(לפי מושגי זמננו אנו, ולפי מאמר חז"ל: “אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם”, וכו'….)

 

הַנְּפָשׁוֹת    🔗

מערכה ראשונה, בבית המכשפות:

יוחני הזקנה, המכשפה הרבנית;

מכשפה א';

מכשפה ב';

מכשפה ג';

מכשפה ד';

מכשפה ה';

מכשפה ו';

אשה שכנה;

רועה צאן;

אשה עגונה;

שד;

חנה, בתו של יהודה בן טבאי;

חסיד, תלמידו של רבי שמעון;

יוסף, בנו של רבי שמעון;

מערכה שניה, בביתו של רבי שמעון בן שטח:

רבי שמעון בן שטח;

תלמיד א', החסיד;

תלמיד ב';

תלמיד ג';

תלמיד ד';

תלמיד ה';

תלמיד ו';

תלמיד ז';

תלמיד ח';

תלמיד ט'; יוסף;

מערכה שלישית, שוב בבית המכשפות:

אותן הנפשות שבשתי המערכות הקודמות, מלבד יוסף והחסיד:

מערכה רביעית, בבית הדין של סנהדרין קטנה:

שמואל, ראש הדיינים;

אליעזר

בנימין

גמליאל

דוסטאי

הלל

ופסי

זכריהו

חנינא

טביומי

יונתן

כהנא

לויטס

מאיר

נחום

סומכוס

עקביה

פנחס

צדוק

קטינא

רמי

שמעיה

תנחום

סופר א';

סופר ב';

פפא בר זבדא, עד א';

טרפון בר הונא, עד ב';

יוסף;

חנה;

רבי שמעון בן שטח;

יהודה בן טבאי;

שוטר;

מכריז;

אחד מבין הקהל;

שני

שלישי

רביעי

חמישי

ששי

שביעי

שמיני

תשיעי

עשירי

אחד עשר;

כלבים, חתולים, תרנגולים, תוכי, צאן, בר־מינן, שוטרים, וקהל.

 

קודם למערכה ראשונה    🔗

עשרה קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלו מצרים, ואחד כל העולם כלו. (קידושין מט:) יוחני בת רטיבי אלמנה מכשפה היתה; וכשמגיעה עת לידתה של אשה היתה עוצרת רחמה בכשפים, ולאחר שמצטערת הרבה היתה אומרת אלך ואבקש רחמים, אולי תשמע תפלתי – והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה, והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם, ובא ופתח את מגופת הכלי, והכשפים יצאו והולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא. (סוטה כב, רש"י שם)

 

מַעֲרָכָה רִאשׁוֹנָה¹    🔗

(בית המכשפות במערה ² חדר מרווח בלי חלונות ובלי תקרה, ותבנית היקפו כעין חצי הגרן. הקירות מצופים ביריעות אשר שדים ושדות, בנות המים ושעירי יער וכל מיני חיות משונות מרוקמים עליהן בצבעים מזהירים. פה ושם, סמוך ליריעות, עומדים שלחנות מכוסים במפות מרוקמות באותן הצורות שעל היריעות; גם ספות מוצעות בטעם המזרח, בכרים וכסתות וסדינים המצוירים כלמעלה. בחלל התקרה, למעלה, תלויות ויורדות שמשות מאירות באורות אשר צבעי הקשת להם. כלוב אחד תלוי למעלה, ובו נמצא תוכי הודי אחד. גם כלבים, חתולים, ותרנגולים, שנים או שלשה מכל מין, מתרוצצים בחדר, התרוצץ ושוב, מופיעים מאחורי הקלעים ונעלמים לשם, מופיעים שוב ונעלמים לגמרי. מובן מאליו שהצפרים והחיות הן אנשים ונשים וילדים אשר נהפכו לבעלי חיים על ידי הכשפים ששמו בהם המכשפות, ומפני זה קולותיהם דומים במקצת לקולות בני אדם. על השלחנות עומדים בקבוקי יין וכוסות, קפסות בשמים להריח, גם תרפים, כלומר, מיני פסלי מפלצת בצורות של חיות רעות ומגחכות. שני פתחים לחדר. האחד לימין הרואים מוליך אל חדרים אחרים, והשני אשר ממול לרואים מוליך אל הפרוזדור וחוצה. אצל הפתח אשר לימין עומדת כעין כירה, זאת אומרת, שלשה מוטות ברזל תקועים בארץ במרחק מזה לזה וקשורים בקצם העליון, או סמוך לקצם. ממקום קשורם תלויה ויורדת קלחת מעלה הבל, ולמטה ממנה על הקרקע מונחים גזרי עץ או פחמים בוערים או לוהטים. שש מכשפות צעירות, יפות ומקושטות, יושבות על הספות, כל אחת עסוקה בעבודתה. אחת סורגת, שניה רוקמת, שלישית פורטת על נבל, רביעית טורפת קלפים, חמישית טוחנת בעלי סמים במכתש, וששית יושבת בטלה או שוכבת סרוחה על הספה ומתעדנת. מכשפה אחת, זקנה ומכוערה, מתנדנדת על כסא רך העומד אצל הכירה, כשהיא נשענת בידה האחת על משענת סבוכה ועקומה, מעשנת נרגילה ארוכה ומעלה תמרות עשן בגלגלים מתוך שיחה. נראה שהיא אם המכשפות, או המכשפה הרבנית. עם עלות המסך, עומדת הזקנה באמצע שיחתה. אפשר היא מחנכת אותן במעשי כשפים, ואפשר היא מרצה הרצאה ארוכה³ על “תלאות המכשפות ונצחונן” או “השתלשלות הכשוף ומה שעבר עליו עד הנה” וכדומה).

יוחני:

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח זֶה אֲשֶׁר כָּל הַמְּכַשֵּׁפוֹת פָּחֲדוּ וְזָעוּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יַעֲקֹר אוֹתָן מִן הַשֹּׁרֶשׁ וְיַשְׁמִיד אֶת הַכְּשָׁפִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוּא אֲחִי הַמַּלְכָּה שְׁלוֹמִית אַלֶכְּסַנְדְּרָה וּנְשִׂיא הַסַּנְהֶדְרִין, וְעוֹשֶֹה כָּל מַה שֶּׁלִּבּוֹ רוֹצֶה. עוֹד בְּחַיֵּי אַלֶּכְּסַנְדֶּר יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הָיָה חוֹקֵר וְדוֹרֵשׁ עַל אוֹדוֹת הַמְּכַשְּׁפִים וְהַקּוֹסְמִים, וּבְוַדַּאי הָיָה עוֹשֶׂה לָנוּ צָרוֹת גְּדוֹלוֹת לוּלֵא קָרָה הַדָּבָר וְהָיָה אָנוּס בְּעַצְמוֹ לִבְרוֹחַ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו. עַכְשָׁו כְּבָר זָקֵן וְאֵינוֹ חָפֵץ לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ, אוֹ שָׁכַח אוֹתָנוּ לְגַמְרִי. בֵּין כַּךְ וְכַךְ הוּא נוֹתֵן לָנוּ מְנוּחָה.

חתול

(אחד עומד או מתרוצץ על הבימה ומילל, ואחרים שאינם נראים עוזרים לו כמו במקהלה):

מְיַאוּ!… מְיַאאוּ!…

יוחני:

נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, מִי הַבָּא הֵנָּה וְעוֹמֵד עַל יַד הַדֶּלֶת.

מכשפות

(מניחות עבודתן הצדה, קמות, פונות אל הדלת אשר ממול הרואים, מתיצבות בשורה אחת, זו בצד זו, או זו מאחורי זו, מניעות את גופותיהן וזרועותיהן בתנועות קצובות, סימטריות ויפות הנה והנה, ואומרות או מזמרות כל־אחת שורה אחת, או במקהלה,⁴

הוּקִי פּוּקִי, תֻּכִּי שְׁרוּקִי,

חֲרִיקִי בוּקִי, סְרוּקִי סְלוּקִי,

אִשָּׁה זְקֵנָה, בָּאָה הֵנָּה,

אַלְמָנָה עֲנִיָּה, מַתָּנָה מְבִיאָה,

אִם אֱמֶת נְמַלֵּל, שָׁלֹשׁ, חָתוּל, יַלֵּל!

חתול

(עם המקהלה, מיללים שוב):

מְיַאוּ! מְיַאאאאאוּ! מְיַאאאאאאאוּ!

יוחני:

טוֹב, בְּנוֹתַי; לוֹמְדוֹת אַתֶּן הֵיטֵב.

(פונה אל הדלת אשר למול הרואים, וביד ימינה מוציאה מן הקלחת את הכף התקועה בה):

אֶמְחָא בַכַּף, לְשֵׁד הַסַּף:

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתָּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה בכף אחת על הקלחת, הדלת נפתחת מאליה ואשה נכנסת. הזקנה מכה בכף שתים על הקלחת, והדלת נסגרת מאליה):

מַה חֶפְצֵךְ, אִשָּׁה טוֹבָה?

אשה:

עַרְבָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת. לִשְׁכֶנְתִּי אֵשֶׁת נַחְמָן הֶעָשִׁיר נוֹלַד בֵּן, וַאֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ תַּכְלִית שִׂנְאָה, עַל כֵּן חֲפֵצָה אֲנִי שֶׁתַּהֲפֹכְנָה אֶת בְּנָהּ לְחָתוּל שָׁחוֹר.

(המכשפות שבות למקומן ומחכות להוראות הרבנית).

חתול

(אשר כנראה היה גם הוא ילד בגלגול הראשון, מתחיל לקפץ קפיצות משונות ומילל):

מְיַאוּ, מְיַאאאוּ, מְיַאאאאוּוּוּ!

יוחני:

טוֹב, הַנִּיחִי עַל הַשֻּׁלְחָן שָׁלשׁ אֲגוֹרוֹת לְפִדְיוֹן, וַאֲנַחְנוּ נַהֲפֹךְ אֶת הַתִּינוֹק לְחָתוּל שָׁחוֹר.

אשה

(נגשת אל השלחן ומניחה איזו מטבעות נחושת):

אֶפְשָׁר יְהֵא דַי שְׁתַּיִם? אֵין לִי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי אֲגוֹרוֹת. אִלּוּ הָיִיתִי עֲשִׁירָה כְּמוֹ שְׁכֶנְתִּי הַיּוֹלֶדֶת הַשְּׂנוּאָה עָלַי, הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לָךְ אַרְבַּע אֲגוֹרוֹת בְּלִי טַעֲנָה וּמַעֲנָה.

יוחני:

אִם אֵין תַּחַת יָדֵךְ יוֹתֵר מִשְׁתַּיִם, יְהֵא דַי בִּשְׁתַּיִם, אֲבָל בְּעַד שְׁתֵּי אֲגוֹרוֹת אֵינִי יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְחָתוּל שָׁחוֹר, כִּי אִם לְחָתוּל אָמֹץ אוֹ לָבָן.

אשה:

חֲבַל, חֲבַל, אֲבָל טוֹב שֶׁיֵהָפֵךְ לְחָתוּל אָמֹץ אוֹ לָבָן מִשֶּׁיִּשָּׁאֵר יֶלֶד.

יוחני:

הָבָה, בְּנוֹתַי, קֹמְנָה וְכַשֵּׁפְנָה אֶת כִּשּׁוּפֵיכֶן

(המכשפות מקיפות את האשה ומיללות כמו חתול, בהניען בידיהן, בה בשעה שהזקנה, נשענת על משענתה, עוברת אל הקלחת, בוחשת בכף, וזורקת בידה השניה איזה דבר לתוך הקלחת, כאשה הנותנת גריסין לתוך מים רותחים שבסיר, ואומרת דבר אחד, והמכשפות עונות לעומתה דבר שני, וכן הלאה).

יוחני:

יֶלֶד בּוֹכֶה,

יֶלֶד צוֹחֵק,

יֶלֶד מְהַלֵּךְ

יֶלֶד שׁוֹתֶה,

יֶלֶד אוֹכֵל,

יֶלֶד חָתוּל,

יֶלֶד טוֹרֵף,

מכשפות:

חָתוּל מְיַלֵּל;

חָתוּל נוֹהֵם;

חָתוּל מְטַפֵּס;

חָתוּל מְלַקֵּק;

חָתוּל טוֹרֵף;

חָתוּל יֶלֶד;

טוֹרֵף עַכְבָּרִים!

יוחני:

הִנֵּה הִשְׁלַכְתִּי אֶת הַכְּשָׁפִים בְּמֵי יַם הַמֶּלַח אֲשֶׁר בַּקַּלַּחַת, וְשׁוּם מְכַשֵּׁפָה אַחֶרֶת לֹּא תוּכַל לְהַתִּירָם. בּוֹאִי אֵלֵינוּ בְּכָל עֵת צָרָה. עַכְשָׁו, אִשָּׁה, לְכִי לָךְ הַבַּיְתָה, וְאַחֲרֵי חֹדֶשׁ יָמִים תָּשׁוּבִי הֵנָּה וְתָבִיאִי פִּדְיוֹן שֵׁנִי. לְכִי לָךְ.

(האשה נגשת אל הדלת ומחכה):

אֶמְחָא בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף:

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתַּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה בכף אחת על הקלחת, הדלת נפתחת מאליה):

אשה:

לֵילְיָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת.

(יוצאת. המכשפה מוחאת בכף שתים על הקלחת והדלת נסגרת מאליה).

יוחני

(רוקקת)

תּוּף! הַנָּשִׁים הַקַּבְּצָנִיּוֹת, גַּם הַשֵּׁדִים וְהַשָּׁנִים הַשְּׁחוֹרוֹת לֹא יַכִּירוּן! בְּעַד שְׁתֵּי אֲגוֹרוֹת שְׁחוּקוֹת רוֹצוֹת הֵן שֶׁנַּעֲשֶׂה לָהֶן כָּל־מִינֵי כְשָׁפִים. הַתֵּאָבוֹן שֶׁל הָאֶבְיוֹנִים אֵין לְשַׁעֵר.

(עוברת אל השלחן, בודקת במטבעות ושמה אותן בתבת השלחן. כל המכשפות שבות למקומן ולעבודתן):

נָשׁוּבָה נָא, בְּנוֹתַי, לְעִנְיָנֵנוּ, וְנַמְשִׁיךְ אֶת־שִׂיחָתֵנוּ.

מכשפה א':

מָה הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵסֵב לוֹ לְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח לִבְרֹחַ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ?

יוחני:

הַסִּבָּה הָיְתָה דְבַר־הֲלָצָה אֶחָד אֲשֶׁר רִמָּה בּוֹ אֶת יַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַד שֶׁזֶּה כָעַס עָלָיו, וְחָפֵץ לְהָרְגוֹ. פַּעַם אַחַת בָּאוּ אֶל שִׁמְעוֹן כִּשְׁלשׁ מֵאוֹת נְזִירִים, זֹאת אוֹמֶרֶת, אֲנָשִׁים חֲסִידִים אֲשֶׁר נָדְרוּ נֶדֶר לְהִתְעַנּוֹת לִזְמַן־מָה, כְּעֵין כַּפָּרָה עַל חַטֹּאתֵיהֶם, וְלִפְרוֹשׁ מִן הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ, לְמָשָׁל, שֶׁלֹּא יְהֵא לָהֶם עֵסֶק עִם נָשִׁים יָפוֹת, שֶׁלֹּא יִשְׁתּוּ יַיִּן, לֹא יֹאכְלוּ תַּרְנְגוֹלוֹת צְלוּיוֹת, שֶׁלֹא יִסְתַּפְּרוּ וְלֹא יָסוּכוּ אֶת בְּשָׂרָם בְּשֶׁמֶן, וְעוֹד דְּבָרִים כָּאֵלֶּה, וְסִפְּרוּ לוֹ כִי תַמּוּ יְמֵי נְזִירוּתָם וַעֲלֵיהֶם לְהָבִיא קָרְבַּן חַטָּאת, כְּעֵין כַּפָּרָה לֵאלהִים עַל שׁוּבָם לַדְּרָכִים הָרָעִים וּלְהֵבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוֹן לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְדַבֵּר אֶל הַכֹּהֲנִים שָׁם, כִּי אֵינֶנּוּ כֹהֵן וְלֹא לֵוִי, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בְּקָרְבָּנוֹת. אָז נִתְגַּלָּה הָדָּבָר שֶׁאֵין לָהֶם כֶּסֶף בַּמֶּה לִקְנוֹת אֶת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמַטְרַת בּוֹאָם אֵלָיו הָיְתָה לְבַקֵּשׁ מִמֶּנוּ נְדָבָה לִקְנוֹת בָּהּ קָרְבָּנוֹת. מְבִינוֹת אַתֶּן אֶת הַצְבוּעִים הַלָּלוּ? אֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם כֶּסֶף; קַבְּצָנִים גְּמוּרִים, נוֹדְרִים נֶדֶר שֶׁלֹא יַרְבּוּ שִׂיחָה עִם נָשִׁים יָפוֹת, כְּאִלּוּ נָשִׁים יָפוֹת וְגֵאוֹת הָיוּ מַשְׁפִּילוֹת אֶת עַצְמָן לְשׂוֹחֵחַ עִם אֶבְיוֹנִים כָּאֵלֶּה, אוֹ גַּם לְזַכּוֹת אוֹתָם בְּמַבָּט אֶחָד. לְזֹאת אֲנִי קוֹרֵאת צְבִיעוּת!

מכשפות:

הַהּ…הַהּ…הַהּ…

מכשפה ב':

אֶפְשָׁר לֹא צְבוּעִים הֵם, כִּי אִם בַּדְחָנִים, לֵצִים אֲשֶׁר חָפְצוּ לְהִתְנַקֵּם בָּזֶה בַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא כִבְּדוּ אוֹתָם בְמַבָּט אֶחָד.

יוחני:

יְכוֹלָה אַתְּ לִרְאוֹת אֶת צְבִיעוּתָם גַּם מִזֶּה, שֶׁאֲנָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם אַף דְּמֵי סְעוּדָה אַחַת שֶׁל לֶחֶם וּבְצָלִים מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם לְהִתְעַנּוֹת כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַתַּעֲנִית, כְּאִלּוּ הָיוּ מִתְעַנִּים וּמוֹנְעִים אֶת עַצְמָם מֵרֹב טוֹבָה עַל זֶה שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ כְתִקּוּנוֹ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם מַה לֶּאֱכֹל. הַאֵין זֹאת צְבִיעוּת וְחִקוּי?

מכשפה ג':

וְאֶפְשָׁר גַּם זֶה מַרְאֶה עַל חוּשׁ הַבְּדִיחָה שֶׁלָּהֶם, כִּי יָדוּעַ הוּא הַדָּבָר שֶׁאֲנָשִׁים קַבְּצָנִים מִתְבַּדְּחִים מִזֶּה כְשֶׁהֵם מְחַקִּים אֶת מַעֲשֵׂי הָעֲשִׁירִים.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…הַה!…

יוחני:

בְּקִצּוּר, לֹא הָיָה לָהֶם בַּמֶּה לִקְנוֹת קָרְבָּנוֹת כְּדֵי לְכַפֵּר עַל נִדְרָם לְהִנָּזֵר שֶׁלֹא יָחוּל עוֹד עֲלֵיהֶם.

מכשפה ד':

גַּם הַקַּבְּצָנִים הַלָּלוּ לֹא חְפָצוּ לִהְיוֹת נְזִירִים וְנִפְרָדִים מִנְּשֵׁיהֶם כָּל הַיָּמִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁגַּם מִתְּחִלָּה עָשׂוּ כָּכָה רַק כְּדֵי לְהַכְעִיס אֶת נְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר הֵצִיקוּ לָהֶם בְשִׂיחָתָן תָּמִיד וּבִתְבִיעוֹתֵיהֶן שֶׁיִּתְּנוּ לָהֶן כֶּסֶף לִמְזוֹנוֹת וּלְצָרְכֵי הַבָּית.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

יוחני:

בְּקִצּוּר, מַה יַעֲשׂוּ? וְהַקָּרְבָּן עוֹלֶה לִשְׁלשָׁה שְׁקָלִים, שְׁלשָׁה קָרְבָּנוֹת תִּשְׁעָה שְׁקָלִים, תִּשְׁעָה שְׁקָלִים לְנָזִיר אֶחָד, אַלְפַּיִם וּשְׁבַע מֵאוֹת שְׁקָלִים לְכָל הַנְּזִירִים, מֵאַיִן יִקְחוּ סְכוּם גָּדוֹל כָּזֶה? וּבְכֵן הָלְכוּ אֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. הֱיוֹת כִּי אַב־בֵּית־דִּין הוּא, חָבֵר לְסַנְהֶדְרִין וַאֲחִי הַמַּלְכָּה, וַדַּאי יֵשׁ לוֹ מְמוֹן קֹרַח, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, “קְרַב לְגַבֵּי דַהִינָא וְאִידְהַן”, כְּלוֹמַר, הַמִּתְחַכֵּךְ בִּקְדֵרָה שְׁמֵנָה נַעֲשָׂה שָׁמֵן בְּעַצְמוֹ. כָּכָה חָשְׁבוּ הָאֶבְיוֹנִים הַלָּלוּ, אֲבָל טָעוּ בְחֶשְׁבּוֹן, כִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח זֶה הָיָה קַבְּצָן גָּדוֹל בְּעַצְמוֹ, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

מכשפה ה':

וְאֵיכָכָה זֶה, אִישׁ גָּדוֹל כָּמֹהוּ וַאֲחִי הַמַּלְכָּה שְׁלוֹמִית יְהֵא עָנִי גָדוֹל כָּל־כַּךְ? וְכִי לֹא יָכְלָה הַמַּלְכָּה לִיתֵּן לוֹ כֶסֶף וְזָהָב מֵאוֹצַר הַמֶּלֶךְ?

כבשים

(גועים מאחורי הפרגוד):

מֶה, מֶהה, מֶההה, מֶההה!

יוחני

(מתעוררת ומעוררת אותן):

נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, מִי הַבָּא הֵנָּה.

מכשפות

(קמות ומתנועעות כקדם):

הוּקִי פּוּקִי, תֻּכִּי שְׁרוּקִי,

חֲרִיקִי בוּקִי, סְרוּקִי סְלוּקִי,

רוֹעֶה בְהֵמוֹת דַקּוֹת

בָּא הֵנָּה לְבַכּוֹת

גְּדָיָיו, כְּבָשָׂיו,

אֵילָיו, תְּיָשָׁיו,

שֶׁמֵתוּ בַדֶבֶר, חוֹבֵר חֶבֶר

בְּנַפְשׁוֹ שׂוֹנְאוֹ, שָׁלַח בְּצֹאנוֹ;

אִם אֱמֶת נֶהֱגֶה,

מֶה! כֶּבֶשׂ יִגְעֶה.

כבשים

(כקודם):

מֶההה! מֶהההה! מֶההה!

יוחני:

מֵיטִיבוֹת אַתֶּן לִלְמֹד אֶת חָכְמַת הַכְּשָׁפִים, תַּלְמִידוֹתַי.

(המכשפות מתחלקות לשתי קבוצות, כל אחת בת שלש מכשפות האוחזות זו ביד זו, קבוצה אחת עומדת אצל הקיר אשר לימין הרואים, ואחת אצל הקיר אשר לשמאלם, ומחכות להתפתחות הדבר. הזקנה מוציאה את הכף, מרימה אותה, באמרה):

אַכֶּה בַכַּף, לְשֵׁד הַסַּף:

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתַּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה אחת בקלחת, הדלת נפתחת ורועה נכנס במקלו, בקלעו ובתרמילו; מכה שתים, והדלת נסגרת).

רועה:

הוֹי, מְכַשֵּׁפוֹת רָעוֹת, לָמָּה אַתֶּן מְבִיאוֹת כְּלָיָה עַל הַצֹּאן שֶׁלִּי, וַאֲנִי עָנִי גָדוֹל וּמְטֻפָּל בְּאִשָּׁה וּבָנִים! הַשְּׁכֵנוֹת אוֹמְרוֹת לִי כִי הַצֹּאן מֵתוֹת מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּן שַׂמְתֶּן בָּהֶן אֵיזֶה כְשָׁפִים. מָה אַתֶּן רוֹצוֹת מִמֶּנִּי? הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶן חֲרִיצֵי חָלָב אֲחָדִים, רַק הָסֵרְנָה מִצֹּאנִי אֶת מַכַּת הַמַּגֵּפָה.

(נגש אל השלחן ושם עליו גבינות אחדות).

יוחני

(צוחקת בלעג ומכה במשענתה על הרצפה מכעס):

הָ…הָ…הָ… וְכִי בְעַד חֲרִיצֵי חָלָב אֲחָדִים אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאַצִּיל אֶת צֹאנְךָ מִן הַמַּגֵּפָה? אִם תָּבִיא בְכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי חָלָב, וְכַד חָלָב חַם, וְכֶבֶשׂ אוֹ גְדִי אֶחָד מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ אֶשְׁמֹר עַל צֹאנְךָ מִפְּנֵי הַדָּבָר וּמִפְּנֵי עַין רָעָה. וְאִם תְּמָאֵן לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרַי אָבִיא עֲלֵיהֶן אֶת־הַמַּגֵּפָה וְשִׁלַּחְתִּי בַהֶן כָּל מַחֲלוֹת רָעוֹת וְכָל צֹאנְךָ תָּמֹתְנָה בַדֶּבֶר כְּמוֹ אֵלֶּה

(והיא מראה על המכשפות אשר סבבו בנתים את הרועה בהלכן על ארבע, והן נופלות ארצה, כאלו מתו במגפה גם הן).

רועה

(מביט נבהל עליהן):

אֲהָהּ! מְכַשֵּׁפָה, אֶעֱשֶׂה כִדְבָרַיִךְ, רַק הָסִירִי מִמֶּנִּי אֶת הַנֶּגַע הַזֶּה, וְחַי צֹאנִי וְלֹא יָמוּת.

יוחני:

טוֹב, חַכֵּה מְעָט.

(יוצאת דרך הפתח אשר לימין הרואים ושבה כשהיא נושאת בידה שק קטן של בד)

בְּשַׂק זֶה תִמְצָא אֵפֶר שֶׁל שִׁלְיָה שֶׁל חֲתוּלָה שְׁחוֹרָה בַת שְׁחוֹרָה, בְּכוֹרָה בַת בְּכוֹרָה, אֶת הָאֵפֶר תִּזְרֹק הַשָּׁמַיְמָה, וְהַצֹּאן אֲשֶׁר יִפּוֹל עָלֶיהָ הָאֵפֶר תִּנָּצֵל מִן הַמַּגֵּפָה. כָּכָה תַעֲשֶׂה מִדֵּי עֶרֶב וָבֹקֶר עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת; גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר חָלוּ כְבָר תָּקֹמְנָה מֵחָלְיָן כְּמוֹ אֵלֶּה.

(והיא מראה על המכשפות ומפזרת עליהן מעט מן האבק).

מכשפות

(פוקחות עינים, קמות ומתחילות לגעות ולקפוץ מסביב לרועה):

מֶה, מֶה, מֶה, מֶה!

יוחני:

עַכְשָׁו, רוֹעֶה, לֵךְ הַבַּיְתָה, וְהִזָּהֵר נָא לָשׁוּב הֵנָּה אַחֲרֵי חֹדֶשׁ יָמִים וּלְהָבִיא אֶת הַפִּדְיוֹן שֶׁאָמַרְתִּי. (מכה אחת בקלחת בכף והדלת נפתחת) שׁוּב לְצֹאנְךָ, רוֹעֶה, וְאַל תִּדְאַג.

(המכשפות שבות למקומן).

רועה:

לֵילְיָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת.

(יוצא).

יוחני:

לֵילְיָא טָבָא לָךְ, רוֹעֶה.

(מכה בכף שתים בקלחת, הדלת נסגרת)

עַכְשָׁו כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ כְבָר שְׁתֵּי אֲגוֹרוֹת וְשָׁלֹשׁ גְּבִינוֹת הֲרֵינוּ בְטוּחוֹת שֶׁלֹא נִרְעַב מָחָר לְלֶחֶם.

מכשפה ו':

אִם כֵּן, נָשׁוּב נָא אֶל הַסִּפּוּר שֶׁסִּפַּרְתְּ, זְקֶנְתֵּנוּ. הוּא מְעַנְיֵן מְאֹד. מַדּוּעַ לֹא מִלְּאָה הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית אָחִיהָ בְּכֶסֶף וְזָהָב כְּיַד הַמַּלְכָּה שְׁלוֹמִית אַלֶּכְּסַנְדְּרָה?

יוחני:

אָמְנָם, בִּתִּי, הַרְבֵּה פְּעָמִים בִּקְּשָׁה הַמַּלְכָּה לִתֵּן לוֹ כֶסֶף וְזָהָב לְצָרְכֵי בֵיתוֹ, אֲבָל הוּא מֵאֵן לְקַבֵּל מִיָּדָּהּ, בְּאָמְרוֹ כִי הַכֶּסֶף הַזֶּה בָא מִן הַמִּסִּים הַכְּבֵדִים אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שָׂם עַל הַיְּהוּדִים, וְלֹא חָפַץ לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וַיִּבְחַר לִהְיוֹת חוֹטֵב עֵצִים וּלְהִתְפַּרְנֵס מִיגִיעַ כַּפָּיו אַף כִּי בְלַחַץ וּבְדֹחַק מִלְּקַבֵּל מַתָּנוֹת מִשׁוּם אָדָם.

מכשפה א':

אִלּוּ הָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ מִתְפַּרְנְסוֹת מִיגִיעַ כַּפֵּינוּ, הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְהַנִּיחַ אֶת שִׁנַּיְנוּ עַל הָאִצְטַבָּא, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי.

מכשפות:

הַהּ…הַהּ…הַהּ…

יוחני:

בְּקִצּוּר, מָה עָשָׂה שִׁמְעוֹן זֶה שֶׁהוּא בַּעַל לֵב רַךְ וְנוֹחַ לַבְּרִיּוֹת כְּשֶׁרָאָה בְצָרַת הָעֲנִיִים הַלָּלוּ? קָם וְהָלַךְ אֶל אַלֶּכְּסַנְדֶּר יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, סִפֵּר לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִתֵּן לוֹ בִשְׁבִיל הַנְזִירִים הַדַּלִּים הַחֵצִי מִן הַסְּכוּם הַנָּחוּץ, אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, וְהוּא, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, יִתֵּן הַחֵצִי. וְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, צְרִיכוֹת אַתֶּן לָדַעַת, מִן הַצְדוּקִים הָיָה, שֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים בִּדְרָשׁוֹת וּפֵרוּשִׁים, וְאִם כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהַנָּזִיר צָרִיךְ לְהָבִיא שְׁלֹשָׁה קָרְבָּנוֹת, הֲרֵי זֶה שְׁלֹשָׁה קָרְבָּנוֹת, וְאִם לֹא יָבִיא יֶחֱטָא לַה‘. אוּלָם דָּבָר זֶה עַצְמוֹ, שֶׁהַנְּזִירִים יִהְיוּ חוֹטְאִים לַה’ אִם לֹא יַקְרִיבוּ אֶת הַקָּרְבָּנוֹת, לֹא הָיָה מֵנִיעַ אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת אַף דָּבָר קָטָן בִּשְׁבִילָם, אֶלָּא שֶׁהָיָה בַעַל גַּאֲוָה גָדוֹל, וּכְשֶׁשָּׁמַע מִפִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא מוּכָן לִתֵּן לָהֶם אֶת הַסְּכוּם שֶׁל אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כְּדֵי לִקְנוֹת בָּהֶם קָרְבָּנוֹת, אָמַר לְנַפְשׁוֹ כִי לֹא נָאֶה לַמֶּלֶךְ לִתֵּן פָּחוֹת מִשִּׁמְעוֹן, וַיַּסְכֵּם לִדְבָרָיו. וּמַדּוּעַ לֹא יַסְכִּים? מָחָר יַטִּיל מִסִּים חֲדָשִׁים עַל הָעָם, וְחֶסְרוֹנוֹ יִתְמַלֵּא מֵאֵלָיו.

תוכי

(בכלוב, מתחיל לקפוץ ולשרוק ולצרוח⁵):

תֻּכִּי, תֻּכִּי, תֻּכִּי, תֻּכִּי! הִישׁ, הִישׁ, הִישׁ!

יוחני:

נַחֵשְׁנָה, תַּלְמִידוֹתַי הַטּוֹבוֹת, וֶאֱמֹרְנָה לִי מִי הַבָּא הֵנָּה עַכְשָׁו?

מכשפות

(כקודם):

הוּקִי פּוּקִי, תֻּכִּי שְׁרוּקִי,

חֲרִיקִי בוּקִי, סְרוּקִי סְלוּקִי,

אִשָּׁה צְעִירָה, גּוּצָה, שְׂעִירָה,

מַרְאֶהָ נוֹרָא, מִפֶּחָם שְׁחוֹרָה,

פִּיהָּ כְּפַחַת, הוֹדָהּ כְּשַׁחַת,

מְאוּסָה עֲלוּבָה, בִּלְתִּי אֲהוּבָה,

מִבַּעֲלָהּ עֲזוּבָה, כְּצִפּוֹר בִּכְלוּבָהּ,

יוֹשֶׁבֶת עֲגוּנָה, וְכֻלָּהּ תְּלֻנָּה,

עַל רֹעַ גוֹרָלָהּ, וּשְׁחוֹר מַזָּלָהּ,

וַחֲסֵרָה נַחַת, מָרָה צוֹרַחַת;

אִם אֱמֶת נְנַחֵשׁ, לַחֵשׁ, תֻּכִּי, לַחֵשׁ.

תכי

(לוחש ושורק ובכרכור מכרכר ומכה בכנפיו):

תְּכִּי, תְּכִּי, הִישׁ, הִישׁ!

יוחני:

לְמַדְתֶּן הֵיטֵב אֶת דֶּרֶךְ הַנִּחוּשׁ, בְּנוֹתַי.

(מוציאה ומרימה את הכף):

אַכֶּה בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף,

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתָּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יַאֲזִין שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה אחת בקלחת, הדלת נפתחת, נכנסת אשה מכוערה כשהיא חבושה מטפחת לראשה, שערותיה פרועות ושמלתה מלוכלכה, כזו שקוראים לה “שלומפער” בלע"ז. הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת):

מַה חֶפְצֵךְ, אִשָּׁה, וְנַעֲשֶׂנּוּ?

עגונה:

אוֹי לִי, מְכַשֵּׁפוֹת! זֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁבַּעְלִי עֲזָבֵנִי וְלֹא שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ דָבָר, וְלֹא אֵדַע אֶת מְקוֹמוֹ. הָה! נַחֵשְׁנָה לִי, נַחֵשְׁנָה! מֶה הָיָה לוֹ, הֶאָסוֹן קָרָה אוֹתוֹ בַדֶּרֶךְ, אִם בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע מֵת כְּכָל אָדָם? וְאוּלַי חַי הִנֵּהוּ? הָהּ! אֱמֹרְנָה לִי, מָתַי אֶרְאֶה אֶת פָּנָיו וְלֹא אֵרֵד בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה. הָהּ! מָתַי יָשׁוּב אֵלַי, כִּי חַיַּי בִּלְעָדָיו אֵינָם חַיִּים! אַף כִּי לֹא הָיָה חַי עִמִּי בְשָׁלוֹם, וְהָיִינוּ רָבִים וּמִתְקוֹטְטִים כָּל הַזְּמָן,

(בוכה)

וּפַעַם הִשְׁלִיךְ עָלַי בְיָדָיו הַיְקָרוֹת צַלַּחַת מִכַּעַס, וְאַף גַּם אֲנִי לֹא טָמַנְתִּי אֶת יָדִי בַצַּלַּחַת וַהֲשִׁיבֹתִי לוֹ אֶת־גְּמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא שָׁב עוֹד הַבַּיְתָה. וַדַּאי אָסוֹן קָרָה אוֹתוֹ. הָהּ! אִלּוּ יָדַעְתִּי אֵת מְקוֹם מַחֲבוֹאוֹ, הָיִיתִי בָאָה אֵלָיו בְּמַטְאֲטֵא וְהָיִיתִי מְשִׁיבַתּוּ אֶל הַבַּיִת, אוֹי לִי! נַחֵשְׁנָה לִי, מְכַשֵּׁפוֹת, אֵיפֹה אֶמְצָאֶנּוּ, אַיֵּה אֲבַקְּשֶׁנּוּ?!

יוחני: נְנַחֵשׁ נָא, בְּנוֹתַי, וְנִמְצָא אֶת

הַסִּבָּה אֲשֶׁר בַּעֲלָהּ לֹא שָׁב הַבַּיְתָה זֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים. מַה שֵּׁם בַּעֲלֵךְ הַטּוֹב, אִשָּׁה?

עגונה:

גַדְיָא בַּר הַדְיָה, שְׁמוֹ.

יוחני

(קמה והולכת בעגול ומכה במשענתה על הרצפה, מגישה את קצה משענתה אל אזנה, ומאזינה למה שמקלה מגיד לה):

נְבַקֵּשׁ נָא, בְּנוֹתַי, אֶת בַּר הַדְיָה וְנִמְצָאֶנּוּ. מִי רָאָה אֶת חַד גַדְיָא יָבוֹא וְיַגִּיד לָנוּ, מִי רָאָה אֶת בַּר הַדְיָה יָבוֹא וִיסַפֵּר לָנוּ.

(מאזינה שוב למשענתה).

מכשפות

(הולכות בעגול מסביב לאשה ופונות אל רוחות השמים בשאלה ובתנועות הגוף וזרועות מתאימות):

מִי רָאָה אֶת בַּר הַדְיָה, חַד גַּדְיָא בַּר הַדְיָה?

(מפסיקות ומאזינות, אבל אין עונה)

מִי רָאָה אֶת חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא בַּר הַדְיָה, יָבוֹא הֵנָּה וִיסַפֵּר לָנוּ?

(מפסיקות ומקשיבות, אבל גם בפעם הזאת אין עונה, ממשיכות את תנועותיהן ושואלות)

מִי רָאָה אֶת חַד גַּדְיָא יָבוֹא וְיַגִּיד לָנוּ, מִי רָאָה אֶת בַּר הַדְיָה יָבוֹא וִיסַפֵּר לָנוּ.

(והן מתחלקות לשתי קבוצות, בה בשעה שהזקנה הולכת אל כסאה).

(אחרי הפעם השלישית נשמע איזה לחש כמו קול מארץ, ובעל קרנים וזנב, וראש חמור לו, נכנס או קופץ מן החדר השני דרך סדקי היריעות, או מבצבץ ויוצא דרך פתח ברצפת הבימה אשר דלתו נפתחת למטה, מסתובב בעגול ומצפצף ונוהם):

בִּיהִי, בִּיהִי, הִיהָא, הִיהָא! אֲנִי, אֲנִי רָאִיתִי אֶת גַּדְיָא בַּר הַדְיָא. בִּקְצֵה הָעִיר סָמוּךְ לַיַּעַר עוֹמֵד בַּיִת שׁוֹמֵם, דִּירַת שֵׁד הַיַּעַר, שָׁם יוֹשֵׁב בַּר הַדְיָה וְאֵינוֹ חָפֵץ לָשׁוּב הַבַּיְתָה, כִּי טוֹב לוֹ הַמָּוֶת מִשֶּׁבֶת עִם אִשְׁתּוֹ הַמְּכוֹעָרָה, הַמְּנַקֶּרֶת בְּמוֹחוֹ כָל הַיּוֹם וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לוֹ מְנוּחָה.

(עושה תנועות משונות בזרועותיו העטופות בשרוולים ארוכים, כמנסר באויר, או כעושה מלחמה באיזה שד אי נראה).

