ג. שירי ציון

נפתלי הרץ אימבר

[מקודש: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[מגלה טמירין: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[ברקאי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[בחזון: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[איכה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[התשיעי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[קדימה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[מזמור שיר: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[אנכי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[אל תירא עבדי יעקב: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[שופרות: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[השופר: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[קדימה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[שלום עליכם: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[בני משה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[העורים והפסחים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[שיר ערש: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[השבועה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[התקוה: ראה ‘תקותנו’ בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

ד: משירי החורבן

נפתלי הרץ אימבר

[הלויים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[הבוגד: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[חידות מני קדם: ראה בשער בשם זה בכותר: 'כל כתבי נ.ה. אימבר]

ה. משירי ארץ ישראל

נפתלי הרץ אימבר

[ראשון לציון: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[משמר הירדן: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[משמר הירדן (השני): ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[בכוס: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[נדרי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[ימים ונהרות: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[לאף בריא: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

ו. שירים שונים

נפתלי הרץ אימבר

[נחמה בת ציון: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[כתנת הפסים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[לאדום: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[משא יון: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[תפלה לדיקרנוסא: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[חג הפסח: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[הנני: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[גלוי שכינה: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[זמרת החיים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[ודוי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[שיר השירים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[לשבע בנות החן: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[האמן: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[אש ומים: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

[אמי: ראה בכותר ‘כל שירי נ.ה. אימבר’]

ז. דברי פרוזה

נפתלי הרץ אימבר

"ראשון לציון"

נפתלי הרץ אימבר

חבצלת תרמ"ד ירושלים.

לפני שנתים תקפתני מחלה עזה ואיומה בירושלים, ותשליכני על ערש דוי. ששת ירחי עמל הפכתי משכבי בחליי, עד כי הרופאים אמרו נואש לחיי, אך הגואל משחת פדה גם את נפשי מרדת שאול, ולאט, לאט שבתי לאיתני כבראשונה. כאשר חלפה מחלתי אמרו הרופאים כי נחוץ לי לעזוב את ירושלים להחליף אויר, והאדון אוליפאנט שלחני להאדון הייסמאן לשבת בביתו שלשה ירחים במושב ראשון לציון. זה לי שלש רגלים אשר הייתי שם במשך שנתים שנה. המושבה הזאת נתיסדה במקום הנקרא מקדם “עין־הקורא”. הררי חול ישתרעו לגבולה על פני גדות הים עד בואך מצרימה, וגבנוני הרים קטנים יעטרוה כצנה מכל עבר. דרך המושבה הזו הוליך לפנים כורש מלך פרס את חילות העמים בלכתו להצות את מלך מצרים, ודרך זו עבר פרעה נכו עם פרשיו בשומו פניו להכות מלכי אשור על יד נהר פרת. פה הראה בן מנוח כחו וגבורתו לבני פלשת, עובדי אלהי תעתועים “דגון”. רבות רותה האדמה הזו מדמי רבבות אלפי גבורים חפצי קרבות, דמי הרומאים ודם גבורי היהודים התבוללו פה על עפר יחד. פה הרנין מוצאי בוקר וערב נעים זמירות ישראל את שיריו הנשגבים, בברחו מפני שאול להיות נודד בין עמי פלשת. בשכון ישראל בארצו, המו המקומות האלה מרוב אדם ולאומים שונים. “עובדי דגון”, הפלשתים. השליכו בים חכה, פרשו מכמורת לצוד דגים וחיתו ים, כנעני צור וסוחרי צידון שמו מושבם ליד גבעות החול להתיך הזכוכית אשר יקרה למו מפז. דרך זו הובילו בני ערב וקדר אוצרותם, צרי ולבונה, על דבשת גמליהם, להורידם ארצה מצרים, וממצרים הוציאו בדרך זו סוסים ומרכבות. בני יהודה נהלו בדרך זו את סַַחרם עם יושבי תחפנחס בחטים ושמן. רב היה אז המסחר בארץ, וקריות הומיות התנוססו לתלפיות עם מדבר מצרים. ובעת גלה ישראל מארצו נשמו מסלות ועובר אורח אין, רק זעיר שם יאהיל ערבי בודד במועדו, ודבר אין לו עם אדם. אם אכנה את בני המושבה בשם “חלוצים” האמת אתי, כי כחלוצים עברו לפני אחיהם שבגולה לתור למו מנוחה ולסַקל המסילה ההולכת ציונה.

