מכתבים לגולה: מכתב שני / א"ד גורדון

¹

ידידַי!

לכאורה, מה יש פשוט עוד כרעיון הפשוט הזה, שכולנו, כל העם העברי, צריכים להיות חטיבה אחת, מאוחדים ברצון אחד ובשאיפה אל מטרה אחת? בייחוד עתה, בשעה קשה זו העוברת עלינו, עת שהכל הולך ונחרב; עת שקשה גם להגיד איפה עצום יותר החורבן: בארצות הגולה או בארץ-ישראל – זה מפלטנו האחרון; עת שפסו כל שאר התקוות ואין עוד אל מי לשאת עין זולתי אלינו עצמנו, – בשעה זו, כמדומה, הלא זה אך זה היה צריך לעמוד בראש מחשבותינו, בתור עיקר שאיפותינו – לאחד את כל הרצונות לרצון לאומי אחד, לאסוף את כל הכוחות לעבודה לאומית אחת. כל כך ברור הדבר שדומה כי אין כאן מקום לשאלות, לחקירות ולפלפולים. ואף על פי כן שאלה חמורה היא אצלנו, עמוקה עד לטראגיות – דווקא משום שזו היא שאלת חיים לנו. כך הן גם כל שאלות חיינו, כך הם חיינו בכלל – נתונים בנפתולי חקירות. משום שאין החיים שלנו בחינת חיים ממשיים, לא אנו יצרנו אותם ולא לפי קנה-המידה ההולם אותנו הם ערוכים ומתנהלים. רק פסולת של חיים זרים הם חיינו, כעין פַקוּלין של פשתה זרה שהסתבכו כל כך בתוך חיינו, עד כי אין אנו יכולים למצוא לעולם את המקום אשר בו מתחילים חיינו גופם, ואין אנו יכולים להיחלץ מתוך הסובך. בכל מלוא-עולם אין עוד אומה אחת דוגמתנו, אשר תעמוד כמונו עמידה משונה-טראגית כזו.

מה לנו דוגמה יותר קרובה מזו שאנו מוצאים אצל העם הפולני. דומה, אף הוא אומלל למדי: נתון בידיים זרות, קרוע לגזרים, מושפל עד למדרגת עבדים בארצו הוא. ובכל זאת מה רחוק, כרחוק ארץ משמים, מצבה של פולין ממצבנו אנו. לעומתנו הלא ייראו כמאושרים. אין אני מתכוון כאן אל מצבם הפוליטי, אל מצבם במידה שהוא תלוי בידי אחרים. אני מדבר על מצבם הפנימי, הלאומי, על חייהם הלאומיים ועל הרגשת עצמם בתור לאום, – על מצבם במידה שהוא תלוי בידיהם הם. העם הפולני, – אף על פי שהוא קרוע לגזרים, נתון בידיים נכריות, – אוצר עדיין בתוכו בשלמות אותם שלושת היסודות הממשיים שעליהם כל עם בעולם חי וקיים: הארץ, הלשון והעבודה. לפני העם הפולני אינה עומדת כל שאלה באיזו ארץ יבחר: באוגנדה, בגלווסטון או בכל מיני ארצות-גולה אחרות. אין אצל העם הפולני מקום להתפלפל ולהתחקר: איזו היא לשונו הלאומית, איזו היא הקרובה יותר אל לבו, המקיפה יותר את חייו, הדולה יותר את חביוני נשמתו. ושלישית: העם הפולני שומר עדיין עד היום הזה על עבודתו הכלכלית המיוסדת על בסיס הכלכלה הלאומית. עבודתו הכלכלית יונקת מתוך צרכי חייו הלאומיים ומותנה בעיקר בתנאים הלאומיים העצמיים, אמור מכאן, שחייו במובן הפשוט היום-יומי, חייו הכלכליים בכל היקפם הלאומי, נוצרים בידיו הוא. מציאותם של שלושת היסודות האלה יחד גורמת שרצונו, כשרונו לרצות, עדיין חפשי הוא מכל כבלי-נכר, נתון כולו לנפשו. כיוצא בזה גם כוחות הרגש והמחשבה של העם. העם הפולני מסוגל עוד לרצות ברצון לאומי, להרגיש מתוך הרגשה לאומית, לחשוב את מחשבת-הלאום; לרצות ולהרגיש כאשר עם לבו הוא, לחשוב במוח בלתי-משועבד למי-שהוא, לשאוב את כל אלה ממעמקי-נשמתו, ממקורות חייו העצמיים, – מתוך חיי הטבע של ארצו. ואם אמנם גם בתוכו קיימות מפלגות במספר רב, ואם גם באווירו מרחפות לא פחות מאשר אצלנו תורות, סוגיות ומשאות-נפש, - אך כיוון שהוא בא לפני שאלת חיים שהיא, וכיוון שהשאלה דנה בעניין הנוגע לחיי האומה, מיד הוא קם כולו כעם אחד הרוצה בחיים, הרוצה לחיות לפי הרגשתו העולה אליו מתוך חביוני נשמתו העמוקים. כל המפלגות רוצות בזה וסוף-סוף, בנקל או בקושי, במוקדם או במאוחר, הן מוצאות להן דרך-פשרה בכדי ללכת מול המטרה האחת. בפני הרצון האחד אשר להם, בפני משאת-הנפש האחת ייסוֹגוּ, מדעת או שלא מדעת, כל שאר הרצונות המפלגתיים, כל שאר האידיאלים, ההלכות והתורות. לפנינו עם אחד בעל רצון אחד, בעל נשמה אחת ושאיפת-חיים אחת (מה שהעם הפולני הגיע דווקא בזמן האחרון להוללות שוביניסטית, הרי זה רק שב ללמדנו את הכלל הנושן שכל חזון – אף המזהיר ביותר – עלול להוליך שולל עד להרי-חושך, עלול להצית דלקה בכל העולם, אם הנשמות הבאות לפעול בשם החזון אינן די בהירות ומוארות באור-האמת. כך יצר חזון-האהבה את מוקדי-האינקביזיציה, כך ברא חזון החירות, השוויון והאחווה את סכין הגיליוטינה. ועוד כהמה וכהמה ).

