כרך א

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

---

אתחלתא: מבוא

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

אתחלתא: מבוא / מרדכי בן הלל הכהן

מאת המחבר

הספר “אתחלתא” הזה, הנתון לפני הקוראים, חֻבַּר רובו הגדול מן רשימות ומגלות, שנכתבו בזמנם, בעת שהענינים ההם עמדו על הפרק. ובכל זאת אין הנושאים חומר להיסטוריה גרידא, חזיונות העבר. לצערנו הגדול, עוד היום הזה טרם הוסרו הענינים הנכבדים, שאני דן עליהם בספרי זה, עודם מחכים לפתרונם המוחלט. התקופה ההיא שבין ראשית הכבוש הבריטי ובין קביעת הנציבות האזרחית בארץ ישראל, תקופת ה“אתחלתא”. הלא היא עודנה נמשכת, ואנו כואבים את חבלי הלידה, אנו עולים ואנו יורדים, “דרך יום כה ודרך יום כה”, ואין אנו זזים, ולפעמים – גם נסוגים מן האתחלתא… מה לעשות. ואנו יודעים כי אם “כל התחלות קשות”, הנה ענין תחיתנו בארצנו קשה שבעים ושבעה, ותקופת האתחלתא – מי ישורנה אחריתה.

ואמרתי: אשים בנאד את החזיונות והמראות אשר ראינו ונהיו לנגד עינינו בשנים הראשונות של התקופה ההיא, רבת התקוות והאכזבות. לי נדמה, כי אין הרשימות האלה חסרות ענין. והלא זה מתפקידיו של הסופר לאצור למשמרת את החזיונות, ההרהורים והמראות, שהכו גלים וסערו את הלבבות.

כ“ג אדר, תרצ”א, ירושלים.

מבוא

היה הסתיו תרע"ח, וימי החגים, “זמן שמחתנו”, היו לנו לחגא בארצנו. הממשלה התורכית, שנסחפה אל המלחמה העולמית להותה, שרכה את רגליה על שדה המלחמה בשארית כחותיה, ואוי ואבוי היו לתושביה. ועלינו היהודים נתכה חמת השלטונים ביתר שאת וביתר עז לרגלי מעשי הרגול של הגדעונים מזכרון-יעקב, וכל ישובנו, עמל עשרות שנים ותקות הלאום, היה נתון על עברי פי פחת. חיינו היו תלויים לנו מנגד, חיי הכלל וגם חיי הפרט. חשודים היינו כלנו בעון מרד, בגידה.

עבר ירח תשרי, ובארץ מרחשון, סתיו…

והנה…

מן המדבר עולה הגואל, הצבא הבריטי. בטיסה אחת לכד את מושבות הנגב והשפלה, ויגיע עד יפו, ויבוא לפתח-תקוה, ושבו הגולים לתל-אביב. ובעשרים וארבעה לחודש כסלו, בערב חג החשמונאים, יצא ראש העיר ירושלם ודגל לבן בידו, ויביא את חיל הבריטים אל שער יפו, וכל ארץ יהודה היתה בידי האנגלים.

ולקחה אזננו את אשר נעשה בלונדון, את אשר כתב מזכיר המדינה לעניני חוץ של הממשלה הבריטית להלורד רוטשילד, בשני לנובמבר 1917, כי החליטה הממשלה הבריטית להגשים את השאיפה הציונית ולעשות את ארץ-ישראל מקלט בטוח לעם-ישראל, וכי הממשלה הבריטית מקבלת על עצמה להתאמץ במיטב כחותיה להקל את המטרה הזאת.

והעם הישראלי בכל ארצות פזוריו חוגג וצוהל לקראת הבשורה הגדולה הזאת, חוגג ומריע במקהלות לשֵׁמע התקיעה הראשונה לחרותנו. אין מקום בגולה אשר שמה לא ישירו, לא ירוממו, לא יתַנו תהלות הבריטים ותשבחות לראשי הציוניות. אספות רבות המונים באנגליה, בארצות הברית, ברוסיא, בצרפת, גם בגרמניה, קנדה, בלגיה, סקנדינביה. ואין פלא:

הֵן גַם כַּבִּיר גַם נָאוֹר הַמַרְאֶה הַזֶה!

וּכְּמוֹ סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה לִפְנֵי הִגָּלוֹתוֹ

לִבְּךָ מָלֵא הִגָיוֹן – אַך אֵי-זֶה הַפֶּה

שֶׂיִדְלֶנוּ מִלֵב, יִקְרָאֶנוּ בִּשְמוֹ

וִיְשִׂיחֶנוּ כְמוֹ –

אֵיזוּ לָשׁוֹן שֶׁתֵּדַע כַּנוֹתוֹ?

הַשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּפְרָץ –

עַל שְׁמֵי עַמְךָ זָהֳרֵי שִׁמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה?

וְרִבּאוֹת קַרְנַיִם כְּרָץ אַחַר רָץ

חָרְדוּ לָבִיא מְאוֹרוֹת מִפֹה וּמִשָׁם

פָּרְצוּ קֶדֶם וָיָם

וִתִּפְרוֹצְנָה תֵּימָנָה, צָפוֹנָה.

ואנחנו הרגשנו כי מתקרבים אנו אל עתיד חדש, שעוד אמנם לא יכולנו לתפוס את כל אופקיו הרחוקים. די היה במה שיכולנו אז להתבונן, להוכח כי אנו נכנסים אל חיים חדשים, חיי הפרט וחיי הצבור. חיי הפרט, – הלא אין דמיון בין החיים האזרחים של המשטר התורכי אשר שלט עד פה בארץ ובין התנאים האזרחיים של הארצות, החיות תחת הדגל האנגלי. וחיי הצבור העברי, – האם יש צורך בדבר להזכיר את התמורה הגדולה, את המון החיים החדשים אשר חכינו להם בארצנו לרגלה, את הפנים החדשים אשר יקבל הצבור העברי בימים הבאים לקראתנו?! והצבנו לנו ציונים, שעל פיהם יעבור דרך תחיתנו בארצנו, תארנו לנו את עבודתנו הקרובה לפי התנאים החדשים, שהמאורעות צריכים להביא לנו.

ואם כי יש אשר העבים ישיבונו, כדברי המשורר, אל קנים והי, אך אנכי צפנתי לי למשמרת את קוי האור אז, כאשר כלתה נפשנו לקראת העתיד.

וזאת היא התכנית אשר רשמתי לי אז, אך חדר הצבא הבריטי דרך המדבר ויכבוש את ארצנו. לא קבעתי פרטים, אבל את תכנית הפעולות רשמתי לי לחלקיה השונים בקוים כוללים. התכנית רשומה בפרק הראשון מספרי זה, כפי שתארתיה לעצמי אז בתקופה ההיא בירחי הכבוש. והתקופה בכל גלוייה השונים הלכה ונמשכה אצלי מימי הכבוש הראשונים עד שבא סמואל לשלוט בארץ בתור הנציב הראשון ליהודה.

---

אתחלתא: פרק ראשון: לקראת העתיד

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

א.

אבן-הראשה בעבודתנו הקרובה צריכה להיות הסתדרותנו, לאסוף אל תחת דגל תחיתנו את כל כחותינו בארץ הפזורים. את אשר לא עלה בידינו לעשות במשך כל זמן הישוב החדש, הנסיון שלא הצליח, שלא יכול היה להצליח בידי מר אוסישקין לפני ט“ו שנה, – צריכים ויכולים אנו להגשים עתה. “הסתדרו, התקבצו, אחד אל אחד, כל בני הישוב!” –, זאת היא הפקודה, היוצאת עתה אלינו בכל עוז מאת המאורעות. ואל הפקודה הזאת עלינו לשמוע. מפוזרים ומפורדים היו כחותינו בארץ תושבי הערים: ירושלם, חברון, צפת וטבריה, בני הישוב הישן, היו תמיד נגררם אחרי “כולליהם”, איש אל תחת דגל כוללו. אחדות ועבודת-צבור מתאימה לא היו מעולם בין הכוללים האלה, והקנאה וההתחרות היו אוכלות אותם בכל פה. והישוב החדש, בני המושבות ואזרחי יפו וחיפה, אלה אמנם היו מראים, בשנים האחרונות קודם שפרצה המלחמה העולמית, שאיפה להתאחדות של כחותהם וגם יצרו ערכי ישוב חשובים בכחות הסתדרותם, – אבל הן גם אלה הרבה רשויות שולטות בהן: יק”א, חו"צ, ציוניות. ורוח רעה היתה תמיד בין הישוב הישן ובין הישוב החדש, וריח רע של התחרות היה נודף עד קצות הגולה… אמנם, רב וגדול הערך של שני הישובים יחד. העצמות האלה כלן, גם של הישוב הישן וגם של החדש, אינן יבשות עוד, מלאות לה החיים, וכבר קרם עליהם עור וגידים ובשר. חסר היה להם אך הרוח, הרוח אשר יקרב עצם אל עצמו, למען יהיו יחד “חיל גדול מאד מאד”, כדברי הנביא, ואל הרוח הטהור הזה התפללנו תמיד, קוינו מעולם.

“והנה רעש…” שרפת העולם, המלחמה שאין דומה לה בדברי הימים, הראתה נפלאות ותחולל מהפכה בחיי עמנו. אלהי ישראל חמל על שם קדשו אשר חללוהו הגוים, ויקרא דרור לכל המון בית ישראל אשר ברוסיה, מחצית עמנו בכל הארץ, החצי אשר עוד עריצים לא חדלו למשול בו. ששה מיליון יהודים, נרדפים ונענים כל היום, קבלו בפעם אחת חפש אזרחי ומדיני, ועוד לא יהיה מצבם למקור דאגה וכאב לב לכל אחיהם הקרובים והרחוקים, והיהדות כלה שאפה רוח. באה העת לחדש רוח נכון בלב כל העם היהודי, והגיעה השעה להקדיש את כל מרץ העם ולקדשו לעבודת התחיה, להשיב את שבותו ולהשיב לעמנו את נחלתו מעולם ומעל, כל גבעות הגולה תוקעים בשופר גדול לחרותנו, חרות ארץ ישראל, חרות העם העברי. והעם אשר זעם ד' היה יהיה לגוי גדול.

הגיעה השעה להיות גוי אחד, מסודר ומאורגן בכל חלקיו, ועלינו, היהודים היושבים בארץ ישראל, החובה להיות ראשונים להסתדר, להתאחד ולהתארגן. לא רב היה פה בארץ מספרנו גם קודם המלחמה, ואף כי עתה. המלחמה והגירושין והרעב וכול מרעין בישין המעיטו את מספר תושבינו בארץ, ואנחנו נהיה אפס וכמות מבוטלת, אם הנשארים לא יתאחדו ולא יסתדרו. היהדות הארץ-ישראלית צריכה להיות חטיבה אחת, גוש צבורי אחד, ואז יתחשבו עמנו גם מבחוץ גם מבפנים, יטו אזן לתביעותינו הגוים והממלכות, ימלאו את דרישות אחינו בני הגולה. אז נבוא לפני אלה ואלה לא כמבקשי חסד וכפושטי יד, ואך בכח זכיותינו הישוביות וההיסטוריות ובתוקף, צבור מאוחד ומאורגן היודע את צרכיו ודורש למלאותם.

תסתדרנה הקהלות בערים, תסתדרנה המושבות בכל נקודות הישוב. בימי המשטר הקודם אכלה כל עמלנו הדאגה להחזקת היחוסים עם פקידי הממשלה, סדרי הקהלות היו נתונים בתוך מסגרת של חקים מוגבלים, אשר הצרו מאד את צעדינו, ועלינו היה תמיד להשתדל להתאימם אל חיינו הצבורים, וההשתדלות הזאת עלתה לנו באבוד כחות ובמחיר כסף. עתה יכולים אנחנו לסדר את עניני קהלותינו על יסודות צבוריים נכונים ונאמנים. הצבור העברי בכל קהלה וקהלה נעשה מעתה אדון לעצמו, והוא צריך ומחויב לסדר את עניניו האזרחיים והרוחניים, ולהיות בזה למופת. ועד הקהלה או המושבה צריך לרכז בתוכו את הנהלת הענינים האזרחיים של היהודים במוסדות הממלכה, את הטלת המסים לטובת הצבור העברי וגביתם, את הפקוח על הרכוש הצבורי שלנו בתוך הקהלה, את המוסדות הדתיים והרבנות בראשם, את בתי החנוך ואת מוסדות החסד. כל אלה צריכים להתרכז בידי מוסד, הנבחר מתוכנו והנותן דין-וחשבון על פעולותיו לפני צבורו. והמוסדות האלה בכל הארץ, בכל הישוב הארץ-ישראלי צריכים להיות מקושרים ומאגדים יחד במוסד לאומי כללי בארץ, שעל פיו ילכו ועל פיו יחנו. חלילה לנו להיות עדר עדר לבדו. בארץ תברא הסתדרות לאומית אחת, וכלנו, אי-נקי, נבוא אל תחת דגלה. מן ההסתדרות הכללית הזאת תצאנה דיריקטיביות, וכל המוסדות הצבוריים והפרטיים יסורו למשמעתה. התנועה הלאומית, הציוניות למדה אותנו אל דרך הסתדרות כזו, גם הראתה לנו במופתים מוחשים את ערכה הגדול. לולא הסתדרותנו הציונית, לולא ההשפעה של המוני יהודים נשבעם לדגל אחד, ד' הטוב יודע אם היינו מחזיקים מעמד פה בארץ בשנות ראינו רעה, אם היינו משיגים את החלטת הממשלה האנגלית בדבר ארץ ישראל. את הכל עשה אחוד הכחות, הכל מידי ההסתדרות היוצרת בלי חשך ומחוללת תמיד נפלאות.

המשטר הקודם עינו היתה תמיד מלאה חשד בנו. הוא חדש אותנו במה שיש בנו – באהבה לארצנו, בשאיפה לתחיתה, בכל אותם החזיונות, הנכללים בציונות. והמשטר התורקי נלחם, כמובן, בכל אלה, ובכל השנים האחרונות חתר חתירות עמוקות תחת כל מוסדותינו הצבוריים, וישמור מאד לבל נסתדר. ההרס נגע אל לב כלנו, אך עוד שארית נמצאה, עוד הרודף לא השיג את כולנו, ועוד כח בידנו לבנות את הנהרסות. בשארית כחותינו הצבוריים, במעט העסקנים שנשארו מהרבה, עלינו לגשת אל עבודת הכלל וליסד תיכף את כל מוסדותינו שהיו לנו ולסדרם. אל נא תרפינה ידינו! אמנם כל יום ויום, כל כבוש וכבוש, יכביד עלינו את העבודה ואת העמל, אבל הן גם עובדים חדשים יתוספו עלינו, יבואו ויעזרונו. אל נא נשכח אף רגע את הפקודה, היוצאת אלינו מאת המאורעות:

– הסתדרו!

וההסתדרות אין זאת אומרת בטול עצמותו של כל חלק. אין זאת אומרת, שיבטלו הכוללים, שיהרסו המוסדות הקימים, שתחדל ישותם של הועדים הנמצאים. להפך: הועדים והמוסדות והכוללים וכל ההסתדרויות העובדים עתה לבדם ובודדים ונבדלים יחזקו שבעתים, אם יהיו לחלקי המרכז הגדול, המרכז הלאומי, הצריך ויכול לאגדם יחד. ארצות עשרות נתחברו והיו לארצות הברית באמריקה, ואין אחת נכוה מחופתה של חברתה, וכלן יחד – איזה כח אדיר להן! גם בברית של ממלכות אשכנז לא הרבו החלקים לותר על עצמותם לטובת המרכז, ואנחנו עדים היום למראה הכח והגבורה אשר רכשה לה האגודה הממלכית הגרמנית בזכות הסתדרותה הכללית. וגם כחנו אנו יגדל, אם נהיה לגוי אחד בכל הארץ ודגל אחד ירחף מעל כל ראשי עמנו, והדבר הזה יהיה, – הוא הולך ונעשה. והדגל הישראלי צבע כחול לבן לו, צבע ארץ-ישראל. אל תחת ההסתדרות הציונית יבואו סוף סוף כל בני עמנו. כל היהדות האמריקנית הלא כמעט נכנסה כבר כלה אל ההסתדרות, וברוסיה ופולניה, מאות אלפים מאחינו הן כבר נשבעו לדגלה. עין בעין אנו רואים את ההסתדרות הציונות חדלה להיות הסתדרות של מפלגה, של כתה, אך הולכת ונעשית הסתדרות כללית, עממית, ישראלית. כל אשר בשם ישראל יכונה יתן ידו אליה. היום הזה הולך ובא. ומי יהיו הראשונים מבני עמנו, אשר יתאספו אל תחת דגל ההסתדרות הזאת, אם לא אנחנו בני ארץ ישראל?!

בשנות המלחמה הראתה הסתדרותנו הלאומית בפעולותיה בארץ ישראל את בגרותה הצבורית ואת מסירותה לעניני עמנו ואת הבנתה לצרכיו. אף רגע לא היתה ההסתדרות הזאת מפלגתית, המשמשת רק איזה כתה או חלק, ואך תמיד עבדה את עבודת הצבור כלו. עשרות מיליונים פ’רנקים עברו דרך הקופה של המשרד הארץ-ישראלי, מוסדות וכוללים למאות ואנשים פרטיים לאלפים ולרבבות השתמשו בכל המכונה הגדולה והנפלאה של ההסתדרות הציונית, וכל העם היושב בארץ הכרגישו במשרד הארץ-ישראלי כח לאומי, ואיש אין בארץ אשר יוכל להתאונן ולאמור, כי היה המשרד מפלגתי, “ציוני” במרכאות. המשרד היה תמיד אך ורק ישובי, כלל ישראלי, ארץ-ישראלי, ואין כולל ואין מוסד בריא בארץ, אשר יאמר, אשר תהיה לו רשות לאמור: צר לי המקום בהסתדרותנו הלאומית בארץ.

ואשר על כן דברינו אל כל אחינו בארץ ישראל, אל תושבי הערים וירושלים וכל כולליה ומוסדותיה בראשן, אל בני המושבות וכל נקודות הישוב החדש, אל כל הסתדרויות הפועלים והמעמדות השונים המשתתפים בתחית הארץ ובבנינה, - אל כלם אנו אומרים:

– הסתדרו ונסתדר!

ב.

המלחמה הפסיקה כולה והעמידה על נקודת-המות את המקצוע היותר חשוב בעבודתנו הישובית – את גאולת הארץ והעבודה המסתעפת ממנה, את החקלאות.

גאולת הארץ התפתחה בשנים האחרונות קודם שהכרזה המלחמה באופן רצוי, משעה שאת הדבר הגדול הזה לקח בידו המשרד הארץ-ישראלי. בדרום הארץ חדלה קוסטינה להיות הנקודה האחרונה בישובנו, ואין כל ספק שעל יד “רוחמה” היינו הולכים וקונים עוד. וביפה-הנוף של ארץ-ישראל, בעמק-יזרעאל נקנו ונגמרו שטחי אדמה גדולים, וגם בראשית המלחמה כמעט שנגמרו קניות אחדות נכבדות מאד. המלחמה, כמובן, הפסיקה את המשא-ומתן בדבר הקניות האלה, בפרט כאשר יצאה פקודה מאת הממשלה התורכית לאסור על היהודים כל קניה של נכסי דלא ניידי בכל רחבי ארץ-ישראל, אפילו בתחומי הערים, אפילו מיהודי ליהודי. באופן כזה עכבו שנות-המשבר את גאולת הארץ, ושטחי אדמתנו בארצנו לא נתרבו אף במאומה זה ארבע שנים, כל שנות המלחמה.

ועלינו למלא את אשר החסרנו– מובן, באמת-מדה יותר גדולה. תנאי העתיד מבטיחים לנו יכולת רחבה במקצוע זה. מכל כנפי הגלות אנו שומעים זמירות התחיה, ובלבנו תקוה כי לא יחסרו בקרב עמנו אנשים, אשר יוכלו ואשר יחפצו לרכוש להם חלק ונחלה בארץ אבות. תנועת “האחוזות” המשקים המשותפים מיסודם של בני אמריקה בארץ-ישראל, חזקה עתה ונפוצה בין אחינו יושבי ארצות הברית. ואגודות “האחוזות”, נכונות לקנות עתה כל שטחי אדמה. החסרונות והמגרעות של המשקים המשותפים האלה ימלאו, יתוקנו ויעברו, והרקב בתוכם יפנה מקום לאלימנטים בריאים ויצליחו. והרשות לנו לחכות, כי מאת אחינו שמעבר ים האטלנטי תבוא דרישה גדולה לרכוש להם אחוזות נחלה בארץ. את אמצעי הכסף הנחוצים לזה יתנו, והמה יתנו גם חמר אחר, היקר לנו ולעבודתנו מכסף ומפז, – מאמריקה אנו מחכים גם לקראת אנשים. הצעירים הבאים מהתם – תתפאר נא הארץ הרחוקה ההיא בזה – המה למופת בעבודתם, בידיעותיהם החקלאיות, בכשרון העבודה, במסירותם אל המשק. ארץ ישראל נוכחה בזה בשנים האחרונות, ומתוך צעירי הארץ הלכו לקליפורניה וליתר ארצות הברית ללמוד שם את תורת החקלאות, ובשובם הנה יהיו המה למורי דרך לצעירי המקום, והמשקים הארץ-ישראלים יצאו אז אל הדרך הרחבה של חקלאות מדעית ומודרנית, ולא יצטרכו עוד לשמוע לקח מפי הפלח הערבי וללכת בעקבותיו.

את הגאולה לארץ יתנו, כפי שאנחנו מקוים, גם אחינו בני רוסיה. מי שהיו תמיד הראשונים בעבודת התחיה של העם והארץ, לא יהיו גם הפעם אחרונים. אם בעת שראו רעה, אם בשנות הרדיפות והגזרות והחקים המגבילים, היו אחינו ברוסיה רוב בנין ורוב מנין בכל העבודה הלאומית בארצנו. הנה עתה, כאשר יצאו מאפלה לאור גדול ע"י ממשלת קירינסקי יבואו בהמוניהם אל תחת דגל התחיה. אנו הולכים לקראת עתיד של ארץ חפשית וקולטורית, אנו מקוים לתנאי-קיום טובים ובטוחים, – ומי זה בבני עמנו אשר לא יחפוץ לרכוש לו אחוזה קטנה או גדולה בארץ ההיא, אשר יוכל ברוחב-לב לקרוא לה ארצי? הרגש הבריא הזה, הגעגועים הגדולים אל “מולדת”, אל ארץ-אבות. אל אזרחיות שאין עליה עוררין, כמקום שמעולם לא תהיה בן נכר, – הרגש הבריא הזה חי ופועם בלב אחינו ברוסיה תמיד, וגם החפש המדיני לא ימיתנו ולא ישתיקנו, ואולי עוד יוסיף לו עצמה וכח: הנפש הבריאה אִותה לה תמיד לשעתה גם גוף בריא.

גואלים יבואו איפוא. מקרוב ומרחוק ידרשו אחינו לקנות להם נחלאות בארץ-ישראל, ועל ההסתדרות הלאומית שלנו לפתח תעמולה גדולה במקצוע זה. עד היום היו כל הקניות קשות מאד. כל מי שקנה אדמה בארץ-ישראל מאת הערבים למיניהם כבר נטל חלקו ביסורי גיהנום וחבוט הקבר. ספרי האחוזה והשעבודים בארץ אינם מסודרים, אין לך גדולי נחלאות שאין עליהם עוררים. בתי-המשפט כל מעינם היה לסכסך את המשפטים, להאריכם ולהמשיכם, למען יהיו מקור לשוחד ולכל משאת מנחה, והפקידים והלבלרים אך מן המשפטים ובלבולי הטענות והתביעות לחמם נמצא. כל מי שהיה קונה נחלה בארץ-ישראל מאת ערבי היה תמיד מעמיד את כספו בסכנה, פן יבאו אח“כ לערער על הקניה אחד מהשכנים שעל הגבולים הרבים, או דודו ומסרפו ואחד מקרוביו של המוכר, או – לפעמים גם המוכר בעצמו בודה טענות ותביעות לאחרי שקבל את הכסף, – ומשפטים בערכאות אינם פוסקים לעולם. בגלל זאת לקח המשרד הארץ-ישראלי את דבר מקנה הנחלאות בידו, ולו פקידים עורכי-דין ויודעי משפט, הבקיאים בכל הנפתולים של הערבים והפקידים למיניהם, והמשרד הא”י היה מקבל על עצמו את כל אחריות המקנה. זה היה לוקח חלק גדול מן המרץ של עסקני המשרד, ומפני המעצורים הרבים ואבני הנגף שהיו תמיד על דרכי הקניות בארץ, לא היה יכול המשרד בכל ימי המשטר התורכי לפתח את ענין “גאולת-הארץ” כראוי וכיאות למקצוע חשוב כזה בעבודתנו. הן אם המשרד היה מקבל עליו את האחריות צריך היה למלאותה ביחס אל הקהל, ועליו איפוא היה להיות זהיר מאד ומתון במעשיו ולא יכשל בדרכיו.

עתה בא אל הארץ משטר-ממלכה חדש. נסתרים דרכי הדפלומטיה מעינינו, ואין אנו יודעים מראש את גבולי האוטונומיה אשר תנתן לנו בארצנו. מה שנעלה מעל כל ספק זהו, שהישוב היהודי יעשה את דרכו בארץ-ישראל גלוי ובטוח, ההתנחלות הישראלית בארצנו תוכל להתגדל ולהתפתח בלי כל מעצורים, וכי בארץ יהיו סדרים ובבתי—המשפט ישוררו חקים ומשפטים קבועים. מחולות ההפקר של השוחד בלי-בושה ומשפטי-זדון חדלו מן הארץ חדלו. הדגל האנגלי מבשר ואומר חקי צדק ומשפט. הערבים לא יחרכו עוד במרמה ציד, ונקי וצדיק לא ימצא רֶשע במקום המשפט. עתה מי שיקנה את נחלתו בכסף ושלם מחירה – וקמה הנחלה לו, עתה לא עוד יפחד המשרד הא"י להרבות בקניות, משפטים ופרוצסים לא יחרידוהו עוד תמיד, העריץ לא יהיה עוד תקיף במעמדו, ואיש איש מישראל כי ירכש לו אחוזת נחלה יבוא אליה ויאחז בה. עתה אפשר יהיה לרכוש גם משטחי האדמה שברשות הממלכה, כמו נחלאות בית המלכות, (ג’יפטליק בלע"ז) או אדמת ההקדשות השונים, ולהביא גם את השטחים האלה אל תחת המשק החקלאי המודרני של אחינו.

והמשק החקלאי שלנו בארץ גם הוא יתעורר ויקום לתחיה. זה לנו שנים אחדות שנות המלחמה, “לא חריש ולא קציר”, והעבודה נסוגה אחורנית. אף דונם אדמה אחד לא נטענו במשך השנים הרעות, וגם הנטיעות שהיו לנו חלק מהן נתדלדל. הארבה עבר עלינו, זה ארבע שנות המלחמה בארץ את יערי האקליפטוס כרתה הממשלה לעשות מהם עצים להסקה, והנטיעות של עצי פרי – כל עמלנו היה להציל אותן מכליון, וזאת תפארת גאותנו, כי במשך שנים רעות רצופות לא נחרב אף פרדס אחד של יהודי, אף גן-שקדים אחד או כרם אחד. בעמל אין דומה לו ובעזרת אחינו הרחוקים הצלחנו להציל את רכושנו ואת יגיע כפינו, והנטיעות שלנו בארץ-ישראל היות וקימות, תחת אשר חלק גדול מנטיעות בני עם הארץ נהיו בתה ונחרבו. אבל – הנה משטר חדש בא לעולמו. אופקים חדשים נגלים לפנינו, ואנחנו מחויבים למלא את אשר החסרנו בשנים הרעות. תשכחנה השנים האלה, אל יודע מקומן! ביתר עז, במרץ כפול-שמונה עלינו לגשת אל העבודה, לנטוע ולנטוע, לחדש את המשק ולהאדירו, להנהיג מקצועות משק חדשים, אין כל ספק בדבר, שארץ-ישראל תחובר בקרוב אל העולם הקולטורי. יבנו נמלים בחופי הים, יסוללו מסלות ברזל לכל קויה השונים. חמדת הגוים וסחורות כל הארצות יביאו אלינו, וגם אנחנו נוכל להוציא את פרי ארצנו החוצה, ועלינו להיות היוצרים הבוראים והמגדלים את פרי הארץ. עלינו להיות הכחות המחיים, המהוים ומפרים את מחזור סחרה ואתננה של הארץ.

עוד קול היריות בארץ. עוד השומרון והגליל טרם נכבשו, עוד אנחנו בתוך אזור המלחמה. אבל עלינו להזכירכם על אודות העבודה בעתיד הקרוב. אך התרחק מעט חזית המלחמה, ועלינו לשוב אל העבודה, אל המשק, את עמלנו לא יוסיפו עוד לעשוק. לא יקחו מאתנו עוד מס “העשור” פי שנים-שלש-וארבע, לא יבואו עוד לקחת לעבודה את סוסינו ואת כל העבודה אשר במשקנו, ולהפך: יתמכו בידי כל עובד אדמתו למען ישבע לחם.

משטר חדש הולך ובא לארצנו, וכל אחינו באשר הם שמה יתכוננו תיכף אל העתיד העומד אחרי כתלנו. האנשים בארץ-ישראל יגבירו את מרצם לשוב אל העבודה, אל האת ואל המחרשה, ואנשינו בחו"ל אל נא ישכחו להתכונן לתת גאולה לארץ, מאת המאורעות יוצאת פקודה:

– הכון לקראת העתיד, ישראל!

ג.

בחיים העתידים לבוא עלינו לטובה ולברכה תתעורר בכל תוקף השאלה על דבר העבודה העברית, הפועלים העברים. היא תתעורר מאליה, נובעת מעומקה של ההכרה הלאומית שתהיה שלטת בחיינו הבאים. התרבותו המוחלטת של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, ביחוד החקלאית, לא תהיה עוד זקוקה לתעמולה ספיציאלית, כי הכל יכירו בהכרחיות של התנאי הזה להצלחת ישובנו. הקרקע נקנית בכסף ובשטר, והעבודה כנגד שניהם. ואם אנו אומרים לברוא ישוב יהודי, אזי צריכים היהודים לטפל בו, צריך שהיהודים יעבדו את האדמה שאנו רוכשים, שאנו זרועים ונוטעים. היחוסים בין הפועלים ובין נותני העבודה בקרב היהודים עצמם אינם מענינים אותנו בשעה זו כלל. מי אשר יתן פתרון לכל “השאלות הארורות” של החיים הסוציאלים ככל העמים ובכל הארצות, יפתור את שאלת העבודה והרכוש גם בחיינו אנו בארץ ישראל. עתה נכבד מאד בשבילנו העיקר, שבחיינו העתידים בארץ תחיתנו, גם הרכוש גם העבודה צריכים להתרכז בתוך בני עמנו, וערך לאומי בפרוצס של התחיה יש רק לאותו משק, שמעסיק פועלים יהודים.

ונכבדה מאד השאלה: מאין נקח פועלים עברים לכל העבודה הגדולה אשר תתפתח בארצנו בחיים העתידים?

ההגירה הגדולה של היהודים מרוסיה, נחשול היציאה הזה, שהיה מוציא מתוך היהדות הרוסית כמאה אלף נפש בשנה, היה מביא כמות ידועה של צעירים פועלים גם אל חופי ארץ-ישראל. הריבולוציה ברוסיה בשנת תרמ“ה השליכה אל ארצנו צעירים למאות, והמה אשר יצרו במושבותינו את מפלגת הפועלים. ומלבד פליטי רוסיה, אלה אשר היו מוכרחים לעזוב את הארץ ההיא מטעמים שונים, ביחוד מפני הרדיפות הפוליטיות, הנה היו זרמים לאומיים שונים בקרב צעירינו, וגם מאלה נקבצו אנשים צעירים, אשר עלו לארץ ישראל ויתנדבו לעבוד את האדמה. “פועלי-ציון”, “הפועל הצעיר”, בלתי-מפלגתיים, כל אלה המה צעירים, שלא יכלו להשלים עם הגלות, עם הבצה השואבת של הצבור היהודי ההולך ונטמע בארצות הגולה, ויקומו ויעלו אל הארץ ויהיו פה לפועלים-חקלאים. נוספו עליהם היהודים מתימן אשר לפני שמונה שנים הובאו הנה ע”י תחבולות תעמולה, ורבים מהם התאזרחו בארץ וילמדו אל דרכי העבודה החקלאית להתחרות עם הערבים. ישנם פועלים יהודים גם מקרב אחינו בני ארצות המזרח הקרובות, מאור-כשדים ומערי סוריה, וגם לפעמים מתוך העניים תושבי הערים. אלה המה הגדודים השונים, שמהם לקחה עד היום החקלאות העברית בארץ-ישראל את פועליה היהודים. האם יספיקו הגדודים האלה להמציא לנו את מספר הפועלים שיהיו נחוצים לנו בעבודתנו החקלאית פה בעתיד שלפנינו?

לא! בתנאים המדיניים החדשים של רוסיה לא יהיה עוד מקום לרדיפות פוליטיות ויחדלו איפוא “גרי אריות” מבין צעירינו להמלט משם אלינו. קרוב לודאי, שגם האמיגרציה תחדל או תקטן הרבה, כי בארץ צפון אירופה, ברוסיה רחבת הידים, הלא רחב הכר לכל המוני בני עמנו היושבים שמה, ולא יצטרכו עוד לנוע ולנוד אל ימים רחוקים. רבים מן הפועלים הנמצאים בארץ כבר התאזרחו ויכוננו להם משק משלהם, תימנים חדשים אינם באים, וגם מקרב הנמצאים רבים התישבו בערים, או אינם מוכשרים לעבודה, או התנחלו בתוך אחיהם במושבות. הגירושים שלא פסקו בכל זמן המלחמה ועבודת הצבא, ויתר מיני הפורעניות שבאו עלינו בשנים האחרונות גם אלה הקטינו את מספר צעירינו בארץ. אנו נגשים איפוא לקראת העתיד “דלים וריקים” באין אנשים, באין צעירים, באין פועלים עברים… ואל נא יהא הדבר הזה קל בעינינו, רבותי. עבודתנו הקרובה מטילה עלינו חובה לגשת אל אם-האדמה במרץ, ביתרון כח, להרחיב את גבולי נחלותינו בארץ, להתישב עליה ולהאחז בה. זאת-אומרת, שעלינו לפתח תעמולה רבתי לגאולת הארץ, לקנות ולרכוש נחלאות משל יחידים ומשל הממשלה, כאשר אך תשיג ידנו; זאת אומרת, שאנחנו צריכים לרכוש את האדמה לא לתהו, כי-אם להושיבה, לעבדה ולשמרה; לחרוש, לזרוע ולנטוע, ולהיות למופת במשקים מתאימים לאקלימי ארצנו ובמכשירים מודרניים; וזאת גם אומרת, שלא נצטרך להביא פועלים לעבודתנו כושיים ממצרים, או ללמד את העבודה לפלחי המקום הערבים, כאשר עשו פקידי הנדיב ואכריו אחריהם בראשית הישוב. וכי כל העבודה הגדולה הזאת תהי יהודית, משל יהודים, בשביל יהודים וע"י יהודים, – והדרא קושיא לדוכתא; מאין יהיו לנו פועלים? ,

"מאין? – והעם איהו?… איה איפה הוא העם העברי, השואף לתחיתו בארץ אבותיו? אָיַם כל אלה, אשר קוו אל השעה הגדולה הזאת, אלה אשר קראו תמיד קול גדול: אנו לציון ועינינו לארצנו?… הִבָרו, נושאי כלי תחיתנו, הִגָלו מן המחשכים וצאו על דרכים, אתם צעירי עמנו ובחוריו! אל הקונפרנציה הציונית בפרטבורג באו צעירים של הסתדרות “צעירי-ציון” כמאה במספר! תנועת-התחיה נהיתה בכל ארצות הגלות לתנועה עממית, שחדרה עד לעמקי השדרות של העם העברי; הפליביסציט בדבר השאלה הלאומית, שהכינו הציונים בפולין בתור נסיון, הוכיח את כל מסירותו של המוננו לרעיון התחיה בארץ; היהדות האמריקאית נכנסה כמעט בשלמותה, בכל רבבות לגיונותיה המסודרים ולמרבית דגליהם, אל ההסתדרות הציונית. והאמנם כל אלה – לבם בל עמם, כל זה הוא אך למראית עין, מן השפה ולחוץ?… היה לא תהיה! רק את קצותינו אכלה אש הגלות, אבל תוכנו עודנו חי ובריא. וארץ-ישראל החפשית. ארץ-ישראל שלנו, של עם היהודים, ארץ-ישראל עם אופקים בלי-קץ לתחית-ישראל חדש-סבא וכל חזיוני רוחו הכביר, – את לב מי לא תצוד פרספקטיבה כזו? ואל נא נשכח אף רגע, כי התקופה האחרונה הפכה משורש את מהלך-המחשבות, את מצב-הרוח של העם העברי. אם כה אז כה יהיו תנאי השלטון העצמי אשר תקבל ארצנו, אם תתכסה כולה בצל הדגל כחול-לבן, או גם דגלים אחרים ישיתו עליה צלם, – תהי ארץ העברים אשר תהי, – אבל העם העברי בודאי שב לתחיה, “עורה. – לא יון: הוא כבר התעורר”, קרא הלורד ביירון, וכך אנו יכולים לקרוא בנוגע לעמנו: הוא כבר חי, – והוא כבר ידאג לארצו, לעורק חייו.

והעם העברי, השולח מאות אלפים מבחוריו לעבודת הצבא בארצות גלותו; והעם העברי, אשר רבים מבניו היו נתונים תמיד להקריב חלב זבחיהם לַכֵּל ולעשתרות ולכל אֵל נכר; העם העברי, אשר מבניו יוקחו גבורי-רוח וחוזי חזיונות לכל שאיפה נהדרה, לחלום נאצל, – – הוא גם לא ישיב ריקם את פני ארצו, ויריק לעבודתה חניכים במספר הנחוץ. ההסתדרות הציונית תהפך, בלי כל ספק, להסתדרות לאומית, כלל-ישראלית. כל בני עמנו ישתתפו בחופץ-לב. ועל-פי החלטות הקונגרס הישראלי בעתיד, בכל התרומות לטובת הארץ להחיותה ולהפרותה ולשכללה. כל ישראל יביאו אל ארצנו את האמצעים החמריים, הנחוצים לעשותה מרכז העם ותהלתו. והמה אשר יביאו לנו גם מבניהם אל הארץ לעבדה ולשמרה. כן, רבותי. ההסתדרות הלאומית, הסתדרותו של עם ישראל, יכולה גם לגזור להטיל חובה על כל צעירי מקרב עמנו לבוא למשך זמן ידוע לגור בארץ האבות. אין ספק שלא יהיה צורך בגזרה זו, בהטלת חובה כזו; רבים יהיו אשר יתנדבו בחפץ לבם אל הדבר הזה, וימלאו את החובה הלאומית מאהבה ולא מתוך “גזרה”. אנו יודעים ומכירים את צעירינו, את הלך נפשם את נטיתם לכל מרום וקדוש ונאצל. אבל גם פקודה מעין זו אל בחורי ישראל בארצות הגולה מאת ההסתדרות הלאומית היא אפשרית. הצעה דומה לזו הציע לפני הרבה שנים אחד מראשי הציוניות מר מ. אוסישקין. הצעה היתה לא בזמנה, כשהיה עול הגלות על כל העם הישראלי, כשהיינו כלנו עבדים בתוך עבדות ובתוך חרות. אבל עתה משתחררת הארץ ומשתחרר העם – מדוע לא יבואו צעירינו לחיות בארץ אבותיהם שנה או שנתים? אין ארצנו “שמונים אלף פרסאות” תחת הים, לא בקצות הארץ ולא מעבר לימים רחוקים, יושבת היא על חוף ים-התיכון וקרובה בערך לכל הארצות הקולטוריות. למה איפוא לא יבואו צעירינו אחת בחיים לבקר אותה, ללמוד וללמד, לחיות ולעבוד בתוכה? האמנם גדול הוא הקרבן הזה?!

עובדים ופועלים מקרב בחורי עמנו לא יחסרו לעבודת התחיה, לכל ענפי העבודה בארצנו המחודשה, יבאו אלינו בהמון. בכלי טהור, במחשבות טובות, ברעיונות התחיה יביאו הצעירים את כחותיהם הרעננים על הכרמל והשרון, בשפלה ובעמק-יזרעאל, ופה אחד יאמרו:

– הננו עבדים לך, ארץ-אבות!

ד.

הנצחון הגדול והנהדר, אשר נצח החנוך העברי בארץ ישראל את החנוך הזר במלחמתו עם “העזרה” הברלינית, שהוכרזה בשנה קודם שהתפרצה המלחמה העולמית, – הנצחון הזה עוד התגדל והתגבר במשך השנים הרעות האחרונות. הנבלה הגדולה של עסקני “העזרה” בברלין ולהטיהם להונות אותנו מן הטכניקום בחיפה לבל יוכלו חלילה העברים לגשת אליו, ביחד עם המעשים היפים של משרתיהם בירושלים שבחרו להם את המלשינות על הלאומים מאחינו לעבודתם הרגילה, – העובדות האלה הציגו את “העזרה” הברלינית וכל מעשיה ואנשיה בארץ ישראל ערומים על כל התועבות אשר בלבם. עין לעין נוכחנו, כי לא אלה הם אשר בידם אפשר למסור את הדבר היותר יקר והיותר קדוש בעבודת תחיתנו – חנוך הדורות. אין עוד כל ספק, כי שירת “העזרה” בנוגע לבתי הספר בארצנו כבר הושרה, תקופתה עברה, וכל דבר החנוך יעבור כלו לידינו, אל ההסתדרות הלאומית שלנו, שעליה יהיה לכלכל, לנהל ולפקח את כל עניני ישובנו ותחיתנו בארץ הישנה-החדשה.

ועבודת החנוך תתפוס בתוך העבודה הלאומית, עבודת הישוב, לא את המקום האחרון. כבר עתה נמצאים תחת פקודתו של “ועד החנוך” שלנו כארבעים בתי ספר, ותקציבו הכללי הוא כשש מאות אלף פרנק לשנה. זה יותר מחצי הסכום, שמוציאה בשנה לצרכי בתי-הספר בכל העולם חברת “כל ישראל חברים”. ואם ההסתדרות הציונית מוצאת צורך ויכולת להריק שש מאות אלף פרנק בשנה לתמיכת בתי הספר העברים בארץ ישראל, זה האות והמופת עד כמה בתי הספר האלה נחוצים, עד כמה רבה וגדולה תועלתם הלאומית, הישובית. ואין כל ספק, שבחיינו העתידים בארץ יהיה על “ועד החנוך” לפתח תעמולה הרבה יותר גדולה ורחבה מאשר עד עתה, כי הלא גם היום אין אנו ממלאים את כל חובותינו במקצוע החנוך, ואף כי אז כאשר יבואו הימים הטובים, שאליהם נשואות עינינו. בחיינו העתידים,מקוים אנחנו, לא יהיה עוד שדה החנוך הפקר, וכל הרוצה בא ובונה את במותיו כחפצו, ונותן עליהן מרוח הארצות שמשם באים אמצעי הכסף להחזקת בתי הספר. לא עוד יהיו – כך אנו רוצים – בתי-ספר צרפתים של הכי"ח, בתי-ספר גרמנים של “העזרה”, בתי ספר אנגלים, מפני שהמה מתפרנסים מנדבות אחינו באנגליה. שפת-הלמוד בכל בתי הספר שלנו בארץ ישראל תהיה עברית, רוח עברי לאומי יהי שורר בכלם, והסתדרותנו הכללית שלטת עליהם.

ואל מצב כזה עלינו צריכים להתכונן בעוד מועד. אל נא לשכוח כי המלחמה העולמית הפליאה את מכותינו גם בנוגע לבתי-ספרנו בארץ. הגירושין של הנתינים הזרים בשנה הראשונה של המלחמה, הגלות אשר גזרה הממשלה על תושבי יפו באביב תרע“ז והרדיפות שלא פסקו כל הזמן, כל ההרס אשר הביאה המלחמה הארורה על ישובנו בערים ובמושבות, לא עברו בשלום על בתי-החנוך שלנו, ורבים מהם גם נהרסו. הגמנסיה העברית “הרצליה” ביפו, עטרת גאות החנוך העברי, ביה”ס לבנות עם הסמינר למורות, מוסדות המופת של “חובבי ציון” ברוסיה, וכל יתר בתי-הספר הלכו בגולה באביב העבר עם כל גלותנו מיפו. המלחמה והרעב והגירושין הרסו ולא חמלו גם על בתי-הספר שלנו בירושלם. גם שמה הפרצות מרובות על העומד, ולעינינו אך יותרת בתי-הספר, שלדיהם. וכל הימים שהמלחמה עוד תמשך ילכו כל מוסדות החנוך שלנו הלך וחסור, ולא עוד יגיעו אל אותו המצב המזהיר, שהיה להם קודם המלחמה. הן התלמידים בהכרח הולכים ופוחתים פחת טבעי, וכן הדבר בנוגע לכחות ההוראה; כאלה כן אלה הולכים ומזדקנים וגם מרעין בישין של המלחמה מזנבים את הנחשלים. ועלינו לזכור, כי בתי-הספר היותר מודרניים שלנו: הגמנסיות ביפו ובירושלם, ביה“ס הריאלי בחיפה וביה”מ למורות על שם לוינסקי ביפו, – אלה גדלו והצליחו עד הכרזת המלחמה רק על חשבון התלמידים הבאים מרוסיה. הן אלה היו אצלנו למאות. ברוסיה התחדדה שאלת החנוך, בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, באופן חריף מאד. רבים מבתי-אבות מצאו צורך וגם נחיצות בדבר לעקור את דירתם מארץ מולדתם ולעבור לארץ ישראל ולהשתקע בתוכה בשביל החנוך לבד, כדי למצוא יכלת לתת לילדיהם חנוך מתאים. מאלה נתמלאה ביחוד הגמנסיה היפואית. ועתה, כשהתנאים ברוסיה נהפכו משורש, וכל המצב שמה בנוגע לזכיות האזרחים היהודים נשתנה שנוי עיקרי, – האמנם עוד יבואו הורים וילדיהם הנה לארץ ישראל, לשם בתי-הספר פה לחנך את בניהם פה? אין אנו יודעים מהנעשה ברוסיה, המתבוססת בדמיה במלחמותיה עם שונאיה מחוץ ובמלחמת אחים פנימה; אבל ימי ההגבלות החקיות, אין ספק בדבר, עברו לבלי שוב עוד להצר ולהציק את צעדי אחינו שמה, ובתי הספר ברוסיה יהיו פתוחים גם לילדי עמנו בארץ ההיא. מה זה איפוא ימריץ את משפחות אחינו, לשלוח את ילדיהם אלינו ולחנך אותם בבתי-הספר שבארץ-ישראל?

עם כל התמורות והחליפות האלה נהיה צריכים להתחשב כעבודתנו בועד החנוך בימים החדשים הבאים. אין כל ספק, שעלינו יהיה גם לשנות ולתקן את תכניות הלמודים של בתי-הספר שלנו בארץ, בעת שמטרתם היחידה תהיה: לתת חנוך לילדי ארץ ישראל, לילדים הגדלים בתוכה והמתעתדים לחיות בקרבה, ולא לילדי חוץ הבאים רק על מנת ללמוד ולשוב אח“כ לארצותיהם. ואולם אם כי אפשר הדבר שאחדים מבתי-הספר הנמצאים יתכוצו ומספר תלמידיהם ימעט לזמן ידוע (עד שיתרבה מספר התושבים העקריים), הנה שדה עבודת ועד החנוך בארץ בכללו יגדל שבעתים מכפי שהיה. בחיינו העתידים על “ועד החנוך” יהיה לדאוג, שלא ישאר אף ילד עברי אחד לחנוך מחוץ לכתלי בתי-הספר, וכי ינהיגו סדרים מודרניים, שיטות-חנוך בריאות וטובות, גם בבתי—אולפנא של שדרות ההמון של החרדים. אנחנו מדברים לא על מקצועות הלמוד, כ”א על הסדרים, על שיטות החנוך. איש אל יהין לגשת בכל הקדוש למי שהוא, אבל הסתדרותנו הלאומית צריכה ומחויבה לדאוג לתקנת הבריאות של הילדים בכל בתי החנוך באין הבדל בין גמנסיה ולתלמוד-תורה, בין סימינר לישיבה. שפתנו הלאומית צריכה להיות שלטת בכלם, המורים צריכים לדעת פרק בתורת החנוך, ובריות-גופא של הילדים המתחנכים צריכה להשמר מכל מחלה וכל תקלה מזמן הכנסם לגן-הילדים עד גמרם את חקי למודיהם. מכשירי הלמוד צריכים להיות בארץ ישראל היותר טובים היותר נאותים. ובית-הספר בארצנו של עם-הספר צריך לתפוס את המקום היותר חשוב בחיינו. המורים העברים שלנו צריכים לחיות שבעי לחם הם ומשפחותיהם, בטוחים בקיומם גם לעת זקנה, ככלות כחם לעבודה, ולא ישאו חרפת רעב אלה, אשר נתנו את נפשם על חנוך בנינו. כזאת לא תהיה, לא צריכה להיות בארץ ישראל החדשה.

ואז… אז מי יודע, אם לא יהיה די כח בבתי החנוך שלנו בארץ למשוך אליהם רבים מבני הגולה, גם בהיות החנוך ברוסיה חפשי ובלי הגבלות ליהודים. מי יודע?… מי יודע את רוח בני עמנו ומי אשר יוכל לנבא עתידות? הן דורות רבים נתנו אחינו בני עמנו את נפשם על חנוך ילדיהם. ויהי אשר יהי החנוך בגולה, – חנוך עברי לא יהיה מעולם וענן הגלות ירבץ עליו תמיד כעופרת. וגם אז ימצאו רבים, אשר ישאפו לחנך את ילדיהם בסביבה לאומית של עמם, בארצם המה, בארץ ישראל. זה לא מן הנמנעות, רבותי.

ובארץ ישראל העתידה יבנו מוסדות החנוך הלאומיים בשביל הגדולים, הצריכים חנוך-מלואים בחפצם להקדיש את כשרונותיהם ואת כחותיהם לעבודת העם בארצות הגולה. חרפה תהיה לכל רב, מורה-הוראה, דיין חזן, מורה עברית וגם ספור עברי, אם לא התחנך בבתי האולפנא אשר בארץ ישראל. מבחרי הישיבות לא יהיו בולוז’ין, במיר או באיישישוק, כי אם בירושלם או ביבנה; את בית-המדרש לרבנים באירופה ובאמריקה, עם כל הביבליאותיקות העשירות אשר להם, יעבירו לארץ ישראל, ואל הארץ יבואו גם ראשי חכמינו, שנשארו עוד בארצות הגלות לפלטה גדולה בסביבת הבערות השלטת בגולה; האקדמיה העברית בירושלם למדעי הרוח תחנך לעמנו דור מורים וסופרים, אשר ישיבו לספרותנו את כבודה; בית הספר לזמרה על אדמת אבות יעורר ויוריד מן הערבים את הכנורות, אשר תלו אבותינו על נהרות בבל, ואזננו תשמע רנה, שלא שמענו, שלא יכולנו לשמוע בדומה לה על אדמת נכר. אל כל בתי החנוך האלה ינהרו צעירי עמנו ומיטב בחוריו, ילמדו בארץ ויחיו בתוכה, יספגו אל קרבם את רוחה הטהור ואת אוירה המחכים. ובשובם לארצות מולדתם יעבירו ככל הארץ את הבשורה הגדולה של תחיתנו, והמה יהיו אשר יקשרו תמיד את הגולה מעדנות אל המרכז הלאומי, אל ארץ ישראל.

וזאת תהיה עבודת ועד-החנוך בחיינו העתידים. רשת גדולה של בתי-ספר בשביל ילדי הארץ אין נעדר, עדה ועדה לפי תכניות למודיה, ושפתנו הלאומית בפי כל המורים והילדים. ושורה שלמה של בתי-חנוך לרבנים ולמורים, לכל מדעי רוח ואומנות, לכל בני הנעורים אשר יבואו לארצנו ללמוד על מנת לשוב ולעבוד בתוך אחיהם בגולה. האם רואים אתם את הגבולים הרחבים של עבודה לאומית זו, – כל-כך נחוצה?…

ה.

שמח הגבור בכל נצחון שהוא נוחל, אך אל נא יתהלל בגבורתו כל עוד האויב בשדה המערכה. עוד העבודה לפנינו.

טעות בידי אלה החושבים, שלאחר שהצלחנו או נצליח לעשות את שפתנו לשפת הלמודים בכל בתי הספר העברים בארץ ישראל, כבר הנצחון שלם ברחובות השפה העברית. אנחנו רכשנו בזה אך את היסוד הבריא להצלחת השפה, מבטיחים אנחנו לה קיום ומעמד בתוך חיינו העתידים, אבל בבתי-ספר לבד אין אנו יכולים לצאת ידי חובתנו לשפתנו הלאומית, שתהיה באמת לאותו גורם הצריך והיכול למלא את תפקידו בתחיתנו. אף רגע אל תשכחו, רבותי, שתחיתנו החדשה התחילה לא מבנין מושבות, אך מן הדבור העברי בחוצות ירושלם ובחצריה, ומתוך החצרות והשוקים עברה השפה גם אל בתי הספר. זוהי עובדה, ועובדה חשובה מאד. אולי תחפצו להרעימנו ולהוכיח לנו, שהתחיה בחרה לה בדרך זו, מפני שעל פני הקו הזה מצאה לה היותר-פחות מעצורים, לכל-הפחות בתקופה הראשונה של תנועת לאומיותנו. מסכימים אנחנו. אבל הלא זהו חק לכל תנועה בעולם. הפולסת לה תמיד את דרכה למקום אשר ימעטו המכשולים לעמתה, המונעים בעד התנועה. ידענו אנחנו, שעם שאין לו שפה ולא ארץ ולא ממלכה איננו עם; ואנחנו ידענו גם זאת, שאין מתחילים דבר מאחריתו, שיש חוק התפתחות בעולם, ושגם תחיתנו תעבור דרך החוק הזה. ואנחנו ידענו או הרגשנו, שאם ישיב לו עמנו את שפתו ואיש יבין את שפת רעהו, וירגישו את כל הקורבה ואת האחוה אשר לאיש בבן עמו, ואז מעצמו יִבָּרֵא הצבור הלאומי, העם. וידענו או הרגשנו, כי הלאום העברי לא ישלים לעולם עם המצב הזר להיות תלוי בין השמים ובין הארץ, כי עם איננו יכול להיות נשמתא ערטילאית, כי צבור לאומי יבקש וימצא לו את היכלת לעמוד על הקרקע, לרכוש לו ארץ, לשוב ולכבוש את ארצו ההיסטורית. וידענו והרגשנו וגדולה היא אמונתו, כי מי אשר לו שפה, ויושב הוא לו איתן על אדמתו, אזי ידע ויבין גם לסדר לו את חייו הצבוריים כחפצו וכפי רוחו, וסוף ההסתדרות הלאומית לבוא,– אותה ההסתדרות, שכל אחד ואחד מתאר אותה לעצמו כהעולה על רוחו: ממלכה, אוטונומיה, מרכז רוחני וכולי וכולי, אחד המרבה ואחד הממעיט.

ומפני שאנו עומדים עוד גם היום אך בראשית מעשנו; מפני שאין לנו עוד עתה לא הסתדרות צבורית איתנה וגדולה בתוך הארץ, ולא גם שטחי אדמה די גדולים, ולא המונים עובדים עליהם, לכן עלינו לשמור מאד על עמדתנו הנכבדה אשר רכשנו לנו ואשר שמה לנו נצחונות נראים לעין ומעוררים גם השתוממות, – על שפתנו ועמידתה בארץ. באו האנגלים אל הארץ ואנו נכנסים עם השלטונים החדשים בדברים בענינינו יום יום, ומשתאים הפקידים לשמוע מפינו דרישות ותביעות תמיד על דבר – השפה העברית… היושב ראשונה במלכות בריטניה מכריז על התגשמותה של השאיפה הציונית, כל אנשי הצבא משוחחים על אודות האוטונומיה הארץ-ישראלית, מדברים גבהה גבהה על עתידות עמנו בארץ – ואנחנו, גם עסקני יפו גם עסקני ירושלים, מטרידים את השלטונים בבקשות ובתביעות ובכל מרץ: להדפיס את מודעות המשטרה גם בעברית, לקבל מאתנו את מכתבינו ובקשותינו גם בעברית, לפנות אלינו בעברית! ואין בזה כל יוהרא ועקשנות ושוביניות, אך הכרה בריאה ועמוקה, שבאם אך מותרים אנו על עמדה לאומית זו, אזי אנו כורתים בידינו אנחנו את הענף החזק, שעליו אנו יושבים, שעליו התחזקנו, ותמורתו אין לנו לעולם.

ועלינו לגונן על העמדה הלאומית הזאת עתה ביתרון הכשר, ביתר מרץ. המשטר החדש, חוששים אנחנו מאד, מעמיד את השפה העברית בארץ ישראל בסכנה גדולה. תחת שלטונם של התורכים לא ידענו באמת כל התחרות. התורכים אינם קנאים לשפתם, ושפת המדינה היתה תמיד בארץ ישראל השפה הערבית. וכמו שכל הקולטורה העניה של עמי הערבים לא עצרה כח להכריע אותנו תחתיה, כן לא הצליחה הרבה גם השפה הערבית לקחת את לבבנו. למדו האנשים לדבר ערבית, לפטפט כל מה שהיה נחוץ בחיים, בשוק ובעבודה וביחוסים יום-יום, אבל הספרות הערבית לא השפיעה על מהלך מחשבותינו אף במעט. הערבית לא צררה את העברית – בחוגי הישוב החדש לכל-הפחות; להפך, בבתי אחינו הספרדים, תושבי הארץ מזמן, התחילה העברית להתחרות בשפה הערבית, לרגלי החיים הצבוריים החדשים שלנו פה. ואולם עתה מניח על שפתנו כח זר חדש, ומלחמה חזקה תהיה לקראתנו. אנחנו מתכונים אל השפה האנגלית.

אמנם יודעים אנחנו, שאין הממשלה הבריטית כופה את ההר כגגית על הארצות ועל העמים לקבל את שפתה. גם במצרים, לאחר כבוש של שלשים וחמש שנה, עוד טרם התאזרחה השפה האנגלית, ובבתי הספר שמה עשר ידות לשפה הצרפתית מאשר לאנגלית. אין האנגלים מקפידים עם שוכני הארצות הנכבשות כי יסגלו להם את שפתם ואת הקולטורה שלהם, ובזה האנגלים נבדלים באמת לטובה מיתר העמים הגדולים אשר באירופא. אבל, רבותי, שפתנו העברית אפילו בארצנו היא עודנה כל-כך חלשה ובלתי מפותחה לצרכי חיינו יום-יום, עד שאנו צריכים לדאוג מפני כל התחרות, גם מפני התחרות חפשית. לו היה לנו עסק עם צרפתים או גרמנים, למשל במקום אנגלים, כי אז היינו בלי כל ספק צפויים אלי קטסטרופה ביחס אל לשוננו העברית; אבל גם עתה יהיה על שפתנו להתחרות עם שפת הבריטים, וכמו שאמרנו, התחרות חפשית לא קלה היא לשפתנו, שעוד טרם כבשה לה גם בארצנו את השלטון המוחלט בחיינו. וכבר עתה אך הצג הציגו צבאות אנגליה את כפות רגלם בדרום הארץ, אך נכנס אל הארץ צבא עובר, – וכבר בחורינו ובתולותינו לומדים בשקידה אנגלית, ורבה וגדולה הקנאה שמקנאים בבני אדם השומעים את השפה החדשה הזאת. בני עם חכם ונבון משתדלים להסתגל אל כל התנאים החדשים, הסובבים אותו וממהרים אחינו להשתמש בכשרונותיהם ללמד את השפה, שהמה עתה זקוקים לה, שהיא יכולה להביא תועלת להם. מלחמה נשקפה לשפתנו מאת שפה עשירה מאת ספרות רחבה מאד מאת שפה של עם ההולך ובא אל ארצנו לקרוא לנו דרור, והאומר להתקשר אתנו מעדנות לימים רבים. ידיעת השפה האנגלית נחוצה לנו מאד. בלי כל ספק תביא לנו תועלת רבה, תתן לנו בתור נוסף גם את הנעים. האם תוכל שפתנו העברית, שזה אך עתה שבה לתחיה, עם ספרותה המודרנית העלובה – האם תוכל להתיצב בקשרי מלחמה עם האנגלית המועילה, עם הספרות הגאונית של שקספיר ובירון?! וביחד עם זה אנו שואלים: האם יוכל עם, שנסה להחיות את שפתו ונסיונו הצליח בידו, ואשר נתן את תחית-השפה ביסוד תחיתו הלאומית, – האם יוכל עמנו לראות כבלע את קדש-קדשיו, ולא יתעורר לשמור עליו מכל משמר?!

עלינו לאחוז בכל האמצעים תיכף ומיד. בוטחים אנו בבתי הספר שלנו, שהם ישמרו על שפתנו עד כמה שתמצא ידם, אבל עלינו לשום לב אל העם הנמצא מחוץ לכתלי בתי חנוך, שכבר עברו את גיל החנוך. הנה עוד מעט יבוא הרחוב וידרוש שעורי-ערב באנגלית, ואנחנו גם אנו נבוא ונציע לפני הגדולים שעורי-ערב בעברית, ונשתדל למשוך אל העבודה הכבדה הזאת את טובי כחות ההוראה בארצנו. ושעורי-ערב בעברית עלינו לסדר בכל מקום, בערים ובמושבות, בלי הבדל מין ומעמד, למען יוכלו לקחת חלק בהם גם האנשים העסוקים כל היום, ולהנעים את השעורים האלה עד כמה שאפשר. עלינו לפתח תעמולה רבה, להגדיל ולהאדיר את הספרות התרגומית בעברית. אין לנו חומר לקריאה בעברית. מסופרינו המקוריים נתישנו כבר רבים, והחדשים מעט מאד מספרים, ועלינו להביא מן הספרות האירופית. רוב המתרגמים בחו"ל מתקשים במלאכתם, תחת שהסופרים היושבים בארץ ישראל, שהשפה העברית חיה בפיהם, מצליחים מאד בתרגומיהם, ועליהם להביא אל תחת כנפי ספרותנו את כל הבחור והטוב בספריות אירופיות וימציאו לקהל קוראינו חומר לקריאה במדה מספקת. פה, בארץ, צריכה להיות הבמה הראשית לספרותנו, פה צריכים לצאת טובי העתונים והשבועונים והירחונים לכל מקצעות הספרות, פה צריכה להוסד הוצאת ספרים עברים, הוצאה לאומית – פה בארץ מקומה שלהוצאה זו ולא בורשה ולא בברלין ולא ביתר נקודות הגולה. ותחת שמי התכלת של ארצנו צריכה להבנות גם הבמה העברית, התיאטרון היהודי. הבמה תלמדנו את הצלצול היפה של שפתנו, את דבורה החי והשוטף, את הדקלום האומנותי, את הזמרה הלאומית, והיא אשר תגדיל תעמולה לטובת שפתנו בארץ בפרט אם כהני הבמה ידעו לשמור גם על הטעם הטוב בחזיונותיהם, אז תחבק שפתנו הלאומית בזרועותיה את כל החיים בארץ, אז ישתמשו בה בעל פה ובכתב בכל מוסדות הצבור והמסחר, ובתוך כל משרד צבורי, חנות ומחסן ידברו עברית, והיא תהי השלטת בארץ ולא תפחד מפני כל התחרות זרה.

רבים וגדולים הנצחונות אשר נצחה חשפה העברית בארץ. אך אל נא נמהר להתהלל בגבורתנו. עוד הנצחון המוחלט ממנו והלאה. זכרו נא.

ו.

עד אשר נוריד אלינו את הנשר ממרומי השמים, אל נא נשלח את הצפור מידינו. עד אשר יגשימו המבטיחים את אשר המה מבטיחים להגשים, חלילה לנו לנתוש ולעזוב את אותן העמדות, אשר רכשנו לנו בישובנו עד היום והתחזקנו בהן,. נזכור ולא נשכח, כי ישותן של אלה העמדות ושלטוננו עליהן הן הנה אחדים מן הגורמים להכרזת זכיותינו.

ואחת מן העמדות שרכש לו הישוב העברי בארץ, הוא גם “משפט-השלום”.

גם זה אחד מן המוסדות אשר יצרה הציוניות בארץ-ישראל. הד"ר רופין, שהיה מנהל המשרד הארץ-ישראלי. יסד אותו כמעט בראשית בואו לעבוד בארץ. במובן ידוע, למוסד הזה, למשפט השלום בתוך הצבור העברי, עזרו כמעט אותם הגורמים, שהכשירו אלת הקרקע בשביל תחית השפה העברית התנאים הצבוריים והאזרחיים של הישוב העברי בארץ-ישראל, ביחוד בתוך הערים. הכריחו את אחינו לברוא לעצמם שפה אחת, שפה מיוחדת, למען יבינו איש את שפת רעהו, למען יוכלו להתיחס איש אל אחיו כבני עם אחד. יהודים מארבע כנפות הארץ דברו כל אחד בלשון ארץ גלותו, ואין אחד חפץ ויכול לותר על הז’רגון שלו. ומאליה באה ההסכמה השתקנית האזרחית לבחור בשפה אחת כללית הקרובה לכלם יחד, הידועה פחות או יותר לכלם יחד, – בשפה העברית. את זאת עשו החיים חיי החצרות והרחוב, והאידיאלוגיה הלאומית באה אחר כן לתת חזוק ונמוקים למעשה-רב זה, לשכללו ולפתחו, והביאה אותה למדרגה גבהה מאד בתנועת התחיה הלאומית. וכמעט אותו הדבר קרה גם למוסדנו “משפט-השלום”. התנאים האזרחיים והצבוריים של חיי הישוב הולידו בהכרח את המוסד הזה. וכאשר התפתח ותועלתו היתה נכרת ומוחשית למעשה יום-יום, באה ההכרה הלאומית לקבוע את ערכו העברי ביחס לשאיפתנו, את מחירו ומקומו בתנועתנו.

אנחנו באנו להתישב בארצנו, לברוא בתוכה חיים חדשים למעננו, למען הבאים אחרינו. והנה ארצנו זאת נכריה היא לנו, זרים יושבים עליה ועליה מושל גוי אשר לא תשמע לשונו. בני הישוב החדש, כל אלה אשר רעיון התחיה הצמחי להם כנפים ויעוררם לבוא אל הארץ, לא יכלו, לא חפצו להשלים עם הרעיון להתערב ביו הערבים, מפני שהמה עתה שוכני הארץ, מפני שהארץ מסביב היא ארץ הערבים. לא לשם זה חרדו לבוא. באנו לשם תחיתנו אנו, שב אל ארצו אחד המיוחד מבין שבטי ערב, אשר אמנם ביניהם יתחשב, אבל שכן לו תמיד לבדד, עם הקולטורה שלו, עם כל הערכין אין-דומה להם אשר יצרנו בעולמו של הקב“ה. למדנו את לשוננו דבר ערבית כפי צורך הרחוב וחיי יום-יום ותנאי העבודה, למדנו מעט את מנהגי עם הארץ לדעת אותם ולהבינם, הכרנו מרחוק את יחוסיהם אלינו, אבל התרחקנו מן הטמיעה ומכל קורבה אינטימית. תשוקת ההתבוללות היתה לנו בארצות אירופא במדה יותר גדולה ובתמונות יותר נהדרות מאשר בארץ ערב. לא יכולנו. לא חפצנו ללכת בחוקותיהם, להשפט עפ”י דיניהם ונימוסיהם, והשתדלנו להוקיר רגלינו מערכאותיהם; וביחוד רע היה עלינו להשפט בבתי המשפט של התורכים. דברי הקהלת: “במקום המשפט שם הרשע” והפתגם ההמון שלנו: “משפטים בל ידעום, – הללויה” מראים ומוכיחים, עד כמה ידע והבין עמנו את כל הצדדים השליליים שבבתי המשפט בכלל. וביחוד גדולה הרעה פה, בארצות המזרח, בפרט תחת השלטון התורכי. לחש לַפֶתֶן ומזוזה לַשֵׁדִים, ואין מציל מידי המשפט בתורכיה, כל השופטים על השוחד פרנסתם ומזה לחמם נמצא, כי משכורתם מאת הממשלה מצערה מאד. כל פקידי בית המשפט היו רודפים שלמונים ומשאות מאת הבאים אליהם. שאלו את בני חידרה ואת בני רחובות בכמה עלו להם הפרוצסים, העלילות שבדו עליהם, שאלו את כל אלה, שעוררו משפטים וסכסוכים בדבר הגבולין של הנחלאות, צאו וראו איך ירדו אנשים מנכסיהם, איך נחרבו כפרים ונהרסו משפחות אך לרגלי משפטים ותביעות ומריבות שבאו לפני בתי המשפט בארץ, ואז תבינו את כל האסון הגדול, את הקללה הנוראה שהיתה רובצת על הארץ – את המשפטים בתורכיה. ביחוד בארץ ישראל, ועוד יותר בשביל היהודים. אלה האחרונים אך הגיעו אל שערי בתי המשפט, – והיו לעשוקים באין אומר השב. את החוקים לא ידענו, את השפה לא שמענו עלילותיהם ותחבולותיהם, פלפוליהם וכל מזמותיהם של השופטים והפקידים הנכרים היו מוזרים לנו, ומזורה היתה רשת בית המשפט לצוד אותנו כצפור.

