מקדש לזכרו של חברי יעקב ברגר

שנפל בהגנת חניתה ביום העליה

איש ההגנה יעקב ברגר

המהנדס ברוך קטינקא, שובב מילדותו, איש הגנה מנעוריו, בונה ויוצר בארץ מבגרותו, חונן בזכרון מופלא ומוליך אותנו בזכרונותיו במאורעות הזמן של שבעים השנים האחרונות. (ובאמת, למה לא נוכל לנוע בזמן הלך וחזר כשם שאנו יכולים לנוע בשטח ובחלל?)

אגב הולכה זו אנחנו מכירים את ההוי בעיר היהודית הבינונית בליטא ובפולָסיה, את החיים בבית יהודי נאור ומשכיל וחנוך הדור בתקופה שלפני שבעים שנה. רואים אנחנו את הקיבוץ היהודי ברוסיה של אז בפחדיו מפני הפוגרומים, ראשית התגוננותו ושאיפתו לגאולה ולעליה.

אנו פוגשים את ראשוני בוני הארץ, את ראשוני אויבי הישוב ומגיניו, שוהים עם בוני הארץ ומגיעים אל הגשמת חזון העם – מדינת ישראל.

העברית החיה בפי כותב הזכרונות מילדותו היא רעננה, גמישה וחיננית. המאורעות מתוארים בחן הנעורים המתרוננים באיש המבוגר הזה עד היום ואנו קוראים בספר משתובבים אתו, נהנים אתו, מגינים אתו ובונים אַתו – והננו אסירי תודה שהעניק לנו חויות אלה.

זאב

תל־אביב י“ז ניסן תשכ”א.

 

פתח דבר    🔗

ממשפחת סוחרים ביאליסטוקאית הנני.

עיקר עיסוקה של ביאליסטוק היה בתעשית אריגים ובמסחר אריגים. קונים היו סחבות של בגדי־צמר בסיביר ובעוד אזורים של צפון רוסיה, מביאים מעבר לגבול כמות־מה של צמר חדש, מעבירים את התערובת במכונות הטריפה והתוצאה היתה: חומר משובח לטוית חוטי צמר ולאריגה.

מדי שנה, בין פורים ךפסח, היו באים יהודים מעירות הסביבה ואף ממרחקים, קונים את האריגים כמקובל, כלומר, שליש היו משלמים במזומנים והיתר בשטרות. מן האריגים היות תופרים בגדים וכובעים.

דבר של קבע היה שאותם בני עירות היו פושטים את הרגל אחת לכמה שנים ואת שטרותיהם בשנת השמיטה לא פרעו אלא למחצה ולשליש. כעבור שנת השמיטה היו שוב ממלאים אחרי התחיבויותיהם בסדר, במשך כמה שנים, עד ששוב הכריזו על “שנת שמיטה” וחוזר חלילה. התהליך נמשך דורות, והסוחר הביאליסטוקאי היה נאלץ אף הוא “לקרוא שמיטה” אחת לכמה שנים ולשלם לבעלי חובותיו שלו רק מקצת מן המקצת המגיע להם, עד כי מפורסם היה באותה עיר כי סוחר שלא פשט את הרגל בחייו מת לפני זמנו.

פסקו ליצני העיר ואמרו: עוד יגיעו ימים והטכניקה תתפתח ובמקום לגוז את הצמר, לטוות ממנו חוטים, לארוג מהחוטים אריגים, למכור את האריגים בהקפה ובסוף – לא לקבל את תמורת השטרות, ימציא מי שימציא מכונה שמצדה האחד יכניסו את הכבש ומצדה האחר יצא: שטר בלתי נפרע.

בילדותי גרו אבא ז"ל והמשפחה במשך שלש שנים בברנוביץ ולמעלה משש שני בפינסק. אבא סחר אז בעצים ויערות. כבן לעיר סוחרים מובהקת נועד לי משחר ימי עתיד של סוחר באריגי צמר.

אלא ששני דברים עמדו לי והוציאוני מתוך המעגל המסחרי המקובל בביאליסטוק:

האחד – אבא שלל מילדותו את המסחר הזעיר וחלם על השתלמות במדעים, רק בעל כרחו הפך לסוחר־אריגים. המקצוע של “סחר־מכר” היה שנוא עליו מאד ובאחד הימים עלה בידו לעבור לגור בברנוביץ ואחר כך בפינסק ושם לעבוד בנצול יערות ומסחר בעצים, מקצוע זהיה אז יותר מבוסס ומסודר. כסוחר עצים עשה חלק רב מזמנו ביערות פוליסיה הדרומיים.

והשני – בסמוך לביתנו שבפינסק, ואני אז ילד קטן, גר נפח יהודי, זקן ונחמד. מבוקר עד ערב היה הנפח עומד אצל הסדן והמפוח, מתקין בפטישו הכבד חלקי־מכונה למנסרות ומפרזל פרסות לסוסים. ואני שעות על גבי שעות הייתי עומד על ידו, עוזר לו לנפח במפוח היד, מגיש לו הכלי הדרוש, ואף גם זוכה לפעמים להכות ולהלום אף אני בפטיש, וחולם על עתידי אני כנפח.

שני דברים אלה השפיעו עלי ועל עתידי והעלוני על דרך חיים אחרת מזו שנועדה לי, לכאורה.

על כך ברצוני לספר לכם ילדי. לא את קורות חיי הארוכים כולם אספר לכם. אפרוש אותם לפניכם נקודות, נקודות, אמסור לכם את המענין והמיוחד, אתאר מאורעות אשר הייתי שותף להם, רגעים גדולים וקטנים אשר היה לי חלק בהם.

ואתם, אם תרצו תוכלו לארוג מנקודות אלה יריעה שלמה ולפיה לדון אותי ואת פרשת חיי לחסד (כך אני מקוה) ולא לשבט.

אנא, ילדי, עזבו לערב אחד את הבלוי בו אתם רגילים וטלו ספר זה וקראו בו על מעשים השייכים לדור שאף כי כמעט הלך לעולמו, הרי חלם ויצר את הבסיס לדורכם.

ברוך בן שמואל קטינקא, מהנדס

תל־אביב, תשי"ט

 

רק חומש אחד    🔗

בילדותי ספר לי אבא ז"ל את תולדות משפחתנו

מוצאנו – סיפר מהולנד, ממשפחת מנשה בן–ישראל, אותו רב שנסע אל קרומוול האנגלי, והשתדל אצלו להשיג זכויות אזרח ליהודי בריטניה.

אבא סיפר כי נשתמרה צוואה, כתובה על קלף, והיא צוואתו של אחד מניני מנשה בן־ישראל, שהגר לפולין. הצוואה נמסרה במשפחתנו מאב לבנו ובמות סבי, הייתה הצוואה צריכה לעבור לאבי. אולם דודי, בעל אחות ואבא שגר בטיקטין ליד ביאליסטוק, לקחה וגם את ספריתו של סבא לקח. הדוד היה גבר עקשן ונוקשה ואבא נמנע מלהתוכח וכך נשארה הצוואה העתיקה בידיו.

בן שתים־עשרה הייתי כאשר נסעתי לבקר את דודי בלוית אחותי תרצה. לפני שיצאתי בקש אבא שאשתדל להשיג מהדוד שני דברים היקרים לו מעזבון סבא: את הצוואה וחמשה חומשי תורה עם הפירוש של הנצי"ב מוולוזין שנתן לו, לאבא, במתנה.

יצאתי לדרך כשבאמתחתי אקדח שמצאתיו שבור ותקנתיו. חשבתי שאולי בעזרתו אוכל להשפיע על הדוד לתת לי את מבוקשי.

הגעמ=נו לטיקטין בראשית חול המועד סוכות. הדוד והדודה קבלונו יפה, והחלטנו להשאר שם כל ימי חול המועד. כבר ביום הראשון בקשתי מדודי להראות לי את הצוואה. הוא לא התנגד והוציאה מתוך ארון סגור שמפתחו היה בכיסו.

הצוואה בת 180 השנה היתה צהובה מזוקן. כאשר רציתי לקרוא בה לא נתן לי דודי להוציאה מידיו וקראתיה רק בנוכחותו.

זכורני שהצוואה התחילה בפסוק מקוהלת: “כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלוהים אשר יעשה הכל”.

הכותב, אבי סבי, מספר כי עד גיל שש חי עם משפחתו. שם אביו היה מנשה (כנראה ע"ש מנשה בן־ישראל) ושמו שלו היה ברוך (כשמי אני).

אביו שהיה ממשפחת בן־ישראל, כאמור, חי בהולנד, בעירה קטנה סמוך להאג, ועסק כספק של חומרים וציוד לצבא ההולנדי. סוחרים יהודים רבים מפולין ורוסיה היו באים אז לקנות בהולנד חומרים, מכשירים וציוד. בין הבאים כל שנה היה קבלן יהודי מפולין ושמו קטינסקי. אחת לשנה היה בא עם מספר עגלות, קונה סחורות ומעבירן לפולין. קטינסקי סיפק לצבא הפולני אותן סחורות שמנשה ההולנדי סיפק לצבא ההולנדי. והנה, שנה אחת פרצה בעיר ההולנדית מגפה ורבים מאנשיה נספו ויתרם ברחו מהעיר להציל את נפשותיהם. קטינסקי מצא את העירה עזובה. רק בודדים נותרו בה וביניהם מצא את הילד ברוך, בנו של הסוחר ההולנדי אתו עמד בקשרי מסחר מזה שנים.

הוא מהר לעזוב את העירה בקחתו עמו את הילד הבודד לפולין בכוונה להחזירו כעבור שנה להוריו.

אך באותה שנה מת קטינסקי והילד נשאר וגדל בביתו, עם ילדיו, עד שהתבגר.

ומאחר ואסור היה ליהודים נתיני חוץ להתגורר בפולין, רשמו את הילד ברוך כבן למשפחת קטינסקי.

לכשגדל והתחתן עם בת המשפחה ובאחד הימים, כשהיה כבר למעלה מבן עשרים ואב לילדים, נלווה אל בני קטינסקי הגדולים, שהמשיכו בעיסקי המסחר של אביהם, בנסיעתם להולנד.

הוא זכר את שם העירה בה נולד, את שמו הפרטי של אביו ואת צורת הבית בו גרו הוריו. אך בבואו לעירה לא מצא את הבית. בנו חדש במקומו. רק את בית הכנסת בו התפלל אביו, הצליח לגלות.

ביום השבת הלך להתפלל. הוא עמד במקום בו היה אביו נוהג לעמוד והכריז כי לפני חמש עשרה שנה היה אביו מתפלל פה, אמר כי אביו היה מנשה וכי הוא בנו ברוך, וחקר ודרש מי נותר לו מקרוביו. מצא אחים ואחיות ובני משפחה שסיפרו לו על מוצא משפחתו ועל מות הוריו במגפה.

הוא חזר לפולין ושם חי עד זקנה ושיבה טובה ואת צוואתו זו כתב כחצי שנה לפני מותו ומסרה לבנו.

דודי לא נתן לי את הצוואה. הוא מיהר לנעול אותה בארון ואת המפתח תחב בכיסו. ומאחר וראה כי אני מעונין גם בחומשים, מתנת הנצי"ב, מיהר לנעול גם אותם.

כעבור יומיים נסע דודי, שהיה בעל עגלות הדואר, לימים אחדים לביאליסטוק.

בהעדרו פתחתי את הארון בעזרת מסמר והוצאתי את החומשים ואת הצוואה. ארזתי אותם במזוודתי והודעתי לדודה כי אנחנו מגעגעים הביתה וחוזרים כבר היום.

בלב עולז התישבתי במרכבת הדואר כשאחותי לידי וכבר עמדנו לצאת לדרך כאשר התערב השטן בדמות דודי שהופיע לפתע, ראה אותנו במרכבה, שאל לסיבת חפיזותנו, וסיפורי על הגעגועים הביתה עוררו בו חשד.

הוא צוה על העגלון לחכות, נכנס הביתה, פתח את ארונו, גילה את החסר. חזר אלינו ודרש כי אחזיר לו את המלקוח. סרבתי ואז התחיל מוציא ממני בכח. שלפתי את האקדח ואיימתי עליו. אחותי פרצה בבכי נורא. כל התנגדותי לא הועילה. בחרפה הייתי מוכרח להחזיר לו את החומשים והצוואה, אך מרוב בלבול שכח אצלי דודי חומש אחד (במדבר) ואותו הבאתי לאבא.

 

סירה טבועה ועצת רופא    🔗

שלש אחיות היו לי ואילו אני – בן יחיד. משום כך היו מפנקים אותי ומפקחים עלי בשבע עינים. בעיקר אמא חוששת היתה תמיד פן אחלה. בגלל חששות אלה היתה מלבישה אותי לעת חורף בגופיות כפולות, בבגדי כותנה, באפודוֹת לרוב ובמעיל צמר עבה.

פעם בחופשת בין הזמנים של ראש השנה וסוכות הסכים אבי, שהיה סוחר יערות, לקחתני אתו מברנוביץ ליער שבביצות פוליסיה.

יצאנו מברנוביץ ימים אחדים אחרי ראש השנה, בהחלטה לחזור הביתה לחג הסוכות. את יום הכפורים נעשה בפינסק.

פוליסיה היא אזור ביצות שנהר הפינה חוצה אותה. הפינה עצמו אינו רחב במיוחד אבל לכל אורך גדותיו מתמשכות ביצות עמוקות שהגישה והמעבר אליהן בקיץ אפשריים רק בסירה. לאורך הנהר מצויים היו מזחים דלים שלא היו אלא ענפי עצים, שקועים בביצה, שכבה על גבי שכבה. מזחים כאלה הוקמו ליד כל הכפרים והעירות, לאורך הפינה.

הנסיעה מפינסק ליער עברה בשלום. אבא צריך היה לשהות ביער ימים מספר. התאכסנו בבנין המשרד שביער ואני בליתי ברכיבה על סוס.

בערב יום הכפורים יצאנו מהיער, בסירה, לפינסק. היו אתנו עוד חמישה יהודים וגוי אחד שחתר במשוטים. הסירה שטה לאטה אך בסמוך לחצות הלילה – התהפכה לפתע. כל נוסעיה נפלו לנהר. הסירה עצמה, שהיתה עשויה כולה מבול עץ אחד, המשיכה לצוף כשהיא מלאה מים. רק יחידים מבין הנוסעים היטיבו לשחות, יתרם – כולל אותי שלא ידעתי לשחות – החזיקו בסירה כדי לא לטבוע. שמעתי את אבא קורא לעברי ואומר שאם אתיגע להחזיק בסירה עלי להרפות ממנה ולהחזיק בידי הספן הגוי שהוא שחיין מצוין.

רוח קרה נשבה וכולנו היינו קפואים. אחדים התחילו אומרים וידוי וקוראים “שמע ישראל”. אבא, לעומתם, צעק בקולי קולות, ברוסית, “צ’ייקו דוי”! (הבו סירה).

נשארנו בנהר כשעתיים. למזלנו חלפה לידנו סירה, עמוסה לוחות עץ שאחד האכרים גנב מן המנסרה שביער והוביל למכירה בפינסק. כאשר שמע האיכר את קולו של אבא המבקש סירה היה בטוח כי זה קולו של אחד העומדים על החוף, המבקש סירה, כדי לרדוף אחריו ולעצרו, לכן כיוון את סירתו לאמצע הנהר. אבא שחה אחריו בשארית כוחותיו, השיג אותו, טפס על הסירה, הנחי עליו מהלומת־יד כבדה והכריח אותו להתקרב לסירתנו הטובעת, ולזרוק את לוחות העץ אל הנהר.

נכנסנו אל סירת האכר והמשכנו בדרכנו. רק הספן הגוי נשאר מחזיק בסירתו הטובעת, כדי להצילה. מאחר שלא רצינו לרדת בפינסק כשאנו רטובים הפנה אבא את הסירה אל עירה קטנה, רודובין. עלינו לחוף, נכנסנו לביתו של יהודי. פשטנו את כל בגדינו והתישבנו על גבי תנור אפיה גדול, כך התחממנו והתיבשנו.

בבוקר המשכנו לפינסק, הגענו בערב יום כפור. אבא היה בטוח שהצטננתי מה“טבילה” והוליכני מיד לרופא. הרופא צווה עלי להתפשט. פשטתי אפודה אחרי רעותה, בגד אחרי בגד, שתי גופיות בזו אחרי זו, עד ש“התקלפתי” לגמרי, ואז ראה לפניו הרופא ילד צנום. הוא לא מצא שום סימן של הצטננות ולא נתן לי שום תרופה. אבל לאבא אמר שכדי לשמור על בריאותי עלי להתלבש ככל האדם ולא בכמות כה ענקית של בגדים כפי שהופעתי לפניו. שמחתי למשמע דבריו והסירותי מעלי את הבגדים המיותרים.

את יום הכפורים עשינו בבית הכנסת בפינסק ולמחרתו נסענו ברכבת לברנוביץ. בדרך הזהירני אבא פן אספר חס וחלילה לאמא על דבר ה“טבילה”. שט היה לעיתים מזומנות באותו נהר והיה חושש שאם תדע אמא על המקרה תרבה לדאוג לו בעתיד.

הבטחתי שלא אספר.

כשהגענו לברנוביץ קדמה אמא את פנינו בתמהון גדול, בראותה שהסירותי את מחצית כסותי. אבא אמר לה כי הרופא יעץ לו, לטובתי, להלביש אותי ככל הילדים.

בבית, כשפנה אבא לחדר אחר, שאלה אותי אמא: “טבעתם בנהר”? מתוך תמימות של ילד החזרתי לה בשאלה: “מאין את יודעת”?

כשאבא חזר ונכנס לחדר ספרה לו אמא כי חלמה שטבענו בנהר.

לב אמא, החושש לבעל ולבנה, נבא לה למרחוק.

 

הערסל שהפיל בריח    🔗

מי מאתנו לא יזכור, בגעגועים, את הערסל בו בילה בשנותיו הראשונות תוך טלטוליהן ושיריהן של אמא וסבתא? מי לא יזכור את המטה הקטנטנה הזאת, העומדת בארבעת רגליה על שני פסים מעוגלים? מספיקה היתה דחיפה אחת קלה כדי שתתנדנד ותמשיך והתנדנד זמן רב. קשורה היתה בצדה האחד אל מטת אמא, למען תוכל אמא, בעודנה שוכבת במטתה, לנדנד את העריסה כדי להשתיק את התינוק ולישנו.

אפילו בבתי עניים, שידם לא השיגה כדי רכישת ערסל של ממש, היה התינוק מוטל בסל נצרים הצמוד בארבעה חבלים לתקרה ורצועה קושרת אותו אל מט תאמו.

לא לנדנד ילד בוכה, לא להרדים ילד בעזרת טלטול הערסל –היה נחשב אז לחוסר מסירות ואפילו לאנוכיות ואכזריות מצד האם.

וספור היה מהלך בימים ההם על גנב שחדר לבית ולפתע התעורר התינוק שבעריסה, ופרץ בבכי. לא נבהל הגנב, רק נדנד את העריסה עד שנרדם התינוק.

אף אני, ככל יתר בני דורי, גדלתי בערסל עד שמלאו לי שנתיים, אז נולדה אחותי הצעירה, והיה עלי למסור את הערסל ולעבור לישון מעתה אל מטת אמא. אמא היתה מספרת, כי לילות רבים לאחר מכן הייתי שוכב, ער לחצות ונרדם רק בקושי בגלל ההכרח לישון במטה שאינה מיטלטלת. יתר על כן הייתי רגיל להקדים קום ולהתגנב לתוך הערסל בו שכבה אחותי, לעלות לתוכו ולנדנד אותי ואותה יחד.

בימות החורף הקרים, היה הערסל ניצב ליד התנור, למען יחם לתינוק. התנור עצמו היה בליטה מתוך הקיר המזדקרת מהרצפה עד לתקרה, בדומה לארון גבוה, מצופה חרסינה, שבתחתיתו – פתח למלוי הדלק, ומתחתיו – פתח קטן נוסף להוצאת האפר. שני פתחים אלה היו סגורים בדלתות ברזל. מלמעלה, סמוך לתקרה, היה בריח ברזל הנפתח ונסגר בגרירה. באמצעותו היו מרחיבים או מצרים את פתח הארובה וכל מגדילים או מקטינים את האש.

זכורני, ואולי זה זכרוני הראשון, כי באחת השבתות השכמתי קום, ממש כאשר השכן הגוי נכנס להדליק את התנור. ירדתי בלאט ממטת אמא, נגשתי את התנור. רציתי לראות את הגוי בעבודתו. הוא הניח כסא על גבי כסא, טפס, פתח את בריח הארובה, שפך מעט נפט על גבי העצים והצית. אחרי שהאש אחזה בעצים, סגר את פתח התנור ורק את הפתח הקטן שמתחתיו פתח במקצת, למען יכנס האויר הדרוש לשרפה. הוא עשה את עבודתו חרש וכשסיים יצא מן הבית.

בצאתו, משכתי לאטי את הערסל, בו שכבה אחותי, אל התנור, טפסתי ונכנסתי לתוכו והתחלתי מתנדנד.

הערסל היה קרוב מדי לתנור. בהטלטלו הכה בתנור, בריח הארובה עזב את מסילתו ונפל על ראשי.

המכה והכאב היו חזקים. פצע גדול נפער בקודקדי הרך ופרצתי, כמובן, בבכי.

אמא התעוררה, חפזה אלי, ובראותה את גודל הפצע ואת הדם הרב הקולח ממנו, עוררה את אבא שילך ויזמין את החובש (מעין רופא) שגר לא הרחק מאתנו.

בינתים טפלה אמא עצמה בפצע. אחת השכנות, בשמעה את צעקותי, מהרה אלינו ובראותה את פצעי העמוק, רצה את המטבח, נטלה פרוסת לחם רכה, לשה אותה והדביקה את העיסה על הפצע, כדי לעצור את הדם.

כעבור רגעים נכנס החובש. בראותו את העזרה הראשונה שהגישה השכנה, סמך ידיו על מעשה ידיה ורק מרח קצת יוד על הפצע ואז החזיר את העיסה למקומה וקשר אותה במטפחת אל ראשי, לבל תזוז.

הורי הטיפו לי מוסר, ונזפו בי על שאני, הבחור הגדול, בן השלש, עודני להוט אחרי טלטולי־עריסה, כתינוק. הבטחתי כי מעתה לא אוסיף להתנדנד.

עבר שבוע עד שהתרפא הפצע. רק סריטה קלה נשארה בקודקודי, אותה אני נושא עד היום, מזכרת.

מאז המקרה בערסל, אני זוכר כל מה שעבר עלי בילדותי.

זוכר אני למשל, כי באותה שבת בקרה בביתנו בעלת הבית שלנו, שהיתה נודעת בקמצנותה, ונחפזה לשאול:

“מה בדבר הבריח, הרי הוא מברזל יצוק, האומנם לא נשבר?”

 

מטבעות מן השמים    🔗

בהיותי ילד בן חמש, נכנסו כמה מחברי ללמוד ב“חדר”. הם עוררו את קנאתי ורציתי, כמובן, שגם אותי יכניסו לחדר. אבא התנגד בגלל גילי הרך ודחה את כניסתי ל“זמן” הבא. לא היו מדברים אז על “שנת למוד” אלא על “זמן” למוד. ה“זמן” האחד היה בין ראש־השנה לפסח, והאחר – בין פסח לראש־השנה. אמא לעומתו התנגדה שאתחיל את למודי בחורף כי הייתי נוטה להצטננות. היא לא רצתה לתת לי ללכת ל“חדר” בשלגים ובימות הקרה. כך נדחתה כניסתי ל“חדר” עד לאביב. הייתי אז בן שש.

מחברי, שכבר למדו ב“חדר”, מאמא ואחותי הבכירה, למדתי בינתים קרוא בספר מנוקד. כמו כן ידעתי לכתוב כמה אותיות.

בעירה הקטנה ברנוביץ היו למעלה מעשרה “חדרים” בהם הרביצו ה“מלמדים” את תורתם.

ה“מלמד”, באותן עירות קטנות, היה מי שבילדותו למד קצת תורה וגמרא ככל יהודי. לכשגדל והתבגר, לקח לו אשה קבל קצת נדוניה, נולדו לו ילדים, והוא סחר בקמעונות והתפרנס בדוחק. לאחר שנכשל והפסיד את מעט הכסף שבא לו מן הנדוניה, היה עליו לברור בין שמשות וחזנות בבית הכנסת (אם קולו היה ערב) לבין ה“מלמדות”, כלומר פתיחת “חדר”, רכישת תלמידים והרבצת תורה ותפילה.

שום כשרון הוראה לא נדרש ממנו, וה“חדר” עצמו, היה לרוב חדר צר, חדר מגוריהם של ה“מלמד” ובני משפחתו. בלילה שמש החדר לשינה, לפנות בוקר פונה ללמודים. האשה והטף היו מצטופפים אותן שעות במטבח. “חדרים מתוקנים” טרם היו אז בישראל ובית–ספר עברי לא כל שכן.

ה“חדר” היה מרוהט בשולחן עץ (לרוב רעוע), בשני ספסלי עץ ארוכים, משני צדדיו (מושב לתלמידים) וכסא עץ מיושן שנועד ל“מלמד”. הכסא עמד בראש השולחן.

ופינה אחת מיוחדת היתה לו ל“חדר”, בה היה ה“מלמד” מעמיד, כעונש, כל תלמיד שנכשל במשמעת או בכל “פשע” חמור דומה. במידה והפשע היה חמור במיוחד היה על הילד לשאת מטאטא מרופט, כל עוד ריצה את עוונו בפינה.

מכשירי הלמוד ב“חדר” היו דלים מאד גם הם: “חוטרא” (טייטל ביידיש) שהיה עשוי כפיס עץ מועגל ומחודד באחד מקצותיו. באמצעותו היה ה“מלמד” מצביע לתלמידיו על המשפט בספר, אותו היה עליו לקרוא. מכשיר “חינוכי” נוסף היה הפרגול. אל אחת מקצותיה של ידית עץ קטנה היו מסומרות רצועות עור דקות וארוכות. ה“מלמד” היה מצליף בהן על תלמידיו כאשר נכשלו בלמוד או בהתנהגות.

אותה שנה הקדים אבא לשוב מן היער, לפני חג הפסח, כדי שיוכל לבחון ולבחור בשבילי את ה“חדר” ואת ה“מלמד” הטוב ביותר. הוא מצא אברך אחד, בעל־תורה ובעל מדות־טובות, שהצליח להתחבב על תלמידיו ולחבב עליהם את ה“חומש” ואת התנ“ך. בהיותו חובב תנ”ך היה מנעים את קריאתו ושובה לבות תלמידיו. לא פעם הוזילו עינינו דמעות כאשר היה מספר ומסביר לנו את ספורי המקרא.

ביום הראשון, בשבוע הראשון שלאחר חג הפסח, לבש אבא חגיגית ואף אותי הלבישו בגדי שבת ועטפוני בטלית. אבא לקחני על זרועותיו ונשאני ל“חדר”. הרבי וששת תלמידיו כבר היו ב“חדר”. כשנכנסנו ברכוני בברכת: “ברוך הבא בשם ה'”.

את הא“ב למדו באותם ימים מתוך “סדור” התפילות. בעמודו הראשון היו מודפסות אותיות הא”ב בהבלטה, ובהמשכן היו מודפסות אותיות הא“ב עם כל הנקוד העברי האפשרי. ידע התלמיד את הא”ב ואת הנקוד – עבר לדף שני והתחיל קורא ב“מה טובו אהליך יעקב” שבתפילת הבקר. אבא העמיד אותי על הספסל והסיר מעלי את הטלית. הרבי הראה לי את הא“ב. אבא אמר לו כי אני כבר יודע קצת לקרוא. הרבי דפדף ב”סדור" ונתן לי לקרוא את ה“מה טובו…” כשאני מתקשה ומרבה בשגיאות התקדמתי בקריאתי. לפתע ניתך על ראשי זרם של מטבעות נחושת קטנות. היו נוהגים לומר כי מלאך מן השמים ממטיר אותן על התלמיד החדש. אני ידעתי אמנם כי זה רק ספור ואף על פי כן שמחתי על המטבעות בהן יכולתי לקנות סוכריות, לי ולחברי החדשים מן ה“חדר”.

 

על ארבעה מלמדים    🔗

מכל מורי ומלמדי, בילדותי ובנעורי. שמור עמי זכרם המיוחד של ארבעה.

בן שש הייתי כשהכניסני אבי ל“חדר " ללמוד תורה מפי ה”רבי“. עטוף בטלית מצויצת נשאני אבי על ידיו מביתנו ל”חדר".

בימים ההם טרם התוכחו על ה“תודעה היהודית” ועל דרכי החינוך היהודי וספרי הלימוד המתאימים. את הא“ב, סימני בנקוד וקצת קריאה ובאור המלים, למדנו מתוך ה”סידור" שאלף־בית גדול היה מודפס בדף הראשון שלו. כעבור חודש החילונו ללמוד “תורה” ממש וכמקובל בימים ההם פתחנו בספר “ויקרא”. עוד באותו “זמן” (מחצית השנה) החילונו ללמוד גם כתב רש“י ואת פרוש רש”י למקרא.

למוד זה היה יבש וה“רבי” עצמו יבש היה כחרס, ורודה בתלמידיו בעריצות.

אבי היה טרוד בעסקיו מחוץ לעיר, ובבית, בברנוביץ, בילה רק את השבתות והחגים, שאין בהם למוד ב“חדר”. רק לעתים רחוקות היה מבלה בבית יום או יומיים מימות החול כדי לבקר ב“חדר”, לראות בהתקדמותי בלמודים ולשמוע את ה“רבי”.

לפעמים שמעתיו מתוכח עם ה“רבי” מתוך כוונה להשפיע עליו לתת לשעוריו גוון יותר מושך ושיטתי.

אבל ה“רבי” בשלו. הוא חשב עצמו לבכיר המלךמדים, והמשיך בלימודיו כדרכו, כשידו האחת אוחזת ברצועה, כדי ליסר בה את המפגרים או המסיחים דעתם וידו השניה מחזיקה “חוטרא”, ענף עץ מחודד בו היה מצביע על הפסוק או המלה שעלינו לקראם.

*

אותה שנה הקדים אבא לשוב הביתה, לברנוביץ, לפני חג הסוכות, והביא עמו אורח, בחור צעיר כבן 25–20 שנה, בעל צורה והדרת פנים.

כבר בפגישתנו הראשונה קנה המורה הצעיר הזה, רזבילובסקי שמו, את לבותינו והתחבב עלינו מאד.

את חג הסוכות בילה המורה בביתנו כאורח, ובינתים מצא לו אבא דירה מתאימה עם חדר מיוחד להוראה.

חדר מיוחד להוראה היה משום חדוש מפתיע. כל ה“רבי”ים שבעיר למדו את תלמידיהם בחדר מגוריהם הגדוש רהיטים וריחות מטבח.

מלבדי ומלבד אחותי אסף אבא שמונה תלמידים ותלמידות, בנים לטובות שבמשפחות העיירה. “חדר” שלומדים בו רק עשרה תלמידים ולא שני תריסרים כנהוג – גם בכך היה משום חידוש.

כתום חג הסוכות התחילו הלימודים, הפעם בספרי “בראשית” ו“שמות”.

לפני כל פרק הרצה המורה הצעיר על התקופה שעליה עומדים אנו ללמוד. ובנועם באוריו היה צודה את לבבות תלמידיו.

וספר לימוד עברי, חילוני (“גן נעול”), הזמין המורה בשבילנו. כולנו השתדלנו למצוא חן בעיניו והתחרינו בחריצותנו ובמסירותנו ללמודים.

כך נפסקה שיטת הדירבון ברצועה, ואף ה“העמדה בפינה” לא היה בה יותר צורך.

ל“חדר” של רזבילובסקי, או לבית הספר שלו, יצא שם בכל הסביבה. במשך ארבעת הזמנים (שנתיים) שלמדנו אצלו קנינו ידיעה טובה בתנ"ך ובעברית ואת פרקי המשנה שלמדנו אצלו ידענו כמעט בעל פה.

שנים רבות עברו מאז (64) ועדיין אני רואה את רזבילובסקי לפני, כשפניו מביעות רעננות וחדות חיים.

*

“רבי מסלוצק” היה שם־דבר בפינסק.

בעברנו לגור בפינסק, הכניסוני הורי לבית ספר חילוני, עירוני, ללמוד בו בשעות לפני הצהרים למודי חול. אבא החל מחפש בשבילי מורה לעברית ולתלמוד, לשעות של אחר הצהרים.

דירתנו היתה בקרבת “בית הכנסת של בעלי המלאכה” ואבא התפלל שם בשבתות ובימות החול כאשר שהה בעיר.

בבית כנסת זה הוקראה פרשת השבוע, פעמיים בשבוע, לבעלי המלאכה. הקורא והמבאר היה הרבי מסלוצק.

שעוריו מצאו חן בעיני אבא והוא החליט למסור אותי לידיו.

וזכורני שאבא הזמין את הרבי הסלוצקאי לבקר בביתנו בשעות הערב, כדי לדבר אתו על הכנסתי ל“חדרו”.

הרבי הופיע בדיוק לשעה היעודה ואילו אבא אחר במקצת, מהיותו עסוק בעבודתו. בבוא הרבי לביתנו, קבלה אמי את פניו ובקשה סליחתו על אחורו של אבא.

וארע ששעון הקיר שלנו התקלקל ימים מספר קודם לכן, ונדם. הרבי הבחין בכך ואמא אמרה לו כי מזה כמה ימים שהשעון נדם וכי היא עומדת למוסרו לשען.

הרבי ביקש מאמא רשות לבדוק את השעון. וראה פלא. איש הספר הוריד את השעון, פרקו ותקנו תוך רבע שעה ובהכנס אבא הביתה היה השעון מתקתק כהלכתו.

מעזה זה שבה את לבי ומאז החילותי להעריצו.

עוד באותו ערב החליט אבא שאתחיל ללמוד אצלו, אף כי מספר תלמידיו היה מצומצם ושכר הלימוד שקיבל היה כמעט כפול מן הרגיל.

אחת לשבוע למדנו תלמוד עם המפרשים ואופן לימודו היה ישר ובלתי מפולפל. מדי חמישי בשבוע היינו עוברים בהדרכתו על פרשת השבוע ונעים היה לשמוע את הסברותיו ופירושיו.

בשבוע השני להכנסי ל“חדרו” ארע המקרה ופרשת השבוע עסקה בהקמת אוהל המועד. בבואנו אותו יום ל“חדר” מצאנו שולחן קטן, סמוך לשולחן הלימוד הגדול. לידו עמד ארגז יפה, סגור. הלימודים התחילו בשלוש. הרבי נכנס לחדר ופתח בשעור ויחד עם זאת פתח את הארגז, הוציא ממנו עמודי עץ קטנים מהוקצעים ויפים, אדנים, בריחים, וכלי קודש, החל בארון על כרוביו וכלה במזבחות, במנורה ובכיור, הכל עשוי עץ או מתכת. לא חסרו גם המכסים של האוהל, הפרוכת והחושן.

אנחנו קוראים בפרשת השבוע והרבי מוציא ומרכיב בהתאם את אוהל המועד הקטן, לתפארת. פרושים לפרשת שבוע זו לא היו נחוצים. ראינו הכל בעין והכל היה מובן.

בגמר השעור, סיפר הרבי כי האוהל על כל אביזריו נעשה ע"י בעלי המלאכה לפי הוראותיו ושירטוטיו. הם הגישו לו זאת כשי על שעוריו אצלם.

לא פעם, כתום השעורים בערב, היינו נשארים בחדר, פעם תלמיד זה ופעם אחר, והיינו לומדים אצל הרבי לשחק שחמט.

*

ה“חדר” של הרבי מסלוצק נועד רק לילדים בגיל 12–9 ולכן הועברתי ממנו, אחרי שלמדתי בו שנתיים, ל“חדרו” של “רבי משה ממוסקבה”. שם למדתי תלמוד. שעורי עברית ותנ“ך למדתי אצל המורה רד”ק.

“רבי משה ממוסקבה” היה חייט במקצועו ובכך עסק בצעירותו בעירה קטנה סמוך לפינסק. תלמוד ידע רק מעט. הוא התפרנס בדוחק.

והנה שמע מחייט יהודי ששרת בצבא הרוסי במוסקבה, כי במוסקבה החייטים מתעשרים ויש להם פרנסה בשפע.

בימים ההם היתה מוסקבה מחוץ לתחום הישוב היהודי, ורק לסוחרים מדרגה ראשונה, לפועלים ובעלי מקצוע החברים באירגונים הממשלתיים של בעלי מקצועם, הותרה הישיבה בעיר.

רבי משה, שרצה להשיג תעודה להיתר ישיבה במוסקבה, פנה בבקשה לארגון המקצועי הממשלתי להתיר לו, בתור חייט מומחה, לשבת במוסקבה. בעלי בתים חשובים מבני עיירתו אישרו בחתימתם את מומחיותו המקצועית.

חדשים חלפו וההיתר לא ניתן. אז פנה אל אחד השתדלנים שבעיירתו וזה הבטיח להשיג בשבילו רשיון מהממשלה, תמורת סכום כסף ניכר.

רבי משה הסכים ונתן לשתדלן את הסכום שדרש. כעבור זמן־מה קיבל את הרשיון.

רבי משה התישב במוסקבה. כשנתיים ישב שם במנוחה, בשלמו מדי חודש בחודשו בקשיש לשוטר הרובע בו גר. אבל השוטר התחלף, ואחר בא במקומו. כאשר בדק השוטר החדש את תעודת אגודת הפועלים הממשלתית שבידי משה, מצא כי היא מזויפת וכי החתימה עליה מזויפת אף היא.

