לחיים ווייצמן מלאו חמשים שנה[1].  אלה שראו את נשיא ההסתדרות הציונית רק לעינים, אלה שראו את הפנים האופיניים, אשר רשמי הסבל והצער והעיפות העמיקו בהם את מעניתם, יתפלאו לשמוע, שרק עכשיו מלאו לאיש הזה חמשים שנה. ואלה היודעים את ווייצמן באפיו ובצביונו, בכח-העבודה הענקי שלו, בכשרון ההתרשמות שלו, היוצא מגדר הרגיל, בכוח תפיסתו המהירה והמזהירה, בטמפרמנט הסוער והבוער שלו – יתפלאו לשמוע, ש"כבר" מלאו לו חמשים שנה. 

ואמנם יש בו מידה גדולה של "בחרות ביום קרב", מדה זו מרובה אצלו ממדת ה"זקנה ביום דין".  ווייצמן היה מעודו מנהיג-איש-מלחמה.  עוד בשבתו על ספסל בית-המדרש באוניברסיטאות שבמערב אירופה נעשה דבּר ומנהיג לחלוצי תנועתנו הלאומית מן הסטודנטים, וחברי ה"קולוניות" השונות של צעירי ישראל מרוסיה, שהסתופפו בסוף שנות החמשים ובשנות הששים למניננו בצל האוניברסיטאות שבברן וג'ינבה, בהיידלברג ובליפסיאה, זוכרים עדיין, כמה גדולים היו כחו והשפעתו של הכימאי הצעיר על חבריו.  נצנוצי גאוניות, זהרורי רעיון וטמפרמנט, כשרון פולמוסי חריף ומופלא – אלה היו כלי-זינו של חיים ווייצמן מנערותו, ובעזרתם ידע לכבוש לבבות צעירים בסערה.  ווייצמן הפולימיסטן המזהיר, אשר ידע "להשיב מלחמה שערה" ולהגן על אמתנו הגדולה בפני נטיות הטמיעה של הקבוצים הסוציאליסטיים, שהיו מושלים בימים ההם "בקולוניות"; ווייצמן, חברו ואיש בריתו של מוצקין ליצירת הסיעה הדימוקרטית בציונות, שבאה להשליט את היסודות העממיים והלאומיים בתנועתנו, בנגוד לציונות ה"מיכנית" של ה"מערביים"; ווייצמן, הלוחם הנערץ בגדולה ובחשובה שבקולוניות, בזו שבברן, לעיקר הארצישראלי שבציונות בימי המשבר האוגנדי והטריטוריאליסטי; ווייצמן, נביאה הנלהב של העבודה הממשית בא"י בתקופתו של וולפסון, מימי הקונגרס בהאג ואילך – כל אלה הם תקופות-תקופות בתולדות התנועה וההסתדרות הציונית.

ומה שנעשה ווייצמן לתנועת התחיה בישראל בשנים האחרונות, שנות המלחמה והמהפכות והזעזועים הגדולים בעולמנו ובעולם, ידוע לכל.  שמו של ווייצמן קשור לנצח ב"מגלת החירות" של עם ישראל, בהכרזת-בלפור ההיסטורית, אשר קיימה בידנו את זכותנו  הלאומית-ההיסטורית הגדולה, זכות המולדת, והשיבה לעם ישראל את כסא כבודו במושב העמים.  ווייצמן הוא גם הנושא על שכמו את עיקר עוּלה ואחריותה של עבודת-בניננו.

ווייצמן עומד כיום במיטב שנותיו והוא נתון בתוך נחשול העבודה וסערת-המלחמה.  ולפיכך לא תהא זו ממדת האמת הגדולה, אמת החיים והמציאות, אם יובלו ישמש לנו רק הזדמנות לספר בשבחו ולהרים על נס את מפעליו לתנועת התחיה שלנו.  מצוה וחובה עלינו לעמוד גם על הלקויים והפגימות שבמפעל חייו, על התקלות שהוא מביא לפעמים לעולמנו דוקא בכח כשרונו הגדול.  מעלותיו נעשות לנו לפעמים חסרונות.  מקוצר רוח ומעבודה קשה התחיל בשנים האחרונות מבקש דרכים חדשות ולא חשש לפגוע ביסודות החיוניים של מפעלנו, ביסודותיו העממיים והלאומיים.  מתוך בקשת חדשות התחיל מזלזל בעברה של התנועה, באמתותיה המוצקות.  ואותו אימפרסיוניסמוס, שהביאהו ל"אומץ רוח" מופרז כלפי פנים, גרם לו גם רפיפות ורכרוכית ידועה כלפי חוץ...

ב.

