לאחי היקר המשכיל מר זאב נ"י
I. מסות
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
המאמרים דלעיל נדפסו ראשונה במה"ע “הצפירה”, “הירדן”, “העולם”, “גליונות” ועוד, ועכשו נקבצו ועֻבדו ונעתקו מחדש בשביל הוצאה זו.
מ ד בְּרַנְדשְׁטֶטֶר
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
(קצת רשמים וזכרונות).
אני נודעתי לברנדשטטר בשנת התרע“ד. הוא חגג אז את שנת השבעים שלו. בהשתדלותו של צבי שרפשטיין נערכה אז בטרנוב חגיגה נהדרה לכבוד הסופר הישיש, ואחר החגיגה בנקט. נתקבלו מכתבי ברכה מאפסי ארץ ובתוכם גם מפרישמן, שהעריך אותו כ”יוצר הנובילה העברית". ברנדשטטר היה אז מלא התפעלות, מה שהשמיע מתוך הרצאתו שקרא אותה מתוך הכתב. הוא לא האמין, כי יש צעירים וכי יש חובבים ומעריצים. כי אל לשכוח, שברנדשטטר היה מני אז סוחר ואיש החרושת, ולא יצר מעולם מסביב לו שום סביבה ספרותית. ויצא שכל העולם ידע על אדותיו הרבה יותר מאשר ידעו בני עירו בטרנוב – לקיים מה שנאמר: אין נביא בעירו…
באותה שעה פרצה המלחמה וברנדשטטר בא לפרג. וגם אנכי התרחשתי להתם – בנובמבר של שנת 1914. פעם ראני דרך החלון וקרא לי לבוא אליו ובבואי חקרני על המצב אשר בעירו. ובתוך הדברים בקשני שאעתיק לו את השיר שכתבתי לכבודו ושקראתי אז בחג היובל שלו. אמרתי לו שאינני זוכרהו ושגם העתקה אין לי ממנו כי השארתיה בטרנוב. אך הוא בשלו: “ובכן, כתבהו מתוך זכרונך”. ואם איני זוכר ממנו כלל ועיקר? – שאלתי – “אך כך, תכתוב אותו מחדש והיה השיר הזה החדש טוב יותר מן הראשון”. עשיתי את חפצו ובעזר האל עלה בידי להוציא מתוך זכרוני כמעט את כל השיר במלואו. וכשהבאתיו אליו שאלתיו: לאיזה תכלית זקוק אדוני כל כך לשיר זה? ויאמר לי: “יש ותוקפת אותי חולשה לכל מיני קטורת ולבונה שמקטירים לי מעריצי ואז אני אוהב לעיין בכל דברי התהלה שנאמרו ושנכתבו על אדותי, ביחוד לרגלי חג יובלי, ועל כן אני אוסף וצובר כל זה על יד…”
אחרי כן נפגשתי עם הסופר הישיש ברחוב והיתה לנו שעת כושר לדבר על הטיפוסים החדשים שנזדמנו עמהם לפונדק אחד, כלומר: על אחינו שבמערב לכל מיניהם וסוגיהם, למדניהם, עמי־הארצותיהם, רבניהם, מטיפיהם וכל כלי־קדשם. ובעיקר על נדבניהם, כי בשורה הראשונה נתבלטה אז הנדיבות שלהם, שנהגו בה כלפי אחיהם מן המזרח. ברנדשטטר ה“משכיל” נתפעל מהזוהר החיצוני של היהודית המערבית התפעלות רבה, ואנכי אם אמנם הערכתי גם אני את מעשיהם הטובים, אבל בהרבה אבדו המעשים האלו את חנם בעיני, בידעי את היחס הנבזה שהם מתיחסים אלינו ושהיה מהפך גם את הלחם אשר נתנו לעניינו – למרורות פתנים בקרבם. אך ברנדשטטר לא הסכים לדברי, כי אמנם אליו התיחסו בכבוד גדול וגם קראוהו ראשי הקהל בפרג להשתתף במעשה העזרה וההצלה.
היינו נפגשים גם בבית הספרים של הקהל. ושמה היה בא גם הסופר והמשורר הישיש משולם זלמן גולדבלום מלבוב.
ברנדשטטר התענין אז בהרבה בתולדות ש"צ, שכנודע הי לו קן גדול גם בפרג. הוא מצא פה הרבה מציאות חשובות, אבל, כנראה, לא הפיק מזה שום תועלת מדעית.
באותו הזמן כתב ברנדשטטר מכתבי מסע. לפי ידיעתי נכתבו כ“ט פרקים והוא היה שבע־רצון מהם מאד. הוא הטעים לי בכל פעם שיש לוהנאה גדולה מהכתיבה ושיצא מזה כלי מפואר, מעין מכתבי המסע של היינה, בלוית חרוזים. לא הגעתי לידי כך לעין בכתבים אלו. ואך יודע אני, שבשעה שהכין הסופר את עצמו לחזור לטרנוב שלח מקודם את הכתבים האלה לפניו ובדרך אבדו אבדה עולמית. כשחזרתי אח”כ טרנובה ודברתי אתו על הכתבים הללו, ספר לי על אבדתם. אני חשבתי שבודאי עוד הכל שמור בלבו והוא יכול לכתוב הכל מחדש. אבל הוא הרגיש את עצמו יגע, ובעיקר אמר לי, שלא יכתוב יותר את הרשמים האלה מפני שבינתים חזר בו מן החפץ הזה. בין כה וכה נוכח לדעת, שטעה בהרבה ענינים בנוגע להערכת המעשים והעושים.
צער גדול היה לו באבדן המכתבים הרבים שהיו בידו מני אז יצא על במת הספרות ועד השנים היותר אחרונות, החל מראשי המשכילים אלכסנדר לנגבנק וסיים במכתבים של אחד העם וביאליק. זה היה אוצר יקר. וברנדשטטר גם התחיל כבר לכתוב ספר של זכרונות על יסוד המכתבים הללו. הוא אמר לי שהעבודה נעשתה על נקלה בהיות שרק צריך היה לצרף קטע מפה וקטע משם ולשזרם יחד ויצאה אריגה נפלאה. וכבר היו בדיו שנים שלשה גליונות מן העבודה הזאת וישלחם לביאליק כמעט בערב המלחמה. וביאליק כתב לו אז, כפי שסיפר לי, “אל הנער הזה התפללנו”, ועודד אותו להמשיכה. והנה נאבדו כל המכתבים הללו, ואין יודע מי לקח אותם! והיתה נוסחא (לא מדויקת ולא אחראית), שהסופר אנסקי, ששהה בימי המלחמה בטרנוב והתארח בביתו של ברנדשטטר, לקח אותם ואין זכר לדבר.
לפי ידיעתי היה אצלו עוד כרך של כתבים מוכנים לדפוס, אשר מתחלה חשב לספחו אל כרכי כתביו. אולם אח“כ נתעוררו אצלו ספקות והתחיל מהסס בדבר. ולפני כשנתים ימים אמר לי, שגמר בדעתו לשרפם. לא פעם גילה לי את מחשבתו זו גם לפני זה ואנכי נלחמתי תמיד כנגד החפץ הזה. עיקר הטעם של חפצו המוזר הזה היה, שהוא כבר “עבר זמנו”. דורו, דור “השחר”, חלף ועבר ועכשיו שוב אין לו מה להגיד בדורו של ביאליק; והיה מתירא שמא עוד יקלקל את ה”רינומה" הספרותית שלו… אבל היה לו עוד טעם אחד והוא – שבספר הזה נגע בהרבה בני־אדם אשר בסביבתו ויפגע בכבודם, והוא חשש שמא ירגישו הללו את עצמם נעלבים והוא לא רצה כי יטור לו איש איבה אחרי מותו.
כידוע עסק ברנדשטטר בימיו האחרונים בכתיבת פתגמים שברבות הימים עלו עד כדי ספר שלם (כפי הנשמע יודפס בהוצאת “דביר” וגם בתרגום פולני). הוא פנה אל הפתגמים מטעם פשוט, יען כי לכתיבת ענינים שלמים לא היה יכול להתרכז עוד ואלו את הפתגמים היה כותב בנקל ובמהירות רבה. בפתגמים אלה אצר ברנדשטטר את אשר הגה בימיו האחרונים מן הדעות ומן הסך־הכל של החיים, ומכל מה שנתרשם מהם במוחו במשך חייו הארוכים. – בדרך כלל היה הסופר הישיש בימיו האחרונים נוטה להתפלספות ולבחינת החיים. כששה־שבעה שבועות לפני מותו ראיתי אצלו את פתגמיו האחרונים שבאחרונים, שהכתיבם לאחד מן היוצאים והנכנסים בביתו, והם מקיפים את חיי החברה והמשפחה, את קלקולי הספרות והשירה וכו' וכו'.
באותו הזמן סיפר לי, שקבל מכתב מקלויזנר, שבו הוא מבקש לענות על עשרים שאלות הנוגעות לחייו ולפעולתו הספרותית, בהיות שסופר צעיר אחד הקרוב לקלויזנר עומד לכתוב על אדותיו מונוגרפיה מפורטת, בתור קלסיקן של הספרות. ברנדשטטר היה בנוגע לעצמו ענוותן גדול ובדברו על יצירותיו היה אומר: “גם בעולם המעשה בתור סוחר ושולחני, וגם בעולם הספרותי נתנו לי קרדטים יותר משהייתי ראוי להם באמת. פשוט מפני שהייתי בר־מזל”…
ברנדשטטר היה מפליא ברעננותו. הוא היה קורא ותיק לספרות החדשה ושחה עם הזרם. בבקורי האחרון אצלו סיפר לי, שקרא את האידיליות של שמעונוביץ והן היו לו למשיבת נפש. גם את כל יתר המשוררים והסופרים הצעירים ואת יצירותיהם ידע הסופר הישיש, אחד לא נעדר. את ברנר היה מעריץ מאד, אלא שמצא בו כי הוא אומר להחריב את היהדות חורבן גמור…
מן הנכון להוציא מלב רבים את הטעות, כי היה ברנדשטטר שונא האדוקים והחסידים. להפך! בדברי אתו על זה לפני שנים אחדות אמר לי: “דע לך, אם הייתי עכשיו אוחז בשבט סופר הייתי נלחם לא בחסידים ולא באדוקים, שסוף־סוף הם־הם המחזיקים את היהדות – אלא באותה האינטליגנציה הריקה בתכלית הריקנות, בכל אותם הדוקטורים, האדבוקטים והמנהיגים, ובתוכם גם הרבה ציונים, שהם עמי ארצות גמורים. נקטה נפשי בהם!”
ואעפ"כ היה ברנדשטטר לובש גאון על חוטר מגזעו, הוא נגדו רומן ברנדשטטר, המצטיין בתור משורר פולני מן הצעירים, והוא בעל כשרון גדול שהוציא זה עתה לאור קובץ מענין מאד, ומלא הוא כשרון ועוז חיים. אכן אין בכל שיריו אף זכר לנשמת ישראל. ובינו ובין זקנו רובצת תהום ממש…1
זולת פתגמיו העלה ברנדשטטר על הכתב את זכרונותיו האינטימיים והמשפחתים, וכמדומה שאמר לי, כי את אלה יתן לפרסום אחרי אשר יעובדו באופן מתאים וראוי.
הרבה יש לספר על ברנדשטטר שעל פה. הוא היה מעין נובע מקור חכמה, תלמיד חכם מופלג, משכיל לא רגיל ואיש חי. הלואי והיה אדם יושב אצלו מטה אוזן וכותב! אך האיש לא היה והדברים לא נכתבו וזו היא אבדה עולמית.
זכות עמד לו לברנדשטטר, שגם בימיו האחרונים – למרות אשר אבד לו כל הונו הגדול שלפני המלחמה – לא היה צריך דאגת פרנסה, כי נמצא נדיב אמריקאי (יהי שמו לברכה!) שקנה אצלו את הביבליותיקה שלו בסכום הגון, אשר הבטיח לו פרנסה שקטה ובוטחה עד אחרון ימיו, וגם השאיר לו את הביבליותיקה לתשמישו הפרטי עד יום מותו. עכשיו היא תשלח לאוצר הספרות הלאומי בירושלים ביחד עם הביוסט שלו מעשי ידי אמן.
ברנדשטטר היה כבר זה שנים אחדות רצוץ־גו, אבל רוחו היה ער בו. יש שהיה מסיח לפי רוחו ואומר: מה יש לי עוד לרצות בתבל? הן כליתי כבר את מלאכתי. כי נשער נא, שהיה מלאך בא לאמי לפני כשמונים שנה ויותר ואומר לה: דע לך, כי בן יולד לך שיהיה בעל כשרון, סופר ובעל בעמיו, ומאושר כמעט כל ימי חייו, ועד לגבורות יגיע – כלום לא היתה מסכימה לכך? בודאי היתה מסכימה. ועכשו הן כל הדברים האלו נתקיימו בי ומה אני רוצה עוד?"… ובכל זאת חפץ החיים היה כביר ממנו. וכאשר ברכתיו בבקורו האחרון כי יאריך עוד ימים, אמר לי: “נוכחתי, שכל פעם שאתה מברכני ברכתך מתקיימת; אקוה שתתקיים גם הפעם”…
והנה אחת מהלצותיו האחרונות, עת קצרה לפני מותו. על שאלת אחד ממכריו בשעת ביקור: "מה אדוני עושה?\ - הוא עונה:
– ומה אעשה? אני לומד.
– אדוני לומד? העוד כוח בך ללמוד?
– כן, אני מתלמד למות…
אכן, הוא התלמד למות. ותמורה לאיש המענין והסופר הקלסיקן אין. חבל!
תרפ"ח.
-
בינתים חל שנוי בנכדו זה, כי חזר ליהדות והוא מקדיש את מיטב כשרונותיו וכחותיו לשירה ולעתונות היהודית־הפולנית. ↩
משולם זלמן גולדבוים
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
(שריד משוררי ההשכלה.)
אפשר שכבר יותר מדי אנו מזלזלים בחלוצי השירה והספרות העברית בגליציה. והלא זה שנתנו לנו עלה להם בקושי גדול ובחבלי לידה קשים, שכן לא היתה עדיין הדרך סלולה לפניהם, אדרבה, היא היתה מלאה קוצים וקמשונים, והאופק היה צר ומצומצם, – ובכל זאת לא נפל רוחם בקרבם, והם קרעו לנו חלונות למרחקים.
אחד מחלוצי השירה האלו היה משולם זלמן גולדבוים מלבוב. אינני בקי למדי בתולדותיו. יודע אני רק זאת, כי בשעה שנפגשתי עמו, כבר הגיע לגבורות. אני פגשתיו בביבליותיקה של הקהלה בפרג, – שהיתה ב“אותן השנים” בית ועד לחכמים ולחובבי הספרות והצג הציגני לפניו, כמדומה, רמ“ד ברנדשטטר ז”ל. בחזותו היה כגרמני בלה מזוקן… אבל משעה שנתקרבתי אליו מצאתי בו אדם מענין וכבר היה קשה להפרד מאליו, כי היה משכיל גדול ומקור מים חיים ממש.
הוא שח לי על שני כרכיו שיריו, שנתנם במתנה לביבליותיקה ובקשני – שאקראם ואחווה לו את דעתי עליהם. שני הכרכים האלה לא היו פרי־יצירתו היחיד, כי עוד קודם לכן פרסם חזיון עברי בשם “ידידיה האיסי”, שכתב אותו אחרי מות אשתו הראשונה. בכלל הטעים לי, כי דווקא האסונות דוחפים אותו ליצירה. והוא היה ידוע אסון: גם בנו יחידו מת עליו בחייו.
גולדבוים לא היה יושב אוהל, כ"א סחר־ומכר במדה רחבה ורק “בין שיצא לשיצא” שר את שיריו. כששים שנה בערך שר, ויהי שירו על אלהים והטבע, על האדם ומהותו, על השירה ועל האהבה. יש לו שורה שלמה גם של שירי־הזדמנות ונוסחות של מצבות הכתובות בטוב טעם.
ומפליא הדבר, שמהספרות העברית החדשה לא ידע גולדבוים כל מאומה. בשנת התרע"ה אמר לי, כי מכל הספרות העברית החדשה קרא רק איזה שירים מביעליק (לא ביאליק! משום־מה נסתרסה לו קריאת שמו של בחיר משוררנו דווקא באופן זה?).
