מלכין היה צעיר מאוד כשיצא מעירו מינסק למסע הרצאות בעיירות פולין. טרם נקבע הגבול בין רוסיה לפולין. בהיותו בדרך נקבע קו-גבול חדש ונותקה הדרך לביתו. הוא נשאר בוורשה והתמסר לעבודה במפלגה הציונית הסוציאליסטית בפולין.

הימים – שנים מספר לאחר המהפכה הרוסית.

למרות זרם הידיעות על דיכוי ומחנות ריכוז, על רצח המונים ברוסיה הסובייטית, התנחמו רבים באירופה, לאמור: חבלי לידה הכרחיים, משטר חדש נולד מן המהפכה, זו דרכן של מהפכות.

אדם נבלע ברצון הכלל הגדול; בנסותו לפעול בתחומה של החברה, בהתמסרו לתופעה סוציאלית כאל כוח-טבע.

לאחר מכן באה האכזבה הגדולה, אכזבתו המרה של אדם באשר הוא אדם במובחן מן האדם שהוא חבר. חבר-שותף לחברה ומאמין ורוצה בהתגשמות תוחלת מוצהרת שלה. אדם מצוי מחוץ ומעל להצהרה.

ניצולי מלחמת המהפכות בשלהי מלחמת העולם הראשונה היו חלשים מכדי להראות גיבורים. הם עברו על-פני מפתן המלחמה ביוצאם ממנה, אך עד מהרה נסחפו, נפלו, נפצעו או מתו. אלה שקמו, קמו חלשים ומיואשים.

על אף כל אלה ניסו לקוות, או התמסרו לצפייה, תלו תקוותם במזרח, ביקשו תקוות חדשות – – – לציונות היתה אז השפעה מוגבלת בקרבת ההמונים היהודיים. רובם המכריע של הפועלים היהודים בפולין היו מאורגנים בהסתדרויות אנטי-ציוניות שונות. גם רובו של מעמד הבורגנות היהודי עמד מן הצד והתבונן בחוסר מעש בציונות הצעירה. רבים בקרב שני המחנות האמינו בעולם חופשי ובאפשרות להשתלב בעמים שבתוכם חיו.

מלכין ביקש לעשות לקירובם של הצדדים המנוגדים.

אך למפלגות, דתיות או פוליטיות, – יש מסגרות ופרוגרמה ומותר ואסור משלהן. כל סטייה מהפרוגרמה הזאת היא, לדעתם, בגידה בשלמות הפוליטית. הדת, כל דת, קובעת מראש מה מותר ומה אסור שייעשה; כך גם בפוליטיקה מפלגתית ותרבותית, בכל מקום.

החברה אוהבת דרך המלך, בה מהלכים המבוססים והמצייתים, אולם בכל חברה יש אנשים שהכרח להם לומר אמת; לאנשים אלה יאונה כל רע. החברה מוכנה להשלים עם חוסר השקר אך אינה מסכימה עם אמירת כל אמת. אדם שאינו יכול להמנע מאמירת אמת, מחפשה ומוצאה בתחום האסתטיקה. לצדק יש אלפי פנים. רק האמת היא פשוטה ביחס.

מלכין החל להתרחק מעבודה פוליטית. השתחרר ממסגרת ונעשה “עצמאי”. עד מהרה התברר מה קשה להסתדר בחיי המעש והחברה מבלי להיות “מסודר” במרקם הפוליטי והמפלגתי.

הוא נשאר נאמן לעצמו, התמסר לספרות ולתיאטרון, בהם חיפש את האדם, את היחיד, בהאמינו כי בהעלם האדם כיחיד נהרס העולם.

כושרו האסוציאטיבי הגדול וידיעותיו בספרות העולם איפשרו לו להרחיב יריעתה של הספרות ההשוואתית – בה עסק כמורה, מרצה ומבקר.

אל חשבונו של עולם בספרות המאה העשרים הגיע בדרך הטרגדיה היוונית, הרנסאנס האיטלקי, הקלאסיקה הצרפתית ושקספיר; ברומנטיזם של וויקטור הוגו, באידיאליזציה של אמיל זולה, ובחתירה אל האמת המעורטלת של האדם – עד הריאליזם של טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ’כוב, מצא את מקורות ההשפעה על ספרותה של אירופה בהווה.

בעימות עם הגישה ההיסטוריוסופית והתפישה הסוציאל-פסיכולוגית של כל תקופה, בוחן מלכין את ספרותה בהתפתחותה ובהשוואה שלה לספרות התקופות האחרות.

לדידו של מלכין חשוב מעשה הסיפור מסיפור המעשה. גיבורי הספרים הם סמלים לאדם שבחברה במאבקו בה ובעצמו באחריותו לנעשה סביבו, בחשבונו של עולם ושל עם. עם בוא הכניעה מאונס או מרצון לשליט, לדת, למפלגה או לדעת-הקהל – באים עמה אובדן האחריות האישית, חולשת הרוח, פסיביות ואדישות, ולבסוף השעמום.

בספרות הסימבולית – פועל הגיבור כסמל לאדם חי כל עוד אין הוא פרי ההסכמה הכללית והשיגרה. לכשהוא הופך כזה – מאבד הסמל את ערכו, את ייחוד סמליותו.

