על יד הכותל המערבי נעשה לנו דבר קשה מאד. אמנם, במקום אותו קיר הנבנה עתה במרחק כמה עשרות מטרים מן הכותל עמד קיר גם קודם. אולם הקיר הקודם לא היה זקוק כלל לתקון, על אחת כמה וכמה לא היה שום צורך להרסו ולבנות במקומו מפואר יותר. והעיקר: בקיר הישן לא היה אותו פתח המוביל עתה, דרך מדרגות מיוחדות חדשות, בכמה סבובים, ישר לרחבת הכותל. על הקיר עומד זה שבועות מוּאזין הקורא מושלמים לתפלה. מעל הקיר הזה נגלים כל הרחבה והכותל עצמו, על כל פרטיהם. על הקיר, על המדרגות ועל הגגות המאהילים על הסבוב המוביל לרחבה יכולים לעמוד עשרות ואולי מאות אנשים, ישר מעל לראשי המתפללים, בשעה שעד עתה היתה רק דרך אחת לכותל, זו שמשמאלה (כשהפנים אל הכותל), ועל הדרך הזאת, עם סימטאותיה הצרות, היה קל להשגיח ואת כל העובר בה אפשר היה לעצור ולשאול למה לו ללכת בה, כי הן אך לכותל היא מובילה. ועתה נפתחה עוד כניסה אחת לכותל, מצד ימין, מרחוב גדול ורחב, מרחוב בו עוברים תמיד מאות ואלפים, הלא הוא הרחוב למסגד. לעבור את רחבת הכותל מימין היו יכולים עד עתה רק תושבי הבתים המוגרבים. עתה הדרך פתוחה לפני כל. אם ישאלו את בוני הקיר למה פתחו את הפתח, וענו בודאי: כדי לאַפשר לתושבי הבתים המוגרבים לצאת ישר אל המסגד, אולם את הפתח המוביל מחצר המוגרבים לרחבת הכותל אינם סוגרים ועל ידי כך בטל גם הנימוק הרופף הזה.

בפי הממשלה ישנה אך נחמה אחת והיא: לא ישתמשו בפתח החדש הזה אלא בשעות התפלה הקבועות, ו“השעות הקבועות” האלה הן אולי הדבר הקשה ביותר בכל החידושים הללו, באשר אין שעות כאלה ולא היו מעולם. תמיד ובכל שעה ישנם מתפללים על יד הכותל, והרשות גם ללא מתפללים, גם למבקרים ולתיירים יהודים הבאים למקום זה לא לשם תפלה, ­– גם להם הרשות לעשות רגעי רכוז אלה ללא הפרעה. אין ספק שהקיר המחודש, על פתחו מדרגותיו החדשים ועל קביעות שעות התפלה, הם הפרעה קשה בסטאטוס קוו.

אי אפשר לא לראות בבנין הקיר מגמה מסוימת, המשך התכנית האסטרטגית, שתחילתה – הנדבכים על הכותל משמאלו ומטרתה ליצור ולהגביר “חזקה” מושלמית על הכותל ועל רחבתו, ומי יודע לאן תוביל עוד התכנית הזאת. אם כיום עומד חזן מושלמי על הקיר החדש וקורא את המאמינים לתפלה, מי יערוב לנו שמחר לא יקום במקום זה גם מסגד שלם? מי יערוב לנו שהכניסה הזאת לא נוצרה בכוונה תחילה, כדי להפוך את רחבת הכותל למקום תנועה המונית ואת הגגות שמעל לכותל למקום שעשועים לגדולים ולקטנים, גם ב“שעות הקבועות” של התפלה, אשר רק המעבר על יד הכותל יהיה אסור בהן ולא העמידה על הגגות?