רבי משה נאסר ונתבע לדין על זיוף תעודה ממשלתית, ונידון לעשר שנות מאסר.

בבית הסוהר נשא חן בעיני הממונים על האסירים, ועל פי בקשתו הביאו לו תנ“ך מקראות גדולות וש”ס, שהקהילה היהודית נתנה לו, למען יוכל לעסוק בלימודים בשבתו בכלא.

עשר שנים ישב רבי משה בבית הסוהר המוסקבאי, וכששוחרר וגורש ממוסקבה, בא לפינסק. בקיאותו בתנ“ך ובש”ס היתה מופלאה. בזכותה קנה לו שם כאחד המלומדים שבעיר, עזב את החייטות ופתח “חדר” לבחורים, והיה מלמד “גמרא”. הוא עצמו היה משתמש רק בש"ס ז’יטומיר, שבו זכר כל שורה באיזו מלה ובאיזו אות היא מתחילה.

שנא פילפול, אבל אהב והוקיר התעמקות, ודרש מתלמידיו בקיאות בפרקים שעברו עליהם.

אבי היה קורא מדי יום פרק או פרקים בתנ“ך וגם מאתנו, ילדיו, דרש זאת. שיטת לימוד הגמרא של רבי משה היתה לפי רוחו, אך הוא רצה שנלמד גם תנ”ך וגם עברית ודקדוק השפה.

לזה מצא את המורה רד"ק.

המורה רד"ק היה נצר למשפחת רבי דוד קמחי. לא היה לו “חדר” כמקובל אז, אלא היה נותן שעורים בבתי המתלמדים.

לאחותי נחמה ולי היה נותן מדי יום שעור של שעה ומחציתה, בתנ“ך ודקדוק. לפני כל פרק בתנ”ך היה נותן לנו הרצאה בעברית יפה על הנושא אותו נגש ללמוד. בבאוריו הנפלאים ובשפתו העברית הצחה היה מקסים אותנו ולא פעם הביאנו אף לידי דמעות.

 

אקדח ממטריה וכספית “רועמת”    🔗

דאגת חנוך הבנים ולימודם, עמדה בראש דאגותיו של אבא. פעמים רבות ביקר ב“חדר” וישב שעות כשהוא מאזין לרבי. את מרבית זמנו עשה ביערות והיה מזדמן לברנוביץ רק ליום יומים, פעם בשבועים־שלושה, אך לא היתה פעם שלא היה מבקר ב“חדר”.

כשהייתי בן שבע, חפש אבא ומצא מורה צעיר, מוכשר ובעל ידיעות והזמינו לעבור לגור וללמד בברנוביץ. כך הופיע בברנוביץ לראשונה “מורה” לעברית ולחשבון.

ןלא זאת, אלא שאבא גם דאג והביא למורה החדש, את הטובים והמחוננים מבין ילדי מכריו.

כך נפתח ה“חדר המתוקן” הראשון בברנוביץ.

בין התלמידים והתלמידות (עשרה במנין) נמנו בני משפחת מינץ וטורקניץ, שהיו מן המשפחות המיוחסות בעירה. גם אשתו של הרבי מסטולין “היניקא” היתה בין התלמידים. גיל התלמידים היה בין 8_14 שנה ואני הייתי הצעיר שבהם.

אבל גם “חדר מתוקן” זה לא השביע את רצונו ולא סיפק את שאיפותיו של אבא, לכן החליט לעקור דירה ולעבור לפינסק, שהיתה אז עיר ואם בישראל והיו בה בתי־ספר ובתי־חנוך טובים למדי.

עברנו לפינסק.

אבא שכר דירה מרווחת בביתו של צבע־בגדים. הבית עמד במרכז העיר, ליד מגדל התצפית של מכבי האש.

פינסק נמצאה בלב לבם של יערות פוליסיה, המשתרעים על פני מאות קילומטרים מרובעים ואשר היו מספקים חמרי בנין לרוסיה, לגרמניה ולאוסטריה.

העיר היתה בנויה בתי־עץ שביסודם עומדות קורות ארוכות וחזקות. היו נועצים אותן באדמת הביצה הרכה בפטישי עץ ענקיים הידועים בשם “דובינושקה”. נועצי היסודות היו מלווים את עבודתם בקצב של שיר ה“דובינושקה” שזכה לפרסום עולמי.

גגות הבתים היו עשויים רעפי־עץ והמדרכות היו עשויות לוחות עץ עבים שמתחתם עוברת תעלת הביוב.

ולא זאת אלא שהכביש עצמו היה עשוי עץ אף הוא. מניחים היו שכבות על גבי שכבות של ענפים שהיו שוקעים באדמת הבוץ, עד שלבסוף היה נוצר כביש של עץ הכשר למעבר עגלות.

אבנים לא נמצאו בעיר ואף לא בסביבה, בכל השטח הגדול של פוליסיה, עקרת בית שהיתה זקוקה לאבן כ“מכבש” למלפפונים ולכרוב המוחמצים בחביות, היתה קונה אותה במכולת. ומכיון שכל העיר כולה היתה עשויה עץ ובבתים השתמשו במנורות נפט (חשמל לא היה), פרצו לעיתים תכופות שרפות ובתים רבים עלו באש.

משום כך הקימה העיריה קבוצה של מכבי־אש, מצוידת בחביות מים, ומשאבות ואף מגדל גבוה (גם הוא עץ) בנתה העיריה כנקודת תצפית לכבאים. כאשר הצופה בתצפית היה מבחין בשרפה היה מצלצל בפעמון המגדל והכבאים היו נזעקים לעבודתם.

על מגדל התצפית היתה גאוותי. בגללו נראתה לי דירתנו כמעולה שבדירות. ועוד מעלה מיוחדת היתה, בשבילי, לדירה. – שכנים טובים ומעניינים. בצד אחד גרו מהנדס צרפתי זקן, אשתו וכלבם, כלב ציד, “מוסקט” שמו. ממולנו, מעבר לרחוב, עמדה נפחיה־מסגריה של יהודי בעל־גוף וטוב לב, בה היו עובדים הוא ובנו. יתר על כן, מספר צעדים מדירתנו היה “אגם מים” אשר שימש בחורף להחלקה על קרח ובקיץ – לשיט בסירות קטנות על פני מימיו השקטים.

מה עוד יבקש ילד מדירה?

היער “וניסובקה” בו עבד אבא, אף הוא לא השתרע הרחק מפינסק ואבא יכול היה לבקר לעיתים תכופות בבית. את אחותי ואותי הכניס אבא לבתי־ספר מהמשובחים שבעיר ואף שכר לנו מורה פרטי לתנ"ך ולדקדוק עברי.

יערות פוליסיה היו שיכים אותו זמן לבני משפחת המלוכה הרוסית, שהחכירו אותם מדי פעם לתקופה של מספר שנים. החוכרים היהודיים רשאים היו לחטוב ולהוציא מן היער כל כמות של עצים שעלתה בידם, ובלבד שלא יפגעו בעצים הרכים.

החוכר היהודי היה מוכן, כמובן, לעבוד יומם ולילה כדי להוציא מן היער עצים רבים ככל האפשר בתקופת החכירה. אך בגלל הביצות אי אפשר היה לעבוד ביער לא באביב ולא בקיץ. רק בחורף, כאשר האדמה היתה קפואה, ניתן היה לחטוב. ואמנם בחורף היו החוכרים מעסיקים בחטיבה מאות גויים נוסף על עשרות השומרים, כולם נושאי נשק, שהשגיחו לבל יגנבו את העצים הכרותים.

בהתקרב האביב, היו מביאים את העצים אל שפת הנהר ומעמיסים אותם בדוברות. עם הפשרת הקרח בנהר היו משיטים את הדוברות אל ערי־ריכוז ומשם שולחו העצים לרוסיה ולגרמניה.

בקיץ לא היה היער זקוק לשמירה. שום גנב לא העיז להסתכן בטביעה בבוץ. אז היו רובי הציד של השומרים ואקדחי הפקידים מוחזקים בדירתנו, בארון מיוחד.

לא אחת לקח אותי אבא בימי פגרה, ליער. שם למדתי לרכב על סוס ולירות באקדח וברובה־ציד. מי ידמה לי אז, ומי ישוה, בשובי הביתה ובספרי לאחיותי ולחברי על הגדולות והנצורות שעשיתי ביער. כולם היו מקנאים בי ובמזלי. אך גם בחדשי הלמוד הייתי מתגנב מדי פעם, בשעות אחה"צ ובמקום להכין שעורים הייתי עוזב את הבית, נלווה למהנדס הצרפתי ולאשתו בטיולי הציד שלהם. אך – דא עקא – מוכרח הייתי לשמור זאת בסוד, פן יתגלה הדבר לאמא ולא יכולתי להתפאר בכך.

ועוד חובבות היתה לי – לסור בכל רגע של פנאי אל הנפחיה הסמוכה ולהתבונן בנפחים בעבודתם. במשך הזמן למדתי מהם לעבוד במקדח, בפצירה ובמשוף, ולהלום בפטיש על גבי הברזל המלובן.

אמא ואבא לא מנעו ממני את כל משאלותי. כאשר היה אבא שב הביתה היה מביא לנו ספרי קריאה עבריים, החל מסמולנסקין, מנדלי ומאפו וכלה בספרי המשוררים ובספרי “תושיה” ו“אחיאסף” שיצאו אז לאור. אבל לי קנה גם כלי עבודה: מלחציים, פטישים, פצירות, משופים ואף מקדח למתכת.

רק בארון הנשק אסור היה לי לגעת. ומה גדול היה יגוני, כי הרי עיקר חפצי היה להשיג רובה ואקדח. כשאיש לא היה בבית הייתי מעיז, פותח את ארון הנשק ומטפל באקדחים התופיים וברובי הציד.

יום אחד חזר אבא בלווית אחד מפקידיו הראשיים כשאקדחו חגור לו על מותניו. הפצרתי בו שיתן לי לפרק ולהרכיב את האקדח. אבא סרב. נעצבתי מאד. ראה זאת הפקיד, נחם אותי והבטיח להביא לי את אקדחו המקולקל ללא תקנה. לאחר ימים אחדים הפכתי לבעל אקדח. הוא היה שבור אמנם, אבל לפחות למראית עין היה זה אקדח ככל האקדחים.

אלא שאני לא הסתפקתי בכך, ואז התחילה פרשת התיקון.

ידידי הנפח טען כי אין כל אפשרות להלחים את החלק הפנימי השבור, באקדח. באין מוצא החלטתי להתקין לו חלק חדש, מפלדה. שבועות טרחתי לשוא, לבסוף הצלחתי והאקדח נענה ללחיצת ההדק.

החלטתי לשמור את הדבר בסוד מאבא ואמא. חששתי פן יקחו ממני את האקדח שהפך להיות “מסוכן”.

אז תקף אותי החשק לייצר בעצמי ולעצמי רובה־ציד ואקדח־ציד.

את קת הרובה והאקדח עשיתי מעץ ופצרתיו והחלקתיו מכל צדדיו – אבל קנה מאין ימצא?

המקרה הטוב עזר לי גם כאן. אבא הביא פעם מנסיעתו לחו“ל מטריה ולה קנה שלא היה אלא צנור פלדה נאה, עבה למדי. החלטתי כי צנור זה יתאים לקנה־רובה. כך נעלמה המטריה מן הפרוזדור לפתע, החוטים, הסוכך והידית נעקרו ממנה והוטלו לתוך בור הביוב ואילו הקנה שופשף בניר־זכוכית עד שהבריק ואבד את צבעו האדום. מצנור זה עשיתי קנה לאקדח באורך של 12 ס”מ. את הקנה הצמדתי היטב לקת העץ בחוטי פלדה. מאחור סתמתי את הצנור במסמר. בחלקו האחורי קדחתי חור בקנה ודרכו היה אבק־השרפה שבקנה ניצת על ידי נפצים של אקדח־פורים, שהיו מתנפצים ממהלומתו של קפיץ פלדה הצמוד לקנה בחוטי־פלדה דקים.

הרי לכם אקדח.

כל מה שהיה עלי לעשות לא היה אלא למלא את הקנה באבק שרפה, להרים קצת את הקפיץ שמעליו, להניח את הנפץ חציו על החור וחציו על בשר הקנה ולהרפות מהקפיץ.

גם כדורי עופרת קטנים עשיתי לי ממשקולת של מנורה.

מיד כשסימתי את יצירת אקדחי הראשון יצאתי עם המהנדס הצרפתי הזקן ואשתו לציד. קבלתי ממנו קצת אבק שריפה וניסיתי את אקדחי. אין לתאר את שמחתי כאשר הצלחתי בלחיצה השלישית או הרביעית להצית את אבק השריפה ולהשמיע יריה של ממש.

מעלה חשובה היתה לו לאקדח זה: איש לא חשד בו שאמנם עשוי הוא לירות, ולכן לא הפריע לי איש לשחק בו, לשפצו וליפותו.

לא אהבתי מרק. שואלים אתם: מה שמיטה להר סיני? מה למרק ולאקדח?

ובכן שמעו: אמא, ככל האמהות העבריות, רוצה היתה בכל ליבה לראותני שמן ומפוטם. על כן היה עלי לשתות הרבה מרק. כפרס על התאמצות מצידי העניקה לי “משכורת חדשית” של מחצית הרובל. בכסף זה הייתי קונה את אבק השריפה בחנות של חמרי ברזל.

באבק שריפה השתמשו אז לא רק ליריה, אלא גם לרפויה של מחלת השושנה והיו מפרים אותו על גבי הפצע. סוד זה גילה לי חברי הטוב, יהושע וין, שאביו היה חובש (רופא בלתי מדופלם) ובעל בית מרקחת בפינסק.

חברי יהושע היה עוזרי הנאמן ויד ימיני בכל מעשי. יחד למדנו בבית הספר, יחד הכינונו את השעורים, ויחד עשינו במלאכה ובכל מעשה קונדס. כשבגר למד רפואה, הוסמך לד"ר, עבד כרופא ברוסיה וכנראה שחוסל שם על ידי הבולשביקים.

באחד הימים נפתח לי מקור כספי נוסף לקנית אבקת שריפה.

יום אחד התפארתי באקדח מעשה ידי, בפני אחד מחברי שבקר בדירתנו. כדי להראות לו את עצמת היריה טענתי את האקדח אבק שריפה קצת למעלה מן הרגיל, ויריתי אל תוך ערמת העצים, בחצר.

זקיף הכבאים שעמד במגדל התצפית ליד ביתנו, שמע את רעם היריה. הזעיק את חבריו ואת השוטרים שהיו בקרבתו וכולם יחד ערכו חפוש בבתים הסמוכים.

החבאתי את האקדח במזרן מיטתי. השוטרים נכנסו, ראו אשה ופעוטות ולא ערכו חפוש. אמא דברה אז על לבי שלא אוסיף לירות ובתנאי זה הכפילה מאז אד דמי הקצבתי החדשית.

אך גם מחצית הרובל הנוספת היתה קודש לקנית אבק שריפה.

 

גורלו של רובה ציד    🔗

פינסק למעשה עיר תאומים היא: פינסק וקרלין.

פינסק בנויה היתה לאורך הנהר ולחופי האגם “פינה” ומהוה את חלקה התחתון של העיר, ואילו קרלין בנויה בהמשכה על גבי רמה נמוכה ורחוקה יותר מגדות הנהר. פינסק סובלת היתה מהביצות ואילו קרלין הגבוהה ממנה היתה יבשה ואוירה בריא יותר.

בפינסק גרו ה“עמך” ובחלקה הנמוך גרו דלת העם, ברחובות צרים ומעופשים. בקרלין גרו כל היהודים המיוחסים ובעלי הממון.

הקרלינאים היו קוראים לפנסקאים: “חזיר פנסקאי”, בגלל אלפי החזירים שרבצו בביצות פינסק. ואילו הפינסקאים העניקו לשכניהם את הכינוי: “בני האצבע הכפופה”. והסיבה – כאשר התפאר תושב קרלין באוזני פינסקאי, היה מדגיש תחילה את יחוסו ואומר:

“ראשית כל אני קרלינאי”, והיה מונה עובדה זאת על ידי כך שהיה כופף את אצבעו, ומשום שלא היה לו במה להמשיך, נשאר באצבע כפופה אחת בלבד.

הפינסקאים נוהגים היו לצאת לפנות ערב לטייל אל חוף הנהר, ולהנאתם התקינו ספסלים לאורך החוף. בשעות הבוקר לעומת זאת היה החוף הומה מאדם שבאו לשם במטרה אחרת: למכור ולקנות. כל המסחר הקמעונאי של ירקות ודגים התנהל שם.

אמבטיות לא היו עדיין וכל מי שרצה לרחוץ היה חייב ללכת לבית־המרחץ העירוני. משום כך היו הפינסקאים וגם הקרלינאים מנצלים את תקופת הקיץ ובאים לפנות ערב אל חוף הנהר לרחוץ שם.

אנחנו, הילדים, היינו מתפשטים ערומים ליד החוף, מניחים את בגדינו במרחק מה מהגדה ונכנסים המימה. אבל המבוגרים, בעיקר הנשים, לא העיזו כמובן, להתפשט ליד החוף לעיני הבריות והיו נכנסים למרחצאות שעל פני הנהר.

המרחצאות לא היו אלא צריף עץ ארוך שניצב על־גבי כלונסאות התקועים בקרקעית הנהר, וריצפתו מתנשאת מעל פני המים, כך שאפילו בשעת גאות לא נגעו המים בריצפה.

שתי מדרגות עץ הובילו אל הצריף, האחת לחלק המיועד לגברים והשניה לחלק המיועד לנשים.

בצריף עצמו, במרכזו, היתה הריצפה מבוקעת ושקועה במים, תלויה על ארבע ברגים, בארבע פינותיה. כך נוצרה מעין בריכה. בעזרת הברגים ניתן היה להרים ולהוריד את הריצפה ובדרך זו להעמיק או להרדיד את עומק המים ב“בריכת השחיה”.

גדר של עמודי עץ הקיפה את ה“בריכה” ולמי הנהר הזורמים לא היה מחסום. הגדר היתה תמיד שבורה ולמתרחצים ניתנה אפשרות לצאת ולשחות בנהר עצמו.

בבואנו לפינסק החליט אבא, שהיטיב לשחות, ללמדני שחיה בנהר. אחרי שהתפשטנו בצריף הרחצה, היה מוציא אותי אל הנהר ומלמדני את התורה. לפתע היה צולל במים ונעלם ומשאיר אותי מפרפר וצף על פני המים בכוחות עצמי. אז היה עולה מאחרי, מביט בי ונהנה ממאמצי.

הנאה רבה מלמוד אכזרי זה לא נהניתי, לכן כאשר אבא היה עוזב את העיר, חש הייתי אל הנהר, לפנות ערב, ומלמד את עצמי.

אבל כאן פגשתי צרה חדשה: ילדי העוני של העיר התחתית היו ממלאים את החוף ומציקים לילדים הרוחצים בו. לא אחת בחוזרי לחוף, הייתי מוצא את בגדי רטובים ומזוהמים בבוץ. לפעמים זיכוני פרחחים אלה גם במהלומות. שמעתי כי אחדים מחברי משלמים “מס הגנה” לחבורות הפרחחים כדי שלא יגעו בהם ואף יגנו עליהם במקרה וחבורת פרחחים אחרת תציק להם. חברי יעצו לי לעשות אף אני כך ולהרשם לאחת החבורות, ולשלם את המס השבועי. הייתי גאה מכדי חפש מישהו שיגן עלי וביכרתי לסבול או להגן על עצמי. והנה כאשר עשיתי את אקדחי הראשון, החלטתי לארגן חבורה משלי, לצייד אותה באקדחים מעשה ידי, וכך להגן על עצמנו.

קנה הברזל של המטריה לא הספיק לכל עשרת האקדחים שהחילותי ביצירתם, ואחדים מחברי היו חייבים אף הם להמציא מטריות.

במקרה הזדמן אז לידי צינור ברזל עבה והחלטתי ליצור ממנו רובה–ציד. יהושוע ואנוכי, עמלנו שבועות אחדים עד שיצרנו את עשרת האקדחים והרובה. עוד לפני שצבעתי אותם, יצאנו ליער, לתרגילי יריה. כל חברי היו מלאי התפעלות וגאוה על הנשק שקבלו.

הידיעה על קבוצת הילדים נושאי הנשק פשטה במהירות לאורך הנהר, וחבורות הפרחחים החלו נוהגות בנו כבוד.

את האקדחים והרובה צבעתי בבית, בחדר הקטן הסמוך למטבח. ותליתי על גבי חוט, לייבוש. כשנכנסו אמא וסבתא וראו את האקדחים והרובה הארוך, קראו להם: “המן ועשרת בניו”. שם זה התאקלם אצלנו, הילדים, עד מהרה.

אבל סופו של “המן” היה מר כסופו של “המן” במגילה.

בביתנו גר דודי ושמו כשמי, ברוך. בחור שקט היה, כבן 20, ממושמע ומנומס. אמא, אבא ובעיקר סבתא, שגרה אף הי בביתנו, אהבוהו מאד. ברוך כבר התארס והמתין לנשואיו. יום אחד התערבתי אתו על דבר מה ודמי ההתערבות היו: רובל כסף במזומנים, שלי, לעומת שעון־זהב ושרשרת־זהב שלו. את השעון והשרשרת קיבל במתנה מארוסתו.

זכיתי בהתערבות. דרשתי את השעון והשרשרת. בן דודי היה מוכן לתת לי רובל, כנגד הרובל שלי, אבל בשום פנים לא את השעון והשרשרת. עמדתי על שלי, אבל לקחת ממנו בחזקה לא יכולתי. הוא היה גדול ממני ביותר מעשר שנים, וחזק הרבה יותר. אבל חולשה אחת היתה לבן דודי זה, שלא עזבה אותו עד סוף ימיו. הוא פחד מנשק־חם.

כאשר ישן שנת הצהרים, הוצאתי מבגדיו את השעון ואת השרשרת והחבאתים בכיסי. כשהתעורר וגילה את ה“סחיבה” החליט להוציא ממני את רכושי בכוח. קפצתי מהר אל המחסן שליד המטבח, הורדתי את “המן”, טענתי אותו והתיצבתי מולו. הוא לא העיז להתקרב אלי מפחד הרובה.

סבתא ראתה זאת וכעסה מאד. נגשה אלי, הוציאה את השעון והשרשרת מכיסי והחזירה אותם לבן דודי.

למחרת בבוקר נעלם “המן”.

כעבור שנתיים נודע לי כי סבתא בכעסה, זרקה אותו לביב השופכין שבחצר.

והנה, עוד אני וחברי יהושע מטפלים ביצור אקדחים ושכלולם, שמעתי מפי אחד מחברי אחיו הגדול, בגמנסיה, על דבר “כספית רועמת” שכוחה הרסני ביותר. מיד גמרתי אומר לערוך ניסוי של פצוץ עם כספית. חשבתי לתומי כי כספית היא חמר נפץ ולא הבנתי שקר “כספית רועמת” היא הרסנית.

יהושע ואני החלטנו לערוך את הנסוי הראשון בבאר שהיתה סמוכה לדירתו, כמעט במרכז העיר.

וכספית מאין? בבית־המרקחת של אביו מכרו גם מדי־חום. יהושע הפיל ב“מקרה” את הקופסה בה היו ארוזים מדי־החום. הם נשברו והכספית נשפכה. יהושע קבל כמובן, “מנה” ונזיפות קשות אבל הכספית היתה בידנו.

מלאנו בקבוק קטן בכספית ויצאנו לפנות ערב לבאר. הריקונו לתוכה את הכספית וברחנו. עמדנו מרחוק וחכינו להתפוצצות. לשוא.

הנסוי הראשון בפיצוץ עלה בתוהו.

 

ברזל מלובן נגד כלבת    🔗

יום אחד התאספו כמה מתושביה היהודיים של פינסק והחליטו לבנות שכונה עברית חדשה, נקיה ונוחה. נמאסו הבתים המזדקנים והרחובות המרופשים.

נגרש גדול היה לו לנוטריון רוסי אחד בקרבת תחנת הרכבת, במקום יבש, מחוץ לעיר. את המגרש הזה רכשו מיסדי השכונה, חלקוהו לפי שיטה מודרנית, ואת המגרשים חלקו בינם לבין עצמם בהגרלה.

אבא שלח קורות עצים מהיער לבנין הבית, ואמא נגשה במרץ לבנותו. התכנית היתה נהדרת: חדרים מרווחים, מטבח וחדר רחצה, מרתף ומרפסת גדולים, סוכה מיוחדת לחג הסוכות ולה גג נפתח־נסגר ואף מחסן גדול בחצר.

מיום שהתחילו לתקוע את כלונסאות היסוד ועד לגמר הבניה והשיפוץ הסופי, היתה אמא משגיחה בקביעות על העבודה, ובכל יום ו' בצהריים היתה משלמת לבנאים את שכרם.

גם אני הייתי בא מדי פעם לראות את ביתנו ובניתו.

הדרך מדירתנו שבעיר לבית החדש עברה דרך שכונה נוצרית. ילדי הנוצרים היו מתגרים בי בעברי על ידם, ואני הייתי מחזיר להם מהלומות בידי ובמקל שנהגתי לשאת עמי.

לעתים הייתי בא לבנין סרוט ופצוע, כשאפי או פי זבים דם. אמא החתה נוזפת בי על שאני מתגרה בילדי הנוצרים. היא לא האמינה כשבפרתי לה שהם ורק הם גורמי התיגרה.

פעם אחת, בשעת תיגרה עם “שקצים” כשידי כמעט היתה על העליונה, הסיתו בי כלב שהתנפל מאחורי ונשך באחת מכתפי. אמא לקחה אותי אל הרופא. הרופאים בפינסק של אז ידעו אמנם על מחלת ה“כלבת”, אבל זריקות נגדה טרם נכנסו לשמוש בעיר. הרופא שרף את הפצע בברזל מלובן. הכאב היה נורא, אבל אני התאפקתי מלצעוק או מלבכות. השמעתי רק “אוי” נוקב אחד כאשר הברזל המלובן נגע לראשונה בבשרי.

הפצע נרפא לאטו ואני החלטתי לנקום ב“שקץ” ששילח בי את הכלב, למרות היותו גדול וחזק ממני.

בלווית חברי יהושע, כששנינו נושאים מקלות, יצאנו לדרך ופגשנו בחבורת ה“שקצים” כשהם משחקים על הכביש. התנפלנו שנינו על בעל הכלב, הרבצנו בו מכות נאמנות והצלחנו לסגת טרם התאוששו ה“שקצים” וכמעט מבלי לספוג מכות.

מאז חדלו השקצים להתגרות בי, ורק היו מפזמים “ז’יד” בעברי לידם.

כשעברנו לגור בביתנו החדש, התחלתי משפץ את החצר והבית. סדרתי מדפים וארונות לכלי עבודתי, הצבתי סולמות מבחוץ, ליד התריסים, כדי להקל על סגירתם ובחצר גדרתי לי פינה משלי ובה שתלתי עצי פרי ופרחים.

 

מסתורי המנעול העליון    🔗

בהכנסנו לביתנו החדש ב“תל אביב” זו שבפינסק, במגרשי הנוטריון, ליד הרכבת, חדשנו גם את הרהוט, וכך זכינו לשולחנות וכסאות מבהיקים ביופים, לארונות בגדים ולארונות ספרים.

גם שולחן כתיבה מפואר, רכשנו. עוטה אריג צמר ירוק נהדר. היתה לו מגרה גדולה ורחבה, באמצעיתו, וחמש מגרות בכל אחד מצדדיו. למגרות היו מנעולים משובחים וידיות נחושת מבריקות. השולחן היה מתנת אמא לאבא.

בעיני מצא חן השולחן במיוחד, וחפצתי שתהיה בו פינה אחת משלי. בקשתי את הורי להקצות לי מגרה אחת, הם סרבו. חוששים היו פן אשתמש בשולחן כבשולחן נגרים. חזרתי והבטחתי לשמור עליו, אבל לשוא.

יום אחד פתחתי את המגרה הראשית, בעזרת מסמר כפוף, אשר שימש כ“מפתח גנבים”. העברתי ממנה את נירותיו של אבא, למגרה צדדית, אשר אף אותה פתחתי באותו “מפתח”. נעלתי את המגרות וקדחתי שני חורים דקים בלוח העליון של השולחן ובשני כתליה הצדדיים של המגרה האמצעית. את החורים קדחתי מתחת לארג הירוק, שהפרדתיו מלוח השולחן. הכנסתי בחורים חוט ברזל עבה והדבקתי את הארג הירוק. איש לא הרגיש בדבר.

למחרת היה אבא זקוק לנירות שבמגרה. הוא תקע את המפתח במנעול, סובב וכאילו פתח ־ אבל המגרה לא זזה ממקומה.

כשאבא עיף מנסיונותיו, הזמינה אמא את הנגר שעשה את השולחן.

הנגר נסה אף הוא לפתוח במפתח, המנעול פעל כהלכה אבל המגרה לא זזה. משך בכוח את המגרה, עד שהידית כמעט ונעקרה ממנה. אבל לשוא – המגרה לא זזה. הנגר סבר שאחד מכתליה של המגרה נדבק למסגרת השולחן, והתרופה היחידה היא לפרק את הלוח של השולחן. אבא היסס והחליט לשקול בדבר.

הנגר הלך. נגשתי אל אבא ואמרתי כי אני מסוגל ומוכן לפתוח את המגרה, אבל בתנאי שיעמיד לרשותי אחת המגרות.

אולי מתוך סקרנות ואולי מחוסר ברירה, הסכים אבא להצעתי.

בקשתי מכולם לעזוב את החדר, והוצאתי בצבת את שני החוטים. כעבור דקה קראתי לאבא והראיתי לו את המגרה הפתוחה.

קבלתי את המגרה שכה השתוקקתי לה.

 

טחנת רוח ומכונת קיטור    🔗

מחוץ לעיר, לא רחוק מביתנו, עמדה טחנת רוח. היה לה מגדל עץ גבוה, כבנין בעל קומותים, ובקודקודו – גלגל ענק כעין המדחף. המגדל היה עשוי להסתובב על ציר אנכי המתאמר מבסיסו ובדרך זו ניתן היה לכוון את הגלגל מול פני הרוח, המשנה מדי פעם את כיוונה. הגלגל היה מלאכת מחשבת. מורכב מעשרות כנפיים מלוכסנות עשויות לוחות עץ דקים ומהוקצעים. ניתן היה לצופפן או לדללן בהתאם לעונות השנה ולחוזק הרוחות.

בפנים המגדל היתה מערכת גלגלי שניים שהותנעה על ידי הגלגל והתניעה את הרכב על השכב לטחינת הדגן והחיטה.

יהושע ואני היינו אורחים של קבע בתחנה. התידדנו עם המכונן שהסביר לנו את כל פעולות הטחנה, ולפעמים אף הרשה לנו לעזור לו קצת בשנוי כיוונה או בדלול כנפי הגלגל.

יום אחד החלטנו לבנות טחנת־רוח לעצמנו. עצים נמצאו לנו לרוב. מסמרים וברזלים קנינו מדמי הכיס שלנו, כלי עבודה היו לי.

חפרנו יסוד בחצר ביתנו, תקענו עמודים והצבנו את בסיס התחנה ואת הציר האנכי שבמרכזו. אחר כך החילונו בבנין הטחנה עצמה. התוכחנו הרבה עד לאיזה גובה יש להגביה אותה. השתוקקנו שהמגדל יהיה גבוה ככל היותר, בשביל הרושם. עם זאת חששנו שמא לא נוכל להשתלט על המלאכה.

כל חברינו היו באים מדי פעם לראות בהתקדמות העבודה ועמדו סביבנו תמהים ומקנאים.

באחת מחופשות החג סיימנו את המלאכה. את אבני הריחיים עשינו מעץ, כי לא נמצאו לנו אבנים ואף אילו נמצאו – לא היינו יודעים לסתתן.

ויום אחד החלה הרוח מסובבת את הגלגל והטחנה הופעלה.

אך תמיד יש חדש תחת השמש – לפחות בשבילנו, הילדים. כעבור זמן מה לקח אותנו אבא, אותי ואת חברי והושע, לטיול של יומיים, ליער. שם החלה מופעלת מנסרת קיטור חדשה וגדולה לנסירת לוחות עץ.

המנסרה היתה מורכבת מדוד קיטור גדול שהוסק בענפי האילנות. הקיטור הפעיל וסובב שש מערכות של משורים, שבכל אחת מהן מספר רב של משורים העולים ויורדים בכוח הקיטור. אפשר היה לקרבם זה לזה או להרחיקם זה מזה, הכל לפי עובי הלוחות הדרוש. ולצידה של המנסרה עמדה מכונה שניה שהפיקה בכוח הקיטור חשמל למאור.

יומיים בילינו ליד המנסרה ומכונת החשמל. עשינו באמצעותה מגנטים גדולים, והביתה חזרנו בהחלטה להתקין לעצמנו מכונת קיטור שתפעיל גלגל.

ספרתי זאת בבית. אמא התנגדה. היא פחדה מהתפוצצות. אך תשוקתי היתה עזה לבנות את המכונה.

חבית נפט קטנה שהיתה בביתנו, נעלמה באורח פלא וכמוה נעלם גם שולחן קטן שעמד במרפסת. במקרה של העלמות חפצים, כמו סכינים, למשל הייתי כרגיל החשוד הראשון. אבל איש לא חשד בי על העלמם של שולחן או חבית. אפילו לא סבתא.

את החבית חזקנו בחישוקי ברזל והפכנוה לדוד קיטור. התקנו לו גם שסתום בטחון ולקיטור היה מוצא החוצה במקרה שהלחץ בדוד גדול מדי.

את הדוד הצבנו בתוך השולחן והקפנו בחומת לבנים. סידרנו מתחתיו תנור להסקה ואת כל הכבודה שילשלנו לתוך בור שחפרנו מאחרי המחסן הגדול. כמוצא לעשן התנור, חפרנו מנהרה ארוכה שהובילה אל מחוץ לחצר, עד למגרש ריק.

הבור עצמו היה חפור בדשא ונסתר מעין רואה בעזרת מכסה של עץ ומעליו רגבי אדמה ודשא. הקיטור בדוד התניע גלגל־תנופה קטן.

כל העבודה נעשתה בסודיות מרובה ונוסף לשנינו ידע עליה רק הנפח שהושיט לנו את עזרתו.

את נסיון ההפעלה הראשון ערכנו ביום בו אמא ואחיותי נעדרו מהבית. בהמשך הזמן הפעלנו את המכונה רק בשעות הערב, כשאיש לא הסתובב בחצר.

אך לא לעולם חוסן.

יום אחד כאשר הסקנו את התנור והשארנו את המכסה העליון פתוח, יצאה אחותי תרצה, מהבית אל בית השמוש שבחצר. היא לא הרגישה בנו ואנו לא הרגשנו בה. היא החזיקה בידה את צרור המפתחות של כל הארונות והמגרות בבית. ומפה לשם ניתק הצרור מידה אל תוך בור השופכין. תרצה פרצה בבכי ורצה אל אמא לבשר לה על האסון. כאשר שמעתי את בכיה וצעקותיה לא יכולתי להתאפק, קפצתי ורצתי לקראתה ואז הבחינה באור הבוקע מן הבור. היא נבהלה מאד והגבירה את צעקותיה. אמא שמעה את בכיה. רק במאמצים הצלחתי להשקיטה ולהוציא ממנה הבטחה שלא לגלות את סוד הבור. כתמורה הבטחתי להוציא את המפתחות מתוך הבור וכך למנוע את העונש הצפוי לה. כבינו את התנור, כסינו את הדוד ונכנסנו הביתה. ספרתי לאמא על המפתחות והבטחתי שלמחרת אוציא אותם.

אמא לא סמכה על הבטחותי ופנתה אל אחד השכנים שלנו, בנאי במקצועו, ושאלה איך אפשר להוציא את המפתחות. הוא טען כי אין שום אפשרות להוציאם מתוך הבור העמוק והמלא, ויעץ לה לפנות לנגר שיתקין מפתחות חדשים.

בבוקר מצאתי חוט ברזל ארוך, קשרתי בקצהו את כל המגנטים הגדולים שהבאתי מהמנסרה, שלשלתי אותם לבור השופכין ואחרי עבודה מיגעת ו“ריחנית” הצלחתי להצמיד את צרור המפתחות אל המגנטים ולהוציאם. שטפתי אותם והבאתי לאמא.

אני עמדתי בהבטחתי לאחותי, אבל היא השתמשה בסוד מכונת הקיטור אשר נגלה לה, כדי להכריחני למלא אחרי רצונה. עד שיום אחד החלטנו, יהושע ואני, לחסל את המכונה ולסתום את הבור.

מלחמות נגד מיקא

מי קדם למי בביתנו, אני או חתולנו מיקא, אינני יודע עד היום. שמעתי כי מיקא התקבל בקטנותי לביתנו וגדל עם ילדי הבית והיה לאזרח המטבח.

אמא חבבה אותו מאד, ותמיד היתה מספרת בשבחו, שהרי מאז בא לביתנו אין בבית אף עכבר.

“יתר על כן” היתה אומרת “מיקא שלנו אין בו מטבע החתולים, שהרי איננו לקקן ואיננו נוטל מהמטבח שלא ברשות, וחי בשלום עם הילדים”.