בריאליזם האמיתי מקבלים הדברים הפשוטים מימד חדש – הכל מופיע כסמל, בעל קריטריונים פנימיים, תחומים בתוכו.

שום גורם חיצוני לא ישנה את תכונות האדם, וככל שהאמת פשוטה יותר היא תגלית של יסודות סימבוליים יותר.

הגיבור הספרותי מתחילת המאה העשרים, לחם בגורלו – התלבט בו ולאחר מלחמת העולם השניה מופיע גיבור החולשה, המסתכל. גם הסופר החל מסתפק בתפקיד זה של הסתכלות.

בהרצאותיו ובכתביו התמסר מלכין לבדיקת החשובים שבזרמי החדישוּת הספרותית: – הפוטוריזם והאכספרסיוניזם. שירת התהילה לחשמל ולקצב. המרת האדם בהמון, בקולקטיב. בשורת אפסות האדם, נצחונה של הבחינה הטכנית וההמונית – כפתה את השיפוט לתועלת, לייעול, למוצר.

בהקדמה משנת 1932 עושה ארנבורג את חשבון אירופה שלו, בהסבירו את המהפכה כתקוותה היחידה. הסבר זה משמש גשר בין מלרו ב“התקוה” ובין בובואר ב“מנדרינים” ושאר חוגו של סרטר בשלהי מלחמת העולם השניה.

ספרות של העולם הנסחף, הנגרר ונטרף במכונה החברתית הגדולה; ספרות בה נדחף האדם לאור אש הלוחמה, אל מחוץ לכבליו הסוציאליים. בתוכה – הוא ערום, אינסטינקטים שלו חשופים. ספרות המתמסרת לסיפור הירידה האנושי – אל מה שהוא יכול ואינו רוצה להיות.

ככל שמתגברת רשות הרבים מתפוררת רשות היחיד. המוסר, המדע, ואפילו מושג החרות משועבדים מעתה ל“טובת הכלל”. מה נותר מן היחיד?

על רקע חשבון העולם של גיבור ספרות המאה העשרים, מנסה מלכין לעשות גם את חשבונו של עם. גיבורה היהודי של הספרות, כיצד עושה הוא את חשבונו של העם היהודי?

מלכין עומד על הצטלבותן של שתי המהפכות בתוך העם היהודי: המהפכה הכללית שאפפה אותו והמהפכה היהודית שכוונה אל עצמו.

י. ל. פרץ ראה את תוצאות המהפכה בחורבן עולם העיירה וניסה להציגה ברומנטיות, בתגלית כוחות האמונה והרוח שפעלו בחייה. שלום אש ראה אותה כך: ר' שלמה נגיד, יענקל שאפשוביץ ומאטקע גנב, כולם עטופים בהילה הרומנטית. בעל בית-זונות בונה בית- כנסת ומשלם לבחורי ישיבה לאמור תהילים למען ימחול לו אלהים. קול תהילים וקול פעמוני הכנסיה מתמזגים באידיליה שלמה בעיירת שלום אש.

אך בפטרבורג-וורשה-מוסקבה של אש – באה כבר האכזבה לאשליות היהודים לכדי ביטוי.

מנחם מנדל עזב את תחום המושב היהודי, ויהודים מצאצאיו בימי פרץ ואש הגיעו לרום החברה, לחוגי בנקאות ואינטליגנציה, בהם נדמה היה שההתבוללות רצוייה ומתגשמת. אך היהודי נשאר תמיד זר ובלתי נסבל גם בחוגים אלה. במוקדם או במאוחר, גם בקרב אלה שהשתמדו, לא נמחה מסביבתם זכר הגזע היהודי שממנו נסתעפו.

מלכין ראה בגורלו של זכרי מירקין של אש – את סמלה של יהדות זו. בבוא זכרי מירקין לוורשה מפטרבורג, אותה עזב לנוכח כשלון ההתבוללות בקרב העם הרוסי – הוא מנסה לחיות בין יהודים. הוא פוגש במשפחה סוציאליסטית יהודית הלוחמת למען המהפכה בתקווה שיגאלו כיהודים יחד עם גאולת העם בקרבו הם יושבים. עם פרוץ מהפכת אוקטובר הוא נוסע למוסקבה, מבקש לנאום בפני המוני פועלים ומהפכנים, אך מכירים בו כיהודי נלעג ומיותר החוזר מאוכזב לוורשה היהודית.

גם אצל אליה ארנבורג מוצא מלכין את הטרגדיה של הגיבור היהודי בעימותו עם חשבונו של עולם. כדברי ארנבורג: “היהודים ממציאים לעולם, זה אלפיים שנה, אידיאות נכונות ויפות. להם – לא לנו”. לדעת מלכין היה הוא הסופר הלא-יהודי היהודי ביותר בימינו. אב-טיפוס לשניאורסונים-איבנובים – הסימבול הטראגי של קומפלקס זה.

ביצירתו של י. ח. ברנר מוצא מלכין את התיאור האמיתי, האכזרי באמיתו: תמונת חיים כמו שהם מוצגת בנאטוראליזם חושפני.

מעיירתו הומל דרך מינסק, וורשה, ערי שווייץ ולונדון, נדד ולא מצא. אין מקום ליהודים בעולם, על כל פנים לא לחיים חופשיים, יהודיים. רק בארץ-ישראל שהוא חושפני כלפיה כאל הגולה – רק כאן מצא מקומה של חירות להיות יהודי.