בפעם השביעית, או השמינית, בא היום ד"ר ווייצמן אל הארץ מאז הכבוש הבריטי וועד הצירים הראשון לארץ-ישראל.  בקוריו אלה של המנהיג בארץ יש להם כבר מסורת ואופי מיוחד משלהם: כל פעם שהתנועה הציונית או המפעל הציוני הגיעו לפרשת דרכים ותקופות, בין בשעת איטאפה של הישג ונצחון חדש ובין בשעת איטאפה של נסיון קשה וחשש כשלון, היה המנהיג מופיע בארץ, לשאוב כוחות חדשים ואינספירציה חדשה מן המעין הראשון של המפעל, לסכם את לקח העבר ולהתוות דרכים חדשות לעתיד.  בהיות ווייצמן נאמן להשקפתו היסודית, הרואה את עיקר העיקרים של הציונות, את יסוד היסודות של הבנין במפעל, בעבודה הכלכלית והתרבותית בארץ, דרכו לפקוד בכל שעה הרת פרובלימות חדשות את המפעל, לעמוד על מצבו, על צרכיו ועל מצוותיו.  בקוריו של ווייצמן בארץ סימנים הם וראשי פרקים בתולדות התנועה והמפעל בתקופה גדולה זו שלאחר המלחמה.  והפעם יש לנו ההרגשה של מעין סיום וסיכום לתקופה הנהדרה הזאת, שתשאר לנצח קשורה בשמו של ווייצמן.

אפשר לציין ראשי פרקים ופרשות-דרכים אלה בעבודתו של ווייצמן כשלשלת של פעולות ומאמצים לשם שלש מגמות יסודיות אלה: המגמה הראשונה בזמן – להבטיח את היסודות הפוליטיים של בנין המולדת העברית.  מגמה זו שליטה בשנים הראשונות של עבודת המנהיג לעמו, הלא הן שנות המאמצים והמלחמה לשם הכרזת באלפור, החלטת סאן רימו, אשור המנדט הבריטי על ארץ-ישראל מטעם חבר הלאומים.  כל ההישגים האלה לא ניתנו בנקל למנהיג, לא היו כלל וכלל, "דברים המובנים מאליהם" ולא נשרו מחיקו כפירות גמורים הנושרים מן העץ בדרכו של הלך.  ההיסטוריה תדע להעריך את פעולתו ואת מאמציו של ד"ר ווייצמן בתקופה זו של עבודתו הפוליטית הטהורה.  ומשהושגה המסגרת הפוליטית לבנין המולדת העברית: זכות "הבית הלאומי" העברי, ההודאה הבין-לאומית בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ-ישראל והכרת ההסתדרות הציונית ב"סוכנות יהודית" לארץ-ישראל, כנושאת זכויותיו ועניניו של העם העברי ביחס לארץ-ישראל – נפנה מיד המנהיג לדאגה ולמאמצים למלא את המסגרת תוכן חי, ליצור את המכשירים, שישמשו מנוף ויסוד לבנין, לעבודה הכלכלית והתרבותית.  ווייצמן נפנה אותה שעה ליצירת המכשיר הכספי להתישבות העממית – ליצירת קרן היסוד (כאפיזודה חשובה מפרשת המאמצים לכבוש עמדות תרבותיות באה במשך הזמן פתיחת האוניברסיטה העברית).  מגמה זו של יצירת היסודות והמכשירים למפעל הכלכלי בארץ שליטה בעבודתו של המנהיג במשך כמה שנים.  ווייצמן מטיל לתוך כף-המאזנים את כל כח אישיותו, את כל מרצו והתלהבותו.  הוא יוצא אל העם לעוררו לפעולה ולקרבנות, הוא נוסע שנה-שנה לאמריקה לשם קרן היסוד, על מנת לגייס את הכחות הפוטנציאליים הגדולים של היהדות באמריקה לשם עבודת הבנין.  ובמשך כל השנים, המוקדשות לשתי המגמות היסודיות האלה – יצירת היסודות הפוליטיים והמכשירים הכספיים למפעל – הוא בא בכל שעת מבחן ונקודת-מפנה אל הארץ, ללמוד מן המציאות הארצישראלית, לעמוד על מצבו ועל צרכיו של המפעל.  וכשהוא רואה סוף-סוף, לאחר שנים של מאמצים בלתי אנושיים לשם המנוף הכספי ליצירה הכלכלית, שהמטרה ממנו והלאה, וקטן העם אשר אתו ומעטים כחותיו לפי מדת הצרכים המרובים – הוא פונה לבקש לו בעלי ברית חדשים, להרחיב את גבולות העושים ולגייס כחות חדשים למפעל מחוץ לתחומה של התנועה הציונית.  התחילה פרשת הלבטים והמלחמה לשם הסוכנות המורחבת.  ושוב נשמע המנהיג לדרישותיה הממשיות של עבודת הבנין, כפי שהוא תופס אותן; הוא בא בעצמו אל הארץ, הוא שולח מומחים אל הארץ, מסדר את ועדת החקירה המאוחדת הידועה, מתחבט ומתלבט שנים שלימות עם בעלי היכולת, הרחוקים מתקות ציון, עד שהוא משפיע עליהם סוף-סוף, שיאותו לשתף את עצמם בבנין הארץ.