ובין כה ואנחנו באנו אל הארץ לחיות עליה. אי-אפשר לעולם בלי בושם ואי-אפשר בלי בורסקי, וישנם גם בינינו רעים וחטאים, לווים ואינם משלמים, מבטיחים ואינם עומדים בדבורם, מתחיבים ואינם ממלאים, ובעלי דינין אינם חסרים גם בקרבנו, בין איש לרעהו. מי איפוא ישפוט בינינו? על דבר בתי-משפט של הממשלה נשאנו משא וחזון בשורות הקודמות. אל הרבנים? לבתי-הדין שלנו? אין בהם מן הכעור ומכל הרשע של הערכאות, אבל לדאבוננו, כל כך התרחקו הרבנים שלנו מן החיים, בפרט מן החיים החדשים שלנו בארץ, כל-כך גדולה אצלם הבטלנות, עד שכל נפש יפה סולדת לבוא לחדר בית-דין, להגיש עצומותיו לפני הרבנים, וקטנים המה עד מאד, פעוטים בהשקפותיהם, והשפעתם על הצבור שלנו שוה פרוטה. לא פה המקום לדבר על הסבות, אבל כך היא העובדא,. בחיינו הצבוריים והכלכליים אין להרבנים ובתי דיניהם בארצנו, אפילו בארץ-ישראל, כל השפעה, כל אחיזה. ומי זה איפוא יְתַוֵך ויפשר וישפוט בינינו לכל ריב ולכל סכסוך בכל מקרי החיים הן משל יחיד והן משל צבור?

ואת הבקעה הפרוצה הזאת מצא המשרד הארץ-ישראלי להתגדר בה, ונוסד “משפט השלום”. במשך כל השנים שמש המוסד הזה את הקהל הארץ-ישראלי וימלא תפקיד חשוב מאד בחיינו. אל “משפט השלום” ביפו היו פונים אנשים פרטים בתביעותיהם וסכסוכיהם בין איש לרעהו, היו פונים מוסדות, מושבות לסדר את עניניהם הפנימיים, לפשר בכל דברי ריבות ביניהם. “משפט-השלום” נעשה למוסד קבוע, ועבודת תמיד היתה לו בחיי הישוב העברי. היו פונים אל “משפט-השלום”, והעיקר – היו נשמעים לו, היו ממלאים את פסקיו ואת החלטותיו. היו מערערים לפעמים על הפסק אז ההחלטה של חבר-שופטים זה, והיו מעבירים את המשפט לחבר-שופטים אחר, מבי"ד של שלשה לישיבה של חמשה שופטים, – אבל גם זה היה מתוך חברי “משפט-השלום” ותחת דגלו של המוסד הזה. “משפט-השלום” היפואי נעשה חביב על בני הישוב החדש ונאמן עליהם בישרו, בסדריו, והקהל ידע שאין פה מקום לא לענוי הדין ומכל-שכן לעוות הדין. חבר של שופטים היו מתבקשים לפעמים למושבות רחוקות לבוא אליהם ולהחליט שמה בעניני קהלם. והיו מקרים שגם מוסדות שלא משלנו היו מבכרים את “משפט-השלום” על יתר הערכאות, אפילו על המשפט שעל ידי הקונסולים. זה היה מוסד ערוך ומסודר ומתאים מאד אל תנאי חיינו החדשים בארצנו. “משפט-השלום” היה אחת מן הטבעות של אותה השרשרת, שישובתנו בארץ נֶעגן אליה בים תלאותינו; זהו חלק מן האוטונומיה הפנימית שיצר לו צבורנו בכחותיו. ובשביל זה גם רדפה הממשלה התורכית את “משפט-השלום” יחד עם כל מוסדותינו הלאומיים. המה, פקידי המשטר הקודם, ראו בו, ובצדק, אחד הגרעינים הבריאים של הציוניות המדינית, אחת מאותן העמדות שעליהן הלאום מתחזק מבלתי יכלת להדיחו ולדחוק את רגליו.

ועתה, כשאנו נכנסים לחיים חדשים, עלינו לשוב ולבנות את ההרס גם במוסד “משפט-השלום” היפואי. ויפה עשו העסקנים שמהרו לחדש את המוסד הזה ולהקימו. “משפט-השלום” יהיה על ידי כל ועד במושבה ובעיר. שופטים יבחרו מכל שדרות הצבור, ומשפט-השלום העליון יהיה באחת הערים אשר יִבָנה שמה מרכזנו. אנו מקוים לראותו בירושלים. אנו מקוים , שעוד ימצאו בחכמי בני עמנו, אשר ידעו להתאים את משפטי היהודים מאז אל תנאי החיים עתה, אל תנאי הישוב החדש ואל ישובנו העתידי, והצדק היהודי ומוסר היהדות יהיו אבני הפנה של משפטנו החדש, ולא עלינו לחצוב אמת ומשפט שלום מבור חפרוה הרומאים, או מספר החקים של נפוליון. ספרותנו החקית רחבה מני ים, ואין לנו לרעות בשדה אחר.

בתי הדינין הישנים שלנו נזדקנו, מפני שבארצות-הגולה תנאי החיים היו נגדם. מוסדות “המשפט-השלום” החדשים בארץ יצמחו ויעשו פרי, כי הישוב החדש הולידם וגם מאדירם, ועלינו רק לא לשכוח את ערכם, ולא ללכת אחרי אור מתעה. יכונן לו המשטר החדש את בתי-המשפט בארץ כחפצו וכתבונתו, יכניס לו את תקוניו בבתי-המשפט הקימים, ובשעת צורך גדול, כמובן, נשתמש בהם. אבל–הנשר עודנו בשמים… את חיינו הפנימיים עלינו לסדר בעצמנו, בכחותינו אנו,. ואת אשר רכשנו לנו לא נעזוב. לא נחליף ולא נמיר את מוסד “משפט-השלום” בערכאות איזו שהן. אנחנו יודעים את ערך המוסד הזה ומקומו ברעיון התחיה, ולא לחנם שגורה על פינו התפלה החמה אל אל גואלנו:

– “השיבה שופטינו כבראשונה”.

ז.

אוצר אור ומעין ישע היא ירושלים עיר הקדש לכל הנוצרים ושבטי המושלמים – וזכריה בן ברכיה מנבא ליום, אשר ישימו אותה “סף-רעל לכל העמים”. ואולם אם כה או כה יהיה תפקיד העיר הנפלאה הזאת לכל הגוים והלשונות. אך אין כל ספק שבחיינו אנו העתידים, – ירושלים היא אבן מעמסה על שכמנו וציר מכשול על דרך תחיתנו.

הדברים האלה צריכים באור.

לולא ירושלים,לולא היתה בתוך ארץ-ישראל העיר הראשה הזאת, עם קבר הנוצרי וכל המקומות הקדושים של עמי הנוצרים והמושלמים, כי אז היתה שאלת ארץ-ישראל נפתרה אולי כבר, כבר, וגם עתה, לאחרי המלחמה הנוכחית בְהַנְחֵל הקונגרס הגדול הבא גוים ובחלוקה החדשה של מפת הארץ, לא יהיו מתוכחים הרבה על דבר איזו רצועת אדמה קטנה של ת“ק פרסה על ת”ק פרסה, אבל על דבר ארץ-ישראל יתוכחו ויתוכחו, והלואי יעברו הוכוחים בשלום לטובתנו. ואבן-חן היא הארץ הזאת לכל העמים והלשונות וסלע המחלקות תהיה לכלם לא בגלל החלב והדבש שהיא זבה או שהיא מוכשרה לזוב, ואף גם לא בשביל שהיא יושבת על פרשת הדרך בין אסיה ואפריקא, אך יען וביען שבתוך מחרוזת עדיה ישנה גם – ירושלים… וישנם עמים ושבטים, אשר לא שמעו את שם פריז ולונדון, אבל את ירושלים המה יודעים. כי אין לך בעולם שם כל-כך מפורסם כמו ירושלים. וצלצול השם הזה יעורר קנאה גדולה מאד בלב רבים, ולרגלי ירושלים ויתעוררו רגשות טמירים כאלה, אשר גם לא נוכל לדעת את ערכם, לא נוכל מראש לדעת באיזו מראות יתגלו אלינו הרגשות הסועדים האלה, הטמונים עמוק-עמוק בלב כל נוצרי ומושלמי לזכר ירושלים… מחיר לזהב ושלומים לרכוש ואין תמורה לקדשי-עם. ומי משלומי אמוני הנוצרים והמושלמים ישלימו עם הרעיון, כי קדשי-קדשים יהיו בידי בנים לא-אמון, בידי אלה שהקדשים האלה חולי-חולין להם?!

ואנחנו?… גם אנחנו, מובן הרבה, אין אנו יכולים לותר לעולם על ירושלים. בחפץ לב היינו מוחלים מחילה גמורה ומוחלטת ולצמיתות את נצרת, או על עיר אחרת מאחד שבטי ישראל. אבל, – ירושלים!… רבים יותר מדאי וחזקים יותר מדאי הגידים והנימים, המקשרים את לב כל אדם מישראל אל העיר הזאת. ואף אם תפתח הארץ את פיה, או בריאה אחרת יברא ד', והעיר עם כל הרריה מסביב וגבעותיה בתוכה וכל חומותיה ושאונה והמונה ימחו מעל פני האדמה, – גם אז עינינו ולבותינו יהיו תמיד אל המקום, אשר שמה היה עמנו לעם, וזכרו לא ישכח מפינו לדור דורים.

ואולם לכל זמן ועת לכל חפץ. ירושלים היא משאת נפשנו, אשר גם היא בוא תבוא באחרית הימים. ירושלים צריכה להיות האידיאל שלנו, חזון לב, שאף אם יתמהמה נחכה לו. תנועת תחיתנו צריכה ללכת מן הקל אל הכבד, מן הנחוץ אל הרצוי ימים יבואו, וגם הכבד יהיה קל, וגם הרצוי יהיה נחוץ, ונשיג גם אותם. אבל עתה עלינו להשיג את היותר נחוץ לתחיתנו ברגע זה, את היותר אפשר בשעה זו, ואת משאות הנפש ואת חזיונות הלב צריכים אנחנו לדחות לימיים הבאים, גם לדורות הבאים. עם כעמנו יכול לחכות, אין השעה דוחקתו. ולעת עלתה, התנאים ההכרחיים של תחיתנו המה עניני יותר ריאלים ומוחשים, כמו: גאולת הארץ, התרבותו של הישוב העברי, השתתפותנו המכריעה בכל המשק החקלאי וביתר ענפי הכלכלה על פני ארצנו, שלטון שפתנו העברית במוסדות החנוך שלנו בחיינו פה ובספרותנו. סדור חיינו האזרחיים והצבוריים לפי רוחנו, מבלי שאלת פי אחרים ורשיונם. זה הנחוץ לנו עתה, ואת זה אנו יכולים להשיג עתה, את זה נשיג, “אם אתם חפצים”…

– ואת ירושלים לעזוב לנפשה?

הלילה, אף רגע לא נשכח אותה, אך אל נא נציג את רכישתה של עיר קדשנו במרכז עבודתנו, עבודת-התחיה. עלינו להשתדל, כי ירושלים תהיה תהלה בארץ, כי תמשוך אליה רבים מבני עמנו בתנאיה החיצוניים, בחייה הטהורים, בכל אשר בקרבה. חיי “החלוקה” וסדרי הממשלה הקודמת שמו את ירושלים ועמה היושב בה לחרפה. העיר כלה היתה – מושב זקנים, חולים וקבצנים. תשעים וחמשה אחוזים מאחינו המה מקבלי “חלוקה”, הנכונה וראויה רק לחולים וזקנים. מוסדות-חסד בתוך העיר הרבה יתר מכפי הצורך. אין סדרים בתוכם, והפרצות בהם מרובות על העומד. עם-ישראל יושבי ירושלים נחלקים לעדות ולכוללים, אין הסכמה ושלוה בין החלקים הנפרדים, ורועה אחד ומרכז אחד אין לכלם. מכל הרבנים השונים, שהתקבצו ירושלימה מכל קצות הגולה, אין בית-דין “אשר יִכָבֵד על פני כל העם ואשר בקולו ישמעו”, ומכל המון הפרנסים וגבאי-הכוללים אין עסקנים אחראים, אשר ישאו על שכמם את עול הצבור וצרכיו הרבים. ורבה העזובה בכל מוסדות הצבור ובכל החיים הצבוריים בעיר הקדש. והכחות הצעירים מתחנכים באטמוספירה של קבצנות ושנוררות, או נודדים אל ארצות אחרות. והפקידים החטאים של המשטר הקודם גם המה הרבו הָרֵעַ וישפכו על ירושלים ממשלת זדון וישימוה לתועבה. כל שומר נפשו וכבודו התרחק מחוגי המשטר הממלכתי, שביסודו היה השוחד וכל פקידיו רדפו שלמונים, והעיר וסדריה נתונה היתה בידי פראים, ובסדרים – צלמות נפשם חפצה וטוב להם בתוכם. ותהי ירושלם, גאון יהודה ומשוש הארץ, לקן כל מחלה, רפש ובוץ ברחובותיה בימות הגשמים ואבק פורח בימי חם. מעינות חיים סביבה, והעם שותה מים למטר השמים, רחובותיה עקלקלים ומרצפותיה רעועות ואבני נגף על כל מסלה. ותהי ירושלם לזועה ולמחתה לכל בניה-בוניה הבאים לארצנו, בסדרי צבורנו בתוכה מבית, ובתנאי החיים מחוץ. האם נעשה ככה לירושלים גם בחיינו העתידים החדשים?

היה לא תהיה כזאת! על השלטון של ירושלים יכולים אנו לותר לעת-עתה, אבל את אשר נתנו לנו התנאים החדשים הבאים עלינו לשלום ולברכה עלינו לקבל. והתנאים החדשים נותנים לנו את היכולת לתקן את הקהלה הירושלמית; לְאַחֵה את קרעיה הרבים ולעשותה חטיבה אחת. הלעולם תהיינה בירושלים במות במות, עדות לעשרות, והקהלה תהיה כעיר פרוצה אין חומה, אין מנהל לה? האם גם בתנאים החדשים של חיי תרבות וסדרי כלכלה בריאים, תהיינה הקבצנות והשנוררות לראשי העסקים וענפי המחיה של אחינו בעיר הקדש? האם גם בתנאי-צבורנו החדשים ילכו אנשים ויכריזו על מוסדות לא-היו ועל חברות לא-נבראו להוליך שולל תמימים? האומנם גם בתנאי החיים החדשים לא נוכל לעשות את ירושלים תהלה בארץ. בעשותנו את העיר הזאת מרכז תרבותנו ומקלט לכל מדעי הרוח שלנו, לכל אשר אצרנו בכל תקופות תולדותינו? האומנם גם בימים הבאים ישחיתו פראים את הוד ירושלים, ולא נביא מים-חיים העירה, ולא נעשה סדרים ברחובותיה ומגרשיה ולא נגרש מתוכה את הקדחת ואת הגרענת ואת כל המחלות הבאות לרגלי הבצות והאבק? אנו נכונים לותר על השלטון של העיר הקדושה לכל הדתות; אבל האומנם לא נוכל להשפיע בתנאים החדשים הטובים, בתור אזרחי העיר, להיטיב ולשכלל את תנאי החיים בירושלים?

אין כל ספק, שמרכז העבודה חישובית תשאר גם בימים הקרובים של העתיד מחוץ לירושלים ומעל לגבולותיה. על הישוב שלנו להיות בראש וראשונה, חקלאי, – והעבודה רבה תהיה בשפלה, בעמק השרון, בשומרון ובעמק יזרעאל, במרומי הגליל ולרגלי החרמון. הישוב הכלכלי, המיוסד על פרי הנטיעות, על המסחר ועל החרושת, על כל האקספורט והאימפורט של הארץ וכל המוסדות הפיננסים שהישוב הזה זקוק להם, – כל זה ישאר גם להבא ביפו, במקום שיש נמל הים וחוף אניות, ועל יד המפרץ בחיפה. ואולם גם אחרי עבודה ישובית זו עוד נשאר כר נרחב לעבודתנו הישובית גם בשביל ירושלים. זכרו ואל תשכחו, שאין תחיתנו ענין אקנומי, שאין ארץ-ישראל מקום לאמיגרציה כלכלית, אין ארץ-ישראל להתעשרות כאמריקא. לא בשביל פתרון לזוללים וסובאים יבאו אנשים מישראל אל הארץ. פתרונים לזה לא בקשו אחינו גם עד היום בלכתם לארצנו, ואף כי מעתה, לאחרי שהוקל עול הגלות מעל שכם אחינו בארץ הצפון, אחינו שאפו אל רוח עמם אשר במזרח, גורמים לאומיים קראו אותנו הנה, אפקים טהורים רמזו לנו לגשת אליהם. ואת כל היקר הזה עינו עמנו רואות בירושלים בהר הקדש… ולכן כל החתום בגושפנקא דירושלים כח טמיר ונעלם בו לכל בני עמנו. אל תבנו את מוסדותינו הלאומיים מחוץ לעיר קדשנו, מחוץ לירושלים, כי המה לא ימשכו אחריהם הם את לבות כל העם. בכל הנוגע לעניני רוחנו. בכל עניני תחיתנו לשפה ולתרבות העברית, עלינו ליסד אך ורק בירושלים, כי שם המרכז הרוחני והתרבותי שלנו מעולם, ושם יצוה ד' את ברכתו גם בחיינו העתידים. את מקום מקדשו לא יחליף עם ולא ימירנו, וכמו בימי יחזקאל “היה הקסם ירושלים”, כן יהיה גם בימים הבאים.

ח.

השאון של שפעת הקלגסים וצלצול החרבות ברחובותינו אינו לוקח את לבבי. אמנם יש בכל התנועה האקטיבית של לגיונות וצבאות ישראל גם דגש גם הגיון; אבל הרגש איננו עמוק וההגיון איננו די בריא. הן יהודה וירושלים כבר נכבשו מידי התורכים. ועד אשר ילמדו בני יהודה שבלונדון קשת ועד שיבואו הגדודים מקנדה, הנה כל ארץ-ישראל תהי כבר נכבשת מבלעדי הלגיונות היהודים. והרגש הלאומי, הקורא ומצוה על צעירי בני עמנו לשפוך גם את דמם המה במלחמה לטובת חרותנו וגאולת ארצנו, וכי פדותנו תֵחָתֵם גם בדם בנינו, – האומנם מעט הוא הדם אשר שפכנו בכל התקופה הארוכה של גלותנו, האמנם אין די עוד בדם ישראל הנשפך, האמנם לא הרבינו לשפוך דמנו גם במלחמה העולמית זו, כי עוד עלינו להוסיף ולתת למולך-המלחמה שארית בנינו?

הרגש הלאומי וההגיון הקר המה נגד התנועה הצבאית ברחוב היהודים בארצות הגולה וגם בתוך הארץ, אם כי לבות רבים מן הצעירים נמשכים אחרי החזון הזה, כי על כן הלא כל הארץ מלאה אבק-שרפה זה שנים אחדות, ולהבות המלחמה תמצא גם את צעירינו אנו – לבב צעירי בני-ישראל. אנא, הגידו נא לי: האם יש בעולם חזון-רוח ומשא נפש, אשר לא לקח שבי את הלבבות הנרגשים האלה, האם יש בעולם במה ומזבח אשר לא כרעו מצעירי בני-עמנו ברך לפניהם ולא נסכו שמה נסך?! וגם הגדודים האלה, שעל אודותיהם נושאים נביאים משא וחזון וקוראים אל תחת דגליהם את הצעירים, שעוד נשארו בתוך צבורנו לפלטה גדולה, – הגדודים האלה וכל משק החרבות והרמחים. – לא לפי רוחנו המה, וישמחו להם באלילי החרב והדם אשר יגילו בהם, רק לא אנחנו, רק לא העם העברי. הברזל והדם לא היו מעולם דגלנו ואף כי עתה כשמגיעים ובאים לעינינו חיים חדשים לעמנו. לעת בוא אחרית החזון הגדול אשר חזו לנו נביאינו לפני שלשת אלפי שנה, – אלינו קורצים-רומזים אופקים אחרים, ואל נא יהיו צבעי דגלנו אדֶם הדם ושְׁחור העבדות, ואך תכלת השמים ולִבְנת המרחב, ונשקנו בידינו הָאֵת והמחרשה המעדר והמַזְמֵרָה. לרוחות טהורות אלה עברה אניתנו הרצוצה את הים הגדול והנורא, ים הגלות, והן אשר הביאו אותה עד הלום – אל תקופת המנוחה והנחלה, הבאה עלינו אולי בחסד הרוחות הטהורות האלו…

אבל אם התנועה הצבאית מתגברת בקרב צעירינו בארצות-הגלות, אזי אין בזה עוד רע מוחלט. הן טוב אשר ילכו צעירי-ישראל אל תחת דגל עמם, מאשר ילכו לאור דגלים זרים, תהי נא לכל-הפחות, הנחמה הזאת לחללי המלחמה מבנינו, תהי זאת נחמתם האחרונה, כי נפלו חללים על מזבח אידיאל משלהם, משל כלל-ישראל ולא בשביל מטרות ושאיפות זרות שלא ידעון ולא שערון ואשר לבותיהם רחוקים מהן. תמתיק נא האילוזיה המזהירה הזאת את מרירות המלחמה לצעירי בני עמנו, את מר-המות בלי טעם של יהודים לוחמים. ואולם הן כהני הדם קוראים אל הלגיונות גם את צעירינו מבני ארץ-ישראל, את השארית הנמצאה עוד במושבות, בשתי הערים אשר בשטח הנכבש, את מספר הקטן של בחורינו, שעוד הותירו התורכים ולא שבו אותם שבי, ולא דכאו אותם עד חרמה, ולא הספיקו עוד לתתם בבתי-הכלא ועוד השאירו בהם מתום. את כל אלה הרצוצים והשבורים, שעוד מעט כח בהם לשרך את רגליהם אחרי המחרשה ולכלכל איך שהוא את שארית המשק; את המורים האחדים, שנצולו בנס מידי התורכים, או שנשארו לפלטה גדולה הודות למקרים מוצלחים; את קומץ האומנים וצעירי הסוחרים שבידם עלתה להחבא חדר בחדר מפני התורכים במשך שנות המלחמה, ואשר אך עתה יצאו ממחבואיהם לשאוף רוח מעט ולשוב אל העבודה. – את כל אלה קוראים עתה נביאי הצבא אל תחת נשק.

בארץ-ישראל רבה העזובה מאד בכל מקצעות העבודה. שנה שנה היינו מתקדמים. שנה-שנה היתה עבודתנו מתרחבת, מתגדלת, שטחי האדמה שהיו נגאלים על-ידי אחינו היו הולכים ומתגדלים בכל שנה וגבולי נחלותינו היו מתרחבים. מספר הדונמים הנטועים היה הולך ורב מדי שנה בשנה. וכך היה הדבר גם במספר הפועלים העברים, הבנינים בתוך המושבות והערים, התלמידים והמורים בתוך בתי-הספר שלנו. בכל המקצועות בעבודת-התחיה בארצנו היתה תמיד, ביחוד בעשר השנים האחרונות, קדמה בלתי פוסקת, צמיחה תמידית, פרוגרס בלי-חדל. והנה באו השנים הרעות, שנות-המלחמה זה לנו ארבע שנים בעבודתינו הלאומית והישובית בארץ ללא קדמה וצמיחה ופרוגרס: בזה לבד כבר גדולה הרעה מאד. והרעה הזאת גדולה היא באמת שבעתים, בזכרנו את אשר עוללו לנו השנים הרעות האלה להשיבנו אחור מן המקום שעמד עליו ישובנו החקלאי והעירוני, החמרי והרוחני, קודם המלחמה. על ישובנו עבר ארבה נורא, ארצנו היא בתוך החזית, וארץ-ישראל היא אחת מחלקי הממלכה התורכית, שעל שלטונה נלחמים העמים, שגם היא תעלה במספר הארצות שעל אודתן יֻטַל הגורל אחרי המלחמה. כל אלה הגורמים נועדו יחד להרוס את הארץ ואת בני עמנו היושבים בתוכה הרס נורא מאד. רבים מבני עמנו יצאו מן הארץ, רבים נסחבו על-ידי השלטון התורכי לפנים הארץ או בתור חשודים במובן הפוליטי או בתור אנשי צבא, רבים מתו מעוצר יגון, מרעב ומכל מחלה. בסך הכל נתמעט המספר היהודי בארץ באופן גדול לפי הערך. הן בירושלים ירד מספר היהודים עד החצי מכפי שהיה קודם המלחמה, וגם ביפו לא יהיה לנו יותר ממחצה, אף אם ישובו המגורשים לבתיהם,

ובאופן כזה בחוסר אנשים כזה הנשקף לנו, ומאידך גיסא: בעבודה הישובית הרבה המוטלת עלינו, – איך יכולים אנו לחטוא את החטאה הגדולה ולהקריב את השארית הקטנה הנמצאה לפני מזבח הצבאות? עשרות הצעירים, אולי המאות האחדות שנשארו עוד בערים ובמושבות בגיל הצבא יבָטלו באלף בתוך המון המחנות הגדולות של הצבא הבריטי, גם מקומם לא יוָדע כי יבאו אל קרבם, בעת אשר בעבודת הישוב לא יהיה מי אשר ימלא את מקומם. גם עתה שוממות המושבות, ריקים בחי העבודה, אפיסת הכחות ומיעטום בכל מקום שאנו פונים, ואם גם הנותרים ילכו מאתנו – אנה אנחנו נבוא? והלא אנו מחכים אלי עתיד של עבודה כבידה וגדולה, והלא לפנינו נפתחים אופקים, שמהם נשקפים אלינו שבי הגולה, כחות צעירים באים אלינו ולא הולכים מאתנו, הולכים אולי בדרך לא ישובו עוד… האם לא יוכל הישוב העברי בארץ לאמר כדברי יעקב האב האמלל: “אוֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵיֶננוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנוּ, וְאֶת בִּנְיָמִין תִּקָחוּ – עָלַי הָיוּ כֻלָנָה”!… אם את המוכשרים עוד בקרבנו לאיזו עבודה ישובית אנחנו נקח ונתן לאליל המלחמה, אל הגדודים העברים?…

ויש עוד נמוק אחד, שבגללו אין לנו, בני הישוב בכל השטח הנכבש, כל רשות להתמכר אל רעיון הצבאות. הן אנחנו אך בני “השטח הנכבש”, תושבי דרום הארץ וירושלים. השומרון והגליל עודם בידי התורכים, בידי השלטון הקודם, ואחינו היושבים שמה מוכרחים להמשיך את נתינותם להממשלה התורכית וליהנות מחסדיה. אם אחינו ניהנים הנאה מרובה ואם החסדים המה גדולים – אין זה ענין לכאן. אבל הממשלה התורכית ידעה תמיד כי לויאלים היינו תמיד עמדה, ואנו דרשנו ממנה בכל תוקף כי תכיר את העובדה הזאת בתור כלל, וכי לא תשים לב גם אם קרה פעם אחת יוצא מן הכלל הזה. ואולם איך ישאו פנים כל אחינו, שמעבר לשטח הנכבש, אם אנחנו פה נֵחָלֵץ חושים ונתגודד להכריז מלחמה על השלטון התורכי! מי נתן לנו רשות להעמיד בסכנה את כל אחינו בשומרון ובגליל, המוכרחים עוד היום להמשיך את יחוסיהם הטובים והלויאלים עם הממשלה התורכית? הלא בנפשות האנשים האלה, אחינו בשרנו, עצם מעצמותינו, והקרובים כל כך אל לבנו ושהמה דאגתנו כל היום – הן בנפשותיהם אנו עושים את מעשינו, את משחק הצבאות אשר בדינו לנו ללא הגיון בריא וללא רגש לאומי אמתי!… תועבה לעמנו כל המלחמה, כל שפך הדם הזה, על אפנו ועל חמתנו מעבירים גם את בנינו למולך הזה, ולא רוחנו. נהיה אנחנו, יהודי ארץ-ישראל האחרונים, לכל-הפחות, ואולי – גורלנו גם לא יגיע?… אנו מקוים…

אבל – מוֹלֶך המלחמה מוֹלֵך עתה, שפך את רוחו הסוער על כל הארץ. ואנחנו בתוך הקלחת.

ט.

פרק קטן בהלכות הלואות קטנות וחסכונות קטנים.

גם תורה זו אנו צריכים ללמוד בחיינו העתידים.

מוסדות-קרדיט פעוטים אין בארץ האכר הקטן, האומן, החנוני הפעוט, וכל המון התושבים העברים, שמצבם החמרי בחברה למטה מבינוני, אינו מוצא בארץ-ישראל קרדיט רק בתור חסד הקרוב לתמיכה. אל הסוג הזה נכנסים גם בני הפרופסיות החפשיות, המורים, הסופרים, שלפי הערך אינם מעטים בקרב ישובנו. הבנקים העומדים וקימים בארצנו משרתים את לקוחותיהם מבין שדרות הישוב היותר אמידות, אבל אל הפעוטים אינם שמים לב. זה מתאים גם אל טבע הבנקים בארצנו. לא רבה היא בכלל האמונה אצל מוסדות הקרדיטים בלקוחותיהם בארצות המזרח, ואין הבנקים נוטים לבטוח בהם, בפרט שישנם פה בארץ ישראל בנקים, כמו הקרדיט-הליאוני, שיסדו פה את מחלקותיהם לא לשם נתינת קרדיטים, כ“א לשם קבלת פקדונות, לא לשם פזור אך לשם כנוס. הבנק הגרמני – עיקר מטרתו לפניו לתמוך בידי הישוב הגרמני והמסחר הגרמני בארץ. באופן זה אין אחד מן המוסדות הקרדיטים שם על לב לדאוג לאלה הפעוטים, שמטרידים את הבנק בעסקיהם ובעניניהם ואינם מביאים לו דיוח מרובה, כי על כן הלא לקוחות קטנים המה. גם הבנק שלנו, האפ”ק, עפ"י הקונסטרוקציה שלו, הוא כאחד הבנקים אשר בארץ, בנק הנועד ללקוחות אמידים, ואם כי הוא יודע ומכיר את חובתו להשדרות הנמוכות וגם יש לו הרצון למלא את החובה הזאת, אבל קשה לו להגשים את הרצון הטוב בפעולות ומעשים. נמצא, שאנשי השדרות התחתונות בישובנו נשארים מחוץ למוסדות הקרדיטים, ואת הצריך והנחוץ להם במקצוע זה עליהם לבקש אצל מלוים פרטיים, במקום שהנשך והמרבית אוכלים את יגיעם ועמלם; ואם יקרה הדבר, שהמה באים אל הבנק, הם שמה כבנים חורגים, וכן המה גם בעיני עצמם.

וכשם שאין מוסד קרדיטי לתת הלואות ללקוחות קטנים, כן חסר בארץ גם מוסד לחסכונות, במקום אשר יוכלו האנשים הקטנים לשמור את יתרונותיהם, את הסכומים הקטנים שהמה חושכים מהוצאותיהם, היותר מפרנסותיהם. פרוטה אל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול, “קובץ על יד – ירבה”, – כל הדברים האלה גלוים וידועים להקהל שלנו, אבל מקום אין אשר שמה יוכל האדם הקטן, – החנוני. האומן או הפועל, האכר הפעוט או המורה, שפרנסתם מדודה וחשבונותיהם מצומצמים – שיוכל האדם מסוג זה להביא שמה את פרוטותיו שהוא חושך ליום רע. בשביל פקדונות של סכומים גדולים ישנם בנקים. בעלי הפקדונות הגדולים חביבים על הבנקים, ואותם משרתים באהבה ובכבוד; אבל אין עיניהם ולבם של הבנקים אל הפקדונות הקטנים, שהעבודה והטפול בהם יותר על הריוח. בשביל פקדונות של סכומים גדולים יש חשבון לנסוע מן המושבה אל העיר להכניסם שמה אל הבנק, אבל מי יוכל לבטל מעבודה כדי ללכת העירה ולהכניס לתוך קפת הבנק סכום קטן של חמשה, עשרה גרוש או אפילו שילינגים וכדומה סכומים כאלה? יוצא מזה, שאין הסכומים שאפשר לאדם קטן לחשוך ולשמור אותם לעת ימצא צורך בהם, – שאין הסכומים האלה נשמרים, ורק יוצאים ומתבזבזים, והחסכון הנחוץ והאפשר אינו נעשה.

חושב אני כלל למותר לדבר על דבר הערך הכלכלי של החסכונות בחיי כל עם, וביחוד בחיי בני עמנו, הנוטה לפזרנות ויודע אך מעט מסוד הקמוץ. חפץ אני רק להעיר על אודות גורם אחד, שאין כלם יודעים אותו, ושיש לו ערך גדול בענין שלפנינו.

רבים המה בארץ ישראל האנשים, החיים על התמיכה ועל העזרה מן החוץ, והארץ ידועה לעניה par excellence; אבל יחד עם זה הפרוטה מצויה בארצנו מאד, ורבים בקרבה האנשים, שבכיסם סכומים קבועים, גדולים או קטנים, בטוחים אצלם. רבים פה הזקנים שבאו לא"י לבלות את שארית ימיהם, וסכומים קבועים למחיתם בידיהם. אלה שהונם עולה לסכומים יותר גדולים מכניסים את כספיהם אל הבנקים לפקדון, או קונים בתים ונחלאות ומסתפקים בהכנסה לא גדולה, או משקיעים את כספיהם במשכנתאות של נכסי דלא ניידי. אבל רבים – רבים מן התושבים, שלהם סכומי כסף לא גדולים בערך, והמה מחכים לקפות חסכון לאסוף אותם, וכלכלת הארץ היתה נהנית מזה. אבל קפות החסכון האלו אינן בארץ, אינן לא בערים ומכל שכן בתוך המושבות. בכל הארצות הקולטוריות מיסדים קפות החסכון על יד ועדי הכפרים, מחלקות הפוסתה, תחנות המסלות, משרדי בתי החרושת וגם על ידי בתי-ספר; משתדלים עד כמה שאפשר להקל בכל האופנים על הפובליקה הבלתי-עשירה לחשוך יתרה מכספיהם ולאצור אותם. ואולם אצלנו, באין קפות חסכון במושבות ובשכונות היהודים שבערים, הסכומים הקטנים הנמצאים בידי האנשים הבלתי עשירים נשארים חבושים וטמונים בצרורות ואינם משתתפים בחיים הכלליים של התושבים. לכסף כזה המונח כאבן שאין לה הופכין אין כל ערך כלכלי, מפני שאין כל עזרה ממנו בהתפתחות הכלכלית של הארץ. וסוף סוף הוא גם כלה, הולך וחסר מן ההון הכללי של היהודים בארצנו, כי הוא יוצא להוצאות שאין בהן צורך מיוחד.

וכשאנו נגשים עתה לתקן את עצמנו לקראת העתיד עלינו ליסד “קפות מלוה וחסכון” בכל המושבות ובכל שכונות ערי-מושב.

עסקנים צבורים, אשר ידעו ויבינו לנהל מוסדות-קרדיט פעוטים כאלה, ימצאו בכל מקום. אם בעירות קטנות “בתחום המושב” ברוסיא התפתחו אגודות רבות של “קפות מלוה וחסכון” בהצלחה רבה, הנה פה, בארץ ישראל, במקום שהעסקנות הצבורית מפותחה מאד, קל מאד למצוא בכל מקום קבוצה של אנשים מוכשרים לנהל מוסד כזה, אנשים שירכשו להם על נקלה את אמון הצבור שלהם. עלינו אך ליסד מוסד מרכזי, שתעודתו תהיה משולשת: א) ליסד את קפת המלוה והחסכון בכל מקום שימצא צורך בו, כלומר: לסדר את התקנות של הקפה, ללמד את החברים סדר הבחירות של ההנהלה והמועצה ולהספיק להם את הפנקסאות ואת כל הטופסים והנוסחאות של הכתבים הנחוצים להקפה; ב) לפקח על הקפה שתתנהל בסדר, – כלומר: לאשר את התקנות ולהשגיח על שמירתן וכן לבקר את חשבונותיה מתקופה לתקופה; ג) לכלכל את הקפות באמצעי כסף, אם יהיה צורך בזה. אמרתי “אם יהיה צורך בזה”, כי על פי הרוב הקפות הללו נושאות את עצמן, והסכומים של החסכונות דים להספיק להקפות את הכסף הנחוץ להן לצרכי המלוה. ואולם, בימים הראשונים, עד אשר יתיחס העם באמונה ובבטחון אל הקפות, בודאי יהיה צורך בדבר להספיק להקפות סכומים ידועים לצרכי ההלואות לחברי הקפות.

מוסד מרכזי כזה לנהל ולכלכל את הקפות יוכל להוסד על ידי הבנק שלנו, חברת אנגלא-פלשתינה, ביפו או בירושלם. ואולם המוסד החדש שאני מציע. מוסד קרדיטי לקופות מלוה וחסכון, עבודתו צריכה להיות לבדה בלתי נבלעת בעבודה הגדולה של האפ“ק. אני הייתי מציע שהמוסד הזה יתכונן גם מחוץ לכתלי האפ”ק. המכונה רבת הגלגלים של האפ“ק וכבדת התנועה של המוסד הגדול הזה, תעיק ותביא עד דכא את המוסד הקרדיטי של קפות מלוה וחסכון ולא תתן לו להתפתח. רק ההשגחה העליונה על המוסד החדש רשאית ואולי גם צריכה להיות מרכזה בידי האפ”ק, בהיותה המכונה הפיננסית של תחיתנו בארץ, אבל בכל פרטי “קפות מלוה וחסכון” צריך המוסד המרכזי להיות חפשי במעשיו.

אל תפחדו: ימצאו בקרבנו אנשים, שימלאו את העבודה הצבורית הזאת בכשרון ובדעת.

והעבודה נכבדה עד מאד.

י.

עבדים היינו, אבל מהיום והלאה, למן היום שהשמיעו על חרותנו חדלה עבדותנו. בני חורין אנחנו!

אדם אין בארץ, אשר יגיד מראש את אשר ימצא את עמנו בתקופת ההיסטוריה הקרובה, אבל תהי אשר תהי אותה המדה, שבה תתגשם הדיקלרציה הבריטית ביחס לתחיתנו בארץ ישראל,– עמנו כבר קם לתחיה! האם תשוב אחורנית המהפכה הגדולה ברוסיה, או האם יכולים אנו לתאר לנו, כי ישוב ויתכונן ברוסיא כסא מלוכה ואיש נכרי ישב עליו? גם זה אפשר, ומעשי “הענקים”, הבולשיביקים, בארץ הגדולה ההיא מוכיחים לנו כי אפשר ואפשר, שאת כל המהפכה הנפלאה של אביב תרע"ז ישא רוח והיתה כלא היתה והארץ כלה תתפורר לרסיסים; וכמו ששפך בית האלשטיין במשך מאה וחמשים ושש שנה ממשלה על רוסיא, וכל העמים בני הממלכה ההיא כרעו ברך לפני זרע בית-המלוכה הזה ויקראו לו רומנוב, וגם היה להם מושל בלי גבול ומשיח ד', כן אפשר ואפשר, כי הלגיונות של הינדנבורג יעלו בפטרבורג וישימו קץ לכל רוסיא הגדולה והמה יהיו לאדוני הארץ, וימליכו מלך בתוכה את אחד הנסיכים הגרמנים, כל זה אפשר, בגדר היכולת. מה שאי-אפשר, מה שאין עוד בגדר היכולת – כי תהיה עם עמנו רוח אחרת, כי ישוב להיות עבד אחרי שחרורו, כי ההכרה הלאומית אשר גמלה בו תשוב ותכול, כי יתן עמנו עוד הפעם את אזנו אל תחת המרצע, כי קומתו הלאומית, שזקפה לקול הקורא היוצא לנו מאת המאורעות הנפלאים של תקופתנו, תשוה עוד הפעם לעפר. כזאת היה לא תהיה עוד. ונהפוך הוא: גץ שיצא מתחת הדקלרציה הבריטית הולך ונעשה ללהבה, אש החרות הולכת ומוצאה לה חומר חדש לבקרים בין שדרות עמנו, רגש הלאום מבעיר לבבות קרים ואדישים, והגב הישראלי הולך ומזדקף. קוממיות אנו מתחילים ללכת, ברמה אנו צועדים בראש חוצות, ואותות העבדות תמחינה מעל פנינו, וכל רואינו יכירו בנו כי זרע עם חפשי אנחנו.

אבל כי יכירו בנו רואינו כי חדלנו להיות שפלים ונכנעים, עלינו להיות באמת בני חורין. עלינו באמת להישיר את קומתנו, ועלינו להיות בריאים, מוצקים, אנשים שלהם זרוע עם גבורה. כל הימים, שכל העולם התנגד לנו, ששונאי ישראל היו רבים עד מאד, שכמעט מספר בני האדם היה מספר רודפינו, היינו מוכרחים לזנוח את כחנו הגופני, לבדד היינו בקרב עמים רבים, שה אחד בתוך עדר זאבים, והבודד בשדה לא יאסור מלחמה, ומה כחה של הכבשה כי תתקומם למול המון טורפיה. אז הוצאנו אל מערכת מלחמתנו הקשה כח אחר – כח הרוח הכביר אשר לעמנו – ובכחנו זה נסינו להגן על נפשנו, וגם עברנו את הגלות הנוראה והארוכה שלנו; ואולם את הכחות הגופניים, את פִּתוּחַ השרירים, את גבורת הידים זנחנו כנשק לא יועיל, כדבר אין חפץ בו. עתה נהנו נגשים לקראת עתיד אחר, חדש. הנה הולכים ובאים הימים שבהם תשכח ותמחה השנאה לעם ישראל בתור עם, שנאת החנם, השנאה העורת, שנאת הבוז לעם לא- עם. לנו תהיה ארץ ארצנו, ושלטוננו מקרבנו כפי רוחנו יהיה. שנאת כל העולם לעם-עולם תחלש לאט לאט ותחדל כליל, פחד רודפים ומשנאינו שקר לא עוד יבעיתנו, ולא עוד נהיה מוכרחים לחבל תחבולות כל היום, למצוא עצות-רוח ומזמות-מה לעשות מלחמה עם הקמים עלינו. עתה עלינו לשית לב אל מצב גופנו, אל כחותינו הגופניים, שנחלשו מאד מאד במשך זמן גלותנו הנוראה, המתקרבת בחסד אלהי ישראל אל קצה. הגלות הארוכה עשתה את גויתנו הרס, ראשנו כפוף כאגמון, שרירינו קורי עכביש , עצמותינו רצוצות, עורקינו נדים כנוד הקנה במים, עצבינו נרגזים וכלנו שחים עד עפר, נשקפים שאולה. על חשבונו של הרוח, של הנשמה שבקרבנו, נטשנו כליל את הגוף שלנו, את מעמדנו החמרי, וכל אחד מבני עמנו הוא עתה אגודת עצבים נרגזים. הכזה יהיה עם השב לאדמתו, ההולך להאחז בארצו, לעבדה ולשמרה? האם יוכלו אנשי-רוח להתנחל בארץ, וידיהם רפות וזרוע כאין להם להלחם עם איתני הטבע, וכח, כח פיזי ואומץ ידים, לא יהיה להם להחזיק מעמד וסדרי החברה בארץ? הן גם בעתידנו הבא עלינו עוד טרם ימהר לשבת לכסא הצדק העולמי, ועוד ימים רבים יעבורו עד שישתנו סדרי בראשית וכל העולם ימלאו צדיקים, וכח פיזי לשמור על סדרי צבורנו מבית ומחוץ ימצא לו מקומו גם בחיינו העתידים.

ואת הדבר הזה על בתי-החנוך שלנו לעשות ולמלא. בתי-הספר צריכים להקדיש חלק גדול משעות הלמודים, החל מגן הילדים, לחנוך הגופני, בכל האופנים והמדות שהחנוך הזה מתבטא. התעמלות, עבודת-כפים, גנות-ירק, טיולים מחוץ לעיר ומושבה, – כל אלה צריכים למצוא מקום חשוב בתוך תכניות הלמודים של כל בתי הספר שלנו. הרבה-הרבה מאד חטאנו לחנוך הגוף בכל בתי החנוך לעמנו ארצות הגלות, יותר מדאי הקדשנו מרץ לפתח את הנשמה ואת כחות הרוח, ועלינו איפוא עתה החובה להכריע עתה את הכף לאידך גיסא, להרבות בכל מיני התעמלות, כדי למלא את כל אשר החסרנו ע"י החנוך שלנו שהיה תמיד כלו קודש, כלו נפש ורוח, באין מקום להתפתחות גופנית, לחנוך גופני כל-שהוא.

ואולם מוסדות החנוך עסוקים בילדים מגילי-החנוך הנמצאים ברשותם. מחוץ לבתי הספר הן עוד לנו כל בני הדור שכבר עברו את גיל בתי-החנוך ונכנסו אל בית-הספר הגדול והנכבד והנורא – אל תוך החיים. האמנם יכולים אנחנו עתה, בשעה שאנו נכנסים לתקופה של חיים חדשים, חיים כל –כך חדשים ושונים מכפי שחיינו עד כה, – האמנם ישנה יכולת לחשוב את כל בני הדור הזה כדור המדבר, אשר לא הוא יירש את הארץ, ורק בניו אחריו? האומנם נעזוב לנפשם את כל בני הדור, שעבר את גבולי הגיל של בית הספר, ושִנֵיהם תקהינה, יען וביען אבותיהם אכלו בסר ויתנו להם חנוך בל-יצלח לעם שב אל אדמתו?

ולכן הבו תוקף לאגודות “המכבים”, אשר יסדו צעירי עמנו בארץ עוד לפני עשר שנים. מטרת האגודות האלה להגיה את הטעות הגדולה בחנוך הקודם, לתקן את המעות בסדר חנוכנו, ללמד את צעירי בני עמנו התעמלות ולפתח בקרבם כח גופני, כח פיזי. גם הלמוד הזה נקנה באותם הדרכים, שהצלחת כל למוד תלויה בהם – בסדר ובמשמעת. ועוד אפשר לאמר, שבכל מה שנוגע להתעמלות, הנה הסדר והמשמעת המה עקרים, יסודי הלמוד, כמעט הלמוד עצמו, גופי התורה הזאת. ובשביל צעירי בני עמנו, בשביל בני עם, שהמשמעת זרה לרוחו, ושאי-הסדר, לדעת קצת, נעשה אצלו לסדר קבוע, – בשבילנו הסדר והמשמעת נחוצים מאד, זקוקים אנו להם עד מאד. עבודת “המכבים” בקרב הצעירים הבוגרים תתקן את חסרון חנוכם, תשוב ותקים את הריסות גויותיהם, תפתח את כחותיהם הגופניים. בימי השלטון התורכי, כשהיו כל מעשינו מעוררים חשד, לא יכלו “המכבים” לפתח תעמולה רבה כי מקום היה להתורכים לאמר כדברי פרעה בשעתו: והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, והיה על המכבים להתעסק אך בהתעמלות תמימה, וגם זה נאסר עליהם אחר כך. ואולם עתה, בתוך תנאי חיים חדשים, על המכבים לתפוס מקום חשוב, מקום לאומי, בתוך חיי הצעירים בארצנו. עליהם להתעסק בכל הדברים המפתחים את כחות הגוף, המקרבים את האדם אל הטבע ואל איתניו. אל נא יוליכו עלינו אימים גאון הים וגליו, מרומי הרקיע, מרחקי ארץ. ילמדו “המכבים” את ידיהם לשוט במים, לעוף באוירונים, ללכת רגלי למקומות לא-ידעום הן אך נער יכתוב את מספר אנשינו, שראו את ארצנו בעבר הירדן מזרחה, את הגלעד ואת הלבנון. גם קול רובה ותרועת מלחמה אל נא יפחידונו, אל נא יחרידו את צעירינו. ילמדו “המכבים” את חבריהם סדר ומשמעת, והסדר והמשמעת יחדרו אל תוך חיי צבורנו, חיי הישוב כלו – ואז עלה נעלה בארץ. תפקיד לאומי יש לאגודות “המכבים” תפקיד וערך חשוב מאד, אולי עוד יותר חשוב מתפקידו של “הַתַּחְמָס” בחיי הלאום הפולני, כי על כן הלא גם שאיפותינו שונות, אמצעינו שונים…

הבו תקף לאגודות “המכבים”!

יא.

… ויש אשר תבוא הדאגה הגדולה ותרד כעופרת על לבבנו להעיק ולהציק לנו עד מאד: האם נעצור כח לעמוד בנסיון, שהעתיד הקרוב יביאנו לידיו…

והנסיונות יהיו רבים.

ימים חדשים באים עלינו תחת הימים הרעים שעברו עלינו, והימים היו באמת רעים ומרים, ימי מהומה תמיד. מנגד היו החיים תלוים, תלואים למשובתם של הפקידים התורכים; ימי רעב, ללא ריוח ופרנסה, ימים שלא הכניסו הנכסים כלום לא בעיר ולא במושבה; המסחר נשבת כלו בכל הארץ והמלאכה לא היתה נעשית. ויהי המחסור שולט על כלנו, ויכס את פניו בצעיף-אבל, ויתננו לחרפה בעני עצמנו, וידכא את נפשנו עד מאד. אל לכם, קוראים, מכאוב כמכאובי “יורדים”, אנשים אמידים שהיו רגילים לתת ונעשו למקבלים, אנשים שבביתם ברוסיא או באמריקא, שמור להם הון או קרובים בעלי עושר, אנשים שתמיד מצאו להם את מחית-בתיהם במחיר עבודתם למשלח ידם סחרם ואתננם, – והנה עתה לרגלי המלחמה פרשו את כפיהם לכל מוסד, בקשו עזרה בכל אשר מצאו… לא אחד היה אשר שנא את החיים, אשר קלל את יום בואו לארץ ישראל, אשר התיאש מכל תקוה… והנה – – –

והנה נכבשה הארץ לפני האנגלים וקול הגאולה נשמע בארצנו, העינים אוֹרוּ, ובלב כל אחד מצא קן לו הרגש, כי מעתה תם ונשלם הפרק השחור של התקופה הנוראה תקופת המלחמה, וכי עתה רָוח לו. אדיר כל חפצו לְנָעֵר מעל שכמו את כל סבל המחסור, את עקת הרעב, שהיו לו בכל השנים הרעות האלה, להסיר מעליו פעם אחת את כל הרעה, שהדביקה אותו בין המצרים הצרים של המלחמה, ולשכוח עד כמה שאפשר את כל אשר הרעה לו, את כל אשר מצאהו. כל אחד מתפלל חרש: הוי, מי יאכילני ממשלח ידי, מתי אוכל כבר לחדש את מסחרי, מי יצילני מן הטובות והחסדים של המוסדות והעסקנים, הבו לי נבלה ואפשטנה בשוק ולא אצטרך לבריות ולחסידי בני אדם!… כן, רבותי: גם נבלה יפשוט האיש בשוק, גם כלבים יתן במחיר, גם את חצי נפשו נכון למכור, – אך יחדל הרעב ממנו, אך לא יוסיף לראות עוד ברעבון ילדיו!…

אלה תולדות מהלך-המחשבות של התגרנות הבזויה, המסחר בלחם ובלחמניות, ביין ובשכר, אשר קדמו בו גם אחינו בני עמנו, ככל יתר תושבי הארץ, את חיל האנגלים בבואם אל הארץ,. אל תרגזו, מטיפים, ואל תרגשו, ולא תטיפו את מוסרכם מעל הבמה, כי חֵרש הרעב, והמחסור שתום עינים הוא. ברגע זו מוסרכם הבל ושומע לא יהיה לכם, כי שעת-זעם היא, זעם המלחמה, פלצות הרעב, שְבַץ המחסור. השעה הרעה תעבור, הבטן הרעבה תִמָלֵא, הפנים הנזעמים של המחסור לא יהיו עוד, ואז ישוב העם לעבודתו הרגילה והשוקטה: החיט אל מחטו והנגר אל המשור והמקצעה, האכרים ישובו אל הכרם ואל הגן והסוחרים יפתחו שוב את חנויותיהם ואסמיהם, והחיים ישובו לקדמותם. וכאשר יבוא איש במים וטהר, כן יבוא החיים הטהורים העתידים. חיי-לאום חפשים וספוגים ריח אדמה אם, מלאים זיו ארץ-אבות והדרכת שמי-מולדת, ומרקו ושטפו את הכתמים הכהים ואת עקובת החלאה של התקופה הקצרה ההיא. תקופת התגרנות בקיקס ובלחמניות, ושבו האנשים לשאוף אלי חיים שאין בהם בושה וכלמה. בזה אנו בטוחים.

ואולם, במה שאין אנו בטוחים, הדבר המטריד אותנו מאד והשוכן כעופרת על לבבנו – אותו הדבר שלא היה בו בטוח גם משחררנו הראשון, משה רבנו – שלא נעשה “כמעשה ארץ מצרים” בארצנו.

“מעשה ארץ מצרים”…

קרובה אלינו הארץ ההיא יותר מדאי, לא עוד מהלך “ארבעם שנה”. בין מצרים ובין ארץ ישראל, אך מספר שעות, ואת המדבר “הגדול והנורא” אנו נעבור ברכבות מסלת-הברזל ובעגלות מרוחות ונוחות, עם כל הנעימות ותענוגות בני האדם. מצרים קרובה אלינו, וגם גורל-פוליטי אחד, כפי הנראה, יהיה לשתי הארצות האלו, דגל-עליון אחד לשתיהן. ומעשי ארץ מצרים מעוררים, מגרים את העצבים, את היצר הרע שבקרבנו. אלכסנדריה של מצרים לא היתה מעולם חביבה ביותר על חכמינו וראשי עמנו שבארץ ישראל, יודעים אנחנו את רוח הכנסיה האלכסנדרונית עוד בימי הבית השני, וכי לא פעם היתה העיר הזאת, אתונא המצרית, צרתה של ירושלם שלנו ברוח. ויש ויש מקום לפחד, פן תחדרנה הרוחות הרעות המנשבות באלכסנדריה של היום, גם לארץ ישראל שלנו. אלכסנדריה היא עתה בכל אפריקנית, מקלט להרבה מן הזוהמא והתלאה הצבורית. דרך אלכסנדריה והנמל-סעיד הקרוב אליה עוברים הסוחרים לארצות רחוקות בנפש אדם, כל השרץ השורץ בחברות האדם, שרבים-רבים ביניהם המה לדאבוננו, נמולים ונחשבים למספר בני ישראל. והבריות היפות הללו נסו לא פעם להשליך חכה אל תוך המים העכורים של הסמטאות החשכות בירושלם וביתר ערי ישראל, אולי יעלה בידם לצוד דגי רקק גם בארצנו. לא פעם נסו ליסד “סוכנות” לכל מעשי נבלה ותרמית זדון וטומאה גם בערי החוף של ארץ ישראל, ולתקוע להם יתד גם על אדמתנו. עד כה הדבר לא מצליח, כי הקטורת של הישוב החדש, הספוג רוח לאומי טהור ובריא, גרשה את הטומאה על הטמאים יחד מקרב הארץ. אבל מי יודע, אם לא יצלח הדבר עתה בידי הנבלים, – עתה, כאשר הקשר האורגני בין מצרים ובין ארצנו יתגבר ויתחזק?…

ועוד זאת. חיי אחינו במצרים המה חיי גלות מן המין הגרוע למרות הקורבה הגיאוגרפית אל ארץ ישראל, אל מקור תקותנו מעולם, אל המעין החי של הלאומיות, היו אחינו יושבי מצרים כמעט האחרונים לכל התנועה הגדולה של התחיה העברית, שהקיפה את כל בני עמנו באשר הם שם במשך שלשים שנה האחרונות. קהלות ישראל במצרים לא נתנו להישוב הארץ ישראלי לא חומר אנושי ואף לא אמצעים כספיים, וגם כל תמיכה מוסרית לא השיג הישוב ממצרים, על אודות תמיכה רוחנית אין מה לדבר: אין לועגים לרש… הטמיעה הליבנתינית היא הגרועה מכל הטמיעות שבעולם. יהודי מתבולל באירופא ובאמריקא יש לו תקנה. בקרבו התפתח רגש-לאומי, אמנם של לאום אחר, של לאום-זר, אבל אין הוא מחוסר הרגש הבריא הזה, אין הוא מחוסר קרקע של הרגש הלאומי בכלל. ולכן יש יום וירגיש את כל זה גם לעמו הוא. רובם של ראשינו הלאומיים, וגם מונטיפיורי, הס, הרצל ונורדוי בתוכם, עברו את התחנה הזאת, את המדרגה הזאת במהלך התפתחות רגשותיהם. ואולם הטמיעה המזרחית, זו של בני הליבנתה, היא מחוסרת כל רגש, כל שרש בנפש האדם. שרש נשמתה – המטבע, התענוג בן-רגע, בלי כל רחשי לב, בלי כל מלחמה פנימית, וזרים לה כל זעזועי הנפש. “את הכל אקח” – אמר הזהב, ואת הכל אמכור במחיר כסף; “אכול ושתה כי מחר נמות” – זהו קצור “שלחן-ערוך” של היהודים במצרים בכללו, אם כי, כמובן, אין לך כלל בלי יוצא.

ואת הרוח הרעה הזאת אנו מפחדים מאד, פן תחדור גם לארצנו. הטמיעה המזרחית היא אשר כבר הרעילה חלק ידוע גם מאחינו הספרדים שבמדינה התורכית, ואולם האכסמפלרים היותר גרועים והיותר אופיים של המין הממזרי הזה תמצאו בקרב היהדות המצרית. ומפני שבחיינו העתידים לרגלי מסבות שונות, פוליטיות וכלכליות, תהיה ההגמוניה של עניני ארץ ישראל בידי מצרים, לכן עלינו להזהר מאד לבל תשפיע זאת האחרונה על הראשונה אף במאום. אם עוד בתקופת הזהב של תולדותינו, בימי מלוך מלך בישראל, מצאו לנכון לאחוז באמצעים משום “ולא ישוב העם מצרימה”, הנה גם עלינו יהיה לסדר את חיי ישובנו החדשים באופן כזה, שלא יצאו צעירינו מקרב ארצנו, כמו שהיה הדבר נוהג בתקופה של הפקידות הרוטשילדית, ולרדת מצרימה לבכר את חיי ההוללות וההפקר בחוצות אלכנסדריה ועל שפת הנילוס על חיי העבודה על הרי שומרון ובעמק השרון.

ולמעשי ארץ מצרים, שאנו מזהירים לבל יעשו כמהם בארץ ישראל בתקופה העתידה, אנו חושבים גם את הספיקולציה הקרקעית. השלטון האנגלי עם סדריו הטובים וכל הבטחון המוחלט שהוא נותן לכל קנין ורכוש, העשיר עושר גדול את אדוני הקרקע במצרים, במקום שהתפתחה, הודות למקומה הגיאוגרפי ולאמצעי ההובלה שהמציאו להם האנגלים, קולטורה חקלאית עשירה עד מאד. ועלינו לעמוד על המשמר, שלא תבוא הספיקולציה הקרקעית גם לגבולי ארצנו, וכל מחשבותינו על דבר גאולת הארץ תהיינה למרמס לרגלי הספיקולנטים השונים. שיאמרו לעשות באדמת ארצנו “כמעשה ארץ מצרים”. אף להם, לכל סוחרי הקרקעות וסרסריהם בתוך ארצנו, והמה כבר מריחים פרנסה ותועפת דיוידנדים ועשר על חשבון האנשים אשר יחפצו להתנחל בארץ אבות. ועד אשר תעשה הסתדרותנו הלאומית כה וכה, וסוחרי הקרקעות יגיחו מן החורים ויתחברו אל הערבים, האפנדים והשיכים למיניהם, ובארצנו תתחיל הספיקולציה להעלות על אחת שבע את הדבר “שאין בו אונאה”, את מחירי הקרקע.

ואחינו הגולים, בעלותם לארצנו, יעזבו נא שמה את הצפרדעים ואת הכנים ואת החשך ואת האפלה אות כל “מדוי מצרים הרעים”, שאנו יראים מהם מאד; אל נא יביאו לארצנו את כל הלהטים של חרטומי הארץ ההיא, ובגלוליה אל נא יטמאו את ארצנו, שהיא עודנה טהורה, וטהורה תהיה לעולם. על זה יגן העם העברי. אחת יצאנו – ולא נשוב עוד מצרימה לעולם!

ומאת המאורעות יוצאת פקודה אל העם הישראלי:

– לבנות הנהרסות! אל העבודה!

חובת העבודה מוטלת על כל אחד מאתנו, על כל הצבור העברי לכל מפלגותיו השונות, ויש ויש מקומות ותפקידים בעבודת התחיה “לכל אשר בשם ישראל יכנה”, איש איש לפי מעמדו וכשרונותיו. מלפני הדר כבודו של עתידנו בארץ, מפני גדלה וחסנה של העבודה הגדולה ורבת האחריות, שהעתיד הזה דורש מאת בני עמנו, נסוגים אחור הפירודים וההבדלים של המפלגות, מוסָרים מאליהם הגבולים מעשי בני אדם ותחבולות יצרם הרע שבין המעמדות, וכאיש אחד על כלנו לתת את שכמנו בעול עבודת העם, עבודת הארץ, עבודת התחיה.

במשך המלחמה נהרסו עמדותינו בארץ, אם כי לא נחרבו, התמוטטו אם כי לא נפלו. בהתאמצות נוראה, שאך עמנו היודע להתחכם ולשאת כל עמל ותלאה, לא כלינו מארצנו, נשארנו על מקומותינו. אבל הנה באים ומגיעים עתה הימים להתאמץ ולחדש את כל אשר הפסקנו, להמשיך את עבודת התחיה שנפסקה ובמרץ יותר אדיר מאשר לפנים, בהתאזרות כל כחות העם.

כל כחות העם – איש לא יעדר. יתיצבו בעלי הקרקע וירבו את תבואותיהם. יפקחו את הנטיעות העזובות למחצה, יכלכלו את האחוזות וינהלום בכל צרכיהם. יצאו לפעלם ולעבודתם הסוחרים מאחינו שבארץ וישובו אל מסחרם ואל כִנְעָנם, ואל יתנו לזרים לדחוק את רגליהם ולהתחרות בהם. תִגָמֵר נא המלחמה, תנאי כלכלה חדשים יהיו בארץ, ועת יהיה לחשוב מחשבות גם בדבר חרושת המעשה בארצנו. ואנחנו אל נא נהיה אחרונים במקצוע זה. יתעוררו המורים וכל אנשי הרוח שבקרב צבורנו, החכמים והסופרים, ויפיחו אש בגחלים הלוחשות אשר בכל מוסדותינו התרבותיים, ואל יתנו דמי לכל הגולה באשר היא שם לבוא לעזרת תחיתנו, תחיתה היא.

המון חיים חדשים הולך ובא עלינו כשטף, וכל אחד מאתנו ימהר לשוב “אל מחנהו ואל דגלו” ואל תפקידו מאשר ברכו ד'.

ובפרקים הבאים נראה אחד אחד את אשר נסינו ואת אשר עלתה בידינו לעשות בכל השטחים שהתגוללו לפנינו לאחרי הכבוש. ההלכה והמעשה לא תמיד עלו בקנה אחד. לא הישוב בארץ ולא הגולה בחוצה לה נמצאו מוכנים אל העתיד הנשקף לנו. אבל – – לא חנם חָיינו את התקופה הזאת, ואולי זו היא הדרך לקראת העתיד.

יעבור נא הקורא גם על הפרקים הבאים.

---

אתחלתא: שני: ארגון הישוב

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

אנחנו עוד היינו בפתח-תקוה ועוד טרם שבנו ליפו, לתל-אביב, ואולם אך ראינו את הרוכבים האחדים של הצבא הגואל, ותהי ראשית מעשינו להתארגן, לסדר את הישוב בשטח הנכבש. בשלישי לחודש כסלו תרע“ח שלחנו מפתח-תקוה כתב חוזר “למוסדות ולקהלות העבריים שבארץ ישראל” והודענו שהננו עומדים בשעה זו להיות נכנסים לתוך ממשלתו של המשטר החדש, והיינו בטוחים כי הממשלה הזאת באה עלינו לטובה. בארנו להם, כי השעה ההיסתורית צריכה למצוא בארצנו ישוב עברי אשר יש לו היסתוריה חשובה שלו, זאת אומרת: אנו צריכים להתיצב מלפני המשטר החדש, לכהפ”ח באותה הצורה שהיתה לישובנו פה, בצורת התחיה זו שהופיעה לנו קדם שנשתלחה בו ידו של המשטר הקודם, מעת הכרזת המלחמה. ואם אי-אפשר לנו לקומם בימים אחדים את הריסות מוסדותינו הישוביים אך בשמם אנו צריכים לדגל ובכחם אנו צריכים להתיצב בתור גוף חברתי לאומי, מסודר ומאוחד בפעל ובצביון, במעשים ובשאיפה האחת המשותפת לכלנו, שאיפתה ההיסתורית של כל האומה כלה שבכל מדינות העולם.

המשטר החדש צריך למצוא פה לא פזור של יהודים בני ארצות שונות, לא יהודים מובלעים בתוך הערבוביה של עירונים ופלחים שבארץ, אלא ישוב לאומי אחד, עברי, ומסודר אשר יש לו קולטורה מיוחדת שלו, מוסדות מיוחדים שלו ובאי-כח שלו, שליחי הסתדרותו, המביעים עתה את צרכיו ודרישותיו לפני המשטר החדש, ואשר על-ידם תבא הממשלה במשא-ומתן שלה אתנו.

א. המושבות שלנו צריכות להתיצב בצורה זו שהיתה להן לפני הכרזת המלחמה, כל אחת עם הועד שלה, עם ספר-האחוזה שלה, עם התקנות שלה, עם המיליציה – היא השמירה וכו'.

ב. הקהלות העירוניות שלנו צריכות להתיצב בועדי-הסתדרותן שלהן, עם חברותיהן, עם בתי-הספר שלהן, עם באי-כח כל המוסדות העבריים החשובים שבתוכן, עם משפט-השלום שלהן וכו'.

ג. והיהדות כלה פה צריכה להתיצב בתור לאום אחד, בעל שפה אחת – השפה-העברית, שאותה צריכה הממשלה להכיר בתור שפה רשמית שלנו, שעל-פיה היא פונה ליהודים כלשונם וככתבם, ובה, אנחנו מצדנו, צריכים לפנות אליה בכל כתבינו, בחתימותינו בעברית, בצרוף תרגום אנגלי, לעת הצורך, בתור העתקה בלי החתימה המקורית.

ד. ובתור לאום שכזה אנו צרכים להתיצב באורגן עברי, עתון רשמי שלנו, המשמש במה עברית לכל צרכינו-שלנו, היהדותיים והכלליים, ושהוא יהיה גם המליץ בין הממשלה והעם, עם-ישראל שבארץ-ישראל.

והנה קהלת יפו ומושבות יהודה הן הראשונות שנכנסו תחת חסותו של המשטר החדש, והן הן המחויבות להתיצב לפניו מן השעה הראשונה בצורה לאומית זו. ועל-כן מן ההכרח הוא, כי באי-כחן של כל הקהלות האלו יתאספו בהקדם האפשרי להתיעץ בדבר הצעדים הפוליטיים הראשונים שלנו, בכדי שנִכָּנֵס בתכסיס ידוע ומוסכם לכלנו, לטובת ישובנו ועתידנו בארץ, ולכבודו של עם ישראל כלו, שעיניו צופיות אלינו פה. הוספנו, כדבר המובן מאליו, כי עם השעה הראשונה, אשר הסתדרותנו המחודשת תוכל להתאחד עם העיר הראשה והקדושה שלנו, ירושלים ת“ו, וכמובן גם עם כל שאר הערים והמושבות שלנו שבשומרון ובגליל – נזדרז להתקשר עמהן מיד, מבלי להחמיץ אף שעה אחת. אך לע”ע כל אלו הקהלות ונקודות-הישוב שלנו היכולות להסתדר – חובתן הלאומית היא שלא להזניח את הדבר, אפילו לשעה.

