

פַּרְפַּר הֵעִיר אוֹתִי מִן הָשֵּׁנָה,
פַּרְפַּר הֵבִיא לִי הַזְמָנָה
מִפִּרְחֵי הַשָּׂדֶה הַיָּפִים:
"בּוֹאִי אֵלֵינוּ,
בּוֹאִי לְבַקְּרֵנוּ
בִּפְרוֹחַ נִזְרֵנוּ".
רִחֵף הַפַּרְפַּר סְחוֹר־סְחוֹר,
נִפְנֵף בְּכַנְפֵי הַצְּחוֹר
וּבִקְּשַׁנִי בְּכָל לְבָבוֹ
כִּי אָבוֹא.
אֶל כְּנָפָיו הַזַּכּוֹת חִיַּכְתִּי.
עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שָׁכַחְתִּי
וְלָבוֹא הִבְטַחְתִּי.
וְלֹא בָּאתִי.
זֶה הָיָה רָחוֹק מִדַּי.
הָלַכְתִּי, הָלַכְתִּי
וְלֹא הִגַּעְתִּי.
כָּשְׁלוּ רַגְלַי.
בְּאֵין־רוֹאֶה מִנִּי דֶרֶךְ חָזַרְתִּי
וּבְחַדְרֵי־חֲדָרִים נִסְתַּגַּרְתִּי.
לְמָחֳרָת הִגִּיעָה דְבוֹרָה,
דְּבוֹרָה עַל כַּנְפֵי נְהָרָה.
הִיא עַל סְגוֹר חַלּוֹנִי זִמְזְמָה,
בִּכְנָפֶיהָ טָפְחָה וְהִשְׁתּוֹמְמָה:
"אֶתְמוֹל יָפוּ הַַּפְּרָחִים כָּל כָּךְ,
אֶתְמוֹל לִבְלֵב הַכֹּל וּפָרַח,
וְרֵיחַ נִשָּׂא מָתוֹק וְנֶחְמָד,
וְהַכֹּל הִזְהִיר, וְהַכֹּל שָׂמַח,
וְאַתְּ −
מַדוּעַ לֹא בָּאת?"
בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר: לֹא אָשַׁמְתִּי…
אַךְ בֹּשְׁתִּי פִּתְאֹם וְנִכְלַמְתִּי
וּמִדְּבוֹרַת הַזָּהָב,
וּמִשְׁקוּפַת הַכָּנָף,
אֶת לֶכְתִּי וְשׁוּבִי הֶעֳלַמְתִּי.
בִּלְבָבִי צַעֲרִי הִסְתַּרְתִּי
וְלַדְּבוֹרָה… לַדְּבוֹרָה שִׁקַּרְתִּי:
"שִׂמְלָתִי לֹא הָיְתָה מוּכָנָה,
הַשִּׂמְלָה הַיָּפָה, הַרְקוּמָה.
וּסְרָטִים לֹא הָיוּ לִי לִקְשֹׁר הַצַּמָּה
בְּפַעַם אַחֶרֶת
אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה נֶהְדֶּרֶת
וְאָבוֹא".
זִמְזְמָה הַדְּבוֹרָה, לִדְבָרַי הֶאֱזִינָה
וְהֶאֱמִינָה,
וּמָסְרָה לִי שׁוּב הַזְמָנָה חֲדָשָׁה:
“תָּבוֹאִי מָחָר, בְּבַקָּשָׁה !”
וְשׁוּב נֶעֱצַבְתִּי ןְנֶעֱגַמְתִּי,
שׁוּב הִבְטַחְתִּי וְלֹא קִיַּמְתִּי.
בִּקַּשְׁתִּי לָבוֹא וְלֹא בָּאתִי.
זֶה הָיָה רָחוֹק מְאֹד
וְלֹא הַגַּעְתִּי.
עִם בֹּקֶר פָּרְצָה אֶשְׁנַבִּי צִפּוֹר,
כְְחֻלַּת־כָּנָף, אֲדֻמַּת־מַקּוֹר.