זכורני איך נתפסתי פעם בקלקלתי על ידי אמא, כשבכיסי סוכריות ואגוזים שהוכנו “לכבוד” לאורחים. אמא הטיפה לי מוסר, כבדתני במכות לחי אחדות, כנהוג, ובנוכחותו של מיקא רוקנה את כיסי, והוא יושב מולי, סמל התום והיושר, מתמוגג מנחת ומביט עלי בגאוה בעיניו הירוקות.

מכותיה של אמא כלל לא הכאיבו, אך זה שמיקא ראה בחרפתי היה לי לעלבון צורב.

מאז שנאתי את מיקא ואשאף לקחת ממנו נקם. למחרת, בשובי מן החצר, ראיתי את מיקא יושב בפתח ליד המשקוף, שואף אויר להנאתו וזנבו המסולסל משתלשל דרך הפתח, בין הדלת למשקוף. נכנסתי הביתה וסגרתי “מעשה תם” את הדלת אחרי. נשמעה יללתו הצורמת של מיקא שזנבו נלחץ בין הדלת למשקוף. קבלתי מאמא מנה הגונה, אלא שהפעם לא היה מיקא עד ראיה לכך כי אותה שעה התפתל סביב זנבו הכואב.

כלום התפיסתי עם מיקא? להיפך.

שנאתי לו גברה מיום ליום. אמא החלה להגן עליו ולהטיף לי מוסר על הסבל שאני גורם לחיה כה תמימה ומסורה.

מיקא עצמו לא רחש לי כמובן חיבה יתרה. בכל הזדמנות הזכירני את איבתו בריטונו הנרגז ובצפרניו החדות.

כשהייתי מתלונן עליו, היה הוא תמיד הצדיק כי מעולם לא סרט איש מאנשי הבית זולתי אני, ופרושו שהתגריתי בחתול ולכן בצדק עשה בי את אשר עשה.

באחד הימים קבלתי מחבר גור־כלב במתנה.

עד היום אינני יודע מדוע התנגדה אמא לכלבלבה הנחמדה. האם מקנאתה למיקא, או משום שהטיפול בכלבלבה וחינוכה גזלו הרבה מזמני ובמקום להכין שעורים הייתי מלמד את הכלבלבה להטוטים שונים. עוד טרם ידעתי שהיא נקבה קראתי לה “חביבי” והשם נשאר גם אחרי שנתבררה הטעות.

הכלבלבה גדלה והתפתחה, ובחושה הכלבי הבחינה כי אין לה בביתנו ידיד חוץ ממני, וכמוני החלה אף היא שונאת את מיקא.

לעיתים מזומנות היו פורצות תגרות בין מיקא ל“חביבי”, ושניהם היו יוצאים מהן נשוכים וזבי דם. כשרצתה אמא להפריד ביניהם בשעת קטטה, היתה חובטת בעיקר ב“חביבי”, כמובן.

נגזרה הגזרה על “חביבי” לעזוב את הבית. לא הועילו הפצרותי והבטחותי. הגזרה יצאה ואין להשיב.

אחד מחברי קנא בי בראותו אותי משחק ומטיל עם “חביבי” והציע לי ששנינו נהיה שותפים בה ושנינו נדאג לה.

בחצרו היתה מלונת כלבים יפה, צבועה ירוק, עם דגל ובראשו תרנגול פח המסתובב ברוח.

לכן, בבוא יו ה“גרוש” באתי אליו עם “חביבי” והסברתי לו כי אחרי “שקול־דעת” הריני מסכים לשכן את הכלבה אצלו, בתנאי שהיא נשארת שיכת לי, ורק אחד מהגורים שתלד אתן לו במתנה.

חברי הסכים בשמחה לתנאי ו“חביבי” קנה בו במקום שביתה במלונה היפה. לימים סידרנו גם מעבר צר בגדר החוצצת בין ביתנו לבין בית חברי, כדי ש“חביבי” תוכל להכנס גם לחצרנו ולהתחמק הימנה בשעת הצורך.

לאמא אמרתי כי מסרתי את “חביבי” לצמיתות לחברי.

לא ארכו הימים ואמא הרגישה כי שעות רצופות אני נעדר מהבית ופעם ראתה איך אני משחק עם “חביבי” ועם חברי מעבר לגדר בהזדמנות אחרת ראתה אותנו מסדרים מלחמת־בינים בין “חביבי” לבין מיקא, כשהחתול קשור בחבל לגדר ו“חביבי” חופשיה ומפליאה מכותיה.

אז הבינה אמא את התחבולה של חילוף־הבעלים.

כשהרתה “חביבי” הייתי מעביר לה “בגניבה” חלב ומעט בשר שסחבתי מהמטבח.

לפני חג הפסח שב אבא הביתה מעבודתו, לאחר שנעדר מהבית כארבעה חדשים. אמא ספרה לו על השעות המרובות בהן אני הולך בטל רק בגלל הטיפול בכלבה, ועל הרוגז הרב שאני מרגיז אותה כל הימים.

שמעתי את שיחת הורי ולבי לא נבא לי אז את תוצאותיה החמורות.

החג חלף ואבא חזר לעבודתו, אל המנסרה, ביער. הרכבת ליעד יצאה בחצות, ואני נפרדתי מאבא מוקדם ושכבתי לישון.

בקומי למחרת, נודע לי כי אבא לקח עמו את “חביבי”.

שום תחינות, שום הבטחות, שום מכתבים שהרצתי לאבא, לא הועילו. “חביבי” לא הושבה לי.

למרבית הצער נודע לי ממכתב אבא כי “חביבי” התחמקה מהרכבת באחת התחנות וברחה לנפשה.

געגועי ל“חביבי” הגבירו את שנאתי למיקא.

החלטתי לנקום בו. כדי שלא יפול עלי שום חשד, העמדתי פנים כאילו החילותי מחבב את מיקא.

צרור מפתחות של המגרות והארונות הנעולים נמצא תמיד בידי אמא.

באחת השבתות, כאשר אמא ישנה את שנת הצהרים השתוקקתי לסוכריות הטעימות שהוכנו לאורחים. המפתחות היו מונחים על שולחן הלילה הקטן למראשותיה של אמא. התקרבתי חרש, לקחתי את המפתחות, פתחתי את הארון, הוצאתי את הסוכריות ושוב סגרתי. כאשר התכוננתי להחזיר את המפתחות למקומם ראיתי את מיקא בא לקראתי ומקשקש בזנבו כמתחנף. לקחתי את צרור המפתחות וקשרתיו לסרט הורוד שהיה כרוך סביב צוארו.

מיקא נבהל מקשקוש המפתחות והתחיל מתרוצץ בחדר כמטורף. חששתי פן יעיר את אמא ופתחתי לו את הדלת. הוא ברח ונעלם.

אמא התעוררה וחפשה את המפתחות. מרוב פחד התכנסתי בפינת החדר ושקעתי בהכנת שעורים, כשעיני פוזלות בזהירות לעבר אמא ההופכת את הבית כדי למצוא את המפתחות.

בעמקי לבה חשדה אמא כי ידי היתה במפתחות. גנב לא בא הביתה, שתי אחיותי השקטות היו שקועות בהכנת השעורים, למי איפוא יש צורך במפתחות אם לא לי?

משגלתה אמא כי מיקא נעלם ואיננו, גברו חשדותיה אף כי לא היתה מסוגלת למצוא קשר בין העלמו של החתול לאובדן המפתחות.

התנדבתי למצוא מפתחות אחרים שיתאימו לפתיחת הארונות והמגרות אך אמא פנתה לשכננו והוא סדר הכל.

אך מה נדהמתי יום אחד בשובי הביתה ובמצאי את אמא כשהיא מטפלת במיקא ומאכילה אותו. הודיתי לבורא עולם על כי לא נתן לחתולים לשון כלשון בני אדם ולכן לא יכול היה מיקא לגלות את קלוני ברבים.

מאותו יום היה מיקא בורח מפני ביללה כשראני מתקרב אליו.

 

שבת בלי נעלים    🔗

אבא היה נעדר מן הבית תקופות ממושכות לרגל עבודתו ביערות פוליסיה הגדולים, ואמא היתה נוהגת להסתיר את נעלי במגרת מטתה בשעת מנוחת הצהרים של שבת, כדי שלא אצא לרחוב.

“סגולה” זו החזיקה אותי במשך הרבה חדשים ב“עוצר בית” דוקא כאשר כל הילדים שיחקו להנאתם ברחוב. קנאתי בהם מאד בראותי אותם במשחקיהם העליזים, מבעד לחלון. נפשי יצאה אליהם אך לצאת לרחוב בשבת יחף – שבר זה אין להעלותו על הדעת כלל.

כדי לחפות על קנאתי הייתי מזדקר דרך החלון כשאני לבוש בגדי שבת, ומטיף להם מוסר, כדרך הגדולים, על אשר אינם נהנים ממנוחת השבת ומפריעים למבוגרים.

והנה גליתי כי נעלי אחותי הבכורה הולמות גם את רגלי ומאז פג תוקפה של הגזרה. לא פעם חמקתי החוצה בנעליה כשהיא כלואה בבית במקומי כל השבת, כי בשובי היו הנעלים כה מלוכלכות שבושה היתה לצאת בהן לטיול עם חברותיה, נעלי היו קטנות בשבילה ומי ירהיב עוז לצחצח נעליים בשבת. כמה דמעות היתה שופכת אז!

כשהיה אבא בא הביתה לחגים השכיבוני לשנת צהרים במטתו, ליד הקיר. אבא מזה והקיר מזה – ומפלט אין. קשה היתה גזרה זו, אבל שמץ תנחומים מצאתי לנפשי בהיותי שוכב ליד אבא שכה אהבתיו.

מאחר שלא העזתי להפריע לאבא ולהתקרב לחלון, הוקל לי כי לא ראיתי את חברי המשחקים ברחוב. לפעמים הייתי אף נרדם לידו, מתעורר עמו ויחד היינו שותים תה והולכים לבית הכנסת, לתפילת מנחה.

חג פסח אחד, ואני, כנהוג, ישן את שנת הצהרים עם אבי במטתו והנה התעוררו הורי לפני והיו משוחחים בלחש.

אבא הספיק לחטוף שיחה עם מלמדי וסיפר לאמא בהנאה על כל התשבחות ששמע עלי מפי מלמדי. אמא התאוננה על משובתי ונדמה היה לי שאבא מחייך כנהנה מכל מעשי. מנחם היה את אמא שגם הוא היה פעם שובב בילדותו וטוב לילד להיות ערני. אמא בקשתהו לדבר בלחש, פן אשמע.

לא יכולתי לעצור ברוחי ומצמצתי בעין אחת כדי להציץ באמא. היא המשיכה לספר לאבא על כל הקשיים אשר אני מקשה עליה, ואבא משקיט אותה באומרו כי סופי שאהיה איש בין אנשים וחוזר לפניה על השבחים ששמע זה לא כבר מפי מלמדי.

אמא נאנחה ולא הסתירה את פליאותה כיצד אני מתקדם בלימודי בעוד אינני מכין שעורים בבית. הא, לו למדתי גם בבית או אז עתיד אני להיות לרב ולגדול בישראל.

אבא שוב חייך והסביר לה כי טוב היות כאחד מרבבות ישראל, מאשר להיות בודד כרב גדול.

לא יכולתי להתאפק יותר, התמתחתי, פקחתי עיני וישבתי במטה.

הם הביטו עלי בחיבה וזרזוני להתלבש, לשתות את התה, ולהתכונן ללכת עם אבא לבית הכנסת, לתפילת מנחה.

 

שני חטאים בבקור אחד    🔗

בחול המועד פסח 1896, ואני אז כבן 9, נסעתי לבקר את סבתא בביאליסטוק. הנסיעה ברכבת ללא ליווי משכה מאד את לבי. בבואי אל סבתא, שגרה באחד הרחובות הצדדיים, נתקבלתי בחביבות מרובה.

למחרת, לפנות בוקר, כשהתעוררתי משנתי, התלבשתי ושאלתי את סבתא היכן בית השמוש.

החדרון החשוב הזה לא היה אז בתוך הדירה עצמה אלא ניצב בצורת צריף עץ, בחצר.

סבתא הראתה לי את המקום, נתנה לי את המפתח ורצתה ללוות אותי כדי לפתוח לי את הדלת. היא אמרה, כי הדלת שם קשה לפתיחה.

אני, שחשבתי עצמי למומחה בעניני מפתחות ומנעולים, לא ראיתי עצמי נזקק לעזרתה. כשהגעתי, היה תפוס ועד שנתפנה ועד שהצלחתי לפתוח את הדלת כבר היה מאוחר. זרקתי את תחתוני אל תוך בור השופכין.

למחרת, בקומי, הרגישה סבתא בחסרונם. היא שאלה מדוע אני לובש רק מכנסים. עניתי שכך אני נוהג תמיד, שמעולם אינני לובש תחתונים.

בשבת לקחה אותי סבתא לבקור אצל אחת מידידותיה. אותי כבדו בפירות ומיני מתיקה והזקנות ישבו ושוחחו ביניהן. השתעממתי נורא. לפתע שמעתי את צלצול שעון הקוקיה הניצב על המזנון: “קו־קו, קו־קו”. היתה זו לי הפעם הראשונה שנתקלתי בשעון מסוג זה, ומפני שחשבתי עצמי מומחה גדול גם בשעונים, קמתי חרש, נגשתי אליו, אחזתי בו ולא יכולתי להתאפק. מוכרח הייתי לראות איך הוא פועל.

הוצאתי אולר מכיסי. הזקנות המשיכו בשיחה ולא ראו. התחלתי מנקה את השעון מקרביו, עד… עד שסבתא גילתה כי אינני ממשיך לשבת לידה, אלא מטפל במשהו שעל המזנון.

הזקנות קמו, נגשו אלי וראו גלגלים, קפיצים וברגים על המזנון, ספגתי גל של נזיפות משתיהן. העובדה שאני עובד בשבת הכעיסה אותן במיוחד. הן נתנו לי ממחטה ופקדו עלי לאסוף לתוכה את כל חלקי השעון כדי שלמחרת יוכל השען להשיב “לקוקיה” את חייה. הן לא האמינו כשאמרתי שאוכל לא רק להרוס אלא גם לתקן.

בדרך הביתה הטיפה לי סבתא מוסר ואמרה כי מתבישת היא בנכד המחלל את השבת ומקלקל רכוש זרים. למחרת חזרתי הביתה.

בחג השבועות, באה סבתא לבקור אלינו. היא ספרה כמובן את פרשת השעון ושאלה, דרך אגב, את אמא מדוע אינני לובש תחתונים.

כך נגלה הסוד.

 

הכל בגלל גלגל קטן    🔗

אמא היתה נוהגת להשכים קום. עם שחר היתה נכנסת למטבח, להכין ארוחת בוקר לבני המשפחה, לנקות, לגהץ, ולעיתים גם לכבס, עוד טרם התעוררו כל יתר בני הבית.

תמיד הייתי מפציר בה שתעיר אותי מוקדם ככל האפשר, כדי שאספיק לעבוד בכל חובבויותי, עוד לפני לכתי לבית הספר. אמא סרבה. היא וענה כי ילדים צריכים להרבות בשינה. ואת השעון המעורר שכוונתי היתה סוגרת.

כרגיל, היתה אמא מרתיחה מיד עם קומה את המים במיחם, לתה. הדבר העלה בי רעיון חדש.

בלילה, אחרי שכולם שכבו לישון, הייתי יורד ממטתי, נכנס למטבח, מוציא את הברז מהמיחם ומחביאו. לאמא לא היתה ברירה אלא להעירני כדי שאחזיר לה אותו.

התכסיס הצליח לזמן קצר בלבד, כי אמא התחכמה לי והתחילה מוציאה את הברז לפני ששכבה לישון.

החלטתי לסדר לי שעון מעורר מסוג מיוחד, שאמא לא תוכל להשקיטו מבלי שתעיר אותי תחילה.

אצל שען שכן קניתי, בדמי הכיס שלי, ששה מנגנונים של שעונים מעוררים. לקחתי דלי ריק, הצמדתי את המנגנונים אל דפנותיו, מבפנים, וכיוונתי אותם כך שכולם כאחד יכו בדפנות הדלי בשעה קבועה מראש.

את ה“דלי המעורר”, שהיה גבוה יותר מהחלל שמתחת למטתי, תחבתי בכוח מתחת למטה, למראשותי. המטה היתה נשענת עליו ואי אפשר היה להוציאו מבלי להעירני.

קשה לתאר את תדהמתן של אמא וסבתא כשלפתע, לפנות בוקר, בעודם עוסקות בעבודות המטבח, נשמע רעש כזה שהיה עשוי לעורר (לדבריהן) מתים מקברם.

כשהייתי קם, הייתי מטמין את הדלי ונועלו. הנשים נכנעו ל“לחץ” והחלו מעירות אותי בשעה מוקדמת.

היצר הרע ל“שענות” לא הרפה ממני.

יום אחד קבל אבא מתנה שעון־כיס עשוי זהב מתוצרת שוויץ. נוסף לדיוקו, היה השעון משמיע אף צילצולי שעה ורבעי שעה.

בקשתי מאבא לפתוח את מכסה השעון כדי שאוכל להציץ אל תוך מעיו. אבא סרב, אף על פי שבאותו זמן כבר נתנה לי הרשות לכוון, לפרק ולתקן את כל השעונים בבית.

בשבת היה עלי לישון, לאחר ארוחת הצהרים, עם אבא, במטתו הרחבה.

פעם אחת, בשעת מנוחת השבת, ראיתי על הכסא לפני המטה, את מעילו של אבא ומתוך כיסו מבצבצת שרשרת הזהב של השעון החדש.

לא יכולתי להתאפק. קמתי בשקט, הוצאתי את השעון מכיס המעיל, שלפתי את אולרי מכיסי, פתחתי את מכסה השעון ונדהמתי לשפע הגלגלים שבמעיו. לא עברו רגעים והשעון היה מפורק מכל גלגליו. מתוך פחד שמא יתעורר אבא, מהרתי להרכיב את השעון. כשכיליתי להרכיבו, לא רצה השעון ללכת. ואז גיליתי על הכסא שני גלגלים זעירים שנעלמו ממני בשעת ההרכבה.

השעה היתה מאוחרת. אבא היה עלול להתעורר בכל רגע. הפכתי את הכסא על הרצפה ואת השעון הנחתי על הרצפה לידו.

חרש חזרתי ועליתי על מקומי, ליד הקיר, במטה, כשבידי שני הגלגלים. עשיתי עצמי ישן.

אבא התעורר והבחין בכסא ההפוך ובשעון היקר שעל הרצפה. נטל את השעון אל אוזנו, השעון לא תיקתק. הוא התלבש, עורר אותי, סיפר על המקרה לאמא ולי ואמר כי מחר יסע לוארשה וימסור שם את השעון לתיקון.

הפצרתי בו שיתן את השעון לתיקון לשכננו, השען. אמרתי שאני משוכנע שאין בו קלקול של ממש וכנראה שאיזה בורג זז ממקומו.

בערב, לאחר שקראנו בפרשת השבוע, הלכתי לשען, ספרתי לו על המקרה ונתתי לו את שני הגלגלים.

אבא הלך אל השען, מסר לו את השעון בתנאי שיחזיר אותו במו ידיו ולא יתן לי לגעת בו. אבא הלך ואני נשארתי לראות את השען בעבודתו.

השעון תוקן, אך מאז ניטל ממני “יצר הרע” לשענות, וחדלתי לטפל בשעונים ובמעיהם.

 

עשרים וחמשה רובל פוקחי עין    🔗

אינני זוכר לאן נסענו אבל זוכר אני כי פעם לקח אותי אבא לנסיעה ארוכה, ב“רכבת שינה”. במשך היום התחלפו נוסעי הקרון ולעת ערב, היינו אבא ואני היהודים היחידים בתא. סביבנו ישבו רוסים ופולני אחד. הרוסים דברו בלשונם והפולני שר בשפתו. אבא עמד והתפלל “מעריב” בכוונו פניו מזרחה. הגויים החלו זורקים באבא המתפלל מבטים נרגזים, אחר כך החלו מדברים על היהודי הרמאי ועברו לקללות. אבא לא ענה. הוא המשיך להתפלל וכשסיים אכלנו את ארוחת הערב מן המאכלים בהם ציידה אותנו אמא.

אחרי הארוחה החל אבא קורא במשנה ובחומש. קריאה זו הוסיפה על רוגזם של הנוצרים. שוב החלו מטילים דופי ביהודים. עלה על כולם, בלשונו הרעה, הפולני שביניהם.

למחרת התעוררנו לקול זעקותיו של הפולני. בגדיו, נעליו ומזוודתו נעלמו.

הנוסעים השמיעו שוב האשמות כנגד היהודים, כאילו ידו של יהודי בגנבה. אבא נטל את ידיו, לבש טלית ותפילין והתפלל “שחרית”.

הגויים הנרגזים המשיכו לקלל. רק הפולני שנשאר ערום ממש, החריש.

אחר כך, שמענו אותו פונה לנוסעים הנוצרים ומבקש הלואה בסך 25 רובלים כדי שיוכל לקנות לו בגדים ונעלים. הוא סיפר כי במקצועו הוא רוקח וכי הוא נוסע למקום עבודה חדש, באחת הערים במרכז רוסיה.

הנוסעים לא מהרו להושיט לו עזרה. אחרי שהציע למשכן טבעת זהב יקרת ערך, משובצת ביהלום, הסכים אחד הנוסעים לתת לו 25 רובל, בתנאי שבסכום זה ימכור לו את הטבעת.

הפולני פרץ בבכי. הטבעת היתה מתנת אמו שמתה.

אז הוציא אבא מכיסו 25 רובל ונתן לפולני. הפולני נדהם. לנדיבות כזו לא ציפה. הוא נתן לאבא את שמו וכתובתו והוציא את כל תעודותיו כדי להוכיח כי אכן זה שמו וזו כתובתו. אבא סרב לרשום פרטים אלה. הוא אמר כי איננו מתכונן לתבוע את הכסף, ורק נתן לפולני את כתובתו, בפינסק.

יום אחד — אבא היה מחוץ לבית, בנסיעה — קבלה אמא מכתב רשום, כתוב פולנית. אמא לא ידעה את השפה הפולנית. מול ביתנו גר פולני, מהנדס רכבת, הנוצרי היחיד בשכונה. לקחה אמא אליו את המכתב כדי שיפענח את תוכנו. למקרא המכתב התבונן הפולני באמא בתמהון. רק אז הזמין אותה לשבת ושוב חזר וקרא את המכתב ואז ספר כי את המכתב שלח רוקח פולני מאחת הערים ברוסיה המרכזית. במכתב הודה הפולני לאבא על החסד שעשה אתו בנתנו לו את 25 הרובלים, מבלי לדרוש ממנו שום ערבון, אף לא שם או כתובת, בשעה שהנוסעים הנוצרים, אתם התידד במשך הנסיעה, לא באו לעזרתו. הרוקח כתב שלעולם לא ישכח את מעשהו של אבא וכי מעשה זה פקח את עיניו לראות כי בין היהודים ישנם אנשים הגונים, ממש כפי שבין הנוצרים ישנם בלתי הגונים. הוא הודה במכתבו כי לא הדת קובעת את מדת ההגינות. האדם הוא הגון אם לב בקרבו, ולבבות נתן אלוהים לכל בני האדם שווה בשווה. הרוקח בקש את אבא לאשר את קבלת מכתבו ואז ישלח לו בתמורה את הכסף.

כשאבא חזר הביתה ספרה לו אמא על המכתב. אבא כתב לפולני ברוסית, ובקשו להחזיק בכסף ולתת אותו ליהודי הנזקק הראשון בו יפגוש.

אמא לקחה את המכתב, בקשה את השכן לתרגמו ושלחה אותו לתעודתו.

מאז הפך השכן הפולני לאחד מידידי ביתנו הטובים ביותר.

 

פסלים, תמונות וסטירות לחי    🔗

כמעט משחר ימי נמשכתי אחרי אמנות הציור והפסול.

בהיותי בן עשר פירסמו עתוני “הצפירה” ו“המליץ” תמונות מפסליו של אנטוקולסקי שאז מלאו 5 שנים למותו, וספרו עליו ועל גאוניותו.

באותם הימים גר בפינסק קרובו של אנטוקולסקי, ברוך פולסקי שמו. הוא היה צייר כשרוני למדי, והתפרנס מהוראת ציור בבתי ספר, וממכירת תמונותיו.

עשירי העיר היו מזמינים אצלו את תמונות דיוקניהם.

יום אחד נעתר אבי להפצרותי ובקש מפולסקי שיקבלני כתלמיד. החילותי ללמוד ציור שלוש פעמים בשבוע. הלמוד משך מאוד את לבי והייתי מתרגל בבית, בשעות הפנאי, וגם תמונה גדולה של ראש ישיבת וולוז’ין (שאבא למד אצלו בנעוריו) החילותי לצייר, לפי תצלום זעיר.

משהצליחה בידי תמונת ראש הישיבה ואבא גמר עליה את ההלל, ראיתי עצמי חצי־צייר. פעם, בהעדר פולסקי מחדר עבודתו, שלחתי ידי ו“תקנתי” תמונת קצין ואשתו, שפולסקי עסק אז בציורם. כשנכנס פולסקי וראה כי השחתי את התמונה לבלי הכר כיבדני בסטירות לחי וגרשני מביתו.

מאז הפכתי לצייר “עצמאי”.

כאשר אמא ואבא נעדרו לזמן מה מן הבית (אמא נסעה למשך חודש, לריפוי בגרמניה) נגשנו יהושע ואני למלאכת הפיסול. פיסלנו חיות מגבס, וכשבא חופש הקיץ החלטנו לעשות העתקים מפסלי אנטוקולסקי: את המלך פטר הגדול ואת הסופר גוגול, ממולאים בקש ועטופים בשק. אחר כך כסינו אותם בגבס והתחלנו נותנים את הדמות. ימים שלמים טפלנו בגבס. חרטנו, שפשפנו ומרחנו. העבודה התקדמה לשביעות רצוננו, עד… עד שאמא חזרה.

אמא נדהמה לזוהמה שמצאה בחדר האורחים בו עבדנו. קבלתי “מנה” נגונה, גם מאמא גם מסבתא. את הפסלים הרסו, והציורים הושמדו. ההרפתקה האמנותית שלי נסתימה לפי שעה. חזרתי אליה רק כעבור תריסר שנים.

הייתי אז מהנדס צעיר ומחוסר עבודה, וכדי שלא לבטל את זמני, ביקרתי כשומע חפשי בשעורי מולדת וטבע, בסימנריון למורים, ובשעורי ציור ב“בצלאל”.

את לבי משכה בעיקר עשית רישומים מדומם וחי, ולאט לאט רכשתי ידיעה בשטח זה, ובכיסי היו תמיד עפרון וניר.

בינתיים השגתי עבודה והיה עלי להקים בית־חרושת לקרח וטחנת־קמח, בטבריה. ישבתי בטבריה כחדשיים ועסקתי בבניה ובשעותי הפנויות עזרתי לחברי “השומר” להרכיב את הנשק החדש שקבלו אז מחו"ל, ולטפל בו.

יום אחד יצאנו, חבורה של שלושה עשר בחורים (רובם מ“השומר”) ושתי בחורות, ברכיבה, למירון לחגוג את ל"ג בעומר אצל קברו של שמעון בר יוחאי.

במירון מצאנו קהל רב בני כל העדות והגילים. גם חבורה גדולה של נוער מראש־פינה היתה שם.

את הלילה בלינו בשירה וריקודים ולפנות בוקר, כאשר רצינו לחזור לטבריה, הפצירו בנו בנות ראש־פינה לעלות אתן למושבה, ולהשאר בה עד לאחר בשבת.

עלינו. ואת השבת בלינו בשיחות רעים ובטיולים, כאורחיהם של משפחות המתישבים. במוצאי שבת ערכו לנו מסיבה בצריף גדול, באחת החצרות. בנוחי בין רקוד לרקוד, ישבתי בפינת הצריף והחילותי רושם את דיוקניהם של הנוכחים.

לפתע נפתחה הדלת ואל הצריף נכנסה בחורה לבושה הדר, צבועה ועדויה לפי הסגנון האחרון של אופנת פריז. היא לבשה שמלת נשף פריזאית בעלת שובל ארוך ומחשוף עמוק, עגילים לאזניה וצמידים לידיה. היתה זו אחת מבנות המושבה שלמדו בביה“ס הצרפתי־עברי ואשר בגלל יופין והליכותיהן מצאו חן בעיני פקיד הברון, שבמושבה, וזכו לחסדו המיוחד: נסיעה לצרפת. מנהג היה אז במושבות הברון שאת התלמידה המצטיינת היו שולחים, על חשבון הברון, לסמינר למורות בפריז, אך טעמו ו”שיקוליו" של פקיד הברון הם שקבעו מי תהיה המאושרת.

לבחורות אלה קראנו: “נכדות הברון”.

אין איפוא כל פלא שהצעירה משכה את תשומת לבי. החילותי מצייר אותה במחברתי.

רבים מרישומי באותו ערב לא היו מוצלחים ביותר אבל דיוקנה עלה יפה. הצלחתי להבליט ראשה על תסרוקתה המיוחדת והמשכתי בגופה החטוב, על כל חמוקיו. ציירתיה במערומיה. נגש אלי אחד מחברי ובראותו את ציורה של “נכדת הברון”, עקר אותו ממחברתי, ומיד החלה התמונה עוברת מאיש לאיש, כולם נועצים עיניהם בתמונה ובבחורה וצוחקים. לא שמתי לב, והחילותי עוסק ברישום של צמד רוקדים. לפתע ספגתי שתי סטירות לחי. הרימותי ראשי וראיתי לפני את “נכדת הברון” רותחת. המשכתי לצייר כאילו לא קרה כלום.

הבחורה הופתעה לחוסר תגובתי. היא שאלה עלי וכשנודע לה שאני מהנדס ובחור משכיל, בקשה דרך להתפייס. נגשה אלי ושאלה למה צירתיה מעשה עלבון, ולכן סטרה לי.

הבחורה הופתעה לחוסר תגובתי. היא שאלה עלי וכשנודע לה שאני מהנדס ובחור משכיל, בקשה דרך להתפייס. נגשה אלי ושאלה למה צירתיה במערומיה. עניתי כי אין בזה חטא לצייר אדם במערומיו ולא בושה. היא אמרה כי אמנם נכון הדבר, ואנחנו כאנשים משכילים, מבינים זאת, אך שאר בני החבורה רמתם נמוכה ובעיניהם היה זה עלבון, ולכן סטרה לי.

עד היום מכיר אני טובה ל“מורה המנוסה” ההיא שרפאה אותי מחולשתי לצייר.

עוד פעם אחת בלבד שלחתי ידי בציור. הגדלתי את תמונתו של אבא שהצטלם כחודשיים לפני מותו. התמונה תולה עד היום בביתנו.

 

אוצר במנהרת בית־הכנסת    🔗

בית־הכנסת הגדול העתיק והמפואר, שבפינסק, נבנה לפי המסורה כבר בימי הבינים. כיפתו הענקית, חלונותיו הזקופים והצרים עטורי פרחים וסמלים מזכוכית ציבעונית, הבמה בעלת שמונת הקצוות וארון הקודש, היו פאר האמנות העתיקה.

פרוזדור גדול היה לו בכניסתו ובאחת מפינותיו היתה דלת סתרים, למרתף שמתחת לבנין. היה זה מרתף חשוך המתפתל ומסתיים במנהרה ארוכה וצרה המתמשכת, לפי המסורה, עד מחוץ לעיר. המנהרה הוארכה במיוחד בימי גזרות חמלניצקי.

אהבנו לשחק מחבואים במרתף ובמנהרה, אבל מעולם לא העזנו להעמיק לכת בה, מפחד מחשכיה ובגלל אגדות הפחדים שהיינו שומעים עליה.

בערב תשעה באב אחד, אחרי ה“סעודה המפסקת”, הלכתי עם אבא לבית־הכנסת הגדול, להתפלל “ערבית” ולשמוע את מקרא מגילת “איכה”. הקדמנו לבוא ואני נשארתי בפרוזדור, לשחק מחבואים עם הילדים עד תחילת התפילה.

דלת המרתף היתה פתוחה ומדי פעם ירד ילד אחר להתחבא במנהרה. היה צריך למצאו באפלה או לשלם קנס (כפתור נוצץ).

בהגיע תורי להחבא, העמקתי לכת במנהרה. נצמדתי אל הקיר והמתנתי לילד המחפש אותי. פתאום הרגשתי שרגלי דורכת על דבר מה. הרימותי ארנק עור, גדוש כסף בשטרות. הטמנתיו בכיסי ורצתי אל אבא לספר לו על המציאה.

אבא היה כבר באמצע התפילה, והייתי נאלץ לחכות לסיומה. כשקהל המתפללים פנה לשבת על הריצפה המכוסה קש ותבן, והתכונן למקרא המגילה, נשמעה צעקה מרה מפי אחד המתפללים. הוא צעק שנגנב ממנו לא רק כספו אלא גם כסף זר שהופקד בידו. מתוך בכיו אמר כי אין לו ברירה אלא להטביע עצמו בנהר, ואז — התעלף.

המתפללים סבבוהו והתאמצו לעוררו וגם אבא היה ביניהם.

ניסיתי לגשת אל אבא ולספר לו כי מצאתי ארנק גדוש כסף, אבל המתפללים הרחיקוני מהמקום בכוח.

קראתי לאבא בקול רם וכשנגש סיפרתי לו על המציאה.

אבא ניגש אל לבעל האבדה ושאל אותו מנין לו שגנבו את ארנקו, אולי אבד. והאם יש לו סמנים להכיר את הארנק ותוכנו.

האיש סיפר כי היו בארנקו שבע מאות רובל (זה היה הון, אז) וכן רשימות של הסחורות שעליו לקנות לחנותו ולסוחרים השכנים. בדקנו את הארנק וראינו שהסימנים מתאימים.

החזרנו לאיש את הארנק ואבא הוכיח אותו על שחשד בכשרים, בעוד שאיבד את הארנק בעצמו.

כשרצה האיש לשלם לי פרס, אמרתי לו שכבר קיבלתי את שכרי מידי המתפללים, שדחפו אותי והיכוני, כשרציתי להתקרב אליו בתחילה.

למרות אוירת העצבות של תשעה באב פרץ הקהל בצחוק למשמע דברי.

 

שלוש סטירות של ממש    🔗

“חוסך שבטו שונא בנו” אמר החכם באדם, ואילו היום היה קם דור של מחנכים, המתנגדים בכל תוקף, להענשת ילדים בשבט. אך כלום ישנו ילד היכול להתפאר כי מעולם לא קבל מכת־ענשין מהוריו?

שלוש אחיותי ואנוכי חונכנו מתוך אהבה ומסירות. היות והייתי בן יחיד, היתה טיפה של העדפה כלפי. כדי לטשטש העדפה זו, הייתי אני, סופג מתנות־יד בעוד שלוש אחיותי לא הוכו מעולם.

מכות אלו, מידה של אמא, היו התפרקות רגעית של זעף, שאחריה באה ההתפיסות וההתמסרות.

לפעמים היתה אמא מונעת אוכל מפיה, כדי להענישני, עד שהבטחתי להיות ילד טוב.

לא כן אבא שהיה שולט בעצמו. נוהג היה להוכיח אותי בדברים על תעלולי ולבאר לי מה העוול שעשיתי. בדבורו המתון היה מביאני לא פעם לידי דמעות וחרטה.

שלוש פעמים העניש אותי אבא, עונש של ממש.

בערב שבת, כשאבא לא נעדר מן הבית לרגל עבודתו, הייתי הולך אתו לבית־הכנסת לקבל את השבת, בציבור. אבא, המופלג בתורה ובחכמה, היה משמש כרבה הבלתי מוכתר של העדה. לעיתים היה אף מטיף ונואם על דת ולאומיות, על ערכם של חגי ישראל ועל מאורעות בחיי העם היהודי בעבר ובהווה.

ונוהג היה אז בישראל, העניים והבודדים שבאו העירה מן העירות הסמוכות וביניהם בחורי ישיבה ובעלי מום, היו מופיעים בבית הכנסת לשעות התפילה, בשבתות וחגים ובני המקום היו מזמינים אותם לסעוד בביתם. המתפללים היו ממהרים לבחור את המהודרים והנקיים שבהם, ואילו בעלי המום, היו כמעט תמיד אורחיו של אבא.

בבואנו הביתה היינו מוצאים את השולחן ערוך בכל הדרו. שני פמוטי כסף גדולים, ושניים קטנים ובהם נרות דולקים, ניצבים במזרח השולחן, נוכח מושבו הקבוע של אבא, עליהם היתה אמא מברכת. ומערכת פמוטים שניה, במערב, עם נרות, עליהם היתה סבתא מברכת. לא חסר גם בקבוק יין “כרמל” מתוצרת ארץ ישראל.

כאשר באו אבא והאורחים מבית־הכנסת, היו מברכים את בני הבית ב“שבת שלום” ונותנים קולם ב“שלום עליכם מלאכי השרת”. אחר כך היו שרים “אשת חיל מי ימצא” ואנחנו, הרגשנו ממש את מלאכי השרת ואת מלכת השבת בינינו, בתוך החדר המבהיק באורותיו. אז היה אבא מקדש את השבת, ואמא וסבתא היו מגישות את האוכל לשולחן.

בשעת הארוחה היה אבא משיח עם אורחיו. ושעה שהיו נגשים לאכילת הפרפראות, היה אבא בוחן אותי בחומר שלמדתי בשבוע האחרון.

כמעט תמיד הייתי משיב כראוי על שאלותיו. בסוף כל בחינה כזאת היה אבא שואל כמה שאלות מסובכות שאף פעם לא ידעתי להשיב עליהן. אבא היה עושה זאת כדי שלא אהיה גאה מדי על ידיעותי, ואדע שעלי עוד ללמוד וללמוד.

