבית המקדש

האיש המחזיק את ידו ליד עיניו, כדי לגונן עליהן בפני שמש הערבּים המסנוורת, רואה לתמהונו בפרק ידו פתיל עור רחב. בתוך הפתיל הזה תפור נרתיק, המכיל רצועת קלף ועליה כמה אותיות: ברכת אלוהים ממעל. האיש עמד שקוע בהסתכלות עמוקה בגולת כיפת המקדש, המתנשאת מעל לאכסדרה של לשכת העזרה, שבה הוא מחכה. זמן מה השתקע בהסתכלות זו והוא מוכרח עכשו למצוא שוב את הדרך חזרה לזכרונו. עדיין מרחף לנגד עיניו פתיל העור של הברכה. נכון, אמו, אשת חלקיה, קשרה אותו בבוקר של אותו יום מסביב לפרק ידו, לפני שרכב ויצא מענתות כדי לבוא למקדש האמיתי והיחיד של אלוהים. פתיל הברכה הוא מורשת לאמו מבית אביה מאז ומעולם. אבל יום זה הוא יום מכובד, יום שבו שמח אלוהים במקדש נעוריו. כמה נרגשת היתה האם. היא בעצמה עוררתו. וגאותה יש לה על מה לסמוך. מכל בתי האבות של כהונה, החיים מסביב בארץ בלי לעבוד עבודת המקדש, היה ירמיהו המקורא היחיד בין הבנים הצעירים. אמנם בית אביו הוא אחד הקדומים ביהודה ובבנימין, שהרי מגיע הוא לעידו הקדוש, עד לימי אביתר הגולה, עד לעלי כהן שילה, עד למשה ואהרון בכבודם ובעצמם. היום נבחר ירמיהו לעבוד עבודת כבוד בערב בזבח הפסח, או לשרת ליד שולחן המלך. לב הצעיר דופק בחזקה, כי מלא הוא מראש שמחה גדולה. אוהב הוא בכל מאודו מועדי-אל והידור-חג, כשהשלהבות עולות, כשהנרות מבהיקים, כשהעוּגבים, החצוצרות והתופים צוהלים, כשבני האדם נוגעים זה בזה בשמחה ומתקשרים בקשר אל.

ירמיהו מפנה את מבטו דרומה. ארמונות השרד והדירה של מושב המלכות, המובדלים ממשכן האל רק על ידי חומה מוצקה, לוהטים בנחשול דם אחרון. כמה עזה צריכה להיות נפש המלך כדי לשאת שכנות קרובה זו של האלהות. על פסגות מגדלי החומה רואים את משמרות שומרי-ראש המלך צועדים אט הנה והנה בחניתותיהם הארוכות. ובין חומה זו ומקום עמדת המתבונן נדחק ההמון העצום של ליל התקדש חג. לפלא הוא כמה בני אדם מכילות ירושלים וארץ הצבי שנתכווצה כל כך. לא באשור, לא בבבל, לא במצרים לא יכול להשתתף בחגי אלילי הזהב והכסף עם יותר רב. כך חושב בגאות נעורים ירמיהו מענתות, שאמנם אין לו נסיון משלו מן העולם הגדול וערי הבירה שלו. אבל האם אין זה מפורסם מאז, כי הבעלים של ערי העולם יש להם אמנם הכוח לנסוך שכרון ורוח עועים לדם בני תמותה, אבל שמחת הרוח ללא יין ותאוה היא אך ורק מתת אלוהי יעקב, שלמרות כל השמות שלו אין שם אשר יכנהו.

לרגלי בן הכהנים הצעיר מן הגבולין, מתחת לגרם המעלות, מצטופף ונאבק עַם אורחי אלוהים. העם ממלא את העזרה החיצונית רחבת הידים, המסובבת את הבמה הענקית הגבוהה של המקדש עצמו. אור לפידים בוזק את הדמדומים המתחילים. רבים הדליקו לפידים, נרות, מנורות צבעונים כטוב לבם בשמחת החג, והם מרימים אותם לקצב המקהלות המתלכדות עוד לפני הנץ הכוכב הראשון בשמים כאות לחג. כשהמקהלות מפסיקות לרגע, נשמע בזמזום וברעש צליל עמום כפול ומכופל, הנדמה כעולה ממעמקי האדמה. זו היא הגעיה המרוכזת של הצאן, פעית הכבשים העוברים לרבבות כבני מרון בלשכות מתחת לאדמה ובאורוות הר הבית בפני משמרות כהונה מיוחדים. קרבנות בתי האבות בעיר ובכפר מוכרחים להמנות, להרשם, להסמן, כדי שהחוק ישמר בטהרתו, ששום מקריב לא יקופח והקרבן עצמו יעלה על המזבח ללא דופי. גם המון העניים והאביונים הביא היום את מתת ידו למקדש. משמר מיוחד מקבל את העופות הראויים לקרבן. מי שאין ידו משגת גם לזה מביא עומר תבואה הנרצית לאלוהים.

ירמיהו מסתכל עוד זמן מה לתכונה שלרגליו, שקוע בשרעפיו. אז הוא מפנה את ראשו אל הצד בדאגה. האם בא לבית המקדש בלי בן לויה? לא, ברוך בן נריה, בן שש עשרה, בן עירו, בילה אתו גם את יום הצפיה ככל יום. בענתות קוראים לנער ברוך “צל ירמיהו”. האם התרחק ממנו צלו שוב, כדי ללמוד בשקידה באחת המגילות, שקבל מאת חברו הגדול ממנו? אבל הנה שומע ירמיהו את קול הצעיר הרץ מאחוריו כל עוד נפשו בו. ברוך נרגש כל כך ממרוצתו, עד שמטפחת ראשו פתוּחה ומתנפנפת בערפו. ובקול נמהר הוא אומר:

“יכון רבי… הם באים לקרוא בשם רבי”.

לא הספיק ברוך לנשום, ושלוש דמויות, כנראה מורמות מעם, עולות על אחת הקתדראות המתרוממות בקרבת ירמיהו על פני המעלות. אחד האנשים הוא פקיד המלך, לבוש תכלת, זה צבע החצר של מלכות בית דוד. שני האחרים הם כהן כָּרוֹז וכהן מחצצר. האחרון תוקע בלי שהיות בכלי הזמר הארוך שלו, היצוק מתערובת זהב וכסף. והכהן הכרוז קורא שמות אחדים לתוך ההמון בבהירות רועמת, ומחריש זמן מה לאחר כל שם מתוך צפיה. השם האחרון הוא:

“ירמיהו מענתות, בן חלקיהו מבית אביתר, הכהן הגדול מבית עלי כהן שילה”.

המקורא, ששמו מרחף ומפליג בכבוד בחשכת ימי קדם, חובק זרועותיו על חזהו ונגש בצעד שקט אל הקתדרה. שם הוא נצב בראש מורכן. כפי שראוי לנוכח אישים באים בימים ומורמים מעם, אין הוא מרים את ראשו אפילו לאחר שהממונה על טכס המלכות ושני הכנים שמים אותו ביניהם ומוליכים אותו דרך האכסדרה המבדילה לתוך העזרה הפנימית של המקדש. בשעת הליכה קצרה זו עליו לשמוע את ההדרכה הכבודה של פקיד החצר:

“כה מדברים אל הדרת המלך: זכיתי לראות פני מלכי”.

החצר הפנימית העצומה משתרעת לפני עיני ירמיהו באור אדמדם רוטט. המשקע האחרון של אור היום מתמזג עם נצנוץ הנרות והמנורות על השולחנות הערוכים לסועדת אל ועם בהרת השריפה של המזבח הלוהט למרחוק. רואה הוא את המזבח לא בפעם הראשונה ואף על פי כן נבהל הוא גם היום שוב בפני גדלו המפתיע. כמה עלובים לגבי מזבח העולות הכהנים הלבנים, הסובבים אותו בשרשרות כפולות ומשולשות. על ידי מלאכת מחשבת נתלכד לחטיבה אחת עם סלע הקודש, הצומח כסיד מעמקי הר המוריה ומהווה את מסד המזבח. אין מעלות, רק כבש רחב מוליך לגובה המזבח. הטעם והנמוק הוא, שעל גבי המעלות אפשר היה לראות את הרגלים והשוקיים החשופים של הכהנים, ואלו אלוהים רוצה שגוף כהניו יהיה כולו מכוסה. מדי פעם בפעם נתלשת מן המחנים הסובבים חבורה, העולה בפסיעות גסות בכבש המזבח. החבורה מורכבת על פי רוב מכהן זובח בעל דרגה גבוהה וזקן לבן, הנשען על שני עוזרים, כי נושא הוא על קערת זהב גדולה את הקרבן, שהוא בעל משקל הגון. את הקרבן יש להקריב בבטחון ובמהירות, כי בגובה הכרכוב גוחן המקריב על ים של אש אדום ורותח, בעל כמה אמות מרובעות, המכוסה רק בשבכת אבן ומאיים עליו לבלוע אותו עצמו כקרבן. אין לפניו אלא הרף עין כדי לשים בקשוות זהב מוכנת את הקרבן על המקום הנכון ולברך את הברכה המתאימה. החום לוהט עד כדי כך, שארבע קרנות הברזל בארבע קצות המזבח מותכות אחרי החגים הגדולים לגושים ומן ההכרח לחדשן. לאחר כל הקרבה הולכת שלישית הכהנים לים הנחושת, כדי להשיב שם את נפשם. ים הנחושת ממערב למזבח גדול כמעט כמזבח לרוחב ולגובה. אגן ענקי מעשה מקשה בעובי רוחב כף יד, אבל בשפה דקה בצורת חבצלת, רובץ על גבי ארבעה שוורים ענקיים, המפנים את חטמיהם הקהים והעצובים לארבע רוחות השמים. זהו מעשה ידי חירם, האמן הנהדר, וירמיהו מתגאה במעשה זה ככל צעיר שלמד כל צרכו את הקדמוניות. אבל לא מעשה ידי אמן, אלא מעשה ידי אלוהים עצמו הוא, שבקרקע הצחיח של הר הקודש יוצא מעין, בדיוק מתחת לים הנחושת, והמעין מכוון על ידי מלאכת מחשבת לתוך האגן. על ידי כך יש מן המוכן לפי מצוות אלוהים “מים חיים”, לא הנוזלים המתים של הבריכות, שיש תחילה לבער מתוכם עלוקות, אלא מי פלאים צוננים כקרח, דם האדמה הדופק בבהירות, המחיה את נפשות הכהנים המיוגעים.

מול המזבח נערך בריחוק ראוי שולחן המלך. שולחן ארוך לבני המלך ולחצר המלכות, ושולחן קטן גובה, שלידו יושבים המלך והמלכה. כל השולחנות מכוסים בד תכלת. עליהם עומדים קערות, צלחות, כוסות, קנקנים, מנורות, הכל זהב שחוט. כלים יקרים אלה הוקדשו מאוצר המקדש לשולחן המלך לפסח. בעל הבית ובעל החגיגה הוא אלוהים. כיצד יוכל הוא, שכל טומאה היא לו פגול שאין למעלה ממנו, לסבול בביתו כלי מבתי בני אדם? לפיכך צריך בית המקדש לדאוג גם לכלי שתיה ואוכל של יתר אורחי אל, שמספרם אמנם אינו עולה הפעם על אלף, ואין זה כמו לפני שנים, כשחגג המלך יאשיהו את סעודת השמחה והערב הראשונה של אלוהים. אז אסף מסביב לו לכל הפחות שלוש רבבות מכל בתי האבות בארץ. בעוד שהיום מלאה חצר הכהנים הפנימית שולחנות וספסלים מסביב לשולחן המלך, הרי אז ישב ושר ואכל ושתה כל העם לכבוד אלוהים בעזרה הפנימית והחיצונית, עד שהמלך הוכרח להקצות לעודף החוגגים עוד חצר בארמונו. הגורם לחגיגה רבתי זו היה חשוב עד למאד, כי האלוהים נמצא בלי חֵפֶש מחופש. שם, בעזרה של המקדש, שבה מבחין ירמיהו באור האש המנצנץ את שני עמודי הנחושת הפלאים בועז ויכין עם גולות הכותרות בצורת רמונים שעליהם – שם נגלה אלוהים מחדש לדור זה. וכך היה המעשה. מכיון שהכהנים מחליטים רק בקושי גדול לעשות בדק בית המקדש, הוציא יאשיהו בעצמו את הפקודה לחזק את בדק הבית. נגד רצון המלך והנמהרוּת שלו לא הועילו שום היסוסים של הנוהג. באותה נמהרות ביער לפנים המלך, שהתיחס לדבר אלהים בכובד ראש עז, את עמודי האשרה מלכת השמים, טיהר את הבמות מעבודת הבעל, את העמקים מכבשני הזועה של התופת ובכל מקום ומקום השבית את הבמות – אפילו אלה שהיו מוקדשות לאלוהים. אל עליון, ששמי השמים לא יכילוהו, אינו שוכן בבית עלי אדמות. אבל אם הוא שוכן שכינת ארעי, הרי יוכל רק בית אחד להיות לו למשכן, כי הוא בעצמו יחיד. ובית יחיד זה מבהיק רק כאן למעלה על הר המוריה. ותודת האל היחיד לא התמהמהה. בשעת בדק הבית נמצא מתחת לצפוי הארזים הרקוב של העזרה כוך נסתר, שבו נמצאה מתחת לכל מיני גרוטאות מגילה גנוזה, שנשתמרה יפה. היא הכילה את התורה החדשה, יותר נכון התורה הקדומה, כי בה היה כתוב לא פחות מאשר דבר אלוהים למשה. זה היה ספר התורה, שנדמה היה זמן רב כי אבד, אוסף גדול של חוקים, שנשתמרו רק במסורת מזויפת ולקויה. הכהן הגדול חלקיהו מבית צדוק, המשרת גם היום למרות זקנתו המופלגת, זכה להיות המוצא. כשנגש אליו שפן, סופר המלך, שנקרא מיד לבוא לכהן, רעדה המגילה בידי הישיש, שלא ידע נפשו. תוך שלושה ימים פענח, הכיר והכריע המלומד שפן בן אצליה את האמת: אלוהים נתן לדור זה שוב במתנה את התורה שאבדה.

כל העולם יודע, כי כשנקראה בפעם הראשונה בארמון, התפלש יאשיהו הנרגש באפר וקרע את בגדיו, עד כדי כך גברה עליו הכרת החטאים, הפשעים והעוונות שחטאו הוא, אביו ואבות אבותיו וכל העם.

אחר כך, כשהוקל לו, צהל המלך ורקד בחדרו – כי רגשות בני דוד מתחלפים מהר – והרי דרושה היתה ברית חדשה והוא נבחר לכרות ברית חדשה זו עם אלוהים בבית המקדש. התקנה הראשונה של יאשיהו היתה לקיים את חגיגת הפסח, סעודת האהבה במחיצת אלוהים, והיום מקיימים אותה על טהרת הקודש בפעם העשירית. ירמיהו שמח בלבבו מאד לחגיגה זו. היש מעשה אלוהים גדול מיציאת מצרים, זה בית העבדים? והאם יש ליל חג יותר יפה מאשר בארבעה עשר לירח האביב ניסן, בשעה שמתבכרים פירות השדה הראשונים והשמים הרכים מחבקים את האדמה בחן ובחסד?

יש בעולם כמה פקפקנים, ירמיהו יודע זאת. הם קורצים וממצמצים בעיניהם בשעה שמדובר על התורה שנמצאה מחדש. האם לא הסתיר עצמו שפן הסופר מאחורי משה כדי להחליף את חיי השאננות של הזמן החדש בחיים יותר קשים ומרים? אין לך דבר המרגיז את איש ענתות יותר מאשר דברי עזות אלה של המתחכמים. בלילות הארוכים שינן לעצמו את הספר, שהעתקות ממנו עוברות מיד ליד. לא שהוא מתגעגע לקשיי החיים ותלאותיהם. לפי טבעו הוא נמנע מהם ככל אשר יוכל – אבל יודע הוא, כי דבר אלוהים הוא דבר אלוהים ושום איש לא יצליח לחקות דבר זה. יודע הוא היטב היטב, כי יש לאלוהים קול, קול ממשי מצלצל, שבו הוא מלביש את דברו כרוחו. יש אפילו מאה אפשרויות להחבא מפני קול זה, לא לשים לב אליו, להחרישו, וירמיהו מכיר אפשרויות אלה על בורין.

הוא לוטש עיניו אל מעבר למזבח, לעזרה המוארת אור רופס, בשעה שהוא רוצה להתקרב להרהורים מסוכנים אלה של חייו. אבל מפסיקים אותו מהרהוריו והוא מוכרח לקום ולעמוד לפני דוכן שולחן המלך בשורה, עם צעירים אחרים המקוראים לשירותי כבוד שונים. הוא נצב ליד צעיר הדור בלבושו, שאולי הוא קשיש ממנו בשנים אחדות אבל ודאי שהוא גבוה ממנו משכמו ומעלה. יש לו ראש יפה, שערות ראשו וזקנו מסולסלים בהדור. הוא מוצא חן בעיני ירמיהו. הצעיר רואה, ששכנו מסתכל בו, והוא מפנה אליו, בעינים עצומות למחצה, פנים המביעים הנאת עצמו:

“האם אינני עומד ליד ירמיהו בן חלקיהו מענתות? כה אמרו לי.”

ירמיהו, שלמרות שירות הכבוד שלו (בעצם זהו כבוד לבית אביו יותר מאשר לו) הוא מרגיש עצמו כפשוט בין פשוטים, מחייך במבוכה מכיון שאלמוני קורא לו בשמו.

“הנני ירמיהו בן חלקיהו” אומר הוא.

“ואני חנניה בן אשור מעיר גבעון. רואה אני בך כי שם זה איננו אומר לך מאומה. אמנם אבי איננו כהן, ושמות קדמונינו אינם נקראים ברבים, לעומת זאת יוצאים מאז ומעולם נביאים מגבעון עיר אבותי, זה משוה אותנו. תגדיל נא חסדך עמדי”.

חנניה מלוה הלצה קצת מסורבלת זו בצחוק, וירמיהו אינו יכול להמנע מלצחוק אף הוא. משהו ממריץ את איש גבעון לפתוח לפני שכנו את לבו, בלי שנדרש לכך. הוא מספר אפילו, שאביו, העשיר בעירו, עשה מאמצים כדי להשיג כבוד לבנו הערב. בהודאה זו מנמיך חנניה ערך עצמו, אבל נראה שעושה הוא את זאת בכוונה. ושוב הוא מודיע בגאותנות וברמז, כי שאיפתו היא לא לכהונה ולא לשירות המלכות, אלא לדבר אחר לגמרי. ועל כך הוא מוכרח לשתוק. לעומת זאת חקר חנניה בדיוק את התחייבויות שירות הכבוד של היום. ירמיהו והוא נועדו לשרת שניהם כשרי המשקים, וכל אחד מהם יגיש למלך חצי גביע יין לכשידרוש זאת.

“ראה את שני כדי החרס, באחד משרת אתה, בשני אני. מי מאתנו ימסוך למלך את היין הלבן ומי את היין הכהה?”

בסדר הקרבת הקרבנות באה כנראה הפסקה. שורות הכהנים מתרחקות מן המזבח. אבל הן מפנות רק מקום לתהלוכת הכהן הגדול, המתנועעת ממזרח לאמצע העזרה. חלקיהו – שמו כשם אבי ירמיהו – הוא אדם תשוש מאד מזקנה, המתהלך במדים הכבדים של כהונה גדולה רק לאט וברפיון. החושן, ובו שתים עשרה האבנים הטובות של שבטי ישראל, מקשקש על חזהו הנופל, והמצנפת הגדולה, שבה רשומות ארבע האותיות של שם אלוהים, שמוטה לו על מצחו הצר, מצח ישיש. רק פעם בשנה מוציאים את חלקיהו המפורסם, שזכה למצוא שוב את התורה, מביתו כמו ממערת קבר, כדי שיקריב ככהן גדול את זבח הפסח של המלך בידו עצמו. הקרבן נישא לפניו בקלחת זהב גדולה. הוא עצמו מנפנף בידו הרועדת, הנתמכת על ידי כהנים, מחתת קטורת עדינה.

העינים קצרות הראי והעצומות למחצה של ירמיהו תלויות בצעידה הקדושה של הישיש. כמעט שאינו מרגיש, כי שכנו חנניה דוחף בו כמה פעמים בהתרגשות. מבטי האלפים פנו פתאום לדוכן שולחן המלך. אותות תרועה הולכים ומתקרבים. הם דופקים על המקום כהצלפות שוטים. הכוכב הראשון דורך ברגע זה בטהרתו באופק, הנסוך עדיין אור השקיעה. בלי משים עלה יאשיהו בן אמון במעלות דוכן השולחן. אף על פי שהוא שולט זה שנים רבות על עיר וארץ, עדיין הוא צועד בסערה. הפמליה שלו, המורכבת במקצתה מאנשים זקנים מאד, חדלה זה ימים רבים ללכת אחרי המלך המהיר בצעדיו. גם עכשיו מזנק הוא כאריה אל השולחן הגבוה, כאילו זוהי קתדרה לנואמים. אדרת תכלת מתנפנפת על כתפיו. על מטפחת הראש נושא הוא נזר קטן, כי לשאת בבית אלוהים את כתר מלכות בית דוד הוא פשע חמור בענותנות האדם. אבל יותר מן הנזר מזהירים פני המלך הרעננים, המשובצים בזקן קצר. הם מזהירים משפעת חיים, מהנאת הגוף, מרגש השלטון ומתוך ההכרה, שרכש את חסד עליון בצדק. פרחי שרות הכבוד, פקידי החצר, כהני המשמר וכל יתר המשרתים כרעו אפיים ארצה. כולם מלחשים את הנוסח הנהוג: “זכיתי לראות פני מלכי”. רק ירמיהו שכח את המנהג מחמת מראה ההשתערות של המלך ונשאר זקוף. חנניה מגבעון מוכרח למשוך אותו בשפת בגדו לארץ.

בחצר רחבת הידים השלך הס. אורחי האלהים בשולחנות מסביב – כל אחד בן לבית-אב מכובד בארץ – קמו ממקומותיהם. הם מחכים לדבר המלך. אבל יאשיהו מוציא מפיו שתי מלים שהן כסיסמה המצלצלת על פני המקום:

“חדות אלוהים”.

הדברים מצלצלים כפקודת מלחמה וצו לחוגגים לצבור את כל העליזות והשמחה שנשתמרה בנפש בתוך תלאות החיים ולהקריב אותן בערב הזה כקרבן הקרבנות. כי מתוך שמחה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. רוחו, אשר היתה מרחפת על פני המים, האור שהוא אמר לו “יהי” – ויהי, אלה הם אותות נבראים של חדות אלהים. פני המלך המבהיקים כאילו אומרים: שמחה היא כוח אלוהים. הוא נותן אותה לנו כדי שנחזיר אותה אליו בחג חרותנו וגאולתנו מעבדות. עיני ירמיהו זולגות דמעות. ובחלל העזרה רועמת קריאת אלפי קולות: “חדות אלוהים”.

אותה שעה מתמלאה העזרה בין עמודי בועז ויכין בני אסף. אלה הם המשוררים והמנגנים, מאתים שמונים ושמונה במספר, כפי שהותקן על ידי דוד המלך ומנצחיו אסף הימן וידוּתוּן לכל הדורות. בשלוש מקהלות, מחולקות לעשרים וארבעה משמרות, תופשים הם את מקומותיהם. המקהלה התחתונה על מדרגות העזרה מכילה את הקולות העמוקים והעזים, המסוגלים לשירי מלחמה ולתהלות נסערות לאלוהים. המקהלה האמצעית מורכבת ממנגנים בעלי כלי זמר מכלי זמר שונים: עוגבים, פסנתרין, גיתיות, חלילים, חצוצרות, שלא לשכוח את התופים העצומים, המבשרים בצהלות התהלות את הקצב ברעם וברעש. אולם מיטב הקולות כלול במקהלה העליונה. לחבורה זאת מופרשים המשוררים משחר ילדותם, נתונים להדרכה קשה ולבדיקות מדוקדקות וגם אז זוכים הם רק לעתים רחוקות להסתפח. כאן יש רק אמני הצליל והשיר, המכירים בדיוק את כל מאות הסוגים, המידות, הנוסחאות, הדרגות, הצעדים, הסלסולים, האקדמות והסלוקים של האמנות, כפי שהמציא אותה אסף, והם מקיימים אותה ומסוגלים אפילו – בשעה שהשראת אלוהים ודעת הממונים מרשים זאת – להוסיף למחזור השירים המקודש מאז שיר חדש. אבל עכשיו מחריש הד קול ההמון שיר קדום מאד, שיר קדוש, שיר דוד, בכל תוקף צליל הקצב. עם שירת הבתים הראשונים של מזמור התהילים כבר נתלכדה חצר המלכות מסביב למלך וישבוּ ליד השולחן. חנניה הבקי מכיר את כל השמות ומגלה אותם לירמיהו, שאינו יודע כלום. הנה שם הישיש היושב בין שני בני המלך הוא שפן בכבודו ובעצמו, הסופר הגדול, מורה לעם. גדול כבודו. אף על פי שאין לו שום משרת כהונה או מלכות, הרי מכובד מקומו יותר ממקום מזכיר המלך, המפקד הראשי של שומרי ראש המלך, ואפילו שומר הסף הראשון הממונה על שרות המקדש מוכרח להסתפק במושב פחות. אבל נראה, כי שפן אינו נהנה כל כך מכבוד חייו הארוכים רבי התהילה. פרצופו הקטן והמכווץ, בעל עינים אדומות נטולות ריסים, שקוע בהרהורים קודרים, כאלו מיסרות אותו כליותיו, שעל ידי הכרת התורה שנמצאה ופענוחה פתח עתיד מפוקפק. כי יותר רע לפשוע בתורה שמכירים אותה מאשר לעבור עליה שלא מדעת. אחיקם בן שפן, מזכיר המלך, לא ישב ליד השולחן. עיני איש גבוה זה, שהיה תמיד קצת מתוח, נדדו בהתבוננות בין שני הכוחות השליטים בחייו: בין אביו הגדול ובין המלך הגדול. נראה היה בו, שהוא מוכן למסור את נפשו כדי להביא לידי התאמה את הכוחות העליונים הללו, שכל אחד יש לו רצון משלו.

אבל יאשיהו אינו שם לב לפמליה שלו. הוא משך אליו את חמוטל אשתו, שהעלה אותה למלכה. היא אינה אם בנו הבכור אליקים, המסב על המקום הנועד לו בלגלוג ומשתדל לבשר לכל המסובים, לרבות את אביו, את תוכחתו המגולה. יש לו ליורש העצר טעמו ונמוקו עמו, וחנניה יודע את הנמוקים. לאם הבכור מגיע תואר מלכה, ורק היא היא האשה היחידה שיש לה דריסת רגל לחצר הפנימית. אבל יאשיהו אינו שם לב לנוהג זה. הוא אוהב את חמוטל ומחלק רק אתה את משכבו זה הרבה שנים. איזו אשה אחרת ראויה למלכות? חמוטל ילדה לבעלה שני בנים. אבל יואחז, בן שש עשרה, נראה גדל רק לאט, הוא ושכלו. שפן, המשגיח על למודי בן המלך, מתאונן מרה, שהנפש הטובה והבהירה של יואחז יש לה שכל כהה, ואילו השכל הבהיר של אליקים כרוך בנפש כהה. המהות של בני המלך מתגלית בהתנהגותם. שניהם אינם מדברים אפילו מלה אחת. יואחז גוחן בחיוך ילדותי נבוך על פני השולחן. אצבעותיו משחקות ומעצבות בלי מנוחה בחפץ בלתי נראה לעין. אליקים יושב משתעמם, נשען בגבו. לעתים הוא תולש פרח מזר הפרחים, שהוא חובש על מצחו לפי מנהג נכרי, קוטף את עליו, ממולל אותם בין ידיו וסופג בעפעפים עצומים את ריחם.

יאשיהו וחמוטל אינם מסתכלים אלא בבנם הצעיר, במתניהו הקטן, ואינם נפרדים ממנו אפילו לשעה אחת. מטעם זה רשאי מתניה בן החמש ליהנות מן החגיגה הקדושה במקום לשכב לישון. והוא נהנה. הדבר ניכר מקול הצהלה שלו, שצריחתו הצורמת אינה נעצרת לא על ידי נזיפה של מלך ולא על ידי נזיפה של הורים. הילד משחק ומתכתש בחלל שמתחת לדוכן השולחן עם בן גילו, ששמו עבדמלך, ילד כושי שבא מחבש לירושלים והוא רקדן מלא חן להפליא. כל צעד של הכושי הקטן הופך לצעד של ריקוד. ואם אין בן דוד השובב מציק לו דוקא בחפציות של משחק, מסתובב עבדמלך שקוע בתפלת מחול הטבועה בקרבו לאיזו אלהות שחורה בתוככי העזרה של בית אלהים.

למרות שהיא אם לבן שבע עשרה, ליואחז, הרי חמוטל היא אשה יפה, בעלת אברי נעורים ותנועות שקטות ועגולות. מעיני הפרה הגדולות שלה קורנת רוח נפשית של עולם ופשרה. רואים במלכה, שהיא מכירה את יפי גופה ומקדישה לשמירתו זמן ועמל מושכל. היא מסורקת מעשה ידי אמן כדרך המצריות, ושימלתה העליונה איננה תכלת בצבע חצר המלכות אלא אדומה כיין. לכבוד החג התקשטה בתכשיטיה הגדולים, בנזמים וחרוזים מפליאים אחדים זה על זה, בצמידים, באצעדות, בטבעות ובעכסי זהב מסביב לקרסולי רגליה. צפרני ידיה ורגליה מצופים לַכּה של זהב. מה אוהב יאשיהו לראות את חמוטל מקושטת בעדי עדיים. ידו האדמדמת מונחת על ידה הלבנה-דהה השקטה. הִיא מחייכת לדברי הלחש, שהוא לוחש באזניה. ועם זה מחפשות עיניה כל הזמן את מתניה המשתולל וממריצות את שני העבדים המשגיחים, שלא יגרעו עין ממנו.

סעודת הפסח התחילה. הלויים והכהנים ההדיוטים ממהרים טורים טורים בין שולחנות המסובים ובידיהם קערות וכדים. הכהונה הכינה את המשתה בשקידה יתרה ובשמירת כל המצוה, כל אחד לפי תפקידו. זבחו, מצו את הדם, ניתחו את הנתחים, הפרישו בין מאכל אדם ובין חלק גבוה ומתנות הכהונה. אבל לא די בזה. בחוקה המקיפה, המחברת את גבהי מרומים עם טבור האדמה, אסור היה לשכוח דבר או להתעלם ממנו. צריך היה גם לראות ולבדוק את ביכורי השדה, הירקות, הפירות, הבשמים, את התבלין הריחניים של השדה. שהרי כל הבריאה כפופה להבדלה בין טוב ורע, טהור וטמא, אסור ומותר. על ידי הבדלה זאת רוכש לו האדם הנבוך אחיזה וכיוון. לשכות אחדות של המקדש הופקדו על הבדלה זו, הנוגעת לכל היקום, כגדול וכקטן בו. בחודש ניסן המבורך מחציפה הבריאה פרע. אבל לא כל צמח ולא כל פרי שוה בפני אלוהים, כמו שלא כל אדם שוה בפני אלוהים מתוך גזר קדום מופלא. אין קישוא ואין דלעת שוים זה לזה בערכם כמנחה, וכל זית וזית, בכל קטנותו, צריך להבדק קודם כל אם הוא ראוי למנחה. כי אלוהים הוא אדון כל חי, אלוהי כל הנעורים. המום הקטן ביותר, הריקבון הקל ביותר, הרימה האפסית ביותר בבשר הפרי נחשבים לו כשליח המות. ואף על פי שהוא עצמו שם את המות ככוח עליון על עולמו, הרי הוא מגלה אותו כאבי אבות הטומאה, המטמא והראוי לפיגול.

בכהנים הממהרים ממסיבה למסיבה ניכרים התרגשות השעה והטורח שעלתה להם ההכנה. לולא היה מספרם כל כך גדול, וחלוקת המשמרות כל כך מדוייקת, היו כמה מן הצעירים והבלתי זריזים אובדי עצות.

ירמיהו עומד ליד חנניה מאחורי גבו של המלך. הוא יכול להרשות לעיניו קיצרות הראי לשוטט על התכונה של החגיגה, כי עד כאן לא היה צורך בשירותו. הוא ושכנו מחזיקים כל אחד גביע זהב בשמאלם וכד פתוח בימינם. זהו משקה מלכות משומר לשם זה. בכדו של חנניה יין חִוַרְיָן כזהב, בכדו של ירמיהו יין אדום כדם.

לפני המלך מונחת ערימה של מצות שעורים. הנה הוא לוקח את המצה העליונה ופורס אותה לארבע פרוסות. את הראשונה הוא מוסר לחמוטל, את השניה לשפן, את השלישית לשר שומרי ראשו מעשיהו, את הפרוסה הקטנה האחרונה הוא שולח לבנו הקטן, למתניה, השם אותה מיד בין שיניו של בן גילו השחום, עבדמלך הרקדן. יאשיהו עצמו אוכל בחפזון, הוא יודע, שלפי מסורת קדומה מצוה לאכול בערב זה בחפזון, כי בחפּזון אכלו בני ישראל כשיצאו בהדרכת האלוהים לקרוע את ים סוף. לא, החיפזון של המלך איננו בא מזכרון זה. הכל בו הוא קוצר רוח, אולי מרץ פעולה ואולי חרדה חשאית. הרגשות בני דוד מתחלפות מהר. גם חדות אלוהים של יאשיהו נתחלפה פתאום בדאגה. זמן מה הוא דופק בפרקי אצבעותיו על לוח השולחן, אחר כך הוא קורא לשפן היושב למטה:

“האם נעשה הכל כדת וכדין? אל יהיה דבר בין אלוהים וביני. למה מחכים? יקראו נא”.

אחיקם המזכיר היה מוכן, כנראה, לפקודה זאת, כי הוא מוסר מיד את המגילה המוכנה לאביו. מורה העם מגולל אותה בכוונה בלי לשים לב לקוצר רוחו של המלך ומתחיל לקרוא בקול נמוך ומרדים:

“שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה”.

“לא זה”. מפסיק המלך את שפן בעוז: “לא בזה חפצתי. חפצתי לדעת אם הכל נשמר בעיר לפי מצות אלוהים? האם אוכלים מרורים? האם נמרחו המשקופים והמזוזות באזוב טבול בדם?”

ובלי לחכות לתשובה הופך יאשיהו פתאום את פניו ומראה, אף על פי שכבר עומדים לפניו גביעים אחדים, על הגביע שביד ירמיהו. ירמיהו מוזג לתוכו כמצווה עד מחציתו יין אדום ומושיט אותו למלך. יאשיהו מסתכל זמן מה בפניו של בן הכהן מענתות בלי לראות אותו. אחר כך הוא שותה מן היין, ומיד קצרה רוחו שוב:

“מה קרה? יקראו נא. לא שפן. קולו עיף. יקרא אחר. חפץ אני לשמוע את משפט המלחמה. יקרא נא זה. מי הוא?”

הכרוז מכריז את שמו של ירמיהו ויחוסו. פתאום הוא עומד, מובלט מכל הפמליה, ליד הסופר הזקן ומחזיק בשתי ידיו את ידיות שני המקלות, שעליהם מגולל ספר משנה התורה שנמצא. אילו אמרו לו אתמול, שיהיה עליו להרים את קולו במושב המלך, היה בודאי נפקד היום מן השירות. ירמיהו הוא מכונס בקרבו ובורח מן האדם. אין הוא אוהב להתגדר ולהשמיע את קולו. אבל עכשיו, כשפגעה בו בהיסח הדעת פקודת המלך, אין בו מורך כל שהוא, כאילו כך צריך להיות ויש טעם לדבר. האצבע היבשה של שפן מסמנת לו את המקום. הוא מקרב את המגילה לעיניו. בתמיהה שומע הוא את קול עצמו, המבשר למלך את את דבר אלוהים בשורות קצובות. הוא מרגיש תערובת זרה או רפרוף בקולו, שהוא בעצמו מקשיב לו בראש מורכן:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב, עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם.

“לֹא תִירָא מֵהֶם”, חוזר המלך דרך אגב כאילו הוא שמח, שדבר האלוהים עולה בד בבד עם לבבו כרצונו. ירמיהו ממשיך לקרוא בנחת. משורה לשורה נדמה לו, שהתערובת הזרה בקולו גוברת:

“מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ”.

“וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ”.

“וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה”.

“וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם”.

המלך מתכופף קדימה ולוחש, כשהוא לוטש עיניו לירמיהו, את דברי התורה, שיש בהם בשביל מלך ומצביא משוּם מעמסה קשה מנשוא. מה הוא המזעזע את פניו היפים, ששוב אינם נוצצים, אלא קודרים מתוך מחשבות כמוסות? למה דרש לקרוא דוקא פרשה זו? כנראה עדיין לא שבע את המשפטים המצלצלים – חמוּרים למוֹשל ונוחים לעם.

“קרא הלאה, בן ענתות. מה שמך? חפץ אני לשמוע על העיר הנצוּרה. אל יהיה דבר בין אלהים וביני”.

ירמיהו מוריד עיניו שוב אל המגילה. דממה עמוקה. יש מתפלאים על הכוח המכריע, שרכש קול האיש הצעיר:

“כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ – וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם”.

“כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ” – קורא המלך בקול רם ובשמחה רבה על זכרונו הטוב – “לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן.” כה נאמר.

יאשיהו נותן אות שהקריאה נסתיימה. אז הוא פונה במבט שקוע במחשבות לירמיהו:

“היטבת לקרוא, בן ענתות. קולך חזק ויפה כאשר הוא מדבר דבר אלוהים. חפצי לשמוע אותך עוד פעם”.

תהילה רבה זאת של המלך מעוררת כנהוג גם תהילת הפמליה והשרים והגדולים ליד השולחן. אפילו שפן מנענע בראשו לרצון, ואחיקם בנו הרציני מחייך לרווחה, כאילו נפתר בשלום סיבוך מסוכן. רק אחד צהוב מזעם ואינו יכול להתאפק: אליקים. בן המלך הבכור זורק את פקע השושנים, שרק עכשיו רצה למולל אותו, אחרי גיוו בתנועת בחילה. פניו הרזים, שמהם בולט דרך חתימת הזקן פה בשרני, מתעוותים. עוד לא הספיק המלך לתת רשות לשיחה כללית, וכבר קפץ וקרא:

“יסלח אדוני המלך לעבדו את הדבר. אבל אין קול בן ענתות מוצא חן בעיני. ולעולם, לעולם אינני חפץ לשמוע אותו”.

כל המסובים נדהמים לחוצפת בן המלך הבכור, שהעיז להעמיד לעומת תהילת המלך את גינויו. באזני שפן ואחיקם ברור, שמאחורי ההתפרצות הנועזת מסתתר משהו יותר מהתנגדות פשוטה. האם אפשר להעיז לחשוב, כי המלך לעתיד, המגנה את הקורא, רוצה לפגוע בדברים הנקראים, בתורת אלוהים? איש אינו זז. אפילו שני הילדים מרגישים, כי התרחש משהו מסוכן. מתניה מפסיק את המשחק, עבדמלך את הריקוד. מבטים גנובים מחפשים בפחד את פני יאשיהו שקדרו. הם רואים, שכף יד המלך מחזיקה במתיחות את הגביע, שנתן לו ירמיהו. עוד כהרף עין והוא יזרוק אותו על בנו בלי שים לב לחילול סעודת הקודש. אז תנוח יד אשה בשרנית לבנה-דהה על כף ידו החומה של יאשיהו, והיד נפתחת ומורידה את הגביע. לשם שימחת החג הצרופה, שהוא חידש אותה, מפליט המלך הברות צרודות אחדות:

“בני בכורי יכול להגיד את דברו כלבבו”.

טוב, שבני אסף פורצים בשיר מקהלה חדש בצירוף רעם תופים. כל המסובים בעזרה מצטרפים. איש אינו יכול לשמוע את קול עצמו. וירמיהו, שנעשה פתאום למתווך תורת אלוהים ועילה לריב בבית המלכות, עומד שקט, שקוע בקרבו, בלתי משתתף. המלך רומז לו שיגש. הוא קולט מבט סופג משונה של חנניה, שאיננו שוכח אותו. יאשיהו מסיר צמיד זהב מזרועו ומוסר לבן הכהן:

“קח, בן ענתות”, אומר הוא בקול צרוד, ולא יותר.

בשירות הכבוד שלו ליד שולחן המלך לא נגמר תפקידו של ירמיהו באותו ערב. תהילת המלך והתפרצות השנאה של בן המלך הבכור העניקו לצעיר חשיבות מסוימת בעיני הגדולים. כך יצא, שהוא קיבל, בודאי לפי ההצעה של שפן, עוד תפקיד כבוד, של עדות. אבל מכיון שעדות זאת היתה צריכה להיות של שנים מערי השדה, נבחר לעד שני שכנו של ירמיהו, חנניה בן העשיר, שזכה לכבוד זה בהיסח הדעת רק מפני שעמד בקרבת מקום.

וזה דבר העדות. לאחר החגיגות הגדולות, ביחוד לאחר סעודת הפסח שנמשכה זמן רב, אפשר היה לסגור את שערי המקדש רק בשעה מאוחרת, על פי רוב רגעים אחדים לפני האשמורה השניה, כשכבר עבר צבא הכוכבים את אמצע השמים. אבל לפני בוא המנוחה העמוקה, שבה נכנסים הכהנים לעבודתם, צריך היה להשמיד כל זכר לסעודת הזבח. שום דבר אנושי, שום אי סדר, שום דופי קל אסור היה שיעכיר את נכונות המקדש לקבל פני אלוהים. כי עכשיו משמשו ובאו השעות המסוכנות ביותר של העולם, שעות ההתעלפות הטבעית, שעות השינה, שבהן הופסקו הזבחים והתפלות, והיד הילדותית של העם, שנשתלחה בתחנונים, לא הזכירה ליוצר את חובת אבהותו. עכשיו התפללו רק יחידים, אומללים, מוכי אלוהים בחדריהם. אבל תחנונים אלה היו אורות תועים נואשים, ואף על פי שקראו בשם הנכון הרי יכלו להיות מכוונים גם למרדוך, לִפְטַע, לתמוז, לכמוש ולמִלכּום. רק מעט אפשר היה למנוע על ידי תפלות אלה של צורך השעה וצורך היחידים. אם כי מדת הרחמים עולה פי אלף על מידת הדין בטיב אלוהים, הרי בכל זאת אין חקר לו. בריאתו, הבנויה סדרים אין מספר, למן שמש וכוכבים, דרך פיסגות השלג של חרמון עד לעשב של הערבה, לא היתה מתנת עולם לאדם, שיכול היה להשען עליה בשלוה, אלא היתה רק שאוּלה לזמן על מנת להחזירה בכל שעה ושעה. כשם שראש בית אב ישר מוכן ומזומן תמיד לקראת מלאך המות, ולפי זה הוא מצוה לביתו, כך צריכות הבריאה והאנושיות להיות תמיד מוכנות ומזומנות לדין. ואיזו שעה יותר נוחה להתראה אחרונה ומפתיעה זאת כשעת השינה והפסקת הקרבנות, שבה אין יד אדם עוצרת בתפלה יד עליון? בשעות אלה יש לפקח על הבית ולסדרו כהלכה. הסדר ממלא מצות אלוהים, ורק על ידי הסדר ראוי האדם לצלם דמות אלוהים.

לשם הסדר הזה הותקנה העדות, שבה השתתפו הפעם ירמיהו וחנניה כנציגי ערי השדה. הם נתאספו לחבורה של שנים עשר איש בעזרה הריקה מאדם לפני מזבח העולה. על חבורה זאת נמנו סגן הכהן הגדול וחמישה כוהנים, ראש שומרי הסף, שלושה שליחי המלך ושני העדים. שנים עשר האנשים הללו היו חייבים לסייר את הלשכות החשובות ביותר של המקדש ולקבוע אם לא הופרע הסדר האלוהי ואם לא העיז פושע להכניס דמות, תבנית או סמל של אליל, אם בצורת אדם או בצורת חיה, אם בצורת גלגל השמש או גלגל הירח או כוכב, לבית היחיד והמיוחד ולהעמיד את הדבר בחוצפה במקום נסתר. השנים עשר היו חורתים את שמותיהם בלוח דונג להעיד על טהרת הקודש. סיור התריסר הצטמצם רק בבנינים הראשיים של המקדש הפנימי, כי לסייר אפילו בחטיפה את כל אולמות המקדש כולו היה צורך לא בשעה אחת אלא בלילה שלם. הבנין הקדוש היה מורכב משלושה חלקים: הבנין האמצעי, שהיה מחולק עצמו לשלושה חלקים, ושני האגפים הצדדיים בעלי שלוש קומות. בכל אחת הקומות היו שלשים ושלשה תאים בצורת קוביות, שדלתותיהם מעץ מפותחות מעשה ידי אמן נמצאו בדיוק באמצע, ועל ידי כך נראתה לעינים דרך ארוכה. כאן התחיל הסיור. התריסר צעדו ברגל מהירה, הסגן בראש, לשכה אחרי לשכה. בכל אחת עמד אחד מלויי השרת והודיע על הסוג והמספר של כלי המקדש הנשמרים בה. קירות הבנין היו בעובי של כמה אמות, ועל ידי כך קל היה להתקין בהם כוכים כעין ארונות קיר, שבהם עמדו כלי הפאר אלה על אלה. כאן נתגבבו בכמות עצומה היעים, המלקחיים, המחתות, הצלחות, הקערות, הדוודים, המזרקות, המנקיות וכלי הקטורת, הכל זהב טהור. ואילו הכלים שנועדו לשמוש בני אדם: קנקנים, כדים, גביעים, כפות ומזלגות היו קצתם גם של כסף. אבל מתכת פשוטה, ומה גם חרס שרוף ובלתי שרוף, לא באו לשמוש בבית המקדש. ירמיהו הלך חולם ומחריש ליד חברו לעדות מגבעון, המשתאה, אחרון דרך הלשכות המלאות זהב. גיבוב העושר העצום, שכאן הוצג רק חלק קטן ממנו, הנמצא לעת כזאת בשמוש, לא עורר בלבו שום גאוה או הערצה. מעַינָיו היו מכוונים אך ורק ביראת הכבוד וברעדה לאותו הרגע, שבו יעמוד לפני ולפנים במקום ששם יש לאלוהים, שאינו שוכן בעולם, משכנו היחיד בעולם. שום איש מן העם, ואפילו המלך, לא היתה לו דריסת רגל למקום הכמוס שבכמוס הזה. אפילו הכהן הגדול חלקיהו רשאי היה לעבור רק פעם אחת בשנה את הסף הזה בכל אומץ לבו ולהכנס ברטט למקום המעולף חשכה מימי בראשית. בתוככי חשכה זו התרומם על מוטות ארון אלוהים, ועליו שני כרובים כורעים, שכנפיהם הענקיות הפרוסות הגיעו מקיר לקיר. ובתוך הארון היו מונחים שני לוחות האבן המחוספסים והמהוקצעים, שמשה חצב אותם מסלע הר סיני. מי שקרב אליהם, מת מכוחם. כי הם היו המגע היחיד בעולם של אל עולם שהוא מחוץ לעולם, ההגשמה היחידה של מחוסר הגוף בשיתוף הגדול ביותר שבין האדם והאלוהים: בדָבָר.

ירמיהו לא ראה את האוצרות בלשכות לאין מספר שבבניני האגפים. הוא לא שם לב לבגדי הכהונה, שהיו תלויים שורות ארוכות, לא ראה את הכותנות מאריג בּוּץ כפול, עשויות עור אחד בלי תפר, לא ראה את הכתפות היפות הדקות כעור נחש, הרקומות פרחי ארגמן ויקינטון, לא ראה את המגבעות, המצנפות, הציצים – הכל רקום זהב ומעוטר בשפע. הוא לא ראה את האבנטים הנהדרים, את השוליים והתחרים עם פעמוני הזהב ורימוני הכסף למען ישָמע קול הכהן הגדול בבואו אל הקודש. באדישות עבר על פני המעילים של אריג עדין בארבעה צבעים שנקראו “איפוד” ולא התרשם מכובד הראש של הדורות הרבים שנשתמרו בהם. כמערבולת של חלום עברו עליו כל המנורות, הנרות, הגביעים המשוקדים במאה פנים, כל הצלוחיות והצנצנות, כלי הבשמים והמשחות, אסוכי השמן, בקבוקי גביש, אגרטלים וספים מצוירים בתמונות פרחים וצמחים, מנחות עטורות אבנים טובות מאת מלכים ומושלים נכרים בכל מיני גודל ולכל מיני שימוש – הכל, הכל שהתלקח לאור הלפידים לתפארת ונעלם פתאום כבמחזה.

ירמיהו נתעורר מהזיתו העמומה רק לאחר ששנים עשר האנשים נתחברו שוב ליד מדרגות העזרה. כולם נשמו לרוחה כדי לחגור כוח לבוא אל הקודש. הסגן הלך באמצע החבורה. הוא דרש מאת האנשים לפשפש בקפדנות בטהרתם כדי ששום כתם חשאי קל שבקלים לא יפגע במשכן אלוהים. בקול עמום מנה את המקרים השונים, המטמאים את האדם לאלוהים ושבהם לא תרצה גישת האדם לטהרת הקודש. הוא דיבר מהר ובקול עמום, כי הרבה דברים ברשימת הטומאות צריכים היו להקריא במלים גלויות, ובזה נכותה הצניעות הרגישה של אנשים כבודים – שהרי מקרים אלה הכילו כל מה שיצוייר, למן הטומאה על ידי מגע בגופת מת עד לקרי. לאחר הרשימה המתין הכהן הותיק שעה קלה כדי לתת שהות מספיקה לכל אחד לפשפש במעשיו. איש לא הוציא עצמו מן הכלל. רק אז נתן את האות להמשיך את ההליכה. לאט לאט עלו בעשר המדרגות של העזרה.

הלפידים כובו. שום אש זרה אסור היה להכניס אל הקודש. שני בני אהרון נענשו בשעתם קשה מפני שהכניסו אש זרה לרשות גבוה. זמן מה שררה אפלה עמוקה בחצר החיצונית, ורק לאט לאט נסתמנו חצי הסהר וקומץ כוכבים מבליח. יכין ובועז, שני עמודי הנחושת, הטילו צללים ארוכים. סוד העמודים נעלם זה ימים רבים מידיעת הדורות, אבל אחדים מן החכמים והזקנים סבורים היו שבועז סופג ושומר את כוח השמש ויכין את כוח הירח. גולות הכותרות של העמודים המעוטרות צורות פרחים ופירות נצנצו נצנוץ רפה. מפנים האולם בצבץ אור כל כך דהה, כל כך מיוחד במינו וכל כך רב ערך, עד שלבו של ירמיהו פג בקרבו. ולבו דפק ביתר עוז כשהגיעו לאחר צעדים אחדים למקום הנקרא קודש סתם. אותו אור, שכל כך העמיק לעורר את ירמיהו, נבע מכאן. על מזבח קטורת קטן היה מונח קומץ גחלים לוחשות, שממנו עלה זוהר אדמדם וענן. לא רחוק ממזבח זה עמדה מנורת שבעת הקנים בשעור קומת איש. רק שלושה נרות שמן זעירים דלקו בקרן חרישית אבל עקשנית. אור מתון זה קפא בחצי גובה האולם. ירמיהו הבחין רק בקושי את נצנוץ לוחות הזהב, שבהם היו מצופים קירוֹת המקדש ומה גם את פיתוחי עץ הארץ המתרוממים כלפי מעלה אל התפתלויותיהם לאין סוף לפטורי ציצים, לאשכולות, לחבצלות, לפקעים. הוא הרגיש את המקום לא רק בלבבו אלא גם באבריו. רגליו צעדו על קורות ארז עדינות וקרירות, שהתרפקו לכפות הרגלים בחמדה. בשום מקום לא נראתה אבן מתה. הקירות, הקורות, התיקרה והדלתות, בשום מקום לא היה חיבור על ידי הלחמה ומסמר, שום דבר לא נתחבר בפטיש, במפסלת או בידי כלי ברזל אחר. כל האולם, שנצמד להפליא, נדמה לבגד הכהן הגדול שאין בו תפר. אבל עינו של ירמיהו היתה תלויה במסך, שמילא את פתח הסוד האחרון, ואריגו בעל ארבעת הצבעים נראה ולא נראה.

ששת הכהנים נצטרפו לתפילה קצרה. אז אסף הממונה את כולם מסביב לו ושאל בקול דממה דקה:

“מי הוא הצעיר שבחבורה?”

הצעיר היה ירמיהו. הסגן אחז בידו ומשך אותו מהלך צעדים אחדים. אז הרים את נר השמן האמצעי של מנורת שבעת הקנים והחזיק אותו לפני פני בן הכהן וחקר בהם זמן רב בעינים בוחנות.

“ירמיהו בן חלקיהו מענתות”, לחש וקולו כמעט לא נשמע. “נבחרת כעֵד הארץ להעיף עין. כסה ראשך, אחרי כן תוכל לגלות אותו רק עד שפת העין התחתונה, וגם זה רק כהרף עין. מבט זה דיו ללבבך להבחין”.

ירמיהו נעשה פתאום שוב שקט כמו קודם לכן, בשעה שקרא את דברי התורה בקול. כשיצא בבוקר בעיר מולדתו אל בית המקדש לא פילל, שנועדו לו שלושה יעודים: לקרוא באזני בית המלך את דבר אלוהים, לקבל על כך תהילה וגינוי, ולבסוף – הגדול שביעודים: שיזכה כעֵד הטהרה והסדר לשאת את עיניו למקום היחיד, שבו שוכן האלוהים, כאילו מקום זה הוא לב העולם. מסביב דממה מאין כמוה. נדמה, ששנים עשר האנשים אינם נושמים. רק חנניה, הצריך להיות מרוחק מאחיו לשרות, מכעכע פעם. ירמיהו מכסה את ראשו כמצווה. הכהן הותיק אוחז בידו ומוליך אותו קדימה. הוא מרגיש לפניו מזוזת דלת, שעץ הארז שלה עתיק הימים נודף ריח רענן כאילו נגדע אתמול. ירמיהו יודע: עכשיו עטפו הסגן וכל אנשי העדות את ראשיהם. עכשיו הוא הופך פניו, אוחז בשתי ידיו במסך הכבד ופותח אותו כדי סדק צר. ירמיהו חושף ראשו כמצווה. בדיוק עד לשפת העין התחתונה. היסוס צובט לב. החלטה מתוחה. אז הוא פוקח את עפעפיו ולפניו קודש הקדשים. אבל עיניו אינן רואות אלא חשכה עמוקה שבעמוקות, חשכה שאינה דומה ללילה עלי אדמות, חשכה שלפני בריאת עולם, לפני היות אור. רק מקץ הרף עין שניתן לו נדמה, כי מה שהוא נפרש מן החשכה. האם אלה הן הכנפים הענקיות של כרובי הזהב? רמיזה וזרימה שלא נתנו להתפש מתנועעות לקראת ירמיהו, והן עדיין אופפות אותו לאחר שהמסך כבר נסגר.

פרק שני: הקול מבחוץ ומבפנים

הנער ברוך המתין עם האתון של ירמיהו בשער בנימין של בית המקדש. לאחר נשף החגיגה השופע באה חצות לילה מלאה ריקנות ודממה. לפיד יחיד מבליח היה תלוי בטבעת החומה. משמר הכהונה גהר נרדם בשער והמתין למסח. כשהוברח הבריח מאחורי ירמיהו והוא יצא החוצה לא נשמעה שום מלת תלונה מפי ברוך בן השש עשרה, אף על פי שבילה יום רב תלאות של ציפיה. ירמיהו הרגיש מיד, שהנער רועד מקור. הוא שם את אדרתו על שכם הנער. אם כי לעתים קרובות סבל את הדבקות המוזרה של הנער במורת רוח, בכל זאת דאג לו מזמן לזמן בביישנות כמו עכשיו. בלי אומר ודברים רכבו וירדו לעמק קדרון. הלבנה במילואה וכוכב האשרה, מלכת השמים, עדיין האירו. לאורם המת נסתמנו השיקמות והאשלים המסוקסים בדרך. כרמי הזיתים היו תלויים במדרון הר הזיתים כעשן הקטורת של קרבן, הנמשך מזרחה. בכפרים עמדו הקוביות הכהות של הבתים בעיקשות, כאילו הם נזעמים על שאוֹן חצות הלילה. כלבי ההפקר, ששוטטו יומם על פני הארץ, הסתתרו במאורותיהם. שני החוזרים הביתה לא שמעו אלא מזמן לזמן יללה רחוקה וצורחת של שועל ואת משק הכנפים הקצר והחולף של כנף רננים בענפים הרועדים.

כמצות החינוך הטוב לא פנה הצעיר לקשיש כל זמן שהקשיש לא נתן אות לפתיחת שיחה. אבל דבר זה בא רק ברמת רוכס הגבעות, במקום שהדרך פונה בתוגה מירושלים הבנויה כמו רמים ויורדת דרך גבול יהודה ובנימין לעיר ענתות. ירמיהו סיפר לתלמידו על מאורעות ליל התקדש פסח בבית המקדש וניסה לספר בקיצור וביבושת ולא להדגיש את חשיבותם, שאין להטיל בה ספק. אבל לא הצליח למעט ערכם של שלושת המאורעות הגדולים: הקריאה בקול מסֵפר התורה שנמצא, שהוא הצעיר שבחבורה זכה לכך ברצון המלך יאשיהו, את התהילה והגינוי שקבל, ולבסוף את העדות בפני קודש הקדשים שזכה לה. לבו של הנער הנבון ברוך אמר לו עתידו של ירמיהו. וחוש זה הוא שהצמיד אותו לעקבות הבודד מענתות ומלא אותו יום יום ברטט מתוק, שהוא הולך אחרי גדול. ספורו של ירמיהו על מה שהתרחש בשרותו במקדש ובשולחן הפסח של המלך פיזר בבת אחת את העיפות והצמרמורת של הנער. הוא זקף באוכפו ואמר:

“עתה יש לרבי האות”.

“למה תקראני רב? הלא בקשתיך יום יום לא לכנותני בשם בלתי נכון”.

“ומה הוא אדוני אם לא רבי?”

“מלה בלתי נבונה. קראני אח בכור, בן עיר, או אם הדבר מוצא חן בעיניך ואם זהו כורח קראני אדוני. אני עצמי אינני גם תלמיד. מי יוכל ללמוד דבר ממני?”

וכך התחילה שיחה, שכל זר היה חושד בה שהיא משחק מלים של שני מטורפים. ברוך בן נריה קרא בקול רם מאד לתוך הלילה הריק והמצלצל:

“ובכל זאת למדתי היום, כאשר חכיתי, דבר בכתוב, אשר לא בא מאדוני, אבל נועד לאדוני”.

ירמיהו כמעט נבהל וחקר בלי חמדה:

“האם זה גם הפעם מקרא מפורש?”

התשובה באה בחדוה:

“גם הפעם זה מקרא מפורש”.

ירמיהו דרך בבשר האתון והצליף עליה בזעם במקלו, עד שקפצה מתוך צעידתה האיטית והתחילה לרוץ בכל כוחה. האתון הקטנה והחלשה של ברוך יכלה רק בקושי לרוץ אחרי חברתה. אף על פי כן התחיל הצעיר להרצות כל עוד רוחו בו לפי ריצת האתון:

“וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ה' לִפְנֵי עֵלִי, וּדְבַר יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ”.

ירמיהו קרא אחריו בלי להאיט את רכיבתו או להפוך פניו:

“בן עירי ברוך טועה. לא לי נועד הכתוב הזה. בית אבי איננו מחוטר שמואל הנביא. אבינו הקדמון הוא עלי הכוהן, עלי הזקן הקטן, אשר תהילתו אינה רבה. עלי אשר בניו היו סוררים”.

ברוך נשם בקושי על אתונו העלובה, אבל לא הרפה מקריאתו כמין זמר:

“וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת”.

ירמיהו קצר הראי אומר כשהוא רוכב במרוצה הלאה:

“עיני עלי, אבי הקדמון, החלו כהות מזוקן. עיני כהות ורפות כבר עתה. מה תחפוץ ממני?”

הנער רצה כל כך הרבה ממנו, עד שדברי סיפור המקרא הקדום נפלטו מפיו בזרם:

“וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי, וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב, וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב”.

ירמיהו התחיל לדרבן ולהרדיף את האתון, שתמהר עוד יותר לרוץ. מדברי הנער ראה עצמו מורדף. שהרי זה שנים השתמט מן הקריאה המתמידה “ירמיהו” ולא ענה “הנני”. והרודף הלך וגבר וחיזק את הרגלים הקצרות של אתון ברוך עד שכמעט רכבו אוכף ליד אוכף. וירמיהו הוכרח לשמוע איך קרא אלהים את שמואל הצעיר שנית. אולי לא היה שמואל יותר קשיש ממנו, כשהתחילו קריאות חרישיות מוקדמות אלה לחפש אותו, כשהתחילו מסכות ותמונות רופסות אלה להתרקם לעיניו, כל זה שפחד מתוך כמיהה והתגעגע לו במורא והשתמט ממנו בזריזות עלובה. אבל קול ברוך חדר לתוכו, בהברות מקוטעות, בשארית כוח נשימתו שאזלה:@

“וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי”.

מה קשוב הוא שמואל. שלוש פעמים קם בנחת, שלוש פעמים ניגש למשכב הזקן ואמר באמונה: הנני. הם רכבו ליד קוביה נמוכה של בית אכר. על הגג נעלמו עם התקרבותם צללים אחדים, שלקחו אתם חצובה, שהלהבה הקטנה שלה כבר נראתה מרחוק. ודאי קרבן לאשרה. נשי האכרים ודאי הקטירו לאלהות זאת והקריבו לה כוונים. החטא והפשע לחשו מתחת לרמץ למרות פי המלך יאשיהו, ובכל רוח מצויה התלקחו. ודבר אלהים היה יקר בימים ההם ואין חזון נפרץ. ירמיהו נתן לאתונו לצעוד לאט. בצליל פריך אבל בנשימה שקטה סיים קול הנער את הספור, שנמסר בעל פה והועלה על הכתב:

“וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר, וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ”.

בדיוק למלים “דבר ה כי שומע עבדך” קופצת אתונו של ירמיהו בבהלה הצידה, עד כדי כך שהרוכב מתמוטט. אבל לא עברה שום חית לילה; שום נחש, שום שורש, שום צל אינו על הדרך. צלעות האתון המובלטות רועדות. היא מפשקת את רגליה הקידמיות ומפליטה בנחיריים מנופחים קול קינה אנושי מאד, כמעט קול נגיד ומצוה. ואז אי אפשר במשך זמן רב בשום אופן להמריצה להמשיך את דרכה. שני הצעירים מוכרחים לרדת, להרגיע את האתון, לשדל אותה. ברוך ממצמץ בעיניו בהתרגשות, אבל נמנע בחכמה מכל רמז, שזה עתה התרחש אות חדש שאין לפרוך אותו. אורות אחדים בתחתית העמק מראים, כי ענתות כבר קרובה.

אחוזת חלקיהו הכהן השתרעה לפני שערי העיר הבצורה ענתות, בראש גבעה טובה ופוריה. זו היתה אחוזה נהדרת וגדולה, שהקיפה הרבה צמדי אדמת חרישה. לכאן גרש המלך שלמה לפני שנים-עשר דורות את הכהן הגדול אביתר, אביו הקדמון של חלקיהו. אביתר זה ניצל ממות בידי התלין רק על ידי כך, שהיה בין נושאי ארון אלהים ביום שבו כרכר דוד לפני הארון. סיפורים מעורפלים מימי קדם. אבל הבית רחב הידים היה עדיין כמו בימי אביתר, אותה גדר ואותם השערים עדיין הקיפו את אדמות אבא חלקיהו, ואפילו פרצות החומה הקדומה נשתמרו בזכרון בני הבית מאז מעולם.

ירמיהו הסיר את האוכף מן האתון, ניגב אותה, הישקה והאכיל אותה. רק אז התגנב דרך החצר מבעד לפתח הקטן לבית אביו. הוא חשש, שאמו היתה ערה וחכתה לו, כמו שעשתה לעתים קרובות כשהיה מורדף על ידי אותן הקריאות הסתמיות ויוצא בלילה את הבית כדי שיהיה בחברת עצים, גבעות וכוכבים, לא כל כך לבדו עם אלוהים כמו בחדרו. מעולם לא דיבר עם אמו על תלאות אלה, שלעתים קרובות העבירו אותו על דעתו, ולא פעם מצא עצמו בשדה כמוכה אלהים המשוטט בלי גוף. אם כי אמו לא ידעה כלום, הרי נראה היה ממבטה, שלבה אומר לה משהו. לפיכך נשאה פחד ודאגה בגלל נפש ירמיהו והיתה מחכה לו עֵרה כשהיה עוזב פתאום את הבית אחרי סעודת ערבית, ללעגם ולמורת רוחם של יתר בני הבית. אבל הפעם כבר היתה השעה מאוחרת, ולאחר הרכיבה במשך יותר משעה מעיר הבירה אי אפשר היה שהשחר רחוק ביותר. האם שכבה לישון, אבל דאגה שלא להבריח את בריח הדלת האחורית ואפילו העמידה על הסף נר שמן דולק.

ירמיהו כיסה בידו על אור הנר והתחמק על פני חדר ההורים הקדוש. הבית מחולק מבפנים על ידי שביל ארוך לשני חלקים. בסוף השביל נמצא חדר השינה שלו. באנחה הוא נכנס לחדר הקטן והנמוך שבקלות יכול היה לנגוע בקורות תיקרתו. הריבוע הגדול והריק של החלון נפתח צפונה. מכיון שעונת השנה היא חמימה, הוצאו תריסי העץ מציריהם, ואויר הלילה של ניסן, שטעמו כטעם הדבש, זורם בזרמים חפשיים ועזים. ירמיהו מעמיד את הנר על מעקה החלון כאלו רוצה הוא לתת לשמים אות חשאי שחזר הבית. מיד מתכנסת מחולת מחנים של פרפרי לילה מסביב לאש היחידה של שעה זאת, שהם יכולים להעריצה. ירמיהו מוציא ראשו לתוך הלילה. בחשכה רואה הוא מקרוב גל אבני גזית מפוזרות. עוד בימי ילדותו עמד כאן מזבח הבית לאלוהים. אביו וכל בית חלקיהו היו מקריבים כמנהג הימים ההם עולות תמיד לאלוהים, עד שבא האיסור לזבוח לאלוהי אמת במקום אחר מאשר בבית האלוהים היחיד. הנער ירמיהו עזר בעצמו בשקידה להרוס את המזבח העתיק בלי שום כלי, ביד חשופה. במרחק אמות אחדות ממערב לגל אבנים זה מתנשא בנין נופל בצורת קוביה, שמראהו מילא את בני חלקיהו בילדותם תמיד בזוועה של יראת שמים. כי בימי האבות הקדומים, שנים רבות מאד לפני ימי המלך יאשיהו, היה בית זה משכן לאלוהים, במת המשפחה, מקדש-מעט של האחוזה. עכשיו היה נפתח רק כשהיה חלקיהו או בנו הבכור עובדיה כורת ברית קנין עם שכן, חוכר או סוחר בהמות ונשבע שבועת אמונים בתוך הבית הקדוש.

עין ירמיהו מחפשת מהלאה למקדש המעט הנופל את המראה הידוע לו של רוכסי גבעות ושרשרות הרים האובדים באור הירח צפונה. זהו מבט החלון האהוב עליו כל חייו עד כאן, מראשית התעוררות אלוהים בקרבו עד היום, עד ליל השרת שלו במקדש. מנוף זה, מצפון, רחפו ובאו כל המראות והמאורעות שנחרתו בלבבו. ליד חלון זה עמד בן שבע, כשהתקדרו פתאום שמי הצפון מן האבק הזועם של המוני פרשים זרים. עם הסקיתים פרץ לארץ האלוהים. אנשים בעלי צמות, פיות רחבים, עינים מלוכסנות בפרצופי זאבים אכזרים, עם שלא היו לו אפילו אלילים. האם יתקיים על ידיהם יום הדין המנובא, שהיה תלוי מאז על יהודה, כסוּפה הממשמשת ובאה? אי אפשר היה לדעת. בעינים נרחבות מפחד לקחה אותו אמו מעם החלון. בבהלה ברח כל בית חלקיהו למטה, לעיר הבצורה, כדי להסתתר שם. אבל אל ארך אפיים רק הזהיר ואיים ושיחק במראות הקץ. ענני סערות הפרשים טסו ועברו דרומה כלעומת שבאו. שריפות ורציחות היו מאחריהם, לב אלהים חס על בית עבדו.

עיניו החלשות של ירמיהו צורבות מחוסר שינה. עוד לפני עלות השמש קם אתמול כדי לעלות לרגל לבית המקדש. עוד שעות מועטות חסרות ליום חדש, אף על פי כן אינו יכול להסב פניו ממבט החלון של חייו. בליל הירח המאוחר המכווץ את הכל ניכרת מרחוק הדרך הגדולה במעבר ההרים.

ערפל חלב דק, אבק סודי, שלא נגרם על ידי שום פרסה ושום כלי רכב, פרוש על הדרך. כאילו נתכנס מחנה כל המראות והמאורעות באבק ירח אטי זה, כדי להפרד מבנו הצעיר של חלקיהו, המקשיב בחלונו בלי זיע לעולם שנה בשנה: כל פעם שוב שיירות עולי רגל ממנשה ומאפרים, שבטי הצפון, שהפכו במשפט אלוהים לצללים. הם עולים לבית המקדש כדי להקריב את ביכורי שדותיהם שעיפו. ועוברות לאין קץ שיירות מוליכות כל מיני סחורות, שעדיין לא נוקב להן שם. מצוֹר וצידון והלאה מאשור ומבבל, מלכויות שמי הלילה, וגם מהודו הרחוקה דרך ירושלים לבית העבדים של שפת היאור, המעריץ את המתים. יותר ממאה גמלים טעונים צרורות צועדים כאבלי מלכות בצעד קצב מתנועע, אחד אחרי השני. כרכרות נהדרות של מושלים זרים ומסביב להן רצים, כרוזים ודמויות ססגוניות מופלאות. או בני המשלחות הגאות של אשור, משורינים, על סוסים דוהרים ועל ראשיהם קובעים מצוייצים, שמיכות ארגמן על סוסים בריתמת זהב וענק נוצץ בראשם.

והנה הגיעה השעה. מרוב עיפות אין ירמיהו מרגיש את אבריו. בשתי אצבעותיו הוא ממעך את שלהבת הנר המועט. העיפות תוקפת אותו עד כדי כך, שהוא נופל למשכבו בלי להרים מן הקרקע את בגדו שהתפשט. מוחו ריק. שום מראה ומאורע של היום אינו נזכר אפילו בצורה חולפת. זו היא שינה בלי מעבר, עזה ועמוקה.

אבל שינה זאת נמשכה פחות מעשירית של שעה, ופתאום נעלמה כלעומת שבאה, וירמיהו נתעורר לגמרי. שהרי זהו המופלא במה שמתרחש כעת, שירמיהו חולם פחות מאשר בזמן מן הזמנים, שהוא עֵר, מוחו בהיר ורענן כמו לאחר מנוחת שעות רבות והוא שולט בהחלט במציאות ובאמיתות בקרבו ומסביב לו. הוא קם ומסתכל מסביב לו בחדר הלילי. מה קרה? מַלבּן החלון הוכהה קצת. מבחוץ חודר הדבר, מתכופף ומתחלק לכל העברים, עד שהוא ממלא את כל החדר. לא דבר מה בלתי ברור המתגלגל, אלא הכל בהיר ומפותח עד לעלה אחרון. זהו נוף פרחים החודר בשפע, מתפלג כמו חי ומשתרג ברשת על הקירות. כאילו צמח לפני החלון פתאום עץ, שענפיו נכנסים לתוך החדר. אלה הם ענפי עץ שקד המקדימים להתעורר, מיד בסוף החורף, בשעה ששום פקע עדיין אינו נע. ימי פריחת השקדים כבר עברו כמה שבועות לפני הפסח, ואף על פי כן חודרת ההסתעפות של ההתעוררות, של ההתרעננות, של ההשכמה, של הנוער בלי הרף דרך החלון. פקעים לאין מספר מבצבצים, לבנים גם ורודים, מתפתחים ונושרים, כי אחרים חודרים אחריהם. ירמיהו יכול לתפוס ביד את הפריחה המזעזעת את הלב. ענף אחרי ענף, כפתור אחרי כפתור. אבל הוא אינו זז על משכבו. הוא יודע: זהו חזון. חזון זה של פרחים כבר ידוע לו, אם כי מעולם לא הגיע אפילו לחלק המאה של בהירות ושלימות כזאת. הוא עוצר את נשימתו. אזנו קשובה עד למאד. הקול מוכרח לבוא, הקול שהוא מכיר אם כי רק כלחישה קצרה וסתומה או כקריאה רחוקה ונבובה, כאילו היא מהדהדת מן ההרים, כהד מתעתע או כתביעה עוקצת בקרב ראשו. כל פעם שתקפו אותו החזון והקול, היה בורח ומסתתר ולבו פג. הפחד בפני הבגרות הבהיל אותו כפחד הנופל על בן מעט שנים, שלא הגיע עדיין לבגרות. אבל היום – את זאת הוא יודע – לא יועיל לו שום מנוס, כי הוא התבגר לאלוהים.

והקול בא בדיוק ברגע שחיכה לו. קול איש ברור ורך. הקול ממלא את החדר בעיגול כהה. כל חריץ בקיר ובעץ מלא את הקול בעת ובעונה אחת ובקצב אחד. אבל ראה זה פלא: אין לקול מקום, שממנו משודרים רחיפותיו. הוא קם ומתרחב בכל המקומות בבת אחת. כל החלל מוליד אותו. כאילו היה תמיד כאן ורק הוכהה מן הרעש הכללי של העולם הפועל. עכשיו נראה, שהרעש הכולל נסוג ועל ידי כך מופיע הקול, אבל גם ירמיהו הוא בחלל. וגם אותו ממלא הרעש הכולל הנסוג עכשיו ומשחרר את הקול. לפיכך ממלא הקול לא רק את החלל החיצוני מסביב לירמיהו, אלא גם את החלל הפנימי שהוא מהווה אותו. הקול מדבר מבית ומחוץ בשווה. צליל כפול החופף את עצמו.

וקול האיש אומר רכות וברורות: “יִרְמְיָהוּ”.

לאחר רגע עונה הנקרא בנשימה כבדה: “הִנְנִי”.

בתשובה זאת יש עדיין שארית אחרונה של פחדנות ערמומית. כי “הנני” אינה תשובה מספקת. לא כך יש לקבוע ולאחוז בקול אלוהים. הכוהן עלי מסר לבן הנביא שמואל את הנוסחה, ופי ברוך חזר עליה לפני שעה קלה, ודאי מתוך יפוי כוח נסתר. ירמיהו יודע בדיוק מה עליו לעשות. אבל אולי יעבור הדבר עוד פעם אחת. הדבר איננו עובר. שוב מתמלא החלל, שהוא חלק ממנו, בעת ובעונה אחת ובקצב אחד בקול עגול-כהה האומר: “ירמיהו”.

ירמיהו נכנע ובהעלם פחד פורש הוא את ידיו כמתפלל חרד ואומר את הנוסחה:

“דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ”.

עדיין צועדים דברי הקול על פני המשכב, כמעט בחינת גוף, ומצטברים למראשותיו. כי הפעם אין הצלילים באים בעת ובעונה אחת ובקצב אחד, אלא נדמה שהם מתגברים מסביב לראשו של ירמיהו:

"בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ –

וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ –

נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ –"

מבית ומבחוץ, כצליל שוה החופף עצמו, מצלצל סוף הדיבור המשולש “–תִּיךָ”. הבשורה היא זרה, כל כך זרה עד שאין לתפוש אותה. מעולם לא עלתה על דעת ירמיהו הכמוסה שבכמוסות, שהוא יכול להיות נועד לכלי יוצר של שליחות אלוהית, שהוא, הבן הביישני של חלקיהו, אדם ככל האנשים, כבר נועד לפני לידתו לשאת כל כך הרבה עתיד. אמנם לא לו ולא לברוך רב ההשׂגה לא היה סוד, כי משהו היה מכוון ונרצה באותן המראות והקריאות הסתמיות משנתו השלוש עשרה. אבל מה פירוש הדבר “נביא לגויים”? מי הם הגויים הללו? העמים הגדולים? אשור, בבל, מצרים? והוא? מי הוא? נחבא אל הכלים, ירא אנשים, שהתגעגע תמיד לבדידות, עני ממעש, שהשתמט מכל ריב. ואם כי הוא יושב גם בשעה רבתי זאת משותק, כמעט בלי נשימה ודופק, רתוק בהתרחשות זו, הרי לא ניטלו מרוחו שום עקבות ערנות, הסתכלות ומתיחות. עדיין מחפש הוא מוצא, דחיה וארכא. במלוא הכרת קלישות ביסוסו מגמגם הוא במלמול תפלה של ילדים:

אֲדֹנָי אֱלֹהִים, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי-נַעַר אָנֹכִי".

כמה דהה הוא תרוץ זה למקורא בן למעלה מעשרים שנה. תשובת הקול באה עכשיו כמעט לגמרי לא בחלל חוץ. נדמה כאילו נתכנס כולו לחלל הפנימי של ירמיהו:

“אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי”.

ברווח הזמן הקצר בין תשובתו הראשונה “דבר אדוני כי שומע עבדך” ועד שליחות זו גדל האומץ של ירמיהו במהירות פלאית. ביטחון גדול תקף אותו, כאילו הוא כבר זקן ורגיל בשיחה עם הקול. הוא יושב בקצה המטה, ענפי השקדים של ההתעוררות נסוגו קצת ממנו לשם התגרות ומכסים עכשיו לגמרי את מלבּן החלון. אבל הקול אינו נסוג. הוא כמו תמיד פה ושם, כמים הממלאים את הכלי:

“מָה אַתָּה רֹאֶה?”

“מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה”.

“הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ”.

ירמיהו קופץ ממקומו. לאומץ הנפש נוספת התלהבות חדשה לעצור את אלוהים, להאחז בו לעולם. מתוך הכרת תודה הפורצת את החזה הכיר: אין זאת אשליה, אין זה חלום, אין זה מעשה כשפים, אלא הדבר קרוב ואמיתי וממשי כמוהו עצמו. הוא פותח את זרועותיו לרווחה, ופתאום יבשו ענפי השקד והתחילו להשרף. אבל במלבן החלון, או יותר נכון בחוץ, בליל בלי ירח, בין שמים וארץ תלוי סיר גדול בשרשרות סמויות. נראות שלהבות האש הלוחכות אותו מלמטה. גם סיר זה יש בו הוויה מאין כמוה. האש מאדימה את הקיטור הנופח ויוצא ממנו. הסיר מתנודד קצת על השרשרות הסמויות, באופן ששוליו נוטים מצפון כלפי ירמיהו ומזים מטליות עבות אדומות ורותחות של לבה, זפת וברזל לוהט. לקול יש עכשיו זו הפעם הראשונה מקום עמידה יציב. לחישתו קרובה לאוזן ירמיהו:

" מָה אַתָּה רֹאֶה?"

"סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה.

“מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה”.

בבואות אלה עולות הרבה על כוח תפיסתו של ירמיהו. עדיין אין לו הכישרון לפרש אותן. האלוהים חפשי מן הרוח, שהוא מפריש לשרת לו. אבל לירמיהו אין הרבה כוח לשאת את הפגישה. ברכיו נעשות רופסות וכושלות. הסיר פולט יותר ויותר ענני קיטור. מסביב מתפזרות הבהרות הראשונות של דמדומי בוקר. והנה נשמע שוב לחש אלוהים, ורק עכשיו מכיר המיועד, שקול רך ובהיר זה, שהצליל העגול כהה, אינו מדבר כבני אדם רגילים אלא בנגינה קרירה וקצובה של הכוהנים:

“לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס – לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ”.

שתי המלים האחרונות “לבנות ולנטוע” מרחפות בצהלה כמזמור לבני אסף. ירמיהו רוצה לקרוא שהוא מקבל מרות, אבל אינו יכול לקרוא. כל צליל שותק בקרבו. כל תשובה חנוקה על ידי המאורע העצום. והנה נגע בו אלוהים:

“וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ”.

כך נעשה ירמיהו מעתה מעורטל ועֵצִי, כשסקרנים מבקשים ממנו לתאר את הבלתי מתואר המתרחש אתו. וכל פעם מענים אותו דברי התאור כהתרברבות ורמאות נבובה. לאלוהים אין יד, שהוא שולח ממקומו, יש לו קול, קול זה הוא רוחו, נשמת אפיו, שהוא תוקע בו בחלל מסביב לירמיהו ובקרבו כמו בחצוצרה. רוח אלוהים מעוררת את הצליל, והמתכת של החצוצרה מסייעת להוציא את הקול. בלי כלי זה לא היתה הנשימה לצליל. קול אלוהים זקוק לחלל הפנימי של האדם. הנשימה היא רוח, היד איננה רוח. ואף על פי כן, אם כי אין יד לאלוהים, הרי בכל זאת הוא נוגע בו ביד, הוא נוגע בו נגיעה של ממש. ונגיעה זאת היא סטירה קלה בפה. הוא בורק בבן אדם ביסוּרים שביסורים ועם זה בהנאה שבהנאה. אילו היתה קיימת אש, השורפת בחלק האלף של הרף עין בשר ודם לאפר, היה אותו הצער כצער הנגיעה. בארץ הברואה הזאת יש כל מיני השוואות לצער. אבל להנאת אותה הנגיעה חסרה כל השוואה. ועוד כוח שלישי טמון בסטירה זאת על הפה: ידיעה חריפה, ברורה כקרח, שמעכשיו ולתמיד הפך לאיש אחר, מחודש ונולד מחדש על ידי מות ותחיה.

בקול רם צועק ירמיהו לפני שהוא נופל.

פרק שלישי: הנביא בבית אביו

בכל בית חלקיהו שמע רק אם ירמיהו, את הצעקה עם שחר והכירה אותה. היא הסתכלה בבהלה על חלקיהו ששכב לצדה; האיש הזקן, שהיה על פי רוב מרוגז, ישן. כדרכו עורר את אשתו במשך הלילה פעמים, כדי שתטה אוזן לריטונו ולריגונו על שלושת יוצאי חלציו. השינה המפורצת של הזקן, על קרעיה וחוריה, העניקה לחלקיהו הסתכלות בהירה בליקויי עובדיהו ויואל ובעקשנות המכונסת של ירמיהו. אבל בסוף הלילה היתה השינה הגרויה שלו מתחזקת, ואשתו יכלה להעיז לקום בלי שהוא ירגיש ולהתגנב לחדר הבן הצעיר. היא מצאה אותו שוכב על הרצפה בעוית. פניו היו לחוצים לטיט הכבוש של הקרקע. האם כרעה אל הנופל. בחרדה גששה את ידיו ורגליו הקרות כקרח וחיפשה את לבו הדופק במהירות. לבסוף הצליחה להרים את כתפיו ולהניח את ראשו על חיקה. התיפחות עוית, שכנראה לא ידע בעצמו ממנה, זעזעה את ירמיהו. כל גופו היה רטוב מזיעה קרה. האם ניגבה את מצחו וערפו. עם זה נענעה את גופו העליון הנה והנה כמו שעושות נשים כדי להרגיע יונק. בלי לדעת אם המתעלף כבר שומע, לחשה:

“מה כואב לילדי? מה לו לבני הצעיר? האם חלה, חלילה?”

למשמע קולה פקח ירמיהו את עיניו. ממבט העינים נראה, שהבין את השאלה וענה בשלילה. האם הפסיקה את תנועותיה:

“האם קרה לבני דבר רע. האם פגעו בירמיהו אתמול?”

עיני הבן ארוכות הריסים ננעצו בה מרחוק ובלי תשובה. והיא הוסיפה לחקור:

“האם לא חלקו לך כבוד, האם התעלמו ממך? הלא הלכת למקדש כפאר בית אביך. מי יתן ולא הלכת”.

ירמיהו, שהתאושש בינתים, שיסע את הדיבורים:

“לא, אמי, לא זה הדבר”.

“ובכן, מה זה בני? האם עלי להתחנן לפניך?”

הבן הסב את ראשו בלי דבר דבר. האם התחילה כועסת:

“הנה אתה שוכב על האדמה הקרה ובוכה כאחד האבלים. כיתום, אשר אמו ואביו ואחיו ואחיותיו מתו ואין לו אלא להתגודד בחרב. והלוא כל אשר לך חיים, יהי שם אלהים מבורך. אל נא תעורר על ידי אבל-שוא את האבל הנכון, כי כאשר מחקים דבר מה מולידים אותו. האם לא ידעת, כי בכל פנה עומד מלאך המות? ואם תוסיף לשכב פה, תחלה באמת. קומה, בני”.

ירמיהו נענה לשידול זה. קם והושיט ידו לאמו כדי לקום. כשהתחילה שוב לשאול הפסיק אותה:

“חפץ אני לישון, אמי”.

ובלי לשים לב לאם, נפל ירמיהו על המשכב הנמוך ולא זז. כהרף עין שקע בתרדמה עמוקה. תרדמה פתאומית זאת הבהילה והדאיגה את האם יותר מכל. אין ספק שקדחת מסוכנת, שמחלה ממארת תקפה את הבן. למה לא חכתה לבואו בלילה ולא נתנה לו שיקוי שינה מחזק ומטהר, שהיה מחניק מיד את הרוחות הרעות האורבות בכל מקום לבחירי אלהים? אבל כשנחפזה למוקד ולמחסן כדי לבשל לפחות עכשיו שיקוי מרפא, הוברר לה פתאום בבהירות של ברק, ששום קדחת, שום מחלה ושום רוח לילה לא תקפו את ירמיהו, אלא תקף אותו משהו הרבה יותר תקיף מאשר כל אחת הרוחות הקטלניות הללו. עדיין לא העיזה להעלות על מחשבתה, מה הוא הדבר התקיף הזה, אבל השוטטות הלילית של ירמיהו, שמלאה אותה תמיד בדאגה רבה, אין ספק שיש לה שייכות איומה לכך. היא הוכרחה להפסיק את עבודתה, כי אבריה התחילו מרתתים. הרוח עדיין לא תפס את הדבר, אבל הדם גלוי העינים, שבו הוסיפו להסתובב תמיד חיי הבן, דמה זה הגיד לה מהו אותו הדבר התקיף.

וכשהביאה את השיקוי למשכב ירמיהו, נשם בנחת בשנתו. היא ישבה, הלוח הקטן עם הגביע החם על ברכיה, למראשות המטה. לא רצתה להעיר משנתו את הבן העיף. ישבה בשקט והסתכלה בפניו. נראה היה כאילו אף הוא הסתכל בה דרך העפעפים הדקות וידע מה שידעה היא. כאילו הסתתר מאחורי שנתו וכאילו הסתתרה היא מאחורי העֵרָנות הנוקשה. רק מזמן לזמן גיששה בידה את הגביע החם. השיקוי הלוהט נעשה חמים, נעשה פושר, נעשה קריר, נעשה קר. מי יודע כמה זמן עבר עד שנשמע קול ירמיהו בדממה:

“אם אינני יכול להסתיר את הדבר בפני העולם איככה אוכל להסתיר בפניך, אמי?”

מחשבותיה נתעוררו. היא עשתה עצמה כלא יודעת כלום:

“מה להסתיר? מה תדבר בני?”

והוא ענה בקצור ובדברים יבשים:

“אלהים היה אצלי”.

עינים גדולות, ריקות ננעצו בו. ואז לא יכול להסתיר דבר:

“היה אצלי פה בחדר הזה. בקולו, בכל תקפו. וקולו דיבר אלי. וקולו שולח אותי מפה”.

“הוא שולח אותך מפה”, חזרה על דבריו בצלילים קופאים, והוא עשה תנועה קטנה ביד, שהוציאה מן הכלל כל ספק:

“כן, כה היה הדבר וכה הוא, אמי”.

עיני האם מלאו דמעות. לא מפני שהאלהים שלח מפניה את בנה האהוב. מעולם לא קותה, שתעיז להחזיק אצלה את ירמיהו. ולא מפני שאלהים בא אליו. האם לא צריכה היתה להיות גאה בין האמהות בישראל? היחיד, הנורא, שאליו התפללה בוקר וערבית, היה טוב. ובכל זאת נשבר לבה בצער רב על היעוד של בנה.

וירמיהו החזיק את עיניו עצומות, כאילו רצה שוב להסתתר. משעה שנגע בו אלהים כאב לו להסתכל. הכל הפך לאחר וגילה הוראות אחרות, מסוכנות: חדר הילדות, החלון, היום. ואפילו היצור הקרוב אליו ביותר, האם, היתה מרוחקת. אהבתה ודאגתה כמעט שהפריעוהו. שהרי הן נועדו רק לשלומו ולעתידו הטוב של ירמיהו הקטן, ששוב לא היה קיים. ואילו ירמיהו החדש, בן עז ומר, הכיר, שהוא מוכרח להתיר כל קשר ולהכאיב גם לעצמו וגם לה.

סעודת היום העיקרית היתה נערכת מאז בצותא באותו חדר הבית, שנקרא לפי מסורת קדומה “אולם אביתר”. חדר זה, שנקרא על שם הכהן הגדול המפורסם והחכם מימי דוד, לא היה ראוי לשם הרם הזה. היה זה חדר אכרים גדול וקרח ותקרתו הנמוכה היתה נתמכת בעמודי אבן פשוטים אחדים. מכיון שאולם אביתר נמצא בתוך הבית, לא היה בו אור יומם, לפיכך היו כאן תמיד רווחות צנה ואפלולית, מעלה יתירה לרוב ימי השנה. חשיכה תמידית זאת בחדר המשותף גרמה לכך, שעל שולחן הסעודה המשפחתית דלקה תמיד מנורה, שהיתה לא רק לילדים אלא גם לכל הקרובים והזרים “מנורת בית חלקיהו”, אור מועיל ורב החשיבות כאחד. הלוא כה היה דבר העם במות בית אב: “נר בית אב פלוני ואלמוני דעך”. המנורה על שולחן חלקיהו היתה כמין נר תמיד, ששמנו לא אזל, לאות המשפחה הקיימת בעזרת אלהים זה הרבה דורות. השולחן, שמסביב לו היתה המשפחה מתאספת מימי קדם, היה רחב ידים אם כי נמוך, מעץ קשה אכול תולעים. היה צורך בהרבה מקום, כי אף על פי שמספר בני חלקיהו היה מצער, הרי צריך היה שלדורות הבאים לא יהיה לעולם צר המקום ליד שולחן האב. היום, ביום הראשון אחרי ליל התקדש חג הפסח, עמדו מסביב לו רק שלשה עשר “כסאות”, שרפרפים קצרי רגלים מכוסי עורות.

לסעודת החג באו ההורים, הבנים הנשואים עם נשיהם ובניהם הגדולים, וחוץ משני אורחים עוד רק ירמיהו. עובדיהו, הבן הבכור, העתיד להיות ראש בית האב, אהב לדבר בקול רם, מעשה אכר, בצלילים גרוניים גסים, ובזה הדגיש, שכל עומס המשק ושגשוגו רובצים על שכמו. מהיכן יקח חמור המשא ושור הרתמה של בית האב זמן ותכונה להצטיין בנימוסים או בדברים מעודנים? כמה עוול עושה האם לו, לישר ולתמים, שלבה רק לירמיהו, ונוסף לכך האב המכובד, שמעולם לא היתה בו הבנה מעשית לדרישות החיים. בהתעלמות גאותנית זאת מחריצות גרעינית הכיר לא רק עובדיה, אלא גם אשתו מחלת. בעלה עבד בשביל הכל, בלי שכר ותודה. מחלת היתה מכוערת מאד וכרוב המכוערות נטתה לשנאה. מה שעובדיה לא שכב אצלה זה ימים רבים ועגב אחרי כל שפחה צעירה בבית ובשדה – את זאת הוכרחה לא רק לסבול, אלא גם להסכים לדבר. על כן כרסמו אותה ביתר עוז כפיית הטובה והגאותנוּת, שבהן התיחסו מצד מסויים לעובדיה שלה, המטיב והמזין של בית האב. שמקור הרעה היה בשיתוף האמיץ של ירמיהו והאם, בזה לא הטילה ספק מעולם.

טפוס אחר לגמרי מאשר עובדיה בעל הידים הכבדות, הכרס של בעל גוף והקול הגרוני, היה יואל, הבן השני של חלקיהו. רק מזמן לזמן, על פי רוב בערבי שבתות, בראש חודש ובחגים גדולים היה מופיע בבית, כי אומנותו היתה לנסוע. תפקידו היה למכור את העודף של יבול אחוזת חלקיהו בארץ מסביב ובארצות אחרות. הוא היה נוסע בבהמות מסע ובעגלות סחורות מליאות קמח שעורים, שמן ויין, עורות כבשים ועזים, בשׂמים ותבלין, פשתן, חוטים ובד, בדרכי המלכים של העולם למעלה עד לדמשק, למטה עד לנוף בארץ בית העבדים, ומערבה לערי הנמל השוקקות צור וצידון. מובן מאליו, שסוחר כמוהו היה חייב גם להיות ידען בבני אדם ואיש העולם הגדול. מורגש היה ביואל, שנהנה בעצמו והתפעל מדברנותו הגמישה. מאה לשונות וניבים היו מדוברים בין היאור והפרת. אמרו, שיואל שולט בכל הלשונות האלה. באמנות מפליאה ומקסימה היה מערבב מלים לועזיות ובטויים נכרים במשפטיו. כמו מתוך צלוחית של בשמים היה מפזר את התבלין הללו של בקיאותו בעולם בשיחת בית. האם אפשר היה לבוא אליו בטענה, שהיה מסתכל, מתוך שכרון מחוזות חפצו המגוונים, מלמעלה למטה אל מקום מוצאו הצנוע, כאילו מתוך רחמנות ידידותית ונטית חסד? מתוך התפעלותו מן הנכר נדמה היה, שבן זה של בית כהנים קדום כבר אינו מרגיש, כי עובר הוא את גבול המותר בשיקול ערך אלהי העמים השונים ופולחנם. כך היה יואל. גם שוע אשתו לא היתה דומה כלל וכלל לגיסתה מחלת. קודם כל היתה, למרות בניה – שני הגדולים ישבו ליד השולחן – עדיין צעירה ויפת תואר. ואף על פי שהיתה תמיד בודדת ורחוקה מבעלה הנוסע, לא נגרע דבר מעליזותה.

חוץ מן ההורים, הבנים, הכלות והנכדים היו עוד שני אורחים מוזמנים לסעודה. שני הזקנים הללו היו מכובדים כאורחי אלהים, עניי אלהים שלא נעדרו משום שולחן בית אב אמיד ביהודה ובישראל. אחד מהם היה ידוע למשפחה. שמו היה שמריהו. היה לו בעיר הבצורה ענתות התפקיד המכובד של הקבצן בה"א הידיעה. כל שרטוט בפרצוף הגאה הזקן שלו, קולו רב החסד, הסחבות שעליו שהיו מעושות ומטופחות בכוונה, – הכל הוכיח, שהוא מכיר היטב בצורך הגדול של משרה זאת. שהרי עליו היה לדאוג, כי עומס החטאים של האמידים יופחת על ידי הצדקה הקטנה הניתנת לו. ומה קיבל סוף סוף על שוּלחנות בתי האב הטובים? קערת חלב חמוץ, צלחת עדשים, בימי חג צלע של כבש או כנף עוף, כל זה לבסוף ומתוך השיירים. ומה היא המתנה, שבה שילם כיבוד אפסי זה? בברכת אלהים, שברך בה את אבות הבתים הקמצנים בשפע רב. כי כל פרור שאכל, כל עצם קטנה שכרסם, נזקף בחשבון אלהים בדיוק לטובת המנדבים. וכך אכל ושתה שמריהו יום יום לא כדי לשבור רעבונו אלא כדי להיטיב למנדביו. לעתים קרובות גילה על ידי אנחה, שבאמת אין זה מעשה נוח לאכול לחם חסד היום בבית זה ומחר בבית אחר. אבל הוא עשה חסד לא רק לעשירים, אלא לא נמנע גם לשתף בטובה את חבריו העניים, והיום הביא לשולחן ירמיהו עוד אורח אחד לסעודה, זקן עיור, שכנראה נתן לו את הפקודה להיום גם אִלם.

בשעת הסעודה שררה דממה עמוקה. האב חלקיהו לא הואיל לפתוח בשיחה. הוא לא זיכה אפילו את נכדיו בתוכחה עליזה או בהדרכה מבדחת, כנהוג לגבי הנוער ביום חג. בני עובדיה ויואל הרגישו ברור את הלחץ המעיק כיום על המבוגרים. הם ישבו בפנים נפחדים ודחפו זה את זה מתחת לשולחן. סבא דואג. “דאגה” קראו בבית חלקיהו לכל קדרות, שנראתה על פני ראש בית האב. גם כשהיה חסר נימוק לדאגה ממשית, לא נמנע הזקן במשך השנים להתרגז על גורל ביתו. האם יאסף אל אבותיו כאחרון לבית עלי, ששמר על כבוד היחש? האם ידעו בניו בכלל את קדושת בית הכהונה? הנה יושב עובדיה הבכור. אכר ובן משק מצויין, אין להכחיש. ידע לבדוק את רגבי האדמה בין אצבעותיו, היה מהלך על פני השדה ברגלים מפושקות, מילא את הגרנות. אבל האם זוהי הפעולה ההולמת בן כהנים? האם לא יכול סוכן או חוכר לעשות אותו הדבר ממש כמוהו, ובכל אופן בלי הבלטה יתירה? האם היו הגרנות בימי העמידה של חלקיהו פחות מלאים, אם כי בראשם עמד סוכן, והוא עצמו לא צמצם את הפנאי הנאצל שלו ואת הסתכלותו הכהנית על ידי נגיעה נמוכה והתעסקות במשק? למה לא שאף עובדיה, שהיה כל כך חרוץ בדרישות החיים, למשרה מלכותית כדי לחדש את כבוד הבית? אם כי חלקיהו עצמו מעולם לא שאף לכך (ואמנם היו לו נימוקים נעלים לכך), הרי ראה חסרון בעובדיה, שאין לו שאיפה רמה כזאת. ויואל, בנו השני? סיורי סוחר אלה, אף על פי שהביאו פרי זהב, לא עוררו בלב האב הזקן שום כבוד. אורחים פורחים, צעקני השוק, מאחזי עינים ורוכלים דרכם לנסוע, או שכורים ויושבי קרנות, שביתם איננו בית אב מכובד בארץ אלהים, אלא הפונדק הקרוב. ישראל נדד ונסע הרבה לפני שכבש את ארץ מגוריו הקדושה בקרבות דמים. והחלקים הרעים של ישראל עדיין נדדו, עדיין לא מצאו מנוח. דוקא משום כך צריך היה בן פורת יעקב, בן חלקיהו, להחזיק במקום מגורים קבוע. מן הדור הזה ניטל החוש העדין הפנימי, הדק מן הדק, היכול להבחין בין המותר והאסור בלי כתוב ותורה, מתוך הנפש עצמה. לפיכך הם זקוקים לספרים ולנביאים שואגים. חוץ מזה היה יואל, לדעת אביו, גם רברבן, שהתגדר בבית בסיפורים על נסיעותיו ובאגדות פלאים. אבל גם אילו היו יואל ועובדיה אנשים אחרים ממה שהיו באמת, עדיין קשה היה להם להשיג הסכמת האב. זקן זה מדור אחר התגעגע במרירות למה שלא היה, ואילו הקיים הרגיז אותו בכל אפשרויותיו.

ומה שנוגע לירמיהו, לבנו השלישי, הרי אותו סיפור שסיפרה לו אשתו בבכי עובר על כל מה שאפשר לתפוס. סיפור זה היה הנימוק העמוק לדאגתו של היום. שהרי בבנו הצעיר חשב למצוא את הערובה, כי התכונה של חלקיהו, הכהונה השלוה מורשת אבות, לא תעלם מן העולם לגמרי. אמנם גם על ירמיהו היו לו כמה טענות. הקריאה והלימוד לרוב, השאיפה לתרגילי כתב ולהרהורים מחטטים, לא התאימו לרוחו החזקה, שהיתה מושרשת ללא זיע באלהים וביחש אבות. חלקיהו לא קרא הרבה, לא כתב ולא חיטט. אף על פי כן לא יכול להכחיש, שיש בפעולה זאת משום כבוד. אבל מה שהעיז לגלוֹת ירמיהו בבוקר לאמו, גילוי זוועה זה, דרש התיעצות רצינית בחוג בית האב. הסעודה נסתיימה. חלקיהו שלח מעליו את הילדים, ומכיון שנושא ההתיעצות הוא רגיש ביותר, שלח גם את נשי הבנים. רק האֵם נשארה בין הגברים. הזקן הרים את המנורה כדי לראות את כל המסובים לפני שפתח בשיחה.

“ירמיהו בני, אמך סיפרה לי אשר סיפרת לה היום. ואני סיפרתי את הדבר לאחיך. יודה נא בני הצעיר, כי לא היה כולו ער כאשר דיבר בבוקר לאמו, ועתה יבין בעצמו כי חלום חלם כמו חי”.

“לא חלום הוא אשר חלמתי”.

“גם חלומות לא שוא ידברו, ויש לשקול אותם בחכמה”.

“עֵר הייתי כאשר הנני כעת. יאמין נא לי אבי”.

“האם חפץ אתה להגיד, כי הדבר היה באמת כאשר אנו יושבים פה באמת מסביב לשולחן?”

“כאשר אנו יושבים באמת מסביב לשולחן הזה, כן היה הדבר באמת”.

לאחר חקירה קצרה זאת קמה דממה מעיקה. ירמיהו הרגיש כלפיו מרירוּת חדשה ללא סיבה, מין שנאה מוזרה. בינו ובין אחיו הקשישים לא היתה מעולם ידידוּת, אבל גם לא מחלוקת. ואילו עכשיו הסתכל בו עובדיה כרוצח. האם היה מבט זה כבר תוצאה של נגיעת אלהים? אבל האב כבש מפני הכבוד את רוגזו ואמר בקול דממה דקה:

“יש גם כיום אנשים אשר אלהים בא בקולו ומדבר אליהם, מי יכחיש זאת. יש אנשים האומרים את זאת על עצמם. בני הצעיר, מי יכול לבחון ולהבחין בין תעתוע לאמת? עברו ימי קדם, ובדור פתלתול זה לא יקום לא משה, לא שמואל ולא אליהו. למה יבוא קולו לאחד מאתנו, ירמיהו, למה יבוא אליך?”

“למה אליו – התרגש עובדיה – את זאת אגיד בגלוי, אבי ואמי. כי אמו פנקתהו, כי אביו לא יסר אותו כמו בימי עמידתו, כאשר יסר אותי לתועלתי. איש לא אמר לבן הצעיר: למה תגנוב את הזמן? לא ולא. הביתה באו מורי הכתב היקרים, נקנו מגילות הספר היקרות. דבר לא היה טוב ויקר למדי למען ירמיהו. איש לא לימד לו את עבודת האמת היחידה, את יגיעת הכפים. אותה עושה איש אחר, איש גס, בלי עזרה ותודה. וּלמַה מביא הדבר אם אחד אינו יכול להחזיק במעדר, אבל יודע לסבב את הכתוב? הדבר מביא לידי חלומות שוא, לסכלות ולתעתועים, כאשר עינינו רואות”.

מעולם לא קרתה ליד שולחן האב הקפדני של חלקיהו התפרצות כזאת של מרירוּת צבורה ושנאה גלויה. במושב ההורים השתדלו תמיד לדבר בנחת, והסתירו מתוך מאמץ את ההרגשות המרות, הקיימות בכל מסיבת משפחה. האֵם נשאה את ידיה בבהלה למשמע הדברים העולבים. חלקיהו הסתכל בקדרות לתוך האור. שמריהו, קבצן הכבוד, נע בראשו להסכמה וטעמו ונימוקו עמו, כי עובדיה היה ראש בית האב לעתיד, והוא צריך היה לשמור על מקומו. העיור, שכנראה לא הבין כלום, חייך בצער לתוך האויר. ירמיהו עצמו חשב על השקר המחוצף של עובדיה, כשהוא מתפאר ביגיע כפיו. כי לא עובדיה דקר את המעדר בתוך האדמה וחרש את המענית לתוך התלם, אלא את זאת עשו המשועבדים באחוזות. לעומת זאת נתקפחו העניים הללו בכל שנת שמיטה בשחרור ובהענקה המגיעים להם לפי חוק האלהים. הרעיון הזה העיק על ירמיהו כאילו הוא החוטא. אולם יואל, הסוחר והנוסע הגמיש, ניסה להמתיק את פעולת דברי עובדיהו:

“הבן הבכור אמר דברים עזים על העבודה. גם האיש אשר נסע הרבה יוֹדה לו, כי העבודה מבריאה בעוד אשר מאמץ הלימוד מביא למחלה. אותיות הכתב מורידות את הזר לשאול תחתיה, אומרים חכמי תחפנחס. יש אשר איש ממלא את ראשו, ובסוף מאבד אותו, אולם ברצון אלהים לא יחוּל הדבר על אחינו הצעיר. ישמע נא עובדיה אחי דברים מתנגדים לו: יש גם עבודות אחרות מאשר עבודות מחרשה ומשדדה ועבודת רפת. האדם יזון מפרי האדמה ולא האדמה מן האדם, אומרים בבבל. לא כל איש נולד לחריש ולמרעה. לבחון את העולם בכל העמים והארצות, לדבר אתו בכל השפות ולמכור סחורתנו תמורת סחורת נכר בדיבור שוטף – גם זו עבודה קשה אבל מועילה. “האיש המחליף את מקומו ויורד לאניה, אותו אין האלהים מענה”, שיר זה משוררים יורדי הים בצידון. יסע נא אחי הצעיר בפעם הבאה אתי, אז יראה דברים רבים וישתומם, ואז לא יענו אותו חלומות קשים ורוחות רעות. יהיה נא עוזרי”.

למשמע דברנותו של יואל עם תבליה הלועזים הרבים קצרה רוחו של אבא חלקיהו. בתנועת יד של בוז הוֹרה לבנו השני, שהצעתו לא תצלח. בדברים רכים וחודרים פנה הזקן לירמיהו:

“ראה בני, ידעתי אחרים האומרים על עצמם את הדברים אשר אמרת לאמך. רובם בני שׂער פרוע שלא עברו עליו מספרים, וזקן פרוע שלא עבר עליו מסרק. הם לובשים אדרות שער רק למען יפליאו ולמען יהיו למלה. הם מוכיחים בקול זועם את המלך ושׂריו, ואת העם הם מסיתים בנבואותיהם. ובה בצע בנבואות? עד אשר יתמלאו אינן מטיבות וכאשר נתמלאו אינן מועילות. האם רוצה אתה להדמות לאנשים אלה?”

“לא, אינני חפץ להדמות לאנשים אלה”, לוחש ירמיהו בצער ומוריד ראשו. עד עכשיו לא עלתה על דעתו, שגם הוא יכול להיות כאחת הדמוּיות הדוֹחוֹת הללו המשוטטות בארץ, מאספות מסביב להם אנשים וחוצבות אמריהן בקצף על שפתותיהן. הוא נזדעזע למראה כזה. בינתים נשמט מראש חלקיהו הצניף הלבן ונראו המצח החיור וגולגולת הזקן הצרה. מעולם לא נראה בעיני הבן אביו הנרגז כל כך מכובד. מעולם לא הסכים בפנימיותו לדברי אביו בשלמות כזאת.

"שמע נא, ירמיהו – פתח חלקיהו – “אין זה דבר קל להיות בן למשפּחה המתיחשת לימי קדם. שם בארון מונחים הלוחות, אשר בהם רשומים אבות המשפחה, אב אחרי אב, עד לאהרן, כולם בני כהונה. הכהנים שומרים חוקות אלהים בלי לסור מהם. כאשר גורש אבינו הקדמון אביתר הֵנָה ויסד את הבית – במה עורר שנאת המלך? הוא הגן על הישר נגד הבלתי ישר. מאז אנו יושבים על האדמה הזאת עד ימינו ואין אנו מתנערים ואין אנו נדחקים קדימה. לא אדבר על אחיך, מחשבותיהם לא מחשבותי. אבל אני עצמי, אביך, האם לא תחשוב כי יכולתי לצאת מתוך האפלה בימי? לא עשיתי זאת, אלהים יודע מדוע. ואתה באת, הצעיר במשפחה, בחזונות ובקולות ובדברי אלהים? אלהים יכול לצאת מגדרו בחזונות ובקולות מתי שיחפץ אבל לא עתה. לא תוכל להדמוֹת למשתוללים ולזועמים, כי כהן אתה. האם לא תחשוב ככה, בני הצעיר?”

“אני חושב ככה, אבי” אמר ירמיהו ולא הרים את ראשו.

חלקיהו הקריב בעיפות את גביע הכסף המשפחתי שעמד לפניו אל שפתיו כדי להרווֹת את גרונו הגרוּי. אז נשם לרווחה:

“טוב הדבר, כי גם אתה חושב ככה. מי יתן ולא נשוּב לדבר על זה”.

מבט ארוך של ירמיהו פגע באביו:

“אם כי גם אני חושב ככה, אין הדבר בידי”.

“מה איננו בידו? בידי מי איפוא?”

שאלה זאת שאל עובדיה בריטון אורב. אבל הבן הצעיר לא הפנה את עיניו מן האב:

“לא אני חורץ. חורץ אשר שלחני”.

“הנה לכם” צעק עובדיה, יצא מגדרו והכה בכפו על השולחן: “אלה הם דברי המשוגעים עזי הנפש אשר ידענום. האם אין לו כל אשר דרוּש לו? האם אין דואגים לו, אשר לא יעשה דבר? חלקו אינו נטוש”.

האֵם רמזה לבן הבכור מתוך יאוש והראתה על חלקיהו:

“עוד לא גמר האב את דברו. נגידים ידבר”.

חלקיהו כעכע בקושי, הוא היה עיף, וקשה היה לו להאריך בדיבור:

“בני הצעיר, אעשה למענך אשר לא עשיתי למען יתר בני. אמנם נפשם לא צלחה לדבר. אני, אשר זקנתי מאוד וחליתי, אטרח וארכב על אתון ואעלה לירושלים. אני, אשר אינני סובל תלאה ומשכב זר, אלוּן במלון בעיר. אני, אשר לא ביקשתי מימי דבר מאת הגדולים, אשתחוה ואתחנן למענך. אתה עשית עבודת שרת במקדש וקראת את התורה באזני המלך. אולם במקדש שוררים בני צדוק, אשר היה אויב בנפש לאביתר. בך אבקש ברית שלום בין אביתר וצדוק אחרי דורות רבים ואבקש, כי יקחו את בני הצעיר למשמר העליון”.

מי שהכיר את חלקיהו, את גאות משפחתו שלא סופקה, את זלזולו בהוה, את עצמיותו הכבושה, את סרובו המר לבוא בטענות ואפילו להתרחק צעדים אחדים מביתו, היה משתומם לרוחב הלב האבהי ולכיבוש היצר של הצעה זאת. הבנים הקשישים ישבו קפואים וחיורים מקנאה. הם, שטרחו לגודל הבית ואמידותו, אותם העליב האב בכל מלה, ואילו אותו, הבטלן ולא-יצלח, הרים על עצמיותו הגאה. האֵם רמזה לירמיהו רמזי השבעה, שישתמש בשעת הכושר ולא ישחית. האם לא זה היה חפצה החרישי, שבן השעשועים שלה יהיה כהן לא רק לפי יחשו אלא גם לפי משרתו? באור פני אמו יכול היה ירמיהו לקרוא את עליתו, מדרגה לדרגה עד לכהונה הגדולה, כמין אביתר חדש. האם יש תפקיד יותר נהדר מאשר לשרת לפני אלהים בפומבי בקהל עובדיו הותיקים? רק זה הלם, לפי דבר האמת בפי האב, לבן כהנים, ואילו הדבר הפלאי, הבלתי מסודר, הדבר האחר סתר לכהונה. היו הרבה געגועים במחשבה הלוחצת לקבל הצעת האב, למלא רצון האם. אבל הדברים שאמר לא שמעו למחשבות אלה:

“ישב נא אבי בשלוה בבית. כי אַל לי לשרת ככהן במקדש”.

עכשיו קפצו הכל ממקומותיהם. עובדיה פרץ בצחוק לעג, והקבצן הנכבד ענה אחריו. אבל אפילו בשביל רוח התיווּך של יואל, שלא אהב ריב ורעש, היתה דחיה זאת של האבהות היוצאת מן הכלל יותר מדי.

הוא אחז בירמיהו בשתי זרועותיו ונענע אותו:

“אתה המשתולל והמשוגע. דבר נא מה חפצך?”

ירמיהו שחרר עצמו, עמד כאחוז חלום, עצם את עיניו כאילו הוא מקשיב ללחשן. שפתיו נתעוותו בריקנות, לבסוף הפליט מתוך גרון מכווץ:

“חפצי הוא, כי לא תוסיפו לחשוב עלי”.

ללילה הראשון אחרי החג קבע ירמיהו את פרידתו החשאית מבית אביו. החג היה מר. אביו לא יסף לדבר אתו דבר. אחיו התיחסו אליו בלעג גלוי. אפילו בני האחים ברחו ממנו בצחוק משוּקץ, כאילו נכנס בו דיבוק. כמוּתווה באות קין התהלך במשפחתו, מפני שאלהים היה אצלו. אמנם לא יכול להשיג במה הם מונים אותו – בהתפארות, בהתפעלות, בסכלות? מה בצע בכל זה? כך היה הדבר, אם כי הסיבה האמתית היתה סתומה.

לבסוף הגיע ליל הפרידה החשאית. הכל היה מוכן. ברוך חיכה עם האתונות ליד הפרצה בחומה. אבל ירמיהו עדיין היסס. לבו לא נולד לריב ולמדון. לפיכך גמר בלבו לעזוב את הבית בחשאי. אפילו למען אלהים לא רצה לקבל עליו את האשמה להמרוֹת דברי אביו. למה מצא אלהים דוקא אותו, שהיה כל כך רגיש לסבל, שכחו לעורר צער ולשאת צער היה כל כך מועט? האם לא יכול למצוא בעם הזה נפשות יותר קשות, קרות וחזקות, לתפקידו? כיצד יכול ירמיהו, שלא היה בו הקושי להפר בגלוי מצוות בית אביו, להפר מצוות העולם אם אלהים ידרוש זאת ממנו?

עדיין עמד בחדר ילדותו. דרך החלון תעה מבטו בדרך הישנה צפוֹנה, ששם שרר לילה ללא כוכבים ואי אפשר היה להבחין כלום, גם לא את בבואת מקדש-המעט הנופל. שם בין השמים והארץ היה תלוי לפני שבעה לילות הסיר הנפוח המופלא על חבלים סמויים, שהתיז חשרת יצוקה אדומה, להט יום הדין לפני דבר אלהים. אבל מה פירוש הדבר: יום הדין? חיל משורין, סערות פרשים עם לפידים, המחריבים את הארץ, או סוף אחרון של הדברים? ירמיהו הרגיש עצמו עני בדעת. הוא יכול רק לספר מה שראה ושמע, אבל לפענח את הדבר ולהסיק מסקנות לא יכול. לא היה בו שמץ נבואה. בלי דבּר דבר ובעין נבובה הסתכל בצפון האפל. באנחה נתלש ממבט החלון של חייו עד כאן. אז מילא צעדו החרישי את השביל הלילי של הבית כמו לעתים קרובות. אבל הפעם לא חזר, אלא הלך כדי למנוע לעולם את הקשר. לפני חדר ההורים עמד והקשיב. גם לאמו לא אמר כלום על החלטתו. ופתאום נדמה לו, כי בשביל האם, ששום דבר לא נסתר מעיניה, לא נסתרה גם פרידתו החשאית. אך נצנץ בו הרעיון, ומיד חבקו אותו זרועות דקות. מתוך החשכה הרגיש, לא ראה, את הדמות הקטנה של האם.

“אמי”, לחש, “תמיד ידעתי, כי אַת יודעת הכל”.

מפחד לעורר את חלקיהו לחשה וקולה כמעט לא נשמע:

“ידעתי, כי בני הצעיר הולך בלי פרידה”.

“האם שמעת אותי בא?”

“לא שמעתי, אבל הרגשתי ויצאתי למען לא ילך ירמיהו בלי פרידה”.

“מה בצע בדיבור? את הדבר אין להשיב, אמי”.

“ידעתי, כי אין להשיב. כי אלהים שולח אותך”.

הוא משך את האֵם אליו:

“אין אני בוגד בך, אמי”.

האֵם לא דברה דבר. ירמיהו לא יכול להכיר, אם היא שותקת כדי להסתיר את דמעותיה. הוא הגביר קצת את לחישתו:

“אמרי גם לאבי, כי לא בגדתי בו. קשה לאיש לצאת בלי פרידה מאביו”.

בחדר נשמעה חריקת המטה. האֵם לחצה את ידי ירמיהו. לחישתה צלצלה ברגש:

“נפרדת. לך בני. האלהים שולח אותך. אני נותנת לך ללכת”.

בחושך נשמע קולו הקפדני של חלקיהו:

“אַיךְ? עם מי אַת מדברת?”

תשובת האֵם כבר באה מתוך החדר:

“הנני. עם מי אדברה? חלום חלמת”.

פרק רביעי: אולפן המראות

התואר של שלוּם, עשרו וידיעתו היו מספיקים לבסס את עמדתו הגבוהה של האיש. אבל לגבי שומר הבגדים של המלך היו רק נסיבה צנועה. הסיבה האמתית לגדולתו היתה לא המשרה ולא אישיותו. על כך צריך היה להודות ליצור אחר, מהולל הרבה יותר ממנו, לאשתו. אשה מהוללת זאת, שבעלה לא היה אלא חייט חרוץ פשוט, היתה חולדה הנביאה, ששמה הוכנס במצות יאשיהו עצמו על ידי הסופר שפן לזכר עולם לספרי דברי ימי מלכי יהודה. שמה של חולדה היה ידוע בירושלים לכל ילד. אבל כשקראו לה נביאה או חוֹזָה, היתה היא הראשונה למחוֹת נגד חילוף גס כזה של המושגים. חולדה לא נמנתה על הנקראים “נביאי אלהים”, שבבית חלקיהו הכהן הביטו עליהם בעין לא יפה. נביאי אלהים היו בכל מקום שהופיעו על פי רוב אנשי אלהים, שרוחם היה מכוּון אך ורק לרצון אלהים כדי להגשימו עלי אדמות. רק יוצא אחד מן הכלל היה בימי קדם: דבורה השופטת, אֵם בישראל, אשר שרה את שיר המלחמה לאלהים. אבל חולדה לא השוותה עצמה לדבורה. היא לא היתה נביאה, אלא חוֹזה.

אלהים לא כרה את אזנה לשמוע את דברו, אבל פקח את עינה להסתכל למעמקים. בפני עיניה הגלויות רבות הסוד היו ברורים הנסתרות של בני אדם ודברים גם בהוה וגם בעבר הרחוק ובעתיד הקרוב. זה שלשים שנה, מנעוריה, היתה אשת שומר הבגדים של המלך חוֹזה עתידות, ואפשר היה לספוֹר באצבעות את המקרים, שבהם לא נתקיימו דבריה. בסקירה אחת בפרצוף אדם הכירה חולדה את המחלה, שלאחר שנה הצעידה את האיש אלי קבר. די היה לה לשׂים ידה מתחת לחזה של אשה צעירה, וכבר קבעה את מספר הוולדות שתלד האשה בימי חייה ואם יהיו בנים או בנות. אבל בהגדת עתידות זאת, אף על פי שהיתה ללא דופי, לא היתה חולדה מעולם עולה לאותה דרגה של האשה המהוללת ביותר בירושלים, ששמה הבהיק בספר מלכי יהודה.

אם כי פעולתה היתה חשובה גם בשביל הרבה סובלים ותועים, הרי עיקר תהילתה היה באורים ותומים המלכותיים שברשותה. הפשר החשוב ביותר ניתן על ידה בענין ספר התורה שנמצא מחדש. לאחר שהכיר המלך יאשיהו את הספר מתוך קריאתו של שפן באזניו והחליט לחזור בתשובה, רצה קודם להווכח באלהות האמתית של המגילה. ידוע היה, שחולדה אמנם אינה יכולה לקרוא את הכתוב, אבל יכולה היא לפרש מתוך הכתוב מה שלא נאמר בעצם הכתב. האותיות הבלתי ידועות לה בנוּ לפני עיניה הגלויות תמונות, שהכילו כמערכות צבא השמים מזלות וגורלות. יאשיהו הרכיב מלאכות של הכהן הגדול, שפן, בנו אחיקם ושני שׂרי החצר כדי לבדוֹק על ידי חולדה את האמתות של הכתב הקדום ולדרוש ממנה פשר אורים ותומים. החוֹזה מלאה את התפקיד הממלכתי בשלמוּת. בסקירה ראשונה אישרה את הקדמות ואת המקור האלהי האמתי של הכתוב. באזני השליחים המשתוממים קראה בעל פה כתובים חשובים אחדים, שלא יכלה לקרוא אותם. לבסוף הודיעה את הפשר, שהאלהים יקיים את כל תוכחותיו לעם ולארץ, אבל לא בדור זה ולא בימי יאשיהו. חולדה חרגה מגבול החוֹזה והפכה לנביאה, כשסיימה את הגדת העתידות למלך בהבטחה זאת של האלהים:

“וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה”.

יאשיהו, שחיכה לעונש לאלתר על רוב החטאים, צהל ושמח לנבואת חולדה, שהיתה, לפחות בשבילו, נוחה כפי שלא פלל. נדמה לו, שלימי שלטונו מובטח קיום המלכות. החלק האחרון של הפשר הפך את החרדה העמוקה, שהיתה תוקפת אותו לעתים קרובות בענין קצוֹ, לשלוה עמוקה, לבטחון נהדר, שלא היה רחוק מהוללות חוֹטאת. כל פעם כשחישבו טרחות המלכות להתגבר על המלך הנלהב, היה קורץ לנפשו: מה יכול לקרוֹת לי? בשלום אאסף אל אבותי.

מובן מאליו, כי מן היום הזה נטה המלך לחוֹזָה חסד בשפע. בכבוד הפומבי שחילק לה אישר את הפשר שפתרה. דוגמת המלך משכה את העם. בכל מקום שהופיעה חולדה החוֹזה היו מתלקטים המונים, שהביטו אחריה מזועזעים. אבל היא עצמה לא נוגעה מתהילה זאת. לא עלה על דעתה לשעבד את מהותה המופלאה לכבוד שזכתה לו. חולדה היתה אשה קטנה אכוּלת השָנים. כשהיתה הולכת ברחוב היתה חגה כשיכורה, והיתה לוחשת לעצמה ורבה עם עצמה. תלבשתה היתה פשוטה כמוה. ראשה לא היה עטוף מטפחת כיתר הנשים, אלא כובע פרוה רחב, ותמיד היתה ענוּדה תכשיטים מקשקשים חסרי ערך. היא בלטה במקל רועים גבוה ממנה שנשׂאה אתה. לולא היתה חולדה הגדולה, היו פרחחי הרחוב וליצני ירושלים מהלכים אחריה בהעויות ובשירי לעג. אבל מכיון שהיתה מפורסמת, היו מקבלים את פניה ביראת הכבוד. שלוּם שומר הבגדים של המלך שרת את אשתו הנעלה בכל יום ובכל שעה כשהוא כוֹרע על ברכיו. כשהלכה ברחוב, כשנכנסה לעזרה של בית המקדש, היה רץ לפניה בזריזוּת מהירה כדי לפנות לה מקום, לדחוֹק הצדה את הסקרנים ולמנוע ממנה כל טורח. את הדרישה הישנה של החכמים, שהאיש ילך לפני האשה, הפך על ידי שקיים אותה. עם זה לא נמנע להכריז בקול רם כדי שידעו הכל: “חולדה הולכת, פנו מקום לחוֹזה הנעלה”.

שלוּם דאג גם לכך, שאשתו המחוננת לא תתערב בין פשוּטי העם, שהיו יוצאים ונכנסים בבית המלאכה שלו. מעולם לא הופיעה בקומה התחתונה. רשותה היתה עלית-הגג הגדולה, שדרך ארבעת חלונותיה הפתוּחים נשב תמיד רוח פרצים. כאן קבלה את מלאכות המלך. כאן הופיעו לפניה מבקשי האמת, והיא הקשיבה לבקשותיהם. כאן היו נאספים גם בקביעוּת אחרי שקיעת החמה אנשים אחדים, שהיו משוחחים בקול עמוּם על מסתרי אלהים וידוֹ בעולם, אמנם שיחה יותר חפשית ויותר מסוכנת כפי שהיתה אפשרית באכסדרות ובלשכות של המקדש. בדורות הראשונים היו קיימות להקות שלימות של ניעורים ואחוזי רוח-אלהים, שהיו משוטטים בארץ במחולות נלהבים ובשירים והיו נקראים “בני נביאים”. החוג מסביב לחולדה לא דמה הרבה לאותן להקות שיכורי רוח אלהים. בעלית הגג שררה שתיקה או לחישה, מחלונותיה לא פרץ לעולם צליל רם לתוך העיר. השקט שבעיר התאים לימים הפכחים החדשים יותר מהתלהבות משתוללת. לאספה זאת היה לעתים מופיע איש אלהים בא בימים, שלא נמנה על המטיפים הרגילים במקדש, אלא היה לוֹ שם של פרוש ונביא. שמו היה אוריהו בן שמעיה.

ברוך הציע לרבו לבקש אמת ועזרה אצל חולדה החוֹזה ואצל אנשי הדעת מסביב לה. וירמיהו, ששקע יותר ויותר בספקנותו, לא היסס אף לרגע לאחוֹז בעזרה זאת. הם פרקו את אהלם במדבר יהודה והלכו לירושלים.

מתחילה רצה שלוּם לאסור עליהם את הכניסה. יום העבודה נגמר, הגיעה שעת תפילת ערבית. הבית עמד להסגר. ירמיהו וברוך המתינו בענותנות בפנה. כשכלתה רגל אחרונה של הלקוּחוֹת, ובית המלאכה נתרוקן, גער שומר הבגדים של המלך בשני הצעירים:

“ואתם מה חפצכם?”

ירמיהו פרש בשקט את בקשתו, ששלוּם יואיל להרשוֹת להם לראות פני החוֹזה. על כך רגז וצוָח הבעל הקטן של האשה הנעלה:

“הנה הם צוֹבאים, הנה הם באים, צעיר וזקן, מן העיר, מן ההרים, בכל עֵת: אם יצמחו מהרה שִנַים לילד, מתי תמליט הפרה את העגל, מה יהיה בסוף ריב הירוּשה? את כל תלאותיהם רוצים הם להעמיס על העדינה. אבל החוֹזה לא נברה לתת רפואות לאנשים ולהגיד עתידות נמבזוֹת בעבוּר שקל. לזה יש מכשפות ובעלות אוב. לא, חולדה היחידה, אשר אליה שולח המלך מלאכות. לא יעשה דבר בלי אשר תגיד פשרוֹ, כי היא בחנה ומצאה את חוק אלהים. אין היא מגדת עתידות”.

ירמיהו נתן לשלוּם לפסוֹק את פסוקו. אז הודיע, שאינו מבקש סתם פשר אורים ותומים, אלא זקוק הוא לעצה בדבר אלהים, והוא קרא בשם הכהונה שלו. הרוֹגז והחשד של שומר הבגדים המלכותי נתבהרו מיד. נעץ מבט בוחן בפנים החיורים של ירמיהו, המכוּנס לקרבו, ופתאום נשתתק ולא יסף לדבר אלא רמז למבקרים המאחרים ללכת אחריו.

עלית הגג היתה רחבת ידים, כמעט בלי רהיטים. באמצע עמדה מטה רחבה, מצע נמוך מכוסה עורות. על מטה זאת גהרה חולדה, כובע הפרוה על ראשה הקטן, חרוזי הזגוגיות המגוּונות מסביב לצוארה והמקל הארוך והעקום לידה. על שרפרפים מרוחקים ישבו מסביב אנשים אחדים מחרישים. מנורה ובה נר דהה אחד הסתירה יותר מאשר גילתה. ארבע ארובות החלונות לכל רוחות השמים שיקפו שמי ערבּים בעלי עננים חוורים. שלוּם הביא צלחת חרס מלאה חלב סמיך והחזיק אותה בעדינות מתחת לעיני חולדה. יראת הכבוד שלו לגבי אשתו היתה גדולה כל כך, עד שלעולם לא פנה אליה במישרין, אלא כשדיבר אליה דיבר תמיד בלשון נסתר, בנעימה של שׂפתי חלקות:

“החוֹזה מכלה את לבה המסכן ואת כחות גופה החולה יותר מאשר האנשים הגסים האחרים. לעולם אין היא חושבת על שינה ואוכל. עתה תשכיל החוֹזה ותגמע צלחת חלב מתוך אשר הכינותי, כי ידעתי את חוסר האביונה אשר לה ודואג לה מאוד”.

שומר הבגדים של המלך דיבר בקול ממלמל, כמו שמדברים בשידול לילד, שיש צורך לכפות אותו לאכילה. ידיו הזקנות, שהחזיקו זמן רב את צלחת החלב לפני חולדה, רעדו. באנחה, שקועה בשרעפים, התחילה לגמוע, אבל באופן שכל אחד הרגיש, כי היא מתגברת על עצמה ואוכלת רק מפני הדואג המכריח אותה. ושלוּם עקב במתיחות אחרי כף העץ, שנטבלה לאט לאט ובלי חמדה לתוך החלב. אבל שלוּם לא וויתר. רק לאחר שהמאכל נאכל עד החצי מתוך סימן מוּבהק של יאוש הראה על האיש החדש וקרא בשמו:

“בן הכהנים הזה מענתות חפץ לשמוע מפי החוֹזה לא הגדת עתידות נמבזה”.

מכיון שאי אפשר היה להגמיא לחולדה עוד כף אחת, יצא שומר הבגדים המלכותי מעלית הגג במוֹרך ועל קצוֹת אצבעותיו כמו שיוצאים ממקדש. העינים קצרות הראיה של ירמיהו שוֹטטו מסביב, אבל ראו באור הערבים העמום רק כתמים מטושטשים של פני אנשים. דבר אחד נעשה לו ברור גם בתוך הטשטוש. דמויות האנשים שישבו מחרישים, וכאילו פוֹנים עורף זה לזה, הביעו עצבוּת, שרבצה בחלל וצבטה את הלב. כיצד אפשר לתפוס את הדבר? אותו האלהים, שדרש בכל סעודות הזבח מאת האנשים שמחת חג, שדרש מאת מלאכיו צהלת תמיד, אותו האלהים מילא את האנשים, שידו נגעה בהם יותר מאשר בכל המלאכים, דוקא ברוח עצבוּת? האם סבלו מגורלם הם או ממשא הדברים המוכרחים להתרחש, שהם ידעו אותם מראש? רק חולדה החוֹזה לא היתה נתונה למרה השחורה של אנשי האלהים. מתוך האפלוּלית הסתכלה בירמיהו במתיחוּת, ואחר כך עבר על פניה רבות הקמטים כמין חיוּך ערמומי של השתתפות בקשר. השיחה, שכניסת החדשים הפסיקה אותה, לא נתחדשה לא על ידי חולדה ולא על ידי האנשים. מי יודע כמה היתה שתיקה מעיקה זאת נמשכת, לולא העיז ברוך לפגוע בנמוס למען ירמיהו. קול הנער העז שלו גמגם ברגש:

“האיש הזה, ירמיהו בן חלקיהו, אליו בא האלהים, במראה ובדבר. תאזוֹר מתניך וקמת – אמר אלהים. ומאז לא יסף האלהים לבוא אליו ואיננו יודע אם הדבר אמת ומה עליו לעשות”.

בתאור מגומגם זה של השאלה הפסיק ברוך האמיץ פתאום את דבריו, ועל מצחו נראתה זעה. החוזה שמטה את ראשה עטוּף הפרוה הצדה והקשיבה כקשַת שמיעה בלי להראות סימן הבנה. נדמה היה, שההפסקה המעיקה הקודמת חוזרת שוב. אז קם מתוך האפלולית איש רזה וגבוה, ניגש סמוך לירמיהו והסתכל בו בין עפעפים עצומים למחצה.

פני האיש, שגילוֹ לא היה ברור, היו רק קצת פחות כהים מן הצניף הלבן שעל ראשו. מן המצח למטה, מאצל העין השמאלית עד לעצם הלחי, נמשכה צלקת רחבה, בלתי שוה ומשוננת, כאילו נגרמה לא על ידי מהלומת חרב אלא ממכת שוט. צלקת זאת דברה על יסורים אחרים מאשר היסורים הפנימיים, שעינו את ירמיהו. בעדה שאל עצמו ירמיהו אם היה יכול לעצור כוח לשאת חרפת עונש כזה. האיש פתח את פיו לדיבור. אז ראה בן הכהנים – ועל ידי כך נעשתה אותה השאלה עוד יותר חשובה – ששׂונאי האיש הפילו את שיניו הקדמיות. אבל כל הסרוסים היו כלא היו כשחייך האיש בעדינוּת, וקול בהיר ורך, שהזכיר קצת את הקול שקרא לירמיהו ושוב עזב אותו, אמר:

“פתח את לבך באומץ ואַל תשכח דבר, כי פי אוריהו המדבר אליך”.

ירמיהו התחיל בהיסוס. המבט הדק של הנביא אימץ את רוחו להפליא עד שלשונו נעשתה מהירה והוא לא השמיט שום פרט על ההתרחשות העצומה בין ליל התקדש חג ובין הבוקר. אוריהו שיסע אותו מזמן לזמן וביקש לחזור על תאור המראות והדברים. כל שאלה ושאלה הוכיחה לירמיהו בקיאות ונסיון בפגישות עם אלהים שלא פילל. ללבו היתה הרווחה. הוא לא עמד בודד בעולם. מילא אותו רגש בטחון גדול. ואז שׂם מבטו שוב לגוון המת של הפנים, לצלקת הבוערת, לפה ללא שינים. לאחר שאוריהו חקר אותו ארוכות נאנח מעומק לבו:

“אלהים היה אצלך, ירמיהו. אַל תוסיף לָפוּן, לא תוּעתעת. אשר שמעת וראית נכון הוא. אבל זאת רק ראשית. יש עוד שומעים ורואים, אבל אם הם מנבאים אמת או שקר זאת לא בידם. ברצותו יהפוך דבר אמת, כאשר הוא מקיים דבר המשקרים ברצותו. האם בנתּ, ירמיהו?”

כיצד יכול הצעיר להבין סתירה אכזרית זאת, שלמד הבקי ורגיל בשיחות עם אלהים בחייו הארוכים? רק שאלה אחת עינתה את ירמיהו: האם נקראתי ומיד נדחיתי? האם נשלחתי כדי לשוטט ללא תכלית? והוא חקר בלב חרד:

“היתכן, כי לא אוסיף לשמוע אותו, כי לא ישוב אלי לעולם, כי בגד בי?”

אוריהו צחק צחוק קצר באבק מרירוּת לועגת:

“בגד או לא בגד – אלה הם דבריך. אתה יכול לבגוֹד או לא לבגוֹד, לא הוא, כי מה חב לך? אַל תשאל, בני, כי אם חכה, חכה באורך רוח, גם אם עליך לחכות עד שעת מותך, חכה”.

“ואם אחכה לשוא?”

“אז גזרה היא מלפניו, כי תחכה לשוא, אולי לטוב לפניך, ואולם לשוב לא תוכל”.

מעל המטה נשמע הקול העמוק של החוֹזה בנעימה של נזיפה:

“אכזרים הם האנשים השומעים רק באזניהם”.

היא אחזה במקל ורמזה בקירוב בכיוון של ירמיהו. הוא ניגש והשתחוה. אז רצה לדבר. אבל היא רמזה שלא ידבר. פני חולדה כאילו נתכווצו יותר מתוך המתיחות הפנימית, שתקפה אותה פתאום, ונדמה היה, שכובע הפרוה על ראשה גדל. פי הזקנה התחיל לנוע במלמול ללא קול. לאט לאט נשמעו מלים, שבאו זו אחרי זו במהירות, כאילו לא היה לה זמן מספיק לבטא מה שעבר על פניה במרוצה דוהרת:

“האיש הזה עומד בביתי. הוא מדבר עם אשה בחושך. האשה בוכה. טוב אשר עשה ללכת בלילה מבית אביו. רואה אני שממה. שם יושבים שנים, הוא והנער. הנער נשאר אצלו. הם יושבים ליד מדורה ומפחדים מפני חיות הלילה”.

חולדה הפסיקה. אי רצון שינה צליל קולה:

“לא נכון אשר עשית. על כן מסתתר אלהים”.

ירמיהו עקב בקושי אחרי המשפטים של החוֹזה, שהופלטו בטשטוש. לדבריה האחרונים נבהל. במה חטא? הוא נשׂא קולו לשאלה, אבל היא דרשה ממנו בקצף שישתוק, קראה לו שיגש יותר קרוב ושׂמה את ידיה הקטנות הגרוּמות על מתניו. ואז פקדה:

“כסה בידיך את כתפי, גע ברגליך ברגלי”.

ירמיהו עשה כפקודתה מתוך התגברות על זועה מיוחדת במינה. כשנצמד אל האשה הזקנה, חדרה אליו כהרגשה ראשונה צנת המות שנבעה מאבריה. היא נעה בראשה הנה והנה ולחשה:

“בשר אחד כילד ואֵם”.

אבל בירמיהו גדלה הזועה לנוכח האֵם החדשה הזאת, לנוכח קשר מלאכותי זה, שפלס לו דרך עד ללבבוֹ. רוצה היה להתלש. הירח במלואו האיר לתוך חלון המערב של עלית הגג וכייר את הדמות המכוּוצת של חולדה בבהירות בתוך האפלולית. מבט עיניה היה שקוע לקרבה. היא הביטה בו בלי לראותו. אז התחילו פניה המקוּמטים להתעווֹת בצורה מוּזרה. פיה חיפש את האויר. נשימתה שרקה בקושי. עוית עברה דרך כל שריריה. בעיורון העינים קמו חיים פנימיים מלאי פחד. החזה עלה מלחץ תמונות זועה. הנשימה הכבדה עברה לאנחות בקול רם, והאנחות הפכו להתיפחות פרוּעהּ, שהניעו את הזקנה הנה והנה. ירמיהו ידע שראתה ראיה פנימית אותו, את חייו, את עתידו, את גורלו. לא יכול להתאפק והתחנן:

“מה אַת רואה? דברי נא. חפצי לדעת את הכל”.

היא לא שמעה לקולו. בנשימה בוכיה עיצבה שברי מלים:

“לא לבדד. אל העם. אל הגויים, אל המלכים. לבני דוד”.

ידי ירמיהו אחזו במתיחות בכתפיה. אבל החוֹזה התרוממה מתוך חזוֹנה והוא נרתע אחורנית. ועכשיו נשמע מפי האשה הרצוּצה קול בכי עצוּם ורם, שעלה עד לצריחה.

האנשים קפצו וניגשו כדי לתמוֹך את המתעוררת מחזוֹנה, לוּלא זאת היתה נופלת. אבל מיד הופיע בדלת שומר הבגדים של המלך, כל עוד נפשו בו מכעס:

“מה אתם עושים?” גער בהם. “תמיתו את החוֹזה. האם לא אסרתי את זאת עליכם? לעולם לא יבוא זר לפניה”.

שלוּם הזקן כרע ברך לפני חולדה והתחיל למרוֹח על מצח העיפה אפרסמון חריף. עם זה רטן לאחוריו:

“מי מחכה עוד? באה העֵת. על החוֹזה לישון. על חולדה לישון שינה ארוכה. תחוסו סוף סוף עליה”.

האנשים ירדו החוצה דרך המדרגות בחוֹמה החיצונית. למרות זעזועיו הרגיש ירמיהו פתאום בצעיר שהכיר. זה היה חנניה מגבעון, חברוֹ לשרות בסעודת ליל התקדש חג. כיצד בא חנניה לאנשי אלהים? האם בא גם אליו קול אדוני? ירמיהו התפלא על כך גם בתדהמתו.

פרק חמישי: נדודים והתמרמרות ראשונה

משפט אוריהו ודברי חולדה החוֹזה פקחו עיני ירמיהו. לא תעתוע ולא בגידת אלהים היו סיבת יסוריו. סיבת ההתרחקות המכאיבה של אלהים היה המרי שלו מתוך טעות. “תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ”. הוא עצמו, ירמיהו, גילה בפקודה זאת של האלהים פנים שטחיים יותר מדי. “וקמת” אין פירושו: פרוֹק את המעמסה של כל שיתוף, ובכן גם מעמסת בית אביך, כדי שתהיה במדבר לבדד. “וקמת” פירושו ההפך: קח עליך מעמסה חדשה. עשה מה שהיה עד כאן רחוק ממך ביותר, מה שיהיה קשה לך ביותר. ומה עינה והחריד אותך ביותר? שיתוף האנשים, השיתוף הגס, העכור, הפונה מאלהים, המורכב מאנשים כאחיך וכדומים להם. הצליל הקצר “וקמת” נתעשר פתאום בכמה פירושי לואי: לך אל בני האדם ודבר אליהם מה שאדבר אליך. לך לבין העם ואַל תפחד, כדי שלא תצטרך לפחד מפני, אלא בטח בי. כל זה היה כנראה כלוּל בדברי הקול הקורא.

וירמיהו קם כדי למלאות דבר אלהים. אולם בליל הנדודים לפני יציאתו נתרחשו ברוחו הבהרוֹת מיוחדות במינן. בלי שחדר דבר אלהים לאזניו ניתנה לו דעת עליונה, שהלכה והסתעפה ומקורה בלי ספק בסיוע שמים. הוא הבין בבת אחת סמיכות פרשיות, שלא לימד אותו מעולם שום מורה.

אמנם גם הכהנים, המורים והסופרים בישראל, ידעו ידיעה עמומה, כי הגורם ליצירת תבל היתה “חדות אלהים”, רחש אהבה מתפרץ, שיכרון הבזבוז, הכמוּס בחושי אדם. המלך יאשיהו הכריז בעזרה הפנימית מלה זאת כסיסמה של הפסח. וכל החג, שהיה קודש לאלהים, נועד להיות הד חדות האהבה הקדמונה, להזכיר את המועד, שקדם לזמן מן הזמנים, כשהיה רועה עדיין בחומר ההיולי “כמו פּר צעיר”. אולם בשביל ירמיהו לא היתה חדות אלהים הכרת מורים וכהנים, רעיון מעורטל וקר, שאינו כולל שום דבר מתואר, אלא התלהבות עצומה, שלא הכיר אותה קודם לכן.

כשהיה יוצא עכשיו בנדודיו עם שחר והיה רואה את השמש יוצאת משולי הגבעה, והצמרת הדיהה של אלון זקן משתלהבת כדליקה ירוקה, אז היתה חדות אלהים. ולפנות ערב, כשהיו עדרי הצאן גולשים כחשרת מים שחורה ולבנה על פני מרעה ההרים מכוּסי כלניות, הצללים גדלים והצאן הצמא מצטופף ליד השקתות, אז היתה חדות אלהים, ולא ידוע היה למה. השמחה היתה תוקפת אותו למראה ילדים משחקים או נשים צועדות, השוקלות בזהירות את כדי החרס המלאים על ראשיהן. כל מין תמונה, כל מבט, כל דבר יכול היה לתקוף את ירמיהו פתאום. חדות אלהים – עילת העילות של בריאת עולם, מקור ההערצה ושיר התהילה, מזיגת היוֹצר עם הנוֹצר, האב עם בניו, סיפוק קוצר הרוח הקטלני. אלהים אֶצל בן-קרן דהה עד למאוד מחדותו להתלהבותו של ירמיהו, למען יכיר. והוא הכיר באותם הרגעים, כי הכוונה הראשונית של אלהים היתה לעשות את חדותו למצב בלתי מתחלף ובלתי נפסק של היציר, לשיר עולם של אהבת גומלין מאושרת.

אבל מה התרחש שהדברים זדו ובאו לא כן? האדם לא רצה להסתפק במצב נלהב זה של שמחה, שהישוה אותו לצבא השמים ואולי רוֹמם אותו עליהם. פרצה במהותו היתה פתוחה ללחישוֹת חשוּכוֹת, והוא נפל להן חלל. לא די היה לו להיות מה שהיה, יצור. הוא רצה להתרברב, להיות מה שלא היה, ליוצר. בחטא התרברבותו זאת פרע את סדר האלהים ואת חייו הוא, ומכאן ולהבא ניטל מידו השלטון על האדמה והוא ניתן למות. העל זה לא ירגז אלהי צבאות, שיצורו הנבחר מוֹעל בחירותו ומפריע את סידורו ומשטרו? האדם על פני האדמה התרחק מאלהים. והאֵל בשמים התרחק אף הוא מן האדם. אבל עם התרחקות זאת התחיל מהלך העולם. זה היה כמין קפאון], כמין התקשוּת איומה. אבל בתוך ההתקשוּת הקיצונית של הלבבות, בשממון העז ביותר של כפור העולם, לא כבה בבני האדם לגמרי הזכרון של החדוה הראשונית. הם העלו אש על מזבחותיהם והקריבו עוֹלוֹת. אבל למי הקריבו? לבעלים על הבמות, למרדוך ולנרגל, לאשרה ולהתור, לאמון ולפטע, לדגון ולמלכום ולרבבות אחרים. אולם אלילי הגויים האלה, שיקוצים משוממים אלה, לא היו אלא הזוהמה של זכרון האדם על היחיד. כי במקום ששוררים אליל וטעות אלילית, אין שום כוח אחר אלא העיפות העיקשית של רוח האדם, החלש מכדי להגיע לאלהים. במידת לאין סוף כבש אלהים כל פעם את מידת הדין שיש לה סוף. הוא ראה, כי האנשים חלשים מכדי להגיע אליו. לפיכך נטה חסדוֹ לדורות והופיע להם כמחפש כדי לכרוֹת אתם ברית משמעת. אבל דור אחרי דור סרוּ מעליו. אז החליט, לאחר צפיה באורך רוח, להשמיד את הרשעים, המַמרים לאושר, שאין בהם מועיל לחפץ הרחמים שלו. וכששלח מים על פני האדמה, ארבעים יום וארבעים לילה, והמבוּל היה על פני הארץ, נכמרו רחמיו אל היצור והוא הציל איש וביתו מן הכליון וכרת עם הניצל את בריתו הראשונה. אבל בני נח, שהיו בעצמם עֵדים, הפרוּ את הברית ולא קיימו אותה. מהלך העולם נמשך במהירוּת, ולא עברו ימים מועטים, והדור שאחרי המבול דמה לדורות שלפני המבול בכל.

וירא אלהים, כי לא די להפריש משפע הדורות דור אחד, מפני שבאיש אחד עדיין יש עקבות זכרון עליון, ולפיכך הוא חי חיים יותר חמודים מאשר כל האחרים. העליון תיכן תכנית יותר דקה כדי לעכב את ירידת העולם. ממאות העמים החיים על פני האדמה לקח איש זקן חשוּך בנים ונתן לו בן זקונים כדי לבחון את תוקף נאמנותו לאלהים. ואמנם אברהם לא מנע קרבן בנו האהוב ועמד בנסיון העצום. כל כך גדולה היתה זכות העקדה, עד שהספיקה לאלהים לבסס על זכות זאת עם שלם ולבחוֹר בו מכל העמים. מזרע אברהם קם ישראל, העם שנועד להכניס סדר במהלך העולם, להיות לעם של חדות אלהים. מעכשיו נעמסו עליו מעמסת הגאוה ומעמסת היסורים, כפי שלא נעמסו מעולם על שום שבט אנושי. בין אומות תקיפות ומאיימות לא היה לו אלא הקרן המכניסה פירות של זכות אברהם ואוזן קשוּבה לקול אלהּים. והאומות שנאו את ישראל במרירוּת המרה ביותר.

באור החדש של לבבו הרגיש ירמיהו, כי שנאה זאת יש לה מחוץ לכל הסיבות החילוניות סיבה יותר עמוקה. ואי אפשר היה אפילו לבוא בטענה עליה, על שנאה זאת. למה לא התדפק האלהים על השערים המפוארים של מצרים, אשור ובבל כדי להשמע ולהוָדע? אם כי העולם הגדול גלגל במַדוּחיו מזהב, מכסף, מאבן ומעץ, הרי בקרב לבבו עדיין היה חי הזכרון של האמת שנתגלתה לפנים. זו היתה כצלקת רגישה, המתכווצת בכאב כשנוגעת בה הכרת אותה האמת: “אחד ששום שם לא יכנהו, יָצר שמים וארץ, יום ולילה, ים ויבשה, אדם ובהמה. הוא היה והוה ויהיה תמיד”. אמת פשוּטה זאת חיתה בפי ישראל ולא בפי מצרים ובבל, שהוא פה יותר חכם ומשכיל. האם לא צריכות היו ארץ מצרים הזהובה, עיר בבל המפוארת, להתבייש, שלא הן נבחרו לבשׂר את האמת הפשוטה במקום האמת המוּרכבת והמעוּשה? הן התביישו במעמקי לבבן. כיון שנתביישו קנאו בתולעת יעקב על בשורת האמת, כיון שקנאו התרברבו בכזבן, וכיון שהתרברבו השפילו את ישראל.

וארץ מצרים השפילה את בית אברהם מאות שנים בעבודת עבדים נמבזה. אבל השפלה ולחץ לא סיכנו מעולם את תכנית האלהים ואת העם של תכניתו. מהם חישל את הנשק החזק ביותר שלו. ובהגיע התור עורר נביא לבית יעקב, שכמוהו לא קם ולא יקום. משה היה שושבין הכלה, שהלך לפני הכלה המתגעגעת ישראל במדבר והוליך אותה לקראת החתן לכלולות בהר סיני. מכיון שראה האלהים את רעת ההתקשות והקפאון, שאין האדם יכול להתגבר על עצמו מקרבו, הכין לסעד עולם מתנת כלולות, שלא היתה נהדרת ממנה בזמן מן הזמנים. הוא גילה למשה בדבר אנוש ברור את חוקו ומשטרו, כדי שמעכשיו לא יהיו שום כשלון וטעות. אילו היה משטר זה מתקיים ומשתמר, אילו היו מתעמקים בהבנתו ומגשימים אותו בטהרתו, אילו היה בפשטותו ובכחו היפה למשטר העולם, אולי היה ישראל מצליח לקומם את ההרס ולהקים מלכות שדי.

אבל ישראל לא הצליח. תכנית האלהים נכשלה באדם, כשם שהאדם נכשל בתכנית האלהים. הדורות נעשו מתקופה לתקופה לא יותר טהורים, אלא יותר טמאים ועכורים. המסלול המבודד של ישראל חישב להעלם במסלול הכללי של העמים כנחל אכזב. העם בלי ארץ קיבל מאלהים את ארץ אבותיו, כדי שיתחיל בהתרת הסבך, אבל לא העם התגבר על הארץ, אלא הארץ התגברה על העַם עם כל האלילים הקטנים של הבמות, הגבעות והעצים הרעננים, עם התרפים של ההרים והבתים, עם תפתי הזועה של העמקים. גם מבחוץ, מן העמים הסובבים, קם בנחשולים מתחדשים ים של פיתוי ומדוחים על ישראל, כדי שיסור מיחידו של עולם וישתוה סוף סוף לאחרים. בעם ובמלכיו גדל הכוסף לפשוע ולהשתוות. רוב שבטי-יה סרו מן המרכז המקודש והתאחדו בצפון. רק החלק החלש והקטן, יהודה ובנימין, התלקט מסביב לסופה הקפואה של ארון אלוהים בקודש הקדשים של בית המקדש. אבל הסוררים הסבו גם את פניהם. עשבים רעים שטניים היו להם למזון. כך יצא מה שהוכרח לצאת. מה עושה הסתת כשמפסלתו נשברת בקשי האבן? הוא משליך אותה. למה ליחד עם מתוך מהלך העולם, כשאין לו לעם זה אלא הרצון להכנס לאותו מסלול? מלכות הצפון של עשרת השבטים מסביב לשומרון המפוארת נעשתה מיותרת, ואפילו סרת טעם לתכנית אלוהים. אוי לו למי שסבור, כי אלוהים אוהב עם אחד יותר מעם אחר, והוא שם את ידו על ראש יעקב למען יעקב. למען עולמו מחזיק הוא את ידו על שארית יעקב. אבל עד מתי עוד? ואילו על שומרון ושבטי הצפון שלח את יום הדין. הדבר לא היה בימים מופלגים אלא לפני זמן קצר עד לזועה, כי לא עברו עדיין שלושה דורות משעה שצר מלך אשור על שומרון, החריב אותה ואת העם המית והוליך לגולה.