הִקְרַבְתִּי אֵלֶיהָ פִּתִּי,
הִשְׁקִיתִיהָ מִתּוֹךְ צַלַּחְתִּי,
כִּי הַדֶּרֶךְ הָיְתָה אֲרֻכָּה,
כִּי הַדֶּרֶךְ הָיְתָה רְחוֹקָה,
וְכַנְפֵי הַצִּפּוֹר הַיָּפוֹת
עֲיֵפוֹת, עֲיֵפוֹת.
נִקְּרָה הַצִּפּוֹר בַַּפַּת,
טָעֲמָה מִן הַמַּיִם מְעַט
וְשָׁאֲלָה:
"הַאֻמְנָם לֹא יָדַעַתְּ?
לָךְ צִפּוּ הֲשָׂדוֹת
וְקָרֳא נַחַל מַיִם,
וּפָרְשׂוּ אִילָנוֹת
לִקְרָאתֵךְ יֶרֶק בַּד;
רִנְנוּ חַרְגֻלִים
וְהֵרִיעוּ שָׁמַיִם,
דוֹבְבוּ שִׁבֳּלִים
אַגָּדָה לָךְ נִפְלָאת −
וְאַתְּ הֵן הִבְטַחַתְּ,
הִבְטַחַתְּ פַּעֲמַיִם,
וּמַדּוּעַ, מַדּוּעַ, מַדּוּעַ לֹא בָּאת?!"
שָׁתַקְתִּי דָּמַמְתִּי.
שׁוּב בֹּשְׁתִּי מְאֹד וְנִכְלַמְתִּי,
וְגַם לַצִּפּוֹר,
לִכְחֻלַּת־הַכָּנָף, אֲדֻמַּת־הַמַּקּוֹר,
"נַעֲלַי לֹא הָיוּ מוּכָנוֹת,
נַעֲלַי הַיָּפוֹת.
אֵיךְ יָכֹלְתִּי לָבוֹא וְרַגְלַי יְחֵפוֹת?
עִם שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר, מָחָר,
יָבוֹא אֵלַי הַסַּנְדְּלָר,
סַנְדְּלַר הַפְּלָאִים,
וְיָבִיא לִי זוּג סַנְדָּלִים.
וְאָז אָבוֹא, אָבוֹא בְּוַדַּאי…
כָּךְ אֶל צִּפּוֹר הַחֶמֶד טָעַנְתִּי
וּבְעַצְמִי בִּדְבָרַי הֱאֱמַנְתִּי.
וּלְמָחֳרָת… לְמָחֳרָת…
שׁוּב נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֶׁבֶת בָּדָד,
וְלֹא בָּא פַּרְפַּר לְבַקְּשֵׁנִי,
וְלֹא בָּאָה דְבוֹרָה לְשָׁאֳלֵנִי
וְלֹא בָּאָה צִפּוֹר לְחָקְרֵנִי.
הַפַּעַם בָּאָה הָרוּחַ.
חַלּוֹנִי דָחֲפָה − וּכְבָר הוּא פָּתוּחַ.
דַּלְתִּי הָדְפָה − וַיָּבוֹא הַמֶּרְחָב,
וַתִּלְאַט עַל אָזְנִי עֲנֻגַּת־מַשָּׁב:
"הָרֵי יֵשׁ לָךְ שִׂמְלָה
וְגַם סַנְדָּלִים.
רְאִי הַשְּׁדֵמָה שֶׁגָּמְלָה,
הַפְּרָחִים בְּצִדֵּי הַשְּׁבִילִים.
הַכֹּל כֹה חִכָּה לְבוֹאֵךְ,
וְאַתְּ, אֵיךְ לֹא בָּאת,
אֵיךְ נַשְׁאַרְתְּ פֹּה יוֹשֶׁבֶת בָּדָד,
אֵיךְ?!"
וַאֲנִי −
בַּפַּעַם הַזֹאת לֹא שִׁיקַּרְתִּי.
אֲנִי −
אֶת הַכֹּל לָרוּחַ סִפַּרְתִּי.
שָׁמְעָה הָרוּחַ, דָּמְמָה, הֶאֱזִינָה.
שָׁמְעָה הָרוּחפ וְהַכֹּל הֵבִינָה.
עַל רֹאשִׁי לִטְּפַתְנִי קַלּוֹת
וְלָחֲשָׁה לִי:
“מָחָר! לְהִתְרָאוֹת!”