עגונה

(סופקת כפיה):

אֲהָהּ! מָה אֶעֱשֶׂה? עֹצְנָה עֵצָה מַה לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהָשִׁיב לִי אֵת לֵב בַּעְלִי שֶׁלֹא יִשְׂנָאֵנִי עוֹד, רַק תָּמִיד יֶאֱהָבֵנִי, וְלֹא יַעַזְבֵנִי וְלֹא יַשְׁאִירֵנִי עֲגוּנָה כָל־יְמֵי חַיַּי. כִּי מִי יְשַׁלֵּם שְׂכַר דִּירָה בַעֲדִי? הֵן בִּלְעָדָיו יַשְׁלִיכוּנִי מִבֵּיתִי, אוֹתִי וְאֶת בְּנִי! וּמִי יַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּדֵי שֶׁלּא נִצְטָרֵךּ לַחֲזֹר עַל הַפְּתָחִים וּלְבַקֵּשׁ נְדָבוֹת? הוֹי, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת, הַצֵּלְנָה אוֹתִי וְאֶת בְּנִי, הָשֵׁבְנָה אֵלַי אֶת בַּעֲלִי וְאָז אֲשַׁלֵּם לוֹ כִגְמוּלוֹ, וְלֹא יֶהִין עוֹד לַעֲזֹב אוֹתִי שֵׁנִית.

יוחני:

אִם תִּתְּנִי לָנוּ פִּדְיוֹן שְׁנֵי שְׁקָלִים לְחֹדֶשׁ, נִתֵּן לָךְ סַם תְּרוּפָה לְקַשְּׁרוֹ אֵלַיִךְ לְמַעַן לֹא יַעַזְבֵךְ שׁוּב.

עגונה:

אוֹי לִי! שְׁנֵי שְׁקָלִים לְחֹדֶשׁ מֵאַיִן לִי? אֵינִי יוֹדַעַת אִם גַּם בַּעֲלִי בִכְלָל שָׁוֶה שְׁנֵי שְׁקָלִים לְחֹדֶשׁ. אוּלָם מִלַּחְמִי וּבְשָׂרִי אֶחְשׂךְ וְאֶתֵּן לָכֶן שֶׁקֶל אֶחָד לְחֹדֶשׁ לְמַעַן תֶּאֱסֹרְנָה לִי אֶת בַּעֲלִי הַיָּקָר בְּחַבְלֵי אַהֲבָה חֲזָקִים עַד שֶׁיִּתְפַּקַע מֵרֹב אַהֲבָה אֵלָי. הִנֵּה לָכֶן שֶׁקֶל

(מתירה את הקשר של קצה מטפחתה ומניחה שקל על השלחן הקרוב אליה)

וְאַתֶּן, כַּשֵּׁפְנָה אֶת כִּשְׁפֵיכֶן וַהֲבִיאֶנָה לִי אֶת בַּעֲלִי, כִּי בִלְעָדָיו אֵין לִי אַף פְּרוּטָה לְפָרְטָהּ.

יוחני:

עוּף שֵׁדִי, עוּף בָּאֲוֵר, וְהוֹבֵל אֶת בַּעְלָהּ הַנֶּחְמָד אָסוּר בָּאֲזִקִּים אֶל בֵּיתָהּ וּשְׁמוֹר עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ יָמִים אֲחָדִים, וְאַל תִּתֵּן לוֹ לָצֵאת מִן הַבַּיִת.

(השד מצפצף ומלחש איזה לחשים, מסתובב בחדר ופתאם קופץ ונעלם בין שתי יריעות הקלעים הנפתחות ונסגרות כהרף עין)

וְאַתְּ, אִשָּׁה יָפָה, שׁוּבִי הֵנָּה אַחַר חֹדֶשׁ יָמִים וְהַנִּיחִי פֹּה שֶׁקֶל אֶחָד, כָּכָה תַעֲשִׂי מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. בִּנְתַּיִם תִּפְרִי לָךְ שַׂק עִזִּים, תְּנִי בוֹ שִׁבְעָה קוֹצִים מִשִּׁבְעָה דְקָלִים, וְשִׁבְעָה קִסְּמִים מִשֶּׁבַע קוֹרוֹת, וְשֶׁבַע יְתֵדוֹת מִשִּׁבְעָה גְשָׁרִים, וְשִׁבְעָה אֲפָרִים מִשִּׁבְעָה תַּנּוּרִים, וְשִׁבְעָה עֲפָרִים מִשִּׁבְעָה קְבָרִים, וְשִׁבְעָה כְפָרִים מִשֶּׁבַע סְפִינוֹת, וְשִׁבְעָה גַרְעִינֵי כַמּוֹן, וְשֶׁבַע שְׂעָרוֹת מִזְּקָנוֹ שֶׁל כֶּלֶב זָקֵן, וְקִשְׁרִי אֶת הַשַּׂק אֶל צַוַּאר בַּעְלֵךְ, וְהָיָה אִם יִשָּׂא אוֹתוֹ עַל צַוָּארוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים וְלֹא יְסִירֵהוּ אַף לְרֶגַע, יִהְיֶה בַעְלֵךְ קָשׁוּר אֵלַיִךְ כָּל הַיָּמִים וְלֹא יַעַזְבֵךְ עוֹד. עַכְשָׁו לְכִי לָךְ הַבַּיְתָה לִקְרַאת אִישֵׁךְ הַטוֹב.

(מכה בכף בקלחת, מראה לה על הדלת).

עגונה:

לֵילְיָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת יְקָרוֹת

(יוצאת).

מכשפות:

לֵילְיָא טָבָא גַם לָךְ, אִשָּׁה טוֹבָה, אִשָּׁה יָפָה.

(הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת).

מכשפה ב':

אִלּוּ הָיִיתִי בַעְלָהּ, הָיִיתִי בוֹרֵחַ מִמֶּנָּה גַם אָנִי, אִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת כְּמוֹתָהּ!

מכשפות:

הַהּ…הַהּ…הַה…הַה…

יוחני:

אִשָּׁה זוּ אֵינָה הַיְחִידָה בָעוֹלָם הַמְּגָרֶשֶׁת אֶת בַּעְלָהּ מִבֵּיתָהּ בְּמַרְאֵה פָּנֶיהָ הַמְּכוֹעָרִים וּבְמַעֲנֵה־לְשׁוֹנָהּ שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק. אֶלָּא שֶׁכְּנֶגְדָן, יֶשְׁנָם גְּבָרִים בָּעוֹלָם שֶׁאֵינָם כַּדָּאִים שֶׁהָאָרֶץ תִּשָׂא אוֹתָם עָלֶיהָ. וְאִם נְשֵׁיהֶם אֵינָן בּוֹרְחוֹת מֵהֶם הֲרֵי זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַנָּשִׁים מָקוֹם לִבְרֹחַ שָׁמָהּ… אוּלָם אֲנַחְנוּ עָמַדְנוּ בְאֶמְצַע שִׂיחָתֵנוּ עַל אוֹדוֹת הַנְּזִירִים וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֲשֶׁר הִשְׁתַּדֵּל לִפְנֵי יַנַּאי הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בִסְכוּם קָרוֹב לִשְׁלשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים כְּדֵי לִקְנוֹת קָרְבָּנוֹת בְּעַד הַנְּזִירִים שֶׁלֹא חָפְצוּ לִהְיוֹת עוֹד נְזִירִים כִּי אִם אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים כְּכָל אָדָם.

מכשפה ג':

אֲבָל מֵאַיִן בָּא פִּתְאֹם לְשִׁמְעוֹן אוֹצַר כֶּסֶף כָּזֶה? אֵיךְ הִשִּׂיג אֶת הַחֵצִי שֶׁהָיָה עָלָיו לְהַמְצִיא?

יוחני:

הֲרֵי זֶהוּ מַעֲשֵׂה הַצְחוֹק וְהָעָרְמָה שֶׁעָשָׂה. עִם כָּל עֲנִיוּתוֹ, תְּמִימוּתוֹ, וְעִנְוְתָנוּתוֹ, הֲרֵי הוּא עָרוּם מְאֹד לִכְשֶׁיִּרְצֶה. הוּא מָצָא כִּי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַנְּזִירִים, כְּמוֹ שֶׁקָרְאוּ לְעַצְמָם בְּרֹב גַּאֲוָתָם, עַל פִּי דִין הַפְּרוּשִׁים אֵינָם נְזִירִים כְּלָל, כִּי בְשָׁעָה שֶׁנָּדְרוּ עַל עַצְמָם אֶת הַנֶּדֶר לֹא הָיָה לִבָּם מְכֻוָּן אֶל הַדְּבָרִים שֶׁהוֹצִיאוּ מִפִּיהֶם. לְמָשָׁל, הוּא שָׁאַל אוֹתָם: אִם הָיוּ לָכֶם אוֹתָם הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם, הֳיִיתֶם פּוֹרְשִׁים מֵהֶם? וְהֵם עָנוּ, לֹא! בְאָלֶּף רַבָּתִי. וּכְשֶׁרָאָה כִי כָל נִדְרָם הָיָה כְעֵין חִקּוּי וּמִּצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, הִתִּיר לָהֶם אֶת הָאֲסוּרִים שֶׁאָסְרוּ אֶת עַצְמָם בָּהֶם, כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ נְזִירִים כְּלָל, וְעַל כֵּן אֵין הֵם חַיָּבִים כְּלָל לְהַקְרִיב קָרְבַּן נָזִיר. אֶלָּא, שֶׁלֹא כֻלָּם הָיוּ חֲכָמִים לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה כְהוֹגֶן, וּכְמֵאָה וַחֲמִשִּׁים מֵהֶם הָיוּ שׁוֹטִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ כִי הִתְכַּוְּנוּ בְּכָל־אֹפֶן לְהִנָּזֵר מִן הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים, וְשִׁמְעוֹן לֹא מָצָא לָהֶם פֶּתַח לְהַתִּיר אֶת נִדְרָם, וְלָכֵן הִשְׁתַּדֵּל לִפְנֵי יַנַּאי שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְעַד אֵלֶּה אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל, וּכְשֶׁקִּבֵּל אֶת הַכֶּסֶף וְחִלְקוֹ בֵין אֵלֶּה הַשּׁוֹטִים, קָרָא לְיֶתֶר הַנְּזִירִים וְהִתִּיר לָהֶם אֶת נְזִירוּתָם בְּלִי קָרְבָּן, וְהָיָה דוֹמֶה כְאִלּוּ נָתַן לָהֶם אֶת הַסַּךְ שֶׁל אֶלֶף וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים הַשֶּׁקֶל מִכִּיסוֹ וּבִמְזֻמָּנִים.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

יוחני:

צוֹחֲקוֹת אַתֶּן, הֲלֹא? אוּלָם לֹא דְבַר

צְחוֹק הָיָה בְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם מִפִּי צְדוּקִי אֶחָד, שׂוֹנְאוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, אֲשֶׁר אָכַל בֵּיהּ קוּרְצָא. כְּיָדוּעַ לָכֶם, שׂוֹנְאִים הַצְּדוּקִים לַפְּרוּשִׁים עַל כִּי הֵם מַמְצִיאִים מִצְוֹת וְחֻקִּים חֲדָשִׁים לֵבְּקָרִים בְּדָרְשָׁם אֶת הַתּוֹרָה בִדְרָשׁוֹת וּפֵרוּשִׁים, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַצְּדוּקִים טוֹעֲנִים כִּי דַי לָהֶם בַּחֻקִּים וְהַמִּצְוֹת הַכְּתוּבִים מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. אַךְ גַּם הַפְּרוּשִׁים אֵינָם מְחַבְּבִים אֶת הַצְּדוּקִים בְּיוֹתֵר עַל שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים בְּאַהֲבָה אֶת הַמִּצְוֹת הַנִּלְמָדוֹת עַל פִּי הַדְּרָשׁ, מְוַתְּרִים עַל הַשָּׂכָר שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא הַמֻּבְטָח לְעוֹשֵּׂיהֶן, וּבוֹחֲרִים בְּחֹפֶשׁ וְעוֹלָם־הַזֶּה בִּמְקוֹמָם. וְהִנֵּה יַנַּאי הַצְּדוּקִי לֹא הִבְדִיל בֵּין אֵלֶּה וּבֵין אֵלֶּה, אוֹ שֶׁכֻּלָּם נְזִירִים וְכֻלָּם צְרִיכִים לְהַקְרִיב קָרְבַּן נָזִיר, אוֹ שֶׁכֻּלָּם אֵינָם נְזִירִים וּפְטוּרִים. אֲבָל לֹא עַל זֶה בִּלְבָד שֶׁדַּעַת שִׁמְעוֹן הַפְּרוּשִׁי הָיְתָה לֹא כְּדַעַת יַנַּאי הַצְּדוּקִי כָעַס הַמֶּלֶךְ כִּי אִם גַּם עַל זֶה שֶׁשִּׁמְעוֹן הֶרְאָה אֶת עַצְמוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, וְהַמֶּלֶךְ, כְּכָל בַּעַל גַּאֲוָה, חָסֵר הָיָה אֶת חוּשׁ הַבְּדִיחָה וְהַצְּחוֹק וְהִרְגִּישׁ אֶת־עַצְמוֹ נֶעֱלָב מִזֶּה שֶׁשִּׁמְעוֹן רִמָּה אוֹתוֹ, אַף כִּי לְשִׁמְעוֹן עַצְמוֹ לֹא הָיְתָה כָּל־טוֹבַת־הַנָּאָה מִזֶּה, וּבִקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ אוֹ לָשִׂים אוֹתוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. וְכִרְאוֹת שִׁמְעוֹן כִּי כָל חָכְמָתוֹ וְצִדְקָתוֹ, וְאַף יִחוּסוֹ לַמַּלְכָּה לֹא יַעַמְדוּ לוֹ בְעֵת צָרָה, נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וַיַּעַשׂ פְּלֵטָה, כְּבַר־נַשׁ פָּשׁוּט.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

כנור

(מתנגן מאחורי הפרגוד, כעין סערענייד של אהבה):

יוחני:

נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, מָה הַקּוֹל הַזֶּה מוֹדִיעַ לָנוּ.

מכשפות

(קמות, כקודם):

הוּקִי פּוּקִי, תֻּכִּי שְׁרוּקִי,

חֲרִיקִי בוּקִי, סְרוּקִי סְלוּקִי,

נַעֲרָה אוֹהֶבֶת, בְּלִבָּה שֲׁלְהֶבֶת,

בְּצָעִיר אֶחָד עֵינֶיהָ תָּלְתָה,

וּמֵאַהֲבָה אֵלָיו חָלְתָה;

אַךְ הוּא לִבּוֹ אֵלֶיהָ לֹא יָשִׂים,

מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים;

מַרְאֵה־פָּנָיו אֶת לִבָּהּ יְחַרְחֵר,

וְהוּא בָהּ גַּם הַרְהֵר לֹא יְהַרְהֵר;

וּמִזֶּה נָבִין בֶּטַח

כִּי הוּא תַּלְמִיד לְבֶן־שָׁטַח;

כָּל־יָמָיו יֶהְגֶּה בַּתּוֹרָה,

וְזוּ הִפִּילָה עָלָיו מוֹרָא;

כָּל אִשָּׁה בְעֵינָיו פִּי פַחַת,

וּכְשֵׁדָה שְׁחוֹרָה מִשַּׁחַת;

וְהִנֵּה תָבוֹא הַבְּתוּלָה, מֵאַהֲבָה אֲכוּלָה,

לְבַקֵּשׁ קֶסֶם תַּאֲוָה, לְעוֹרֵר בּוֹ אֶת הָאַהֲבָה;

אִם לָאֱמֶת נְכַוֵּן, נַגֵּן כִּנּוֹר, נַגֵּן.

כנור

(מתנגן שוב מאחורי הפרגוד, ואפשר המכשפה הפורטת על הנבל עוזרת לכנור הנסתר):

יוחני:

הֵיטֵב כִּוַּנְתֶּן, בְּנוֹתַי.

(מוציאה ומרימה את הכף):

אַכֶּה בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף;

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתַּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה בכף אחת בקלחת, הדלת נפתחת ונערה נכנסת, יפה ונעימה, וקולה ערב לאזן. הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת).

חנה:

עַרְבָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת.

מכשפות:

עַרְבָא טָבָא גַם לָךְ, עַלְמָה עֲדִינָה.

יוחני:

מַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַלְמָה עֲדִינָה, וְנַעֲשֶׂינָה.

חנה:

גְּדוֹלָה צָרָתִי, וְאֵין לִי מוֹשִׁיעַ. אֲהוּבִי יִשְׂנָאֵנִי, וְעֵינַי כָּלוֹת מִיַּחֵל אֵלָיו כִּי יִפְנֶה אֵלָי. מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַן הֲפוֹךְ אֶת לִבּוֹ הַשּׂוֹנֵא לֶאֱהָבֵנִי?

יוחני:

מַה שְׁמֵךְ, עַלְמָה עֲדִינָה, וּמַה שֵׁם אֲהוּבֵךְ, וּמַה עֶסְקוֹ?

חנה:

שְׁמִי חַנָּה בַת יְהוּדָה; שֵׁם אֲהוּבִי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּבַתּוֹרָה הוּא עוֹסֵק.

יוחני:

הִתְנַחֲמִי, עַלְמָה עֲדִינָה. אֲהוּבֵךְ לֹא יִשְׂנָאֵךְ, כִּי עוֹד לֹא רָאָה אֶת פָּנַיִךְ. לוּ רָאָךְ, אֲהֵבֵךְ. אַךְ הַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת כְּחַיִץ בֵּינֵךְ וּבֵין אַהֲבָתוֹ לָךְ. (אל המכשפות) שִׂימֶנָה, בְּנוֹתַי, קֶסֶם עַל הַנַעֲרָה, וְהַקֶּסֶם יִמְשֹׁךְ אֵלֶיהָ אֶת עֵינֵי הַצָּעִיר הַשְּׁקוּעוֹת בַּתּוֹרָה, כִּמְשׁוֹךְ הַחֶבֶל אֶת הַשּׁוֹר לַמַּחְרֵשָׁה, וְהָיְתָה לוֹ הַנַּעֲרָה כְּמַעְיַן מַיִם לַצָּמֵא בַמִּדְבָּר, כִּתְמָרִים מְתוּקִים לַמִּתְעַלֵּף בָּרָעָב.

(אל מכשפה ו', המתעדנת על הספה)

אַתְּ, אִיזֶבֶל, תִּהְיִי חֲלִיפָתוֹ וּתְמוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּמִמֵּךְ יַעֲבֹר הַקֶּסֶם אֵלָיו. קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי.

מכשפות

(קמות כקודם, יוצאות במחולות מסביב לחנה, מנענעות בזרועותיהן לימין ולשמאל, ובאותה שעה מזמרות במקהלה, או כל אחת אומרת שורה אחת, כשהן פונות אל איזבל. זו נפנית לה לקרן זוית, עומדת ומתנענעת כבחור הישיבה הלומד גמרא ומזמזמת לה בזמזומו, עד שהקסם מתחיל לפעול עליה, והיא נגשת אל חנה ועושה כמפורט למטה. בנתים עוסקת הזקנה בפטום סמים שונים על יד איזה שלחן, שמה את הסמים בבקבוק ויוצקת עליהם איזה נוזלים מבקבוקים שונים, עד שהמכשפות גומרות דבריהן):

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

(מחכות, אך זו אינה פונה אליהן):

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

(זו מוסיפה להתנועע):

מַדּוּעַ אֵינְךָ עוֹנֶה? לְאָן אַתָּה פּוֹנֶה?

הַרוֹעֶה אַתָּה צֹנֶה? כֶּסֶף אַתָּה מוֹנֶה?

קַרְקַע אַתָּה קוֹנֶה? בַּיִת אַתָּה בּוֹנֶה?

לֹא! פִּרְקְךָ אַתָּה שׁוֹנֶה!

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

כָּל־הַיּוֹם פִּיךָ פָּשׂוּק, בְּלִמּוּד תּוֹרָה אַתָּה עָסוּק,

מְגַמֵּא פָּסוּק אַחַר פָּסוּק, וְרוּחֲךָ שָׁמַיְמָה נָסוּק;

אֶל סַפְסַל בֵּית מִדְרָשְׁךָ רָתוּק, גֵוְךָ בֵין שְׁנֵי הַיְּצָרִים רָסוּק,

מֵעֹנֶג וְאַהֲבָה עָשׁוּק, כְּמוֹ לִבְּךָ מִצּוּר יָצוּק,

וְאַתָּה כָּל כַּךְ חָשׁוּק, וְאֶלֶף פְּעָמִים נָשׁוּק!

(אך היא מוסיפה להתנועע):

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

הִנֵּה חֵץ אֵלֶיךָ שָׁלוּחַ, בְּאֶרֶס הָאַהֲבָה הַחֵץ מָשׁוּחַ,

(והן עושות בידיהן כיורות חץ מקשת, כלן בבת אחת, ובאותה שעה מרימה איזבל את יד שמאלה ללבה, כאלו נפצעה בחזה, ונאקה “אוי!” מתפרצת מפיה):

לֵב אַבְנְךָ יְהֵא פָּלוּחַ, וּבְשֶׁמֶשׁ הָאַהֲבָה יְהֵא זָרוּחַ,

וְלִפְנוֹת עֶרֶב כְּשֶׁהַיּוֹם יָפוּחַ, תֵּצֵא עִם חַנָּה בַשָּׂדֶה לָשׂוּחַ.

איזבל (מפסיקה משנתה וזמזומה, פונה לצדן, ובראש מורד, ובפסיעות קטנות, כמהססת בדבר, היא נגשת אליהן לאט לאט, נכנסת לפנים מן מעגל המחוללות ועומדת אצל חנה).

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

עֵינֶיךָ הַלֵּאוֹת פְּקַח, אֶת חַנָּה רְאֵה וּשְׂמַח,

וּמֵהִתְרַגְּשׁוּת הֵאָנַח וּצְוַח,

אַרְצָה עַל בִּרְכֶּיךָ צְנַח, וּבְרוּחַ שָׁפָל, שַׁח,

יָדְךָ לִלְבָבְך שְׁלַח, וּבְשִׂיחַ אַהֲבָה אַתָּה לָהּ פְּתַח.

איזבל

(עושה ככה):

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן!

אֶל חַנָּה אֲהוּבָתֵךְ גְּשָׁה, אֶת יָדָהּ אֳחוֹז וּשְׁקָה,

אַחֲרֶיהָ לְכָה, וּבְאָזְנֶיהָ קְרָא;

אֲהַבְתִּיךְ, חַנָּה, אַהֲבָה רַבָּה,

אַהֲבָתִי לָךְ כַּמָּוֶת עַזָּה!

איזבל:

אֲהַבְתִּיךְ חַנָּה, אַהֲבָה רַבָּה,

אַהֲבָתִי לָךְ כַּמָּוֶת עַזָּה!

(נושקת לחנה על ידה, ומצטרפת למחוללות המוסיפות לחול מסביב לחנה).

יוחני:

לֵכְנָה בְעִקְבוֹתַי, בְּנוֹתַי.

(היא הולכת ושופכת מן הבקבוק על הרצפה טפות טפות, כאכר הנוטע גרעיני פרות, וכל המכשפות הולכות אחריה; היא מוסרת את הבקבוק לחנה)

לְכִי־נָא בְּרֹאשׁ.

(חנה הולכת בראש המחול וכלן נגררות אחריה)

זֶה דַי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. מִן הַנּוֹזֵל שֶׁבְּבַקְבּוּק זֶה תִּשְׁפְּכִי מִסָּבִיב לָךְ בְּעִגּוּל טִפּוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל־יוֹם וָיוֹם, וְהָרוּחוֹת יְפַזְרוּ אֶת רֵיחָן לְכָל־עֵבֶר, וּבְהָרִיחַ אֲהוּבֵךְ אֶת הָרֵיחַ הַנִּפְלָא יָרוּץ לִקְרָאתֵךְ כְּרוּץ הַכֶּלֶב לִקְרַאת אֲדוֹנוֹ.

(נותנת לה קפסא)

מִקֻּפְסָא זוּ תָרִיחִי שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּכָל בֹּקֶר תֵּכֶף לְקוּמֵךְ.

(חנה מריחה, וכל המכשפות מתפזרות למקומותיהן)

עַכְשָׁו, עַלְמָה עֲדִינָה, לְכִי־לָךְ הַבַּיְתָה בְלֵב בָּטוּחַ כִּי חֶפְצֵךְ יִנָּתֵן לָךְ, וְשׁוּבִי הֵנָּה אַחֲרֵי חֹדֶשׁ יָמִים.

(מכה בכף אחת בקלחת, הדלת נפתחת,)

חנה

(מניחה על השלחן טבעת זהב):

לֵילְיָא טָבָא לָכֶן, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת.

(יוצאת. הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת).

מכשפה ד':

אִלּוּ הָיִיתִי בָחוּר, הָיִיתִי מִתְאָהֵב גַּם אֲנִי בְנַעֲרָה זוּ. גַם אֲנִי הָיִיתִי יָפָה כְּמוֹתָהּ בְּנַעֲרוּתִי.

(מרימה את הטבעת ושמה אותה על אצבעה).

יוחני

(וגם יתר המכשפות צוחקות אתה):

הַה…הַה…הַה… מְכוֹעָרָה כְּמוֹתֵךְ⁶ הָיִית עַלְמָה יָפָה בְנַעֲרוּתֵךְ כְּמוֹתָהּ?

(עם יתר המכשפות)

הַה…הַה…הַה… הַנִּיחִי נָא אֵת טַבַּעַת הַזָּהָב בְּתֵבַת הַשֻּׁלְחָן, בְּבַקָּשָׁה.

(קמה, לוקחת ממנה את הטבעת ומניחה אותה בתבת השלחן, וכל המכשפות שבות לעבודתן)

וּבְכֵן, בְּנוֹתַי, רוֹאוֹת אַתֶּן אֶת־הַכֹּחַ הַמִּתְנַגֵּד לָנוּ אֲשֶׁר אָנוּ צְרִיכוֹת לְהִלָּחֵם בּוֹ תָמִיד? נַעֲרָה יָפָה כְּמוֹתָהּ שֶׁבְּיָפְיָהּ הָיְתָה יְכוֹלָה לְהָמֵס אֶת־הַלֵּב הֶחָזָק מִצּוּר, מֵחַלָּמִישׁ, אֵינָהּ עוֹשָׂה כָּל־רֹשֶׁם עַל תַּלְמִידֵי בֶן שָׁטַח. רַק אֲנַחְנוּ בִכְשָׁפֵינוּ נוּכַל לְהַכְרִיעָם לְפָנֵינוּ. אוּלַי יִזְדַּמֵּן לָכֶן הַמִּקְרֶה לְהִפָּגֵשׁ הַלַּיְלָה בְאֶחָד מֵהֶם, כִּי בְלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת שׁוֹלְטִים הָרוּחוֹת וְהַמֵּזִּיקִים, וְאֶפְשָׁר יִצְרְרוּ אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו בְּכַנְפֵיהֶם וְיַנִּיחוּם אֵצֶל פֶּתַח מְעָרָתֵנוּ, וּבִלְתִּי סָפֵק יַעַזְרוּ לָנוּ לְנַצֵּחַ אֶת־תַּלְמִידָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, וְאֶפְשָׁר אֵת בֶּן־שָׁטַח בְּעַצְמוֹ.

מכשפה ה':

וְאָז נַעֲשֶׂה לוֹ אֵיזֶה דָבָר אֲשֶׁר בִּגְלָלוֹ יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹת פְּלֵטָה עוֹד הַפַּעַם.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

מכשפה ו':

אֲבָל עוֹד לֹא שָׁמַעְנוּ מַה קָּרָה אוֹתוֹ בַסוֹף אַחֲרֵי שֶׁבָּרַח מִפְּנֵי יַנַּאי הַמֶּלֶךְ. מְעַנְיֵן מְאֹד לָדַעַת. סַפְּרִי נָא זְקֵנָה, אֶת הַסּוֹף.

יוחני:

זוֹכְרוֹת אַתֶּן אֵת הַפִּתְגָּם הַיָּדוּעַ, “אִם הַסּוֹף טוֹב, הַכֹּל טוֹב”, וְהִנֵּה פֹּה נִתְאַמֵּת אוֹתוֹ הַפִּתְגָּם. וְכַךְ הָיָה מַעֲשֶׂה. בְּהִתְחַבְּאוֹ בֵין הֶהָרִים וּבַמְּעָרוֹת, מָצָא שִׁמְעוֹן יוֹם אֶחָד אוֹצָר גָּדוֹל שֶׁל דִנְּרֵי זָהָב, וּמַרְגָּלִיּוֹת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְאִישׁ לֹא יָדַע אֶת הַדָּבָר. וּכְשֶׁמֵּת יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, וְהַמַּלְכָּה שְׁלוֹמִית, אֲחוֹת שִׁמְעוֹן, עָלְתָה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה, יָצָא שִׁמְעוֹן מִמַּחְבּוֹאוֹ, שָׁב לְבֵיתוֹ וַיָּבֵא עִמּוֹ אֵת כָּל הָאוֹצָר וַיְּהִי לֶעָשִׁיר גָּדוֹל.

מכשפה א':

אֶפְשָׁר גָּנַב אוֹ גָזַל אֶת הָאוֹצָר בְּמָקוֹם שֶׁלֹא הָיוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ?

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

כלבים:

(נובחים מאחורי הפרגוד):

הַב! הָב! הַב! הָב!

יוחני:

נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, וֶאֱמֹרְנָה מִי הַבָּא הֵנָּה עַכְשָׁו.

מכשפות:

(קמות כקודם, אבל בתנועות שונות מן הקודמות, ובפנים מתעוים, כאלו מגרשות הן את מישהו שלא יתקרב אליהן):

הוּקִי פּוּקִי, תֻּכִּי שְׁרוּקִי,

חֲרִיקִי בוּקִי, סְרוּקִי סְלוּקִי,

חָסִיד שׁוֹטֶה, מְעִיל אָרוֹךְ עוֹטֶה,

צַדִּיק תָּמִים, מֵרִיחַ בְּשָׂמִים,

פֵּאוֹתָיו אֲרֻכּוֹת, פָּנָיו צְמוּקוֹת,

עָנִי וֵחֲסַר עֶרֶךְ, מְהַלֵּךְ לוֹ בַדֶּרֶךְ,

יִשְׁמְרוּנוּ הַשֵּׁדִים, מִפְּגִיעָה בַחֲסִידִים,

יֵלֶךְ לוֹ הָלְאָה, וְאַל יָבִיא תַּקָּלָה,

לָנוּ וְלִזְקֶנְתֵּנוּ, בֵּיתֵנוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ;

אִם אֵין פַּחְדֵנוּ פַּחַד שָׁוְא,

יִנְבְּחוּ כְלָבֵינוּ הַב, הָב! הַב, הָב!

(והן מתפזרות כל אחת לעברה).

כלבים:

(בוכים כקודם):

הַב, הָב! הַב, הָב! הַב, הָב!

יוחני:

(בכעס, מכה במשענתה על הרצפה):

מַה?! יְרֵאוֹת אַתֶּן אֶת הַחֲסִידִים? מְשֹׁכְנָה אוֹתוֹ לְכַאן, וִיהִי לָנוּ צְחוֹק עַל הֶחָסִיד הַשּׁוֹטֶה הַהוֹלֵךְ לְבֵית מְכַשֵּׁפוֹת זְקֵנוֹת הַנִּרְאוֹת כִּצְעִירוֹת, וְנוֹשְׁקָן וְחוֹשֵׁב אוֹתָן לְיָפוֹת אַף כִּי מְגֻנּוֹת הֵן וּמְכוֹעָרוֹת, וְטַעֲמָן פָּגוּם, וְרֵיחָן רָע, וְנִדְמֶה לוֹ כִבְשָׂמִים. חָ… הָ… חָ….

(אבל המכשפות כועסות עליה על זה שהיא נותנת בהן טעם לפגם, ואינן ממהרות לעשות כמצותה, על כן היא מאיצה בהן שוב)

מְשֹׁכְנָה אוֹתוֹ לְכַאן, יְפֵהפִיּוֹתַי, בְּקִסְמֵיכֶן, יָבוֹא וְיִתְעַנֵּג בְּחֶבְרַתְכֶן הַנְּעִימָה. קְסֹמְנָה! קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי!

מכשפות:

(מתפיסות):

בֹּא־נָא חָסִיד, רְאֵה אֶת הֶעָתִיד,

בְּעוֹלָם זֶה לְפָנֶיךָ;

פְּשׁוֹט אֵלֵינוּ יָדֶיךָ,

וּבִקְרִיאוֹת תַּרְנְגֹלוֹת, נֵצֵא בִמְחוֹלוֹת;

תִּרְקוֹד אִתָּנוּ אֶת רִקּוּדֶיךָ,

תְּחַבְּקֵנוּ וּנְחַבְּקֶךָ,

תְּנַשְּׁקֵנוּ וּנְנַשְּׁקֶךָ;

וְאַחֲרֵי נַשֶּׁקְךָ אֶת כָּל הַקְּבוּצָה,

נְמָרֵט אֶת פֵּאוֹתֶיךָ,

נְשַׁבֵּר אֶת כָּל־עַצְמוֹתֶיךָ,

וְנַשְׁלִיכְךָ הַחוּצָה.

הַה…הַה…הַה…הַה…

(והן עושות בידיהן כמי שקורא לרעו ומרמז לו בידו לגשת אליו; בתחלה הן עומדות אצל הדלת, ולאט לאט מתרחקות ממנה כשהן מניעות בידיהן, להגיד כי החסיד הולך ומתקרב אל הדלת).

יוחני

(מרימה את הכף):

הֵיטַבְתֶּן לִקְסֹם הַפַּעַם, בְּנוֹתַי. אֶמְחָא בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף:

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתָּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מוחאת בכף, הדלת נפתחת):

מכשפות:

מוּרָם הַפֶּלֶס, פְּתוּחָה הַדֶּלֶת,

אַל תַּעֲמֹד כַּנֵּס, הַחֶדְרָה הִכָּנֵס;

אֱחֹז בְּיָדֵינוּ, וְנִרְקּד רִקּוּדֵינוּ,

וּמֵרֹב אֹשֶׁר וְעֹנֶג,

לִבְּךָ יִמַּס כַּדּוֹנַג.

(מתחלקות לשתי קבוצות).

חסיד:

(נראה בפתח, ומדבר לאט לאט, כאדם הבטוח בכחו ובגבורתו):

אָגְרַת אָזְלַת,

אוּסְיָא בְלוּסְיָא,

מִתְקַטְּלִין בְּחֵיק קֳבָל!

יוחני:

קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי, הַרְאֶינָה אֶת כֹּחֲכֶן, וְאַל תִּתֵּנָּה לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּט.

חסיד:

זֶפֶת רוֹתַחַת בְּסַּל נָקוּב לְפִיכֶן,

נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת!

קֶרַח קַרְחֵיכֶן, פֶּרַח פִּרְחֵיכֶן,

יִתְפַּזְּרוּ תַבְלִינֵיכֶן,

נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת!

יַפְרִיחַ הָרוּחַ

כַּרְכּוֹם חָדָשׁ שֶׁבִּידֵיכֶן,

נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת!

יוחני: (כמנצחת עליהן מזרזת אותן, כי שתקו עד הנה מפחד החדוש שבזה, שאין להן שליטה עליו):

קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי, קְסֹמְנָה, וְנִרְאֶה מִי יְנַצֵּחַ, הַפְּסוּקִים אוֹ הַכְּשָׁפִים, הֶחָסִיד אִם הַמְכַשֵּׁפָה. קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי, קְסֹמְנָה.

(המכשפות יוצאות במחולות ועושות בזרועותיהן ביתר עז, והחסיד עומד על המפתן ומצליף בידו כמי המגרש זבוב טורד או מחשבה רעה, והמכשפות עוברות על פניו בעגול רחב וכל אחת מראה לו את יפיה וצוחקת לו צחוק של הזמנה להכנס).

חסיד:

הֲוֵית פָּקִיק, פָּקִיק הֲוֵית,

אָרוּר שָׁבוּר וּמְשׁוּמָת;

בַּר טִיט, בַּר טָמַא, בַּר טִינָא,

כְּשַׁמְגָּז, מְרִיגָז, וְאַסְטְמַאי!

(אולם יפי המכשפות, כנראה, מנצח את הפסוקים, והחסיד דורך ושם את רגלו לפנים מן המפתן. אבל ברגע ההוא מופיע “מת” בתכריכיו הלבנים מאחורי החסיד, וטופח לו על חזהו בזרועו העטופה לבנים, והחסיד נופל לאחוריו בהקשה על הרצפה. הזקנה מכה בכף שתים בקלחת, והדלת נסגרת. כל המכשפות רצות נבהלות אל הזקנה ונדחקות אליה).

מכשפה ב'

(בחרדה):

רָאִיתִי כְּמֵת עָטוּף לְבָנִים נוֹשֵׂא אֶת הֶחָסִיד הַחוּצָה הַרְחֵק מִן הַמְּעָרָה. מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, זְקֶנְתֵּנוּ?

מכשפות (רועדות):

מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, מוֹרָתֵנוּ הַמְּכַשֵּׁפָה הַגְּדוֹלָה, יוֹחֲנִּי בַת רְטִיבָא?

יוחני:

מֵת אֶחָד, אָבִיו אוֹ אָחִיו שֶׁל הֶחָסִיד בָּא לְהַצִּילוֹ מִיָּדֵינוּ. כְּנִרְאֶה, חָסִיד זֶה אָדָם גָּדוֹל הוּא. אֵינְכֶן מְלֻמָּדוֹת עוֹד דַיכֶן בְּדַרְכֵי הַכְּשָׁפִים. אוּלָם אַל יִפֹּל רוּחֲכֶן עֲלֵיכֶן. לֹא הַפְּסוּקִים נִצְּחוּ אֶת קִסְמֵיכֶן כִּי אִם הַמֵּתִים. בַּפַּעַם הַבָּאָה תְּנַסֶּינָה אֶת כֹּחֲכֶן בַּאֲנָשִׁים צְעִירִים אֲשֶׁר דָּם חַם נוֹזֵל בְּעוֹרְקֵיהֶן, וְלֹא בַחֲסִידִים זְקֵנִים וִיבֵשִׁים כְּלוּלָב דְּאֶשְׁתַּקַּד, וַעֲנִיִּים כִּכְלָבִים. הָעֲנִיִּים אֵינָם רְגִילִים לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל יִצְרָם הָרָע תֵּכֶּף כְּמוֹ הָעֲשִׁירִים.

(המכשפות שבות למקומן ולעבודתן)

גַּם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הָיָה מְסֻכָּן לָנוּ יוֹתֵר אִלּוּ נִשְׁאַר עָנִי כְקֹדֶם. הָעֲנִיִּים, מִדָּה מְגֻנָּה יֵשׁ בָּהֶם, עֵינָם רָעָה בְשֶׁל אַחֵרִים, וְהֵם מַחֲזִיקִים בְּמִדַּת סְדוֹם, “גַּם לִי, גַּם לָךְ, לֹא יִהְיֶה”. צְרִיכוֹת אָנוּ לְהוֹדוֹת לְמַזָּלֵנוּ שֶׁבֶּן שָׁטַח נִתְעַשֵּׁר עשֶׁר גָּדוֹל, וְנוֹהֵג כְּכָל הָעֲשִׁירִים, הַשְּׂמֵחִים בְּחֶלְקָם הֵם, מְבַקְּשִׁים מְנוּחָה וְשַׁלְוָה לְעַצְמָם וּמְנִיחִים לַאֲחֵרִים.