האם לא היתה זאת אזהרה? אצבע אלוהים, שממנה צריך היה לרעוד עד מעמקי הלב? האם די היה לבטוח בקלות דעת מחוצפת על המקדש, הזבח והארון, כאילו אין אלוהים אלא אב בשר ודם, קמצן וצייקן, שיציל את אוצרו מן השרפה, יתרחש מה שיתרחש. לא, המוהר של ישראל לא היה שלו. המוהר לא היה זקוק למקדש, לזבח, לארון ולתורה. אם נתקלה המפסלת של יהודה באבן, הרי יזרוק גם אותה. “אהיה אשר אהיה” אינו זקוק דוקא לזרע אברהם, יכול הוא לתכן תכניות חדשות, להשתמש בכלים אחרים. יכול הוא, כשתמאס בעיניו בריה סוררה זאת, למעך אותה בין שתי אצבעותיו כשלהבת של נר.

משעת בקורו אצל חולדה החוזָה נחשפו בסיוע השמים כל המסתרים הללו ברוח ירמיהו. הסיר הנפוח של הצפון ואימת יום הדין רכשו הוראה ברורה יותר. הוא הרגיש בכל אבריו, כי שעת העולם היא מאוחרת, שאולי אין ברשות העולם אלא כהרף עין למנוע את הכוח ההורס של אלוהים. קרן תקוה אחת האירה את החרדה. רבון העולם חונן לדור זה את החזרה לתורה האבודה. אין ספק, שזהו הנסיון האחרון לעורר את העם. הדור הזה החזיק בידיו את המות והחיים, וחיי יהודה תלויים בשערה.

ירמיהו בילה את נעוריו בבדידות ובהסתכלות פנימית. עודו ילד היה נמנע במורך מכל חברה, ואפילו זו של בית אביו ומשפחתו. בשוטטו היה לעתים קרובות מתגעגע לחיבה ורעות. אבל כשישב שוב ליד שולחנו של חלקיהו והאזין לדברי התוכחה של אביו, למרירות של עובדיה ולדברי ההתרברבות של יואל, יכול רק בקושי לבלוע את העינוי הנמבזה שמילא אותו. האחרים קראו לו חוזה ורועה רוח, ואילו על עצמם אמרו שהם עובדים למציאות, לביטחון ולחסידות החיה. אבל ירמיהו כבר הרגיש בהיותו בן שלוש עשרה (כשהתחילו ללחוץ עליו הלחישות הראשונות), כי כל מה שבני אדם קוראים מציאות איננו אלא הדבר השפל, הנסוג, הסר מאלוהים. עכשיו הגיעה השעה לפשוט את ההתרברבות של הכרה כזאת ולא לעסוק בשום דבר אלא במציאות זאת, כי מועד הצפיה של האלהים חישב לאזול. לפיכך היה צורך ללכת לבין בני האדם ולספוג את סוררותם, שהם קראו לה חסידות חיה, ולהתחיל לשוט מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית, כי כה פרשה חולדה את רצון אלהים בדבר ירמיהו. והוא החליט לעשות עם ברוך סיבוב גדול, עד שאלהים עצמו ימצא כי די.

לאחר ששני הצעירים בילו את החג הקדוש של ראש השנה בירושלים קמו בחודש הסתיו ויצאו הלוך ונסוע הנגבה. דרך בית לחם ותקוע הגיעו לחברון, ששם היתה אם דרכי השיירות למצרים. מחברון הלכו עם גבול הנגב לגיא המלח ולארכו עד העיר באר שבע. כאן סר ירמיהו מן הדרך המתוכנת, כי תקף אותו כוסף רב לראות את ים אלוהים שלא ידע את מראהו. לפיכך עברו את גבול יהודה והעפילו לארץ פלישתים עד לעיר הבירה והנמל רבת האדם עזה. שם, בחוף החול של הים, רכש ירמיהו מראות חדשות על היוצר ויצוריו. האם לא היתה חשרת מים זאת המעיקה וממלאה את הכל אף היא יצור אלוהים, ולא עוד אלא שיש לה כוח הרבה יותר מאשר לאדם לעבור את הגבול שהושם לה? והנה כוח עצום זה נשאר בגבולותיו אפילו בסערת הים המזעזעת. רצועת חול גבלה אותו. וגם כשהשתער וגליו השתוללו, לא עברו את הגבול, אף על פי שקל מאד היה להם לבלוע את כל הארץ. כל מה שהיצור היה רחוק מן האדם, ואפילו מרחביה של הים, כן קיבל יותר מרות משטר אלוהים. בימים ששהו בעזה היה ירמיהו מבלה רוב זמנו על שפת הים. כשהיו הרוחות שורקים ומשברי ים מתגלגלים, היה ברוך רואה את רבו המתאפק מותקף מסערת נפשו, מתפלש בחול, קופץ שוב ורוקד לעומת הים בזרועות מורמות כשהוא ממלמל דברים כמתלהמים. אז התחיל התלמיד לשים לב לדברים כאלה של ירמיהו שלא ידע נפשו וחרת אותם על לוח לבו.

ברוך הצעיר היה ברצון אלוהים סעד מוצק לבחירו. רק בסיועו יכלה לצמוח נפש הנער, שלא היו לה שום תאוות אנוכיות למשחק, אלא רק תאווה נסערת אחת ללכת אחרי ירמיהו ולפלס את דרכו כמשרתו. בירחי נדודיהם נעשה הנער התשוש (אולי גם זאת בסיוע מחושב של אלוהים) לגבר חזק, ובלי משים התחילה לצמוח חתימת זקנו. אפשר היה לחשוב, שהוא בן גילו של ירמיהו. ואמנם מבחינת הבקיאות בעולם בגר יותר מהר מירמיהו. זריזוּתו וחושו המעשי הגמיש סייעו להם להתגבר על רעב ומצוקה ויצרו לירמיהו הזדמנויות חדשות לבקרים לספוג את המציאות של העולם. ירמיהו אמר בביתו את המלים האיומות: “רצוני שלא תוסיפו לחשוב עלי”. הוא יצא במתנים משונסות בלי לדרוש חלק קל שבקלים מירושתו, לא משפע השדות והרפתות ולא ממשקל הכסף והזהב. ואילו ברוך היה בן משפחה עניה; לא היו לה אלא בהמות רכיבה וכסף מועט, שכבר הופחת בשבועות שבילו בירושלים לידי שקלים אחדים. בלי ברוך היה ירמיהו מתקדם בדרכי הארץ ושביליה רק בקושי. ככל האנשים שנהנו מטיפוחים בילדותם, היה גאה מאד ונוח היה לו לסבול כל מחסור מאשר לפצות את פיו לבקשה. ואילו ברוך, שלא פונק בבית כהונה וגדולה, לא סבל משום מחסור. הוא היה לא רק חכם ובעל תחבולות, אלא קודם כל בעל רצון עז והצליח להתגבר על רעב, צמא וחוסר קורת גג בכל מיני מזימות. בעוד שירמיהו עמד בבושת פנים מן הצד, היה ברוך שם מצור בשעת הצורך גם על הדלתות הקמצניות ביותר. הוא היה מביא מזון ומשקה לכל הפחות פעם ביום והיה מוצא מחסה בלילות הגשמים. כשלא היתה ברירה אחרת, היה נשכר לאכר לעבודה אקראית. אם רצה גם ירמיהו לעבוד, התנגד לכך ברוך. בעיניו היה תפקיד הבחיר לאסוף בנדודים כוחות להכרעה גדולה, ולא לבזבז כוחות. אמנם לאחר זמן, כשרבו התלאות, הוכרח ברוך לוותר בזה.

בדאגתו הצליח ברוך להאכיל ולהחזיק את בהמות הרכיבה עד עזה. אבל בעיר הפלישתים הגיעה גם שעתה של אתון ירמיהו, שאהב אותה. ברוך, שניהל מראשית הנדודים את הצד החילוני, החליט למכור את הבהמות עם המרדעות כדי שיהיו בידיהם שקלים אחדים. ואמנם לאחר מכירת הבהמות הנאמנות נמצאו בידיהם שקלים אחדים. לעומת זאת היו מונחות דרכי הטרשים המאובקות בלי רחם לפני רגליהם הכושלות.

לאחר שעזב ירמיהו את היציר האלוהי המופלא, את הים, פנו שוב מזרחה והגיעו לעיר הבצורה לבנה, שכבר ישבה מעבר לגבול יהודה. בלבנה חיו חיים טובים. על מבצר חזק זה היה ממונה מושל העיר, ששמו היה כשם בן הכהנים מענתות. חוץ מזה היה ירמיהו מלבנה אביה של המלכה חמוטל. כפי דרישת פקודת המבצרים של המלך הובאו שני הזרים מיד לחקירה למושל לבנה. ירמיהו מענתות ענה רק תשובות קצרות. ואילו ברוך נהג מתוך פחד נגד רצון רבו וגילה את הכל, אפילו את משלוח ירמיהו ביד אלוהים ואת התקוה למלא רצון אלוהים על ידי נדודים ממושכים כדי לראות ולשמוע. וקרה המקרה, שירמיהו הזקן מלבנה שמע בחצר המלך ירושלים מפי בתו על מה שהתרחש בסעודת ליל הפסח של המלך בבית המקדש. קורא התורה המהולל והמבוקר כאחד נחרת בזכרונו, ובפרט ששמו היה כשמו. מושל לבנה, גיבור חיל ביהודה, היה מפורסם כאיש חסיד, שלא רק קיים את המצוות והקריב בבית המקדש קרבן תמיד מדי יום ביומו, אלא אהב גם להביע סברות על המהות המופלאה של אלוהים. בעיניו נראה כגלות, שהיה מוכרח לשבת הרחק ממקדש אלוהים, ומגלות זאת בערה אש קינאתו. לפני השער המערבי של לבנה, במקום שהדרך יורדת לשפלה של פלישתים, הקים גלעד של אבנים. על הגל הזה נקבעו היתרונות הנעלים של אלוהי יעקב לעומת הגסות והרפיון של דגון, אל עליון של פלישתים. הפלישתים, שירדו על ידי מהלך העולם מחויב המציאות מימי דוד לדרגת גוי קטן סוחר ושלו, היו בכל יום מתמרמרים על גלעד מתרברב זה, שהבליט לעיניהם את אפסות אלהותם. אבל גם שני נערי אלהים נכוו על ידי הכתובת הממללת רברבן. חותן המלך הזמין אותם לביתו, כיבד אותם כהלכה ובילה ערב אחרי ערב בשיחה של תאוה עם ירמיהו על אלוהים. ירמיהו הכיר מיד, שמושל לבנה יש לו למרות אמונתו התמימה וקינאתו מושגים אויליים ביותר על האלוהים, שאפשר היה ליחסם בלי פיקפוק לדגון ושכמותו. הוא לא רצה לתפוס, שאלוהי ישראל איננו אלוהים אך ורק לישראל, אלא אלוהי כל העולם באמצעות ישראל. בעיני איש המלחמה הזקן היה אלוהי צבאות מצביא מגמא ארץ, האורב בשאיפת נקמה לאויביו (וכל העמים היו אויביו), ומתנפל עליהם מאגפיהם כדי שעמו הוא יתגבר עליהם. כשירמיהו הצעיר העיז לערער על כך, התרגז ירמיהו הזקן והתוכח בעיקשות עד שהצעיר הכיר, כי האמת לא נתנה להוכחה אלא למי שיש להם בעצמם חלק ברמתה. על ידי פגישה זאת למד לבהלתו מה טיבם של הגדולים והחסידים ביהודה. וירמיהו מלבנה היה מפורסם כאחד גדולי הגדולים וחסידי החסידים.

אבל למרות החיכוכים הללו נפרדו אחרי השבת השניה בידידות, והוענקו להם מתנות קטנות, ולא עוד אלא שהמושל הציע להם את חסותו בימי מצוקה ורדיפה: “רק מושלים מועטים ביהודה – אמר – מכירים את אלוהיך כמוני”.

ירמיהו וברוך הלכו מלבנה מתחילה מהלך יום מזרחה, לתוך ארץ יהודה, ושם ישבו זמן מה בעיר החשובה לכיש. כאן היתה להם הזדמנות טובה לראות את הפשיעה הגדולה עין בעין, מה שראו עד כאן רק בצורות מתונות. מצוות התורה הישנה והתורה שנמצאה מחדש התדפקו על שערי לכיש לשוא.

בניגוד לירושלים התהלך כאן השיקוץ עירום ועֵריה. האנשים לא שמרו את השבת. היתכן, האם נמצאו נפשות כל כך גסות ביהודה, שלא הבינו את העונג של השבת, את הסוד החגיגי של נופש היצירה, את קדושת השבתון, המנצחת כל מעשה ומעשיות כדי שהסוררים ישובו לשעות אחדות לדרך הישר? אכן נמצאו נפשות גסות כאלה וגם גסות מאלה. העשירים בלכיש עשקו את אחיהם. נכים ורעבים גועו בצידי הרחובות ואין עוזר. רע מכל התנהגו נשי לכיש. הן עזבו את אלוהים ועבדו בעיקשות אך ורק לאשרה, מלכת השמים והכוכבים. הפשיעה הנועזת הגיעה עד כדי כך, שנשים אלה חגגו, למרות פקודת הטהרה החמורה של המלך, את החג הגדול של עשתורת, “גברת תכלת השמים וירק השדה”, לא בהתבודדות לוחשת אלא בתהלוכות מעוטרות בשלל צבעים ובמחולות זבחים צוהלות. בהכנות של ימים היו נאפים אלפי כוונים מפֵירות בצורת כוכבים, ובכדים כרסתנים בושל ממסך שֵכר, שהלהיב את יצרי הנשים והאנשים. כוונים ושכר, תמונות מקודשות ופרחים הוצעו לאורחי האלילה ביד רחבה. נוסף לכך היה הדבר בשבת. ירמיהו נקלע בין החוגגים, שנפגשו ברמה לזבח קטורת ללא דם, לשיחה מתוקה ולשכרון עוד יותר מתוק. הירח המלא, אוהב הנשים, התנפח כמעט לגודל השמש. כאן יצא ירמיהו בפעם הראשונה בתוכחה לעם במורך רב, בביישנות רבה (הרי היה לפניו קהל נשים) ובכשלון רב. כשהגישה לו נערה בחיוך כוון ותמונה מקודשת, הסתיר בבהלה את ידיו על גבו.

“למה אתם עושים זאת?” גימגם. “למה אתם עושים תועבה זאת? ועוד היום, ביום הקדוש. אתם מביאים עליכם חורבן”.

הנערה בחנה את פני ירמיהו בחוצפה כזאת, שהוא הוריד את עיניו. אחרי בחינה זאת קראה:

“אוי לך, ארוך הריסים. האם אתה אחד הפרושים והצבועים? האם נשלחו עוד הפעם כוהני המקדש ללכיש? אחיות, בואו הנה”.

וכהרף עין הרגיש עצמו ירמיהו אפוף גופות נשים נושמות, ריח וצחוק זועם. הוא נסחף בנחשול ועמד לבסוף לפני כסא גבוה מתחת לנוף שיקמה, ועל הכסא ישבה אשת מושל העיר לכיש, הכוהנת הגדולה של האשרה המקומית. אשה זאת, שלמרות כהונתה הגדולה היתה עדיין צעירה, נקראה בשם פרוּסטרה. היא היתה לבושה שמלה דקה מן הדקה, רקומה כוכבי כסף ושבלי זהב. ירמיהו ראה, כי מבעד שערותיה השחורות, המסורקות בתסרוקת גבוהה ומקושטות בתכשיטים, נצנץ תלתל שיבה קטן. היא הרימה את ידה הארוכה, שבפרקה קשקשו אצעדות זהב:

“ובכן, איש אלוהים אפוא”?

רק לאחר שתיקת מה ענה ירמיהו:

“אני מקוה להיות איש האלוהים”.

“ובכן ישמע הצעיר איש האלוהים לדברי” – פתחה פרוּסטרה בנעימת עיפות לגלגנית. “אינני מאמינה, כי תבשר לי חדשה. אשר תחשוב אתה ורעיך, את זאת ידענו כולנו היטב. לעומת זאת אין אתם יודעים את מחשבותינו, כי כל הקנאים מדברים רק מהרהורי לבם ורחוקים הם מן הקודש. אשרינו, המאמינים באשרה. האם לא העריצו אותה כבר אמותינו, אמות אמותינו ואמותינו הקדמוניות בתועלת רבה? כל עוד מלכת השמים שוכנת בתוככי חגיגתנו שוררים אצלנו שלום ורעות ואין בנו חרון תאוה כאשר מלעיזים עלינו. כי מלכת השמים היא כולה שלום ורעות ואהבת אם מקרב לב גדול. למה נסור מאהבת האם הזאת? אין אנו לוקחים מאומה מאלהי אבותינו כאשר אנחנו מעריצות את אשרה. כוחה עולה לעינינו עלינו באור כה רך. ואילו האלהים אינו עולה לעינינו עלינו. לעומת זאת הוא נשמע בזעמו מפה חסר שנים, מפי זקנים רוגזים ושואפי שילטון. האם אומר אתה לשסע את דברי, הצעיר איש האלוהים?”

ירמיהו רק הפליט אנחה.

“טוב הדבר – אמרה פרוּסטרה בנחת רוח – כי אין אתה יכול לשסע אותי במענה אשר יועיל. על כן למד מאתנו. האם חי זרע לבדד לעתיד? לא, הוא מת, אם אינו מוצא ביצה אשר יבוא לתוכה. האם אין הלילה עושה את היום ליום, האם אין החושך עושה את האור לאור? איככה יכול אלהים לשלוט לולא השליטה אותו אשרה, האשה האלוהית? היא מאזינה לתפילות הנשים הכמוסות. היא יוצרת את החלב בשדיים, למען לא יגוועו יונקי אדם וחיה, והיא יוצרת חלב עוד יותר מתוק בלבבותינו הנוגים, וחלב זה אנו קוראוֹת “נחמת מלכת הכוכבים”. ועתה חפצי לשמוע אם תוכל לבשר לי חדשה, הצעיר איש האלוהים”.

האם לא הגיעה השעה, שהאלוהים יפתח את לשונו הכבדה? ירמיהו הרים את ראשו במצח מקומט והקשיב. לא כלום. עוד לא הגיעה השעה. עוד לא באה שעת רצון. עדיין נמנע הכוח מלהתקרב. עדיין אין דבר ירמיהו דבר אלוהים. והדבר שיצא מפיו היה נמלץ רק מעט מאד ולא עף למרחוק. כמה סבל ירמיהו מרפיון דברו, אם כי עדיין לא נתנסה בהפרש התהומי בין אמירה לנבואה. והוא אמר:

“אשר תעשי ותדברי, גבירתי, בדברים יפים – שיקוץ הוא. אין מאומה בין שיקוץ משומם ובין שיקוץ יפה, כי הוא מרים את הנברא במקום אלוהים. הניחי את הדבר וחדלי מן החגיגה הזאת. כי מפני שיקוץ כזה נחרב עם ישראל מאפרים עד דן”.

דבר ירמיהו ולא דבר אלוהים. זו היא אמירה ולא נבואה. הנשים מסביב, שלא הבינו הרבה, אפילו לא רגנו, והמושלת הסתכלה בנחת בברכיה המתנודדות, שביצבצו מתחת לשמלתה השקופה, ונדה באכזבה בראשה:

“אין חדשה, הצעיר איש האלוהים, רק ישנות נושנות תדבר. שמענו תוכחות טובות מאלה. דבריך הבטלים לא יפריעו חג האשרה, רק יגדילו אותוֹ. לו לעצתי תשמע, חפש לך בת גיל, אשר תספר לך את סודות מלכת השמים הברוכה”.

פרוּסטרה נתנה אות להמשיך את מחולת האורים שנפסקה. מסביב לירמיהו נשמעה שירה. אבל גם אילו רצה למלאות עצת פרוּסטרה, לא נמצאה בשבילו בת גיל. הנערות לא היו כל כך רוגזות על בוא הזרים, כמו נערי לכיש, שהוזמנו לחגיגה, והם הראו לזרים מתוך חיוך טוב לב את סכיניהם השלופים. ברוך מצא לנכון לעזוב את העיר עוד באותו לילה.

הם פנו צפונה והניחו את ההרים ואת ירושלים במרחקים. הערים והנופים של שוכה, ירמות, תימנה, בית שמן וצָרעה נפתחו לפניהם על המצודות הבצורות, בתי הקוביה, החות, השווקים, הדרכים, הטחנות, המפחות, בתי יוצר, בתי אריגה, מאפיות, בתי מטבחיים, בתי אספה, בתי מדרש וספר ומאות פינות פתוחות ונסתרות, שבהן מתאמצים חיי האדם להשתמט מאלהים אפילו במקום שהם מדמים לבקש אותו. מכיון שמיד בצאתם מלכיש הוציאו את השקל האחרון שלהם ואכלו את מתנות מושל לבנה, חיפש ברוך בערים ובכפרים כל מיני עבודה, ועכשיו כבר לא יכול למנוע את רבו מלעבוד גם הוא.

עכשיו הרגיש ירמיהו בכל מאודו כמה נהדרת היתה ההצעה, שהציע אלוהי השמים והארץ לעמו, וכמה מגונה היה העם שבז להצעה הנהדרת ודחה אותה. ישראל לא צריך היה לעשות כלום, אלא לקיים את החוקים העיקריים של תורת אלוהים, ואז היתה מלכותו נוסדת בביצרון לעולמים. כתוב בתורה:

“לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר – בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ”.

וירמיהו נוכח עכשיו לעתים קרובות, שמעבידו לא שילם לו את שכרו לפני בוא השמש, ולמחרת עוד גרע משהו מן השכר המדובר. כתוב בתורת אלוהים לישראל:

“כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּהּ – וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית תְּשַּׁלְחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ, וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמְּךָ, לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם – הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ, מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ”.

כך היה כתוב בתורה שנמצאה מחדש. אבל ירמיהו ראה בעיניו, שבשום מקום בארץ לא נמצא איש ששחרר את עבדו אחרי שש שנים, לבד אם היה העבד זקן, רצוץ ונכה. אז יכול לרעוב ולגווע תחת כיפת השמים החפשית, כי את החלק המגיע לו מן הצאן, מן הגורן ומן היקב לא קבל. בכל מקום, בשדה, ברפת ובבתי המלאכה עמלו בזעת אפם עברים ועבריות יותר משלוש או ארבע שמיטות, ומעבידיהם לא העניקו שום כבש מן הצאן, שום עומר מן הגורן, שום אשכול מן היקב לעבדיהם מקנת כספם. בחרפה צורבת נוכח ירמיהו, שאביו המכובד עצמו, כהן לאל עליון, לא היטיב להתנהג כחוט השערה יותר מיתר המעבידים בארץ. שוב באה שנת השמיטה, שנת השבת, ועל הגבעה של ענתות לא שוּחרר שום עבד ולא ניתנה הענקה לשום יוצא לחפשי מחמת תשישות. הוא עצמו שאל פעם בילדותו בבית את השאלה למה אין מקיימים דוקא מצוה זאת; האב החריש לשאלה זאת, ועובדיה פיטר אותו בדברי ריטון: בימים קשים צריך כל אחד להיות מרוצה כשיש לו לחם וקורת גג. ואילו יואל, שהשתדל למצוא נימוקים יותר דקים, הראה על חוץ לארץ: מה יאמרו גדולי מצרים, אשור ובבל, אם תעורר יהודה הקטנה על ידי מעשי נדיבות כאלה את תאבון העבדים בארצות אלה? תשובות אלה, שכבר לא סיפקו את הנער, מררו אותו היום לנוכח מראה עיניו ומשמע אזניו. חרדה תקפה את לבבו, שהרגיש עצמו אחוז בחבלי אשמה גדולה.

אבל עדיין לא היה זה הכל. האם לא כתוב בתורה:

“כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן”.

והרי ירמיהו ראה בנדודיו מעיר לעיר עבירות קשות על מצוה זאת דוקא מפני שלא קשה היה למלאות אותה. אף כאן הפך העם, ביֵצר לבו הרע עד לגועל, את מצות אלהים הצרופה להפך ממנה. העניות הפכה למקצוע והצדקה להתרברבות. קבצנים מחוצפים לתאבון, דומים לשמריהו מענתות, חכרו את כל הנדבות והמַתּות. הם הלכו בגאוה ובגודל לבב מבית לבית והיו תופסים בעסק גדול את מקומותיהם ליד שולחנות בתי האבות, ואילו הנצרכים באמת גוועו ברעב. סחבותיהם דברו שקר. אבל דוקא זהו שמצא חן בעיני העשירים. כי כל מה שהיה אדם עשיר מחברו כן התנכל להפוך את תוכן התורה אפילו על ידי מילוי דבריה.

וכמצב העניים באמת כן היה מצב הגרים, האלמנות והיתומים, כל אלה שתורת אלהים פרשׂה עליהם את ידה למגן. אחרי הקציר לא נשאר בשדות לקט כמתנה קדושה לביישנים אובדי עצה, כמו רוּת בשעתה שהיתה מלקטת בשבלים0 בשדה בועז. ואם אחד החסידים קיים את המצוה, לא השאיר אלא קומץ דל של תבואה, הפסולה לאכילת בהמה. וזה היה גרוע מלא כלום, כי שוב הפך האיש את הטהרה לטומאה.

ירמיהו וברוך נדדו לאטם ממקום למקום וספגו כמאה פגישות ושיחות, בחצר ובבית, בעבודה ובבטלה את המציאות, זאת אומרת את השפלות והחטא ששלטו באדם. זה היה זמן לימוד קשה ורב מחסור. כשהגיעו לעיר איָלון, ששם גובלות נחלות שבטי בנימין ואפרים, נראו גם פני ברוך, שהיה עשוי לבלי ליאות, חיורים ועייפים. וירמיהו החליט שלא לשוב לירושלים, אלא לחדור למלכות הצפון לשעבר של עשרת השבטים הגולים. סקרנות מתגעגעת מעורבת בזועה אחזה אותו, לראות את מעשה הקללה והכליה של אלהים במקומו. מאז נשא ירמיהו בלבבו רחמנות ילדותית לשבטי אפרים ומנשה, שהרי היו בני אחיו של בנימין, שבנחלתו נולד. אבל עכשיו הכיר כמה קשה היה משפט אלהים על אפרים ומנשה. למרות מות וגרוש של אלפי משפחות לא אבד עם ישראל שם, ולא עוד אלא שבדורות האחרונים נתרבה מספרו. אפרים ומנשה חיו, אבל אלה היו חיי שאול תחתיה, חיי עזובה מופלאה. אמנם עדיין קצרו האכרים את השעורה כמקדם, עדיין זימרו הכורמים במזמרותיהם את הגפנים, עדיין כבשו כורמי הזיתים את הזיתים במעטנים גדולים, עדיין רעו הרועים את עדריהם במרעה, כאילו לא התרחש כלום. גם הערים הגדולות עדיין עמדו על תילן. תמנת, פרעתון ושכם, שבהן הלך העם לשוק, קנה ומכר לעיני גובי המסים של אשור. אבל כל התכונה הזאת היתה כל כך נבובת עינים, חנוקת קול, מלאה עצבות, צלמות, עולם בלי אור יומם כביכול, עולם מוקצה מחמת מיאוס. בשום מקום אחר לא ראה ירמיהו כל כך הרבה אנשים דומים לצללים, כל כך הרבה עיורים, בעלי מום, מצורעים ואחוזי דיבוק מתיפחים. אפרים עדיין חי כשערפו אל המקדש, וגם עכשיו עדיין לא עלתה על דעתו לחזור למוטב. הוא לא עשה שום נסיון להזדקף בעזרת אלהים, אלא פשט את אבריו ומסר עצמו בטמטום למאֵרה. הכרת פני ישראל עדיין ענתה בפרצופים הללו. אבל הם היו אדישים, מסורסים ומטושטשים על ידי תערובת זרה. השבטים האבודים היו ולא היו. ירמיהו הרגיש מתוך מגינת לב, כי לאחר שיעבור המועד האחרון של אורך רוח אלהים, יהיה גם עתיד יהודה כך, אם לא נורא ועצוב וקרוב לשאול עוד יותר.

וכשעמדו ברוך והוא לאחר מסע מהיר סוף סוף על החורבות העצומות של שומרון, הכפישה אותו מגינת לב זאת לגמרי עד לעפר. הזאת עיר הבירה של מלכות ישראל לפנים, שרצתה להדמות בהודה והדרה לבבל, לנוף ולנינוה? ארמון המלכות של ירבעם ועוד ביניני תפארת עדיין עמדו על תלם. אבל כל שבנין נראה פחות חרב, כן גדולה היתה זוועת הריקנות מסביב לו. שומרון היתה עזובה לא רק מאדם, אלא גם באופן איום מאלוהים. שכֵחת אלוהים היתה. במקום אלוהים הופיעו תנים, כלבי הפקר, נחשים ועקרבים, שאיימו על כל צעד ושעל. ירמיהו, שישב על אבן, שוב לא ראה לנגד עיניו את חורבות שומרון. הוא ראה את ירושלים בוערת. הוא הסתכל בחורבות המקדש. כל קרביו רעדו. עד מתי עוד? הוא נזכר בדברי אוריהו: חכה, ואפילו אם תצטרך לחכות עד שעת מיתתך. הוא היה מוכן לחכות. אבל נשמתו נאנקה לאלוהים: למה תצפה אתה?

אלוהים החריש. את ירמיהו תקף רצון עז לברוח, להשליך אחרי גוו את מקום העזובה ולהגיע בדרך הקצרה ביותר לירושלים. מיד קמו ויצאו. אבל בקרית יערים, קרוב לשערי עיר הבירה, עדיין הוכרח לראות מראה פשע, שעלה על כל מה שספג בנדודיו מן המציאות.

במבוא המקום עמד בית אומר כבוד, ובשערו עמד איש אומר כבוד אף הוא, שחצץ על עיניו בפני השמש, הסתכל בדרך, וכנראה חיכה לעוברי אורח מאחרים. מראה שני הצעירים העייפים שימח את לבבו כנראה – אם כי – ואולי דוקא משום כך – שלבושם ונעליהם עשו, לאחר נסיעה ממושכת, רושם ירוד. העינים החדות של האיש, שליטף כל הזמן את זקן השיבה המסולסל והמטופח שלו, הכירו מיד כי לפניו לא אורחים פורחים רגילים או משוטטים אלא צעירים משכילים, שאולי אספו נסיונות או נדרו נדר לנדודי מחסור. הזדמנות נאה לקיים מצוה של הכנסת אורחים כאלה. האיש לא נתן לירמיהו ולברוך ללכת הלאה, אם כי ירושלים היתה רחוקה רק מהלך שעה. בידידות אבהית הזמין אותם לביתו. שם ניתן להם חדר נאה ובו מטות מוצעות. הכניסו אותם למרחץ מהודר, שבו נדפו ריחות מים חמים ובשמים מיוחדים. משרתים עזרו למתרחצים. רחצו אותם, ניגבו בבדים מחוספסים, משחו אותם ועיסו אותם. גזזו את שערות ראשיהם וזקניהם. את הפצעים שנגרמו להם ברגליהם על ידי הליכה ממושכת חבשו בכל מיני שמן. לבסוף ניתנו להם כתנות וסנדלים. כשישבו אחר כך לסעודת ערבית לשולחן העשיר מכניס האורחים, הרגישו עצמם רעננים וכנולדים מחדש. ירמיהו שיבח בלבבו את טוב הלב של הזקן, אף על פי שקצת נכוה מתנועת היד, שבה טיפל בזקנו הלבן המסולסל. אבל רק לעתים רחוקות אפשר היה למצוא בעל אחוזה או בעל בית שאינו כהן, הבקי כל כך בתורה, שידע להפנות את השיחה לדעת אלוהים בחריצות כזאת ושהרבה תפילה עד אחרי חצות בהטעמה נכונה ובשברון לבב כזה. שם האיש המתקדש הזה היה משולם בן מלוך. בכל שבעים השבועות של נדודיהם לא ישנו ירמיהו וברוך כל כך יפה כמו בלילה ההוא על מטות הפאר של משולם.

עם שחר נתעוררו לקול שיר מקהלה עצוב מאין כמוהו, שכאילו בכה על סכנת חורבן ישראל. שני הישנים קפצו ממטותיהם ויצאו את הבית כדי לראות מאין באה שירה זאת הצובטת את הלב ומי הם השרים. מאחורי בית משולם השתרע ניר שרוף רחב ידים ועליו עמדו שתים עשרה טחנות, כפי שהיו נהוגות בארץ יהודה בימי קדם: אבן ריחים בנויה איתן, שאינה מתנועעת, ועליה פלח רכב, לא פחות מוצקת מן התחתונה אבל מתנועעת על ידי יצול ארוך. על פי רוב היו רתומים ליצולי ריחים אלה בקרים, שהיו מסתובבים כל היום בעיגול. אבל ליד שנים-עשר היצולים ראו ירמיהו וברוך לא בקרים אלא אנשים, דמויות ענקיות ערומות, נוצצוֹת מזעה: שנים עשר שמשונים. וכשהתבוננו בדמויות הוברר, שאלה הם באמת ענקים שמשוניים, כי כל שנים עשר עבדי היצולים, שהרימו את התיפחותם העצובה לשמי בוקר, היו עוורים. ברוך נפגע עד למעמקיו ושאל את העוורים ברעדה:

“מי אתם ולמי אתם?”

שנים עשר השימשונים הפסיקו בעת ובעונה אחת את עבודתם ואת זמרתם. באטיות של פרים פנו שנים עשר ראישם לכיוון הקול השואל. אלה היו ראשי עבדים זקנים כולם. עשרים וארבע ארובות עינים נבובות, פצועות ושורצות זבובים היו פעורות. העבדים ענו במקהלה:

“אנחנו למשולם הטוחן”.

וברוך שאל שוב כמעט בצעקה, כאילו היה צורך לדבר לארובות עינים נבובות אלה בבהירות יתירה:

“האם נולדתם כולכם עוורים?”

שנים עשר הענקים פתחו בתנועת ריקוד משונה. הם התפתלו והתנועעו הנה והנה עד שפרצה מקרבם התיפחות:

“לא נולדנו עוורים. כאשר היינו צעירים, עוור אותנו משולם הטוחן באש ובברזל, בברזל ובאש”.

“אמת הם דוברים”.

קולו של משולם המכובד אמר את הדברים הללו. בעל הבית, השוקד על אורחיו, שזקנו המסולסל לא נסתר במשך הלילה, חיפש ומצא את האורחים. בידו הלבנה והרכה הראה על העוורים:

“אנשים אלה, אשר הם עוורים ואינם יכולים לראות, קלה עליהם העבודה הקשה והם עובדים יותר. ואולם פקחים, הרצים תמיד בחוג, אותם מכה האלהים בשגעון. את זאת למדתי מאת הגויים, בערי בבל ומצרים”.

את הדברים האחרונים אמר משולם בנעימה יפה ובסיפוק עצמי, כאילו מחכה הוא מאת אורחיו הצעירים לתהילה על חיקוי כל כך מעולה של העמים הגדולים, החכמים והמפותחים. הוא הסתכל בירמיהו בידידות ובהכרת יתרונו, וכנראה לא עלתה על דעתו, שבמעשהו ביטל את תורת אלוהים וגרם חורבן.

ירמיהו לא אמר כלום, אלא פשט את הכתונת ואת הסנדלים שקיבל למתנה בבית משולם ושם אותם לרגלי בעל הבית המשתומם. כן עשה גם ברוך. לאחר נסיון אחרון זה של נדודיהם נכנסו יחפים, אך אדרתם לעורם, לירושלים דרך שער אפרים.

מה שלא קרה בשעת הנדודים הממושכים של ירמיהו בארצות, קרה ביום הראשון בירושלים. נראה היה, שאלהים היה מרוצה ממעשה בחירו לספוג את המציאות. אבל מה שקרה קרה למצפה בהסח הדעת. דרך אלהים היא שלא לחזור לעולם על אותו הדבר פעמים.

ירמיהו קבע דירתו בעיר התחתונה רבת המדרגות, בשכונת האומנים, בחדר קטן על גבי בית יוצר. מכיון שעשית כלי חרס איננה מלאכה של הכאה בפטיש ועשית רעש, אלא אומנות אלמת, קיוה להנות בחדרו משלוה ללא הפרעה. אבל כבר ביום הראשון לא יכול לסבול את הבדידות ויצא לבית היוצר. מיד תקפה אותו להיטות עינים מופלאה, שלא היתה ידועה לו עד כאן, והכריחה אותו להתעמק בכל מאודו במעשה היוצר. הוא ראה בהנאה כמעט גופנית איך רגבי הטיט הגולמיים הופכים על האבניים המהירים של היוצר ועוזרו מתחילה לכדורים ואחר כך לצורות סגלגלות, איך הצואר התמיר של הכלי לעתיד מתחיל להתארך, איך מתבלטים הכדוריות היפה והשולים הדומים לגביע של פרח מבצבץ החוצה. לבסוף עברה יד היוצר בחרט על יצירתו וחרטה פטורי ציצים ועיטורים אחרים. קערות וכלים אחרים הושמו על גבי אש כדי שיתקשו.

וירמיהו הסתכל וראה, כי אחד הכלים נשחת ביד היוצר. כבר רגב הטיט התנגד במרי לסיבוב האבנים הנותן את הצורה. כבר הכדור לא היה כדור כהלכה, ההתכדרות נמשכה בצד אחד ללא תואר, והשולים לא היו שווים. כל הכד העוה כביכול פיו כממרה. אז חרה אף היוצר, והוא הפסיק את סיבוב האבנים ולש את הכלי הנשחת שוב למה שהיה, לטיט גלמי.

באותו הרגע דיבר אלהים שוב לירמיהו, בפעם הראשונה אחרי ליל התקדש חג הפסח. הפעם לא דיבר באותה בת קול המצלצלת בעיגול כהה ובבהירות, כי עכשיו כבר הגיע בחירו לידי כך, שיכול לדבר אליו בלי לחש מצלצל. הוא גם לא הראה לו מראה מיוחד. כל מה שהתרחש ושהוקדשה לו הסתכלות עמוקה יכול היה להיות מראה, כבר היה מראה. צריך היה רק, שאלהים יפקח את עיניו ואזניו של הרואה. וזהו הדבר, שירמיהו היה עכשיו לכלי מבטאו:

“הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל? הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי”.

ירמיהו הרגיש, כי במשל זה רק רמז אלהים על המטרה האחרונה של תכנית זעמו. אולי כבר לשה ידו את הטיט ליצירה חדשה. אבל עדיין לא עבר מועד אורך האפים. עם הארה זאת קרה עוד משהו. בירמיהו קמו לחץ ודפיקה, חרדה ללא הרגעה. מרגע לרגע הלכה וגברה. מצות אלהים, הראשונה לאחר אותה מצוה: “וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ”. בכל הפחד וההתנגדות לא היו לו נגד מצוה תוקפת זאת שום טענות ודחיות. כל שהוסיף ירמיהו להתנגד, כן חזרה הלחישה הפנימית בקוצר רוח עד שכמעט שוב רחפה בחוץ והפכה למלה:

“הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”.

הדבר היה בשבת הראשונה אחרי החגים. הנביאים והמטיפים חביבי העם, שהצטיינו בהזדמנות החגים, נעדרו היום מן המקדש. לאחר קרבן שחרית נתפנתה העזרה הפנימית כמו בכל יום מן המתפללים על ידי משמר המקדש, והשערים נסגרו. כל חיי הבטלה של השבת נתרכזו בשעות אלה מן הבוקר עד הצהרים בעזרה החיצונית, שהשתרעה בין חומות מצודות המלך ובין האכסדרה הגבוהה, שהקיפה את חצר הכהנים ואת המקדש. העזרה החיצונית הגדולה היתה מקום תנועה לעם בכל יום חול יותר מאשר בשבת, כי בשבת היו נסגרות כל הסוכות לממכר מנחות וקרבנות (פירות, קטורת, יוֹנים), סחורות שונות ומשקאות, שהיו מותרים מטעם הממונים על המקדש.

ביום הקדוש אפשר היה רק להסתכל זה בזה בלבוש חג, לבד אם המלך, בני המלך, שר וגדול מחוץ לארץ עם פמליה מהודרת היו מטיילים אל המקדש, או שאיש אלהים, בקול צרוד, מדבר כאילו לא מעלמא הדין, היה מעורר תשומת לב הקהל. אם לא קרה שום דבר דומה, ולא היתה שום ראוה, שום אספה, שום ויכוח, היה העם הסקרני של עיר הבירה מאוכזב וחוזר לבתיו בלי סיפוק.

לא היה איסור מפורש לקהל הפשוט להכנס לאכסדרה הגדולה. בכל זאת היה חלק זה של המקדש, הגבוה כמה מדרגות, שמור אך ורק לאישים גבוהים. רק אדם חשוב, שהיה לו ערך מה, היה מעיז לבוא לבנין מקיף זה. כאן היו גם כמה לשכות המקדש, אולמות לאסיפות, חדרים לשיחה וללימוד ותאים סגורים. עד הלילה היו רווחים באכסדרות חיים סואנים. אם כי שבת היה יום שקט, הרי היה גם יום הדיבור. האנשים החשובים של שרות המקדש והמלכות היו נפגשים כאן כשהם הולכים הליכה חגיגית, בפסיעה דקה של שבת היו מחליפים דעות זהירות על תכנית העולם של האלהים, על המתרחש בארץ ובגויים. וקודם כל שקלו וטרו על היחס העדין בין תביעת אלהים ושלטון המלך. השיחות החשובות היו, בהתאם לשקט היצירה של היום, בקול דממה דקה, שכמעט לא נשמע. ואמנם בימי יאשיהו לא היה מקום להתרגשות. זה שנים רבות, לאחר הסתערות הפרשים הסקיתים, שררו שלום ושלוה. רק מועטים זכרו את הדם שנשפך בקרבות. רבי המלוכה במצרים, באשור ובבבל נטו חסד. רק מוכי סנוורים לא הרגישו, כי התחילה תקופה נוחה, תקופת התורה שנתחדשה ושלום בין אלהים ויהודה.

אבל לא בכל מקום היתה רווחת אותה הדממה העמומה כמו בין מרום עם הארץ. אחת החרויות הקדומות במקדש היתה חרות הדיבור, שאמנם כללה סכנות לנואם. על מדרגות האכסדרה היו מותקנות מסביב כמה קתדראות, וכל מבקר במקדש, מבוגר ובלתי חשוד, היה זכאי לעלות ולדבר. אמנם החרות לא הרחיקה ללכת מן הקתדרה כי הדובר היה אחראי לטהרת ולכשרות של כל דיבור שדיבר לעם וחייב עונש על כל סטיות מן התורה, שהתיר לעצמו ועל התמרמרות שעורר במקום הקדוש. הקתדראות של העזרה החיצונית נחשבו כפח וכמוקש לנביאים ולאנשי אלהים מחוסרי נסיון. על חלק זה של חיי המקדש היתה ממונה לשכה מיוחדת בעלת שיפוט מיוחד, שעמדה בדרגתה מיד לאחר סגן הכוהן הגדול. שם המשרה היה: שומר הסף. היו שלשה שומרי הסף בני שלוש דרגות זו למטה מזו. לפני חדשים אחדים נכנס אדם חדש למשרת שומר הסף הראשון. אבל למזלו של ירמיהו לא היה פשחור בן אמר באותה שבת בבית המקדש, ושני חבריו העלימו עין ברצון כשמדובר היה על חוזה צעיר.

ירמיהו עמד על אחת הקתדראות הדרומיות הפונות אל היכלי המלך. הוא לא ידע כיצד עלה לכאן. לאחר שהתגבר על המורך העצום שלו כדי למלאות דבר אלהים, היה פתאום שוב שקט, כמו באותה שעה שהוכרח לקרוא לפני המלך את דברי התורה. לבו פג. אותה שעה היתה לו שוב ודאות מופלאה באלהים. צריך היה רק לעצום את העינים כדי להדבק באלהים, כמו שלא עשה זאת בשום זמן מן הזמנים, אבל דבר אחד דרוש היה: לא הוא צריך לחפש מלים בהתרגשות, לא הוא צריך היה להאבק לביטוי מחשבותיו. תפקידו היה לבטוח באלהים כמו בשינה, להפקיע את רוח חייו ומחשבותיו הוא ולהתרוקן מחושיו כמעט עד גבול המות. הוא, שלא ידע דבר, היה ממולא משפע הידיעה, שלמעלה לא יעזב. הוא הסתכל מלמעלה על ההמון החוגג המצטופף, מאחורי גבו שמע את הפסיעות הנגררות של הגדולים שלא שמו אליו לב כלל. הוא נשם נשימה עמוקה ולא חשב כלל. פתאום צלצלה באזניו להפתעתו קריאת הנביאים, שעלתה מפיו, הרגילה לעורר תשומת לב:

“דְבַר אֱלֹהִים, שִׁמְעוּ דְבַר אֱלֹהִים”.

משהו בקרבו נבהל למשמע קול רועם ומשביע זה שלא היה ידוע לו, וכנראה לא היתה לו שום שייכות לירמיהו הממשי, לחברו לחיים:

“שִׁמְעוּ דְבַר אֱלֹהִים, כִּי כֹה אָמַר אֱלֹהִים”.

הקול עשה רושם. הרעש והתנועה פסקו. אפילו שאון הפסיעות מאחורי גבו חדל. אמנם הדבר נמשך רק כהרף עין, כי מיד נתחדש שאון ההמון, ורק קומץ סקרנים נשאר עומד מתחת לקתדרה כדי לשמוע דברי האלמוני. באמון מאיים פנו אליו מבטי ידענים מוכנים ללגלוג. ירמיהו שמע הערות מבטלות. אחדים התרגשו, שהופיע בתלבושת שבת רגילה ולא כראוי לדובר אלהים, מחוספס באדרת שער מעור בהמה בלתי מעובד. עיניו ואזניו של ירמיהו הבחינו בבהירות יתירה כל מה שהיה לפניהן. אבל שום דבר לא יכול להפריצו ולבלבלו, כי ברוחו התחילו מצטברים דברי אלהים כטיפות מים באבנים מחולחלות. קלות עליונה תקפה אותו, ובפעם הראשונה בחייו הרגיש, כי הקול הסוכן בקרבו הופשט ושלט על בני האדם:

“כֹּה אָמַר ה‘: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם”.

קומץ המאזינים כבר עלה עד ליותר ממאה ראשים. איזה קול חדש! קול כזה כבר לא נשמע זה זמן רב. הוא לא שידל לשמוע, אלא מילא את השמיעה בעיגול ובנחת. אבל משך את הלב גם הרוך המלטף של הציור הפיוטי. ודאי, המשל בחסד הנעורים ובלכת האהובה אחרי החתן רב הכוח למדבר לא היה חדש. הידענים ידעו, שאלהים השתמש במשל זה בפי כמה מן הנביאים הראשונים. אבל שמעו וראו את המשל הזה בחפץ לב בכל פעם ופעם, על אותה נערה המקושטת ככלה, שכל אחד ראה את עצמו בלבבו דומה אליה בעבר. נשמעה קריאת הסכמה. אבל ירמיהו עצם את עיניו. לא מחשבותיו, אלא הדברים שנלחשו אליו זרמו בטהרה מעל שפתיו:

“כֹּה אָמַר ה‘: מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ, וְלֹא אָמְרוּ: אַיֵּה ה’ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם? וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה”.

ירמיהו הפסיק את דבריו. העוז של הדברים האחרונים סתם את נשימתו. כל פעם שתקף אותו בנדודיו הזעם הקדוש למראה אלפי הפשעים, לא נעשתה תוכחתו המגולה מעולם משולחת. האם לא הורה אותו אביו, שהאיש המכובד צריך תמיד למנוע את הכינוי העירום ולבחור תמיד את הלשון הנקיה? והנה נאלץ פיו להביע תוכחה מעורטלת. ולא עוד אלא הדבר נעשה במקום יראת כבוד וגילה ברעדה בשבילו מילדותו. דממת מות תהומית שררה מסביב. אף על פי שירמיהו עצם את עיניו, הרגיש שלרגליו הולך הקהל ורב. “שִׁמְעוּ, שִׁמְעוּ דְבַר אֱלֹהִים” שוב קרא, כאילו רוצה הוא להסתתר בפחדנות מאחורי הנואם האמתי ולגלגל עליו את כל האשמה:

“וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת! אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי: לֹא אֶעֱבוֹד. וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה? כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית – נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי”.

דממת המות הפכה לנחשול של רינון. מה קרה? מפי פרחח זה בעל חתימת זקן צלצלה תוכחה ממשית של אלהים, כפי שלא נשמעה זה שנים רבות. האמנם לא יכול אלהים להשתמש לנבואה כזאת באדם יותר מיושב? הנוער הרשה לעצמו דברים שלא יתכנו. נזכרו במוכיח איש השיבה, אוריהו המצולק, והכל הודו שהוא, בעל הנסיונות הרעים, השתדל להיות מתון בדיבורו, מה שאין כן המחוצף החדש. וגדולי הימים הראשונים? ישעיהו הלך שלוש שנים ערום ויחף ברחובות ירושלים כדי ליסר את עצמו על הדברים המרים, ששם אלהים בפיו. ואותו ישעיהו היה לאחר דבריו הקשים מוסיף תמיד: “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי”. ובכלל, מה פירוש הדברים, שאין לנקות את הכתם בנתר ובבורית? האם לא מצא הדור הזה שוב את התורה? האם לא כרת המלך יאשיהו ברית חדשה עם אלהים, ולמלא דברי הברית בִּיער את כל הארץ מעבודה זרה? האם לא הועלו מצוות התורה לחוקה היסודית של המלוכה? מה עוד? דרישות אלהים נתמלאו בשלמות, ושגשוג מהלך העולם הוכיח את זאת. דברי האיש הזה לא היו דברי אלהים, אלא חוצפה של צעיר, הרוצה להתגדר בתוכחתו בפני גדולי המקדש ונכבדי ירושלים. כבר נשמעו קריאות לעג ואיומים בקול רם מתוך הרוגז הכללי. אבל ירמיהו לא שמע כלום. חושיו נמסו באש הקרבן של הדבר:

“שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ‍יִם וּרְאוּ-נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, וְאֶסְלַח לָהּ. אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ? וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם. כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים, הִצִּיבוּ מַשְׁחִית, אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ. כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה, עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ, שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע. דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ”.

מכל הצדדים נשמעו דברי התמרמרות:

“איה שומר הסף? קראו לשומר הסף”. אבל שוב לא היה ירמיהו רק פי אלהים. זרם המלים סחף את נשמתו למרי פרוע. היד הלבנה של משוּלם הטוחן הראתה על שנים עשר השמשונים הענקים. מלמטה נשמעו צעקות משתוללות:

“שימו קץ, אל יוסיף לדבר, קראו לשומר הסף”.

אבל ירמיהו תופף בשתי ידיו על חזהו:

הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד, נְאֻם ה'? אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?

מאחורי גבו לחשו לו קולות אזהרה. מישהו עלה על הקתדרה, אחז בזרועו וניסה לסחוב אותו אל מתחת לעמודי האכסדרה. כנראה היה זה ברוך. עדיין לא סר מירמיהו לגמרי דבר אלהים. אף על פי כן היתה זו פחות שאלת אלהים, מאשר צעקת חרדה של ירמיהו, שעוד הספיק להפליט:

“וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ?”

עכשיו פקח את עיניו. ההמון גדל עד מאוד ובו פרץ ריב, כי הבאים מחדש לא הבינו את התוכחה והמתונים נזפו במתמרמרים. ברוך השביע את ירמיהו לרדת מן הקתדרה, להיסוג לאכסדרה ולצאת במהירות האפשרית מן המקדש, אבל המתעורר לטש עיניו לאגרופים המתנפנפים ולריב. קרה משהו מופלא. דמות גבוהה של ישיש חילקה בתוקף את ההמון וניגשה לירמיהו בזרוע נטויה ליסרו. בהלה משתקת. ירמיהו ראה את אביו מתקרב, אף הוא כשומר-הסף. חלקיהו הגאה והעיף עלה מענתות כדי לדרוש דין וחשבון על ההתמרמרות הגדולה, על החרפה שגרם בנו לבית אביו בשבת זאת בבית המקדש. ירמיהו ניגש לשולי הקתדרה כדי ללכת לקראת אביו בהכנעה. אבל ברוך אחז בו בשתי ידיו מסביב לחזהו וגרר אותו אחורנית. כשנתרחקו מרחק הגון, התחילו שניהם לרוץ כנערים המכירים באשמתם.

פרק ששי: ויקרא המלך

באותה שעת ההתמרמרות, כשהופיע חלקיהו מבית אביתר ועלי לבנו הנביא בתוך ההמון החוגג בבית המקדש, מת למעשה בביתו לפני פתח הבית. הוא נשא נאום ארוך של טענה וגינוי על בנו הצעיר ביותר וכפוי הטובה ביותר, בלי לשים לב לנסיונות אשתו להמתיק את הדבר, וכשהוציא מפיו את המלים “ואני אהבתיו” נפל בלי משים לארץ ונפח את נפשו בנחר אחרון של תרעומת אבהית.

בינתים הצליח ברוך להוציא את רבו מן המקדש בלי שירדפו אחריהם. כשישבו אחר כך בחדר הקטן על גבי בית היוצר, היה הדבר הראשון שאמר ירמיהו לברוך, שימציא לו מהר בהמה לרכיבה. הוא מוכרח לצאת מיד במוצאי שבת לענתות. כי ניתן לו אות נאמן, שאביו קורא לו לבוא מיד. לבו של ירמיהו אמר לו יותר, אבל הוא לא גילה זאת לתלמידו. בלי הרף צלצלו באזניו דברי אביו: “כוהנים שומרים את משטר אלהים בלי לסור ימין ושמאל, והנה באת, הצעיר בבני, במראות ובקולות ובדברי אלהים. האלהים יכול לסור ממשטרו כאשר יחפוץ, אבל לא אתה”. הוא לא שכח דבר מן הדברים האלה.

רק בלילה הגיע ירמיהו לגבעות ענתות ולבית אביו. מסביב למקדש המעט הנופל שלפני חלון חדרו נתלקטו המקוננות של העיירה, שחובתן היתה לקרוע את דממת הלילה בקינותיהן. כל שהיה המת יותר מכובד, כן היו הקינות יותר רמות. מרחוק קיבל הבן הצעיר אישור לידיעתו הפנימית על ידי הצריחות הצורמות והסלסולים הגרוניים.

את חלקיהו, שהיה מעוטף כמנהג בתכריכים, שמו על רצפת האולם. נר התמיד של המשפחה עמד כנר המיתה ליד ראשו המכוסה. כן סודרו מסביב למת חפצים שונים, שהיו אהובים עליו בחייו: קופסאות נרד ובשמים אחרים מעשה ידי אמן, שחלקיהו היה תמיד נושא אתו כדי לפזר על ידי ריח הניחוח החריף הממית את המחשבות, את הרוגז על בני משפחתו ועל החיים. כשנכנס ירמיהו לאולם אביתר, נבוך מריח קנמון ובשמים אחרים. הוא עמד בריחוק מן הדמות הארוכה העטופה לבנים, שלא היה בה כלום מן האנושי. כמה מסב אלהים את פניו מן המתים! למרות הריטון של אביו, אהב אותו ירמיהו ביראת הכבוד. אבל עכשיו הסתכל בזרות ללא מחשבה על הגויה, אם כי ידע, שמות חלקיהו יש לו שייכות כמוסה לדברי הנבואה שלו במקדש.

פתאום הרגיש בעיניו קצרות הראי, כי בפינת האולם, כמעט לא מוארת כלל מן האור הזעום של נר המיתה, גוהרת על הארץ דמות מכווצת, כולה מעולפת. ירמיהו ניגש בנחת לאמו והרים אותה. היא יבשה עד מאד. כמעט ללא גוף נחה עכשיו בקלות על חזהו. אף על פי שבחלקיהו אבד לה בן לויתה, השליט היחיד של כל חייה, לא התיפחה ולא צעקה כאלמנות עזובות אחרות. נדמה רק, שכמשה לגמרי. האם והבן עמדו זמן רב חבוקים, בלי שסר הקפאון ונמסו הלבבות.

“בני הצעיר” לחשה, ובמלים רגילות אלה היו מונחות יראה ודאגה לעתיד, שירמיהו לא ניחש אותן. אז הפנתה את ראשה בשתיקה מן הבן אל המת, כאילו אסור לה להפסיד אף רגע, כל זמן שבן לויתה עדיין נמצא עלי אדמות. גם ירמיהו הסתכל שוב בחפץ הארוך והנוקשה, שנקרא לפנים חלקיהו. והוא נזכר בדמות הגבוהה, שהתפרצה אליו בזרוע נטויה לעונש דרך ההמון החוגג.

“בזעם גדול הלך”, אמר. ואמו אמרה בלי לשאת עיניה אליו:

“הוא כעס על הצעיר יומם ולילה. ובכל זאת אהב רק את הצעיר, עד מותו”.

ירמיהו נרתע לאחוריו, כאילו יכולה קרבתו להזיק לאמו, בקולו נשמעה בהלה:

“שאלי את אלהים, אמי, האם אביא מות לכל אשר יאהבני?”

זה היה כל מה שיברו האם והבן אותה שעה. אילמים גהרו אחר כך זה ליד זה ושמרו משמרת המות. זמן רב לא הופרעו, כי בני חלקיהו האחרים היו עסוקים בהכנת הקבורה, והנשים עמדו מרחוק, ורק לאחר זמן, כשנשמעו צעדי עובדיה ויואל בשביל, אחזה האם באהבה ביד ירמיהו והפליטה בלי קול מתוך עינוי ראיה פתאומית של הנולד:

“השמר לך, בני הצעיר”.

לפי המנהג קיימו הקרובים אבלות שבעה ימים ושבעה לילות אחרי הקבורה. הגברים קרעו את בגדיהם במקום מסוים והתגודדו בסכינים בלחייהם. הנשים, מעולפות כולן בבד גס, היו מזמן לזמן לוקחות אפר מחצובה וזורקות על כתפיהן. שבוע שלם ישבו על רצפת אולם אביתר והחרישו בלי להסתכל זה בזה או שלחשו בקול עמום, כי כל צליל רם וחי וכן כל הזכרת ענינים חשובים או שנויים במחלוקת היו אסורים בימי האבלות תכלית איסור. לילדי האחים נתנו מזמן לזמן להכנס לאולם, על מנת לשבת זמן מה ליד המבוגרים שבת אבלות על סבא שמת. פני הילדים המתוחים בצביעות נעווּ מן החפץ לצחוק ולפטפט. עיני הקשישים שביניהם רחפו באהבת חיים על פני החידושים מסביב. מיתתו של סבא, שקראה עליהם מועד נדיר, עוררה בלבבותיהם צפיות צורבות ורצון להפכה. אבל גם הנשים, גם מחלת המסורבלת וגם שוע העדינה וטובת הלב, השתדלו בקושי להסתיר מתחת האנחות, הדמעות וקריאות אלהים ההכרחיות את ההתרגשות והשמחה, שעלו לגדולה על ידי מות הזקן ראש בית האב. ביחוד למחלת המכוערת הגיעה השעה הגדולה של נקם ושילם, כי בחלקה, כאשת הבן הבכור וראש בית האב החדש, נפל השלטון החוקי.

במשך היום היתה שורה ארוכה של מנחמים סרים לאולם אביתר. על השולחן עמדו מן הבוקר עד הערב משקאות ומאכלים לרוב, כראוי לבית אמיד מכניס אורחים. האורחים סרבו מתחילה, לפי הנימוס, ליהנות מן המטעמים, אבל אחר כך נענו לשידולי הגיסות לאכילה ולשתיה. בקול נמוך שיבחו המסובים את המת בביטויים תרוֹמיים ועודדו את האבלים לשפיכת דמעות חדשות.

ירמיהו הרגיש, שעיני המבקרים משוטטות כלפיו וסוקרות אותו בסקרנות נמבזה. בלי ספק הגיעה השמועה על ההתמרמרות בבית המקדש גם לכאן והוציאה לו מוניטין בלתי נעימים. כבר מן היום הראשון של האבלות התהלכה בבית דמות בולטת, שהשתדלה ביחוד להבאיש את ריח ירמיהו. זה היה שמריהו, הקבצן בה"א הידיעה של ענתות, שהרגיש עצמו כאן אחרי מות חלקיהו כאדם בתוך שלו. הוא עמד בשער האולם והזמין את המנחמים בברכה דווּיה ובמלים מוכנות אלה:

“אתה בא לבית הכהן. בית הכהן הוא בית אלהים. ובית אלהים הוא בית העניים. על כן מבקש אותך העני בעניים, שמריהו, לבוא לביתו זה”.

העני בעניים היו לו כנראה נימוקיו להרגיש עצמו כל כך בטוב. עובדיהו, ראש בית האב החדש, התיחס אליו בחסד מלמעלה למטה, היה מושך אותו לעתים קרובות לצדו ומתלחש אתו, ומבטיו נגעו ולא נגעו באחיו הצעיר. אבל עובדיה ויואל נמנעו מלפנות אל ירמיהו בימי האבלות. רק בסוף השבוע של האבל התחילו שני האחים הקשישים הנעכרים מאוד לזרוק זה לזה הערות ורמזים.

“אבינו יכול עוד לחיות ימים רבים – נאנח יואל הגמיש – כי עוד לא מלאו ימיו. אוי לנו, לא זכה כראוי לו לשבת עד זקנה ושׂיבה לפני ביתו, שׂבע ימים. ראוי היה לחיות מאה שנה וחי רק שבעים, לא כימי חיי צדיק כמוהו”.

על כך העיר עובדיהו המחוספס בכבדוּת:

“לולא באה עליו הדאגה, לא שתיתי עוד מגביע המשפחה”.

שמריהו שומר הסף נד בראשו ואמר:

“לא נס ליחוֹ עד אשר נשבר לבבו”.

“וחרפה זאת לאב ולבית האב” זעם עובדיהו פתאום והרים את קולו הגרוֹני יותר מן הראוי. “לעמוד בבית המקדש, בפני קהל ועֵדה בשב, בן חלקיהו. לקרוא: דבר אלהים, דבר אלהים. הוא, למה הוא? יהירות, עזוּת פנים, הרוצה לדחוק בעיני האנשים את העובדים החרישים החרוצים”.

יואל הפך מיד את הזעם האסור הזה למרה שחורה מותרת:

“אשר הזכיר אחי פה נמנע מאבינו, יהי שם אלהים מבורך. הדבר לא הגיע לאזנו. מי אשר יקדים יום למות, ממעט עשרה יסורים – אומרים על נהר פרת”.

ביום הראשון של השבוע החדש הוברר, שהאחים נתכוונו בנזיפותיהם לשעבד את ירמיהו למטרותיהם. הבית היה ריק ממנחמים. רק שמריהו לא נתן לגרש את עצמו. באותו יום הופיעו שלשה אנשים מן הקרובים, שעובדיה הזמין אותם להיות עדים לתכניתו. הצעיר בין השארים האלה היה שמו חנמאל, אדם שקט ומיושב. כנערים שוטטו ביחד בגבעות ענתות, והרעיונות המערבלים והתכניות הנלהבות של ירמיהו סחפו את חנמאל האטי לחיקוי עד להפליא. גם עכשיו ננעץ מבטו באמונה הותיקה במעורר ההתמרמרות, ואילו שני השארים האחרים התחמקו ממבטו. אחרי הסעודה שלח עובדיה, ראש בית האב החדש, את הנשים והטף מן הבית ברמז חסד, כפי שנהג חלקיהו בשעתו. גם אמו לא נשארה, אף על פי שעד כאן השתתפה תמיד במועצת הגברים. אבל מכיון שמחלת, אֵם בית האב החדשה, עזבה אף היא את השולחן, השיג עובדיה את מטרתו בלי לפגוע בכבוד אֵם. ירמיהו הכיר באות קליל זה, שקמה תקופה חדשה לבעלת הבית לשעבר. עובדיה ניגש לתכניתו בדברי עלבון, שליוה אותם בצחוק גרוני, כאילו זוהי הלצה:

“לא טוב להיות שותף לנביא”.

אבל יואל המשיך מיד בדברים ממתיקים:

“אחי הבכור טועה. טוב ומועיל להיות שותף לנביא. גדל את הנחש בחצר ואת איש האלהים במקום הכבוד, כה מורים בני ארם בדמשק. אבל מה נעשה אנחנו, אם הנביא איננו חפץ להיות שותף בבית אתנו, האנשים הפשוטים? אם הוא שואף להתרחק מאתנו באכזריות כאשר הוכיח והרגיז בזה את אבינו עד למות. אמו לא הצליחה להחזיק אותו בבית, איך נצליח אנחנו, אחיו, עובדים עלי אדמות ולא אנשים מחפשי אלהים? לנו אינו חולק כבוד. אולם יחשוב אשר יחשוב, עלינו האחים הגדולים ויודעי החיים לדאוג לחסר הנסיון. מזה לא נתעלם לא עתה ולא אחרי כן, ועל כן אנו יושבים פה שבת אחים. ישמע נא אחינו הצעיר את דברינו ויחשוב נא בנחת”.

ויואל תיאר בדברים של טעם את מצבו של ירמיהו. הבן השלישי יורש חלק מספיק של שדות, מרעה, עדרים וחווֹת של אחוזת האב. אבל מכיון שאיננו עוסק באחוזתו לא בעבודה ולא במסחר, הרי מן ההגיון והיושר לעשות סידור סופי, ברית בינו ובין האחים. האב ציוה, באהבתו היתרה לצעיר למרות כל הרוגז, עוד בימים האחרונים של חייו, שהאחים יעבדו וינהלו את חלק הירושה של ירמיהו וידאגו לפרנס את הבטל מן היבול בשפע וביושר. אין לזוז מדברי שכיב מרע. אולם לזכר האב מן הראוי לכרות ברית גומלין לפי הצדק לטובת הצעיר, כדי לפטור אותו מכל תלוּת, שהיא למעמסה.

לאחר ביסוס זה הציע יואל לירמיהו גם בשם עובדיה, שימכור את חלקו לאחיו הגדולים, כי הוא חפשי וחשוך ילדים ואילו הם מבורכים מאלוהים בצאצאים רבים. את הברית אפשר לכרוֹת מיד, העֵדים הופיעו והזהב והכסף מוכנים ומזוּמנים לעשות את הצעיר למחוּסר דאגה.

ירמיהו הקשיב במנוחה מתוּחה. אף על פי שידע, כי האחים שונאים אותו על יעודו, ובברית זאת הם רוצים לסלקוֹ, הרי נראה לו שההצעה בכל זאת ראויה לשיקול, שהרי לפי דבריו המחוּכמים של יואל ניתנה לו גם חירוּת ממחסור וגם מתלוּת שהיא למעמסה. רק דבר אחד לחץ את לבבו: מכאן ולהבא יהיה זר ואורח ללא זכות בבית אביו לכשיחזור כדי לראות את פני אמוֹ. ירמיהו נעץ מבטו בנר התמיד של המשפחה, שנצנץ שוב על השולחן.

“יואילו נא אחי” – אמר – “לתת לי מעט זמן”.

עובדיה, שטיבו של ירמיהו הרגיז את דמו, התרתח:

“לבנו לצדק וליושר. או האם חושב הצעיר, כי חפצנו לרמוֹת אותו?”

ירמיהו הסתכל בזוֹעם במבט מוּצק ועצוּב:

“לא אחשוב ככה, אחי, אבל לא חפצי וטובתי הם החורצים”.

כעכוע ושיעול של לעג עברו מסביב לשולחן. רק מבטו של חנמאל ידיד ילדותו נח בעדוד על ירמיהו, כאילו רצה לתת לו את הכח שלא להכנע לשום פיתוי ולעשות את הנכון.

המיועד הוריד את ריסיו הארוכים. רעיון בזק חלף בו. אני נפטר מן האשמה, שחלקי משותף לו. האם לא אמר אלוהים בכבודו ובעצמו: “וקמת”. והנה אלוהים אל היה ברור והחשבון לא היה מעוין. הכוח האלוהי בירמיהו אמר למרות הכל לא הן אלא לאו. הוא סרב לוותר על זכותו באדמת אבותיו. ופתאום שאל:

“ובהגיע השנה השביעית, שנת השמיטה והדרור, האם ימלאו אחי על אדמתם את התורה והמצוה, ישמטו כל מַשה יד ויתנו דרור לעבדים ולשפחות וגם יעניקו להם?”

לא הספיק עובדיה לתפוס את התוכן הצורב של השאלה הזאת, ויואל קרא בחריפות:

“אחיך יעשו בשנת השמיטה כאשר עושים כל יהודה ובנימין, הכל, מן המלך בארמונותיו עד לקטוֹן האכרים. לא יוסיפו ולא יגרעו”.

ירמיהו קם, לאות שהוא רואה את השיחה כגמורה:

“ובכן ישמרו דברי אבינו ולא נכרוֹת ברית בינינו”.

האחים לא מצאו זמן לתת ביטוי להרגשותיהם, כי עכשיו התרחש משהו נהדר, שאי אפשר היה לצפות מראש. נשמעה שעטת סוסים, סימן מובהק לגדולות ונצורות. כי בארץ יהודה היו משתמשים בסוסי רכיבה רק המלך, בני המלך, רבי המלוכה והצבא. הרעש חדר לאולם אביתר עד כדי כך, שהכל קפצו מעל השולחן בעינים גדולות. הפרצוף המאיר של הקבצן נראה בפתח. הוא נענע בידיו וקרא לעובדיה מלים, שאי אפשר היה להבינן מחמת התרגשותו. ואז נכנסו ארבעה אנשים מזויינים, כולם לבושים מדי התכלת של אנשי צבא דוד ונושאים מגיני זהב עגולים של שומרי ראש המלך. אבל אנשי הצבא עמדו מן הצד, כי באו רק כבני לויה של דמות גבוהה לבושה לבן, שבחנה עכשיו במבט האדיש של איש החצר את בני בית האב. רק לאחר התבוננות ממושכת, פתח בעל הקומה את פיו הצר, שעל שפתו העליונה המקומרת בעדינות לא היתה חתימת שפם:

“הנני אחיקם בן שפן”.

החשיבוּת של השם הרעידה את המסוּבים. יואל הסמיק, כי לנוכח השלטון והמעלה רפו ידי תייר העולם. וסופר המלך צעד צעד קדימה והחווה קידה:

“הנני עומד בבית חלקיהו מזרע אביתר ועלי, כהן שילה”.

על פני עובדיה ויואל פרחה קרן הנאה מן המחמאה, שנתפתחה לשמש בגבורתה כשהרים אחיקם את קולו:

“מלאכות יאשיהו בן אמון מלך יהודה”.

האחים הגדולים לא פקפקו, כי לבית חלקיהו הגיעה שעת הכבוד, שזה ימים רבים כלו עיניהם אליה. אחיקם הביא להם מן המלך העלאה, אות חסד או לכל הפחות דבר תנחומים למות אביהם. מכיון שעובדיה עמד בזרועות תלויות ולא ידע מה להגיד, הראה יואל בענות חן על הבכור:

“הנה עובדיה, אחרי מות חלקיהו אב בית האב”.

אך אוי ואבוי, אחיקם סופר המלך לא הביא אתו לא העלאה, לא אות חסד ולא דבר תנחומים מגבוה. לאטוֹ ניגש לירמיהו שישב על מקומו. שני האחים הגדולים הסתכלו זה בזה במבט חריף. האם יתרחש במקום הכבוד המקוּוה מאסר מעליב בפקודת המלך? האם בא העונש על התוכחה המחוצפת בבית המקדש? אבל אחיקם הכיר את האיש, שנשלח לבקר אותו, ונגע ביד ידידותית באצעדה על זרוע ירמיהו, מתנת המלך, שמראיתה הרגיזה תמיד את האחים.

“ירמיהו, המלך חפץ בדבריך”. הודיע הסופר. “קומה ונלכה, כי תזכה לראות את פני המלך”.

בבהלה פנה ירמיהו לאחיו. ראשיהם היו מורכנים, כאילו סטרו על לחייהם, אבל בן שפן תפס בכתפו והוֹליך אותו החוצה כמו שמוליכים ידיד צעיר. בחצר כמעט לא הספיק ירמיהו להפרד מאמו.

“מאת אלוהים היתה זאת”, לחשה באזנו, “על כן אַל תדאג, בני, ואַל תחשוב עלי, כי אני אחשוב עליך”.

עיני האֵם נצנצו באמונה ובתקוה וירמיהו עלה בקלוּת על אחד מסוסי המלך כאילו הוא רגיל ובקי.

* * *

“נרות” פקד קול בחדר האפל לגמרי. במהירוּת קדם, כאילו בידי צללים ללא קול, הופיעו שתי מנורות ובהן נרות מבליחים, שהלכו וגדלו וחשפו את חלל החדר. אז ראה ירמיהו, שהוא לבדו עם המלך. אחיקם עזב אותו בחצר המטרה השנית, בין ארמונות השלטון ובית שלמה, והסריס המסורבל, שהוֹליך אותו הלאה, נעלם מצידו פתאום לאחר מהלך דרך מבוך מופלא של שבילים ואולמות אפלים, שבהם הוליך אותו בידו. המצד של ירמיהו נגע רגע בריצפת האולם המצופה עץ, שממנה נדף ריח קטורת, ולחש את דברי הנתין למלכוֹ. יאשיהו סבב כמה פעמים את המשתחווה ואמר בלחישה את שמו:

“ירמיהו, בן חלקיהו מענתות”.

רק לאחר זמן רב, שנדמה לירמיהו כאילו אין לו סוף, קרא יאשיהו בקול רם ביותר:

“קוּמה, קוּמה, ירמיהו, למה תקוד?”

הוא הוציא אחד הנרות מן המנורה והחזיק אותו סמוך לפני ירמיהו, כאילו רצה ללמוד את פניו בעל פה כמו כתוב במקרא. באמצע החדר עמדה מיטה רחבה, מכוסה שטיח נהדר מבוץ ארגמן רקוּם זהב. הכרים על המיטה היו מונחים ללא סדר. ודאי נח המלך כאן לפני כניסת הקרוּא, וחלם. לחושים הנרגשים של ירמיהו נדמה, שהוא מרגיש את להקת החלומות והתכניות של המלך מרחפים כעופות דורסים בחלל האפל של החדר. יאשיהו ישב על המיטה. מנורת שבעת הקנים ממול האירה אותו בבהירות יתרה. עכשיו הגיע תורו של ירמיהו ללמוד בעל פה את המלך הגדול ביותר מימי דוד ושלמה. אבל הוא נכשל כבר בעינים, שהקרנתן הנוֹשמת סינוורה כל הסתכלות בוחנת. כאן היו רק הן או לאו ושום הכרע בינים. את האיש הזה צריך או לאהוב או לשנוא. ירמיהו מוכרח היה לאהוב אותו. ואהבה זו גדלה על ידי ההכרה הכאוּבה, שהקרנת יאשיהו היא בסכנה על ידי אותות קלים מאד של התנוונוּת ואכילת בשר עצמו. מתחת לעינים הצעירות כבר היו פרוּשים צללים מאוחרים, והזקן הקצר המזהיר משמן היה משזר חוטים לבנים רבים. ואילו הגוף של המלך, בשעור קומה בינונית, מוצק, נושם לרווחה, לא הראה עדיין אף סימן קל שבקלים של שומן ורפיון. מיתרי השרירים והעורקים שיחקו בצווארו ובזרועותיו החשוּפות. אילו היתה נחושת יכולה להיות בשר, כאן היה בשר נחוּש.

“לא שכחתיך, ירמיהו מענתות – התחיל מלך יהודה – למן הפסח צלצל קולך באזני המלך”.

בניגוד לדבורו הפזיז אמר יאשיהו את המלים הבאות לאטו, שקוע במחשבות:

“קולך בקריאה העיר את אזני לך וגילה לי אשר לא גילה לאחרים, כי אלוהים חפץ בחברתך. אַל יהיה דבר ביני ובינו. והנה נבאת בשבת במקדש. דברים קשים ומרים מאת אלוהים. הדברים הובאו לפני המלך. אנשים התמרמרו. דרשו, כי הדבר לא ישנה”.

יאשיהו הפסיק את דבריו והחריש. אכזבה נוראה רבצה על לב ירמיהו. הוא חשב, שהמלך קרא אותו לפניו רק כדי להזהיר אותו. אבל המלך קפץ פתאום מן המיטה, דמותו נתקמרה ונתמתחה כדמות אגרופן.

“ואולם המלך חפץ – צעק – כי הדבר ישנה. הוא חפץ, כי הדברים הקשים והמרים מאת אלוהים יאמרו אליו ולא יהיה דבר נסתר. אַל יפחד כל נביא, גם לא ירמיהו, כי המלך מאמין מאד בקולו. כי רבות מחשבות בלב המלך. הוא חפץ להיות הנתר והבורית לכבס את החטא מיד ישראל”.

לאחר הדברים הללו, שנאמרו בהתרגשות עצומה, התרוצץ המלך הנה והנה ונדמה היה ששכח את ירמיהו, שלחץ מצידו את ידו לחזהו כדי לרסן את לבו המופרע. המלך הזכיר את דברי פיו. אבל יאשיהו עייף פתאום, נפל על משכבו, עצם את עיניו ומלמל:

“ירמיהו ישב בבית המלך. כה חפצתי. יהיה כמַטֶה, כחבל בין אלהים ובין המלך. כמה מַטות נשברו, כמה חבלים ניתקו. דרושה לי עזרת המאזינים לאמרות צרופות”.

בבת אחת נשתנו חיי ירמיהו תכלית שינוי. עדיין לא יכול לתפוס את הדבר. הוא לטש עיניו למלך, שנדמה כנרדם והיה חיור ומאובן כמת. הזמן נמשך בחלל החדר בכבדות. מה הוא הנֵטל, שלחץ את האיש המזהיר אל המטה? לבסוף פקד יאשיהו כשעיניו עדיין עצומות:

“שב למרגלותי”.

ירמיהו מילא את הפקודה מתוך היסוס. המלך בחן אותו בין עפעפיו העצומים למחצה:

“מה הן המראות, אשר היו מסביב לך? ומה נלחש לך? אַל תעלים דבר למען יראה וישמע גם המלך ויחזק את מעשיו לפי זה”.

ירמיהו התאושש. אסור, ששעה גדולה זאת של חייו תעבור בלי השפעה לטובה. האלהים בכבודו ובעצמו הביא אותו לפני המלך, כדי שמועד הצפיה האחרון לא יעבור ללא הועיל. הוא ישב למרגלות השלטון העליון בארץ. ושלטון זה היה מוכן ומזומן לעזור להתרת הסיבוך ולהחזיר את העם לאֵל עליון. אולי יזכה הוא לעורר את כח זרוע המלך ולהציל את ירושלים. ואיש ענתות התחיל לתאר את מראות אלוה שלו מתוך שיקול זהיר של כל מלה ומתוך תשומת לב לטהרת העובדות ולאמתות הביטוי. הוא סיפר אחרון ראשון וראשון אחרון. מתחילה חזר על משאו הנבואי בבית המקדש ותאר למלך בדיוק איך שלאחר הפסקה ממושכת קמו דברי אלהים בראשו בלי משים בטיפות לוחצות ובפלגים עזים כמים באבן מחולחלת. בעינים מקשיבות, כמעט להוטות, האזין המלך. ירמיהו המשיך בסיפור המראה בבית היוצר, שהיתה יותר ופחות ממראה, שהיתה הארה. באריכות סיפר על נדודיו, שהיו מוקדשים להכרת “המציאות”, כפי שקוראת לעצמה הפשיעה באלהים. הוא לא שכח את הריסות שומרון, את עולם הצלמות של אפרים ומנשה, את שנים עשר הענקים העוורים של משוּלם הטוחן ואת חג מלכת השמים בלכיש. דברו נעשה בעזרת אלהים יותר ויותר לוהט וחותך כשהזכיר את העבירה הגדולה על חובת הלבבות בארץ. פני המלך נשארו כל הזמן קודרים ומתוּחים. רק כשהגיע ירמיהו לליל התקדש חג, הוא ליל יעודו, רפתה המתיחות בפני המלך. הוא הזדקף למחצה והטה את אזנו למסַפּר, שהגיע בינתים למראה מקל השקד והסיר הנפוח.

יאשיהו שיסע אותו בקול עז:

“דבר עוד פעם, ירמיהו. איפה היה תלוי הסיר? לאיזה עבר היה נטוּי?”

"בין השמים ובין הארץ. היה נטוי מצפון לדרום והזה להט. ואלהים אמר:

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה".

המלך אחז בכתפי ירמיהו וקפץ ממקומו:

“מצפון תפתח הרעה – קרא – ולא מדרום. ברוך אלהינו. מצפון יבוא יום הדין ולא מדרום, לא מבית העבדים על שפת היאור. אַל יהיה דבר ביני ובינו. הוא אינו מנבא לי יום הדין. בשלום יאסף יאשיהו אל אבותיו, לפי דבר החוֹזָה חולדה אשר בה אבטח. אין דבר אשר יוכל לפגוע במלך ובמגמותיו”.

סילק את המסך הצדה ופתח דלת לחדר הסמוך:

“האם שמעה המלכה חמוטל את הבשורה?”

המלך עצר בצעדו ונשאר עומד בפתח. החדר השני היה מוּאר הרבה יותר מאשר חדרו. ירמיהו קם והסתכל בחדר המואר. נדמה לו כאילו נפתח לפניו גן פורח. גנני גינת ביתן המלך, שהשתרעה בדרום העיר, שבו גבלו עמק קדרון וגיא בן הינום, גיבבו לפני המלכה שפע של פרחים. בכל עתות השנה גדלו בגני המלך פרחי אביב של הארץ ושל חוץ לארץ, שניזונו מעין הרוגל, המרוסן מעשה ידי אמן. חמוטל היתה עסוקה בסידור שלל הפרחים של היום, חלק לקולעות הזֵרים בארמון וחלק לעיטוּר מדולדל – תפקיד זה שמרה לעצמה. בזרועה החזיקה חבצלות צהובות-לוהטות אחדות, שנתמזגו עם הארגמן של שׂמלתה לשלהבת אחת. לידה עמד בנה הקטן מתניה, שגדל מאוד משעה שירמיהו ראה אותו. קצת מן הצד עמד באברי ריקוד מתאפקים בקושי עבדמלך, חברו הכושי של מתניה, שלא נפרד ממנו. שני הנערים הסתכלו בסקרנות נבהלת לדמות כהה, שהשתחותה לרגלי המלכה. חמוטל, שלא יכלה לעשות צעד מפני המשתחוה, חייכה למלך במוֹרך:

“אַל נא יבהל אדוני מלכי, רעה באה לעיר”.

עכשיו זזה הדמות המכוּוצת והרימה את ראשה, וירמיהו הכיר את שלוּם שומר בגדי המלך ובעל חולדה החוֹזָה. האיש הזריז היה רצוץ, ראשו הזקן בעל הזקן המדוּבלל נע חיור ובלה. מעיניו הנפוחות זלגו דמעות ללא מעצור. בהתיפחות המשיך שלוּם את דבר המלכה:

“רעה באה לעיר ולארץ, רעה למלך ולביתו, רעה עלי הנקלה. החוזה המפוארת…”

“מתה?” – שאל יאשיהו.

“מר ממות” – געה שלום בבכי. “בלילה הזה נתעוורה ונאלמה. הנה היא שוכבת על משכבה בעלית הגג ואיננה יכולה לראות ואיננה יכולה לנבאות אשר ראתה. אבל פניה קוֹרנים ברחמים גדולים לשלוּם. אוי ואבוי, מי הוא נקלה זה בלי כח חולדה? למה פגע אלהים בכליוֹ העדין?”

יאשיהו שיקל בדעתו את ערך המאורע הזה. האומנם היתה זו רעה, כפי שחשבו בני האדם? והאם נגע הדבר בו ובתכניותיו? אלהים סתם את הפה, שבישׂר לו את הבשורה. כך סותמים כלי המכיל בוֹשׂם עדין. סימן טוב, המלך לא הוסיף לפקפק. בדבריו כאילו פיטר את החוֹזה, שעברה ובטלה משרותו.

“היא עשתה גדולות למלך” – אמר. “היא נתנה לו את הכח לכרוֹת את הברית החדשה. היא נתנה לו את המנוחה לחכות למות בשמחה, כי מות שלום ימות אחרי כל מעשיו. פיה איננו יכול, לפי רצון האלהים, לבטל את הנבואה הזאת. יהיו נא יסוריה קצרים”.

המלים האחרונות היו פרידה קרירה של תקופה שלמה. אז הסב המלך את פניו וחיפש את ירמיהו:

“חולדה נאלמה. ביום זה נתעורר לי קול חדש. היא ראתה את מותי בשלום במחזה, ואתה ראית במראה את הסיר הנפוח הנוטה מצפון לדרום ומַזה את להט יום הדין אשר לא יפגע בי. האם אינני יכול לבטוח באלהים בכל אשר אחשוב ואעשה?”

חרדה פתאומית צבטה את לב ירמיהו. עדיין לא הבין את דברי המלך ואת הכמוּס בהם. אבל דבר אחד הבין, כי אותה מראה בליל התקדש חג נתלשה משיחתו הבודדת עם אלהים והתחילה להשפיע על מסלול העולם. כנטל הרים רבצה אחריות על שכמו. ועוד דבר הבין. האיש הגדול יאשיהו הוא שיכור מחסדי עליון ומסדיר לו דברי אלהים כרצונו וכצרכו. ירמיהו נשם נשימה עמוקה וגמגם בפעם הראשונה בחייו תביעה, שהצטרך לחזור עליה עוד הרבה פעמים:

“לא טוב להיות בטוח באלהים”.

פרק שביעי: כוס התרעלה

זה זמן רב חי ירמיהו בקרבת המלך, בלי שראה את פניו למן אותה שיחת ערב. לו ולברוך נמסרו לדירה שני חדרים בארמון. הם אכלו משולחן המלך. גם חמוטל לא שכחה את ירמיהו ושלחה לו מזמן לזמן מנחה. אבל למרות מסיבות פינוק אלה, עברו על ירמיהו בארמון שלמה ימי חרדה. וזאת הסיבה: המלך, כאלהים, משך אותו אליו ושוב עזב אותו. הוא לא גילה לו אפילו את הסוד שפענח לעצמו ממראה הסיר. אגב, נראה היה, שגם אחיקם לא ידע מן התכנית שתיכן המלך ברוחו. על כל פנים החריש המזכיר, שהיטה לו חסד, כל פעם שירמיהו התחיל לדבר על התכונה הפזיזה המופלאה של יאשיהו בזמן האחרון. אבל בעוד שהגדולים החרישו, לחשו קטני העם בחצר ובעיר. אי אפשר היה להעלים לא את האימונים והתרגילים המלחמתיים במצודת דוד העתיקה הקוֹדרת ולא את הנסיעות הנרגשות של המלך במשך שבועות לארכה ולרחבה של הארץ עד למרומי הר חרמון לנחלת דן בירכתי הצפון של מלכוּת ישראל עזובת אלהים. האם השפיע הספור החוֹתך של ירמיהו על המלך, שיעבור בארץ כדי לכפוֹת בקפדנות דמים את מרוּת התורה ולהכריח את העם לתשובה, שלא יעבור המועד? ירמיהו לא רימה את עצמו. תכונה נמרצת זו היה לה תוכן אחר, שרמז למפעל מסוכן עד מאד.

כבר ליד שולחן האב בבית דיברו לעתים קרובות על המאורעות המוזרים שזעזעו בארם נהרים את מלכות העולם של אשור. יואל רב המסע ויודע הכל סיפר על מלחמות, שבהן נפרדה בבל החדשה מחסוּת נינוה, תחת בית מלכוּת חדש. יתר על כן: מן הערבות והררי השלג של ישימון העולם המופלג התפרצו עמים אלמונים לא ידעוּם ולחצו על מושלי העולם. איש לא הבין שפת העמים הללו, אפילו לא יואל, חרוץ הלשון. אשפתם היתה כקבר פתוח וכל אנשיהם היו גבורים. בסיפורי יואל אי אפשר היה, לדעת אביו החשדן, להבחין בין אמת לגוזמה, אבל משהו, כנראה, לא היה בדוּי, כי בימים האחרונים הופיעו בכל הממלכות, גם בירושלים, מלאכי אשור, שוויתרו בדברים רכים ובהתנהגות אחים על המס הישן, בתנאי שהמלכויות לא יעמידו במלחמת הגדולים גדודי עזרה נגד אשור. למען הברית הזאת, שכמוה כשחרור גמור, לא העלה מלך יהודה אלא מנחות קלות לפרעה. האם בא יאשיהו לשנוֹת מצב מאושר זה בלי כורח?

התרחשות העולם היתה שרויה באפלה. אבל אפלה שררה שוב גם בין אלהים וירמיהו. אמנם המופרש ידע, שאין בגידה מצד אלהים. אבל קשה היה למי שהכיר את הברקים הפתאומיים של ההארה לשאת את הדמדומים הממושכים של אי הבהירות. ירמיהו לא רימה את עצמו. לא אלהים היה סתום, אלא האדם. הוא עצמו היו לו שמיעה כבדה, עין רפה, גוף אטום. אלהים והוא היו שני דברים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. הם עמדו, כל אחד לבדו, כביכול על שני שיאים מרוחקים וקראו זה לזה ואותתו זה לזה. ביניהם היה מונח ריחוק בלתי מגושר, עולם מלא של יצירים, סבך פרוע. ביניהם היה מונח דבר שפת האדם, מחבר ומפריד, גשר רופף ללא מעקה, שקורותיו פקעו באמצע. מי יכול להרחיק ללכת על גבי גשר זה? ירמיהו, שאהב את הבהירות בכל חומו, קלט דברים ואותות סתומים. הוא קלט אותם במפתיע, ללא שאלם. וכששאל, כמו עכשיו, לא קלט אלא את הסתמיות הגדולה של אלהים, שהיתה בכל.

היה מבלה את הבוקר ותחילת היום על פי רוב עם בן המלך מתניה והנער הכושי עבדמלך. המלך פקד, שירמיהו ידריך את בנו הצעיר בתורת אלהים לפי דרכו. שני הבנים הגדולים של יאשיהו כבר בגרו מללמוד. אליקים חי בניגוד לאביו, מוסווה בקושי. מחוץ לירושלים נמצא ביתו המהודר, שבנה לעצמו ולאשתו נחושתא. כל מה שעשה אליקים עורר חמת יאשיהו, וקודם כל בזבזנותו. בכל יום היו מצטופפות שיירות שופעות מכל הארצות לפני ארמון יורש העצר. נראה היה, שאין בעולם די בשׂמים, תבלין, משחות, תמרוקים ופיטום הקטורת למלא את ביתו, שבלעם בכמויות לאין ערוך. וביחוד הרגיזה את המלך המסטבה, בנין הקבר המצרי הכביר, שהקים צעיר זה לגופתו לעתיד, ודוקא בחוצפה גדולה רחוק מגן יאשיהו, ששם נקבעו הקברות הפשוטים של בני דוד. המסטבה של אליקים היתה מצויירת מבפנים תמונות נהדרות וחטאות, ומודעת היתה, שמלך יהודה לעתיד יחנוט את גופו הרזה, למורת רוח אלהים, בנתר ובחבלים ובאטון מצרים. אכן עין אלהים לא היתה לטובה על בניו הגדולים של עבדוֹ יאשיהו. יואחז, בכורה של חמוטל, היה נער רך ומפוזר, שהסתכל בעולם מתוך עינים ריקות והבין בקושי גם דברי קודש וגם דברי חול. בעוד שאנשי ירושלים קראו למלכם האיש המהיר ביותר בארץ, הרי צריכים היו לקרוא ליואחז האיטי ביותר. אף על פי כן לקח אתו יאשיהו המהיר את יואחז האיטי במסעיו הדוהרים דרך הארץ, והכריח אותו לשבת מן הבוקר ועד הערב באוכף ולשאת כל מיני תלאות. אולי קיווה להמריץ על ידי חינוך כזה את רוח החיים הרופסת של הבן. יואחז המסכן נשא בסבלנות כל תלאה. החיים היחידים שבקרבו היו תקועים באצבעותיו, שלא ידעו מנוחה וחיפשו תמיד משהו ללוש או לעצב.

מתניה הקטן דמה יותר מכולם לאביו, ביחוד בעליותיו ובירידותיו, בגאות ובשפל של ההרגשה. הנער יכול להיות ענוג ועדין, ללטף את הפרחים של אמו, וכהרף עין לרמוס אותם ברגליו מתוך כעס ללא נימוק. לעתים למד מתניה במהירות הבזק, כאילו היה לו ראש פלאים. די היה לירמיהו לפסוק לו פסוק רק פעם אחת, ובן המלך ידע אותו בעל פה. אבל לעתים לטש עיניו בעיקשות ובטמטום, ושום אמצעי לא הועיל לרסן את רוחו הקפדנית. אז דמה כמעט לעבדמלך הרקדן, שלעולם לא הצליח, בכל השתדלותו ולהיטותו, לכוון את רעיונותיו המרוכזים לענין אחד. תמיד פרכסו רגליו הרזות, תמיד פטפט פיו הכושי האדום שאלות סקרניות ללא קשר, שהביאו את ירמיהו לידי יאוש עד שנאנק: “די, שיננא”. עבדמלך היה ממצמץ בעיניו מפחד, כי רצה במאה השאלות והתשובות רק להשווֹת את ההפרש בינו ובין מתניה.

אבל נפש הילדים היתה קשורה בנפש מורם. ביחוד לאחר סיום תרגילי הכתיבה, כשהיה ירמיהו מתחיל לתאר תמונת העולם האלהי והאנושי, היו מתקרבים עד לברכיו ומכסים אותן בידיהם. אמנם הם אהבו יותר לשמוע על העולם האנושי והטבעי מאשר על העולם האלהי, אבל אין לאהוב עולם אחד בלי השני. המורה השתדל תחילה להשכיח מלב מתניה את האהבה לעולם הטבעי. הוא פרש תמונת המדבר, את קדרוּתו ואת סכנתו. גמלה אבדה את שיירתה. היא תועה וצועקת, יציר עזוב, נידח. עיר פרא צמא שואף בעינים עששות לאויר עד שצעקת חברו מודיעה לו על שקתת מים: הצלה על ידי נאמנות. את כל תמונות החיים הללו ספג ירמיהו בעצמו לקרבו, לפיכך לא היתה בהן שום למודיות, אלא כוח שפקח עיני הנערים. הוא תאר את הצייד הקושר את הלילית למוט כדי שתמשוך עופות. הוא תאר את הנערים והנערות מצחקים בקציר, את הריקוד בגורן הנמשך כל הלילה. הוא חיקה את קול הריחיים, הנשמע גם בלילה בארץ השקטה לאור הכוכבים, ואת הנעימה המדכאה של השופר, שבו תקעו שומרי המגדלים בימים ההם, כשעברו ביעף הסקיתים רוכבי הסוסים הדלים, רבבות דרוּכים כאיש אחד, וקולותיהם המו אחריהם כהמות ים. הוא תאר את הבציר ואת חגיגת הבכורים, כל מה שראה בילדותו כבן הארץ. וכן גם את ימי הבצורת, שבהם מצטופף העם בשערי העיר, והמשרתים כבדי הראש של מרום עם הארץ חוזרים בכדים ריקים. הוא לא שכח את הלילות, לאחר שהכורמים סיימו את עבודתם והכרמים הריקים מחכים לירח. אז לוקחת בתולת בת ציון את התוף ורוקדת על הגבעות הרודמות. שפעת חיים עצומה נבעה מפי המורה. והנערים האזינו מתוך נשימה בקול רם. יום אחד התרפק מתניה בן השבע לחזה ירמיהו והסתיר את פניו.

“אתה ידעת את הכל”, גמגם, “הידעת אם מתניה ימלוֹך?”

מה התרחש בלב הנער? ירמיהו נבהל למשמע שאלה פרועה זו, שלא כדרך הילדים. הוא שׂם את ידו עליו להרגיעוֹ.

“לאחיך הגדולים ממך משפט הבכורה”, אמר בקיצור.

אבל הנער נשא אליו את העינים היפות של אמו, שזלגו דמעות:

“כאשר ימלוֹך מתניה, אַל לך ללכת מעל פניו”.

זמן קצר לאחר התפרצות החיבה הזאת של הנער חזר יאשיהו פתאום ממסעיו. ומיד קרא אליו את ירמיהו:

“היש דבר אלהים? האם חלמת חלומות?”

ירמיהו נע במרירוּת בראשו. אבל בלילה ההוא חלם חלום.

בפתח העזרה של בית המקדש, בין שני העמודים בועז ויכין, היה ערוך שולחן מכוסה לבן. דבר מעורר דאגה, כי זהו נגד משטר המקדש. החצר הפנימית, שירמיהו הסתכל אליה מלמעלה למטה, היתה שוממה וריקה. אפילו משמרות הכהונה נעלמו או עזבו את המקדש בבגידה. אמנם למרות קיפאון זה ומזבח העולה המת, לא היה לילה. היו דמדומים, או יותר נכון אפלולית קרה כחולה כפלדה, שלא בישׂרה בוקר ולא קדם לה יום. זו היתה האפלולית שבין עולם ועולם, בין עידן ועידן. עדיין לא זנח אלהים את העולם האחד, עדיין לא שכלל את העולם השני.

ירמיהו עמד בדיוק מאחורי האמצע של השולחן הארוך ופניו מוסבים לחצר הרחבה. בלבו שפעו נוחם ושלוה במדה שלא היה כמוה זה זמן רב. הוא שמע בקול אביו – יהי שם אלהים מבורך, – הוא לא דחה את ההצעה הנדיבה להסתפח לכהונת המקדש על ידי בקשה והמלצה של חלקיהו, והנה ירד שפע הברכה על צייתנותו, כי לאט לאט הכיר, שרצון אלהים העלה אותו לא רק לכהן הדיוט אלא לכהן גדול. הוא הרגיש את הטהרה העליונה של הגוף והנפש, כפי שמצווה עליה הכהן הגדול, החייב לטבול במקוה לפני כניסתו למקדש ולפני יציאתו ולאחר כל מעשה זבח וכפרה, והלויים המשרתים מוֹרחים אותו במלח סדומית ובבורית של נתר. כמו בלב הכהן הגדול האמיתי, כך היו גם בלבו כל רעיון מרוסן, כל ציור כבוּש, כדי שלא ישפיל את רוחו שום מושג מחושב או בשרי, כפי שהם משוטטים בהפקרות ברוח האדם. אל לבושו הצרוף והנאצל הראשון, זה גופו, התרפקה כלבוש צרוף ונאצל שני כתונת הבד הקרירה הלבנה כשלג, העשויה ללא תפר.

ירמיהו הסב את פניו מן האפלולית הכחולה כפלדה של החצר הריקה ונעץ את מבטו בשולחן, שהיה הרבה נמוך ממנו, כי תוקף הכהונה הרים גם את שעור קומתו לגובה הדרוש של הכהן הגדול. מתחת לעיניו ראה גביע זהב אדיר באמצע השולחן. צורת הגביע הזכירה קצת את הכוס המשפחתית של בית חלקיהו, אבל הוא היה יותר גדול, עשוי זהב מעשה מקשה ומעוטר עיטורים מופלאים. מתוך השראה פתאומית ידע ירמיהו, כי זהו הגביע של יוסף ממצרים, שהיה בו כוח מיוחד של ניחוש מתוך שכרה. לפי מסורת אגדה התנחל הגביע של יוסף בבתי אב נסתרים, עד שיגיע ביום התחדשות ישראל וכל הבריאה לידי האיש, שיבצע את שידוד המערכה. ירמיהו ראה, שגביע הזהב מלא יין כהה עד גדותיו, אבל כשגחן אל הגביע התפלא, שהמשקה אינו דומה ליין הארץ, הנדרך בכרמי אפרים והשרון, במרומי הכרמל ובשלוחות הר חרמון. חסר היה את הגוון הכחול של הענבים השחורים הידועים. זה היה משקה אדום כחלודה, בלי זוהר ובלי ריח זג. וירמיהו הכיר שזהו בודאי יין דמים, הנמצה מגפן מופלאה, ששמש אלהים מלאה אותה בדם קרבנות. עיניו עדיין היו נעוצות בגביע ורעיונותיו עדיין היו שקועים בפלא זה, ופתאום נשמע בערפו קול ברור ורך:

“הכוֹן ירמיהו, אורחיך באים. אַל תשכח, כי קראת לעמי העולם למשתה”.

רק עכשיו הרגיש ירמיהו, כי התעלם מרעש נבוב בחלל האפלולית, שכבר הלך והתקרב מכל צד זה שעה ארוכה. הוא נשא את ראשו וראה מתחת לעננים המאובנים של זמן הבינים, שנקפאו על פני המקדש, המון דמויות ענקיות דומות לעופות, שירדו כולן בבת אחת במעוף מרחף וחגו מסביב למזבח העולה המצונן. כולם היו בני אדם, אם כי ענקי קדם ובעלי כנפיים. והדבר המופלא ביותר בעיני הכהן הגדול מכניס האורחים היתה השניוּת של אנשי הכנפיים העצומים הללו. כי חוץ מכנפי הנשר, הנץ והתחמס, שנשאו אותם אל המקדש, היתה תקועה בכל אחד הפרצופים והגופים האנושיים הללו חיה סמלית מפורשת: פר, אריה, תן, ברדלס, נחש, דולפין. ביצור הכפול קשה היה להבחין בין האנושיות והבהמיות. אבל על פי רוב היתה האנושיות רק מסכה חיצונית לגמרי, שמבעדה פרצה הבהמיות כפרוץ שלהבת מחלונות בית בוער.

הקול הרך והברור ניצח על המסיבה והכריז על שמות האורחים. במצרים החל. לימינו של ירמיהו ישב בלי נשמע קולו איש מלכותי, שדמה לענקים החצוּבים מסלע של שפת היאור. הוא ישב ללא נוע, בעוד שבפרצופו ובגופו ביצבצו ושקעו צורת השור אפיס. אז באה בבל, אדם-אריה ארוך החרטום, שישב משמאל לירמיהו. ליד מצרים ישב איש אשוּר, שמבעד לדמותו נראה בחוש פר בעל כנף גדל ונעלם. וכן הלאה. ואחרי קריאת השם באה הדמות. היצור של העיר צור, הבנויה בתוך הים, היה דולפין, שפירכס בגוף האיש שמילא אותו ולטש עיני דג מטומטמות. חצור, עם סוריה, הכיל תן, מואב – ברדלס, אדום – זאב, ארם – צבי, אשקלון – נחש הים. החיות הסמליות של עמון ועילם הרחוקה לא היו ברורות. אחד עשר אורחים כבר ישבו ליד השולחן בין עמודי הנחושת. ואז הכריז הקול על הקרוא האחרון, שכנראה התאחר:

“העם לא-נודע”.

מיד רכב וירד אדם-נשר וחנה על המקום הפנוי בין ירמיהו ובין הגביע והקול דרש:

“למה תחכה? אורחיך צמאים. השקה אותם. פתח במשתה”.

ירמיהו, הכהן הגדול לישראל, הרים את הגביע והשקה את מצרים, נוגש העבדים, אויבו מאז. מצרים שתה ומסר את הגביע לאשור. אשור שתה ומסר את הגביע לצור. צור שתה ומסר את הגביע לאדום. אדום שתה ומסר את הגביע למואב. ממואב עבר הגביע לאיש הנשר של העם לא-נודע. ממנו עבר הגביע לעמון, לארם, לעילם, לאשקלון. אז נמסר לחצור, זה העם הנודד הגדול החוֹנה באהלים עד להררי טורוס. אחרון אחרון שתה האריה הבבלי, שהעמיד את גביע הזהב בדפיקה פרועה על השולחן לפני ירמיהו.

האיש לבוש הכתונת הלבנה ללא תפר, השלושה עשר במשתה עמים זה, הרים את הכוס שוב והחזיק אותו לנגד עיניו. והנה לא נשארה טיפה של יין הזבח האדום כדם, שיוכל לשתות ממנו ולהשתתף במשתה. ואילו אורחי הכהן הגדול לישראל הותקפו בשכרון כוס התרעלה. הם קמו ממקומותיהם על סף המקדש, ירדו נעים ונדים בעשר מדרגות החצר, אחזו זה בזה בידיהם, שהיו גם פרסות, ויצאו במחול חגיגי אִלם. אבל במשך הזמן גדל תוקף יין התרעלה, שדרך אלהים בשבילם. שרשרת הרוקדים ניתקה, כל אחד נדמה כאחוז צער עצום, נפל לארץ והתעוות בעינויי אש. והדבר הנורא ביותר היה, ששנים עשר השליחים היו בלי לשון ויכלו להפליט לחלל האפלולית רק קריאות כאֵב עמומות, נובחות, מיללוֹת, נאנקות או חורקות. האם שרף יין אלהים את קרביהם? עכשיו הכיר ירמיהו את סיבת עינוייהם המופלאים. השיכרון גרם בדמויות האורחים גלגול של עוית. החיה הסמלית, העצמיות הקדומה והמיוחדת שבהם, שבאה לידי ביטוי בבהמיות מפורשת, פחתה בתוקף יין האלהים ונדמה היה שהיא נמסה, מטשטשת, נכמשת – ואילו האנושיות בקעה ועלה מתוך מכאובים שלא יתוארו. לוע האריה וקרן הפר הלכו ונתפתחו ביתר רפיון וביתר נדירות. הידים נעשו פחות ופחות דומות לפרסות. ביחוד סבל בגלגול זה איש הנשר של העם לא-נודע. בצריחוֹת צורמות התרומם לחלל האויר כמה פעמים וכל פעם ירד ופיזר מסביב את הנוצה החוּמה של כנפיו. כל האורחים נשאו את זרועותיהם והושיטו אותן כלפי ירמיהו. האם רצו להתנפל עליו ולהשמידו, כדי להנקם על יין הדמים שמסך להם, שאכל את קרביהם ועצמיותם? האם בקשו את עזרתו או קללו אותו בצריחתם, בנביחתם, בגעיתם ובלחישתם? בהקיץ לא ידע אם פירוש המשתה היה ברכה או קללה, אם מסך אלהים בידי ישראל לעמים יין חימה או יין מרפא. שוב היה אלהים סתום.

המלך פתר את חלום ירמיהו על כוס התרעלה בעינים מאירות. אבל מתוך פתרון החלום חשף לחולם בפעם הראשונה את תכניתו העצומה. יין התרעלה שנמסך לעמים היה יין החמה של אלהים, ויין הדמים המשכר לא היה דם הקרבן של ישראל, כפי שאולי סבור היה ירמיהו החטטן והפקפקן. מחול הזועה והגלגול מתוך עוית של העמים שהוזמנו למשתה פשרוֹ הוא תבוסה ניצחת של אליליהם בצורת חיות ושל עצמיותם הרעה הזדונית – ברור כשמש. אמנם אלהים רצה לשכוֹן בערפל בפני רוח הנביא הצעיר שנתודע אליו, ואילו רוח המלך, שאליו לא נתודע, ראתה את כוונתו כמו שהיא. הגיעה השעה – ובדברים אלה הנמיך המלך את קולו המלא עד לידי לחש – ולו, ליאשיהו, ניתנה השליחוּת הגדולה להקים את מלכוּת דוד החדשה, שממנה תצא אמת. הוא דוד החדש, שעליו ניבאו הנביאים מימי קדם, בזה לא היה בלבו שום ספק. האם לא היו לו הוכחות חסד בשפע? אות החסד הגדול ביותר: אלהים לא בחר שום דוד אחר ושום מלכוּת אחרת מאשר שלו, כדי שימצא את התורה האבודה ויכרות ברית חדשה. כשנזכר יאשיהו בדוד אביו הקדמון ראה עצמו ראוי להצטיינות כזאת, כי חייו לא היו, בניגוד לאביו הקדמון, עמוסים שום חטא גדול. האם לא פעל מן השעה הראשונה של הברית החדשה לקיום התורה, לפי חרב ולפי משפט? האם נתן לעצמו זה שנים רבות אף רגע אחד נופש במאבק זה? האם לא הפך למען אלהים ליושב אהלים בלי עדר, שאינו קשור לשום מקום? האם לא רכב כאחוז דיבוק על פני הארץ, ולא רק ביהודה ובבנימין נחלתו, אלא דרך כל נחלות שבטי ישראל הנופלים עד לדן, כדי להחזיר למוטב את שווי הנפש ורפי הרוח? ודאי אין בזה די להסיר מזבחות זוועה, לגדוע את העצים הרעננים של האלילים הזונים, לשרוף את במות אשרה. על ידי כך בלבד לא נשבר המרי הגדול ולא הושמד הפשע האורב. כן לא היה די לכנס בני המקומות, לקרוא באזניהם את דברי התורה ולהשביע אותם לעצור בעד הרעה ולשמוע תורת הישע הפתוחה לעינים ולאזנים. האדם הוא כל כך נרפה ומתנהל בעצלתים. אבל אלהים ויאשיהו זקוקים יותר מאשר לשרפה ולהשבעה, הם זקוקים לנצחון. יאריך אלהים את אפו לשוטים ולבהמות בצורת אדם. יכיר נא בחסדו מה חפץ עבדו יאשיהו לעשות למענו. לאחר שירבה ויגדיל יאשיהו את תקפו, כשיהיה לא מלך קטן אלא מלך גדול, תצלצל כל האדמה מתורת אלהים ותהילתו. אז יתחברו האחים האבלים, ישראל ויהודה, למן תחתיות הר חרמון עד נחל מצרים. אז יהווּ נזר הפאר במלכות שדי, והאבן הטובה הראשה בנזר זה יהיה מקדש עליון בירושלים.

חלום ירמיהו מעודד ומאשר את תכנית המלך. אימתי אם לא עכשיו היא השעה למסוך את יין התרעלה והחימה? אכן העמים מפרכסים בעוית ובגלגול, ורוֹוחת אפלולית בוקר חדש בעולם. אשור הפר בעל הכנף עומד על נפשו בשארית כוחו נגד האריה בבל. שניהם משוּתקים, ואילו מצרים אורב ומתכופף לזינוק כדי להוציא את השלל מכף האריה. הגדולים מחלישים איש את רעהו עד למות. כולם, ואתם גם הקטנים, השונאים מאז, ישתו מן הגביע, ישכרו ויפלו ביד אלהים.

המלך מושך אליו את החולם ומלטף אותו, כי הוא עצמו שיכור מן הסיכוי לאין קץ, שהחלום קורע לפניו. השכל האנושי לבדו, בלי נביא ונבואה, מספיק להעריך את המזל של השעה שלא יחזור. האריה ופר הכנף מתכתשים. העולם הוא הפקר. אבל ביחוד מרוממים רוח המלך אותן הערובות הקדושות, שהוא נושא בלבבו בנחת ערמומית. הנה הפשר של חולדה:

“הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה”.

הערובה יקרה כפליים מפני שאלהים חתם בעצמו את הפה, שבישר אמת נפלאה זאת, לאות שדבר ממנה לא ישוב. יאשיהו שואף כוח עצום מתוך ההכרה, שכל רע לא יאונה לו, שלפי הבטחה מפורשת של אלהים לא תבוא עליו רעה במלחמה, שיאסף בשלום את אבותיו. ועוד: הסיר הנפוח של יום הדין נטה מצפון לדרום. על דעת המלך לא עלתה כלל להלחם במלכויות צפון וצפון-מזרח. הוא התחייב בערמה למנצח בארם נהרים ויקים לעיניו את מלכות שדי. ואילו המפעל שישחרר וירומם אותו ערוך נגד אויב אלהים מאז, נגד הדרום השנוא, נגד בית העבדים על שפת היאור. גם בזה עשה אלהים הכל יפה כדי שיאשיהו יהיה כלי יוצר קדוש שלו. זה כמה חדשים מגייס נכו, בן פסמטיך, פרעה החדש והאל הטוב, כפי שהוא נקרא, צי של ארבע מאות אניות בעלות שלושה שייטים, שיעלה צבא במפרץ ליד הר הכרמל. את הצבא שיצא מבטן האניות רוצה נכו להוליך דרך אדמת ישראל נגד אשור כדי שישלוט בעולם לא מלך הכוכבים של בבל, אלא הוא, אֵל השמש. מלך יהודה עלף עד כאן את התשובות בעזרת אחיקם בערפל מחוכם רב המשמעות. כי מלך יהודה לא רק יחסום את הדרך לנכו במעבר מגידו, אלא ישליך את האל הטוב עם שכיריו לתוך הים. לשם כך גייס, בעבודה ללא נופש וללא שינה ובסודי סודות, צעירים מכל הערים והכפרים ביהודה, מן השווקים והחוות בארץ הצפון העזובה, זיין ואימן אותם, הפקיד שרי אלף ושרי מאה ושרי עשרה, קבע את יום הפקודה ואת מקומות האזעקה, חילק את הצבא לראשים וחישב את כל מסע הצבא לכל פרטיו ודקדוקיו. למרות כל התכונה הפומבית הצליח להחזיק את מטרתו ותכליתו בסוד על כדי כך, שהנביא הצעיר עמד נבוך למשמע גילוייו. יאשיהו שמח וראשו סחרחר, כי התכנית משוכללת והוא מוכן ומזומן. היתרון של עמדותיו לנוכח צבא עולה ליבשה, ואפילו אם הוא גדול מצבאו פי עשרה, נראה לא רק לו אלא לכל המצביאים המנוסים ללא ערוך. אבל לא היתרון הברור הוא המרומם אותו, אלא האות החדש, שאלהים שלח לו על ידי חלום האיש הזה. והוא מלטף אותו על לחיו כאב:

“גם הפעם עזר ירמיהו למלך בדרך לאמת. מי היה הראשון אשר השקית אותו בכוס התרעלה? מצרים, פרעה, זה האות. אני אמסוך למצרים את יין הדמים. ובניו יַשקו בעתם את בבל”.

המלך חשף את מחשבתו וירמיהו התרונן ונבוך כאחד. עדיין לוהטת נפשו כנפש צעיר, נגרפת מתכניות הגבורה. ואף על פי כן יודע הוא בחריפות, ללא משוא פנים, שיאשיהו מפרש את רצון אלוהים בקלות דעת ורק לטובתו. אבל מה בצע בידיעה והוא עצמו אינו יכול לתת למלך בהירות, אלא רק סתמיות מחניקה? מתוך יאוש מחפש הוא את המלה הנכונה. אלוהים אינו אצלו. אבל יאשיהו כבר עזב את החדר בסערה. מחצר המטרה חודר דרך החלון קולו הממריץ, קול נגיד ומצוה ונשמעת שעטת פרסות על מרצפת האבן.

לאחר ארבעה חדשים כינס המלך את העצרת הגדולה כדי לדבר מעל כסא שלמה לירושלים וליהודה.

אולם הכסא ואולם המשפט, בנין אחד, היוו את מרכז מצודת המלך והפרידו את חצר המטרה הראשונה מן השניה ואת ארצונות המגורים מארמונות הלשכות. הם היו כביכול המקדש וקודש הקדשים של המלכות. בקודש הקדשים, באולם הכסא המצופה עצי ארץ, נתכנס כל מי שמשל ושלט בארץ, כיהן בכהונה והקריב זבח, האזין לנבואה או ניבא. במקדש הסמוך, באולם המשפט רחב הידים, הצטופפו למאות נציגי העם ממדרגה שניה, זקני העיר ירושלים, זקני הערים והעיירות, באי כח הלשכות וראשי בתי האבות נשואי הפנים ביהודה ובנימין, למען ישמעו גם הם את דבר המלך. האולם היה מלא רעש התלהבות. לאט לאט נודעו התכניות, נזרע אור על הזיון למלחמה. זה כמה שבתות רווחה סיסמא חדשה ברחובות ירושלים ובחצר החיצונית של בית המקדש: “מלכות בית דוד”. העצרת באולם המשפט פרצה מזמן לזמן בקריאה זאת בהתפעלות תבענית.

ואילו באולם הכסא, שמבואיו היו נשמרים שמירה מעוּלה על ידי משמרות כפולים של חיל שומרי ראש המלך, שררה שלוה עמוקה הרת עתיד. המלך ריחף על כסא שלמה עשוי זהב ושן בגובה אמצעי של האולם. ידיו היו מונחות על ידות הכסא הפרוסות למרחוק בשאננות מלכותית, שהושגה בקושי. הוא דמה לשלהבת כחולה במנורת זהב ענקית, לשלהבת כבולה, שמורגש בה, כי נוח לה לבעור ולשרוף מאשר להאיר בנחת. על המדרגה הראשונה לרגליו ישבו בין שני אריות הזהב, סמל יהודה, בני המלך אליקים ויואחז. אליקים עורר, כמו תמיד, גם היום את כעס אביו, כי במקום גוון התכלת של בית דוד לבש תלבושת צהובה מבהיקה ונשא אתו זנב טווס ומקל רועים כפוף, שני סמלים מצריים מפורסמים, שגילו ביום זה ובמקום זה הלך רוח בלתי מובן, שאי אפשר היה לפרש אותו במלים קלילות כגון טרזנות או חיקוי ילדי נכר. אבל המתיחות באולם היתה עצומה כל כך, עד שלא המלך ולא איש אחר לא שמו לב לאליקים, שבחיקו היה מונח מלאי שלם של קופסאות, צלוחיות וצנצנות והוא בדק את תכנן הריחני, בלי שים לב לעצרת, ברצינות זהירה של סוחר בשמים. לעתים היה מרים את פניו הרזים עם הלחיים הצומקוֹת שלא כדרך נעורים. אז היו שפתיו הבשרניות מתעוותות לחיוך של זלזול, כאילו כל מה שמתרחש בשלטון אביו, ואפילו העצום ביותר, איננו בשבילו באופן הטוב ביותר אלא נושא משעמם. יתכן, שאחד הזקנים היה מצטער למראה בני המלך, אליקים הצהוב המבהיק ויואחז העלוב. אבל התקדרות זו נעלמה מהר, כי השלהבת הכחולה על כסא המלכות משכה אליה את כל תשומת הלב. למטה משני בני המלך תפס מקום כל בית דוד, ואליהם נתחבר גם אדם, שאמנם לא נמנה לבית זה לפי מוצאו, אבל לכבוד היותו חותן המלך זכאי היה לתפוס מקום זה. ירמיהו הכיר את מכניס האורחים שלו מאז, ששמו כשמו, מושל לבנה, שהתגאה כל כך במושגים התוקפניים שלו על מהותו של אלהים.

ליד כסא שלמה הגבוה עמדו מימין ומשמאל שרי המלך. בעלי המשרות הצבאיות נוצצו הרבה יותר מנושאי הסדר האזרחי. למרות חום היום היו לבושים מדים מלאים: מעשיה, אשר על הצבא, ועשיה, ראש שומרי ראש המלך. הם היו נשענים על מגיני הזהב הנהדרים והסתכלו באדישות שקועה במחשבות כאנשים, שסוף סוף מגיעה שעתם. במקום הריק ליד דוכן הכסא הושמה כורסה מטלטלת, שבה גהר בישיבה מעוקמת גדול חכמי ירושלים. שפן, הסופר ומגלה התורה, היה כבר תשוש כל כך, עד שלא יכול ללכת ברגליו, אבל בראש השיבה הרזה שלו ובידיו הגרומות יכול עדיין להשתמש יפה. על פני חיקו היתה מונחת מגילה פתוחה. האצבעות המשומשות של שפן זחלו כעכבישי אלהים על השורות והדלתות, משכו חוטים סמויים וקשרו אותם. פרצופו אדום העינים היה כל כך שקוע במטוה התורה ובאריג הכוונה של אלהים, עד שכנראה לא ידע איפה הוא נמצא, היה משתעל פתאום בשמחה כשמצא שלל מלים, זאת אומרת פרש אותן כהלכה, אבל אחר כך רטן שוב לעצמו כשלא עמד מיד על כוונה סתומה. באותה שעה הרת עולם נראה כתמונה נעלה של דבקות באלהים, השוכחת את הכל.

עיני ירמיהו הסתכלו מרחוק במלך המרחף מלמעלה, שפניו המתוחים המאדמים טושטשו. בן חלקיהו ישב בריחוק מקום מכסא המלכות על ספסל הנביאים, שכמה מהם הוזמנו לעצרת. למרות בטחונו העז של יאשיהו בדבר אלהים, הרי הוכיח המקום הדל, הרחוק מכסא המלכות, שהעולם הגדול לא יחס לנביאים חשיבות יתירה מאשר אבי ירמיהו. לאורך שני הקירות ישבו על הספסלים הנמשכים עד כסא המלכות התקיפים האמתיים, המושלים והכהנים. כאן הופיעו ראשי המשמרות העליונים של הכהונה, ובראשם הסגן ושומרי הסף. לעומתם ישבו כל השרים הגדולים והקטנים, זקני האכרים, פשוטי עם, שידעו לאחוז דם במחרשה וגם בחרב. למנצחים על הטכס היה תפקיד קשה לחלק בעצרת את מקומות שרי הערים כראוי, זאת אומרת בריחוק מקום מכסא המלכות, איש לפי דרגתו. הקנאה בין השרים היתה גדולה, וחילוף סדר הדרגות כבר גרם לעתים קרובות לריבות דמים. ירמיהו הרגיש גם רווחה וגם צער, שלא היו ידועים לשרים. ההתמרמרות שעורר במקדש למלאות דבר אלהים נשתקעה כנראה לאחר זמן רב כל כך ולנוכח המאורעות הגדולים הממשמשים ובאים. חוץ מזה היתה פרושה עליו יד המלך. אולי זכרו רק שכניו לספסל הנביאים את נאום בראשית שלו שגרם התמרמרות, כי הוא הרגיש את המבטים המכרסמים של סקרנותם וחשדנותם. ואולי נבעה החשדנות מן העובדה, שהוא בחל כמקודם להופיע באדרת מיוחדת כאיש אלהים ולא לבש כאחרים אותו אפוד שער מוקצה מחמת מיאוס, שהם לבשו אותו לגופם וששיפשף את מחשוף הצואר, הזרוע והרגלים. ירמיהו ישב מכונס בתוכו והסתכל ישר לפניו, לא ימינה ולא שמאלה, ופתאום גחן אליו ראש דונג וברך אותו בסבר פנים יפות ועצובות. זה היה אוריהו, שתפס את המקום המכובד ביותר על ספסל הנביאים, הוא הבוחן מעלית הגג של חולדה, ששיחרר אותו מספק. שוב נגע פרצוף האיש עד לבו, כי איש זה נתנסה ביותר בקרבת אלהים. ושוב ראה בהתמרמרות, בבושה ובשאט נפש את הצלקת המשוננת, שקרעה את פני האיש לשנים.

והנה פנו פני הכל לכסא, כי אחיקם בן שפן הופיע עם ציר פרעה לפני המלך. המצרי היה בעל קומה ורזה ועל ראשו צניף גבוה, שרצועותיו ירדו משני הצדדים באורך רב. צוארונו על שכמו האיר בשבעה צבעים, בעוד שחלק הגב של לבושו העליון, העשוי מאריג שקוף, גילה שמש בעלת כנפים בתכלת עדינה. בימינו החזיק ציר פרעה זנב טווס ובשמאלו מטה זהב. הוא התחיל לומר, בקול דממה דקה של תפילה, נוסח פתיחה לנאומו, והמתורגמן תרגם מיד:

“מלך הארצות העליונות והתחתונות, בן האלים, האוהב את אבותיו, אב האלים האוהב את בניו, בחיר פְּטַע, שהאל רע שהעניק לו כח ואמון הוא צלם דמותו, בן האל רע, אוזיריס-פסמטיך הבולט בטובו, גדול הכח, שהופיע על כסא מלכותו והקים את הארצות, אדון תכשיטי הנץ, בעל רביד הזהב הנותן לאדם חיים וחותך גורלו”, כאן שאף המצרי בעל כרחו אויר וסיים: “כה אמר אליך, מלך יהודה”.

גם יתר דברי פרעה ליאשיהו המלך, שתכנם היה מעשי מאד, היו מצועפים במליצה החצרנית החביבה והמורכבת של הלשון המצרית, כאילו צלצל בפי הציר כתב החרטומים העדין ורב המשמעות של מצרים. לעומת זאת צלצלה שפת אלהים בפשטות ובלי סיתות. רק אלהים יכול להסתיר את כוונתו מאחורי גושי המלים הללו, לא האדם. העצרת צריכה היתה להתאמץ, כדי להבין מתוך התרגום את התוכן הממשי. שוב ושוב נשמעו צלצולים על “נושא היופי”, “שוכן הזוהר”, “יושב האניה הנצחית שאינה בלה”, “הוד מעלתו המקבל בחיוך את קידת האלים” ו“המואר שלבבות בני האדם זוחלים לפניו”. משונה היה, ששפע המליצות האלה הידר בתארים הללו רק את פרעה שולח הציר, ואילו מלך יהודה, שאליו היו ערוכים הדברים, ואלהיו, לא נזכרו כלל כאישיות עצמית. והנימוק כנראה לא היה כדי להרגיז או לזלזל, אלא מתוך ההכרה המלאה והמחייכת של הגדול החובק זרועות עולם, חכמת העולם ויפי העולם של מצרים, שמחוצה להם אין אלא חיי צללים עכורים. במגע עם מצרים, בנאום בשם פרעה היה טמון כח גואל ומחיה לרוחות המסכנות של הנכר – בענין זה לא היה ספק בדבריו ובתנועותיו של הציר. בנאום עצמו דובר על אניות לאין מספר של צי עצום, המהלך אימים אפילו על האלים השולטים על הים. הצי עומד מוכן להפלגה בזרוע צדדית של אבי הנהרות, הגואה בכל שנה ושנה על ידי דמעות השמחה של תשעת האלים העליונים ונס זה הוא המחיה מתים. צי זה, שמלחיו לא נוצחו מעולם, יפליג בראש החודש הבא ובראשו אנית הדגל האלהית בלוית רכבי מלחמה לאין מספר, יעמוד ליד חוף השפלה הפלשתית ולבסוף יכנס למפרץ הגדול מצפון להר הכרמל. משם רוצה הוד מעלתו, שהאלים משתחוים לפניו בחיוך, להאיר את עמק יזרעאל במסעו. עד כאן דבר פרעה למלך יהודה. על המלך להכין לצבא צידה בשפע בערים ובכפרים של העמק, לתת ערובה ליחס מוחלט של שלום מצד עם הארץ למחנה הצבא וכן למָרוּת המלך. כל זה הורצה לא כדרישה מיוחדת, אלא כדבר של מה בכך, כדבר המובן מאליו, הנאמר רק לשם נימוס.

אחרי נאום הציר באה שתיקה ארוכה וקשה. יאשיהו, שריחף למעלה בלי נוע, המשיך את השתיקה עד גבול הסבל, עד שאפילו המצרי הנוקשה התחיל להתרגש. אז הרים המלך את ידו וקרא אליו את הסופר.

הדברים, שאמר מחציתם לאחיקם ומחציתם לציר, לא היו דברי מתמרמר, אלא נאמרו בלחש באדישות גמורה:

“כה תאמר לו: אחרי אשר יקריב בשם פרעה את שבעת זבחי הבוקר במקדש – אז אתן את המענה לא לו כי אם לפרעה”.

המצרי הססגוני לא הבין כראוי, הסתכל מסביב מחריש משתאה. יאשיהו לא שם אליו לב. שליחותו נגמרה. הציר, שלא פילל לתשובה כזאת, נגע בראשי אצבעותיו בקרקע, מה שלא היה לכבוד מצרים בכניסתו. לאחר זמן סיפרו אחדים שראו, כי הנבוך חיפש את מבט אליקים. התשואות מסביב לכסא המלכות, כשעזב הציר המצרי במבוכה את האולם, היו מאין כמוהן. עכשיו התרוממה השלהבת הכחולה במנורת הזהב, קמה והסתכלה בתשואות.

והמלך דיבר לירושלים וליהודה את הדברים שידע ירמיהו. הוא דיבר על מלכות אלהי יעקב, על מלכות דוד החדשה, על מלכות התורה, שהגיע שעתה – אם לא עכשיו אימתי. יהודה חזקה, ישראל קם לתחיה, מוכן לחזור בתשובה. צבא פרעה, המנותק מארצו וממקורות ציודו, לא יעמוד לפני סופת משפט אלהים. מאת אלהים היתה זאת. קול יאשיהו צלצל כסופת זהב של אלהים. היא הלהיבה את העצרת כאילו השקה המלך את עמו מכוס התרעלה. העצרת נתפוררה והקיפה את כסא המלכות בתשואות. ביחוד הגדיל לעשות ירמיהו מלבנה, חותן המלך. עיניו היו אדומות כדם כאילו בתוך הקרב. הוא נשא את זרועותיו למעלה וצרח בצרימת אזנים: “מלכות דוד”.

רק מועטים מאד שמרו על מנוחת הסתכלותם, ביניהם אליקים וירמיהו. ירמיהו הסתכל בזועה בשר לבנה המשתולל. האם נבדלה תפיסת המלך על מעשה אלהיים, בעצם, מתפיסת חותנו? שניהם התפעלו מאלהים גיבור המלחמה, הרודף אחרי אויביו. ירמיהו כסה את פניו בידיו כדי להתרכז. אולי ירחם אלהים ויפסיק את שתיקתו בתוך הרעש הזה כדי למלאות את ידיו להזהיר את המלך ולמנוע את האסון. אבל שום דבר אלהי לא הפסיק את סערת האדם, שהלכה וגברה באולם המשפט בין פשוטי העם. האנשים חיבקו זה את זה. זלגו דמעות ללא ריסון, הופלאו נדרי זועה, נכרתו בריתות, ובכל פעם נשמעה מתוך ההמולה הסיסמה הגדולה: “מלכות דוד”.

לפתע פתאום נתפורר השאון באולם הכסא. נשמעו קריאות לשקט. סוף סוף הרגישו, כי שפן הזקן נאבק זה זמן רב להשמיע את דבריו. אנשי העצרת חזרו איש למקומו כדי להאזין לדברי חכם החכמים. שפן הזיז מדי דברו את המגילה הנה והנה בקוצר רוח, כאילו נחפז לחזור מהבלי העולם הזה אל הפירוש המושכל של דבר אלהים, שלא להפקיע ממחיצת אלהים שום שעה משעות חייו האחרונות.

“גם אני – התחיל בנשימה נעצרת – מוסיף את קולי לקול תרועת העם לתהילת המלך. לא היה טוב ממנו בישראל וביהודה ולא יהיה טוב ממנו. רק מעטים זוכרים את הימים הנוראים, ימי אבותיו אמון ומנשה, אשר בהם שררה הזועה ללא נקם, ובגיא בן הינום העבירו את הבכורות בתופת למולך. אז היית ילד, הוד מלכי, לא יותר גדול מבנך הצעיר מתניה, ושפן היה מורך. ושפן לא סר מעמך כאשר הוקמת בליל הרצח הנורא של אמון לשבת על כסא המלכות בעודך נער. נפשי, נפש המורה, קשורה בנפשך. היטבת ללמוד. כי מעשה מלכי לא ישכח לא בשלושים ולא בשלוש מאות דור”.

כאן צנח ראש הזקן על חזהו. אחדים סבורים היו שנרדם, שאבד את חוט נאומו או סיים אותו. אבל הוא רק שקע במחשבות קשות, ובתוך העצרת הגדולה נתן להן ביטוי עמוק, כאילו הוא לבדו עם המלך:

“שפן לא שמע בחייו באזניו את דבר אלהים. לא נביא הוא, כי אם אדם העובד קשה. הוא קורא וחושב ומפרש ומשוה וקושר ומקבל ודוחה. הוא יכול רק להגיד אשר רכש בראשו ולא: כה אמר אלהים. אשר נאמר בתורה יכול גם הוא להורות. איך יוכל איש זקן כמוהו, הרחוק מתכונת החיים, לעוץ: זה טוב וזאת עשו, זה רע וזאת אל תעשו? ואם בכל זאת אדבר דברים כאלה, יטו לי אוזן בכבוד, אבל לא יטו לי רצון. הוד מלכי, נערי, הטה לי אוזן, נערי, אשר עודני רואה אותו בלחייו האדמוניות, מלכי הגדול, שמעני: יש לך שלום וזמן, למה תחפוץ להפר את שלומך ללא צורך, לקצר את זמנך?”

מתוך התרגשות מלמל שפן את המלים האחרונות, ורק מועטים הבינו אותו. כדרך ישישים היה נוח לפרוץ בדמעות, ואחת הדמעות נפלה על המגילה הפתוחה וטשטשה אות אחת. הסופר הגדול נבוך, שכח את הכל וניסה לתקן את המעוות בראש אצבעו בעדינות.

נאומו של שפן לא עשה רושם מחמת המלמול. רק על המלך השפיע קצת, כי הוא ישב שקוע בחולם בהקיץ. על מצחו היה קמט, ששום סופר לא יכול לפענח אותו. נשמעו קריאות חדשות. ציפו לדבר אחרון של המלך. אבל המלך רמז שאין רצונו לדבר ופנה בזרוע נטויה לספסל הנביאים:

"האם יש דבר אלהים? חלום, מראה?

נפש ירמיהו נתקשרה במאבק תפילה עם אלהים. “היה אתה ברור או עשה אותי יותר ברור, נאנקה נפשו. האמנם יקים מלך זה את מלכות דוד החדשה? או אין תכנית זאת אלא פח, תהום שבו נשקע? עברתי על פני ארצך והכרתי אותה. מצותך פרושה על פניה כירק נובל במדבר, ומתחתיו מות. במקדש נתת לי לדבר דברים נוראים. ועכשיו ישכח הכל ואתה חזרת בך, למה? האם אתה מוכן פתאום להכתיר דור זה של מעוורי בני אדם וסוסים מיוזנים בנצחונך, למה? ודאי יתכן, שאתה תהפוך קערתך על פיה בלי משים, ידעתי זאת. ידעתי גם כן, שכל המחשבות האלה הם לפניך לא מחשבות, והמסקנות האלה מסקנות שוא הן. אבל מה אעשה, אלהי? המלך מאזין לדברי פי ואני יכול לזרז או למנוע. הושיעני נא, הושענא, אתה שראיתני לפני שנבראתי, עזור לי למען אוכל לעזור למלך ולעם. בי משזר במדה שוה הן ולאו, זה וזה, פחד ובטחון. עצב נא בי, במוחי, הן ולאו כמים, כדי שיזרמו כמו ביום ההוא במקדש, כשעדיין לא היה שום נימוק גלוי לכך”.

“אין דבר מאלהים, אין חלום ואין מראה”.

הדברים העצובים האלה נאמרו על ידי אוריהו, הזקן בנביאים, שצעד שלושה צעדים קדימה. דמותו הרזה עמדה כפופה, וראשו המסורס נטה בעיפות לכתפו השמאלית. בעמידה זאת של הכרת אשמה נדמה היה כמבקש סליחה מאת המלך גם בגלל שתיקת אלהים וגם בגלל חרשות נביאיו, שאין להם ביום הגדול הזה להודיע על שום לחישה. אבל עוד ירמיהו עומד אומלל, והנה נשמע פתאום קול רענן וחזק:

“יש דבר אלהים ויש מראה”.

ירמיהו הסתכל מסביב. מבין האנשים, שעמדו ליד הקיר, נפרד אחד ועבר בנימוס דרך האולם הארוך עד לכסא המלכות. האיש פשט את אדרת הנביאים הבלתי נוחה ונשא אותה על זרועו ועל ידי כך חשף את הבד הדק והיקר של תלבשתו. גם שער ראשו וזקנו של איש האלהים היו משוחים ומסולסלים בשקידה יתירה. ירמיהו ראה לתמהונו, כי השנים שעברו למן חגיגת הפסח המשותפת הוסיפו למהותו של חנניה ישוב הדעת. היה משהו בהילוכו ובהתנהגותו, שעורר אמון ואמונה. אלהים החשיב כנראה את הרבגונות של בחיריו, ולא הקפיד שיהיה תמיד אותו סוג. חנניה השתחוה לפני המלך ובישר בנעימה בהירה:

“ראיתי במראה אלהים את היאור גואה במדבר וגליו חופרים להם ערוץ חדש. ויפקח אלהים את עיני ויאמר: ראה את גלי היאור! ואראה את הגלים: אנשי מלחמה עם מגינים וגרזינים וסוסים דוהרים. אז פקח אלהים פעם שניה את עיני ויאמר: ראה גלי היאור. ואראה בוץ ורקב וחרסים. אבי הנהרות היה לנחל אכזב במדבר וגליו נעלמו”.

תשואות הסכמה נשמעו אחרי נבואה זאת של חנניה, שהתאימה ללבבות האנשים ואישרה את הנצחון המקווה. יאשיהו עצמו קיבל אותה בלי התרגשות. אבל מנפש ירמיהו נפלה מעמסה. אלהים דיבר, אם כי לא על ידיו. בתוככי העצרת עמד בראש מורכן והתעמק במראה חנניה. האם היתה זו הדרך האמיתית של אלהים? כן ולא. אבל איך יכריע, והוא מכיר רק את הדרך היחידה, שבה דיבר אלהים אליו. אולי התיחס אלהים לחנניה ביתר ידידות, ביתר בהירות. ואף על פי כן התחילה שוב מעמסה רובצת על נפשו. פתאום עמד לפניו המלך וחייך:

“ינבא אשר ינבא, רק אתה הקשר בינו וביני”.

פרק שמיני: מגדו

לירמיהו אסור היה לזוז מֵעִם המלך, כי יאשיהו היה זקוק למאזיני השמים, שיכול לסמוך על אמיתותם בכל נפשו. איש ענתות הקשיב וציפה לבאות, שטעמן וסופן עדיין לא גילה לו אלהים למרות תחנוניו.

לאחר צום השנה הקדוש, שהוחג בשברון לבב שלא היה כמוהו זה דורות, הזעיק המלך את השבטים והערים. מכל המקומות זרם העם המזוין, מן הכפרים והעיירות למקומות קבועים מראש, ושם נבדק וחולק ליחידות בודדות.

חלוקת העם לסוגי הנשק השונים לא נעשתה לפי בחירה חילונית בלבד, אלא היתה מבוססת בקדושה, בברכת יעקב לבניו לפני מותו. ראש הגיבורים היה יהודה, שעליו ניבא יעקב:

“גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ? לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים”.

לאנשי המלחמה מיהודה, שעליהם נאמר: “חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב” ניתן היתרון על פני כל יתר השבטים. הם רכבו על סוסים ויכלו להשתמש בכל מיני נשק. אמצעי הקרב המכובד ביותר, המלכותי, היה רק ברשותם: רכב הברזל.

חיל רכבי הברזל היוה את הטבעת הפנימית החשובה ביותר של הצבא, שבמרכזו עמד המלך עצמו במרכבת השריון שלו, שהתאימה עלי אדמות לרכב אלהים העובר בשמים. לא לכל בניו יחס יעקב גבורה שוה. על אפרים ומנשה נאמר בברכה רק, כי קשתם תשב איתן. ערי הנחלות הללו שלחו רק רובי קשת ורוגמי אבנים. ואולם נחלת דן הצפונית, שיאשיהו לא שכח לסייר במסעותיו גם את ישוביה המוזנחים, שלחה רק מאות אחדות של שודדים ואורבי דרכים, שהצטיינו בשימת מארב והיו מפרידים את האגף והמאסף של האויב. גם גבורה מפוקפקת זאת של דן קבע יעקב בברכתו:

“יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר”.

אבל לפני שיצאו הגדודים ממקומות הריכוז לשדה המלחמה, קיים יאשיהו את מצות אלהים. לכל מי שבנה בית חדש, נטע כרם חדש, נשא אשה או שפחד לצאת למלחמה הוכרז: “יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ”. אבל כמעט לא נמצא איש, שרצה להשתמש בחירות זאת לטובתו.

בעוד הפליג צי פרעה נכו ברוח רפה משפך היאור ויצא דרך תעלת זרוע השיחור, אניה אחרי אניה לבלי קץ, ללב ים, זרמו גדודי יאשיהו מדרום ומצפון לעמק הירוק המשתרע מן הכרמל, דרך גבעות גלבוע, לעמק הירדן. המלך חילק את צבאו לשלושה ראשים ושם לו שלוש מטרות: הצבא המערבי היה נתון לפיקוד מעשיה, המצביא הותיק והמנוסה ביותר ביהודה. הוא צריך היה לקבל פני מצרים מראש הכרמל ולמטה ברובי הקשת וברוגמי האבנים שלו ולסכל כל נסיון של פרעה לחדור לתוך העמק. את הצבא האמצעי ניהל המלך עצמו, ולצדו עמד עשיה ראש שומרי הראש. גדודיו חנו בשורות ארוכות לאורך דרך המלך, החוצה את עמק יזרעאל. ערים בצורות אחדות כגון מגדו, קדש, תענך נתנו ללוחמים סעד. במצודת מגדו חנה מחנה המלך. הצבא השלישי המזרחי ניתן, למרות התנגדות עזה של המלך, ליורש העצר אליקים. יאשיהו התנגד לכך זמן רב, אבל לבסוף וויתר ליועציו, שסבורים היו, כי עלבון מות כזה לאליקים (שנחשב לאדם נועז בלי שום ראיה לכך) יש בו משום סכנה לעתיד. חוץ מכל מיני הבלים, סרבנות וטרזנות לא היה ביורש העצר שום דבר, שהיה מצדיק את הסרוב לתת לבן הבכור משרת מצביא. איככה יגלה מלך יהודה לעיני כל העולם אי אמון לבנו? יאשיהו הרגיע כדרכו את לבו, שהרצינות האיומה של המלחמה, תאות התהילה ופרס הנצחון הנכסף ישככו את הסרבנות היתירה של אליקים, ואולי ירפה ממדה זאת. חוץ מזה ניתן לצבא המזרחי, שחנה בגבעות גלבוע, התפקיד הקל ביותר להיות בשעת הצורך לחיל עזר, ואילו במקרה נצחון לקלוט את הגדודים המצרים הבורחים ולהשמידם. לצבא זה נספחו, חוץ מחלק הפרשים, גם האורבים של דן. ליתר זהירות נתן המלך לבנו הבכור והעמיד לימינו גיבור מלחמה זועף ומטיל אימה: אלנתן בן עכבור. קרבת החיתון של אלנתן ואליקים באמצעות אשתו נחושתא לא עוררה חשד בעיני המלך.

הכל היה מחושב בחכמה בתוך ראית הנולד עד לכל מקרה שלא יבוא, כמו שלא תוכנה שום מלחמה בישראל מימי יהושע ודוד. רק אחד לא ניתן לחישוב ולראיה מראש, וכדי לקשר אחד זה, שאין חישוב וראיה מראש חלים עליו, ולהכניס אותו למערכה, הוליך המלך אתו את ירמיהו, כי האמין אמונת אומן בבחירתו היחידה במינה על ידי אלהים ובכח סיועו המופלא. בנפש ירמיהו היה אלהים יוצא ונכנס, דבר זה היה מוכח למלך, וחסידותו הפשטנית סבורה היתה, כי באישיותו של ירמיהו הוא קושר לעצמו את אלהים כביכול. לאיש ענתות אסור היה באותם הימים העצובים והמדאיגים לזוז מיאשיהו אפילו לשעה אחת. אפילו מטתו הוצעה בחדר השינה של המלך. העיר והמבצר של מגדו היו קנין בית דוד. המצודה היתה אחת החזקות והנהדרות ביותר בארץ. כבר אברהם הכיר אותה כשדרך בבואו מאור כשדים על הארץ היעודה, ושלמה הבונה ללא ליאות העניק לה לפני תשעה דורות את צורתה המתרוממת על מגדליה הרבים, חומותיה החזקות, צריחיה, חצרותיה ודירותיה. כאן ישב ירמיהו ימים ארוכים במחיצת המלך, שצריך היה לעמוד לימונו בדברים ובמראות שלאלהים, והוא עצמו נעזר על ידי ברוך שהיה אתו.

כבר עבר החום הלוהט של הקיץ, ובבוקר אחד הביאו רצים מן הכרמל את הידיעה, כי הצי המצרי ביצע בחסות הלילה את העלאת הצבא בחוף החול הרחב של שקמונה בהפתעה מדהימה מעשה ידי אמן. מפלצות רחבות בטן, בגובה שלוש קומות, כל אחד מצודה בצוּרה, ניגשו בשורה המשתרעת על כמה פרסאות אל החוף כמעט בלי נשמע קולן ובלי אור. מחנה הצבא, שקם בן לילה על החול כאילו בידי שמים, נדמה לכרך גדול, שארמונותיו הן האניות הענקיות. לנוכח עיר זאת יעץ מעשיה, מצביא הצבא המערבי, להמנע מכל מעשה פזיז. מן המובחר להשאר סמויים במחבוא ערמה ולחכות להתקפת פרעה. המלך יאשיהו הלך מיד, רק בלוית שני שומרי ראש, לצבא ההרים, ששם יכול להשקיף על פני מחנה נכו ממגדל הצופים הגבוה ביותר. רק לצהרים חזר במרוצה, וירמיהו ראה, שהוא חיור מאד ושקוע בשרעפים.

עוד באותו יום התרחשו שני מאורעות בעלי חשיבות רבה. תחילה קמה סופה, שלא היתה כמוה מימי המבול. לאחר שהתגלגל מן הצהרים בכיפת השמים רעם מגמגם בזעם כבוש ללא הכרעה, פרצה שעתים לפני שקיעת החמה הסופה הגדולה. המלך יאשיהו, כולו רועד מצפיה לגילוי שכינה, לקח אתו את ירמיהו ליציע מגדל הצופים הגבוה ביותר. שם עמדו ונאחזו בפסגות המגדל בלי לשים לב לסערות ולזרמי המים, ששולחו וכמעט סחפו את בגדיהם מעליהם. הסופה היא צורת הגילוי הנראית לעין, שבה מתלבש הרואה ואינו נראה. אמנם כבר הכריז הנביא הקדוש אליהו לפני דורות אחדים, שהסופה היא רק מבשרת מציאות אלהים, המתגלית לבסוף ובמדרגה העליונה בקול דממה דקה. אף על פי כן אי אפשר היה להכחיש, כי בברק וברעם לובש אלהים את בגדי הכהונה הגדולה, שבשוליהם בורקים ורועמים רימוני הזהב והכסף.

המלך וירמיהו דבקו זה בזה כדי שהרוח לא תסחפם. מסכת שמלת השמים נקרעה בכל תפריה. במאה מקומות פקעה. אבל מבעד לקרעים נראו השמים העליונים, שמי האש, רקיע שיר התהילה, שבני תמותה זוכים לראות שמץ ממנו רק כברוק ברק. מכיון שכל השמים היו טבולים אש והסערה השתוללה, אי אפשר היה להכיר את הכיוון של גילוי רצון אלהים. אבל לפתע פתאום תופף ברד, כאילו רצה אלהים לרגום מקום מסכן זה של עולמו. שני האנשים בראש המגדל הוכרחו לשבת, להצמיד את גבם לפסגות ולהגן על ראשם בשתי ידיהם. אבל דוקא ברד זה הבהיר בלב יאשיהו את כיוון רצון אלהים. הברד הכה בקוים מלוכסנים סמיכים כלפי מערב, למחנה האניות של נכו. עם זה בזק ברק, שחס על המלך והנביא מתוך סטיה שלמעלה מן הטבע, ממש ליד מגדל הצופים, לשיקמה מעבר לדרך לפני חומות העיר. העץ שנסדק התחיל לגחול ולעשן למרות הגשם. הברק לא פגע במחנה יהודה.

נפש יאשיהו צהלה ושמחה. הוא זכה לאות חדש. בחדרו פשט את הבגדים הרטובים. דמעות זלגו על לחייו. בידים מורמות הלך וכרכר חגיגית.

“ירמיהו – התיפח – לו יכלתי לרקוד ולשיר כדוד אבי”.

אך שבה נפש יאשיהו למנוחתה, התרחש המאורע השני, רב משמעות לא פחות מן הראשון. משלחת פרעה דפקה בשער המערב של מגידו והביאה למלך אגרת של השמש עלי אדמות בנוף, ששמו היה נכו ולשמו נוסף עיגול ונקודה באמצע – אות לאלהותו. האיגרת היתה כתובה לא בכתב העממי המקוצר של מצרים, אלא בציורים המפורטים של כתב החרטומים, ועל ידי כך נועדה לשמש תעודה נצחית. היא הכילה רק מלים מועטות. אחיקם קרא אותה לאט ובהטעמה, והשפה העליונה שלו ללא שפם, המקומרת בסלסול עדין, הרטיבה מהתרגשות כבושה. ואלה היו דברי נכו:

“מַה לִּי וָלָךְ, מֶלֶךְ יְהוּדָה. חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי”.

הדברים צלצלו כקול נגיד ומצוה קצר רוח. הפר אפיס הכה בזנבו כדי לגרש את הצרעה המטרידה ישראל. אבל בן שפן ירש את רוח אביו, שחדר מבעד לפני הדברים. איגרת עזה זאת של אלהי שתי הארצות הסתירה מתחת לקיצורה הרברבני הנמרץ הזמנות כמוסות מסויימות והצעות למלך יהודה, שמבחינת אותה יהירות חובקת זרועות עולם אפשר היה כמעט לראות אותן ככבוד. בפני מועצת המלחמה שנתכנסה מיד פרש אחיקם את פירושו לאגרת. עצם העובדה של איגרת כזאת גילתה, שפרעה נבהל במעמקי נפשו מפני הצבא הגדול של יהודה השואף לקרב. אם כי היהירות של מצרים אינה מפקפקת בנצחונה, הרי אין זה פשוט לנכו להסתבך מיד לאחר העלאת צבאו ליבשה, עוד לפני הצעד הראשון, במלחמת דמים, שתחליש את צבאו ותדחה השגת מטרתו. כי מטרתו היתה דוקא למגר את אשור הפצועה ולקרוע ממנה את כל הארצות הכפופות לה בין ארץ נהרים ובין הלבנון. הוא תיכן מסע מלחמה נועז למעלה מכל שכל אנוש, מסע שלא ישען על ארצו ולפיכך ריחף בסכנה תמידית ללא אספקה, מילואים ודרך פנויה לנסיגה. לפניו השתרעו אלפי פרסאות, על פי רוב דרך ארץ ערבה ומדבר. האם לא יאכלו האלהים הזרים של הערבה והמדבר, שלא לדבר על מלחמה, לפחות את חצי חילו? ודאי רעדו פרעה ויועציו מלכתחילה לנוכח אבידות כאלה. לפיכך קשתה עליהם ביותר פגישת דמים עם יריב מצויד כהלכה על אדמת אלהיו הוא. מסקנות נבונות אלה הסיק אחיקם מאגרת פרעה, שפרש אותה כהזמנה מוסוה להכנס אתו במשא ומתן. “מה לי ולך, מלך יהודה”, פירוש הדבר למעשה: “מה מחיר תדרוש ממני, מלך יהודה”. לדעת בן שפן יכול מלך יהודה לדרוש מחיר טוב כל כך, שקשה יהיה להשיגו במלחמת דמים.

אחיקם שכח, שהוא מדבר לא לכוהנים או לסופרים, אלא למועצת אנשי מלחמה סוערים, שציפו בקוצר רוח לאחר עת שלום ארוכה ומתישה ליום ההצטיינות ותהילת הקרב. הם החרישו אותו בצעקתם. אגרת פרעה היתה הודאה בפחדו ובחולשתו. דוקא משום כך אין לה אלא תשובה אחת: שום תשובה. המלך הבטיח לענות למצרים בעצמו. הגיעה השעה. חוץ מזה עוררו נימוקים יותר גבוהים את יאשיהו נגד אחיקם. המזכיר המנמק והמתחכם, שהתהלך אתו יומם ולילה, עדיין לא עמד על קדושת התכנית של המלך. מלכות שדי, מלכות דוד החדשה, החדרת האמת והאהבה לעולם, לא ניתנו להגשמה על ידי מיקוח בין מלכים, אלא אך ורק על ידי נצחון המלך.

כששקעה השמש בשמים קרועים, שעדיין קרנו בארבעת צבעי המסך, עלו המלך, ירמיהו וברוך שוב למגדל הצופים של המצודה. עכשיו שקטה הרוח, שררו קרירות ושלוה. קול המון המחנה נשמע מרחוק. מדורות הגדודים נמשכו בשורות ארוכות. יאשיהו קיים כל התפילות והמנהגים כחוק. יתר על כן: הוא פקד להכריז שוב את דברי התורה: “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשׁוּב לְבֵיתוֹ”. עכשיו הסתכל בשתיקה לצבא הכוכבים שעלה בשמים. פתאום נפל ירמיהו כמוכה רעם לרגלי המלך והתחנן:

“מלכי, שים לבך, חשוב נא טרם תצא למלחמה”.