לתכלית זו נתאספו במושבה פתח-תקוה, באי-כח של קהלת יפו וב“כ של מוסדות כלליים שלנו, ונבחרה ועדה מסדרת זמנית אשר תעודתה היא: א) לזרז את המושבות והמוסדות הכלליים שלנו על כך ולסדר את האספה הכללית של באי-הכח שלנו ביום היותר קרוב ואפשרי. ב) יחד עם זה – לעשות לע”ע את הצעדים הנחוצים בענינים שאינם סובלים דחוי. ג) כמו“כ לגשת תכף-ומיד להוצאת העתון הנ”ל בצורה האפשרית לפי שעה, שהוא יהיה האורגן של הסתדרותנו לכל שאלותיה העומדות יום-יום על הפרק, במה, נקודה רוחנית המאחדת את ישובנו, המבשר-המודיע לכל ישראל על מצבנו וענינינו בארץ והשופר-המעורר לדעת הקהל כלו.

לחברי הועדה המסדרת נבחרו ה“ה: ב. יפה, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר נ. טורוב, ש. בן-ציון (גוטמן), ד. איזמוזיק, י. שפרינצק, ד. סברדלוב, א. פרידמן והגב" ר. ינאית. ועם השעה האפשרית הראשונה ישותף גם חברנו הנכבד מ. דיזנגוף, שלצערנו לא היה אז עדין אתנו פה.

ובהודיענו את כל זאת, אנו בקשנו, כי יבחרו ציר בתור בא-כח לאספה המכוננת, אשר קבענוה ליום ג' י"ב כסליו בלשכת המשרד הארץ-ישראלי אשר בתל-אביב. באספה זו יקחו חלק כל מושבות יהודה, כל חברי ועד התאחדות המושבות וחברי הועדה המסדרת.

פנינו אל האחים בשעה שקול יריות התותחים עודנו הרעיש מסביב את חללה של פתח-תקוה שלנו. אך גדולה היתה השעה העומדת לפנינו ואין להחמיצה. ויפה שעה אחת קדם, כדי שכל רגע ימצא אותנו – עד כמה שאפשר – מותקנים ומזומנים לפניו.

הרעיון הזה, על דבר יצירת הסתדרות כללית, לאומית, לכל הישוב העברי בארץ ישראל, היה עם לבבנו תמיד, אך הציב לו הישוב החדש יד בארץ, בשנת תרס“ג גם נסה מר מ. אוסישקין, שעלה אז לבקר את הארץ, גם למצוא צורה, אשר חשבה למתאימה לתוכן “ההסתדרות”. הנסיון בזכרון-יעקב לא מצא את השדרות הרחבות של הישוב מוכנות לזה, ואם אלה לא הכירו בערכה של ההסתדרות ונשארו מחוצה לה לכן היה כל הארגון הזה אך חזון לימים יבאו. תכנית ושיטה לא באו גם שנים אחדות לאחרי יסוד “ההסתדרות”, כאשר, לאחרי פרוע פרעות ברוסיא והתרבות הישוב בארץ, לקחו את דבר הארגון בידיהם המוסדות המרכזיים של “חובבי ציון” ושל ההנהלה הציונית. אמנם הרמוניא שלטה בין הד”ר חיסין מזה ובין הד“ר רופין מזה, וגם ראשי המפלגות של הסתדרות הפועלים היו משתתפים בעבודה עם המוסדות האמורים, – אבל גם הרכבתם של אלה היתה חסרה הרבה מן הבניה של הסתדרות עממית. בתקופה ההיא יש אשר חשבנו, כי סוף סוף ימצא הד”ר רופין, אשר נגש לעבודה ישובית בשיטה קבועה, והשיג לו גם את יפוי-הכח הנחוץ וגם האמצעים לא חסרו לו, – כי המשרד אשר היה תחת הנהלתו יביא את הישוב לידי הנהלה לאומית עצמית. בתקוה זו נכונים היו לעזרת המוסד המרכזי, שהמועצה הא“י שרתה אז, כל הכחות הפועלים הטובים, כחות התחיה, אשר היו בתקופה ההיא בישובנו. ודבר המובן מאליו, כי השאיפות שלנו למצוא את הצורה הנאותה ליצירת ביאת-כח לישובנו, גברו אצלנו אחרי המהפכה התורכית. הקונסטיטוציה התורכית פתחה גם לפני ישובנו אפקים חדשים לעבודה צבורית ומדינית בארץ, עבודה ברוח שאיפותינו הלאומיות הטמירות, ואל העבודה הזאת משכנו באמצעים שונים ובעבותות אחים את המוסדות ואת ההסתדרויות, אשר עבדו בתוך הישוב העברי למחניהם ולדגליהם השונים, נוצרו קשרים וחוטים, שלפעמים נמשכו מאת כי”ח, יק“א, חו”צ, המשרד הא“י, אפ”ק, אל התאחדות המושבות, מפלגות הפועלים, ואיש לרעהו אמר? “חזק!” גם בתקופת המלחמה שלאחריה, גם בימי השלטון הצבאי הנורא ורדיפותיו את הישוב העברי. רק הודות לארגונו הפנימי, לכל המשמעת הלאומית אשר גברה בינינו, עלתה בידינו לעבור את כל ים התלאה, לא אבדה עצה ממנו, והתחבטנו בשארית כחותינו והסתגלנו אל כל מצב והצלנו את נפשנו.

ועתה, לאחרי שכבשו הבריטים את הארץ ויגאלונו מידי התורכים, היתה ראשית מעשינו, כפי שראה הקורא, לסדר את ארגוננו ולקרוא את האספה הכללית של באי כח יהודה. ביום אשר קבענו לאספה, י“ב כסלו, לא יצאה האספה אל הפועל. התברר בינתים, כי ירושלים עוד טרם נכבשה, וגם שבו התורכים וכבשו את פתח-תקוה והיא נסגרה באין יוצא ובאין בא. ורק לאחרי כבוש ירושלים בערב חג החשמונאים, ולאחרי ששבו צבאות הבריטים ויקחו את פתח-תקוה מידי התורכים, מצאה הועדה המסדרת הזמנית את האפשרות לסדר את האספה הכללית של באי כח השטח הנכבש בי”ח טבת תרע“ח. זו היתה אספה מכוננת, ותפקידה היה לכונן את הסתדרות יהודי ארץ ישראל. באספה זו השתתפו חוץ מבאי-כח המשרד הא”י, הועד הפוליטי הקודם והועדה המסדרת את האספה, גם ב“כ היק”א, הועד הפועל של התאחדות המושבות ביהודה, הועד המרכזי של פועלי יהודה, ב“כ כל מושבות יהודה, ב”כ ההסתדרויות: הפועל הצעיר, פועלי ציון, “השומר”, בוגרי הגמנסיה הרצליה, הסתדרות המורים וגם ב"כ ועדי קהלת יפו וועד תל-אביב. את האספה העסיקו שאלות רבות, ואולם העיקריות היו שתים: א) צורת ההסתדרות בשטח הנכבש, וב) שאלת הצבא העברי. כלנו הרגשנו אז, כי כל עוד הארץ כלה טרם נכבשה, וגם בחירות אל האספה טרם סודרו כראוי גם במקומות של השטח הנכבש, אין לנו הרשות להביט על אספתנו זו כמו על ביאות-כח אמתית של הישוב. העם לא בחר את הצירים המשתתפים באספה, ורק המוסדות והמפלגות נענו לקול קריאתנו וישלחו אל האספה אנשים משלהם. החלטנו איפוא, לבחור בועד זמני, וקבענו זמן של שלשה חדשים לקרוא לאספה מיסדת, שהיא תסדר את הארגון של ישובנו. קוינו, כי במשך הזמן הזה יביאו לנו צבאות הבריטים לשלל גם את השומרון ואת הגליל, ואז תמצא יד האספה המיסדת לבחור ועד תמידי, שיתיצב בראש הענינים הלאומיים שלנו בארץ. לועד הזמני נתנה האספה המכוננת הוראות להתנהג על פיהן בהוציאו אל הפועל את דבר האספה המיסדת. נקב לחק: א) הבחירות צריכות להיות ישרות, שוות, חשאיות וכלליות; ב) זכות הבחירה רק ליודעי כתוב וקרוא בעברית; ג) הזכות להבחר ישנה רק ליודעי קרוא וכתוב ודבר עברית.

כל האספה המכוננת הראשונה היתה, אם אפשר לאמר כך, נבוכה בכל צרכיה. רגילים היו עסקני הישוב להיות אדונים לעצמם, להחליט בעצמם על הענינים המקומיים על דעתם וכתבונתם הם. כבר התרגלו והסתגלו אל הסדרים התורכיים ואל התנאים שהיינו מוכרחים לחיות בהם. עכשיו, לאחרי הכבוש, היתה שומה עלינו להפגש עם גורמים חדשים לא ידענום מקודם, וגם מרכז הכובד של כל הויתנו בארץ בחר לו שטח אחר. הננו מתאספים ודנים על שאלות שאין לנו רשות מוסרית ולאומית לתת להן פתרונים על דעת עצמנו. הנה שאלת הצבא העברי. מחויבים אנו לדעת את החלטתם של עסקנינו באירופא בדבר הזה. אזננו לקחה איזו שמועות על הנעשה במצרים, בלונדון, באמריקה בנידון זה. אנו אומרים להסתדר בתוך ישובנו, ואולם האם ינתן לנו מאת השלטונות החדשים הרמנא ורשותא, אשור ותוקף להסתדרותנו זאת. והשלטון בארץ צבאי, ממשיך את המלחמה בחזית הקרובה אלינו מאד, והישוב אשר בשומרון ובגליל עודנו בידי השלטונות הקודמים ובידיהם גם רבים מחברינו, האנשים אשר עוד אתמול היו לפה לכל הישוב, היו גם באי כחנו אנו. האם נוכל להחליט דבר טרם נשאל את פי אחינו באירופא, אלה אשר, כפי השמועה, יצרו לנו תנאים חדשים לכל ישותנו בארץ. ואנחנו גם קראו כי יבאו אלינו, ואנו מחכים להם.

ונדחתה האספה המיסדת מיום ליום ומחודש לחודש, והיא נקראה לא ביום שקבענו כי אם לאחרי שהופיע באביב ההוא בארצנו “ועד הצירים”, ופחות או יותר הוברר לנו מצבנו, הובררו יחוסי הישוב אל עסקני הציוניות. היחוסים האלה היו מוטלים תמיד על כף המאזנים. במדה שהיו השלטונות הצבאיים מודדים לועד הצירים היה לפעמים זה האחרון מודד לעסקני הישוב, ולא קל היה לפעמים לאחה את הקרעים שהיו הולכים ומתהוים. אפס קצותם רשמתי גם בספרי “מלחמת העמים” במקומות שונים ואולם בוא “ועד הצירים” הכניס לתוך חיי הישוב נחשול חדש לא ידענוהו. מצד אחד הופיעו אדונים חדשים, אשר גם את שמותיהם לא שמענו כל ימי הציוניות: ד“ר אידר, פרופ' סילון לוי, אפילו יוסף כהן, המנוח ביאנקיני, ומצד השני הד”ר ווייצמן, ווייצמן שלנו, אשר ידענוהו מתקופת הקונגרסים, מנהיג האופוזיציה שמה, ואשר נקודות מגע רבות היו לו עם רבים מאנשי הישוב, ועמדו הלא אנו מדברים כאשר עם לבבנו מבלי כל חכמנותא יתרה ופוליטיקה דמשתמעת לתרי אפי. על צבאו של “ועד הצירים” היה בנו של הנדיב אבי הישוב, וזה נתן בעינינו משקל נוסף לביאת כח זו, שחרדה אלינו מאירופא, ביאת-כח רשמית של עם ישראל המחדש ימיו כקדם. בחצי השנה אשר ישב בארצנו “ועד הצירים” היו, כמובן, גם ימי גאות וגם ימי שפל, אבל הרגשנו שלטון בארץ עלינו מקרבנו, שלטון ועד הצירים, אשר לפקודותיו על הישוב לשמוע, להכנע. והוא גם היה לנו לפה לפעמים כלפי חוץ, אל השלטונות הבריטים, וגם – אל המנהיגים אשר מתוך השושלת הערבית. כאשר אמרתי, היו גאות ושפל ביחוסי השלטון אל “ועד הצירים”, ולא חסרו לפעמים חכוכים בין הועד ובין עסקני הישוב, – אבל הרגש הכללי היה, כי יש עליון לישובנו בארצנו. הן גם קצינים פוליטיים מאת הממשלה הבריטית היו לשרותו של ועד הצירים, ולפקידים כמו דידס, קלייטון ואורמסבי גור היה תמיד משקל וערך. וצריכים אנו להודות, כי גם “ההנהלה הציונית”, לאחרי כל כשלונותיה ותהפוכותיה וחוסר כשרונותיה, בכל זאת מחזיקה מעמד בארץ ישראל זה הרבה שנים, הנה כל זה הולך ונמשך בכח הדחיפה שנתנה אז, בזמן הכבוש, לועד הצירים, בכח האוטריטטה שעטר לועד זה הישוב העברי בשטח הנכבש.

ועד הצירים הופיע, ובראשית אייר היתה לועד הזמני אספה משותפת עם חברי ועד הצירים. באספה זו הרצה הפרופ' ויצמן על הצהרת בלפור, תולדותיה ותכנה, על כל העבודה הפוליטית שנעשתה בזמן המלחמה על ידו ועל ידי סוקולוב ועוזריהם, ועל המעצורים והמכשולים שעמדו על דרכם מצד המתבוללים היהודים ושונאי ישראל וציון מבין החוגים הממשלתיים, ונוכחנו כי דבר תחיתנו מצא לו ידים אמונות. שמענו מפי מנהיגנו החביב את תעודת ועד הצירים, תכניתו ויפוי כחו מאת הממשלה, גם קראנו את מכתבי ההמלצה מאת ראשי הממשלה אל השלטון הצבאי. בעת ההיא עוד טרם אמרנו להתהלך בגדולות. קומץ קטן היינו בתוך השטח הנכבש, וגם הישוב העברי בכל ארץ ישראל היה מעט הכמות וגם – האיכות. לא ידענו אז, איך יתיחסו אלינו הקבוצים הגדולים במספר ובמשקל בגולה ברוסיא ובאמריקא. היום אנו מרגישים, כי אנו הננו הגרעין של הלאום הישראלי, כי אנחנו פה בארצנו נושאים את התחיה הלאומית שלנו, המדינית והתרבותית, כי אנו הננו הבונים מחדש את המולדת ההיסטורית של עם ישראלי. אז בתקופה ההיא, דאגנו להתארגן לשמור על הקיום ולפתח את נמצא, ודרישותינו היו מאת “ועד הצירים”, כי ישתף אותנו בעבודתו, ויצרף אל תוכו מספר אנשים מתוך הישוב, כלומר מתוך הועד הזמני, חברים ביחוד אל הועדות המקצועיות בעבודתנו המקומית, מבלי לשאת עין אל העבודה הלאומית הכללית שמחוץ לארץ ישראל. הסתפקנו במועט, אך גם את המועט הזה השתדל “ועד הצירים” למנוע מאתנו, והחכוכים האלה נהיו למכשולים על דרך ארגוננו.

בחצי הראשון של חודש תמוז נקראה סוף-סוף האספה המכוננת, אספה מרובת אוכלסין, ובה השתתפו גם הד“ר ויצמן והמיור אורמסבי גור. האחרון ברך את האספה בשם הממשלה האנגלית, והפרופ' ויצמן השיב ברכה ותודה להשלטון בשם עם ישראל. שני הנאומים היו מזהירים ומקסימים, והשתתפותם של שני האנשים המצוינים האלה, ששניהם היו כלם רשמיים, נתנה ברק מיוחד לכל האספה הזאת. ואולם גם האספה ההיא לא היתה מיסדת ורק מכוננת, אם כי האספה היתה רבת עם וגם הרצאות נקראו בה. כותב הטורים האלה הרצה על משפט השלום העברי, ד”ר נ. טורוב הרצה על עניני התרבות והחנוך, וילקנסקי ואייזנברג – על ההתישבות החקלאית, והמנוח בצלאל יפה - על עניני הסיוע, שעוד הרבה זמן גם לאחר הכבוש העסיק אותנו, והיה הענין הראשי לועד הצירים לענות בו. ואם כי הנאספים דרשו בכל תוקף מאת הועד הזמני, כי האספה הזאת תהיה למיסדת את הארגון וכי היא תבחר ביאת כח קבועה, ולמלא באופן זה את התפקיד העיקרי, שהטילה על הועד הזמני האספה המכוננת הראשונה, והתרעמה על שלא סודרו בחירות כלליות, – בכל זאת, כאמור, נשארה האספה הזאת גם היא רק מכוננת, ולא מיסדת. נבחר עוד פעם ועד זמני, אשר לו כבר נמסרו עיקרים של חקי הבחירות לאספה המיסדת. העיקרים האלו עוררו וכוחים סוערים, ונתגללו נגודים בין המפלגות והזרמים. ביחוד בוערת היתה שאלת האשה ביחס לזכותה בבחירות. החרדים התנגדו בהחלט במתן זכות זו לאשה, אבל לעומת זה הנה מקובל מנהג בהסתדרות הציונית מיום הוסדה כי אין הבדל בין גבר לאשה בכל הזכיות. האספה המכוננת, מצד אחד, לא בטאה בכל אותיותיה את הנוסחא “בלי הבדל מין”, אם כי, מן הצד השני, הכריזה בפירוש על זכות האשה לבחר, הזכות האקטיבית. הועד הזמני לא קבל באופן זה מאת האספה הוראה מחייבת אותו לתת זכיות מלאות להאשה, אבל החיים גברו ולמעשה נבחרו נשים בועדי מושבות אחדות. לא אדנות דרשה האשה כי אם עבדות; האשה תבעה לשאת בעול החוב באזרחי, החובה הגדולה להיות גם לה חלק בעבודת השחרור של עמה.

וקצת מן החדוש היה עוד בעיקר אחד בשטח הזכיות לבחירות. מתכונת המסים ויציבות המעמד חדלו להיות עיקר לזכיות הבחירות. בועדי המושבות והקהלות תדיר היה שליט הצנז, ולפיהו היו הזכיות. בחיינו החדשים, כאשר עלה על לבבנו לסדר לנו שלטון נבחרים מתוכנו, לא היתה לנו רשות לשלול את הזכיות מאת הפועלים, התימנים, צעירי המושבות וכל אלה, שהיו נשארים תמיד מחוץ לגדרים הקבועים, ולא השתתפו בהנהלת הענינים הצבוריים, ולא יכלו להשפיע עליהם. בהצעת התקנות לבחירות ועד הקהלה ליהודי יפו אשר הכינותי כבר סרתי מן הדרך הישנה, וקבוצות מתוך ההמונים שהיו מחוסרי זכיות הבחירות, קבלו אותן, וגם ביחס לאספה המיסדת נקבעו עיקרים דמוקרטיים הפותחים שער להמונינו להשתתף בבחירות אל הארגון אשר יוָסד.

והועד הזמני נכנס אל עבודה היום-יומית. מלבד תפקידו העיקרי – ההכנות לאספה המיסדת, בינתים הוא, הועד הזמני הזה, החל את עבודתו בתור באֹ-כח יהודי הארץ. המשרד הא“י ביפו ובירושלם על כל פקידיו ועסקניו הפעיליים עמדו כולם, כמובן, לשרותו של הועד הזמני, ולאחרי שהאספה המכוננת השניה התיחסה בחיוב אל שאלת הגדוד העברי, בהתאם לדעת הקהל בארץ ובחו”ל, התמסר הועד הזמני אל סדור הגדוד וידאג לכל צרכיו החמריים והרוחניים, ויקח אל תחת ידו את ענין “מגן דוד האדום”. איך שהוא השתדל הועד הזמני להתקרב אל ועד הצירים, ועבודתם המשותפת נמשכה כל ימי הקיץ, ולאחרי שהפרופ' ויצמן עזב בראשית תשרי תרע“ט, את הארץ ובחודש הזה נכבשו השומרון והגליל, העמד ועד הזמני לפני תפקידו המלא. הנה קמה ונהיתה תבוסת הצבא הגרמני, והמאורעות בפוליטיקה העולמית באים תכופים. ועידת השלום מתכוננת, והישוב העברי בארץ ישראל צריך ורשאי להשמיע את קולו גם הוא להביע את דרישותיו הפוליטיות בהתאם להכרזת בַלפור. סדור וארגון הישוב בפנים הארץ, כל השאלות בדבר ועדי המושבות ועניני הקהלות נדחו מפני הפתרון התכוף שדרש מאת הישוב המצב החדש, ההולך ונוצר בועדת השלום באירופא. הישוב ראה חובה לעצמו לבחור באיֹ-כח אל הועדה ההיא החולשת על גוים ומדינות, ולשלוח צירים מתוכנו שיעמדו לעזרת ההנהלה הציונית בעבודתה המדינית. ומבלתי יכולת לסדר במהירות, מפני קושי הדרכים בארץ, בחירות כלליות לאספה מיסדת לתכלית נכבדה כזו, החליט הועד הזמני להשתמש ביפוי כחו ולקרוא למועצה לשם עבוד תכנית של דרישותינו הלאומיות. המועצה התקיימה באמצע חודש טבת, ולבאי-כח יהודי א”י בועידת השלום נבחרו – ד“ר ח. ויצמן והר”ן סוקולוב, אם כי יצאו ידי חובה ונבחרה משלחת גם מתוך תושבי א"י. כבר הזדקפו מתוך הישוב המפלגות, והיה צורך בדבר לספק את דרישותיהן, לכל הפחות, באספת המועצה.

---

אתחלתא: פרק שלישי: עבודתנו בארצנו

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

א.

עמידתנו בארץ ישראל, לאחרי שכבשו הבריטים אותה, לא היתה גם אז דלים וריקים. ימי הדור אשר עשו בארץ חלוצינו מאז התעוררה התנועה הלאומית, תנועת “חבת ציון” ותעבור את הדרך ותבוא ותגיע גם עד הציונית המדינית, ההרצלית, – הימים האלה לא יצאו לבטלה. וגם במאזן של התקופה ההיא, שעברה על ישובנו עד הכבוש, יכולים היינו להראות עובדות ומספרים, שהם לבדם היו רשאים לתת אותנו עליון בארצנו ולהנחילנו אותה.

כי אך מקור ברכה ומעינות אושר היה הישוב היהודי לארץ-ישראל. הוא אשר הביא את התרבות הגדולה אל הארץ, והוא אשר הוריד עליה טללי אורות. שפע-אור בא לארץ לרגלי ישובנו אל המקצוע החקלאי, אל האומנות, אל מצב הבריאות בארץ, אל חנוך הדורות, – אל כל פנה שאנו פונים.

מדבר ציה ואדמה שוממה ושטחי קרקע הכי-גרועים לקחו חלוצינו לפני כארבעים שנה, בשובם אל “הארץ המובטחת” לעבדה ולשמרה. עלינו היה לקנות, ודוקא במיטב כספנו, את הסלעים, את החולות, את הבצות, את כל אשר השאירו הפלחים או אשר מצצו כבר את כל הליח והכח מן השטחים. דרכים סלולים לא היו, גשרים על-פני הנחלים והחריצים לא נבנו, עצה ותושיה אין ממי לקחת, ומצד הממשלה התורקית מצאנו תמיד אך מכשולים ומעצורים, מסים שונים ותביעות נמרצות. מחלות האקלים (מאלאריה, טראכומה), תנאי הטבע הפראי, אנארכיה ממלכתית, – אלה המה התנאים, אשר על-פיהם נגשו חלוצינו לעבודת האדמה, ועל-פיהם עבדנו כל התקופה הזאת. ובתנאים קשים כאלה יצרנו גדולות במקצוע החקלאי, גדולות גם בשביל עם עובד אדמה רגיל ומנוסה. במשך תקופה קצרה של 38 שנה יסדנו ששים נקודות-ישוב חדשות. והשקענו ביצירתן מרץ, אשר למראהו משתוממים גם המומחים. ביהודה ובשומרון נוסדו עשרים ואחת מושבות, וכבשנו מאת הטבע הפראי 181 אלף דונמים אדמה, ואת החלק השלישי מן השטח הגדול הזה כסינו בנטיעות שונות. התורה צותה עלינו: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, ואנחנו שמרנו לעשות כמצווה עלינו. ביהודה ובשומרון נטענו:

נטיעות	דונמים
גפנים	13,911
שקדים	30,646
פרדסים	9,679
זיתים	7,504
עצי פרי שונים	1,056
עצי אקליפטוס	1,984
בסך הכל	64,780

וכפלים כשטח הזה לנו ביהודה ובשומרון אדמת זריעה ומגרשים. ואם נעריך את שויו של כל דונם נטיעות, לא כפי ששוים עתה, אך אפילו כמו שהיו המחירים קודם המלחמה, אז יוצא לנו:

נטיעות	מחיר לדונם (בפרנק)	שטח בדונמים	סה"כ (בפרנק)
גפנים	300	13,911	4,173,300.
שקדים	300	30,646	9,139,800
זיתים	300	7,504	2,251,200
פרי שונים	300	1,056	317,400
פרדסים	2,000	9,679	19,344,000
אקליפטוס	200	1,984	396,800
זריעה ומגרשים	100	172,612	17,261,200
בסך הכל	ביהודה ובשומרון	237,392	51,937,700

בארץ הגליל שטח האדמה, אשר רכשנו לנו, הוא עוד יותר גדול, אבל בגליל אין מקצוע הנטיעות מפותח עוד, ובגלל זאת הערך הכספי של השטח הוא יותר פחות. בגליל היה לנו אדמה ומגרשים 301,693 דונמים, ששוים הוא, לכל הפחות, שלשים מיליון פרנק.

מלבד האדמה והנטיעות הנה הוציאו חלוצינו על הבנינים ועל הבארות במושבות הרבה מיליונים, עד שאין ספק, שרכושנו בארץ במושבות לבד עלה אז בכסף כמאה מיליון פרנקים.

לרגלי יבול הנטיעות הכנסנו אל הארץ את פרי הקולטורה העולמית, את כל אשר המציאה הטכניקה המדעית במקצוע החקלאות, את כל מה שאך אפשר היה להכניס בתנאים הקשים, שהיו חלוצינו נתונים בתוכם. הראשונים היינו, שהחילונו להשתמש במכונות למשאבות, וביחוד במסננת (פילטרים), להעלות מים מעמקי האדמה ובכמות מרובה, – מה שעשה לאפשר להשקות שטחי אדמה גדולים. חברת ההשקעה “פלשתינא”, מיסודה של בצלאל יפה, בנתה מכון השקאה מרכזי בפתח-תקוה, על שפת הנהר ירקון, והמכון הזה דולה מי הנהר ומשקה אלפי דונמים אדמה. הפרדס היותר גדול בארץ-ישראל, בחריה, אשר על יד פתח תקוה, מעשי ידי חלוצים המה, אחינו ילידי יפו וירושלים נטעוהו. כבר היה לנו בארץ-ישראל חבר אגרונומים מומחים, אנשי נסיון, אנשי מדע, וכולם מאחינו, משבי הגולה. אחינו יסדו את “מקוה ישראל”, את בית הספר היחידי בארץ לתורת עבודת האדמה, את תחנת הנסיונות בעתליט, מיסודו של אהרנזון. אנחנו הבאנו אל הארץ את המינים היותר משובחים של השקדים והזיתים, ואנחנו אשר מצאנו תרופה להלחם עם תולעת הפילוקסריה, והבאנו את המינים, היכולים להתיצב נגד המשחית הזה. והיקבים בראשון-לציון ובזכרון-יעקב, – הלא כמוהם אך מעטים בכל עולם התעשיה של היין, ושיטת העבודה שמה, תחת הנהלתו של הכימאי מר וויניק, היתה תמיד על הגובה המדעי. מלבד הענבים המשובחים הצרפתים והאמריקנים ומלבד השקדים פרינצס וויקטוריה וכדומה, ומבחרי המינים של זיתי פרונס, הביאו הגננים שלנו אל הארץ מיני אגסים, תפוחים, אפרסקים, ולתעשית שמנים השיגו את המינים: גרניום, שושני-דמשק, עצי-קיק, מיני אקליפטוס, ובתי-הבד של חברת “עתיד” נבנו אז להוציא שארית השמן משירי הזיתים לאחר סחיטתם בבתי הבד הפשוטים. אחינו מכינים גם שמן המור, שמן-גרניום וכל מיני בושם מפרחי הארץ ומפריה. חלוצינו היו הראשונים אשר נסו ליבש את הבצות המסוכנות, והמה אשר יערו שטחי אדמה גדולים, אלה היערות שהספיקו בזמן המלחמה עצי הסקה למסילות הברזל בארץ וגם עצים לבנין ולכל מלאכה, כאשר כלו אצלנו העצים, שהובאו מאירופה לפני המלחמה. יערי האקליפטוס בחדרה, שנטעו בראשונה להשבחת האקלים הרע, נהיו מקורות לחמרי בנין. וגם בית-נסירה התחילו לבנות ביפו, להכין מן העצים תיבות לחבישת תפוחי-זהב, ורק מפני המלחמה הפסיקו את הבנין.

כל הבאים לבקר את הארץ ועוברים בתוכה, מכירים תיכף את ההבדל בין החלקות, אשר אוו להם היהודים למושבותיהם, ובין סביבות הערים והכפרים של ילידי המקום והערבים. נאות דשא ונטיעות רעננות ובתים בנויים בנאוה ודרכים סלולות – כולו אומר כבוד וסדר ואירופה מצד זה, ושמה ושאיה וחיי חרבות ובתי חומר וחריצים ועצים בשלכת – מצד השני. העוברים רואים ומברכים:

• תחזקנה הידים העמלות, אשר הציבו גבול אלמנה, אשר בנו את הנשמות האלה.

וכל זה נעשה לא באפס-יד, לא בלי עמל אין-קץ. אחינו סדרו בכל הארץ שמירה מעולה על הבריאות, שבלעדי זה לא היה יכול הישוב להחזיק מעמד. והעזרה המדיצינית נלחמת עם תחלואי הארץ הרבים. עתה, לאחרי הריסותינו בתקופת המלחמה, באו לעזרתנו רופאי “הדסה”, אחינו היקרים מאמריקה, בתקופת חירום, כשגברו עלינו המאורעות, פרשנו ידינו אל אחינו אשר מעבר לים האטלנטי, והקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה ממלאת עכשיו את עבודתה הלאומית הגדולה. ואולם בשנים כתקונן, במצב ישובנו הרגיל, לא זלזלנו בתקנות הבריאות בארצנו, ובכחותינו אנו נלחמנו נגד המחלות אשר שם החורבן בן אלפים שנה בארץ-ישראל. עבודתנו במקצוע זה היתה אחת העבודות התרבותיות אשר הראנו בה את כחנו, את מצבנו הקולטורי. הן בשומרון ובגליל העליון הפילה הקדחת הצהובה חללים רבים בקרב המתישבים החדשים בשנים הראשונות, ועתה הישוב במקומות האלה הולך ופורח. אמנם עוד יקרו מקרי מות מקדחת צהובה וממלאריה טרופית, אבל המקרים בודדים, לעתים רחוקות, וגם זה באשמת הכפרים של השכנים, החסרים כל שמירה מדיצינית.

ב.

אנחנו יכולים אמנם להנהיג אמצעי זהירות ושמירה בקרב אחינו בני ישובנו אנו, אבל אם בסביבות המושבה או השכונה יושבים ערבים, שאינם נזהרים ואינם משתתפים אתנו במלחמה נגד מפיצי המחלה, אז תקצר ידנו לעקור את המחלות משרש. ובכל זאת, הודות לעזרה מדיצינית מתמידה ומסודרת, הבאנו במקומות ישובנו את התמותה למדרגה פחותה מאד, לא גדולה מאשר במקומות הכי בריאים, ובכל מקרה של מחלות מתדבקות ומגפות ידענו להלחם ולעמוד על נפשנו כהמתוקנים שבכל ארצות הנאורות. בין הערבים, ביחוד בכפרים, רב מאד מספר העורים וחולי עינים, כי על כן קרני השמש הלוהטים והאבק הרב, ביחוד אבק אבני הסיד, פועלים את פעולתם הרעה. אבל אנחנו סדרנו עזרה לחולי עינים החל מגני-הילדים, ועתה ברוב בתי-הספר שלנו כל הילדים המה טהורי עינים, וקטן מאוד הוא האחוז של החולים. גם בין היהודים התימנים, שבאו אלינו עניים וחלשים, מצב הבריאות הולך וטוב, יען וביען שיש פקוח תמידי, עזרה מדיצינית מסודרת. בעון חתונות-בוסר ילדיהם בלתי מפותחים, והאמהות הצעירות אינן יודעות לשמור על עולליהן, והתמותה בקרבם יותר גדולה מאשר אצל יתר אחינו; אבל גם על התימנים פועלת לאט-לאט הסביבה הבריאה, וכבר ראינו מבין התימנים צעירים בריאים, שנתקבלו יחד עם אחיהם מיתר בני העדות אל הגדודים העברים, אל הצבא האנגלי; צעירים בריאים וראויים לעבוד בצבא המלחמה של הממלכה האנגלית.

גם בערים גם במושבות יודעים אנו את כל ערכו הגדול של המבטא “נפש בריאה בגוף בריא”, ועסקני הצבור שלנו בכל אתר ואתר בארצנו דואגים לעזרה המדיצינית כמו שהמה דואגים לכל צרכי הצבור הרוחניים והחנוכיים. בכל מקום שיש בית-תפלה ובית-ספר אתה מוצא גם בית-מרקחת. אם אין יד המושבה משגת להחזיק רופא קבוע, אז היא מזמינה רופא מן המושבה או העיר הקרובה לבוא לבקר אותה בימים קבועים בכל שבוע. ממלא את מקום הרופא – הרוקח, החובש, אחות-רחמניה, מילדת; בלי עזרה למקרה של מחלת-פתאום או גם מחלות רגילות אין נקודה ישובית עברית נשארת. והעזרה היא עזרת-חנם, כי את הוצאותיה מכסים מקופת המושבה, המאספת מסים כלליים, על-פי ערך הרכוש של התושבים, והעניים וגם הערבים של הכפרים מסביב נהנים בלי כל תשלום. ובעת אשר בכפרים הערבים, גם היותר גדולים, המונים תושבים לאלפים, אין זכר לרופא ולמרקחת, הנה בחמש מושבות ישנם גם בתי-חולים מסודרים קבועים וארעיים, ואין לך מושבה גדולה, שלא יהיה בה רופא קבוע. אין פלא איפוא, שבכל מקרי מגפה, כמו חולי-רע וכדומה, המגפה עושה שמות בכפרי הערבים, ועל המושבות שלנו היא כמעט פוסחת. הפלחים עוברים על נקלה על פקודות השמירה והזהירות, היוצאות מאת הממשלה, בעת אשר הרופאים במושבות שלנו מסדרים את חוקי הזהירות ושומרים עליהם, ותושבינו הלא בני תרבות המה ונזהרים בכל הפקודות.

ועוד רבה לפנינו העבודה להבריא את הארץ, לגרש מתוכה את אשר גרמו לחורבנה ויעשוה לארץ משכלת יושביה. בלי עזרת השלטון תקונים כאלה מן הנמנעים. מה בצע כי נטענו בבצות חדרה עצי אקליפטוס לייבש על-ידי זה את הבצות שעל אדמת המושבה, אם מעל לגבוליה, על אדמת הפלחים והבידואים והאפנדים השונים עד ואדי אל-חורה, נמשכות בצות רבות, שלא שלטה בה יד הקולטורה, ומשמה נפתחת הרעה תמיד, ומשמה הקדחת מתפרצת. הן רק אז אפשר יהיה להשמיד את האנופיליס, את כל היתושים והחידקים השונים, המעוררים ונושאים את המחלות השונות, אם תהיה המלחמה נגדם בשיטה קבועה, מלחמה כללית, ולא חלקית, מקומית, רק על אדמת המושבות. אך לשוא מביאה המושבה יסוד-המעלה או משמר-הירדן את כל קרבנותיה, אם בסביבותיהן הבצה הגדולה של מי-מרום, –זאת החולה הידועה, המחכה לידים חרוצות, לשלטון מסודר, אשר יהפוך את התפתה הזה לגן-עדן, למקום ברכה. הן ארצנו יכולה להיות אחת הארצות הברוכות באקלימה, אין קצה לפרי אשר תוכל להביא לעובדיה, לולא החריבוה עצלים ונרפים, לוא באה לידי שלטון צדק ומלא מרץ, וכזו תהיה אמנם, כאשר אך תעבור לידינו, כאשר תנתן לנו היכולת להשקיע בה את כחותינו, את תרבותנו, את אהבתנו למולדת.

ודעו וראו, שבכל מקום שנותנים, שאינם מפריעים בעדנו, אנו מעלים ארוכה לתחלואי הארץ. בירושלים, חברון, יפו, חיפה, טבריה, צפת, העזרה המידיצינית היא מסודרת בכל. בתי-חולים של היהודים שבירושלים המה היותר מודרניים, הכי מסודרים. בירושלים נוסדה זה שמונה שנים תחנת הבריאות העברית ומכון פסטורי. ממלאים את העבודה הגדולה הזאת בכחות משותפים של נדיבים מחוץ-לארץ ושל הרופאים העברים המקומיים, שהתאחדו לאגודה אחת לשם חקירה מדעית ועבודה מעשית בהבראת הארץ. לתחנת הבריאות מחלקות מיוחדות לבאקטיריולוגיה, למאלאריה, למחלות עינים, להכנת הרכבות וזריקות. עד שהיה לנו פה המכון הפסטורי היו החולים זקוקים לנסוע מצרימה, ועתה המה מוצאים את תרופתם פה. המוסד הזה מביא ברכה לכל הארץ, וגם הממשלה התורקית הכירה את ערכו והשתמשה בו, כי על כן הלא יחיד המוסד הזה בכל החלק האסיאטי של המדינה. רופאינו בארצנו עובדים תמיד במרץ, רבים מהם נפלו חללים בימי המלחמה בעבדם בצבא התורקי וימותו במחלות המתדבקות. אבל את מקומם מלאו חברי הקבוצה המדיצינית של ההסתדרות הלאומית שלנו באמריקה. המה אך באו ויסדרו אכספידציה בכל ארץ-ישראל, ותחת הנהלתו של אחד מזקני הרופאים בארצנו, הד"ר הלל יפה, עברו ויבקרו את כל המקומות הנגועים, ויסדרו תכנית להשיב לארץ-ישראל את כבודה ולשימה תהלה בארץ בתנאי הבריאות והחיים בקרבה. זה הוא אחד מתפקידנו, זאת תהיה עבודתנו הראשונה בשובנו לארצנו והשלטון עליה בידנו.

עוד עלי לדבר על-דבר עבודתנו במקצוע החנוך, את אשר עלה לעשות בידי קומץ אנשים בחנוך הדור, כאשר אך הרגיש אדמת-מולדת תחת רגליו. וגם במקצוע האומנות וביחוד האמנות, עבודת-יד ומלאכת-מחשבת. הן שמים חדשים נמתחים על ראשי עם בעת אשר יחוש את פעמי גאולתו, וגם לב חדש יברא בתוך השבים לארצם מגלותם.

ג.

עבודת “הדסה”, העזרה המדיצינית של ציוני אמריקה בארץ ישראל, היתה נתונה אל מול פני הבקורת החזקה. בעיקר יצאה הבקורת מתוך אי הבנה של שני הצדדים, חברי “הדסה” הפועלים מצד אחד, ותושבי ארץ ישראל הנפעלים – מצד שני. האמת מותרת להאמר, שאנשי “הדסה” הראשונים, שבאו מאמריקה בסוף הקיץ תרע“ח, לא היו ברובם המכריע אנשים בעלי הכרה ציונית, לאומית. המלחמה העולמית היתה אז בעצם תקפה, והסתדרות “הדסה” בחרה את חלוציה לשלחם לארץ ישראל מכל אשר מצאה בתוך היהדות האמריקאית. ביד ההסתדרות לא היתה יכולת לבחון כליות ולב ולדעת איזו הם הנימוקים, שבגללם מסכימים חברי הקבוצה ללכת במלאכותה. ובני הקבוצה ידעו, שהמה שלוחים לעשות צדקה וחסד עם יהודים עניים נגועי המלחמה בארץ ישראל, ארץ שהעניות אומנתה ועל הצדקה פרנסתה. עם " מקבלים” אינם מתחשבים, אינם מדקדקים עמהם בהלכות דרך ארץ ונימוסים, ובדעת הקהל של אלה אין משגיחים. נותנים להם מה שרוצים, וכמה שרוצים, ובאותה צורה שרוצים המשפיעים, הנותנים והמקבלים בועטים וגוערים. הוסיפו לזה את הפשטות, שמפני טבעיותה היא נראית לפעמים כעין גסות. יהודי ארץ ישראל המה כולם כרובם נוחים ועדינים בהליכותיהם וביחוסיהם, פרי החנוך הארופאי שהורכב באצילות המזרחית. האם יפלא הדבר כי חברי הקבוצה המדיצינית ותושבי ארץ ישראל עמדו זה כנגד זה במצב של התנגדות, ולא הבינו איש את רעהו?

והיו עוד סבות אחרות, יותר עמוקות, שגרמו לחכוכים בין חברי “הדסה” ובין שדרות אחדות שבקהל המקומי. רק מתי מספר מן הבאים במלאכות “הדסה” ידעו את שפתם, את השפה העברית, ומתוך האחיות לא היתה אף אחת היודעת עברית. שפתם בפיהם היתה אנגלית, השפה המיוחסת עתה בארצנו, שפת כובשי הארץ ומלכי עולמנו. ואולם אנחנו, עסקני הצבור ארץ-הישראלי, הלא חפצים לראות בעבודתה של העזרה המדיצינית, השלוחה אלינו מאת ציוני אמריקה, גם עבודה קולטורית לאומית, ובזמן שאנו עסוקים בכגון זה אין אנו יכולים לוותר על השפה הלאומית שלנו, על שפתנו, לבלי לשתף אותה בעבודה. וכמו שערכנו בזמנה מלחמה נגד הטכניקום הגרמני, אם כי כולנו הכרנו בנחיצות של החנוך הטכני בארצנו, כי אין אנו יכולים לסבול עבודה קולטורית לאומית מסוג אחד, אם היא מזלזלת בשפתנו. רפואה וטכניקה בתור גורמי חיינו יום יום יקבל כל דצריך וכל דכפין מאת מי שהוא ובאיזו צורה שהיא; ואולם אותם הדברים עצמם, בתור סעיפי הקולטורה הלאומית שלנו, אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לקבל מידי נביאי הטמיעה הגרמנית ואף לא מאת רופאי ניו-יורק, המתכחשים לשפתנו הלאומית.

ולמה נכחד תחת לשוננו ולא נוסיף עוד סבה אחת, שאין בה הרבה מן השבח, אבל החיים כשהם לעצמם, אין בהם לא מן המשובח ביותר ולא מן המגונה ביותר. הרעימו פנים מול עבודת “הדסה” רופאינו המקומיים, אשר ראו את הרופאים הבאים בהמון מאמריקה לארץ ישראל להתחרות בהם ולקפח את פרנסתם. הדברים אולי פשוטים יותר מדי, אבל המה מובנים וגם - מותרים, אין בהם כלל חטא ועון. מראש מקדם באו רופאים להתישב בארץ ישראל, לקשר את חייהם עם רעיון תחיתנו, ויזניחו את החיים ההומים בארצות הגולה, ויבאו הנה ויסבלו. בשנות המלחמה ראו רופאי ארץ ישראל רעה הרבה, מספר הגון מהם כרע, נפל במלחמת החיים, וכאשר הגיעו לשעת השחרור היתה להם הרשות והזכות לקוות, כי המה ישובו להתפרנס מעבודתם. רופאי ארץ ישראל היו בטוחים, כי הבאים מאמריקה יפנו אליהם כאל חברים הבקיאים במצב הארץ וכל תחלואיה, וישתמשו בכל הכחות הנמצאים מכבר בארץ לעבודתם. אבל כזאת לא נהיתה, ובתקפה הראשונה של עבודת “הדסה” השתדלו לבלי להשתמש ברופאי המקום, והביאו מאמריקה מומחים למקצועות שונים. הרופאים ארץ-הישראליים ראו בזה כעין עלבון, חפץ לבטל את מומחיותם וגם – מבלי לגמגם – חתירה תחת קיומם החמרי. עזרה מדיצינית ניתנת בכל מקום ובחנם לכל דורש ומבקש, – רופאי המקום מה יהא עליהם? במה יתפרנסו? ונוספה לזה הקנאה הגדולה באלה האחדים, שבידיהם הצליח למצוא חן בעיני מנהלי “הדסה”, ונתקבלו אל הקבוצה ודוקא במשכורת גבוהה, לא רגילה אז בארצנו.

ומפני שבתקופה הראשונה למעשי “הדסה” לא היו הסדרים מצוינים, ולא פעם כשלו ונפלו זעיר שם, זעיר שם, לכן היה כר נרחב לכל יושבי קרנות להרבות שיחה על דבר המלאכות המדיצינית האמריקאית, ומעשי הקבוצה בארץ-ישראל היו ענין לנרגנים, השמחים להעכיר כל מי צבור בארצנו.

אבל התקופה הזאת, תקופת אי-ההבנה, עוברת, אולי גם עברה כליל. את מקומה של אי-ההבנה לקחה העבודה, העבודה הקשה עד מאד של הבראת הארץ והעם, של ארץ נחרבת ועם חרב. ומפני הוד רוממותה של העבודה הגדולה הזאת, אשר נפלה בחלקם של ציוני אמריקה, הולכות ומשתתקות לחישות נרגנים ושיחות בטלות. לעינינו הולכת ונעשית עבודה לאומית גדולה, כבירה, הולך ומתגשם אידיאל רם, שעל אדותיו חלמנו ואשר בערכו הגדול הכרנו תמיד, אבל גם היום עוד קטנה אמונתנו בהגשמתו. ארץ ישראל, תחת שמי-התכלת ובאקלימה המצוין, נעשתה קן למחלות רבות ותהי משכלת יושביה. הממשלה התורקית אפילו באצבע קטנה לא נקפה מעולם להסיר מחלה מקרב הארץ, ואך רוח גבורה יתירה היתה לובשת את חלוצינו, בהתישבם בארץ זו, אשר הקדחת עושה שמות ביושביה. ארצנו זקוקה לבניה, ואחינו שואפים אל הארץ, – אבל חורבן הארץ ומחלותיה היו כחרב המתהפכת על פתחו של גן עדן, שלא נתנו לבנים לשוב לגבולם, והנה הרו והגו אחינו האמריקאים דבר גדול – להבריא את הארץ, ונגשו אל העבודה באותו המרץ, אשר בו תכירו את המסירות לאידיאלים של אחינו בני רוסיה ואת המעשיות של אמריקה.

המעשיות האמריקאית הובטאה בזה, שבחלוקת המדיצינה למקצועות שמו מקום מיוחד למקצוע של הנהלת עניני רפואה בכלל ובתי-חולים בפרט. נהוג אצלנו, בעולם הישן, כי הגדול מחבריו בחכמת הרפואה הוא גם ראש ומנהל של בית-החולים, ובתי מרפא הגדולים חוזרים אחרי פרופיסורים מפורסמים בעולם המדע להעמידם בראש ההנהלה. באמריקה, ארץ חלוקת העבודה בעיקרה, נעשה ענין ההנהלה, קביעת הרופאים על מקומותיהם וכלכלת בתי-הרפואה למקצוע מיוחד, שצריכים ללמד אותו ולדעתו. בתקופה הראשונה של עבודת “הדסה” בארץ-ישראל, לרגלי המלחמה ועוד סבות צדדיות שונות, היו נתונים עניני ההנהלה של העבודה המדיצינית בידי רופאים סתם, אפילו בידי אנשים סתם. הרופאים היו בודאי מומחים למקצועותיהם, והאנשים היו בלי כל ספק טובים ומוכשרים. מר לוין-אפשטיין והגברת זליגסברג– כמוהם תוסיף אמריקה לשלוח אלינו, והד"ר רומן, מורה לפאטולוגיה, – חביב היה האיש עלינו מאד. ואולם הנהלת העסק הגדול של הבראת עם וארץ, וביחוד בתנאים שונים ומשונים שבהם נמצאת ארצנו, זקוקה למומחיות מיוחדה, כי תורה שלמה היא זו, הצריכה למוד. וביחוד בארץ ישראל, במקום שהכל שואף להתהפך למקור של חלוקה ותמיכה ושנוררות.

והנה באו האמריקאים וקבעו בענין הזה את מעשיותם, ודבר הבראת הארץ והעם הולך ומתפתח באופן רצוי מאד, כי הדבר מצא את המומחה לעניני הנהלה. נסדרו, נתחדשו ונתגדלו ארבעה בתי-חולים – בירושלים, ביפו, בטבריה ובצפת, ומספר מטותיהם מאתים, ששה בתי-מרפא לחולים הבאים והולכים נוסדו בכל ערי המושב שלנו – ירושלים, חברון, יפו, חיפה טבריה וצפת, שלש מחלקות באקטירואולוגיות, הממלאות כמות עבודה מדעית עצומה, שלא היתה תחנת-הבריאות בירושלים (אגב: גם זה נוסד בתחילה על ידי האמריקני מר נתן שטרויס) מספיקה לעשות לבדה. ולאחרי כן נגמרה המעבדה הפאתולוגיית, שבנתה “הדסה” בחצר בית החולים בירושלים. בכל זה נשקעו הרבה כחות ועבודה, כי על הקבוצה היתה להוסיף בנינים ולהרחיב את הקיימים, להתאים את הנמצא אל הדרוש לפי מצב חכמת הרפואה וכפי הטכניקה המדעית. בפעם הראשונה ראינו בארץ-ישראל את קוי הרנטגן, בית מרפא מיוחד למחלות העור, תחנה פאתולוגית בתור מקצוע רפואה מיוחד. אפשר לאמר בבטחה, כי הודות לפעולות הקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה, הישוב היהודי בארץ ישראל בטוח באמצעי רפואה באופן כזה, שאין דומה לו בכל מקום מושב אחר, לפי כמות התושבים בארצנו.

לפנינו מונחים לוחות מספר סטאטיסטיים. ראוי היה להביא לפני הקוראים רבים מהם, להוכיח את אמתת משפטנו על דבר ערך הקבוצה המדיצינית ועבודתה. אבל מספרים משעממים את הקוראים, ואין לנו חפץ להלאותם. הקבוצה היא לא מעטה וקטנה. בת כמאתים ושמונים איש, רופאים מכל המקצועות עד רופאי שנים ועד בכלל, אחיות רחמניות, אחיות תלמידיות, סאניטארים משגיחים על בריאות הצבור, מהנדסים מיוחדים לתקון תעלות של שופכין, שופרים לנהל אוטומבילים ומשמר של פקידים ומזכירים ומנהלי חשבונות. הרוב הגדול של האנשים העובדים במשמרות הקבוצה המה בני ארץ ישראל, כי מאמריקה באו בסך הכל כחמשים נפש, וגם מאלה כבר שבו מחצית האנשים. יותר ממאתים מטות קבועות בבתי החולים, ומספר החולים הבאים לבקר את בתי המרפא הוא גדול עד מאוד, ואפשר לאמר, שאין לך יהודי בארץ ישראל שלא השתמש בעזרה המדיצינית של הקבוצה. כי אמנם לרגלי שנות המשבר נחלשו תושבי הארץ מאד, ואחוז גדול מן התושבים בארץ היה זקוק לעזרת רופאים. הלוחות הסטאטיסטיים מראים את התפתחות העבודה של הקבוצה, את השתדלנות הבלתי פוסקת להגדיל ולהאדיר את הפעולות שלה לתועלת התושבים. תמיד אתה רואה התאמצות ההנהלה לשם תקון זה או לשם שנוי חשוב אחר, ואנו מרגישים, כי דבר לנו לא עם משחק בפילאנטרופיה, כי אם עבודה צבור גדולה מסודרת ומתפתחת, עבודה מדינית כבירה.

ומן הערים מרחיבה הקבוצה המדיצינית את פעולותיה אל המושבות, מן המרכזים אל ההיקפים של הישוב. ואם במושבות ביהודה אין צורך כל כך גדול בעבודת הקבוצה, כי המושבות האלה, הגדולות באוכלוסין אשר עמדתן הכלכלית איתנה, היו תמיד מובטחות באמצעי רפואה, הנה מושבות הגליל סבלו במובן זה תמיד. כעשרים מושבות פזורות בגליל, כולן קטנות וצעירות,. ומצבן החמרי לא טוב, באשר נטיעות פרדסים וכרמים וגנים אין להן, ועיניהן אל הפלחה, אל זרע השדה. גם בשנים כתקונן לא מצאו ידיהן של המושבות הדלות בגליל להחזיק רופא לעצמן, ואף כי בשנות המלחמה כשמספר הרופאים בארץ התמעט. לכל מושבות הגליל היה רופא אחד או שנים, ואלה כרעו, רבצו תחת נטל עבודתם, בפרט שמצב הבריאות במושבות הגליל לא היה מצוין מעולם. את הבקעה הזו ראתה הסתדרות “הדסה” והתגדרה בה. מנהל הקבוצה בא לידי הסכמה עם המושבות הגליליות, ועתה נוצרו בגליל גלילי רפואה קטנים, ודרך שעה אחת ברכיבה מרופא לרופא, ומלבד הרופאים שבטבריה ובצפת ערי הגליל, נמצאו תחנות רופאים בהרבה מושבות. המושבות, כמובן, משתתפות עם “הדסה” בסכומים לא גדולים בעול ההוצאות של עבודת הרופא; אבל אם נשים לב, כי עוד היום היה על רבים מהאכרים במקרי מחלה לנסוע אל הערים הרחוקות, לפעמים עד ירושלים, בהוצאות כסף מרובות ובתוצאות מרפא קטנות, אז נבין את כל הערך הגדול של עזרת הקבוצה במושבות הגליל.

---

אתחלתא פרק רביעי: אבן הפנה לאוניברסיטה.

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

כל חדשי הקיץ תרע“ח התהלך הפרופ' ח. ויצמן בשפלה וביהודה, ולא שבע נחת. הכחות הצבאיים הרבים והעצומים של ממלכות ההסכמה לא עצרו כח בשום אופן להכריע את השארית הנמצאה מתוך הצבא התורכי ואת קומץ הגרמנים הנמצאים בשרון, בשומרון ובגליל, וזנבות האודים העשנים, הלגיונות הערומים והרעבים של התורכים, עודם מחזיקים מעמד זה אחד-עשר חודש בבקעת לוד ובהררי אפרים. וקצרה נפשו של הד”ר ויצמן לחכות ולחכות עד אשר יוכל לעבור בארץ אבותיו, ארץ חמדתו ותקותו המובטחה, לארכה ולרחבה. והוא עיף ונרגז תמיד. ובסתרי לבבו הוא גם יודע, כי לא מתאימים היחוסים בין ההצהרה אשר נתנו לו בלונדון, ובין מחשבות השליטים הצבאיים בארץ, אשר בידם המצב ולפקודתם הם יוצא הגורל לעתיד הקרוב. גם תמול גם שלשום מאז בא הד“ר ויצמן אל הארץ בראש ועד הצירים, אין פני השלטון הצבאי כמעט לכל חלקיו ופקידיו, טובים אל העם העברי ואל עתידו המדיני המובטח לו. ומשביעים את הד”ר ויצמן עמל ורוגז העסקנים המקומיים בדבר עניניהם הצבוריים הקטנטנים, אשר כל ערכם שוה פרוטה בהתאם לגודל ערכה של התכנית הלאומית והמדינית, אשר אך למענה חרד מלונדון ויבוא אל הארץ, ולא לישר ההדורים ואת הסכסוכים הפעוטים בדבר ועדי הקהלות והועד הזמני ומריבות של “חיות הקודש”, הרבנים והבד“צים וראשי הישיבות בירושלים, סכסוכים ומריבות של כבוד מדומה ואיסטרא בלגינא. ונמאסה על הד”ר ויצמן הישיבה בארץ, והחליט בדעתו לשוב לונדונה, במקום אשר יוכל גם להשפיע על עניננו ביום שידובר בו, ולא יהיה תלוי בחבתו המסופקת של השלטון הצבאי בארץ.

ואולם טרם צאתו מן הארץ היה את לבב הד“ר ויצמן להניח אבן פנה לבנין האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. ובחודש תמוז תרע”ח קבלתי, בתור מנהל המשרד הארצי-ישראלי בירושלים, פקודה מאת הפרופ. ויצמן לסדר את החג הזה, וביום ט"ו מנחם-אב נהיה הדבר, שעל אודותיו חלמו כל עשרות השנים ימי התנועה הלאומית.

ההכנות להנחת אבן היסוד נמשכו שבועות אחדים. על ידי ועד הצירים התכוננה ועדה מיוחדת לסדור החגיגה, שבראשה עמדתי אנכי. חבריה היו מטעם ועד העיר ליהודי ירושלם: מר יוסף מיוחס, מר ש. גורדון ומר י. בן דב, מאת מרכז המורים מנהל ועד החנוך ד“ר נ. טורוב וראש המרכז מר ח. ל. זוטא, חבר מרכז האגודות הציוניות בירושלים מר א. אוליצקי ומנצח המקהלה מר א. צ. אידלזון. גם מאת ועד הצירים השתתפו בישיבות הועדה האדונים ד”ר אידר ויוסף כהן, ובשורה שלמה של ישיבות קבעו את העבודות השונות בסדור החגיגה. החליטו להניח אבני גזית וגם לחרות על האבנים, בשם מי מניחים אותן. את הסדרנות על המגרש קבל עליו מרכז האגודות הציוניות, ואת קבלת פני האורחים על הר הצופים מסרו לאגודת הנשים.

אל החגיגה הזמינו אורחים רבים וקהל גדול, מלבד נכבדי ירושלים מכל העדות, היהודים ולא יהודים, שרי הצבא, כהני הדתות והקונסולים וכל הפקידים הנכבדים, נקראו אל החגיגה גם מיפו ומן המושבות של השטח הנכבש. לועד העיר יפו ולועד התאחדות המושבות נתנה הרשות להזמין נכבדי קהלותיהם, וברשות המשרד הא"י ביפו היה לפנות אל כל ההסתדרויות והאגודות השונות כי יבחרו מקרב חבריהן מורשים ובאי-כח לבוא אל החגיגה. ועד הצירים השתדל כי ליום המיועד יצאו אוטומובילים גדולים מיפו לקחת את החפצים לנסוע ירושלימה להשתתף בחג.

בירושלים החליטו לשתף את כל הילדים והילדות מגיל בתי הספר. ואולם מחוסר ככר נרחב במגרש האוניברסיטה מצאו לטוב שלא לשתף בחגיגה את תלמידי הכתות א. ב. ג. ורק החל מן הכתה ד. ואולם הועדה שמה לב, שכל הילדים שהגיעו לחנוך יקחו חלק ביום הגדול הזה בחגיגת הנחת אבן הפנה. ולכן נמסרה להד“ר נ. טורוב לכתוב מחברת קטנה לבאר את פרשת דבר האוניברסיטה היהודית בסגנון קל, מתאים להבנת הילדים, ולחלק את המחברת הזאת ביום החגיגה בכל בתי הספר. יחד עם זה פנתה הועדה לסניף מרכז המורים ביפו ולועד התאחדות המושבות בבקשה, לסדר ביום ט”ו באב בכל בתי הספר חגיגות והרצאות ע“ד ערך האוניברסיטה, בחלוקת מגדנות וממתקים. הועדה הכינה כיסי-נייר קטנים לשים בתוכם את המחברת ואת הממתקים, והיו גם הכיסים גם המחברות לזכרון לילדי ישראל על היום הטוב שעבר עלינו ביום ט”ו באב ההוא.

וזאת היא המחברת:

לילדי ישראל בארץ-ישראל.

ילדים!

היום הזה, יום ט“ו באב תרע”ח – יום הנחת היסוד לאוניברסיטה עברית בירושלים – גדול וקדוש הוא לכלנו. ביום זה אנחנו מיסדים בית ללמוד תורה וחכמה. אשר יהיה לתפארת לעמנו, ושם הבית – אוניברסיטה.

אוניברסיטה, ילדים, זהו בית ספר גדול מאד בשביל אנשים גדולים, והמורים בו – חכמים ומלומדים גדולים, ושמם – פרופסורים.

ומה ילמדו באוניברסיטה?

הרבה והרבה חכמות ומדעים ילמדו בה, אשר מכם, ילדים, יקשה להבין ולדעת מה הם. אבל הנה ידוע לכם בודאי, כי במקרה של מחלה בבית קוראים לרופא. והוא בודק את החולה, נותן לו רפואות ומקים אותו מחליו. חכמה נעלה זו, חכמת הרפואה, – איפה למד אותה הרופא? – באוניברסיטה. והרוקח העושה את הרפואות על פי פקודת הרופא, גם הוא למד את תורתו באוניברסיטה. או משל אחר: כל עם ועם רוצה לדעת את תולדותיו, את כל אשר עבר על אבותיו ואבות אבותיו מימי קדם – את ההיסטוריה שלו; ולמען דעת את הדברים האלה צריך אדם ללמוד הרבה שפות ולחקור קדמוניות; וגם חכמה זו חכמת ההיסטוריה, לומדים אותם באוניברסיטה מפי פרופסורים מומחים. וכל המורים המלמדים חכמות שונות בבתי-ספר בינוני (כמו גמנסיה), למשל: כתיבת הארץ, פיסיקה, תולדות הטבע וכו' – צריכים גם הם ללמוד קודם ולהתכונן לעבודתם בבית-הספר הגדול – האוניברסיטה.

לכל עם משכיל יש לכל הפחות בית-ספר אחד גדול כזה. וממנו יוצאים בכל שנה חכמים צעירים, רופאים, סופרים, מורים וכו' ומפיצים השכלה ודעת בתוך העם כלו. רק לנו, לעם ישראל, לא היתה עד היום אוניברסיטה מיוחדה, ובארצות הגולה היו צעירי בני עמנו מוכרחים ללמוד חכמה ודעת באוניברסיטאות זרות ובשפות זרות.

והנה היום אנחנו מניחים יסוד לבנין אוניברסיטה עברית בירושלים, בה ילמדו את כל החכמות והמדעים בשפה העברית, ומוריה ותלמידיה יהיו מבני ישראל. וגם בני עמים אחרים ינהרו אל האוניברסיטה שלנו ללמוד ולהשתלם בה במדעים שונים.

ולפיכך הוא יום זה – יום חג ושמחה לכלנו, וביחוד לכם, ילדים.

אתם, לאשרכם, מתחנכים בארצנו, ארץ הקודש, ולומדים בבתי ספר עברים. וכאשר תגדלו – תבחרו לכם כל אחד מקצוע עבודה מיוחד, למען תוכלו לחיות ביגיע כפיכם. אבל בעלי הכשרונות המצוינים שבכם ימשיכו את למודיהם קודם בבית-ספר בינוני ואחר כך בבית-הספר הגבוה שלנו – באוניברסיטה העברית בירושלים; הם לא יצטרכו להרחיק נדוד לארצות נכריות לבקש שם חכמה ודעת, כי מצא ימצאו אותן בארצם וילמדו אותן בשפתם; ויהיו מהם אשר יעלו מעלה מעלה במעלות החכמה והיו למורים באוניברסיטה – לפרופסורים; וגם אלה מכם, אשר יקדישו את עצמם לעבודות אחרות, יוכלו לשמוע מזמן לזמן מפי מלומדינו הגדולים שעורים מענינים בתולדות ישראל וספרותו, בתורת עבודת-האדמה וכו'.

הבית הזה – האוניברסיטה העברית בירושלים, המתיסדת בהשתדלות אחד מראשי הציונים, הפרופסור ד"ר חיים ויצמן – יהיה בית קדוש, אשר ממנו יצא אור חכמה לכל יושבי ארצנו וגם לאחינו בארצות הגולה.

ועליכם, ילדים – אשר זכיתם לראות את הנחת אבן הפנה לבית הזה – לברך את הברכה:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

וכלנו אחריכם נאמר:

– אמן

* * * * *

עוד ביום השלישי, בערב יום החג באו ירושלימה הרבה מן הקרואים והמוזמנים אל החג. מלבד שלשים ושנים באי-כח הועדים של המושבות, באו להשתתף בחגיגה גם המון תושבים מיפו ואכרים מהמושבות, המה ונשותיהם ובני ביתם, שלא קבלו הזמנות מיוחדות. עלו ירושלימה בעגלות ובאוטומובילים, רוכבים בסוסים ובפרדות, וגם רגלי הלכו רבים מן הצעירים והצעירות, שחפצו להיות נוכח בעת החג המצוין הזה. ממצרים באו ראשי הקהלות היהודיות שמה, החכם באשי רבי בן-שמעון מקהירו, הרב מאלכסנדריה פרופ' דילה פרגולה, הברון מנשה ואשתו, קטאוי-פשה, מר יעקב מוסרי, העורך דין אלכסנדר ומר יוסף ציקורל. הופיעו באי-כח של הצבא העברי, של הגדוד הצעיר שלנו במצרים, של הגדוד האמריקני העברי, וגם מן הגדוד הלונדוני היהודי באו מורשים, ובראשם המפקד של כל הצבא העברי מר פטרסון, הקולניל מרגולין, המיור רוטשילד, אבי הרעיון של הצבא העברי מר זאב ז’בוטינסקי ועוד הרבה אופיצרים יהודים.

ימים אחדים קודם החגיגה החלה העבודה על המגרש, תחת פקודתו של המהנדס מר טוביה דוניה, שקבל על עצמו לנצח על המלאכה. סדרו מקומות לישיבה להאורחים ונכבדי הקהל, מקומות לבתי הספר, למקהלות המשוררים ועליהם המנצח מר אידלזון. על המקום, ששם יניחו את האבנים, הכינו חופה נהדרה משטיחי בצלאל, מפוארה בירק ופרחים. על כל המגרש פזרו ירק. אנשי הצבא, החונים על המגרש, עזרו בכל אשר יכלו להסדרנים, נתנו כל אשר היה ברשותם והספיקו ספסלים, מים, חוטי ברזל וגם נטו אהל גדול בשביל המזנון. את דבר המזנון קבלו עליהן הגבירות, אגודת הנשים. הכל היה מסודר בתוך האהל היפה באופן יפה מאד. אגודת הנשים השתדלה לפאר את האהל ואת השלחנות והגישו לפני האורחים תה, מגדנות, פירות, לימונד בסבר פנים יפות ולהשביעם רצון. פלוגות המכבים, אנשי הצבא והחילים של הגדוד העברי שמרו על הסדר, עד כמה שאפשר בתוך קהל גדול ובמורד של גבעה.

הטכס.

החגיגה נעשתה לפי הטכס, שנעבד מראש על ידי הועדה. וזהו:

א. בשעה 4 נמצאו כל חברי הועדה לסדור החגיגה על המגרש על יד מקום היסוד.

ב. הסדרנים והסדרניות נמצאו כלם על מקומות משמרתם בשעה 4, ועליהם הסדרן הראשי מר אוליצקי, ששמו היום אליצור.

ג. בתי הספר, המורים והתלמידים, הסתדרו ע"י המקומות המיועדים להם לדגליהם בשעה 4.30.

ד. מקומות לישיבה היו מיועדים:

לועד הצירים, לרבנים, לאורחים לא-יהודים ולאורחים ממצרים, לבאי-כח הערים, המושבות, האגודות וההסתדרויות.

ה. בשעה 5 הופיע הגנרל אלנבי, המפקד הראשי של הצבא הבריטי, לקול מחיאת כפים של כל הקהל. תיכף נתן ראש הועדה, מר מרדכי בן הלל הכהן אות, והמקהלה שהסתדרה בחורשה ממעל הגבעה התחילה לשיר את השיר “מן המצר” עד הפסוק “אבן מאסו הבונים”.