האחריות לבנין הזה חלה על הממשלה, היודעת היטב את הרגישות המוצדקת של היהודים כלפי הכותל המערבי, היודעת את הערך הרב, לא דתי בלבד, של האבנים האלה ליהודים וערכן האפסי למושלמים. ומקום שישנה התנקשות בין הרגשה טהורה ובין “להכעיס”, בין אמונה ופוליטיקניות נפסדת, היתה הממשלה חייבת לעמוד על צד האמונה הטהורה. חובתה היתה להסביר למושלמים, שעליהם לותר ולא על היהודים. זאת דרשה ממנה גם ועדת המנדטים שעל יד חבר הלאומים. אם כבר נמסרה שאלת הקיר ל“מומחים משפטיים”, היתה חובת הממשלה המקומית, היודעת משהו אשר אנשי לונדון אינם מחויבים לדעת ולהבין, ללוות את הדרישה בהסברה מתאימה. התנהגות הממשלה בשאלה זאת היתה יותר מ“בלתי ידידותית” כלפי היהודים. היא היתה מחוסרת הבנה, לא ראויה לממשלה נאורה ותרבותית, אשר עיניה לשלום הארץ ולא לחשבונות נפסדים של סכסוך עם בעם.

אי אפשר להצדיק את התנהגות ההנהלה הציונית והועד הלאומי – המוסדות אשר ידעו על בנין הקיר והפתח בו, כנראה לא הבינו את תוצאות הדבר. על כל פנים פעולת שני מוסדות אלה היתה בלתי מספיקה. ושוב: קל היה לחזות מראש שהבנין הזה יעָשה בשעה שנדמה כאילו הישוב הוא “מחוסר אב”, וגם הנציב העליון נעדר מן הארץ. ובכל זאת, כל חברי שני המוסדות האלה, ההנהלה הציונית והועד הלאומי, נסעו מן הארץ. נשאר רק חבר אחד של הנהלת הועד הלאומי. כן, דברים חשובים מתרחשים עתה בציריך, אולם כל אלה שנסעו לשם, האמנם חשובים הם לדברים אלה? האמנם לא היה יכול אף אחד מהם להשאר בארץ, אשר בכל זאת ישוב עברי בה וענינים, גם הם חשובים, נעשים בה יום־יום? יש בזה משום קלות ראש וסרוס התפיסה הציונית וההבנה הישובית אשר אי אפשר לסלחם.

עלינו להביט בעינים פקוחות בפני המציאות על יד הכותל, בפני המציאות במשרדי הממשלה ובמשרדי ההנהלה הציונית. אל נקטין את ערך הדבר, אל נחניק את ההתמרמרות שבישוב, הנובעת אמנם ממקורות שונים, אולם היא חיה בלב כולם. אך אין הרגש בלבד קובע צורת הבטוי להתמרמרות הזאת. אי אפשר לישוב לא ללמוד מהנסיון של מעשה יום הכפורים, ולֶקח הנסיון הוא: הפעולה כאן בארץ, הפגנות או התפרצויות אינדיבידואליות, עלולות להזיק לנו ולעורר נגדנו כוחות אשר לא התכוונו ללחום בהם. מרכז הפעולה הוא בחו"ל, בג’ניבה ובעיקר בלונדון. יהיה ברור ובולט רצון הישוב, יהיו ברורים ובולטים התמרמרותו ורגש העלבון שאחזו בו, אולם ההוצאה לפועל מוטלת על שליחי התנועה, על הנהלת הועד הלאומי ועל האחראים לפוליטיקה הציונית.