הרגשתי עצמי נעלב, במיוחד משום שאורחים זרים היו עדי שמיעה, והייתי פורש “ברוגז” לחדר הסמוך עד שהייתי נרדם.

לפעמים, מבעד לדלת, הייתי שומע את אבא משבח אותי על ידיעותי, אך מעולם לא עשה זאת באוזני.

את הפרפראות הייתי מפסיד, ולמחרת היה הכל נשכח. בני הבית ראו ב“הצגה” זו שלי כחלק מתכנית “ערב שבת”.

ליל שבת אחד, כשהייתי כבר כבן תשע, ארח על שולחננו חייל יהודי ששרת בגדוד שחנה בעיר. אבא בחן אותי בלמודי, עניתי כהלכה וכאשר הגיע תורן של השאלות המסובכות שלא ידעתי להשיב עליהן, עמדתי מוכן לפרוש, כנהוג, לחדר הסמוך. אבא אמר לי כי עלי לנטוש נוהג אווילי זה ולהשאר לשבת ליד השולחן. התעקשתי, ואבא הזהירני כי יענישני קשות. לא שמתי לב לאזהרותיו. עד כה לא שלח בי יד ולא הענישני. סרתי לחדר הסמוך. אבא, מבלי להתרגש הלך אחרי לחדר, והפליא את מכותי עד שהבטחתי שלא אהיה עוד “ברוגז” לעולם.

חזרתי לחדר האוכל והמשכתי לאכול את הפרפראות עם כל הנוכחים.

אין לי ספק שיותר מאשר הכאיבו המכות לי, הכאיבו הן לאבא שעשה זאת כדי להחזירני למוטב.

פעם שניה בה העניש אותי אבא עונש של ממש היתה בהיותי בן עשר.

יום שבת אחד בין מנחה־למעריב, בשעה שאבא קרא באזני המתפללים בבית־הכנסת, שעור בתלמוד, יצאתי אל החצר לשחק עם חברי. תוך כדי משחק התפארתי באקדח חדש, מעשה ידי, שקנהו היה טעון ומוכן ליריה. אחד הילדים פקפק בכושר היריה של אקדחי.

כבודי, כממציא ומכונאי, הי מוטל על כף המאזנים. שכחתי את יום השבת ויריתי. בהשמע קולה החזק של היריה, נבהלתי וחזרתי בריצה לבית הכנסת.

היריה הקימה את המסובים על רגליהם ובהיכנסי נשאלתי מיהו שירה בחצר בית הכנסת בשבת. רק אבא הבין מיד והצליף לי על לחיי, קבל עם ועדה.

את מתנת־היד השלישית קבלתי מאבא בהיותי בן שתים עשרה ומחצה.

ביום הכיפורים, בגמר תפילת המוסף, אמר לי אבא שאגש הביתה ואסעד את לבי, כי אינני חייב עדין בצום מלא. אבל אני ושני חברי החלטנו לא לטעום דבר עד צאת הכוכבים, לכן נשארנו בבית הכנסת. כאשר ברכו המתפללים אש את רעהו בשנה טובה והלכו לסעוד את לבם, נשארו בחצר בית הכנסת רק כמנין מתפללים כדי לקדש את הלבנה. אבא, כראש העדה, נשאר עמהם. נשארתי גם אני עמו.

פתחו בתפילה וכשהגיעו ל“ויהיה אור הלבנה כאור החמה”, הייתי כה עיף וכה נרגז, מן התענית הארוכה, שהפסקתי את אבא בתפילתו ושאלתי: “אבא, מה תועלת תצמח לנו אם אור הלבנה יהיה כאור החמה?”.

לעתים קרובות נוהג הייתי לשאול את אבא להסבר או פרוש, אולם הפעם התכוונתי רק לקנטר אותו ואת כל המתפללים.

אבא השיב לי בנחת כי אנו מכוונים תפילתנו לא ללבנה עצמה, אלא ללבנה כסמל לעם היהודי ואנו מתפללים להגדלת שלומו ואורו בעולם.

כל המתפללים האזינו לפרשנותו.

הוספתי ושאלתי: “למה לא תתפללו ישר לעם היהודי, כמו שעשינו בכל תפילות יום הכפורים?”.

אבא חשב שיש לי באור משלי ושאל: “ומה חושב אתה”.

מתוך כעס על המתפללים המשתהים ומעכבים את לכתנו לסעודה, עניתי:

“חושבני שתפילה זו המציאו הגננים למען יגדלו יפה המלפפונים והקשואים המושפעים מאור הלבנה המלאה”.

השעה, שעת צאת הצום והנוכחים רציניים היו אחרי התפילות המרובות, אך בשמעם את תשובתי לא יכלו להתאפק ופרצו בצחוק.

היחידי שלא צחק הייתי אני, כי עוד תשובתי בפי הצליף לי אבא על לחיי.

 

חתול בתוך החלון    🔗

בעונת החורף ה“בוערת” בימי חופש חנוכה, לקחני אבא עמו, ליער.

ההמולה ביער היתה גדולה. מאות פועלים כפריים חטבו את העצים, קצצו את ענפיהם, גררו אותם בסוסים על אדמה מכוסה שלג וקרח, אל המנסרה.

המנסרה עבדה יומם ולילה ועשן סמיך היה מתמר מארובתה, ללא הרף. לא הרחק מהמנסרה, בישלו בדודי־ענק שרשי האילנות, כדי להוציא מהם את העטרן. עשרות פועלים לבושי פרוות עיזים, היו מסיקים את הדודים. מוציאים את העטרן הצף על פני המים הרותחים וממלאים בו חביות. ידיהם ומלבושיהם היו מכוסים עטרן ופיח. לעיתים, כשהתקרבו יתר על המידה אל המדורות, היתה האש מלהיטה את כתמי העטרן שעל בגדיהם והבגדים החלו עולים בלהבה. במקרים כאלה היו הפועלים ממהרים וקופצים אל תוך בורות מלאים במים שהיו חפורים במיוחד לשם כך, סביב המדורות שמתחת לדודים.

אל היער הבאתי אתי מאות אחדות של עתוני “הצפירה” ו“החלוץ”. הפועלים הכפריים היו משתמשים בניר עתון כניר לסיגריות. היו גוללים את הניר כמין משפך קטן, ממלאים אותו ב“מחורקה” ומעשנים לתאבון. כתמורה לניר העתון היו מוכנים לתת סוס־עבודה לרכיבה, או להדגים קפיצה לתוך בור המים, אחרי שנתקרבו בכוונה אל המדורה למען תאחז האש בבגדיהם.

בית קטן למשרד היה ביער. היה בו גם מטבח גם חדרי שינה לאבא ולפקידים היהודיים. אבא היה שב למשרד, לאחר גמר עבודת היום, מתפלל ערבית וסועד בחברת הפקידים ואז היה קורא באזני את פרשת השבוע או פרק בתנ"ך ומשכיבני לישון.

הוא עצמו היה פונה לשבת על חשבונותיו ולפני שכבו לישון היה לומד פרק בגמרא או קורא ברמב"ם.

תנור לבנים, מוסק יומם ולילה, היה מחמם את הבית. כנהוג בארצות קרות היו לבית חלונות כפולים. המדקדקים נהגו להדביק פסי ניר, לאורך כל חריץ שבין חלון למשקוף, כדי לשמור על חום החדר. בין החלונות הכפולים היו שמים צמר־גפן ועליו פחמי עץ כדי לספוג את הרטיבות, ולמען לא יכסו האדים את החלון. אשנב קטן לאורור היה בחלון.

פעם, לפני לכתו לישון פתח אבא את האשנב. אני נרדמתי ואבא ישב ולמד כדרכו בלילות. פתאום התעוררתי לשמע רעש והמולה. ראיתי והנה חתול מתרוצץ בין כפלי החלון ומחפש מוצא. אבא שלח ידו בין החלונות והוציא את החיה המבוהלת.

כנראה בקש החתול לצאת החוצה מבעד לאשנב ונפל בין החלונות.

 

הילד מן הבית הנטוש    🔗

למודי בפינסק נחלקו כך: לפני הצהרים הייתי לומד בבית־ספר כללי, ואחרי הצהרים הייתי לומד שלוש שעות תלמוד ותנ"ך אצל רבי. אבא לא היה מרוצה מרמת הלמודים בבתי הספר שבפינסק, ולא אחת שמעתיו דן על כך עם אמא ומביע את הסברה כי נהיה נאלצים לחזור לביאליסטוק, בה ישנם בתי ספר משובחים יותר.

הוחלט למכור את הבית.

קשור הייתי לביתנו בכל נימי נפשי. קשור הייתי לגינה היפה שסדרתי בחצר, לשובך היונים שבניתי, לכל השכלולים וכמובן — לחברי הילדים. כאשר שמעתי כי אבא מתכונן ברצינות למכירת הבית, הודעתי לו כי בשום פנים לא אסכים לכך, ואני מעדיף לשרוף אותו מאשר לראותו עובר לידים זרות. הפרי היחיד שנשאו איומי היה שמאז נזהרו הורי מלדבר במעמדי, על מכירת הבית.

ערב אחד בא יהודי פינסקאי בלווית בנו בן השמונה, לבקר את אבא. היה זה קונה הבית שהוזהר לשמור את הדבר בסוד מפני.

אבא טרם שב אז מעבודתו ואני ישבתי ושחקתי בשחמט עם חברי יהושע. היהודי התבונן במשחק והציע לשחק כנגדי. רב־אמן לא הייתי אבל יריבי שחק אפילו גרוע ממני ויצאתי מנצח.

בינתים חזר אבא והכניס את היהודי לחדרו.

כעבור יומיים נסעתי לבקור קצר אצל סבתא בביאליסטוק. הורי מכרו אז את הבית ועברו לגור בביאליסטוק. במשך חדשים הסתובבתי אומלל לזכר הבית היפה שעבר לידים זרות.

רק כעבור זמן רב נרפאו פצעי נפשי, אבל לפרשת המכירה היה המשך בלתי צפוי, חמישים שנה לאחר מכן, בירושלים.

בתו של שותפי וחברי טוביה דוניה ז"ל נישאה למהנדס אנגלי מחיל האויר. עם קום המדינה, בצאת האנגלים מן הארץ, עברה לגור עם בעלה לאנגליה. שם נולדו לה שני ילדים. כשנתים לאחר מכן החליטה לבוא עם בעלה וילדיה לבקור בארץ ופנתה לצירות הישראלית בלונדון בבקשה לאשרת כניסה. בצירות טענו כי רק מחלקת העליה בישראל רשאית לתת אשרה לקצין בריטי ששרת בארץ בתקופת המנדט. הבת שלחה מברק אל אמה, הגברת דוניה־ויצמן, אחות הנשיא הראשון, המתגוררת בחיפה, ובקשה אותה להשיג את האשרה. היות ומחלקת העליה בחיפה הפנתה אותה לירושלים, טלפנה אלי הגברת דוניה־ויצמן ובקשתני לסדר זאת עבורה.

במאמצים רבים עלה בידי להתקבל אצל המזכיר הראשי של מחלקת העליה והלה הסכים להכנס אל המנהל ולנסות להסדיר לי פגישה. כשיצא שאל אותי מאין אני מכיר את המנהל. עניתי שכלל אינני מכיר אותו. המזכיר התיחס באי אמון לדברי, ואמר כי המנהל יקבל אותי מיד.

כעבור דקה קלה הופיע המנהל בדלת והזמינני לחדרו.

הוא אמר כ מאז בואו ארצה הוא מחפש אותי כדי לגמול לי על כל העלבונות והסבל שגרמתי לו. לא הסתרתי את תמהוני. מה לי ולו? אז סיפר כי הוא בנו של היהודי אשר קנה מאבא את הבית שבפינסק.

מסתבר כי אחרי שנכנסו לביתנו, כאשר היה משתובב ושובר אל מקלקל בבית או בחצר, היה אביו מיסר אותו ומציג אותי כדוגמת־נגד, ואומר:

“בבית הזה גרה קודם משפחת קטינקא. גם להם היה ילד אבל הוא לא היה שובר אלא מתקן ומסדר דברים יפים ומועילים בבית ובחצר”.

אין פלא שהילד החל לשנוא אותי כמפלצת.

לימים שמע שלמדתי הנדסה ועליתי ארצה. בבואו ביקש ולחזור ולראות את “הילד הטוב” שכה סבל בגללו בילדותו.

הפגישה היתה משמחת למדי. ספרנו זה לזה זכרונות. כאשר שאל לסיבת בואי עניתי כי באתי לבקש אשרת־כניסה לקרובו של האיש שמאחוריו. הוא הסתובב ולא ראה איש מאחור. רמזתי לו על תמונת הנשיא התלויה על הקיר וביקשתי אותו להודיע טלגרפית לצירותנו בלונדון שיתנו אשרה לבעלה האנגלי של בת־אחות־הנשיא.

כבר באותו יום הבריק ללונדון את ההוראה המתאימה.

 

סוד דקירת הכידון    🔗

שנת 1903 בביאליסטוק, היתה גדושת מאורעות. כמעט לא עבר חודש ללא הפגנות והתנגשויות עם המשטרה והצבא. ארגוני הפועלים ניצלו כל הזדמנות כדי להפגין נגד הממשלה הצארית וגזרותיה. המשטרה והצבא היו תוקפים את המפגינים, הורגים ופוצעים רבים מהם.

אתו יום היה יום של פגרת לימודים. הלכתי לדואר באחד הרחובות הראשיים ונתקלתי בקבוצת מפגינים שצעדה לקראתי.

שורות המפגינים היו צפופות וההולכים בראש החזיקו איש ביד רעהו כך שלא יכולתי להסתנן בעדם. רציתי להתחמק אל אחד הבתים שברחוב אך פתחי החצרות והחנויות היו נעולים, מפחד המפגינים והמשטרה כאחד.

בעל כרחי הצטרפתי למפגינים ודוקא בראש השורות. נסיתי להחיש צעדי ולהתרחק מהם אל אחד הרחובות הצדדיים אך כבר היה מאוחר מדי.

לקראתנו רכבו שוטרים ומאחוריהם צעדו חיילים.

הרוכבים התנפלו עלינו בחרבות שלופות וניפצו את השורות הראשונות. החיילים דקרו בכידוניהם את כל מי שבא לקראתם וגם את אלה שהחלו לסגת.

לפתע הרגשתי דקירה וכאב בבטן. צנחתי על המדרכה. המשטרה והצבא המשיכו לתקוף והמפגינים החלו לברוח בבהלה. כעבור דקות התרוקן הרחוב מאדם. רק גוססים ופצועים אחדים נשארו שוכבים.

קמתי וניגשתי לבית המרקחת הקרוב. הרוקח בדק את פצעי ואמר כי הפצע אינו עמוק ואין סכנה נשקפת לי. הוא חיטא את הפצע וחבשו. ריח היוד הנודף מתחבושתי עשוי היה לגלות לאמא את פצעי ולהפחידה, לכן ביקשתי את הרוקח שימרח יוד גם על אחת מאצבעותי ויחבשנה.

בבית סיפרתי כי נפצעתי בשעת חידוד עפרון. למחרת קבלתי חום ואמא קראה לרופא. הרופא בדקני וכששאל לפשר ריח היוד סיפרתי לו כי חתכתי את אצבעי ומרחתיה ביוד.

הרופא כבר היה מוכן לרשום לי תרופה כאשר אמא יצאה מן החדר למטבח. מהרתי וגיליתי לרופא כי פצוע אני בבטני ואינני רוצה שאמא תדע זאת. הרופא הבין לרוחי וכשחזרה אנא לחדר בקש ממנה לצאת כדי שיוכל לבדוק אותי ביסודיות. הוא הסיר את תחבושת הבטן, בדק את הפצע והתקין לי תחבושת חדשה.

לאמא אמר כי קבלתי חום קדחתני שיחלוף כעבור יום־יומים.

לאשרי היה הפצע שטחי וכעבור שלושה ימים ירד החום והפצע החל מגליד.

שנים רבות לאחר מכן נודע הדבר להורי. עד היום אינני יודע מי גילה זאת להם.

 

תרומתה של בבל’ה    🔗

אחרי פרעות 1904, שאורגנו בהשראת ממשלת הצאר, החליטו צעירי היהודים בביאליסטוק לדאוג בעצמם להגנתם, ויסדו את ארגון ההגנה העצמית היהודית, שאבא היה מראשוני חבריו. לאנשי ה“הגנה” לא היה נשק־חם במדה מספקת. מרביתם צוידו במוטות ברזל ובמגלבים קפיציים בעלי גולת עופרת. אבא נשא תמיד אקדח ברשיון ואילו לי היה אקדח בראונינג חדש, כמובן ללא רשיון.

הייתי בן שש־עשרה והחלטתי להצטרף ל“הגנה”. מאבא נודע לי כי עלי לפנות למר ליפמן־רוזנטל, בן לאחת המשפחות היהודיות המיוחסות והידועות בעסקנותן הציבורית והלאומית.

נתקבלתי ע"י ליפמן־רוזנטל. בקשתי לצרף אותי לארגון ההגנה, והוספתי כי יש לי אקדח משלי וכי אני יודע להשתמש בו כראוי.

אחרי שנבדקה מהימנותי, הוזמנתי ליער הסמוך לבחינה בקליעה ובשליטה בנשק. הצלחתי בבחינה והוזמנתי שנית אל ליפמן־רוזנטל. הוא אמר כי אכן הוברר לו שיודע אני לירות, “אבל”, שאל “היודע אתה מתי לא צריך לירות?”

התפתחה בינינו שיחה וכשעברתי גם את המבחן הרעיוני, נתקבלתי לארגון. עד מהרה התקדמתי, עליתי בדרגה והייתי למפקד כתה של עשרה נושאי נשק־חם.

באחד מאותם הימים, כשישבנו בביתנו מוכנים לפעולה, קבלנו ידיעה כי באחד הרחובות פרצו פרעות. מהרתי עם “כתתי” החוצה. אמא, בראותה אותי יוצא עם חברי לפעולה, רמזה לי בחלון לעלות אליה. נכנסתי ובקשתי ממנה לא לעצור אותי מלמלא את חובתי. היא נעלבה מאוד ואמרה כי לא חשבה אף לרגע למנוע בעדי מלכת, אלא רוצה היתה להפרד ממני לפני צאתי, כי מי יודע מה ילד יום.

מאחר והיה חסר לנו נשק ומאחר שמחירי הנשק בשוק השחור היו גבוהים מאוד, החליט הארגון על אוסף כספים אצל היהודים בעלי היכולת.

היתה זו משימה מסוכנת כי עונש של ענויים ומאסר היה צפוי למי שהמשטרה היתה מגלה את פעילותו, לכן נקבע כי בכל רחוב יהיה המתרים תושב אותו רחוב, מאחר והוא מכיר פחות או יותר את דייריו ויוכל להמנע ממלשינים.

יום אחד הודיעו לי כי עלי להלוות לשני בחורים המתרימים ברחוב שלנו. הפקודה היתה לפנות רק לבעלי הבתים האמידים כדי להמנע מפרסום שלא לצורך בין כל דרי הרחוב.

בכל מקום נענינו בעין יפה עד שהגענו לקרוב רחוק של משפחת אמי, ציטרון שמו, סוחר עשיר אבל קמצן שלא נתן מימיו פרוטה לצרכי ציבור.

דרשנו ממנו 50 רובל. הוא טען בלגלוג כי בסכום פעוט יותר יוכל להעמיד ליד ביתו שוטר שיגן עליו. שני חברי נתנו לו שהות של ימים אחדים להמלך בדבר והתרו בו לשתוק.

אותו שבוע, ביום השבת נגש ציטרון אל אבי, בבית הכנסת, ובמעמד אנשים אמר לו להשגיח עלי לבל אחבור עם זדים כמו אנשי הארגון. אבא עבר על הערתו בשתיקה, ולמחרת, כאשר ספרתי על המקרה לחברי ה“גובים”, הוחלט ללמד את ציטרון לקח.

נכנסנו לביתו המפואר ואמרנו לו שהפעם באנו לקבל תרומה של מאה רובלים, במקום חמישים, כקנס על פיטפוטו בבית הכנסת. הוא סרב שוב ורק אחרי ששני הבחורים פתחו בשבירת רהיטים, וניפוץ הראי הגדול, נוכח כי אין טעם להתנגדותו ושילם.

ועוד פרשה של התרמה:

בית חרושת היה ברחוב שלנו ובית מגורים של אחת בבל’ה, מוקפים גדר לבנים גבוהה. שער ברזל היה לגדר ובשער פשפש קטן, ושומר נוצרי היה יושב יומם ולילה ליד השער, מכניס רק את מי שהיה צורך להכניס.

אם כי גרתי ברחוב מזה שנים, מימי לא ראיתי אשת־פלאים מסתורית זו. רק שמוע שמעתי כי מעולם לא תרמה לצרכי ציבור וכי היא רעה וקמצנית.

כשבאו לביתנו שני ה“גובים” והזמינו אותנו ללכת אתם ל“בבל’ה” כדי להתרימה בסכום של 100 רובלים, אמרה אמא, כי מוטב שהיא ואני נלך לבדנו. נדהמתי לשמע הצעתה. עד כה טרם שמעתי כי אמא מכירה את בבל’ה.

כשבאנו אמרה אמא לשוער להודיע לבבל’ה כי טובה־גיטל בת משה אוליניק, באה לביקור. פתאום ראיתי אשה גוצה ושמנה ממהרת לקראת אמא ומתנפלת עליה בחבוקים ונשיקות. זו היתה בבל’ה.

היא הכניסה אותנו לארמונה והזעיקה את בעלה, בצעקה, שטובה־גיטיל בת בעל הבית באה. גם בעלה קבל את אמא בשמחה. כשנודע להם כי אני הוא בנה של אמא החלו מספרים באזני את הספור הבא:

סבא, אביה של אמא, היה בעל בית חרושת לשמנים בעירה קטנה, ליד ביאליסטוק. הוא היה אמיד, בעל תורה וסוחר מנוסה ומקובל והעסיק עשרה פועלים, שהתגוררו עם משפחותיהם בבתים קטנים שבחצר בית־הבד. יום אחד מת אחד הפועלים, אלמן, והשאיר יתומה קטנה כבת שש. ליתומה לא היו קרובים וסבא אסף אותה אל ביתו וגידל אותה עם ילדיו. משבגרה, החלה היתומה לעזור לסבתא במשק הבית, ומשהגיעה לפרקה, השיאה סבא לאחר הפועלים הצעירים שעבד אצלו. הוא בנה להם חדר בחצר, ואף קנה מלבושים לחתן ולכלה. בלכתם לבית הכנסת, לחופה, עם כל המוזמנים, פגשו את ראש העירה הנוצרי. הוא פנה אל סבא ובקש אותו לקנות מידיו כרטיס הגרלה שקבל למכירה משר המחוז. בכרטיס שמחירו היה רובל אחד, אפשר היה לזכות באגרת־הגרלה ממשלתית שמחירה היה מאתים רובל.

סבא קנה שני כרטיסים. האחד למזלו של החתן והשני למזלה של הכלה.

כעבור זמן נתבשר סבא שאחד מכרטיסי ההגרלה שלו זכה והוא יכול לקבל בביאליסטוק את אגרת ההגרלה הממשלתית.

סבא לקח את האגרת הממשלתית וביום אחד נתקבל מברק מפטרבורג בו נמסר כי האגרת זכתה בחמישים אלף רובל.

כל העירה צהלה על זכיה ענקית זו, וסבא הורה לזוג הצעיר להפסיק את עבודתם ולעבור לגור לביאליסטוק. עכשיו היו עשירים ויכלו להתפרנס בכבוד רק מהריבית הבנקאית שקבלו מרכושם הגדול. סבא שכר להם דירה יפה בעיר, הזמין בשבילם מורה לקריאה וכתיבה. הכניס את כספם לבנק והזהירם שלא יתפתו לשום הצעות מסחריות ולא יכנסו לשום עיסקות טרם תעבורנה שנתיים־שלוש ואז כבר יכירו את העיר ואת יושביה. והנה היתומה הזאת לא היתה אחרת מאשר בבל’ה.

כשגמרו לספר ובבל’ה יצאה את החדר להביא לנו כיבוד, רמזתי לאמא כי יש לדרוש ממנה יותר ממאה רובלים. אמא הסכימה וסיפרה לבבל’ה את מטרת בקורנו. בבל’ה רק שאלה: “כמה?”.

אמא ענתה: “חמש מאות רובל”.

קבלנו את הכסף.

כשחזרנו הביתה היה קשה ל“גובים” להאמין למראה עיניהם.

 

איזה פתרון טוב יותר    🔗

מנעורי שאפתי להיות מסגר או נפח. את השנאה למסחר הזעיר ירשתי מאבא שהיה לצערו “סוחר בעל כורחו”. אילו היה הדבר תלוי בי, כי אז הייתי עוזב את למודי והופך מגיל צעיר לבעל מלאכה. אבל אבא הסביר לי כי גם למלאכה הכרחית ידיעת החשבון והפיזיקה. וכבן לעם ישראל, עלי להכיר תחילה את תורת ישראל וחכמיו, ורק אז אוכל לבחור במלאכה ולהתמסר לה.

וכך לצידם של למודי תורה וגמרא ולימודים כלליים, הקדשתי הרבה משעותי הפנויות לקריאת ספרי־מדע, בפיזיקה, אלגברה וגיאומטריה. הייתי הראשון בלמודים אלה, בכתתי.

וכל כמה שייראה הדבר מוזר, היתה דוקא זו הסיבה לגרושי מבית הספר, אחרי שלמדתי בו שלוש שנים. ומעשה שהיה כך היה:

יום אחד חלה המורה לאלגברה ואת מקומו בכתה מלא המנהל. דוקא באותו יום הופיע המפקח המחוזי של רשת החינוך, לבקור בבית ספרנו, בשעת השעור שלנו באלגברה. המנהל הספיק לרשום על הלוח בעיה אלגבראית, כאשר לכתה נכנס השמש והודיע למנהל כי המפקח בא ומחכה לו בחדר ההנהלה.

המנהל הפסיק את השעור ויצא לפגוש את המפקח כדי לסייר עמו בכל הכתות, כמקובל. לפני צאתו פנה אלי ואמר לי להסביר בינתיים, לתלמידים, את הדרך לפתרון הבעיה.

נגשתי ללוח והסברתי לתלמידים (שרובם היו נוצרים ונעדרו כל חוש מתמטי) את הפתרון לבעיה בדרך פשוטה וקלה, שנקלטה על ידם ללא קושי.

המנהל חזר בלווית המפקח והורה לי לחזור למקומי. המפקח עלה לדוכן, ראה את הבעיה האלגבראית על הלוח, פתח את יומן התלמידים והזמין אל הלוח תלמיד, שציוניו היו תמיד מהגרועים. הוא ביקש אותו לפתור את הבעיה. למרבית הפליאה החל התלמיד מציג בהצלחה את הדרך לפתרון. המפקח הפסיק ב“טוב, שב”, והזמין תלמיד אחר, גרוע אף הוא, להמשיך בהסבר. גם התלמיד הזה, למרבית גאוותי, הצליח להמשיך בהצגת הדרך לפתרון. אחריו הזמין המפקח תלמיד גרוע, שלישי, שהצליח גם הוא.

המפקח עזב והמנהל חזר לדוכן. הוא פנה אלי ונזף בי, על אשר הלבנתי את פניו ואת פני בית הספר כולו, במעמד המפקח, בהכיני את התלמידים לפתרון הבעיה בצורה טפשית ומגוחכת.

נעלבתי מאוד, ועניתי כי לדעתי הפתרון שהוריתי לתלמידים הוא הנכון וגם המפקח היה שבע רצון ממנו.

המנהל השתיקני והחל מבאר לתלמידים את הדרך והצורה “הנכונה” לפתרון הבעיה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי למנהל כי מובטחני שהתלמידים לא הבינו את הדרך בה פתר הוא את השאלה. המנהל נדהם מחוצפתי. הזמין ללוח את אחד התלמידים שיחזור לפניו על אופן פתרון השאלה. התלמיד ענה ממקומו כי לא הבין את הדרך החדשה לפתרון. זאת היתה גם תשובת יתר התלמידים.

אינני יודע, אם אמנם לא הבינו התלמידים את הפתרון, כפי שהוצג על ידי המנהל או שמא העמידו פנים, לסייע לי. מכל מקום, אני, בשמחה לאידו של המנהל, קמתי ובחוצפה אמרתי לו כי מובטחני שאני היחיד שהבנתי את פתרונו. המנהל, הנעלב והנרגז אמר כי כמובן אפשר לפתור את התרגיל גם בדרך שלי אלא שהדבר יהיה דומה להסרת מעיל, בהעבירנו אותו מעל לראשנו, במקום להסירו בדרך הרגילה והקלה. איבדתי את השליטה על עצמי ואמרתי כי, אכן, אפשר גם לגרד את האוזן השמאלית ביד הימנית, מאחור. התלמידים פרצו בצחוק. המנהל צוה עלי לצאת את בית הספר ולא לחזור יותר, בהגדירו את חוצפתי כ“חוצפה יהודית”.

קמתי, אספתי את ספרי ומחברותי ומבלי להגיד שלום עזבתי את בית הספר.

הורי הטיפו לי מוסר על חוצפתי. למחרת נקרא אבא למנהל שהודיע לו, כי רק אם אתנצל במעמד כל תלמידי בית הספר, ירשה לי להמשיך בלימודי.

סרבתי והחילותי לומד אצל מורים פרטיים, על מנת להשיג בשנת לימודים אחת, שנתיים של למוד בבית הספר, כדי שאוכל לגשת לבחינות האקסטרניות.

ואמנם כך היה.

באותה תקופה רכשתי לי בביאליסטוק חבר טוב, שאף הוא למד אצל מורים פרטיים.

שמו היה חיים אולדק. היה בן למשפחת סוחרים מובהקת, ולמרות ששאף להיות סוחר ואילו אני שנאתי את המסחר, מצאנו זה בזה ידידים המבינים האחד לרוחו של רעהו.

יחד חלמנו לעלות לארץ ישראל, לכשנגדל, אני כמהנדס־מכונאי והוא כסוחר וכלכלן. יחד חלמנו לפתוח בארץ בית־חרושת למכונות.

על ההכנות לעליה ארצה שמענו בבית אבא משחר ילדותנו ורק בגלל מחלות או מצוקה כספית, היתה הנסיעה נדחית מפעם לפעם.

לעומת זאת היתה משפחת אולדק, משפחת סוחרים שלא שאפה לעלות ארצה. רק חברי חיים ואחותו היו יוצאי דופן במשפחתם וחלמו את חלום העליה.

בינתיים המשכתי בלמודי קודש וחול והתכוננתי לבחינות הגמר, כדי לצאת אחר כך לגרמניה ללמוד שם הנדסת מכונות. אבא שמח על הציונים שקבלתי בבחינותי בלמודים הכללים. אך לא מצא את ידיעותי בלמודי הקודש מספיקות והחליט שעלי ללמוד שנתיים בישיבה ואז ירשה לי לצאת לחו"ל ואף יתן לי את האמצעים הכספיים הדרושים לכך.

הוחלט כי עלי להמשיך במסורת המשפחה וללמוד בישיבת וולוז’ין, אצל רבי רפאל שפירא.

 

אותו חדר, אותו ספסל    🔗

הנוער הרוסי העירוני, במיוחד הנוער הלומד ובתוכם הנוער היהודי, הקדיש את שעות הפנאי ללמודי סוציאולוגיה ולתכנון הפיכה וביטול שלטון היחיד של הצאר. נוער זה הופתע, כאשר הכריז הצאר על שתוף העם בממשלה ועל הקמת ה“דומה” (פרלמנט) הרוסי. כמו מעשה כשפים התפרק הנוער מהמתיחות המהפכנית בה היה נתון שנים רבות, ומתוך ריקנות זמנית (כי עד מהרה נכחו לדעת שאין ה“דומה” אלא משחק בובות והצאר נשאר רודן) החל מקים אגודות לאהבה חפשית ול“אמנות”.

נפגשנו אז במינסק עם הנוער היהודי (גם הסופר פרסקי היה שם) ויחד חיפשנו דרכים להוציאו מריקנותו. ניסינו לטפח בו את השאיפה הלאומית.

לא פעלנו רבות והצלחתנו היתה מועטת, אבל, הכרזת המלחמה על יפן והתנכרותו של הצאר להבטחותיו הליברליות, החזירו עד מהרה את הנוער לחיי מחשבה ומאבק.

יום אחד עזבתי את מינסק, חזרתי הביתה לביאליסטוק למנוחה קצרה, ומשם המשכתי לישיבת וולוז’ין.

כאשר אבא למד בוולוז’ין גר אצל שוחט. פניתי אף אני אל השוחט ושאלתיו אם יש לו חדר להשכיר. לא היה קץ לשמחתי כשפינה בשבילי, בדירתו, את החדר בו גר אבא לפני עשרים שנה.

בסוף אותו שבוע הגיע גם אבא והציגני לפני ראש הישיבה כבנו וכדור שלישי במשפחתנו הלומד כאן.

אבא עמד על כך שאשב על אותו ספסל בו ישב הוא. הישיבה היתה בבנין גדול ורחב ידים שניצב במעלה גבעה. באולם הראשי למדו ארבע מאות תלמידים והיתה לו תקרת כפה גדולה, הנשענת על ארבעה עמודים. מקומו של אבא היה ממערב לעמוד הימני מאחור והיה תפוס על ידי תלמיד שבא לפני. אך אבא הצליח לפתותו שיפנה לי את המקום.

בחורי הישיבה היו מתפללים, כמובן, בישיבה עצמה. כשהגיע זמן קריאת התורה, לא שמתי לב שבהקרא האיש לעליה אל התורה, היה עליו לא רק לברך על התורה לפני הקריאה ולאחריה, אלא גם היה צריך לקרוא בה בעצמו.

נוהג מיוחד זה הנהיג בשעתו הנצי"ב, ראש הישיבה, כדי שכל בחוריה יעברו לפני השבת על פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, כמצווה.

תעודה מראש ישיבת וולוז’ין הגאון ר' רפאל שפירא זצ"ל משנת 1904

תארו לעצמכם כיצד הרגשתי כשאמרו לי שעלי לקרוא גם בתורה, מבלי כל הכנה מוקדמת. רק בעזרת העומדים לידי הצלחתי לגמגם את הקריאה. מבויש ירדתי מהבמה אך מאז הייתי עובר כל שבוע, בעצמי, על הפרשה, עד כי ידעתיה כמעט בעל פה.

כך נקשרתי לחמשת חומשי התורה קשר אמיץ של אהבה ועד היום אני עובר על הפרשות, שבוע אחרי שבוע, בהתמדה.

לפי המוסכם בין אבא לביני, היה עלי ללמוד בוולוז’ין שנתים תמימות. אבל לילה אחד פרצה דליקה בעירה, רוב בתיה והישיבה ביניהם, עלו באש.

החלטתי לשוב הביתה לביאליסטוק בתקוה שאבא יסתפק בשנה וחצי של למוד.

יצאתי לדרך בלוית שני תלמידים בני עשרים וחמש וביום השבת נשארנו ללון בעירה היהודית סמרגון, בקרבת ווילנה.

הוזמנו שלושתנו לסעוד אצל רב העיר, שהיה זקן ועוור למחצה. תוך כדי סעודת השבת החלפנו דברי תורה עם הרב, כמקובל, ושני חברי שהיו באמת גדולים בתורה, סובבו את הרב בקושיות תלמודיות, שרק בקושי ידע לתרצן. במוצאי שבת כשעמדנו להפרד מהרב, בקשו ממנו שני חברי לתת להם סמיכות לרבנות. כמעט כל בחורי הישיבה בוולוז’ין זכו ל“סמיכה” והיו ביניהם רבים שנהגו לאסוף סמיכות והחזיקו “סמיכה” מכמה רבנים. שני הבחורים קבלו את מבוקשם ועוד במוצאי שבת הזמין הרבי את בתו האלמנה, שגרה בביתו, לכתוב את ה“סמיכה”, מאחר והוא עצמו היה “סגי נהור” ולא יכול לכתוב. הוא רק חתם את שמו על הסמיכה. בקשתי מהרב לתת לי סמיכה להוראה רק בנוסח “יורה יורה” בלבד ולא “ידין ידין” כנהוג, כלומר, שאהיה מוסמך רק לדיני שחיטה, טרפות ותערובות ולא לדיני ממונות. פחדתי שאבא לא יתיחס ברצינות לסמיכה כוללת שנתנה לצעיר כמוני.

כשהראיתי לאבא את הסמיכה “יורה יורה” התיחס גם לזה בספקנות ואמר שמוטב כי במשך מחצית השנה הנותרת נעבור יחד על מסכת “חולין” (דיני שחיטה וטרפות) ועל “יורה יורה” ומפרשיו, ואז נבחן שנינו אצל בן דודה של אמא, רבי יצחק זילברפניג שהיה רב בפרוור חשוב של ביאליסטוק. בערבים ובלילות למדתי עם אבא ועברתי את הבחינה בשלום.

אז נפתחה לפני הדרך לנסוע לחו"ל, ללמוד שם הנדסה.

 

פגישה עם ד"ר הרצל    🔗

רבי רפאל שפירא היה מן המתנגדים המובהקים לציונות וכל בחור ישיבה שהיה חשוד בציונות היה סובל רדיפות. אם הוברר שהבחור באמת ציוני, היה מפסיד את ההקצבה שהישיבה העניקה לו. ארבע מאות הבחורים שלמדו בישיבה בשנת 1904 היו מרביתם “ציונים בסתר”.