ו. אך הגיע המקהלה אל הפסוק הזה, והד“ר ויצמן ירד אל החפירה מקום היסוד. ראש הועדה, מר כהן, הגיש להפרופ' ויצמן כף סידים עשוי כסף בבתי המלאכה של בצלאל ועליו כתובת: “בכף-סידים זו השתמשו בהנחת אבני הפנה לאוניברסיטה העברית בירושלים ביום ט”ו מנחם-אב תרע”ח". הבנאים הרימו את האבן הראשה, שעליה היה חרות: “בשם הציוניות – הפרופ' חיים ויצמן”, ומר ויצמן מלא את הכף סיד ויניח את האבן על מקומה. אחרי כן חתם על המגלה, כתובה על קלף, שבה היו כתובים הדברים האלה:

המגלה.

ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו ליום הזה, יום רביעי בשבת בחמשה עשר לחודש החמשי חודש מנחם-אב, בשנת חמשת אלפים שש מאות שבעים ושמונה לבריאת-עולם, שנת אלף ושמונה מאות ארבעים ותשע לחרבן בית מקדשנו השני, השנה העשרים ואחת לכנסיה הראשונה שאסף הדוקטור בנימין זאב בן יעקב הירצל את הציונים, בשנה הראשונה להכרזת הממשלה הבריטית על ידי מר בלפור בהשתדלותם של ראשי ההסתדרות הציונית על אודות מתן בית-לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ביום הזה הֻנחה אבן הפנה הזאת לבנין האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלם. ובאנו על החתום:

(פה באו חתימות מניחי האבנים)

ז. אחרי הד"ר ויצמן הזמין ראש הועדה להניח אבנים כפי הסדר הזה:

סדר האבנים

בשם ירושלים – הרבנים רבי נסים אלישר הספרדי ורבי זרח אפשטיין האשכנזי, מר אליעזר הופין, ראש ועד העיר ליהודי ירושלם ומר יוסף מיוחס סגנו;

המופתי; ראש הכנסיה המושלמית בירושלים;

הבישוף; ראש הכנסיה האנגליקנית בירושלים;

בשם הצבא העברי – הד"ר ויצמן;

בשם אבי הישוב החדש, הברון בנימין רוטשילד – הניח החכם-באשי מיפו הרב עוזיאל;

בשם העיר יפו – מר בצלאל יפה ראש ועד העיר, ומר אברהם לב;

בשם המושבות – מר אייזנברג, ראש אגדת נטעים, מר מאירוביץ נשיא ועד התאחדות המושבות, מר ליפקיס ראש הועד של פתח-תקוה ומר ליבוביץ משרידי הבילוי"ם;

בשם ועד החנוך – הד“ר יעקב טהון, ראש המשרד הא”י והד"ר נ. טורוב, מנהל ועד החנוך;

בשם האקדימים העברים – ד"ר א. מ. מזיא, מר אליהו ברלין;

בשם הסופרים העברים – מר מרדכי בן הלל הכהן ומר ש. בן-ציון;

בשם המורים העברים – מר יחיאלי, מנהל ביה“ס לבנות ביפו, מר בבין מורה הגמנסיאות ביפו ובירושלם, מר זוטא מנהל ביה”ס לבנים בירושלם, גברת פיינסוד-סוקניק, מנהלת גני הילדים בירושלם;

בשם האומנים והפועלים – מר יחיאל צימרינסקי, ראש מרכז בעלי המלאכה בירושלם, מר זאב סמילנסקי מחולדה, מר ש. פחטר ממרכז בעלי המלאכה ביפו;

בשם הגולה וקונה המגרש מר י. ל. גולדברג – מר ז. ד. ליבונתין, נשיא הבנק אנגלו-פלשתינה, מר זאב גלוסקין מנהל היקבים, והרב מאלכסנדריה הפרופ. דילה פרגולה;

בשם הדור הבא – קבוצת ילדים וילדות מגילים שונים תלמידי בתי הספר.

וכל אחד ואחד ממניחי האבנים חתמו על המגלה, שהיתה כל הזמן פרושה על קרש על יד היסוד. כתום הנחת כל האבנים, קרא ראש הועדה את דברי המגלה קול רם. אחר כן שמו את המגילה בתוך שפופרת אבן וישימו אותה בחלל האבן הראשה והפרופ. ויצמן כסה אותה סיד ואבן.

מכונות הסינמה של הצלם מר בן-דוב וגם של הצבא עבדו כל זמן החגיגה וישאירו לזכרון הרבה מומנטים של חגנו.

הנחת כל אבן ואבן נלותה בקול הידד וקריאות “חזק חזק ונתחזק!” ומחיאות כפים מאת אלפי הילדים והקהל הגדול.

ח. אז נגש הפרופ. ויצמן אל קהל האורחים ויקרא באנגלית את נאומו, שאת תרגומו אנו נותנים בזה:

נאומו של הפרופ. ויצמן.

הנחנו היום את אבן הפנה לאוניברסיטה העברית, אשר תבנה על גבעה זו, הצופה אל פני העיר ירושלם. ורבים מאתנו יראו עתה בודאי בחזון רוחם תמונות מהמאורעות ההיסתוריים הקשורים בירושלם, – מאורעות אשר קבעו לעצמם ברכה בירושת הדורות. אין זאת הזיה מופרזת אם נתאר לפנינו, כי נשמות גדולינו, יוצרי ההיסתוריה שלנו, מרחפות עתה על ראשינו, מאצילות מרוחן עלינו ומעוררות אותנו ללכת קדימה, לקראת תפקידים חשובים אין קץ. ורבים ישימו את לבם ביחוד אל הסתירה הגלויה בין החגיגה של היום ובין מחזות המלחמה במרחק מילין אחדים מאתנו. כי הלא רק לשעה קלה אנו מרשים לעצמנו להתרומם על המציאות, לחלום את החלום של שביתת מלחמה ולהסיר מלבנו כל מחשבת איבה; אך לרגע אנו מנסים לקרע את צעיף המלחמה ולשלח מבטנו אל העתיד.

לפני שבוע צמנו את צום תשעה באב, המזכירנו את חרבן בית-מקדשנו ואת הפסקת הקיום המדיני של עם ישראל לדורות. אבל במשך ימי דורות ארוכים מֵאַנוּ, אנחנו העם קשה-העורף, להודות במפלתנו, והנה עומדת עתה שוב “יהודה השבויה” על סף הנצחון: במקום זה, בתוך המון האסונות והפגעים של המלחמה, יברא הגרעין הראשון של החיים החדשים. עד עתה יצאנו ידי חובה אך בדבורים על הקמת הריסות ועל תקונים. ואמנם יודעים אנו, כי בלגיה וצרפת השדודות, פולניה ורוסיה ההרוסות צריכות להבנות, וגם בנה תבנינה מחדש. אבל בבנין אוניברסיטה עברית אנו מרחיקים ללכת מעבר לגבול של תקונים והקמת חרבות: אנחנו יוצרים, בעוד המָשך המלחמה, יצירה אשר תשמש סמל של חיים יותר מתוקנים בעתיד. ויאה הדבר שבריטניה הגדולה, בעזרת ממשלות בריתה הגדולות, תפרש בימי הצער והתלאות האלה את כנפיה על האוניברסיטה זאת. בריטניה הגדולה הבינה, כי דוקא משום שימינו הם ימי צער ועל ראשנו מרחפת הסכנה להשקע בדאגות הזמן – דוקא משום כך יש צרך להתרומם מעל המקרים ולתת מעוף לדמיון בני-תבל על-ידי קול-קריאה נאה זה.

מהו הערך של אוניברסיטה עברית? מה יהיה תפקידה? מאין תקח את תלמידיה ומהי השפה אשר תדבר בה? – במבט ראשון יֵרָאה הדבר תמוה, אם בארץ שמספר תושביה מועט כל-כך, שהכל צריך להתחיל בה מראש, שהיא חסרה עוד דברים פשוטים שבפשוטים, כמו מחרשות מתוקנות, דרכים מתוקנות ונמלים, – אם בארץ כזאת אנו אומרים לברא מרכז להתפתחות רוחנית ושכלית. אבל דבר זה לא יהיה תמוה בעיני אדם, היודע את נפש עם ישראל. אמנם שאלות חברתיות ופוליטיות גדולות תעמודנה עוד לפנינו ותדרשנה את פתרונן, אולם אנחנו היהודים יודעים מתוך הנסיון, כי בשעה שיהיה כר נרחב לפעולת המחשבה ומרכז לפתוח ההכרה העברית, תצטרף אליהם היכלת לספק גם את צרכינו החמריים.

בתקופות היותר מרות של קיומנו בקשנו מחסה ומגן בכתלי ישיבותינו ובתי מדרשנו, וגופו השבור של היהודי מצא מרגוע ונחמה בלמוד התורה, אשר עליה מסר את נפשו. בתוך אפלת הגיטו ולחצו התנוססו לתפארה הגדולים שבבתי-אולפנא, אשר בהם ישבו בחורי ישראל לאלפים לרגלי רביהם ומוריהם הגדולים; בתי-מדרש וישיבות אלו שמשו אוצרות רחבי ידים למרץ והעז של רוח ישראל, אשר שמר על קיומנו הלאמי במשך הדורות הארוכים של רדיפות ואשר, בנפול כתלי הגיטו, קם לתחיה ופריחה לטובת האנושיות כלה. חכמי בבל וירושלם, הרמב"ם והגאון מוילנא, לוטש הזכוכיות מאמשטרדם וקרל מרכס, הינריך הרץ ופאול אהרליך – אלה הן טבעות חשובות אחדות בתוך וו השרשרת הארוכה והבלתי-נפסקת של התפתחות רוחנית. האוניברסיטה, או המכללה, כאשר שמה יעיד עליה, תלמד את כל החכמות אשר רוח האדם תכילן. שום הוראה לא תביא פרי בזמננו אם לא תְחַיֶהָ רוח החקירה והבדיקה; וחובת אוניברסיטה מודרנית היא לא רק לגדל אנשים פרופסיונליים מְזֻיָנֵי-מדע, אלא גם לתת את האפשרות לכל הנוטים ומסוגלים לכך, שיקדישו את עצמם למחקר מדעי ללא מעצור וללא הפרעה.

וכך תהיה האוניברסיטה שלנו מקלט למאות צעירים עברים בעלי-כשרון, אשר השאיפה ללמוד ולמחקר עיוני – ירושת אבות מדור דור – הכתה שרשים עמוקים בלבם, ואשר ברב המקרים הם מוכרחים להשקיט עתה את צמאונם הבוער בסביבה לא-יהודית ולפעמים קרובות גם בסביבה הרואה אותם בעין לא טובה.

אוניברסיטה עברית? כן. ואינני מאמין שיש פה מי אשר יוכל לתאר לפניו אוניברסיטה בירושלם, והיא איננה עברית. הדרישה, שהאוניברסיטה צריכה להיות עברית, מיוסדת על הערכים אשר יצרו העברים בארץ זו ומסרום לעולם כלו. פה, במעמד באי-כח שלש הדתות הגדולות של העולם, אשר למרות הבדלים מרובים הן בנויות כלן על האמונה באלהים, שנגלה למשה רבנו; בפני עולם זה, אשר נבנה על תורת ישראל, שלם מס לנביאי-ישראל והודה בערכן הרוחני והשכלי של יצירות עם ישראל – הרי התשובה נתנת: מטרת האוניברסיטה היא לעודד את העם היהודי לכך, שיוסיף לחקר ולגלות את האמת. האם תהיה זאת עזות יתרה, אם במקום זה, בין הרי אפרים ויהודה, אביע היום את בטחוני, כי נביאי ישראל עוד לא חדלו לגמרי מעל פני הארץ, כי בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה האלהית אשר שכנה לפנים בקרבנו. האוניברסיטה תהיה נקודת המרכז של החזרת העטרה ליושנה – עטרת ההכרה העצמית שלנו, אשר נתרופפה הרבה לרגלי פזורנו הגדול בעולם. באטמוספרת-ההרים של הגבעה הזאת תוכל הכרתנו הלאומית להיות מתפשטת ומתרחבת, מבלי התרופף על-ידי כך; הכרתנו תאיר באור חדש, וצעירינו ישאבו כחות חדשים ממקורות עבריים. ואחרי שהאוניברסיטה תהיה עברית, הרי כמעט שאין מקום לשאלת השפה בתוכה. על-פי טעות מתמיהה הביטו רבים על השפה העברית כעל אחת השפות המתות, בשעה שבאמת לא נכרתה מעולם מפי יושבי-תבל.

אמנם לרבים מאתנו היהודים נהפכה השפה העברית לשפה שניה, אבל לאלפים מבני עמי הִנֶּה והיתה תמיד השפה הזאת – שפת הקדש. ובחוצות תל-אביב, בכרמי ראשון ורחבות, בחוות חולדה ובן-שמן כבר נהפכה שפה זו לשפת אם. פה, בארץ ישראל, בתוך בלבול זה של לשונות, מצוינת השפה העברית בתור השפה היחידה, שבה יוכל כל יהודי לבא במשא-ומתן עם כל יהודי אחר. ואין לי צורך להתעכב ברגע זה על הקשי הטכני של ההוראה בעברית. שאלה זו מעסיקה אותנו; אבל הנסיון בבתי-הספר שלנו בא "י הוכיח לנו הוכחה ברורה, כי יש ויש להבליג על קשי זה. כל אלה הם פרטים אשר עִיַּנּוּ בהם בתשומת-לב, ואשר עוד נוסיף לטפל בהם לכשתגיע שעתם. ובכן, תהיה שפת האוניברסיטה שלנו עברית, כשם שהשפה הצרפתית היא שפת הסורבונה, או השפה האנגלית – שפת אוקספורד; ומובן מאליו שיורו בה גם שפות אחרות, עתיקות וחדשות, במחלקות המתאימות לכך; ובין השפות האלו, מקוים אנו, שיושם לב ביחוד לשפה הערבית וליתר שפות-שם. האוניברסיטה העברית, אם כי היא נבנית קדם כל בשביל היהודים, תאסף מובן אל תוכה בחבה רבה בני כל גזע וכל שבט; כי “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”.

חוץ מהמחלקות והמכונים הקבועים של אוניברסיטה מודרנית יש ענפי מדע המתאימים ביחוד לאוניברסיטה העברית שלנו: חקירות ארכאולוגיות, אשר הפיצו אור על הרבה מחידות מצרים ויון, עוד תביאנה פרי רב, אשר יֵאָסֵף בארץ הקדומים – בארץ ישראל. האוניברסיטה שלנו תמלא תפקיד חשוב בשדה מדע זה. בשאלת המחלקות, שתפתחנה תחלה באוניברסיטה שלנו, יש לנהג לעת-עתה צמצום ידוע מטעמים מעשיים. אמנם כבר עתה יש אילו התחלות בארץ לאוניברסיטה זו: יש לנו בירושלם גרעין של מכון פסטור ותחנת-בריאות עברית, אשר נעשו בהם חקירות די חשובות בבקטריולוגיה והיגינה; יש בית-ספר לטכניקה בחיפה והתחלה של תחנת-נסיון חקלאית בעטלית. על-יסוד חקירות מדעיות ושימושן, יש לנו הצדקה לקוות שנגרש את פִּגעֵי התְּאוֹמִים של א"י – המלריה והגרענת, גם נשרש אחרי מחלות אחרות המצוינות בארץ. בעזרת שטה מדעית נוכל לעבד כראוי את אדמת כל הארץ הברוכה והפוריה הזאת, אשר כל-כך רבה העזובה בה עתה. החימיה והבקטריולוגיה, הגיאולוגיה והאקלימולוגיה תצטרכנה להושיט כאן יד אשה לרעותה. מובן איפוא וברור הערך הגדול של האוניברסיטה להקמת ביתנו הלאומי. וכל זה מזכירנו עובדה, אשר אחרי ארבע שנים של מלחמה נוראה ושל השתמשות במדע לרעת-האדם, עלול אדם לשכחנה – והיא: שעלינו להביט על המדע כעל מרפא לפצעים רבים, וכעל מתקן מעוותים רבים.

ועל-יד החקירות המדעיות יחפשו מדעי הרוח מקום של כבוד. המדע העברי העתיק, האוצרות העשירים החבויים למחצה בספרותנו הפילוסופית, הדתית והמשפטית, צריך שיוצאו שוב לראות אור, יִנָעֲרוּ מאבק הדורות ויכנסו לתוך החיים החדשים, העומדים להתפתח בארץ זו; וכה יקשר עברנו אל ההוה שלנו.

ויָרשׁה נא לי, טרם אסים את נאומי, להראות עוד על צד חשוב מאד באוניברסיטה שלנו. האוניברסיטה העברית, בהתאמצה לעמד על הגבה היותר רם של המדע, תצטרך להיות באותו זמן גם רשות הרבים לכל שדרות העם: בעל-המלאכה והפועל החקלאי העברים, צריך שיוכלו למצא בה בשעות הפנאי את האפשרות להמשכת חנוכם והשתלמותם. דלתות הספריות, חדרי הקריאה והמעבדות שלנו תהיינה פתוחות לפניהם לרוָחה, והאוניברסיטה שלנו תשפיע את השפעתה הטובה על העם כלו. גרעין קטן של ספריה קים כבר כאן, והוספות חשובות מאד לגרעין זה נמצאות עוד ברוסיה ובארצות אחרות. בסדור ספריה אוניברסיטאית והוצאת-ספרים אוניברסיטאית נטפל תיכף אחרי המלחמה. עוד רבות הן ההכנות אשר עלינו לעשות. אחדות מהן הולכות ונעשות עתה, ואחדות – כמו בנין הבית הזה – מוכרחות להדחות עד בא יום השלום המקוה; אבל האוניברסיטה העברית היא כבר דבר שבמציאות מהרגע הזה. האוניברסיטה העברית, אשר התורה העברית והמרץ העברי יתנו בה את נשמתם, תהיה לחלק משלים של בניננו הלאומי, ההולך ונבנה. האוניברסיטה תהיה כח מושך מרכזי לכל הנאצל והנשגב ביהדות של העולם כלו, מרכז מאחד ליסודותיו המפוזרים. ומאידך גיסא יצא ממנה רוח מעורר לכחות הנרדמים בקבוצינו הנדחים. נשמת עמנו התועה תמצא פה את שמי מנוחתה, מבלי היות עוד נעה ונדה בלי הרף וללא תועלת.

קרוב היום וישראל ישכון לבטח; הוא ישלים עם עצמו ועם העולם כלו.

בעלי הקבלה אומרים, כי יש נשמות ערטילאות בעולם, שאינן מוצאות את תקונן והנן מרחפות בין השמים והארץ.

במצב זה נמצאת גם נשמתנו הלאומית היום; מחר תמצא לה מנוחה בבית-מקדשנו זה.

זאת היא אמונתנו.

* * * * *

כאשר כלה הפרופ. ויצמן את נאומו, קרא את התלגרמה של מר בלפור, מיניסטר לעניני חוץ של בריטניה הגדולה.

התלגרמה של בלפור.

לונדון, 20 יולי 1918.

“לד”ר ויצמן, נשיא ועד הצירים.

"בבקשה לקבל את ברכותי היוצאות מהלב לעתידה הטוב של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. ולואי שתמלא את תפקידה הנעלה בהצלחה מרבה, אשר תלך ותגדל משנה לשנה. אני שולח את ברכתי הנאמנה

לכל אלה שעבדו במסירות בלתי-פוסקת לטובת יסוד בית-אולפא זה, אשר יגביר את כח ההתקדמות בעולם כלו,"

בלפור.

אחרי כן קם האופיצר קולנדר, בא-כח ממשלת צרפת, ויפנה אל הפרופסור ויצמן בדברים האלה:

אדוני הנשיא.

"צרפת, שמאז ומעולם התענינה בקנאות בכל זרמי הרעיונות הגדולים שיש בהם משום תחיתה של האנושיות, אינה יכולה לעמוד מנגד לחגיגה זו, שמאספת אותנו לכבוד המחשבה היהודית בעת הנחת אבן היסוד של האוניברסיטה הזאת.

הנני מקוה שבעתיד יבאו טובי בניה המפורסמים לקחת חלק בהתפתחות המוסד, ובזה הנני מגיש לך את הצהרת ממשלתי".

הד“ר ויצמן קרא את ההצהרה הבאה לקמן בצרפתית והד”ר י. סגל בעברית:

התלגרמה של הממשלה הצרפתית:

"ממשלת הרפובליקה מאושרת למסור את רגשות האהדה, שבהן היא מקדמת את יסוד הזְבוּל הרוחני הזה.

“ממשלת הרפובליקה מאחלת נאמנה שמתוך מוסד זה תפוצינה בעולם המחשבות הגדולות של אחוה ואדאליות שאליהן התמכרה היהדות כל כך במשך דורות של התגברות על כל הרדיפות, ושבעולם משוחרר מעריצות תאות-השלטון השגעונית של המשטר הפרוסי יוכלו היהודים השואפים לזה למצוא בפלשתינה מעון רוחני וסוציאלי, בהסכמה גמורה עם הקבוצות המקומיות האחרות.”

* * * * *

התלגרמה הבאה לקמן נתקבלה מהשריף פייזל עבור ד"ר ויצמן:

התלגרמה של השריף:

“פיייזל שולח ברכות עמוקות לד”ר ויצמן ומודה לו עבור התלגרמה שלו מיום 20.7.18. הוא רוצה להביע הסימפטיה הגדולה שלו אל האוניברסיטה המתיסדת, הוא מאחל הצלחה רבה, והוא בטוח שכל המפלגות יהנו מזה.

ומצטער מאד שלא היה יכול להיות נוכח בהנחת אבן הפנה מפני עבודתו הרבה פה."

27.7.18

המקהלה החלה לשיר את שיר “התקוה” בלוית כל הקהל הגדול, ובשירת ההמנון האנגלי כלתה החגיגה.

האורחים הנכבדים פלסו להם נתיב בין שורות המכבים והמסדרים ויגשו אל האהל הנטוי, במקום שהיה המזנון, וייטיבו את לבם במאכל ובמשתה מן הממתקים ומן הפירות ומן המשקאות אשר הגישו להם הסדרניות, חברות אגודת הנשים.

לפי הטכס, היה על האורחים ונכבדי המוזמנים להתאסף בערב היום ההוא לבלות נשף במשתה תה ובנאומים על הכוס, כנהוג במקרים כאלה. וכבר נעשו ההכנות לזה באולם המלון אמדורסקי אשר בתוך העיר, לפנים מן החומה. ואולם לדאבוננו הנשף הזה לא עלה. הפרופ. ויצמן הזמין אליו רבים מן האורחים והקרואים לארוחת הערב בביתו הפרטי של מנהל הסניף הירושלמי של המשרד הא"י, והסעודה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. מלבד זה הנה האולם של המלון אמדורסקי קטן וצר היה מהכיל את כל המון הנאספים אל הנשף. לכל היותר היה מקום באולם לשמונים – למאה איש, בעת שאל האולם נדחקו כמאתים איש ויותר. קשה היה לחברי הועדה ולראשי הסדרנים להשיב ריקם את פני הפונים אליהם, בפרט האורחים מהמושבות ומיפו, ונחלקו כרטיסים הרבה יתר על המקומות הנמצאים, וגם בלי כרטיסים נדחקו רבים. ובגלל זאת, אם כי הפרופ. ויצמן ורבים מן האורחים הנכבדים באו אל הנשף למלון אמדורסקי, אבל השעה היתה כבר קצת מאוחרת, שעת האחת-עשרה, והדוחק היה גדול והחום עלה למעלה, וקצת מן הקהל כבר היה “בגלופין”, והנשף אשר אליו קוו לא יצא אל הפועל.

זה הנשף יצא אל הפועל ממחרת היום, בט“ז בו. בשעה העשירית בערב נאספו אל האולם הגדול בדירתו של מר מרדכי בן הלל הכהן כששים איש מחברי הצירים, ונכבדי האורחים וראשי העיר, ויבלו כשעתים בשיחת רעים, והפרופ. ויצמן עמהם. הד”ר יעקב טהון, נשיא המשרד הארצישראלי, פתח את הנשף בתארו בקצרה את ערך החגיגה של אתמול וידגיש את מקומו של הפרופ. ויצמן בכל העבודה הגדולה אשר לפנינו. מר מ. כהן מסר להפרופ. ויצמן למשמרת את כף הסידים, שבו השתמשו להנחת אבני הפנה, ויביע את ברכתו כשם שזכה להניח את האבן ליסוד האוניברסיטה כן יזכה להקריא מעל הקתדרא של אוניברסיטה זו את שעוריו. אחר כן הקריא הד"ר נ. טורוב בהטעמה מיוחדה ומצוינה את האדריססא דלקמן:

מזמיר תהלה

מאת

אנשי יהודה ויושבי ירושלם

להפרופיסור

חיים בן עוזר ד"ר ויצמן.

1. עזרה מאדוני לבן-עוזר, לחיים על אל-מות שיר:

ב. מה רמו דרכיך, כי בִּנוֹתָ עד מאד:

ג. מחיל אל חיל התרוממת, ותבא עד הלום:

ד. בארץ-בצה עריסתך עמדה, כבן עמרם בתוך קנה וסוף:

ה. ותצמח מתחתיך, ועליך קרני הוד:

ו. ותצרֹר תורה בשחרותך, ותחתֹם בחרותך חכמה ודעת:

ז. ותהיה גם רב-פעלים, פום ממלל רברבן:

ח. ולבבך ער תמיד לכל קדשי עמך:

ט. ותתהלך עם בחורי חמד, בחירי עם ישראל:

י. ומן הראשונים היית תמיד, לרומם נס ציון וירושלם:

יא. ואלהי הרוחות נתן את רוחו בקרבך:

יב. לדעת ולהבין יסודי יצוריו:

יג. לבא עד חקר כח דומם וצומח:

יד. ויהי מושבך בין חכמים, ותורה מפיך יבקשו:

טו. ורוח בך להתהלך עם בני-אדם, עם בני-איש:

טז. כלם יאהבוך, כי לבך טהור ופיך נגידים:

יז. ובהמר גויים ומלאה פני תבל אש מלחמה:

יח. ןכתתו אתים לחרבות, ותמלא הארץ דם ומהפכה:

יט. ויהי האדם זאב ערבות, וברית עמים כלא היה:

כ. אז קראת בשם הצדק, חזון נביאינו עדי עד:

כא. ותדרש צדקת עמך, משפט ארצו ונחלתו:

כב. כי ישיבו את הגזלה, ירושת אבות לבנים:

כג. ותשר אל רוזנים, בכפם גורל ארצות:

כד. ואלהי ישראל חי, שומר בריתו אתנו:

כה. הופיע על עצתך ויהי עם פיך:

כו. ויתן חִנךָ בעיני שרים, לפני מלך התיצבת:

כז. וכימי בן-שאלתיאל, קול עבר ביהודה:

כח. ותחרד אלינו מים, ותבא ארצנו:

כט. ונפשך בכפך, ובפיך הבשורה:

ל. לחזק ידינו כי רפו, לבנות הנהרסות:

לא. ירית אבן-פנה, צור-מעון לחכמה בירושלם:

לב. ואתה חיים איש מופת, עזרתנו מבן-עוזר:

לג. עזרתנו מאדני, ודברו בפיך: לד. היֵה לנו לנצח כהן, ברכתנו אתה אמן סלה.

ירושלם, בחדש מנחם-אב, תרע"ח.

האדריססא הזאת, כתובה בסגנון אחד ממזמורי התהלים, כפי הקצבה והבניה של המזמורים, ושם המחבר. מרדכי בן הלל כהן, בראשי התיבות של חצי הפסוק הראשון וחצי הפסוק האחרון של המזמור. כלה כתובה על קלף מאת אחד המצוינים של סופרי סת"ם באגודת הסופרים, והציר בן דוד, מורה בבצלאל, קשט את המגלה בציורים יפים, והושמה בתוך תיק של כסף מעשה בצלאל עם כתובת חרותה על חשוקי התיק.

*

הפרופ. ויצמן היה עיף ויגע מאד, ולכן במקום נאום-התשובה שלו, הסכים שיקריאו את התרגום העברי של נאומו שנשא אתמול באנגלית בחגיגת הנחת האבן ומר יחיאלי הקריא את הנאום היפה הזה לפני הקהל.

ובשירת התקוה נגמר הנשף הצנוע הזה, ובלב כל הנאספים חזקה היתה התקוה כי כאשר זכינו לסדר את הנחת אבן הפנה לבנין האוניברסיטה העברית, כן נזכה לשים גם את אבן הראשה, נזכה לראות בבנינה, בשכלולה במהרה בימינו – אמן.

---

אתחלתא: פרק חמישי: זאת הארץ

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

אספת השלום בפריז שהתקימה בחורף תרע"ט החליטה לשלוח ועדה בין-לאומית לבקר את הארצות היוצאות מתחת השלטון התורקי, ובקיץ השנה ההיא באו לארצנו צירי הועדה, שלוחי עם אמריקא.

ברוכה לנו הארץ אשר מעבר לים האטלנטי – זאת הארץ אשר בכל שנות המלחמה העלתה את ארצנו על לבה – וברוכים הבאים אלינו בשם אספת השלום, בשם הצדק העולמי, אשר אך למענו שלף עם אמריקה את חרבו מתערה וילחם לטובת הלאומים הנרדפים, אשר נשיא ארצות הברית חומה עליהם ועל זכויותיהם באספת השלום.

מטרת הועדה היא, כפי שפרסם השלטון המקומי, “לחקור ולדרוש בדבר רגשותיהם של תושבי ארץ ישראל בנוגע לצורתו של השלטון העתיד בארץ”. כי, כפי שידוע, החליטה אספת השלום למנות מבין המעצמות האדירות ממלכה אחת, אשר לה ימסרו לפתח את ארץ ישראל בעצה ועזרה עד שתתקדם הארץ ותעמוד ברשות עצמה. והממלכה הזאת, הרצויה לנו ביותר לתנאי הישוב הקים והישוב העתיד, היא הממשלה הבריטית הגדולה – זו שבחרבה ובקשתה שחררה את הארץ, זו שהכריזה ראשונה על גאולת ארצנו ופדות עמנו. הממלכה הבריטית לה עצה ותושיה להחיות ארצות שוממות כארצנו, והיא אשר תמציא עזרה ביד רחבה להגדיל ולהאדיר את הישוב בארץ ישראל.

ויש ויש מקום בארצנו לעבודה רחבה וגדולה, ונרחב הכר בתוכה להמונים המונים מבני עמנו, כי אך באפס ממלכה הגונה שכלה הארץ הברוכה הזאת את יושביה.

קולטורה לא היתה לה, זרים משלו בה, בני נכר התעשרו בה וישיתוה שממה. מה התורכי לארץ ישראל, ומה ארץ ישראל לתוגר? התורכי ידע אך למצוץ את דם תושביה, ולא ידע ולא חפץ לדעת את דרכי ההתפתחות. לא כן שלטון בריטניה. ישנם בארץ ישראל מיליונים אקרים אדמה המסוגלת לעבוד, וכמאתים אלף משקים זעירים אפשר ליסד על השטח הזה, ולרגלי המשק הכפרי יגדל פי שנים גם הישוב בערים. לא נצטרך לדחוק את רגלי שכנינו הערבים, כמו שלא דחקנו את רגליהם גם עד היום. בכל מקום אשר תקע יתד הישוב העברי שם התפתח גם המשק הערבי. בכל המקומות בארץ ישראל אשר התישבנו שם הוטב גם המצב האיקונומי, גם המצב המוסרי של הערבים. ששים המושבות, ששים נקודות ישובנו ביהודה ובשומרון ובגליל, היו למרכזים, שמהם יוצאים קוי זהר חמרי ומוסרי לכל אשר מסביב. הישוב העברי הגדיל לעשות, בהושיבו עד היום אך קרקעות שוממות. אך מג’ידיות אחדות הכניסו האבטיחים שבאדמות עיון-קרא מס להממשלה לפני 38 שנה, בעת שהמושבה ראשון-לציון שנבנתה על האדמה הזו משלמת מאה ועשרים וחמשה אלפים פרנק מסים בכל שנה.

יש ויש מקום בארצנו למיליונים תושבים עובדים, והעולים החדשים, אשר יבאו בהדרגה ובסדר, לאט לאט, יפרו את הארץ ויביאו עושר גם להערבים היושבים בה, אם אך תבוא לעזרתנו הממלכה האדירה – בריטניה הגדולה. בזאת יוכחו גם הצירים האמריקאים, אשר באו אלינו לדרוש שלומנו וטובתנו, שלום ארצנו וטובת כל היושבים עליה.

ואולי הגיעה השעה, שמרכז הכובד של עניני ארץ-ישראל עובר לחלקה של אמריקה.

ואני מדבר הפעם לא על עניני הצדקה והתמיכה, שהנהלתם עלתה בגורלם של אחינו האמריקאים, כי-אם על השאלה הגדולה, שאלת ארץ-ישראל, בכללה. מלפני מי, שמסבות הזמן בידו, היה הרצון, כי דעתה של המדינה הגדולה של ארצות-הברית אשר מעבר לים האטלאנטי תהיה, כפי הנראה, היותר מכרעת בעתידה של המדינה הקטנה אשר לשפת ים התיכון באסיה הקטנה. כך גם שורת הדין הנותנת, אחרי שאת ממשלת אמריקה אי-אפשר לחשוד בשום דבר של הנאה עצמית, בשום פניה חמרית, בשום שאיפה לכבוש כל-שהוא. וכך אנו רואים, שועידת-השלום בחרה צירים אמריקאים דוקא לשלחם לארץ-ישראל לתור ולחקור את המצב שמה ולהרצות את כל אשר יראו ואשר ישמעו לפני אספת-השלום, ומאת יתר המעצמות הגדולות צירים לא באו.

באופן זה ראוי ונכון הדבר להעמיד את דעת-הקהל האמריקנית בקרן אורה בנוגע לשאלות אחדות עיקריות, אשר בלי כל ספק בפתרונן תלוי גם פתרון הפתרונות של שאלתנו הגדולה. העתונות, כלי-המבטא של הצבור הגדול באמריקה, לא רק העברי, אף גם הצבור הכללי, תקדיש בודאי רבים מעמודיה לברור אותן השאלות, שמתחבטות בהן גם ציריהם בשבתם בארץ-ישראל, ועל העתונות העברית, לפי דעתנו, החובה להאיר אור על השאלות האלה, להיות ראש המדברים בכל מקום, ששאלות אלה מתעוררות.

א.

אם כי כל שאיפתנו לשוב לארץ-ישראל, אל האדמה, אל החקלאות, ועינינו נשואות אל המשק הכפרי, אל האת ואל המחרשה, וכל מחשבותינו לעזוב את המון-קריה עם כל התוהו ובוהו אשר הרכיבו בחיינו המסחר וישיבת כרכים, – בכל-זאת הננו מתישבים בבואנו אל הארץ בערי המושב, ושמה אנו נשארים ברובנו הגדול. קשה להלוך נגד החיים, ולא ביום אחד ימיר ויחליף גוי את חייו הרגילים. הגלות הארוכה הושיבה את המונינו בתחומי הערים בכל הארצות והרחיקה אותנו מעל הכפר. ישיבת כפרים מחוץ לערים היתה אסורה עלינו בארצות רבות. בארץ הגלות היותר גדולה, ברוסיה, במקום שהיה כחצי מספר העם היהודי בכל העולם, היו תשעים ושמונה וחצי אחוזים ממספר היהודים תושבי הערים, ואלה היו הנודדים תמיד לבקש להם מרעה אחר באשר ימצאו. מקרב אלה הלא הסתדרו החלוצים בארץ-ישראל, ומאלה הן עלו תמיד להגדיל את הישוב הארץ-ישראלי. האם פלא הדבר, שרוב הבאים השתדלו למצוא להם מקום ומנוחה ומשלח-יד בתוך ערי המושב ולא בקרב המושבות?! החיים ותנאיהם הקשים התגברו על השאיפה, על משאת-הנפש, על החפץ לשוב אל האדמה-אמנו, והישוב העירוני בלע את החלק היותר גדול מתוך העולים החדשים, מקרב הבנים השבים לגבולי אדמתנו הצרים.

לרבים מן העולים לא חסר המרץ והגבורה למלא את רצונם החזק ולהתגבר על הרגלם הישן-נושן, להזניח את תשואות קריה וכל תזענוגי הערים ולהתישב על הקרקע, להיות לאכרים ויוגבים וכורמים. ואולם, מלבד החפץ והמרץ הלא נחוצים לתמורה כזו גם אמצעים אחרים: קרקע, מכשירי-עבודה, ידיעות נחוצות, אמצעי-כסף רבים. ובגלל כל זה בוחרים הגולים בדרך שאין בה המכשולים האלה, שאין צורך להם בכל התנאים הנחוצים האמורים, והם מתישבים בתוך אחיהם בערים וממשיכים את חייהם הרגילים ואת עבודתם הרגילה, או בדומה לה, גם במקומות מושבותיהם החדשים. היוצא מזה, שרוב הבאים לארץ-ישראל נשארים להיות תושבי הערים, ומספר מקומות-מושב אלה הולכים ועולים על חשבון אחינו הבאים. כך היה וכך בודאי יהיה. ועוד יותר מזה: ישיבת-כרכים כל-כך קרובה ללבותיהם של הבאים החדשים, עד שהם משתדלים, כמעט שלא מדעת, להפוך גם את אחדות מן המושבות לערי-מושב, ואת פתח-תקוה, למשל, לא תבדילו בצורתה מעל אחת העיירות אשר בליטה, וגם ליתר המושבות הגדולות, ביחוד ביהודה, צורת עיירה להן.

והערים בארץ-ישראל לא התרוקנו כמעט מעולם מיושביהן היהודים, כמו שלא נפסק אפילו לתקופה קטנה הישוב היהודי בארץ ישראל, למיום שאבדנו את קיומנו המדיני. התפללנו אל ביאת המשיח, אך לא הסתפקנו בתפלות לבד, ותמיד נמצאו בקרב עמנו שהשתדלו לקבוע את ישיבתם בארצם ישיבת ממש. העיר יבנה שעל שפת הים-התיכון, בין יפו ובין עזה, קרובה אל המושבה גדרה היום, והעיר לוד, דרומה מזרחה מיפו, התחנה הראשית היום, המקשרת את מסלות-הברזל מצרים-ירושלים-דמשק, הכפר בני-ברק, בקרבת המושבה פתח-תקוה היום, – אלה היו ביהודה, אחרי חורבן הבית השני, מרכזים רוחניים ומסחריים גדולים לישוב היהודי שהיה צפוף אז בסביבה ההיא, עד שנהרסו בימי המלחמות של בר-כוכבא. אחר-כן היה ישוב צפוף בערי הגליל, בסביבות חיפה ועל שפת הכנרת, שהחזיקו מעמד עד המלחמות שבין ביצנץ ומלכי פרס. וגם בימי הכבוש של מחמד וגם לאחר כן, בתקופת מסע הצלב, נמצאו עוד יהודים רבים בתוך הערים בארץ. האש והחרב של גבורי הצלב החריבו והשמידו את קהלות היהודים, אבל בכל-זאת לא יכלו להאביד כל ניר לישראל בארצנו, ובמאה השתים-עשרה מצא הנוסע רבי בנימין קהלות מסודרות בערים רבות ביהודה ובגליל, ישוב יהודי עובד ועוסק בישובו של עולם. העליה הגדולה של שלש מאות רבנים מאנגליה ומצרפת הדרומית במאה השלש-עשרה מצאה בארץ קהלות חשובות וגדולות בירושלים, חברון, שכם, רמלה, עכו, צפת, נצרת. והישוב הארץ-ישראלי עוד התגדל כאשר הביא דון יוסף הנשיא מנכסוס באניותיו המונים גדולים מאחינו אל הארץ. אז היה בארץ-ישראל ישוב עירוני גדול וגם ישוב כפרי. המושבה הדלה והעניה פקיעין עתה היא שארית ישוב גדול של יהודים עובדי אדמה, שנבדלו מעל שכניהם הערבים-הפלחים רק בדתם, אך לא בשפתם ולא במקורות מחיתם.

ואולם לאט-לאט נהרסו ונתמעטו הקהלות העירוניות ועל תלן נשארו רק “ארבע הארצות”, קהלות ישראל בירושלים, חברון, טבריה וצפת. אבל בערים האלה התאזרחו היהודים בכל שנות המאה האחרונה להיות בתוכן רוב בנין ורוב מנין, ומלבד חברון, שהעדה בתוכה אינה יכולה להתרבות מפני ירושלים הקרובה, השואבת אליה את כל הבריא והחזק בסביבתה, – הנה התושבים היהודים גם היום שם 70 – 60 אחוזים של המספר הכולל היושב בהן. השאיפה להתישב בארץ-ישראל נטועה עמוק-עמוק בלב כל יהודי, אולי גם שלא מדעתו, מתחת לסף הכרתו, יען וביען שהיא ירושה לו מדור-דור, מימי הגלות הראשונים, וכל צרה ומצוקה, כל גזירה רעה, כל פורענות היניקו, גידלו ופתחו את השאיפה הזאת, המתעוררת לפעמים גם אצל המתבוללים. וכל מי שלא חפץ ולא יכול להגשים בחיים את שאיפתו זו, השתדל להרים תרומות של כסף לתמוך ולהחזיק בידי אלה מאחיו, אשר להם היה האושר לחיות ולהתהלך בתוך שוממות ארץ-ישראל. קרבנות הקריבו אל אלה היושבים בארץ-ישראל, חשבו לחובה לתמוך בידי הגואלים והקרובים שמה, בידי אנשי עירם שעלו לארץ הקדושה. אלה תולדות ה“כוללים”, זאת תורת הצדקה הגדולה, שאחינו שולחים מכל מקומות פזוריהם לטובת אחיהם הנמצאים בארץ-ישראל. קרבנות אשם וקרבנות חטאת מביאים האנשים לכפר על עונם אשר לא חפצו או לא יכלו לעלות בעצמם ולהשתתף בישובה של ארץ אבותיהם.

וערי ארץ-ישראל התמלאו מן התושבים היהודים אפילו גם לאחר שהתחילו אחינו בנסיונותיהם לפני חמשים שנה ביסוד ישוב כפרי, חקלאי. למרות כל ההוד וההדר העוטים את עבודת האדמה בארץ-ישראל, למרות הסכומים הגדולים שהוציאו למטרה זו ולמרות כל המרץ שמשקיעים חלוצינו בכבוש הקרקע ועבודתה, – אין הישוב הכפרי יכול להתחרות בכמותו עם הישוב העירוני. בירושלים לבדה היה מספר התושבים היהודים קודם המלחמה 56,500 נפש, זאת אומרת: פי-חמש ממספר כל התושבים אז בכל המושבות. היהודים הרחיבו את גבולות העיר ירושלים, וכאשר היה המקום צר להם בעיר העתיקה, אז היו הם הראשונים אשר סבבו את חומת העיר מחוצה לה בשכונות רבות. לפני שבעים שנה לא גר אף יהודי אחד מקיר העיר וחוצה, ובית-החרושת לאריגת משי, שנבנה על-ידי רבי משה מונטיפיורי בשנת 1860, היה הבנין הראשון מחוץ לחומה. אבל בהמשך הזמן הרבו אנשים פרטיים וחברות לבנות בתים ושכונות, וכל העיר הקדושה מוקפה היום טבעת של שבעים וארבע שכונות ופרורים, ולולא המלחמה כי אז רבו השכונות והתגדלו הקיימות מקודם. תשקט-נא הארץ, ישובו הימים לקדמותם, יראו-נא לעינינו החיים החדשים שאנו מקוים להם, ואז יבנו רחובות ושכונות חדשות וגדולות, והישוב בעיר ירושלים יגדל ויתרבה. הן עוד חסרים אנו בעיר הראשה בתי-צבור רבים מאד, הן אין לנו עוד בעיר קדשנו גם בית-מקדש מעט כראוי לנו בארצנו, זה אך הנחנו אבן-הפנה להאוניברסיטה שלנו, וכמעט כל בתי-הספר שלנו, בתי-הספר העברים הם בבתים לא משלנו. ישוב גדול נשקף לירושלים, ישוב עובד ועוסק בכל מסחר ומשלח-יד, והוא אשר יכין מקום להמונים רבים אשר יבואו אחריו. הכפרים והמושבות יביאו אליהם את העשרות ואת המאות, בעת שבערים ימצאו מקום לשבתם המאות והאלפים. זה יהיה חלק ירושלים, וזה יהיה גם תפקיד טבריה וצפת אשר בגליל. על משואות הישוב הישן, שהתפתח לאט, יבנה ויתרומם ישוב חדש מקרב הגולה החדשה אשר תזרום אלינו מכל המקומות. גם שתי הערים הישנות האלו תצאנה סוף-סוף מחוץ לגבוליהן העתיקים, יפרצו את חומותיהן, ויבנו שכונות חדשות, כמו שעשו בירושלים, – ביחוד כמו שעשו הגולים במשך עשר השנים האחרונות ביפו ובחיפה.

ביפו החל הישוב העברי החדש אך לפני כשבעים שנה. גם היא היתה מוקפת חומה והמשפחות היהודיות גרו בתוך הערבים בעיר העתיקה. החומה נפרצה אך בשנת 1875, שבע שנים קודם שהתחיל הישוב החדש על-ידי העולים הראשונים, שבאו מרוסיה. האנשים אמנם באו לשם עבודת האדמה, היינו: להתישב בכפרים ובמושבות אשר בנו ואשר אמרו לבנות, אך גם אותם משכה ישיבת כרכים הרגילה להם, ורבים מהם נשארו ביפו והגדילו מספר אנשי הקהלה. חמש שנים עברו למן התחלת העליה, והתושבים היהודים יסדו להם שכונה מיוחדת “נוה-צדק”, ואחריה – גם את השכונה הגדולה “נוה-שלום” הנמשכת מן הרחוב הראשי בטבור העיר עד חוף הים. וכאשר רבו התושבים ביפו והעליה אחרי המאורעות ברוסיה בשנות 7–1905 התגברה מאד וביפו נוסדו בתי-ספר מודרניים, שבגללם לבד באו יהודים מתוך הגולה, כדי לתת חנוך לאומי לילדיהם, – נגשו בשנת 1910 לבנות את “תל-אביב”. זהו פרור מצוין, שכונה היותר מודרנית בכל המדינה התורקית בסדריה, בחוקי ההיגיינה והבניה הנהוגים בתוכה. אסור לבנות בתל-אביב בנינים צפופים, אסור לכסות את המגרשים בבנין יותר מארבעים אחוזים של כל שטח המגרש, אסור לחלק מגרש לחלקים פחות מאלף אמות מרובעות כל מגרש. השקאת-מים מרכזית מסודרה בכל השכונה ועוד מספיקים מים לשכונת נוה-צדק וגם לשכונת הגרמנים הקרובה. הרחובות מרוצפים, מדרכות בכל רחוב, גן-השכונה עובר דרך הרחובות המרכזיים. השכונה הזאת נעשתה לאבן-חן, המושכת אליה את כל הבאים אל הארץ, והיא גדלה והתפתחה במהירות בלתי-רגילה בארץ ישראל. במשך ארבע שנים נבנו מאתים בתים, והשליש מהם בני שתי קומות, ולולא המלחמה שהתפרצה, כי-אז כבר היו לנו עד היום פי-שתים או פי-שלש במספר הזה, כי כמעט בכל הסביבה של תל-אביב נקנו שטחים גדולים להרחבת השכונה.

בנין השכונה תל-אביב וסדור הענינים בתוכה כאחת הקהלות היותר מסודרות עם ממשלה עצמית ותקנות מיוחדות – אות ומופת לנו על הנסיון הצבורי אשר לנו בבנין ערים לשבת. תל-אביב נהיתה לאבטונומיה קטנה, שהתנהלה לפי רוחה וחוקיה אשר יסדה לה, וגם השלטון התורקי וגמל-פחה בראש היה מוכרח לחלק לה כבוד. ועד נבחר באספה כללית מנהל את כל הענינים: בטחון הצבור, שמירה מעולה. נקיון החצרות והרחובות, נטיעות צבוריות, הארת הרחובות והשקאת הגנים. בני השכונה שמרו על פקודות הועד ועל התקנות לבלי לעבור עליהן, ואם קרו עבירות, אז נענשו העוברים. גם ספרי המקנה של הרכוש נמצאים בבית ועד השכונה, מסודרים לפי חוקי הנוטריונים, וכל רכוש דלא נייד עובר מרשות לרשות רק על-פי ספרי האחוזה של הועד. בשנת תר"ע היה תקציב ההוצאות של השכונה רק 6,720 פראנק, ותיכף לאחר הכבוש עלה פי-עשר, כי נתרבו ההוצאות לפי מספר התושבים ולפי הצרכים.

ב.

בחברון יושבים עתה לאחר הכבוש כשבע מאות יהודים, אבל העיר גדולה ולה סביבה פוריה ונהדרה, ודרכים אליה סללו בזמן המלחמה. העיר הזאת מתרוקנת על-ידי ירושלים, אבל זה רק נעשה בימי משבר, בימים אשר קוו האנשים למצוא מחיה ומחסה בעיר יותר גדולה. בעתיד הקרוב היתה תקוה להגדיל ולהאדיר את הישוב היהודי בחברון, בפרט אם יוסדו מושבות חקלאיות בסביבה ההיא. המושבות הקרובות אל העיר מחיות ומפרות גם את העיר הקרובה, והישוב בתוכה הולך ומתגדל במהירות יותר גדולה מאשר מתרבה הישוב הכפרי. זה האחרון זקוק תמיד לשטח ידוע של קרקע, של חלקת אדמה לו לבדו, בעת שהישוב העירוני יונק את כחותיו “ממגד שמים”, מכל הבא לידו.

ובארץ יהודה הלא נמצאות עוד ערים מקדם, שאמנם עתה אין בתוכן כמעט שום ישוב יהודי, אבל אין זה כלל וכלל מן ההכרח. באר-שבע, עזה, לוד, רמלה, וגם בית-לחם ויריחו – כל אלה ערי ישראל, שעתה כמעט נתרוקנו מן הישוב העברי. יש בכל-זאת תקוה, כי בעתיד הקרוב ובהשנות המצב והתנאים, יבואו אחינו להתישב גם בערים האלה, ולאט-לאט יתקעו להם יתד בתוכן. זאת תהיה, בלי ספק, עבודת ישוב לא-קלה; על הסתדרותנו יהיה להכשיר את התנאים לישוב-עירוני זה; עלינו יהיה לתמוך את התושבים הראשונים בהרבה דברים, ביחוד במוסדות של חנוך ורפואה, – אבל גם פרי רב תביא לנו עבודה זו. הערים הנזכרות לא חדלו להיות לעולם נקודות-ישוב חשובות, ואין לנו רשות לוותר על המקומות האלה. בבית-לחם, לוד, באר-שבע, רמלה, עזה ויריחו חיים תושבים לאלפים, בכל אחת חיים ומתפרנסים תושבים לא-יהודים, – ומדוע לא יתישבו גם יהודים בתוך הערים האלה, ומדוע לא נביא גם את האור אשר רכשנו לנו באירופה ואת כל הסדרים הטובים גם לתוך ערי ישראל אלה?

בשומרון יושבת לה שכם בהר אפרים וקסריה על שפת הים, – ויהודים אין בתוכן. בשכם יושבים להם שארית השומרונים, לרגלי הר קדשם, הר גריזים. יהודים בלתי-נמצאים שמה. הפוליטיקאים הערבים, המשתדלים עתה על-פי פקודת מנהליהם בדמשק ובמצרים לסכסך את הערבים ביהודים שבארץ-ישראל, – בחרו להם את העיר שכם לעשותה קן השנאה לישובנו החדש. מן העיר הזאת יוצאת תעמולה להתנגד אל הציוניות, אל ההגירה היהודית, וכאשר נסה הבנק היהודי לשכור דירה בשכם ליסד שם סניף של האפ"ק, עמדו בני-שכם ועכבו את הדבר. היו עוד מקרים אחרים בדומה לזה. אבל כזאת וכזאת תשכל חרב השנאה, אשר תנדוף כעשן מפני תנאי החיים הממשיים. שכם היא עיר גדולה, קשורה אל חיפה ואל כל עמק יזרעאל בפסי מסלת-הברזל התורקית, העזובה עתה מאת השלטונים הבריטים; בין שכם ובין ירושלים יש כביש טוב ומסודר. שכם היא עיר של מסחר ושל תעשיה. באופן כזה אין העיר הזאת יכולה להיות נפרדה מעל חיי הכלכלה העתידים בארץ, ואין ספק, שאחינו יתישבו בתוכה ויסחרוה ויפרו את מרכולתה. קסריה היא עזובה עד מאד, אבל הן נמל ישן לה, יושבת על חוף הים, ושתי מושבות עבריות גדולות ופוריות – זכרון-יעקב וחדרה – בשכונתה. ואם כי כל זכרונותינו על אדות העיר הזאת מימי רומא ותפקידה בימים הרעים האלה אינם כל-כך מזהירים, אבל הדבר הזה לא יעצור בעדנו לקומם גם את הריסות העיר הזאת ולעשותה מושב לשבי הגולה.

ואת העיר היפה המשתרעת לרגלי הר הכרמל, נשיא הררי אפרים, – את העיר חיפה, החילונו להשיב לתחיה עברית בתשומת-לב מיוחדת זה חצי יובל שנה. את ערכה הגדול ואת עתידה המזהיר הבינו רבים. הגרמנים “בני ההיכל” ראו את יפיה ויחמדוה עוד לפני ששים שנה. ויבנו להם מושבה-שכונה על-יד העיר ההיא, והרצל שלנו נשא על רוכסי הכרמל היורדים ומשתרעים מעל חיפה את חזיונו ומשא-רוחו בספורו “תל-אביב”. חברת המסחר והתעשיה “עתיד” היתה הראשונה, שהשקיעה את מיטב אמצעיה החמריים בעיר הזאת ותבנה שמה את בתי-החרושת למעשה שמן ולבורית, וביחד עם המהנדס איצקוביץ מבאקו בנתה גם בית-המלאכה להתוך-ברזל ולמכונות, ומאז ועד עתה הלך הישוב היהודי בעיר הזאת הלך וגדל, הלך והתפתח, וגם מקום לבנין הטכניקום העברי בחרו מיסדי המכון הזה על-יד חיפה. קהלת ישראל בחיפה גדלה והתפתחה בחומר וברוח, כי גם בית-ספר תיכוני, בית-ספר הריאלי, נוסד שמה. בתי-מסחר אחדים משלנו הראו כחות-חיים עד כדי להתחרות עם הגרמנים הנוצרים, אשר במשך הזמן שכחו וטשטשו את האידיאלים של “דת ההיכל” וישימו עיניהם ולבבם לרכוש להם את סחר הנמל חיפה ואת הסביבה בגליל.

מובן, שהשלטון הבריטי החדש ראה את חיפה ואת הנמל המצוין בתוכה שאין כמוהו בכל שפת ים-התיכון אשר באסיה הקטנה, ועתיד גדול נשקף לעיר הזאת. חיפה תהיה עיר הראשה בארץ-ישראל לכל סחרה ועזבונה ולכל משאה-ומתנה דרך הים הגדול, ובני אחינו הסוחרים ובעלי התעשיה ימצאו שם בשבילם כר נרחב לכל מסחר ועבודה. הבאים ימצאו לפניהם גרעין בריא של קהלה יהודית כבת כמה אלפים נפש, מגרשים רבים נקנו על-יד בנין הטכניקום, שבודאי יהיה, בלי שום ספק, כולו עברי, וגם על הכרמל מלמעלה קנו הרבה מאחינו מגרשים על-ידי המשרד הארץ-ישראלי והאפ"ק.

במספר ערי הגליל אין אנו יכולים לוותר על עכו, הקרובה מאד אל חיפה, וקהלה קטנה יהודית נמצאת בקרבה, וגם צור וצידון תהיינה מושב לבני אחינו בהמשך הזמן, כאשר יתרגלו האנשים אל תנאי החיים בארץ. לא נוכל לוותר גם על בית-שאן ואפילו על נצרת, שכולה עתה נוצרית. והלא נצרת היא כל-כך קרובה אל עמק-יזרעאל שלנו ואל מרחביה היפה ואל כל העולם המתהווה בעמק ההוא.

והערים טבריה וצפת. הן חמי טבריה והכנרת יכולים להיות מקור מחיה ומסחר ותעשיה, והמקור הזה רק יושב ומחכה לידים חרוצות, למרץ ולכשרון המעשה. הפרץ בחומה, המקפת את העיר טבריה הישנה, נפרץ מכבר, ואת העיר צריכים ויכולים להרחיב גם לצד המעינות החמים וביחוד למעלה מהעיר, לצד ההר הנטוי עליה. את העיר צריכים להבריא ולתת לה פנים אחרים, ואז הלא יכולה העיר טבריה ומעינות הרפואה אשר בה להיות לתחנת-בריאות גם בימות החורף לכל ארצות אירפוה. אל תשכחו, שאין עתה ארץ-ישראל רחוקה ונדחה “מעבר להרי חשך” במקומות נסתרים מאדם, ואך על שפת ים-התיכון, החובק בזרועותיו את שלשת חלקי העולם, היא שוכבת, ומחיפה עד טבריה מהלך שתים-שלש שעות במסלת-הברזל. והאם יודעים אתם, שאין בכל ארץ-ישראל אויר טוב ומבריא כאוירה של צפת, היושבת על אחת הרכסים אשר בהר כנען. רק הרעב והעוני והמשטר התורקי יכלו להפיל חללים רבים בצפת ולהרבות את יתומיה; אבל בידי משטר חדש ומסודר יכולה צפת וסביבתה לכלכל עשרות אלפים תושבים. בקיץ לא יגדל שם החום, ובחורף הקור שם ממוצע, ואויר ההרים מזין ומבריא, ובבקעות בין ההרים מעינות מים מפכים, והכפרים מסביב מביאים אל העיר מכל הטוב אשר תתן להם אדמתם הפוריה. אך יבואו-נא אנשי מעשה, בני מסחר ותעשיה, אשר לא יקוו למוסדות של שנוררות ולא ישאו עיניהם אל “הפוסתה” מאמריקה ומיתר מושבות הרחמנים בני הרחמנים, ויתעסקו בישובו של עולם, ואז תענה להם העיר צפת את הריוח ואת הפרנסה, כאשר מצאום בכל המקומות אשר ישבו אחינו בתוכם. ואם מצאה ידעם בארצות הגלות, – בארץ-ישראל על אחת כמה וכמה.

זאת תהיה תורת הישוב העירוני בארצנו בעתיד הקרוב. ישנן ערים בארץ-ישראל, ואחינו הבאים ימלאו אותן. לאט-לאט, בסדר ובמשטר, יבואו האנשים, פן ירבו עלינו והביאו קללה על הארץ ועליהם. הסתדרותנו הלאומית תוציא מאוצרה את כל הסדרים הנחוצים למסע הגולה, לתשובתו של עמנו לארצנו. לא במרוצה ולא בחפזון, אך בסדר ובמשטר, כפי אשר תשים לפניהם הסתדרותנו. אבל אל-נא יאמרו: צר יהיה לנו המקום בארץ-ישראל. הנה ראינו, שגם הערים יכולות להרחיב את גבוליהן.

ג.

ושאלת הערבים – מי פתי אשר יאמר כי אין אנו שמים אליה לב, כי אין אנו מקבלים בחשבון את הישוב הערבי. ואולם אנו יודעים את הענין ומביטים אליו בשום שכל ובהתאם אל המציאות.

כל שקר אינו חדל להיות שקר, אפילו אם באה עליו הסכמה ונתפרסם בעולם.

“כל העולם” יודע כי מלחמת-תמיד היא בין הערבים ובין היהודים בארץ ישראל", ושאלת הערבים, שאלת יחוסיהם אל הישוב היהודי בעתיד הקרוב, מטרידה מאד לא רק את רבים מעסקנינו אנו בארצות הגולה, אך גם את הדיפלומאטיה העולמית, את אלה המדינאים, שעליהם לפתור עתה את שאלת הציוניות. כולם, גם ראשי הסתדרותנו, וגם המעצמות, דנים בכובד ראש, איך לסדר את הענינים, שבל יבואו היהודים, האומרים לחדש את פני ארצנו, לידי חכוכים עם הערבים יושבי הארץ.

אבל לא כל מה שידוע ל“כל העולם” ידוע לנו, היושבים בארץ ישיבת-קבע, אשר קשרו את חייהם אל ארצנו, והישוב אינו אצלם דבר שבעיון, רק ענין ממשי להם ולבניהם עד עולם. לפי העיון, טבע הענין מחייב, שאם יבואו אנשים זרים מרחוק לארץ חדשה, צפופה בישובה, והמה דוחקים את רגלי תושבי הארץ מעולם, כובשים את חלקי אדמתם, מתחרים בהם על כל מדרך כף רגל, אזי תרע עין התושבים האורחים הלא-קרואים הבאים, ויתנגדו להם בכל תוקף. כך מחייב המצב הטבעי בכל מקום. ומובן, שגם בארץ ישראל הערבים צריכים להביט בעין רעה על הישוב היהודי החדש ולהתנגד בכל האמצעים להתרבותו. ואין התורה העיונית הזאת חסרה הוכחות וראיות. היו מקרי התנגשות מרובים בין היהודים ובין הערבים, היו גנבות מרובות, לא חסרו גם גזלות ורציחות. היו גם משפטים וסכסוכים וערעורים בדבר גבולין וכדומה. אבל כל האותות והמופתים והמקרים הללו אינם מוכיחים כלום. צריכים לדעת את הענינים על בורים, כמו שהם משתקפים בתוך חיינו פה, מוכרחים לדעת את הסבות.

היה בארץ שלטון תורקי, שלטון שלא ידע ולא חפץ לדעת כל תרבות והתפתחות, ואך עריצות ומציצת דם התושבים. שממה הארץ, נהרסו ממעמדם התושבים, ובמקום הסדר והמשפט שלטו אלמות וזדון. מיטב הקרקעות כוסו חול הים והמים נקוו ויהפכו שדות תבואה לבצות קטב. נחשפו ההרים ואין כל זכר ליער. הפלחים נתרוששו וכפריהם חורבות ומשכנות אביונים. “כל דאלים גבר”, וכל האפנדים וכל פקיד קטן ושוטר תורקי למינהו עשקו וירוצצו את הפלחים ואת הבידואים, הקרובים אל מקומות הישוב. האפנדים גזלו מאת הפלחים גם את רוב שדותיהם, לקחו לעצמם כל חלקה טובה על יד הכפרים, ויעשו באדמת הפלחים כטוב בעיניהם. מכרו למזרים, מכרו לגרמנים ואיטלקים, וכאשר באו היהודים לרכוש להם חלקת אדמה, נמצאו האפנדים גם להם. האפנדים הונו את הפלחים מעל אדמתם וימכרוה ליהודים, – והאם פלא, כי נסו הפלחים לערער על המכירות ועל הגבולין, אולי יצילו את אשר היה להם, אולי ישובו ויקחו את האדמה מאת היהודים החלשים, שאינם כל כך תקיפים כעושקיהם האפנדים?! בתי-המשפט התורקיים שמחו תמיד לקראת משפטים והתנגשויות כאלה. אם לא היו משפטים והתנגשויות, אזי היו הפקידים התורקים משתדלים לברוא כאלה. הן מזה היה לחמם נמצא. גם התובע גם הנתבע, הרשע והצדיק יחד, שניהם משלמים שוחד, שניהם מביאים מנחה אל הפקידים. המשכורת לא הספיקה מעולם למחיתם של הפקידים, שהיו צריכים לשלם גם מצדם לגבוהים עליהם, ובלי הכנסה צדדית, – פשוט: שוחד – אי אפשר היה לחיות. משרות הממלכה היו נערכות לא לפי המשכורת, אך לפי ההכנסה הצדדית, שיכולה משרה זו או זו להביא לנושאה. לא היתה אף קניה אחת בארץ ישראל, שמלבד מחיר הקרקע ליד המוכר, שלא עלתה בהוצאות מרובות במשרדי הממשלה השונים, כספי שוחד וכסף “לא יחרץ”. ומצב כזה הביא לכל מיני ערעורים והתנגשויות בין הערבים ובין היהודים.

העניות המרובה שבין הפלחים מביאה אותם לידי גנבות, חוסר הסדרים, ודרכים עקלקלות ובלתי מסודרות נותנים יכולת לשודדים מן הבידואים לשלול שלל ולבוז על דרכים, בפרט אם היהודים לא היו רגילים לשאת נשק ולעמוד על רכושם. לא חסרו גם מקרי נקמה, בעת שיצאו גואלי-הדם לנקום נקמת קרוביהם, ובעת ריב והתנגשות נפל חלל אחד הערבים.

אבל בכל אלה חלילה לנו לראות סימנים והוכחות, שאין היהודים יכולים לדור בכפיפה אחת עם הערבים, שכל המראות-נגעים בחיים ההדדיים של שני העמים האלה היה דבר שבהכרח. מה שהמצב בעת השלטון התורקי היה כמעט מחייב, הנה המצב החדש, תחת שלטון מסודר, יהיה דוקא שולל את המראות האלה ולא ימצאו להם מקום בחיינו.

והנחה זו יש לה דוקא בסיס איתן בתוך החיים הקיימים, במעשי יום-יום. זה לנו חמשים שנה של הישוב החדש, ואנו רואים את היהודים ואת הערבים חיים כשכנים שקטים זה על יד זה. כשכנים שקטים ושלוים יושבים יחד בערים, בית אל בית, גם בחצרות משותפים, גם בעסקים יש שהמה משתתפים. קונים זה אצל זה, מוכרים וסוחרים יחד, באופנים לא גרועים, אם לא יותר טובים, מאשר חיינו תמיד בכל ארץ הגולה. אין אף מושבה אחת בארץ ישראל, שלא יעבדו שמה ערבים, שלא ימצאו בתוכה ערבים בתור פועלים קבועים, יושבים בבתי היהודים. במושבות הגליל ישנם הרבה הרבה מן הערבים, היושבים במושבה ישיבת-קבע בתור חרטים, כלומר: אריסים, המה ומשפחותיהם, והיו ימים, ועוד גם עתה לא עברו, ובזכרון-יעקב היו מספר התושבים הערבים למאות. היהודים ילידי הארץ, אלה היודעים את השפה הערבית ואת מנהגי חייהם, עוברים ונכנסים לכפרי הפלחים ולמקום מושבות הבידואים, מתארחים אצלם ומקבלים אותם כאורחים בביתם, ואין ביניהם פרץ ומריבה. הקורבה של הגזע השמי, המשותף לשני העמים, היא גם כן גורמת ליחוסים כאלה. ואולם ביחוד נכבדה התועלת, היוצאת לשניהם יחד מקורבה זו, והערבי תיכף הרגיש בתועלת זו. כי הן למרות כל ההשתדלויות מצד חוגים ידועים, של פקידים תורקים, של ערבים-נוצרים, ביחוד הקתולים, ושל אפנדים ערבים לסכסך בין הערבים ובין היהודים ובכלל להסית את עם הארץ ביהודים, – הנה רואה ומכיר העם הזה בחושו הבריא את כל הטוב, שהביא היהודי לסביבתו. הערבי מוצא לו תמיד עבודה ופרנסה במושבה ובעיר אצל היהודים, מוכר לו פרי אדמתו ומעשה ידיו במחירים יותר טובים מאשר להאפנדי הערבי, אשר עשק וגזל אותו כל הימים. הערבי מוצא במושבה ובעיר גם עזרה בצדה: רפואה בחנם, עצת אוהב, עזרה כספית, וגם לומד הרבה מן האכרים העברים במושבות בענין הנטיעות ונהנה ממנו עצה ותושיה ומשתמש בהן במשקו בביתו. צאו וראו את המשקים ואת הבנינים ואת כלי העבודה אצל הפלחים הערבים בכפריהם, הקרובים אל המושבות, ואז תוכחו כמה למדו הערבים מן היהודים.

– אבל הלא היהודים נשלו את הפלחים הערבים מעל אדמתם, ומאשר להערבים יסדו את מושבותיהן!