כ“ב תמוז פ”ט. 30.7.29

המחאה נגד השנויים הנעשים על יד הכותל המערבי צריכה להיות ראויה לעם. היא צריכה להביא לנו תועלת וברכה ולא נזק והרס. זו צריכה להיות תנועת הישוב המאורגן כולו, ולא של קבוצות בודדות ואנשים פרטיים, אשר כל אחד ואחד יפעל על אחריותו הוא. אמנם המוסדות הלאומיים המרכזיים – ביחוד ההנהלה הציונית וגם הנהלת הועד הלאומי – הכזיבו את הישוב, כי הם אחרו לעשות את המוטל עליהם. אולם המוסדות האלה קיימים. ורק הם בלבד הנם ביאת הכוח החוקית של הישוב הא"י ושל התנועה הציונית ואין רשות למישהו לתפוס את מקומם. אנרכיה זו, אם קללה בה בכל שעה, קללה כפולה ומכופלת בה בשעת נסיון, ברגע של מתיחות עצבים. אנו לא נחדל מתבוע מהמוסדות האלה פעילות ותקיפות בהגנת עניני האומה. עתה ישנו גם יסוד להניח, שהתביעה הזאת לא תהיה עוד קול קורא במדבר. אל יהינו, איפוא, בינתים עסקנים פרטיים להתגדר בבקעה זו, אל יקום “ועד הגנת הכותל” אשר אתמול הודיעו עליו העתונים. אל יתארגנו הצעירים תחת חסות “גדוד מגני השפה” ואל ידונו בישיבות סגורות על שאלת הכותל. לא להם ההכרעה בענינים כה דקים וכה אחראים. אם קבוצת מחוסרי הדעה כותבת ומדפיסה יום־יום בעתונם הירושלמי דברי זעם, אל ישמע איש בקרב הישוב לקולות־הרס אלו. לא מפי אלה נלמד אתּ אהבת העם וערכיו ואת אהבת הארץ וכבוש עמדותינו בה. לא נרשה להם לסכן את העמדות אשר נרכשו כבר בעמל דורות.

מקום מלחמת הכותל איננו כאן, בארץ. הוא בלונדון. חובת הישוב להניע למלחמה הזאת את כל האחראים לפוליטיקה הציונית, אשר בידיהם המפתחות. את חובתנו זאת עלינו למלא. גם ממשלת הארץ וגם המוסדות הלאומיים שלנו נתבעים לאחריות. אולם כל מעשה פזיזות של בלתי אחראים אינו עלול לעזור, וחובה להסתלק הימנו.

כ“ד תמוז פ”ט. 1.8.29

גל חדש של “תנוּעת הכּוֹתל” עבר בּארץ – בּשוּרוֹת היהוּדים וּבּשוּרוֹת הערבים. נקוה שעבר הגל. עוול קשה נעשׂה ליהוּדים. הפּקידות הארצישׂראלית הראתה שוּב את חוֹסר-כּשרוֹנה למלא את תפקידה היסוֹדי, הלא הוא לשמוֹר על הבּטחוֹן בּארץ ולמנוֹע כּל דבר העלוּל להביא לידי ההתנגשוּת בּין שני העמים הגרים בּתוֹכּה. שבוּ התגלוּ הסכּנוֹת הכּבּירוֹת בּ“ענין הכּוֹתל” לישוב ולתנוּעה הציוֹנית.

לנוּ ישנן בּארץ הרבּה שאלוֹת הזקוּקוֹת לפתרוֹן. בּין אלוּ גם שאלת הכּוֹתל. שאלה זוּ איננה נתוּנה לפתרוֹן שלם, בּבת אחת וּבנפרד. היא תמצא את פּתרוֹנה – כּשאר השאלוֹת – בּתוֹך הפּרוֹצס האִטי של התגבּרות הכּוֹח היהוּדי בּארץ. וההתגבּרוּת הזאת, אשר צוּרתה החיצוֹנית היא עליה של רבבוֹת, ענין של דוֹרוֹת הוּא. לא בּן לילה יקוּמוּ לנוּ המשקים למאוֹת, ואדמת ארץ-ישׂראל תעבוֹר לרשות הקרן-הקיימת ותעשׂיה כּבּירה תקום בערים, התרבוּת העברית תפרח וגרעיני האבטוֹנוֹמיה המוּניציפֳּלית יתחזקוּ עד שיהווּ שלד של המדיניות העברית. על כּן לא תיפֳתר גם שאלת הכּוֹתל פתרוֹן שלֵם בִּן לילה. על אחת כּמה וכמה משוּם שהשאלה הזוֹ מיוּחדת בּמינה וּפתרוֹנה דוֹרש אמצעים מיוּחדים וגישה מיוּחדת. הכּוֹתל הוּא הדבר היחיד בּארץ-ישׂראל העלוּל להביא להתנגשוּת דתית בּין עמי הארץ. אמנם, עלינו להתאמץ כּכל האפשר שלא תהיה שוּם התנגשוּת בּינינוּ וּבין העם הערבי, בּאיזה שטח שהוּא. ואוּלם עלינו להתאמץ פּי כּמה, שלא נגיע להתנגשוּת בּשטח הדת. עלינו לאסוֹר על עצמנוּ, תכלית איסוּר, כּל התנגשוּת כּזאת. רק אז נוּכל להרויח בּשטחים אחרים ולבוֹא בּסוֹף החשבּוֹן, לידי נצחוֹן גם בּשטח הזה.