כנטל הררי החול אשר ישתרעו מסביב לראשון לציון, כן כבדה מלחמת החיים עליהם בדרכם ראשונה על אדמת ציה הלזו, ערבה שוממה זה אלפים שנה, מבלתי בוא עליה מעדר או מחרשה, מלאה קמשונים וחרולים, והעשב הנורא תחת אכרי הארץ – “החילפא” בלשון ערבי, אשר כסה את כל פני הערבה. שועלים קטנים מחבלים כרמים השמיעו בלילה קול יללתם, ולקול נבחתם תעוה אוזן אנשי אירופה משמוע. בני דדן העורקים ציה רעו פה גמליהם וצאנם, ובכל שאת לא נפל לב החלוצים. בידי חרוצים נגשו למלאכה, ובעמל אנוש הפכו את הערבה לגן עדן. “החילפא” חלפה עברה, שועלים קטנים לא נודע מקומם אים, ובני דדן לקחו אהליהם ויריעותיהם והרחיקו נדוד הלאה. עצי גפן אדרת יאריכו עתה דליותיהם על גבנוני ההרים, התאנים והזית, סמדר נתנו ריח. בתים נקיים ואורוות לגדרות לבהמות שָדי אחורי הבתים ישתרֵעו. אין פרץ ואין צוחה, רק שלום מבית פנימה ושלום מבחוץ עם שכניהם הערבים. קוראים יקרים! אינני מחולמי חלומות, אשר בפיהם שירה מנועם חיי האכר ומשלוַת גורלו בהתענגו על הדר הטבע ותפארת יקרתו. מליצים או חולמי חלומות כאלה, בעת יעלה עליהם רוח השיר, המה שוכנים בבתים ספונים, עלי מצעות חטובים אטון מצרים; בשאון עליזים, בקריה הומיה יבלו ימיהם. בין מליצים כאלה לא אתחשב, רק בכל אוַת נפש אשאף להיות אכר פולח ובוקע בארץ. טובה לי מחרשה ממשוך בעט סופר. הסבות אשר יגיעו אותי, שתים הנה: האחת יען האכרים יאריכו ימים יותר מבני הערים, ובנגעי בני אדם, יושבי עיר עליזה, בל ינוגעו. במושב אכרים אין בתי מחולות ובתי תיאטראות, אין בתי היין אשר שם למהלומות יקראו. ששה ירחים יעמלו האכרים בזיעת אפם, וששה חדשים ינוחו מעבודתם, ובהלך נפשם ילכו אל ערוגות החכמה לקטוף שושניה ופרחיה, המשמחים לב ונפש יחד. ומה נמרצו פתגמי הרופאים הקדמונים: לתחלואי בני תמותה, סם חיים הוא ה“ברזל”, ויתורגם “המחרשה”. רק האכר יתראה בגאונו למושל היצירה, כי האיתנים למצוָתו יעמודון. לא כן יושבי הערים. למי אבוי? למי אוי? למי מדנים? ולמי מחלות נוראות? ומי אלה בבית כלאם החבאו? הן רק יושבי הערים ידועים מהנה, אם גם האהבה תפזר תענוגיה בבתי המחולות ועל במת ישחק לכל באי שעריהם, אך גם הקנאה, קנאת חמת גבר, תארוב ואת עקבה תשמור. מי מנה מספר מטועני חרב אשר היו מאכל למלתעות הקנאה? רק מ“ע השונים יודעים מהמה, ועל ספרם כולם יכתבו! הסבה השניה, כי רק האכרים ימלאו חובתם לאל ואדם, ורק ע”י עבודת האדמה נוכל להיות יהודים כחפץ מחוקקנו. לפני האכר שערי הונאה ננעלו, ומחמס ואון ינער את כפיו, כי את האדמה לא יונה, אם לא יחרוש ויזרע בעתו, גם האדמה לא תתן יבולה, ותחת חוח לא תצא חטה. האכר תמיד רום ישא ידהו לאל שמים, כי יתן מטר לאֵדו, להמטיר על ארץ רבה, לשוקק ארץ ותלמיה. לא כן יושב עיר גדולה. כנען בידו מאזני מרמה, ואיש רעהו יונה. ומה אחרית כל אלה? בית המשפט, ובית הסוהר. ויותר כי אויתי להיות אכר, נכספה נפשי שבת במושבה “ראשון לציון” אשר שם מושב החלוצים לבני ישראל. ראשון לציון הנה הנם. על רוכסי גבעות חול כלו החלוצים כוחם ואונם, כי אדמת חול היא ומוכשרת רק למטעי כרמים. והמה טרם ידעו את תכונת האדמה, שמו אל זרע תבואה עיניהם, לכן זרעו וקוצים קצרו, ובכל זאת לא רפתה ידם ורוחם. כרֵע כאח התהלכתי עם בני המושבה זמארין, עתה “זכרון־יעקב”. בנתי לרעם. את רוח בני המושבה “ראש פנה” תכנתי, אך מעת נודעתי את החלוצים, ראיתי כי נעלים הם מבני שאר המושבות באומץ הלב ובאמונת אמון לרעיון הקדוש “שיבת ציון”. גם יתרון הכשר דעת להם, כי כמעט כולם ידעו קרוא עברית ורוסית, לשון הארץ אשר יצאו משם. אם כל היום יעמלו החלוצים בעבודת שדה וכרם, אז בלילה יקדישו עתותם קודש לחכמה ולמדע. השנה הראשונה לא מצאו פרי בעמלם, וכל כוחם תם לריק, ובכל זאת לא השמיעו במרום קולם לצאת לעזרתם, ובדומיה נשאו את עול סבלם, עד כי ראה ד' בענים ויחלצם ממיצר, כי הנדיב הנודע בצדקת פזרונו הכניסם תחת כנפיו ותחת צל ידו יסתתרו. בפקודת הנדיב החלו לנטוע כרמים ועץ עושה פרי, כמו זיתים ושקדים. לו יבוא הנדיב הנודע “לראשון לציון”, כי אז רבות תשבע נפשו עונג ונחת. בראותו אנשים, אשר בארצם היו סוחרים וכנעני ארץ, ישאו ברנה אִתֵּיהֶם וכלי מחרשתם לצאת לפעלם עדי ערב. עוד יותר תמלא נפשו גיל חדוה לראות בנים קטנים בני שמונה ועשר, בעזבם בחצי היום את בית־הספר וימהרו לקחת אֵת ומחרֵשה לפלוח לבקוע בארץ, וכל שיחתם ומנגינתם על שושנים ועצים: “שושניך קמטו בלא עת” – ישמיע ילד קטן לרעהו – “יען לא חפרת עמוק”, “אך הזית בגני”, יענה משנהו – “יגמול ויעשה פרי”. גם לבי פחד ורחב, בראותי ובשמעי אלה הדברים יוצאים מפי בנים קטנים. מעת תחת כנפי הנדיב החלוצים יחסיו, הוטב מעט מצבם. מעט? ישאלני הקורא, ואני אענה כן, כי כבר מלתי אמורה, כי רק על ידי עדרי צאן הנותנים צמר וחלב, ומכוֶרֶת דבורים יוכל האכר לעלות מעלה. עברו “שרונה” וראו ולחיפה שלחו והתבוננו, הליכות מושבות האשכנזים שמה, ואז תדעו כי כנים דברי. על כל פנים היטב מצבם מעט, ותקוה נשקפת להם, כי תרב הטובה, ותשמח לב אוכליה, תשכיח צרותיהם, תעביר רושם התלאות אשר עברו ראשי החלוצים האלה, ותשים להם שם ושארית, כראוי להם כי “ראשון לציון הנה הנם”.