לא נכונים הדברים האלה. כמעט כל המושבות נוסדו על חלקות אדמה נטושות, שהערבים עזבו אותן ולא עבדון. המה עזבו אותן, יען כי שיטת אדם הראשון בחקלאות, שהפלחים אוחזים בה, מנצלת את כחות האדמה עד מאד, ובגלל השיטה הזאת חדלה ארצנו להיות “ארץ זבת חלב ודבש”. בנחל גרר, במקום שיצחק אבינו זרע ומצא מאה שערים, האדמה עתה כחושה עד מאד, ואם ימצא הזורע שם אחת לשלש שנה שלשה או ארבעה גרעינים, ישמח מאד. במקום שנמצאים עתה המושבות הגדולות והפורחות, פתח-תקוה וחדרה, היו בצות נוראות, שגם ילידי המקום לא יכלו לשבת שם מפני הקדחת הנוראה, שאכלה את יושבי המקומות. מיסדי פתח-תקוה צריכים היו לקחת להם מקום מושב הרחק מעל אדמתם, בכפר יהודיה. ובתי-הקברות בזכרון-יעקב ובחדרה מלאים מחללי הקדחת הצהובה, שעלתה כשואה מתוך בצות חדרה לכלות את חלוצי המושבה. אדמת ראשון-לציון ורחובות היתה גרועה עד מאד, והערבים כמעט לא השתמשו בה לעבודה. אותו הדבר היה גם בגליל, במקום שנוסדו המושבות יסוד המעלה ומשמר הירדן. מקומות בצה וקדחת צהובה. הערבים הפלחים לא השתמשו בסלעי זכרון-יעקב וראש-פנה, שעליהם מתפלאים עתה כל רואיהם. אנחנו, רק אנחנו, אשר השקענו כסף רב ומרץ לא אנוש והקרבנו על הבצות והחולות והקרקעות השוממות קרבנות אדם הפכנו את המקומות האלה לחלקות גנים וכרמים ופרדסים, והושבנו את השממה הזו. לא מידי הערבים לקחנו את אדמתנו, רק מידי הטבע הפראי; לא את הפלחים נשלנו מעל אחוזותיהם כי אם את התנים ואת הסלעים ואת כל גדולי פרא ואת בצות המים. את אלה הרחקנו וגרשנו, ומקומם לקחה העבודה במרץ, התרבות האירופאית, הקולטורה החקלאית.

ד.

אך עושר וברכה הביאו המושבות, שנוסדו על האדמה השוממה, להערבים הפלחים. עבודה מצאו כל הידים היתרות של הפלחים, הבטלים מעבודה במשך רוב ימי השנה. עבודת הפלחה של הערבי, המשק הפשוט שלהם, אינו מעסיק אותם רק זמנים קצרים, ימים מועטים לפי הערך במשך השנה. בארץ אין תעשיה וחרושת, היכולות להעסיק את הידים הנותרות בכפרים, אין גם מקומות להרויח רחוק מן הכפר ומן המשק, מחוץ לבית. באופן זה רואים אנו תמיד את הפלחים בכפרים יושבים בטל מאין עבודה. אבל מראות כאלה לא תמצאו בכפרים הקרובים אל המושבות. המשק המעורב אשר במושבותינו, הנטיעות הרבות והשונות, העבודה המודרנית, – כל אלה דורשים ידי פועלים, והערבים מוצאים להם תמיד עבודה במושבה. ובגלל זה כל מושבה עברית מביאה ברכה להסביבה הערבית, והפלחים יודעים ומכירים ומעריכים את זאת, והמה שמחים לקראת יסוד מושבה חדשה קרובה לכפרם. מובן, שנמצאים תמיד אנשים רעים, הנכונים לסכסך את התושבים זה בזה. מן האפנדים, החפצים להתעשר מן הפסולת של הכפר, המוצצים כעלוקה את הפלח ומנשלים אותו מעל אדמתו ומכל אשר לו, והמוכרים אחרי כן את האדמה העשוקה לידי היהודים, – מקרב אלה יוצאים תמיד גם המדברים שטנה על הישוב העברי. המה המקטרגים, המה המסיתים, המה המנצלים את הפלחים, המה גם המוכרים או הסרסורים לכל המכירות. המה גם מפחדים, פן יקבלו היהודים זכויות מיוחדות על כל הקרקעות, השייכים להממשלה, על החלקות “המתות”, כמו כן החולות והבצות ורוכסי ההרים, ואז לא יהיה כל צורך ליהודים לא בסרסרותם ולא באותן החלקות, שהמה מחזיקים בהן כדי למכרן ליהודים במחירים גדולים. האדונים האלה מעוררים את כל התעמולה נגד הציוניות, נגד ההגירה היהודית, והמה משלמים מכספם את כל הוצאות האספות והעתונות המוחות נגד זכויותינו בארץ. אבל הן המעוט הזה אינו העם הערבי, אינו החלק הבונה של הארץ, כי אם הרועץ, העריץ, החלק הסותר בכלכלת הארץ. הערבי העובד, עם הארץ, אך ישמח לקראת הגולים החדשים, אף יהנה הנאה מרובה מן הישוב החדש, שיוסד על יד כפרו. וכאשר נאספו ירושלימה ראשי שבטי הערבים בארץ לדון על דבר הציוניות, היו דברי הערבים מעבר הירדן מזרחה באספה ההיא שונים מדברי השיכים והאפנדים שביהודה. “אתם, – אמרו אנשי עבר הירדן אל הפוליטיקאים הערבים ביהודה, – אתם שמנתם, עביתם כשיתם, ותעשו עושר רב מכל מושבות היהודים אשר מכרתם להם חלקות אדמה גרועות, ותטעו לכם גנות ופרדסים מאשר התעשרתם מן היהודים. אולי כבר מלאה ארצכם יהודים, עד אפס מקום לבאים חדשים. ואולם אצלנו עוד חלקות רבות וגדולות שוממות מאין יושב, מספר כפרינו מעטים, ואנו מחכים, משתוקקים לבוא אנשים חדשים, אשר יקנו מידינו את החלקות הנותרות, יושיבו אותן ויטעו גנות ופרדסים, ונראה גם אנחנו בכל הטוב אשר הנחילו אתכם היהודים”.

ויחוסינו אנו אל הערבים יהיו תמיד טובים. אין בקרבנו מקום לשנאה, לא היה לנו מעולם רגש איבה ומשטמה גם בארצות הגלות לרודפינו מנדינו, ואף כי בארץ ישראל לבני העם הערבי, בן גזענו והקרוב אלינו בדברים רבים. מתי היה עמנו לרודף, את מי צררנו מעולם? ובפרט הערבים הפלחים השקטים, החפצים כמונו בחיי עבודה ומנוחה. הן קרובים האנשים האלה אלינו. הנה הסופרים העברים, שהמה גם היו מחלוצי הישוב החדש בארץ ישראל, הד"ר יצחק אפשטיין והמנוח מר ישראל בלקינד, הידועים בשדה החנוך העברי בארץ, מטיפים לאחוה שלמה עם הערבים, שהמה ברובם הגדול בודאי יוצאי ירך היהודים, שנשארו בארץ אחרי החורבן. הן באמת, מעולם לא נתרוקנה ארצנו כליל מבניה, בני עמנו. הן עוד גם עתה רבים מן הכפרים נושאים עליהם שמותיהם העתיקים. שמות כתבי-הקודש, – אות ומופת הוא, שהמקומות האלה לא נעזבו מעולם מתושביהם העקריים, ולא חדשים מקרוב היושבים בכפרים האלה. רק יוצאי ירך בני ישראל, שברבות הימים ותחת מועקת מחמד נטמעו והתבוללו וגם שכחו את עמם ואת דתם. אוזן ששמעה: “ואהבתם את הגר”, התיחס תמיד באהבה וברחמים לכל גר, ואף כי לתושבי הארץ מעולם. אנו גם לא נהיה זקוקים לעולם לדחוק את רגלי התושבים הערבים, כי יש ויש מקום בארץ ישראל להמונים המונים מבני עמנו השבים מהגולה. מלבד הערים, שתושביהם ירויחו תמיד מזה. שהישוב בתוכן מתגדל ומתרבה, הנה גם במשק החקלאי לא יצר המקום לשנינו, להיהודים ולהערבים. הישוב בארץ ישראל הוא עודנו קטן עד מאד, הרבה קטן פחות מאשר היה בתקופה העתיקה. אין לנו לוחות סטאטיסטיות מדויקות מזמן ההוא, כמובן, אבל מפי תורתנו (במדבר, כ"ו) אנו יכולים ללמוד, שבזמן כבוש הארץ הגיע מספר תושביה לשני מיליון וחצי, והספירה, שנערכה בימי מלוכת דוד (שמואל ב', כ"ו), ציינה כחמשה או כששה מיליון תושבים יהודים בארץ. אולי המספרים האלה המה קצת מוגזמים, אבל בכל זאת המה בגדר המציאות. כעשרת אלפים פרסאות מרובעות לנו בארץ ישראל, ששת אלפים מערבה לירדן וארבעת אלפים בעבר הירדן מזרחה, ועל השטח הזה יושבים היום כשבע מאות ועשרים אלף נפש. ישוב כזה הוא מפוזר מאד, אם נשוה אותו אל הישוב הצפוף במדינות אחרות. הנה בבלגיה נמצאים 652 נפש על כל פרסה מרובעת, בבריטניה הגדולה – 618 נפש, במאלטה – 590 נפש, בהולנדיה – 513 נפש. ושמא תאמרו: ארץ ישראל היא אדמת הרים. – אבל הנה גם בלבנון יושבים 401 נפש על כל פרסה מרובעת. באיטליה – 326 נפש ובארץ שווייציה, שהיא כולה הררית, מגיע הישוב לסכום של 235 נפש על כל פרסה מרובעת. על יסוד הצפיפות הזו אפשר לנו לחזות מראש, שגם בארצנו יוכל הישוב להגיע לידי מיליונים אחדים, ולא נהיה למשא על הארץ ועל תושביה עתה.

ארצנו היא ארץ “צבי”. וכפי מליצת חז"ל באפשרותה להמתח ולהשתרע ולקלוט על פני שטחיה המונים עובדים. כחמשה מיליון אקרים אדמה מסוגלת לעבודה בקרבה, ועל השטח הזה אפשר ליסד ולכונן כמאתים אלף משקים זעירים, אשר יכלכלו את עובדיהם. גם עתה רוב יושבי הארץ המה עירוניים, והמיעוט הוא מאנשי הכפרים. על פי הספירה בארצות רבות אנו יודעים, שעל כל בן-כפר מגיעים שנים, שלשה וגם ארבעה עירוניים. באופן כזה, אם יהיו לנו מאתים אלף בעלי משקים חקלאים, אזי כפלים ויותר יעלה מספר היושבים בערים, ובארצנו יכולים איפוא למצוא מנוחה ונחלה מיליונים אחדים נפש. אלה הבאים לא יציקו ולא יצרו את איש מן התושבים. ואך ברכה יביאו אל הארץ לרגלם, ברכת עובדים אשר ברנה יזרעו ובששון יקצרו, עובדים אשר נפשם קשורה בנפש אדמתם, שאך היא היתה שנות אלף חזיונם ותקותם. אל הארץ יבואו עובדים מאחינו אשר רכשו את המדע האירופי, בעלי חכמה ונסיון, יבואו תלמידי הטכניקה ואתם המסקנות האחרונות של המדע, ואלה עוד יתקנו מהודם ומכל נסיונותיהם על הערבים יושבי הארץ. גם היום לומדים הפלחים הרבה מאת היהודים שכניהם, ובעתיד אך מקור ברכה נהיה לארצנו השוממה עתה, וגם להעם הערבי היושב בה בחושך ובלי קוי אור הדעת.

רבות הנה על פני כדור הארץ הפנות הנדחות, שעמנו היה שם הראשון אשר האיר אור במחשכן. והאור הזה יגדל וייף שבעתים, כאשר יראה בארצנו, על הרי ישראל.

---

פרק ששי: הישיבות בירושלים

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

א.

לא ריקם בא ועד הצירים לארץ-ישראל. ידוע ידעו בגולה את כל המצוקה הכספית אשר סבלה ארץ-ישראל כל זמן המלחמה, ביחוד בתקופתה האחרונה. הן לולא העזרה אשר קבל הישוב מידי הד"ר רופין, אשר ישב אז בקושטא והתחכם להמציא לנו סכומים בזהב, שהיו נשלחים אלינו על ידי הקצינים מאחינו בצבא אוסטריה, כי אז היה תם הישוב לגווע. ובבוא אלינו ועד הצירים הביא בידו כסף, סכומים הגונים מקופת “הסיוע” האמריקני, שמראשית המלחמה נהל בתמיכתו את הרבים מאחינו במזרח אירופה, והיה שש לעשות חסד וצדקה עם הישוב הארץ-ישראלי. כל הישוב שמח מאד לקראת העזרה הגדולה, שועד הצירים מביא לו, ועסקני פתח-תקוה גם לא התעצלו לרדת מצרימה לקראת ועד הצירים, לקראת הכספים אשר בידו לטובת הישוב. סכומי הכסף שהיו לפקודתו של ועד הצירים היו, כפי הנראה, גדולים, ביחוד ביחס אל הפרוטות שהיה הישוב חי עליהן אז, כשהכסף התורכי ירד עד הדיוטא התחתונה, ומטבעות הזהב היו “בבל יראה ובל ימצא” בידי האזרחים גם מאימת השלטונות התורכים. וחברי ועד הצירים, שבידם נמסרו עניני הסיוע, הרבו לפזר כספים על ימין ועל שמאל. אנשי ארץ-ישראל ידעו למצוא את הדרכים אל לבותיהם של האנשים הטובים האלה, והגשם הזהב לא חדל. ביחוד הצטינו בזה בני הישוב הישן, גמולי החלוקה מעולם.

אני הייתי אז המנהל של המשרד הא“י בירושלים, ואני הגבר ראיתי את כל הפזרון הזה של כספי הסיוע לכל מראותיו. עשרת אלפים לירות ויותר היה הסיוע מוציא בחודש בירושלים, ואין אומר די. בארצות הגולה אם בעיר חונה לגיון צבאי, אזי העיר מתפרנסת בחלקה מאנשי הלגיון, מן החיילים וקציניהם; והנה בירושלים חנה אז לא לגיון אחד, כי אם עשרות אלפים איש, פה היה מושבו של המטה הראשי הלוחם על המון פקידיו וקציניו. וזה לא היה צבא רוסי או אוסטרי, הניזון באיפת רצון זעומה, ומשכורתו איזו פרוטות נחשת. בירושלים הציב לו צבא בריטי, האוכל לשובע מעדנים, והמחסנים הצבאיים מספיקים לו משמנים וכל טוב, ונוסף לזה הוא מקבל משכרת שמנה, שהוא אינו חוסך אותה ומוציאה בפזרון. עיר ירושלים היתה אז משופעת בפרנסה, ובנות הישוב הישן, ביחוד חניכות ביה”ס של הגב' לנדוי, שידעו לפטפט אנגלית, היו יוצאות פרופות וגרבים של משי עד הברכים על רגליהם. ועסקני הסיוע פתחו תעמולה רבה לתמוך אלמנות ועזובות ממפרנסיהן, פתחו מטבחים ובתי מקלט ליתומים, ואין קצה לכל מיני תמיכה ועזרה כללית בצורות שונות, שהיו האוכלוסים מקבלים מן הקופה העשירה של הסיוע. הרגיש בזה גם ראש ועד הצירים, הד“ר ויצמן, והוא פעם כנס אליו אותי ואת נשיא ועד העיר ליהודי ירושלים בעת ההיא, את מר א. ז. הופיין, והראיתי על התקלה הגדולה של הבזבוז הזה, המחנך את הצבור הירושלמי לחלוקה חדשה, תחת אשר עליו להשתדל שהישוב יגמל מן החלוקה. עבודת הסיוע אז היתה על שכם הד”ר אידר, ולפעמים עזר לו בזה חברו בועד הצירים, הפרופ. סילבן לוי. שני האנשים הנכבדים האלה באו אלינו ממרחקים, מעולמות זרים מחוץ לעולם היהודים והיהדות, ואת פני האנשים של הטפוס “צורבא מרבנן” ראו בירושלים אולי בפעם הראשונה בחייהם. כל לובש איצטלא היה להד“ר אידר לרב ולאדם המעלה, הגלימות והתרבושים של “חכמי” הספרדים הוליכו עליו יראת הרוממות, בפרט שעם אלה היה יכול לבוא בדברים בשפה הספרדית ועם חניכיהם מבתי הספר של חכי”ח גם בצרפתית. ואלה נצלו את אוצרות הכסף של ה“סיוע” באמנות מיוחדת, וקבלו סכומים אשר לא חלמו עליהם מעודם.

ביחוד ידעו את המלאכה הזאת ראשי הישיבות בירושלים. כי ועד הצירים בבואו ירושלימה התענין בתשומת לב מיוחדת אל מצב הישיבות הנמצאות בארץ הקדש. בדבר הזה היתה לא רק עבודה של צדקה גרידא, תגמול חסד לאנשים הסובלים מחסור. הישיבות – הן בתי האולפנא שלנו מדורות קדומים, אהלי שם, בתי היוצר לרבנים, למאורות התורה; והישיבות בירושלים אז, בשעת חרום כזו, בשעה שהמלחמה העולמית הרסה את כל משכנות יעקב בליטא וזאמוט, והישיבות הגדולות שמה היו כלא היו – עתה צריכות ישיבות ירושלים לשמירה יתרה, לטפול מיוחד, להשגחה מצוינת. עלינו לשמור על שארית הפלטה של בתי-תורתנו אלה, ולהביא בהם את כל התקונים הנחוצים, למלא את כל צרכיהם, לבנותם, לפארם ולשכללם.

ב.

כך היה בודאי מהלך המחשבות של ועד הצירים בנוגע לבתי-הישיבות בירושלים. היחס הזה היה גם אל בתי תלמוד-התורה, הנמצאים על-יד הישיבות, אלה שאינם נמצאים ברשותו של “ועד החנוך”. בתי תלמוד תורה שעל-יד הישיבות הלא המה באמת רק מחלקות מכינה אל הישיבות, ולכן התיחס ועד הצירים אליהם כמו אל הישיבות עצמן, כלומר תמך בהם ובמלמדיהם, כפי התקציבים שהוגשו. ועד הצירים ידע, שהמוסדות האלה היו מקבלים תמיד כספים מכל תפוצות הגולה, באמצעות הגבאים והשלוחים המיוחדים, וגם באופן ישר מאת נדיבים פרטים מאנגליה ומאמריקה. אבל גם זאת ידעו, שאין הסכומים הבאים מספיקים בפרט שהיוקר לצרכי החיים גדול עד מאד.

כפי הרשימות שהגישו ראשי הישוב הישן בירושלים לועד הצירים, נמצאו אנשים לומדים בישיבות, בחורים תלמידי תלמוד התורה, ועל צבאם מנהלים, משגיחים, מגידי שעור, מלמדים, מורי כתיבה, פקידים, ואליהם גם רבנים ותלמידי חכמים ואלמנות שלהם במספרים אלה:

עיסוק	מספר
לומדי ישיבות	343
בחורים	135
תלמידי תלמוד תורה	1556
סה"כ תלמידים	2034
מנהלים	14
משגיחים	21
מגידי שעור	8
מלמדים	79
מורי כתיבה	14
פקידים	22
סה"כ צוות	158
רבנים ות"ח	114
אלמנות רבנים ות"ח	56

בסך הכל שיכים לישיבות מלבד הבחורים ותלמידי הת"ת, 673 משפחות, שמספר נפשותיהן הוא 2613 נפש. ועד הצירים קבע למוסדות אלה תקציב שבועי:

מספר סידורי	שם המוסד	סכום בג"מ (גרוש מצרי)
1)	לת"ת וישיבת עץ חיים הכללית	8503
2)	לת"ת וישיבת מאה שערים	5119
3)	לת"ת וישיבת חיי עולם	3817
4)	1לת"ת וישיבת הר ציון	1485
5)	לת"ת וישיבות כולל אונגרין	4850
6)	לת"ת וישיבת תורת חיים	2374
7)	לישיבת המצוינים	1475
8)	לת"ת שערי השמים	949
9)	לת"ת אור חדש	499
10)	לת"ת אהל משה	850
11)	לת"ת הספרדים דורש ציון	746
12)	לת"ת תימנים	627
13)	לת"ת גורזים וחלבים	235
14)	לרבנים ותלמידי חכמים	2650
15)	אלמנות רבנים ות"ח	850
	בסה"כ	35029

ואל הסכום הזה, שהוא בערך 1400 לי“מ לחדש, צריכים לצרף עוד 500 לי”מ שועד הצירים קצב לישיבות העדה הספרדית בירושלים וחכמיהם. באפן זה הוציא ועד הצירים בירושלים בשני חדשים לישיבות, תלמודי-תורה וחכמים:

עדה	חודש	סכום (לי"מ)
לאשכנזים	יוני	1320
	יולי	1370
	סה"כ	2690
לספרדים	יוני	600
	יולי	500
	סה"כ	1100
אשכנזים וספרדים	סה"כ	3790
רבנים	יוני	91.33
	יולי	98.67
	סה"כ	190

ואם ועד הצירים מוציא סכומים גדולים כמו אלה לצרכי הישיבות והת“ת וכל האנשים התלויים במוסדות של החנוך הישן, סכומים כאלה שהם תופסים מקום רחב ידים בכל התקציב שלו בסכומי העזרה לאנשי ירושלים–הרי הדבר מחייב, שעליו היה לבחון ולבדוק היטב עד כמה נחוצה העזרה הזאת, עד כמה מתאימים המוסדות למטרתם. הצד החיצוני של הישיבות ובתי הת”ת שבירושלים היה למטה מכל בקרת. מבלי שים לב אל כל הסכומים העצומים שבאים מהגולה לטובת הישיבות במשך הרבה עשרות שנים; מבלי שים לב, שבמשך השנים האלו נמצאו מתוך הגולה נדיבים רבים שהרימו בשעתם תרומות גדולות לבנין בתים לתורתנו בארצנו ויתמכום ביד נדיבה, – הנה העניות של הישיבות בירושלים מנוולת עד מאד, התורה מושפלת בעיר האלהים עד שאול תחתיה. אין אף אולם אחד מסודר למקרא שעורים והרצאות, אין אף בית אחד יפה, שעליו נוכל לאמר: זה בית תלמוד, זה שער התורה. בתי הישיבות היו מלאים זוהמא, רפש ואבק, החצרות מעלים צחנה, הבנינים דמו לחרבות, ותלויים על בלימה. רהיטי המוסדות האלה, השלחנות והספסלים, רעועים ושבורים, ספרים כלים וגוילים קרועים מתגוללים בכל הפנות. לא יאומן כי יסופר שבבתי הישיבות אין אוצרות ספרים מסודרים, אין שומר על הספרים הנמצאים, אין שום סדר בכל הנראה והנמצא. כזה היה מצב הישיבות מהצד החיצוני. ועד הצירים, שעל שכמו הושם העול לבנות את הנהרסות. להפיח חיים בישובנו בארץ, לא יכול היה כאמור, לסוכך באוטוריטט שלו על הישיבות הנמצאות, מבלי לבחון ולדון אותן, לבוא עד חקר הגרעון של המוסדות האלה. ועד הצירים ראה חובה לעצמו, מצד אחד, לבלי להשען כולו על הרשם הרע שעושה המראה החיצוני של הישיבות ויבקש לתקן את כל מה שבידו, להציל מכליון את כל היקר ולעשותו לתפארת לעמנו.

ג

ולתכלית זו נשלחו בחדש מנ“א תרע”ח גליונות של שאלות לכל בני הישיבות בירושלים, בצרוף בקשה להשיב על השאלות תשובות ברורות נכונות. השאלות היו:

1. שם האיש, שם אביו ושם משפחתו?

2. בן כמה שנים הוא?

3. רוק, נשוי, ואם נשוי–מספר נפשות ביתו ושנותיהן?

4. מקום דירתו, הרחוב והבית?

5. מקום מולדתו?

6. מאימתי הוא בירושלים?

7. מאימתי הוא לומד בביתו או בתוך הישיבה?

8. אם הוא לומד בביתו או בתוך הישיבה?

9. כמה שעות ביום הוא עוסק בתורה (או בעניני ספרות)?

10. לאיזה מטרה הוא שואף: להיות רב, שו"ב מלמד וכדומה, או תורה לשמה?

11. כמה הוא מקבל מהישיבה בכל שבוע?

12. איזו מקורות עוד למחיתו: חנות, מסחר, אומנות, פרנסת הוריו, בניו, אשתו, תמיכה מחו"ל, חלוקה בכולל?

13. מה היתה מלאכתו ופרנסתו קדם שנכנס לישיבה?

לא בחפץ לב נתנו הנשאלים את התשובות, ולא כל התשובות היו ברורות פשוטות ומוחלטות. ולמרות הדרישה, לא כל הנשאלים כתבו את תשובותיהם בעצם ידם. אבל מכל הגליונות החשובות ששבו אל המשרד הא"י ראינו שבאחת-עשרה הישיבות הנמצאות בירושלים נרשמים:

בחורים עד בני עשרים שנה 163 איש

אברכים בטווח גילים	סה"כ
20–25	88
25–30	58
30–35	52
35–40	58
40–45	26
45–50	30
50–55	17
55–60	21
למעלה מגיל זה	2
סה"כ	515

המספרים האלה כבר הוכיחו שאין לנו עסק עם בתי-אולפנא מסודרים לפי גיל ידוע, פחות או יותר שוה. ואמנם אך בקרתי את הישיבות, וראיתי את אשר לא ראיתי מעודי בכל ישיבה, במובן שאנו רגילים לתת למושג זה בעולם היהדות. המושג ישיבה הולם בכל העולם את קבוצת צעירים, רוקים, אברכים צעירים, בגיל של 18–25 שנה לערך, השומעים לקחם בתלמוד, גפ“ת ופוסקים מאת ראשי הישיבות. צעירים באים אל הישיבות ללמוד תורה זמן ידוע, שנים אחדות, והמה גומרים בזמן מן הזמנים את חק למודיהם ויוצאים לעולם המעשה: מי להוראה, מי למלמדות ומי למסחר. לגמרי אחרת ראיתי בישיבות שבירושלים. פה אין כלל ישיבות במובן הרגיל. ישנם אולמים שלשם מתכנסים בני-אדם, מנערים בני י”ב עד זקנים מופלגים, והוגים בספרים: מי בתלמוד, מי בפוסקים, מי בספרי דרוש אחרים, כל חד וחד לפום שעורא דיליה. אין בישיבות מגידי שעור לפני כל בני הישיבות, אין שעות קבועות לשעורים, ורק לפעמים מאסף לו אחד כתה קטנה של נערים וקורא לפניהם את שעורו. פשוט מלמד אותם פרק בתלמוד, והיתה הכתה הקטנה הזו כעין “חדר” מיוחד בתוך הישיבה. חדר כזה של חמשה נערים בני י“ג-ט”ז מצאתי במקרה גם בישיבת עץ-חיים.

היות ואין שעורים קבועים וסדר למודים קבוע לכל בני-הישיבה, אין גם תקופת למוד קבועה ללומדים בתוך הישיבות. האנשים אינם גומרים מעולם את חק למודיהם בבתי הישיבות, מפני שאין “חק” כזה. אין שום קורס ואין זמן מוגבל. למודים בישיבה כל ימי חייהם, מנער ועד זקנה ושיבה. ראיתי ונוכחתי שאין לנו בירושלים עסק עם ישיבות, בתי ספר לתלמוד, בתי אולפנא, ששם אנשים מתלמדים על מנת ללמוד ולדעת, אלא לומדים רק על מנת לקיים “והגית בו יומם ולילה”, והלמוד בעצמו הוא העיקר אצלם. הישיבות אינן איפוא בתי-ספר שבהם מבלים הלומדים תקופה ידועה עד אשר יגמרו את חק למודם, אלא הן מוסדות להחזיק בידי לומדי תורה לשמה. ולכן גם לא יעלה על הדעת שמי מן המתלמדים שמה ישלם שכר למוד. וכולם באין יוצא מן הכלל מקבלים שכר למודם מהישיבה. ולכן אין אדם יוצא מעולם מן הישיבה, ומכיון שנתקבל לישיבה בהיותו נער, הוא נשאר בין “תלמידיה” לכל ימי חייו, רק אם הוא עוזב אותה מרצונו הטוב.

הישיבות אינן איפוא מוסדות לחנוך ולתלמוד, רק “בתי מחסה” לאנשים, המקדישים חלק מזמנם, שעות אחדות ביום או בלילה ללמודי גמרא או יתר ספרי הקדש, ומקבלים בעד זה תמיכה מאת הישיבות.

ואולי בזה אפשר לבאר את החזיון שהיה תמוהה תמיד: על מה ולמה אין הישיבות בירושלים מוציאות גדולי תורה מופלגים כמו שהיו מוציאים תמיד בתי האולפנא שבגולה? וגם לקהלת ירושלים עצמה אין הישיבות יכולות להספיק רבנים. הטעם הוא פשוט: אין ישיבות בירושלים, ורק בתי מושב ליושבים על הספר, בתי חסד ותמיכה להוגים בתורה.

ד.

מתוך ההמון הגדול של הלומדים בתוך הבתים בירושלים, שקורין להם ישיבות, נסה “ועד החנוך” בראשית הקיץ לקחת אל תחת חסותו כעשרים צעירים בחורים ואברכים ולהביא איזה סדרים בלמודיהם. ועד החנוך לא נכנס לתוך רשותם של עצם הלמודים למקצועותיהם, ורק דרישה אחת הציג, שיהיה הלמוד בעברית, ששפת ההוראה תהיה עברית. ישנם מן הצעירים שבקשו ללמד אותם גם את השפה העברית ודקדוקה, וישנם המקדישים שעה קלה גם ללמוד האנגלית.

הנסיון הזה של “ועד החנוך” צריך היה, לפי דעתי, להיות לנו למופת, ועלינו להוסיף להביא תקונים בתוך הישיבות בדרך הזה. ואולם אין לנו לתקן את אותן הישיבות העומדות וקימות; זה מן הנמנע, ואינו עוד בגדר האפשרות. תקונים אפשר להכניס לתוך בתי-ספר, במקום שקימת איזו שפת לימודים שהיא, אבל אי-אפשר להביא סדר למוד וחנוך לתוך אולמים סתם, המלאים אנשים זקנים עם נערים, וכל אחד ואחד מהבאים סדר תלמודו בידו. התקונים שעל אודותם היינו מדברים היו נוגעים לא אל מוסדות הישיבות כשהם לעצמם, רק אל החומר האנושי שאפשר לנו למצוא בתוך המוסדות האלה, אל אותם האנשים, שאנו יכולים וגם מחויבים לטפל בחינוכם לטובתם ולטובתנו.

הנה ראינו מתוך הספרים שאספנו, כי בתוך הישיבות נרשמו בחורים 163 איש, אברכים בני 20–25 – 88 איש ובני 25–30 – 58 איש. אנשים בני גילים אלה עודם מוכשרים לשאת עול חנוך ולמוד ועוד טרם אבדו לנו. ישנם איפוא בס"ה כשלש מאות איש, רובם צעירים ובחורים, שעודם בגיל החנוך, ואפשר להציל חלק גדול מהם מבטלה ומכליון. אין כל ספק שאם נעביר תחת שבט הבקרת, ונבחן את שלשת מאות הצעירים האלה, נמצא על נקלה כמאה איש, שהמה יהיו לחומר טוב, המוכן לקבל צורה הגונה, אם רק נטפל בו באהבה ונדאג לאחריתו. בשביל הנבחנים והנבחרים האלה עלינו ליסד תיכף, עוד מראשית החרף הזה, ישיבה חדשה, בית אולפנא מיוחד, נבדל מעל הישיבות הישנות. את הישיבה הזו עלינו ליסד בצורת בית ספר מסודר, ולתת למבקרי הבית הזה את כל הזכויות ואת כל החובות של בתי-ספר עליונים. עליהם לבקר את השעורים וללמד את המקצועות, אבל יחד עם זה הם מקבלים גם תמיכה ועזרה מקופת הישיבה, אם הם זקוקים לכך.

בהתאם לזה הצעתי ליסד ישיבה שקראתי לה “ישיבת המשתלמים”, עפ"י תקנות אלה:

א.

1. מטרת הישיבה ושמה:

בשביל לתת האפשרות לצעירים שגדלו ונתחנכו על ברכי התורה להשתלם בלמודיה עד כדי היותם ראוים לקבל משרת רב בקהלות החרדים, או משרת מורה בבתי-הספר לחרדים, מיסד ועד החנוך ישיבה בירושלים עה"ק בשם “ישיבת יכין”.

2. אפני הלמוד:

ע"פ המגמה שאליה שואפים התלמידים להגיע, מתחלקת הישיבה לשתי מחלקות: א) מחלקת הרבנים; ב) מחלקת המורים.

ב.

3. מחלקת הרבנים:

במחלקת הרבנים מבדילים שתי קבוצות: קבוצת מורי הוראה, המשתלמת בדיני אסור והיתר (אורח חיים ויורה דעה); קבוצת דיינים המתלמת בדיני ממונות ונשים (אה"ע וחשן המשפט).

4. חק הלמודים בעד כל קבוצה הוא של ארבעה “זמנים”.

5. תלמיד הגומר חק למורו בקבוצה אחת עומד למבחן לקבל “סמיכה חלקית” במקצועות שלמד; הרשות נתנת לו להכנס אח"כ לקבוצה השניה ולהשתלם גם בזה, ואז אחרי גמרו חק למודי הקבוצה השניה, הוא עומד למבחן לקבל סמיכה “כללית”.

6. מהות הלמודים: הלמודים הנלמדים במחלקת הרבנים הם: גפ“ח, מדרש ופילוסופיה דתית, תנ”ך, עברית (דקדוק, חבור והספרות החדשה), דברי הימים וחשבון.

7. כל הלמודים ילמדו עפ“י שעורים הנמנים ע”י מורים מובהקים בעלי מקצוע.

8. על-פי הצעת מורה המקצוע יכול חבר המורים לפטר לזמן ידוע את התלמיד מחובת הבקור של השעורים, אם נוכח המורה כי התלמיד הספיק לעבור די צרכו על אחד השעורים, העתידים להנתן בזמן ההוא. רשות כזו אינה פוטרת את התלמיד מחובתו להמצא בתוך הישיבה בכל יום במשך כל שעות הלמודים.

9. שעות חובת הלמודים בכל יום אינן עולות על מספר שבע. מהן מוקדשות חמש ללמודי גפ"ת ושתים לשאר הלמודים.

ג.

10. מחלקת המורים:

חק הלמודים במחלקת המורים הוא של ששה “זמנים”, ואחרי שהתלמיד גמר את חק הלמודים של מחלקה זו, הוא עומד למבחן בשביל לקבל “תעודת מורה”.

11. על התלמידים הנ"ל חובה ללמוד ידיעות הטבע, המקצועות המיוחדים להוראה (הגיון, תורת הנפש, מיתודיקה ודידקתיקה ושעורי הוראה).

קבלת תלמידים:

12. כל תלמיד החפץ להכנס אל הישיבה צריך מתחלה לעמוד במבחן, אם כשרונותיו וידיעותיו בגפ"ת הן באותה המדה הנותנת מקום לקוות כי בגמרו את חק למודיו יהיה ראוי לקבל תעודת רב או מורה.

13. תלמיד שאינו ידוע לחבר המורים, בהכנסו אל הישיבה, עליו להביא תעודה מהרב שלמד אצלו עד השתא המעידה על לכתו בדרך התורה והמוסר.

14. אם התברר לפני חבר המורים וועד המפקח, כי התלמיד עבר בנדון זה על חק מחקי התורה, על התלמיד הזה לעזוב תיכף ומיד את הישיבה.

בחינות:

15. הבחינות בשביל להתקבל אל הישיבה נעשות במעמד שלשה מורים ללמודי קדש, ובחינות הגמר על-ידי ראש הישיבה ומורי המקצועות במעמד כל חבר המורים.

16. אחרי כל “זמן” עומד כל תלמיד למבחן מחומר הלמודים שלמד במשך הזמן ההוא.

הסדר הפנימי:

17. מורי הישיבה מתקבלים ע"י ראש הישיבה וחבר המורים הקים בהסכמתו של ועד החנוך.

18. על-יד חבר המורים ממנה ועד החנוך בהסכמת חבר המורים “ועד החנוך” שתפקידו לדאוג לצרכי המוסד ולעמוד על המשמר שכל התקנות וההחלטות של הישיבה תתגשמנה בפועל.

ועד החנוך מזמין את הרבנים פראג ואפשטיין, מנהלי שתי הקבוצות מתוך בני הישיבות הקימות, ואליהם נצרפים עוד אנשים אחרים בעלי צורה ואנשי מקצוע מקרב המורים, מסדרים תכנית למודים של למודי קדש וחול, ומסדרים את התכנית הזו לשלש או ארבע שנים כפי ראות עיניהם. את השעורים בתלמוד ופוסקים מסדרים באפן כזה שהמצוינים מבין המתלמדים, החפצים להקדיש את עצמם להוראה, יגמרו במשך שנות למודם את כל הלמודים הנחוצים לאלה שיקבלו התרת הוראה, סמיכת חכמים. ואולם עליהם ללמוד במשך זמן שהותם בישיבה גם תנ“ך, מדרש ואגדה, דקדוק ותולדות ישראל. אלה מן התלמידים שאינם שואפים להיות מורי הוראה, ורצונם הוא להיות מורה בבתי-הספר, מחויבים ללמד מלבד קורס ידוע של תלמוד ומדרשים גם מקצועות שונים בלמודי חול: חשבון, כתיבת הארץ, דברי הימים, תולדות הספרות. בישיבה זו ילמדו גם שפה זרה אחת ויקראו הרצאות שונות בטבע ובספרות, אבל אין הלמודים האלה חובה על התלמידים כי אם רשות. בין המורים בישיבה שהיו אז לפנינו בחשבון היה הד”ר זליגר וישראל זאב הורויץ ששבקו חיים לכל חי, והד"ר טורוב הציע גם לפני לקרוא בישיבה הרצאות על הספרות העברית החדשה.

הישיבה הזו לא היתה צריכה להיות בית חסד ומחסה, אלא בית-ספר, בית תלמוד. המתלמדים בישיבה מבקרים אותה תקופה ידועה וקבועה, משך שנים אחדות. הלמודים מתחלקים לכל זמן וזמן, והמתלמדים עוברים ממחלקה למחלקה, אחרי בחינות בכתב ובעל-פה. העיקר הוא, שצריכים ללמד את האנשים לסדר את רעיונותיהם על הגליון, שיוכלו לסדר את ידיעותיהם שרכשו בלמודם. אין הישיבה מקבלת על עצמה שום חובה ואחריות בנוגע לאלה שגמרו את למודיהם. אין ישיבה זו מספקת להם תמיכה זמנית, או עולמית, כמו שנוהגים עתה בישיבות ירושלים. הראוי להיות רב יהיה רב, והראוי להיות מורה ימצא לו משרה. אבל אין כל ספק, שכל אלה אשר יגמרו את חק למודיהם בישיבה חדשה זו, יהיו המועמדים היותר רצויים והיותר מוכשרים לשבת על כסא הרבנות, להיות דיינים בישראל, להיות מורים בבתי הספר שלנו. ישיבה כזו שאני הצעתי היתה מספיקה ביחוד מורים טובים לבתי-הספר שלנו, ותמלא את החסר בסמינר שלנו, המוציא מורים בלתי מתאימים. ראש ועד החנוך, הד“ר טורוב, התאונן מאד בהרצאתו על דבר הגבה הנמוך של חניכי הסמינר, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד על קלקלתה. טובי המורים שהיו לנו עד כה בבתי-הספר שלנו בא”י כולם כמעט חניכי המשטר הישן. עתה נחרבו כל הישיבות בליטה וזאמוט, עלה הכורת על בתי המדרש בכל רוסיה וגליציה. המעין הגדול, שהיה מספיק לנו צעירים מן הטפוס של משכיל עברי, חרב. ועלינו החובה להשתמש באותו האוצר, השמור לנו לתכלית זו בירושלים. פה עוד אפשר למצוא כמות ידועה של צעירים מבין לומדי הישיבות שהיו מוכשרים לקבל חנוך מסודר, וראוי הדבר שועד החנוך יקדיש לו את המרץ ואת האמצעים הנחוצים.

האמצעים הדרושים לזה היו, לפי דעתי, אלה:

מקבוצת האברכים שסדר ועד החנוך תחת הנהלת ושל הר' א“א פראג ז”ל, מקבל כל אחד תמיכה של שש לירות לחדש, סכום כזה צריך להחשב בתור מכסימום של תמיכה, שיכולים ושצריכים לתת לאברכים בעלי משפחה המבקרים את הישיבה. זהו סכום מכסימלי גם ביחס לכל תמיכה שנותנת אוניברסיטה לתלמיד שלה, גם במובן התחרות עם הישיבות שסכום תמיכתן אינו עולה על שתי לירות בחדש עבור כל תלמיד. ואולם הרוב הגדול של תלמידי הישיבה יהיה של בחורים, רוקים, שלהם תספיק תמיכה של שתי לירות בחדש. ומלבד זה הלא יהיו גם כאלה שאינם זקוקים כלל לתמיכה. באופן ממוצע יכולים היינו לחשוב שכל תלמיד יקבל תמיכה של ארבע לירות לחדש. אם נקבל בס“ה מאה תלמדים, עלינו יהיה להוציא לתמיכה 400 לירות לחדש. למורים ומנהלים 100 לירות לחדש. דירה, שמש, ספרי למוד ויתר ההוצאות 25 לירות לחדש. בס”ה סך של 525 לירות לחדש בערך, או ששת אלפים לשנה. בערך – רבע הסכום שהיה מוציא ועד הצירים לתמיכת הישיבות.

ה²

והישיבות הירושלמיות הקימות?

לא היה בדעתי לחתור תחתיהן כלל. מחלקת הסיוע של ועד התמיכה צריכה להוסיף לתמוך בישיבות, כמו שהוא תומך בכל בתי החסד האחרים, הן כל אלה שכבר עברו עליהם רוב שנותיהם ללא עבודה ומלאכה, וללא מסחר ואמנות, ללא שום פרנסה פרודוקטיבית, והמה נרשמים בין לומדי הישיבה – אלה הלא זקוקים לתמיכה, אותם אי-אפשר לעזוב לנפשם לגוע ברעב. בידיהם צריכים לתמוך, ואולי אך בידיהם, בידי הזקנים והחולים, ולהוציא את הבריאים והמוכשרים עוד לעבודה. כל האברכים מבני 25–30 ולמעלה אל יוסיפו עוד לקבל תמיכה ולאכל לחם חסד של הצבור, אך ורק בזכות זה שהם נרשמים על איזו ישיבה בתור לומדים. האברכים הללו אל נא יתעטפו באצטלא דרבנן, ואל יתחנכו להיות שנוררים, ואל נא יתגדלו להיות פושטי-יד. אם עד כ"ה שנה לא הצליח בלמודו ולא גמר את הקו, אזי יצא לשוק החיים ויטה את שכמו לעבודה ויחיה מיגיע כפיו אם חפץ חיים הוא. יכירו וידעו כל אלה, שאין עם ישראל יכול וצריך ורשאי לפרנס אנשים בריאים הולכי בטל.

על מחלקת הסיוע יהיה להוציא מתוך רשימות הנתמכים בישיבות את כל האנשים עד בני 45 שנה, שאינם זקוקים לתמיכה, אם ישנם בעלי כשרון ביניהם, יכנסו אל הישיבה החדשה וילמדו שמה למודי קדש וחול ויהיו לרבנים או מורים, ובגמרם את חק למודיהם הלא יתפסו לעצמם מקום בחיים, או להיפך, אם נוכחו שאין להם אותם הכשרונות הנחוצים לרבנות והוראה, יעסקו בישובו של עולם, ולא ידבקו אל מוסדות חסד ותמיכה. ישארו רק החולים והזקנים, שכבר אין להם תקנה, והם זקוקים לתמיכה ולקפה של צדקה. מספר אלה צריכים לשער שלא יהיה גדול, אם רק יעברו על הרשימות וידונו על בני הישיבות בלי משוא פנים.

וצריך אני להוסיף, שגם אחרי יסוד הישיבה החדשה, הנה גם הישיבות הישנות ברובן על מקומן תשארנה בירושלים, וקרוב לודאי שעוד תפרחנה. הישיבה שלנו, המתוקנת והחדשה, באונס או ברצון, תשפיע גם על הישיבות ואזי יבואו בהן תקונים חצוניים ופנימיים. גבאי הישיבות וראשיהן יוציאו דבת “ועד החנוך” ויקללו אותו על תקוניו ויעפרו בעפר, ואולי גם בשמתא ונדוי, כדרכם בקדש, למול הישיבה החדשה, וגם ימנעו את החלוקה מכל אלה אשר ילכו אל הישיבה ההיא, אבל סוף סוף ישתדלו לתקן גם את הישיבות הישנות שלהם. הארץ מתנועעת, סובב, הולך רוח הזמן, וגם הישן בישיבות יתחדש והפסול בהן יתקדש. עדים המה ישיבת “מרכז הרב” וישיבת “סלובודקה”, גם אמצעי הכסף לא יחסרו להן, אף אם מחלקת הסיוע תחדל, כמו שעושה ועד הצירים היום, להריק להם סכומי כסף גדולים. הן באמת לא מקפח ועד הסיוע הישיבות חיות. תמיכת ועד הצירים היא דבר שבמקרה. עיקר ההכנסה הוא מן הפוסטה, ממכתבי השנוררות שמפיצים גבאי הישיבות להרבה עשרות אלפים. היתה אז שעת המלחמה, והכספים יכולים לבוא רק מבריטניה ומאמריקה, אבל תעבור המלחמה ותזרמנה הנדבות מרוסיה, מארופה המרכזית. כסף נדבות לא יחסר לישיבות בירושלים, כמו שלא יחסר כסף לכל מוסד של צדקה בעיר הקדש. השנוררות פה היא מלאכת מחשבת, שיש לה כבר כהנים אמנים ומומחים לזה, ומקור הכנסות הישיבות לא יחרב לעולם. אך לנו לא היה עסק עם הישיבות הישנות, כי כמו שהנן בדמותן היום, אין כל ברכה בהן למדע תורתנו, אין הן יכולות להוציא אנשים מועילים לעמנו, אין להן איפוא כל ערך לאומי חיובי. אנו צריכים להציל מתוך כתלי הישיבות מה שעוד אפשר להציל, ואת הדרך הזה הכיר “ועד החנוך”, כמעשהו בראשית הקיץ ההוא. ועד החינוך עשה רק נסיון למבחן, ועלינו להשתמש בנסיון המוצלח הזה. עלינו ליסד ישיבה חדשה ולקחת לבנינה את כל אותן האבנים השפוכות בתוך הישיבות הישנות, ואשר בודאי גם האבנים הטובות האלו תנפצנה לאבני גיר ולא תצלחנה לבנין, הם עוד תשארנה בתוך האטמוספירה המתה של הישיבות הישנות.

הנה הנחנו אבני הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלים, ועלינו להכין בעוד מועד אבנים לבנין המוסד הלאומי הזה. האוניברסיטה הבאה צריכה להיות עברית ברוחה, בכל ישותה, בכל אוירה הפנימי, ומי המה אשר יהיו תלמידיה הראשונים של האוניברסיטה, מי המה הצעירים שעליהם יהיה לקבוע את צורתו של מוסד חנוכי-לאומי זה? יבואו צעירים מבני ישראל, מכל תפוצות הגולה, אלה שגמרו בתי-ספר תכוניים בארצותיהם. הבאים ידעו גם עברית, אם מעט ואם הרבה, כי על כן הלא שפת ההוראה באוניברסיטה שלנו תהיה שפתנו הלאומית, אבל הן זו היא אוניברסיטה, בית ספר עליון גבוה מעל גבוה, כור למדע העברי, חרושת בחכמה העברית, כלי יוצר של המחשבה העברית. האם אתם מרגישים איזו אוצרות זהב, איזה עושר לאומי אנו יכולים להביא אל האוניברסיטה אם חלק גדול מתלמידיה הראשונים יהיה חניכי הישיבה החדשה, שמלאו את כרסם במשמני הספרות התלמודית, ואשר המה בני בית אצל כל מקורות ספרותנו השונים? הנה אמדתי, נכון בעוד מועד את האבנים האלו, נניח גם את היסוד האנושי של האוניברסיטה הבאה, כמו שהנחנו את אבני הסלעים יסוד לבנינה.

אך כל הרעיון של “ישיבת המשתלמים” התפוצץ ויסודותיו נהרסו לאחר שבא אל הארץ “המזרחי”. אמרנו כי ההסתדרות הזאת תקח בידה את כל דבר החנוך בארץ, ביחוד את החלקה הקשורה עוד עם “תורת ישראל”.

ואולם…

---

פרק שביעי: יסוד "הארץ"

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

שאלת העתון העברי בא“י העסיקה את אנשי הישוב עוד לפני המלחמה. אלה אשר בא לידם ספרי “עולמי” (ספר ה. פרק י"ב) יודעים את אשר התלבטנו אנחנו, אנשי הישוב, בשאלה זו. הן העתונות העברית שבארצות הגולה אינה באה אלא למלא דרישה לאומית-מוסרית נאצלה מחיי יום יום של המון העם ואינה מתקימת אלא בכחה ובזכותה של החבה ללשון הלאומית, אבל בארץ ישראל היא יצירה טבעית שיש לכל יהודי בן תרבות צורך בה. סתם קורא יהודי בא”י הוא קורא עברי. סתם עתון ליהודים בא“י הוא עתון עברי. הוא המקור היחידי, שממנו שואב היהודי בא”י ידיעת המאורעות בעולם כולו וביהדות כולה, ובא“י וביהדות הארצי-ישראלית בפרט. ויותר משיש לה לעתונות העברית בא”י ערך בשביל ספוק הצורך הפרטי של כל אדם מן הישוב יש לה ערך כללי בשביל היהדות כולה ועניני חייה בארץ. העתונות העברית היא כמעט הצינור היחידי שבו יכולה לעבור השפעת הישוב החדש על הישוב הישן; היא הבמה היחידה שמעליה יכולה להשמע דעת הטובים שבעם על עניני הקהלות והמוסדים הקימים מכבר ועל המעשים והפעולות של בנין הישוב; היא גם הבמה היחידה שמעליה יכול להשמע קול העם העברי בא“י כלפי חוץ. כל זמן שהישוב בא”י היה נבנה רק בכח תמיכות מן החוץ לא היה מורגש צורך גדול בעתון עברי הגון, שיוכל להשפיע על התפתחות הישוב והעבודה מבפנים. צורך זה נעשה מורגש בשנים האחרונות, מזמן שהמושבות התחילו לעמוד פחות או יותר ברשות עצמן ולהתקיים בכח עצמן ובעזרת המוסדים הקימים בפנים הארץ, מזמן שנתרבו בארץ עצמה הכחות הבונים. נוצרה בא“י דעת-קהל, שהעומדים בראש המוסדות השונים של הישוב הישן והחדש יכולים וצריכים להתחשב עמה. מצד השני ישנם בחיי הישוב ענינים מרובים, שלפעמים קרובות הם מביאים לידי התנגשות בין זרמים שונים, מוסדים שונים, חברות ומפלגות שונות, ואי-אפשר לה לדעת הקהל בא”י ובחו“ל לבלי לטפל בהם. ועתון הגון, שהיה משמש במה חפשית בלתי מפלגתית לסופרים ולעסקני הישוב, היה יכול להביא טובה רבה לברור ולבאור ענינים ולהתפתחותם בדרך הרצויה לחזוק הישוב והתקדמותו. נחוץ לנו איפוא בא”י עתון, שבעליו יוציאו אותו לא לשם עסק ושיוכל – בלי משא-פנים לאיש, בלי הרכנת-ראש לכאן ולכאן, אבל גם בלי דבורים מפוצצים ומרעישים, שע“פ רוב אינם באים אלא לגרות את החיך של קהל הקוראים – לדון על כל עניני החיים שבא”י וביהדות כולה מנקודת ההשקפה הכללית של בנין העם והארץ, עתון זה צריך להיות יומי, מפני שלעתון יומי הכל זקוקים, הכל קוראים אותו, בני הערים ובני המושבות, חרדים וחפשים, צעירים שכבר יצאו מבתי הספר ותלמידי בתי הספר. וגדול הוא הערך החנוכי האישי והצבורי של עתון יומי בא“י, שהישוב החדש שלה נמצא עוד במצב ההתהוות, שאין בה עדיין לא צבוריות קבועה ולא אוטוריטט צבורי, לא דרך-ארץ קבועה, ושעל כן מטבע הענינים הוא בה שכל איש יהיה נוטה לעשות את הישר בעיניו. גדולה היא השפעת העתון היומי גם על התפתחות הלשון העברית, הטעם הטוב והסגנון, באשר הוא – העתון היומי – הוא הגשר הטבעי המעביר את הדור החדש בא”י מחיי בית הספר לחיי השוק והמשק ומלשון הספר ללשון השוק, מלשון הקדש ללשון חול, מלשון המורה והמדע ללשון השמוש בחיי יום יום. ואיכות הערך החנוכי של העתון היומי ואיכות השפעתו על התפתחות הלשון תלויות, כמובן, באיכותו ובמהותו של העתון.

ואם בשנים כתקונן היתה לנו שאיפה זו, הנה נעשתה יצירת העתון לדבר הכרחי לאחר הכבוש הבריטי. בערב היום ההוא שנכנסו ששה פרשים אנגלים אל פתח-תקוה ויכבשו אותה, וכל דרום יהודה, יפו והמושבות, נתרוקנו מהתורכים – בערב היום ההוא, מוצאי השבת, באספת העסקנים הראשונה שהתקימה אז בפ"ת בדירתו של רבי אברהם לב, זכרונו לברכה ולכבוד, החלטנו בין הדברים הראשונים המוטלים עלינו לקראת העתיד החדש גם להוציא עתון צבורי להיות לפה אל הקהל בארץ ולמען ישמעו גם אחינו בגולה הגדולה אל קולנו.

את דבר החלטה זו והבחירות למערכת של העתון ההוא רשמתי בפרק הראשון של ספרי זה. רק עברתי ליפו ומסרתי למר סעדיה שושני, בעל בית-הדפוס של “איתין ושושני”, שהוא היה אז ראש השומרים על תל-אביב בכל זמן הגרוש, מסרתי לידו את החומר בשביל הגליון הראשון. עודם שמורים בידי עלי ההגהה, וגם סדר הגליון הראשון, שצריך היה להיות כפול, ערוך בידי מר גוטמן.

הנה תכנו:

א) בפני השעה הגדולה (בלי חתימה, כתבתיו אנכי);

ב) מאת המערכת:

“מן המאורעות החדשים יוצאת פקודה: – לבנות את הנהרסות. ובמשך זמן המלחמה נהרסה ונחרבה כליל גם במתנו הספרותית פה, ואנו חיינו – אם אפשר לקרוא חיים למצבנו בארץ בתקופת המלחמה – ללא עתון עברי, ללא במה ספרותית. ואנו אומרים לשוב ולבנותה. וזה הגליון הוא אבן הראשה. רק אבני פנה אנו מסיעים. עוד התותחים רועשים והמלחמה בארץ בכל תקפה. השומרון והגליל עודם באזור המלחמה פנימה. ואולם חלילה לנו להוציא לבטלה אף את השעה הראשונה מן המנוחה, אשר נתנו לנו המאורעות. אין אנו בני חורין לבלי לעשות את המוטל עלינו, אם כי היכלת היא קצרה ומעטה. עוד יבואו ימים… שליחי צבור אנחנו מן השארית הנמצאה. ודגלנו יהיה דגל אותה השארית שכל עבודתה היתה תמיד לברוא בארץ-ישראל את עם ישראל, את אותו הצבור הלאומי שבו תקות העם העברי בזמן הזה. השארית הזאת לא התרפסה גם בימי רעה, ולבה לא נפל עליה מעולם. מכירים אנחנו בצדקת מעשינו. ברורה לנו הכרתנו הלאומית, ואף כי עתה, לאור קוי השמש הראשונים. עתה על כולנו לעבוד. עתה עלינו לשמוע בקול הקורא אלינו: לבנות!”

ג) לקראת חיים חדשים – כרוז (ש. בן-ציון);

ד) כלפי פנים וכלפי חוץ – (טרפון – נ. טורוב);

ה) בעתונות נ. ט. (נ. טורוב);

ו) כרוניקה;

ז) פיליטון: טעות (אני).

בבית הדפוס סדרו כמעט את כל החומר. בינתים יום יום הרבו הגולים לשוב ליפו ולתל-אביב, ביחוד מן המושבות הקרובות, במקומות אשר נכנסו צבאות הבריטים ויקחו להם בתים רבים לתחנותם. עוד היינו אמנם קומץ לא גדול, אך בכל זאת השתדלנו להכריז על מציאותנו בתור קהלה והסתדרנו למשמרות ולמוסדות צבור. כשליחי צבור התיצבנו גם לפני המושל הצבאי הבריטי, ברכנו אותו בשם קהלתנו והודענו לו את חפצנו ודרישותינו השונים בשעה זו, ולא כחדנו ממנו, בין יתר הדברים, גם את דבר העתון שאנו נגשים להוציא. הן ידענו כי דגלי בריטניה נושאים חופש לארץ, ולא עלה גם על דעתנו כי עלינו לבקש רשיונות לדברים שבדפוס, וגם עתון בתוכם.

אבל שגינו. המושל הקשיב בחבה רבה את ברכותינו. האיר לנו פנים מסבירות, ואולם הודיע לנו כי המלחמה עודנה נמשכת, ובארץ הנכבשה – משטר צבאי לכל חוקותיו וחומרותיו, וכל אספות ומעשי פרסום בדפוס אסורים.

ונתפרדה המערכת, ושבו אותיות הסדור אל התיבות, ונשארו עלי ההגהה עם כל יתר “החומר” אצלי למשמרת בתוך המעטפה, ועליה רשום “עתון שלא יצא”.

המושל לא הרשה לנו להוציא עתון בארץ אבל יחד עם זה הכירו השלטונות הצבאיים בנחיצותו של עתון בשביל השטח הנכבש. אי-אפשר היה לתת להאוכלוסים היהודים בא“י להשאר בלי ידיעות מכל הנעשה בעולם הגדול וגם בעולמם הם, ולכן סדרו השלטונות הצבאיים עתון עברי מיוחד בשביל א”י במקום תחנותם הראשי בקהיר. יסדו שבועון בשם “חדשות מהארץ”, ואת עריכתו מסרו לאחד הקצינים בצבא, למר ברוך בינה, אחד מן הצעירים שנתחנכו בא“י. לידי מר בינה מסרו בשביל העתון תקציב הגון שהרשה לו לשלם שכר סופרים לאלה ששלחו לו מפרי עטם. מר בינה הגדיל והרחיב את העתון ופרסם בו מאמרים ספרותיים וגם פיליטונים. התקציב שקבעו בשביל העתון הרשה למר בינה בהמשך הזמן לצרף אל העתון הוספה ספרותית טהורה שנערכה ע”י הסופר ש. בן-ציון, אשר לפי טעמו המיוחד קרא שם ההוספה “שי של חדשות מהארץ”. מובן שההוצאה הזו, כולה רשמית ונערכה לפי ההוראות של השלטונות הצבאיים, לא יכלה להספיק את הצורך בעתון צבורי בשבילנו. לאחרי חתימת השלום החליטו השלטונות הצבאיים להפסיק את הוצאת העתון הזה בקהיר, ובפברואר 1919 הודיעו ויצמן וסוקלוב בטלגרמה מלונדון כי הרשות הצבאית הבריטית במצרים עומדת להפסיק את הוצאת השבועון “חדשות מהארץ” וברצונה למסור את זכות הוצאתו לידי ההסתדרות הציונית או אפילו לאנשים פרטיים, לפי המלצתה של ההסתדרות.

הטלגרמה הזו נשלחה למר י. ל. גולדברג, שהוצאת עתון עברי בא“י עם גמר המלחמה היתה מחשבתו תמיד – ולכן לטובת הענין הכללי בקשו ויצמן וסוקלוב את מר גולדברג שהוא ירכוש לו את הזכות על השבועון הזה על מנת להוציאו בא”י. מר גולדברג בא בדברים עם הרשות הצבאית, וכעבור חדש ימים עברה אליו באופן רשמי זכות הוצאת העתון. מר גולדברג כבר בא אז לא“י, והוא התחיל לנהל מו”מ עם הסופרים שנמצאו אז בארץ להעמיד את אחד מהם בראש העתון בתור עורך. באו אז בחשבון שלשה: א. מ. בורוכוב; המנוח א. לודויפול והד“ר נ. טורוב. חפצנו אז שהעתון יהיה פרוגריסיבי אבל בלתי מפלגתי, ואולם בארץ כבר התבלטו המפלגות, ביחוד המעמד הבינוני שקרא לעצמו “האזרח” ולמולם הפועלים שהסתדרו תחת הדגל של “פועלי ציון”. המו”מ היה ארוך, ולעורך העתון נמנה הד“ר נ. טורוב. על-ידו היה ועד מיוחד שאליו נכנסו הכחות הספרותיים המעולים שנמצאו אז בארץ: ז’בוטינסקי; לודויפול; ד”ר לוריא; מ. סמילנסקי ואנכי. כאמור העתון “חדשות מהארץ” היה שבועון ואולם כולנו הסכמנו כי ברגע היסטורי חשוב זה אין שבועון יכול לספק צרכי השעה, ועלינו להשתדל לעשות את העתון יומי. יחד עם זה חפצנו מאד לשנות את שמו של העתון, ובעל הזכיון הגיש בקשה להרשות לו לקרוא לעתונו “ארץ-ישראל”. הרשיון לא נתן, ורק בסוף השנה הרשו לשנות את השם ולקרוא לעתון בשם “הארץ”.

רבות התלבטנו בקביעת צורת העתון ובכל השאלות הכרוכות בענין זה. המומחה מצד הטכני של הוצאת העתון היה מר שלמה זלצמן, שברוסיה היה נחשב לאחד המומחים בהוצאת ספרים. הנה שמור אצלי פרטיכל מהישיבה שהיתה ביום ט“ז ניסן תרע”ט:

“נוכחו: ה”ה י. ל. גולדברג; מב“ה הכהן; ש. זלצמן וד”ר יוסף לוריא. על הפרק: עתון יומי “ארץ-ישראל” בירושלים. נתקבלו ההחלטות הבאות: להוציא ד' פעמים בשבוע גליון בן שני דפים, כמו של “החדשות מהארץ”, וב' פעמים בשבוע גליון בן ארבעה דפים של “חדשות מהארץ”.

בכל צד יהיו חמשה עמודים, בערך מאה שורות בכל עמוד, והגליון בן שני דפים יכיל לערך אלף שורות עם הראש ועם המודעות, והגליון הכפול יכיל לערך אלפים שורות.

טלגרמות ועתונים יעלו לערך שלשים וחמש לי"מ לחדש.

למנהל – 25 לי"מ לחדש;

עוזר לו – 20 לי"מ לחדש;

לשני שמשים – 10 לי"מ;

דירה ומכשירי כתיבה ומאור והוצ“ק חמש עשרה לי”מ לחדש.

הוצאות פוסטה – 5 לי"מ לחדש.

באופן האמור יוצא תקציב כזה:

הדפסה וניר – 240 לי"מ בחדש;

מערכת – 118 לי"מ בחדש;

שכר סופרים – 62 לי"מ;

טלגרמות ועתונים 35 לי"מ;

הנהלה – 75 לי"מ.

בס“ה 530 לי”מ לחדש.

ליסוד המערכת ורהוטה ומודעות – 200 לי"מ בפעם אחת.

ההכנסה תהיה ממכירת 1500 אכס. במחיר אחד (בלי ההוצאות) שלש רבעי ג"מ.

בכל חדש 275 לי“מ ומודעות – 125 לי”מ בחדש.

בס“ה הכנסה של 400 לי”מ בחדש. יחד עם זה החליטו: אם לא תהיה אפשרות של הוצאת עתון יומי אזי מוציאים שבועון של ששה עשר צדדים כמו “חדשות מהארץ”.

הסדור יעלה 12 לי"מ.

ההדפסה 2 לי"מ.

הקפול 2 לי"מ.

הניר 15 לי"מ.

בס“ה 31 לי”מ לכל גליון בעד שלשת אלף גליון. להדפיס 3000 גליונות.

הוצאות המערכת: העורך – 30 לי"מ;

העוזר – 25 לי“מ; העוזר השני – 20 לי”מ לחדש.

הוצאות ההנהלה: למנהל – 20 לי“מ; עוזר – 15 לי”מ;

טלגרמות ועתונים – 30; שמש – 5; דירה מאור והו"ק – 15; פוסטה – 4.

בס“ה 90 לי”מ לחדש.

ובחשבון ממוצע 25 לי"מ לכל גליון.

ההכנסה תהיה ממכירת 2500 אכס. במחיר 2 ג“מ, ובנכוי הוצאות רבע ג”מ, 150 לי"מ לחדש.

מודעות תביאנה הכנסה של 35 לי“מ בחדש. בס”ה הכנסה של 185 לי"מ לחדש. לפי זה יוצא כפי התקציבים:

1. עתון יומי יביא גרעון של 130 לי"מ לחדש.

2. עתון שבועי יביא גרעון של 168 לי"מ לחדש.

_________

וכידוע כל התחלות קשות, וזמן של שלשה חדשים עברו עד אשר הסירונו את כל המכשולים הטכניים שעמדו נגדנו עד אשר מלאנו את חסר הניר ומצאנו את הדירה המתאימה¹ בשביל המערכת על כל זה עברו שלשה חדשים ורק ביום כ' סיון תרע"ט יצא הגליון הראשון של העתון היומי “הארץ”.

ימי עריכתו של הד“ר טורוב גם כן לא ארכו. עוד טרם נגמר אפילו החדש הראשון, וביום י”ז תמוז התפטר הד“ר טורוב ויצא לאמריקה. העתון עבר לועדה מיוחדת, שחבריה היו: ד”ר לוריא, פיכמן, לודויפול, סמילנסקי ואנכי. העורך בפועל נשאר עוד זמן ידוע ה' טורוב. כל ימי השלטון הצבאי נמצא העתון תחת בקרת קשה של הרשות הצבאית ולא קל היה לעורכיו השונים להשלים עם המצב הזה, ורק בבוא השלטון האזרחי נעשתה העריכה פחות או יותר נורמלית.

ובכמה אלפים לירות, סכומי הגרעון שהעתון היה מוציא מאת בעליו, עלה המפעל הזה למר י"ל גולדברג? אין החובב-הנדיב הזה מן המתפארים במעשיהם והמכריזים על עצמם. לא רק שאין במר גולדברג מאומה מן הטפוס של “איסתרא בלגינא – קיש קיש קריא”, אך גם על מפעלו הגדול, קנית המגרש של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, לא צלצל ולא פרסם, ומעשה הנדבה הזה ידוע רק למתי מספר.

---

פרק שמיני :הבאים

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

אך נגמר הכיבוש, נכרתה בהחלט ברית השלום בין כל הנלחמים, הקיץ הקץ על המלחמה, ובלהותיה הנוראות היו מאחרינו. שנת תרע“ח נגוזה ועברה, וגם תרע”ט שאחריה הלכה והתקרבה אל קצה – וכיונים מארובותיהם החלו לבוא אלינו, אל חופי ארץ ישראל, אחינו ובנינו הגדולים והטובים, אלה אשר אליהם קוינו וחכינו.

שמענו וידענו כי בלונדון כבר נמצאים ראשי העסקנים של הסתדרותנו הלאומית, אלה אשר מסבות בלתי תלויות בהם לא יכלו עד כה לקחת חלק בעבודה הציונית בפריז ובלונדון. מעתה משתתפים בעבודה גם הפרופ' ורבורג, ד“ר א. הנטקה, ברתולד פיבל והד”ר ארתור רופין, אשר נסיונותיו הרבים בעניני הישוב בודאי יהיו לעיניהם לעבודת הסתדרותנו הקרובה. בתנאים כאלה ידענו ימצא הפרופ' חיים ויצמן את האפשרות לעזוב את העבודה בלונדון בידים אמונות, ולראש השנה הבאה עלינו לחיים חדשים נקבל את פני הד"ר ויצמן בארץ ישראל.

הד“ר ויצמן יצא מארץ ישראל ונסע מיפו ממחרת יום הזכרון בצום גדליה תרע”ט אחרי עשותו בארץ ששה חדשים תמימים. כל הימים ישב בארץ ישראל אל עקרבים. הוא קוה כי יוכל לעבור בכל הארץ ויתחיל לבנותה ולגשת אל סדור חיינו, והנה החזית על יד הירקון נשארה בתקפה והחזיקה מעמד חודש אחר חודש, עשרה חדשים שלמים, – והד“ר ויצמן ראה את עני פתח-תקוה ותושביה מגורשים. השומרון והגליל היו סגורים ומסוגרים ואנחנו לא ידענו גם את גורל כפר-סבא הקרובה. דאבה נפשו של הד”ר ויצמן לראות את “השטח הנכבש” והוא קטן עד מאד, ותנאי המלחמה השוררים בו אינם נותנים כל חפץ, אינם מרשים לפתח חיים נורמליים, מעכבים את כל עבודת התחיה. ובמצב-רוח כזה, השולל כל תעופת נפש והתרוממות הרוח, עזב הד"ר ויצמן את ארצנו.