ואנו, העם העברי? לנו אין מאומה. לא ארצנו היא הארץ שאנו דורכים עליה ברגלינו, לא שפתנו היא השפה השוּמה בפינו ובחיינו, ופועל ידינו במובן הכלכלי אף הוא איננו פועַל לאומי (אם גם אנו מוצאים בארצות הגולה יהודים עובדים ולוּ אף בהמונים רבים, הרי אין עבודתנו שם כלכלית-לאומית אלא כלכלית-סוציאלית, משום שאין אנו יוצרים לנו בעבודתנו מסכת חיים כלכליים לאומיים. הסינים, למשל, עובדים עבודה כלכלית-לאומית בסין, אך לא באמריקה. אכן, מטעם זה גובר אצלנו הסוציאליזמוס ועל כן הוא נחשב אצלנו יותר מאשר אצל עמים אחרים החיים חיי כלכלה לאומית. לאמור: האידיאל הסוציאלי מוצא לו אצלנו מקום-השפעה נרחב יותר מאשר האידיאל הלאומי). וכך חסרים אנו את החשוב ביותר ואת העמוק ביותר אשר בחיים, את עיקרם: את הרצון הלאומי, את ההרגשה העצמית הלאומית, את המחשבה הלאומית. הנשמה הלאומית החיה נטולה ממנו.

והאם לא טראגי הדבר, אם לא טראגי-מגוחך, שדווקא באותה תקופה כשגלותנו היתה מרה ביותר, דווקא בשעה שהיינו סגורים בתוך גיטו מובדל, דווקא אז היה קיים בנו איזה שהוא רצון לאומי מאוחד, חיתה בקרבנו, חיים כל שהם, נשמה לאומית אחת. אך בימים ההם חסרנו את הגוף לרצוננו ולנשמתנו, וממילא – היינו משוללים כל כוח. חיי-רוח חיינו, שקועים בעבר, בעולמותיהם של אבות-אבותינו, כלומר חיינו באוויר. והנה עתה, כשהואר לנו פחות או יותר, כשאנו מתחילים לחוש במידה שהיא בגוף, בכוח, – עתה חסרים אנו רצון ונשמה. שוב אנו חיים בתוך עולמות זרים, – שוב, אפוא, מרחפים אנו באוויר. כמספר העמים שאנו פזורים ומפורדים בתוכם, כמספר המפלגות הקיימות אצל אומות אלו, כמספר השאיפות והתורות הנוצרות אצל עמים אלה מתוך צורך חייהם הם – כן מספר הקרעים אשר נעשו בנשמתנו ורצוננו… הרצון הלאומי, משאת-הנפש הלאומית, מוּסגים אחור אצלנו בפני כל יצר מפלגה, בפני כל שאיפה אחרת, בפני כל תורה שהיא. אפילו להרגיש עצמנו בתור עם, להודות בפני עצמנו כי רוצים אנו בחיים לאומיים, לא העזנו כל עוד לא הכירו אחרים הכרה רשמית כי הלאומיות מותרת היא. אצלנו, למשל, עלול היה אדם להיות ציוני ואפילו לעבוד בארץ-ישראל ועם זה להיות גם אנטי-לאומי. עד שבא הסוציאליזמוס והכריז היתר רשמי על הלאומיות. לעבוד לעמנו, להתמכר בכל לב, התמכרות גוף ונפש, לשאיפות עמנו, כמו שכל אדם חי מסוגל להתמכר לעמו, כמו שרבים מאתנו עבדו ועובדים גם היום לעמים אחרים – לכל אלה ייאָמר אצלנו עד היום: הלך-נפש מוגבל יותר מדי. כל בר בי-רב של תיאוריות, כל פלוני ואלמוני, נכון להוכיח לך צדקת אמרה זו הוכחות רחבות ומוצקות.