יאשיהו גחן למתחנן בפנים רציניים:

“היש דבר אלהים?”

“לא. הוא הדבר, אין דבר אלהים על מעשה מלכי”.

“האם אומר לך לבך מה רצון אלהים?”

“אין לבי אומר לי מאומה מה רצונו. מקרב נפשי אני צועק אל המלך: שים לב, חשוב נא”.

חיוך של רווחה עבר על פני יאשיהו:

“מקרב נפשך? זה הוא המורך, ירמיהו, הפוגע לפני הקרב גם את האיש הקשה והמנוסה. אל תבוש. או האמנם תפונה? מלכך מאמין. מילאתי את הברית. האם יפר אלהים את הברית בעוד אני עובד לא למען כבודי, כי אם למען כבודו?”

ראש המלך הוסב מירמיהו לתוך החשכה. וירמיהו הצמיד את פניו לאבן הקרה והתחנן לאלהים בילדותיות מגוחכת על דבר אסור בתכלית האיסור: שיגלה לו את העתיד. הלילה החשיך. ולאחר הפסקה ארוכה נשא המלך שוב את קולו וקרא את ירמיהו וברוך להיות עדים:

“שמעו באזניכם את נדר המלך, אתם עדי. אם יתן לי מחר אלהי ה' צבאות את הנצחון על בית העבדים, אמלא הכל, גם את הדבר האחרון הוקשה. אז אצוה לקרוא דרור בשנה השביעית לעבדי כל בתי האבות בארץ. כי עבדים היינו בארץ מצרים. השמעת? השמעתם, אתם עדי?”

העדים שמעו. אבל ללבו של ירמיהו לא היתה הרווחה.

לפתע פתאום התחיל האופק המערבי להאדים כארגמן, עד שנסתמן בבהירות צל הכרמל הרחוק. בעינים גדולות הסתכלו לבבואת האש ההולכת וגדלה. אז אמר ברוך, שעד כאן הצטדד בענוה מן הגדולים:

“אין פרעה מחכה לתשובת המלך. מצרים שורפת את אניותיה מאחריה”.

הנבון קלע אל האמת.

וכך התחיל הקרב: שעה לפני השחר השתרעו כוש ופוט, עמי העזרה של פרעה, לאור הקודר של הצי הבוער, על הרמות שנתפסו על ידי מעשיה. הם נהדפו על ידי הקשתים והרוגמים של אפרים ומנשה, שתפסו את כל המעברים והמדרונות החשובים. בצאת השמש כבר היו מונחים תריסרי פגרי כושים בסבך היער, ותרועת המלחמה של המתקיפים נתמזגה באנקה הילדותית הצורחת של הפצועים. אבל גם הצבא המערבי בא בלחץ, כי בשעת הבוקר הראשונה כבר שלח מעשיה רץ למלך לדרוש תגבורת.

יאשיהו בילה את כל הלילה על המגדל ללא שינה. גם ירמיהו וברוך לא זזו מן היציע הפתוח לרוחות. עכשיו עמדו זה ליד זה והסתכלו במלך ובשלישיו, שהתלחשו וציירו קוים בשמי המערב בידים מושטות. בחצות הלילה שלח יאשיהו מעליו את בנו השני. יואחז האטי נצטוה לדהור במיטב הסוסים לירושלים ולדרוש בשם המלך מאת הכוהן הגדול להכריז במקדש מיד על יום צום ותפילה לאלהי צבאות בעצם שעות הקרב. כדי למסור רצון זה של המלך מספיק היה רץ חרוץ. אבל רבי המלוכה הבינו לטעמו של המלך, שרצה להוציא ממהומת המלחמה את הבן בעל הנפש הבהירה אבל הפשוטה ודאג לכך, כי על כל צרה שלא תבוא יהיה בעיר הבירה מוכן בן דוד זכאי לירושה.

כשהגיעו הידיעות הראשונות מן הכרמל, נראה היה שיאשיהו שקוע בשרעפים רחוקים. בצעדים מהירים סובב את יציע המגדל והסתכל בירמיהו מתוך עינים סמויות, כאילו איננו מכיר אותו. התקפת הלילה מצד כוש ופוט פגעה פגיעה קשה בתכנית המלחמה שלו. גם אם הקרב החלקי הנטוש יוכרע לטובת יהודה, הרי נכבל צבא מעשיה שנדחק מן הדרך. מאחורי הפרגוד של קרב הרים זה יכול פרעה להוליך את צבאו העיקרי בלי מפריע דרך מעבר העמק. עשיה הציע לצאת נגד מצרים בכל חיל שומרי הראש ולהלחם עם נכו במעבר העמק בין הגבעות. המלך דחה הצעה זאת. הוא רצה להתראות פנים עם האויב בעמק רחב הידים ולא במעבר צר. מסביב למבצר מגידו נתרכזו הגדודים לקרב. עם זה קיבל אליקים פקודה לזוז לאטו מן המזרח ולהיות מוכן לעזרה.

הזקנות בישראל האמינו אמונה שלמה בכוח הכישוף של מצרים, ואמנם הוליך אֵל השמש את צבאו דרך המעבר הצר ללא קול, כאילו בכישוף. באור הבוקר נוצץ העמק עד לסלעי הצפון מכל מיני נשק. בכל מקום התנוססו דגלים. מערכות פרעה היו מסודרות נחשולים נחשולים. במערכה ראשונה עמדו הלובים יודעי קרבות, יושבי שפת הים והמדבר, שכירי הצבא של מלך מצרים. הם עמדו בגושים צפופים, חניתותיהם מוכנות להשתערות. לאגפיהם נצבו פרשים מאובנים מאות מאות וריוח בין מאה למאה. בברדסיהם המקומטים ניכרו עמי העזרה הרוכבים של סיני, שנלחמו בכידונים. רק אחריהם נראו מערכות המצרים עצמם. הללו היו מחולקים לפי ארבעים ושתים הנפות של “שתי הארצות”. הגדולים בישראל הכירו אותם באיקונין העצומים, שהתנוססו באגף השמאלי של כל נפה. שם נראתה הנפה האדירה של החומה הלבנה, ענוב חת, שעיר חבירה שלה היתה נוף, היא מֶמְפִיס, ופסל עץ של פְטַע אלילה התרומם כסמל לשמים. ידי האל החזיקו את שרביט הנץ שנראה למרחוק. ליד מערכות ענוב חת השתרעו גדודי סֶף, ובראשם גהר ענוביס בצורת תן עשוי בהט לפלצות יהודה. נפה נפה ואלהיה, אליל אליל ונפתו. דבר זה חזר ארבעים ושתים פעמים, וכל אליל היה מעוצב בצורת חיה אחרת. אבל ביחוד הגבירו את הזועה בעיני ירמיהו למראה הצבא המצרי תמונות חנום בצורת סוס, חרחתה בצורת נץ, התור בצורת פרה, תות בצורת חסידה, סוכת בצורת תנין – התאבנות אדירה, כמעט לא אנושית של המערכות המשורינות, שכיסו את פני העמק בדממת מות.

השתיקה המסודרת של מצרים כבירה כל כך, עד שהיא מחניקה גם במערכות הנלהבות של יהודה כל צליל. חוץ מצהלת הסוסים, משעטת הפרסות, מחריקת הגלגלים ומשירת הבוקר של הרוח לא נשמע כלום. מצרים מחכה. אין חנית מתרוממת להתקפה. שתיקה זאת, המתנה קפואה זאת, היא שמעוררת פתאום את הכרת ירמיהו. פרעה מגולל את תמונת יתרון כוחו (שרק חלק ממנו מרוכז סביבו) לעיני יאשיהו כדי להזהיר אותו שוב, כדי לתת לו מועד אחרון להמנע מן הטרוף. גם מלך יהודה מסתכל למטה מחריש. עשיה ויתר גיבורי המלחמה כבר יצאו לצבא. הוא שוב לבדו על היציע עם ירמיהו וברוך. רק המחצצר עומד לידו, חצוצרת האזעקה הכפופה בידו, ואזנו צמודה למוצא פי המלך.

“מצרים מחכה – נאנח ירמיהו – ירד נא המלך וידבר אל פרעה”.

אבל דברו כנראה אינו מגיע לאזני יאשיהו. כי עודו מדבר וכבר רומז המלך למחצצר וזה שם את החצוצרה אל חכו ומפיק ממנה יבבה ממושכת. בזעם מצטרפים השופרות וחצוצרות התרועה של יהודה כשאגת גורי אריות.

ולאחר התפרצות זאת שוב דממת מות קצרה מתוך צער, עד שמצרים עונה בזעם גדול שבעתים, והמטר הראשון של חצי הלובים מזמזם על פני המגדל.

השמש חצתה את אמצע הרקיע. שלושה נחשולי יהודה כבר השתרעו וחזרו אל מאחורי חומות מגדו. יאשיהו סבל אבידות קשות באדם, בסוס וברכב. השדה זרוע פגרים, השוכבים מעוותים בצורות מצורות שונות. זו הפעם הראשונה מריח ירמיהו את הריח המתקתק האיום של דם אדם, הרוצה להתרומם מעל מזבח העולה הענקי של עמק יזרעאל, אבל נשאר תלוי ברשות הבינים בלי להיות נרצה מאלהים. זו הפעם הראשונה חודרת לאזנו יללת הפצועים פצעי מות, הדומה ליללת חתולים נסתרים, מוגברת פי מאה ונפסקת על ידי צריחה צורמת של סוסים גוועים.

אבל גם מערכות מצרים נפרצו והתמוטטו על ידי הנחשול הזועם האחרון. יהודה הכניסה טריז במערכות הלובים ורוכבי סיני עד לעצם הבשר של הנפות הקדושות, לפני שהכח המרכזי הדף אותה אחורנית. עכשיו גדולה העיפות עד כדי כך, ששני הצבאות נפרדים זה מזה, ובלי אומר באה שביתת נשק.

בחצר המצודה הגדולה עומד המלך בין מצביאיו וחבר רצים. היכן אליקים? כמה רצים הורדפו למזרח להחיש פעמי אליקים. יאשיהו פשט את כתנתו. הוא עומד לבוש רק סינור לבן ברגלים מפושקות. בשרו הנחוש לוהט. עבדי המלך שופכים מכדים מים קרים על ראש המלך וכתפיו. הסריס המסורבל, ראש משרתיו, משפשף אותו בבדים מחוספסים מתוך נשימה בקול רם. בינתים מוסר יאשיהו פקודות חדשות. הוא רוצה לעמוד בעצמו בראש ההתקפה הרביעית המכריעה. לשם כך יש לרכז את כל הרכב, הפרשים, כל חיל הרגלים שנשאר בחיים.

מעבירים לפני המלך את כלי הרכב שלו כדי שיבחר את הטוב בעיניו. הוא בוחר מרכבה גבוהה בעלת שני גלגלים, המוגנת בקשת נחושת ענקית אבל מגינה מגיע רק עד המתנים. מיתר הקשת, הקלוע ממיעים, נמתח על ידי מנוף רגל מעשה ידי אמן. אשפת הזהב מכילה חצים ארוכים מאוד כחניתות. הסוסים המקרטעים הנהדרים, הרתומים למרכבה, חבושים נוצות תכלת של בני יענה בראשיהם ומכסי תכלת רקומי זהב.

עשיה יועץ למלך בכל תוקף שלא לרכב ברכב זה. מרכבת זהב וכסף כזאת טובה לתהלוכת פאר, אבל לא לקרב. פני יאשיהו נעוו. הוא אינו מטה אוזן לאזהרה. כי דוקא זהו רצונו הלוהט: לצאת כלפי היהירות היתירה של פרעה בהדרת מלך, במרכבה בעלת חישוקי זהב, שני סוסים סוערים ברתמת כסף, שנוצת התכלת שלהם עולה ויורדת. מי שאיננו בעצמו מלך לא יבין את זאת. הוא עולה על המרכבה ומנסה את מיתר הקשת המצלצל. הרכב אוחז במושכות. פתאום הופך המלך את פניו וקורא לירמיהו. ניתנת פקודה חדשה. עגלה גדולה בעלת ארבעה גלגלים תסע אחרי גדוד יאשיהו. אבל בעגלה זאת לא ישבו אנשי מלחמה אלא כהן, אחיקם וירמיהו. ישראל איננו מוליך לקרב פסלי אלילים. אבל יאשיהו רוצה בכל זאת להכניס את האלהים למהומת המלחמה כדי לעורר את קנאתו בקרב. תפילת הכהן ותפילת איש ענתות יעוררו את קנאת אל הנקמות. מאמונה זאת אין יאשיהו זז. אם ירמיהו לידו ודאי גם האלהים איננו רחוק.

גם המצביאים של יאשיהו עלו למרכבותיהם. משמאל נוסע עשיה, ראש חיל שומרי הראש, מיד לאחר המלך. מימין אבי חמוטל, ירמיהו הזקן מלבנה, שפני הנחושת שלו כבר קורנים מהנאת הקרב הממשמש ובא. הרכב של המלך מצליף על הסוסים, והעגלות משקשקות כברד, הפרסות שועטות וברמה נשמעת הסיסמא “מלכות דוד”. בעגלה החורקת, הרודפת ללא נשימה אחרי מרכבת המלך, ננערים הכהן, אחיקם וירמיהו ללא רחם עד שהם כמעט אובדים עשתונותיהם. ליד שער הצפון של מגדו עומדים. מכל מקום נשמעות חצוצרות האזעקה. מצטרפים גדודים אחרים וסובבים את המלך. בצד המרכבות רוכבים פרשי חיל שומרי הראש. נושאי חניתות קלי רגלים הם המאסף למחנה.

נטוש קרב החצים, החניתות והמרגמות, והאויר מלא זמזום וזסשרוץ ארסיים. החלוץ של יהודה משתער על הלובים. במאה מקומות נאבקות חניתות וחרבות. נפש ירמיהו ריקה ונבוכה. קול המון הטבח ממלא את אזנו כמלאות מים שחורים אוזן של טובע. כיצד יוכל להוציא את אלהים ממעונתו? גם לולא היה אלהים רחוק מקרב זה כפי שהוא באמת, הרי אין לירמיהו אפילו הכח לכוון אליו את מחשבותיו. מבשרו הוא חוזה, לפלצות הקרח שלו, שהמלך מוכרח היום להלחם בלי אלהים. צללי הפרשים והסוסים נעשים כבר ארוכים. היכן חיל המזרח?

פתאום מכה צעקת טרוף בחומות העיר עד שנדמה, כי הן מתמוטטות. יהודה מנצחת. החזית הארוכה של הלובים נפרצה בארבעה מקומות. להקות מדולדלות של עמי העזרה המצרים זורקות את נשקן, נכנעות או בורחות צפונה. רוכבי הסיני נגרפים בבריחה זאת ומפנים את סוסיהם. קשתי אפרים ומנשה קופצים בגעיה וממטירים על הבורחים ענני חצים. השדה פנוי. גם מערכות המרכז של ארבעים ושתים הנפות מתמוטטות מלחץ הבריחה הזאת, שעליהן לקלוט אותה. קול יאשיהו גוזר את צעקת האלפים. מלכות שדי עלי אדמות קרובה לבוא, ודוד החדש לא טעה בבטחונו. גדוד המלך מתאסף על רכבו, פרשיו וחיל הרגלים. חיל שומרי הראש רוכב ראשונה. הנסיעה רועמת בשדה הפנוי. מתרומם ענן אבק, שבו עטוף דוד החדש כאל משתער בסופה. ירמיהו אינו רואה כלום. הוא נצמד אל קיר העגלה כדי שלא יזרק מתוכה. חצים, אבנים, חניתות מזמזמים על פניו בקולי קולות. בענן האבק נופלים הרוכבים מעל הסוסים, הדוהרים הלאה כאילו הם לוחמים מעצמם. המות, שאין איש שם אליו לב, נשאר מאחור. פתאום נבקע הענן לכמה עננים. שאגת נצחון חדשה: ענוב חת, נפת החומה הלבנה, מוגרה, האיקונין של פטע נפל ליד עם אלהים. ירמיהו רואה את פסל העץ הכביר נמסר מכמה ידים אל המלך. בכח כמעט על-אנושי אוחז דוד החדש את האליל מושל העולם ומשליך אותו ארצה. ובין נחשולי הקרב חל גורל זה גם על ענוביס, האל הנובח של עיר הבהט, וגם על התור בעל ראש הפרה של נפת הואת, הנושא בין הקרניים את גלגל הארץ. נפרצה מערכת הנפות. שוב רועם הענן הנמוג בחלל ריק.

אבל פתאום נפסק מרוץ הנצחון. חפירת מים עמוקה עוברת על פני השדה. סוסי רכב הברזל מתרוממים על רגליהם האחוריות ונרתעים. מאחורי החפירה מתנשאת גיבעה, ועל מדרונה קם לעיני הצבא המשתער העיף עד מות מראה, המשתק ומקפיא אותו. שלוש מערכות של ענקי נחושת, זו על גבי זו, מחזיקות את המדרון. המערכות מסתמנות בבהירות כלפי שמי הערבים איש ליד איש. לוחמים אלה עדיין לא הטילו שום חנית, עדיין לא ספגו שום פצע. רעננים ומיושבים, השמש בגבם, המתינו לגדודים המשתוללים והמגואלים בדם של יאשיהו. שיריוני הפלדה ומגיני הזרועות והשוקיים נוצצים על גופיהם הרזים. זנבות אדומים של סוסים ונוצות משתלשלים מעל קובעיהם. זנבות אלה המשחקים ברוח הם הדבר הנע היחיד במערכת הקרב. בגדודי יהודה עוברת מפה אל פה מלה מלאה פלצות: “יון”. אלה הם היונים, עם העזר של פרעה מאיי הצפון, שמהם הוא מגייס את חיל שומרי ראשו הבלתי מנוצח. מרחוק נשמע דבר פקודה בקול נחרה. המערכה המשולשת מלכסנת את החניתות הארוכות. הרי זה כאילו שלושה חרמשים ענקיים מחושלים ביחד לטושים אל מול היהודים. אבל זו היא רק מסגרת מאיימת של תמונה לראוה. על פיסגת הגיבעה הנמוכה, השייכת כבר לשלוחות המזרחיות של הכרמל, נתכנס זֵר מהיר של אנשים מסביב לבנין מופלא. ירמיהו עוצם למחצית את העינים כדי לראות ביתר בהירות והוא מכיר, כי הבנין הזה המזהיר בשמש הערבים הזהובה, הוא רכב כסא המלכות של פרעה, שהוא רוכב עליו בקרבות. כסא זה, מעשה מרכבה, עושה רושם יותר של סמל בלתי מתנועע מעשה ידי אמן מאשר כלי רכב ממש. אין לראות את סוסי הריתמה. בעמידה מתגנדרת, מראה אלוהים, עומד אדם קטן בודד על כסא המלכות, כאילו כל המתרחש אינו נוגע לו כלל. הכתר הכפול של מצרים, ובו הנחש בצורה בולטת, מתנשא על העדינות הפריכה של דמותו. היועצים הססגונים של החצר, האופפים את מרכבת הכסא, נראים כאילו מלכם האלם קורא להם כל הזמן. כי מדי פעם בפעם מקרטע אחד ועולה, מנשק את הכסא בהתפעלות ומקרטע שוב למקומו. מאחורי כסא המרכבה ערוכים פקידים אחרים, המחזיקים אפריון מוכן. ירמיהו רואה גם שני כלובים גבוהים מימין ומשמאל לנכוֹ. באחד מהם נראה גוהר משהו ללא נוע, ובשני מקפץ משהו זריז. מי לא ידע, שאל השמש עלי אדמות מוליך אתו תמיד נץ זהב של פטע וקוף כלבי קדוש של מלכות המות?

עין ירמיהו שוב אינה צמודה לדמות פרעה המזהירה בשמש, אלא לדמות הרצוצה של מלכו הוא. דבר אלהים עדיין לא הגיע אליו. בדממה איומה זאת רק נפש ירמיהו עצמו צווחת, שִכְלו המסכן הוא. האם אין אחיקם העומד לצדו חושב אותו הדבר? מערכות היונים לטושות ללא זיע. פרשים רבים נגשים לעברי הגבעה ונקפאים. שרשרות נוצצות של רכבי ברזל מצטרפות אליהם. לאחר הטבח האיום אין שום נשק מצרי זז להתקפה. האין זה מעשה אלהים? שליט היאור רוצה למרות כל הדם השפוך, למרות דמויות האלהים שנתצו, לתת עוד פעם מועד, כדי שמלך יהודה יתישב בדעתו. ירמיהו אוחז יד אחיקם בחזקה. הם מבינים את זה. הם קופצים מן העגלה ומתחילים לרוץ ולקרוא. אבל ביניהם ובין רכב המלך יותר ממאה צעדים.

ויאשיהו, מנצח הלובים, בני סיני, נפות מצרים, ממית האלילים, לא יבין לדברם. בשעת הנסיעה המשכרת אבד את כובעו. מחלפות שערות ראשו הארוכות תלויות לו דבוקות זעה בפניו, המסורסים לגמרי מאבק, מרפש ומניתוזי דם. שכרון המות והשתוללות הקרב עושים את שרטוטי פניו בלתי ניכרים. אבל ידיו שקטות. בישוב הדעת שם הוא אחד החיצים הארוכים מרחיקי קלוע לקשת, שהוא מותח אותה במנוף רגל עד לגבול הקיצוני. המיתר משמיע קול כמיתר פסנתרין. רואים את החץ מתרומם, טס מעל ראשי היונים בקשת גבוהה ונדמה שהוא נעלם בשמש, הסמל האלהי המצרי. אבל בראש הגבעה, ששם מאיר כסא המלכות של פרעה, נשמעות צעקות מקרקרות. האם נפגע אלוהיהם? לא, יועצי החצר מטפלים באחד הכלובים. נראה, שחץ יאשיהו המית או פצע את הקוף הכלבי, המוקדש לעולם המות.

דבר זה נעשה כהרף עין. אבל מה שקרה עכשיו נמדד בלב ירמיהו לא במדת זמן. עדיין הוא רואה, שהמלך מרים מעל ראשו רומח ונותן אות להתקפה: “צלחו את הפלג”. אחיקם והוא מוכרחים להרתע לאחור, כדי שהחיל לא ירמוס אותם. עדיין לא הגיעו לעגלתם, והציד הרועש התחיל. התעלה תלולה ורחבה. חלק הסוסים כושל, חלק אחר עולה בקושי מן הצד השני. עגלת ארבעה הגלגלים, ובה ירמיהו, אחיקם והכהן, נשארת מעבר החפירה מזה. שום הצלפת שוט אינה מדרבנת את הסוסים. והם לא לבדם. מאות נמושות מתקבצים כאן, בהם רוכבים שנפלו, פצועים וחיילים, שלבם נמס למראה פרעה והיונים שלו. רבים עוזבים את המלך במאבקו הקשה. מעבר לפלג התנשא ענן חדש, העוטף את הכל. ענן זה של אבק, עפר, דם, השתוללות וצעקה הולך ומתקדר יותר ויותר. אבל עכשיו נתמזג עם ענן שני, המעורבל על ידי צעידת היונים ופרשיהם המתקדמים. רק ברק הרמחים ותנופות החרבות קורעים את הענן. אבל גם שם, ליד מגדו, מקום התכנסות חדשה של הלובים, פרצו קרבות חדשים. השמש כבר עומדת מעל הכרמל, ששם עדיין נלחץ מעשיה על ידי כוש ופוט. היכן אליקים? זה שעות שואל כל לב לוחם ביהודה שאלה איומה זו. פתאום פורץ הכהן הישיש בהתיפחות. הוא עוטף ראשו, מתופף באגרופיו על חזהו ומציע לאל צבאות הרחוק והקר הצעות ילדותיות.

הענן הענקי השחור, המורכב מעפר, מדם ומצווחה, רוקד ומתערבל במערבולת מסביב לאמצעיתו. הוא מתקדם ונסוג, מתפתח ומתגבש. אבל במקום היונים הנלחמים תופסת את המדרון מערכה חדשה, נוצצת ושלוה. מי שנושא את עיניו לפרעה מכיר, שהוא לא שינה את עמידתו המעודנת מראה אלהים, בלי תשומת לב למתרחש. פקידי החצר ושומרי ראש המלך סובבים את מרכבת הכסא כדי להגן על האל הטוב בגופיהם ובמגיניהם. נדמה, שהענן השחור והרוקד ניצב פתאום. חבורת אנשים ממהרים נפרשת ממנו. כפופים ונחפזים הם רצים אל חפירת המים. הם נושאים את מישהו. הזקן מלבנה רץ בראש, עושה סימנים סוערים, נופל ואיננו קם. הכל מתרחש בלחישה ובלי שמקל כמו בחלום. אפילו תרועת המלחמה נדמית פתאום עמומה. המלך מוצע על העגלה בת ארבעת הגלגלים, ללא הכרה. מאות מצטופפים מסביב ליאשיהו בעינים נבובות. הענן מתמוטט. עשיה ילחם עד שיפול האיש האחרון. יש מעט מאד זמן להוציא את המלך מן המערכה. אחיקם אוחז בעצמו במושכות. העגלה רצה במהירות בלוית פרשים אחדים בדרכים צדדיות למגדו. ירמיהו מחזיק את ראש הפצוע בחיקו. בצער שאין לו ביטוי מסתכל הוא בראש המכוסה דם, זעה ולכלוך. בסוף הבריחה ספוגה גם כתנתו בדם המלך. שתי חניתות יוניות פגעו בחזה יאשיהו ובירכו השמאלית. במצודה שהגיעו אליה על פני האויב דרך השער המערבי יכולים הרופאים והסריסים לחבוש אותו רק על רגל אחת. הוא נאנח, אינו בא לידי הכרה, רק פעם אחת צעק: “ירושלים”. אחיקם מאיז, הקרב אבוד, העתיד לוט בערפל. רצון הפצוע האנוש מוכרח להתמלא מיד. לירושלים. עוד הלילה, ובנסיעה דוהרת. מגבבים במרכבה המובחרת כרים ושמיכות. המלך מוצע על מצע רך. ראשו נח שוב בחיק ירמיהו. אחיקם מחזיק ברגליו.

פרק תשיעי: דין ודברים עם אלהים

“צַדִּיק אַתָּה ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ, יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי, קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם”.

אלה הם דברים, שהפליט ירמיהו בצר לו לעתים קרובות. ברוך רשם אותם בסתר במגילה, שבה רשם פתגמים מסוימים של רבו. אבל ירמיהו עצמו למד להשפט עם אלהים מפי רב גדול. זה היה יאשיהו מלך יהודה, שנפצע פצעים אנושים, בימים ובלילות של גסיסתו. אמנם יאשיהו טען פחות על האושר של הרשעים מאשר על האסון של הצדיקים.

בשעות הגסיסה האיומות – לאחר חליפת הסוסים עשרת מונים במחנות האספקה של המלך, הגיעו בצהרי היום השני סוף סוף לשער אפרים – התגבר רוח החיים של המלך כמו בדרך נס. רצים קדמו לעגלה כדי למסור במקדש ובארמון את הבשורה על הפצע הקשה של יאשיהו, על שיבתו המהירה הביתה ועל הקץ הרע של קרב מגדו. אם כי הכהנים וגדולי חצר המלכות, ששמעו את הבשורה חיוורים כמות, לא פצו את פיהם להפיץ את הידיעה, הרי מצאה השמועה את דרכה עלם, כמו תמיד במקרים רעים, מבעד לסדקיה ובקיעיה של השתיקה. כעבור שעה לאחר שבא הרץ הראשון בשער אפרים ידעה ירושלים הכל ויותר מהכל. הדור היה, לאחר תקופה ארוכה של שלום, כילד שאינו מכיר את הסכנה בשלמותה ואין לו אלא הרגשה עמומה, מתובלת בקצת שיכרון הכליה. כל מי שהיה לו פנאי, זרם באותו בוקר לחצר החיצונית של המקדש בסקרנות חיוורת. כמעט באלם התנועע ההמון משער צפוני אחד לשני. כשהופיע כהן ותיק או פקיד החצר הוקף מיד בשאלות. על פי רוב היה ממלמל משהו סתמי ומרגיע ומפלס לו נתיב בין האנשים בקוצר רוח אבל בנחת. במשך היום גדל סבל השאלות, שאין עליהן תשובה. האם המלך מת, שבוי או פצוע? האם נפל לידי אל השמש של נוף גם חיל בן המלך אליקים? האם בגד אליקים, שונא אביו? האם כבר עולה פרעה על ירושלים דרך הרי אפרים? האם לברוח מפני מצרים, או יש אפשרות של התנגדות במעברים הקשים? אבל כל הזמזום המנחש הזה נפסק בבת אחת כשעבר השמש את שיא השמים. חמוטל המלכה עברה בצעד מהיר, כולה רעולה, ביחד עם אחדות מבנות לויתה, לשער בנימין הצפוני הקטן. ההמון הלך אחריה, אבל המשמרות החזקים של שומרי ראש המלך, שתפסו את השער, הפנו את החניתות נגד הלוחצים ופינו את המקום.

המלך הוצא מן המרכבה והושם באלונקה עמוקה, שנדמתה לארון מתים. על ידי כך נמנע ההמון מלראות אותו. אבל גם חמוטל כמעט לא יכלה להסתכל בפניו. התהלוכה התנועעה במהירות בין העם, שנשתנה פתאום ושפרץ בצעקות וי כאילו הבין רק עכשיו את ערך המאורע ואת גורל המלך ההולך למות.

יאשיהו הושכב על מיטתו בחדרו. הוא סרב לשתות את השיקוי, המושט לו ביד חמוטל, שפתאום לא היתה לבנה ודשנה כמקודם. הוא גם לא הסכים, שרופאו יחדש את תחבשותיו הספוגות דם וירעיף עליהן צרי גלעד. עיניו חיפשו את ירמיהו ופקדו: “השאר”. עדיין לא אמר דבר ונפל לתוך תרדמת עיפות עמוקה, הדומה לאותה התעלפות לאין סוף שקדמה לה. חוץ מחמוטל נשארו ליד משכב המלך – ירמיהו ואחיקם. אַחיקם נרדם מתוך ישיבה מרוב מאמץ. אבל ירמיהו נעשה על ידי עיפותו ער ביותר, כאש המתלקחת כפליים לפני הדעיכה. לאחר שינה קצרה של תדהמה נתעורר המלך, ונדמה היה שהוטב לו. חיורון המות סר מלחייו, ובמקומו הופיעו בהרות אדומות בולטות. אבל מעבר לגופניות, הפיחה קדחת רוחנית את כוחות חייו. חמוטל, שעד הרגע הזה כבשה את רוחה, התמוטטה לפני משכב המלך, הנושם במהירות, רעדה מתוך התיפחות ולחצה את פניה לידו השחומה. הוא עשה תנועה רחבה של לטיפה אדישה וחזר עליה בקוצר רוח. יאשיהו רצה לדבר עם ירמיהו. קולו צלצל בדממה, אבל במלוא הצליל, כאילו לא רטשה חנית יונית את ריאתו. לא עכשיו השעה להפרד מאשתו האהובה בצער גבר שאין לו ביטוי. לא עת לזכור את כל הנפשיות, לטבול שוב את הנפש לתוך האחדות. הגיע זמן חמור, זמן הקרח של הצדק. יד מלאך המות חיכתה כשהיא מושטת והרגעים היו ספורים. כשנשארו המלך וירמיהו לבדם נשם בזהירות, כל פעם בעומק האפשרי, כדי לאזור כוח לדין ודברים.

“מלאתי את הברית והוא הפר את הברית”, דיבר הפצוע בלשון כבדה כשיכור. את ירמיהו לא קרא בשמו אלא בשם עירו “ענתות”. אולי שכח את שמו של ירמיהו ואולי לא הספיק לו שם איש בודד כעד לצדקתו.

“הוא הפר את הברית. דבר, ענתות, בשמו. כי אליך הוא בא בקול ובמראה. מה תגיד, אלהים?”

ירמיהו התחמק:

“אל ידבר המלך, ירדם המלך למען יבריא”.

יאשיהו ניסה להתנגד בזעם:

“לא עת הבלים, אלהים. דבר, ענתות. בשלום תאסף אל אבותיך, כה אמרת לי בפי חולדה החוזָה. בשלום ולא תראה ברעה. לו ידעתי את חטאי ופשעי, כי אז יכולתי למות בשלוה. אבל לא ידעתי את חטאי ופשעי, איככה אמות בשלוה?”

נשימתו עזבה אותו. הוא התחיל להאנק בקצרה. ירמיהו לחץ את ידו. לאחר זמן מה רכש המלך שוב את כוחו:

“לך אדבר, ענתות, לך אדבר, אלהים. למה נתת לי את תורתך, אם אמרת לעזבני. לא עזבתי את תורתך. נשבעתי לה בעמוד הברית. חגותי את הפסח הגדול בשלושים אלף פרים וכבשים ואילים לעולה. מלאתי את תורתך בכל הארץ. ביערתי את הבמות ואת העצים הרעננים ועקרתי אותם. פעלתי למענך יומם ולילה. פיזרתי על מזבחות הבעל עצמות מתים ואפר. ואתה מה עשית? דבר ה' בפי ענתות”.

הדובר בשם אלהים היה לנוכח דין ודברים אלה שותק בשם אלהים. המשפט הזה חדר כאיזמל חד לנפשו, והוא נצטרף לדין ודברים. באמת, למה פגע ברק אלהים במלך זה, שהיה נאמן יותר מכל בני דוד? יאשיהו נפל, ואילו משולם הטוחן עמד וליטף את זקן הרוצחים שלו לבן התלתלים. מתוך חידות אלה ללא פיתרון מתעורר ירמיהו לקול צרוד של המלך:

“אהבתיך אלהים”.

העד של הדין ודברים התיפח, אבל המלך הסתכל בו בעין קדחת קרה. בדמעות אלה לא היו אלא הרחמים הרגילים והחולפים של אדם בעל נפש לנוכח האסון. ענתות שפך דמעות הבל של הלב. אבל אלהים לא בכה בדמעות נצח על עבדו. הוא היה אלם מאחורי מאה רקיעים של קרח. נפש יאשיהו לא צוחה לגאולה, היא צוחה לפסק דין של חובה. היא לא רצתה אלא לדעת את הנימוק: למה נתקללה על ידי אלהים עצמו לאחר שחי למען אלהים זה? למה ברך אלהים את הרשעים העזים ביותר ונתן לשונאו בנפש, למצרים, את הנצחון? יאשיהו רצה רק לדעת מה חטאו ומה פשעו שגרם לאסונו. דבר זה היה מספיק לנפש המושכלת כדי שתמות בשלוה, אבל אפילו לנחמה אחרונה ומועטת זאת לא זכתה הנפש המושכלת. וירמיהו לא יכול להועיל, כי הוא עצמו נקפא מתוך הריחוק של אלהים לאין חקר. שלשה ימים ושלשה לילות נמשכו הדין ודברים של המלך. רק בשעות מסויימות, כשגברו הקדחת והיסורים על הפצוע, נרדם ירמיהו תרדמה עמומה מלאה פחד. לילות וימים אלה חישלו את לב הנביא על סדנם. המסירות הילדותית לאלהים הוחלפה בהתנגדות חדשה וברצון עצמי אורב. ומשעה לשעה נתגבר בו הרצון להסתלק מתפקיד אלהים ומשליחותו. שהרי זו לא היתה אף היא אלא ברית, שאפשר להפירה, כשם שאלהים הפר את הברית עם יאשיהו. הכל מבית ומחוץ פיתה אותו והוא נתפתה. מה היתה התוצאה מזה, שאלהים כבר ידע אותו בבטן אמו והקדיש אותו לפני לידתו? נעורים שהיו לאין, חיים שהיו לשריפה. הוא ברח מבית אביו, העמיס דאגה על אמו, הרגיז את אביו עד למות, מילא לב אחיו שנאה. עבר בארץ ובאבריו הפחד מפני המועד האחרון. הוא ניבא במקדש ועורר התמרמרות. למה כל זה? מה הועיל לעולם, שאלהים גילה לו את הסכנה שהעולם מרחף בה? מה הועיל למלך שמשך אליו את ירמיהו? הוא הביא צרה לכל מי שבא אתו במגע. תפקידו היה ללא הועיל, ורע מזה: מזיק ומרגיז. האם לא שאל המלך בימי ההכנה כל פעם: “היש דבר אלהים?” בשעה שצריך היה לדבר למען ישראל, החריש אלהים בסתמיותו האכזרית. ולמה ישא ירמיהו הקטן מענתות, המקורא בכל פעם ונידח בכל פעם, את האחריות לעולם מלא? להיות תמיד במארב ולארוב לאות, שהוא נורא מן המות. האם לא די לחיות אי שם כחלק העולם בתוך העולם, בלי שים לב לדאגות אלהים, ולמות עם העולם לא יותר טוב ולא יותר גרוע מאשר כל האחרים?

כך שקל ירמיהו בדעתו כששמע יומם ולילה את המלך הקודח צועק לאלהים בדרישת בהירות. הלילה האחרון היה הרע ביותר. העורק בצואר יאשיהו עלה וירד. הבשר הנחוש של גופו נמוג כדונג בכור הקדחת והשיפוט. גל של עצמות צהוב וארוך השתרע על המיטה. קולו הפך לשריקה צרודה:

“דבר, ענתות, דבר אלהים. בצום יום הכיפור שתיתי בסתר גביע אחד יין. הזהו חטאי?”

ירמיהו נע בראשו בעיפות:

“לא יתכן בעבור דבר קל כזה”.

“דבר, ענתות, דבר, אלהים. לעתים קרובות חמדתי נשי רעי ונעניתי לתאוותי הסוערת מאה פעמים. הזהו חטאי?”

“לא יתכן, מלכי. אביך דוד הקשה לחטוא באשה ונענש בבנו, אבל נאסף אל אבותיו בשלוה”.

“דבר, ענתות, דבר, אלהים. מלאתי טומאות, ביום ובלילה, במעשה ובמחשבה. הזהו חטאי?”

“לא יתכן, מלכי. כבר אמר אביך שלמה ואלהים יודע זאת: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”.

במחקרים לאין סוף נידונו כל הנמוקים, שיכלו להצדיק את עונש האלהים. אז קפץ המלך את אגרופיו החלשים למול ירמיהו:

“ארור אתה, ענתות, אם לא תענני”.

ירמיהו השתחווה לפני המשכב:

“אענה למלך למען תמצא נפשו מרגוע. לא המלך חטא, אבות המלך חטאו, הם אשמים. הם חללו את הקודש, טימאו את הטהור, לא זכרו את הברית. מלכי ביער את הארץ אחריהם, אבל אלהים פוקד עוונות עד דור רביעי”.

זו היתה תשובה ברורה, אם כי לא כלבבו של ירמיהו. המתיחות בפני המלך רפתה. עיניו שקעו בארובותיהן המוקפות שחור. הפצוע אנוש שכב קופא. אבל אחר כך קרה דבר מופלא. יאשיהו קם ברגליו הרזות מן המשכב וצלע, לאחר שסילק את ירמיהו הצידה, בצעד נוקשה לחלון החדר, שנשקף לחצר המטרה השניה. הוא נשען באגרופים רועדים למעקה וקולו השורק צרח בשארית כוחו:

“פקודת המלך: לשרוף את המקדש! אש לקוד הקדשים! להשמיד את התורה! פקודת המלך. אלהים הוא שונא ישראל. רק רעות הביא על יהודה. הוא בחר בנו למשחק לשנאתו. הסירו את אלהים. פתחו את השערים לרוחה בפני רע ופְטַע ובעל ומרודך ותמוז ואשרה, כי הם גדולים וטובים. פקודת המלך”.

עצמת חילול הקודש ניערה את יאשיהו. הוא חג כיוצא במחול, נשם בכבדוּת ונפל על גבו. שטף דם פרץ מפיו והציף את רצפת העץ. למשמע צעקת המלך נחפזה ובאה חמוטל. בעלה האהוב שכב שרוע וקפוא בעינים עצומות למחצה בלי רוח חיים. אז קרעה את שמלתה, חשפה את שדי האם שלה ונצמדה בחייה החמים אל גוף בעלה המגואל בדם כדי לעורר אותו שוב לחיים. ואמנם הצליחה. לאחר צפיה צובטת את הלב נראתה ראשית חיוך על פני יאשיהו, ומחזהו הקרוע הופלטו שתי אנחות ארוכות.

למחרת נדמה המלך כאילו הפך לאיש אחר. הדין ודברים נסתיימו. מפניו קרנו מנוחה נאצלה וישוב הדעת. נתקבלו ידיעות חשובות, שלפיהן נראתה מיד הפורענות פחותה מאשר חשבו. המצביאים הודיעו, שהצליחו להציל את שרידי הצבא מכליה ולאסוף אותם בהר אפרים כדי לחסום לפרעה את הדרך. אבל “הבן והאב של האלים” לא נתכוון כלל לענוש את העיר הנצחית. הוא עצמו סבל אבדות מרוֹת, והמטרה הנועזת של מסעו היתה לא בדרום אלא בצפון. לאחר שביתת נשק של שני ימים ושני לילות, שהעניק לצבאו העיקרי ולכוש ולפוט וליון בעמק יזרעאל, תקעו בחצוצרות למסע, והמנצח פנה צפונה בואכה חמת.

החידה הסתומה בכל הידיעות הללו היה אליקים יורש העצר, שעל ידי היסוסו גרם במקצת לאסון מגדו. הודיעו למלך, שגדודי אליקים לא התגרו אפילו תיגרה קלה עם חיל פרעה, אלא המתינו לגורלם בחיבוק ידים. על כך הקיף אֵל השמש את צבא בן המלך בין הגלבוע ועמק הירדן, ומכיון שלא נתקל בהתנגדות פירק את נשקו. עכשיו נוסעת מצרים במהירוּת לרבלה, העיר הבצוּרה בצפון ללבנון ומוליכה אתה את בנו הבכור של יאשיהו, ואין יודע אם כשבוי כבוד או כבעל ברית.

יאשיהו הגוֹוע התגבר על חולשת המות. בלי לשים לב לתחנוני חמוטל, אחיקם, ירמיהו, מטפליו ועבדיו פקד, שילבישו אותו בגדי מלכוּת ויביאו אותו לאום הכסא של שלמה, ששם ישבה בקביעוּת מועצת רבי המלוּכה. מדי התכלת של דוד היו גדולים יותר מדי בשביל הדמוּת הממוסמסת של המלך, וזרועותיו ורגליו בלטו בצהיבות עלובה. בשערות הזקן והראש זרקה בימי הדין ודברים שׂיבה עמוקה. זֵר הכתר שקע במצחו הצהוב הצר. צריך היה לקשר את המלך ברצועות למושב הגבוה של זהב ושן, כי לולא זאת היה נופל קדימה על המדרגות.

כמה נשתנה מראה העצרת מן המראה שלפני המלחמה על מצרים. אז זרחה שמש יאשיהו על קהל רב של מושלים וכהנים, שהתנועע כשדה גבוה ומפואר. והנה נקצר ונתלש קציר יהודה, ורק שלפים אחדים נדו ברוח. אחדים מן השׂרים נספו במלחמה, אחרים היו כבוּלים בשרשרות בידי נכו, ואחרים חנו עם גדודיהם המוּכים בחגוי ההרים. על כסאות שׂרי הערים ישבו במקומם זקנים גבים אחדים, שהסתכלו בעינים בהוּלוֹת וחיווּ את דעתם הנבוכה בכובד פה. ראו בהם את המאמץ הזהיר, שבו התחקו אחרי דרכי השלטון לעתיד כדי לעמוד בצד הנכון הנוח ביותר. דבר אחד היה ברור: למלך האסור ברהטים לא יועיל שום נס, ושום צרי גלעד לא ירפא אותו. מתוך הבגידה השטנית של לב האדם, המפקירה מאה נצחונות בשביל מפלה אחת ואלף מעשי תהלה בעד כשלון אחד, סרו כל האנשים הללו מאת מוֹשלם, שעדיין גמרו עליו אתמול את ההלל. הפצוע פצעי מות, שהיה תלוי עדיין בריתמת הפאר כסוס מלחמה גוֹוע, כמעט לא היה קיים בשבילם. אבל גם בספסלי הכהונה היו פרצות רבות. המלחמה נגד “בן האלים ואביהם” לא היתה מלחמת מצוה. לא ברק הנזרק מסערת האבן של ארון הברית, מתוך קודש הקדשים, אל העולם. זה היה מפעל יחיד – כך נמנו וגמרו רבי הכהונה – שהשתחרר ממצוות אלהים, אמנם מתוך כוונה רצוּיה אבל בקלוּת דעת, ולפיכך נענש. מכיון שהמעשה נבע מרוח יאשיהו, הרי האשם והכפרה רובצים רק עליו. כל אלה, שצהלו רק לפני זמן מה בעינים אדומות כדם ובהתלהבות צרודה למלכות דוד החדשה, לא ידעו מזה כלום וטענו, שמלכתחילה בישרו את הקץ הבלתי נמנע, שאפשר היה לראות אותו מראש. המלך ריחף במצב שלאחר יאוש, אמנם עדיין שלהבת כחולה, אבל שלהבת בלי יניקה, במנורת הזהב של כסא שלמה. חוץ מאוריהו הנאמן נעלמו גם הנביאים. ספסלם היה ריק לגמרי. יום מגדו היה יום חרפתם. מה הם הכוחות, שעליהם יכלו להסתמך? מה הם הדברים, שאפשר יהיה להאמין להם, אם לא יכלו להוציא מפי אלהים לפחות מלת אמת יחידה לפני מאורע כביר כזה? אחד מהם התנבא אפילו לנצחון. אמנם נביא חדש היה ושמו חנניה מגבעון. נבואתו הובררה כשוא ושקר על ידי המאורעות המרים, אבל חנניה לא הוֹדה בתבוסתו. בדרך לאולם הכסא ניגש בלאט לירמיהו חברו ולחש באזנו, שנבואתו על מצרים תוזם רק לאחר שיסיים פרעה את מלחמתו נגד מלכויות נהרים בנצחון. אם כי ירמיהו נרתע לנוכח דברי היהירות האלה נדמה לו בכל זאת, כי אין זה מן הנמנע, שגם חנניה הוא חלל הסתמיות של אלהים.

אבל יותר מכל השׂרים, הכהנים והנביאים נעדר במועצת המלך הגוֹוע אדם אחד, והוא שפן הישיש. הוא כבר לא יצא מביתו למען מהלך העולם. הימים האחרונים של בינתו הערה והמסקנית הוקדשו רק לפירוש התורה. הוא דלג באדישות על גורל הדורות הסמוכים כדי לחדוֹר לתורה ולחזקה. חוץ מזה התרחק, בכל הקושי של גיל הישישוּת, מן המראה הקורע לב של אותו האיש, שעדיין אהב בו את הנער והתלמיד המלכוּתי.

לאחר שטף הדם כמעט ניטל מן המלך קולו לגמרי. הוא יכול רק להביע את רצונו בלחישה נוחרת. לפיכך עמדו אחיקם וירמיהו בראשים כפופים על מדרגת הכסא העליונה מימינו ומשמאלו כדי להשמיע לקהל כל מלה מלחישתו. לרגלי האב גהרו יואחז והנער מתניה. חוץ מהם לא הופיע שום איש מבית דוד, שום דוֹד ובן דוֹד מבית המלכוּת, גם אותם מהם ששהוּ בימי סערה אלה בירושלים. גם הם העדיפו לחכוֹת בזהירוּת, לאיזה כיווּן יתפתח גורל המלכוּת. כי גדולים אלה ידעו, כי עדיין רחף על מלכוּת זאת דבר מצרים התקיפה, שעוד לא הובע, ואילו יאשיהו, מושל בדבר אלהים בעבר, לא היה בשבילם אלא פגר טמא ומקולל.

שום דבר לא נעלם מעיני המלך – ירמיהו הרגיש זאת, – לא הקרירוּת במסוה השתתפות חגיגית ולא המבוּכה בלבוש מסירוּת צבוּעה. כאֵד רע ומחניק עלתה הבגידה אליו, שהוּכרח להאבק בכח לכל נשימה. שני בני המלך החזיקו את הרגלים הרזוֹת של האב, שרעדו מתוך מצרמורת. העינים הבהירות והריקות של יואחז נלטשו בחוסר הבנה אל העצרת. מתניה הסתכל בעיני החיה הנפלאות והשקטות של אמו בתשוּמת לב לתוך האולם, כי זמנו עוד לא בא. והנה הפליט המלך מלים אחדות בלחש. נראה היה, שאחיקם לא הבין אותן כל צרכן, כי הוא רמז לכל אנשי המועצה להתקרב אל כסא המלכוּת. מתוך סקרנות כסוּיה נגשו מכל צד בהילוּך אומר כבוד. פּירמידה צפופה התכנסה על מדרגות הכסא ומתחת להן. אבל הראש העלוב של הפּירמידה נטה ברצועותיו מחולשה יותר ויותר שמאלה. הלחישה נעשתה יותר ויותר חריפה ונואשה. לבסוף עמדו המקשיבים על כוונתו, ואחיקם יכול להכריז לעצרת את רצון המלך. יאשיהו הודיע על עצמו שהוא מת. לפי מנהג קדוּם צריך היה מיד לבחוֹר ממלא מקום. אליקים היה שבוּי וזכותו פקעה. אבל אסור היה, שכסא דוד יהיה מיוּתם אפילו שעה אחת. לפיכך הוצרכו אנשי יהודה להכיר בבן השני את יורש העצר ולבחוֹר אותו למלך. כך דרשה הלחישה הגוססת של יאשיהו. אנשי יהודה הסתכלו זה בזה. הביטוי של פניהם המודאגים והמהרהרים בחפזון גילה את ההסכם שבדעותיהם: ראוי למלאות רצון שכיב מרע, ואז יטה האלהים את הרצון הזה לפי כוונותיו. לאט לאט, אחד אחרי השני, הרימו את היד לבחירת יואחז. הבחירה היתה עלובה והתשואות הממללות שאחריה היו עוד יותר עלובות, אבל יאשיהו, שביצע את רצונו, לא שׂם לב לזה. במאמץ על אנושי הוֹליך את ידיו הנוקשות למצחו כדי להסיר את כתר דוד ולשׂים אותה על ראש המלך החדש. בשעת נסיון קשה זה בשבילו נשמט זר כתר מלכי יהודה מן האצבעות הנוקשות ונתגלגל בזריזות זדונית דרך חומת האנשים עד לקצה השני של האולם. מישהו קפץ אחרי הכתר המחולל. סגן הכהוּנה שהוּבא מיד שׂם את כתר דוד, לאחר משיחה חטוּפה, בצער על הראש המסורבל של יואחז, שעדיין לא הבין בדיוק מה מתרחש אתו. אבל על נפש יאשיהו לא עשה האות הרע של הכתרה נכשלת זאת שום רושם. במאמץ על אנושי חדש, בפנים מעוּותים ובשינים חשופות, ניסה להשען ולקוּם כדי לפנוֹת מקום למלך החדש על כסא שלמה. אחיקם וירמיהו אחזו בו מתחת לכתפיו והרימו אותו. הצער הגדול החזיר לו את קולו. פעמים שאג עד שרעד האולם. אחר כך נתלה כמחוסר חיים במשענות הידים שהחזיקו בו וגררו אותו מן המדרגות של הכסא. אבל הפלצות בעיני יואחז המסכן גדלה עד לידי טירוף זועה, כשמצא עצמו על כסא המלכוּת, מרחף למעלה בודד כמנוּדה. הוא הסתובב כמעוּנה לכל הצדדים עד שלבסוף הפליט דברים לגמרי לא מלכוּתיים:

“בוא הנה, אבי, לא חפצתי בזה, אינני חפץ”.

ובהתיפחות של ילד שׂם את שתי ידיו על עיניו. אולם יאשיהו לא שמע תחנונים ילדותיים אלה, שבהם נכנס יואחז העלוּב למלוּכה לגועל נפש המסוּבים. בחפזון הוציאו את האלונקה, ובה הגוסס, מאולם המלכוּת שניטלה ממנו.

ועדיין נשם יאשיהו. חמוטל, יואחז, מתניה, אחיקם, ירמיהו ואחדים מנאמניו נאספו מסביב למשכב. לא הפשיטו את המלך. הוא שכב במדי התכלת של ימיו המזהירים ללא נוע במשכבו האחרון, ועדיין נשם. חמוטל גהרה למרגלותיו בלי דמעה וללא נוע כמוהו. רק עכשיו התיאשה ממנו באמת. עוד אתמול היתה יפה בשבילו והתאמצה מתוך ענויים מַרים להיות יפה. אבל היום שוב לא היו שערותיה עשויות כנוסח מצרים. שמלה אפורה היתה תלויה מסביב לגופה העדין, בלי כפלים מחושבים. שום פרח מגני המלך לא קישט אותה. שום טבעות לא קשקשו בפרקי ידיה ורגליה. שוב לא שמע קשקוש זה אשר אהב. שום לכה של זהב לא הבריקה בצפרני ידיה ורגליה. שוב לא ראה את לכּת הזהב אשר אהב. היא פיטרה את יפיה, שלא יכול ללווֹת אותו בדרכו. חמוטל, שעדיין היתה אתמול נהדרת, גהרה כעורב אלם של סתיו למרגלות המשכב.

המחרישים בחדר לא ציפו, כי הנאלם לנצח יפסיק שוב את השתיקה. אבל המלך יאשיהו הפסיק את השתיקה וקולו היה כל כך מלא וכל כך מצלצל כמו בימים הרמים של מלכוּתו. גם עיניו נפקחו שוב ונתמלאו דמויות פלאיות. הוא אמר לשוש פעמים אותה המלה ושלוש פעמים בביטוי שונה. והמלה הזאת היתה: “האבות”. בפעם הראשונה צלצלה כהבנה נפחדת. בפעם השניה כשאלה רופפת. אבל בפעם השלישית שר יאשיהו מלה קצרה זאת בחיוך מאיר, כאילו נלקחה מאוצר המזמורים של בני אסף. המחרישים התקרבו למשכב. מי יפענח את תמונת אסיפת האבות הקדושה, שנפש יאשיהו ראתה בהרף העין האחרון של ההכרה הארצית, לפני שנאספה הנפש עצמה למקום שלטון השינה, הערה מאין כמוה בעולם. האם ראה קודם כל את אבותיו הקרובים, אמון ומנשה, שנבהל לראות אותם, והאם רואה הוא עכשיו את אברהם, יצחק, יעקב, משה ודוד ואותו עצמו ביניהם? היכן יושבת אסיפת אבות זאת? רחוק מאלהים באפלולית הנרפשת של השאוֹל, או קרוב לאלהים, שקועה בזיו השכינה, שנגלתה לפנים לעין משה עלי אדמות כלבנת הספיר?

לאחר שתיקה חדשה לאין סוף הפנה המלך את ראשו קצת הצדה, עד שעיניו נאחזו בנער מתניה. אבל נראה היה שמבטו לא תפס כלל את הנער. המבט נתמלא שוב דמויות פלאיות, והקול שהבריא רעד מתחת לעצמת התמונות. שוב התחיל הקול לומר רק מלה אחת, שחזר עליה שלוש פעמים. ומלה זאת היתה: “הבנים”. ושוב נתבטאה המלה בביטוי שונה שלושת מונים. בפעם הראשונה מלאה רחמים ואנחה, בפעם השניה כשאלה רופפת, ובפעם השלישית בביטוי מזמר של תמיהה ואושר. עוד יותר פלאית מדמות אסיפת האבות היתה דמות תהלוכת הבנים עד סוף כל הדורות. אבל זו וזו ביחד היווּ את ישראל, אמיתו ויעודו. המלך, שלפי העדוּת הנצחית של שפן על פי התורה לא היה כמוהו ביהודה ובישראל, תפס כנראה במבט מלכותי אחד בשעתו האחרונה את הראשית והאחרית. אבל למראה תמונה זאת כהתה עינו לגמרי. מיד נתן אחיקם למלך החדש אות, שיקיים את מצות עצימת עיני אביו, אבל קול יאשיהו קרא שוב לאחר אנחה עמוקה: “ענתות”. ירמיהו השתחוה ארצה וקרב את פניו לגוסס, שאמר בבהירוּת רבה לאט לאט דברים אלה:

“אני נאסף לאבותי בשלום. לא רוּמיתי. ענתות, דבר אליו. אהבתיו. עוד אהבתיו”.

אחרי כן פשט המלך יאשיהו בן אמון את אבריו ומת.

מימי הדין ודברים ומות המלך לא אהב ירמיהו את אלהים, אלא רגז עליו, ונדמה היה לו, שהוא שונא אותו בכל לבבוֹ. הוא החליט מיד להסתלק מיעודו הנבואי ולקחת חופשה לעולם. אבל לא די היה להסתלק. בארצו תקף האלהים אותו כל פעם מחדש. לפיכך צריך היה ירמיהו ללכת לחוץ לארץ, ושם, בין אנשים זרים ושׂפות נכר, יהיה קול אלהים יותר חלש ויתן לו מנוחה. בלילה אחרי מות יאשיהו הופיע בבית אביו בענתות ודיבר לאמו במבוכה על הבריחה שהוא מתכן ושהוא רוצה ללכת מכאן לעולם. אבל עיני האֵם נשארו למרות דיבורים אלה יבשות והסתכלו בירמיהו בעוז:

“בני הצעיר, אינני דואגת. אשוּב לראות אותך, כי הוא יש לו עליך שליטה יותר ממך”.

אבל אלהים שאין לו חקר לא השתמש בשליטתו. נראה היה, שהוא מקבל את ההסתלקות ונותן את החופשה. ולא עוד אלא שעל ידי סיבוב מחושב וגלגול המאורעות הקרובים פילס למיועדו את הדרכים לבריחתו.

פרק עשירי: מתחת לעמודים הפורחים של נוף

במולדת ירמיהו נקראת עיר עליזה זאת בשם נוף. על גדול היאור, ששם משתרעים מקדשיה, ארמונותיה, פּירמידותיה וקברותיה לאין סוף, היא מכוּנה מֶנ-נוֹפר, והברות אלה מסתרסות בפי נכרים עילגים למֶמְפיס. אבל בפי כוהניה היא נקראת בחגיגיוּת ובדיוק “הַ-קַע-פְּטַע”, ופירוש הדבר הוא: “משכן הדמות הנפשית של פּטע”. זהו הסימון הנכון ביותר, כי נוף היא באמת “נו-פּטע” הנהדרת, עיר פּטע היוצר, ומשכן דמות הנפשית מתרומם, כעיר לעצמה, באמצעיתה ההומיה. בניגוד למקדש אלהים ללא דמות, יש דריסת רגל בימי חג מסוימים למקום עמדת סמל האבן של פּטע לפחות למעריציו רמי המעלה. אם כי הוא עצמו, שליט החיים, מבודד לפני ולפנים של משכנו הענקי חוץ מימי הקודש, הרי הוא נותן לאלילים ממדרגה שניה, שהוא מחלק אתם את שילושו וזבולו, מקום רחב ידים. לפני מקדשי המעט הרבים של סכות ואִינהוֹטֶפ שופעת התכונה הססגונית של המקריבים, מגישי המנחות ומקטירי הקטורת בכל שעה משעות היום.

אבל מה שמושך עין הזר – גם אם הוא חרד לדבר אלהים כירמיהו – בבנין עצום זה ביותר הוא האביב של העמודים והחומות. אביב זה נמשך אלף שנה. אחר כך בא חורף הקיץ והסתו, כפי שיש לראות בבְלִיַת מקדשים שונים בארבעים ושתים הנפות. אבל לעתים קרובות בא אחרי האביב הראשון אביב שני, העומד להמשך גם הוא לא פחות מאלף שנה. ואביב שני זה ניעור לפני זמן מה בעמודים הפורחים של מקדש נו-פּטע. פרעה פסמטיך, אבי נכו, עורר אותו, הוא האב והבן של האלים, שירד לארץ כדי להקים מחדש את כסא המלכות הנצחי של מצרים. קרן האורה שלו עוררה בעמודי נוף שיבשו, נחשפו והפכו לאפורים, פיקוע ובטבוט חדשים. הצבעים המחוירים של העמודים נתחדשו בארגמן ובשָני וביקינטון ובאיזמרגד ובזהב בגוונים בהירים ועדינים. אולם במיטב עסיסיו וכוחותיו עלה אביב חדש זה דרך העמודים המתרוממים לכותרותיהם, המחקות באלף מונים את פרח הלוֹטוּס או את הצרור החתום של פקע קנה הגומא.

כל אחד מעמודי האביב הללו הוא עולם לעצמו, מעוּטר כולו כתב חרטומים קדוש מן השורש ועד הגביע. הגזעים המתרוממים כלפי מעלה נושאים, חרוּתים בקליפת האבן שלהם, ספרים שלמים של דברים ושבחים. אבל העין, שאינה יכולה לקרוא את הכתב, שוֹקעת בתהלוכה לאין סוף של תמונות וכתבות, מעשי אלהים ויסורים, חגיגות והפלגת אניות קדושות, קרבות, מצור, עדרי שבויים, הבאת שלל, ציד עופות ותנינים, בקיצור – התכונה האלהית והמלכותית מוֹשזרת בעליזוּת בשטיח האבן. יותר מאלף עמודי אביב פורחים אלה עומדים במקדש נוּ-פּטע ומרנינים את לבבות האנשים המשתאים לראותם בשעה שעין ההורוס מפקחת עליהם, ואלף נצי פטע מרחפים על פני המקדש בכנפים פרוּשׂוֹת.

ירמיהו חושב שיש רק בית אחד בנוף, המופקע מעליזוּת גדולה זאת, וזהו בית מפלטו הוא, הבית שבו הוא יושב ביחד עם יואחז המגורש, עם חמוטל ועם הנער מתניה, שהוא מוסיף להורותו לפי מצות המלך המנוח. כשהוא יוצא מבית גדול ויפה זה, שמסר פרעה לבן דוד המגורש, והוא עומד ברחובות הסואנים זרוּעי שמש, הרי הוא נופל מיד לשתי הזרועות העליזות של מצרים. דווּיה מאד צריכה להיות הנפש, היכולה להתחמק מחיבוקה. איפה אם לא כאן יכולה לשלוט העליזוּת הגדולה, שהרי כאן הצליחה לעשות את המות לחיים של חיים ולהעניק לעונג עלי אדמות נצחיות, שפי שמוכיחה העיר המערבית על אלפי ארמונות קברותיה, העולים ביופי הנוח על מעונות החיים. החדרים והלשכות, שבהם מנציח עצמו כל מת אמיד לגואל גאוּל של אוסיריס, שופעים תמונות ססגוניות של מתיקות ועסיסיות ארציות. אין איש עוזב מה שחביב עליו. הוא רק עובר עם קנינו היקר ביותר קצת הלאה מערבה כדי להנות שם בנחת משלותו הנצחית ומשארית קניניו. כך הוּגשם המעבר, והישימון הנצחי של המות נהפך לחיים טעימים. שיר ושבח נצחי לכל הדבר החוֹלף עושה דווקא דבר זה לנצחי, והארץ, שאינה חשובת על שום דבר אחר חוץ מן המות, מכלה דוקא על ידי כך את המות.

ירמיהו אחוּז צמרמורת בזרועות העליזות הגדולה. ואף על פי כן הוא נמשך יום יום, שעה לפני שקיעת החמה, לרחבה העצומה שלפני מקדש פּטע. הוא אינו נכנס פנימה כדי שלא לחלל את עצמו. באכסדרה החיצונית הוא נגרף בזרם האנשים. כי לכאן באה בשעה זאת כל העיר, מצעיר ועד זקן, כדי להנות מהסתכלות הדדית. מן החצרות הפנימיות המרוּבות של המקדש חודרים בבוּאת זיקוקין די נור ומעשה קטורת בשלל צבעים, והפיזום החדגוני של תפילות לאין סוף. ירמיהו מפנה את עינו ואזנו ומרגיש את האמת שבמסורת: “וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ”. אולם עם זה מכיר הוא את חרב הפיפיות באמיתות זאת. כי גם בממלכות הארץ היתה זועה לגבי ישראל. הוא רואה זועה זאת בפגישה המהירה עם זוג עינים, בשנאה הדוֹחה של פרצוף שהרגיש במוצאו. אבל הוא יודע גם זאת שסיבת הזועה ההדדית הוא האֵל הנצחי, שעורר מן החלום התועה המתוק של העמים עם חלש והעמיס עליו את מעמסת התעודה והתרת הסבך.

ירמיהו יורד מתוך הרגשת זרוּתוֹ במדרגות האכסדרה ודוֹרך על הרחבה הגדולה המרוצפת יפה. ריח פרחים משכר נודף באפוֹ. עיר שלמה של סוכות למכירת פרחים משתרעת לפניו (כי נהוּג להתקרב לכל הצורות והסמלים של העליזוּת השמימית עם פרחים ביד, הכל לפי האֵל ועונת השנה). לאחר שירמיהו עבר את הרחובות הקרובים למקדש ובהם שווקי פרחים, מנחות וקטורת, נפתחו לפניו השווקים המלאים וגדושים דברי חול. כל שוק ושוק נדמה לו יותר גדול מכל העיר התחתונה של ירושלים. ירמיהו עובר על פני אטליזי הדגים, הזרוֹעים קשקשי כסף ועליהם ניתז דם קר כחול-אדום. גרזנים נתקעים בגופים הכרסתנים של זאבי המים מן היאור ומן הים. הנתחים נזרקים לכפות המאזנים. איש צרוד משמיע משקל ומחיר. כורכים את הסחורה בעלי גפן ותאֵנה. סבלים מחכים, מוטותיהם על שכמם, כדי להביא את ההזמנות לנשים הכבוּדות לבתיהן. כיוצא בזה בשוק העופות. כאן גוהרים בשורות ארוכות העבדים הזריזים מארץ כוש ומוֹרטים במהירוּת מאין כמוה, פיהם מלא שירה וגופם מתנודד, את הנוצות של האוזים הפטומים, הברוזים, התרנגולות, היונים ועופות הקנים, הנתלים במחרוזות ארוכות. ליד שוק העופות גובלים תמחויים, בתי אוכל ובתי מרזח. הריח של הבשר הצלוי מתמזג עם ריח השעורה התסוסה. ירמיהו עוצר את נשימתו. הוא רגיל להזהר מטומאה, ואפילו היא מגיעה לנפש רק כמחשבה, כגירוּי, כריח. בפסיעה מהירה עוזב הוא את המקום הזה של זוללים וסובאים ומגיע לשורת הגלבים והסַפָּרים, עושי פיאות נכריות. בסבלנות נאצלת של בני אדם שהתגברו על פחד המות ושמוכן להם משכן קבר נהדר או צנוע, על כל פנים נוח, יושבים הלקוחות השותקים לפני הסוכות ומחכים עד שיגיע תורם לתספורת הראש או הזקן. הגלבים ושוליותיהם עובדים כשגופם העליון ערום. המספריים הזריזים רוקדים על ראשים כפופים של כהנים ומחשיפים אותם עד לחלקת ראי.

דרכו של ירמיהו עוברת עכשיו על פני שוק חרשי העץ, הנגרים והקררים. כבמחזה עוברים לנגד עיניו הארונות הקטנים והגדולים במאות צורות, השולחנות והדלפקים המעודנים, הארגזים והתיבות מעצי הדרום, הקרשים למשחק, המשובצים אבנים ירוקות וכחולות. עולם האלים ועולם המתים בנוף הם גדולים וכבדים, ואילו עולם החיים הוא דק וקטן. רק לדמויות עדינות של גבירוֹת נועדו השרפרפים וההדומים הללו, הכורסאות בעלות כרעי אריות, האפריונים והאלונקות הרופסים. למראה כלים קטנים נחמדים אלה אפשר להטיל ספק אם עיר זאת מוציאה גם גיבורי מלחמה לפרעה, שהרי הכל כאן נראה כאילו נועד רק לאברי מחוללות רכות ועדינות. לאחר צלילי הפטישים, המעצדים והמשׂוֹרים נשמע קול דפיקה ושיפה דקה. ירמיהו נכנס לרחוב צורפי הזהב ועושי התכשיטים וכאן הויה בו זו הפעם הראשונה לאחר חדשים רבים שוב לחש אלהים. לחש? אולי זוהי גוזמה. באה אליו אַזהרה חרישית במשל, כאילו רצה אלהים רק להראות לירמיהו, שהמרחק והנכר אינם מצמצמים אותו ושהוא שורה בלי הרף על המיועד, למרות כל הסתלקותו ולמרות הבריחה שאלהים עצמו דרש אותה. דבר אלהים בנוף דומה קצת לדברו בבית היוצר בירושלים.

ירמיהו מתעמק במראה עבודת צורפי הזהב. אבל לבו נמשך לא כל כך אחרי מעשה המקשה והריקוע של הזהב, אלא אחרי כור האבן, שבו לוחשות גחלים לוהטות, והמסיק מפיח אותן יותר ויותר. מן הכור העשוי בצורת כיפה נובע חום כזה, עד שהגופים הערומים של הצורפים כאילו נכוים בקרבתו ונוטפים זיעה. כל צורף מחזיק בידו מצרף בעל ידית ארוכה. גושים קטנים של בצר זהב לא נקי, מלא סיגים, מונחים במצרפים. המסיק פותח בוָו עשוי לדבר את פתח הכור. בפנים נעוים ניגשים צורפי הזהב ושׂמים את מצרפיהם לתוך הלהט. הכור יורק ניצוצות ופתים לוהטים. בעיני האנשים ניכר הכאב שהם מרגישים, כי הזהב אינו מוּתך מיד. זרועות העובדים מכוסות אבעבועות וכויות. ואף על פי כן אסור שידיהם יפרכסו וירפו, הם מוכרחים להחזיק את המצרף היקר עד שההיתוך הצליח והזהב נצרף מן הסיגים. ירמיהו ניגש עד לפתח הלהט. והנה כבר יוצאת מנפשו השאלה, ללא קול, אבל בעיגול ובשלמות:

“בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְּעַמִּי וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם”.

ירמיהו נרתע. עכשיו בא הדבר, לאחר שאין מועיל באזהרה? ואילו בעצרת, לפני הקרב ובשעת הקרב, כשהיה צורך בדבר, לא בא למרות כל התחנונים דבר אלהים, שיכול היה לעצור בידי המלך ולהצילו. במרירוּת עונה הוא:

“נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ, לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ, כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם”.

ירמיהו מחזיק בהסתלקותו. אין הוא נוטה לקרוא לאלהים שיתקוף אותו. בכל כוחו מתאמץ הוא להוציא מקרבו את לחישת אלהים כמו שמוציאים קוֹץ מן האצבע. אבל כל שהוא מותח את רצונו יותר, כן מוּפשטים רעיונותיו הלאה מן השוק הסואן של נוּ-פּטע, מן הבטלה והשלוה הנוּגה שלו. הוא מוכרח לזכור את עמו, שעליו דיבר אלהים, ומוכרח לזכור את ירושלים. הכל קם והיה לפי התכנית.

וכך היה מעשה. יאשיהו, המלך האומלל של יהודה, נאסף בגן עוזיהו אל אבותיו. לא היתה הלויה מקוננת ומתיפחת כראוי לגיבור, אלא קבורה נבוכה ומהירה. החרפה היא תמיד אחות צעירה לצרה. צל כבד רבץ על שם יאשיהו, ובמקום שירי קינה לאין סוף במקהלה עליונה שר משמר קטן של בני אסף קינה יחידה, שדברי השבח שבה על המלך האהוב נתחברו בידי ירמיהו. לאחר הקבורה הנבוכה בא זמן בינים, אף הוא נבוך ומדוכא, וכל בני העיר הרגישו, שבכל שעה ושעה יסתיים. המלך של שעה קצרה ומדוכאה זאת היה יואחז, ורפיונה היה כרפיונו. עדיין זכרו השׂרים והכהנים את העצרת המלכוּתית האיומה, שבה הכריח הגוסס הקשוּר לכסא לבחוֹר את הבן השני, והמלך החדש התנגד בבכי ילדותי. ואף על פי כן, עם לבישת מדי התכלת של דוד, הוענק גם ליואחז הדר חיור והוא מילא בו את הריקנות שלו. הוא לא עשה את הרע, הוא לא עשה את הטוב, ואפס זה מצא חן בעיני אלהים.

אבל ירמיהו התכונן לבריחה, אם כי עדיין לא ידע לאן ישים פעמיו. בראש החודש הראשון אחרי ימי האֵבל פנה למלך החדש ולאמו וביקש לתת לו פיטורין, כי מי שהזמין אותו לשרות נאסף אל אבותיו. אבל גם יואחז וגם חמוטל חוורו מצער, שאיש האלהים, שהמנוח דבק בו בכל מאודו ופנה אליו בדברי חייו האחרונים, רוצה לעזוב אותם. הם ליטפו ולחצו ידי ירמיהו, שפכו דמעות וגילוּ לו חיבה יתירה שלא פילל לה. אבל יותר מחיבת חמוטל ויואחז השפיעו עליו תחנוניו ובכיותיו של מתניה. כי נפשו היתה קשורה בנפש הנער התלמיד. לפיכך דחה את פרידתו עד שיתברר הדבר והוסיף לגור בארמון ביחד עם ברוך.

קרבה שעת ההבהרה והיא שוזרה באופן שירמיהו לא צריך היה לסטוֹת מהחלטתו. השמועות שהשליכו רשתן על ירושלים נעשו יותר ויותר מחרידות. ולא עברו ימים מועטים והשמועות אושרו בדמות גדודים מצרים ששוֹטטו בארץ. מה שמוכרח היה לבוא בא בבוקר אחד בהשכמה מופלגת, כשעדיין שררו דמדומים עמוקים. בפני שער אפרים המוּגן במגדל הופיעו פרשים מצרים רבים ודרשו כניסה. בראשם עמד מצביא פרעה בלוית פמליה מפוארת של שׂרים גדולים. לצופים על המגדלים קראו, שהופיעה משלחת מקודשת של האל הטוב לפני חומות ירושלים במגמת שלום כדי לבשר למלך יהודה את הרצון האלהי שאין לשנותו. לראשי המשמר נדמה הדבר כחשוד. בשביל בשורת שלום היה הכוח הצבאי גדול יותר מדי. הם פקדו מיד לחסום את השער, לעלות על הפסגות ולהכשיר את המרגמה.

העירו משנתו את המלך וכינסו מיד את מועצת המלכות. על יואחז היה לעשות דבר הקשה ביותר ללבו הרופס – להחליט. לדחוֹת מלאכות של פרעה אי אפשר היה בשום אופן. אבל כל אחד היועצים הכיר, כי בכוח הניכר שהוסיפה תוקף למלאכות היתה כרוכה סכנה לירושלים, שאי אפשר היה לדעת את תוצאותיה. אמנם צבא פרעה היה כבוּל. אבל האם מוּתר היה לעורר צמאון הנקמה של מצרים אחרי יום מגדו על ידי מרי? במצב נואש זה הציע אחיקם את המוצא האפשרי היחיד: על המלך לבוא בדברים עם המלאכות של פרעה ולתת לה כניסה דרך שער אפרים, אבל בתנאי שרק השליחים בלוית משמר קטן יכנסו אל העיר, ואילו הגדוד הגדול ימתין לשובם מחוץ לשער. כערובה לבטחון השליחים יותנו למצביא נכו כמה בני תערובות. לאחר דברי עצה אלה הסתכל בן שפן בירמיהו כאילו הוא מחכה לעצתו הוא. אבל ירמיהו שתק. תפקידו לא היה לדבר במועצת גדולים. הוא לא היה מהם. תפקידו היה אך ורק למצוא דבר אלהים כשהיה אליו דבר אלהים והנה הסתלק מתפקיד זה. האם ירהיב עוז להכנס בריב עם החכמים בהוויות העולם כדי להעמיד במקום הסתמיות האלהית את בהירותו הרזה, המקיפה לא את הנכון אלא את המחוּשב מתוך נשימה קצרה? ירמיהו החריש כעבד צנוע של המלך, שאינו נמנה על היועצים. אבל לעצת אחיקם התנגד איש אחר במועצה. הוא פשחור בן אִמֵר, שומר הסף הראשון, אדם יהיר בעל זקן מחודד שחור כעורב, כפי שהוא נהוג במצרים. נדמה היה, שנפש פשחור רותחת מזעם ועיניו הקטנות ככפתורים התנוצצו. זעם זה נתפרק קודם כל נגד יאשיהו המנוח קל הדעת ונגד יועציו, שפשחור קרא עליהם את כל קללות התוכחה. “המשוגעים אנשי הרוח” הם האשמים ביחוד, כי המלך הנאמן לאלהים נטה להם את אזנו. ברוך אלהים, חרק פשחור בשיניו, עדיין בידי שומר הסף ההשגחה והמשפט על הנביאים, הראויים למקל ולסד. מדי דברו נעץ את עיניו הכפתוריות בירמיהו, שהחזיק מעמד בנחת. פשחור דרש, שיפנו מיד, בלי שום תנאים, בענוה את השערים. מכיון ששומר הסף דיבר אחרון ובדברים חריפים, השתלט על יואחז, שהתפתל ביאוש הנה והנה וגמגם הברוֹת מקוטעות. אחדים מן השׂרים ראו בגמגום זה הסכמה גמורה ורמזו לרצים המחכים, שהתפרצו מיד מתוך האולם והארמון. המלך הרהר שעה קלה ושקע בפיענוח חשדני של הפרצופים, אבל לבסוף הבין, קפץ ממקומו וצעק שעדיין לא החליט ושיחזירו את הרצים.

אבל היה מאוחר. המאות של הפרשים המצרים כבר דהרו דרך הרחובות, תפסו את מצודת דוד, את המלוא ואת חצרות המטרה של ארמון המלך. אז הזמין הציר המקודש של פרעה בקצרה את מלך יהודה לאולם הכסא שלו. הדבר היה כל כך מהר ומבלבל, כנהוג במאורעות מדכאים כאלה תמיד. כשנכנס יואחז ברפיון ידים ובהיסוס לאולם הכסא, במקום לאסוף מהר את שומרי ראשו ולהתגונן בפני הפולשים, מצא אחר יושב על כסא הזהב של שלמה, שהוא עצמו ישב עליו לראשונה ברעדה ובבכי. אבל מי שישב עכשיו על הכסא לא רעד ולא בכה, אלא התמודד בדמותו הקטנה והרזה וצחק. אליקים היה למלך. פרעה אמנם שינה את שמו ליהויקים, כדי שלא ישאר בשמו כלוםמאביו והכל יהיה מיד אֵל השמש עלי אדמות, אפילו שמו, אבל מה ההפרש? הדבר הוא כמוהו כאין לגבי החסד, שהשכיח את חטאו של יאשיהו והחזיר שוב את המורשת הנכונה של כסא דוד. יהודה נושעה. כל ירושלים הרגישה את זאת. העם התפרץ דרך השערים הבלתי שמוּרים של הארמון וערך תשואות ליהויקים כאילו איננו בוגד או לכל הפחות משחק בקוביה, אלא המושיע האמיתי לארצו בתוקף ראיתו את הנולד. אם תבוסה אחת שקוּלה כנגד מאה נצחונות וכשלון אחד כנגד מאה מעשי גבורה, הרי שקוּל מעשה מוצלח אחד כנגד אלף מעשים רעים. בנפש הכלבית של האספסוף מצדיק התוקף המנצח את הכל. הוא הופך בגידה, פשיעה, רצח, שקר, ניווּל להכרחיות מועילות, והעם הזחלני מקבל אותם ושוכח אותם מהר כשְכוחַ ילד תרופה מרה. יהויקים היה תקיף ומלך התקיפוּת. מכיון שסר ממנו הלחץ המשפיל של אביו הוברר הדבר. הוא, שמעולם לא דיבר אל העם, נאם בהתלהבות מרתקת נאום באזני ירושלים, ובו גילגל את כל האשמה על השלטון שחלף, ומלא גדול וקטן בנחת השטנית, שאין להם חלק באשמה. הכל שוּלם ועכשיו יוכלו להתחיל חיים יותר טובים. השׂרים ערכו ליהויקים תשואות, הכהנים ברכו אותו, וסגן הכהן הגדול נחפז כל עוד נפשו בו והביא את שמן המשחה להכתירו.

יואחז עמד בתוך המהומה הסוערת וחייך חיוּך חוֹלני. ירמיהו הוכרח לתמוך בו, כי עמד להתעלף. השׂר המצרי קרא את אגרת פרעה שבה הוּכרז, כי יואחז הוּסר מכסא המלכוּת ונידון לשביה נצחית במצרים. קשרו את ידיו בשרשרת זהב ארוכה, שלא נטלה ממנו את חרוּת התנועה. אז הכריז אחיו החורג מעל כסא שלמה חובת גירוש עליו, על חמוטל ועל מתניה. עוד באותו יום הוכרחה המלכה, אשתו האהובה של יאשיהו, לעזוב עם שני בניה את העיר כשבוּיוֹת האֵל הטוב. ירמיהו נשאר נאמן להם. רק הסריס המסורבל ועבדמלך הנער הכושי וכן עבדים ושפחות אחדים ליווּ אותם. המלאכות המצרית נחפזה לדרך והיו לה גם סוסים וגמלים מהירים. דרוּש היה רק רבע הזמן הרגיל של שיירות כדי להגיע לרבלה מקום מחנה פרעה. לא יואחז ולא אמו לא הובאו לפני פרעה. אבל הסירו מידי המלך שהורד מכסאו את שרשרת הזהב, לאות שבי של כבוד. לאחר ימים אחדים ניתנה פקודה להביא את השבויים לנמל צור ושם המתינה להם אניה מצרית. אם כי ירמיהו לא קבל רשות מלשכת פרעה ללווֹת את המגורשים, לא דחה אותו הקברניט כשירד באניה. כך נתן לו אלהים בעצמו חופשה ואפשרות להתחמק.

אבל עם ההזהרה הלוחשת לפני כור הצורפים תוקפת אותו שוב המולדת על כל היסורים שראה בעיניו ונתנסה בנפשו.

ירמיהו עדיין עומד במקום שעמד. הוא שקוע בשיחה עם אדם מסוים. אבל אדם זה לא אמו היא אלא ברוך. “ברוך יקירי יסלח”, חולם הוא בהקיץ “כי עזבתיו על אֵם הדרך כבוגד. עוֹדֵנוּ נערים חילקת את משאי, ברוך, ואני חטאתי כנגדך כיוצר אשר לא שיכלל את כליו, כאָב וכאח רע”. ובעודו מתגעגע לחברו הנאמן נדמה לו, שהתלמיד צוחק, כמו שהיה נוהג בשעה שרצה לזלזל בשרותו או לדחות דברי תודה. נדמה כאומר: “אַל נא ידאג רבי ויחיה את חייו בנוף”.

ירמיהו מסתכל סביבו בבהלה. בהיותו שקוע בסרעפיו לא הרגיש, שבעלי המלאכה פרקו את דוכניהם ופינו את כליהם. הרחבה הגדולה של נו-פטע נשתנתה לגמרי. התכונה של בני האדם עברה לצד המקדש. גם ירמיהו חוזר אחורנית. מדרגות האכסדרות מלאות אלפים והוא נדחק ביניהם. רק עכשיו הוא נזכר, שסיפרו לו על חגיגה גדולה הנערכת היום משקיעת החמה עד חצות הלילה במקדש נו-פטע ומסביב לו. הגיע היום העשרים וארבעה בחודש חוֹיֵק, יום תקופת טבת, יום גאולת המתים במצרים. בליל התקדש חג זה מדברים על השמש הקטנה. בלילה לובש פטע, שיצר את עצמו מאין, את הצורה הסובלת של אוסיריס. למה כל כך קטנה קשת השמש בשמי היום? מפני שעולם המתים השתלט על עולם החיים ומושך את גלגל השמש בכבלים חזקים. ומטעם זה הואיל פטע ללבוש את צורת אוסיריס, זה האל שנרצח וקם לתחיה, היורד לעולם המתים ומבשר שם את הגאולה לחיי הנצח. על ידי ירידתו הוא מתגבר על כוח הצלמות, משחרר את האור מסכנת האבדן הנצחי, יוצר את השויון המציל ומחזיר את שיווי המשקל של המאזנים הפוסחים על שתי הסעיפים. ואת השעה שבה עומד האל הגואל להכנס לאַמנטי, למלכות המתים המערבית, חוגגים הכהנים והתושבים של נוּ-פטע בתהלוכה נהדרת, המתקרבת עכשיו לעיני האדם הזר מענתות.

השמש הקטנה נוגעת ברגע זה בראש הפירמידה של מדרגות, המתנשאת בעיר המערבית על שפת המדבר. זוהי שקיעה דהה, מעורפלת, בלי זהב וארגמן, מותאמת ליצירה ברגע זה, שבו נוטים המאזנים לצד המות הגדול. כאן מוכרחה האנושות לעזור לאלהות, שהעניקה לה את האור המלכותי בצורת השלהבת, לפיכך המתלקח בראשית הדמדומים אור בכל מקום, אם כלפיד, כנר וכמנורה או כקיסם או כמוטות דונג, כפי שהם נמכרים לאלפים בכל קצווי הרחובות. על גגות הבתים ובחלונות מופיעות חצובות מבליחות, מחתות גחלים לוחשות ולהבות קטנות לאין מספר, המלוות בזהרן האדמדם העמום בחרדה את ירידת השמש אחוזת הצמרמורת לאַמֶנטִי. ירמיהו מבחין גם את צלילי הנגינה המתקרבים. אין זו דומה כלל לשירת המקהלות במקדש אלהים. כאן זו היא תקיעה, צפצוף וקישקוש תאוה לאזנים, הרדמה מתוקה לנפש. לא כמקהלות אסף, שמהן מתרוממות זרועות של ענקים לשמים בתחנונים ובתביעות. להקת המנגנים המתקרבת בקצב מורכבת מאנשים ונשים, המכים בחלילים ובתופים ופורטים על עוגבים. מנגנים אלה הם כולם עוורים, ומן הצורך להדריך אותם כעדר במקלות נועם. בארץ זאת, שהכל רק פסל ותמונה, שהעין שיכורה ממראה, כיצד יכלה האזן למצוא את המנוחה להקשיב לעולמות שאינם נראים, לעולמות הצלילים? לפיכך עצומות כמעט עיני כל המנגנים בנוף.

ואחרי להקת המנגנים הולכים משמרות הכהנים לפי דרגותיהם ולפי ההוראות החשאיות של התהלוכה. הם נבדלים לא כל כך במדיהם, אלא בעיקר בתסרוקות ובתכשיט הראש. הללו באים בפאות נכריות קלועות ושזורות פנינים, והללו במצנפות גבוהות השמוטות עד העינים. ואילו המגולחים למשעי, ההולכים מגולי ראש או מכוסי צעיפים, נמנים על המשמרות הגבוהים ביותר של החרטומים. אבל כל הכהנים בלי יוצא מן הכלל לבושים סינור נוקשה ובולט, שבו תלוי זנב אריה. אלה הם מדי החג של האלהים עצמם, ומשרתיהם עלי אדמות מחקים אותם בתהלוכות ובעבודת הקודש. מספר להקות הקרחים לאור הלפידים הולך ורב. הליכתם היא בפסיעות דקות וברגלים כמעט צמודות. מרחוק, במקום שהאור בהיר ביותר, נדמה כמתקרבת קדושת הקדושות של התהלוכה. ירמיהו נבהל. רוצה היה להדחק דרך ההמון ולהמלט, אבל מפחד הוא שמאמיני פטע יהרגוהו. עוד רגע וכולם השתחוו ארצה לפני האליל שהם עושים אותו בטעות לאלוה. והוא? וכאן מנצנץ במוחו הרעיון, שאלהים הרואה את הנולד התחשב בחולשה ובמסכנות של יצוריו ודאג להם. הדיברה על איסור עבודה זרה בעזרת הדיברות אומרת שני דברים: “לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם”. מי שהשתחווה להם עדיין לא עבד להם, ומכיון שלא עבד להם עדיין לא עבר על האיסור. ההשתחוויה בלבד איננה אלא תנועה ריקה, שאלהים מתעלם ממנה בשעת הצורך. והנה באמת משתחווים כולם ארצה וגם ירמיהו מרכין את ראשו. אבל הוא רואה את הספינה הקדושה נישאת על שני מוטות זהב ארוכים, ובאמצע מתנשא ארון הקודש ובו הסמל הנהדר של פטע. ראש הספינה הוא כמראה ראש אילה וסופה כצלב זהב כפוף, אות החיים. פסל פטע כרוך בתחבושות חנוטים, שהרי הוא מקריב את עצמו קרבן כאוסיריס ויורד להציל את האור. לרגליו מונחים שוט ומקל רועים, אותות השילטון של אל המתים.

עברה וחלפה הספינה הקדושה. והנה מתחיל מסביב לירמיהו מילמול חסיד, הממלא את כל הרחבה של נוּ-פטע כסערה גדולה והולכת. גם איש יהודה מרגיש, ולא ידע נפשו, מכה בלבבו. הגבים מתכופפים יותר ויותר. רבים כורעים על ברכיהם ולוחצים את פניהם לאבן. המלה “האפי” מרחפת בהמון. ובאמת הולך וצועד אפיס, מובל על ידי כהנים ותיקים באפסר זהב. לא בכל דור ודור נולד אפיס מחדש, שבו מסומל אוסיריס הגואל בצורה הצרופה והמשוכללת ביותר. יש דורות שלמים, שאינם זוכים לחסד הגשמה זאת בבשר החי. דרושים עשרים ותשעה סימנים כדי שיוכלו החרטומים לקבוע את התופעה ללא ספק, לפני שהם מכריזים לעולם ולדור מתוך זעזוע: “יש לנו אפיס”. ואלה הם הסימנים החשובים ביותר: צריך שיהיה פר שחור בעל שעור קומה עצום. צריך שתהיה לו בהרת משולשת על מצחו, ועל גבו בהרת לבנה גדולה מזאת בצורה ניכרת של נץ מרחף. שערות זנבו צריכות להיות משני צבעים, ומתחת ללשונו צריכה להיות שאת מיוחדת, שרק יד החרטום המנוסה מבינה את סגולתה האלהית. אבל לאחר שישנם כל עשרים ותשעת הסמנים החיצוניים בשלמותם, עדיין צריך להיות סימן פנימי וכללי כדי שיוכל פר רגיל להפוך לצורה הנאוה של נפש האל. ברוח הרכה המיוחדת במינה ומאין כמוה של היצור העצום, מכירים את האפיס האמיתי. בעין החיה העמומה שלו נושא הוא את סימן החסד של יסורי האל, יסורי אוסיריס, וזהו הנוגע ביחוד ללב מצרים.

למרות ראשו הכפוף רואה ירמיהו, כי אפיס של הדור הוא פר עצום מאד. המפלצת מקרטעת כאילו היא מכירה את האלהות שבה. החזה רועד ומרחף בכל צעד. ואף על פי כן, למרות הכוח הענקי שבחיה הזאת, היא עטופה בענן רכות קדושה וחסד שמימי, החודר ללבבות תושבי נוף, עד שנשים רבות פורצות בדמעות. בדיוק ממול למקום, שבו עומד ירמיהו צפוף בהמון, פונה התהלוכה צפונה כדי להגיע לשער הראשי של המקדש. האפיס מתקרב למקום עמדת ירמיהו בקירטועו האיטי, נוגע ואינו נוגע באדמה, וכאילו הוא מזיז לפניו את הלפידים. זנבו בעל שני הצבעים מכה בהדרת מלכות בירכותיו כאילו הוא מגרש מעליו זבובים סמויים, טרדנים מן השאול. בהקשבה מאזינים שני הכהנים הותיקים, המוליכים אותו מימין ומשמאול, לרצון הפנימי של האל-החיה. הם מוליכים את הפר לא כנוהגים, נראה כאילו הוא מוליך אותם והם נענים בענוה להילוכו באפסר התלוי ברפיון, והנה הם עומדים פתאום ואתם כל התהלוכה בדיוק במקום שעליהם לפנות הצידה. כי האפיס הואיל לעמוד. הפר העצום מנענע כמה פעמים את ראשו השחור המקרין בעל הבהרת הלבנה, מסתכל אחריו בחשדנות, מריח כלפי מעלה, נושף רוח בזעם ולבסוף הוא גועה געיה קצרה וקובלת לשמי הערב. אפיס קרא. אפיס דיבר. גם זקני הדור אינם זוכרים, שדבר כזה התרחש בתהלוכת השמש הקטנה. האם גילה אפיס בהמון שונא, כופר, שהרי גם דבר אלהים בלה על ידי השלילה? הםא הרגיש במציאות אלהים, הנצחי, שאין לו דמות הגוף, יוצר שמים וארץ, המבטל בקרבו את כל ארבעים ושנים השילושים של מצרים ועושה אותם לאין ולאפס?

דמות גבוהה מתקרבת בנחת לאפיס מאחוריו. זהו קרח, וגולגלתו צהובה ונוצצת כראי. השוט ומקל הרועים בידיו מוכיחים, שלעיני ההמון החסיד משרת חרטום מגדולי השרת של אוסיריס. גם ירמיהו מכיר אדם גדול זה, שאין איש יודע את שמו האמיתי, כי כאן, בנוּ-פטע, הוא נקרא רק “חֶר-הֶפ”, זאת אומרת המנצח על טכס המות. הוא נציב עיר המערב, הפקיד הגבוה ביותר המושל במלכות המות. לפי חוקת פרעה הוא ממונה על כל מה שגובל בעולם צלמות, כגון ההשגחה על שבויי המלכות, על העוורים, הנכים, האלמנות והיתומים מבתים מיוחסים. הוא גם המשגיח על מלך יהודה המגורש והשבוי ומזמן לזמן הוא מופיע בביתו לביקורים רשמיים.

חר-הפ ניגש לאפיס. את ידו השמאלית האוחזת בשוט הוא שם בקלות על עורף הפר ומלטף אותו, נוגע ואינו נוגע. הגולגולת הקרחה הקטנה של החרטום מתקרבת לראש הענקי של אפיס, כאילו הוא עומד להאזין בהדרת כבוד לסיבת החרדה, שתקפה את צורת נפש אוסיריס. ההקשבה נמשכת רק כהרף עין. רגש אושר, רווחה רועדת, הנאת היותר מובן, זורמת בגוף האל-החיה מן הקרנים אל הפרסות. הפר מרכין בנחת את ראשו, משתפשף פעמים בעדנה בכתף נאמנו, בין שפתיו מבצבצת הלשון השחומה ומלטפת בחיבה את הלחיים החיוורות של חר-הפ. אז מתנער אפיס וממשיך בפרסות מקרטעות ובזנב מכה בקצב את התהלוכה הקדושה בחסד ובנחת.

לאחר החרדה העמוקה של האלפים באה רווחה בתשואות. ברגע שנכנס אוסיריס לאַמֶנטִי געה אפיס מצער, סימן שהאל נתון בשער השאול בסכנה קשה. לאחר התגבר אוסיריס על הסכנות עבר רעד של רווחה בהגשמתו עלי אדמות, והלשון הגדולה ליטפה בתודה את הממונה עליה. סימן נהדר. השמש הקטנה התגברה על חולשתה. מתחילה עליה חדשה, שנה טובה של שטפון שופע, יבול טוב ושווקים סואנים. צהלה כבושה על ידי יראת הכבוד מביעה תודה לחר-הפ, רופא סתרים גדול זה של אלהים, שליט העבר השני הדומה לפרעה, ההולך שוב בכובד ראש בפסיעה דקה, כמעט ברגלים צמודות, אחרי אפיס.

יש טעם לדבר, שלאחר עבור הממונה הראשי של מלכות המות מתחילה שמחה גדולה: אוסיריס שבר את בריח אַמֶנטִי. עכשיו ישתפך היופי של כל הנברא לפי השמש ששבה לתחיה. מאות אחדות של הנערות הנחמדות ביותר בנוף מסמלות יופי זה של העולם, שנגאל על ידי אלהים בתהלוכתו מתחת לצללים. הבחורות מעולפות שמלות עדינות כצעיפים, שקופות ועשויות קפלים, מעוטרות צווארונים רחבים ופרחים בשלל צבעים. כל אחת מסמלת מקצוע אחד של תכונת החיים והיא נושאת לפניה את סמל המקצוע: עומר שבלים, צלחת פירות או ירקות, חרט, קסת ומגילה של סופרים, נול קטן, פלך נחמד, קשת ואשפת צייד וכל מיני דברים אחרים. כן רואים בידי הבחורות מאות אניות גומא כתבנית האניה הקדושה, ובכל אניה נר קטן, עד שהן נדמות לפנסים שקופים. אחרי התהלוכה תמהר כל הכבודה המהירה לשפת היאור ותפליג את אניות הגומא המהירות בזרם הנהר.

אם כי מנצח מיוחד ממונה על להקה זאת של החיים היפים, הרי אין בה סדר גמור. היצורים הצעירים מכירים, שעליהם לסמל בתהלוכה לא את הקיפאון החגיגי של האלים, אלא את היצר השופע ואת ההפקרות הנעימה של כל העולם הנושם. אבל הנחמד ביותר הוא, שהן אינן מסמלות כלום, הן אינן דומות למוקיונים המנוסים, המצטרפים בכוונה לתמונה חיה. כאן צחוק ופיטפוט פרוע, פניות לכל צד, דרישת שלום, רמיזה וקריצה, יציאה מתוך המערכה, עד שהמנצח ועוזריו מחזיקים את הלהקה בקושי. בעינים המלוכסנות הארוכות של המצריות הצעירות ניכרת הבישנות והמבוכה של הצגתן לראוה, ועם זה הרצון המתרברב למצוא חן ולהסב אליהן את המבטים. לעיני ירמיהו מקרטע המחנה עטור הזֵרים, הסמלים המרובים של תכונת העולם ואניות הגומא המהירות של שמש הלילה. כל אחת הבחורות המרחפות של נו-פטע כאילו מביטה אליו בשאלה, דוקא אך ורק אליו. חרדה מצערת תוקפת את האיש מענתות. האם היא תובעת אותו במובן התפקיד שהסתלק ממנו, להתרחק ממקורו הלאה לקראת התמונות היפות של החיים? או האם היא תובעת ממנו לחזור למאבק האכזרי לאין חקר למען אלהים, שהוא הסתלק משרות המלחמה בשבילו?

מאחורי הלהקה המהירה עובר ללא סדר ההמון מניף הלפידים. חשרת האור עולה בסערה לתוך האלמות. עמודי האביב של נוף פורחים בבהירות יתירה.

פרק אחד עשר: צנועה

יום לאחר חג השמש הקטנה הודיע שומר הסף של המגורשים על ביקורו של חֶר-הֶפ. יום זה לאחר תקופת טבת, וכן שלושת הימים האחרים לאחר חגי תקופות השנה, היו קבועים לביקורי המנצח העליון על טכס המות בנוף בבית יואחז האומלל. בית זה לא נבדל בכלום מבתי הדירה הססגונים והאורירים של המצרים המיוחסים, שגרו מחוץ לחיים הסואנים של הערים והשווקים בפרברים שופעי גנים. היו בבית הרבה חדרי מגורים ומשק, חצר גינה יפה ואגף מיוחד לנשים. אף על פי כן שהו המגורשים, שכנראה כבר שכחו את הממדים הגדולים של בית שלמה, על פי רוב רק בחדר אחד, כי ככל הסובלים והמתאבלים חיפשו תמיד את קירבתם ההדדית. זה היה אולם רחב ידים ומרנין, עשוי כולו אדום-ירוק, ותקרתו המצויירת בתמונות חיים מנחמות היתה נשענת על ששה עמודי לוטוס חסונים מעץ מעודן. כאן ישב אותה שעה ירמיהו ולימד תורה למתניהו ולעבדמלך. חמוטל ישבה כמו תמיד והאזינה ללמוד. בעיני הפרה היפפות שלה שוב לא היתה אותה אדישות מצלצלת, שבה היתה ממתיקה לעתים קרובות את זעמו של יאשיהו. את שימלותיה העליונות הלוהטות כאש ואת תכשיטיה המקשקשים פשטה לעולמים. אף על פי כן האיר יופיה, שהוקרב למען המת, בסתר את האפרורית של אלמנותה. בקלות יתרה נשא את אסונו יואחז. בנוף אחזה אותו שקדנות נלהבת, שפיזרה את כל הרהוריו הרעים. הוא חרט, בנה כל היום דמויות ובובות של עץ, ארונות וקופסאות קטנים וכל מיני חפצים אחרים בצורות שקשה היה להכירן. תמיד היו אצבעותיו חסרות מנוחה ולהוטות לעיצוב, ועשיו עוררה האמנות העדינה של מצרים את חיי העשיה בקרבן. למלך האומלל הותקנה בפינת אולם הלוטוס סדנה וממנה לא זז כמעט לרגע.

גם עכשיו, כשהכניס הסריס המסורבל של אביו את המבקר הנעלה לתוך האולם, גהר יואחז עם אולריו, מעצדיו וסירי הדבק שלו בפינת הסדנה, ושם עפו שבבים. חר-הפ לא הופיע לבדו, אלא בלוית שני כהנים באים בימים כמוהו. אבל משוּנה היה, שהממונה העליון על מלכות המות הוליך בידו בחורה מצרית צעירה, שעיניה הגדולות ננעצו בתשומת לב רצינית בחמוטל. התקינו לאם המלכה, למלך ולחֶר-הֶפ כורסאות בעלות כרעי אריה, והם ישבו עליהן, בעוד שכל האחרים עמדו, ירמיהו והנערים מאחורי המושב של חמוטל והמצרים מאחרי חֶר-הֶפ. ירמיהו, שרצה לצאת עם תלמידיו, עוכב על ידי תנועת יד המנצח על הטכס. הוא יכול עכשיו להסתכל בגולגולת הקרחה של החרטום, בפניו הצהובים ובעיניו הקטנות העמוקות המקומרות דבלולי בשר עבים, ששני קווים דקים של כחל מלאו בהם מקום הגבות. חר-הפ דיבר מאד מאד לאט ובבהירות, כאילו בחירת כל מלה גורמת למצפונו קוֹשי בקליעה לנכונות. הוא דיבר בבררנות מיוחדת. הניב הגמיש של נוּ-פטע, הנוח מאד לשיחות מדיניות, היה לו שפע של ביטויים לגווני הגוונים של הבדלי הדרגה והרגישות המשפטית. בה היה גם תואר מתאים למלך שהורד מכסאו כיואחז, שבוי בלי תקוה, תואר לא גדול ביותר ולא קטן ביותר כדי שלא ירגיז את ההרגשה העצמית החולנית של יורד. תואר זה היה בערך: “הוד מלכותו בחופשה זמנית”. בתואר זה פנה חר-הפ ליואחז, בעוד שאל האם המלכה, שלא אבדה שום דרגה מדינית, פנה פשוט בתואר “גבירתי”. כממונה על שבויי המלכות קיבל מידי בני לויתו מגילת פפירוס, שמפני הכבוד נגע בה בשפתיו אבל לא פתח אותה. אחר כך הודיע להוד מלכותו בחופשה, שהוא זוכה להחזיק בידו הוראת הלשכה העליונה של האב והבן של האלים. אבל לפני שהגיע לדבר על התוכן, הילל את האלים העליונים, ולשם הנימוס הוסיף גם את האלהות של בית דוד, ואמר שעכשיו, לאחר סיבוכים מעציבים, הולכת ארץ יהודה בחסד האל הטוב לקראת זמן טוב. אבל למגורשים הנעלים יעץ, לנוכח שמירת החסד של המלכות ובית המלכות בירושלים, לא להצטער על גורלם. אז פתח באצבעותיו הדקות והמחודדות את מגילת הפפירוס, נעץ מבט חטוף בכתב והכריז: מתוך הטוב לאין שיעור, השוכן באור, החליט פרעה לא לבטל את קיום יהודה, כי הוא מרוצה מנאמנותו של המלך הנוכחי, שהחסד השופע של טבע השמש נתן לו הכל, אפילו את השם החדש שהוא נושא. יהויקים מביא ראיות מספיקות לנאמנותו, ביחוד על ידי תשלום מדוייק של כסף הענוּשים, שנערך על ידי היועצים הגבוהים של אֵל השמש עלי אדמות בחסד ובצדק. ועכשיו קרא חר-הפ מספר, שפגע אפילו בבינה הכבדה של יואחז כמהלומה: מאה ככר כסף וככר זהב. פירוש הדבר יותר ממאה קנטרין משקל זהב וכסף, שכמה עגלות לא הספיקו לשאת אותו. כמה הוכרח יהויקים להטיל מסים על הארץ, גם על ארמונות האבן של העשירים וגם על בתי החומר של העניים, כדי להשיג משקל עצום זה, שבו רחש את רצון פרעה? אבל ירמיהו הכיר, שבודאי יש לנכו עוד נמוקים אחרים לחוס על הארץ המנוצחת. האמנם באמת דיבר אלהים לחנניה ולא אליו? האמנם ניבא האיש היפה מגבעון, שלבש את אדרת השער כתחפושׂת, את האמת על מצרים?

מחשבות ירמיהו נפסקו על ידי קול חר-הפ. זה היה קול עמום וחיור כגולגולת החשופה של הכהן. ירמיהו הבחין בקול זה, שאינו מדבר מה שבאמת מזעזע את רוח החרטום, אלא בכל בררנות הביטוי רק דברים אדישים, דרישות תפקיד משנה, שאינן מענינות אותו.

“האל הטוב” אמר, “חפץ לשפר את מצב הוד מלכותו בחופשה. הוא מרחיב את חסדו, שקרן האורה לפי טיבעה אינה יכולה לצמצמו, על בית המלכות השוכן בנוף ומעניק לו חירות התנועה בתוך המחוז, בתנאי שכל שינוי מקום ימסר מיד ללשכת חר-הפ”.

דברים נבובים. מה יעשו יואחז וחמוטל בחירות תנועה זאת שהיא כבולה? פירושה אפס. הרבה יותר משמחת היתה מתנת כירכרה וסוסים, שנמסרה להם באותו יום, ועוד לטובת הנאה, הגדולה מכולם, זכתה חמוטל.

“גבירתי אמרה לי פעם” פנה חר-הפ לאם המלכה ובחן את דבריו, “שהיא חסרה חברת לב אוהב ומבין. על כן בחרתי למענה את הלב החביב והמבין של נערה צעירה”.

המנצח על טכס המות קם מדי דברו, אחז ביד הבחורה המצרית והוליך אותה עד למושב חמוטל:

“זוהי הא-נוּת-דימה, יתומה למשפחה ותיקה וכבודה מַיי-פטע, בת היועץ המנוח שהיה ממונה על מחסני האל הטוב בירכתי צפון. היא בילתה את ילדותה בגבולות ארץ גבירתי ואזנה שמחה לשמוע שפת גבירתי”.

אמנם על פני הא-נוּת-דימה לא ניכרה השמחה, שבישר עליה חר-הפ. הכרת פני הבחורה הגבוהה והרזה היתה מקשיבה ורצינית ביותר. עיניה של הא-נוּת-דימה לא דמו כלל לעינים המלוכסנות ומסקרות של המצריות הצעירות, שסימלו אתמול בתהלוכה הקדושה של השמש הקטנה את להקת החיים היפים. בעיני היתומה היתה נשקפת מנוחה של הסתכלות ועוד דבר מה, שאי אפשר היה לפרש על רגל אחת. ואולם שמחה רבה מילאה את חמוטל, שבאמת התגעגעה ללב אשה חביב ומבין. היא קמה בבת ראש, משכה את הא-נוּת-דימה אל האור, בחנה אותה בחיוך נרגש ולחצה את הבחורה הזרה ללבה ברגש.

חֶר-הֶפ גילה את חושו העדין בזה, שמכל היתומות שבחסותו בחר דוקא את הא-נוּת-דימה. לא רק לפי תפארת המליצה, אלא באמת חי מעכשיו לב חביב ומבין בבית המגורשים בנוף. כן הוברר עד מהרה, שכובד הראש העמוק של הא-נוּת-דימה בשלותה המסתכלת לא נבע ממרה שחורה כמוסה, אלא להפך מתוך בדיחות הדעת מיוחדת במינה, שנעמה עד מאוד לעמוסי הגירוש. המציאות היפה של הבחורה הזרה באולם הלוטוס הביאה לכולם, לא רק לחמוטל, רווחה נעימה ופזרה את המרירות ההדדית, הרווחת בגירוש בין נפשות הכבולות זו לזו בצפיפות.

על פי רוב היה ירמיהו מלמד לנערים בשתי השעות לפני הצהרים. כמו בבית שלמה היה הלימוד מורכב בחלקו הרצוי ביותר מסיפורים חפשים ומשיחות של המורה, שבהם הרצה, לפי פרקי הקריאה, על ענינים אלהיים וחילוניים שונים. מכיון שהדברים החדשים והנצורים זרמו מפי ירמיהו בלי חזרות, החזיקו עיני מתניהו הקורנות מעמד ללא זיע למרות טבעו הקפדני, וגם אבריו של עבדמלך המפרכסים מריקוד לא פרפרו. הנער הכושי כבר הגיע לשנתו האחת עשרה והתחיל להבין את הכבוד, שזכה לו על ידי השתתפות שוות זכויות בלימוד התורה האלהית הגבוהה, שאינו ראוי לה לפי מוצאו ומעמדו. היה ניכר בו המאמץ הנואש, שבו הכריח את עצמו לריכוז וכבש את המקשן הסתמי בנפשו כל הזמן. שעות הלימוד של ירמיהו משכו לא רק לב האם המלכה, אלא גם את משרתי הבית עד כמה שהיה להם פנאי. הם היו ממללים אחרי דברי המורה, שהעלו בקסמם לעיני רוחם את המולדת. יתר על כן, הם שובבו את נפשם במעשים ובדברים של אלהי אמת, שהיה כמוהם גר בארץ נכריה זאת. רק יואחז לא נתן לתוקף הדברים של ירמיהו להפריע לו במעשי החריטה והשפשוף, בעיצוב אצבעותיו ללא ליאות, שבו שיתק את המנוחה המרה של רוחו. רק לעתים היה מקציע והולם ללא רחם בפינת הסדנה שלו לתוך הלימוד, כאילו רצה לתקוע מסמרי זעם לתוך תורת אלהים, שהכאיב כל כך לאביו ולו שלא בצדק.

אבל המאזינה הנאמנה ביותר לירמיהו היתה הא-נוּת-דימה. בעוד חמוטל יושבת על אחת הכורסאות בעלות כרעי אריה, גוהר הלב החביב והמבין לידה על הקרקע. זו היתה יותר נכון מין כריעה נחמדה, החביבה מאז על גבירות מצריות צעירות. המשא הקל של הגוף נח על עקב הרגל הימנית, שכפה הצרה נראית, בעוד שהברך השמאלית המחודדת בולטת בזוית ישרה מתחת לבד המקופל בגובה מזור לפני החזה. בעמדה זאת יכלה הא-נוּת-דימה לשהות שתי שעות בלי להיות עיפה וקצרת רוח. עינה הגדולה הפקוחה הסתכלה לפניה כבוחנת. הדברים לא נקלטו בה בפשטות, אלא באוזן קשובה ובמצח קמוט קצת. חר-הפ לא הגזים. הא-נות-דימה הבינה שפת אלהים. היא לא הבינה אותה בשלמות, ולא תמיד בניב הצרוף של יהודה, אבל כל ששהתה יותר בבית כן נתמעט המלים, שהיתה מוכרחת לשאול לפירושן. נדמה היה, שעל ידי זכרון נתפרשו לה מתוך אוצר שנצטבר לפנים לאט לאט גם מלים נדירות. כשהיתה מוצאת מלה כזאת בקרבה ומבטאה אותה בהיסוס, היתה צוחקת מבושה ומסמיקה מאד.

הבת של “יועץ הסתרים המנוח, שהיה ממונה על מחסני האל הטוב בירכתי צפון” היתה בילדותה בעזה, העיר הראשית ועיר הנמל של פלישתים, לא רחוק מגבול יהודה. שם היה המנוח ממונה על הנמל, כי האל הטוב ידע מצד אחד להעריך את שם המשפחה הותיקה מיי-פטע, ומן הצד השני הואיל להרחיק את בעל השם מן החצר. הא-נוּת-דימה לא ידעה את הנימוק לחסד-לא-חסד זה. שפת הפלישתים אמנם התקרבה קצת זה דורות לשפת אלהים, אבל לא היתה דומה כלל עד כדי כך, שאפשר היה להסביר בזה את ידיעת הא-נוּת-דימה. אולי נתחנכה על ידי אומנות מארץ אלהים ושיריהן ופתגמיהן חזרו וניעורו עכשיו בלבה. אבל הא-נוּת-דימה לא דיברה על כך לאיש, וחמוטל נמנעה מלחקור אותה.

ירמיהו היה נושא עיניו בשעות הלימוד – הוא הרגיש שדברנותו גוברת והולכת בו מיום ליום – מזמן לזמן אל המצרית הצעירה. למרות כובד הראש הכבוש שלה לא יכלה להסתיר בשרטוטי פניה הילדותיים את משחק ההכרה, את אור ההבנה, את קדרות השאלה ואת המסירות הצמאה תמיד לדברים הנשמעים.

יום אחד, לאחר הסעודה, כשטייל ירמיהו בחצר הגינה, ניגשה הא-נוּת-דימה אליו בפשטות ואמרה:

“מה השם אשר אמתך יכולה לקרוא לך?”

אלה היו המלים הראשונות, שבהן פנתה אליו במישרין. נביא האלהים הבורח הוריד את עיניו. הקרבה היתרה של אשה צעירה עוררה את בישנותו הכאובה. אבל היא לא היתה כלל בישנית והכריעה בעצמה בלי לחכות לתשובה:

“אקרא לך כאשר קורא מתניה: רבנו. אם כשר הדבר לפניך ואתה מרשה זאת להא-נות-דימה”.

הוא נשא עיניו אליה, חייך ונע בראשו. אבל בפני בת השבע עשרה לא נראה שום חיוך, אלא אותו כובד הראש המוחלט, שבו קימטה לעתים קרובות את המצח.

“חפצתי לעבוד לאלהיך”, אמרה בקצרה ובמהירות.

נפש ירמיהו נרתעה מתמהון למשמע הדברים הללו:

“אין הוא רק אלהי ואין להגיד, כי הוא לא אלהיך. הוא אלהיך ואלהי”.

היא שקעה במחשבה למשמע התשובה הזאת. ואז נעצה בו מבט ארוך ובוחן:

“אשר אמרת, רבנו, אולי נוגע בי באמת גדולה. אבל שמעני, חפצתי כי הוא אשר הוא אלהי גם יהיה לאלהי”.

היא הרימה את ידה בעלת האצבעות הצרות כמו לשבועה. אבל ירמיהו נשאר מופלג ולא יסף לעזור לחפצה. היא עזבה אותו מהר בראש מורכן. כה חמורה ונוקשה היתה השיחה הראשונה בין ירמיהו והא-נות-דימה.

אבל הגעגועים לאלהי ירמיהו לא היו חלום-שעשועים של היתומה המצרית אלא אש אוכלת. לאחר השיחה הראשונה באו שׂיחות נוספות. אחר כך הפכו לשיחות יום יום, שלשמן ויתר על טיולו היומי לרחבה הגדולה של נו-פּטע.

באמצע גינת הביתן נמצאה בריכה יפה חצובה ובה דגיגי כסף מפרכסים ושושני מים, שהיו סוגרות עם שקיעת החמה את גביעיהן כאגרופים עדינים. בשולי הבריכה ישבה הא-נוּת-דימה בצד ירמיהו. השמים ממעל להם היו מלאים נצי פטע מרחפים ויורדים. הא-נות-דימה החזיקה את ברכיה צמודות ותמכה את מרפקיה בגופה. ידיה הארוכות היו מונחות בנחת מנומסת בחיקה. היא נמנעה לשאת עיניה אל האיש. במצח מקומט הסתכלה ברגליה הצרוֹת, שהיו יחפות בתוך חומות הבית.

“ילמדני רבנו סוף סוף”, נאבקה בעקשנות, “איככה אחל לעבוד את אלהים”.

לב ירמיהו נרגש על ידי הנסיונות המתמידים של הבחורה להתקרב לאֵל עליון. מעולם לא עלתה על דעתו, שיקרב נפש בודדת של הגויים לאלהים. יותר מדי מורכב היה היחס של אלהי אברהם, יצחק ויעקב לעמו ולעמים אחרים, ותערובת קלת דעת ובלתי מסודרת של האמונה לא היתה רצויה. לא נפשות בודדות אלא העמים כולם יגיעו באחרית הימים להכרה טהורה של אלהים ולעבודתו וינהרו למרכז הקדוש של המקדש. אף על פי כן חם לבו של ירמיהו מנחת, כשישב ליד בחורה זאת המתגעגעת לאלהים. חייך ואמר:

“הא-נות-דימה עובדת לאלהינו באהבתה אליו”.

תשובה מתחמקת זאת לא היתה לה לרצון:

“אהבה בלב בלבד כמוֹה כאין. איככה תאהב הא-נות-דימה בלי להקריב קרבן? ילמדני רבנו איך אקריב קרבן לאלהים”.

“יש רק מקום אחד בעולם” ענה ירמיהו “אשר שם מקריבים לו”.

היא שמטה את ראשה אחורנית בכעס:

“ירמיהו חכם כמלאך אלהים. אבל גם הא-נות-דימה אינה כה תמימה כאשר יחשוב. כוח אלהים הוא קרבן האדם. במנחה ובקטורת הוא מחזק את לבו. ויותר מכל במנחות הקשות לאדם. כאשר הייתי צעירה מאד, נתתי במתנה להתור בעל ראש הפרה כנף רננים קטנה אשר אהבתי. ואיסידה החכמה בכל האלהוֹת במצרים קיבלה כמה עדיי זהב ממני העניה. ומה עלי להקריב לאלהים, אשר ברא את כל העולמות והאלהות הקטנים ממנו?”

קולו של ירמיהו הוכרח לכבוש את עצמו כדי להשאר קריר:

“האם לא שמעה הא-נות-דימה אתמול בתלמוד תורה את הדברים אשר אמר אלהים בידי שמואל הנביא? “שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב”. הגדולה במנחות היא קבלת מנחתו, עוֹל מצווֹתיו”.

בגוון של מורת רוח ולעג אמרה:

“רבנו שואל את מתניה לעתים למצווֹת ומקבל רק תשובת עלגים. למה לא ישאל פעם גם את הא-נות-דימה, היושבת אצלו, למען יבחן את בינתה?”

היא שתקה קצת ואחר כך הפליטה בקול חרד ומפחד, כאילו גמרה בלבה לשאול דבר מה טפשי עד מאד ועם זה אסור:

“האמנם באמת אין לראות את אלהים?”

“אין עין אדם יכולה לראות אותו”.

“אבל – אַל נא יאטוֹם ירמיהו את אזנו גם אם אדבר דברים חטאים. השמש היא דמוּת אֵל השמש, כאשר יאמר כל העולם, חכמים ולא חכמים. הוא גם נראה וגם בלתי נראה. האֵל נוסע באניתו על פני השמים, אבל עין האדם קשה לה לראותו”.

“השמש, הא-נות-דימה, היא לא אלהים, כי אם יצור אלהים”.

“והברק?”

“הברק הוא לא אלהים. אלהים הוא הכוח השולח את הברק”.

“והסערה?”

“הסערה היא לא אלהים. אלהים הוא הרצון המשלח את הסערה”.

חדוה מיוחדת תקפה את ירמיהו למראה העקשנות של הבחורה. הוא אחז ביד הא-נות-דימה, שהיתה קרירה מאד. בעיניה נראו המחשבות פועלות. פתאום הרגיש ירמיהו לחץ קל של האצבעות הקרירות:

“ובכל זאת, רבי, חפצי, כי הבלתי נראה יהיה נראה מעט”.

מבטה נישא לשמי התכלת הכהים של אחר הצהרים, שמתחתיהם ריחפו הנצים הגאים. רק לאט ובעיפות מצאה עכשיו את המלים, כאילו דללו את כוחותיה ההתרגשות הפנימית והמאבק לאלהים שאין לו דמות:

“יראה נא ירמיהו את הנצים שם למעלה, אשר אין איש יודע מעונם. הם דמויות פטע בעלות כנפים. ואפיס הנערץ, אשר כהניו משרתים לו בכריעה, הוא דמות נפש אוסיריס. ואוסיריס הגיבור והמושיע, היורד למלכוּת המתים, גם לו עזר כנגדו, הלא הוא ענוביס הנובח בעל ראש תן. במבט הכלבי מכיר הכהן את הדמות הנאמנה אשר לנפש ענוביס הרץ לפני הגיבור בשאוֹל. כה יש לכל אלהות דמות חיה נראית לעין למען תהיה בינינו. ומן הדמויות אנחנו עושים לעצמנו תמונות, לא רק את הגדולות במקדשים, כי אם גם קטנות בחדרינו. כי בבוא השעה ואנחנו לבדנו וחרדים, עלינו להבעיר אור לפני האלהות, להקדיש צרור פרחים ולהקריב קטורת למען ירגע הלב הפוחד. והנה למדה הא-נות-דימה, כי כל זה רע מאד וחטא גדול. ואולם ילמדני רבי סוף סוף, מה היא בכל דמויות העולם הדמות אשר לבלתי נראה”.

מתחת לחמימוּת של יד ירמיהו נתחממה היד של הא-נות-דימה. הוא לא הרפה ממנה.

“האם לא קיבלה התלמידה”, שאל, “תשובה על השאלה הזאת? האם לא נאמר עליו, כי ברא את האדם בצלמו כדמותו?”

זו הפעם הראשונה בשיחה זאת הפנתה אליו את עיניה בגלוי:

“האנשים הם איפוא דמויות הבלתי נראה, העליון, כאשר הנצים שם למעלה הם דמויות פטע?”

“כה אמרה הא-נות-דימה. אבל אַל נא תדבר על נצים ואַל תשוה את הקיים לבלתי קיים”.

עיניה נעכרו מקשי אמונה:

“כל האנשים? האם גם הנכים, בעלי המוּם, אחוזי דיבוק, השוטים, החוטאים הם דמויות האלהים?”

מעולם לא נזדמן לירמיהו מקשן ויריב יותר בלתי מרוצה.

“תבין נא הא-נות-דימה” – אמר – “כי הדמות נשחתה הרבה וכמה כלים קולקלו ונזנחו כחומר ביד היוצר”.

למשמע הדברים האלה תקפה את הבחורה התמַרמרות מיוחדת. היא הוציאה את ידה בתוקף. לחייה הסמיקו:

“לא אאמין ולא אחפוץ להאמין, כי כל בני האדם הם דמויות אלהים. כי מאמינה אני באמונה שלמה וחפצה להאמין, כי איש יחיד הוא דמות אלהים – ירמיהו”.

שניהם קפצו בבהלה, היא הפנתה את ראשה במבוכה הצדה וגמגמה:

“יוליך נא אותי ירמיהו למקדש למען אקריב קרבן לאלהים אשר הוא דמותו”.

“הא-נות-דימה”, השביע אותה.

והיא הודתה בלחישה, כשראשה עדיין מופנה הצדה:

“הא-נות-דימה, בת אוסיריס מיי-פטע, שמה הא-נות-דימה. ואולם אז קראה לי אמי בשם אחר, בשם סתר בשפת אלהים”.

“והאם תדעי את השם ההוא?” שאל ירמיהו ברגש.

הא-נות-דימה הסתכלה בו שקועה בהרהורים ונדה בראשה:

“איככה אזכור את השם הזה, ואני לא אזכור את אמי, לא קולה ולא פניה”.

דבריה גילוּ דבר, שירמיהו חלם עליו ולבו לא גילה לפיו. הוא עשה תנועה חגיגית של סמיכת ידים בלי לנגוע בראשה:

“אני לוקח ממך את השם הא-נות-דימה ונותן לך שם כאשר עשתה אמך בשפת אלהים. מהיום והלאה יקרא שמך צנועה”.

המצרית הצעירה עמדה רגע קופאת בעינים עצומות למחצה. אחר כך פנתה מירמיהו אל הבריכה והסתכלה בצלליתה במי הערבים הכהים בין השושנים ופרחי הלוֹטוּס. אז החוותה קידה לפרידה ואמרה:

“הא-נות-דימה הלכה”. הפנתה את פניה החיורים לירמיהו והכריזה בלי להתקרב אליו אף בצעד אחד: “צנועה באה”.

ועכשיו פירשה את ידיה בצורת ספל וכולה רעדה מצחוק עליז ועם זה מעוּות עד לידי סכנה: “אלהי ירמיהו, קח את צנועה”.

פרק שנים עשר: איננה כי לקח אותה אלהים

לפני ימים רבים, זמן רב לפני יעודו, בימי הלחישות למחצה של אלהים, נאמר לירמיהו בלילה, כשהיה נים ולא נים, שלא ישא אשה. לאחר לחישה זאת באו עוד שתים, שפקדו עליו שלא יבוא לעולם לבית משתה או לבית אבלים. לחישות אלה מלפנים כבר נשכחו ממנו, אולי דוקא מפני שלא חשב כלל לשאת אשה. לעתים קרובות נדמה לו, כמו לכל איש בריא ביהודה ובישראל, כי חטא כלפי אלהים, שענף בעץ יעקב ייבש וימות ערירי. זה שנים תבעה ממנו אמו שלא יעורר חמת אלהים על ידי מניעת קיוּם מצוה זאת. הוא כבר עבר את גיל הנוער של נשואין, והשמש של גברותו כבר נטתה לצהרים. אמו לא אהבה לדבר דברים סתם, לפיכך רמזה לו על בנות מסויימות, שנראו בעיניה ראויות לאשה לבנה הצעיר. “למה רוצה אמי”, היה ירמיהו טוען לנוכח דברי שבח כאלה, “לאַמלל יצור נאה זה או אחר עם אדם אשר עליו רובץ משא אלהים אשר אין לדבר עליו?” – “אני אמצא אשה אשר תקל לבני הצעיר את משא אלהים”. – “האשה מכפילה כל משא, אמי”. – “מה יודע בני על האשה? לאביך היתה הרבה מרירוּת בלב והוא עורר אותי בכל לילה פעמים ושלוש פעמים, כי נאלץ היה לדבר על המרירוּת אשר בלבו. ואני קמתי והאזנתי והתאוננתי אתו, אם כי האשים גם אותי. אבל מי יקוּם ויאזין לבני הצעיר כאשר תדד שנתו בלילה כאשר נדדה שנת אביו?”

ירמיהו היה מפסיק שיחות כאלה על פי רוב בטענה, שבלי דבר מפורש מאלהים אין לו רשות על עצמו. ואם כי אותה לחישה שלפנים נשכחה מלבו, הרי הרגישה נפשו לחץ עמום כשמדובר היה על נשואין.

אמנם עכשיו סר לחץ עמום זה לעולמים ותם כל פקפוק. אבל רק נדמה לו כך, כי ירמיהו רק התגבר על הדבר. הוא נוכח בעצמו, כי סבור הוא שאלהים, שהסתלק ממנו, פקד אותו אחרי היסוס ממושך ושלח לו את המצרית הצעירה כדי שישׂא אותה לאשה. על ידי מעשה חסד זה פיטר אלהים את מיועדו לחלוטין משרותו והעניק לו גורל אדם ללא מעמסה אי שם בעולם. האם לא היו אותות מספיקים לפרש את רצון אלהים בכיווּן זה? צנועה לא היתה לגמרי נכריה. אם כי לא זכרה את אמה, הרי היו סימנים רבים, שאשת מנהל הנמל המנוח היתה בת ישראל. בלי זה אי אפשר היה להסביר, שהיתומה של מיי-פטע למדה את שפת אלהים על ידי זכירה בקלות יתירה כזאת. אבל עוד יותר חשוב מחלק זה בנחלת יעקב היה דבר אחד. צנועה חיפשה תמיד את אלהים בלבבה, ולא עוד אלא שאהבה אותו יותר משאהב אותו עמו. האם לא היתה זאת הוכחה מופלאה, כי מצרית זאת, שעדיין לא מלאו לה שמונה עשרה שנה, החוֹסה בצל האלילי של חר-הפ העומד בראש מלכוּת המתים בשם אוסיריס, שנפשה השזורה מארבעים ושתים הנפות הפכה בלי משים בין לילה להכרת אֵל עליון? האם אין בפלא זה אצבע אלהים? והאם לא סילקה אצבע אלהים זה בבהירוּת בלתי ריגלה מן הדרך את הנימוקים הידועים, שלפיהם לא היה ראוי לשׂאת כשלמה המלך נשים נכריות, שהיו מכניסות את אליליהן לבית יעקב? צנועה דמתה רק לאחת, לרות המואביה, שזכתה להיות אֵם לבית דוד.

אהבתה הנלהבת לאלהים הגיעה עד כדי כך, שאהבה את ירמיהו לא לשמו אלא לשם אלהים שיעד אותו. חמוטל הכירה לשמחת לבבה עד מהרה, שירמיהו וצנועה שני נאהבים הם. אבל נאהבים אלה לא דיברו לעולם על אהבתם הם מפני שהשיחה האלהית בפיהם לא היה לה סוף. רק לעתים רחוקות, ברגעים חטופים, היו מתמזגות שתי המטרות של אהבתם הנפשית בשכרון. הדבר הגיע למגע קל, לא, לרצון עז למגע קל, כי צנועה השתמטה מיד. כך התחילה תקופה של ארושים מופלאים, שלא היה כמוהם, אירושים שבהם היה כל פטפוט הלב מכוּון יותר לדברים שלא מעלמא הדין מאשר לעלמא הדין. ירמיהו הרגיש בקרבו חרוּת חדשה לגמרי. בשעה שדיבר עם צנועה על אלהים, רשאי היה באמת להתרחק ממנו. רק עכשיו הצליחה בריחתו מתפקידו, אבל באופן כל כך מלא סתירות, עד שנדמה לו, כי הוא שוב מתקרב לשולחו. הוא הלך למצרים כדי להסתתר בארץ שלוש מאות שבעים ושמונה האלים מפני אלהים. אבל גם מצרים לא יכלה להסתיר אותו לגמרי ממבטי רודפו. רק האהבה לאשה היתה למחבוא אטום. אבל מכיון שאהבה זאת היתה מכוּונת בהתלהבות לאלהים, לא חשד ירמיהו בעצמו. הוא רכש לעצמו בטחון מפני אלהים, כשם שהזהיר את האחרים שלא להיות בטוחים. רק לעתים, על משכבו בלילות, קמה בו חרדה לצנועה. הוא חשב בעל כרחו על המלך יאשיהו. האם לא נכנס לצרה כל מי שהתקשר אתו?

עוד אדם אחד הוּקרן מזוהר הארושים האלה: חמוטל. לעיניה הגדולות חזר האור הישן, ודמותה רכשה למרות בגדי האבלות האפורים את הרוֹך שמלפנים. חמוטל אהבה בירמיהו את המנחם האחרון של הגיבור שנפל ואת הידיד היחיד, ששמר אמונים מרצון ולא עזב אותם בגירושם. ואילו בצנועה אהבה כאֵם וכאחות את האהבה עצמה. לולא המלכה לא היה מתגלה כל כך בקלוּת הכוח שקרב את ירמיהו לצנועה, כי שניהם היו ביישנים ומתחמקים. בכל השקידה של אשה, שפתאום ניעורו חייה על ידי דאגה והשתתפות, עמדה חמוטל לימין הבחורה ונתנה לה את אומץ הלב לפענח בעצמה מה שמילא אותה באושר נבוך וצורב. גם הלחישות הממושכות בין הנשים היו פטפוט לבבי נהדר, אם כי הן לא שוחחו הרבה על דברים שלא מעלמא הדין. מעל גבי ירמיהו נטווּ תכניות יפות. מה שנוגע לו עצמו, השכילה חמוטל לסדר את הדברים בחכמה, שהכל נעשה יפה בלי דיבורים רבים. על ידי תיווּכה הוּבע הבלתי מוּבע בלי מלים, ובלי משים בוצעו האירושים. וחמוטל דאגה באושר, שהדברים ההכרתיים יסודרו בשביל הארושים בקלוּת כבמחזה.

בנוף ישבה מימי קדם עֵדה קטנה של בני ישראל, שנשתמרה בטהרה. היו להם בית כנסת ובית מדרש וגם בית קברות לעצמם. מדי שנה בשנה היו החרדים לדבר אלהים עולים בפסח לרגל לירושלים להקריב במקדש. בראש העדה עמד כהן זקן, שהיה גם דיין, מוהל, מסדר קידושין ואומר וידוי עם המתים. אותו קראה חמוטל אליה. הוא שמע את דברי המלכה והודיע לאחר היסוס מה, שהוא מוכן להכניס את היתומה המצרית הכבוּדה, המעריצה את אלהים בהתלהבות כרוּת בשעתה, לבית יעקב ולסדר את קידושיה עם בן הכהן מענתות.

אבל חמוטל עשתה גם את הדרוּש בכיווּן האחר, שהיה יותר קשה. הגיע חודש ניסן, עבר הפסח והגיע יום הביקור הרשמי של חֶר-הֶפ ביום, שבו קם אוסיריס בדרכו דרך עולם המתים בקצה השני של אַמֶנטי. בדיוק הופיע גם המנצח הראשי של טכס המות מנוּ-פטע עם שני הכהנים סגניו. התקינו את הכורסאות בעלות כרעי האריה כמו תמיד. המלך המסכן שהוּרד מכסאו הוכרח שוב לעזוב את פינת הסדנה שלו כדי להחליף דברים מנומסים. עיניו תעו ביאוש באולם הלוטוס וידיו שיחקו בקוצר רוח באויר. חר-הפ דרש בביטויים נמלצים בשלום השבויים ודרישותיהם, שהוא עומד לשים אותן לרגלי האב והבן של האלים. הוא דאג אם השבויים נהנים מן ההנחות, ואם לא מצא הוד מלכותו בחופשה זמנית דופי בכרכרה ובסוסים מאורווֹת המלך. חמוטל הרבתה ביום ההוא, שלא כדרכה, בחשרת מלים זריזוֹת על חסדי פרעה ועל טובו האלהי, עד שהגולגולת הקרחת האפורה של חר-הפ פנתה אליה בתשומת לב מתוחה. היא הודיעה כי למלך יהודה ולאמו אין, אם לא לשים לב לאבלות, שום חפץ, כי בחסד חר-הפ נעשה הלב החביב והמבין לחברה נאמנה. יהי רצון שהחברה הפורחת תהיה קשורה כל הזמן. לאחר הנחה זו רבת המשמעות קמה חמוטל וביקשה את חר-הפ להכנס אתה לחדר צדדי, ולאחר זמן מה נקראו לשם גם ירמיהו וצנועה.

המנצח על הטכס של אַמנטי, גבוה ורזה, עמד לפני הזוג והסתכל באיש ובבחורה מתוך עיני אבן, שמבטם היה מוּפנה פנימה. עבר זמן ממושך ומדאיג עד שפתח את פיו לדיבור.

“דבר גדול הוא – אמר – להחליף את האלים, לא בשביל האלים שאין להזיזם, אלא בשביל האנשים המעיזים להחליף. נפש האדם יכולה על ידי מעפל זה לבוא בקלות לרשות הבינים, שבה אין תקיפוּת לא לאלים הישנים ולא לאל החדש. שם נמצאת הנפש בסכנה האכזרית ביותר, בסכנה לפול מתוך העולם. נפש כזאת שנפלה מתוך העולם היא מופקרת, אינה שייכת לשום מקום והיא נידחת מכל הכרה, אפילו מחברת המתים, כי חסדי קרבן אוסיריס ניתנים רק למתים שהונצחו בנתר קדוש ובתחבושות חניטה, שלא עזבו אותו, לפיכך צריכה כל נפש, לפני שהיא מחליפה את האלים, לשים לב לסכנה איומה זאת”.

צנועה הסתכלה לפניה במצח ילדותי קמוט, כמו שנהגה בשעת הרהור עמוק. עכשיו שמטה את ראשה בתוקף אחורנית עד ששערה נפרע והתנפנף כשער של רקדנית מסביב לצווארון הססגוני הרחב:

“נפשי אוהבת את אלהי האיש הזה, הבלתי נראה, היחיד, הנצחי, ונפשי בוטחת בו. הוא אינו נותן לכל נפש לנפול מתוך העולם, גם לא לנפשי”.

חמוטל, שעמדה מן הצד, החוירה למשמע הדברים הנועזים הללו של הבחורה, שהעריכו את האזהרה של החרטום העליון בנו-פטע כאין. אבל חר-הפ לא נכוה על ידי כך אלא הרשה לעצמו אפילו מעין חיוּך קל על שפתיו החיורות:

“ידעתי כי הא-נות-דימה מן המשפחה המיוחסת העתיקה מיי-פטע לא תדבר אחרת. אני מכבד את רצון לבה החביב. אבל אבי היתומים חייב להודיע לבני חסותו על כל הסכנות. אַל נא תבטח הא-נות-דימה על צד האֵם. האלהות אינה נקבעת על ידי צד האֵם, כי אם על ידי צד האב. כן אַל נא תבטח הא-נות-דימה ברחמי האלים. תשים נא לב: מוּתר לבקש רחמי אֵל אבל אין לבטוח בזה. כי אין חקר לרחמים ולזעם, לטוב ולרע באלים”.

מדי דברו הפנה חר-הפ את מבטו מצנועה לירמיהו. ירמיהו זע למראה האיום והאסור, שגם איש אוסיריס זה, שפיו היה מלא שמות אלילים נבובים, היה אולי בסתר מקורב לאלהי העולם. אבל מבטו של חר-הפ לא דבק בירמיהו, כאילו לא מצא בחתן הזר שום דבר ראוי למחקר. הוא לא פנה אליו בשום דבר, אלא הרים את יד ימינו ובה שוט קטן של אוסיריס והראה בלי דבּר דבר על פרק היד השמאלית של צנועה. ככל המצרים, אנשים ונשים, נשאה גם היא אצעדות צפופות מחומר צבעוני מסביב לשני פרקי היד. על הצד הפנימי של אצעדות אלה היו תפורות רצועות-גומא צרות, ובהן כתבות בכתב עדין. על היד הימנית נמצאה אצל תושבי נוף רצועת-גומא, שעליה היה מתואר בכתב סמלי חוט השדרה של אוסיריס. פרוש הקמיע היה תחית האל המפורק מפרקי השדרה הבודדים, וממילא גם תקוה לתחית נושא הסימן הזה. לא היו מסירים אותה מגוף המת כדי שתלוה את החנוט עד יום ההכרעה.

ואילו רצועת הגומא של פרק היד השמאלי נקרעה. על “עלה החיים הנסתר” היה רשום בראשו צלב כפוף כסימן החיים. אחר כך באו בצפיפות ההנחות החשובות ביותר לגורל הנושא. כוכבי הלידה שלו ושל הוריו, שם האפיס שנולד מחדש באותו הדור, ואותיות סתרים שגם המשכיל לא הבין פישרן, אם לא עבר את כל מדורי חכמת הנסתר. עלה חיים זה דרש חר-הפ מצנועה, שהסירה בלא חמדה את האצעדה מפרק ידה השמאלית. החרטום התעמק בחקר כתב הגורל. עבר זמן רב עד שלבסוף הרים את ראשו. הוא הרים קצת את הדבלולים החשופים הבשרניים של גבותיו המצויירות, אבל בעיניו החיוורות, שהיו אדישות לאין חקר, אי אפשר היה לקרוא כלום מעתיד האדם, שכנראה פתר זה עכשיו לחלוטין. חרדה חנקה את גרונו של ירמיהו למראה שוויון נפש כמוס זה. חר-הפ פנה לאטו לחמוטל, שציפתה בהתרגשות סקרנית לדברו.

“אין שום התנגדות מצד אבי היתומים לברית נשואין בין הא-נות-דימה היתומה לבית מיי-פטע ואיש זה מחוץ לארץ”.

ירמיהו וצנועה שתקו. חמוטל התחילה להודות בקול רם. היא לא קיוותה למהלך כל כך קל. אבל חר-הפ שיסע אותה:

“אני יועץ לגברתי, שלא לקבוע את החתונה עד שהשמש הקטנה של אוסיריס תהפוך כולה לעין הגדולה של הור, לתחילת הקיץ, לאחר ביקורי הבא”.

הממונה על השבויים פנה ללכת. עם פרידה העביר בידו הכהנית הצהובה בקלות על ראש צנועה. תנועה דו-משמעית. האם היתה זאת ברכת ידידוּת והסכמה? לטיפה של רחמים וראית הנולד?

באותו ערב בקש החתן את הכלה להסיר את שתי האצעדות. הם עמדו, כמו לעתים קרובות, ליד הבריכה בגינה, ששם פרחו הרבה פרחים טיפוחי יד חמוטל. מתחת לשמים שעדיין לא כבו התרוצצו הנצים של פטע. מעולם לא עורר ירמיהו בלב הבחורה אושר כזה כמו בחפצו זה. צעקה קלה של סיפוק הופלטה משפתיה. היא הסירה את האצעדות כאילו היה בהן רעל וזרקה אותן למים הירוקים וברווחה אמרה:

“זה זמן רב ציפתה צנועה לפקודה זאת. זה הוא הקרבן הראשון שזכתה להקריב לאלהים בירמיהו ולירמיהו באלהים”.

ובקושי הוסיפה:

“אוי לי, הן אין זה קרבן. אני רק קוראת דרור לעצמי”.

ירמיהו לא הבין לדרור מה זה עושה. אבל היא משכה אותו אליה לשוּלי הבריכה. הוא הרגיש שהיא נאבקת במשהו, שקשה לה עד מאד לדבר עליו.

“ידע נא החתן”, התחילה בקושי, “כי לכלה קרה דבר מה כמוס מאד, נורא מאד כאשר קרא חר-הפ במכתב עתידה. האם ירגז החתן?”

“איככה יוכל החתן הדורש לכעוס על הכלה המקריבה?”

“אבל הדבר נוגע באוסיריס. הדבר נוגע בתורה אשר למדו להא-נות-דימה”.

“אם כן נוגע הדבר לתורה אשר השליכה צנועה אחרי גווה”.

היא חייכה כילד בחשכה, המטיף לעצמו אומץ לב:

“בכל זאת רוצה הכלה ברשות החתן לראות בדבר אות לטובה”.

הוא שׂם את זרועו מסביב לצנועה ועודד אותה. היא הסתכלה בקרקע בעינים מאומצות. פתאום הזיזה בקצה רגלה שלושה גרגרי חצץ לאחדים ולחשה:

“זה ירמיהו, זה חר-הפ, זאת צנועה. אבי היתומים עמד בין החתן והכלה והפריד ביניהם. אז קרה הדבר”.

היא נאלמה. ירמיהו לחץ אותה אליו.

“אַל נא תפחד צנועה. ירמיהו מגן לה וגם אלהים אשר היא הולכת אליו הוא מגן לה”.

“זאת היתה הפרידה מאלהי נו-פטע הקדושים שלוש קדושות”, אמרה ברעדה. “אבל אולי באמת כבר נפלה צנועה לתוך העולם לפי דברי אבי היתומים ונדחתה? כי למי קרה כדבר הזה? מתחילה לא יכולתי לראות את ירמיהו אשר כמהתי אליו, אבל לא יכולתי גם להתנועע”.

ירמיהו הרגיש את הרעדה שעברה בגופה, את הצטננות האברים. במלים מקוטעות תארה את מצב התפשטות הגשמיות בהקיץ:

“צנועה הפכה לאוסיריס, לאלהים הנוקשה, אשר אותו מבכות איסידה וֶנְפתִּי. והיא גדלה מאד, יותר מאשר חֶר-הֶפ וירמיהו, אשר שבה לראות אותו. ישמעני נא החתן: כלתו הפכה לנציב קפוא ולא יכלה לזוע”.

היא פנתה אליו בחיוך מתחנן:

“אות לטובה הוא כאשר רואים דברים כאלה, האם לא כן? אמור נא, כי הדבר הוא אות לטובה. כי אין זה הכל. צנועה החזיקה ביד האבן את המניפה המחוּברת מכל הצללים אשר לאדם. אבל באשר היתה נציב אין אונים, נאלצה להפיל את המניפה. ומלבבה עפו ויצאו שתי צפרים גדולות, והדבר הכאיב עד מאד”.

היא הפסיקה ועצמה את עיניה. דמעות זלגו על פני ריסיה:

“האם יודע החתן מה הן הצפרים אשר התפרצו באכזריות מלב הכלה? אין הוא מכיר אותן. בַּע, רוחי, עלה מהר ליתר נצי השמש. ואילו קַע, צפור נפשי, אהבת אהבתי, הסנונית, רצתה להפרד ולשבת על כתף ירמיהו בנחת ולהיות שקטה ומאושרת. אבל דבר זה נאסר לסנונית למרות כל צפצופה. הנציב לא נתן לה דרור והיא נאלצה לסבב את הנציב הקופא הלוך וסבב, את הנציב אשר אני הוא”.

ראש צנועה הורד למטה. עוית הבכי שנכבשה זמן רב הרעידה אותה. וירמיהו אמר לה בנחת:

“צנועה נפרדה מבית החשוך. והנה באה עליה עוד הפעם מבוכה וחרדה בחלום. אבל הנה היא יוצאת מתוך החשכה לאלהים. והוא חזק כמצודה להגן עליה”.

“הן, חתני”, קראה מתוך התיפחות חוזרת: “ידעתי כי חזק הוא, חזק מכל האחרים. עליו לגונן עלי למען לא אובד במלכות הבינים”.

אז קם בו ספק מדאיג. האם יכול הוא, הבורח, להבטיח לצנועה עוז ונוחם של אלהים, כאילו מכיר הוא את כוונתו הכמוסה של אלהים? אבל בדרך זאת לא היתה חזרה, לפיכך דחה מעליו את נחשול הצער והכריז על החלטתו שהחליט מהר.

“לא נשׂים לב לדבר חר-הפ. לא נחכה עד תקופת תמוז. לא אהבתי את אב, חודש הקיץ החם. נקטין את מלכות הבינים אם נתחבר אחרי ראש החודש. התחפצי, כלה?”

מבעד לעקבות הטריות של הדמעות העיר בטחון של ניצל:

“חפצתי בזה, חתני”.

אז הלכו שניהם לחמוטל להודיע למלכה על החלטתם. חמוטל היססה כי זכרה את אזהרת החרטום. אבל צנועה פיזרה בצחוק את ההיסוס הזה, שהיה שייך לעולם התוהו ובהו, שנדמה לה, כי הקריבה אותו לאל החזק של ירמיהו לאחר הנסיגה האחרונה.

בכל זאת היה הכרח פתאומי לדחות את חג הכלולות. בערב ראש חודש נפל דבר שעורר פחד בלב המגורשים. עדיין לא זרחה שמש ושררה החשכה המפוררת של אשמורת הלילה האחרונה, ושומר הסף עורר את כל הבית בידיעה נרגשת, כי בא איש מירושלים ורוצה לדבר מיד עם המלך ואמו. רץ חשאי זה (כי ברור היה, כי זהו רץ חשאי) אינו נותן לדחות את עצמו למרות השעה המוקדמת והשינה העמוקה של המלך. בצפיה לידיעה גדולה מאד נתכנסו הכל בפנים חיוורים באולם לוטוס, גם מתניה, ירמיהו וצנועה. באפלולית החרדה של ההשכמה לאור מחתת גחלים מבליחה ראה ירמיהו את הרץ המדומה. איש ארוך וצנום, שהשתחווה ארצה לפני יואחז וחמוטל. האדרת והכתונת היו תלויות בדמות האיומה הכפופה בסחבות. רגליו שתתו דם. הרגלים היו תקועות עד למעלה מברכיו ברפש יבש, כאילו חצה האיש את בצות שפך היאור.

“זכיתי לראות פני מלך האמת למען יעזור לי לפני רודפי”.

מדי דברו חשף הזר את פניו המסורסים. מתוך השפע המדובלל של זקן השיבה בצבצה צלקת משוננת עצומה שהשתרעה מן העין השוקעת והקודחת עד לפה חסר שינים, שנאבק לאויר. על פני הצלקת הישנה עברו שריטות חדשות, שותתות דם או כמעט מוגלדות.

“אוריהו בן שמעיהו”, צעק ירמיהו, שהכיר את נביא אלהים. עינים תועות של מורדף התחננו אליו מלמטה, ולשון כמוסה עיצבה הברות מתגלגלות:

“ירמיהו בן חלקיהו, הושענא, הושענא”.

חמוטל נחפזה והביאה בכבודה ובעצמה מרק ולפתן, כרעה ליד איש האלהים העייף עד מות והאכילה אותו. אבל המשקה והמאכל, שטעם מהם רק מעט, לא הוסיפו לו כוח. הוא השתרע ונפל לתוך אדישות קשת נשימה. אז ציוותה חמוטל להביא מטה ובה השכיבו את הנביא. אבל עברה עוד שעה שלמה עש ששאף אויר עד כדי כך, שיכול לספר במשפטים מקוטעים אחדים את דרך יסוריו.

יותר משלושים יום היה אוריהו בדרך מליל בריחתו מבית הסוהר של יהויקים. הוא פרץ לו דרך מבעד למחסומים, משמרות ורודפים מטעם המלך עד לבאר שבע. אז התחילה הדרך לאין סוף במדבר, שהזקן הוכרח לעשות אותה בצדי דרכי השיירות ההומיות תמיד, לבדד, בלי מים, רק בקומץ תמרים, רחוק מאורות וממדורות של בני אדם. אבל אלהים היה עם נביאו והביא אותו בדרך נס עד לגבול מצרים מצפון לים-סוף ליד תחפנחס. אבל אז הוברר, שהגבול חסום על ידי גדודים צפופים של שומרי ראש פרעה. כל השיירות מיהודה, ממואב, מאדום, מארם ומנהרים הוכרחו לחזור. מרגמות מצודות הגבול היו ערוכות כנגדן ללא רחם. הנימוּק לחומרה זאת היה בהתקרבות שיבת אֵל השמש עלי אדמות וצבאו הממורטט. אכן פרעה נכו, האב והבן של האלים, הוכה בידי גבור מלחמה צעיר, ששמו הלך וגדל בעולם הרחב. שם הגבור נבוכדנצר, בן נבו-פלאסר, שעלה על כסא בבל ושׂם את עקבו על צואר אשור. אבל הימים הקשים ביותר לאוריהו איש האלהים הזקן באו כאשר הבריח את הגבול בסכנת נפשות והגיע לנפת הבצות שת, הוא הרוצח השטני של אוסיריס. בצדי דרכים וישובים הגיע לארץ הבצות הקטלניות של זרועות היאור, ושם, בתוך אנקת חסידות, מגלנים, שקיטנים ועופות אחרים, מורדף מחיות הבצות המקרקרות ומבלהות הלילה, היה אובד מחוסר אונים ומטירוף הדעת, לולא ריחם עליו אלהים על ידי נס שני והראה לו את הדרך לנוף.

לכל מלה שהפליט אוריהו בנשימתו החולנית הסתכל מסביב במורך, מצמץ בעיניו וניסה להשען על זרועותיו. הוא הכיר את רודפיו. בראשם עמד אלנתן בן עכבור, גיסו של יהויקים וגבור המלחמה הזועם ביותר ביהודה, שלבו לא ידע רחם. אלנתן ובולשיו נצטווּ על ידי פרעה אצמו לתפוס את אוריהו בכל מקום שיופיע במצרים. וי לו, הדבר נודע לו באיחור. הוא לחש עד שכמעט לא נשמע קולו, שיניו נקשו זו לזו. ואז פרש שוב את כפיו והתחנן ליואחז בקול רם להחזיק אותו במחבוא טוב ולא להסגירו למות בטוח.