גולדבוים היה משורר ההשכלה – ומהמשובחים שבהם. השגותיו היו רחבות וטעמו – מפותח. האידיאל שלו בשירה היה התקשרות החזון עם המחשבה העילאית, כדוגמת פויסט של גיתה. ועד כדי כך אחז בדעה זו, עד שזולת פויסט ראה את כל יצירת גיתה כטפל.
בנוגע לשיריו שלו השתבח בפני, כי פרנץ דליטש אמר עליו שרק שיריו הם תנ“כיים במלוא מובן המלה, ואין הוא מוצא דוגמתם בכל הספרות העברית החדשה… שיחה לפי תומה של “גוי” זה אינה בטלה לגמרי. הוא היה בכל אופן פייטן הגון לפי הרמה הספרותית של דורו. את זה אפשר לראות משני הכרכים הנזכרים, שיצאו לאור בלבוב בשנת התר”ע והתרע"ד. הספרים האלה לא נתפרסמו כהוגן ואינם ידועים בקהל למדי. במקצת גרמו לזה שנות החירום. רק בעת האחרונה התחילו יורשיו להפיצם ברבים.
וגאווה מיוחדת, גאוות קדמונים, מתגאה הוא בשירתו ובשפתו העברית והוא אומר (בשיר “לעג השאננים”):
"ואני מפחד הזוקן שאנן,
דורות יחלופו ופעלי ינוב רענן,
שפת עבר לא שונתה מימים ימימה,
ולא תשתנה לנצח כל מאומה".
ובשיר “חבלים בנעימים” הוא אומר:
"יצברו הון וכבוד – אני אחזיק במעוזי,
ישקלו הם שקליהם – אני אשקול חרוזי,
ואם כולם מתאימים ושכולה אין בם,
אז אשמח אגיל לאדירי עם".
והרי הוא היה סוחר גדול ושקוע ב“הבלי העולם הזה” דווקא!
ע"ד גבולי התבונה אנו קוראים דברים נוקבים עד התהום בשירו “נואש”:
"מה יתנו, מה יוסיפו כנפי נשרים
אם אין יכולת אבר וכנף להרים!
מה יתנו, מה יוסיפו רגלים כאילים
אם הובאו בסד או אוסרו בחבלים!
“שפי” הוא שיר מעניין על שאיפת קצת בני אדם להבדל מן החברה. גולדבוים נלחם בשאיפה זו. לדעתו דברי חז“ל “לעולם אל יהי אדם אבל בין החתנים” וכו' מכוונים כלפי שאיפה זו, וראוי להשמע להם. ומתוך הלך רוח זה מתאונן גם על ההתבדלות של היהודים בארצות גלותם (בשיר “על אדמת נכר”), וכמובן אין צורך להדגיש את יהדותנו יותר מדי. “למה תתראו?”… חולשה ישנה נושנה היא בכנסת ישראל, לדעת המשורר, שהם “מתראים” תמיד, ועושים מעשיהם תמיד ברעש והמולה, והרבה פעמים הם ניזוקים הרבה ע”י כך. והוא מסיים בשירו הנ"ל, בקובלנא:
"וחובבי ציון לא יצאו המימה,
לשוט באניות חרש למגמתם;
אך בחצוצרות יקראו ירושלימה –
ושמע אויב וסגר עליהם נחלתם;
למה תתראו?"
ולמה תפרעו!"
יש לו שיר, שמזכיר את שירו של אד"ם הכהן “אל שלחן אלהים ישבתי שבת”, הנושם בקדושת השירה וביראת הכבוד לפני הקדושה הזו:
"לכן שמרו מי בשפה הקדושה,
אם כל הלשונות, השפה הראשה,
בה מחוקקים נביאים ורוזני שיר נפגשו;
ואתם הכותבים בה – התקדשו"!
המשורר אהב את חברת בני האדם ועל זה שר שיר יפה בשם “כוס ישועות אשא”, המזכיר את שירו של שילר “אל השמחה”. מצד אחד העריץ את הדעת ושאר הרוח והוא ידע, שאף בימי צרה, המדכאים את ההדיוט עד עפר, ימצא החכם ובעל הדעת נחומים ומרגוע בהשכלתו. וכך הוא שר ב“ברכת אובד”:
"שמנתי ונרדמתי,
והתרפיתי והסכלתי,
וקם שאון ולחמתי –
אז יכלתי והשכלתי!
* * *
על כן אסבול באהבה
צרה ויגון ותלאה;
לא אוסיף עוד לדאבה,
ואברך על הרעה".
שירי האהבה שלו הם יותר שירי מוח מאשר שירי לב. אבל בכל זאת גם בהם יש יפים ומלאי עוז. ה“בלדות”: “ביער בערב”, “שגעונות”, (מימי האינקביזיציה), “המשתלח” (על דרייפוס והרפתקאותיו) יש בהן בודאי הרבה פגימות אך יש בהן גם חרוזים נעלי. מן השירים שבכרך השני יש להזכיר ביחוד את השירים “שבתך ומשענתך המה ינחמוני” ו“חלום נעורי”.
למרות היותו תלמיד ההשכלה ובן הדור העבר, הרי הוא יהודי גא ומתגאה ביהדותו; אלא שהוא עודנו מחזי' ברעיון “התעודה”. וכך הוא אומר בשירו “בגלות החיל הזה”:
"ותן להם אוצרך, כי טוב תת מקחת,
ושמח אם יבוזזו רכושך אחת־אחת;
אם בזמירותיך יתנו גודל לאלהיהם,
מעט־מעט את חוקיך יקבלו מחוקקיהם".
גם שירי ההזדמנות שלו, שרבים מהם מוקדשים לגדולי דורו, כגון: להמטיף יששכר דוב לוונשטיין, להמשורר אלכסנדר לנגבנק, לאחיו, חברו של הרנ"ק, לחוק שמואל ביק, ללנדא (מנהל בתי הספר של הברון הירש) וכו', ונוסחות המצבות שחבר, כתובים בטעם וגם הם תורה הם שצריכה למוד.
אנו רואים שהיה גולדבוים בכל אופן סופר ומליץ מלא ענין. והוא הרבה לכתוב, כמעט עד יומו האחרון. עוד ימים אחדים לפני מותו דבר אתי ע"ד הוצאה חדשה ומעובדת של ספרו “ידידיה האיסי”, שגם ברנדשטטר הללו מאד, אם כי בקרהו קצת מצדו הסגנוני. בלי ספק עוד נשארו ממנו הרבה כתבים חשובים, וכדאי הוא לחובבי ספרותנו שיתעניינו בירושתו הרוחנית. בדבר המעטים האלה רציתי להעמיד מצבה ספרותית לאחד השרידים של משוררי דור ההשכלה.
גולדבוים נאסף אל עמיו בשנת 1915 בפרג, ונקבר שם.
תרפ"ט.
הרב חיים ברודי
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
רב הכולל במדינת טשכוסלבקיה
(להמלא לו ששים שנה).
בימים אלה נמלאו ששים שנה להרב הגדול, החוקר והסופר המובהג ר' חיים ברוגי בפרג. והרי יום זה הוא חג לכל אלה המתכנסים תחת הדגל הציוני וה“מזרחי” וגם חג מיוחד למדע העברי שהוא אחד מכהניו היותר נאמנים מקדמת־דנא. גם הוא התחיל בקטנות ויכהן מראש רק בעיר הקטנה נאַחוד אשר בביהם, אבל שמו יצא לפניו כתלמידו המובהק של החכם אברהם ברלינר ז"ל שהדגיש בכל פעם שהוא רואה בו את אחד מתלמידיו היותר מובהקים. וכך נקרא לכהן פאר בפרק לפני כעשרים שנה ויותר.
בפרג לא מצא ברודי את הסביבה המתאימה. ראשית כל, כיהודי חרד (הוא נכדו של ר' שלמה גנצפריד זצ"ל בעל “קצור שלחן ערוך”), כי בפרג יש בסך הכל לא פחות ולא יותר ממנין של יהודים חרדים. וגם לא נמצא לו אותו הקהל שיבין ויעריך אותו. כי אל עלינו לשכוח שהרב ר' חיים ברודי הוא אחד התלמודיים המובהקים לא רק במובן ה“למדנות” של יהודי המערב כי אם גם לפי ההשגות המפותחות של יהודי המזרח. הוא יצא מתוך בתי הספר והישיבות שבאונגריה המפורסמים וישלים אח“כ את ידיעותיו בביהמ”ד לרבנים אשר בברלין.
אבל אם לא מצא את הסביבה מחוצה לו התיחד לעומת זה בפינתו ויקדיש עתים לתורה ולמדע בשקידה מיוחדת. המקצוע היותר חביב שלו הוא “שירת ימי הבינים”, והן יודעים אנחנו אותו גם־כן על פי חבורו “שירי ר' שמואל הנגיד” בהוצאת “תושיה” שיצאו לאור עוד לפני המלחמה עם הערותיו והארותיו המחוכמות. זולת זה כבר התחיל לפני המלחמה וימשיך במשך המלחמה את ההוצאה המשובחה והשלמה של כל שירי ר' יהודה הלוי בהוצאת “מקיצי נרדמים”. הרי זאת ההוצאה היותר שלמה והיותר מפוארת בהדור חיצוני, כראוי לחבור קלסי כזה, וההערות שלו שוטפות עוברות על כל גדותיו. מאות עמודים של הערות לכל כרך וכרך, מה שמראה על רוב שקדנותו ודייקנותו בנוגע לקלסיקאים שלנו. ואין כל גוזמא אם נחליט שהוא כמעט חד בדרא בשדה לא עובד זה. נוסף על זה הן פרסם שורה של מאמרים כאלה ב“הצופה לחכמת ישראל בארץ הגר” ובמכ"ע אחרים.
רמ“ד ברנדשטטר ז”ל שנשא ונתן אתו הרבה בימי שבתו בפרג רגיל היה לאמר עליו וביחוד בנוגע לחבורו “שירי ר' יהודה הלוי”, כי הרי זה מפעל של “גוי” וכוונתו היתה להגיד, כי יהודי מזרחי אינו מסוגל כל עיקר לעבודה כה דייקנית ומתונה כזו. אותה מוצאים רק אצל חכמי הגויים.
הרב ברודי מצטיין גם כן בכשרון נואם מפורסם, אבל חבל כי נמצא הוא בסביבה מצומצמת לפי השגתה והרי הוא מכרח להצמטצם קצת. גם בבחינה זוא אמר לו פעם ברנדשטטר שלנו ז“ל כי הרב ברודי מתאמץ בדרשותיו של “להגיד” כלל ח”ו, מפני שאין הדור ראוי לכך.
יש להטעים כי נודע הוא לשם כל כך בחוגי המדע היהודי שתומ“י אחרי מותו של הרב דוד צבי הופמן ז”ל בברלין אמר למנותו לרקטור של בית־המדרש לרבנים והוא דחה את ההצעה מטעמים שונים.
פה עלי להזכיר את יחסו ל“יהודי המזרח” בהיותם המונים המונים בביהם בכלל ובפרט בפרט, הוא פתח להם אז את אוצרות ספריו וישאיל לכל מבקש. אגבהורה תמיד את שיעורי התלמוד העמוקים והשיטתיים שלו לפני קהל רבנים, ת"ח ובעלי־בתים יוצאי גליציה. והוא רב את ריבם גם כן והרבה יהודים הציל בשעת חירום ההיא מסכנת מות.
עוד דבר מענין. כאשר אך נפגשו יהודי המערב עם יהודי המזרח והתחילו עוזרים להם בשעת צרה וצוקה, התחילו תיכף להטיף להם “מוסר” כמו שמטיפים לשנוררים ויביטו עליהם מגבוה. התחילו אז בפרג וכוחים פומביים על דבר “מזרח ומערב” ולמי משניהם היתרון. התוכחו הרבה, בין המתוכחים גם כותב הטורים האלה (על עמודי ה"זעלבסט־וועהר שהייתי אז עוזר לה) והגדתי אז לאחינו במערב את פשעם. הטעמתי, כי ח"ו איננו מרכינים את ראשינו לפניהם, כי נעלים אנו במעלות רוחניות עליהם. אנו איננו מתפשרים עם הסביבה אלא שומרים אנו משמרת אבות, תרבות ותורת ישראל. אשר על כן אל נא יתגדרו כל כך עלינו, וכו'. הרב ברודי בקראו את הדברים נהנה מאד ויסכים ויתלהב על כי מצא בדברינו אנו את קולו הוא ומחאתו הוא כלפי יהודי המערב הנטעמים שנפסלה צורתם.
הרב הגאון חיים ברודי הוא יהודי מזרחי לפי טבעו. אמנם בן ששים הוא כבר אבל מלא ליח ולשד נעורים הוא. הוא עכשו גם אחד העוזרים היותר חשובים של האנציקלופדיה היהודית.
ומשכין הוא את יפיפותו של יפת באהלי־שם. מכניס הוא שיטה וסדר בתורה. מעלה מתהום הנשיה את שירת משוררי ימי הבינים ומוציא לאור חלד את הגניזות שלנו.
הרבה פעל בעבר אבל עוד יותר יש לקוות ממנו בעתיד. ואנו תפלה כי יאריך ה' שנותיו ויזכה להוסיף ולהרחיב את גבולות המדע והספרות שלנו.1
תרפ"ח.
-
בינתים התפטר ממשמרתו משמרת הרבנות ויעתיק את דירתו לברלין מקום הוא ממשיך את עבודתו התורנית והמדעית ומעשיר את שדה חכמת ישראל לקיים מה שנאמר “ובערב אל תנח ידך”. ↩
הרב הגאון צבי פרץ חיות ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
כרעם משמי טוהר הלמה את כל בית ישראל הבשורה המחרידה כי בעודו באבו, בשנת החמשים ואחת לימי חייו, נעדר ממנו פתאום קברניט האומה ופאר הדור הזה. על מותו מתאבל המדע היהודי שהוא היה אחד משוחריו היותר מובהקים ובכלל האומה כלה, שהנה עכשו דוגמת ספינה המטורפת בים שזקוקה לקברניטים מובהקים וחלוצי עם באמת, והמנוח הגדול היה קברניט כזה. לכאורה היה איש תורה ומדע ולא בין הפוליטקנים חלקו. אבל השעה שעת חירום ומוכרח היה לצאת מחדרו המצומצם ולהקידש את כחול עניני הכלל. מאז עזב את הקתידרא שלו בפלורנציה השקטה ויבוא לשכון כבוד בוינה הרועשת ורבת האוכלוסין. בשעה שהפצע עודנו פתוח והכאב גדול קשה לדבר על גודל1 האבדה, שאין לה תמורה לחלוטין. אבל דבר אחד מוכרח להאמר, כי היה קצת איש “שלא מעלמא הדין”. הוא היה גלגולו של “בן עזאי” שברצותו להקידש את עצמו לתורה ולתעודה בלי הפרעה לא אבה להכנס בעול הנשואין וברחיים על צואר שמחניקים את הנפש.
אל נא יהי זקוק ליהנות מעולם הזה יותר מדי ואל יהי מוכרח לבקש כסף רב לצרכי ביתו כשאר בני גילו.
ואיש האמת היה מכף רגל ועד ראש. הספדים ודרשות של שוא וגוזמא נקט, כמו שמשמיעים כל רבני הדור במחיר בצע כסף לא השמיע, כי לא היה מסוגל לכך. חותמו של הקב"ה אמת, היה גם חותמו הו, והוא השתדל לחיות ברוח האמת. ולא רק השתדל כי אם גם כן חי באמת ברוח האמת. אצלו לא היתה האמת משל כי אם עובדה ממשית. ודרשותיו שדרש, אלו לא היו דרשות במובן המקובל בבחינת דרוש וקבל שכר, טחינת קמח טחון, כי אם הפגנות לרוח ישראל וגדלו, אותו הרוח שנצח את כל משברי ההיסטוריה ויוכל להם.
זוכר אני אותו כשדבר בוינה, אחרי החלטת סן־רימו בהיכל התזמרת הגדול במעמד כל הדיפלומציה ע"ד פרשת המאורע הזה ונדמה לי שנאום יותר נכבד לא שמעתי ולא אשמע יותר. היה בנאום הזה ממתינותו וישוב דעת של איש המדע ומחכמת הדבור של ריטוריקן ממדרגה הראשונה. ודברו באותו מעמד גדולים ציונים אחרים וכלם נדמו אז כננס לגבי ענק מול האדם הגדול הזה.
