דַּבָּרֵי הַתְּחִיָּה
מאתמרדכי בן הלל הכהן
פרץ בן משה סמולנסקין
מאתמרדכי בן הלל הכהן
ארבעים שנה…
רק ארבעים שנה עברו למן יום מותו של פרץ בן משה סמולנסקין והנה הוא כבר נשכח… מזכירים אותו, כמובן, ספרי-הלימוד לתולדות הספרות העברית. והדור הצעיר, המתלמד ומתחנך בבתי-הספר “שלנו”, בארץ-ישראל וגם בארצות הגולה, קורא ושונה גם את הפרק על אודות סמולנסקין. ואולם הקורא העברי החדש, זה אשר בא אלינו מתוך עולמות אחרים ובתוכם, כל ההמון הגדול של הצעירים-החלוצים, הבנים השבים אלינו, – מי מהם יודע את סמולנסקין? ואפילו אם שמעו את השם הזה, אף אלה אשר קראו זעיר שם זעיר שם על אודותו, – האם יודעים הם, האם יכולים הם לדעת את ערכו?
ואת ערכו של סמולנסקין בשעתו, כלומר, את ערכו האמיתי, את הערך הספרותי-ההיסטורי של הספר הזה, הן אינם יודעים. אינם מרגישים גם אלה, אשר למדו בבתי אולפנא שלהם את הפרק בתולדות הספרות על אודותו. הן הערך של סמולנסקין הולך ונשכח, כמעט נשכח. ספורים – אומרים – נתישנו, התוכן שלהם אינו מענין ההרצאה בלתי מודרנית, וגם הסגנון נתחדש עתה.
ובכן…
ומי יודע, מי תכֵּן את רוח הדור, ואולי ימצאו רבים, אשר ישמחו על החזיון הזה, על אשר הולך ונשכח, הולך ונמחה השם הישן, וסופרים חדשים לבני הדור להתהלל בהם. יאמרו: היו ימים והקהל הקורא השפיק באד"ם הכהן, ביצחק ארטר, במרדכי-אהרון גינצבורג, – ושכח בהמשך הזמן; למה, ואך ארבעים שנה עברו, – והולך ונשכח יוצר “השחר”, יוצר התקופה, זאת התקופה, אשר לא רק אנו ממשיכים אותה, אך גם חיים אנחנו בה, חיים אותה.
כן, אדוני. תקופת התחיה הלאומית, זו שאנחנו כלנו, אנו וספרותנו, נושמים את נשימתה כל רגע מחיינו עתה, – תקופה זו נוצרה על עמודי הירחון העברי הראשון “השחר”, ופרץ סמולנסקין היה האיש אשר תקע בשופר ראשונה לחרותנו הלאומית באותו המובן ובאותו ההיקף שאנו מבינים אותה עתה ושואפים אליה כהיום הזה.
והדבר הזה אל יהא קל בעיניך, קורא. הנקל עתה לדבר ראמות ונשגבות על התחיה הלאומית, על ארץ-ישראל ושיבת הבנים לגבולה, – עתה כל עם ד' נביאים, ואין פה אשר לא ימלל רברבן, אבל כמה כח לב היה לסופר העברי לפני כששים שנה, בשנת תרכ“ח, בפתח דבר של חוברת “השחר” הראשונה, להכריז על התחיה הלאומית של עם ישראל, זה העם אשר במשך הדורות שקדמו הובילו אותו חבל נביאי “ההשכלה” לקברות, אלי התבוללות וטמיעה ולהכחידו מגוי! וסמולנסקין היה האחד אשר הרים נס, ויקרא גבורים לאפו, וירם יד בהשכלת ברלין, וישב אל העדר את הצולעה והנדחה. והוא אשר התוה את הדרך אל רעיון התחיה בראשית שנות השמונים למאה העברה, והשיב את לילינבלום מעוון “תקונים בדת”, והשיב את יהל”ל מן ההזיה של תקון “העולם”, וטובי סופרינו שבו את עמם להטיף עליו טללי אורות של תחיה. לא רבים יודו בזה. צעירים לא הרגישו עוד בהשפעתו של סמולנסקין, ומן הזקנים אולי יתכחשו אל השפעה זו. ואולם חיים עוד, אשר יצקו מים על ידי סמולנסקין אשר בדקו את נשמתם לאורו, והם לא יתנו למרוד באמת היסטורית-ספרותית זו, והם יזכירו את מהירי השכחה, כי היו ימים ובספרותם התהלך ענק, ושמו היה פרץ סמולנסקין.
“ספורי סמולנסקין נתישנו”. אבל אותם היו קוראים בתיאבון אין דומה לו, מפני, שבהם היו מתוארים החיים כמו שהיו אז מפני שהם, הספורים האלה, השאירו לנו את האנשים ואת סדרי חייהם אז לזכרון עולם. את ספורי סמולנסקין היו קוראים מבלי הפסק, מבלי אשר יניחו את הספר מידם, מפני שבהם ראו הקוראים את בבואת החיים העוברים לפניהם. כל ספור חדש שהופיע היה למאורע, וכל קורא עברית שאף לראותו, השתדל להשיגו. ועתה האם יכולים להתפאר בזה המסַפרים החדשים, הממלאים את סיפוריהם תוכן מודרני והמרצים את דבריהם “דרגא-תביר”, וכל עמלם להתרחק מן הדרך הישרה ולתאר מציאות בלתי נמצאה? האם רבים הם קוראיהם, לבד מסדרי האותיות והמגיה והמבקר המתבקש?. “התועה”, “קבורת חמור” ו“שמחת חנף” חוללו מהפכות בחיי צעירים למאות, הנחילו אותם מובנים חדשים ומושגים לא ידעום מראש. – מי מקרב מספרינו החדשים, הכי-מודרניים, יכולים לתפוס את המקום הזה ולקבל ערך כזה היום?
ואנו יודעים כולנו את הלקויים של הרצאתו בספוריו, את חלקי הפובליציסטיקה המרובים שהיה מכניס הסופר הזה; הגִזרה והבניה של הספור סבלו הרבה מערבוביא זו. אבל הן אנו מחויבים לשום לב אל זה, שסמולנסקין גם לא רצה לעשות את ספוריו “אמנות לשם אמנות”. וכי כל חפצו היה להשפיע על הקורא ולהורות לו את הדרך הטובה והישרה, להיות למועיל לו, לתקן את החיים הפרטיים, הצבוריים והלאומיים. ורק לתכלית זו בחר לו, בין יתר הצורות הספרותיות, גם את הספור להיות כלי למעשהו. הוא חשב למשפט, וזו גם השקפה נכונה למדי, כי אם ישים את דבריו בפי גבורי ספוריו, בפי אנשים חיים אשר הוציא אותם לפני קהל קוראיו וחבב אותם עליהם, אז ישפיעו הדברים שהוא רוצה בהם יותר, מאשר אם ירצה אותם במאמר פובליציסטי. לנגד עיניו היתה תמיד התועלת הצבורית או הלאומית, הצריכה לצאת מעבודתו הספרותית, הפתרון הרצוי להנתן לשאלות החיים, ואל זה שאף בגלויים השונים של כשרונו הספרותי.
ומה שנוגע לסגנון והמון המושגים והמובנים שבהם נתעשרה שפתנו בתקופה שלאחר סמולנסקין, הנה גם בזה עשר ידות לפרץ בן משה. הוא אשר הוציא אותנו מעבדות הפסוקים ומחצאיהם, מן הסגנון של מאפו וקלמן שולמן. הן העושר של המלים החדשות והמחודשות, בינינו לבין עצמנו, אינו מדהים אותי ביותר. אם כל השפות החיות באמת, חיי יום-יום, חיים טבעיים, משתמשות במלים טכניות כלליות כמו: רידקציה, טלגרף, טיליפון וכדומה, אין כל צורך מיוחד להמציא: מערכת, מברק, שח-רחוק וכיוצא בזה. גם ספרותנו היסודית, כתבי-הקודש, לא התעכבו לקבל ולהשתמש במלים זרות למושגים חדשים שנתהוו בזמנם. ואולם במה שנוגע להרצאת דברים בסגנון קל ולשמור ביחד עם זה על טהרת השפה, – הלא אין כסמולנסקין מחדש בזמנו. יד ביד עם לילינבלום הלך סמולנסקין ויפרוץ את הסיגים ואת הגדרים, אשר שתו עלינו עבדי התנ“ך וגבורי ה”מליצה", ועורך “השחר” פתח לרחבה את דלתי ירחונו לכל כותב עברית באיזה סגנון שהוא, אך אם היה לו מה להשמיע בקהל. ולמה נכחד, – ולמאמריו הפובליציסטיים של סמ. יש גם עתה ערך חשוב אפילו מצדם הסגנוני, ודרכי הפולמוס שלו חריפים עוד היום. ואין כל ספק, כי אך חטא אנו חוטאים לא רק לזכרון הסופר, אך גם לקהל הקוראים כשאנו מונעים מהם את המאמרים של סמולנסקין, ביחוד בשאלות הלאומיות, ועוד טרם נתנו אותם בקובץ מיוחד לקרוא בהם.
הספרות העברית מתחדשת, מתגברת. היא רכשה לה את היסוד את הקרקע במובנו הישר – את ארץ-ישראל. על אדמת ישראל תצמח הספרות, והשפה העברית שבה לתחיה. לשפתנו בעתיד. כחמשה עשר אלף ילדים מתחנכים בבתי-ספרנו, – חמשה עשר אלף בתי-אבות יהיו לנו, אשר שפתם הטבעית תהי עברית. השפה הלאומית מתפרצת גם מעבר לגבולי ארץ-ישראל, ובארצות אחדות גם בגולה שפת ההוראה נעשית עברית. תחית העם העברי והשפה העברית חדלו להיות שאלה, משאת-נפש חזיון, כי אם עובדה ממש, חיים מוצקים. והכחות הטמירים מתגלים, והקבוצות הפזורות מתארגנות ולנקבציהם מתאספים גם הסופרים העברים. הן נמצאה הנקודה הטבעית, הלא ישנו המרכז – ארץ-ישראל, מולדתה של השפה וספרותה. והסופרים העברים בהתאגדם ידאגו לאסוף אל אוצרם את כל האובד והנדח. את כל הניצוצות שעוד טרם כבה אורם, את כל כוכב אשר האיר את הדרך.
ובא יבוא ולא יאחר התור לשום אל תוך האוצר את אשר הוריש לספרותנו פרץ בן משה סמולנסקין.
בשביל אנשי דורנו, המדברים על סמולנסקין הוא אך נושא להרצאות, ענין של חקירה ושל עיון. אחר הוא הדבר אצלי, אחד מסופרי “השחר” אשר הכרתי וידעתי את סמולנסקין פנים. ארבעים השנה שעברו למיום מותו לא טשטשו אצלי זכרוני, וכיום אתמול הם כמעט חמישים השנה שהחילותי לעבוד בירחונו. חיים הם לפני הימים ההם, חיה כל התקופה ההיא, ולכן אולי יצלח בידי לגלות את סוד השפעתו של סמולנסקין עלינו בעת ההיא, ואולי אפתור לכם את החידה, שבה התקשה הד“ר קלוזנר: במה היה גדול כחו של פרץ סמולנסקין, לאחרי שרק זה עתה חי אברהם מאפו, שבזמנו חיו המשורר י”ל גורדון ומשה ליב לילינבלום?
אחרי סמולנסקין נמשכו רבים, רבים מצעירינו אז, מפני שהוא היה מחיב ולא שולל. שלשת הסופרים הגדולים שהזכיר הד“ר קלוזנר, בכל כשרונותיהם המצוינים, היו בעיקר שוללים, מדגישים תמיד את המגרעות של עמנו. אצל מאפו, – לא זה של “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון" אך של “עיט צבוע” – החרדים הם רעים וחטאים, “צבועים”, “מורדי אור”. יל“ג היה תמיד מטה זעם לכל הנמצא ברחובותינו, ועונג מיוחד היה לו להוציא החוצה את המגוחך והמתנגד אל היופי בחיי בני עמו, ובכשרונו המצוין השתמש להטעים ולהדגיש את הצדדים השליליים בחיי בני עמנו בזמנו. וגם לילינבלום, – הן זה התפרסם בחוגי הקוראים לרגלי דרישותיו החריפות לתקונים בדת, בהוכיחו בכשרון וברוב ידיעות בתלמוד ובפוסקים את הצדדים השליליים שבחוקי השולחן-ערוך. ובכן היה גם הוא שולל בעיקר. אמנם לאחר כן, ברבות הימים והתנועה הלאומית התגברה, נעשה לילינבלום אחד המיוחדים שבין נביאיה, ובעצמו קרא לכל מלחמתו בעד התיקונים בדת ונגד החקים הקיימים: “חטאת נעורים”. אבל זה היה לאחרי שכבר תקעו בשופר לתחית עם ישראל. והשוללים, שכל כחם הוא לקרוא אל העם: “לא זו הדרך!”, הם אמנם שומרים מועילים ואנו מכירים להם תודה על אזהרותיהם ולומדים תורה מפיהם, אבל המונים המונים אינם נמשכים אחריהם, כי הלא גם הם בעצמם אינם הורסים לעלות, רק הורסים את הקיים, את הנמצא. אבל סמולנסקין היה מחייב. הוא היה הראשון בספרות העברית החדשה, אשר לא בוש ליתן אל חכו שופר לתקוע לחרותנו הלאומית, בעת שכל הסופרים פה אחד, איש לא נעדר, התפללו: נהיה ככל הגויים: רוסים, גרמנים, צרפתים וכו', וזה עשה סופר עברי “משכיל” בכל דרכיו ובסוף שנות הששים למאה שעברה, בעת ש”ההשכלה בת השמים" חגגה את חגיה “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן”. לזה היה נחוץ כח לב מיוחד, שאך סמולנסקין הראה אותו. והוא גם נלחם בסופרים השוללים, ולא חת גם מפני האריות שבחבורה. בחוברות “השחר” פרסם לילינבלום את מאמרו “עולם התהו” נגד הטנדנציה השלילית של אברהם מאפו, וגם בשאיפתו של לילינבלום עצמו בדבר “תקונים בדת” נלחם סמולנסקין. ולבסוף לא פחד לקרוא מלחמה גם על האליל הכביר, זה האיש משה מנדלסון, שכל הספרות העברית החדשה כרעה ברך לפניו. מנדלסון, הרמבמ"ן, “ממשה ועד משה לא קם כמשה”, כל הפולחן הנהדר שהיה כדבר קבוע בדברי ימינו החדשים, – את כל זה הכריע סמולנסקין במלחמותיו הגדולות אשר עורר נגד השכלת ברלין וגלה את המכות אשר הוכה בית ישראל מידיה.
ובזה סוד השפעתו עלינו, על המון הקוראים, בימים ההם. אל נא תשכחו, כי כל אלה, אשר קראו כל היום: השכלה, השכלה, ועפרו בעפר לעומת החיים הישנים וכל סדריהם, – היו בכל זאת, מתחת לסף הכרתם, קשורים אל היהדות ואל זיכרונותיה וגם אל תקותה הגדולה, הנצחית. בעמקי הלב הגינו כלנו נכאים:
מתי, הה גלה אל כל אפסי ארץ, תמצא מנוח משוד ומפרץ?
ורק תנועת “ההשכלה” השתדלה להשכיח אותנו את מאויי לב אלה, אבל אנחנו הסתרנו את תשוקתנו לשוב ולראות את עמנו בכל כבודו הלאומי כימי עולם. אבל התקוה הגדולה לא נשכחה, הגאון הלאומי חי היה גם אז בקרבנו. והנה בא סמולנסקין לעורר את הלב, והכה נפלאות על המיתר היקר הזה, – וכולנו התעוררנו לקולו, כאל שירת הילדות הבלתי נשכחה, החביבה עלינו תמיד. הן רק אלה אשר בגדו בעמם ועברו אל מחנה מנדינו, עלי השלכת אשר אבדו לבלי שוב, אלה נגזרו ותקוה אבדה מהם. ואולם המון בית ישראל, וגם בני “ההשכלה” בתוכם, לא חדלו מעולם לשאת את עיניהם ולבם אל היום הגדול, אל העתיד הגדול לעמם. ההשכלה וסופריה שללו מאתנו את צהלת התקוה הלאומית, וסמולנסקין חייב אותה, שב והרנין את לבותינו בכל צלצוליה המעודדים, נתן בזה רעיון והגיון לחיינו והאיר לנו את הדרך החשכה.
לא רבים היום בקרב בני עמנו, הזוכרים עוד את שם פרץ בן משה סמולנסקין. הולכים וכמו נמחקים תוי הפרצוף של הגבור, שהיה הראשון להרים את דגל התחיה מעל גבעות “ההשכלה”, הרבה מספוריו אולי כמו נתישנו, ומאמריו כולם עוד לא נאספו בחוברת, – אלה הספורים, שבהם גנוזים חיי עמנו של תקופה שלמה והמאמרים כולם מערכות מלחמה בראשית התנועה הלאומית. אך שרידים נשארנו מימי תקופת “השחר” ויוצרו. ואולם צדק הד"ר קלוזנר באמרו, כי עדה האספה הגדולה הזאת, עד הקהל הרב שנאסף לזכר סמולנסקין אל האולם הזה, כי עמנו לא יעזוב ולא יטוש עד עולם את מקורות הברכה אשר לו, אשר אחד מהם היה פרץ בן משה סמולנסקין.
שמואל יוסף פין: מאחרוני הענקים
מאתמרדכי בן הלל הכהן
שמואל יוסף פין: מאחרוני הענקים / מרדכי בן הלל הכהן
… ורבי שמואל יוסף פין היה גם הוא אחד מאחרוני הענקים אשר נולדו לישראל בראשית התנועה הגדולה אשר אחזה את בית ישראל בליטא בימי ניקאלאי הראשון. סופה עת תגיח מחדר ותכה גלים בלב העם ויתנועע ממצבו החמרי והרוחני, ועל חיי בני העם לקבל, באונס או ברצון, פנים חדשות. — אז יולדו על ברכי העם הזה ענקים, אנשי לב וכבירי רוח, אנשים אשר משכמם ומעלה יגבהו מעל אחיהם, והענקים האלה ישאו לבדם את הטרח ואת המשא ואת הריב הכרוכים בעקב כל תנועת-עם, יתנו שכמם לסבול ועל כתפותיהם ירבץ העול הקשה כלו. ורע ומר מאד מצב הענקים האלה, כי המלחמה להם אז מפנים ומאחור, מבית ומחוץ… האנשים האלה יצמחו תמיד מתחתיהם, כיונק יעלו מארץ ציה אַל טל ואַל מטר, ואך רוח ד' ישא גרעין, וזרע אל אחד הנקיקים אשר בסלעי יהודה או אל אחת הגבעות אשר בהרי ישראל, — והתעיף עיניך והנה ענקים עולים מן הארץ. ומה אדיר חלקם ומה כביר גורלם של הגבורים האלה, כי בלעדם תקפא התנועה. והרפש והמדמנה אשר העלתה הסערה בקצפה יעמדו לארך ימים; בלעדם, בלעדי הגבורים הענקים האלה, יאבד העם דרך חלילה. אנשים כאלה נולדו לישראל בראשית “תנועת ההשכלה”, ואין דמיון ואין יחס בין האנשים האלה ובין בניהם אחריהם אשר מצאו הכל מוכן לפניהם והחיים כבר שבו לקדמותם ועליהם אך היה העמל לחלק ולאכול את השלל אשר הביאו אבותיהם בחרף נפש; האחרונים המה אנשים מן השוק, בעת אשר הראשונים היו ענקים.
ורבי שמואל יוסף פין היה כאחד מהם.
לא את תולדות האדם הגדול הזה אספרה הפעם. עוד חי הוא הרושם אשר השאירה בקרבי שמועת מותו של האיש הנפלא הזה, אשר אך זה שנה ומחצה זכיתי לרכוש לי מהלכים בביתו. אולם כלל לא אוכל לבלתי ספר באזני הקוראים תא הרגשות אשר הוליד בקרבי הרשי"ף בכל הימים אשר התהלכתי לפניו.