ר' זרח הזקן מזהיר: “אתה תתפלל לכל האלים ואפילו אחד מהם לא יהיה שלך, תנדוד בכל הארצות ואף אחת לא תהיה שלך, תדבר בכל השפות ואף אחת לא תהיה שלך”. גיבורו היה האדם המתלבט במאבקו עם עצמו – שאינו יכול להפרד מן הייחוד היהודי.

מזיגת האהבה והריאליזם של עגנון יצרה, לדעת מלכין, את דרכו האירונית של עגנון, אשר הכיר בחוסר האפשרות של הזיווג בין האסכולה הרומנטית והגישה הריאליסטית. אלה הפכוהו למספרו של התמול-שלשום הארץ-ישראלי, אשר הפך גם לו, כלברנר, למחוז-חפץ יהודי.

ספרות ימינו משקפת תקופה המשנה את המנטליות האנושית; עידן הטכניקה והשפע גרמו לחיים שייעשו קלים יותר, אך הקלות שבהתגברות על קשיים ומרחקים, גרמה לקלות המשקל המיוחס לאדם על-ידי עצמו.

בין פסיכולוגים של ימינו יש המתיימרים להיות בעלי ההסבר לכל מוראותיה של הנפש, אך התנהגות וגורל האדם מורכבים מכדי להסתבר בנוסחה, במונחים אובייקטיביים- “מדעיים”.

כל אדם מחפש מוצא, לא במדע – אלא בחלום ובאשליה. זה הגשר המאפשר לו להלך על- פני המים אל המוות. זוהי האשליה של המציאות החולפת, כאילו היה החלוף קבע שבעולם. מלכין הדגיש את חשיבות החלום בספרות האופטימית של עמק-הבכא – בעומדו על תכונות הגיבור השלומעליכמי. החלום על הירושה הגדולה המחכה לו ב“קאליפורניה שבארץ פילאדלפיה” והמלמד מכתריאליבקה, – המתאר לעצמו מה הוא היה עושה “לו הייתי רוטשילד”. בידו – הטובה בתשובות לתיקון העולם: לבטל הכסף בכלל, ולהקל עוּלו של עולם.

האור הטראגי-קומי בו מאיר שלום עליכם את גיבורו היהודי בין מציאות הרעב והחלום הרוטשילדי – נראה למלכין כמפתח להבנתה של ספרות שלא הפסיקה להאמין באדם גם בעולם מלא תמורות ואכזבות של ימינו. עולם זה מתגלה לטוביה בבחירת בילקה בתו, המבכרת עושר על אושר. היא נישאה לקבלן עשיר, גס ומשעמם, גדול ממנה בשנים רבות.

ייאושו ואומללותו של טוביה נראים למלכין כתוצאה אל אהבתו הגדולה לבתו – אהבה הנעשית מיותרת בעולמה של בילקה, המתכחש להודל שהלכה לסיביר אחר אהוב לבה, עולם שנתגלה בריאליזם השלום-עליכמי, החייכן בדמעותיו – אשר הוצג על-ידי מלכין על ניגודיו והישגיו.

*

האדם אינו מונוליטי. כל אדם הוא הרבה אדם. תמיד מחפש את הגשר על הפער בין רצונו ויכולתו, בין חלומות ומציאות, בין תמונת עולם והוויית אדם.

הפסימיסטים מאמינים שהוא מחפש לשווא ואילו האופטימיסטים מאמינים בחיפוש שיימשך אחר שימצא. מלכין רצה להשתייך לאופטימיסטים.

קטנים וגדולים ידעו את ד. ב. מלכין. אלפים ורבבות העריצוהו, אך בקרבו קיננו עצבות ויגון. ההיה זה יגונו הטבעי של אדם יוצר? ההיו אלה פקפוקיו וספקותיו של איש הרוח החי את מאורעותיו הטראגיים של העם בכל מעמקי נפשו או שהיו אלה תחושות כוססות של קיפוח על שלא השיג את שאיפותיו, על שלא זכה למגיע לו? דומה, גם גורמים אלה גם גורמים אחרים פעלו כאן כאחד.

מלכין מיעט לדבר על עצמו ובמיוחד נמנע מדבר על עניינים שנכווה בהם ושהכאיבו לו. גאוותו כאדם והכרת ערכו כסופר עצרוהו מעשות זאת. באותו העוז נשא בקרבו את מחלתו הממארת.

הן כסופר הן כמרצה היה לא רק בעל סגנון ובעל נוסח משלו. היה לו גם לחן מתנגן ומקורי. היה זה ניגונו, ניגון מלכיני צלול, חם וממריץ, ששרשו בעיר מולדתו שבליטא, שפרח במינסק ובממלכת היידיש בווארשה ונצרף ביידיש חילונית במסע לימודי במרכזי אירופה וביבשת שמעבר לים. כדרשותיו של המגיד ממינסק, שהיה מספר עליהן בחיבה יתירה, וכדברי מוסרו של ר' בן-ציון ידלר בירושלים העתיקה ובמאה שערים, כן נקלטו בנפשו הרצאותיהם הפילוסופיות של פרופסורים בסורבון שבפריז. בקורת-רוח ובטוב-עין של אמן-אמת היה חוזר ומתפעל מהם: צא ולמד, מה היטיבו הללו לעשות מלאכתם.