החלוקה ושיבת ציון

נפתלי הרץ אימבר

חבצלת תרמ"ד

אם הרעיון הקדוש הלאומי, שיבת ציון, ישעשע את נפשי תנחומות לימים יֻצָּרו, עת אראה המושבות תעלינה, תפרחנה, ותקות ישראל לא לתוהו היתה, – כפלים לבי עלי דוי בהביטי מצב עמי בעיר ירושלים. לא יאמן כי יסופר, שאלפי נפשות מבני עמנו בירושלים הם בעירום ובחוסר כֹּל, ורבים אשר נפשם נפחו מזלעפות רעב. היוקר הולך וגדול, מַעינֵי החלוקה נחרבו, ומאין ימָצא לחם לעם הזה? הלאומיים בכתבם על דגלם שיבת ציון, להרים נס ציונה, הריעו בשופרות, ועל החלוקה נתנו בקולם לאמור: “נצרור צרורות כספנו, מלתת לחם להעצלים”, “עבדו את האדמה ותחיו”. נקל להלאומיים לאמור כן, אך מדוע גם לא יעשו כן? חלקו הארץ בחבל ליושבי ירושלים, אז תראו אם ישבו תחת תנור וכירַים. לו ישימו הלאומיים אל לבם, אז יוָכחו לדעת כי גם לרעיון־החלוקה, קדוש יאמר. הגידו מבטן מי יצא הרעיון שיבת ציון? מי הוליד רעיון ישוב ארץ ישראל? זה כשבעים שנה אשר החלוקה בארץ, ועוד טרם הוכו בני ישראל מכת שוק על ירך מידי פראי אדם, עד התעוררו וימלטו להרי יהודה, עוד טרם שמו המשכילים וחולמי חלומות לשוב לארץ אבותם ציונה, יען בגויים עוד לא ירגיעו, עוד טרם צרת ישראל גדלה עדי הכרח לשדד ולעבוד האדמה, היו חרדים לדבר ד' אשר עזבו ארץ מולדתם, הונם ורכושם לבוא ציונה. לא מעקת עריצים באו הנה, גם לא מקנאת עם אשר לא יכלו לשמוח אלי גיל כעמים ולעלות על שלבי הכבוד, לא מפני אלה באו הנה, רק למען ציון וירושלים באו, לחונן עפרה ולרצות אבניה. החלוקה סללה לנו המסילה לשיבת ציון, לא רק ברוח, כי אם בפועל. החלוקה היתה שרשרת האהבה אשר רתקה לבות בני ישראל למקום אחד, והוא ירושלים. ומה עשו אז בני המושבות אשר מחדש באו, מבלתי הבין שפת עם הארץ ומבלי דעת תכונת הארץ לו לא מצאו פה אחיהם, אנשי החלוקה? עינים היו אנשי החלוקה לבני המושבות להראותם הדרך בה ילכו. מליצים היו בינם ובין עם הארץ. – – – ובכתב ספר התולדה לדברי הימים לבני ישראל יאמר גם על אנשי החלוקה: “ראשון לציון הנה הנם”.

לכו נא ונוכחה

נפתלי הרץ אימבר

(כל הפוסל במומו פוסל)

כל יודעי ומכירי יודעים כי אינני מן הפרושים, אך גם לא מן הצבועים, אהבתי את הרמב"ם ואת אריסטוטלס, אך את האמת יותר משניהם. ולכן בשלחי את שירי “פותר־החלומות”, למען האמת שרתי, ולא היתה כונתי לפגוע באדם. כי מי כמוני יודע רשעת מנהלי המושבות וזדונם. כרע כאח התהלכתי עמם, ואבין הגיגם, ואראה את תכליתם… קורות הישוב יכתבו לדור אחרון בדם ודמע, הם אנשים נקיים, ודמעתות העשוקים. ולוא באמת היה את לבב הנדיב רק תשועת ישראל, כי עתה לא היתה ביד פקידיו היכולת לעשות כשיטתם: ליסד המושבות בנשים, ולגרש כל חכם־לב ואיש חרוץ, כנודע. וגם לא הרעימו העולמות בדבר השמיטה. כי כל היודע חוקי היקום – ידע כי נחוץ לארץ לשבות גם על פי חוק הטבע, והטענה כי יהיו בני המושבות כל השנה בטלים, בשקר יסודה, יען בלעדי עבודת אדמה, ישנה עוד עבודה רבה בבית ובמקנה אשר תוכל להיות לתועלת. והנה אבותינו נתנו נפשם גם על סנדל המסומר, ואנחנו נעזוב מצות שמיטה החמורה?! מכל שיטת הישוב, על פי חוקי הפקידים, נראה כי לא מחיבת ציון על נדיבות יקום הנדיב. לכן הרימותי קולי בשיר לפתור חלומותיו וחלומות כל ישראל. – – –

– – – והנה הנבל הפוחז הזה העז לכתוב כי פרנסתי היתה מהמסיתים. אשביעכם בני ירושלים ברגשי הקודש הרוגשים קרבכם, כי תודיעו ברבים אם אמת הדבר. וגם לכם ראשי המיסיון אקרא בשם “תורת האדם” להודיע אם חסיתי בצלכם. אמת כי האדון אוליפנט הטה לי חסד ובביתו גדלתי, אך הוא לא היה לי מסית, אדרבא, הוא שנא אותם וחמש ועשרים שנה לפני מותו עזב לגמרי את אמונת הנוצרים, כאשר כתבתי במ"ע "Jew. Standart ", וכאשר ידעו זאת אנשי בריטניא מקטנם ועד גדולם. – – –