אבל גורל טראגי-אכזרי, גורלה של אומה נטולת מנוחה ושלוה בעולם, מתאנה לתנועה ולמפעל, מתאנה לפעולתו של המנהיג.  הבסיס הפוליטי לבנין – יציבותו מתערערת בין מפאת חולשתנו מבפנים וחוסר כחנו למלא את המסגרת תוכן חי במדה מספיקה ולעמוד בפני התנקשות אויבים, ובין מפאת שנוי תנאים וקוניונקטורות פוליטיות בעולם הגדול, ואולי במקצת גם מפאת הזנחת הפעולה הפוליטית מפני הפעולה הכלכלית והתעמולתית.  ודוקא בשעה שמאמציו של ווייצמן להרחבת המסגרת של נושאי הפעולה עוטרה בנצחון, בשעת התקוות והפרספקטיבות שלאחר מעמד ציריך, באה הירידה והתמוטה – באו ימי אב העקובים מדם, באה פרשת הזדון וההתנקשויות בזכותנו, בקיומנו ובתקות עתידנו בארץ: ועדת שאו, הגזירה על העליה, הספר הלבן.  ימים טראגיים הגיעו לתנועה ולמנהיגה.  היסודות הפוליטיים של המפעל הועמדו בשאלה, החולשה הפוליטית בארץ ומצבה הקטסטרופלי.  של היהדות בגולה הביאו לידי כשלון וירידה כלכלית בארץ, דללו מקורות ההתנדבות הלאומית, נסתמו צנורות הפעולה של יחידים, של ה"איניציאטיבה הפרטית", ובפנים, בתוך המחנה הציוני, גדלה המבוכה ופרצה מהומה של פולמוס פנימי, לקתה הכרת האחריות וחובת משמעת, והלך-רוח של פסיכוזה היה בצבור להניאו מדרך ההצלה היחידה, מדרך הפעולה והבנין, ולכוון את רגזו ואת מרירותו כלפי המנהיג, העומד במערכה כבדה לקיומו, לעתידו ולכבודו של המפעל...

לאחר שנה ומחצה של מערכה כבדה, עם בוא הקלה פורתא ופורקן מעט במתיחות הגדולה, בא שוב ווייצמן אל הארץ.  התעוררות הזעם של העם ומלחמתו נאדרת-העוז של המנהיג לא יצאו לבטלה.  המעוות תוקן במקצת.  חודש הבסיס למו"מ, לעבודה משותפת.  אבל עדיין גדולות ונאמנות המכות שהוכינו.  האמון שזועזע – בין כלפי חוץ ובין כלפי פנים – לא הוקם עוד.  רוב ענינינו החיוניים הממשיים, שנפגעו ע"י הספר הלבן ומגמת ההתנקשות הרשמית, מחכים עדיין לתקונם.  עדיין לא הגענו לא ליציבות פוליטית ולא ליציבות כלכלית: העם הציוני לא חידש את רוחו ולא פנה עוד לדרך הפעולה הממשית.  הפסיכוזה הצבורית, המתגלית בהיפרטרופיה של הענין הפוליטי ובפולמוס פנימי חולני, רפתה אמנם, אבל לא עברה עוד כליל; עוד רבה המבוכה והתעיה בדרכים נלוזות.

ובשעת מעבר קשה זו, אשר אפיה הטראגי מתבלט עוד יותר על ידי החלטתו הגמורה של המנהיג לעזוב את כסא הנשיאות ולא לשוב אליו בשום פנים לאחר הקונגרס הי"ז, בא ווייצמן שוב אלינו.  הפעם בא אלינו, כביכול, להפרד מאתנו.  לפני צאתו אל הארץ הודיע בהחלט: כשם שאי-אפשר לקרב מזרח למערב כך אי-אפשר היה להמריצו, שיקבל שוב את משרת הנשיאות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.  מתוך דאגה רבה, אם גם לא בלי הכרת ההכרח הטראגי שבדבר, שמע הרוב הגדול והמכריע של הישוב את הדברים האלה.  חרדה גדולה ממלאה את הלבבות: מי יבוא במקומו של ווייצמן?  מי יפתח את התקופה החדשה, לאחר התקופה המזהירה, רבת הזעזועים אבל גם רבת-ההישגים, הנקראת על שמו?  מהיכן ואימתי ימצא לנו מנהיג בעל שעור-קומה כמוהו?

תפקיד גדול אחד שהוא שנים הטיל על עצמו ווייצמן קודם שהוא עוזב את כסא הנשיאות: להשאיר לבאים אחריו ירושה טובה מזו שהוא נחל, להביא לידי גמר את המו"מ הפוליטי על הענינים החיוניים-הממשיים של הציונות ושל הישוב, המצפים עוד לתקונם ולתקן תקון ארעי-הכרחי את המצב הכספי של הציונות.  ולשם כך בא שוב, כדרכו בכל שעת הכרעה ומפנה, אל הארץ, ליטול מן המציאות הארצישראלית את כלי-הזין שהוא צריך להם במלחמתו בלונדון ובניו-יורק.  הישוב העברי בארץ-ישראל, ברובו הגדול, מקדם היום בברכה את המנהיג, רב הסבל והזכויות, ומברכו בכל לב, שחפצו יצליח בידו למלא אותו תפקיד כפול בשלימות ובהצלחה.