ד. ב. מלכין היה נואם-אמן. כל אחת מהרצאותיו על ספרות, על אמנות או על תיאטרון היתה יצירת-מופת; בה נכרך הרעיון בתיאור סיפורי, בה לווה תמיד הפירוש הסוציולוגי, ההגיוני והתכליתי, ברוח האמוציה והחוויה, בה לא נעלם מראייתו ומשמיעתו בעת ניתוח ביקורתי ומפוכח אף הרפרוף השקט ביותר של המראה פיוטית. הוא היטיב לשלוט בקולו, אשר אלפים ורבבות ידעוהו, ולהעניק לו בכשרון אמנותו האורטורית את הגון המתאים. יש אשר קולו חד ומוחשי ויש אשר הוא רך כקטיפה, – ומיד אתה חש ומרגיש את ערכה של המלה, את קסמה, את גדלותה. מלכין היה אחד המעטים, אשר ידעו את ערך המלה הכתובה והאמורה והוקירוה. דומה, מלים יהודיות, אותיות עבריות, המתיקו עמו סודות ורזים…

לא פעם נזדמן לי לשתף פעולה עם ד. ב. מלכין, בעיקר בשידורי “קול ישראל” ביידיש. ומדי פעם הייתי משתומם וחוזר ומשתומם על כושרו של אדם מצוחצח ואלגנטי זה השלוו לכאורה ואשר שאף תמיד לרומם יצירה מרומים אוניברסליים, להיתפס ולהתחמם על ידי צליל נאמן או על-ידי מונולוג של שחקן יהודי חביב, ומכל שכן על-ידי שורות נאות מעטות מידי משורר צעיר, ובעיקר כשמשורר זה יונק מאדמת מדינת ישראל. אך יותר מזה הייתי משתומם בהסתכלי בדרך עשייתו. השתוממתי למראה אולמים גדולים ומלאים, שבהם היה הקהל עוקב בדריכות אחרי הרצאותיו ומלווהו בסיוריו הרחבים והמעמיקים בשדות הספרות והאמנות, התיאטרון היהודי והישראלי, במרחבי הספרות הקלאסית ובדמויות המקרא ובעשרות נושאים אחרים אשר בהם העשיר את חיי התרבות בישראל (ובשנים שקדמו לכך בפולניה, בצרפת ובבלגיה). אך השתוממתי יותר מזה בראותי כיצד צומחת מתוך משפטים מעטים שרשם לו בפנקסו הזעיר יצירה אורטורית, נפלאה, אשר יש בה מוטיב יסודי וצלילי- לוואי נהדרים ומבנה-נאום אמנותי על תקשיטיו ועל עיטוריו, ועם זאת היא מבוססת על יסוד המחושב והמתוכנן שבהגיון.

וכהרצאותיו כן מסותיו וכן כתביו הביקורתיים על ספרות ועל תיאטרון, הזרועים בשפע בעתונים ובכתבי-העת. תכופות הייתי שואלו אף בתרעומת כל שהיא: הא כיצד, משום מה אינך כונס יצירות אלה לספר? הוא היה מתחמק מתשובה ישירה. יש אשר נימוקו היה – חוסר פנאי, ויש אשר טען, כי עוד לפניו כתיבה רבה. בי היתה ההרגשה – וכיום גברה בי – כי הסיבה עמוקה יותר, ומוטב שנאמר, נוגעת ללב יותר. הסיבה היא – יחס פנימי של יראת- כבוד מפני המלה הנדפסת, יחסו המהותי לספר, אשר נתחדד ונתלהט יותר מאז שואת עם ישראל – עם כליון הספרות היידית במרכזי מזרח-אירופה שמלפנים.

שבועות מעטים לפני פטירתו, 12 בפברואר 1966, נפגשנו. הוא מסר לי את מאמרו, מבוא לספר סיפוריו של ידידו הסופר י. פינר. היתה זאת הפעם הראשונה שהודה לפני בכאב: “אני חש את עצמי ברע”. אפרורית מצהיבה וחולנית התפשטה על פניו האציליים. הוא היה עצבני וקצר-רוח, אך כדרכו עדין בהליכותיו וחיוכו פקחי ומצודד נפש.

כבר ארב לו המוות מקרוב.

עשרות רבות ממסותיו ומכתביו הביקורתיים מפוזרים בכתבי-עת ובעתונים. לתרגומיו הנפלאים, למסותיו המוצלחות על דוד ברגלסון ועל י. ח. ברנר, לכתביו בענייני תיאטרון, ספרות ואמנות הן הקדיש קרוב לחמישים שנה מששים וחמש שנות חייו.

חובת-כבוד היא לידידיו ולמעריציו של דב-בר מלכין – ולא רק להם אלא חובה היא לספרותנו בכלל – לכנוס יצירות חשובות אלה בצורת ספר. גם מתוך עזבונו שוב נראה ושוב נכיר את המסאי המקורי וההוגה ד. ב. מלכין.