אך יצא מן הארץ, ועוד טרם הגיעה אניתו לונדונה, והנה החזית נשברה ובימים הראשונים של חג הסוכות נכבשה כל הארץ ונשתחררנו כלנו, מרוחמה בדרום עד מתולה אשר לרגלי החרמון. שבו גולינו מן הגליל, באניות הובאו נדחינו מארבע כנפות המדינה התורכית, וגם מארץ מצרים באו כמעט כל המגורשים בראשית המלחמה, והארץ שנתרוקנה מבניה הלכה והתמלאה. במשך השנה הזאת כמעט נגמרה המלחמה, נכרתה ברית השלום, והגיעה העת כי יבואו בונינו לגשת את העבודה הגדולה, אשר המאורעות העולמיים מטילים לחובה עלינו.

השנה הראשונה שעברה עלינו היתה שנת נדודים ותעתועים. אך נכבשה הארץ ושאפנו רוח מן המועקה אשר שמו התורכים בנפשנו, והנה יצרנו לנו ביאת-כח בדמות “הועד הזמני של השטח הנכבש”. עלובה היתה הצורה של השלטון הזה, אבל בתנאי חיינו אנו לא יכולנו לעשות אחרת. וההגיון הבריא פקד עלינו להשמע אל השלטון הזה אשר יצרנו לנו, לתתו עליון על חיינו הצבוריים בשטח הנכבש, בארצנו המשוחררת. מי כמונו יודעים את כחה של ההסתדרות, של אחוד הכחות, של המשמעת הלאומית. ברצון ובהסכמה טבעית הרכבנו לראשנו את “הועד הזמני”, ותחת פקודתו סדרנו לנו את ענינינו הצבוריים והלאומיים. עליון לו, לועד הזמני היה “ועד הצירים לא”י", בהיותו בא-כחה של ההסתדרות הלאומית בכל העולם. את “ועד הצירים” פגשנו בכל כבוד ויקר, שתנו עליו הוד, הכרנו את שלטונו עלינו. ועד הצירים היה לנו לעינים, שמענו בקולו לכל אשר פקד עלינו, אנחנו רצינו, אנחנו שאפנו כי יקום שלטון מקרבנו ויצוה על הסדרים החדשים, על התנאים החדשים, על הפנים החדשים של חיינו בארץ, הצריכים להתרקם בחסד המאורעות המבשרים את תחיתנו.

אבל כעבור השנה, מאז נשתחררה כל הארץ, וכל אחינו היושבים בארץ ישראל במקום הסתדרות אחת ותנאים אחדים, – נשארנו אז דלים וריקים במובן הצבורי. עדר עדר לבדו, מפלגות אין קץ, במות במות, תהו ובהו. נתרוקן מתוכו “הועד הזמני” ויהי כלא היה. הוא קבל אל תוכו גם חלקים אחדים מישובנו, שעוד טרם גמלה אצלם ההכרה הלאומית באופן שיהיו נכונים להביא קרבנות לטובת רעיון התחיה, והחלקים האלה, ביחוד מבני ירושלים, ציונים מאתמול – המה אשר חתרו תחת יסודותיו של " הועד הזמני" ויהרסוהו. חלפו הלכו להם הזיו והזוהר של “ועד הצירים”. חלופי-גברא, כמו בגלגל הצבעים, של ועד הצירים, העדר אישיות מרכזית אחת בתוך המוסד הזה בכל ימי השנה, חוסר כל שיטה בעבודה, – מה הוא איפוא “ועד הצירים”, כי יוכל למלוך עלינו, כי יורה לפני הישוב את הדרך, כי יפתח לפנינו אופקים לעתידנו בארץ? ובאין ב“ועד הצירים” אנשים מוכשרים לעבודת הבנין, וגם אולי עוד טרם הוכשרו התנאים המדיניים לעבודה – לקח עליו המוסד הזה את ענין התמיכה והחלוקה ואת כל המחמדים של הישוב הישן, והוא משקיע בזה את אמצעיו הכספיים ואת כחותיו הרוחניים. והמוסד הלאומי “ועד הצירים”, האורגן הפועל של הסתדרות תחיתנו, השואפת לטהר את חיינו מן התמיכה ומן החלוקה ומכל פגול הגלות – המוסד הזה הולך ומקבל צורה של “ועד כל הכוללים”.

הועד הזמני נתרוקן, ועד הצירים ירד, וחיינו הצבוריים בארץ נדלדלו. ומה נחוצה לנו פקודה רמה, ומה נחוץ לנו מוציא ומביא, מורה דרך, שלטון מסודר! ביחוד כשהעזובה בארץ רבה, בשעה שמעטים האנשים המכירים בחובתם, והמה אינם מרגישים באחריות מעשיהם.

ולכן התפללנו: יבוא נא הד"ר ויצמן אל הארץ, יבוא אחד מנשיאי הסתדרותנו הלאומית, ויניח על מכונתה את הגיגית הכפויה על ישובנו שלא ברצונו. ירגיע את הלבבות הסוערים, ישריש את הסדר בינינו ויקרא לעבודה בכל מקצעות חיינו החמריים והרוחניים. האמנם עוד טרם הגיעה השעה? –

ובתשרי תר“פ בא הד”ר ויצמן, בא שנית אלינו, אל ארצנו, שב אלינו עוד הפעם. וגם הפעם אין הפרופ' ויצמן בא לגשת אל העבודה, אל עצם הבנין, אלא להכין את הקרקע, להכשיר את התנאים המתאימים לעבודה בארץ. תקופת המעבר עוד טרם נגמרה, עב הענן המכסה את שמי העולם מראשית המלחמה עוד טרם נתפזר, והשלום, בה“א הידיעה, השלום המוחלט, עוד ממנו והלאה. רבה עוד העבודה גם למנהיגינו במרכזי הממלכות, החולשות על גויים, וגם על ד”ר ויצמן יהיה בודאי למהר ולשוב לאספת השלום, ועמל לא מעט עוד נכון לפניו במוסדות השלטון בלונדון. ואם בכל אלה מצא המנהיג לנחוץ וחרד אלינו עתה מים, בודאי קראוהו המסבות והמצבים השונים, אשר עניננו הלאומי נתון ומשולב בהם.

ואף אמנם מצבנו בארץ דרש אז תקונים ובאורים, ואת שני אלה אי אפשר היה לדחות לעידן ועידנין. הצבור הקטן שלנו, שלא היה מתוקן מעולם, התקלקל בתקופה ההיא במדה מרובה משהיה קודם. הפרודוקטיביות נתמעטה, החפץ לעבודה נדלדל. אפשר היה לקוות, כי צלצלי התחיה יעירו ויעוררו בבני עמנו יושב-הארץ את התשוקה ליצירה, להגדיל ולהאדיר את כחות התוצרת בכל הענפים והמקצועות. ואולם למעשה אנו ראינו עצלה לאומית, שויון נפש לעבודה, אפיסת הכחות. – העינים היו תלויות אל ההרים, אל השמים ממעל ואל מתנת “הדודים מאמריקה” ויחד עם זה היו מתגדלים ומתרבים הצרכים, יוקר החיים האמיר בארץ ישראל יתר על כל ארצות אירופה, ולא היה כל ספק כי המשבר קרוב לבוא. מפזרים היו האנשים בארצנו את זמנם ואת כחותיהם לתהו, לאספות-שוא ועסקנות-הבל ומפלגות-תהו, מבלי אשר תרחף רוח אלהים על כל המעשים והדברים האלה. בכל מקום אשר תדרוך כף רגלך היית מוצא במות במות, מתחת כל נקודת ישוב צמחו ועלו כהנים ונביאים המנבאים לאשר לא שלחום, השמאלים מזה והימנים מזה.

וכל זה היה דורש תקון. מראות חיים כאלה אינם יכולים להיות יסוד לבנין-לאומי בריא, הדורש התאמצות כל כחות העם ומרץ יוצא מן הכלל. אסור היה לעם עני ואביון כעמנו, השואף להשתחרר מעניו, להסיר את שכמו מעבודה, לפזר את כחותיו להבל ולריק ולבלי לדעת חסכון בכל חייו, חסכון בזמן ובמרץ ואפילו באמצעיו החמריים. אסור לעם כעמנו, אשר מספר גויי הארץ מספר שונאיו ומתנגדיו, להתפורר לשבבים ולהתחלק לכתות ולמפלגות בשעה כזו ביום הרת עולמנו, ברגע היסטורי שלא היה דומה לו בכל אלפי שנות גלותנו. ויבוא גם הד"ר ויצמן, ויתן קול עוז על הצעירים והזקנים גם יחד, ויסיר את המסוה של הלאומיות המזויפה ושל הדתיות החנפה וידע גם העם.

ותקונים ובאורים דרשו גם יחסינו המדיניים בארץ, בהוה ובעתידנו הקרוב. יגיה אור, מעט אור על המחשכים האלה, ולא נתעה דרך ולא יוסיפו עוד להשלות את נפשנו בשוא, בתוחלת ממושכה, בתקוות בלתי מבוססות – וגם עבודה זו היתה צורך השעה, גם אותה אי אפשר היה עוד לדחות. הנה עוד מעט, – ימים, שבועות, ירחים אחדים לכל היותר, – והמצב המדיני בארצנו יבורר. הממשלה הבריטית תקבל מאת חבר הלאומים את הכח וההרשאה לשלוט בארצנו ולתמוך בידנו לבנות בית-לאומי לעם ישראל. כזאת היתה הכרזת בלפור, שנתאשרה מאת אספת השלום. ואולם גם מצבנו עתה, בטרם יבוא היום הגדול הזה, דרש תקונים ובאורים. גם העבודה המדינית אינה אוהבת קפיצות ודלוגים לא-שערום, והיא הולכת ונעשית בהדרגה, לאט, מן הקל אל הכבד.

עלינו לבנות את חרבות ארצנו, לקומם את הנהרסות. מי המה הבונים? אנחנו דלונו עד מאד, נשארנו מעט מן המעט, ותקותנו כי יבואו אלינו אחינו מן הגולה, הנמקים מעוצר רע ויגון, מכל המוצאות אותם בארצות שונאיהם ואויביהם הרבים.

והד“ר ויצמן בא בעתו, בטרם אשר יבואו מנהיגי תנועתנו לקבל את מגלת השחרור. עוד בשנה הקודמת הבטיח הד”ר ויצמן להביא אל הארץ את מגלת העבודה. מי כמוהו יודע ומבין, שמגלת שחרור, באין יכולת למלאותה תוכן של עבודה, אינה ולא כלום, צלצול ריק. על הד“ר ויצמן לראות ולהתבונן אל כל הנעשה את כל מה שאפשר לעשות בעתיד הקרוב בהיות היכולת בידנו. לד”ר ויצמן עינים פקוחות ולב מבין, וגם ניב שפתים לו להגיד בשובו לאירופה את אשר ראה, להניח את הקל ולהדגיש את החזק.

זה תפקידו של הד"ר ויצמן במסעו הפעם זאת היתה חובתו לעשות,– והוא יודע מה זו חובה והוא יודע למלאותה.

ובאותו הזמן בא אל הארץ גם מנחם אוסישקין. לא כאורח בא. תושב הוא. מעטים האנשים, הקשורים אל ארץ ישראל ואל כל עניניה כמוהו. האם יש דבר בארץ ישראל, בכל תולדות תנועתנו הלאומית בכל מעשי התחיה, אשר אוסישקין לא לקח חלק בו?

אני מרשה לי לספר בקצור נמרץ את תולדותיו. הוא נולד בשנת תרכ“ג בדוברובנה, פלך מוהילוב. בשנת תרמ”ט גמר את חוק למודו במוסקבה בתור מהנדס-טיכנולוג. עוד בהיותו תלמיד ביה“ס, בראשית שנות השמונים למאה שעברה, כבר השתתף בתנועה הלאומית, אך נראתה התנועה הזאת בארץ בצורת ישוב א”י. יחד עם חבריו יסד פלוגת בני ביל“ו במוסקבה, והוא גם היה ממיסדי אגודת “בני ציון” מבין הסטודנטים בעיר ההיא: זאת האגודה “בני ציון” שהטיפה לישוב הארץ ולכל תנועת התחיה, ואשר נתנה לנו אנשי מעלה ואנשי מעשה והמנוח טשלינוב בראשם. אוסישקין היה מזכיר אגודת “חובבי ציון” במוסקבה, וגם היה ציר האגודה באספת דרוסקניג. וכאשר נתאשר “הועד האודיסאי” והתאספה בחודש אדר תר”ן האספה הראשונה, היה אוסישקין ביחד עם הר“י מזא”ה צירי מוסקבה באספה ההיא. אז נכנס אוסישקין גם אל אגודת “בני משה” מיסודה של אחד-העם.

ובשנת תרנ“ז, כאשר התאסף הקונגרס הראשון הבזילאי, היה אוסישקין לאחד מעוזרי הרצל בעבודת ההסתדרות. הוא הולך ונעשה אחד ממנהיגי הציוניות, בתור אחד מחברי הועד הפועל הגדול, ובקונגרס השביעי נבחר גם לחבר הועד הפועל המצומצם. פתגמו היה תמיד: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”, ובתור מורשה של הגליל יקטרינוסלב היה למופת לחבריו במרצו בעבודתו בלי לאות ובמסירותו לענין התחיה. באספת הציונים במינסק, בשנת תרס”ב הציע אוסישקין כי יסדרו לגיונות של בחורים, אשר יתנדבו לעבור מספר שנים לטובת התחיה על אדמת ישראל. הקונגרס הששי מצא את אוסישקין בארץ ישראל, וכאשר נודע לו על ההחלטה בדבר הצעת אוגנדה התיצב אוסישקין בראשי הלוחמים בה, והוא אשר קרא את אספת המורשים בחרקוב, והכריז מלחמה על הארציים. בשנת תרס"ה קרא לאספה בוילנה את “ציוני ציון”, ואחר כן היתה אספת כל הצירים של “ציוני ציון” בפריבורג, וגורל אוגנדה נחתך.

אוסישקין אינו אורח בארץ ישראל, הוא בקר את ארצנו פעמים אחדות, יודע את מוצאיה ומובאיה, את שאלותינו הרבות לפרטיהן. בהיותו פה בפעם השניה, בשנת תרס“ג נסה ליסד את “ההסתדרות” הכללית של א”י, וגם “מרכז המורים” העומד וקיים עתה בארצנו הוא מעשה ידיו. עיניו ולבו של אוסישקין ביחוד בשאלות המעשיות של הישוב ושל התחיה: ההסתדרות, המוסדות הכספיים של הציוניות, הקרן-הקימת, חברת “גאולה”. בכל אלה היה הוא מן המתחילים מעשרת הראשונים. ולהם הקדיש את כל מרצו ואת כחותיו החברתיים. זה שלש-עשרה שנה הוא נשיא הועד האודיסאי, חברת “חובבי ציון” ברוסיה. ולפניו נגלו כל הענינים בחיי הישוב, שהמה חלק בלתי נפרד מחייו הפרטיים. עוד טרם התלקח המלחמה לעברית בארצנו ובתי הספר שלנו היו בידי רשויות שונות, תמך הועד האודיסאי בשורה שלמה של בתי-ספר עברים בארץ, והרוח החיה בכל העבודה הזאת, כמו גם ביסוד הגמנסיה “הרצליה” ביפו, היה אוסישקין.

אוסישקין אינו זר גם בקהל הסופרים, איש מעשה הוא מנעוריו עד היום הזה, ואם ראה צורך בדבר לפרסם את רעיוניו ולהפנות את תשומת לב הקהל אל הנעשה ואל הצריך להעשות, אז נהיה גם לספרא. הוא כתב עברית, רוסית, – הכל לפי הצורך, ואחדים ממאמריו תורגמו גם לשפות אחרות, הוא התנגד אל הרוחניות היתרה, ועוד בימי שחרותו כתב ב“המליץ” נגד “לא זו הדרך” של אחד העם, ובעניני הישוב ובשאלותיו היו דעותיו יותר קרובות אל לילינבלום. במחברתו “הפרוגרמה שלנו”, לא כחד דבר מכל מחשבותיו על עתידה הקרוב של עבודתנו, כי על כן אין דרכו של אוסישקין לדבר בלב ולב ולכחד תחת לשונו את אשר בלבבו. להטי הדיפלומטיה זרים לו.

מראשית המלחמה העולמית לא ידענו דבר על אדות עבודתו. נפסקו החבורים בין ארצנו ובין רוסיה, ועזרת ארץ ישראל באה ממקומות אחרים ביחוד מאמריקה. ואולם אך נמצאה היכולת הראשונה ואוסישקין הלך “למקום המעשה”, למרכז המאורעות של שלום העולם, ואוסישקין היה אחד מחמשת שלוחי עם ישראל בישיבה ההיסטורית של אספת השלום. וידוע ידע להדגיש ברגע הגדול הזה את המאור שבלאומיות, וידבר את דבריו באולם האספה בעברית. זאת היא אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, כי ישמעו דברי צירי עמנו ודרישותיהם לפני מושלי האנושיות בשפה העברית.

אף רגע אחד אין אנו יכולים להניח שגם אוסישקין בא אתה אל הארץ כאחד מן הבאים, כאלה שהיינו רגילים לראות ולקבל את פניהם בתקופה אחרונה,– נקרא לה: תקופת השחרור. אלה אחרונים באו אלינו בשתי כונות תחלה: ראשית לראות ולהוכח אם אמת הדבר, שיש בעולם ארץ ישראל, אם זהו דבר שבמציאות, או רק חזון רוחם של המטיפים הציונים. ושנית, אם הדבר נמצא, ישנה ארץ ואנשים יושבים עליה, אזי הדין נותן שצריכים לתקן אותה, להביא סדרים בתוכה, לבנותה כמו שצריך, כלומר כמו שהמה, הבאים, מבינים את הבנין ואת הסדרים ואת הצורך. כך, או קרוב לכך היה מהלך המחשבות של רבים מאלה, אשר הופיעו עלינו במשך חדשי השחרור. באו אנשים וכל-עומת-שבאו כן הלכו להם, ונמצאו כאלה אשר תקנו, ועוד יותר מהם קלקלו לשם תקון. ובארץ תהו ובהו, דמדומי תקוה ויאוש.

אוסישקין יודע את הארץ ואת תחלואיה החברתיים, ואם הוא בא עכשו – על מנת להשתקע בא, לחיות את חיינו ולשכון עמנו “בתוך טומאותינו”, הוא בא להיות אחד המנצחים על הבנין הגדול, בנין עם ישראל בארץ ישראל. הוא אינו בא לבקר, לחוות דעה, להגיש הרצאה – ולפנות לצדדין. מעשי הוא תמיד, ישר הוא תמיד. אינו אוהב לרמות את עצמו, ואף כי את אחרים. לא יקפוץ המימה, אם לא ידע את עמקם. בודאי בדק ומצא, כי הגיע השעה לבנות, כי יש יכולת לגשת אל העבודה המעשית, – והוא בא להתיצב על משמרתו.

ובקיץ הקודם, בחודש תמוז, בא לבקר אותנו אחינו הגדול שמעבר לאוקיאנוס, לואי ברנדייס. שבועות אחדים התהלך בתוכנו, עבר בארץ ישראל, ובכל מקום בואו קדמו את פניו בברכות ויערכו לו קבלות פנים נהדרות כיאות לו. מר לואי ברנדיס לא היה בקרבנו כאחד האורחים הנכבדים, שארצנו רגילה לראותם ולבה גס בהם, אינו כאחד מן הבאים מאמריקה “אשר שם הזהב”. הוא היה אז נשיא הכבוד של הסתדרותנו הלאומית בגולה האמריקאית, אדם אשר כשרונותיו ומדותיו בלבד העלוהו להיות שופט עליון בממלכת ארצות הברית. הוא הכולל יחד מושגים נעלים הרבה. והוא התהלך בארצנו ומסעו היה כבוד והמון חוגג.

אך הנה נגמרו החגיגות וקבלות הפנים. באו ימי החול, ימי המעשה. לא אדם כברנדיס ישפוט למראה עיניו באולמים המקושטים לכבודו. עיניו הפקוחות תחדורנה עמוק עמוק, מתחת לשטח הנראה, ואז ראה את מצבנו כמו.

כבר עברו אז כעשרים חודש מאז נפטרנו ממועקת התורכים, ובמשך הזמן הזה אף צעד לפנים לא התקרבנו אל המטרה בעבודתנו הלאומית, אף שעל אדמה לא נוסף על רכושנו בארץ, אף עמדה לאומית אחת לא חזקנו בה. ערי המושב בארצנו כמו נכריות לנו, למרות מספר תושבינו בהן, וחלקנו בשלטון העיריה דל מאד מאד. אפילו בירושלים אין מקום במשרדים הרשמיים לשפתנו העברית, ועוד גם לפעמים יותר מאשר לפנים, עליה ללחום על זכיותיה העלובות, על קיומה.

הקלקלה הזאת היתה תלויה בתנאים הכלכליים של מצבנו בארץ, ונוספו על התנאים האלה גם מעשי המוסדות שלנו עד הקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה. ועד הצירים עצמו. אדם כלואיס ברנדיס הבין בלי ספק את כל הערך הפוליטי של עמדתנו זו, והוא בודאי מצא לאומיות בריאה במקום שאחרים רוצים לראות אך שוביניות.

דלים וריקים בודאי נראו לו חיינו אם במשך החדשים הרבים, שעברו לאחר שהוסר מעלינו עול התורכים, לא יצרנו עוד כלום. הלא דלונו מאד, אם אזלת היתה ידנו לתת עבודה לפועלים עברים, גם לאלה שהיו נמצאים פה עוד מלפני המלחמה, ואף כי לעולים החדשים שעליהם היה עלינו לחכות, שלמענם אנו צריכים, אנו מחויבים להכין עבודה. במקום הכנות לקראת פועלים שיבואו מן הגולה, אנו היינו מפטרים את הנמצאים, והצעירים שבאו אחרי נדודי כף-הקלע, מגלות פולניה לארצנו, היו נעים ונדים ממושבה למושבה באין מאסף, באין עבודה, הלזו תקרא תחיה?

מר לואי. ד. ברנדיס שם לב בודאי אל כל הסכומים הגדולים שהקריבו הציונים בני-ארצו לטובת הישוב בכל משך התקופה אחרונה, ודרוש ידרוש גם לתוצאות. הלא אך “חלוקה” חדשה יצרנו, זאת החלוקה הנצבת תמיד כצר למול עבודה, למול יגיעת כפים, נגד כל יצירה לאומית. התפתחה אז חלוקה שמנה ועשירה מכספי הסיוע האמריקני, ובהיותה שמנה ועשירה חדלה להיות מנוולת כמקדם, אבל לעומת זאת סכנתה היתה מרובה מאשר לפנים. כל עבודת הסתדרותנו הלאומית וחלקיה השונים היתה אז מתרכזת בחלוקת כספים לשם חלוקה, ולא לשם יצירה ועבודה. האמנם זאת היא תורת העסקנות המעשית רבת הנסיונות של בני אמריקה?

ככה ישאל בודאי האיש ברנדיס.

והוא אשר ימצא גם פתרון לכל הדברים האלה. אין אחוד הכחות, אין רוח אחד בסניפים השונים של הסתדרותנו. האפ“ק, משרד א”י, ועד הצירים,– האם אלה כלם לא היו בנים להסתדרות הציונית, הסתדרותנו האחת: למה בנינו אז במות-במות?

ומר ברנדיס שפט בודאי מישרים את כל הדברים האלה.

וארץ ישראל חכתה לא רק לעסקנים היושבים ראשונה בתנועת התחיה, אך גם לכחותינו התרבוניים, לכל אלה שהיו תושבי הארץ בכח, שאמנם דרו במערב אבל לבם היה תמיד במזרח, “פה, בארץ”…

וגם אלה לא אחרו לבוא.

מרוסיא, מאודיסא, בא וירד ביפו בחורף תר“ף הד”ר יוסף קלוזנר. הוא כבר בקר את הארץ פעם, וגם אז היה עם לבבו להשתקע בארץ. לעיני הקוראים עברית אמנם אין צורך להציג את הד"ר יוסף קלוזנר, אבל הנה זה שנים רבות נקרענו מעל רוסיה, ומבין צעירינו בודאי ימצאו רבים, שבשבילם כדאי להקדיש שורות אחדות לכבודו.

הד“ר קלוזנר היה בבואו כבן ארבעים ושש ונולד בליטא, בפלך וילנה. את חנוכו קבל בישיבה האודיסאית, במקום שהיו מלמדים גם למודי חול, עניני מדע כלליים. את הפילוסופיה ואת השפות השמיות למד באוניברסיטה בהידלברג, ושם גם נכתר בתואר דקטור. עודנו צעיר התחבר קלוזנר אל האגודה “שפה ברורה”, שיסד שם המורה י”ל דוידוביץ, וגם את עבודתו הספרותית החל, בהיותו בן י“ט שנה, במאמר על דבר התפתחות שפתנו ותחיתה. השאלות האלה העסיקו אותו שנים אחדות, והמאמרים בענין זה וספרו “שפת עבר – שפה חיה” (תרנ"ו) המה פרי עבודתו אז בחקירת השפה. באותה התקופה פרסם גם מאמרי בקורת אחדים, והמאמרים “ציון למשורר” ע”ד יל"ג, “לתמונתו הספרותית של סמולנסקין”, וביחוד העבודה הגדולה “רוחות מנשבות” במאסף “הזמן”, קבעו את צורתו הספרותית של מר קלוזנר.

הד“ר יוסף קלוזנר ידוע כאחד מתלמידיו המובהקים של אחד-העם. בירחון “השלח” כתב הד”ר קלוזנר הרבה מאמרי בקורת ופובליציסטיקה. וגם עבודתו המדעית “הרעיון המשיחי בישראל” נדפסה בירחון הזה. משנת תרס“ג היה הוא עורך את “השלח”, והיה גם אחד מסופריו הפוריים – בשמו האמתי ובשם “איש עברי”. הוא חבר גם ספרים הרבה, כמו “האדם הקדמון”, “המשיחיות של עם ישראל בתקופת התנאים” (בגרמנית) “יהדות ואנושיות” (שתי תוצאות), “היסטוריה ישראלית”, קובץ שעורים בישיבה האודיסאית בשנות תרפ”ז – תרפ“ח, “הזרמים החדשים של הספרות העברית”, והמון מאמרים בעברית, רוסית, יהודית וגרמנית. כי הד”ר קלוזנר הוא עובד ספרותי ממדרגה ראשונה, מתמיד ושקדן, הוא גם ערך אחד לוחות “אחיאסף”, את החוברת לדוגמא של “אוצר היהדות”, וגם הוציא בשותפות עם מר גרזובסקי “מלון של כיס” מעברית לרוסית וגרמנית.

בואו של ד“ר קלויזנר עורר את עסקני הספרות העברית לחדש את הירחון “השלח”, שנסגר בזמן המלחמה, ולהוציאו מחדש בירושלם. הדואגים להתפתחות ספרותנו לא היו יכולים להשלים עם הרעיון, לבלי להשתמש בכח הספרותי הגדול שבא לארצנו, בכחו של הד”ר קלוזנר. ואמנם נתחדש “השלח”, אולם לצערנו, לא לאורך ימים.

וגם ממערב אירופה בא לארצנו כח ספרותי ומדעי. באניה דרך חיפה בא הד“ר נחום סלושץ, שגם הוא חדש בארץ ישראל. הד”ר סלושץ נולד באודיסה בשנת תרל“ב לאביו המו”ץ, אחד מעסקני חבת ציון. גם הצעיר סלושץ היה מן העסקנים הלאומיים באודיסה ובסביבה, וגם פרסם מחברות אחדות על דבר הקונגרסים הציונים. את השפות המזרחיות למד בפריז, ושם הגן על חבורו אשר עטרוהו תואר דוקטור. לנושא חבורו זה בחר לו את הענין “תחית הספרות העברית”, והיה מן הראשונים אשר הוציאו את ספרותנו מרשותנו הצרה לתוך החוגים הרחבים של המדע האירופי. אך שנה אחת עברה והד“ר נחום סלושץ נתמנה למורה הספרות העברית באותה האוניברסיטה, שהכתירה אותו בתואר המדעי. בהוצאת הספרים “תושיה” פרסם הד”ר סלושץ את ספרו “קורות הספרות העברית החדשה”, הנסיון הראשון לסדר את הספרות החדשה ולקבוע את תחומיה, ואת המשך נסיונו זה, בנוגע לתולדות השירה של התקופה הקודמת, הדפיס הד"ר סלושץ בצרפתית.

הד"ר נחום סלושץ הלך למסעות רבים, במצרים וביתר ארצות אמריקה¹. מכתבי מסעותיו נקראים תמיד בעיון ובעונג, כי דבר לנו עם חוקר מדעי, והוא גם יודע לתת לקוראיו את התועלת ואת הנועם יחד. שפתו העברית יפה ומדויקת, והוא גם נסה את כוחו בתרגומי מופסן וזולה שנתפרסמו בהוצאת “תושיה”.

ואנו קוינו, כי אדם מדעי זה בא לארצנו לא בתור נוסע עובר, אך בא להשתקע, לקבוע את יתד אהלו ועבודתו המדעית על הררי ציון. אנו עוד מקוים לזה, אם כי יתמהמה…

באניה אחת עם הד“ר קלוזנר בא גם הד”ר משה גליקסון, אחד מן השלישים אשר מר אוסישקין היה נשען עליהם בעבודתו הציונית בתוך גבולי “הועד האודיסאי”, שהד“ר גליקסון היה מזכירו. ואולם הד”ר גליקסון תפס לו מקום חשוב לא רק בעבודתו בעסקי “הועד האודיסאי”, אך גם בספרותנו התקופית בשנים האחרונות. הד“ר גליקסון היה ממלא את מקום העורך בשבועון “העולם”, ולאחר המהפכה הרוסית, כאשר נוסד במוסקבה העתון היומי “העם”, נקרא הד”ר גליקסון להיות עורכו, וערך אותו ביתרון הכשר, ויהי העתון לפה לדעת הקהל העברי בכל שאלות החיים המדיניים והצבוריים של אחינו ברוסיה. בקובצים “עולמנו” “משואות”, שיצאו בעריכת הד“ר גליקסון, נדפסו מאמרים אחדים שלו, המעידים על כשרון פובליציסטי ממדרגה ראשונה, שמעטים כמהו בספרותנו. הד”ר מ. גליקסון היה אז עודנו צעיר, באמצע שנות השלשים, וספרותנו המתחדשת בארצנו שמחה אז לקראת כחות כאלה, המבטיחים לה תוצרה רעננה. הן אל כאלה התפללנו. ואף אמנם היה הד"ר גליקסון לאחד הכחות הספרותיים הפוריים, ויהי לראש העתון “הארץ” עד היום הזה.

ובאוניה דרך טריסט בא לארץ ישראל מר ל. יפה.

כידוע, היה מצבו של מר ל. יפה בקיץ שקדם לבואו ענין כמעט מדיני, כאשר אסרו הכובשים הפולנים בוילנה אותו עם הסופר ניגר, והגלו אותו למקום לא נודע. כמעט היה בכל רעה, אבל הציונים בפריז ובלונדון הרימו צעקה גדולה, ובעבי הקורה נכנסו ראשי המדינה בצרפת ואנגליה, והגבורים בני פולין היו מוכרחים להשיב את טרפם.

מר ל. יפה הוא משורר ועסקן צבורי. הוא כבן ארבעים וחמש, ואת השכלתו רכש לו באוניברסיטות בהידלברג ובליפציג. את שיריו כתב רוסית, יהודית ועברית, ותכנם קודש לרעיון התחיה. הוא תרגם לרוסית רבים משירי יל“ג, ביאליק וטשרניחובסקי, היה בעוזרי “השלח” בעתונים היהודים בשפת המדינה ושפת העם. לפני חמש עשרה שנה בקר את ארצנו. בשנת תרס”ח, כאשר עלה הד"ר לוריא לארץ ישראל, מלא מר ל. יפה את מקומו בתור עורך השבועון הציוני “עם ישראל”, ובשנה לאחריה היה גם עורך “העולם”, שבועון הסתדרותנו הלאומית.

מר ל. יפה הוא גם עסקן צבורי. למן הקונגרס הציוני הראשון הוא משתתף בפועל בכל העבודה הציונית, ואין לך תנועה עברית ברוסיה, שלא עוררה את ל. יפה לקחת בה חלק. בכל המקומות אשר ישב בגרודנא מולדתו, בוילנה, במוסקבה ובפטרוגרד, תפס אחד המקומות הנכבדים ביותר בעבודת הצבור. בראשית המלחמה היה בוילנה, והוא אשר סדר והיה רוח החיה בכל עבודת העזרה הגדולה למגורשי קורלנדיה, קובנה וסובלק, בשעה שאלפי מאות מאחינו הושלכו ממשכנותיהם וילכו בגולה. מר ל. יפה היה הרוח הטובה אשר רחפה על פני התהו והבהו של האסון הלאומי אשר קרנו. גדולים נסיונותיו ביחסים לבני מפלגות שונות בקרבנו. היהדות הליטאית עם הצבוריות המודרנית התמזגו בתוכו.

ראשי הסתדרותנו בלונדון, כי יבוא אליהם לעבוד עמהם, כי אין כמו ל. יפה אשר ידע למצוא את הקשר עם מזרח אירופה, המפורר עתה לממלכות חדשות רבות, ואשר יוכל לארגן את העבודה הלאומית בכלן. ואולם המקרים בוילנה בקיץ שעבר, החרב החדה שהיתה מונחת על צוארו הוגיעו אתו עד מאד וידכאו את נפשו, והוא שאף לבוא לארצנו לעבוד בתוכנו.

ובתקופה ההיא בא אל הארץ גם שמריהו הלוי, בא ויעשה בארץ חדשים אחדים, וילך ללונדון, ומשם, עם המלאכות הציונית, לארצות הברית. אמנם רק ארבעה חדשים עשה הד"ר לוין, אבל הן זאת לו לא בפעם הראשונה בארץ ישראל, והוא כאחד האזרחים והתושבים בקרבנו, ויודע הוא את הארץ לכל צדדיה, את המצב כמו.

הד’ר שמריהו הלוי הוא לא רק מכובד על כל יודעיו, אך גם חביב על כל אלה הקרובים אליו. הוא מצטין לא רק בידיעותיו הרחבות ובכשרונותיו בלתי-המצוים, כשרון העט והלשון, אך בעיקר עושים את הד“ר שמריהו הלוי אהוב ורצוי מאד בכל חברה יחוסיו הלבביים, החן המרחף תמיד על דבריו ועל מעשיו, החום הפנימי הנושב סביבו. לפני הד”ר שמריהו הלוי אין פוליטיקה איזו שהיא, לא קטנות המוחין ולא גדלות מתנפחת. לנגד עיניו תמיד חובתו הצבורית והלאומית, ואת אשר תשים היא עליו ובפיו אותו ישמור למלא ולדבר. ואם באה פקודת הרוממות הזאת כי ילך לאשר ילך. הריהו עוזב את עניני ביתו הפרטיים והוא הולך לאשר תצונו המשמעת הציונית. יודע שליח צבור זה את כל צרכי הישוב המרובים, את כל יכלתנו אנו הקצרה, את כל התפקיד הגדול המוטל עלינו ועל ארצנו מטעם התקופה העוברת עלינו. ולא היה מן הצורך להורות לפניו את הדרכים לעבודה, ביחוד באמריקה. הן הוא אשר גלה את “אמריקא” לעיני הסתדרותנו הציונית, הוא אשר פעל שם גדולות להכניס את המוני עמנו בארצות הברית אל תחת כנפי התחיה הלאומית, כמו קולומבוס שקרא לבני העולם הישן “ארץ, ארץ!” כן קרא הוא לאחינו בעולם החדש: “ארץ ארץ!” ויזכירם את הארץ, את ארץ ישראל אשר כמו הלכה ונעלמה מעיניהם. הד"ר לוין הוא אשר היה מראשי המעוררים את הנוער באמריקה, ולו חיבת היהדות על התפתחות הציונות בארצות הברית.

ואל נא יפקד בזכרונות אלה גם מקום העסקנים הצבוריים, אשר באו בתקופה ההיא אלינו, אל ארצנו.

בחורף תרצ"א בא הפרופ' אוטו ורבורג. את מקומו וערכו של ורבורג בתנועת התחיה הלאומית שלנו אנו יודעים. אחרי מותו של הרצל, היה ורבורג אחד משלשת חברי ההנהגה הציונית (ורבורג-ולפסון-קאנן), ובסוף היה ורבורג נשיא וראש להסתדרותנו. והוא היה “פרנס לפי דורו”, מנהיג מתאים בתקופה המעשית, כאשר ראו חזות הכל ביסוד חוות חקלאיות וחברות להכשרת הישוב. הפרופ' ורבורג לא רדף מעולם אחר הכבוד המדומה, ובעטרת נשיא לא השתמש להטיל מרה בחברי ההסתדרות, והיה נוח גם למבקרים קשות את תכניותיו. ואולם הוא היה מאמין בצדקת תכניותיו הישוביות, ואדיר חפצו היה תמיד להגשימן בכל האמצעים הישרים.

אנו היינו בטוחים כי לא לשם טיול ובקור טרח הפרופ' ורבורג לבוא עתה לארצנו. לא זה האיש ולא זאת התקופה בתנועתנו. מקוים אנו, כי בואו יביא תוצאות נכבדות לעבודתנו העתידה בארץ.

הפרופ' אוטו ורבורג נולד בהמבורג, בשנת 1859. משפחת ורבורג היא אחת המשפחות המיוחסות והעשירות בקהלת ישראל בהמבורג. לאחר גמרו את חוק למודיו באוניברסיטה בשטרסבורג השתלם במקצוע הבוטניקה, ועבר למסעיו באפריקה המזרחית והדרומית במשך חמש שנים, וקנה לו שם בעולם המדעים. זה כשלשים שנה שהוא משמש בקתדרא לבוטניקה באוניברסיטה הברלינית, וגם היה המורה לבוטניקה הטרופית ולעבודת האדמה בסמינריון המזרחי. ואולם לנו נכבר ורבורג היהודי, ורבורג הציוני. אנו יודעים אותו מאז יצא להשתדל בדבר יסוד מושבות ליהודים באסיה הקטנה בכלל, והשקיע בענין זה כחצי מיליון מרק מכספו, וביחוד למן היום אשר נתן ידו אל הציונות. הפרופ' ורבורג היה אחד מאבות הציונות המעשית, הוא אשר יצר את כל התכניות השונות של הישוב החקלאי, ובכחו וסמכותו המדעית הגדולה השפיע על המדיניים שבציונות להקדיש תשומת-לב מרובה אל העבודה החקלאית בארץ ישראל. הודות להשפעתו של הפרופ' ורבורג וערכו בתנועתנו, עברה ההגמוניה של הציונות לברלין מקום מושבו, הוא אשר בחר בד“ר א. רופין לשלחו לא”י בשנת תרס"ז, ולא חייב ביסודו גם המשרד ארץ-הישראלי, אשר נהל את עבודתנו בארץ עד הכבוש הבריטי.

לרגלי התהפוכות בעולם המדיני גלתה שכינת הציונות ממרכז אירופה, והסתדרותנו הלאומית נטתה אהלה בלונדון ובאמריקה. ואולם – המאורעות החדשים טרם הולידו לנו אנשים חדשים. על פני כל החזית אנו נפגשים עם מיודעינו מאז, עם מכרינו הישנים, ואנו נפגשים עמהם בחבה, באמונה. אנו גם נזקקים להם, לאלה עסקנינו בעלי הנסיון, גם בתקופות הרועשות. בהם אנו בטוחים תמיד, ואנו מוקירים וזוכרים בתודה את כל עבודתם הגדולה והמסורה. ולא רק בתודה על העבר, אך גם בתקוה לעתידנו הקרוב. המה יבואו ויביאו לנו את ידיעותיהם הרחבות, את המדע, את המרץ והכשרון לעבודה, את הסדר המעשי, שהם מנוסים בו בארצם ובמולדתם.

ויורשה לי להזכיר עוד עסקן אחד שבא מרוסיא, את ישראל-בנימין בן אנשיל רוזוב, אשר הוא וביתו באו להתאזרח בארצנו.

יש המאשימים את ההסטוריה העברית שלנו בחד-צדדיות, ולא בלי יסוד. כחוט השני עוברים בדברי ימינו שמות גדולי התורה ואנשי המדע, כל אלה אשר השאירו לנו את ספריהם ואת פרי חכמתם. ההסטוריה שלנו הולכת ונבנית רק מן החומר הזה מן הספרים ומן הכתבים. וכל אדם מישראל, אשר לא היה חלקו בתורה או במדע ולא השאיר אחריו זכר בספרות, הולך ונשכח מפי הדורות, אם כי בעבודתו הצבורית הביא תועלת רבה בזמנו והיה אחד הבונים של עדת ישראל. אשמים בזה הסופרים ביחוד כותבי הרשימות. בשעה שהעתונים שלנו מכריזים על כל סופר ומחבר דנים ומדברים על ערכו ומתוכחים על אדות פעולתו ומקומו, הנה עוברים אנו בשתיקה גמורה על פעולת העסקנים שבתוכנו, על העבודה הצבורית שהם ממלאים, על הערך הלאומי הגדול, שיש לעוסקים בצרכי צבור באמונה ובכשרון. גם הגדולים בעסקנינו לא זכו לרשימות מפורטות על דבר חייהם ופעולותיהם, אם כי חייהם היו מלאים ענין והפעולות היה כבירות במובן הלאומי. על אדות הסופרים והמחברים, לפעמים גם השניים במעלה, אשר דור אחד יעבור ולא יהיה ערך לפרי עטם, תמצאו ספרים ומחברות, ומהם יעברו גם לתוך דברי ימי הספרות לשנן גם לילדינו, – בעת אשר גם ראשי עסקני לאומנו בכל הדורות, אשר בימיהם היו למושיעים לעמם, נשכחו מלב ואין זכר למו.

גם מר ישראל-בנימין רוזוב איננו סופר, אלא עסקן צבורי – ומן הסוג הנכבד ביותר, הלאומי. הוא נולד בראשית חשון תר"ל בעירה דוקשיץ, פלך מינסק. הוריו עברו לגור ברוסיה הפנימית בעודנו ילד, אבל הריח היהודי של תחום המושב לא גמר מבית הוריו גם בקרב הפלך הרוסי. המסורת הטהורה והחמה של המשפחה העברית עם כל קדשיה ואורותיה המשיכה את קיומה גם בפלכי סרטוב וסמרה, שם בערים הנדחות, באותה הסביבה שבית רוזוב היה לפעמים הבית היהודי היחידי. באתמוספירה יהודית נתגדל ונתחנך מר רוזוב. ומאת הסביבה הזרה רכש לו את רחבת הלב של העם הרוסי, את המדות הטובות של הגוי הגדול הזה, כמו הכנסת-אורחים והתגלות-הלב, ויתמזגו בו יחד להיותו טפוס חביב ומלבב. הוא נשא לו לאשה את בתו של רבי אברהם לב, – גם זה מבני ליטא שגלו לרוסיה הפנימית. רוזוב ואשתו בנו את ביתם בפטרוגרד, והבית הזה היה אחד הבתים היחידים בעיר בירת רוסיה, אשר דגלנו הלאומי לא חדל לנפנף עליהם לעולם.

רוזוב החל את עסקנותו הציונית בשנת תרנ“ז. עברו עשר שנים, והוא נבחר לועד הפועל הגדול של הסתדרותנו וגם לחבר הועד המפקח של הבנק הציוני בלונדון. הודות לעמלו נוסד השבועון החשוב “ראזויט”, השחר הרוסי אשר נלחם בכשרון ובגאון לקנינינו הלאומיים. בית אביו ומשפחתו עברו להשתקע בא”י, והוא נשאר ברוסיה, אבל לבו היה תמיד במזרח, ולא היה דבר ומוסד של התחיה, אשר רוזוב לא השתתף בו. הוא נעשה חביב הצבור העברי בקהלת פטרוגרד וחבר לרבים מן הועדים של מוסדות הצדקה והתרבות אשר לקהלה ואשר לכלל ישראל.

ובתקופה גדולה זו, אשר כמוה לא היתה לעמנו בכל ימי גלותנו, הבינה גם היהדות החרדית בארץ ישראל, יהדות הכוללים והישיבות והמוסדות, כי גם עליהם לתת ראש אשר על פני כל העם יכבד, אשר הצניף הטהור ישוה עליו הוד והדר.

והחליט ועד כל הכוללים, החליטו הנהלות ת“ת וב”ח (תלמוד-תורה ובקור-חולים), אשר משום מה בידי שני המוסדות האלה הרמנא ורשותא מקדמת דנא, למנות רבנים לעדות האשכנזים – אלה החליטו ויביאו את הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק ירושלימה לתתו עליון על הרבנות בארץ ישראל.

והביאו אותו בהמון חוגג.

מלאים הפיות, המו הרחובות, ומודעות מעל הקירות צעקו: “תנו כבוד לתורה”, והודיעו לקהל הירושלמי, ורצים אחרי רצים שלחו אליו להעירו, ובשורות רדפו בשורות: היום יבוא, מחר יגיע לתחנת לוד, בצהרים תהיה הפגישה במקום פלוני. ולא נתקררה דעתם של העסקנים עד ששלחו גם כרזים לעבור ברחובות. ולעומתם נמצאו אחרים, מתנגדים לראשונים, אשר הפיצו גם המה כרוזים “הביטו וראו”, והסתיעו במחאותיהם בדברים הלקוחים מאת הצדקנית המפורסמת “המוריה” זי"ע. ומפני שהראשונים עשו בגלוי ובקולי קולות, והאחרונים חתרו בהחבא ומאחורי הגדר, לכן בא הרב קוק ירושלמה, והצבור המקומי, גם הקהל סתם וגם החוגגים הרשמיים של העדה הירושלמית, קבל את פני הרב בכבוד וגם – בחבה.

וצריכים אנחנו להודות, שהרב קוק – אישיות הראויה להיות מצוינה בקהלנו. הרב קוק גדול בתורה וידיעותיו בספרותנו התלמודיות רבות וגדולות. לא אקרא לו “גאון”, כי התואר הזה נתמעך ונתדלדל מרוב תשמיש. משרד הרבנות הירושלמי קורא לכל חבריו בשם גאונים, מערכת הקובץ הרבני בירושלים קוראת גם היא לכל עוזריה גאונים, והרב קוק, אשר ידיו רב לו באמת בש“ס ופוסקים, לא בא לידי כך, שאנחנו נגרום לו עלבון ונתארהו באותו השם, שנעשה עתה בירושלים חולי-חולין. גם את התאר “צדיק” לא נחלק להרב קוק; יודעים אנחנו אותו לאיש שונא בצע, מתרחק מכל עסקנות כספית, אדם בעל לב יהודי טהור, לב דופק באמת לכל צרותינו המרובות ושמחותינו המעטות. הכזה הוא “הצדיק” בערי פולניה, גליציה, ובסרביא, או אם כאלה המה ה”צדיקים" הממונים של הכוללות בירושלים? רבי אברהם יצחק הכהן קוק הוא – רב במובן הברור והנאה ביותר של המלה הזאת, רב כמה שנאמר: למדן מן המצוינים, השואב את ידיעותיו מן המקורות הראשונים; אין לכם סכומים בעולם, שבמחירם תקנו אותו לעשות דבר נגד הכרתו הפנימית, מתרחק עד כמה שאפשר מן הגזברות ועניני כספים; מפזר ממונו לצדקה לכל הפושט יד, מבלי דעת לחשוך לביתו ליום רע אפילו פרוטה. יש בהרב קוק כל המדות הרבות והטובות של הרב רבי יוזפ“ל ביצירותיו של שלום עליכם, אותן המדות העושות את הרב דמתא לאב ולפטרון לכל מרי נפש. ואולם יחד עם זה נושא הרב קוק את דגל הרבנות בגאון מיוחד, מה שאין ברבי יוזפ”ל, שהיה יכול לשאת בדומיה גם עלבון לטובת הכלל.

לרבי אברהם יצחק הכהן קוק שאיפה עילאה לתת את הרבנות עליונה על החיים הרוחניים שלנו בארצנו. המומחיות לעניני אסור והתר, כמו הידיעות הנחוצה לענין זה – לא זה הוא העיקר – לא אלה הנותנים את בעליהם לרב, לשליט רוחני על העדה. בכל השנים שהיה קוק רב ביפו, היה קורא לעצמו “עבד לעם קדוש”, אבל במבטא הזה לא היה מן הענוה הצבועה של ה“קטן” הרגיל אצל הרבנים; היתה לו הכרה ברורה, כי אמנם עבד הוא לעמו, ועל עבדות זו גם גאותו. הרב קוק כמעט מלך מעצמו על יפו ושכונותיה ועל המושבות מסביב. לא תל-אביב ולא המושבות ביהודה עטרו אותו לרב עליהם, לא שלחו לו כתב רבנות נהוג, גם שכירות לא שלמו לו, – אבל כלם הכירו אותו לרב עליהם. וגם הוא בעצמו הכיר בדבר הזה, הכיר בעיקר ובראש, בכל החובה הגדולה המוטלת עליו ביחס לאותה הסביבה שהוא חשב את עצמו אחראי על כל הנעשה שם במובן הרוחניות של הדת. הרב קוק מוקיר ביחוד את הרעיון הטמון באמת או שהוא ממציאו בחריפותיו ובפלפוליו ההגיוניים במצוות התלויות בארץ, והוא מסדר תמיד בחבה יתרה את עניני השמיטה וכדומה, מבלי שיסבלו החיים, ועד כמה שאפשר מבלי להוריד את המצוה למדרגה של ערמה.

והנה הרב קוק בא עתה ירושלימה. את שנות המלחמה עשה בחו"ל, בלונדון, ומרחוק, בהעדרו מתוך הארץ, כמו שטבע הענין מחייב, נעשה חביב עוד יותר על הקהל. גם בלונדון הכירו את מעלותיו התרומיות, המציינות בכלל לטובה את כל רב בישראל, המתרחק מפוליטיקה שיש בה דררא דממונה. הרב קוק בא ירושלימה, – יותר נכון: הביאו אותו ירושלימה, להיות רב בתוכה, רב ראשי כמובן. וכאן הבן שואל: מי המה אשר הביאו אותו, מי המה האנשים, שבידם כח-והרשאה מאת הצבור הירושלמי לבחור ברב ראשי לעדת ישראל פה?

עניני הצבור בירושלם נמצאים בידי “ועד העיר ליהודי ירושלם” וגם, להבדיל, בידי “ועד האשכנזים”. מוסד עליון לעניני דיינות והוראה נמצא בירושלם בדמות “משרד הרבנות”. אנחנו יודעים את הצדדים החלשים של כל המוסדות הנזכרים. גם “ועד העיר ליהודי ירושלם” עודנו רך וזכויותיו על הצבור אינן מרובות. מהרו עסקניו של ועד העיר ללמוד את דרך “עושי בחירות” בעולם הגדול, והבחירות הראשונות שלו בודאי לא נעשו על דעת הצבור. וזה “ועד האשכנזים” הלא כל הורתו ולידתו וכל קיומו הוא אך בנגוד לועד העיר ליהודי ירושלם וקרוב לודאי שלית ליה מדגרמיה כלום. ובכל זאת, לאחרי השלילה של המוסדות האלה, עלינו להודות, כי אך להם ולא למי שהוא הזכות לצאת לפני הקהל בתור באי-כח הצבור הירושלמי, ואם בוחרים לצאת לפני הקהל בתור באי-כח הצבור הירושלמי, ואם בוחרים וממנים ומזמינים רב ראשי לעדת ישראל בירושלם, אזי אך הועדים האלה יכולים להיות הבוחרים, הממנים והמזמינים.

הנה הזכרנו גם את “משרד הרבנות”. תהי דעתנו על “הרבנים הגאונים”, היושבים כסאות למשפט במשרד זה, אשר תהיה – ואולם גם מהם אפשר היה לקבל הסכמה למנות רב-ראשי על העדה. וראוי הדבר וכשר הוא שחברי משרד הרבנות, ראשי בתי-הדין בירושלם, המה יאשרו את הבחירה ואת ההתמנות של הרב הראשי החדש.

האם נעשה כל זה? האם בחרו בהרב קוק ועד העיר, ועד האשכנזים או משרד הרבנות? לא. גם מסביב למאורע החשוב הזה, ­– מנויו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק, של אדם גדול וחשוב, לרב ראשי בירושלם, – היו מרקדים השעירים והעסקנים היו עושים בלהטיהם. מי היו כותבי המודעות הצעקניות “תנו כבוד לתורה” המזמינים את הצבור הרחב, את כל ההסתדריות השונות? מי שלם בעד הדפסת הכרוזים, מחיר המודעות בעתונים, הוצאות הנסיעות של הדיליגציות? ומי היו אנשי “קהלות הקודש” וכדומה, בעלי “הביטו וראו”, המתחרים עם המודיעים הראשונים, המתנגדים למנויו של הרב קוק?

אמרו לנו: את הרב קוק מביאים ירושלימה, בתור רב ראשי, ת“ת וב”ח – תלמוד-תורה ובקור חולים… אמרו לנו: ת“ת וב”ח המה אשר ישלמו את המשכורת להרב קוק. ואולם לבנו מהסס… הצבור העברי בירושלם, הצבור שהסתדר, שעושה בכל אופן נסיונות חשובים להסתדר ולהתארגן בתור קהלה, הצבור הירושלמי שיש לו ועד עיר כללי וגם ועד עיר של האשכנזים, – האמנם ת“ת וב”ח היו גם טרם שנוצרה כנסת ישראל אלופים לראשו?! הנה מאן הרב קוק לקבל את כתב-הרבנות, שהביאו לו לתחנת לוד השלוחים מירושלים. יושר לבו של הרב קוק, שכלו הנאור, אהבתו לאמת ושנאתו לכל מרמה, – המה אשר לחשו לו לבלי לקבל את כתב הרבנות מידים מסופקות, המה הכריחו אותו להודיע, שאין הוא רוצה בעטרה זו לעת עתה. כן, לעת עתה. אבל הלא סוף סוף יסרב ויסרב – ויתרצה. גם הרב קוק הוא אדם ולא אל. הרבה סביבה עושה, הרבה אהבת כבוד עושה, הרבה רעים ומקורבים עושים, גם המצב מחייב. גדול כחו של הזיוף הצבורי – ומזייפי דעת הקהל כבר יצאו את הדרכים להטות את לבו של הרב קוק להסכים להצעתם. ואולם הלא יש רשות לשאול:

ואנחנו מה?

האמנם ת“ת וב”ח, שני המוסדות האלה של הישוב הישן, הישן באמת, הישוב הלוחם בכל תקון בחיינו הצבוריים, – האם אלה המה ירושלם, העדה העברית בירושלם? ת“ת וב”ח והועד הכללי שלהם המה מן המוסדות, השומרים על זכיותיהם לגזוז את הגולה הגדולה ולהפיץ מכתבי שנוררות לאלפים ולרבבות. המוסדות האלה המה בתי-החרושת הגדולים של התעשיה השנוררית הירושלמית אנגרו. עסקניהם של אלה מרגישים, כי בחסד המאורעות החדשים, ההולכים ובאים עלינו, יסורי צלם, יגלה פרצופם האמתי של המוסדות. נחוץ להם איפוא שם חדש, שם מצלצל, חתימה חדשה, חתימה שיש לה פרסום, רבי אברהם יצחק הכהן קוק – אין חתימה טובה הימנה בשביל העולם הגדול, בעיני “נדיבי עם אלהי אברהם”. והמה אשר החליטו להשיג את החותם הזה, והמה הנותנים לגושפנקא שלהם רב-ראשי.

וצר לנו מאד על ירושלם, שאין מנהל לה מכל ועדיה, וצר לנו שבעתים על הרב קוק, אשר ת“ת וב”ח יקחוהו בידם להיות כדור משחק להם, פעמון מצלצל. הרב קוק צריך ויכול למלא בירושלם תפקיד צבורי יותר נכבד. גדול מרבן שמו. ואולם השם זקוק לשמירה מעולה, שמירה בטהרתו, מפני הבצה הירושלמית, מפני המחלה מחלת הגדלות, מאניגרנדיוזה בלע"ז…

-—————-

שבים את הארץ מבני הגולה. ובעתיד הקרוב אנו מחכים לקראת הבאים במספר יותר גדול. אנו מצטערים, אנו נדאג מאד לכל מעצור ומכשול אשר ימצא אדם מישראל על דרכו בשובו לארצנו. שאלת ההגירה, ענין שיבת בנים לגבולם, היא הבוערת ביותר ולפתרונה הרצוי צריכים להקרא וגם נקראו כל הכחות הטובים בהסתדרותנו. נורא הרעיון כי בשעה כזאת עומדת ארצנו ריקה מבניה. ונורא היגון, אם מצד אחד עלינו לקרוא בקול גדול אל אחינו הנפוצים, כי יבואו אל הארץ לעבדה ולשמרה ולהרבות את מספרנו בתוכה, ומעבר מזה עלינו להזהיר את העם לבל יהינו לעלות, כל עוד לא הוכשרו התנאים, כל עוד אין הארץ מסוגלת לתת חיים לבאים אליה.

אם כה ואם כה, – אבל במה שנוגע ליציאה מן הארץ לית מאן דפליג, כי אין הדבר בהתאמה עם תעודתנו כיום. עוד כל ימי תנועתנו הלאומית לא היתה בארצנו זקוקה כל כך לבנים-בונים, לתושבים מועילים, כאשר בשעה הזאת. שנות הרעה של המלחמה הביאו הרס וחורבן גם בישובנו הקיים, הנמצא, ואת ההריסות האלה עלינו לקומם מיד. והלא אלינו קורץ-רומז עתיד גדול של עבודה גדולה, אשר בשבילה עלינו להוקיר אנוש מפז, וערך לאומי גדול לכל אשר איש ואיש אשר גודל וחונך בארץ-ישראל והסתגל אל תנאיה. הן משום כך התנגדו רבים מקרבנו גם אל ההופעה הנהדרה של הגדודים העברים, של הצבאיות הלאומית מתוך בני הארץ, כי חרדו לכל יוצא מחוגי העובדים, לכל צעיר ההולך אל הצבא, פן לא ימצא לנו מי אשר ימלא את מקומו בעבודה: בהוראה, בחקלאות – בכל עבודת ישובנו.

אנו רואים בארצנו הופעה, טבעית כשהיא לעצמה, אבל גם מדאיבה ומצערת. צעירים לעשרות, – ואולי גם למאה יגיעו, – יוצאים מן הארץ, הולכים למרכזי המדע בחו"ל להשתלם בלמודים. אלה המה מורים צעירים, בוגרים של בתי-הספר התיכונים בארצנו אשר כל שנות המלחמה חכו ולא יכלו ללכת, ועתה הנה הם יוצאים את הארץ – מובן, על מנת לשוב אליה לכשיגמרו את חוק-הלמודים. הישוב הקטן שלנו הולך ומתרוקן מן המעט הנמצא. רבים מן ההולכים עוזבים את משמרותיהם בעבודת הישוב: הוראה, פקידות, חקלאות, ורבים מהם היו יכולים למצוא עבודה מועילה לישובנו. ואולם קשה לדון את היוצאים לכף חובה, אם כי צר מאד על כחותינו בארץ ההולכים ומתמעטים.

ואחדים מצעירי ארץ-ישראל, מן התלמידים הנמצאים באוניברסיטות שבחו“ל, פנו אל הסתדרותנו הלאומית בלונדון בהצעה, כי האוניברסיטה העברית, העומדת להוסד בירושלים, תמלא את ידי הבוגרים הצעירים היושבים ולומדים בארצות שונות בחו”ל, להיותם באי-כחה לעניני המדע במקומותיהם. צעירי ארץ-ישראל, חניכי בתי-הספר הלאומים שלנו, רוצים לקבל עליהם את התפקיד להיות סוכנים של האוניברסיטה בירושלים, לשמור את עקבות המדעים העברים והכלליים בהתפתחותם ולהודיע מזמן לזמן ומפקידה לפקידה על כל התגליות וההופעות החדשות בעולם הספרות והמדע, איש איש ממקומו ומארץ תלמודו. וכמובן, דורשים הצעירים האלה, כי העם העברי יקבל עליו גם את הוצאות חנוכם ולמודם בכל השנים, אשר ישבו במקום תלמודם וימלאו את עבודתם. ואחד הצעירים האלה, הלומד בפריז, דורש מאת הסתדרותנו בשם חבריו גם תשלומים על “הקרבן שהקריבו, לבל יסבלו בגללו כל חייהם”.

לשכת ועד החנוך והתרבות שעל-יד הסתדרותנו בלונדון השיבה לאמר: מכירה היא בערך השרות המדעית אשר הצעירים רוצים לקבל עליהם, ובודאי נצטרך לשלוח לחו“ל אנשי מדע מקצועיים ויודעי הארצות והשפות המתהלכות בהם לשם חקירה בספרות החנוכית. ואולם, האם אפשר שליחות מדעית ואחראית כזאת לתלמידים, אשר אך זה עתה עזבו את ספסלי בתי-הספר התיכוניים ובתעודת-בגרות שבידם באים לבקש דעת, ולא להושיטה לאחרים? ואשר לתביעותיהם, הנה שואלת הלשכה לחנוך ולתרבות את פי הצעיר הפריזאי: מה הקריבו תלמידי בתי-הספר בארץ ישראל יותר מתלמידי הגמנסיות שבמדינות אחרות, ובמה יסבלו הם יותר מאנשים משכילים אחרים, המבקשים שדה עבודה לפתח את כשרונותיהם, ולא על נקלה ימצאוהו? ומדוע על “כלל ישראל” לעזור דוקא לבוגרים מא”י, ולא לאחרים? “טוב יותר היה – כותבת הלשכה לחנוך ולתרבות – אלו היו נשארים בא”י, ובודאי שהיתה נמצאת עבודה בשבילם, כשתתחיל ההגירה הגדולה לארץ. ואולם אם הם רוצים דוקא ללכת לחו“ל, – ילכו נא לשלום”, ולבל יאבד להם הקשר בינם לבין עצמם ובינם לבין ארצם, מיעצת הלשכה ליסד “אגודה של סטודנטים ארץ-ישראליים”, ולה סניפים בכל ערי האונברסיטות, למען יעמדו בקשר תמידי עם חבריהם ויגנו על עניניהם הגשמיים והרוחניים וגם מן העבודה הלאומית לא יסיחו את דעתם.

לשכת החנוך והתרבות נכשלה, כפי הנראה, בצעיר קצת מוזר – ומן הפרט הזה יצאה ללמד על הכלל כולו. ואולם אנו יודעים את הצעירים שלנו, אנחנו מאמינים בהם. המבוגרים מארץ-ישראל יוצאים על אחריותם ובהכרת חובתם. החנוך העברי בבתי-הספר שלנו יתן פריו גם באוניברסיטות בחו"ל. המה הולכים לרכוש מדע בשביל אחיהם, בשביל עבודתם בארצנו, בשביל תחיתה העתידה. אין עיני צעירינו אל הקופה של “כלל ישראל”, אין שואפים לקרירה. הם נושאים עיניהם אל המדע, אל העולם הנאור, אל המקורות הגדולים, – ואת השלל ואת המלקוח יביאו בכלי טהור אל ארצם ואל עמם.

* * *

אחד אחד באים אלינו הבנים-הבונים הטובים, אשר התעוררו לקול התקיעה הראשונה לחרותנו, למשמע הכרזת בלפור, הכרזת כורש זמננו. הם באים, ובלבם תקוה, כי הנה עיניהם הרואות בהחל גואל ישראל להשיב את שבות גלותנו. הם באים, ואדיר חפצם להביא גם את מיטב עולותיהם וזבחיהם הם על מזבח תחיתנו, וכי קרבנותיהם יעלו לרצון לפני אדון כל, לפני הוד רוממותו – הגאולה.

יבאו, יבאו, ירב המונם, ויתנו את מחנם ואת דגלם – יהיו המחנות והדגלים שונים – על הררי ציון, ושכם אל שכם יטו, ואיש אל אחיו יאמרו: – נקום ובנינו.

הבאים ישרישו יציצו ופרחו בארץ-ישראל.

---

אתחלתא: פרק אחד עשר: הפוגרום הראשון בירושלם

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

הפוגרום הראשון בירושלים

שלשים ירחים עשו השלטונות הצבאיים ממשלה בארץ ישראל, זאת הארץ אשר עליה הכריזו חגיגית לשום אותה בית לאומי לעם ישראל ולהשיב אותה לבניה, ובכל התקופה ההיא אנו השתוממנו לראות את הליכות השלטונים עמנו. והנה הם “סורי הגפן נכריה”. וכמו משתדלים היו להוכיח להתושבים היהודים שבל יטעו, וכי ההכרזות וההבטחות המדיניות אין בהם ולא כלום.

וגם “גולת הכותרת” לא חסרה.

חסרה היתה ירושלים פוגרום ביהודים, – וגם זה בא… מצאו, כפי הנראה, שבלי זה אי אפשר.

ובא הפוגרום במועד ובזמן הנכון לפוגרומים: בימי הפסח.

ובא הפוגרום כהלכתו וככל משפטו וחוקותיו: נאומים של הסתה, תמונתו של פיזל, המלך אז בדמשק, השלכת אבנים בראשונה, ושוד ובזה, ענוי נשים ושרפת ספרי קודש, הרג וטביחות באחרונה. הן גם לפוגרומים ביהודים כבר ישנה טכניקה קבועה ומסודרת, ומחוללי הפוגרום הירושלמי לא סרו מן התנאים, וסדרו את כל “הענין” כפי התכנית הידועה.

ועין בעין ראינו אז כי מכל השיטות של הליכות המדינה בחרו מנהלי השלטון שלנו בשיטת הפוגרומים,– שיטה זו, שבה התנהלו עניני המדינה במזרח אירופה במשך עשרות שנים בנוגע ליהודים. הן היו תקופות, שהשלטונים ברוסיה חשבו בתום-לבבם, כי שיטה זו, שיטת הפוגרומים, הוא סדר מדיני נאות ומתאים אל חכמת הממלכה.

אמנם, אנו לא חשבנו מעולם, כי גם הפקידים הבריטים פה ילמדו את תורת המדינה מפי מנהלי חלאת העם ברוסיה ומפי מלכיה האחרונים לבית רומנוב; לא חשבנו, כי יבחרו ללכת בדרכי רומניה ופולניה, ביחוד האחרונה, האומרת ליסד את תחיתה על יסודות פוגרומים תמידים באזרחיה היהודים, והיינו בטוחים, כי שרינו ושליטינו החדשים ישתדלו לעצור בעד הדימגוגיה והפראות, כי זאת היתה חובתם, אבל – טעינו, ומקרי הימים ההם בירושלם, ואולי גם מקרי כל שלשים הירחים למן תחלת “שחרורנו”, העמידו אותנו על הטעות הזו…

והכל נעשה כמו שאמרנו, “כהלכתו”. שמרו על השיטה וכללי הטכניקה של תורת הפוגרומים. כדי להוציא מלבם של ישראל בארץ ישראל את הדקלרציה הבלפורית, השתדלו שלטונים ופקידים שונים בכל האמצעים להשכיחנו את כל ההרהורים הטובים, שעוררה בקרבנו הדקלרציה. עוד ביום 2 נובמבר 1918 כאשר כאשר חגגנו בירושלים את השנה הראשונה למתן הדקלרציה, באה המשטרה בראש פקיד ערבי ותצוה להסיר מעל הבמה את דגלינו הלאומיים, בתקוה כי צעירי ירושלים לא ישאו בדומיה את החרפה הזאת, לעיני ארבעת אלפים ילדים עברים, הצריכים לקבל חנוך לאומי. זה היה צעד פרובוקטרי מצד חדד-בי, אחד השלישים של סטורס המושל המקומי אז. אחר כן, באותו היום, התנפלו על תלמידי בתי הספר והכו את המורים ואת הילדים ושברו להם את דגליהם, והפורעים לא נענשו והמשטרה הציעה, כלומר: צותה על היהודים להשלים עם המאורע הזה.

אסרו עלינו את שירנו הלאומי, לאחר שהעליבו אותו פקידי השלטון ולא כבדו אותו בקימה. אף לא נתנו מקום לשפתנו הלאומית בכל המשרדים, גם הממלכתיים ואפילו הצבוריים. עלינו היה להתריע על כתבות עבריות על ארגזי הפוסתה – דברים שלא ידענו גם בימי השלטון הקודם, ושגם הפוסתה של הממשלה הרוסית בירושלים היתה נוהגת בהם לכבוד ישראל, ששמו נקרא על ארצנו. למרות הבטחות מצד השלטון העליון, עלובה היתה שפתנו העברית בכל הפקידות והמשרדות של מסלות הברזל, אין זכר לה בהנהלת הערים.