יום אחד נודע לנו מהעתונות שהרצל נמצא בדרכו מפטרבורג ויעבור דרך וילנה ואף יתעכב בה ליום יומים.

בחורי הישיבה ה“ציונים בסתר” הזדמנו יחד והחליטו לשלוח בשם הישיבה, שהיתה אז אחת הישיבות הגדולות ברוסיה, מכתב ברכה להרצל.

כדי למסור את המכתב היה צריך לנסוע מוולוז’ין לתחנת מלודיאצ’נה במרכבה ומשם ברכבת לוילנה. הוחלט כי בתור משלחת יצאו רק בחורים שאינם תלויים בתמיכת הישיבה ונבחרו הא. סלדוכה (שהיה אחר כך סופר ועיתונאי) ועוד שני בחורים. קבלתי רשות להצטרף אליהם.

המרכבות מוולוז’ין לתחנת הרכבת מלודיאצ’נה עיקר עיסוקן היה הסעת בחורי ישיבה ומבקרי הישיבה, לכן היו תלויות בחסדי הישיבה וכשפנינו לבעל־מרכבה שיובילנו בלילה לתחנת הרכבת, סרב לנו העגלון, כי פחד שמא יוודע הדבר לראש הישיבה ויפסיד את פרנסתו בהובלת התלמידים.

רק אחרי הפצרות מרובות הסכים שנסע במרכבתו עד למלודיאצ’נה, אבל בתנאי שבמקומו ינהג נער־האורווה שלו.

בחצות יצאנו לדרך. כרגיל נמשכת הנסיעה שלוש שעות ולפי התכנית צריכים היינו להגיע לתחנה לפנות בוקר, לחכות שם לרכבת הבאה מפטרבורג ומביאה את ד"ר הרצל, לנסוע באותה רכבת עד וילנה, שם להשתדל להתקבל על ידו ולמסור לו את המכתב.

אך בגלל “כשרון ההתמצאות” של נער האורווה ארכה לנו הדרך כמעט כפליים מהרגיל, המרכבה התהפכה פעם אחת ולתחנת הרכבת במלודיאצ’נה הגענו רק אחרי שהרכבת מפטרבורג עברה.

ישבנו בתחנה קטנה זו והמתנו לרכבת כל שהיא בה נוכל להגיע לוילנה. רק כעבור שעות באה רכבת־משא ובעזרת ה“בקשיש” המקובל ברוסיה, הצלחנו לעלות ולנסוע.

בבואנו לוילנה הוגד לנו כי המשטרה המקומית לא הרשתה לערוך לד“ר הרצל קבלת פנים פומבית מחשש להפגנות ולכן נסע הרצל עם מלוויו ומקדמי פניו לחוות בן־יעקב, עשרה ק”מ מוילנה. שם נערכה לו קבלת הפנים החגיגית הרשמית ושם נפגש עם גדולי הציונות הרוסית.

שכרנו מרכבה ולפנות ערב הגענו לחוות בן־יעקב. הרצל היה בישיבה עם ראשי הציונות הרוסית. למעלה משעה חכינו בחוץ, ליד המרפסת הגדולה של הבנין, עד שיצא ד"ר הרצל אל המרפסת וסלדוכה מסר לו איגרת הישיבה, כתובה על גבי קלף וחתומה על ידי עשרות בחורי־ישיבה, מוסמכים להוראה. הרצל אמר כי עלינו לשקוד על למודינו מפני שבארץ ישראל נהיה זקוקים גם לרבנים ויודעי דת.

חזרנו לוולוז’ין באותו לילה.

כעבור חמשה חדשים פרצה השריפה הגדולה בעירת וולוז’ין. הישיבה נשרפה ורוב תלמידיה התפזרו ועברו לישיבות אחרות. לפני שחזרתי הביתה פניתי אל הרב רפאל שפירא, שיתן בידי מכתב לאבא ובו הערכה על למודי והתקדמותי. חצי זועף, השיב לי הרבי: “כן, כן, אתה ראוי למכתב, גם אתה כותב לעיתים קרובות”.

כוונת דבריו היתה למכתבים שהייתי נוהג לכתוב לאבא ולמתוח בהם ביקורת על ראש הישיבה, על יחסו לציונות ועל שיטת הלימודים שלו. אבא מסר רבים ממכתבים אלה לעתון “הצפירה” שם הם נדפסו כמכתבים מבן הלומד בוולוז’ין. לרב רפאל הגיעה השמועה כי אני הוא האחראי למכתבים אלה.

אחרי שהפצרתי בו השיב: “טוב, אבל במה אכתוב? כל העטים נשרפו!”.

רבי רפאל שפירא היה יהודי בעל גוף ובעל יד כבדה. בשום פנים לא יכול היה להשתמש בעט מתכת והיה עושה לעצמו עטים מנוצות טוס, אבל אחרי השריפה לא נמצאו נוצות כאלה.

לפי עצת ידיד פניתי לחוות הרוזן פוטוצקי, הסמוכה לוולוז’ין, ושם בעזרת “בקשיש” קבלתי נוצות טוס והבאתי לרב.

ביום ד' אלול תרס"ד קבלתי את מכתבו ויצאתי בדרכי הביתה, לביאליסטוק.

 

שיר עצוב ושיר שמח    🔗

באחד מימי חופש הקיץ, שנת 1904, נסעתי עם אחותי נחמה ממינסק לביאליסטוק.

צעירים היינו, חולמים על תיקון העולם, על שיבת עמנו לציון, על חיי עבודה ושויון מעמדי.

לפנות ערב יצאנו ברכבת ומצאנו מקום בקרון שכל נוסעיו היו יהודים. בין הנוסעים היו גם אם צעירה ויפה עם בנה החמוד, בן החמש. הקרון היה ריק למחצה ורק האם ובנה ישבו על הספסל, מולנו, והאם השמיעה לבנה שירים יהודיים. הנוסעים נהנו מקולה ומשיריה אף כי היו עצובים מאד. שירים אלה נולדו בעקבות גל הפרעות שהחלו בפסח שעבר בקישינוב והתפשטו על פני מרבית העירות היהודיות ברוסיה. השירים שנכתבו באידיש וגם בעברית הוזילו דמעה על הקורבנות ועל גורלו של העם.

בין שיריה של הנוסעת משך את לבנו שיר אחד באידיש, בו מזמינה אם יהודיה את בנה היתום מאביו שנהרג בפרעות חג הפסח, לשבת ולערוך את הסדר במקום אביו הנעדר.

הצעירה נענתה לבקשתנו וחזרה על השיר פעמים מספר וכעבור זמן שרנו אתה יחד:

גענוג געקלאגט, גענוג געויינט,

קום צום טיש נשמה מיין,

די הארץ מעג זיין איך ווייס וויע פערשטיינט,

דער סדר מוז דאך זיין.

פערשטערן יום־טוב, איז דעך איין זינד,

עם מעג דאך זיין ווערווייס וויע שלעכט,

צום סדר־טיש קום מיין ליעבס קינד,

גאטס משפט איז דאך גערעכט.

פאר איאהרען, אוי וויי דער מאמען,

האט נאך אין דיעזער נאכט,

דער טאטע מיט אונז צוזאמען

דער סדר ליעב פערבראכט.

אויף דער הסב־בעט, אויבען אן,

איז געזעסען ער אונד מיר,

אונד דו קינד מיט איין פרעהליכען טאן,

האסט איהם געפרעגט קושיות פיער.

היינט, אך מיין גאט, וואס געווארען,

איך ווייס דאך ניט אליין,

דעם טאטען נעביך פערלארען,

געטראפען אונז איין גרויסער שטיין.

גענוג, קום צום טיש, מיין קינד,

אונד אין טאטענס כוס, קידוש מאך,

אונד נאר איין קושיה פרעג אצינד,

וויע טרעפט עם יעצט אזא זאך?

והנה באחת התחנות עלה אל הקרון צעיר ממושקף. בשומעו את השיר פנה אל האשה באידיש לא רהוטה ואמר:

“שמעי אחות, אני אלמדך שיר יותר שמח, אותו את צריכה לשיר לילדך”.

אונד ווען די שונאים, דיר אין פנים,

וועלען געבען איין שפיי,

זאלסט נישט לויפען פאר די שונאים

שפיי צוריק מיט בליי.

הצעיר שר את שירו הקצר בהתלהבות. רוח המרדנות הטיל פחד על הנוסעים היהודיים שבקרון. הם הבינו שהבחור הוא מהפכן ולאטם עזבו ועברו לקרונות אחרים.

נשארנו בתא רק האשה ובנה, אחותי ואני והנוסע הצעיר הממושקף. האשה השכיבה את בנה לישון ונרדמה יחד אתו על הספסל. אנו נשארנו ערים ופתחנו בשיחה. הצעיר סיפר כי הוא נוסע לביאליסטוק, שמו בורוכוב.

דוב בורוכוב טרם היה מפורסם אז, ושמו לא אמר לנו ולא כלום. בבואנו הביתה נודע לנו מפי חברינו שהיו חברים ב“פועלי־ציון” כי העירה הגיע נואם מפורסם, דוב בורוכוב, אשר ירצה על לאומיות וסוציאליזם. כמובן שאף אנו היינו בין שומעיו, ביער.

 

שנאה גלויה ושנאה מוצנעת    🔗

להכנס לבית־ספר טכני גבוה ברוסיה אי אפשר היה. רק אחוז קטן ביותר של יהודים נתקבלו לבתי ספר אלה וגם הם בעלי אמצעים כספיים גדולים, שסיימו בתי־ספר תיכוניים־ממשלתיים בהצלחה. לכן הוחלט שאלמד בגרמניה.

את השפה הגרמנית כמעט ולא ידעתי ואילו את המונחים המדעיים בגרמנית לא ידעתי כלל. כסטודנט מחו"ל היה עלי להבחן בשפה הגרמנית, מתמטיקה, פיזיקה וחימיה. היטב הזעתי על לימודים אלה, במחצית השנה האחרונה לפני יציאתי לגרמניה.

הורי ב. קטינקא

נפרדתי מאבא בלחיצת יד חמה ובהבטחה ללמוד כל יום פרק בתנ"ך (ותלמוד, אם יספיק לי זמני), לשמור על מנוחת השבת ולא לאכול טרף. אמא ואחיותי נפרדו ממני בדמעות וביקשוני לכתוב אליהן תכופות ולספר את כל העובר עלי שם.

אבא הבטיח לשלוח לי מדי חודש 75 מרק. וכך, מצויד בדרכון רוסי ובכסף לחדשים הראשונים, יצאתי לגרמניה, עברתי את הבחינות ונכנסתי לבית־הספר הטכני במיטוידה שבסכסוניה.

מיטוידה היתה עירה ובו שלושה עשר אלף תושבים. העירה התפרנסה בעיקר על 3500 הסטודנטים שגרו בה. בין תושביה לא היו יהודים כלל, אך גדול היה מספרם בין הסטודנטים.

גרמניה נודעה כבר אז בשנאתה ליהודים. ה“פלוטן־פראין” (אגודת הצי) הגרמנית היתה אגודה אנטישמית גלויה וכמוה היו גם אגודות אחרות של קציני צבא ופקידי הממשלה. רבות מאגודות הסטודנטים היו סגורות בפני יהודים.

בבואי לגרמניה הרגשתי שההבדל בין הגרמנים לבין הרוסים ביחסם ליהודים היה רק בזה, שהרוסים שנאו את היהודים בראותם בהם מתחרים זריזים או מהפכנים מסוכנים, ולא הסתירו את שנאתם ולא את סיבותיה, בעוד שהגרמנים לא הבליטו את שנאתם אך התקשו להסתיר את יחס הבוז שלהם ליהודי.

רצוני לעמוד בהבטחתי לאבי שלא לאכול טריפה הביאני לידי כך שהייתי אוכל רק דגים מלוחים וביצים שהייתי מבשל בחדרי. בשר כשר אי אפשר היה להשיג בסכסוניה שחוקתה אסרה את השחיטה היהודית, ותושביה היהודיים היו מביאים בשר מערים שמחוץ לנסיכות זו.

התמסרתי מאד ללמודי וזכיתי להצטיין גם בבית הספר וגם במעבדות. בין הסטודנטים רכשתי לי ידידים טובים וביניהם הד"ר לפילוסופיה והסופר העברי מיכל נוח דוידסון (שלמד הנדסה), ה' מושלי, יליד פתח תקוה, עקביא גליקשטין מרוסיה (שעלה גם הוא ארצה) וה' רובינשטין, בן למשפחה וורשאית עשירה ומיוחסת.

בעבודתי במעבדות התידדתי גם עם סטודנטים רוסים לא יהודים, ביניהם קונסטנטין ירומין שהיה אחר כך שר התעשיה הכבדה ברוסיה הסוביטית, ושני האחים דנקנר מטרנסואל שבדרום אפריקה.

התקבלתי כחבר באיגוד הסטודנטים הרוסים הסוציאליסטים. יודעי העברית שבינינו יסדו אז גם אגודת סטודנטים חדשה בשם “אגודת הסטודנטים החדשה דוברי עברית” והגרמנים קראו לחבריה “שלום’ס”, כלומר, אומרי שלום.

בין הפרופסורים והמרצים היו שהכריזו על אנטישמיותם בגלוי אך גם אלה שלא הכריזו עליה, לא הסתירו את צערם על מספרם הרב של הסטודנטים היהודיים.

בבחינות לא הפלו בין יהודי לנוצרי וציינו לשבח (בודאי מתוך צער רב) את הסטודנטים היהודים שהצליחו בלימודים.

 

גשם כובעים על המלך    🔗

סכסוניה היתה אחת הממלכות החשובות בגרמניה. בירתה דרזדן הצטינה ביופיה ונודעה בעולם בגלרית התמונות שלה, שכללה את תמונותיהם של טובי הציירים במאות השנים האחרונות. קמניץ, העיר השניה בגדלה היתה מפורסמת בתעשית הנשק שלה, והיתה אף היא הדורה ונקיה למופת. אזור נהר “צופאו” שבקרבת מיטוידה, היה אחד מנופי גרמניה היפים ביותר והגרמנים כינוהו “שוויץ הסכסונית”.

תושבי סכסוניה היו כמעט כולם נוצרים לוטרניים, מלבד משפחת המלוכה שהיתה קתולית, כי במאה הקודמת היו מלכי סכסוניה גם מלכי פולניה הקתולית, והמלך הסכסוני המשיך לשאת בין יתר תאריו גם בתואר “מלך פולניה”. סכסוניה כונתה בשם “סכסוניה האדומה”, כי רבים מתושביה היו סוציאליסטים ושונאי בית המלוכה. אדישותם ואף שינאתם של התושבים למלך אלברט גברה אחרי שאשתו המלכה ברחה עם מורה הנגינה של ילדיה, לחו"ל, והמלך אסר למכור, לקנות או להחזיק את תמונתה, בכל תחומי שלטונו.

נודע בעיר כי המלך אלברט עומד לבקר במיטוידה. העיריה והמשטרה החלו לקשט לכבודו את הרחובות ואנחנו, הסטודנטים, קבלנו הוראה להסתדר ביום בואו בלבושי הקורפורציות המפוארים ברחוב הראשי ולברך את המלך, בעוברו, בהרמת כובע ובקריאת “הוך” (האח) כמקובל.

יומים לפני ביקור המלך הגיע למיטוידה החבר ברונשטין שהתפרסם אחר כך ברוסיה בכינוי “טרוצקי”. ברונשטין בא לשורה של הרצאות על הנושא: סוציאליזם ולאומיות, באגודת הסטודנטים הרוסיים, שהייתי חבר בה. גרתי אז עם חברי מושלי, בדירה בת שני חדרים.

מזכיר אגודתנו ביקש ממני וממושלי לתת חדר אחד למרצה, לתקופת שהותו במיטוידה.

משטרת מיטוידה נמצאה במתיחות רבה לקראת בואו של המלך ופחדה פן יקדמו הסטודנטים השמאליים את פני המלך בהפגנות־בוז. לכן נלקחו כחמישים סטודנטים חשודים, וביניהם גם החבר ברונשטיין, למעצר, והובלו לבית מיוחד בקצה העיר, עליו הופקד משמר משטרה כבד.

העצורים היהודים דרשו מאכלים כשרים ואיימו בשביתת רעב, אם לא יספקום להם. המשטרה נאלצה להביא אוכל כשר מהעיר הלה שבפרוסיה.

בקורו של המלך נערך ברוב פאר. שתי שורות של שוטרים וסטודנטים עמדו משני עברי הרחוב בלבושים מבהיקים, כשהם מנפנפים בכובעיהם ומריעים “הוך, הוך”.

לפתע החלו הסטודנטים לזרוק את כובעיהם על מרכבת המלך, כהבעה של בוז. מלווי המלך פקדו על הרכב להחיש את התקדמות המרכבה, שהיתה מכוסה בכובעי הסטודנטים.

באותו יום עצרה המשטרה עשרות סטודנטים וערכה נגדם משפטים.

למזלנו לא השתתפנו, הסטודנטים היהודים, בקבלת הפנים, ולא נענשנו על בזיון בית המלוכה.

 

הפרופסור קיבל זעזוע חשמלי    🔗

ביהודי ביאליסטוק נערכו פרעות גם לפני כן, אבל הפרעות בקיץ 1906, בשבת־נחמו, קיבלו את הכינוי “הפרעות הראשונות” או “פרעות שבת־נחמו”. בפרעות אלה נהרגו יהודים אחדים ורבים נפצעו.

באותו זמן ביליתי בביאליסטוק את חופשת הקיץ. כל חברי בעיר היו מאורגנים בהגנה ועמדו על משמרתם. חזרתי אף אני לארגון, כמפקד כתה ואז נוכחתי לדעת כי הנשק המועט שבידי הארגון ומספר חבריו לא אפשרו להגנה להיות פעילה.

הפרעות נערכו בצורת התנפלות־פתע על עוברים ושבים יהודים, בנקודות בלתי צפויות מראש ומיד לאחר ההתנפלות היו הפורעים חומקים ונעלמים. שיטה זו חייבה את הארגון להצבת אנשים רבים בכל רחובות העיר, דבר שהיה למעלה מכוחותיו.

יומים נמשכו הפרעות ומשפסקו, התפזרו הפורעים איש לעברו ואף אחד מהם לא בא על עונשו.

בביתנו לא היו נפגעים. רק קלע אחד פילח את החלון ונתקע בכותל. לי שמשו יומים אלה לריענון ידיעותי בהכנת פצצות פרימיטיביות.

בשבוע שלאחר “הפרעות הראשונות” חזרתי ללמודי במיטוידה.

שקעתי שוב בלימודים. משכו את לבי במיוחד המקצועות הטכניים והאלקטרו־טכניים, ובעיקר העבודה במעבדות.

בשעות הפנאי בצעתי נסיונות שונים יחד עם חברי הטוב, הרוסי קונסטנטין ירומין.

אביו של קונסטנטין היה מושל מחוז באירקוטסק, שבצפון רוסיה ואיש אמיד. ירומין למד תחילה בפוליטכניקום ברוסיה, אך מאחר והיה קומוניסט גרם דאגה רבה לאביו שבתור שר מחוז נתן לו צו־גרוש מרוסיה ולכן עבר קונסטנטין ללמוד בגרמניה. מדי חודש היה מקבל מאביו סכום כסף הגון, שאיפשר לו להקים מעבדה בדירתו בת שלושת החדרים. במעבדתו הקטנה, שהיתה גם בית מלאכה קטן ומשוכלל, עשינו יחד הרבה נסיונות ועבודות טכניות ואלקטרוטכניות.

כך הצלחנו להרכיב מנוע דיזל קטנטן, טורבינת־מים זעירה שהפעילה דינמו חשמלי למאור, ולאחרונה הרכבנו משדר לטלגרף אלחוטי (אז רק החלו לבנות באירופה טלגרף אלחוטי) בתוך מוט גומי עבה. בעזרת המשדר ניתן היה להתקשר למרחק של קילומטר. לשם כך היה צריך להרים את המוט, להוציא מתוכו אנטנה וללחוץ על כפתור. מוט שני, במרחק האמור, היה נענה ומשמיע צלצולי מורס.

ירומין עוד הוסיף ועטף את המוט בחוט ניקל שעל ידי חבור מיוחד היה מקבל זרם חשמלי מהמצבר שבתוך המוט וגורם זעזוע רציני למדי לכל הנוגע בו.

כל המבצעים הללו, ועוד רבים אחרים, הוצאה כספית גדולה היתה בצידם, אך לירומין היה כסף.

ואז שוב באו פרעות בביאליסטוק, והפעם נמשכו שלושה ימים. 84 יהודים נהרגו בהם, למעלה ממאה נפצעו ורכוש יהודי רב נשדד.

הפרעות פסקו רק לאחר בואה של משלחת מטעם ה“דומה” (הפרלמנט הרוסי) לביאליסטוק, ביום הראשון לשבוע, ואז הביאו את הקורבנות לקבורה.

הידיעה על הפרעות הגיעה למיטוידה מעל דפי העיתונים. מיד הברקתי הביתה ושאלתי לשלום המשפחה. בינתיים הפסקתי לבקר בהרצאות וציפיתי לתשובה, כולי מתיחות. מצפה לתשובה אולי לא פחות ממני, היה חברי ירומין שכל הזמן ניסה להרגיעני ולעודדני. מברקי הגיע הביתה רק כתום הפרעות ואת התשובה קבלתי רק ביום השני, סמוך לצהרים. נמסר לי כי לכל המשפחה שלום. נרגעתי.

כשהמברק בכיסי יצאנו, ירומין ואני, לשמוע שעור במדידות חשמליות, שנתן הפרופסור האנטישמי שטפנפלד. אני נכנסתי ראשון לאולם וירומין מיד אחרי, כשהוא מחזיק בידו את מוט המשדר. הפרופסור שהיה אז באמצע הרצאתו הפסיק, פנה אלי ושאל לסיבת היעדרי מן השעורים בשלושת הימים האחרונים. עניתי לו בקול דממה, כי לא הייתי מסוגל ללמוד, בגלל הפרעות שנערכו בעיר מולדתי, ביאליסטוק, וכי חיכיתי לידיעה מהבית.

בקול צלול ורם חזר הפרופסור על תשובתי, בהתכוונו להכריז ברבים על הפרעות ביהודי רוסיה. אחר כך בהבחינו בירומין הנושא את המוט העבה של המשדר, פנה אליו ושאל:

“האם גם אתה נעדרת מן הלימודים בגלל הפרעות ביהודים? ומקל הכמרים העבה שבידך, מה הוא?”.

ירומין השיב בקול צלול, כי לא רצה לעזבני במתיחות הקשה בה הייתי נתון ועל כן עשה את זמנו בחברתי. ובאשר ל“מקל הכמרים” שבידו — זהו טלגרף אלחוטי.

התשובה עוררה את צחוקו של הפרופסור. דיבורים על משדר אלחוטי הבנוי בתוך מוט שעביו חמישה סנטימטרים נשמעו אז דמיוניים ומצחיקים, ממש כפי שישמעו היום דבריו של אדם אשר יטען כי הוא מחזיק במזוודה שבידו, כור אטומי. הפרופסור שלח ידו להחזיק במוט. ירומין לחץ על הכפתור והזרים חשמל לחוט הניקל העוטף את המוט והפרופסור קיבל זעזוע חשמלי ופרץ בצעקה. קהל הסטודנטים פרץ בצחוק.

רק כשהרפה ירומין מהכפתור, יכול הפרופסור להשתחרר מהמוט ולבדוק אם אמנם באמת היה זה משדר אלחוטי זעיר.

המברק מההורים מביאליסטוק לאחר הפרעות. התוכן: כולנו בריאים.

 

דמעות בעלית הגג    🔗

ימים אחדים לאחר המעשה בפרופסור האנטישמי קבלתי מכתב מהבית ממנו התברר לי כי אבא שהיה פעיל, בשעת הפרעות, בהגנה, קבל מהלומה בראשו מקת של רובה.

אבא החל מחסל במהירות את כל עסקיו, במטרה לעלות לארץ ישראל, אך בגלל הכאבים החזקים שחש בראשו, בעקבות אותה מהלומה. החליט לנסוע תחילה לוינה ולשאול שם בעצת רופא מומחה.

כדי לא להבהיל את אמא ואחיותי ספר אבא כי עליו לצאת לחו״ל לרגל חיסול עסקיו ובהגיעו לוינה נבדק שם על ידי אחד מגדולי המומחים למחלות ראש. המומחה אמר לו כי הוא חושש שרסיס מעצם הגולגולת לוחץ על המוח. אבל לא המליץ על נתוח בגלל הסכנה שבדבר. הוא אמר כי יתכן מאוד שהכאבים יעברו מאליהם.

אבא חזר לביאליסטוק, המשיך להתכונן לעליה ארצה והזמינני לבוא ולהפרד מהמשפחה טרם צאתה לדרך. היתה לי אז חופשת קיץ וביליתי בביאליסטוק כחודש ימים.

אחרי שחזרתי ללמודי במיטוידה פקעה סבלנותם של בני המשפחה בצפייתם לקבלת הדרכון לעליה ארצה והם נסעו כולם לגרודנה, עיר המחוז כדי להחיש שם את קבלת הדרכון. בהגיעם למלון בגרודנה הרגיש אבא ברע ונפל למשכב. בתנאי המלון אי אפשר היה לטפל כראוי בחולה ואמא שכרה דירה קטנה, רהוטה למחצה. בביתו של מר קריניצי (אביו של ראש עירית רמת־גן) והעבירה לשם את אבא. כל מאמצי הרופאים היו לשוא. אבא הרגיש כי קצו קרוב, ניחם את בני הבית וביקש אותם לא להשאר ברוסיה. לצאת ולעלות לארץ ישראל.

אלי נשלח מברק בו נאמר כי אבא חולה וכי עלי לבוא מיד לגרודנה. לצערי לא הספקתי לבוא אלא למחרת מותו והלוויתו של אבא. מחשש הפגנות לא הרשתה המשטרה למשפחה לדחות את הקבורה עד בואי. כשנכנסתי הביתה מצאתי את אמא ושלוש אחיותי כשהן ממררות בבכי. לא שוחחתי אתן על האסון ורק שאלתי אם יש מנין לתפילה ואמירת קדיש.

ישבתי שבעה, התאמצתי לעודד את המשפחה ולא הזלתי דמעה. בשבת בבוקר ביקשה אותי אמא לצאת קצת החוצה. היא חשה במועקה המכבידה על לבי ורצתה שאתאורר. והנה נכנס בנו של בעל הבית, אברהם קריניצי והזמין אותי להצטרף אליו וללכת לישיבה משותפת של פועלי ציון ומפלגות שמאליות אחרות.

אותו שבוע, הכו השוטרים בבית הסוהר בגרודנה, את האסירים הפוליטיים והרגו שניים מהם. כל מפלגות השמאל החליטו להוועד ולהוועץ כיצד להגיב.

הלכתי עם קריניצי עד קצה העיר. נכנסנו לאחד הבתים ובסולם שהיה מוצב במטבח טיפסנו אל עלית הגג. סביב שולחן עץ ישבו כעשרה אנשים מהבונד, פועלי ציון, ס.ר. ועוד מפלגות. הם התוכחו. לא הייתי מסוגל לשבת ולהקשיב לדבריהם שנשמעו טפלים. הרחקתי על כן, אל פינת העליה, למקום בו כמעט נפגש הגג עם הרצפה ושם ישבתי ו… בכיתי.

אינני יודע כמה זמן עבר עלי בבכי, אך לפתע הרגשתי ביד המושכת בכתפי ושמעתי מישהו שואל ברוסית גסה: “מי אתה”? מבלי להביט בפניו, עניתי: ״עזוב אותי, אבא מת, אני בוכה". הוא לא הרפה ממני, פניתי להתבונן בו ואז ראיתי שלפני עומד קצין משטרה רוסי. התבוננתי סביבי וראיתי כי העליה מלאה שוטרים. הם כבלו את כל המתכנסים והורידו אותם, קשורים זה לזה.

קצין שאל לשמי ולמקום מגורי. הוא רשם את תשובותי ואחר כך, בלשון נרגזת, נזף בי על שלא מצאתי מקום אחר לבכות בו.

הקצין והשוטרים עזבו אותי לנפשי, אולי בהשפעת דמעותי, אך אני נזהרתי ולא חזרתי הביתה. הלכתי אל אחד מקרובינו ומשם הודעתי לאמא על המקרה ובקשתי אותה להגיד שאיננה יודעת היכן אני, במקרה שישאלו עלי מהמשטרה. ואמנם, זהירותי לא היתה מיותרת. השוטרים באו וחקרו ודרשו וחפשו – אך, כמובן, לא מצאו.

נשארתי בגרודנה כחודש. תחילה החלטתי להשאר ברוסיה, לעבוד כמשרטט ולאסוף כסף להמשיך בלימודי, לא רציתי לבקש תמיכה מאמא כי ידעתי שאמצעיה הכספיים צומצמו מאוד אחרי מות אבא. אבל כעבור זמן־מה קבלנו מכתב מדודי, אחי אבא, שביוהנסבורג. הוא כתב כי מוטב לי שאגמור את חוק לימודי בהקדם כדי שאוכל להקדים ולתמוך במשפחה. ובאשר להוצאות הלימוד – הוא קבל על עצמו לשלוח לי אחת לחודש, חמש ליש"ט ואף הקדים ושלח את החמישיה הראשונה.

במשפחה הוחלט כי אני חוזר לגרמניה וכתום לימודי אצטרף למשפחה בארץ ישראל.

אבל כאן באו קשיים מכוון אחר.

 

נסיעה בדרכון מזויף    🔗

לא היה לי דרכון ומפני שהייתי מועמד למאסר לא היתה שום תקוה שאקבל דרכון.

קרובים ספרו לי כי אפשר לגנוב את הגבול בעזרת “בקשיש”. בינתים הופיע “שתדלן”, בעל קשרים במשטרה, והבטיח להוציא בשבילי דרכון תמורת 50 רובלים. מחירו של דרכון חוקי היה 25 רובלים בלבד. הסכמתי ונתתי לו 25 רובלים.

ברוסיה של אותן שנים היו הדרכונים ללא תמונה ואפשר היה להוציא דרכון משותף לכל המשפחה. ה“שתדלן” אמר כי יוציא דרכון ע"ש אמא ועל שמי אבל אני אוכל לעבור את הגבול גם בלי אמא.

כעבור כמה ימים בא ה“שתדלן” בצעקות וטען כי כמעט והושיבו אותו בבית הסוהר בגללי. הוא הביא לי דרכון על־שם אמא בלבד. אחרי שאיים עלי כי יגלה למשטרה את מחבואי הייתי נאלץ לשלם לו את היתרה בסך 25 רובלים.

החלטתי לזייף את הדרכון ולהוסיף בו את שמי, בעצמי. שעות ארוכות ישבתי ולמדתי את כתב היד על הדרכון ובלילה, אחרי שהראיתי לקרובי את השורה שאני רוצה להוסיף בכתב ידי ואחרי שמצאו כי אני מאומן די צרכי, ישבתי והוספתי בדף הרוסי של הדרכון אחרי שם אמא את המלים: עם בנה ברוך זליג קטינקא". בדף הצרפתי של הדרכון לא נגעתי. אך כשהתיבש הדיו, ראינו והנה כל הדף כתוב בדיו ירוק ואילו אני כתבתי בדיו כחול. הזיוף היה בולט לעין.

למחרת, לאור היום, עברתי על כל הדף בדיו כחול. אחר כך הוספתי את שמי גם בדף הצרפתי שבדרכון.

הזיוף לא היה מוצלח ביותר וקרובי יעצו לי לנסוע דרך וארשה, כי שם בגבול הפולני, מדקדקים פחות בבדיקת הדרכונים ויש יותר סכויים שאצליח.

הקרון בו נסעתי היה מלא מפה אל פה יהודים־פולנים ורק על ספסל אחד ישב “פוינקה” רוסי. מעילו היה מוטל על הספסל, על רצפת הקרון לצדו עמד קומקום רותח והוא היה יושב ושותה תה. התישבתי על ידו והרהרתי במה שצפוי לי על הגבול. והנה נגשה אלי צעירה ושאלה באידיש אם אני נוסע לאמריקה. לפני שהספקתי להשיב הוסיפה שדודה גר בקרבת הגבול והוא יכול להעבירני את הגבול ללא קושי. עניתי לה שאינני נוסע לאמריקה ושתעזוב אותי במנוחה. היא הסתלקה אך חזרה כעבור עשר דקות ושוב התחילה מספרת על דודה ועל כשרונו המיוחד בהברחת גבולות.

אני, שהדרכון המזויף בער לי בכיסי, התרגזתי, וברוסית חריפה שלחתי אותה לעזאזל. פניו של ה“פוינקה” אורו. הוא פנה ושאל אותי ברוסית: “מה נדבקה אליך הבחורה הזאת”? ומיד המשיך לספר לי כי הוא נוסע לבקר את אחיו העובד בצירות הרוסית בגרמניה ומאחר שאין הוא יודע אף מלה גרמנית הוא שמח מאד לחברתו של אדם היודע גרמנית ורוסית. הוא הציע לי לשתות אתו תה. פשטתי את המעיל, הפשלתי, כמוהו, שרוולי כותנתי והצטרפתי לשתיה.

בתחנת הגבול, מן הצד הרוסי, עלה שוטר, עמד בקצה הקרון ובקש להגיש לו את הדרכונים. כל הנוסעים מלאו אחרי הוראותיו. גם ה“פוינקה” הרוסי קם והושיט את דרכונו. אני נשארתי מבלי לזוז. השוטר היה בטוח שאני בן לוויתו של ה“פוינקה”, הרשום על דרכונו, פסח עלי ועבר לקרון אחר. אך דא עקא ־ הרוסים, לאחר שהיו מבקרים וחותמים על הדרכונים, היו מוסרים אותם, בעברו השני של הגבול, לידי השוטרים הגרמנים שחילקו אותם לנוסעים בצאתם מן הקרון, בתחנה הגרמנית.

כשעברנו את הגבול והנוסעים החלו לרדת, נשאלו הנוסעים לשמם וקבלו את דרכוניהם. ה“פוינקה” הלך לפני, נשאל לשמו, השיב וקבל את דרכונו. אחריו נשאלתי אני לשמי, השבתי. אבל השוטר חיפש וחיפש וכמובן לא מצא את הדרכון שהיה אותה שעה בכיסי. כאשר שאל היכן הדרכון שלי הוצאתי והושטתי את תעודת המשטרה הגרמנית המאשרת כי אני סטודנט ורשאי לגור בגרמניה. תעודה זו היתה בגרמניה כדרכון לכל דבר אך השוטר נטפל אלי, חקר כיצד עברתי את הגבול ומאחר ויתר הנוסעים נחפזו לעבור לרכבת הגרמנית פקד עלי להמתין בצד עד שיסדיר את עניניהם.

עמדתי בצד וה״פוינקה" עמד לצידי וביקש להבין מדוע נטפל אלי השוטר. אחר כך אמר: “בוא נעבור לצד השני של התחנה, הרכבת עוד מעט תצא”. הסכמתי ועברנו לצדה השני של התחנה. שם בדקו את חפצינו, עלינו לרכבת ונסענו ברלינה. מברלין המשכתי למיטוידה.

כעבור חודש, אחרי שכבר לא נתתי דעתי לאותה נסיעה, קבלתי הזמנה לבית המשפט. המשטרה תבעה אותי לדין על שחציתי את הגבול ללא דרכון והתחמקתי ממעצר בתחנת המעבר.

לסטודנט שנתבע לדין היה מקום הלימודים נוהג לתת סיוע משפטי. התיצבתי במזכירות הטכניון והופניתי למשפטן, מרצה על חוקות העבודה. ספרתי כי היה בכיסי דרכון רוסי אלא בטעות לא מסרתיו לשוטר ואחר כך כשיצאתי בצד הגרמני, הראיתי לשוטר את תעודת המשטרה המיוחדת לסטודנטים ולא חשבתי שההזמנה שלו להמתין בצד היא פקודת מעצר… הראיתי למשפטן את הדרכון הרוסי, אך כמובן הדבקתי בו קודם לכן את הדף שזיופו לא היה מוצלח. כשהופעתי בבית המשפט טען סנגורי כי אין פה שאלת מאסר. מפני שלפי החוק היה צריך השוטר להודיע לי שהוא אוסר אותי בשם הקיסר והמלך, וזאת לא אמר. אגב כך הראה לשופט את דרכוני, כמובן מצידו הצרפתי, והסביר את התקלה שארעה לי שלא באשמתי. השופט התחשב בטענות הסנגור והטיל עלי קנס סמלי בסך מרק אחד. וכך באותו דרכון המשכתי לחיות בגרמניה ובאותו דרכון נכנסתי אחר כך לארץ ישראל.

כשנסתימה פרשת הדרכון החלה פרשת המחיה.

דודי לא עמד בהבטחתו וכעבור שלושה חדשים הפסיק לשלוח את התמיכה ולא ענה יותר למכתבי. הייתי חסר פרוטה ומיואש. אך עד מהרה התאוששתי, נתתי שעורים לסטודנטים נכשלים והצלחתי להרויח כדי מחיתי וכדי תשלום שכר הלימוד והשמוש במעבדות.

בינתים עלתה כל המשפחה לארץ ישראל וקבעה את מגוריה בירושלים. אחותי הבכורה נחמה נתקבלה כמורה בבית הספר בגדרה. החלפתי אתם מכתבים בתכיפות ובקביעות. כאשר כתבה לי אחותי כי בית הספר בגדרה סובל ממחסור בספרי מדע ולמוד בעברית, עוררתי את “אגודת סטודנטים דוברי עברית – התקוה — במיטוידה”, שהייתי אחד מפעיליה, והאגודה שלחה לגדרה מטען של שני ארגזים גדושים ספרים.