ודרשותיו סתם בכל שבתות ימות השנה? זה היה נוסח חדש של דרשנות, לא נוסחאיות, לא תיאולוגיה במובן הרגיל של מטיפי גרמניה המימיים כי אם קשר תמיד בענינים היותר אקטואליים, בדברים העומדים ברום עולם היהדות. מבימת ההיכל בזיטנשטטן נלחם בכל שונאי ישראל מבפנים ומבחוץ בגודל ובגובה ובגאון וברוח עילאה כמו שעשו את זה כל נביאי ישראל ובטעם נביאי ישראל. ואפי' כששמעו את דרשותיו לרגלי חגיגות “בר־מצוה”, אותן הדרשות שאינן סרות כמעט מעל סדר היום בהיכלי וינה, גם אלה היו דרשות נפלאות לקהל הגדול ומכוונות ללבו ולרוחו.
בקצור, אפילו שיחות החולין שלו צריכות היו למוד מפני שהכל תורה אצלו, מפני שלא מש מאהלה של תורה ויהי לתורה עבד נרצע, וילמוד וילמד וירביץ תורה ברבים בפדגוגיון שלו, שאמנם יש לבקרו מנקודת השקפתנו אנו, אבל דבר אחד יש לזכור כי היה זה מוסד שהשלים וישכלל בכל אופן הרבה ידיעות לקויות בנוגע למדע היהודי של הרבה מצעירינו וצעירותינו, והוא היה הרוח החיה באופניו. גם עליו יאמר “זכו יפוצו מעינותיך חוצה”. הרבה תלמידים העמיד באסכולות שלו, ומה רבים היו תלמידיו ושותי מימיו בצמא בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות ובכל מקום שהשמיע את הוד קולו.
המשך אחד של חיים נאצלים ואידיאלים היו חייו. הרבה עבד ויסגל מצוות ומעשים טובים ויגדיל תורה ויאדיר בעבר וכל כך הרבה היה אפשר לקוות ממנו בעתיד. והנה בא המות כחתף ותהי עינו צרה בילד שעשועים זה של כנסת ישראל שיש לאמר עליה ממש “אין מנהל לה מכל בנים גדלה” והוא אחד המנהלים המעטים האלה, ויקרע אותו מתוכנו, ונתיתם הדור ועוטה אבל האומה.
חבל על היא שופרא דבלי בארעא. תלמיד חכם ונקי דעת שאין כמותו. מי יתן לנו דוגמתו.
תרפ"ז.
-
במקור: “גדול”. הערת פב"י. ↩
זְאֵב יַעְבֵץ ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
קרוב לפני עשרים שנה באה לידי חוברת “המזרח”, כלי מבטאו של “המזרחי”, שנוסד בזמנו ע“י הגאון רינס ור' זאב יעבץ ז”ל, וזוכר אני כי היה זה מאורע בחיי. ראיתי אז חוברת אחת או שתים והרושם לא ימחה. היה זה מעין נסיון חדש, למזג את המזרח עם המערב, “להשכין את יפיפותו של יפת באהלי שם”. עד העת ההיא הייתי מעין נשמה דאזלא ערטילאית. בקשתי תקון ולא מצאתי. שם מצאתי בבחינה ידועה מעין נקודת־מעמד. עד העת ההיא חשבו אצלנו, כי יופי וטעם אפשר למצא רק ב“סטרא דשמאלא”. אבל כיצד אפשר למצוא אותם גם ב“ימין”?… במערב נסו לעשות מעין הרכבה כזו. עשה אותה רבי שמשון רפאל הירש ז“ל ב”חורב" שלו ובאגרותיו על היהדות, בכדי להראות את המאור שבתורה. יען כי לא היה לה להיהדות המזרחית הירש מזרחי, בגדו בה הצעירים וילכו לרעות בשדות אחרים. היתה איפה יצירות הירחון הנזכר פעולה חשובה ודבר בעתו. רינס, חברו של יעבץ, עשה מעין זה ג“כ קצת במקצוע הספרות ובדרך למודו החדש, כפי שהתוה אותו בספריו “אורים גדולים” בהלכה ו”נאד של דמעות" ו“אור חדש על ציון” באגדה. אבל יותר פעל במקצוע החנוך בישיבתו המפוארה, ויעבץ עזר על ידו בספרות החדישה ויסד את הירחון ההוא בעזרתו.
החורבן והפרעות ברוסיה החריבו גם מוסד ספרותי זה. אבל עריכת “המזרח” היה רק צד אחד של פעולתו, הצד המפלגתי. כי הירחון הלזה בעיקרו אך לצרכי מפלגה נוצר, לצרכי הסתדרות “המזרחי” שאז מונחת היתה עדין בחתוליה וזקוקה היתה לשפור ולשכלול ולהביאה לאותה המדרגה המסוימת והתפקיד החשובה שהיא ממלאת עכשו בעולם היהודי.
אבל בעיקרו לא היה איש־מפלגה. הוא היה למדן, איש המדע, ועלינו לראות את עיקר מפעל־חייו ביצירת חייו, היא ההיסטוריה הגדולה שלו. ההיסטוריה? ישאל – וכי אך מפיו אנו חיים בבחינה זו. הן יש לנו יוסט, גרץ, רנן והשאר לשמותיהם. כבוד כל אלה במקומם מונח, ודאי שאיננו כפויי־טובה לאותם החכמים על כי ההינו לעשות את הצעד הראשון ליצירת הבנין ההיסטורי שלא דאגו לו מקודם לכן כל עיקר ויהי בעצם חול ואבנים מפזרות. ודאי שיהו כל אלה מזוינים בהרבה ידיעות נחוצות לכתיבת היסטוריה. אבל ביחוד בנוגע לגרץ שמענין אותנו ביותר חסרות היו הידיעות התלמודיות היסודיות. דוקא עכשו, כשהתלמוד גדל ויהי למדע מקיף, דוקא עכשו יודעים אנו מה שייך לזה, אם רוצים לדון או לכתוב על התלמוד ומהותו. הרבה שגיאות נפלטו איפוא מגרץ, ואפילו ת“ח כאה”ו ב“דור דור ודורשיו” לא נמלט והן נתקנו והגוה ע"י יעבץ. הוא תקן במקום שקלקלו אחרים, יהודים ולא־יהודים, וכל מה שכתב כתב כיהודי בשביל יהודים, להשיב לב בנים על אבות, והחבור שלו הוא אחד החבורים היותר חשובים באוצר הספרים שלנו על כי הוא בעל ערך חיובי יהודי.
ובכתבו לגדולים לא שכח גם כן את הקטנים, לקיים מה שנאמר “חנוך לנער על־פי דרכו”. הוא ידע כמה ערכו של ביה"ס וכמה חשובה ערכה של ההיסטוריה. שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך. כלנו חיים מפי ההיסטוריה, ממנה אנחנו יונקים ומתפרנסים פרנסת רוח. ועליה יכולים לאמר: שמא אתה מחסר אות או מיתר אות נמצאת מחריב את כל העולם כלו.
באו לידי ג"כ קצת מספריו לבני הנעורים והספרים מלאים חום ואהבה לקדשינו. דוקא בזה יש מחסור, כי לצערנו כל החוקים הרשמיים של החנוך שלנו ביחוד במה שנוגע למודרנים כביכול אין להם הבנה גדולה בבחינה זו. מקום הניחו לו איפוא גם בבחינה זו להתגדר.
יעבץ היה גם אחד מיוצרי הסגנון ומשכלליו. אין סגנון עברי טהור ובכל זאת לא מכווץ, כסגנונו. ליפשיץ וקלויזנר טפלו ביחוד באיכות סגנונו ובחדושיו הלשוניים, שיש להם ערך מסוים. ובהחשב סופרים אחרים ממדרגה הראשונה לא יפקד מקומו. אוירא דא“י מחכים. וגם עליו פעלה בבחינה זו ישיבתו בא”י הרבה הרבה מאד, אבל פעולה יותר טובה מאשר על הרבה סופרים אחרים שבא"י עצמה נז’דרגנו בבראם תרגום ערבי חדש ויתרחקו בכלל מרוח השפה מרחק כביר.
יעבץ היה ג"כ חוקר חשוב במקצוע הליטורגיה שלנו. הריני מעיר על הקדמתו וחבורו המיוחד “מקור הברכות” לקורות התהוות סדר התפלה שלנו. ספר רב הערך.
יעבץ חדש הרבה בקורות הפיטניס. הוא טפל גם בבקרת המקרא, ובאחד מספרי ה“תחכמוני” האחרונים כתב מאמר חריף נוקב ויורד עד התהום, שבו הוא נלחם מלחמה אכזריה את כל אלה שנמשכים כבהמה בבקעה אחרי כל המחדשים, הגויים והיהודים, שמה שהאחד מקיים השני מבטל. את מאמרו מסיים בדברי ר“י הלוי הידועים: ולמה זה אבקש לי ארחות עקלקלות ואעזוב אם ארחים”. – ואם בכרכים הראשונים של היסטוריתו הסיח דעתו מהחקירות החדשות, הרי הוא משתמש בהן כבר בכרכים האחרונים, ששם הוא מזכירן ודן עליהן. – גם במקצוע השירה פעל. חכם־כולל היה במיטב מובנה של המלה הזאת.
עוד לפני עת קצרה ביחס ראיתי מכתב מאתו, שבו הוא מזכיר כי שבור ורצוץ הוא מרוב תלאות, אבל רוחו עז כמקדם והוא משלים את החלקים האחרונים של ספרו התולדי. אלה החלקים שלא נתפרסמו עדין (ושיודפסו עכשו בא"י.)
על גיטה מספרים, שעד רגעו האחרון לא הניח את עטו מידו. כך מת חיל על מעמדו ואינו נד וזע ממקומו. (קרליל).
גם על יעבץ אפשר לאמר כך, הוא עבד כל הימים לקבות הלילות וימת את עצמו באהלה של תורה. לא כהתה עינו ולא נס ליחו – עין התורה וליחות הרוח. – זכר נזכרנו איפוא כיוצר התנועה הציונית והמזרחית שראשיתה היתה מצער ואחריתה שגיאה מאד, כמפתח המדע היהודי על יסודות חיובים, כמשכלל הלשון וכאחד מגדולי התורה והספרות שלנו. וכזה נחזיקו למופת לנו.
תרפ"ד.
הרב הגאון ר' אליעזר לַדְיֶר ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
המשורר והפיטן.
ידוע ידענו את הרב הגאון לדיר נ“ע מסט”י כחד בדרא בגאונותו ובידיעותיו העמוקות. וגם ידוע ידענו, כי יש לו נשמה פיוטית, גלגול משוררינו הגדולים ר' יהודה הלוי, רשב“ג, ר' משה אבן עזרא וכו'. אבל האמת מוכרחת להאמר: לא היה לנו מושג בהיר ומפורט מטיב שירתו בכל היקפה. בשים לב לזה, שיצירותיו ופיוטיו הלועזיים היו מפוזרים על שבע ימים של מכ”ע וירחונים שלפני המלחמה כגון “די וואַנע”, “די וועלט”, “אונזערע האָפנונג”, “יונג יודאַ” ו“פעסטער ללאָיד” ובכן הטיבו לעשות כי אספו את אוצר שיריו הלועזיים אלו וימציאו אותם בצורת ספר El. Ladier, Gedichte, Verlag Dr. Heinrich Glanz, Wien שמחזיר יותר ממאה שירים, על פי רוב ליריים, שמתחלקים לעשר מדורות, כלומר: “חיי”, “בני”, “סתו”, “שירי ים”, “פרחים”, “המלח”, “דעת”, “בקדחת”, “מאורעות מלחמה”, “עמי”.
הרב הגאון לדיר נ"ע היה משתתף בצערו־של־עולם ויזדעזע למראה יגונו של חלד ועלבונו. וזה העיק על נשמתו העדינה תכלית העקה ותהי המעמסה גדולה בשבילו ביותר, כמעט עד לידי פקיעת הלב. וכך הולכים ונשנים בשיריו אלו נמוקי־מות, חצר מות ובדידות. אותו לא ישמח האביב, אותו לא ישמחו הפרחים, כי בכל הוא רואה את הארעיות והחולף שטבוע בים של נהי ויגון רב.
אבל בין כך ובין כך הרי בכל השירים הללו שפע של פיוט מעוף שירי ומלנכוליה אלהית מעין זו של הינה ולנוי, והכל בצורה משוכללה ובשפה גרמנית מופתית, שעושה את הרב לדיר דוגמא בנדון זה.
על צד השירים הנפלאים על געגועים, צללים, לילה, בדידות, יגון החיים, מיתה ומנוחה, עולים לפנינו “שירי מלחמה” מלאים מחאה של נפש ישראל לגבי רצחנות התבל ושפך הדם. מרגליות משובחות ואבני־חן מוצאים אנו גם כן במחרוזת “עמי”, מקום נמצאים שירי שבת וחג עם רומנטיקה יהודית מקורית ומלבבת. הלאה “כנור דוד” ו“על נהרות בבל” ועוד ועוד, שמצאו צורה משובחת הודות לאמנותיותו הפיוטית של הרב לדיר ז"ל. ואם כי יש בקובץ הזה עתרת שירים למדי, רוצים היינו לקרוא בלי הפסק, מפני שיש בכל זה זוך אנושי וטוהר הנשמה.
וצער כפול מרגישים איפוא לרגלי האבדה הקדומה, אבדת האדם הגדול והעדין הזה. ואין זו כל ריעותא כי נכתבו השירים גרמנית, כי דבר מדברים הם אלינו לא רק בצורתם רק גם, ובעיקר בנשמתם, והנשמה היא יהודית ועברית וחלק אלוה ממעל על צד היותר טוב שאפשר. ואנו מעריציו ומוקיריו והשותים בצמא את מימי תורתו ושירתו בחייו אין לנו מבוקש יותר תכוף ויותר נחוץ מאשר כי יוציאו מהרה לאור גם את שיריו העברים, שידועים קצת מ“המצפה” בשעתו ומ“לוח אחיאסף”, שאינם פחות רבי־ערך ולרגלי שפתם ותכנם עוד יותר אקטואליים ומענינים. ואגב חשוב לא פחות כי יופיעו גם שאר כתביו בשדה המדע ובקורת התלמוד וסתם “חדושין דאורייתא” השופעים שלו, למען ידע הקהל הגדול שלא זכה עד האידנא ליהנות מזיו אורו מקרוב, מי היה הגאון והרב ר' אליעזר לדיר ומה שהיה שרוי ברוחו הנאצל והשופע, כמשורר, כאיש מדע, כדרשן “לעילא ולעילא” וכגאון תלמודי גם יחד.
ר' אבא אפלבוים ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
אבדה גדולה אבדה למדע ולכחמת ישראל במות עליה אחד מטובי בניה־בוניה ר' אבא אפלבוים ז“ל ברישא בשנת הע”ב לימי חייו.
ר' אבא אפלבוים היה מחובשי בית המדרש הישן ובימי נעוריו חדש הרבה “חדושי תורה” ודברי פלפול לפי טעם הדור ההוא ויחברם בצורת ספר שזכיתי לראותו תחת ידו ושהביט עליו בבטול ובגחוך. אבל אלו היו חטאות נעורים ועד מהרה עזב את דרכו זו, דרך הבטלה ולהג הרבה, ויתחיל עוסק בחקירות מדעיות ממש.
וכך התחיל מטפל בדברי ימי ותקופות רבני איטליה וחוקריה המפורסמים, שהיו שם לפני מאות שנה ואילך.
כפרי עבודתו זו נולד ראשונה חבורו על ר' עזריהו די פיגו (בעל “בינה לעתים” ו“גדולי תרומה”). הלאה מונוגרפיה על ר' יהודה מוסקטו בעל “קול יהודה” על “הכוזרי” ודרשות “נפוצות יהודה”, מי שהיה רב במנטובה.
אחרי הפסקה רבת שנים פרסם חבור זעיר אבל רב האיכות במקצוע זה על ר' “משה זכות”, חייו ומפעליו.
כל החבורים הללו מצאו הדה ואהדה רבה אצל חכמי המערב השיטתיים, שהוקירו אותו תכלית הוקרה לרגלי עבודתו המדויקת והמדעית, ביחוד היה חביבם של הדר' אברהם ברלינר, הפרופיסור דוד צבי הופמן נ"ע והפרופיסור יהודה אריה בלוי מבודפסט.
ועוד הרבה כתבי יד חשובים נשארו טמונים אצלו שלא נתפרסמו עדין. אבל לא רק בשדה המדע והחכמה עבד חביבנו מר אפלבוים. הוא עסק גם בפובליציסתיקה ויפרסם מפקידה לפקידה מאמרים זה חמשים שנה ויותר בעתונות העברית אשר בפולניה.