– – – מעולם לא בקשתי עזר, רק בעת שאלני ערלנגר “מה אוכל לעשות לכבודך, כי מיודעי כתבו לי טוב עליך”. עניתי בהלצה: עשני למנהל באחת המושבות, כי מאד קנאתי בם, יען אוכל לחלל כל קודש כמוהם, ובנות ישראל ישרתוני כשפחות ואמהות וכל בני ישראל עבדי הם. – – –

– – – מחלתי מחלת המים הלכה וגברה עלי, ובכן הלכתי אל קונסול אוסטריא (יליד אוסטריא) והאדון ארטין אפנדי נתנני לבית־החולים של רוטשילד, אשר עמד תחת השגחת הד“ר שווארץ. אך כאשר כל נדבות עשירנו בארץ “הצבי” ישא רוח, ורק המנהלים והעוזרים יהנו מהן, כן משפט בית החולים. וכמו מבתי הספר “מקוה ישראל” ושל נסים ב… התלמידים עת יגמרו למודם לא יצלחו למאום, רק להיות רכבים, לדבר עם הסוסים והחמורים צרפתית, כן בתי חוליהם, חוליהם בל יקומון ובאיהם ברעב ימוגו עדי ישובו לעפרם. משרת בית החפשית פשט בגדי, אך במים לא הביא בשרי, כמשפט בבתי החולים. מצעות המטה לא החליף, ועל המצע אשר שכב חולה עליתי. בכל יום בקרני הד”ר שווארץ, פניו לא ראיתי, רק אחוריו. ולא שאל למשרת הספרדי עלי, והלך. מעולם לא משש את ידי וגויתי, ולא שאל אותי לשלומי. לחמי היה צר, וחלקת בשרי רזה ודלה. שלשה שבועות שכבתי שם, עד כי צבתה גויתי, ונוסף לזה באה עלי המכה השלישית (מפני אי נקיותי) ותמיד מששתי את כלַי, וביום אחד קמתי, אחר שפכתי בוז על הד“ר, ועזבתי את הבית. ומפני חולשתי וכובד המים באתי לבית המרקחת “משגב־לדך”. הרוקח בראותו אותי במצבי – בכה, ובשמעו את אשר קרני, שאלני: “מדוע לא תלך לבית החולים של המסיתים?” – יען לא אובה לחלל את השם – עניתיו. אז אמר לי כי הרבה מיקירי ירושלים מבקרים שעריו, ומה גם אתה, כי בסכנה הנך, וסכנתא חמירא מאסורא. שמעתי לעצתו, ומיד הלכתי שמה. והמה קבלוני, ובחדר מיוחד על מטה כבודה ונקיה השכיבוני, ששה ירחים ירחי עמל הייתי מפרפר בין החיים והמות. ומשך העת דבר עלי הד”ר צעפלין, כי אעזוב את כפירתי הנוראה, ואז יש תקוה כי אחיה. אבל אני עניתי לו: הן בסמי רפואתך, אשר בני עמי יאמינו בהם, אני לא אאמין, (משך מחלתי לא חפצתי לקחת סמי מרקחיו) ואיך אוכל להאמין באמונתך אשר בני עמי בה לא יאמינו? כאשר בקרוני פרידלנדר ופרידמן וחפצו לתת לי את “הברית –החדשה” זרקתי אותה לארץ, ואמרתי אם יאבו להביא ספורים מתולדות העמים והטבע, אז אקבל. והאחרון אמר, כי אני מהאנשים אשר אפילו על פחתו של גיהנום אינם חוזרין. עדים על זה, כי כנים דברי, המה: פרידמן, קעלך והרוקח והד"ר החיים אתנו. – – –

– – – כאשר נשלחתי מיד הרופא ליפו, להחליף את האויר, קבלתי שם מכתב מהאדון אוליפנט ללכת ל“ראשון־לציון” אל מר הייסמַן לשבת אצלו שלשה חדשים, עד אשר אבריא. גם מר הייסמן קבל מכתב כזה. לא ללמוד מלאכת הגנים (כאשר כתבו המסיתים) שבתי ירושלימה, כי־אם להודות להד"ר ולפרידלנדר בעד עמלם בעדי משך מחלתי, והאחרון אמר לי, כי אני היהודי הראשון שיש בו התכונה להכיר טובה. ובמשך דבריו אמר אלי, כי אשים לבי לאמונה. אמרתי לו, כי טוב לי להיות כופר כל ימי, מהיות מאמין שעה אחת. – – –

תקות־ישראל

נפתלי הרץ אימבר

חיפה תרמ"ה.