עבר עוד זמן מה עד שיכול אוריהו לספר כראוי על המאורעות, שהביאו אותו לבית הכלא של יהויקים והכריחו אותו לבריחה. מתחילה הסתפק יהויקים בהוצאת דיבה על אביו ועל דורו. עם ירושלים היה מרוצה שיצא מן האסון בשן ועין, סבור היה, שיש להודות על כך ליהויקים וצהל לקראתו. ויהויקים ניפח את תהילת השוא הזאת על ידי צבא הולכי רכיל, עומדי קרנות, לחשנים ומחרחרים, שהתיזו בכל מקום ובכל שעה בעיר ובמקדש את קצפם המקטרג על שלטון יאשיהו ועל תומכיו ששרדו בחיים. ריח העיפוש של שקרים מחושבים אלה התפשט בלי התנגדות, לו נפלו חלל כהנים ושׂרים, וכמעט איש מהם לא הרגיש שהוא נושם אויר מושחת. בלי טורח הצליח יהויקים לגלגל את מס הענוּשים האיום של מאה ואחת ככר כסף וזהב בשלימות על חשבון האשם של אביו. פצע זה עדיין שתת דם כשהוא העיז להנהיג מס חדש לצרכיו הוא, כי הוא אהב עד לידי שגעון להאדיר את עצמו על ידי ארמונות ובתי תפארת. לאחר מס שני זה באה מכה על מכה. כדי לשלוט כראוי בעם מנוצל מן ההכרח לגרש את הישרים באדם ולמנות במקומם את המנצלים המחוצפים ביותר. הדבר נעשה ללא בושה. מתוך המקדש, חצר המלכות והצבא פוטרו הנאמנים האחרונים של יאשיהו. בא היום הגדול ליוקשים, לטומני פח, לסוסים מיוזנים, למזייפים, למסלפים, לחונפים, לרודפי שלמונים ולמגנבים. עשירי הארץ, וביחוד בני העשירים, יכלו שוב להתרברב בגלוי. הגאים, רודפי הבצע, הכעסנים, המשתוללים יכלו לפשוק שפתים בלי מונע. ובין הכהנים עלו לגדולה מי שהחשיבו רק את הקרבנות, ואילו צדק אלהים היה להם תועבה (בהזדמנות זאת נודע לירמיהו, שמכניס האורחים שלו, משולם המכובד, הטוחן מקרית יערים נתמנה על ידי יהויקים לשר האוצר). בחלוקה החדשה של השלטון לא יכול המלך לפגוע בבית אב אחד, הוא בית שפן, אם כי הסופר ומרוה העם מת באותו בוקר, שבו השתלט אליקים בחוצפה פחדנית על כסא המלכות. אבל מעשהו המחוצף ביותר בוצע בחג הפסח, שבו בישר לעם במקדש, כשהוא נשען לעמוד, כי מהיום והלאה כרוך קיום התורה והמצוה בהסכמתו ובסרובו של המלך. שום אש לא נפלה בתשובה על כך מן השמים, גם לא כאשר התקין יהויקים, כדי לאיים על אלהים על תכניות עונש שלו, גלגל שמש זהב מול בית המקדש. איש לא יכול להכחיש, שיש למלך אומץ לב וגודל לבב. נמצאו רבים, ששיבחו את יהויקים כדוד חדש.

“וכל אנשי אלהים?” שאל ירמיהו בשפתים חיורות. אבל הפליט, שסיפורו הכניס בו רוח חיים פרץ בצחוק:

“אנשי האלהים? אלהים גומל להם חסד ופוקד אותם בלחישתו עד אשר פיהם מלא לא אזהרה, כי אם ישועה ודברי שבח מאלהים למען המלך. אנשי אלהים? האחד היה במרחקים בנוף והנה גם השני במרחקים בנוף. הוא דיבר נגד המלך ועל זה נאסר, הוּכה, הוּשׂם בסד. בפחד וברעד קם והוסיף לנבא אשר שָׂם אלהים בפיו והם הוסיפו להכותו”.

אוריהו חשף באצבעות נוקשות את כתפיו. עקבות שוטי העקרבים השתרעו באדמימות גם על גבו של הזקן, שלא כבש מעכשיו את דמעותיו:

“שכבתי בכלא, חודש אחרי חודש. המלך שפט אותי למות. אבל חלש ורך לבב אני למות למען אלהים. אחיקם עזר לי ואני ברחתי”.

באותו רגע נכנס שומר הסף לעולם לוטוס כדי להודיע לבעלת הבית ידיעה ביתית. בצעקה חנוקה קפץ אוריהו ממשכבו ונאחז ברימיהו בצפרניו.

“הנה הנם”, נאנח. אלנתן ומרעיו. הם חיפשו ומצאו אותי ובאים לאסור אותי. תנו לי לצאת. אני מביא לכם צרה. לא תוכלו להחביאני".

חמוטל אחזה בנואש:

“הרגע נא, איש האלהים. אתה אצלנו. לא נדיח אותך. נישא בצרה למענך, אשר יאשיהו מלך האמת כיבד אותך. חדרך מוכן. אוליך אותך לחדרך למען תישן בנחת ונפשך תשוב לשלותה כאילו היה יאשיהו מלך האמת בבית הזה”.

היד הרכה העגלגלה של חמוטל, שהרגיעה את הגבור הכעסן פעמים רבות, הרגיעה עכשיו גם אומלל זה, שצרותיו ומצוקותיו רוצצו אותו סוף סוף. בזהירות, כאֵם, תמכה את הזקן הגבוה והכפוף בלבוש עניים בלוּי והוֹליכה אותו מאולם הלוטוס לפנים הבית. האחרים הסתכלו אחריהם במבטים קופאים.

מתניה שגדל בינתים, שעל לחייו הוחלפו סומק וחיור, נדמה פתאום שכבר איננו נער. האם מילא סיפור הנרדף את נפש בן המלך בשנאה או בקנאה לשלטון המזהיר של אחיו החורג, זה השלטון המלכותי המתוק והנכסף, שהוא הופקע ממנו לעולמים? העינים הגדולות של מתניה חיפשו במורך את המורה, כאילו עומד הוא להתגעגע בסערה אל הדבר האסור. אבל ירמיהו לא קלט מבטים אלה. הוא עצמו רגש. נגד הסתום הנצחי ללא חקר במולדת התרומם כוח ברור עד למאד. כאן לא היתה פשיעה פושרת, חטא חמקמק, אלא שלילה מוחלטת. והיא אמרה לעקור בכל תוקף מה שעשה יאשיהו למען אלהים. הנביאים ודוברי האמת הוּכוּ והוצאו להורג, ואילו אלהים, שלא סבל את מעשה יאשיהו הצדיק, סבל כנראה מעשה החוטאים ואפילו סייע להם. מה טוב היה שירמיהו נמלט מכליה, הסתלק מאלהים והסתתר מפניו במצרים, ששמה ברח עכשיו גם אוריהו המחולל והרצוץ. שום קרבן לא היה קשה ביותר כדי לבצע מעשה אלהים. אבל קרבן לשוא, רק כדי שהחוטאים יהיו כמנצחים בסיוע האלהים? אולם למרות מחשבות טובות אלה לא יכול ירמיהו לכבוֹש בקרבו רגש דק ואורב שלחש לו: אלה הן מחשבות רעוֹת.

הוא הפך את פניו, ומבטו נתקל בצנועה שהסתכלה בו בכובד ראש. אז הרהיבה אותו המתנה הגדולה ביותר שהעניק אלהים לאדם: אדם. ויהי שמהלך העולם יורד תהומה במהירות ללא מעצור. לוֹ ולכלתו היה מקום מספיק על פי תהום לבנות בית ולחיות בשלום. הוא לא יכול לעצור את נפילת ישראל בלי להתנפץ כאוריהו. אבל הוא יכול להפנות ביחד עם צנועה לב משנה לאלהים בביתו. בתוך האבדון הכללי יוכלו לעבוד לאלהים ולהאזין לו באוזן עדינה וקשוּבה. האם יאן זה מספיק לחולם אלהים, שהאלהים לא העניק לו גסוּת של לוחם?

והחתן אמר לכלה:

“דבר רע נפל, אבל אין הדבר נוגע לנו. רק עוד שבת אחת, כלתי. ואז יבוא זמן שמחתנו”.

באותו בוקר היתה צנועה מפותחת כשושנה כאשר לא היתה מעולם. לאחר שהשליכה אחרי גוה את האצעדות האליליות, נדמתה יותר חזקה ועליזה. לעתים קרובות נשמע הלב החביב והמבין שר בחדרוֹ. אף על פי כן הסתכלה בירמיהו עכשיו במבט מצועף, כאילו היא יודעת דבר מה מיוחד, וענתה שקועה במחשבה:

“הן, חתני, הגיע זמן שמחתנו”.

אבל עוד לא עברה השבת הסמוכה, והיתה בצנועה יד אלהים למען מגמתו לעתיד. בבוקר אותה שבת ישבו כל בני הבית לקריאת התורה באולם הלוטוס. בתוכם היה גם אוריהו. בימים שעברו התאושש לאט לאט מתלאותיו ומוראותיו בטיפולה של חמוטל. אם כי עדיין היה לו מראה חולה אנוש, הרי סר ממנו החילול העלוב והוּחלף בעיפות העצומה, שכבר זיעזעה את ירמיהו בעלית הגג של חולדה בפניו המסורסים. לכבודו מסר הצעיר לזקן בשבת זאת את תפקיד המורה. אוריהו ישב בין המאזינים, קרא בקול עייף וחדגוני ופרש את הנקרא, פרשה אחרי פרשה. אבל אם שלא קרא בבהירות כמו ירמיהו, או שהעדה הקטנה לא היתה שרויה בשלוה, – הנביא לא הצליח לרתק את תשומת לב הנפשות לאלהים. ביחוד הגדילה צנועה את חוסר המנוחה והסח הדעת על ידי התנהגותה. במשך שעות תלמוד התורה קמה שלוש או ארבע פעמים, התהלכה על פני האולם, יצאה וחזרה מיד כאילו מישהו קורא אותה. בעוד שהיתה נוהגת תמיד לגהור בעמדה המקסימה של גבירות מצריות צעירות, כשהיא מרחפת על העקב הימני, כרעה הפעם בלכ רגע. היא הסתכלה לפניה בעינים קופאות, אבל לא בכובד הראש החביב של הסתכלות באלהים. מצחה היה מקומט כמצח ילדה, אבל לא מתוך מאמץ לעקוב לרוח האהוב בשוה. חמוטל נאה עיניה אליה כמה פעמים. היא היתה יחידה, שהוּדאגה דאגה סתוּמה למראה צנועה. וירמיהו לא יכול לכבוש התרגזות קלה על ההתנהגות פזורת-הנפש והמפריעה של כלתו. הוא ידע, שיש בצנועה משום רגש היופי של עובדות אלילים כבוּדות, שאין להתגבר עליו, ולמראה כל דבר מאוס ומסורס הן יוצאות מגדרן. לפיכך קם בו עכשיו החשד, שהיא, שהיתה כרוכה בעומק נפשה כל כך באמת האלהית, לא יכלה לסבול את הפנים המסורסים של אוריהו נביאו. הוּא סבור היה, כי לתועבה לה הפה ללא שינים, צלקת השוט הארוכה, השרטות החדשות והרציצות הגדולה של האיש הכואב. הוא סבל מזה, שצנועה לא השכילה להכיר, כי הסרוס של אוריהו הוא פצע נהדר של מלחמה, יותר נכבד מאשר הפצעים, שבהם מתפארים גבורי מלחמות העמים בפני הנשים המתלהמות.

ירמיהו חיכה בקוצר רוח לסוף תלמוד התורה. רגזו הלך וגבר. הוא נכסף בכל תוקף להסביר לכלתו מי חטא זה של הלב קל הדעת. אבל כשעמד ממולה בגינה חלפו החשד והרוגז ונעתקו מפיו מלים. צנועה הפכה במשך שתי השעות לאחרת, כולה שקופה ופריכה, במצח לבן, חלק ובולט.

“מה קרה לצנועה?” גמגם.

היא הסתכלה בו בלגלוג אהבה מופלא, כי היא הסתירה דבר מה, שהאהוב לא ידע מזה כלום.

“זאת היא השמחה”, אמרה, “כי השבת חולפת. ואז – זאת היא השמחה הגדולה”.

“השמחה הזאת אשר לכלה מבהילה את החתן”.

היא שׂמה את יד ימינה על עיניו:

“אַל יביט החתן בכלה. כי האל נאבק אתה וחפץ לקחתה. אולי זהו האלהים ואולי זהו אוסיריס”.

הוא סילק את ידה מעיניו ולחץ אותה ללחיו:

“צנועה מדברת חזיונות שוא”.

היא נדמתה חלשה מלחייך. הזוית הימנית של הפה הנשיי המלא שלה נתעוות קצת למעלה:

“אַל נא תגיד, כי אלה חזיונות שוא. טוב אשר תעורר את אלהיך, כי יקחני הוא. כי השלכתי אחרי גוי את האצעדות ובזה קרעתי את אוסיריס”.

“איככה לא ארגז, והכלה מדברת דברים אשר אין להם שחר”.

“אַל נא תרגז, חתני, כי הכלה מלאה שמחה, מלאה שמחה גדולה”.

צנועה התרחקה ממנו צעדים אחדים ואמרה כאילו לעצמה:

“כאשר יבוא האלהים… עלי לרקוד… לרקוד לקראת האלהים”.

אז שילבה את זרועותיה על חזה וניסתה לצאת במחול בערמומית שוברת את הלב. לא הספיק ירמיהו לקפוץ אליה עד שרבצה לארץ.

נשאו את צנועה לחדרה, ולאחר מאמץ ממושך בחומץ, בטיפות צורבות ובריחות חריפים, עוררו אותה שוב לחיים. נדמה היה, שהדיבר ניטל ממנה. עוית אכזרית זיעזעה את גוף הנערה הצר. העינים הגדולות מפחד היו צמודות לירמיהו, נעו בתחנונים לחמוטל וחזרו לירמיהו. חמוטל הבינה את המבט ובקשתו. הכלה לא רצתה, שהחתן יראה אותה במצב המסורס של מחלה איומה זאת. שפתיה התאמצו בלי הרף לעצב מלים ללא צליל. אז הוציאה חמוטל בנחת את האיש מן החדר. לפני הדלת התמוטט ירמיהו וגהר ללא נוע באדישות. רוחו המשותקת לא התרוממה לשום תפילה ולשום נדר. רעיון יחיד סובב ברפיון ובחדגונות במחשבתו הריקה: למה צער גדול זה של החפים מפשע, תמיד אותם היסורים הגדולים של החפים מפשע.

רק לפנות ערב קראה אותו חמוטל לחדר החולה. צנועה יכלה שוב לדבר. במאמץ גדול ובחוסר בהירוּת הפליטה את המלים, אבל אפשר היה להבין אותן. אולם במקום האילמות תקף את גופה שיתוק כבד, כמין חיה סמויה של הגהינום המחזיקה בצפרניה אבר אחרי אבר. השינוי בגוף זה, שאתמול עדיין פרח בעדנה, לא ניתן להבין. במשך שעות מועטות נרזה עד לידי רחמנות. הזרועות והשוֹקים המשותקות השתרעו, והידים והרגלים הצרות התנפחו ללא תואר. המחלה סילקה את העיגול המתוק של הלחיים – כחומר ביד היוצר – ומתחת לעינים הבוערות של המות נחפרו משקעים כחולים עמוקים. וצנועה הניעה את לשונה הכבדה ואמרה:

“ראה, חתני. הנה נעשתה הכלה בכל זאת לנציב אוסיריס”.

ירמיהו עשה מה שעושה כל אוהב על יד ערש דוי. הוא העניק לקולו מין בטחון, שאפשר להאמין בו, אבל בנופך של חומרה:

“האלהים יחיה עוד הלילה את הנציב. ומחר, ביום שמחתנו, תתעורר צנועה רכה וענוגה”.

מלים בלי אמונה. ליאוש לעצמו. אבל לה נעמו כנראה. בנשימה פורחת לחשה:

“ידבר נא החתן על האלהים, ירבה לדבר. הוא עליון על כל עליון ובכל זאת הוא מרשה, כי האל האחר יקחני. אני קרועה במלכות הבינים. עד שיבוא יום שמחתי חפצה אזני לשמוע רק על אלהי ירמיהו אשר כה אהבתי”.

אבל ירמיהו לא יכול למלאות רצונה ולדבר על אלהים. בשום שעה משעות חייו לא היה לו הדבר קשה יותר מאשר עכשיו. נפשו ארבה למעשה אשר לא יעשה של אלהים כרובה קשת במארב בקשת מתוחה. החץ הערוך כלפיו כביכול היה מונח על מיתר נפשו. אבל כדי לספק בכל זאת את רצון צנועה עשה מה שעושים חסידים ליד ערש דוי ומות. הוא שר בקול נמוך מזמור של תהילות דוד. ירמיהו כמעט לא ידע מה שדיבר ופיזם, המזמור שהיה שגור על פיו מילדותו בא בלי משים על שפתיו. הוא הגיע לפסוקים אלה:

לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'

וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ!

הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי,

הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי,

הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי.

במקום זה הפסיקה צנועה, שהאזינה בעינים עצומות למחצה, את הזמר החרישי:

“ראה, חתני. עוד קַע, הסנונית, בלבי. קפואה, אני מרגישה אותה. ואולם בַּע, הנץ, מרחף בראשי ודופק בקיר וחפץ לצאת. ממנו הכאב הגדול. אבל עלינו להגן על הסנונית”.

ירמיהו נגע בנחת בידה הנפוחה, שהיתה מונחת ללא ניע על השמיכה. היא צעקה מכאב. בבהלה משך בחזרה את ידו. אבל צנועה ביקשה:

“שים את ידך על ידי, חתני. היא מכאיבה לי וזה טוב לי”.

הוא הוסיף לפזם את פסוקי התהלים והוסיף פסוקים אחרים, כי בזה קיוה להרדים את צנועה. ואמנם עיניה נעצמו לגמרי ונשימתה נעשתה יותר קצוּבה. האם ריחם אלהים סוף סוף? האם ריחם על הכלה, שמרה מאהבה אליו מן האלילים? האם נפלה על צנועה תרדמת ההחלמה? כמה קל דעת היה לבבו, שמיד האמין בטוב ושוב ראה באלהים את הנכונות למלאות את תקוותיו הוא. כבר עמד ירמיהו לומר תפילת הודיה, אבל פתאום נעווּ פני המשותקת והיא נאנקה בקול רם:

“למה אתה מתעה אותי דרך ארץ שת? הוא הרוצח הגדול בבצות”.

האלים שלה עינו אותה, והוא לא יכול להביא לה עזרה, מפני שאלהים הסתכל בקרירות. לאחר נשימוֹת חנוּקות אחדות פרצו ממנה דברי גועל עמוק:

“בני האוז, בני האוז. הא-נות-דימה לא ידעה, כי דמויות נפש שת הן בני אוז שחורים. הם שוחים ומשכשכים באגם הבצה. מַקורים רחבים ואדומים, אויה לי. הם מקרקרים ומקשקשים ומפטפטים שנאה. אינני מתקדמת. הם צובטים. כבר תפסוני”.

“הרדמי נא, אז יסור הדבר. הרדמי, כלתי, הרדמי, צנועה”.

מלים אלה שינן ירמיהו בלי הרף, כאילו יכול על ידי נוסח עלוב חדגוני זה להרדים את החולה כמו בשיר ערש. צנועה פקחה את עיניה והסתכלה באיש, המתאמץ לידה אין אונים, בחיוך נואש, שבמעמקיו צועפה שוב הבינה היתרה הכאובה של האשה, לעג נערה ולגלוג אהבה חשאי.

“חתני”, שאלה, “למה האלהים כה רפה היום בקרבך?”

ירמיהו הרכין את ראשו. אגרופו נתעוות כדי להכות בזעם על חזהו. אבל עוד לא הספיק לעשות זאת, וכבר נתרופפו אצבעותיו והיד שרצתה לריב עם אלהים נפלה ברפיון. ועדיין היתה צנועה עקשנית כדרכה ולא ויתרה:

“חתני, אַל נא תרמה את הכלה. האלהים הכל יכול הסיר את רצונו. אשר תעשה ותתפלל ותתחנן לא יועיל לכלה. כנוֹס את כל כוחך לאלץ את האלהים להחזיר את הנץ אל הלב. על הנץ והסנונית לשבת יחדיו למען תחיה צנועה”.

לאחר המאמץ האיום של דברים אלה נתחלף צבע שפתיה, ונעשו כחולים. הזועה האחרונה בצבצה בעיניה, הנשימה ניטלה ממנה והיא גנחה:

“אַל תתן לי למות”.

חמוטל והשפחות נחפזו לבוא, הושיבו את צנועה והיכו על גבה כדי שלא תחנק. ראשה נפל ברפיון לערפה. אבל בשארית כוחה צעקה:

“ירמיהו, צא”.

אַל יראה החתן את הכלה בכעורה, בעוית גסיסתה. פחד זה היה גדול בה מפחד המות, והוא שנתן למשותקת אומץ גבורה.

ירמיהו גהר כל הלילה לפני חדר צנועה. נשמתו היתה עמומה וחסרת מחשבות. שפחות באו והלכו ונשאו נרות, כדי מים חמים, בדים ספוגי חומץ וספלי קטורת. כל זה הגיע לחושי ירמיהו רק כמו מבעד צעיף סמיך. לבסוף עלה על פני נוף בוקר אביב מופלא. השמש הגדלה והולכת, שסוף סוף עמדה להיות לעין הגדולה של הוריס, חדרה לכל פינה בבית וליהטה את הטיח האדום והירוק של הקירות והעמודים. האם אין זה בוקר השמחה הגדולה, שהאלהים האדיר אותו בתפארת מרה זאת? חמוטל, שלא ישנה כל הלילה, יצאה מחדר החולה וחייכה לירמיהו בהרגעה: מצב החולה הוּטב.

כשנתנו לו שוב להכנס לצנועה, מצא אותה שוב אחרת לגמרי. פיה היה אדום ומפותח כפה ילדה. בלחייה היה צבע מה. רק בבות העינים שקעו עוד יותר, והלוֹבן שבהן נצנץ כצדף. המבט קל הדעת של תוחלת נואשת נעשה קצת אמיץ. ירמיהו נגע ביד הכלה. צנועה לא צעקה. הוא הרגיש בשיתוק האצבעות המנופחות. שום דבר לא הכאיב להן ולא נעם להן. במבטה נתנה לו אות סתר. היא מלמלה בכבדוּת, כדי שאיש אחר לא ישמע:

“כלה ונחרצה. צנועה היא לא לאלהי החיים, כי אם לאוסיריס”.

היא החרישה, כי ההברות המועטות הלאוּה. אבל הכרח פנימי משך את עין ירמיהו מצנועה אל החלון. וי, זה היה ההכרח הבוגד, המושך את מבטי החיים מפני ההולכים. יום השמחה הגדולה מילא את החלון בתוקף בכל צורות הדקלים, האקקיות והשיחים. מרחוק עברו מפרשי ספינות היאור, וקולות הגערה של הספנים, העגלונים והפועלים שיצאו לפעלם נתמזגו בציוּץ כנפי הרננים הנעלסות. מרובים יותר מאשר בזמן מן הזמנים ריחפו הנצים של פטע, נשמות אנשים שעלו אל השמש, בגאוה בין השמים ובין הארץ. וי, שיום השמחה הגדולה היה כל כך יפה, ששום סערת חול מן המדבר לא חצצה בעדו, לא סרסה אותו ולא כבתה אותו. מלמול קל קרא לירמיהו:

“הסנונית מרחפת על שולי הלב כמו על ענף”.

הוא החזיק בידו זנב סוס, שבו גרש מעל צנועה את הזבובים המזמזמים. כשגחן אליה האזין קול דממה דקה:

“כאשר יצא קע משער המארב, כאשר תשב הסנונית על כתפך, התעשה למענה?”

אז לא יספה לדבר במשך שעות ונראה היה שנרדמה ללא כאב. כאשר עברה השמש את שיאה, שמע ירמיהו שוב קול צנועה:

“ארץ אמי, ארץ אלהיך. למה לא לקחתני ולא הבאתני שמה, כי הגיע זמן שמחתנו. היינו בונים בית, אתה ואני”.

אך הפליטה את המשפטים המקוטעים הללו, וכבר תקף אותה חוסר נשימה, איום יותר מאשר עד כאן. שום ניעור והכאה על הגב לא הועילו. “תנו לי למות”, נאנקה בעינים בולטות. שוב לא חשבה הכלה להיות יפה בעיני החתן ולהוציא אותו מעל פניה. אבל ברגע האחרון, כשחישבה להחנק, נכנס חר-הפ לתוך הבית ולתוך החדר. הפעם לא נשא בידו את סמל אוסיריס, אלא את סמל פטע החי, את מטה הבמבוק הגבוה, שעליו גהר נץ חרום. עם כניסתו חזרה לצנועה נשימתה. וחר-הפ אמר לחמוטל בקפדנות:

“גבירתי בזה לעצתי. ועתה אחרה לשלוח לישועה. קע של הלב החביב והמבין כבר קרא לאבי היתומים”.

הוא ישב בלי לחכות לתשובה או לשים לב למישהו, מחריש, למרגלות המשכב. הרופא והחרטום הגדול לא עשה שום מעשה רפואה והשבעה. נדמה היה, שהגולגולת הקרחה והמזהירה שלו הופכת לקרח. עיני האבן העמומות מתחת לדבלולי המצח העצומים היו מכוּונות בעיפות ובשוויון נפש ליתומה. צנועה התאוששה. נשימתה היתה קצרה ומהירה. נדמה היה, שהיא מחייכת מנחת. עפעפיה נעצמו. היא נרדמה.

לאחר שעה לערך קם חר-הפ ויצא בברכת פרידה קצרה בכובד ראש עם מטה הנץ מן הבית. לפני השער, כשעמד להכנס לאפריונו, נגע בו ירמיהו בנחת. המנצח על טכס המות של נו-פטע הזדקף. מבט פלאי פגע באיש האלהים, לא בידידות ולא בשנאה, לפי האסכולה של הסתרת הלב עד לסתמיות. אותו חינכה אלהותו לא לנביא אלא למחריש. בדיבורו היתה העמקות של הבחירה בין הראוי להאמר והראוי לשתיקה. גם עכשיו כפף את דבריו המועטים לבררנות קולעת, שהסתירה במקום שגילתה:

“ירגע נא הזר, הא-נות-דימה התגברה על שונאה”.

אז המתין שעה קלה, כאילו הוא דן עם הלשון אם מותר עוד ביטוי יותר ברור. אבל במקום קול דיבור הושיט את מטהו ורמז בנץ מערבה, ששם התרוממה על שפת המדבר עיר הנצח בצפיפות פּירמידותיה ומקדשיה ובארמון הענקי של בית המלאכה האלהי. מבטו של ירמיהו דבק למערב, שהלביש את השמש השוקעת זהב. כשהפך את פניו כבר התנודד האפריון המעוטר, שבו ישב חר-הפ. ובינתים הגיעו ארבע דמויות מגועלות, גיבנים אדמונים, קטנים כגמדים. הם הביאו ארון מוארך מונח על פסי מגררה ועמדו מסביב לה בחיוך מסורס ללא בושה. כל ילד בנוּ-פטע הכיר את האדמונים וידע לאיזה אֵל אדיר היו מקודשים מנעוריהם. הם שרתו את שת, הצורה השפלה והאיומה ביותר של המות. בזו להם, אבל לא היה אולם תפארת, שלא נכנסו אליו פעם.

ירמיהו ברח לתוך הבית. חמוּטל המתינה לו בפרוזדור. כאֵם לחצה את ראשו לחזה.

פרק שלשה עשר: המהלך דרך אַמֶנְטִי

ירמיהו קלע את החץ כלפי אלהים מנפשו והלאה.

הוא נמצא בחדר בעיר המערבית, בארץ השאול, שבה שלט חֶר-הֶפ בלי מצרים יותר מפרעה. הוא שכב סרוח על איצטבה קשה. לנגד עיניו חי על הקירות, לאור עז של לפיד, שלל הצבעים של התמונות, שהציגו בסרטים רחבים את הפלגת אנית השמש דרך “ארץ המחשכים”. עדיין לא הבין ירמיהו את הכל בתמונות אליל אליליות אלה, אבל לבו השתולל מצער ומזעם. על ידי זה שזמם ועשה עכשיו, קילל את עצמו רק כדי לענוש את אלהים, שהמית את כל אשר אהב וחשף אותו והשחית אותו כאויבו בנפש. רק למענו הוכרחה הארוסה למות, נרצחה ביום שנועד לשמחה. צנועה שאפה לאלהים ביתר התלהבות מאשר נצר טהור של יעקב בזמן מן הזמנים.

והנה שכב ירמיהו על משכבו הקשה בארץ המערב של טומאה וכשפים. פיסות דקות מן הדקות של תחבושת חניטה היו כרוכות בקלות מסביב לגופו, לאות של מה שביקש ושאף. הוא השומר הטהור של הדבר הטהור, שכב כאן במצוקה יותר עמוקה מאשר ישראל ויהודה. הוא הקים דבר יותר גרוע מגלגל השמש. הוא חיפש בתאוה את הטומאה, את הפסולת ואת הרמיה. כי נשמתו צעקה לנקמה. אבל נשמתו צעקה גם אחרי זו שהומתה על לא עוון בכפה. האמנם חשב אלהים, שהוא יהיה מרוצה מהכל? גם הוא היה מרדן. גם הוא לא נרתע משום דרך. פחות מכל נרתע מן הדרך אחורנית, שהוליכה אל צנועה. הוא הלך לקראת הגבול האכזרי. הוא רצה להתנסות במה שנתנסתה צנועה. הוא מוכרח היה לראותה ולנגוע בה בעולמה החדש, ולו יהי שבזה יושחת ויושמד. פטע. אינהוֹטפּ, סכות, תוּת, ענוביס ושת, שמות אלה לא עוררו אצלו סומק של בושה וזועה. הוא היה מוכן להתחבר עם אספסוף החלום בני לוע תנין, מַקור מגלן, ראש סוס היאור ובלבד להתקרב לצל, לבבואה ואפילו למקסם כזב של המתה. שבע פעמים כבר איחר תפילת שחרית ותפילת ערבית ולא שם לב להתקדשות יום יום. כי גם המתים לא יהללו יה והוא שאף אליהם. כך נתמזגו שאיפת הנקמה כלפי אלהים והגעגועים אחרי הנפטרת לתאוה פרועה וקטלנית, שלא היתה רחוקה מן המות יותר מאשר מן הטירוף.

ירמיהו קם ללכת לעיר המערב והופיע לפני חֶר-הֶפ ב“בית היפה של בית המלאכה האלהי”. חֶר-הֶפ לא התפלא לראות את הזר ולא התרעם על רצונו המטורף. הוא קיבל את ההעזה בשויון נפש, עד שירמיהו חשש שהוא מבין אותה רק באופן סמלי. אבל איש ענתות התדפק באמת על שערי אמנטי. רק לאחר זמן הרגיש, שהוא לא היה היחיד שבא במשאלה זו. ב“פונדק האחרון” ליד מקדש השערים היו תאים רבים דומים לתאו, ובהם אבלים שלא רצו להפרד מן הנפטרים. כאן ישבו אנשים, שהשתלמו לשם נסיעות חקירה למלכות המות. נראה היה שרק תאים אחדים הם פנויים. חר-הפ הקשיב לירמיהו בלי לגלות שום רושם. בתשובתו לא הגיב כלל על המשאלה, לא אמר שהדבר יתכן או לא יתכן, מותר או אסור. גם הדת הזרה של בן חוץ לארץ לא הפריעה. אמֶנְטִי היתה כפופה לנציב פרעה כמו שהיתה כל נפה בממלכה כפופה לנציבה. היא היתה פתוחה לכל הנפשות במצרים, בין של האזרחים ובין של הזרים. לפיכך לא דיבר חר-הפ כלל על אפשרות מילוי בקשתו של ירמיהו, אלא מנה כפשר סתום את התנאים שעליו לקבל על עצמו. אסור היה לו לחזור לנו-פטע, אלא שעליו להשאר בעיר המערב ולהכנס לתא המתקדשים בפונדק האחרון, שיַראו לו. כן עליו לקבל על עצמו בלי התנגדות את כל התרגילים, ההקראות, הסיגופים כדת. בזה לא ידרשו ממנו שום פעולה ושום דיבור נגד אלהיו ונגד מצפונו. “כי – כך סיים חר-אפ – השלישיות והתשיעיות של אלהי מצרים הגבוהים הן רחבות לב”.

ואמנם כן היה. מירמיהו לא נדרש שום דבר, שיש בו משום עבירה על המצוות. לא צריך היה להשתחוות לפני שום תמונה, לא לקרוא בשום שם שוא, לא לטמא את נפשו וגופו בדבר אשר לא טהור, אף על פי שחי בתוך הטומאה. כך נשאר חטאו, למרות שאיפתו וגעגועיו לנקמה, בדרך פלאית בלתי שלם.

הסיגוף דרש צום כמעט ללא הפסקה. רק פעם בלילה הוגש לירמיהו משקה חם, שהיה מזוג מיין וממיצי צמחים. שיקוי זה הרדים את היצרים הגופניים וטשטש בפני החושים את גבולות המציאות. ירמיהו לא הרגיש כלל שהוא צם. הוא גם לא הרגיש, שהוא ער כל הזמן. אם עמד זקוף או נח, בכל שעת הלילה הופיע בתאו כּרוז של נסיעת השמש בעולם התחתון, שבישר על סוד השעה הנידונה בזמר מסולסל. בשביל ירמיהו לא היה היום יום גמור והלילה לילה גמור. את האור ראה כמו דרך זכוכית כהה, את החשכה כמו דרך עששיות דהות, שהבליחו מעיניו.

ומה שנוגע לתרגילים הנדרשים, הרי היו מורכבים מהשתתפות בכינוסי עיוּן ממושכים, שבהם נקראו בחדגוניות יתירה של זמר מסולסל מפי הממוּנים על ההתקדשות פרשיות גדולות מתוך כתבים שונים. אחד הספרים החשובים הללו נקרא “ספר השערים”. ספר אחר נקרא “על מה שיש במעמקים”. הפיזום, שדלף בקביעות, החליש את הבינה וריפה את הרוח לתרדמה נעימה ומופלאת. חשרת מלים מזמזמות, שיש להן הוראה ללא הוראה, עברה על פני האוזן וחדרה בכל זאת לתוך ההכרה, לא בברק נהדר של גילוי שכינה והכרה אנושית, אלא כמין קטורת צלילים, שעוררה חלומות ודמויות מעוננים. הדברים עצמם, ולא מה שהביעו, היו כמין חומר חיים גוֹלש, שהתאבך מסביב לראשי המאזינים. מתחת לעלופים אלה כמעט לא הרגיש ירמיהו עד כמה ירד פלאים. אבל לא הצום, לא התעורה, לא המשקה ולא הקריאה לא כיבו בו את שלהבת הזעם של שאיפת הנקמה והגעגועים.

אבל עוד יותר חשוב היה דבר, שלא הובטח לו ולא נמע ממנו – ביקורי חר-הפ בכבודו ובעצמו בכל יום לפני שקיעת השמש בתאו. “תרגיל שתיקה גדול” נקראה מה שעשה הממוּנה העליון של עולם המות בנו-פטע עם האיש הזר מיהודה. השתיקה ששתקו שניהם לא היתה שתיקה סתם, אלא שתיקת מות בגוף חי. על ידי תרגיל זה נועדה צפור הנפש, ה“קַע” של ירמיהו, ליעשות יותר תחוחה, גמישה, נוחה לתנועה ומקבלת מרות. כי רק קע, דמות פנימית זאת, הנושאת את זרועותיה בגעגועים לשמים, הורשתה לעבור דרך השערים, אמנם בתנאי שתהיה נתונה להפקעה בלב דופק. חוץ מזה צריך היה לפי תורת פו-פְּטַע לקשר את ה“קַע” של המבקר למדריך מנוסה. כדי שלא תאבד בהתנגשות עם המציאות התחתונה. מעשה התרגיל היה גהירה קופאת זה מול זה בגוף סגור ומסוגר, זאת אומרת צריך היה שכפות הידים והרגלים יגעו אלה באלה, והסנטר יגע בחזה.

יום אחד, כשכבר נשמט מהכרת ירמיהו כמה זמן הוא שוהה בעיר המערב, הוּבל דרך רחובות מחרישים לבית היפה של בית המלאכה האלהי. ארמון עצום זה, המשובץ באכסדרות עמודים מאירות, התנשא ברחבה גדולה, שעלתה על רחבת מקדש נו-פּטע. אמנם לא היה כאן שאון עליז של שוק וחג, ובמקום ריחות שמן, צלי ושכר, נדף ריח חריף של יסמין ואקקיות, מתובל באדי שפת ומשהו מר. כאן לא התגודדו קונים וסקרנים, אלא עבדי שת. גמדים אדמונים באו והלכו בחפזון עם ארונותיהם הסגורים. הם נשאו קערות, ובהן כדורים לבנים קטנים של נתר, סלים מלאים וגדושים שרף מגוון ענבר, כדים שקופים של מור וכל מיני תמציות של פרחים, צרורות קנים עדינים להפליא. הם צלעו בחפזון כדי להמציא למאה אולמות-ריחות-החג את כל הדרוש.

בחדר אפל מאד נתקבל ירמיהו על ידי אחד מסגני חֶר-הֶפ. הלה גולל מגילה וקרא בחפזון של שיגרה תוּרה זו: אוסיריס, שנוּתח לנתחים וחזר לתחיה, הוא ראש אותה חטיבה, שהיא חברת המתים. רק באוסיריס תלויה תקות בני תמותה להאריך ימים אחרי המות ולשמור על אישיותם הפנימית בכל ארבעה עשר חלקי ההפרדה. לפיכך מתקבל כל מת על ידי המעשה הטוב של הבושׂם, השמן, הנתר, השרף והתחבושות בגופו המונצח לגוף האלהים, לחברת אוסיריס. מותר לו מעכשיו להוסיף להויותו ולשמו את ההויה והשם של אוסיריס. המתה הא-נוּת-דימה, מן הבית האציל של מיי-פְטַע, הנקראת אפוא מעכשיו ולעולם איסיריס הא-נות-דימה, המעורר יראת הכבוד, עומד לצאת מבית המלאכה האלהי לרשות הפונדק האחרון, ושם יפקחו במקדש השערים עיניו ופיו.

לאחר קריאת המגילה הזאת הוטל על ראש ירמיהו צעיף אבל שחום, סמיך מאד, ואותם האנשים השתקנים שהביאו אותו לכאן הוליכו אותו בחזרה. כשהסירו ממנו את הצעיף נמצא בחדר אפל ופשוט, ושם חיכו אורחים שלא הכיר אותם. עבר זמן רב וקשה עד שנפתחה דלת לוחותים רחבה וגילתה מבט לתא מואר ומצוייר להפליא. בתא עמד, נשען לשער מצוייר למראית עין, גוף חנוט גבוה בארון עץ ססגוני לפי קומתו. מכסה הארון היה פתוח. הגוף, שהיה חבוש במאה אמות תחבושות קדושות, נדמה לגרעין מארך של פרי ענקי. על הראש היתה חבושה מסכה של דונג או גבס צהבהב. הדבר הנורא ביותר היו המחלפות הארוכות של שערות רכות ושחורות, שבצבצו מאחורי המסכה.

זה היה איפוא מעשה אלהי ישראל והמצרים. שניהם יכלו להתגאות, שסרסו באכזריות כזאת את החיים הנהדרים ביותר. ירמיהו הוריד עיניו לקרקע. הוא מלמל בלחש, בלי משים, אזכרה ישראלית לנשמה. ולא יסף לשאת את ראשו גם כשהתחילה החגיגה, כשהתחלפו המקוננת הגדולה והמקוננת הקטנה בשירתן, כשהזה הכהן, ששמו היה “שם”, על הגוף החנוט מים קדושים, כשהקטיר הכהן, ששמו היה אודפו, על הגוף החנוט קטורת ולבסוף כשהוציא חר-הפ עצמו מארובות העינים ומפי המסכה את סתימות הזהב, כדי שיוכל אוסיריס הא-נות-דימה לראות, לדבר ולקרוא בשם ארבעים ושנים שופטי המות.

וכבר שוכב ירמיהו זה שעות רבות על משכבו הקשה, משוּתק מיגונו. הוא כמעט לא הרגיש ולא שׂם לב, כשבאו אני אנשים וקשרו אותו בתחבושת דקה למשכבו, רק קשר סמלי, עד שיכול היה להשתחרר מחבישה זאת בתנועה קלה. אבל הוא לא זז. הוא גם לא זז כשנכנס חר-הפ והסתכל בו בעיון. בשויון נפש ראה ירמיהו את החרטום תוחב מטה ארוך בסדק של רצפת האבן ומסתכל בשורת התמונות שעל הקיר. המטה הטיל צל על הקיר. הצל זז במהירות על פני התמונה, שהציגה את נתיב אנית השמש האלהית דרך העולם העליון והתחתון. כשהיה הצל רחוק רק אמה אחת מן המקום, ששם עוזבת אנית אלהים את רשות היום, רמז חר-הפ לירמיהו, שקם והלך אחריו.

הם יצאו מן הפונדק האחרון ונדדו דרך המדבר. בעצם ציפה ירמיהו למשהו אחר, לאחר שהוליך אותו חר-הפ לארכם ולרחבם של שבילי החושך במקדש השערים. אבל כשנפתח השער הפנימי והתחתון לא היה לפניהם אלא המדבר הרגיל.

אמנם זו לא היתה נדידה רגילה, אלא מין הליכת-טיסה, שירמיהו הרגיש עצמו פתאום מוכשר לה. הוא רחף, ורק מזמן לזמן הזיז קצת את הרגלים על חול המדבר סרוק הרוח, שלחצות בו היה תמיד מפעל קשה ואיטי. עכשיו נדמה לו, כי משעה שעזבו את שער המקדש עברו מהלך יותר ארוך מאשר מדן ועד באר שבע. המטרה היתה ברורה לפניהם – המקום שבו שמש וארץ נשקו. המרחק לשם לא ניתן לחישוב, אבל נראה היה שהם מתקרבים לשם במהירות רבה. ירמיהו הרגיש שהוא נמצא כאן לא בכל חייו אלא בחלק מהם, כצל, כאחד הרפאים, שהכהנים מינו אותם לחלקי אוסיריס. הגעגועים ושאיפת הנקמה נתגבשו בקרקע נשמתו למרי כהה. הוא לא ידע נפשו, והנדידה היתה כל כך קלה, עד שכמעט לא הרגיש כשהגיעו לקו האופק, ובפניהם נפתח שער הסלעים של האשמורה הראשונה בעב הענן. שער זה היה דומה בדיוק לשער המקדש שבאו משם, אלא שהיה פי מאה יותר רחב ויותר גבוה. עדיין ניכר היה הזוהר הדהה של התאסף האֵלים בכל ערב בשער אַמֶנטי, כשאלהים מחליף את אנית היום באנית הלילה, ומיד מתגודדות מסביב האניות הקטנות של האלים האחרים. אבל זוהר שמש הלילה היורדת נעלם עד מהרה, וירמיהו ובן לויתו עוטרו דמדומי עננים. הדבר הראשון שראו היתה חבורה גדולה של אנשים בעלי ראש תן, שהיו מסובים בערפל באור אדמדם רפה. ראשי התנים היו חיל ענוביס הנאמן, הפותח לאלהים את השערים. הוברר שהם חרוצים מאד. אבל מכיון שהעבודה באמנטי היתה רבה, ניתן להם גם גדוד עוזרים צעירים. אלה היו הקופים הקטנים בעלי ראש כלב, שקפצו מסביב לגדולים בפטפוט נרגש של משרתים, התגוששו בין רגליהם או שיחקו במשחקים שונים. חר-הפ מחא כף וקרא לתוך חבורת ראשי התנים כמו שקוראים לעגלונים, לנושאי אפיריונים ולנוהגי אניות:

“פתחו שער לחֶר-הֶפ מנו-פטע”.

מיד זז ראש תן זקן ממקומו, התקרב בצעד אומר כבוד כדרך משרתי מושלים, ברך לשלום את חר-הפ בהכנעה מתונה, כשם שמברכים אדון ידוע והסתכל בזר בתשומת לב ובפקפוק. חר-הפ אחז ביד הזר, ועל ידי כך נתאחד אתו, ולראש התן קרא בשמו: “פורץ החומה”. דבר זה הספיק לפורץ החומה, שהתחכך בפניו בירמיהו לאות נכונות לשרתו. אבל עדיין לא היה מנין הגדוד שלם. שוב מחא חר-הפ וקרא: “המביט לאחוריו”. מיד צלע והתקרב ראש תן אחר, שנדמה עוד יותר זקן מ“פורץ החומה”. הוא נשא על שכמו משוט ארוך, ניכר היה בצעדו הצולע, שאינו מרגיש עצמו טוב על היבשה. אליו נצטרפו קופים אחדים בעלי ראש כלב בהתנהגות סקרנית של נערי רחוב, המקוים להשיג על ידי שרות מקרי, או סתם בקשת נדבה, פרוטת נחושת. “פורץ החומה” הלך ראשון והראה את הדרך בהקרנתו האדמדמת. ה“מביט לאחוריו” היה המאסף למחנה, הלוך וצלוע בחפזון מוקף נערים שובבים מפטפטים וצורחים.

פתאום הרגיש ירמיהו, שהוא עומד על קרשים מתנודדים. הם שטו על זרם אור-נס, יאור הלילה, אחרי אנית השמש. “המביט לאחוריו” חתר בעוז במשוטו, אבל נדמה היה שהוא תוחב אל המשוט לא למים שחורים, אלא לריקנות שאין בה ניגוד. אין ספק, שזו היתה הצטיינות יתירה, שרק הממונה על האמנטי זוכה לה, להפליג בזרם שמש הלילה בעולם המתים. כי על שתי הגדות, שהשתרעו לאין סוף באפרורית מעוננת, הלכו הולכי רגל בהמון לאין סוף, גם כן בדמויות מטושטשות. האם נמצאה צנועה בין העלובים הללו, שכבר לא זזו מן המקום בארץ האשמורה הראשונה? חר-הפ עשה באצבעו אות שלילה: שום “קע” מיוחסת לא נמצאה בהמון הגדול הזה, בדלת העם הזאת, שום נפש מן הבתים המכובדים והמיוחסים של ארבעים ושתים הנפות, אלא רק עבדים, משועבדים, עובדי פרך, אכרים, בעלי מלאכה ומשרתים, עד כמה שלא נלקחו על ידי בעליהם לנוחיותם אתם למקום טוב מזה.

כאן נתן ירמיהו לעצמו לראשונה דין וחשבון על הכרה שהלכה וגדלה בו. הוא לא האמין, שאין זה אלא חלום כמו חי. ואף על פי כן היה הדבר רחוק מרחקים לאין חקר ממראה אמתי. הוא ראה את תהלוכת הדמויות הצפופה, שממנה נשמעו אנחות קלות בשתי גדות אור-נס. הוא ראה לפניו על הקרשים את “פורץ החומה” אומר כבוד באדמומיותו הנכונה לשרות. כשהפך את פניו ראה את “המביט לאחוריו”, שחתר בשקדנות בתוך הריקנות. הקופים בעלי ראש הכלב השתעשעו על ידי שזרקו איש את רעהו לתוך המים ומשוּ אותם שוב. בטוחה ביותר היתה היד הקרירה והיבשה של חר-הפ, שהחזיקה בידו בקלוּת. כל זה היה כאן, אבל רק כאילו יכלה הידיעה העצמית העמוקה לבטל אותו. האם היתה אמנטי מקום בלתי קיים? מעולם לא נשמע דבר ברור של אלהים על מקום המתים וגורלים. אבל התפקיד היה, שלא לפקפק ולהתפלפל, אלא למצוא את צנועה ולו יהי רק כצל, כמקסם, פחות מחלום.

כל פעם, כשהגיע שער אשמורת חדשה, נצטמצם אור-נס, והאפס שבו העלה קצף ללא דמות וללא צליל במורד עז. אז נעשתה הנסיעה יותר מהירה ו“המביט לאחוריו” נשען במשוטו בשבולת המים כדי למנוע אסון. ואילו “פורץ החומה” שׂם את כפות ידיו לחיקו ונבח לשוערים את סיסמת הכניסה: “פלס הצדק הוא שמך, השער”. ולסיסמא הוסיף פתגם: “מהו הנצח? היום. מהו האין סוף? הלילה”. ארץ האשמורה השניה לא היתה שונה הרבה מן הראשונה. רק התהלוכה המתקדמת על שתי הגדות נעשתה קצת יותר דלילה. הרוב נקלט בכברה והוכרח להשאר. וכך היה גם בשער השני והשלישי. כל פעם היה מספר המתקדמים פחות, יותר מנופה, יותר טוב. למה קיווּ, מאחר שעל כל הארצות הללו חל אותו הנוסח בכל זועתו: המות הוא משעמם. לצפרי הנפש הללו לא נועדו לכאורה לא צער ממש ולא שלוה ממשית, אלא שאיפה ללא ערך, מהומה נבובה המסובבת אותם במערבולת. צריכה היתה לבוא רק ארץ האשמורה הרביעית, כדי שירכשו את היכולת להביע את מצב הויתם, או יותר נכון אי הויתם, בפזמונים מופלאים. גם כאן פנה “פורץ החומה” לשער הנפה בשמו: “השער, שמאחריו נסתרות הסערות ונבוך הקדקוד”. שם זה חל על איסידה, האהובה, האחוֹת והאֵם של האֵל העובר דרך אמנטי. בקול משרת שגור, כאילו איננו מבין את הטעם, הוסיף ראש התן את הפתגם" שגילה סוד גדול של כל דמויות העולם: “הגרעין הוא בפרי והפרי הוא בגרעין”.

על שפת האשמורה הרביעית הגיעה האניה ליבשה. מיד אפפה את ירמיהו וחר-הפ מערבולת נשים צעירות מחוללות. “פורץ החומה” וה“המביט לאחוריו” ניסו לפזר אותן אבל ללא הועיל. המערבולת הלכה ונתהדקה. ירמיהו חיפש בה בלב פג. את צנועה לא מצא. כל הנשים הללו היו כאילו בלי פרצופים. אחת מהן גהרה לרגליו וצרצרה כצרצר שיר ועשתה כאילו היא מלוה את עצמה בנבל ארוך הצואר:

ראה שם חיים, בעלי אהובי לי,

שמח בחגיך כל עוד הנך חי

נשים אחרות לְמִטָה לְךָ קח נא –

מלא את החשק ככל שתוכל:

ליין, לציד, לצַחַק, לאַהַב

רְוֵה אֲהָבֶיךָ כל עוד הנך חי.

אנחנו למטה שוכנות במעון עצב

תועות בגוף מת, שאינו כלל בן גוף.

מי אב ומי אֵם, את האח מי תזכורה?

אשה לא תכיר גם את בנה בר בטנה.

מיתה גמורה – כה אקרא את הצער,

שאהבתנו לא תאהב.

כל חי זה ישתה ממימי החיים

ואני לשוני בצמא נָשָתָה,

קרוב היאור ואני כה צמאתי

אינני יודעת נפשי ולבי

לזרם אויר שם ממעל נכספתי

אשר אהבת אהבה יעלה.

כנראה הכירו הנשים בירמיהו את הבשר ודם של החיים, כי הן השתרבבו מעליו כשלהבות קרירות, שמגען אינוֹ מורגש. חר-הפ, שאחז את ידו אחיזה עזה (שוב הדבר הבטוח היחיד בתוך אי הבטחון), משך אותו הלאה. בחפזון נדחקו דרך המערבולת העולה ויורדת של גופות ללא גוף. רק פעם אחת הזיזו את רגליהם ברשלנות ושוב הגיעו לשער האשמורה החמשית כש“פורץ החומה” צעוד בראש ואחריו ה“מביט לאחוריו”. ובזה הגיעו לעצם המבוא של המעמקים. חלק זה של ארץ המערב נקרא בשם “הנפה של כל האפשרויות המחושבות והניתנות לחישוב של הבריאה”. אולם הפעם ביטא את הסיסמה לא “פורץ החומה” אלא חר-הפ. כי בארץ הזאת יצא לקראת התהלוכה הדלילה של הנפשות, ששאפו להתמזגות עם אוסיריס, בפעם הראשונה מספר גדול כמוה של דמויות-דופן כדי להבהיל אותן ולבחון אותן. דמויות-הדופן הללו לא היו אלא התגשמות אותה היותרת המפותלת של ילידי חלום, קטעי תמונות, שילובי מחשבות וקפיצות מחשבות של הכוח המדמה, כפי שרחפו מראשית העולם ברוח האלהים ובני האדם ללא סייג. המפלצות הבלתי נולדות של חצי התרדמה וההסתכלות הלוטשת קיבלו כאן את מקומן בבריאה. צפור הנפש השואפת קדימה יכלה להפטר מן המפחידים והבוחנים המטרידים הללו רק על ידי כך, שיכלה בכל פעם לכנות אותם בשמם הנכון, ולשם זה נפתחו לחנוט העינים והפה. בקריאת השם יש משום כוח משתק, המחזיק ומפרק את הנשק בכל מהות ומהות שכנגדה. מה שנקרא בשם כבר תש כחו. השם בלבד מחזיק את האלהות ואת היצר על ידי זה שהוא מוליד ומשמיד אותם כאחד. לפיכך נחבש למתים על ידי המטפלים בהם מתחת לתחבושת ספר המתים הגדול, כי בספר זה נרשמו השמות של כל היצורים והיצורים שכנגד, כל תושבי אַמנטי. ומי היה זקוק פחות לספר מתים מאשר חר-הפ, שהיה ממוּנה על רשות זו בשם פרעה? בתורת החרטום העליון של נו-פטע היה יודע לא רק את שמות כל האפשרויות המחושבות, אלא גם כל האפשרויות הנתוּנות לחישוּב, לרבות אלה שלא נרשמו בשום ספר ולא נמסרו גם למסורת מפה לפה. אבל חר-הפ התפאר בזה, רק ידו החזיקה בידו של ירמיהו ביתר עוז. כמפחיד וכבוחן הראשון קפץ לעומתם לגובה עיגול אש, שקרטע על רגלי בת יענה מפושקות. הוא נדמה בשיעור קומה ענקית לגלגלי האור המתגלגלים ומרכז שחור באמצעם, המתהוים מאחורי הריסים לאחר שהסתכלו בשמש. חר-הפ ניצב, נתן למפלצת לשהוֹת זמן מה ולחסום את הדרך. רק אז מילמל בשאט נפש: “אין אש בעלת זנב”, ומיד נעלם המחזה.

כל המפחידים והבוחנים הצטיינו בחוסר טעם גמור של הופעתם. הם היו מורכבים מחלקים כל כך מופלגים, שלא היתה להם שום שייכות הדדית שיש בה שׂכל ותכלית. הכל היה מזוג בצורה בהמית, כי בלעדיה לא יכלה לבוא לידי ביטוי לא מצרים העליונה ולא מצרים התחתונה. אבל לצורה הבהמית נוסף משהו בלתי מתקבל על הדעת, לעתים קרובות בצורה המגוּנה ומחוּסרת הבושה ביותר. תרנגול בקומת איש עבר מתיהר ומתגדר בנוצת התפארת המנצנצת שלו. אבל בהקרנת “פורץ החומה” הוברר, שהוא נושא במקום ראשו וצוארו צלם זכר זקוף, מוכתר בכרבולת אדומה. בשם “כוח כפול של האדמה” הכריח חר-הפ את השיקוץ שייעלם, בלי לפתור את הכוונה הכמוסה של השם. היתה מורגשת חלוקה מסודרת ברשות האפשרויות המחושבות והנתונות לחישוּב על ידי זה, שבכל פעם היתה צורה בהמית מסויימת רווחת. היו כאן עופות: תרנגול, תרנגול-הודו, טווס, מגלן, שקיטן, כרוכיה, אווז, בר-אווז, ובמקום אחר צורת חיפושית, שהגיעה לעתים קרובות לגודל איל. ובכל הדמות הזאת, שהיתה מורכבת מבהמה, אדם, צמח, דבר מה ולא דבר נקרא בשמות שיש בהם הוראה: “הדוקר המערבי”, “הסובב לבלי חת”, “זולל הצללים”. המפלצות, ילידי הטירוף, דילוגי החושים בעלי נוצות ופרסות היו לעצמם לא כל כך מעוררי פחד, כפי שהיו בכללם מפיצים חרון הולך ועז, יאוש מחניק, שהרי הם הביאו להוויה מה שלא צריך היה להיות לעולם.

ירמיהו בן הכהן מענתות, שחקר לפני קודש הקדשים פעם בליל התקדש חג הפסח את טהרת חייו עד היסוד, נדמה לו כאן במעמקי אַמנטי, שעליו למות מבושה ומשאט נפש. עכשיו התחיל להכיר, שעל ידי ירידה חטאה זו ענש לא את אלהים אלא את עצמו. האם היו הזנוּת והנאוּף של הרעיון האנושי עצומים עד כדי כך, שצריך היה להקים בשבילם רשות לעצמה ולא הספיק הזמן לספוג ולשרוף אותם? האם היו כל כך שטניים, שבין כל הדמויות הנסתרות בהגות הנפש הבלתי מבוּטאת אל נמצאה אחת מנחמת, הראויה לאלהים?

מבט הצדה הוכיח לירמיהו, כי חר-הפ לא סבל בתופת זאת של תערובת על הצורות הנוצרות. אדרבה, נראה היה שהיה מרוצה לעמוד בראש תופת, שהוא התגבר בקלוּת על סודותיה המעוררים סחרחורת. “פורץ החומה” ו“המביט לאחוריו”, שני בני ענוביס בקיאים ורגילים ובני בית, התרפקו בפרצופיהם עליו בהערצה. חר-הפ ידע הרבה על הממש והבלתי ממש, לאין ערוך יותר מירמיהו. אבל דבר אחד לא לימד אותו אוסיריס: להבחין בין טוב ורע, בין טהור לטמא, בין בושה וערוָה. הוא לא הכיר את החרב המתהפכת של שיקוץ, הנופל תמיד מן השמים דרך האדמה למעמקים ומחלק את הכל באכזריות לשנים.

כל שהעמיקו להתקדם דרך ההפרדות של המפחידים ובוחנים, כן נעשו המזיגות של צורות החיות יותר מסורבלות. יותר ויותר לבשו צורת סוסי היאור ותנינים. דבר זה הוכיח, שהלכו והתקרבו לאמצע אַמנטי, למעמק הגדול ביותר, לאשמורה הששית והשביעית, שעל גבולה מתרומם אולם משפט המות על הגדה השמאלית של אור-נס. שוב התנודדו הקרשים מתחת לרגליהם. יאור הלילה נעשה יותר ויותר צר, החשיכה יותר ויותר עמוקה. רק פה ושם התנוצצו מסגרות הזהב של לוחות השערים ושבכות הנחושת הגבוהות, מה שהוכיח עד כמה רבו ברשויות אלה המחסומים. אבל הסכנות העיקריות לנפשות היו לא השערים והשבכות. בעוד שנפת המפחידים והבוחנים היתה מלאה קרקור וגיעגוע מטריד, הרי שררה כאן דממת תהום, שנפסקה רק פה ושם על ידי צריחה מטורפת. הדממה היתה מותאמת לכוחות איומים, שארבו בלי שנראו בבירור. במקום המפלצות המגוחכות של המטרידים הופיעו יצירים מסוג אחר לגמרי, שנקראו “סוחטים ואונסים”. ירמיהו הכיר בהם, אף על פי שלבשו צורות תנינים, לטאות, דגים ונחשים מתחת לפני המים. חיים אלה מתחת למים, הופעתם והיעלמם בחתף, גילוּ את החיבוטים, שנחבטה בהם הנשמה כאן. חר-הפ נזדקף כדי לקרוא בשמם ולגרשם. שמותיהם היו ארוכים: “פרצוף מסריח, המכריח אותי לשתות את מי רגלי ולאכול את צוֹאתי”. אוי לה לנפש שנכנעה לסוחט כזה על מנת לחיות חיי נצח של לכלוך עצמי. והלאה: “הבולעת, המכריחה אותי לאנוס את גופת אמי ואחותי”. התאוה המקוללת ביותר, המחזיקה את הנשמה, שאינה יודעת את הלחש, בקללה עצמית לאין חקר עד הסוף. אולם את הלחש האמתי מכיר רק החרטום, ששיעבד את היצרים הכמוסים ביותר של החטא אל הדעת. וחר-הפ קרא בבהירוּת: “המכריח אותי למכוֹר את אבי ואת אבותי לאויב”. בזה גירש את כפית התופת, הממריצה את כל הנפשות הזרות והמשועבדות להתכחש לאבותיהם הטובים, לבגוֹד במוצאים להיות בעל כרחם מה שאינם.

עוד מהלך קצר והגיעה הנקודה העמוקה ביותר. ירמיהו הרגיש, שיד חר-הפ נעשתה קרה כקרח. “פורץ החומה” נדחק אליו ודבק בו. “המביט לאחוריו” משך אליו את המשוט והתחיל לשאוף רוח בקושי. עברו דרך מעון אַפֶּפ. חר-הפ נשם נשימה עמוקה והרעים בקולו, כפי שלא פילל ירמיהו מעודו לגבי אדם זה המנומס ביותר, לחשיכה הגמורה:

“אַפפ, הנחש הקדמוני, הרוצה להכריח אותי לנתח את אלוהי לנתחים”.

כאן עמד המות השני, המות בקרב המות, לא כָּרֵת אלא מיתה מדעת, שרק מי שמת פעמיים יכול לתאר לעצמו את הדבר. אפילו חר-הפ נראה מלא אימה עמוקה. אבל ירמיהו לא פחד, כי מכל המפחידים, הבוחנים, הסוחטים והאונסים פחד פחות מכל מן הנחש. אבל האם לא הרגישה מצרים, שזה זמן רב היתה חייבת במות שני? האם לא נכנעה לנחש הקדמוני וניתחה וקרעה את אלהים לחלקים אין מספר? על חטא זה נגד אחדות היחיד נעשתה אַמנטי גברת מצרים. כי הפירור של האחדות והאמת היחידה מכריחים את האנשים, כמה שישתכרו מתוך יאושם, לעשות את המות מחוסר הטעם למלכם. רעדה אחזה את ירמיהו כשהכיר במעמקי התופת של הנחש הקדמוני את יעוד ישראל. ובנחת שאל:

“איפה אראה אותה?”

וחר-הפ רמז בלי תשובה קדימה לתוך הריקנוּת. האם עבר צנועה את כל מדורי הגהינום ונחפזה דרך שער המוצא הצר של בית משפט המות לקראת היום, במקום שמתחיל לעלות חלק ארץ המערב שלאחר חצות? אי אפשר היה להבחין בין מים ואדמה. התקרבו יותר ויותר לאולם בית המשפט. מסביב פער פיו האפס, שקלט את נידחי 42 השופטים. ל“פורץ החומה” ול“מביט לאחוריו” נצטרפו פתאום ראשי ענוביס חדשים, שהיווּ חיל שומרי ראש מסביב לירמיהו ולחר-הפ. חבורה נושפת ונובחת זאת חסמה את המבט לתוך החשיכה. הם התקדמו כחץ מקשת. מסביב היה פכפוך ושכשוך כמו של דגים ותנינים. הלך והתקרב קול פלאי של אנשים נרגשים. עכשיו הוכרחו לטוס בדרך שמש הלילה על פני ארמון ההכרעה, ששם ישב על מדין אוסיריס השתקן בתוך ארבעים ושנים שופטי מות בצורת חיות, ופסק לקבל או לדחות, לפי הוראת מאזני הזהב הענקיים, על חטאים או הערצה כלפי האלים. לאט לאט הוּבהר קול האנשים הנרגשים. נשמעו מלים בודדות. וידוי צעקני מתאונן של אנשים רבים נשמע באזני ירמיהו: “הסובב מרחקים, לא עשיתי כלום שהוא תועבה בעיני אלהים” – “החובק אש, לא קלקלתי את לחם הפנים במקדש” – “החובט מים, לא מיעטתי בתלבושת ובתחבושת של המתים” – “הנחש, לא שכבתי משכב זכור” – “לא נטמאתי במקדש אל עירי”. הנאשמים צעקו דברי התנצלוּת אלה ואחרים בקולות מעורבבים. לעתים הפסיקו, ואז קמה הדממה הגורלית של מתן פסק-הדין, שלא ניתן בקול רם. צער תקף את ירמיהו על האנשים האלה, המַשלים עצמם גם במות. אבל כבר היה אולם המשפט ממנו והלאה. הם עברו את השבכה העצומה, שרק הצללים שנידונו לחובה לא יכלו לחדוֹר דרכה.

היאור הלך והתרחב. הגיעה ארץ האשמורה השביעית, שהיא השעה הראשונה של היום הנולד מחדש. אור קלוּש היה פרוּשׁ על אור-נס. הוא נבע מאנית האלהים, שהוליכה אתה שמש הלילה, שמיהרה הרחק הרחק מכאן לשער השני של אַמנטי. אנית חר-הפ ואורחו ניגשה לשפת האשמורה השביעית, הנקראת “מעון המאושרים”. אבל אוי ואבוי לאושר זה, שלא נבדל הרבה מן הקללה של הנפות הראשונות והיה ירוּד בממשות ובאמתות מנפות החיבוט והשיפוט. האם נתנסו הנפשות במר המות ובכל כך הרבה תעיות, פחדים ובחינות בדרך לאַמנטי, כדי להעלות גרה תמידית של החיים, שכבר חיו כזכרון משעמם של מזון מעוּכל? על שפת אור-נס עמד דייג, ששׂמחתו הגדולה ביותר היתה לפנים להשליך חכה ולהסתכל אחריה שקוּע במחשבות. גם עכשיו עשתה צפור נפשו אותה תנועה. בקליעה יפה השליך את החכה. אבל לא היה חוט בחכתו ולא היתה חכה בחוט ולא היו מים ודגים, שתיפול לתוכה. לא היתה כאן אלא תנועה ריקה של דייג, של צל מרומה המרמה את עצמו. אמנם צללים אלה היה להם יותר פרצוף מאשר צללי האשמורות הראשונות – כל כך הרבה פרצוף כפי שהחשיכה פחתה – אבל הכרת פניהם לא היתה מאושרת אלא קצת אנוסה, מעורבת מצפיה לסיפוק ומתוחלת נכזבה. שום עין בוחנת לא יכלה להסתלק מן החשד, שכל הדמויות האנושיות המדוּמוֹת הללו נכנעו לקנוניה רק מתוך טוב לב וחולשה, שלא לקלקל לאֵלי מצרים את משחקם. הם נדמו לעם, שיש לו שלטון רע, אבל מכיון שעליו לבחוֹר בין סדר רע ואי סדר רע הוא בוחר בסדר. בשקדנוּת נוֹגעת עד הלב הציגו אושר שלא היה להם. כאן ישבו לבלרים, ששום פּפּירוס לא היה על ברכיהם, ובלי חרט רשמו אפס על גבי אפס. נשים השקו בשקדנות בלי מים את צמחי גן הירק, שלא היה קיים. קוצרים קצרו בתנופה גדולה תבואה, שלא היתה קיימת. ציידים מתחו בעוז ללא קשת על לא ציד, ובכל זאת נראה כאילו החץ טס למטרה. משפחות ישבו ליד שולחן. ראשי תנים הגישו להם ברשלנות את המאכלות היבשים של זבחי מתים. אבות, אמהות, אחיות לא ראו אותם, הגישו ידים ריקות לפה, עשו תנועות לעיסה מרושלות, וכנראה לא היו מרוּצים לא מתיאבונם הזעום ולא ממזונם הבלתי מספיק. וזה היה כבר האושר הגדול ביותר, מילוי כל התפילות שהתפלל ראש בית אב מכוּבד לאלהי מצרים: שלעתיד לבוא, כשייאסף אל אבותיו, יוּכל לאכול אתם לשולחן אחד. אל אבותיו? איש לא ראה את רעהו. עיקר העיקרים, צפור הנפש, נשארה באנוכיות קיצונית לאין חקר, שאסרה עליה אפילו להרגיש בחברתה. תכונה מרה ומשעממת זאת הגיעה לשׂיאה ב“ארץ השלטון הבלתי מוגבל והטקס הטהור”. זה היה המדור האציל ביותר. כאן ישבו מלכים על כסאות רעוּעים, שראשי התנים הגישוּם להם ברשלנות, ומשלו בהתגדרות לתוך הריקנות וחילקו חסדים לכל צד. יועצי סתרים המקורבים לפרעה התהלכו במתק שפתים ובקידת ברכיים ונשקו את האויר מתוך מלמול נוסחאות חצרניות מצוחצחות. לעתים היו בחורים מנוסים כגון “פורץ החומה” או “המביט לאחוריו” מאספים שנים שלושה מיועצי הסתרים הללו ועושים לעצמם שעשוע לדחוק אותם לפני היושב על כסא המלכות. אבל המלך לא ראה את עבדיו, והעבדים לא ראו את מלכם. מה בצע שבני ענוביס ערכו כל מיני חגיגות תהלוכות לפני פרעה, עליות לרגל ולעתים גם קרב קטן. מעשי קוף על ידי ראשי תנים בדחנים – זה היה הדבר היחיד, שנשאר מן הטקס הטהור ומן השלטון הבלתי מוּגבל הזה, היצר הרע והמתוק ביותר העז מאהבה. ירמיהו הסתכל במשחק זה מתוך גרוי הקאה. נשתמרה צפור הנפש, הבבוּאה העכוּרה של האישיות, האמנטי של האני, המכירה רק את עצמה והמחזיקה בעקשנות ובאהבה עצמית את האשליה. צער תועבה זאת שלא יכול להפטר מעצמו, שלא הרגיש מעולם את הצורך השוֹרף לעלות לבורא היחיד של העולם – צער זה ראה חר-הפ בכל מצרים כאושר.

ירמיהו לא ידע נפשו. לא בא אליו דבר אלהים, אלא הכרה עליונה פתאומית. חדות אלהים, שלהבתיה של חייו. בבת אחת שכח את צנועה. שכח את הרצון לחטא, את שאיפת הנקמה והגעגועים שהביאו אותו לכאן ואפילו את שאט נפשו. אין בו אלא הודאות של גאולה עליונה, אושר נאצל ושפע רחמים לנפשות אלה, שנעשו ילדותיים ממות וחוזרים על חייהם המגוחכים במשחק עוד יותר מגוחך. ואף על פי שלא היה אליו דבר אלהים, הרי הוא יודע, שאין זה חטאו אלא רצון אלהים שירד אל המתים. כי הוא נשלח להביא למתים את האמת ואת הנחמה, שגם בהם מושל אדון החיים, הממאס במות ואינו יכול לשכוח מה שיצר. והנבחר, הנתוּן לעולם כנביא לגויים, פורש את זרועותיו ומבשר לעם המות את בשורת הנחמה של ישראל:

“שמע, אַמנטי, ה' אלהינו ה' אחד”.

אין ירמיהו יכול להבחין אם להט הבשורה עושה רושם על המאושרים באמנטי. הוא רק מרגיש, שחר-הפ מוֹריד את ידו. כי באותו רגע פורץ פרצוף אמתי בעל ממשות כל כך צורבת, כפי שלא הכיר אותו מעולם, את המראה הבלתי ממשי והחשוד של רשות המות. אין כאן אלא אדם קוֹרן מעוז. וירמיהו איננו צריך לשאול לאיש זה למוצאו. זהו אחד האנשים שביקרו בבית אברהם, האיש שנאבק עם יעקב, זהו מלאך האלהים היורד. ורק עכשיו הוא רואה, שהקוֹרן מעוז נושא בזרועותיו בזהירות אשה נרדמת. צנועה! אבל זו היא לא הגופה החנוטה והחבושה עם המסכה, לא צל לילות האושר, אלא צנועה ממש, צנועה עצמה כמו חיה, ופיה פעור מעשה ילדה, בנשימה ורוּדה ושקטה, צנועה בחייה שניצלו, צנועה בצורתה המעוּלה, והמלאך אומר:

“ראֵה, זוהי צנועה, נפש הגויים הנשמרת במקומה עד לבוא השעה הנכונה”.

היכן צהלת השמחה הרמה כל צרכה להודות על בשורה זאת המכלה כל כליון. צנועה חיה. צנועה, זו הנפש המתוקה מארץ הגויים, מחכה במקומה לירמיהו, לנפש ישראל. בנחת היא ישנה לקראת היום הגדול של הקידושין. אבל ירמיהו אינו יכול להוציא מפיו את צהלת השמחה האוכלת את קרבו. כי מיד נשמע הקול הברור והרך של המלאך מאחורי אזנו. בכהות עגולה ממלא אותו הקול הידוּע לו:

לֹא תִַּקח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמקוֹם הַזֶּה… כִּי הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת הַיִלּוֹדִים… בָּאָרֶץ הַזֹּאת מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ".

לחישת נעוּרים שנשכחה. לחישה מחודשת בארץ המערב הנכרית שבנכרית. היא מדלגת בסתמיות על הסתלקותו מהאלהים ובריחתו למצרים וחטאו כאילו אין זה כלום. ירמיהו רוצה לחדוֹר ולהבין. הוא מזדקף. תחבושת החניטה הכרוכה ברישוּל נוֹשרת ממנו. הוא יושב על האצטבה הקשה. ליל מחשכים. אור קלוש ולוֹבן שוּלי הבגד של חר-הפ נעלמים בסדק חדר התא החוֹרק, כאילו נעלבו.

ירמיהו נתחדש. כל מה שראה בנוף ובאמנטי כאילו נמוֹג בבת אחת. קיים רק הקול הברור והרך. הוא יודע, כי צריך להתרחש משהו שיהפוך את חייו. החופשה שלו נגמרה, בזה אין ספק. בו לוהטת נכוֹנוּת פראית להסתלק מן ההסתלקות ולחדש את השירות. ורק עכשיו, לאחר שעבר בעולם המות של מצרים, הוא רואה עצמו מוכן לדרך יעודו. אבריו כואבים מן הצוֹם ומשיקויי הפלאים. אבל הוא קופץ ממקומו, פורץ מתוך התא, עוזב את הפונדק האחרון ואת שער המקדש הגוהר קודר באור הכוכבים. זמן רב הוא תועה בעיר המערב הריקה מאדם. רק עם בוקר הגיע לבית המגורשים. אין שומר סף, כל המבואות פתוחים, החדרים ריקים כאילו שודדו. לבסוף הוא מוצא אדם בגינה. זהו הסריס של יאשיהו, הכפוּף וגוֹנח על צרורות ושׂקים שהוא אורזם. מתוך בכי וזיעה הוא מספר מה שקרה. לפני יומים הוּקף הבית פתאום על ידי שומרי ראש יונים. אלנתן גיסוֹ של יהויקים התפרץ עם אנשי מלחמה מיהודה לתוך הבית. הם חיפשו חפש מחופש עד שמצאו מה שביקשו – את אוריהו הנביא. מיד שׂמוּ את הזקן בכבלים וסחבוהו אתם. ואילו הוד מלכותו בחופשה זמנית, ביחד עם כל אשר לו ומשרתיו, הוכרח למחרת לצאת מיד דרומה לפי מצוות פרעה. הוא, הסריס הנאמן של יאשיהו, מביא לאדוניו את חפציו.

ירמיהו הרהר זמן רב במצח מקומט. אז רקע ברגלו:

“לא”. והוסיף עוד מלה: “אוריהו”. ואחר כך הוסיף כשהוא מראה בכווּן ירושלים: “תמצאוני בבוא העֵת”.

ובלי להסתכל סביבו נחפז לעזוב את הגינה ואת בית אירושיו.

פרק ארבעה-עשר: הגורל לפני שער החרסית

כשפשטה ביהודה הידיעה, שהנביא אוריהו איש השׂיבה נתפס על ידי אלנתן המשתולל בסיוע שלטונות פרעה בנוף, נסחב לירושלים והושם בכלא, ידע ברוך, שרבו לא הסתכל בחיבוק ידים בפשע זה במחיצתו ובודאי כבר יצא לדרכו כדי לעמוד לימין איש המופת. וירמיהו מצדו ידע, שברוך מצפה לשיבתו, ובודאי הוא כבר מחכה לו במקום נוח. הוא ניחש בדיוק מה הוא מקום זה, מה שלא היה קשה, כי בחברון משתלבות דרכי השיירות, וקל למצוא כאן נוסעים ממצרים. כן שיער ירמיהו שבודאי שכר ברוך שתי אתונות כמו לפנים, כדי שיוכלו לרכב מיד לירושלים. גם בזה לא טעה. לאחר פרידה ממושכת שאפו הרב והתלמיד בקוֹצר רוח זה לזה, שניהם מלאי דאגה אחת – אוריהו. המחכה ישב יומם ולילה ליד הפונדק הדרומי של חברון והדיד שינה מעיניו, שלא יפסח על שום בא. השב, שנסע בשיירה גדולה, סבל ממזג אויר קשה ומתלאות אחרות. אבל גם ירמיהו וגם ברוך הגּו בלבבותיהם אותם רעיונות הפחד והתקוה בנוגע לאוריהו.

האם יספיקו? זו היתה שאלת השאלות. אלנתן וסיעתו לא המיתו בדרך את אוריהו, ומכאן אפשר להיה לראות שהמלך יהוקים לא נתכוון סתם להרוג את האסיר אלא להעמיד אותו למשפט. בודאי חסך אותו לחגיגה מיוחדת. ואולי היה לבו נתון בימים האלה לתאווֹת אחרות. התכונה לעשות דברים, שאי אפשר היה לחשוב אותם מראש, היא היחידה שירשם אליקים מאביו. יתכן שתכנית בנין חדשה, ההכרעה על צבא הקירות בחדר משכיתו, משלוח חדש של בוֹשׂם ומוֹר לריקוחיו העסיקו אותו עד כדי כך ששנאתו רפתה, הפצע התמידי של אנושיותו הנעלבת הוּמתק והוא שכח ימים שלמים את מעליביו. אבל יתכן גם כן, שחלום שחרית מבעית, הרגשה עצמית לא טובה ואפילו רעיון מביש, העלה פתאום את חרון אפוֹ ואז אבוי לחלשים שניתנו בידו לשבט או לחסד.

למרות הפקודה החטאה שלו ליד עמוד המקדש לא העיז יהויקים לבטל את מצוות אלהים (לבטל? אין אדם יכול לבטל ולעשות לאַל מה שישנו על ידי אלהים, לכל היותר הוא יכול שלא לקיים אותו ולהפר אותו). לפיכך עדיין קיימים היו לפי החוק כל המצווֹת הנוגעות למשפט ולעונשין. אלהים ברחמיו לא סבל, שפסק הדין יצא מפי דן יחידי או שופט עליון. בכל עיר ובכל ישוב ישב בין-דין של זקנים כדי שיוציאו משפט צדק וחכמה לאחר בדיקה מעוּלה של החוק האלהי ושל החטא שנעשה. ואם נמצא בבית-הדין זה רק קול אחד, שאינו מוצא את הפשע ראוי לעונש מות, הרי לא ישתמשו בעונש זה. אבל גם אם יצא פה אחד משפט מות, עדיין דאג אלהי החיים למכשולים אחרונים כדי להכביד על הוצאת משפט המות לפועל. המלכים ואומות העולם, שכולם היו נהדרים יותר מישראל, החזיקו בבתי דיניהם משמידים מומחים. אלה היו התליינים והטבחים למיניהם, אנשי זרוע, שרירים וחזה ענקי חשוף, שהיו מרימים את הגרזן על ראש החוטא ולא יחטיאו, או משליכים אותו בתנופה קולעת לכבשן האש. לא כן ישראל. בין כל אומות העולם היה היחיד שלא החזיק תליין, כי התורה בחכמתה המחוּכמת לא ציוותה על השמדה, שיחיד יכול לבצע אותה. וזה היה הטעם הכמוס של אותה מיתת בית-דין הנקראת סקילה. אחד חטא חטא כבד, עד שלפי המצוות אלהים אין העם יכול לשאת אותו בלי לגרום הפסד לעצמו. למען הטהרה והקדושה של ישראל מן ההכרח לכלוֹת את הכתם ולשפוך דם. אבל הדם הוא קדושת החיים, גם דם רוצח. הדיברה “לא תרצח” חלה תמיד ובכל מקום, בלי הגבלה כל שהיא. שום יחיד מישראל לא היה לו היתר להרוג. גם לא פקיד הממוּנה על כך. רק העם בכללוּתו הוּרשה להגן על עצמו בפני פושע על ידי השמדה. באותו אופן שהתגונן במלחמת דמים נגד אויב. לפיכך מצווה התורה, שכל הגברים של המקום, המוציאים את הסקילה לפועל, חייבים לגשת אל השער, וכל אחד וכולם ביחד קולעים חדודי אבן בפושע עד שימות. כל דם שפוך, יהיה של מי שיהיה, צועק לשמים לנקמה, גם דם שפוּך זה צועק לשמים לנקמה. אבל לא נגד יחיד, אלא נגד כל ישראל, החייב להתנצל ולהתקדש למענו, מה שלא יוּכל להצליח לעולם בידי עריץ ושופך דמים בשמו. עם זה עמדה לפני אנשי בית-הדין, שעמד בפני הוצאת פסק-דין מות, חובת הסקילה האכזרית, שרבצה על זעמם כדי להמתיקו, וכן עמדה לנגד עיניהם האחריות המדכאה של אשמת הדמים, העמוסה על כל העם. זה היה פירוש חוק אשמת אדם ועונש אדם, הרצה ירמיהו לברוך ולמתניה, והיא הוכיחה לו תמיד את מצוות אלהים לאנשים להתיר בצוותא את פקעת מהלך העולם. עכשיו קיווּ ירמיהו וברוך, כל אחד בדרכו וכל אחד במקומו, כי חוק זה של אלהים יציל את אוריהו מידי המלך.

ברוך המתין יום אחרי יום. ירמיהו התמהמה יום אחרי יום. הוא נסע דרך המדבר בשיירה לאורך שפת הים, שנקראה בשם “דרך הזהב והקטורת”. מה בצע בכל קוצר הרוח והיאוש? לא היתה התקדמות. דרך הזהב והקטורת היתה חסומה על ידי שיירות מסחר ללא הפסק. סיבת השפע הרב של השיירות ההולכות הנה והנה היה, שגבול מצרים ליד פיתום ותחפנחס נפתח רק לפני ימים אחדים. פרעה פקד על החסימה, כדי שהדרכים יהיו פתוחות בשביל שיבת הצבא, שנחל תבוסה ליד כרכמיש בארם נהריים. ועכשיו כבר חזר החייל האחרון של מסע מלחמה נועז ויהיר זה, בלי שנתמעטה היהירות אף כחוט השערה. ואמנם הדבר היה מחוץ לכל האפשרויות המחושבות והנתונות לחישוב, שסמל פְטַע עלי אדמות יוכל להנצח על ידי כוח ארצי איזה שיהיה. כל מה שהתרחש, הנוח והבלתי נוח, נצחון או מפלה, התרחש לפי תכנית קבוע מראש של האֵל הטוב וברוחו.

ירמיהו ישב בכל ערב וערב ליד המדורה עם הסוחרים. ברוך ישב בכל ערב וערב ליד המדורה עם הסוחרים. פה כמו שם, במדבר ובחברון, סופרו ממש אותם הדברים, והיו לשיחה ולשיקול. הסוחרים שוחחו על כרוזי המלך בנוף, שבישרוּ, כי אֵל השמש נכו הואיל לסיים בחסדו את מפעלו רב האור. המטרה להאיר את השמש האנושית האלהית לתוך חשכת העמים נתמלאה. לב האֵל הטוב שופע מאהבה עד כדי כך, שהחליט להציג במקדש נו-פטע את הלבוּש שלבש ביום הנצחון של מגדו, לפני שיקדיש אותו לאלהוֹת חיל שומרי שומרי ראשו, לראוה ולתועלת, להתפעלות ולהערצה של התושבים. על פקודה זאת של פרעה דיברו הסוחרים בחברון ובדרך הזהב והקטורת. אבל דבריהם ושיחותיהם לא היו כל כך דבקים בפרעה, בנו-פטע, ובשמש, כמו שהיו דבקים בתופעה החדשה בשמי הלילה. אכן מרדוך, כוכב צדק של שמי הלילה, דרך עלי אדמות בהגשמה חדשה ומזהירה. נבוכדנצר-מרדוך עלה על כסא מלכות בבל בצל המגדל הקדוש. כמה שיקף צעיר זה את התכונות המיוחדות של האלהות בשלמות! הקרינה האוכלת והעשיה המהירה הן תכונות השמש, ההארה והחישוב הן תכוּנות הכוכבים. הסוחרים נעוּ בראשיהם בהנאה, שיכורים מחכמתם. גיבור של שמי היום היה רודף את האויב המוּכּה, היה ממַגר אותו ומשעבד לעצמו בסיוע אלהיו המנצחים את כל הארץ עד לנחל מצרים. ואילו מרדוך נבוכדנצר לא עשה כן. יותר נכו, הוא עשה את זאת כאורח כוכבים, בזהירות ובלי משים, למרות צעירותו. אמנם פרשיו בעלי הקובעים המחוּדדים הופיעו גם בארצות המלכים הקטנים. אבל הם היווּ רק את המשמר המזוּין לדמויות שלום בהחלט. אלה היו הסוחרים הכרסתנים הגדולים, יצרני הסחורות, המביאים והמוציאים, שהסתירו את הקשבתם המחוּשבת מאחורי זקניהם המשוּמנים והמסוּלסלים היורדים על מדיהם. הם בדקו את השעוֹרה, טעמו בקרקוש לשון את התירוש, חטטו בפשתן הקריר, ליטפו את בהד, קראו את האלים כעדי הפסדיהם, ולבסוף נשבעו לשטר הקניה, שסעיפיו ותנאיו ארבו כפחים לבלתי חריפים.

מלך האנשים הללו היה נבוכדנצר, ולפיכך – כך שקלו ומצאו הסוחרים פה אחד – מבטיח דורו להיות דור טוב למסחר. גיבור המלחמה, התקיף וחסיד, אֵל השמח לאלהותו מתוך מחשבה, בחר לתמהון חצרו לסמלו לא מטה, שוֹט וחרב אלא מעדר זהב. בזה עשה עצמו לא לאונס העולם אלא לבונהו החדש. סיסמתו לעמים היתה: “שלום בבל”.

וכבר חפרו אלף מעדרים את האדמה לדרכים חדשות, משכו את זרועות הנהרות לתעלות ישרות. התקיפוּת הקרירה של מרדוך נבעה מתוך המדע הקדוש של שמי הלילה, שהיה קנינו בשיתוף עם האלים ושהיה יותר בטוח מהם. כי הכוכבים – כך סבורים היו סוחרי כל הלשונות ליד המדורות – היו חוזי עתידות מדויקים ולא היו ביניהם נביאי שקר. אבל כשהתחיל ברוך לדבר בחברון על נביא האמת אוריהו, על המלך יהויקים ועל השלטונות הנוכחיים ביהודה, נאלמו הכל, קרצו בעיניהם בפחד והעבירו מיד את השיחה לנושאים אחרים.

פעם, בשעה מאוחרת בלילה, נתעורר ברוך, שישן על פרשת דרכים וראשו על מרדעת, על ידי שאון עמום ורמיזת לפידים. הוא ראה בני כוש פורקים צרורות מעל גבי גמלים מוברכים. כשפקח עיניו לרווחה עמד לצדו ירמיהו, שקוּע בהסתכלות. ברוך כבש את רגשותיו מעשה גבר. הוא ידע שרבוֹ נמנע מכל גילויי רגש. דרכוֹ של ירמיהו היתה להתחמק בחשאי ולהופיע פתאום, להיפרד ולחזור בחשאי. ברוך התנהג, כאילו היו נפרדים לא יותר מימים אחדים והכל התרחש בדיוק לפי המדוּבר. הוא התמודד קצת למראית עין, קפץ, חבש את האתונות, ואמר: “בצאת השמש נוּכל להיות בעיר”.

אבל טרם עלו על האתונות הסתכלו שניהם זה בזה בעינים נרגשות בוחנות. ירמיהו עזב נער רזה חיור, שבלחייו צמחה חתימת זקן באיים בלתי מסודרים. ועכשיו מצא איש חסון, שנטה כמעט לקצת עובי, ולפי המנהג היתה שפתו העליונה חשופה ובסנטרו זקן מחודד. אבל עוד יותר מפתיע היה השינוי בירמיהו בעיני ברוך. היתכן, שהאיש בעל הריסים הארוכים ועור הפנים העדין כפי נערה, שהיו מסמיקים ומחוירים לפי הגאוּת והשפל של הלב, רכש לו בשנות היותו בנוף כל כך הרבה קמטים וכפלים? והנה איש זה, שאמוֹ עדיין קראה לו “ילדי הצעיר”, זרקה בו קצת שיבה בצדעיו, ועצמות לסתותיו בלטו בחריפוּת ובחוּמרה. לאחר הדין ודברים ולאחר מות מלך הגבורה של, לאיזה תופת ירדת, ירמיהו, שם בארץ היאוֹר? אבל האיש, שאליו נתיחסה השאלה, שמר בקרבו את נסיון התופת כמוס היטב. לעולם לא יעברו על דל שפתיו המראות הטמאים של אמנטי. אפילו ברוך, איש סודו מאז, לא שמע מפיו כלום על “פורץ החומה ו”המביט לאחוריו", על המפחידים והבוחנים, על הסוחטים והאונסים, על המאושרים האומללים ועל חזיון צנועה שניצלה. זה זמן רב הפנה ירמיהו את מבטו מן התלמיד ופנה צפוֹנה, ששם נראו בטשטוש לאור הירח המלא השוֹקע הררי ירושלים. הקמט העמוק לרוחב שורש האף של ירמיהו גילה החלטיוּת פראית ורצון למאבק, תכוּנה חדשה בעיני ברוך באיש עדין זה עד להפליא. נראה היה, שירמיהו סיתת מעצמו ירמיהו חדש, סַתּת של עצמו שאינו מרוּצה. הם רכבו, כפי שהיו רגילים מנעוּריהם, ירמיהו בראש וברוך אחריו במרחק אורך של אתון.

השער שאליו נכנסה דרך הדרום הגדולה של הזהב והקטורת נקרא שער הגיא, כי התרומם ממעל לגיא בן-הינוֹם. משונה היה, שבאותו יום היה השער חסוּם ולידו שרשרת כפולה של שומרי ראש המלך. לפיכך הוצרכו ירמיהו וברוך לסטוֹת הצדה ולרכב לאורך חומת העיר רבת המגדלים, כדי להגיע לשער הסמוך. זה היה שער החרסית, שפרץ את חומת ירושלים קרוב לקצה הדרומי, במקום שהחומות היווּ למעלה מגני המלך זוית חדה. ליד שער החרסית, שהיה שמוּר שמירה מעולה על ידי מגדלים וביצורים, השתרע מגרש שומם במדרון, שעל פיו נקרא השער “חרסית” כי כאן נמצא מקום האשפה ולכאן הביאה כל העיר את שברי הכלים. בכל שנה ושנה נערמו כאן חמשה גדישי חרסים, ובוקר וערב רקדו מסביב להם להקות עורבים של נשים קבצניות, שהיו מחטטוֹת בצפרנים תאוותניות כדי לגלוֹת מתחת לשברי הכלים והסמרטוטים סוף סוף דבר חפץ. אין להתפלא, שמגרש זה נחשב מחמת מטרתו הנמבזה למקום מקולל. כאן היה המקום החביב על הרוחות הרעות, על הנודדים שלא ניתנה להם כניסה והמאבדים עצמם לדעת, שמצאו כאן שקמים מסוקסות אחדות להיתלות בהן. מובן מאליו, שבמקום הזה היה מבוצע משפט הסקילה. למגרש היו כמה שמות ואחד מהם היה עממי-ארמי “חֲקַל-דְמַא”, שדה הדמים. ואילו בני מרום העם, שעדיפו כדרך אנשי הרוח את הביטוי הנקי על האמת העירומה, קראו לו “שדה יוצר”. כי בין סוכות המכירה העלובות, שדאגו לצרכי העניים, נמצאו גם שתי סוכות של יוצרי כלי חרס, שהוקמו כאן מתוך הרעיון, שכלים שבוּרים דורשים תחליף.

כשסיבבו ירמיהו וברוך את הגזוזרת האחרונה של החומה ראו לתדהמתם, כי גם שער החרסית נשמר על ידי מזוינים, וחקל-דמא מוצף המון אנשים. הם קשרו את בהמותיהם לטבעת הקבועה בחומה בקרבת משמר. המשמר הסביר להם בריטון קצר את סיבת התאסף ההמון: “מחכים למלך”. לבם בישר להם רעוֹת. שמש הבוקר עמדה בגובה על הר-הזיתים. על הארזים, העמודים, הכיפות, המזרקות של גני המלך התנוצצו אורות משחקים. ברוך וירמיהו נדחקו דרך ההמון הנרגש. כל פעם הדפו אותם אחורנית. נשמעו דברי לעג. ירמיהו הרגיש, כי מימי יאשיהו נשתנה עם ירושלים שינוי עצום. פרצופים כפרצופו, שרוח אלהים היתה שרויה עליהם, עוררו מורת רוח, לגלוג ושנאה. לעומת זאת הגיעו לידי חשיבוּת ניכרת שרטוטים שפלים, מטומטמים, החלטיים וגסים, שלפנים היו נתונים לבוז. הרגש שהוא שׂנאוי, העניק כוח לירמיהו. מתוך תביעת האצילות של רם המעלה סילק את ההתנגדות הצדה, עד שלבסוף עמדו בשורה ראשונה של הקהל. שומרי המלך פינו בחבלים מתוּחים את המקום הרחב ליד שער החרסית. באמצע הוּקם דוכן קטן, ועליו כסא המלכות שאליו הוליכו מדרגות. אחדים מן השׂרים ואנשי החצר המתינו למלך. כמעט כולם היו פנים חדשות. ירמיהו הכיר רק שנים מהם: אלנתן, זה איש המלחמה שהוא תמיד בעל מרה שחורה, לבוש אדרת בצבע סגול וקובע בעל זנב, ושארו יהויקים, שלא הניח בחיי יאשיהו שום הזדמנות להראות למלך הגדול את יחס הבוז שלו. בן דוד זה, בעל הסנטר הבולט והפה הכבוש בעל השפתים הצרוֹת, נקרא ירחמאל. אלנתן וירחמאל עמדו בצד כסא המלכות.

ברוך נשם לרווחה. ההכנות לא העידו, שהאדם יוּצא להוֹרג בסקילה. בודאי זוהי אחת ההפתעות של המלך, שאהב להחזיק את העם במתיחוּת. בודאי נתכון להופיע על כסא מלכותו כשופט וכנואם. כי שום דבר לא גרם לו יותר נחת רוח מאשר להשמיע קולו כמלך. אך מצאו ירמיהו וברוך את מקומם, וכבר פרץ גדוד שומרי ראש המלך דרך שער החרסית ועמדו משני הצדדים כרחוֹב מזוין. בא המל, אליהים-יהויקים. המלך פחד תמיד מרוצחים ולא צעד בלי משמר ומגן. יהויקים עלה בצעדים מהירים על הכסא, חיקוי מעשה קוף לאביו שבגד בו, שהפך את מפעלו על פיו, ובכל זאת עדיין שלט עליו אביו עד לאבריו הרזים. הופעה רועשת זאת הוכיחה לירמיהו, שהלך בעל הגוף העלוב מציג לראוה חיים שופעים כביכול. תאוות הכבוד להופיע כדוד חדש היתה מתוחה עד לידי התפקעות. אבל מדיו היו בניגוד גמור לכך. מתחת למדי התכלת של בני דוד לבש יהויקים את האפוד הנוקשה של אלי מצרים ואת הצוארון הססגוני הרחב. מאחוריו ניצבו החצרנים ובידיהם דגלים וזנבות טווס גדולים, כאילו היה פרעה. והמלך השמיע את קולו ברמה על פני המגרש. אמנם בקולו היה לא מעט מן התקיפוּת המעוררת פחד, הממריצה את העם להחריש והגורפת לאחר רגעים אחדים. הוא צרח ולא מצא את נשימתו משנאה. אבל ריסן את עצמו בערמה מתוך חוש מוקיוני עֵר:

“הביטי וראי, ירושלים – צרח הקול על פני ההמון – המלך מושל, המלך מלווה אותך. הוא מכלה אשר מזיק לך, הוא מקים אשר מועיל לך. למענך הוא משנה את החוק והמשפט, לטובתך בעולם. הוא לוקח עליו את דם החוטא. אכן כולם חטאים, המסיתים והמדיחים, הסוררים ומורים, המחרחרים ריב בשם אלהים על משיח אלהים ועל הבית אשר בנה. אבל המלך לא ייעף ולא ייגע. כי גדולה וחפשית תהיי, יהודה הקטנה, בין העמים”.

מחזה ההמון פרצה צהלה צורחת. החוש המוקיוֹני הער של יהויקים קלע אל העצב של השאיפה לגדלות, החוש הזול ביותר של הדרכת עמים. כי האַמנטי כמוסה בכל בני האדם וביחוד בהמונים. המתים רוצים לשמוע שהם חיים, הקטנים רוצים לשמוע שהם גדולים, והמנוצחים רוצים לשמוע שהם ניצחו. וקולו של יהויקים הלך הלוך וגדול על פני הצהלה שעוררה יותר ויותר:

“ומי חפץ לנשל אותך מנחלתך, ירושלים? מי חפץ לתת אותך למס עובד לארצות אשר לא ידעת? לא אלהים השוכן בשמים, אשר הביא אותך לארץ הזאת. אלה הם המדברים תמיד בשמו כי שנאוך, החפצים כי תהיי שפלה מאשר חלאת הגויים. פתחי את ראשיהם ולא תמצאי בהם את אלהים, כי אם את השנאה לך ולמלכך”.

צעקת הזעם, שדברים אלה עוררו בהמון, היתה כל כך איומה וחזרה כל כך הרבה פעמים, עד שטבע בה גם הקול הצורח של יהויקים. ירמיהו, שכל דמו זרם בלבבו, אז בחבל המתוח כאילו רוצה הוא לנתק אותו אבל ברוך אחז מיד בידי ירמיהו, כדי למנוע אותו ממעשה טירוף זה. אבל עוד מעט ושניהם נדהמו. כי מעשה הזוועה התרחש כל כך מהר, עד ששום כוח אדם לא יכול למנוע אותו. אנשים חשופי שת זרקו ברעש על הקרשים שלפני יהויקים דמות עירומה למחצית, חבושה מכל צד. אי אפשר היה להבחין אם צרור האדם שם הוא חי או מת, בהכרה או בלי הכרה. ירמיהו אימץ את עיניו כדי להכיר את נביא האלהים אוריהו בן שמעיהו, שר קלפני חדשים אחדים ניחם וליטף אותו בנוף מתוך יראת הכבוד של ילד (מי יתן ולא היתה ידו, גורמת המות, נוגעת בו לעולם). עכשיו לא הכיר את איש האלהים, שהחזיר לו לפנים את האמונה בעצמו וביעודו. הוא ראה רק משהו צהוב וגרום, שניתק מחשופי השת ונזרק לפני ברכי המלך. קמה דממת מות. הדבר הצהוב לא בכה ולא התיפח ונראה אדיש לאין סוף. ראשו נטה כמעט מנומנם על כתפו השמאלית. אוריהו צריך היה למות ללא הצלה, למען דבר אלהים. מתי תעוף האבן החדה הראשונה מאחוריו לגולגלתו? אבל מי יכול היה לראות מראש זוועה זאת, שעוד סירסה את רצח הצדיק מעשה שטן? בחירי הקהל לא עשו סיבוב מסביב לחף מפשע כדי לכרות אותו מישראל על ידי סקילה. יחיד הרים את ידו, המלך. הוגשה לו חרב רחבה. מה שעושה מלך אין זה מעשה מקרי של בן תמותה, שנולד משנאה, מפחד, מטירוף הבל ומשאיפת נקמה. מה שעושה מלך זהו מעשה חשוב, המגיע מלמעלה למטה, זהו ברק הנקפא בשמש לאורך ימים. הסופרים ישבו לרשום את הדבר בספר הזכרונות של המלכים לדורות. יהויקים ידע היטב מה פירוש מעשהו. לא שנאה ונקמה הפעילו את ידו. מכיון שלא היה בארץ שר טבחים לעשות את המעשה במקומו, הרי היה עליו לפגוע באויב בנפש, בדוֹבר הדבר שלא צריך היה להיות במקום שיש דבר המלך. יהויקים פשט את מדי דוד ועמד בשיעור קומתו הקטנה והעלובה ובחן את חוד החרב. שום צוארון מצרי רחב, שום אצעדות וצמידים וסרטי פרקי היד לא יכלו לכסות, שזרועות מלך יהודה היו צנומות כקיסמים. עכשיו הרים את חרב המשפט, נופף בה על ראשו, ובזה הראה לעם את כוח חולשתו, והעיף בה על הדבר הצהוב והגרום. המהלומה שהחטיאה את המטרה נכנסה בשכם הנביא. קילו דם צבע אותה. אוריהו שאג שאגה קצרה ועמוקה. ויהויקים קפץ אחורנית כשפניו המפולצים מסורסים מגועל. הוא התנודד כאילו הרגיש עצמו ברע, זרק את החרב והציל את עצמו מהתעלפות על ידי קופסת בשמים שהקריב לפיו. בינתים הרים אחד החיילים את החרב וסיים את מעשה הכליה בשתי מהלומות, שבקעו את הגולגולת. המלך ומקורביו עזבו את מקום המעשה ביתר מהירות מאשר באו. רחמנים עטפו את הגופה נטולת הדם בתכריכים מוכנים וסחבו אותה למקוֹם הקבורה של העניים בשולי המגרש. החבל המתוח סולק. ההמון הלך ונתפרץ, וחלקו הגדול הלך ברעם וברעש לחצר דרך שער החרסית. מסביב לשלולית הדם הגדולה לפני הדוכן הצטופף חוג מחרישים או בוכים. וירמיהו עמד בלי נוע על מקומו, שקוע בהרהורים.

פתאום הרים את ראשו. עינו ננעצה באחת מסוכות היוצרים. “בקבוק גדול”, הפליט בקושי. ברוך הנבון ידע מיד, שפקודה זאת נובעת לא רק מלבו הקרוע על ידי חוסר אונים, אלא מתוך הרצון של הנגיד והמצווה הגדול. מיד קפץ וקנה את הבקבוק הגדול ביותר שמצא. זה היה כלי גבוה מאד, רחב הכרס, כפי שהיו עולי הרגל של הכפרים מביאים בשותפות לשתית יין נסך במקדש. הבקבוק היה שרוּף עד לקושי של אבן, חלק כּלכּה, במסגרת שחורה מוזהבת, והכיל שני בת, שהם שני דליים. המשקל של הבקבוק הריק היה כל כך רב, עד שברוך יכול לסחוב אותו רק בקושי. ואילו ירמיהו, שעיניו זלגו דמעות ושנשם בהתיפחות, תפס את הבקבוק העצום בקלוּת בשתי ידיו והרים אותו על ראשו כדרך נשים נושאות מים. ברוך נבהל לגילוי זה של כוח גופני כמוס, שלא יכול להיות רק כוח רבו בלבד. הוא הלך ליד ירמיהו, כדי להיות מוכן לעזרתו לכשיעזוב אותו הכוח שהוענק לו. אבל ירמיהו נשא בלי לאוּת את הכלי הגדול, שכרגיל היו אנשים אחדים נושאים אותו בידיותיו, כאילו היה זה משא קל. ומדי נשאוֹ הסתובב לאטו מסביב לעצמו כמוקיון זריז, המפליא אנשים בירידים. על ידי פעולה משונה זאת הצליח לאסוף מסביב לו המון רב. האנשים התחילו לצחוק וללגלג, כי ברור היה שזהו בעל דיבוק, מטורף, טוב לב, שאפשר ללגלג עליו. אחרי ההתרגשות שעברה נוח היה להתבדח על ידי סניטה בבעל דיבוק, וכבר התחילו ההלצות הזולות, דברי העקיצה והגירוי, המוכנים תמיד בפי אנשי העיר. אבל הם נשתתקו פתאום והוחלפו בדממה נבוכה, כשפתח המשוגע בעל הדיבוק את פיו המעוּות ונשמע הקול הבלתי ידוע או הנשכח, קולו של הנביא מענתות. נדמה היה, שהאיש כולו ספוג מקולו, ששימש לו למלה. לא היתה בו שום צריחה. הקול יצא בעמקות ובמלאות ובעיגול, אם כי היה מזועזע מהתיפחות פנימית. וכה היה דבר ירמיהו:

“שִׁמְעוּ דְבַר ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָּׁלָיִם”.

האנשים רותקו פתאום למקום, לא כל כך על ידי סקרנות לשמוע דברי איש זה, שכנראה היה בן כהנים, שזילזל בעצמו והחזיק מעשה מוקיון בקבוק חרס עצום מרחף על ראשו. גם לא התוקף הנוגע עד הלב של הקול החדש ריתק את ההמון. אלא אומץ הלב העצום, שלמעלה משכל אנוש, שבו הרגישו אפילו הדברים בכל לבם בשלטון המלך החדש. עוד לא עברה רבע שעה מזמן שהוצא להורג הנביא הותיק והמפורסם שבדור, וכבר קם אחר בטירוף עז נפש כדי לדבר דבר אלהים, שבודאי לא הכיל מחמאות ליהויקים. כאילו החליפה נפש המת עד מהרה רק את הגוף כדי להוסיף ולנביא למלך, ללעג ולקלס לו. טירוף זה עצר אפילו את הנשימה של האספסוף האוהב מעשי אלמות. אנשי מלחמה חבושי שריון ומגן עמדו בין מאות האחרים בהמון, אבל היכן היו השריון והמגן של בודדים אלה, היכן היו מערכותיהם? ויש שאפילו בנפש מטומטמת של איש גס ניצנץ מושג ההעזה היחידה הראויה לשם זה בשדה הקטן רחב הידים של העולם, העזת הרוח. ואגב הזיק מעשה הדמים של יהויקים, שערכו הסמלי נתקלקל על ידי כשלון מהלומתו, לכבוד המלך.

מתחילה הלכו אחרי ירמיהו רק בחורות ונשים אחדות. אחר כך נצטרפו בהיסוס אנשים אחרים באים בימים, שנראה היה כי התגברו על פחדם, כדי לשמוע דבר אסור, שזה שנים התגעגע להם לבם המדוכא. ביניהם היו דמויות רעבות ועלובות שלא היו להם די סחבות לכסות את מערומיהם. מתחילה נצטרפו להם בני הנוער, שנשארו על מגרש הדמים בעינים סקרניות, המנצנצות בחשדנות או גם בשנאה. האם היה איש זה, המשוגע הרוקד, אחד מאלה שלא רצו, כי יהודה הקטנה תהיה גדולה ותקיפה בין העמים?

ירמיהו ניצב במרחק עשרה צעדים משער החרסית. ההמון פינה לו דרך בצפיה. הוא עצם את עפעפיו והתנודד כאילו הוא רובץ תחת משא הבקבוק הגדול.

אבל פתאום האדימו פניו כדם מחרון אף. הוא הרים את כלי החרס העצום בכוח מופלא למעלה מראשו ושבר אותו על הרצפה לפני השער, לאלף רסיסים.

“כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת:” התפרצו הדברים מתוכו בבכי, “כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוכַל לְהֵרָפֵא עוֹד”.

פרק חמשה עשר: בצינוק ובסד

רק מספר קטן מאד של אנשים נשאר נאמן לירמיהו ולברוך בדרכם לבית-המקדש. המעשה הנביאי של שבירת הבקבוק והנבואה האיומה הכרוכה בו הילכו אימים על הסקרנים והנכספים. היתה סכנה בעיר יהוקים ושׂריו, שהחזיקו בכל מקום מרגלים ומלשינים ועומדי קרנות, להראות בלוית האיש הזה בלי להסגיר אותו לשלטונות. האם התנבא פי אדם מעולם דבר כזה על עיר שנהנתה מחייה מימי קדם ושיכנה בקרבה את המעון היחיד של האֵל היוצר הנצחי? אם הפקיר אלהים את ירושלים, הרי הפקיר את עצמו. שהרי היה קשור על ידי מקדשו היחיד בעולם אל העיר הזאת לחיים ולמות. אם שבר את ירושלים ככלי חרס, הרי נעשה עצמו מחוסר קורה, בלי זבח, בלי תפילה ואפילו בלי שם, שהרי את ארבע האותיות הקדושות של שמו לא יוכל הכהן הגדול שוב לבטא ברעדה בקודש הקדשים. מפלת ירושלים תהיה כביכול רצח האלהים בידי עצמו. את הרעיונות האלה על יחס הגומלין האמיץ ללא ניתוק בין אלהים וירושלים הכירה עיר הבירה הגאה למדי. לא לשוא נשמעו מעל הקתדראות של החצר החיצונה לעתים קרובות. כי למזלם לא דמוּ כל אנשי אלהים לאוריהו, זה רואה השחורות ומדבר המרורות, ששילם היו בדמיו על איומי הדמים שלו. רובם היו דורשי טוב לכהנים, ומתק דברי ניחומים נזל מעל שפתותיהם כשניבאו לעתיד שכולו טוב. כיצד – כך מוכרחים היו לשאול – יחיה, יעבוד ויתפלל האדם כשהוא שומע שהוא וכל אשר לו עתידים מחר להשבר ככלי חרס? מן המובחר היה להלשין על שובר הבקבוק או לשכוח אותו, כדי שלא להיכנס לצרה. כשנכנסו לחצר החיצונה נמוג קומץ הנמשכים לתריסר אנשים מסכנים וזקנים.

בחרדה רבה הלך ברוך ליד ירמיהו ודיבר על לבו ברגש, שלא יתגרה בתקיפים ללא צורך ולא יגרור עליו כמאבד עצמו לדעת את גורל אוריהו. מה בצע במוּמת בתכריכי הדמים שלו? אפילו אלהים, שהמת נלחם לו, לא יוכל לעשות אתו כלום והפך את פניו מן הגופה הטמאה בגועל נפש. אין הבדל בין מלך מת, נביא מת וכלב מת.

כל מה שאמר ברוך הנבון היה נכון בהחלט. אילו היה ירמיהו בכלל מאזין לעצתו הטובה, לא היה לו מה להשיב לו. הוא לא נתכוון כלל להתגרוֹת בתקיפים, בסכנה ובמות. אבל מה היה עליו לעשות? רוחו היתה מלאה וגדושה לחישה נובעת, ולחץ אלהים בקרבו חזק כל כך עד שאמנם שכלוֹ השיג את המלה “סכנת מות”, אבל לא נפשו.

ערב שבת היה. החצר החיצונה היתה כמעט ריקה. הכהנים סיימו זה כבר את הזבח והתפילות של שחרית. קרבה שעת צהרים. אנשי השרת התעסקו במהירות בדליים ובמטאטאים על פני החצר, לויים השגיחו על עבודת הניקוי, כדי שלוחות האבן הלבנים יהיו בשבת נוצצים ללא דופי. דרך האכסדרות המקיפות טיילו כהנים ותיקים וסופרים עם תלמידיהם. קולות המורים והתלמידים נשמעו ברמה, נפסקו ונתלכדו בפלפול קדוש. שליחים הביאו בסלים מגילות לתאי החוקרים, שהתחרו בשפן הגדול, מלומדים אחרים התהלכו בודדים, שקועים בשרעפים ונתונים בחיוך דק לשיחה עם עצמם. הכל כמו תמיד. שום עין, שהסתכלה בתכונה קדושה זאת הרחוקה מהוויות העולם לא היה עולה על דעתה, שעל פני ירושלים שלטה הפשיעה הקיצונית ביותר, שגדולי המקדש והתורה סבלו בלי דבּר דבר את רצח האל המקודש. כאן, מתחת לעמודים הללו, לא שלט החטא הגדול של הכוח אלא החטא המעודן של הרוח, החוקר בגמישות במלים בלי לקיים את המלים, המתפלפל בתורה מעשה משחק בלי לקבל על עצמו את התורה.

ירמיהו ניער מעליו את זרוע ברוך, שרצה למנוע ממנו שימיט על עצמו שואה. בקפיצה אחת עלה על מדרגות האכסדרה, בלי לעלות על אחת הקתדראות. וכבר צלצל קול בהיר חדש למרחקי החצר החיצונה:

“כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל כָּל עָרֶיהָ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ, כִּי הִקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹע אֶת דְּבָרָי”.

תלמידי החכמים, שטיילו באכסדרות, ועם הארץ בחצר החיצונה ניצבו נבהלים ופניהם מופנים לקול המצלצל. אז התחילו להתלכד אנשים בלי דבּר דבר. הקומץ מסביב לירמיהו נתרבה במאה אנשים ויותר. נדהמים שמעו את המלים האיומות, שהעיז להפליט אדם בעצם היום בתוך המקדש בשעה רצינית ביותר. והמעיז נראה כאיש בר דעת, לא מוקיון, לא משתולל ומטורף. ראו בו, שהוא אינו הוזה אלא יודע בדיוק מה שאמר, אם כי הדברים הופלטו מקולו כאילו מתוך חבלי לידה:

“וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה וְלִשְּׁרֵקָה, כָּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכֹּתֶיהָ”.

ירמיהו לא המשיך. יד הונחה על שכמו וקול לחש מאחורי גבו:

“אוזן פשחור כבדה. יאמר נא נביא צבאות את הדבר עוד הפעם”.

ירמיהו הפך את פניו ועמד ממול פשחור, שומר הסף הראשון, הנגיד העליון על המקדש, שהשגיח על הסדר והיה לו שיפוט עצמי. בזעם של דורש טוב נחו עיני הכפתורים של פשחור על הנתפס. סנטרו המרובע רעד רעד מיוחד במינו. אבל עיני ירמיהו החזיקו מעמד. מתוך ברק זעם הכירו את הקושר, שבלי ספק ידע מראש על ההתקפה הפחדנית של אליקים על ירושלים. והוא חזק מלה במלה בקול רם באזני פשחור על איום אלהים, כאילו הוא מדבר באמת לכבד אוזן. הנאספים על המדרגות לטשו עיניהם ופערו פיהם לראות כיצד יסתיים מאבק זה בין היראוי ובין חסר המגן. שומר הסף נע בראשו ברצון:

“עתה הבינותי היטב את הדבר אשר ניבאת”.

הוא ניגש לירמיהו, ומאחוריו עמדו אנשי השרת שליוו אותו תמיד. “ידעת – אמר פשחור בקול עמום – כי כל האומר כי הוא מדבר דבר אלהים, עליו לתת דין וחשבון על זה. ובכן אַל תעורר חרון ואַל תתגונן, כי אין תועלת בדבר. לך אחרי האנשים העומדים מאחוריך בנחת בלי רעש, למען לא תרע את גורלך”.

לאחר דברי הנחת הללו הסתלק פשחור בלי פרידה ונעלם באכסדרה. אנשי השרת אפפו את ירמיהו. אלה היו עוזרי הלויים, שהיו מצוידים ברצועות. תלמידי החכמים מסביב היו מרוצים ממוצא המאבק והמשיכו בטיולם ובפלפולם. דלת העם נתפזרה במורך, כי האלימות שלטה בירושלים. רק מועטים מאד הלכו אחרי התפוס ומהם נשאר לבסוף רק ברוך לבדו.

צריכים היו ללכת דרך כל החצר החיצונה מהלך ארוך עד שהגיעו לשער בנימין של המקדש בחומה הצפונית של הר הבית. בתוך החומות העבות הללו היו בנויים לשכות, תאים, בתי כלא וצינוקים, שכולם היו ברשות שומרי הסף. כאן שירתו בעלי הרצועות, שחובתם היתה להשגיח יומם ולילה על המקדש, לשמור את משמר הסדר ולמנוע מהומות בצפיפות החגיגות, לפגוע במחללי המקדש ולאסור נביאים טרדנים. כל הנתפסים בידי בעלי הרצועות היו נתונים לשיפוט מהיר של שומר הסף, שאמנם רשאי היה להטיל, חוץ מענשים קטנים אחרים, רק שני ענשים קשים – סד או מקל.

ירמיהו נהדף על ידי המשמר לתא ריק, שלא היתה שם אלא מחצלת, והוא שכב עליה מחריש. מכיון שהיה עייף מאד מטלטולי הדרך והמאורעות הנוראים של היום הזה, נפלה עליו תרדמה, שגם השאון והצחוק של בעלי הרצועות לא עוררו אותו ממנה. לפתע פתאום הורם ממחצלתו. נכנס פשחור. שומר הסף הציץ אליו בעיניו הקטנות העגולות כעיני כרוכיה, וקולו השתדל לדבר בידידוּת צורבת:

“בן חלקיהו מענתות שב לארץ. ובכל זאת ברך ונעלם לאחר שיעץ למלך קל הדעת עצה כה רעה”.

“הוד מעלת מיטיבי מינה אותי למורה נערו הצעיר”.

“והנה עזבת את תלמידך. מי קרא לך?”

“אלהים קרא לי”.

“אלהים קרא לך”.

שומר הסף החריש רגע קט בלעג, ואחר כך העניק לקולו גוון דורש טוב ביותר:

“תהלל איפוא את אלהים אשר הוליך אותך לזרועות פשחור. כי ירמיהו חטא חטא גדול. לולא הייתי אבי כל המשתוללים והמשוגעים, עלי להסגיר אותך למשפט מלכך. על כן תהיה שבע רצון ואסיר תודה, כי שומר הסף רב החסד מגן עליך”.

בזה כבר הוּצא פסק הדין. שני בעלי רצועות כבלו את ירמיהו. כל הדם אזל מפניו. הוא הוֹריד את ריסיו הארוכים ומלמל בלשון כבדה:

“לפני אשר יתן פשחור בן אמר הכהן פקודות, יחשוב מה הוא עושה לבן עלי ואביתר”.

“יחשוב בן עלי ואביתר אשר עשה הוא. ועתה ישמח לעונש הזה וישמח, כי לא נעשה בו צדק כאשר נעשה לאוריהו”.

מפי המעונה הופלטה צעקה:

“אַל תגעו בי”.

הדבר לא הועיל. הכל נעשה במהירוּת הבזק. פשחור יצא מן התא. וירמיהו נסחב על ידי בעלי הרצועות לתא צדדי, ושם פשטו אגרופים מלוכלכים את בגדיו וקשרו את הגוף הלבן של בן הכהן בחבלים חדים לקרש ארוך. הוא התנגד בכל כוחותיו, אבל לבו הסוער, שסבל יותר מדי, לא החזיק מעמד להתנגד. מתוך האפלולית הופיע המלקה, שנופף לא רצועת עור רגילה אלא שוט מזונב. מלקה זה היה לפי נוהג ישן לא לוי טהור. מוצאו היה מנישואין פסולים של לוי עם שפחה ממזרת. מלאכתו, אף על פי שנעשתה ברשות המקדש, היתה ירודה עוד יותר מן המלאכות המנבזות של הגלבים, הבלנים, הכובסים והבורסקים. חזהו החשוף הבהיק משמן. המלקָה הראשונה, שלא היתה קשה ביותר, הצליפה על גב ירמיהו.

אבל כאן התרחש דבר, שעורר מבוכה עזה בבעלי הרצועות ובמלקה: כי אסור היה להפסיק את העונש ולחזור פעמיים על מלקה שלא הצליחה. ברוך התחמק ונכנס, על ידי מתן שוחד לשומר, לתא העונשין. לא הרגישו בו מפני שנחשב לעֵד, שהוזמן על ידי שומר הסף. אבל כשפגעה המלקה הראשונה בגוף העדין של רבוֹ שאג בקול אריה:

“הידעתם אשר אתם עושים? כאשר אתם מכים את האיש הזה, אתם מכים את אלהיכם”.

ובכוח, שהיה בניגוד לגופו המשמין, קפץ לצוארו של המלקה, עד שהשוט נפל מידיו והוא נפל ארצה והתחילה התכתשות פראית, שקילקלה את הרצינות המשפטית של המקום. אוי ואבוי לממונה על המשמר, אילו היה שומר הסף יודע על מקרה זה. צו ראשון, אפילו כאן בשולי הר הבית ובעונש של חוטא, היה שמירת הסדר הקדוש. אבל בעזרת אלהים הספיקו כוחותיו של ברוך להפריע את מעשה העונש הפרעה מכריעה. את בעלי הרצונות שהסתערו עליו ניער מעליו כחזיר היער את כלבי הציד. קולו רעם בתא: “אתם מכים את אלהיהם”. כל פעם שנופף המלקה את ידו למכה חדשה, הסתער ברוך עם כל החבורה שהחזיקה בו בין המלקה והמוּלקה, ועל ידי כך ספגו גם הוא וגם בעלי הרצועות חלק מן המלקות. על פניו זרומי הזיעה הופיעו פסים אדוּמים. הוא לא זז עד שמהלומת אַלה זרקה אותו לפינה. הממונה, שנשימתו נעצרה, לא ידע אם כבר נתמלא המספר המוּתר של המלקות, ארבעים חסר אחת. כדי שלא לעבור על החוק, שנפגע על ידי המקרה, נתן אות למלקה הנרגש לסיים את מעשה העונש.

מירמיהו ניטלה הכרתו, לא מחמת הכאב הגופני, שכמעט לא הרגיש בו, אלא מחמת הכרת החרפה בל תמחה שגרמו לו. מעודו לא התרוממה שום יד להכותו, גם לא יד אביו הקפדן. הצריבה הכואבת של הגב לא היתה חשובה לו. אבל את חילול הכבוד הזה, את הבזיון הזה בידי פשחור לא יכול לסבול. שתי מכות חרב בקעו את גולגולת אוריהו, ואחר כך לא ידע כלום. אבל ירמיהו ידע וידע את זועת החרפה. והוא נשך את לשונות כדי שלא לצעוק, עד שלא ידע נפשו. קילוחי מים קרים מדליים עוררו שוב את הכרתו. ועכשיו היה אדיש. יתרחש מה שיגזור פשחור. אי אפשר לתקן את חילול גופו והשפלת נפשו. כשהוציאו אותו בעלי הרצועות על כפים, נדמה לו שהם נושאים איש אחר. גם כאביו הצורבים היו לא בו אלא לידו. בעימעום ראה ירמיהו את הצינוק ואת המהפכת, היא סד העץ המצופה ברזל באמצע, שלפניו הושיבו אותו. בלי משים הרגיש את הצער החד כשסיבבו השומרים את רגליו החוצה והסד נסגר מעל קרסוליו. השמש להטה על לוחות האבן הלבנים. לפני עיני ירמיהו, שכמעט לא ראו כלום, התנועעו בהרות מתחמקות, שהציצו לתוך הצינוק. צלילי אַמֶנְטִי. אדם זחל והתקרב אליו. תלמידו של ירמיהו נכלא לענשו ביחד עם רבו. ירמיהו נפל פתאום ארצה. אבל ראשו נפל לתוך מצע רך. הוא שכב בחיק ברוך. מעליו הופיעו פנים גדולים משורטים, מצח של נאמנות. שפתי ברוך נעו ולא מצאו את הצליל הנכון. מזמן לזמן נפלה טיפה כבדה על ירמיהו. זיעת דמים ודמעות.

הסד בשער בנימין היה מקום ההוקעה של המקדש. כאן היו מוקיעים את החוטא לא רק לבוז פומבי, אלא גם לשמה ולשריקה, מה שהיה קשה מבוז. כי את הבוז אפשר לבטל, אם מודיעים שהוא מבוסס על טעות, או על דיבה. ואילו קצף הלעג לא ניתן לכיבוס. הוא כמו ארס של עקרב, הנותן אותותיו במקום הנפגע. הלעג איננו נמוג לזכרון, זהו נזק מתמיד, בין שהוא חי מפי האמת או חי מפי השקר. ובשום שעה לא היה הלעג מצליח יותר מאשר לפנות ערב במקדש, כשהיתה החצר החיצונה מתמלאת המון והשמועה על מוקע נתפשטה מהר. אז היה הכל נחפז לשער בנימין, לקיים את המצוה ולעזור על ידי לעג וקלס להגדלת העונש.

רצוץ מחרפה שכב ירמיהו אדיש בחיק ברוך ונתן את נפשו לעונש, שעשה אותו “לשמה ולשריקה” כפי שדיבר על ירושלים בשם אלהים. עכשיו יכול להרגיש מה זאת. השריקה והזימזום, הכעכוע והצחוק, הסקרנות והרחמנות של המצטופפים מסביב לצינוק כיסו אותו שכבות שכבות כעפר המדבר. הוא עצם את עיניו ושקע באמנטי של עלבונו, שבו לא ראה שום נוחם, גם לא את צנועה, כי זמנה עדיין לא הגיע. והנה נשמע מהמון הקולות של הסקרנים קול ישיש ללא שיניים, שנדמה לו כי הוא מכיר אותו. וקול זה התגבר על השריקה והזמזום עד שנדַמו. וזאת הוכרח ירמיהו לשמוע:

“ראה נא, מי הוא זה פה. הבן הצעיר מבית חלקיהו הכהן בענתות. כבר בגר והוא לא יצלח, שובב וגם משחית. אני, שמריהו, העני בעניים בענתות, מכיר את בית אביו אשר הוא כביתי ואני יושב שם כאורח אלהים נקלה ליד השולחן. ברוך אלהינו, כי חלקיהו איננו רואה בעיניו את בנו הצעיר בסד. השובב שבר את לבו גם בלי החרפה הזאת. והוא מוליך שאולה את אמו המתעלפת בחרדתה. כמה לא ישוה לאחיו הכבודים, הנושאים בעול החיים והמעניקים מתות שופעות לעניים. ואילו זה לא מצא שמריהו, אביון האלהים, חן בעיניו. תמיד רצה למעלה, החוצה. הנה זה הוא נביא האלהים. עד פה הגיע אשר נדחק לראות פני מלכים ולעשות לו שם. הנה הוא בסד כשיכורים וכגנבים הנאסרים על ידי נגיד המקדש. זה הכבוד וההדר לדובר בשם אלהים ולמסובה על שולחן המלך. גם העני בעניים יקנא בו. לולא קרבת השבת אשר בה אסור לצאת מן התחום, הייתי אני, שמריהו בן השמונים, רץ לענתות להעביר ראשון את הבשורה, על הכבוד וההדר לבית חלקיהו”.

כה דיבר בהנאה שמריהו, הקבצן בה’א הידיעה, שבא לירושלים להקריב עולה בשם אחדים ממנדביו ועל חשבונם. המליצות של הזקן המזוהם גרמו הנאה לסקרנים. העני בעיר היה שליח ציבור ללעג, והם הפסיקו אותו בתשואות ובצחוק. רק פעם אחת פקח ירמיהו את עיניו והפנה אותו למענהו. הפנים המדובללים של הקבצן הזיעו מהנאה. שנאה ללא טעם, זה היה הנוסח של כל דרישת הרעה אליו מצד בני האדם, משעה שהיתה עליו יד אלהים.

גם שעת הלעג והקלס עברה. חצוצרות הכהנים תקעו לקרבן מנחה. החצר החיצונה התרוקנה. בני המשמר ריחמו על הנענש. רופפו קצת את הסד עד שיכלו קרסולי ירמיהו להתנועע בחוֹרים. מתחת לגופו שמו לו מחצלת. ברוך קיבל שמיכה. לשניהם נתנו קצת אוכל ומשקה. הלילה היה חמים. תרדמה למחצה לקחה את ירמיהו לתוך זרועותיה. על סף האשמורה השניה עורר אותו משהו. הוא הרים את ראשו וראה, שנכנס איש וגחן אליו. לא מיד הכיר בחשיכה את חנניה. שנים קשות של מסלול העולם עברו משעה שנפגשו בפעם האחרונה בימי המלך יאשיהו. נראה, שלחנניה לא הזיק מה שהיה מופרש. פניו הנעימים היו עדיין מלאים וצעירים, בעוד שירמיהו רכש לו לחיים נבובות וצדעים שזרקה בהם שיבה מוקדמת. חתימת הזקן של חנניה נדפה שמן משחה ריחני. כתנתו היתה מאריג ארגמן דק מן הדק, ואדרת השער של הנביאים היתה תלויה מקופלת על זרועו, כי הוא נשא את אדרת השיער לא כמלבוש אלא כדגל. בידים מטופחות, לבנות כחלב, העמיד פנסו על הארץ. אחר כך ישב בזהירות, עד שהאור הדהה ניצנץ בינו ובין ירמיהו וגרם משחק צללים מופלא.

“אל נא יפחד ירמיהו – לחש. – אח בא לאחיו. עוול ונבלה עשו לך”.

“הוא חושב, כי מפי חנניה יוצאים שקר ומרמה”.

משרצה הכבול לענות, הרים חנניה את ידו בצער לדחותו, כאילו כל מלה מכחישה פוגעת עוד יותר משתיקה מאשרת.

“ובכל זאת” – הוסיף בהדגשה קלה – “היה חנניה היחיד אשר ניבא על פרעה את האמת, בעוד אוריהו וירמיהו מחרישים ואיש לא הבין דברי”.

טענה גאה זאת לא היתה עליה פירכה. חנניה התנבא בדבר אלהים סתום למפלת צבא נכו. ביום העצרת הגדולה היה הוא פי אלהים בעל משמעות כפולה, הוא ולא אחר. אבל ירמיהו חשב על דבר אוריהו: “אשר מנבא אמת אין זאת אומרת, כי הוא נביא אמת בשם אלהים, ואשר מנבא שקר אין זאת אומרת כי הוא איש מרמה”. וכאילו ניחש חנניה מחשבות אלה הרים קצת את קולו:

“ירמיהו יהיר מעט. ירמיהו מאמין, כי נפש אשר איננה דומה לנפשו לא תוכל להיות יעודה. אבל ירמיהו איננו יודע, כי אלהים מביט לכמה מראות. ובכל מראה הוא רואה אותו אחרת”.

המוכה זקף מעט ולטש עיניו אל אורח הלילה. האם לא רכש איש מהודר ונעים זה הכרה יותר עמוקה בהתלהבות עם אלהים מאשר הוא? האם נכונים ואמתים דברי הזוועה? האם יש אמתות אלהים רבות כמספר מראות הנפש, שהוא הואיל להביט בהן? האם אותה האמת המחניקה, שבה הוא מענה את נפשו, איננה אפילו האמת היחידה? האם שכב הוא, ירמיהו, מוכה וכפות בסד על דבר שלא היה חל אלא על נפשו ולא היה הכרח ברזל כללי של כוונת אלהים? האם בחר אלהים בירמיהו ללחישות מות, בעוד שזיכה אזנים אחרות בישועות ונחמות? והדבר האחד היה אמת וכוזב בדיוק כמו הדבר האחר? אנחה שורקת הופלטה מחזהו. ואילו חנניה חייך בטוב לב:

“לא באתי הנה למען התיהר, באתי להזהיר את אחי. כאשר אתה מתפלל לאלהים, האם הוא ממלא את כל דבריך? למה תמלא את כל הדברים אשר הוא דובר אליך? למה תלך ותדבר בשמו כאשר הוא דורש: לך ודבר בשמי? כל אשר תרבה לפנק את אלהים, כן ימעט לפנק אותך. יחכם נא ירמיהו, כי הוא משחק משחק אלהים בחייו. וכאשר יאבד, לא יסבול אלהים בעדו יותר מאשר סובל המלך בעד הלוחם האחרון בקרב. כה אורח מלכים”.

דברים קולעים אלה, שנאמרו בכוונה טובה, פגעו בירמיהו כמהלומות חדשות. הוא נפל כמת ולא הרגיש, שהמנחם לקח את פנסו והלך. עדיין לא עברו עשרים וארבע שעות לשובו, וכבר המטיר עליו אלהים יסורים, שהספיקו למוטט אדם אחר לכל חייו. האם לא נתן לו רודפו נופש ליום אחד? בנפש ירמיהו קמו מלים מזמרות, שלא יכול להתגבר עליהן. אלה לא היו דברי אלהים, אלא דברי התנגדות על-אנושית אליו:

“פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל, הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיוֹם, כֻּלּוֹ לֹעֵג לִי. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵש בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַלְכֵּל וְלֹא אוּכַל”.

הוא לא יכול עוד לשאת. אבל לא ניתנה לו הקלה. הוא לא סבל ואסור היה לו להתמוטט. הוא נטחן בין שני הסלעים והעולם ולא מת. לירמיהו בא רגע רע מאד, עד שחשב שעליו לצאת משבי עצמו או להיות למשתולל. הוא זקף בסד, עד שאבריו חרקו. איש לא עזר לו. ברוך ישן כמת. ואז פרצה מפיו בצלילים מקוטעים הקללה הגדולה:

“אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בוֹ. אָרוּר הָאִיש אֲשֶׁר בִּשַׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר: יֻלַּד לְךָ בֶּן זָכָר, שַׂמֵּח שִׂמְּחָהוּ. אֲשֶר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרֶחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחֲמָהּ הֲרַת עוֹלָם”.

“האם קראתני?” מילמל ברוך בשנתו. אבל ירמיהו השתרע ככל אשר יכול והסתכל בשמי הלילה, שהיו פרושים על מקדש אלהים ובהם מרדוך, עשתורת, נרגל ונינורטו, כוכבי הלכת ואלפי כוכבים אחרים. אבל כאשר האירה עשתורת ביתר אור מכל האחרים והטילה צללים קצרים, ניתנה לירמיהו אזהרה חדשה. את האזהרה הזאת הביא לו אחיקם, סופר המלך יאשיהו בכבודו ובעצמו. זכות אבות, הטהרה ודעת אלהים של בני שפן, היו גבוהות כל כך, עד שיהוקים לא יכול לפגוע בהם. לאחר החליפות והתמורות לא נשתמרו בידיהם אלא משרות הכבוד ולשכת שפן במקדש. כאן אי אפשר היה לפגוע בהם. ואף על פי כן לא היה אחיקם מעיז לבקר נענש על דבריו בשעה אחרת מאשר בשעה זאת בין גבול הלילה ודימדומי השחר. למן מות מלכו הפך הסופר לזקן. זקן הסנטר שלו ניצנץ בלובן. השפם העליון המעודן נשמט, ומשני צדדיו הופיעו שני קמטי מרה שחורה. אחיקם נטל מידי בן לויתו את הלפיד והאיר בו את פני ירמיהו. אחר כך ישב באנחה על הארץ לידו.

“אחיקם – אמר בלחש – לא שכח את ידידו, אשר פני המלך האמתי היו מוסבים אליו”.

ירמיהו הפנה את עיניו ונגע בברכי אחיקם. עברה שעה קלה עד שהלה הפליט בלחש:

“אני מחזיק את ידי על ירמיהו, אבל עליך להזהר”.

“האם האלהים יזהר? – התקומם הכבול – הוא המצווה עלי לדבר רעות”.

“מה בצע בדברים? אין אזנים לשמוע. אבל יש ידים רבות להחניק”.

ובאמנות המפורסמת של שפן להסיק מסקנות הגיוניות התחיל אחיקם להסביר לירמיהו את חוסר הטעם של מאבקו. הכח השולט כיום על ירושלים הוא ככל כוח המעוות משפט, בלתי בטוח ורגיש תמיד ובכל מקום. כדרך אלהים אשר אינם אלהים. אליקים יסד את שלטונו על בגידה באביו, התקפה וזיוף. לפיכך הוא רועד בסתר מפני הוקעה ועונש. אבל האלימות הריקנית איננה אוהבת אלא את עצמה ואינה רוצה לשמור אלא את עצמה, לפיכך מפחד היא רק מפני תבוסתה היא ולא מפני אבדן העם. ואין דבר שנוא עליה כמו דבר אמת ורוח אלהים שלא ניתנו לשים אותם בסד. לעומת זאת יכולה היא לשים את דובר הדבר, כפי שיש לראות פה, בלי טורח בסד ולבקע את גולגולת איש האלהים. אבל התוצאה היא רק זאת, שהרוח והדבר של אלהים מאבדים את יראת הכבוד של העם מכיון שהוברר שהם כל כך חלשים וחסרי אונים במאבק. נביא כי יקריב את חייו הרי הוא מזיק בזה לכבוד אלהים. לא יזכרו את אוריהו, שמת מפני שלא יכול לשקר. דבר האמת צריך לבחור דרכים יותר חריפות, תחבולות רוחניות יותר דקות מאשר התקפה מסורבלת, ההורסת רק אותו. ירמיהו שמע את הנימוקים הללו. הם היו קולעים ונבונים ככל דבר היוצא מפי חכמים. אבל האלהים לא היה חכם, לא היה נבון, ושום דבר לא קלע אצלו. אם אוריהו לא ייזכר הרי אלהים אולי יזכור אותו. אם מות הנביאים מצמצם את כבודו, אולי ייסד דוקא הוא את כבודו על מות הנביא. אין דבר, שאין אפשר לפלל מאת אלהים. אבל ירמיהו אמר רק:

“כאשר הוא דובר אלי, איככה אחרישה?”

“אני מחזיק את זרועי על ירמיהו – פצר אחיקם – אבל ישבע לי בשם אלהים, כי לא יתנבא בימים האלה לא במקדש ולא בעיר”.

“איככה אשבע בשם אלהים נגד אלהים?”

ירמיהו לא נע ולא זע. אבל דברי אחיקם נעשו יותר חריפים:

“האם חפצך להתגרות במלך ובשרים?”

“חפצי – צחק ירמיהו צחוק עמוק – חפצי איננו אלא שלום. כי נפשי כלתה למנוחה, ללא ידיעה ולמעון שלוה”.

מיד אמר בן שפן:

“דברך זה די לי. אני רואה בו ברית שבועה בינינו. חכה בשלום ליומך כאשר אני עושה”.

ירמיהו לחץ ביאוש את אגרופיו לצדעיו. אבל אחיקם קם והלך, כדי שלא יצמצמו דברים חדשים את ההבטחה שקיבל. עשתורת, מלכת השמים, נמוגה. הבבואה של המקדש צמחה באפרורית בלילה ההולך ונגוז. באותה שעה של התפכחות העולם נשבע ירמיהו לשמוע בקול אחיקם, שלא לפתוח את פיו ולחזור לענתות כשרק יוכל. למרות שריקת הלעג של אחיו שחשש לה גמר בלבו לעשות זאת. אחר כך חשב רק על אמו עד שזרחה השמש.

לאחר תקיעת החצוצרות הראשונה של הכהנים שוחרר ירמיהו מן הסד. הופיע פשחור כדי להיות נוכח בשעת השיחרור כדת. כשעמד הנענש שוב על רגליו, התנודד והיה מתמוטט, לולא תמך בו ברוך. פשחור ניגש אליו ואמר:

“האם אתה מודה, בן חלקיהו, על העונש הקל המציל אותך?”

ירמיהו הסתכל בשתיקה בעיני הכפתור הדומות לעיני ציפור. ושומר הסף אמר לו עם פרידה:

“אל תוסיף להראות לפני”.

הוא הפך פניו והלך. ירמיהו קרא אחריו בלחש: “פשחור”. התקיף הוכרח להסב את פניו חזרה, אבל ירמיהו ניגש אליו ומילמל:

“לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב”.

שומר הסף הרים את ידיו להתגוננות, ופניו חוורו כפני המת. מלים סתומות שאין מלקות וסד יכולים לפגוע בהן. הן נהדקו מסביב לגרונו בכח זוועה של נבואה העתידה להתקיים.

פרק ששה-עשר: יהויקים ויהויכין

עבר זמן מה עד שיכול ירמיהו להזיז שוב את רגליו המעונות. הוא ביקר בבית המוקד, בצד המזרחי של הר הבית. באמצע בית המוקד הזה היה אגן בנוי ובו מים מחוּממים לטבילה ולרחיצה. כן נמצאו פה תאים קטנים אחדים, שאפשר היה לנוח בהם על מטה זמן מה. בינתים ירד ברוך העירה לדאוג לשתי בהמותיו ולנוח קצת בביתו. הם רצו לצאת בערב, מיד במוצאי החג, משער בנימין הצפוני-מזרחי בדרך לענתות.

השבת של קיץ משך המון עם-רב מירושלים ומערי יהודה לבית המקדש. היתה קרירות נעימה, כי השמש היתה מעוּלפת עננים. רק חלק קטן של עולי הרגל הורשה להכנס לחצר הכהנים הפנימית כדי להשתתף בהקרבת העוֹלה. רוב האנשים הצטופף כרגיל בשני זרמים מנוגדים בחצר החיצונית. אבל זרמים אלה היו מלאי עליזות חגיגית, ובהם צהלו צחוק ובדיחה, שירי תהילה וחדוה. אמנם העיקו על ירושלים אלמות ודיכּוּי, אבל מי הרגיש בהם? רק הממרים, המופנים כלפי עצמם, הדואגים, שאין שלוה לרוחם, שכלפיהם היו מכוונים האלמות והדיכוי. כשאך עלה יהויקים על כסא המלכות – בירך אלהים את דורו. זה חמש שנים היה יבול אחד שופע מחברו. ימות החמה וימות הגשמים באו בעתם בשירוּת שקדני, כאילו אין אלהים סובל רשלנות לרעת מלכות זאת. תבואה ומספוא, בד ופשתן, יין ושמן שפעו במחסנים, ואיש לא רגז על המסים הגדולים שהטיל יהויקים, שהרי הם נזקפו על חשבון אשמת אביו. ומה שנוגע לארמונות התפארת שבנה לעצמו המלך מחוץ לעיר, רחוק מן הארמון הישן שלא הספיק לו, הרי הם רק ריוו את הגאוה החדשה של העם. ביחוד נחשב ארמון-הקיץ במרומי הר-הזיתים על מאה האולמות והחדרים שבו כפלא, והנוער של יהודה השתולל מגאוה על הזוהר והגודל, שהכהו את מלך העולם של בבל או נוף.

שוב הרגיש ירמיהו בצביטת לב את ההרגשה העצמית המדורבנת של העם, כשיצא מבית המוקד לחצר החיצונית רחבת הידים. זו היתה אותה השעה המסוכנת עצמה כמו אתמול לפני הצהרים. מיד נבלע בתוך ההמון. בכוחותיו החלשים לא יכול להשתחרר. הזרם גרף אותו. באזנו רעש הקשקוש המשעמם החילוני של קולות, שנושאיו היו הכנסות והפסדים, בית וחצר, הורים ובנים, עשׁתרוֹת-בקר או בהמות שמתו. בית המקדש היה שוק של חיי יום יום, ומאלף אנשים לא היה אפילו אחד, שהרים את רוחו למעלה מצורך השעה, ליוֹצר ולתבל.

ירמיהו שאף רק להמלט מהר. כאן לא היה מקום בשבילו. יתרחש מה שיתרחש – פיו יהיה מעכשיו נעול כפי שדרש אחיקם, כפי שהבטיח ונשבע לעצמו. אבל לא קל היה לו להמלט באבריו הכואבים. שוב היוה ההמון הזורם של שבת מערבלות, צמתים, עיכובים שאפפו אותו. עולי הרגל זובחי הזבח נדחקו ובאו מחצר הכהנים, מקרבן העולה האחרון של שחרית. ביחוד נעכב הזרם לפני הקתדראות. באותה שבת נערכו מכולן דרשות לעם, שלא תמיד בא למקדש בשפע רב כזה. ירמיהו, שנאחז בצפיפות, הוכרח לשמוע ממש מן הקתדרה של ההתמרמרות הראשונה שלו משא נבואי מפי אחד נביאי השלום החביבים ביותר על העם, שצלצל בקול נלהב על פני החצר. איש אלהים זה לא רק היה לבוש אדרת שער, אלא היה לו בכלל מראה שעיר, פרוע, מגודל זקן מכל צד, בעל עינים נבובות, מזוהם, קרוע ובלוי, במידת מה כולו עשן נביאות כהלכה. לגביו היו ירמיהו, ומה גם חנניה, חצרנים מפונקים גזוזים למשעי. אבל אותו נביא נתכוון כנראה למסור את הסוד הפנימי של היעוד בתאוה יתירה על ידי רשלנות חיצונית. ומה שלא יאמן ביותר הוא, שאפילו לא השתדל לעשות רושם כאילו שמע דבר אלהים, אלא התנבא בפירוש בשם עצמו. מה שפיזם היה הפזמון הרגיל של היום, על הגודל של יהויקים, על הגודל של ישראל שקם לתחיה, אותו פזמון-מִרְמָה, העושה כל עם עיוור, חרש ושיכור ומקדש אותו לאבדון. לעיני שומר הסף, שוטריו ובעלי שוטיו, באזני עשרים וארבעה משמרות הכהנים וכל הסופרים והמלומדים לא נענשה עזות הנאום הזה, שהעיז לחלל את השם באופן איום. ירמיהו הרגיש, שהזעם והשנאה חונקים את גרונו, כי האיש השעיר הכל יכול הפך את סדר העולם. הוא העמיד פנים כאילו לא אלהים מרים את ישראל אלא ישראל מרים את אלהים. על ידי הגודל של יהודה – צווח והִזָה קצף על זקנו השופע – יגדל אֵל-צבאוֹת בין אלי העמים. ירושלים תהיה יותר תקיפה ויותר רבת עם מאשר נוף ובבל. או אז יהיה אלהים אדיר, או אז יהיה אל יחיד.

ירמיהו התחנן בקרבו: אל תקשיב, עצום עין ואוזן, שתוק. מתוך עוית נזכר בעלבונו ובחרפתו. הוא נזכר בהזהרות חנניה ואחיקם ובהבטחתו. רק עכשיו ירחם נא אלהים עליו ולא יתקוף אותו. אהה, כשיש צורך בו כמה רחוק הוא עד שאין להשיגו, אבל כשאין זקוקים לו, הרי הוא קרוב כאילו מאחורי חיץ של פפירוס. אם ישמע קולו במקום הזה רק עוד פעם אחת דרך קול ירמיהו, הרי ירמיהו אבוד כמו אוריהו.

נביא השלום הרים את עליבותו המרושלת על אצבעות רגליו, נופף באדרת השער שלו תנופות פראיות וגעה:

“היכל אלהים, היכל אלהים, היכל אלהים, כאשר תהיה יהודה גדולה ותקיפה אז תבנה מקדש חדש לאלהים, גדול מכל מקדשי העולם”.

האיש על הקתדרה השתכר מנבואתו ורקע ברגליו, כאילו הוא באמת שיכור מאלהים ולא משגעון הגדלות האנושית. ודבריו השתפכו כמפל מים:

“על כן קורא אני לשלום על המקדש הגדול של אלהים. על כן קורא אני לשלום על המלך המגדיל את ירושלים. שלום שלום”.

אבל ההמון פנה בבת ראש לירמיהו, שמפיו צלצלה עכשיו באותו קול, שטאטא הצדה כל צליל אחר, אותה מלה בלי הרף: “שלום… שלום… שלום”.

מיד נתהוה מסביב לתוקף הקול הזה חלל ריק מלא צפיה. ירמיהו נוצח על ידי אלהים, שכח את כל האזהרות, ההתראות, ההבטחות ומה שנשבע לעצמו. נפרצה התנגדותו, קריאת השלום שלו הצליפה בלעג הולך וגדל על פני הראשים עד שהאיש השעיר הליט את אדרתו ונופף באגרופיו נגד המפריע, שהוסיף לשאול אותו מלמטה למעלה בלי הפוגות:

“שלום שלום, האם זאת היא התרופה, אשר בה אתם מרפאים שבר בת עמי?”

החוג מסביב האזין בתוספת פחד, כי ירמיהו חיקה בלעג את ההתלהבות הגונחת של בעל הזקן השופע:

“היכל אלהים, היכל אלהים, היכל אלהים”.

ואחר כך קרא בהברות ממושכות בקול רם, שנשמע עד לחצר המטרה של ארמון המלך:

“אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי… וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ”.

לאחר מלים אלה שלא יאמנו, קמה דממת זועה קצרה, ואחריה באה התפרצות שנאה קטלנית עצומה כל כך, עד שכמעט כל משפט נוסף על המגדף היה בא באיחור זמן. ירמיהו הופל לארץ, הוכה בפניו, נרמס. אבל כנראה שהאלהים עזר לו להתגבר על רגע מסוכן זה ועשה את גופו בלתי נתון לפגיעות ואת נפשו בלתי רגישה. ירמיהו לא הרגיש עכשיו לא את המכות הישנות ולא את החדשות. הוא נמצא במצב קריר של סקרנות חולמת. הוא התנהג כעד שאינו נוגע בדבר. הוא היה בצד עצמו, מחוץ לעצמו. הפקעת שהוא היה במרכזה ליפפה אותו בצריחות. ואת הפקעת הזאת שיבץ ההמון הגדול, שדרך חוליותיו הרוגשות עברו דברי הגידוף הראויים לעונש מות. אבל בעיני האנשים להט בצד השנאה גם סיפוק מיוחד, שמקרה בלתי טהור זה פרץ את החדגונות המשעממת של טיול השבת. שוטרי השרות יצאו לחצר החיצונית. אחריהם באו בעלי השוט ופזרו את ההמון במכות ובהדיפות. ירמיהו הורם ונסחב דרך הגעיה העצומה, שמלאה את אזנו האדישה כהמולת סופה רחוקה, אל החלק הדרומי של בית המקדש.

החומה הדרומית של בית המקדש והחומה הצפונית של ארמון המלכות היו מחוברות על ידי שני שערים גדולים. השער השמאלי נועד למלך ולביתו כשהלך לבית המקדש. השער השני נקרא “מבוא השלישים” או “חצר המטרה”. ביניהם היה עוד בנין שלישי רחב ידים, בעל עמודים רבים, שחיבר אף הוא את המקדש והארמון. הכניסה הכפולה, לכהונה לחוד ולמלכות לחוד, הוכיחה כי זה היה בנין שבו התרכזו גם עניני אלהות וגם עניני מלכות. בנין זה נקרא “בית הפקידות” ובכל יום ויום היו מתאספים כאן כהנים ופקידי המלכות לעשות משפט. על פי רוב היו יושבים לדון עשרים ושלשה שופטים, מהם אחד עשר כהנים, אחד עשר חילונים ואב-בית-דין. בית דין ה היה דן על חטאים קשים כלפי אלהים, ששומר הסף לא היה מוסמך לדון עליהם.

לפני בית דין זה הובא ירמיהו. ההמון זרם אחרי העצור עד שהיה האולם הפנימי מלא אדם. רק אז סגר המשמר את השער, כי כל זמן שהיה מקום באולם אסור היה לסגור את הכניסה לבית המשפט. בעלי השוט כפתו את ירמיהו לעמוד בודד. עשרים ושלושת השופטים ישבו כחצי גורן עגולה “כדי שיהיו רואים זה את זה” ולא יכול אחד לקרוץ עין לחברו באין רואים. אחד עשר שופטי המלכות היו כולם באים בימים, מיושבים בדעת, לטובת הנאשם. ביניהם לא ישב היום לא אלנתן ולא ירחמאל, שום איש מאלה שעליהם נתבסס שלטון האלמות. אבל אב בית הדין היה הפעם, לרעת הנאשם, לא כהן אלא שר וגדול: משולם, הטוחן מקרית יערים, אדוני שנים עשר העבדים השמשוניים שסינוור את עיניהם. הוא הגדיל את הונו בחכמה רבה והיה פעיל בהטלת המסים הגדולה בהצלחה רבה ועל כן נתמנה על ידי המלך לאמרכל, לשר הכספים של המדינה. משולם נראה כאילו לא נשתנה מאותו יום, שבו הניחו אורחיו ירמיהו וברוך את מתנות הבגדים שלו לרגליו. הוא נשאר אותו ישיש נשוא פנים, ועדיין ליטף באצבעות מוקסמות את זקנו הלבן המסולסל, שלא נקלש בינתים. עפעפיו הכבדים הורדו כנראה מכובד הכבוד. הוא ענה למבט ולברכה של חבר השופטים בנענוע ראש עייף ועצוב, כאילו רצה לומר: ידענו אשר נכון לנו.

בין שופטי המקדש ישב פשחור ואתו עוד שני שומרי הסף. מתחילה שתקו והניחו את הקטרוג לנביא השלום המרושל, שירמיהו שלל ממנו לפני כן את התשואות הנלהבות. בעל הזקן השופע עדיין היה מלא חרון אף וחזר בלי הרף על הגידוף. במהותו של ירמיהו הופיע לפניו אותו הדבר ששנא בנפש. עיני הנאשם חיפשו אחד ויחיד בחצי הגורן של השופטים שאמר: “אני אחזיק את זרועי עליך”. אבל אחיקם, שהיה נמנה על כל חבר שופטים, גם על בית הדין של שבעים ואחד, גם של עשרים ושלשה, גם של שלשה, לא הופיע. אולי עדיין לא ידע כלום. אולי לא נפל עליו הגורל להשתתף בישיבת היום. ואולי כעס אדם זהיר זה על ירמיהו הבלתי בטוח, שהפר את הבטחתו, והפקיר אותו. ועיני ירמיהו ננעצו בשני אנשים בגילו, שרק עכשיו נצטרפו לחבר השופטים וישבו, כצעירים שבחבורה, מימין ומשמאל בקצות חצי העיגול. והוא הכיר את גדליהו ומיכה, שני התאומים של אחיקם, שבימי יאשיהו שרתו בערי השדה והוא נפגש אתם רק לעתים רחוקות. שני התאומים היו דומים זה לזה עד מאוד, אלא שגדליהו היה חזק ובעל גוון יפה ואילו מיכה היה חיור וחולני. ירמיהו היה מאוכזב מרה שלא מצא את אחיקם, ונוכחות בניו לא יכלה לנחם אותו. גדליהו ומיכה ידעו רק מעט עליו והם ודאי יזהרו לשים את משקל שמותיהם על כף המאזנים לטובת מגדף אלהים. לבו של ירמיהו רפה. והרפיון הפך למורך, והמורך לפחד מפני בני אדם, שעצר את נשימתו, והפחד הזה הפך לאימת מות ולנקישת שנים. ידיו נאחזו בעמוד. ראשו נע אנה ואנה. הוא היה אובד.