זאת היתה בסוף שנת תרמ“ט, בראשית מנחם-אב. עניני החברה חו”צ היו אז יגעים מאד. החברה הלכה אז הלוך ונמסה, רבים מהאגודות בערי השדה הלכו ובנו במות לעצמן, וירא ראש החברה כי עוד מעט ישאר כמלך בלא עם, וילך ויודיע את הרשי“ף כי הוא מתפטר ממשמרת נשיא החברה. אז קרא הרשי”ף ביחד עם הגרש“מ לאספה את אגודות חובבי ציון להתיעץ על צפונות החברה ולשנות את פני ההנהגה. ואנכי הייתי אז בווילנא לרגלי עסק אחד אשר אין לו שום קשר ויחס אל עניני חובבי ציון, — לרגלי מכירת קרשים אשר אני עבדך מטפל בנסירתם, ולא ידעתי מכל אשר עלתה במחשבה להתאסף, לא שמעתי מכל סכסוכי הדיפלומטיה אשר היו אז בין ראשי חו”צ, ובכלל הייתי רחוק מעניני צבור בכלל ומעניני חו“צ בפרט, מפני סבות שונות אשר הקורא לא יאבד מאומה אף אם לא ידען. מבלי דעת את כל הנעשה ואת אשר יעשה, מצאתי לי שעה פנויה מעסקי והלכתי להתיצב לפני הרשי”ף, אשר — נפלא הדבר! — מעולם לא שמעתי מפי איש אשר ידבר בגנותו. באהבה גלויה קבל אותי ויספר באזני כי אספה מתעתדת להיות בווילנא ויבקשני לקחת חלק בה. אנכי הגדתי לו קשט אמרי אמת, כי אינני ציר שלוח מאת אחת האגודות, אך הוא פנה אל מזכיר האגודה בעיר מושבי בהאמעל ע"י הטעלעגראף בהצעה למלא את ידי להיות שליח האגודה במושבות האספה, וכן נעשה כמובן. אז היתה לי שעת הכושר להכיר ולדעת את איש המעלה הזה, את הזקן שקנה תורה וחכמה, בכל גדלו ותפארתו. הוא היה ראש האספה, ואני נבחרתי למזכירה, ועד עולם לא אשכח את השעות אשר עבדתי תחת פקודתו. בחכמת לב התהלך בשביל הזהב, בין דרך האש ובין דרך השלג, ויהי למופת גם להצירים הצעירים אשר אש תמיד יוקדת בקרבם, גם להישישים והזקנים אשר קרירות דמם כמו תביא קרח גם באהבתם לעמם, זקנה ובחרות התלכדו בקרב האיש הגדול הזה, אך לא זאת הזקנה אשר טעמה פג, ריחה נמר, עיניה קמו והלח נס הלך לו; ולא הבחרות הזאת אשר אנו רואים לפעמים גם באחדים מזקני סופרים האוחזים גם לעת זקנותם בחטאת-נעורים… רבי שמואל יוסף פין איש חי; כזקן שקנה חכמה היתה דעתו מיושבת עליו, אבל ידע והבין את רגשות הצעירים, את הרגשות החביבים אשר יוליכו את צעירי הימים ללחום את מלחמת עמם, לא שכח את הרגשות האלה אשר התרוצצו בעודו גם הוא צעיר. בעת גם על מצחו עוד שכב טל ילדות; ידע והבין את הרגשות הקדושים האלה בלבות הצעירים, אשר בגללם ירעמו בעלי זקנה פנים למולם, — והוקיר אותם מאד מאד.
רכב ישראל בווילנא היה האיש הזה. כל הענינים הנכבדים בדעת אלהים כזאת היו נחתכים על פיו, ועל כל העוסקים בצרכי צבור באמונה היתה מוטלת חובה ללמד אל דרכי הרשי“ף בעבדו עבודתו בעניני הכלל. איש טוב לב מאד היה האיש הזה מטבעו, וחבה יתרה היה מראה לעניי עם, ובזה היה מנחמם וקונה את לבבם לאהבה, בעת אשר קצרה ידו להושיעם די צרכם. עיני ראו זאת פעמים אין מספר. וכל מפעליו בעניני העדה ובעסקי כלל ישראל ובשאלות חו”צ ויתר הענינים הרבים הפרטיים אשר על אודותם פנו אליו מכל עברים, — כל מפעליו אלה היה עושה אך בין “גברא לגברא”, כי כל ימיו לא פסק פומיה מגירסא. בכל עת בואי מצאתיו יושב וכותב, קורא ושונה, מסיים ערך זה ומתחיל ערך זה (בספריו “האוצר”, “כנסת ישראל”) ובין המצרים הוא עובד עבודתו לרבים. ועונג אין קץ היה לכל איש לשבת בחברתו ולשוחח עמדו, מעולם לא התהלל ולא התפאר, לא התאונן על זקנותו כי כחותיו יעזבוהו, וכל עין רואה העידה כי מרום ונשא האיש הזה מאד. כי דבר לנו עם אחד מאחרוני הענקים.
רבי שמואל מוהליבר: הרב העסקן
מאתמרדכי בן הלל הכהן
(זכרונות)
מחוללי תנועת התחיה הלאומית בתקופתה הראשונה, המתחילה מראשית שנות הארבעים למספרנו, היו מתוך “המשכילים”. ביחוד מקרב צעירי האינטלגנציה העברית. “בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו” — קרא המשורר יל“ג, בראותו את תלמידי האוניברסיטאות ויתר צעירי ההשכלה קושרים כתרים לקונם, לקדשי עמנו ולרעיון תחיתנו. עובדה היא, שראש המדברים והמעוררים לישוב ארץ ישראל, בעת שאך התעוררה ההגירה הגדולה ברוסיה, לאחרי פרעות תרמ”א — היה השבועון “ראזסוויט”. עתון בשפת רוסיה, עתון של האינטלגנציה היהודית. שהיתה שואבת את ידיעותיה על היהודים ועל היהדות דרך צנורות השפה הרוסית. לילינבלום, ולפעמים גם שפ"ר, היו זקוקים לכתוב ולפרסם את דבריהם בשאלות תחיתנו בשפת המדינה. כי ביחוד היו פניהם כלפי הקהל הקורא רוסית. צריכים לבלי לשכוח כי בתקופה ההיא היו העתונים העברים “הצפירה” ואפילו “המליץ” לא במחנה החובבים את תנועת התחיה.
החרדים עמדו מרחוק לתנועה זו. וגם אלה שראו בענין ישוב ארץ ישראל את האפשרות לקיים עי“ז מצוות התלויות בארץ, גם הם לא היו נוטים להשתתף עם אלה הצעירים, האומרים “לדחוק את הקץ ולעלות בחומה”. כלנו היינו חשודים בעיניהם, ולא על חנם: הן לפי דרכי חיינו לא היו יכולים לראות אותנו כראות את בעלי תשובה באמת; הן מלבד “הרעיון”, הלא נשארו “הפלשתינאים”, כמו שנקראנו אז, רחוקים מחיי עמנו ומהשקפותיו ככל בני הטמיעה. היהדות החרדית ורבניה עמה הביטה בעין חשד על התנועה החדשה הזאת. ואפילו לאחר שכבר נוסדו והתקימו המושבות הראשונות בא”י היה על המנוח הקדוש מר אברהם-יעקב סלוצקי לחזור ולאסוף היתר “ממאה רבנים” לעלובה זו, לחבת ציון המעשית.
מן הכלל הזה היו יוצאים, ודוקא מקרב הרבנים גדולי הדור ההוא נמצאו אחדים, אשר נתנו את ידם את התנועה הלאומית כמעט מראשיתה. והיו גם כאלה, שהכירו וידעו את התנועה הגדולה הזאת בכל היקפה, לכל עמקה ותוצאותיה, לכל דרכיה ההיסתוריות. הכירו וידעו, כי מטרת התנועה ושאיפתה — תחיה: תחית העם והארץ. תחית הרוח והרגש של עם ישראל על אדמת ישראל. שלילת הגלות לכל מראותיה וחיוב הגאולה השלמה.
ואחד המיוחד, שבין הרבנים הגדולים בתקופה ההיא, היה רבנו שמואל מוהליבר.
א
בפעם הראשונה נפגשתי עם רבי שמואל מוהליבר באספת וילנא בחצי מנחם-אב תרמ"ט. זו היתה אספה, שבה היו צריכים טובי הכחות אשר בחובבי-ציון לשום קץ ואחרית לכל החכוכים, שלא פסקו בקרב העסקנים מזמן אספת קטוביץ. תנועת “חובבי ציון” נשענה אז ברוסיה רק על ההמונים, על השדרות הרחבות של היהדות, ובגלל זה השתדלו בעת ההיא העסקנים למשוך את התנועה את הרבנים, מורי העם ומאשריו, בתקוה כי אלה ישפיעו על הקהל להטותו את התנועה. הרבנים נענו אמנם, אבל מגדוליהם נמצאו כאלה, שכדי להגן על טהרת התנועה חפצו המה להתיצב בראש הענין, לקחת בידיהם הם את רסן ההנהגה בתנועה זו.
בעת ההיא היתה עבודת חבת ציון מרוכזת בשתי לשכות ראשיות, האחת בוארשוי והשניה באודיסה. מזכיר הלשכה הראשונה היה שאול-פנחס רבינוביץ (שפ"ר), והלשכה באודיסה התנהלה על ידי מ. ל. לילינבלום. את הראשון דחו עוד מקודם, ביחוד לאחרי שמתנגדיו שסו בו את המשורר המומר קונסטטין שפירא, אשר איים על הגרש“מ במלשינות אם לא יפטרו את שפ”ר, וגם סגרו את הלשכה בוארשוי. החתירות תחת הלשכה באודיסה היו, מצד אחד, יותר קשות, מפני שבראשה עמד הדר. ל. פינסקר, שאת פניו נשאו כל שדרות בצבור, אבל — מצד שני — לא יכלו הרבנים והחרדים בשום אופן להשלים עם הרעיון, כי ענין קדוש כזה נמצא בידי לילינבלום. הן זה האיש לילינבלום, דרש תיקונים בדת, וימים רבים אסר מלחמה על הרבנים ועל היהדות החרדית. כמובן התערבו בזה גם אנשים שלא היתה כונתם לשם שמים, והללו התחילו לחתור את המטרה סחור סחור, וחכוכים וקטנות דמוחין וחשדים של שוה פרוטה גם-כן לא חדלו, ונמאס הדבר על הד“ר פינסקר, שהיה אדם ישר וטהור לבב, ובקיץ תרמ”ט הודיע בהחלט, שהוא מתפטר מהיות ראש לחובבי-ציון, ור' שמואל-יוסף פין קרא לאספה כללית את מורשי האגודות שבארץ לדון על המצב ולסדר את העבודה.
מאנשי השם שבין הרבנים ברוסיה, אשר נתנו אז את ידם אל תנועת הישוב, היו הגאונים: רבי יצחק-אלחנן ספקטור, רבי נפתלי-צבי יהודה ברלין ורבי שמואל מוהליבר; ואולם הראשון לא היה מעולם פועל אקטיבי בתנועה זו, והיו גם כאלה בתוך הסביבה שלו שהשתדלו להשפיע עליו להרחיקו מעבודה זו. הגאון הנצי“ב שהיה מסור בכל לבו לתנועה זו היה “עמוס בעבודה”. כמו שהיה רגיל לחתום. עבודת הישיבה הגדולה אכלה את כל עתותיו, וזה גרם כי היה מוכרח להתרחק מעבודה צבורית כללית עולמית, כמו שהיתה מוכרחת, על פי טבעה, להיות תנועת חבת-ציון. — מטפוס אחר לגמרי היה הגרש”מ. הוא לא היה מעולם נחבא רק בד' אמות של תורה, ראה את העולם וידע להתהלך עם החיים. יליד עיר קטנה בליטה, היה בכל זאת רב ואב“ד בקהלה גדולה שבפולין, בראדום העיר. היה רגיל לנאום מעל הבמה, וגם פרסם בעתונים מאמרי פולמוס, והיה מסופריו הקבועים של “הלבנון”. בעניני “חובבי ציון” היה עובד אקטיבי באופן חיובי מאד. הן הוא אשר נסע גם ללונדון וגם לפאריז, והיה מן המיוחדים אשר עשו לנו את הנפש הגדולה, את נפש בנימין בן יעקב, את הברון רוטשילד שיחיה לאורך ימים טובים. רבי שמואל היה גם מן המשתתפים באספת קטוביץ. במובן זה היה הגרש”מ באמת עמוד התיכון, שכל היהדות החרדית המשתתפת בחבת ציון נשענת עליו. אפשר לאמר בהחלט כי בתקופה ההיא היו שלשה מאורות הולכים בראש כל המחנות החונים על דגל ציון: הד“ר ל. פינסקר הבטיח את הסדר ואת האינטלקטאליות של התנועה. הרש”י פין היה המורשה של המשכילים העברים, שומרי הרוח הלאומי בתוך העבודה, והגאון ר“ש מוהליבר היה האלימנט הדתי, נוצר תורת ישראל ורוח קדשה בכל התנועה החדשה הזאת. ושלשה אלה היו יכולים לעבוד בהתאמה ובהסכמה, לולא נמצאו גם מחרחרי ריב ומפיחי מדון, שהשתדלו להפריד ביניהם באמתלאות שונות. ובקיץ תרמ”ט, כמו שאמרתי, הדבר “הצליח”. והד"ר פינסקר הודיע לחבריו, שהוא מתפטר בהחלט, ונקראה האספה לוילנא לבחור אחר במקומו — יותר נכון: להביא סדרים חדשים בהנהלת העבודה של “חובבי ציון”.
באספה זו שהגאון רבי שמואל היה בה מראשי המדברים — היו כאלה שהשתדלו להשפיע עליו, כי ידגיש הרב את ערכו הוא בכל התנועה, עד שתכיר האספה בזכותו לדרוש ממנה, כי יעבירו את המרכז לביאליסטוק עיר מגורו. מהלך מחשבותיהם של אלה היה בקירוב בדרך הזה: הנה כל זכותה של אודיסא היתה בגלל בד“ר ל. פינסקר השוכן בה; והיות שהד”ר פינסקר התפטר, הרי אין כל צורך בעיר זו וצריכים להעביר את המרכז לאותו מקום, ששם נמצאת התמונה היותר משפיעה של התנועה, — הגרש"מ. באופן זה קוו כי גם יפטרו מאנשים כלילינבלום שלא היו רצויים כלל להיהדות החרדית.
התנגדותו של הגרש“מ התבטאה בצורה חריפה מאד ביחוד, כשבא לילינבלום ויתר צירי הדרום והציעו לבחור במקומו של פינסקר את ר' אברהם גרינברג. זה היה בשביל כלנו אדם חדש לגמרי, שאת שמו שמענו בפעם הראשונה באספה ההיא. ואם בשבילנו היתה מספיקה המלצתו של לילינבלום, הנה בעיני הגרש”מ עדותו של לילינבלום, להיפך, פסלה את גרינברג למפרע, הגרש"מ טען, וההגיון היה באמת על צדו, — כי אין לנו ללכת ולבחור באיש לא נודע לנו, בעת אשר ישנם אחרים בתוך התנועה שהצבור יודע ומכיר אותם ומאמין בהם. הוכוחים היו רבים וסוערים, ובאין יכולת לבוא לידי החלטה גלויה, עלתה ההצעה לבחור לראש המרכז בפתקאות, בחירות נעלמות. הצעה זו הביאה רגע אחד את הרב לכלל כעס, וגם נסה לעזוב את אולם האספה. ואולם באספה זו השתתפו רבים מאנשי תורה: יהושע סירקין ממינסק, שתפס בעת ההיא מקום חשוב ונכבד בהנהלת מסלת הברזל ליבוי — רומני, איסר-בר וולף מקובנה, לונץ מריגא. בקרב הצעירים היו ונתגלו פנים חדשות: ולדימיר תיומקין, זאב גלוסקין, חיים פליקסר-וואהלנסקי – ואלה עלה בידם להשפיע על הרב להשיבו אל האספה.
אל מול פני המלחמה החזקה, שנלחם הגרש“מ באספה ההיא הייתי פעמים אחדות גם אני. באספה מוקדמת של ראשי העסקנים סדרנו את תוכן העבודה באספה זו, ועלי הטילו חברי את המזכירות. בראש האספה ישבו שנים, הגרש”מ והרש“י פין. ויצאו סדרים של שני מלכים המשתמשים בכתר אחד, ובגלל זאת לא פעם היה עלי, המזכיר, להשיב את סדרי האספה ולהביאם אל הדרך הנכונה. והיו רגעים, שיצאה התנגדות ללהב וכמעט היתה האספה כלה למאכולת, ואולם סוף-סוף נצח הגרש”מ את עצמו, השלים עם המצב, והסכים לבחירת גרינברג לגבאי ראשון, והלשכה המרכזית נשארה באודיסה. הגרש"מ השלים עם כלנו, ונפרדנו מאת האספה תחת רושם, כי לנו עסק עם אדם תקיף, שדעותיו יקרות לו, אבל הענין, ענין ישוב ארץ ישראל, שקול אצלו כנגד הכל.
ב
מאספת וילנא שבתי הביתה, בהחלטה גמורה לעלות לארץ-ישראל ולראות בעיני את המתהוה שם. רצוני לנסוע ולתור את הארץ היה חזק בלבי זה מכבר, אך התעוררה התנועה הלאומית ואני נסחפתי עם הזרם החדש הזה. אך מפני מצבים שונים בחיי החומריים והרוחניים, לא בא הרצון לידי בטוי, והנסיעה נדחתה. ואולם עתה, אחרי האספה בוילנה, נוכחתי כי אך חוטאים העסקנים הנושאים ונותנים ומתוכחים בהשענם על הלך-נפש בדברים, שרק מראה-עינים נחוץ להם. ואך עבר חג-האסיף תר"ן, ויצאתי למסעי הראשון לארץ-ישראל, במקום שעשיתי חדשי חשון וכסלו. בשובי הגדתי לחברי באודיסה את כל העבודה הגדולה אשר לפנינו, וכי מן ההכרח לכונן את העבודה הזו על יסודות חזקים, והתנאי ההכרחי הוא הרשיון מצד הממשלה לעבודת חובבי-ציון ברוסיא. את הרשיון הרשמי צריכים להשיג ויהי מה. במשך ימי החורף נעשו צעדים אחדים בשרך זו בהצלחה, ובראשית הקיץ, התחלת חודש אייר, כבר היתה לנו האספה הכללית הראשונה, המיסדת, של “חברת התמיכה ליהודים עובדי אדמה ואומנים בארץ ישראל”.
למועד האספה הכללית ההיא הלך גם רבי שמואל מוהליבר לאודיסה, ואני נפגשתי עמדו בדרך, באחת התחנות של המסלה. אני עברתי אל הקרון, שהוא ישב בה, ונדברנו על דבר הענין אשר לפנינו, מצב רוחו היה מרומם. הוא שמח מאד לקראת הרשיון, הפותח אופקים גדולים לעבודה בכל רחבי המדינה. כל הדרך נדברנו על כל המראות בארץ ישראל, ספרתי לו על שיחתי עם אנשי עקרון, שהגרש"מ היה פטרון להם ושתדלנם לפני הנדיב. עכשיו התיחס הרב אלי באופן אחר מאשר התיחס אלי בוילנא, באשר בין שתי הפגישות האלו הפריד בקורי בארץ ישראל. והוא הודיע לי, כי הולך הוא הפעם באמת לא אל האספה הכללית, כי אם — לארץ-ישראל, להפליג שמה באניה דרך נמל אודיסה.
ואולם הגרש“מ נשאר באודיסה כל הימים של הועידות הרבות, שקדמו לאספה הכללית הרשמית. הועידות הללו היו הומות וסוערות. הגרש”מ אמנם לא ישב אתנו בועידות, אבל רוחו רחפה עליהן, ואנשי-בינים היו מתהלכים מאולמי הועידות אל משכן הרב במלונו, הלוך ושוב, להשפיע על ההחלטות וגם על בחירות חברי הועד העומד להוסד. לאודיסה בא הגרש“מ בלוית הד”ר יוסף חזנוביץ מיסד הספריה הלאומית. מלבדו, הנה גם הצירים ממוסקבה, חברי “בני ציון”: מ. מ. אוסישקין ויעקב בן ישעיהו מזא“ה, קבלו פקודה מאת שולחיהם להכנע ולהשמע להוראותיו של הרב מביאליסטוק. היו כאלה גם בועידה זו שנסו להציע לתת להלשכה הביאליסטוקית ערך מכריע בשאלות העבודה, שמו שהיה הדבר נוהג לאחרי קטוביץ. אבל ההצעה נדחתה. עכשיו, לאחרי שאודיסה קבלה ספר תקנות מאושר מאת הממשלה, התנגדנו כלנו לאיזו דיצינטרליזציה שהיא, כדי שלא להעמיד בסכנה את אשר הצלחנו להשיג, — את הועד האודיסאי. ספר התקנות המאושר לא ידע כל סניף ולשכה, מלבד המשרד באודיסה, ומובן שלא יכולנו לברוא דבר מחוץ לתקנות, שכל-כך בקושי קבלנו אותן מאת השלטונים. והגרש”מ צוה לאנשיו לבלי לעמוד על דרישה זו, והיא הוסרה מעל סדר היום בלי מלחמה קשה.