גם בשדה הפדגוגיה והחנוך היו לו זכויות לא מעט, וכך הרביץ תורה ויעמיד תלמידים למאות, שנמצאים עכשו בכל קצוי תבל כרבנים ואנשי צורה. באופן כזה היה לחלוץ בית הספר העברי החדש כיום הזה, וכציוני שקדם להרצל השתתף בעירו הוא בכל עבודות הציוניות והתרבות, וגם בקהלה אשר בעירו רב את ריב עניני הרוח שלנו.
וגם בועידות ובקונגרסים הרבה לקח חלק, ויטביע בכל מקום את חותמו, חותם של “צורבא מרבנן”, איש מדע ותורה ואוהב ישראל.
ולא היה אושר יותר גדול ומציאה יותר גדולה בשבילו מאשר להשיג בשעת־כושר מתאמת בן־גיל, “אדם משלו”, שאתו אפשר היה לו לשוחח על אבעיות ופרובלימות שונות של חכמת ישראל וקדמוניות עמנו בד' אמות של ביבליותיקתו העשירה שהיתה שעשועיו ומשא נפשו היחיד. עקד ספריו זה צבר וישלימו ברוב דעת ותבונה ובמומחיות מפליאה שראויה למפות במשך כחמשים שנה ויותר.
ועכשו באמצע עבודתו ולמודיו נקרע מתוכנו, לפני הגלימו את משא נפשו ותכליתו, תכלית כלנו, להתישב בארץ אבות, ארץ געגועינו וחלומותינו.
חבל על דאבדין! לאבא אפלבוים לא תמצא תמוה כל כך מהרה. פשוט, מפני שצורבא מרבנן וצנא מלא ספרא כמוהו הוא מסקנת־עבודה חרוצה בת הרבה עשרות שנים ללא הפסק וללא יגיעה בשדה הרוח והתורה.
וכדאי היה לקיים החלטת מכבדיו ומוקיריו, להוציא לאור את כתבי ידו, שיעשירו בודאי את חכמת ישראל וישמשו נדבך לבנין המפואר הזה ולהעלות את עקד ספריו ירושלימה. יהי זכרו ברוך.
תרצ"ג.
הרה"צ ר' מנחם נחום פרידמן נ"ע מִשְטֶפַנֶשְׁטִי
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
בשורה מעציבה באה מרומניה, כי הלך שם לעולמו הרב הצדיק ר' מנחם נחום פרידמן נ“ע הרבי מאיצקאַני (שטפנשטי), חתן הצדיק מצו’רטקוב ז”ל.
אם מרימים אנו את הצדיק הזה על נס, הרי זה מפני שלא היה צדיק זה אחד מני אלף הצדיקים שעומדים על סדר היום ושידועים לנו מקדמת דנא, רק מפני שהיה יוצא מן הכלל ודגול מרבבה, איש צורה שקשה למצוא דוגמתו.
ופלא. הוא לא עסק בנסתרות, בנוטריקון עמומים וצרופי־שמות אבל עבד ב“נגלה” וב“עולם העשיה” ויסתכל ויתבונן בעולם ובבני האדם אשר בו, ביחוד בעולם היהודי ואנשיו וימצא בו צביעות ושקר וילחם בכל מראות הנגעים הללו. גם במנחהו הוא, מחנה הצדיקים התפקידיים ומנהיגי הדור כביכול, מצא הרבה מהצערת הממארת הזו בעוה“ר וילחם בה בכל נפשו ובכל מאודו. – הוא הלך באמת בדרכו של הבעש”ט והבאים אחריו וישתדל לקיים מצות “ובכל דרכיך דעהו”.
חוקר בעל היקף גדול ואופק רחוק מאד, ידע ידיעה ברורה ויסודית את כל השיטות והדיפובלימות הפילוסופיות שבכל העתים בכל הזמנים. וקשה למצא כמותו בנוגע לבקיאותו זו.
נוסף על זה, ידיעה עמוקה ורחבה בקבלה לכל ענפיה ופילוסופית ישראל. בכח כלי זיניו אלו זכה אותנו בשורה שלמה של חבורי ענין ורבי ערך, עפ"י רוב בעלי תוכן פילוסופי.
וכל מי שקרא את החבורים האלה שנבדלים לטוב בעמקותם, בהירותם וטיב טעמם ונועם חנם, לא ישכח אותם כל כך מהרה.
הרינו מזכירים כאן את חבורו המפואר על “האמת והשקר” שנתקבל ברצון בקהל חכמים ונבונים ואנשי טעם, שבו הוא מנתח את שני המושגים הללו תכלית נתוח, בנוגע לאנושיות בכלל, בשים לב ביחוד למעמדי עם ישראל ותנאיו.
וחבורו השני המשובח, “החלום ופתרונו” על החלומות וטיב החלומות והתהוותם, מנקודת השקפת תורותיו של פרויד על הפסיכואנליטיקה ובשפע של מראי־מקומות מדברי חז"ל על החלומות. גם פה יש לפנינו חבור מצוין ורב ענין.
“עומר מ”ן", פירוש חדש ומקורי מדותי פילוסופי על “פרקי אבות” בהוספות נופך של הערות והארות מחוכמות עמוקים ופתגמים נפלאים.
וחבורו “על היופי”, חבור שנתהוה לרגלי וכוח עם מודרניסתן כביכול, שרצה להטעים, שאין היהדות יודעת מה זו “אססתיקה וטוב טעם”. בשורה שלמה של מראי מקומות “משלחן ערוך” ותלמוד מבטל הוא את הטענות הנבובות הללו ושוב יוצא לפנינו חבור משובח ומפואר.
ספרו האחרון שיצא לאור הוא “על האדם”, כלומר על חולשות ותאוות ויצרי מעללי איש וסימני ירידה באנושיות בכל דור ודור. גם כאן יש שפעה של מקורות ומראי־מקומות בדברי העמים ובספרות התבל.
והוא לא שבת רגע. עוד לפני ירחים מספר הודיעני על דבר עבודות וחבורים שאינם מגיעים לקצם, מסבת חולשה ורפיון־גו. אבל מי היה יכול לשער, כי כה מהרה יקרע מתוכנו צדיק הדור האמתי והוגה דעות ותיק זה כה בלא עתו. לא כה חיש נמצא חליפתו. – זכר צדיק למופת כזה לברכה.
ר' מרדכי יונה רוזנפֶלד (מישו"ב)
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
מתוך משכילי פשמישל וסופריה המובהקים יש לקבוע מקום נכבד להשו"ב ר' מרדכי יונה רוזנפלד, או כמו שהתכנה בשמו הספרותי מישו"ב (כלומר מרדכי יונה שוחט ובודק).
על פי תפקידו היה שו“ב. מראש במדיקה על יד פשמישל ואחר כך בכפר סושניצה הסמוכל לפשמישל, ולא הסתפק בד' אמות של שחיטה ובדיקה גרידא, וזרוע לחיים וקיבה, כשאר אנשי גילו, רק הקדיש הרבה עת לחקירה ופילוסופיה. ברבות הימים סגל לו גם המון ידיעות לשוניות ובלשניות, ויהי לבקי מאין כמוהו לא רק בש”ס ופוסקים, רק גם כן בספרי החקירה המפורסמים כגון מורה נבוכים “חובת הלבבות” “ואור ה'” לקרשקש, אבן עזרא וכו'.
“מישו”ב" חבר ספרים אחדים שיצאו לאוד בדפוס, שיש להם ערך מדעי רב.
בשורה הראשונה יש להזכיר את ספרו, “אור קרוב” שהוא באור על חבור “אור החיים” להגאון והמקובל ר' יוסף יעב“ץ תלמידו של דון יצחק אברבנאל. מחברו של “אור החיים” יוצא כידוע במערכות המלחמה נגד הרמב”ם והעיונים הפילוסופיים בכלל ומראה באצבע, שרוב משכילי וחכמי תקופת ספרד ואספמיא לא עמדו בנסיון ובשעת השמד בגדו ויעזבו את הדגל וימירו את דתם, בעוד שההמון הפשוט קדש שם שמים בפרהסיא בכל מאודו ובכל נפשו ומכאן איפוא ראיה כביכול, שצריכים להשליך את החקירה וההשכלה אחרי גו.
ר' מרדכי יונה רב את ריב הרמב“ם המורה לצדקה ואת ריב החקירות והעיונים הפילוסופיים, כי רק באופן כזה יש אפשרות להוכיח לחכמי אוה”ע את אמתיות התורה והאמונה. מצד אחר הוא מוכיח, כי לא היה הרמב“ם מחזיק בעיונים ובהסתכליות פילוסופיים מופשטים (כלומר עיון לשם עיון גרידא), כי כל אלו מחייבים עוד את קיום המצוות המעשיות, תרי”ג עם דקדוקיהן ופרטיהן והמעשים הטובים בפועל ממש.
בחבורו “אור קרוב” הוכיח מישוב" בקיאות מפליאה ורחבת ידים בשדה הספרות הפילוסופית שלנו.
על ספר “אור החיים” הזה הוציא אז לאור פירוש הגאון והלמדן ר' צבי אלימלך מדינוב ז“ל בעל “בני יששכר” בשם “מעין גנים”, שבו הוא פוגע במשכילי ישראל על מעלם ועל פשעם ועל טפלם בפלוסופיה מבלי לקיים את מצוות התורה. אבל ל”מעין גנים" זה יש יותר אופי פולמוסי ולא מדעי אוביקטיבי. את זה אמר מישו"ב לתקן ולהשלים וזה עלה בידו על צד היותר־טוב.
על אודות רבו ואלופו זה הרבי ר' צבי אלימלך ז“ל מדבר מישו”ב ביראת כבוד גדולה ומכנהו בהקדמתו בשם "מורי ורבי הגאון קדוש ישראל המחבר ספר “בני יששכר”.
מישו“ב חבר גם כן פירוש נפלא על ספר “איוב” (שנדפס בלבוב אצל ר' יעקב ערנפרייז בש' 1875) שגם בו השקיע הרבה מידיעותיו הפלוסופיות והבלשניות. הרי החבור הזה אחד היותר משובחים במקצוע זה, וחבל רק על כי לא השאיר פירושים יותר לשאר ספרי התנ”ך או שמא אבדו ועקבותם לא נודעו. הפירוש הזה מתחלק לשני חלקים: א) הוכח מלים – שמטפל בצד האטימולוגי – בלשני. ב) “כנף רננים” – באור לשיחות הספר והדילוגים.
ערך רב יש לההקדמה הנפלאה אשר לבאור הזה, שמטפלת במחברו של ספר איוב ובערך הטעמים, טעמי המקרא לבאור התוכן. בהקדמה הזה מסביר הוא מה ראה על ככה, לחבר חבור על ספר שיש לו כבר פרושים למדי מקדמת דנא. ודוקא פה הוא מתנגד לרמב“ם, שתמיד מלא פיו תהלתו ושותה בצמא את דבריו, על כי רצה בהחלט להכניס בדוחק שיטות פילוסופיות שונות של כת האש”עריה ואריסטו בשיחות אסר בספר. מי"שוב מוכיח כי הסברות הללו קלושות הן ואינן עומדות בפני רוח מצויה של בקורת, מפני שיש בכל השיחות הללו הרבה סתירות לשיטות הללו.
נוסף על זה חבר מישו"ב גם חבור נותן טעם לשבח ופירוש מצוין בשם “עין בוחן” על ספר “בחינת עולם” לר' ידעיהו הפניני הבדרשי.
כמו שיש לראות מתוך חבוריו עמד מי“שוב תחת השפעה אדירה של רנ”ק בעל “מורה נבוכי הזמן” ויסגל לו מאתו את הסגנון הבהיר והמדויק.
על פי תלמידו המובהק המשכיל המצוין ר' שמואל בראָך נ“י בפשמישל, נולד ר' מרדכי יונה רוזנפלד בשנת תק”ב בדינוב (זקנו היה דין ומו“צ” בק"ק פשמישל), ויהי תלמיד הצדיק והגאון ר' צבי אלימלך מדינוב. מחבר ספר “בני יששכר”. וכאשר גמר את תורת השחיטה התישב מראש במדיקה ואחר כך בסונשיצה של יד פשמישל כאמור.
עבודותיו הראשונות בשדה הבלשנות העברית פרסם “בהמגיד” וימשוך על עצמו את עיני כל גדולי ומשכילי וחכמי הדור, כשד"ל, שור בובר, יעקב רייפמן וכו'.
עוד בשבתו במדיקה רדפו אותו החסידים עד חרמה, כי לא יכלו נשוא את עומק ורוחב השכלתו וידרשו מאת הרב הפשמישלאי ר' יוסף אשר עהרענבארג ז“ל כי יעבירו ממשמרת השחיטה אשר לו, אבל קצרו ידיו לעשות כך בשים לב לזה, כי היה לו כתב קבלה מהרב הצדיק ר' צבי אלימלך ז”ל מדינוב.
אבל למרות גובה ועומק השכלתו, הצטין מי"שוב תמיד ביראתו ובמדותיו התרומיות. כל חייו חי חיי דוחק ועוני עד לשנת השבעים התפרנס מהשחיטה ומצא בה מחיה וכלכלה מצומצמת.
כבן שבעים אנוס היה לעזוב את משמרתו זו ויתקבל כמלמד ומורה בבית בעל האחוזות ואיש הנדיבות ר' יהושע בראָך ז“ל בנקלה שעל יד פשמישל ויחנך שם את בניו במשך כט”ו שנה בערך.
שם בא על שכרו וימצא נופש ויחבר את מבחר חבוריו.
בשנת התר"מ חזר לסושניצה, אבל אי אפשר היה לו להשתכר ולעבוד יותר ובכן חי בעוני ובדוחק גדול.
רק ידידים בודדים ותלמידים חביבים ומחזיקי טובה תמכו בו תמיכה כל שהוא. עד סוף ימיו עמד במשא ומתן קים את משכילי הדור וביחוד את אלו אשר בפשמישל ואגפיה (ירוסלב וכו').
אבל עד מהרה חלה מחלה אנושה ובהיותו חש כי קצו הולך ומתקרב צוה להביא אותו פשמישלאה ששם מת בש' 1886 (תרמ"ה) בן פ"ו שנה. לצערנו אין כל זכר אפילו ממצבתו מצבת אדם ויהודי מורם מעם הזה.
הסופר יהושע אַטְלַס נ"ע
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
טיפוס מיוחד במשפחתו משכילי פשמישל וסופריה הוא ר' יהושע אטלס, שנולד בש' 1856 וימת בוין בשנת 1928.
על פי תפקידו היה סוחר ויקדיש את עתותיו הפנויות לתורה ולתעודה ויסגל לו ברבות הימים השכלה רחבה והרבה שפות לועזיות וירבה לכתוב שירים פילוסופיים וליריים בשפ"ע ובגרמנית, כמנהג משכילי הדור ההוא, שעל פי רוב הדפיסו על יד “הפנים” העברי גם תרגום יהודי או גרמני (מה שאנו מוצאים גם כן אצל בירך שפיר, ולול הזברזי ואליקים צונזר).
מדי כל שנה חדשה ובראשיתה חבר אטלס שירים שקרא להם “תהלים”, שבהם הזכיר את המאורעות היותר חשובים של השנה שעברה בחיי ישראל שגמרו בתפלה.
ומונח לפני אוסף שיריו הזעיר בשם “רחשי לב” מוקדש כמנהג הימים ההם למשה מונטיפיורי ליום הולדתו. הרי הקובץ הזה מחזיק נוסף על השירים לכבוד מונטיפיורי, הרבה שירי הזדמנות ושירי רעות למשכילי ומשוררי הדור ההוא ובתוך אחרים גם כן שיר לכבודו של המשכיל והמשורר יעקב עהרליך בפשמישל, שבו הוא מדבר עליו ביראת כבוד לרגלי מפעליו להתפתחות ויקיצת שפ"ע בפשמישל בחבורת “דורשי דעת”. אגב שאר שירי הזדמנות לכבודם של מתתיהו שמחה רבנר, יעקב צבי שפרלינג (לבוב), יעקב ביברינג (סטניסלבוב), ברל גולדנברג, עורך “הירח” א. גינצלר.
הכל כתוב בשפת תנ"ך משובחה ומתאמת לטעם הדור ההוא.
חבור שני של אטלס נדפס בש' 1884 בשם “הנרדף” (בארץ רוסיה). הרי זה חזיון תוגה כביכול, בשלש מערכות על הפרעות על אחינו שברוסיה בשנות השמונים של המאה שעברה.