 

ארבע עבירות תנועה    🔗

מרחק של חצי שעה נסיעה ברכבת מפריד בין מטוידה לבין קמניץ מרכז התעשיה של סכסוניה. בעיר זו גרו יהודים רבים, מרביתם תעשיינים אמידים. הנודע שבהם היה ה' לוי, אחד מבעליה של הפירמה: "חרושת גרמנית לנשק ולתחמושת, לודוויג לוי ושות’5, מפעל הנשק השני בגדלו בגרמניה, אחרי מפעלו של קרופ.

בחגים הייתי נוהג לנסוע לליפציג או לברלין כדי לאכול במסעדה כשרה ולהתפלל בבית הכנסת. אך פעם, בערב יום הכיפורים החלטנו מושלי ואני לנסוע לקמניץ. באנו לעיר אחר הצהרים ושכרנו חדר אצל השוחט, ששם היו מתאכסנים וסועדים האורחים הזהירים בכשרות. אף אנו סעדנו אצלו את הסעודה המפסקת שלפני התחלת הצום.

בית כנסת רפורמי גדול ומפואר היה בקמניץ וסביבו גן נהדר. ומקהלה משובחת היתה מנעימה בו שיריה, בלווית עוגב.

כסף רב לא היה לי ולמושלי, לכן לא יכולנו לרכוש מקום לתפילה בבית הכנסת, והחלטנו להתפלל על המרפסת הנהדרת שבכניסה לבית הכנסת. הקדמנו לבוא כדי לא לאחר ל“כל נדרי” ולתמהוננו ראינו שבית הכנסת עודנו סגור. הסתובבנו בגן ושוחחנו בעברית. לפתע ניגש אלינו איש בגיל העמידה, לבוש פאר, ושאל אם אין אנו מדברים ב“שפת התפילה”.

“כן”, ענינו “אנו מדברים עברית”.

כששאל מאין אנו, החלטנו “למתוח” אותו ואמרנו כי אנחנו מארץ ישראל. מירושלים, לומדים אנו במיטוידה הסמוכה ובאנו לקמיניץ לשמוע את התפילה.

האיש הציג עצמו כ“לוי” ואמר כי בתור גבאי ראשי של בית הכנסת. יחשוב לו לעונג מיוחד אם נתפלל בבית הכנסת שלו. הוא העמיד לרשותנו מקומות מיוחסים, בשורת המזרח השניה.

כתום התפילה הציג אותנו לפני אשתו ובנותיו והזמיננו להתפלל שם גם למחרת.

בצהרי יום כפור חש מושלי חולשת־רעב ויצא את בית הכנסת. אני המשכתי בצום וכצאת יום הכפור הוזמנתי לסעוד את סעודת הערב על שולחנו של ה' לוי.

בשעת הארוחה ולאחריה, ספרתי לבני המשפחה על ארץ ישראל ותושביה היהודים והערבים, עליהם ידעתי מתוך קריאה בספרים.

הבטחתי להתארח אצלם בשני הימים הראשונים של סוכות.

ביליתי בבית לוי בסוכות, והתידדנו עד מאוד. אחרי החג המשכתי לבקר בביתם לעתים מזומנות, ושתי הבנות היו פוקדות אותי לעתים במיטוידה.

*

לקמניץ הייתי נוסע לרוב ברכבת ורק כשנסענו חבורה שלמה של סטודנטים בכרנו לרכב על אופנים כשאופנוע מושך אותנו מאחריו במיתרים דקים שקשרנו אליו. דבר זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי התנועה ובראותנו מרחוק שוטר־תנועה היינו מרפים מן החבלים.

יום אחד הודיעו העתונים שמר בבל (מראשי התנועה הסוציאליסטית בגרמניה) ירצה בקמניץ על בעיות הבלו ובעיקר על הבלו המוטל על הבירה.

יצאנו קבוצה גדולה של סטודנטים, ממיטוידה לקמניץ, לשמוע את הרצאתו של בבל. ההרצאה ניתנה בבית מרזח גדול והשומעים היו גומעים בירה וקוראים “הוך” לאות הסכמה.

כתום הנאום, סמוך לחצות, חזרנו הביתה רוכבים על אופנינו.

משטרת התנועה הגרמנית היתה קפדנית ביותר וכל מי שנתפס בעבירת תנועה, היה משלם במקום קנסות של מרק על עבירה ראשונה, שלושה מרקים – עבירה שניה וחמשה מרקים על כל עבירה נוספת. שוטרי התנועה החזיקו תמיד בולים של מרק, שנים וחמשה והיו מדביקים אותם על האופנים אחרי שקבלו את הקנס.

בנסיעה חזרה כבה פנס אופני. הלילה היה ליל ירח מלא ואף השלג הלבין על הכביש ואפשר היה לנסוע ללא קושי בלי אור. והנה נקרה על דרכנו שוטר תנועה. השוטר פקד עלינו לעצור. חברי, שרכבו לפני, חמקו וברחו. אף אני רציתי לברוח, אבל פתאום הרגשתי כי מישהו מחזיק בי ומושך אותי. נפלתי על הכביש. ראיתי את השוטר מתקרב אלי בצעדים איטיים. רציתי לקום ולהתחמק. אבל שוב הופלתי. רק אז הבחנתי בכלב משטרה גדול המושך אותי במכנסי ואינו נותן לי לקום. השוטר התקרב, ברכני בערב טוב, ופקד על כלבו לעזבני. קמתי והרימותי את אופני.

השוטר החל בודק את האופניים ומונה את העבירות:

א. נסעתי בלי אור.

ב. הפעמון שנתמלא שלג לא צלצל.

ג. נסעתי במהירות מופרזת.

ד. לא עצרתי כשפקד עלי לעצור.

שלמתי ארבעה מרקים. השוטר הדביק ארבעה בולי קנסות על אופני וכך נפרדנו. שוטרים נוספים לא פגשתי וחזרתי בשלום למיטוידה.

 

נתין עותמני וסגנון ערבי    🔗

כאשר סיימתי בהצלחה את למודי במיטוידה גבר רצוני להשתלם בבית־ספר טכני גבוה יותר. בגרמניה היו אז שלושה סוגים של בתי־ספר טכניים: “טכניקום” ביה“ס השם את הדגש על ההשתלמות הטכנית המעשית והדורש מכל בוגריו שנתים של עבודה כמכונאי, מסגר, חרט, או חשמלאי. בתעודת הגמר קיבלו בוגריו תואר “אינג’ינר”. ה”טכניקום" במיטוירה נחשב לאחד הטובים בגרמניה.

סוג שני היה ה“פוליטכניקום” או האינסטיטוט הפוליטכני. בו נמשכו הלימודים שנה אחת יותר מאשר בטכניקום ורמתו היתה גבוהה יותר. לגומריו הוענק התואר “אינג’ינר מדופלם” והם היו רשאים לחתום לפני שמם “דיפל. אינג'” בכתב ובאותיות לטיניות.

הגבוה ביותר היה “בית הספר הטכני הגבוה” (שבעה בתי ספר מסוגו היו בכל גרמניה) אבל בוגריו חסרים היו כל הכשרה מעשית, והתמסרו לרוב לעבודות מחקריות במשרדים. הם היו רשאים לחתום לפני שמם “דיפל. אינג'” באותיות גוטיות.

במיטוידה התארגנה קבוצת סטודנטים יהודים שהחליטה להמשיך בלימודיה שנה נוספת. הייתי אחד מחבריה. בין אנשי הקבוצה נחלקו הדעות. אחדים רצו להמשיך בפוליטכניקום במנהיים, אחרים העדיפו את האינסטיטוט הפוליטכני בארנשטדט שבטורינגן. לבסוף החלטנו לנסוע קודם למנהיים, כדי לראות ולבחון את טיב המוסד.

בראשית חופש הקיץ עברנו למנהיים.

מנהיים השוכנת על נהר הריין, היתה עיר יפה ובית הספר הטכני שלה משך אליה אלפי סטודנטים מגרמניה ומארצות חוץ. מוסדותיהם ואגודותיהם של הסטודנטים במנהיים היו מפותחים ובעלי אמצעים כספיים.

במנהיים נפגשתי עם מושלי, שהקדים ובא לכאן שנה אחת לפני. שכרתי חדר ליד חדרו.

בבחירות שנערכו באגודת הסטודנטים הסוציאליסטיים, נבחרתי כספרן האגודה, אף כי טרם החלטתי אם אשאר במנהיים, וכממלא מקום מזכיר הארגון, שנסע לבלות את חופשתו מחוץ לעיר.

יום אחד נתקבלה במזכירות האגודה ידיעה שהחבר שימשלביץ יבוא להרצות על לאומיות וסוציאליזם. נתבקשנו לקבל את פניו בתחנת הרכבת ולסדר לו שורת הרצאות ברציפות, כי הוא זקוק לאמצעים כספיים להמשך דרכו לארץ ישראל.

מושלי ואני יצאנו לקדם את פניו של החבר שימשלביץ (כיום נשיא מדינת ישראל, מר יצחק בן־צבי) ואכסנו אותו בדירתנו. (זה היה בשנת 1906).

כעבור זמן מה נסעתי לארנשטדט. אתי יחד באו לארנשטדט חברי הטוב רובינשטיין ועוד שלושה תלמידים, כולם בני עשירים ובעלי אמצעים, שהיו גם תלמידי ועליהם היתה פרנסתי. בלילה הראשון לנתי במלון ולמחרתו הלכתי לפוליטכניקום כדי לברר אצל הסטודנטים היכן אפשר לשכור חדר זול. נכנסתי לאולם הגדול. לא הכרתי איש והתישבתי לקרוא עתון. באותו יום נערכו בפוליטכניקום בחינות הגמר הסופיות של בוגרי המכון. לפתע נגש אלי סטודנט ושאל אם ידיעותי במתמטיקה גבוהה טובות. עניתי כי ידיעותי אמנם טובות. אז הושיט לי הסטודנט גליון ניר עם תריסר בעיות מתמטיות מסובכות. הוא בקש שאמסור לו אותן, עם הפתרון, בהקדם. השאלות היו מענינות מאוד והחילותי פותר אותן, אך בעודי שקוע בפתירה הבחנתי באדם העומד ומתבונן בעבודתי. הוא שאל מי נתן לי את השאלות, מי אני בכלל ומדוע אני פותר אותן כאן. הבינותי כי משהו לא בסדר. עניתי כי באתי רק אתמול וברצוני להתקבל לשנת הלימודים האחרונה. אשר לשאלות שבידי – מצאתי אותן על השולחן והן משכו את לבי עד שהחילותי לפתור אותן.

האיש אמר כי בפתרון שאלות אלו עוסקים, ברגע זה, כל הסטודנטים העומדים בבחינת הגמר בכתב, אי שם, באחד מאולמי הלימוד. הוא הציג את עצמו כפרופסור למתמטיקה בפוליטכניקום, והבטיח להפגש עמדי בבחינות הגמר שלי.

כשעזב הפרופסור את האולם אמרו לי סטודנטים שראו את אשר התרחש. כי הפרופסור הזה הוא נוקם ונוטר וכי חשד בי שחפצתי להעביר את התשובות לנבחנים, על כן עתיד אני לסבול ממנו בבחינותי.

כשנתקבלתי לפוליטכניקום החילותי שוקד על למודי ונותן שעורים לתלמידים, חברי, ואף עוזר להם בהכנת שירטוטים.

תמיכה מאמא לא קבלתי, כמובן כי אמצעיה בתוספת משכורתה של אחותי המורה, הספיקו בדוחק למחית משפחתי בארץ ישראל.

העובדה שלא נתמכתי על ידי משפחתי לא מצאה חן בעיני המשטרה הגרמנית. סטודנטים שלא קבלו תמיכה מהוריהם היו צפויים לגרוש מגרמניה במיוחד הסטודנטים הרוסים בהיותם מהפכנים מועדים וחשודים תמיד. המשטרה נצלה כל הזדמנות וגרשה רבים מהם לרוסיה, ישר לידי המשטרה הצארית.

אימת הגרוש ריחפה גם עלי. ניסיתי להערים על המשטרה והסדרתי כך שאמא היתה שולחו לי, אחת לחודש, מירושלים, 50 מרקים ואני הייתי מחזירם לה מיד. אבל כל חכמתי לא עמדה לי. יום אחד קבלתי הודעה שעלי לעזוב את גרמניה תוך חודש.

אבל גם לכך נמצא פתרון. שלחתי לאמא ולבן דודי מכתב דחוף וביקשתי להשיג דרכון תורכי ולשלחו לי מיד.

הבקשיש עשה את שלו וכעבור זמן היו בידי כל המסמכים התורכיים הדרושים. עם מסמכים אלה פניתי למשטרה. ספרתי שאני יליד ירושלים ונתין עותומני אלא שאבי היה יליד רוסיה ולכן השתמשתי עד כה בתעודות רוסיות. היחסים בין תורכיה לגרמניה היו אז ידידותיים וכנתין תורכי ניתנה לי האפשרות להשאר ולגמור את שנת למודי.

עונת בחינות הגמר הגיעה. בחדשים האחרונים שלפני הבחינות עבדתי בפרך. היה עלי להכין עשרות שרטוטים בשבילי ובשביל תלמידי ואילו לבחינות עצמן התכוננתי רק בשלושת השבועות האחרונים. נסגרתי בחדרי ולא עזבתיו אף לשעה קלה. בעלת הדירה היתה קונה לי ביצים, לחם, חמאה ודג מלוח ומעמידה על שולחני, מדי בוקר. אם עייפתי הייתי חוטף תנומה קלה ואם רעבתי הייתי נוגס ממה שהכינה לי ושותה כוס תה.

והנה, לאחר שלושה שבועות של “הסגר”, כאשר נפגשתי עם חברי, שמעתי מפיהם חדשות ונצורות.

מנהג היה בפוליטכניקום להושיב בראש חבר־הפרופסורים הבוחנים, את שר ההשכלה של נסיכות טירינגן. היה זה אך ורק מתן כבוד והשר לא התערב בבחינות וכמעט ולא הפנה שאלות לנבחנים. והנה נתמנה שר־השכלה חדש, אדריכל במקצועו. לכבודו הקדימו את הבחינות בארכיטקטורה בארבעה ימים, ולא זאת בלבד אלא שהוא נתגלה כבוחן פעיל. הוא הציג לנבחנים שאלות מסובכות ורובם נכשלו.

הבהלה בין הסטודנטים היתה גדולה.

גם אצלנו, מהנדסי המכונות והחשמל, הקדימו את הבחינות והעמידו כבחינה ראשונה את מקצוע הארכיטקטורה, שהיה אצלנו רק מקצוע צדדי, למדנו רק את יסודותיה של הארכיטקטורה ותו לא.

לא התכוננתי כלל לבחינה בארכיטקטורה. חשבתי כי ידיעותי המצומצמות במקצוע צדדי זה יספיקו לי די והותר.

למחרת השיחה עם חברי סובבתי בכל בתי המסחר לספרים שבעיר אך לא מצאתי אף ספר העוסק בארכיטקטורה, הכל נמכר. בלית ברירה קניתי ספר קטנטן, בן 120 עמודים, על סגנוני הבניה בעולם, מימי קדם ועד ימינו. ספר תמציתי ובעל לשון משופרת.

את הספר הזה למדתי בעל־פה במשך היומיים שעמדו לרשותי.

הגיע מועד הבחינה.

לבחינות הגמר היה על הסטודנטים להופיע לבושים פרק מהודר, בכפפות לבנות צלינדר שחור. לבחינות בעל־פה נקראו הנבחנים בזוגות ובעוד האחד משיב היה השני חושב ומכין את תשובותיו. הבחינה היתה נמשכת 15 דקות. ושעון חשמלי מיוחד צלצל כל רבע שעה כסימן לחילוף משמרת הנבחנים.

את הסטודנטים קראו למבחן לפי סדר האלף־בית, אך היו מטילים גורל לפיו קבעו אם להתחיל באות א' או באות ק' שהיא האות האמצעית בא"ב הלטיני. הפור נפל על ק'. שני הראשונים היו גרמני בשם קמר ואנוכי. קמר נבחן זו הפעם החמישית, וכדי להוסיף אומץ שתה מנה הגונה של בירה והיה מבוסם.

אולם הבחינות היה בקומה שניה, והשמש הכריז: “קמר וקטינקא”.

נכנסנו לאולם הבחינות.

ליד שולחן ארוך, מכוסה במפה ירוקה, ישבו הבוחנים. בראש השולחן ישב שר־ההשכלה ולידו הדירקטור.

נגשנו לשר־ההשכלה והושטנו לו ידנו ואחר הושטנו יד לכל המסובים.

כנהוג. בין הבוחנים היה גם הפרופסור למתמטיקה, “הנוקם”. לבי נמס.

ישבנו ושר ההשכלה פתח בשאלה הראשונה אל קמר. כשלונם של הסטודנטים לארכיטקטורה, השפיע על השר שלא להציג שאלות מסובכות לנו המהנדסים, ולכן פתח בשאלה קלה: “מהי הקרקע הטובה ביותר ליסודות בנין”?

קמר המבוסם, שהיה בעל חווה חקלאית, השיב כחקלאי כי אדמת חומוס שחורה היא הטובה ביותר.

מאחר וההפך הוא הנכון עצרו הבוחנים בקושי את צחוקם. השר פנה אלי ושאל:

“האם נכון שאדמת חומוס שחורה היא הטובה?”

הייתי מבודח מתשובתו של בן זוגי, לכן עניתי: “כן” והוספתי: “לא ליסודות בנין אלא לחקלאות”. הבוחנים צחקו בפה מלא. רק השר נשאר רציני. בהבינו כי גרמני לא היה מרשה לעצמו קלות ראש במעמדו של שר נכבד, שאלני בן איזו ארץ אני. עניתי כי אני נתין תורכי ובן ארץ ערב.

בטון רגוע הוסיף השר: “אם בן ארץ ערב הנך, הרי מכיר אתה בודאי את הסגנון הערבי”.

אני, שזה עתה עברתי על סגנוני הבניה שבספר הקטן פתחתי והחילותי מצטט דפים על גבי דפים מספר זה. השר הופתע מידיעותי ומלשוני הגרמנית המשופרת והתחיל עוזר ומוסיף פרטים על דברי וכך הפכה הבחינה לשיחה בינו לביני.

השעון צלצל אך השר היה כה שקוע בשיחה עד שלא שמע את הצלצול. המשכתי לצטט מן הספר ועברתי מדי פעם לסגנוני בניה אחרים בהדגישי את ההבדל או המשותף בינם לבין הסגנון הערבי. שוב צלצל השעון. השר הפסיק את הבחינה ואמר כי נהנה מאוד משפע ידיעותי.

בינתים נרדם קמר על מושבו. עוררתיו וירדנו לאולם הסטודנטים.

הסטודנטים שאלונו מדוע החזיקו אותנו חצי שעה, ומה היו השאלות שנשאלנו. השיבותי כי שאלו ממני הסבר רחב על הסגנון הערבי בבניה. הסטודנטים נדהמו ורוחם נפלה. בעוד אנו עומדים ומשוחחים יצא השמש וקרא לי לעלות שוב לאולם הבחינה.

נכנסתי לאולם הבחינות נדהם.

הדירקטור קם ממושבו והכריז כי השר הציע לשחרר אותי מכל יתר הבחינות (ארבעים בעל פה ועשרים בכתב) מאחר והוא סומך על ידיעותי בכל יתר המקצועות לאור תשובותי הנפלאות במקצוע צדדי. אך היות – כך הוסיף הדירקטור – וטרם ארע בתולדות הפוליטכניקום שתלמיד שוחרר מהבחינות, החליטו, בהתאם להמלצת השר כי בכל יתר הבחינות אבחן רק עשרה רגעים בכל מקצוע. במקום רבע שעה.

הודיתי לנוכחים וירדתי למטה. ספרתי לחברי על שהתרחש.

קמר, שהספיק בינתים להתפכח אמר כי במילא אקבל את התעודה והציונים הטובים ביותר. וטעמו עמו: “שערו בנפשכם כי קטינקא יכשל בבחינות או יעבור אותן בציון נמוך. איך יראו פני השר שרצה לשחררו מהבחינות ולהעניק לו את הציון – טוב מאוד?” והוסיף: “אצלנו אין השר טועה לעולם. איך שלא תשיב בבחינות תקבל טוב מאוד, בכל המקצועות”.

ואמנם הרגשתי לא פעם שהבוחנים מקלים עלי בשאלותיהם, כדי לא להכשילני, חס ושלום.

השר הופיע שוב רק בבחינה על “דודי קיטור”. כשניצבתי לפניו שאל אותי אם אפשר לבנות מעשנה לדוד קיטור בסגנון ערבי. שוב חזרתי על הסגנון הערבי והוספתי פה ושם המצאות משלי. סיימתי בהצלחה את כל בחינותי וקבלתי דיפלומה של מהנדס עם הציון “טוב מאוד”.

זמן מה לאחר הבחינות יצאתי לברלין. החלטתי כי לפני עלותי ארצה מוטב שאעבוד קצת כמהנדס בברלין וארכוש נסיון בעבודה.

 

“היו לה חתנים שבעה”    🔗

בכיס ריק ובלב מלא תקוה, יצאתי ברלינה.

בידי היו רק עתוני ארנשטדט בהם נתפרסם הספור על הצלחתי הבלתי רגילה בפוליטכניקום ועל כך שכל ציוני הם “טוב מאוד”, לציונים כאלה לא זכה סטודנט במקצוע הטכני מזה שלושים שנה, מה עוד סטודנט שהוא נתין זר.

בברלין שכרתי חדר צנוע ושלמתי כמקובל, חודש מראש. בידי נשארו רק מרקים בודדים. נרשמתי כחבר באגוד הפקידים הטכניים והחלטתי לחפש עבודה.

מדי בוקר עברתי על כל המודעות בעתונים, במרתף קריאה דל, שדמי הכניסה אליו היו פרוטות. רשמתי בפנקסי את כתובותיהם של מקומות העבודה, הלכתי רגלי ממקום למקום כדי לנסות את מזלי.

ימים אחדים הסתפקתי בארוחת בוקר דלה ובלחם ודג מלוח לארוחת ערב. בכוחן של ארוחות אלו היה עלי לעשות עשרות קילומטרים ליום. לא יכולתי להמשיך כך. בבתי חרושת ובבניה היו דרושים פועלים שחורים לעבודה יומית. הפכתי פועל שחור.

יום אחד סיפר לי מהנדס, חבר באיגוד הפקידים הטכניים, כי בית חרושת גדול, השייך לחברת “גיהרה ודיר”, המייצר דודי קיטור ומודדי קיטור וכדורים פורחים בשביל הצבא הגרמני, מחפש מהנדס צעיר ומתחיל.

למחרת התייצבתי לפני הד"ר מנהנה, המנהל הכללי של החברה והצעתי לו את שרותי. הוא שאל לנתינותי ותעודתי עשתה עליו רושם. נתקבלתי לשבוע ניסיון, והועמדתי תחת המהנדס אשר ספר לי על מקום העבודה הפנוי.

לאחר כמה ימים כשנפגשתי עם מנהל המחלקה באולם אגוד הפקידים הטכניים, הביע את תמהונו על שהתקבלתי אצלם לעבודה, בעוד שבין שמונת אלפי עובדי החברה אין אף יהודי. הוא אמר כי האשם ביחס העוין לעובדים יהודים הוא המנהל הראשי שהוא עצמו יהודי מומר. לפי דעתו נתקבלתי לעבודה בטעות, כנראה מפני היותי רשום כנתין תורכי חשבני המנהל למוסלמי.

אחרי שבוע, נקראתי אל המנהל והוא הודיעני שהצלחתי ונתקבלתי לעבודה קבועה במשכורת של 120 מרק לחודש. הייתי מאושר, ובמיוחד לאור העובדה שבאותם הימים היה שכרו הרגיל של מהנדס מתחיל רק כתשעים מרק לחודש.

עבר זמן.

ימים אחדים לפני ראש השנה בקשתי מן המנהל הראשי חופשת־חג בת יומים. הוא שאלני אם זה חג חשוב לבני דת האיסלם. אמרתי לו כי אני יהודי וכי זה חג ראש־השנה. הוא הופתע לשמוע שטעה במוצאי, אבל אחרי דקה של דומיה אמר כי הוא שמח לפגוש בין היהודים בחור דיקן ומסור כמוני. לדבריו, עד כה הכזיבו אותו נסיונותיו עם עובדים יהודים. הוא נתן לי את החופשה המבוקשת.

יום אחד הייתי זקוק לשירטוט ישן ועליתי אל הארכיון שהיה בקומת הגג. פגשתי את המנהל הראשי, כשהוא מטייל להנאתו על רחבת הגג. הוא התחיל לשוחח אתי וכאילו דרך אגב, הפנה את תשומת לבי אל בית הקברות הנוצרי שנראה משם, ובאצבעו הצביע על שתי מצבות יפות ואמר כי הוריו קבורים מתחתן.

כשספרתי על כך למנהל המחלקה שלי, הוא אמר כי המנהל הראשי התכוון להוכיח לי כי הוא נוצרי מלידה ולהזים את השמועות על מוצאו היהודי.

בערבים הייתי מבקר אצל מכרים וידידים מבני ביאליסטוק שלמדו או עבדו בברלין, או בקפה ״מונופול״ שבמרכז העיר.

“מונופול” שימש אז מרכז לכל יודעי העברית והציונים בברלין, ישב שם הסופר וחוקר החסידות ר' ש"י איש־הורביץ שהיה מרצה לנו, הצעירים. על החסידות והיהדות. בין שומעיו היו סופרים ומשוררים צעירים רבים. כמו ה' חרמוני, עורך “העולם”, והמשורר יצחק כצנלסון.

ש"י איש הורביץ, שהיה בעל נכסים אמיד, שילם את דמי השתיה והאוכל של כל המסובים ואנו נהנינו נוסף על השיחות המענינות גם מבירה ונקניקיות חינם.

באחד הימים כשחזרתי הביתה מעבודתי מצאתי כרטיס ביקור של מר איתמר בן־אבי שביקר אז בגרמניה. הוא הודיעני כי הביא לי דרישת שלום ומכתב מאמא ואחיותי וכי אוכל להפגש אתו הערב בקפה “מונופול”. עלי לשאול שם את הדייל והוא כבר יראה לי את מקום מושבו.

באותו ערב הקדמתי לבוא ל“מונופול” ושאלתי את ידידי מיהו ה' דייל. איש לא הכירו. הראיתי להם את כרטיסו של מר בן־אבי, ש״י איש־הורביץ אמר כי הוא מכיר את ה' בן־אבי ובודאי יגש אל שולחנו לכשיבוא.

כעבור זמן הופיע איתמר בן־אבי ומסר לי את מכתבה של אמא. שאלתיו מיהו זה דייל שאליו הייתי צריך לפנות בצחוק על שפתיו נתן לי בן־אבי שעור בעברית המתחדשת של אליעזר בן־יהודה: מלצר הוא מגיש המאכלים ואילו מגיש המשקאות הוא דייל.

*

גם צעירות בנות א“י וחו”ל היו מסיבות אצל שולחנו של ש״י איש־הורביץ. ביניהן היתה סטודנטית אחת ששפתה העברית היתה יפה והיא עצמה יפה עד מאוד. רבים מהמבקרים הצעירים ליד השולחן נמשכו אחריה והתידדו עמה. אך היא היתה עוזבת מחזר ישן כשהיה מופיע חדש. אחד מ“קרבנותיה” היה גם המשורר יצחק כצנלסון שעזבתו כשפגשה משורר אחר.

יום אחד קרא כצנלסון בפנינו שיר “נקמה” לאותה בחורה. את השיר לא מצאתי בכתובים אך הריני זוכרו על פה:

בחור אחד יש לי מודע.

למיודעי זה יש ריבה

אך זו ריבה, אך זו ריבה,

היו לה חתנים שבעה.

היו לה חתנים שבעה

ומיודעי הוא השמיני

אוי השמיני, אוי השמיני,

עכשיו הולכה היא לימיני.

עכשיו הולכה היא לימיני.

אך זו אשה, אך זו אשה,

לולא יפיה של האשה

לא הייתי בין התשעה.

לא הייתי בין התשעה

ולא טילתי אתה בגינה.

אוי בגינה. אוי בגינה,

הכל סוקרים בי בקנאה.

הכל סוקרים בי בקנאה

בי מקנאים כל בני עירי,

כל בני עירי

וביניהם = העשירי.

יצחק כצנלסון, שנהרג בימי היטלר, לא רק שהיה כותב שירים אלא שהיה קוראם בטעם. הבחורה שלה כוון השיר, הסתלקה מהשולחן ומאותו יום לא נראתה יותר בקפה “מונופול”.

*

יום אחד בא ה' שינקין מא“י לברלין, וכמובן שבו בערב היה בין המסובים ליד שולחנו של ש”י איש־הורביץ, אף הוא מסר לי שלום ממשפחתי וקרובי. הוא הציע לי לעלות ארצה ולקבל משרת מורה למתמטיקה ופיזיקה בגמנסיה החדשה שנפתחה ביפו, הלא היא גמנסיה הרצליה. אמרתי לשינקין כי בלאו הכי אני מתכון לעלות ארצה אלא שחיוני לי להשאר במשרתי הנוכחית עוד חצי שנה. שינקין אמר כי מוטב שאסע מיד, בפרט כשמוכנה לי שם משרה. ספרתי לו כי לפי תנאי העבודה בחוזה שלי עם בית החרושת, עלי להודיע שלושה חדשים מראש על כוונתי לעזבו. אינני רוצה לעזבו בלי הודעה זו וכך להוציא שם רע ליהודים. הבטחתי להשתדל ולהקדים לצאת ככל האפשר.

לפי בקשתי קבלתי מברק, כתוב גרמנית, מהגמנסיה ובו הוזמנתי כמורה. הגמנסיה התחיבה לשאת בהוצאות נסיעתי, הראיתי את המברק למנהל הראשי והוא הבטיחני כי מיד לאחר שימצא לי ממלא מקום ישחררני מהתחיבותי.

לאחר חודש הודיעני כי יש מועמד אחר במקומי וכי אני חופשי לעזוב.

המנהל הראשי נתן לי תעודה המעידה על עבודתי המסורה, המדויקת. הגבוהה ברמתה המקצועית.

 

פשעי נסיך וישועת חבר    🔗

בן למשפחת עובדים עניה היה חברנו משה. בילדותו למד ב“חדר” ובהיותו בן שלוש עשרה מת עליו אביו, והוא עזב את למודיו ויצא לעבוד בבית חרושת לטכסטיל, כדי לפרנס את אמו ואחותו הצעירה.

לראשונה פגשתיו באספת פועלי ציון. הוא היה אז בן 18 וחיבבתיו ממבט ראשון. בחור בעל קומה היה, פניו עליזים, נפשו עדינה ודעתו תקיפה. למרות שנות לימודיו המעטות רכש לו ידיעות מתוך קריאה מאומצת בספרים. ונאומיו באספות נשמעו תמיד בענין.

יום אחד פרצה שריפה בבית החרושת בו עבד משה. האש התלקחה בכל הבנין בבת אחת. בבית החרושת היו מעבדים צמר מבגדים ישנים והיו מרככים אותו בשמנים מיוחדים. סיבי הצמר המשומן היו מפוזרים בכל קומות בית החרושת והאש אחזה בהן במהירות.

משה עבד אז בקומה הרביעית. בראותו כי חדר המדרגות אחוז להבות. קפץ מבעד לחלון בקומה הרביעית ושתי רגליו נשברו. הכבאים העבירוהו לבית החולים היהודי שבביאליסטוק.

תשעה חדשים שכב משה בבית החולים. טובי הרופאים טפלו בו. אבל לשוא. הנהלת בית החולים ומכריו החליטו להעבירו לטפולם של מומחים בוארשה.

קהילת ביאליסטוק העבירה אותו, על חשבונה. לאחד מבתי החולים הטובים שבוארשה. שם טפלו בו חצי שנה. אבל למרות הטפול המסור, לא היה מסוגל לעמוד או להניע את רגליו.

כאמצעי אחרון הוחלט להכניסו לבית החולים האוניברסיטאי שבברלין. אחרי חליפת מכתבים ממושכת בין ועד הקהילה העברית בוארשה לחברת “עזרה” שבגרמניה, הועבר משה לברלין והוכנס למחלקת העצבים של בית החולים האוניברסיטאי, מאחר והרופאים קבעו כי לקוי בעצבי רגליו, הוא המונע מהן את אפשרות התנועה.

גם כאן עשה כחצי שנה. עשרות נסיונות נעשו בו, עשרות תרופות וטפולים נתנו לו, אך ללא הועיל.

עבדתי אז כמהנדס מתחיל בברלין. בכל יום ראשון הייתי הולך, בחברת כמה ידידים מביאליסטוק, לבקרו בבית החולים. היינו מנחמים אותו כי אין ספק שיחלים בקרוב. והוא היה שומע, מחייך חיוך ספקני, ושותק.

באותם הימים אירע מאורע שזעזע את כל ברלין: ידידו מנוער של הקיסר וילהלם השני, הנסיך אולנבורג שהיה בן בית בארמון ובן־לויה לקיסר, נאשם במעשים מגונים. שלשה חילים האשימוהו בנסיון לאנסם והגישו נגדו תביעה פלילית.

עתוני השמאל בברלין עשו למקרה פרסום ענקי וטובי הפרקליטים התנדבו לעזור למאשימים.

בחצר המלכות נעשה הכל כדי לבטל את המשפט, אבל ללא הצלחה. בלית ברירה החליטו להעביר את המשפט לעירה פרוסית נידחת והכריזו על הנסיך אולנבורג כעל בלתי שפוי. בית הדין מינה אז ועדת מומחים המורכבת מרופאי עצבים ונפש, כדי לקבוע את מצבו הנפשי של הנסיך. בראש הועדה הועמד הפרופסור הראשי של בית החולים האוניברסיטאי שבברלין, שחברנו משה נמצא תחת טפולו. לפני צאתו לתפקידו כיו"ר הועדה, ערך הפרופסור ביקור פרידה בין חולי מחלקתו. כשנפרד ממשה, אמר לו, כי אינו רואה שום סכוי להחלמת רגליו, ולכן יהיה עליו לעזוב כעבור שבועיים את המכון ולחזור הביתה.

החלטת המומחה עוררה את משה למעשה יאוש ובמכתב שהריץ אלי כתב כי בצאתו מבית החולים לא יתנו לו אפילו את כסא הגלגלים שבעזרתו הוא יכול לנוע, ובבואו הביתה יצטרך לקבץ נדבות כשהוא בעגלת ילדים. כידידו הוא בטוח שאיני רוצה לראותו בכך ועל כן הריהו משביעני להביא לו את אקדחי ובו כדור אחד.

הייתי מזועזע. החלטתי עם חברי הביאליסטקאים שלא להענות לבקשתו ולא לבקרו ביום הראשון הקרוב. אבל ביום השלישי שלאחריו. קבלתי שוב מכתב דחוף ממשה ובו בקשני לשכוח את אשר כתב אלי במכתבו הקודם ולסור אליו עוד באותו ערב. הוא כתב כי השיג רשיון מיוחד לביקורי זה. מיד נסעתי לבית החולים ושם סיפר לי משה את הסיפור הבא:

לפני צאתו מינה הפרופסור כממלא מקומו את ראש המחלקה האורטופדית. היום ביקר ממלא המקום במחלקת העצבים ובדק את משה, ביסודיות. לבסוף אמר לו כי הוא מוצא אותו בריא לחלוטין אלא שבמשך השנתיים וחצי שהוא מוטל בבתי חולים שכח לקום וללכת ושרירי רגליו נחלשו. עליו ללמוד ללכת בעזרת מלבוש אורטופדי מהחזה ועד לעקבים. תחילה ילך בעזרת קביים. לכשיתחסנו קצת שריריו, יקצר את לבושו המיוחד וכך במשך חדשיים שלושה ישוב משה לאיתנו. להכנת הלבוש המיוחד יש צורך באלף וחמש מאות מרקים.

היה זה סכום ענקי אבל לא הססתי לדקה והבטחתי למשה כי נשיג את הכסף ויהי מה.

אותו לילה הזעקתי אלי את חברי הביאליסטוקאים. כולנו היינו קבצנים ויכולנו לתת יחד מאה וחמישים מרק. החלטנו כי למחרת בבוקר לא נלך לעבודה וללימודים, אלא נבקר תחילה את פאול נתן, ראש חברת ה“עזרה” היהודית־גרמנית.

שמו של פאול נתן הלך לפניו וידענו כי ידו קפוצה והתכוננו למאבק ואף לשביתת־שבת. בבואנו למשרד “עזרה” התברר כי הוא בחופשה ואת מקומו ממלא, זמנית, הד“ר שמריהו לוין. ד”ר לוין היה בעל לב רגיש, וכשסיפרנו לו על המקרה התקשר עם הקליניקה האורטופדית והודיע להתחיל בהכנת הלבוש האורטופדי, והתחייב בשם חברת “עזרה” לשלם את תמורתו.

כעבור חודש התהלך משה בעזרת קביים. אחר כך נעזר רק במקל, ולא עברו חדשיים וחצי והבחור היה בריא ושלם.

ליוינו אותו לרכבת בדרכו חזרה לביאליסטוק וראינוהו עולה על מדרגות הקרון כשבידו שתי מזוודות כבדות.