מכשפה ג':

אֶפְשָׁר מִפְּנֵי שֶׁגָּנַב אֶת־הָאוֹצָר אוֹ גָזַל אוֹתוֹ עַל כֵּן שׁוֹקֵט הוּא עַל שְׁמָרָיו וְנִמְנָע מֵעֲשׂוֹת רַעַשׁ וּמְרִיבוֹת כְּדֵי שֶׁבְּנֵי אָדָם לֹא יַתְחִילוּ לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת וְלַחֲקוֹר בִּדְבַר מְצִיאָתוֹ וְלֹא יִמְצְאוּ שֶׁמְּצִיאָתוֹ אֵינָהּ מְצִיאָה כְשֵׁרָה אֶלָּא “מְצִיאַת גַּנָּב”…

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

יוחני:

אֵין אַתֶּן מַכִּירוֹת עוֹד אֵת שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. הֲלֹא שְׁמַעְתֶּן אֶת־הַמַּעֲשֶׂה בְּמַרְגָּלִית אֶחָת? אָמְנָם, עִם הָעֲרוּמִים הוּא עָרוּם שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ. וְאִלּוּ הָיָה נוֹתֵן אֶת־לִבּוֹ לִכְשָׁפִים, אֶפְשָׁר הָיָה הַמְּכַשֵּׁף הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בָּעוֹלָם. אוּלָם בַּמֶּה שֶׁנּוֹגֵעַ לְעַצְמוֹ וְלִבְשָׂרוֹ, הֲרֵיהוּ צַדִּיק שׁוֹטֶה כְּכָל־הַצַּדִּיקִים. אֵין אִישׁ נֶאֱמָן כְּמוֹתוֹ. נִזְהָר הוּא שֶׁלֹא לִנְגֹעַ בְּשׁוּם דָּבָר מִשֶּׁל אַחֵרִים, לֹא רַק עַכְשָׁו כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ דַי מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל גַּם בִּימֵי עָנְיוֹ וּמְרוּדָיו הָיָה כָךְ. אִם הִבְטִיחַ, יָקִים. וְאִם הוֹצִיא אֵיזֶה דִין אוֹ חֹק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל־עַצְמוֹ שֶׁל הַדִּין הֶחָדָשׁ לֹא בָא אֶלָּא לְהוֹצִיא מִלִּבָּם שֶׁל הַצְּדוּקִים, לֹא יַחְזֹר מִדְּבָרָיו וְלֹא יַטֶּה אֶת הַמִּשְׁפָּט אַף כִּי עַל יְדֵי זֶה הוּא מְסַכֵּן אֶת נַפְשׁוֹ אוֹ הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה לוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה שָׂנֵאנוּ אוֹתוֹ, אֲנִי וַחֲבֵרוֹתַי, מִפְּנֵי שֶׁאָמַר פַּעַם אַחַת בִּימֵי עָנְיוֹ כִּי אִם יִתְמַנֶּה לִנְשִׂיא הַסַּנְהֶדְרִין יְבַעֵר אֶת כָּל־הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִן הָאָרֶץ; אוּלָם עַכְשָׁו, כַּאֲשֶׁר הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, אֵין אָנוּ אוֹהֲבוֹת וְאֵין אָנוּ שׂוֹנְאוֹת אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיָּנִיחַ לָנוּ וְלֹא יִגַּע בָּנוּ לְרָעָה.

מכשפה ד':

וּמָה הַמַּעֲשֶׂה בִּדְבַר הַמַּרְגָּלִית, שֶׁאָמַרְתְּ? סַפְּרִי נָא, זְקֵנָה.

יוחני:

הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כַּךְ הָיָה. כְּשֶׁהָיָה עָנִי גָדוֹל הָיָה מִתְפַּרְנֵס מֵעֲבוֹדַת הַדְּיוֹ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מֵאֱגוֹזֵי עָפָץ, וְהָיָה הוֹלֵךְ רַגְלִי בְכָל־יוֹם אֶל הַיַּעַר וּמְלַקֵּט לוֹ שַׂק מָלֵא אֱגוֹזֵי עָפָץ וְנוֹשְׂאָם עַל שִׁכְמוֹ, כִּי יָדוֹ לֹא הִשִּׂיגָה אַף לִקְנוֹת לוֹ חֲמוֹר לִטְעֹן עָלָיו אֶת הַשַּׂקִּים הַכְּבֵדִים. וּכְשֶׁנִּפְנָה מֵעֲבוֹדַת הַדְּיוֹ הָיָה מְלַמֵּד אֶת־תַּלְמִידָיו בַּתּוֹרָה חִנָּם אֵין כָּסֶף. פַּעַם אַחַת שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ תַלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, מַדּוּעַ אֵין אַתָּה קוֹנֶה לְךָ חֲמוֹר לִטְעֹן עָלָיו אֵת שַׂקֵּי הָאֱגוֹזִים? עָנָה לָהֶם שִׁמְעוֹן, וּמֵאַיִן אֶקַּח כֶּסֶף לִקְנוֹת לִי חֲמוֹר? אָמְרוּ לוֹ, רַבֵּנוּ, אֲנַחְנוּ נִקְנֶה לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה תְשַׁלֵּם לָנוּ אֶת מְחִירוֹ קִמְעָה, קִמְעָה. הִסְכִּים. הָלְכוּ תַלְמִידָיו וְקָנוּ לוֹ חֲמוֹר מֵאַחַד הַיִּשְׁמְעֵאלִים. כְּשֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַחֲמוֹר מָצָא בֵין שַׂעֲרוֹת רַעְמָתוֹ אֶבֶן טוֹבָה אַחַת תְּלוּיָה עַל צַוָּארוֹ. שָׁאַל אוֹתָם, שֶׁל מִי הִיא הַמַּרְגָּלִית? אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, זוֹהִי בִרְכַּת ה' אֲשֶׁר שָׁלַח בְּמִקְנְךָ לְהַעֲשִׁירֶךָ, כִּי בְשָׁעָה שֶׁקָּנִינוּ אֶת־הַחֲמוֹר לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ וְגַם הַיִּשְׁמְעֵאלִי לֹא רָאָה וְלֹא יָדַע כִּי מַרְגָּלִית תְּלוּיָה בֵין שַׂעֲרוֹת רַעְמָתוֹ. אָמַר שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו, לְכוּ וְקִרְאוּ לִי אֶת הַיִּשְׁמְעֵאלִי. הָלְכוּ וְקָרְאוּ לוֹ. כְּשֶׁבָּא הַיִּשְׁמְעֵאלִי לְפָנָיו, אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן, הֵא־לְךָ הַמַּרְגָּלִית שֶׁמָּצָאתִי עַל חֲמוֹרְךָ, כִּי רַק חֲמוֹר קָנִיתִי וְלֹא מַרְגָּלִית.. לָקַח הַיִּשְׁמְעֵאלִי אֶת הַמַּרְגָּלִית, נָתַן לוֹ תוֹדָה וְהָלַךְ לוֹ. וְהַתַּלְמִידִים עָמְדוּ רֶגַע עֲצֵבִים, וַיֵצְאוּ גַם הֵם בְּפַחֵי נֶפֶשׁ.

מכשפה ה':

מָה הָיְתָה סִבַּת הִתְעַצְּבָם הֵם? הֲלֹא כְתַלְמִידֵי שִׁמְעוֹן הָיוּ מְחֻיָּבִים גַּם הֵם לְהָשִׁיב אֶת הָאֲבֵדָה.

יוחני:

לֹא הָיָה פֹּה אֲבֵדָה כְלָל, כִּי אִם מַתָּנָה שֶׁחָפְצוּ לִתֵּן לְרַבָּם, וּמִפְּנֵי שֶׁיָּדְעוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁלֹא יְקַבֵּל מֵהֶם שׁוּם דָּבָר בְּמַתָּנָה, בִּקְּשׁוּ וּמָצְאוּ תַחְבֻּלָּה אֵיךְ לְזַכּוֹתוֹ בָהּ שֶׁלֹא מִדַּעְתּוֹ. מֶה עָשׂוּ? הָלְכוּ וְקָנוּ מַרְגָּלִית אַחַת, וַיָּשִׂימוּ אוֹתָה בֵּין שַׂעֲרוֹת הֵחֲמוֹר כְּדֵי שֶׁשִּׁמְעוֹן יִמְצָאֶנָּה וְיִמְכְּרֶנָּה וְיִתְעַשֵּׁר וְלֹא יִצְטָרֵךְ עוֹד לַעֲבֹד קָשֶׁה לְפַרְנָסָתוֹ. אֶלָּא שֶׁשִּׁמְעוֹן בְטִפְּשׁוּתוֹ הָלַךְ וְקִלְקֵל אֶת הַכֹּל, וּמְאוּמָה לֹא הוֹעִילוּ בְתַחְבֻּלָּתָם, רַק אֶת הַיִּשְׁמְעֵאלִי הֶעֱשִׁירוּ.

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

מכשפה ו':

אִלּוּ קָרָה מַעֲשֶׂה כָזֶה אֶצְלֵנוּ, גַם אֲנַחְנוּ הָיִינוּ מְשִׁיבוֹת אֶת־הַמַּרְגָּלִית, הֲלֹא חֲבֵרוֹת?

מכשפות:

הַה…הַה…הַה…

חליל

(מחלל מאחורי הפרגוד):

יוחני:

נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, מָה חָלִיל יְחַלֵּל?

מכשפות

(קמות כקודם וכו'):

הוּקִי פּוּקִי, וכוֹ'

אַחַד הָעֲלָמִים, מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים,

שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הוֹלֵךְ לוֹ בֶטַח,

תָּם וְצָנוּעַ, בְּמַחֲשָׁבָה שָׁקוּעַ,

חוֹלֵם בֶּהָקִיץ חֲלוֹמוֹת, עַל שַׁ"י עוֹלָמוֹת,

לֹא עֲלֵי אֲדָמוֹת, כִּי אִם אַחֲרֵי שֶׁיָּמוּת;

חַיָּיו עוֹבְרִים בְּבַטָּלָה,

עַל כֵּן יֵלֶךְ־לוֹ הָלְאָה;

כִּי לֹא עִם בַּטְלָנִים לָנוּ עֵסֶק,

כִּי אִם אֶת־בַּחוּרִים בֲּעֲלֵי חֵשֶׁק,

שֶׁמֵּעוֹלָם־הַזֶּה לֵהָנוֹת רוֹצִים,

וּמַה שֶּׁהֵם מְבַקְּשִׁים, מוֹצְאִים;

אִם אֱמֶת נְמַלֵּל, חַלֵּל, חָלִיל, חַלֵּל.

חליל

(מחלל שוב מאחורי הפרגוד).

יוחני:

הֵיטַבְתֶּן לְמַלֵּל, בְּנוֹתַי. אוּלָם הַרְאֶינָה אֶת כּוֹחֲכֶן עִם תַּלְמִידוֹ שֶׁל בֶּן שָׁטַח. נַסֶּינָה אִם תּוּכַלְנָה לְמָשְׁכוֹ לְכַאן בְּחֵבְלֵי קִסְמֵיכֶן, וְאִם תִּתְרַגֵּלְנָה, אוּלַי לְאַט לְאַט תִּתְגַּבֵּרְנָה עַל שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר גַּם לוֹ יְדוּעִים אֲחָדִים מִמַּעֲשֵׂי הַכִּשּׁוּף. קְסֹמְנָה, בְּנוֹתַי, קְסֹמְנָה.

מכשפות

(מנענעות בזרועותיהן, מתקפלות ומתכופפות ומשתחוות לכל ארבע הרוחות, וזרועותיהן החשופות מתפתלות כנחשים, כבנות מצרים השטופות בכשפים, בסימטריה יפה ומקסימה; הצפרים מזמרות, החליל מחלל, הכנור והנבל מנגנים; אחת מפזרת את שערותיה הארכות והיפות, חומות מוזהבות, סורקת אותן ומושכת אותן לעבר הדלת, וכשהיא אוחזת ביד אחת את קצות שערותיה, היא מחליקה עליהן בידה השניה כמושכת את מי שהוא על גב השערות או באמצעותן, והיא משוררת שיר, ואפשר כל המכשפות עושות ככה, וכל אחת מזמרת שורה או שתים, זו אחר זו):

הַמְכַשֵּׁפָה סוֹרֶקֶת, סוֹרֶקֶת וּמֵחֲלֶקֶת,

שַׂעֲרוֹתֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת, כַּמֶּשִׁי רַכּוֹת,

וּכְרוֹעֶה אֶת צֹאנוֹ כָל בָּחוּר טוֹב אוֹסֶפֶת –

כָּל בָּחוּר שֶׁנַּפְשׁוֹ לְאַהֲבָה נִכְסֶפֶת

כַּחֲמוֹר לְאֵבוּס בְּעָלָיו בָּרֶפֶת;

בְּעֵינֶיהָ לוֹ יוֹקֶשֶׁת, תְּצֻדֵּהוּ בְרֶשֶׁת,

בְּאַהֲבָה אוֹתוֹ מוֹשֶׁכֶת, וּכְאֶפְעֶה־נוֹשֶׁכֶת⁷

בְּלָשׁוֹן עוֹקֶצֶת אֶת דָּמָיו מוֹצֶצֶת;

בְּעַיִן שׂוֹחֶקֶת, בְּשָׂפָה נוֹשֶׁקֶת,

אֶל לִבָּהּ אוֹתוֹ לוֹחֶצֶת וְרֹאשׁוֹ רוֹצֶצֶת,

וּבְיָד מְחַבֶּקֶת, צַוָּארוֹ מְחַנֶּקֶת;

לְמַרְאֵה עַיִן, תַּשְׁקֵהוּ יַיִן,

בְּשֵׁכָר אוֹתוֹ תְּשַׁכֵּר, וְאֶת עֵינָיו תְּנַקֵּר;

וּמְכַשֵּׁפוֹת בָּלוֹת, פִּיהֶן מָלֵא אָלוֹת,

כָּל־אַחַת מֵהֵנָּה, צְמוּקָה, זְקֵנָה,

כְּבַת שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה,

וּכְבַת שְׁמוֹנֶה וּשְׁמוֹנִים, דַלָּה וּרְפַת אוֹנִים,

לְעֵינָיו תִּשְׁתַּנֶּה, לְנַעֲרָה קְטַנָּה,

יָפָה וְתַמָּה, וּבָרָה כַּחַמָּה,

וּבְכִשּׁוּף וְקֶסֶם, תַּבְעִיר אֶת־לִבּוֹ כְּרֹתֶם;

יִשָּׁקֶנָּה וִיחַבְּקֶנָּה, יִשָּׁקֶנָּה וִילַטְּפֶנָּה,

עַל זְרוֹעוֹתָיו יִשָׂאֶנָּה,

עַל לִבּוֹ כְּחוֹתָם יְשִּׂימֶנָּה,

עַד יְרַוֶּה צִמְאוֹנוֹ, בְּתַעֲלוּלֵי דִמְיוֹנוֹ;

אָז יָפוּג יֵינוֹ, יִתְפַּכֵּךְ מִשִּׁכְּרוֹנוֹ,

יָשׁוּב אֵלָיו זִכְרוֹנוֹ, וְתֶחֱשַׁךְ עָלָיו עֵינוֹ,

תֹּאחַז אוֹתוֹ פַּלָּצוּת, לְמַרְאֵה הַמִּפְלָצוֹת,

הַמְּלֵאוֹת חֲלִיפוֹת, וְאוֹתוֹ מַקִּיפוֹת;

וּמָלֵא חֲרָטָה, אֶת שַׂעֲרוֹתָיו יִמְרָטָה,

אֶת־עַצְמוֹ יְזַלֵּל, אֶת יוֹמוֹ יְקַלֵּל,

וּלְמַרְאֵה הַדָּבָר שֶׁלְּעֵינָיו נִתְחַלֵּף,

יִפֹּל אַרְצָה אֵין־אוֹנִים, מִתְעַלֵּף.

הַה…הַה…הַה… הַה…הַה…הַה…

(מתחלקות לשתי קבוצות כדי שלא תהיינה מחיצה בין הרואים ובין הדלת):

יוחני

(מוציאה ומרימה את הכף):

קִסְמְכֶן זֶה עוֹלֶה עַל כָּל־הַקְּסָמִים שֶׁקְסַמְתֶּן עַד הֵנָּה, בְּנוֹתַי.

אַכֶּה בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף:

שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת,

בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתָּחַת;

בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם,

יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה בכף אחת בקלחת, הדלת נפתחת).

יוסף

(עלם נחמד, עומד על מפתן הפתח, וכמוכה סנורים או אור הסהר ממצמץ בעיניו ואומר כמו לעצמו):

בְּעָבְרִי עַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְעוֹדֶנִּי מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב, וְהִנֵּה קוֹלוֹת נְעִימִים, קוֹלוֹת שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ אָזְנַי מֵעוֹלָם, הִגִּיעוּ אֵלַי וַיִּקְרֶאוּנִי, מָשְׁכוּ אֶת לִבִּי הֵנָּה; שָׁכַחְתִּי אֶת בֵּיתִי, אֶת אָבִי וְאִמִּי, וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה, הַמַּנְגִינוֹת הַנִּפְלָאוֹת, וּתְמוּנוֹת רָאִיתִי לִפְנֵי עֵינַי, כִּנְעָרוֹת יָפוֹת מְחוֹללוֹת לְפָנַי וְקוֹרְאוֹת לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶן. וְיָרֵא אֲנִי כִי מְכֻשָּׁף אָנֹכִי… אוּסְיָא בְלוּסְיָא… אוּסְיָא בְלוּסְיָא… שָׁכַחְתִּי אֶת הַפָּסוּק… אֵינִי יָכוֹל לָזוּז מִכַּאן, אוֹי לִי! הֲוֵית פָּקִיק… הֲוֵית פָּקִיק… שָׁכַחְתִּי גַם אֶת־הַפָּסוּק הַשֵׁנִי; זִכְרוֹנִי עוֹזְבֵנִי, מָה הָיָה לִי! יִצְרִי הַטּוֹב, עוּרָה נָא, הִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרָע, דְּחַף אוֹתִי מִכַּאן! עֲזֹר לִי, יִצְרִי הַטּוֹב! אֵין לִי הַכֹּחַ לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם, וְאֵין לִי הָרָצוֹן לַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם! אָבִי, אָבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הֱיֵה נָא בְעֶזְרָתִי, הוֹצִיאֵנִי מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה!

(בנתים עושות המכשפות בזרועותיהן בעמדן על מקומן, והזמרה והמנגינה השקטה והמקסימה מתנגנת חרש…)

זֶפֶת רוֹתַחַת… זֶפֶת רוֹתַחַת… אֵינִי זוֹכֵר גַּם אֶת הַפָּסוּק הַשְּׁלִישִׁי, אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי!…

(והוא נכנס בעצלתים, כעושה מבלי דעת מה שהוא עושה, כאיש שגבר עליו האויב, והוא נלחם ונלחם עד שנופל כורע, ועיניו כמעט עצומות, ונדמה כאלו הוא מגשש באויר. הזקנה מכה בכף שתים בקלחת, הדלת נסגרת, ולקול הנקוש על הקלחת עיניו נפקחות, ובראותו את המכשפה היפה הראשונה, הוא קורא מנהמת לבו, כמי שמצא את האבדה שאבד והיה מצטער ומתאבל עליה כל ימיו)

הִנֵּה הִנֶּך! חֶזְיוֹן לֵילִי, חֲלוֹמִי בֶהָקִיץ!

(והוא אוחז בה ונושקה בחריצות וגבורה כאלו כח חדש הועד עליו מלמעלה או מלמטה, מסטרא אחרא. המנגינה מתחילה להתנגן במהירות ועוז, גם יתר המכשפות עומדות בשורה או בעגול ורוקדות, והוא עוזב את האחת ועובר לשניה ורוקד עמה, ויתר המכשפות רוקדות ומזמרות מסביב לו וככה הוא עובר מזו אל זו והן תולות את עצמן עליו, בה בשעה שהמכשפה הזקנה יושבת לה על כסאה, והוא אינו משגיח בה, כי האור שמסביב לה הועם פתאם, וככה נמשך הדבר עד שהוא אומר כעיף ויגע)

צָמֵא אָנֹכִי, גְּרוֹנִי נִחָר, הַשְׁקוּנִי מָיִם!

(ואחת המכשפות ממהרת ומגישה לו את בקבוק היין והגביע והיא יוצקת לו והוא שותה אחת ושתים, ומוסיפים לחולל, והכל נעשה במין חפזון, בחינת חטוף ואכול, חטוף ושתה, כי מחר נמות, או כלהיטת האיש הרעב שלשה ימים אחרי הלחם, והמחולות והרקודים נעשים יותר סואנים ורועשים, עד שהוא אוחז שתים ורוקד ביניהן, והמנגינה מתנגנת בצהלה ורנה אבל בלי אומר ודברים, ופתאם נפסקת הנגינה, והכל משתתק, ובתוך הדממה נשמעות קריאות של תרנגולים, לסמן כי חצות הלילה הגיעה, וזמן חלוף משמרות השדים המנוים על הכשוף; המאורות כבים⁸, וחשך נופל בחדר, אבל הרקודים נמשכים אף כי אי אפשר לראות דבר, רק אושת הצעדים והתנועות נשמעת, וברגע זה של אפלה, מתהוה שנוי נורא במראה המכשפות היפות הנגלות עכשו בפרצופן האמתי של נשים זקנות ומכוערות. לבושות הן בשלמות נשי האכרים, ראשיהן חבושים במטפחות שחורות, פניהן צומקות ומכורכמות, עקומות ומלאות מומים, כלן חסרות שנים, חטוטרות על חטמיהן, ומפוחמות עד לעורר גועל נפש ברואה. המאורות מתחילים לנצנץ ולכבות, לנצנץ ולכבות, עד שעומדים ומאירים כקודם; המנגינה מתחלפת מנגינות מלאכים לנגינת שדי שחת המרכבת מקריאות תרנגולים, נביחות כלבים, יללת חתולים, געיות כבשים ועזים, ושריקות תוכיים. וצעקות וחריקות של מלאכי חבלה, וגניחות נענשים ביסורי גיהנם; והרקודים נמשכים, והוא ממשיך את רקודו בעינים עצומות, כמתוך התלהבות ודבקות, עד ליציאת הנשמה, והוא אומר שוב)

הַשְׁקוּנִי מַיִם, כִּי צָמֵא אָנֹכִי!

(ואחת המכשפות המכוערות מגישה לו את היין בכוס זכוכית פשוטה, והוא פוקח את עיניו ואוחז בכוס, ובראותו את אשר לפניו, הוא מפיל מידיו את הכוס ארצה, והיא נשברת לרסיסים, עומד רגע נדהם כהלום רעם, שם את כפות ידיו על ראשו וצורח)

מְכַשֵּׁפוֹת!!

מכשפות

(פורצות בצחוק לעג, גס ונורא):

הַה…הַה…הַה!… הַה…הַה…הַה…הַה!…

יוסף

(עומד משמים, סופק את כפיו):

אוֹי לִי, אוֹי לִי! אֲנִי, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וּמִבְּחִירֵי תַלְמִידָיו, נִלְכַּדְתִּי בְרֶשֶׁת הַמְּכַשֵּׁפוֹת! מִיֵּינָן שָׁתִיתִי, וּבִבְשָׂרָן נָגַעְתִּי, וְטָמֵא אֲנִי, שֹׁמוּ שָׁמַיִם!

מכשפות

(בצחוק גס ופרוע):

הַה…הַה…הַה!…

יוסף:

כְּלִמָּה תְכַסֶּה אֶת פָּנַי. אֵיךְ אָרִים אֶת עֵינַי אֶל אָבִי, נְשִׂיא הַסַּנְהֶדְרִין? יָקָר הַמְּחִיר שֶׁשִּׁלַּמְתִּי בְּעַד תִּתִּי לְיִצְרִי הָרָע לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרִי הַטּוֹב. אוֹי לִי, אוֹי לִי!

(פורץ בדמעות, מורט שערותיו, עומד ורועד, כחו עוזבו לאט לאט, והוא נופל ארצה מתעלף).

מכשפות

(כקודם):

הַה…הַה…הַה!… הַה…הַה…הַה…הַה!…

(המסך יורד)

 

קודם למערכה שניה    🔗

דורש למתים, כדתניא: ודורש אל המתים, זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה, שורה עליו רוח טומאה; המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה, על אחת כמה וכמה; אבל מה אעשה שעוונותינו גרמו לנו, שנאמר: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. (סנהדרין סה:)

 

מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה    🔗

(כחדש ימים עברו בין המערכה הראשונה והשניה. ביתו של רבי שמעון בן שטח בערב. שמעון בן שטח, אדם נאה, בעל זקן לבן והדרת פנים, יושב על ספה מוצעה בכרים וכסתות, ופניו אל הרואים. מסביב לו, כבחצי גורן, יושבים תשעת תלמידיו על ספסלים, במרחק של שתים שלש אמות ממנו. יוסף, בנו של שמעון, יושב על הספסל אשר לימינו, והחסיד על הספסל אשר לשמאלו, ויתר התלמידים באמצע משלימים את חצי העגול. מעל התקרה תלויה נברשת אשר נרות רבים דולקים בה. הקירות מצופים ביריעות יקרות, והחלונות מכוסים במסכים. כל אחד מן התלמידים אוחז בידו מגלה, סדרה אחת משל החומש, ומעין בה. עומדים הם בסוגיא “וּמְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה” ודורשים בה. הם לומדים פסוק פסוק עם כל השמועות ששמעו).

חסיד

(קורא במגלה, דברים י"ח):

כִּי אַתָּה בָּא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ, לֹא־תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

(מרים את ראשו אל שמעון)

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְעוֹנֵן זֶה מַהוּ?

תלמידים

(חוזרים על שאלתו, בקול ובנענועים):

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְעוֹנֵן זֶה מַהוּ?

שמעון:

מַה לְּמַדְתֶּם מֵרַבּוֹתֵיכֶם, בָּנַי?

תלמיד ב':

מֵרַבּוֹתַי שָׁמַעְתִּי, מְעוֹנֵן זֶה הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם, כְּמוֹ עַרְבִי זֶה, לְמָשָׁל, שֶׁנָּטַל סַיִּף וְחָתַךְ אֶת גְּמַלּוֹ וְקִשְׁקֵשׁ לוֹ בְטַבְלָא, וְעָמַד. וּלְאַחַר כַּךְ לֹא הָיָה שָׁם דָּם וּפָרָשׁ, וְרַק אֲחִיזַת עֵינַיִם הָיָתָה.

שמעון:

יָפֶה שָׁמַעְתָּ.

תלמיד ג':

אוֹ כְּמוֹ, לְמָשָׁל, הַמִּקְרֶה בִּזְעִירָא. מַרְשִׁים אַתֶּם לִי לְסַפֵּר?

(שמעון מסכים בתנועת הראש)

מַעֲשֶׂה הָיָה וּזְעִירָא נִזְדַּמֵּן לְאַלֶּכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם וְקָנָה שָׁם חֲמוֹר. כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁקוֹתוֹ מַיִם, נִתַּר הַחֲמוֹר וְחָזַר לִהְיוֹת דַּף שֶׁל גֶּשֶׁר.

תלמיד ד':

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי, מְעוֹנֵן זֶה הַמְּחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת וְאוֹמֵר, הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת, מָחָר יָפֶה לִקְנוֹת, שַׁחֲרִית הוּא וְלֹא יָפֶה לִתֵּן, רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא, מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא.

שמעון:

יָפֶה שְׁמַעְתֶּם, בָּנַי.

(מחכה ומחריש, וכשאין תלמיד אחר מוסיף חדוש, ממשיך)

מְעוֹנֵן זֶה הַמַּבִּיט בָּעֲנָנִים וּמַגִּיד הָעֲתִידוֹת עַל פִּי צוּרוֹתֵיהֶם וּמַהַלְכֵיהֶם.

תלמיד ה':

הַרְשֵׁנוּ רַבֵּנוּ לַחֲזֹר עַל דְּבָרֶיךָ. מְעוֹנֵן זֶה הַמַּבִּיט אֶל הָעֲנָנִים וּמַגִּיד הָעֲתִידוֹת עַל פִּי צוּרוֹתֵיהֶם וּמַהַלְכֵיהֶם.

תלמידים

(מתחילים להתנועע, כי הנענועים יפים לזכרון):

מְעוֹנֵן זֶה הַמַּבִּיט אֶל הָעֲנָנִים וּמַגִּיד הָעֲתִידוֹת עַל פִּי צוּרוֹתֵיהֶם וּמַהַלְכֵיהֶם

(חוזרים פעמים אחדות).

תלמיד ו'

(קורא מתוך המגלה אשר בידיו):

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָאֵשׁ, קוֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. (אל שמעון) יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְנַחֵשׁ זֶה מַהוּ?

תלמידים

(חוזרים על שאלתו):

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְנַחֵשׁ זֶה מַהוּ?

שמעון:

מַה לְּמַדְתֶּם מֵרַבּוֹתֵיכֶם, בָּנַי?

תלמיד ז':

מֵרַבּוֹתַי שָׁמַעְתִּי, מְנַחֵשׁ הוּא הַמְלַטֵּף אֶת־עַצְמוֹ בִנְחָשִׁים וְשׁוֹאֵל אוֹתָם, וְהַנְּחָשִׁים מְנִיעִים בְּרָאשֵׁיהֶם הֵנָּה וָהֵנָּה לִתְשׁוּבָה, כְּדֶרֶךְ הָאַמְגּוּשִׁים הַפְּפֵקִירִים אוֹ הַדָּרְוִישִׁים אֲשֶׁר בְּהוֹדוּ הַמִּזְרָחִית.

שמעון:

יָפֶה שָׁמַעְתָּ, בְּנִי.

תלמיד ח':

אֲבָל רַבֵּנוּ, וְכִי יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב אָבִינוּ מֵאַנְשֵׁי הוֹדוּ הַפְּפֵקִירִים הָיָה? וּכְתִיב בּוֹ, “כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמוֹנִי!”?

(שמעון מביט אל יוסף כמחכה לתשובה על השאלה, אבל זה יושב בעינים עצומות, ומשרטוטי פניו נכר שהוא סובל איזה מכאוב פנימי, אפשר רוחני, כיסורי הנפש, ושמעון פונה במבטו אל החסיד).

חסיד:

הַרְשֵׁנִי רַבֵּנוּ לְהָשִׁיב עַל דִּבְרֵי הַשּׁוֹאֵל.

(שמעון מרשה לו בתנועת הראש)

לֹא קַשְׁיָא, רַבֵּנוּ. מְנַחֵשׁ הוּא אָמְנָם הַמְלַטֵּף אֶת עַצְמוֹ בִנְחָשִׁים, וְאֶלָּא בְיוֹסֵף, הַהוּא רַק מְחַקֶּה הָיָה אֶת־הַמְּנַחְשִׁים בַּגָּבִיעַ שֶׁלּוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים וּמְפֻתָּחִים עָלָיו כָּל־מִינֵי נְחָשִׁים וְתַנִּינִים הַשּׁוֹרְצִים בְּמִצְרַיִם.

שמעון:

יָפֶה הֵשַׁבְתָּ, בְּנִי.

(מחכה, וכשאין משיב, מוסיף)

מְנַחֵשׁ זֶה הָאוֹמֵר, פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, מַקְּלוֹ נָפַל מִיָּדוֹ, עוֹרֵב קָרָא לוֹ, כֶּלֶב נָבַח בּוֹ, צְבִי הִפְסִיקוֹ בַדֶּרֶךְ, נָחָשׁ עָבַר מִימִינוֹ, שׁוּעָל מִשְׂמאֹלוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.

תלמיד ב׳:

הַרְשֵׁנוּ רַבֵּנוּ לַחֲזוֹר עַל דְּבָרֶיךָ.

(שמעון עונה לו בראשו)

מְנַחֵשׁ זֶה הָאוֹמֵר, פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, מַקְּלוֹ (וכו׳).

תלמידים

(חוזרים בנענועים כקודם):

מְנַחֵשׁ זֶה הָאוֹמֵר, פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, מַקְּלוֹ נָפַל מִיָּדוֹ, (וכו׳).

תלמיד ג׳

(קורא מן המגלה אשר בידו):

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָאֵשׁ, קוֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְכַשֵּׁף זֶה מַהוּ?

תלמידים:

יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מְכַשֵּׁף זֶה מַהוּ?

שמעון:

מַה שְּׁמַעְתֶּם מֵרַבּוֹתֵיכֶם, בָּנַי?

תלמיד ד׳:

מֵרַבּוֹתַי שָׁמַעְתִּי, מְכַשֵּׁף זֶה חַרְטֹם הָעוֹשֶׂה אוֹר לְחֹשֶׁךְ, הוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם לְדָם, וּמַכְנִיס שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אֶל הַבַּיִת, וּכְדוֹמֶה.

תלמיד ה':

אֲבָל רַבֵּנוּ, וְכִי מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים מְכַשֵּׁף הָיָה? וּכְתִיב בּוֹ, “וַיֵּהָפְכוּ כָּל־הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאוֹר לְדָם”, וְהָלְאָה כְתִיב, “וְשָׁרַץ הַיְאוֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ”, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, “נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁך עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמַשׁ חֹשֶׁךְ”? אֶלָּא כַּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי, מְכַשֵּׁף הוּא הַמַּעֲלֶה שֵׁדִין וְלִילִין וְרוּחוֹת רָעוֹת וְהֵם עוֹשִׂים אֶת מִצְוָתוֹ.

שמעון:

יָפֶה שָׁמַעְתָּ מֵרַבּוֹתֶיךָ, בְּנִי. אוּלָם לֹא כֹּל הָעוֹשֶׂה כְּשָׁפִים נִכְלָל בְּסוּג הַמְּכַשְּׁפִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אָמְרָה תוֹרָה, “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָאֵשׁ” וְגוֹמֵר, אוֹ “מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה.” כָּל חַבְרֵי הַסַּנְהָדְרִין צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּקִיאִים בִּכְשָׁפִים, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. הִנֵּה יַנַּאי, חֲבֵרִי בַסַּנְהָדְרִין, הַיְּדַעְתֶּם מַה שֶּׁקָּרָה אוֹתוֹ פַּעַּם אֶחָת?

תלמידים:

לֹא שָׁמַעְנוּ, סַפֵּר נָא לָנוּ, רַבֵּנוּ.

שמעון:

יַנַּאי חֲבֵרִי נִזְדַּמֵּן לְפֻנְדָּק אֶחָד. אָמַר לָהֶם, הַשְׁקוּנִי מַיִם. הֵבִיאָה לוֹ אִשָּׁה אַחַת מִין מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ שָׁתִית. רָאָה יַנַּאי שֶׁשִּׂפְתוֹתֶיהָ מְרַחֲשׁוֹת וְנָעוֹת. חָשַׁד בָּהּ כִּי מְכַשֵּׁפָה הִיא. הָפַךְ אֶת פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו, שָׁפַךְ קְצָת מִן הַשָּׁתִית וְנַעֲשׂוּ עַקְרַבִּים. עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְשׁוֹתֶה, וְאַחֲרֵי כֵן פָּנָה אֵלֶיהָ וְאָמַר, מוֹדֶה אֲנִי לָךְ בְּעַד הַטִּרְחָה שֶׁטָרַחַתְּ בִּשְׁבִילִי, הַמַּשְׁקֶה טוֹב מְאֹד, וְעַכְשָׁו כַּבְּדִינִי נָא וּשְׁתִי מִשֶּׁלִי, עַל הוֹצָאוֹתַי. וַיַּגֵּשׁ אֶת הַקַּנְקַן אֶל פִּי הָאִשָּׁה וַיַּשְׁקֶהָ, וַיִּלְחַשׁ אֵיזֶה לַחַשׁ יָדוּעַ, וּמִיַּד נֶעֶשְׂתָה חֲמוֹרָה. רָכַב יַנַּאי עָלֶיהָ וְעָלָה לַשּׁוּק. בָּאָה חֲבֶרְתָּהּ הַמְּכַשֵּׁפָה וְהִתִּירָה אוֹתָהּ. רָאוּ כָל־הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא רוֹכֵב וְהוֹלֵךְ עַל גַּב אִשָּׁה בַשּׁוּק.

(קשה לתלמידים להתאפק מצחוק, אלא שאינם מעזים להפסיקו ושמים יד לפה)

וְכִי סַלְקָא אַדַּעְתְּךָ שֶׁיַּנַּאי מְכַשֵּׁף הָיָה?

(מחכה ומוסיף)

מְכַשֵּׁף זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחַ הַטֻּמְאָה לְהַתְעוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וּלְהָבִיא אוֹתָם לִידֵי חֵטְא וַעֲבֵרָה.

תלמיד ו':

הַרְשֵׁנוּ רַבֵּנוּ לַחֲזֹר עַל דְּבָרֶיךָ. מְכַשֵּׁף זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחַ הַטֻּמְאָה לְהַתְעוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וּלְהָבִיא אוֹתָם לִידֵי חֵטְא וַעֲבֵרָה.

תלמידים

(בהתלהבות ובנענועים, כקודם):

מְכַשֵּׁף זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ… (וכו').

חסיד:

הַרְשׁוּנִי נָא, רַבִּי וַחֲבֵרַי, לְסַפֵּר לָכֶם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לִי לִפְנֵי חֹדֶשׁ יָמִים, כִּמְסַיֵּעַ לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ. מַעֲשֶׂה הָיָה, וְהָלַכְתִּי בִרְחוֹב אֶחָד בַּלַּיְלָה, כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁזֶּה הָיָה בְלֵיל רְבִיעִית, וְהִנֵּה שוֹמֵעַ אָנֹכִי קוֹלוֹת נְעִימִים יוֹצְאִים מֵאֵיזֶה מָקוֹם. מַבִּיט אֲנִי הֵנָּה וָהֵנָּה, וּבְאוֹתָה שָׁעָה הִנְנִי מַרְגִּישׁ בִּי שֶׁאֵיזֶה כֹּחַ נִסְתָּר מוֹשֵׁךְ אוֹתִי אֶל בַּיִת אֶחָד אֲשֶׁר לִימִינִי, הָעוֹמֵד בְּתַחְתִּית הָהָר. נִגָּשׁ אֲנִי אֶל הַדֶּלֶת, וּמַבִּיט בַּחֲרַכִּים וַאֲנִי רוֹאֶה דָבָר אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבוֹתַי בַּחֲלוֹמָם, נָשִׁים יָפוֹת מְרַקְּדוֹת עִם בַּחוּרִים, וְכֻלָּם צוֹחֲקִים וּמִתְנַשְּׁקִים. תָּקַף אוֹתִי הַיֵּצֶר הָרָע, גִּירָא בְעֵינֵי דְשִׂטְנָא! וְהִשִּׂיאַנִּי לְהִכָּנֵס וְלֵהָנוֹת מִזִּיו יָפְיָן וּמִנֹּעַם קוֹלָן וּמִמַּגַּע שִׂפְתוֹתֵיהֶן וּלְחָיֵיהֶן, אֶלָּא שֶׁהַיֵּצֶר הַטּוֹב שֶׁבִּי דוֹחֲפַנִי מִשָּׁם וָהָלְאָה וְאוֹמֵר לִי, מַה־לָךְ, חָסִיד, תַּלְמִיד וָתִיק שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח בְּבֵית הַמְּכַשֵּׁפוֹת! אוּלָם גַּם הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ מִתְרַשֵּׁל וְדוֹחֲפַנִי אֶל הַחֶדֶר פְּנִימָה. כָּכָה פָּסַחְתִּי עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים וּשְׁנֵי הַיְּצָרִים הִתְרוֹצְצוּ בְקִרְבִּי עַד שֶׁגָּבַר הַיֵּצֶר הָרָע עַל הַיֵּצֶר הַטּוֹב, וְכֹחַ הַמּוֹשֵׁךְ אֶל בֵּית הַמְּכַשֵּׁפוֹת נִצַּח אֶת הַכֹּחַ הַדּוֹחֵף מֵהֶן, וּכְבָר שַׂמְתִּי אֶת יָדִי עַל כַּף הַמַּנְעוּל וּפָתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת, וַאֲנִי בִרְאוֹתִי אוֹתָן הֵיטֵב לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי, כְּאִלּוּ זֶרֶם מַיִם רַבִּים שְׁטָפַנִּי וּנְשָׂאַנִּי אֲלֵיהֶן, וְכִמְעַט הָיָה וּשְׂפָתַי נָגְעוּ בְשִׂפְתוֹתֵיהֶן וּזְרוֹעוֹתַי חִבְּקוּ אֶת גוּפוֹתֵיהֶן הַלְּבָנוֹת, אַךְ פִּתְאֹם, לְאָשְׁרִי, עָמַד כִּמְחִיצָה בֵינִי וּבֵין הַמְּכַשֵּׁפוֹת חֲבֵרִי הֶחָסִיד אֲשֶׁר נִפְטַר עָלַי לִפְנֵי שָׁנָה, טָפַח אוֹתִי עַל לִבִּי וַיִּדְחָפֵנִי בְּכֹחַ כָּל־כַּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁמִּכֹּחַ הַדְּחִיפָה הַהִיא רַצְתִּי כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת וּבָרַחְתִּי מִפְּנֵי הַמְּכַשֵּׁפוֹת, כְּאִלּוּ הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת רוֹדֵף אַחֲרַי, עַד שֶׁהִגַּעְתִּי אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר. שָׁם הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל קֶבֶר הֶחָסִיד, בָּכִיתִי וְהִתְוַדֵּיתִי עַל עֲוֹנִי, וְאַחֲרֵי־כֵן שַׁבְתִּי אֶל בֵּיתִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִימָּה וּמִתְבַּיֵּשׁ לְסַפֵּר לְאִישׁ מַה שֶּׁקָּרָה אוֹתִי. מִן הָעֵת הַהִיא הָיִיתִי נִזְהָר מְאֹד לְבִלְתִּי הִתְקָרֵב אֶל הַבַּיִת הַהוּא וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ סְחוֹר סְחוֹר לוֹ, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהַסִּיחַ אֶת־דַּעְתִּי מִן הַמִּקְרֶה הַלֹא־טָהוֹר וְלֹא סִפַּרְתִּיו לְשׁוּם אָדָם רַק לִפְנֵיכֶם, מוֹרַי וְרַבּוֹתַי…

(במשך הספור הזה אשר כל התלמידים ורבי שמעון שומעים באזנים קשובות היטב, מתעורר יוסף מן התרדמה הרוחנית והשכלית שרבצה עליו כל זמן הלמוד, כאלו יצא זה עכשו מעולם התוהו, שם את כף ידו על מצחו, כפי שמנשל את חבלי השנה מעל פניו, או כמי שמרגיש כאב גדול בראשו על ידי הזכרונות שנתעוררו בקרבו, והתעוררותו הולכת ומתגברת, וזכרונו שב אליו לאט לאט, והוא מתרגש יותר ויותר עד שעיני כל הנוכחים נטויות אליו, וכשהחסיד גומר את ספורו מתחיל גם רבי שמעון להרגיש בבנו זה וביסורי נפשו, ומשתומם על הנהגתו).