המאשים בעל אדרת השער סיים זה עתה את נאומו הזועם ונופף בידיו אל העשרים ושלשה:

“ועל כן אחת דתו להמית”.

“אחת דתו להמית” צלצל אחריו קול מקהלה שהביא אתו.

באותו רגע תקפה את ירמיהו הכרה שלא ימלט ממות. אבל דוקא הכרה זאת היתה בתומכיו. הוא נשם פעמים אחדות נשימה עמוקה כדי להתגבר על רפיון נפשו. הוא נזכר באוריהו שהובל כצאן לטבח. לא, הוא לא רצה למות כאוריהו, ואם כי מצחו היה רטוב מזעה קרה וידיו עדיין רעדו, הרים את ראשו והסתכל בעוז במשולם שופטו. וראה זה פלא, המבט של “צדיק” זה, שהיה אחד החוטאים הנסתרים בישראל, החזיר לו את כוחו. ומשולם שיחק קצת בידו הקטנה הלבנה בזקנו הלבן המסולסל ושאל שאלה ראשונה:

“האמת הדבר, ירמיהו מענתות, כי עשית את חטא גידוף אלהים והתנבאת בתוך המקדש: הבית הזה יהיה כשלה והעיר הזאת תהיה לקללה?”

התנצלותו של ירמיהו צלצלה בשקט ויצרה לה מיד חלל חפשי של הקשבה מסורה:

“שקר הדבר. לא חטאתי בגידוף אלהים, כי אלהים תקפני להתנבא על המקדש והעיר כאשר שמעתם באזניכם”.

לא הספיק משולם להמשיך בחקירה ולא הספיק שופט אחר לשאול שאלה עד שקם גדליהו ואמר בקול רם מאוד:

“אני טוען נגד ההאשמה. כי אין היא מתאימה לעברה אשר עבר האיש הזה. אדם יכול לגדף את אלהים רק מקרבו אבל לא לגדף את אלהים מקרב אלהים. האם יכול אלהים לגדף את אלהים? לא יתכן. ההאשמה סותרת את עצמה ולכן אין לה טעם”.

כאן קם פשחור בנחת. הוא חייך מרוב נימוס. אבל עיני החסידה שלו נוצצו:

“שמעני, גדליה בן אחיקם. מאוד חפץ שומר הסף לשמוע לקח חכמתך הגדולה. אבל הוא מנוסה זה ימים ושנים לדון את הנביאים האלה והוא מכיר אותם. אין נביא פתי לגדף מקרבו. תמיד הוא מתחבא מאחורי האלהים כאשר הוא מגדף”.

גדליהו הגיב בחריפות:

“איככה מבחין פשחור בין דבר אמת ובין דבר גידוף? יש גם מתעתעים מתנבאים. אבל לך וחקור אם הם מתעתעים. התעתוע אין לו חקר. כן יש מתעתעים אשר אינם יודעים כי הם מתעתעים. גם אותם אין להאשים בגידוף. יוכיח נא לי פשחור כי כל נביאי השלום הם נביאי אמת וכל נביאי הפורענות והתוכחה מגדפים הם. אם יוּכל להוכיח את זאת אז הוכחה אשמת האיש הזה”.

משולם הפסיק את הדין-ודברים שהיה לטובת הנאשם ודרש בתנועה עצובה יפה של ידו בזקנו מאת ירמיהו שימשיך בהתנצלותו. אבל ירמיהו לא גרע את עינו משופטו מדי דברו, מה שהדריך כנראה את מנוחת משולם:

“אלהים לא אמר על ידי: אהרוס את המקדש, כי אם אמר: אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי, אז אהרוס את המקדש כאשר הרסתי את מקדשי הישן”.

עוד ירמיהו מדבר וגדליה שוב ניתר ממקומו:

“הנה השופטים שומעים באזניהם. אין עֵד מתנגד לדבר. האיש הזה גידף לא את אלהים, כי אם את האנשים. אותנו גידף, לא – הזהיר, כי אלהים יתנקם אם לא נשוב”.

עכשיו הרים גם מיכה, אחיו התואם של גדליהו, שישב בקצה השני של חצי העיגול, את ידו הצרה מתוך הרהור וביקש בקול חרישי את רשות הדיבור:

“שאלה אחת לבית המשפט. האם יש חוק כתוב נגד גידוף אדם? האם יש מסורת בבית המשפט נגד דברי אזהרה?”

לאחר הדברים האלה קם בחבר השופטים ובקהל ויכוח. החריצות המשפטית והזריזות של בני שפן רופפה את ההאשמה עד שהספיק בית המשפט להתעמק בדבר. הראשים הישישים של חצי העיגול קרבו זה לזה והתפלפלו על השאלה המחוכמת של מיכה אם יש לבית המשפט מסורת שעל ידה אפשר לתפוס את החטא הנידון. במקרה זה התגלע הפילוג התוסס בעם מתחת לכיסוי הפחד. שיכורי הגאוה החדשה רצו באבדן ירמיהו, בין שהוא אשם בין לא. ואילו האחרים, שרק הובהלו או שותקו על ידי האלמות, ניעורו פתאום ולבשו עוז. בנפש החלשים נתנדף שיכרון הרברבנות הכללית ומשהו בקרבם הכריע לטובת החלש, ונאשם הוא תמיד חלש. הקטגור השעיר שהרגיש, כי נצחונו ממנו והלאה, פרץ בהשתוללות חדשה והתיז קצף ורוק. התנהגותו היתה משולחת כל כך, עד שמשולם ראה עצמו אנוס להגן על כבוד בית המשפט ולגרש את מטיף השלום השוטם מן האולם. גם מקרה זה חיזק את ירמיהו, שעמד ליד עמוד ההאשמה וערך את דברו השקט לבית המשפט המחריש ולכל הקהל.

“הִנְנִי בְיֶדְכֶם – אמר – עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי, כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ”.

דברים פשוטים אומרי כבוד, שעוררו דממה עמוקה. אזכרת מיתת אוריהו ביישה רבים. אפילו דם אשם צעק לשמים והטיל את האחריות על כל העם. אבל פשחור זכר את דרגתו והחליט שאסור לו לנחול מפלה. הוא החריף והבהיר את הקטרוג, את קשי העורף ללא מרפא של ירמיהו ואת חזרתו המחוצפת על חטאו תוך שעות מועטות. אבל שוב שיסע אותו גדליהו:

“האם ענש שומר הסף בשפטו את האיש הזה על דבריו?”

“שומר הסף”, אמר פשחור, “מיעט לעשות מחובתו”.

הקול העיף של מיכה החיור נכנס בשיחה, כאילו לפי קנוניה:

“שאלה לבית הדין. האם יש חוק כתוב, כי בעד אותו חטא נענש החוטא פעמים? האם יש מסורת לבית הדין?”

“יש מסורת בארץ”.

הכל עשו אזנם כאפרכסת, כי קריאה רמה זאת קמה בין הקהל הנרגש. אדם שבע ימים נדחק לשולחן בית הדין. הכל ראו, שהוא אחד מזקני הארץ, אחד מזקני הכפר ביהודה, שעלה לרגל עם קרבן עדתו. וישיש זה שלא נס ליחו, עם-הארץ, אכר בער, שחייו היו תקועים במעמקי מהלך העולם, ניצב בשקט לפני הכהנים, תופשי התורה, שרים וגדולים והטיף להם לקח בדברים מהססים אבל בהירים:

“מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה? הֲלֹא יָרֵא אֶת ה‘. וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה’, וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר – וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ”.

בער עם-הארץ, זקן בן כפר, לא רק נתן לקח לגדולי התורה בירושלים, אלא גם הוכיח אותם על פניהם. והצרה היתה שתוכחה זאת נבעה לא רק מבינת עם פשטנית אלא מאוצר הדעת, ולפי כל כללי המשפט הובא מקרה מן המסורת לשם השוואה. לא החוקרים והפרשנים, אלא עם-הארץ זקן הוא שהזכיר לבית המשפט את הנביא מיכה, ובזה הזכיר לו מסורת משפטית שאי אפשר להתעלם ממנה. על כך שמח קהל השומעים, שראה בנצחון זה של עם-הארץ על תלמידי חכמים את נצחונו הוא. מכל צד נשמעו קריאות: “שמעו לדבריו, כי אמר את הנכון”. על פני חצי הגורן שררה דממה נבוכה. גורלו של ירמיהו פנה לחלוטין לטובה. נסיון אחרון של פשחור לחדש את הקטרוג טבע בצעקת לעג וזעם של הקהל, שהפך בשעה קלה את דעתו לגמרי. משולם רמז לשומר הסף. אז נתן את האות להצבעה. הקולות היו שקולים, אחד עשר נגד אחד עשר. ההכרעה היתה בידי העשרים ושלישי, אב בית הדין. בחיוך נדיב מסר משולם את קולו לזיכוי הנאשם.

“פתחו את חבליו” פקד לבעלי השוט.

אבל כשפיתח המשמר את החבל שבו היה ירמיהו כפות לעמוּד, ושחרר אותו, הוציא משולם שוב את ידו העדינה מזקן השלג שלו, דרש שקט ואמר:

“ירמיהו מענתות, בית המשפט מצא כי לא אשמת בגידוף אלהים. לעומת זאת אשמת בפני אלפי עדים, כי עוררת בדבריך בשבת מהומת עם בבית המקדש. על כך דורש מלך יהודה דין וחשבון ממך. על כן תבוא לפני המלך כי הוא שופטך”.

משולם הסתכל מסביב בנחת. בערמתו הכבודה שמר מצד אחד על הצדק ללא משוא פנים, ומן הצד השני דאג שהשלטון של הכהונה והמלכות לא יוציא מידיו את השלל המסוכן. נגד החלטתו לא היו שום עוררים. פשחור וסיעתו היו מרוצים מאוד. תאומי אחיקם הרכינו את ראשיהם בצער. הוקהל שתק, כי התמרדות נגד המלך בתורת שופט יכולה היתה לעלות ביוקר. הטוחן שעלה לגדולת אמרכל סבור היה, שעכשיו נשבר גאון ירמיהו ויצטרך לדחות את תחנוני הבכי של ירמיהו לחסד באנחת רחמים. אבל חשב וטעה. ירמיהו חייך בלי משים. הפחד, הרפיון, המורך, אימת המות נעלמו מנפשו עד לצל האחרון. במקומם בא בטחון לאין ערוך, שבפעם הראשונה הכיר אותו בכל הדרו. שבעתים נשדד ונחשף והוקע, אבל במאבק זה לא עזב אותו אלהים. עכשיו כבר ידע שיצא בלי פגיעה. האם לא הופיע הישיש בן הכפר כמלאך אלהים נסתר ממש? רגש כוח עצום זרם בירמיהו וצהל בקרבו: אתה עומד לימיני, כגיבור, על כן כושלים רודפַי ויהיו לחרפה.

ירמיהו החוה קידה לפני בית המשפט ואמר:

“אתיצב לפני המלך ואדבר אתו”.

המשמר לקח אותו לאמצעו, אבל משולם לא נתן לכפות אותו.

המלך כבר רכב בבוקר השכם במרכבת התפארת המצרית שלו, מתנת פרעה, מן הארמון לבית הקיץ על הר הזיתים. היה בזה חילול שבת כפול: רכיבה ויציאה מחוץ לתחום. אבל יהויקים היה מסוגל לחלל את השבת שבעתים, שהרי הכריח את האזרחים בני החורין של ארצו, את אחיו ואחיותיו, לעבוד ביום הקדוש עבודת פרך בבניניו. לפני בית המשפט קם ההכרח הבלתי נעים להחליט כדת מה לעשות. צריך היה לחפש החלטות וכללים להתיר את העבירה גם למחמירים. היו כללים עתיקים כאלה: מלחמה דוחה שבת, רדיפה דוחה שבת, מרידה דוחה שבת. ובכלל האחרון השתמשו, שהרי פירושו יכול רק להיות: התגוננות בפני מרידה דוחה שבת. הוחלט להביא מיד את ירמיהו לארמון הקיץ, ונבחרה משלחת של שבעה שופטים שינסחו את ההאשמה. גדליהו ומיכה לא היו בין הנבחרים. ואילו משולם הזקן לא נמנע, למרות גילו, מלהביא את טרפו למלך מכיר הטובה פנים אל פנים. השעה כבר היתה מאוחרת כשהגיעו למקום הארמון, המון עם נצטרף לתהלוכה והצטופף מסביב לבעלי השוט שהוליכו את האסיר. ירמיהו הרגיש מגע קל בשכם. זו היתה יד ברוך, שחיפש ומצא אותו ונתן לו עכשיו אות לנכונות לכל.

מסביב לארמון הקיץ היתה רבה התכונה. יהויקים אהב לבנות ולשנות בנינים. לא היה בו מן השקט של סיום. מעולם לא היה מרוצה מן המוגמר ותמיד הרס ובנה מחדש. את בנין הקבר המצרי שלו, שבנה בימי נעוריו, הרס כדי להקים מִסְטָבָה חדשה בעלת ממדים מאין כמוהם בקרבת ארמון הקיץ, במקום הנשקף על הר הבית. שום מלך בעולם לא מצא ולא ימצא מקום הַנְצָחָה יותר ססגוני. יהויקים בדק בתאוה איומה גלילים שלמים של ארג לתחבושות החניטה ומאה מיני בושם, שמן ותמרוקים לצידתו האחרונה.

מסביב נשמעו הלמות פטישים, נסירה, שיפה. מזמן לזמן קול נוגש. העבודה לא שבתה. ירמיהו הסתכל בעוז בעיני הכהנים, שהביאו אותו לפני השופט. הם נאלצו להוריד את עיניהם מן האסיר, לנוכח חלול שבת איום זה בידי המלך. לא אחד מהם רצה בודאי לתת לבן הכהנים מענתות ללכת, שהרי כל חטאו היה שהתקומם נגד המציאות. אבל משולם הזקן האיץ בתהלוכה, שתמהר לגשת לשער. הארמון היה מוגן על ידי יותר ממאה שומרי ראש המלך, כי יהויקים פחד שיֵרָצַח כאמוֹן אבי-אביו. אבל חוץ משומרי הראש ומפקדם, הסריסים והמשרתים, היתה משפחת המלך היום לבדה בארמון, כי ידידיו ובני לויתו התמידים של יהויקים, אלנתן וירחמאל, יצאו בבוקר. דבר זה היה לטובת ירמיהו.

שער הארמון נפתח ברצון לפני שבעת השופטים ומשולם בראשם. בלוית סריסים עברה התהלוכה מאולם פאר לאולם פאר. תפארת כזאת עוד לא ראתה עין בירושלים. לעומתה במה נחשבו בית שלמה ובית הנשים של בת פרעה? כאן בארמון יהויקים היה לכל חדר צבע אחר מעץ אחר. הבונה לא חסך הָבנים, ארזים, אקקיות ומיני עץ יקרים אחרים. גם הששר והעיטור הצטיינו בעוז ואורה ובחיוניות. היו ארבעה או חמשה מיני ארגמן, בהירים וכהים, תאוה לעינים. אבל לא רק מיני העץ וגווני הצבע היו שקולים בעדינות, אלא כל חדר היה לו ריח ניחוח משלו, שהלם את הצבע והעץ. הריח נדף מקטורת בוערת על מחתות עדינות, או משמן הנוטף טפות טפות מכלי גביש נסתרים.

כל בני יאשיהו, המלך הגדול (כמה ידע ירמיהו את גדולתו), היו דומים זה לזה בדבוקתם לצורה יפה, לגרוי, לריחני ולניחוח. יואחז המסכן חרט כל היום בפינת הסדנה שלו בחיקויים מוצלחים לשכיות חמדה מצריות. וגם העינים היפות של מתניה הצעיר היו נקפאות מהתלהבות תאותנית, כשראו תכשיט מעשה ידי אמן, אבן חן מזהירה ואפילו קומץ זגוגיות ססגוניות.

הפלישה הפתאומית של המון כהנים ושרים בשבת הפתיעה מאוד את המלך יהויקים. הוא היה לבוש בגד בית רופף מאריג דק מן הדק, כפי שהיה נוהג ללבוש פרעה, בגד שירד בכפלים רכים עד הקרסולים. המשלחת נתאספה באולם רחב ידים והמתינה זמן ממושך למלך. השופטים הזקנים, ואפילו משולם הנוקשה, היו צהובים כשעוה מעייפות, וכמעט לא יכלו להחזיק מעמד. בלבם לא נכסף איש מהם לשום דבר מאשר לשבת ולשתות. כנראה לא ידע יהויקים מה קרה ומה הביא אליו ביום השבת את האדוקים. הוא שפשף בלי הרף בידיו הרזות והריח בהן מזמן לזמן. לא רק לחצרנים היתה תנועה זאת אות, שהפריעו את יהויקים מהתעסקותו שהיה נתון לה בכל מאודו חוץ ממעשה הבניה. מלך תקיף זה, שהכל פחדו ממנו, שהחרב המתהפכת של נקמה בידו, דברן זה מדיח-עָם התקין לעצמו בלכ בתיו חדרי ריקוח מיוחדים שבהם היה רוקח וממזג את הדברים המשונים ביותר. הוא מסך שיקויים מיינות, עסיסים ובשמים שונים. הוא מזג ריחות משמני פרחים וגרעיני פירות כבושים. הוא פתך צבעים, הוא פיטם קטורת, הוא תיבל מיני בושם מתוך תאוה עזה לרקוח משהו חדש, לא נודע, המנציח את החיים מעשה קסמים. אם כי תאוה זאת הפכה תכלית לעצמה, הרי עדיין חגוּ הגיגיו תמיד מסביב לשכלול החניטה שלו לעתיד, שתעלה על כל מעשה מצרים בכל אלה עידוּני האפרסמון, המור, הנתר, השרף והתבלין המחודשים. ביהויקים היה שוכן יצר העירוב, בעוד שאלהים דרש מבית דוד את רוח ההתיחדות וההתבדלות. השהיה הממושכת בחדרי הריקוּח השפיעה על בריאות המלך לרעה. לחייו הנופלים היו מכוסים בהרות אדומות, כאילו היה אחוז קדחת, עיניו היו מצועפות כעיני שיכור, פיו הבשרני היה שמוט כלפי מעלה כיאלו היה חולה אהבה. כסהרורי עלה במדרגות כסא המלכות ונשען מתוך מאמץ לשוות לפניו הנופלים מראה מלך. משולם והאחרים השתחוו ארצה והתחיל המלמול הגדול:

“זכינו לראות את פני המלך”.

נדמה היה, שיהויקים לא הרגיש כלום מכל זה. חושיו המורעלים שאפו בתאוה אחרי הריחות שעזב. רק לאחר זמן נתעורר מהעדרו הנפשי וראה עצמו לבדו עם הטרדנים הירושלמיים הללו. הוא הסתכל מסביב לו בחרדה. היכן ירחמאל, אלנתן ויתר השרים, שהעניקו ללבו עוז ופיתחו את לשונו? ומשולם פתח פיו מתחת לזקן השופע ואמר:

“ישמעני הוד מלכי. האיש הזה העומד לעיני המלך, ירמיהו מענתות, התנבא בבית המקדש”.

יהויקים, שלא היה שלו בנפשו, לא האזין כלל למשולם, אלא פרפר ופרכס על מושבו כאילו עומד בכל רגע לקפוץ. פתאום האיר פניו חיוך גואל, כי נשמע קול קורא: “אבי”, וילד עדין וחיור, נער בן 12, בא לעולם במרוצה מהססת. זה היה יהויכין בן המלך, הוא יכניה, שנקרא דרך חיבה כניהו, כי נער יותר יפה, בן מלך יותר חביב לא העניק אלהים לבית דוד מעולם. אף על פי שהיה קטן מאוד לגילו נראה בכל זאת כדמות מאירה לתפארת. העינים היו העיקר בפנים קטנים ולבנים אלה, שהיו עדינים ביותר מכדי לעטוף את הנשמה. העינים הללו מדדו את הפולשים נשואי הפנים במרה שחורה ובדחיה. המלך קרא אליו את כניהו, התרפק עליו והושיב אותו בין ברכיו על המדרגה. זה היה הבן, זה היה היחיד שאהב. בינתים נתכנסו משרתי המלך והחצרנים על מדרגות כסא המלכות. עוד לא קרה מקרה, שבשעה זאת תבוא מלאכות והמלך יעזוב את חדר הריקוחים. משולם, ראש המדברים, אחז ביד הנאשם וחזר שוב על דבריו. אבל ירמיהו נתלש ממנו וניגש דרך חירות לפני יהויקים.

“שְׁמַע דְּבַר ה' מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד, אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה”.

משולם ויתר חברי המשלחת נבהלו, הסמיקו והחוירו עד לזקני השיבה שלהם. שר הכספים פתח שוב: “הוד מלכי”, אבל יהויקים רמז לו בתנועת ראש של קוצר רוח שישתוק. הוא הסתכל רק בירמיהו. ניכר היה בו המאמץ להחלץ ממצב השיתוק, שעדיין לא סר ממנו. ועיניו הכירו את ירמיהו, את הידיד האחרון של אביו, שהוא, הבן, בגד בו. ואזניו הכירו את הקול, שעורר בו השתוללות באותו ליל התקדש חג לפני שנים. ידי יהויקים גיששו בכתפי כניהו. בפניו לא ניכר הזעם אלא המתח. וירמיהו, שהיה מלא לחישת אלהים, ידע בערנות יתירה שחייו תלויים בזה, שמתח זה לא ירפה, אלא יהיה פרוש על הראשים כרשת:

“כֹּה אָמַר ה': עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר, יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ, אַל תַּחְמֹסוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים… כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם עַל בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ”.

קולו של ירמיהו לא התרומם אפילו פעם אחת לחגיגיות קולנית כדרך הנביאים. אבל דוקא היבושת החודרת של המלים, שהטיחו למלך את האמת בפניו, עשה את אוֹמץ ההתגרות הזאת נועז שבעתים. ההעזה הגיעה לגבול שאין להמלט ממנו. איש לא זה. כל העינים ננעצו ביהויקים בתדהמה. דיה היתה קריאת זעם צורחת למשמר, וירמיהו היה מונח חנוק על הרצפה, כדי ששום כתמי דם לא יחללו את המקום. אבל לא כן קרה. המלך לא פתח את פיו והוסיף לשבת בשקט. ככל אדם אַלִים הגורם לאחרים כאבים בקלות, היה הוא בעצמו רגיש וכואב בלי מצָרים. כשם שהיה הולם בלי רחם, כך היה משוּתק כשהותקף בעצמו. ושיתוק המלך שיתק גם את כל האחרים. ירמיהו היה שליט יחידי באולם עד כדי כך שהיה צר לו על הילד החף מפשע, שלא יכול בשעה זאת לחוס עליו. וכניהו, זו דמות מלאך מזרע דוד, הסתכל בו בפלצות קפואה של איָלה שנפגשה באריה. וירמיהו לא הרים קולו גם עכשיו, ואדרבא, הנמיך אותו:

“הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט – הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז? אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה – וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה”.

ירמיהו האריך את מועד המתיחות שניתן לו עד גבול האפשרות. עצם הזכרת שם האב באזני יהויקים הוא קטרוג איום, שזעזע את כל האולם. ידי שומרי ראש המלך הדקו את ידית החרב. אבל ירמיהו מתכופף, כי דבר אלהים שעליו לומר עכשיו נעוד רק לבית דוד, לא לאחרים, הוא לוחש ואומר:

“לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת, לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה”.

עוד נשימה עמוקה ואז נעשה למען אוריהו מה שמוכרח להעשות:

קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר, סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍יִם".

יהויקים אינו קופץ ממקומו, אלא נשען אחורנית כנמלט, כאילו הזועה עומדת להתרחש מיד. האם הוא חושב על קבר התפארת, שהוא אומר להנציח בו את עצמו? האנשים מסביב, שלא שמעו כלום מלחש הנבואה, מסתכלים זה בזה בפנים אפורים. לאט לאט מהדקות ידי המלך בעוית את ידיות כסאו. השיתוק הולך ומר. אדמומית ארגמן בפניו מוכיחה שהוא מתעורר. מבטו מחפש את ראש שומריו. אבל ברגע אחרון זה מתרחש מעשה ההצלה בידי שמים. כניהו הקטן למרגלות אביו, שהוכרח לשמוע את הנבואה על דברים מחוייבי המציאות, התמוטט פתאום והתעלף בלי להשמיע קול. גוון מת מתפשט על פני הענר הנהדרים, כאילו עמד לבו מדפוק.

המלך צועק בקול רם, מרים את בנו האהוב ומתחיל לקורא בצריחה למים, לרופאים, לעזרה. אבל מכיון שלנוכח העונש הקשה של התפשטות הרוחניות אין הוא מקבל לתשובה אלא תוהו ובוהו, הוא מושיט את גוף בנו לקראת הנביא ומתחנן בקול צרוד:

“יצילהו אלהיך, יצילהו אלהינו”.

ירמיהו שם בנחת את ידו על מצח הנער הצהוב כדונג. לא עברו יותר מכדי שתים עשרה דפיקות לב ועיני כניהו נפקחו שוב. מתחילה הן מחייכות חיוך רפה. אבל כשהכירו את מעוררן הן מתמלאות בזוועה חדשה לאין ערוך.

המנצח מפנה את פניו בעצבות. לאט לאט הוא עובר על פני משולם ושופטיו, דרך שומרי ראש המלך, מאולם תפארת לאולם תפארת כרואה ואינו נראה עד שהוא יוצא דרך השער, בלי מעכב, לתוך שקיעת החמה. וראה זה פלא: נדמה לו, שלא רק לאחרים אלא גם לעצמו הוא סמוי.

פרק שבעה-עשר: מגילת סתרים

ליל בלי ירח על פני גבעות ענתות. שני הימים הנוראים של תשרי כבר עברו. האויר נעשה יותר חריף, ורוח נרגנת מעסיקה את עלי הכסף של עצי הזית מסביב לאחוזה הגדולה של חלקיהו. בכל מקום מרשרשת סתירה סתומה. ירמיהו וברוך משוטטים בגניבה, מחרישים, לאורך החומה העתיקה המקיפה את אחוזת בית האב כמבצר. כמה חדשים הסתתרו בקרבת ירושלים. רק אחיקם ושני בניו התאומים ידעו את מפלטם. עכשיו נראה שהציד של יהויקים, אלנתן וירחמאל אחרי ירמיהו נלאה לחלוטין. עצומה היתה תכונת הציד. היא הגיעה לכל הארצות השכנות, עד נוף, עכשיו, בתחילת החורף, הכיר המלך סוף סוף שידו על התחתונה. אבל מרננים ביהודה, כי מיום ההתגרות הגדולה על ידי חזק ממנו נתקדרה מהותו של יהויקים באופן ניכר. האם יכול שלטון להרגיש עצמו כשלטון אם חי במחיצתו תקיף ממנו, שאי אפשר להתנקם בו? כל נקמה שלא בוצעה מחלישה את השלטון.

ולירמיהו הגיעה שעת שיבה הביתה. לאחר חדשים רבים כל כך יחפשו אותו בלשי המלך בכל מקום רק לא בבית אביו. אבל למען האם דרושה זהירות יתירה. זה הלילה השני שהוא וברוך משוטטים בחשאי מסביב לחומת האחוזה. התלמיד חוור ומדוכא. למטה, בענתות, שמע ששני הוריו מתו זה אחרי זה בימי הסתתרותו. והוא לא זכה להפרד מהם ולקבור אותם. השולח האכזרי של רבו מֵצל גם על התלמיד ומקדירו. גם גורלו של ברוך נחשף על ידי אלהים ללא רחם ונעשה משוּקד ללא כל אנושיות. אבל דוקא מות ההורים, שבנם לא יכול לקונן עליהם “הוי אב והוי אם” הוא נימוק חזק לכך, שברוך ילחץ על ירמיהו בלי הרף לשוב הביתה. כי אמו של ירמיהו ודאי זקנה מאוד, ויתכן שמחר יהיה שובו מאוחר.

הם הגיעו לאותה פרצה בחומה, שירמיהו היה בנערותו מטפס ועולה עליה לעתים קרובות, כשהיה חוזר בבריחתו מן הלחישות למחצה בשוטטוּתוֹ הלֵילית והיה מוצא את השער נעול. גם עכשיו הוא מטפס בקלות מזיז לזיז. גופו הרזה לא פחת, למרות כל הסבלות, בזריזות ובכוח נעורים. הוא יושב ברכיבה על ראש החומה. בקול עמום הוא מזהיר את ברוך לעמוד על המשמר ולהודיע על כל סכנה קרובה באות לפי המדובר. מי יודע. הן בדרך פגשו בדמדומים באנשים מזוינים אחדים ואולי הוּכרוּ.

ירמיהו קופץ לתוך הדשא הרך ושוכב שם זמן מה מתוך רגש נעים שהוא חולם. שום דבר אינו יכול לשלול ממנו רגש חולם זה, שהוא עודנו נער, שאלהים לפי שעה רק משחק אתו והוא בא הביתה כמו תמיד בלי שנָחת בו כובד האלהים והעולם. נדמה לו, שהוא הולך בעקבותיו מתמול שלשום. משך השנים כאילו נמוג מרוחו.

בפסיעה חרישית מתקרב ירמיהו בשביל הרגיל לבית אביו. פחד הנער תוקף אותו כמו לפנים, שמא יעורר שובו את הישנים בבית. קוביות המגורים רחבות הידים מבצבצות מתוך החשכה. ירמיהו ניצב. בודאי נתרבה עַם הישנים בחדרים. מחלת ושוע, הגיסות, ודאי ילדו ילדים חדשים. בניהן ובנותיהן המבוגרים ודאי כבר נשואים. בני בניהן יושבים גם הם ליד שולחן האב הכבד באולם אביתר.

בהלה קלה תוקפת את ירמיהו, לא מפני שהוא חושב על שנאת אחיו, אלא מפני שהוא חושב על אמו. אולי התקינו חלוקה חדשה של הבית מחמת הצאצאים המרובים ודחקו אותה מחדר ההורים הקדוש. מה יהיה אם לא ימצא אותה הלילה? בעצם היום אינו יכול להעיז לבוא לבית אביו. עם זה מתגבר בלבו פחד כמוס. הוא מפחד מפני הפגישה עם אמו לאחר שנים רבות של פרידה ועזיבה. אולי נשתנתה האם על ידי הזקנה המופלגת עד כדי כך, שהוא לא יכיר אותה? אולי שח גבה לעפר, אולי כהתה עינה, אולי נעכר רוחה? הנועז בכל נביאי אלהים, שהתנבא למלך האֵלים בפניו שיקבר קבורת חמור, משותק מפחדנות עמוקה. לא חסר הרבה שיתחמק שוב כמו אתמול. הוא לוטש עיניו לתוך החשכה ונושם לרווחה.

אי שם, יותר מורגשת מאשר נראית, נפסקת החשכה על ידי רמז של אור מועט. ירמיהו הולך אחרי הרמז הזה. אבל עוד לא הספיק לעמוד על מוצא הנצנוץ הסתום, וכבר אמר לו לבו הכל. האֵם העמידה גם הלילה את העששית הקטנה על הסף החיצון של השער כדי שיוכל בנה הצעיר, המורדף מכוחות השמים והארץ, למצוא את דרכו אליה לאחר שאין שום דרך אחרת פתוחה לפניו. האם עשתה זאת בכל אלפי הלילות למן פרידתו מבית אביו? או שהיא נותנת לו רק היום אות זה כדי להראות, שהיא מכירה את המאויים הכמוסים ביותר בלבבו עוד לפני שהוא הופך אותם למעשה? אכן אמת הוא, וירמיהו נוכח בזה שוב: הרוח הפשוטה הבלתי מלומדת של אמו מעמיקה לדעת את הסודות בכל מה שנוגע לבן הצעיר. בפניה לא נסתר שום רגש קל שבקלים, שום צער ושום זעם בנפש ירמיהו, יהיה הבן רחוק כמה שיהיה. היא האדם היחיד עלי אדמות המשתתף באורח פלא אפילו בהשראת השכינה על ירמיהו.

באחיזת יד רגילה מרים הוא את העששית מן הסף. כנראה השעה מאוחרת, כי השמן כמעט אזל והפתיל מהבהב. ירמיהו מתחמק ונכנס, הוא עומד בשביל הארוך והאפל של לילות נעורים נרגשים לאין מספר. הוא מתפלא, שאיננו מתפלא כל כך ברגע זה. על אצבעות רגליו פוסע הוא את המספר המדוד של פסיעות המוליכות עד לפני חדר ההורים. כך היה נוהג תמיד כשהתגנב בלילה בחרדה. והנה הוא ניצב, נושם ומרים את העששית. הדלת פתוחה. האִם עדיין ישנה האֵם בחדר זה? הפתיל מתלקח בכוחותיו האחרונים וקורע את החשכה של החדר למטליות של צללים. ירמיהו רואה את אמו. היא יושבת לבושה לגמרי על משכבה. היא קמה לאטה וניגשת לאטה לירמיהו, שאינו פוסע שום פסיעה. היא לא נשתנתה, הזקנה לא כפפה אותה. לא כהתה עינה השקטה כמו תמיד. הם מתחבקים בכובד ראש. אינם בוכים.

“שלום עליך, אמי”.

“עליך שלום, בני הצעיר”.

“עליך להבין אותי תמיד, אמי” פותח הוא.

היא מניעה את ראשה בשלילה:

“למה תדבר על זאת? אין צורך לדבר על זאת”.

היא אוחזת ביד ירמיהו ומוליכה אותו למשכב. הוא יושב והיא נחפזת בחדר הנה והנה, סוגרת בלאט את הדלת, מדליקה בעשיית הדועכת עששית אחרת ומעמידה אותה על הקרקע כדי שתאיר את הפנים בעלי הלחיים הנופלים של בנה שהזדקן. המבטים החטופים, שבהם היא סופגת לקרבה את פני ירמיהו, הולכים ונעשים דואגים יותר ויותר. כאילו יש הכרח לתקן מיד את הנזק, שנגרם על ידי מחסור, תלאות ומאבק, היא מוציאה מארון שליד הקיר יין חזק ודבלת תאנים. ירמיהו מוכרח לאכול ולשתות. בטעם דבלת התאנים המתוקה המרוחה דבש הוא טועם שוב טעם ימי ילדותו. והוא זוכר שוב את הלילות, שבהם היו פנייות אלהים כל כך רחוקות ובלתי מחייבות ולא עלו בדמים.

ירמיהו מושך את האם לשבת לידו על המשכב. אבל אין לה מנוחה. כל פעם היא קופצת שוב ממקומה. הלבוש של בנה הצעיר הוא לא רק ישן ובלה, אלא מנוקב על לידי חרפה. היא מביאה לבנים וכתונת חדשה מאריג בית מובחר. אין מנוס מפניה. הבן מוכרח להחליף את הלבוש. אבל לפני כן היא מושחת עורו במשחת אפרסמון קרירה, שבה מושחים בבית חלקיהו מאז מעולם את היונקים. אבל הוי ואבוי, מה הן צלקות הדמים והשריטות על גב הבן? האם כובשת בקרבה את השאלה, וירמיהו אינו מוכרח לענות. ריח הניחוח של אפרסמון התינוקות מעורר זכרונות כמוסים שבכמוסים. כמעט נראה, שהטיפול המופרז של האם בבן הצעיר נועד להתגבר על כל הדברים הבלתי אמורים שביניהם. אבל לאחר שנעשה כל מה שאפשר והאֵם יושבת ליד ירמיהו, היא אינה מציגה שאלות אלא מספרת בעצמה:

“חמש פעמים היו אוחזי החרב של המלך בבית הזה למען תפוס את הבן הצעיר”.

ירמיהו אומר:

“על כן הייתי רחוק מאמִי. ועל כן באתי כגנב במוצאי הלילה”.

האם מרימה את קולה העמום לנעימה חמורה שאין להתנגד לה:

“אבל עתה לא אתן לך ללכת מכאן”.

הוא נלחץ לאשה הזקנה ולוחש לחש חריף:

“במקום אשר ירמיהו שם, שם אסון ומות. אמי יודעת הרבה מאוד, אבל אין היא יודעת, כי קללתי את היום שבו ילדתני אמי. כי אילם אני ועלי לצעוק. רך לבב אני ועלי לריב עם מלכים וכהנים. בודד אני ועלי לבוא לבין העם. אני לשלום והמה למלחמה”.

בגוף הקטן של הזקנה זורם כוח רצון, שירמיהו לא הרגיש בה מעולם בחיי האב. אז נראתה כפופה מתחת לשלטון חלקיהו הזועם וגאותו בלי התנגדות. אבל עכשיו הבריקו עיניה מכוחות נפשיים שלא בוזבזו:

“בפני אלהים לא אוכל להגן על בני הצעיר”.

היא מפסיקה עצמה, כי אין צורך להוסיף שהיא תגן על בנה הצעיר בפני אדם.

“האם תוכל אמי באמת להגן עלי בפני אחי?” מפקפק הוא.

היא שותקת. ומשתיקה קצרה זאת קורא הוא את האמת. לאחר שפע ההתרגזות, לאחר החיפושים בידי אוחזי חרב המלך, התגבר כעס אֶחָיו עלפיו עד לריתחה. אם מעיקה למדי בבית אב פשוט ומכובד אחוַות מוּפרשׁ, הנהנה מתהילה ומכבוד, הרי שמו של מרדן נענש ומורדף הוא חרפה מאין כמוה, כמין צרעת. הכרת פני האם ענתה בה, שזוהי דעת עובדיהו ויואל. כאן אין מקום לשלום, רק מוֹת ירמיהו יכול להקל את לב האחים. אבל כל זמן שהוא חי הם צפויים בכל פעם לחרפה חדשה. ירמיהו סבור, שהאחים יסגירו אותו ללא רחם למלך אם לא ירהיבו עוז לסלק אותו בידיהם עצמם. מי יתבע אותם לדין על מעשה כזה? הדם השפוך של מרדן ומזיק, אפילו אם יצעק, לא יפריע לבתי הדין המכובדים. ירמיהו מחייך לאמו כמעט בלעג:

“ואיך רוצה אמי להגן עלי בפני אחי?”

היא קמה מחרישה ומוציאה מארון הקיר מפתח גדול. ירמיהו אינו מבין מתחילה מה פירוש המפתח הזה. אבל האם אומרת בגאוה ערמומית:

“לא לעובדיה הבכור הוריש אביך את המפתח, כי אם לאשתו”.

עכשיו נזכר ירמיהו במקדש המעט הנופל שלפני חלון חדרו, הבנין הקדוש של בית האב, שזה דורות אין עובדים בו לאלהים אלא כורתים בו ברית קניה עם חוכרים וסוחרי בהמות, מה שקרה בילדותו רק לעתים רחוקות ואחרי מות חלקיהו חדל לגמרי. חיוך מנצח פרוש על פני האם:

“בני הצעיר לא יישן בחדרו הישן”.

וירמיהו שומע, שכבר מזמן דאגו למפלטו. ידי האם התקינו בעבודת לילה את פנים מקדש המעט העתיק למגורים. הובאו לשם מחצלות וכרים ואפילו מטה עם כל הדברים הקטנים המרחיבים דעתו של אדם. לא יעלה על דעת איש, שהחורבה החשופה של פולחן קדום הפכה למקלט חם שאפשר לחיות בו. אמנם ביום עליו להסתתר, אבל בלילה תהיה לירמיהו חרות מספיקה. מי ישער, שבמקום זה, האפוף עדיין בשביל כל בני הבית פחד יעודו הקדום, יושבת נפש חיה. האֵם לא שכחה כלום. היא לבדה מחזיקה את המפתח לבנין קדוש מפותל זה, שלפי חושה הטוב יהיה בו ירמיהו קרוב מאוד לאלהיו.

הוא מהרהר על כל מיני המפלט הנשארים לו. הוא עייף משוטטותו עד מאוד. כמה שמח הוא לרעיון הדואג המחוכם של אמו. הוא יהיה נסתר בקרבתה, הוא יכול להרגיש יום יום באהבתה. וברוך ישב אתו במקום בטוח זה. ירמיהו ואמו מתחמקים בלי להשמיע קול מבית האב. המפתח המסורבל חורק במנעול עד כדי כך ששניהם נבהלים ומפסיקים. מקדש המעט מורכב מפרוזדור גדול וחדר קטן. חדר זה הותקן על ידי האם בשביל הנרדף. כשהוא נכנס הוא מרגיש בלבבו מיד את המתיחה העמומה, המבשרת קרבת אלהים. אבל הפעם שקטה דרישתו של אלהים יותר מאשר בפעמים אחרות. הפעם הוא דורש לא את המעשה אלא את המחשבה. חשוב וחקור וַהֲגֵה – לוחשים הקירות. ועוד מלה אחת מתחת ללחישה זאת, מלה שירמיהו לא שמע אותה עדיין מעודו. ומלה חוזרת כמה פעמים: “כּתב לךָ”.

“כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר”.

ירמיהו לא מילא את הלחישה הזאת מלה במלה, כי ידו כתבה כתב מהיר אשר לא ירוץ הקורא בו. ואילו ברוך היה אמן הכתיבה היפה ולא היה נופל באמנותו זאת משום סופר מפורסם בירושלים. ובכן היה ירמיהו קורא באזני ברוך את דבר ה' והתלמיד היה כותב על הספר, מתחילה רק בסימנים מקוצרים, שאחר כך היה רושם את מילואם בשקידה יתירה במגילה. וכך היתה חלוקת חייהם ועבודתם:

בכל חצות לילה היו ירמיהו וברוך מתחמקים ויוצאים ממפלטם, מטפסים ועולים על פרצת החומה ועוזבים את אחוזת חלקיהו כדי לטייל דרך חרות. על הגבעות המיוערות של ענתות היו מקבלים בלילות הללו מזמן לזמן גם ידיעות מידידיהם בירושלים. אחיקם שהחזיק זרועו על פני ירמיהו, או בניו התאומים גדליהו ומיכה, שלחו בידי אנשי סוד אגרות או אזהרות למורדפים על חוקים או מזימות של יהויקים ודרשו לא לצאת מן המפלט הטוב. ביד חרוצים היו בני שפן מכוונים את המלך תמיד לעקבות שוא.

לאחר חרוּת הלילה המרעננת היו שניהם חוזרים שעה לפני זריחת החמה לבנין הקדוש. אז ישנו עד לשעות הבוקר. כשעלתה השמש לגובה השמים ועל פני החצר השתרעה מנוחה ותרדמה, היתה האם מטופפת ויוצאת בזהירות רבה מתוך הבית. היא היתה נושאת לוח מכוסה ומעמידה אותו לאחר כמה עקיפין מתוחבלים, מתוך הסתכלות לכל הצדדים, לפני שער הבנין הקדוש על הארץ. מיד היה נפתח השער מפנים והלוח היה נעלם בלי להשמיע קול. זו היתה הארוחה היומית של שני האנשים, שהאם התקינה להם: יין, חמאה, דייסת חלב, נזיד עדשים, לחם שעורים, דבלת תאנים ומזמן לזמן צלע שה צלוי.

לאחר שאכלו ושתו לשובע התחילו לעבוד, אם אפשר להשוות את המאמץ העצום לזכירה מחדש של דבר אלהים לעבודה ארצית בכלל. בקצב שוה זה עבר הזמן עד שירמיהו לא ידע אם עברו רק חדשים או שנים משעת שיבתו החשאית הביתה, כי כמו תמיד כן גם עכשיו ביטלה ההתהלכות עם אלהים את רגש הזמן לגמרי. אבל התהלכות זאת, שהיתה לירמיהו הפעם לא דבר שבמישרין אלא דבר של זכירה, היתה לו כחדשה. אם כי חסרו הסכנות, שאליה הכניסו אותו הנבואות לפנים, הרי נוספו ענויים חדשים במקומן. הם היו תלויים בנסיון האכזרי של המופרש להיות אמתי ולא להוסיף ולגרוע מדבר אלהים. וכה היה הדבר:

כשהיה מתהוה הדבר ברוח הנביא כמים באבן מחולחלת, כשהתגברו הדברים על שכלו ורצונו, והיצר הרע לא העכיר ולא זייף את לחישת אלהים, היה הדבר טהור ואמתי, כמעט למעלה מאפשרות ארצית. אבל כבר במשך משא נבואי ארוך לא יכלה להשתמר רמה כזאת. כי מחשבות אנושיות צדדיות חדרו לתוכו כנביחת כלבים עמומה, היצרים היהירים והנמאסים של הלב כרסמו בטהרתו ובאמיתותו. ולעתים קרובות היה מי שהתחיל להתנבא כנביא אמת מסיים את הנבואה עצמה כנביא השקר. סכנה זאת איימה כבר על הדברים שבעל פה, שזרמו מפי אלהים ממש. אבל סכנה זאת גדלה פי מאה כשהיה הדבר רק זכרון ללחישה שמלפנים.

דבר האדם חולף ככל החיים. הוא הופך כבר בפי המדַבֵּר. כל היוצא מן הפה הופך בדרכו מפה לפה לשמועה, וכשהוא מגיע למטרה כבר סורס לגמרי. גם דבר אלהים ברוח הנביאים זקוק לשפת האדם כדי להשמע. הדבר מוכרח לרדת לטומאה הרקובה, המוכשרה יותר לכיסוי האמת מאשר לגילויה. לפיכך מתגעגע דבר אלהים, שהושאל לאדם, בכוח כואב להחלץ שוב מן האדם.

את זאת – שדבר אלהים רוצה להחלץ ממנו – הכיר ירמיהו עכשיו כשהתאמץ במאמץ נואש להחזיק בדבר על ידי הכתב. הוא לא הרפה. הוא חידד את זכרונו כסכין, שבו חתך את שחור הזמן. כל מראה וכל לחישה שהיו לו חידש מתוך התקפות מתחדשות. היו דברים, שברוך הוכרח להעלותם על הכתב שבעת ועשרת מונים עד שדבר אדם נתקרב ברוחו של ירמיהו קרבה מספיקה לדבר אלהים. במחיצת המעורפל והסתום שאף לאור בהיר ביותר, ולעתים קרובות הוכרח להשען, כולו עייף, בפינה ולהחריש.

במסתרים של ירמיהו קם מפעל הסתרים של אלהים. הדבר התחיל בליל היעוד, בדבר ההפרשה ובמראה מקל השקד והסיר הנפוח. מאז נתלווה באמונה לכל הלחישות והמראות מתוך הבחנה חדה בין הגרעין האלהי והנופך האנושי, מתוך בדיקה והבדלה קפדניות. על פי רוב היה ירמיהו מוסר מתחילה את מראה עיניו ומשמע אזניו במלים מאריכות למעניתן. ברוך היה קורא את הכתוב, והרב היה דוחה את הדברים בהעויה של בחילה. הנוסח השני היה יותר מצומצם, ומה שנשאר לבסוף לאחר נסיונות מחודשים צלצל בצייקנות וכמעט בנוקשות. ביחוד חל הדבר על כל המראות, בין שמדובר היה על חומר ביד היוצר או כוס התרעלה, על שבירת הבקבוק או כוּר הצורפים. ויותר מאשר הקפיד המראות אלה, שירמיהו סתת אותן רק מחלומות שבאקראי, הקפיד בדברים הצרוּפים שרוחו הקשיבה. כאן לא גרע כלום, כי הוא הכיר היטב את לשונו ואת לשון שוֹלחוֹ, ורוח ההבחנה שלו היתה כל כך דקה עד שלא התירה שום ערבוב שתי הלשונות. אם כי דבר אלהים שאף על פי רוב להחלץ מפי האדם מחמת בחילה, הרי באו לעתים ימים אחרים, שבהם הואיל הדבר ברצון להדבר בחסד ובנחת. ובשעות רצון מיוחדות אחדות נראה היה, שאלהים גמר להשתתף כדרכו במפעל הנביא. הוא ענה לשאלות, הסביר והשלים פסקאות מסוימות. כשהתחיל ירמיהו

בכתב שוב בדין-ודברים – “צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ” – ניתנה לו פתאום תשובה ניצחת:

“אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים? וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?”

אכן זו לא היתה נחמה וגם לא התנצלות אלהים על אורך הרוח ואי הדיוק של צדקתו. אבל זו היתה הזהרה מלאת תוכן נגד הטעות הנפסדת, לראות יסורים בעבר ובהוה כשיא כל הרעות. שיא זה התרומם רק בהררי הישימון של העתיד, וירמיהו זקוק היה לגבּר חיילים כדי להגיע לשיא זה.

אבל לעומת שעות רצון כאלה של סיוע אלהים בחסדו באו שעות של קללה, שלא רק נמנע ממנו הדיבור אלא תקפו אותו ריקנות פנימית ובחילת אמנטי. רק בשעת מאמץ זה במפעל הסתרים למדה נפש ירמיהו, באיחור זמן, להכיר לאט לאט, שקרבת אלהים וריחוקו עומדים ביחס קבוע למצב נפשו. לא תמיד הצליח הנביא להרחיק את יצרו מן החומר האלהי. מזמן לזמן הגיעו הדברים בכל זאת לתערובת פסולה. כל מה שהתקרב ירמיהו במשך זכרונותיו לימים הנוראים של שיבתו לירושלים, כן תקפו את כוחות נפשו זעם ושנאה ושאיפת נקם. הוא נעשה חיוור ורעד כולו כשזכר את פשחור, את משולם, את נביא השלום השעיר ואת שופטיו. קולו נעשה צורם כשפרץ בדברי קללה, דברים של מטה, שתלמידו העלה אותם על הכתב בצייתנות ממש כדבר הצרוּף של מעלה:

“וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי, תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ, הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּישֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה”.

מיד לאחר שהפליט ירמיהו קללה זאת נסתלק אלהים מסיועו, כאילו לעולם, ולאדם חזרה ריקנות של זועה. ימים שלמים כרסם את עצמו בנסיונות שוא. שום משפט לא הצליח. ראשו היה כאבן סיד יבשה. לא חלחל אפילו הזכרון הרגיל ביותר. כל דבר אלהי נדמה לו פתאום כהשליה מענה. נשארו רק סיגים. לעתים עברו שבועות עד שסר עונש זה של סילוק שכינה. אבל פעם אחת האזין במעמקי המעמקים של קרבו דברים אלה:

“אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד, וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה”.

אז הבין ירמיהו את אלהים. לא יתכן לקשר את כוונת אלהים במטרות צדדיות של האנוכיוּת האנושית. חוצפה יהירה היה הרצון לעשות שותפות עם אלהים. עכשיו הכיר ירמיהו את זאת בבהירות, אבל לא הפיק מהכרה זאת תועלת יתירה. כל פעם חזר לסורו וכל פעם נפגע על ידי סילוק שכינת אלהים הרגישה לאין חֵקֶר. אפילו לאחר עבירות קלות בא העונש מיד בעקבן. כששלל פעם במשפט אחד מישראל את האפשרות לחזור בתשובה באמרו: “הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו” נענש על פקפוק זה בשני ירחים מלאים של ריקנות.

על ידי רגישות אלהים זאת לאין חקר, ועל ידי מוסר הכליות של ירמיהו התקדם המפעל רק לאט לאט. בחוץ התחלפו עתוֹת השנה. ירמיהו וברוך הרגישו בחילוף זה רק בגבעות ובעמקים של הלילה מסביב לענתות. בחדר האפלולי של מקדש המעט, שהיה מואר רק על ידי ארובה גבוהה, חדרו מעוממים כפור החורף וחום הקיץ. נס מן השמים היה, שבמשך זמן רב כזה היו יושבי הבנין הנופל מוסתרים מעיני בית חלקיהו. יומם היו הילדים והנכדים של האחים משחקים מסביב המחבוא, שמשך את לבם בזועת הסוד שבו. ירמיהו וברוך שמעו בחרדה את קולות הילדים והילדות, שניסו כל פעם לחדור לפנים המקדש הקדום. לאשרם של הנחבאים היתה דלת האלון המצופה נחושת נעולה היטב והחלון היה גבוה מעל פני הקרקע. ואף על פי כן היו הנחבאים פעמים אחדות בסכנה קשה להמצא. הילד הנועז שבחבורה הצליח מזמן לזמן לטפס באמצעות הסדקים והזיזים המרובים בקיר האחורי עד לארובה ולהכניס ראשו לתוך המלבן. בפחד ראה ירמיהו את עיני הילד הנוצצות מסקרנות צופות כלפי מטה. אבל אם מפני האפלולית או מפני רצון אלהים – העינים הסקרניות של הילד לא ראו את הנסתרים. מטעם זה לא גילה איש את הביקורים של האם אצל הבן הצעיר יום יום.

במאמץ נאמן של חוקרים רשמו ירמיהו וברוך את כל הדברים והמראות של אלהים לירמיהו מימי יאשיהו ועד ימי יהויקים. לאחר ימים רבים של עינוי זה יכול הנביא לקוות, שמילא את השליחות וקנה לעצמו זכות. אבל כשהתחילה השמחה המשׁכרת של סיום המפעל לרומם את לבו באה לו אכזבה חדשה. הקול הברור והשקט חזר מצד זה של שמיעתו ומצדה השני: “האזינה וכתוב הלאה”.

ומה שהפליט עכשיו בהיסוס, וברוך העלה בראש כפוף, זעזע את רוחו, כי למרות כל הנבואות, האזהרות, ההקראות, האיומים והקללות שהפליט בשם אלהים עד ליום הזה ראה בעצמו רק את חצי האמת וקיווה שאלהים, כרב טוב, אינו מתיחס ברצינות גמורה לדברי איומו וסוף סוף יפנה משחקו לטובה לישראל. אבל דבריו שדיבר באזני הכותב הקפיאו את אבריו. בפעם הראשונה הכיר בדאגה רצינית שברצינית, כי אין לצפות לחיי ישראל בעתיד יותר מאשר אפשר לצפות לחיי הולך למות. וזה היה החלק הגורלי הקשה ביותר של הדברים שהועלו על הכתב:

“מִן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָי. וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. וְשָׁלַח ה' אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ לֵאמֹר: שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לָהֶם, וְלֹא תַכְעִיסוּ אוֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלֹא אָרַע לָכֶם. וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי נְאֻם ה‘, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם לְרַע לָכֶם. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: יַעַן אֲשֶׁר לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן, נְאֻם ה', וְאֶת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי, וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב, וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם, וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר, וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה. וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה”.

ירמיהו עמד וכסה בידיו הקרות כקרח את עיניו. היאמן שבפיו עצמו ביטא בשם אלהים את המלים: “הִנְנִי שֹׁלֵחַ אֶת נְבוּכַדְרֶאצַּר עַבְדִּי?” כיצד יכול להיות עבד אלהים מי שאינו יודע כלום ממנו? כיצד יכול לעבוד לו מי שלעג לפולחנו בקרב מאה אלילי כוכבים מעשי ידיו? האם לא היה החוטא והעברין הגרוע ביותר ביהודה עבד אלהים יותר קדוש מנבוכדנצר, שנשמתו הנפסדת לא חיפשה את האמת בדבר הצרוּף של אלהים אלא בכוכבים, בעננים, במעוף צפרים ובחיי בהמות הזבח? אפילו חטאו של יהויקים לא היה אלא סטיה ותעיה. ובמקום שיש טעות יש תמיד גם צל האמת. ואילו במרדוך-נבוכדנצר לא היתה אפילו טעות, אלא אפס מטומטם ועליז ללא גאולה. ולאפס זה קרא אלהים “עבדי”, זה שם הכבוד שציין בו רק את אברהם, יצחק, יעקב ומשה ולא יותר, אפילו לא את דוד?

ירמיהו גנח, נפל באגרופים מעוותים לארץ, ובכה כנער שאביו ייסר אותו שלא בצדק.

היה ליל חורף תמים, כשהופיע גדליה בן אחיקם על גבעות ענתות במקום המדובר כדי לבקר את ירמיהו. אחיו התוֹאם של מיכה נקרא “הקשיש”, לא רק מפני שנולד ראשון מן התאומים אלא מחמת רחבות לבו וכוח מעורר אמון, שריחף בעסיסיות על החריפות ואמנות הניצוח של בני שפן. הוא השפיע על אנשי המועצות לא רק על ידי נימוקי שכל ללא פירכה כמיכה, אלא על ידי הויתו הנעימה, שמרצה ובטחונה הפיצו הרגעה מסביב. גם ירמיהו הרגיש בקרבת גדליה הקלה מסבלו.

לב בני שפן היה מודאג. בארמון המלך בירושלים נעשו דברי סתר, שהם לא יכלו לבוא עד חקרם. רננו על משלחת חשאית של פרעה, שנתקבלה בארמון החורף ממערב לעיר. כן אמרו, שאלנתן בן עכבור יצא במשלחת יהויקים לנוף. אבל רק שמועות, ושום דבר בטוח לא חדר מחוג השליטים ללשכות המקדש. לעומת זאת דיברו לא רק בתורת שמועות, אלא כמעט בגלוי, על הכנות מלחמתיות מעוררות דאגה בארץ, שהזכירו את הימים בהם תיכן יאשיהו את התכנית שנכשלה לצאת למלחמה על פרעה. כאז כן עתה נצטוו, אמנם מתוך נימוק ללא דופי, מושלי הערים והמחוזות לגייס בחשאי צעירים וללמד אותם קשת. כן באו ממצרים שיירות חשודות, שהביאו צרורות עצומים ופרקו אותם במצודת דוד הקודרת העתיקה ובבית הגבורים. איש לא יכול להגיד לבטח, שאלה היו משלוחי נשק. מִטֶבַע שלטוֹן האלימות הוא אי הבטחון המעיק וחשאיות ללא אחריות. אחיקם ובניו היו בטוחים, כי כל הסימנים האלה מעידים שמשהו בלתי טהור מתרחש בבית העבדים, זה השונא בנפש לישראל. יהויקים קיבל את כסא דוד מאלהי נוף. אולי הוכרח עכשיו לשלם את חובו על ידי ברית מסוכנת לטובת פרעה. אבל מה שהפחיד את לב גדליהו ביותר היתה התשובה הפתאומית לאלהים, שהתחיל בה יהויקים בעסק גדול. גלגל השמש על הר הזיתים הוסר פתאום, עבודת המִסטָבָה המלכותית נפסקה, הוכרז שוב על שמירת שבת, והמלך קיים פתאום מצוה זאת בהקפדה לתמהון הכל. ואף על פי כן הוכח כאן, לפי דברי גדליהו, שתשובה, צבועה נמאסת יותר מפשיעה מעורטלת. כי אדיקות מובלטת זאת לא היתה אלא נסיון מרמה של מצוה הבאה בעברה. יהויקים התנהג כמוכר סוסים רמאי, המפרכס סוסה חולנית כדי לרמות את הקונה. הכוונה היתה לרמות את אלהים לשם מטרות מעורפלות של המלך. ועל ערמה זאת התפעלו נביאי השלום עד שיצאו מגדרם, ומשמרות הכהונה גמרו את ההלל על האדיקות החדשה של חצר המלכות. לכבוד חזרתו בתשובה ולשם תשובת הכל הכריז יהויקים תענית צבור. ומשונה הדבר, שיום הצום חל באותו יום, שבו באה לירושלים משלחת מבבל לגבות את המס השנתי כיורשת אַשור. מס זה, מספר אפסי של שקלים, לא היה מס ממש, אלא הכרה שמרדוך-נבוכדנצר הוא שליט העולם.

הנחבאים ישבו כמה שְעוֹת לילה מתחת לעץ ירוק והחליפו דברי דאגה. גדליהו דרש מאת הנביא שיחקור את רצון אלהים, כדי שתהיה אחיזה אלהית להגיון האנושי. בן אחיקם סבור היה, שאפילו בדברי הלחישה המעורפלים ביותר יש משום חסד ההשגחה, הבחירה הקדושה “והיה – אז”, שאפשר להתיר את פקעתה רק על ידי חריפות ללא משוא פנים. ירמיהו היה שקוע בשרעפים. הוא לא הזכיר כלל את מפעל הסתרים, אבל הבטיח לבן שפן לשלוח ידיעה כשרק יהיה דבר אלהים.

כששכבו ירמיהו וברוך עם בוקר בחדרם לישון, החליפו ביניהם שיחה זאת:

“האם – שאל התלמיד בחשכה – אין די כתוב במגילה מדברי אלהים אשר גדליהו חפץ בהם?”

עבר זמן ממושך עד שבאה תשובתו של ירמיהו, וברוך חשב שהרב ישן. אבל ירמיהו ענה בנחת:

“אמור נא לי, מה יהיה אם אדבר את כל הדברים האלה באזני המלך?”

ברוך נזדעזע:

“האם רוצה ירמיהו למוּת מות ללא הועיל, שלא יעזור במאומה לאלהים ולעם?”

“הדבר על נבוכדנצר עבדו אמור יאמר” ענה ירמיהו.

עכשיו שתק ברוך זמן מה, עד ששאל כשׁאוֹל תלמיד את רבו:

“ילמדני רבי למה המציא אלהים את המגילות הנקראות ספרים?”

“הספרים נוצרו למען יבהל רוח האדם, יכיר ויחזור בתשובה. עתה ולאחר זמן. הספרים הם לחישות לכל איש”.

“האם נכון הוא – העיר ברוך הנבון בענותנות – אם אומר כי הספרים נועדו לקוראים למען יקראו בהם ולבלתי קוראים למען יקראו אחרים באזניהם?”

וכשירמיהו לא העיר כלום הוסיף ברוך:

“האם יכול רק פי חזק להקריא? האם לא די בפי חלש?”

הרב הבין את דברי התלמיד, אבל דחה את ההצעה בכל תוקף:

“ממתי שולח גבור מלחמה את אחיו הצעיר לקרב הדמים למען חוס על חייו הוא?”

“האח הצעיר לא יבוא לקרב מלחמה. כי מי מכיר אותו? אבל אלהים לא נתן לנו לכתוב את הספר הזה למען ישאר מגילה מתה”.

וברוך הסביר לירמיהו את תכניתו. הוא רוצה להופיע במקדש עם מגילת הסתרים ולקרוא אותה בפעם הראשונה בחדר בני שפן בפומבי. מזה לא תוכל לצמוח שום סכנה קשה. בשעת הדחק יתמם. כן לא ידע איש כיצד בא הספר לידיו. חוץ מזה הרי מחויב שלטון יהויקים על ידי תשובתו הצבועה להתיחס בחסד לשונאיו.

נימוקיו של ברוך היו מכריעים, תכניתו טובה. אף על פי כן היסס ירמיהו שלשה ימים ושלשה לילות עד שהסכים לסכן את הצעיר. לבסוף, בלילה הרביעי, נתן לו ללכת. בפעם הראשונה מתחילת חברותם סמך את ידיו על ברוך וברך אותו בברכת כהנים, שהיה זכאי לכך ככהן:

“יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ”.

פרק שמונה-עשר: האח המבוערת ויין תרעלה

יום אחד, כשישב ירמיהו הבודד בחדרו וחשב בנפש דואבת על ברוך ומעפלו הנועז, עמד פתאום לפניו עובדיה, אחיו הבכור. המופתע לא הספיק אפילו להרגיש בפחדו המקפיא. הוא קם לאטו ממושבו. בשובו הביתה בלילה שכח לסגור את הבריח הפנימי. בזועה לטש עיניו לעובדיהו, לאכר זועם זה בעל הקול הנרגז, שהפך במרוצת השנים לזקן. זקן עובדיהו היה ארוך וזרקה בו שיבה. כנראה למד לשלוט בעצמו, כי הוא הסתכל בנבהל לא בזעם ולא במשטמה. האחים מדדו זה את זה בלי דבר דבר. בינתים הרהר ירמיהו בקדחתנות על כל הדרכים, שהוא יכול להציל את עצמו. אבל עובדיהו, שכנראה ניחש רעיונות אלה, פתח פיו ראשונה:

“למה מסתתר אחי הצעיר מאֵחָיו? אמנם הביא צרות וכבוד מעט במעלליו על הבית. אבל האם חושב הוא, כי אנשים מיושבים עוד יגדילו אי כבוד זה?”

הדברים נאמרו, למרות התוכחה, בידידות. חוץ מזה הכילו בצורת שאלה הבטחה כמוסה למגן. אבל דוקא הידידות ואפילו ההבטחה הכמוסה מלאו לב ירמיהו דאגה. המשטמה הגלויה הישנה הדאיגה אותו פחות. עכשיו ידע, שאלהים נטל ממנו את ברכת הסתרים וקידש את כוחותיו החלשים למלחמה ישנה חדשה, שכבר חשב שנפטר ממנה. ועובדיה נאנח כאילו נתקיימה נבואתו, אם כי באיחור זמן:

“העולם הוא עולם ובית אב הוא בית אב”.

את הדברים האלה אמר יורש חלקיהו לא כבן בכור אלא כאב, כחלקיהו עצמו, האחראי לקיום ולאחדות של בית אב קדום בישראל בפני אלהים. ירמיהו הכיר לתמהונו, שחלק ניכר מן האב נבלע בבן הבכור, קפדנותו של האב נתמנתה ונתמלאה בכבוד של בית מיוחס. כאן עמד לא רק האח הבכוֹר לבדו, אלא האיש שירש את ירוּשת האב, ונפש ירמיהו היתה מיד מוכנה להשתחוות ולקבל מרות כראוי. ואמנם הרכין את ראשו בפני האח-האב כמתחרט. כניעה זאת מצאה חן בעיני עובדיהו, והוא אמר כמנצח רב החסד:

“חַשׁרת המים הקיאה את אחי הצעיר. ישוב נא לאולם אביתר ושם יותן לו מקום ליד שולחן אבי. יכיר נא את תעתוּעוֹ ויהירוּתוֹ ואת מקומו ואז יהיה גם מוסתר ליד שולחן עובדיה. אכן טוב לי לחנוק אותך בידי מאשר להסגירך לרודפיך”.

עמדת הכבוד של אבהות שולטת עידנה עד מאוד את אוצר המלים המסורבל של עובדיה, כפי שאפשר היה לראות מדבריו. אחר כך נגע בקלות בכתף השׁב והוסיף:

“ובכן ישכח מה שניתן להשָכח”.

האֵם, שנבהלה עד מאוד, הופיעה אחרי עובדיה. היא רמזה לבנה הצעיר בתנועות יד מתחננות. ירמיהו חייך מתוך מאמץ, הרים את זרועותיו והוריד אותן, הרים אותן שוב, ולבסוף משך את אחיו הבכור לחבוק סמלי לאות שלום.

ולסעודת הערב ישב הנביא, שהופקד על ידי אלהים על מלכים ועמים, בנחת ובדכאון ליד שולחן האב הקדום באולם אביתר, על אותו המושב שתפס בהיותו נער. שוב נתקיים בו החוק הפלאי של היעוד, העושה את הבית לנֵכָר ואת הקרוב ביותר לרחוק ביותר. בימי נסיעתו בעולם נתרבו ונשתנו הפרצופים בבית הזה. את פני הקטנים שגדלו כמעט לא הכיר. מחלת, שתפסה עכשיו את מקום הגברת בין הנשים, נזדקנה כבעלה. אבל בעוד שעובדיה השתדל להיות מעודן מתוך ההרגשה, שהוא ראש לבית אב גדול, נעשתה מחלת עוד יותר מכוערת ומרת נפש מאשר לפנים. עיניה בזקו זדון, ואפילו לנוכח האנשים הסועדים לא יכלה להתגבר על קולה, גערה בילדים, ופעם אפילו עקצה בדבריה את סבתא, שאמנם קיבלה התפרצויות כאלה בנחת בלי לענות. שיבתו של ירמיהו הרגיזה, כנראה, את לב מחלת כאכזבה קטלנית. הוא הרגיש בשנאתה הצורבת, שסרסה את פניה עד לידי עינוי. היא לא עשתה אפילו נסיון קל שבקלים להסתיר מפניו את מרירותה. אם כי ירמיהו ידע תמיד, שמחלת אינה יכולה דברו לשלום, נדהם בכל זאת עכשיו על שנאה זאת, שהיתה לדעתו שנאת חינם. ואילו שוע, אשת יואל, שהשמינה ונעשתה אדישה, עדיין הסתכלה בו בסקרנות עמומה של הימים ההם ובכוח כבשה את צחוקה. גם הפנים החדשות של הילדים הרבים הסתכלו בדוד המפורסם לשמצה כאורבים, כי שמו היה בבית חלקיהו לזועה. מבטי הקשישים בחנו אותו מלמעלה למטה, כאילו היה מפלצת כפותה, שמראיתה איכזבה את הצפיה. הילדים והילדות עברו על פניו בפחד ובמהירות כאילו הוא דבר מה אסור וטמא.

אבל עובדיה ויואל נהנו מן הערב הזה. בא התגמול על אותו הרגע המרגיז שלא ישכח, כששלח המלך על ידי שליחיו לקרוא לא יצלח עקשן זה, במקום לציין אנשים העובדים בדרך כבוד. עד היום הזה עדיין לא הגליד פצע זה של הכבוד. אפילו יואל בעל הנימוסים לא נרתע מלהמטיר באזני הנשים והילדים מטר של לקח שטחי, תוכחות ופתגמים בכמה לשונות על איש האלהים חסר האונים. חיי נע ונד השפיעו, אגב, על יואל לטובה יותר מאשר חיי החקלאות של עובדיה. יואל נשאר צעיר וזריז ולא ניטל ממנו כלום מחריפותו ומבקיאותו. אבל שניהם, עובדיה ויואל, נכנעו בערב ההוא, מתוך שכרון כשלונו של ירמיהו, ליצר החַמוּם של התפארות והשפלה, ובזה התחרו אחד בשני. בהנאה רבה שיבחו את פעולתם, שהיא היחידה המוצאת חן בעיני אלהים ואדם. עובדיה התחיל בשבח המספוא המלוּח שהמציא, שיש בו ברכה לעם ולארץ יותר מכל הדיבורים, שהרי הכפיל את מספר העדרים ושילש את משקל השומן. מה היו עושים כל הבטלנים תופשי התורה במקדש ומחוצה לו, לולא היו על ידי השקדנות הרבה של עובדיהו חולבים חלב וגוזזים צמר על גבעות ענתות? יואל הסכים בחסדו לאמת זאת והרחיב אותה על ידי שהוסיף, כי החלב המתוק ביותר מחמיץ, הצמר הדק ביותר נשחת, כל יבול האדמה מתקלקל אם אין מביאים את העודף לקונה המהסס על ידי נסיעות נועזות, ידיעת הלשונות ואמנות השידול. זהו המחזור האמתי והממשי של ברכת האדמה, כפי המושר בשיר כהנים בהיכל בבל. מחוץ לזה דורש אלהים לא יותר מאשר חסידות נבונה, לא נלהבת ביותר, זאת אומרת הקרבת תמידים כסדרם ותפילה, וכן קיום החגים והמצוות כנהוג. אבל כל השאר, מה שיוצא מגבולות פשוטים אלה, אינו אלא רע נועז, וביחוד ההאזנה ללחישות בלי סמכות שאין להביא שום סימן לממשותן הכֵּנה. כל זה נובע רק מאהבת הכבוד ומביא לידי שׁאוֹל, כמו שיש לראות משיבתו המעציבה של נכשל ונרדף, המחפש מקלט לרחמים בבית אלה, שהוא מדמה לעלות עליהם ברוחו ובדרגתו. יואל ועובדיה דרשו מאת הנוער ליד השולחן ללמוד מדוגמת הכשלון הזה לקח לחיים.

וירמיהו הוכרח לשמוע דברי התפארות אלה והשפלות אלה של המפגרים הנצחיים ולהחריש. הדברים לא הזרימו את הדם לראשו כמו בימי בחרותו. בכניעה גמורה שמע את דברי האחים ולא ענה כלום. בזה נתן לנשים ולילדים לקח איך לסבול עָוֶל. אבל הם לא הבינו כלום ובזו לו על שתיקתו, שבעיניהם היה בה משום הודאה באשמה.

חוץ מזה הרגיזה שתיקת ירמיהו את יואל, שהיה רוצה לגרות את דברנותו על ידי דברי התנגדות. השָׁב ישב והחריש, עד שאזל בלב האנשים דלק הנאתם. אז נשא את עיניו ואמר:

“אני מכבד את עבודת אחי. ילמדו נא אותי בחסדם את העבודה הזאת למען ילמד ירמיהו מפיהם מה שהתמהמה ללמוד עד כה”.

בקשה צנועה זאת הפתיעה את האחים והדהימה אותם. הם החליפו ביניהם ועם נשיהם מבטים, כסוחרים החוששים למשמע מחיר זול ממרמה מיוחדת.

בימים הקרובים הוציאו האחים ובניהם הגדולים את ירמיהו לשדה כדי שיראה האח הנפשע את ברכת עבודתם. מילדותו לא ביקר ירמיהו את כל אלה הנירים, אדמות המרעה, הכרמים, חורשות הזיתים, בתי החליבה, הטחנות וגדרות הצאן באחוזת אביו, ששליש ממנה היה חלק ירושתו. וירמיהו הכיר, כי שקידת אחיו הגדילה את השפע והעשירה בזה גם אותו, אף על פי שנכנס לחדר האם במעיל ובכתונת קרועים. מימי מות חלקיהו לא דרש כמעט אפילו פעם אחת חלק מירושתו, שהרי ישב בחצר יאשיהו וכמורה מתניה היו לחמו ניתן ומימיו נאמנים. נפשו בחלה להיות נמנה על האמידים, שכולם היו רחוקים בלי רחם מרוח אלהים כדוגמת עובדיה ויואל. אבל הוא בחל גם להסתלק מירושתו המגיעה לו, שהיתה נחלה קדושה בארץ אלהים. על כל רגב של האדמה הזאת היתה שרויה כוונה מופלגת של אלהים ואסור היה לאיש להסתלק ממנה על ידי הפקרת חלקו. אמנם אותו, את ירמיהו, הפריש אלהים מחובה זאת מכיון שאסר עליו לשאת אשה ולהוליד בנים. כי אין ערך לנחלת איש שאין לו בן להוריש לו את הנחלה.

ירמיהו ידע היטב, שהידידות המדאיגה של עובדיה ויואל מבוססת על התקוה, שהנסיון הראשון של קנית חלקו שלא הצליח יצליח עכשיו. האח הצעיר חזר כנרדף לחיים ולמות, כאדם המסור בידי אחיו בלי תנאים לשבט ולחסד. חייו לא היו בטוחים אף לרגע ונוכחותו סיכנה את כל בית חלקיהו. על עובדה זאת הראה יואל תמיד, ועובדיה ראש בית האב הוסיף באמרי שמן-זית, שאין איש חושב להסגיר את האח המתחרט לבלשים. ברור היה שעל ידי כל הדיבורים האלה, שהוכיחו לו כל פעם את חוסר האונים שלו, נתכוונו לעשות אותו רופף ונוח לקבל כל הצעה.

מחלת המכוערת לא השלימה עם היחס הרך של האנשים לירמיהו. היא לא יכלה אפילו להתגבר על עצמה ולענות לירמיהו לשלום. וכשהופיעה ליד השולחן היתה מפנה את ראשה. כנראה קיוותה, שהאח השלישי אבד לעולמים ומת. לה היו שלשה בנים ובמחשבתה חילקה להם את ירושת ירמיהו. והנה לפלצותה הופיע השנוא שוב וביטל את תקוותיה, שהיתה בטוחה בהן. האנשים התמימים הללו, עובדיה ויואל, לא הבינו, שכל ברית עם ירמיהו בטלה מלכתחילה אם יעלה על דעתו של אלהים לקרוא אליו שוב את האיש האיום הזה. מחלת ידעה זאת וידעה גם, שאלהי ירמיהו מתיחס אליה ואל בני ביתה בשנאה ולעולם לא יפגע בירמיהו לרעה. האנשים לא הבינו זאת, ואילו מחלת היתה מוּבטחת, שרק מות ירמיהו יפריד בינו ובין הכח הרע שלמעלה מן הטבע ויתן לבניה את בטחון הירושה. כששוברים את כלי האלהים – כך חשבה בת ישראל תועה זו – עושים על ידי כך את אלהים עצמו למחוסר קורת גג ומסלקים את כוחו המזיק. מחלת היתה בצד האם היחידה בבית, שהיתה מובטחת בהתהלכות ירמיהו עם אלהים. אבל ירמיהו לא הסתכל בשעת הסעודה בשום איש כל כך הרבה ובתשומת לב כל כך רבה כמו בגיסה המכוערת. היא היתה מסמיקה עד לשרשי שערות השיבה, שהציצו מבעד למטפחתה. המבטים הידועים הביאו אותה במבוכה והעלו את שנאתה למין קדחת טפשית. עיני ירמיהו רדפו אחריה בכל מקום. לעתים קרובות רצתה לצעוק ולא ידעה נפשה.

כשהכיר ירמיהו, שהלב החומד של אחיו מתכרסם מיום ליום מתאוה לחלקו בירושה, נטה להחלטה וחשב להסכים לרצון החמדנים ועל ידי כך לרכוש שלוה, לפחות לתחום אחד מחייו. אם כי ירמיהו בחל בתאות הבצע ללא שובע של העשירים, הרי גם לא חיבב את העניות והדלות. הוא ידע היטב, כי המחסור הגופני אינו מסייע למחשבת אלהים, אלא מסלק אותה. רק הצום מרצון יכול לעתים להבהיר קצת את הסתמיות של אלהים, אבל לא הצום מהכרח. לפיכך רצה לדרוש מאחיו את המגיע לו.

אולם מאמו העלים החלטתו זו, כי לעולם לא היתה מסכימה, שהבן הצעיר יוותר על נחלת אביו. פעם אחת, לאחר סעודת שבת, התחילו עובדיה ויואל סוף סוף לדבר, מתוך כעכוע של מבוכה, על הדבר שלחץ על לבבם. הם שיבחו את התנהגותם לגבי הנרדף והדגישו, שמשעת שובו אינם מזמינים שום אורח לשבת לשולחן, כדי שלא לסכן את האח הצעיר. ירמיהו שמע בהקשבה ונתן להם לדבר עד שהגיעו מתחת למבטו המצמצם לנושא חפצם. ברוחב לבב הודיע יואל, שהאח הצעיר לא יפסיד את נחלת בית אביו על ידי מכירה, אלא אדרבא ירויח בזה, ובפרט אם ימנע מכל פעולה של שטות. להפתעתם הגדולה של החמדנים לא דחה ירמיהו את הצעתם. עובדיה כמעט לא יכול לכבוש את שמחתו. כבר למחרת צריך היה לפי הצעתו לקבוע את המחיר המוצדק על ידי אנשים נאמנים. אבל ירמיהו הכזיב התלהבות סוערת זו: יש בדרך ידיעה אליו, שתכריע על גורלו. עליו לחכות לה, עד שאפשר יהיה לנסח בצורה מוצקה את ההחלטה שנתקבלה. תמיד היתה אותה הצרה עם האדם הזה. כשחשבו שכבר אחזו בו, התחמק. פני עובדיה נתעוותו מאכזבה זו. הוא כמעט אבד את המנוחה שרכש לו. אבל האח הסוחר-הנוסע הרגיע את האח הבכור על ידי קריצת עינים.

“אש של אורך רוח מחזקת את כד החרס” אמר בשפת ארם בהברה הגרונית הנכונה.

למחרת הלך ירמיהו לבדד בשדה. חרדה כואבת המריצה אותו לעבור שוב על נחלתו, שעד כאן היה לה ערך כל כך מועט בשבילו. קשה היה ללבו להפרד מקנינו, שמעולם לא שלט בו. בעצבון מופלא התהלך בשבילים ובתחומים שבין השדות. הוא דרך על פני האדמה הרכה, כאילו רצה לגעת בה דרך חבה. והאדמה נענתה לו ברצון ובידידות. רוח צח פזז על שדות השלפים ומילא את העולם בזמזום ריחני. הגיע זמן המזרע החדש. בכל מקום העבירה מחרשת העץ הגסה את תלמיה בניר. צמדי הבקר פסעו פסיעות גסות. החורשים העמיקו את המענית באדמה, והשתדלו שהתלם יהיה ישר. מאחורי החורשים הלכו הזורעים ופיזרו את הזרע. נשים וילדים הלכו אחריהם כפופים וגיבבו בידים ריגבי אדמה על הזרע היקר. השדות רחבי הידים של חלקיהו היו מלאים אכרים חורשים. אבל אכרים אלה לא היו בני חורין ובנות חורין, אחים ואחיות שוים, אלא משועבדים ועבדים, מקנת כסף. הם היו שייכים בגופם ובנפשם לבעלי האחוזה, שהם עובדיהו ויואל וירמיהו. הם היו נתוּנים למכירה בשווקים מיוחדים, ובגופם הרזה היו ניכרים תוי קעקע או סימני עבדות אחרים. אלהים הוציא את יעקב ממצרים, מבית העבדים, ובני יעקב אלה נעשו לעבדים בביתם הם. אמנם בתורתו דאג למסכנים אלה, ובכל פעם שלח דברו לטובתם, אבל עשירי יהודה לא הפרו שום מצוה ביתר עזות מאשר דוקא מצוה זאת. מראה העבדים על השדות, שהיו גם שדותיו, הפליץ את ירמיהו בפחד ובבושה. הוא, שדרש מאת המלכים בעוז את קיום התורה, סבל בעינים עצומות מפחדנות את הפרת המצוה החמורה על אדמתו הוא. בהגיע יום הדין לא יעמוד יותר נקי מאשר עובדיה ויואל, ויהיה מוכרח לחייב את עצמו. מכל צד הביא הרוח את פזמוני הקינה של העבדים וגיבב אותם לפני ירמיהו, שפסיעותיו נעשו יותר ויותר עיפות ומהססות. הנה הופיעה אחת הסוכות העלובות, שהמסכנים הקימו לעצמם מטיט ומתבן. ליד הסוכה טיפל קומץ שפחות בזקן אחד שנפל מחולשה, מנֵכוּת או ממחלת המות. אשה בריאת בשר השתדלה לטפטף לפי המתעלף טיפות חלב אחדות. ירמיהו ניגש אליהם. הוא גהר, לקח את ראש החולה לחיקו ושם את ידו על המצח הקר והרטוב. הכרתו של החולה שבה אליו. פניו המקומטים לטשו לירמיהו מתוך עינים נבובות, ופתאום ריחף נצנוץ דהה של הכרה אישית על השרטוטים האפורים כאבן. אולי היה מסתכל הישיש בנער ההוזה בימים ההם, כשהיה מטופף באחוזת אביו נראה ואינו רואה. ידיו ניסו ללטף את בנו הצעיר של חלקיהו, וקולו הדועך נחר:

“הנה זהו האדון הטוב. זהו האדון הטוב לעבדיו. אדוני הטוב, זה תשע שמיטות עובד אני לך ובקרוב מתחילה שמיטה חדשה”.

“משיטה חדשה”, חזר ירמיהו בשפתים חיוורות. והנשים מסביב צחקו ומצמצו בעיניהן: “הוא מונה ומונה ומונה”. ספירת השמיטות, זכירת המצוה, כל זה נדמה להן כדמיון איולת של לב ישיש. הן שכחו מזמן את הרצון לחרות. ירמיהו נתן לחולה מיד במתנה את הבגדים החדשים שקיבל מאמו. הוא ידע, שאם לא יגזלו מן הזקן את הבגדים, ישמשו לו רק לתכריכים. כן נתן במתנה את צמיד הזהב של יאשיהו שנשא אתו לזכרון. ללעגם ולהתמרמרותם של בני הבית חזר כמעט ערום, רק סינורו לעורו, הביתה.

האחים הוכרחו לרסן שוב את חמדתם לירושת האח השלישי. כי ירמיהו נעלם לזמן ארוך.

לילה אחד הופיע ברוך לפני חלון חדרו. מיד סגרו על עצמם במקדש המעט. נראה היה, שהתלמיד נמלט מכל הסכנות. אבל המגילה לא היתה בידו.

“המלך שרף את דבר רבי”, במלים אלה התחיל ברוך לספר את הרפתקאותיו.

“דבריך בפרידה”, אמר, “חיזקו את לבי הירא ואינני רועד”.

למרות דברים אלה הרגיש ירמיהו מסיפורו את הד הפחד שעבר עליו:

לבני שפן היתה לשכה גדולה במקדש ולידה תאים קטנים אחדים ללימוד. כפי שנדברו עם ברוך הזמינו בשבת שעברה לאולם-שפן זה כמאה אנשים, כולם אדוקים ויראי אלהים, שהיו להם אזנים להקשיב. ברוך הושם באמצע, שיקרא מספרו של ירמיהו, שלא היה רק מכתב ידי-אדם אלא המשך דבר אלהים לישראל מאז. התלמיד הודה לרב, כי מרוב התרגשות נעתקו מלים מפיו והוא יכול לקרוא את השורות הראשונות רק כחנוק. דבר אלהים היה בגרונו כאש צורבת. רק לאט לאט הסתגל הקול לאש זאת.

אבל הרושם של דבר אלהים, שנקרא בקול התלמיד, היה עז כל כך, עד שאחיקם ובניו נבהלו במעמקי לבבם. ואחר הפסקה רועמת של פלצות הפילו עצמם הנאספים כאיש אחד לארץ והתחילו להכות במצחיהם. לפתע פתאום הכירו בשרשרת האין סופית של העבירות, באורך הרוח שדלל ובאבדון שאין להמלט ממנו. התחילה געיה ונקישת שנים, שעברו לבכיה נואשת ולבסוף לתחנון קורע לב, שלפי תקות ברוך הגיעו בלי ספק לאלהים. אז השתמש מיכה בעל הנפש בדכאון הכללי והציע שלא להחמיץ את השעה, לרדת לארמון המלך ולהודיע לשלטון על הספר הכתוב, השוה כמעט בערכו למציאת דבר אלהים בימי יאשיהו. הרוחות המדוכאים של מאת הכבוּדים הסכימו בידים מורמות. בלי פחד ובלי להתמהמה יש להכריח את המלך לתשובה נבונה. לא המון שואג של עם מוסת שם פעמיו עם מיכה וברוך לארמון המלך, אלא חבורה שתקנית של ישישים נושאי פנים, שכל אחד מהם היה לו שם ועמדה בירושלים והשלטונות לא יכלו לזלזל בהם. ואמנם המשלחת נתקבלה מיד בלשכת סופר המלך אלישמע. מיכה, שהלך בראש, פקד לברוך להמתין בחדר צדדי. שם דפק לבו בחזקה מצפיה, עד שלבסוף בא צעיר והביא אותו לפני רבי המלכות. שם הצעיר הזה היה יהודי בן כושי, המקריא הראשון של המלך, ועיניו נחו בידידות על ברוך. כמה נעימה היתה לו ידידות עיני יהודי בשעת מצוקה זו.

אבל כשעמד אחר כך בלשכת אלישמע לפני השרים והגדולים הקרים כקרח רפתה רוחו שוב והוא הרגיש עצמו ברע. אחד מהם שם את חרבו השלופה לפניו על שולחן המועצה וישב בזרועות שלובות. זה היה אלנתן, גיסו וידידו של יהויקים, מקור האלימות. לנוכח איש ברזל אדיש זה גונבו ללב ברוך מחשבות בריחה עלובות. אבל דוקא אלנתן היה ההפתעה הגדולה של השעה.

אלישמע הזמין בנימוסיות של שר וגדול את התלמיד לשבת ולהתחיל בקריאת מגילת אלהים. ההתחלה היתה לברוך עוד יותר קשה מאשר בפעם הראשונה. נדמה לו, שהוא מוכרח להפסיק או שבינתו תתבלע. דרך הצעיף של התרגשות קטלנית זאת ראה את מבטי הגדולים מכוונים אליו ברצינות ובהקשבה. אבל עיני אלנתן קדחו אותו בהקשבתן. ברוך ידע, שכל מהלך העולם תלוי בכח פיו. רעיון זה צינן את ראשו וגרש כל פחד. חייו לא נחשבו לו לכלום, הנצחון הרוחני על אנשים אלה היה הכל. והוא נשא את קולו וניסה לשים בו את הכוח המקסים, שבו ידע רבו לשתק את היריב בשעות מסוכנות. וזו הפעם היחידה בחיי השרת שלו הצליח בו אלהים בחיקוי של הבלתי ניתן לחיקוי. ברוך סיים בנבואת האבדון ושריפת ירושלים בידי נבוכדנצר. ואת הצרוף “עבדי”, עלבון קשה זה לישראל, הריע בלי רחם ובלי פחד לתוך חלל הלשכה.

שום יד לא נאחזה בנשק כדי ליסר את עז הפנים. מחרישים ישבו הגדולים כשראשיהם מורכנים. ואלנתן קפץ ממקומו וזרק את חרבו לפינה. אז הפנה את פניו הנעוים מצער כדי להסתיר אותם מפני האנשים. דוקא הוא נדהם יותר מכל השומעים על הדברים האלה שלא נשמעו כמוהם. הוא לחץ את ידיו לעורקי צדעיו המנופחים, ומחזהו הופלטה אנחה עמוקה:

“המלך צריך לשמוע את זאת”.

ואלישמע פנה לברוך בשאלה מחוכמת:

“הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה?”

התלמיד היסס לגלות את שם רבו. אבל בשעה זו נדמה לו כל שקר כשיפלות. והוא גילה את המקור האמתי של מגילת הסתרים:

“מפיו יקרא אלי ירמיהו את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו”.

אלנתן התעטף באדרתו והאיץ:

“אל המלך, אל המלך, אין להתמהמה”.

ואילו יהודי, המקריא הראשון בחצר המלכות, הרים קולו נגד ביקור פתאומי אצל המלך. צריך לכוון לשעת רצון, וגם אז לא להקריא את המגילה מפי זר, שרק יעורר חמת יהויקים, אלא מפי מקורב למלכות. העצה הטובה של יהודי מצאה חן בעיני הרוב וגם אלנתן הסכים למעשה זהירות זה. כשנפרדו האנשים אחרי שעה חשובה זאת, לקח יהודי את ברוך הצדה והזהיר אותו:

“לך הסתר אתה וירמיהו ואיש אל ידע איפה אתם”.

ברוך מצא מקלט סתר בבית גדליהו. כאן היה בטוח. רק יהודי ידע את מסתרו. יום ארוך הוכרח לחכות. בלילה הופיע יהודי סוף סוף בבית גדליה. ורק עכשיו נודע לברוך ולבני שפן מפי המקריא של המלך מה שקרה לדבר ירמיהו.

לא קל היה למצוא את המלך. יהויקים היה בזמן האחרון מחליף את מקום מגוריו כמה פעמים ביום. את זאת עשה לא רק מפחד רצח, אלא גם מפחד להיות נאלץ להחלטות. מפחד זה נתן למשלחת פרעה לחזור כלעומת שבאה ולא נתן תשובה למשלחת בבל. מלך תקיף זה, שהיה מסוגל לגרוף את העם בקולו החד, לא היה מסוגל לאחר נבואת ירמיהו להחליט החלטה כל שהיא. ימים שלמים היה מבלה בריקוחיו או היה שוכב על הספות של חדרי תפארתו. אלנתן וסיעתו מצאו את המלך, שהודיע על ידי משרתיו כי איננו, בחדר אפל של ארמון החורף החדש. המלך ישב אחוז צמרמורת לפני מחתת גחלים, היא “האח המבוערת”, והסתכל בעינים לטושות בלהט. רגליו הרזות היו צמודות וידיו הגרומות היו פרושות על אש הקטורת כאילו משביעות אותה. אלנתן הודיע בקול התרגשות, כי במקדש הופיע ספר אלהי, שצורתו האנושית היא מירמיהו איש ענתות. יואיל הוד מלכותו לצוות לקורא את הספר באזניו. המלך זע למשמע השם הזה והסתכל באלנתן, זה הרודף הזועם ביותר של הנביאים, במבט של תמיהה. אז ניסה כדרך כל התקיפים להתעלם מן הדבר הבלתי רצוי ולהתחיל בשיחה על ענין אחר לגמרי. הדבר לא הצליח בידו. בשביל אלנתן, איש המלחמה שהיה שותף למעשי הבגידה, האלימות והחטא של יהויקים מראשיתם, הגיעה שעה רצינית מאוד. הוא קרע את לבושו באמצעיתו והתגודד בחרבו בפניו המצולקים מיגון ומנוחם.

יהויקים התפתל ממורת רוח. אבל כיצד יכול הוא, המאיים על אחרים, לגלות פחד, ומה גם פחד מפני דברים? אלנתן עמד לפניו ללא רתיעה. אז ציוה המלך ליהודי על ידי תנועת יד קלה בלא חמדה לגולל את המגילה הארורה. בצלצול יפה צלצל קול המקריא של המלך. הוא ביטא יפה את דבר המלך, אבל האש שבקרב הדבר לא שרפה אותו. יהויקים התביש כנראה שוויתר (כך היתה דעתו של יהודי, שחיוה אחר כך לברוך). הוא העיף את עיניו מתוך פיזור נפש למראית עין מאחד לשני. לעתים היה קם ממקומו, מטייל אנה ואנה ומשוחח בקול רם עם משרתיו. אחר כך ישב שוב בשקט ונדמה, שסוף סוף נגעו בו הדברים הנקראים. אבל אלנתן, שתלה תקוה ברגישות המלך, נתאכזב מרה. יהויקים לא פרץ בבכי, לא קרע את בגדיו, לא חזר בתשובה. כל פעם כשגמר יהודי אחת היריעות או ה“דלתות” של המגילה, היה המלך לוקח את היריעה, קורע אותה וזורק אל האש במחתה. האם יכול היה לגלגן להגיד, שיהויקים הוא פחדן? אלנתן רמז לאחר כל שריפת יריעה ליהודי שימשיך. ויהודי קרא בשקט הלאה עד שגמר שוב יריעה וסופה היה כסוף הקודמות. מכיון שיהודי לא דלג על שום משפט, עברו כמה שעות עד שנשרפה כל מגילת הסתרים. וכשדעכה היריעה האחרונה ניגש אלנתן למלך בשתי פסיעות כבידות והפך ברגלו את המחתה עד שיהויקים צעק בקול, הגחלים הלוחשות והעשנות קפצו לכל פינות החדר, והמשרתים הוכרחו לכבות אותן. גיבור המלחמה הסתכל במלך בעצבות, הפך את פניו והלך.

ירמיהו מכסה עיניו בידיו. כאב מלוח תקוע בגרונו. צר לו על המפעל הקשה של ימים ולילות ללא ספוֹר. שום דבר אינו כואב לו, אלא הדבר הצרוף שהאזין והנה הלך לאיבוד לעולמים. כמעט שאינו שומע את סיפור ברוך על פעולות הזעם של המלך לתפוס אותו. הבלשים החריפים ביותר נשלחו כדי לתפוס את ירמיהו ואת ברוך. הרדיפה החדשה דורשת מקלט חדש. אז הבין ירמיהו את זאת, בזק ברוחו ברק: אל תראה עצמך מנוצח. אלהים רוצה, שדברו לא יאבד. כתוב את המגילה בפעם שנית מראש ועד סוף. החלטה זאת משחררת אותו.

האם נתנה עצה טובה. בתחום הצפוני של האחוזה נמצאה בשדה סוכה עזובה, שרק לעתים רחוקות נתעית לשם נפש חיה. זהו מקלט בטוח, מפני שהעבדים הגרים בסביבה, האוהבים את ירמיהו, יוכלו בקלות להזהיר אותו מפני כל סכנה. סוכה זאת נעשתה למקלט, ושם העלו ירמיהו וברוך את דבר אלהים שוב על מגילת פפירוס נקיה מתוך מאמץ של סיגוף.

בפעם השניה הושלמה מגילת הסתרים מתוך זכרון נאמן. אלהים נטה חסדו, ועל ידי לחישות חדשות נוספו במגילה דברים רבים, עוד יותר צרופים ועשירים. כן החזיק את זרועו על עובדיו, עד שאפילו האחים, ומה גם הרודפים, לא הצליחו למצוא אותם, אם כי הרודפים שוטטו על גבעות ענתות. אז נלאה יהויקים כנראה מן נסיונות השוא לתפוס את שונאו. הפורענות הצפויה משמשה ובאה ודרשה מאת רוקח הבשמים החלטות יום יום, ומפניהן הסתתר בחדרי הריקוח. שלטונו היה בנוי על חולשה והצלחה ארעית, והמכה הראשונה רופפה אותו. מלך בבל, עבד אלהים זה שלא מדעת, עמד עם צבאו לפני דמשק בארץ ארם. העמים מסביב לא הבינו את בשורתו, את “שלום בבל” וראו בה הודאה בחולשה. כל פוני העורף, המקבלים על עצמם כל עבדות בשכרון, בזים לרכות ורואים בה חולשה. מרדוך, שהתנשא להיות בונה העולם, הוכרח להראות מתחילה את כוחו כמצביא. גדודי פרשים רבים חבושי קבועים הופיעו בכל מקום בערי הפרזות של יהודה, ובנוכחותם מנעו כל הכנה מלחמתית בארץ. היתה רווחת שמועה, שהגיעה גם לבדידותו של ירמיהו, כי מרדוך, אלהי השמים, דרש מיהויקים להפסיק כל יחס לשמש נוף ולהכיר במלך בבל כשליט עליון ללא תנאים. אבל תשובת יהויקים לא נודעה.

שוב פזז רוח הסתו דרך השדות. הבציר עבר והשנה הלכה ונסתיימה, השנה האחרונה שלפני שנת השמיטה, ועכשיו מגיע שבת מחזור השמש הגדול, שנת היובל, המבטלת כל עבדות והמחזירה את קנין הקרקע לבעליו האמתיים. ויום אחד הופיע ירמיהו בהסח הדעת באולם אביתר בין אחיו. הוא הודיע להם, שעכשיו הוא מוכן למלא את רצונם ולמסור להם את חלקו בירושה. יכנסו נא עוד לפני ראש השנה אסיפת כל אנשי המשפחה, כדי שיאמר בפני עדים ודיינים את תנאיו, שלאחר מילוים אפשר יהיה תיכף לכרות ברית. יואל שאל בחשדנות אם לא מוטב להבהיר מקודם בשיחת אחים את הכל לפני שיודיעו את הדבר ליתר בני המשפחה. כן שאל אם אין האח הצעיר חושש לגלות לאנשים זרים למחצה את סודותיו. ירמיהו ענה, שאין לו שום פחד, כי מיד לאחר כריתת הברית ילך לו, ושהוא יסכים בכל דבר, הנוגע לטובת הנאה שלו, לאחיו הקשישים. האחים הסכימו לכנס את האסיפה. אבל מחלת, שהגישה אותה שעה לאנשים את גביע היין, הפליטה בלחישת נחש:

“מתעתע אלהים זה ירמה אתכם”.

שלשה ימים לפני ראש השנה נתכנסו באולם אביתר האנשים המבוגרים של המשפחה וכן כל השאֵרים שגרו בענתות. ביניהם נמצא שוב חנמאל, חבר הילדות של הנביא, שאחוזתו הדלה גבלה בנחלת ירמיהו. אבל הופיע גם זר, שאיש לא הזמין אותו, הוא שמריהו המחוצף. כמה טובה היתה פרנסה זאת של עני העיר, שולחן חלפנים ממש, שבו הוחלף טוב הארץ בשכר אלהי – זה הקבצן הקפדן, שגמל חסד לעשירים בקבלת הצדקה. שמונים או שמונים וחמש השנים לא פגעו בקבצן זה, שאפילו המלך לא העיז לגרש אותו מעל פניו. שמריהו הידס ברגליו העקומות מבית לבית, ועדיין לא נמצא שביל המלאֶה אותו. במרוצת עשרות השנים רכש לעצמו שליטה גדולה על בית חזקיהו. הוא הבין למַזג מעשה ידי אמן זחלנות וחוצפנות, והשכל האיטי של עובדיהו נכנע לו תמיד. כולם פחדו מאורח קבוע זה לשבּת, ממבשר זה של כל שמועות השערוריה, שהיה יושב ליד שולחן האב בלי שאלת רשות, מתוך חזקה. גם עובדיהו פחד ממנו. אבל מכיון שבתאות הכבוד שלו לא בחל בחנופה השפלה ביותר, הגן על שמריהו בפני כל מתנגדיו. אבל הפעם לא הועיל לקבצן אפילו המגן של ראש בית האב. ירמיהו דרש בכל תוקף שיצא:

“האם אתה נמנה לבית אב זה ולשאֵרי המשפחה?” שאל בחריפות ואחז באדרת המקצועית של הקבצן, העשויה טלאי על גבי טלאי בכל הגוונים. “מקומך לא באולם אביתר כי אם בחוץ, לפני הדלת”.

בלחץ רך אבל תקיף הוציא את הזקן, עד שלא הספיק לפרוץ בבכיה ארסית נמלצת או לבקש מגן הפטרוֹן. האנשים שתקו, ורובם שיבחו בלבבם את התקיפות של ירמיהו. עובדיהו נשך בשיניו ושתק. אמנם הרשה לעצמו האח הצעיר מעשה שלטון שאינו מגיע לו, אבל צדק שגרש מרגל בלתי קרוא. ירמיהו השתמש בשתיקה העמוקה, פנה לאנשים והתחיל לדבר. זו הפעם הראשונה שהנביא, שכל ירושלים היתה מלאה שמו, שקולו הדברני הקסים מלכים וכהנים, נשא את קולו בבית אביו. מבטים סקרנים ננעצו ב“לא-יצלח”.

“אתם אנשי בית האב”, פתח, “החליטו בבינה על הדבר אשר אומר לכם היום. אל תחשבו, כי יתחיל מיקוח על תחום שדה ומשקל כסף. אשר יציע צדק אחיו הבכירים, בזה יהיה האח הצעיר שבע רצון. אבל דבר אחד יש לעשות לפני כן. שמעו, דבר אלהים נאמר לכל הארץ וגם לבית הזה. כמעט אין תקוה, כי אלהים ירחם על העם הזה. בזועה ובפשיעה חיים לא רק הגדולים והקטנים בארץ, כי אם גם בתי אב של כהונה מימי עֵלי. לא שמרנו את שנת השמיטה ואת דרור העבדים, הפרנו תורה ומצוה. תמצא נא בקשתי חן בעיניכם למען תמלאו הפעם את שנת היובל, תקראו דרור לעבדיכם ולשפחותיכם ותעניקו להם כהענק אחים ואחיות ובזה תסירו את הזעם הגדול”.

ירמיהו דיבר בנחת ובמתינות, לא כנביא מוכיח, אלא כחבר צנוע של משפחת כהונה, המעיז במצב נואש לדבר דברים הכרחיים. אבל הרושם היה כאילו הרעים כמשתולל וכמטורף עלבונות דמים מקתדרה של מטיף. האנשים קפצו ממקומותיהם והגדילו זה על זה בצעקות זעם, לעג וצחוק. עובדיהו סילק את מתינותו של זקן הבית והתגולל בחרפות גרוניות נגד ירמיהו. יואל, הבקי בארצות ובאנשים, החזיק במצחו, רץ על אצבעות רגליו כרקדן באולם וצחק מצער בקרבו: “דיבוק מסכן, משוגע מסוכן מלידתו”. כולם כאילו נדקר לבם הצייקני, והם התנהגו כנפצעים כואבים. רק השאֵר חנמאל עמד שקוע בשרעפים מן הצד. בין כל בני הדוֹד לא מצא ירמיהו אפילו חבר אחד למלחמתו. גרועים מכל היו הצעירים. התמרמרותם על הדוֹד החשוד היתה בלי מצָרים. אבל לאט לאט ניסו המתונים שבין המסובים להחליף את התפרצויות הזעם הריקות בנימוקים טובים, שהעמידו אותם בלעג אל מול דרישות אלהים וירמיהו. וכמו תמיד נמצאו נימוקים חותכים נגד אלהים בשפע: אם ישחררו את העבדים הישנים, הרי צריך יהיה לקנות במקומם עבדים חדשים, ומה ישתנה על ידי כך? מימי בריאת העולם היו עבדים עובדים בשדות בעליהם. מי אם לא העבדים והשפחות הללו נוצרו בידי אלהים לעבודה זאת? והאם מצבם איננו מצוין? האם נתנו להם לרעב? האם לא קיבלו לחם ולבוש לפי צרכם? האם יש אפילו עבד אחד, שיסכים להחליף את עבדותו השבעה בחרות רעבה? ומה תהיינה התוצאות אם תקיים כל הארץ את היובל, שאגב איננו כתוב בחוק הקדום אלא בתורה החדשה? תוהו ובוהו, מבוכה, מרד – אלה הן התוצאות הבטוחות, יבול רע ורעבון.

בעצבות החזיק ירמיהו מעמד מול הסתערות הזעם והנימוקים הטובים. זמן רב עבר עד ששככה ההתרגשות והוא יכול לומר את דבר החלטתו:

“בַקָשָׁתִי לא מצאה אוזן קשובה. קשה ללבבי, כי אחי אינם חפצים לעמוד לימין אלהים. אבל אני נאלץ לעשות זאת, אם כי אני מכאיב להם. תנו לי איפוא שלום אם אמלא על השדות של חלקי את מצות אלהים”.

עובדיהו נצב לפני ירמיהו. בכל שעור קומתו ובתקפו רעד בכל אבריו ולחץ את האגרוף השמאלי בצלעו, כי בכל התרגשות סבל כאב חותך במעיו. בהברות גרוניות מלמל:

“ועליך חסתי והגנתי וסבלתי”.

פתאום הרים את יד ימינו והכה את ירמיהו באגרופו בפניו. אבל הנעלב לא זע, ורק הסתיר את אגרופיו המעוּותים על גבו.

לאחר מקרה בלתי טהור זה נתפזרו האנשים. עובדיה, שהותקף על ידי עוית הבטן, שכב על משכבו מתוך קללות, אבל גם מתוך חרטה. ויואל חבש, למרות שראש השנה משמש ובא, את בהמות הרכיבה כדי לנסוע לאילון. רימיהו נשאר עם חנמאל לבדו באולם אביתר.

“הנני עני”, אמר השאר הטוב, “ומכלכל רק עבד אחד ואשתו, אבל בהם אעשה כמצות אלהים”.

לא הספיק ירמיהו לענות, וחנמאל פנה אליו במפגיע:

“בבית הזה אַל ישאר ידידי אף שעה אחת. יבוא וילון אצלי למען ישב לבטח”.

ירמיהו דחה מיד הצעה נאה זו של חנמאל, שהמתין עוד זמן מה בקרבתו בתקוה, שירמיהו הנמצא בסכנה ישכיל לקבל את הצעתו. כשיצא ירמיהו מאוּלם אביתר נרתעו הנשים והילדים שהאזינו מבחוץ. רק מחלת הופיעה לפניו בכל שעור קומתה הצנומה והסתכלה בו בצדיָה, כאילו לא עובדיה הכה את ירמיהו אלא ירמיהו את עובדיה.

“אחיך חולה באשמתך”, גנחה, “וסובל מכאובים גדולים באשמתך”.

היא לא יספה לדבר. השנאה חנקה את גרונה, עד שאחז אותה שעול עז, שזעזע אותה, והיא ברחה בהתיפחות מפני הקוסם השטני.

אחר כך לקחה האֵם את ירמיהו לחדר ההורים הקודם. ביניהם היתה כאן אחת אותן השיחות מועטות המלים, שיש בהן יותר כיסוי מגילוי.

“אני חוששת לך, בני הצעיר” אמרה בכובד ראש ובחומרה. הוא לא ידע למה הביעו שפתיו אותן המלים:

“ואני חושש לך, אמי”.

הם שכבו זה ליד זוֹ על המשכב. האֵם לא כבשה את אנחותיה:

“היו פה אנשים רבים. הם ראו ושמעו ולבותיהם מלאים זעם. יחפש הבן הצעיר מקום אחר, ואלהים יסתירהו”.

“אלה הם אנשי בית האב הזה, אמי” הרגיע אותה. “הם לא ישחיתו את בן חלקיהו”.

אבל האֵם לא היתה בטוחה בנדיבות לב זו. היא האיצה בו:

“פתח אזנך לבקשתי. עוד חנמאל מחכה לך. לך אתו”.

“האם אוכל ללכת כמוּכּה ולהסתתר?” ענה ירמיהו בעקשׁוּת. “לא, עלי להשאר ולהחזיק מעמד ולמלא מצות אלהים בשדותי”.

לאחר המלים הללו, שהפליט בשפתים צמוּדות, נאנחה האֵם ביתר עמקות, ניגשה לארון הקיר והוציאה ממנו משהו עטוף. זה היה מטיל זהב. היא מסרה אותו לבנה באמרה:

“בערב לפני מותו אמר אביך לאמך כדברים האלה: אם יבוא אחד מבני חלקיהו או מבני בניו ברצון אלהים למצוקה האחרונה, תני לא זאת. יברח עם זה למקום בטוח”.

ירמיהו קיבל את הזהב בנחת ומלמל כחולם:

“מי יודע, אם כבר באה המצוקה האחרונה”.

בערב ניגש לשולחן האב, כאילו לא קרה דבר, ותפס את מקומו. הכל נבהלו. רק עיני מחלת להטו כרגע וירמיהו הרגיש בזה. היא הודיעה בחריפות, שראש בית האב לא יופיע לסעודה, מכיון שהעזוּת של בן בליעל הטילה אותו לערש דוי. על ידי העדר האחים הבכירים ובניהם הבכורים, היה השולחן הרבה יותר ריק מאשר בפעם אחרת. האֵם השתמשה בריקנות זאת כדי לשבת ליד ירמיהו, כאילו רצתה להגן עליו וגם למצוא בו מגן. ואמנם הסעודה יכולה היתה להחשב לזבח מתים. שום דבר לא דוּבר מסביב. המבוגרים ובני הנוער הוציאו בפרוסות הלחם את התבשיל החם מן הקערה המשותפת, לעסו לאט והסתכלו בחלל החדר מתוך עינוי. מורת הרוח המחניקה רבצה כענן קטורת באויר. נר התמיד של בית האב, שעמד על השולחן, השמיע קול נפץ. השלהבת נדמתה כמתפתלת מזרמי אויר של שנאה. איש מבני הבית לא זז. רק מחלת עמדה מזמן לזמן, הלכה לדלת ונתנה לשפחות המגישות, שאף הן היו נבוכות, פקודות בלחש.

מאז מעולם היה נהוג בבית חלקיהו, שלאחר כל סעודה הוגש יין בגביעי כסף. גביע המשפחה הגבוה הנהדר מימי עלי היה שייך לראש בית האב. יתר הגביעים, כל אחד בצורה אחרת, לא היו להם בעלים מסוימים, והם החליפו בכל יום את שותיהם. נהוג היה, שאֵם בית האב ממלאה את הגביעים המסודרים על ידיה מכד חרס גדול ביין מיקבי גבעות ענתות. אז היא מגישה בידיה את המשקה לבני המשפחה. ירמיהו הרגיש, שאחד הגביעים עומד מן הצד ושמחלת מסתכלת בו, אם כי הוא כבר מזוּג. גביע זה נועד כנראה לו, כך חשב, שגם הוא עומד מן הצד. נפלאת בעיניו שנאת מחלת, הגדולה עד כדי כך, שאינה מגישה לו בעצמה את המשקה, אלא מצוה לשפחה להעמידו לפניו. הוא שוקע במחשבות ואינו מרגיש, שהאֵם היושבת לידו מחליפה את גביעו בגביעה. ירמיהו מרים את ראשו. הכל מחכים לברכה שלפני השתיה. מכיון שהוא הזקן בין המסובים הוא קם ומברך:

“בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָּפֶן”

הכל מגישים את הגביע לפה ושותים, כל אחד לפי דרכו, אם ברעבתנות או במתינות. מחלת שותה את היין בבת אחת כגבר. ואילו האֵם בודקת מתחילה את הצבע והריח, עד שהיא גומעת שלש גמיעות קצרות מתוך חיוך של הרגעה. ירמיהו צמא מאוד, אבל באמצע השתיה הוא מפסיק. לפתע פתאום מכיר הוא, שהגביעים הוחלפו. חשד איום מרעיד אותו. הוא פונה בעינים עששות לאֵם. היא העמידה את הגביע ומסתכלת בו ברוח טובה. מבטו השני נח על מחלת. השונאה קמה בבת ראש ולוטשת עיניה לגביע, שהוא עדיין מחזיק בידו. אבל עכשיו מסתכלים הכל בזועה למחלת. הכסא שמאחוריה נופל, היא מסירה את המטפחת משערות השיבה הפרועות שלה, המסתמרות כמו בסערה, ופורצת מתוך בכיה ממושכת לא אנושית מן האולם. ירמיהו וכל האחרים יושבים מאובנים על מקומותיהם. הוא אינו יודע נפשו. פתאום נופלת האֵם הצדה, ראשה לתוך חיקו. הוא מנעֵר אותה. האֵם שוכבת מתה בזרועותיו. הוא מרים את הגוף הקטן והקל ונושא אותו דרך השביל האפל לחדר ההורים. היא אינה נושמת. הדרך הקצרה נדמית לו ללא סוף. כשהוא משכיב אותה בידים קופאות על משכבה נדמה לו, שהוא שומע שוב את המלים: “בני הצעיר, בני הצעיר”. הוא מחזיק את העששית שהמתינה לו פעמים רבות כל כך על סף הבית, ליד פני האֵם. עיניה כבר סגורות.

ירמיהו נחפז לסגור את הדלת בבריח ולחסום אותה בכלים. אז הוא משתרע על הארץ ליד המתה ואינו יודע נפשו. לעתים נשמעים בלילה דברים ללא מחשבה כגון: תן לו את הזהב במצוקתו האחרונה. בשבילו סבלה האֵם אותה המצוקה האחרונה, שעליה דברה לפני שעות אחדות. והנה לקח ממנו שולחו את האחרון שבאחרון. אלהים, המרחם על כל העבדים, שיכלל את מעשה הרצח בעבדו. ירמיהו איננו חושב, איננו בוכה, איננו חי, הוא רק שוכב. רק מרחוק הוא שומע כל הלילה קולות, פסיעות ודפיקות ללא הרף בדלת. עם בוקר הפכה הדפיקה לרעם, עד שנפרצה הדלת. זרועות גסות מנתקות אותו ממשכב אמו ואביו. אנשים מזוינים עומדים בחדר ההורים, ששם נחה המתה הקדושה. גרוע ממראה הבולשים הוא הפרצוף של הקבצן שמריהו המדבר אתם. ירמיהו נכפת. הוא נותן לעשות בו הכל. כשיכור הולך הוא אחרי אנשי הצבא של יהויקים.

פרק תשעה-עשר: מלך בבל

שלושה חיילים בזיוּן קל בהנהגת שׂר-עשרה סחבו אתם את ירמיהו המתמוטט. ליד החומה הצטרף ברוך והלך אחריהם במרחק צעדים אחדים, כעובר ושב סתם. שׂר-העשרה ודאי לא קיבל בחפזוֹ את הפקודה לתפוס גם את התלמיד של הנרדף, כי לא שׂם כלל לב לצועד אחריהם. כשהפך ירמיהו פעם את פניו, הרים ברוך את מגילת הסתרים למעלה לרמז, כאילו רצה לנחם את האומלל על-ידי מזכרת יעודו. אבל הכושל לא הכיר כנראה לא את ברוך ולא את מעשה ידיו הוא.

הדרך עלתה מתוך העמק בתלילוּת יתירה להררי ירושלים. בשמש הבוקר הרעננה ובאויר הצח של תשרי נסתמנו רוכסי ההרים בבהירות יתירה כלפי השמים. אפשר היה להבחין במרחק כברוֹת-ארץ בדיוק בכל שיח וכל כלב הפקר באופק. באותה שעת השכמה עדיין לא נראו שום אדם ושום בהמת-רכב על הדרך השוממה. העולם היה ריק כנפשו המדוכדכת של ירמיהו.

פתאום ניצב שׂר-העשרה והפליט פקודה קצרה. החיילים אחזו באסיר ומשכו אותו מן הדרך אל השדה החשוף ושם ישבו לידו. יד שׂר-העשרה הראתה בבהלה על רוכס הרמות הסמוך, ששם נסתמנו, שחור על גבי תכלת השמים, כמה פרשים רוכבים בקצב. ניכרים היו קובעי הציצית של הכשדים. סימן איום. אחד ממשמרות החלוץ של בבל כבר הגיע לקרבת עיר האלהים. שׂר-העשרה וחייליו נמלכו אם כדאי להמשיך במסיבות כאלה את הדרך, או אולי יהיה יותר מחכמה להיסוג עם השלל היקר אל מאחורי חומות ענתות. בשעת הפסיחה על שתי הסעיפים ישב ברוך ליד האסיר והראה מצדו בהתרגשות על הפרשים המרוחקים של בבל. נדמתה לו הזדמנות מפתיעה לבריחה. אבל ירמיהו לא שמע את הלחישה הנמרצת של הנבון.

בינתים נעלמה שוב שורת הפרשים הארוכה מאחורי רוכס ההרים ושׂר-העשרה החליט שלא להיסוג אלא להמשיך בזהירות את הדרך לירושלים. כי חזקה עליו הפקודה להביא את האיש חי לפני המלך.

אבל אך הגיעו, בצדי דרכים ובכל מיני משעולים, אל הרמה, עמדו פתאום לפני פרשי בבל כמו לפני חומה. הכשדים לא ידעו כנראה לאיזה כיווּן עליהם לרכב. פלוגה אחת פנתה לירושלים ופניה דרומית-מזרחית, פלוגה אחרת פנתה צפונה, ששם, מעבר לעמק יזרעאל, צריך היה לחנות החיל העצום שהיא נמנתה על החלוץ שלו. פרשי בבל לא היו מצוידים ציוד קל, כפי שהיו נפגשים כמשמר לוי של שיירות מסחר גדולות, אלא היו מזוינים זיוּן כבד. קובעי הפלדה שלהם התנוצצו בשמש. הסייסים, שהוליכו אתם סוסים מיוחדים לשרת, היו חבושים במקום קובעים כיפות עור עגולות ורצועות על לחייהם. הגופים החסונים של החיילים היו חבושים שריונים ושִנְצֵי נחושת, וחוץ מזה הוגנו הרגלים על-ידי מגינים מיוחדים. שתי הפלוגות נמנו על מיני נשק שונה. הפונים צפונה נשׂאוּ חניתות ומגינים מארכים בולטים, וסוסיהם חבשו רתמה נוצצת, ואילו הצופים פני ירושלים היו רובי קשת רוכבים בעלי מגינים עגולים, וסוסיהם היו סוסי ערבה קטנים ורעננים ורתמתם של עור קל. מצד שתי הפלוגות רכבו זה ליד זה המפקדים, שלושה שזופי פנים בעלי זקנים מסולסלים יפה, וסוסיהם הצטיינו מיתר הסוסים על-ידי כיסויי ארגמן. לפי הנראה עסק המפקד הראשי, שנקרא בבּבלית “רַבְשָׁקֵה”, במסירת פקודת היום ל“תַּרְתָּנִים”, הם הקצינים שלו.

שׂר-העשרה הרים את ידו כדי להבהיל את אנשיו במהירות מחוג הראייה של הפרשים. אבל דווקא באותו רגע הפנה הרבשקה את סוסו הסוער והרגיש בקומץ מסביב לאסיר. מיד נתן אות לתרתן שלו. פקודה צרודה “עמוד” עצרה את היהודים הבורחים עם ירמיהו, שנדהמו מפני הכוח וגדול מהם. בצעידה של נחת התקרבו שׂרי בבל אל החבורה. גופיהם המשורינים רעדו וקשקשו עם קצב מהלך הסוסים. הרבשקה עמד ליד ירמיהו ושאל:

“מה חפצכם מן האיש הזה?”

“האיש הזה”, גימגם שׂר-העשרה והשתחוה אפים ארצה, “האיש הזה הוא חוטא ופושע”.

“מה חטאו ומה פשעו?”

“הוא ניבא רעות קשות נגד הוד מלכותו יהויקים מלכנו. ירחם אדוננו ויתן לנו ללכת לשלום”.

עוד רבשקה מהרהר, וברוך קפץ לקראתו ונופף במגילה אליו.

“ירחם נא אדוני” צעק “על חף מפשע. האיש הזה ניבא אבדון למלך יהודה ונצחון למלך בבל. הכל כתוב בספר הזה, ועל זה הוא נרדף. כי מפי אלהים שמע את קללת יהויקים ואת ברכת בבל”.

העינים הקטנות הקשות של השׂר עברו מברוך לירמיהו ודבקו באחרון זמן מה. ירמיהו עדיין לא הבין כלום, כאחוז שינה. אז פנה השׂר לפמליה שלו וניסח כלל חשוב של משפט המלחמה בבבל:

“את נבואות הכוכבים ומאזיני אלהים יש תמיד לבדוק היטב ולהשווֹתן זו לזו”.

והוא לקח את המגילה מידי ברוך ושׂם אותה לאשפת חצים ריקה, שהיתה תלויה באוכפו. אז נשמעו מפיו פקודות קצרות אחדות. מירמיהו הוסרו הכבלים. שלושה רובי קשת הטעינו את נשקם של שר-העשרה המיואש, שהתחנן ונשבע ללא הועיל, ושל אנשיו. חץ, שזמזם ממש ליד אזנו, הסביר לו, כי אין כאן מקום למהתלות. היהודים נעלמו במהירות מעל הרמה. ירמיהו וברוך הוכרחו לעלות על סוסים. הרוכבים המזוינים לקחו אותם ביניהם ורכבו אתם צפונה, ואילו הפרשים הקלים רכבו בכיווּן הפוך.

מחנה בבל התרפק כקשת ענקית מסביב למתניו של הר תבור. כאן, בין מאה אפדני השטחים המפוארים של השׂרים ובין אלפי אהלי הבד של החיילים, ניתן לירמיהו ולברוך מקלט מנוקב, שנקרא “אוהל” כביכול. ניתנו להם שתי שמיכות, לחמי שעורים אחדים וכד חרס גדול מלא מי מעין חיים. ירמיהו נרדם מיד בלי לאכול או לשתות, ובמשך עשרים וארבע שעות לא התעורר. הוא יכול לישון בלי הפרעה עשרים וארבעה ימים מכיון שאיש לא שׂם לב לשניהם והמחנה לא זז ממקומו.

כל אותם הימים דיבר ירמיהו לבן לויתו את הדברים ההכרחיים, ואף אלה רק כאילו ממרחקי מרחקים של יגונו. קולו נשתנה לגמרי ונפלט בדממה ובצרידוּת מגרון פצוע. כמעט לא אכל ולא שתה כלום. ברוך חשש לו מאוד כשהיה גוחן בלילה על הישן, שהתיפח מתוך חלומות בלהות ופירכס בכל אבריו. אחרי מות יאשיהו וצנועה דבק בירמיהו הכוח הזועם של הריב, הוא התדיין עם אלהים, הסתלק ממנו וחיפש במרדנות את החטא, עד לתחתיות אַמֶנטי. אחרי מות האֵם שוב לא היה לו כוח לדין ודברים עם אלהים, שידו היתה על העליונה לחלוטין. אבל גם לא ידע כניעה וקבלת הדין באהבה, אלא היתה בו רק שכיבה זאת מתוך עמעום כגדוע. ברוך חשב, כי אבדה לו הנפש היחידה שדאגה לו באהבה. לא עלתה על דעת התלמיד לראות את עצמו כידיד אוהב, הראוי שישיבו לו אהבה.

אבל לבסוף נראה היה, שירמיהו מתאושש. בערב אחד בהיר-ירח התהלך עם ברוך ברחובות המחנה. בכל מקום בערו מדורות מעלות נפץ, והחיילים בישלו עליהן את נזידם. החנייה הממושכת בארץ זבולון הפוריה עוררה את רוח העליזות של החיילים. הם שרו בלוית מחיאת כפים ושאון טסים את השירים המהירים של בבל על נצחון שמי-הלילה על שמי-היום ליד כרכמיש. עיני בני בבל נאחזו בסקרנות בירמיהו ובבן-לויתו. אבל המבטים שפגעו בהם לא היו שוטמים. איש לא חסם בעדם את הדרך, איש לא חקר אותם, לא חשד אותם ולא הציק להם. בלי מפריע יכלו לעזוב את סוללת המחנה, כאילו היתה פקודה מיוחדת להתיחס בכבוד למאזין אלהי יהודה.

שני האנשים עלו במעלה התבור החשוף מעצים. בחצי הגובה ישבו על סלע ערטילאי, ששם לא ראו את המדורות המעשנות ולא שמעו את שאון השיכורים של המחנה.

“אין אנחנו שבויים”, תבע ברוך, “אנחנו יכולים ללכת לכל אשר נחפוץ”.

אבל ירמיהו נע בראשו:

“לאן תחפוץ ללכת? לאן יכול ירמיהו לשים את פעמיו?”

אז הכיר ברוך, שירמיהו לעולם לא יפקיר את מגילת הסתרים שלו, שנמצאה בידי בבל.

הגלגל הטהור של ירח ענקי התהלך עם כוכבים לאין מספר על פני ההר והזמין את כל מעריצי אשרה וצבא-השמים לפולחן. האדמה השתרעה זרועה כתמי אור ואגמי אור. נראו נחשול הרים אחרי נחשול הרים, עד שהאחרון נעלם סוף סוף בערפל מעין החלב. בין יששכר וזבולון התרומם התבור. אבל ירמיהו הסתכל למטה למנשה, ששם השתרע שדה מְגדוֹ מן הכרמל עד לגבעות גלבוע. על יאשיהו כבר לא חשבו בעולם, כי אלהים אסר על מיועדו להציל את המלך הגדול. במקום שמאחורי עמק הדמים התרוממו שוב ההרים, ישב אפרים, זה אַמנטי של ישראל, נטוּל נפש ומטושטש, ובו הרי צלמות מועטים וחורבות רבות. וירמיהו דמה לראות בערפל החלב של ליל הירח את המחצבה של ארמונות שומרון, מַשׁוֹשׁ לנחשים ולעקרבים. אבל מאחורי צוקי אפרים היכו פסגות בנימין, שבאדמתן קברו האחים את אמו זה לפני ימים רבים. ומאחורי הרי בנימין חלמה בת-ציון תאותנית, ולבה לא אמר לה כלום. עד מתי עוד? המשפט מצפוֹן נאסף מסביב להר תבור, וכמה סירים שבהם בישלה בבל את נזידה גלשו רותחים במדורות המחנה. ברוך הסתכל ברימיהו מן הצד והכיר בפניו יגוֹן, שלא היה רק אֵבל על מות האֵם. אז נבהל התלמיד ואמר:

“ישאל נא ירמיהו את אלהים, האם יש עוד מפלט מן המשפט הזה ומן האחרית הזאת?”

אבל נביא החרבן, שכבר לא קיוה לכלום בשעה זאת, שראה מאחורי מאה נחשולי הרים את עשן המקדש הבוער, נשא שתי זרועותיו למעלה כנשבע, ומפיו הופלט בנשימה נעצרת שלא מדעתו:

“כֹּה אָמַר ה‘: נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה, רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי, נְאֻם ה', גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים”.

כבר עברו שלושה חדשים במחנה, עד שבבוקר אחד הופיעו לפני ירמיהו שני נכבדי בבל והוליכו אותו ואת ברוך לאהל גדול ויפה, שנועד מעכשיו לשמש להם למשכן. נכבדי בבל שאלו בדיבוּרים מנומסים מאוד, שכמעט היה בהם משום מתן כבוד, לחפץ הזרים, שקראו להם “אורחי כוכבי הלכת”. מאורע זה הוכיח, כי בודאי התרחש מפנה גורלי חשוב הנסתר מהם, כי לאסירים רגילים או לנכרים סתם לא היו מתיחסים באדיבוּת כזאת. מכאן והלאה הרשה לעצמו התלמיד להפגיע ברבו בלי הרף, שלא יוסיף לשבת בחיבוק ידים, אלא יתאמץ להגיע לגדולי בבל, ואפילו לגדול הגדולים בכבודו ובעצמו, שנמצא זה זמן מה במחנה כדי להכריע את אומות העולם.

ירמיהו נשא בנחת את ההפצרות של ברוך. לא היתה דרכו לרוץ לקראת הדבר המוכרח לבוא בתחנונים בכייניים. הוא נתן לדברים להתקרב אליו. דווקא זה הבדיל בינו ובין הנוחים להאמין והאנשים הקטנים, ששיערו מתוך התחכמות, כי לעולם אין לאחר ועוד יספיקו ברגע האחרון לשחד את האלהים על-ידי קריצות והפצרות של חסידות. הנסיונות הנוראים של חייו לימדוהו לקח, כי אין לעשות מיקוח ברור עם רצון הסתום מכל סתום. אלהים שנא, כשבני האדם העמידו לעומתו משהו משלהם, עד כמה שהדבר לא היה צרוף ונטוּל כל אנוכיות כמוסה. נסיון זה היה הנימוק לבטלתו של ירמיהו ולצפיתו לדברים שיקרו ויאתיוּ, מידה שנגדה טענו לעתים קרובות בני שפן החריפים, וגם ברוך, הדואג לתורתו של ירמיהו.

וכך בא הדבר גם הפעם בלי סיוע מצדו. ביום חג האביב וגילוי השכינה של מרדוך ביקרו שבעה הוֹברי כוכבים של בבל את ירמיהו. הם היו הדוּרים בלבוּשם. גופיהם הגבוהים והמשונצים היו לבושים בגדים נוקשים של ארגמן כהה, שירדו עד לקצות רגליהם. על כתפם השמאלית היו תלויים סודרי צבעונין ובקצותיהם ציציות לבנות ככסף. בזקניהם המסולסלים והמשוּחים בשמן היו קלועות אבני אוֹדם ואזמרגד גדולות להפליא. אי אפשר היה להבחין אם היה שׂער ראשם הארוך והמתולתל מקושט אף הוא תכשיטים כל כך יקרים, כי מצנפות גבוהות מאריג תכלת נוצץ כיסו אותו. ליד חגורת רקמה, במקום שהיתה חגוּרה החרב הקצרה של התרתן, התנוצצו מעדרי שעשועים מזהב, סמל נבוכדנצר לעידור האדמה והעולם כולו. הוֹברי הכוכבים החווּ קידה לפני ירמיהו, והגדול שבחבורה הודיע בנאום נמלץ את הפקודה לנביא יהודה וסגנו להופיע לפני הקדוש, החוזה באספּקלריה ארצית של חוגי הגורל של שמי-הלילה הרוקדים, שולט בהם ומבצע אותם. אז חבשו, לפי גינוני חצר המלכות בבבל, על ראשיהם שקי בד דקים והוליכו אותם ביד רכה מכאן.

לאחר כברת ארץ, שנגלתה להם בסנווריהם כרוכה, עצרו אותם אותן הידים הרכות והכריחו אותם לכרוֹע. בנחת הוסרו מעל ראשיהם שקי הבד. הם נמצאו באפדן רחב-ידים וגבוה, שלא היה מתחילה ברור להם, מפני שלא היו בו חלונות. רק דרך סדקים ביריעת האוהל הסתנן קצת מאור השמש, אבל אור זה לא גרש את האפלולית, אלא רק בלבל אותה. לאט לאט הכיר ירמיהו, כי ליד הקיר העגול של האפדן הענקי עמדו שנים-עשר מזבחות קטנים, שמעליהם הִתַּמְרָה קטורת עדינה. תמונות המזבחות האלה הוכיחו, שהוקדשו למזלות הכוכבים, אבל רק שנים מהם התבלטו מנימוקים כמוסים על-ידי אור יותר חזק מן האפלולית מסביב: מזל טלה ומזל קשת. חוץ משנים-עשר המזבחות הללו עמדו עוד שבעה מזבחות יותר גדולים, כחוּג שני, במעמקי חלל האפדן. הם בערו ועשנו בצבעים שונים. מתוך הצבעים אפשר היה להכיר את השירות של שבעת כוכבי הלכת: השלהבת הצהובה היתה של השמש, הלבנה ככסף של הירח, האדומה כדם של נרגל, הוא מאדים, השחרחורת לנינורטו הוא שבתאי, הכחולה לנבו הוא כוכב מרקור, הירוקה לעשתורת, והדהה כאדמה למרדוך עצמו. אבל ביחוד התפלא ירמיהו על הציוץ, הגניחה והפטפוט, שלא פסקו בגבהי חלל האפדן. שם התגודד המון עופות מאולפים, גדולים וקטנים: עורבים, זרזירים, תוכים ועוד עופות משונים, מסורבלים ובעלי מַקורים גדולים, שאולפו כסמלים מכוּוצים של עולם הכוכבים ולוּמדו לדבר. בעלי הכנף הפליטו קריאות אדם צורמות לתוך השתיקה החגיגית. הדבר צלצל כלגלוג רוחות על כובד הראש של בני אדם.

אבל הוברי הכוכבים של בבל לא האזינו, כנראה, כלל לפטפוט הלהג של העופות וקולות הצרימה הבלתי מבונים. כשם שמזבחות המזלות וכובי הלכת היווּ את החוגים החיצוניים כן היווּ הוֹברי הכוכבים את החוג הפנימי מסביב למרכז. הם עמדו בלי נוע, הורידו את מבטיהם המחייכים בנחת כדי להביע בזה שביעת רצון ושווי-משקל של הנפש, כראוי בנוכחות כליל השלימות. ידיהם היו חבוקות במצב מאונך, ועל-ידי כך בא לידי ביטוי ליכוד החצאים ואיחוד האושר של העולם על-ידי שלטון מרדוך החדש.

אמנם הוא עצמו היה, לפי תלבשתו ותסרקתו, המראה הפשוט ביותר באפדן המלך. אבל האם אין כוכב צדק, בונה העולם, גם הוא בלתי בולט בשמי-הלילה? לפני ולפנים של האפדן ישב נבוכדנצר על מין כסא מתקפל, נמוך הקומה, לבוש מלבוש אפור-צהוב וכיפה פשוטה על ראשו. מסביב לו נערמו מגילות ונגבבו לוחות. הוא חטט במגילות, קרא פה ושם מלה, זרק את הכתוב, לקח מגילה אחרת. מתנועות ידיו קצרות-הרוח נראה היה, שסבל ממהירות מהלך הזמן, הנותן כל כך מעט מן ההגשמה. למה יש לכל המלכים, שמהם צריך לצאת המעש, ידים כל כך קצרות-רוח? – חשב ירמיהו. לעתים הרים נבוכדנצר את פניו העגולים המעוטרים זקן קצר, שמהם עדיין לא נמוג הנער לגמרי, והאזין בעליזות לפטפוט העופות שלא פסק. היה לו חוטם קצת מסורבל. כשהאזין לעופותיו חייך בנפשיות שובבה, ולא עוד אלא שהתחיל אפילו לצחוק לקרבו בקול רם, מה שעשה רושם על סביבתו כעבירה גסה על התפארת.

לצדי מרדוך עמדו שתי דמויות מפוארות. מימין עמד נֵרְגַל נְבוּזַרְאֲדָן, המצביא הלעיון של בבל, כולו לבוש אדום כנרגל-מאדים, שסימל אותו ומילא את מקומו עלי אדמות. איש לא היה מאמין, כי בידי האיש הזה, שהוא כמעט עדיין נער שלא בגר, הונח כוח נרגל של הריסה, פירוד, המתה וכרסום. אבל האיש הזה, שקָרַן ביפי נעוריו, היה כנראה חדוּר הכרה רבת הנאה של כוח נרגל, שזכה לו כבר בנעוריו. לא פחות יפה ומאושר נראה האיש משׂמאל למרדוך. אבל אי אפשר היה להשווֹת את יפיו ליפי נבוזראדן, כי יופי זה לא נבע מטל נעורים ומשפע הנאה. את הגיל של סַמְגַר-נְבוּ, הפותר העליון בבבל, עוד לא גילה איש. ישישים זכרו אותו מימי העמידה שלהם, והוא עדיין דמה לבן עשרים עיף ועיניו היו כעיני בן מאה. פני הנער שלו, שהיו חסרי קמטים אבל חיורים כגבינה מתחת לשׂער המסולסל הצבוע כחול, נדמו באמת טווּיים מאותן קרני הכוכבים, שחייו היו מוקדשים להסתכלות בהם. סמגר-נבוּ היה כצמח הלילה או הצל, גבוה, יפה, חולני ואיתן כאחד. הסוד הקדוש שלו הרים אותו למעלה מכל האנשים, מכל הנוער והזקנה והמות. לא בכל דור ודור נולד בבבל פותר כוכבים עליון, המאחד בקרבו את שני המינים, שאינו טומטום כסריס, אלא מהוה איש ואשה בדמות אחת, אנדרוגינוֹס, עשתורת כוכב, נוגה-ונוס, ונבוּ כוכב-מרקור, שנשא את צבעו, ביטלו בו זה את זה. סמגר-נבוּ, הנטול יצר ומזג פוריות, המלכד בקרבו את הניגודים, זכאי היה לשוטט בצורות הכרה מאין כמוהו בין בני תמותה.

עבר זמן רב, עד שנבוכדנצר הואיל להרגיש בנביא יהודה, ועוד יותר זמן עבר עד שהוציא את מגילת הספרים מגל המגילות והראה בה על ירמיהו. גם לשונו – הוא דיבר עכשיו ארמית, שרבים מיהודה הבינו אותה – היתה, בניגוד לשפת הנוסחאות של חצר המלכות, קצרה, נמרצת, קצרת-רוח. הוא לא הסתכל באיש ודיבר לכל:

“דבר הכוכבים, דבר האיש הזה – עולים בד בבד”.

תנועת יד קלה חרצה גורל יהודה. ירמיהו, שעדיין כרע על ברכיו, הוריד ראשו אל חזהו. רמיזה אחת נתנה לו רשות הדיבור, ואף הוא דיבר בשפת ארם.

“יואיל אדוני המלך לשמוע את דברי עבדו”, – התחיל בשקט בלי למלמל ככל האחרים, שנבוכו מפני מרדוך. – “אלהינו נתן לך את הנצחון, והוא עשה אותך לעבד הטוב למלא את רצונו. איש לא יפריעך, גם לא אלהים, להחריב את ירושלים ולשרוף את מקדש אלהים”.

הוֹברי הכוכבים מצמצו, בלי להרים את ראשיהם, מתמהון מתוך המסכות של רכוּתם המאושרת. לא מלים כאלה פיללו לשמוע בנוכחות מרדוך, לא איתנות עצובה זאת של הקול, אלא בכי נכנע ודברי תחנונים. וראה זה פלא, גם הפטפוט הנבוך של עופות הלהג בגובה פסק פתאום אחרי דברי ירמיהו הראשונים. רוחות האויר האזינו כנראה במתיחות, כיצד תתפתח השיחה למטה. על כך שכחו כנראה את פטפוטן המשתולל. אין ספק, שהמלך הגדול הרגיש לתמהונו את השתיקה המשונה של העופות, שלא היו נוהגים לשתוק אפילו כשהוא בכבודו ובעצמו דיבר. ובתשובתו מצא לנכון, אין יודע למה, להדגיש את ההכרח הגדול של המתרחש בעולם.

“מעשה אלהים”, אמר, “נובע מחוק הכוכבים”.

“אבל חוק הכוכבים נובע ממעשה האלהים”, הפליטו שפתי ירמיהו בדממה והוא הוסיף רק בהבל פיו:

“הוא נותן בידך לעשות או לחדול”.

נבוכדנצר הפנה את ראשו העגול בסיבוב קל לסמגר-נבוּ ושאל בלי להסתכל בו, גם כן בקול דממה דקה:

“מה זאת אשר הוא נותן בידי לעשות או לחדול?”

צל כואב עבר על הפנים הנהדרים של הנער והעינים של בן מאה. נראה היה כאילו מפחד סמגר להרוס על-ידי מאמץ הדיבור את מעשה ידי אָמן של עמידתו המאושרת ושל חיוכו הטובל בזיו עליון. כמעט לא הניע את שפתותיו ונדמה היה שאיננו מדבר בעצמו, אלא שולח קול אשה זקנה, חיור לאין קץ, לדבר בשמו. בשביל המאזינים צלצלו הדברים לא כדיבור במישרין, אלא כמין הרצאה חדגונית על דיבור. בדרך כלל, כך הורה סמגר-נבוּ, לא ניתן לאדם לעשות או לחדול, ובזה לבלבל מתוך חירות הבחירה את הנגזר בשמי-הלילה. החרות נתונה עד למדרגה מסויימת לאלים, אבל הם משתמשים בה במידה מתונה מאוד, כי החלק הנראה והמופיע של מהותן משזר אף הוא בכוכבים ובחוקם. לפיכך יש במסיבות יוצאות מן הכלל רק לאֵל הכוח לטווֹת שרשרת חדשה של עילות במסכת האינסוף של העולם, ועל-ידי מעשה יצירה כזה להשפיע על מסלול הדברים ואחריתם בכיווּן שינוי. השויון לאלים של מלך בבל מכיל אמנם בחלקיו האנושיים תערובת חמרית בת-תמותה, אבל במהותה העצמית היא צורת תופעה אחרת, המופיעה בשמי-הלילה ככוכב המלכות. לפיכך יואיל מרדוך עלי אדמות להכיר בחסדו, שרק הוא נוצר וזכאי לעשות או לחדול ובזה לטווֹת עילות חדשות במסכת העולם, כי האחד נובע מן השני.

באמת זאת סיים קול הזקנה, הרך כקטיפה, את תורתו הנכנעת למלך. אחרי זה חזר סמגר בעל פני הנער שוב לעמידתו המאושרת הנוקשה. ואילו ירמיהו, שהעינים השחורות והערות של נבוכדנצר ננעצו בפניו בתביעה, המשיך את הפסוק האחרון של סמגר-נבוּ.

“האחד נובע מן השני. אלהינו נתן להוד מלכותך את עירו ואת מקדשו לשלל. אין כוח אשר יוציא ממך את הזכות הזאת. אבל מה יוצא מזה? הוד מלכותך ינצח את יהודה כאשר ניצח גדולים ממנו. אבל אחר כך יתמלא גם הדבר השני הנובע ממילוי הראשון. לא יעבור זמן רב ויפוזר ויוּדח בית המלך אשר בנה על מקדש האלהים”.

באותו רגע היה אפדן המלך מלא סופת סכנת-מות לירמיהו. המסכות המאושרות של הוֹברי הכוכבים התקדרו. האחד או השני פזל אל שומרי הראש. נבואה זאת לפני מרדוך לא תאמן גם אם עלתה בד בבד עם נבואת הכוכבים. ידי המלך לא יספו לחטט במגילות. הן ירדו ברפיון. פניו העקשים כפני נער הסתכלו בירמיהו בתשומת-לב יתירה, כאילו הוא מהרהר, בכל ידידותו, על אופן המות החמוּר ביותר למחוצף זה. איש אינו יודע מה היה מתרחש לולא צרח לתוך השתיקה הגדולה אחד העופות המאולפים כמשתולל צריחה של אזהרה:

“מלך בּבל, מלך בבל, מלך בבל”.

לאחר נשימה נצטרפו יתר העופות אף הם:

“מלך בבל”, בתביעה, בהתיפחות, בלהג. המלך קם ממקומו. קולו לא היה רם אבל מלא זעם חלוש:

“בוגד, מלכך איננו מבין את חפצי. שלום בבל. כולם אינם מבינים לחפצי”.

ירמיהו השתחוה אפים ארצה.

“מלך ירושלים – התחנן – איננה ירושלים. יש לבית דוד בנים אחרים”.

שוב שתקו העופות, נבוכדנצר הוריד עיניו אל הנביא וענה בחריפות:

לכלב רע גם גוֹּרים רעים".

העורקים בצואר ירמיהו נמתחו. הוא כרע על ברכיו וכיווץ את אגרופיו כעגלון מסביב למושכות סמויות. והפליט בקול עז:

“זכור את המלך אשר חסם לפרעה את הדרך לטובתך ונפל חלל. עוד חי בן המלך הטוב, שבוּי במצרים, הבן הצעיר, הבן האמיתי”.

מרדוך נבוך, ישב, הרהר ונשאר שקוע בשרעפים. והעופות מלמעלה התחילו שוב בצעקתם המשונה, הלועגת לבני אדם.

פרק עשרים: קבורת חמור ומפתחות השמים

לאחר נסיעת ימים אחדים הגיעו שניהם לעירה מכמשׁ בבנימין, ששם פרשת דרכים חשובה. אם כי מלך בבל לא יסף לקרוא אליו את ירמיהו, הרי העתיר עליו מתנות ושלח אותו בבהמות רכב נהדרות. כן החזירו לו בפקודת מרדוך את ספר מגילת הסתרים. ירמיהו וברוך ידעו, שהקדימו רק בימים אחדים את חיל בבל, כי כשעזבו את המחנה ליד תבור כבר יכלו לראות בכל מקום את ההכנות המהירות לצאת המחנה, הערים שעברו בהן בדרך נדמו כאחוזי שינה, שנתעוררו מחלומות ערבים על-ידי שריפת ביתם. האמידים לא רצו להאמין, שהברכה תיהפך פתאום, בלי נימוק מובן, לקללה. ודלת-העם התגודדה, ולאחר שניטלה ממנה האימה, פתחה בצעקה גדולה נגד תקיפי הארץ. קודם כל פגעו הקללות ביהויקים. העם נזכר שוב במס הכפול, זכר את השפלות, שהורידה בני חורין לדרגת עובדי פרך ללא שכר בבניני המלך. כמה חזק היה השלטון כלפי החלשים. אבל כשקם חזק ממנו, הרי התמוטט מיד מתוך צרימה כנאד ריק. יהויקים התיהר נגד בבל, כאילו היה כל צבא פרעה בידיו. אבל היכן עכשיו פרעה? לשום דבר לא דאגו באמת. מכיון שזה שנים לא העיז איש לדבר בגלוי, התנפחו השמועות כמפרשים ברוח סכנת-המות. ריננו, שאלנתן, גיבור יהודה, סרב לאסוף צבא למען גיסו. אמרו, שמשלחת אחרי משלחת של יהויקים צרה לשוא על אֵל השמש בנוף, אבל מי יכול לבדוק את האמת מאחורי כל השמועות הללו?

לפני שערי מכמש חנו ירמיהו וברוך תחת כפת השמים. השמש כבר עברה את שיאה בשמים. ירמיהו שקע במחשבות במצח קמוט. ברוך היה בטוח, שהרב יפנה עכשיו לענתות כדי להופיע בקרב אחיו ולדרוש כפרה. גדודי הפרשים של בבל משוטטים בארץ והצבא הגדול מתקרב מצפון. שונאי ירמיהו היו מפוזרים, נחלשים, מחוסרי אונים. שום ירחמאל, שום פשחור, שום משולם לא יכול היה כיום להעיז לעיני העם להרים יד נגד הנביא, שדבריו נתקיימו באכזריות כזאת. ירמיהו היה בימים ההם בטוח בחייו וחזק, כמו שלא היה בזמן מן הזמנים. צריך היה רק לבוא בדברים עם שארו חנמאל ועם הטובים ביושבי ענתות כדי להביא נקם על מחלת ואחיו ולהכריח קיום היובל על כל השדות בלי ויתור.

אבל מחשבות אלה של ברוך לא היו אפילו רגע אחד מחשבות ירמיהו. לא עלתה על דעתו ללכת לענתות, לעמוד לפני אחיו מוּגן על-ידי בבל כדי להתנקם ברוצחת, שנתכוונה להרעיל לא את אמו אלא אותו עצמו. כן לא עלתה על דעתו לכפות את קיום היובל על שדות חלקיהו. כבר היה מאוחר ביותר. איש לא ידע מי יהיה מחר בן חורין או עבד. מכיון שכל הבית חישב להישבר, לא היה שום טעם לתמוך קיר בודד. על שאלה זהירה של ברוך נד ירמיהו בראשו:

“לא על ענתות הקרובה אני חושב. אני חושב על מרחקים”.

“יתעורר נא אלהים בקרבך”, אמר ברוך ורצה להניח את ירמיהו לבדו. אבל ירמיהו דרש שישאר ומשך אותו יותר לקרבתו:

“קשה לירמיהו להפרד מברוך היודע את אלהים ונאמן עד למאוד”.

לא קרה כמעט מעולם, שהרב ישפוך לבו באזני הנער. ברוך הוריד את עיניו ועצר את נשימתו. ירמיהו שׂם את ידו בכבדות על ברך ברוך:

“אבל הדבר מוכרח לבוא. ומעשה גדול רובץ על ברוך. ראה, במקום שם הדרכים נפרדות נפרד אנחנו. וברוך ירד לארץ מצרים לעשות מעשי”.

וזה דבר המעשה הגדול, שהטיל ירמיהו על התלמיד הנבון ואיש המעשה:

על ברוך ללכת מיד לענתות ולקחת אתו משם ומן הערים הקרובות בחורים נאמנים אחדים העומדים לימין אלהים, כדי שתהיה לו בדרכו ובהעזתו עזרה מספיקה. המגורש לבית דוד ישב כעת בשֶׁפֶת עיר התנינים, ולחדוֹר לשעריה הנתונים לשמירה מעולה דרש מזרים אומץ לב רב. אבל השליחים מוכרחים בכל האופנים להצליח להגיע בחשאי לפני חמוטל. מטרת השליחוּת הזאת של ברוך היא לעזור לבנו הצעיר של יאשיהו, למתניה, לברוח מבית העבדים ולהביא אותו בלי סכנה ובמהירות האפשרית לירושלים. ירמיהו מנה שנות מתניה. והנה הילד השובב, תלמידו פזור הנפש, היה לאיש והוא בן עשרים שנה. בו היתה תלויה התקוה האחרונה. על כך לא היו ירמיהו וברוך צריכים להידבר. מרדוך נדהם, כשהזכירו את מתניה, ישב, הרהר ושקע בשרעפים ממושכים. אם כי גם לאחר זה לא אמר דבר ונתן למאזין אלהים ללכת על-ידי תנועת-יד קלה, הרי יתכן, שעל-ידי ירמיהו נדחה שוב המשפט על ירושלים.

ברוך הסתכל בשולחו בלחיים קצת מסמיקים, אבל לא חיפש שום טענות ומענות, אלא קיבל עליו את תפקידו הקשה. אבל יותר מן הפחד לחץ עליו רעיון הפרידה לעת כזאת, כשכל פרידה עלולה בקלוּת לההפך לפרידה לנצח. בפרשת הדרכים עלו על בהמות הרכיבה. הדרך לירושלים היתה ישר קדימה, הדרך הצרה לענתות פנתה הצדה. לפני שנפרדו אמר ירמיהו:

“קח ממתניה את שמו וקרא לו בשם מלכות. מעתה ייקרא שמו צדקיהו, כי הוא ישב על כסא דוד וישפוט לצדק”.

בין המוני אכרים מתיפחים, שזרמו מן המקומות הסמוכים לעיר דרך שער אפרים, נכנס גם ירמיהו. רק שלושה ארבעה שערי ירושלים היו פתוחים, ואילו האחרים היו חסומים ולא ניתנו למעבר, ומגדליהם היו תפוסים על-ידי אנשי המגן. חיורים ודואגים הסתכלו השומרים מפסגות המגדלים. גם ההתחפשות האמיצה ביותר והנאום התקיף ביותר של מצביאיהם לא יכלו לרמוֹת אותם מלהבין, כי מצב ירושלים היה רע עד למות. משמרות הפרשים של בבל מלאו את תפקידם וחנקו באִבּה כל הכנה להתנגדות בערי יהודה. ובאותו יום כבר הגיע החלוץ ממש של חיל מרדוך העיקרי להררי ציון וחנה בחצי גורן עגולה וארוכה מסביב לעיר. ארמון הקיץ והמסטבה של יהויקים, בנינים אלה שהוקמו על-ידי בגידה, כבר נפלו בידי צבא בבל. אולמות התפארת בכל הצבעים, מלאי שכיות מצרים ובשׂמי ערב, נעשו תוך שעה מעורטלים ומכורסמים כעצמות סוס, שנפל חלל במדבר. באולם הקיץ של המשפט ובבית הקבורה של יהויקים רקעו סוסי הרבשקים והתרתנים, קשורים לטבעות ברזל חלודות, שנתקעו בציפוי ארז יקר, והסייסים חטבו עץ מן הדוכן כדי להגדיל את המדורה מזבל מיוּבש. תושבי ירושלים לא בכו על אבדן התפארת הזאת, אבל לבם פג, כשהכירו שעניבת החנק הכשדית הולכת ומתהדקת. כבר נשמע קשקוש רתמת הבקר של תותחי המצור של נבוכדנצר בנחל קדרון. בקול רעש, חירופים וגידופים והלמות גרזנים ופטישים הוקמו אל מול המקדש שורות שלימות של אילי ברזל, מרגמות מסורבלות, סוללות וסולמות. בזעם הסתכלו השומרים מעל המגדלים, אבל לא ניתנה פקודת המלך להפריע את המעשה.