בכלל זוכר אני, כי באספת אודיסה היה הגרש"מ נוח מאד, לא נתן לעורר מלחמות ופירודים, ונטה אחרי הרוב שלנו. הוא היה עם הרוב שלנו בדעה אחת אפילו במקום שחשבתי כי בודאי יצוה להתנגד. כונתי אל הבחירות לחברי הועד את המועמדים של בני “הכת”, אותה האגודה, שידענו כי סתר פנים לה ומשתדלת כי תהי ידה בכל.
אבאר את הדברים האלה:
תפקידן של הועידות המוקדמות באודיסה היה להכין כל אשר יכינו בשביל האספה הכללית הרשמית: את ההחלטות את סדר היום, את הבחירות. הן באספה הכללית הרשמית זכות ההשתתפות לחברים ולא לאגודות, שאין ספר התקנות מכיר במציאותן ובישותן, ואנחנו מורשי האגודות, יכולים היינו להופיע באספה הכללית רק בתור חברים יחידים, באופן כזה היו קולותינו ודעותינו בטלים באספה ההיא, הרשמית, בתוך המון החברים תושבי אודיסה העיר, תחת אשר בועידות המוקדמות, הבלתי רשמיות, היתה זכות-דעה אחת ושוה לכל אגודה אגודה, ואגודת אודיסה היתה כאחת מהן. בשביל זה נכבד היה לסדר את הכל בועידות המוקדמות, כדי שנבוא אל האספה הכללית הרשמית בחזית אחת של החלטות וסדרים ובחירות. והנה בדבר הזה האחרון, בענין הבחירות לחברי הועד הבא, נבעה פרץ רחב בין המורשים. לילינבלום דרש, כי הועד יבחר משמנה ומסלתה של תושבי אודיסה, למען ישיתו החברים הוד והדר על הועד החדש; קרא בשם את אנשי השם אשר בקהלה, שבהם יבחרו גם החברים האודיסאים, אשר יבואו אל האספה הרשמית. ואולם בין החובבים בכלל ואודיסה בפרט, כבר היה אז זרם אחר, זרם חדש אשר התהלך במסתרים וידע לשפוך השפעתו על חוגים רבים, ו“בני משה” היו שם הזרם הזה. ראשי האגודה הזאת ראו את תפקידם לשמור על הרוח הטהור בכל עבודה צבורית ולאומית, ביחוד על הדרכים, שבהם צריך להתפתח הישוב החדש בארץ-ישראל. וכמובן, שלא יכלו לבלי להשתדל להכניס אל תוך הועד, העומד להבחר, גם מקרב אנשיהם, למען תהיה השפעתם של “בני משה” בועד לחובבי ציון. המועמדים של “בני משה” היו: אשר גינצבערג (אחד-העם), יעקב ליוברסקי ויהושע אייזנשטט (ברזילי). זה האחרון היה אז האיש היחידי מבני האגודה, שבקר את ארץ ישראל. והנה לילינבלום היה נכון לבחירתם של השנים הראשונים, באשר תושבי אודיסה היו, וגם תכסו שם מקום לרגלי מצבם הכלכלי; ואולם בכל עוז התנגד אל בחירתו של ברזילי. אנשי אודיסה לא יכלו להשלים עם הרעיון כי יחלק האטד, איזה עירוני מפלך מינסק, את הכבוד בועד החברה, עם הארזים, עשירי אודיסה וגדוליה. — וכאמור היה לילינבלום להם לפה, והתנגדותו היתה עקשנית. המורשים הנשמעים לפקודותיו של הגרש“מ היו בעד בחירתו של ברזילי. רבים מן המורשים, שלא היה להם חלק בנסתרות שמאחורי הפרגוד, חשבו כי אנשי הגרש”מ ממשיכים גם פה, באודיסה, את המלחמה (האישית) נגד לילינבלום, המתנגד החריף לבחירת ברזילי, ואולם באמת היתה בזה יד “בני משה”, שגם הגרש"מ היה נוטה לה חסד ואהבה. ויש ידים לשער שהיה הרב גם חבר לאגודה זו, אם כי לא באופן רשמי, כי לא מלא אחרי הדרישות הפורמליות של שבועת חבר, וכדומה.
בהשפעתו של הגרש“מ נמנו אז לחברי הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו: יחיאל-מיכל פינס ויצחק-איזיק בן טובים. פינס היה ידוע לכלנו, ואולם על השני המליץ הגרש”מ, והמלצה זו הספיקה לנו.
הגרש“מ לא השתתף בישיבות הועידות המוקדמות, וגם אל האספה הרשמית לא בא. מסביב לאודיסה — אומר ההמון — בוער הגיהינום, והאספה הרשמית עם הצירימוניה האירופית, הנאומים ברוסית וצלם דמותו של הצבור האודיסאי — כל זה לא היה אז מתאים ומקביל אל עמדתו של רב וגאון בישראל, סמל המסורה המקובלה של אספות יהודים. הן אף אחד מהרבנים לא היה אז בין המורשים של אגודות חובבי ציון באספה ההיא. בכל זאת לא מנע הגרש”מ מאת חברי הועדה את העונג להצטלם יחד עמהם, בתנאי שלא יצטלמו בגילוי-ראש. העתקה של אותה התמונה אין אנו נותנים בזה, כי מפני החורבן שהביאו הבולשיביקים ברוסיה על משכנות היהודים, תמונה זו היא יקרת-המציאות.
ג
לא היו ימים קשים לחברת “חובבי ציון” כימי שנת תרנ“ג. על העבודה בארץ ישראל עבר אז משבר קשה. תיומקין היה נאלץ לעזוב את הארץ, ולא שב אליה עד היום, וכל הקניות הרבות שנעשו באמצעות הועד-הפועל ביפו כמעט נתבטלו כלן, וכספי האגודות השונות בחו”ל ירדו לטמיון. רבים היו חללי הקדחת בין המתישבים הראשונים בבצות חידרה. איסור הכניסה עמד בכל תקפו. ונמסו ידי העסקנים וגדל היאוש במחננו. ואדם אין אשר יורה את הדרך, אשר ינחה, אשר ינחם. משלשת המאורות שהאירו את דרכי התנועה: הרש“י פין, הד”ר ל. פינסקר והגרש“מ, — נשאר בחיים רק האחרון, והחלט בין העסקנים להתאסף, לטכס עצה. בקיץ תרנ”ג הלכתי, במלאכות חברי בוילנא, לדרוזגניק במקום שהתרפא אז הרב מביאליסטוק, להתראות עמדו, להרצות לפניו על המצב ועל הצורך באספה ולקבוע את זמנה ומקומה. הדבר נעשה, והאספה נקבעה לימים הראשונים של חודש אלול. אנכי לא יכולתי לבוא אל האספה ההיא, כי מת עלי אבי בראשית החודש ההוא במגפת החולי-רע בהומל עיר מושבי אז, ולא יספתי לראות את הגרש"מ עד אחר הקונגרס הציוני הראשון.
אל הקונגרס הראשון הלכנו אנחנו, עסקני “חובבי ציון” שברוסיה, בראש ובעיקר, כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף, עד כמה שאפשר, בשמירה על הקיים, על מה שרכשנו בעבודתנו: בארץ-ישראל — במקצוע הישוב המעשי החדש, ובגולה — באורגניזציה של הכחות הפועלים לטובת תחיתנו. הסיסמה שלנו היתה תמיד: לשמור על הנמצא, מה שכבר הספיקו לעשות, לא לסתור את הישן עד אשר לא יבנה החדש. בני המסורת העברית בענין תחיתנו ותקותנו הגדולה חפצו לנצור את המסורת היקרה הזו. מה שנוגע לי אני, הנני חניך “השחר” של פרץ סמולנסקין, מאלה אשר הרימו באהבה ובגאון את דגל התחיה הלאומית עוד בשנת תרמ"א, בהיותי אז אחד מצעירי הסופרים של השבועון “ראזסוויעט” ומזכיר המערכת שלו. ואנחנו הבטנו בפחד אחרי כל תנועה חדשה בתנועתנו, פן אולי תזיק חלילה לאותן העמדות שרכשנו לנו בשטחי התחיה. ואם כי אף רגע לא אבדה ולא תאבד לעולם אמונתי בנצחוננו המוחלט של עניננו, רואה אני תמיד, וראו גם תמימי-דעים שלנו, חובה להם להגן על העבודה שכבר נעשתה מכל מכשול ופגע, אשר ישימו על דרכו לא רק שונאיו ומתנגדיו, אך, בעיקר, מתוך אלה הנכונים להיות בעזרתו.
את הרצל לא ידענו, ובכל היהדות שבארצות המערב היתה אמונתנו חלשה מאד. ברוסיה מולדתנו ראינו את כל הרקבון הלא-יהודי שהכניסה לתוך היהדות המסורתית “ההשכלה” במרכאות, מולדת ברלין. ולפני עיני רוחנו רחפה היהדות המערבית והיא כלה נגועה בצרעת ההתבוללות, ועל מצחה חרותה הכתובת הנוראה של דנטה על פתח הגיהנום: Lasciate ogni speranza, ותרגומו: עזבו כל תקוה. ומי הוא זה הרצל, השולח את ידו אל דגל תקותנו הגדולה, ומה הוא השופר החדש, הנקרא קונגרס, אשר בו יתקעו לחרותנו? כגון זה צריך שמירה, שמירה מעולה, לבל יבואו ויהרסו, מבלי דעת, את תנאי חיינו. ומבלי להיות קשורים אל המסורת הלאומית, דלים היו כחותינו בבנין הארץ, המערכות מלחמה למול מתנגדינו הרבים; צרות רבות ורעות אנו סובלים בתוך הגלות הרוסית. ואולם להחזיק מעמד, להיות נצבים על המשמר, — חובה זו הרגשנו בעצמנו, והלכנו לבזל, והלך עמנו גם אחד-העם. הלכנו לבזל בכונה תחלה לשמור, לבל יבואו האנשים החדשים, הבנים הרחוקים שנשבו לבין אומות זרות, קולטורות זרות, והמה יטו חלילה את עבודת התחיה הצנועה שאנו עמלים בה, אל זרמים ודרכים לא ידעה אותם המסורת העברית, לא ידענו אותם אנחנו.
ורגש זה, רגש הפחד ואי-האמון בנביא החדש, אשר נגלה אלינו מתחתית העתון “נייע פרייע פרעססע”, היה משותף לרבים מאתנו, עסקני חבת ציון ברוסיה. פחדנו גם מפני הפרסום הנפרז, פן יזיק זה לעבודתנו בתוך המדינה הרוסית, פחדנו למסור את הדבר היקר והקדוש לידים חדשות, שלא ידענו את כשרונן, לאנשים חדשים, שהיו כמעט נכרים לנו. הפחד הזה היה הרגש הכללי והשליט בישיבות הקונפרנציה הרוסית, שהיו אז בבזל קודם להקונגרס. ובגלל זה היו הישיבות הללו סוערות ורועשות תמיד, והד"ר הרצל דבר עליהן כל הימים האלה ברעדה.
בלי אמון הלכנו לבזל. ואולם שבנו משם מלאי אמונה ובטחון. מצאה התנועה הלאומית את האיש, ודוקא מתוך חוגי ההתבוללות אשר יגורנו מפניה. בכל הדרו נגלה לעינינו הרצל, האיש אשר את כל רואיו הקסים. ובשובנו ראינו צורך בדבר ללכת לביאליסטוק, להרצות לפני רבנו הגדול על כל אשר ראינו ואשר הרגשנו בימים הגדולים של הקונגרס. ונפלא הדבר: הגאון ר' שמואל מוהליבר האמין בהרצל כמעט תיכף לכשהתגלה בעולם היהודי. האמין גם בכחה של היהדות האירופית, במקורות החיים העבריים שעוד לא חרבו שם. רבי שמואל מוהליבר קוה ליום, אשר יקום לנו אחד מבני עמנו במערב אירופה, והוא אשר יאיר אור חדש על ציון ועל מקראיה. אור המדיניות הגדולה, שבלעדה לא תצא שאלתנו הגדולה למרחב. הרב הגאון הזה, בן נאמן לדור הישן-נושן, חניך בית המדרש וכל הסביבה ה“בטלנית” ראה בחזון רוחו את אשר ראה תמיד גבור הספור “דניאל דירונדה”, היהודי ההוזה מרדכי הכהן, כי נחמיה של דורנו יולד דוקא על ברכי ההשכלה האירופית המודרנית, וכי מגוית ההתבוללות הקיצונית ירד לנו דבש תחיתנו.
הישיבות בביאליסטוק נמשכו ימים אחדים. כלפי חוץ, כל האספה הזו היתה חלוקת כבוד להגרש“מ, אבל מכיון שעסקנים נזדמנים לפונדק אחד, בפרט בשעה נכבדה כזו, כבר מעצמם עולים על השלחן ענינים רבים, שצריכים לדון עליהם. הרב היה כבר זקן וחלש, ולכן היינו מתאספים בביתו, ובלילות היינו קובעים את הישיבות בבית הבנקאי הורודישץ. שאלת-השאלות היתה: איזו הדרך לסדר את העבודה ברוסיא, מדינתנו בצורתה החדשה, צורת הציונות. בידי הגרש”מ היה מרכז “המזרחי”, שתפקידו היה לשמור על הרוח המסורתי בתוך התנועה. זה “המזרחי”, שלא היה אז עוד להסתדרות מיוחדת, ורק בהמשך העבודה ואחרי גלגולי התפתחות בקונגרסים, התגדל והתחזק ונעשה לכמות הגונה בלתי מבולטת. כי גם אז היה נכבד מאד בעינינו האלימנט המוסרי של הציוניות. כידוע, עמד על משמר זה גם אחד-העם כל ימי חיי הרצל הקצרים, עמד ותבע עלבונה של הרוחניות מאת הקונגרסים ודבריהם. עד כמה ראו העסקנים אז צורך בדבר לדאוג לשמירת הערכים הלאומיים של התנועה, אפשר להוכח מן העובדה, כי לאחרי שהסתדרה העבודה ברוסיה המדינה, והמורשים של הציוניות התחלקו לגליליהם, היה המורשה מנהל “מרכז הפוסתה” של התנועה, הד"ר יעקב כהן-ברנשטיין, מפרסם חוזרים, שתוכנם היו פרקים בדברי ימי ישראל. הבינו האנשים, — יותר נכון: הרגישו, כי הכשרת הלב קודמת להכשרת הארץ.
*
סוד השפעתו של רבי שמואל מוהליבר על אותם החוגים, שבכלל אינם כפופים לפני הרבנות, נמצא בזה, שהרב הגדול הזה ידע לסדר את חייו ומצבו שלא תהיה בהם מן העניות שבעונותינו היא מנולת את נושאי התורה וכהני-הדת. לא יאה עניותא לרב, מורה העם, וטוב היו עושים הכהנים שהיו מעשירים את הגדול שבהם. הגרש“מ סגל לו את רחבות היד של העשירים, ולפעמים רבות חיב אותם. כאשר הציע לו רבי שמואל מונטיגו, אביו של הלורד סויטלינג, סכום כסף להוצאות נסיעתו בענין כללי, אז שאל אותו הרב: ומי משלם את ההוצאות לך? ומהר מר מונטיגו לבקש סליחה מאת הרב, והרגיש כי לפניו עומד איש, שאינו מקבל מנחה ושלמונים בעד עבודתו, איש המוכשר להקריב קרבנות יותר גדולים ממנו, ולפני רב כזה מרכינים את הראש. אופקי השקפותיו של הגרש”מ על העולם ומראותיו היו יותר רחבים, יותר מאירים, ובזה נבדל לטוב מרבים מחבריו הרבנים, ותפס את הלבבות. לא היתה בו מן הבטלנות, ולפעמים קרובות הופיע לעינינו בתור מנהיג של השואפים לגאולה, מנהיג היודע לבטל את רצונו מפני רצון המקרים. אבל גם יודע להשליט את רצונו עלינו.
פרופ' חיים ויצמן
מאתמרדכי בן הלל הכהן
(ליום הנחת אבן-הפנה לאוניברסיטה)
הפרופ. חיים בן עוזר ויצמן נולד בעשרים ושבע לנובמבר 1874 בעיר קטנה מוטילה, פלך הורודנא. העירה מוטילה יושבת בין הבצות הגדולות אשר בפוליסיה (“בארץ בצה עריסתך עמדה” – כאמור במגילת התהלה שהגישו לפרופ. ויצמן, מאת אנשי יהודה ויושבי ירושלם"), והיא קרובה לעיר פינסק. אביו היה סוחר ביערות, מנכבדי הסוחרים, השולחים רפסודותיהם לחו“ל, עד ארבע עשרה שנה חנך את בנו חיים בחדרים, והנער קבל חנוך עברי רגיל, נאמן אל המסורה הישנה. וילמוד תנ”ך וגפ“ת. בן ארבע-עשרה מסרוהו הוריו לבית הספר הריאלי בפינסק, שבו גמר את חק למודיו בהצטינות. את השכלתו הגבוהה קבל באוניברסיטאות מחוץ לגבולות רוסיה. הוא שמע לקח בשרלוטנבורג, למד באוניברסיטה הברלינית, ואת התואר דוקטור קבל באוניברסיטה בפרייבורג. הספר אשר כתב, כנהוג, להגן על זכותו לקבל את תואר הכבוד הזה (דיסירטציה בלעז) מתח עליו עיני החכמים, וכבר ראו שהצעיר הזה לא אחרון יהיה מקומו בקהל אנשי המדע, וכחו יהיה גדול “לדעת ולהבין יסודי יצוריו, לבוא עד חקר כח דומם וצומח”. כמו שאמרו בעלי המגילה הנזכרת, כי המקצוע שלו היה חכמת הכימיה והוא נעשה כמעין המתגבר. בן עשרים ושמונה שנה היה הד”ר ויצמן כאשר עבר בשנת 1902 לג’יניבה אשר בשוויץ המדינה, ונתקבל שם בתור מורה-הוראה באוניברסיטא, שקורין פריוואט-דוצנט. שמו הולך ומתפרסם לתהלה בקהל אנשי המדע, ואך שנתים נשאר בג’יניבה. בשנת 1904 נקרא למדינת בריטניה, והאוניברסיטה המהוללה במנשסטר נתנה לו להשמיע את שעוריו שמה, ג"כ בתור פריוואט-דוצנט, על אודות הכימיה האורגנית, ובמשרה זו נשאר עד שנת 1913. ידיעותיו הרבות ותגליותיו השונות במקצוע המדע הרבו והגדילו את כבודו, ובשנה ההיא נמנה באוניברסיטה המנשסטרית לפרופיסור קבוע למקצוע הכימיה הביאולוגית. הפרופ. ויצמן כבר פרסם כחמשים עבודות מדעיות, באנגלית ובגרמנית, מלבד העבודה הדוקטורית שלו בגרמנית, ומלבד התגליות הצבאית שלו, שכמובן לא נתפרסמו עוד. לרגלי התגליות האמורות עבר ללונדון בראשית המלחמה הנוכחית, והוא נושא משרה נכבדה אצל הממשלה הבריטית, משרת יועץ (קנסולטנט) לכימיה על יד הימיה האנגלית ובמשמרתו זו הוא רשום עד היום.
האם יש צורך לדבר על ערכו של הפרופ. ויצמן בתור ציוני, על המקום הנכבד שהאיש הגדול הזה תופס בהסתדרות הלאומית שלנו? שמו של הפרופ. ויצמן מנסר בעולם הציונות כמעט מראשית התנועה הזאת במערב אירופא. מן הקונגרס השני לא נפקד מקומו של הד“ר ויצמן אף באחד הקונגרסים ותמיד ראינו אותו בשורות הראשונות של התנועה, של העבודה יחד עם מרטין בובר ועם ברטהולד פייויל הוא מיסד את הפרקציה הדימוקרטית, זו הכתה העממית מבין צעירי הציונים, שהדגישה את ערך העבודה הקולטורית בתוך התנועה הלאומית. מבין הכתה העממית הזו יצאה הדרישה ע”ד יסוד הוצ' ספרים על יד ההסתדרות, והעבודה בא“י במקצוע החנוך מצאה לה תמיד תומכים ועוזרים בקרב בני הקבוצה הזאת, שהד”ר חיים ויצמן היה אחד מחבריה היותר אקטיביים, היותר בקיאים במצב הענינים, ושהמסורת העממית היתה יותר קרובה ללבבו. משנת 1907 היה תמיד ראש הועדה התמידית בכל הקונגרסים, ומפני חרב לשונו ובריאות הגיונו וטוהר לבו פחדו תמיד מתנגדיו בקהל תופשי ההסתדרות הציונית, בפרט אשר בשנת 1906, בקר את ארץ ישראל, ועין בעין ראה את הנעשה. לועד הפועל של ההסתדרות נבחר בשנת 1911, יחד עם הד"ר הנטקה ואחרים, כאשר ההתנגדות אל קלן ושיטתה נחלה נצחון אחר נצחון.