שמעון:

מַה לְךָ בְּנִי, שֶׁכָּכָה הִתְרַגַּשְׁתָּ? הָחָשׁ אַתָּה בְּגוּפְךָ, בְּנִי?

יוסף:

לֹא בְגוּפִי, אָבִי, כִּי אִם בְּנִשְׁמָתִי. זֶה כְּחֹדֶשׁ יָמִים שֶׁחַשְׁתִּי בְעַצְמִי שֶׁאֵינִי שָׁלֵם בְּנִשְׁמָתִי, אַךְ לֹא יָדַעְתִּי מַה לִּי. רַק עַכְשָׁו כְּשָׁמְעִי אֶת סִפּוּר הֶחָסִיד הֻתְּרוּ הַחֲבָלִים שֶׁאָסְרוּ אֶת־זִכְרוֹנִי, וְעַכְשָׁו זְכוּרְנִי כִי גַם לִי קָרָה כְּמִקְרֵה הֶחָסִיד, וּוַדַּאי בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, אֶלָּא שֶׁלֹּא זָכִיתִי לָזֶה שֶׁאֵיזֶה כֹחַ מְסַיֵּעַ יֶהְדֹף אוֹתִי מִשָּׁם וָהָלְאָה, וְגַם זְכוּת אָבוֹת לֹא עָמְדָה לִי, וּמִן הַשְּׁאוֹל סִיְּעוּ בְיָדִי, וְיִצְרִי הָרַע גָּבַר עַל יִצְרִי הַטּוֹב וְהִכְרִיעוֹ לַטֶּבַח, וְנִכְנַסְתִּי לְבֵית הַמְכַשֵּׁפוֹת וְאָחַזְתִּי בִמְכַשֵּׁפָה יָפָה אַחַת, וְיָצָאתִי אִתָּהּ בִּמְחוֹלוֹת, ומִן הָרֶגַע הַהוּא לֹא יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר אִתִּי, וְגַם שָׁכַחְתִּי כִי קָרָה אוֹתִי הַדָּבָר הַהוּא, אַף כִּי הִרְגַּשְׁתִּי בִי כָל הַזְּמָן אֵיזוֹ פְּגִימָה בְנַפְשִׁי, אֵיזוֹ בְחִילָה בְּפִי, אֵיזוֹ צְמַרְמֶרֶת עוֹבֶרֶת בְּגוּפִי, וְיָדַי הָיוּ רוֹעֲדוֹת, וְלֹא יָדַעְתִּי עַל שׁוּם מָה, כִּי שָׁכֹחַ שָׁכַחְתִּי מַה שֶּׁקָּרָה לִי בַלַּיְלָה הַהוּא, וַדַּאי הִפִּילוּ עָלַי שִׁכְחָה, וְלֹא הָיִיתִי נִזְכָּר גַּם עַתָּה לוּלֵא בָא הֶחָסִיד וְהֵעִיר בִּי אֶת זִכְרוֹנִי

(נופל על ברכיו לפני אביו, וכל התלמידים מזדעזעים ונרתעים לאחור)

סְלַח לִי, אָבִי, הִתְפַּלֵּל עָלַי לַשָּׁמַיִם!

(מכה על לבו ובוכה)

אָשַׁמְתִּי, בָּגַדְתִּי, גָּזַלְתִּי… תִּעַבְתִּי, תָּעִיתִי, תִּעְתָּעְתִּי…

(וכל התלמידים מביטים עליו בחמלה ובחרדה).

שמעון

(קם בחרדה גם הוא):

קוּם, בְּנִי, לֹא אַתָּה חָטָאתָ אֶלָּא אֲנִי, וְחֶטְאִי יוֹתֵר גָּדוֹל מֵחֶטְאֲךָ, כִּי צָעִיר אַתָּה, בְּנִי, וְדָמְךָ לוֹהֵט בְּקִרְבָּךְ, וְלָאו עַכְבְּרָא גַנָּב אֶלָּא חוּרָא גַנָּב, וַאֲנִי הִנְנִי אָשֵׁם בָּזֶה שֶׁלֹּא בִעַרְתִּי אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִן הָאָרֶץ אַף כִּי נָדַרְתִּי בְלִבִּי כִּי בְהִמָּנוֹתִי לִנְשִׂיא הַסַּנְהָדְרִין אַפְנֶה אֶת לִבִּי לְטַהֵר אֶת הָאָרֶץ מִן הַקּוֹסְמִים וְהַמְּעוֹנְנִים, הַמְּנַחְשִׁים וְהַמְּכַשְּׁפִים; אוּלָם הַפְּרָצוֹת הָרַבּוֹת שֶׁדָּרְשׁוּ אֶת תִּקּוּנָן הֶעֱסִיקוּ אוֹתִי כָל־כַּךְ עַד שֶׁהִסַּחְתִּי אֶת דַעְתִּי מִן הַמְּכַשֶּׁפוֹת וְאֵת כָּל־לִבִּי שַׂמְתִּי לְתַקֵּן אֶת הַמְּעֻוָּתִים הָאַחֵרִים שֶׁמָּצָאתִי בָאָרֶץ, כִּי אַחֲרֵי שֶׁתִּקַנְתִּי שֶׁיְּהֵא כָל־אָדָם שׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ לְבֵית הַסֵּפֶר חָשַׁבְתִּי כִי סַכָּנַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת חָלְפָה וְעָבְרָה, כִּי מְסֻכָּנוֹת הֵן בְּיוֹתֵר בְּמָקוֹם שֶׁהַבַּעֲרוּת גְּדוֹלָה בֵין הָעָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהַתּוֹרָה וְהַדַּעַת, הַחָכְמָה וְהַתְּבוּנָה רוֹוְחוֹת בֵּין הָעָם, לֹא תְהֵא לַכְּשָׁפִים וְלַמְּכַשְּׁפִים שְׁלִיטָה עַל הָאֲנָשִׁים, כִּי הָאֲנָשִׁים יָסוּרוּ מֵהֶם בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ, וּמֵאֲלֵיהֶם יִתַּמּוּ מִן הָאָרֶץ. עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי כִי טָעִיתִי, וְ“שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה” אֵינוֹ תַכְסִיס טוֹב כְּמוֹ “קוּם וַעֲשֵׂה”. לֹא יָדַעְתִּי, בְּנִי, שֶׁרָעַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת גְּדוֹלָה כָל־כַּךְ, כִּי מְצוֹדָתָן פְּרוּשָׂה גַם פֹּה בִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקְּדוֹשָׁה וְכִי גָדוֹל כֹּחָן לִלְכֹּד גַּם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרִשְׁתָּן. אָכֵן בְּהִכָּשְׁלְךָ, בְּנִי, נָפַלְתִּי גַם אָנִי… וְאוּלָם גָרַם הַחֵטְא שֶׁלְּךָ לְהַפְנוֹת אֶת לִבִּי אֶל הַקִּלְקוּל הַזֶּה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְהָיָה אִם נַצְלִיחַ לְבַעֵר אֶת כָּל־הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִן הָאָרֶץ, אָז יְכֻפָּר לְךָ, בְּנִי, וְהָיִיתִי נָקִי גַם אָנִי. (באמצע דבריו מרים את בנו מן הרצפה). תלמיד ז': רַבֵּנוּ, תֵּן לָנוּ רְשׁוּת לַעֲזֹר עַל יָדֶיךָ, כִּי כֻלָּנוּ עֲלוּלִים לְהִוָּקֵשׁ בְּמוֹקֵשׁ הַמְּכַשֵּׁפוֹת וְלִנְפֹּל בְּרִשְׁתָּן הַפְּרוּשָׂה עַל כָּל־דֶּרֶךְ.

שמעון:

כֵּן דִבַּרְתָּ, בְּנִי, כֻּלְּכֶם תַּעַזְרוּ לִי. נֵשֵׁב נָא וּנְטַכֵּס עֵצָה לָדַעַת אֵיךְ לְתָפְשָׂן, שֶׁלֹא תִּתְחַמַּקְנָה מִמֶּנוּ עַל יְדֵי הַכְּשָׁפִים שֶׁתַּפַּלְנָה עָלֵינוּ בְהִוָּדַע לָהֶן כִּי לְתָפְשָׂן בָּאנוּ.

(כלם יושבים על מקומותיהם).

תלמיד ב':

נַקִּיף אֶת הַבַּיִת וְנִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶן פִּתְאֹם, נֹאחַז בָּהֶן וְנוֹבִילֵן אֶל מְקוֹם הַתְּלִיָּה וְנִתְלֶה אוֹתָן תֵּכֶּף.

חסיד:

כְּאָדָם הַמְּנֻסֶּה בְצָרוֹת, חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא תַּפַּלְנָה אֵיזֶה כִשּׁוּף עֲלֵיכֶם וְתִתְעַלַּמְנָה מִכֶּם בַּצַּר לָהֶן.

שמעון:

יָפֶה חָשַׁשְׁתָּ, בְּנִי. צָרִיךְ לְהִכָּנֵס לְבֵיתָן לֹא כְשׂוֹנְאִים אֶלָּא כְאוֹהֲבִים, כְּדֵי שֶׁלֹא תַּחְשֹׁדְנָה בָנוּ כִי לְהָרַע לָהֶן בָּאנוּ; וּבְהִזְדַּמְנוּת טוֹבָה, בְּרֶגַע שֶׁל הֶסַּח־הַדַּעַת מִצִּדָּן, כְּשֶׁהֵן שׁוֹקְטוֹת וּבוֹטְחוֹת, נוּכַל לְתָפְשָׂן וּלְהַגְבִּיהָן מִן הַקַּרְקַע, שֶׁכַּךְ דַרְכּוֹ שֶׁל הַמְּכַשֵּׁף, הִגְבַּהְתָּ אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, כֹּחַ הַכִּשּׁוּף נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, כִּי

(עוצם את עיניו, כרואה בעולם שאינו נראה לעינים, מרים את יד ימינו למעלה ומטעים בה את דבריו)

דְּעוּ לָכֶם, בָּנַי, כֹּחַ זֶה שָׁרְשׁוֹ וּמְקוֹרוֹ בָאָרֶץ שֶׁהִיא אֵם כָּל הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְרַק בְּעָמְדוֹ עַל הַקַּרְקַע יוֹנֵק הַמְּכַשֵּׁף אֶת הַכֹּחַ הַזֶּה, אֲבָל אִם יָבוֹא אָדָם חַי שֶׁלֹּא צָם שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים וְלֹא לָן שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת עַל עַצְמוֹ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה וְיַגְבִּיהַּ אוֹתוֹ וְיַעֲשֶׂה מְחִיצָה בֵּין הַמְּכַשֵּׁף וּבֵין הַקַּרְקַע, יַפְסִיק אֶת יְנִיקָתוֹ, כִּי אָדָם כָּזֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל הַשְׁפָּעָה יָשָׁר מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ מַעְבָּרָה לְכִשּׁוּף בֵּין הַשֹׁרֶשׁ וּבֵין הַיּוֹנֵק; וְכֹחַ הַכִּשּׁוּף שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִן הַמְּכַשֵּׁף עַל יְדֵי הַגְבָּהָה זוּ לֹא יָשׁוּב אֵלָיו עַד שֶׁיֵלֵךְ וְיָלוּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְיֵשֵׁב בְּתַעֲנִית שְׁלֹשָׁה יָמִים.

(מחריש רגע וממשיך).

דְּעוּ לָכֶם, בָּנַי, הַתַּעֲנִית שֶׁאָדָם מִתְעַנֶּה מַעֲמִידָה אוֹתוֹ עַל פָּרָשַׁת שְׁנֵי דְרָכִים: דֶרֶךְ אֶחָד מוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְמַעְלָה… אֶל הַשָּׁמַיִם, אֶל הַמַּלְאָכִים; וְהַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי מַדְרִיכוֹ לְמַטָּה… אֶל הָאָרֶץ, לַעֲזָאזֵל וְלַשֵּׁדִים. אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים רְצוּפִים יוֹצֵא מִבְּחִינַת בֶּן־אָדָם… וּלְאָן הוּא הוֹלֵךְ? הַכֹּל תָּלוּי בַּכַּוָּנָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ. אִם יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בִקְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה וִיצַפֶּה לְעֶזְרַת שָׁמַיִם כְּדֵי לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, זָכָה, מְסַיְּעִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וְאַרְבָּעָה מַלְאָכִים שׁוֹמְרִים עָלָיו וְעוֹשִׂים אֶת מִצְוָתוֹ. אֲבָל אִם יָלוּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וִיכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַכֹּחַ הַמַּשְׁחִית, בֶּן־זוּגוֹ שֶׁל הַכֹּחַ הַמְּקַיֵּם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, הֲרֵי הוּא נַעֲשֶׂה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֶחָד עִם הַשֵּׁדִים הַמַּשְׁחִיתִים וּמַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וְהָרוּחוֹת הָרָעוֹת בָּאוֹת וְשׁוֹרוֹת עָלָיו וּמַשְׁפִּיעוֹת עָלָיו אֶת כֹּחַ הַכְּשָׁפִים, וְהַבָּא לְהִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ… וּכְשֶׁהִתְחִיל לָרֶדֶת בְּמַדְרְגוֹת הַטֻּמְאָה יֵלֵךְ וְיֵרֵד עַד שֶׁאֵין לוֹ תַקָּנָה אֶלָּא מִיתָה וְיִסּוֹרֵי גֵיהִנָּם…

(מחריש רגע וממשיך לדבר).

דְּעוּ נָא, בָּנַי, כַּךְ הִיא דֶרֶךְ הָרוּחַ הָרָעָה: הִיא יוֹצֵאת מִן הָאָרֶץ, וְאֶל הָאָרֶץ הִיא מִתְגַּעְגַּעַת וְשָׁבָה, כִּי רַק גּוּף הִיא, אִם כִּי גוּף דַּק מְאֹד שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לִרְאוֹתוֹ, וְלֹא נְשָׁמָה; חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר; וּמִלְחָמָה תְמִידִית נְטוּשָׁה בֵין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁך, בֵּין הַטֻּמְאָה וּבֵין הַטָּהֳרָה;

(פוקח את עיניו)

וַאֲנַחְנוּ, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, נִתְגַּבֵּר עַל הַטֻּמְאָה, וְנַפְסִיק אֶת יְנִיקָתָהּ… וּמִפְּנֵי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא נַסְפִּיק בִּידֵי יֶתֶר הַמְּכַשֵּׁפוֹת לְהִתְחַבֵּא מִמֶּנּוּ בְהִוָּדֵע לָהֶן מַה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן, נְוַתֵּר לְפִי שָׁעָה עַל דַּרְכֵי הַמִּשְׁפָּט הַנְּהוּגִים אֶצְלֵנוּ, אֲנַחְנוּ נִהְיֶה הָעֵדִים וְהַדַיָּנִים, וְנוֹצִיא אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת לִמְקוֹם הַתְּלִיָּה, וּכְשֶׁנִּגְמֹר אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ פֹּה, נֵלֵךְ גַּם לְאַשְׁקְלוֹן לְבַעֵר אֶת שְׁמוֹנִים הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת שָׁם בִּמְעָרָה אָחָת.

(התלמידים שומעים לדבריו בשים לב ובהתעמקות גדולה, ובגמרו, מתחילים להתנועע ולחזור בלבם על הדברים ששמעו כשעיניהם עצומות וידיהם מורמות אל מצחם, מחליקים את סנטרם או מנענעים את ידם כמסבירים לעצמם את הדברים הסתומים והסודיים, ולפעמים פולטים מפיהם איזו מלה או מאמר מדברי שמעון “כח הכשוף”, “יניקה”, “מחיצה”, “השפעה ישרה”, “גוף”, “נשמה”, “מלאכים”, “שדים”, וכדומה, עד שהם נעשים שקטים אחרי שקלטו ועכלו היטב בזכרונם את כל הדברים ופירושיהם. עיניהם נפקחות, והם מניעים ראשיהם זה לעמת זה להודיע שהדברים מובנים, ועכשו הם מוכנים להמשיך ולהועץ כיצד להוציא את המחשבה אל הפועל).

תלמיד ב':

אֲבָל כֵּיצַד נַעֲשֶׂה שֶׁלֹא תַּכַּרְנָה בָנוּ?

שמעון:

נִתְחַפֵּשׂ כִּמְכַשְּׁפִים, וְנִכָּנֵס לְבֵיתָן, וְנַרְאֶה לָהֶן כִּשּׁוּף גָּדוֹל תֵּכֶּף לִכְנִיסָתֵנוּ, וְאָז תַּחְשֹׁבְנָה אוֹתָנוּ לִבְנֵי חֲבוּרָתָן. צָרִיךְ רַק לְגֶשֶׁם חָזָק שֶׁיֵּרֵד מָחָר בָּעֶרֶב כְּמוֹ הַלַּיְלָה, וְאָז נוּכַל לְהוֹצִיא אֶת הַדָּבָר אֶל הַפֹּעַל בְּאֹפֶן פָּשׁוּט מְאֹד. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִקַּח לוֹ כַּד חֲדָשָׁה וְטַלִּית נְגוּבָה וּנְעָלִים נְגוּבִים מְקֻפָּלִים בְּתוֹכָהּ, וְיָכוֹף אֶת פִּי הַכַּד עַל רֹאשׁוֹ, וּבְהַגִּיעֵנוּ לְפִתְחָן נַחֲלִיף אֶת הַבְּגָדִים הָרְטוּבִים בִּבְגָדִים הַנְּגוּבִים וְנִכָּנֵס, וְהָיָה זֶה לְפֶלֶא בְעֵינֵיהֶן, וְאַף צֵל חָשָׁד לֹא יִתְעוֹרֵר בְּלִבָּן כִּי רַק מִתְחַפְּשִׂים אֲנָחְנוּ. וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם אֲנִי יוֹדֵעַ כִּשּׁוּף אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם.

תלמיד ד':

אִם יַרְשׁוּנִי חֲבֵרַי, אֲבַקֵּשׁ רְשׁוּת מֵאֵת רַבֵּנוּ לִמְסר לִי אֶת כַּדּוֹ, כִּי לֹא נָאֶה לְרַבֵּנוּ לָשֵׂאת כַּד עַל רֹאשׁוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים מוֹכְרֵי הֶחָלָב, וְגַם יִכְבַּד הַכַּד עַל רֹאשׁ רַבֵּנוּ, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בִּנְטִילַת חֲבִיּוֹת יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁנֵי כַדִּים הֵם כְּנוֹצָה עַל רֹאשִׁי.

שמעון:

תּוֹדָה לָךְ, בְּנִי, אֲבָל אַל תִּדְאַג לְכָךְ. הָיָה זְמָן וְיָכֹלְתִּי לָשֵׂאת עַל שִׁכְמִי שְׁנֵי שַׂקֵּי עֲפָצִים וּצְרוֹר עֵצִים גַּם יָחַד. וְעַכְשָׁו הֲיִכְבַּד עָלַי כַּד אֶחָד כִּמְעַט רֵיק? עוֹד כֹּחִי בְּמָתְנַי, בָּנַי. וּבִדְבַר הַבִּזָּיוֹן שֶׁבָּזֶה, לֹא כָכָה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, בָּנַי, לֹא הַמְּלָאכָה מְבַזָּה אֶת בְּעָלֶיהָ, אֶלָּא הַבְּעָלִים הֵם הַמְבַזִּים אֶת מְלַאכְתָּם…

(וכל התלמידים מניעים בראשם לאות כי אמת הדבר, וכי ככה למדו ממנו).

תלמיד ה':

אֲבָל רַבֵּנוּ, אֶפְשָׁר נִמְצָא שָׁם אִישׁ חָסִיד אוֹ אִשָּׁה פְּשׁוּטָה שֶׁבָּאוּ לִשְׁאֹל בִּכְשָׁפִים, וַאֲנַחְנוּ לֹא נַבְחִין בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע וְנָדִין אֶת כֻּלָּם בִּתְלִיָּה, הֲלֹא נֶחֱטָא לַה'?

שמעון:

יָפֶה חָשַׁשְׁתָּ בְנִי; אֶשְׁמַע נָא מָה עוֹד בְּפִיכֶם?

תלמיד ו':

הַרְשֵׁנִי, רַבֵּנוּ, לְהַצִּיעַ כָּכָה. כֻּלָּנוּ נָבוֹא וְנַעֲמֹד קָרוֹב לַבַּיִת בְּפִנָּה חֲשֵׁכָה וְנִסְתָּרָה בְּמָקוֹם אֲשֶׁר אִישׁ לֹא יִרְאֵנוּ. אַתָּה, רַבֵּנוּ, תַּחֲלִיף אֶת בְּגָדֶיךָ וְתִכָּנֵס יְחִידִי, וְתַעֲשֶׂה שָׁם מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה, וַאֲנַחְנוּ נְחַכֶּה עַד שֶׁתִּתֵּן לָנוּ אוֹת בְּצִפְצוּף, וְאָז נַחֲלִיף אֶת בְּגָדֵינוּ, וּבְצִפְצוּף שֵׁנִי נִכָּנֵס גַּם אָנוּ, וּבַצִּפְצוּף הַשְּׁלִישִׁי נָרִים אוֹתָן מֵעַל הָאָרֶץ. וּבִנְתַּיִם, רַבֵּנוּ, תִרְאֶה אִם נִמְצָא שָׁם אִישׁ נָקִי, וְשִׁלַּחְתָּ אוֹתוֹ מִן הַבַּיִת.

שמעון:

יָפֶה הִצַּעְתָּ, בְנִי.

(פונה אל יוסף ואל החסיד)

אַתָּה, בְּנִי, וְגַם אַתָּה, תַלְמִידִי הַוָּתִיק, מוּטָב שֶׁלֹּא תֵלְכוּ שָׁמָה אִתָּנוּ כְּדֵי שֶׁלֹא תַּכַּרְנָה בָכֶם

(אלה מניעים בראשם להסכמה. אל החסיד)

כַּמָה מְכַשֵּׁפוֹת רָאִיתָ שָׁם בְּעֵינֶיךָ?

חסיד:

אִי־אֶפְשָׁר לִי לְהַגִּיד, רַבִּי. זִיו יָפְיָן וְלֹבֶן בְּשָׂרָן הִבְהִיק לְנֶגֶד עֵינַי עַד שֶׁנִּתְבַּלְבַּלְתִּי וְנִדְמֶה לִי כִי כָל הַבַּיִת מָלֵא נְעָרוֹת צְעִירוֹת וְיָפוֹת מאֹד.

יוסף:

לֹא כַךְ, אָבִי וּמוֹרִי. אֶת חַטָּאַי אֲנִי מַזְכִּיר שׁוּב הַיּוֹם. רַק שֵׁשׁ מְכַשֵּׁפוֹת צְעִירוֹת וְיָפוֹת וּמְכַשֵּׁפָה אַחַת זְקֵנָה וּמְכוֹעָרָה עַד לַמָּוֶת. אוּלָם גַּם הַצְּעִירוֹת וְהַיָּפוֹת גַּם הֵנָּה נֶהְפַּךְ הוֹדָן לְמַשְׁחִית וְנִהְיו לִמְכוֹעָרוֹת וּמְנֻוָּלוֹת כְּמוֹ הַזְּקֵנָה. בְּרְ… בְּרְ… בְּרְ…

(וצמרמרת עוברת בגבו).

שמעון

(מנענע בראשו מעלה ומטה, כמי שיודע ומכיר היטב את דרכי המכשפות ותכונותיהן):

גַּם הַכְּחָל, בְּנִי, גַּם הַכְּחָל וְהַשְׂרָק, וְהַפִּרְכּוּס, גַם אֵלֶּה מִינֵי כִשּׁוּף הֵם…

תלמיד ז':

הַרְשֵׁנוּ רַבֵּנוּ לַחְזֹר עַל דְּבָרֶיךָ.

(שמעון עונה בראשו, והתלמיד חוזר)

גַּם הַכְּחָל, וְהַשְּׂרָק, וְהַפִּרְכּוּס, גַּם אֵלֶּה מִינֵי כִשּׁוּף הֵם.

תלמידים (גם יוסף, מתנענעים בהתלהבות ובנגון הגמרא):

גַּם הַכְּחָל, וְהַשְּׂרָק, וְהַפִּרְכּוּס, גַּם אֵלֶּה מִינֵי כִשּׁוּף הֵם…….

(המסך יורד)

 

קודם למערכה שלישית    🔗

אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. (משלי ג') אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסורא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא (מגילה כה:) נכונו ללצים שפטים, ומהלמות לנו כסילים (משלי יט) הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעונים מן הארץ. (שמואל א' כח.) מכשפה לא תחיה. (שמות כב.)

 

מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית    🔗

(בלילה השני. בית המכשפות, כמו במערכה הראשונה. הזקנה יושבת ומעשנת בנרגילה ארוכה ומעלה עמוד של גלגלי עשן. הכירה והקלחת נמצאות לימינה, והמשענת עומדת לשמאלה, סמוכה אל הכסא. יתר המכשפות רוקמות מטפחות או מפות, מנגנות בנבל ועוגב וכדומה, ואחת מסדרת ערמות של קלפים. קול דפיקות נטפי הגשם נשמע מן החוץ).

יוחני:

הִנֵּה גֶשֶׁם סוֹחֵף נִתָּךְ אָרְצָה, מִי יוֹדֵעַ אִם יָבוֹאוּ לְבַקְּרֵנוּ אֵלֶה אֲשֶׁר יָעַדְנוּ לָהֶם לַיְלָה זֶה? מָה אוֹמְרִים הַקְּלָפִים, בִּתִּי?

מכשפה א'

(מטרפת את הקלפים ככה וככה, מביטה בהם ומנחשת עתידות ממראיהם ומסדוריהם):

הִנֵּה רוֹאָה אֲנִי אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׁכֵנָה, וְאַחֲרֶיהָ… הָרוֹעֶה, וְאַחֲרָיו… הָעֲגוּנָה. הִנֵּה רוֹאָה אֲנִי אֶת… הַמַּלְכָּה וְהִיא רְחוֹקָה כָל־כַּךְ מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּהּ; הִנֵּה מַלְכָּה אַחֶרֶת יְרוֹקָה מִקִּנְאָה בִשְׁכֶנְתָּהּ הַמַּלְכָּה הָאֲדֻמָּה; הִנֵּה הָרוֹעֶה וּמַקְּלוֹ בְיָדוֹ וּפָנָיו זוֹעֲפִים, אֵלֶּה וַדַּאי בּוֹא יָבֹאוּ לְבַקְּרֵנוּ הַלָּיְלָה.

מכשפה ב':

וּמַה בִּדְבַר בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחָסִיד, הֲיָבוֹאוּ גַם הֵם?

מכשפה א'

(מערבת את הקלפים ומסדרת אותם מחדש ערמות ערמות ומסתכלת בהם היטב):

הִנֵּה רוֹאָה אֲנִי אִישׁ צָעִיר וִיפֵה תֹאַר, וְחַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. מַה פֵּרוּשׁ הַמַּרְאֶה הַזֶּה? מֵאַיִן לוֹ חֶרֶב לִבְנוֹ שֶׁל בֶּן שָׁטַח? וְחֶרֶב לָמָּה לוֹ?

יוחני:

יָאָה הַחֶרֶב לְצָעִיר כָּמֹהוּ, אֶלָּא שֶׁהוּא בַטְלָן בֶּן בַּטְלָן, יוֹשֵׁב עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה כָל הַיָּמִים. וַדַּאי בּוֹא יָבֹא גַם הוּא הַלַּיְלָה, וְגַם לֹא יֵדַע שֶׁהוּא בָא הֵנָּה, רַגְלָיו תִּשֶּׂאנָה אוֹתוֹ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁעָבַר בּוֹ עֲבֵרָה.

מכשפות:

הַה… הַה… הַה…

מכשפה ג':

וְהֶחָסִיד?

מכשפה א'

(מביטה שוב בקלפים):

הִנֵּה רוֹאָה אֲנִי אִישׁ אֶחָד מְעֻטָּף שְׁחוֹרִים, בַּעַל זָקָן שָׁחוֹר, וּפָנָיו דַּלִּים וְרָזִים, וְרֹאשׁוֹ מוּרָד לְמַטָּה, וַדַּאי הוּא הֶחָסִיד.

יוחני:

אַל תִּדְאַגְנָה לוֹ, בְּנוֹתַי. אָדָם שֶׁהִרְהֵר עֲבֵרָה, חֲזָקָה עָלָיו שֶׁיְהַרְהֵר בָּהּ עוֹד פָּעַם.

מכשפה ד':

וּמֵהַרְהוֹר יָבוֹא לִידֵי מַעֲשֶׂה.

מכשפה ה':

וְאָז הֶחָסִיד לֹא יִהְיֶה חָסִיד עוֹד.

מכשפה ו':

וְעִם חֲסִידִים לֹא יִתְחַסָּד.

מכשפות:

הַה… הַה… הַה…

כלבים, חתולים ותרנגולים

(מאחורי הפרגוד, מיללים ונובחים הרבה):

מְיַאוּ! הַב! מְיַאוּ! הָב! קוּקוּרִיקוּ!

יוחני

(פחד נופל על כלן, וגם הזקנה מדברת בתמהון מהול בפחד):

מַה זֹּאת? נַחֵשְׁנָה, בְּנוֹתַי, וְנֵדָעָה.

מכשפות

(מניחות את קלפיהן ורקמותיהן, נבליהן וכל אשר בידיהן, קמות ומתחילות לנענע את זרועותיהן וגופותיהן, פותחות את פיהן ואינן אומרות דבר):

אֵין מִלִּים בִּלְשׁוֹנֵנוּ, זְקֶנְתֵּנוּ.

קול

(מן החוץ, מעבר לדלת, מצפצף ושורק כאשה זקנה):

אוֹיִים! אוֹיִים!

(בקול עבה וחזק)

אוֹיִים! אוֹיִים! פְּתַחְנָה לִי, מִשֶּׁלָכֶן אָנִי!

יוחני

(בדאגה על פניה):

מְכַשֵּׁף גָּדוֹל בָּא לְכַאן.

(נגשת אל הדלת כשהיא נשענת על משענתה)

מָה אֲדוֹנִי חָפֵץ פֹּה?

קול:

לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. פִּתְחִי נָא אֶת הַדֶּלֶת, חֲבֶרְתִּי; וְאִם לֹא, אֶסְגֹּר אֶתְכֶן בְּכִשּׁוּף שֶׁלִּי, וְהַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה לֹא תִּפָּתַח לְעוֹלָם.

יוחני

(בחרדה):

הִנְנִי לִפְתֹּחַ תֵּכֶף, אֲדוֹנִי.

(שבה אל הקלחת מוציאה את הכף)

אַכֶּה בַּכַּף, לְשֵׁד הַסַּף, שׁוֹמֵר שְׁעָרִים יִשְׁמַע אַחַת, בְּרִיחַ יָרִים, דֶּלֶת נִפְתַּחַת, בַּעַל קַרְנַיִם יִשְׁמַע שְׁתַּיִם, יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(מכה אחת בקלחת, הדלת נפתחת. משתחוה ואומרת בקול רם)

הִכָּנֵס נָא, אֲדוֹנִי הַמְכַשֵּׁף הַגָּדוֹל.

מכשפות

(משתחוות):

הִכָּנֵס נָא, אֲדוֹנֵנוּ הַמְּכַשֵּׁף הַגָּדוֹל.

שמעון

(נכנס. זקנו מושחר, מסוה של משי על פניו, ובידו משענת רבנית. מפנה ראשו לכל עבר בעין חודרת כדי לעמוד על טיב החדר והנוכחים בו. הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת):

הַ… הַ… הַ… צְעִירוֹת יָפוֹת כְּמוֹתְכֶן, זֶה כְבָר שֶׁלֹא רָאִיתִי, הַ… הַ… הַ… עוֹבֵר אֹרַח אֲנִי פּה בָעִיר, וְשָׁמַעְתִּי עַל אוֹדוֹת הַכְּשָׁפִים הַנִּפְלָאִים שֶׁאַתֶּן עוֹשׂוֹת, וְחָשַׁבְתִּי, אוּלַי יֵשׁ לָכֶן דְּבַר כִּשּׁוּף שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לִי, וְאֶלְמְדוֹ מִכֶּן, וַאֲנִי אַרְאֶה לָכֶן נִפְלָאוֹת מִשֶּׁלִּי שֶׁלֹּא חֲלַמְתֶּן עֲלֵיהֶם.

יוחני:

טוֹב מְאֹד, אֲדוֹנִי הַמְכַשֵּׁף. הִתְכַּבֵּד נָא לָשֶׁבֶת עַל הַכִּסֵּא וְהַרְאֵה לָנוּ אֵיזֶה כִשּׁוּף וְנִרְאֶה בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָּדוֹל.

(מראה לו על כסא אחד).

שמעון:

(אוחז בכסא ובודק אותו מכל צדדיו, כמי החושש אם לא שמו לו מוקש בו, ויושב עליו, וכל המכשפות יושבות על מקומן)

מְכַשֵּׁפוֹת אַתֶּן וְאֵין לָכֶן עֵינַיִם לִרְאוֹת כִּי בְשָׁעָה שֶׁמַבּוּל מָיִם יוֹרֵד אַרְצָה בָּאתִי לְכַאן נָגוּב וְלֹא נִרְטַבְתִּי אַף בְּטִפָּה אֶחָת. הֲרֵי בָזֶה אֲנִי מַרְאֶה לָכֶן פֶּלֶא גָדוֹל וְאֵין אַתֶּן מַשְׁגִּיחוֹת בּוֹ. מְכַשֵּׁפוֹת יָפוֹת אַתֶּן! אִם אֶת הַנִּגְלוֹת אֵינְכֶן יְכוֹלוֹת לִרְאוֹת, אֵיךְ תּוּכַלְנָה לִרְאוֹת וְלָדַעַת אֶת הַנִּסְתָּרוֹת?

יוחני:

אָמְנָם, צָדַקְתָּ אֲדוֹנִי, וְאִתְּךָ הַסְּלִיחָה. וּבֶאֱמֶת, אֲדוֹנִי, מֶה עָשִׂיתָ שֶׁלֹּא תֵרָטֵב בַּגֶּשֶׁם?

שמעון:

גַם זֶה דָבָר נִפְלָא בְעֵינֵיכֶן? הֲרֵי זֶה פָּשׁוּט מְאֹד. הִתְכַּוַּצְתִּי וְהִצְטַמְצַמְתִּי עַד שֶׁהָיִיתִי לְרֹאשׁ שֶׁל עֲדָשָׁה, וְכָכָה הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בֵּין הַטִּפִּין עַד שֶׁבָּאתִי הֵנָּה.

מכשפות:

(מנענעות בראשן בהשתוממות, משתחוות):

פֶּלֶא גָדוֹל מְאֹד. פֶּלֶא גָדוֹל מְאֹד. מִשְׁתַּחֲווֹת אָנוּ לִמְכַשֵּׁף גָּדוֹל כָּמוֹךָ

שמעון:

עוֹד אַרְאֶה לָכֶן נִפְלָאוֹת, טֶרֶם יַעֲבֹר הַלַּיְלָה. פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, צְעִירוֹתַי הַיָּפוֹת, הַה… הַה… הַה…

יוחני:

אָמְנָם פֶּלֶא הוּא שֶׁהֶרְאֵיתָ לָנוּ עַד הֵנָּה. מָה עוֹד יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת לְפָנֵינוּ?

שמעון:

מָה עוֹד? אֶלֶף דְּבָרִים! הִנֵּה רוֹאוֹת אַתֶּן אֶת הָאֶצְבַּע הַזֹּאת?

(מראה להן)

אֶצְבַּע כְּכָל הָאֶצְבָּעוֹת, הֲלֹא כֵן? אוּלָם בְּתִתִּי אוֹתָהּ בֵּין שְׂפָתַי, וּבְצַפְצְפִי בָהּ צִפצוּף אַחַר צִפְצוּף, יוֹפִיעוּ לִפְנֵיכֶן שִׁבְעָה בַחוּרִים יָפִים אֲשֶׁר יְשַׁעַשְׁעוּ אֶתְכֶן וְיִשְׂחֲקוּ וִירַקְּדוּ עִמָּכֶן, וְתֵדַעְנָה כִי אָמְנָם מְכַשֵּׁף גָּדוֹל מִכֶּן רְאִיתֶן.

מכשפות:

טוֹב הַדָּבָר, אֲדוֹנִי. הָבֵא נָא אֶת הַבַּחוּרִים שֶׁלְךָ וְנִתְעַנֵּג עִמָּהֶם.

שמעון:

אַל תְּמַהֵרְנָה כָל־כַּךְ, יְפֵהפִיּוֹתַי. הַרְאֵינָה לִי תְחִלָּה אֵיזֶה כְשָׁפִים יֵשׁ בְּיֶדְכֶן. עוֹד הָעֶרֶב גָּדוֹל.

יוחני:

טוֹב, אֲדוֹנִי. הַבֵּט נָא אֶל יָדִי. יָד כְּכָל־הַיָּדַיִם, הֲלֹא כֵן? אוּלָם בְּהָרִימִי אוֹתָהּ לְמַעְלָה, וּבְסוֹבְבִי אֶת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל כַּף יָדִי הַיְּמָנִית הַיְמִינָה, יִכְבּוּ חֲצִי הַמְּאוֹרוֹת, וּבְסוֹבְבִי אוֹתָן הַשְּׂמֹאלָה, יֵאוֹרוּ שׁוּב; וּבַעֲשׂוֹתִי כָכָה בְּיַד שְׂמֹאלִי, יִכְבּוּ וְיֵאוֹרוּ שׁוּב יֶתֶר הַמְאוֹרוֹת.

(והיא עושה ככה).

שמעון:

זֶה לֹא כְלוּם. אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל זֶה בְיָד אַחַת, בְּלִי הַבְדֵּל בֵּין יְמִינִי לִשְׂמֹאלִי, גַּם בְּבַת אַחַת. הַבֵּטְנָה!

(הוא עושה כאלו הוא מושך איזה דבר באויר פתאם, מלמעלה למטה, וחצי המאורות כבים, והוא מושך שוב ביד אחת והם שבים לאורם, ואחרי כן הוא מושך בשתי ידיו, זו אחר זו, וחצי המאורות על צד אחד כבים ועל צד שני מאירים, מושך שוב וכלם מאירים, וחוזר על זה פעמים אחדות).