ספרות גדולה

לאדם חי

בזכרון נעורים שחלפו

על מנת –

לעורר צעירוּת שישנה

באתמול היומי, בהיום שלשומי

בין ואלס לטויסט

עידן של זקנה קודם-זמנה, יודעת כל,

ספורט של ראווה

לא רוקדת אלא מרקדת

תקליט – יריקת חרצני המלון

ולחם ושעשועים

ובילוי עד אין סוף כדי להתמסר בכניעה רוגעה

עידן של זקנה קודם זמנה – חרשה ולא שואפת

על כן מבקשת: לעורר צעירות שישנה

באמצעות אתמול שהיה היום

א.

תרומתו של ד. ב. מלכין באמנות-ההרצאה לתרבות היהודית בימינו – נחוותה על ידי עשרות-אלפי שומעי הרצאותיו, בעברית ובאידיש, במשך חמישים שנה – ברוסיה, בפולניה, בישראל, בצרפת, בבלגיה ובאוסטרליה

רבים נהנו והודו ובירכו – מעטים הגדירוה.

הוא עצמו ראה ביצירתו המשכה וחידושה של מסורת עתיקת-יומין ברטוריקה עברית ויהודית שהיתה האמנות הפופולארית ביותר בקרב היהודים מימי הנביאים ועד ימי המגידים.

בהיותי ילד לקחני אל בית הכנסת הגדול בתל-אביב, בזכותו אותי באחת החוויות הגדולות של ילדותי, לשמוע את המגיד ממינסק מספר ומשעשע את קהלו בחוש הומור, בהעזה, באקטואליזציה מפתיעה של סיפורי המקרא, בהתחרזות של סיפורים בסיפורים, משלים ונמשלים משתמעים ומפורשים – המצטברים לעיקרו של מדיום ריטורי, בו עיצב והביע את רעיונותיו והסתכלויותיו.

אביו של אבי לקחו עמו לשמוע את המגיד ממינסק בעירו. שנים רבות היה סבי חופשי מדת, ממסורת ומאמונה – עד שחזר בתושבה ונעשה להוט אחרי כל גילוי של יהדות בעל פה ובכתב, והיה גורר את אבי עמו לכל חצר של צדיקים, לכל דרשה של שרבנים מתנגדים, של מגידים עממיים וסתם תלמידי חכמים שנתדיינו. אבא היה מתלווה אליו גם לאחר שעזב, בגיל 13, את הישיבה והשתחרר מאמונה ומעול מצוות של תורה. משהחל להרצות בגיל חמש עשרה בהתכנסויות של בני נוער וציונים, משהתבגר ונחלץ למאבר בחוגי האורתודוכסי ההיהודית – המשיך לראות במגידים אחד ממקורות ההשפעה החשובים ביותר על תרבותנו ועל עיצוב האמנות שלה הקדיש את חייו.

כל ימיו היה ד. ב. מלכין אגנוסטיקן עקיב ולוחם בכל אידיאליזציה של העבר היהודי, כל אידיאולוגיה אורתודוכסית של מסורתיות ושל שמרנות דתית ויהודית – אך האמין, כי למען חיוניותה והמשכיותה של התרבות היהודית “יש לשמור על הקנקן ולאו דווקא על מה שיש בו”, כפי שנהג לומר.

כליה ואמצעיה של התרבות היהודית היוו, לדעתו, את האלמנט הרציף ביותר בתולדותיה. אף שתכניה והשקפותיה החברתיות-לאומיות נשתנו מעידן לעידן. בימינו התחולל השינוי הגדול ביותר בחיי היהדות ובאידיאולוגיה שלה – מאז יציאת מצרים ומאז שיבת הגולה ימי עזרא ונחמיה. דווקא בימינו היתה חשיבות מיוחדת להתחדשות השימוש בכליה ובאמצעיה של התרבות היהודית – אשר לתוכן יצקנו יין חדש.

אחד הכלים האלה, אולי הזנוח שבהם, היא הרטוריקה היהודית – הז’אנר שבו נוצרו ממיטב יצירות המופת של הגניוס היהודי: מימי עמוס, ישעיה וירמיה – דרך קהלת ואיוב – דרך ממשלי המשלים ומספרי האגדה התלמודית – ועד דברי הרביים-הצדיקים של החסידות והמגידים העממיים של כל התפוצות.

ב.

בין הז’אנרים הרבים שנתקיימו זה בצד זה וזה אחר זה בתולדות הריטוריקה היהודית – היה הז’אנר הסיפורי אחד הבולטים. ז’אנר זה פותח על ידי ד. ב. מלכין בהרצאותיו. הסיפורים ששיבץ בהרצאותיו היו למרכזן, לנושא טענותיהן, למשלן, לכוחן המושך והמשעשע, לאמצעי השכנוע העיקרי. וכך נעשה הרצאתו פופולרית גם כשהעמיקה חקר, ומוחשית – בלי שתפסיד מכוחה הרעיוני.

בין יצירות המופת של הנאומים העבריים הקדמונים – זכורים הנאומים הסיפוריים החריפים והמעמיקים של יותם ונתן הנביא. העיקרון הפילוסופי המהפכני מבחינת האתיקה של העולם העתיק – כי הצדק עליון על כל מלך ומלכות, כי השוויון לפני החוק, והעונש על פגיעה בחוק אינם מודים בשום יוצא מן הכלל – ויהיה מעמדו עילאי כאשר יהיה – הוצג לראשונה בנאום המופת של הנביא נתן:

“שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה, ותגדל עמו ועם בניו יחדו, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבא הלך לאיש העשיר ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הראש, ויעשה לאיש הבא אליו”.