ואך החלה המלחמה ופרופ. ויצמן, כאמור, התישב בלונדון, התחילה עבודתו הפוליטית ברוח הציוניות. בספטמבר 1914, תיכף אחר המלחמה על המרן, היו דבריו אל מר בלפור, שהיה מכירו עוד ממנשסטר, מקום שבלפור היה נבחר אל הפרלמנט, כי העם היהודי לא ישפוך את דם בניו במלחמה העולמית הזו, מבלי אשר יבוא על שכרו בתור עם. הפרופ. ויצמן אסף אליו באנגליה כחות אחדים וביניהם הכי נכבדים: הר"ן סוקולוב ואחד העם, והשתמש בכחו המוסרי והמדעי בספירות הממשלה הבריטית לפעול לטובת הציוניות. עבודה ענקית, שלא הרפה ממנה אף רגע, עבודה מדינית ודיפלומטית היתה על שכם הפרופ. ויצמן במשך כל השנים האחרונות האלה. משא-ומתן בלתי-חדל נהל, וישר אל רוזנים “בכפם גורל ארצות, ואלהי ישראל חי, שומר בריתו אתנו, הופיע על עצתו”, ואחרית הנצחון היתה הדקלרציה הגדולה של בריטניה הגדולה. וכיום הזה זכה הפרופ. ויצמן להניח בעצם ידו את אבן הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלם, – זה הבנין אשר עליו חלם הפרופ. הרמן-צבי שפירא המנוח, זה הבנין משאת נפשו וחזון רוחו של הפרופ. חיים בן עוזר ויצמן.
אשרי העם שבנים כאלה לו! אשרי יולדתו!
סופר הסופרים
מאתמרדכי בן הלל הכהן
סופר הסופרים / מרדכי בן הלל הכהן
(לזכרו של נחום סוקולוב)
הוסרו ההשערות על דבר מספר שנות חייו של סוקולוב. באחד העתונים נתפרסם מכתבו של המנוח אל המשורר י“ל גורדון מיום הושענא-רבא תרמ”ג, ובו הוא מודיע, בתשובה לשאלתו של יל“ג, כי הוא בן כ”ד שנה. ובכן הוא נולד בשנת תרי“ט, ונפטר, איפוא, בן שבעים ושבע. את היום והחודש אין אנו יודעים, חולשה היתה למנוח לבלי לדבר על זמן הולדתו, לא על היום, החודש והשנה. והחולשה הזו היתה גם לאד”ם הכהן (אברהם-בר לעבזאהן) ולמנדלי מו"ס (שלום יעקב אברמוביץ), שעל מספר שנותיהם יש לנו רק השערות ולא ידיעות מדויקות. המנוח סוקולוב לא היה נוהג בכלל לפרסם ידיעות על עצמו. זוכר אני, כי עוד לפני חמשים שנה, בהוציאו את “ספר הזכרון” לסופרי ישראל, שבו באו רשימות כמעט על תופשי-עט-סופרים בזמן ההוא, לא באה כל רשימה על אודות עצמו, אם כי הקפיד לדרוש מכל סופר, וגם ממני, איזו רשימה שהיא על תולדותיו ועל חלקו בספרות העברית.
סוקולוב החל את עבודתו הספרותית עם העברת “הצפירה” מברלין לווארשא. אז יצא לאור גם ספרו “מצוקי ארץ”, גיאוגרפיה בעברית. בברלין היה העוזר הספרותי של “הצפירה” ד“ר י”ל קנטור, וכאשר עבר העתון לוורשא נכנס אל המערכת להיות עוזרו הקבוע של שאול-פנחס רבינוביץ (שפ"ר), אך לא ארכו הימים והעוזר הקבוע נעשה סוקולוב. בשלשת השנים האחרונות של שנות השבעים למאה הי"ט התישבתי אני בקביעות בפטרבורג, והייתי הכתָּב התמידי מעיר הבירה של “הצפירה”. לי היתה חליפת-מכתבים אך ורק עם העורך. היו סבות שבגללן נתן ח. ז. סלונימסקי ערך מיוחד לעזרתי אז, עד כדי כך שגם הסכים לשלם לי שכר סופרים – מה שהיה אז לא בנמצא. אבל את מקומו של סוקולוב בעריכת “הצפירה” הכרתי, וידעתי את ערכו. ובראשית 1880, כשהופיע בפטרבורג השבועון הרוסי “ראזסוויעט”, ונתקבל מאמר ברוסית מאת סוקולוב, המלצתי אז על הסופר הזה לפני העורך, ולאחר תקונים בסגנון ראה המאמר אור.
תקופה ידועה, כמעט כל שנות השמונים של המאה הי"ט, עברה עלי בבטול הספרות בכלל והספרות העברית בפרט. המסחר והמשק החקלאי באחוזה לקחו את כל מרצי וזמני, ואך לפעמים שבתי לאחרי שקבעתי את דירתי בהומל, אחת הערים ההומיות אז בתחום המושב. הצבוריות שלנו ברוסיה היתה כבר ספוגה “חבת ציון”, שעל מחנה ודגלה הייתי אנכי עוד מראשית צמיחת תנועה זאת. ואז לא היו כל נקודות-מגע ביני ובין “הצפירה” ועוזרי המערכת שלה. אלה הלא היו מתנגדי התנועה הזאת, תנועת “חבת ציון”.
ונקודה זו, “התנגדותו” של רבי נחום סוקולוב, העמוד הימיני של הציונות במשך של כארבעים שנה – נקודה זו צריכה להיות מוארה ביחוד.
תנועת חבת ציון נוסדה בעיקר על הצורך בהגירה מארץ רוסיה אחרי הפוגרומים ביהודים בראשית שנות השמונים. המוני היהודים חפשו להם מקלט לאן לברוח מן הצרות והפגעים שמצאו אותם ברוסיה, ובאין תקוה להטבת מצבם ברוסיה עצמה, שמו פניהם מעבר לגבולי המדינה הרשעה. בין יתר הארצות, שאליהן נשאו הגולים את עיניהם אז, היתה גם ארץ ישראל, המולדת שלנו מאז ומעולם. התקוה של תחיתנו הלאומית היתה אז שאיפתם של בודדים, איזה מספר צעירים נושאי חזון. וגם אני הגבר בתוכם, ולא אלה היו מפקדי העם היהודי ומנהיגיו הלאומיים. השאלה בה“א הידיעה, היתה: “לאן?” איזהו המקום, שיכול לקלוט את האלפים והרבבות מאחינו ברוסיה, המוכחים, בעקב המצב, להגלות ממקומות מושבותיהם? בראש ובראשונה באה בחשבון אמריקה, מלבד ארצות אירופה כמו בריטניה הגדולה, שקלטה אז איזו עשרות אלפים. אלכסנדר צדרבוים, בעל “המליץ”, נסה אפילו לפתח תעמולה לישוב יהודי רוסיה – ברוסיה, באחת הארצות הרחוקות שמעבר לבייקאל… מובן, כי במצב כזה לא היתה יכולה ארץ ישראל, אחד החלקים הקטנים של המדינה התורכית, לבוא בחשבון כמקום להגירה המונית של יהודי רוסיה אז. הנמוק הלאומי, האמונה בתחיתנו, התקוה הנושנה, – כבוד כל אלה היה מונח במקומו בלבות המחכים, אבל המצב הלא דרש פתרון מעשי, ולא להלוך שבי לפני חזיונות. ובשביל זה כל העתונות, מלבד “המגיד” בעברית ו”הראזסוויעט" ברוסית, לא היה לבבה שלם עם חבת ציון.
וצריכים לזכור, כי בעת ההיא השתדלו “אדירי האומה” ברוסיה: הברון גינצבורג, פוליאקוב והנגררים אחריהם, להשתיק את תנועת ההגירה של אחינו למרות ההכרזה של שר הפנים אז, הגרף איגנטיוב, לד“ר יצחק אורשנסקי, ש”הגבול המערבי של המדינה פתוח לפני היהודים“. ה”גבירים" התעקשו וטענו: אזרחים רוסיים אנחנו! והמלחמה שלנו היתה בעיקר בנקודה זו, מבלי להכנס בשאלה הלאומית, שאלה הגאולה של עם ישראל.
אצל המשורר י"ל גורדון, שהיה אז מראשי המדברים הספרותנו, אנו מוצאים את ההחלטה:
אם גמר האל כי עוד נחזיק פלך –
בנעורינו ובזקנינו נלך.
והוא גם אל האדירים קרא:
הסער לא יפלֶה בין שר וָהֵלֶךְ
בנעורינו ובזקנינו נלך.
אך בהתעורר שאלת מקום ההגירה, חוה הוא את דעתו לא בעד ארץ ישראל, ובאנחה הוא אומר:
קומי נלכה! – הה, בית אם אוהבת
לא אוכל אביאך בטח לשבת.
אם אין לנו ובביתה לא נגורה;
למלון-אורחים אחר ללון נסורה,
עד יחמול עלינו אבינו, – שמה
נשב ונחכה, אחותי רוחמה.
התנועה של חבת-ציון התגברה לאט לאט, וגם זה “דרך יום כה ודרך יום כה”. לא רבה היתה הצלחת הבילויים, יש ועלו ספקות גם בפעולותיו של הנדיב הידוע; ואבני הנגף של שומרי החומות, אנשי הישוב הישן, לא הקלו את דרכי חבת ציון. ופקפוקים לא חסרו, ובין המפקפקים היה גם הר"נ סוקולוב, ועל תוכחות היה עונה: “אטו כולא עלמא לאו חובבי ציון נינהו?”, כולנו מאמינים בביאת הגואל, אבל אין ארץ ישראל מוכשרת להיות מקום להגירה. ומצב רוח זה והשקפה זו לא נשתנו אצלם גם לאחר התפתחותה של חבת ציון עם “אהלי משה”, “בני משה”, ואפילו עם אשורו של הועד האודיסאי.
המהפכה בהלך-רוחם של אלה באה עם הקונגרס הברזילאי הראשון. סוקולוב בא אל הקונגרס הזה לא כציר, אך כעיתונאי. הציר מווארשא היה מר השיל פרבשטיין. אבל זה האיש סוקולוב תפס תיכף את הערך הגדול של התנועה החדשה, התנועה הציונית, ומני אז התמסר אליה בכל לבו, והעמיד לשרותה את כל כשרונותיו המצוינים. מהפכה כמין זו ובשטח זה עצמו היתה גם עם… תיאודור הרצל. שלש שנים לפני הקונגרס הראשון היה הרצל בין המתנגדים לישוב ארץ ישראל, וקרא לזה מעשי ילדות. הרצל כתב בשנת 1894, שאם היהודים ישובו באחד הימים לארץ ישראל, הרי ומחרת יוָּדע להם, שזה כמה ניתק החבור ביניהם. זה מאוד בשנים שהנם משרשים בארצות-מולדת חדשות, והם שונים זה מזה תכלית שנוי, ורק הלחץ המקיף אותם בכל מקום, הוא הוא הטובע את מדות האופי השוות, המיוחדות להם". (יוסף הטאי, “הרצל”, תרצ"ו, עמוד 47). וכאשר הוכיח אדם אחד את הרצל על התמורה במחשבותיו לאחרי הקונגרס, ענה לו הרצל, שהוא מודה בעוז רוח על כך, שהוא היום חכם מאתמול… אותו הדבר היה עם סוקולוב. רב עד לעין שיעור הוא ההבדל בין הרעיון המדיני ובין מקלט להגירה. ארץ ישראל לא היתה יכולה לשמש מקום להתישבות בתנאים של המדינה התורכית, אבל אין כמוה להיות נושא לרעיון התחיה של עם ישראל, כי זאת היא הארץ ואחרת בלעדה אין. היא ארץ הבחירה והמובטחה להגשת תקותנו הלאומית.
ולמאז, מן הקונגרס הראשון ועד יומו האחרון, לא חדל סוקולוב אף לרגע לעמוד ולשרת את רעיון תחיתנו. היה נאמן להרצל, ולא הלך שולל גם “גבורי חרקוב” לאחרי הקונגרס הששי, לא בז לשמש את דוד וולפסון ולא רדף אחרי כל כבוד, ויתן להתנועה את כל כשרונותיו המרובים. אין דרכי לבוא מתוך שבחו של אחד לידי גנותם של אחרים, אך על תפקידו של המנוח הגדול בשרות המדינית של רבי נחום סוקולוב שמעתי הרבה מפיו של הפרופ' חיים ויצמן, בבואו אלינו בתור נשיא ועד הצירים לאחרי הכרזת בלפור. ולא מדרכו של הפרופ' ויצמן לספר בשבחו של מי שאינו ראוי לכך. אישיותו של סוקולוב לקחה לבבות רבים מבין שרי המדינות, שהיה לתנועתנו עסק עמהם, והיו מקרים שהשפעתו הפרטית של המנוח הכריעה את הכף לטובת תנועתנו. ומי יודע מה גדולה הרעה, שהביאה לנו פטירתו של סוקולוב דוקא עתה, בתקופת המהומות והמאורעות שבאו עלינו כחתף בחדשים האחרונים בארצנו, כשאין איש כסוקולוב שיעמוד בפרץ.
יספדו על נחום סוקולוב חבריו ותלמידיו לעבודתו המדינית, נושאי דגל הציונות, אך גם יגדל המספד עליו במשפחתנו אנו, משפחת הסופרים העבריים. הוא היה סופר-הסופרים, ובכל אשר שלח ידו הראה כשרון של יוצר. הוא עלה בידיעותיו הרבות ובהשכלתו הכללית על כל אנשי העט בקרבנו, והתרבות עזרה לו להסיר מעליו את הבטלנות ואת יתר הכתמים, שהחנוך הדביק בנו. לא לחנם היו גם שיחות חולין של סוקולוב חביבות על גדולי התרבות אף שלא מאחינו. מר יצחק גרינבוים אמר בהספדו על סוקולוב, שהיה המנוח פזרן בפרי כשרונותיו, ונכונים הדברים. אבל מה יעשה עתיר-נכסין ובעל לב טוב, שלא יעניק מעשרו הרב גם לאחרים? בכל נושא שבחר לנו אנו רואים לפנינו לא אורח אָתא מרחוק, רק בעל מקצוע לאותו דבר – אם זה שפינוזה או הר"ן מברסלב. ואמנם צר לנו עד מאד, שהיה המנוח הגדול פזרן יתר על המדה, ולא רכז את כחותיו ואת ידיעותיו הרבים בנקודות אחדות. אנכי זוכר את חלומו הגדול על אנציקלופדיה עברית, וגם מצא לו נדבן באחת ממדינות הים לשם התחלת הענין, ובהיותי בווארשה הראה לי את כל ההכנות שנעשו להגשמת המפעל הזה. והלא כל ימי חייו האחרונים נשא בחובו את הרעיון על המלון עברי המלא, והקדיש לעבודה זו הרבה לילות עמל, והן הלא אך ורק הענק הזה יכול וראוי היה לתת לספרותנו את הספר הזה. אבל איש טוב היה והחיים ההווים היו חביבים עליו, וכשרונו היה רב-ענפים, – ולכן הרביץ את פרי ידיעותיו בכל הרחובות והשווקים, ולא השיב את פני כל עורך בכל השפות אשר שלט בהן, והתיז נצוצות כשרונו על כל גבעה גבוהה וכל פנה נשכחה. ומודה ומתודה אנכי, כי לא פעם אחת דאב לבי לפגוש את האדם הגדול הזה, את סופר-הספרים, במקום קטנים, אפילו בינונים, שהיו יכולים למלא את התפקידים הבלתי חשובים שלקח עליו המנוח הגדול. פזרן יותר מן המדה היה האיש, והפזרנות הזו הפריעה אותו מאותן העבודות הספרותיות החשובות, שאך הוא היה מסוגל למלאותן. והנה הוא הלך מאתנו לבלי שוב עוד עד עולם, אך בצרור החיים הספרותיים זכרו של נחום סוקולוב יהיה לנצח.
ד"ר שמריהו הלוי לוין
מאתמרדכי בן הלל הכהן
שמריהו על משמרתו
האסון הגדול אשר קרנו, מיתתו החטופה של שמריהו הלוי היקר, המם אותי, הזקן והחלש, באופן כזה, עד כי גם לא יכולתי לנסוע לתל אביב להשתתף בהלויתו. קרובים היינו איש אל רעהו מיום התגלותו של המנוח תחת שמי הצבוריות בגולה אשר ברוסיא, ובתקופה האחרונה, כשקבע הד"ר לוין את דירתו בירושלים, ישבנו שכנים ברחוב אחד בשכונת רחביה, והיינו נפגשים לעתים קרובות, מדברים זה את זה, ולבותינו התקרבו מאד,
את שמריהו הלוי הזמין ראשונה אל הבמה הצבורית, המנוח מר בצלאל יפה. זה העסקן בחסד עליון, אשר ידע למצוא דרכים לרכז בהורודנו עיר מולדתו ומושבו מוסדות לאומיים, כמו הסמינר למורים עבריים. ד“ר לוין נבחר לרב-מטעם בעיר הורודנו, ובצלאל יפה השיג את האשור הממשלתי למשרה זו. ואולם הסביבה של העיר הליטאית קטנה היתה וצרה בשביל הכחות והיכולת של הכשרון הצבורי הגדול, שחונן בו שמריהו, ולו היו נחוצים שטחים יותר רחבים לפתח בהם את כשרונותיו. בדרום רוסיא הלכה והתפתחה אז העיר ייקטרינוסלב, וגם היהדות הצבורית התפתחה בקהלתה, ביחוד בהשפעתו של מנחם אוסישקין שהתאזרח בקרבה. העמידו בעיר ההיא את הד”ר לוין על הבחירות לרב-מטעם. והוא נבחר כמובן, אבל השלטון המקומי סרב לאשר אותו. במתחרה בו תמך… ראש הכהונה הפרבוסלאבית. ואולם במקרה בקר אז בייקטרינוסלב אחד מאנ“ש מר ברוך בראנדט, והוא פקיד לא מן האחרונים של מיניסטריון הכספים אז ברוסיא הצארית. המיניסטר וויטה שלח אז את בראנדט לייקטרינוסלב לחקור את מצב החרושת ההררית שם והשפעת הון חו”ל על החרושת ההיא. אל פקיד כזה מחויב היה השלטון המקומי להתיחס בכבוד יוצא מן הכלל, ובהשפעתו של מר אוסישקין השתדל מר בראנדט אצל שר הפלך, והד"ר שמריהו לוין נתאשר בבחירות. הוא נמנה גם למורה הדת בבתי הספר התיכוניים שבעיר, ואל בית הספר למסחר נתקבל למורה דת בהשתדלותי אני, שהייתי בידידות עם מנהל בית הספר ההוא, שהיה קודם המנהל בביאליסטוק, במקום שהתחנך אחד מבני.
אבל גם הצבוריות הייקטרינוסלבית היה מצע קצר מהשתרע עליו הכחות הגדולים של שמריהו לוין. מיכאל מיידנסקי, מנחם אוסישקין, שמריהו פאליי, סטניסלבסקי ועוד מעטים – זה היה קומץ האנשים, שעמהם היה על ד“ר לוין להתהלך, בעת אשר נפשו שאפה לגדולות, להיות לפה אל המונים, אלי מקהלות. והוא התפטר ממשרת רב מטעם ועבר לוילנא, ויהי שם למטיף בבית הכנסת “טהרת הקודש” מיסודם של המשכילים הראשונים. את דרשותיו נאם לפני הקהל בשפה המדוברת, באידיש, ודברי החיים מצאו הד חי בלבות שומעיו הרבים. בווילנא היה אז כבר מעין מרכז לעבודה לאומית, לתנועה הציונית, שעובדיהן הפעילים היו האחים יצחק ליב ובוריס גולדברג, וגם ההיסטוריון שלנו הר”ש דובנוב, בא להתיישב בעיר ההיא. רחובות היהודים בווילנא המו תמיד וההכרה הלאומית התבטאה בתוך ההמונים בפנים שונות, ונרחב היה הכר לפני אדם פעיל ופה ממלל רברבן כהד"ר לוין.