15.3.31

ג.

לא שיטה במשמע ה"דוקטרינה", ההלכה העיונית-המדעית, המקדימה תורה למעשה.  "שיטה" כזו אין לו לווייצמן, אינה מענינו.  אבל יש לו שיטה במשמע של דרך-עבודה, של מיתודה פוליטית ומעשית.  חיים ווייצמן אינו דוגמטיקן, אינו איש ההלכה הפסוקה פעם אחת ולעולם ועד; ריאליסטן הוא, אדם בעל חוש מציאות סמוך ונאמן, בעל חוש פוליטי מופלא, בעל אינטואיציה כבירה, היודע לתפוס את המציאות, הקיימת והמתרחשת, ולעשותה שמוש.  את המיתודה שלו, את המיתודה ההכרחית לדעתו לציונות, סימן הוא עצמו, בנאומו בקונגרס בהאג, כסינתיזה, כדרך של צירוף והרכבה, של מזיגת היסודות, המגמות, הפעולות והתפקידים השונים, החיים והפועלים במציאות, לשם התכלית העליונה.  חייבים אנו לתפוס את כל צדדי המציאות הקיימת – הפוליטית, הכלכלית, התרבותית, – אותם ואת מגמת התפתחותם לעתיד, ולעשותם שמוש לצרכינו כפי מדת יכלתנו הפנימית המכסימלית.  ריאליזם זה של ווייצמן יש עמו מדה גדולה של כנות הירואית, של "דיזאילוזיה", של פשטות כנה, ולפיכך אין הוא יפה ל"פוליטיקה פנימית" אצלנו: אין הוא לעשות "רושם" על ההמונים ועל עסקנים בעלי השגות המוניות, לעורר "התלהבות".  בחותמו של ריאליזם זה הוטבעה כל שלשלת פעולותיו ומעשיו במשך עשרות שנות עבודתו לציון ולעמו.  יש אשר המרכז, נקודת-הכובד שבפעולת-השעה לשם ה"סינתיזה" העליונה, משתנה או מתחלף, לפי השנויים שחלו במציאות.  אבל התכלית במקומה עומדת.

וזוהי האחדות הפנימית שבעבודה רבת הפנים והגונים של ווייצמן בתקופותיה השונות.

*

ראשית פעולתו של ווייצמן המנהיג היתה פוליטית טהורה.  מגמתו הראשונה בזמן, בהתאם לתנאי השעה ההיא, היתה להבטיח את היסודות הפוליטיים לבנין המולדת העברית.  מגמה זו היתה שלטת בימים הגדולים ההם, ימי המאמצים והתאבקות לשם הכרזת באלפור, החלטת סאן-רימו, אשור המנדט הבריטי על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים.

אבל ווייצמן לא האמין מעולם בכח הקסם והפלאות של הכרזות, נוסחאות והגדרות פוליטיות לבד.  משהושגה המסגרת הפוליטית לבנין המולדת העברית (זכות "הבית הלאומי", ההודאה הבין-לאומית בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ ישראל.   הכרת ההסתדרות הציונית כ"סוכנות יהודית" לארץ-ישראל, כנושאת זכויותיו ובאת-כחו של העם ביחס לארץ) – נפנה מיד לדאגה ולמאמצים למלא את המסגרת תוכן חי, ליצור את המכשירים, שישמשו מנוף ויסוד לבנין, לעבודה הכלכלית והתרבותית.

זכות גדולה היא לווייצמן, שהאמצעים לא נהפכו לו מעולם לתכלית בפני עצמה, שהעבודה הגדולה שעשה במקצוע גדול אחד לא נעשתה לו עיקר-אמונה, פולחן, שאדם דבק בו מתוך אינרציה של מסורת, אף לאחר שנתרוקן מתכנו החיוני הראשוני.  לא כל אדם יכול להתרומם על זכויותיו והישגיו שלו עצמו, כדי לבקש זכויות וחובות לעצמו בדרכים חדשות.  הרי אותה אינרציה של חולשה, של מצוה מלומדה ונוסחאות-פה נוטלת לעצמה בעולמנו עטרה של שלימות ונאמנות...  ווייצמן, שהשיג ב"פוליטיקה" יותר משהשיג ומשיכול להשיג כל מנהיג ציוני אחר, לא נח מעולם על זרי-הדפנא הפוליטיים שלו ולא חס להפנות, תיכף להישגיו הגדולים, לעבודה השחורה של תועמלן ומאסף-כספים ("שד"ר" – בפי השטחיות נטולת-האונים).  זה ענינה של "אי-המנוחה הקדושה", המיוחדת לווייצמן.