יוחני:

אָמְנָם מְכַשֵּׁף גָּדוֹל אַתָּה. חַכֵּה נָא רֶגַע, וְנִרְאֶה אִם לָמַדְנוּ הֵיטֵב אֶת־הַכִּשּׁוּף הַזֶּה. נַסֶּינָה נָא, בְנוֹתַי, וּרְאֶינָה אִם תּוּכַלְנָה לַעֲשׂוֹת כָּכָה

(וכולן מושכות מלמעלה למטה, והנה כבים חצי המאורות, מושכות שוב, והנה נדלקים אלה ואלה כבים; יכולים לקצר או להאריך; אפשר אלה מצליחות ואלה אין הדבר עולה בידן עד הפעם השלישית; ואפשר הוא מלמד אותן, “כך”, או “לא כך”, וכן הלאה).

מכשפות:

הַפְלֵא וָפֶלֶא! הַפְלֵא וָפֶלֶא!

יוחני:

אוּלַי רוֹצֶה אֲדוֹנִי לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת דְּבַר מָה?

שמעון:

אִם תִּתֵּנָּה לִי מַטְּעַמִים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, הָיִיתִי אוֹכְלָם.

יוחני:

טוֹב, אֲדוֹנִי. מַעֲדַנֵי מֶלֶך נִתֵּן לָךְ. הִנֵּה אַגִּישׁ לְפָנֶיךָ אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְחַלַּת לֶחֶם מִקֶּמַח סֹלֶת עָלָיו, אֲפוּיָה זֶה עַכְשָׁיו, וְסַכִּין בְּצִדָּה.

(והיא עושה מה שעושה, אפשר מכה באצבע צרדה, או במשענתה על הכסא והנה שלחן אחד שעמד רחוק משמעון, או קרוב אל היריעות, מתחיל לנוע, והולך ונוסע עד שעומד באמצע הבימה.)

הִתְכַּבֵּד נָא וּשְׁבָה אֶל הַשֻּׁלְחָן, אֲדוֹנִי.

מכשפה א':

וַאֲנִי אַגִּישׁ לְךָ חָלָב חַם וּגְבִינָה וְחֶמְאָה רַעֲנַנָה.

(והיא עושה מה שעושה ועל השלחן מופיעים הדברים הנזכרים)⁹.

מכשפה ב':

וַאֲנִי אַגִּישׁ לְךָ דָּג מְטֻגָּן בְּחֶמְאָה יָפֶה יָפֶה, וּבְצָלִים וַחֲתִיכוֹת קִשּׁוּאִים וְעוֹד מִינֵי תַּבְלִין בְּצִדּוֹ.

(והיא עושה מה שעושה).

מכשפה ג':

אוּלַי אוֹהֵב אֲדוֹנִי לִשְׁתּוֹת יַיִן לִפְנֵי הַדָּגִים וְאַחֲרֵיהֶם? הִנֵּה אַגִּישׁ לְךָ בַּקְבּוּק יֵין כַּרְמֶל

(עושה מה שעושה).

מכשפה ד':

וַאֲנִי אַגִּישׁ לְךָ תַּרְנְגֹלֶת צְלוּיָה בְשׁוּמָנָהּ.

(עושה מה שעושה).

מכשפה ה':

וַאֲנִי אַגִּישׁ לְךָ פַּרְפְּרָאוֹת מִכָּל מִינֵי פֵּרוֹת לְקִנּוּחַ סְעוּדָה.

(עושה מה שעושה).

מכשפה ו':

וַאֲנִי אַגִּישׁ לְךָ מִשְׁחַת־הַשִּׁנַּיִם וּמִבְרֶשֶׁת לְנִקְיוֹן הַשִּׁנַּיִם אַחַר הָאֲכִילָה.

(עושה מה שעושה. ועל השלחן מופיעים זה אחר זה כל הדברים שנקראו בשמם).

שמעון:

הַהּ… הַהּ… הַהּ… אַחֲרֵי סְעוּדָה בְּמַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה אֵין צֹרֶךְ בְּמִבְרֶשֶׁת לְנִקְיוֹן הַשִּׁנַּיִם, יְפֵהפִיּוֹתַי. מִמַּאֲכָלֵי הַחֲבוּרָה הֵם, וְיָשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם.

(והוא קם ועושה מה שעושה, מכה באצבע צרדה, או אומר איזה לחש, והמאכלים נעלמים זה אחר זה בהכותו באצבעו, ובאחרונה שב גם השלחן למקומו, ושמעון יושב לו על כסאו).

מכשפות:

אָמְנָם מְכַשֵּׁף גָּדוֹל וְנוֹרָא אַתָּה, אֲדוֹנֵנוּ.

יוחני:

הֲיָדוּעַ לַאֲדוֹנִי הַכִּשּׁוּף שֶׁל הוֹצָאַת עָשָׁן מִן הַפֶּה וּמִן הַנְּחִירַיִם?

שמעון:

עוֹד בְּיַלְדוּתִי לָמַדְתִּי כִשּׁוּף זֶה, וּמֵאָז תִּקַּנְתִּי בוֹ תִקּוּן טוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא קָשֶׁה כָּל־כַּךְ כִּלְפָנִים.

יוחני:

אוּלַי יְנַסֶּה אֲדוֹנִי אֶת־הַכִּשּׁוּף שֶׁלָּנוּ?

שמעון:

אַדְרַבָּה, אֲנַסֶּה נָא וְאֶרְאֶה מַה יֵּשׁ בְּיֶדְכֶן. קַבָּלָה בְיָדֵינוּ מִן הַמְּכַשְׁפִים הַקַּדְמוֹנִים פִּתְגָּם זֶה: “אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם”.

יוחני:

(אל אחת המכשפות, זו שהיתה סרוחה על הספה):

אִיזֶבֶל, מַלְאִי נָא אֶת אַחַת הַנַּרְגִּילוֹת בְּצִמְחֵי־הָעִשּׁוּן הַמְּיוּחָדִים לְאוֹרְחִים חֲשׁוּבִים, שִׂימִי בָהּ אֵשׁ וְהַגִּישִׁי נָא אֶל אֲדוֹנֵנוּ הַמְכַשֵּׁף.

(זו קמה, יוצאת לרגע ושבה כשהיא נושאת בידה נרגילה ארוכה, לוקחת במלקחים רצפה מן הכירה, נותנת את הנרגילה לשמעון המקבל אותה בנענוע הראש של תודה, וכשהוא תוקע את פטמת הנרגילה בפיו שמה איזבל את הרצפה בפי הנרגילה, ושמעון יונק ויונק עד שהוא ממלא את פיו עשן, והמכשפה שבה למקומה אחרי השיבה את הרצפה והמלקחים למקומם, ושמעון מושך שוב את העשן ומוציאו מפיו ומנחיריו במתינות. ונראה שהוא טועם אותו ושופט את טיבו כמומחה לדבר, מריח באפו ונד בקאשו ואיננו מעשן עוד מן הנרגילה)

מַה חוֹשֵׁב אֲדוֹנִי עַל עֶשְׂבֵי־הָעִשּׁוּן הַמְכֻשָּׁפִים שֶׁלָּנוּ?

שמעון:

הָעֲשָׂבִים אֵינָם רָעִים לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִישׁוֹן שְׁנַת עוֹלָם; אוּלָם אֲנִי צָרִיךְ לִהְיוֹת עֵר בְּעֵרוּת אִי־רְגִילָה בַיָּמִים הָאֵלֶּה, עַל כֵּן הִנְנִי מֵשִׁיב לָךְ אֶת נַרְגִּילָתֵךְ בְּתוֹדָה,

(קם ושופך את תכן הנרגילה בכירה ושם את הנרגילה על השלחן)

וּבִמְקוֹמָהּ אֲעַשֵּׁן אֶת עֲלֵי הָעִשּׁוּן מִשֶּׁלִּי.

(מוציא קפסה אחת מכיס בגדו פותחה ומגישה אל המכשפה הזקנה)

בַּחֲרִי לָךְ שְׁנַיִם, אֶת הָאֶחָד תְּעַשְּׁנִי אַתְּ, וְאֶת הַשֵּׁנִי תִתְּנִי לִי וַאֲעַשֵּׁן אוֹתוֹ בְעַצְמִי. זוֹהִי הַמְצָאָתִי שֶׁלִּי, אַתְּ תּוֹקַעַת אֶת מְגִלַּת עֲלֵי־הָעִשּׁוּן בְּפִיךְ בְּלִי אֶמְצְעוּת הַנַּרְגִּילָה הַמְּשֻׁרְבֶּבֶת לְאֵין מִדָּה.

יוחני

(מביטה אליו בחשד, בוחרת שני סיגרים, והוא סוגר את הקפסה, היא מריחה את שניהם, שוקלת בדעתה איזה ליתן לו, נותנת לו אחד והוא תוקעו בפיו, והיא תוקעת את שלה בפיה):

אִיזֶבֶל, הַגִּישִׁי נָא לָנוּ רִצְפַּת־אֵשׁ.

(זו קמה, מרימה גחלת אש במלקחים ומגישה להם).

שמעון:

אֵין צֹרֶךְ. הִנֵּה כִּשּׁוּף חָדָשׁ שֶׁהִמְצֵאתִי. יָכוֹל אֲנִי לְהוֹצִיא אֵשׁ מֵאֶצְבָּעִי כְּשֶׁיֵּשׁ לִי קִסְּמִים דַּקִּים מִמִּין עֵץ אֶחָד הַיָּדוּעַ לִי לְבַדִּי. הִנֵּה, הַבֵּטְנָה!

(והוא מוציא גפרור מכיסו, מנסר אותו באויר כשהוא צובט או שורט את הגפרית שעל ראש הגפרור בצפרן הבהן, והנה אש יוצאת, והוא מדליק את הסיגאר שלה ושלו, וכל המכשפות מצטופפות מסביב לו כדי להסתכל היטב בפלא הגדול. הם מעשנים רגע)

מַה דַּעְתֵּךְ עַל מְגִלַּת־הֶעָשָׁן שֶׁלִּי?

יוחני

(מעשנת ובוחנת את הטעם):

אָמְנָם טוֹבָה מְגִלַּת־עֲשָׁנְךָ גַּם מִצַּד טַעֲמָהּ הַטּוֹב גַּם מִצַּד זֶה שֶׁהִיא פּוֹטֶרֶת אֶת הַמְּכַשֵּׁף מִכָּל־הָעֲבוֹדוֹת הַכְּרוּכוֹת בְּעִשּׁוּן מִנַּרְגִּילָה הַדּוֹרֶשֶׁת הַפְרָדַת פִּרְקֵי הַנַּרְגִּילָה וְנִקְיוֹנָם וְהַרְכָּבָתָם שׁוּב וּפִטוּם הַקְּטרֶת בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְעַשֵּׁן, וּבְכָל זֹאת מְבַכֶּרֶת אֲנִי אֶת הַנַּרְגִּילָה שֶׁלִּי עַל הַמְּגִלָּה שֶׁלָּךְ, כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַמְּכַשְּׁפִים הַקַּדְמוֹנִים, “הַמְּלַמֵּד כֶּלֶב זָקֵן כִּרְכּוּרִים חֲדָשִׁים הֲרֵיהוּ דוֹמֶה לְכוֹתֵב עַל הַחוֹל”. אוּלָם הוֹצָאַת הָאֵשׁ מִן הָאֶצְבַּע הִיא פֶּלֶא גָדוֹל בְּעֵינַי. כִּשּׁוּף זֶה נִרְאֶה לִי חָשׁוּב מְאֹד.

מכשפות:

פֶּלֶא גָדוֹל כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִינוּ. פִּלְאֵי פְּלָאִים.

שמעון:

עֵינֵיכֶן תִּרְאֶינָה הָעֶרֶב נִפְלָאוֹת עוֹד יֹותֵר גְּדוֹלוֹת.

יוחני:

לַמֶּד־נָא גַם אוֹתָנוּ אֵיךְ לְהוֹצִיא אֵשׁ מִן הָאֶצְבַּע?

שמעון:

סוֹד עָמוֹק כָּזֶה אֵין מְגַלִּים אוֹתוֹ לְזָרִים בִּפְגִישָׁה רִאשׁוֹנָה. אֶפְשָׁר נִפָּגֵשׁ עוֹד הַפַּעַם בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הַקְּרוֹבִים, אָז אֶמְסֹר לָכֶן אֶת־הַכִּשּׁוּף הֶחָדָשׁ. לְעֵת עַתָּה אֶתֵּן לָכֶן קִסְּמֵי עֵץ אֲחָדִים לְזִכָּרוֹן. (נותן לכל אחת גפרור אחד)

וְיוֹתֵר טוֹב לָשִׂים אֶת הַקִּיסָם הַזֶּה בְּכוֹס מַיִם, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם זְמָן אָרֹךְ.

מכשפות

(כל אחת מקבלת את הגפרור ומסתירה אותו בחיקה):

תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף.

חתול

(מילל עם המקהלה):

מְיַאוּ! מְיַאאאאו! מְיַאאאאו!

שמעון:

מַה זֹּאת?

יוחני:

עוֹד מְעַט וְתִרְאֶה, אֲדוֹנִי.

(מוציאה את הכף ולוחשת את הפסוקים לשד הסף, מכה אחת, הדלת נפתחת, האשה השונאת את שכנתה נכנסת, ושמלתה כלה רטובה. הזקנה מכה שתים, הדלת נסגרת).

אשה:

עַרְבָא טָבָא לְמָרוֹתַי. מַבּוּל מַיִם כָּזֶה לֹא הָיָה בָעוֹלָם מִימוֹת נֹחַ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

יוחני:

עַרְבָא טָבָא גַם לָךְ. מַה חֶפְצֵךְ הַפַּעַם וְנַעֲשֶׂנוּ?

אשה:

הִנֵּה הַיֶּלֶד שֶׁאֲמַרְתֶּן לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְחָתוּל, לֹא נֶהְפַּךְ כְּלָל, וְהִנֵּהוּ יֶלֶד כְּמוֹ שֶׁהָיָה. וּשְׁכֶנְתִּי שְׂמֵחָה וּמִתְפָּאֶרֶת בּוֹ לִפְנֵי שְׁכֵנוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ רַק לָהּ לְבַדָּהּ נוֹלַד בֵּן, אוֹ כְאִלּוּ הַבֵּן שֶׁלָּהּ עוֹלֶה עַל כָּל הַבָּנִים שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ, עַד לַמָּוֶת.

מכשפות (גם המכשף): הַה… הַה… הַה…

יוחני:

אִשָּׁה טִפְּשִׁית אַתְּ, שֶׁאֵינָךְ מַכִּירָה בֵּין יֶלֶד לְיֶלֶד. הַיֶּלֶד שֶׁאַתְּ רוֹאָה בְיָדָהּ עַכְשָׁו אֵינוֹ יֶלֶד כְּלָל, כִּי אִם חָתוּל שֶׁנֶּהְפַּךְ לְיֶלֶד. כִּי בְשָׁעָה שֶׁהָפַכְתִּי אֶת יֶלֶד שְׁכֶנְתֵּךְ לְחָתוּל, הָיִיתִי מֻכְרָחָה לַהֲפֹךְ חָתוּל אֶחָד לְיֶלֶד, כִּי לוּלֵא זֹאת הָיָה חָתוּל אֶחָד בָּעוֹלָם יוֹתֵר עַל הַמִּנְיָן, וּמִסְפַּר הַחֲתוּלִים אֵינוֹ נָתוּן לְהִשְׁתַּנוֹת, כָּכָה לָמַדְתִּי בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּי; וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יִהְיֶה חָתוּל אֶחָד יוֹתֵר מִן הַמִּסְפָּר הַקָּצוּב מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, יֵהָפֵךְ הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. הֲרוֹצָה אַתְּ, אִשָּׁה טִפְּשִׁית, שֶׁהָעוֹלָם יֵהָפֵךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ?

(האשה מנענעת בראשה לשלילה)

אִם כֵּן, הֲרֵי מְבִינָה אַתְּ שֶׁצְּרִיכָה הָיִיתִי לָקַחַת אֶחָד מִן הַחֲתוּלִים וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְיֶלֶד, וְהוּא הַיֶּלֶד שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתָהּ אוֹחֶזֶת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ.

אשה:

אִם הַיֶּלֶד שֶׁבְּיָדָהּ הוּא חָתוּל בֶּאֱמֶת, אָז טוֹב מְאֹד. הַה… הַה… הַה…

מכשפות (גם המכשף):

הַה… הַה… הַה… (פעמים אחדות).

מכשפה א':

מָה אֲדוֹנִי חוֹשֵׁב עַל כִּשּׁוּף כָּזֶה?

שמעון:

כִּשּׁוּף זֶה יָפֶה הוּא בֶאֱמֶת. הַא, הַא, הַא! אֲבָל אִם הָאִשָּׁה הַשְּׁכֵנָה תֵצֵא עַכְשָׁו וְתָשׁוּב הֵנָּה כַעֲבֹר רֶבַע שָׁעָה, אַרְאֶה לָהּ וְגַם לָכֶן כִּשּׁוּף יוֹתֵר גָּדוֹל מִזֶּה. לְכִי הַבַּיְתָה, אִשָּׁה, וְשׁוּבִי הֵנָּה אַחֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר רֶגַע, כַּאֲשֶׁר תִּשְׁמְעִי צְעָקוֹת גְּדוֹלוֹת וּמְשֻׁנּוֹת מְנַסְּרוֹת בָּאֲוִיר, אָז תֵּדְעִי כַמָּה גָדוֹל כֹּחִי.

אשה:

וַדַּאי אָשׁוּב הֵנָּה, אִם אֲדוֹנִי מְצַוֶּה כָּכָה. עַרְבָא טָבָא לְכֻלְּכֶם.

(חפצה לצאת ואינה יכולה, כי הדלת סגורה)

אֲבָל אֵיךְ אֵצֵא אִם הַדֶּלֶת סְגוּרָה?

יוחני:

כַּמָּה אַתְּ מְשַׁלֶּמֶת פִּדְיוֹן חָדְשִׁי, הֲלֹא שְׁתֵּי אֲגוֹרוֹת? כַּאֲשֶׁר תָּשִׂימִי אוֹתָן עַל הַשֻּׁלְחָן תּוּכְלִי לָצֵאת.

אשה:

בֶּאֱמֶת שָׁכַחְתִּי. שְׁתֵּי הָאֲגוֹרוֹת מוּכָנוֹת הָיוּ בְיָדִי, אֶלָּא שֶׁדַּעְתִּי הֻסְּחָה מֵהֶן לְגַמְרִי. מִקְרִים כָּאֵלֶּה יִקְרוּ לְכָל אָדָם.

(שמה שתי האגורות על השלחן. הזקנה מכה אחת, וכו').

מכשפות:

הַה… הַה… הַה… לְגַמְרִי שָׁכְחָה! חֲבַל! רַחֲמָנוּת עָלֶיהָ שֶׁאֵין לָהּ זִכָּרוֹן טוֹב! הַה… הַה… הַה…

יוחני:

אַל תִּתְמַהּ אֲדוֹנִי עַל שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹקְחוֹת פִּדְיוֹן קָטָן כָּזֶה. עֲנִיָּה עֲלוּבָה הִיא, וּמַה נַּעֲשֶׂה עִמָּהּ? אֵין אָנוּ אַכְזָרִיּוֹת לְגַבֵּי הָעֲנִיִּים. מִצְוָה לְרַחֵם עֲלֵיהֶם.

שמעון:

וַדַּאי, וַדַּאי מִצְוָה לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים. הַ… הַ… הַ… זֶה כְבָר זְמָן רַב שֶׁלֹא צָחַקְתִּי כָכָה. הַ… הַ…

מכשפות:

מִצְוָה לְרַחֵם… הַה… הַה… הַה…

(והן מתנועעות מצחוק).

תוכי

(מקפץ בכלובו, מצפצף ושורק):

תֻּכִּי, תֻּכִּי, הִישׁ, הִישׁ!

שמעון:

מַה כַּוָּנָתוֹ שֶׁל זֶה?

יוחני:

עוֹד מְעַט וְתִרְאֶה, אֲדוֹנִי.

(מכה אחת בכף, ואשה נכנסת, ובגדיה רטובים, מכה שתים וכו')

מַה חֶפְצֵךְ אִשָּׁה, הַפַּעַם וְנַעֲשֶׂנּוּ? אֲבָל תְּחִלָּה נִרְאֶה נָא אֶת הַשֶּׁקֶל לְפִדְיוֹן טֶרֶם נִשְׁמַע אֶת דְבָרַיִךְ.

עגונה

(מניחה שקל על השלחן):

הָה, נָשִׁים יְקָרוֹת, מְכַשֵּׁפוֹת טוֹבוֹת, רַחֵמְנָה עָלַי, כִּי בַעְלִי, נֵזֶר רֹאשִׁי, עֲזָבַנִּי שׁוּב זֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא שָׁב הַבַּיְתָה. מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ, אֵיךְ אַחֲזִיק בּוֹ, וְהוּא בוֹרֵחַ מִמֶּנִּי בְּכָל עֵת מְצֹא?

מכשפות:

הַא, הַא, הַא, הַא!

יוחני

(פונה אל היריעה):

שֵׁד מִשַּׁחַת, יוֹשֵׁב עַל פִּי פַחַת, רֹאשׁ לְךָ חֲמוֹר, בֹּא וֶאֱמֹר, לְאָן בָּרַח, עוּרְבָא פָּרַח, בַּעַל הָאִשָּׁה, שֶׁאֵינָה רוֹצָה בִפְרִישָׁה, שְׁמוֹ גַדְיָא בַר הַדְיָא, גַדְיָא בַר הַדְיָה?

שד

(קופץ פתאם דרך היריעה אל החדר, כאלו נפל מן השמים, ועומד בקול נפילה על רגליו, או מבצבץ ויוצא מתחת הבימה, מקפץ ובועט ברגליו כמו חמור ונוער):

בִּיהִי, בִּיהִי, הִיהָא, הִיהָא!

שמעון:

וַדַּאי יֵשׁ לָכֶן כִּשּׁוּף יֶָפֶה, אֲבָל תֵּנָה לִי, בְּבַקָּשָׁה, וַאֲנִי אַרְאֶה לָכֶן כִּשּׁוּף יוֹתֵר חָזָק מִשֶּׁלָּכֶן. צְאִי עַכְשָׁו, אִשָּׁה, וְשׁוּבִי הֵנָּה כְּרֶבַע שָׁעָה אַחַר־כָּךְ. וְאַתָּה שֵׁד מִשַּׁחַת, יוֹשֵׁב עַל פִּי פַחַת, לְךָ רֹאשׁ חֲמוֹר, תָּשׁוּב אֶל הַבּוֹר, וְשָׁם תַּמְתִּין, עַד שֶׁאוֹתְךָ אַזְמִין, עִם הָאִשָּׁה לַדִּין.

(מכה באצבע צרדה, והשד קופץ שוב אל המקום אשר בא משם)

צְאִי עַכְשָׁו אִשָּׁה, וְשׁוּבִי הֵנָּה אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה.

עגונה:

וַדַּאי אָשׁוּב אִם אֲדוֹנִי מְצַוֶּה כָּכָה. עַרְבָא טָבָא לְכֻלְּכֶם.

יוחני:

חֲפֵצוֹת אָנוּ לִלְמוֹד מִמְּךָ כְּשָׁפִים חֲדָשִׁים וְכָל בַּקָּשׁוֹתֶיךָ נְמַלֵּא בְרָצוֹן.

(מכה בכף אחת בקלחת, הדלת נפתחת, הענונה יוצאת, מכה שתים, וכו׳).

שמעון:

גַּם כַּשָּׁף פָּשׁוּט יָכוֹל לִרְאוֹת הֵיטֵב כִּי אַתֶּן הֲפַכְתֶּן אֶת בַּעַל הָאִשָּׁה לְשֵׁד מִשַּׁחַת. כִּי אִשָּׁה כָזֹאת מָרָה הִיא מִמָּוֶת, וּבְוַדַּאי קִלֵּל אֶת עַצְמוֹ שֶׁהַשֵּׁד יִכָּנֵס בּוֹ אִם יֵשֵׁב עִם אִשָּׁה כָזֹאת, וְהַשֵּׁד נִכְנַס בּוֹ.

מכשפות:

הַה… הַה… הַה… הַה!…

יוחני:

אָמְנָם חָכָם אֲדוֹנִי כְּמֶלֶךְ הַשֵּׁדִים.

כבש

(פועה מאחורי הפרגוד):

מֶה! מֶה! מֶהֶה! מֶההה!

שמעון:

אֶל מַה יִּגְעֶה זֶה?

יוחני:

עוֹד מְעַט וְתִרְאֶה, אֲדוֹנִי.

(מכה בכף וכו‘, רועה נכנס בבגדים רטובים, מכה שתים, וכו’)

מַה חֶפְצְךָ רוֹעֶה, וְנַעֲשֶׂנּוּ? שִׂים נָא עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת הַדְּבָרִים שֶׁהֵבֵאתָ לְפִדְיוֹן.

רועה

(שם על השלחן חריצי חלב אחדים וכד אחד):

תְּרוּפָתֵךְ, מְכַשֵּׁפָה גְדוֹלָה, לֹא הוֹעִילָה. הַצֹּאן מֵתוֹת כְּשֶׁמֵתוּ, וְהַמַּגֵּפָה אוֹכֶלֶת בָּהֶן כְּשֶׁאָכְלָה קֹדֶם.

שמעון:

תִּסְלַחְנָה לִי, חֲבֵרוֹתַי הַיְקָרוֹת, לֹא יִשָּׁאֵר לִי הַרְבֵּה זְמָן לִשְׁהוֹת פֹּה, עַל כֵּן הִפָּטַרְנָה מִמֶּנּוּ עַכְשָׁו, וֶאֱמֹרְנָה לוֹ לָשׁוּב הֵנָּה אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה.

יוחני:

כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי. שׁוּב הֵנָּה, רוֹעֶה, אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה, וְאָז אֶתֵּן לְךָ תְרוּפָה אַחֶרֶת.

(מכה בכף, הרועה יוצא, וכו')

וּמָתַי תַּרְאֶה לָנוּ אֶת־הַבַּחוּרִים הַיָּפִים שֶׁלְּךָ אֲשֶׁר יְשַׂמְּחוּ אוֹתָנוּ וּנְרַקֵּד עִמָּהֶם?

שמעון:

גַּם עַכְשָׁו. הִנֵּה אֲצַפְצֵף פַּעַם אַחַת, וַאֲזַמֵּר מְעַט, וַאֲצַפְצֵף שֵׁנִית וְאֶלְחַשׁ מְעַט, וְהִנֵּה יַעַמְדּוּ הַבַּחוּרִים לִפְנֵיכֶן. וְאַתֶּן בְּחַרְנָה לָכֶן מֵהֶם אֲשֶׁר תִּבְחַרְנָה, וְצֶאנָה תֵּכֶף עִמָּהֶם בִּמְחוֹלוֹת, כִּי הַזְּמָן קָצַר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה

(שם את אצבעו בפיו ושורק שריקה אחת, ומתחיל לזמר איזה נגון חסידי בעשותו בידים הנה והנה, ופניו אל הדלת, וגם המכשפות סובבות אותו ופניהן אל הדלת ומביטות בסקרנות)

בִּים בָּם, בִּים, בָּם, בִּים בָּם……

(הוא ממשיך לזמר רגעים אחרים ושורק שוב ואומר)

אֶמְחָא כַּף, לְשֵׁד הַסַּף; שׁוֹמֵר שְׁעָרִים, יִשְׁמַע אַחַת, בְּרִיחַ יָרִים, הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת; בַּעַל קַרְנַיִם, יִשְׁמַע שְׁתַּיִם, יוֹרִיד פֶּלֶס, דֶּלֶת נִנְעֶלֶת.

(הוא מכה כף אל כף, הדלת נפתחת, ובחורים נאים ומלובשים בבגדי לצים וחבושים לראשם מגבעות מחודדות, נכנסים, שבעה במספר, ועומדים שורה כנגד שורה, בחור כנגד בתולה; הזקנה מניחה את המשענת והנרגילה ועומדת גם היא בשורה. שמעון מכה שתים כף אל כף והדלת נסגרת; הוא עומד מן הצד ומנצח עליהם)

כָּל אֶחָד מִן הַבַּחוּרִים יֹאחַז בְּתוּלָה וִירַקֵּד אִתָּהּ עַל פִּי הַזֶּמֶר שֶׁלִּי

(ושמעון מזמר זמר יפה משל החסידים, והזוגות מרקדות יפה על פי הזמר, עד שבאחרונה הוא שורק שריקה שלישית, וכל אחד מן הבחורים מרים את מכשפתו מעל הקרקע, אם על שכמו אם על זרועותיו).

בחורים:

(אומרים שבע פעמים):

אֵל בְּטוּחוֹת, יְפַזֵּר לְכָל הָרוּחוֹת, אֶת הַכְּשָׁפִים וְהַשֵּׁדִים, הַלֵּצִים וְהַזֵּדִים. מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה!

(ופתאם כבים המאורות ונדלקים שוב, כבים ונדלקים, כבים ונדלקים לסמן כי מלחמה מתלקחת בין כוחות האור ובין כוחות החשך, וצעקות וגניחות ונביחות ויללות מנסרות בחלל האויר, וברגעי האור נראה כי המכשפות מפרפרות ומתפתלות בזרועות הבחורים, ולרגע אחד שורר חשך גמור, ואחרי כן שבים המאורות להאיר, והנה המכשפות היפות נהפכו למכוערות, והן מיללות ומקללות כשהן מוטלות על שכמי הבחורים)¹⁰.

שמעון:

הוֹצִיאוּן אֶל מְקוֹם הַתְּלִיָּה וּתְלוּ אוֹתָן, וְשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי מִפֹּה נֵלֵךְ אֶל בֵּית מְכַשֵּׁפוֹת אַחֵר, וּבִנְתַּיִם אֲקַבֵּל פֹּה אֶת הַמְּבַקְּרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶם לָשׁוּב אַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה, אוּלַי אוּכַל לְתַקֵּן מַה שֶּׁעִוְּתוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת. לְכוּ, בָּנַי, בְּשֵׁם אֱלֹהִים. אֶמְחָא כַף לְשֵׁד הַסַּף, שׁוֹמֵר שְׁעָרִים יִשְׁמַע אַחַת, בְּרִיחַ יָרִים, הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת; לַשֵּׁד אֶתֵּן מְנוּחָה, וְהַדֶּלֶת תִּשָּׁאֵר פְּתוּחָה.

(מוחא כף אל כף, הדלת נפתחת ונשארת פתוחה, והבחורים יוצאים עם משאותיהם. שמעון מתהלך בחדר נשען על משענתו הרבנית, מוציא נאד קטן וזורק מן המים אשר בו על הקירות ועל התקרה ועל הרצפה)

וְזָרַקְתִּי עָלֶיךָ מַיִם טְהוֹרִים וְטָהָרְתָּ!

(עומד נשען על משענתו, שקוע בהרהורים. הכלבים והחתולים, ויתר הקולות המשונים אינם נשמעים עוד, גם התוכי נעלם מן הכלוב).

אשה:

(נכנסת):

תּוֹדָה לָאֵל, הַגֶּשֶׁם חָדַל סוֹף סוֹף. מָצָאתִי אֶת־הַדֶּלֶת פְּתוּחָה וְנִכְנַסְתִּי. מָה אֲדוֹנִי מְצַוֶּה לְשִׁפְחָתוֹ? הִנֵּה אֵינִי רוֹאָה פֹּה אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת, אִם כֵּן הֲרֵי זֶה אֱמֶת שֶׁהַמְּכַשֵּׁפוֹת הֵן הֵן הַמֻּטָּלוֹת עַל שִׁכְמִי שִׁבְעָה בַחוּרִים שֶׁפָּגַשְׁתִּי בַדֶרֶך, וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי כִּי רַק אֲחִיזַת עֵינַיִם הָיְתָה פֹּה.

שמעון:

הֲאַתְּ הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בָּאָה לְבַקֵּשׁ כִּי בֶן־שְׁכֶנְתָּה יֵהָפֵךְ לְחָתוּל? מֶה עָשְׂתָה לָךְ שְׁכֶנְתֵּךְ כִּי תְבַקְּשִׁי עָלֶיהָ רָעָה?

אשה:

אָמְנָם כֵּן אֲדוֹנִי, אֲנִי הִיא הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. עֲשִׁירָה הִיא שְׁכֶנְתִּי, וְלִי אֵין כֹּל, רַק הַלֶּחֶם שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת, וְהַשִּׂמְלָה שֶׁאֲנִי לוֹבֶשֶׁת. שׂוֹנְאָה אֲנִי אוֹתָהּ עַל אֲשֶׁר טוֹב לָהּ, וְלִי רַק רָע, יְהֵא רַע גַּם לָהּ, וְלֹא תִתְגָאֶה בְעָשְׁרָהּ וִילָדֶיהָ הַיָּפִים.

שמעון

(בכעס, פתאם):

אִם כֵּן, הִנְנִי לַהֲפֹךְ אוֹתָךְ לְחָתוּל. יֵשׁ לָךְ טֶבַע הֶחָתוּל, הֲיִי אֵפוֹא חָתוּל בְּעַצְמֵךְ. חָתוּל תַּחַת חָתוּל!

(והוא עושה בידיו כאלו מפיל עליה תרדמה, או כאריה המזנק על טרפו)

חָתוּל תַּחַת חָתוּל, חָתוּל תַּחַת חָתוּל!

אשה:

(פחד נורא נופל עליה, והיא נרתעת לאחוריה, כופפת את עצמה כבורחת מה הסכנה הקרובה ומתחננת בדמעות כשהיא מגנה על עצמה בזרועותיה)

לֹא, לֹא אֲדוֹנִי, חוּס נָא וְרַחֵם עָלַי, כִּי אִשָּׁה זְקֵנָה אֲנִי וְלֹא אוּכַל לְטַפֵּס עַל הַגַּגּוֹת וְהַגְּדֵרוֹת, וְנָפַלְתִּי וְשָׁבַרְתִּי אֶת־מַפְרַקְתִּי. אָנָּא חוּס נָא, מְכַשֵּׁף גָּדוֹל, עַל אִשָּׁה זְקֵנָה!

שמעון:

לֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם עַל אִשָּׁה רָעָה כְמוֹתֵךְ, הַשּׂוֹנֵאת אֶת רְעוּתָהּ חִנָּם, הַמְּבַקֶּשֶׁת רָעוֹת עָלֶיהָ, וְהַמְּהַפֶּכֶת אֶת תִּינוֹקָהּ שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא מִיָּמָיו לְחָתוּל, לְחַיָּה טוֹרֶפֶת!

(והוא ממשיך את תנועות אימתו על האשה)

חָתוּל תַּחַת חָתוּל! חָתוּל תַּחַת חָתוּל!

(והיא בורחת ממנו, והוא רודף אחריה, בעגול).

אשה:

אָנָא אֲדוֹנִי, לֹא אֶהְיֶה עוֹד אִשָּׁה רָעָה, וְאֶת שְׁכֶנְתִּי לֹא אֶשְׂנָא חִנָּם. אָנָא הֲפֹךְ נָא אֶת בְּנָהּ לְיֶלֶד, וְהַיֶּלֶד אֲשֶׁר בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, יָשׁוּב נָא לִהְיוֹת חָתוּל כְּשֶׁהָיָה, וְהִצַלְתָּ אֶת נַפְשִׁי, כִי טוֹב לִי הַמָּוֶת מִלִּהְיוֹת חָתוּל לְעֵת זִקְנָתִי. אָנָא רַחֵם נָא, אֲדוֹנִי, הַמְּכַשֵּׁף הַנּוֹרָא.

שמעון:

הִנֵּה אֶשָּׂא לְפִשְׁעֵךְ הַפָּעַם, וְאַל תֶּחֶטְאִי שׁוּב בְּקִנְאָה, כִּי הַקִּנְאָה מוֹצִיאָה אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. תְּנִי תוֹדָה לַה' עַל אֲשֶׁר נָתַן לָךְ לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְאַל תָּשִׁיתִי אֶת־יָדֵךְ עִם מְכַשֵּׁפוֹת לַחְטֹא לַה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אַף כִּי הָאֱלֹהִים בָּרָא גַם אֶת הַכְּשָׁפִים, הִנֵּה הַשּׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין. אֶת הֶחָתוּל שֶׁהָפְכוּ אוֹתוֹ הַמְּכַשֵּׁפוֹת לְיֶלֶד, אֶהֱפֹךְ אוֹתוֹ לְקַדְמוּתוֹ, וְהָיָה לְחָתוּל כְּשֶׁהָיָה, וְאֶת הַיֶּלֶד שֶׁהָפְכוּ אוֹתוֹ לְחָתוּל אֶהֱפֹךְ אוֹתוֹ לִהְיוֹת יֶלֶד כְּקֹדֶם, וְאַתְּ אַל תְּבַקְּשִׁי עָלַיִךְ רָעוֹת כָּאֵלֶּה, כִּי הָאָשֵׁם בָּהֶן לֹא יִנָּקֶה.

(עובר אל הקלחת התלויה בכירה, מכה עליה במקלו פעמים אחדות)

צֵא מִכַּאן יֶלֶד שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל לְחָתוּל וְשׁוּב לְאִמֶּךָ!

(חתול יוצא משם ובורח¹¹. ובראות האשה את החתול היא נרתעת לאחור בזועה וגניחות כילד אשר כלב מתנפל עליו, ושמעון מאמץ אותה)

לְכִי לְבֵיתֵךְ, אִשָּׁה, כִּי לֹא תְאֻנֶּה לָךְ כָּל רָעָה, רַק הִתְפַּלְלִי לַה' כִי יִסְלַח לָךְ עַל חֶטְאֵךְ הַגָּדוֹל. אִם תְּנַדְּבִי נֵרוֹת אֲחָדִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֶפְשָׁר יִסְלַח ה' אֶת חַטָּאתֵךְ.

אשה:

(ברצון מוחלט):

שְׁלֹשָׁה נֵרוֹת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת, אֲנַדֵּב לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם אֶתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיִּסְלַח לִי אֶת עֲוֹנִי, וְעַל הַתִּינוֹק שֶׁל שְׁכֶנְתִּי אַשְׁגִּיחַ שֶׁלֹא תִפֹּל בּוֹ עַיִן רָעָה, כֹּה יוֹשִׁיעַ לִי ה'!

(והיא יוצאת בחפזון ובפחד שמא יתחרט המכשף ממחשבתו הטובה).

עגונה:

(זו יוצאת וזו באה):

הִנְנִי פֹּה כִדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף. אֲבָל אַיָּן הַמְּכַשֵּׁפוֹת? הָהּ, מִי יָשִׁיב לִי אֶת בַּעְלִי, וּמִי יִקְשֹׁר אוֹתוֹ אֵלַי בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא שֶׁלֹּא יִבְרַח מִמֶּנִּי לְעוֹלָם? (סופקת כפיה) הָהּ, לְאָן הָלְכוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת? הַאֱמֶת הַדָּבָר שֶׁסִפְּרָה לִי הָאִשָּׁה שֶׁפָּגַשְׁתִּי בַדֶּרֶך כִּי אַתָּה גֵרַשְׁתָּ מִפֹּה אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת וְשִׁלַחְתָּ אוֹתָן לַעֲזָאזֵל, וְאַתָּה בִכְבוֹדְךָ וּבְעַצְמְךָ תִּירַשׁ אֶת מְקוֹמָן? הָהּ, מְכַשֵּׁף גָּדוֹל וְנוֹרָא, עֲשֵׂה נָא לִי אֶת הַחֶסֶד, וְהַכְשֵׁף אֶת בַּעֲלִי שֶׁיֶּאֱהָבֵנִי וְלֹא יִשְׂנָאֵנִי, וּמִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ אָבִיא לְךָ פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ, שְׁנֵי שְׁקָלִים לְחֹדֶשׁ. אָנָא, אֲדוֹנִי, הַמְכַשֵּׁף, עֲשֵׂה נָא חֶסֶד עִם אֲמָתְךָ, וְאַל תַּעַזְבֵנִי עֲגוּנָה וְעֲגוּמָה.