כששמע המלך את הסיפור המרגש, אמר בפסקנו מלכותית: “חי ה', כי בן מות האיש העושה זאת!”

ונתן אמר לו: “אתה האיש”.

וכל נאומו של נתן וכל המסקנות המרחיקות לכת המשתמעות ממנו והמגיעות עד המתקדמות בתורות המדיניות של ימינו – כל כולו של נאום זה אינו אלא סיפור.

לא רק נאומי תוכחה – גם נאומי הסתכלות בטבע הבריות, בנטיותיהם הפוליטיות, בתוצאות החברתיות והמשטריות החמורות הנובעות מן הנטיות הפוליטיות השונות המנוגדות שבחברה – הצליח הנואם הקדום להציג בסיפור. בתארו את ההבדל בין מומחים ובעלי מקצוע ובין פוליטיקאים ושליטים משתמש הנואם בן ימינו בקלישאות כגון: “המומחים – יודעים יותר ויותר ועל פחות ופחות ועל כן קיימת סכנה, כי ידעו הכל על לא כלום, אך השליטים – יודעים פחות ופחות על יותר ויותר, ויש סכנה שידעו אלא-כלום על הכל. על כן” – ימשיך נואם ימינו – “הם קנאים כל כך לשלטונן ולציונם של המומחים, על כן בוערת שנאתם באש האטד בעומדם מול עצי פרי וצל ויופי כעצי הלבנון”. אל אותה ראיה עצמה וכמעט אל אותן מסקנות עצמן הגיע הנואם הקדום בנאום-סיפור שלו:

נאום יותם בן גדעון על בעלי שכם ועל המלך שהמליכו עליהם:

"הלום הלכו העצים למשח עליהם מלך, ויאמרו לזית: מלכה אלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו העצים לגפן: לכי את, מלכי עלינו, ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?

ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו. ויאמר האטד אל העמים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו וחסו בצלי, ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".

כל היודע מה עירום ושלדי הוא האטד מבין את האירוניה של נאום זה בתורת המדינה – שאמיתותיו הטרגיות אוניברסאליות עד אימה.

הרעיונות שבנאום-סיפור מעין זה מובעים בצורה חד-משמעית ומשכנעת בבהירותה – אף שהיחסים בין חלקי הסמל הם סוריאליסטיים לחלוטין – ואילו מסומליו נחשפים לנו בריאליות המדהימה שלהם.

הנאום והדרישה המוסרית, הנאום והאובסרבציה הסוציאל-פוליטית – השתמשו פעמים רבות בסיפור כבמדיום עיקרי שלהם. דרך הבעה זו משכנעת דווקא בשל עקיפותה, דווקא בשל ההכללה המקיפה שבה, בשל ההסכמה הבלתי-מחייסת שהיא מעוררת בשומע – באופן זה שהיא מפתיעה אותו בהכריחה אותו לקבל גם את מסקנותיו הפרטיקולאריות של הנואם, גם אם אין השומע רוצה בהן.

ג.

הסיפור, המשל והאגדה – ממחישים הקשר בין המציאות המוכרת לכל אדם המביט במציאות באמצעות אירועים טיפוסיים לה – ובין רעיון הנואם המבקש להאיר את המציאות מנקודת המבט שבחר בה כדי להגיע אל המסקנות, אליהן הוא חותר.

זהו רק אחד מתפקידיו הרבים של הסיפור באמנות הרטוריקה. בין שאר תפקידיו – ואולי החשוב שבהם – הוא הפיכת הדיבור מטיעון הגיוני ומופשט – להידברות חמה וחיה עם שומעים המוצאים את עצמם משתתפים ברגשותיהם ובזיכרונותיהם האישיים בדברי המרצה ובתהליך מחשבתו. ההרצאה נהפכת באמצעות הסיפור מהוראה השותלת ידיעה או מביעה דעה – לחוויה אמנותית, שאינה אלא הנאה מורכבת מהנאות רבות – רגשיות ואינטלקטואליות: זכרונות, אסוציאציות, הנאה מהבנת דבר מתוך דבר, הזדהות והתנכרות לגיבורים ולמעשיהם, התפעלות ותהיה על אופן וצורה של “מעשה הסיפור בניגוד לסיפור המעשה”, כפי שקרא לזה ד. ב. מלכין.

בהרצאותיו הרחיק לכת בהפיכת הסיפורים למוקדי ההרצאה: רוב הרצאותיו הוקדשו לסיפורים. הרצאה על הסיפורים שבדרמה, ברומן, בנובלה הקצרה, בסרט, באירוע האפיזודי בחיי היום-יום. כל אלה הציעו עצמם כמקורות לא-אכזב של סיפורים מתחרזים בסיפורים המהווים מציאות מובחנת ממציאות האירועים המוחשים – אך המייצגת התיחסות אל אותה מציאות מוחשית ונחיית כיצירה. בניגוד למבקרים הפורמליסטיים למיניהם – רואים את עצמם אפילו אמני הקולנוע הגדולים באמת – כפליני, אנטוניוני, בונואל, ברגמן, צ’פלין, קוראסווא ודומיהם – כאמני-הסיפור באמצעי הצלולואיד. על אחת כמה וכמה הסופרים והדרמטורגים אשר להם בעיקר הקדיש ד. ב. מלכין את הרצאותיו – עיקר יצירתם, אמצעיה ובשורתה, כלולים בסיפור המעשה המעוצב על ידי מעשה הסיפור שלהם.