הסיבּה לזהירוּת הזאת – והיא צו עליוֹן בּשאלת הכּוֹתל – היא פשוּטה. התוֹשבים הערבים של ארץ-ישׂראל אינם עדיין “עם”, “לאום”, בּמוּבנה המקובּל של המלה. הקשר שבּיניהם איננוּי קשר לאוּמי, כּי אם בּראש וראשונה קשר דתי. הקשר בּין תוֹשבי-הארץ הערבים וּבין שאר חלקי העם הערבי בּכל העוֹלם הוּא רוֹפף מאד, מלבד נקוּדה אחת, הלא היא הנקוּדה הדתית. מכּאן המסקנה: אין אנוּ רוֹצים לקוֹמם נגדנוּ כּוֹחוֹת, שאין הכרח בּדבר שיתקוֹממוּ נגדנוּ, אִם אין אנוּ רוֹצים לאַחד את כּל מוּסלמי הארץ מסביב לקיצוֹניים ולקנאים שבּקרבּם, ואחר כּך ללכּד מסביב לגרעין הערבי-הדתי-האנטי-ציוֹני הזה את כּל העוֹלם הערבי-המוּסלמי, על המיליוֹנים המרוּבּים שבּו, הרי עלינו להתיחס בּזהירוּת מיוּחדת לכל נקוּדה שעלוּל להיוֹת לה אוֹפי דתי. כּשאנוּ עוֹסקים בּגאוּלת הקרקע, בּזכּוּיוֹת הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה, בּמסים וּבמכס, בּחלקה של הממשלה בּמפעלי ההשׂכּלה והבּריאוּת שלנו, יש שאנוּ בּאים כּאילוּ בּניגוּד לעניני קבוּצה ערבית פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית, ואז עוֹמד נגדנוּ כּוֹח מסוּים וּמוּגבל אשר יש תקוה שנוּכל לוֹ. ואוּלם לערבים בּתוֹר כלל, לכל הערבים היוֹשבּים בּארץ, אין ענין בּפתרוֹן זה אוֹ אחר של כּל שאלה ושאילה. על אחת כּמה וכמה אין ענין כּזה למוּסלמים הגרים מחוּץ לארץ-ישׂראל. מה שאין כּן בּשטח הדת. מכּאן יוֹצא כּוח

שיש בּוֹ כּדי לאַחד וּללכּד את כּוּלם, גם בּארץ וגם בּחוּץ לארץ, למחנה אחת, שהוּא מחנה עצוּם. והכּוֹתל הוֹפך להיות שאלה כּזאת, – אמנם ללא צדק, בּאשר לאמיתוֹ של דבר, הרי אין לכּוֹתל כּל ערך דתי בּשביל העוֹלם המוּסלמי, ואוּלם הדבר נעשׂה. ראינוּ זאת בּמציאוּת.