(והיא משתחווה ונופלת על ברכיה ארצה).

שמעון

(מרימה):

קוּמִי, בִּתִּי, הִנְנִי נָכוֹן לְהוֹשִׁיעַ לָךְ אִם תַּעֲשִׂי כְּמִצְוָתִי, וְלֹא תָּסוּרִי מִמֶּנָּה יָמִין אוֹ שְׂמֹאל.

אשה:

(קמה ופורשת כפיה):

צַוֵּה נָא אֲדוֹנִי הַמְכַשֵּׁף, מַה שֶּׁתְּצַוֶּה, רַק הַשֵׁב לִי אֶת בַּעֲלִי.

שמעון:

הַקְשִׁיבִי וְשִׁמְעִי הֵיטֵב. רֵאשִׁית דָּבָר, בִּתִּי, מִנְעִי שְׂפָתַיִךְ מֵרֹב דְּבָרִים, וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁתַּחְסְמִי אֶת פִּיךְ לְגַמְרִי מִפַּעַם לְפַעַם, בְּיִחוּד הִזָּהֲרִי וְהִזָּהֲרִי, בִּתִּי, שֶׁלֹּא תִהְיִי אִשָּׁה אֲרוּרָה, מִרְשַׁעַת וּמְקַלֶּלֶת.

(האשה סוגרת את שפתיה כמו בחותם, ורק מנענעת בראשה לחיוב על כל מצות “עשה”, ולשלילה על כל מצות “לא תעשה” שהוא מצוה עליה)

כִּי כָּכָה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, “וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה הָרָעָה”. חֲפֵצָה אַתְּ שֶׁבַּעְלֵךְ יֶאֱהָבֵךְ?

(האשה מנענעת בראשה “כן” פעמים אחדות)

הִשְׁתַּדְּלִי לִבְלִי הֱיוֹת אִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת, כִּי אִשָּׁה מְנֻוֶּלֶת גְּרוּעָה הִיא גַם מֵאִשָּׁה רָעָה, וּמָרָה הִיא אֶלֶף פְּעָמִים מִמָּוֶת. אַל תַּרְבִּי שִׂיחָה עִם הַנָּשִׁים הַשְּׁכֵנוֹת, וּבְיִחוּד לֹא עִם בַּעְלֵךְ. אַל תֵּלְכִי רָכִיל, לֹא תִשְׂאִי שֵׁמַע שָׁוְא, וְלֹא תְהִי סַקְרָנִית יוֹתֵר מִדַּי. כַּבְּדִי אֶת הַבַּיִת, בַּשְּׁלִי אֶת הָאֲרוּחָה בִשְׁבִיל בַּעְלֵךְ, וְאַל תַּקְדִּיחִי אֶת תַּבְשִׁילוֹ. הַשְׁגִּיחִי עַל הַנִּקָּיוֹן בְּכָל פִּנּוֹת הַבָּיִת. בְּיִחוּד תִּהְיֶינָה הַצַּלָּחוֹת וְהַכַּפּוֹת נְקִיּוֹת. הָאָבָק וְהַלִּכְלוּךְ הֵם סַם הַמָּוֶת לְאַהֲבָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַחֲצִי אֶת בְּשָׂרֵךְ הֵיטֵב בְּבוֹרִית פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, חִפְפִי אֶת שְׂעָרֵךְ יָפֶה, לִבְשִׁי בְגָדִים נָאִים, לְכָל־הַפָּחוֹת נְקִיִּים וּכְבוּסִים יָפֶה, לִמְדִי לְתַקֵּן בְּעַצְמֵךְ בְּגָדִים מִן הָאֶרֶג שְׁתַּאַרְגִי וְתִטְוִי בְיָדַיִךְ מִן הַפִּשְׁתִּים וּמִן הַצֶּמֶר, קַשְּׁטִי מְעַט אֶת־עַצְמֵךְ בִּפְרָחִים נָאִים וּבִרְקָמוֹת שֶׁל שְׁלַל־צְבָעִים יָפִים, וְאָז, בְּחַיַּיִךְ, שֶׁתִּשְׂאִי חֵן וָחֶסֶד בְּעֵינֵי בַעְלֵךְ, וְלֹא יַעַזְבֵךְ שׁוּב. וְאִם אַתְּ תְּקַבְּלִי עָלַיִךְ לַעֲשׂוֹת כָּכָה, אָז אֶשְׁתַּדֵּל אֲנִי לְהָשִׁיב לָךְ אֶת בַּעְלֵךְ. הַתַּעֲשִׂי, בִּתִּי, כִּדְבָרַי? אֶת שְׁנֵי הַשְּׁקָלִים תּוּכְלִי לְהַקְדִּישׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, בְּעַד עֵצִים אוֹ נֵרוֹת.

עגונה:

אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף הַגָּדוֹל.

שמעון:

לְכִי בִתִּי הַבַּיְתָה, וּמָחָר כְּשֶׁיָּשׁוּב אֵלַיִךְ בַּעְלֵךְ, קַבְּלִי אוֹתוֹ בְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְאַל תִּשְׁאֲלִי שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת, רַק הַשֻּׁלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּסְעוּדָה טוֹבָה, וְכָל הַבַּיִת יְהֵא נָקִי וּמְצֻחְצָח. שָׁלוֹם לָךְ, בִּתִּי.

עגונה:

תּוֹדָה לָךְ, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף, וְשָׁלוֹם לָךְ.

(יוצאת בהכנעה אבל בבטחה).

שמעון

(לעצמו, כשקוע בהרהורים):

בְּנות יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּן בְּרוּרוֹת, כֻּלָּן אֲהוּבוֹת, אֶלָּא שֶׁנִּוּוּלָן מַשְׂנִיאָן…

רועה:

(נכנס):

אַיָּן הַמְּכַשֵּׁפוֹת? הֵן שָׂמוּ כְשָׁפִים בְּצֹאנִי וְהֵבִיאוּ עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּגֵּפָה, וְעַכְשָׁו נֶעְלָמוּ! הָאֵפֶר שֶׁל חָתוּל שָׁחוֹר אֵינוֹ מוֹעִיל יוֹתֵר מִקַּרְנָא דְאוּמְנָא לְגַב הַמֵּת. הוֹי, אֲדוֹנִי, הֵן מְכַשֵּׁף גָּדוֹל אַתָּה, אוּלַי תּוּכַל לְהַצִּילֵנִי מִן הַמַּגֵפָה וְאֶתְּנָה לְךָ עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב, אַף כִּי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ כִּי קָשֶׁה לִי לִתֵּן לְךָ יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה חֲרִיצֵי חָלָב לְחֹדֶשׁ.

שמעון:

חָפֵץ אַתָּה בְּנִי שֶׁאֶתֵּן לְךָ רְפוּאָה וּתְרוּפָה כְנֶגֶד הַמַּגֵּפָה? אִם כֵּן, אַל תַּזְכֵּר נָא בְשֵׁם הַשֵּׁדִים, אַל תִּשָּׁבַע בָּהֶם, וְאַל תְּקַלֵּל בָּהֶם. הֲקִדַּשְׁתָּ, בְּנִי, אֶת הַבְּכוֹרוֹת לַה'? הֲנָתַתָּ לַכֹּהֵן רֵאשִׁית גֵּז צֹאנֶךָ?

(הרועה מנענע בכתפיו כאינו יודע מהו סח לו)

הִנֵּה עַם הָאָרֶץ אַתָּה, בְּנִי, לֹא לָמַדְתָּ תוֹרָה, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה חַיָּב לִתֵּן כָּל פֶּטֶר רֶחֶם וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ לַכֹּהֵן, וְעַל כֵּן בָּאָה עָלֶיךָ הַמַּגֵּפָה, לֹא מִפְּנֵי הַכְּשָׁפִים, כִּי אִם מִפְּנֵי חֲטָאֶיךָ. חָפֵץ אַתָּה שֶׁצֹאנְךָ לֹא תָמוּת עָלֶיךָ?

(הרועה מנענע בראשו כי זהו חפצו)

אִם כֵּן, אַל תֵּלֵךְ אֶל הַמְּכַשֵּׁפוֹת, כִּי כָל מַעֲשֵׂיהֶן הֶבֶל, תֹּהוּ וָבֹהוּ וַאֲחִיזַת עֵינַיִם שֶׁל שׁוֹטִים. עֲשֵׂה כִדְבָרַי וְאַל תָּסוּר מֵהֶם יְמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה. רֵאשִׁית, בְּנִי, צָרִיךְ אַתָּה לְהַפְרִיד אֶת הַצֹּאן הַחוֹלוֹת מֵעַל הַבְּרִיאוֹת, כְּדֵי שֶׁהַמַּחֲלָה לֹא תַעֲבֹר אֲלֵיהֶן וְלֹא תִדְבַּק בָּהֶן. שֵׁנִית, נְהַג אוֹתָן אֶל נָהָר שֶׁל מַיִם חַיִּים וּרְחַץ אֶת בְּשָׂרָן הֵיטֵב, הָחֵל בַּבְּרִיאִים וְכָלָה בַחוֹלִים. שְׁלִישִׁית, אַל תִּרְעֶה אוֹתָן בְּמָקוֹם שֶׁמֵּתוּ אֲחָדוֹת מִן הַצֹּאן, הַחֲלֵף אֶת מְקוֹם הַמִּרְעֶה בְּכָל יוֹם שְׁלִישִי. רְבִיעִית, אֶת־הַצֹּאן הַמֵּתוֹת עָלֶיךָ לִשְׂרֹף כָּלִיל, וְאֶת אֶפְרָן תְּפַזֵּר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְאַל תַּאֲכִילֵן לַכְּלָבִים, לְמַעַן לֹא יִהְיוּ תַקָּלָה לְרוֹעִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֶיךָ בְצֹאנָם וּבְקָרָם, וְגַם יוֹעִיל לְזַבֵּל מְעַט אֶת הַשָּׂדֶה הַנּוֹתֵן מִחְיָה לְךָ וּלְצֹאֶנך, וְהָיָה זֶה כְעֵין הַכָּרַת טוֹבָה, וְזוּ הִיא מִדָּה טוֹבָה שֶׁכְּדַאי לוֹ לְכָל אָדָם לְהִדָּבֵק בָּהּ. וַחֲמִשִּׁית, בְּנִי, הִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיַּצְלִיחַ אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂיךָ אֵלֶּה, כִּי בְלִי בִּרְכַּת ה' שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר הַצֹּאן. הֲתוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל‏־הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי, בְּנִי?

רועה:

אֶת כָּל הַדְּבָרִים אוּכַל לַעֲשׂוֹת, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף, מִלְבַד הַחֲמִשִּׁי, כִּי לֹא אֵדַע אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּל לַה', וַאֲבוֹתַי לֹא לִמְּדוּנִי לֹא תוֹרָה וְלֹא תְּפִלָּה.

שמעון:

מִדְּבָרֶיךָ, בְּנִי, אֲנִי לוֹמֵד שֶׁנָּחוּץ לְתַקֵּן מוֹרִים נוֹדְדִים שֶׁיִּסְעוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכְּפָר לִכְפָר, וּמִשָּׂדֶה לְשָׂדֶה, וִילַמְּדוּ אֶת־הָאִכָּרִים וְהָרוֹעִים אֵת תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ. הִנֵּה, כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן וּבִקַּשְׁתָּ אֵיזֶה דָבָר, אֶל מִי פָּנִיתָ?

רועה:

אֶל אָבִי, אֲשֶׁר הָיָה רוֹעֶה גַם הוּא.

שמעון:

אִם כֵּן, בְּנִי, דַע לְךָ כִּי ה' אֱלֹהִים הוּא אֲבִי כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם, וְהוּא רוֹעֵנוּ, זָנֵנוּ, וּמְפַרְנְסֵנוּ; וְכַאֲשֶׁר אָנוּ מְבַקְּשִׁים אֵיזֶה דָבָר שֶׁאֵין לָנוּ בְיָדֵינוּ, הִנְנוּ פּוֹנִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ, מִשְׁתַּחֲוִים אַפַּיִם אַרְצָה, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם, וְאוֹמְרִים בִּתְחִנָּה, ה' אֱלֹהִים, שְׁמַע נָא אֶל תְּפִלָּתֵנוּ וְתֵן לָנוּ אֶת בַּקָּשָׁתֵנוּ. הֲתוּכַל לִלְמֹד אֶת הַתְּפִלָּה הַקְּצָרָה הַזֹּאת?

רועה:

כֵּן, אֲדוֹנִי הַמְכַשֵּׁף.

שמעון:

וּמָה הִיא בַקָּשָׁתְךָ? שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם לְצֹאנְךָ, שֶׁלֹא תֶאֱרַע לָהֶן כָּל תַּקָּלָה וְכָל מַחֲלָה וְכָל פֶּגַע רָע. הֲלֹא?

(הרועה מנענע בראשו כי כן הוא)

אֲבָל הֲרַק לְצֹאנְךָ אַתָּה דוֹאֵג, וְאֵין אַתָּה דוֹאֵג לִבְנֵי בֵיתְךָ, וּלְעַצְמְךָ, וְלִשְׁכֵנֶיךָ?

רועה:

מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁאֲנִי חָפֵץ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם גַּם לִי וּלְכָל בֵּיתִי וְגַם לִשְׁכֵנַי, כִּי בִשְׁלוֹמָם שָׁלוֹם גַּם לִי.

שמעון:

אֲבָל, בְּנִי, זֶה לֹא דַי, שֶׁאַתָּה חָפֵץ בִּשְׁלוֹם רַק אֵלֶּה הַקְּרוֹבִים לְךָ בְּמָקוֹם אוֹ בְּמוֹלֶדֶת. כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּנֵי מִשְׁפָּחָה אַחַת, וְכָל פְּרָט צָרִיךְ לִדְאֹג לְטוֹבַת הַכְּלָל, לְהַקְרִיב אֵת חַיָּיו הַפְּרָטִיִּים בְּעַד חַיֵּי הַכְּלָל, אוֹ בְעַד קִיּוּם הַדְּבָרִים הַיְקָרִים לְכָל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. חָלִילָה לִיהוּדִי לִדְאֹג רַק לְעַצְמוֹ וְלִקְרוֹבָיו וְלִשְׁכֹּחַ אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל. אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִזְכֹּר מַה שֶּׁהַנָּבִיא אָמַר, כִּי אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, כִּי אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוּא אָב אֶחָד וְאֵל אֶחָד לֹא רַק לְיִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, כִּי אִם לְכָל הַגּוֹיִם יַחַד, וְלָכֵן עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל וּבְכָל הָעוֹלָם, הֲלֹא כֵן?

(הרועה מנענע בראשו)

אִם כֵּן, בְּנִי, נִפּוֹל נָא אַפַּיִם אָרְצָה, נִפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ אֶל הַשָּׁמַיִם וְנִתְפַּלֵּל לַה' אֱלֹהֵינוּ, לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. עֲשֵׂה כָמוֹנִי וַחֲזֹר עַל דְּבָרַי.

(שניהם נופלים על ברכיהם)

פְּנֵה אֶל הַמִּזְרָח, בְּנִי, כִּי שָׁם מִשְׁכַּן אֱלֹהֵינוּ (הרועה פונה אל אותו העבר אשר שמעון פונה לשם) נִתְפַּלֵּל, בְּנִי, נִתְפַּלֵּל: אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

רועה:

(חוזר על דבריו):

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

(וכן הלאה עד סוף התפלה, זה אומר וזה חוזר).

שמעון:

שְׁמַע קוֹלֵנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ, וְתֵן לָנוּ אֶת בַּקָּשׁוֹתֵינוּ וַעֲשֵׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל צֹאנֵנוּ, עַל בָּתֵּינוּ וּבָתֵּי כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל כָּל הָעוֹלָם. בָּרוּך אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׁרָאֵל בְּשָׁלוֹם.

(שמעון קם, אבל הרועה מחכה כשידיו מורמות למעלה)

קוּם נָא, בְּנִי.

(הרועה קם)

אֶת־הַתְּפִלָּה הַקְּצָרָה הַזֹּאת תִּתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַיּוֹם. אֶת־חֲרִיצֵי הֶחָלָב תָּבִיא אֶל בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּתְחַלְּקֵם בֵּין לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה אוֹ בֵין הָעֲנִיִּים, אוֹ תִתְּנֵם לַכֹּהֲנִים, וַה' יִשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵי יָדֶיךָ. לֵךְ לְשָׁלוֹם, בְּנִי, וְאַל תִּשְׁכַּח לְהִתְפַּלֵּל לַה' וְלַעֲשׂוֹת לְצֹאנְךָ כְּמו שֶׁאָמַרְתִּי לָךְ.

רועה

(לוקח אתו את חריצי החלב שהביא קודם):

שָׁלוֹם לְךָ, וְתוֹדָה רַבָּה, אֲדוֹנִי הַמְּכַשֵּׁף.

(יוצא).

שמעון:

לָאו עַכְבְּרָא גַנָּב אֶלָּא חוּרָא גַּנָּב. בִּמְקוֹם הַבַּעֲרוּת שָׁם הַכְּשָׁפִים רוֹוְחִים, וְאֶחָד גּוֹרֵם לַשֵּׁנִי. נָחוּץ לְבַער אַחֲרֵי הַבַּעֲרוּת וְהַחֹשֶּׁך, וּלְהַכְנִיס בִּמְקוֹמָם תּוֹרָה וָאוֹר.

(מתהלך אנה ואנה, שקוע בהרהורים).

חנה:

(נכנסת, מחכה מעט, אבל הוא אינו מכיר במציאותה, כי צעדיה היו חשאים, כיאות לנערה יפה ועדינה, צעיף על פניה):

סְלַח נָא לִי, אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד, עַל הַפְרִיעִי אוֹתָךְ

(מחכה מעט עד שהוא פונה אליה ומסתכל בה היטב, ונראה שהוא מתענין בה)

הַאַתָּה הוּא הַמְכַשֵּׁף הַגָּדוֹל אֲשֶׁר רוֹעֶה אֶחָד שֶׁזֶּה עַכְשָׁו נִפְגַּשְׁתִּי עִמּוֹ סִפֶּר לִי עַל אֹדוֹתָיו?

שמעון:

הָסִירִי אֶת צְעִיפֵךְ מֵעַל פָּנַיִךְ, בַּת יְהוּדָה בֶן טַבַּאי.

חנה:

(נבהלת):

אָמְנָם רוֹאָה אֲנִי כִי מְכַשֵּׁף גָּדוֹל אַתָּה, כִּי הִכַּרְתַּנִּי לַמְרוֹת הַצָּעִיף אֲשֶׁר עַל פָּנַי.

(מסירה את הצעיף).

שמעון:

מַה מַּעֲשֵׂךְ אֵצֶל הַמְּכַשֵּׁפוֹת?

חנה:

הָהּ, אֲדוֹנִי הַמְכַשֵּׁף הַגָּדוֹל, אֵיפֹה הֵן הַמְּכַשֵּׁפוֹת אֲשֶׁר אָמְרוּ לַעֲזֹר לִי לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת לֵב אֲהוּבִי אֵלָי, וְנָתְנוּ לִי מִין נוֹזֵל לִשְׁפֹּךְ מִסָּבִיב לִי, אֲבָל הַנּוֹזְלִים אָזְלוּ כְבָר, וַאֲהוּבִי אֵינוֹ שָׂם לֵב אֵלַי כְּבַתְּחִלָּה. הָהּ, אָנָה פָּנוּ, אָנָה הָלְכוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת? אֻמְלָלָה אָנֹכִי!

(בוכה)

שמעון:

מִי הוּא אֲהוּבֵך, בִּתִּי, וּמַה הוּא בְּמַרְאֵהוּ וּבִתְכוּנָתוֹ?

חנה:

בּוֹשָׁה אֲנִי לְהַגִּיד, אֲדוֹנִי, כִּי הוּא שְׁכֵנִי וּבֵן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. בָּחוּר נָאֶה מְאֹד, גְּבַהּ קוֹמָה וִיפֵה תֹאַר, וּתְכוּנַת לְבָבוֹ כִּתְכוּנַת אָבִיו, עָדִין וְטוֹב לַבְּרִיּוֹת, אֲבָל אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי לִבִּי נִשְׁבָּר בְּקִרְבִּי בִרְאוֹתִי אוֹתוֹ בְכָל יוֹם עוֹבֵר עַל דַּלְתֵי בֵיתֵנוּ בְדַרְכּוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וַאֲנִי לֹא אָהִין לָצֵאת מִבֵּיתִי כְדֵי לְהִפָּגֵשׁ אִתּוֹ, כִּי לֹא נָאֶה לְבַת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כָּכָה. מָה אֶעֱשֶׂה, אֲדוֹנִי, וְאָנָה פָּנוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת?

שמעון:

אֶת הַמְּכַשֵּׁפוֹת שָׁלַחְתִּי לִישׁוֹן שֵׁנָה אֲרֻכָּה מְאֹד. וּבִשְׁבִילֵךְ, בִּתִּי, מָה אֶעֱשֶׂה? יָרֵא אֲנִי כִּי כָל הַתְּרוּפוֹת שֶׁתִּשְׁתַּמְּשִׁי בָהֶן לְהַאֲהִיב אוֹתוֹ בָךְ לֹא תוֹעַלְנָה, וְסוֹפֵךְ לָמוּת מֵאַהֲבָה אֵלָיו. רַק דָּבָר אֶחָד יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת, יָכוֹל אֲנִי לְהַפִּיל עָלָיו כִּשּׁוּף כָּזֶה שֶׁיַּהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְקוֹף אוֹ לַחֲמוֹר, עַד שֶׁנַּפְשֵׁךְ תִּגְעַל בּוֹ, וְלֹא תַחְפְּצִי עוֹד לְהַבִּיט עָלָיו מִפְּנֵי הַצּוּרָה הַמְּכוֹעָרָה שֶׁלּוֹ, וּבָזֶה תַּצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ אָתְּ.

חנה:

(בבהלה):

חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי, לְהַשְׁחִית אֶת יְפִי־תָאֳרוֹ, אוֹ לְהַפִּיל אַחַת מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ אָרְצָה. אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ עַד שֶׁהָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת־נַפְשִׁי תַּחַת נַפְשׁוֹ, וְאִם מִן הַשָּׁמַיִם יָצָא גְזַר דִּין שֶׁאַחֶרֶת תִּהְיֶה בַת זוּגוֹ, מוּטָב שֶׁאָמוּת מֵאַהֲבָה אֵלָיו מִשֶּׁאֶרְאֶה אוֹתוֹ סוֹבֵל צָרוֹת וְיִסּוֹרִים בִּגְלָלִי. אָנָא, אֲדוֹנִי, הַנַּח לוֹ, וַאֲנִי אָשׁוּב הַבַּיְתָה, וְשָׁם אֶעֱשֶׂה יָמִים כַּלֵּילוֹת וְאֶבְכֶּה עַל נְעוּרַי הָאֻמְלָלִים הַכָּלִים בְּאַהֲבָה.

(פונה כאלו רוצה להשתמט ממנו טרם יעשה רעה לאהובה).

שמעון:

חַכִּי נָא, בִּתִּי.

(עומדת)

אַהֲבָה זוֹ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת בֶּן שִׁמְעוֹן, מָה הִיא, אַהֲבָה טְמֵאָה, אַהֲבַת הַגּוּף, אוֹ אַהֲבַת הַנֶּפֶשׁ, אַהֲבָה טְהוֹרָה אֲשֶׁר מְקוֹרָהּ בַּמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר בּוֹ?

חנה:

אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתוֹ כְנַפְשִׁי גַם בְּעַד מַעֲלוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, סְגֻלּוֹת רוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְגַם בְּעַד יְפִי תָאֳרוֹ וּמַרְאֶה פָּנָיו הָעֲדִינִים אֲשֶׁר לִבּוֹ הַטּוֹב וְרוּחוֹ הַנְּדִיבָה מִשְׁתַּקְּפִים בָּהֶם; וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הָעוֹלָם וְלוֹמֵד בְּבֵיתוֹ בַּתּוֹרָה בְּקוֹל רָם, עוֹמֶדֶת אֲנִי אֵצֶּל הַחַלּוֹן וּמַקְשִׁיבָה לְקוֹלוֹ הַיָּפֶה, הֶעָרֵב, וְהַמַּקְסִים, וְנִדְמֶה לִי אָז כִּי יְכוֹלָה הָיִיתִי לַעֲמֹד כָּכָה כָּל הַיָּמִים, וְלִגְוֹעַ עִם צִלְצוּל קוֹלוֹ בְאָזְנַי. אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה, וְאָבִי מֵאִיץ בִּי לִבְחֹר בְּאַחַד הַבַּחוּרִים הָעֲשִׁירִים, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם, וְלִבִּי אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם, עַל כֵּן בָּאתִי אֶל הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַלָּלוּ, אֲבָל תְּרוּפָתָם לֹא הוֹעִילָה.

שמעון:

אִם כֵּן, מַדּוּעַ אֵין אַתְּ הוֹלֶכֶת אֶל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְאֵין אַתְּ מְסַפֶּרֶת לוֹ אֶת כָּל הַדָּבָר?

חנה:

לֹא הַעִזּוֹתִי, וְהַמִּנְהָג אֶצְלֵנוּ שֶׁהָאִישׁ חוֹזֵר אֶחָר הָאִשָּׁה וְלֹא לְהֶפֶךְ, וְגַם יָרֵאתִי שֶׁמָּא יִגְעַר בִּי וְיִמְסְרֵנִי לְאַבָּא, וְאָבִי יַכְרִיחֵנִי אָז לְהִנָּשֵׂא לְאֵיזֶה בָּחוּר שֶׁאֵינִי רוֹצָה בוֹ וְשֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתִי כָּל כַּךְ, אֶלָּא שֶׁנָתַן עֵינוֹ בַנְדוֹנְיָא שֶׁאָבִי מַבְטִיחַ לַחֲתָנוֹ, וְשָׁלוֹם לֹא יִהְיֶה בְּבֵיתֵנוּ, רַק מְרִיבֹות וּקְטָטוֹת, וְטוֹב לִי הַמָּוֶת מִשֶּׁבֶת עִם אִישׁ הַמָּאוּס עָלַי

(במשך הדברים האלה הופך שמעון את ראשו ומסיר את המסוה מעל פניו, והופך את פניו אליה, וכשהיא מרימה את ראשה אחרי דברה אליו בראש מורד, ורואה את פניו, היא נרתעת לאחור וצורחת)

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח! אוֹי לִי!

(מתעלפת ונופלת בזרועות שמעון הממהר לעזרתה ומניחה על הספה).

שמעון:

(משפשף את כפות ידיה ורקותיה, רץ אל החדר השני ומביא קנקן מים, טובל בו את מטפחתו ושם על מצחה):

הִתְעוֹרְרִי, בִּתִּי, אַל תִּירְאִי מִפָּנַי כִּי לִבִּי טוֹב עָלַיִךְ. קוּמִי, בִּתִּי.

חנה:

(בקול רפה ורועד):

רַחֶם־נָא עָלַי, וְתֵן לִי לָמוּת, כִּי חַיַּי אֵינָם חַיִּים, וְטוֹב לִי לָמוּת פַּעַם אַחַת מִלִּסְבֹּל בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה כָל הַיָּמִים.

(בוכה).

שמעון:

אַל תִּבְכִּי, בִּתִּי, הִנָּךְ בַּת יִשְׂרָאֵל טוֹבָה, וּמִמִּשְׁפָּחָה מְיֻחָסָה, וּמוֹצֵא אֲנִי אוֹתָךְ רְאוּיָה לִהְיוֹת כַּלָּתִי. גְּשִׁי־נָא אֵלַי, בִּתִּי, וְאֶמְחֶה אֶת דִּמְעָתֵךְ מֵעֵינַיִךְ.

חנה:

הַאֵינְךָ אֲדוֹנִי מְצַחֵק בְּשִׁפְחָתֶךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר מְצָאַתְנִי בְּבֵית הַמְּכַשֵּׁפוֹת?

שמעון:

(אוחז בידה):

לֹא, בִּתִּי, לֹא אֶחֱשֹׁב זֹאת לְעָוֹן לָךְ, כִּי אֵין לְהִתְפַּלֵּא עַל הַנָּשִׁים שֶׁדַעְתָּן קַלָּה כִּי נִתְעוֹת הֵן אַחֲרֵי הַכְּשָׁפִים, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁגַּם הַגְּבָרִים וְהַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁבָּהֶם נִמְשָׁכִים אֶל בֵּית הַמְּכַשֵּׁפוֹת בִּרְצוֹנָם אוֹ בְעַל כָּרְחָם. הִנְנִי לְלַוּוֹת אוֹתָךְ הַבַּיְתָה, וּמָחָר אֲדַבֵּר לְאָבִיךְ שֶׁיִּתֵּן אוֹתָךְ לְאִשָּׁה לִבְנִי יוֹסֵף.

חנה:

(אוחזת בידו ונושקת אותה):

תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנִי. אֶת חַיַּי אַקְרִיב עַל מִזְבַּח אַהֲבָתִי לְבִנְךָ.

שמעון: חַכִּי נָא רֶגַע, בִּתִּי.

(יוצא אל החדר השני ומביא משם קרש ופחם וכותב בפחם על הקרש את הדברים האלה: “כְּשֶׁתָּשׁוּבוּ לֹא תִמְצָאוּנִי פֹּה, לְכוּ יָשָׁר אֶל בֵּיתִי, שִׁמְעוֹן”, ומעמיד את הקרש על השלחן כנגד הרואים).

חנה: (קוראת בקול רם):

“כְּשֶׁתָּשׁוּבוּ לֹא תִמְצָאוּנִי פֹּה; לְכוּ יָשָׁר אֶל בֵּיתִי, שִׁמְעוֹן”. מַה כַּוָּנַת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה וּבִשְׁבִיל מִי כָּתַבְתָּ אוֹתָן?

שמעון:

בַּתְּחִלָּה הָיִיתִי פֹּה עִם תַּלְמִידַי, וְשָׁלַחְתִּי אוֹתָם לְאֵיזֶה מָקוֹם וְאָמַרְתִּי לָהֶם לָשׁוּב הֵנָּה, כִּי אַחֲכֶּה לָהֶם פֹּה, אוּלָם עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי כִּי יוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹא יִרְאוּ אוֹתָךְ בַּבַּיִת הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, הִתְרַחֵק מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ, וּכְבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה. עַל כֵּן נֵלְכָה נָא וַאֲשִׁיבֵךְ אֶל אָבִיךְ.

חנה:

תּוֹדָה לְךָ, אָבִי, כִי גַם אַתָּה כְאָב תִּהְיֶה לִי, וּכְבַת נֶאֱמָנָה אֶהְיֶה לָךְ

(אוחזת בזרועו, ומתרפקת עליו, והם יוצאים).

(המסך יורד)

 

קודם למערכה רביעית    🔗

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות? דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה. (סנהדרין לב.) סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מימין ואחד משמאל וכותבין דברי מחייבין ודברי מזכין. (שם, לו:)

 

מַעֲרָכָה רְבִיעִית חלק ראשון    🔗

(כשני ירחים אחר כן. כשהמסך עולה מתגלה אולם רחב, מקום הבית דין של סנהדרין קטנה שבהר הבית או בפתח העזרה. על בימת החזיון מורמה בימה שעשרים ושלשה דינים, חברי הסנהדרין יושבים עליה בחצי עגול רחב; ראש הסנהדרין באמצע; פניהם אל הרואים. ראש הסנהדרין יושב על כסא גבוה מכסאות יתר הדינים. בתחתית בימת הסנהדרין עומד שלחן וכסאות אחדים, ושני סופרים יושבים עליהם וכותבים את דברי המשא ומתן. שלשה ספסלים עומדים סמוך לקיר הימין, ושלשה לקיר השמאל, אלה כנגד אלה, ורוח באמצע, באופן שהספסלים עם בימת הסנהדרין עושים “ח”, אלא שראש החית כפוף החוצה. על הספסל הראשון אשר לימין הרואים יושב יוסף בנו של רבי שמעון בן שטח, ושני שוטרים מזוינים ברצועות מחומשות יושבים מימינו ומשמאלו. על הספסל שמאחוריהם יושבים שמעון בן שטח, לימינו חנה, שבנתים נתארסה לבנו, ולימינה איש זקן, מכובד, יהודה בן טבאי, אבי הנערה. על הספסל השלישי יושבים שמונת התלמידים, חברי יוסף. כל עת המשפט, פיהם סגור וראשם מורד מצער על גורלו של יוסף חברם. כנגדם, על הספסלים אשר לשמאל הרואים, יושבים העדים, וערב רב על צדם ומאחוריהם, ושני שוטרים חמושים ברצועות עומדים על גבם. בקיר שמאחורי הדינים, שלש דלתות כל אחת מוליכה לחדר מיוחד. האמצעית לחדר הדינים, והקיצוניות בירכתים, לחדרי העדים).

ראש:

מִי כַּאן הָעֵדִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת מַעֲשֵׂה הָרֶצַח?

עד א'

(איש גס ומוגשם, קם ועומד על מקומו):

אָנִי.

ראש:

מַה שְׁמֶךָ?

עד א':

שְׁמִי פַּפָּא בַּר זַבְדָּא.

(הסופרים כותבים בשריקת הקולמוס).

ראש:

הֲיֵשׁ פֹּה עוֹד עֵדִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת מַעֲשֵׂה הָרֶצַח? לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר.

עד ב'

(קם ועומד במקומו):

אֲנִי, טַרְפוֹן בַּר הוּנָא, רָאִיתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָרֶצַח בְּעֵינָי.

ראש:

מִי עוֹד רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, יָקוּם.

(דממה)

יַעַמְדּוּ הָעֵדִים וְיָעִידוּ אֶת עֵדוּתָם.

(שני העדים יוצאים מבין הקהל ועומדים ברוח אשר בין שתי שורות הספסלים, פונים אל הראש, והוא פונה אליהם)

כְּשֶׁרְאִיתֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָרֶצַח, לְהָעִיד נִתְכַּוַּנְתֶּם אוֹ רַק לִרְאוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה?

עדים:

(טרפון עונה ראשונה, ואחריו פפא):

לְהָעִיד הִתְכַּוַּנְתִּי.

ראש:

מַכִּירִים אַתֶּם אֶת הַנֶּאֱשָׁם מִלִּפְנֵי הַמַּעֲשֶׂה אוֹ אַחַר הַמַּעֲשֶׂה?

עדים

(זה אחר זה):

מִלִּפְנֵי הַמַּעֲשֶׂה.

ראש:

הִתְרֵיתֶם בּוֹ?

עדים

(כמקודם):

כֵּן, הִתְרֵיתִי בּוֹ.

ראש:

שֶׁמָּא מְעִידִים אַתֶּם עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה? הֱווּ יוֹדְעִים שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מְמוֹנוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ; דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדָם זַרְעוֹ תְּלוּיִם בּוֹ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי בְקַיִן נֶאֱמַר, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צוֹעֲקִים”, דָּמוֹ וְדָם זַרְעוֹ. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם, לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְּאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא; וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. הֲרֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם בְּצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵם נִבְרָאִים, וְאֵין פְּנֵי כָל אֶחָד מֵהֶם דּוֹמִים לִפְנֵי חֲבֵרו. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ, “מַה לָּנוּ וּלְצָרָה זוּ?” הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, “וְהוּא עֵד, אוֹ רָאָה, אוֹ יָדַע, אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ”. אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ, “מַה לָנוּ לָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה?” וְהַלֹּא כְּבָר נֶאֱמַר, “וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה”.

עד ב':

אֲנִי אָעִיד מַה שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינַי.

עד ב':

וְכָכָה אָעִיד אֲנִי.

ראש:

שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד?

עד א':

מַה פֵּרוּשׁ מֵאֹמֶד?

ראש:

שֶׁמָּא כַּךְ רְאִיתֶם, שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵרוֹ לְחֻרְבָּה, וְרַצְתֶּם אַחֲרָיו, וּמְצָאתֶם סַיִף בְּיָדוֹ, וְדָמוֹ מְטַפְטֵף, וְהָרוּג מְפַרְפֵּר? אִם כָּךְ רְאִיתֶם, לֹא רְאִיתֶם כְּלוּם.

עד ב':

לֹא מֵאֹמֶד אֲנִי מֵעִיד.

עד א':

גַּם אֲנִי מֵעִיד לֹא מֵאֹמֶד.

ראש:

כָּתוּב בַּתּוֹרָה, “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר”. וְהוּא אֶחָד מֵעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים שֶׁקִּבַּלְנוּ בְּהַר סִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה וְשֶׁנִּזְדַּעְזַע כָּל הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם. אִם חֲפֵצִים אַתֶּם לְהִתְחָרֵט, הָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם וְאֶתֵּן לָכֶם פֶּתַח חֲרָטָה.

(דממה)

עוֹמְדִים אַתֶּם בְּדִבְרֵיכֶם?

עדים:

כֵּן.

ראש:

עֵד אֶחָד יָעִיד, וְהַשֵּׁנִי יֵצֵא עִם הַשַּׁמָּשׁ וְיִסָּגֵר בְּחֶדֶר מְיוּחָד וִיחַכֶּה לְתוֹרוֹ.

(אחד השוטרים מרמז לאחד מן העדים והם יוצאים אל לשכה אחת הנמצאת בקרן זוית של הקיר אשר מאחורי הדינים ומשמאל לרואים)

יָקוּם נָא הַנִּדּוֹן, וְיָעַד הָעֵד אֶת עֵדוּתוֹ בְּפָנָיו.

(יוסף קם).

עד א':

גֶּשׁ־הֵנָּה בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וְאָעִיד בְּפָנֶיךָ כִּי אַתָּה רָצַחְתָּ אֶת הֶחָלָל שֶׁנִּמְצָא מִחוּץ לָעִיר לֹא רָחוֹק מִן הַשָּׂדֶה שֶׁלִּי.

ראש:

אֵין הָעֵדִים מְדַבְּרִים אֶל הַנִּדּוֹנִים כִּי אִם אֶל הַדַּיָנִים. סַפֵּר מַה שֶׁרָאִיתָ.

עד א':

בִּהְיוֹתִי בַּשָּׂדֶה יוֹם אֶחָד שֶׁל הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר יַחַד עִם חֲבֵרִי הָעֵד הַשֵּׁנִי, וּשְׁנֵינוּ עֲסוּקִים בִּמְלָאכָה אַחַת, שָׁמַעְתִּי פִּתְאֹם קוֹל צְעָקָה, “הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!” פָּנִיתִי אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הַקּוֹל בָּא מִשָּׁם, וְרָאִיתִי אִישׁ אֶחָד וְחֶרֶב בְּיָדוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵי אִישׁ אַחֵר. קַמְתִּי וְרַצְתִּי לְעֶזְרַת הַנִּרְדָּף, וַחֲבֵרִי אִתִּי, וְצָעַקְנוּ אֶל הָרוֹדֵף, “הַרְפֵּה מִמֶּנּוּ, אַל תִּגַּע בּוֹ, כִּי מוֹת תָּמוּת בְּמִיתַת בֵּית־דִּין!” אֲבָל הוּא לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּנוּ, רַק עָנָה שֶׁאֵין זֶה עָסְקֵנוּ, וַיּוֹסֶף לִרְדֹּף אַחֲרָיו, וַאֲנִי וַחֲבֵרִי רַצְנוּ בְּעִקְבוֹתָיו, עַד שֶׁלִּבְסוֹף הִשִּׂיג הָרוֹדֵף אֶת הַנִּרְדָּף, וְתָקַע בּוֹ אֶת־חַרְבּוֹ וַהֲרָגוֹ, בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁהִגַּעְנוּ אֲלֵיהֶם. כַּאֲשֶׁר הִבַּטְנוּ בִּפְנֵי הָרוֹצֵחַ, הִשְׁתּוֹמַמְנוּ לִרְאוֹת בּוֹ אֶת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁאָנוּ מַכִּירִים אוֹתוֹ הֵיטֵב, וְחָפַצְנוּ לְתָפְשׂוֹ וְלִמְסוֹר אוֹתוֹ לַדִּין, אַךְ הוּא הִתְחַמֵּק מִיָּדֵינוּ, וּבִהְיוֹתוֹ קַל לָרוּץ מִמֶּנּוּ, בָּרַח וְנֶעֱלַם מֵעֵינֵינוּ בֵּין הַשִּׁבָּלִים וְהַקָּנִים וְהַשִּׂיחִים. בַּתְּחִלָּה חָשַׁבְנוּ לְהַשְׁתִּיק אֶת־הַדָּבָר מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָבִיו, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְגַם כִּי אָמַרְנוּ שֶׁאָבִיו וַחֲבֵרָיו הַשּׁוֹפְטִים וְהַחֲכָמִים וַדַּאי יִמְצְאוּ בּוֹ צַד זְכוּת וְיַצְדִּיקוּ אוֹתוֹ, יוֹצִיאוּ אוֹתוֹ נָקִי, וּבְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים נִהְיֶה אֲנַחְנוּ הָרְשָׁעִים. אוּלָם דְּמֵי הַנִּרְצָח צָעֲקוּ אֵלֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת דָּמוֹ, וְלֹא נָתְנוּ לָנוּ מְנוּחָה, עַד שֶׁהֶחְלַטְנוּ לַעֲשׂוֹת אֶת חוֹבָתֵנוּ, וְלָכֵן בָּאנוּ וְסִפַּרְנוּ אֶת הַדָּבָר לַשּׁוֹפְטִים, וְהִנְנוּ עוֹמְדִים פֹּה הַיּוֹם לְהָעִיד אֶת עֵדוּתֵנוּ, וְאִם רוֹצִים הֵם לְהוֹצִיא אוֹתוֹ נָקִי בִּזְכוּת אָבִיו אוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, הַדָּבָר נָתוּן בְּיָדָם, וַאֲנַחְנוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ הִצַּלְנוּ.