כך צמחה הישועה לחברנו משה, מפשעו המתועב של הנסיך.

 

האיש בעל המגבעת העשנה    🔗

בשלהי קיץ שנת 1907 – ואני גר אז בחדר שבקומה השלישית. באחד הבתים שברחוב אלזסי, בברלין – ישבתי על המרפסת הקטנה של חדרי, הפונה אל הרחוב, מתחמם בשמש הנוטה לשקוע וקורא ספר, תוך כדי עישון סיגריה. והנה, נשמטה הסיגריה מבין אצבעותי ונפלה אל הרחוב. הספקתי לקום ולראות את הסיגריה באויר ויורדת ישר לבין שולי מגבעתו של עובר ושב.

המגבעת היתה בעלת שוליים, דבר שהיה אז באופנה אצל אנשי הבוהמה והמלומדים.

הזדרזתי וירדתי לרחוב והחילותי רודף אחר בעל המגבעת המעשנת, כדי להציל את מגבעתו. כשהשגתיו, ראיתי לפני אדם בגיל העמידה. בעל הדרת פנים ומבע של מדען. הוא צעד לאטו שקוע במחשבותיו.

הפניתי את תשומת לבו לעשן העולה ממגבעתו. הוא התעורר ממחשבותיו. הסיר את המגבעת ובדל הסיגריה העשן נפל והתגלגל על המדרכה. האיש הודה לי, שפשף בשרוולו את שולי המגבעת, הרים את ראשו ונזף ביושבים על המרפסות, בקומות העליונות, על חוסר זהירותם. נפרדתי ממנו וחזרתי לחדרי.

עברו כמה שבועות. בוקר אחד, בלכתי לעבודתי, פגשתי באיש. כמעט ולא הכרתיו כי בפגישה הראשונה הספקתי לראותו רק לדקה, אבל מבטו הצנוע. השקוע בתוך עצמו, הזכירני תיכף את ענין המגבעת העשנה.

אותו רגע חשתי גרוי מוזר בקדקדי, הרימותי את כובעי כדי להגרד.

האיש, בראותו אותי מרים את כובעי, הסיר אף הוא את כובעו וברכני בחביבות לשלום. לא ידעתי אם הכירני, אך מאותו יום פגשתי בך לעיתים מזומנות, בשעות הבוקר, כשהייתי בדרכי לעבודה. הוא היה תמיד מברכני לשלום בהסרת כובעו.

ערב אחד נפגשתי עם האיש באחד מבתי הקפה, בשעת הרצאתו של ה' ברנשטין, מראשי התנועה הסוציאליסטית בגרמניה. ראיתיו עולה על הבמה ומותח ביקורת על דעותיו של המרצה. ברנשטיין התיחס בכובד ראש להערותיו ועלה על הבמה כדי להשיב לו.

האיש ראני פתאום, התקרב אלי, הושיט לי את ידו ויחד ישבנו ליד השולחן ושתינו בירה.

הוא אמר כי הוא יודע שאנחנו ידידים ומכרים זה מכבר אבל בשום אופן אינו יכול לזכור את שמי ואת המקום ששם התודענו לראשונה.

התודענו זה לזה. התברר כי הוא מרצה לסוציאולוגיה באוניברסיטה.

כשיצאנו את הקפה חבש האיש את מגבעתו רחבת השוליים. הספקתי עוד להכיר עליה את חותם הסיגריה שלי.

 

“לבו היה גלוי לפני”    🔗

כשהודעתי לש"י איש הורביץ על עליתי לארץ, הזמינני לנשף פרידה בקפה מונופול.

נשף זה לא שונה היה מכל הערבים שקדמו לו באותו קפה. אלא שבמקום שיחה על תולדות ישראל ועל הזרמים השונים ביהדות, נשאו כתריסר נאומים לכבודי, שהיללו ושבחו אותי ואיחלו לי עתיד מאושר, כנהוג בנשפי פרידה.

הודיתי לש“י איש־הורביץ ול”שלומס" הקבועים ליד שולחנו, על כל הערבים הטובים והנעימים שביליתי בחברתם, ועל התורה והלקח שלמדתי מפיהם. כשנפרדנו הזמינני איש־הורביץ ללוותו הביתה. בדרך אמר לי כי בבואי ליפו ובהתיצבי לפני הנהלת הגמנסיה, אמסור להם שלום ממנו ואומר להם כי “אני ידידו הטוב של הורביץ ולבו היה גלוי לפני”. שלש פעמים חזר על אמרה זו. כשהפצרתי בו להסביר לי את פשרה, סיפר לי את המעשה הבא:

לפני שלש שנים גר בשוויץ והוציא ספר על תנועת החסידות בישראל. הספר זכה לפירסום ולהערכה גם בעתונות השוויצרית. יום אחד קיבל מפרופסור באוניברסיטה שוויצית ידועה, מכתב בצרוף עבודת־גמר לתואר ד"ר של אחד מתלמידיו. החיבור היה בשפה הגרמנית ונושאו – ״זרם החסידות בישראל, מהותו ותולדותיו״.

הפרופסור (שהיה אף הוא יהודי) כתב כי היות וידיעותיו בחסידות אינן מרובות ביותר, הוא מבקש את הורביץ כבקי ומומחה, לחוות דעתו על עבודת־הגמר, המעידה על הכשרתו של המועמד לדוקטורט.

הורביץ קרא את חיבורו של התלמיד ומצא בו פרקים שלמים מתוך הספר החדש שפירסם על נושא זה, בעברית. במקומות אחדים ראה ש“המתרגם” לא חדר יפה לתוכן הספר, סילף את תרגומו ואף לא מצא לנחוץ להזכיר את שמו של הורביץ, כמקור החבור.

הוא רצה לכתוב לפרופסור את חוות דעתו על בעל החיבור בלשון חריפה. אך התאפק וכתב לו כי ברצונו לפגוש את כותב החיבור ולשוחח אתו טרם יחווה דעה על חיבורו.

בעל החיבור הופיע לפניו חיוור וחרד, הוא התנצל וסיפר כי מצבו החומרי לא איפשר לו להמשיך לשבת באוניברסיטה ולכתוב עבודת־גמר מעמיקה ומקורית, לכן עשה את אשר עשה. עכשיו הבטיח להמשיך בלימודיו ולהיות ראוי לתואר הד"ר שינתן לו.

מברק מגמנסיה עברית ביפו, בשנת 1908 המזמינני לכהן כמורה בגמנסיה “הרצליה”

הורביץ הרגיש כי הדברים יצאו מלבו של האיש וכי יעמוד בהבטחתו, ובמעמדו כתב לפרופסור שאכן ראוי בעל החיבור לתואר ד"ר וכי בחיבורו יש הרבה מן המחקר הטוב והמבוסס.

והנה בין העומדים בראש הגמנסיה העברית ביפו, נמצא גם אותו בעל החיבור, שהוא עכשיו עשיר בידיעות ומסור מאוד לגמנסיה.

את שמו של האיש לא גילה לי, אך לפני הפרדי ממנו הזכירני שוב את האמרה שעלי להגיד: “ש”י איש־הורביץ הוא ידידי הטוב ולבו היה גלוי לפני".

לפני שעזבתי את גרמניה למדתי קרוא וכתוב ערבית. אצל מורה, ובראשית 1908 יצאתי את ברלין ברכבת לטריאסט, כדי להמשיך משם באניה, ארצה.

בקרון הרכבת, לידי, ישב כומר צעיר וקרא בספר. ראיתי שהספר הוא מדריך לתיירים, ונושאו: ארץ ישראל.

פניתי לכומר ושאלתיו אם גם הוא נוסע לארץ ישראל. הוא השיב בחיוב. שמחנו שנינו על הפגישה. הכומר, שרצה גם להנות מנסיעתו, התעכב בדרך במקומות אחדים, ואני, שלא היה ברצוני להפרד ממנו, נלוויתי אליו בטיוליו.

באותם ימים פרצה באוניברסיטה של פראג שביתת סטודנטים. הכומר שלמד פעם באותה אוניברסיטה, השפיע עלי לסור לפראג יחד אתו כדי לראות את מהלך השביתה.

בדרך השתדלנו, שנינו, לרכוש ידיעת מה בדיבור־הערבי, לפי הוראותיו של המדריך לתיירים.

מפראג המשכנו ליוון בה עשינו שלשה ימים, ולאחר נסיעה של שלשה שבועות הגענו לחוף יפו.

בצאתי מגרמניה היו בידי שני דרכונים: רוסי ותורכי. התיעצתי עם חברה אחת מארץ ישראל שלמדה בברלין, באיזה מהם לעלות ארצה. היא אמרה כי התורכים נוהגים דרך ארץ בבן ארץ נכריה ואינם מכבידים עליו, לכן מוטב שאבוא כנתין רוסי. וכך עליתי ארצה כיהודי רוסי.

חברתי צדקה. אצל היהודים שהיו נתינים תורכים ואשר באו אתי באניה. ערכו התורכים חיפוש מדוקדק במזוודותיהם ונהגו אתם לפי חומרת דיני המכס. ואילו אני, כבר באניה נתתי לאל־חמוז, ראש קבוצת הספנים שהורידו את הנוסעים וחבילותיהם בסירות אל החוף, בקשיש שדרש ממני בשביל אנשי המכס, וגם את הדרכון הרוסי, הוא הביאני בסירתו אל החוף, בעברו בזריזות שאין דוגמתה, בין הצוקים, בלי כל חיפוש.

את הדרכון הרוסי לא החזירו לי אנשי המכס. במקומו קבלתי את ה“פתקה האדומה”, שהיתה מעין תעודת־כניסה המזכה את נושאה היהודי בהיתר שהייה לשלושה חדשים. כזה היה אז החוק התורכי ביחס לעולים יהודים. אמנם יכולתי לקבלו חזרה בעזרת בקשיש, אך לא התגעגעתי במיוחד לדרכון הרוסי המזויף שלי, והשארתיו לצמיתות בידי משטרת החוף היפואית.

על החוף קבלוני בני משפחתי ב“ברוך הבא”.

אחרתי לבוא ליפו. עונת הלימודים בגמנסיה החלה לפני ששה שבועות. ובמקומי נתקבל מועמד אחר, ד"ר רוזנשטיין (ד"ר ברוך, לאחר מכן) שהיה מורה למתמטיקה כבר ברוסיה.

לבי לא נמשך במיוחד אחרי ההוראה, ובדיעבד שמחתי שלא נכנסתי ללמד בגמנסיה אך דברי ש"י איש־הורביץ ואמרתו דחפוני להפגש בכל זאת עם ההנהלה.

בואי הכניסם במבוכה. הם הזמינו אותי ולא המתינו לי, הרגעתי אותם ואמרתי כי שמעתי על בואו של ד"ר רוזנשטיין שהוא מומחה במקצועו, וטוב יעשו אם יקבלו אותו. אני, שהנני מהנדס, אחפש לי עבודה במקצועי.

דברי הניחו את דעתם. הם היו מוכנים לשלם את הוצאות נסיעתי הלוך וחזור. ויתרתי על דמי הנסיעה והסברתי להם כי גם בלעדי הזמנתם עתיד הייתי לעלות ארצה. תוך כדי שיחה מסרתי להם את דרישת השלום של ש"י איש־הורביץ כשאני מצטט את אמרתו. חפצתי להכיר את האיש אליו כוונה האימרה, אבל לא הצלחתי.

ההנהלה הציעה לתת לי מניות של הגמנסיה בערך דמי הנסיעה, אך ויתרתי גם על כך ונפרדתי מהם לשלום.

רק כעבור שנתים פנה אלי האיש אשר אליו כוונו דבריו של איש־הורביץ. הוא שאל אותי לדעתי: האם עמד בהבטחתו להורביץ כי ישתלם ויהיה ראוי לתארו?

ואמנם ראוי וראוי היה האיש לתארו.

אחרי יומים פגשתי את חברי מושלי שחזר ארצה ערב אחד לפני, יצאנו בדליג’נס של אפרים הלפרין, לירושלים.

 

עקרבים, אגרופנים וגיוס    🔗

דירתה של אמא בירושלים, היתה בבית ערבי עתיק. היתה זו דירה בת חדר אחד, גדול ומרווח, בו גרו אמא ושלש אחיותי. במסך בד הפרידו לי בחדר זה פינה משלי.

הריהוט בבית היה, כמקובל אז במשפחות עולים, עשוי כולו מתבות הנפט שכבודן היה מלא כל הארץ. הנפט היה בא מרוסיה בארגזי עץ, שכל אחד מהם הכיל שני פחים. הפחים הריקים היו משמשים לפחחים. מהם עשו את הדליים לשאיבת המים מן הבורות שבחצרות, ואת רובם של כלי המטבח.

מן הארגזים הריקים היו עושים רהיטים: שלשה ארגזים זה על גבי זה. שמשו כשולחן. ארגז בודד, כסא לשבת עליו. ארבעה־חמשה ארגזים זה ליד זה ושמיכת צמר פרושה עליהם, והרי לך מיטה. אף הארונות נעשו מצרוף של ארגזים.

נוחיות מרובה היתה ברהיטים אלה, במיוחד כשעברת מדירה לדירה. לא הוצרכת להעביר את הרהיטים. היית משאירם מאחריך ובהגיעך לדירתך החדשה היית קונה לך בגרושים אחדים, ארגזים אחרים.

כבר ביום בואי לדירתה של אמא התקנתי לי מיטה וארונות לבגדים ולספרי המקצועיים. בגאוה תליתי בארוני את תלבושת הפרק המהודרה והצילינדר שנשארו לי מבחינות הגמר בפוליטכניקום.

אחרי מנוחה של כמה ימים החילותי מחפש עבודה. בירושלים היה אז מהנדס יהודי יחידי, יוסף מילר, בן נחום מילר מחיפה. הוא היה מנהל ומורה בבית המלאכה למסגרות שליד בית הספר אליאנס, ברחוב יפו.

בקרתי אצלו בבית הספר וממנו שמעתי, כי נוסף לו ישנם בירושלים עוד שני מהנדסים. האחד בעבודות הציבוריות הממשלתיות, והאחר – מהנדס העיריה. שניהם היו ערבים, למדו בבית ספר טכני בינוני בתורכיה, והרבה יותר מכשרון ובקיאות מקצועית היה להם כשרון ובקיאות בקבלת בקשיש.

ביפו היו שלושה מהנדסים יהודים: שטיין, שעלה בסוף המאה ה־19 ויסד ביפו בית חרושת מודרני עם בית יציקה למכונות. הוא נחשב בצדק כאבי המהנדסים בארץ. כן היו ביפו המהנדס סניבר שעבד כמהנדס עצמאי, וחברי מושלי שחזר מגרמניה וכמחוסר עבודה במקצועו עסק במסחר טכני. בחיפה היו המהנדסים נחום וילבוש (ממיסדי ביח“ר “עתיד” ו”שמן"), שמואל איצקוביץ (ממיסדי ביח“ר למכונות על יד ביח”ר “עתיד”), טוביה דוניה (מהנדס בביח"ר “עתיד” לשמנים), האדריכל־ מהנדס יוסף ברסקי (מתכנן גמנסיה הרצליה והבתים הראשונים בתל אביב) ודוד קלימקר (מהנדס חימאי שעבד ב“עתיד”).

סך הכל תשעה במספר, ואני – העשירי למנין.

היו גם מהנדסים מודדים: טריידל, קרויזה ושכנוביץ. ושני מהנדסים שעסקו במסחר־טכני: שמואל פבזנר (ממיסדי הדר הכרמל ומנהל מסחרי של ״עתיד״) וה' דיזנגוף (מיסד תל אביב וראש העיר הראשון שלה).

מהנדסים לא יהודים היו: האחד צרפתי שעבד ברכבת יפו־ירושלים ומהנדסים תורכי וארמני שעבדו ברכבת החדג’סית. ששה מבני הארץ. ביניהם לבונטין הבכור (בנו של ראש בנק אפ"ק), אליעזר בן דוד ילין ושטיין (בנו של הד"ר שטיין), למדו באותה תקופה הנדסה בחו"ל.

על אף המספר המצומצם של מהנדסים לא קל היה, למהנדס מתחיל, למצוא עבודה.

בקרתי ביפו ובחיפה אך קבלתי רק הבטחות לעבודה בעתיד. לכן חזרתי לבית אמא, ונצלתי את זמני הפנוי ללימוד ירושלים ולהכרת הארץ וטבעה.

*

אפרים כהן, שהיה ראש בתי־ספר “עזרה”, בא“י וסוריה, הרשה לי לבקר כשומע חפשי בסימינר למורים של “עזרה”, בירושלים. שם למדתי בגרמנית מפי הד”ר בנצינגר (נוצרי גרמני) על החי והצומח בארץ ועל הגאוגרפיה והארכיאולוגיה של הארץ. הוא הכין אז בשביל הוצאת ספרי ה“בדקר” (מדריך לתיירים) שבגרמניה, מהדורה חדשה של ה“בדקר” לארץ ישראל. ורבות למדתי ממנו. גם את עבודתי הטכנית הראשונה בארץ ואת שכרי הראשון בארץ, קבלתי ממנו. ערכתי בשבילו מפה יותר מדויקת של מערת צדקיהו. עבדו אצלי עשרה פועלים ערבים שפרצו וניקו את ההסתעפויות השונות של המערה, וכך יצרו את האפשרות למדוד ולשרטט את מפת המערה עד למרחקים די נכרים.

האגדה מספרת, כי המערה נמשכה בימי צדקיהו עד לגבול הרי יהודה ודרכה ניתן היה לצאת לערבת ים־המלח וליריחו. את המוצא הזה לא הצלחתי לגלות.

ועוד מורה טוב וחביב היה לי, הארכיאולוג לונץ הזקן, מוציאו לאור של לוח־ירושלים. לונץ היה עוור, אך כה היטיב להכיר את ירושלים עד שקשה היה להאמין כי עוור הוא. כשהיינו מהלכים יחד בחוצות ירושלים, היה חפשי בתנועותיו וידע להצביע על כל דבר מעניין ועתיק.

פעם טילתי אתו סמוך לפינתה הצפונית־מערבית של החומה העתיקה (בקרבת מוזיאון רוקפלר). הוא דיבר על המגן־דוד המשושה העברי והמחומש הערבי, ותוך כדי שיחה אמר כי בפינת החומה אשר לידה אנו עומדים, ישנם מגן־דוד עברי וערבי. חיפשתי אך לא גיליתי. אז הצביע ואמר:

“הבט בשורה זו מתחת לראש החומה. האבן השביעית מימין, מסומלת במגן דוד עברי”, ואכן, באצבעו העוורת הראה לונץ בכוון הנכון.

מקום לימוד שמשך את לבי והייתי מבקרו לעתים מזומנות היה – ביה“ס בצלאל. פרופסור שץ היה מזמיננו ל”בצלאל" בערבים, ושם שמענו מפיו ומפי מורים אחרים, שעורים בתולדות האמנות וקיבלנו שעורים מעשיים בציור.

“בצלאל” היה מרוחק מהשכונות העבריות שמחוץ לחומה, והדרך אליו היתה דרך שדות. ירושלים העברית היתה דתית מאוד, ואוי למי שזילזל, אף במקצת, בחוקת השבת. אך “בצלאל” היה מחוץ לתחום ויד מחפשי החטאים לא הגיעה עדיו. לכן היה חלק גדול של הנוער מחו"ל שעלה לירושלים, מבלה שם בערבי שבתות ובשבתות, שומע הרצאות ומבקר במוזיאון שעשה אז את ראשוני צעדיו.

*

באחד השעורים של ד"ר בנצינגר, על החי בארץ, סיפר לנו על העקרבים למיניהם. אגב כך סיפר על האגדה שעקרב כשהוא מוקף גחלים לוחשות מאבד עצמו לדעת על ידי כך שהוא עוקץ את ראשו.

יצאתי עם אחד מתלמידי הסמינר למקום בו נמצאת היום שכונת גאולה. שהיה אז אזור שומם ומסולע. אספנו עקרבים מכל הצבעים והגדלים. אחד העקרבים התחמק מן המלקחיים בהן הייתי לוכד אותם ועקץ את אצבעי.

הכאב היה עז ומהרתי אל ד"ר ווייץ כדי לשאול בעצתו הרפואית. הוא מרח את הפצע בכלורופורם והורה לי לשתות מנה הגונה של קוניאק. הכאבים עברו לאט. כעבור יומים שוב יצאנו לאסוף עקרבים, אך הפעם נזהרנו מאוד.

את כל השלל הבאנו לשעורו של ד"ר בנצינגר. שמש הסמינר הביא גחלים. הצבנו אותן בעיגול, על הריצפה. ולתוכו הריקונו את העקרבים שהיו בצנצנת. העקרבים התרוצצו בתוך העיגול. אחדים התקרבו לגחלים ונשרפו. אבל אף אחד מהם לא רצה לאבד עצמו לדעת.

*

במשך הזמן הקימונו קבוצה קטנה לטיולים. כסף לא היה לנו. היינו לנים בכפרים הערביים, שקבלונו וארחונו בעין יפה, לפי מיטב המסורת של הכנסת האורחים הכפרית.

בטיולי הרבים למדתי להכיר את הארץ ואת יושביה, והתידדתי עם רבים מהם.

בכל טיולינו נשאנו נשק חם (אקדחים ורובי ציד), כי הדרכים לא היו בטוחות, ולעתים היו ערבים ובדואים מתנפלים על עוברי אורח בודדים ושודדים מהם את חמוריהם ואת לבושם. לא פעם היה נשדד כזה צריך לגשת ערום ועריה לאחד הבתים ולבקש כסות לגופו.

במושבות התודעתי לחברי ה“שומר” שהתארגנו אז, ואף הדרכתי אותם בתיקוני נשק ובהרכבתו.

הועד הפועל הארצי של פועלי ציון, בשנת 1909 השני מימין: נשיא המדינה יצחק בן־צבי

הרביעי מימין: ברוך קטינקא

פעם ביליתי עם השומרים בראשון לציון. לפנות ערב יצאתי יחידי לטייל בסביבות המושבה. היה יום חם והשארתי את מעילי ואקדחי בחדרו של השומר. טיילתי בחולות כשבידי אוקרינה (מין חליל עשוי ניקל) שהבאתי מגרמניה. הלכתי ונגנתי – והנה אני רואה שני ערבים צעירים, חמושים ברובי ציד, מתקרבים למולי. הורדתי את ידי כשהאוקרינה מושטת קדימה. כאילו היתה אקדח. חשבתי שכך אמנעם מהטרידני. אבל הערבים התקרבו אלי ואחד מהם שאל מהי הצפור הזו שבידי. הבנתי שכבר מרחוק הבחינו בי ובנגינתי ואמרתי להם שזוהי צפצפה “פרנג’ית” (אירופית). הם הזמינוני ללכת אתם. כל התנגדות היתה חסרת תועלת. מוכרח הייתי להלוות אליהם. במרחק של שני ק"מ מהמושבה, נכנסנו למאהל בדואי. שם נערכה אותו לילה חגיגת נשואים. הבדואים כבדוני בקפה ומיני מאפה מתוקים ובקשוני לנגן לפניהם. נשארתי שם למעלה משעתיים. אחר כך נתנו לי סוס לרכיבה ואחד מהם ליוה אותי עד למושבה. בהתקרבנו לראשון פגשנו חבורה של שומרים ובני נוער שדאגו לשלומי ויצאו לחפשני.

נפרדתי בידידות ממלוי הערבי ונכנסתי רגלי למושבה.

בין הזמנים, ביליתי כחדשיים ביפו והדרכתי את תלמידי בית הספר למלאכה “שערי תורה” בשירטוט ובחשבון טכני.

כל תושביה היהודים של יפו היו מרוכזים בנוה־שלום. רק האמידים שביניהם גרו בשכונה החדשה נוה־צדק שממנה יצאו מיסדיה ובוניה של תל אביב.

עירית יפו לא הקפידה על הנקיון וגם ברחובות הראשיים היו מוטלים גלי אשפה. המקום האחד שהיה נקי ויפה ונוח לטיול, היו החולות של שפת הים בעיקר בקרבת המלון היהודי “בלה ויסטה”, אשר שימש בעיקר לתיירים ונחשב לפאר המלונות בארץ.

גדולה היתה שם הצפיפות של המטיילים העברים בערבי שבתות וחגים. גם ערבים צעירים היו נוהגים לטייל שם באותן שעות, כדי לראות בבנות היהודים ה“פרנג’ים”, חשופות הפנים. הם היו נטפלים אליהן ומזכים אותן בלטיפה או בצביטה. לא עבר יום מבלי שנשמעו צווחותיהן של הבנות, ומבלי שכתוצאה מכך תפרוץ תגרה בין ערבים ליהודים. פעם הגיעה תגרה כזו לידי מלחמת סכינים.

השימוש בסכינים לא היה לרוחנו והחלטנו לייצר אגרופנים בעלי חודים. ולצייד בהם את בני הנוער העברי. בבית המלאכה של "שערי תורה״ נפתחה תעשית אגרופני נחושת, מלוטשים לתפארת. כל הבנים והבנות היהודים נשאר בכיסם או בתיקם אגרופן כזה.

בקטטה אחת נהרג נער ערבי. למחרתו התנפלו הערבים על מלון חיים ברוך (מלון הפועלים היהודים, שנקרא בפינו “מלון דה וונץ” על שם פישפשיו המרובים).

*

בשנה ההיא הכריז השולטן התורכי על מתן קונסטיטוציה (בנוסח תורכי כמובן) לעמו, ואף הוציא חוק המתיר גיוסם של נוצרים ויהודים, לצבא התורכי. עד כה היו הם פטורים מחובת הצבא, אך תמורת שחרור זה היה עליהם לשלם כופר שנתי מיום הוולדם עד היותם בני 45.

כל נתין שהתגורר באימפריה העותומנית היה נתון לחסותו של קונסול ארצו. למשטרה התורכית אסורה היתה דריסת רגל בבית של נתין זר בלי נוכחות ה“קוס” (השוטר הקונסולרי) של קונסולית ארצו.

חוק גיוס נוצרים ויהודים העניק שיחרור גמור לבעלי נשים נתינות חוץ לארץ. ניכר היה בחוק הגיוס החדש, שחקקו אותו בעיקר כג’סטה שבאה להבליט את התקדמותם, אך למעשה לא היו להוטים אחרי חיילים נוצרים ויהודים. כך היה בן יחיד פטור מחובת הצבא, פטור היה גם בן המפרנס משפחה שאביו איננו בחיים.

הישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר הישוב החדש, קיבל את הכרזת הגיוס בשמחה, כי ראה בה מעין הענקת שווי זכויות ליהודי הארץ, שרובם ישבו בה שלא כחוק והיו בעלי “פתקאות אדומות”.

לפיכך הכריזו כל חברות הנוער היהודי, והעתונות היהודית בארץ: “יהודים היו עותומנים”, ויעצו לעזוב את הנתינות הזרה ולקבל את חוקת תורכיה המשוחררת והמתקדמת (כביכול).

יום אחד יצאנו בצותא ל“התעתמן”. דוקא הצעירים, הצפויים לגיוס, היו ראשונים. הם היו ברובם חברי “פועלי ציון” ואחרים חברי ה“פועל הצעיר”, ורק בודדים מביניהם היו מאנשי הישוב הישן (ממשפחת כספי, בן־יהודה). אף אני הצטרפתי למתעתמנים.

כעבור כמה חדשים נקראתי להתיצב לצבא התורכי. יומיים רצופים ישבתי בפרוזדור ה“סריה” (בית הממשלה) וחיכיתי לתורי כדי להתקבל על ידי ועדת הבוחנים הצבאית.

בודדים היו המתנדבים ומרובים המשתמטים. בשבתי בפרוזדור שמעתי את השמש קורא בשמו של חייל פלוני, ובמקומו היתה נכנסת אשה עם תינוק וילדים ובידה דרכון רוסי או אוסטרי־הונגרי. הנשים בקשו, אף קיבלו שחרור לבעליהן. לפעמים היו הורים זקנים באים לקבל שחרור לבנם על כי הוא מפרנסם היחיד. כך נמשך הדבר כל היום. לא זכיתי לראות אף צעיר (מחוץ לגדם אחד ועיור אחד) בין המתיצבים.

ממש לפני נקרא איתמר בן־אבי (בן־יהודה) להתיצב. הוא נכנס והודיע על רצונו להתקבל לצבא. בקשתו נדחתה כי היה עליו להתיצב עם אחיו אהוד. הם היו רשומים בספרים התורכים כתאומים, ולפי חוק הצבא החדש רשאי הצבא לגייס רק את אחד התאומים. היות ואהוד היה אז בחו"ל, לא קיבלו בינתים גם את איתמר.

הגיע תורי. נכנסתי לקודש הקדשים. בראש השולחן ישב קצין קשיש. לימינו ולשמאלו – שני קצינים צעירים ממנו. מולם ישבו המזכיר, הרופא ומוכתר הקהילה היהודית. תפקידו של המוכתר היה לאשר או להכחיש את הודעותיהם המשפחתיות של המתיצבים. הוא מלא את תפקידו באמונה, בהתאם לגודל הבקשיש שקיבל מן המתיצב.

הרופא אמר לי להתפשט, בדקני כביכול, ומצאני כשר לעבודת הצבא. אני עצמי אשרתי את עובדת בריאותי. המזכיר שאלני למצבי המשפחתי. סיפרתי כי אבי מת, כי אני בן יחיד לאמי שיש לה שלוש בנות. בהתאם לחוק הגיוס ולאור הצהרתי היה עליהם לשחררני מחובת הצבא. המזכיר פנה למוכתר היהודי ובקשו לאשר את הודעתי על מצבי המשפחתי. המוכתר גר בסמוך לדירתה של אמי וידע כי דברי נכונים, אך מאחר שלא הענקתי לו בקשיש התחיל לגמגם ולהתקשות בתשובתו.

נעלבתי מגמגומו של המוכתר ומתוך רוגזה נגשתי אליו, תפסתי בצוארונו. עד שכמעט נחנק, ושאלתיו אם אמנם אינו יודע כי כל דברי אמת. חצי חנוק אישר את דברי.

לא היה בכוונתי להשתמט. להיפך. כמה מחברי ואני החלטנו כי במקרה שנשתחרר מגיוס בהתאם לחוק, נתגייס לצבא התורכי כמתנדבים, כדי לתקן את הרושם הרע שנוצר לאור העובדה כי אף אחד מבין היהודים שנקראו לצבא לא חויב עד כה בשרות.

למחרת – היה זה ערב ראש השנה – פניתי אל ד“ר לוי, מנהל בנק אפ”ק בירושלים, וביקשתיו שיואיל ללכת אתי אל הפשה (המושל הכללי בירושלים) שאצלו היה עלי להודיע על נכונותי להתנדב לצבא התורכי החדש.

פשה זה, שהיה בן למשפחה תורכית ענפה ומכובדת, ישב שנים רבות במאסר בגלל דעותיו המתקדמות והתנגדותו לרודנות השולטן. עם הכרזת ה״חוריה" (חופש שוחרר ממאסרו ומונה למושל מחוז ירושלים. הוא הבין ודיבר רק תורכית לכן בקשתי את ד"ר לוי (שהיה יליד קושטא ובוגר אוניברסיטה שם) לשמש לי כמתורגמן. הוא נעתר לי וכך הופענו שנינו, ערב ראש השנה, בארמון הפשה.

הודעתי לפשה על רצוני להתנדב לצבא כמהנדס ודברי תורגמו על ידי ד"ר לוי, הוא גם מלא עבורי טופס מיוחד ואני חתמתי עליו בכתב לטיני וגם בכתב ערבי.

אך בזאת לא נסתימה הפגישה. הפשה קיבל אותנו בחביבות. צווה להגיש קפה וסיגריות, ושוחח עם ד"ר לוי ארוכות על תורכיה בעבר ובהווה.

השיחה נמשכה והשעה כבר היתה קרוב לשתים אחר הצהרים. היה עלי למהר לרכבת כדי להספיק ולהגיע ליפו, שם התכוננו לעשות את החג יחד עם קרובנו ברוך קטינסקי. בקוצר רוח הבטתי בשעוני. הפשה הבחין בכך ושאל אותי לסבת הדבר. הסברתי לו בעזרת מתורגמני הנאמן, מדוע שעתי דוחקת. ואז כדי שלא אאחר לרכבת שלח אותי הפשה אל התחנה, במרכבתו המפוארת.

כעבור כמה ימים הוזמנו למשרד הפשה גם אמי ואחיותי. הן חתמו על הצהרה שאין להן התנגדות להתגיסותי ושלא תבואנה אף פעם בתביעות כספיות לצבא. אם תקרה לי תאונה כל שהיא תוך תקופת השרות.

 

פריצת הקופה בבנק יפואי    🔗

בסוף 1908, בהיותי ביפו, מחוסר עבודה, נתתי, כפי שכבר הזכרתי, שעורים בבית הספר למלאכה שליד “שערי תורה”. תמורת שכר יומי פעוט למדתי את חניכי המוסד שרטוט ועבודה טכנית.

גרתי אז בחדר בנוה צדק סמוך לדירתו של מנהל בנק אפ"ק, לבונטין. בקרתי בביתו והתידדתי עם בני משפחתו הצעירים.

ערב אחד, כשבקרתי בביתו, ראיתיו מודאג ונרגז. לידו עמד אחד מפקידי הבנק וסיפר על תאונה שקרתה לו: אחרי שפתח את הדלת של קופת הברזל הראשית, הוציא את צרור המפתחות כדי לפתוח את אחת המגרות הפנימיות. שלא במתכוון דחף את דלת הקופה. הדלת נסגרה וצרור המפתחות נשאר בפנים. גם מפתחות המילואים נמצאים בתוך הקופה.

לבונטין שאלני מה אני כמהנדס וכמכונאי, מיעץ להם לעשות. עניתי כי עלי תחילה לבדוק את הקופה ושלשתנו יצאנו מיד אל בנין הבנק.

בדיקה קלה הוכיחה כי יש צורך לקדוח חור בקיר הפנימי, אליו סמוכה הקופה. דרך חור זה אפשר יהיה לנקוב חור בקיר הברזל האחורי של הקופה כדי להוציא את המפתחות. או – במקרה הגרוע – לפרק מבפנים את המנעול הראשי ולאפשר את פתיחת הדלת.

לבונטין בקשני להתחיל במלאכה כבר באותו לילה, כי בלי הקופה לא יוכל הבנק לשרת את לקוחותיו.

מיד לאחר ארוחת הערב גייסתי שלשה מחניכי מבית הספר למלאכה, לקחנו אתנו את הכלים הדרושים ויצאנו למבצע ה“פריצה”.

הקופאי כבר חכה לנו בבנק. השמש הדליק מנורות נפט ולאורן פרצנו באיזמל את הכותל שמאחרי הקופה. אחר כך נגשנו לקדוח חור בקיר הברזל האחורי של הקופה.

הקדיחה במקדח־יד (חשמל לא היה אז) היתה קשה וממושכת. קדחנו בתור. כל אותה שעה ישב הקופאי לידנו והשגיח עלינו. סמוך לחצות פרצנו פרצה קטנה.

הכנסתי בה בזהירות את זרועי הערומה כדי לחפש את המפתחות ולבחון את המנעול מבפנים. הנקב היה צר וכולו גדוש זיזים של ברזל. רק בקושי הכנסתי בעדו את ידי מבלי לפצוע אותה. הקופאי שנרדם בינתים על כסאו, התעורר לפתע. בראותו את ידי כשהיא נתונה תקועה ומגששת בתוך הקופה, התנפל עלי ומשכני אחורה. ידי יצאה מהנקב כשהיא פצועה לכל ארכה ונוטפת דם רב.

מעשהו של הקופאי עורר את חמתי ומיד עזבנו את המקום.

באתי לחדרי. חבשתי את פצעי ושכבתי לישון. כעבור שעתיים העירוני לבונטין והקופאי. לבונטין בקש את סליחתי בשם הקופאי ובשמו. הקופאי הצטדק והסביר כי עשה מה שעשה בהיותו ישן למחצה. הוא בקשני לחזור אתם ולפתוח את הקופה.

הכנסתי את זרועי הפצועה לחור שבקופה ואחרי חיפושים וגישושים הצלחתי למצוא ולהוציא דרכו את המפתחות.

למחרת העניק לבונטין, בשם אפ"ק, מתנה נאה לבית המלאכה “שערי תורה” שחניכיו עזרו לי בפריצת הקופה ואחר כך בתיקונה.

 

בין גלים ואבטיחים    🔗

עבדתי אז כמהנדס־מכונאי אצל אבא נאמן. הוא מכר לתושב עזה מנוע ומשאבה לתחנת קמח ועלי היה להביאם ללקוח, ולהרכיבם. את המכונות פרקנו כדי שאפשר יהיה להעמיסם על גבי גמלים. את החלקים הכבדים הטעינו על אלונקה, אותה נשאו שני גמלים.

כביש לעזה לא היה אז והדרך אליה היתה תמיד בחזקת סכנה מפני שודדים. לכן היו יוצאים לדרך רק ביום השני והחמישי לפנות ערב, עם שיירת הדואר שהיתה מלווה על ידי שוטרים רוכבים.

השיירה היתה יוצאת מ“חן” שבקרבת הנמל ביפו, שם היו הנוסעים שוכרים את הסוסים, הפרדות או החמורים לרכיבה.

הדואר היה סר לכפרים אחדים בדרך, נותן מנוחה ואוכל לסוסים וכך נמשכה הנסיעה לעזה יום וחצי של רכיבה מעייפת.