כבנדטו קרוצ’ה, אשר בנקודות רבות הסכים עמו ועם תיאוריות האינטואיציה שלו, חיפש גם ד. ב. מלכין את חווית-היצירה שבתוך היצירה האמנותית: את סיפורה של היצירה, זו “האידיאה שבאינטואיציה” של היוצר הנפגשת עם “האידיאה שבאינטואיציה” של הקורא או של השומע – מעבר לאמצעים האמנותיים שבהם מתבצעת הקומוניקציה ביניהם – אך בכפיפות מוחלטת לאמצעים אלה ולאופניהם. הסיפור שביצירה – משמע: הדבר אליו מתכוונים בפשט שבה, שמצליחים לעוררו בקורא או בשומע אותה. על כן היו הרצאותיו מוקדשות לסיפורים – גדושות סיפורים: סיפורים על סיפורים.

כשם שהסיפור מביע התיחסותו של הסופר אל מציאות-החומר או אל מציאות-הדמיון, – כך מביע הסיפור שבהרצאת המבקר את התיחסותו הוא אל היצירה המבוקרת ואל יחסה ש זו אל המציאות המסופרת על ידה.

כשם שהסיפור הבלטריסטי מהווה אמצעי לעיצוב דיוקנו וייחודו של הגיבור ושל האירוע המסופרים על ידו – הופך הסיפור בהרצאות של ד. ב. מלכין אמצעי חישוף ועיצוב לדיוקנה ולייחודה של יצירה. אותה עלילה עצמה בסיפוריהם של סופרים רבים – תהיה למציאות שונה ומיוחדת בכל אחד מהם. אותה יצירה בתיאוריהם של מבקרים רבים – תהיה למציאות אמנותית שונה ומיוחדת של כל אחד מהם.

ד.

לפי שיטתו הביקורתית של ד. ב. מלכין – היצירה ולא היוצר היא עיקר עניינו של המבקר. זהותו ואישיותו של היוצר – במידה שהן מצויות מחוץ ליצירה – אינן מענינות את הקורא ואת המבקר המעונינים ביצירה.

הסיפור עיקר – אך המספר נותן לו את ייחודו, את חד-פעמיותו, את סיכויי האוניברסאליות שלו.

הסיפור החושף מציאות אנושית מבעד למסך המוסכמות והתשובות השגורות – שואל שאלות שאין להן תשובה. במידה ששאלות אלה הן רלוונטיות גם בעידן אחר ובמקום אחר – מתחדש כוחו של הסיפור, מתרחב תחום משמעותו, והוא מתחיל להשפיע על קוראים, שעליהם לא ידע כלל הסופר. הסיפור מתחיל לחיות חייו העצמאיים בעשרות אינטרפרטציות. לעתים משתכח אף שמו של הוספר – אך אישיותו ואופן ראייתו ממוזגים במעשה היצירה ובדמות הייחודית של הסיפור שבה – הם ורק הם, רלוונטיים ומעניינים את המבקר והקורק כאחד.

על כן נהפך כל סיפור-מחדש למעשה יציאה. מולייר ראה דון ז’ואן לפני שכתב את דון ז’ואן. האמלט נכתב על ידי בנדלו לפני שנכתב על ידי שקספיר. הסיפור המחודש מגלה בעלילה פוטנציות סימבוליות שלא נתגלו בה קודם. מעשה היצירה מדגיש בעלילה את הנראה מעתה רב-משמעותי ושומט את מה שהפך לא רלוונטי – ויוצר מציאות אסתטית המייצגת מציאות אנושית – של המספר-מחדש ושל קוראיו או שומעיו.

כך עשו סופרים רבים לסיפוריהם של אחרים, כך עשו סופרים אחרים לסיפור חיים שהיו להם עדים, כך עשה פרץ לאגדות של חסידים, כך עשה שלום עליכם – להתרחשויות של יומיום בכתריאלבקה ןברכבות המהלכות אליה וממנה, או בעגלתו של חלבן, שאליה עברה הסיפוריות היהודית מעגלתו של מוכר ספרים.

כמעשה הסופר בסיפורים ובהתרחשויות – כן מעשה המבקר בסיפוריו של הסופר.

הסיפור בהרצאה הופך אמצעי, וביד המבקר לחשוף ולהדגיש השאלות הטמונות ביצירה המבוקרת, כפי שהן נראות ומשתמעות למבקר ולבני דורו.

ה.

ערכה של הביקורת בתרומתה להנאה מן היצירה. הנאה זו שהיא גורמת – אף היא הנאה חווייתית מורכבת. מורכבותה עשויה להתעשר בהנאה החדשה של המבקר, בגירסה החדשה שהוא מוסיף לגלגוליו של כל ניגון, בצורה שבה הוא מספר את סיפוריו על הסיפורים. אם הוא מצליח לעשות כל אלה – נהפך המבקר ליוצר.