זה היה בשנים הראשונות של המאה העשרים. תורות המרד במלכות רוסיה היו נפוצות ושונות, בפרט ברחוב היהודים. את תנועת המרד אמרו אז השלטונות להטביע בדם היהודים. ביחוד לאחר המפלות אשר נחלה הממשלה הרוסית במלחמתה עם יאפאן. אבל לאחרי שנהרג פליבה והוכרזה השביתה הכללית של מסלות הברזל והפוסטה, והשלטון בא במיצר ובמצוקה, גדלה ההתעוררות בקרב היהודים לדרוש תקונים במצבם החוקי. העיר ווילנא נחשבת אותה שעה למטרופולין של העסקנות הצבורית, ושם נתקיימו כמעט כל האספות של העסקנים הצבוריים. סוף-סוף הוכרזו הבחירות אל הדומא הממלכתית הראשונה, וד“ר שמריהו לוין נבחר לציר בווילנא. בראשונה חשבו למועמד במחוז ווילנא את מ. וינאבר, אבל לאחר שהוברר כי המפלגה הקד”אית תבחר בווינאבר בפטרסבורג, הוחלט לבחור מווילנא את הד“ר לוין, ולדחות את מועמדותו של העו”ד אוסקר גרוזנברג, שתבע את הזכות הזאת מאת עדת ישראל בווילנא על יסוד עבודת ההגנה שלו שנתים קודם לכן במשפט עלילת בלונדס.
הד"ר שמריהו הלוי היה אוהב דבק מאח לשלושת גדולי דורנו: אחד-העם, חיים נחמן ביאליק ויבדל לחיים ארוכים – חיים וויצמן.
עם אחד-העם השתתף הד“ר לוין ביצירת התכניון בחיפה. זוהי פרשה ארוכה, רבת-תלאות ועמל אין קץ. אם אחד-העם והד”ר שמריהו סבלו שניהם בימי חייהם האחרונים ממחלת הלב, ומחלה זו היא שהצעידה אותם אלי קבר, – הנה הרבה ידות בזה למלחמה עם ה“עזרה” הגרמנית. אנכי הייתי קרוב אל שניהם, ביחוד אל אחד-העם, כשבעים מכתבים אלי נתפרסמו בקובץ אגרותיו של אחד-העם, אבל מספרם כפול ומשולש, שלא נתפרסמו. ואולם כל אחד ואחד מאתנו יבין, עד כמה גדול היה צערם של שני אלה, של אחד-העם והד“ר לוין, שהיו מוכרחים להתפטר מהיות חברים של הקורטוריום של התכניון, מפני שנמצאו אנשים אשר העיזו להחליט להעמיד צלם בהיכל. – בזה התכניון, שבמאמציהם הם, של אחד-העם ולוין, הונחו אבני פינתו. אחד-העם השפיע על בית ויסוצקי, שבדעתם היה להקדיש את כסף העזבון של אביהם ולכונן מן הכסף מוסד ברוסיא, היות שאת הונם הרויחו בארץ הגולה הזאת. וגם בזה היה הד”ר לוין העוזר לאחד-העם. ובמה שנוגע לשותפים האחרים, כלומר: יעקב שיף ויתר האמריקאים, הנה זה היה כולו מעשה הד“ר לוין. שמריהו המנוח היה מומחה לעסקנות זו, לעורר לבבות של בעלי יכולת להשתתף במפעלים לאומיים, שהוא ראה ברכה בהם. הן חברת ה”עזרה" נתנה רק את שמה לכל הענין הזה, כי הפרסטיג’ה הגרמנית היתה תקיפה ב“שער העליון”, אצל השלטונות הטורקיים, ואך מחסרון זהירות ומפני התקיפות הגרמנית הלכה ה“עזרה” ואמרה לקחת לעצמה בעלות ואדנות על המוסד, לעשות בו כרצונה. וגדול היה כאב לבם של שני גדולי ישראל אלה, בהיותם מוכרחים להתפטר מן הקורטוריום ולהפקיר את התכניון בידי אנשים המתנכרים לקדוש וליקר להם.
את כל מרצו וכח השפעתו העמיד הד“ר שמריהו הלוי לרשותו של ביאליק בשעת שהחליטו לבנות את “דביר”. ח. נ. ביאליק, מובן הדבר, לא הביא בידו בצאתו מרוסיא הסוביטית כל אמצעים כספיים. הוא בא למערב אירופא מחוסר כל, ורק הרעיון הגדול, רעיון הכינוס של ספרותנו, היה בלבו. שמריהו ידע להעריך את הרעיון הזה, והוא חלץ את כשרון התעמולה שלו לטובת “דביר”. אבל החיים אינם הולכים בקו ישר, כי אם “דרך יום כה ודרך יום כה”, ותנועת תחייתנו גם היא לקתה במשברים. גם ביאליק גם ד”ר לוין השקיעו במפעל “דביר” חלקים די הגונים מכל אשר היה להם, מהונם הפרטי.
התכנית של “דביר” היא בעלת קנה-מדה גדול, לאומי ותרבותי, ושני האנשים האלה, ביאליק ולוין היו היכין והבועז של הבנין הזה, שעלה במחשבה. עוד זכורים הוכוחים בקונגרסים הראשונים שלנו על ערכה של הקולטורה בתנועת התחיה שלנו, על המרכז הרוחני שעלינו ליצור בארץ ישראל. לאחר הכרזת באלפור, עם תקופת האתחלתא, ובעלות ההסתדרות הציונית למצבה היום, “בדרך אל המדינה”, אין התרבות הספרותית תופסת מקום כלל בתקציבי הסתדרותנו, וכל מה שנעשה בשטח הספרות הולך ונעשה על ידי בודדים, חובבים או יוזמים פרטיים, וגם ביאליק ושותפיו היו, כביכול, כאחד מהם. מותו הטראגי של ביאליק עורר את שמריהו הלוי לגשת בשארית כחותיו לנסות ולהגשים את המפעל של “דביר” כפי תכניתו מראש, באמת-מדה לאומית. הכירה קצת את חובתה לעבודה זו מצדה גם הועדה של ההנהלה הציונית בירושלים, והקציבה איזה סכום לצורך מפעל ספרותי לשמו ולזכרו של ביאליק. ד"ר לוין שח עמדי על נושא זה ארוכות וקצרות, ושנינו היינו בדעה אחת, שאין זה ענין לא לאגודת הסופרים ולא לברית העברית העולמית. אנכי הצעתי לפניו תכנית לגיוס סכומים הדרושים למפעל זה, ועל פי בקשתו ערכתי לו את ההצעה שלי בצורת מכתב אליו. מפני סבות שונות, שאין פה המקום לפורטן, נדחה הדבר. בין כך ובין כך – מחשבתו של המנוח היתה להטיל על כתפיו את סבל הירושה, שהשאיר לו בענין זה חברו ואיש בריתו, משוררנו הבלתי נשכח.
הוי, מי יקים עתה את הסוכה הזאת, מי יקים את “דביר” כפי התכנית אשר ראו בחזון חיים נחמן ביאליק ושמריהו לוין. עינינו נשואות עתה אל ההרים, אל הר הצופים, אל האוניברסיטה אשר לנו שם, אל מוסדנו התרבותי העליון, שעל לוחותיו יהיו חרותים לעולם שמותיהם של מיסדי “דביר”: ביאליק ושמריהו.
היש צורך לפרט את עבודתו של שמריהו הלוי על שדות הציונות, את שירותיו המרובים לפקודת חיים ויצמן?! הן כאחים ורעים היו שניהם עוד מן השנים הראשונות של תנועתנו, תנועת הציונות ההרצלאית. חברים של “הפרקציה”, של אומרי הלאו בענין אוגנדא, חברים לדעה בשאלות רבות של העבודה המעשית בארץ ישראל. והן מן הנמנע לשכוח את תפקידה של היהדות האמריקאית ואת אשר זו עשתה בארץ ישראל למן תחלת המלחמה העולמית ועד היום הזה, ואת כח מעשיו של שמריהו הלוי, שהיה אחד מן המיוחדים לעורר את אחינו שמעבר לאוקיונוס לעבודת התחיה. השנים אשר ישב ד“ר לוין בארצות הברית היו רבי-מעש לכל מפעלי תחיתנו הלאומית. ולא מקרה הוא כי את ספרי זכרונותיו המצוינים פרסם המנוח הגדול לראשונה באמריקה, בשתי הלשונות המהלכות בגולה הגדולה ההיא שם בין אחינו. היהדות האמריקאית יודעת ומכירה את שמו הטוב של שמריהו לוין עוד יותר מאשר הכירו אותו אחיו בגלות רוסיה. ומנהיג תחיתנו הפרופ' ויצמן יודע וידע גם את ערכו המדיני על איש כד”ר שמריהו לוין, כי על כן איש האשכולות הוא 1האיש הזה.
והאי שופרא בלי בארעא!…
-
במקור: היא, הערת פב"י. ↩
ד"ר יוסף קלוזנר: "מאמר מלך"
מאתמרדכי בן הלל הכהן
(נאום של מלך הנשף שנערך לכבוד הד“ר קלוזנר, בביתו של מר אוסישקין בחוה”מ פסח, ושלא נאמר מפני השעה המאוחרת)
בני עמי ובנותיו!
הנה משחתם אותי הלילה הזה, ליל חגנו הקטן, למלך עליכם, ואני הלא הודעתי לכם את ידי הקשה במלוכתי, כי בעקרבים איסר אתכם אם תחטאו. ואני לא אתן לאיש להפריע את השמחה, אשר רק בגללה זכיתי למלוכה. לא ארשה את הדבר הזה אפילו לבעל הבית שערך לנו את השמחה במעונו, — אפילו גם לגבור החג, להד"ר קלוזנר בעצמו. בליל זה לא יבכיון, בליל זה בל ישמעו במסבתנו צלילי תוגה.
ומה היא המרה השחורה, ששפך עלינו חתן היובל בנאומו הארוך, בתשובתו לכל הברכות שברכנו אותו? ובאיזו זכות אמר מר אוסישקין כי הד" קלוזנר אבד את חלקו בעולם הזה? למה הגה נכאים הד“ר קלוזנר ויאמר כי קפח את עולמו? מה קרהו, מה קרה לנו? מה הם החזיונות שהעכירו ככה את רוחו? ומה הוא, לבסוף, הפחד והדאגה של הד”ר קלוזנר לקיום האומה ועתידה?
ד"ר יוסף קלוזנר, אני, המלך-לשעה, מצוה עליך לזכור את מצות החכם להסתכל בשלשה דברים, ולא תבוא לידי עצבות, ולא תוריד ענני תוגה על עמי. דע: מאין באת, לאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת את הדין.
מאין באת?
מעיר קטנה שבליטא, מפנה נדחת וחשכה, התגלגלת בדרכים לא אדע, עד עיר הדרום הגדולה. וגם באודיסה היית בנער עזוב, והישיבה שם אספה אותך. והנה, בלי הון ובלי עושר, בלי יחוס משפחה מקומי — צמחת מתחתיך, גדלת ועלית. כל המקומות הנכבדים בחברה לא אצלו ממך: מורה של הישיבה הגדולה, עורך של הירחון “השלח”, הבמה הספרותית הכי נכבדה, מעשי ידיו של אחד-העם. ומפי מר קליינמן שמענו, כי גם גבאי בבית הכנסת שם שמוך, וגם חבר עירית אודיסה היית, ולא מנעו ממך, מאת בן עניים שבא לאודיסה ואין בידו מאומה, — לא מנעו ממך כל משרה של כבוד. וכאשר מלאו חצי יובל לעבודתך— חגגו בני עירך ובני הגולה את החג בהמון ובכבוד. וגם עתה, ופה בארץ ישראל, — הן אתה לא היית מן החלוצים, לא באת אלינו לעבוד אתנו לפני עשרים, חמש-עשרה שנה, — ובכל זאת, הנה ראה: זה יותר מחודש ימים חוגגים את חגך בהרצאות, באספות, במאמרים בנאומים בכל ארץ ישראל. ואיזה חלק בעולם-הזה נחוץ לך עוד, מר אוסישקין?
ועכשיו, ד"ר קלוזנר — לאן אתה הולך? לנו, ובתוכנו לך, הן אין ספק בנצחוננו הלאומי, וסוף כבודו בטוח.ובכן, גם האוניברסיטה שלנו תבוא, וכל עבודתנו תצמח ותגדל. ומי מאת כל אנשי הרוח שבארץ ישראל, מן המסובין כאן ומחוץ להם, — למי נכונה הקתדרה הראשונה, מבלעדך? בגורלו של מי יפול החלק היותר נכבד בכל העבודה הגדולה של תחית שפתנו וספרותנו המדעית פה בארצנו — זולתך? עוד טרם מלאו לך חמשים שנה, ועתיד מזהיר לפניך בעתיד ימנו, שאתה מכולנו מאמין בו, בטוח בו. אתה המאמין הגדול, האופטימיסטן הנצחי — אתה הלא בטוח גם בהצלחת החברה “מדע”, ואתה מבטיח גם אותנו, כי המדע העברי יתפתח בארצנו המתפתחת.
וחלילה לך, בד"ר קלוזנר, להתרעם כל גורלך ועל עתידך. ההיסטוריה של הספרות העברית ושל המדע העברי, שלפניה אתה עתיד ליתן דין-וחשבון, לא תמצה עמך את עומק הדין, ובודאי תצא זכאי. עבדת בשקידה, בחריצות, בדעת ובכשרון. מפני אימת הדין לא תפחד. בפרט שמר אוסישקין הבטיח לך חלקך בעולם-הבא. ואני בתור מנהל “הלואה וחסכון”, יודע ומבין בערבות, ואני אומר לך שזהו ערב בטוח.
ובנוגע להמצב בכללו, שאתה תארת אותו בנאומך מלא תוגה עמוקה, — גם בזה לא צדקת. הנה דבר פה מר קליינמן בשם “העולם”, והזכיר לנו באמת עובדה מלאת יגון, — העתון הזה, השבועון, הוא עכשו העתון העברי היחידי של כל הגולה הגדולה, בת ט“ו מיליון נפש. ואנחנו פה, בארץ ישראל? הן לא נכונים הדברים, שאך זה רגע דבר הד”ר קלוזנר בהתרגשות גדולה ובדאגה רבה לקיומנו ולעתידנו. לא נכונים, הד“ר קלוזנר, דבריך אלה. קומץ קטן אנחנו, אף מאת אלף איש איננו בארץ ישראל, — והארץ, ארץ ישראל, עברית יהודית, שאין כמוה בכל מרכזי הגולה, אפילו בהיותר צפופים. היותר מסורתיים. בוקר, צהרים וערב יש לנו עתונים עברים, שבועונים שלנו נערכים בכשרון, וחביבות עלי גם בנות-הצחוק שמביאים לנו מפקידה לפקידה העתונים ההתולייים. השוק הארצישראלי אחד מן הנכבדים בשביל הספר העברי. הטה אוזן, הד”ר קלוזנר, ותקשיב את דפיקות החיים, החיים הטבעיים, בכל אלה. ואל נא, איפוא, תתרגש, ואל נא תביא עלינו את הפחד ואת הדאגה לקיומנו, לעתידנו.
כאלה וכאלה, כזאת וכזאת חפצתי לאמור לך הלילה הזה טרם יגמר הנשף ויבוא קץ מלכותי עליכם. ואולם, ראשית, הזכרתי לך, חתני, את חטאיך אתמול, באספת בית-העם, ושנית — לא מלך-טפש אנכי, ששנתו נודדת, והוא מצוה להביא לפני זכרונות על אדות מרדכי. אני- מרדכי בעצמי ובכבודי, והשעה מאוחרת, וזכרונותיכם ונאומיכם הרבים מסכו עלי חפץ לישון, וגם כל נתיני הנאמנים הם עיפים ויגעים. ולכן — בחסדי הגדול אני נותן לכולכם חופש, וחסל הנשף!
ראשונים לציון
מאתמרדכי בן הלל הכהן
אנשי הישוב
מאתמרדכי בן הלל הכהן
שמואל יוסף פבזנר
מאתמרדכי בן הלל הכהן
(לשנת מותו הראשונה)
יום לשנה.
התעיף עיניך, – וכבר שנה תמימה עברה למיום התשיעי באייר, היום הרע אשר בו חטף המות, לאחרי ישיבה סואנת בועד הלאומי, שנמשכה עד שתים בלילה, את שמואל-יוסף פבזנר, את אחד מעמודי התוך של הישוב העברי בחיפה. והאבדה הזאת אין לה לעת-עתה תמורתה, בנין ישובנו בערי ארצנו קשה עלינו עוד יותר מאשר בנין הכפרים שלנו. את אלה האחרונים אנו מקימים בכחותינו אנו מהמסד עד הטפחות על קרקע בתולה, והיכולת בידנו לתת להם את הצורה ואת התוכן כפי רצוננו ואמצעינו; מה שאין כן הערים, שהן פחות או יותר מיושבות, ולהן מסורת ידועה, ועלינו לכבוש לנו מקום בתוכן. בשטח זה על הישוב העברי להוציא מקרבו כחות-צבור כבירים. לא לחנם אנו מפארים ומהללים את מאיר דיזנגוף יאריך ימים ושנים על אשר בנה את העיר תל-אביב ויתקע לישובנו יתד ביפו. הן את עירנו הראשה, את ירושלים, עוד לא כבשנו. את חברון אבדנו, ורובן הגדול של ערי ארצנו כמו זרות לנו. היו ימים אשר אמרנו בלבבנו: הנה שבי הגולה יוצאי ערים הם כולם, ואלה ימלאו על נקלה את הערים בארץ-ישראל, – והנה חלק ישובנו בערי ארצנו דל ומצער מאד. ולכן מה רב ערכם של אלה מעסקנינו, אשר הקדישו את מרצם ליתן לנו יד ושם בתוך ערינו, אשר השכילו לחזות מראש את ערך הישוב הזה.
והמנוח שמואל-יוסף פבזנר הטביע את עינו הבהירה, עוד לפני חצי יובל שנה, בעיר חיפה, במקום אשר השתקע הוא וביתו. החברה “עתיד”, שנוסדה לפתח בארץ את חרושת השמן, ואשר פבזנר היה מראשי מיסדיה ומנהלה הראשי, בנתה על יד חיפה את בית החרושת הראשי, ופבזנר היה כמעט מן היהודים האירופאים הראשונים אשר התישבו בעיר הזאת; וזה גם השפיע הרבה על חבריו, יבדלו לחיים ארוכים: נחום וילבושביץ, טוביה דוניה ושמואל איצקוביץ לעשות כמוהו. אלה האמורים הם כחות ישוב, שרכזו מסביבם היקפים. – בהשתדלות המנוח פבזנר במרצו ובשקידתו נבנה התכניון בחיפה, ויהי המוסד החנוכי הזה גם ראשית הבנין של השכונה “הדר הכרמל”. והשכונה הזאת הלכה והתגדלה תחת נשיאותו ופקוחו של ש"י פבזנר, שהקדיש לזה את כשרונותיו ואת מיטב כחותיו.
התכניון החיפאי. – רק אוצר המכתבים אשר בארכיון של אחד-העם, חותנו של המנוח, יגלה לנו את כל אשר פעל ועשה בשטח זה ש“י פבזנר. מן הרגע הראשון להתעוררות הרעיון ע”ד יסוד תכניון בארץ ישראל קם לו לשטן אפרים כהן, מאנשי ההילפספריין הברליני, אשר השתדל להכניס את התכניון ירושלימה אל תחת הנהלתו, ולעשותו בית-ספר גרמני בלשונו. ואך ש“י פבזנר ידע עת וזמן לכל חפץ, והוא הוציא את מרצו הכביר וקבע את מקום בנינו של התכניון בחיפה. ולאחרי המלחמה, כאשר זכה המנוח לראות את המוסד בהפתחו, מאז, היה התכניון ילד שעשועיו והשקיע בו את כחותיו הצבוריים. הנה עוברים עתה ימים קשים על המוסד הזה, אנשים אשר לא עמלו בו משתדלים למעט את דמותו, ומה גדול הצער שאין ש”י פבזנר בחיים, מגינו וצור מעוזו של בית-הספר העליון הזה.
ואהבתו ומסירותו של המנוח לחנוך נעורינו הספיקו לו להקדיש מרץ גם לבית-הספר הריאלי בחיפה, ביחוד ל“פנימיה” שעל יד הבית הזה. בכל השומרון והגליל הלא אין בית-ספר תיכוני מלבד ביה“ס הריאלי בחיפה, והפנימיה משמשת פנסיון לכל התלמידים מחוץ לחיפה. ד”ר צ’רניבצקי וד"ר ביראם יודעים לספר הרבה דברים על עזרתו של פבזנר ומסירותו למוסדות החנוך בחיפה.