ווייצמן נתן פעם בעצמו, בנאומו בקלוב הציונים הכלליים בתל-אביב לפני שנתים, פירוש ציורי לענין הזה של חלופי משמרות ותפקידים בציונות שלאחר המלחמה: "הכרזת בלפור היתה בשעתה מעין "נשמה ערטילאית" התלויה ברפיון.  והיה צורך לבנות מתחתה יסוד מוצק, רחב וגבוה.  וכשהגיעה שעתה של אותה נשמה ערטילאית ליפול מתכלת האויר על קרקע המציאות, עלתה לה שנפלה על אותו יסוד ממשי.  אילו היה היסוד נמוך יותר – היתה הנפילה קשה יותר; אילו היה גבוה ורחב משהיה למעשה – היתה הנפילה קלה משהיתה... העיקר הוא שנמלא את המסגרת תוכן.  הפוליטיקה אינה אלא סלילת דרכים לעבודת יום-יום".  הדברים האלה, שנאמרו בשנת תרצ"ב, הם המשך ישר מדבריו שנאמרו בתנאים אחרים, עשרים וחמש שנים קודם לכן, בקונגרס הציוני השמיני: "הציונות המדינית היתה לציונות דיפלומטית.  היא בקשה מאת עמי העולם נדבות לעם היהודי העני... הכרחית היא הסינתיזה של ציונות מדינית וציונות מעשית.  גם בצ'רטר לא נמצא שום ערובה, אם ינתן לעם כמתנת-חסד... אם הממשלות יושיטו לנו את הצ'רטר כיום – ערכו יהיה כערך פיסת-הנייר.  מה שאין כן לכשנעבוד ונפעל בארץ-ישראל; אז יהיה הנייר כתוב בדם ובזיעה ומהודק במלט אשר לא יתפורר".

ל"מלט" זה של הבנין היו מכוונים לאחר עשרות שנים, בתקופה הציונית השניה שלאחר המלחמה, כל מאמציו של ווייצמן.  אבל ה"מלט" לא ניתן במדה מספיקה.  וזו היתה טרגדיה של ווייצמן – לא אוריינטציה מוטעית ולא וותרנות פוליטית, כטענתם של מתנגדיו הנבונים והתקיפים, אלא התרשלות הבונים.  וזה ענינה של אותה קריאה-תוכחה, שקרא ווייצמן בשעה קשה: עם ישראל, איכה?  – קריאה זו המשמשת מאז ועד היום מטרה לחציהם של פטריוטי-הפה ואנשי ה"אופוזיציה" שלנו מכל המינים.  בתוכחה זו ובלעג לה מתגלמות שתי שיטות.  חיים ווייצמן נהפך לחוטב עציו וללש מלטו של הבנין, הוא טרח ועמל בחומר ובחמר לבצור היסוד הממשי להכרזת בלפור ה"ערטילאית".  בעבודה זו הוציא במשך שנים רבות את רוב כחו ומרצו ונמנע בינתים ממלחמת תגרה פוליטית בנטיות הקצוץ ומעוט הדמות מצד הממשלה המנדטורית.  אין הוא "מותר", אין הוא מקבל את ה"דין", אבל הוא נמנע מן ההתקפה, כל עוד לא נפגע יסוד היסודות – אפשרות הבנין, כל עוד שאין מעכבים את העליה, קנית קרקעות והתישבות, ומתוך הנחה, שאפשרות זו ותוצאותיה ייצרו ממילא את התריס הממשי בפני כל נטית קצוץ לעתיד.  ווייצמן רצה ליצור תחילה את הפוזיציות ההוגנות למלחמה העתידה, את העמדות הממשיות בארץ, את הבסיס לקרדיט מוסרי בעולם.  ודוקא על ידי מתינות ולויאליות אמר ליצור את הבסיס הזה. ההיתה זו טעות בידו?  אפשר.  על-כל-פנים היתה טעות אחרת בידו: אותו התריס הממשי בפני נטיות-הקצוץ, אותן העמדות הממשיות בארץ לא נוצרו או לא נתבצרו במדה מספיקה בשעה הראויה, קודם שבאה ההתקפה הכללית.  וכשהגיעה שעת המבחן של אותה "נפילה", היה "היסוד" נמוך וקלוש מכפי שציפה והיה זכאי לצפות האיש שזכה להישג הפוליטי הגדול, להביא את הכרזת בלפור לעולם...