פּעמַים ראינו לאיזוֹ תוֹצאה יכוֹלה להביא אי-התחשבוּת מצדנוּ בּמציאוּת הזאת. אחרי יוֹם הכּיפוּרים וּבימים האלה. בּסתיו שעבר הקימוֹנוּ תנוּעת מחאה נגד העלבּוֹן שנעשׂה לנוּ על-יד הכּוֹתל, ונתַנו לתנוּעה הזאת את הצוּרוֹת המקוּבּלוֹת אצלנוּ: מאמרים, החלטוֹת, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת ללוֹנדוֹן וּלג’ניבה. כּעבוֹר ימים מספר קמה תנוּעה נגדית בּמחנה הערבי. גם שם מאמרים, החלטוֹת, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת. וּכמוֹ שהתנוּעה שלנוּ עברה את גבוּלוֹת הארץ וּמצאה לה הד בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, כּך גם התנוּעה הערבית מצאה לה הד נאמן בּסוּריה וּבערב וּבעירַק וּבטוּרכּיה וּבתוּניס וּבאלג’יר. לוֹנדוֹן וג’ניבה ראוּ לפניהן המוֹני טלגרמות – משני העמים גם יחד. מה עשׂוּ? לא מילאוּ לא את דרישוֹתינוּ ולא את דרישת הערבים, אלא אמרוּ: ישֳאר הדבר כּמוֹ שהוּא, וּבעתיד נחפּשׂ עצה, בּהסכּם עם שני העמים גם יחד. בּינתים אנוּ כּאן היינוּ מוּכרחים לסגת אחוֹרנית, להפסיק את הנאוּמים והאסיפוֹת ולחיוֹת בּמתיחוּת, עד שהשני בּנוֹבמבּר עבר בּשלוֹם, ושבנוּ לחיינו הרגילים.

שטוּת וּנבלה כּאחת הוּא להגיד ולהכריז, כּמוֹ שעשׂו זאת “הצְרוּפים” שבּקרבנוּ, שמוֹרך-לב המוֹסדוֹת הלאוּמיים “החניק” את התנוּעה. אין אמת בּדבר הזה. התנוּעה הגיעה לפסגתה. עשׂינוּ כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת. ללכת עוֹד צעד קדימה, פּירוּשוֹ היה: שפיחת-דמים ממש – וּכנגד האוּמה הערבית כּוּלה, על כּל תפוּצוֹתיה. היינוּ מוּכרחים לסגת אחוֹרנית ועשׂינוּ זאת מתוֹך הפסד עמדוֹת.

בּא העוול החדש: נוֹסף פּתח לרחבת הכּוֹתל. לא הסתפּקנוּ בּמחאה בּכתב, בּטלגרמה ללוֹנדוֹן וּלג’ניבה. שוּב נקראוּ אסיפוֹת-עם, וגם הפגנה סוּדרה בּרחוֹב – בּירוּשלים! וּכמוֹ שאפשר היה לצפּוֹת מראש קמה תנוּעה נגדית בּקרב הערבים, עם תוֹצאוֹת עוֹד יוֹתר רציניוֹת מאשר בּסתיו שעבר. עוול עוֹד יוֹתר קשה נעשׂה לנוּ על-יד הכּוֹתל. אוֹיבינוּ מקרב הערבים התחזקוּ לאין ערוֹך. הם הרויחו בּכוֹח וּבפּרֱסטיז’ה, הם נעשׂוּ שוּב ל“מגיהי העם” וּלמנהיגיו – וזאת ערב בּחירוֹת למוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה, אחרי שעמדתם בּקרב עמם נתרוֹפפה מאד. בּא הכּוֹתל והציל אוֹתם מפּשיטת-רגל גמוּרה.

יאמרו: הלא מלאכוּתית היא התנוּעה הזאת! הלא בּכוַנה מעוֹררים אוֹתה צוֹררי ישׂראל בּמחנה האנגלים וּבמחנה הערביים כּדי להיבֳּנוֹת ממנה! אכן, אוּלם מה הוּא ההבדל המעשׂי בּשבילנוּ – מלאכוּתית התנוּעה הזאת אוֹ טבעית – אם היא עלוּלה להקים נגדנוּ אוֹיב עצוּם, בּכל תפוּצוֹת העוֹלם הערבי, וּלהביא למלחמה ממש, לשפיכת דמים? כּלוּם לא כּך, מתוֹך כּוֳנוֹת רעוֹת, מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים נפסדים וחשבּוֹנוֹת אישיים נבזים פּוֹרצוֹת מלחמוֹת? וּמות, הרס וחוּרבּן הם אוֹתוֹתיהם – מות ממש, הרס וחוּרבּן ממש, אם בּעקבוֹת תנוּעוֹת טבעיוֹת ואם בּעקבוֹת תנוּעוֹת מלאכוּתיוֹת הם בּאים.