ובירושלים אנחנו רוב מנין ורוב בנין. וזאת הלא היא ירושלים, עיר קדשנו, עירנו הראשית – והשלטונים החדשים מוצאים אפשרות למנות לחברי הבלדיה, פקידות העיריה, את שונאינו ומנדינו, הבועטים בנו ובשפתנו, את אלה המוליכים המוני-רחוב להפגין נגדנו, ואוכלי המסים שלנו, אוכלי נפשנו, גם לא יאשמו, ועוד להם כבוד ויקר!.. ואת משרדי המדינה בארץ בכל השטח הנכבש ממלאים פקידים וקצינים מתוך פרחחי הערבים, בני האפנדים למיניהם, והמה מעיקים ומיצרים לנו בכל אשר יוכלו ומכניסים רעל ושנאה לכל הויתנו בארץ.

ומאורעות רבים-רבים, מראות חיינו יום-יום תחת השלטון החדש אשר, לכאורה, אחד מתפקידיו המדיניים הוא, כמו שהבטיחו לנו, להכשיר פה את הקרקע לבנות עליו בית-לאומי לעם ישראל, המאורעות ומראות החיים מראים לנו בלי הרף על שיטה שיסודותיה שוללים את ההצהרה של השני בנובמבר. רשיון ליהודי לבוא לארץ ישראל מתקבל כדרך שזוכין בגורל; יהודי ההולך לחכור מלון בעיר זקוק לרחמי שמים, כי מושלי האדמה משתדלים להניח כל מעצור ופגע על דרכו; ובנוגע לחכירת בית-חרושת, לאריסות חקלאית, ואף כי לבנין חדש, ומכל שכן לדבר, שיש בו מישוב הארץ והתפתחותה הכלכלית, – אזי אפילו רחמי שמים לא יועילו. היהודי מאבד מרץ ללא הועיל, בעת שהערבי יודע לסדר את הענינים, כי הוא מוצא תמיד סביבה משלו ויחס טוב מצד השלטונים, והפוכם ביהודי. וכמה עניי נפש סובלים “המאושרים”, שבקושי זכו לקחת חלק במשטרה, בהגנת הבטחון בארץ. סובלים, מפני שהם בני אותו העם, שבשבילו אומרים לבנות בית-לאומי בארץ מולדתו.

וכאשר הוכשרו התנאים די צרכם, והתושבים היהודים הושפלו עד כמה שהיה נחוץ, אז נתן החופש לאנשי שכם לעשות את מעשיהם. מתוך עיר מלכות ישראל לפנים גרשו את הבנק הלאומי שלנו, ולא הועיל לו גם השם-לואי “אנגלי” פלשתינה בנק. לא קראו תגר על זה והשתיקו את הענין ראשי הסתדרותנו, החושבים כי אין מחבוא טוב למרצע מן השק הקרוע. ועוד הפעם עלינו לזכור, כי בימי השלטון הקודם בקשו תושבי שכם כי יהודים יבואו אליהם, כי יכוננו סניף הבנק בעירם וכי יתאחזו אחינו סביבותם, כי גם המה ידעו את כל הברכה שהישוב היהודי מביא לשכניו. ואך עתה, בתנאים החדשים הבאים עלינו, זכינו בארץ ישראל לעיר מושב, שאין השלטון חפץ לקבל עליו את האחריות של החיים והרכוש בפני איש הבא לתוך גבוליה, אם האיש הוא מזרע ישראל… והשלטון הוא עם כובש ארצות, אינו מתביש להשמיע את זאת, יען וביען יודע הוא מי מקשיב את דבריו והוכחותיו…

מכאן ואילך הדברים הולכים ומתפתחים כמעט מאליהם. נקהלות אספות מחאות, מתיסדות אגודות למלחמה ביהודים, נוצרת גם ספרות מתאימה למצב רוח זה. והשלטונים החדשים רואים את כל הדברים האלה ושותקים ומסבירים פנים למנהלי התעמולה נגדנו ולקוראים לפרעות ביהודים. והערבים לומדים פה כמו שההמונים למדו זאת ברוסיה וברומניה, כי כלפי היהודים הכל מותר. ואותנו הממשלה מרגיעה בדברים: כלום לא יהיה, כלום לא יארע.

וכמו שהיו ההבטחות שם נגמרות תמיד בפרעות, בהתנגדות אל הגנה עצמית, בעלילות על היהודים, שהמה אך המה היו הגורמים לכך, ולבסוף גם במשפטים ועונשין על צעירנו בגלל מחשבותיהם להתיצב נגד הפורעים, – כן, ממש בדיוק, המנהג בירושלים. תורה אחת היא לכל הפוגרומים ביהודים בכל מקום ובכל זמן, וזאת התורה והברכה אשר נתנו השלטונים החדשים שלנו בירושלים לימי חג חרותנו, זכרון ליציאת מצרים.

ואולם…

ואולם גם למסדרים את הפרעות עסק עם עם, אשר ראה הרבה בימי חייו. צריך להעריך כראוי את כח עם ישראל. ירושלים איננה למברג או קישינב, ולא כאוקראינה ארץ ישראל. זעקת הפרעות בירושלים תקיף את כל העולם, תחריש כל אוזן, ורעמים וסופות תמלא כל הארץ. ממלכה המקבלת מנדט על א"י אין פרעות ביהודים יכולות להיות תחת שלטונה; היא צריכה להוציא אל הפועל את אשר האנושיות כלה חיבת לנו.

אנחנו דרשנו חקירת המעשים שנעשו וברור אחריות הפקידים במאורעות האלה. אנחנו לא היינו חפצים לערבב את יחס הפקידות המקומית עם היחס של הממשלה המרכזית. אנחנו עוד היינו בטוחים בממשלה המרכזית של הכובש. הפתרון בוא יבוא – הן ראינו גם בארצנו אנשים כהגנרל הילל, כהקולונל פטרסון; ואנחנו הלוא יודעים את אורמסבי גור, אשר חיו בתוכנו וראו את עבודתנו בארצנו. יש איפוא אנשים בקרב צבא העם הזה אשר אמונתנו בהם רבה ובטחוננו בהם לא חדל. אבל בפקידים הבריטים הנמצאים בארצנו פה הענינים בידם, וכל הבטחון הציבורי מתנהל לפי הוראותיהם, לא היה לנו ואין לנו בו שום אמון. ידענו ויודעים אנו, שאין הם כשרים וחשדינו בהם לא היו בלי יסודות.

הנה בסוף החורף שקדם לפרעות נודע לנו, כי אסרו על חיילי הגדודים העברים החונים בסרפנד ובסביבות יפו, לבוא ירושלימה לחג הפסח הקרוב, ועל אלה החיילים, שבמקרה נמצאו בימי הפסח בתוככי ירושלים אסרו לבקר בעיר העתיקה. מכל עניני הגדודים העבריים הייתי רחוק, ואת היחסים הפנימיים שביניהם ובין השלטונות שלהם לא ידעתי. הנוער שלנו התנדב אל הגדודים כהולכי אל מחול, וגם ידעו את החובה ואת ערכה הלאומי הגדול שהם ממלאים הפעם בהשתתפם בגאולת ארצם. גם צעיר בָנַי, שנשאר לי אז בארץ היה אחד החיילים, והצטיין בעבודתו ועלה למדרגת סגן-קצין, סרג’נט בלע"ז. בחורף נקריתי פעם עם הקולונל מרגולין, ובקשתי אותו, אם רק אפשר, לשחרר את בני לחג הפסח הבא. והנה, הפלוגה שבני עבד בה, העברה באביב ההוא לסביבות תל-אביב לשם תרגילי צבא, ולפני הפסח אמר הקצין לבני, כי הקול. מרגולין פנה אליו לשחרר אותו ולהרשות לו ללכת ירושלימה לכל ימי החג הבאים. אם הפקודה מגבוה לאסור על החיילים נשלחה אל המחנה הכללי אשר בסרפנד והקצין בתל-אביב לא ידע על אודותה, או הוראה מיוחדת היתה מאת הקולונל רק בדבר שחרור בני לבד למלא את הבקשה שלי מלפניו. בני סרב להשתמש ברשיון זה, שבא לו “בזכות אבות” מיוחדת, אבל אחד מחבריו גם כן סרג’נט כמוהו, שטוף בצבוריות ואחד מן הותיקים של ההסתדרות העובדים, דרש ממנו בכל תוקף להשתמש ברשיון זה. הותיק הזה כבר קבל מכתבים מירושלים, ובתוכם גם מאת אביר הגדודים מר ז’בוטינסקי כי הרוחות בירושלים בימים האלה אינם מבטיחים לנו מנוחה שלמה בימי החגים הבאים, ורצוי היה שגם אנחנו נתכונן לקראת מה שיתרחש. החבר הזה של בני אמר שהוא מחויב ללכת ירושלימה ויקח עמו 20–25 איש מתוך הגדוד על כל צרה שלא תבוא. הידיעות מירושלים אמרו שהמושל הצבאי שם סטורס מנהל פוליטיקה ידידותית יותר מדי עם הערבים. והוא בכל אופן איננו נאמן אלינו.

ובאמת החששות היו מבוססות והאמצעים שנאחזו היו למועיל עשרים החיילים המזוינים שנמצאו אז בירושלים מלאו תפקיד גדול לאחרי שאנשי ליפתא הריחו באפם את ריח אבק השריפה של המגינים. מובן שהדבר הזה לא השיב לנו את הקרבנות שנפלו ולא נתן לנו את הבטחון, ולבב כולנו היה מלא דאגה, – אכזבה…

– שומר, מה מלילה? שומר, מה מליל?

זאת היא השאלה, שבה פנו אז איש אל רעהו בהפגשם בירושלם. הלילות עברו עלינו בחרדות, ובימים אנו הלכנו קדורנית, נוגים ואבלים מכל אשר קרנו, רואים בעבים וצופים אלי גוי לא-יושיע. וצפוים אלי עתיד בלתי נודע. ואנו תוהים על אשר עבר עלינו, תועים לבקש נתיבות לעתידנו בארץ, לבקש מוצא מתוך המצב הנורא אשר הגענו אליו.

וכך היה בירושלים, וכך היה אז בכל ארץ ישראל. מודיעים ומבשרים, כי הכל שקט, כי השלטונים מבטיחים, ואנחנו, היודעים כבר מן הנסיון את כל ערכן של ההבטחות – שומעים את הידיעות וקוראים את הטלגרמות, ונשארים נבוכים כמקודם. ולבבנו עלינו מוסיף לדאבה עוד, ובהפדשם לאחר כן יוסיפו לשאול איש את רעהו:

– מה מלילה, מה מליל?…

ואין עונה – – –

אין עונה דברים ברורים, דברים נאמנים ובטוחים. כי מי הוא באמת אשר לידינו יתקע, אשר יוכל לאמר בבטחה, כי פוגרומים לא יהיו עוד, לא בירושלים ולא ביתר המקומות בארץ ישראל. בימי השלטון הקודם הָיֹה היה לנו האומץ להבטיח את עצמנו ואת אחרים, כי פוגרומים בארץ ישראל לא יהיו, יען כי ידענו שזה אי אפשר, יען ידענו את יחס הכֹחות בארצנו. אנו יודעים את הערבים יושבי הארץ, כמה כחם גדול וכמה כחם קטן. גדול כחם כי עם עובד הוא, עם יושב על האדמה וקשור אליה. ואת הכח הזה אנו מביאים תמיד בחשבון לאומנו, במאזן עתידנו, ואנו יודעים גם לחלק כבוד בעמקי הלב לאנשים עובדים וחיים מיגיע כפיהם, והיונקים את חיותם משדי אדמה-אֵם. הן לזה עורגת נפשנו כל ימי גלותנו! וכחם קטן, קטן עד מאד, כאשר אך יתמכרו אל “תחת השפעת האפֶנדים”. כחם לא רב, אם כשודדים ירצחו על כל דרכים, או ינסו לשלוח את ידיהם בבזת תושבים שקטים, ואפילו אם התושבים המה יהודים. כי בימינו אלה כבר תש כחה של אריסטוקרטיה ושל כל יחוס אבות, והאפנדי הערבי גם הוא קצרה ידו לערוץ את מי שהוא; ולשודדים בצהרים ופורעי פרעות נכונים שבטים ומשפטים חרוצים. זאת ידענו אנחנו, וזאת ידעו גם הערבים, – ושני הצדדים היו בטוחים במצבם. הערבים ידעו, כי תמיד ימצאו בקרבנו דורשים לעבודתם ואת פרי כפיהם אנו משלמים בכסף מלא, ואנחנו ידענו את כל הטוב אשר אנו מביאים אל הארץ, וכי חוקים ומשפטים מגן לכל תושב שקט ושלו, ולפושעים ולמסיתיהם לא היתה תקומה בארץ ישראל.

זה היה. עתה גלו את אוזן הערבים, וספרו להם דברים אשר לא כן. אמרו להם האפֶנדים המיוחסים: ראשית, כי היהודים באים לנשל את הפלחים מאחוזות נחלתם, וכי – וזהו העיקר – אין אשר ידרוש מידי שודדים את דם היהודים, וכספם ורכושם של היהודים נתונים לבז. מי גלה להן “רז” זה? – את זה צריך היה להוציא לאור המשפט, אם אך היה כזה, לו אך חפצו אלה, שאחריות הפוגרום עליהם, לחקור את המאורעות בירושלים ולדרוש משפט אמת וצדק. אנחנו היהודים דרשנו את המשפט בכל פה, לא חפצנו לותר עליו. אבל אם כה או כה, אם מנהלי הערבים הטיפו לפרעות ביהודים על דעת עצמם, או את הרעל והמשטמה בנו שלחו אליהם מתוך לשונות אחרות, המדברות גבהות-גדולות אחד בפה ואחד בלב, – הדבר נעשה, בירושלים היה פוגרום.

פוגרום בירושלים!..

בירושלים פוגרום, – הן הנתר והבורית אשר בכל הארץ לא יספיקו להסיר את הכתם הנורא הזה, אשר ירבץ עד עולם כערפל על השלטון המקומי! שקרו וכזבו להם סופרי סוכנות-רויטר והמוניהם ככל העולה על רוחם, בדו שקרים הכַתבים כחפצם, כסו על האמת אופל ואמש, – אך חרס עלה בידם. המאורעות זעקו עד לשמים, ואדמת ישראל לא תכסה לעולם על דמי אחינו אשר נשפכו בקרבה בימי הפסח ההוא. אין אנו מפחדים מפני השקרים והכזבים. ממעמקים נוציא את האמת. אנו לא אחת הראינו את הכשרון הזה, ולא אנחנו אשר נִתן לשקר לשפוך שלטון. גדול היה כבוד צרפת, נוראה על כל סביבה היתה רוסיה הגדולה. והנה אלפרד דרייפוס חי, ומנדיל בייליס מתהלך בתוכנו; ונביאי השקר והחנופה, ומלכי המרמה והכזב לשונם לוחכת את העפר, וזכרם למשל ולשנינה. לא מפי סוכני-רויטר וכתבי-עתונים ואפילו הרצאות רשמיות דעת הקהל חיה. האמת תמצא דרכה, אנו נפלס לה את הדרך, והכתם הנורא “פוגרום בירושלים” אות-קין יהיה לעולם על מצח אלה, אשר חוללו אותו, אשר עזרו לו, אשר לא קדמוהו.

– אבל, שומר, מה מלילה, ומה ליום מחר?

אף רגע לא נפסיק את עבודתנו בארץ, את עבודת תחיתה-תחיתנו. קרה אמנם אסון, אסון נורא, אסון לא-פללנו – אבל תקוה בת-אלפים שנה לא תחרד ולא תחלש במשהו למול סערות רגע, והיאוש לא יתקוף אותנו. עד ארגיעה היינו כנדהמים, אבל יעברו הימים הרעים ואנחנו ביתר מרץ נוסיף להתקדם לקראת עתידנו הגדול בארצנו. לא בארץ-גלות הדביקנו הפוגרום כי נוכל לבעוט בה, כאשר בעטנו לא אחת בארצות הטמאות, שהתאחזנו בהן. ירושלם היא עירנו מעולם, הארץ – ארצנו, מורשת עמנו. בביתנו אנחנו, וקולות פראים ונוכלים לא יחרידונו, לא יבריחו אותנו מעל הארץ. להפך, עתה יתעוררו, עתה יקומו הכחות הטמירים בקרב בני עמנו באשר הם שם, וכשטף איתן יזרום דם חדש אל לב האומה הפצוע בידי זרים. תהיינה מהיום דרישותינו ברורות ומלאות, ובהבטחות-תהו לא נאמין עוד. וכל בחור וטוב בעמנו ימהרו עתה אלינו לעודד את הנרפים ביום השבר, להגדיל ולהאדיר את שדרותינו על פני החזית. והנמצאים, כל בני הישוב הקימים, יעוררו את כל מרצם להוסיף עבודה, עבודה על פני כל שדות המלחמה. אַל ימצא בכל העולם לב יהודי, אשר לא ירעד לכל אשר קרה בירושלם. חרדת קדש תאחזהו, והוא יֵדע את אשר עליו יהיה לעשות. שנאת-מחאה וחרון-אף ישפוך על ראשי שונאינו ומנדינו, אשר אמרו להתנקש בנפש עמנו, ואת חלבו ודמו, מיטב בחוריו ובחורות כחותיו, יביא לארצנו לקחת שכם אחד בתוך עבודתנו הלאומית הגדולה.

– ומה ליום מחר?

עבודה בלי לאות, בלי הפסק אף רגע, בלי כל פחד ויאוש. ארגון הכחות התרבותיים, סדור הכחות העובדים. קרבים היו אז ימי המנדט על ארצנו, ימי הפתרון המדיני. ואיך יפול הדבר, – אנחנו את שלנו נעשה, וכאשר החלונו את עבודת התחיה, כן נמשיך אותה, וביתר שאת וביתר עוז. גם עד היום היה חלקנו בארצנו טרשים ובצות וחולות,– והראנו נפלאות; שיורי שפה היו לנו,– והחיינו אותה; תקוה פעפעה בתוכנו, – וכל המעצמות הגדולות הכירו בצדקתה ויאשרוה. והאומנם בידי אילו קצינים, הנותנים “מהודם” על אספסוף שודדי-יום להביא מורך בלבבנו?!

קרה אסון. הרכבת הולכת הלאה.

אל החיים הרגילים, אל העבודה.

והשלטון הצבאי הראה את כשרונו בהשלטת הבטחון הצבורי לא רק בירושלים במקום שהשלטונות האלה היו בין גבורי חזון הדמים על במות עירנו הקדושה, אך גם בכל השטח הנכבש. הדרכים היו משובשות בכל הארץ בשודדים וגם להקות בידואים מזוינים מתנפלות על כפרים ומושבות. השלטונות אינם מצליחים להשקיט את התושבים ולהעביר סכנת דרכים, אבל את גבורתם הם מראים בעוררם משפטים נגד המגינים על עצמם מפני השודדים ומושיבים במבצר עכו את אנשי ההגנה ואת ז’בוטינסקי בראשם. לאחרי פסק דינו של ז’בוטינסקי לא עצרתי כח להשאר על מקומי בירושלים ויצאתי אל הגליל.

בשני השבועות האחרונים לא ידע הגליל והשומרון שום דבר מלבד שני הדברים: משפט ז’בוטינסקי וההתנפלות, ועד כמה שלא יהיה הדבר תמוה, הדבר הראשון היה לענין לא פחות מהשני. האנשים הרגישו, שמשפט ז’בוטינסקי הוא ענין כללי, לאומי. היה אותו מצב הרוח שבימי ענין בייליס. הפחד מפני התנפלות על המושבה תופס את האנשים כענין מקומי, אמנם רציני מאד, אבל בכל זאת רק כענין פרטי, הנוגע להם לבדם; בעת שענין ז’בוטינסקי ממלא את כל מחשבותיהם ורגשותיהם בתור מאורע, הסופג לתוכו את כל ההויה של התחיה והגאולה, הנעשית פלסתר. אני יצאתי מירושלים ממחרת פסק הדין, ובכל מקום בואי היתה השאלה הראשונה:

– האמת הדבר? היתכן?

בגליל העליון השתנה בשבוע האחרון המצב לטוב. מקרי התנפלות על נקודות הישוב נהדפו בלי אבידות מצדנו. ההתנפלות באילת השחר נתנה לקח טוב למתנפלים, וגם ביסוד המעלה ובחות-כנען וביתר המקומות סודרה הגנה עצמית הגונה. בין צעירי המושבות נמצאים כאלה שעבדו בצבא התורכי בתור אופיצירים, והם יודעים איך לסדר את ההגנה. השלטונים המקומיים מכירים בערכה של ההגנה, וגם נתנה להם מעט נשק. חדלו לירות באויר, כמו שהיו נוהגים מקודם כדי להפחיד את המתנפלים, אחרי שנכחו כי השודדים באים להרוג ולשפוך דם. ואולם אין גם בדעת המתנפלים ליהרג, ולכן כמעט אין פחד עוד שם בגליל העליון מפני התנפלויות. מלבד זה רב היה הצבא שהתרכז בין כנרת ובין מי-מרום, ובראש-פנה המטה הראשי של החזית. בדרכים עוברים משמרות צבא תמיד, ובמקומות מסוכנים ביותר נמצאות גם מכונות יריה. נוצרה חזית מלחמה, הנכונה כפי הנראה לעבור גם את הירדן לעברו המזרחי. השלטון הצבאי נוכח, כפי הנראה, מן המעשים בבית-שאן וביחוד מאשר היה בתחנת סמך, כי אין פה עסק עם להקת שודדים, האומרים לבוז את היהודים, שאת רכושם וגם את דמם אפשר להתיר. הבידואים עלו בהמון רב ובסדרי מלחמה, ופניהם היו מועדות גם אל עמדות הצבא וגם התגרו מלחמה בצבאות הבריטים. צבא בידואי עם תותחים ומכונות יריה אמר לעלות בגליל ולדבר מלחמה עם האנגלים, וכמובן שאין לזה שום שייכות אל הציונים והציונות והיהודים ומושבותיהם. והשלטון הבריטי אחז באמצעים מתאימים…

וזה שנה לטוב את את מצבנו בגליל, ואולי גם את המצב בכלל. יבול השנה היה טוב, אבל הפחד היה גדול פן לא יקצרו אכרינו את אשר זרעו, כי יעלו הבידואים ואכלו את יגיעם ואת פרי אדמתם. עתה יכולים להיות בטוחים, כי לא יפריעו שודדים את העבודה והאכרים יוכלו לאסוף את תבואותיה. וגם היתה תקוה כי יתנו הבריטים לב להבטיח את עמדתם בעברם את הירדן מזרחה ויתקנו את המעוות אשר חשבו לעשות, ויקבעו את גבולות השטח הנכבש מעבר לירדן, למען לא יכלו הבידואים להחריד את מקומות ישובנו בגליל, וגבול ארץ ישראל יגיע עד אדרעי.

כל זה בגליל העליון, ואולם בגליל התחתון ובשומרון הפחד מפני ההתנפלויות טרם סר אז. השלטונות המקומיים לבם על המושבות שלנו אינו טוב גם עתה כמקודם, אינם משתדלים ויש אשר גם יפריעו לסדר הגנה עצמית, ומקרב הערבים השכנים היו יכולים לבוא ולהתנפל על המושבות ולבוז את רכושם. העירו ועוררו בקרב הערבים את השנאה ליהודים, שסו בהם, ועתה לא על נקלה תשתיקו אותם לבל יחרצו את לשונם. הארץ השוקטה נהיתה להר פרצים, והדרכים הבטוחות נהיו בחזקת סכנה, ובלילה אין עובר ושב, ומפחדים מפני כל פרש. מפחדים גם הפלחים הערבים, כי הלא גם את כפריהם שדדו והרסו, וגם עדרותיהם בוזזים הבידואים ומעבירים את הירדן. מרגישים כבר השלטונים כי אין בטחון לחיים ולרכוש בארץ, כי השודדים מסתתרים בעבר הירדן, ואין אשר ישיגם מעבר לגבול השטח הנכבש, בארץ ממלכת השריף. מכירים כבר בכל הצלמות של המצב הזה, ואין כל ספק שהוא לא יאריך ימים.

במצב כזה נדמו בגליל החיים הציבוריים. אבל רגש המשמעת הלאומית התחזק מאד. בחושם מרגישים האנשים, שאם הם לעצמם מה הם, וכל כחם בקשר אשר ביניהם ובין המטרופולין ביהודה. ממלאים בדיוק ובלי כל חכמנות העצמית את הפקודות ואת ההוראות מגבוה – מועד הצירים או מועד הזמני. בעצם ימי המבוכות בגליל הלכו אל הבחירות ביום הקבוע, והאדישות הצבורית נתנה אחוז קטן לפי הערך. היתה ההתנפלות על אילת השחר, וביד אחת בקשו האנשים עזרה מאת השלטון המקומי, ולא נמנעו ביד השניה להגיש את המחאה בענין הפרעות ותוצאות המשפט. הרגש הלאומי היה חי ודופק בלבות האנשים, היודעים ומכירים כי חלק הם בתוך הכלל הגדול, חלק העם העברי. דנים האנשים על עניניהם יום יום, על עסקיהם המקומיים, על שאלות ההגנה, דנים ומתוכחים בחיים וברגש, – ופתאום פונים אלי ושואלים:

– מה יהיה עם משפט ז’בוטינסקי?…

ומשפט ז’בוטינסקי נגמר באופן שלא חשבו חורצי משפטו.

“מכנף הארץ זמירות שמענו”: – בשורת הגאולה מסן-רימו; פתרון שאלתנו הלאומית נכתב ונחתם בתוך גוף החוזה עם תורכיה כאחד הסעיפים העקריים; הממשלה הבריטית היא באת-הכח של חבר הלאומים למלא את הדבר הגדול הזה; בריטניה מנתה לנציבה ביהודה את אחד מגדולי ישראל בארצה, את מי שהיה מיניסטר במטרופולין שלה, והאיש הוא אדם “משלנו”, עובד לתחיתנו הלאומית, וגם הכין את עצמו לעבודה בארצנו. זמירות ונחמות, – ובערי יהודה ובחוצות ירושלים האנשים הולכים קדורנית, והעינים עוד היאוש בהן…

מה זאת?…

ושמועות עוברות, כי יצאה “פקודה” אל ההסתדרויות, אל המפלגות, אל הקבוצות ואל-ואל-ואל כל הנוטה אוזן, לבל יתנו להשלות את נפשם בהחלטת סן-רימו ובאשר ההכרזה על דבר גאולתנו, וכי ישמרו בלבותיהם את המרי, שהעירו ועוררו בקרבנו המאורעות האחרונים. וגוזרת הפקודה חרם ושמתא על האורגנים השונים של הסתדרותנו הלאומית, מדברים משפטים עם המנהיגים של תנועתנו, משפילים את ערכם ואת עבודתם, וקוראים לאי-משמעת, להתפרצות מתוך ההסתדרות, וגם אומרים להבעיתנו.

מה זאת?…

איש מאתנו לא יאמר, כי עלינו היה למחות כעב מלבנו את “אשר קרנו”, את המאורעות הנוראים של הפסח שעבר ואת כל מה שהיה לפניהם ולאחריהם. נחוצה טהרה רדיקלית, קביעת שיטה חדשה. את הפרעות לא נשכח ואת “המשפט” נזכור לעולם, וחלילה לנו לבלי קחת לקח, היוצא מפי המאורעות, ועלינו כמובן להוציא את המסקנות ההגיוניות ולהשתמש בנסיון הנורא לטובת עתידנו בארץ. אבל – “אל תגזימו”, קרא פעם אחת ז’בוטינסקי, וקריאתו זאת היא הנכונה, היא ולא אחרת. העם, ההולך לבנות את ארצו, אינו יכול להיות “מלא מרי בבית המרי”, כל הימים. עיניו צריכות להיות בראשו, עליו להביט נכחו, – אבל להביט בבטחה, באמונה. בבטחה בכחותיו, באמונה באנשים.

כן, אמת נכון הדבר, כי בירושלים, בעצם יום תענית ז’בוטינסקי, הוכרזה בבתי כנסיות הבשורה מסן-רימו, וכי הקהל היהודי קבל את הידיעה בשמחה. צריכים ללמוד את ערכה המעשי של הנוסחה הסן-רימואית. גזרה היא על האסון שישכח ברגע ששון. אלה הם החיים. חיי יחיד וחיי עם. לא שכחנו את נסיונותנו וקרבנותינו יקרים לנו לעולם; אבל ידענו גם לשמוח, כי הנסיונות לא עלו בתהו וקרבנותינו עלו לרצון.

אמנם מאסר חברי ההגנה, פסק הדין של ז’בוטינסקי וחבריו, הוא סמל לכל העָול הנורא, שאמרו לעשות לנו. הן מסביב לסמל הזה התאחדו כל הכחות הלוחמים, לא רק של בני עמנו, אך גם מאנשי צדק ויושר בעמים, והשאלות בפרלמנט האנגלי, במקום שתקפו את הממשלה, תוכיחנה כי את אסירי “עכו” לא השאירו בודדים לנפשם. ואולם הן הנרגנים ופורעי הפרעות ושולחיהם באו על שכרם: החלטת סן-רימו ומנוי הרברט סמואל לנציב א"י הלא זאת היא מכת אבדן לכל שונאינו ומנדינו באשר הם שם.

עלינו להכריז שקט, אנו צריכים להתכונן לחיי מנוחה ושלום. אנו אומרים להקים לתחיה את ארצנו בעבודה, באהבה, ובבטחון בכחותינו. למופת היה עמנו בסבלנותו – וסבלנות דרושה לנו גם עכשיו. לא “לעלות בחומה” יכולה להיות הפוליטיקה שלנו. ולא התפרצות מגדר המשמעת תקדם את עבודתנו.

אל נא נפריע בעד עבודת מנהיגינו אל נא נעליב במשמעת הלאומית. דרכם – דרכנו גם בלאו הכי אינה סוגה בשושנים. אל נא נשליך אבני נגף תחת רגליהם.

את הנסיונות נזכור, את העלבונות לא נשכח –

ואף –על-פי-כן –

סבלנות!

אם תורה ניתנת לנו, – אזי: “נעשה ונשמע”, “עמא פזיזא”. ואולם אם אנו באים לרכוש לנו את ארצנו, אזי: “לאט, לאט”, סבלנות. וזה כחנו.

---

עדת ישראל בירושלם

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

בתנאים הצבוריים בירושלם נכשלים כל היוצרים וכל העסקנים, האומרים לברוא בעיר הזאת ערכין לאומיים. ערך לאומי ­­– פירושו: דבר, שבתועלתו ובנחיצותו יכירו ויודו כל שדרות הלאום איש איש לפי מדרגתו, כל חד וחד לפום שעורא דיליה. יצירת ערך כזה אינה נעשית מתהו ובהו, ורק זקוקה לבסיס, לגוש, לצבור,­ – ובירושלם אין עוד צבור עברי, אך קבוצות קבוצות, כוללים, אין עוד היכל כללי, ורק במות במות. סבות ההופעה השלילית הזאת מונחות בתולדות הישוב העברי הירושלמי, במאה האחרונה ביחוד. ממקומות שונים בתפוצות הגולה באו ירושלימה אנשים שונים ברוחם ובדרכי חייהם ובכל מנהגיהם והשקפותיהם, ויהיו האנשים האלה בודדים ועזובים לנפשם, וכל מי שהיה ברגשותיו הצבוריים יותר מפותח השתדל לרכז סביבו קבוצת אנשים הנשמעים לו; וברבות הימים וכאשר התגדל היקפו, נתן את לבו באחד המרכזים, ויהי באמת כח פועל, חיובי או שלילי, בחיי עדת ירושלם ועניני קהלתה. מרכז אל מרכז לא התקרב, העדות מתחרות זו בזו, כי לפעמים גם אחדות מהפכות בחררה אחת, ומעטים מאד היו המרגישים בצורך של יצירת צבור אחד. והנה לפנינו ירושלם בשלל קהלותיה ומוסדותיה! עדות עדות לעשרות, ומוסדות צבור לכל אחת מהן, וכל עדה ועדה שומרת על “זכויותיה” להיות נפרדת, לבלתי החשב אל הצבור הכללי. ותמיד הן מפחדות פן חלילה לא ירגישו את ישותן הפרטית בתוך הצבור המאוחד והכללי של הישוב העברי. והתוצאות: אין לנו קהלת ישראל אחיו בבירת ארצנו, הקהלה בת הרבה עשרות אלפים חברים. ועוד רע מזה: יש אשר תבוא קבוצה בודדת, ומעל הבמה אשר בנתה היא לעצמה וברוחה, דבר בשם ירושלם, אשר לא שלחה ואין לה כל יפוי-כח לדבר בשמה.

על קלקלה זו עמדו עסקני הישוב לא פעם, וגם נסו לתקן את הדבר ולא עלתה בידם. בירושלם הפרוץ מרובה על העומד, היסודות לפירוד ולהתבדלות רבו על גורמי האחוד והתחברות. וראו נא והתבוננו, כי גם אותו המוסד המרכזי, שנוצר לכתחלה לשם מרכז כללי ומאוחד, הולך ונעשה רק לאחד המרכזים, נוסף על הקימים ונמצאים, ונוספת במה חדשה על הבמות העומדות ומשמשות.

כונתנו אל ”ועד העיר ליהודי ירושלם“. ועד זה נוסד בראשית הכבוש הבריטי, והמשתדלים בדבר יסודו היו הד”ר טהון ומר א. ס. הופין, שהיו בעת כבוש ירושלם ע"י הבריטים מתושביה. יסוד הועד הזה עלה בידי אלה על נקלה, לא מפני שבעת ההיא כבר הכירו אנשי ירושלם בכל הערך הלאומי של הסתדרות הקהלה אצלם, או מפני שהעריכו את העסקנות הצבורית של שני המשתדלים הנזכרים. חלליה. ממוני ואמרכלי ירושלם היו מוכרחים בעת ההיא להשמע לפקודתם של טהון והופין, מפני ששני אלה היו אז הממונים על הקופות, שירושלם הייתה ניזונה מהן. ובעלי המאות קבלו את כל הדעות, ולא היה חפץ, שלא היו הבוחרים אל הועד ממלאים אותו, אם אך זה היה משאת נפשם של העסקנים הנזכרים. להלכה – זהו “ועד העיר ליהודי ירושלם” עם בוחרים ונבחרים מכל שדרות הצבור והעדות השונות. אבל למעשה, לא נעשה זה למוסד צבורי, כי רבו המשתדלים לעשותו לענין של קבוצה, במה של אנשים אחדים, אשר יעמדו ויקטרו עליה כל זמן שיהיה להם צורך בה. בלבות יחידים מבני העדה, ביחוד מבני הישוב החדש, בודאי ובודאי איתן הוא הרצון לעשותו למה שהוא צריך להיות – לועד העיר, לעבדו של הצבור ולשליט; אבל אין רצון זה בא לידי ביטוי לרגלי רוב המפריעים שבירושלם עיר קדשנו. והנה יוצא מזה: ועד העיר, – ואין לו השפעה כל שהיא אפילו על צד אחד מחיי הצבור. אינם כפופים ונשמעים לועד העיר לא מוסדות החנוך, לא מעשי החסד והצדקה, לא משרדי בתי הדינים והמשפט העברי, לא חברות קדישא, ואפילו איזה ועד אנונימי, נעלם ונסתר הנקרא “ועד השחיטה”, אדון לעצמו ועושה את מעשיו מבלי תת דין וחשבון לועד העיר. הכזה צריך להיות ועד העיר נבחר מאת התושבים? הגידו נא לי מי מן הבמות הרבות אשר בירושלם מתחשבות עם ישותו של ועד העיר, מי מן המוסדות מחויב לקבל עליו את מרותו של זה? והנה הכנסותיו דלות ולא בטוחות, הערכותיו הן, באמת, אך קבוץ נדבות ולא הטלת מסים, ויש שהיה ועד העיר סוחר במכולת, מוכר מצות, ולמרות הרשמיות שלו, אין התושבים היהודים בירושלם מרגישים בנחיצות ישותו ואינם חוששים פן יעדר. ובאין צרכים חיוניים קשורים בועד העיר, אין השאלה אם יהיה או יחדל מטרידה את הצבור הירושלמי. וזקוקה השתדלות מיוחדת, בצורת אספות והרצאות ויתר סגולות תעמולה, כדי לעורר את הקהל ללכת אל בחירות של ועד העיר, עצם הקבורת, חוט השדרה, שבלעדו לא יצויר כל צבור בכל מקום!…

“כל צבור בכל מקום” – מלבד ירושלם כי צבור אין בקרבה ורק קבוצות. האם ישנה אפשרות לדרוש מאת העדה העברית הירושלמית השתתפות בהחזקת בית-חולים, בית-ספר, מוסדי-חסד, והאם יכול ועד העיר ליהודי ירושלם להתחייב להשתתף בכאלה כמו שהדבר היה צריך להיות, כמו שהוא באמת כך בכל עיר ועדה, כמו שמתחיבת וגם משתתפת עדת יפו תל-אביב? לא, לא יוכל ועד העיר להתחייב, ואם יקבל עליו – לא תהיה כל אפשרות למלא. הן פרוצה עדת ירושלם, וכל הרוצה הולך ופותח לו מוסד, ומאסף אליו קבוצה, ושולחים מודעות וכרוזים ואין אשר יכהה בהם, ואין אשר ידרוש חשבון ובקורת, ואין אשר יאשר את המוסד או יבטל אותו.

ועוד יותר מזה.

בסוף המלחמה נעזבו כמעט כליל מוסדות חשובים אחדים, שתועלתם מרובה והצורך בהם גדול. הנה – מושב זקנים וזקנות המאוחד. שני גבאיו הראשיים, הרי“מ פינס והרי”ד פרומקין, הלכו לעולמם, והמוסד פשט את הרגל, ובמוסד זה זכה ועד העיר בהוסדו כמעט מן ההפקר. הועד מנה מתוך חבריו ועדת-גבאים לנהל את המוסד ולפקח עליו, כמובן, בשם “ועד העיר ליהודי ירושלם”. טבע הענין מחייב והדעת נותנת, כי המוסד הזה נמצא תחת שלטונו של ועד העיר. ואולם רוח הקבוצה גוברת בירושלם על הטבע ועל הדעת, והנה השתחררה גם ועדת הגבאים של מושב זקנים מעולו של ועד העיר, וקבוצת הגבאים עושה במושב זקנים ככל העולה על רוחה וכראות עינה מבלי לחכות להוראות ופקודות של בעל המוסד האמתי האדון “ועד העיר”, ומבלי לתת לפניו דין-וחשבון על פעולותיו ומצבו וחייו של מוסד זה. הגבאים החזיקו בו, ובכח “החזקה” הם נעשו אדוניו, מנהליו, בונים בנינים חדשים וסוחרים ישנים, כאנשים העושים בשלהם. וגם ועד העיר עצמו שכח על דבר זכותו להשמיע קול ולחות דעה בעניניו. אפשר מאד, שהמוסד “מושב זקנים” לא סבל ממצב זה כלום; נכונים אנו להאמין בישרם ובצדקם של הגבאים, וקרוב לודאי, בפרט לפי הסדר החדש, כי ועד העיר באדישותו ובחוסר מרצו לא היה מביא כל תועלת למוסד בהתערבותו בעסקי ההנהלה. כל זה בגדר האפשרות. מן הנמנע הוא רק, כי ועד העיר מותר על זכויותיו וקניניו, על מוסד השייך לו, וכי הגבאים, שהוא בחר בהם והוא שלח אותם לנהל את המוסד, בועטים בו ושוכחים את ישותו ואינם שמים אליו לב. ולמה באמת לא שכחו הגבאים את ועד העיר, אם גם ועד העיר שכח גם הוא כי מושב זקנים זה היה שייך לו והוא בעלו ואדונו? ואך נסה ועד העיר להזכיר לגבאי המוסד על ישותו, והנה הלכו הגבאים ויצרו להם אדונים חדשים – את משרד הרבנות, ונוצר המשפט עם הרב שור וכל “העסק” הנחיל ליהודים “כבוד” רב, ונגמר “איך שהוא” – ושדהו של ועד העיר נסתפחה כלה… הופעה כזו ויחס כזה אפשרים רק במקום שאין צבור ומוסד עליון להנהלתו ורק קבוצות. קבוצה זו שולטת במוסד הנקרא ועד העיר, וקבוצה שניה שולטת במוסד הנקרא מושב זקנים, וזכויותיהן של שתי הקבוצות שוות, ואין אחת צריכה להיות נכוית מחופתה של חברתה.

כמעט אותו הדבר קרה במוסד צבורי אחר, שגם בו זכה “ועד העיר” ואינו מוצא כח להחזיק בו. זהו – “חנוך עורים”. גם הוא “שייך” לועד העיר, וגם למוסד זה מנה הוא ועד להנהלתו, והנה כמעט מבלי משים, וכמובן מבלי שאלת פיו של ועד העיר עבר לידי גבאים מבני אמריקא. ועוד הפעם לא היינו אומרים כלום נגד הגבאים החדשים האלה; אפשר ואפשר, שהמוסד היה מרויח מאת הגבאים האמריקאים ומשטרם החדש. אופיי הוא רק זה, שכל מי שרוצה לזכות מרשותו של ועד העיר – הרשות בידו, יען וביען כי ועד העיר איננו, כי גם הצבור בוחרו ושולחו גם הוא איננו בירושלם.

והיו ימים, עם כניסת האנגלים ושחרור יהודה, והתחילו בירושלם בסדורה של הקהלה, אמרו לאחד את קרעיה ולעשותה לגוף צבורי אחד, ולהעמיד בראשה ועד נבחר אחראי. העסקנים אמרו להכניס לרשותו של הועד את כל המוסדות הקיימים, לסדר בקורת על פעולותיהם ולהיות גם אחראים על הכספים הנכנסים והיוצאים, וליסד מוסדות צבור חדשים. אמרנו, כי הועד, הרשאי ומדבר בשם ירושלם יהיה בא-כחו של הצבור גם כלפי הממשלה, והוא יוכל לתבוע את זכויותיו של הצבור העברי ויעמוד על המשמר הצבורי, אפילו הלאומי. מובן כי ועד שכזה זקוק להכרה מצד הקהל, לאמון בו, וכי הקהל הזה יקבל גם את מרותו ויהיה נשמע לתכנותיו ולסדריו. ואז ממילא תבוא גם ההכרה מצד השלטונות, והועד יוכל לדבר בשם הקהל בכל הנוגע לעניני הצבור העברי בירושלם, הצבור היהודי בעירנו הראשה.

אבל, לצערנו, “השטן הבוחר בירושלם” מפריע תמיד, תמיד. והנה דוגמא אחת, שאין כמוה בכל העדות היהודיות – הרבנות הירושלמית, הרבנות הראשית אפילו.

גם הרבנות הראשית איננה יצירת הצבור הירושלמי, כמו שבכלל אין בירושלם רבנות מקומית, שעליה נוכל להראות באצבע: אלה הם הרבנים, שהעדה מנחה אותם, שהם רבנים של הקהלה. כמו שאמרנו, פרוצה הקהלה, וכל קבוצה ממליכה לה רבנים ומו“צים, או רבנים ומו”צים מוצאים להם קבוצה ומולכים עליהם, – וקוראים לעצמם רבנים ירושלמיים, אם כי ירושלם, בתור קהלה, בתור צבור מאורגן ומסודר, אינה יודעת אפילו את ישותם של אלה. וכל-כך גדלה הקלקלה במקצוע זה, עד כי היו נמצאים פה, בירושלים, גם כאלה, שאפילו התרת ההוראה וסמיכות הרבנות שלהם היתה מוטלת בספק, ובכ“ז היו פותחים לעצמם משרדים של בית דין, מזמינים להם חותמות, ומוציאים פסקי-דין ותעודות, ושולחים זה על פני חוץ, ורבה העזובה מאד. אדונים אין להם, ועד-קהלה מסודר, אשר יוכל למנוע ולהרוס מכשולי-צבור כאלה, אין בירושלם, – ומי יאמר להם מה תעשו. נבראה הרבנות הראשית, שלכאורה מטרתה, בין יתר הדברים, גם הפקוח על הסדרים במעשי בד”צ שלנו, – אבל מה לעשות והיא עצמה, הרבנות הראשית הזאת, לא מאת הקהלה יצאה, כי אם מעשי ידי קבוצה אחת. ולמרות השתדלותם של המעונינים בדבר להדגיש את ערכה של הרבנות הראשית ולתתה עליון לכל הצבור הירושלמי, – אין הדבר הזה עולה בידם. קבוצת “ת”ת וב“ח” (תלמוד תורה, בקור חולים), אשר יצרה את הרבנות הירושלמית של הרב קוק, ושהשתדלה להכתירה ברבנות ראשית, ושהיא אולי גם המכסה את ההוצאות הכרוכות בזה, – קבוצה זו היא יאנה הצבור הירושלמי בכל רחבו. היא מוגבלה בחוג מוסדותיה, והיא השלטת והיא גם המשתמשת במוסד הרבנות הירושלמית, ואולי גם הראשית, לעניניה היא מבלי אשר תקח הקהלה חלק בכל זה.

וחבל. הרבנות הראשית – הן כזו, הנשענת על הצבור ולא על איזה קבוצה, יכולה להתפתח למוסד לאומי ממדרגה עליונה. הן זהו קורטוב של סנהדרין, ולמה לא תהי גם הרבנות הזו לאחת החוליות שבשדרת תחיתנו הלאומית. והן הדבר הזה אפשר ואפשר; לא ביום אחד, אך לאט לאט, צעד אחר צעד; יהיה נא אך הגרעין בריא, תהי נא רק הסביבה הצבורית מתאימה. הזכויות של הרבנות הראשית היו מתרבות מתקופה לתקופה בדרך ההתפתחות של התחיה הכללית של ענינינו בארצנו. ואולם אימתי דבר זה נעשה, אם המוסד נשען על צבור,ההולך וגדול ומתרבה וכחותיו מתוספים. אך הרבנות הראשית בירושלים משעת יצירתה לא חפצה כלל להשען על הצבור הרחב בירושלים את שרשיה אל עמקיו. ירושלם נשארה נאמנה למסורת שלה בכל דבר, וגם במוסד חדש ולאומי זה, והרבנות הראשית חפצה דוקא להצטמצם בקבוצה, בפלוגה, לבנות לה במה מחוץ לקהל, – ונשמטה הקרקע מתחת רגליה. היקפו של צבור הולך ומתרחב, בעת שהקבוצה הולכת ומתכוצת עד כדי פעוטיות. והגיעו הדברים לידי כך, שלפעמים אנו רואים גם בנולותה של הרבנות הראשית, בהעשותה כלי תשמיש בין שנים מתחים זה בזה. זה מטריף את המלון או את המצות וזה מכשירי והכל במודעות צעקניות בעתונים, מודעות שאין יודע מי משם בעד הדפסתן. בודאי כך דרשה “הקבוצה”, ולאו אוריתא קא מרתחא בנידון זה. ובאופן זה איזה הדרך יֵרָאֶה הדרה של הרבנות הראשית על החיים הצבוריים שלו, על החיים הלאומיים המתפתחים, אפילו על מוסדות החנוך שלו? לא רק בתי הספר של ההסתדרות הציונית, שהם אולי חולין לגבי הרבנות, אך גם אלה מיסודם של החרדים לכל מיניהם, כמו “המזרחי”, של כולל אמסטרדם, ואפילו הישיבות השונות ובתי היתומים הפרטיים, – גם אלה נמצאים מחוץ להשפעתה של הרבנות הראשית ואינם נשמעים לה.

ירושלם היא עיר הקדש, ויפו היא חולין, ותל-אביב הלא בודאי ובודאי חולין שבחולין, ובכל זאת ימצאו אנשי יפו-תל-אביב למלא תוכן צבורי אפילו את הרבנות בקרבה. והיו בטוחים, כי משרד הרבנות התל-אביבי לא יהיה לעולם מדרס לבעלי מלונות מתחרים ולא לבית חרושת לתעודות בשביל ויזות. הרבנים עוזיאל ואהרנסון יכירו וירגישו כי כשהם לעצמם, בלי האחריות הצבורית הקשורה בהכרח עם משרתם, מה הם, וכבוד העדה כבודם. והקהלה היפואית גם היא מצדה תדאג לכבוד רבניה, שהמליכה עליה מרצונה הטוב, שבחרה בהם, שאחריותם עליה. במה שלא נוגע לרבנותם לא יתערבו, אבל לא יהיה מנין צבורי ביפו, שלא יתחשב עם ישותם של הרבנים, אם רק נמצאות נקודות מגע בינו ובינם. הרבנים בתל-אביב-יפו נשענים על הצבור, ירגישו את עצמם כחלק בלתי נפרד ממנו, שהם קשורים אל טבורו וממנו הם יונקים את מזונם הרוחני דוקא.

והנה לפנינו עובדה אחת מענינת, המוכיחה באופן בולט את ההבדל בין ירושלם לתל-אביב.

בירושלם אין בית כנסת מרכזי. בכל שכונה בתי-תפלה לרוב, בעיר הקדושה “מנינים” כמובן, אינם חסרים, אבל בית-תפה לכל עם ישראל היושב בירושלם, כיאות וכראוי לעירנו הראשה – אין בתוכה. ביהכ"נ הנקרא בשם “חורבת” יהודה חסיד אינו ממלא את הצורך הזה לא על פי מקומו, בתוך העיר העתיקה, ולא לפי כמותו ואיכותו. זהו בית-כנסת רגיל, שהרבה כמוהו בערי המושב של אחינו בגולה. אגב: אפילו גבאיו מתאוננים, שאין הקהל הירושלמי מבקר אותו, וישנם גם ימי שבת ומועד, שבקושי מסדרים בו עבודת התפלה, מחוסר אנשים… ומובן הדבר לכל איש, כי לבית לאלהי ישראל בתוך בירת ארץ ישראל, בית תפלה מתאים למקומו, יש ערך לאומי גדול, אשר יקח נפשות רבות מישראל. אחת הוא אם יבנה הבית הזה על יד כתלנו, הכתל המערבי, אם יקציעו לבנינו את מקום מגדל-דוד (הן המגרש הזה הוא להממשלה, ולמה לא נעיז לדרוש אותו בשבילנו, בפרט לתכלית לאומית וקדושה כזו?…), או יתרומם ויתנשא על אחד הערים הנשקפים על פני ירושלים, – לא המקום יקדישנו, כי אם הוא יקדיש את המקום, כמו שהקדיש את גורן ארונה היבוסי, את ההר הנחמד לעולם. קדוש וברוך כבוד הבית ממקומו, באשר הוא שם. אבל בירושלם, במקום שאין צבור ישראלי, ורק אנשי במות, כהני במות ועסקני במות, אין דואג לבנות בית תפלה מרכזי, אין חולה לקומם היכל, שיהיה מקום כנוס ותפלה לכל הכתות והמפלגות והדעות הרבות בעיר הזאת, ואשר אליו גם מרחוק ינהרו, וגם על כל פני הלאום יקדש ברבות הימים. ולעומת זה נגשו בתל-אביב לבנות בית-כנסת, שבנינו עלה לעשרות אלפים לירות מצריות. ובית כנסת בתל-אביב זהו רק אחד מן הצרכים התרבותיים של העדה המקומית, אין לזה ערך לאומי כללי. וגם הצורך במוסד זה בעיר ההיא אולי לא היה חיוני חלילה. ובכל זאת הוא נבנה בכח הצבור המקומי, והוא עומד על תלו. ובירושלם במקום שבית-כנסת מתאים היה עוטה הוד קודש על כל האומה, אין חולה ואין דואג, כי צבור אין בעיר הזאת.

מאד מאד יֵצר לנו לראות את ירושלם שלנו נאבקת עם הצלמות ואי הסדרים, בעת אשר יפו-תל-אביב מתפתחת, בהתאם לאותה ההדרגה הענקית של ההתעוררות הלאומית. ואולי באמת נכון הדבר, כי רבה תהי התועלת המעשית לעניני ישובנו, אם העבודה הישובית, ואפילו הלאומית, תבחר לה מקום אחד לעשותו למרכז לנו, ביפו-תל-אביב או בחיפה, עד אשר תתעורר ירושלם משפלותה הצבורית.

ירושלם או יפו?

וצריכים אנו להוסיף, כי הכתיב הוא “יפו”, אך הקרי הוא “תל-אביב”, זאת העיר הצעירה שגדלה והצליחה לעלות במעלת עיר יהודית גדולה, בלעה אל קרבה את עדת יפו ושכונותיה שהיו לה, וגם נתאשרה מאת השלטונות בתור עיר עם כל הזכויות והחובות של זו.

אין כל ספק, כי מן ההשקפה הלאומית לא תוכל גם לעלות על הדעת כל שאלה ביחס לזכות ההיסטורית. אחת היא ירושלם לעם ישראל, ירושלם לעולם תשב, ועמנו לא יחליף ולא ימיר את עיר קדשו, ודור לדור יחזיק במעוז העיר הראשה, אשר ימיה כימי עמנו, ואת גורלה יחלק העם העברי לעולם. אחת היא לנו, ואת כבודה ותפארתה לא תירש אחרת לעולם. ועוד דבר אחד: אין כל ספק, כי כל מנין ישובי קטן או גדול, בהתרכזו בירושלם, הולך ונעשה גם גורם נוסף בבנין עירנו הראשה, עוזר בעצם הויתה לקומם בה את הריסותיה הצבוריות, המכאיבות לנו עד מאד ומדכאות את נפשנו הלאומית. אבל מה לעשות, ומן ההשקפה המעשית, הריאלית, אנו נוכחים כי הרבה יותר קל להביא תועלת רצויה לעניני הישוב, אם הם נעשים מחוץ לירושלם, וכי בסביבה זו הירושלמית תנאי צמיחתם הם בלתי מתאימים. מה לעשות, ועד אשר יצלח בידנו להאיר את מחשכי ירושלם, ילכו להם תמס קוי האור הבודדים הנראים לנו, מבעד עבודתנו הישובית, ויאבדו בחללה של ירושלם האפלה.

והדרא קושיא לדוכתא: מה נדחה מפני מה, – אם הצורך הלאומי לחדש את כבודה של ירושלם, או התועלת הישובית, שאינה יוצאת בתנאי החיים הצבוריים בירושלם?

ועוד דוגמא אחת:

שנים על שנים עברו למן היום הגדול שהניחו את אבן הפנה לבנין האוניברסיטה. היה ביום ההוא, ט"ו באב, המון חוגג והפומבון היה גדול ונהדר. הבהילו צירים מכל ארץ ישראל הנכבשה, גם ממצרים באו לכבוד החגיגה, והלורד אלנבי כובש הארץ השתתף בנוכחותו. והיו מונחות להן אבני הפנה, קבורות וטמונות האבנים באדמה, נרדמות על הגבעה בהר הצופים. ואין בונים, וגם הבנינים האחרים הנמצאים במגרש ההוא והשיכים לאוניברסיטה היו משמשים לכל דבר, אך אוניברסיטה לא היתה… במשך הזמן הזה נבנו בתים למאות בתל-אביב, העיר הגדלה והתרחבה פי חמש, אולי יותר. והיו בטוחים: הצבור התל-אביבי לא היה נותן לאבני פנה של אוניברסיטה עברית ראשונה לנוח על מקומן במנוחה. תחת השפעת הצבור היו האבנים צומחות, הצבור לא היה נותן דמי לראשי הציונות, לכל טובי התחיה, והיו בונים, היו בונים את האוניברסיטה. אפילו בחיפה, במקום שהצבור הוא עודנו רך, אך יצא מחתוליו, ונפתח התכניקום קודם לאוניברסיטה. ובירושלם – מי הוא הצבור פה אשר ידאג לזה? והנה גם עתה ישנה רק איזה תחלה של אוניברסיטה, במה קטנה, ומעליה מטיפים חכמים חכמת ישראל – ומכריזים על אוניברסיטה, והוי הוי על קריקטורה כזו. זו היא במה אחת נוספת על הבמות הנמצאות, הממלאות את ירושלם בכל הופעות חיינו. נתקבצו מאה-מאתיים צעירים לשמוע הרצאות של “פרופיסורים” במרכאות ושלא במרכאות, ונוספה עוד ישיבה אחת, ישיבה בלתי חרדית, על מספר הישיבות הפיקטיביות שבירושלם. האם אל אוניברסיטה כזו ינהרו תלמידים מארצות הגולה, ואם יבואו המתאוים לתורת ישראל ולמדעי המזרח לרוות צמאונם באוניברסיטה ירושלמית זו. לא כן היא תל-אביב. בתריסר ילדים וילדות נוסדה הגמנסיה “הרצליה”, ותהי לכח מושך בשביל הגולה, ושנים אחדות אך עברו ותלמידיה היו למאות רבות, ותכנית למודיה היתה למופת לבתי ספר רבים בארץ וגם בגולה הגדולה.

ורבים רבים עוד ההבדלים שבין ירושלם לתל-אביב, שבין הצבור ובין הכולל. הכולל – זרת ארכו וזרת רחבו, בעת אשר הצבור מלוא כל הארץ כבודו.

אין עוד צבור בירושלם, ואין אנו רואים שאיפה לברוא כזה. הנה לכם המופת של השכונות הרבות והשונות אשר נבנו בארבעים חמשים שנה האחרונות. האנשים כבר נחנקו בין החומות של העיר הישנה, עד צואר כבר הגיע הצורך לבנות עיר חדשה מחוץ לחומה. ולא נבנתה עיר חדשה, רק שכונות שכונות, אחת גרועה מחברתה, שכונות מכל רוחות העיר, שלעולם תשארנה רק שכונות בודדות, נטיה להן לבלי להתחבר להיות עיר, צבור עברי שלם, צבור אחד. והנה לנו בירושלם “מאה שערים” המפורסמת בזוהמתה, שכונת האונגרים עם בתי הכסא “המתנוססים לתפארתה”, “נחלת שבעה” שהיתה מיוחדת לבתי-הבושת, וכאלה וכאלה שכונות לעשרות עם ועדים ורבנים, – ועיר ירושלם חדשה, עיר עברית מודרנית ובריאה בסדריה, איננה. וגם בתקופה החדשה שאנו חיים בה תקופת תחיתנו. והצורך בבנינים חדשים גדול בירושלם לא פחות מאשר ביתר הערים, – גדולה השאיפה, ותנועת הבנין חלשה עד מאד. ומתבטאת השאיפה דוקא לבנות שכונות ולא עיר. וצצות “קבוצות”, כוללים. קבוצת “בצלאל”, קבוצת “מהנדסים”, קבוצת “מזרחי צעיר”, “קבוצת שכנים” קבוצת קרן מונטיפיורי, קבוצת יהודי פרס, קבוצת “בני ברית”, והרבה –הרבה עוד כאלה. שכונה אחת במזרח העיר, והשניה במערב, וישנם גם דרום וצפון, וקרני זויות שונות. השאיפה לשכונות, אך לא אל יצירת עיר. כי הצבור איננו, ולא הוא הבונה, רק סרסורים בקרקעות הולכים ומאספים להם קבוצה כל אחד, ונכנסים אל הקבוצה אחדים בעלי מרץ, והם נותנים מרוחם על השכונה הנוסדת, ואין הרוח הזה מוצא לו התנגדות מאת הצבור, כי זה האחרון איננו. ונשארת הקבוצה סגורה ומסוגרת בגבוליה, ואדוניה גם שומרים על גבוליה לבלי יתרחבו לבלי תהי חלק של הצבור.

וכל זה אחרת הוא ביפו, כלומר: בתל-אביב. בששים חבר נוסדה תל-אביב לפני עשרים ואחת שנה, ועתה גדלה ונהיתה לעיר, ובמובן הצבורי וגם במובן הרשמי בלעה את יפו העברית. ואל תשכחו, שבינתים היתה המלחמה העולמית, ובהתפתחותה של עיר זו באה הפסקה גדולה. גם ליסודה של תל-אביב קדמו השכונות “נוה-שלום” ו“נוה-צדק”; ואולם גם בשכונות האלה היו החלוקנים מן הטפוס הירושלמי בטלים ברוב התושבים, שלא היו מאוכלי לחם החלוקה. חברי שכונת תל-אביב היו כלם מבני הישוב החדש ומטובי משפחות הספרדים, ואלה יסדו את הצבור העברי, זה הגוש המוצק, שהאחד נושא עליו את אחריות הכלל, והכלל מגין על האחד. אמנם גבאי “נוה-שלום” ותקיפי “נוה-צדק” לא על נקלה השלימו עם השכונה החדשה הזאת בשנים הראשונות לקיומה, עם סדריה הקשים; אבל הכח הצבורי הלך והתגבר, רכש לו מכירים ומודים בערכם של הסדרים אפילו מבין השכנים הגרמנים שעל גבול תל-אביב.

וסוד הצלחתה של תל-אביב מונח בצבוריות שלה, שלעתים קרובות מתרוממת עוד למדרגת לאומיות. אין בתל-אביב קבוצה, רק צבור, והעסקנים שבתוכה הם אנשי צבור, שאינם רוצים לבנות במות. למרות העובדה, שמר דיזנגוף הוא ראש ועד תל-אביב מיום הוסדו, אין הוא יכול, אפילו כשהוא רוצה, לסדר לו קבוצה סביבו, והוא נשאר מבחירות לבחירות רק נבחר מאת הצבור, ולא משל קבוצה. את זה מוכיחים לו בכל בחירות חדשות באותות ובמספרים. כל פעם בוחרים בדיזנגוף, מפני שהוא ראוי ומוכשר, אבל אינם נותנים לו להמצא בקבוצה שהוא רוצה בה, ואינם נותנים לטשטש את הצורה הצבורית של הועד. במשך זמן קיומו של ועד תל-אביב כמה היו “כוכבים” שהאירו על שמיו, ואשר ידם היתה “בכל, מכל, כל”, ושחשבו אחרים, ואולי גם הם בעצמם, כי בלעדם אין הועד יכול להתקיים; ובאו הבחירות, והכוכבים של הועד אספו נגהם, ובכל זאת המוסד כמנהגו נוהג, ולא חלים ולא מרגישים בהעדרם של העסקנים. כן רואים אנו בועד תל-אביב עולים לשלטון מתוך אלה, שהיו תמיד מתנגדי הועד, אופוזיציה בלע"ז, ואדוני הועד היו מביטים עליהם בעין רעה כעל מבקרים, “נקרנים”; ואלה הם היום השליטים על המצב, ואין פוצה פה, ואין הענינים סובלים, וראש הועד יושב עמהם בכפיפה אחת ואינו מרגיש כל אי-נעימות.

הצבוריות – כח פורה ומפרה, בעת שהקבוצה, הבמה, היא אגם עומד, נוטה להתהפך לבוץ. וכמעט בתקופה אחת נוסדו הגמנסיות העבריות גם ביפו וגם בירושלם. ביפו הצליחה מפני הצבוריות של הסביבה להעשות מוסד חנוכי ממדרגה ראשונה, קודם הכרזת המלחמה היתה לתל תלפיות להרבה תלמידים מן הגולה, בעת שבירושלם היתה משרכת דרכיה מפני חוסר הצבוריות שבה. בירושלם אומרים: בית יתומים דיסקין, בית חולים ואלך, אצל מיס לנדו, אצל מיוחס. האם שמעתם דברים כאלה ביפו?

הנה הזכרתי למעלה את הגמנסיה “הרצליה”. אולי תאמרו: אין מביאין ראיה מן הגמנסיה ביפו, שזכתה לבנין מתאים. אבל, הן נדבתו של המנוח מוזר היתה בראשיתה רק שמונים אלף פרנק, וסכום יותר גדול מזה, מאה אלף פרנק, הכניס המנוח ד"ר ציפר לבנין הגמנסיה בירושלם. ההבדל הוא רק בזה, שביפו נמצא תיכף הצבור, שקבל על עצמו את העבודה והתחיל בבנין, בהיותו בטוח בכחותיו שגם יכלה את אשר החל, תחת אשר בירושלם אין הקבוצה בטוחה מעולם בכחותיה; הן מי כהקבוצה יודעת, שאין לה קרקע מוצקת תחת רגליה, באשר קבוצה היא ולא צבור.

ובמקום שאין צבור אין גם מקום לועד העיר, שהוא המדבר בשם הצבור, שהוא האורגן שלו, הפועל בכחו. ועד העיר ליהודי ירושלם לא היה יכול אפילו להתרומם עד כדי להציב מצבה לחללי הפרעות, ולא יהיה לפלא כלל אם יבאו גבאי החברה קדישא וידרשו מאת מי שהוא, מאת ההנהלה הציונית למשל, מחיר הקרקע של קברות הקדושים האלה… הן הקבוצה חסרה תמיד את הרגש הצבורי. האם החברה-קדישא לא היתה תובעת מאת אלה שעסקו בהלוית אליעזר בן יהודה מחיר מקום קבורתו, והסריסים הצבוריים האלה אינם מרגישים כלל את ההוד, שהקבר הזה עוטה על בית-עולם שלהם. והאם לא צדקו אלה, שהציעו לכרות קבר לבן-יהודה בתלפיות? ואם הצבוריות חסרה, – לאומיות מאין תבוא? צאו וראו את היחס אל החלוצים בכל מקום בארץ. הן אלה הם בנינו-בונינו הטובים, אשר לפני מרצם וקרבנותיהם עלינו לכרוע ברך, אשר עולותיהם וזבחיהם ברצון נותנים את ריחם הטוב, ובכל מקום מקטר לשמם. ואולם בסמטאות ירושלם שם “חלוץ” הוא לחרפות. כי מה עשתה ירושלם, היא ומוסדותיה, לקדם את פני החלוצים? – והועד הלאומי, ואספת הנבחרים, וכל נסיונות לארגון לאומי, – אך מכשולים ואבני נגף יודעים תקיפי הקבוצות למיניהם להניח, כי לבנות לא ידעו אנשי ירושלם ממוני הכוללות. אויר הצבור מטהר, ואויר הקבוצות והכוללים מחניק, מטמא. גדול, גדול באמת היה בשבתו ביפו הרב קוק; גדול בתורה. בטהרה ובאהבת ישראל, שלא רבים כמהו. וראו נא עתה את הסביבה אשר יצרו גבאיו סביבו, את הפסל והמסכה שהם משתדלים להעמיד על יד צלו, את פומבון “פישל”, “תורת כהנים”, “מרכז הרב” וכל הלהטים האלה שכל נפש יפה סולדת בהם. והן לא מקרה הוא, שכל העתונות הצהובה והצעקנית מימין וממרכז ומשמאל התאזרחה ותקעה לה יתד אך בירושלם, ושם נבנו המזבחות לקטר מור ולבונה לכל נותני לחמה, צמרה ופשתה. עשרות אלפים לירות השקיע אחד ממעולי הציונים בבנין הארץ, את הבית לאוניברסיטה בהר הצופים נדב מכספו, אלפים אחדים הוזיל לצרכי ספרותנו החדשה, – האם יצאו ביפו ובתל-אביב בתופים ובצלצלי שמע לספר תהלתו, כמו שעושים אנשי ירושלם לכל “נדיב” הנותן ח“י פעמים ח”י – – אין לנו חפץ לגמור את הפסוק הידוע משל י"ל גורדון… מבאישה הבצה, והטומאה בוקעת…

ירושלם מניחה על הכל את חותמה המיוחד, חותם של קבוצה סוגרת ומסוגרת, מבלי לתת לצבור הרחב ולא לכחותיו הטובים להשפיע, להבקיע אל תוך עניניה הצבוריים.

הנה ההקדשות הרבים, אשר לעדת ישראל בעיר הקדש, החצרות שבנו נדיבים בזמנים שונים, הכספים שהשאירו נדיבי עם אלהי אברהם לצרכים ולמטרות שונים, – מי המנהל אותם, מי המפקח עליהם, מי הוא הרואה את חשבנותיהם? כל זה מתכנס לתוך כולל זה או אחר, לתוך מוסד זה או אחר; והמוסדות והכוללים הם נמצאים בידי אנשים פרטיים, יחידים, שהיו נאמנים בשעתם על המנדבים. והרכוש וההשפעה וההנהלה ולפעמים גם הקנין הרשמי – עוברים מדור לדור מאבות לבנים, ולאט לאט נעשה הרכוש קנין יחיד, אצל העדה הספרדית הענינים קצת יותר מסודרים, – קצת ולא הרבה. וראוי היה הדבר, ונחוץ היה כי ועד העיר, בא-כח הקהלה העברית, יקח את כל הענינים האלה אל תחת ידו, יביא סדרים אל כל הרכוש הצבורי הזה, ילמד את תנאי המנדבים לשמור עליהם, והיה הרכוש הזה קנין העדה, רכוש הצבור בכללו.