ויש לחבור הזה הקדמה על תולדות רדיפות ישראל מהעתים היותר קדומות עד היום הזה, שבה מראה לנו את רוחב ידיעותיו, בדברי ימי ישראל.
מנקודת השקפת האמנות הדרמטית אין לחבור הזה כל ערך מסוים, אבל בבחינה הלשונית והסגנונית כדאי להכירו.
נוסף על זה השאיר אטלס הרבה כתבי יד ובתוכם תרגום “טורנדוט” לשילר (בעברית “תרצה”) בחבור הזה רצה להוכיח, כי אפשר לתרגם ספר לועזי קלסי ולהסתפק בשפת תנ“ך גרידא. ככל המשכילים של הדור ההוא היתה גם לו אמונה אדירה במעין הלא אכזב של שפת התנ”ך ויהי מתנגד לסופרי הדור החדש “כמגדלי מו”ס" ודכותיה שעוד הספיק לדעתם, שיצאו מגדרי שפת התנ"ך ויפרצו את חומותיה ויביאו יסודות זרים בנחלתה.
עד כמה גדלה התנגדותו לשפה העברית החדישה, יכולים לראות מתוך מכתב שכתב למו"ל על דבר תרגום “הטורנדוט” בש' 1922 (בגרמנית):
…ומאחר שהשפה העברית קשורה, בהבדל מכל שפות אחרות, קשר אדוק את דברי הימים והדת של העם, הריני מצפה להתענינות גדולה בעבודתי, מאחר שהז’רגון העברי שהולך ומתפשט בעת האחרונה בכל פעם יותר ויותר, מזיק הרבה יותר משהוא מועיל… גם שפת התלמוד שיש בתוכה הרבה יסודות זרים אין העברי יכול לחשוב לשלו, מפני שתצמחנה מזה בשביל הספרות ובשביל העם תוצאות “קשות” ומזיקות, שאחריתן מי ישור.
לא היה לו לאטלס העוז ללכת עם הזרם החדש, כמקצת משכילי וסופרי דורו, כגון רמ"ד ברנדשטטר, מרדכי בן הלל הכהן ועוד, ובכן נשאר שומר המסורה העברית, ובתור כזה יש לו מקום חשוב בתוך סופרי גליציה שלפני המלחמה.
מתתיהו מיזשׁ
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
ליובל הכ"ה לעבודתו הספרותית.
בימים האלה נמלאו עשרים וחמש שנה מני אז יצא מתתיהו מיזש על במת הספרות, וכדאי להתעכב רגע לרגלי היובל הזה. מפני שיש לנו במתתיהו מיזש אחד הלמדנים והחכמים הכוללים היותר מובהקים אשר ליהודי פולין כיום הזה. הרי הוא איש האשכולות ומעסקת אותו בחדא מחתא שורה שלמה של מקצועות מדעיים שונים ומגוונים כגון בלשנות, קורות התרבות, פילוסופיה ודברי הימים סתם. והרי הוא מחפש ומוצא את הקשר והשפעת גומלין של כל המקצועות הבודדים הללו ומחדש חדושים נפלאים בפוריות ובמקוריות שקשה למצוא כמותן.
ומספיק לראות ברשימת ספריו ומאמריו בכדי להוכח כמה גדולה ורחבה חכמתו ודעתו.
והוא מספר לי על אודות בקוריו אשר בגרמניה, מקום נמצאים “חכמי המערב” ואנשי הצורה המסוימים והוא מעיר כחגבים הם בעיני ובחינת “זעיר אנפין”. והריני מוצא שאין בזה גאוה, ויוהרא יתרה וגוזמא. כי בשים לב לחריפותו ובקיאותו הרחבה של מתתיהו מיזש הרי החכמים דהתם הכבושים במקצועות בודדים ומומחים לאותו דבר, מצומצמים ומוגבלים בשבילו יותר מדי.
מיזש הוא התיאוריתיקן של היהדות והוא רואה את תפקיד חייו בחקירת מהות היהדות הזו ויצירותיה, וכך הוא מטפל בתורת השפה ונבכיה, באתנולוגיה, ועיוני גזע.
והרי ידוע כמה הרבה לחדש בשדה השפה היהודית, בספר הדקדוק לשפה זו (הכתוב גרמנית) קנה לו שם בעולם הלועזי ובתוך חכמי אוה"ע המובהקים הבלשנים החדישים אשר באוסטריה וגרמניה מדברים על אודותיו ביראת כבוד גדולה. מטעמים מדעיים מוצאה בעיניו חן ביחוד צרפת עם ספרותיה המסוימות שנמצאות כמעט בכל פנה נדחה והוא מצטער תמיד על שלא זכה להתישב בתוכה. שם היה לפי דעתו מקומו המתאים לו.
– ובנוגע לסביבה היהודית.? כלום אין היא ממלאה כל תפקיד? – שאלתיו פעם.
והוא מעיר שלא! עולמו שלו, הוא מחליט, הוא עולם הספרות. ובכן מה לו ולסביבה? את מבחר עבודותיו השלים בהיותו רחוק מכל מרכז יהודי.
ובדברי אתו על אודות השפות שבהן הוא מושל, הוא מבאר לי כך: בעצם הרי הוא תיאוריתיקן של השפה היהודית, והשפה העברית קרובה לו קרבת נפש, בשפה הפולנית הוא משתמש לענינים אקטואליים, ווכוחים עם נגד שמיים, פובליציסטיקה ועניני יום יום. אבל שפתו המדעית שבה הוא מדבר לאירופה, היא השפה הגרמנית שבה חבר את מיטב ספריו הגדולים ורבי ההיקף.
ובדברי אתו על אדות האנציקלופדיה היהודית והעברית שהיא מופיעה עכשו ועל השתתפותו בה, הוא מברר לי את שיטת עבודתו ואומר, שאינו עוזר לה. אמנם תבעו מאתו כי יכתוב איזה מאמר ויכתוב אותו אבל מיד היה מזה ספר שלם, והמערכת החזירתו לו מפני שהיה גדול בשבילה יותר מדי, ותחפוץ כי יעבדהו ויקצרהו, אבל אין לאל ידו למלאות את רצונה מפני שאינו יודע את “סוד הצמצום” ואינו רגיל לעבוד עבודה שטחית רק בכדי לצאת ידי חובה. ופלא איך יש לאל ידו לחבר בעיר מחוזית כפשמישל חבורים כה ענקיים כשלו.
“והן הן גבורותיו”. ובהיותי לפני עת קצרה בביתו של מיזש ובראותי את עקד ספריו והסדר המדעי והשיטתי של ספריתו זו, מצאתי כי גם בבחינה זו גדול הנהו ואשר על כן אפשר לו לעבוד בחריצות כזו ובהצלחה כזו.
מושל וקורא הוא בכל השפות הקלסיות והחדשות כאחד מגדולי הדור האמתיים.
ועיקרונו הוא למצוא כאמור את הסינטטיות שבין מקצוע מדעי אחד למשנהו, רק זו הוא אצלו יצירה במלוא מובן המלה.
ומתתיהו מיזש זכה אותנו עד האידנא בשורה שלמה של ספרים מדעיים כבדי משקל, שסגלו לו שם גדול בעולם המדע, מבלי להזכיר את שפע מאמריו למאות ולאלפים המפוזרים לאין שעור בעתונים ובז’ורנלים שונים שהם אצלו בבחינת פרוטות קטנות של “עתיר נכסין ועתיר פומבי”.
ועכשו מרכז מיזש את כל כוחותיו מסביב למפעל חייו, הוא חבורו הגדול שבו הוא עוסק כבר כשלשים שנה בערך. הרי הוא ספרו על קורות תורת ודת ישראל מנקודת השקפת חקירת הדת הכללית.
ראיתי את החבור שבו השקיע השקדן מיזש עמל ומוח כל כך הרבה ועוד השאיר לו עבודת שכלול למכביר בנדון זה. הרי זה חבור ענקי שעתיד לצאת לאור כשיוכשרו התנאים, בעשרים כרכי אנציקלופדיה.
החלקים הראשונים של החבור הזה הם כבר שלמים ומשוכללים, ועתידים לצאת לאור. מהם הופיעו בינתים קטעים בודדים במכ“ע שונים, אבל השלמת כל החבור תמשך עוז זמן רב. ואין הוא בא בימים. הוא לא יותר מבן מ”ה שנה, אבל המתמיד היותר גדול שפגשתי פעם. והרי היהדות הפולנית יכולה להתגאות בו, על מלחמת ישראל ותורתו שהוא נלחם את אויבים מדעיים ולא מדעיים בשער. וליובל הכ"ה נברכהו בהמשכת עבודתו המדעית הפוריה והמגוונת שהיא נשמת חייו.
תרפ"ט.
שמעון מנחם לַזַר נ"ע
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
(עורך המצפה).
הוא היה אחד הלמדנים היותר חשובים והיותר פוריים בארצנו, והאמת צריכה להאמר, העתונות שלנו לא הגיבה כראוי, לרגלי מיתתו והרי זה עול שאין לו כפרה.
שמעון מנחם לזר היה איש שכמעט מקדמות נעוריו שם לילות כימים ויהגה בתורה וחכמה ואת זה צריכים להרים על נס כדבעי.
נולד בפשמישל לאביו ר' ליבא לזר, יהודי צנוע וחרד ונושא “ספודק”, אבל יחד עם זה עברי מצוין ואיש מליצה. מכאן שורש השכלתו של לזר שלנו.
ותאוה מיוחדת היתה לו בנוגע לתנ"ך, שבו התעמק וירד למעמקיו. אבל הוא לא עמד תחת השפעת החקירה התיאולוגית פרוטסטנטית, רק הלך בדרכיו הוא, ויוציא לאור עוד בימי נעוריו את חבורו הראשון במקצוע זה בשם “דרכי ספר הושע ובאורו” שכבר שם רואים מקוריות ובלתי תלויות, אם כי מאז התקדם מדע זה הרבה ומכונת חכמה זו התפתחה וגדלה מאז לאין קץ.
אבל הוא לא הפסיק בזה, רק כמו שבאר לי, כתב פרושים כאלו לכל התנ"ך כלו וכדאי יהיה לפרסם את כל הספרים הללו יחד.
בכל אופן היה לו תמיד מה להגיד, ולהגיד הרבה מאד. הוא חבר עוד עיונים אתנולוגיים לחקר קורות עמי המזרח ביחוד בימי התנ"ך והריני מזכיר כאן את חבורו המשובח במקצוע זה “עמי ישראל ושכניהם” שנדפס בשעתו “בהשאכול” של גינציג.
הפתעה גדולה הפתיע חבורו המפורסם בשם “עשרת השבטים”, לחקר מהות “האגדה” והמציאות בנוגע לחומר המסובך והעמום הזה, שנדפס בשעתו “בהשלוח” ויופיע אחר כך בהוצאה מיוחדת.
ועכשו עבודתו העתונאית, שמתחלת בעיקר מאז התישב בקרקוב, אחרי אשר נחשל בנסיונותיו המסןחריים, ויתחיל עורך יחד את חברו הד“ר שמואל יעקב פוקס את “המגיד” ואח”כ בעצמו את “המצפה” במשך כי“ח שנה. שם השקיע עבודה לאין קץ בצורת מאמרים פובליציסטיים ובעיקר חקירות על התנ”ך וכו'.
עיקר פעולותיו יש למצוא בזה, שיצר במה ספרותית לכוחות צעירים שהתחילו זה עכשו יוצאים מקליפת הביצה שלהם, וכך נסו ראשונה ויצאו מבית ספרו כחות ספרותיים מסוימים כגון מתתיהו מיזש, ברש, קמחי, עגנון, פייארשטין ועוד ועוד.
שאלו עוד היום את בעלי־הבתים המשכילים וחובבי השכלה של אז ויספרו לכם, באיזו התלהבות הם חכו בכל ערב שנת יחד את הדגים הטריים לבוא “המצפה” וחדשותיו הספרותיות.
יחסו של לזר בנוגע לעוזריו היה כיחס כל העורכים ההגונים בעלי כובד הראש. את הגרפומנים והלבלרים החלשים דחה בשתי ידים. לא כל לבעלי הכשרון. להם התיחס בבחינת שמאל דוחה וימין מקרבת, ואנשי כשרון אמתים לא נרתעו לאחור וימשיכו את נסיונותיהם ועבודתם עד אשר נצחו את המכשולים ויתבצרו בתוך הספרות והעתונאות.
בכל אופן לזכות גדולה תחשב לו ללזר שהוא החזיק גם את המשמר הספרותי הזה את שבועונו “המצפה” במשך כי"ח שנה, בלי כל תמיכה הגונה מצד חוגים רשמיים, שעד היום אין להם הבנה והערכה מספיקה למלה העברית.
המלחמה החריבה את מפעלו, אבל אך התהותה שעת כושר חזר לעבודתו בלי כל עזר וסיוע וינסה בקרבנות לא מעט (קצת בהשתתפות כותב הטורים הללו( להמשיך את עבודתו. בעזרת סיעת מרחמוהי יצאו לאור גליונות מספר מהשבועון שלו, אבל בשעת חירום וסער אנוס היה לותר על המשך עבודתו, שכבר התרגל לה בתאוניות כזו. הדבר לא עלה בידו.
וכך נעלם מבמת החיים ולא היה לו איפוא לפרסם את מחשבותיו וחדושי תורתו.
ש. מ. לזר היה למדן יותר ממה שצריכים בדור הבערות דהאידנא אם אדם רוצה להיות עתנואי הגון בעל “פטנט” ראוי.
אבל הוא לא שבת, כמעט שחשכו עיניו. עין אחת נסתמאה באמת זה שנים מספר, והוא לא הפסיק.
הלאה עסק בחקירות ועבודות מסוימות, וכך הוציא לאור בשנים האחרונות מלון עברי־גרמני וגרמני־עברי, בהשתתפות הפרופיסור טורטשינר בברלין (ועכשו בירושלם).
הוא עבר וימסור להוצאת “דביר” של ביליק פירוש חדש ומקורי למדרש, שזקוקים לו באמת. החבור יפתיע בודאי את הצבור ומחכים לו כבר בכליון עינים.
ועוד חבורים וחבורים בשדה חכמת ישראל למכביר, כי תוכן חייו היתה הכתיבה, וההגיון והעיון.
חייו היו חיי התלהבות ופוריות ועבודה רבה עד רגעו האחרון. חיים צנועים, חיים כשרים, חיים רציניים.
ואין לך אדם שמתאימים לו דברי הקוהלת “מתוקה שנת העובד” כשמתאימים לו. הוא היה שקדן מופתי ולא ידע כל לאות.
ועוד היה רוצה לעבוד ולעבוד בלי כל הפסק לתועלת הרבים ולתועלת חכמת ישראל. חבל כי נקרע פתיל חייו בלא עתו.
תרצ"ב.
ראובן פאהן
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
(ליובל החמשים שלו).
בימים האלו חוגג ידידנו ראובן פאהן את חג יובל החמשים שלו. וחוגג הוא את החג הזה מלא רעננות ועוז חיים ועבודה. ואי אפשר להכיר בו, כי הוא כבר בן חמשים. עכשו דרכו סלולה לפניו והוא הולך בו מלא שמחה וגיל, מפני שהקוצים ואבני הנגף הראשונים הוסרו והוא יודע מה שהוא חפץ. אבל אם מגיע אדם עד לידי תקופה זו הוא מתחיל מכין “מאזן” וחשבון נפש ממה שנוצר במשך העת, ואיזו הם “נכסי צאן הברזל” שהכניס לספרות. אם לא היה הכל מעין קקיון דיונה, כלומר בעל ערך עראי יום־יומי ועובר, או אם יש בעבודתו משום חיי עולם. ועל ראובן פאהן מוכרחים לאמר, שהוא לא הסיח רגע דעת מעבודה ספרותית רצינית, וכך טפל תמיד, נוסף על העבודה העתנואית, שגם כן אינה אצלו נבובה ושטחית לעולם, רק מלאה טעם ספרותי ורחוקה תכלית רחוק מהדיוטות צעקנית וחלולה – בעבודה בלטריסתית. והרי יש בעבודותיו אלו הרבה יצירות בעלות ערך שכדאי לטפל בהן. אבל מאחר שגם עבודה זו כפיוט בכלל הוא, כפי שאמר היינה פעם, “לא יותר משעשוע יפה”, תיתי ליה לראובן פאהן, שפעל בעיקר גם בשדה המדע הרבה מאד.