הנלמד לקח? הנראה את הסוּלם העוֹלה הזה? אשתקד: התרגזוּת הערבים, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת. בּימים אלה: כּל זה

נוֹסף לזה גם אבנים שנזרקו, גם סכּין שדקרה. מוּטב לבלי לתאר כּלל מה היא המדרגה הקרוֹבה.

המסקנה מן המצב הזה: ישנה, בּין שאלוֹתינוּ הישוּביוֹת והפּוֹליטיוֹת, שאלה אחת אשר אי-אפשר שתיהפף למלחמת הרחוֹב. בּשאלה הזאת אסוּר לנוּ לקרוֹא לאסיפוֹת-עם וּלהפגנוֹת –הכּיכּר. והדבר יכוֹל לעבוֹר בּשלוֹם פּעם פּעמַים, בּפּעם השלישית מוּכרחה לבוֹא התנגשוּת בּין שתי הפגנוֹת-הרחוֹב ואז יארע האסוֹן האיוֹם בּיוֹתר. הנה הוּא בּא.

וּבמעקב הפּוֹליטיקה הבּלתי-מבוּגרת שלנו, של אחדים בּקרבּנוּ, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שגם את הפּתרוֹן השלם של שאלת הכּוֹתל אין אנוּ יכוֹלים לדרוֹש בּרגע הזה, יען כּי אין כּרגע מישהוּ שיכוֹל לתת לנוּ את הפּתרוֹן הזה. הכּוֹתל איננוּ בּידי האנגלים ואין לדרוֹש מהם שיתנוּ לנוּ – בּתוֹקף הכּוֹח הפיסי אשר בּידיהם – דבר שאיננוּ שלהם. ואילוּ גם היוּ מוּכנים לכך, עלינוּ היה לוַתר על המתנה הזאת. וּלמנהיגי הערבים בּארץ הפך פּתאוֹם הכּוֹתל למכשיר של השפּעה ושלטוֹן על המוֹניהם. עלינו, איפוֹא, לשאוֹף קוֹדם כּל לאוירה של שקט מסביב לשאלת הכּוֹתל. חדשים, אוּלי שנים, צריכים לעבוֹר בּטרם ישֳכחוּ מאוֹרעוֹת הסתיוֹ וּמאוֹרעוֹת הימים האלה. הסטַטוס-קווֹ צריך להישאר בּתקפּוֹ, שמוּר בּכל חוֹמר הדין. על הממשלה להיזהר, זהירוּת מכּסימַלית, מלגרוֹם ליהוּדים קיפּוּח זכוּיוֹת כּלשהוּ ועלבּוֹן כּלשהוּ על-יד הכּוֹתל. וּכשיעבוֹר זמן מה וישֳכח הזעם והכּוֹתל יחדל מלהיוֹת שאלה בוֹערת וּמשוּם כּך הוּא יחדל מלהיוֹת גם מכשיר הפּרסטיז’ה והשלטוֹן למנהיגים הערבים ואמצעי פּרוֹבוֹקַציה למישהו אחר, ועל-ידי כּך יאַבּד את ערכּוֹ בּשביל הערבים וישֳאר לוֹ אך ערכּוֹ האמיתי, הוא ערכּוֹ ליהוּדים, רק אז תהיה אפשרוּת לחפּש פּתרוֹן שלם לשאלת הכּוֹתל, מתוֹך משׂא-וּמתן בּמשרדים, ולא בּרחוֹב. רק שמירת סטַטוּס-קווֹ בּרגע זה יכוֹלה להביא לשנוּי סטטוּס-קווֹ בּעתיד. על המוֹסדוֹת האחראים החוֹבה לאחוֹז בּכל האמצעים, שסטטוּס-קווֹ זה לא יפֱגע בּמשהוּ, ועל הישוּב מוּטלת החוֹבה להזדיין בּהתגבּרוּת פּנימית וּלהשליט את התבוּנה על ההתרגשוּת.