(דממה ארוכה).

ראש:

בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, עֲמֹד לְפָנֵינוּ וְהוֹדֵה עַל הָאֱמֶת.

(חנה משמיעה קול בכי עצור, ובמטפחתה מוחה דמעותיה).

יוסף

(קם ועובר לאמצע הבמה):

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת הֶחָלָל וְלֹא נָגַעְתִּי בּוֹ לְרָעָה, גַּם אֶת הָעֵד לֹא רָאִיתִי עַד הֵנָּה, עֵד שֶׁקֶר הוּא. כֹּה יִהְיֶה ה' אֱלֹהִים עִמָּדִי.

ראש:

יָשׁוּב הַנִּדּוֹן לִמְקוֹמוֹ. גַּם אַתָּה גַּם הָעֵד תֵּחָקְרוּ הֵיטֵב. חֲבֵרַי, אַל יַשְׁפִּיעַ עֲלֵיכֶם כְּבוֹדוֹ שֶׁל אֲבִי הַנֶּאֱשָׁם אוֹ פַּשְׁטוּתָם שֶׁל הָעֵדִים וְגַסּוּתָם. הַכֹּל שָׁוִים לִפְנֵי הַדָּן אֶת כָּל הָעוֹלָם. נַתְחִיל נָא בַּחֲקִירַת הָעֵד. אַתָּה פַּפָּא בַר זַבְדָּא, תַּעֲנֶה עַל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁל הַשּׁוֹפְטִים, וְאִם אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, לַמֵּד אֶת לְשׁוֹנְךָ לוֹמַר, “אֵינִי יוֹדֵעַ”.

שופט א', אליעזר בן חרסום

(הוא היושב ראשון לימין הראש):

בְּאֵיזוֹ שָׁנָה הָיָה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁסִּפַּרְתָּ?

עד א':

בְּשָׁנָה זוּ שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בָּהּ הַיּוֹם.

שופט ב', בנימין בן ברכיה

(הוא היושב ראשון לשמאל הראש):

בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ?

עד א':

בְּחֹדֶשׁ זֶה שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בוֹ הַיּוֹם.

שופט ג' גמליאל בן יהודה

(הוא היושב לימין השופט א'):

בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ?

עד א':

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.

שופט ד', דוסטאי בר ינאי

(הוא היושב לשמאל השופט ב', וכן הלאה, צד אחר צד, בסירוגין):

בְּאֵיזֶה יוֹם?

עד א':

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

שופט ה', הלל בר הילני:

בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁל הַחֹדֶשׁ?

עד א'

(עומד וחושב על אצבעותיו):

בַּיּוֹם הַשְּׁלשָׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ.

(השופט שבקצה האחד מניע בראשו לשופט שבקצה השני לאות שכן הוא).

שופט ו', ופסי בן ענן:

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה?

עד א':

בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

שופט ז', זכריהו בן אבקילוס:

בְּאֵיזֶה מָקוֹם קָרָה הַדָּבָר?

עד א':

בַּשָּׂדֶה הַקָּרוֹב לְשָׂדִי, אֵצֶל הַחוֹרְשָׁה, בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה שְׁכֶמָה, כִּשְׁלשָׁה מִילִין מִירוּשָׁלַיִם.

שופט ח', חנינא בן דוסא:

אֵיפֹה עָמְדָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה הָרֶצַח, בְּמִזְרָח אוֹ בְּדָרוֹם, בְּמַעֲרַב אוֹ בְצָפוֹן?

עד א':

הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה אָז בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית.

שופט ט', טביומי בן מתנה:

אֵיפֹה עָמְדָה אָז הַלְּבָנָה?

עד א'

(חושב מעט):

לֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי לַלְּבָנָה.

שופט י', יונתן בן עתיאל:

הַחֶרֶב שֶׁרָאִיתָ, לְפִי דְּבָרֶיךָ, בִּידֵי הָרוֹצֵחַ, הָיְתָה אֲרֻכָּה אוֹ קְצָרָה?

עד א':

הַחֶרֶב שֶׁרָצַח בָּהּ אֶת הַנִּרְצָח הָיְתָה לֹא אֲרֻכָּה וְלֹא קְצָרָה, מִמִּדָּה מְמֻצַּעַת הָיְתָה.

שופט יא, כהנא בר נחוניא:

לְאֵיזֶה עֵבֶר רָץ הַנִּרְדָּף?

עד א':

אֶל עֵבֶר הַצָּפוֹן, כִּי שָׁם הַחוֹרְשָׁה, וּבְוַדַּאי חָשַׁב לְהִנָּצֵל עַל יְדֵי הִתְחַבְּאוּ בֵּין הַסְּבָךְ.

שופט י"ב, לויטס איש יבנה:

וּלְאֵיזֶה עֵבֶר בָּרַח הָרוֹצֵחַ כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ לְתָפְשׂוֹ?

עד א':

לְעֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית, לְבֵין הַשִּׂיחִים הַסְּבוּכִים.

שופט י"ג, מאיר בן נתן:

אֵיזֶה בְּגָדִים לָבַשׁ הַנִּרְדָּף וְאֵיזֶה הָרוֹדֵף?

עד א':

הַנִּרְדָּף הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחוֹרִים, וְהָרוֹדֵף לְבָנִים.

שופט י"ד, נחום בר סימאי:

מֶה עָשִׂיתָ אַתָּה בַּזְּמָן הַהוּא וּבַמָּקוֹם הַהוּא?

עד א':

אֲנִי וַחֲבֵרַי הָיִינוּ עֲסוּקִים בִּגְזִיזַת הַצֹּאן. כָּכָה אָנוּ עוֹשִׂים תָּמִיד, הוּא עוֹזֵר לִי, וַאֲנִי עוֹזֵר לוֹ.

שופט ט"ו, סומכוס בר יוסי:

אוֹתוֹ כֶּבֶשׂ שֶׁהֱיִיתֶם גּוֹזְזִים בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, מֶה הָיָה צִבְעוֹ?

עד א':

הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ לָבָן.

שופט ט"ז, עקביא בן מהללאל:

צֶבַע הַקַּרְקַע שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַהוּ, שָׁחוֹר, אָדֹם אוֹ צָהֹב?

עד א':

צֶבַע הַקַּרְקַע בְּכָל הַמָּקוֹם הַהוּא וּמִסָּבִיב לוֹ, שָׁחוֹר.

שופט י"ז, פנחס בן יאיר:

אֵיךְ הָיָה מַרְאֵה הַשָּׁמַיִם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה?

עד א':

כְּחֻלִּים וּבְהִירִים.

(שתיקה ארוכה).

ראש:

יִגַּשׁ נָא הָעֵד הַצִּדָּה, וְנַחֲקֹר עַכְשָׁו אֶת הַנֶּאֱשָׁם. עֲמֹד לְפָנֵינוּ, יוֹסֵף בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וַעֲנֵה עַל כָּל שְׁאֵלָה. אִם לֹא עָשִׂיתָ דָבָר זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלֶיךָ, אַל תִּירָא מִדִּבְרֵיהֶם.

(יוסף קם ועובר אל האמצע)

אֵיפֹה הָיִיתָ בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁעָבַר בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית?

יוסף:

בַּשָּׁעָה הַהִיא הָיִיתִי אָמְנָם בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר נִמְצָא בּוֹ הֶחָלָל, אֲבָל סָהֲדִי בַשָּׁמַיִם כִּי לֹא רָאִיתִי שָׁם לֹא אֶת הֶחָלָל וְלֹא אֶת הָעֵד, וְאַף חֶרֶב לֹא הָיְתָה בְיָדִי, לֹא בַּשָּׁעָה הַהִיא וְלֹא בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא בְּיָמִים אֲחֵרִים.

אחד מן הקהל:

הַהּ, שׁוֹמְעִים אַתֶּם? הוּא הָיָה שָׁם בַּשָּׂדֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נִרְאִים דִּבְרֵי הָעֵד.

ראש:

הַקָּהָל מִתְבַּקֵּשׁ לָשֶׁבֶת בִּדְמָמָה מִבְּלִי הַשְׁמִיעַ הֶעָרוֹת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אוֹ הַנֶּאֱשָׁם אוֹ הַדַּיָּנִים.

(ואל יוסף)

לָמָּה הָלַכְתָּ לְשָׁם, וּמֶה עָשִׂיתָ שָׁם בַּשָּׂדֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? וְכִי דַּרְכְּךָ בְּכָךְ לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה בַּשָּׁעָה הַהִיא?

יוסף:

יָצָאתִי לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח אַחֲרֵי ישְׁבִי וְלָמְדִי כָּל הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

שני מן הקהל:

דַּוְקָא בַּיּוֹם הַהוּא יָצָא לְטַיֵּל, וְדַוְקָא בַּשָּׁעָה שֶׁנֶּהֱרַג הֶחָלָל, נִפְלָא הַדָּבָר!

ראש:

בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַקָּהָל לְבַל יַפְרִיעוּ אֶת מַהֲלַךְ הַמִּשְׁפָּט. כְּמוּבָן, עֻבְדָּא זוֹ שֶׁהָיִיתָ שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹ בְּשָׁעָה אַחֶרֶת אֵינָהּ מוֹכִיחָה כְלוּם. אֶרְאֶה בְנֶחָמָה אִם לֹא רָאִיתִי אֶחָד שֶׁרָץ אַחַר חֲבֵרוֹ לְחוּרְבָה, וְרַצְתִּי אַחֲרָיו וְרָאִיתִי סַיִף בְּיָדוֹ וְדָמוֹ מְטַפְטֵף וְהָרוּג מְפַרְפֵּר, וְאָמַרְתִּי לוֹ, רָשָׁע! מִי הֲרָגוֹ לָזֶה, אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה? אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאֵין דָּמְךָ מָסוּר בְּיָדִי, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תוֹרָה, “עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת”; הַיוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶָׁהָרַג אֶת־חֲבֵרוֹ. אוּלַי הָיִיתָ שָׁם בְּמַעֲמַד שְׁנֵי חֲבֵרִים, וְיַחַד עִמָּהֶם יָצָאתָ אֶל הַשָּׂדֶה, וְיַחַד עִמָּהֶם שַׁבְתְּ הַבַּיְתָה? אַף כִּי גַּם זֶה לֹא הָיָה מוֹכִיחַ כְּלוּם אִם לֹא הָיוּ עִמְּךָ כָּל אוֹתָהּ הַשָּׁעָה אֲשֶׁר הָעֵדִים מְעִידִים עָלֶיהָ. הֶהָיוּ עִמְּךָ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה מֵחֲבֵרֶיךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּבַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יָדָם לֹא זָזָה מִיָּדְךָ?

יוסף:

לֹא, אַף אֶחָד מֵחֲבֵרַי לֹא הָיָה עִמָּדִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָה שָׁעָה.

ראש:

וּבְכֵן הַשְּׁאֵלָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. מֶה עָשִׂיתָ שָׁם, וְלָמָּה הָלַכְתָּ שָׁמָּה דַּוְקָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם? וְכִי רָגִיל אַתָּה לָצֵאת לָשׂוּחַ שָׁמָּה בְּכָל יוֹם?

יוסף:

לֹא, אֵינִי רָגִיל לָצֵאת לָשׂוּחַ שָׁמָּה, אֶלָּא דַּוְקָא בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהָיָה חַם מְאֹד וְנִתְעַיַּפְתִּי מִן הַלִּמּוּד הָאָרוֹךְ וְתָקְפוּ עָלַי הַגַּעְגּוּעִים אֶל הַשָּׂדֶה וְאֶל הַיַּעַר וְיָצָאתִי לָשׂוּחַ שָׁמָּה.

ראש:

וְאַתָּה הָיִיתָ שָׁם לְבַדְּךָ? אַתָּה הַיְּחִידִי בְּכָל הַמֶּרְחָב הַגָּדוֹל?

יוסף:

לֹא, לֹא הָיִיתִי שָׁם בִּיחִידוּת.

שלישי מן הקהל:

הַה, שׁוֹמְעִים אַתֶּם? לֹא הָיָה שָׁם יְחִידִי, רְאָיָה לְדִבְרֵי הָעֵד.

ראש

(מביט בעיני זעם אל המדבר, וממשיך):

מִי הוּא הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה עִמְּךָ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה? תֵּן לָנוּ תְּשׁוּבָה יְשָׁרָה, וְאַל תֵּלֵךְ עִמָּנוּ בַעֲקִיפִין.

(יוסף מוריד ראשו ושותק).

רביעי מן הקהל:

הוּא שׁוֹתֵק, יָרֵא לְהַגִּיד, שְׁמַע מִנֵיהּ יֵשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ.

(הראש מביט שוב בזעם אל הקהל, והם משתתקים).

חנה

(קמה ועומדת במקומה, אחרי שתיקה של רגעים אחדים):

אֲדוֹנַי הַשּׁוֹפְטִים!

(יוסף מזדעזע)

אֲנִי הָיִיתִי אִתּוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה. כְּשֶׁהִתְחִילָה הַשֶּׁמֶשׁ לִשְׁקֹעַ בְּאוֹתוֹ יוֹם, סָר הַנִּדּוֹן אֶל בֵּיתִי, כִּי אֲרוּסָתוֹ אֲנִי, וְאָמַר לִי כִּי עָיֵף הוּא מִן הַחוֹם וּמִן הַלִּמּוּד, וְרוֹצֶה לָצֵאת אֶת הַשָּׂדֶה, וּשְׁאָלַנִי אִם רוֹצָה אֲנִי לְלַוּוֹתוֹ בְּטִיּוּלוֹ. אֲנִי הִסְכַּמְתִּי לוֹ, וּשְׁנֵינוּ יָצָאנוּ לְטַיֵּל מִחוּץ לָעִיר, וְטִיַּלְנוּ כַּמָּה שָׁעוֹת בַּשָּׂדֶה וּבַיַּעַר, וּלְעֵת עֶרֶב שַׁבְנוּ הַבַּיְתָה, כִּי הַנִּדּוֹן חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יְאַחֵר תְּפִלַּת עַרְבִית בְּצִבּוּר, וּבְכָל הָעֵת הַהִיא לֹא רָאִינוּ לֹא אֶת הַנִּרְצָח וְלֹא אֶת הָעֵד. זוֹהִי הָאֱמֶת, בְּשֵׁם ה'!

חמישי מן הקהל:

אֶפְשָׁר הָרַג אֶת הַנִּרְצָח בִּשְׁבִיל הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? מִי יוֹדֵעַ?!

ראש:

בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית הִנְנִי מְבַקֵּשׁ אֶת הַקָּהָל לִבְלִי יַפְרִיעוּ בְּהֶעָרוֹתֵיהֶם אֶת מַהֲלַךְ הַמִּשְׁפָּט. מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ הִנְךָ אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַנֶּאֱשָׁם, אֲנִי נוֹשֵׂא לָךְ אֶת הַחֵטְא שֶׁל אִי־הַנִּמּוּס שֶׁדִּבַּרְתָּ בְּלִי נְטִילַת רְשׁוּת מִן הַדַּיָּנִים. אוּלָם בִּדְבָרַיִךְ, אִשָּׁה, אֵין כְּדֵי לְהַכְחִישׁ אֶת הָעֵד, כִּי אִשָּׁה פְּסוּלָה לְעֵדוּת, וְגַם קְרוֹבָה אַתְּ לַנֶּאֱשָׁם, לְפִי דִּבְרֵי עַצְמֵךְ, וּקְרוֹבִים הַנּוֹגְעִים בַּדָּבָר פְּסוּלִים לָדִין וּלְעֵדוֹת. אוּלָם מִצַּד אַחֵר, הִנְנוּ רוֹאִים בִּדְבָרֶיךָ נִסָּיוֹן לִשְׁפֹּךְ מְעַט אוֹר עַל עֶצֶם הַמַּעֲשֶׂה הַמְּעֻרְפָּל מְאֹד. עֲנֵה לָנוּ, הַנֶּאֱשָׁם, אִם אֱמֶת בְּפִי אֲרוּסָתֵךְ?

(חנה יושבת על מקומה).

יוסף:

דְּבָרֶיהָ אֲמִתִּים, וְיָרֵא אֲנִי כִּי כָל הַצָּרָה הַזֹּאת, הָאַשְׁמָה וְהָעֲלִילָה שֶׁהָעֵדִים מַעֲלִילִים עָלַי, בָּאָה עָלַי בְּתוֹר ענֶשׁ עַל עֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מְדַקְדֵּק ה' עִם בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק אַף כְּחוּט הַשַׂעֲרָה.

ראש:

הֶחָפֵץ מִי מִכֶּם, חֲבֵרַי, לִשְׁאֹל עוֹד אֶת הַנֶּאֱשָׁם אוֹ הָעֵד?

(דממה)

אִם כֵּן, יוֹצִיא הַשַּׁמָּשׁ אֶת הָעֵד הַזֶּה אֶל הַלִּשְׁכָּה הַשְּׁנִיָּה, וְיִסָּגְרוּ שָׁם, וְיִכָּנֵס הַשַּׁמָּשׁ עִם הָעֵד הַשֵּׁנִי.

(שוטר שני מוציא את העד אל הלשכה אשר בקרן זוית של הקיר אשר מאחורי הדינים, ולימין הרואים, ושוטר שלישי פותח את הדלת של הלשכה אשר לשמאל הרואים, משאיר את הדלת פתוחה, נכנס ושוהה קצת, ושב עם העד השני והשוטר ששמר עליו. הראש פונה אליו)

עֲמֹד טַרְפוֹן בַּר הוּנָא, לְפָנֵינוּ וְלִפְנֵי הַנִּדּוֹן וְהָעֵד עֵדוּתְךָ, וַעֲנֵה עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּךְ הַדַּיָּנִים. סַפֵּר מַה רָאִיתָ, אַתָּה, בְּעֵינֶיךָ.

עד ב':

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁעָבַר, וַאֲנִי בַּשָּׂדֶה גּוֹזֵז אֶת צֹאנִי, וַחֲבֵרִי פַּפָּא בַר זַבְּדָא עוֹזֵר עַל יָדִי, וְהִנֵּה קוֹל צְעָקָה מַגִּיעַ לְאָזְנַי, הַצִּילוּ! הַצִּילוּ! נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי וְרָאִיתִי אָדָם אֶחָד רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ, וּבְיָדוֹ חֶרֶב מְלֻטָּשָׁהּ וּמַבְרִיקָה. אֲנִי וַחֲבֵרִי רַצְנוּ לְהַצִּילוֹ, אַךְ לֹא הִסְפַּקְנוּ, וּכְשֶׁהִגַּעְנוּ אֲלֵיהֶם, כְּבָר תָּקַע בּוֹ הָרוֹצֵחַ אֶת־חַרְבּוֹ. הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּפְנֵי הָרוֹצֵחַ וְרָאִיתִי כִּי הוּא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. חָפַצְתִּי לְתַפְשׂוֹ, אַךְ הוּא בָּרַח וְנֶעֱלַם.

ראש:

הַבֵּט בִּפְנֵי הַנֶּאֱשָׁם וֶאֱמֹר לָנוּ אִם הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר רָאִיתָ אוֹתוֹ תּוֹקֵעַ אֶת הַחֶרֶב אֶל לֵב הַנִּרְצָח.

עד ב'

(מסתכל בפני יוסף):

כֵּן, זֶהוּ הָרוֹצֵחַ.

חנה

(קול צעקה מתפרץ מפיה):

אוֹי, ה' אֱלֹהִים! עֵד שֶׁקֶר הוּא!

ראש:

שׁוּב אֲנִי מַזְהִיר אֶת הַקָּהָל לְבַל יַפְרִיעוּ אֶת מַהֲלַךְ הַמִּשְׁפָּט בְּהֶעָרוֹת וּבִצְעָקוֹת. בֶּאֱמֶת מוּטָב הָיָה לִבְלִי תֵּת לַאֲנָשִׁים מִן הַחוּץ לִהְיוֹת בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט גַּם בְּמֶשֶׁךְ גְּבִיַּת הָעֵדוּת וַחֲקִירָתָם, אוּלָם רוֹצִים אָנוּ כִּי יִלְמַד הַקָּהָל אֶת דִּינֵי הַתּוֹרָה, וְאֵין אָנוּ מַחֲמִיצִים שׁוּם הִזְדַּמְּנוּת לִתֵּן לַקָּהָל בְּכָל מִקְרֶה שֶׁיָּבֹא לְיָדֵינוּ לִלְמֹד אֶת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ. בַּבַּקָּשָׁה לִבְלִי בַּלְבֵּל אֶת הָעֵדִים וְהַנֶּאֱשָׁם וּלְבַל הִתְעָרֵב בְּדִבְרֵיהֶם. אַל יַכְנִיס הַסּוֹפֵר אֶת הֶעָרוֹת הַקָּהָל, כִּי מוּטָב לָהֶם לִבְלִי הֵאָמֵר, וְאִם נֶאֶמְרוּ הֲרֵי בְּטֵלוֹת וּמְבֻטָּלוֹת.

סופר א':

שׁוֹמְעִים אֲנַחְנוּ.

ראש:

חִקְרוּ נָא, חֲבֵרַי, אֶת הָעֵד הַשֵּׁנִי וְנִרְאֶה אִם דְּבָרָיו מְכֻוָּנִים אֶל דִּבְרֵי הָעֵד הָרִאשׁוֹן, וְאִם לֹא, יַכְחִישׁוּ זֶה אֶת זֶה.

ששי מבין הקהל:

וַדַּאי לִמְּדוּ אֶת לְשׁוֹנָם לְכוּן אֶת דִּבְרֵיהֶם הֵיטֵב, אֲנָשִׁים שֶׁכְּמוֹתָם…

ראש:

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מַזְהִיר אֶת הַקָּהָל, לִבְלִי הַפְרִיעַ אֶת מַהֲלַךְ הַמִּשְׁפָּט בְּהֶעָרוֹתֵיהֶם שֶׁאֵינָן בִּמְקוֹמָן, וְאִם אֶשְׁמַע עוֹד הֶעָרָה אַחַת יוֹצֵאת מִבֵּין הַקָּהָל, כֻּלָּם יֵצְאוּ מִכָּאן, תֵּיכֶף וּמִיַּד.

שופט י"ח, צדוק בר עלי:

בְּאֵיזֶה יוֹם אָמַרְתָּ קָרָה הַמִּקְרֶה הַזֶּה שֶׁסִפַּרְתָּ, בְּיוֹם רְבִיעִי אוֹ חֲמִשִּׁי?

עד ב':

לֹא בָזֶה וְלֹא בָזֶה, כִּי אִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.

שופט י"ט, קטינא בר זירא:

שֶׁל אֵיזֶה שָׁבוּעַ?

עד ב':

שֶׁעָבַר.

שופט כ', רמי בר חמי:

וּבְאֵיזֶה חֹדֶשׁ?

עד ב':

בְּחֹדֶשׁ זֶה, תַּמּוּז.

שופט כ"א, שמעיה בן אבטליון:

בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁל הַחֹדֶשׁ תַּמּוּז?

עד ב':

בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בּוֹ.

שופט כ"ב, תנחום בן חנילאי:

אֵיזֶה יוֹם הוּא שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים בּוֹ הַיּוֹם?

עד ב':

הַיּוֹם יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל הַשָּׁבוּעַ, הַשְּׁמוֹנָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ תַּמוּז.

שופט א':

בְּאֵיזוֹ שָׁעָה קָרָה הַדָּבָר?

עד ב':

בֵּין אַרְבַּע לְחָמֵשׁ.

שופט ב':

וּבְאֵיזוֹ שָׁנָה קָרָה הַדָּבָר?

עד ב':

בְּשָׁנָה זוּ.

שופט ג':

וּבְאֵיזֶה מָקוֹם?

עד ב':

בַּשָּׂדֶה הַסָּמוּךְ לְשָׂדִי וְלִשְׂדֵה חֲבֵרִי.

שופט ד':

אֵיפֹה עָמְדָה הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה הָרֶצַח, בְּמִזְרָח אוֹ בְדָרוֹם, בְּמַעֲרַב אוֹ בְצָפוֹן?

עד ב':

הַשֶּׁמֶשׁ עָמְדָה אָז בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית.

שופט ה':

אֵיפֹה עָמְדָה אָז הַלְּבָנָה?

עד ב'

(חושב מעט ומגלגל בעינים):

אֵינִי זוֹכֵר.

שופט ו':

הַחֶרֶב שֶׁרָאִיתָ לְפִי דְּבָרֶיךָ בְּיַד הָרוֹצֵחַ הָיְתָה אֲרֻכָּה אוֹ קְצָרָה?

עד ב':

לֹא קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה, מִמִּדָּה מְמֻצַּעַת הָיְתָה.

שופט ז':

לְאֵיזֶה עֵבֶר רָץ הַנִּרְדָּף?

עד ב':

אֶל עֵבֶר הַצָּפוֹן, שָׁם יַעַר גָּדוֹל.

שופט ח':

וּלְאֵיזֶה עֵבֶר בָּרַח הָרוֹצֵחַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לְתָפְשׂוֹ?

עד ב':

לְעֵבֶר הַשֶּׁמֶשׁ, בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית, לְבֵין הַשִּׂיחִים הַסְּבוּכִים.

שופט ט':

אֵיזֶה בְּגָדִים לָבַשׁ הַנִּרְדָּף, וְאֵיזֶה הָרוֹדֵף?

עד ב':

הַנִּרְדָּף הָיָה לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, וְהָרוֹדֵף לְבָנִים.

שופט י':

בַּמֶּה עָסַקְתָּ אַתָּה בַּמָּקוֹם הַהוּא וּבַזְּמַן הַהוּא?

עד ב':

הָיִיתִי עָסוּק בִּגְזִיזַת הַצֹּאן, וַחֲבֵרִי עָזַר עַל יָדִי.

שופט י"א:

אוֹתוֹ כֶּבֶשׂ שֶׁהֳיִיתֶם גּוֹזְזִים אוֹתוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, מֶה הָיָה הַצֶּבַע שֶׁלּוֹ?

עד ב':

צִבְעוֹ הָיָה לָבָן.

שופט י"ב:

צֶבַע הַקַּרְקַע בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מַהוּ, שָׁחוֹר, אָדֹם, אוֹ צָהֹב?

עד ב':

צֶבַע הַקַּרְקַע בְּכָל הַמָּקוֹם הַהוּא שָׁחוֹר.

שופט י"ג:

אֵיךְ הָיָה הָרָקִיעַ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, מְעֻנָּן אוֹ בָּהִיר?

עד ב'

הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּהִירִים וּכְחֻלִים.

שופט י"ד:

מֶה הֲמַהֲלָךְ מִן הַבַּיִת הַזֶּה עַד שָׂדְךָ וּשְׂדֵה רֵעֲךָ?

עד ב':

מַהֲלַךְ שָׁעָה אַחַת.

שופט ט"ו:

הֲרָאִיתָ שָׁם אֵיזוֹ נַעֲרָה מְטַיֶּלֶת עִם הַנֶּאֱשָׁם בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה?

עד ב':

אֶפְשָׁר הָיְתָה שָׁם נַעֲרָה אַחַת, אֲבָל אֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ, כִּי עָסוּק הָיִיתִי בַּעֲבוֹדָתִי בְּגִזּוּז הַצֶּמֶר, וְרַק אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת צַעֲקוֹת הַנִּרְדָּף הֲרִימוֹתִי אֶת עֵינַי וְרָאִיתִי מַה שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם.

שופט ט"ז:

הַחֶרֶב שֶׁרָאִיתָ, מֶה הָיְתָה, חֲדָשָׁה אוֹ מַעֲלָה חֲלֻדָּה?

עד ב':

הַחֶרֶב הָיְתָה מְרוּטָה וּמַבְרִיקָה בְּנֹגַהּ הַשֶּׁמֶשׁ.

שופט י"ז:

הֲנִשְׁאֲרָה הַחֶרֶב תְּקוּעָה בְּלֵב הַנִּרְצָח, אוֹ הוֹצִיא אוֹתָהּ הָרוֹצֵחַ וְהִשְׁלִיכָהּ אַרְצָה?

עד ב':

הָרוֹצֵחַ הוֹצִיא אוֹתָהּ מִלִּבּוֹ אַךְ לֹא הִשְׁלִיכָהּ אַרְצָה כִּי אָחַז בָּהּ בְּבָרְחוֹ, וּבְוַדַּאי הֶחְבִּיאָהּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם כָּמוּס מִן הָעַיִן.

שופט י"ח:

הֲרַק אַתָּה וְהָעֵד הַשֵּׁנִי לְבַדְּכֶם רְאִיתֶם אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אוֹ גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הָיוּ עֵדִים לְמַעֲשֶׂה הָרֶצַח?

עד ב':

אֶת זֹאת אֵינִי יוֹדֵעַ. כְּשֶׁשַּׁבְתִּי מֵרְדֹף אַחַר הָרוֹצֵחַ אַחֲרֵי שֶׁנִּמְלַט מִיָּדֵינוּ, וְהִבַּטְתִּי מִסָּבִיב, לֹא רָאִיתִי שׁוּם אִישׁ בַּשָּׂדֶה מִלְּבַד שְׁכֵנִי הָעֵד הַשֵּׁנִי.

שופט י"ט:

מֶה הַמֶּרְחָק בֵּין שָׁדְךָ לִשְׂדֵה הָעֵד הַשֵּׁנִי?

עד ב':

בַּעֲלֵי מְצָרִים אֲנַחְנוּ.

שופט כ':

כַּמָּה זְמַן רָדַפְתָּ אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ וְחִפַּשְׂתָּ אוֹתוֹ בְמָקוֹם שֶׁהִתְחַבֵּא?

עד ב':

כַּעֲשָׂרָה רְגָעִים, כִּי אַחֲרֵי שֶׁרָאִיתִי אֶת פָּנָיו וְהִכַּרְתִּי אוֹתוֹ, יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְחַבֵּא כָּל הַזְּמַן, וּבְהַרְאוֹתוֹ אֶת פָּנָיו בֵּין אֲנָשִׁים יִתָּפֵשׂ מִיָּד.

(שתיקה).

ראש:

אִם כָּלוּ כָּל הַשְּׁאֵלוֹת נִקְרָא לָעֵד הָרִאשׁוֹן וְנַחְקְרֵהוּ שׁוּב.

(השוטר יוצא עם העד השני, ושוטר שלישי מוביל את העד הראשון עם שמרו)

נַמְשִׁיךְ אֶת הַבְּדִיקוֹת, חֲבֵרַי.

שופט כ"א:

מֶה הַמַהֲלָךְ מִן הַבַּיִת הַזֶּה עַד שָׁדְךָ?

עד א':

כִּשְׁלשָׁה מִילִין, מַהֲלַךְ שָׁעָה אַחַת.

שופט כ"ב:

עִם מִי טִיֵּל הַנֶּאֱשָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, עִם נַעֲרָה אַחַת, אוֹ עִם חָבֵר אֶחָד?

עד א':

לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ מְטַיֵּל כְּלָל, אֶלָּא רוֹדֵף לְבַדּוֹ אַחֲרֵי הַנִּרְצָח.

שופט א':

מֵאַיִן אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הָיָה חֶרֶב בְּיָדוֹ, אֶפְשָׁר הָיָה זֶה מִין דֶּקֶר אָרֹךְ?

עד א':

יוֹדֵעַ אֲנִי מִזֶּה שֶׁהַלַּהַב הָיָה מְלֻטָּשׁ וּמַבְרִיק בְּזֹהַר הַשֶּׁמֶשׁ.

שופט ב':

מִי הוֹצִיא אֶת הַחֶרֶב מִלֵּב הַנִּרְצָח, אַתָּה אוֹ חֲבֵרְךָ?

עד א':

הָרוֹצֵחַ בְּעַצְמוֹ, כִּי יָרֵא לְהַשְׁאִיר אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ שֶׁל מִי הִיא.

שופט ג':

מֶה עָשָׂה בָהּ הָרוֹצֵחַ?

עד א':

אֵינִי יוֹדֵעַ, וַדַּאי הִסְתִּיר אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם.

שופט ד':

מִי עוֹד הָיָה שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, בָּנֶיךָ אוֹ בְּנוֹתֶיךָ.

עד א':

אִישׁ לֹא הָיָה שָׁם מִלְבַד שְׁנֵינוּ הָעֵדִים.

שופט ה':

כַּמָּה זְמַן חִפַּשְׂתֶּם אֶת הָרוֹצֵחַ בַּיַּעַר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּצָּפוֹן?

עד א':

אֲנַחְנוּ חִפַּשְׂנוּ אוֹתוֹ זְמָן קָצָר בֵּין הַסְּבָךְ וְהַשִּׂיחִים אֲשֶׁר בַּדָּרוֹם, וְחָדַלְנוּ, כִּי יָדַעְנוּ שֶׁסּוֹף סוֹף יָשׁוּב לְבֵיתוֹ אַחֲרֵי הִתְחַבְּאוּ יָמִים אֲחָדִים.

שופט ו':

מָה הַמֶּרְחָק בֵּין שָׂדְךְ לִשְׂדֵה רֵעֲךָ?

עד א':

בַּעֲלֵי מְצָרִים אֲנַחְנוּ.

(דממה ארוכה).

ראש:

כָּלוּ כָל הַבְּדִיקוֹת. הַאֵין פֹּה בֵּין הַקָּהָל עֵדִים אֲחֵרִים, אוֹ אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִים בְּעֵדִים אֲחֵרִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהָעִיד לְפָנֵינוּ כִּי הֵם בְּעַצְמָם רָאוּ אִישׁ אַחֵר שֶׁרָצַח אֶת הַנִּרְצָח, אוֹ שֶׁהִשְׁגִּיחוּ כָּל הָעֵת, נֹאמַר, מֵאַרְבַּע שָׁעוֹת בְּיוֹם עַד שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, בַּנֶּאֱשָׁם, וְלֹא רָאוּ אוֹתוֹ רוֹצֵחַ שׁוּם אִישׁ בְּכָל אוֹתוֹ הַזְּמָן, זֹאת אוֹמֶרֶת, עֵדִים כָּאֵלֶּה שֶׁיּוּכְלוּ לְהַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים הָעוֹמְדִים לְפָנֵינוּ?

(אין עונה).

חנה:

אֲנִי, אֲנִי הָיִיתִי כָּל אוֹתָהּ הַשָּׁעָה בְּחֶבְרַת הַנֶּאֱשָׁם, וְיָדִי לֹא זָזָה מִתּוֹךְ יָדוֹ, וּמְעִידָה אֲנִי עָלָיו שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֵׂה רֶצַח אוֹ מַעֲשֶׂה רָע אַחֵר, נִשְׁבַּעַת אֲנִי בְּשֵׁם אֱלֹהִים!

ראש:

כְּבָר אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאִשָּׁה וְקָרוֹב פְּסוּלִים לְעֵדוּת, וְעוֹד זֹאת, אֵין עֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת הַשְּׁנַיִם. אַל יַכְנִיסוּ הַסּוֹפְרִים אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה.

סופר ב':

שׁוֹמְעִים אֲנַחְנוּ.

חנה:

אַלְלַי לִי!

(בוכה).

ראש:

הַאֵין בֵּין הַקָּהָל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יוּכְלוּ לְהָעִיד עַל הָעֵדִים כִּי לֹא הָיוּ שָׁם בְּאוֹתוֹ זְמָן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֵם מְעִידִים כִּי רָאוּ שָׁם אֶת הָרֶצַח? אוֹ הֲיוֹדֵעַ מִי מִכֶּם בַּאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה וְנַזְמִין אוֹתָם לְעֵדוּת, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵי הָעֵדִים הַלָּלוּ עֵדִים זוֹמְמִין?

(מחכה, מביט אל הקהל, ואין עונה)

אִם כֵּן עֵדוּתָם עוֹמֶדֶת, וְהַנֶּאֱשָׁם יִשָּׁפֵט עַל פִּי חֻקֵּי הַתּוֹרָה וְדַת יִשְׂרָאֵל. יִקְרָא הַשַּׁמָּשׁ אֶל הָעֵד הַשֵּׁנִי.

(השוטר השלישי הולך ומוביל את העד השני, ושני העדים עומדים באמצע)

הֲיֵשׁ לָכֶם דְּבָרִים לְהוֹסִיף עַל עֵדוּתְכֶם?

עדים

(מנענעים בראשם):

לֹא.

ראש:

פְּטוּרִים אַתֶּם לְפִי שָׁעָה לָשׁוּב לִמְקוֹמְכֶם.

(העדים שבים ויושבים בין הקהל)

הַשּׁוֹטְרִים יוֹבִילוּ אֶת הַנֶּאֱשָׁם אֶל בֵּית הָאֲסוּרִים, וְשָׁם יְחַכֶּה עַד שֶׁנַּחְתֹּךְ אֶת הַדִּין לְשֵׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד. כָּל הַנּוֹכְחִים, מִלְּבַד הַדַּיָּנִים מִתְבַּקְּשִׁים לַעֲזֹב אֶת בֵּית־הַדִּין תֵּיכֶף וְהַשּׁוֹטְרִים לֹא יִתְּנוּ לְשׁוּם אִישׁ לְהִכָּנֵס בְּמֶשֶׁךְ הַמַּשָּׂא־וּמַתָּן שֶׁל הַדַּיָּנִים.

(שני השוטרים אוחזים בזרועותיו של יוסף, מרימים ומוליכים אותו החוצה, דרך הפתח אשר לשמאל “הקהל” בקיר אשר מאחוריהם, לימין ה“ראש”, ואחריהם יוצאים שמעון בן שטח וחנה ואביה, ושני אלה תומכים בה כשהיא בוכה ומוחה דמעותיה במטפחת משי, ואחריהם יוצאים שמונת חברי יוסף; הקהל קם על רגליו ומסתכל בנאשם ובקרוביו בסקרנות גסה ומלוים אותם החוצה בהערות המוניות, אולם קצרה יד הראש לעשות מאומה ל“קהל” על הערותיהם הגסות).

שביעי מן הקהל:

חֲבָל עַל נַעֲרָה יָפֶה כָזֹאת שֶׁנִּשְׁאֲרָה אַלְמָנָה בְּעוֹדָהּ בְּאִבָּהּ, טֶרֶם נִשְּׂאָה לְאִישׁ.