ההמון, שירמיהו נקלע לתוכו, נדחק בלי הרף אל המקדש. הרחובות והסמטאות של העיר העליונה והעיר התחתונה היו מלאים פליטים ומחוסרי קורת גג, שהיו נשענים לקירות הבתים משפחות משפחות, וכאן ישנו וסעדו, רבוּ ורעשו. האוכלוסיה של ירושלים גדלה בימים אחדים פי שלושה. זקני העיר תלשו את שערות ראשיהם וזקניהם, כי לא הצליחו להכניס לעיר תבואה ובקר אלא לחודש אחד. אז יצטרכו לנגוע במלאי האחרון הנועד למלחמה, שהוּחסן במחסנים מבוצרים במצודת דוד למחסור הקשה ביותר.

זרם האדם, ששטף דרך שורות מחוסרי קורת הגג, בעלי העינים הנבוּבות, הכה גלים גבוהים של התמרמרות. היכן ההבטחות של יהויקים, פה ממלל רברבן זה, שדבריו הצליפו כשוט? אכן מוקיון צנום זה הגדיל את ירושלים והעשיר אותה בין העמים. אלהים פגע בו כמו בצרעה טרדנית מזמזמת. אבל כשפגע, פגע גם בכל עמו. אין הצלה לעם אלהים, אבל הספיקו להימלט תופסי השלטון, העושקים, המנצלים, היוקשים. משולם האמרכל ברח לנוף עם זקנו המסולסל הריחני ועם פרוטות הנשך של העם, שבהן יוכל להתפרנס כל ימיו הארוכים לא יותר גרוע מאשר השׂר העשיר ביותר של פרעה. מה בצע, שאלנתן וקומץ גבוריו נסוג אל המדבר כדי לצפות לשעת הכושר? שעת כושר זאת לא באה. אבל היכן המלך? למה איננו מופיע בפני העם? הוא התחבא בימי הנקם האלה מאחורי שומרי ראשו בבית שלמה, שבימים אחרים לא מצא חן בעיני יהיר זה.

שוב ושוב סערו אותן השאלות בהמון. אבל ירמיהו ראה גם אנשים באים בימים, שקרעו את בגדיהם ובכו כילדים לזכר המלך יאשיהו, שפתאום קראו לו יחיד וקדוש. לתמהונו הגדול נשמעו לעתים קרובות גם שם אוריהו ושמו. כן, אוריהו וירמיהו ניבאו את האמת, כך קראו עכשיו רבים. אבל רק התקיפים המתפארים מנעו, שעַם ירושלים החסיד והקשוּב ישמע בקול נביאי התשובה והפורענות. אבל תמהונו של ירמיהו גדל עוד יותר כאשר נדחק בהמון דרך אחד שערי המקדש וראה לעיניו את החצר החיצונית. כאן לא חסר אפילו אחד מנביאי השלום על הקתדראות. גם לא שׂוֹנאוֹ איש אדרת השׂער, בעל הזקן השופע. כמובן, פיהם ידע בשעה זאת הכל, רק לא יספו לנבא שלום.

כל בית המקדש סער וזע כאנית מפרש בסערה בלב ים. כל עשרים וארבעה משמרות הכהונה היו על הסיפון כדי למנוע שהאניה תיטרף. יומם ולילה בלי הפוגות עלה מעל המזבח עשן הקרבנות. בין העמודים בועז ויכין שרו בני אסף בלי לנוח אפילו שעה אחת, כשליחי ציבור של כל העם, מזמורי תשובה ונוחם. מה שמוּתר היה בזמן אחר רק ביום הכיפורים קרה היום: הכהן הגדול העיז עם התקרבות בבל לבוא אל קודש הקדשים ולהגות באפלולית העמוקה שלפני מעשה בראשית את השם המפורש.

משמרות השרת של בעלי הרצועות שמרו על הגישות לחצר הכהנים הפנימית ולא נתנו להיכנס לשום איש, שטהרתו וחשיבותו היו מפוקפקות כלשהו. אבל בחצר החיצונית עמד ההמון איתן. מזמן לזמן נרתע ללחץ והתנועע כחטיבה שלימה לצד זה או אחר. ובעוד ההמון עומד בצפיפות מסוכנת כזאת כחוֹמה ללא נשימה, נשמעו מכל הקתדראות של האכסדרה קולות הבכי של המתנבאים השׂעירים. בעקשנות דבריהם היה משהו אכזרי וגם דברם היה אכזרי. הם, שהחניפו לבת ציון בימי הטובה וגמרו את ההלל על עתידה, הרי עכשיו, לאחר שקרה ההפך, לא אמרו די בדברי תוכחה ומרירות. ואלה, הרודפים והשוטמים של ירמיהו, הרחיקו ללכת עד כדי כך, שגנבו את דברי אלהים שנאמרו אליו ומסרו אותם כאילו נאמרו להם. ירמיהו הכיר, שבעלי אדרות השׂער הללו היו גרועים מרמאים מחוּכמים ולא היו אלא כקנה ברוח. לפיכך שמח לבו, שלא מצא בין אלה הופכי עוֹרם גם את חנניה. מכל צד קלטה אזנו את הדברים שנאמרו לו בשעתם:

“עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת? עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי, נְאֻם ה' וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם, וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי. וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה”.

כך הלמו האכזרים בדברים מרים על חומת אין אונים של העם. נפשו של ירמיהו התמרמרה. אכן אנשים אלה לא ידעו מה שהוא ידע, אבל כמה אכזריות שוכנת בקרבם, עד שדבריהם מחטטים דווקא עכשיו, בשעת חורבן העומד, נשמע ונראה לפני שערי ירושלים, ושום דבר אינו יכול למנוע אותו אלא החלטה נסתרת של אלהים, שירמיהו הרגיש בה ושמר עליה כעל להבה קלה ברוח. הוא ריחם על האנשים והנשים מסביב, שהסתכלו חיורים כמתים, נשמו קשה ומזמן לזמן פרצו בקריאות יאוש עמומות. אבל מכיון שהקשקוש של השׂעירים שהפכו עורם הלך וגדל, נסחף ירמיהו על-ידי הזעם וההשתתפות בצער לשים קץ לדבר. הוא מילא את חזהו אויר, הרחיב את מקומו במרפקיו, ונשא את קולו בשיא העוז שהיה מוכשר לו. והדברים שקרא למַזי הקצף על הקתדראות היו דברי ישעיהו:

“נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי”.

קול זה עשה רושם עז כמו תמיד, אם כי אמר רק שלוש מלים. מאות ראשים פנו מיד לאיש, שהיה אדוני הקול הזה ומצא את הקריאה היחידה הנכונה. מן המאות הללו הכירו בתחילה רק ששה שבעה את הנביא, שנבואתו נתקיימה. הקריאה “ירמיהו” התפתלה דרך ההמון, הלכה וגברה עד שהפכה לסערה. מעולם לא עלה על דעת ירמיהו, כי שמו יצא בזמן מן הזמנים מלבות אין מספר בתקווה ובאמונה כל כך נלהבות. המוּכה, הנרדף, איש הלעג והקלס עמד כאן כיתד תקועה, שכולם נאחזים בה. הגיעה השעה הקצרה של אהבה ופרסום, והיא מלאה אותו רק עגמת נפש. בינתים נשא אותו ההמון על כתפים, כדי שיוכל להביע את דברי האמת שלו לעומת דברי הקצף של המטיפים. אבל כשריחף על ראשי האלפים, שהביטו אליו בצמאון כילדים בהתעטף עליהם נפשם, שׁוּנַק גרונו והוא הפך לאיש אחר. הוא לא הרגיש את חייו הוא, ובו פרח רוח אלהים. וירמיהו ניחם את עמו:

“הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל”. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן, נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ, רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם, הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ: הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ".

נחשול של שמחה ענה לנאום קצר זה. דברי ירמיהו, שנאמרו לאט לאט כמו בחלום, היו כמעין במדבר לילדים צמאים. האיש שניבא לחוּרבן בתוך שלוה וברכה ניבא עכשיו, כשהחוּרבן מישמש ובא, לשלום ולתקומת ציוֹן. מפנה פתאומי של רצון אלהים? מכיון שנתקיימה הנבואה הקודמת, האם אין לקווֹת למילוי הנבואה החדשה? עדיין קיים בית-המקדש, עדיין קיימת ירושלים. אלהים מהסס להרוֹס את קדשו. אולי יעבור זעם שוב. אבל כעת צריך להתרחש מהר כל מה שדורשת המשמעת. נחשולים עברו בהמון. אלפי קולות צעקו לירמיהו, ואזנו לא יכלה להבחין את הקריאות. אבל אחד, בקצה השני של החצר, זרק לעם קריאה, שהקרינה ככוכב ולבסוף התגבשה לצעקה כללית: “אֵל המלך, אֵל המלך”.

הגיעה שעת השילם. הבוגד באביו, רוצח אוריהו, רודף ירמיהו והאמת, מקומם האלימות והזוועה, יתן דין-וחשבון לפני עמו וישלם בחייו להצלת ציון. שוב לא יגנו עליו בתי ריקוחיו בפני רצון ירושלים. לא הספיק ירמיהו להבין מה פירוש קול הצריחות של האנשים השונים, וכבר נעה החומה הדחוסה להליכה מהססת כשטף קרח נמס. הוא עדיין רחף על כתפי הנלהבים שהרימו אותו. ומן הגובה הזה יכול לראות היטב את המתרחש.

המון העם פנה בהסתערות רחבה אל החומה הכפולה, שהבדילה בין ריבוע המקדש וארמון המלך. נשמע נפץ עמום של השערים, שנשברו על-ידי הפרועים ביותר והחזקים ביותר. למעלה, על שבילי פסגות החוֹמה, נתלקטו מיד בעלי הרצועות ומשמרות שומרי ראש המלך. אבל מספרם היה מועט, כי כמעט כל המזוינים תפסו עמדות בהגנת העיר. נפתח ריב סוער בין המשמרות המועטים ובין המון העם העצום, ועם זה הלמו מהלומות גרזינים ואַלות בשערים. קומץ שומרי הראש עשה שגיאה גורלית. במקום להרויח זמן על-ידי משא-ומתן ובינתים להביא תגבורת, נבוכו, נכנעו לפחד ולכעס והטילו את חניתותיהם נגד העם, ועל-ידי כך נהרגה אשה ונפצעו אנשים אחדים. מעשה תעובה זה עורר געייה קטלנית של אלפים. ההמון הסתער מחדש בהשתוללות על החומות, כאילו רצו לעקור אותן מן המסד בכובד גופיהם. פתאום הופיעו סולמות גבוהים, שהגיעו עד הפסגות. אנשים טיפסו ועלו בשלבים, נהדפו למטה ואחרים טיפסו אחריהם. עברו רק רגעים אחדים והמשמרות על החומות נוצחו. נשמעה חריקת צירים ובריחים, ולאט לאט נפתחו דלתות השערים מבפנים. דרך השער הימני והשמאלי וכן דרך אולם בית הדין חדר הזרם שהתחלק לשלושה ראשים, כנחשול סמיך לארמון המלך. וירמיהו ריחף למעלה על הגלים.

חצר המטרה מסביב לארמון היה רחב ידים, ובכל זאת לא יכול כל ההמון להיכנס לתוכו. לפני שער בית שלמה עמדו שומרי ראש אחדים, עבדי יהויקים וסריסיו, והגנו על הכניסה. העם המתמרמר לא היה נרתע בפני האנשים החיורים הללו, שהיו מזוינים רק קצתם, לולא הצליח ירמיהו להגיע בסיוע חסידיו עד שער הארמון. הוא פנה אל העם והרגיע אותו ודרש שלא לעשות מעשה פשע, אלא לשלוח מקרבו שנים-עשר אנשים מיוּשבים ונשׂוּאי פנים, שידברו למלך בשם ירושלים. וכך הוה. מתוך ההמון נפרדו תריסר אנשים פשוטים באים בימים, שעמדו לצד ירמיהו נבוכים. וירמיהו הסתכל בחרדה מסביבו אולי יופיע אחד מבני שפן, שבשבילם הלך אל המקדש. אבל לא אחיקם ולא בניו התאומים ולא איש אחר ממשפחה חריפה זאת לא נראה מסביב. בימים הללו, שבהם שלטה דלת-העם ברחובות, נעלם כנראה כל פרצוף עדין וכל דמוּת אצילה מירושלים.

עבדי יהויקים נשמו לרווחה כשנסוג ההמון, ומדרגות השער נתפנו בשביל ירמיהו ושני-עשר הנבחרים. הסריס העליון ושני שׂרים אחרים של החצר קיבלו עליהם להביא את המשלחת לפני המלך. האולמות היו אילמים וקודרים בעיני הנביא, שמימי יאשיהו עבר שוב בפעם הראשונה בארמון העתיק. נדמה לו שהוא מריח עדיין בחדרי יאשיהו וחמוטל את ריח הניחוח, שנדפו כאן במשך שנים רבות פרחי המלכה.

הם עברו את כל הבית בחפזון. הבית היה ריק. עקבות המלך נעלמו. עבדי המלך משכו בכתפיהם. הוד מלכותו איננו. האם עזב את הארמון? אין יודע. רק לפני שעות אחדות עדיין היה בבית. והמלכה? עבדי המלך רואים זה את זה בעינים ממוצמצות: המלכה יצאה לדרך. אין איש יודע לאן. ויהויכין, בן המלך? בן המלך נמצא תמיד ליד אביו. ירמיהו אינו מוותר. היכן מבלה המלך כרגיל את רוב שעות היום? שואל הוא. עבדי יהויקים אינם מדברים דברים ברורים, עונים תשובות מתחמקות. נשמעת המלה “בית הריקוחים”. האם יש בית ריקוח רק בארמון החדש ולא בבית שלמה? הסריס העליון מוריד את עיניו ומחריש. ובכן יש גם כאן בית-ריקוחים? היכן הוא? העבדים מפנים את פניהם. אז נשבע להם ירמיהו שהפגישה עם המלך לא תביא עליו כל רעה, ואדרבא, תמנע כל רע ותתן מגן לאישיותו. הסריס העליון בוחן זמן רב את פניו הגלויים של הנביא. אז הוא נאנח ולוחש: “למטה”.

בשביל חשאי הם מגיעים למרתפי הארמון ולמשעולי הסלעים של הר המוריה, שמשרשיו צומחים המקדש והארמון. הם מוכרחים לצעוד רק צעדים אחדים באפלולית ספוגית, עד שהם עומדים לפני שער נמוך כמו פיר. עבד המלך דופק בהכנעה. אין תשובה. הוא דופק בהתרגשות. לא כלום. הוא מנסה לפתוח את הדלת, היא סגורה. אז הוא מרים קולו, מתחילה בשפת חלקות הומה כחלילים:

“הוד מלכותי, אדוני המלך אהובי”.

לאחר שלא נשמע מבפנים כלו, הוא חוזר על דבריו ביאוש, עד שלבסוף הופכים דבריו לקריאות חרדה איומות, שהדן נשמע בקמרונות שמתחת לאדמה. בינתים התלחשו שנים-עשר האנשים והגיעו לידי החלטה. שני החזקים שבהם לוחצים בכל כוחם על הדלת. האחרים מסייעים בידים ובברכים. העץ הרקוּב גוֹנח, אבל מחזיק מעמד. רק גרזן שובר את השער לרסיסים.

לפני הנכנסים משתרע חדר מוּאר בלפידי קיר מבליחים. הוא דומה למערת קבר גדולה בעיר המערבית של נוף, שנופצה על-ידי שודדים. ירמיהו נבוך ואינו יודע נפשו, חושיו מתבלעים. הדבר נגרם על-ידי ריח הזוועה הניחוח הנודף מתוך החדר ופוגע בפניו כמכת אגרוף. כדי שלא לאבד את החושים מוכרחים הכל להגן על הפה והאף באדרותיהם. אבל רקח קטלני זה עולה לא רק ממחתות הקטורת המעשנות בפינות, אלא עוד יותר מן השמנים שנשפכו, המרטיבים בשלוליות את כל קרקע החדר. מאה חרסים של כדים ובקבוקים כרסתניים מוכיחים, כי יד משתוללת ניפצה את הכלים מחזיקי התמציות הממוזגות. ליד החרסים שוכבים שני אנשים: יהויקים ויהויכין. גופת האב כבר קפואה. גופת הבן היא רכה, לבו עדיין דופק. מעלים אותם מיד אל הארמון. לאט לאט חוזרים החיים ליהויכין בן השבע-עשרה, אבל עדיין אין הכרתו חוזרת. ואילו מוֹת המלך, שאיבד עצמו כבן דוד אוהב תפארת בחיבוק מחניק של ריחות ניחוחַ לאין ערוך, הוא מוחלט.

השנים-עשר נושאים בין שורות עבדי המלך הרצוצים את גופת יהויקים החוֹצה לפני העם, הנאלם למראה משפט מהיר זה. מלך האלימות והתפארת מוכנס לתוך שׂק. בעוד שבמסטבה שלו, המצוירת צבעונים, אוכלים סוסי בבל את המספוא שלהם, סוחבים אותו כנבלת חמוֹר דרך שער החרסית לשולים החרוכים של חַקַל-דְמָא, כדי שיקויימו בו דברי אלהים בשלימות. בתנועות פרועות רומזים למשמרי החלוץ של מרדוך על השלל. מי יודע, אולי יפייס מוֹת הבוגד והרמאי את המלך הגדול, שיצא לענוֹש אותו. אבל מישהו רושם, לפני שהוא עוזב את גוית המלך, במכחול רחב דברים פלאיים אלה על השׂק: “זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת”.

הידיעה על כך מגיעה לירמיהו לא בבהירות. הוא יושב בלי נוע ליד משכב יהויכין ומחכה עד שתשוב רוח הנער הנדהם. עדיין מראה נער לגוף העדין של יהויכין, שירמיהו עזב אותו בפעם האחרונה במצב דומה כנטוּל הכרה, שידו צריכה היתה לעוררו לחיים. החזה הצר של יהויכין עולה ויורד בכבדוּת. האֵברים העדינים, שעדיין לא בגרו כראוי, מתעוותים. כמו אז כן מזהיר גם עכשיו, מבעד לגוון המת של הפנים, היופי האלהי. ירמיהו אינו יכול להפנות את פניו מנוֹעם זה הקורע את הלב.

בינתים הופיעו ליד משכב יורש העצר אחיקם, גדליה, מיכה ועוד שׂרים שלא עזבו עדיין את משׂרותיהם. נערכת מועצה בלחש, המביאה לידי החלטה חשובה ביותר. במסיבות הנוכחיות לא יתכן, שכסא דוד יתיתם אפילו שעה אחת והעיר והארץ יהיו בלי מלך מוסמך. לפיכך מכנסים מיד את ראשי משמרות הכהונה ואת כל השׂרים והגדולים הנמצאים בירושלים.

ירמיהו לבדו נשאר עם רופאים ומטפלים ליד החולה. הוא קיבל על עצמו להוליך את בן המלך, כשישוב לאיתנו, להכתרה. הרופאים מַזים מים חריפים על חזה יהויכין ופניו, מחזיקים ליד נחיריו חומץ. אבל כל האמצעים והתחבולות אינם מועילים. הזמן עובר. אז כורע ירמיהו ליד נוטּל-ההכרה וקורא באזנו בקול רך ועדין את שמו:

“יהויכין, האלהים ועמך קוראים לך, יהויכין”.

סוף סוף מגלה פרפור של התנגדות על פני יהויכין, כי קלט את הקריאה הרחוקה של קול זה שאין להמלט ממנו. הוא נושם לרווחה, פושט את אבריו, קם ויושב פתאום. עיניו הפקוּחוֹת לרווחה, המלאות עדיין ענני סנוורים, מחפשות את בעל הקריאה, שעקר אותו ממעמקי האַין לחיים הבלתי משמחים. הוא מרגיש בפני ירמיהו ליד פניו. אז נזכר הוא בחויה האיומה של ילדותו. שום זמן לא עבר בין אז ועתה, כשישב למרגלות אביו והוכרח להאזין לנבואת הלחש של קבורת חמוֹר. אין הוא יודע מאיזו התעלפות התעורר עכשיו, מזו שלפנים או מן החדשה. בשתי ידיו הוא מכסה את עיניו ומפליט צעקה כבושה של חרדה. ביגון עמוק חוזר ירמיהו ואומר:

“יהויכין, האלהים ועמך קוראים לך, יהויכין”.

ויהויכין ממלמל בשפתים רועדות:

“לא אלהים ועמי, כי אתה הקורא אותי, מלאך המות”.

“ירמיהו קורא אותך לחיים. לא הוא רדף את אביך, כי אם אביך רדף אותו. ובכל זאת, יהויכין, לא אעזבך עד אשר תגיע למקומך”.

העבדים מביאים בחפזה את בגדי המלכות, את הכתונת הלבנה כפרח מבוץ כפול ואת לבוש התכלת, שבו מושחים את בני דוד למלכות. סגן הכהן הגדול ממהר עם שמן המשחה הקדוש לאולם שלמה כדי למשוח את קדקד המלך החדש. יהויכין עומד ונותן לעטר את הגוף העדין שלו בבגדים הנעלים הרחבים ממידתו. ובכוח גבורה הוא כובש את צמרמורת הפחד, המזעזעת את חולשתו החיורת. הוא עומד עמידה נוקשה, שהיא בעת ובעונה אחת יהירה וחסרת-אונים.

המלאי בירושלים אז. עדיין לא זרק נבוכדנצר שום אבן מרגמה ושום לפיד לתוך העיר. אוהבים ואויבים התפלאו להיסוס מופלא זה, שהתנגד מאוד לאופי הרצון של מרדוך. מהו הטעם הכמוס, שהוא דוחה שוב את מעשה ההרס? כי כבר מלא החודש השלישי מתחילת מצוֹר זה ללא מעשׂ.

כמקודם התהולל העם, שנרגז על-ידי מחסור וכשלון שלטון האלימות, ברחובות העיר. שוד ורצח הלכו אחרי הרעב כלכת הזורע אחרי החורש. התמוטטות גמורה של הסדר קדמה לקץ ההכרחי. עד שביום אחד בהשכמה פרץ בעיגול הענקי של המחנה הכשדי בבת אחת ובמחי יד אחת רעש מחריש אזנים, שהלם את חומות ירושלים ללא הפוגות: שופרות מקרני שוורים ואיילים, חצוצרות נחושת, תופים מתופים שונים, רעשנים, שרשראות, וכל זה על רקע געיית מלחמה מתוך גרון הרבבות של חיל בבל שאינו יודע ליאוּת. וצעקת מלחמה זאת הפליטה את השם המפורש של אלהי ישראל ואיימה במות על הכל. פעולת ההתקפה הקולנית הגדפנית הזאת היתה כל כך איומה, עד שהעם המתהולל ברחובות ירושלים הושלך ארצה. האנשים עטפו את ראשיהם ולחצו את מצחיהם הבוערים לקירות הבתים. השאון הקטלני בחוץ הוגבר מבית על-ידי צעקת אלפי ילדים, ובכל נפש נתקיימו הדברים שהתנבא ירמיהו במגילת הסתרים:

“מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה, קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי. לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּי נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה”.

לאחר כשעה נאלם הרעש פתאום, כמו שהתחיל. אבל לפני כל שערי ירושלים הופיעו משלחות מרדוך נוצצות בכסף והכריזו, כי עם ראש החודש יתם מועד אורך האפים. באולם הכסא נתכנסה עצרת יומם ולילה מסביב לנער-המלך יהויכין, להתיעצות אובדת עצות. אחיקם, שנדמה כי נזדקן ונחלש כאביו על-ידי צרות ולאוּת, ניסה זה כמה ימים להוכיח אותו הדבר בהוכחות יותר ויותר חריפות. אין טעם, וחטא הוא, לחשוב אפילו רגע אחד על הגנת העיר לשם נצחון. גם אילו היו הלוחמים והביצורים של ירושלים חזקים כל צרכם, כדי לעמוד בפני יתרון הכוח של מלך בבל זמן רב, הרי אין לשכוח את העם הצפוף, היוצא מגדרו מתוך אכזבה, שאינו מסוגל לסבול מחסור נוסף אפילו עוד שלושה שבועות בלבד. שום דבר לא יעצור את החוּרבן, ורק הכניעה הגמורה יכולה להמתיק אותו. יש רק מטרה אחת ויחידה: לשמור על בית המקדש מחורבן על-ידי הקרבה אכזרית של הגאוה, ולהחזיק את עבודת האלהים בלי לחשוב על העלבון הלאומי. שמירת התורה זהו הכל, שמירת הגאוה איננה כלום.

לאחר התנגדות ממושכת נטה רוב העצרת לדברים המחוכמים של אחיקם ובניו. אבל כשכבר הוחלט על כניעה, קרה בלי משים שראשים אחדים של שלטון האלימות הקודם, שנחבאו עד כאן, הופיעו בפני העצרת. ראש המדברים שלהם היה פשחור, שומר הסף הראשון. כסלע צר ומחודד עמד באסיפה. עיני הכרוכיה הקטנות שלו נוצצו בבוז. הוא הפליט חירופים וגידופים כלפי ירמיהו ואחיקם. אלהים – צעק פשחור – היה נעלם מרוח האנשים וממית את עצמו כביכול, אילו רצה למסור את עירו לאויב האכזרי. רק שכֵחֵי אלהים, רק רמאים ועריקי בית-הדין כמגדף מענתות יכלו לחשוב, שאלהים מסוגל לסתירה איומה כזאת. המלחמה בעד המקדש והעיר, המלחמה עד לטיפת הדם האחרונה, היא הדרישה היחידה והאמיתית של אלהים. כך טענו פשחור, ירחמאל והמועטים שבסיעתם. מבט מאיר של יהויכין הצעיר הוכיח, שלבו פנה לידידי אביו. אבל בשעת סכנה זאת פעל גדליהו, הבכור מבין התאומים, בהחלטיות גמורה. הוא פקד, כאילו הדבר נעשה מטעם המלך, למשמר הארמון לכבוֹל את המתפרצים ולהשליך אותם למרתפי הבית. פני המלך בן שבע-עשרה השנים נעשו עוד יותר שקוּפים מכפי שהיו. פיו נתעוות, אבל הוא לא אמר דבר ונתן לתפוס את בעלי השלטון הקודמים, שהוּכוּ באגרופים ולבסוף נסחבו כשהם משׂורטים.

ירמיהו עמד מחריש ליד המלך. יהויכין נמנע מלזַכוֹת את המעורר השׂנוא אפילו במבט אחד. בכל יחס העדינות אליו מצד הנביא לא יכול להתגבר על הפחד המר, שגרם תמיד ללבבו. בפיזור נפש חשדני הסתכל המלך-הנער היפה לתוך האולם הרוֹעש. אין אונים ויהיר, כקרבן מעוטר תכלת, ישב על כסא הזהב של אבותיו.

אחרי יום שמש זה, שהקשיב בנשימה עצורה להכרעה האחרונה, ­­­­­______ לילה אפל עד מאוד. קרן האורה הדהה של הירח השוקע הופיעה רק בשעה מאוחרת בשמים. המלך הצעיר ומקורביו עלו על גג הארמון. ירמיהו היה שוב ליד יהויכין. מבית המקדש נשמעו תחנוני המקהלות של בני אסף. על פני החצר הפנימית השתרע העשן הלוהט של קרבן העולה המתמיד, שרוח אלהים מתנגדת החזיקה אותו בגובה נמוך.

כשהכריזו חצוצרות הכהנים בקול עמוּם על האשמורה השניה, התקרבה מצד המקדש תהלוכה עצובה לאור רפה של לפידים. בראש הלך הכהן הגדול של הימים ההם, נתמך על-ידי סגן, ואחריהם הלכו אחיקם ובניהם וגדולי העיר, החצר והמלחמה להופיע לפני יהויכין. כולם עטפו את ראשיהם המורכנים באדרותיהם. ביניהם נשא איש בעל שיעור קומה, המפקד על כל בעלי הרצועות, טס גדול מכוּסה מפה לבנה. הטס נדמה לסף הקרבן, שעליו נשאו את חלק קרבן השלמים הנבחרים למזבח.

התהלוכה עלתה מחרישה לגג הארמון. בשתיקה הונף טס הקרבן לפני יהויכין. בשתיקה הסיר הכהן הגדול את המפה. המלך-הנער ראה לאור האדמדם את המפתחות הגדולים לשערי המקדש ולשערי העיר. מפתחות אלה על טס הזהב היו קרבן איום של כניעה, שהמלך מוכרח מחר להקריב בידיו עצמו. הבלחת האור נצנצה עליהם בקרנים מרצדות. יהויכין הפנה הצדה את עיניו העצומות למחצה. הוא הבין את הדרישה השתקנית. בגופו הרצוץ עברה רעדה. הוא היסס. ירמיהו החזיק בו. שפתי האומלל נעו:

“ראה, לזה עוררתני”.

באותו רגע לא העיז איש לנוע ולנשוֹם. רק טס הקרבן רעד בידי נושאו החזק. יהויכין בכה בלחש בקרבו, עד שנעלם הירח לגמרי מן השמים והלפידים עמדו להכבות. אבל פתאום התאושש, לקח את הטס מידי המגיש והעמיד אותו על מעקה הגג. המלך עמד ליד הקיר המנוגד לחצר המטרה והסתכל לאפלולית גינה קטנה, שמעליה פרשו שתי שיקמים מטופחות את שריגיהן. הוא הביט חליפות לאפלולית הגינה ולאפלולית השמים. כילד חולם אחז בידים שחקניות אחד ממפתחות העיר העצומים וסובב אותו הנה והנה שקוע בשרעפים. ירמיהו ראה לאור הלפידים ההולכים וכבים כמין שובבות כואבת על פני יהויכין. בקול נער לוחש אבל חוֹדר התווכח עם אלהים:

“מה פשע מצאת בי? למה עלי לעשות זאת? למה לא עליך? עשה אתה זאת”.

בשפתים פתוחות למחצה המתין זמן מה לתשובה. ואז הניפה יד ימינו וזרקה את המפתח בחזקה השמימה. המפתח נעלם ללא קול בחושך, כי באותו רגע קם רוח חזק, שהניע את שריגי העצים בעוז. לא נשמע שום מפל ברזל. הגדולים על הגג עמדו כמקודם ללא זוּע. עיניהם הוקסמו למראה מעשה המלך, ששיחק משחק כדורים ילדותי ועם זה ניהל דין-ודברים מופלא עם אלהים. מפתח אחרי מפתח נעלמו ברוֹם. ולכל אחד הוסיף המלך וטען:

“למה אני. למה לא אתה. עשה אתה זאת”.

אבל לאחר שנזרק לבסוף המפתח האחרון כרע יהויכין על ברכיו לפני המעקה ולחץ בנשימה כבדה את לחיוֹ אל האבן. משחק הכדור הנועז עם אלהים הלאָה אותו עד מות. בלי להשמיע קול נבלעה המתכת שנזרקה למעלה בגובה המסוער על-ידי הרוח. האנשים הסתכלו זה בזה. מי יכול לדעת אם לא קלט הצד האלהי של המשחק, רוכב שמי ערבות, את מפתחות מקדשו ועירו.

גם בלי מסירה חגיגית של המפתחות מצאה בבל למחרת את שערי ירושלים פתוחים לרווחה. זמן מה לאחר זריחת החמה נכנסו משמרות החלוץ הראשונים בתרועה צורחת משלשה כיווּנים. בפעם הראשונה לאחר ימים רבים, מימי סנחריב, דרכה שוב רגל אויב במצודת ציון הקדושה. במקומות אחדים התרחשו פה ושם תגרות דמים קצרות. משמרות הביצורים, קודם כל שומרי ראש המלך, סרבו מעוצר זעם ויגון לפרק את נשקם מרצון. אבל פרפורי מות אלה לא יכלו לשנות כלום. לא עברו שלוש שעות וכבר התנופף על כל המגדלים בעיר דגל בבל. אבל צבא הכובשים הזים את השם הרע שקדם לו. בצעד איתן עברו הגדודים חבושי הקובעים את העיר. שרר משטר חמוּר. איש לא יצא מן השורה. הגדודים לא נתפרדו לבוז בז ולרצוח, כמו שזכאים היו לפי משפט המלחמה. התרחש דבר שלא יאמן. לא נשפך דם ולא נעשו מעשי אונס. העם, גם נשים ובחורות, יכלו להעיז לצאת ממחבואיהם.

כחצות היום נכנס מרדוך-נבוכדנצר. בקרב הפמליה שלו, המלכים הנכנעים, בני המלך, גיבורי המלחמה, הוֹברי הכוכבים ונושאי הדגלים ריחף האפיריון שלו עטור התכשיטים. חמוּר היה סדר שמי-הלילה של כוכבים אלה עלי אדמות, ששיקפו לפי הדרגה והמסלול את חצר המלכות של שמי-הלילה האמתיים. הכל חייכו בהרמוניה מאושרת והחזיקו את ידיהם מאונכות חבוקות זו בזו. בצדי האפיריון צעדו נרגל-נבוזראדן, השליש האדום כאש של הוצאת הכוח לפועל, וסמגר-נבוּ, השליש הכחול של יעוד הרוח, מימין היופי של פריחת האור הגברית, ומשמאל היופי של צמח הצל האנדרוגינוסי בשׂער כחלחל מתולתל. המלך עצמו לא היה גם הפעם לבוש מדי מלחמה, אלא שוב באותו מעיל, שירמיהו כבר הכיר אותו, אלא שבמקום כיפת העור הביתית חבש נבוכדנצר חישוק זהב צר צנוע מאוד בשׂערו שהיה קצת פרוע מן הרוח, וסלסולו וסיכתו היו פחות הדוּרים מתסרוקת התפארת של בני חצר המלכות. פניו העגולים, שמהם בלט אפוֹ הקהה שאיננו טיפוסי לעמו במרדנוּת של נער, הסתכלו בסקרנות עליזה בעיר הכבושה.

דרכו הראשונה של מרדוך היתה אל המקדש. בחצר החיצונית נאספו משמרות הכהונה הנמוכים, יותר מאלף איש, כולם לבושים לבן כמו ביום הדין והכיפור. למראה האפיריון השתחוו ארצה בשתיקת מות מתחננת ושכבו קפואים כשלג חדש. המלך ירד מן האפיריון. אולי רצה להביע בזה כבוד לאלהות הזרה, שלחישתה עולה בד בבד עם נבואות הכוכבים המחושבות. אבל לכהנים לא שם לב. הוא שם את סנדליו המוזהבים באדישות בין המשתחוים בפישוט רגלים. לאט לאט עברו נבוכדנצר ובני לויתו את האכסדרה ונכנסו לחצר הפנימית, ועל ידי כך נתחייבו בנפשם כטמאים, כעובדי כוכבים ואלילים. כוהני המשמרות העליונים, שעמדו כדרכם מסביב למזבח המושבת, לים הנחושת, לשנים-עשר אגני המים המטולטלים ועל מדרגות העזרה מתחת לעמודי בועז ויכין, נזדעזעו למראה חילול הקודש הזה. אחדים כיסו באדרותיהם את עיניהם שלא לראות.

אבל ירמיהו, שעמד בין המזבח והעזרה, לא כיסה את עיניו. הוא הסתכל בגלוי במרדוך ובהובריו. הכהן הגדול של הימים ההם, האיש החרוץ, ניגש בצעדים מהדסים במדי הכהונה הבלתי נוחים אל המלך. הוא הרים את שתי ידיו בכפות משביעות כלפי מעלה, גנח משהו בלתי מובן והפנה את ראשו. זו היתה תנועה דו משמעית, שאפשר היה לראות בה ברכה כפויה וגם הדיפה נואשה. אבל נבוכדנצר לא שם לב לישיש, עיניו שוטטו מסביב כעיני בונה מנוסה, ואחר כך סובב לאט את המזבח ובדק במצח קמוט מחשב את הממדים הגדולים. כל העולם ידע, שנבוכדנצר היה לא רק בונה ערים גדול אלא גם ידען ומאסף של עתיקות. בבבל, בעיר המקדש, בנה ארמון מיוחד, שבו אסף תמונות וכתבים מימי קדם מאוּר, מאַכַּד ומאשור. בעינים מצומצמות של מבין עסקן הסתכל בים הנחושת וליטף בידיו העצבניות קצרות האצבעות ברגש את הירכים של שוורי הנחושת הענקים. הכהן הגדול הישיש הלך כל הזמן אחריו, כאילו יכול על ידי חוסר הנשימה הכואב והשורק שלו למנוע את הרע מכל רע. אבל כשפנה המבט המעריך של המלך לעזרה ולשני עמודי הנחושת המופלאים על רימוניהם ופטורי ציציהם השופעים, קרה משהו שלא פיללו לו. בגוף הנכה של הכהן הגדול קם כוח וזריזות של נעורים. בקפיצות מהירות טיפס ועלה על עשר מעלות העזרה, עד שפעמוני הכסף ורימוני הזהב של שולי מדיו התחילו מצלצלים, ושכב לאורך סף המקדש כדי למנוע בגופו כניסת עובד-כוכבים טמא. אבל נבוכדנצר לא שם לב לגוף הנכבד השוכב במדיו החגיגיים ופסע, לאחר שהרים קצת למעלה את לבושו הצהוב-אפור, על פני הכהן הגדול של ישראל ונכנס אל המקדש פנימה. זעקה מקוננת מפי מאות כהנים ליותה חילול קודש זה. מרדוך רמז לבני לויתו, ואפילו לנרגל-נבוזראדן ולסמגר-נבוּ, שלא ללכת אחריו. אפשר היה לפרש את הדבר כראיה לכבוד ולהכרת האלהות של המקום. המלך נעלם באפלולית משכן אלהים עלי אדמות. אבל רק זמן קצר לא נראה לעין. כשיצא שוב מלפני ולפנים חייכו פניו העזים מתוך הרהור. הוא ניצב על אחת המעלות, שבינתים פונו על ידי הכהנים, וקרא לסמגר-נבוּ שהמתין בנחת רק מלה קלילה אחת: “אפס”. אז הלך לאטו מן העזרה שוב למזבח, והפעם הסתכל בתשומת לב אל פני הכהנים. פתאום נצב. בזכרון החריף של כל המושלים הגדולים הכיר את ירמיהו, שעמד בצד משמרות הכהונה. זמן ממושך הסתכל בו בעיניו המופלגות, שהיה בהן משהו מן הידידות המרוחקת והאדישה של כוכבים. אז אמר גם לו בלחש את המלה הקלילה “אפס”, כאילו הוא לועג בעדינות ידידותית, כמעט בלתי מורגשת, לנביא ונותן לו את התפקיד: פרש נא עתה את דברי אני. ירמיהו הבין ופרש את הדבר מיד בלבו. מרדוך לא מצא במקדש הריק כלום מה שיזעזע את דעותיו. אפס זה, אכזבה נעימה זאת של פחד כמוס, שמחה ופייסה את המלך עד כדי כך, שהוא גם החליט שלא לעשות כלום נגד האל הסמוי של המקדש הזה, אף על פי שאלהים זה התימר להעסיק את מחשבותיו ביותר. המלה הקלילה המבטלת היתה במידה מסוימת מלת חסד ביישנית, שהבטיחה לקודש הקדשים בטחון מפגיעה.

אולם בטחון מפגיעה לא העניק נבוכדנצר לאוצר המקדש במאה תשעים ושמונה התאים שבאגפים. בעלי החשבונות והגזברים של בבל נקראו מיד ונצטוו לרשום על ערימות גבוהות של לוחות רשימה מדוקדקת של דברי החפץ, כלי הזהב ומטילי הזהב, התכשיטים והאריגים היקרים. לעבודה זאת נדרש שבוע שלם. אחר כך הופיע במקדש חיל סבלים, שסחבו בשמירה מעולה את אוצרות מאות השנים בשקים ובצרורות, סחוב וצעוק בגסות. הכהנים דוכדכו על ידי מכה זאת לגמרי והתהלכו כצללים. אבל לב ירמיהו היה שמח. אלהים דן במידת הרחמים. המקדש קיים ועומד. עבודת אלהים לא נפסקה. מה איכפת שוד האוצרות? אולי חשבהו אלהים לטובה. אבל גם מעשים יותר רעים של מרדוך מאשר שוד המקדש לא עכרו את הכרת הטובה של ירמיהו, שנשם לרווחה. המלך הטיל על יהודה מס-אנשים. כל השרים, הכהנים, המכובדים והאזרחים, שהיו חשודים בצדק או לא בצדק כי דבקו בשלטון האלימות של יהויקים, נתפסו ונתלקטו במחנות מיוחדים. ביחד עם הגיבורים האמיצים שנתפסו בעיר ובארץ ועם האומנים המומחים, “החרש והמסגר”, של ירושלים הגיע המספר ליותר מרבבה. בקרב רבבה זאת נמצאו – וזה היה הדבר המר ביותר במס-אנשים למרדוך – מספר גדול של בתי אב עתיקים ומיוחסים בישראל. עליהם נגזר גירוש לבבל. קרבת המשפחה לבית דוד לא הועילה לשאֵר המלך ירחמאל, כשם שהדרגה הגבוהה של פשחור וסיעתו לא הועילה להם. הגורל השיג את כל רודפי ירמיהו, ואילו לאחיקם ולבניו נתן נבוכדנצר אותות כבוד והצטיינות והם יצאו ונכנסו אצלו.

המקדש נשדד. בתי האב המיוחסים נשבו. הארץ נתדלדלה באדם ובנכס. אבל כלום לא היתה הקזת דם זו טיהור הדם, שנעשה על ידי “עבד אלהים” בלי דעת, בשליחות אלהים? העם חי בכל זאת, אם כי פחות במספר ונכנע. אבל העיקר לא היה שהעם יהיה גאה וגדול, אלא שיהיה טהור. אלהים נתן לו מועד חדש להתרת הפקעת. כמין התחלה חדשה לאחר כפרה גדולה. בימי הפורענות הללו עברו על ירמיהו ימי התקוה הגדולים ביותר של חייו. רק על חף מפשע אחד שתת לבו דם, שהסתמיות הנצחית יעדה אותו כשעיר לעזאזל של מפנה חסד זה. זה היה יהויכין בן השבע עשרה, שהוכרח לשלם את כל השילומים בעד דור אביו. המלך הצעיר עדיין נמצא בארמון המלכות, אבל כבול בשרשרות ברזל, ולאיש לא ניתן לבוא אליו.

ירמיהו גר בבית שלמה באותו חדר, שבו גר בימי המלך יאשיהו. הוא התהלך הנה והנה ללא שקט. נפשו נכספה להגיע ליהויכין. כבר נראו דמדומי ערב בחלון, שנשקף לאחת החצרות הפנימיות. כמו תמיד בשעה זאת הביא עבד המלך מנורה, שבה בערו שלשה נרות. ירמיהו, שהסתכל באור המבליח, לא הרגיש שמאחורי נושא המנורה נכנסו שני אנשים לחדר האפלולי. הוא חשב באותו רגע כיצד יכולים אחיקם או הוא להמתיק את גורלו של יהויכין. פתאום שמע את קולו נקרא בקול קרוב. בבהלה קפץ ממקומו: “ברוך”, ומיד משך אליו את השב, כולו מתרגש מכל מה שהתרחש לאחר פרידתם.

ברוך הראה בלי דבר דבר על השלישי, שעמד במורך ליד הדלת. זה היה אדם בעל קומה בבגד דרכים מאובק, אבל קורן מנוער ומלא גברות כבושה. פני הצעיר היו יפים מאוד, אבל בעלי יופי אחר לגמרי מאשר חן המלאכים השקוף של יהויכין. בעיניו הגדולות המשוקדות היה אור שוחר אהבה ועם זה נגיד ומצוה, שלקח כל לב שבי. מראה ירמיהו עורר כנראה מבוכה בלב הצעיר. הוא מתח את גופו אולי כדי להתגבר על נטיה לחולשה. הנביא הכיר בזה מיד את התנועה של יאשיהו. וקולו רעד באמרו:

“מתניה, תלמידי הצעיר”.

קול הבא צלצל בהתאפקות:

“עתה לא מתניה, תלמידך הצעיר, כי אם צדקיהו. בשם זה אקרא כאשר אשב על כסא דוד ואשפוט לצדק”.

אז זכר ירמיהו את הנער, שאמר לו לפנים בגעגועים: “אתה היודע הכל אמור נא לי האם אמלוך?” ומה שנדמה אז לגמרי רחוק מודאות, תקות המלכות של הילד, הנה נתמלא בידי אלהים להפליא. וירמיהו השתחוה לפני תלמידו אפים ארצה:

“אתה צדקיהו, בן אמת למלכי. יבורך אלהים בך”.

צדקיהו הרים את מורהו. ירמיהו הרגיש עצמו זקן על ידי היתרון של מי שהיה לפנים נער שובב. הם הסתכלו זה בזה בעינים, שלא הסתירו את דמעות הזעזוע וכן לא את החדירה ההדדית של הנפשות השואלות זו את זו אם יוכלו גם לעתיד להיות בטוחות זו בזו. ברוך התבייש להיות עד לפגישה מזעזעת זו של שני האנשים. לפיכך התחיל להפסיק את השתיקה רבת המשמעות בהרצאה על השליחות, שמילא באופן כל כך נהדר. הקשיים היו הרבה פחות גדולים מאשר פחדו. למעשה לא היו בכלל קשיים, כי אֵל השמש החדש מנוף, פרעה חָפְרַע, נכד נכה, נוטה חסד לצעיר מתניה-צדקיהו ומסכים למלכותו. ירמיהו אין לו לפחוד מחסד זה. מובן מאליו שהסכמה זאת צריכה להשמר בסוד. מלך בבל רק יאשר למלך יהודה את שבוי הפרע שאכל מרורים בבית עבדים, ולא את האהוב על מצרים. ברוך פרסם מיד בבואו סיפור הרפתקני על בריחתו הנועזת של מתניה מן השבי. כשחיפשו את ירמיהו פגשו במקדש את בני שפן. גדליה, שאין קרוב ממנו למלך בבל, קיבל על עצמו להרהיב עוז ולספר לו על בריחת בן יאשיהו לזרועות בבל. אין איש מפקפק, שנבוכדנצר ימליך את צדקיהו. ירמיהו ישב מחריש. סיפור ברוך עכר את שמחתו. החושים הדקים של צדקיהו הכירו מיד את ההתקדרות של מורהו ואת נימוקיו. הוא חייך אליו בעיניו שוחרות האהבה.

“ידעתי”, אמר, “כי לא פרעה, לא נבוכדנבר, לא אחיקם ולא גדליה הם הממליכים אותי, כי אם אך ורק ירמיהו הוא המגביה אותי ונותן לי צדק”.

כשעשה ירמיהו תנועה דוחה, אבל לא ענה, הסתכל צדקיהו לארץ וסיים:

“אבי ואמי הביאוני לעולם, אבל רבי זיכה אותי ביתר הדברים”.

דברים רבי משקל ומחייבים, שנאמרו מפי המלך לעתיד אל הנביא. צדקיהו הסמיק, כאילו הכיר שלא יהיה קל לקיים את הדבר הזה. ברוך שם קץ למבוכה וסיפר, כי יהויכין יובא מחר בכלוב ברזל למחנה ולאחר ימים אחדים יובל לבבל. למשמע הדברים האלה נרתע ירמיהו, אבל צדקיהו עשה תנועת רחמנות מבטלת, שבה הפקיר את המלך הקודם לגורלו בלי פקפוק. אז נגע בירמיהו כדי להחזיק בו לעצמו:

“מעתה לא ארפה ממך”.

“תרפה ממני”, אמר ירמיהו, “עד אשר אשוב אליך מבבל”.

“מבבל?” התפלאו ברוך וצדקיהו פה אחד. אבל ירמיהו הפליט בקול מעונה:

“האם זה האיש יהויכין שבר-כלי או חרס? למה יגורש מן גֵו? יכול הוא להיות חותם אלהים על יד ימינו”.

ירמיהו ניגש לחלון ושקע בהרהורים. נשמתו היתה נתונה בפקפוקים. האם רשאי הוא לעזוב את האומלל בדרכו לפורענות? האם רשאי הוא לעזוב נער בוסר זה בזמן הראשון לשלטונו? עוול הוא לעזוב את זה או את זה, ומהו העוול במיעוטו? רק אלהים יכול להכריע. ברוך וצדקיהו יצאו חרש מן החדר, כי שיערו, שרבם מתחיל לשוחח עם אלהים.

פרק עשרים-ואחד: המסע במסלות הכוכבים

ירמיהו סיגל לעצמו אמנות גבוהה בהאזנה ללחישות אלהים. ככל דבר מעודן נבעה גם אמנוּת זאת מן החשד הבלתי מרוצה בנפש עצמו וביצר הסוכן בה להתפרקות – חשד שגבר משנה לשנה. לרבים היו מראות, רבים שמעו את הקול. אבל לא היעוד בלבד על ידי מַתוֹת אלהים אלה הוא שעשה את הנביא לנביא אמת. האלהות אינה מספיקה, אם הכושר והמאמץ הקדוש של המהות האנושית העצמית אינם מסייעים ללא ליאות. רחמי אלהים ירדו ממרומים כדי ללבוש צורת דברים נשמעים לאוזן. על ידי כך ניתנה הטהרה העליונה לתערובת עכורה ביותר. האמנות של הנביא האמתי היתה איפוא לשמוע כראוי, זאת אומרת לזקק את הלחישה שקלט מכל טפל עכור שנבע מיצרים, מתאווֹת וממטרות רצוניות של המהות העצמית. ירמיהו גילה קני-מידה שונים להבחין בין הלחישה הצרופה של אלהים ללחישות טבעו הוא. למשל – כל שפגע בו דבר אלהים ביתר חידוש וביתר הפתעה כן היה יותר נקי מחשד שהוא מעורב באנכיותו.

בימים ההם, כשפקד אלהים שוב את עמו והציל אותו מאבדון, נזדעזע לב ירמיהו מתוך הכרת טובה חששנית. איך לא יפחד מכיון שהרגיש, גם ידע, שאלהים נתן שוב ארכה רק על ידי התערבותו הוא? מי הוליך אותו לנבוכדנצר, שישפיע בדברו למפנה הגדול? והנה קרה הדבר. המלך פקד על עצרת בירושלים למשוח את תלמידו צדקיהו בשמן המשחה הקדוש ולהכתירו בכתר דוד. עם זה הובל יהויכין, המלך-הנער שהוסר ממלכות, בכלוב ברזל לבבל.

למי יכול ירמיהו לתת יותר אמון מאשר לבן האהוב של יאשיהו וחמוטל, שלמד תורה מפיו הוא? ומי זקוק היה לסעד יותר מיהויכין, המגורש מן גו, שמלא את לבו לא רק רחמים, אלא יתר על כן, ברגש אשמה מיוחד במינו? אף על פי כן לא היה ירמיהו מכריע מעצמו בין הליכה וּשהִיָה, לולא באה לחישה מופלאה, חדשה ומפתיעה כמו לעתים רחוקות מאוד.

“הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים”, אמר הקול, “וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ”.

אך מלא ירמיהו פקודה מופלאה זאת ובאו מילואים: “קַח אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל מָתְנֶיךָ, וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע”. בפקודה פלאית זאת, שטעמה היה עדיין לוט בערפל, ניתן לירמיהו בצורה מעולפת הרשיון ללכת לבבל כדי שהנער יהויכין לא יהיה בודד בצר לו.

ירמיהו יצא מיד אל המחנה והודיע על בקשתו. התרתנים, שהיו ממונים על הגירוש וההובלה של הרבבה, התפלאו מאוד, כי אדם שהגורל המר לא פגע בו משתדל דווקא לבוא לבבל. ידי התרתנים היו מלאות עבודה לדחות את הבקשות והתחנונים, את ההשתדלויות והשלמונים, שהמגורשים וקרוביהם התאמצו להשפיע עליהם בהם להטות חסד שלא כדין. כמה משונה היה עם זה מכל יתר העמים, שהתרתנים כבשו מהם רבים במסעי המלחמה. כל אומות העולם נכנעו, לאחר שאלהיהם עזבו אותם בקרב דמים, בטמטום ובלי התנגדות לגורל המנוצח. נדמה היה שהם חושבים כולם ובכל מקום אותו הדבר: מה שאתם עושים עכשיו בנו, היינו עושים בכם לולא היו אלהיכם יותר חזקים מאלהינו. כי זהו המשטר המר בעולם. מה שאין כן יהודה, עם זה לא הודה במשטר המר בעולם. הוא התקומם נגדו. לא עלתה על דעתו כלל וכלל להשוות את האל היחיד שלו עם אלים אחרים. כל בן יעקב הרגיש עצמו – על כל פנים כך נדמה בעיני הזרים – נעלה מכל גורל האדם הכללי. רחמי מלך בבל, שלא פקד אפילו להרוס את חומות ירושלים, לא הספיקו להוציא מן הנפגעים כניעה שקטה. במחנה לא פסקו יללות הנשים, שדרשו להחזיר להן את בעליהן, השבויים התחַלו והראו פצעים, שזה ימים רבים עלתה להם ארוכה, שכביכול אינם סובלים התאמצות. היו נסיונות להפָדוֹת ולשלוח עבדים מפורכסים לגולה כממלאי מקום. על כן לא הבינו המפקדים את בקשת ירמיהו, אדם שמעולם לא נמנה על הפמליה של יהויכין.

מכיון ששם הנביא נזכר בין גדולי בבל בהערצה, הביאו את בקשתו מיד למרדוך. המלך הסכים בלי הסתייגות לרצון ירמיהו, ולא עוד אלא נראה היה כי המלך מרוצה שאיש אלהים יבוא לעירו, עיר צללי כוכבי שמי-הלילה. נבוכדנצר נטה לירמיהו חסד, ועוד באותו יום שיחרר את יהויכין מכלוב הברזל ונתן צו להחזיק אותו שבוי באהל מגורים. למחרת כבר רעו ליד אהל יהויכין שני גמלים נהדרים, שנועדו לו ולבן לויתו. מכאן נראתה החלטת נבוכדנצר להוליך את השבוי עם חילו לבבל עוד לפני שיצאו המגורשים. בנוגע להם ניתן צו שלא להתיחס אליהם קשה. הם לא נכבלו זה לזה. הותר להם להשתמש בסוסים, בגמלים, בחמורים ובבהמות משא עד כמה שהיו להם או שיכלו להשיג. נחשול סליחה ואהבה עבר על ירושלים ועל כל הארץ. העם הסתלק למען המגורשים מכל מותרות, ולעתים קרובות גם מן ההכרחיות. וכך יצא, שאפילו בעל המלאכה העני קיבל חמור וצידה לדרך כשתקעו חצוצרות בבל ליציאה.

מרדוך וחיל שומרי ראשו הקדים שבעה ימי נסיעה לטורי הצבא החוזר וטורי הגולים. במהירות מפליאה עבר גדוד זה את עמק הירדן והגיע עד מהרה על פני הררי הלבנון לעיר רִבְלָה, פרשת דרכים לארבע רוחות השמים. פרשים קלים וכבדים ליוו כחלוץ וכמאסף את דרך החזרה של המלך הגדול. נבוכדנצר עצמו רכב על פי רוב על גמל גבוה, שרחף על עשב הערבה בלי נשמע קול. מזמן לזמן היה מחליף את הגמל בסוס או נסע כברת דרך במרכבה. אבל תמיד היוה את המרכז של השיירה. מסביב למרדוך נסע העיגול הפנימי, שהיה מורכב מארבע פלוגות פרשים מיוחסים לפי ארבעת כוכבי הלכת נרגל, נינורטו, נבו ועשתורת. מימין נסעו אנשי נרגל האדומים כאש ואנשי נינורטו השחורים כזפת, המתאימים למאדים ולשבתאי. אלה היו מצביאי מרדוך וגיבורי המלחמה העליונים בהנהגת נרגל-נבוזראדן, אבל גם שופטיו העליונים, התליינים, הקוסמים והידעונים, הפמליה של נינורטו. משמאלו של מרדוך, בצד הלב, נסעו לבושי כחול וירוק של נבו ועשתורת, המתאימים לכוכב-מרקור ולנוגה-וונוס. מנהיגם היה סמגר-נבו, שאיחד בקרבו את שני הכוחות, את הכוח הגברי-הרוחני של כוכב הסופרים ואת הכוח הנשי המרגיש של כוכב אם כל חי. אבל יפה הלילה וחסר הגיל לא רכב באוכף, אלא ישב, רגליו מאחוריו, בסל מרופד שהיה מהודק לגמלו. בשביל טבעו האנדרוגינוסי לא נחשב המושב המפושק למנומס. נבוכדנצר עצמו ישב איתן באוכף דרך חרות. הוא ידע שמעשיו, בין להקמה בין לכליה, היו עקבות נצחיים של קרני מרדוך בחול העולם החולף. ההוברים ראו בו איש הברכה. בכל הערים והכפרים נדחקו העמים מסביב לו. עצם מראהו של מרדוך בלבושו הפשוט ושערו שאינו עשוי למשעי עוררו בלבות האנשים ניחומים כמוסים. וכך באו ממרחקים לרוות נחת מכוכב המלך ומלך הכוכב הבונה עולמות.

רק לעתים רחוקות היה מרדוך פונה לנרגל או לנבו. על פי רוב רכב, כראוי לכוכב לכת מלכותי, בודד ושקוע בתיכון שתקני. אבל לעתים היו שרטוטי פניו מאירים והוא הסתכל בעופותיו שליוו אותו בצייתנות כענן על פני ראשו כל הדרך. העופות היו, לדעת פרשנים אחדים, שריד מכווץ של כוכבי בריאה קודמת, ועל ידי יתרון חרות הריחוף עלו מבחינה מסוימת גם על בני האדם. אין זה מקרה איפוא, שהם הברואים הראשונים עלי אדמות שזכו למתת השירה, זה אב-צורה אלהי של שפת האדם. מכל הנבואות היתה נבואת העופות הקדומה ביותר. העופות של מרדוך אישרו תורה זאת. הם צרחו ולגלגו במשך טיסתם בלי הרף. המחוצפים שביניהם היו יושבים מזמן לזמן על כתף מרדוך וצעקו לאזנו בלי שום כניעה את פתגמיהם המקוטעים ובלבלו את המלים ללא טעם. אבל נבוכדנצר לא שבע בדיחות אלה ופרץ בצחוק רם למשמע סירוסים מצחיקים ביותר.

השיירה, שבה התקדמו מרדוך ובני לויתו, לא היתה מורכבת רק מן הטבעת הפנימית של כוכבי הלכת שהקיפה את מלך המלכים עצמו. מסביב לטבעת הפנימית של כוכבי הלכת באה הטבעת החיצונית של שנים-עשר המזלות. כל מזל היה מסומל במספר פרשים מיוחסים, לפי מספר הכוכבים הבודדים שבו. שאלות הדרגה והזכות, אכזבות ונצחונות, תככים וזחלנות ואבזריהם היו כרוכים בחלוקה זאת לאין סוף. בעוד שמרדוך וכוכבי הלכת הלכו בדרך הכבושה, התקדמו פרשי המזלות מסביב על השדות. כך נסעו שמי-הלילה המכוכבים יום יום על פני אדמות ושיקפו את המחזור הנצחי. אבל במקום שעייף הסדר, מעבר לכוכבי הלכת ולמזלות, בחלל הקר של הערב-רב הירוד שאין לו מספר, שם רכב הנער-המלך של יהודה שהוסר מכסאו בצד ירמיהו בחוג צפוף של שומרים קפדנים מזוינים.

יהויכין היה כבול בחגורת שרשרת לגמל, ורק בקושי יכול להתנועע באוכף. חוץ מזה היה קשור ברגלו השמאלית פתיל ארוך, שאחד השומרים החזיק בידו. כשנטתה הבהמה של השומר יותר מדי הצדה או שקפצה, היה הפתיל מסביב לרגל יהויכין נמתח והיה עוקר אותו מן האוכף, לולא היה משורשר לגמל. אבל כל פעם חתכו הפתיל והשרשרת בבשרו. הנער ישב זקוף ויש שפניו חוורו והסמיקו אבל שום צעקת כאב לא הופלטה משפתיו. הוא שתק רק ביתר גאוה וביתר שנאה. את כל הנסיונות של ירמיהו לעודד אותו דחה על ידי שתיקתו, שהיתה כמעט פראית. וירמיהו הכיר, שיהויכין שונא אותו ללא פיוס. אז השפיל את עצמו ושימש מעכשיו לאומלל רק כעבד, שהגיש לו אוכל, טיפל בו ודאג לצרכיו. בלי שנשאל לא דיבר דבר, ונמנע אפילו לעודד את יהויכין על ידי הדברים הנכונים, שעל ידי יסוריו השיג את קיום המקדש והעיר.

ערב אחד, כשהפשיט ירמיהו את בגדי המלך הצעיר, ראה שהלבנים של יהויכין כולם מלאים דם. הפצעים, שנגרמו על ידי חגורת השרשרת, נפתחו ואי אפשר היה להפסיק את השם השוטף. יהויכין הסתכל, אבל לא אמר כלום, על פצעי הדם בעוד פני הנעורים הקפדניים שלו, שהיו יפים יופי מלאך יותר מאשר בזמן מן הזמנים, להטו מחום.

ירמיהו, שרשאי היה להתהלך דרך חרות כאיש נשוא פנים, הגיע למרות השעה המאוחרת עד למשמר מזל דגים, שהיה ממונה על הרפואה. משמר מזל דגים הודיע מיד למרדוך ומיד נשלח רופא. אבל עיני יהויכין נוצצו בזעם, הוא חשף את שיניו וקפץ את אגרופיו. אילו העיז הרופא לגשת אליו היה אוחז בגרונו. הוא אסר לשטוף את פצעיו, לסוך אותם בשמן ולחבוש אותם. יהויכין לא רצה להרפא. צער הפצעים האיום היה לו כנזר. זו היתה המציאות האחרונה, שהיתה שייכת לשבוי בתוהו ובוהו של העולם.

ירמיהו בילה את כל הלילה ער ליד הקודח. הוא ביקש לתת לו מנורה קטנה והעמיד אותה על הקרקע. לעתים פקח יהויכין את עיניו ואז בקע מהן לבן לויתו הנאמן מבט בוז כל כך איום, שהוא נרתע. אף על פי כן החזיק בלי הרף את ידו הקרירה על מצח החולה. היא הקלה את הצער של יהויכין, את זאת אפשר היה לראות מן הגניחה הכבושה, כשהסיר ירמיהו מזמן לזמן את היד מן המצח הבוער. בבוקר רפתה הקדחת, והתפרצות חזקה של זעה בישרה מפנה לטובה. הנער שכב ער והפנה את עיניו, שהשנאה התחלפה בהן בכעס שאין לבטאו, מפני ירמיהו. ירמיהו שתק כאשר נדר כדי שלא להרגיז את המוקרב. אבל עכשיו נשא יהויכין את קולו החרישי. הגיעה שעתו לפתוח בדין-ודברים. אלה היו דין-ודברים אחרים לגמרי מאשר הדין-והדברים הגדולים של יאשיהו. אבי אביו שכב אז על ערש המות כשריאתו וירכו מרוטשים מדקירות חנית. אבל ליהויכין הצעיר, שכבלי משעבדו פצעוהו רק פצעים קלים, עדיין נועדו ימי שבי לאין מספר.

“האמנם”, לחש הנער, כתוב בתורה: “וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ?”

ירמיהו ליטף את שערות יהויכין כאילו רצה להניאו מריב ללא תועלת שלא יביא לכלום. אבל יהויכין לא נתן להניאו. שפתיו הנשוכות היו כשפתי ילד החוקר לסיבות כאביו:

“למה אאהב את אלהי? האם עשה לי דבר, כי אוכל לאהוב אותו? ואיהו? רחוק הוא. אין דבר ביני ובינו. רק אתה ביני ובינו”.

את הדברים האחרונים ביטא הנער-המלך רק לאיטו. מבטו נח בזוועה על ירמיהו וירמיהו הרגיש את הזוועה שהוא משפיע עליו. כי בין אלהים הרחוק לאין חקר ובין נפש זה המגורש עמד באמת רק הוא לבדו. יהויכין לטש שוב את עיניו למכסה האוהל הנמוך שהקימו לו ערב ערב.

“למה תרדפני – מלמל – אתה העומד בינו וביני? יש לך רק הדבר כאשר יש לו רק הדבר, ואני שנאתי את הדבר, דברך ודברו. כי הוא המיט שואה על אבי ועלי. אכן אתה אסוני, אם כי אתה בוכה לי ואשמתך מציקה לך. הניחני נא עם אסוני ואל תפריע”.

ירמיהו ניגש חרש למסך האוהל והרים אותו כדי שרוח הערבים ישובב נפש החולה. הכוכבים המחוירים נטו לשולי הערבה לאין סוף, שקטע ממנה נראה בפתח האוהל. יהויכין זקף וישב. על פניו עבר ביטוי של ריחוק נואש.

“כמה מקנא אני – קרא – את מעריצי הכוכבים אשר להם הכוכבים. לעיניהם עולים ושוקעים אלים. לא את אלהים אוהב, את הכוכבים אוהב, אתה הילל בן שחר אשר אתה נופל מן השמים, לפניך חפצי להשתחוות, אותך חפצי להעריץ. אבל גם אם חפצתי אסור לי, אסור לי”.

את המלים “אסור לי” מלמל יהויכין כבר נים ולא נים. ירמיהו גחן על הישן. כשם שליוה את יהואחז, בן דוד התמים, לשביה הקלה, כן ליוה עכשיו את יהויכין בן דוד לשביה הקשה. אבל יהויכין לא היה תמים. בו שבר אלהים את גבורו וזרק את חותמו. האם היתה זו עייפות, האם היתה זאת זקנה, שירמיהו לא התמרד הפעם כמו אז, כשברח מפני אלהים לארץ המערב של השאול? עכשיו, כשנסע לארץ הקדם של העולם העליון, בכה לבו בדומיה על יהויכין עד עלות השמש.

באותו יום פקד מרדוך לצאת לדרך בשעה מאוחרת מן הרגיל. אין ספק, שרצה לתת לשבוי הזדמנות לשוב לאיתנו ולהחליף כוח. כוונתו לא היתה לעזוב מלך שהורד מכסאו כפגר לחיות השדה ולעוף השמים לאכלה. השבוי היה בשבילו לא רק בן-תערובות יקר של אלהות זרה איומה, אלא חלק מגורל הכוכבים. כל זמן שחי בעיר בבל בשבי, היה שלטון בית נבוכדנצר בטוח. כך היה פירוש המסלולים המסובכים של כוכבי הלכת. מרדוך שלח לשאול מפי ירמיהו במיוחד אם החולה מסוגל להמשיך את הרכיבה, אבל עוד לא הספיקה לבוא התשובה וכבר נתקרב יהויכין לבהמתו, הבריך אותה ועלה לאוכף. לחייו, שהיו עדיין בלי חתימת זקן, היו צהובים וכמושים. אבל הוא חייך חיוך נוקשה כדי שאיש לא ירגיש בכאב האיום, שהיה קנינו ותקוות מותו. בהתגברות עצומה החזיק עצמו זקוף ולא זיכה איש במבט, כאילו רצה להיכנס לבבל לא כמגורש אלא כמלך לאמיתו.

עוד לפני הערב הגיעוּ לנהר פרת ועל גדתו המערבית חנו ללינה. יהויכין נרדם מיד תרדמה עמוקה של עייפות. לאור האחרון של היום התחמק ירמיהו מכאן. סלעי סיד לבנים מבהיקים לאורך הנהר משכו את מבטו. לאחר הליכה קצרה הגיע לסלע, שבו היו חצובות מדרגות. מיד ידע שזהו המקום שאלהים שלח אותו לשם. הוא פשט מהר את אזור מתניו. אבל לתמהונו היה הבד העדין למרות הדרך הקשה נקי ולבן כלבלוב, כאילו לא היה מעולם כרוך מסביב לגוף. ירמיהו טיפס ועלה על המדרגות שהיו חצובות במעמקי הצוקים והוליכו לכתובת קדומה. אותיות הכתובת טושטשו והוא לא יכול לפענח אותן. אבל אחד הסימנים החקוקים נועד לשמש לתכלית, שטעמה עדיין היה כמוס. ירמיהו שם את אזור מתניו המקופל בין שתי שכבות גיר וסגר עליו בזהירות ברסיסים מתאימים. כאן לא יכלו להיכנס לא מימי הגשם ולא מי תהום. וגם שום חיה לא יכלה לחדור בין שכבות הגיר, אפילו לא נמלה או תולעת קטנה שבקטנות.

למחרת הלך המחנה במורד הנהר לאורך שפתו. האומץ של יהויכין לא הרפה. רק פעם אחת אזלו כוחותיו והוא כמעט צנח מן האוכף. ירמיהו ביקש אותו לנוח קצת, אבל פני הנער-המלך נעווּ מבושה ומזעם. בתשובה הכה במקל על חטם הגמל וזה נחפז עוד יותר.

כשעמדה השמש לשקוע ניצבו כל גדודי הפרשים, משמרות כוכבי הלכת והמזלות פתאום, כתקועים באדמה. באד האדמדם של הערב על פני הפרת עלה באופק מראה מוּפלא. המראה צמח מן האדמה המעורפלת והלך הלוך וצר כלפי מעלה בשבע מדרגות. בני בבל ירדו כולם מבהמותיהם והשתחוו אפים ארצה לפני מגדל בבל הבנוי עד לשמים.

זו לא היתה פרידה אלא תלישה. באותה שעה שעמדו מרדוך, כוכבי הלכת, המזלות והצבא להיכנס לעיר הבירה הפרידו בין יהויכין וירמיהו ושמו את השבוי שוב לכלוב ברזל, כדי שינשא לפני מרדוך בדרך הנצחון שלו. משעה זאת נפרד הנער-המלך ממטפלו לעולם. ירמיהו לא יכל לגרש מנפשו את המבט האחרון של יהויכין. מבט זה הסתלק מכל התאפקות, מכל גאווה כבושה, והודה סוף סוף בכל אסונו. ברימיהו פגעו הפעם לא שנאה ובוז, אלא ביטוי מתחנן קפוא של בעל חי היודע שהוא נזבח. אהה! זה לא היה פחד לפני מות-טבח מהיר, אלא הפחד בפני חיי כלא לאין סוף בחשיכה ובבדידות. כשראה יהויכין את מטפלו בפעם האחרונה נתמלאה עינו בהכרה, כי מכאן ולעולם הוא מנותק מכל מה שעושה את החיים לחיים, מארץ המולדת, מן החברה, מבית האב, מן הארוסה המחכה, שנועדה להיות לו לאשה וללדת בנים כדי שנפש האיש וזכרו עלי אדמות לא יסוּפו. מה ערך לכאב כבלים ולעינויי כלא כלפי הכרה זאת להיות בדמי הנעורים ובגוף פורח כפסולת נרקבת, כפגר מובס בפנה, שחתכו את אבריו המתנועעים בזמן ובעתיד. “ליפול מתוך העולם” קרא חר-הפ את סכנת חילוף האלים. אבל כל שבוי נפל מתוך העולם למלכות בינים עקרה, עכורה יותר מן אַמנטי. לפיכך פרצה קריאה מפי הגיבור, שהתגבר על הכאב ובז לירמיהו ביהירות, והוא פשט את זרועותיו אל המטפל בעינים נרחבות מפחד, אבל השומרים סחבו אותו מכאן.

זה חדשים רץ ירמיהו ברחובות עיר הבירה הישרים כקו כדי למצוא דרך ליהויכין. לשוא. אכזרי היה חוק בבל, הרבה יותר חמור מחוק נוף. מי שנבלע פעם במצודה השחורה, בכלא המרדנים, שהיתה כפופה לכוכב נינורטו, לא יכול לקוות עד מותו לשום המתקה של מאסרו. בין מאות האיסורים שצמצמו את חיי הכבולים ברוב עינוי היה איסור אחד חמור ביותר: להתראות עם בני ארצם, קרובים ושליחי אלהי מולדתם. הרצון הנועז לבטל איסור עליון זה לגבי יהויכין, שירמיהו גילה בפני כל שלטונות בבל, לא זרע אור טוב על אישיותו. בכלל נשתנה בשבילו בעיר הבירה הכל לגבי המחנה. שום איש לא קיבל פניו בכבוד. לא הכירו אותו. כשהמתין ימים שלמים בפני הדלתות הנעולות של ההוברים, לא היה אלא נכרי חשוד מעם חשוד.

מרדוך ואתו כל אלה, נרגל ונבוּ, ובראשם סמגר-נבוּ, היו רחוקים ממנו יותר מן הכוכבים שסימלו. הוא לא הצליח אפילו להגיע לשומרי הסף של הארמון הגדול. אז הכיר ירמיהו, שאין שום אפשרות להגיע ליהויכין ולהיות אפילו שעה קלה במחיצתו של המגורש הבודד האיום. ולאחר שהכיר מנסיונותיו ללא לאות, כי הכל לשוא, התחיל לחשוב על חזרה הביתה, כי בלילות נדודי שינה תקפה אותו חרדה לגורל צדקיהו. אבל לחזרתו עמדו לפי שעה שני מכשולים בדרך. עדיין לא בא דבר אלהים אליו על אזור המתנים הפלאי. ועוד, בלשכה בעיר החדשה, שהיתה ממונה על הזרים, ביקש רשיון לחזור. מתחילה ניתן לו רשיון זה, אבל אחר כך נלקח ממנו. הפקידים של הלשכה הקטנה הזאת התיחסו אליו באדיבות סקרנית. אולי דרש מרדוך עצמו שישאר בעיר. אבל המכשולים היו רצויים לו, כי לא יכול להתגבר על גורלו של יהויכין.

ירמיהו שוטט יום יום בבבל. הנה נסחף בהמון האנשים ברחוב השלושה-עשר העובר את העיר בשם “דרך הקודש של תהלוכות וחגיגות” כקו לאין סוף, משער מרדוך עד לשכונת המקדש. הוא מסתכל מסביב. בשמש השוקעת מבהיק השער הכפול של מרדוך, שזה עכשיו עבר מתחת לקמרונו הגבוה. שער זה על כל מגדליו, צריחיו ופסגותיו בנוי מחרסינה כחולה, מלוטשת ומבהיקה, עד שהיא דומה לאבני חן ענקיות. עד לגג מכוסה השטח הכחול של השער בתמונות צבעונין מעשה ידי אמן, שסידורן היפה מתאים למספר שבע. האריה הבבלי החסון בעל לוע פרוע וזנב מורם מתחלף עם הדרקון הבבלי, שגרונו ארוך ועליו גולגולת משולשת קטנה של נחש בולטת בעוז. אבל גם תמונות חיות יפות אחרות בולטות מן הכחול המבהיק של בנין הלבנים, ביניהן שור הבר הזועם וקרנו המוּרד המוקדש לכוכבים עושי מזג האויר.

בפני חיות אגדיות אלה בצורות בולטות ומצוירות אין ירמיהו מרגיש אותה גילה ואותה רעדה, כמו לפנים מתחת לעמודים הפורחים של נוף. בלי לדעת נפשו הוא לוטש עיניו לתפארת זאת וחושב על יהויכין, האוהב כל כך את כוכבי שמי השחר החיורים.

בשום מקום אין משא אלהים מעיק כמו בארץ נכר. בצפיפות האנשים, המטיילים בטלים ברחוב השלושה-עשר, פוגע בירמיהו כמה פעמים הזעם הידוע לו מעיני אנשים שוטמים, ולעתים פוגעות בו קריאות קללה ולעג. כאן גדולה השנאה לישראל אולי עוד יותר מאשר בנוף, והרי נוף הוא בן חם, בעוד שבבל ויעקב שניהם בני שם. לקרבת דם ולזרות דם אין שום שייכות לשנאה זאת. גם מקור השנאה הזאת הוא ברצון אלהים שייסד עם, בחר בו והעמיד אותו נגדה נא כל העמים. אין להעלות על הדעת, אבל זוהי שנאה רוחנית הממלאה גדול וקטן, את העדינים ביותר ואת הגסים ביותר נגד ישראל. אבל מה שמר ביותר הוא, שירמיהו הוכרח לעמוד בתוך עמו לא כמסכים אלא כמתנגד עז. הוא חושב על הרבבה, שהושיב המלך בשתי ערים קרובות לבבל, בבוֹרסִיף ובתֵּל-אביב. רק השרים והגדולים בין המגורשים נצטוו להשתקע בעיר הבירה, כדי שהשלטון ישגיח עליהם ויוכל לדכא מיד כל קשר באכזריות. ירמיהו נזהר להפגש עם פשחור ורודפיו האחרים בבבל. אבל אולי ילך לבורסיף ולתל-אביב לפני שיעזוב את בבל, כדי שיספר בירושלים למלך צדקיהו על חיי המגורשים. הוא נושא עיניו לשמי בבל מחוסרי העננים, המתחילים כבר להתמלא בזהב הערב. רבבה חלשה של יעקב, בין רבבות מרדוך. האם תאבד? האם תחיה? הוא כובש את נשימתו, הוא עוצם את עיניו כדי להאזין בקרבו ללחישת אלהים. אבל מעולם, כל פעם שהוא מנסה דבר נמנע זה, לא באה תשובה ברורה על שאלות נועזות.

כשהוא פוקח שוב את עיניו נראית לו בבל הענקית עוד יותר אינסופית ועוד יותר מדכדכת מאשר קודם לכן. מעשרים וארבעה הרחובות הראשיים, העוברים בה בקוים ישראים לאין סוף, עולה שאון ההמון הנרגש של הערבַּים. בעשרים התעלות הבנויות של הפרת, הנכנסות לתוך רשת הרחובות, שטות ללא לאות ספינה אחרי ספינה ורפסודות ארוכות קשורות בנאדות עזים נפוחים. בשיירות צפופות של עולי רגל חודר עם הארץ דרך שערי העיר. לא רק שכונת המקדש, העולה על מקדש אלהים פי עשרה, מעוטרת זרים ודגלים, אלא עוד חמשים ושלוש שכונות אלהיות, כולן בעיבורה של העיר בבל. בפינת כל רחוב עומדים מקדשי מעט, ועל מזבחותיהם מיתמרת קטורת. שלוש מאות מקדשי מעט אלה מוקדשים רק למזלות, ולכל ראש למזל טלה הנקרא גם “שכיר”, והוא מזל העולם הזה. מחר בערב, בראש חודש ניסן, כשנכנס מרדוך למזל טלה, מגיע שיא המחזור ומתחיל אביב עולם חדש, האביב של נבוכדנצר. לפיכך מתכוננים בימים אלה לחג הגדול ביותר שזכה בו הדור הזה. בעוד רבבות נוהרים מכל העברים לבבל, עזב מרדוך מלך המלכים את העיר בחשאי. הוא מבלה את ליל התקדש חג האביב במערת הרים שוממה בלי שלטון ופמליה, כמצורע, כמת. אבל בהגיע שעתו והכהנים מסיימים את קריאתם אליו במשך שעות, יופיע הוא, האל הכביר, מאפסיותו, יחזור וידפוק בשער מרדוך. שם מקבלים אותו כל אלי שמי-הלילה וכהניהם ומוליכים אותו בתהלוכה קדושה לשכונת המקדש, ושם הוא עולה במדרגה העליונה של המגדל המכונה: “תא הגורל לקביעת הגורל”.

מבטי ירמיהו נחים כעת על מגדל בבל, המתרומם כראש חרמון למעלה מהררי ארמונות המלך והאלים. האם זהו באמת מגדל דור ההפלגה, שניסו בני האדם היהירים לבנות? ובכן סוף סוף ויתר אלהים ליהירות האנושית, כי נדמה הדבר שחדר הכוכבים העליון מרחף בזוהר שמי הערב. כל אחת משבע המדרגות של זה “יסוד השמים והארץ” כוללת עולם מלא. שבעת העולמות על פני האדמה משתקפים בחזרה קפדנית בשבעת העולמות מתחת לאדמה, כי כל מה שיש מלמעלה יש גם מלמטה. המדרגה העצומה ביותר היא הראשונה, לא פחות מעיר קטנה בתוך חומותיה. מכל מדרגה צומחת המדרגה הבאה אחריה, הפחות רחבה, ושונה בחומר הבנין ובצבע, הכל לפי הכוכב המסומל. מלמטה רובצים הצבעים הכהים והמתכות הכבדות של חמריות דחוּסה, וכלפי מעלה הם הולכים ונעשים יותר רוחניים ויותר בהירים. למדרגת נינורטו ניתן צבע שחור ועופרת כבדה. בגבול העליון עובר הגוון של מדרגה זאת לחוּם, כפני האדמה. החוג המלחמתי של נרגל מכיל צבעים של ארגמן כהה ושל אש אדומה, ההולכים ומשתלהבים כלפי מעלה ביתר בהירות. כל הסמוכות והציפויים כאן הם מברזל ומפלדה. מדרגת השמש, המעוטרת בשפע בזהב טהור, מזהירה למן צהוב אדום עמוק עד לגוון הבהיר של כרכום. עשתורת, המסמלת את הפוריות האמהית, עשויה בכל מיני ירק ונחושת קלל. הכחול של נבו, כוכב הסופר מרקור, ממוזג עם צבעי מתכות. בחלקו נופל הכסף החי יקר המציאות, השמור באולמו באגרטלים קטנים. חוג הירח נוצץ בכסף טהור. המדרגה השביעית שייכת למרדוך, והיא עשויה בצבע קשה לתאור, מין אפרורית פתוכה בגוונים צהבהבים וכחלחלים. המתכת של מלך הכוכב הוא הבדיל, אבל על גבי המדרגה של מרדוך מתרומם עוד חדר קטן בצורת קוביה. הצבע של “תא הגורל לקביעת הגורל” הוא לובן חלב המתמזג בשמים.

ירמיהו עומד ללא נוע ומסתכל במגדל שבנו בני האדם עד השמים נגד רצון אלהים. עכשיו שוקעת השמש. לאט לאט מחוירים צבעי מדרגות המגדל הבודדות באפלולית. יותר מכל הצבעים מאריך להתבלט ארגמן האש של נרגל, עד שגם הוא משותק ועובר לצבע סגולי, שבו מתעטף המגדל כמו בבגד כהונה. התכונה ברחובות נקפאת. כל העינים מופנות למגדל, כאילו הם מחכים ממנו לפלא. ופלא זה מתרחש באמת ומעורר בכל ערב וערב קריאות התלהבות של המסתכלים. כוכב עשתורת עלה בשמים, הבהירים עדיין. הכוכב איננו נשאר זמן רב בודד. אחד אחרי השני עולים בני צבא השמים. המגדל הפך לענן כבד ללא צורה. אבל עכשיו מתחיל ראשו הגבוה, הדר הכוכבים העליון, ללהוט בלילה המכחיל באור שאין כמוהו עלי אדמות. הקירות והגג של “תא הגורל לקביעת הגורל” עשויים מזכוכית גביש מיוחדת, הנעשית לפי מסורת נסתרת של העיר אוּר בכבשני זכוכית מיוחדים. חומר בנין שקוף זה מסוגל לא רק להגדיל ולהבהיר את צורות שמי-הלילה באופן מופלא לעיני הפותרים, אלא הוא יכול גם לקלוט קרני הכוכבים ממעמקי חצי הכדור הנבוב ולרכז אותן בתא הגורל. אין זה איפוא אוֹר שנדלק בידי אדם אלא אור קרנים גנוּז של האלים, הנקלט על-ידי המגדל ויורד לשיא האנושיות. פזמון תפילה חרישי של ההמון מסיים את הזעזוע, שפלא זה מעורר בכל ערב בתושבי בבל. ירמיהו עומד בתוך העם הנכרי שקוע בשרעפיו.

כשהוא פונה אחר כך ללכת, הוא רואה עצמו מוקף ארבע דמויות כחולות שחיכו לו. מתחילה הוא נרתע. האם חטא נגד חוקי בבל על ידי שביקש בעד יהויכין? האם רוצה המלך לאסור אותו? אבל הקידה של כבוד מצד ארבעת הכחולים, המחזיקים את ידיהם חבוקות זו בזו במאונך, מרגיעה אותו. רעיון משמח עובר בלבבו. אולי נשלחו כוהני הכוכבים הכחולים כדי להביא אותו למצודה, שיוכל לראות את פני הנער-המלך האומלל. הם כהני נבו, הכוכב הרוחני של הסופרים, הפותרים והנביאים, והם במידה מסוימת אחיו, שהרי גם בבבל וגם בירושלים מלה אחת לנביא. אבל שליחי נבו אינם שמים פעמיהם למצודה. הם לוקחים את ירמיהו באדיבות רבה לביניהם ומלוים אותו בין העם המפנה להם דרך בסקרנות לאורך רחוב התהלוכות, בדרך ישרה לשכונת המקדש הסגורה מסביב למגדל. כשעברו את גבול השכונה כבר אתא לילה. רק מנורות נצחיות מועטות מאירות את הרחובות והככרות של השכונה הקדושה. ירמיהו אינו מבחין בדרך הרחוקה ובמקומות שהוא מובל בהם. ארמון אחד מבליח באור דהה. זוהי המטרה. בשער מקבל את ירמיהו סמגר-נבוּ בכבודו ובעצמו. ירמיהו לא ידע נפשו, שהיופי העליון של צל הלילה, בעל גיל עשרים נצחי ועינים של בן מאה, האישיות הגבוהה ביותר במדינה אחרי מרדוך, מברך אותו, את הזר האלמוני מעם מנוצח ובזוי, בנשיקת אחוה ושלום. ירמיהו אינו יודע עדיין כלום על המכוון בו כשהוא מוזמן על ידי סמגר-נבוּ לסעודת רעים משותפת. זוהי סעודה שתקנית וזעומה, הנערכת באולם כחול ליד שולחן מכוסה כחול ומואר רק על-ידי להבות כחולות על מחתות קטורת של כסף. בעוד המגישים מחלקים תמרים ותאנים, לחם שעורים ודבש, מודגשת השתיקה העמוקה על-ידי קול המקריא, המכריז בצד השולחן לא פזמונות ושירים קדושים אלא שנות הלוח, עליות וירידות של כוכבים וחשבונות של ליקויי חמה לעתיד בניגון של כהנים. לסיום הסעודה מגישים יין מתוק בגביעי בדיל קטנים. אז קם סמגר-נבוּ, אוחז ביד ירמיהו ומלוה אותו לחדר שינה נוח, למשכב רחב.

רק כאן מודיע האנדרוגינוס הגבוה לנביא אלהים, שהוא זכה בפקודת מרדוך להצטיינות הקדושה לסמל מחר, בליל התחדש העולם וקביעת הגורל, את העֵד הזר של מרדוך, כנהוג מימי יסוד בבל. בעוד שבשנים הקרובות היו מזכים בתפקיד כבוד זה ורב חסד על פי רוב מלכים בעלי ברית, הואיל מרדוך הפעם להרים נביא זר למדרגת עֵד זה, כי הוא הוכיח שהוא יודע כמה אמיתוֹת של התקופה הנפתחת. בעוד קול סמגר הרך, הדומה לקול אשה זקנה, מוסיף לצלצל, תוקף את ירמיהו רגש עייפות נעימה, שאין להתגבר עליה, והוא נופל למשכב. הוא מנסה עדיין לחייך בהתנצלות ליופי בלי גיל בשערות מתולתלות כחולות, אבל לא הספיק לסיים את חיוכו וכבר נרדם. התחילה השינה העמוקה ביותר בחייו. כשעוררו אותו שוב ארבע דמויות כחולות של מרדוך לא ידע אם זהו בוקר או ערב. השינה טשטשה לגמרי את חוש הזמן שלו. ערב הוא, הערב הגדול ביותר של הדור, כי כוכב המלך של בבל עומד להגיע לשיאו. שׂמים צעיף כחול על ראש העד לפני שמוציאים אותו מן הארמון, אבל הצעיף אינו מסתיר ממנו את המבט. ירמיהו עומד בין הפמליה של מרדוך לרגלי מגדל המדרגות העצום בין שתי שורות מדרגות, המוליכות מימין ומשמאל לגובה מסחרר את הראש. עובר צבא של אלים-כוכבים מזהב, מכסף, מנחושת, מעץ, מבהט, מאות במספר. הם חיכו למרדוך, שקם ממערתו השוממה ליד שער עולי הרגל, והביאו אותו אל מקום הקודש. עכשיו כולם נעלמים בשערים השחורים של מדרגת נינורטו. אבל מרדוך אינו רוכב היום, אינו נוסע במרכבת, אינו נישא על כפים, אלא צועד ברגל, אדם בעל שיעור קומה נמוך, במעיל אפור. פניו העגולים קצת רפויים ממתיחות וסגורים מאוד. הריקנות הקרה מסביב לו מסמנת את גדולתו ואת התפקיד האיום של קביעת הגורל שנועד לו. מסביב לריקנות שבה הוא צועד נשמעות שירת כהנים ותקיעת מאות מנגנים. ירמיהו כבר יכול להבחין את פני נבוכדנצר, את הפה הרחב האכזרי, את האף השמוט כלפי מעלה, הבולט בסרנות מעשה נער. מרדוך נושא בימינו ברק של כסף ובשמאלו רשת מלחמה. בהתקרבו למדרגת המגדל הוא מרים אתו את הברק כלפי מעלה. השירה נפסקת. תרועת המנגנים משתתקת. הפמליה של הכהנים נקפאת. בדד הולך כוכב המלך של בבל בצעד קצוב אל המגדל המחכה לו. באותו רגע נוגעת יד סמגר-נבוּ בקלות בכתף ירמיהו.

“תא הגורל לקביעת הגורל” הוא הרבה יותר גדול מאשר הוא נראה מלמטה ומרחוק. כאן נמצא ירמיהו לבדו עם מרדוך וסמגר-נבו. חבורת לבושי הכחול נשארה על המדרגה בעלייתם המעייפת את הלב ונכנסו לחדר אגרטלי הכסף החי. תא הגורל הוא כמעט ריק, ובאמצעיתו עומדת מרכבת הפלאים של מרדוך הנוצצת מאבני חן. מרכבה זאת הבנויה בקרקע היא משהו בין מרכבת תפארת ואנית תפארת, כי במקום גלגלים מתנועעים יש לה פסי זהב מצורה מיוחדת, שעליהם מונח חיק הרכב ומאחוריו דוכן הרכב הגובה מאוד. לאור השקיעה משתלהבות אלפי אבני החן, שבהן משובצת המרכבה בשפע. הקירות העשויים זכוכית קדושה וכן תקרת התא אינם לגמרי שקופים, אלא שקופים אטומים. הם דומים לבהט דק מן הדק. אין לדעת אם הערפל האדמדם הנראה מבעדם שייך לשמים או לחומר שלהם. קירות הגביש הולכים ומאדימים יותר ויותר ומציפים את תא הגורל בצבע של חלב. עכשיו מרגיש ירמיהו, שבמרכבת מרדוך רתומה גם חיה, אמנם לא סוס אלא דרקון בעל כנף וגרון ארוך, קטן, מרחף ועשוי מחומר שחום.

הזמן דולף לאיטו, דפיקת לב אחרי דפיקת לב, בכבדות. כשעמד ירמיהו לפנים בכניסה לאַמֶנטי, לפי שער הסלעים של האשמורת הראשונה, הרגיש עצמו נוכח רק בחלק מעצמותו. גם עכשיו הוא מרגיש עצמו נוכח רק בחלק מעצמותו. אמנם חלק זה אין מרכזו באוזן כמו אז, אלא בראש הנדמה לו כמרחף על פני הגוף, שכמעט אין לו רגש. ירמיהו נזכר בלי משים בדברי צנועה הגוססת: “עוד הסנונית קע בלבי, אבל הנץ בּע מרחף בראשי”. חגיגיות לאין ערוך ממלאת את איש ענתות, עד כדי כך, שאין הוא יכול כלל לזכּור מה קרה אתו בעשרים וארבע השעות האחרונות, ושהוא נמצא ב“תא הגורל לקביעת הגורל” ליד מלך המלכים, שממנו תלוי באמת גורל כל אומות העולם. ירמיהו עסוק עם עצמו ועם מצבו הוא, שאינו ידוע לו, עד שכמעט אינו מרגיש כי סמגר-נבוּ מכתיר את המלך בכתר גבוה ומלביש אותו מעיל אבני חן. הוא אינו קולט את הדברים וחילופי הדברים הנאמרים בקול דממה. אחר כך עולה מרדוך בהדר תפארתו למרכבת הכוכבים. סמגר-נבוּ האוחז ביד ירמיהו מוכרח ללחוש לו פעמיים, שיעמוד על מדרגת המשרתים הרחבה של המרכבה שנועדה לעֵד. ואז הוא עולה בעצמו על מושב הרכב כדי לקחת את המושכות בשם מרדוך.

ארגמן השמים, החודר דרך הקירות כבה. האפלולית בתא הכוכבים הולכת ומעמיקה, וכן שתיקת שלושת האנשים ללא נשימה. אבל כשמתחילים להבחין בבהרות המאירות של הפנים והידים, נפתחות ארבע דלתות התא. על רקע דמדומי חלל העולם מסתמנת בכל דלת דמות שחורה, הקוראת בקול מצלצל משפט קצר. ואלה הם ארבעת המשפטים של ארבעת המבשרים: “עשתורת באה”, “יתחיל המסע”, “עלה אל האביב”, “קבע את העולם”. אך נדמו הקולות, והדלתות שוב ננעלו, וסמגר-נבוּ לוקח בידו את המושכות. מותזים ניצוצות ומציתים את הדרקון בעל הכנף, הרתום בגובה המרכבה, ללהבה מבליחה. החומר השחום, שממנו עשוי הדרקון, הוא כפי שמתברר קטורת יקרה, מתוקה ומשכרת את הלב, שירמיהו לא נשם כמוה מעולם לא בביתו ולא בנוף. ענני הקטורת ממלאים את תא הגורל. אבל ראה זה פלא – הם אינם מגבירים את האפלולית, אלא מבהירים אותה לאט לאט. קרנים עדינות חודרות מכל הצדדים ומהוות דוגמאות ורשתות בלתי מובנות, אבל מלאות תוכן. העשן הנהדר וריח הניחוח מתכדרים ומתקמרים מסביב למרכבה. ומכיון שהעשן הולך ונעשה יותר ויותר שקוף, הרי נעשה הכדור הנבוב לשמי הלילה הפתוחים, שבהם נוסעים מרדוך ועדיו.

הרגש הברור הראשון שירמיהו מרגיש הוא: זוהי נסיעה ללא נוע, אבל נסיעה ממש. אמנם אינו יכול להבחין אם הנסיעה מתנועעת על המסילה או המסילה על הנסיעה. בעצם אין זו תנועה של התקדמות, של עליה, אלא הארה רוחנית גורמת אושר. ירמיהו איננו מכיר מיד, שהוא מסתכל במבטים חדשים, שעיניו נפקחות. שמי הלילה מתחילים לנבוט ולפרוח, כנאות דשא מוּשקוֹת בחודש ניסן.

הגלגול נוגע לא כל כך לחלל העולם, אלא לחוש המקום של ירמיהו. הכל נדמה לו רחוק וקרוב, מעלה ומטה כאחד. מלים כאלה מאבדות בכל את הוראתן, מפני שהמרחק לאין סוף ניתן להיתפס, ולהיפך. כל פעם לפנים, כשהנער היה נושא את עיניו לשוטט על פני הגבעות של ענתות היה לבו מדוכדך בצביטה נוטלת את הנשימה. גם ודאות האלהים לא הועילה. כי רוח האדם נחנק למראה משטר שאינו מובן לו והוא גופו מתבלבל בפניו ותוקפת אותו סחרחורת. שמי הלילה הנובטים והפורחים חושפים את משטרם לפני עיני ירמיהו הפקוחות. זהו מראה המציאות. החושים של הרואים רכשו פתאום את הכוח לפרש. הוא יכול באופן מפליא לראות בעיני סמגר-נבו, רכב המרכבה, היושב מאחריו בגובה. מתחילה זהו שכרון בלתי מוּדע של המנין והמידה. מבטו מחלק את שמי הכוכבים, העומדים ונעים כאחד – הוא בעצמו אינו יודע כיצד הדבר נעשה – לפרשיות מחוברות.

“ראה את הבתים, ההיכלות, הגנים של העולמות העליונים” מבשׂר קול הקטיפה של סמגר-נבוּ. וירמיהו רואה את הבתים, ההיכלות, הגנים, אף על פי שמלים אלה מביעות את המראה לגמרי לא בדיוק. אבל הוא אינו יכול להיפנות למועמד ונע בכל תשומת הלב מפני שארבע מַהוּיוֹת נעות-מהלכות מקסימות את חושיו. ארבע אלה, אף על פי שהן מרוחקות זו מזו, שואפות בחשאי למרכבת מרדוך. קרניהן רותתות יותר ויותר רתת גופני בענן הקטורת. קול סמגר-נבוּ מבשׂר ואומר:

“מוסרי הפקודות מתקרבים למלך כדי להעביר את פקודותיו”.

מלים אלה של סמגר מסייעות באופן פלאי לירמיהו לתפוס את הצורה האמיתית של ארבעת כוכבי הלכת, המוסרים את הפקודות. החופזים הללו מהוים את הנקודות הקיצוניות של צלב ענקי, שבאמצעיתו עומדת או נוסעת מרכבת מרדוך. ממערב ממהרת עשתורת, ממזרח נבוּ, מצפון נינורטו, מדרום נרגל. אבל כמה שהם מתקרבים בבירור למרכבה הנוסעת, המרחק אינו פוחת. עם זה הם נוכחים גם בקצות השמים וגם בחלל הקטורת. אבל כיצד הם נראים לירמיהו? נרגל בן הקיץ הוא איש משורין, תרתן בציוד אדום לוהט. במקום הלב קוֹרן בנחשול עולה ויורד כוכב מהוקצע. אבל נרגל הוא תרתן משורין רק כל זמן שירמיהו אינו מתעמק במהותו. כי אז הוא הופך לעולם נע של תמונות מעשה אש משזר. בעולם זה של תמונות מבחין ירמיהו צבאות גדולים, הנאבקים זה בזה בקרב. הוא רואה חומות עיר עצומות הנסערות על סולמות. הכובשים זורקים לפידי אש לתוך מקדשי האֵלים (האם גם מקדש אלהים בתוכם?). שודדים מתקיפים כפרים שלוים בלילה ומבעירים את הבתים הקטנים. נשים נסחבות בשערותיהן מחדריהן לכלולות קלון. תליינים חותכים את זרועות המנוּצחים ושׂמים מושלים שבויים בשמן רותח. דם אדום זורם, אבל גם יין אדום שבוֹ משתכרים המנצחים. צחוקם והוללותם מחרישים את קול הזעקה הגדולה. בערב לאחר יום הקרב הם נאחזים בידיהם הגסות ורוקדים מחולת מחנים באש. הכל בנרגל הוא דם ואש, אבל גם הסתערות, גאותנות וגברות ילדותית.

אבל בכוכב החורף הנגדי של נרגל, בנינורטו, אין לא דם ולא אש, לא הסתערות ולא נוער. נינורטו נדמה לירמיהו בסקירה ראשונה כאדם זקן מאוד, הנשען על משענתו. הכוכב המהוקצע במקום לבו מאיר בנחת ובקרירוּת. אבל גם נינורטו מציג לעיני המתעמק עולם שופע של תמונות, אמנם לא סוער אבל זוחל במהירות. ירמיהו מכיר בעולם התמונות של כוכב שבתאי שוב המוני אדם וערים, אבל הערים אינן בוערות ולא נראה שונא מציק לעמים. הרבה יותר גרוע הוא האויב הסמוּי המצוי בנינורטו. זהו לא מוֹת הדמים של הקרבות, אלא המות הפועל וצומח בקרב האדם: מחלה, מיחוש, מגפה וטירוף. ירמיהו רואה רחובות מתים מדֶבֶר, שבהם מתגוללים פגרים נכתמים, מכורסמים על-ידי תנים, צבוֹעים ולהקות נצים. לפני שערי הערים גוהרים המצורעים עם רעשניהם לאזהרה ומצפים לנדבות, שזורקים להם מרחוק. בעלי דיבוקים, נידחים מקרב בני האדם, מתהוללים ערומים בשׂערות פרועות במדבר וצועקים. קבצנים וקבצניות בעלי-מום מתגוללים לפני ארמונות מאבן כהה, שבהם יושבים מלכים הכפופים לנינורטו. המהות של כוכב זה מלאה רבבות פרצופי אדם עכורים, בעלי מרה שחורה, נעוים מצער, המסתכלים בירמיהו בסקרנות. איפה ראה פרצופים דומים? אוי ואבוי, עכשיו הוא מכיר אותם. אלה הם פרצופי אפרים ומנשה, פרצופי השבטים הגולים, קולות שאוֹל, עיני אַמנטי המצוּיים בשומרון. כך נאסף שוב ישראל הנידח בנינורטו, ולא לחינם הקדישה בבל את יום השבת לכוכב שבתאי.

ירמיהו מפנה את רוחו בזוועה מנינורטו, כדי להזין עינו במהוּתה של עשתורת. בסקירה ראשונה היא דנמית לו כאֵם מרחפת בחלל העולם וחולצת ליונק את שׁדה. אבל עולם התמונות הנראה למתעמק הוא שונה ביסודו מעולם נרגל ונינורטו. כאן שולטים לא כוחות המאבק וההרס. הכל כאן ירוק ירק שדה ואביב, מלא צל עצים נעים ופעולה מסודרת. אכרים עובדים בשדוֹת חבושים כובעים רחבים. צאן כבדות-צמר מוּבלוֹת לשקתות. מתחת לעטינים שופעים של פרוֹת גוהרות שפחות רחבות מתנים וחולבות חלב לכלי חרס. בערים שורר יום שוק עליז. הבתים פותחים את קירותיהם לעיני ירמיהו. הוא רואה את המשפחות סועדות ליד השולחנות. אין ריב בין הורים ובין אחים ואחיות. גם חדרי השינה נפתחים. איש ואשה נחים ביפי נעוריהם לב אל לב, לאלפים. ואלה שעדיין לא היו לבשר אחד, ארוס וארוסה, מתרפקים מחרישים זה על זה בידיהם. בכל מקום מוחגים נשואים. בתולות יוצאות במחולות. שותים יין מתוק, והשכרון הנחמד של האורחים אין לו סוף. אם יש צער בעשתורת, הרי הם חבלי הלידה של האשה ויסורי אהבה אומללה, חדות-המתן המשונקת של האהבה.

ומַתּוֹת נבוּ הן אחרות מאשר החדווֹת העזוֹת והפשוטות של עשתורת. כוכב מרקור מתגלה בסקירה ראשונה ככהן זקן בעל גולגולת ענקית גזוזה למשעי. בעוד שעשתורת נושאת במקום הלב את הכוכב המהוּקצע הגדול ביותר מכל כוכבי הלכת (הוא ממלא לגמרי את השד השמאלי המעורטל שהיא חולצת לתינוק), יש לו לנבוּ רק כוכב-לב זעיר בעל זוהר דהה. עולם התמונות שלו הוא בניגוד למהותה של עשתורת. כולו סתיו. בו שוררים ערפל וענן. הגשם יורד בקוים מלוכסנים על השדות. הרוחות מתפרצים ומרקידים את העלים היבשים. בני האדם בורחים מעוטפים באדרותיהם להרים. העולם של נבו הוא בעיקרו עולם של עיר ומקדש. ירמיהו רואה בנבו מזבחות לאין סוף של אֵלים לאין סוף ועליהם עולה עשן הקרבנות, המוּקרבים על-ידי כהנים מכל המינים. אבל הכהנים הזוֹבחים אינם בעצם בני נבו. לפני המבט המתעמק של ירמיהו נפתחים תאים כמוסים. הוא מבחין בהם את יודעי ח“ן ופועלי ח”ן הבודדים, לבושים לבן או כחול, המשׂוֹחחים עם כוחות הבריאה. על פי רוב שורר לילה בתאים אלה, שחלונותיהם פתוחים כדי להכניס את הכוחות העליונים והתחתונים. מנורה קטנה מבליחה מספיקה ליודעי ח"ן לפעולתם הנסתרת של לימוד והוראה (לפיכך יש לכל בני נבו עינים חלשות קצרות-ראי, והעיורון הוא מיחוש מצוי בכוכב מרקור). ירמיהו רואה בכל מקום לוחות חרס מגובבים. הבודדים חרתו בחרט שקדני את כתב השמים בחרס הרך. הם משוים את לוחות ימי קדם עם לוחותיהם ומחייכים חיוך כמוש, אם נסיונות הדורות עולים בד בבד. לירמיהו נדמה, שהוא מכיר בפרצופי נבו לא רק את פרצוף חֶר-הֶפ המצרי אלא גם את היופי החולני הבלתי חולף של סמגר-נבוּ על לחייו ללא קמטים ועיניו הזקנות ומאָדמות. אבל אצל כולם, הרושמים ללא ליאוּת את כתב השמים ומחשבים מחזורים ותקופות ותרשימים קדושים של העליון ותחתון, חרותה בפרצופיהם אותה המחלה: הריחוק מן התאוה, פרישוּת מאהבה וכיבוש היצר.

התעמקות ירמיהו בארבע המהוּיוֹת של נרגל, נינורטו, עשתורת ונבו נפסקת זמן רב לפני שהגיעה לשלימותה, על-ידי הודעה של סמגר-נבוּ למלך מרדוך: “נתאספו כל מוסרי הפקודות לשמוע את שליחותך”.

אין ספק שצורה זאת של הודעה מימי קדם, וכן גם תשובת מרדוך הבאה בקול קצת מוּרם:

“אני שולח את מוסרי הפקודות. ימהרו אל הפרת של מעלה כדי שיהיו מוכנים הכוחות, שהם שייכים להם”.

ירמיהו נושא את עיניו מן ההולך ונע אל העומד ונע. רצועת השמים, שביל החלב, מקַמר בקשת שלימה ובהירה, קצת כפופה כלפי מזרח, את תא הגורל ואת המסע השמימי של מרדוך. העד מבין מיד, שיש לה לבבל פרת בשמים כמו שיש לנוף יאור הלילה. ושביל החלב זהו הפרת של השמים, שממנו שואבים מוסרי הפקודות כוחות חדשים, כדי להביא אותם באותו לילה גורלי בפני מרדוך. אכן רצועת השמים דומה באמת לנהר לבן. הנהר מורכב מגלים ומנחשולים לאין סוף, הנאחזים זה בזה, נפרדים ונמשכים שוב בתנועה בלתי נעה להפליא. וכל טיפה של הגלים והנחשולים הללו מתבררת לעיני העד כמהוּת רוחנית נהדרת, פי אלף יותר דקה ורחוקה מן האדמה, מן המהות הרוחנית הגסה של ארבעת מוסרי הפקודות, הנאה איומה חונקת את גרון ירמיהו, שאינו יכול להתגבר על דמעות ההתפעלות. תוקף אותו רגע הגלגול העז ביותר על-ידי שמי-הלילה. עשיו נעשה לא רק מרדוך-נבוכדנצר אלא הוא עצמו לאיש השמים ממש. שוב אין דבר מפריד בו בין מעלה ובין מטה, הכל מתמזג לאחדות של אושר. בקרבו, בין קדקדו וכפות רגליו, עוברת רצועת השמים. בו זורם המחזור הנצחי של המהוּיוֹת הרוחניות ההן, ואין נחשול ואין קרן שאינו נובע ממנו. נדמה לו, בהנאת השכרון שלו, שהבשר והדם שלו מורכבים מכוכבים. רגש אהבה מאין כמוהו תוקף אותו, געגועים להיזרק לתוך חלל העולם. באותו רגע נשכחו ירושלים וישראל, ושם אלהים עצמו אינו אלא כאזהרה עמומה במעמקי הנפש.

בינתים מבוצע בין מרדוך ורכבו משחק שאלה-ותשובה מיוחד במינו בלחש. גם זה קבוע מימי קדם. הדבר נוגע למרחקי הזמנים, שמרדוך עובר בהם במסעו השמימי, הקצר, לכאורה, כל כך.

הדרקון המעופף הנחפז – הוא איננו יותר גדול מנץ – מפריש ענן קטורת חדש וחזק. הוא עוטף את הנסיעה בריח מתוק ובחריכה. לאט לאט נעשה האור יותר ויותר בהיר. ירמיהו יכול להבחין באבני החן באדרת הכוכבים של מרדוך, כאילו עולה הירח. אבל לא הירח עולה. ממעמקים אחרים שאוב אור זה. קול סמגר-נבוּ מרפרף מהתרגשות כבושה כשהוא מודיע לאדוניו:

“מוסרי הפקודות מתקרבים אליך, מרדוך. שלישיות הכוחות מוכנות”.

“את מי מביא נבו?” שואל קול רם של מרדוך.

“את השייכים לי” עונה סמגר, “הקלים והאורירים. מזל דלי: הבדידות המתכנת שלך בין העמים. מזל תאומים: הפקפוק בעל ההכרה שלך, מזל דגים: הענותנות העמוקה של גאוותך הגבוהה, כשאתה נכנס למערה הנמוכה. בה ירידתך צורך עליה”.

“ואת מי מביאה עשתורת?”

“את השייכים לי” עונה הרכב במקום עשתורת, “המשגשגים שהם תאות נפשך. מזל גדי: במזל זה אתה זורע את הזרע. מזל שור: במזל זה אתה מטפח את הזרע. מזל בתולה: במזל זה אתה קוצר. כי היא יולדת את הבן המשלים אותך”.

“ואת מי מביאה נינורטו?”

“את השייכים לי” עונה סמגר במקום נינורטו. “הבלתי מנוּצחים המצערים אותך. מזל סרטן המטיל עליך פחד, כי גם גופך יצא ערום מרחם אמך. מזל עקרב, הצוֹבר את שנאתו ושׂם אותך כעלוקה על דופק העולם. מזל מאזנים: בהם תישקל”.

“ואת מי מביא נרגל המוציא את רצוני לפועל?”

“את השייכים לי”, מבשׂר סמגר, “השלישיה המשוּלהבת של האש. מזל אריה: הבזבוז של כוחך. מזל קשת: החסכון הקולע של כוחך, מזל שכיר: אתה בעצמך, ההעזה שלך, מפעלך, השאלה שאתה נותן לה תשובה”.

ירמיהו רוצה לחדוֹר במבטו הפתוח גם למהוּיוֹת רוחניות אלה, שמקומן השמש, שאזורם מסלול השמש. אבל עולמות התמונות מסביב להן אינם נתפסים מבחינה ארצית כעולמות התמונות על כוכבי הלכת, הם נשמטים ממנו. הוא מבחין רק קבוצי כוכבים, מרופדים בערפלים מאירים, שצורתם אין לה שום שייכות לשמות הפלאיים שהם נושאים. האם באמת שופך מזל דלי כוחות לאין סוף? האם שׂחים הדגים בפרת של מעלה? האם רובה הקשת? ירמיהו אינו יכול לחשב מה שהוא רואה ואינו יכול לראות מה שהוא מחשב. במצב שלוה זה הוא מרחף כאיש השמים, ארוג מכוכבים על מדרגת המרכבה של מרדוך. ואז נפקחות גם אזניו. שוב מדבר קול הקטיפה של סמגר-נבוּ:

“מכיון שנאספו מסביב לאלהותך גם הארבעה וגם השנים-עשר, הואילה נא לפתוח בנעימה העיקרית”.

נבוכדנצר אין לו קול יפה, אבל קול גבוה ומצומצם מאוד. הוא כנראה מתבייש בו, כי הנעימה שהוא פותח בה היא קצרה וגסה. לו נענה זמזום קל ממרוֹם. עוד לא הספיקה אוזן ירמיהו להפריד אותה לצלילים בודדים, וכבר נפתח מלמטה צלצול עוגבים ונבלים. כהני המקדש משקפים בכלי הזמר הארציים שלהם את הנגינה של מקדשי השמים. צלצולים אלה הם כצל ראשון להתפשטות הגשמיות של ירמיהו.

וסמגר תובע:

“הכוכב שבוֹ אתה מופיע, מרדוך, מגיע לשׂיאוֹ”.

דמותו המרושלת של נבוכדנצר מזדקפת. גם הוא, השקט בשקטים, נזדעזע מן המראה העצום של קביעת הגורל בשמי הלילה. נשמעת הנשימה הכבדה הפורצת מחזהו. הוא מתחיל לדבר בלחש, אבל בדבריו האחרונים הוא מגיע לצעקת נגיד ומצוה:

“ארבעתכם, שאני החמישי והאדון לכם! שמש וירח שנסתרתם! אתם השנים-עשר הפונים אלי! אתם אלפי רבבות הפוֹנים ממני והלאה! וקודם כל אתה, השׂכיר והעבד של זמני שאני מזהיר בו, שמעני ושמעוני! אני, ששמי עלי אדמות הוא נבוכדנצר, בן נבו-פלאסר, קוֹשר בשעה זאת של קביעת הגורל את כולכם בכל כוחותיכם אלי, לבני ולביתי. אני קושר אתכם לשנת עולם, שהן שש מאות פי שלש מאות וששים שנה. אני הכברה המנפה את הגורלות שאתם מפעילים, כדִי שיתמלא פעלי בשלום ובמלחמה”.

מרדוך אמר את הלחש של קביעת הגורל, הנועד לפתוח את אביב העולמות. עדיין נשמעת נשימתו הכבדה בשתיקת המות הפתאומית של חלל העולם. אבל ירמיהו עדיין אינו יודע שזוהי השבעה ללא אלהים, המפריעה אותו ועוקרת אותו מהנאת הכוכבים שלו. אכזבתו הופכת לפקפוק, ולבסוף לחשד מפורש: גם מחזה הכוכבים אינו מראה אמיתית, כמו שמחזה המתים במצרים איננו מראה אמיתית. כשם שבתוך האַמנטי תקף אותו הרעיון “המות הוא משעמם”, כן תוקף אותו עכשיו רעיון: “הכוכבים הם רודפי כבוד”. המהוּיוֹת הרוחניות, שרק לפני רגעים אחדים חשב בטעות כי הוא מכיר אותן בענן הקטורת של תא הגורל, נמוֹגוּ והפכו שוב לניצוצות לילה רגילים. עכשיו נראית לו בדידותן הקרה כמעט פושעת, וכן ההרמוניה של התעמקותן בעצמן. אם הכוכבים הם צבאות השמים של המלאכים, הרי שכחו את אלהיהם וגומרים את ההלל רק על עצמם. הם דומים בשנים-עשר הארמונות המזהירים של השמים למשרתים מתרברבים, המקשטים לא את המלך אלא את עצמם בכוחות שאוּלים. כשם שה“קַע” באַמנטי אינם אלא מסכות, המסתירות את האפס הצועק, כי אין הכוכבים במחזה בבל אלא מסכות על כל קרניהן וכוחותיהן. ירמיהו זוכר פתגם עתיק, שהיה אביו חלקיהו משתמש בו לעתים קרובות: “אין מזל לישראל”. רק עכשיו הוא מבין את הפתגם. ולבו יודע ברגע זה, כי הארבעה והחמשה והשבעה והשנים-עשר הפונים פנים, והרבבות הפונות עורף, אינם אלא רשׁוּת בינים ואחיזת עינים בין חדוות אלהים וחיי יהויכין, שתי המציאוּיוֹת הגדולות הללו.

האם לא תוּכל להחריש, בן יעקב? האם ממריץ אותך לבך שוב להפריע את המנוחה? מלך מחזור העולם הרים אותך, את האיש האפסי מענתות, למעלה ממידת אדם וזיכה אותך להיות עֵד ליד הגורל בשמי הלילה. ובכן התגאה על עליתך זאת לגדולה והתנהג בנחת. אבל איככה יכול ירמיהו להתנהג בנחת כשהוא רואה לעיניו מראה אמיתית, הפורצת את מראה הכוכבים? הוא רואה את יהויכין, את הנער-המלך, כבוּל לאבני גזית מפוּלמוֹת, ופרקי ידיו ורגליו משׂוֹרטים עד דם. ויהויכין, בצר לו, שאינו יכול להתגבר על כאביו לעיני האויב הלועג, מתיפח חרש כילד וקורא שוב את שם ירמיהו לשוא. אבל לפני פרצוף יהויכין, שזה עתה ראה אותו ירמיהו בבהירות יתרה, מופיע פרצוף אחר. האם אין זה יאשיהו ופיו המעוּות בדמים בימי הדין-ודברים שלו? ועכשיו נדמה לו שהוא מכיר את צדקיהו הצעיר, הלוחץ באנחות את אגרופיו לעיניו. פני יהויכין הולכים והופכים למאה פרצופים, בלתי ידועים ובכל זאת ידועים. וכולם מוּכים ומגוּרשים כמו בנינורטו. ירמיהו שומע בלי הרף קוראים בשמו. השם חודר דרך הרבה חומות עבות, עד שהוא מגיע לאזנו. אבל בקול יהויכין הקורא בעמעום, ובכל זאת בבהירות יתרה, כלולים אלפי קולות אחרים, חיל שבויים, ים של עינויים. והוא אינו יכול להתגבר על לבבו ומעיז דבר שלא יאמן ופונה למרדוך שהגיע לשיאו ותפס את שנת העולם.

“אדוני המלך”, לוחש הוא, “הקושר את כוחות העולם אליך בשעה הזאת, זכוֹר את האיש הכבוּל בעירך, זכוֹר את הנער יהויכין, הרימה נא אותו בחסדך משפלותו ושׂים אותו ליד שולחנך”.

עדיין לא נסתיים המנהג הקדוש של קביעת הגורל, כי עדיין מעשן שריד דרקון הקטורת וכוכב המלך לא עזב את שיאו. לפיכך יש להניח, שמרדוך לא ישים לב לעבירת העֵד, כדרך הגדולים. אם חשב סמגר-נבוּ כך, הרי טעה, כי נבוכדנצר מצוה: “ענה לו”.

לאחר שעה קלה שומע ירמיהו את הקול הרך של סמגר מתוך החשכה:

“שנת העולם נמשכת פי ששים פי ששה פי שש מאות שנה. מה אדם כי מרדוך יפקדנו?”

“הצער של חף מפשע” לוחש ירמיהו “נמשך יותר משנת עולם”.

“ענה לו”, מצוה מרדוך שנית.

שוב שתיקה קלה ואז נשמע הקול מאחורי ירמיהו ביתר עוז:

“ספר לי תולדות תולעת נרמסת מימי בראשית ואראה לך שרגלך לא רמסה חף מפשע”.

ירמיהו מוכרח לחגור את כל כוחו כדי להתגבר על הרעד התוקף את גופו, ששוב איננו כלל משזר מכוכבים:

“ובכן אין בחוק הגורל של הכוכבים כל רחמים לאיש הכבוּל?”

אדרת אבני החן של מרדוך מצלצלת. הוא אומר בשלישית: “ענה לו”. ומיד נשמעת התשובה מגבוה:

“בחוק הגורל של הכוכבים אין רחמים אחרים מאשר הרחמים אשר נקבעו מראש”.

ירמיהו נושא עיניו אל הניצנוץ הדהה של רצועת השמים העומדת עדיין על תא הגורל לקביעת הגורל ועל מסע מרדוך. סמגר-נבוּ אמר את האמת. כיצד יכולה להיות שם למעלה אצל הספורים והבלתי ספורים חרותה מידת הרחמים, שאינה אלא נחלת אלוהי אמת? אתם ריבואות שמי הלילה, שכל אחד מכם מסוגר ומחושב, אינכם אלא עבדים מתנוצצים המתחפשים במקדש בבל לאלהים. תפקידכם בשלטון אולי הוא לווסת גאות ושפל, בריאות וחולי, לידה ומות, או כשאלהים משתמש בכם כדי שתמהרו לשאת את דליי המבול ולפידי שריפת העולם. אבל אתם אינכם הנחות קודמות, אלא הנחות מאוחרות, ולפיכך כל מדע העושה אתכם הנחה קודמת אינו אלא שוא ושקר. אתם יותר כבולים מאשר האדם הכבוּל, מאש בן דוד בשרשראות, שבגללו דוֹבר ירמיהו מה שהוא דוֹבר. אם כי הוא יודע בדיוק מה שהוא עושה בדברו דברים אלה בקודש הקדשים של מרדוך, הרי אינו יכול להתאפק. בו מתקיים היעוד שנועד מרחם אמו, כאשר ניתן נביא לגויים. ומה שבישׂר לעם המתים של אַמנטי, מבשׂר הוא עכשיו במקום יותר מסוכן לעם הכוכבים של בבל ותבל כולה:

“שמעו, מרדוך וכל הכוכבים, אלהינו הוא אחד”.

ירמיהו מביע הודעה רועמת זאת לא באופן חגיגי או בקול רם, אלא בנחת וכמעט כמבויש על דברים גדולים אלה, שפיו אינו יכול להשתיק אותם. הכוכבים מרגישים בזה. מרדוך מפנה אליו את ראשו המעוּטר ומהרהר.

אולי ניצל הנביא ממות על-ידי שרק גדולי הגדולים שמעו את דבריו בתא הכוכבים. באותו רגע נופל האפר האחרון משלד חוטי הברזל של דרקוֹן הכנפים. נפתחות הדלתות מארבע רוחות השמים. חבר האחים של נבוּ מחכה בלפידים באש כחולה להוריד את מרדוך מן העליה וללווֹת אותו למקדש “רצועת האחדות של האנושיות”, ששם יבלה את שארית הלילה הגדול הזה. בתחתית המדרגות ניצב נבוכדנצר ופונה לנביא הזר, שהרים אותו לעֵד תחילת האביב. באור הכחול של הלפידים נדמים פניו למהוּת כוכב הלכת שלו. הוא מניע את שפתיו, אבל אינו דוֹבר דבר. עינים סקרניות ועם זה לגלגניות נחות על פני ירמיהו. לבסוף ממלמל מרדוך רק שתי מלים מפקדות: “שוב הביתה”.

השיירה שירמיהו נצטרף אליה חנתה באותו מקום על שפת נהר פרת, שמשם יוצאת הדרך למערב. כשהלכו הסוחרים לישון, טיפס ועלה ירמיהו לאור בהיר של הירח במדרגות לאותה כתובת עתיקה. הוא מצא את הנקיק כמו שהיה, בלי שנגעה בו יד אדם. רק בקושי הוציא מתוכו את שני לוחות הגיר הכבוּשים זה על זה. הם היו נקיים ויבשים. שום מי-גשמים ושום מי-תהוֹם לא חדרו לחָגָו זה, שום בעל חי לא הניח את עקבותיו, שום נמלה או תולעת לא נדחקה אל בין הלוחות. ואף על פי כן נשחת הבד הרך החזק, שנדמה היה כי נארג לנצח, אף על פי שמונח היה במקום מוּגן, יבש ונקי. ירמיהו החזיק את האריג היקר בידיו בבחילה, כגוף שנרקב. האזור נתמרטט, נקרע, נצהב ולא נשאר ממנו אלא מטוה ממורטט, שאפשר להכניס אותו לתוך אגרוף. לא היה שום סימן להשפעה, שגרמה נזק זה. ירמיהו ישב על שפת הנהר והסתכל במים המפכים. על חיקו היו מונחים השיירים הבלים של הבד. ערפל של הירח ושל הנהר אפפו אותו. ואז פיענח ברוחו את משל האזור, כמו שפיענח בשעתו את משל החומר ביד היוצר. האריג הלבן כפרח היה כרוּך מסביב לאמצע גופו, קרוב ללבבו. הוא כיסה את הסרעפת שלו, שבה שזוּרים חוטי הרגש של הגוף לקליעה של החיים. ומרחוק בלה הבד באופן בלתי מובן. אלהים כרך במשל את ישראל מסביב לחייו הרגישים, כמו שכרך ירמיהו את הבד. קרוב ללבבו נשאר הבד נקי ולבן ושלם. אבל כשרוּחק מאלהים, כלה בזמן קצר ונשחת. האם חל פירוש זה על רבבת הגולים בבבל? קשה היה ללב ירמיהו, שהשתמט מן הגולים במאבק השוא שלו למען יהויכין, כדי שלא לעורר קנאה. ידיו הפכו את האריג הקרוע הנה והנה בחרדה. האם יש במשל זה עוד מעמקים? האם לא היה בתורת נושא הבד גם נושא גורל ירושלים? על ידיו נתן אלהים שוב ארכה. אבל הוא הלך עם יהויכין לבבל, הסיר מעליו את האזור, ובזה הרחיק את המקדש והעיר מלבבו. הוא עשה את זאת מתוך בטחון בצדקיהו, שהיה תלמידו הדבוּק בו ושהוא עזר לו בעצמו לעלות על כסא דוד. ועכשיו החזיק ביד כד נשחת. ומה יהיה על ירושלים?

הנסיעה נמשכה יותר מדי בשביל ירמיהו קצר הרוח. אבל כל שהתרחק מבבל, כן לחצה עליו דאגת המגורשים. על דבשת הגמל שרכב עליו חיבר אגרת למגורשים, ובלילה באהל העלה אותה על הכתב. וזה דבר המכתב:

“בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ – פתח – וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן, קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ, וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם”.

הוא השביע אותם בשם אלהים שלא להשלוֹת את נפשם בתקווֹת שוא, לא לשׂים לב לדברי נביאים וקוסמים וחולמי חלומות. הגלוּת תימשך שנים רבות ותסתיים רק עם קץ שלטון בבל.

לאחר שסיים ירמיהו את כתיבת האגרת, שמר על המגילה, וברבלָה מצא הזדמנות לשלוח אותה לבבל. אבל כשנתן את המגילה מידו, תקף אותו פחד רב. מה היה כתוב במכתב: “דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה”? להתפלל בעד שׂר בית הסוהר, לדרוש שלום המחריב, לברך את האויב בנפש – האמנם כתב דברים אלה, המבטלים את קיום העולם כהויתו? הוא דרש בזה, שלב האדם יהפוך את עצמו. איזה עם לא היה רוגם בזעמו אדם המורה תורה כזאת? למה לא כתב: “התפללו יומם ולילה לאלהים לחורבן בבל ולשיבתכם לארצכם”?

ירמיהו ידע, כי בדרישתו “התפללו בעד בבל” חטא נגד טבע האדם וסופו שיענש על כך.

פרק עשרים-ושנים: עול הברזל

זה ימים היתה ירושלים אחוּזת הוֹללוּת חג. את הזכרון למצור על-ידי מלך בבל, שיצאה ממנו בשן ועין, עקרה העיר מזכרונה בכל כוחה. אם דיבר מישהו על כך, היו משתיקים אותו. הוֹללוּת חג היה סם שכנגד ערב לחך בפני זכרונות מַרים. ואמנם היו לירושלים באותם הימים נימוקים מספיקים לחגיגות. קודם כל צדקיהו, מלך צעיר ומזהיר זה, שעלה על יהויקים אפילו כבוֹנה, שהרי מפעליו היו מוקדשים לא לחמדנותו אלא לטובת כל העם. עדיין לא עברה שנה מימי הרעה (שמוטב היה לא לדבר על כך) וכבר ביצר צדקיהו בעבודה שקדנית את חומות ירושלים, שכלל אותן והוסיף עליהן מגדלי פאֵר אחדים. מעשה מעין כמוהו תאוה לעינים. מי שעדיין סבור היה שציוֹן איננה בלתי מנוּצחת, הוּקע כבוגד.

אבל הביצור החדש היה הנימוק הטפל לחגיגות השמחה. בידי המלך עלה דבר גדול מזה, ולעם היו נימוקים חשובים לצהלת חג. מה שלא קרה גם בימים גדולים, הרי על-ידי אמנות השלטון של צדקיהו קם והיה. המלך הצעיר של יהודה שלח למלכי הארצות השכנוֹת אגרת והזמין אותם לחצר מלכותו בירושלים. הנס התרחש. הם קיבלו את ההזמנה. אפילו מושלים גדולים, כגון מלכי הים של צור וצידון, לא היו גאים ביותר מלחלק כבוד למלכות הקטנה של אלהים זמן מה לאחר אסונה. ומלכי מואב, אדום ועמון, שכנים אויבים אלה שבזו ליעקב מימי קדם, ראו עצמם מכובדים על-ידי הזמנת צדקיהו וכל אחד מהם התכונן למסע תפארת. אבל גולת הכותרת של ההצלחה היתה הסכמת הָפְרַע, האֵל הטוב של נוף. אמנם לא בא בכבודו ובעצמו האלהיים, אלא שלח את אחיו היחיד, שהיה קרוב מאוד לעלות על כסא המלכות, שייצג את פרעה בברית המלכים, העמים והשלום בירושלים. ששה מלכים, שמלכותם משתרעת ממפלי הנילוס עד לאיי הצפון, מנאוֹת ערב עד ללוּב, הסכימו להכיר את עיר אלהים, שהיתה מושפלת, כמרכז מהלך העולם הנוכחי. אם הצליח צדקיהו, שפרעה עמד לימינו, ללכד בחכמתו את כל המלכים והעמים הללו לשלטון אחד ולרצון אחד, הרי יצר משטר חדש, שגם בבל הוכרחה לקבל מרותו (ואגב נשלחה באותה זמן עצמו משלחת מצדקיהו למרדוך עם מתנות יקרות והבעת דבקות נכנעת). מעכשיו לא העיז שום נביא לטעוֹן, שבית דוד מפר את המגמה הקדושה של אלהים. דרכי אלהים היו דרכים טובות. איש לא יכול ליחס לו איבה לעמו. אין ספק, שהיה מרוצה מצדקיהו עבדו. בעלי אדרות השׂער על הקתדראות של חצר המקדש החיצונה לא עלתה על דעתם להוכיח ולאיים. נשכחו הימים האחרונים של יהויקים, שבהם לא יכלו לכבוש במעיהם את תוכחותיהם ודברי המרוֹרים שלהם. עכשיו נעשו שוב אנשי שלום וצרפו את קולותיהם העזים להוללוּת החגיגה הכללית.

דגלים ולוּלבים, זרי פרחים ופטורי ציצים קישטו את השערים, המגדלים, הצריחים והבתים של העיר. ששת המלכים האורחים שלחו לפניהם דורונות מלכותיים: עדרי בקר וצאן. כל פר פאר אמנות הגידול הקדומה, קודש לעולה לאלהים, לאֵל הסמוּי המופלא, שהאורחים מצאו לנכון להעריץ אותו בעירו. המתנות של המלכים לבית דוד הוצגו בפומבי: כמה פלוגות של סוסים וגמלים מעודנים, שורות של רכבי ברזל ומרכבות, שההמון הצטופף לפניהם ביראת הכבוד. אתבעל מלך צור הביא דמות אניה מעץ יקר מעשה ידי אמן, והיא הועמדה לראוה להערצה ולהתפעלות של ירושלים בחצר המטרה הראשונה של הארמון. אבל זה היה רק סמל המתנה ממש, שחיכתה מצוידת באדם ובכלים בנמל צור לפקודת המפקד החדש. עם ציון לא הלך לישון בימי חג אלה. יומם ולילה שוטטו ברחובות.

שיא החגיגות היתה ההצגה הנשגבה, שערך צדקיהו לאורחיו יום לפני שיבתם לבתיהם בבית יער הלבנון, הוא הארמון הגדול ביותר. הוא בחר באולם העמודים של בית יער הלבנון לא רק מפני קדמותו ורחבותו, אלא עוד יותר מפני שקיר אחד שלו היה פתוח ונתן לעם אפשרות להסתכל פנימה. ובא קהל יותר גדול ממה שיכולה להכיל חצר המטרה. עד מעבר לחומות הארמון עמדו האנשים בפה פעור, אף על פי שלא יכלו לראות ואפילו לשעֵר כלום. בין אלה שנכנסו נדחק גם ירמיהו בזרם ההמון, בלי שהכירו אותו. עברו רק שעות מעטות משוּבוֹ. הוא לא הספיק כמעט למצוא דירה, עד שלבסוף מצא מקום בעיר התחתונה בבית עושה מרדעות. דרכו הראשונה היתה למקדש, ושם קיוה למצוא את ברוך. אבל לא היה שום סיכוי להתקדם נגד זרם ההמון. הוא ויתר על מגמתו ונתן לסחוֹב את עצמו לחצר המטרה של בית יער הלבנון ושם חיכה במשך שעות עיף ויגע כאילו היה אסיר.

הוא הסתכל כאחרים דרך השרשרת הכפולה של משמרות חבוּשי מגיני זהב, ששמרו על המדרגות הרחבות של אולם העמודים, לתוך האולם הפנימי האפל. אבל רק לאחר שקיעת השמש באו המסתכלים על שׂכרם. לאט לאט הוּאר האולם על-ידי מנורות זהב רבות בעלות שבעה קנים, ובהם נרות גדולים וקטנים בשלל צבעים. זה היה אור אדמדם זהוּב, ששילהב גם את ההמון. מתוך האור הזה התנשאה בין עמודי הארזים של האולם במה עצומה. עליה עמד שולחן המלכים כמזבח. השולחן היה מכוּסה מפות תכלת, ועליהן עמדו כלי מאכל ומשקה מזהב, הכל מאוצר בית דוד, שניצל במרתפי המצודה מידי בבל. שבעה כסאות מלכות עמדו מסביב לחצי הגורן העגולה של השולחן. כל כסא היה מרוחק מחברו. העמודים היו עטופים זרי פרחים, והקרקע זרוּע פרחים רעננים. מתוך הפרחים הרעננים הכיר ירמיהו, שגם חמוטל חזרה. מאחורי כל כסא מלכות חיכתה בלי נוע הפמליה של אותו מלך. נראו בגדי הארגמן הנוקשים של הצידונים, שבהם היה רקוּם דולפין הכסף בעל זנב יפה במאה צורות. נראו צוארוני המצרים בשבעה צבעים, אדרות המדבר רחבות הידים של עמון ומואב. נראו מצנפות גבוהות, כיפות עטורות אבני חן וקובעים נהדרים בעלי קרנים. לאחר תרועה גדולה, שנמסרה ממגדל למגדל, נכנסו המלכים יחדיו מאולם הכסא של שלמה. לפני כסאו עמד כל מלך לבוש בצבע ביתו, והפמליה מאחריו הכפילה את הצבע במדיה פי כמה. צדקיהו כולו תכלת, פוֹרח ביפי נעורים, ישב במרכז בין אורחיו כבעל הבית. משמאלו ישב אחי פרעה, מימינו אתבעל מלך צור. ליד אתבעל ישבו צידון ומואב, וליד מצרים עמון ואדום. עבדי בית מלכות דוד הגישו כדים וקערות לפמליות הבודדות, כי לכל מלך שרתו רק עבדיו הוא. בעת ובעונה אחת הקריב הכהן הגדול בבית המקדש את חלק הגבוה של זבח מלכים זה על המזבח.

המלכים נשאו את ידיהם לסעודה, שהתחילה בבציעה חגיגית של הלחם. אכן היתה זו ראוה נעלה לעיני העם. האורחים ישבו זקופים ונוקשים, מוּפנים למסתכלים הסקרנים. מכל מאכל הואילו לקחת רק כזית, הניפו אותו לאט אל הפה ואכלו אותו כאילו קיימו בזה מצוה לעמיהם ולא נהנו כלל. לאחר כל מאכל רחצו את אצבעותיהם עיפים בקשוות זהב, שהוחלפו בלי הרף. רק ליין השרון שעמד לפניהם בגביעים גדולים שׂמוּ לב יותר. על-יד שולחן המלכים שררה שתיקה, כי דבר המלכים הוא חשוב ביותר ומוּטב שלא יאמר. שתיקה שררה גם בהמון הסקרנים, שעשו אזניהם כאפרכסת להאזין דבר המלך, המאיר את חשכת מהלך העולם כברק. אבל המלכים לעסו, שתו ושתקו בזהירות ובעקשנות. חבורה סועדת זאת, שבה נצטרפו שבע מלכויות על-ידי מלכיהן, דיברה בקול יותר רם ויותר ברור מכל דיבור. נשמעה רק נגינה עדינה של פסנתרין, חלילים וקול מקהלה. המנגנים והשׁרים היו סמוּיים מן העין.

ירמיהו היה עיף עד להתמוטטות לאחר הנסיעה הממושכת והעמידה במשך שעות. הקדחת, שאחזה בו על גדות נהר פרת, חילחלה בעורקיו. לעיניו ריחפו נושאי העטרות הנהדרים באור האולם. כמעט אחזה אותו סחרחורת. הלחץ על לבבו עדיין לא הפך לבהירות הרוח. מה קרה לבד הנקי שהסיר מעליו? נשחת, לא יצלח לכל.

המשרתים הסירו מן השולחן את התבשיל האחרון. ליד צדקיהו הופיע איש חסון בעל קומה, שהעמיד לפני המלך גביע זהב עצום ומילא אותו יין רקח אדום. ההמון הרים את ראשו. פנים שחורים מגזע כוש. הייתכן, שחצרן מתאפק ומרוסן זה, בעל התנועות המדוּדוֹת, הוא עבדמלך, התלמיד השני של ירמיהו, הכושי הרקדן הקטן, המקשן המפרכס?

צדקיהו הרים את גביע הבית הכבד של דוד, הגיש אותו לשפתיו ונתן אחר כך להעביר אותו לשתיה מאיש לאיש לעיני העם. הדבר פגע בלב ירמיהו כמכת אגרוף. מה זאת? כוס התרעלה של אלהים? ממש כבמחזה חזר הגביע לאחר השתיה לאמצע השולחן. אבל פני המלכים לא נעווּ בעוית של גלגול, אלא חיוּך ידידוּת ורצון נראה על פניהם כמו לאחר מעשה מוצלח. הם קמו מכסאותיהם ואחזו זה ביד זה כאחים והיווּ שורה מאוחדת לעיני ירושלים. הנגינה נאלמה. השתיקה היתה עוד יותר עמוקה. לולא הקדחת שחילחלה במוחו של ירמיהו, קשה היה לאלהים לדוֹבב ברגע זה את הנביא. אבל ההתקפה הקשה של הקדחת השכיחה את ירמיהו הכל, נטלה ממנו כל ניגוד ומסרה אותו ללחישת אלהים. ולתוך הדממה העמוקה חדר דבר אלהים לירמיהו, לא כאזהרה קנאית, אלא כשיר חדגוני עיף, כפי ששרים אותו קבצנים כדי לעורר רחמים.

“אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ, אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה, וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי”.

ההמון מסביב לירמיהו, שסבור היה כי בפזמון זה ניתן שיר ברכה לסעודת מלכים, פינה מקום למשורר הברכה. והקודח נתן יתר עוז לקולו ופיזם:

“וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ”.

האם שמעו האזנים נכונה? מה פירוש שיר זה? הכל הסתכלו זה בזה בתמהון. גם המלכים היטוּ את ראשיהם בשאלה זה לזה. אבל לקוֹדח נדמה, שהוא רואה את שורת המלכים המחזיקים זה בזה בידיהם, בראשים מורכנים ובחזה מוּבלט, כרתמת שבעה בקר ההולכים בעוֹל. בחדגוניות ובתאניה כמקודם צלצלו דברי ירמיהו:

“וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ, אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל – בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה', עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ”.

עדיין לא האמינו ההמונים החוֹגגים למשמע אזניהם. כה לא יאמן שיר כזה באותו ערב, עד שאיש לא רצה להודות שהבין אותו. האם שמעו המלכים את דברי המשורר? גם באולם העמודים של בית יער הלבנון קמה חרדה. האורחים התלחשו עם צדקיהו. אבל מתוך ההמון נשמע בזמן הנכון דבר, שרוֹפף את המתיחוּת הבלתי נעימה:

“בעל דיבוק הוא, חולה”.

אכן חולה, חשב ירמיהו ברווחה לאחר שהקדחת זרקה אותו לזרועות העומדים מסביב.

אבל ירמיהו לא סבל, שהמחלה תגבר עליו. למחרת קם, שפך דלי מים קרים על גופו אחוז הצמרמורת, ירד לבית המלאכה של עושה המרדעות וקנה שם עוֹל ישן אכוּל תולעים עם מוטה מסורבלת וכבדה, כפי שמשתמשים בה לשוורים. עינים לגלגניות לטוּשוֹת עקבו אחריו, כשיצא מתוך בית המלאכה חבוּש העוֹל, שכמעט מוטט אותו.

ירושלים היתה הומיה בשעות אלה עוד יותר מאשר אתמול, כי הפרידה החגיגית של צדקיהו מאורחיו המלכוּתיים נערכה היום. לא היה זה יום קל לצדקיהו ולחצרו וגם לא לעם ירושלים, שלא אמר לאבד שום מראה נהדר של הפרידה. רק נשים מועטות הכינו היום את סעודתן בבית. אף על פי שהנוֹהג והטעם הטוב דרשו, שנשים ונערות לא ישוטטו ברחוב, הרי אי אפשר היה להחמיץ את ההזדמנות היחידה במינה, שהדור הזה שוב לא יזכה לה. זוגות זוגות וחבורות חבורות טיילו הנשים הצעירות בלי ליאות ברחובות. בת ציון התהלכה כולה ארגמן. צמידיה קשקשו. לחייה היו מצוּבעות, גבוֹתיה ממורטטות ומשוּחוֹת בכחל, צפרני אצבעותיה מצופות לכּה של זהב. היא שנאה עקבים גבוהים מתחת לסנדליה המעודנים ופעמוני כסף מסביב לקרסוליה, כדי שצעדה יצלצל ביתר עידון וביתר פיתוי. לא כדי שלא למצוא חן בעיני אלהים התקשטה בת ציון כל כך, אלא כדי למצוא חן בעיני הזרים, שבאו לעיר עם מלכיהם.

מכיון שהאמהות והאחיות המבוגרות לא שמרו על הבית כמו בימים רגילים, נמלטו גם הילדים. חיל ילדי רחוב פשט על העיר. אלה היו ראשונים, שנתאספו בצהלה מסביב לנושא העוֹל הכפוּף והלכו אחריו כזנב של כוכב שביט. האם היה זה מוקיון, שאפשר לצפות ממנו למהתלות, האם היה זה בעל דיבוק או סתם שוטה שקט, המתהלך ביום הנצחון נושׂא בעוֹל כשוֹר חורש? לצהלת נערי הרחוב היו כל שלוש האפשרויות רצוּיוֹת בשוה. נצטרף המון צוחק וסקרני. אנשים מכובדים אחרים הכירו את נביא אלהים, שדברוֹ נתקיים רק לפני זמן מה בימים קשים. הם נדוּ בראשם בעצבוּת לאיש מוּפרש זה, שירד עד כדי כך שעשה עצמו ללעג ולקלס לרחוב. משל נתעב ביום ברכה, אבל כך דרכם של הנביאים. הם מוכרחים להתבלט ואפילו בצורה מגוּנה. המכוּבדים הפנו את ראשיהם בבחילה מן המתרברב בעל האמצאות. אבל ירמיהו התקדם כחית קרבן מטומטמת, בלי לשקול אם הקרבן יֵרָצֶה או לא. רק רגש כבד אחד היה מוכן בנפשו: הדבר מוכרח להיות.

ליד שער המקדש גרשו בעלי הרצועות את המון המלגלגים. רק כשכהן מכוּבד הכיר את ירמיהו, נתנו לו להכנס מתוך קצת מבוכה. המקדש היה ביום זה של שמחת חוֹל מלא אנשי כהוּנה. רק מעטים מאוד מן העם חיכו לדברי נביאים או לתפילה בציבור. עוד לא הספיק ירמיהו להגיע לאכסדרה, עד שברוך קפץ לקראתו. הידיעה על שוּבוֹ נתפרסמה במקדש, והתלמיד כבר חיפש בכל העיר את רבו. עכשיו הסתכל ברוך במבוכה בעוֹל הבקר, שרבץ על עורף ירמיהו, וחקר בבהלה בעיני הקדחת של ירמיהו. זו היתה פגישה קשה לאחר פרידה. לא רק ירושלים, גם ברוך נשתנה כולו. הוא, הנבון, שהבין לקרוא בלב ירמיהו כמו בלב עצמו, לא הבין עכשיו כלום. למראה הנבוך הכיר ירמיהו מיד, שאלהים ריחק מלבו גם נפש אחרונה זאת.

“העיר לבושה חג – וירמיהו – מה הוא נושא? מה קרה לרבי?”

“ראיתי את הבאות”, ענה ירמיהו בקול צרוד, “ואני נושא את משא העץ שהוּטל עלי”.

“האם לא נעשו טובות?” – שאל ברוך, “האם לא עשה המלך גדולות לעיר ולארץ? לא יוסיף אויב להפריע שלום ציון”.

“מי יודע מה פעל”, ענה ירמיהו. “הטוב יכול להיות לרע, כאשר יכול הרע להיות לטוב”.

התלמיד שתק. אבל הרב הרגיש, שהוא רואה את רוחו מופרע ומופרז כמו כל האחרים. לאט לאט התאספו גם האחרים הללו מסביב לירמיהו, מלאי סקרנות, כי שמעו שהמַמרה הנצחי אינו מרוצה אפילו מימי זוהר אלה והמציא לעצמו צורה מיוחדת, מפתיעה ומבהילה של שיבה. אבל בין החוגים האלה נמצאו גם אחיקם, גדליה ומיכה. בעינים כואבות ומגַנות הסתכלו בני שפן בידידם הותיק, שכל כך נלחמו בעדו בימי יהויקים. מה למשל מוקיוני זה עם העוֹל בחגיגת ההצלחה ברוּכת אלהים? כולם חשבו כמו ברוך, יותר נכון ברוך חשב כמוהם. הם, החריפים, הסכימו פה אחד, שברית המלכים של צדקיהו ברוח אלהים היא ההצלה הסופית, וסייעו להכנתה בעצה ובמעשה. והנה בא מגזים זה מבבל, איש הבורית החריפה, שלא הסכים לשום דבר שלא נבע מרוחו ורצה לזלזל בפעולתם. ירמיהו עמד לבדד, כמו שלא היה בזמן מן הזמנים. אבל הוא נמנע מכל ויכוח. לבסוף נצטרף איש זקן נשוּא פנים. הסתכל במצמוץ בעוֹל ירמיהו. צפניה שומר הסף הראשון היה הניגוד המוחלט לפשחור קודמו. הוא היה רודף שלום ופייסן, אם כי לא בלי תככים. אף על פי שלא פנה לירמיהו הנביא, הרי נתכוון בדבריו אליו. הוא הודיע, כי המשוגעים אנשי הרוח שהוא ממונה עליהם יש להם בו טוב ומיטיב כל זמן ששגעונם הוא בגבולות מכובדים ואינו מעורר התמרמרות ואי נעימויות. לאחר שהזהיר בזה את ירמיהו בעקיפין, הראה על מדרגות האכסדרה, ששם דרש אחד המשוגעים אנשי הרוח לפני קהל קטן. שומר הסף החדש קרא בשם חנניהו, ששיבח אותו כדוגמה מוצלחת של התנהגות טובה ומתינות.

ירמיהו התקרב למקום עמדתו של חנניה, נשען על מטהו. פני חברו הותיק קרנו מכוח ומבריאות, כי הוא הבין להשתמש במתתו בחכמה, בלי להתכופף מעולם לגמרי לצד אחד כקנה ברוח. בימי ההרס נחבא חנניה אל הכלים. על פעולתו לא היה שום צל. הוא לא נעשה נבוב עינים, אלא היה עוד יותר שמן ממה שהיה. הוא נשא את אדרת השׂער הבלתי נוחה, כמו תמיד, על זרועו, כויתור של חסד למשׂרת נביא. קול חנניה קרן לא פחות מאשר פניו.

“כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:” התנבא חנניה, “שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל, וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה, וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, נְאֻם ה', כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל”.

חנניה הפסיק את דיבורו באמצע. הוא הכיר את ירמיהו הכפוף מתחת לעוֹל הבקר. הוא הסמיק. פיו נעוה. נדמה היה, שחרפה ופקפוק חונקים את דברו. הוא, הבקי בהויוֹת העולם, הפך פתאום לילד שמורהו תפס אותו בעבירה. אבל ירמיהו ברך אותו לשלום.

“אָמֵן”, אמר ירמיהו בנחת, “כֵּן יַעֲשֶׂה ה‘. יָקֵם ה’ אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה”.

חנניה נשם לרווחה. למראה הפתאומי של השב, שהוא חשב כי רחוק הוא, אחזתהו צינה. הוא חיכה לשמוע דברי גינוי ותוכחה מרה מפי איש זה, שאין לפניו משוא פנים ולעולם אינו מוותר. הרכוּת של הקפדן מילאה אותו הכרת טובה. והוא פנה אל הקהל.

“ראה, עם ירושלים”, החניף לירמיהו, “ירמיהו שב ממסעו בעולם, ירמיהו אשר תמיד בפיו דבר אמת מפי אלהים”.

אבל ירמיהו דחה דברי חלקות אלה:

“שְׁמַע-נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת”.

בעוד שירמיהו רמז בבהירוּת, שכל ענין הנבואה מוּטל בספק, שקע חנניה בחלומות. לפתע פתאום זקף את דמותו השמנה. שרטוטיו נמתחו באש, כאילו היה עליו דבר אלהים. הוא ניגש לירמיהו ולקח מצואר ירמיהו את המוטה והחזיק את העץ הרקוב לפני עיני העם. פניו נעשו אדומים-כהים מרוב מאמץ. העורקים בצוארו בלטו. האיש המטופח והמשוח בשמן דמה לשמשון הגבור השובר עמודים. העול המתולע התנפץ, נסדק ונשבר לבסוף לשנים. חנניה ביצע במעשה זה לא רק מעשה סמלי רב, אלא גם פלא של כוח. בקול ללא נשימה בישׂר ואמר:

“כֹּה אָמַר ה': כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם”.

גם העדה של חנניה צהלה ושמחה. נביאה לא רק ניבא, אלא גם עשה מעשה. הוא הגשים את העתיד וכיוון את דרכה בסיעתא דשמיא. העול השבוּר נזרק לחלל העולם לפעול את פעולתו. גם ירמיהו הרגיש עצמו בטוב. לבו היה תמיד נוטה לחנניה, אם כי לעולם לא נתן בו אמון. ברצון רב היה מוכן עכשיו להאמין לחנניה, שידו נטלה ממנו את העוֹל הנמבזה. הוא נהנה מן ההקלה בגוף ובנפש.

והממונה הזין אזנו מן הברכות, אם כי עינו שוטטה כל הזמן בשאלה לירמיהו. ירמיהו אמר שוב אמן ונגע בחברו לשירותו הראשון למקדש ולמלך בשתי ידיו באחוה. אז הלך לדרכו בשׂמחה, אם כי נחל מפלה כנביא בפני בני האדם. הוא ברך על מפלה זאת. ולוא שתהיה מלאה וסופית ברצון אלהים. ברוך הלך אחריו בורח נכאה. התלמיד סבל מן ההופעה הבלתי מובנת ומן הכשלון של רבוֹ.

הם פנו לחומה הדרומית של החצר החיצונה. לא הספיקו להגיע לשם עד שירמיהו התמוטט, נאנח בקול רם ורגליו כשלוּ. ברוך החזיק בו. עינים נרחבות מפחד היו לטושות אליו. קול קדחתני צרוּד שלא הכיר הפליט בזוועה:

“הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל”.

ירמיהו הסתיר את פניו על כתף ברוך. הוא ראה את חנניה מת מיתה משונה. הגוף הנהדר והבריא התפתל בעינויי אש. תולעים גדולות וחוּמות חדרו בכל מקום לעור היפה ושרצו במעים הרותחים. ברוך לא הבין מה מתרחש בירמיהו. הוא רק שמע, שהמנוּצח נאנח ומוסיף ונאנח:

“האומלל! אוֹיה לך, חנניה, למה עשית את זאת”.

פרק עשרים-ושלושה: צדקיהו וביתו

מעכשיו נשא ירמיהו על כתפיו עול מצופה ברזל, כשהיה הולך ברחוב או אל המקדש. העול העיק עליו ביתר עוז, מכיון שנחלש על-ידי הקדחת. ואף על פי כן היה מסיר את העול רק כשנכנס לחצר הפנימית או לבית דירה. גם הוא רצה להגשים במעשה זה את העתיד, אף הוא זרק אותו לחלל העולם. ואף על פי כן היתה נשיאת העול שלו בניגוד עז לשבירת העוֹל של חנניה. הוא קיבל את הנבואה הרעה של אלהים בכניעה, כדבר שלא ניתן לשינוי, והקדים להגשים אותה על-ידי כאביו הוא. על-ידי כך סילק את החוב עוד לפני שנעשה החשבון. אולי יכול על-ידי כך לסבול מראש חלק מצער העתיד הגדול של ישראל, ואולי אפילו (אבל לחשוב את הרעיון הזה הלאה אסור) יגע הצער הקטן אבל המתמיד שלו בלב אלהים.