משמעות הסיפורים משתנה מדור לדור. היא מתקיימת בזכות שאלותיה חסרות הפתרון, בזכות כוחה לגרום הנאה בלתי-אמצעית ומורכבת לקוראי הסיפורים ולשומעיהם – אך היא משתנה לרגל ראייתם המשתנה של הקוראים ושל דובריהם – המבקרים.

יצירות שנראו בדור מסוים רלוונטיות ומשמעותיות רק למקום ולקהילה שבהם נוצרו – הופכות בדור אחר יצירות בעלות משמעות אוניברסאלית על פני יבשות רבות. כך אירע ליצירת שלום עליכם – הסופר לו הקדיש ד. ב. מלכין חלק גדול כל כך מהרצאותיו. הוא היה, לדעתו, גדול המספרים היהודים מאז מספרי האגדה התלמודית. בהרצאותיו ובהארתו מחדש את סיפורי שלום עליכם הרבים – הדגיש ד. ב. מלכין את האוניברסאליות הפוטנציאלית שלהם שנים רבות לפני שמאות האלפים במערב ובמזרח הרחוק החלו נוהרים לראות את טוביה החולב על בימותיהם.

בהרצאותיו עמד ד. ב. מלכין על ייחודו של ההומור הריאליסטי של שלום עליכם והדגיש את בסיבו: ההתנגשות המתמדת בין נקודת המבט הכת ריאלית היודעת מה מגוחך הוא העולם הגדול מדי, הממהר מדי והעסוק מכדי לגלות בכוחות עצמו את גיחוכו וכיעורו, ואת אנושיותה ונבונותה של כתריאלבקה.

שלום עליכם התרחק מהסאטירה המשכילית של מנדלי מוכר ספרים, מהרומנטיקה והאידיאליזאציה של י. ל. פרץ – ונמצא מזדהה עם נקודת המבט הפרובינציאלית של הכתריאלי. דווקא משום כך, טוען ד. ב. מלכין בהרצאותיו ובאמצעות הסיפורים המשולבים בהן, הצליח שלום עליכם ליצור סיפורים אוניברסאליים שבהם נראה האדם מנקודת מבטו של הכתריאלי – ולא כבסיפורי ההשכלה, שבהם נראה היהודי מנקודת מבט מופשטת של “העולם הגדול”.

ההשכלה התיימרה לדעת ההבדל בין האדם שבחוץ ובין היהודי שבבית. היא התיימרה לשפוט את היהודי לפי קנה מידה אוניברסאלי שדמה לה ולא לו. שלום עליכם הצליח לרות את האדם היהודי בלי לשפטו – בו נשתקפה דמותו, בו מצא ד. ב. מלכין כי גם דמותנו שלנו נשקפת אלינו.

ההשכלה “האוניברסאלית” יצרה יצירות נפל פרובינציאליות, אשר רק החייבים בבחינות מעיינים בהן. שלום עליכם הכתריאלי והיהודי כל כך יצר בלשונם של היהודים יצירה, שסינים ורוסים, צרפתים ואנגלים נהנים ממנה בלשונם שלהם. כל עוד היתה כתריאלבקה מגוחכת ביני מי שהתיימר להיות בה נציגו של העולם הגדול, – התעלם העולם הגדול מספרותה. משהוצג העולם כמגוחך בעיניה של כתריאלבקה בסיפור שלום עליכם – החל העולם להתנין בספרותה.

הדגשת תפנית זו והישג זה של הספרות היהודית במאה העשרים – היא עיקר תגליתו של ד. ב. מלכין באמצעות הרצאות סיפור סיפוריו של שלום עליכם. הרצאותיו נשמעו לרבים משומעיו – כראייה מחדש של ספרות שהיתה ראייה מחדש של חיים. ההנאה שנגרמה על ידי היצירה הספרותית – חזרה והתעוררה והסתעפה בקרב רבים תוך שמיעת הרצאותיו של ד. ב. מלכין, המבקר-המספר.

הרצאתו היתה מספרת מחדש, שואלת מחדש, מאירה את הנשכח, מדגישה את המוזנח משימת לבנו, מפגישה את הסיפורי עם האידיאי שביצירה; קושרת את האישי אל החברתי; גושרת בין העלילתי ובין האקטואלי חושפת את המשמעותי מבחינתו של הקורא הצעיר בימינו; מעוררת את ההתרגשות מבחינתו של הקורא הצעיר בימינו; מעוררת את ההתרגשות הרדומה בזכרון; מפגישה אותה עם ההתרגשות הנוכחית בשעת שמיעת ההרצאה; מחיה את ההתרשמות מן העלילה והדמויות והצורות שלבשו; מפגישה אותה עם ההתרשמות מאופן הצגתם של אלה על ידי ההרצאה. שוב חוזרת ההנאה המורכבת להיות חוויה אמנותית המתחוללת במישורים שונים של הרגש והאינטלקט, ברבדים השונים של אישיות השומע..

היצירה הגורמת חוויה כזאת – היא מעשה אמנות.

ההרצאה הגורמת חוויה כזאת – היא יצירה.

יצירת-אמנות נחיית על ידי שומעיה – וחוויתה נחרתת בזכרון.