כשהרכבתי את המנוע והמשאבה בעזה, היה עלי לתקן חלק במכונה ובאתי ליפו. עם גמר התיקון הלכתי ל“חן” שבקרבת הנמל, כדי לצאת חזרה לעזה. אך השיירה לא יצאה. כשבקשתי לדעת מדוע אין השיירה יוצאת. סופר לי כי לפני שלושה ימים התנפלו שודדים על השיירה ובזזו את הדואר ואת המלווים. שום שיירה לא תצא טרם יערכו סידורי ביטחון חדשים.

הסתובבתי ליד הנמל כשניגש אלי ספן ערבי ושאל לאן אני רוצה לנסוע. כשאמרתי שברצוני להגיע לעזה, אמר כי הוא נוסע לעזה בסירתו כדי להטעין אבטיחים ולהביאם ליפו, בשביל אניה היוצאת מצרימה, שם משתמי שים באבטיחים לפיטום גמלים.

שאלתיו מתי יפליג. הוא השיב כי יפליג כשהרוח יחליף כיוונו והציע לי להפליג אתו. הוא קווה שעוד הלילה נוכל לצאת לדרך. שכר הנסיעה היה נמוך מאוד ולפי הצעתו הכנתי אוכל ומים ליומים – על כל צרה שלא תבוא.

בעשר בלילה באתי לנמל עם כל הכבודה ומצאתי את הספן מוכן לדרך. נכנסנו לסירה. הוא הכין קפה. ישבנו וחכינו לרוח טובה. בחצות התחילה הרוח הטובה נושבת והסירה פרשה מפרש, הרימה עוגן ויצאה לדרך.

נרדמתי. כשהתעוררתי לפנות בוקר כבר היינו בחוף עזה. לפני שנפרדתי מהספן אמר לי כי כל זמן שעונת האבטיחים בעיצומה אוכל תמיד למצוא סירה ליפן ובחזרה.

כעבור יומים הייתי צריך לחזור ליפו. הלכתי לנמל ומצאתי סירה טעונה אבטיחים שתצא באותו לילה. שוב הצטיידתי במים ואוכל ליומים.

הסירה היתה גדושה אבטיחים, רק באמצעיתה היה מקום פנוי לישיבה. התישבתי איך שהוא למרגלות ערמת האבטיחים הגבוהה ונרדמתי. בשנתי הרגשתי לפתע חבטה חזקה בראשי. אבטיח גלש והתגלגל עלי. התעוררתי וראיתי את שלושת הספנים כשהם נרגשים. היתה סערה והאבטיחים התגלגלו עלינו מכל עבר. הסירה־ספינה נטתה על צידה. את החוף לא ראינו. הספנים החלו להטיל הימה אבטיחים כדי להציל את הסירה מטביעה. הם הורידו גם חלק מהמפרשים אך הרוח המשיכה להדוף אותנו אל לב הים. כדי המים נשברו והאוכל נקבר תחת ערימת אבטיחים. הסירה שטה לכוון בלתי ידוע. שאלתי את הספנים לאן אנו שטים. הם לא ידעו להשיב. מצפן לא היה להם ובכוכבים לא ידעו להתבונן.

שלושה ימים ושלושה לילות שטנו כשהרוח הודפת אותנו. אכלנו ושתינו את האבטיחים.

לפני יציאתי מעזה טלגרפתי למשפחתי שאני יוצא ליפו דרך הים. הצטערתי על כך כי תארתי לי את דאגתם בראותם שאינני בא.

ביום הרביעי ראינו מרחוק אדמה. התחלנו מתקרבים לחוף. הרוח שקטה. היינו קרובים ל“שבע טחנות” שביפו. ירדתי כשבגדי על ראשי, אל החוף, לקחתי חמור ורכבתי הביתה.

ביפו כבר אמרו כי הסירה טבעה על כל נוסעיה.

 

ס.או.ס. בתנועות ידים    🔗

את הדרך מיפו לחיפה היו צריכים לעשות ברכיבה או בעגלה. בימות הגשמים היתה העגלה נוסעת בקו זה שלשה ימים.

מי שהשעה היתה דוחקת לו, והמזל האיר לו פנים והיה מוצא אניה בנמל. היה יכול לצאת לפנות ערב ולהגיע למחוז חפצו עם בוקר.

לנסיעה כה קצרה לא היה כדאי לקנות מקום בתא, שהיה יקר, והיו נוסעים על הסיפון.

יום אחד יצאתי ליפו מחיפה באניה רוסית. התישבתי בכורסה על הסיפון ולידי ישב צעיר דובר צרפתית. שנינו היינו ערים כמעט כל הלילה, יושבים ומשוחחים.

הוא בא מיוון ונסע ליפו ומשם לירושלים להתראות עם קרובו שבכנסיה היוונית.

לפנות בוקר נרדמנו בכורסאות.

האניה הגיעה ליפו ועגנה שני ק"מ מהחוף, כי הים היה סוער. רב החובל הודיע לנוסעים כי בגלל הסערה אי אפשר להוריד את הנוסעים ויהיה עליהם להשאר על האניה עד למחרת בבוקר, בתקוה שעד אז הים ישקט.

גם למחרתו לא שקט הים והירידה מהאניה נדחתה.

סמוך לצהרים הודיע רב החובל כי מאחר ואין סכוי לירידה, החליט להמשיך בדרכו לאלכסנדריה שבמצרים. שם יעגון יומים, יפרוק את מטענו ובדרכו חזרה לבירות יוריד אותנו ביפו.

אני, שהשעה לא דחקה לי, קבלתי את הודעתו בשמחה. היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת לסייר יומים באלכסנדריה, ואולי גם לסור לקהיר.

אך חברי היווני – פניו חוורו. הבנתי שדבר מה מרתיע אותו מנסיעה זו.

רק כשהתקרבנו לאלכסנדריה, גילה לי את סודו. הוא סיפר כי בשעתו שרת תקופת מה בשגרירות היוונית במצרים. נחשד ע"י המצרים (הבריטים) באי נאמנות וגורש מן הארץ. עכשיו נמצא שמו ברשימה השחורה של משטרת מצרים. אין ספק – כך אמר ־– כי בהגיע האניה למצרים יעצרו אותו. לכן ביקש אותי שאקח את מזוודתו, אכניס אותה למלון “הרשקוביץ” שבאלכסנדריה, בו אתגורר והוא, לכשישוחרר יקבל שם את המזוודה. כדי להפיג כל חשד אפשרי מצדי, פתח לעיני את המזוורה ולא היו בה אלא כמה חפצים אישיים.

באנו לנמל. העמדתי את חבילתי הקטנה ליד מדרגות הירידה. היווני העמיד את מזוודתו לידה ושנינו ירדנו אל החוף בין הראשונים.

כמקובל, בדקו את דרכוני, חתמו עליו אשרה זמנית תמורת תשלום קטן של 50 גרוש, בדקו את שתי החבילות ונתנו לי לצאת העירה. ליד בית המכס נמצא שליח של מלון “הרשקוביץ”. מסרתי לו את החבילות ואמרתי כי אבוא אחר כך למלון.

נשארתי בבית המכס כדי לראות מה ייעשה ביווני. כשהגיע תורו, גילו את שמו ברשימה השחורה והודיעו לו שהוא עצור עד לצאתה של האניה. שני שוטרים ליוו אותו לתחנת המשטרה. הלכתי אחריהם. הפליאה אותי עצבנותו של היווני והתנועות המרובות והמוזרות שעשה בידיו, בלכתו עם השוטרים.

הגענו לאחד הרחובות הראשיים של העיר והנה באו לקראתנו שני מצרים נכבדים, לבושי הדר. הם עצרו והתחילו לדבר עם השוטרים ועם היווני. הייתי מרוחק מהם ולא יכולתי לקלוט את תוכן שיחתם. ראיתים ממשיכים בדרכם יחד, חמשתם, היווני, שני השוטרים ושני הנכבדים והחלטתי לעזבם וללכת למלון “הרשקוביץ”.

לא עברה שעה קלה והיוני הופיע. שאלתיו כיצד זה הניחו אותו לנפשו. הוא סיפר כי שני המצרים אותם פגש בדרך, ערבו לו עד צאתה של האניה וכך שוחרר ממעצרו. שאלתיו אם הם מכריו.

“לא” השיב “אינני מכיר אותם, אבל הם אחים בתנועת הבונים החופשים. לכן ערבו לי”.

שאלתיו כיצד התודעו ביניהם, כיצד ידעו שהוא נתון בצרה. אז הסביר לי כי בלכתו עשה בידו סימנים של קריאה לעזרה המקובלים אצל הבונים־החופשים. הם הבחינו בסימנים, עצרו והציעו לו את עזרתם.

שמעתי וקראתי קודם לכן על הבונים־החופשים. ידעתי שאישים רבים היו אחים בתנועה זאת. ידעתי שהבניה החופשית עוסקת בעזרה סוציאלית וקיימת זה מאות בשנים, או כדברי אחיה, מימות שלמה המלך, אך לעולם לא תארתי כי שני אחים מצרים יהיו מוכנים לערוב לאדם זר, שדתו זרה וארצו רחוקה.

החלטתי כי לאחוה כזאת כדאי להצטרף. ואמנם עשיתי זאת לאחר מכן.

*

יעקב שרתוק וגיסו ברוך קמינסקי שגרו בעין־סיניה ליד ירושלים. בכפר שחכרו מאיסמעיל ביי־ חוסיני, הזמינו אותי אליהם באביב שנת 1908.

נוסף לכפר, הם חכרו גם את בית החרושת לשמנים שהיה במקום. ב־1908 החליטו לעזוב את הכפר ולעבור העירה כי הילדים גדלו.

בהתאם לחוזה היה עליהם למסור את כל הבתים ובית החרושת במצב טוב לאפנדי המחכיר, ולכן פנו אלי בבקשה שאהיה בא־כוחם במסירה הנ"ל. בעל האחוזה הערבי הביא גם הוא מומחה, את המהנדס יוסף מילר (שהיה אז מנהל בית המלאכה של “אליאנס”).

דובר כי למחרת בשעות הבוקר יבוא אלי ערבי עם חמור ויחד עם מילר נרכב אל הכפר עין־סיניה המרוחק כדי 27 ק"מ מירושלים, בדרך שכם.

הצטיידתי בניר ועפרון וחכיתי לערבי ולחמור. הם אחרו ובאו רק סמוך לצהרים.

את יוסף מילר הכרתי רק לפי השמיעה, אולם שנינו צעירים היינו, ותוך כדי רכיבה של שלוש שעות התוודענו והתידדנו. כולנו היינו מצוידים ברובי־ציד והמחמרים לקחו נוסף לכך גם אקדח. בדרך עמדנו מדי פעם לפוש ולקלוע בצפרים.

כשהגענו, נודע לנו כי משפחות קטינסקי ושרתוק עזבו את המקום יום קודם לכן והשאירו לנו את המפתחות בידי השומר הערבי.

היינו רעבים ובקשנו מהערבי להכין לנו ארוחה. הוא פקד על החמר שעל חמוריו רכבנו, לגשת ל“בירה” ולהביא לנו משם אוכל.

לפנות ערב סיימנו את העבודה.

על קירו האחורי של בית החרושת נערמו מאות פחי נפט ריקים, ובשורות העליונות שלהם הבחנו במציאותן של יונים רבות. הוצאנו את היונים והמטרנו אש.

עשרות יונים נפלו לרגלינו.

הערבי עזר לנו למרוט את הנוצות, ערך מדורה ונתן לנו שיפוד.

אכלתי למעלה מעשרים יונה וגם מילר לא פיגר הרבה אחרי.

שבעים מאוד ועייפים מאוד שכבנו ונרדמנו ליד המדורה. רק מאוחר בלילה חזר השליח מרמאלה והביא את האוכל.

 

סודו של הענק העיוור    🔗

סוף סוף התחלתי לעבוד כמהנדס.

חברי, המהנדסים מושלי ומילר מחיפה, פתחו משרד טכני ביפו. קבלתי בשמחה את הזמנתם לעבוד אצלם כמהנדס ומכונאי, במשכורת של 100 פרנק לחודש.

המשרד עסק בהזמנת מכונות מחו"ל ובהכנת חלק מהמכונות (טחנות קמח משאבות) בארץ, ביפו, בבית החרושת שהיה שייך לגיסו של מושלי, אבא נאמן.

תפקידי התרכז בתיכנון הרכבתן של המכונות ובהשגחה על ביצוע ההרכבה. העבודות בוצעו בכל רחבי הארץ, מעזה שבדרום ועד חורן שבסוריה כיום. ואני הייתי נתון בתנועה מתמדת. שעות רבות בשבוע בליתי על אוכף הסוס.

הכל היה טוב ויפה ומענין, אלמלא המשכורת הדלה.

אגב, באותם ימים נבחרתי לועד הגלילי של “פועלי ציון” שבראשו עמד המורה “אבנר” בן־צבי, כיום נשיא מדינת ישראל. יסדנו אז ביפו את “קלוב הפועלים העברים” הראשון במינו בארץ, והעבודה המפלגתית־תרבותית כתוספת לעבודתי הרגילה, מלאה את תוכן חיי.

*

ליד יפו נקנה אז על ידי 57 יהודים שטח של גבעות חול, עליו תיכנן חברנו האדריכל יוסף ברסקי, את הקמת בנין הגמנסיה “הרצליה” והקמת 57 בנינים של חברי אגודת אחוזת־בית. אחוזת־בית גדלה והיתה ברבות השנים לעיר תל־אביב.

חבורה גדולה של פועלים עבדה ביישור החולות. רובם היו ערבים. הקבלן היהודי שקיבל את עבודת היישור לא השלים עם ההפרש הגדול שבין שכרו של הפועל העברי לבין השכר הפעוט שקיבל אז פועל ערבי. בחוזה שהיה לו עם חברת “אחוזת־בית” התחייב להעסיק פועלים יהודים ולא היתה לו ברירה אלא לסכסך את הפועלים הערבים ביהודים, ולהכשיר על ידי כך את הקרקע לסילוקם של הפועלים היהודים.

הסיכסוך פרץ וגבר והפך לתיגרת ידים בה נפצע הפועל דוד שטרן (כיום פקיד ממשלתי בכיר). התקרית ארעה בין יום כפור לסוכות, תר“ע, וכבר באותו שבוע נבחרו ע”י כל ועדי אגודות הפועלים שביפו (קלוב הפועלים פועלי ציון, הפועל הצעיר, התאחדות בעלי מלאכה, ואגודת הבנאים היפואית)

משלחת נבחרת מכל הסתדרויות הפועלים ביפו, לועד “אחוזת־בית”, יפו. משנת 1900

שלשה חברים שעליהם הוטל להפגש עם ועד אחוזת־בית ולדרוש ערובות לאי השנותן של התנפלויות מצד הפועלים הערבים. כן היה עליהם לתבוע פיצויים והוצאות ריפוי לפועל שנפצע. למשלחת נבחרו משולם דוידזון, ראובן אקון ואנוכי. בחול המועד סוכות נפגשנו עם ועד אחוזת־ בית שבראשו עמד ה' דיזנגוף, השען ויס ויחזקאל דנין.

בפגישה הוחלט לחייב את הקבלן לתת פיצויים ודמי רפוי לפצוע וכן לחייבו בערבות כספית גדולה להבטחת אי השנותן של מקרי ההתנפלות. סוכם כי במקרה של חידוש ההתנפלויות יבוטל חוזה העבודה אתו. כך הסתיים סכסוך העבודה הראשון על אדמת תל־אביב.

*

כעבור זמן מה נשלחתי לעזה להרכיב מנוע ומשאבה בבאר עתיקה ועמוקה ליד בית מרחץ חדש שנוסד שם ע"י ראש העיר והקונסול האנגלי.

עזה היתה אז עיירה קטנה ונתינים אנגליים לא היו בה. מטעמים הידועים לאנגלים בלבד, החזיקו הם שם קונסול, שהוא עצמו היה ממוצא פולני (קונזויץ שמו) ונתין אוסטרי־הונגרי. קונסול בריטי זה היה למעשה המושל בעזה ובנו הפרוע אמיל, עשה בתושביה ככל העולה על רוחו. ספרו לי כי בימי חייו הקצרים (כבן עשרים וחמש היה אז) כבר הספיק לרצוח ביריה. שנים ממתחריו הרומנטיים והוא כלל לא נשפט ולא נענש.

אך כל זאת. רק דרך אגב.

להוביל מיפו לעזה את המנוע בן 25 כ"ס, לא היה מן הדברים הקלים. דרך לעגלות לא היתה והיה הכרח לפרק את המנוע ולהובילו חלקים חלקים על גבי פרדות וגמלים.

את גוף המנוע שמשקלו היה כטונה וחצי, הובלנו על גבי אלונקה אותה נשאו שני גמלים חזקים.

בינתים, עד שחלקי המנוע והמשאבה הגיעו לעזה, הכינותי בעזרת חברי פול פלוטל (מעולי קרים שברוסיה) את הבסיס למנוע. מחוסר נסיון קבעתי בבסיס את הברגים לקישורו ולהיזוקו של המנוע.

כשהגיע גוף המנוע היה עלי להרימו בזהירות, לכוונו על גבי הברגים ולהורידו על הבסיס. למשימה זו גייסתי שמונה פועלים ערבים, אבל בשום אופן הם לא הצליחו להרים את המנוע ולהלבישו על הברגים. אז ניגש אלי אחד הפועלים העזתיים ואמר שהעבודה לא תעלה בידי אלא אם כן אזמין את העיור. עניתי לו שיביא את מי שהוא רוצה ובלבד שיוכל להרים את המנוע ולהחזיקו מורם, עד שאכוונו מול הברגים.

הפועל הלך וחזר עם בחור ענק, עיור בשתי עיניו.

את המנוע היה עלי להרכיב בחדר צר, נמוך ועתיק, שכיפת האבן שלו היתה רעועה. כשנכנס העיור לחדר הצר, שכבר עבדו בו עשרה אנשים הרגשתי סרחון קשה מנשוא.

הפועלים נתנו לעיור להרים את המנוע מצדו האחד ואילו הם, כל השמונה. הרימוהו מצדו האחר.

ידיו של העיור לא רעדו והמנוע הותקן על בסיסו תוך דקות ספורות.

הודיתי לעיר על עזרתו האדיבה, הענקתי לו מתת כסף הגונה ושאלתיו אם כל בני משפחתו חזקים כמוהו. העיור לקחני הצידה ולחש באזני כי סוד כוחו הוא בזה שמעולם לא רחץ בשרו במים. “המים” אמר, "מתישים כוחו של אדם״.

אז הבינותי את פשר הסירחון שהביא עמו אל תוך החדר הצר.

*

גרתי אז בנוה־צדק אצל הסנדלר פרץ קומר. פרץ היה אומן ומשורר גם יחד. הוא ומושלי היו ממיסדי תיאטרון “חובבי הבמה העברית” ביפו, מושלי היה הבמאי הראשי ושניהם מלאו את התפקידים הראשיים בהצגותיו. בין שחקני אותו תיאטרון חובבים, היה גם שחקן הבימה גנסין. את התפקידים הנשיים מלאו הגברות בנות ד"ר חיסין, בנותיו של ליטוינסקי ולינה קריצ’בסקי, שהערבים קראו לה “בינת אללה” (בת אלוהים), כי התפעלו מאוד מיפיה. אף אני הייתי בין החובבים.

ביתו של פרץ קומר שימש מרכז לחובבים ולאנשי ההגנה גם יחד.

יום אחד לפנות בוקר, נחרדנו מרעש של דפיקות בדלת. פתחנו וראינו את הצעיר הוז (אינני זוכר בודאות אם היה זה דוב או אחיו יצחק). הוא סיפר לנו כי בלילה חדרו גנבים לחצר בית הספר החקלאי של מקוה ישראל. השומר הערבי ירה, הרג אחד ופצע שני. כל ערביי הסביבה עלו והקיפו את מקוה־־ישראל והם מאיימים ברצח התלמידים והמורים שהסתתרו בבתים בנעלם את הדלתות ובהגיפם את התריסים.

הוז עצמו טיפס ועבר מעל לגדר האחורית של החצר ובהחבא הצליח להגיע ליפו כדי לבקש עזרה.

היינו בחדר שלושה צעירים: פרץ, טמקן ואני. הזעקנו מיד את החברים: אקון, פול ומשולם דוידזון. שכרנו סוסי רכיבה וחמושים יצאנו שלשתנו, ברכיבה. למקוה־ישראל.

מרחוק שמענו כבר את צעקות הערבים ויללות נשותיהם. כשהתקרבנו ראינו מאות ערבים וערביות מקיפים את מגרש בית הספר החקלאי. נגשנו והערבים נתנו לנו לעבור ולהתקדם עד לשער החצר. אחד מאתנו טיפס על הגדר וקרא לשוער שיפתח לנו את השער.

השער נפתח ונסגר מאחרינו. התקדמנו לבנין בית הספר. התלמידים והמורים שמחו מאוד לבואנו. הם יצאו ממחבואיהם ולא הסתירו את התפעלותם מאומץ לבנו. יצאנו עם אחד המורים אל מעבר לשער ונגשנו אל הערבים. אחד מאתנו (חושבני שהיה זה דוידזון) התכופף ובדק “מעשה רופא” את הפצוע ואת המת ששכבו ליד השער ופנה ואמר לערבים, כי אם ברצונם להציל את חיי הפצועים (את המת הפך לפצוע) עליהם לקחתם ולהעבירם מיד לבית החולים הממשלתי שביפו. כך הצליח להשפיע על הערבים. הם הביאו עגלה, השכיבו עליה את המת והפצוע, ובלוית כמה מבני המשפחה יצאה העגלה ליפו.

כשלא היו המת והפצוע מוטלים ליד השער, החלו הערבים להתפזר.

גם אנחנו עזבנו ואתנו אחד המורים שהלך לבקש ממושל יפו עזרה משטרתית לבית הספר. היה לנו בטחון שישיג את מבוקשו, מאחר וכל פקידי הממשלה התורכית קבלו משכורת צדדית מכיס הברון.

התקרית חוסלה סופית כאשר שלמו כופר־נפש לבני משפחת ההרוג ודמי ריפוי לפצוע.

 

“חשבתי שאתה דבה”    🔗

יום אחד, הודיעני מושלי כי עלי לצאת למוצא שליד ירושלים, כדי לפקח שם על הרכבת שבעה מכבשי־זיתים הידרוליים שנקנו שלשה מהם ע“י ה' ברוזה. וארבעה מהם ע”י ה' שטינברג, מתושבי מוצא העברית.

יצאתי לירושלים שם גרה אחותי, ומירושלים יצאתי למחרת בבוקר, רוכב על חמור, למוצא. שני המכונאים שהרכיבו את המכבשים עשו עבודה נקיה ועזרתי כמעט ולא היתה דרושה. אף על פי כן היה עלי להשגיח על העבודה ונשארתי במקום.

כאן למדתי להכיר, להעריך ולחבב את ה' ברוזה וגם אני התחבבתי עליו. לוויתי אותו בסיוריו בשדותיו, בכרמיו וביקב הקטן שהתקין לו במרתף ביתו. והערצתי את שפע ידיעותיו המקצועיות ואת ההוראות המושלמות השנונות שנתן לעובדיו.

ברוזה היה טיפוס מושלם של אכר ובעל אחוזה, שהודות למרצו, תבונתו ולמסירותו הקים משק חקלאי למופת.

כאשר ביקר ד“ר הרצל בא”י, סר גם לביתו של ה' ברוזה, ועל אדמתו (כיום בית ההבראה “ארזה”) נטעו הוא ומלווהו וולפסון, עצים.

ובימים ההם נוהגים היינו לשאת אתנו, צמוד לחגורתנו, נרתיק עור ובו אקדח. אני עוד החמרתי ומחוץ לאקדח הגלוי, היה לי בכיסי אקדח בראונינג קטנטן.

יום אחד לפני הצהרים בא מושלי, לביקורת העבודה במוצא. הראיתי לו את התקדמות ההרכבה, בקרנו אצל שטינברג, ולארוחת צהרים באנו לביתו של ברוזה. בדרך כלל הייתי סועד את ארוחת הצהרים על שולחנו של ברוזה. בחברת משפחתו הענפה.

בשבתנו ליד השולחן, וכאשר הבחין מושלי ביחסו הידידותי של ברוזה אלי, פנה ואמר לו כי אילו ידע מי אני, אין ספק שלא היה מחבבני.

"ומי הוא ה' קטינקא?״ שאל ברוזה.

“קטינקא הוא אחד מעסקני וראשי פועלי־ציון”, ענה לו מושלי.

ברוזה אמר כי עד כמה שהספיק להכירני, הוא חושב שהייתי בודאי מסכים לדרישתו ולדעתו. שאלתי מה כוונתו, והוא סיפר כי מזה שנים אחדות נוהגים צעירי ירושלים לבקר ביום כ' תמוז, יום מות הרצל, ליד הארז שנטע הרצל על אדמתו. מאחר ומבקרים אלה דורכים על הנטיעות הרכות שמסביב ל״ארז הרצל" ופוגעים בהן, פנה לקק“ל בהצעה שתקנה ממנו חלקת אדמה זו. המחיר שדרש היה מופרז בעיני הקק”ל והיא דחתה את הצעתו. לכן מנע השנה בעד המבקרים מלגשת לארז. צעד זה הביא להתנגשות של חרופים וגידופים בינו לבין המבקרים, שראשי דבריהם הם חברי “פועלי ציון”. הוא הוסיף ואמר כי הוא בטוח שאילו הייתי אני בין המבקרים, היה מסתדר אתי והדברים לא היו מגיעים כלל לידי גידופים והתרגזויות.

“האם לא כן, אדון קטינקא?” שאל “אני בטוח כי לא היית נוהג כמותם”.

“כן”, עניתי, "אני לא הייתי נוהג כמותם ולא הייתי חוזר לירושלים, אלא הייתי ממשיך ומבקר את הארז״.

ברוזה נדהם.

“מה אתה חושב לך?” אמר לי, “יש לך אקדח! אבל גם לי יש אקדח ואני הייתי מפריע לך בכוח מלהתקרב לארז”. ותוך כדי כך שלח את ידו לשלוף את אקדחו. תנועתו זו הרגיזה אותי. בו ברגע שלפתי את אקדחי הקטן מכיסי וכיוונתיו אל לבו. בכעס פקדתי עליו להרים את ידיו, אחרת אני יורה בו. הוספתי ואמרתי לו שהאקדח טעון ודרוך, ודי בלחיצה קלה על ההדק כדי שהכדור יפגע בו. בידי השמאלית פרקתי ממנו את אקדחו והכנסתיו לכיסי. אמרתי לו כי אנשים שאינם יודעים מתי ואיך להשתמש בנשק, אסור להם לשאתו.

אחר כך הורדתי את ידי הימנית והחזרתי את הבראונינג הקטן לכיסי.

בדממה המשכנו בארוחתנו. התחרטתי על שלעגתי לברוזה בנוכחות בני משפחתו, וכתום הארוחה בקשתי את סליחתו. הסברתי כי עשיתי את אשר עשיתי מתוך התרגזות, בראותי אותו מושיט יד לשלוף את נשקו. ברוזה האמין לכנות דברי והושיט יד לשלום. מלאנו כוסותינו ביין שנדרך ביקבו

ושתינו איש לחיי רעהו.

אך הפרשה לא נסתימה.

אחר הצהרים אמר לנו ברוזה כי עליו לגשת לירושלים, ומאחר שחמורו נמצא בשדה עם בנו, ביקש מאתנו שנתן לו אחד החמורים שלנו. הוא הבטיח לחזור לפנות ערב למען נוכל אף אנו לרכב העירה.

לפנות ערב, בראותנו כי הלילה יורד וברוזה טרם שב, החלטנו לא לחכות לו יותר וללכת העירה רגלי עם החמור האחד שנותר לנו.

יצאנו לדרך, החמור פוסע לפנינו, והנה, במעלה ההר הבחנו ברוכב המתקדם לקראתנו בחשכה.

לפתע פתח הרוכב ביריות השמימה.

“זהו ברוזה”, אמרתי למושלי “הוא רוצה להפחיד אותנו כדי ללעוג לנו”. הוצאתי את שני אקדחי ויריתי בכוון לרוכב המתקרב.

״זה אני, זה אני" החל ברוזה צועק.

הפסקתי לירות. כשנגש אלינו אמר לי שעוד מעט והייתי הורג אותו.

“ולמה ירית?” שאלתי.

“נדמה היה לי שדבה (צבוע) מתקרב, לכן יריתי”.

“גם אני חשבתי עליך שאתה דבה” אמרתי לברוזה, הוספתי כי מוטב שנפסיק לשחק ב“ברוגז”, כי משחק כזה יכול לפעמים לגרום לתוצאות מרות ששנינו עשויים להצטער עליהן.

נתחדשה הידידות בינינו ונתהדקה. עד יומו האחרון הייתי מבקר במוצא וחוטף עמו כוסית. באחרית ימיו בקרתיו בדירתו הקטנה בירושלים. גם הוא היה מבקרני ומחבבני תמיד. בעיקר למדתי להעריך את ברוזה ואת בני ביתו במאורעות 1929 ו־1936 שאז הפך ביתם במוצא והיה למרכז פעולות ה“הגנה” בסביבה. הכל שבחו את יחסו הטוב ואת אומץ לבו ולב בניו.

 

מיכאל בגוב האריות    🔗

העבודה אצל מושלי ומילר לא היתה רצופה ומסודרת. לעתים היתה נמשכת עבודה מסוימת חודש־חודשיים, ולעתים הייתי פנוי שבועות אחדים.

את ההפסקות בין עבודה לעבודה כמהנדס, הייתי מנצל לרוב לבילוי במושבות עם חברים מ“השומר”, ולעתים עובד בפרדסים, בחפירה, בקטיף ובסבלות או בעבודה חקלאית אחרת.

כל אותו זמן צפיתי לקריאת התיצבות באחת מיחידות הצבא התורכי אי־שם, ואת כל עבודתי ראיתי באותם ימים כארעית עד ליציאתי לצבא.

גרתי בחדר צר בדירתו של מושלי, שהיתה רחוקה ממרכזה של יפו היהודית. בגלל ריחוקה ובגלל שטחה הצר התחלתי מחפש אחרי דירה יותר מרווחת וקרובה למרכז. ערב אחד פגשתי במקרה את מיכאל הלפרין, שכמעט ולא הכרתיו עד אז. הוא הציע לי לשכור אתו בשותפות את הדירה הריקה והמרווחת של טחנת הקמח לשעבר, במושבה הגרמנית (האמריקאית), מול הגמנסיה העברית ביפו.

רבות שמעתי על הלפרין מפי חברי. אגדות התהלכו על עשרו ועל עליתו בהשאירו מאחריו את אשתו ובניו שלא רצו לנטוש את חיי השפע מעבר לים.

סיפרו עליו שבחנוכת הבית הראשון בנס־ציונה, שהיה ממיסדיה, רצה לקטוע יד ימינו לזכר המאורע (חיילי בר־כוכבא הסתפקו בקטיעת אצבע אחת) וכי רק בקושי מנעוהו מכך.

ספרו על הלפרין שומר הגמנסיה. המתהלך בלילות כשהוא שר בקולו הערב והעמוק שירי מולדת, מולדתו לשעבר ומולדתו החדשה גם יחד. לפעמים הייתי מטייל בלילות במתכוון בסביבת הגמנסיה, כדי לראותו, ולשמוע אותו שר.

גופו התמיר והנאה, רעמת שערו הזהוב מכסיף כבר כתפיו הרחבות העוטות עבאיה חומה. רובה הציד התלוי לו על כתפו, חרבו הערבית החגורה למתניו. כל אלה שיוו לו דמות של אביר קדום ואגדתי.

בחגיגת יום השנה הראשונה ל"חוריה התורכית (יום מתן הקונסטיטוציה). היה הרחוב מלא וגדוש קהל שבא לחזות במחזה ולשמוע את המנגינות והנאומים לכבוד המאורע.

בין המתקהלים החלו לאסוף תרומות לטובת הצבא התורכי החדש.

והנה עלה מיכאל הלפרין על גבעת חול קטנה שבצד הדרך, הסיר את סנדליו והכריז על מכירתם במכירה אמריקאית לטובת הצבא התורכי. מחיר הסנדלים עלה והאמיר. כל מי שהשתתף בקנייתם נתן את דמי הצעתו במזומנים. מכירת סנדליו הבלים של הלפרין הכניסה אותו ערב, סכום העולה בגדלו על כל יתר התרומות שנאספו אז, גם יחד.

אותו ערב סיפר לי הלפרין על הדירה הפנויה, וסיכמנו כי למחרת ניפגש ונלך לראותה.

הדירה מצאה חן בעינינו ושכרנוה. היו בה שלושה חדרים גדולים. כל אחד מאתנו לקח לעצמו חדר, ובחדר השלישי התגורר כלב השמירה של הלפרין.

בדירה זו למדתי להכיר ולהעריך את הלפרין ההוגה והחוזה.

הוא כתב אז מחזה על “דוד המלך” העממי, הבז לחיי תענוגות. פרקים רבים מתוכו קרא באזני, והיתה בהם כל השקפתו המיוחדת של הלפרין על המלך הרועה.

הוא חלם על יסוד שבט בדואי־יהודי של רועי צאן ובקר כשם שהיו אבותינו הקדמונים וכפי שהיה דוד המלך בנעוריו. הוא גם הגה את רעיון יסודה של דת־עולם חדשה (מעין דת הבהיים) שמאמיני כל הדתות יוכלו להספח אליה, בהיותה אחוה עולמית שמטרתה טובת כל האנושות. ולא אצא ידי חובתי לידידי הנאמן, אם לא אזכיר את הערב הראשון שבקרנו יחד בקרקס היפואי, קרקס של חיות שבא ליפו מאלכסנדריה שבמצרים.

היו בקרקס אריות, נמרים, ברדלסים ועוד חיות טורפות שהובאו לארץ בכלובי ברזל. ליד החוף על החולות הוקם אוהל ענקי ובו מקומות ישיבה למאות מבקרים, וזירה גדורה בסבכת ברזל עבה. המאלף הכניס את חיות הטרף לזירה, מין אחרי מין, והחיות נשמעו לפקודותיו.

כשבקרנו בקרקס ישבנו בשורות האחרונות. בראשונות ישבו בעלי הכרטיסים היקרים. בתום ההצגה הכריז המאלף כי יתן פרס של חמש לירות למי שיתנדב להכנס אל תוך הזירה בה נמצאו אותה שעה כעשרים חיות פרא. המאלף אמר שאם הנכנס לא יגלה שום סימני פחד, אין כל סכנה נשקפת לחייו והבטיח כי הוא עצמו ימצא בזירה ויהיה אחראי לשלומו של הנכנס. הכרזתו שנאמרה בערבית תורגמה לעברית.

בשורות הראשונות ישבו קציני צבא ומשטרה. הם החלו מזרזים ומעודדים איש את רעהו לקום ולהכנס לזירה, אך לאיש מהם לא היה די אומץ לכך.

פתאום קם הלפרין, ניגש לזירה והמאלף הכניסו לגוב האריות והנמרים. מיכאל נכנס זקוף ושקט. הוא התקדם למרכז ופתח בשירת “התקוה”. הקהל היהודי קם על רגליו וליווהו בשירתו. אף הקהל הערבי קם, ומתוך הערצה מחא לו כפיים. לנו היה נדמה שגם חיות הפרא הביטו בהערצה על המשורר המוזר הזה.

כשגמר את שירתו, נפרד מן המאלף ואמר לו לתת את חמש הלירות כתרומה לטובת הצבא התורכי.

ימים רבים לאחר מכן היו הערבים מספרים על היהודי המופלא שלא חת מחיות טרף.

כזה היה האביר מיכאל הלפרין, והתפלאתי מאוד כשבחגיגות היובל לגמנסיה “הרצליה” לא הוזכר כלל שמו, אף על פי שבשעתו היה כה מסור לגמנסיה ונתן לה לא פחות מכל מוריה ומחנכיה.

*

באימפריה התורכית פעלו שרותי דואר של ארצות זרות, והמקובל בהם היה הדואר האוסטרי. יום אחד נתקבל בדואר האוסטרי בא"י מכתב ממפלגת הפועלים באנגליה, לפי המען: “מזכיר מפלגת הפועלים הסוציאליסטית ביפו”. המכתב נמסר לי.

במכתב נתבשרנו כי שתי חברות סופרג’יסטיות נלהבות. פעילות במפלגת הפועלים האנגלית, יצאו לטיול במזרח ותשהינה בארץ שבועות אחדים. נתבקשנו לקבלן באדיבות ולעזור להן בסיורן.

אחת מהן היתה הגברת אדלר, דודתו של הפרופסור שאול אדלר, ואילו השניה, רות בוסורוב, היתה נוצריה. בוגרת אוניברסיטה ובת למשפחה אנגלית עשירה ומיוחסת. שתיהן נאשמו בזריקת פצצות לתוך תיבות־דואר, פעולה שבוצעה אז באנגליה על ידי נשים שלחמו לזכות הבחירה לנשים.

קיבלנו את פניהן בנמל יפו בחביבות של אחים לדעה. לאחר שבועיים החליטו השתים להאריך את ביקורן כדי ללמוד ביסודיות את החיים החברותיים החדשים בקבוצות ובקיבוצים שהחלו להווסד. מיכאל הלפרין איכסן את שתי הנשים בחדר השלישי הפנוי בדירתנו והן נלוו אלי לעתים קרובות בדרכי לעבודותי במקומות שונים בארץ.

הגברת אדלר נישאה כאן לאיש וחברתה למדה היטב את השפה העברית.

בתום מלחמת העולם הראשונה קיבלתי ממנה דרישת שלום מאנגליה. היא ובעלה הנם חברים בפרלמנט הבריטי.