בלבות בני ישראל בארצותם לגוייהם במושבותם התעורר הרוח הלאומי בעזוז תקפו, ורבים המה משארית ישראל אשר מסלות ציון ישיתו בלבבם. גם בין סופרי יהודה נפרץ חזון. זה בכה וזה בכה החיש עתידות לתקות ישראל בימים יוצרו. אלה יאמרו: שלחו מגל, החזיקו מחרשה, ואלה: בנו בתי חרושת המעשה ותחיו, שבו בארץ וסחרוה! והנה בזמן הזה אשר שמיטת כספים נוהגת לא אך בארץ, כי אם גם בחוץ לארץ, ודרכי המסחר אבלות, בעת הזאת גדולי הפאבריקן תלויים בשערה, וגליוני שטרות “אקציען” פורחים באויר מבלי משים; בעת הזאת קשה מאד לבת יהודה לשים תקותה בבנית בתי חרושת המעשה, כי ארץ ישראל עוד לא מוכשרת לזה, ראשית, כי מסילות ודרכים אין בארץ (מסילת הברזל הס מלהזכיר) הנחוצים לבתי חרושת המעשה, כי להם נחוצה קומיניקאציאן טובה, כידוע לסוחרי ארץ. שנית, כי יחסרו הרבה חמרים, הנחוצים לבתי חרושת המעשה, ורק ארץ אשר רוח הקולטור עליה חופף, היא מסוגלת לזה! אך אם נגול ספר התולדה ונקרא האותיות לאחור, אז נראה כי אושר ועושר לעם בכלל, ותקות ישראל בפרט, רק בחיק עבודת האדמה תמָצא. ראשי גויי קדם, עם רומא, עלה למעלה לשלוט על שלש חלקי התבל, רק על ידי כשרון מלאכת עבודת אדמה, עד כי שומה היתה בפיו לכנות את העמים נוסעי בעדר ועורקי ציה בשם “פראים” ואיש עובד אדמה נקרא בלשון רומא “ציוויל”, לאמור אזרח־אדם – ומזה השם ציוויליזאציאן – (דומה לזה אמרו חז"ל: כל מי שאין לו קרקע אינו אדם). לא רק אשר עבודת האדמה תחיה את בעליה, עוד יתר שאת לה, כי תנטע בלב העם את האהבה לארץ מולדתם, והיא שעמדה לעם רומא להאריך ממשלתם, וגם אבותינו ביום קרב הראו אותות אהבתם לארץ מולדתם עד כי השתוממו עליהם כל גויי ארץ. לא כן רוח הסוחר, הנוסע ממקום למקום לרגל מסחרו, וכל עמי צור וצידון נקובי סוחרי הלאומים מקדם, לא ארכה ממשלתם אִבדו נירם וימחו מתחת השמים. ראש המחוקקים איש אלהים זה משה, בחקקו חוקים לעשות ישראל גוי אחד בארץ, לעם חכם ונבון, ירה ליסוד דתו “עבודת האדמה” לאבן פנתו (עדים על זה רובי המצוות התלוים בארץ, כאשר יתבונן הנבון) יען צפה, כי רק על ידה יוכלו בני ישראל לשבת בארצם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואם ישאלוני הקוראים, הן יסדנו קולוניות זה שלש שנים כמו המושבות “ראשון לציון” “פתח תקוה”, זמארין ו“ראש פנה”, ההצליחו? אמת הדבר, קוראי היקרים, אך “עבודת האדמה” לא אשמה בזה, האשם תלוי בלאום עצמו. ראשית, נחוץ לנו ראש או “חברה” אשר יהיה או תהיה, המוציא והמביא בכל דבר הנוגע ל“שיבת ציון”, ובל יהיה עוד רעיון “ישוב ארץ ישראל” ככדור ביד דורשי טובת עצמם, או ביד רודפי אחר הכבוד כמו לפני שלש שנים בראשית התנועה (אשר על ידיהם סבלו הרבה מהגולים, אלה נשמטו כספיהם על הררי חול, ואלה נפזרו עצמותיהם לפי גבעות סלעים וצורים); שנית, צר המקום בגליל יהודה להכיל המון קולוניות, ומדוע לא ישימו עיניהם לנפות ארץ הגליל השמנה? מי לא שמע מקרן בן שמן עמק יזרעאל? כי ארץ מישור היא. עוד זאת ידעו הקוראים, כי ממעט חטה ושעורים בל יוכל עובד אדמה לחיות נפשו, כי לקולוניה נחוצים כורת דבורים, עדרי עשתרות צאן (המעשירות את בעליהן) פרות סוסים, ולבני מושבות “ראשון לציון” ו“פתח תקוה” חסרים כל אלה, ורק אם תוסד מושבה על פי חוקי היקום של עבודת אדמה (אקאנאמיע), אז כנסת ישראל תרים ראש ותקות ישראל תפרח כחבצלת השרון סלה.