קבלו עליו מתנגדים על ווייצמן, על מדת פשרנות וּותרנות שלו: היתכן?  האיש שדרש "יהודה יהודית כאנגליה אנגלית" נהפך לוותרן, "מתכחש" לציונות הגדולה וכו' וכו'.  ושוכחים עצם ענינה של אותה דרישה.  חיים ווייצמן לא דרש, שיתנו לנו יהודה יהודית כאנגליה אנגלית; דרישתו היתה מכוונת לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים.  בעשרים ושבעה בפברואר שנת 1919, כשעמד ווייצמן, יחד עם אוסישקין וסוקולוב, בשם ההסתדרות הציונית בפני ועידת השלום בוורסייל, נשאל מאת לנסינג, מיניסטר החוץ של אמריקה, מה פירושו ותכנו של "בית הלאומי".  ווייצמן ענה: פירוש הדברים הוא, שיוצרו בא"י תנאים כאלה, שיאפשרו לנו להכניס כל שנה חמשים-ששים אלף יהודים לארץ-ישראל ולהושיבם על הקרקע, וכן לפתח מוסדות יהודיים, בתי ספר ואת הלשון העברית, באופן שארץ-ישראל תעשה לבסוף עברית, כשם שאמריקה היא אמריקנית ואנגליה אנגלית.  זהו הנוסח המלא והמדויק של אותה דרישה.  ווייצמן הוסיף: הברורים הדברים?  ולנסינג ענה: בהחלט (אגב: עדות אופיינית לחוש המציאות ולהרגשת-המדה שלנו בימים ההם: ווייצמן הלך לוורסייל מלונדון, מן הועידה הציונית, שנתקיימה שם אותה שעה, וכשחזר ללונדון והרצה בפני הועידה על מעשה וורסייל – התרעמו עליו חברי הועידה, שמיעט, כביכול, את דמותה של הציונות והסתפק במועט).

בלפור ברך אותה שעה את ווייצמן להצלחתו, אבל אותה הצלחה היתה אף היא "ערטילאית", דוגמת כל ההכרזות וההגדרות הפוליטיות של הימים ההם.  ואף היא היתה זקוקה לבנין יסוד ממשי מוצק מתחתה.  והיסוד לא נבנה רחב ומוצק למדי: אנו לא מלאנו את דרישתו של ווייצמן; לא הכנסנו בשנים הראשונות אפילו את החלק החמישי ממה שרצה ווייצמן להכניס בכל שנה; לא הכנסנו גם בשעה שהיתה אפשרות אובייקטיבית לכך.

ווייצמן עשה בינתים את שלו; הוא התחבט ביצירת היסודות והמכשירים למפעל הכלכלי בארץ, השקיע בעבודה זו את כל מרצו וזמנו, לפעמים להפסדה של הפעולה הפוליטית ההכרחית.  הוא עשה מאמצים גדולים – אבל המפעל הגדול לא בא.  ווייצמן עומד ויוצר את המכשיר הכספי להתישבות העממית, את קרן היסוד, הוא עובד את עבודתה מיום ליום ומשנה לשנה, הוא מטיל לתוך כף המאזנים את כל כח אישיותו, את כל מרצו והתלהבותו, הוא יוצא אל העם לעוררו לפעולה, הוא מתאמץ לגייס את הכחות הפוטנציאליים הגדולים של היהדות באמריקה לשם עבודת הבנין.  וכשהוא רואה סוף-סוף, לאחר שנים של מאמצים ולבטים, שהמטרה ממנו והלאה, וקרן היסוד לא נעשתה אותו המנוף הכספי להתישבות המונית, שראה בחזון, הרי הוא פונה לבקש לו בעלי ברית חדשים ולגייס כוחות חדשים למפעל מחוץ לתחומיה של התנועה הציונית.  זה ענינה של פרשת הלבטים, התהיות והתעיות להרחבת הגבולים, ליצירת הסוכנות המורחבת.

הסוכנות – זוהי הטרגדיה של ווייצמן; זוהי הטרגדיה שלנו.  "מעמד ציריך" הכזיב.  אף הסוכנות לא יצרה – ואולי אך לא הספיקה ליצור?  – את היסוד הממשי-הרחב ל"פוליטיקה", את התריס בפני נטיות הקצוץ – והנה הגיעה שעת מבחן ופורענות.  היציבות הפוליטית היחסית, שהניחה עוד מקום לאפשרות רחבה של בנין, התערערה.  היא התערערה גם מפאת חולשתנו מבפנים וחוסר כחנו לעמוד בפני התנקשות אויבים, וגם מפאת שנוי תנאים וקוניונקטורה פוליטיות בעולם הגדול.  עכשיו כשהרעה הגיעה עד הנפש, כשנפגעו יסודות הבנין – יצא ווייצמן אל המערכה.  והוא לא וותר ולא נכנע.  הוא לא עשה את האמון ואת הלויאליות דוגמה ויראה לעצמו.  הוא לא רצה במלחמה, אבל משהטילוה עליו – לא נרתע מפניה.  והוא נלחם בכבוד, בעוז, בחריפות.  הוא דבר לשליטי אנגליה בלשון, שגם באי-כחן של אומות וממלכות העומדות ברשות עצמן אינם רגילים בה.  הוא האשים את השליטים בצביעות, בשקר.  התפטרותו מן הנשיאות בסוכנות היהודית ובהסתדרות הציונית עשתה רושם עצום על דעת-הקהל בעולם; היא השפיעה והועילה על כל פנים הרבה יותר משהועיל נפוץ-שמשות בקונסולטים בריטיים ומשמועילים כל מיני נפוץ-שמשות של אנשי האופוזיציה המושבעת שלנו מאז ועד היום הזה.  אבל אף תוך כדי מלחמה לא השתכר מיינה החריף ולא רדף אחרי הג'יסטה ההירואית.  הוא נלחם ל"תכלית", לתקנת המצב, להצלת היסודות.  ומלחמתו לא יצאה לבטלה.  ודאי, היא לא העלתה ארוכה לעיקר מחלתנו, לחולשתנו הפנימית; היא לא יכלה לשנות תנאים וקוניונקטורות פוליטיות בעולם הגדול; ואף על פי כן הושג דבר מה חשוב וגדול בתנאים האלה; הוסר מעלינו הסיוט של ליקוידציה רשמית פגענית ונגחנית בצורת הספר הלבן.  אגרת מקדונלד אינה אמנם לכאורה אף היא אלא "פיסת-נייר", (אף אותה סימן ווייצמן במסגרת, שעלינו למלאותה תוכן חי).  על-כל-פנים היה בה, ויש בה גם היום, כדי לשמש לנו בסיס למלחמה פוליטית באמצעים פוליטיים.  היה כאן הישג פוליטי חשוב, המחייב גם הוא עבודה ממשית בצדו, ואף מלחמה פוליטית קשה וממושכת, כדי לעשותו שמוש וליתן לו תוכן חי.  ומי יודע, אם לא היתה פעולתה של אותה מלחמה הרבה יותר ממשית וגדולה כיום, אילו ניתן לווייצמן לעשותה...