שמיני מבין הקהל:

אַל תִּצְטַעֵר עָלֶיהָ. נַעֲרָה יָפָה וַעֲשִׁירָה כְּמוֹתָהּ תִּמְצָא הַרְבֵּה קוֹפְצִים עָלֶיהָ; וְאִם לֹא תִּמְצָא, הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִּי וְלָקַחַת אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ.

קהל:

חַהּ… חַהּ… חַהּ… חַהּ…

תשיעי מבין הקהל:

אַל תַּסְפִּידוּ לַמֵּת טֶרֶם נוֹלַד, יְדִידִי. בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁהַדַּיָּנִים לֹא יִתְּנוּ לָמוּת לְאֶחָד מִבְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁלָּהֶם, וְאַל תִּשְׁכְּחוּ כִּי בֶן הַנָּשִׂיא הוּא. וַדַּאי תַּעֲמֹד לוֹ זְכוּת אָבוֹת לָצֵאת בְּעוֹרוֹ בֵּין שִׁנָּיו.

עשירי מבין הקהל:

יְדִידִי, עוֹבֵר אַתָּה עַל הַפָּסוּק “אֱלֹהִים לֹא תְּקַלֵּל”. מְקַוֶּה אֲנִי שֶׁיּוֹצִיאוּ אוֹתוֹ זַכַּאי, כִּי גַּם אֲנִי אֵינִי מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הָעֵדִים, וְאִלּוּ הָיִיתִי הָרֹאשׁ הָיִיתִי מַלְקֶה אוֹתָם עַד שֶׁיּוֹדוּ עַל הָאֱמֶת שֶׁהֵם מְשַׁקְּרִים.

עד א':

חוֹנֵף, שִׂים יָד לְפֶה, פֶּן תֻּכָּה מַכָּה אַחַת אַפָּיִם. נֵצֵא הַחוּצָה וְנִתְרָאֶה פָּנִים אֶל פָּנִים. עד ב' חָלִילָה לְךָ, פַּפָּא, לִשְׁלחַ אֶת יָדְךָ בּוֹ, הַנַּח לוֹ וְיֵלֵךְ־לוֹ.

(יוצאים כלם והעדים באחרונה. השוטרים מבחוץ סוגרים את הדלת).

אחד עשר מבין הקהל

(מבחוץ):

חַכֵּה נָא רֶגַע, שׁוֹטֵר, שָׁכַחְתִּי אֶת מַקְלִי עַל הַסַּפְסָל בִּפְנִים.

שוטר:

חַכֵּה בַּחוּץ וַאֲנִי אוֹצִיאוֹ לְךָ.

(נכנס, מרים מקל מעל הספסל ויוצא).

האחד עשר מבין הקהל:

תּוֹדָה לְךָ, שׁוֹטֵר.

(השוטר סוגר את הדלת מבחוץ).

ראש:

שִׁפְטוּ, שׁוֹפְטִים, מִשְׁפַּט אֱמֶת, וְעַל פִּי מִשְׁפַּטְכֶם יָקוּם דָּבָר.

(דממה קצרה. פונה אל השופט כ"ב)

חַוֵּה נָא, חֲבֵרִי תַּנְחוּם, אֶת דַּעְתְּךָ, לִזְכוּת אִם לְחוֹבָה.

תנחום

(היושב בקצה הגרן אשר לשמאל הראש):

כָּתוּב בַּתּוֹרָה עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, וּשְׁנֵי הָעֵדִים הַלָּלוּ לֹא נִכְחֲשׁוּ וְלֹא נִמְצְאוּ זוֹמְמִין, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא מַה שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת, וְרַק ה' הַשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ הוּא יוֹדֵעַ מַה שֶׁבַּלֵּב, עַל כֵּן לְפִי דַּעְתִּי חַיָּב הַנֶּאֱשָׁם מִיתָה בְּסַיִף.

ראש:

וְאַתָּה חֲבֵרִי שְׁמַעְיָה, מַה דַּעְתְּךָ?

שמעיה

(הוא השופט כ"א היושב בקצה הגרן אשר לימין הראש):

מַסְכִּים אֲנִי לְדַעַת חֲבֵרֵנוּ תַּנְחוּם.

רמי (שופט כ'):

חוֹלֵק אֲנִי עַל דִּבְרֵיהֶם, כִּי בֶּאֱמֶת אֵינָם נֶאֱמָנִים עָלַי הָעֵדִים כְּלָל, וְחוֹשֵׁד אֲנִי בָּהֶם שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים לְשַׁקֵּר. חָלִילָה לִבְנוֹ שֶׁל צַדִּיק לַעֲשׂוֹת נְבָלָה כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.

קטינא (שופט י"ט):

אִם כֵּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּפָסוּק עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר?

צדוק (שופט י"ח):

הַהוּא לֹא בְּעֵדִים כָּאֵלֶּה, וְלֹא בְּנֶאֱשָׁם כָּזֶה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

פנחס (שופט י"ז):

אַל תֶּהְדְּרוּ עָנִי אוֹ חָכָם אוֹ זָקֵן בְּרִיב?

עקביה (שופט ט"ז):

בְּרִיב שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֲבָל לֹא בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם.

סומכוס (שופט ט"ו):

וְתַרְבֶּה שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל?

נחום (שופט י"ד):

שׁוֹפְכֵי דָּמִים? הֲלֹא לֹא אֶת הָרוֹצֵחַ אַתֶּם עוֹנְשִׁים, אֶלָּא אִישׁ נָקִי בְּעַמָּיו.

מאיר (שופט י"ג):

אִם הוּא בְּחֶזְקָתוֹ עוֹמֵד, עוֹמְדִים גַם הָעֵדִים בְּחֶזְקָתָם עַד שֶׁיִּכְחֲשׁוּ אוֹ יֻזַּמּוּ, וְכָל זְמָן שֶׁלֹּא נִכְחֲשׁוּ וְלֹא הֻזַּמּוּ, עֵדוּתָם קַיֶּמֶת.

לויטס (שופט י"ב):

הַשְּׁאֵלָה הִיא אִם עֵדוּתָם פְּסוּלָה אִם כְּשֵׁרָה. אִם כְּשֵׁרָה הִיא, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא מַה שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת וּלְפִי זֶה עָלֵינוּ לָדוּן.

כהנא (שופט י"א):

עַל אֵיזֶה יְסוֹד תִּפְסְלוּ עֵדוּתָם? הֲרֵי חָקַרְנוּ וְדָרַשְׁנוּ וּבָדַקְנוּ אוֹתָם וּמָצָאנוּ שֶׁדִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים. מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד? וְכִי תִּפְסְלוּ אֶת עֵדוּתָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַמֵּי הָאָרֶץ? הֲרֵי רָאִינוּ כִּי מִתְנַהֲגִים הֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אַף אִם אֵין בָּהֶם מִקְרָא אוֹ מִשְׁנָה.

יונתן (שופט י'):

אִם תִּפְסְלוּ עֵדוּתָם אָז כָּלוּ עֵדִים מִיִּשְׂרָאֵל, יִמָּצְאוּ עֵדִים רַק נֶגֶד הָעֲנִיִּים וְהַבִּלְתִּי חֲשׁוּבִים, אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעֲשִׁירִים וְהַחֲכָמִים, כִּי יֹאמְרוּ שֶׁהַחֲכָמִים מַפְלִים בֵּין אֶחָד מֵחֲבוּרָתָם וּבֵין אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מֵחֲבוּרָתָם. אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא הַדִּין הַמְּפוֹרָשׁ, וְיִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר, אַף כִּי בְּלִבֵּנוּ אָנוּ וַדַּאי כָּל אֶחָד כּוֹאֵב וּמֵצֵר בְּצָרַת הָאָב וְהַבֵּן.

טביומי (שופט ט'):

מַסְכִּים אֲנִי לְדִבְרֵי חֲבֵרִי הַשּׁוֹפֵט שֶׁקִּדְּמַנִּי.

חנינא (שופט ח'):

וִיהֵא הָעוֹלָם נָתוּן בִּידֵי אַנְשֵׁי עָוֶל וּמִרְמָה אֲשֶׁר יָבוֹאוּ וְיָעִידוּ שֶׁקֶר עַל אֵיזֶה אִישׁ הַשָּׂנוּא לָהֶם, וְנָדוּן אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין? בְּעֵינַי חֲשׁוּדִים הָעֵדִים עַל שֶׁקֶר וְתַרְמִית.

זכריה (שופט ז'):

וּבְכֵן אָפְסוּ עֵדוּת וְדִין מִיִּשְׂרָאֵל, וְכָל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה? הֲנַחְשֹׁד בְּכָל עֵד וָעֵד כִּי נוֹגֵעַ הוּא בַּדָּבָר, וּמִפְּנֵי הַשִּׂנְאָה הוּא נַעֲשָׂה עֵד חָמָס וְעוֹנֶּה שֶׁקֶר בְּרֵעוֹ?

ופסי (שופט ו'):

וְעַד הֵנָּה מֶה עָשִׂינוּ, וְאֵיךְ דַנוּ? אוּלַי יֵשׁ, בְּיֶדְכֶם, חֲבֵרַי, קַבָּלָה אוֹ שְׁמוּעָה שֶׁשְּׁמַעְתֶּם מֵרַבּוֹתֵיכֶם בִּכְגוֹן דָּא, אוּלַי נִמְצָא לוֹ צַד זְכוּת?

הלל (שופט ה'):

מִשְׁפָּט זֶה יוֹצֵא מִן הַכְּלָל. עַד הֵנָּה כְּשֶׁהִגִּיעַ מִשְׁפָּט כָּזֶה לְפָנֵינוּ הָיָה לָנוּ יוֹתֵר מִשְּׁנֵי עֵדִים, וְעַכְשָׁו רַק שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם עַמֵּי הָאָרֶץ מַאֲשִׁימִים אֶת בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח בִּרְצִיחַת אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יְדָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ שׁוּם עֵסֶק עִמָּדוֹ.

דוסתאי (שופט ד'):

אָנוּ לֹא אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אָנוּ יוֹדְעִים וְלֹא אֶת עִסְקֵי בְנוֹ. יֵשׁ לְפָנֵינוּ שְׁאֵלָה אַחַת: הַנֶּאֱשָׁם הוֹדָה שֶׁהָיָה שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמָן, שְׁנֵי עֵדִים בָּאִים וּמְעִידִים עָלָיו כִּי רָאוּ אוֹתוֹ הוֹרֵג אֶת הָאִישׁ שֶׁנִּמְצָא חָלָל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שׁוֹאֵל אֲנִי אֶתְכֶם, מַה הוּא הַדִּין, לֹא מַה הוּא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. מָה אוֹמֵר הַדִּין, הַמְּחַיֵּב הוּא אֶת הַנֶּאֱשָׁם בְּמִיתָה אִם לֹא?

גמליאל (שופט ג'):

עַל פִּי דִּין הוּא חַיָּב מִיתָה.

בנימין (שופט ב'):

מִיתָה בְּסַיִּף.

אליעזר (שופט א'):

אֵין לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.

ראש:

נַצְבִּיעַ נָא, חֲבֵרַי הַשּׁוֹפְטִים,

וְנִרְאֶה מִי לִזְכוּת וּמִי לְחִיּוּב. סוֹפֵר אֶחָד יִרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹת הַמְּזַכִּים, וְאֶחָד אֶת שְׁמוֹת הַמְּחַיְּבִים.

סופר א':

שׁוֹמְעִים אֲנַחְנוּ

ראש: תַּנְחוּם?

תנחום

(מרים את היד):

חַיָּב

ראש:

שְׁמַעְיָה?

שמעיה

(מרים את היד, וכן כלם):

חַיָּב.

ראש:

רָמִי?

רמי:

זַכַּאי.

ראש:

קְטִינָא?

קטינא:

חַיָּב.

ראש:

צָדוֹק?

צדוק:

זַכַּאי.

ראש:

פִּינְחָס?

פינחס:

חַיָּב

ראש:

עֲקַבְיָה?

עקביה:

זַכַּאי

ראש:

סוּמְכוֹס?

סומכוס:

חַיָּב

ראש:

נַחוּם?

נחום:

זַכַּאי

ראש:

מֵאִיר?

מאיר:

חַיָּב.

ראש:

לְוִיטַס?

לויטס:

חַיָּב.

ראש:

כַּהֲנָא?

כהנא:

חַיָּב.

ראש:

יוֹנָתָן?

יונתן:

חַיָּב.

ראש:

טַבְיוֹמִי?

טביומי:

חַיָּב.

ראש:

חֲנִינָא?

חנינא:

זַכַּאי.

ראש:

זְכַרְיָה?

זכריה:

חַיָּב.

ראש:

וָפְסִי?

ופסי:

זַכַּאי.

ראש:

הִלֵּל?

הלל:

זַכַּאי.

ראש:

דּוֹסְתַּאי?

דוסתאי:

חַיָּב.

ראש:

גַּמְלִיאֵל?

גמליאל:

חַיָּב.

ראש:

בִּנְיָמִין?

בנימין:

חַיָּב.

ראש:

אֱלִיעֶזֶר?

אליעזר:

חַיָּב.

ראש:

יִמְנֶה הַסּוֹפֵר אֶת הַמְּזַכִּים.

סופר א':

הַשּׁוֹפְטִים: הִלֵל, זַכַּאי; וָפְסִי, זַכַּאי; חֲנִינָא, זַכַּאי; נַחוּם, זַכַּאי; עֲקַבְיָה, זַכַּאי; צָדוֹק, זַכַּאי; רָמִי, זַכַּאי; כָּל הַמְנוּיִם לִזְכוּת הֵם שִׁבְעָה בְּמִסְפָּר.

ראש:

יִמְנֶה הַסּוֹפֵר אֶת הַמְּחַיְּבִים.

סופר ב':

הַשּׁוֹפְטִים: אֱלִיעֶזֶר, חַיָּב; בִּנְיָמִין, חַיָּב; גַּמְלִיאֵל, חַיָּב; דּוֹסְתַּאי, חַיָּב; זְכַרְיָה, חַיָּב; טַבְיוֹמִי, חַיָּב; יוֹנָתָן, חַיָּב; כַּהֲנָא, חַיָּב; לְוִיטַס, חַיָּב; מֵאִיר, חַיָּב; סוּמְכוֹס, חַיָּב; פִּינְחָס, חַיָּב; קְטִינָא, חַיָּב; שְׁמַעְיָה, חַיָּב; תַּנְחוּם, חַיָּב; כָּל הַמְּנוּיִם לְחִיוּב הֵם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּמִסְפָּר.

ראש:

יִכְתָּב־נָא הַסּוֹפֵר גַּם אֶת שְׁמִי בֵּין הַמְחַיְּבִים.

סופר ב':

שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי. הַשּׁוֹפֵט שְׁמוּאֵל חַיָּב; כָּל הַמְּנוּיִם לְחוֹבָה הֵם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּמִסְפָּר.

ראש:

חֲבֵרַי, הִנְנוּ פֹּה שִׁבְעָה לִזְכוּת וְשִׁשָּׁה עָשָׂר לְחוֹבָה. לִפְטוֹר אֶת הַנִּדּוֹן הַיּוֹם אִי אֶפְשָׁר, כִּי רַבּוּ הַמְּחַיְּבִים, עַל כֵּן יְהֵא הַנִּדּוֹן אָסוּר בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַד לְמָחָר, וּבִנְתַּיִם נִזְדַּוֵּג זוּגוֹת זוּגוֹת, וּנְעַיֵּן בְּדִינוֹ. נְמַעֵט חֲבֵרַי, בַּאֲכִילָה, כִּי אֲכִילָה גַּסָּה גּוֹרֶמֶת לְעַצְלוּת הַמַּחֲשָׁבָה, אַל נִשְׁתֶּה יַיִן כָּל הַיּוֹם, וְנִהְיֶה נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה, כָּל אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ, אוֹ אִם עַצְמוֹ, וְתִהְיֶה נָא הַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵינוּ, וִיהִי רָצוֹן שֶׁנּוֹצִיא דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וּלְוַאי שֶׁיִּרְבּוּ הַמְזַכִּין.

השופטים: אָמֵן כֵּן יִהְיֶה רָצוֹן. (הראש קם, ואחריו יתר השופטים על פי מדרגת מעלתם ומתחילים לצאת דרך הפתח אשר באמצע הקיר לאחוריהם).

(סוף החלק הראשון של המערכה הרביעית. המסך יורד רק לרגעים אחדים).

 

קודם לגמר הדין אחר ההפסקה במערכה הרביעית    🔗

אין מרחמין בדין (כתובות פד.) יקוב הדין את ההר, שנאמר: כי המשפט לאלהים הוא. (סנהדרין ו:) ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. (שם מט:)

 

מַעֲרָכָה רְבִיעִית חלק שני    🔗

(יום השני למשפט, בבקר. השופטים יושבים על מקומותיהם על בימת הסנהדרין, והסופרים למטה, כמו בסוף החלק הראשון של מערכה זו).

ראש:

הִלֵּל?

הלל:

אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִמְקוֹמִי.

ראש:

דּוֹסְתַּאי?

דוסתאי:

אֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי.

ראש:

גַּמְלִיאֵל?

גמליאל:

אֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי.

ראש:

בִּנְיָמִין?

בנימין:

אֲנִי חָזַרְתִּי בִי, וַאֲנִי מְזַכֶּה אֶת הַנֶּאֱשָׁם.

ראש:

מֵאֵיזֶה טַעַם?

בנימין:

מְהַאי טַעְמָא. בְּהַעֲבִירִי לְפָנַי בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר אֶת כָּל דִּבְרֵי הָעֵדִים וְדִבְרֵי הַנֶּאֱשָׁם, רָאִיתִי וְנוֹכַחְתִּי כִּי הַחֲקִירוֹת וְהַבְּדִיקוֹת אֵינָן מַסְפִּיקוֹת לְחַיֵּב אֶת הַנֶּאֱשָׁם כְּלָל, וְכִי יֵשׁ יָדַיִם לַחֲשׁוֹשׁ שֶׁעֵדֵי שֶׁקֶר הֵם.

ראש:

יַעֲבִירוּ הַסּוֹפְרִים אֶת הַשּׁוֹפֵט בִּנְיָמִין מִסֵפֶר הַמְחַיְּבִים לְסֵפֶר הַמְזַכִּים.

סופר א':

שׁוֹמְעִים אֲנָחְנוּ.

ראש:

אֱלִיעֶזֶר?

אליעזר:

אֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי בִמְקוֹמִי.

ראש:

וַאֲנִי הוּא הַמְחַיֵּב, וּמְחַיֵּב אֲנִי במְקוֹמִי.

(דממה קצרה)

יִמְנוּ הַסּוֹפְרִים אֶת הַמְזַכִּים וְאֶת הַמְחַיְּבִים.

סופר א':

הַמְּזַכִּים הֵם, הַשּׁוֹפְטִים: בִּנְיָמִין, הִלֵּל, וָפְסִי, חֲנִינָא, נַחוּם, עֲקַבְיָא, צָדוֹק, וְרָמִי, שְׁמוֹנָה בְמִסְפָּר.

סופר ב':

הַמְחַיְּבִים הֵם הַשּׁוֹפְטִים: אֱלִיעֶזֶר, גַּמְלִיאֵל, דּוֹסְתַּאי, זְכַרְיָה, טַבְיוֹמִי, יוֹנָתָן, כַּהֲנָא, לְוִיטַס, מֵאִיר, סוּמְכוֹס, פִּינְחָס, קְטִינָא, שְׁמַעְיָה, וְתַנְחוּם, וּשְׁמוּאֵל הָרֹאשׁ, חֲמִשָׁה עָשָׂר בְּמִסְפָּר.

ראש:

שְׁמוֹנָה לִזְכוּת וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחוֹבָה, הֲרֵי זֶה חַיָּב וְיוֹצֵא לֵהָרֵג.

שופטים: (כלם):

חַיָּב וְיוֹצֵא לֵהָרֵג.

ראש:

(בראש מורד ובקול נמוך):

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ לֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה עַל הַנִּדּוֹן אֲשֶׁר גָּמַרְנוּ אֶת דִּינוֹ לְחוֹבָה, וְשֶׁלֵּב כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ כוֹאֵב וּמִשְׁתַּתֵּף בְצָרַת הָאָב וּמְרַחֵם עָלָיו וְעַל בְּנוֹ הַיָּקָר לְכֻלָּנוּ, אֶלָּא מַה נַּעֲשֶׂה וּכְבָר גָזַרְתָּ בְתוֹרָתֶךָ, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם טָעִינוּ בְשִׁקּוּל דַּעְתֵּנוּ וְאָמַרְנוּ חוֹבָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לֵאמֹר זְכוּת, תְּהֵא מִיתָתֵנוּ כַפָּרָתֵנוּ וְכַפָּרַת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל.

שופטים:

(בראש מורד ובקול נמוך):

אָמֵן.

ראש:

(מושך בחבל, ופעמון מצלצל בחוץ. שוטר אחד פותח את הדלת אשר בקיר לשמאל הרואים, ונכנס):

אֱמֹר לַשַּׁמָּשִׁים לְהוֹבִיל אֶת הַנִּדּוֹן לְכַאן, וְיִכָּנְסוּ הָעֵדִים וּקְרוֹבָיו אַחֲרָיו.

(שוטר יוצא, ואחרי רגע נכנסים שני השוטרים ויוסף ביניהם, ואחריו שמעון אביו, חנה ואביה, ושמונת התלמידים).

שוטר:

(הדלת פתוחה):

רַק הַקְּרוֹבִים וְהָעֵדִים יִכָּנְסוּ.

(נכנסים העדים, והם והקודמים יושבים על מקומותיהם).

אחד מן הקהל:

אֲנִי הִנְנִי קָרוֹב לַנִּדּוֹן, רִאשׁוֹן בְּשֵׁנִי.

(זה אחר זה מדברים ובמהירות, ומתדפקים על הקיר).

שני:

גַּם אֲנִי קְרוֹבוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן, שֵׁנִי בְשֵׁנִי.

שלישי:

גַּם אֲנִי, שֵׁנִי בִשְׁלִישִׁי.

רביעי:

וַאֲנִי הִנְנִי שְׁלִישִׁי בִשְׁלִישִׁי.

חמישי:

וַאֲנִי שְׁלִישִׁי בִרְבִיעִי.

ששי:

וַאֲנִי רְבִיעִי בִרְבִיעִי.

שביעי:

רְבִיעִי בַחֲמִשִּׁי אָנִי.

שמיני:

חֲמִשִּׁי בַחֲמִשִׁי אָנִי.

שוטר:

הִכָּנְסוּ כֻלְּכֶם וְתִפַּח רוּחֲכֶם, אַךְ שְׁבוּ בִדְמָמָה, וְאִם לֹא, אוֹצִיא אֶתְכֶם בְּחֶרְפָּה.

(כלם נכנסים ויושבים על מקומות הקהל).

ראש:

יָקוּם הַנֶּאֱשָׁם וְיַעֲמֹד לִפְנֵי שׁוֹפְטָיו

(יוסף קם ופניו אל השופטים)

בְּשֵׁם הַשּׁוֹפְטִים, חַבְרֵי הַסַּנְהֶדְרִין, אֲשֶׁר דִּינְךָ נִמְסַר לְיָדָם, הִנְנִי מוֹדִיעַ לְךָ אֶת גְּזַר הַדִּין שֶׁגָּזַרְנוּ עָלֶיךָ. יוֹדֵעַ אַתָּה בְעַצְמְךָ כִּי לֹא בְיַד הַשּׁוֹפְטִים וּבִשְׁרִירוּת לִבָּם תָּלוּי גוֹרָלְךָ הַיּוֹם, כִּי הַשּׁוֹפְטִים הֵם רַק שְׁלוּחֵי הַמָּקוֹם וּשְׁלוּחֵי הַתּוֹרָה, וּמַה שֶׁהַתּוֹרָה מַטִּילָה עֲלֵיהֶם לוֹמַר הֵם אוֹמְרִים. אֶרְאֶה בְנֶחָמָה אִם לֵב כָּל אֶחָד מִן הַשּׁוֹפְטִים אֵינוֹ שָׁבוּר בְּקִרְבּוֹ לְמַרְאֵה עֵינָיו וּלְמִשְׁמַע אָזְנָיו; הָפַכְנוּ וְהָפַכְנוּ בִזְכוּתֶךָ, אוּלָם הַתּוֹרָה עָמְדָה וְצָעֲקָה, אַל תַּפְלוּ בֵין אִישׁ לָאִישׁ, וְעַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר; וּבְכֵן, מְחַל לָנוּ, חֲבֵרֵנוּ בֶן נְשִׂיאֵנוּ, עַל כִּי עוֹשִׂים אָנוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם,

(בקול רועד מדמעות)

וְהִנְנוּ שׁוֹפְטִים אוֹתְךָ לָמוּת בְּחֶרֶב בְּיוֹם זֶה וּבְשָׁעָה זוּ, וְהַמָּקוֹם הָרוֹאֶה לַלֵּב וְיוֹדֵעַ אֶת הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת יוֹשִׁיבְךָ בְגַן עֵדֶן בֵּין צַדִּיקֵי עוֹלָם.

(ובקול צלול)

הַשַּׁמָּשִׁים יוֹצִיאוּ אֶת הַנִּדּוֹן וְיוֹלִיכוּ אוֹתוֹ לְגַרְדֹּם.

(רבים מן הקהל מוחים את דמעתם מעיניהם, מי במטפחת, מי באצבעות ידיו. גם פני העדים מביעים כעין הצטערות).

חנה:

(מתפרצת ממקומה בסערה ונופלת לרגלי יוסף):

אֲהָהּ, יוסֵף, בַּעֲלִי אֲהוּבִי! לֹא אֶתֶּנְךָ לָמוּת מוֹת נְבָלִים. הָמִיתוּ אוֹתִי, וְאוֹתוֹ הַחֲיוּ! נָקִי הוּא וְטָהוֹר הוּא! אֲהָה, טוֹב לִי הַמָּוֶת מֵחַיִּים בִּלְעָדָיו!

(היא מתרפקת עליו, והעדים נרעשים קצת ממראה עיניהם).

יוסף:

אִם יֵשׁ בִּי עָוֹן זֶה לֹא תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה לְכָל עֲוֹנוֹתַי, וְאִם אֵין בִּי עָוֹן זֶה תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה לְכָל עֲוֹנוֹתַי וּבֵית דִּין וְכָל ישְׂרָאֵל מְנֻקִּים, וְהָעֵדִים לֹא תְהֵא לָהֶם מְחִילָה לְעוֹלָם!

(מרים את חנה, מחבק את זרועותיה באהבה, ומוסרה אל אביה אשר יחד עם שמעון מהר אחריה. העדים מביטים זה אל זה בחרדה בשמעם קללת יוסף).

חנה:

לֹא תָמוּת, אֲהוּבִי, בִּלְעָדַי. גַּם אֲנִי אָמוּת אִתָּךְ. הוֹלִיכוּנִי, שַׁמָּשִׁים, גַּם אוֹתִי אֶל הַגַּרְדֹּם, וִידֵי הָעֵדִים, עֵדֵי שֶׁקֶר אֵלֶּה, תִּהְיֶינָה גַם בִּי, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בְיוֹסֵף.

(פונה אל העדים)

הֵא לָכֶם צַוָּארִי, הַתִּיזוּ אוֹתוֹ בְסַיִּף, בַּחֲדָא מְחָתָא עִם בַּעֲלִי!

(הם נרתעים מפניה בחיל ורעדה).

שמעון:

אוֹי לִי, בְּנִי, שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ. גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁלֹא אַתָּה הָרַגְתָּ אֶת הַנִּרְצָח, וְהָעֵדִים הַלָּלוּ עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, אוּלָם גְּזַר הַדִּין עוֹמֵד וְקַיָּם, וְעָלֶיךָ בְּנִי לְבָרֵךְ גַּם עַל הָרָעָה וּלְקַבֵּל עָלֶיךָ אֶת הַדִּין.

יוסף:

חַס לִבְנוֹ שֶׁל צַדִּיק שֶׁלֹא יְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין?

(נופל על צוארי אביו ובוכה)

הֱיֵה שָׁלוֹם, אָבִי!

(מתפרד מאביו ונופל אל צוארי חותנו)

הֱיֵה שָׁלוֹם, חוֹתְנִי, וְהַשְׁגַח הֵיטֵב עַל בִּתְּךָ, אֲרוּסָתִי אֲהוּבָתִי!

(מתפרד ממנו ומחבק את הנערה)

הֲיִי שָׁלוֹם, חַנָּה, נִשְׁמַת חַיַּי!

(משתדל להתפרד ממנה)

הַשּׁוֹטְרִים, הוֹצִיאוּנִי לְגַּרְדֹּם!

חנה:

לֹא תֵלֵךְ, אֲהוּבִי! נָקִי אַתָּה, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, וְהַדִּין אֵינוֹ דִין! הֲתָמִיתוּ אִישׁ צַדִּיק וְתָמִים כְּבַעֲלִי יוֹסֵף? לֹא אֶתֶּנְךָ לָלֶכֶת לְבַדְּךָ, אִתְּךָ אָמוּת!

(והיא מתרפקת עליו, אך שמעון ואביה מפרידים ביניהם. השוטרים אוחזים את יוסף בזרועותיו ויוצאים אתו. חנה מתעלפת, ונופלת בזרועות אביה).

ראש:

שַׁמָּשׁ, מַהֵר וְהָבֵא כוֹס מַיִם קָרִים וּזְרוֹק עַל פְּנֵי הַמִּתְעַלֶּפֶת. אַתֶּם, הָעֵדִים, מוּטָב לָכֶם שֶׁלֹא תַעַמְדּוּ אֵצֶל הַמִּתְעַלֶּפֶת, כִּי מַרְאֲכֶם יָכוֹל לְסַכֵּן אֶת נַפְשָׁה.

(אולם אלה אינם זזים ממקומם, ופניהם מביעים הסוס ודאגה. שוטר אחד רץ ומביא מן החוץ קנקן מים ומוסרו לשמעון; זה זורק עליה מעט מן המים, או טובל מטפחת ושם על מצחה וכו'; שוטר אחר נראה בפתח שהוא אוחז בדגל או במטפחת אדומה; ועד שהם מטפלים במתעלפת כרוז נשמע מבחוץ. בית הדין, וכל הקהל אשר בתחלה קם על רגליו לצאת אחר הנדון, מתחילים להתקרב אל המתעלפת כדי לראות אם רוחה שבה אליה)

הַקָּהָל מִתְבַּקֵּשׁ לַעֲמוֹד עַל מְקוֹמוֹ וְלִבְלִי הִצְטוֹפֵף מִסָּבִיב לַמִּתְעַלֶּפֶת, כְּדֵי שֶׁלֹא תִכְבַּד עָלֶיהָ הַנְּשִׁימָה.

(שבים למקומם).

מכריז:

(מבחוץ ובקול רם):

יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן יוֹצֵא לֵהָרֵג בְּסַיִּף עַל רָצְחוֹ אֶת הָאִישׁ הַנִּמְצָא חָלָל בַּשָּׂדֶה הַסָּמוּךְ לִשְׂדוֹתֵיהֶם שֶׁל פַּפָּא בַר זַבְדָּא וְטַרְפוֹן בַּר הוּנָא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁעָבַר, וּפַּפָּא בַר זַבְדָּא וְטַרְפוֹן בַּר הוּנָא עֵדָיו. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, יָבוֹא וִילַמֵּד עָלָיו! יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן יוֹצֵא לֵהָרֵג…

(וכו'. חוזר על דבריו פעם שנית ושלישית, וקולו הולך ומתרחק מבית הדין. הראש יורד מעל בימת הסנהדרין ועוסק גם הוא בהשבת הנפש למתעלפת).

שמעון:

הָהּ, בִּתִּי, צַעֲרֵךְ אֵינוֹ גָדוֹל מִצַּעֲרִי!

יהודה (אבי הנערה):

עוּרִי, חַנָּה, בִּתִּי יְחִידָתִי, כִּי בְּמוֹתֵךְ אָמוּת גַם אָנִי!

(שני העדים מתחילים להתלחש כשואלים עצה זה מזה, ומניעים בראשם להסכמה).

ראש (אל העדים):

לָמָּה אַתֶּם עוֹמְדִים פֹּה? מוּטָב לָכֶם לָצֵאת הַחוּצָה, וְלֹא תַרְגִּיזוּ אֶת עָצְבֵי הַמִּתְעַלֶּפֶת. בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם!

עד א':

יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת.

ראש:

שַׁמָּשׁ, הָנֵף אֶת הַסּוּדָרִין לְמָעְלָה, לְמַעַן יַחֲזִירוּ הֵנָּה אֶת הַנִּדּוֹן.

(האוחז בסודרין מניף אותו למעלה ולמטה ולצדדין, והרואים רואים את תנועות זרועותיו וקצה הנס שבידו)

מַה שְׁלוֹמָהּ? הַאֵין פֹּה רוֹפֵא בֵין הַקָּהָל

(שתיקה)

שַׁמָּשׁ, קְרָא לָרוֹפֵא!

(שוטר אחד יוצא, והראש שב למקומו)

מַה הִיא הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לְלַמֵּד עַל הַנִּדּוֹן?

עד ב':

מִתְחָרְטִים אָנוּ עַל דְּבָרֵינוּ.

עד א':

לֹא אֲנִי וְלֹא חֲבֵרִי רָאִינוּ אֶת הַנֶּאֱשָׁם רוֹדֵף אַחַר הַנִּרְצָח וְלֹא רָאִינוּ אוֹתוֹ רוֹצְחוֹ, רַק רָאִינוּ אוֹתוֹ מְטַיֵּל בַּשָּׂדֶה עִם נַעֲרָה אַחַת, וְאָז עָלָה עַל דַעְתֵּנוּ לְהָעִיד עָלָיו כִּי הוּא הָרוֹצֵחַ שֶׁל הֶחָלָל שֶׁמָּצָאנוּ בוֹ בַיּוֹם סָמוּךְ לִשְׂדוֹתֵינוּ, כְּדֵי לְהִתְנַקֵּם מֵאָבִיו עַל אֲשֶׁר תָּלָה אֶת הַמְכַשֵּׁפוֹת שֶׁהָיוּ הַשָּׂבוֹת שֶׁלָּנוּ.

שמעון:

אֲהָהּ! ה' אֱלֹהִים!

(בוכה בחשאי).

ראש:

וְלָמָּה אַתֶּם מִתְחָרְטִים עַכְשָׁו?

עד ב':

לֹא צִיַּרְנוּ לְעַצְמֵנוּ אֶת הַצַּעַר וְהַכְּאֵב שֶׁנִגְרֹם עַל יְדֵי זֶה לַאֲחֵרִים. רַק בְּשִׁמְעוֹן חָפַצְנוּ לְהִתְנַּקֵם, וְלֹא בִּבְנוֹ, וְלֹא בְכַלָּתוֹ וְלֹא בְאָבִיהָ. וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ רוֹצִים לִרְאוֹת אֶת יוֹסֵף מֵת וְלֹא אֶת אֲרוּסָתוֹ מֵתָה.

יהודה:

יוֹסֵף אֶפְשָׁר יִחְיֶה, אֲבָל בִּתִּי, אֲרוּסָתוֹ, יָרֵא אֲנִי שֶׁלֹא תִחְיֶה עוֹד אַחֲרֵי הִתְעַלְּפָהּ לָמוּת.

(בוכה. בנתים שבים השוטרים עם יוסף).

שמעון:

(רץ אליו ומחבקהו):

יוֹסֵף בְּנִי! הִתְחָרְטוּ הָעֵדִים עַל דִּבְרֵיהֶם וְהוֹדוּ עַל הָאֱמֶת. וּמֵעַכְשָׁו נָקִי אַתָּה לְבֵיתֶךָ, בְּנִי, וְכָל רָע לֹא יְאֻנֶּה לָךְ.

יוסף:

מַה שְׁלוֹם אֲרוּסָתִי?

(עובר וגוחן עליה).

שמעון:

הִתְעַלְּפָה, וַנִּשְׁלַח לִקְרֹא לָרוֹפֵא, וְאִם רַק תִּפְקַח אֶת עֵינֶיהָ וְתִרְאֶה כִּי חַי אַתָּה וְשָׁלוֹם לָךְ, תָּשׁוּב לִהְיוֹת כְשֶׁהָיְתָה, שְׁלֵמָה וּבְרִיאָה, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.

יוסף

(גוחן עליה, נושק אותה ומדבר בקול נמוך):

אַל תִּפְקְחִי עֵינַיִּךְ, אֲרוּסָתִי, אֲהוּבָתִי, כִּי הוֹלֵךְ אֲנִי לָמוּת, וּבִרְאוֹתֵךְ שֶׁאֵינֶנִי עִמָּךְ, תָּמוּתִי שֵׁנִית. הֲיִי שָׁלוֹם, וְנִתְרָאֶה בְעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת.

(קם על רגליו)

אֲדוֹנִי, רֹאשׁ בֵּית־דִּין, הַאֱמֶת הַדָּבָר כִּי הִתְחָרְטוּ הָעֵדִים עַל עֵדוּתָם?

ראש:

אֱמֶת הַדָּבָר, וְעַכְשָׁו יְכוֹלִים אָנוּ לִמְצֹא טַעַם לִסְתּוֹר אֶת הַדִּין, וְלַהֲפוֹךְ אוֹתוֹ מֵחִיּוּב לִזְכוּת.

יוסף:

אָבִי, אָבִי, לֹא כָּכָה לִמַּדְתַּנִּי עַל פִּי דִין הַפְּרוּשִׁים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד הָעֵד אֶת עֵדוּתוֹ וְנִגְמַר הַדִּין, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד, וְהַקוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים? וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים אַתֶּם בִּי כִּי נָקִי אָנֹכִי, שׁוּב אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי הָעֵדִים הַמִּתְחָרְטִים וּלְפַטְּרֵנִי עַל פִּיהֶם. כִּי מַה יֹּאמְרוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי בִנְךָ, פּוֹטְרִים אוֹתִי הַשּׁוֹפְטִים, כְּדִבְרֵי הַצְּדוּקִים וְלֹא כְדִבְרֵי הַפְּרוּשִׁים, וְיִמָּצְאוּ מְעַרְעֲרִים עַל כָּל דִּין וָדִין שֶׁיּוֹצִיאוּ הַשּׁוֹפְטִים לְהַבָּא. אָנָּא, אַבָּא, עֲשֵׂנִי כְאַסְקֻפָּה הַנִּדְרֶסֶת תַּחַת רַגְלֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְתֵן לִי לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם הַתּוֹרָה נֶגֶד הַצְּדוּקִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעַכְשָׁו יַאֲמִינוּ בַחֲכָמֵינוּ וּבְשׁוֹפְטֵינוּ כִי דִין צֶדֶק אַתֶּם דָּנִים, וּמִשְׁפַּט אֱמֶת אַתֶּם מוֹצִיאִים וְאֵין אַתֶּם מַבְדִּילִים בֵּין הַחֲבֵרִים וּבֵין עַמֵּי הָאָרֶץ, וְהָעֵדִים יִזָּהֲרוּ לִבְלִי הָעֵד עֵדוּת שֶׁקֶר, כִּי יֵדְעוּ שֶׁבָּהֶם וּבְצַוָּארָם הַקּוֹלָר תָּלוּי. שָׁלוֹם לָךְ, אַבָּא, שָׁלוֹם לָךְ, חוֹתְנִי, שָׁלוֹם לָכֶם, חֲבֵרַי וְרַבּוֹתַי, שָׁלוֹם לְכֻלְּכֶם… הַשּׁוֹטְרִים, הוֹצִיאוּנִי לַגַּרְדּוֹם!

(ובראש מורד, ובצעדי אין אונים הולך אל הדלת, כשאביו ורבים מבין הנוכחים מורידים עליו דמעות).

(המסך יורד. סוף החזיון)

 

אחר סוף המעשה    🔗

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר: הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת־הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר. (אבות, פרק א')

ר' טַרְפוֹן וְר' עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין, לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. (מכות ז'.)

י“ג–כ”ח סיון, תרפ“ה; כ' מרחשון–ה' כסלו, תרפ”ו; כ’–כ“ט אייר, תרפ”ו.