י“ד אב תרפ”ט (20.8.1929)

עננים קשים, הרי סערה, הצטבּרוּ על שמי הישוּב. הסכּנוֹת אינן ישוּביוֹת בּלבד, – והן כּשלעצמן מלאוֹת אימה – אלא גם מדיניוּת. ימים אלה אשר אמרנוּ כּי הם יהיוּ לנוּ ראשית פּעוּלה ישוּבית מחוּדשת, הפכו לימי אֵבל. ואֵבל זה עלוּל עוֹד לגדוֹל, אם לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח להגיד די.

אנוּ נתוּנים בּתוֹך סבך איוֹם. מעבר מזה – פּקידוּת מחוּסרת כּל חכמה של הנהלת המדינה ונעדרת כּשרוֹן לפתוֹר שאלוֹת פשוּטוֹת בּיוֹתר, שאלוֹת הסדר הציבּוּרי; והיא מזניחה שימוּש בּכוֹח בּמקוֹם שזוֹ חוֹבתה להשתמש בּוֹ, וּלעוּמת זאת היא משתמשת בּכל כּוֹחה, ללא מעצוֹר, בּאכזריוּת וּבגסוּת, בּמקוֹם שאסוּר לה להשתמש בּוֹ. וּמעבר מזה – קבוּצת אנשים בּקרב היִשוּב העברי, אשר כּאילוּ העמידה לה למטרה לערער את יסוֹדוֹתיו האִרגוּניים של הישוּב וּלהפּיל אוֹתוֹ לתוֹך תהוֹם דמים. לא נחדל להאשים את הפּקידוּת הארצישׂראלית על גסוּתה ואכזריוּתה לאַדמיניסטרציה שלה בּארץ. על-ידי יחס של הפקר לדם אזרחים – לא יקוּם שקט בּארץ, וּמשטרה קטלנית, המכּה הַכּה וּפצוֹע ללא הבחנה וּללא דין, היא האחראית אם מעשׂיה יתפּרשוּ כּקריאה לבני עַולה. האשמים בּמעשׂי-פּשע אלה מוּכרחים להתגלוֹת ולשׂאת את עווֹנם. אוּלם חוֹבתוֹ של הישוּב להשתחרר גם משלטוֹן קבוּצת האנשים ההיא, הממלאה תפקיד פּרוֹבוֹקציוֹני לטוֹבת צרכיהם של צוֹררי התנוּעה הציוֹנית ואוֹיבי הישוּב. על-ידי הסתה גסה, קריאוֹת בּלתי פּוֹסקוֹת לנוער “למרוֹד” ו“לפעוֹל”, על-ידי הפרזה והגזמה צעקניוֹת, תוֹך קלוּת-ראש מדינית מבהילה, אשר בּעזרתן חשבה לפתוֹר אחת השאלוֹת המסובּכוֹת והכּוֹאבוֹת בּיוֹתר אשר לפנינוּ בּארץ, הביאה הקבוּצה הזאת, המתרכּזת סביב העתוֹן “דוֹאר היוֹם”, חלק מן הישוּב להתרגזוּת וּלהתרגשוּת העוֹברוֹת כּל מידה. האנשים האלה החליטו לנהל על אחריוּתם הם וּלפי תפיסתם הם את הפּוֹליטיקה של האוּמה כּוּלה.כּל הישוּב הבּיע את התמרמרוּתוֹ על הפרעת ה“סטטוּס קווֹ” על-יד הכּוֹתל, ואילוּ הפּוֹליטיקנים האלה לא הסתפּקוּ בּכך ויצרוּ ועדים מיוּחדים,בּכוָנה בּרוּרה להפחית מסמכוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. עשׂרוֹת אלפים יהוּדים, מכּל הארץ, נהרוּ בּערב תשעה בּאב ירוּשלימה והיה זה בּיטוּי נאמן לכּבוֹד אשר היהוּדים השבים לארצם רוֹחשים לשׂריד זה של עצמאוּתם. וּלמחרת היוֹם התארגנה “הפגנת רחוֹב” – וכמה עשׂרוֹת צעירים שיצאוּ החוּצה, אך השפּילוּ בּמספּרם הפּעוֹט וּבהתנהגוּתם העלוּבה את כּבוֹד האוּמה ואת כּבוֹד הכּוֹתל. הפגנה זאת היתה הראשוֹנה של יהוּדים המכריזים על ציוֹנוּתם, שעברה בּרחוֹבוֹת הבּירה מתוֹך קריאוֹת-איבה לממשלת הארץ, כּאילוּ למרוֹת כּל חטאי פּקידיה – היא איננה הממשלה של הצהרת בּלפוּר; מתוֹך קריאוֹת-בּוּז להנהלה הציוֹנית, כּאילוּ אין ההנהלה הזאת למרוֹת כּל שגיאוֹתיה – ממשלתנוּ, הממשלה אשר העם הציוֹני שׂם לעצמוֹ. על-ידי ההפגנה העלוּבה הזאת ניתנה לפּקידוּת הארצישׂראלית אמתלא מזוּיפת, אוּלם נוֹחה מדי, להרשוֹת הפגנה אחרת אשר גרמה ליהוּדים עלבּוֹן קשה נוֹסף. לאחר שתי ההפגנוֹת האלה רבתה המתיחוּת בּעיר ותעמוּלת ההסתה לא פּסקה אף הגיעה לפסגתה בּניצוּל הלוָית הנרצח [מזרחי] לשם הפגנה פּוֹליטית, שהביאה להפרעת ההסכּם על כּיווּן ההלוָיה ללא צוֹרך. וכה גדוֹלה ההעזה, כּה רב טמטוּם לבּם של האנשים האלה, שהם הכריזוּ על אשמת המוֹסדוֹת הלאוּמיים בּמוֹתוֹ האכזרי של מזרחי ועל ראשי המנהיגים הציוֹניים שׂמוּ את דם הצעיר הזה.