מסע מצרים

נפתלי הרץ אימבר

התנועה הלאומית, אשר הניעה רבים מאחינו שבגולה לכתת רגליהם ולעבור ארחות ימים, לבוא ולהאחז בארץ אבותיהם “ארץ־ישראל”, – התנועה הזו הניעה גם אותי ממקומי ובלוית משפחת האדון אוליפאנט יחי' נסעתי לכיפא (מלשון כיף־הרים, בגלל המערות הרבות החצובות בסלעים לרגל הר הכרמל, נקראת העיר הזו כיפא ומוזכרת בתלמוד). ראשון הייתי מהגולים לדרוך על אדמת אבותינו, ומאד שמחתי בראותי את הר הכרמל, ההר אשר שׁם שׂם אליהו הנביא אותותיו אותות לעם עקש ופתלתל בכרעו לבעל, והוא הכריע כהניו לפי חרב, ונס יה, נס האמת, אמונת אל אחד, התנוסס בידו. הערבים יקראו להר הזה בשם “אלף כיפים”, על אודות המנהרות הרבות אשר נמצאו בקרבו, ובתוכן טמנו אוצרותיהם בני ישראל מפני בני קדם ועמלקי בימי השופטים. וגם כהני הנוצרים ונזיריהם בראשית המאה למספרם בתוכן הסתתרו מפני עקת לוחציהם הרומים. קדוש היה ההר הזה בעיני בני חת, אדוני הארץ לפנים, עוד טרם גבר ישראל על עם חרמו “הכנענים”, ובן נון הכה את יקנעם מלך כרמל. שלהבת המנורה אשר תשלח קרניה מראש בית מקלט נזירי הנוצרים העומד על פסגת ההר, להאיר לאניות למען ידעו פלס נתיב במים אדירים, השלהבת הזו האירה גם לרעמסס השני (ססטריס בלשון יון), הוא פרעה שבימי משה, בשומו במים עזים נתיבה עם צי אדירים ללכוד את צור המעטירה. אך הה, הדר הכרמל חלף עבר, קֵרח יביט בנפש שוממה לים הסוער מולי, וילחך עפר רגלו, ובדומיה יקשיב שאון גליו, אבניו ישחקו. גם אנכי מאד עגמה נפשי בראותי כי רבה העזובה, ובמסתרים בכתה נפשי בזכרי הדרו וכבודו בשכון ישראל אז בארצו. שלש שנים ישבתי בכיפא, בודד במועדי, לדעת ולראות מה יעשה ישראל “בתנועה הלאומית”, האם באמת ובתמים שם אל לבו לשוב לארץ אבותיו ולהיות גוי ולאום, כפי תעודתו מאת ההשגחה העליונה, או רק להחיש מפלט לו מפני תגרת צריו ולפתור חידת החיים, היא שאלת הקיבה, כי עמל אנוש אך לפיהו? בני עליה, אשר יחושו עתידות למי לימים יוצרו, מעטים המה, ורבם, נוכחתי לדעת, רק למלאות בטנם באו הנה בתקותם כי עצי ארץ־ישראל יוציאו גלוסקאות וכלי מילת, ומבלי עמל ויגיעה ישבו בטח תחת תאנה וגפן. הקטטות והמריבות, הצוחות, והקולות אשר שאונם עלה תמיד באזני בעת רעב העם ללחם בזמארין (עתה בשם זכרון יעקב נקראה) הדאיבו את נפשי ורעיוני נבוכו. בדומיה נשאתי את בשרי בשני בראותי צרת עמי, וכמדקרות חרב דקרו תוך לבי העולות והשגגות אשר פשעו, העוו אלופי עמי ומנהליו. דום אמרתי לעטי, ולכנורי–דומיה. כי מה אוסיף, אם ארים כשופר קולי במ“ע ואקרא לנבל כנורי לבכות ולתנות על שבר בת עמי? האוכל במאמרי לתקן המעוות, עוותו רועי ישורון? או היוכלו הגולים לשבוע נפשם הריקה מִנְהִי נגינותי? לכן בקהל הסופרים לא באתי, ובמ”ע לבנ"י לא הרימותי קולי, רק בדד ישבתי בתקותי כי עוד ירחם ד' עמו וגואלו עוד חי, ורק בידו היכולת לרפאות שברי לב, והוא עוד יגאל את ישראל מכל צרותיו. תקותי לו לא נכזבה, כי ד' שלח עזרו מקודש את זרובבל השני, הוא הנדיב הנודע, ותחת כנפיו רוב המושבות יחסיו. רוח חדש בא קרבי בראותי כי התנועה הלאומית לא לתוהו היתה, וכי עוד תקוה נשקפת לימים יבואו. והתנועה אשר צררה אותי בכנפיה להביאני כיפא, התנועה הזו הניעה גם אותי לעזבה ואבוא ירושלימה. בירושלים נודעתי אל האדון אוהב ישראל הוא הפרופעסאר פויל ווערני, ועמו ארחתי לחברה לֶכת מצרימה, לארץ הפלאות. ועתה בשובי משם, הנה אבוא במגילת ספר לפני קוראי “החבצלת”. קורות מסעי בארץ רהב. אך כל דבר הנוגע לעמנו אכתוב לכם, ועל טבע הארץ ופלאותיה – לכו וקראו בספרי לשונות העמים, אשר עצמו מספור וכפלים המה מיוצאי מצרים.

אלכסנדריה. העיר הזו אלכסנדר מוקדן יסדה. ומלכי מצרים לבית תלמי כללו את יפיה והדרה. חליפות וצבא ראתה העיר הזו. לגיוני הרומים ואחשדרפני פרס, שבטי הערבים, וצבאות נפוליון, חולש על גוים במאה העברה! גם בספר תולדות בני ישראל תכתב זאת העיר לתהלה ולתפארת, פה התנוסס לתלפיות מימי קדם מקדש עולמים, אשר בנה שמעון בן חוניו כתכונת המקדש בירושלים, וכנראה שלטה אחוה ואהבה בין ירושלים ואלכסנדר! יען מטרה אחת למו, להפיץ אמונת אל אחד בין הגוים, ללכת באור ד' אור האמת והדעת. פה נפקחו עיני הגוים ראשונה לראות באור עולם, לקרוא מפורש בתורת אלהים, אל חי, על פי העתקת השבעים אשר העתיקו את תורתנו בפקודת המלך תלמי, מתורגם יונית. פה שמעה אזנם ראשונה קול רוב נביאינו אשר ישאו אבר למרחוק לדבר על גוי ואדם יחד. פה רותה נפשם ראשונה נחת מקול מיתרי כנור דוד, וזמירות הלויים בעטוף נפשם, בבכי מנגינתם, עלי שבר בת עמם. פה חיו רבבות מבני עמנו, מליצים ומשוררים, נגידים ורוזנים, כמו המליץ הנודע פילון היהודי, אשר הלך רומא לבקש בעד עמו, לבלי יעמידו צלם דמות המלך בחצרות מקדשם. פה לבשה נפש היהודים עוז לעמוד כאיש אחד חברים נגד רומא אויבתם, בהרים הגבור “בר כוכבא” דגל המרד, רבים היו מיהודי אלכסנדריה, אשר תחת דגלו צבאו ונפלו מות גבורים על שדי קטל בעד עמם וארצם!

מדי זכרי מצב עמנו פה מימי קדם, ובשומי עיני על מצב עמי בעת הזאת, רעדה תאחזני וכלמה תכסה פני, בראותי כי רבים המה פה מבני עמנו, אשר נזרו לבשת והמה רוכלים בנפש אדם, אשת הזימה, וישימו שם ישראל לחרפה בין הגויים. משל ההמוני אומר "כל הארץ כאשר בניה – כן היהודים הדרים קרביה". ובעת נדרוך על אדמת מצרים ונלך לשוח בגן העיר אלכסנדריה, מאד נשתומם לראות צלם הגבור “מחמד עלי” מנחושת קלל. ידוע כי על המושלמים נאסר מאת מחוקקם לעשות תבנית פסל אדם או תבנית חיה. ואולם הפחה מחמד־עלי פרק עול השולטן מעליו ולזכר גבורתו העמיד הפחה אסמעיל צלמו ברחובות קרת.