וּלְמָחֳרָת −
לְפֶתַע וּבְבַת־אַחַת
בָּאוּ כָּל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה
אֵלַי.
לְבָנִים, אֲדֻמִּים, וּכְחֻלִּים.
מִכָּל הַגְּבָעוֹת מִכָּל הַשְּׁבִילִים.
וְאִתָּם הַפַּרְפַּר צַח־כָּנָף,
וְאִתָּם דְּבוֹרַת הַזָּהָב,
וְאִתָּם הַצִּפּוֹר
כְּחֻלַּת־הַכָּנָף, אֲדֻמַּת־הַמַּקּוֹר.
וְכֻלָּם וְכֻלָּם הִקִּפוּנִי
בִּמְחוֹלָם סִבְּבוּנִי
וֶהֱקִימוּנִי.
וַאֲנִי שׁוֹרַרְתִּי שִׁיר כֹּל־יָכוֹל
וְיָצָאתִי עִמָּם בְּמָחוֹל,
וְהָרוּחַ נִצַּח עַל הַכֹּל.
וְהָרוּחַ הֵנִיס עֲנַנִים מִשְּׁחָקִים,
וְהַזֹּהַר הֵצִיף רַחֲבֵי עֲמָקִים
וּמְחוֹלֵנוּ הִפְלִיג לִמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים.
אָז שֶׁמֶשׁ זָהָב לִי הִשְׁחִילָה
סְרָטִים בַּצַּמָּה.
וְקָמַת הַחִטָּה שֶׁהִבְשִׁילָה
שׁוּלֵי שַׂלְמָתִי לִי רָקְמָה;
וְאֶבֶן־דְּרָכִים לֹא הִכְשִׁילָה,
וְאֶבֶן־דְּרָכִים
בְּמַעֲלֵה הַגְּבָעוֹת
בְּלֶטֶף רָחִים
סַנְדְּלֵי פְּלָאוֹת
לִי הִנְעִילָה.
וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי −
בָּעֲרוּ חַלּוֹנַי לִקְּרָאתִי
בְּזִיו יְקָרוֹת,
וּטְהוֹרֵי עֵינַיִם
אֶצְלִי עַל הַסָּף
מָחֲאוּ כַּפַּיִם
וְשָׁרוּ הַטָּף.
-
עִם פִּרְחֵי הַשָׂדֶה: לשיר חוברה סוויטה ע"י ארתור גלברוּן. ↩
א
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ
עַל רִבּוּעַ הַתְּכוֹל בַּחַלּוֹן,
עַל אָמִיר יְרַקְרַק בּוֹ יָנוּעַ,
עַל קוֹל הַצִּפּוֹר עוֹד יָרֹן.
מוֹדָה אֲנִי כִּי הִגְדַּלְתָּ
חַסְדְּךָ עִמָּדִי,
וְטִפָּה זְעִירָה עוֹד הוֹתַרְתָּ
אַחַת בְּכַדִּי.
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ,
אֲבִי הַבְּרִיאָה,
יוֹם יוֹם בָּרוּךְ תִּהְיֶה לִי
וְשָׁעָה שָׁעָה.
ב
לֹא אָבוֹא בִּתְלוּנָה עָלֶיךָ
אַף לֹא אֵבְךְ בַּחֲשָׁאי,
כָּל הַבָּא לִי עַתָּה מִיָדֶיךָ
אֶנְצֹר כְּשַׁי.
אַל זְרִיחָה חֲדָשָׁה תְּקַדְּמֵנִי
כָּל כּוֹכַב מְרוֹמִים שֶׁנִּדְלַק
כָּשְׁחִילָה עַל חוּט הָעַצֶּבֶת
לְתִפְאֶרֶת עֲנַק.
בְּבוֹא שַׁעְתִּי כִּי אַפְלִיגָה
אִתִּי לֹא אֶטֹּלָה דָבָר.
אַחֲרוֹן צְעָדַי לִי יַגִּיהַּ
עֲנָק הַמַּרְאוֹת עַל צַוָּאר.
ג
בָּרוּךְ מִיָמִים תִּהְיֶה לִי,
יוֹמִי הֱחָדָשׁ,
הֱיֵה לִי בַָּרוּךְ עַל הַשֶּׁמֶשׁ,
בָּרוּךְ וּמְקֻדָּשׁ.