מן הסבך הזה שנוֹצר בּישוּב לא נצא לחיי שלוֹם, לא נוֹציא מהלבבוֹת את הרעל וההרס שחדרוּ בּיחסינוּ עם העם הערבי היוֹשב בּארץ, כּל עוֹד נמשכת ההפקרוּת הבּזוּיה הזאת, כּל עוֹד קבוּצוֹת קטנוֹת של אנשים מחוּסרי-אחריוּת לא יכָּנעוּ לפני הישוּב ולפני התנוּעה. כּי יש בּארץ ישוּב מאוּרגן. יש לעם העברי תנוּעה ציוֹנית עוֹלמית. לאלה, לאלה בּלבד, השלטוֹן על האוּמה וההנהלה הפּוֹליטית של האוּמה. הועד העלוּב ההוּא שקרא לעצמוֹ “ועד הגנת הכּוֹתל”, צריך התפּזר וּלהסתלק מן הענין שאינוֹ שלוֹ. על הנוֹער לעמוֹד לפקוּדת הנהלת האוּמה בּלבד. בּל יעיז איש לקרוֹא עתה להפגנוֹת-רחוֹב אוֹ לארגן אסיפה פּוּמבּית לשם מחאה בּענין הכּוֹתל – בּלי ידיעת המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּבלי הסכּמתם. תיפּסק תעמוּלת ההסתה. ימצא נא הישוּב הזה, אשר עיני האוּמה כּוּלה נשׂוּאוֹת אליו וּבוֹ היא רוֹאה ראשית ואחרית תקוָתה, ימצא נא הישוּב הזה, המשוֹלל כּל אמצעי כּפיה, – כּוח פּנימי להכריז על "מצב החמוּר בּקרבּוֹ. ישלוֹט נא על עצמוֹ מתוֹך התגבּרוּת וּמשמעת. אז יתפּזרוּ העננים, דם לא יוֹסיף להישפך, ותיעלם השׂנאה בּין היהוּדי והערבי הגרים בּארץ הזאת. ואז רק אז, נוּכל ללחוֹם, בּדרכים וּבאמצעים אשר הם לכבוֹד הישוּב והתנוּעה הציוֹנית, בּעד זכוּיוֹתינוּ ונגד מתנגדינוּ בּכל מקוֹם שהם.

ט“ז אב תרפ”ט (22.8.1929)