גם מבני הארץ שם פרקו עול, הפרו תורתם, בבתי היין ישתו דם ענבים לרויה, ורבים המה אשר מרק פגולים יאכלו נגד פקודת מחוקקם. וגם ישראל אשר הורגל מנוער ללכת בדרכי העמים שהוא שוכן בקרבם, גם הוא כאדם עבר ברית, פרץ גדרו – על כן היה למרמס! היהודים נפלו פה לשלש מחלקות, אשכנזים, ספרדים ואיטאלינים. האשכנזים מעטים המה וכשבעים משפחות מספרם, רובם בטלנים יושבי קרנות, משחקי בקוביא, ומתפרנסים על ידי נשותיהם ובנותיהם. בתי ספר אין למו, רק בתים לשפוך שיח לפני אל עליון. אך אהה, גם ביום כפור, יום אחד המיוחד לישראל גוי אחד, להתודות על חטאיו ופשעיו לפני אל אחד, גם ביום הזה רבים מהם אחרי שרירות לבם ילכו, ובית זונה יתגודדו. הספרדים המה בנים נאמנים לתורתם ולדתם. האטַלינים המה עדה גדולה ונכבדה. ושני בתי תפלות למו וגם בתי ספר לנערים ונערות. בין כנעני ארץ מושבם ובין רוזני ארץ למו מהלכים, ובכל זאת לא יבושו כי ממעי יהודה יצאו ובשם יעקב נקראו, אבל על אחת לבי דוי כי הרעיון הלאומי עוד לא הכה שורש בלבבם, ולבם בל נחלה על שבר בת עמי יושבת צפונה, המשתוקקת להחיש מפלט לה ציונה.

אילקאהירא (מתורגם–הַיָפה), העיר העתיקה הזאת נבנתה על שרידי חרבות עתיקות לימים. פה ינוה ההפחה מושל הארץ. חוצותיה הרחובות המעוטרות אלונים ופרחים, גנותיה הנותנות ריח מכל עצי חמד, בניניה הגדולים והמון הלאומים השונים אשר אליה ינהרו לסחור ולעבוד, כל אלה ישיתו עליה חן והדר כאחת הערים באירופא הנאורה. גם עדת ישראל, עם קטן ודל, פה ילך קדימה לרוח העת החדשה, פועל בפחם, לוטש אבנים, עושה בכסף ובזהב, עובד באוצרות המלך, וחושב חשבונות בבית הרכוש להארץ. העדה הקטנה הזו תקוה נשקפת לה לימים יוצרו, מעת התאחדו עם עדת הספרדים תחת ראשם קאטאוי ביי, אחד משועי הארץ ואציליה, ובלבו רגש לאומי ודת, וכל מגמתו לרומם קרן ישראל ולפאר שמו בין העמים. לעדה שני בתי תפלה ובית חולים, וגם בית ספר יסדו בהשתדלות החכם גרינבערג, ונקוה כי בימים יבואו יהיה הבית לגאון ולתפארת בין יהודי מצרים מי יתן ועדת האשכנזים באלכסנדריא תשים אל לבה לבער הרע מקרבה ולהלוך בעקבות אחותה עדת יהודי קאהירא… זכרון קדוש אחד לנו פה, והוא הרמב"ם, החכם הנודע בין תפוצות ישראל. מי לנו גדול ממשה, פה כתב ספריו המחוכמים, ופה הראה חכמתו ברפאו לישראל רפואת הנפש ורפואת הגוף, וגם העמים שאבו מבאר חכמתו ממעיני הישועה ממרחקים באו הנה לרפאות מזורם. גם היום רוב רופאי קאהירא מבני ישראל המה הנעלים בחכמתם וידיעתם על בני גילם הנוצרים, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד',עם חכם ונבון.

מוף. (לפנים ממפיס) במסלת הברזל עברנו לחילואן. המקום הזה רחוק מקהירא מהלך שעה. “חילואן” הוא כפר, העומד לשפת יאור הנילוס השמאלי, שם מעיני גפרית, ואלופי הארץ בנו היכלי־קיץ פה, לשאף רוח צח הנושב ממדבר נוב, והמחלים גו האדם. בסירות דוגה עברנו את היאור שיחור (יען מימיו דלוחים ושחורים נקרא היאור כן) מעברו השמאלי לעברו הימני, נוכח “חילואן”, לראות אחת משבעת הפלאות שבעולם, והם “פארי־העמודים” (פירמידות) הנשקפים על פני מדבר נוב, זה יותר משלשה אלפים שנה.

העיר מוף עתיקה לימים, בה עמד המקדש היכל אוזיריס, ופה עשו החרטומים בלהטיהם להוליך שולל עם ומלך יחד. בדרכי ראשונה על אדמת ירושלים, לשפוך שיח לפני יושב רמים אצל “הכותל המערבי”, שריד מחמדינו היו לנו בימי קדם, אז רגשות קדושים ונעלים פרצו תוך חדרי לבי, ועל כנפי ההגיון העליתי אבר לימים מקדם, בשכון ישראל על אדמתו, מקדשו התנוסס לתלפיות על הר המוריה, ומכל הקצוות נהרו עמים לראות באור ד' וכבוד ישראל כי רם, – בלב מלא רגשות כאלה עמדתי גם כן לפני “פארי העמודים”, מגדלים גבוהים אשר הדרת השיבה חופפת עליהם, והעת אשר בכליון חרוץ הכל תכלה, אין יכולת בידה לכלות אלה העמודים ולעשותם מעי מפלה, חרבות עולם, יען כי הם פועל פעלו אבותינו על אדמת מוף, בהיותם נכנעים למלכי צוען. עדים המה גם הם, כי נצח ישראל לא ישקר, וכי עוד יבוא יום אשר יאמר להם, לכו ונעלה אל הר בית ד' בית יעקב; כי כמו מעשי ידיו חיים וקיימים כן עם ישראל יעמוד נצח.