עוֹד צוֹחֲקִים יַלְדֵי חֶמֶד
עַל פְּנֵי שְׁבִילֶיךָ אוֹרִים,
עוֹד מִתְרוֹנֶנֶת נִפְעֶמֶת
תְפִלַּת צִפֳּרִים.
עוֹד אֶבְרָתִי מְקֻצֶּצֶת
בַּלָּאט מַרְתִּיעָה,
עוֹד דִּמְעָתִי מִתְנוֹצֶצֶת
בְּזִיו הַשְׁקִיעָה.
ד
אַךְ לְבֵנָה אַחַת
לוּ עוֹד נִתַּן הַנֵּחַ
עִם רֶדֶת צֵל.
אַךְ רָז אֶחָד
לוּ עוֹד לְפַעֲנֵחַ
בְּטֶרֶם לֵיל.
אַךְ נְשִׁיקָה אַחַת
לוּ עוֹד לְהַעְתִּיר
עַל רֹאשׁ הַבֵּן.
אַךְ צְלִיל אֶחָד
לוּ עוֹד הֵכִיל הַשִּׁיר…
אָמֵן!
גבת, תש"ז
-
מוֹדָה אֲנִי: נכתב בשלהי 1946. פוּרסם מתוך העזבון ב“מבפנים”, כרך ט"ו, פברואר 1951. ↩
אוֹתוֹת וּסְמָלִים
בַּתְּנוּעוֹת, בַּמִּלִים,
בְּשִׁירִים נִשְׁכָּחִים,
בְּצִבְעֵי הַפְּרָחִים.
רְמָזִים
וְרָזִים
וְכָל צְלִיל −
צִלְצוּל הַשָּׁעָה הַקְּרֵבָה.
הִנֵּה הִיא
עֲרוּמָה מִכָּל אַהֲבָה,
נְשׁוּלַת כָּל תִּקְוָה −
שַׁעְתִּי.
ב
כֹּה דַלּוֹתִי,
קָטֹנְתִּי מְאֹד.
שַׁח גִּזְעִי וְהִשִּׁיר
כָּל עֲלֵי הַהוֹד,
כָּל כַּנְפֵי הַשִּׁיר.
וַיְהִי
אַךְ עֵירֹם אַחֲרוֹן
וָאֵלָם.
דָּבָר לֹא יָגֵן עוֹד,
וְאֵין עוֹד כָּל מַחֲבוֹא,
אֲשֶׁר עוֹמֵד לָבוֹא –
יָבוֹא.
ג
שָׁעָה לֵילִית
מִטַּלְטֶלֶת, נִשֵּׂאת
מִנֵּד אֱלֵי נֵד.
וּתְהוֹמוֹת פְּעוּרִים יַאֲפִילוּ – – –
הַצִילוּ!
מִן הַמְּצוּלָה הָרוֹתַחַת
אוֹר מְרַמֵּז.
בְּקֶצֶב,
בְּשַׁלְוָה נִצַּחַת
אָנִיַּת־מִבְטַחִים צוֹלַחַת,
דְּרָכִים תְּפַלֵּס.
בִּמְחוֹל הָעִוְעִים
לא יִמֹּט –
אוֹת.
נֵס.
ד
שָׁעָה לֵילִית
מִצְטַלֶּלֶת,
שַׁוְעַת סוּפוֹת
נִדְמֵית.
הֲמִית רְחוֹקָה שֶׁל פֶּלֶד
חוֹף מְנַבֵּאת.
צְלִיל־מִגְדַּלּוֹר זוֹרֵחַ,
הֹלֶם מָנוֹעַ יָרֹן,
גַּלִים־רְגָבִים בּוֹקֵעַ
אֳנִי בְּאוֹקְיַנוֹס הַסְּאוֹן.
יְלֵל מְצוּלוֹת שׁוֹקֵעַ.
עוֹלָה אַדְוַת קָמָה.
בֹּקֶר נוֹגֵהַּ.
דְּמָמָה.
ה
וְאוֹר, אוֹר גָּדוֹל מְאֹד.
תֹּם שָׁמַיִם
עַל עֲפַר אֲדָמוֹת.