וש"י פבזנר היה במלוא מובן המלה, רב-פעלים. מקום היה בלבו הרחב ובראשו הצלול לכל מפעל, אשר ביכלתו להגביר ולהאדיר את הישוב העברי בחיפה.
הנה טבע הענינים מחייב, כי שבי הגולה, אחינו אנשי המסחר והתעשיה, ימלאו את הערים בארץ-ישראל על נקלה. אבל העיר חיפה לפני עשרים וחמש שנה, כשהתישבו בה המנוח פבזנר ואחוזת מרעיו, היתה כמעט תפוסה על ידי זרים. הגרמנים “בני ההיכל” הקדימו את היהודים, והם היו האירופאים הראשונים, אשר ידעו לכבוש להם את העמדות המסחריות בעיר העתיד הזאת. מחסני חמרי בנין, מקצועות שונים של חרושת עירונית, וגם הסוכנויות של אניות המסחר – הכל היו בידי הגרמנים, ודרושים היו הכשרונות הבלתי רגילים של ש"י פבזנר ואוצרות המרץ שלו, כדי להכריע את ההתחרות הזאת. אדם בעל השכלה גבוהה, יודע שפות אירופאיות, אשר לו מעוף מסחרי – הלך והצליח ותפס עמדה אחר עמדה במלחמתו המסחרית, ויפנה את הדרך לאחיו המתישבים בחיפה, למסחר היהודי בעיר הזאת. הוא אשר בנה את המרכז המסחרי, השיג את האמצעים הנחוצים. והעורק החשוב הזה בחיי המסחר היהודי בחיפה הוא פרי עמלו וכשרונו של פבזנר. לא בגבולות מאמרי זה אפשר לעמוד על הפרטים המענינים של היצירה המסחרית הזאת, שנבראה במאמציו של המנוח בתקופה הקשה ביותר לישובנו בארץ. המנוח נשא עליו את כל העמל והתלאה. היה ראש המרכז, והיה גם ראש לשכת המסחר העברית בחיפה.
ש"י פבזנר התחיל את עבודתו בחיפה כמנהל חברת “עתיד” לחרושת השמן והבורית. העסק לא הצליח, אבל חברת “עתיד” הולידה את בית החרושת הגדול “שמן” בחיפה. אחרי כן יסד לו המנוח סניף של בית המסחר “פבזנר כהן” לחמרי בנין, ולאחר המלחמה עברו עסקי הפירמא הזאת לחברת “חירם”. המשברים בתקופות שלאחרי המלחמה הרס את “חירם” עד היסוד בו, אבל עסקי החברה הביאו אל הארץ את מיסדי “נשר”, וחרושת המלט בארץ ישראל נוסדה איתן, ותוצרת הארץ זו ערכה גדול לאין ערוך בבנין ארצנו. שבע נפל פבזנר וקם. ומעולם לא אמר נואש, ועינו הבהירה הביטה תמיד למרחוק, וגם בשנת חייו האחרונה נגש אל יסוד מרכז מסחרי שני בהתאם את התכניות של הנמל שהולך ונבנה בחיפה, – לבל יבואו זרים לדחוק את רגלי המסחר היהודי בחיפה.
ערירי הלך לעולמו שמואל-יוסף פבזנר. בנים לא היו לו, והון ואושר לא הניח אחריו. אבל קימים בו דברי הנביא: “ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם – טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא יכרת”. בבתים ובחומות אשר לחיפה העברית יד ושם עולם לשמואל-יוסף פבזנר, ונשמתו צרורה לעולם בצרור החיים היהודיים אשר בעיר הזאת.
ואוי אוי לי כי אבדתיך, אחי ובני! כאח צעיר וכבן בכור היית לי, גיסי היקר, כל ימיך המעטים עלי אדמות.
ולמה זה מעטו כל כך ימיך!…
סופרים ועסקנים
מאתמרדכי בן הלל הכהן
תולדות אליעזר בן-יהודה
מאתמרדכי בן הלל הכהן
א.
תולדות בן־יהודה בשישים השנה האחרונות הן תולדות השפה העברית המדוברת; ומקום תולדות כאלה בדברי ימי שפתנו השבה לתחיה, בדברי ימי תחיתנו הלאומית. שמה, בדברי הימים האלה, יתנוסס שם בן־יהודה כאחד מגבורי האומה הישראלית; גבורי הרוח אשר קמו בתוכנו במאה השביעית לאלף הששי. אי־אפשר יהיה לכתוב ולדבר על ישוב ארץ־ישראל שהתחדש, על תנועת “חובבי ציון”, על מעשי הרצל וחבריו ולבסוף על סן־רימו והחלטת חבר הלאומים; מבלי לשלב לתוך מחרזת השמות הנהדרים והנאדרים גם את השם המזהיר של אליעזר בן־יהודה.
אנו חפצים הפעם לספר את תולדותיו, שקדמו לכל אלה המאורעות ההיסתוריים בתולדות שפתנו; ששמם הכולל הוא — בן־יהודה.
אליעזר בן יהודה הכהן פרילמן נולד בכ״א טבת תרי״ח. עריסתו עמדה בארץ ליטא; בעירה הקטנה לושקי אשר בפלך וילנא. מאביו נתיתם בהיותו בן חמש, ועוד טרם מלאו לו י״ג שנה הביאה אותו אמו האלמנה לעיר פולוצק, לחנכחו באחת הישיבות. הורי הנער היו מחסידי חב״ד ובעיר פולוצק החזיק ישיבה אחד מגדולי הלומדים החב״דים; חריף ובקי; רבי יוסף בלוקר שמו. ראש הישיבה הזה היה “משכיל” נסתר ידע דקדוק ותנ״ך; וגם קרא בספרים העברים החדשים. והרבי מצא את תלמידו הנער היתום נאמן לפניו, ויגל לפניו את סוד השכלתו וילמד גם אותו, כמובן בסודי סודות, את ה״תלמוד לשון עברי" לבן־זאב, ונם את כתבי הקודש. הלמודים האלה לא אחרו להראות את פעולתם על הנער והתפתחותו. נמאסו בעיני העלם חיי בן־ישיבה האוכל לחם חסד על שלחן זרים בית איש יומו, והוא יצא מפולוצק ויבוא לעירה “גלובוקויע” (עיר מולדת הרב רבי שמואל מוהליבר), במקום שהיה לו דוד אמיד, והדוד קבל אותו ויתן לו בביתו את כל צרכיו.
הספר הראשון בעברית אשר נתן לו ראש הישיבה לקרוא בו היה “כור עני”, התרגום העברי של רבינזוהן־קרוזה. בפעם הראשונה ראה הנער לפניו עולם, שלא ידעהו מראש, ספר עם תוכן שאינו דומה לכל הספרים אשר ידע, וכאשר בא לשבת בבית דודו, השתדל להשיג עוד ועוד ספרים בדומה לו, והוא בלע את כל ספרי השכלה אשר מצאה ידו. כבר נודע שמו בעירה בתור “משכיל”, ודודו ובני ביתו הוכיחו אותו על מעשיו, ביחוד על הדקדוק בקריאתו את כתבי הקודש ובשיח תפלתו. חסידי העירה רננו מאד אחרי העלם הזה, אך בעירה נדחה זו התיישב אחד מנכבדי החסידים שהתחמץ, והאיש נכבד ואמיד, והוא קרב את הנער המדקדק אליו, ויעניקהו מאוצר ספריו הגדול, ובתו הנערה, בת גילו של הנער, למדה אותו כתב ולשון המדינה, ועולם חדש, חדש לגמרי, נפתח לפניו. שם האיש — שנ״ה יונאס, לאחר זמן חותן בן־יהודה פעמים.
קוראינו היום לא יבינו, לא ירגישו את כל המהפכה אשר נהיתה בהשקפת עולם של העלם. הם לא יבינו בודאי את כל אשר היה על הצעיר הזה לסבול מאת הסביבה החסידית, שהיה נר בתוכה, לאחרי שנודע הדבר, כי הוא מקבל השפעה מאת יונאס זה, שסורו אצל החסידים היה רע, הנער נחל שם אפיקורס, ודודו החסיד שלח אותו מעל פניו. ואולם גם הנער החליט לנדוד לגרמניה לבקש שם דעת. בדרכו עבר דרך דינאבורג, היא העיר דווינסק היום, ושם מצא נערים כגילו “משכילים”; והם מצאו לו מקרב תלמידי בית הספר הריאלי מורה, שהבינו להכנס לבית הספר. המורה הזה היה שאול וואיטינסקי; מי שגמר את ביה״ס לאינג׳נירים, ואח״כ כשאפו למשרת פרופיסור התנצר. וואיטינסקי זה הרבה לעשות טובות עם הצעיר פרילמן ויכניסהו אל המחלקה הרביעית של ביה״ס הריאלי; ובעוד שלש שנים גמר את בית הספר.
בימי שבתו בביה״ס התרחק מן היהודים ומעניניהם. הימים היו ימי שנות השבעים, ורבים מבני נעורינו הלכו לקראת הדעות החדשות של “תקון העולם”, ויהי גם גבורנו כאחד מהם. לענינים האלה היה ירחון מיוחד גם בשפתנו (“האמת” של ליברמן), וגם ב“השחר” היו נדפסים שירי יהל״ל והד״ר קמינר, שתכנם היתה תורת הסוציאליות האנושיות שקדמה ללאומיות. הצעיר פרילמן מאהבתו לשפה העברית קרא את כל זה והתמסר אל התורה החדשה הזאת.
המלחמה הבלקנית, מלחמת רוסיה ותורכיה, הפכה את השקפת עולמו. הנה עמי הסלבים נלחמים על לאומיותם, על חופשם מעול זרים. איה איפוא הוא הלאום היהודי, ומדוע לא יגאל גם את ארצנו? השאלה הזאת נקרה במוחו של העלם, הרעיון הזה לא חדל מלהרעיש את מיתרי לבבו. לשחוק היה בעיני חבריו, כאשר מסר להם את מחשבותיו, אבל נמצא אחד אשר הודיע לו, כי בהוצאת אחמטובה נדפס תרגום של איזו מספרת אנגלית וגם גבור הספור הזה חולם את חלומו. זה היה הספור “דניאל דירונדה”. הספור הזה נתן תוקף והחלטה לרעיון התחיה שבלבו שלא הרפה ממנו. וגם בלכתו אחר זה לפריז כדי להשתלם ונכנס לאוניברסיטה ללמוד חכמת הרפואה לא חדל לחשוב מחשבות ע״ד רעיון לבו, רעיון התחיה הלאומית העברית. ודוקא בפריס, בתוך סביבה זרה, ובלב איש נכר, עתונאי רוסי, צ׳אשניקוב שמו, מצא ההוזה הצעיר הד למחשבותיו הטמירות. זה העתונאי הנכרי, בן השבט הסלבי, הבין ברגע את הטרגדיה של העם העברי, עם בלי ארץ, והרגיש את מכאובי רעו הצעיר, בן העם האומלל הזה, השואף לרפא את המחלה בת אלפים שנה, שואף ותועה למצא את המבוא ללב עמו לעוררו ולהעירו כי יחוש וירגיש גם כל עמו את אסונו הגדול וישתדל להחלץ ממנו. עצת העתונאי הרוסי אליו היתה — לעורר את השאלה בדפוס, בעתונים העברים, הצעיר פרלמן שמע לעצה זה וישלח את דברו אל “המגיד”, ואחרי שדבריו לא נתקבלו נסה לשלח את מאמרו אל סמולנסקין. המאמר ראה אור ב“השחר” (שנה תשיעית חוברת ניסן) בשם “שאלה נכבדה” ומכתב שלח העורך אל הסופר החדש ויהלל את שפתו וסגנונו ויברכהו.
זה החלו להיות סופר בישראל, זאת היתה ראשית מעשי בן־יהודה בעבודת התחיה הלאומית.
ב.
וחיי התלמיד בן־יהודה — כבר נקרא לו בשמו החדש הזה כי כן הלא חתם את עצמו על מאמרו — נמשכו להם בעיר פריז בדרכים, שכל התלמידים העניים הולכים בהם, הדרכים שהתורה נקנית בהם: פת במלח ומשכב על הארץ וחיי צער ורעבון למחצה לשליש ולרביע. החדר הקר והצר תחת הגג וכל התנאים הרעים של סטודנטים עניים גרי הרובע הלטיני עשו את שלהם, ובעלם הצעיר נראו האותות הראשונים של מחלת הריאה, החל לגנוח דם. הרופאים אסרו עליו כל עבודה וביחוד המשכת למודי הרפואה, וצוו עליו לעבור לארץ, שאקלימה חם. אז התעורר בו הרצון ללכת לארץ ישראל. הוא פנה בבקשתו אל חברת “כל ישראל חברים” כי תשלח אותו לביה״ס “מקוה ישראל”, ואמנם יעץ לו קהל נטר להכנס אל ביה״ס המזרחי שלהם, וילמוד תורת הצמחים, ואז יתנו לו משרת מורה במקוה ישראל. בן יהודה קבל את ההצעה הזאת, ובשקידה רבה החל את למודיו החדשים בבית הספר מיסודה של החברה, אבל מחלתו לא רפתה מעליו, והרופאים שלחוהו לאלג׳יר.
באלג׳יר לא היתה עליו כל עבודה, את צרכיו מלאה החברה כי״ח, כי הלא היה תלמיד בבית הספר שלה והכינה אותו להיות מורה במקוה ישראל. כל שעשועיו היה רעיון התחיה, והרעיון הזה היה כמעין המתגבר ומיום אל יום הלכה ההכרה הלאומית ונעשתה עיקר נשמתו ורוח אפו. מאלג׳יר שלח מכתבים ל“המגיד” וגם ל“השחר”. עתה, לאחר שנתפרסמו מאמריו בהירחון “השחר” נפתחו לפניו גם שערי “המגיד”, אבל עכשיו היתה לו מלחמת סופרים עם סמולנסקין. זה האחרון אמנם נשא ראשונה את דגל הלאומיות העברית, אבל לא היה שולל את הגלות. רעיון “היהדות הרוחנית” של ההיסטוריון הר״ש דובנוב לפני עשרים וחמש שנה היה גם רעיונו של סמולנסקין. הוא הקדיש מלחמה עם כל המתכחשים לעמם, על כל ההולכים לחקות מעשי עמים אחרים, על כל המתבוללים למיניהם, על כל תועבות “השכלת ברלין”, אבל לא הרגיש שום צורך במרכז ארצי, בתחית העם על ארצו ההיסטורית, בשיבת בנים לגבולם. ובן־יהודה היה הראשון, אשר לא יכול להסתפק ברוחניות, ביהדות שיש לה אחיזה בגלות, וידרוש תחיה, תחיה מלאה ושלמה, תחית הארץ ותחית השפה, כי בלי ארץ ובלי שפה לא ישוב עם לתחיה, לא יתואר עם חפשי בארץ. אבל סמולנסקין, אשר ידע את החמר האנושי אשר לנו, את העם החדור כלו הכרה גלותית ושבור ורצוץ, עם אשר תוכו נחר ואשר את קצהו האחד אכלה ההתבוללות ואת הקצה השני הבערות הפראית, — לא היה תמים דעות עם עוזרו הצעיר, ויתנהו לחוזה משא שוא, והצעיר גם התלוצץ וישאל: האם ימליכו את פינס למלך על ישראל…
ולא ארכו הימים, והנצחון היה לבן־יהודה. את נצחונו הביאו לו הפרעות של שנות 1881־2 ברוסיה. אז נוכח גם סמולנסקין כי אין עצה ואין תרופה למחלת הגלות מלבד התחיה השלמה.
ואז שם בן־יהודה פניו לארץ ישראל. עוד קודם לכתו אל הארץ רכש לו ע״י מכתבים אח לרעיונו, את הרי״ד פרומקין, עורך ומו״ל “החבצלת”. רוב הקוראים יודעים את החבצלת בתקופתה האחרונה, העתון היה לפה לחרדי ירושלים, ואשר לפעמים התריז דברים כנגד “חובבי ציון”, ויהי גם תקופה ידועה מן הנלחמים בבן־יהודה ובדרכיו. אולם אך מעטים יודעים ומכירים, מה היה העתון “החבצלת” בימיו הראשונים, וכי גם הוא היה בלוחמים תחת דגל תחיתנו, ועוד מאלג׳יר היה בן־יהודה שולח מכתבים לעתון הזה, וגם זה האיש פרומקין היה סופר לוחם, והוא שהיה מודיע מתועבות יקירי הכוללים, כמובן בהסתר שמה בעתוני חוץ לארץ, וגם ב“השחר”, שהיה שמו לחרם בירושלים. הרי״ד פרומקין הבטיח לבן יהודה, כי בבואו לארץ ישראל יתן לו קצת עבודה בעתונו וייתן לו גם שכר עבודתו, סכום פעוט מאד.
והוא החליט. מן הדרך הודיע על אודות נסיעתו לארץ ישראל למורו ואיש בריתו שנ״ה יונאס, שהתגורר אז במוסקבה, ויבקש ממנו לתת לו את בתו לאשה, זו הבת שהיתה לו מורה בשפת רוסיה. הצעירים נפגשו בוינה, שם באו בברית הנשואין וילכו שניהם לארץ ישראל, ויבואו ירושלימה. ויסורו לבית הרי״ד פרומקין. בירושלים חי חיים של יהודי חרד, חיי איש ירושלמי לכל פרטיו וחוקותיו. “אם בין זאבים מושבך — ילל כמותם”, אומר הפתגם, ובן־יהודה ידע, כי הוא הולך ונושא רעיון גדול בחובו וכי עליו להפיצו בקהל, ולכן אל לו לפרוש מן הצבור. מי שהיה סוציאליסט וסטודנט פריזאי התלבש אצטלא דרבנן, גדל את פאותיו פרא והתהלך עם האלהים. עוד תמצא בירושלים תמונת בן־יהודה מתקופה ההיא, בצלם צורבא דרבנן מרחוב חב״ד או ממאה־שערים. לא הפיר כל חק, ויהי מניח תפילין ושומר מצוה כאחד האברכים החסידים. הוא נמנה על כולל חב״ד. אבל דרכיו אלה לא הועילו לו, אחרי אשר בעבודתו הספרותית היה מטיף לתחיה, היה מוכיח את הנחיצות לחיים בריאים ומלאים, חיים שאין בהם בושה וכלימה של החלוקה ושל הגלות בתוככי ארצנו. עורך “החבצלת” קבע לו מדור בפני עצמו, הוספה מיוחדת בשם “מבשרת ציון”, שהיה בן־יהודה מוציאה על חשבונו בסיוע קטן מצד המו״ל, אך הוצאה זו לא האריכה ימים הרבה. אך הנסיון הקטן הזה הוכיח לו, כי יש ויש ביד עתון לוחם לעורר את הקהל הנרדם, אפילו בעיר כירושלם, עיר שעל קנאות פרנסתה וכל בניה נושאים ונותנים באמונה ויראת שמים מסחרם העקרי.
נמצאו גם בירושלים אנשים, אשר הבינו לערכו של בן־יהודה. מקרב עדת הספרדים; אזרחי הארץ ותושביה זה שנים רבות, התקרבו רבים אל המשכיל הצעיר, ביחוד מן המורים אשר בבית הספר לחברת “כל ישראל חברים”, וגם מתוך האשכנזים תמכו אחדים בו בחשאי. ונמצא הרי״מ פינס; שהוא קרב אליו את בן־יהודה בגלוי, ויהי ידידו ואיש בריתו. גם רבי מיכל פינס ישב בירושלים אל עקרבים, וקנאי העדה מררוהו וישימו לו כל עלילות שקר. ישבה אז לכסא בירושלים הרבנית מבריסק, והיא שמה את המנוח פינס ועבודתו אל מול פני מלחמה חזקה. ופינס שמח לקראת בן־יהודה, והשנים האלה היו הראשונים אשר קבלו עליהם לדבר רק עברית. פינס זלזל לפעמים קרובות בדבר זה, אם כי שמר את נדרו בדברו עם בן־יהודה, ואולם בן־יהודה אחת החליט וישמור לדבר עברית אל כל הפונים אליו, אם אך ידע כי המדבר אליו שומע את שפתנו. לשוא שחקו עליו רעיו ומכיריו, לשוא עשו אותו מטרה לחצי מהתלות ויתעללו בשפתו, אשר קרא לה שפה ברורה, אם כי היתה כשפת עלגים בעיני שומרי מסורת המליצה. בן־יהודה נשאר הקנאי הגדול לרעיון תחית השפה על־ידי הדבור בה, וכאשר נולד לו הבן הראשון, החליטו לבלי דבר אל בנם זה בשפה אחרת מלבד העברית. העידו בו, כי את כשרונות בנו הוא קובע, אם ילמד את פיו לדבר בשפה מתה, מוגבלת, בן־יהודה באחת, ויהיו גם כשרונות בנו הבכור לקרבן על מזבח תחית השפה.