הקונגרס הי"ז החליט אחרת.  הוא מצא תרופה פשוטה מאד לפגעינו החיצוניים והפנימיים גם יחד: כל הצרות והקלקלות באו לנו מידי ווייצמן ומוותרנותו הפוליטית, ולפיכך אין לנו אלא להסיר את עטרת המנהיגות הרשמית מעל ראשו.  עסקני התנועה מצאו, כי בשעה זו של מבוכה וחרדה פוליטית אנו יכולים לוותר על עבודתו ועזרתו של ווייצמן.  מקצת שלומים לתוצאותיה של אותה החלטה טרגית באו לנו, כאירוניה היסטורית דקה, בעבודתו של ווייצמן "כחייל פשוט" של התנועה.  עבודתו של ווייצמן – עבודה מוסמכת, רשמית, "כשרה" לכל הדעות – בענין התישבותם של יהודי גרמניה בארץ-ישראל היא המשך טבעי, חוליה חדשה בשלשלת מפעליו של ווייצמן, איש אי-המנוחה הקדושה, לבנין הארץ והעם.  ווייצמן לשיטתו.

אבל אילו הוכשר הדור הציוני של שנת תרצ"ד למרוד סוף-סוף במכניקה המפלגתית-הגלמית שלנו, שהביאה עלינו כבר צרות רבות וגדולות, היינו מבקשים את עזרתו של המנהיג המחונן, כדי לרפא את הריסותינו החיצוניות והפנימיות כאחד.

ואולי כבר הוכשר ה"דור" לכך, אלא שלא הוכשרו עוד "דורשיו", או דרשניו, ו"מנהיגיו"?...

"הארץ",    כ"ב  אדר  תרצ"ד  (9.3.1934)

ד.

והנה שוב בא חיים ווייצמן אלינו.  דורשי רשומות חשבו ומצאו, כי הוא בא היום בפעם החמש-עשרה אל הארץ.  ואין הוא בא אלינו לשם מנוחה ונחת.  דרכו של ווייצמן, אשר אי-המנוחה הקדושה היא עיקר סגולתו וסוד יצירתו, לבוא אל הארץ בכל שעת צרה ודאגה, בכל שעת מבחן ונסיון, בכל שעה של חלופי משמרות וחדושי פרובלימות ולבטים, צרכים, תעודות ומפעלים.  אפשר היה לכתוב את ההיסטוריה של הציונות ומפעלה בארץ, פרשות דרכים ותקופות שלהם, על-פי מסעותיו של ווייצמן לארץ-ישראל.  והוא בא תמיד לא לשם הסתכלות והתבוננות בלבד, – הוא בא לשם מצוות מעשיות; הוא בא ללמוד וללמד, לפעול ולהפעיל.