וְזֹהַר עֵינַיִם
טְלוּלוֹת אַהֲבָה
וּדְמָעוֹת.
וְאוֹר עַל הַבַּיִת,
וְאוֹר בָּעֵינַיִם
וּבַדְּמָעוֹת.
בָּרוּךְ שֶׁמָּשַׁנִי
מִתְּהוֹמוֹת.
תש"י
.jpg)
-
אוֹתוֹת: שירה האחרון של פניה ברגשטיין. נכתב סמוך לפטירתה. פוּרסם מתוך העזבון ב“צרור מכתבים” נובמבר 1950. ↩
מִלֵּילוֹת־חֹרֶף בְּהִירֵי־לֹבֶן
מִזָּהֳרֵי־שֶׁׁלֶג, מִתְּכֵלֶת־כְּפוֹר,
מִבְּדָיוֹת־יַלְדוּת שֶׁל יָמִים עָבְרוּ –
חֲלוֹמִי נוֹלַד, חֲלוֹם הָאוֹר.
מִלֵּילוֹת־קַיִץ, מִנְּגֹהוֹת־סַהַר,
מִלַּחַשׁ עָצוּר שֶל עֵצִים נָמִים
מִשִּׂיחַת־עָלִים, מִלַּחַשׁ־נַחַל –
חֲלוֹמוֹת קַלִּים בְּנַפְשִׁי קָמִים.
מֵרֵיח־פְּרָחִים, מִסִּתְרִי־יַעַר,
מִקַּרְנֵי־שֶׁמֶשׁ, מִגַּלֵּי־יָם,
מִזְהַב־הַחוֹלוֹת, מִלֹּבֶן מִפְרָשׂ –
חֲלוֹם־תְּכֵלֶת בָּהִיר, חֲלוֹמִי קָם.
“היום” ורשה. ינואר 1926
.jpg)
-
חֲלוֹמִי: שירה הראשון של פניה ברגשטיין שהופיע בדפוס. נתפרסם ב“היום”, וארשה, ינואר 1926. החתימה: בת־האור. השיר מובא כאן במצוּלם מן העתון. הציוּן בשוּלי השיר – בכתב־ידה של המשוררת. ↩
וְכִי פְּקָדֵךְ הָאָבִיב
בְּלַהֲטוֹ הַמְּרַנֵּן,
שׁוּנוּ פָּנַיִךְ אַרְצִי –
וָאַכִּירֵם,
זוּ אַתּ
לִי נִגְלֵית
בְּשִׁמְשֵׁךְ
עַד בְּלִי שֵׂאת.
מַעֲרוּמֵך
סֶלַע הָר
וְיִמֵּךְ
עַל מִשְׁמַר
עִיר פְּלָאִים הַלְבָנָה.
וּבְעִמְקֵךְ
זֶרַע אֵל,
וּגְמַלֵּך
הַמְצַלְצֵל
בְּאוֹרְחוֹת נְדוּדָיו
עַל חוֹלֵך הַלּוֹהֵט
אַתּ הִיא זֹאת
הָאַחַת
לֹא אִכְזַבְתְּ
לֹא בָּגַדְתְּ
וְאִמַצְתְּ אֶל חָזֵךְ
אֶת גֵּוִי הַמְּרוּסָק –
הִכַּרְתִיךְ.
וְדָמַי רָנְנוּ לִקְרָאתֵךְ
לָךְ הָיִיתִי
עוֹד טֶרֶם יָדַעְתִּי
מַה וְאֵיךְ
לְעָבְדֵךְ.
גבת, ניסן. פניה
“החלוץ־הצעיר” ורשה, ניסן 1931
.jpg)
-
הִכַּרְתִּיךְ: שירה הראשון שנכתב בארץ. נדפס ב“החלוץ הצעיר”, ואַרשה, מאַי 1931. החתימה: פניה. מוּבא כאן במצוּלם מן העתון. הציוּן בשולי השיר – בכתב ידה של המשוררת. בבית האחרון, בשורה הרביעית, תיקנה המשוררת, לגבי הנדפס, ורשמה במקום תיבת “ידעתי” – “אֵדע”. בנוסח זה אף נודע השיר בארץ. לשיר חוברה מנגינה בידי ש. פוסטולסקי. ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.