הדבור העברי, שפה ישנה־חדשה לעם ישראל, שפה אחת לעם אחד במקום השפות הרבות אשר לשבי הגולה בארץ־ישראל, — רעיון זה נעשה משאת נפשו של בן־יהודה, האלפא והתיו של חייו. ברעיון זה מצא את עצמו, ומאז החליט להקדיש, את כל כחותיו אך ורק להגשמת רעיון זה. אלה תולדות העבודה הענקית “מלון הלשון העברית, הישנה והחדשה” אשר חמשת כרכים ממנו כבר נתן לנו בן־יהודה בחייו, ואשר גם ליתר החלקים אצר והכין חומר אשר ממנו יבנו.
ג.
תחית השפה העברית, לעשותה מדוברת בפי העם, זה הדבר שנהיה אצל בן־יהודה למה שקוראים Jdēe fixe, מרכז עבודתו ורעיון הויתו — כל זה נעשה לאחר התישבו ישיבת קבע בארץ ישראל. במאמרו המפורסם “שאלה נכבדה” ב“השחר”, שבו החל את הטפתו לחדש את הלאומיות העברית, בן יהודה הוא מטיף התחיה העברית בכללה, וענין השפה נכלל אצלו עם יתר הקניינים, הקובעים את הצורה הלאומית. הוא רק מכריז, כי מוכשרים אנו לחיים לאומיים שלמים, אחרי שיש ויש לנו שפה, אשר בה כותבים אנו עתה כל העולה על רוחנו, “וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם רק נחפוץ”. בן־יהודה לוחם במאמרו הנזכר, וכן במאמרו השני “ועוד מוסר לא לקחנו” (ג״כ ב“השחר” שנה תשיעית) רק לרעיון הלאומיות, לעורר בקרב אחינו את ההכרה והרגש הפנימי לשוב להיות עם אחד יושב בארץ אחת ותחת שלטון מדינה אחת. עוד יותר מזה: הוא נשען בדברי מיל, האומר, כי יותר מאחדות הלשון ואחדות הדת פועלת אחדות הקורות בזמן העבר, אחדות הזכרונות המשותפים, ימי הגאוה ומצוקות השפלות, שעברו על בני גזע אחד לעשותם ללאום.
במאמריו הנזכרים יוצא בן יהודה לעורר את העם לשוב לארצנו — ישוב ארץ ישראל בצורה רגילה. אותם הדברים אשר שמענו מאת רצ״ה קלישר, אותם הרעיונות אשר נסה לפתח משה הס. הוא גם אומר, שאינו בא לגלות חדשות ונצורות. הוא אינו נמנע מלהשתמש במאמרי התלמוד המשבחים ומפארים את מצות הישיבה בארץ ישראל. הוא מעורר ליסד חברה, שתהיה כסניף לחברת כי״ח, “אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת האדמה”. ואם כי הוא מדבר ברחבה על התשועה הגדולה, אשר תצא מעבודה לאומית זו גם להספרות, ומנבא כי “גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאומנות בידם”, — אך אין דבר על אודות הדבור העברי. לזה לא חכה, על אודות הדבר הזה לא חלם אז.
ואולם בירושלים מצא תנאים טובים, תנאים טבעיים לעשות את הנסיון להחיות את השפה העברית ולשומה בפי העם. בימים ההם ובעת ההיא שבא בן־יהודה ירושלימה מצא המון יהודים יושב צפוף בעיר העתיקה, סגור בתוך החומות. יהודים מכל הארצות, ממדינות אירופא, אסיא ואפריקה, אשכנזים, ספרדים, תימנים, מערבים, גורג׳ים, בוכרים, עדה עדה ומנהגיה, קהל קהל ושפתו. ולכל מין ומין מן ההמון הזה היתה שפה אחרת לו לבדה, אם כי תנאי החיים הכריחו את הענפים הנפרדים האלה, לעתים קרובות, להיות לעם אחד, עם עברי. זה היה צורך החיים החברתיים, החיים המדיניים, זה היה גם מצרכיהם של חיי יום־יום. שכנים שונים ישבו בחצר אחת, בבית אחד, והם בני עם אחד — איש את שפת רעהו לא יבינו! צרכי החיים הכריחו את הבודדים האלה לברוא להם שפה אחת, מיוחדת לכלם, וטבעי מאד היה הדבר, כי יבחרו להם כלם את השפה העברית. כל תנועה הולכת תמיד בקו המתנגד פחות, ומפני שכל איש יהודי, או אשה, יודעים הרבה־הרבה מלים עבריות, לכן נוצרו מעצמם התנאים, שהכשירו בירושלים את השפה הלאומית שלנו לשוב ולהיות לשפה חיה בקרב בניה, אשר שבו לארצנו. אנו יכולים להיות בטוחים, כי עוד טרם קם בן־יהודה להיות מטיף לרעיון תחית השפה, כבר נמצאו רבים אשר ידעו לדבר עברית, ואנו זוכרים עוד מילדותנו, לפני הרבה עשרות שנים, שהיו באים אל ערי הגולה שד״רים מארץ ישראל והיו מדברים אלינו בלשון הקודש.
החידוש של בן־יהודה היה אחד גם בענין ישוב ארץ ישראל בכלל, גם בענין תחית השפה בפרט. הוא הוציא את שני הדברים האלה מרשותה של הדת והאמונה והעבירם לשטח אחר, שטח הלאומיות. ישוב ארץ ישראל חדל להיות צורך דתי, כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, כמו שהיה אצל הר״א מגרודיץ ורצ״ה קאלישר, והשפה העברית צריכה לחדול להיות “בת השמים”, כי אם שפחת החיים.
ומכאן ואילך אך צעד אחד אל תחית השפה בבתי הספר. בן־יהודה ראה ונוכח, כי ביתו אשר בנה בעברית לא יוכל להחזיק מעמד. הילדים יוצאים אל חבריהם ורעיהם החוצה, ושם ישחקו עם בני גילם וילמדו את לשונם. ואחר כך, מה יעשו ביום אשר יהיה עליהם לבקר את בתי הספר, ללמוד את תורתם? ויהי דברו לעורר את טובי המורים, אשר שפתנו אתם, כי ינסו ללמד בעברית את כל אשר ילמדו. בהשתדלותו נעשו הנסיונות האלה בירושלים ובמושבות אחדות, והדבר הזה הצליח. יצחק אפשטיין, יהודה נרזובסקי, דוד יודילוביץ, ישראל בלקינד ואחרים מן הצעירים נסו את כחותיהם להורות “עברית בעברית” וגם את יתר המקצועות בעברית, ובן־יהודה נתן מרוחו עליהם ויכונן את מעשיהם. המורים הצעירים יסדו גם הם את בתיהם בעברית, וילמדו את נשיהם ובני משפחתם לדבר כן בשפתנו, והלגיון העברי הלך הלוך והתגדל בארץ ישראל. מצד הפדגוגיה הנסיון עלה יפה: הילדים התפתחו וראו ברכה בלמודיהם והעבודה של בתי הספר הראתה את פעולתה הטובה על התפתחות הלשון. חיי בתי הספר דרשו מושגים חדשים, מונחים שונים, ביאורים טבעיים; וכר נרחב היה לכחות היוצרים להפרות ולהרבות את גזעי שפתנו. המון חיים חדשים התפרצו אליה, ורבים מנעוריה שבו אליה.
מובן מאליו, שלא באפס יד נהיה הנצחון הזה. ככל אשר הלכה השפה והתפשטה והתרחבה, כן הגביר בן־יהודה חילים, ויעש תעמולה גם בארץ גם בחוץ לארץ. חברות “שפה ברורה” נוסדו במרכזים רבים והשיטה “עברית בעברית” היותה שיטת הלמוד כמעט בכל הגולה. נמצאו מומחים, אשר פתחו את השיטה הזאת, ויכתבו ספרי למוד טובים, ויפתחו “חדרים מתוקנים”, וישימו את הלשון העברית למדוברת בפי תלמידיהם. והטובים מקרב המורים האלה השתדלו לעבור לארץ־ישראל, למקור התחיה של שפתנו, ולהמשיך את עבודתם הלאומית פה בארץ. ואולם העבודה הזאת, ככל עבודה לאומית, דרשה קנאים, אשר לא יחתו מפני כל. בארץ־ישראל נצבו כצר לשפתנו בתור שפת הלמוד, בתי הספר מיסודם של אחינו השונים בחו״ל: לונדון, פריז, ברלין — כלם באים אל הארץ ושפות ארצותיהם בידיהם, ואת אלה הם כופים על התלמידים והתלמידות. ובשאיפות זרות אלה נתקלו קנאי שפתנו תמיד, החל מן האליאנס הצרפתי, עד חברת “העזרה” הגרמנית.
וראש הקנאים במלחמת מצדה זו היה תמיד אליעזר בן־יהודה. פניו כבר לא הלכו כמעט בקרב האחרון עם “העזרה”, במערכה האחרונה המכריעה. רבו הלוחמים, גם הילדים התקוממו, ודגל תחית השפה התנוסס למעלה, ועיני בן־יהודה ראו ושמחו. אדם אין בארץ, שעבודתה תהא תמה באין נפתולים ומגרעות, וגם בעבודתו הספרותית והעסקניות של בן יהודה, מובן הדבר, אפשר למצוא מגרעות. אפילו המלון הגדול איננו נקי בודאי מאלה. ואולם בעבודתו לתחית השפה העברית התרומם בן יהודה, ויהי שותף ליוצר בראשית, ו“הצור תמים פעלו”. הוא נתן פה לאלם, ובן יהודה נתן שפה ללאם.
ד.
אליעזר בן־יהודה הלך ירושלימה, כמו שקוראינו יודעים, בכונה תחלה לעבוד שם אצל הרי"ד פרומקין במערכת “החבצלת”, כי היה היה בן־יהודה, בראש ובעיקר, עתונאי, וכשרון מצוין היה לו של עתונאי מדיני. “יכול כל אדם מישראל להיות כמשה רבנו”, ואדם בעל כשרונות טובים ושוקד על עבודתו ומתמיד בה, יוכל להגיע למדרגת בלשן מלומד, כמו שהגיע למדרגה זו בהמשך הזמן גם בן־יהודה. אבל מתחלת בריתו, על פי טבעו ומזגו, נולד האיש הזה להיות עתונאי, המתרגש לרגלי כל מחזות החיים, השואף לתקן את הקלקלה שבצבור, עתונאי לוחם, בלתי חת מפני המחייבים כנגדו, מפני המסורת של הישן ומפני הברק של החדש. עתונאי, האומר:
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָא אֶחָד —
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
ויצא בן־יהודה לאויר העולם היהודי לא כמלומד וכבלשן, ולא כעסקן צבורי, אך כעתונאי מוכן לקרב. את המאמר הראשון “שאלה נכבדה” קרא הכותב “שאלה לוהטת”, ואולם סמולנסקין מצא שם כזה “לוהט” יותר מדאי, ויצנן אותו בשנותו את שמו קצת. ומה גדלה שמחת הסופר הצעיר, בשמעו מפי מכתבו של סמולנסקין תהלתו, בכתבו אליו “שפתך אתך וברכה אראה בעטך”, והוא ראה את תפקידו בעבודת העתונות.
אך ההוספה “מבשרת ציון”, להעתון השבועי “החבצלת”, הוספה חדשית דלה וצנומה לעתון שבועי בירושלים לפני הרבה עשרות שנים, — מצע ספרותי כזה היה קצר מהשתרע לפני העתונאי המלא כח עלומים ותנועת חיים. בפרט אשר ידע והכיר האיש את התפקיד הגדול אשר עליו לעורר נרדמים, להרעיש עולם מלואו, להקים שאון גדול, לעשות חדשה בארץ. במצב כזה אי אפשר לו לדור בכפיפה עם הרי״ד פרומקין, שהקצה לו קרן זוית קטנה אחת לחדשים, בפרט שבעל הבית עורך “החבצלת”, לא תמיד היה יכול ורוצה לתת רשות לשכנו להחריד את הקהל, להרגיז את האוזים. גם פרומקין היה עתונאי, אבל היה זקן מבן־יהודה בשבע שנים, וירושלימה בא בהיותו ילד בן תשע, ונתחנך בסביבה ירושלמית, שבה, לכל היותה “מגלים טפח ומכסים טפחים”. והשתדל בן־יהודה לבנות לו במה ספרותית לעצמו, עתון אשר הוא יהיה אדונו ובעלו ויכולת תהי בידו לדבר ככל העולה על רוחו. המפגע העקרי על הדרך הזה היה — רשיון הממשלה להוציא עתון חדש. בימי המשטר הטורקי צריכים היו להשיג רשיון כזה מאת השלטון המרכזי, ודבר כזה לא על נקלה היה להשיגו. והשתמש בן־יהודה ברשיון, שהיה להירשנזוהן להוציא עתון בשם “הצבי”, והחל להוציאו בתכנית קטנה, ואחר כן הגדילו. וחדשה עשה בארץ ישראל — מכירת הגיליונות לאחדים, תחת אשר עד כה היו מקבלים את העתונים רק המנוים עליהם לשנה או לחצי השנה. סכומי כסף לתשלום מחיר החתימה לשנה או לחציה לא היו בנמצא, אבל הפרוטה מצויה, ורבו הקופצים על העתון החדש, ורבו הקוראים, ורבתה ההשפעה של העתון הזה.
בן־יהודה בתור עורך עתון, כלומר עתונאי, הנושא עליו את כל האחריות של עבודתו, היות שאינה עוברת תחת בקרת של איש זולתו — פלס לו את הדרך ביד רמה, מבלי להתחשב עם המסורת בסגנון השפה. אם הרעיון של תחית השפה נזכר במאמרו ב“השחר” רק כאחד הקנינים הלאומיים, שעלינו לשוב ולרכוש אותם, הנה בלבו, כפי הנראה, שמר מאד את הרעיון הזה וקוה להגשימו. עוד בהיותו בפריז ונפגש עם הרא״מ לונץ מירושלם ועם מר מרדכי אדלמן, שהיה עוזרו התמידי של “השחר”, התחיל לדבר עמהם עברית. מפי מר לונץ שמע בן־יהודה בפעם הראשונה את הדבור העברי במבטא הספרדי, ובהיותו אחר כן באלג׳יר, למד את המבטא הזה על בוריו מפי היהודים הספרדים שם. ובשבתו עתה בא״י ובידו כלי יוצר מוכשר לתחית השפה — העתון שהוא עורכו ומוציאו — נתן אל לבו לגשת אל העבודה וללכת אל המטרה באופן מעשי. והתחיל ליצור מלים, לברוא מונחים, לצלול בים ספרותנו שבכל הדורות ולהעלות משם, ממעמקים1, את כל הדרוש לחפצינו לחיינו יום־יום. ולא היה גליון “הצבי” או “ההשקפה”, או “האור” —השמות השונים שבהם נתגלגל העתון של בן־יהודה במשך עשרות שנים — שלא היה מביא איזה חידוש, שם חדש או בנין חדש לאיזה פעל. במעשה בראשית של השפה משתתפים תמיד שנים, החיים והספרות, הגומלין זה לזה בכל עת ובכל שעה. וכל מה שהיה בן־יהודה מרויח מן החיים, בשיחה העברית בביתו ובמסבת רעיו, היה נותן מרכושו זה להספרות, וכן להיפך: מלה חדשה, שנתחדשה באחד מעתוניו, הייתה יוצאת ונעשית קנינו של שוק החיים.
חסרונם הגדול של הסופרים העברים היה שהסתפקו במה שהיה להם וגם חשבו את שפתם לדי עשירה, שאינה זקוקה עוד להתרחבות. ואמנם, שפתם של הסופרים בתקופת סמולנסקין ולילינבלום היתה הרבה יותר גמישה, משהיתה בימי מאפו. גם בן־יהודה בעצמו במאמריו ב“השחר” הודיע בדבר החלטי, כי “ביד שפתנו להביע את כל העולה על רוחה”, אבל בהתנגשו בארץ ישראל פנים אל פנים עם החיים, חיים בלי כחל ובלי סרק, שאין המליצה הולמת אותם, היה מוכרח להודות על עניות שפתנו ולדאוג להספקת צרכיה ולחדש מלים ומושגים בכל יום. ותארו לעצמכם את הפנים הזועפים של סופרינו, באמור להם איש חדש מקרוב בא, כי עניים הם בדעת שפתנו, כי באמת מנמנמים הם ומדברים בחידות וברמזים, לקוחים ברובם מן הספרות הקדומה, אבל שפתם אינה זו של בני אדם חיים. מי מאתנו, הסופרים הזקנים לא התרעם על המרחיב־המחריב הזה ולא התלוצץ על הגולמים שברא בן־יהודה, ויתן שמות בפיהם? אבל בן־יהודה לא שת לבו לדבת הסופרים ולכל תלונותינו; והוא הוסיף להכניס מלים חדשות, שסוף־סוף אנחנו בעצמנו היינו מוכרחים להשתמש בהם. והיום הזה אנו רואים את כל העושר אשר הנחילנו, את כל העוני אשר היה אפילו לטובי סופרינו בתקופה שלפניו.
רצונו של בן־יהודה העתונאי היה לבטא את כל אשר בלבו, באמת את כל “העולה על רוח” הסופר. אבל ככל אשר למד ולמד את לשונו ועטו לדבר ולכתוב בשפתנו לא מצא את הנחוץ לו, והוא לא חשך מכל יגיעה נפשו ויחקור וידרוש ויחפש ויחטט בנבכי ספרותנו. ואם בכל אלה לא מצא מן המוכן, אזי חבר ויצר והשוה, והיה אם גם זה לא הספיק, אזי פנה אל השפה הערבית אחות העברית ויקח ממנה וישם בכלי שפתנו, או עשה כמתכונתה. ובן־יהודה מבשרו חזה את כל הקושי שבדבר, הרגיש בעצמו את חבלי הלידה של כל מלה חדשה ולא אבה לתת לעמלו הרב להשכח, למחות את עקבותיו. הוא שמר על מחקריו, על הפנינים אשר דלה מתהומות, וישם באוצרו את הפתקאות ויחליט לאספן יחד ולסדרן, למען יהגו גם אחרים מפרי עמלו.
אלה תולדות המלון הגדול “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שבן־יהודה החל ואסף חומר רב להשלמתו. לא בלשן בעל מקצוע, לא איש מדעי יבש, לא מדקדק הנהרג על קוצו של דגש קל, עתונאי, נביא החיים הלאומיים, הדורש אל החיים ובשבילם, נגש לברוא את החבור הגדול הזה. ודורות רבים ישאבו מן המעין הזה, אשר לא יחרב לעולם ולהפך: יקומו בני חיל ואנשי מדע ויגמרו את אשר החל בן־יהודה וישכללו את פעלו אשר פעל בשפת עמו ותחיתה.
ה.
וביתו הדל והצנוע בירושלים נעשה לבית ועד לכל אלה הרוגנים באהליהם, על הסדרים המקולקלים בעיר האלהים, לכל המבקרים אחרי מעשיהם של ממוני הכוללים, לכל השואפים לראות את “העיר והמחוזות” מתנערים מעפר שפלותם ברוח ובחומר. בן־יהודה נלחם בלי הרף בכל הרקבון, המכרסם את הישוב הישן, לא חת מפני כל. וכמובן, היה היה האיש הזה לצנינים בעיני תקיפי הכוללים, ולא חשכו מכל עמל נפשם להגות אותו מן המסלה הצבורית ויהי מה.
בירושלים ישנם תמיד בריות יפות, שהשפה היהודית העממית קוראת להם “כף המבשלים”, הבוחשת תמיד את “קדרת הקהל”. גם בעת ההיא היה “כל־יכול”, כזה. בירושלים החרדית זה האיש נתן עיניו בבן־יהודה ויאמר לעשותו לגל של עצמות. הדרך, אשר בו בחרו “יקירי ירושלים” לבער מקרבם את בן־יהודה, היתה המלשינות לפני השלטונות הטורקים. בירושלים משל אז פחה עריץ, שונא ישראל וצורר הישוב החדש. זה היה לאחרי שיצא חק אסור הכניסה. טיומקין, שב לרוסיה, והעבודה הישובית של שנות תרנ״א — תרנ״ב נפסקה בתגרת יד הממשלה התורקית, שהתחילה להביט בעין רעה על המושבות והתפתחותן. ואת השעה הזו מצאו שונאי בן־יהודה מוכשרת לפניהם להתנפל עליו ולשום לו עלילות דברים בפני השלטונות הטורקים בירושלים.