הוא התיחד במקצוע קורות ההשכלה בראשיתה, שאז היו לה חלוצים וטיפוסים סוערים ומענינים כל כך, ומפלסי דרך. המקצוע הזה הוא מעין “קרקע בתולה”, מפני שעד עכשו כמעט שלא נכתב על זה כל מאומה, והוא היה כמעט המתחיל בדבר שכתב מונוגרפיות אחדות מלאי תוכן וענין על “שלמה לוינזון” על “כרם חמד” ועורכיו (“ברשומות” של ביליק), “משה קוניץ” ועוד, אבל עיקר שדה עבודתו המה “הקראים”, שעליהם כתב שורה שלמה של חבורים שהמה העשרה לא מעטה לדברי ימי הכת המוזרה הזו. את החמרים הנדונים עבד גם בצורה בלטריסתית גם בצורה מדעית וכבר הופיעו זה כמה ספריו “מחיי הקראים”, “אגדות הקראים”, “משכילי ישראל” וחכמי מקרא (שהופיע בהתקופה) ועוד ידו נטויה לחדש וליצור לא מעט במקצוע זה.
איך שהוא למראה שפעת עבודתו ויצירתו המגוונת יכולים אנו להתגאות על ידינו וחברנו זה.
עכשו הוא עסוק בסדור עבודותיו ואומר להוציא ראשונה את “ספר הקראים” בצורה מחודשת ומקורית, הבלטריסטי והמדעי. (בינתים כבר יצא לאור ע"י ועד היובל המיוחד לשם זה). אח"כ הכין לדפוס חבור מפורט ושלם לדברי ימי האוטונמיה היהודית באוקרינה ביהודית, שבו הוא מעביר לפני עינינו גלריה שלמה של עושים ומעשים עסקנים ואנשי שם מתקופה סוערת ורבת ענין זו. (חבור זה גם כן יצא לאור בינתים בשנה זו – התרצ"ד) ועוד מענינים אותו חמרים היסטורים הרבה שהוא אומר לעבדם ולזכות בהם את הרבים.
אמנם אין עירו סטניסלבוב מרכז ומקום מתאים לעבודות מעין אלו, אבל ראובן פאהן השקדן רגיל להלחם את מכשולים ולנצחם.
והרי יובל החמשים יום שמחה וששון וספוק נפשי לכל ידידי הסופר החביב הזה, שכה רבים חובביו על פשטותו וענותו הלא רגילה ביחוד של הכת “המזרחית” שלה קרוב הוא ביותר.
אמנם אין הוא שייך לפוליטקני המפלגה מהמין הרגיל כי מתיחד הוא בקרן זוית ספרותית ורוחנית שקטה, ושם הוא עובד את עבודתו החשאית והצנועה ברוחנו. אבל הן הן יתרונותיו ועל זה גאותנו ועל זה אנו מכבדים אותו.
וראובן פאהן עבד הרבה בעבר והרבה הרבה עלינו לצפות ממנו בעתיד. הוא שייך לסוג האנשים שמחזיקים ביסוד של “אמור מעט ועשה הרבה” כתלמידיו הותיקים של אברהם אבינו, וכטבע שאינו רועש ועושה פירות למכביר ובעתרת.
וזכה יזכה אותנו בודאי בחבורים לא מעט, כי אוצרו רב ושופע ומבטיח הרבה.
ולראובן פאהן בעצמו הרינו שולחים ברכה: יישר כחך לאורייתא ולספרות, ולואי ויעלה בידך להוציא אל הפועל את כל התכניות אשר ברוחך ונשמתך העשירה לתפארתך אתה ולפאר הספרות והעם אשר אהבת סלה.
תרפ"ז.
דברי חסידות.
.
II. דברי חסידות: (הערכות ומאמרי בקורת)
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
לאמי החביבה מרת חי' שתחי'.
ר' ברוך המז'יבז'י זצ"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
כידוע לא השאיר הבעש"ט ממלא מקום בהחלט. בנו הרשיל נצטוה שלא יהיה רב רק להחזיק הכל בתוך עצמו ולכבוש את נבואתו, וגם חתנו היה איש נחבא אל הכלים. ובכן עברה ירושתו הרוחנית לנכדו ר' ברוך המז’יבז’י, בנה של בתו אדיל המהוללה.
ר' ברוך זה, שהריז’ני אמר עליו פעם, שמי שהיה חכם מסוגל היה לשאוב אצלו יראת שמים מלא חפנים, ומי שהיה שוטה נשתטה על צדו עוד יותר – או מי שידע את ר' ברוך, יכול היה לשער מי ומה היה הבעש"ט בעצמו.
ואין כל גוזמא בדבר. כי עומק ותמימות גאונית וקדושה מוצאים אנו אצלו כשמוצאים אותם אצל זקנו הגדול. אבל הבדל אחד יש. הוא לא היה ותרן ונוח לבריות כזקנו הגדול, אדרבא הוא היה כעסן גדול כי צרות ישראל הכעיסוהו תמרורים, כנהוג. ובכן התרגז ויתקצף ויקלל ויחרף ויגדף (דבר שאנו מוצאים אחר כך גם אצל הגאון ר' חיים הלברשטם ז"ל בעל “דברי חיים”) ויותר לא היו צריכים. כי הקללה נחשבה כבר לגאולה שלמה, מעין מרוק עוון, שאחריו לא היה כבר מקום לקטרג על בעל הבקשה והשרוי בצרה אשר על כן אפשר היה לה להתקבל אח"כ בלי כל מעצורים.
ובזה נשען ר' ברוך על הפסוק ואת הנפש אשר “עשו בחרן” כלומר הנפשות שתקנו בחרן מלשון “חרוף אף” כלומר בזעם וברוגז, כי מוצא אחר לא היה בעוה"ר.
ובמקום אחר הוא מטפל באמת ביסוד “הרוגז” ומוכיח על פי זוהר אית רוגזא ואית רוגזא. אית רוגזא דאיהו ברוך לעילא ולתתא ואיקרי “ברוך”, כהרעמים, הברקים והגשמים, שמטהרים את האויר. ובכעס וברוגז הזה תקן ויחדש ר' ברוך הרבה בשעת הסכנה והדרב ל"ע, בעניני פרנסה ועוד.
ור' ברוך לא היה אך ורק בעל מופת גרידא, כי אם גם איש תורה חריף ואיש מוסר בעל היקף גדול. כמובן גם אצלו העיקר הוא פנימיות התורה, הטמיר והנעלם, בחינת “לבא לפומא לא גליא”, וכך שלשת שני הערלה הן אצלו סמל של שלשת דרכי הלמוד היינו פשט, רמז דרוש, ואחר כך ובשנה הרביעית “יהיו פריו קודש הלולים” בא ה“סוד” היותר נעלה והיותר קדוש, גולת הכותרת.
או רעיון זה בצורה אחרת: בתולה נישאת ליום הרביעי, כלומר שהתורה שהיא בבחינת “בתולה” ואיש לא ידעה, נישאת, מתרוממת “ליום הרביעי” כלומר שוב ע"י הנוסח הרביעי, נוסח הקבלה והסוד.
ומחזיק הוא בשיטת היצירה הבלתי תלויה בנוגע לתורה וכך הוא מבאר: והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כלומר תורה כזו, שלא ירשתה, רק שהמצאת אותה בעצמך, ותחדשה בכחך אותה.
ובנגוד להרבה גדולים שחשבו, כי קונים שלמות אם מתבדלים ומתיחדים בקרן זוית ובפרישות מהעולם אומר ר' ברוך, כי לא זו הדרך, כי בכל אופן אתה זקוק לעולם, או שהעולם זקוק לך, ובכן זה הוא רעיון של “ואל תהי רשע בפני עצמך” כלומר שההתבדלות רשע ואון.
ובנוגע לאותם הצדיקים והיהודים הגאים ששבעים רצון מעצמם וחושבים כי כבר יצאו ידי חובתם, מביא הוא את דברי “פרקי אבות”: “וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה”, כלומר אם כי נזדקנת ואבד עליך כלח על צד התורה, לא זעזעת את התורה אפילו כל זעזוע כל־שהוא, נשארה היא שלמה כשהיתה והראיה שאין לך מדה טובה הימנה. איה המדה היחידה שסכלת לך מהתורה הזו? (מעין זה אמר הבעש"ט כידוע “תורת ה' תמימה” עדין לא נגע בה אדם).
וכמובן לא חסרו מתנגדים גם כן וגם עליהם מדבר ר' ברוך בהרבה מקומות. וכך הוא אומר למשל “עז פנים לגינהם”. פלא, שכל אלה שמחוצפים למדי להרבות עבירות ולפשוע פשע “ובושת פנים לגן־עדן” כשמגיע לידי כך לעשות מצוה המה מתביישים.
או למשל, שינת רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ורק ולואי לא הי' נעורים יותר ואז היה בודאי עונג וקורת־רוח בעולם.
הצדיק והאדם העליון כמובן עומד גם אצלו במרכז הכל. וכך הוא מבאר זה השער לה' צדיקים, שהשער לה' בו יבואו, הם הצדיקים. ואשר על כן לפתח חטאת קובץ נמצא אצל הפתח החטא המתנגד והליצן.
וארוממך ה' כי “דליתני”, מלשון דלת, כלומר כי עשיתני “דלת” בכדי להגיע עדיך.
ושונא מוחלט היה של כל מיני פניות וכונות צדדיות ונסתרות. וזאת היא הכונה על פיו של “ומכל גלוליכם אטהר אתכם” גלולים מלשון “בגלל” כלומר “למען”.
וכך הוא מדבר על מיני הדרשנים ומטיפי המוסר השונים, שמטיפים למים ושותים יין, עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס. והוא אומר בדרך הלצה: “חד גדיא” ישנו מגיד חד וחריף. ובכל זאת “דזבין אבא בתרי זוזי”, מסוגל הוא למכור את האב בשמים, את הקב"ה, בשני זהובים.
ובנוגע למעריצי היי"ש אשר בחסידות, שמוצצים יראת שמים מן הבקבוק, הוא אומר, שהם בכלל “אלהי מסכה” (אלהי הנסוך, נסוך היין) לא תעשו לכם.
הוא מטעים גם ב“זמירות” “על שתי לחם יבצעו תמימים”. לחם פירושו פת ולחם פירושו “אשה” כלומר בנוגע לשני הדברים הללו כלומר פרנסה ודברים שבצנעא, יבצעו תמימים. כלומר שבורים ופצועים הם אפילו התמימים והישרים, כלומר לא ינקו מהם וד"ל.
ובאורו הנבון על “ותהי האמת נעדרת”, כלומר, כי יבוא זמן שאז לא תהי אמת אחת רק “עדרי” אמת כלומר אמתיות מוקטנות ומפוצצות, וכמובן שאז לא תהי “אמת” רק שקרים הרבה. ואשר על כן לא יהיה להם באמת קיום.
הערה יפה הוא מעיר על “הכל בידי שמים”. אבל באופן כזה צריך שיוכל הצדיק לבטל הכל, מאחר שהקב“ה כידוע גוזר והצדיק מבטל. אבל התירוץ הוא “חוץ מיראת שמים”, כלומר שהצדיק הנדון הוא מחוצה ליראת השמים. ואשר על כן אי אפשר לו לחוות דעה לקב”ה.
בכל דרושתיו ואמירותיו לא ראה אמתיות מוחלטות, רק רמזים “וסמוכין” לתורה בבחינת ורוח אלהים מרחפת על פני המים (אין מים אלא תורה) “נוגע ואינו נוגע”, כלומר מחשבה חפשית ולא אסורה בכבלי ברזל.
“והדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה”. כלומר אם מיחסים את כל התפארת לקב"ה. “ותפארת לו”, אבל אך מנסה אדם ליחס את התפארת לעצמו, אזי – “מן האדם”, מקורו בחטא של אדם הראשון.
רעיון עמוק נמצא גם כן במאמרו “בכל צרתם לו צר”, כלומר צרתם מלשון צורה, כלומר שהקב"ה מתגלה אלינו באותה הצורה שאנחנו מציירים לנו אותו.
ולא במלים גרידא יוצאים ידי חובה, כי לא ממדבר הרים, לא מדברים אדם מתנשא, רק על ידי פעולת ממש.
והכל תלוי בשפה ובדברים. חכם מה הוא – אומר. רשע מה הוא – אומר. בשפה ובלשון אתה מכיר את האדם.
רעיון נפלא נמצא גם כן בבאורו של “והיא שעמדה לנו – שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו” כלומר שהדבר היחיד שהציל אותנו בדברי ימינו היה רק זה, שלא “אחד” בלבד עמד עלינו לכלותנו כלומר “שהאחד” היינו הקב"ה בלבד, לא רצה להשמידנו, והיא שעמדה לנו.
וכך אנו מוצאים אצלו ים של מרגליות ואוצר של מחשבות מפליאות שמראים לנו כמה גדלה קדושתו ורוחניותו של הצדיק ומנהיג הדור הזה. ואם רוצים לעמוד על מהותו, צריכים להגיע עד למקורות, מקורות ספריו וכתביו.
אחרי חיים שופעים ופעילים של עבודת ה' וצרות ודאגות אחיו ואנשי שלומו גוע ויאסף אל עמיו בש' תקע"א.
כשנחלה מחלה אנושה אמרו לקרוא לרופא, אבל הוא התנגד לזה. על פי חות דעתו הרי האדם “עולם קטן” זעיר אנפין של “העולם הגדול”, ורק מי שבקי בהויות העולם הגדול ומהותו ויודע מה חסר לו, מסוגל לדעת גם פשר דבר העולם הזעיר והקטן. ומאחר שאין רופא כזה, החזיר נשמתו לקונה, ויתאחד את חי העולמים שהיה תוכן חייו עד נשימתו האחרונה.
במתינות ובבטחון בנצחון המוחלט רק את ריב החסידות הצעירה שפגעו בה אז מכל צד, שעל אודותה כתב בשנת תקמ“א להגאון ר' אברהם כ”ץ הקליסקי לא“י מעין זה… “אודות דברי ריבות אשר נעשה בזמננו עם מנגדי דרכינו דרך אבותינו הבעש”ט זי”א, לדעתי הקלושה טוב ויפה היה לבל השיבם דבר קטן ועד גדול. יעשו המה מה שיעשו ואנחנו בחסדי ה' שלא תמנו נבטוח שלא נבוש ולא נכלם". ביסוד הזה החזיק וכך הוצא מכח אל הפועל, על ידו הוא ועל ידי תלמידיו הבאים אחריו.
הצדיק ר' אייזיקל הזידצ'ובי ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
אם כי חדשו בשנים האחרונות הרבה בנוגע לחקירת חיי גדולי הצדיקים ומפעלותיהם, נשאר בכל זאת שורה שלמה של בני אדם ואנשי שם שאין לנו עד האידנא כל מונוגרפיות מדויקות על אודותם ובכן תיתי לו להרב הגדול ר' מיכאל הכהן ברור איש ירושלם, שהוציא לאור עכשו בהוצאת חברנו הותיק הה“ג ר' ראובן מרגליות בלבוב מונוגרפית הצדיק המפורסם ר' אייזיק הזידצ’ובי (ספר “פאר יצחק” תולדות כ“ק מרן רבינו יצחק אייזיק זצ”ל מזידצ’וב, מאת מיכאל הכהן בראווער, הוצאת ראובן מרגליות לבוב תרפ"ח). הרי לפנינו ספר בן ק”ל עמוד, שבו נמצא מהלך חיי הצדיק הגדול מאז התחיל עולה מעלה בדרך העולה בית אל עד יום פטירתו. והרי מענין לקרוא את הפרטים. ר' אייזיק’ל לא היה שייך לאותם הצדיקים שנוהגים קלות ראש “בתפקידם” ואומרים לצאת ידי חובתם “בטפול” בחסידים וקבלת “פתקאות”, אדרבא ראשית דרכו היתה כלמדן וכרב פשוט.
וכך באר את מאמר חז"ל “אהוב את המלאכה” – אהוב עבודה ותורה ומלאכת שמים. “ושנא את הרבנות” – “הרביות”. “ופשוט נבלה בשוק ושקול אגרא” – כלומר פסוק שאלות ואל תאמר כהנא אנא, גברא רבא אנא, כלומר שהריני צדיק והריני כהן. כך עסק בתורה בלי הפסק בקור בצנה ובקרח, ועלי העגלה ובכל מקום שהוא. וכך היה לגדול הדור ולמקובל מפורסם עד אשר נתגלה כליל, ויהי לצדיק וליועצו של כלל ישראל.