שוב הגיעו הציונות והישוב לפרשת-דרכים.  השעה – שעת מבחן וסכנה למצבנו הפוליטי.  לדרכנו הפוליטית.  נתחדשו עלינו נטיות הקיצוצים והעכובים מלמעלה; בעצם שעת הפריחה וההתקדמות לארץ ולמפעלנו נתחדשו ונתרבו העכובים המלאכותיים, גברה המגמה לחבל את פרי עמלנו, להעמיד סכר בפני התקדמותנו.  אין אנו יודעים, אם ווייצמן, דבּרה הטבעי של תנועת התחיה לישראל, יוכל להיות הפעם לפה לנו ולמלחמתנו: מנהיגה של הציונות אינו עוד נשיא הסתדרותה, בחירה של התנועה אינו עוד נבחרה הרשמי.  ודאי: שום "רוב" ושום "החלטה" לא יוכלו ליטול מאת המנהיג את ברכת אלוה ממעל: את קסמו האישי, את חכמתו הפוליטית, את האינטואיציה הגאונית שלו, את כח יצירתו המופלא.  הליגיטימציה הטבעית, ההיסטורית, של חיים ווייצמן להיות מנהיגה של הציונות לא נפגעה אף לרגע אחד, ואף החטא הטראגי הגדול של התנועה: וותורה על כחו ועזרתו, על מנהיגותו הפוליטית-הרשמית בשעת סכנה וזעזועים לציונות, לא זעזע אותה ליגיטימציה עליונה אף במשהו.  אבל ספק גדול הוא, אם אנו נדע להשתמש באותה סמכות עליונה של המנהיג.  בין כך ובין כך, ווייצמן, היודע לעשות את חובתו כחייל פשוט ונאמן של הציונות, ימצא לפניו תפקידים חיוניים-חשובים בארץ.  חיים ווייצמן מוכן תמיד, ומוכן גם היום, לכל עבודה, שיש בה מצורך השעה.  והשעה הקשה הטילה עליו ממילא, בתוקף של הכרח טבע, תפקידים גדולים.  הפרובלימה הגדולה של התישבות גולי גרמניה והתערותם בארץ – תקונה הוטל על חיים ווייצמן.  גם המוני בית ישראל בעולם, ציונים ובלתי-ציונים, גם אומות העולם ושליטיהם רואים בו, כמעט בדרך הטבע שאין להרהר אחריו, את מנהיגה המוסמך של האומה, אשר עליו הדאגה ועליו האחריות למפעל ההצלה לטובת יהודי גרמניה.  בקורו של ווייצמן בארץ-ישראל קשור הפעם בבקשת דרכים למפעל זה, בתכניות של התישבות שיטתית בעיר ובכפר.  ואף לווייצמן איש-המדע נתכנה פעולה יצירית-ישובית בשעה זו.  ווייצמן, הכימאי הגדול, עומד לפתוח ולכונן את המכון למדע החקלאות ברחובות, עומד לעשות קבע ושמוש לצרכי הישוב ולבנין הארץ את עבודתו המדעית-המקצועית, שאף היא טבועה בחותם גאוניותו.

בשעה חמורה בא אלינו חיים ווייצמן הפעם, בשעה של מזמות והתנקשות מבחוץ, של ירידה ועירעור-יסודות מבפנים.  ההסתדרות הציונית נתונה בירידה אחרונה, גברו נטיות ההרס, גברו הכחות "הבורחים מן המרכז", אש המחלוקת ושנאת-אחים אוכלת את המחנה מכל קצותיו, הותרו כל הרצועות של משמעת ציונית, של מרות לאומית, של חובה ואחריות.  לשם "אופוזיציה" הותר הכל, הותרו מעשי סאבוטאג'ה ביחס להסתדרות הציונית ולמוסדותיהם, הותרה מלחמת הרס וחורבן.  ואדם אין שיעמוד בפרץ; אין מנהיג לציונות ולישוב.  ועיני רבים נשואות למנהיג הטבעי, לחיים ווייצמן, שהוא יבוא וירפא את הריסותיה של התנועה.  חיים ווייצמן הוכיח במשך השנים האחרונות לכל, ואף לרבים ממתנגדיו הפוליטיים לשעבר, כי יודע הוא לעשות את חובתו הציונית בכל עת ובכל שעה, כי יכול הוא לשמש בימים הרעים האלה דוגמא ומופת לאחריות ציונית.  רוחות חדשות התחילו מנשבות במחנה הציוני, מארבע כנפות עולם מגיעות ידיעות על "ריאקציה" בתוך המפלגות הציוניות ביחס לווייצמן.  נשמעה הסיסמא ברבים, ודוקא מצד מתנגדיו של ווייצמן מאתמול: ווייצמן צריך לשוב.  אין אנו יודעים, אם כבר הגיעה השעה לכך, אם עכשיו היא השעה, ואם ווייצמן עצמו, המוצא ספוק, כנראה, בעבודתו הציונית והמדעית, בלי עטרת-הקוצים של מנהיגות רשמית, – עומד להשמע לקריאה זו.  דבר אחד ברור על-כל-פנים: נסיונותינו המרים בשנים האחרונות, עבודתו הציונית הנאמנה של ווייצמן בשנים האלה מחוץ למפלגות וממעל להן, ועל כולם – הצורך החיוני ההכרחי במנהיג, שיוכל לעמוד בפרץ, כל זה מטיל עליו תפקיד נוסף לתפקידיו הרבים והשונים בשעה זו: לעמוד לתנועה ולהסתדרות בצרתן, ליתן את הדחיפה ל"שביתת-נשק", ליצירת יחסי כבוד ותרבות, יחסי חובה ואחריות בין המפלגות, המעמדות והזרמים השונים שבתוך ההסתדרות והישוב.

ומי יודע, אם אין תפקיד זה גדול וחשוב ודחוף מכל שאר התפקידים, שחיים ווייצמן הטיל על עצמו בימים האלה.

כ"ו אדר תרצ"א,15.3.31