בן־יהודה היה עורך ומוציא אז את העתון “הצבי”. עוד בגליון המוקדש לצום החמשי תרנ״ב נתפרסם מאמר, שבו הוכיח את היושבים לארץ ובוכים על חרבן המקדש; כי לא בדרכים כאלה מביאים את הגאולה. “לו לבם, לא בגדיהם קרעו — היה כתוב שם — לו מלב חם הדמעות נבעו, כי אז לא רק בבכי הצטינו, וכבר לרוחתנו בעצה ומעשה הזדרזנו”. את הקטע הזה הביאו “יקירי ירושלם” לפני המוערף (הוא מנהל ההשכלה והוא גם הצינזור) ויראו לו באמצע על דברי המרד נגד הממשלה אשר בו. המוערף לא שם לב אליהם ואל דבריהם. הפקידים הטורקים ידעו תמיד את כל דברי הריבות והמחלוקת, שאינם פוסקים בין איש לאיש ובין מוסד למוסד, והם לא היו נכנסים אל עומקן של הבצות האלה, רק אם נשקפה להם תועלת חמרית. ושטנה רשמית; כתובה וחתומה מאת החכם־בשי, לא יכלו המשתדלים להשיג, וירפו הפעם, ויחכו למקרה יותר מתאים.
וזה לא אחר לבוא. ביום ט״ו כסלו תרנ״ד נדפס בעתון “הצבי” מאמר בשם “מצות צריכין כונה”, וכותבו היה שנ״ה יונאס, חותן בן־יהודה. ביום השלישי באו אל החכם־בשי ויבהילהו בגליון “הצבי” ויאמרו כי עליו החובה להודיע להממשלה, כי דברי מרד נמצאו במאמר הזה. החכם בשי היה אז רבי יעקב שאול אלישר. אדם תמים ומפחד תמיד ומתרחק מריב, והוא פקפק בדבר ולא אבה לעשות דבר. אז קם המשתדל ויקרע “קריעה” כדין, וישליך את גליון “הצבי” לעיני הרב ולעיני כל ה“חכמים” הספרדים אשר ישבו במסבת הרב, וידרוש כי יקרעו גם הם את בגדיהם. החכמים לא אחרו למלא את דרישתו. ואיימו על החכם בשי, שאם לא יודיע הוא את הדבר להממשלה, אזי יעשו את הדבר הזה הרבנים האשכנזים, והממשלה תשים את העון גם בו, בחכם בשי, אשר האפיל בטליתו על הקורא למרוד במלכות. הדברים האלו השפיעו על הרב, והוא שלח את המוכתר להודיע להמוערף, כי בגליון “הצבי” נדפסו דברים אשר לא יתכנו. באותו מעמד נחתם הכרוז בשם “מחאה גלויה”, שבו הודיעו הרבנים שידם לא תכון עם “הצבי”, הקורא למרד, וכל קהל ישראל בירושלים איננו מתערבים עם שונים, עם בן יהודה ועתונו, הנושאים יד במלכות תוגרמה.
עד מהרה נדפסו העתקות למאות מן הכרוז הזה, ונדבקו בכל חוצות ירושלים, ושמשי הכוללים סבבו בעיר ויחלקום לכל הקהל. גם בין הערבים פרסמו את הדבר והחלה תנועה ביניהם כנגד היהודים. הערבים אמרו ואימו: “אל חכמין מן אל יהוד בוכתוב: כאן פי בינהום אלי ברידו יסאוו שמטה הון. אמא נחנו בנקטלהום, אל כלאב הדון וחד, וחד”, (חכמי היהודים מודיעים: כי יש ביניהם החפצים לערוך קרבות פה, אך אנחנו נהרגם, את הכלבים האלה אחד אחד)" ועל היהודים נפל פחד גדול. בי״ט בסלו אסרו את שנ״ה יונאס ואת בן־יהודה. ואולם הראשון היה נתין רוסיה, והקונסול הרוסי שלח והוציאו, ואת בן־יהודה שמו במשמר, בבית כלא טורקי, יחד עם רוצחים ושודדים.
והמלשינים לא הסתפקו בזה אשר שלחו דלטוריא להמוערף, כי פחדו פן ידחה גם הפעם את תלונתם, כמו שעשה כבר פעמים אחדות, ויודיעו את הדבר גם להפחה. המושל הצורר ליהודים שמח לקראת הענין, כי עתה הלא בידו להוכיח בקושטא, כי אך טוב הוא עושה בהציקו לאנשי המושבות ולכל בני הישוב החדש, באשר מהם גם קוראים למרד. ולא דחו את יום המשפט. וביום ב׳ דחנוכה, כ״ו כסלו, היה יום הדין. ורק לאחרי השתדלות מרובה והוצאות גדולות שפטו את יונאס ואת בן־יהודה לרצות את עונם אך שנה אחת בבית האסורים.
מלבד כל זה כתבו יקירי קרתא קדישא גם לקושטא, ויציעו את כל הענין ברוחם, כמובן, ויבקשו הרמנא ורשותא מאת הוד קדושתו, ראש הרבנים בטורקיה, להכריז חרם ושמתא על בן־יהודה. וביום ב׳ טבת נתקבלה טלגרמה תכופה מקושטא למלא את הדבר, ושמשי שתי העדות, הספרדית והאשכנזית; הכריזו באחדות גמורה חרם על בן־יהודה, וברשות הפחה החרימו גם את שנ״ה יונאס, והשמשים יצאו עוד הפעם לקרוא את כרוזיהם, והעיר ירושלים “צהלה ושמחה”.
אבל לא על נקלה נתנו לדמיה לחרוך ציד. בירושלם היה כבר אז צבור קטן מאוהבי בן־יהודה, אשר חגרו שארית כחותיהם להציל את הצדיק מידי בני עולה. נסים בכר, שהיה אז מורשה של כי״ח וראש בתי־הספר שלה, רבי יעקב מאיר, דוד ילין, רבי חיים הירשנזון ועל צבאם הרבה מצעירי הימים השתדלו לעורר את כל הטוב והבריא בירושלם, וביחוד בתוך המושבות, לצאת לעזרת הנשפט בלי צדק. אפשר היה לערער על הפסק בבי״ד הגדול, בבירות, ומקרב הספרדים נמצא איש טוב, מר שלמה עמיאל, אשר הוציא את האסור ממאסרו בערבותו. להמשיך את המשפט נחוץ היה קודם כל, כסף, והסכומים הראשונים נמצאו בתוך הארץ. ד״ר יפה מזכרון־יעקב היה הראשון אשר שלח כסף, ואחריו שלחו גם מראש־פנה ומראשון־לציון. במושבה אחרונה זו היה בעת ההיא המורה הראשי דוד יודילוביץ, והוא עורר אז תעמולה גדולה, הרים קול צעקה אל הגולה: הושיעו, הצילו. מר יודילוביץ כתב לפריז אל הד״ר ישראל לוי חתנו של הרב צדוק הכהן, פנה אל הד״ר ליפא מורו ורבו ברומניה, וישלח דברו אל כל אנשי ההשפעה ברוסיה. טובי “חובבי ציון” בכל הארץ הבינו, כי לפניהם לא רק צדיק אובד בעניו, לא בן־יהודה היחיד נשפט, אך רעה נוראה נשקפה אל כל בני הישוב החדש, וכי חלילה לנו לתת לבני עולה הירושלמים לחוג את נצחונם.
והתשועה באה. מפריז באה פקודה להתערב בדבר. החכם־בשי וחכמיו היו הראשונים אשר נסוגו אחור ונוכחו כי נכשלו. מתפוצות הגולה עפו פקודות אל ממוני הכוללים בירושלים, כי יחדלו מבן־יהודה ויאספו ידיהם מהרע לו. אנשינו בכל הארץ הוליכו אימים על גבאי הכוללים של וילנא, פינסק, חב״ד ועוד, כי יוציאו את המשתדל מהמוניהם ולא יבוא מלשין בקהל הכוללים. בתוך ירושלם עצמה, בחצר החורבה, הבינו את “השגיאה” אשר עשו בהלשנתם, כי המאורע הזה מקדיש ומעריץ את בן־יהודה איש חרמם, וירבו האנשים הנוהים אחריו ואשר ילכו בדרכיו, ומשפט בן־יהודה יצא אור בבית המשפט לערעורים בבירות.
ועלינו לרשם אחד ממעשי המקרה.
יום משפטו של בן יהודה, כאשר שפטו אותו לחובה, חל בשני לחנוכה, ביום העשרים וששה לחדש כסלו. עברו עשרים ותשע שנה בדיוק מיום ליום2, וביום השני לחנוכה כ״ו כסלו גוע בן־יהודה ונאסף אל עמיו. הגורל הרע הכין לו יום צרה ומצוקה עוד לפני דור שלם ויקבע יום אבל לדורות.
ואולם יש עוד נוסח אחר בדבר המאורע הזה, ולמען האמת ההיסטורית נציע גם אותו.
מפי אחד מזקני הרבנים בירושלים, מגדולי התורה אשר בה, רב לא־קנאי ולא־קיצוני — שמענו את כל המאורע הזה בנוסחא אחריתא.
אז משל בירושלים ראוף־פחה, והוא שם עיניו לרעה בכל התנועה; הנקראת ישוב־ארץ־ישראל, שהתעוררה לרגלי חבת־ציון. לא טובים היו בעיניו המושבות עם כל החיים החדשים המתהוים בהם, השאיפה להגדיל את הישוב, להושיבו על הקרקע, להרחיב ולהגדיל את הערים בשכונות חדשות. והוא שמר את עקבות התנועה בכל המראות שהתגלתה, — וגם בעתונות העברית, שהיו מתרגמים לו כל דבר, שיש לו שייכות אל התנועה. ותרגמו לו גם את המאמר “מצות צריכות כונה”, והוא שלח לקרוא אליו את רבי שמואל סלנט. הרב שלח את רבלין שהיה סופר הועד הכללי. הפחה נתן על ידו את הגליון וידרוש ממנו לקרוא אותו ולתרגם לפניו. ועד כמה שהשתדל להבליע בנעימה את הדברים, בכל זאת יצאו הענינים חשודים, בפרט שביד הפחה היה תרגום אחר, שבו יצא הענין בולט יותר. ואז אסרו את בן־יהודה וחותנו, אבל הר"ש סלנט צוה על כל אנשי ועד הכללי לעשות כל אשר ביכלתם להציל את בן־יהודה ולטשטש את כל המשפט. אמנם, מצד אחד, בעידנא דריתחא, ברגע זעפו של הפחה, הוציאו “מחאה גלויה” לבל יטילו את החשד על כלל ישראל, אבל הידים, שעסקו במחאה הגלויה, עזרו להסיר את האשמה גם מעל ראש בן־יהודה. כי הבן הבינו האנשים, כי לא את בן־יהודה לבדו ישפטו, כי אם את כל הישוב היהודי בארץ ישראל. והועד הכללי הספיק גם את הסכומים, שהמשפט דרש אז, והקנאים הירושלמים וה״ר סלנט ומזכירו נקיים מן המלשינות הזאת.
ימי דור שלם, עשרים ותשע שנה, בינינו ובין המאורע הזה, ומים רבים עברו וגם הקנאה והשנאה בין החרדים הקנאים והחפשים הקיצוניים חלפו וגנוזות ומי חכם ויבן להגיד יד מי היתה במלשינות הזאת.
ו.
בשלשים השנה האחרונות יודעים הספרות העברית והצבור המדעי את אליעזר בן־יהודה בתור בלשן עברי ממדרגה ראשונה. אישיותו של בן־יהודה התבלטה לא בשטח העתונות העברית, אם כי אי אפשר להקטין ולהמעיט את דמותו העתונאית. העובדה שדברי הז׳ורנליסטיקה שלנו, סמולנסקין ולילינבלום, נכנסו עמו בפולמוס, מוכיחה לנו את ערכו. ואולם לא בזה התגדל והתרומם בן־יהודה. על הפנים החורים חסרי־הדם של העתונות הירושלמית בפרט והעברית בכלל, שרוב פרנסתה היתה מן המליצות, כביכול, של האברכים “המושכים בשבט סופר”, היו מאמרי בן־יהודה מבריקים ועושים רושם, לפעמים חזק מאד. אבל במשך התקופה הארוכה של דור שלם, שלשים השנה שעברו, צעדה העתונות העברית צעדים גדולים לפנים. באו אליה סופרים בעלי כשרון, עתונאים מומחים, אשר לא תבוש בהם גם העתונות האירופית, ואף גם היו בתוכם כאלה, שעבדו את עבודתם הספרותית נם בעברית וגם בלועזית. זכרו נא את “הצופה” של המנוח לודויפול, את “הזמן” הוילנאי, את “הצפירה” בעשר השנים האחרונות. ועתונאים בעלי כשרון כבן־יהודה, אשר לא משלחנות הישיבות באו לעולם הספרות, אלא קראו ושנו ושמשו עתונים לועזים, נהיו לחזון נפרץ בעתונות העברית, ובן־יהודה העתונאי הסופר־הלוחם, אבד את ערכו הראשון, הגדול.
ועוד דבר אחד, בעולמה של הכרתנו הלאומית הלא נהיתה חדשה — הציונות המדינית. הזרם הגדול והנהדר של התנועה הלאומית, ההרצלית, עם כל ההוד וההדר של הקונגרסים, עם המון הרעיונות החדשים, סערת אוגנדא וסופות המפלגות השונות הדוגלות בשם התחיה, — בכל אלה לא על נקלה יכול היה למצוא את ידיו ורגליו עתונאי, היושב מרחוק, בפנה נדחת בקצה אסיה. אי אפשר היה לשבת בירושלים, הרחק מכל שאונה והמונה של הציונות, ולדון על מראותיה וזרמיה השונים, לדבר נכוחה. והעתונאי הירושלמי נכשל לפעמים, תעה מן הדרך, והערך העתונאי שלו הלך תמם.
אבל תחת זה נצב לפנינו בן־יהודה עכשו בכל שעור קומתו בתור יוצר “מלון הלשון העברית הישנה החדשה”. זהו באמת המפעל הגדול, העומד במרכז אישיותו ומקיף את כל שלשים השנה האחרונות. יודעים אנו אמנם, כי תמיד נלחמו בבן־יהודה והתרוצצו בקרבו שני זרמים צוררים: העתונאי והבלשן, עבד העתון ובעל המלון, ואפילו בשנים האחרונות, כאשר ידע והכיר, כי העולם המדעי מחכה לכרכי “המלון” בכליון עינים, יש שהיה מבטל מעבודתו ב“מלון” ויצא לו אל הקהל בתור עתונאי, לדאבון לב מוקירי עבודתו המדעית. ואולם סוף סוף נצח יוצר ה“מלון” את העתונאי, ובן יהודה נתן לנו מפעל, אשר הנחילהו זכר עולם בתולדות ספרותנו.
העבודה הענקית הזאת כוללת כל מלות הלשון העברית שבכל ספרותנו, החל מן התנ״ך, תלמודים ומדרשים, וגם ספרי הפוסקים, המחקר, החכמות, הפיוטים, השירה והמליצה עד ימינו אלה. ומפני שלכל מלה יש משמעויות אחדות, לכן הובאו גם הגדרות להן לכל משמעויותיהן, ועדיות ודוגמאות מכל פנות הספרות לכל פרטי המלים, גוניהן ושמושיהן. אל המלון נקבצו נם השמות הנרדפים והמלות השייכות למושגים כלליים, למען אפשר יהיה על פי דמיון ושתוף הרעיון, למצוא מלה גם בלתי ידועה מראש. ויצר בן־יהודה המון מלים חדשות למושגים ישנים וחדשים שלא היו נמצאות כלל בספרותינו, או שראה צורך בדבר להחליפן באחרות.
עבודה מדעית כזו, אפילו בשפות החיות, אינה נעשית על ידי איש אחד, רק בעזרת קבוץ של חכמים שמלאכתם בכך, בעלי מקצוע עפ״י תלמודם. מלון כזה, שקבל עליו בן־יהודה, הוא תפקידה של אקדמיה מדעית. ואמנם אנשי המדע רעמו פנים והטילו ספק בהצלחת מפעלו של בן־יהודה. לא האמינו, כי יספיקו לו המרץ, השקידה, הידיעות הנחוצות. ואולם הכרכים הראשונים, דוגמאות העבודה, הראו כי יש לנו עסק עם “בעל מלאכה אחת”, המנצח תמיד את כלם. מובן, שגם בן־יהודה. בעצמו היה נזהר בעבודתו זו, שתהיה כלה מדעית טהורה, ומפני טענות רבים החליט, לבלי להכניס בגוף החבור אלא את המלים העבריות, המלים שכבר נכנסו לתוך הסגנון העברי ומצויות במקורות העברים. אבל החומר הרב, שנאסף אצלו בשפע שלא היתה דוגמתו (הרבה מאות אלפים פתקאות) יספיק גם לאוצר מלים ארמיות, יוניות, רומיות ופרסיות שבספרותנו התלמודית והמדרשית.
מן “המלון” זכה עד היום הקהל רק לחמשה חלקים. לצערנו ובעונותינו הרבים העבודה הגדולה הזאת, עבודת המלון, העבודה הלאומית — נהיתה לבן־יהודה גם עטרה לראשו וגם — קרדום בידו, לחפור בו את לחמו לנפשו ולנפש התלוים בו. ומסבות אלה הפריעו לא אחת בעד היוצר הגדול להשלים את יצירתו למועד אשר הבטיח המו״ל הגרמני. בינתים קפצה על העולם המלחמה, שבאמת הן עוד טרם נגמרה ועוד לא שב העולם לקדמותו, עוד לא נח מזעפו. ארץ ישראל היה בתוך חזית המלחמה, ועל ארצנו שפך את ממשלתו שליט טורקי עריץ, שהחריד את ישובנו לא אחת. השלטון הטורקי שם עיניו לרעה בטובי אנשינו, והגלה רבים מהם מתוך הארץ. גם בן־יהודה היה עתיד לשתות את כוס הגלות מידי ג׳מל פחה, ולאיש חלש, קנה רצוץ כבן יהודה, היתה הגלות לאנטוליה או לארם נהרים מקרבת את אחריתו. וביד בן־־יהודה עלתה להמלט בעצם ימי המלחמה לאמריקה, ועבודת המלון, שירת חייו, נפסקה עד שובו ירושלימה.
ובשבת בן יהודה באמריקה לא הלך בטל. הוא הגה רעיון חדש ליצור ספר, אשר קרא לו “אבות הלשון העברית”. רעיונו היה לאסוף לאגודה אחת את יצירותיהם של גדולי התנאים, איש איש ויצירותיו בתורה, במדע ובאגדה, ולסדרם בכרכים מיוחדים. באופן כזה היינו מקבלים את הקלסיקים שלנו בכל היקפם. הד״ר שמריהו הלוי היה הראשון, אשר לפניו גלה בן־יהודה את דבר העבודה הזו לכל פרטיה, והוא גם קבל עליו להוציא את הספרים לאור.
מן האמור רואה הקורא, כי לא מעט הוא העזבון אשר הניח אחריו בן־יהודה עוד בכתובים. “יתומים” רבים נשארו, כמו שקרא בצדק הד״ר יוסף קלוזנר לשארית “המלון” וליתר הכתבים, שלא הספיק המנוח לפרסמם בדפוס. אל נא נשכח, כי היה בן יהודה שקדן מצוין. הטפוס האמתי של ה“מתמיד” היהודי ההוגה בלמודיו יומם ולילה. הוא היה “רוח החיה” של “ועד הלשון”, ששנה את שמו למדרש הלשון. במוסד צנוע זה חדש בן־יהודה במשך עשרות שנים חקירות והויות בדבר צורות המלות ומשקל, מקורותיהן ופירושיהן ודיוק משמעותן לפי דעות המסורה, המתרגמים והמדקדקים הקדמונים, והחקירות החדשות על פי דמיון ללשונות האחיות. כל החומר הרב הזה צריך להאסף ולהקבץ יחד, כי כל זה יפרה וירבה את הלשון העברית להחיותה. ובזה יתגדל ויתפאר שמו של אליעזר בן־יהודה לעולם.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.