“פארי העמודים” בנויים זוגות לאורך היאור, וישתרעו לאורך כל מצרים העליונה. המערות אשר תחתיהן הן – קברות חנוטי מלכי מוף ונוף, אשר חצבו למו שם קבר. הסבות אשר הסבו לב מלכי הארץ לבנות העמודים, שתים היו: האחת, להעמיד זכרון עבודת המלכים לדור נולד, והשניה, לעצור בעד רוח השרב הנורא הבא ממדבר נוב לבלתי יעלה כשואה על אדמת מצרים התחתונה לכסותה בשיא גלי החול, כי באשר יגיע הרוח הזה לעבר המגדלים, אז ירפו כנפיו וגלי החול ישתקו.

בפתח המערות, לרגלי העמודים, תעמוד מצבת “החול”, אשר לפי אגדת עמי מצרים הקדומים, היה “החול” עוף אחד אשר בא ליד היאור ממרחקים, אחת לחמש מאות שנה, ועל המוקד אשר הכין לו נשרף, ומן אשו חדש שנית את נעוריו. העוף הזה נזכר גם בספר “איוב” “וכחול ארבה ימים”. הערבים יקראו לעוף הזה בשם “אבא חול”, וחכמי המצרים תרגמוהו בשם “אב הבהלה”, ולפי דעתי תרגומו “אבי החול”, לאמור שומר החול שלא יעבור גדות היאור.

היאור. כגן אדני בארץ מצרים, כן תאר את הארץ הזו משה איש האלהים. ובאמת אין לך ארץ אשר בנקל תוציא ממנה לחם כארץ מצרים. כמה יגיעות יגע האכר בארצות שונות, יזבל, יחרוש, יזרע, וכו', ואחר כל אלה לבו יהגה אימה, פן לא יתנו השמים גשמים בעתם, ואת כל עבודתו ישא רוח, לא כן בארץ מצרים, שמה יעלה אחת בשנה היאור על גדותיו וישקה הארץ שלשה ירחים, לא רק משקה, אלא גם מזבל; כי עת יעטה גאון, ובשאון גליו יתרומם להשקות ארץ ותלמיה, גם דומן ובוץ ופגרי חיות יוליך עמו לרוות אדמתה למען תתן פרי כפלים! תוצאות היאור הנפלא הזה עוד בערפל חתולתן, וחכמי העמים יאמרו, כי מרוב הגשמים הנוזלים על הררי כוש והנופלים לנהר שיחור, מזה יפרוץ הנהר על כל גדותיו לשוקק ארץ מצרים לרויה. ראשי תוצאות פרי הארץ מלבד לחם ותירוש, הם צמר גפן וקנה הנופת (צוקר). ובסירות דוגה יובילו את סחר הארץ לאורך היאור לאלכסנדריה, ומשם יטענו על אניות קיטור להובילם לקצה התבל, כי המסחר באלה גדול מאד.

טרם אפרד מכם, קוראים יקרים, אתן בזה תודה לידידי האדון הפרופיסור פויל ווערני ולהד"ר לעפסיוס, אשר תמכוני משך מחלתי בארץ מצרים.

מכתב מלונדון

נפתלי הרץ אימבר

חבצלת תרמ"ט.

האדון אוליפאנט, התייר והסופר הגדול באנגלאנד, החובב ציון האמתי,איננו, – כי נלקח מארץ החיים. והנה לספר פרשת גדולתו וחכמתו לא פה המקום, וכבר דברתי עליו במ“ע Jew. Standart, וכל גדולי מכ”ע פה העתיקו דברי בשמי, אך מענין חבתו לעם ישראל וארצו, חבה אשר לא היתה תלויה בדבר, אגיד פה לפני קוראי “החבצלת”. לפני חמש ועשרים שנה עזב את אמונת הנוצרים, ובנה לו שיטה חדשה בדעת אלקים בארץ. ושיטתו זאת עוררה בו האהבה לעם ישראל וארצו. עדות על אהבתו המה אנשי המושבה ב“זכרון יעקב”, אשר בעת עמדו בין המצרים הושיע אותם בלחם ובבגדים, עד אשר באו לחסות תחת כנפי הנדיב הידוע.

והנה הרבה אנשים דמו כי ידו עם המסיתים, ולהראות כי שקר טפלו עליו, אביא פה מופת אחד – האדון אוליפנט היה הסוכן הראשון תחת לורד אלגין מלאך בריטניא במדינת יאפאן. מאנשי אירופא היו המה הראשונים אשר רגלם דרכה על אדמת הארץ הזאת, ושם נודע לאחד השרים הרואים פני המלך המיקאדא. אחר שנים רבות, שלח השר את שני בניו לונדונה לבית האדון אוליפנט. הצעירים האלה בבואם לונדונה ובראותם את דבר עושר הבריטים וגבורתם, דמו כי יד אמונת הנוצרים עשתה למו כל החיל הזה, ובכן חוו דעתם לפני האדון אוליפאנט להכניסם תחת צל אמונת הנוצרים. אוליפאנט שמע דבריהם, ולא ענם. אך שכר אחד השוטרים המרגלים חרש להראות לצעירים רחובות העיר הגדולה, המלאה חלאת מין האדם, מעונות הגנבים והשודדים. הצעירים בשובם הביתה מתוך הרחובות והשוקים האלה, ענו להאדון אוליפאנט: באמונתנו אמונת קונפוציוס לא יעשו אנשים רעות כאלה, כאשר יעשו אלה אשר גדלו באמונה השוררת בארץ הזאת וטוב לנו להשאר באמונתנו.

בעת פתחתי חנותי בחיפה, התנה עמי האדון אוליפנט כי תהיה סגורה ביום השבת. ויתר הדברים על אודות האיש הדגול הזה, על ספרי נכתבו, אשר יצא לאור בקרוב. ושלום לעפרו!