אבל אך ינסה ועד העיר לעשות כזאת, ועד מהרה יסתערו עליו המלאכים, השומרים על הדרך אל גן הצבור ולהט חרבם בידיהם. כל קבוצה שומרת על בת-מלך שלה, לבל יהרסו “זרים” אל מקדשה. הנה זה יותר מארבעים שנה קימת בירושלם לשכת “בני ברית”. חברה כל-עולמית שבעיר הבירה לעם הברית צריכה היתה ויכולה היתה לפתח עבודה רבה, לתפוס מקום מיוחד במינו. הן הלשכה הזאת רשאית גם לשאוף להיות הלשכה הגדולה, בירת הלשכות. ואלם לשכת ירושלם, אך נוסדה, נכנסה לידי קבוצה, ואחר כך תפס את הרסן אפרים כהן, עבד החברה “עזרה” הברלינית, והוא השתדל לעשות את הלשכה יצירה קבוצתית. ונהיתה הלשכה כאחד המוסדות בירושלם, גן נעול, שכל עניניו אינם מתפתחים באופן צבורי, ונשארו יגעים, מדולדלים כל הענינים, שהלשכה עסקה בהם, כמו הישוב של “מוצא” והספריה הלאומית, – שני הדברים של האקטיב שלה. כי הענינים הישוביים והתרבותיים מתפתחים ועושים פרי רק בסביבה צבורית, ולא בתוך ד' אמות של קבוצה. אפילו דבר רענן ועץ עושה פרי כמו הספריה הלאומית שהלשכה זכתה בה בהיסח הדעת של מיסדה, כמעט מן ההפקר, אבלה ונבלה תחת שלטון הלשכה הירושלמית ושבה לפרוח רק לאחרי שהשתחררה קצת מאפטרופסותה של זו. פנים אחדות, פני צבור חי ופועל, ללשכת “בני ברית” ביפו תל-אביב למן היום שנכנסו אליה עסקני תל-אביב ויתנו על הלשכה מרוח הצבורית התל-אביבית, עליה ועל עניניה. נפתחו שערי הלשכה לכל בחור וטוב במובן הצבורי, והכחות החדשים מפרים מרבים, והיא אשר בודאי תשפיע גם על הלשכה בעיר בירתנו לההיותה ולהיטיבה ולתת לה את הצביון המתאים לה, שירושלם ראויה לה.

והדברים האלה וכאלה כתובים בדמע, בדם הלב, כי הלא זאת העיר – ירושלם, השם הגדול והיקר, אשר נפשנו הומה לו. ואיך נהיה כדבר הזה, שהישוב העברי הירושלמי עוד טרם התחבר והתאחד להיות גוש צבורי, ומה הן הסבות שגרמו וגורמות למצב של קבוצות ופלוגות? ירבו הדברים וסבוכות הן השתלשלויות המקרים הרבים והשונים, אשר בנו את הישוב הירושלמי. ואלם אופי הוא, שהישוב הירושלמי התרגל להביט על כל הופעה צבורית כעל חזיון עובר; כעל תקופה, שימיה קצובים ולא ימשכו, כעל אפיזודה, שפעולתה זמנית, פחות או יותר, – אבל לא עולמית. גלוי וידוע לפני הישוב הירושלמי, שהעולם נקנה בשלשה דברים: בכסף, בכסף ובכסף, – ועיניו נשואות תמיד אל מקורה של מתכת זו. וגם זה ראה הישוב הירושלמי ונתן אל לבו: אין המקור מפכה לעולם ועד, וחדשים לבקרים מתחלפים. מקור הולך ומקור בא, – והישוב כורע ומשתחוה ומזמר זמירות למי שמהנאהו בשעה זו. זוכר הוא את תקופת לונדון – מונטיפיורי; את שנות הנדיב והפקידות; חברת “כל ישראל חברים” ויק“א; המנוח ענתבי מזה, ואפרים כהן מזה; בזמן המלחמה נגלתה אמריקה וסיועיה; ועכשיו, בתקופה שאנו חיים בה, יושבת לכסא הציונות. ולמדו אנשי ירושלם להסתגל אל כל תקופה, אל כל שיטה, אל כל תורת ישוב, לקבל בסבר פנים, פחות או יותר יפות, את כל תקיף לאותה שעה, שמפתחות הזהב נתונים היום בידו. אין האנשים חדורים כל הכרה לאומית או ציונית, והם מביטים על זה, שאנו קוראים לו תחיה רק כעל אחד הזרמים בחיי ירושלם, שהיום שוטפים בשעון ומחר הם הדלים, ורק מפני הכלל “תעלא בעידניה סגיד ליה” רוקדים המה היום נגד ההנהלה הציונית. וזאת היא סבת כל הסבות, שבגללן פוגשת עבודת התחיה התנגדות מרובה במקצועות-צבור שונים בירושלם. אספת הנבחרים, הועד הלאומי, סדור הקהלות, משפט השלום, השפה הלאומית, החנוך, – כל אלה הם בעיניהם רק כַוָנים למלכת הציונות, היושבת היום לכסא. ואולם, לפי השקפתם, הממשלה הזו הוא חזיון עובר, היום ישנו ומחר איננו, אחת בכל האפיזודות אשר ראו בחיי הבלם, אפיזודה שמתחשבים עם ישותה, אבל אינה מכריע עד לידי קפיטולציה, אינה משעבדת לעולם. וכאשר אך ירגישו בדבר שהקופה של הממשלה הציונית מתרוקנת קצת, מקמצת, שאין כסף רק לאדונים האלה, – הם יהיו גם הראשונים לבעוט בה. הנה אך יזמין ועד העיר ליהודי ירושלם אל הבחירות וכבר ימצאו מכריזים שלא ילכו אל הבחירות, שלא ישתתפו בהן. יורדי הים באניות מספרים שהעכברים הם תמיד הראשונים המרגישים כי סערה נכונה לבוא. הרבנים והבד”צים אשר בתחתית הצבור הירושלמי ירגישו כי סר צלם של השלטון הציוני, כלומר, שאין להם תקוה לקבל מפתבג הציונות כלום, ובכן – סרו כלם מעל ועד העיר, מכל אורגן מסודר, מכל יצירה צבורית. לא יעיזו לצאת בכרוזיהם, לו אך ידעו כי יש תקוה ליהנות מקופתה של הציונות. והן הגיעו הדברים לידי כך, שבהסתדרות לאומית אחת התעוררה השאלה: אם הכרת הפרוגמה הבזילאית, הכרת תחיתנו הלאומית, היא חובה על ההסתדרות…

ככה היא העיר ירושלם, וזה רוחה בקרבה.

אין כל ספק, שברבות הימים יקום גם בירושלם צבור עברי, צבור חי ובריא, אשר יתן ברצון את צוארו בעול התחיה הכללית, תחית עמנו וארצנו, אשר יתחבר לגוש אחד וירגיש את כל האחריות הלאומית המוטלת על עירנו הקדושה בתנאים החדשים, המיוחדים, את כל ערך התפקיד הגדול, המוכן לעדת ישראל בירושלם. יִבָרֵא, יִבָרֵא הצבור גם פה, – הוא כבר הולך ונברא. ואין לפניו דרך אחרת מבלעדי הדרך, אשר בה הלך והצליח הישוב העברי ביפו. – יצירת מרכז חדש, העברתו למקום חדש: לתל-אביב. על ידי קנסים ועונשין וגזרות אולי יעלה בידם לטהר קצת את הסימטאות של שכונות ירושלם ולהצניע גם את בתי-הכסא בשכונות האונגרים, אבל הצבור זקוק למרכז שיבנה איתן מראשיתו, שיסודותיו יהיו בריאים. לגלגו לכם על החולות של תל-אביב, והנה המרכז הזה משך אל היקפו את נוה צדק, הראה את השפעתו הצבורית גם על נוה-שלום, ואפילו על שכונת התימנים. אותו הדבר יהיה, מוכרח להיות גם בירושלם. לא רב עוד מספר הבתים, שנבנו בתלפיות, לעשרות הם בבית הכרם ואך עשרות בתים במגרש רחביה, ואולם הביטו וראו, כי כל הטוב והנבחר במובן הצבורי, סוחרים, מורים, פקידים, אומנים, בעלי מקצועות שונים, כל אלה אשר לא אכלו מעולם מלחם החלוקה, ואינם נושאים עיניהם אלי שלחנות קדושים. – הם הבונים, הנקבצים אל השכונות החדשות האלה. שאיפה טמירית בקרבם, אצל אחדים אפילו מעבר לסף ההכרה, להשתחרר מן המסורת השלילית של חיי הבמות והכוללים בירושלם, שאיפה אל חיי צבור. אלה אינם רוצים להיות יותר נקודים וברודים בתוך השכנות הקימות, להיות בטלים שם בששים, להיות קולם בלתי נשמע.

וכאלה יש לנו כבר בירושלים הרבה; למאות ואולי גם לאלפים. ומהם צריך הצבור להבנות, מקרב אלה יוסד ועד העיר. הברכים אשר לא כרעו אל החלוקה, הפיות אשר לא נשקו לממוני הכוללים. יקרא ועד העיר אל בני השכונות החדשות, אל כל בחור וטוב באנשי העדה. וכמו אשר נואש מסיעת זוננפלד כך לא ילך לחפש לו אנשים בועד הכללי ובמשרד הרבנות ואפילו בין זקני הספרדים. יהיו הבוחרים בועד העיר החדש מעטים במספרם, אך יהיו בעלי הכרה, היודעים מה זה צבור, אופן יצירתו וערכו. וקו יצא מתלפיות, ועבר את רחביה ויגיע לבית-הכרם, קרית משה מזה, ובית וגן מזה, וגם בני “רוממה” ואפילו אנשי “גבעת שאול” יתחברו, בהרגישם את כל הכח אשר בצבור. עוד מעט, עוד שנים אחדות, – ועיר חדשה תציץ, ירושלם חדשה. כל צעיר בימים מן המערב ומן המזרח – לנו הם. הן כל אזרח חדש, המתישב בירושלם – לנו הוא, והתושבים האלה ינערו מעל רגליהם את מסורת הבמות, את האבק הירושלמי מעל שכבת החלוקה הישנה, והם יתנו גם לירושלם את הצבור בה"א הידיעה. ועד תלפיות, ועד בית-הכרם. ועד בית-וגן קרית משה ועד רוממה, ועד רחביה – כולם לא יהיו ביורדים אחרי מנהיגי ירושלם דהאידנא, ויוציאו את הישן מפני הוד רוממותו של הצבור החדש אשר יבוא.

הוא כבר הולך ובא. הקשיבו ושמעו את פעמי צעדיו בהלמות הבנאים ובשירת הפועלים העברים, בוני השכונות. הביטו וראו אותו באספות צעירי המזרח ההומות משוקקות חיים. זו הדרך לביאת הצבור בדרך הזה בא ליפו; בדרך הזה הוא הולך ובא לחיפה; אך גם בוא יבוא ירושלימה. אנו מחכים לו.

ובכן?

סכום כל הסכומים, שצריכים אנו, מוכרחים אנו לארגן את הצבור העברי בירושלם, ואין לפניך דרך אחרת של ארגון זה לעת עתה מבלעדי “ועד העיר ליהודי ירושלם”. מר איתמר בן אב"י אומר, כי אין לנו צורך בועד העיר ליהודי ירושלם, אחרי שבאמת, לפי מספרנו הכמותי ולפי זכיותינו, הננו אנחנו כלנו בני העיר ירושלם. אבל הנה כל הדברים האלה, הנכונים והצודקים להלכה, הם למעשה רק טענה ותביעה אל מי שהכח בידו, ואנו טוענים, תובעים ואין עונה, ואין שומע. והעיריה הירושלמית היא מסוגרת בפנינו היום, ועד אשר נבקע אלינו את החומה הבצורה הזאת, חלילה לנו לשבת בחבוק ידים לבלתי התארגן. הן רק מלח אתם זורים על הפצע, אם אתם מיעצים לנו ללכת אל הבחירות של העיריה, בעת שהמשטר שם נוסד על מנוי ולא על בחירה – ואתם הלא יודעים כי אין ממנים יהודי לראש בלדיה, כי דוחקים שם את רגלינו, כי עלינו להלחם בבלדיה על קבלה כתובה עברית, על איזה טופס להדפס בעברית, על פנס למאור בשכונה עברית, ובנוגע לכל מיני קבלנות וחלק בעבודה עברית עוד לא זכינו להצליח.

היהודים בתור שליטי העיר – מנגינת העתיד היא בשבילנו. אנו מקוים, שהעתיד הזה יבוא, קרוב לבוא. אבל הן לא נשלח את הצפור מידנו בשביל הנשר ברקיע השמים. לא נוכל לעזוב את עניני צבורנו הפקר מפני התקוה, הנראית לנו מרחוק לקחת את עניני העיר לרשותנו. ועוד: הן מי הוא המקרבנו אשר יוכל לצאת חוצץ לקראת כל משיגי גבולנו בועד העיריה, אם לא ועד העיר, כלומר צבור עברי מאורגן ומסודר! הבודד בשדה לא יאסור מלחמה, ורק היהודים כלם, הטובים והבריאים, המרגישים בזכיותיהם והמאורגנים בועד אחד, – אלה ילחמו בעד זכיותינו, ואלה ינחלו לנו את הנצחון המקוה גם בועד העיר הירושלמי.

ובשביל זה עלינו כולנו ללכת תמיד אל הבחירות של ועד העיר. על כולנו, המרגישים צורך בהתארגנות של הכחות. ועלינו לבחור מתוך ההולכים, מתוך אלה המכירים בנחיצותו ובכחותיו של הצבור. אל נא יחזרו עסקני הבחירות לועד העיר אחרי הממונים של הכוללים, ואל נא יתרפסו לבקש היתר מאת הבד“צים, אפילו מאת הרב קוק ומאת יתר הרבנים הטובים והמרגישים. לא יש צורך בדבר לבקש היתרים לבחירות. אל תתנו לכל “עסקני” ירושלם אלה כל הנחות וכל ותורים. יתכבדו המכובדים וישבו להם בבתיהם ואל ילכו אל הבחירות. העסקנים האלה אינם נושאים בכנפיהם שלום ואחדות, וכחות-בנין לא היו ולא יהיו. יבדלו להם. יהיו להם לבדם הזוננפלדים, ו”האשכנזים" במרכאות, והספרדים עם ה“חכמים” שלהם. אל תתחננו אליהם, ואל תקריבו להם קרבנות. האומנם אין אתם רואים, כי בני העבר הם כלם, כי שריתם הושרה, תפקידם הולך ונגמר, הם הולכים לעולמם, – והאם מחומר תחוח זה אתם אומרים לבנות את האורגן החי לעדת ירושלם? חדלו מן האנשים האלה. יקברו המתים את המתים, וכל הכתוב לחיים בירושלם יחיה ויפעול ויהיה חבר לחבת התחיה. תש כחם של גבאי החלוקה נס לחם, סר צלם. לפניהם בעתיד הקרוב שני דרכים: הר הזיתים או אמריקה, ויש עוד דרך שלישי, – דרך החיים, ובו בוחרים באמת כל הטוב והבריא. והם ילכו עמכם, עם הבוחרים לועד העיר ליהודי ירושלם. חלוצי המזרח, צעירי המזרח, אפילו הדוגלים בשם “המזרחי” יצאו להתגרות בכל המטילים אסורים על הבחירות לועד העיר. האומנם אינכם רואים,כי רבים הם אשר אתנו מאשר עמהם?

צריכים לסדר את הבחירות ולכונן את ועד העיר, אפילו אם יהיו הבוחרים לא רבים במספר. יהי נא הגרעין בריא, והועד הנבחר יראה פעולות ומעשים, ואז הועד ליהודי ירושלם לא יהיה במצב “מלך אסור ברהטים”, שעליו לשאת פנים היו לקבוצה זו, וביום מחר לכולל זה, לעשות נחת רוח לתקיף זה או אחר. אז יראה הדרו. ואז יאדיר כח, וישפוך את שלטונו על הענינים הצבוריים, שלטון צדק ומועיל, מאחד ומאגד. אל תרדפו אחרי הרבים, הנסחפים בזרם הכוללים. יסדרו להם ועדים לבדם, יבנו להם במות “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ”: במגרש הגרמנים, במאה שערים ואפילו בועד הכללי. ועד העיר ליהודי ירושלם רק אחד יהיה, הועד שאותו יבחרו גם אנשי תלפיות, גם בוני בית-הכרם, גם בני רוממה, וכל המאות והאלפים, שאינם תלויים ואינם זקוקים לפקודות, לקולות מ“היכל”. בחפץ לב, הנובע המכרת הנחיצות והאחריות של ועד העיר ליהודי ירושלם, יתנו כל אלה את צוארם כעולו של ועד זה, וישאו ויסבלו את משאו ויכלכלו את צרכיו. והממשלה, בכל כרכריה ולהטיה להטות את כף המאזנים לכאן ולכאן לא תכיר בועדים אחרים, והועד הנבחר הוא יהיה הועד.

ועד העיר ליהודי ירושלם הקים, אין מה לדבר, לא מלא את תפקידיו. “תפשת מרובה – לא תפסת”, והד"ר טהון ומר הופין חפצו לברוא אותו מתחלת יצירתו לכלי גמור ומתוקן בכל. ובשביל זה הכניסו לתוך הועד את רבים מחלקי הסותר, הבלתי מתאחדים, המפרידים, – מאלה, שקהלה מסודרת ומאורגנת סכנה בשבילם. התולעת נולדה עם התפוח. ואולם – גם זה עלינו להודות – הפעם מצאה התולעת תפוח בריא, והיא לא אכלה אותו, לא שלחה בו את הרקבון. ועד העיר ליהודי ירושלם חי וקים, וצריכים רק להבריאו, לזרוק אל עורקיו דם חי, להוציא מתוכו את חלקיו הרקובים. וראה זה פלא מפלאות החזיונות הטבעיים: מאליה הולכת ונעשית “הבחירה הטבעית”, מאליהם נושרים העלים הנובלים, – הם אינם חפצים יותר להשתתף בבחירות. יהיה ד' אלהיהם עמם ויעלו מעל ועד העיר, והיתה למוסד זה הרוחה.

ואין אנו חושדים במר בן-אבי בכונה זרה לחתור תחת ועד העיר, אם כי קרוב מאד היה עתונו לכל אלה החוגים השחורים אשר ישתדלו תמיד להפריע בעד הבחירות. נכונים אנו להאמין בהתלהבותו של העתונאי הזה למראה החזיון הנהדר, המרחף לנגד עיני רוחו, בשבת נבחרים מבני ישראל בועד העיריה בירושלם ומכלכלים את עניני העיר כלה. ואל מול פני מלחמה קשה עלינו החובה לשים את הבלדיה, את הממשלה, את כל המון הגורמים החוצצים בעדנו מקחת את זכויותינו בהנהלת העיר ירושלם. אך מאת ועד העיר היהודי נחדל. אסור לו להסתלק, לאבד את עצמו לדעת מפני התקוה, כי יום יבוא וכל הבלדיה תעבור לידינו עם כל עניניה, ובכללם גם עניני התושבים היהודים. אסור לנו לעזוב את העמדה, שרכשנו לנו ברב עמל ובעבודה רבה. להפך, עלינו לקרוא קול גדול אל כל אשר לא נאטמה אזנו הצבורית בירושלם: – הסתדרו, בחרו לכם ועד הקהלה, ועד העיר ליהודי ירושלם, ושמרו עליו. הוא ישמור גם על עניניכם.

ומובן הדבר מאליו, כי ועד העיר מאורגן ונבחר צריך לדעת גם את חובותיו הוא כלפי הצבור. אין זכויות בלי חובות. ועל ועד העיר הקיים, הנבחר בתוקף התקנות לאחרי הכבוש הבריטי, עלי לדבר דברים אחדים לזכותו ולחובתו.

משתדל ועד העיר להדגיש את ערכו הצבורי של מוסד, המאחד את כל בני הקהלה לגוש צבורי מסודר, אשר את סבל הצבור הוא נושא, והוא גם משתדל ומתאמץ להספיק את צרכיו. ועד העיר רואה את עצמו בתוך מוסד צבורי עליון, העומד על המשמר לתבוע את תביעותיו הצודקות של הצבור היהודי בירושלם ולהגן על זכיותיו. ודורש ועד העיר, כי כל אחד מן התושבים ישתתף בתשלום ההוצאות. יעריך את עצמו עד כמה בכחו להכניס מס שנתי לטובת ועד העיר להוצאותיו.

איש אין בקרבנו, אשר לא יכיר בצדקת הדרישה של ועד העיר ליהודי ירושלים. אי אפשר לעזוב את עניני העדה כי יהיו פרועים, כי לא יהיה להם סדר, וכי כל הרוצה יקפוץ בראש ויעשה בעסקי הצבור כחפצו. ואם יש ועד לעדת ישראל בירושלם, והועד נבחר מאת הצבור פחות או יותר באופן עממי, ובהשתתפות די-רחבה של הצבור המקומי, אז הדין נותן, כי על בני העדה לשלם את הוצאותיו ואת צרכי החזקתו של ועד זה. ואין כל ספק, כי רבים מבני עדת ירושלם יקבלו עליהם את מס ההערכה, שתקבע הועדה המיוחדת לסדור הערכה זו לפי סוגי התושבים, מצבם החמרי ועסקי פרנסתם. אין תושב בלי חובה, והיהודים היושבים בירושלם צריכים למלא את חובתם אל המוסד, שבחרו בו לדבר בשמם כלפי פנים וכלפי חוץ ולתת בידו את האמצעים הכספיים הנחוצים לו.

ואולם חוק ברזל בעולם: “תן – ואתן”. וכשם שחובה על התושבים לתת לועד העיר בירושלם את כל הנחוץ להחזקתו, כן החובה מוטלת על הועד הזה להגן על זכויותיו של הצבור העברי ולשמור כי לא יעשקו יחידים, בודדים, את זכיות הצבור כלו. ועד העיר – זאת אומרת הכח המרוכז של כל הצבור, ומה שאין ביכלתם של הכחות המפוזרים לעשות, בהיותם מפוזרים ומפורדים, יעשה ועד העיר, הכח הקבוצי של כחות הצבור. הן זהו הרעיון העקרי של באת כח וערכה. אין באת כח מחלישה את זכיות הכלל, כי אם, להפך, מגבירה אותן, שומרת עליהן ביתר שאת וביתר עוז, מאשר יכול כל פרט לעשות זאת. ולכן, אם אנו באים לדון על דבר זכיותיו של ועד העיר ליהודי ירושלם, לבוא בדרישה אל הצבור הירושלמי כי יקבל עליו את המסים ואת ההערכה, עלינו להוכח עד כמה מלא גם הועד הזה את חובותיו כלפי הצבור, עד כמה ועד העיר נאמן ומסור לעניני העדה הירושלמים וזכיותיה ושמר עליהן.

לדאבוננו, אין תחת ידינו שום חומר, שעל פיהו יכולים היינו לדון על מעשי ועד העיר ליהודי ירושלים ופעולותיו. בירושלם, בעיר המלאה לה ספרות צבורית יתר על הצורך; בירושלים, המפיצה על פני חוץ עד לבחילה חוברות ומכתבים ורפורטים על כל הנעשה בתוכה וגם על מה שלא נעשה; בירושלם, השכיחה כל-כך אצל מעשי הדפוס ומהירה בכל מיני ספרות, – ועד העיר לא מצא לנחוץ לפרסם שום דין-וחשבון על אודות פעולותיו ועבודתו במשך השנים שהוא עומד ומשמש. לא זכינו לראות עד היום אפילו דין-וחשבון כספי, חשבונות פשוטים של הכנסות והוצאות, שכל מוסד צבורי מחויב לפרסם. אין אנו מטילים ספק חלילה בישרו ובאמונתו של מי שהוא מכל עסקני ועד העיר וגזבריו; אבל חובה יסודית זו, לתת דין בדבר הפעולות וחשבון הכספים הכנסים והיוצאים, חלה על כל מוסד צבורי, באין יוצא מן הכלל. את החובה הזאת על ועד העיר ליהודי ירושלם למלא גם טרם ידרשוהו, – בפרט שכפי שאנו זוכרים נשמעה בזמנה גם דרישה כזו מצד הצבור, דרישה שלא נמלאה. והאמנם אין עסקני ועד העיר יודעים, כי רבים-רבים יכולים להשתמש בנמוק זה, כדי להשתמט מתשלומי ההערכה? הצבור לא רק רשאי, אך גם צריך הוא לדעת את סכומי ההכנסה ואת סכומי ההוצאה של המוסד, הבא בכחו, כדי שיוכל למלא את החסר בהכנסותיו ולקבע את המיותר בהוצאותיו. גם זוהי אלפא-ביתא צבורית, שגם ועד העיר ליהודי ירושלם זקוק לדעתה. אין לועד העיר ליהודי ירושלם אפילו ספר תקנות, שעל פיהן המוסד מתנהל. בזמנו הודיעו בקהל, כי ועד העיר ליהודי ירושלם נתאשר מאת הממשלה, ובכן בודאי הגישו אז המשתדלים אילו תקנות; ואולי גם אלה לא נתפרסמו, וכמובן אין תקנות רשמיות כאלה יכולות להיות היסוד, שעליו צריכים לבנות את הבנין הנחוץ מאד לחיינו הצבוריים בארץ ישראל, הנקרא בשם ועד העיר ליהודי ירושלם. ואיה איפוא הוא ספר התקנות הנכון, ספר החוקים, שעל פיהו מסדרים תקציבים ומטילים מסים על הצבור הירולשמי לכסות את התקציבים? הן ספר תקנות כזה אינו יכול להיות תורה שבעל-פה, קבלה איש מפי איש, ואך חרות על הלוחות, כתוב וחתום בהסכם הצבור, גלוי ומפורש!

ולמה לנו לכחד תחת לשוננו, – לא נעים היה לנו לשמוע מפי הקול-הקורא אל הצבור היהודי את התהלות והתשבחות, שועד העיר ליהודי ירושלים מפזר לעצמו. מוטב היה לו באו הפעולות והמעשים במקום פרזות ומלים ע"ד מרכז ותלפיות ועמדה צבורית, אפילו על אודות האחוד בין חלקי הצבור, שעודנו ממנו והלאה בירושלים עד היום. לו באו המעשים והפעולות, לו היו באמת המעשים הממשיים והפעולות המוחשיות, כי אז, – כי אז אולי גם לא היה צורך בכל הקול הקורא הזה, המעורר את הצבור הירושלמי לקבל על עצמו את מסי ההערכה. אז היו באים הסכומים הנחוצים מאליהם לקופת ועד העיר.

ועד העיר ליהודי ירושלם. – אילו מוסדות צבור הוא מכלכל, הוא מנהל, הוא שולט בהם? הן לא יאומן כי יסופר, כי גם רב ראשי חדש הושיבו לכסא בירושלים, ואת פי העיר לא שאלו. אלה, אשר מצאו לטוב להם להביא את הרב החדש ולהמליכו, לא מצאו גם לנחוץ לשאול את פי ועד העיר, להשתדל לקבל את הסכמתו. והנה “ועד השחיטה”, תרגום ירושלמי של המושג הידוע בשם “מכס הבשר”. ועד השחיטה הוא קנינם הפרטי של אנשים אחדים, קבוצת אנשים אנונימית, המאכילה את התושבים היהודים בירושלים עצמות בשר ופושטת ממנו את העור. וועד העיר ליהודי ירושלים זה המתפאר בערכו ובכחו גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, קצר אונים הוא לעומת הקבוצה הזאת, ואין ביכלתו של הועד, לכל הפחות, לעשות את הענין הזה, מכירת בשר כשר, למקור הכנסת לצרכיו הצבוריים. הן “מכס הבשר” בעיר בירושלים הי הדיו לכסות חלק הגון מאד מכל ההוצאות, שעל ועד העיר להוציא, כמו שהיה המקור הזה מעין לא-אכזב בערים רבות ברוסיה. ואנו בטוחים, כי לו הצליח בידי ועד העיר לקחת את הדבר הזה לרשותו, כי עתה ידע גם לקבוע חוקים ותקנות, שעל פיהם היו נשמרים גם האינטרסים החמריים של התושבים, ולא היו מוכרים בשר כשר במקח כפול, אך ורק מפני שהבשר כשר. ומה הם המכשולים הגדולים, המפריעים בעד ועד העיר ליהודי ירושלים לבוא ולהתיצב במקום “ועד השחיטה”, ומה הוא המצור, השומר על ועד השחיטה הזה, עד כי כל כלי תותח לא יצלח נגד?

ועוד משל אחד, מהמון השאלות והמראות, שכל תושב יהודי מתקשה בהם והיה רוצה למצוא את פתרונם בפעולות ועד העיר ליהודי ירושלים.

הנה חברה “גומלי חסדים של אמת”, “חברא קדישא”. מדוע בירושלים בתי קברות שונים, חברות אחדות ולא בית-עולם אחד, חברא קדישא אחת? ואם מפני סבות שונות מפני הפרוד הגדול שבין העדות פה, כבר נגזרה גזרה כזו על עם ישראל להיות מפוזר ומפורד אפילו במיתתם, – הלא הדעת ניתנת, כי בתי הקברות והחברות יהיו מרוכזים בועד העיר ליהודי ירושלים, זה המוסד, המביא, לפי דברי הקול-הקורא, “אחוד בין חלקי הצבור ועדותיו השונות”. כהיום הזה נמצאים בתי הקברות ברשותם של יחידים, והדברים ידועים, כי אלה עושים עושר במסחרם עם המתים: גבאי גחש“א נעשו למשל ולשנינה בתוך צבורנו באכזריותם, בהשתמשם במצב קרובי המת לעשוק אלמנות ויתומים, ובכל העדות המסודרות ראו עסקני הקהלות לראשית חובתם להביא סדרים בעסקי חברא קדישא. מדוע איפוא תהי ירושלים עיר הקודש האחרונה לדבר הטוב הזה, ומי הוא אם לא ועד העיר ליהודי ירושלים המוסד הצבורי, אשר עליו לקחת בידו את השלטון על הח”ק השונות פה? והלא גם עניני הקבורה מביאים הכנסות רבות לקופות החברות, והיו ההכנסות לצרכי ועד העיר, לצרכי המוסד המאחד את כל העדות השונות.

אולי יראו הדברים כעין פרדוכס אם נאמר, כי ועד העיר ליהודי ירושלים הנוכחי הוא בא-כחו של הצבור היהודי הירושלמי יותר כלפי חוץ, מאשר כלפי פנים. הממשלה אולי באמת מתחשבת עמדו. כולי האי ואולי, – מפני שהיו ימים, ואפשר עוד לא עברו, שהשלטונים שלנו התחשבו גם עם הועד השני, אשר לא נדע לכנותו, הועד מיסודם של דיסקין-זוננפלד. במובן זה, היו השלטונים שלנו נוחים עד מאד, ואינם חוקרים ודורשים הרבה למנדטים, הרמנא ורשותא מאת הצבור. ואולם אפילו אם נניח, כי הממשלה נכונה לבכר את ועד העיר ליהודי ירושלים על פני כל יתר הועדים, המתחרים בו בעירנו, – הנה לא לועד-עיר כזה אנו מתפללים. אנו זקוקים לועד-עיר לא רק כלפי חוץ, כי אם בעיקר כלפי פנים, בשבילנו אנו, להביא סדרים בעניני צבורנו. אנו צריכים לועד-עיר תקיף בדעתו ואדיר במעשים ובפעולות, לא לשם רפרזנטציה ופגישות ונאומים, אלא לגדור את הפרצות הרבות בדרי עדתנו בעיר הראשי. ועד-עיר כזה לא יהיה זקוק לקולות-קריאה, לבקש כעני בפתח אמצעים להחזקתו; כי הצבור יענה טרם ידרוש, והכנסות לא יחסר.

אל ועד-עיר כזה מחכה עוד הצבור הירושלמי, השואף לסדרים בעדתנו. ועדי-עיר כאלה אולי יתן לנו הועד הלאומי, שאחד מתפקידיו הוא גם לסדר את עניני קהלותינו. מי יתן. –

---

פרק תשיעי: עבודתנו המדעית הקרובה

מאת

מרדכי בן הלל הכהן

א.

הנחנו אבני הפנה לבנין האוניברסיטה העברית, הנחנו אבני גזית, אבני סיד, אבני המקום. אבל אך שוא יעמלו בוני הבית הנהדר הזה, מעון לחכמת ישראל ולמחשבה העברית, אם יחד עם זה, בעת ובעונה אחת עם הנחת אבני הסלעים, לא נשתדל להסיע גם אבנים אחרות, אבני קדש, אבני מדע. הן זאת לעמנו הפעם הראשונה לבנות אוניברסיטה. אין דמיון לזה ולכל הטפוסים הרגילים ממין זה. זה לא בית-מדרש לרבנים, זה לא סמינר למורים, זה לא בית-ספר עליון לחכמת ישראל. זאת היא – אוניברסיטה. “הכל יכל וכללם יחד”. את אשר לא היה לנו, לכל הפחות מימי נהרדעא ופומפדיתא. ואת האוניברסיטה הראשונה הזו אנו בונים לא על נהרות בבל ולא באחת מערי הגולה, לא בוילנא ולא בפדואה, לא בברסלוי ולא בצינצינטי, כי אם – התבוננו בדבר! – בירושלם… ומוסד מרום מראשון כזה דורש הכנה מיוחדת, הכנה רבה, ואין אנו רשאים לפתוח אוניברסיטה עברית ובירושלם, אם לא נתכונן אל הדבר הגדול הזה בעוד מועד, אם לא מעתה נגש להכין חמר ספרותי ומדעי, עד כמה שתמצא ידינו, לעבודה הגדולה שעל האוניברסיטה יהיה למלא.

אין כל ספק, שאנחנו נביא אל האוניברסיטה את כל המסקנות היותר נכונות של החקירה המדעית בכל מקצעות היהדות, את כל אשר חקרו ודרשו גדולי עמנו מימי הרמבמ"ן. האוניברסיטה העברית תביא בכור הבחינה את הכל, את הכל. אנו לא נותר אפילו על פכים קטנים, על שברי חקירות ומחשבות בכל מה שנוגע לעמנו, לספרותנו בכל התקופות, לאור המלה האחרונה של המדע העולמי. אבל עוד היום רחבה הבקעה של המדע העברי, עוד הפרוץ בה מרובה על העומד, עוד רב המקום שהניחו לנו חכמינו הקודמים להתגדר בו. העבודה עודנה רבה עד מאד במקצועות השונים של ספרותנו ודברי ימינו, ואל העבודה הזו עלינו לקרא אל כל בחור וטוב בבני עמנו, אל שארית הפלטה של חכמינו ומאורינו בכל הארץ, אל כל אלה שתחיתנו הלאומית משאת נפשם ואשר נתן ד' בלבם להגיד דבר חכמה. יתאספו אחינו הגדולים וילקטו אבנים לבנין האוניברסיטה, יביאו אבני מדע לבנינה, להציב דלתיה.

ואל היסוד של הבנין הגדול נקח נא מאבני המקום, מאת החכמים והעובדים המדעיים הנמצאים בירושלם. אמנם לא רב מספרם לא בכמות ואף אולי לא באיכות. הגלות המרה שחתה גם את ירושלם, ואולי ביחוד את העיר הקדושה לנו… החורבן וההרס החיצוני והפנימי אינם מן התנאים המכשירים את המדע הטהור, את המחקר החפשי, את הבינה הישרה. והתקופה האחרונה של המלחמה העולמית ומצוקות המשטר התורקי המה הלא הרבו את חללינו, המעיטו עד מאד את מספרנו, סכו ענני חשך מבעד לכל קו אור. ואולם, כאמור, אין אנו בני חורין לותר על כל הנמצא, גם על שארית הקטנה מחכמי עמנו בירושלם, ועלינו לקרב אותם אלינו ולדרוש מהם עבודה. עוד ישנם מקצועות בעבודות תחיתנו, שהמה התמחו בהם, יען וביען שעוד הותיר ד' פה בירושלם לפלטה גדולה שקדנים ומתמידים, שלא תמצאו עוד כמותם בערי הגולה, שאולי כבר אפסו שמה ואינם עוד…

תרשו נא איפוא לי לגולל לפניכם, קוראים, מגלה קצרה מכל העבודות הנחוצות לנו, שבלעדן אי אפשר לנו לגשת אל תחיתנו המדעית, עבודות שבלי ספק יכולים אנו לעשותן גם במעט הכחות שיש אצלנו גם פה. אנו יודעים ומכירים גם את האנשים אשר כבר השקיעו את כחותיהם וזמנם בנסיונות של עבודות אלו או מעין אלו. עלינו אך להוליכם בדרכי המדע, עלינו אך להביא סדרים, להאיר אור על מעשיהם, עלינו לתמך בהם באמצעים החמריים ולנהלם בכסף די מחיתם למען יקדישו את כל זמנם לעבודה זו שאנו רוצים בה, שאנו שמים לפניהם, ועלינו, לבסוף, לקבל על עצמנו לפרסם בדפוס את תוצאות עבודתם.

ב.

הנה הארץ – ארץ-ישראל. היודעים אנו אותה, היודעים אנו את הארץ, את עריה ואת הרריה, את מימיה ואת כל גבולותיה?

אני כתבתי את הדברים האלה בדמע. אך ימים אחדים לאחרי שנסתם הגולל על איש שלא הניח כמותו במקצוע הזה. אחרי מחלה קצרה הלך לעולמו, בן שלשים ושמונה שנה, ר' ישראל זאב הורביץ, זה שעסק בכתיבת ארץ-ישראל במשך עשר שנים תמימות. עד השנה האחרונה איש מאתנו לא שם אליו לב, כמו שאנו רגילים לעבר בגודל לבב על רבים מבני ארץ-ישראל. הורביץ פרסם עוד בשנת תר“ע חוברת בשם “מחקרי ארץ אבותינו” לבאר את גבולי הארץ השונים. בקיץ תרע”ז התודע אלי, ותיכף נוכחתי שאוצר בלום לפני, והעירותי על-אדותו את הד"ר טהון אשר תמך בידו ויעזור לו להמשיך את עבודתו.

ישראל זאב הורביץ הניח בכתב אנציקלופדיה גאוגרפית-היסטורית לא“י ושכנותיה מכל הנמצא אדותיה בספרות העתיקה. הוא אסף חמר לזה מכל רחבי הספרות הזאת, החל מהתנ”ך ועבור אל האפוקרפא, יוסיפוס, האלכסנדרונים, המשנה, התוספתא. הברייתות, הירושלמי, הבבלי, מדרשים, זהר, תקונים, גאונים, ספרי הלכה, דרוש, מחקר, סוד וכו' וכו' וספרי רושמי הקברים, וְכַלֵה בכל הספרות הלועזית על אדות ארץ-ישראל ושכנותיה. את החמר הזה סדר על-פי שמות המקומות הנמצאים בספרותנו העתיקה, העולים בערך לארבעת-אלפים ובסדר אלפא-ביתא, ויקרא לזה בשם “ארץ-ישראל ושכנותיה, לקסיקון גאוגרפי-היסטורי לכל ספרותנו העתיקה”. זאת היא עבודה מיוחדת במינה, כי עדין אין כמותה גם בכל הספרות של העמים. בכל שם ושם הביא כל מה שנזכר אדותיו בכל ספרותנו העתיקה, מבלי להשמיט אפילו דברים של מה בכך, ובבחינה זו יוכל הספר הזה למלא גם צרך של קונקורדנץ לשמות גאוגרפיים. מהספרות הלועזית לקח את כל הנחוץ למדע המקום הזה, ובמדה מצומצמת לקח גם מענינים הנוגעים לאמונות אחרות.

כאשר אמרתי, התודע אלי המנוח בתמוז תרע“ז, ובידו ספרו עד ערך יו”ד. נודע לי, שהאיש הזה, בהיותו זקוק לפרנסה, היה מוכרח לקבל משרת הוראה שאכלה את כל זמנו, ולעבודתו המדעית נשארו עוללות כחותיו ועתותיו. אז הציע לפניו הד"ר טהון לכתב את ערך “ירושלם” במסגרת יותר רחבה ממדת ערך אנציקלופדי. הספר הזה מתחלק לארבעה חלקים: א. הסביבה, ב. העיר, ג. המקדש, ד. ההסטוריה.

בחלק הראשון, הסביבה, באו שלשה פרקים:

הפרק הראשון:

1. הרי ירושלם ועמקיה,

2. הטבע,

3. הכפרים שבסביבות העיר. ביחוד שם המחבר את לבו להביא בקשר הדברים המדעיים ההם את כל הזכרונות השמורים בספרותנו העתיקה הנוגעים ישר להם.

הפרק השני אינו משוכלל די צרכו, כי למחבר המנוח חסרה הספרות הלועזית הנחוצה לזה, שבימי שלטון תורקיה אי-אפשר היה להשיגה.

בפרק השלישי באו 114 שמות מקומות הנמצאים בסביבות ירושלם בהקף של ט"ו קילומטר לכל צד, וכל שם בה מבואר כמו בעצם האנציקלופדיה, למען יוכל הספר להיות לעזר גם לטיולי בתי-הספר.

בחלק ב' צריכים היו לבא שמונה פרקים:

1. שטח אדמת ירושלם וסביבותיה לפי המדידות היותר חדשות,

2. מהלך האומה הנוכחית לכל פרטיה,

3. בנין העיר עד ימי דוד,

4. בנין העיר מימי דוד עד החרבן הראשון,

5. העיר בימי הבית השני,

6. העיר מחרבן הבית השני ועד צלח-אלדין,

7. הזכרונות שבסביבות העיר הקרובות,

8. התגליות בעיר ובסביבותיה. כל החלק הזה נכתב מלבד שני הפרקים 6, 8 מפני שלרגלי המלחמה אי אפשר היה למחבר המנוח להשיג את החמר שהיה דרוש לו, הנמצא בספרות הלועזית.

בחלק השלישי “המקדש” באו תשעה פרקים:

1. מקום המקדש של היום,

2. חומת המקדש של שלמה;

3. מקדש שלמה, בזה נכנסת כל תכנית המקדש שבתנ"ך בצורה מדעית וכל תגליות האנגלים במקום המקדש השיכים לזה;

4. מקדש יחזקאל מעבד בצורה מדעית לפי חקירות המבארים החדשים ומעט משל המחבר;

5. הבית השני עד הורדוס;

6. מקדש הורדוס לפי יוסיפוס ולפי המשנה והתלמוד. בזה עמד המחבר על דעתו וחדש את הכל בכלל ובפרט, למען התאם את זכרונות חז“ל עם המציאות. אין שום דבר גדול או קטן בכל תושבע”פ ובכל המפרשים והפוסקים הראשונים והאחרונים בנדון זה שלא הובאו במסה;

7. ¹

8. הסדרים במקדש, בזה באו כל הענינים הנוגעים לקרבנות ולמקריבים, לבגדי הכהונה, לכלי השרת, לקטרת ולסדרי העבודה בכל הימים;

9. המקדש תחת הרומאים, הערבים, הצלבנים והתורקים.

בחלק ד', ההסטוריה, באו שלשה פרקים:

1. ירושלם עד דוד,

2. ירושלם מדוד עד החרבן הראשון,

3. ירושלם בימי הבית השני,

ועוד היה על המחבר לכתב, כמו שבאר לי, את הפרקים:

1. ירושלם בימי הרומאים,

2. ירושלם בימי הביצנטים,

3. ירושלם בימי הצלבנים,

4. ירושלם וישוב היהודים החדש,

5. ירושלם בתקופה האחרונה,

6. ערך ירושלם והמקדש בספרותנו ובספרות העמים מדוד דור.

מן הרשימה הזו כבר אנו רואים את ערך העבודה שעבד המחבר ואת ערך האבדה הגדולה שאבדנו במותו בלא עת. אבל גם בעזבונו של מר הורביץ ברכה הרבה. החלק היותר גדול מוכן ומסודר לדפוס, וגם יש תקוה שתמצאינה ידים אמונות לעבד גם את החמר הרב שאסף המנוח ולא הספיק עוד לסדרו. את העזבון העשיר הזה עלינו לפרסם בדפוס תיכף.

ג.

מן הגאוגרפיה אנו עוברים אל עבודות אחרות פחות חשובות, אבל שיש להן ערך מדעי, ביחוד בהיותן אולי לא בגדר החכמה והמדע כשהן לעצמן, אלא המפתחות אל המחקר והמדע המה מן התנאים הנחוצים להקל את העבודה של החקירה המדעית.

הנה העבודה של רבי יהושע קוסובסקי, הקונקורדנציה על המשנה, שכבר חלק הגון ממנה נדפס והעבודה הולכת ונמשכת. אפשר לחלוק ולהתוכח בדבר, אם באמת יש צרך ונחיצות, גם לטובת המדע הטהור, לערך את הקונקורדנציה של המשנה והתוספתא באותם התנאים שהלכו מחברי הקונקורדנציה של התנ“ך. ערכו של ספר הספרים שלנו גדול ומרום כל-כך, שבאמת צריכים אנחנו לספר ולמנות את כל הנמצא בו, מלה אחת לא נעדרה. זאת עשתה המסורה שלנו, זה עשה גם בוקסדורף והבאים אחריו. פה הדיקנות נחוצה ומוכרחת, ואפריון נמטיה להד”ר מנדלקרן. מן המשנה והתוספתא אפשר היה אולי להסתפק בדוגמאות אחדות של כל מלה ומלה ולא להעמיס על הספר את כל המאמרים, כל המבטאים, אחד לא נעדר. אבל אין הערתנו זו מפחיתה כלום מן העבודה הכבירה, מן השקדנות הנפלאה של רבי יהושע קוסובסקי. השומן אינו מקלקל את הדיסה, היופי אינו מגרעת בנערה, ומתוך הרבבה תמצאו תמיד את המאה. אין כל ספק שבעבודה הגדולה של הרב קוסובסקי אנו צריכים לתמך למען יבוא על שכרו השקדן המצוין הזה, ואנשי המדע הבאים אחריו ישתו מן הנהר הגדול הזה, והמה גם ידעו לעשותו כלי חפץ גם לאלה שילאו למצא דרכם במים רבים.

ובא לפני אברך אחד, ושמו נחום בן חורים, ובידו חמר לעבודה ביאוגרפית גדולה, לקסיקון של שמות שבספרות התלמודית, לא רק של תנאים ואמוראים, אלא של כל שמות האנשים הנזכרים בתלמוד, כמו: אבנימוס הגרדי, אימא-שלום, גביה בן פסיסא, טורנוס רופוס, ילתא, ברוריה, וכדומה. מר בן חורים משתמש לעבודתו בספרות התלמוד: ירושלמי, בבלי, מדרשים וילקוטים. הוא היה מקבץ לעת-עתה את החמר הראשון, כלומר היה רושם כל שם שהוא פוגש בפתקא מיוחדה ואת הפתקאות הוא מסדר לפי האלפא-ביתא. כבר היה נמצא אצלו מוכן החמר מכל הש"ס הבבלי וגם המשניות זרעים, קדשים, טהרות עם המסכתות הקטנות – ערך חצי עבודתו, ואם רק היו נותנים לו יכלת להקדיש את כל זמנו לעבודה מדעית זו אזי במשך שנה אחת היא יכלה להגמר. זאת תהיה קבוצה של מאתים אלף פתקאות בערך.

החמר הוא נחוץ מאד לקבע על ידו את תולדות האנשים, אפים ומהלך מחשבותיהם, השקפת-עולמם, – כל היוצא לנו מדבריהם, משפטיהם, ומכל המסופר על-אדותם. מן עבודת ההכנה כבר עבר מר בן-חורים לסדר ערכין אחדים, וכששים ערכין אצלו היו ערוכים ומסודרים לדפוס, ובתוכם האמורא הראש וראשון, התופס בתלמוד הבבלי את המקום היותר גדול מכלם: אבא אריכא, רב. אין כל ספק שעבודה זו צריכה השגחה מעולה מהצד המדעי. נחוצות תוצאות שונות של תלמוד למען החליט על חלופי גרסאות שנפלו בשמות. דרושות לעבודה זו התיעצות ובקרת והחלטות של מומחים ע"ד ספקות רבים, השוררים בענין זה, ואולם העבודה כשהיא לעצמה נצרכה לנו וצריכים היו לטפל בה.

לסוג עובדים מעין זה שיך גם מר אליהו פרוש גליקמן, המאסף חמר תלמודי לתולדות הצמחים. זה הוא מאברכי הישיבה, סופר של איזה מוסד ירושלמי. הוא אסף מכל הספרות העתיקה את כל הידיעות הנמצאות בדבר הצומח וסדר את הרשימות על כל אילן וכל צמח לבדו, ואת הידיעות על-אדותם הביא בסדר לפי מטעם, זבולם, עבודם, קצירם, קטיפם ולקיטתם וכל הנוגע להם. עשרת אלפים ציטטים אסף מר פרוש גליקמן במקצע זה מכל הספרות העתיקה. וכבר היה נמצא אצלו חמר מוכן לדפוס כעשרים גליונות. אין כל ספק שהחמר הנאסף הוא רק חמר היולי, הצריך עוד לקבל צורה מדעית. לפני זמן כאשר התודע אלי העובד הזה, יעצתי לו לפנות אל המלומדים במקצע הצמחים, ונתתי לו מכתב לבוטנאי מר אפרים רובינוביץ, וגם הסבותי תשומת לבו של מר יצחק וילקנסקי, מנהל המחלקה החקלאית במשרד הא“י ביפו. מר וילקנסקי התענין מאד בעבודתו של מר פרוש, וגם הזמין אצלו עבודות מדעיות אחדות ביחוד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. החמר ע”ד עץ “החרוב” היה נמצא בידי המשרד מוכן לדפוס.

עובדים כאלה שאני מראה בזה צריכים היו טפול והשגחה ובעקר חנוך מדעי. חסרונם היותר גדול הוא, שהמה מתבגרים קודם זמנם. דעתם התחילה להיות נחה עליהם ומתפארים בלבם שאין המה זקוקים עוד לשום הוראה, ואין לגבם בני-סמכא במקצע שלהם, אבל ילדות זו מביאה אותם גם לידי שקידה וסופה של ההשתלמות לבא.

ד.

זהו בכל הנוגע לחמר השונה של הספרות התלמודית, שאנשים שונים מבני ירושלם נגשו, כל אחד ואחד במקצע אשר בחר לעצמו, לעבדו ולשכללו. ים התלמוד רחב ידַים הוא, בו נעצרת המחשבה העברית של הרבה הרבה מאות שנים, ועלינו להחזיק טובה לכל העמלים הנאמנים והיודעים לתת דרך ונתיבה בים הגדול הזה. עמלים למאות ולאלפים השקיעו את כל ימיהם הטובים, את כל זמנם ומרצם, כחותיהם וכשרונותיהם בלמוד ספרותנו העתיקה, – ומה יכאב הלב לראות, כי אך אחדים מתי מספר, יכלים ליחד לעצמם פנות בודדות במחשכי הים הגדול הזה, תלמודה של בבל, כי אך אחד בעיר ושנים במשפחה יכלים לרכש להם את הידיעות הרבות המפוזרות בתלמודנו. האמנם עוד לא באה העת להאיר אור המדע בהיכל החשך הזה? ומי יעשה את הדבר הגדול הזה, אם לא האוניברסיטה, אם לא דור התחיה?

עלינו לגשת תיכף אל העבודה הלאומית הגדולה ולהתכונן להוצאה מדעית של התלמוד. התוצאה החדשה צריכה לעשות את הספר החתום הזה גלוי ומפורש ומובן ונקל לכל הרוצים להשתמש בו, ללמד אותו. לתכלית זו עלינו להושיב חכמים ולנקד את התלמוד ולתת בו את סמני ההפסקה הרגילים. בזה תיכף נקיל את הקריאה בו, את הלמוד. יחד עם זה זקוקים אנו גם לפרוש חדש, פרוש מדעי.

אנו יודעים את הקשי שבעבודה זו שאנו מציעים בזה אבל עלינו לגשת אליה. יש שאבותינו בצרפת ואשכנז בימי רש“י לא היו צריכים לשום באור, במקום שאנחנו ומכל שכן בנינו אחרינו זקוקים וזקוקים מאד גם לבאור דברים של רש”י עצמו. וישנם דברים רבים שלא היה בידי היצחקי “פרשנדתא” לבארם ולפרשם ובידנו אנו יש ויש, כי הלא נתאשרנו בהמשך הזמן בידיעות רבות, ולא בכל עניים אנחנו מאבותינו הקדמונים, הן גם נכדי רש“י, בעלי התוספות, וכל מפרשי התלמוד בספרד ובפולניה עד היום הזה הרחיבו העמיקו את המקצע הזה ויפתחוהו הרבה מאד. עלינו רק לסכם את מה שהעלו המפרשים, להביא את הדברים בכור המדע והחקירה. והפרוש המדעי הזה, אם אך יהיה קצר וברור, קב ונקי, יקל את הלמוד למתחילים, לבינונים ולטרודים, יסיר מעל התלמוד את שבע החותמות החותמים אותו בפני הקהל הרחב. עתה נתרחבו אופקינו והשקפותינו הרבה מאד. יש לנו עתה כמעט כל אותן הידיעות הנחוצות להבנת התלמוד. מובנים לנו עתה רבים מרעיונות התורה והנביאים, שהתלמוד הוא מפרשם ומרחיבם; מכירים אנו את הדעות הכלליות והשקפותיהם של חז”ל על העולם ועל האדם בכלל, ועל ישראל ומדותיו בפרט; נעשינו יותר בקיאים בתולדות-ישראל ובתולדות העמים הקדמונים; נתרחבו ידיעותינו בדבר הגאוגרפיה של ערי א"י, הרריה ונהרותיה בימי התנאים, והגאוגרפיה של מקומות מושב האמוראים בבבל; פחות או יותר גלויים וידועים לנו עתה נתוחי האדם והבהמה, תורת הצמחים ואפני גדולם בימי תקופת התלמוד, דרכי הרפואות והכרת הסמים והתרופות, שהיו מתרפאים בהם בימי רומא ופרס; יסודות לתכונה הישנה וקביעות חדשי השנה, המטבעות והמדות והמשקלים של הזמנים האלה. באפן זה יכלים אנו לקרא לעזרה את כל המחקרים בקדמוניות עמנו ושכניהם ואדוניהם, בבואנו לחבר פרוש מדעי על התלמוד.

גם הנקוד, שאני מציע, אפשר ואפשר להוציא על הפעל, וזאת היא חובתנו הלאומית לעשותו. אם יחברו ספר דקדוק ללשון של הדיאלקט התלמודי, אז ילמדו התלמודים שבתוכנו על נקלה לדעת את השפה הארמית על בוריה, ואז יוכלו מלומדים אחדים להשתתף בעבודת הנקוד של התלמוד. אמנם יודעים אנו שהנוסחאות של התלמוד הן שונות ומשונות, שכל הצנזורים שבארצות ארפה הרבו למחק ולשנות בספרי התלמוד; אבל גם תקוני הנוסחאות הם בגדר האפשרות. את אשר עשה בזמנו רבי רפאל נטע רבינוביץ, בעל “דקדוקי סופרים” בעזרת כתבי-היד של התלמוד שבמינכן, יכלים וצריכים למלא עפ“י כת”י שבאוקספורד ובאוצר הותיקן, ואז יצא לנו תלמוד בבלי מוגה ומתוקן. עבודה כזאת, מבין אנכי, דורשת כחות אנשים וזמן רב, אבל עלינו לעשות זאת. כחות-אנוש ימצאו לעבודה זו בירושלם בין תלמידי-החכמים שבתוך הישיבות ולאט לאט תגמר העבודה. ואימתי עלינו לגשת אל העבודה הזאת אם לא עכשו, ואנו מכירים ויודעים את ערך העבודה הקולטורית בתור עבודה לאומית, עבודה של תחיה. אם ועד הצירים במחלקת הסיוע שלו מוצא לנחוץ להקדיש חלק גדול מסכומיו לטובת הישיבות והת"ת והרבנים בירושלם, אם החנוך העברי מפתח בארץ תעמולה גדולה ויסד רשת של בתי-ספר מכל הסוגים, ונכון לתמך בכל מוסד חנוכי רק אם תהיה ההוראה בו בעברית; אם הפרופסור ויצמן – וכולנו מסכימים על-ידו – מוצא את הנחת אבני הפנה של האוניברסיטה העברית למאורע גדול גם במובן הפוליטי, – אזי הוצאה מדעית וקלסית של התלמוד צריכה לתפש בעבודתו הקולטורית אחד המקומות היותר ראשונים.

ה.

ויש עושר שמור לעמנו גם במקצע ספרותי אחר, שעוד טרם נגע בו המדע, שאך בתקופה האחרונה חמדו אותו אחדים מן החוקרים ומן המשוררים. כונתי אל ספרות הקבלה.

תהי השקפתנו על הקבלה “חכמת הנסתר”, על המסתורין בכלל, איזו שתהיה – ואיזו השקפה יכלים אנו לסגל לעצמנו על “ארץ סתרים”, על מקצע נעלם מאתנו! – אבל אין ספק בדבר, שבמשך שנים למאות התפרנסה המחשבה העברית מן הקבלה, ממקום קדש זה. הקבלה, ספרות שלמה לה; לה כעין תנ"ך משלה, ספר “הזהר”, לה גם “כתובים אחרונים” – תקוני הזהר, והספרות הזאת הלכה והתפתחה ותהי לחסידות, המתפלגת לשמות שונות, השקפות-עולם שונות, והצדיקים בפודוליה וברוסיה הלבנה נסו לעשותה גם עממית. רבים משרשיה הסתבכו גם בשרשי היהדות של ההלכה, והחקירה הדתית מצאה בה את בטויה המלא, את חפש דמיונו את ההגיון המיוחד שלו. והתיאולוגיה העברית הזאת – הקבלה – מכיון שהתאזרחה בקרבנו ותהי לעברית, סגלה לעצמה טרמינולוגיה מצוינה ועשירה עד מאד, המתאימה למושגים פילוסופים רבים, טרמינולוגיה המוכיחה על כח החיים שבשפתנו, ואת עשרה בידי בעלי כשרון. בספרות הקבלתית אנו מוצאים מושגים וגדרים, שאין בשפתנו בכל מקצועות הספרות האחרים. אבל דרכי הספרות הזאת המה נבוכים וסתומים, ואיש מאתנו אינו מוצא בהם ידיו ורגליו, אין אנו יודעים מוצאיהם ומבואיהם, וספרי הקבלה חתומים לפנינו. קשה לאדם אפילו קרוב לספרותנו לברר לו גם את המושג היותר קל, אנו חסרים עדין את האלפא-ביתא, ההקדמות, כל הסדר ההדרגתי שיש לכל למוד, למען נוכל להגיע מן הקל אל הכבד.

נחוץ איפוא לקרע מעל גנזי ספרותנו אלה את החותמות, ולגלות את פני הלוט מעליהם ולהביאם לצרכי תשמישנו בחיים הספרותיים והמדעיים. מדוע לא נתרגם את הזהר וכל תקוניו, מדוע לא נחבר אלפא-ביתא ומלון בסגנון קל ופופולרי ובאפן מדעי, עד שאפשר יהיה לנו להקנות לקהל את הגדרים ואת המושגים שיצרה הקבלה וכל גדוליה בכל הדורות? ובירושלם, במקום שיש ישיבה מיוחדה למקובלים “שער השמים”, מוסד מיוחד לעוסקים בחכמת הנסתר, אני יודע ומכיר אנשים צעירים הראויים ומוכשרים למלא עבודה מדעית זו, אם אך אנחנו נתמך בה. אני ראיתי דוגמאות אחדות מעבודה אחת במובן שאני מציע בזה, ונוכחתי שאפשר למצא בירושלם אנשים שיעבדו את החלקה הנכבדה הזאת בספרותנו.

כילדים אנו משתעשעים ושמחים תמיד לקראת צעצועים חדשים, וממהרים אנו לעזוב ולשכח את הישנים. את אלה שבזמנם חמודות היו לנו. עד היום אין לספרותנו העברית תרגומים קלים מדעים של בחירי הספרים מספרותנו בתקופה הערבית, ואנו עוד היום מקהים את שנינו בתרגומי משפחות אבן-תבון, ששלטו בשפתנו ממשלה מוגבלה עד מאד. צאו לשוק הספרים וראו אם תמצאו לקנות כל שירי ר' יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול ויתר המשוררים בני התקופה הספרדית. עשה נסיונות במקצוע המחקרית רבי דוד סלוצקי, ובהוצאת שירי הספרדים אמר “אחיאסף” להתעסק – אבל עבודה לאומית זו עלינו למלאות ובירושלם – על העם ההולך לבנות לו אוניברסיטה, על העם השב לתחיה בארצו.

ומכיון שהזכרתי את השירים אזכיר גם את המנגינות ואת הטעמים. בקעה עזובה זאת מעבד מר א“צ אידלסון. זה שנים רבות שהוא מאסף נגונים מזרחיים בפונוגרם עפ”י הזמנת האקדמיות במרכז ארופה. אין לי במקצוע זה ידיעה כל-שהיא, אבל מר אידלסון מכריז ומודיע, שיש בידו אוצר נגינות ישראל, ספר תולדות הנגינה העברית: נגינות התנ“ך והטעמים, נגינות התפלה, תולדות הנגינה העממית. מר אידלסון מתעסק בתולדות המשקל בשירה העברית משירת התנ”ך ועד השירה החדשה, חוקר ודורש בדבר המבטא העברי ותולדותיו. העובד הזה, כפי הנראה, אתמחי במקצע חקירותיו ופרסם הרבה מהן בדפוס. ושבי הגולה אל נא ישכחו להוריד את כנורותיהם מעל הערבים אשר תלום שמה בלכתם שמה לפני צר…

עלינו להוציא אל מערכת תחיתנו העתידה את כל כחותינו, את כל אשר אצרנו. אף צרור אחד אל יפול ארצה, אל נבזה לקטנות, כי אבן אל אבן נבנה את בית עתידנו בארצנו.

ו.

נחלה אחת לנו בחקירות עמנו בארצנו והיא כמעט כלה בידי זרים.

התגליות על קדמוניותנו, הארכיאולוגיה הישראלית, כל קדמוניות ספרי הקדש בארץ הקדושה. יוסיפוס היה הראשון בסופרי ישראל, שהמשיך את הרשימות ההסטוריות של כתבי הקדש, והוא גם נגע בארכיאולוגיה הביבלית בקדמוניות הארץ. דרך אגב: גם הספר הזה כידוע לא נכתב בשפתנו ועודנו מחכה לתרגום חדש, מדעי, במקום המליצי של רבי קלמן שולמן. עוד היום יש ערך גדול וחשוב לספרו של יוסיפוס והוא המאיר עינינו במחקר ההיסטוריה הישראלית. אבל החקירה בקדמוניותנו, מובן, לא נחתמת בספרו של יוסיפוס; הוא היה אך המתחיל בדבר. מכל הנוגע לא“י מאז יש לנו בספרות העברית אך מעט מזעיר. ספרי הנוסעים ר' בנימין מטולדה ור' פתחיה מרגנסבורג והספר המצוין “כפתור ופרח” לאשתורי הפרחי. אם נוסיף עליהם את הקטעים שהיה מפרסם מזמן לזמן המנוח רא”מ לונץ בקובציו “ירושלם”, והעבודות האחדות של מר ש. רפאלי, – ונגמר חלקנו בנחלת ישראל זאת, נחלת קדמוניותנו, מר ש. רפאלי הצליח להציל מקצע אחד מקדמוניותנו, שהיה נעזב לגמרי – החקירה ע"ד המטבעות העבריות; את המקצע הזה הציל מר רפאלי מתהום הנשיה והכניסו לספרותנו. אבל עלינו לעשות לכל התגליות הנפלאות הנוגעות למחקרי קדמוניותנו.

הידיעות שהיו ע“ד עתיקות הארץ עד תקופת החסידות והתגליות החדשות, מיוסדות עפ”י רב על השמועות והמסורות בתערובת הגדות וספורים, שהביאו נזירי הנוצרים והכומרים, שהשתמשו בבערות העם לטובתם או בדותות של המושלמים, ויש שאחריהם נגררו גם משלנו. אבל הנה באה אחרי כן תקופת המדע, שעוררה את כל ארצות המזרח, שהקימה רפאים מקברותם, שהפיחה רוח חיים באף הטבלאות ושברי הכלים שנמצאו באשור ובבל, במצרים ונינוה, בארם נהרים וגם בארץ-ישראל. זה יותר ממאה שנה, משנת תקס“ד ואילך, שהאנגלים חוקרים ודורשים את הארץ באופן מדעי, מפרסמים ידיעות גאוגרפיות והיסטוריות בנוגע גם לאוירה ולאקלימה, ותשלח חבר אנשים מומחים להתחקות על כל עתיקותיה. בעקבות האנגלים באו גם הגרמנים, ולפני תשעים שנה בא מאמריקה אדוארד רובינסון, שנמנה למורה התנ”ך באוניברסיטה בניו-יורק, ואמר כי אי אפשר לאיש להיות מורה תנ“ך אם לא בקר בעצמו את ארץ התנ”ך. כל העמים הקולטוריים חופרים מטמונים, את אשר גנזו אבותינו הקדמונים, את הזכרונות הטמונים במעמקי הארץ והחורבות, מוציאים מתחת לגלי העפר והאשפה אבנים יקרות, אבני זכרון שלנו, והחברה הידועה באנגליה מפרסמת מזמן לזמן ידיעות והרצאות על אדות כל התגליות האלה, – ואך אנחנו אשר לנו הירושה הזאת, אין אנו יודעים כלום!..

וכמה אנו זקוקים לכל זה, כמה אנו זקוקים לזה עתה, בהאיר עלינו אור חדש, אור תחיתנו, ועלינו לכתב את דבר ימינו הקדמונים, לכתב בעצמנו וכפי רוחנו! הן כל התגליות הנפלאות החדשות עפ"י החפירות השונות בארצנו ובארצות הסמוכות לה יחס כל-כך קרוב להן אל תולדות עמנו, ומן הנמנע להחל לדבר על קדמוניות עמנו בלי הידיעות הארכיאולוגיות הישראליות, וכתבי הקדש שלנו קשורים ואחוזים בידיעות האלו וממלאות אלו את אלו.

וגם כתבי הקדש בעצמם הלא עזובים אצלנו עד מאד. מימי הבאורים של בן-מנחם וחבריו אין לנו פרושים מדעיים, אם לא נחשב את הפרוש הפלפולי של הגאון מלבים. התיאולוגים הגרמנים, ובכלל המלומדים הנוצרים, עושים בכתבי קדשנו ככל העולה על רוחם. ואנו מחשים, – יותר רע: אנו מספיקים בילדי זרים אלה ומשתעשעים בהם, מקבלים דבריהם כתורה שלמה, כך עשה בזמנו הפרופסור גראֶץ וכך עשה בזמננו הר“א כהנא, שחלק גדול מפרוש המדעי שהוא מוציא על התנ”ך, הוא תרגום הבאורים התאולוגיים של הנוצרים.

עלינו איפוא להשיב לנו את אשר לנו, עלינו לתרגם לעברית את העבודות הכי חשובות בכל ענפי המדע העברי, ביחוד בנוגע לקדמוניותנו ולכתבי קדשנו. מתרגמים נמצא בתוך אנשי ירושלם, כי גם בין אברכי הישיבות ישנם רבים היודעים שפות לועזיות. יקבלו צורה אחרת, תכן אחר, המדע העברי יקח עמדה אחרת, אם ידי אחינו תתעסקנה. בו במקום שאנשים נכרים ובני עמים זרים מתחבטים ומעלים חרס בידיהם, נעלה אנו פנינים ואבני חן. חוקרים ודורשים לא במה שמופלא, אך במה שנוגע לנו, כי על-כן הלא אנחנו החיים וממשיכים את חוט השני של אותן התקופות, ולפעמים גם של אותם המאורעות, שאת דברי ימיהם אנו רושמים בספר.

* * * * *

ואל אלה, שהניחו בט“ו באב תרע”ח את האבנים ליסוד האוניברסיטה העברית, אנו אומרים: המשיכו את העבודה להנחת היסוד. יקבעו ועד לספרות ולמדע בירושלם וישימו על הועד לגשת אל העבודה הגדולה, שאת ראשי פרקיה רשמתי בזה. אין אנשים לנו בכל מקצע שאנו פונים, לכל עבודה שהיא, אבל חלילה לנו לשבת בחבוק ידים ולחכות עד שיגדלו האנשים, עד שיתרבו. נעשה באותם הכחות שישנם פה. נשתמש בשארית הנמצא. אל נאמר: לכשיבואו נתחיל. להפך: ימצאו הבאים התחלת העבודה וימשיכוה, ויברכונו בשם המדע הלאומי.