כבר עבר זמן מה למן שיבתו של ירמיהו, ובכל זאת דחה מיום ליום את ההופעה לפני מלכו ותלמידו. להיסוס זה היו כמה נימוקים בלב ירמיהו. באזנו דבקו דברי ההכרה, שאמר לו צדקיהו אחרי שובו ממצרים: “אמי ואבי הביאונו לעולם ואתה נתת לי את כל יתר הדברים”, ואז: “מעכשיו לא ארפה ממך”. דברים לוהטים אלה של אדם צעיר באשרו ודאי רבצו עכשיו על המלך כנדר מחייב שהפריע בעדו. ירמיהו הרגיש את הדבר בבהירות. אין זה מקרה, כי צדקיהו מצדו לא שלח במשך כל הימים הללו למורהו להזמין אותו אליו. לא יתכן, שהמלך הצעיר לא ידע את ההתנהגות המטורפת של נושא העוֹל, שהוא היחיד לא השתתף בצהלת העולם על מעשה הברית והשלום, ולא עוד אלא שהתנגד לו על-ידי נזיפה מתוך צער. כך עמדה התודה המופרזת והעול הנתעב בין צדקיהו וירמיהו כצל, שנטע בלב שניהם אי נחת בפני הפגישה. צריך היה שתבוא קודם פקודה מגבוה עד שישמע בקולו באנחה וידפוק בבית שלמה.

הראשון, שקיבל אותו בארמון, היה הסריס המסורבל של המלך יאשיהו, שעל פרצופו הספוגי עבר הזמן ללא עקבות. החצרן הזקן הפך כולו למצרי, לא רק בלבוש ובמהוּת אלא גם בלשון. הוא קיבל את ירמיהו בברכה קודם כל כבקי במנהגי ארץ מצרים, שנהנה מן החיים הנחמדים והגמישים של נוף, שנדמה לעומת כובד הראש הקודר של ירושלים כגן עדן. מתוך נחשול הדברים של הסריס הדברן נודעו לירמיהו כמה דברים טפלים ומאורע אחד חשוב. הוד מלכותו בחופשה זמנית, יהואחז שהוּסר מכסאו, מת פתאום בבית הישן בנוֹף, שלשם זכאי היה לשוב בחסד פרעה (למשמע זכר הבית הזה ראה ירמיהו פתאום לפניו את צנועה גוהרת באולם הלוֹטוֹס על עקבה הימני ומסתכלת בו בתשומת לב ברצינותה המיוחדת במינה). הוא העביר את ידו על עיניו. יהואחז היה צעיר ממנו. כיצד חתף אותו המות? הסריס סיפר באריכות: הוד מלכותו היה מבלה כידוע את ימיו בחריטת חפצים נחמדים ומופלאים כמתכונת המצרים. מתחילה היו רק ארונות, אניות, עגלות קטנות וכיוצא באלה. אבל עם השתלמות אמנותו העיז האמן לחקוֹת יצורים חיים. אריה קטן, פר, חמוֹר קטן ואחר-כך, אחר-כך גם דמויות אדם, רובי-קשת ונושאי חניתות וספנים ואז… החצרן הפסיק מלדבר. מראה הנביא הזכיר לו בבהלה את חטא אדוניו. הוא לחש בעצבות ובגינוי. ואז פגע הגורל בהוד מלכותו בשעה שעבד בדמות עץ של פסל התור בעל ראש פרה. אגב, דמוּת קטנה מאוד בגובה פחות מאַמה, רק כמשחק לילדים. ובכל זאת חתך בסכין בידו, ותוך שבעה ימים מת מן הפצע שהעלה מוּגלה. גם חר-הפּ, הממוּנה על ארץ המערב, לא יכול להועיל לבן חסוּתו בשיקויים ובהשבעות של שד המוּגלה.

הסריס הרכין ראשו, כאילו מוכן הוא למרוֹת אהבתו לנוף לקבל את מוסר ההשכל, שמוכרח להסיק מעונש זה נביא אלהים. אבל ירמיהו ביקש את החצרן רק להביא אותו לפני המלך. אמנם באותו רגע היה הדבר מן הנמנע. הוד מלכותו נמלך בשעה זאת עם השׂרים. אף על פי כן לא הרפה הסריס מירמיהו. הוא יעורר עליו חמתן של חמוטל וכלתה, המלכה הצעירה, אם יתן לבן הבית החביב מנוף ללכת בלי להודיע שבא. המלכה האֵם שואלת לו יום יום ומשתוממת שאיננו בא.

הסריס השמן אחז בידי ירמיהו הרזה ומשך אותו, הלוֹך והתנועע כאוז, דרך החצר הפנימית של הארמון עד לשער בית הנשים, שנקרא על שם בת פרעה. כאן צריך היה ירמיהו להמתין קצת. הסריס נעלם בתוך הבית. כבר נטו הצללים הראשונים של דמדומי ערב על החומות הלבנות. לאחר שעה קלה יצאה חמוטל עצמה אל הסף וקיבלה את ידידה הותיק בברכה. אחר כך ישבו בחדר ההולך ואפל זה על יד זו על הספה. הם יכלו לדבר רק מעט מאוד, כנהוג בפגישה ראשונה כזאת. מידת השיתוף החוירה לגבי שפע הפרידה. חמוטל הסתכלה, כשראשה נתמך בידה, במורה בנה. האם איש רזה זה בעל הקמטים הרזים מסביב לפה הוא אותו הצעיר הרך, שיאשיהו היה כל כך דבק בו עד שלא נתן לו ללכת מערש המות שלו? ואילו לירמיהו היה יותר קל להכיר את שוחרת טובתו מנעוריו, האשה שהגנה על אהבת לבו וגם לה אבדה בת במוֹת צנועה. חמוטל שמנה ונתרפתה, ואף על פי כן אי אפשר היה עדיין לראות בה, למרות גילה, אשה זקנה. כשִלְפֵי האודם של שקיעת החמה, כן האירו פניה אור דהה של יופי שפרח ועבר. ירמיהו הסתכל בידי חמוטל הנוצצות. הן היו עגולות ולבנות כמו לפנים. לאחר שהוּגד אותו המעט, שאפשר היה להגיד בלי לנגוע בדברים שאין לבטא אותם, שאלה חמוטל בחיוך:

“למה ממאס בן ביתנו החביב מנוף לאכול אתנו לחם גם בירושלים?”

פני ירמיהו נמתחו:

“האם זה חֵפץ המלך, כי אוֹכל לחם בארמון הזה?”

חמוטל נבהלה. ירמיהו הרגיש, כי על-ידי שאלתו הנגדית הרצינית יחס חשיבות בלתי נעימה למימרה אדיבה, שלא היה בה הרבה תוכן. אם המלך שתקה. כנראה חיפשה מלים כדי להגן על בנה מטענת בגידה. היא מצאה מלה בלתי מתאימה, שהעכירה נפש הנביא:

“המלך מכיר טובה למורהו”.

מכיר טובה? (“אבל לך אני מכיר טובה על כל יתר הדברים”) ירמיהו דחה מימרה סתמית זו בתנועת יד.

“דבר אחד הוא נער לומד, דבר אחר הוא מלך שליט” אמר. חמוטל זכרה, כשדיברה על תודה, רק את תלמוד התורה ולא את העלאת צדקיהו לכסא המלכות, שזה היה מעשה ירמיהו. השיחה נפסקה. שפחות הביאו נרות והעמידו על השולחן צלחות שטוחות של חרס, ובהן נרקיסים נודפים. מאחורי השפחות נכנסה בחורה צעירה, שנבהלה מפני הזר ונשארה עומדת בפתח.

“מעכה”, קראה חמוטל, “אַל תפחד המלכה. עיניך הרואות את האיש הנאמן ליאשיהו ולצדקיהו”.

מעכה ניגשה במוֹרך. דמוּת הבּוֹסר שלה, צעידתה המרחפת, ההסתייגות הביישנית שלה, כל זה עורר באמת רושם של בחורה צעירה, אף על פי שמעכה כבר ילדה למלך שני בנים והיניקה אותם. ירמיהו קם כדי להשתחוות לפני המלכה כראוי. אבל היא מנעה את זאת, החזיקה בידיו ולא נתנה לו להשתחוות. אז עמדו מעכה וירמיהו בשקט זה מול זה ובחנו בעינים רציניות זה את זה כשני אנשים המרגישים תלוּת הדדית.

חמוטל התחילה לדבר בשבח עצמה. לא קל היה לבחוֹר בנכר מבנוֹת זרע המלוכה של יהודה את האשה הנכונה לבנה. בכל הצרות שגרם לה אלהים בחייה היתה לה בכל זאת תמיד יד מוצלחת, וביחוד בבחירה זו. מעכה לא שׂמה לב לדברי ההלל של חמוטל. רק המצח החלק שלה נתקמט מקוֹצר רוח. פתאום הפנתה את פניה. נראה, שמראה ירמיהו הרגיע דאגותיה ונתן לה קורת רוח. כשלא פסקה חמוטל להלל בפני ירמיהו את המעלות של כלתה, רגזה מעכה ואמרה לה בנעימה חמוּרה:

“חמותי!” אבל חמוטל לא יכלה להפסיק. האם לא ילדה מעכה למלך בנים נהדרים, והאם לא תוסיף ללדת למען ישבו על כסא דוד מלכים ראויים עד קץ כל הדורות?

“הבנים, הבנים”, קראה חמוטל וקפצה ממקומה כאילו שכחה את העיקר ולזה אין כפרה. “היתכן, כי ידידנו לא יראה את בני מלכו?”

היא יצאה ומיד באה כל עוד נפשה בה ואחריה שפחות מטפלות. היא הוליכה בכל יד נער אחד. הבכוֹר, יורש העצר עֲדָיָה, היה בן ארבע, הקטן בן פחות משלוש. שניהם הצטיינו בעינים הגדולות והעמוקות היפות להפליא של אביהם, שהיו דומות גם לעינים המבהיקות, עיני פרה, של חמוטל. כשהרגישו הנערים אדם זר בחדר, נעשו מַמרים, משכו בזרועות סבתא ולא רצו ללכת הלאה. רק על-ידי הבטחות בלחש שיחדה אותם סבתא לצעוד צעדים אחדים. ירמיהו בחן בתשומת לב את הנצרים הצעירים של בית דוד, שאת גורלם עדיין לא גילה לו אלהים. עדיה הבכור החזיק מעמד בפני מבטו, ואפילו ענה לו ברגזנות של ילד גאה, שאינו אוהב לשמש מטרה להסתכלות זרים. ואילו יחיאל בן השלוש העוה מיד את פיו ופרץ בהתיפחות, ושום הבטחה לא יכלה לפייסו. כשניסה ירמיהו ללטף את יד יחיאל בלי זריזות יתרה הפכה ההתיפחות לצריחת אימים עד שרעדו הקירות. לפי רמז של מעכה לקחו המטפלות את הילדים על זרועותיהן והוציאו אותם מי ממקום הראוה הזאת שהפכה לכשלון. חמוטל לא יכלה אפילו לשאול אם רוצה עדיה כשיגדל ללמוד תורה מאותו המורה, שמפיו למד אביו. מעכה, שנבוכה על ידי ההתנהגות של בנה, חייכה לירמיהו כמבקשת סליחה. אבל ירמיהו מצא כי נכון הוא שהפך גם מפלצת לילדים.

עבדמלך הלך לפני ירמיהו כדי להוליך אותו לפני המלך. ירמיהו הסתכל בצעידה החגיגית של הרקדן המפרכס מלפנים, שהפך כולו אומר כבוד. נדמה היה, שחצרן גאה זה שכח את מורהו, שקרב את הילד הכושי המאמין בהבלי שוא לאלהי העולם. אבל ירמיהו טעה בנפש האיש הזה. כי פתאום הפך עבדמלך את פניו. עיניו צחקו מתוך דמעות. הוא משך אליו את יד המורה והעתיר עליה נשיקות. אז המשיך את צעדו החוגג. מלים לא היו ברשותו.

לפני פתח חדר המלך נפגשו עם השרים, שיצאו ממועצת המלך. כולם היו פנים חדשות, חוץ מאלנתן בן עכבור, גיבור המלחמה הזקן, שמהלך העולם הפך אותו מאיש קודר לאיש יגון. ירמיהו חיפש לשוא את אחיקם ואת בניו התאומים. בני שפן לא השתתפו במועצה. היכסו מאתם את העומד היום לדיון?

המלך יצא לקראת ירמיהו וקיבל אותו בחיוך עוית ובנזיפות רכות, שכל כך אחר לבקרו. ירמיהו השתחוה אפים ארצה וברך ברכת המלכות כדת. צדקיהו דחה את הדבר. ירמיהו קרא מיד בעיניו היפות של המלך את החרדה הפנימית שבו. בחדר האפלולי היה עוד אדם. ירמיהו הכיר את שומר הסף החדש צפניה, האיש ששנא ביחוד את הרוגז, הנגרם על-ידי הנביאים.

“באו אגרות מבבל” אמר המלך בקלות כאילו אין חשיבות למאורע הזה. הוא חיכה כנראה לתגובה סקרנית של ירמיהו. אבל ירמיהו לא נע ולא זע. אז אמר צדקיהו:

“ביניהן אגרת אחת הנוגעת לך”.

ועדיין לא גילה ירמיהו שום סקרנות. הוא הסתכל כאילו כבר קרא את המכתב הנוגע אליו. תשובת גולי בבל לאגרתו באה במאוחר. שתיקתו הגבירה את אי הנחת של המלך. אבל מראה צפניה, הכפוף בהכנעה, הרגיז אותו. הוא פקד עליו: “קרא”. שומר הסף הוציא מאיזורו מגילת ספר חתומה, פתח אותה, החוה קידה לפני המלך וקרא בלי שים לב לירמיהו.

“אגרת שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי מבבל לִצְּפַנְיָה שומר הסף במקדש אלהים”.

כתובת חגיגית זאת מילאה את מקבל המכתב בגאוה. ירמיהו לא נע ולא זע. עכשיו ידע מאין נושבת הרוח. שמעיה הנחלמי היה חותנו של פשחור. וצפניה המשיך:

“ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה' לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא, וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק. וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעֲנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם? כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר: אֲרֻכָּה הִיא, בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן”.

המלך הפסיק את הקריאה:

“האלה הם דבריך, ירמיהו?”

“אלה הם דברי”.

“ומה תגיד לאגרת הנחלמי כי יחם לבבו?”

עיני ירמיהו שקעו בארובותיהן. המלך ראה אותן רק כצללים כששמע את הדברים:

“כֹּה אָמַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי: יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו, וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר, לָכֵן כֹּה אָמַר ה‘: הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ – לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי, נְאֻם ה’, כִּי סָרָה דִבֶּר עַל ה'”.

צדקיהו קפץ ממקומו. פניו יפי התואר להטו. הדבר נגע בכבוד מלכים שלו. הוא צריך היה להוכיח לשומר הסף, כי יש בו די כוח לרסן את מורהו. והוא ניגש אל ירמיהו.

“הידעת”, קרא, “אשר עשית, אתה האכזרי? גזלת את התקוה מאסירי התקוה. בּנוּ בתים. איפה? על אדמת האויב? מי יבנה בית אשר מחר ילקח ממנו? נטעו גנים, איפה? על אדמת נכר? מי יעבוד אדמה המקיאה אותו? קחו נשים בבבל, למה? למען יגדלו דורות עזי פנים, אשר לא יאמינו לא באלהים ולא בכוכבים. התפללו לאלהים, איככה? בלי מקדש, בלי זבחים, בלי משפטים? דרשו את שלום בבל, האויבת הגדולה – האם יתפלל האיש לטובת רוצחו, השם את חרבו על חזהו? ואתה דבר אלי, איש ענתות. האם אתה מכיר אשר עוללת לגולי בבל כאגרתך?”

“אני מכיר”, ענה ירמיהו בנחת. אבל המלך נאבק למצוא מלים:

“ואין אתה חרד מפני הדבר אשר לא יתכן?”

ירמיהו הרכין את ראשו ואמר:

“האלהים דורש את הדבר מהם ומאתנו”.

המלך רמז לשומר הסף בתנועה עזה שילך. כשנשארו לבדם נרגע המלך קצת.

“הכל מוחלף” אמר כאילו לעצמו “אני מדבר כנביא וירמיהו כחוטא”.

“האלהים”, אמר ירמיהו בכובד לשון, “מודיע את חפצו, אבל לא את מגמתו”.

“שמעתי את שירך”, רתח המלך, “על נבוכדנצר ועל עול העמים. האם זה הוא חפצו?”

“אלהים עשה את נבוכדנצר למטה זעמו”.

“ובכן הוא אוהב את משנאיו ושונא את מאהביו”.

“האם אתה אוהב את נושא כליך?”

“אכן ירמיהו, ראשי סחרחר. איככה אבין לרעו?”

“אל תבין, האזינה”.

“להאזין? האם אתה היחיד אשר אתו האמת? גם אם חפצי להאמין, כי אתה היחיד, האם מותר לי להאמין? המלך שומע דברי נביאים רבים ונבואותיהם שונות זאת מזאת, ועליו לבחור, לא לפי חפץ לבו אלא לפי שיפוטו בין חנניה ובין ירמיהו. דבר המלך הוא לא אשר לא ניתן להבין, כי אם אשר ניתן מאוד להבין. הוא דואג ומחשב ומתכן לעם ולעיר”.

צדקיהו קפץ שוב ממקומו ושם את ידיו על מתני ירמיהו.

“כרתי את ברית העמים” – הוא לחש אם כי לא היה איש זולתם בחדר – “ואנחנו נשבענו זה לזה שבועת דמים להיות בשר אחד מגבולות כוש עד איי הצפון ועתה הננו חזקים מבבל. ואתה האיש היחיד בציון המגנה את מפעלי”.

“מי יתן ומלכי ינצח ויצדק ויקח ממני נקם”, קרא ירמיהו בקול ספוג צער, “מי יתן ולא יהיה לעולם שבוי ברית הדמים הזאת”.

המלך הרפה ממתני ירמיהו:

“ולמען מי עשיתי אשר עשיתי למען העם הזה? האם לא עשיתי למענו, למען המקדש והזבח ותפילת הזבח?”

אבל ירמיהו הפליט מקרב לבו:

“לא מקדש, לא זבח ולא תפילת זבח יקרים לאלהים”.

אז נרתע המלך שני צעדים אחורנית.

“טוב, מורי ורבי”, אמר, “אשר איש מלבד תלמידך השכחן לא שמע את הדבר הזה”.

לאחר שתיקה ממושכת, כדי שדברי חילול השם יתנדפו באויר, מצא המלך דברי פיוס:

“תהיה דרך ביני ובינך, ירמיהו”.

ובדיבורים, שכנראה היו שקולים מאז, הודיע המלך, שהוא נכון לכרות, לאחר ברית המלכים שנכרתה על-ידי הבינה שלו ושל יועציו, עוד ברית עם הבלתי מושג. הוא רוצה לעשות למען אלהים לא פחות מאביו. הוא מבין, כי צריך שאלהים ירגיש עצמו בציון בטוב, אם רוצים שהוא יהיה כולו על צד העם היושב בציון. כסוחר זהיר הציע המלך לנביא תשלומים שונים לאלהים על לחשבון, כגון: ביעור חדש של האלילים מן הארץ, שמירה קפדנית של השבת, הכרזת יום חדש לצום ולכיפור. אבל לכל ההצעות הללו נד ירמיהו בראשו ללא סיפוק. אם רוצה המלך באמת לחייב את אלהים, עליו לעשות מעשה העולה הרבה על הרגיל. העיקר לא מקדש, קרבן, צום ושבת, פולחן, אַבל העיקר הם העניים והעמלים בארץ. ירמיהו דרש מאת המלך הצעיר שלא יחכה לבוא שנת היובל, מאחר שההפקרות החמיצה שמיטות על גבי שמיטות בלי לשחרר ולהעניק את העבדים והשפחות בישראל.

צדקיהו הסתכל בו בלי להבין.

“אתה איש הנמנעות והחומרות”, נאנח, “אתה מעמיס עלי את החומרה ודוחה אותי אל הנמנעות. לא העניים והעמלים הם כוח המלך, כי אם העשירים והמזהירים”.

“תהיה דרך בינך וביני, מלכי” חזר ואמר ירמיהו.

“ואני אמצא את הדרך הזאת גם אם תבחנני קשה, רבי. שמעני, לתקופת השנה אקרא באחוזות בית דוד יובל ודרור. האם זה די?”

“אין זה די, מלכי, אשר עושה יחיד. בכל הארץ ייקרא יובל ודרור”.

“האם חפצך כי שרי יהרגו אותי ככלב”, צעק צדקיהו והיכה באגרופו בחזהו. ואז הלך הנה והנה, זמן רב. על פניו התרוצצו צללי העננים של המחשבות. אחדים מהם צידדו בזכות החומרה הנדרשת בכל עצמתה. ירמיהו שתק. פתאום פנה המלך בזעם אל הנביא ואמר:

“האם תסיר את העול?”

“אם יקרא מלכי דרור, אסיר את העול”.

“לא אמרתי מאומה”, אמר צדקיהו בכעס וסיים בזה את השיחה. הוא לא הזמין את רבו לאכול אתו לחם ולגור בביתו.

פרק עשרים-וארבעה: שבוי הברית

טרם יכול ירמיהו להסיר את עולו, בא היום, שבו נתקיים קיום אימים אשר יגור בענין שבוי הברית. התרחש, שאתבעל, מלך צור, שהיה למס עובד לבבל, סרב פתאום לשלם את המס למרדוך. אולי קווה מלך הים העשיר והתקיף, שנבוכדנצר יהסס לנוכח ברית העמים החדשה לגבות את המס בזרוע ובזה להפריע את שלום העולם. אבל אתבעל טעה בחשבו את מרדוך לבעל חשבון מטומטם מסוגו הוא. מלך המלכים אמנם עשה את חשבונותיו גם במקרה זה, אבל לא על בריתות עלי אדמות אלא על פקודות וכוחות האור העמוקים במסלול השמש. עוד לא עברו שלשה חדשים והוא שלח חיל בפיקוד התרתן הגדול נרגל-רשוּע לשפת הים כדי לענוש את המַמרים ולהחריב את עירם. אמנם צור היתה במצב יותר נוח מרוב ערי העולם, כי ישבה על אי בתוך הים, שהיה מחובר עם היבשה רק על ידי גשר ארוך.

לפנים לא היה מאורע כזה מעורר ביותר את רוח ירושלים. אבל עכשיו קמה ברית המלכים, שנכרתה במקדש, כסופה קשה בשמים. אם מלך צור יותקף על ידי מעשי מלחמה, הרי לפי דרישה מפורשת של שבועת הדמים חייבים מלך צידון ומלך יהודה להחיש ולעזור לו בנשק, כמו שלהפך, גם מלך צור חייב לעזור בצבא לשכניו המלכים הנזכרים. מקרה הברית היה ברור לעין, ואמנם אתבעל שלח מיד משלחת לצדקיהו, שדרשה למלאות מיד את השבועה הקדושה. המלך הצעיר של יהודה פרפר ברשת מפעלו הגדול, שהכתיר את שמו בהדר. אכן נראה, כי כוח על-אנושי ארג רשת זאת, עד שלא יימצא בה שום חוֹר להמלט בו. אם ימלא צדקיהו את חובתו לפי הברית וישלח צבא אל מצפון לכרמל, הרי יעורר נקמה איומה מצד נבוכדנצר, שלא יהסס לפלוש בפעם השניה לארץ אלהים ולצור על ירושלים. גם אם יתר המלכים יהיו נאמנים לשבועת הדמים, הרי תפרוץ על ידי כך בכל זאת מלחמת כל העולם, ולא עוד אלא ששדה הקטל יהיה אך ורק ישראל ויהודה. ואם צדקיהו יסרב למלאות את חובתו לפי הברית, הרי יהיה הוא, יוצר אחדות העמים המפוארת, נשבע לשוא, בן בליעל, מפיר שבועה ארור, לא מלך גבור אלא פחדן. וירושלים, שהתיימרה והתגדרה להיות מרכז, תהיה ללעג ולקלס, לבוז ולצחוק לעמים. אבל גם אם היתה לצדקיהו נפש נעלה לשאת התכחשות מחפירה, הרי עדיין לא הציל בזה את מלכותו. האם יהסס מרדוך למגר לעולמים את יוצר חבר הלאומים הנופל, שהיה לבוז? אבל גם זה לא היה עדיין הכל. בכל הכרעה שקמה באיום לפני צדקיהו רבץ עליו גורל הרבבה בבבל, שיכלה ליהפך פתאום מגוֹלים לבני תערובות, שיירצחו בלי פוצה פה ומצפצף. צדקיהו ראה עצמו נאחז במצב זה ללא מוצא, עוד לפני שנדם קול הצהלה על גודל שלטונו הצעיר.

בימים שבהם שהתה משלחת אתבעל בירושלים בלי לקבל תשובה, בא ירמיהו בערב אחד, עול הברזל על כתפיו, קודח ועיף עד למות לביתו, לדירת עושה המרדעות. ברוך, שהתרחק ממנו זמן רב, גהר נבוך בפינה. התלמיד כרע על ברכיו ונאחז בדמעות על עיניו בברכי רבו.

“אַל נא יתן לי ירמיהו לעולם ללכת ממנו”, התיפח. “מקרב לבבי חפצתי להכיר את האמת ופקפקתי בקול אלהים, אשר איננו דובר בעולם כי אם בך”.

ירמיהו השתחרר מאחיזתו של ברוך.

“טוב היה”, אמר, “אשר לא תבוא אלי ולבבך היה צודק נגדי”.

ברוך התחיל לסדר מיד בידים שקדניות, כפי שהיה רגיל מאז, את המגילות ויתר החפצים של ירמיהו מסביב. פתאום ננעצו עיניו בזוועה בלחיים הנופלים של רבו. בודאי ניזוֹן זה זמן רב רק מלחם יבש. ברוך רץ לבית המרזח הקרוב והביא סעודה חמה וכד יין. ירמיהו אכל ושתה כמי שאחזו בולמוס, בשעת הסעודה הרצה התלמיד בתוך הכרת אשמה את הנימוקים, שעל פיהם ראו אפילו בני שפן את ברית המלכים כמעשה ידי אמנות מדינית. וַי לחכמים המחוּכמים הללו, שהיו גאות המקדש, שצמוּ בכל שבוע ולמדו בכל יום תורה, הם היו בכל זאת כולם עובדי עבודה זרה של רוחם הם. ירמיהו שמע ולא אמר כלום.

אף על פי כן הסכים לדברי ברוך לבקר עוד הלילה באולם שפן בבית המקדש. שם נתאספו ביאוּשם רבים בעלי דעה שווה. אפילו אחיקם, שמחלת זקנה שיתקה את רגליו, עד שיכול רק להתהלך על משענתו. החריפוּת של כל תלמידי החכמים הללו לא יצרה לאור העכור של הנרות אלא מגילה שנתחברה בצותא, שבה נאמרו במליצות מפותלות ומסועפות דברים אלה לצדקיהו: אם יסרב לעזור לאתבעל מלך צור, הרי אין זה מצד הדין הפרת שבועה, שהרי בברית מדוּבר על חטיבה אחת, שחוליותיה מחוּברוֹת ולא יפרדו. אבל בגוף מלוּכד אי אפשר שאחד האֵברים יפעל לפי רוחו בלי מצוות החטיבה כולה. ואת זאת עשה מלך צור, ועל-ידי כך נתבטלה אחדוּת חטיבת העמים, ובזה נתבטלה למקרה זה גם חובת העזרה של האברים הבוֹדדים.

הנימוקים להצעה זאת לא היו רעים ובלתי כנים. אבל האם אין זה סימן רע, שאדם כגדליהו הוּכרח לתת עצות בכתב לאותו מלך צעיר, שכל כך המליץ במחנה בבל לפנים להעלות אותו על כסא המלכות? אחיקם ובניו לא נמנו זה זמן רב לאנשי צדקיהו. הדבר התרחש במהירוּת בלי לעורר רושם שסר חִנם. אחרים דחקו את רגלי בני שפן, גבורי תפארת, שכוח שׂכלם לא היה כל כך בלתי נוח, אבל הם נטו יותר לגידול סוסים וחיבבו מרכבות פאר מצריות, משחק נשק ומשתאות. שירי התפארת של אוהבי שמחה אלה התאימו יותר ליין משתיהם, מאשר הנאומים הדואגים והמפוּלפלים של תלמידי החכמים.

צדקיהו היה יפה-מראה ושׂם לב בקפדנות יתרה לחיצוניותו ולכל מיני גינונים ונמוסים. האם אפשר היה לחכוֹת, שמלך כזה יכתים את כבודו המזהיר על-ידי הפרת ברית, המנוּמקת בערמה? הנאספים בחדר שפן לא תלו בזה תקווֹת גדולות. הם הפצירו בירמיהו, שילך בשעת הכושר הראשונה לארמון ויבקר אצל אֵם המלך ואשתו. עליו להשפיע בכל כוח נפשו ודבורו על חמוטל ומעכה למנוע את המלך מכל עזרה צבאית. מי, אם לא בן הבית של הגולה, יש לו השפעה כזאת על לב האֵם המלכה?

ירמיהו קבל על עצמו את הדבר. בשעת היום המוּקדמת ביותר, שאפשרית היה על פי הנמוס, בא לבית הנשים של הארמון. חמוטל שכבה על ערש דווי. את הנביא קבלה המלכה הצעירה. כשהזמינה אותו לשבת על ידה, נעשה מעכה את עיניה בירמיהו בחרדה. בכל הנעורים שבפניה הרי דאגה סתוּמה, שמקורה לא יכול להיות בחיי מעכה הקודמים, הטילה צל עז על פניה.

“אלהים מכין את האחרית”, התחיל ירמיהו, “אבל עוד הוא מתמהמה. האם אין המלכה רוצה לעזור להאריך את מועד חיינו? האם אין המלכה רוצה לזכּות לה זכות גדולה למען המלך?”

מעכה ידעה מיד מה הוא רוצה. היא ישבה זקופה, שקוּעה בהרהורים:

“אין זה ענין הנשים לזכּות זכוּת כזאת”.

ירמיהו חיפשׂ את מבטה, והיא השתמטה ממנו תחילה, אבל אחר כך נענתה למבטו.

“אשר דרוּש לחיים הוא ענין הנשים”, אמר ירמיהו.

והוא הוציא מקרב לבבוֹ את תמונות הזוועה הקשות ביותר של המלחמה, שהיו צפוּנוֹת בקרבו. אבל הוא לא תאֵר את קרב הגברים החוֹלף למרוֹת אלף המתים ויללת הדמים בשכרון. הוא תאר את המלחמה שאינה חולפת עד ששׂבעה ואינה מוצאת יותר בָּרוֹת לה. הגויות הנרקבות של העם מתגוללות על כל הדרכים, אנשים, נשים וטף. על תלמי השדות שאינם נעבדים מושטות ידי ההרוגים לשמי העננים, ואין שומע להן אלא העופות הטורפים. סוסי המנצחים דורסים את המוני האדם, שברחו מבתיהם העולים באש כדי שלא להשרף בהם. בעיר הנצורה פועלים הרעב והמגפות הבאות בעקבותיו למען כלבי ההפקר, המשוטטים בלילה ברחובות. לאחר שדללה הטיפה האחרונה מן הבריכה, שותים מזי הרעב והצמא את פרשם. לאחר שנקטף העשׂב האחרון מבין האבנים, אוכלות הנשים את נפליהן. מי המלך הרשאי לעשות בלי הכרח מיוחד את הצעד הראשון, המוֹליך בהכרח לזוועות כאלה, במקום להזהר ולא לנגוע באימי הבריאה? עזרה צבאית לאתבעל זהו הצעד הראשון בלי הכרח קיצוני.

קולו של ירמיהו, שאי אפשר היה לעמוד בפניו, והתמונות שתאֵר השפיעו את השפעתם. מעכה החוירה כולה. אבל היא התגוננה:

“אין המלך מדבר עם נשים על דאגות שלטונו”.

אבל קולו של ירמיהו לא הרפה מנפשה:

“אבל אשת המלך חייבת לדבר אתו על דאגות שלטונו. וחיש מהר, כל עוד לא עבר המועד”.

מעכה הניעה בראשה כמעוּנה:

“המלך יושב עם שׂריו במועצה”.

“תלך נא המלכה אליו. הוא יקשיב לה”.

“אין הוא מקשיב גם לאמו, איך יקשיב למעכה?”

ירמיהו התקרב לאוזן מעכה, וקולו היה חרישי מאוד:

“למען מי אַת עושה זאת? לא למען אחרים, כי אם למענך. כי בני המלך הם הראשונים אשר…”

מעכה פרצה בצעקה וסתמה בידה הקטנה את פיו.

“אַל תדבר”, אמרה כל עוד נפשה בה, “כל כל אשר תדבר מתמלא”.

ובצעד מהיר ברחה מן החדר.

באותו ערב, אך שכב ירמיהו לנוּח, שמע דפיקה בדלתו, ואליו נכנס איש חגיגי וישב לידו על הקרקע. זה היה עבדמלך הכושי. הוא נשלח על-ידי המלכה הצעירה. הזהרתה באה במאוּחר. אלנתן כבר יצא עם חיל קטן, מורכב מחלקי חיל שומרי ראש המלך, צפוֹנה. בזה סבור היה צדקיהו לצאת ידי חובתו ולשמור על כבודו, בלי להכנס ממש למלחמה ובלי לעורר עליו נקמת מרדוך. המלך הצעיר פעל כשבוי הברית נגד מנהג האבות הקדוש ועשה מה שעשה בלי החלטת העצרת.

האחריוּת רבצה על כתפיו בלבד. אבל הוא שׂם לב לתוצאות האפשריות של פעולתו, כי בעת ובעוֹנה אחת שלח מגייסים על פני כל הארץ לקרוא את כל הגברים מנער ועד זקן לנשק. את זאת הטיל על העם כל עוד הקציר לא נקצר והשמן והיין עוד לא בשלו.

עבדמלך מסר את שליחוּתוֹ בפנים רציניים, אבל ללא ניע. אסור היה לו לפרש את פעולות אדוניו. אף על פי כן הרגיש ירמיהו בפחד המכרסם את לב הכושי. כשסיים עבדמלך את דבריו לא התכונן לצאת את החדר, אלא הסתכל במוֹרך ולחש:

“התפלל אליו, רבי, התפלל יומם ולילה”.

“מה תועלת בתפילת יחיד?”

“תפילתך מועילה, רבי”.

השׂפתים הבשׂרניוֹת של הכושי נעווּ בשמחת ילדוּת:

“גם אני אתפלל לו, רבי, אבל לעבדמלך לא ישית לבו. וכאשר הוא רואה את עבדמלך, הרי הוא תועבה בעיניו. כי אינני בן לעם האלהים, אשר אני רוצה לעבוד לו”.

ירמיהו קם. פניו נהרו משמחה.

“אתה השחור, עבדמלך”, אמר, “לא תלבין. ובכל זאת אתה נמנה על עם אלהים. רבים, אשר אינם בני אברהם כי אם בדמם, ידחו. ואותך אִמץ אלהים לבן בעבוּר לבבך”.

חנניה חלה פתאום חוֹלי שמת בו, כפי שניבא ירמיהו במחזה. וירמיהו הלך לבקר את האיש בצר לו, שביקר אותו בצר לו בשעתו, כשישב בסד בפצעים צוֹרבים. הוא מצא את חנניה סרוח על משכבו בביתו המפואר. החולה התפתל מכאב. ימים אחדים הספיקו לעשות מגוף נהדר זה צלמות. הוא שכב מעורטל, כי הכאב והקדחת לא סבלו שום שׂמיכה. גופו של חנניה היה מכוסה כוּלו מכוֹת טריות, שניצנצו בגוון כחוֹל מחמת הדם המוּרעל. כּדי מים חיים עמדו ליד משכבו. בן חנניה, יראיה, שהיה שׂר מאה בחיל שומרי ראש המלך, טבל בשקדנות סדינים דקים במים הצוננים כדי לצנן את המכות הצורבות. ירמיהו ניגש בשתיקה ועזר לבנו של ההולך למוּת במעשה עזרה זה. עבר זמן רב עד שנתעורר חנניה מחלומות הקדחת שלו והרגיש ברימיהו. בתנועה רפה רמז לבנו לצאת. אבל הבן נעץ את מבטו בשנאה עצומה בעיני המבקר, כאילו הוא תולה רק בו את הקוֹלר על האחרית הזאת של אביו המפואר. כשנשארו לבדם פתח חנניה בקול רצוץ כקול שיכור:

“אתה הוא זה. ידעתי, כי תבוא, אחי, כמלאך המות”.

ירמיהו, שעמד בימי חייו פעמים רבות על יד הולכים למוּת, שׂם את ידוֹ על מצח החולה. המתיחוּת בפניו של חנניה רפתה. הכאבים הוּקלו.

“עתה יכול אני להגיד לך את האמת, אחי”, לחש החולה. “למען רמוֹת את ירמיהו רמיתי את אלהים. כי הוא לא דבר אלי”.

ירמיהו גחן אליו ברחמים:

“הוא דבר אליך, חנניה, כאשר נבאת על מצרים”.

פני ההולך למוּת נעווּ לחיוּך מוזר.

“אולי, ואולי לא. אבל בך קנאתי במעמקי לבבי. מאותה שעה כאשר זכית לקרוא בתורה באזני המלך בליל התקדש חג הפסח. אתה ולא אני”.

“קנאת?” שאל ירמיהו בעצבוּת בלי להאמין. אבל חנניה נשם לרווחה ואמר:

“כן, קנאתי. כי רק בך יש לקנא, אתה המסכן. המרתי לך: אלהים מביט לתוך מראות שונות. אבל אַל תאמין. רציתי רק לבלבל אותך. רק אתה שומע את האמת היחידה. רק אתה, רק אתה”.

“רק” זה עבר לגסיסה. בּינתוֹ של חנניה הסתתרה. ירמיהו רצה לקרוא לבּן, אבל יד החוֹלה החזיקה בו:

“למה אתה? למה לא אני? הוא הדבר. רציתי להטוֹת את אלהים ולכפות אותו אלי. אבל אז ראיתי, כי אין צורך בו למען התגדל בפני האנשים. התגדלתי גם בלעדיו. יותר טוב היה בלעדיו”.

חנניה התחיל לצחוֹק צחוק קשה. על-ידי כך התגברו כאֵביו שבעתיים. ירמיהו רצה להרגיע אותו, אבל הוא זקף ואמר:

“שני עונשים שלח, אחי. אתה לא האמנת בי. אַל תדבר דבר. רק אותך רציתי לרכוֹש. ואחרי כן – מכותי וחבּוּרוֹתי, הן משׂמחוֹת אותי. כאשר תדבר עם האלהים, הדוֹבר רק אתך, אמוֹר לו: המכות הן שׂמַחוֹת חנניה. הוא מוֹדה על העונש”.

החולה נפל חזרה למשכבו ולא יסף לדבר. נשימתו פסקה. אבל עוד פעם התאושש וכיסה בידו את לבבו, מקום רחב שלא היה נגוע:

“פה, אחי”, מלמל, “פה, לא מכוֹת ולא רעל. כאשר לא יזכרוּני, זכוֹר את זכוּת חנניה, אתה השׂנוּא. לבי לא שׂנא אותך”.

מן הקתדראות של חצר המקדש החיצונה הצליפו קולותיהם של לבושי אדרות השׂער. אבל לא דברי אלהים נבּאוּ. הם הפכו למבשׂרי מלחמה שכורי נצחון וספרו בכל יום על מפלות חדשות, שהנחיל אלחנן וגדודו המפואר לנרגל-רשׁוּע ליד צור. ירמיהו לא יצא מפתח ביתו. אילו היה מתראה בימים אלה והעוֹל על כתפיו לא היה נוֹחל לעג וקלס, אלא מוות בטוח. צעקת הנצחון של הנביאים מלאה את בת ציון לא רגשוֹת אושר ותודה מתוך הכנעה, אלא עשתה אותה לאשה שכורה ופרוצה. מי שעמד בדרכה בנימוקים ובהזהרות מוּגר על ידיה.

שאֵרוֹ של ירמיהו, חנמאל, שבא מענתות, זקוק היה לחצי יום כדי למצוא את ירמיהו הנחבא אל כליו. כדי להיות מוּגן מכל הטרדנים, שהיו מבקרים אותו כקוסם מנוּסה, פקד ירמיהו להכחיש את נוכחותו. אבל חנמאל לא נח ולא שקט עד שעמד בחדר המצומצם של ידיד נעוּריו והעמיד לפניו שק מלא מזמרת הארץ, שהביא לו דורון. אבל למרות המתנה היו פני חנמאל רצינים ומוּדאגים ביותר. התרחש דבר אשר לא יאמן. חנמאל בא בשליחוּת עובדיהו, אבי בית האב, ושליחוּת זאת היתה בעצם בקשת עזרה מאת האח הצעיר. דברים קשים מוכרחים היו להתרחש עד שהקללה הקדוּמה הרובצת על בני עֵלי היהירים תמלא שוב. הסיבה האמיתית של מות האֵם לא הוּבהרה. אבל לאט לאט באה הנקמה בצורת התקדרות הנפשוֹת ליד דשולחן חלקיהו הקדוש. הדבר התחיל במחלת. מתחילה רק זלזלה בחובותיה כבעלת בית. אחר כך לא באה פתאום לילה אחד הביתה ושוֹטטה בשׂערות פרועות בשדות הלוך ושיר שירי אמונה. למחרת חזרה הביתה כולה רטובה, מוזנחה, צרוּדה עד לבלי יכולת לדבר דבר. התקפות אלה חזרו לעתים קרובות, ובכל פעם נמשך יותר זמן עד שחזרה משוט בשדות, ויום אחד לא חזרה בכלל הביתה. לא עברו ימים מועטים, והאשה בעלת הדבוק, שהיתה משוטטת בלילות ירח על גבעות ענתות ומקרקרת כלילית, הפכה למפלצת לכל העם. אבל כשהכיר יואל הרגיל והבקי, שהרוחות הרעות נאחזו בגיסתו ללא מרפא, נעשה החשד שלו לודאות. הוא קרע את בגדיו ודיבר לעובדיה אחיו הבכוֹר בפני עדים כדברים האלה: “עייפתי, ישקוֹל לי הבכור את חלק נחלתי בזהב טהור”. עובדיהו, שלא פסק מלחלום להיות בעל הנכסים היחיד, הסכים להצעה ומסר את כל הכסף המזומן שלו, ויואל יצא עם אשתו, בניו ובני בניו מארץ בנימין לעיר הטמאה אשקלון, שהיה לה נמל גדול על שפת הים, ובשביל איש המסחר היתה נוחה יותר מכל ערי היבשת. כן נדמתה לאיש הנסיעות המחוּכם העיר הטמאה יותר בטוחה מאשר ארץ טהרת הקודש. ועל עובדיהו, שבטח יותר מדי בעצמו, באו שנוֹת יבול רע ורזון. בלכת יואל הזריז עזב אותו מקור הברכה. הוא הוּצרך לחפש הלואות בירושלים. אבל עכשיו, לאחר שסר כוחו לעת זקנה, תבעו נוֹשׁיו את החובות בלי רחם. נוסף על כל הצרות הופיעו בזמן האחרון נוגשי המלך והוליכו אתם את כל הבנים והנכדים המבוגרים לעבודת המלחמה. עובדיה, עם נשים אחדות וילדים, נשאר לבדו ליד השולחן באולם אביתר. כשהיה יושב בלילה, מעוּנה מכאב באבריו ומנדודי שינה לפני הבית המת למחצה וזוכר את ברכת הוריו, יכול היה לשמוע ברוח את צריחות העופות של אשתו בעלת הדבוק, שהתחרתה בין שיחי השדה עם עופות הלילה.

על הספורים האלה הוסיף חנמאל את בקשת עובדיהו, שירמיהו יסלח ושיכח הכל למען השם, ישוּב הביתה ובחכמתו יביא ברכה חדשה לבית האב הנופל. בשׂכר זה תתמלא דרישתו מאז ויוכרז על שחרור כל העבדים בלי הסתייגות. ככל האנשים הרגילים היה עובדיהו קשה בטוב לו ורך בצר לו. מה שאין כן ירמיהו. הוא לא זע ונד בראשו:

“אחי הבכוֹר לא ישוּב לראות אותי כל עוד שנינו חיים”.

“והדרוֹר?” – שאל חנמאל. אבל הנביא ענה לו מה שענה למלך:

“אשר יחיד עושה איננו דיוֹ”.

“ומה יהיה על נחלתך?” לא נתן חנמאל בנוֹח. “העתים רעוֹת ומעטו הקונים בארץ”.

ירמיהו ענה בלי חמדה:

“אינני מוכר את נחלתי בארץ אלהים”.

“היא תהיה לשמיר ושית”, הזהיר חנמאל. אבל ירמיהו אחז ביד חנמאל, בחן את עיניו ואמר:

“אני מפקיד אותך לסוכן נחלתי. כל הצוֹמח בה יהיה לך. נכרוֹת ברית בינינו”.

מתחילה התנגד חנמאל להצעה זאת. אבל הוא היה עני, ונחלתו היתה דלה. תאות השדה של האכר גברה בלבו. בהיסוס זהיר התחיל לכתוב את נוסח החוזה. אבל הוא סרב לקבל את האדמה בלי חכירה והתחייב למסור חלק היבול או דמי הממכר בקביעות לירמיהו. ירמיהו מילא ידי ברוך לדאוג, שהחוזה יקוּיים עוד באותו יום בפני עדים. וכך הוה. אבל כאשר נשאר חנמאל בשעת פרידה שוב לבדוֹ עם ירמיהו, נאנח מעמקי לבבו:

“כרתנו שנינו ברית. אבל מי יודע כמה זמן תחול, למעני ולמענך”.

אך יצא ממנו חנמאל, הגיעה לירמיהו פקודת המלך לבוא מיד לפניו. כנראה יצא צדקיהו מגדרוֹ מהתרגשות שמחה, כי הוא קפץ לקראת הבא בלי לחכוֹת לברכת השלום של הנתין.

“ישמח נא ירמיהו”, קרא. “המלך ממלא את דרישתו הגדולה. תלמידך מוסר לך את חובת התודה. גדולות הוא עושה למענך. זרוֹק את עולך לפני שער החרסית”.

ירמיהו נבהל ממראה פני המלך. כל שהיתה דעת המלך יותר רחבה, כן צוּמצם מצב הרוח של ירמיהו. ודברי צדקיהו צלצלו ביתר עוז:

“האם ניחשת, חוֹזה ורואה? אין המלך מחכה לשנה החדשה. עתה ופה הוא ממלא את מצוות אלהים הקשה. לא ידעת את טרחי, משאי וריבי, רבי. בימים ובלילות, בלילות ובימים הצלתי את הדבר מאת השׂרים ובעלי האחוזות בארץ. ואתה לא ידעת את זאת והוֹכחת את תלמידך. ובכן שמע, בשבת ייקרא דרוֹר ויוצא לפעולות. כבר ניתנה הפקודה לכל הזקנים ולכל השוטרים בערים ובכפרים. ואני מחל בביתי. ואתה מחריש?”

לב ירמיהו פג פתאום, עד שלחץ את אגרופו לחזהו. וקול המלך צלצל בעוז:

“צדקיהו עשה אשר לא עשה אביו החסיד, אשר לא עשה אבי אבותיו הגדול חזקיהו, אשר לא עשו שלמה ודוד. אכן זה די והוֹתר. אלפי עובדי-פרך יצאו לחפשי ויוּענקו לפי מצוות אלהים, אשר הופכת את העולם. ואתה תדבר אליו למען יטה חסד לצדקיהו. למען יעורר מעשה המלך הטוב את רחמיו”.

ירמיהו השתחווה ונשק את שוּלי הבגד של בן דוד. אף על פי כן לא יכול לשמוח, עכשיו כאשר הוּכתר מאבק חייו בנצחון. הנעימה הצוֹרמת בדברי צדקיהו הנובעים עוררה בו חשד. הוא ידע, כי במעשה זה יש צל של מטרה צדדית לא טהורה. כל מילוי מצווה אין לה ערך כשאינה נעשית לשמה, אלא לשם טובת הנאה כמוּסה, ואפילו רק על מנת לקבל פרס מאלהים. המלך ניחש כנראה את החשד של ירמיהו. הוא פנה לעבדמלך שעמד מאחוריו ללא נוע:

“עבדמלך עבדי, מחר ייקרא לך דרוֹר, אתה משרת אותי מיום היותך בן שנתיים. האם עשית יום-יום חשבון בזהב על חוֹבי אליך לפי הצדק? אַל תפתח פיך להמרוֹת את פי. הידעת את עונש אלהים על המַמרה לצאת לחפשי? אזנם נרצעת במרצע. שמוֹר את תנוּך אזנך השחורה, עבדי”.

אבל עבדמלך השתחווה בכובד ראש ואמר:

“אַל יחר אף אדוני המלך אם אפתח בכל זאת את פי למָאֵן. עבדך איננו מבית יעקב אשר עליו חל החוֹק העליון. אביך קנה אותי, עבד כושי בשוק העבדים במוֹאב. במחיר אשר שילם תמו כל זכויותי. אני יכול להוסיף לשרת את אדוני המלך”.

“האם שמעת”, לגלג המלך, “את הכושי הזה מפחד מפני הדרור? אבל מחר יקנאו הרבה מבני יעקב בעורו השחור, כאשר יתקוף אותם דרור אלהים”.

ירמיהו לא הגיב על לגלוג זה. גם הוא ידע, שלרבים מן המשועבדים היתה החרוּת החדשה מבהילה כמו אויר צח לכלוּאים. לפיכך אסור היה, שהעבדוּת תמשך יותר משבע שנים כדי שלא ימחה בבני האדם זכרון החרוּת האלוהית. אבל המלך זקף לפני ירמיהו מלוא קומתו:

“עשיתי זאת נגד הכל ונגדי. רק כדי למלאות את מצוותו. אבל די והוֹתר. ירמיהו אַל יעיז להזכירני את משפט המלחמה. לא ישוב לביתו אשר נשא אשה חדשה או בנה בית חדש. רכי הלבב, המְרַפים את לב אחיהם, ימוּתו במערכה הראשונה”.

בלי לדעת בּישׂר שבוּי הברית באיוּם זה את האמת הנוֹאשת. המלחמה בקרב הארץ לא ניתנה איפוא להמנע. תקות קלי האמונה, שנבוכדנצר ירתע מלהבעיר בערת עולם, היתה תקוַת שוא. מה הן הידיעות הנוראות, שלב המלך הצעיר מסתיר, הנוֹשך בשׂפתו התחתונה כאילו הוא כוֹבש בקרבוֹ סודות? עיני ירמיהו היו לטוּשוֹת אליו מלאות שאלות צוֹרבוֹת. והוא הסמיק, הפנה את פניו ועשה תנועת יד שילך.

וכאשר אמר צדקיהו כן היה. שני חדשים לפני השנה החדשה הוּכרו בבית המקדש לאחר זבח חגיגה ושבוּעת ברית על היובל. עכשיו הבינו גם הכסילים, כי באה שעת חירום אשר לא היתה כמוֹה. ובעלי אדרות השׂער על הקתדראות של חצר המקדש החיצונה הוסיפו לבשׂר כמקודם נצחונות במלחמה הקטנה ליד צור, שלפי שיריהם רכש לו שם אלחנן בכל יום תהלה חדשה. כן התפארו בקריאת הדרוֹר, במילוי דבר אלהים, המרים את יהודה למעלה מן העולם הקיים. הם העמידו פנים, כאילו המלך מקיים סוף סוף את דרישותיהם ונבואותיהם. את זאת רשאים היו לעשות בלי שאיש יוֹכיח אותם על פניהם, כי ירמיהו לא התראה, אף על פי שהסיר את העוֹל. נבואתו הביאה לעם את דרוֹר אלהים. אבל אם להתבונן בדבר כראוי הרי היה דרור זה כרוּך במאה פגעים אחרים. צדקיהו חישב אל נכון, שדרור זה יגרום למהפכה על כל הפגעים והמבוכות של מהפכה. הרבה נעשו מחוסרי לחם וכמה שדות נשמו, כמה עדרים היו ללא רועים. אבל המלך הצעיר נהג ביד חזקה. כבן נאמן ליאשיהו רכב בלי לאוּת דרך הארץ. את כל הגברים המשוחררים, שבשום זמן ובשום עם לא נחשבו ראוּיים לשׂאת נשק, אסף לגדודים ומסר אותם לשׂרי הצבא. צבא זה, שהפך לכוח גדול, הכיל אלפי אנשים מזוינים כהלכה. עכשיו הכיר ירמיהו את המטרה הצדדית הטמאה השניה של השחרור. המלך השתמש במצוות אלהים כדי להרבוֹת את צבאו ולהוציא מיהודה את הזרוֹע האחרונה היכולה לשאת נשק.

יום אחד הודיעו נביאי המקדש על נצחון חדש, שנחל אלנתן ליד עֵין-דאר. האנשים הסתכלו זה בזה בבהלה. איפה יושבת עין-דאר? הרי זהו מקום במדרונות הר הגלבוע. לאחר ימים אחדים בא נצחון עוד יותר גדול ליד תַעְנָך. אז נעשו חיורים כסיד גם פני הקצינים. תענך, הרי זוהי העיר הבצורה הסמוכה למגדו. מי שהיה אדוני העיר הבצוּרה הזאת אי אפשר היה לחסום בפניו את הדרך לאפרים.

זה היה הנצחון האחרון, שהכריזו נביאי השלום לוֹבשי אדרות שׂער. למחרת הפכו קנים אלה ברוח שוב למוכיחים ושפכו מרוֹרות על חטא ופשע וניבאו לעונש. ליהודה יש רק אלפים אחדים של יוצאי מלחמה, טענו, ואילו לבבל יש מאות אלפים, שמנעוּריהם לא עסקו אלא במלחמה. לאט לאט התחיל בירושלים שוב הזרם העצום של עם הארץ, אנשים, נשים, טף, בהמה וכלים. העיר נתמלאה אנשים כמו לפני שנים, ויותר מזה. אבל עכשיו הביאו תועלת החוֹמות החדשות שהקים צדקיהו מיד בעלותו על כסא מלכותו. אפשר היה כיום לשכן בתחומי הביצוּרים החדשים פּי שנים מאשר בימי המצוֹר הראשון. אי אפשר היה להשווֹת את בן יאשיהו הצעיר עם יהויקים, שהיה גדול רק בדיבוּר ובתככים ואילו בשעת חירום אבדו עשתונותיו. צדקיהו לא נבוֹך. שליחיו רצו לנוף, לאדום, למואב ולעמון. הוא היה בעת ובעונה אחת גם אצל גדודיו בארץ וגם בירושלים. ככל הגברים היפים ובעלי הצורה נתן אֵמון בעצמו. כל הדרכים היו חסומות על-ידי עגלות משא, גמלים וחמורים, שהובילו במצוות המלך תבואה, יין, שמן וכל מיני מלאי בשפע לירושלים. אחר-כך התחילו פתאום חוֹדרים לשערי העיר צבאות יהודה. מתחילה באו רק פלוגות בודדות, אחר כך גדודים גדולים יותר ויותר. עצי חניתותיהם היו שבוּרים, חרבותיהם פגוּמוֹת, קשתותיהם רפוֹת. העינים הנבוּבוֹת של האנשים האלה סיפרו על מלחמות מרוֹת, וכן סיפרו על כך מעיליהם הממוּרטטים, המגואלים בדם. מיד נצטיידו מחדש, נתלבשו מחדש וחולקו בין ביצורי ציוֹן. העם הרגיש את יד החרוצים של צדקיהו ונרגע. מקרב לב המלך יצאה החלטיות מרה אבל מוּצקה. ירושלים לא היתה לבדה. הנביאים הכריזו על כך בכל שעה ושעה מן הקתדראות. דרוּש היה רק דבר אחד, להרויח זמן. כי העמים לא יעטו חרפה על עצמם ולא יפרו את ברית הדמים, שמלכיהם נשבעו לה. השם פרעה היה על כל שפתים. אפילו אלה שלא האמינו מעולם, שבית העבדים מסוגל לדבר טוב, לא העיזו לפקפק שהצבא העצום של חפרע כבר יצא לדרך עם כל העמים הגרוּרים, כּוּש וּפוּט, לוּבים ויוָן.

כשהסתכלו שומרי המגדלים בדמדומי יום חורף רענן מסביב, מצאו את כל הארץ מסביב לירושלים כאילו מתה. הדבר היה כחוֹסר הנשימה של הבריאה לפני יום-הדין. לאחר שעות מוּעטות נראו בהרי הצפון והמזרח גדודי החלוץ החזקים של בבל. לפני הפלוגות המלוכדות והמסודרות להפליא רכבו התרתנים והרבשקים. הם דמוּ באמת למלאכי השרת של יום-הדין באחרית הימים. מרדוך, ממציא זה ללא לאוּת ומנסה כל חידוש, הנהיג בצבאו מסכות ברזל, שהיו קשוּרוֹת לפנים. מסכות אלה בצבע שחור או אדום, שהתנוצצו בשמש באלפי ניצוצות, העניקו לנושאיהן דמוּת שליחי הכוכבים של נרגל או נינורטו, עבדי שליחוּת השמים. וכן היו באמת. לב האמיצים ביותר נמוֹג למראה מסכוֹת אלה המעוררות זוועה.

פרק עשרים-וחמשה: נצחונו של צדקיהו

חומות הריבוע של בית המקדש היו גבוהות מחומות העיר שלפניהן. ממגדליהן ופסגותיהן יכלו הכהנים להשקיף על ההרים מסביב לירושלים. על אחד ממגדלי החומה המזרחית עמד ירמיהו ואתו ברוך וגדליה. בשלושה טורי צבא פלש נרגל-נבוזראדן לארץ. הם כיסו באלפי אהלים את מדרונות הר הזיתים. המחנה השתרע בקשת ארוכה כמעט עד לגבעת גָּרֵב. העיר ניתנה בצבת. רק חומות הדרום, שאי אפשר היה לטפס עליהן, שהתנשאו על צוק סלע מעל לגיא בן הינו, לא היו נצוּרוֹת, כי כאן לא יכלה להצליח אפילו ההשתערות של בבל בכל כובדה. בעיר נודעו שמות שׂרי הצבא של מרדוך. בצד נרגל-נבוזראדן היפה יפי נעורים, שהיה המצביא הראשי, פקדו על המצור גדולי הגדולים בכוכב מאדים: נַרְגַל-שַׂרְאֶצֶר וְנַרְגַל-שַׂרְסְכִים. למען ההצלחה עשה מרדוך מעשה רב ונפרד מעל סמגר-נבוּ, כדי שהלה יתאים את התכניות של נרגל-נבוזראדן על ידי חישובים ללא לאוּת אל תנאי שמי-הלילה. אך הוּקם מחנה האהלים הוּחל גם בבנין מקדש מעט, שישמש גם מצפה כוכבים לסמגר.

לפי השמועה גייס עבד אלהים בבּבל צבאות חדשים כדי להכריע בראשם בכבודו ובעצמו בצור ובצידון, בארם, בישראל, ביהודה, בארצות השכנות, ואם יהיה צורך גם במצרים. רק אז יוכל לקחת בידו את האות הקדוש של ה“שכיר”, את מעדר הזהב. למרדוך, אריה הצפון, נמאס לשׂחק עם חיות הציד שלו ברישול. שוב לא היה די במכות עצלניות של הפרסות. הגיעה שעת התחדשות העולם. צריך למחוֹת את הריבוי הבלתי מסודר של האנושיות, כדי שתשווה באחידות מסוּדרת לשני הכוכבים, שבהם נמצא הכל ביחס טהור אל השני ואין מקום לשׂריד של שרירוּת ומבוּכה. שוב יזוּב בעולם הזה דם, כדי שיקים מרדוך למשך שנת עולם את כתב השמים המביא אושר עלי אדמות. חכמת החוזים בכוכבים הכניסה סדר לצבא הכוכבים, ליכדה אותם לתמונות ולאותות וקבעה את תפקידיהם. ואילו אומות העולם חיו ללא סדר ובמבוּכה ולא הכירו את תפקידם. המספר היתר של שבטי האדם (ביחוד הקטנים וקטני הקטנים) לא התאים לחוקי השמים ולא היה בו מן הטוב. מה היו אומות בכלל? מסובבים, שסובבו על ידי הכוכבים וראו את עצמן בחוצפתן עצמאיות ומיוסדות בידי אלהים. חוץ מזה הפריעו הקטנות שבהן כצלילים עודפים את קצב הנעימה הקבועה. יש להשמיד אותן מתוך שירת העולם, כדי שתצלצל ביתר טהרה. ויש להשמיד אתם את אלהיהם, שאינם אלא תעיות מסוּרבלות של האמת, שנחקרה על ידי בבל לעולמי עולמים. שהרי לא יכלה להיות אמת אחרת מאשר זו הנראית בכל לילה על ידי העין המזועזעת, וכן בכל יום על ידי הנפש המזועזעת במספרים צרוּפים. אבל אחד מאלהי העמים התרברב אפילו על אמת מוּחשית ומוּשׂכלת זו. הוא שׂם את אחדותו נגד המספר. והוא העיז אפילו בדבר הנביא לקרוא למרדוך “עבדו”. אבל שום דבר לא מצא חן בעיני מרדוך כמו התרברבות שעלתה על התרברבותו. עצם הדבר, שהיתה קיימת התרברבות כזאת, גירה אותו ועם זה חימם את לבבו. הוא קרא למלחמה לא על עם יעקב, אלא על אלהי יעקב. אבל המהוּת של אלהי יעקב לא עוררה את שׂנאת מרדוך, אלא את סקרנותו החשאית, שלא יכול להשתחרר ממנה. עבד אלהים היה מוכן להתגרות באלהים במקדשו. וכובד ההתגרות היה ברור ביום הראשון של המצור, כשהשקיפו ירמיהו וידידיו ממרוֹם המקדש על הסביבה והתכוּנה שבה.

בּבל ויתרה הפעם על התרועה המחרידה ועל ההכרזות, שהיו כנהוּג דורשות לפני שערי העיר את כניעתה. מטרת המלחמה הזאת היתה לא לתפוס וללכוֹד אלא לכבוש ולהשמיד. בלי לאַבד זמן הביאו התרתנים הגדולים את כלי המצור: אילי ברזל כלפי החומות, סולמות חסוּנים ומגדלי עץ גבוהים כלפי המגדלים, זורקי להבות ומרגמות כלפי העיר הפנימית. המלחמה התחילה במחי אחד. וָוֵי הברזל של האילים פרצו לתוך אבני הגזית, עד שניתזה האבן כמו מים. גושי סלעים נעו בקשתות קצרות גבוהות. הסולמות ומגדלי העץ, שהיו רתוּמים לשוורים, פגעו בפסגות ובביצורים. על הרציפים המתנדנדים של המגדלים הללו עמדו חיילים משוריינים ובידיהם גשרים מיטלטלים. אלפי רובי קשת כרעו מאחורי סוללות מצור וירוּ נחשולי חיצים על מגיני החומות. הסתערות עצומה ראשונה זאת נמשכה שלושים ימים רצופים, מעלות השחר עד שקיעת החמה. והסתערות זאת לא רק לא הצליחה, אלא בבל סבלה אבדות קשות מאד באדם ובכלים בלי לפרוץ פירצה אחת בחומות או לעלות על אחת הפסגות החיצוניות.

ההגנה המוצלחת היתה מעשה צדקיהו, שנחפז בכוח נעורים ממקום למקום והכשיל את כל זעם האויב בתחבולות מתחבולות שונות. כל פעם נתן למגדלי המצור לגשת ופקד על המגינים להיסוג כביכול, ורק ברגע האחרון לשפוך על הגשר המיטלטל בידי אורבים שמן בוער ועל ידי כך הושמדו על פי רוב גם הכלים וגם העומדים עליהם. וכשם שהמלך פעל ביום, כך פעל אלנתן בלילה. הוא אסף את כל הגדודים, שלא היו מרוּכזים בעיר, במדבר יהודה, בהררי הדרום ובערבה על שפת ים המלח. זו היתה מלחמה זוטא מוצלחת, שאלנתן כבר עסק בה בימי יהויקים. אבל מכיון שעכשיו היו ברשותו לא רק פלוגות מדולדלות, אלא צבא ממש, הציק לא רק לכל דרכי החיבור של צבא הכשדים ותקף בערפו של נבוזראדן גדודים קטנים, אלא העיז לעתים קרובות לתקוף בלילה את מחנה בבל בסביבות העיר. לבבל היה הלילה קדוש וחייליה נרתעו מן הקרב חבושך. כשנשמעה פתאום לפני סוללות המחנה תרועת המלחמה של ישראל בעולם השחור, התעוררו חיילי בבל משנתם חיורים מפחד ושום תרתן לא הצליח להוֹליך אותם לקרב. לא פעם הצליח אלנתן להרוג את המשמר ולחדור לתוך המחנה הלוך והרוֹג. הנזק שגרם בן עכבור הקודר לבבל היה רב. אבל גדול מנזק זה היה חוסר הבטחון, שהחריד את צבא המצוֹר בעורף ובאגפים. נרגל-נבוזראדן ראה עצמו נאלץ להחליש את צבאו ולשלוח חלק בפיקוד נרגל-שרסכים, שימצא במדבר יהודה את אלנתן וישמידהו. אבל קרה ההפך. בנקרות התלוּלוֹת, בגאיות היבשים ובחגוים השסוּעים של המדבר היתה יד ילידי הארץ על העליונה לגבי כח גדול מהם פי עשרה. אלנתן משך את נרגל למכתש מלא מכיתת אבן, ולא הספיק נרגל להקים את מחנהו עד שצבאו הוּשמד כמעט עד האיש האחרון. מאז והלאה נקרא המקום “מעלה אדומים”, זכר לדם השפוּך. שרסכים נמלט עם הפרשים שומרי ראשו אל נבוזראדן.

לאחר המאורעות המוּצלחים הללו נזדעזעה ירושלים עד מעמקי לבבה מתקוַת שכרון. ירמיהו טעה. אלהים לא נתן לעמו ליפול ולא עשה את נחלתו ללעג ולקלס בין העמים. דוקא בּבּבל הוכיח, שגודל ועוז הם לפניו כרוח יעוף. וכבר נראו התוצאות הראשונות של מצב המלחמה הנוֹח ליהודה. מואב, אדום ועמון הבטיחו למלאות את חובת הברית וגייסו צבאות. והדבר הנהדר ביותר: אלוהי נוף הטוב שלח למרות המצוֹר שלושה מיועצי הסתרים שלו לירושלים. לאחר שיחתם הראשונה עם צדקיהו להטו לחייו משמחה פרוּעה.

שוב נע וזע המקדש כאניה סוערת. מזבח העולה לא דעך. אי אפשר היה לחדש את קרנות הנחושת שלו שהותכו. הכהן הגדול החמיר והכביד את העבודה. השינה של משמרות הכהונה כמעט בוּטלה. התפילה ההוֹלמת והנוֹקבת היתה חיה יומם ולילה כשלהבת הקרבנות.

העיר לא רק לא ידעה מחסור, אלא חיתה בשפע. בין החומה החיצונית והחומה הפנימית רעו עדרי בקר. המחסנים היו מלאים וגדוּשים, הבריכות היו מלאות מפה אל פה מים חיים. גשמי ברכה מלאו מעיינות, פלגים ובארות. לא היו מחלות יותר מאשר בימי שלום. מכיון ששער הדרום היה פתוח ללא סכנה, אפשר היה להשיג את המלאי הדרוּש. קציני אלנתן לא רק העיזו לתפוס את משלוחי המלאי של בבל, אלא התקיפו לאורך דרך הלבונה והזהב את כל השיירות, שהעיזו ללכת מן הנילוס צפונה. מאות גמלים טעוּנים היו מוּכנסים בלילות כאלה דרך שער החרסית ושער הגיא העירה. ירושלים עלתה כפורחת לעת המלחמה יותר מאשר בזמן מן הזמנים. איש כי הזכיר את השם צדקיהו וברך בו.

ירמיהו, ברוך, גדליהו ומיכה ישבו עכשיו כמעט יום יום בבית המקדש יחדיו. אף הם השתתפו ללא לאוּת בהקרבת קרבנות ובתפילה וצמוּ ועמדו על המשמר. כשנמצא ירמיהו לבדו השתדל כדרכו מאז להכנס בקשרי דברים עם אלהים. אבל נראה היה, שישראל וירמיהו היו לאלהים לזרא. כשהואיל להשמיע משהו סתוּם הרי קרה הדבר בלי ספק מתוך ריטוּן ודחיה.

באחת השבתות, כשנח הקרב לפני החומות, ביקש אחיקם הזקן לשאת אותו ללשכת המדרש של אביו. עורו הצהוב, עינו הקופאת, נשימתו הקצרה, קולו החלש הראו, שהגיע לסוף חייו. הוא קרא אליו את ירמיהו ושאל:

“היש דבר מאלהים?”

ירמיהו נע בראשו בשלילה.

“ידעתי את הדבר”, נאנח אחיקם בקושי, “והראשית המוצלחה איננה מטעה אותי. אולם אשר ידעתי ידעתי לא כירמיהו, כי אם הדברים הם פרי מחשבתי. אינני מאזין לאלהים, כי אם בן מסכן אני לאבי, אשר מחשבותיו רחקו ממחשבות כל ילוּד אשה. אבל הפעם עולה מחשבתי בד בבד עם הדברים אשר ירמיהו מאזין”.

אחיקם רמז למשרתו, שישׂים מתחתיו כרים כדי שיוכל להיות מֵסֵב. אבל הבנים קפצו ונגשו והקימו את גופו המשוּתק, שלא היתה לו אחיזה בעצמו לישיבה.

“האם יש פה איש”, לחש, “אשר איננו משלנו? ברוך, תלמיד ירמיהו, ישאר פה בקרבנו, ישמע וידבר. האָספו מסביב לי והטוּ אזניכם למען נועץ מה יהיה באחרית אשר אחרי אחריתי”.

האנשים נתאספו מסביב לאחיקם ונטו אליו, כדי שלא יצטרך לאַמץ את קולו וכדי שהדברים המסוכנים לא ישמעו מבחוץ.

“בבוא הקץ”, פתח סופר הסתרים של יאשיהו בנשימה קצרה, “והכל יהיה הרוּס, שׂרוּף, נרצח וגולה, עוד תהיה שארית יהודה”.

למשמע הדברים הללו הרכִּינו הכל את ראשיהם בפחד. כמה שהיתה האמת המזעזעת קרובה לחששותיהם, הרי כשנאמרה מפורש הלמה אותם כמהלומת אַלה. אבל לאחיקם לא היו הרבה זמן וכח.

“שארית יהודה”, חזר ואמר, “רק בה נחשובה, רק לה נדאגה. אַל תהיה כצאן בלי רועה. זו היא מחשבתי בלילות נדודי-שינה. מי יהיה הרועה אשר יכנס את שארית יהודה בבוא השעה? התשמע, ירמיהו? יש צורך כי איש זה יהיה איש אלהים ולא אוהב בצע, איש אשר בבל נוטה אליו חסד, למען ימשול בארץ. איש העוזב את העיר היום או מחר למען יכין בארץ את גדרות הצאן לשאריתה. התשמע, ירמיהו?”

ירמיהו הרים את ידיו כלפּי אחיקם:

“לא אעזוב את העיר עד יומה האחרון. אבל יחשוב נא אחיקם: ירמיהו איננו רועה האהוּב על העדר. כל פעם, כאשר אני מתקרב אליו, הוא נסוג ממני. אינני האיש אשר אתה מבקש”.

אחיקם לא פילל לתשובה אחרת. הוא הסתכל בבניו התאומים, שכבר היו באים בימים ושׂיבה זרקה בהם.

“ובכן מטיל האב”, אמר, “את דאגתו ואת חפצו על צארי הבנים. גדליהו ומיכה שניהם אנשי אלהים. אין הם חיים לבצעם. גדליהו מוצא חן בחצר בבל. על כן אני מצוה עליך, גדליהו, בגזרת שכיב מרע: צא את העיר היום או מחר והכן בארץ את הגדרות למען שארית יהודה בבוא העֵת”.

פני גדליהו היו לאבן.

“ישמעני נא אבי”, גמגם, “יקרה אשר יקרה, גדליהו יהיה כבוגד”.

אבל אחיקם לא זז:

“אַל תשאל מה יהיה בפי האנשים עד אשר יבוא יום ובו תצא צדקתך כאור. והיום יבוא. ומה בעיניך כל אשר לפני היום ההוא?”

המשוּתק נפל אחורנית למרות הכרים שנשען עליהן.

“לא אוסיף לדבר”, לחש, “עד אשר תשבעו לי”.

בגזרת שכיב מרע פקד האב את פקודתו. הוא עמד להאסף אל אבותיו, לשורה המוליכה עד אדם הראשון ועל ידי כך עד הבורא. אות המות, אות החזרה, כבר היה חרוּת בפניו. האם יכלו בנים נאמנים להשתמט מן הפקודה האחרונה של אב, שהיה ברגע זה כמעט יותר מצלם אלהים בלבד? מיכה, החלש והחיור, החויר עוד יותר. הוא שילב את ידיו הרזוֹת על חזהו ופנה לאביו:

“שולחים ראשית את הנקלה ואחרי כן את הנכבד. משנינו התאומים גדליהו הוא הבכוֹר והוא הכי נכבד. הוא לא רק חכם, כי אם גם חזק, והעם תולה אֵמונו בו. ישלח אבי את מיכה הנקלה להכין את הגדרות. כאשר יעזוב הוא את העיר לא ימריד את הלבבות. וגדליהו ילד אחריו כרוֹעה השאֵרית בבוא העֵת”.

אחיקם חייך לרוח הנאמנות של בניו, כי מיכה דיבר יפה והוֹרה את דרך הישר.

* * *

המלכה הצעירה מעכה בקשה מאת ירמיהו מתוך דמעות שלא יזוּז מעל המלך במפעל המסוכן, שהוא וגבוריו חיבלו. וירמיהו הבטיח את הדבר למעכה מפני שלא יכול לעמוד בפני תחנוניה.

זמן רב לפני ליל התקדש ראש חודש נתאספו מסביב לשער החרסית והחומותיים, שהוֹליכו לגני המלך, השׂרים והגדולים של צדקיהו. אִתם היו מאות אנשי צבא נבחרות בפיקוד יראיה בן חנניה. כולם היו לבושים שחורים או כהים, כדי ששום בהרת בהירה לא תגלה אותם. החיילים צבעו אפילו את שריונותיהם ונשקם בצבע שחור בלי שמישהו גילה להם, שבלילה הזה שורר נינורטו, כוכב-שבתאי. בין ידידי צדקיהו נמצא גם איש מזרע המלכות, ישמעאל, אחיו הצעיר של אותו ירחמאל, שרדף את אוריהו וירמיהו ויצא בגולה לבבל. לפלא היה הדבר, ששלטון מרדוך השאיר משני אחים בעלי עמדה גבוהה והלך נפש מרדני את האחד בירושלים. ולא פחות מפליא היה, שלחוּג המקורב ביותר למלך נמנה בן פשחור ושמו מלכיהו, ששיחד אחד השׂרים בּבּבל והוּתר לו לחזור. חוץ מישמעאל וממלכיהו חכוּ עוד שני נסיכים יפי תואר מאוכלי שולחן המלך. שמותיהם היו שפטיהו ויהוכל, שאבותיהם הגוֹלים נמנו בין השוֹטמים הקיצוניים ביותר של ירמיהו. ישמעאל, מלכיהו, שפטיהו ויהוכל חָברו לפמליה אחת. כל הסביבה של צדקיהו היתה איפוא מורכבת משונאי ירמיהו, מבנים ואחים של השלטון הקודם, שירשו את שנאתו העזה לנביא. כנראה היה חוק ולא יעבור, שמסביב למלך אין תופשי תורה ומוקירי נביאים אלא בוֹזי תורה וכופרים ברוח. ארבעת הגבורים הצעירים, שהיו מצוּיידים כבני מלכים, התאמצו להראות לירמיהו את דחייתם וזלזולם. הם לא החזירו לו ברכת שלום, הפכו לו עורף, לעגו לו בקול רם עד שמוּכרח היה לשמוע את הלעג. התנהגות זאת של השׂרים השפיעה על החיילים הפשוטים, שקלטו את הלעג והגדילו עליו. ירמיהו עמד לבדד. אסור היה לו לגלוֹת לברוך את תכנית הקרב ולקחת אותו אִתו. בלבו שקל, שאולי היה יותר נכון לעזוב את המלך והפמליה שלו וללכת הביתה. למה ולשם מי עליו להיות הלילה עד לשפיכות דמים, שהוא בחל בה עד לידי הקאה? מהו הדבר שהמריץ אותו מנעוריו לשרת לבני דוד באמונה, בעוד שהם זרו לרוח את דברו כאשר דיבר בשם אלהים, דחוּ אותו בימים טובים וניצלו אותו בימים רעים? לא, לא היה לו מה לחפש בארמון ובמפעלי המלחמה של המלך. וכבר היה ירמיהו מוכן ללכת הביתה, אבל ברגע האחרון הופיעו צדקיהו ועבדמלך ובלויתם נושאי צנה וחרבות. המלך כאילו ניחש את רעיונות ההולך, עבר בלי ברכה על פני ארבעת מקורביו וניגש לירמיהו, חיבק אותו בחיבה והביע לו תודה שבא כדי להגן בלילה הזה על תלמידו בקרבתו לאלהים. צדקיהו דיבר בקול רם כל כך והביע את חסדו בהבלטה כל כך גדולה עד שהעומדים מסביב, שרק לפני שעה קלה לעגו בחוצפה, נבוֹכוּ מבוכה חצרנית. אבל גם כשיצאו לדרך, סבל המלך לצדו רק את ירמיהו, והשׂרים והגדולים הוכרחו לפגר.

בלי קול נפתחו הדלתות הכבדות של השער. בלי קול יצאו שומרי הראש לתוך החשכה ושם נעלמו במפוּזר. הלילה בלי ירח היה סוער מאוד, מסיבה נוחה מאוד. חשרת האור של מחנה האהלים עלתה כאֵד השמימה, שבהם אץ גוש עננים נמוך קדימה. הדרך היתה ברורה. צריך היה להשאר בדיוק מעֵבר לגבול האור של מדורות המחנה. היהודים נחפזו כצללים. ירמיהו התאמץ להחזיק מעמד בצד המלך הצעיר, המהלך בצעדים מהירים.

בדרך גילה צדקיהו לנביא בלחישה את תכניתו. המפעל המחוּכם צריך היה להתפתח בשלשה שלבים. הראשון היה בידי אלנתן. עליו לאסוף את כל חילו מכל המחבואים והמסתורים ולהוֹליך אותם בשעה המדוּברת אל הסוללות הדרומיות של מחנה האהלים. כאן הגיע המחנה עד עמק יהושפט, שהיה מבוּצר רק על ידי ביצורים חלשים, ועל כן כבר שימש כמה פעמים מטרה להתקפות לילה של אלנתן, אמנם תמיד רק בכוחות צנוּעים. התרתנים, שהיו מוכנים להתקפות חדשות, הכפילו ושילשו את המשמרות בדרום. במזרח ובצפון, ששם השתרעו הסוללות ברמות ללא דרך, חששו המצביאים פחות מפני העזות כאלה. צדקיהו הביא בחשבון את רגש הבטחון של המשמרות בהר הזיתים. הוא הצליח להעביר לצדו את אחד הרבשקים, ארמי שפקד באותו לילה על המשמרות במזרח. איש זה, שעבר למחנה יהודה, הבטיח למלך לעזוב את הסוללה ואת שער המחנה באותו רגע, שישמע רעש ההתקפה בדרום. פקודה מיוחדת של נרגל-נבוזראדן קבעה, כי בהתקפת לילה חייבים כל המשמרות למהר למקום הפרצה. ובכן, בשעה שרעש הקרב ימשוך את כל המשמרות ואת החיילים המתעוררים וסוללות המזרח תהיינה חשוּפות, אמר צדקיהו לפרוץ עם שומרי ראשו בחשאי למעמקי מחנה האהלים ולטבוֹח שם טבח. ואז, בשעת מהומת הדמים בעמק וברמה ועם התלקחות השריפות הראשונות, ישמש הדבר אות למגיני ירושלים להתפרצות כללית משערי העיר.

הם הלכו חרש. החשכה היתה מעוּבה כל כך, עד שאיש לא ראה את רעהו. שום אור עמוּם לא האיר להם את הדרך. רק מזמן לזמן נמסרה מאיש לאיש קריאה בת הברה אחת, שסימנה כיווּן חדש. הם הלכו בלי דרך סלוּלה מתחת לרגליהם, בלי טורח, כאילו רכוּבים על עננים. גם ירמיהו לא הרגיש שום מאמץ ושום ליאוּת, למרות הקדחת והעליות והירידות של ארץ ההרים. פתאום תקף אותו רגש של גילה ברעדה, שאלהים מסייע בכוונה לתחבוּלת המלחמה של צדקיהו. האמנם ניחם אלהים, שרצונו היה תמיד תלוי ברחף? תקוה פרועה זעזעה את לב ירמיהו. האם עורר מתן הדרור למשועבדים, למרוֹת היותו נעכר במטרות צדדיות, שוב את מידת הרחמים? אם תצליח יהודה בלילה הזה להחליש ולבלבל את בבל לעיני העולם! רעיון שעורר פיק ברכים. כוחות הלילה היו נגד בבל. אלהיו התעטפו. לא מרדוך ולא נרגל לא עמדו בשמים. סערת המערב בגב המתקיפים נתנה להם כנפים, ועם זה גרשה את העננים לצפון מזרח בכיווּן נהר פרת, כאילו רצתה בזה להזהיר את פוֹתרי האותות בּבבל בפני קץ רע. ירמיהו התחיל לפזם את מזמורי התהלים של ילדוּתו. הוא זקף את נשמתו כמרגמה כדי לשׂים מצור על אלהים בכל כוח התפילה שלו. אם הדבר יצליח! אם יבוא מפנה חדש בלילה הזה!

קריאה קצרה. הזרם הסמוּי של הצללים ניצב לפתע פתאום. חרש הפילו עצמם כולם לארץ. גם ירמיהו נמשך למטה בידי עבדמלך. דרך הסבך וענפי הזיתים הנעוים כאילו מצער נצנצו מדוּרות משמרות החלוץ. מאחוריהם נסתמנו סוללות המחנה. בתא הכוכבים של המגדל הקטן העשוי עץ נראה אור בודד. שם למעלה התאמץ כנראה סמגר-נבוּ לפענח את הרוגז הפלאי של הלילה הזה. נרגל, נבוזראדן, שרסכים, שראצר ודאי עמדו לידו בחרדה, כדי לשמוע את פתרון מערכת השמים המאיימת והמצמצמת את כוח פעולתם. ירמיהו עצם את העינים. בריקנות מסביב לו לא נשמעה אלא הנשימה הכבדה של אנשים נרגשים. הוא אימץ את כל כוחו, שלא יהיה לו שום חוץ ורק חלל פנימי המתפקע מכוחות שאין לעמוד בפניהם. תפילתו שׂמה מצור עז על אלהים. הוא כמעט לא הרגיש, שבין מדורות המשמרות המרוחקות זו מזו דעכו אחדוֹת.

מרחוק נשמעה פתאום צעקה וסאון סוֹאֵן, וירמיהו נסחף ונישא כמרחף על ידי הצללים הנושמים כל עוד רוחם בם עד שעמד לאחר מרוּצת טיסה מעֵבר לסוללות במחנה. שמע את צדקיהו לוחש פקודות. ראה את ישמעאל, מלכיה, שפטיה, יהוכל ובן חנניה חודרים בראש מערבולת שחורה של דמויות לרחובות המחנה הערוכים כקרנים. ירמיהו עמד איתן והחזיק את זרועותיו מוּרמוֹת, כמו שעשה משה בשעת הקרב עם עמלק. ולא הוריד את זרועותיו כאשר נשמעה יללת הזוָעה הראשונה, כשהלם צחצוח חרבות, כשזמזמו לפידי הבערה, כשהוּקף צנפה כהה ובחשכת הלילה נשמעה שריקת חצים, חניתות ומרגמות. הוא היה סגוּר ומסוּגר וכולו חלל פנימי גם כשעברה האש המנצחת מאהל לאהל והקיפה את המחנה העצום בזרועות ענקיות בסיוע הסערה הצוהלת. אבל איככה יכול ירמיהו לשמוח על האש המנצחת, בשעה שבחלל הפנימי שבו נקלעה לחישה חריפה, במפתיע, מלאת סתירות ולפיכך מלאה אמת איומה. ואלה היו הדברים המזעזעים שהאזין ירמיהו:

“כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים – אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ”.

לאט לאט הוריד ירמיהו את זרועותיו הכבדות. עוררה אותו צהלת צדקיהו שרץ ובידו שני לפידים, מוּקף שומרי ראשו, אל מגדל הכוכבים כדי להצית סמל זה של האלילות, שהיה מוּגן רק על ידי מגינים נבוכים שנתלקטו אליו. אבל כשעלתה השמימה שלהבת הבערה של מקדש המעט הבבלי, כבר נפתחו שערי ירושלים והנצוּרים השתערו בשאגת אלפי אריות על סוללות נרגל, ששוּתק מפחד.

כשנסגרו שערי צפוֹן עם שחר מאחורי לוחמי המלך האחרונים, הרי לא זה בלבד שהצליחה ההתפרצות המחוכמת, אלא הוכרע קרב גדול וננחל נצחון מכריע. מחנה האהלים שהוּבער משני הצדדים נשרף כמעט כליל. נבוזראדן הפסיד לא רק שליש צבאו אלא גם נעשה מחוסר קורת גג. אנשי צדקיהו ישרו את הסוללות של האויב עד לאדמה, ובזה נגרם לבבל הנזק הקשה ביותר, כי כל התותחים ומגדלי המצור נלקחו שלל או נהרסו. למשך חדשים היתה התקפה חדשה של נרגל מן הנמנע. האֵל השוֹכן ממעל לכוכבים הראה לכוכב ההרס את אגרופו. עם ירושלים, הבלתי מרוסן בעליתו כמו בירידתו, רקד מזריחת השמש בכל הרחובות בהשתוללות ובהוללות. נשים וטף טיפסו ועלו על החומות. על הנשרפים הומטרו לא רק ענני חצים וחניתות, אלא גם ברד של לעג וקלס. שוב לא היו איומים למרות המסכות מברזל שחור ואדום. הם נפגעו ברגש שלטונם בעולם, לאחר שהכוכבים התירו, שאויב נמבזה שרף את מגדל השמים של צבאם. והם לא רק לא ענו על ענני החיצים והלעג של היהודים, אלא התחילו להיסוג במשך היום מהלאה לעיר ותקעו ברמות מחנה דל ומצומצם. וכשזרחה השמש בפעם השניה לאחר נצחון הלילה קרה פלא הפלאים. נעלמו נבוזראדן, שרסכים, שראצר וגדודיהם. רק העינים החריפות ביותר מהמגדלים הגבוהים ביותר יכלו עדיין להרגיש בענני האבק של פרשי המאסף, שרכב הנגבה. נסיגה זאת נדמתה בעיני הכשׂדים כבזיון כל כך גדול, עד שביצעו אותה נגד כל המסורת באישון לילה.

צעקה ללא הפוגות פרצה בעיר האלהים. זו לא היתה צעקת צהלה, אלא צעקת מטורפים. בשגעון האושר שאלו רק מועטים, למה בעצם הלך נבוכדנצר דרומה ולא צפונה. התשובה באה רק בערב, והיא השלימה את פלא הפלאים. המלך הופיע בעצמו במקדש בין העם. צדקיהו היה חלש וחיור מרוב החסד שזכה, והוא בישר בקול כבוּש, שפרעה החליט למלאות את התחייבותו בשבועת הברית, והוא יוצא בכבודו ובעצמו עם צבאו ועובר את גבול מצרים, ובקרוב יעמוד על גבול יהודה ויביא עזרה. הברית הקדושה של המלכים נתעוררה מרפיונה ומתלקטת מכל צד, כדי לענוש את ההתרברבות של בבל לעולמים.

לב ירושלים פג. אחרי צעקת הטרוף באה שתיקה עמוקה ואחרי השתיקה באה התיפחות כבוּשה. כל העם בכה. הוא בכה על קשיות ערפו ועל האל הרחוּם שסלח ברגע האחרון. בלילה ההוא לא עזב איש את המקדש. משמרות הכהונה ובעלי הרצועות לא עצרו כוח להגן על החצר הפנימית בפני התפרצות ההמון. האנשים השתטחו על הארץ, הרטיבו את לוחות האבן הדמעותיהם ונשקו אותם. הוידוי על העווֹנות עלה בעשן הזבחים השמימה בלי הרף. נערכו צוֹם ותשובה לא במצוַת הכהן הגדול, אלא מתוך הצורך הסוער של הנפשות. שבעה ימים נמשכה חגיגת התשובה. כל לב היה קרוע ומוּרתח כל כך, עד שירמיהו עצמו חשב, כי באה התשובה האמתית. אבל לא עברו ימים מועטים אחרי התשובה וקרה משהו נתעב ומפליץ, שירמיהו לא רצה זמן רב להאמין בו עד שבאה הראיה הפומבית.

פשע זה לא בוּצע על ידי המלך, אלא על ידי השׂרים והגדולים ובעלי האחוזות, על ידי אנשים שהיו דומים למשׁוּלם כחוט השׂערה. הדבר הוּלבש דברים יפים והוצדק על ידי מראית עין של הכרח. דרור היובל של אלהים – כך טענו העשירים – הביא פירות רעים, חלקים גדולים של הארץ, שהמלחמה לא פגעה בהם, הוזנחו על ידי עבודת שדה זעומה. גם הכנת כלי השלום ונשק המלחמה היא בכל רע. בלי הידים העובדות של העבדים אי אפשר להתקיים בימים קשים. טובת האלהים, שעל מקדשו מגינים, דורשת מאת המלך להחזיר את משטר האבות ואת העבודה הקבועה. המצוֹר הוּסר בחסד עליון. אלפי עבדים שעבדו בצבא יאכלו עכשיו את לחמם מתוך בטלה, והדבר יגרום נזק לכל הארץ. לפיכך על המלך לצווֹת מיד, שכל עבד משוחרר יחזור אל בעליו, אם מרצון או באיום עונש קשה. והמלך ציוה על כך. אם כי היה לו מוסר כליות, הרי נרתע בפני שׂריו, בפני ישמעאל, מלכיהו, שפטיהו, יהוכל וכל האחרים שהקיפו אותו בנימוקים חריפים, ששלטון המלך יכול לשגשג רק אם דלת העם תוחזק בשפל. ביחוד בשעת חרום אסור להחליש את שלטון היחיד של בתי-אב מיוחסים ושל בעלי קנין תקיפים על ידי עצמאות מטומטמת של דלת העם, הנוֹטרת תמיד איבה ושמחה לאיד. היועצים הרעים לא הרגישו, שהם מדברים בהכרת הסכנה לא מתוך נימוקי טובת הנאה, אלא בעצמם מתוך שנאה נפסדת לדלת העם. בזהירותם לא הזכירו, שהדרור לא היה דרישת האנוכיות האנושית, אלא מצות אהבת אלהים. אבל הם חזרו ואמרו בנוסחאות שונות: המקדש מקדש לאלהים ואת כסא המלכות נתן למלך. בחוקים מעודנים אין לשלוט על עם בין העמים. איש מהם לא הרגיש בנבָלה המשוקצת, בבגידה השטנית באלהים – שהם מבטלים בימי הרווחה את מתן הדרור, שניתן בימי הצרה. האומנם לא הרגיש איש? לא. צדקיהו הכיר יפה את הפשע המזוהם. בשעה שנוגשיו בארץ החזירו את משטר האבות, כפי שהם קראו לזה, לא ביטל המלך בביתו ובאחוזתו את הדרור. אבל דבר זה לא פייס כלל את ירמיהו. מתוך התמרמרות בלי מצרים בכה בקרבו. וכשנודע כי העבדים שנשתעבדו שוב חייבים להחזיר לבעליהם את ההענקה שקיבלו נתעורר ירמיהו בדברי קללה. בפעם הראשונה והיחידה בחייו הפקיר את העם, שנלחם בעדו עם אלהים למן הלילה שבו נקרא ליעודו מתוך מסירוּת נפש. בלילות נדודי השינה התיפח לתוך החשכה:

“אמרת, אלהי ישראל: הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ, וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם – אלהי, לֹא אעצור בעדך”.

בשעה שנעשתה בגידה נמבזה זאת באלהים שלח המלך את עבדמלך שלש פעמים לירמיהו להזמין אותו אליו. שלש פעמים דחה הנביא את הכושי באותם הדברים:

“כה תאמר לאדונך בשמי: מה לירמיהו ולך?”

אבל אז קרה דבר יוצא מגדר הרגיל. מעכה המלכה, שלפי הנימוס אוסר היה עליה להראות מחוץ לארמון המלך, העיזה לבוא פעם בדמדומי ערב לבית ירמיהו, מצועפת ובלוית שפחה. היא נגשה בהתרגשות לירמיהו המוּפתע ואמרה:

“למה חדל ירמיהו להיות נאמן לאדוניו ולאדוני?” שאלה והסמיקה על העזתה. וירמיהו ענה:

“אדוניך, המושל על מעט אדמה, חדל להיות נאמן לאדוני העולם”.

הצללים המופלאים בפני מעכה הרזים, שנידמו לפני בחורה, נתעמקו.

“אין איש יודע יותר מאשתו”, התאבקה, “כמה נאמן המלך לאלהים. קל לנביא להיות קפדן. אבל המלך נתון בסבך העולם. גאות גבוריו, חפץ שׂריו, אהבת הבצע סובבים אותו. מה יודע נביא בודד כמה קשה לחפש את הדרך הצרה בין לועי החיות הטורפות?”

“ילך נא בדרך הצרה ברפיונו עד הסוף”, ענה ירמיהו קשות.

המלכה עשתה עצמה כלא שומעת. היא היתה מוכנה לסבול דברים קשים מאלה. אף על פי שכל העיר צלצלה מצהלת נצחון, באה מעכה לבקש מאת הנביא המתמרמר סליחה למפירי השבועה. האם היתה בלבה חרדה בתוך שמחת הנצחון?

“דברים גדולים נעשים בימים אלה”, הפצירה. “המלך חפץ לשמוע את דברך, ואתה שולח לו לאמור: מה לי ולך?”

“לא יאה לו לשמוע את דברי”, דחה ירמיהו שוב, “כי הוא עושה רק לפי דברי שׂריו”.

מעכה לא הרפתה:

“אבל אני חפצה כי יאזין לדברך, ולא רק לדבר שׂריו. עוד היום ישמע את דבריך”.

ירמיהו הפנה את ראשו, כי הנפש הטהורה וההפצרה המאמינה של האשה הצעירה ריפו אותו. הוא הזכיר נשכחות:

“על דברים אשר לא היו דברי הוּכיתי פעם, הוּשמתי בסד והורדפתי למות שנה אחרי שנה. האם עלי לחרף עוד הפעם את נפשי לשוא? ולמען מי?”

הפה הילדותי של מעכה נתעוות.

“האם אתה עושה את הדבר למען המלך”, שאלה בקול חמוּר, “או למעני? האם לא נועדת לדבר למען העם?”

ירמיהו הפנה שוב את פניו אליה וראה, שעיניה זולגות דמעות בהירות. מעכה אמרה את האמת. והוא נטל שוב את הדבר על עצמו.

צדקיהו קיבל אותו בקרירוּת ובלי בטחון. כשנודע בארמון, שירמיהו עבר את הסף, נתאספו השׂרים מיד בחדר המלך כדי לשמור עליו בפני ההשפעה הארורה. צדקיהו כעס, כשראה משמר זה. אבל מכיון שלא היה לו אומץ לב להוציא מעל פניו את עמודי שלטונו, שפך את חמתו על ירמיהו, שסרב שלש פעמים לבוא ועכשיו על ידי נוכחות האחרים עורר בו את רגש רפיונו.

“יש לנו ידיעה”, פתח המלך בנעימה של רוגז, כאילו הוא שואל פתרון לא מאיש האלהים אלא מקוסם ממדרגה שניה, “כי מצרים ובבל עומדות זאת מול זאת מדרום לבאר שבע. אבל שתיהן אינן מניעות רגליהן לקרב. מה פשר הדבר?”

ירמיהו לא ענה מיד, אף על פי שידע בבת אחת את הכל בבהירוֹּת עצוּמה. במראה שלפניו נפגשו סמגר-נבוּ וחר-הפ בין שתי המחנות כדי לבדוק ביחד את פשר צו השמים להסכם גומלין.

“פשר הדבר – כי שני בתי העבדים מבינים זה את זה וכורתים ברית ביניהם. על כן יעשה המלך שלום עם מלך בבל ויכנע אליו כל עוד יש זמן”.

מאחורי מושב המלך, ששם עמדו מקורביו, פרץ צחוק. מלכיהו, שירש את עיני הכרוכיה המרוחקות בצורת כפתורים של אביו, פתח פיו ראשונה:

“אכן תמיד ראית ונבאת את האמת לאמתה, חוזה ונביא! אכן היתה ציוֹן ללעג ולקלס לבבל כדבריך”.

“האם זאת היא עצתך הכנה”, רעם המלך, “כי אעשה שלום עם מלך בבל להכנע אליו? עתה כאשר צבאו רפה? עתה כאשר עומד ממולו האח הגדול בבריתי, פרעה, עם צבא גדול? עתה כאשר הראתי לנרגל הבבלי, כי עיר נצורה יכולה למגר את הצר התקיף? לא, לא ישרה עצתך”.

“יעשה אדוני המלך את הישר בעיניו”, ענה ירמיהו, כאילו לא איכפת לו בית דוד וגורלו. “לא לי לעוּץ לך עצות. זהו דבר שׂריך. אולם טוב תעשה לזכור את הברית אשר כורתים הגדולים בּלי שׂים לב לקטנים”.

דברים אלה עוררו לא צחוק, אלא דממה מסוכנת מן הצחוק. מבין השׂרים יצא ישמעאל, בעל קומה ופנים גרומים כהים, ועמד בין צדקיהו וירמיהו. לא במקרה היה שמו כשם בן הגר, אבי כל בני המדבר. הוא גם דמה לו על ידי רזונו ועל ידי המבט המעולף, הבוחן תמיד את ערך האויב. ישמעאל שילב את זרועותיו והסתכל בירמיהו כעל דבר האסור שיהיה בעולם. אבל על המלך עשו דברי ירמיהו רושם. הוא הרים ראשו ושאל בדאגה:

“האם נכון הדבר על ברית בין נוף ובבל? האם שמעת וחזית את הדבר?”

עוד לא הספיק ירמיהו לענות, עד שקם בן פשחור ואמר:

“האם אין אדוננו המלך רואה, כי הוא שמח לנבאוֹת לך רעות? האם אין אתה רואה, כי הוא שמח להקטין את נצחונך הגדול ולומר כי לשוא היה? יש לו רק תקוה אחת והיא אבדנך, למען תתמלא תוכחתו. לראות אותך מת ואת העיר שרוּפה, זאת היא שמחת לבבו, כי הוא שונא אותך ואת העם. האם טחו עיניך מלראות זאת?”

“אינני רואה מאומה” מלמל המלך והסתכל במבוכה מסביבו.

עבדים הביאו נרות. ליד מושב צדקיהו העמידו שנתי מנורות בעלות קנים רבים. באולם פזרו מנורות זהב בודדות. היתה אורה גדולה. פני ירמיהו נראו בעיני ישמעאל כתנור בוער, ששלהבתו מורגשת דרך קירות חזקים וכהים. יד ישמעאל שחקה באחת המנורות הבודדות הכבדות על הדלפק המצרי, שלידו עמד. שקוע בהרהורים מעך בין שתי אצבעות את האש של המנורה, כאילו לא רצה שפניו יוּארו יותר מדי מלמטה. קולו היה צרוּד כשפנה לצדקיהו:

“אדוננו מלכנו ריסן את בבל כאשר לא עשה מלך לפניו. צבא חלש עומד מול פרעה. האם ימנע מלהפטר מבבל לעולמים?”

“אבל אם בכל זאת נאון אשר אמר על בבל ונוף?” אמר המלך ולא גרע עין מירמיהו. “הם אינם מניעים רגליהם לקרב. מה יהיה אז?”

ירמיהו החוה קידה לפני המלך:

“יתן לי מלכי ללכת”.

“ובכן יש דבר רע מאלהים”, לחש צדקיהו.

הנביא נרתע לאחוריו שלש פסיעות, כאילו הוא עומד ללכת.

אבל המלך קפץ ממושבו:

“עליך לדבר. כי חפץ אני לשמוע את הדבר הזה”.

ירמיהו הרכין את ראשו ושתק בקשיות עורף. אז לא יכול מלך יהודה לכבוֹש את כעסו:

“אם אין אתה שונא אותי ואת העם”, צעק, “דבר. מה עם בבל?”

“בבל תשוב”, אמר ירמיהו בנחת.

באולם פרצה צעקת גאותנות:

“תשוב נא בבל”.

ירמיהו לא שׂם לב לצחוק והסתכל בעיני המלך:

“הכית את בבל אולם לא תוכל לנצח את עבד אלהים. הוא יבוא ואתו צבא חדש לשים עליך מצור”.

מקורבי המלך לחשו באזני צדקיהו באנחה:

“מלכנו, האם לא היה לך לזרא הלהג הנושן הזה? האם לא דיבר כדברים האלה לפני נצחונך?”

“אין זה עוד דבר אלהים”, הפליט המלך, “אני חפץ לשמוע דבר אלהים”.

אבל ירמיהו לא התעקש יותר, ניגש אל המלך וגילה את הדבר שנאמר אליו:

“כֹּה אָמַר: אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי… וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ, וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב”.

השרים הסתכלו זה בזה. פרצופו הקטן של ישמעאל נתכווץ עוד יותר. עורקי היד, שהחזיקה את מנורת הזהב, נמתחו. אבל קולו היה כבוּש:

“מלכי, אשר היתה בו הגבורה להכות את נרגל במחנהו, האם אין לו גבורה נגד האיש הזה? האם יסבלו חרבות גיבוריך חרופים וגידופים נגדך?”

פני צדקיהו האדימו כדם והוא הסתכל מתוך זעם נואש משׂר לשׂר:

“בי לא תפגע הנבואה הזאת. בביתי לא הפרתי כל ברית. בביתי נתמלאה השבועה ולא עברתי על המצוה. אבל אתם”, אמר המלך בזעם ובצער, “אתם הולכתם אותי שולל. אתם, רק אתם הפרתם ברית ופשעתם. לא עלי, רק עליכם נאמרה הנבואה. עליכם רובצת הקללה”.

מעולם לא דיבר המלך למקורביו דברים נוראים כאלה. הם שתקו מעלבון. ומי היה אשם בפילוג זה אם לא הארור הזה, שהעיז עכשיו לחזור על בקשתו:

“יואיל המלך לתת לי ללכת”.

“לא!”, הרעים עליו צדקיהו בקולו. “אם כי היית לי למורה, תשאר, כי פקודתי חלה עליך כמו על כל האחרים”, ואחר כך הוסיף בלחש: “ידעתי, כי לא אמרת לי עוד את הכל. עוד לך דבר”.

“כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי, וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי” – אמר ירמיה בעצבוּת גדולה. ועל כך פרץ המלך ואמר:

“הנה אתה מודה, כי עודך מסתיר דבר ממני. הכל היה טוב בלעדיך והכל רע אתך. עוד לפני שעה הייתי מנצח צוהל, ועתה? אני מוצה עליך, אמוֹר באזני ובאזני השׂרים למען ישמעו את דברך עד למעמקי לבבם העיקש. כאשר יכרתו בתי העבדים ברית, כאשר תשוב בבל, כאשר יעלו צבאות חדשים – מה יהיה אז?”

ישמעאל הרים את המנורה מן הדלפק. כדי שלא ירפה אומץ הלב של המלך רצה לקדם פני הנביא והפליט:

“כאשר ישובו, כאשר יעלו צבאות חדשים, מה אז? תנצח אותם כאשר הכית אותם”.

ירמיהו פנה בפעם הראשונה בשעה זאת ישר לישמעאל והסתכל בעיניו בקדרות, כי עכשיו גילה את הנבואה שנאמרה לו בשעת ההתקפה המוצלחת:

“כִּי אִם הִכִּיתֶם כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים – אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ”.

“אבל אתה לא תוסיף קום”, אמר ישמעאל בנחת בקול צרוּד, הרים את זרועו וזרק את מנורת הזהב הכבדה לתוך פני ירמיהו.

המהלומה הקשה פגעה בין עיניו. בלי קול נפל והתמוטט לפני מושב המלך. לא היה איש בחדר שלא היה נשבע, כי ירמיהו מת. והאור הפנימי, שעדיין היה עֵר בנשמתו נטוּלת ההכרה, האמין בדבר בעצמו.

פרק עשרים-וששה: בין החומותים ובחצר המטרה

יותר משלשה חדשים ריחף ירמיהו בין החיים והמות. בן חלקיהו הרגיש היה לו מצח קשה כאבן. הוא עמד בפני עוצם הזהב והציל אותו. לאט לאט הוּגלד הפצע, אבל הצלקת מעל לעינים היתה עמוקה כפצע. המהלומה לא פגעה באפו המעודן של ירמיהו, מורשת משפחה ותיקה, ולפיכך לא נסתרסו פניו כמפלצת כצלקת אוריהו. אבל לפצע עלתה ארוכה יותר מהר מאשר לנפשו. עוד ימים רבים לאחר שיד מלאך המות הרפתה ממנו שכב בשקט, לא נע ולא דיבר דבר. כשהיה ברוך מאכילו מזון נוזל, היה פותח את פיו וגומע כילד. מזמן לזמן היו באות בחשאי המלכוֹת, חמוטל ומעכה, ומביאות לחולה רימונים, תמרים וענבים ויושבות זמן רב ליד משכבו. הוא הסתכל מבעדן כמו מבעד חלונות. פעם אחת הופיע גם המלך ודיבר דברי צער. ירמיהו לא נע ולא זע. הכל היו סבורים, שניטלו ממנו הראיה, השמיעה והדיבור. אבל לא כן היה. הוא השתמש בשמיעתו רק לשיחות בזמן ובחלל שאין להם שם, כמו שהשתמש בראיתו לראיה פנימית במחזוֹת שאין להם שם. וברוך לא חדל במשך כל החדשים הללו לדבר אתו בקול רם כדבר אל חרש. ויום אחד קיבל פתאום תשובה. מנהמת לבבו קרא פעם בקול רם:

“בבל שבה, זה ימים רבים. האם יודע רבי? היא עולה בחיל גדול על העיר”.

ירמיהו הפנה אליו את עיניו ואמר בשקט בקולו הרגיל:

“למה אתה צועק דברים נושנים, ברוך? כמה שבועות חונה בבל עם צבאה ליד העיר?”

בתלמיד לא קמה רוח משמחה על התעוררות רבו. ועדיין דיבר בקול רם כדבר אל כבד שמיעה:

“אבל באו צבאות חדשים. הוּשׂם מצור גם על שערי הדרום. אין יוצא ואין בא”.

“למה תספר לי דברים אשר ידעתים מאז? נודעו לי דברים רחוקים מאלה”.

“האם כבר חזה רבי את האחרית?” גמגם ברוך.

וירמיהו ענה: “חזיתי את האחרית וגם אשר יהיה אחרי האחרית”.

הוא חייך. ברגע שפיו ביטא את הדברים שכח רוחו את הכל. אבל נופך של טעם נוח מוּפלא גילה לו, כי הדברים שלאחר האחרית שראה ושמע ושכח אותם אינם יכולים להיות רעים.

למחרת קם ירמיהו בפעם הראשונה והתחיל ללכת. אבל ברגליו החלשות והכושלות הגיע רק לבית המלאכה של עושה המרדעות ששם גר. ושם היה מתמוטט, לולא תמך בו בעל המלאכה והושיב אותו. נשימתו יצאה דרך אפו בכבדות ובשריקה. הפועלים עזבו את מלאכתם והסתכלו בו. בעיניהם היתה תערובת נמבזה של זועה, רחמים ואונס משונה לצחוק, שכבשו אותו בקושי. בית המלאכה של מרדעות הפך למפחה. על הקרקע היו מונחים עורות מעובדים, שעובדו לא לאוכפים ולריתמה אלא לרצועות של חרבות, לכיסי מרגמות, לאשפות חצים, לנרתיקי מגינים ולפצויי קשתות. ירמיהו ראה לרגליו ריקוע פח, שעמד להשתבץ במסגרת עץ ובנרתיק עור של מגן. הוא גחן לפח נוצץ זה ושם אותו על ברכיו. ואז הסתכל לתוך הפח כדי להכיר למה מפליץ מראהו את בני האדם. והוא ראה בבבואה שלו ירמיהו זר לגמרי. יוצר השמים, שעשה כל תמונת אדם, שינה גם את מראהו החיצוני. הוא ראה לפניו אדם כמעט זקן, בעל שערות שיבה בראש ובזקן שלא היו גזוזים, בגבות פגועות ועליהן גומה אדומה ועמוקה. אבל ירמיהו לא נבהל ולא התפלא. לבו הכיר גם את הטעם של גלגול זה. אלהים מחה מפניו את אות חלקיהו, את מוֹרשת אבותיו ואבות אבותיו לעולמים. הוא, שהופרש מרחם אמו, הופרש גם מן המסבות האחרונות של שייכותו הארצית כדי שהוא, שאסור היה לו להיות לאב, לא יהיה גם בן. אלהים נתן לו פנים חדשות, כדי שלא יהיה דומה לעצמו ולמורשתו. הוא חייך לקראת בבואתו בראי, לתמהון עושה המרדעות ופועליו, שקרצו זה לזה וחשבו אותו למשוגע שקט. אבל לו נראו פניו החדשים, תחיה חיצונית זאת בחטיבה היחידה של חייו, ככבוד מופלא.

עבר עוד חודש אחד עד שחזרו רגלי ירמיהו לכוחן הישן. אבל אז השתמש בכוחו יותר מאשר בזמן מן הזמנים. תאוה משונה לנדודים תקפה אותו. ומכיון שהעיר היתה סגורה ומסוגרת, היתה גם תאות נדודיו מסוגרת והוא לא יכול לצאת אל השדה. איש ענתות התהלך בחוגים מוזרים. לחצר המלכות לא הלך. למקדש גם כן לא הלך. הוא נמנע אפילו מלהכנס לחצר החיצונה, שתססה מן הבוקר עד הערב מן הדרשות הצורמות של לובשי אדרות שער ומכל ההמון המרוגש של העם, שנכזב אכזבת מות. בימים ההם עשה ירמיהו רושם של אדם, שבעיניו אין ערך לכוחות הגאולה הגדולים: זבח, תשובה, תפילה. כשהעיר ברוך את אזנו בגלוי על כך ענה: “האם אינך יודע, כי קורא דרור גם עלי ועליך?”

בכל בוקר ובוקר עם שחר היה עוזב את בית עושה המרדעות. הרחובות הצרים היו עדיין ריקים, ולא היתה סכנה שיסתכלו בו בתמהון ויציקו לו. כשהופיע בין אנשים על מקלו המסוקס, שהיה לו עוד מימי נשיאת העול, היו אמהות טפשות מראות על איש האלהים, המתהלך שקוע בהרהורים, כעל רוח רעה ומבהילות את ילדיהן: “הנה יקח אותך המשוגע איש הרוח”. הוא השתמט מכל חברת אדם, עד שלבסוף מצא לבו השואף לנדודים והבורח מאדם מקום נוח לו. בין הביצורים החיצוניים והפנימיים השתרעה רצועה מרובעת רחבה מכוסה דשא, עיר בתוך עיר. כאן רעו העדרים, ששימשו למזון הנצורים (ותקפה חרדה לראות אותם פוחתים והולכים, כי אי אפשר היה למלאות את החסר). כאן תקעו אהליהם פליטים מערי השדה, שלא מצאו קורת גג בירושלים. כאן נעצרו הפצועים והחולים כדי לשמור על העיר הפנימית ממגיפות. כאן חנו גדודי צבא כדי להחליף את שומרי החומות לעתים מזומנות. מכיון שהמקום הזה היה העורף החשוב ביותר של ההגנה, לא היתה לשם דריסת רגל סתם, אלא ממוני השערים הפנימיים ערכו רשימות כל מי שנכנס לשדה זה שבין החומות, שנקרא “בין החומותים”.

החיילים הכירו רובם את ירמיהו ונתנו לו לעבור כשהיה מופיע בבוקר לפני שער בנימין או שער אפרים. אם כי לא חיבבו שום נביא, וביחוד לא את קשה העורף שביניהם, הרי סבלו שמורה המלך לשעבר נצטרף לפלוגה המחליפה את המשמר ועולה לעתים אחריה למצפה או למגדל. שם בילה ירמיהו שעות שלמות כשהוא צופה לתוך הסביבה בלי דבר דבר. ממלחמה ומבבל לא נראה אלא מעט. נרגל-נבוזראדן, שחכם אחרי ההתפרצות המנצחת של צדקיהו, חיבל סוג חדש של מצור. עניבת רצועת החנק הקיפה את עיר האלהים לגמרי, אבל בהיקף רחב. נרגל חיכה בסבלנות של איש הכוכבים לשעה הנכונה, כדי לענוב רצועת חנק זאת. מחנה בבל לא השתרע על מדרונות ההרים, אלא על רוכסיהם. מחנה מבוצר מוקף סוללות מנע כל העזה מצד צדקיהו או אלנתן. המחנה חלש על כל הדרכים, גם על דרך הלבונה והזהב לאחר כריתת הברית עם פרעה ומעכשיו לא יכלו שום גמל, שום אתון, שום בקר ושום צאן להגיע לירושלים. השדה המת הענקי בין מחנה בבל ובין העיר עשה לאַל כל רעיון להתפרצות, שהיתה מוכחרת להתנדף בחלל הריק כמים בחול המדבר. אף על פי כן לא נראתה בעיני החיילים שום דאגה. הם היו בני השעה, וכנראה כבר שכחו שעל ידי בגידת פרעה נשתנה שוב הכל לרעה. גיבורי המשמר שרו בצהלה את שירי המלחמה שלהם, שבהם דרשו מאת אלהים בעזות ובחוצפה לקיים את בריתו, בשעת הצורך על ידי נס, כמו בימי קדם ליהושע בן-נון. החיילים עשו את שרותם ברוח מרוממת, כי עד עכשיו לא היתה המלחמה רעה. ירושלים עמדה איתנה. ההתקפות הרפות והנדירות של בבל הוכיחו, שיש לה יחס של כבוד לגיבורי יהודה.

ירמיהו הסתכל כל הזמן בכיוון ענתות. געגועים שלא ידע עד כאן מילאו אותו לבית אביו, לנחלת בנימין, לארץ ילדותו. גבעות ענתות קראו אותו. הוא לא ידע, אבל לבו אמר לו למה. בימי מחלתו התגנב שארו הטוב חנמאל פעמיים העירה כדי לשלם לו את דמי החכירה. ועכשיו נעדר זה החודש הרביעי. ירמיהו הרגיש, שהנחלה המוזנחת של חלקיהו זקוקה לו, אולי עכשיו בפעם הראשונה. רק עכשיו הכיר, כי לבו כרוך אחרי בית האב והאחוזה, שבימי חייו שכח אותם לעתים כל כך קרובות. הוא הרהר כיצד יכול הוא לעזוב את ירושלים כדי להגיע לענתות. כל השערים היו שמורים שמירה מעולה יומם ולילה בהשגחת מצביאים גבוהים. אף על פי כן היו בורחים. מרדוך פקד לקבל את הבורחים לא רק בחסד אלא בזרועות פתוחות. לכל אחד יש להבטיח חלק באחוזות המלך, השרים והעשירים. בבל אמרה לרוקן על ידי פתויים כאלה את ירושלים בלי מהלומת חרב, ועם זה להתנקם באשמים.

ירמיהו רצה רק דבר אחד: לשוב לימים אחדים לענתות, לבקר בבית ששם קרא לו אלהים, להתהלך עם חנמאל בשדות נחלתו ולשים מנחת זכרון על קברות אבותיו. לו נדמה כאילו אמו מחכה לו בביתו והוא מוכרח להראות לה את פניו החדשים, כדי שתכיר את בנה הצעיר. הוא סיפר לברוך את געגועיו. אבל ברוך נבהל והזהיר אותו ממעשה בלתי מיושב בעוז כזה, עד שירמיהו לא יסף לדבר על כך.

פעם בליל סתו, כששוטט בשעות ללא ירח בין חומות הצפון, הרגיש פתאום, כי מישהו עוצר אותו. איש האיר את פניו בפנס אטום. הדמות הרחבה של האיש היתה מעוטפת במעפורת דרכים. רק לאחר שהאיש האיר את פני עצמו בפנסו הכיר ירמיהו את גדליהו בן אחיקם, בכור התאומים.

“ידעתי דרך”, לחש גדליהו. “אין בה סכנה אם נמהר. לך אחרי”.

ירמיהו לא זז ממקומו. אז הפציר בו גדליה:

“נתמלאה אֲמִתְּךָ כאשר באר אותה גם אבי לפני מותו. חכיתי ולא יכולתי להרהיב עוז בנפשי עד עתה. אבל עתה, כאשר הכל אבוד, אין אני דואג לא לעיר ולא למקדש כי אם לשארית יהודה. מיכה אשר הוא ידוע חולי, המוכן להקריב נפשו, הלך לפנַי להכין את גדרות הצאן. ועתה באה עתי. הוא קורא לי, כי אטול עלי את הדבר. והוא קורא גם לך”.

“הדבר הוא דברך ודברו, לא דברי”, ענה ירמיהו.

אכן, לא היה דברו לפעול לפי שיקולים חריפים וסברות כמו אחיקם ובניו. הוא לא רצה ללמוד מחדש, שהמסקנה של כל חישוב היתה תמיד אפס. ירמיהו התנגד בקרבו לכך, שגדליה ומיכה היו בטוחים בתוקף היקשיהם באחרית הרעה ולא ציפו למפנה על ידי אלהים. האדם בוטח בעצמו תמיד עד לידי גיחוך. בטחונו נובע מהפרזה ילדותית של אותו הניחוש הנבוב, שהוא קורא לו שכל וראית הנולד. אם כי ירמיהו כיבד בן שפן זה כאיש הטוב ביהודה, הרי התיחס גם אליו בניגוד יסודי, שלא ניתן לגישור. גדליהו סיפר לו בלחישה, כי מחכים בימים הקרובים לבוא נבוכדנצר לפני שערי ירושלים. לפי ידיעות סתרים של מיכה מוכן מרדוך לאחר השמדת בית דוד להטות חסד לעם ולהפקיד את גדליה על השארית. עד היום הזה נלחם בנפשו אם לעשות צעד זה. אבל אין שמירה והצלה אחרת לשארית על עברי פי פחת. גם ירמיהו חייב לסייע להצלה זאת, כי הוא נכבד מאוד בעיני מרדוך. ירמיהו הרגיש כמה מר היה לגדליה למרות כל הנימוקים הברורים לעזוב את העיר הלוחמת וכמה חיפש בעל ברית בירמיהו. אבל הוא סרב:

“לא יתמלא חפץ נבוכדנצר ולא יתמלא אשר חושב גדליה”.

“אל נא תאבד את הזמן”, הפציר גדליה. “נביא אותך לפני מרדוך ודבר גם אתה על לבו”.

“מקומי עתה לא לפני מרדוך”, אמר ירמיהו, “ואתה דבר את דברי אליו”.

גדליה קירב את פניו הגדולים החרושים דאגה בשאלה לירמיהו. אבל אלה הם הדברים שקיבל לדרכו אל נבוכדנצר:

“עם מומת תמית. מקדש שרוף תשרוף. קמח טחון תטחן”.

חיש מהר התפשטה בעיר השמועה, כי גדליה, בן בנו של שפן, נשוא הפנים, שכולו אומר כבוד, ברח בלילה למחנה בבל כבוגד נבזה. זו היתה מכה, שריפתה את הידים יותר מתבוסה. המלך, גיבוריו ושריו השתוללו מכעס. צריך לשים קץ אכזרי לבגידת הבריחה. המשמרות העומדים והמשוטטים לאורך החומותים הוכפלו במשך שלש אשמורות הלילה. ניתנה להם הרשות להמית לאלתר את כל מי שיתפסו בנסיונו הברור להמלט אל מעבר לחומות. ההשגחה על החלק הצפוני של העיר נמסרה לקצין העז ביותר של שומרי ראש המלך, והוא יראיה בן חנניה. יראיה ישב בלשכה בשער בנימין, שמשם יצאה דרך המלך לצפון.

עברו רק ימים אחדים מבריחת גדליהו, ורימיהו הופיע בבוקר אחד כרגיל בין החומותים בשער בנימין. כשעה שלמה שוטט במקל הרועים שלו. כל פעם עמד והסתכל לשער, שלפניו גהרו שר עשרה אדמוני וחיילים אחדים, ושומרים אחדים שוטטו הלוך ושוב בחניתות על כתפיהם. לבסוף ניגש ירמיהו לשר העשרה ופנה אליו:

“פתחו לי את השער”, אמר בנחת כאילו איננו דורש שום דבר יוצא מגדר הרגיל. “איש-ענתות אני, וחפץ אני לשוב הביתה לימים אחדים לנחלתי בבנימין”.

ורצה ללכת הלאה דרך השער. אבל שר העשרה אחז בזרועו והסתכל בו בעינים ארסיות באלכסון:

“איש ענתות”, חזר אחריו, “חפץ לענתות לנחלתו”.

ומי דתפסו אותו אגרופי חיילים משוריינים והביאו אותו לפני הקצין, שגהר בלשכתו ליד מחתת גחלים לוהטות, כעכביש ארך רוח ברשת רחבה של אנשי סודו, מרגליו ובלשיו. שר העשרה שתפס את הנביא כבר צהל מרחוק:

“הנה הוא, נפל בידינו”.

יראיה הרים את פניו שהיו אדומים מלהט הגחלים. זמן רב לא אמר כלום, אבל הזין את עיניו בהנאת הנקמה, שציפה לה ימים רבים. הנה עמד לפניו האיש, ששמו רבץ על חזה אביו חנניה כמפלצת לילה, עד שהתהלך בחרדה כל ימיו עד שעת מותו. ועוד באותה שעה, כשהלך חנניה למות, בא איש השטן הזה ליהנות ממוֹת בן תחרותו המנוּצח. או שירמיהו היה שקרן, שסבב בכחש את אלהים נגד חנניה על ידי קסמים ולחשים – ובכן הוא ראוי לעונש מות. או שהוא באמת המיועד וחנניה היה המוקיון – ובכן ראוי הוא בעיני הבן לעונש מות כפול. יראיה לא גילה את רגשו, אלא פנה לנתפס בנחת של פקיד.

“חפצך ללכת לענתות?” שאל בהרהור כאילו זוהי בקשה הניתנת לשיקול דעת.

ירמיהו ענה: “חפצי לשוב הביתה לנחלתי לימים מעטים”.

הקצין תיקן במלקחים את הגחלים בתוך המחתה.

“ומתי היית בפעם האחרונה בענתות לדאוג לנחלתך?” שאל בשויון נפש.

ירמיהו נדהם. שאלה שקשה להשיב עליה. אבל הוא הוכרח להודות לפי האמת, שמימי יהויקים לא דרכה רגלו על סף חצר ענתות. יראיה חייך חיוך רע:

“אחרת לגלוֹת בקרבך לב אכר, ירמיהו. חכית באורך רוח לנרגל ולמרדוך למען תשוב בעת הנכונה”.

“בבל לא תמנע אותי”, אמר ירמיהו, “מלבקר בנחלתי, ידעתי זאת”.

בן חנניה חייך חיוך של הנאה יתירה:

“אני מאמין לך, כי ידעת זאת. ואתה ידעת הרבה יותר. לא לחינם אתה משוטט זה ירחים בכל השערים ועולה על כל המגדלות. ידענוך”.

בכל היות ירמיהו חף מפשע נבוך מן החיוך של הקצין, ממבטי הזעם של המשמרות ומן המסיבות שנתגבבו להוכחת אשמתו עד שהתחיל לגמגם כל מיני הסברות מבולבלות, כאדם שנתפס בעוונו. ויראיה פנה אליו בלעג:

“אתה נביא אלהים”, אמר לו, “הרשה נא לאיש מלחמה, אשר איננו מתהלך עם אלהים, להחליף את פקידותו ולנבאות לך פעם את האמת”.

לאחר הדברים האלה קפץ כמשתולל ממושבו ושאג:

“אל הכשדים אתה נופל, כאחרים, כגדליה. בוגד אתה, מרגל בבל. ידענו את זאת משכבר הימים”.

לב ירמיהו פקע מצער, ואף הוא נתן בקולו:

“שקר, שקר, שקר. אינני נופל אל הכשדים. חפץ אני ללכת לענתות”.

התפרצות אין אונים זאת עוררה צהלת צחוק. ירמיהו הוסיף לצעוק והתנגד, ועל ידי כך בלטה אשמתו ביותר. בן חנניה פקד לשים אותו בכבלים. מכיון שלא העיז לעשות דין לעצמו לבוגד חשוב זה, עמד בראש המשמר שהוביל את השבוי דרך המקדש והעיר. מאסר איש הפורענות בא לעיר האלהים בעתה. לאחר העליה של כריתת ברית המלכים ולאחר הירידה של הברית, לאחר העליה החדשה של גירוש מחנה בבל ולאחר הירידה החדשה של שיבת מחנה בבל, נקרעה נפש העם לקרעים ולא ידעה במה להאחז. היא התגעגעה לאשם, למטרה לשנאתה. לא חשוב את מי, אבל היה הכרח להאשים ולשנוא את מישהו כדי שלא להחנק באכזבה. זה שנים רבות ניבא ירמיהו לחורבן. ברור, שהנביא הוא האשם בפורענות. מתוך חשד עמוק בקרב האנשים חוששים הם, כי כל נביא שם את מאוייו הוא לעתיד כמחשבת אלהים. מי שמתנבא לאש, ודאי הוא בלבו מבעיר הבערה. ירמיהו התנבא תמיד לאש. ועכשיו הוברר, שהוא לא רק בלבו אלא גם במעשיו מבעיר בערה, שיש לו מגע לילה לילה עם מחנה בבל. במשך שעות מועטות רגשה כל העיר. לא רק השנאה עוררה הרבה אנשים, אלא גם רווחה מיוחדת במינה, שהקפדן התבען, האכזרי, המחוסר כל דופי הוקע כנפש מנוולת הנמכרת לעקר. כי שום דבר אינו משחרר את רוח האיש האפסי מאי-הנחת התמידית שלו, מאשר הנצחון לראות איש המעלה יורד לדרגה רגילה או למטה מזו. מן הבתים קפצו ויצאו אנשים ונשים צועקים ומנופפים באגרופיהם. כבר נזרקו אבנים באויר. הקצין פקד על חייליו להיות למבצר מהלך על מגיניהם מסביב לאסיר. כשרצה ברוך לחדור ללא חת דרך ההמון המשתולל אל רבו, הוכה בידי יראיה בחרבו השטוחה בפניו עד שנפל. איש ענתות היה בודד ללא מגן.

בן חנניה הוביל את אסירו לא לפני המלך, אלא לפני בית הדין. בית הדין ישב בארמון יהונתן סופר המלך ודן דינם הצבאי של בוגדים, בורחים, פחדנים, נושכי נשך וספסרי מזון. אב בית הדין באותו יום היה מלכיהו בן פשחור, וכשראה את שונא אביו כבול האאירו עיניו משמחה. מצד הכהונה ישב בבית הדין שומר הסף הראשון צפניה. מכיון שהיה קר, חימם את ידיו המסוקסות, ידי ישיש, בהבל פיו. החקירה היתה קצרה. העובדות העידו בבירור נגד ירמיהו. שמו היה רשום זה חדשים ברשימות המשמרות השונים. נמצאו עדים ששמעו את שיחתו עם גדליה. אפילו שופטי חסד לא היה מאמינים, שהדברים הם פשוטים. מכיון שירמיהו ראה שהוא אבוד, שתק ולא ענה. כמה שונה היה הדבר אז, כשהביאו אותו שונאיו כמגדף אלהים לפני בית הדין של עשרים ושלשה. הפעם לא תקפו אותו חליפות פחד אדם ואימת-מות, זעם וחפץ ההתאבקות. שויון נפש עמוק מילא אותו, כפי שלא הרגיש בו מעולם. שויון נפש זה ממש הקיף אותו. הוא עמד מאחוריו בזרועות פשוטות כביכול כמלאך אלהים, ודי לו להשען עליו רק שעינה קלה כדי שכל הקרוב ירוחק. יתרחש מה שיתרחש – ירמיהו הסכים לכל. מלאך האדישות לא סר ממנו. אפילו כאשר ספג ארבעים חסר אחת מלקות על גבו המעורטל. (אהה, היום לא היה אתו ברוך, שיקלוט לפחות אחת המלקות בגופו).

אחרי המלקות כלאו אותו בבית האֵסוּר במרתפי ארמון הסופר. כשרשם ברוך לאחר שנים במגילה את יסורי רבו כתב: “בָא יִרְמְיָהוּ אֶל בֵּית הַבּוֹר וְאֶל הַחֲנֻיוֹת, וַיֵּשֶׁב שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים”. דברי ברוך הם נכונים, ועם זה לא לגמרי נכונים. אמנם ישב ירמיהו ימים רבים מאוד במרתף מתחת לקמרונים (אלה הם “החנויות”), אבל אלה לא היו ימים שיש בהם בוקר וערב, אלא לילה אחד ללא סוף וללא הפסק בבטן האדמה. לגבי מקום זה היתה אַמֶנטי מקום נוח להפליא, כי שם היתה חלוקת המקום והזמן. ואילו במרתף לא היתה שום חלוקה. לפיכך העיקה עליו הישיבה יותר מאשר בארץ המות. החלל היה שחור, וימש חושך, והזמן לא התחלף כלל. כן לא התחלפו הבכיות וחריקות השינים של יתר הכלואים, שהיו כבולים כירמיהו בשרשראות אל הסלע. בזרם ללא הפוגות של אנחות וגניחות אלה יכלה להשתגע הנפש החזקה ביותר. האם גנח קול זה שבצדו עוד אתמול, או האם הוא גונח כבר מחר? גם האושר וגם הקללה היו ללא קצב הזמן, וזה וזה נגד כל אנושות. מלאך האדישות לא זז מירמיהו. בחסוּתוֹ נשם וחי גם בקללה זאת ללא קצב זמן. ולא עוד אלא שלעתים גברו כוחות נפשו בלֵיל-צחנה זה ללא קץ כמו שלא היו מעולם. לא קול אלהים דיבר אליו. מעולם לא דיבר אליו קול זה, כשהמאזין היה מוכן לקבלו, כשהחשכה המתוחה דרשה את זאת. סגולה פלאית – הנדמית לרגש האדם כבוּשה, כעיקשׁוּת, כרצון להפתיע – מנעה אותו על פי רוב מלמלאות את הצפיה המקשיבה. לעומת זאת נפקחו אזני ירמיהו פקיחה חדשה ומופלאה. פתאום שמע, או נדמה לו שוהא שומע בבירור, את המתרחש רחוק ממנו. הדבר התחיל בצעידת גדודי מלחמה, שהחליפו את המשמרות מעל ראשי האסירים בגובה שאפילו האוזן החריפה ביותר לא יכלה לשמוע. ירמיהו שמע סבך כל מיני קולות, שהלך והתקרב ושוב התרחק. הוא זקוק היה לזמן ולמאמץ, עד שלמד להבחין במטוה הזה את חוטי הקולות הבודדים ולעקוב אחריהם. כך נעשה לעתים לעד שמיעה של שיחות המלך בבית שלמה עם שריו. קולות האנשים היו ברורים כל כך עד שירמיהו לא חשד כלל, כי השיחות האלה מדוברות בראשו ולא בארמון המלך.

צדקיהו לחש את דברו בהיסוס ובלב-דַוָּי. הוא סיפר על משלחות לפרעה וליתר מלכי הברית שלא הצליחו. עמי העזרה של בבל רבו פי עשרה. אבל המלכים הקטנים נחבאו אל הכלים והיו מרוצים שלא חשבו עליהם. אלהים עצמו נספח אל שונאי יעקב. המלך הרים קולו בזעם והתאונן באזני ירמיהו ששריו הם יועצים רעים. והשרים מצדם צעקו בזעמם (הם נעשו בינתים מחוצפים מאוד למלכם) וקראו לצדקיהו לב רך ואריה צולע, שמרוב עתידות אינו רואה את היום ואת מעשהו עצמו. ירושלים לא ניתנה להכבש. על כך ענה המלך, שכבר הפסידו שני קצירים, המחסנים נשדדו עד האיפה האחרונה והכד האחרון. חוטא ופושע הוא מי שמרמה את העם ואינו מודה, כי ממשמש ובא רעב חזק עם בני לויתו. חוטא ופושע הוא, צעקו השרים, מי שמדבר על רעב ודֶבֶר לפני הזמן. הצבא עומד בלתי מנוצח לימין שריו, צריך רק שלא לאבד זמן ולהכין מכה כמכה הקודמת.

כאן נעשה מטוה הקולות כל כך מבולבל, עד שירמיהו לא יכול לקלוט כלום. אבל הוא רוחק גם למקומות אחרים. הוא שמע את השירים הרחוקים של המשמרות. הוא שמע את שיחת יום יום של אנשים בבתים, שנעשו צרים מרוב פחד. הוא שמע את הקולות העיפים של בני אסף ואת תחנוני הכהן הגדול על סף קודש הקדשים. אחר כך הגיעו לאזנו צלילים אחרים. צפצוף נרגש של עופות רבים. אבל לא צפצוף סתם. העופות דיברו. הם צרחו, לעגו, צחקו, פטפטו, חיקו דברי בני אדם. אז ידע ירמיהו, שהוא נמצא באפדן התפארת של מרדוך, שישב בודד וערך עצרת עִם העופות. ירמיהו אימץ את כל כוחו כדי להאזין בבהירות על מה נועצים עופות מרדוך, רוחות הכוכבים המכוּוצים האלה, עם אדוניהם. אבל האוזן הפנימית של ירמיהו לא יכלה לפענח לא את שאלות נבוּכדנצר ולא את התשובות הצורמות של העופות, הלועגים לבני אדם.

פעם אחת, כשמתח את שמיעתו ביותר כדי לשמוע את הבלתי ניתן לשמיעה, פרץ אור לפיד את הלילה הנצחי של המרתף. באו אנשים ושחררו אותו מכבליו.

הם הביאו אותו לא לבית שלמה, אלא ל“בית הנשים של בת פרעה”. שם ישב המלך עם הפמליה שלו וחיכה לו. על ידי הלילה הנצחי של הכלא נחלשו חושי ירמיהו כל כך, עד שלא יכול לעמוד על רגליו לאור היום ובאויר הצח. האנשים ששחררו אותו הוכרחו כמעט לשאת אותו. בבית הנשים ישב ונשם בכבדות. לאט לאט שבו חושיו אליו. הדבר הראשון שראה היו חמוטל ומעכה, שישבו זו ליד זו על מטה. לידן עמדו שני בני המלך עדיה ויחיאל. עדיה הבכור, שגדל הרבה בינתים, הסתכל בנביא בפני נער חשדנים ועֵרנים. על פני המלָכוֹת והילדים היה פרוש צל של צער, כאילו היו גולים ובורחים. אז שמע ירמיהו את המלך קורא לו מאחוריו:

“עליך להודות לנשים” אמר, “ולא לי, כי נזכרו בך”.

ירמיהו לא הסב את פניו. לא היה לו הכוח לזה. כן חיכה, שהמלך יצעד שני צעדים כדי שיעמוד לפניו עין בעין. אבל דוקא מזאת נמנע צדקיהו. נדמה לו יותר קל לדבר עם רבו מאחוריו.

“מעולם לא האמנתי”, נאנח המלך, “כי תהיה לאויבי”.

לקטרוג ריק זה, שלא יצא מלבו של המלך, התנגדו לא רק ירמיהו, אלא גם מעכה וחמוטל. נסיון המלך להאשים את האיש, שנעשה לו עוול, לא עשה רושם. אבל תשובתו הגלויה של ירמיהו בצורת שאלה לא החטיאה את המטרה:

“מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל בֵּית הַכֶּלֶא?”

לא הספיק המלך לענות, וחמוטל, שנזדקנה בינתים על ידי מחלתה, התערבה:

“ידידנו”, אמרה בלא חמדה, “אינו יכול לעולם לחטוא”.

“המלך דובר ולא אִמו”, שיסע אותה צדקיהו. הכעס ללא נימוס על חמוטל הוכיח, שהמלך הרגיש עצמו לא בטוב בשיפוטו. אבל ירמיהו השתמש עכשיו בדיבור נוקשה של חיי החצר והפולחן. כך אינם מדברים ללב אדם, ומה גם ללב מכיר טובה, אלא לכוח היושב על כסא המלכות.

“אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ”, מלמל, “תִּפָּל נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם”.

נוסח נכנע זה, “תיפול נא תחינתי לפניך”, רכש כנראה את לב צדקיהו. הוא עמד לפני ירמיהו והסתכל בו בעיני השקדים היפות שלו בדאגה:

“מה אתה חושב, ירמיהו? אשם כבד העמסת עליך במעשיך”.

“מלכי יודע בקרב לבבו, כי אינני אשם”.

“גם אם ידע המלך את זאת, – ישמעאל, מלכיה והאחרים מאמינים באשמתך. ירמיהו לא הוכיח, כי חף הוא מפשע. על כן אני מקבל את פניך בסתר בבית הנשים”.

אז קמה מעכה ממקומה. גם פניה היו חרושי דאגה. היא נגעה ביד צדקיהו בקצה אצבע.

“ישמע מלכי וישפוט”, ביקשה. “יהיה נא איש האלהים לא אסיר שׂריךָ, כי אם אסיר המלך”.

“מחכמה דברה אשתי”, חייך צדקיהו, שרצה לתקן במעכה את חוסר הנימוס, שבו כעס על חמוטל. “דבריך אינם רחוקים ממחשבות המלך”.

אז פנה לירמיהו:

“הזוכר אתה את דבריך אלי: בן אמת לדוד?”

“זכרתי”.

“אם תזכור את זאת, אזכור גם אני את התודה אשר אני חייב לך כמו לאבי ולאמי. הנני נאמן לך למרות בגידתך ולמרות השנאה אשר אתה מסבב ביני ובין שרי. אין אתה יכול להתהלך חפשי, אבל אני מרים אותך מבית הבור להיות אסירי. מקומך הוא חצר המטרה הגדולה של ארמוני. שם אתה יכול לגור ולהתהלך כאות נפשך, אבל את גדרה אל תעזוב. ויען כי כבר היית נאמן ליאשיהו אבי, אגדיל לעשות. תשמח אמי. יתכן, כי יבוא יום, אני מקוה כי לא יבוא לעולם, אבל יתכן כי אז לא יהיה לך קל לאכול לשובע. על כן אני דואג מראש. האם ומעכה, שמען קולי. הפקודה נתונה לשר הטבחים. מדי יום ביומו יקבל ירמיהו מהיום ככר לחם ליום מחוץ האופים, מנת בשר ליום מחוץ הטבחים ויין ושמן וכל מחסורו כאשר אני מקבל על שולחני. אם אסירי אתה, הנך גם אורחי האוכל על שולחן המלך. עתה עלי להחריש ולתת לאסיר להביע תודה. אבל ידעתי את ירמיהו. ידעתי כי גם הדבר אשר לא יתכן לא די בעיניו”.

“שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר,” הוסיף המלך, “אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר. הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'?”

ירמיהו הסתכל במלָכות ובנערים והחריש. המלך הוסיף לדבר:

“ירמיהו איננו חפץ לדבר באזני הנשים, אם כי הן מלכוֹת. הוא איננו חפץ לדבר באזני בני המלך, אם כי הם מבינים רק מעט. צדקת, ירמיהו. אל ישמעו בנַי כל עוד הם קטנים את התוכחה הקשה מפי אלהים”.

צדקיהו רמז, והמלכוֹת עם בני המלך יצאו מן האולם. חמוטל, שהשמינה על ידי מחלתה, התנהלה בכבדוּת. מעכה הוכרחה לתמוך בה. המלך חיכה בקוצר רוח עד שנעלמו ואז דרש בהתרגשות גדולה: “דבר עתה את דברך, אם טוב ואם רע. מי יתן ויהיה טוב. אבל נפשי הדווּיה יכולה לשאת גם רעות”.

“הביטה בי, אדוני המלך”, התחנן ירמיהו בפנים רזים ובעינים ממצמצות וסמויות למחצה מן הלילה לאין סוף, “ופטור אותי מלדבר”.

“הגדלתי חסדי עליך”, רגז צדקיהו, “ועשיתי בך מעשים למורת רוח שרי. ואתה מתחמק ממני אחרי אשר ידעתי כי אתה מסתיר דבר, אם טוב הוא או רע. השמר לך אשר לא תשוב אל בית הבור. הנני מצוה עליך לדבר”.

ירמיהו נבהל מפני איום זה ולחש בעצבות:

“זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי ה': וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים, וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ”.

המלך לטש עיניו אל הנביא ולא ידע נפשו, אחר כף פרץ פתאום בצחוק של עוית:

“אשרי, כי אני מכיר אותך, ירמיהו. טוב לך לנשוך אותך בלשונך מאשר לדשן את נפשי, אם כי התחננתי לפניך להרגיע את נפשי הדוויה”.

“האם יכלתי לשקר למלך הדורש ממני את האמת?”, השתומם ירמיהו.

הצחוק הנעוה של המלך עבר לנחשול של דיבור:

“האם רק הדבר הנעים לחיך הוא השקר?” קרא. “האם רק הדבר החונק הוא האמת? תועה אתה, האומלל, כי אינך מכיר את מזג החיים. אבל אשר אתה תועה נותן לי עוז לצחוק לך. אולי אפול בידי מלך בבל. אבל אולי אפול מדוקר על החומה, ואולי בשדה הקרב כיאשיהו אבי. ואולי גם אאריך ימים בשלום, ועל קברי בגן עוזיהו יספדו לי כראוי. עוד לא הוחלט דבר, לא על השעה הקרובה ולא על מחר ומחרתים. רבי, תלמידך מכה אותך בנשקך. תמיד אמרת: אלהים הוא אלהי הצפיה וההתמהמהות. והוא לא יתמהמה לכלות את בית דוד? תמיד אמרת: יאשיהו אביך מת, יען כי בטח באלהים יותר מדי. ואני אינני בוטח באשרי כאשר אינני בוטח באסון. השמעת? כזאת וכזאת נבאת. כזאת וכזאת קם והיה. אבל מי הוא חוזה העתידות, אשר אין אחת מנבואותיו מתמלאת? אין אני בוטח בדבר, ירמיהו. על כן אמיץ לבבי לצחוק לך ולדברך ולא להשיב את תודתי ממך”.

“אין לבטוח גם בחוסר הבטחון”, לחש ירמיהו לעצמו.

חצר המטרה הגדולה השתרעה מן הארמון עד לחומת המצודה הצפונית הגובלת במקדש. זו היתה החצר המרווחת ביותר של הריבוע ושימשה על תאיה, אורוותיה, מגדליה ומרתפיה למקום שרות וכינוס לחיל שומרי ראש המלך. בתא קודר בחומת חצר המטרה ניתן לירמיהו מקום לשינה ולמגורים. הוא חי מעכשיו בין חיילי המלך, שמצביאיהם היו שונאיו בנפש. אבל האדם הפשוט לא התיחס אליו לא בשנאה ולא בחיבה. היו נפגשים אתו קצת ביחס כבוד מלמעלה למטה וקצת בלעג מטוב לב. גם יחס זה וגם יחס זה הסתירו פחד חשאי בפני האדם הזה, הזר בעולם. עבודת החיילים היתה קשה, וכן גם לחם השעורים שלהם. משבוע לשבוע נעשו ככרות הלחם יותר ויותר קטנות ויותר ויותר מרובות סובין. ואילו ירמיהו קיבל פת-בג בשפע משולחן המלך. חוץ משיירים מועטים היה מחלק את מאכלו למזוינים. נמצאו הרבה מכירי טובה, שהקיפו אותו בבולמוס של רעב. אבל על ידי כך לא נתקרבו אליו. לפעמים, בעתותי לילה, כשהיו המשמרות המוחלפים עוברים מן הביצורים ושוכבים לישון לפני התא הפתוח של ירמיהו, מעוטפים באדרותיהם המזוהמות, על הארץ החשופה, היה אחד מהם מתעורר פתאום מתרדמתו ושואל בקול צרוד את איש האלהים:

“נביא אלהים, הגידה נא לי, מה יהיה על חיינו?”

ירמיהו היה מרגיע את החרד בפתגמים סתומים ובדברי נחומים, שנטעו תקוה בלי לשקר. הוא נמנע מלרפות את לב הלוחמים. שעות שלימות היה יושב יום יום בין המשמרות הנחים. דבריהם, שמתחילה היו גסים ומתרברבים, נעשו במשך הזמן יותר שקטים. מלך בבל הביא אתו מבבל מאה תותחים חדשים, בתוכם מגדלי התקפה חדשים שהיו גבוהים מן החומות. זה שבועות נמשכה ההשתערות. בכל יום נפלו חללים. בלי הרף רעמו אילי הברזל והמרגמות כלפי החומות שלא זעו. ירמיהו שמע לדברי ההתפארות או לדברי הדאגה רק בבדל אזנו. רעיונותיו היו תמיד בענתות. הוא ראה את הפרצה שם בחומה, את סף הבית, ששם חיכתה לו המנורה של האם, את השביל האפל שעל קירותיו השתרג לפנים מקל השקד שעורר אותו. לעולם לא ישוב לענתות.

אבל באותם הימים באה ענתות אליו. ובאה, כפי שאפשר היה לחכות, בצורת חנמאל. האכר המצויין, שתמיד הקפיד על הנקיות, על סלסול זקנו ועל בגד צנוע אבל ללא רבב, היה מרושל וירוד פלאים. השערות היו סרוחות על מצחו, זקנו גדל פרע. קרעים, חוֹרים, רפש יבש על בגדו סיפרו על הקוצים ועל הבוץ של מחנה פליטים. לעיני החיילים הנחים, שהצטופפו בסקרנות, ישב חנמאל ליד ירמיהו. שניהם החרישו זמן מה כדרך אנשים, שלבם מלא שאלות ותשובות צורבות, ירמיהו פתח בשיחה:

“חנמאל, שארי וחבר ילדותי, כאשר באת, חשבתי על בית אבי”.

“ירמיהו, שארי וחבר ילדותי”, אמר חנמאל, “ידעתי כי מעיניך נתונים לבית אבותיך. על כן התגנבתי בסכנה גדולה ובטורח בפעם האחרונה אל העיר. ראה, מעט הוא התשלום האחרון אשר אני מביא לך. שק קטן עדשים, שק קטן דבלים וכד יין השנה הקודמת. אין לי יותר”.

“חלק נא את העדשים והדבלים והיין בין גיבורי המלחמה האלה, חנמאל יקירי. כי חזק הרעב בעיר ונפש האנשים עליהם תתעטף. אבל אמור נא לי למה אתה מדבר על התשלום האחרון?”

חנמאל עשה כדבר ירמיהו ומסר ללוחמים את מה שהביא. אז התחיל לספר לירמיהו את הבשורה הרעה:

“כשמת עובדיהו, אחיך הבכור”, פתח בנחת, “ביסורים קשים, קרא לחנמאל, כי היה לבדו. המלחמה הארוכה, זעם אלהים, פיזרה את כל אשר לו. רק הלילית הרוצחת היתה, אשר קולה נשמע בלילה והיא קוראת את משמרות הלילה לנקמת אלהים. וכה אמר לי עובדיהו לפני מותו: יואל הלך מאתנו. את בני לקחה ממני המלחמה. בנותי וכלותי עם בניהם עזבוני. נענשתי מאלהים בגלל ירמיהו. ואתה אזור מתניך, קום ולך לאחי הצעיר ואמור לו בשמי: הנה ירמיהו, הערירי, הוא אבי בית האב ובעל הבית הריק. זה יותר משני ירחים אשר קברנו את אחיך הבכור. ואני אזרתי את מתני למען התגנב אליך. והנה התרחש האסון הגדול על ענתות. באו אנשי בבל ושרפו את ביתך, את אולם אביתר, את חדר ההורים והרבה דברים טובים אשר אספה אמך. הם גזלו כל דבר חפץ. את הבקר הובילו אתם. את היין שתו. את השדות השַמוּ ואת החורשים הרגו. וגם את רכושי שרפו וגזלו, כאשר הכל מסביב, למען לא תקבל עיר הבירה מזון. ואני נחבאתי מפחד עם שכנים בהרים עד אשר שמתי פעמי אליך זו הפעם האחרונה”.

ירמיהו שמע ולא הפסיק את הסיפור.

“אכן אני, הערירי, הנני אב בית האב ובעל הבית השרוף” אמר לאחר שתיקה ממושכת. וחנמאל שם את ידו הגדולה, יד אכר, על ברכו של ירמיהו וחקר.

“מה תהיה האחרית? התנבא. כי לפי דברך אתכן את שארית חיי”.

הצטרפו כמה חיילים ועמדו מסביב לשניהם. עיני ירמיהו היו עצומות. לאסונו שכח, שהם אינם לבדם. אם כי דיבר בדממה דקה, וכמעט לא נשמע קולו, הרי הבינו אחדים בעלי אוזן פקוחה את הדברים המסוכנים:

“העיר הזאת, העם הזה וכל הארץ הזאת יפלו ביד מלך בבל”.

“אתה אמרת”, נד חנמאל בראשו כאילו לא חיכה לדבר אחר, “ואני אתכן את שארית חיי לפי דבריך. אצא את הארץ כאשר עשה יואל החכם ואסיר מעלי את משא העם הזה והאל הזה. ולך אַני מוסר את נחלתך, לא אוכל לעבוד אותה. וקח גם את השדה ונאוֹת המרעה שלי למתנה, אם כי זאת היא אדמה שוממה ולא תצלח לך”.

למשמע המלה “לא תצלח” קפץ ירמיהו ועמד על רגליו.

“חלילה לאלהים”, קרא בקול מצלצל, “כי שדה ומרעה בארץ האלהים לא יצלחו. ארור אתה על דברך זה, חנמאל. ראה, אני עומד לפניך כקונה. אין איש מונע בעדך להשליך מאחרי גווך את משא העם הזה והאל הזה ולהמלט בעוד מועד. אבל אני חפץ לקנות ממך את השדה במחיר מלא, למען ארבה את נחלתי הגדולה בארץ הזאת, ולי משפט הגאולה לקנות”.

ירמיהו דיבר בקול עז כל כך, עד שמסביב לו התחיל מלמול של השתוממות. כשניסה חנמאל לסרב, רמז לו ירמיהו בעינו שישתוק. רק לאט לאט הבין חנמאל, שאין זה מיקח טפשי של מטורף, אלא מעשה משל שהטיל האלהים על המיועד כשנשמעה המלה “לא תצלח”. ואמנם הזמין ירמיהו את החיילים להיות עדים למקנה. הוא הוציא מאיזורו את הזהב שנתנה לו אמו לפנים בשם האב בשעת המצוקה האחרונה. נקרא גזבר שומרי ראש המלך והוא שקל בפלס את הזהב של ירמיהו במשקל שיקלי כסף. ברוך, שקיבל רשיון לבקר את האסיר יום יום, כתב מיד את ספר המקנה כראוי ונחתום בחותמת. חנמאל, שלא ידע נפשו, קיבל את המחיר המלא של שדהו. כל הסכום עלה “שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף”. אז פקד ירמיהו על חנמאל הנבוך לבטל את מאוייו לנדודים, אלא לשוב ולבנות על שדהו הישן קורת גג, לחכות ולקווֹת. בעינים זולגות דמעות הבטיח חנמאל לציית. וירמיהו נפרד ממנו בדברים מצלצלים ברמה:

“כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת”.

וברוך קיבל שליחות אף היא בקול רם, לשים את ספר המקנה והעתקתו, הוא “ספר הגָלוי”, בכלי חרס ולשמור אותו במקום בטוח “לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבּים”. האנשים מסביב ראו ושמעו את כל זאת. אבל השׂכל החיילי שלהם לא יכול להסביר את הסתירות. האם לא התנבא הנביא מקודם בפירוש לאחרית? ואותו האיש, שלא פקפק בחורבן, קנה בכספו האחרון שׂדה שוֹמם ולא יצלח בארץ הזאת? אבל לא רק הפשטנות של החיילים, אלא גם הרוח המורכבת של ירמיהו השתוממה לסתירה זאת, שבה תקף אותו פתאום אלהים ושמלאה אותו עכשיו במתיחות מרחפת, כאילו לבו אומר לו מפנה אלהי.