ומספרים שארע פעם שר' אייזיק’ל ישב פעם בסנז בביתו של בעל “דברי חיים” וילמד תורה באחת הלשכות הצדדיות דהתם, עבר לו בעל “דברי חיים” וישמע ויקשב למתק למודו. בינתים הלך הקרח וגדל עד שזקנו של בעל “דברי חיים” נקפא וידבק לכפות המנעול של דלת הלשכה, ויעמדו שם במשך שעה שלמה. בבית לא ידעו איפוא נמצא הגאון, וכשהלכו לבקשו מצאוהו עומד על יד הדלת.
מה ארע לך? – שאלוהו, ובעל “דברי חיים” ענה:
מצאתי אז מתק כזה בלמודו של ר' אייזיק’ל עד שאפילו אם היו מושכים אותי לגן־עדן לא הייתי הולך.
וכשרגיל היה לאמר מוסר לעם, לא התנהג כשמתנהגים אחרים, רק הדגיש שה“הכלי ודוך” שלו בשעת התפלה מספיק לעורר לבבות פגומים לעבודת ה'. לפעמים רגיל היה לאמר בגאון ובגודל לב:
– גם המלאכים יראים מפני. ואח"כ לחש למקורב שלו בחשאי, כך המלאכים יראים מפני, שלא אתקלקל ולא אצא לתרבות רעה חלילה. כלל גדול וחשוב היה אצלו לדאוג מראש לפרנסת ישראל ואחר־כך לטפל בטהרת המוסר של חסידיו מפני1 שכך נאמר “ברכם – טהרם” מראש “ברכה” ואחר כך “טהרה”.
ואם כי לקח כסף וזקוק היה לכסף לא נשא את פני הנגידים והגבירים ועמי הארצות שנהרו אליו ביחוד מבוריסלב ודרוהוביץ שטבלו בשמן רגלם, ויהי להם כסף תועפות. וארע פעם שישב על צד הצדיק פעם עם הארץ כזה, ואחריו בא ת“ח, ובכן צוה הצדיק לגביר כי יפנה מקום, בכדי שיוכל הת”ח להתקרב אליו מפני – כך הסביר – שיש לי גם חסידי “חול” גם חסידי “שבת”. ות"ח הרי הוא בשבילי חסיד של “שבת” ואני זקוק “לאודנין דשמעין” ולעם הארץ אין “אודנין דשמעין” כאלו.
וכשבא ע"ה אליו ויקבול על מחסור בשפע ענהו:
אין לך “שפע” מפני שיש לך אותן האותיות רק בצורה מהופכת כלומר “פשע”.
וקפדן ודיקן היה בנוגע להתנהגות האדם לדרכו דרך העולה בית־אל. ואת מאמר חז"ל, “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וכו', אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”, הסביר במשל כזה:
הנה נוסע אדם ליריד בלייפציג, ועדיין אינו יודע איך יעלו עסקיו, ואם יהיה לו על מה להטיל את ההוצאות המרובות ובכך מקמץ הוא כמובן ומוציא רק מה שנחוץ בכדי לקים את נשמתו בקרבו. אבל אך עשה איזה משא ומתן ומוצא שיש לו על מה להוציא הוצאות מתחיל הוא להתענג, אוכל הוא ושותה ומוצא הנאה.
ובכן זה הוא הפשט, כך היא דרכה של תורה, כך צריכים להתנהג עד שמגיעים לתורה, כלומר צריכים להסתגף, אבל אם כבר הגיעו לידי כך “אם אתה עושה כן אשריך”.
וחוש2 תלפטי היה לו מאין כמוהו. פעם באה אליו יהודיה בעלת שם רע. היא פזרה כסף מלוא חפנים, אך ורק להגיע לצדיק הגדול. אבל אך הרגיש בביאתה, התחיל צווח ומרעיש רעש גדול, עד שהיתה מוכרחה לעזוב את ביתו.
כך ידע ידיעה ברורה במה עסק חסיד לפני בואו אליו.
ומתנגד גדול היה לשתיית יי"ש ולשכרון כר' ברוך המז’יבז’י. ההתלהבות לעבודת ה' צריכה לבוא ממקור טהור וזך.
ועד כמה רבתה גדלותו רואים אנו מתוך המון המכתבים מגדולים ואנשי שם הערוכים אליו.
והרבה מסר ר' אייזיק’ל את נפשו לרגלי עבודת הצבא של בני ישראל בימיו, ויגיד פעם כי יוצא הוא מהעולם הזה גם כן מסבה זו על כי אי אפשר לו לפעול שהגזירה הזו תבטל.
ס“ח שנה חי בסך הכל ומהם הגה בתורה ועבודה לא פחות מנ”ד ושום חצות לילה לא עבד עליו בשינה ויסגף את עצמו ער לידי מדה זו שלא נשאר ממנו רק עור ובשר.
והרי ידוע כי כשמתה עליו אשתו לא רצה ברוב חבתו לתורה לשאת אשה שנית.
לעומת זה בעל “דברי חיים” נשא נשים אחדות בזו אחר זו. כששאלהו בנו ר' ברוך הגורליצי מדוע אינך מתנהג כר' אייזיק’ל שלא נשא יותר אשה כשמתה עליו אשתו הראשונה, רק לקח לו לאשה את3 התורה?
– אם כך, ענה בעל “דברי חיים”, כלומר שכבר ר' אייזיק’ל לקח לו לאשה את התורה, הרי היא כבר אשת איש, אי־אפשר לי איפוא לקחתה אחריו אל תוך ביתי.
ונמצאת בספר רשימת יחוסו של ר' אייזיק’ל ותאור מפורט של חמשת בניו “אנשי השם” שהיו כלם גדולי־דור. לצערנו לא האריכו ימים. בניהם ונכדיהם הם צדיקים ולמדנים עד היום הזה. כך שנתקיימה בו ברכת לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' הברכה היותר גדולה בשביל הצדיק הגדול ואיש הצורה הזה.
כידוע השאיר ר' אייזיק’ל אחריו שורה שלמה של ספרים כתובים בשפה מקוצרת, אבל עמוקים מאד. חבל שקצר מחבר המונוגרפיה במקום שהיה לו להאריך בתאור טיב החבורים הללו, ואז היתה התמונה שלמה ומשוכללה. אבל איך שהוא הרי הספר חבור למדני כתוב בטוב טעם ונמטי אפריון למחבר ולמוציא לאור גם יחד.
ר' שמחה בונם מפשׁיסחא
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
לגדולי הדור ואנשי המופת בקהל הצדיקים עושי פלא ועמוקי דעת והגיון, יחשב בודאי ר' שמחה בונם מפשיסחא. ובדברנו על אודותיו, אין כונתנו לכתוב עליו תולדה מפורטת רק להזכיר מעשיות ועובדות מספר, שמסוגלות להפיץ אור על מהות אישיותו הגדולה והמקפת, יחסו לצדיקים אחרים בני גילו, ויחסו לעולם ומלואו.
מה שמבדיל את ר' שמחה בונם מבני גילו הוא זה, שלא היה צדיק מבטן ומלידה כאחרים, מפני שהתחיל כרוקח ואחר כך טפל במסחר העצים ולרגלי זה רגיל היה לנסוע עם שותפו או עם בן שותפו לדצניג וכדומה, מקום מסוים מסבת הירידים המפורסמים דהתם. ובמשליו הוא רגיל הרבה לדבר מעיר רוכלת עמים זו. ומסבת עסקיו אלו בדנציג רגיל היה לאמר על עצמו, שהרי הוא גלגול “זבולון” שעליו נאמר זבולון לחוף ימים ישכון.
ובבוא אדם לעולם הגדול הוא רגיל להסתכל בו. והוא מספר באמת בכתביו כי בקר אפלו את התיאתרון. לא מפני שרצה בכך, רק משום מעשה שהיה. הוא היה פעם עם בנו של שותפו בדנציג1, והנה ארע שהצעיר הנדון נעלם ולא נודע מקומו איו, והתחיל מהרהר אם לא הלך למקום קלון ח"ו. ובבואו לפרוזדור, הוא מוצא שיושבת שם אשה ומנגנת על הפסנתר. הוא משלם לה שכרה ומחפש לו איזו נגינה והיא2 מתחלת מנגנת, ולמנגינה יש כח אדירים כזה שהיא מוציאה את הצעיר ממקום מחבואו ומביאתו אליו. ר' שמחה בונם מחשה ואינו מעיר דבר, ושואל רק, איפוא נעלמת? בינתים הן חפשך סוחר מסוים ורוצה היה לקנות את כל עציך.
איך שהוא הוציאו ממקום הבושת. אבל משם מושכהו הלה לתיאתרון, והוא הולך אחריו, אבל רק לתכלית זו כי יגרש את “היצר הרע” מתוכו. ובתיאתרון אין ר' שמחה בונם מתבונן כל עיקר, הוא יושב רק בהחבא בקרן זוית נעלמת, ואומר “תהלים” ושאר דברי תורה ותפלה. אך גמרו את החזיון והמשחק ור' שמחה בונם תוקף את הצעיר כלו ומושכהו בכחו. ומאז יצר הרע פסק הימנו. ובמקום אחר הוא מדבר פעם למקורבו: אויה אחי, לא היית עדין בתיאתרון ובכן אינך יודע מה זה “יצר רע”.
ר' שמחה בונם היה איש ההמון ושם אזניו כאפרכסת לשמוע את דברי ההמון.
ופעם בא וילנאה וישמע איך שני סבלים מדברים מפרשת השבוע האחד שואל את משנהו: מה כונת התורה באמרה בנוגע לאבימלך ואברהם ויכרתו שניהם ברית. איך זה אפשר לו ליהודי לכרות ברית עם “גוי”. ע“ז ענה השני הן נאמר ויכרתו “שניהם” ברית כלומר אע”פ שכרתו ברית נשארו האלה “שניהם” כלומר נבדלים. באור זה מצא חן בעיניו מאד.
ומענין הוא באיזה אופן הוא מסמן את “הרביים” ומהותם. והנה הוא מטפל במאמר הגמרא: מי שאינו חגר וסומא, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה, עד שהוא נעשה סומא. ובכן מי שאינו צדיק ועושה עצמו צדיק ורבי, הרי זה ענשו שנעשה צדיק ממש, ובכן הרי זה עסק משובח. נמצא חוטא זריז ונשכר". ובכן הוא מסביר את זה על פי משל מוצלח:
היה מעשה ופריץ אחד נסע לטיל בכרכרה אשר לו, והנה רואה הוא גוי שכור מוטל על פרשת דרכים, ויאמר לעגלונו הרימהו והביאהו אל תוך העגלה ויסע אתנו. העגלון שמע בקולו. בבואו הביתה צוה הפריץ לרחוץ ולגלח אותו ולהכניסו ללשכה יפהפיה, להשליך את סחבותיו הישנות החוצה, ולהניח אצלו בגדי כומר, וכאשר יעור משנתו, לחלק לו כבודי־כומר, וכך היה. הגוי השכור נתפכח ויעור משנתו קם ויעביר שנה מעיניו ומתחיל מתבונן מסביבו ואינו יודע היכן הוא נמצא. הן אין זו אותה הלשכה השחורה שבה בלה את מיטב ימיו ושנותיו. בכל פנה זוהר, יופי וחן. והוא מתחיל מפשפש בבגדיו וסחבותיו וגם הם אינם. ובמקומם הוא מוצא בגדי שרד של כומר. ואך הוא מתבונן קצת וכבר נכנס שמש ומתחיל מחלק לו כבודי כומר. ובכן מה אתו? והוא מתחיל מהרהר ואומר, ממה נפשך, או שמצבי הקודם מצב השכרון והעלבון והדלות הוא דבר שבמציאות, ועכשו הריני רק חולם חלום, או מה שהוא עכשו הוא אמת וכל מה שהיה קודם לכן הוא חלום. וראשו עליו סחרחר. אבל איך הוא מסוגל לעמוד על אמתו של דבר? והנה נעורה בו מחשבה טובה, כי יצוה להביא לו מספרי הכומרים ו“תורת כהנים” והיה אם יבין מה שיש בהם סימן הוא, שהוא כומר, ואם לא אינו יותר משכור מזוהם גרידא. והנה מביאים לו ספר כזה, והוא מסתכל בו כתרנגול ב“בני אדם”. ובכן נמצא הוא מחליט שהריני שכור, ולא כומר, ואח"כ ותוך כדי דבור הוא מהפך את הסדר ואומר לעולם הריני כומר לכל דקדוקיו ופרטיו, והא קשיא, מדוע איני יודע לקרוא, אין דבר, גם כומרים אחרים ודאי שאינם יודעים לקרוא.
הוא הדבר את צדיקים הרבה, שיהודים רבים רודפים אחריהם וצווחים צדיקים אתם, והנה יודע פלוני אלמוני שאינו “רבי”, והוא מתחיל מהרהר, כלום רבי אנכי או לא? בכדי לעמוד על אמתו של דבר, הוא מתחיל מצוה להביא לו תכריך של כתבים, ספרי “הזוהר” וספרי הקבלה, מתחיל קורא ואינו יודע, ובכן הוא אומר לעצמו סימן הוא שאיני “רבי” אבל תומ"י הוא תוהה על הראשונות וחוזר תוך כדי דבור ואומר לעולם הריני רבי ומה שאיני יודע לקרוא, גם האחרים בודאי אינם יודעים.
וכך מסים ר' בונם, שאינו מת מן הזקנה עד שנעשה “רבי” וזה הוא ענשו היותר גדול.
מענין הוא מה שמספרים על אודותיו כי בהיותו פעם בגרמניה ושבת שם את שבתו, ובשעת הסעודה התכנפו אנשי שלומו וחסידיו.
ר' שמחה בונם מתחיל מגיד תורה, והמשכילים מתחילים מתלוצצים, אבל ר' שמחה בונם לא שם לב, כי הוא דבוק “בעולמות העליונים” עד אשר בנו אברהם מעיר אותו על זה. מוצא הוא בזה בזיון תורה ומעיר שלהבא כבר ישגיח על זה.
והנה באה שבת אחרת, ושוב שוכח ר' בונם ושוב באו אותם המשכילים הליצנים, ושוב מעיר אותו על זה בנו אברהם, שישנם כאן אפקורסים ועל זה עונה ר' בונם, גם אלו אפקורסים במחילה, אך הם מתחילים חשים בראשם הם צועקים “שמע ישראל”. אפקורס אמתי היה פרעה, שכבר אחר “עשר המכות” אמר: “מי ה' אשר אשמע בקולו”.
ומענין הוא מה שמספר, כי הראו לו בחלום את הגאון הוילנאי בפמליא של מעלה, שהוכיחו אותו מרה, על כי רדף עד חרמה את כת החסידים.
הגאון ר' אליהו ז"ל הצטדק “שכונתו היתה לשמים” ומיד התפרץ צחוק בפמליא של מעלה.
וגדול ערכו של הצדיק בעיני ר' שמחה בונם, שכל בני האדם משועבדים אליו דוגמת החיה והבהמה. וכך הוא מבאר: “ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה”. נח הוא הצדיק, וכל החיה וכל הבהמה – שאר בני אדם עד כמה שהם שפלים “מהצדיק”.
על “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” הוא אומר, שכשיש למי לנסוע ללייפציג ליומא דשוקא, לעשות עסקים גדולים, והוא נודד, וחי חיי צער ואין לו אותה הרוחה שיש לו בבית בנוגע לאכילה ולשתיה ולשינה, הכי בשביל זה לא ישלים עסקיו? אתמהה? כך הוא בנוגע לאותו האדם ששואף לשלמות ולסגולה, שום דבר ומכשול לא יעצרהו לעלות בסלם העולה בית אל.
אלו קצות דרכיו ומחשבותיו של אדם עילאה וגבר הוקם על הזה.
היהודי הקדושׁ מפשׁיסחא ר' יעקב יצחק ז"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
(מאת מאיר צבי הכהן רבינוביץ פיוטרקוב 1933).
לגדולי הצדיקים ואנשי המופת שראויים לתאור מפורט יחשב בודאי גם הצדיק ר' יעקב יצחק “היהודי הקדוש” מפשיסחא. עודו נער קטן בא פעם לדודו, שהיה ל"ו נסתר, ובהשתעשעו בשדה ראה יעקב יצחק הצעיר כי התפרצה קטטה בין העזים עלי הכר שלא יכלו לרעות בשלום לרגלי המרעה, ויתערב יעקב יצחק ויעשה שלום ביניהם.
דודו עמד לו מן הצד וירא את כל הנעשה ויאמר הנה הרועה הנאמן לעתיד, כי כך היתה גם ראשית דרכו של משה (“ומשה היה רועה”) ושל דוד (“מאחר עלות הביאו”) ונבואת הדוד נתקיימה.