למחרת בא המלך עם הפמליה שלו לחצר המטרה. הוא היה לבוש תכלת ושריונו זהב, כלול בהדרו. גם בני הפמליה היו מצויידים לתפארת וחבושים קובעים מצריים של קרב, מקושטים בנוצות בת יענה. המלך פקד לאחר הצהרים התפרצות משערי אפרים ובנימין כדי להשמיד את התותחים החדשים של בבל. תכנית זאת נבעה לא מחישוב אלא מיאוש. ושני רעיונות הם שגרמו להחלטה זאת: “מוכרח להעשות משהו” ו“מה אנו יכולים להפסיד”. צדקיהו ידע, שההעזה תעלה לרבים בחייהם ואולי גם לו בעצמו. הכל ידעו את זאת ונשאו בקרבם את קרבת המות כשכרון אפל, המעורר געגועים לאכזריות ללא טעם. מלכיהו רמז וירמיהו נהדף על ידי המזמר והושלך על ברכיו לפני המלך.

צדקיהו לא הסתכל בו. נחיריו רתתו. דמות התפארת של בן דוד הנוצץ מזהב לא יכלה כלבוש את קוצר הרוח והרוגז. יד ימינו החזיקה שרביט הזהב. בשרביט זה נתן למלכיהו בלי חמדה את האות להתחיל סוף סוף בהאשמה הטרדנית.

“אל תכחיש”, גער בן פשחור ברימיהו הכורע, “יש עדים לעשות. אמרת באזני אנשי המלחמה אשר למלך: העיר הזאת, העם הזה והארץ הזאת יפלו בידי מלך בבל”.

ירמיהו חשב זמן רב עד שענה בלחש:

“האחד חפץ לדעת איך יתכן את חייו”.

“טוב, אינך מכחיש”, שיסע אותו מלכיהו, “אבל אין זה הכל. מכרת את שדותיך בענתות לאכר בשבעה שקלים למען הראות, כי אדמת מלכך לא תצלח למאומה”.

“שקר הדבר!” צעק ירמיהו. “דברי שיטנה. קניתי אדמה למען הראות כי חשובה היא. יביא נא ברוך את ספר המקנה”.

“אם אמת הדבר או לא”, אמר ישמעאל הרזה במנוחה נוקשה, “למה החקירה הזאת? למה לאבד זמן לשיחה עם האדם הזה? יואיל נא אדוננו המלך להבין: האיש הזה מוֹת יוּמת, כי מלאה סאתוֹ. אנו ממיתים ללא רחם כל איש אשר לבו רך לפני האויב והוא נוֹשא רגליו לברוח. והאיש הזה יחיה, אשר אתה מכלכל אותו בשפע בין שומרי ראשך? לעת כזאת, אשר בה יש לדבר בלהבות אש, מדבר הוא דברים המרפים את כל אוחז חרב והממסים את לב העם. למה למלך עוד הוכחות נגדו? האיש איננו דורש לשלום לעם הזה כי אם לרעה”.

המלך עדיין לא הביט בירמיהו. הוא נואש ממנו. המכתב לזקני בבל, הנסיון לבריחה, דבריו אתמול באזני החיילים, כל אחד הפשעים האלה חייב אותו למות. אי אפשר היה אפילו להגיד, שהשרים לא צדקו. ישמעאל לא דיבר אחרת מאשר היה מדבר כל מצביא מיוּשב. אף על פי כן הסמיק צדקיהו וטופף בקצוֹֹת אצבעות רגליו. פתאום אמר בדיבור קצר ונמרץ:

“הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם, כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר”.

ומיד יצא מן החצר ברגל מהירה. רק נושאי כליו הלכו אחריו. את השרים שנשארו בחצר אחז בולמוס של שכרון ללא רסן. הם התיעצו בפרטוּת מתוך צחוק מהו המות המתוחבל ביותר, שראוי לו אויב זה. גם לב פחותי העם הפך נגד ירמיהו כמתכונת הגדולים. החיילים, שאכלו מלחמו, התגדרו עכשיו לעלות על השרים במעשים ובדיבורים מנוּולים. הם היכו את ירמיהו, ירקו בפניו, זיהמו את בגדיו. ישמעאל פקד שישעינו את הנידון בידים וברגלים כבולות לדלת עץ של השער, וירמיהו נתן לעשות בו הכל במנוחה. ברחמי אלהים ידע בכל חושיו, כי בשעה זאת לא ימות בידי החיילים. גם כשזרקו בעץ מסביב לו חניתות, חצים וסכינים לא הוציא שום צליל של פחד. ומשונה הדבר: האיש שהציל אותו בדבריו בלי להתכוון לכך היה יראיה בן חנניה, בן תחרותו. בתנועת יד שם פתאום קץ לעינוי ואמר:

“שרי המלך, שמעוני. האם ימות האיש הזה מות חרב או חנית, כאשר ימוּתו בו גם אחרים מקרבנו עוד היום הזה? כבוד הוא לו ללא נשוא, ולא חרפה. על כן חידלו לכם מלזרוק בו נשק. ידעתי מות צדק לגוף נתעב זה, אשר ברפשו ובפרשו ובצוֹאתוֹ חי כביכול דבר אלהים. כה אמר ה' צבאות, כה אמר ה' צבאות! דבר אלהים מבכר כנראה מי-מדמנה על משכנות תפארת. עתה, כאשר הוא נוטה למי שופכין ולא לריח ניחוח, הבה ונביא דבר אלהים זה למקום הנכון, אשר שם יגוע לאטו ולא יאכל את לחם הרזון של העיר”.

השרים קיבלו את הנאום הזה בתשואות. אולי הרגישו המיושבים ביניהם, כי לא נוח הוא שעליהם ירבץ דם נביא לפני הקרב של היום, והחיילים סחבו את ירמיהו למקום שציוה להם הקצין. “בּוֹר מַלְכִּיָהוּ בֶן הַמֶלֶך” לא היה בור נקי לקלוט את מי מטר השמים ולשמור עליהם. בשם זה נקרא בור שופכין גדול ליד החומה המזרחית של המצודה, במדרון קל. לכאן היו מתכנסים כל מי הפסולת, כל האשפה, כל הסחי של הסביבה. כשהורידו את ירמיהו לשם לא נפגע, כי נפל לבוץ רך. ומעל ראשו שמע צחוק של לעג:

“עתה פתח פיך ודבר דבר אלהים”.

פרק עשרים-ושבעה: ממעמקים וממרומים

ירמיהו טבע בבוץ הצונן עד הברכיים. הוא עמד זקוף בלי לזוז. התנועה הקלה ביותר עוררה בו (כשהסתכל למטה לגופו שזוהם) גועל נפש איום כל כך עד שנדמה לו שהוא גוֹוע. דמדומים עכורים וצחנה עזה עטפו אותו. אולי נמצא כאן למטה בזוהמה גם פגר חיה, שעיפש את האויר. מזמן לזמן בצבצו מתוך המדמנה עכברים גדולים וטסו על פניו לחוריהם. עדיין היה יום. אבל איך יחזיק מעמד ביוֵן מצולה זה, בקבר זה, בשאוֹל מדמנה זו במשך הלילה? לא זמן רב היה ירמיהו נתון בפחד לאין ערוך ובגועל נפש. רוחו התחיל עד מהרה לפעול שוב כמו שהיה רגיל, זאת אומרת לחתור להבנת מצבו כלפי אלהים. לא יתכן, שאלהים גרם לו יסורים נתעבים שאינם אומרים כלום. בכל דבר יש ביטוי. כל מקרה הוא דיבור, המבשר על ידי עצמו את טעמוֹ, כחומר ביד היוצר. כל מהלך העולם, אם טיסת יתוש, אם מהומת מלחמה, מגלה על ידי התרחשותו את הסוד הכמוס בו. מה שהוא, המיועד, עמד על לא עוון בכפו בטיט הסירחון ובצוֹאה עד לברכיו – גם זה הביע משהו חשוב על ידי שהתרחש. ולהכרת ההוראה הזאת סייע לו דבר יראיה, שעדיין נשמר באזניו. אין ספק, שאלהים שמר אותו ממות בטוח על ידי בן חנניה. אבל עם זה השתמש אלהים בפי השינאה של הקצין כדי לדבר על “דבר אלהים”, היורד לגוף נתעב מלא רפש ופרש, צוֹאה וסחי. בבת אחת הבין ירמיהו את הזוועה והבחילה, הממלאות את אלהים כשהוא שולח את דברו ארצה, שיצלצל מתוך לבוש אנושי-גופני. מצבו הרע של ירמיהו בקבר מזוהם זה התאים למצב הרע של דבר אלהים, שירד ללא לאוּת השכם וירוד כדי להציל את ישראל ושוּב גוע בלי להשמע. עם זה ודאי היה הגועל, שהצוֹאה הפיצה, רק בבואה דבבואה של בחילת האלהים, הנגרמת על ידי צוֹאת הרוח, על ידי פשיעה, בגידה, חטא, עבודה זרה, שיקוץ – על ידי כל מה שמתרחק מתוך שנאה מן החדוה הקדמונית. וכאן תקף את ירמיהו, העומד בתוך טיט היון, רגש רחמים לאל הרחום הסובל כביכול, והוא הרים את ידיו אליו ממעמקים למרום ברגש.

רגליו עמדו ועמדו ולא עיפו, ולבו המה מהכרה עמוקה. הוא, ששחר טוב ומסר את נפשו על כך, חולל כבודו והוא נמסר על ידי האנשים למות איטי, אבל ההכרה שיסוריו למען עם יעקב ועל ידי עם יעקב אינם אלא סמל ואספקלריה, הביאה את ירמיהו לידי מצב בלתי ידוע לו של התפשטות הגשמיות, עד שכמעט לא הרגיש את גופו שחולל וכמעט לא הריח את הריח החריף של צחנת המדמנה. התפשטות זו של הגשמיות סייעה לו במשך כמה שעות. הוא שמע רק כמו בחלום תרועת חצוצרות ומהומת מלחמה, שקמו לפני שערי הצפון ונדמו רק בסוף הדמדומים. כוכבים דרכו על פני בור מלכיהו בן המלך. פתאום רכב וירד לאור הכוכבים דבר מה גדול על פני חבל לאור קיר הבור. היה זה כסא, שכרעיו הוארכו על ידי מוטות מהודקים במסמרים, ועל משענת הכסא הזה היו תלויים סל מזון מקושר ובקבוק יין פקוּק. מי זכר אותו, מי העיז להציל אותו מגויעה? ברוך? המלכוֹת? טעות. השרים נעלו את הגישות לחצר המטרה. לא המלכות ולא ברוך עדיין לא ידעו גורלו של ירמיהו. אדם פשוט הוא שריחם עליו בלי להתודע אליו עדיין. אבל גדולה מטובת האיש הזה היתה עזרה אחרת שזכה לה ירמיהו. כמו שבלילה הנצחי של בית האסירים תפס אותו מלאך האדישות, כך תקפה אותו במצולת הסירחון התפשטות הגשמיות ביתר עוז ושיחררה אותו. וכשם שאז נפקחה אזנו למטוה מרוחק של צלילים, כן נפתח כאן פיו לשירי קינה מרים וערבים, שדבריהם ומנגינתם זרמו בלי משים מן הנפש המוקסמת ועלפו אותה. קול ירמיהו נשמע בנחת ובעוז ממעמקים. הוא מילא את כל חלל הלילה, הוא רחף עם אור הלבנה הגדל והולך לתוך החלונות הפתוחים של הארמונות ובישר מי הוא הסובל בבור. מעכה, ששנתה נדדה, שמעה את מזמורי הקינה ונזדעזעה והתיפחה כששמעה את המלים:

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ,

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם;

בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי

בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה,

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם.

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי,

גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי,

גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה.

דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים,

דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי, שָׂמַנִי שֹׁמֵם.

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָה לַחֵץ,

הֵבִיא בְּכִלְיוֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ.

הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם,

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה;

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר,

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה.

וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה';

זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ,

זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשִׁיחַ עָלַי נַפְשִׁי,

זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, עַל כֵּן אוֹחִיל

חַסְדֵי ה', כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו,

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.

ירמיהו ישב על המושב, שהורד אליו בידי עוזר אלמוני. קדחת תקפה אותו. אבל כשתקפה אותו קדחת עזה כזאת לא היתה לנפשו למורת רוח. היא פוררה את התפשטות הגשמיות, טותה רשת תמונות וצלילים מסביב לעיף ויגע, ועל ידי כך חלפו יסורי הגוף. ירמיהו לא ידע כמה שעות כבר עברו. הוא לא שם לב לתקיעת חצוצרות הכהנים, המבשרות אשמורת לילה חדשה. מספר הכוכבים בשמים כבר פחת, סימן שכבר עברה חצות הלילה. משהו נשתנה בחושי ירמיהו. הוא לא יכול להבחין מיד מה נשתנה, ורק לאט לאט הוברר לו, שגלגול זה היה כרוך בסירחון העז של המדמנה, שנסתלק לאט לאט והוחלף בריח ניחוח, שהיה דומה מתחילה לקטורת ואחר כך למור עובר, שבו נוהגות מלכות לטפטף על עורן. אבל כשהתגבר ריח הקטורת הזה, שהיה עם זה גם ריח נשי, על השריד האחרון של עיפוש טיט היון, קרה משהו שלא פילל לו כלל. על פני הבור, שעליו רטטו כוכבי האביב החיורים של אחר חצות, הופיע עוף בכנפים פרוסות וריחף הנה והנה. מי הוא עוף לילה דורס זה, המחפש כאן את טרפו המזוהם? אבל למרות השעה הזאת לא היה זה עוף לילה, אלא סנונית גדולה, שכנראה נתעוררה בהשכמה יתרה, שהיתה קלה להכירה בקיפול המהיר של כנפיה. האם יש סנונית, התפלא ירמיהו, היורדת בלילה למעמקים אל העכברים והחולדות? אבל עודוֹ מהרהר וכבר ידע במעמקי נפשו, שהסנונית אינה אלא צנוּעה שבאה לבקרו. “בבוא הסנונית לשבת על כתפך, תן לה”. בקשה לוחשת זאת של ההולכת למות חזרה וניעורה בקרבו. אבל הסנונית עדיין היססה, כנראה, פיתחה ופרסה בפירפור את כנפיה, ופתאום טסה וירדה וישבה לא רק בקלות, אלא נוגעת ואינה נוגעת, על הכתף השמאלית של ירמיהו, קרוב ללבו.

“ארושי”, אמרה הסנונית. לא היה זה צפצוף צפור, אלא קולה של צנועה, רק מוקטן להפליא, עמוּם ומרוחק. המקוֹרא לחש בזהירות, כדי שלא להכאיב לדמוּת הנפשית העדינה על כתפו השמאלית על ידי שום תנועה ושום הבל פה גס:

“צנועה ארושתי, צפור נפש העמים”.

“הנני”, צלצל קולה המוּקטן אבל הטהור, “למען תמלא את בקשתי”.

“ארושתי”, התאונן ירמיהו, “באפריון רע ירדת אל ארושתך”.

היציר העדין ללא כובד על כתפו השמאלית חייך, כנראה, וענה:

“האם אין אנו נושאים את אפריון הכלולות בקרבנו?”

ואמנם מעתה היו יחדיו בחדר מקושט לחג, שניהם, ירמיהו וצנועה. הוא היה מסב בכורסת אריות רחבה, והיא כרעה לשמאלו כדרך הגבירות המצריות העדינות. ירמיהו הרגיש את בתוּליוּתה הנוֹשמת לידו, ובכל זאת לא ראה אותה.

“ארושי”, אמרה, “הארושים לא חופרו. הארושה מחכה ליום”.

“אַת, הנשמה מארץ האלילים, כמה זמן, כמה יסורים יעברו עד ליום בו נהיה לאחד?”

מבעד לכובד הראש של דבריה נצנץ הלעג הנחמד של בחורה, שירמיהו הטיב להכיר בה.

“האם לא לימדתני, רבי? השמים נודדים כבית יעקב”.

“מתי, צנועה, מתי יגיע לקץ הנדודים?”

“כאשר יפיל את מניפת הצללים, כפי אשר נאלצתי אנוכי הקטנה להפילו”.

“ארושתי יודעת דברים”, הלל ירמיהו, “אשר אין הארוש יודע. לַמדיני עוד מתורתך. מתי יבוא הדבר?”

“כאשר האוֹר יהיה אוֹר מלא”; אמרה הסמוּיה. “עד אשר הגופים לא יטילו צללים”.

“צפור נפש העמים, מה בצע בדבר”, התיפח ירמיהו, “ואני סובל מאוד את מכאוב העם הזה, פה ועתה. עזריני נא”.

וצנועה עזרה לארושה לאלתר. בעזרתה הפך גם הוא לעוף, אם כי לא ידע לאיזה עוף ולא הרגיש בגופו אחרת מאשר תמיד. רק דבר אחד נדמה לו אחר ומחודש, והוא מבטו. אכן היה זה מבט עוף ממש, המבט מלמעלה על פני רחבי שדות עולים ויורדים, מבט מתוך עינים עגולות, פקוחות לרוָחה, ללא ריסים וללא שינה. ובעינים עגולות, פקוחות אלה, ללא ריסים, גהר בין עופות הלילה של מרדוך בכלוּב גבוֹה באפדן תפארת והסתכל מלמעלה על מטת המלך, שהיתה רפודה על גבי שני דרקוֹני זהב ארוּכי הצואר. נבוּכדנצר ישב על המטה ונמלך עם העופות שלו. היועצים בכּלוּבים לא היו, כנראה, מרוּצים ממרדוך, כי הקשיבו לדבריו מתוך נזיפה.

“מה קרה לנו?” קרא המלך בזעף ובתמהון. “שלוש שנים אנו חוֹנים על העיר העלובה הזאת, והיא מתגוֹננת ושומרת על עצמה בחוֹמוֹתיה. הזמן חולף ואני אבדתי שלש אבני חן מנזרי. מתי אעשה מעשה מרדוך ואסדיר את העולם ואת אוּמוֹת העולם?”

מסביב לירמיהו פרצה צריחה וצרימה זועמת ולועגת. הדיבור האנושי בפי העופות זרם זרם נלעג, בחזרות, בסרוסים, עד שלבסוף נשמע מתוך הציוּצים ללא הרף “מלך בבל, מלך בבל”, הקול המיוּשב של רב-מַקור.

“למה מפריע מרדוּך את מעשה נרגל?”, חרק רב-המַקור.

נבוכדנצר גער בו:

“מעשה נרגל איננו פעלי עלי אדמוֹת. על נרגל לשרת אותי”.

“אבל אתה עובד לנרגל”, גנח רב-המַקור, “ולא הוא לך, כל ימיך. זרוק את מעדר הזהב מאזורך”.

“מלחמה, מלחמה, מלחמה” – צפצפו כל העופות. “אין סוף לדבר, זרוק את המעדר, זמנך חולף”.

באגרוף קמוּץ פקד נבוכדנצר על הלגלגנים לשקוט.

“זמני חולף”, קרא “והכלב הרע והבוגד הזה, אשר מידי לו השלטון, מוֹרד בי”.

“הוא מורד בך”, לעג רב-המַקור, הוא כנראה סופר העופות. “הוא מורד במרדוך, כי מרדוך ירא. אתה ירא את הבאות. אתה ירא את האלהים אשר לא ידעת. כתב האלהים וכתב הנביא עולים בד בבד”.

נבוּכדנצר החריש זמן מה, ולבסוף הוֹדה לסוֹד יועציו:

נכון הדבר. אחרי שבעים שנה יתמוטט הכל. אלמוני עשה אותי לעבדו. אם אחריב את העיר העלוּבה הזאת והמקדש בקרבה, אחריב אותי אחרי שבעים שנה".

“אבל אם לא אחריב את מקדש האל הזה”, המשיך נבוּכדנצר, “כי אז אשים לאל את כבוד מרדוּך בעיני העמים הלוֹעגים. כי אז אגביר את אומץ הלב בכל הבוגדים. עלי להחריב את העיר העלובה הזאת למען לא אחריב את בבל”.

רק עכשיו ראה ירמיהו ממרומים, כי בפתח האהל כורע איש. אחד הנרות המבליחים זרע אור על האיש. מצחו שתת דם. בחזהו היו תקועות ארבע חרבות עד לנצבן. זה היה גדליה, בן אחיקם. הוא הרים את זרועותיו בתחנונים לנבוכדנצר, שכמעט לא שׂם לב אליו, והפליט בשארית כוחו של גוסס:

“יפריד נא אדוני המלך בין בית אלהים ובין בית דוד”.

אחרי הדברים האלה התמוֹטט גדליהו. אבל מוֹת הדמים שלו לא עשה על מרדוך שום רושם. הוא הפנה את פניו העגוּלים והסרבנים, פני נער, למרוֹמים אל ירמיהו ופנה במישרין אליו:

“יבוא בן דוד”, אמר, “בשק ובאפר, יחף רגלים, ישתחוה לפני ויכנע, אז אחוּס על מקדש אלהיו, והוא וביתו יחיו”.

בצעקה גדולה רצה ירמיהו לשאול אם זוהי ההחלטה המוצקת באחרונה של מרדוך. אבל גרונו לא הוציא אפילו קול סתוּם של צפור. מתוך מאמץ מכאיב זה נבוֹך הכל והוא ראה עצמו שוב באברים משותקים על מושבו בבור הצוֹאה.

אבל תוך כדי התעוררות נשמעו המלים האחרונות שדיבר מרדוך במחזה כלחישה שקטה ובהירה באזניו. הוא נשא עיניו למרום. דמדומי שחר אפפוהו. גופו קפא מקור. פתאום נרתע. רק עכשיו שמע קריאה בלחש, שהגיעה אליו משוּלי הבור בחריפוּת יתירה:

“ירמיהו, רבי, ירמיהו”.

זו היתה לחישת עבדמלך הכּוּשי. ירמיהו ראה את הראש הכהה גוחן על הבור. בדברי לחישה מהירים הסביר הכושי לירמיהו מה עליו לעשות. חבלים חזקים מוכנים, ושני אנשים גברתנים עומדים להעלות אותו מן הבור. יקלוט נא את הצרור. בו בלוֹאי סחבות ממלתחת הארמון.

“שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים”.

וירמיהו שאל את עבדמלך:

“האם הנך בא מרצונך, או המלך שולח אותך”.

“אני בא מרצוני. אבל דיברתי גם עם המלך והוא יודע הכל”.

רעיון הצלתו לא נבע איפוא מלבו האשם של צדקיהו, אלא מלבו החף של עבדמלך. כנראה שהתחיל לדאוג לו מיד ומתוך סכנה לנפשו הוריד לבור את הכסא למען לא יתמוטט העומד בצוֹאה. צדקיהו, למרות אוֹדם הבוּשה על פניך אמרת את הדברים: “הנה הוּא בידכם”. מפחדנות הסגרת אותו לשונאיו, אתה שלא מצאת בוֹ דוֹפי. ואחר כך יצאת, אתה הפחדן, באומץ גבורה פרוּע לקרב, ובפה שוֹאג ויד סוֹערת זרעת מות לפני השערים, והיית מוכן גם בעצמך לקראת המות. כל כך הרבה גבוּרה במלחמה וכל כך הרבה מוֹרך לב ברוּח – חידה היא ותהי לחידה.

“מהר נא, רבי, עד אשר יאור הבוקר”, לחש הכושי מלמעלה. ירמיהו שׂם את הבלוֹאים מתחת לאצילות ידיו וקשר אליהם את החבלים, כפי שאמר לו עבדמלך, והאנשים העלו אותו בחבלים. פעמים אחדוֹת נהדף אל הקירות ונפגע. כשהגיע למעלה שכב קפוּא, מוֹרטב, מלוּכלך, בלי כּוֹשר תנוּעה. עבדמלך הגברתן לקח אותו על זרועותיו ונשא אותו בפנים מכוּסים כמת אל הארמון. המשמר חסם את הדרך, אבל עבדמלך גער בו בקול נורא: “פקוּדת המלך”. בחדרו הפשיט עבדמלך את ירמיהו ורחץ במים חמים ובבורית את זוהמת בּוֹר הצוֹאה מאבריו. אז הביא לחם ויין והציע לו מטה. ירמיהו ישן שעות אחדות ללא חלום. כשהתעורר אמר לו עבדמלך שעמד אצלו נרגש:

“המלך מחכה לך”.

צדקיהו ישב במבוא השלישי, שחיבר את הארמון והמקדש, בו היו תאים קטנים ללא חלונות, שהיו אפלים גם ביום. לאחר התאים האלה, הנוחים לשמירת סוד, הוליך עבדמלך את ירמיהו הכפוּף, שהלך לאט לאט נשען על זרוע עבדמלך. בתא היה רק ספסל צר ליד הקיר, אבל המלך לא ישב על הספסל, אלא על רצפת האבן. הוא לא היה חבוּש שריוֹן זהב, אלא לבוּש תכריכים. בודאי נח רק שעה קלה אחרי הקרב, ואחר כך הלך מיד לבית המקדש כדי להתפלל שם בצד הכהן הגדול. ירמיהו נשאר עומד ליד הדלת, שעבדמלך סגר אותה אחריו בלאט. עיניו זקוקות היו לזמן כדי להתרגל לאפלוּלית ולהכיר את הדמוּת הלבנה, שגהרה על הקרקע בעתרת כפליה. קולו של המלך צלצל כסדוק.

“אולי טוב היה לשנינו”, אמר לירמיהו, “לוּ מתנו אתמול שנינו, איש לפי דרכו, אתה ואני”.

ירמיהו לא מצא מענה לפתיחה משונה זו. אבל המלך נעשה מיד זועף:

“ואולי טוב כי לא מתנו, אתה ואני. אתה, ירמיהו, נמלטת ממות על ידי פקודתי. ואני גרמתי נזק לבבל בקרב, אם כי הפעם לא נזק רב. אבל מעתה אעשה זאת יום אחרי יום וארפה את לב האויב. עוד אנו עומדים איתנים. הרעב איננו כה רע כמו הצמא. והמעינות, הבאֵרות, הבריכות מלאים מים לשתות. ראה, לב המלך אמיץ ואיננו יודע מה זה יאוּש. אבל אתה הוא, ירמיהו, האיש (התאמין, כי אכחיש זאת?) אשר הביא אותי מארץ מצרים והעלה אותי למלכוּת. אכן אתה הוצאת אותי מבית העבדים, אשר היה לי אמנם בית נחמד, בית שלוָה, בית יפה. ובכן ראוי כי תגן על תלמידך אשר הבאת הנה מנוֹף, בפני היאוּש. על כן אשאלך, נביא, אשר אני שואל אותך תמיד, בתקוה למענה טוב: היש דבר מאת אלהים?”

ירמיהו עמד עייף לפני המלך, שישב לארץ כמתאבל או כחוזר בתשובה. והוא ענה:

“שמעני, מלכי. פעמים רבות שאלת זאת ממני ופעמים רבות אמרתי לך אשר אני אומר לך גם הפעם: מה בצע בדבר? כִּי אִיָעְצָך לֹא תִשְׁמַע אֵלָי. וכבר הייתי פעמים בלוע המות על ידיך. בפעם השלישית לא אמלט מידיו”.

דברי צדקיהו צלצלו כתחנוּנים מוסתרים:

“אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר, חַי ה' אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ”.

“אין המלך יכול להגן עלי”, וירמיהו חזר על הדברים המחפירים של צדקיהו לשריו: “כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר”.

“שמעני”, אמר המלך והזמין את ירמיהו לשבת לידו על הארץ. “אמנם כה אמרתי, אבל האמנם תחשוב, כי אין אני יכול לעשות מאומה נגד האנשים האלה? הם עובדים לי בדמם האדוֹם. ואותך הם שונאים לא למענך, כי אם למעני, כי הם אוהבים אותי והם מכבדים את המלחמה אשר אתה בז לה. והאם לא צדקו כגיבורים ואנשי מלחמה נגד האיש אשר נואש ממהלומת החרב הראשונה מן העיר ועורר את הצבא לבריחה? דוּן גם אתה דין צדק, ירמיהו. ועל הדברים אשר אנחנו מדברים עתה אחריש והחרש גם אתה”.

צדקיהו הפסיק את דבריו, כאילו הוא מפחד מאזנים לכותל. אחר כך המשיך בקול נמוך:

“אַל תירא מפני השׂרים. יהוכל מת, ישמעאל נפצע בכתפו השמאלית מחץ בבל. אבל מה כל זה נגד רצוני האיתן? לא אמיתך ולא אסגיר אותך בידי שׂרי. כי אם מעתה תשב בביתי אתי, מוגן בפני כל אויביך. בביתי ולא בחצר המטרה. את זאת נשבע לך עתה המלך. חי ה', אשר נתן לנו את החיים, כן יהיה. ואם לא די לך בשבועה זאת, מוכן המלך להשבע בבית המקדש בפני עדים”.

ירמיהו הפנה אליו את עיניו הכבדות:

“אין צורך לחדש את השבועה. האלהים אשר יצר את החיים שמע את השבועה. אבל אני אדבר אליך גם בלי שבועה, כי יש דבר אלהים טוב בפי”.

“דבר אלהים טוב”, גמגם צדקיהו, החויר והסמיק ושפתיו רעדו: “דבר טוב, ברוּך בואו”.

ירמיהו נשם נשימה עמוקה.

שמעני, מלכי. בידיך להציל את העיר ואת העם ואת הארץ".

“בידי להציל את העיר, את העם ואת הארץ”, חזר צדקיהו כילד משנן, ובכל זאת באבק אכזבה. אבל ירמיהו נקב את תמורת הדרישה:

“אבל כאשר תציל את מקדש אלהים, תציל גם את חייך ואת ביתך ושמך יזכר בשמים ובארץ עד אחרית הימים”.

אכן, שׂכר עצום. כי הזכר לברכה מלמעלה ומלמטה הוא המיתה היפה ביותר, מיתת נשיקה. אבל מה היא הדרישה האיומה, שבעדה נקבע פרס כזה? המלך שאל בקול חנוּק:

,האם עלי לעשות מעשה קשה".

“אין זה מעשה כי אם דרך”.

“עמוֹד”, לחש המלך, “אַל תדבר, כתר זעיר, החרישה מעט עד אשר יתחזק לבבי. אין זה מעשה, זה דרך. לא, לא, מהר, דבר למען ישמע דבר אלהים”.

ירמיהו הסתכל בקרקע כשהתחיל לחשוֹף בלחש את הקרבן הנדרש מצדקיהו:

“המלך יֵצא לפני שערי העיר בזרועות מוּרמוֹת. בּגדוֹ יהיה קרוּע כבגד אֵבל, ואפר על ראשו. והשׂרים ילכו אחריך בזרוֹעוֹת מוּרמוֹת לבוּשים כמוך. ואז תגש לפני מלך בבל, תכרע לפניו ותכנע. אם תעשה זאת, **וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ”**.

צדקיהו שקע בתכריכיו רחבי הידים ולא אמר דבר. רק לאחר שעבר זמן מה מלמל בגמגום:

“הנה נאמר דבר השם ופעוּר כתהוֹם. אבל אתה, האם רואה אתה לפניך אשר יצא מפיך על נקלה?”

“אדוני מלכי, אני רואה את הדבר לפני”.

“אין אתה רואה לפניך מאומה!” שאג המלך כפצוע. “רק אני לבדי רואה את הדבר לפני. אני רואה אותי ניגש בידים נשׂוּאוֹת, לבוּש בלוֹאי סחבוֹת, לפני שער אפרים. ואחרי הוֹלכים גיבּוֹרי, לא בידים נשוּאוֹת, כי אם שׂרי וגיבורי אשר בגדתי בהם שוֹלחים אחרי לעג. הם יוֹרקים אחרי מלכם העלוב. ואני נושא כל זאת וניגש לבדי לפני מלך בבל, כּוֹרע ומשתחוה, נכנע ולוֹחך את רגלי אליל זה ככלב מוּכה, אני, בן דוד. אני רואה את הדבר. האם רואה אתה את הדבר כמוֹני? והוא קורא לטבחיו ומצוה להמית אותי, את הנכנע והשפל”.

“לא כן, אדוני מלכי”, וזרם דמעות חמוֹת חנק את גרונו של ירמיהו; “וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ”.

“וחייתי?” – צחק צדקיהו בקול. “האם חי יהוֹיכין אשר בחיים חייתוֹ? בכלוּב יושיבני לראוה. ולא רק המחנה יתאסף להזין את עיניהם בי. אז יבוֹאוּ גדליהו, מיכה, כל בני שפן וכל הבורחים והפליטים, מאות ומאות. הם עושים אותי ללעג ולקלס וזורקים בי שיקוּצים. כי נופל אני מיהואחז, נופל אני מיהויכין, לא הוּרדתי מכסאי באסוֹן, כי אם כולי אי כבוד, נחש נדרס בחוֹל מלא זבובים, תּן צולע, צחנה אשר כל העוֹבר בּוֹרח מפניה. אני שומע את שירי הלעג. האם אתה שומע אותם כמוני? הם מגרשים את הנשים כבוּלוֹת מבית הנשים, מלכוֹת, שפחוֹת, קול בכי ורינה: מי הוליך אותך שולל לחרפה כזאת? על מי תרבץ הקללה? הנה עומד אתה בבוֹץ, ורחק ממך מנחם. האם אתה שומע את זאת?”

“אני אהיה אתך”, אמר ירמיהו, אבל המלך הוסיף להשתולל:

“אכן תהיה אתי כאשר היית את יהויכין. ראה נא, איש חברה עליז, ‘וביתי יחיה’, הדברים נשמעים כהבטחה. אבל אני רואה, כי הם מוליכים את עדיה ויחיאל בני לקוסמים. והקוסמים האלה מסרסים את בני צדקיהו למען לא יהיה לדוד זרע בעולם. ועל העם מוּפקדים בּוֹגדים, חבלנים מתחכמים ולא מלך, כי מלך הוא אשר זיהם נפשו”.

גם לב ירמיהו סער. כל עוד רוחו בו הפליט:

“אתה תועה בזעפך, אדוני מלכי. נכון הדבר. מאתך נדרש קרבן קשה כאשר לא נדרש מעולם ממלך. אבל אנא, ראה נא את הדבר בעיני. אם לא תצא בזרועות נשוּאוֹת לפני שערי העיר, יפוֹרצוּ עד מהרה חוֹמוֹתיה ואז תעמוד לבדד, אבוּד ומוסגר, אתה ידעת את זאת בקרבך. ואז יוּקחו ממך כבוֹדך וחייך בלי תמוּרה. כי גם מלך מנוּצח הוא נחש נדרס. שלש שנים, שלש אבני נזר אבד בך מרדוך. יתכן, כי נכוֹנוּ לך רעוֹת גדולות ממות מהיר. מי אומר לך, כי יסרסו את בניך כאשר תכנע? הוּבטחו להם חיים, ואלה אינם חיים. ואולם אם יפלו הנערים כשבויים בידי בבל, אז לא יסוֹרסוּ אלא יוּמתו באכזריות. השבעתיך באל העולם אשר יצר את החיים האלה: שקוֹל בדעתך אם יש לך עוד בחירה. אם תצא בידים נשוּאוֹת, לא ישרף המקדש. העם והעיר יעמדו. הפצעים יוּגלדו והארץ תפרח מחדש. וזה יהיה רק מפעל מלכי הקדוש. מה ערך ללעג שׂרֶיך מוּל תהילת עוֹלמים? כה ישירו המשוררים: שאוּל היה המלך הראשון, אולם צל רובץ עליו, כי מלכותו הוּקמה נגד רצון אלהים. צדקיהו הוא המלך האחרון ואור זרוּע עליו, כי הוא הקריב את מלכותו ואת כבודו קרבן לאלהים”.

אחרי הדברים האלה השתחוה ירמיהו לפני צדקיהו בפישוט ידים ורגלים ונשק ביראת הכבוד את רגלי תלמידו. צדקיהו השתמט.

“שכחת בחירה אחת אשר ישנה בידי”, הזכיר בקול צרוד. “את המות לפני השער, אשר הוא בא בשכרון. אמצא אותו ואהיה חפשי ולא אדע נפשי”.

“המות לפני השער הוא דבר ריק. אלפי שׂריך ואנשי צבאך מטיבים ממך למות מות כזה. אין זה לכבוד המלך, הראוי לקרבן נעלה מזה”.

“אתה דורש קרבנות, ירמיהו, אשר מעולם לא מַלתָּ ערלת לבבך? מתי סרת מרוחך העיקשת? לוּ מתּי אתמול תחת לחשוב עתה על הדבר הטוב אשר בו שימחת את נפשי. אכן אני רק בשר ודם, ואלהים הוא אדיר. אבל למה על החלש להקריב עצמו לחזק, ולא על החזק להקריב עצמו לחלש?”

“האם אינך רוצה להבין”, הפליט ירמיהו בלי לעצור את דמעותיו, “כי קרבן זה הוא כוחך היחיד?”

“אולי ידעת”, ענה צדקיהו, “מי הוא אלהים. אבל מה זה גבר ומה זה מלך – את זאת לא ידעת”.

אחרי הדברים האלה עטף את ראשו, ואז ישבו שניהם עוד זמן רב יחדיו ואין דוֹבר דבר.

פרק עשרים-ושמונה: במחשכים

המלך קיים את שבועתו. הוא לא הסגיר את ירמיהו לידי השׂרים שבלשוּ אחריו ככלבי גישׁוּשׁ וארבוּ בכל המקומות שדימוּ, כי ברח לשם. אבל בינתים היה מוסתר בארמון בת פרעה ורק בלילה היה יוצא לגן הפנימי, ששם לא היו משמרות. במשך היום בילה בחברת הנשים של בית המלכות, בחדר האֵם המלכה. מצבה של חמוּטל היה בכל רע. המחלה לא הרפתה ממנה. שום רופא, שום צרי גלעד, שום לוֹחש לא יכול לעזור לה. אבריה התנפחו ממים רעים, כל גופה היה מנוּפח. היא שכבה נוֹשמת בכבדות על מטתה. אבל היא לא התאוננה או שתקה כדרך חולים אחרים. היא דיברה ודיברה בלי להתאונן, כאילו פחדה להשאיר בקרבה שארית של מלים. אבל בכל דיבוריה לא הזכירה אפילו בהברה אחת את הנחשוֹל הקטלני, שהציף את בית דוד. בשבילה לא היו קיימים לא בבל וּמלכּה, לא רעב ומחסוֹר, לא מלחמת שערים. דבריה נסבו על לִבנה, על בית אביה שׂר העיר, היא זכרה את הימים הכבירים של בעלה, כאשר חגג את חג הפסח של הברית המחוּדשת במעמד שלשים אלף אוֹרחי אלהים בבית המקדש, כאשר פרחו החבצלות והכלניוֹת בגנים ובגבעות, ובכל הארץ נשמעה סיסמת יאשיהו: “חדות אלהים”. אבל היא סיפרה גם רבּוֹת על נוֹף, על בתי העץ האוריריים המעוּטרים יפה של ארץ מצרים, על גינתם ובה בריכת פרחי לוֹטוֹס צפים, על הא-נוּת-דימה, הידידה העדינה, שמתה בנעוּריה ונקרא שמה בישראל “צנועה”.

מעכה ישבה בראש מוּרכן והקשיבה לפלג העכוּר של דברי החוֹלה. רק לעתים פרפרו אבריה, ולא הספיקה לסלק מפניה, פני בחורה, את העוית היאוש. לא יכלה לסבוֹל את כל הפטפוּט של חוֹתנתה, שלערש הדוי שלה היתה כבוּלה. היא שמעה לסיפורים מזמנים שעבר עליהם כלח, חויוֹת שלא היו חויוֹתיה. במקום לשבת בשקט ולשמוע דברים מתים, רצתה לעתים קרובות להתפרץ בעצמה בזעקת חרדה בלתי מרוּסנת. אבל הנימוּס אסר על המלָכוֹת לדבר בקול רם, ומה גם לצעוֹק. כן אסר הנימוס שהכלה הצעירה, אם כי היא אשת המלך, תשסע את דברי אֵם בעלה. וכך ניצוֹדה מעכה בזכרונות שטָוְתָה חמוטל ונעתקה מן ההוֶה. אבל המלכה הצעירה שאפה בכל לבבה שלא לשמוע אלא דוקא על היום, על מחר, על המאיים לעתיד, כי בקרבה אפסה כל תקוה. לעתים תפס ירמיהו את מבטה, שבו אפשר היה לקרוא לא רק את הזעקה של השבוּיה, אלא גם שנאה נגד קול החוֹלה החדגוני. ירמיהו, שהבין לנפש מעכה, הציע למלאות את רצונה של חמוטל מאז. כשם שהיה מורה לאב, כן יש לו עכשיו זמן להיות מורה לבנים. ובשעוֹת הלימוד, שאמר לערוך אותן כמו בנוֹף בחדר המגורים המשותף, יעצר זרם הדיבורים של החוֹלה. וכך הוָה, לקוֹרת רוחה של מעכה. כשהתחיל ירמיהו לדבר אל הילדים בשיעור הראשון וסיפר להם על מעשה בראשית, שכחה המלכה הצעירה את היום ואת מחרתו.

עֲדָיָה היה בן שמוֹנה, וליחיאל לא מלאו עדיין שבע. שני הנצרים האחרונים בגזע דוד התפתחו בכּיווּן מנוּגד, כנהוּג בין שני אחים. עדיה היה כולו בן אביו, גם לפי יפיוֹ וגם לפי טבעוֹ. בפקודת צדקיהו התקין לו החרש והמסגר של הארמון שריוֹן קטן וקובע נוצות בת יענה. במדי מלחמה אלה התהלך בן האב לתפארת מתוך הכרה רצינית של דרגתו. הוא סבל נזיפות רק ביחידוּת. מי שפנה לאיו בפקודה, פנה לו הנער עוֹרף. גם לגבי ירמיהו, מוֹרהוּ החדש, התיחס בריחוּק מה, בכל קטנוּתוֹ. יהיה גם הלה נביא אלהים, אבל דם מלכות בעורקיו הוא זהו יעוּד מעל יעוּד. עדיה הכיר את הדבר בכל משחקיו.

ואילו את יחיאל הצעיר ממנו אפשר היה לקרוא לא בן אמו אלא בן סבתא, כי הוא ירש לא את האופי העז של מעכה אלא את הרך של חמוטל. הוא לא חשב על שריון וקובע, והשתתף במשחקי המלחמה של אחיו בלא חמדה. הוא חיבב ללבוש שמלות ילָדוֹת ולהתקשט בקישוּטי ילָדוֹת. הוא אהב לחטט בין חפצי הנשים, בין קופסאות מוֹר ונֵרְד, בין מעשי תפירה, סלסלה ומלמלה. קערוֹת הכסף הקטנות, ובהן ממתקים ומיני תרגימא, שהיו מוכנות תמיד בבית הנשים בשביל המלכוֹת, אלה היו תאות נפשו. בחיבתו היתירה לריחות ניחוֹחים ולריקוּחים ירש יחיאל את החוּלשה של בני דוד. תאוה זאת הגיעה עד לידי כך, שלעתים קרובות היתה מעכה מוכרחת להכות על אצבעותיו, כשהיה שופך צלוחית מלאה מוֹר עוֹבר או אפרסמוֹן ערבי או אפילו מוליכם לפיו מתוך שכרון. אבל אם כי יחיאל עדיין היה ילד שעשועים, הרי היתה לו תפיסה יותר עֵרנית מאשר לאחיו הגדול ממנו, שהיה מלא גאוה.

ירמיהו הרגיש עצמו בטוב בשעות הקצרות, כשהיה מסתכל לעיני הילדים, שזבוּב פוֹרח היה מסיח את דעתם ובכל זאת חזרו על ידי קולו לסיפורי המעשיות על האבות. כששמע עבדמלך, שירמיהו מלמד תורה בבית הנשים, עזב בכל שעה שיכול את הארמון והתגנב לחוּג המלכה החוֹלנית. הכושי הגבוה היה גוֹהר בצניעוּת בפינה ומקשיב בעינים צמאות לתלמוּד התוֹרה, וכשהיה ירמיהו מפזם את דברי התורה, היה עבדמלך המתולתל מזמזם ומתנועע, ולסתותיו האדירות לעסו וטחנו את המזון הקדוש של דברי הנצח. כך חזר עבדמלך על ימי לימודו, כאילו רצה להדבק ביתר עוז בבית יעקב. לאחר סדר יום כזה, היה ירמיהו מקבל את ברוך בחדרו. ושוב הכינו מגילת סתרים חדשה, ובה פרשת כל הלחישוֹת והמראות מימי יהויקים.

אפשר היה לחשוב, שבית הנשים על חייו הפנימיים שט כאניה שלֵוה בזרמי המצוֹר. ולעתים קרובות נדמה, שבאמת כן הוא. מהוּמת המלחמה חדרה דרך החלונות רק בעימעוּם. אמנם הלחם האפוּי בחוץ הכיל יותר ויותר חוֹל, ויום אחד נעדר לגמרי. אבל במחסני המלך נמצאו עדיין למדי סולת וחלב וחמאה ושמן ויין ודבר. במקום לחם אכלו תוּפינים מתוּקים, להנאת יחיאל. בזמן ההוא היה המלך מופיע רק פעמים ביום לשעה קלה לפני אמו, מעכה והילדים. למראית עין היתה רוחו טובה עליו, והוא התפאר והתלוצץ. אבל כל שגברה עליזותו כן קשה היה על מעכה לכבוֹש את חרדתה, ואילו חמוטל היתה מרוּצה והוסיפה לפטפט:

“האם לא אמרתי לך תמיד, בתי, המלך יתגבר על הכל. הפעם לא יהיה כאשר היה אז, כאשר יצא בעלי ליד מגִדו בחמש מאות רכב ברזל מול פרעה והעיז להרחיק לכת עד מחנה יוון”.

ושוב היתה בערוּץ הזמנים הישנים. אבל לאכזבתה הגדולה לא נתן לה בנה להוסיף ולחלום, אלא שיסע את דבריה, כי לא היה לו זמן. הוא גילה שמחה מוּפרזת וחיזק את לב מעכה, כאילו הוא יודע משהו מיוחד, והנצחון הסופי איננו אלא שאלת שבועות אחדים. אבל ירמיהו ידע מפי עבדמלך את האמת. על ידי ההתפרצויות, על ידי “לחם שערים”, על ידי משחק אומלל זה שצדקיהו שיחק מתוך טירוּף מוּזר, לא רק אבד את מחצית חיל שומרי ראשו אלא גם נתן הזדמנות חדשה למאות מרי נפש, הדבקים בבני שפן, ליפול אל הכשדים. אבל למרוֹת הנסיונות הללו לא הרפה ממלחמת החומות בחברת שׂריו. והוא ריפה את לב בבל ועשה מעשי חרב מוּפלאים ראוּיים לזכרון. אבל הם לא נזכרו, ולב ציוֹן לא התגאה בהם. ירמיהו ידע למה. המלך השתדל להשתמט מן המות הנדרש ממנו על ידי מות הקרב המהולל. אבל דוקא על ידי כך נעשה כאילו בלתי נפגע. בפלוגת מחץ, מורכבת מגיבורי הגיבורים, הצליח פעם לפרוץ במהלומת בזק את המערכות הראשונות של חיל המצוֹר ולחדוֹר עד לתרתן הגדול נרגל שַׁרְסְכִים, לקרוא אותו לדוּ-קרב ולפצוע אותו קשה. אבל גם השתערות דמים זאת עד ללב האויב לא הביאה לו את המות. דרך צדקיהו להציל את העיר לא היתה דרך אלהים. מאלפי החצים והחניתות לא נשׂרט אפילו עוֹרוֹ, והחרב והמרגמה לא פגעו בו. ומכיון שהכריע את נרגל, הרהיב עוז לדרוש את מרדוּך בכבודו ובעצמו לדוּ-קרב. התשובה שקיבל היה גשר, שבנה מלך בבל שוב למלך יהודה שהגן על כבודו כשוֹר צעיר משתולל והשתמט מן הקרבן. תשובה זאת שתקה מתוך כובד ראש של גדול הגדולים בביטול גמור בענין ההתגרות המגוחכת של אנוש לא כערכו. וכה נאמר בתשובה: יואיל מלך יהודה להכנע עד לראש חודש אב ולהסגיר את עצמו, אז לא ימשול בירושלים כוכב נינורטו, כוכב החרבן הגמור. במלים אלה נתקיימו חלום ירמיהו ואמיתות הנבואה החדשה. שוב השתחוה הנביא לרגלי המלך. אבל המלך סגר את פי הנביא בידו. כבר נאמר הכל עד הקובעת. שוב ישבו זה מול זה מחרישים. אחר כך פקד צדקיהו על הכושי למצוא לו במלתחת המלך בגדים קרועים ובלואים של משרת מדלת העם. הוא בחר את הטוב שבהם ולבש אותו בידים מחוּדדוֹת מבחילה. אחר כך הסתכל על עצמו, החויר; וקרע את הבגד מעל גופו. עבדמלך הוכרח לשפשף את עורו בבד מחוּספס ולסוּך את גוּפוֹ בשמן.

הלך והתקרב לסופו החודש תמוז, זה החודש הבוער והיבש, שבשמו נשתמר שם האליל שהנשים עובדות-האלילים מבכּוֹת אותו. חיות הבר באו מן המדבר ומן ההרים, שוטטו עורגות בין השדות והגיעו עד לכפרים, שעדיין לא נשרפו.

גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא, וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב. וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַ‍ִם עָלָתָה, וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם, בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם, שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם.

דלל עין הרוֹגל, שהשקה את גני המלך. הכל השתערו לבריכות ולמי השילוֹח. אבל גם בהם ירדו המים משעה לשעה, וכעבור זמן קצר נתנדף הכל. אמנם היבוֹשת פגעה גם בנצוּרים וגם בצרים, אבל דוקא משום כך הוכרחו הצרים למהר ולכבוֹש את העיר הצמאה. התחילה השתערות עיקשת, מוּמרצת על ידי הצמאות, שלא פסקה. האריה הבבלי ארך הרוח יצא מגדרוֹ. הוא נלחם עכשיו אפילוּ בלילה.

על החומות עמדו מגיניהן מְזֵי רעב, צִחֵי צמא. בקרב הפּרוּע שוב לא שפכו זיעה. תוך כדי קליעה מאחורי ביצוריהם החזיקו בפה ענף דל ומצצו אותו. והעיר רעדה מהתיפחות אמהוֹת וילדים, ששוטטו ברחובות, הסתכלו בפתחים, התפרצו למקדש כדי לבקש מאת הכהנים המתהלכים כרוחות פּירוֹת מנחה. במשך הזמן נוספו על הנשים והילדים המשוטטים גם פושעים. הם נתלקטו לכנופיות רוצחים ושודדים, כי פשטו שמועות, שפלוני או אלמוני האמיד גוֹנז מאה דליים יין או שׁכר או משקה אחר בכלים מכלים שונים. כל אשה חשדה את חברתה, שהיא משיבה את נפשה ונפש בני ביתה בפירות כבושים ומטוגנים בדבש ומניחה לשכנים לגווֹע מצמא. כנופיות השודדים שפכו דם יותר מאשר מצאו משקה. ובעקבותיהם בא בהכרח הדֶבֶר, שאביו הוא הרעב ואמו הוא הצמא.

בשלשת ימי תמוז האחרונים נחסמו כל שערי ארמון המלך ונתפסו על ידי שומרי ראש המלך, כי בית המלך נמצא בסכנה. מכל צד נשמעה הצעקה העמוּמה של המון העם, שדרש מאת הארמונות מים ולחם. אבל המלך שוב לא חזר מן הביצורים הביתה.

בבית הנשים ישבו הכל ביחד במשך שעות: המלָכוֹת, הנערים, ירמיהו, ברוך, עבדמלך. הדמוּת המנוּפחת של חמוטל שכבה סרוּחה ועלוּבה. המלכה הזקנה רק חלמה ולא יספה לספר. עדיה, יורש העצר, הסתכל לחלון בלי להפנוֹת פניו. יחיאל, הנער בצורת נערה, לא אמר נואש וחיפש ממתקים שלא היו. הגיע חודש האביב, החודש שירמיהו שנא אותו מילדותו בלי לדעת למה. ובראש החודש עבר המועד האחרון לצדקיהו להקריב עצמו למען עמו. פתאום הגיעוּ ליושבים בארמון בשׂוֹרוֹת טובות ומעוֹדדוֹת. המלך הדף עם החיל הצמא שלו את כל ההשתערויות, ובהתפרצות לילה הצליח להבעיר חלק גדול של תותחי בבל בזפת בּוֹערת. בעת ובעונה אחת הצליח אלנתן עם שיירה מחופשת כמאסף חיל כשדים להכניס לתוך העיר דרך ניקבת השילוֹח אלף בּת מים, שלש מאות בּת יין ומאה חומר תאנים. אם כי אוצרות אלה יספיקו רק לשעות אחדוֹת ורק לחלק קטן של העם, הרי עשוּ פלאים, כי פשטה השמועה שבימים הקרובים תגיע כמוּת גדולה פי עשרה. גם אלה שלא קיבלו כלום שקטו מתוך תקוה זאת. אבל פתאום בא הקץ, והוּא בא בהסח הדעת ככל דבר גדול.

ירמיהו ישן בחדרו. ברוך שכב לידו על הקרקע, עטוף בשמיכות. באשמורה הראשונה נשמעה בבית קריאה עמוּמה, דלתות נפתחו ומשרתים נחפזו ממקום למקום ונרות בידיהם. עבדמלך הכניס פניו בשינים חשופות לפתח חדר ירמיהו והפליט כל עוד נפשו בו:

“נפרצה חומת שער אפרים. כולם אל המלך”.

הרב ותלמידו קפצו ממקומם ונחפזו לחדר המגורים של המלכוֹת. שם התרוצצו נשים ושפחוֹת בוכות. שאספו במבוּכה גמורה כלים אין חפץ בהם ושׂמוּ אותם באמתחות. גם חמוּטל החולה קמה. אַמהוֹתיה הלבישו את הדמוּת המסורבלת של החוֹלה בקושי. מעכה היתה עסוקה בילדיה וניסתה להניא את עדיה הסרבן מלחבוש את שריונוֹ וקובעו לבריחה. הילד הטרדן לא רצה לוותר. יחיאל, נים ולא נים, היה מרוגז וגער במטפלת, שהלבישה אותו. בכל התכוּנה הנשית והילדוּתית הזאת עמד המלך זקוף ללא נוֹע. רק לעתים רקע קצת ברגלו ודרש למהר. בשבועות האחרונים של המלחמה נרזה, עד שנעשה כמעט גל של עצמוֹת. ביתר עוז להטו העינים הנהדרות בפנים הרזים. בו לא ניכר כלום מן ההפתעה הנוֹאשת, שום אבדן עצות ואפילו לא חרדה. הוא הסתכל כאדם, המרוּצה שהכל הולך לפי התכנית הצפוּיה מראש. כשראה את ירמיהו רמז לו בחיוּך:

“טוב כי נעזוב את העיר, ואתה תלך אתנו (פקודה, שאי אפשר היה להתנגד לה). קל יהיה למלך להרבות את גדודי אלנתן ולהוֹליך אותם מבחוץ לגאול את העיר. בינתים מפקד ישמעאל בעיר במקומי. הכל מוכן זה ימים רבים. סוסים, חמוֹרים, גמלים מחכים במקום בטוח. נמצא את אלנתן על שפת ים המלך. רחוק מירושלים עז המלך מאשר במלכּוֹדת. המלך שמח לקראת מלחמת הדרוֹר. שמחו גם אתם”.

וצדקיהו באמת צחק אחרי הדברים האלה, כאילו לא טח טיח לנוֹי ולא הפך את כּוֹרח היום להחלטה מחוּכמת. הוא צחק כעקשן, שאינו מרפה עד הרגע האחרון וגם כשהוא נידף הוא מעמיד פנים כאילו הוא הרוח. בשעה זאת ללא בחירה שוב לא שאל צדקיהו את שאלתו המהססת: “היש דבר אלהים?” צחוקו, צחוק המלך, בבטחון גרם קורת רוח לכל.

“יכול אתה לקחת אתך את תלמידך”, אמר לירמיהו בחסד.

במשך שעה היה הכל מוּכן ליציאה. צדקיהו פקד, שהבריחה מן העיר תהיה בשני ראשים. שיירת הלווי, המוּרכבת משני שׂרי החצר, שומרי ראש אחדים, כמה עבדים ושפחות ואתם המטען, צריכה לצאת את העיר דרך גני המלך. והשיירה הראשית, ובה המלך, חמוטל, מעכה, הנערים, ירמיהו, ברוך, עבדמלך ושני אנשי צבא, אמרה לצאת בניקבת השילוח לעמק קדרוֹן היבש, קרוב למקום שהעמק מתחבר עם גיא-בן-הינוֹם.

וזה דבר הניקבה. לפני יותר ממאה שנה התקין המלך חזקיהו בין מצודת דוד הגבוהה ובין החומה המזרחית החיצונית שתי בריכות אבן לשמור על גשמי הברכה של החורף. אבל מכיון שהיו בחסד אלהים גם שנים גשוּמוֹת ביותר, היה צורך להתקין למים העוברים על הגדוֹת שפף משותף, קודם כל בשביל “מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט”, שהם פרנסוּ את הבריכות. תעלה זאת, שנקדחה לתוך סלע ההר הדרומי מזרחי, נקראה “ניקבה”, מעשה פלאים מפורסם, שתושבי ירושלים דיברו עליו בגאוה ובגוֹדל לבב. חזקיהו לא נח ולא שקט עד שבּוּצע המפעל, אם כי כל החכמים לא האמינו בהצלחתו. החציבה התחילה בעת ובעונה אחת מצד העמק ומצד העיר. החוֹצבים היכו איש לקראת רעהו בגרזנים, הכה וגשש בליל האבן של הסלע. עברו שנים עד שהתרחש הפלא והחוצבים משני הצדדים שמעו את הקולות העמוּמים של החציבה לעומתם, כי היו מרוחקים אלה מאלה רק שלש אמוֹת. וכשנפגשו וזבו מים, הוקרבו קרבנות שבעה ימים וחזקיהו חקק כתובת נצח בסלע במקום הפגישה הנועזה מבורכת אלהים. הלא היא כתוּבה עד היום הזה.

אורך הניקבה מהתחלתה ממזרח לבריכות העיר עד מוצאה בעמק קדרון היתה אלף ואמתים אמה. שם הוּסותה, כדי להוֹליך שוֹלל את האויב, כמחצבה עזובה, כפי שהיו מצוּיוֹת למכביר בניקרות ההר. שום תרתן לא עלה על דעתו מה שיש כאן, כי מתחילת המצוֹר נסתם המוֹצא למי השילוֹח. סוף הניקבה נמצא מתחת לאחד החלקים התלולים וקשֵי הגישה ביותר של המבצר, במקום שלא נעשה מעולם נסיון להתקפה. כרכום המצוֹר היה במקום הזה דליל מאוד. לנרגל-נבוזראדן לא היתה שום עילה לדאוג במקום הזה, ובפרט באותם הימים והלילות, שבהם ריכז את כל הכוחות כלפי החומה הצפונית, שבה כבר נבעה פרץ ראשון. את זאת הביא צדקיהו בחשבון, וצופיו אישרו, כי לאורך העֵבר השני של קדרוֹן נראו רק משמרות מרוחקים ליד מדורותיהם.

בריחת בית המלכות התחילה באסון קשה. חמוטל החזיקה מעמד בגבורה אצילה מעל לכוחותיה. היא הידסה, נשוּאה על ידי שני חיילים יותר מאשר נתמכת, בנשימה הולכת וקצרה, אבל בשקידה. מסיבה בלתי מובנת לבשה לבריחה מלבוש עליון אדום, שלא לבשה אותו למן מות יאשיהו. הצבע האדום הפחיד את צדקיהו, אבל הוא כבש כל מלה, העלולה להרגיז את אמו. הוא חשב, כי בצאתם אל השדה יעטוף אותה באדרת שחורה. לאור לפיד בודד נכנסו לתעלת הסלע היבשה. למרות הרוחב והגובה הנוחים יכלה החבורה להתקדם בין הקירות החיורים רק לאט, לקורת רוחה של חמוטל. הנערים, שהיו עֵרים ביותר ולוהטים מחדוָת ההרפתקה, נהנו מאוד מן המאורע היוצא מגדר הרגיל והשמיעו את קולותיהם בקמרון המהדהד. רק האב הצליח להשקיט אותם מתוך איומים חמוּרים. כשהגיעו הבורחים לערך לאמצע הניקבה, המתפתלת במקום שכתובת חזקיהו הגאה חקוקה בסלע, התמוטטה חמוטל פתאום ונפלה ארצה.

“הניחו אותי פה, בנַי”, מלמלה. “אין לי מקום טוב מזה. טוב לי מאוד פה. טוב ויפה. לכו נא מעמדי”.

צדקיהו גחן בעינים לוהטות אל אמו, ומעכה כיסתה אותה באדרת האדומה וחיפשה בין המטען כר ושׂמה אותו אל מתחת לראש האם.

“קומי, אמי”, ביקש המלך. “בואי נא, אַת, אשר לא עזבת אותי מימי הראשונים. אני אשאך”.

לאור הלפיד המבליח ראו, שחמוּטל מנסה בכל כוחה לחייך שוב ושפתיה שהפכו צהובות עיצבו את המלים “טוב”, “יפה” ו“לכו”. חפצה האחרון, שלא לעכב את בני דוד, נתמלא עד מהרה. כשהעיזה לעשות עוד תנועה קלה, כאילו היא מחפשת משען נאמן לבני דוד (אולי את ירמיהו), וִיתר לבבה על המאבק הקצר ולא יסף לדפוק. במלה “טוב” על שפתיה מתה חמוטל, אשתו של יאשיהו, אֵם שני מלכים, גברת בזמן נבחר ובזמן נידח, רעיה באושר ובאסון. אלהים לקח אותה באמצע הניקבה שהוליכה מן המצוקה הקשה ביותר לצרה הגדולה ביותר.

ראשון התאושש המלך. “טוב”, חזר על דבר המות שלה. “אכן טוב אשר אַת עושה, אמי, כמו תמיד. מצאת לך קבר טוב ועמוק”.

הוא הפסיק את דבריו וניתק ממקומו בהראותו בתנועה עזה קדימה, כאילו עליו לשכוח מיד למען מטרת ההצלה גם את מוֹת האֵם ולהסיח אותו מן הנפש.

ירמיהו, ברוך ועבדמלך עטפו את המתה בשמיכה והשעינו אותה בכוך עמוק בסלע באופן שפני חמוטל יהיו מופנים לבית המקדש.

מאתים אַמה לפני המוצא כיבו את הלפיד. כברת הדרך האחרונה הלכה החבוּרה במחשכי מחשכים, כשלבבוֹתיהם ספוּגים מוֹת חמוטל. אבל לאחר שעה קלה הופיע קץ הניקבה ככוכב מנצנץ ההולך וגדל.

בלילה החמים השתרע עמק קדרוֹן כולו מת. אולי עוררה חמוטל על ידי תפילת המות את חסד אלהים על בני דוד האחרונים. המדורות נראו רחוקות וקטנות. שום משמר אינו משוטט בכל רחבי ההר ממוּל. לעומת זאת נשמעה מצפוֹן, משער אפרים, ממקום הפרצה, מהוּמת מלחמה, ועלה וירד נצנוּץ חניתוֹת אש נזרקוֹת. צדקיהו ניצב. שם למעלה, בחלק הצפוני, נלחם נציבוֹ ישמעאל קרב נואש. ניכר היה במלך, שהוא נקרע על ידי סערה פנימית לשני עברים. האם נכון היה, שעזב את נחלתו בלי לשאול לדבר אלהים? אולי עליו לשוב, להשתער שוב בקרב אל מחוץ לחומות ולהקבר מתחת לתילי עירוֹ? אולי אין הבריחה הזאת סוף סוף אלא השתמטות פחדנית ואין תקות המלחמה החפשית אלא אחיזת עינים? אבל אמו נפלה חלל לבריחה הזאת. רק כהרף עין נמשך היסוס המלך, ואז הפך פניו והתחיל לרוץ כפוף דרוֹמה בערוּץ החצץ של הקדרון, והאחרים רצו אחריו. עבדמלך נשא את שני בני המלך בזרועותיו. אי אפשר היה לחשב את זמן הריצה המהירה, שרצו בסכנה כשהם כפופים. כל עוד רוחם בם הגיעו לניקרה קטנה מכוּסה סבך מול עין הרוֹגל בהר המשחית. שם כבר המתינו להם בני החבורה השניה. בניקרה זאת כבר עמדו במחבוא בהמות רכיבה ומשא, בתוכן גמל נוֹח, שנועד לחמוטל ועכשיו נמסר למעכה. הבהמות ושומריהן נמנו על שיירה מוּסוָה של אלנתן.

החבורה השניה לא נמלטה מן העיר באותה הצלחה, שבה נמלט המלך וחבורתו. עבד אחד, שנשא משא כבד ביותר, לא יכול להחזיק מעמד ונתפס בידי משמר משוטט של האויב ביחד עם האוצרות, שביניהם נמצא גביע הזהב המשפחתי של דוד. אבדה קשה שלא בישרה טובות.

יתר על כן, קרוב היה לודאי, שהעבד יגלה מתוך עינויים את בריחת המלך ואת הכיווּן הראשון של הבריחה. אסור היה איפוא לאבד זמן. נתחלקו בהמות הרכיבה. המלך והחיילים רכבו על סוסים, ירמיהו וברוך רכבו על אתונות וכן גם עבדמלך, שהיה ממונה על בהמוֹת המשא. צדקיהו הוֹשיב את בנו בכורו לפניו על האוכף. מעכה ביקשה לשׂים על גמלה את יחיאל, אבל לנער לא היה רצוי המושב הבלתי נוח בין דבשות הגמל והוא התחיל להתיפח. אז לקח אותו עבדמלך אליו לחמורו. וירמיהו, שרכב ליד עבדמלך, הוכרח לספר את סיפורי התורה היפים כדי להרגיע את הילד.

עברה הסכנה הראשונה. אבל במדבר יהודה, שפתח מיד את סבך האבן שלו, התקדמו רק לאט, כי מן ההכרח היה להמנע מהדרך הסלוּלה. הסוסים והחמורים נכשלו באלפי המהמורות, השוּחוֹת ושברי הסלעים. כל פעם ירדו הרוכבים מעל האוכפים ובדקו לאור הלפידים את רגלי הבהמות. חרמש הירח הצעיר עלה רק אחרי חצוֹת. מעכה הודתה לאֵל בקול רם על האור הקלוּש. אותה שעה הגיעו הבורחים ל“מעלה אדומים”, שדה החצץ האדום כדם. הקרקע היתה כאן קצת יותר תחוּחה, הסוסים יכלו ללכת ביתר קלוּת, והחמורים החרו החזיקו אחריהם. אבל עוד לא הגיעו לקץ מעלה אדומים והמלך רמז פתאום לעמוד. הכל ניצבו כל עוד נפשם בם. מה קרה? בבהירוּת נשמעה מרחוק שעטת פרסות, שנמשכה זמן מה ופתאום נפסקה בצדִיָה. היה רק הסבר אחד לדבר: העבד השבוּי דיבר מה שדיבר מפחד מות, והרודפים היו קרובים. איש לא יכול לחשוב על אחיזת אזנים, הרגילה בלילה. כי האויב הוסיף עוד בשעטה גם לאחר שהבריחה ניצבה, כאילו הוא מחכה בנחת לאן תפנה הבריחה. והבורחים המשיכו בדרך החתחתים האכזרית. הסוס של צדקיהו נפל ולא יסף קוּם. המלך, שלא נפגע, עלה על סוס אחד החיילים והלה הוכרח להשאר במדבר. לא היה כאן מקום לשום דרך עקיפים לבלבל את הרודף. שעטתו נשארה במרחק שוה מתוך בטחון בטרף, הלוֹך ורדוֹף את הבורחים שאין להם מפלט. לא היתה אפשרות לשום שיחת עידוּד ולשום חניה, אם כי לב צדקיהו התחמץ למראה אשתו הצעירה. עכשיו נמצאה הסיבה האמתית לעגמת פניה הצעירים בימי העושר, שלא היתה לה אז סיבה. מעכה התנודדה על הדבשת הגבוהה של הגמל. המלך ידע, כי מעכה וירמיהו הם היחידים בחבורה שאינם מאמינים כלל בהצלה. כל פעם שהסתכל בה חייכה אליו בבטחון. חיוּך מאומץ זה, צביעוּת של אהבת אשה, פגע בו כל פעם כמהלוּמה, הוא חלה מזה, ומבכּר היה לקפוץ מסוסו ולהתחבא במערה במדבר, כדי להתבודד שם כל ימי חייו. טוב היה שהילדים ישנו, עדיה על חזה אביו, יחיאל בזרועות עבדמלך.

מכיון ששעטת הרדיפה לא פסקה, כיבו את הלפידים למרות כל החגוים והתהומות של מדבר האבן האוֹרב. אבל עם שחר הרפה האויב. המלך נמלט מרודפיו. בדמדומי שחר הראשונים אבדו לרודפים, כנראה, העקבות. אתא בוקר והרוכבים ירדו מבהמותיהם לחניה קצרה. גביע יין הרקח ולגימה קלה החיוּ את הנפשות. המלך שכב לנוּח, חייך וליטף את נעריו, שלמרוֹת שנת הנדודים צהלו משמחה לקראת הבוקר הבלתי רגיל. גם אשתו נראתה שוב עליזה באמת ומאמינה בטוב. האם לא עשה כנכוֹן לעזוב את האבוּד ולהציל את נצח דוד בילדים האלה? כל זמן שבן דוד התהלך חפשי, עמדו המקדש והעיר איתן. רק המלך היה ערוּבה לקיוּם, ולא אבן ומלט. יפרוץ מרדוּך פרצה בחומות המתות ויהרוס את הניתן להריסה. העיקר הוא, שצדקיהו הציל מידיו את פרי מאמץ הדמים. כי הוא, המלך, חי בחרוּת ובניו חיים כהמשך קדוש של ציוֹן. אלנתן הזקן ודאי כבר קיבל את בשורת רצונו. אם כי הפלוגות הלוחמות, שאִתן הסתתר הגיבור בערבה מסביב לים המלח, הופחתו עד לגדוד אורבים נבוּבי עין, הרי היתה השפעתו של צדקיהו גדולה הרבה יותר מהשפעת אלנתן. במבט נגיד ומצוה יחשל להקות למערכות מלחמה. והאם יכול פרעה, מפר הברית שכליותיו מיסרות אותו, לדחות אותו כשהוא מופיע לפני כסאו בנוֹף ודורש בצדק עזרה? משעה שנעשה צדקיהו שבוי הברית, לא היתה לו שעה יותר חפשית ויותר קלה מאשר שעת בוקר זו של בריחתו. הוא התלוצץ בשיחה עם ירמיהו. שוב אין לו שום פחד, גם לא מפני אלהים, כי הוא עשה דבר שלא הוּצע לו לא על ידי אלהים ולא על ידי נביאו, רק מתוך כוחו הוא. והוא נמלט. אלנתן מחכה לפי פקודתו למטה. קדימה, קדימה. הבוקר הרענן חלחל בדמו. הוא הסתכל שוב בירמיהו, כאילו רצה מתוך זהירוּת לשאול עוד שאלה. אבל לא שאל כלום, רק דרבן את סוסו והשתער קדימה. אחד השׂרים קרא לו:

“יתן המלך לאנשי צבאו לרכב בראש”.

צדקיהו דחה את ההצעה בתנועת יד רחבה. ההרים התחילו יורדים והולכים. עברו בחריץ עמוק. מדרגה רחבה ושוב מדרגה ושוב מדרגה. ואז הגיעו הבורחים לעמק הירדן וראו לפניהם את השטח הכחול-שחור של ים המלח. אבל שם, במרחק של רק שלשת אלפי אמה, עמדה מתחת לשיחים יבשים נוצצים ממלח בין קוצים ודרדרים שורה של רוכבים. לב צדקיהו פג: אלנתן. פרשים כל כך בלוּיים יכלו להיות רק פרשי אלנתן. הסוסים היו מזי רעב, והרוכבים היו חבושים לא קובעי בבל אלא צניפים צבעונים כשודדים. המלך ישב כקפוא על סוסו המאובן. רק כהרף עין. אז הפליט בקול עז, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, את הסיסמה הצוהלת של אביו: “חדות אלהים”, והוא הצליף באכזריות במקלו על סוסו עד שצהל ודהר לתוך המישור הנוצץ. באותו רגע צעק גם ירמיהו: “חכה, המלך, עצור, שוּב”.

“חכה, המלך, עצור, שוּב”.

זו היתה ההזהרה האחרונה, שיכול הנביא להזהיר את המלך. ראש הפרשים גלוי הראש חבש את קובעו, והנה זהו הקובע המצויץ של בבל. מסכת הברזל האדומה כלַכָּה נפלה על פני התרתן. באיטיות לגלגנית רכבה שורת הפרשים לקראת מלך יהודה. כשהפך המלך את פני סוסו היה כבר מאוחר.

פני השמש קדרו. השמש היוצאת כחתן מחופתו ורצה כגיבור, עטפה את ראשה. צל שחור אכל אותה לאט לאט, עד שלא נשארה ממנה אלא טבעת צרה, חיורת ופריכה. נשבה רוח גונחת, שלא דמתה לשום רוח אחרת עלי אדמות והיתה רק בּבוּאָה, צלם, צלמָות של רוח. היא הרדיפה עופות לילה, ליליות, עטלפים, שהתפלאו על השעה הבלתי רגילה, שבה קוֹראוּ. כל האנשים, בעלי החיים, הצמחים והדברים הותקפו פתאום חיורון, נראו חולנים ונידמו כסריסים. את אומות העולם אחזה פלצוּת. כי האדם מכיר את ההויה ואת השלטון של האלהוּת ביתר קלות במצב יוצא מגדר הרגיל מאשר בפלא השוה של יום יום. בשעה השלישית אחרי הצהרים התחילה השמש מתקדרת, כשאכל הצל השחור שלושת רבעי הגלגל, הופיעו בשמים בין כוכבים חורורים בצורה בהירה מרדוך ושני שליחיו העזים נרגל ונינורטו. ואתם יצא נבוכדנצר עצמו. כי הגיעה השעה הגדולה של שלטונו, כשגברו שמי-הלילה על שמי-השמים והוא דרך עם עבדיו עושי רצונו בשמים הבהירים מבית אריה-האש. כבר עם לידתו חישבו חוזי הכוכבים וקבעו שעה זאת, שבה יודברו תחת רגליו בשעת ליקוי חמה מלכים ועמים, כדי ששלטונו בעולם יהיה מלא. אבל השעה הגדולה של מרדוך היא גם שעת המשפט שלו. אמנם המלה משפט אולי אינה מספיקה. ההנחה של המשפט היא צדק, שיקוּל נכון של המעשים לפי הדין והחוק, שאפילו המלך כפוף להם. ואילו מרדוך לא היה כפוף לצדק זה, המחייב או המזכה לאחר היסוס שוקל. מרדוך לא היה צודק אלא שולט. צדקתו היתה כלולה רק במידה קדושה, שהוא היה זכאי לשמור עליה בקנאה. מי ששם קטן לגדול וגדול לקטן, מי שהחליף מספרים, שינה ערכים ובזה פגע באמיתוּת המוחשית והניתנת למנין של המידה הנצחית, זה פגע בסדר של מרדוך ונפל לתוך בלימה. צדקיהו שם קטן לגדול, דהיינו את עצמו ואת מלכותו, הוא החליף מספרים ושינה ערכים, ערכי ירושלים ובבל, הוא פגע ביתרון המוחשי והניתן למנין של מלך בבל על ידי חבר הלאומים שייסד. המידה נמחקה, והוא נפל לתוך בלימה. לא כשופט הופיע מרדוך בליקוי החמה. שופט מברר קודם את האשמה על ידי עשית משפט, על ידי חקירה וגבית עדות. ואילו מרדוך הופיע כשלטון גרידא, כמידה גרידא, אפילו לא כמעניש, אלא כמפעיל את התוצאה ההכרחית. מי שראה את נבוכדנצר בשעת ליקוי החמה, לא יכול להתעלם מן המרה השחורה בפניו. זו היתה מרה שחורה אחרת מאשר של בדידות הכוח המנצח. מרדוך, אדוני הכוכבים, היה תלוי מנקוּדוֹת כוח ומסלוּלים לאין מספר, שהיו מכוּונים כלפיו. הוא היה מוֹדרך על ידי אלה שהדריך אותם. שום דבר שתיכן לא בוצע. ירושלים היתה תל חרבוֹת, המקדש היה לאפר. מרדוך לא יכול היה למנוע את התוצאות, שהיו מחוץ לשלטונו. הוא היה עבד ולא שליט, ככתוּב בספר הנביא. עכשיו, לאחר שנדמה להיות אדוני העולם ללא התנגדות, הפך באופן מורכב ללא מפלט עבד לתכנית זרה. התרחש מה שרצה, אבל לא איך שרצה. בן החורין היחיד בעולם, קובע הגורל בתא הגורל, נעשה בדרך פלאית תלוי בדעת אחרים, עם כל כוחות הכוכבים שלו. הכרה זאת היתה קרובה לטרוף הדעת. קרירות-הערב הכוזבת של ליקוי החמה חלה גם עליו. הוא סבל ממרה שחורה של אֵל, שהכיר רגע אחד כי הוא לא אל. ומרה שחורה זאת נראתה בפרצופו העגוֹל ללא גיל, שמפניו רעדו שמים וארץ.

ההופעה האלהית של מרדוך התרחשה ברבלה, עיר מחנהו, על אם הדרכים של כל העמים והארצות. עם רב נתכנס כאן כדי להסתכל בהתגברות שמי-הלילה על שמי-היום ולהזין עיניהם בעונש, שיענש מלך עם לא אהוּב. הרחבה הגדולה של רבלה לא יכלה להכיל את המון העם הרב. רק בקושי גדול יכלו שומרי ראש המלך להניח מקום פנוי ליד דוכן כסא הכוכב והגרדום לרגליו. בגובה גדול ישב מרדוך באדרת אבני חן, שירמיהו הכיר אותה. מימינו עמדו שני נרגלים לבושי בגד אדום כאש, שביניהם אמנם לא נמצאה הדמות המזהירה של נבוזראדן, כי התרתן הגדול עדיין שהה ביהודה כדי לסיים מעשה ההרס וההפרדה. ומשמאלו של מרדוך עמדו שנים-עשר נינורטו לבושי בגדים שחורים כעורב, רובם ישישים מרוגזים, שהרבו להשתעל. בין האדומים כדם והשחורים כעורב, בגובה ארבע מדרגות למטה מן הכסא, בדיוק באמצע, ריחף סמגר-נבוּ, היחיד הלבוש תכלת. פניו ללא זקן וללא קמט, ללא בחינת זכר ולא בחינת נקבה או בחינת זכר ונקבה כאחד, כבר הביעו בחילה עיפה לנוכח הממשמש ובא. לא היתה זו השתתפות בצער מצד היפה יפי נעורים ובעל עינים של בן מאה, אלא גועל נפש לגבי כל דבר גס. כשם שמרדוך שלט על המידה, כן שלט נבוּ על הקצב, על הדמות הנאה והצליל הערב, הגנוזים ביחסי המספרים. כשהיה נאלץ להסתכל בכעוּר ובגס סבלה רוחו בגופו העדין עד להקאה. למטה מסמגר-נבו הצטופפו על המדרגות התחתונות יתר יועצי הכוכבים בצבעים שונים, כשידיהם שלובות זו בזו במאונך.

לפני כסא המלכות השתרע הגרדום ברחבוּת, כשולחן ענקי של משתה אלהים. שערך מרדוך. קרשי השולחן הזה היו מותזים כתמי דם גדולים אדומים כחלודה, כי במשך ימים אחדים הוציאו להורג על הגרדום הזה יותר משלש מאות שרים ונכבדים של צדקיהו לפי חרב. הם נפלו בקרב האחרון בידי נבוזראדן והובלו מיד במשמר חזק לרבלה. ביניהם נמנו מלכיהו בן פשחור ויראיה בן חנניה. ואילו החלק הגדול ביותר של גדולי ירושלים, קודם כל הכהנים, נרצחו בבית המקדש לאלתר. חלק שלישי, הקטן והאמיץ ביותר, הבקיע לו דרך, בהנהלת ישמעאל מזרע המלוכה, לבּעליס מלך עמוֹן. לרגלי הגרדום עמד ירמיהו חפשי, כי מרדוך נטה חסד לנביא האל הזר, אף על פי שירמיהו לא ידע למה. לפי בקשתו המפצירה ניתנה לו אפילו הרשות לבלות שעות אחדות של היום ושל הלילה עם צדקיהו ובניו השבוּיים, וכן הוּתר לו לבלות אתם בשעה זו הקשה ביותר. בשעות אחרות נשמרו בני דוד שמירה מעולה בחניתות ובחרבות. לשום נפש אסור היה להתקרב אליהם, וביחוד לשום נפש מישראל והפילו מן הפמליה של בני שפן. ולמעכה המלכה ולעבדמלך הכושי הנאמן נאסר בעונש מות לבוא לעיר רבלה. שניהם חנו לפני החומה וציפו לירמיהו ולברוך, שהביאו להם מזמן לזמן ידיעות. מעכה שכבה לארץ בעינים עצומות כאחוזת עוית. למרות כל ההפצרות לא הצליח הכושי זה ימים להשקותה ולהאכילה.

לאט לאט נתכסה גלגל השמש בצל, המבשר את סוף העולם בזמן מן הזמנים, את החיורון והקור הגדול, כשיכלו על העילוֹת. עדיין היה האור של מרדוך ועושי רצונו רפה. הנצנוץ הרועד של הכוכבים האחרים נראה בקושי בצבע המתים של העולם. בכל מגדלי חומות רלבה עמדו חוזים בכוכבים במצנפותיהם מתכלת נוצצת והסתכלו בגביש מלוּטש בגידוּל הצל, בגידוּל כוכב המלך. עליהם היה מוטל לתת אות בהתמלא הזמן. יד המות עברה על פני העמים והאנשים המכונסים ושינתה את צבעם לחיורון. רק הפנים העגולים השזופים של מרדוך שמרו על צבע החיים העז. אבני החן באדרתו נוצצו ביתר אימה כל שהלך היום וכבה, גם כשנשמעה בדמדומים המעומעמים בכל המגדלים תרועת השופרות. בתוך הדממה של אחרי התרועה הובלו צדקיהו ונעריו לגרדום.

מלך יהודה ובניו היו ערומים לגמרי. ערומים כחיות לקרבן. הסירו מעליהם אפילו את חגורת המתנים, וגרמו להם את הבזיון לגלות ערוותם לעיני העמים. אבל אלהים השפיע עליהם בשעת קדרות זאת אור פנימי. דמות צדקיהו קרנה ביופי של מעלה. גופות הנערים היו עדינים וחביבים, עד שפרצה אנחה אמהית מלב הקהל הצופה. את כף יד האב חישלו לזרועות הקטנות של הילדים. הם יכלו ללכת רק ביחד. עדיה החזיק את ראשו ברמה, ולא הפנה את מבטו הרציני מאביו, כאילו אמר, יבוא מה שיבוא, להתנהג ממש כאביו הנערץ ולהחזיק מעמד כמוהו, ויחיאל מצמץ מסביב בסקרנות ובבכיינות כאחד. הנער הבכור החריש. הקטן התיפח:

“אבי, מה חפצים האנשים האלה, למה אנחנו פה, מתי נלך הביתה”.

קול צדקיהו הרגיע את הקטן בלי רתיעה:

“חכה, בני, לא יארך הרבה, עוד מעט נהיה בבית”.

יחיאל התחיל לבכות, אבל לא יותר מדי:

“הבה נתלבש ונלך לאמי”.

מרדוך מסר לראש הנרגלים לוח חרס קטן והוא מסר אותו הלאה למטה. עם זה עלתה על הגרדום חבורת מעולפים לבושי אדרות רחבות אדומות כאש, והם כיתרו את שלשת בני דוד. הראשון בהם קרא מעל לוח החרס בקול רם באזני צדקיהו ובאזני העם את פסק הדין:

“מתחילה תראה ואחרי כן לא תוסיף לראות, כי כאשר ראית לא ראית”.

דבר מרדוך היה סתום ככל דברי האלהים. עיני המלך, נרחבות מפחד, חיפשו את ירמיהו. האם התחרט המובל לקרבן, שלא הקריב את עצמו? ירמיהו רצה לעלות אליו לגרדום, אבל שב וראה שגם הוא אינו חפשי. ארבעה אחים כחולים של נבוּ הופיעו פתאום וכיתרו אותו מכל צד עד שלא יכול לפסוע פסיעה. שוב נשמעה תרועת השופרות. ליקוי החמה היה מלא. על המקום, בעיר, ואולי בכל העולם פרץ שאון פרוע של קשקוש ושקשוק, הכאה בתופים ובכל מיני כלי הקשה עד שלא נשמע קול השופרות ומזמורי הכמרים. כאילו רצו בני האדם למנוע על ידי רעש זה את אחרית העולם וגם להחניק את צעקות הקרבנות. אז אחזה את בני צדקיהו בפעם הראשונה פלצות המות. הם לחצו את פניהם הקטנים לתוך הבשר הצורב של אביהם. למעלה הפנה סמגר-נבוּ הכחול את גבו לגרדום והסתכל בעיני מרדוך בעייפות. מרדוך הרים את ידו בתנועה קלה. ששת לבושי האדום ניגשו שנים שנים אל מאחורי צדקיהו והנערים. הם פיתחו את הכבלים, ששרשרו את עדיה ויחיאל למלך. אז הוליכו את הילדים שצרחו לאביהם (הצריחה לא נשמעה ברעש הגדול) מהלאה למלך כמרחק שלשה צעדים מימינו ומשמאלו, באופן שהוכרח לראות הכל, כפי שנאמר בפסק הדין. צדקיהו השתער בכוח עצום, עד שהפיל את שני הענקים שהחזיקו בו מאחוריו. אבל לא הספיק לקום והמעוּלפים מאחורי עדיה ויחיאל פשטו את מעיליהם האדומים הרחבים, וכתליינים לבושי שחורים בקעו במהלומת חרב במהירות הבזק את הגלגלות של בני דוד האחרונים. הילדים נפלו ללא קול בתוך הרעש העצום. דמם הניתז צבע את הגוף הערום של האב. שוב השתער צדקיהו בעוצם כזה, עד שזרק הצדה את הרוצחים. הם השתערו עליו וכבלו את זרועותיו לגופו. הוא כרע על ברכיו ושאג בכל כוחו:

“הנה ראיתי. למה תחכו? החפזו נא, למען לא אוסיף לראות”.

אבל צדקיהו לא הבין לדבר מרדוך. חוץ משני הענקים ששמרו עליו נתאספו שוב אדומי האדרות ועזבו את הגרדום. הנידון הסתכל אחריהם בפלצות ולא קמה בו רוח מעינוי הדין. ובהרף עין אחרון ראה מן הצד השני של הגרדום דמות חדשה עולה אליו: איש שחור, בעל זקן שיבה, פני פקיד זועפים, צולע על רגלו השמאלית. בידיו שהסתיר מאחורי גבנונו נשא שני מקלות ברזל מלובנים באש בידיות עץ. כשהפנה אליו צדקיהו את פניו, תקע בדחיפה זריזה שלא תאמן את עוקצי הברזל הלוהטים בבת אחת לשתי עיניו הנהדרות של צדקיהו. שאגת האריה של המסוּנוור נאלמה ברעש הגדול, שחגג את קץ ליקוי החמה ואת הצל החולף. באו עבדים שחוֹרים וסילקו את גופות הנערים השותתים דם. עבדים אחרים שפכו מדליים מים רבים על צדקיהו. אבל מכיון שבחסד בורא עולם אין האדם יכול לשאת אלא מידה מסוימת של יסורים, ניטלה ההכרה מצדקיהו.

ארבעת האחים הכחולים של נבוּ נסוגו ונתנו לירמיהו לגשת. הוא התנהל בכבדות עד לנידון על הגרדום ושם את ראש המלך על עיניו המפוחמות והאדומות מדם לתוך חיקו. ובעוד עיני ירמיהו זולגות דמעות, דיבר דברים ולא ידע נפשו:

“מלכי בני, חיה תחיה, ואשר חי יכול להכיר את זכותו. גדולה זכותך, כי אתה שתית את הקובעת המרה מכוס כל הדורות. עתה הסתתרה בינתך מצער, אבל בעוד ימים אחדים יפוג הצער. ובבוא העת יתן לך אלהים את חדותו. שמח מתניה, כי שמך ינוֹן ונשמתך תהיה צרורה בצרור החיים”.

ירמיהו גחן על המלך נטול ההכרה, שאולי בכל זאת שמע את דבריו, התיפח ודיבר דברי ניחומים. אבל כשנשא את עיניו עמד לפניו נבוכדנצר. מלך בבל עלה לגרדום והסתכל בירמיהו, שצינן במטליות רטובות את פצעי המסונוור. ומרדוך פתח את פיו השתקן ואמר בקולו הרם לירמיהו דברים מועטים, כבוד מאין כמוהו, שעורר את קנאת כוכבי הפמליה מסביב.

“השבוי”, אמר מלך בבל, “יובל מחר לבבל. איש לא ילך אחריו, גם לא אשתו. אבל אתה יכול להשאר וללכת גם אתו”.

בתשובה להצטיינות המיוחדת של דבר אדון חוּג האדמה, צריך היה ירמיהו להשתחווֹת ארצה ולנשק את המקום שעמד עליו המלך. אבל ירמיהו נשאר יוֹשב. הוא, שהופקד נביא לגויים, לא פחד, וכה אמר למרדוך אדוני העמים, בשם האל היחיד:

“אבן פינה יכולת להיות, והנך רק אבן נגף”.

כוכבי הפמליה החוירו. אובדי עצות הורידו את ידיהם השלובות, פי נבוכדנצר נעוה. מהעויה זאת היו תלויים חיים ומות. דברי ירמיהו נגעו בפצע וחשפו את האמת. עובד אלהים ידע, שלמרות כל הערים ההרוסות והמקדש השרוף היתה פעולתו לבטלה. ידו הימנית משמשה במעדר הזהב בחגורתו. בניגוד למושלי הארץ רודפי הכבוד סבל את האמת בלי פחד ורוגז ושאיפת נקם, בעין שקטה. עוית פיו התפתלה והפכה לחיוּך פלאי. בתנועת ראש קלה פנה אל כוכבי הפמליה החיורים כמות וזיכה מתוך שפעת שלטונו חיים וחרות למעליבו לכל הימים:

“ישאר או ילך למקום אשר יחפּוץ. ידבר וינבא אשר ישים אלהים בפיו. כי חזק אלהיו בקרבו”.

בלילה ההוא נראה אלהים לירמיהו במראה חלום או בחלום מראה. בפעם הראשונה בחייו היה אלהים לא רק קול ודבר, אלא יותר מזאת. אין זאת אומרת, שירמיהו ראה בעיניו דמות מסוימת, ובכל זאת קרבה לחושיו דמות גברית חסונה, לא ישישה אלא כמעט צעירה ומאירה באופן שאין להסבירו. לא, עדיין אין זה תאור מדויק. לא שהיתה בחלל דמות גברית מאירה, אלא שהיתה ברימיהו הכרה מוחשית, שיש בחלל דמות גברית מאירה. אבל הדבר התרחש בחלל ריק בדרך שיירה זרועת חול במדבר. ירמיהו ראה במרחקי אין קץ בשוּלי המדבר את מקדש בבל הגבוֹה. וכל פעם שהיה עומד, עייף מנדידתו הבּוֹדדת במדבר, ומחזיר ראשו אחורנית, ראה בשולי המדבר מרחוק את העמודים השחורים של מקדש נוֹף, השומרים על שערי אמנטי. וביניהם השתרע עולם מלא הריסות. המראה התחילה בזה, שבדרך השיירות נפתח לעיני ירמיהו פתאום חריץ עמוק. הוא הרגיש בקרבו את הכוח לקפוץ מעליו, אבל כאן עיכבה אותו הכרת הדמות המהירה, שדיברה אליו בקול לחישותיו:

“חפצך ללכת לבבל, אבל חפצי לא כן. שובה”.

“אלהי”, ענה ירמיהו, “רחמיך הם למועד ארוך, אבל רחמי הם קצרים. תנני נא ללוות לבבל את עבדך המסוּנוור הבוֹדד”.

“אל תלך בבלה”, נשמע הקול בקוצר רוח, “כי חפצי לשלוח אותך אל השארית”.

בדמדומי ערב התחיל לנצנץ האור בתא הכוכבים של מגדל בבל. החולם סרב בכל כוחו:

“לא רק המסוּנוור מוּבל לבבל לשבי עולם, כמו יהויכין, כי אם כל הרענן והחזק בארץ, אנשים ונשים. כפופי עוֹל, כבוּלים זה לזה, הם מוּבלים בדרבן ברזל אחריהם על פני כל הדרכים, רבבות על רבבות. הדרכים מלאים מצוקתם. אבל השארית, מי היא? הבוגדים, הבורחים, הזהירים, המתחכמים, הזקנים ודלת העם, הזורעים וקוצרים כמו תמיד, כמו תמיד, להם אין צורך בי”.

“אל תריב אתי”, אמר הקול בקוצר רוח, “כי אם שמע בקולי ושוב”.

אחרי הדברים הללו נפתח החריץ ונפער לתהום רבה. הדמות הגברית המאירה התרחקה קצת. אז החליט ירמיהו ללכת בערמה.

“האם לא היה עבדך תמיד שומע בקולך, אלהי?” שאל.

הדמות המאירה החרישה, מה שהיה סימן למין הסכמה בחסד. יותר אי אפשר היה לקווֹת. וירמיהו הוסיף לפנות לאלהים בערמה:

“הפעם גדול חפצי ממשמעתי, אלהי. לבי קשור במסוֹּנוור, לבי קשוּר באסירי ציון. האם לא נתת להם את הבטחתך?”

“נתתי להם את הבטחתי”.

“ואותי אתה מגרש? אני, אשר עייפתי מעבודת היום, ממני אתה מונע בערב את שכר שמיטותי הרבות?”

מאחורי גבו הרגיש החולם את השריפה הקודרת של ערים וכפרים. לפניו ראה מרחוק את אוֹר מגדל בבל, ומקרוב את התהום הפעורה, שעליו לעבור עליה.

“אל תריב”, אמר הקול, “כי אם שמע בקולי ושוב”.

אבל ירמיהו סרב:

“ואם לא ישוב עבדך?”

“אז אינו שומע בקולי”.

“ואם אינו שומע בקולך?”

“אז הפר גם האחרון את הברית, ככל האחרים”.

“יהי כן”, קרא ירמיהו בעוז וצעד צעד אל התהום הפעורה. בדמות האור, שירמיהו הכיר במציאוּתה, הורגש שינוי ברור. בהיסוס נשמעה תשובתה:

“אבל חפצי הוא, כי הנאמן האחרון לא יבגוד”.

החולם צהל בלבבו. כבר היה בטוח, שידו על העליונה. והוא נאנח ואמר:

“מה חפצך לעשות לי, אלהי? חזק הוא חפץ עבדך”.

נדמה היה, שהדמות המאירה נעלמת. כאילו מחלל אחר נשמעו דבריה המהולים בצער כמוס:

“אם לא תשנה את חפצך, עלי לשנות את חפצי”.

ירמיהו נבהל לדברים האלה עד למוֹח עצמותיו. באותו רגע נסגרה התהום, והדרך השתרעה לפניו יותר חלקה מאשר קודם לכן.

“אלהים מבטל רצונו”, גמגם.

“אם אין אתה שב”, נשמע הקול, “אני שב. כי חפצי היה ללכת עם המסוּנוור ועם אסירי ציון בבלה ולשכון שם בקרבם, והנה אתה הולך אתם ואני שב”.

“לא ולא, אלהי, אל תעשה זאת”, צעק המנוצח ביאוש, “כי אם לך אתם, ואני אשמע בקולך ואשוב”.

וכשהתעורר היה לו רגש ברור ביותר, ששתי זרועות חזקות וחמות אחזו בו.

ובקרב הימים קם ירמיהו עם מעכה הקפואה, עם ברוך ועבדמלך, לשוב לשארית יהודה, לארץ הפוּרענוּת.

פרק עשרים-ותשעה: שארית יהודה

הכל נתקיים. פרחי השקד של המראה הראשונה הפכו לשלהבות תבערה. הסיר הנפוח מן הצפוֹן התיז את להטוֹ והכוָה את כל הארץ. השבים לא מצאו שוּם כפר, שום חוה, שום בית שלם בדרך, אלא הריסות עשׁנוֹת. בשדות בצדי דרכים שכבו מדוּקרים וחללים. ריח העיפוּש הלך והתגבר כל שהתקרבו לירושלים. השמים קדרו מלהקות עופות צוהלים, כי נרגל ערך להם שולחן מלא דשן.

כשנשא ירמיהו את עיניו הצורבות לגבעות ולהרים היקרים לו שהכיר, נראה לו, כאילו ההרים מתמוטטים והגבעות מתנועעות. האם רצו רמות יהודה והרי ישראל לעזוב את הארץ ולנוד עם בניהם לנכר? מה להם בארץ? לשיר קינה על המרעה השמם, על השדות ששממו? עבר קציר, חלף אסיף, כלה הגז. כאשר יעטה הרועה את בגדו, כן עטה אלהים את ארצו. או אולי ראה ירמיהו בעיניו המעוּנוֹת מראה כוֹזב? אולי שמחו ההרים והגבעות, שנפטרו מעם קשה עורף? שוּב ישבו כאן אנשים כמו לפני ימי אברהם, יצחק ויעקב, מטומטמים, מחרישים ויראי אלהיהם, שאין אלהים מדבר אליהם ואין הם מדברים לאלהים, קלי חיים וקלי מות, כפי שהאדמה אוהבת.

בניגוד אכזרי לשממת הארץ ולהריסותיה העשנות עמד מלוא הדרכים והמסילות. אם כי כבר עברו כמה שבועות אחרי יום תשעה באב וחורבן ירושלים, לא נפסקו המסעות והנדודים. רנגל-נבוזראדן בכבודו ובעצמו הוביל את הגוֹלה הגדולה. בניגוד לגלוּת הראשונה אחרי תבוסת יהויקים ויהויכין נאסר הפעם על הגדולים לקחת אתם את תוארם ועל העשירים לקחת את עשרם. כל הכסף והרכוש שבארץ נפל לבבל. לא נעשה שום הבדל בין שרים, כהנים ומשועבדים. כל הגולים הפכו למשועבדים. מרדוך לא רצה להעמיס על ארצו הולכי בטל מכובדים, סופרים, פותרי דבר אלהים, קוראי ספרים, בעלי מחשבות מרבי שינה או חלפנים ערומים, סוחרי אבנים טובות או תגרים אחרים. אנשים מסוג זה היו לו בבבל די והוֹתר. אבל כעשרה ריבּוֹאוֹת עבדים הלוֹבנים לבֵנים, קוצרים קָנים, מיבּשים בּיצות, משקים ערבות וּובֹנים אלפי בנינים היווּ ריבואות אלה, מגדול ועד קטן, להכיר מיד בצאתם את אגרוף המצוקה האכזרית, כדי שלאחר נדודיהם תהיה בעיניהם עבודת הפרך הקשה ביותר ערבה ומשיבת נפש. מי שלא החזיק מעמד, יגוע נא בדרך. למי איכפת אם אלפים אחדים ישארו שכוּבים בדרך? הנדודים היו כבָרָ מצוינת לעבדות. מרדוך זקוק היה לעבודת הבנין רק לזרועות חזקות. נרגל-נבוזראדן הקים בעיירה רמה בבנימין מחנה לשבויים. לשם דפקו את כל מי שבּלשו ומצאו המשמרות המשוטטים של בבל בחווֹת נידחות, במערוֹת ובחגוי ההרים. רק הזקנים, החולים, הנכים, העיורים ודלת העם בכפרים נשארו במקומותיהם. כי על אלה עובר מסלול העולם בלי לנגוע בהם, וכשם שהחתולים כרוכים לא אחרי תושבי הבית אלא אחרי הבית עצמו, כן שייך האכר הקטן לאדמתו יותר מאש לאומתו. לפיכך אין בו בכל המונו סכנה לכובש. וממחנה רמה שלח נבוזראדן לעתים מזומנות שיירות של גולים לאין סוף.

מרדוך העניק בחסדו למלכה האומללה ולבני לויתה בהמות רכיבה טובות ומשרתים במספר מספיק. אף על פי כן התקדמו השנים בדרכים המלאות רק לאט לאט. בכל שעה נפגשו בשיירות גוֹלים. על פי רוב היו מורכבות ממאה גברים, שאחריהם התנהלו בכבדות נשים וילדים בהמונים. הגברים היו כבולים זוגות זוגות או אחדים אחדים. לפי מנהג מלחמה קדום נשאו על צואריהם מוטות עול כבדות, ובלכתם במשך שבועות בלהט השמש גנחו מלבם, ברכיהם פקו והזיעה נתמזגה בדמעותיהם. העוֹל והכבלים קרעו את בגדיהם, עד שרובם הלכו בבלואי סחבות ורבים כמעט ערומים לשבית עולם. לא ניתנו להם שום נופש, שום חניה. הרבשקה עם פרשיו שליוו כל שיירה, היה מצליף בשוטים ובחרב שטוחה, אם עמדו מלכת, אם אחד לא רצה או לא יכול להמשיך דרכו, אם חשק לב אחד או השני לרפוֹד לעצמו ערש מות בצִדֵי הדרך. כדי להגדיל היסוּרים ולהפריד בין הדבקקים, הופרדו משפּחות ושכוּנוֹת בכוונה. נפשות זרות זו לזו, נבדלות במוצאן, במקום מגוריהן ובגילן נשאו אותה שרשרת ברזל. אלהים ניער את עמו כמשקה ממוזג בגביע.

ולמראה הנשים התפלץ הלב ביתר צער מאשר למראה הגברים. גברים נשאו רק עוֹל וכבלים ולא יוֹתר, ואילו על הנשים היה מוּטל לסחוב כל מה שדרוש לחיים ההכרחיים, ובבל סבלה את הדבר בלעג מחריש. כמה נשים התנהלו בכבדות ושק עצום על גבן, תינוק בכל זרוע ולפניהן ילדים אחדים מתחבטים ובוֹכים. העוֹר הבהיר של הנשים הצעירות, הבחורות והילדים נקלף מקרני השמש, ורגליהם הפכוּ לאט לאט לגוּשי דם. אם היתה אחת הנשים יפה ועוררה תאוה, הרי יכול כל אחד מבני משמר הלווי לבחור בה. וכשנשמעה צעקתה בהרים השוממים, לא יכלו הגברים הכבולים למהר לעזרתה בזעם מושיע, כפי שדרש חוק התורה. בבל מצאה הנאה גם במתן מזוֹן טמא ומשקה רקוּב לשבויים, דברים שבעצמה סלדה בהם. ירמיהו ראה פעם רובי קשת כשדים הורגים עורבים אוכלי פגרים וצולים אותם לגולים למאכל. אבל האנשים והנשים מישראל החזיקו מעמד. רק נידח או עייף, שאחז אותו בּוּלמוֹס הרעב, הושיט ידו לשיקוּץ. האחרים ישבו מחרישים, עצמו את עיניהם והרכינו את ראשיהם. בעת ובעונה אחת היו המנצחים מורידים את כדי היין מסוסי המשא ועורכים משתה שמנים במעמד הגוֹועים מרעב ומצמא, אכול ושוֹרר וצחוק. אז היתה גאוה עליונה תוקפת את הנשים, והן היו לוחצות את הילדים הבוכים אל שדיהן בחזקה כדי שצעקתם לא תשמח את האויב.

מרִבְבַת מראות הזועה, שפגשו השבים בדרך, היתה זאת רק אחת. כל פעם אחז ירמיהו בידי מעכה כדי להראות לה, שאין היא יחידה בצערה. היד של האשה הצעירה היתה, למרות חום היום הבוער כתנור, קרה כקרח, וכל נפשה נדמתה כקפואה. היא ישבה זקופה על אתוֹנה ולא ידעה נפשה. מיום המשפט ברבלה לא דיברה דבר. גם לאחר הפרידה האיומה האחרונה של ירמיהו מן המסוּנוור לא באה שאלה על דל שפתיה. ברוך ועבדמלך חשבו, כי מרוב צער ניטל ממנה הדיבור. בעוד שאחרים אמרו לגווֹע מחום, תקפה אותה צמרמוֹרת עזה כל כך, עד ששיניה נקשו זו לזו. בחניות ובלילה לא יכלה להתחמם לעולם. כל השמיכות והאבנים המחוממות לא הועילו. כאילו שפכה לתוך חלל הצער את כל דמה. רועדת שכבה מתחת ליריעת האהל. שתי השפחוֹת, שהתיר לה מרדוך, התחלפו באשמורות הלילה כדי לשפשף בלי הרף את רגליה הלבנות הקטנות, אבל למרות כל המאמץ הזה היו רגליה קפואות כרגלי מתה. כשביקש ירמיהו לעשות חניה ממושכת בשבילה כעסה מאוד, נעה בראשה ופניה נעווּ.

מחוֹז חפצם של השנים היתה העיירה מִצְפָּה, לא רחוק מענתות על גבול יהודה ובנימין. שם נתכנסה שארית יהודה: כל הגדולים, המכוּבדים, בעלי הנכסים והנלוים עליהם, שבחסד מלך בבל הוּתר להם מכמה נימוקים להשאר בארץ. ביניהם נמנו הבּוֹרחים ומשפחותיהם, בעלי האחוזות והכהנים, שהתנגדו למלכות בני דוד ובימי המלחמה עמדו בגלוי על צד בבל, אבל גם טהורי לבב, כגון בני שפן, שהתאמצו עד הרגע האחרון למנוֹע את החורבן הגמור. גדליה בן אחיקם, שהופקד בידי נבוכדנצר על השארית, ישב במצפה. שמו הטוב עבר בכל הארץ החרבה. אפילו מאפרים וממנשה, מיששכר ומזבולון באו מתנכרים מאז והתגוֹדדו מסביב לו. גדליהו היה ממונה על כמה אלפי בתי אב, מספר לא מעט. הוא התכוֹנן לחלק את האדמה מחדש בחכמה. ברוך לא כיסה מפני ירמיהו את תקותו, שגם החורבן הגמור איננו אלא פצע קשה, אבל לא אנוּש, ובמשך דורות אחדים יוּגלד. ירמיהו שתק למשמע הזיות אלה, שאמנם היה להן ביסוּס מה. גדליהו היה איש חזק, שעבד בעבודת הקודש יומם ולילה בלי לעצום עין, עבודה שלמאמציה כבר נפל חלל אח התאומים החולני שלו, מיכה. גדליהו התגבר ברצון פלדה על כל הנגוּדים והצליח אפילו להציל בתוך הרצח, השריפה והגולה את בציר היין והשמן. בני אחיקם הכינו כמצות האב לפני מותו את גדרוֹת הצאן. לגדרות אלה שאפו גם השבים. חובת גדליהו היתה לדאוג גם לאשת צדקיהו, כראוי למלכה.

בדרכם הגיעו בערב אחד בקרבת רָמָה לקבר עתיק גדול. שתים-עשרה אבנים גדולות התרוממו מעל פני מסטבה שקועה באדמה ואכוּלת הרוח. שום כתובת לא אמרה, מי הוא הגדול הקבור כאן מימי קדם. ערכו חניה תחת כיפת השמים, כי קשה היה לאנשים להכנס לרמה, מושב נרגל-נבוזראדן ומקום מחנה הגולים. אבל מעכה זקפה פתאום, ניגשה בפסיעה חגיגית לקבר וישבה על אחת האבנים הקדוּמוֹת. ובפעם הראשונה מיום הדין ברבלה פתחה הנאלמת והקפואה את פיה.

“זה קבר רחל אמנו”, אמרה לירמיהו.

“גברתי שוגה”, תיקן אותה בנחת, “אין זה קבר רחל אשר ילדה את יוסף ובנימין. רחל קבורה בעמק רפאים ליד בית לחם”.

מעכה הסתכלה בו בבוז מראשו ועד רגליו:

“מה אתה דובר, אני מכירה את קברי אשר אליו אני שבה”.

ירמיהו הסתכל בה בעינים נרחבות, ומעכה הפנתה את פניה ממנו בנזיפה ובגאוה, אבל לאחר שעה קלה התחילה שוב מדברת לעצמה:

,הם המיתו את שני נערי, יוסף ובנימין. את כל בנַי המיתו. ורחמִי היה כה צר. הנשים הצוֹעקוֹת נושאות את בנַי המתים בזרועותיהן לבבל, את עדיה ויחיאל. אלהי, למה עשית זאת לבנֵי רחל. אתה, הנותן לאמהות את הילדים בעצבון כה קשה, למה עשית זאת".

היא שתקה. הדמעות זלגו על פניה, פני נערה, שבאמת נידמו לרחל, שאלהים התמהמה לשמוע לתחנוניה. אבל דמעות אלה לא הביאו לה רווחה. הם לא השיבו את מעכה לעצמה. ירמיהו שידל אותה בקול רך לקום מעל הקבר. אבל היא סרבה. זהו מקומה. כאן תוכל סוף סוף לישון שוב ולהתחמם במות כאשר הורגלה. יתנו נא לה לעשות כרצונה. היא בילתה את הלילה ללא נוֹע על האבן כצלם דמות רחל. רק עם שחרית צנחה לארץ ונרדמה. וירמיהו אמר לעבדמלך:

“אל תמרה פי הגברת, כי אם עשה את רצונה עד אשר תוכל, אולי ירפא אותה אלהים ואולי לא. היה עמדה במקום אשר תחפץ וכל זמן אשר תחפץ. ואז תלוה אותה למצפה, אשר אני וברוך הולכים לשם”.

“ילך רבי במנוחה”, אמר הכושי.

וירמיהו פקד על הכושי גבה הקומה לכוף את ראשו ושם עליו את ידיו בברכה.

“אל צבאות”, מלמל, “אשר דן למות עבדים כה רבים, בני יעקב, חס עליך, הנכרי. אתה זכית בגלל אמונתך להתקבל בין נאמני הנאמנים”.

“נתקבלתי?” פקפק הכושי. “לוּ היו לי בנים, לא היו בני יעקב, כי אם נכרים, שחורים, בלי צלם אלהים”

אבל ירמיהו הבטיח לו לפני לכתו:

“גם מעשי לבּוֹתינו, עבדמלך, יש להם צאצאים”.

כשרק נכנסו לעיר מצפה דרך השער, כבר ידעו את הדבר האיוֹם שהתרחש באותו לילה. בית גדליהו היה מוקף המון אדם מתיפח ומקלל. הכירו את ירמיהו וברוך, והמשמר נתן להם להכנס לחצר הארמון. בתוך חוג הנשים שכבה, מעוטפת בסדיני דמים על מרצפת האבן, דמות אדם, זה היה גדליה, שהנביא ראה אותו במראה מדוּקר בארבע חרבות, אבל הרע בכל בפשע זה שלא יאמן היה, שבוּצע בתחילת השנה, בימים שבהם נטה מרדוך חסד ונתן פקודה מיוחדת לנרגל-נבוזראדן לשים קץ לגירושים. צריך היה לפרק מיד את המחנה ברמה ולשחרר את השבויים בלי הבדל מעמד ועבר. עם זה הוכרזה חנינה בארץ, שחלה על כל הבורחים המסתתרים בשני עברי הגבול. מחנינה זו לא הופקע שום איש בשמו, אפילו לא אלנתן, גיבור המלחמה הותיק, וישמעאל. לפיכך הופיע ישמעאל, שבעורקיו נזל דם דוד, בהסח הדעת בלי פחד עונש עם חבורת חבריו לפני ימים אחדים במצפה והרכין ראש בפני גדליה.

בין האנשים האבלים מסביב לגופה השותתת דם נמצא צעיר אחד, שירמיהו וברוך הכירו אותו מן הפגישות בלשכת שפן בבית המקדש. שמו היה יוֹחנן בּן קָרֵחַ. ובשעת המבוכה היה הוא ראש המדברים. מפיו נודעו לירמיהו פרטי הפשע, שביטל את השריד האחרון של התקוה.

לא עברו שלשה ימים, סיפר בן קרח, משעה שאסף גדליהו את העם ואת הגדולים (בתוכם את ישמעאל וסיעתו) ודיבר על לבם לאמור:

“אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד הַכַּשְׂדִּים, שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם. וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם”.

אבל הוא חשב לעשות יותר מאשר לשדל את אויביו בדברים. הוא רצה לקשור אותם בעבוֹתוֹת אהבה. לשם זה ערך אמש משתה, ואל המשתה הוּזמנוּ ישמעאל ועשרת אנשיו, וכן התרתן העירוני, שהופקד על ידי נבוזראדן, ואחדים מעוזרי גדליהו. אהה! למה לא שמע גדליהו לאזהרת יוחנן, שאמר לו: “אל תעשה את המשתה. האם לא ידעת, כי הם קושרים עליך? ישמעאל שונא את גדליהו ולא יסלח לך על כי עברת לבבל וגדלת על ידי האויב. כן הסית אותו אדוניו, בעליס תלך עמון, לעשות לך רעה”.

אבל גדליהו רק צחק וענה בלעג, שאם להאמין לדברים כאלה עליו לחדול מלהאמין במַתוֹת אלהים, בחכמה, בבינה ובהגיוֹן. מה בצע לישמעאל לשנוא את האיש, שהשיג בשבילו רשות לשוב ותקוה להיות שוּב בעל לנכסיו? חוץ מזה שמע מפי ישמעאל עצמו, שהוא מברך את מעשהו. ובאישׁוֹן הלילה התרחש אשר יגוֹר יוחנן. כטוב לב המסובים ביין קמו ישמעאל ואנשיו ורטשו את גדליהו בחרבותיהם כרטש חיה רעה, וגם הרגו את המסובים האחרים, בתוכם את התרתן הכשדי.

ירמיהו הסתכל בלי דַבֵּר דבר בגוף המעולף בסדין האדום מדם. נפלה הקורה האחרונה מתקרת הבית. בא הקץ על הרוֹאה את הנולד, הבוֹטח בחישוּב, באמצע ראשית חדשה, כשקיוה לשנות קצת את משפט אלהים לטובת שארית יהודה. ירמיהו ראה פתאום לעיניו את התאוֹמים החריפים, כשהם מצילים אותו בדברם הנמלץ מידי משׁוּלם ויתר השופטים. אבל הרהוריו נפסקו על ידי קול ההמון. הקהל שהתאסף בחצר צעק אליו. אין הוא יודע את כל היקף הפשע, שהרצח הוא רק תחילתו. עוד במשך הלילה ערך ישמעאל עם חבורתו, המורכבת מכל מיני עזי נפש נחבאים, טבח איום בין חסרי מגן. הוא הוציא להורג לא רק כמה מן הנכבדים בשארית יהודה, אלא גם שיירה של עוֹלי רגל חפים מפשע מאפרים, שרצו לעלות לחורבות המקדש. רק עם שחר נתלקטו גדודים מזויינים, שגרשו את הרוצחים לגבעון. והנה באה בשורה רעה, כי שם חרב איש ברעהו בקֶרֶב שארית יהודה לעיני בבל הלועגת.

“הנה”, אמר יוחנן לירמיהו, "סיפרנו לך על כל האימים אשר באו עלינו. אבל מה יהיה לעתיד? האם עלינו לברוח או עלינו להשאר? נרצחו תרתן ועוד אנשי בבל. מלך בבל ינקם בנו וימית אותנו, לא אפוּנֶה. על כן עצתי כי נרד מצרימה בטרם יודיע נבוזראדן את הדבר לבבל.

“תִּפָּל נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת, כִּי נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ, וְיַגֶּד לָנוּ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ בָּהּ וְאֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה”.

ירמיהו הסתכל דרך סדק ריסיו באנשים הנרגשים הללו שהתרוצצו, תלשו את שערות זקנם, היכו על מתניהם וגערו זה בזה. מרירוּת עלתה בפיו, כשזכר בצדקיהו המסוּנוור ובעם האוּמלל הנמצא בדרך לבבל, שלשם גדר בעדו אלהים את הדרך. אבל במנוחה רבה דיבר ליוחנן וליתר האנשים בחצר הנרצח:

“שָׁמַעְתִּי. הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם. וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם, לֹא אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר”.

אחרי הדברים האלה הסתכל שוב בדמוּת הדמים, שכל חכמתה ורכּוּתה ותקותה לא הועילו לה לשלוט בעם הפרוּע לשמצה. האנשים הוליכו אותו לבית גדליה, כדי שיגור שם עם תלמידו. ובערב ישב ברוך ליד משכב ירמיהו וניסה לדבר אליו.

“למה תרבה תפילה”, שאל, “ותטריח את אלהים? הלוא שנינו ידענו מה רצוּי ומה טוב לשארית הזאת. השאר בארץ למען לא יכלה העם הזה. בגלל גדליה לא ישנה מלך בבל את רצונו. היינו לו לזרא וכל חפצו רק לא לשמוע מאומה עלינו. יאמר נא ירמיהו אליהם מחר: שבו בארץ”.

ירמיהו זקף והסתכל בברוך בלעג ובזעף.

“אתה נבון”, אמר, “ועוד לא למדת דיך. אתה מזכיר לי עתה את היום, אשר בו בּוֹשתּ במקדש מן העוֹל אשר נשאתי והתרברבת בחכמתך, אתה ובני שפן. הוא הדבר אשר הבדיל אותי מכם, מבני שפן וממך. אתם ידעתם תמיד אשר יקרה מחר. רק אני הנביא לא ידעתי זאת לעולם. האם תבשר בשורה בשמי אשר לא שלחתיך? ואני אדבר לאוּמללים האלה בשורה מלבבי רק מאשר הם חושבים כי נכונה בקרבי? לך שכב. אבל יען כי שאלתני לא אישן הלילה, כי אם אתפלל לדבר אלהים”.

עשרה ימים ועשרה לילות אכל ירמיהו רק מעט מן המעט, וכמעט לא ישן כלל. הוא שכב על הארץ החשופה והתפלל למענה, כפי שהבטיח. אבל אלהים השתמט מנפשו וממאמציו הקשים. כנראה מצא חן בעיני אלהים לנסות את האמיתות הצרוּפה של מאזינוֹ היחיד עלי אדמות, בהנאה עד הקובּעת. רק כשחישב גופו של ירמיהו להתמוטט, היה לו בערב העשירי דבר אלהים.

כעלות השחר עמד ירמיהו לפני יוחנן, יתר אנשיו וכל העם לדבר את דבר אלהים. אבל לפני כן שאל אותם:

“האם לא נשבעתם לעשות כדבר אלהים אם ימצא חן בעיניכם אם לא?”

“יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם לֹא כְּכָל הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה. אִם טוֹב וְאִם רָע – בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אָנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע, לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב לָנוּ, כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ”.

ירמיהו הסתכל אל מעבר לקהל כשהתחיל להתנבא:

“כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ, כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם. אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו, אַל תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ, נְאֻם ה‘, כִּי אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ, וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם לֵאמֹר לֹא, כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב וְעַתָּה, לָכֵן, שִׁמְעוּ דְבַר ה' שְׁאֵרִית יְהוּדָה: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם, וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ. וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם. דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה, אַל תָּבֹאוּ מִצְרָיִם, יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי הִתְעֵתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם לֵאמֹר: הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ הַגֶּד לָנוּ וְעָשִׂינוּ. וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְכֹל אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם”.

אחרי הדברים הבּרוּרים האלה קמה דממה נבוֹכה, שעברה מהר להתרגשות, כי בימים שעברו נטתה כף המאזנים לטובת מצרים, ויוחנן היה ראש המדברים למחשבה זאת. הוא גער בנביא כמו שעשו המלכים בשעתם.

“מימיך”, אמר יוחנן לירמיהו, “לא דיברת אשר עליך לדבר. אלהיך הוא תמיד נגד כל רעיון טוב. מאין הבטחון, כי בבל תיתן לנו שלום ולא תתנקם? ואילו בבית העבדים היפה, בטוח לנו השלום”.

וחברו של יוחנן, עזריה בן הושעיה, צעק:

“שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר, לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם, כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל”.

ירמיהו עמד בתוך הקהל בלי לפצות פה, כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל. לאחר ששקט רוגז האנשים, אמר באדישות מוּפלאה:

“שארית יהודה, לא אריב אתך, כי אתם מתעים את נפשותיכם. עשו כישר בעיניכם וצאו לדרככם”.

“אכן אנו יוצאים לדרך”, קרא יוחנן בן קרח. “אבל אותך אנו לוקחים אתנו לבית העבדים. כערובה מאת אלהיך”.

ירמיהו ענה מתוך עייפות רבה:

“אין לכם לאלצני, מרצוני אלך אתכם, לפניכם. נשלח אני. במקום אשר אתם שם עלי להיות גם אני שם. אבל שם, בתחפנחס ובנוף, תמוֹגוּ ותהיו לצלמות”.

ובלבו היתה קורת רוח מוּפלאה ואיוּמה, ששארית יהודה דחתה הצעת אלהים.

ירמיהו וברוך ישבו באותו המקום, ששם נחו לעתים קרובות או נפרדו זה מזה. הפעם באה פרידה לנצח. מאחוריהם השתרעו גבעות ענתות. מחצר חלקיהו לא נשארה אלא החומה הקדומה מסביב. באותו בוקר הסתכל ירמיהו זמן רב בפרצה שבחומה, כאילו הוא נכסף לטפס ולעלות עליה כמו לפנים ולסייר את נכסיו ששממו. אבל אחר כך עבר מהר, כאילו אסור לו לשהות כאן בלי לבקר את קבר אבותיו ובלי לשאול לגורלו של חנמאל.

הזהב המלא של יום סתו רך עטף את הנחים. השמש התקרבה לצהרים. כל הצללים נפלו במרה שחורה בגוון סגוּל. ברוך ידע זה כבר מפי רבו, שירמיהו כרוך אחרי השארית, אחרי השמרים והקוּבעת, שירדה לבית העבדים על מנת לשקוע שם לעולמים. השארית היתה כמין סיגים, הנשארים בכּוּר ההיתוּך. בבבל היו הגחלים הלוחשות, נהר די נוּר חדש, כי השכינה היתה עם הגוֹלים. ואילו ירמיהו הוּטל אל הסיגים. גורלו היה לא ללכת עם החדש. אבל למה צריך היה גם ברוך לשקוע בארץ מרים? לברוך לא נאמר אותו הצו האיום: “שובה”. הגולים בבבל זקוקים היו לאנשים כברוך, שהרי מרדוך נטה אליו חסד, מכיון שהיה תלמידו של ירמיהו והוא יכול לעזור ולהכשיר. לפיכך החליט ירמיהו לשחרר את תלמידו מברית נעוריו ולשלוח אותו לבבל, כדי שיפעל שם כתלמידו הותיק של הצורף בהבדלת הטוב מן הרע. אבל ברוך נבהל לרצונו זה של ירמיהו והתנגד עד הרגע האחרון בכל כוחו לעזוב אותו.

“אמנם אני תלמידך”, טען לעומתו, “אבל כמה שנים חסרות לי עד לגילך? צא וחשוב, שש או שבע. גם אני לא נוֹצרתי למען החדש. תנני נא לרדת עם השארית למען נהיה ביחד כמאז”.

ירמיהו סרב:

“הרפה נא ממני, ברוך. עלי לרדת לערב-רב ולטשטוּש. ואילו עליך שוּמה לשכלל”.

“לשכלל?” צחק ברוך. “מי אני כי אשכלל, אני אשר גם אינני יכול להחל? כאשר ציוית שמעתי בקולך, כאשר לימדת האזנתי, כאשר קראת באזני כתבתי על הספר בדיו. למי אשמע, למי אקשיב מעתה, מה אכתוב?”

“אזנך, ברוך, תהיה מלאה עד קצך”.

ברוך הסמיק והפליט:

“בלי ירמיהו אין ברוך”.

שניהם שתקו זמן רב ולא הסתכלו זה בזה, אלא למרחקים להררי ירושלים. ראשון פתח שוב ירמיהו. הוא שאל שאלה, הרגילה בין בני זוג זקנים:

“על מה אתה חושב?”

“אני חושב על אותו ליל התקדש חג הפסח”, מלמל ברוך, “כאשר חיכיתי לך בשער המקדש. ואתה לא באת זמן רב, כי נבחרת לא רק לשרוּת הכבוֹד כי אם גם לעדוּת בקוֹדש הקדשים. ואני רעדתי מקור, כי רוח הלילה היתה קרירה. וכשיצאת מן השער שמת את אדרתך עלי, הנער. ואחרי כן שמת עלי לעתים קרובות את אדרת דאגתך. ואני זוכר היטב את הרכיבה בחצות הלילה ההוא. אֲשֵרָה, מלכת השמים, הזהירה עד מאוד. אז דיברתי אליך על אשר למדתי וקראתי ביום. על שמואל הנער ועל עֵלי אבי אבותיך, אשר ישן על משכבו במקדש. אני זוכר עוד את הדבר: בימים ההם אין חזון נפרץ. ופה, ירמיהו, במקום אשר אנחנו יושבים, נבהלה אתונך”.

“אתה הנער אשר רץ אחרי”, אמר ירמיהו, “היית מבַשְׂרִי. אתה אשר היית אז בן שש עשרה ידעת יותר עלי מאשר ידעתי אני. אתה היית מעוֹררי הראשון. ושנינו לא ידענו מה תביא לנו היקיצה”.

** “אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי”** – הפליט ברוך ותופף בשני אגרופיו בחזהו. “יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי”.

וירמיהו ענה לתלמידו בנחת:

“כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ: הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא, וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת – אַל תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר נְאֻם ה', וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם”.

“אין חפצי בשלל הזה!” קרא ברוך בבכי ובזעם.

על כך לא ענה ירמיהו כלום, אלא שם את ידו בכבדוּת על ברכי ברוך. לאטו קם ועלה להר ציון ששמם ולחורבות בית המקדש, בפעם האחרונה לפני צאתו לערב-רב ולטשטוש. וברוך יצא דרך רמה לבבל. שני האנשים הישישים חיבקו זה את זה. שניהם היו נבוכים ונרגשים. וירמיהו אמר:

“מי יודע, אולי יחפוץ אלהים, כי נשוב ונתראה פנים”.

“מי יודע”, לחש ברוך.

ושניהם נפרדו בלי להסתכל אחריהם.

פרק שלשים: בבית המקדש

עדיין עומדות חומות ירושלים, חוץ משערי אפרים ובנימין. בבל אינה נחפזת להרוס את יתר הביצורים והעיר. מתחילה ירקב נא בשר כל ההרוגים ומתי הדֶבֶר המתגוללים ברחובות ובבתים, למען לא תתפשט המגיפה. בעוד העופות עוברים כעננים בשמי כל הארץ, הרי הם מתקדרים על פני הר ציון כעב כבד מתמיד. חיוֹת השדה והמדבר מתחרות בעופות השמים. חיל המצב של מרדוך, החונה במרחק זהיר מן החומות, נותן לחוּלדוֹת, לשועלים ולכלבי ההפקר, לזאבים, לתנים ולצבועים לנקות את העיר. רק לאחר שהמות יהיה יבש וללא סכנה, יתחיל מעשה ההרס האחרון.

על חיל המצב הבטל ממונה תרתן גדול זוֹעף, איש זקן שאינו מרוּצה משירוּת משמר במקום מות זה, שאינו אומר כבוד. הוא ואנשיו מקנאים בצבא, הממלא את חובתו בערי השדה או כבר חזר בבלה. התרתן הזועף יושב לפני שער העין בטירה של גני המלך. שם מוכרח להופיע לפניו כל מי שרוצה לבוא מאיזה נימוק שיהיה לעיר השוממה. אבל המפקד, היושב תמיד בשריון ובקובע לפני טירתו, דוחה כל איש, בלי יוצא מן הכלל, ואפילו אם בן בא לחפש גופת אביו. אין בא. אבני ירושלים אינן שייכות לעיר עצמה, ומה גם לעם הגוֹלה, אלא לבבל. ובבל משערת, שבודאי עוד טמונים בעיר אוצרות רבים וגדולים. אחרי חורבן העיר חיטטו בה עשרים ושמונה ימים רצופים, כי אלהי יעקב ועמו נחשבו לעשירים מאוד. בכל פינות הר הבית חיפשו מטמוני זהב ואבני חן, וכן חיפשו ביתר גבעות העיר. אחר כך הבעירו אש בשבעים מקוֹמוֹת. אבל העיר גדולה. גם עכשיו לאחר ימים רבים כל כך, עדיין חם הרמץ ויש אשר פה ושם עולה פתאום שלהבת. תמרות עשן עולות במקום המקדש.

התרתן אינו דוחה את בקשת ירמיהו. שלש שנים חנה התרתן במצור העיר, והוא מכיר את איש האלהים המפוּרסם ויודע, שמרדוך מעדיף אותו על כל אנשי עם משונה זה. לפיכך מואיל התרתן אפילו לענות בנהימה לברכת השלום של ירמיהו. אבל למרות הרשיון היוצא מן הכלל, הוא זהיר ומציע לירמיהו לוית שני חיילים למגן בפני חיות הבר לעתוֹתי ערב, כפי שהוא אומר. אבל למעשה נועד המשמר לא להגן על השב, אלא להגן על אוצרות כּמוּסים, שרק הכהנים מכירים אותם. ירמיהו דוחה כל מגן, והתרתן מחליט להשגיח עליו בסתר.

“מה חפצך, מה אתה מחפש שם במקדש?” שואל הוא בחשד מוּסתר בקוֹשי.

“אני מחפש מענה”, עונה ירמיהו בנחת, ואיש המלחמה אינו מבין כלום מתשובה זאת, אבל היא מרגיעה אותו לגבי כונוֹת איש האלהים, הרודף כנראה, ככל המשוגעים אנשי הרוח, לא אחרי חפצים אלא אחרי דברים, ולפיכך אין בו סכנה. התרתן רוֹמז למשמר, והדרך פנויה.

האימה הראשונה הנופלת על ירמיהו הוא מראה חילוּל קברוֹת המלכים. בבל שיערה תפארת רבה בקברות בני המלכות. אבל מחללי הקברים אוהבי הבצע נתאכזבו, כי בקברות מלכי יהודה לא שוקעו שום עגלות וכסאות ודלפקים של זהב ושום דברי חפץ נחמדים. הדלות של ההידור, שהעידה לדעת מחפשי השלל על הקמצנות או על ביזוי המתים של מלכי בית דוד, עוררה את זעמם. לשם נקמה פיזרו את העצמות, אף על פי שהדבר היה גם בלבם כעווֹן. ירמיהו עבר בצעדים מהירים ובראש חפוּי על פני החילוּל. מראה עצמות מתים חשופים אינו פחות פוגע מאשר מראה גילוי ערווה, כי הכמוּס נחשף גם פה גם שם ללא מגן. והנה מתגוללות הגלגלות והעצמות של המלכים שמלכו מימי דוד, אם טובים ואם רעים. ירמיהו זוכר חמשה מלכים שמלכו בחייו. לארבעה מהם שרת באמונה. רק יהויכין וצדקיהו עודם בחיים, שניהם בכבלים ואחד מסוּנוור. בלב פּג עובר ירמיהו על פני פסק דין זה, שהוּמט על בית דוד, שהאדמה הקיאה את עצמותיו.

כשפסע פסיעה ראשונה דרך השער לתוך העיר, התקיף אותו ריח הדבר המחניק, שנדף מירושלים לתוך הסביבה מבשר נרקב ומהריסות עשנוֹת. ציוֹן, הבנויה כמו רמים, משׂוֹשׂ כל הארץ, הפכה ליון צחנה, כ“בור בן המלך”, אבל איום פי אלף. אכן, ירדה פלאים בת הארגמן, שדמתה לחמוטל הצעירה, הדוּרה בלבוּשה, בגבות צבועות ובצפרנים מוזהבים, מי פילל, מי האמין. מה הן מראות הלילה, גם העזות שבהן, לגבי מראה זה בעצם הצהרים? הרי צעקתי וקראתי ותיארתי, השכם ודבר. אבל מראות האימים, אשר עוררת בי, אלהי, לא היו כי אם צל חיור למול מראה האמת הזאת. פה, דרך הרחוב הזה, מיהרתי וצעקתי, ללעג פרחחים, בפחדי:

“הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם”.

אכן מיהרת לשלוח אותן, את המקוננות. נאמן אתה להבטחתך.

“נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקּוֹצֵר וְאֵין מְאַסֵּף”.

אויה לי, לא רק מילאת את דברך, כי אם הכפלת אותו פי עשרה. ואני קויתי עד הרגע האחרון, כי גם אתה מפריז כדרך בני אדם.

עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת.

מחמל האמהות, בשר חי נותן ריח ניחוח, חלב ודם, ידים ורגלים עדינות, אברים נחמדים וערבים, האם נטעת אותם למען דרוֹס אותם? אני דורש מענה, ולא ארפה ביום הזה. אני בא בפעם האחרונה לביתך ההרוּס והמחוּלל למען ראות, למען שמוֹע, למען דעת. על כן אני עובר בשינים חוֹרקוֹת בתוֹפת הזאת, אשר אינה מחזה חלום כמו אמנטי כי אם אמת לאמתה.

וירמיהו ממשיך בדרך הזאת הקשה בדרכיו, קשה לא רק לנפשו אלא גם לרגליו. כיצד להתקדם מהר במכתּה זו שאינה פוסקת של הריסות וחצץ, החוסמת את כל הרחובות לבלי הכיר, עד שאין ההולך יודע אם הוא בתוך הבתים ההרוסים או מחוצה להם. קללה מכוּונת היא, שהתרתן פתח רק דרך יחידה זאת, המכריחה את ירמיהו לעבור את כל העיר מדרומה כדי להגיע לארמון ולמקדש. הדרך עולה ויורדת. כאן צריך לטפס ולעלות לקומת בית, שם מן ההכרח לזחוֹל דרך מערה שהתמוטטה, כדי להגיע שוב לרחוב שאיננו קיים. הרגל ניגפת על כל צעד ושעל, נתלית בין אבני גזית שמסביב להן כבר עולה ירוֹקה ארסית כמו על בצה רקובה. אבל לעתים דוֹרכת הנעל בדבר מה רך וחלקלק, ואז כאילו נברק ברק בצפוֹר הנפש. מעוּוָתים ומפוּתלים שוכבים כאן בתלי החרבות בני רחל, ופניהם השחורים, לעתים קרובות מבוּקעים, מסתכלים בלעג השמימה. כל אחד מבני רחל המתים הללו הוא שאלה נוֹקבת לסתמיוּת של אלהים. ירמיהו כולל את כל השאלות הללו לתוך שאלתו. העופות הטורפים אינם מוּפרעים על ידי הליכתו. הם קופצים פסיעות אחדוֹת הצדה ויש להם טרף אחר לשׂוֹבע. מזמן לזמן מתחמק צבוע שׂבע במהירוּת הבזק דרך הריסות החוֹמה כרעיון בלתי צנוע. יש בתים, שיום הדין הפתיע אותם. את זאת אפשר לראות מן השולחן הערוך גביעים וקערות, העומד בשלוה מעוררת זוָעה. רק הכסאות הופלו עם בריחת המוּבלים.

ירמיהו עובר את העיר התחתונה ועומד לפני השער הדרומי של ארמון המלכוּת. כאן פרצו תותחי בבל פּרצוֹת ענקיות בחומות והרסו את דלתוֹת השערים. בכל מקום ניכרים עקבות הקרב האחרון עם שומרי ראש המלך. חניתות, כידונים, אשפּוֹת חצים, מרגמוֹת מתגוללים ערמות ערמות, ומרצפת האבן הלבנה מוּכתמת כתמים שחורים מדם מרה שנתיבש. כאן נושם ירמיהו קצת לרווחה. התרתן פקד לזרוק את גופות החללים לעמק קדרון ולשרוף אותן, כדי שמחפשי המטמונים הבבליים לא יופרעו על ידי הסרחון ופחד המגפה. ירמיהו עובר בשער הארמון. עדיין עשנוֹת קורות הארזים של בית יער הלבנון. אוּלמוֹת המשפט והכסא, הלשכוֹת, ארמונות המגוּרים, בית הנשים, האוּרווֹת, המחסנים, בתי הפקידוּת, המגדלים – הכל עשן, הכל תילי חרבות, שמהם פורצות שלהבות. בחצר המטרה, ששם היה אסור, יושב ירמיהו. הוא מסתכל מסביב לו. כמה קטן בחורבנו כל זה, שהיה כל כך גדול בבנינו. כל בית הרוּס, ואפילו אם היה ארמון מרדוּך, מבהיל באפסיוּתוֹ יותר מקבר. הוא מראה, כמה מועט הוא השטח, שהאדם בכל המערבולת של חייו ושלטונו יכול לכסות אותו.

פתאום כועס ירמיהו על עצמו, שהבטיח לברוך כהבטחה עליונה עלי אדמת מות זאת, שנפשו תהיה לו לשלל. הבטחה עלובה היא זאת, שלא תהיה לאדם לשלל אלא נפשו, הרשוּת להתנהל עוד ימים או שנים בתוך סרחון הרקב העצוּם, לאחר שירוּת כזה, לאחר כל כך הרבה יסורים ואכזבות. ירמיהו מתחיל לבקש בתוך הארמון ההרוּס את דבר אלהים בענין שירותו: אכן קראת אותי לשירותך ללא הרף. וכשהסתלקתי ממך בנוֹף לא נתת לי ללכת. אלהי, על זה אינני רוגז, כי אני עבדך. אַל תאמין, כי אשוּב לריב אתך ללא הוֹעיל כמו בימים ההם. התגברתי על כל ערעוּרי, ואני לוקח ונותן אשר אתה נותן ולוקח. בטלתי את רצוני ואינני הולך לבבל עם החי, כי אם למצרים עם המת, כי אתה ציוית את זאת. אבל דבר אחד, אלהי, אינני מבין באהבה אשר בך. אתה מצוה בתורתך על הצדק לכל העובדים, ואילוּ אלי הקשית את ידך כמפירי חוק בישראל אל עבדיהם. סלח לי, אלהי, כי אדבר אליך דברי כֶּסֶל, הלוא אין הדברים עוברים על דל שפתי. אינני מתאונן על אשר שלחת אותי ללא רחם: לך שמה ולך שמה, דבר את זאת ודבר את זאת. הלכתי ודיברתי והגעתי אל הסד, אל בית האסורים ואל בּוֹר הצחנה. פי אלף הייתי עושה וסובל לוּ רק הועילו הדברים. הגוף אשר יצרת איננו יכול לחיות בלי מזון, והנפש אשר יצרת איננה יכולה לחיות בלי שכר. ואילו את נפשי כלכלת בתוֹחלת נכזבה מראשיתה. והנה, כאשר בא יום הדין, אתה נותן לי רק את נפשי לשלל. לא יתכן, כי זה יהיה שכרי, כי רע הדבר מאשר לא לתת כל שכר. כל פעם, כאשר שלחת אותי, עבדך, שפתיך ברור מללו. אבל כאשר חיפּשתיך, אני ירמיהו, רפה ומסכן, משכת ממני את אהבתך ולא נודעת אלי. אלהי, האם שומע אתה אותי, המחריש פה, צועק אליך? אני צועק למענה, לאות אהבתך אחרי כל יום הדין הזה אשר הבאת על החיים, שבעל כרחם באו לעולם. ועתה, אלהי, הנני מתכונן לבוא לביתך ההרוס והמחוּלל בפעם האחרונה, בטרם ארד לבין צללי צלמות של ארץ המערב. ובבואי לביתך המחוּלל וההרוּס, אלהי, בבואי אל קודש הקדשים ככהן הגדול, אזי תן לי את שכרי, היה גם אתה פה, הראני את כבודך.

כל זמן שבית המקדש היה קיים לא נכנס אדם מעולם למחיצתו בודד. ירמיהו הוא האיש הראשון, שנכנס לבית אלהים ההרוּס בלי קהל. הוא כל כך בודד עכשיו, כמו שהיה לפנים במראה כּוֹס התרעלה, כשקיבל ככהן הגדול של העולם את אורחיו בצורת חיות והשקה אותם. אמנם, אז היו שרויים על הר המוריה דמדומי קץ העולם, ואילו עכשיו מלאים השמים זהב. ירמיהו, האחרון מזרע הכהוּנה העובר במקדש, נהנה מכל צעד, הולך מעדנות. הוא עובר בחצר החיצוֹנה. עמודי האכסדרות עדיין עומדים ברוּבּם. אבל הגג שעליהם התמוטט. בכל מקום עשנוֹת הקורות המפוּחמוֹת ובמקומות רבים פורצות שוב שלהבות. חופרי המטמונים של בבל חתרו מתחת ללוּחוֹת האבן, פרצו את תאי הכהנים ולשכוֹת הסוֹפרים. אפילו הקתדראות של הנביאים נהרסו או הוּפּלוּ, כי חיפשו מתחתם מטמוֹני זהב. ירמיהו חולץ את נעליו. הוא עומד בחצר הפנימית. לבו מתעוות בקרבו. מזבח העוֹלה הענקי נעקר. הסלע הקדוש, שעליו לא נרתע אברהם להקריב את בנו האהוּב, עוֹלה חשוּף מתוך האדמה. גם מראה הסלע החשוּף ממלא את הנפש זוָעה כמחשוף עצמות המתים. ים הנחושת על שנים-עשר שורי הנחושת הענקיים נעלם. כנראה, מצא חן בעיני מרדוּך הידען, וכן בועז ויכין, עמודי הנחושת וגולות הכותרות שלהם, שנוצצו לפנים לאור השמש ולאור הירח. מגובה העזרה הפנימית עולה שריפה דהה. בבל הרסה את שני האגפים על מאה תשעים ושמונה מטמוניותיהם בקרדומות ובגרזינים. בין הררי הריסות פּוֹערות פיותיהן מערות עמוקות בסלע המקדש, חסומות בקרשים ובפיגוּמים. ואילו קירות המקדש עצמו לא נפגעו כלל. כאן נזהרו מאוד בפקודת מרדוּך, כדי שלא יפגע אף שעל ציפוי העץ העדין על פּטוּרי הציצים בעץ ארז ובזהב מעשה מקשה. גם רצפת העץ ללא מסמר, ותקרת העץ הנודפת ריח ניחוֹח, סוּלקו בזהירות יתירה. רק קורות הגג עשנוֹת, ועדיין נשמע מהן קול נפץ מגובה שלשים אַמה.

כל עוד נפשו בו דוֹרך ירמיהו בבדידוּת איומה זאת. בלב פּג הוא עולה על המדרגות אל הקודש. ברגע זה הוא שוכח את הכל. הוא שוכח את חילול המקום. הוא שוכח, כי זה ימים רבים לא נחשב בעיניו המקדש הרבה. הוא שוכח גם את רצונו העקשני לקבל תשובה מאלהים. כאן הוא שוב הבחור של אותו ליל התקדש חג, שבו קוֹרָא להיות עֵד ולראות. והוא רואה את הקודש. שלש קרני שמש מאוחרות חודרות דרך שלד הקורות המפוּחמוֹת ומאירות אולם גבוה קרח. קירות חשוּפים, קרקע אבן חשוף, שלוּחוֹת העץ נקלפו ממנה. גורן שוממה גבוהה מאבני גזית אפורות. נשדדה המנוֹרה, נשדד מזבח הקטוֹרת מזהב, נשדד שולחן הפנים. גם הפרוכת השזורה ארבעה צבעים נעלמה. הפתח לקודש הקדשים פתוח.

ירמיהו מתקדם בפסיעות מהססות. ידיו מפרפּרוֹת. לפי הנוהג רוצה הוא לכסוֹת את ראשו. אבל עדיין איננו מכסה את ראשו, אלא עובר כל עוד רוחו בו את הסף ההרוס. בקודש הקדשים אין עכשיו אפלת בראשית כמו לפנים. דרך הפרצות בשלד הגג חוֹדר אור כבד של היום היורד, אם כי לא הרבה אור. ואף על פי כן לא זזה לגמרי אפלת הבראשית, שהעיקה כאן ימים רבים, אלא הוּארה לאפלולית עמוקה מעוררת זועה. אבל בלב האפלולית הזאת אין כלום. הקדוּשה העליונה, הקדוּשה המוחשית היחידה שהיתה לישראל, ארוֹן הברית ולוּחוֹת סיני והכּרוּבים שפרשו את כנפיהם, הכל נעלם ולא נודעו עקבותיו. משכן השכינה הוא ריק, כלב העם המוּכה. מופלא הדבר, שאין אפילו חתיכת עץ מפוּחמת או עשנה על הארץ. ירמיהו רוצה להסתלק, הלוֹך וצעוֹד אחורנית, אבל פתאום הוא מרתת כולו ונצמד אל מקומו. האם אין הוא הכהן הגדול בתוך ההרס? האם אין הוא עומד כאן בקודש הקדשים במועד שבין שני הימים הנוראים של המשפט והכיפּוּר, שאין העם המנוּפץ יכול לחוג אותם? ואז עוטף ירמיהו לאט לאט את ראשו, כדי לעשות את הדבר שעשה הכהן הגדול פעם אחת בשנה במקום הזה בראש מכוסה ובקול מרטט. הוא פותח את פיו וקורא בשם אלהים הנכון, האמתי שאין לבטאו, בשם המפורש בן ארבע האותיות:

יו"ד: זוהי היד היוצרת; ה"א: זהו אור בראשית שממנו הכל נובע; ו"ו: אלה הן הזרועות המקשרות, הזמן וחלל העולם; ה"א: זהו אור האחרית, שבו יכלה הכל.

ירמיהו ביטא ארבעה צלילים קצרים, המכילים את היוצר וּמלוֹא כל עולמו. בפעם הראשונה בחייו הגוּ שפתיו את השם, שאין איש יכול להגיע לעוֹמק אמיתוּתוֹ האיוּמה. הוא עייף, וללא נשימה, כמו לאחר מרוץ ארוך, כאשר הוא חושף שוב את פניו. האור, שחדר דרך שלד הגג העשן לתוך האפלולית, הפך ארגמן. חלל האויר נשתנה. ירמיהו מסתכל בפחד מסביב לו. הוא אינו יודע מהו שינוי מורגש זה, ופתאום הוא שומע משהו קורא לו. הדבר הקורא לו מונח על הארץ. הדבר איננו יותר גדול מכף איש ומנצנץ קצת. ירמיהו גוחן ורואה, שזהו רסיס אבן. מתחילה הוא חושב, שבידו רסיס שניתז מן הקיר. אבל הוא מרגיש, שהרסיס המנצנץ בוער על עורו. ואז ידע: אנשי בבל שברו את לוחות סיני שבהם חקק אלהים בעצמו את דברותיו. ורסיס אחד של הלוחות שנעלמו הוא שולח לי: התשובה.

ירמיהו יוצא נדהם מקודש הקדשים, מן המקדש, מן הסף, מן החצר הפנימית. על מדרגות האכסדרה עומד הוא לפני עמוד והוא מרגיש, כי הכל מסביב לו מתמוטט. הוא מקרב את חרס האבן אל עיניו, שעדיין אינן תופסות כלום. האותיות הקדוּמוֹת, החרוּתוֹת עמוק בבזלת, דורשות הרבה זמן כדי להקרא. אודם השמש השוקעת עולה בעוֹז. חרס לוחות אלהים מכוסה אותיות מסולסלות, מנוּתקוֹת משילוּב הענין. אבל מקרבן בולטת התשובה, שהיא יותר ממראה, בבהירוּת יתירה:

“לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ”.

ירמיהו נבהל. האם נותן לו אלהים אותה התשובה, שהוא בעצמו נתן לברוך? האם ירגע על ידי הנדבה, שקיבל מתוך ים הכליה את נפשו לשלל? בכף ידו הקמוּצה הוא מחזיק את הרסיס בכל כוחו. אבל אלהים אינו נותן למיוּעדוֹ להוסיף ולסבול, אלא מצרף לתשובה הארה כל כך בהירה, כפי שלא היתה לירמיהו מעולם. “למען יאריכון ימיך”, אין זאת אומרת למען תחיה עוד שנים אחדות, זאת אומרת: למען תתגבר על המות עשיתי בך את כל הדברים האלה. למען יתגבר ישראל על המשפט, עשיתי את זאת. מידי נוֹבעים רק חיים, ואיך יכולת אתה הנובע מידי למוּת ולחיוֹת חיי שוא? יצרתי משפט ומות ככברה. כי על ידי המות תהיו יותר חיים, ועל ידי המשפט תהיו יותר צרוּפים. קראת בשמי ואני עוֹנה לך על ידי, שאני נוטע בלבך את הודאוּת החדשה של נצח, כי זמנך מוּשרש בזמני. אַל תסתכל באימים בללו. הסתכל בּאוֹת, שאני שולח לך היום בתוך האימים: למען יאריכון ימיך, למען תהיה שלי, למען אהיה שלך, למען זה סבלת. נצחונכם גדל מתבוסה לתבוסה. למען יאריכון ימיכם. אין סוף להבטחה.

הארה זאת לא ניתנה בקול ובדברים. זוהי תחבולת מלחמה אלהית המגיעה מעולם ועד עולם. זוהי השראה פנימית פתאומית, חדירה שאינה נתפסת במלים על נצחון סופי. ירמיהו נבוך וצוהל מדי עמדו ליד העמוּד.

הוא מסתיר את הרסיס בחיקו. הוא יביא למצרים את הדבר שאין לוֹ חקר: “למען יאריכוּן ימיך”. החרס בוער על לבו בלהט אוֹכל, אבל כל כך נהדר, כל כך נעים עד שנוֹח לו להשרף בו. עיניו מלאות אושר. בשום התפעלות שבחייו לא היה קרוב באמת לחזות אלהים. את זאת הרגיש עכשיו, כשהוא קרוב אליה בפעם הראשונה והיחידה באמת. שוב שוֹפעת השמש ומסנוורת. ירמיהו מאהיל בידו לפני עיניו, למגן בפני שפעת האוֹר המציף את הכל. מסביב לפרק ידו עדיין הוא נושא את פתיל הברכה, שאמו נתנה לו במתנה.

האם היה הדבר היום? האם היה לפני ימים רבים לאין חקר?

סוף

ילדים בוֹרְחִים.

דוֹמֶה כִי עדיין לא רחוק הזמַן,

הדלת נפתחת – והנה הם כָאן,

יושבים חלוקים-מאֻחָדִים לשֻלחָן,

שֶבֶת אחים.

ילדים בוֹרְחִים.

מאז כבר עבר זמן רב מאוד,

תעודה גרועה שוב אין לראות.

שעות של צער, שעות רעות:

אסכרה, שָנִית.

ילדים בורחים.

בנים דבקים בנשים,

בנות נשאות לאנשים.

יש ומכתב מַגִּיעַ,

בִּיקוּר בְּמַפְתִיעַ.

ילדים בורחים.

אך משהו אִתָּם לוקחים.

אנוּ יותר עניים,

הם לְבֵיתָם נקיים,

והשעון הולך לאט ומתַקְתֵק,

סְחוֹר-סְחוֹר לַשֻלְחָן הָרֵיק.

הֶאֱזַנְתִּי אֶל תּוֹךְ נוֹף הָאִילָן, וְאֶשְׁמַע בָּעֳפָאִים:

עוֹד – לֹא!

כַָּבַשְׁתִּי אָזְנִי בָּאֲדָמָה – וַיִּדְפֹּק תַּחַת אָבָק וּדְשָׁאִים:

עוֹד – לֹא!

רָאִיתִי פָּנַי בַּמַּרְאָה; בָּבוּאָתִי עֻוְתָה בִּצְחוֹקָהּ:

אַתָּה – לֹא!

דִּינִי נֶחֱרַץ כֹּה.

בָּזִיתִי שִׁירָתִי נִתְעָבָה

וְהַלֵּב הַחוֹשֵׁק, לֹא יָדַע עֲנָוָה.

יָצָאתִי לָרְחוֹב, הוּא נָהָר כְּבָר בְּעֵין־עֲרָבִים.

עַל מֵצַח הַמְּתִים מָצָאתִי כָּתוּב: אָנוּ לֹא.

אַךְ בְּמַבָּטֵי כֹל כְּרָז קָרָאתִי תְּהִלָּה –

וָאֵדַע: גַּם אֲנִי, עֻוֵּיתִי מִשְּׁאוֹן הַכְּזָבִים,

שֵׁנִית אוּחַל כִּי חֵיק יְסוֹבְבֵנִי כְּבַתְּחִלָּה,

כַּאֲשֶׁר כֹּל סְבִיבָי. וָאֲשַׁבַּח אָז הַמָּוֶת,

וָאָשִׁיר בִּדְמָעוֹת לְכָל זֶרַע בְּתֵבֵל זֹה.