ברבות הימים היה לתלמיד הצדיק ר' משה ליב הססובי ושל ה“חוזה” מלובלין.
אצל ר' משה ליב למד את תורת ההסתפקות במועט. כי היה ר' משה ליב חנוני זעיר וכך היה מנהגו, אך פדה כמה שהיה צריך מלחיתו, וצרכיו היו כמובן זעירים מאד, וכבר סגר את חנותו, וילך ללמוד תורה ולעבוד את השם. או כשבא איש לקנות מאתו דבר מה, הזכירו מראש אצל מי עוד אפשר לו להשיג את זה ולבסוף הזכיר כי גם אצלו כלומר אצל ר' משה ליב, אפשר לקנות את זה.
כמובן שבאופן של מסחר כזה, נשאר תמיד עני ואביון וחגור היה אבנט של תבן.
וכשהיה מעשה וברח בעל עבירה ממקום העבירה ורדפו אחריו אז פתח לו ר' משה ליב את הדלת ויאכילו וישקהו. אמנם חטא ויעבור עבירה, אבל בן האדם מסוגל לחטוא.
ואת כל המדות האלו סגל לו היהודי הקדוש, אבל בנגוד לבעש“ט ולגדולי תלמידיו והבאים אחריו העמיד הכל על התורה ועל למוד התורה היינו ש”ס ותוספות וכו' ולא השלים עם החסידות הנבערת.
והודות לזה היה באמת לגאון וחריף גדול, כך שאפילו גאון עולם כהרבי ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל לא נשא חן בעיניו ויחליט שבספרו המפואר “אורים ותומים” לא מצא יותר מג' חדושים ראויים.
בשעת מלחמתו של נפוליאון ברוסיה ראה מעין “חבלי משיח” ויצפה בכל רגע ל“קץ” שיבוא. בינתים נתקלקל דבר מה, ועל זה האשים את עצמו. לדעתו, גלה יותר מדי סתרי תורה שצריכים היו להשאר טמירים ונעלמים.
והיה היה ממבארי התורה העמוקים ורק דברים מספר הרינו מעתיקים כאן:
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כלומר קדושים צריכים אתם להיות, על כי מה שהשגתם מאתי הוא קדוש כלומר הנשמה חלק אלהי ממעל. “איש אמו ואביו תיראו” ועליכם לירוא רק מה שבא מצד האב והאם, כלומר את הדם ואת הבשר שמהם מקור החטא: הסכנה היא בחומר וממנו צריכים להזהר.
“אין לנו שיור רק התורה הזאת” הרינו מחליטים, אבל בתורה יש לנו הכל, היא משלימה לנו הכל, כלומר את המזבח ואת המקדש ועל ידה אפשר להגיע לכל המדרגות.
“והייתם לי סגולה” הרי זו הוראה בנוגע ליחסנו לה' – יחסנו זה אליו צריך להיות לא כסם מרפא עשוי ומורכב על פי חשבון ודעת רק מעין “סגולה” כלומר ענין של אהבה נשמה ולב בלי תחבולות ובלי כל חכמות.
הוא לא היה בן חמשים אפילו (נולד בש' תקכ“ו – ונפטר בש' תקע”ה) כשנעדר מן העולם, ושמש חייו שמש התורה שקע אתו בלא עת.
החבור מתחלק לד' חלקים, והרי הוא מלאכת צורבא מרבנן שמשתמש בו בהרבה תורה שבעל פה של מומחים לחסידות.
נוסף על זה מחזקת ההקדמה הרקטריסטיקה מפורטת של ענפי החסידות הבודדים היינו של הבעש“ט כלומר המעשית־תורנית (חלקים בודדים של הפילוסופיה) ואח”כ החב“דית־פילוסופית טהורה ואח”כ הרופצ’יצית כלומר זו שעומדת על המצוות המעשיות ולבסוף זו הפשיסחאית הקשורה בהדגשה מיוחדת של הלמדנות, ביחוד זו של התלמוד ונושאי כליו.
הרי זו הוספת נופך חשוב לספרות החסידות הקימת.
ר' אורי הסטרליסקאי זצ"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
“השרף” קראוהו והוא היה באמת חוצב להבות אש. בן בעל־עגלה עני ודל, שהיה אח"כ לחיט, צריך היה ר' אורי להאבק לא מעט, בכדי להתעלות למדרגתו, מדרגת צדיק ובעל מוח חריף. זולת זה היה עני מדוכא, שהיה אנוס לדור אחרי חתונתו במרתף. ואשתו עסקה בממכר ירקות, בכדי שיוכל הוא להקדיש את עצמו למלאכת שמים. ומקום משכנו היה אז בלבוב.
וכדאי לדעת מה שמסופר על אודותיו1 כי התקרב אליו ויתחיל מתענין בו אחד מגבירי לבוב הגדולים, שהתחיל תוהה על קנקנו ומתחקה על שרשי פרנסתו.
ע“ז ענה לו ר' אורי כי יש לו שני “כי”. הגביר סבר כי עומדות בביתו שתי פרות (צוויי קיה) שנותנות לו חלב, ויצו על בני־ביתו שמהיום והלאה יקחו חלב רק מר' אורי וכשבאו לקחת את החלב נתברר כי לא מיניה ולא מקצתיה. אח”כ מוצא הגביר את ר' אורי שלנו ושואלהו: ובכן היכן הפרות שלכם? ור' אורי עונה:
“כי בו ישמח לבנו”, “כי בשם קדשו בטחנו”.
אבל למרות דחקו הלך מחיל אל חיל, וילך הלוך ונסוע מצדיק אחד למשנהו: לבעל “נועם אלימלך”, להרבי ר' זושא, לר' פנחס הקוריצי, וכו' עד אשר קנה שביתה אצל ר' שלמה הקרליני הקדוש שנהרג אח"כ על קדוש השם.
ובהפגש אתו ר' אוריה ראשונה, עמד על מה שאמרו חז"ל “ומורא רבך כמורא שמים”.
בינתים היתה אשתו משרתת בבית הגאון ר' הירש סוכסטובר, ובבואו סוף סוף לרגלי חג הפסח הביתה, שאלהו הגאון:
– הן נאמר “ותקם את דבריך כי צדיק אתה”. כלומר שצדיק צריך שיקיים את מוצא שפתיו והן כתבת בכתובתך, “ואנא אפלח ואוקיר ואוזין ואפרנס”. ופרנסה יפה כזו אתה נותן לאשתך?
על זה ענהו ר' אורי: “כהלכות גוברין יהודאין דמפרנסין נשיהון בקושטא”. וקושטא הוא “אמת” ובכן נסעתי לצדיק, בכדי שאעמוד על האמת. וזה היה באמת תוכן כל חייו, כלומר בקשת האמת והתרוממות רוחנית.
בנוגע ל“אחדות ישראל” אמר בשם רבו, שאמר לו, שבמקום שיש ב' “יודים” יש “שם”, ובכן חשב כי במקום שיש ב' יודים זעג“ז כמו בסוף פסוק הוא גם כן “שם”. על זה ענהו רבו “שב' יודים” זעג”ז אינן שם. (כלומר רק כששני יהודים הנם בצותא חדא, ולא זה על גבי זה אז מתהוה מזה שם). ומאחר שגדל בעניות ודוחק ויתעלה אל על, לא נגע לו כלל ענים של חסידיו ואנ"ש. ובכן היו באמת עניים מרודים, עד שאשתו הוכיחתו על זה, על פניו, ועל זה ענה ר' אורי: הריני להראות לך שחסידי אינם זקוקים לעושר כל עיקר.
ביום השני בבוקר, כשהגיע ב“ויברך דוד” למקום “והעושר והכבוד מלפניך” הרים את שולי בגדיו ויאמר לכל חסיד וחסיד, מי שרוצה בכסף יתחוב את ידיו בשולי בגדי ויהיה לו כסף תועפות. אבל איש לא שם לב לכך.
וארע פעם שר' אורי ישב עם צדיק אחד, ששאלהו מדוע אין חסידיו “עשירים” והנה קרא תיכף ומיד לחסיד אחד שהיה באותו מעמד ויאמר לו: הנני יושב יחד עם ידידי הצדיק, והרי זו “עת רצון” ויכול אתה להשיג כל מה שאתה חפץ.
על זה ענהו החסיד: רצוני לזכות, כי אומר בכל יום “ברוך שאמר” ואכון לכונת הצדיק.
אז העיר ר' אורי את הצדיק ויאמר: ובכן רואה אתה שאין לב חסידי הולך אחרי העושר וההון.
אבל במקרה היה אחד מחסידיו עשיר והנה אמר לו פעם ר' אורי: זאב חביבי, אמנם מוצא אתה חן בעיני, אבל חביב היית עלי הרבה יותר, אלמלי היית עני ודל.
והרבה חסידים נהרו אליו כגון ר' שלון הבלזאי, ר' הירש הרימנובי, ור' אייזיק הזידצ’ובי שהטעים ביחוד, כי מעט ההתלהבות שיש לו בתפלתו, בא מזה, שראה את ר' אורי ראיה בעלמא, ואלמלי היה שומעהו גם כן, אזי היה בעל התלהבות גדול הרבה יותר.
ובנוגע לצדיקים אחרים היה מדקדק כחוט השערה, ואומרים בשמו, “כי שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם”, הפירוש הוא, כי בעקבתא דמשיחא יעמדו צדיקים, שבאמת יהיו רשעים, רק ההמון הפשוט יטעה בהם ויחשבם לצדיקים, ובכן ישמרם הקב"ה שלא יטעו בהם חלילה.
ועוד הלצה יש משמו בקשר למאמר חז"ל שמי שאינו סומא ואינו חגר ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה כאחד מהם, נמצא שמי שאינו צדיק, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה צדיק, נמצא שחוטא זריז ונשכר. אלא שהענין הוא כך, יודעים אנו שהצדיקים הקדמונים רגילים היו לקחת מעט, ואל של האידנא לוקחים הרבה. מהיכן הוא זה? אבל התירוץ הוא פשוט, מפני שדבר טבעי הוא זול הרבה יותר מדבר מלאכותי, ובכן לפנים היו לנו צדיקי אמת, אשר על כן השיגו מעט, לעומת זה המלאכותיים והמעושים של האידנא לוקחים הרבה. ובכן זה יהיה ענשם שלא ימותו מהזקנה עד שיהיו לצדיקי אמת, ואז ישיגו שוב מעט.
ומטעם זה באמת סבר, כי נוח לו לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, מלהיות צדיק מפורסם.
ועוד דבר אמר ר' אורי, שיש ב' מיני בני אדם. יש כאלו שמאמינים במופתים. זה הוא ההמון הפשוט. אבל אנשי הדעת יודעים שאין במופת כל ממש. והם מאמינים רק כשרואים קדושה ומלכות. ודור המדבר היה דור דעה, אשר על כן לא האמינו במופת.
רק בשעת קריעת ים סוף, בראותם את גלוי השכינה האמינו.
והשגות גדולות היו לר' אורי. וכך אמר ואכלת ושבעת וברכת. סתם אכילה הוא “כזית” ואם מסתפק אדם בכזית, בכדי להיות שבע אז “וברכת” ראוי אדם לברך.
הוא היה שונא עושר והון. אשר על כן שנא גם כן את הנסיעות וטלטלה גבר.
וצרות ישראל אינן מסוגלות לכלות את ישראל, רק ממרקות עוון ומקרבות את הגאולה, לפי דעתו.
הרי אלו דוגמאות מספר של הצדיק הלוהט הזה שנפרט בש' תקכ"ו.
בנו מחמדו ואישון עינו אמר “קדיש” על קברו אבל לא יותר מארבע המלים הראשונות גרידא, כי סגי בלאו הכי, וגם כך נתעלה אבי תכלית עלוי והוא נמצא תחת כסא הכבוד.
ועל זה העיר ר' צבי הזידצ’ובי: היכן יש בנים כאלו שידעו, היכן שורה אביהם? ר' שלמה בנו צריך היה לרשת את כסא אביו. אבל לבו נשבר בקרבו. ויאמר היך אפשר לחיות אחרי מות אב כזה? ארבעה ירחים אח"כ הלך לעולמו.
-
אמרי קדוש מר' אורי השרף מסטרליסק זי"ע הוצאת ראובן מרגליות לבוב. ↩
ר' מנחם נחום מטשרנוביל זצ"ל
מאתאברהם כהנא (אבר"ך)
ספרות החסידות היא ים גדול ורחב ידים ומרגליות אין קץ נמצאות בו וצריכים לחפש ולדלות, וסוף הכבוד רק לבוא. ויגעתי ומצאתי תאמין. הפעם רצוננו לטפל בחבור “מאור עינים” של הצדיק המובהק ר' מנחם נחום מטשרנוביל. הוא היה תלמיד ותיק של הבעש“ט ותלמידו הרבי ר' בר והוא הולך בדרך הכבושה על ידם, אין פלא שהוא חוזר ושונה בספרו על התורה לעתים קרובות מאד, את דברי הבעש”ט וכו' אבל מוצאים אנו אצלו גם מחשבות מקוריות לא מעט ובאלו כדאי להתענין ולהתעמק:
על אודות העולם שאנחנו שרויים בו, דעתו של ר' מנחם נחום היא שאין זה העולם העצמי, רק החיצוני, כי הפנימיות, נשמת העולם הוא הקב"ה, כך שעלינו לראות בכל החזיונות שאנו רואים מסביבנו משלים גרידא, שאל עלינו להחליפם בנמשל, וזו היא כונת “ומלכותו בכל משלה”. כלומר שמלכות ה' מתגלה ומתבטאת בכל רק במשלים ובסמלים, או בבחינת “ואהי להם למשל”.
ובנוגע לרגשות אנוש, כאהבה, יראה ועוד, דעתו היא שהאהבה לענינים עוברים חולפים וגועים, או לבני אדם או הפחד והיראה מפניהם, היא שפלה ונבזה. כי מה יש פה לאהוב, ומה יש פה לירוא. אם הכל חולף. היום כאן ומחר בקבר. ובכן מכנה הוא את כל ההרגשות הללו בשם “נובלות” בנוסחו של הבעש“ט, כלומר פירות בוסר, שנשרו שלא בעתם מהאילן. והתפלה צריכה להיות בכונת הלב לא מעשה מכונה, כי אז אין לה כל ערך. ואם מתפללים אנו אזי לא תהי כונתנו לדברים שכלים, כגון בני חיי ומזוני, רק לענינים שיש להם “ערכי נצח” כגון צער גלות השכינה. ובכן צריכה התפלה לשאוף רק להתקרב לה' שהכל יכול וכוללם יחד, כי זולתו לא היה יכול להניע אפילו אבר. ובכן איזו זכות יש לו בעשותו את מעשי המצוות? לא כלום! ובכן כל מה שהוא משיג בשכרו הרי הוא רק בבחינת “חסד”. וזאת כונת חז”ל “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. כלומר מאחר שכל המעשים הם רק את הרב כלומר בעזרת הרב היינו ה', ובכן באיזו זכות מגיע לכם פרס?
וזאת כונת המקרא: ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כלומר זה חסדו של השם שהוא משלם לאדם על מעשיו, כאלו היה עושה אותם בעצמו ובכוחו הוא, ובאמת הן אינו עושה ולא כלום, כי הכל בעזר השם כאמור.
ותביעות ודרישות גדולות יש לו לצדיקי הדור. ובקשר לדברי “שיר השירים” מצאוני השומרים הסובבים – כמעט שעברתי: “השומרים” המה מנהיגי הדור ובחפשו אותם הוא מוצא שנטורי קרתא אלו מעטים הם (ראיתי בני עליה והמה מועטים) אשר על כן מוכרחים להתרחק מהם. דעתו היא שהצדיק צריך ללכת מחיל אל חיל בלי הרף.
וזאת כונת חז“ל בגמרא “הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי” (ברכות) כלומר כי אך מתחילות רגלי הרבנים להיות כואבות ויגעות – הרי זה בא מהם, מהמזיקין כלומר מהסטרא אחרא וממעשי היצר ר”ל.
ואף רגע אסור לו לאדם להסיח דעת מקב"ה ושכינתיה, כי אך מסיחים דעת ומתרחקים, הרינו שרויים כבר בתוך “העבודה הזרה”, כמו שנאמר וסרתם – ועבדתם אלהים אחרים (בעש"ט). אכן גדולים ועמוקים דברי הצדיק וגדול הדור הזה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.