האוויריות שבחיינו גורמת לנו שאנו נִהְיים אנשי-אוויר לא רק מבחינה כלכלית כי אם גם מבחינה רוחנית. אם זו דרכנו להכריז תמיד על ‘אנושיות’ דווקא בשעה שאנו ניגשים לעבודה הלאומית העצמית הרי זה לא משום שבאמת צדיקים גמורים אנחנו, צדיקים יותר משאר בני-אדם חיים, אלא משום ש’אנושיות' מושג מופשט הנהו, מושג אווירי: בחיים הממשיים מצויים רק עמים. אכן, למעשה אנו עובדים בעצם לאותו העם שבתוכו אנו חיים, וההכרזה על ‘אנושיות’ אינה משמשת לנו אלא אמתלה להימנע מעבוד לטובת עמנו. כל עולמנו הפנימי הוא כעין פקעת של קורי-עכביש אשר נטווּ מאוויר-הנכר. אין הדבר ניתן למישוש ולהוכחה, ואולם אם יש בכם מחשבה חיה משלכם, מחשבה הגדלה מתוך נשמתכם והיונקת ישר מתוך החיים והטבע, ודאי לא יקשה לכם להציץ לתוך חיינו ואפילו לתוך ספרותנו ולראות עד כמה עמוק השעבוד הזה אשר שועבדנו, עד כמה רב הכישוף אשר נאחזנו בו. אין אנו מרגישים בעצמנו עד מה השתלטו חיי הנכר בנשמתנו, עד כי מַנהיגים הם בחבל את רצוננו, את רגשותינו ומחשבותינו, ויוצרים אפילו בתחומי-יצירתנו, כאילו אנו לא אנחנו, כאילו החליפונו באחרים. כל כך מצוי בתוכנו אותו מין בן-אדם אשר לפי פרצופו הרוחני הרי הוא, לכאורה, כולו מושלם, נין ונכד לישראל עתיק-יומין, ואולם כעין גלגול מכונס בתוכו, גלגול חיי נכר ומחשבות והרגשות נכריות. גלגול זה מדבר מתוך גרון האיש, חי ופועל במקומו, ובה בשעה סובר אותו איש ברצינות כי הוא הוא המדבר והעושה.

אין אנו מרגישים ואין אנו מסוגלים להרגיש בתעתועי הכישוף שנאחזנו בו, משום שרק האיש המכיל עולם משלו, עולם העולה מתוך נשמתו, הגדל מתוך חייו הוא יחד עם הגידול הבלתי-פוסק של ה’אני' שלו, – רק האיש הזה מוכשר הוא להרגיש בהשפעתן של מחשבות זרות ושל הרגשות זרות.

אבותינו, אנשי הדורות שקדמונו, אצרו השקפת עולם לאומית משלהם, הם ניהלו חשבון לאומי עצמי את החיים ואת הטבע: הם חיו בתוך עולם העבר שלנו. עולם זה היה חד-צדדי, בלה מרוב שנים, תחומיו היו צרים ואולם יסודות זרים לא התערבו בו. זה היה עולם לאומי עצמי, שבו מצא לו כל פרט ופרט את המקום המיוחד לו. זה היה ספר-חשבונות לאומי, שבו יוּחד דף קבוע לכל יחיד ויחדי. זאת היתה התורה הלאומית, שאיש ואיש ידע בה את פסוקו. ואמנם, לא לחינם כה העמיקו לחוש בכל השפעה קלה מן החוץ. לא כן אנו היהודים דהאידנא. מחוף. אחד רחקנו ועד השני לא באנו. בעולם בו חיו אבותינו אין אנו מוכשרים עוד לחיות, את החשבון עם החיים והטבע אשר ניהלו הם – לא נוכל עוד לנהל. יחסנו אל החיים והטבע התפתח ועלה יחד עם התפתחות רוחנו, עם עליית הרוח האנושית בכלל. ואותו החשבון הישן נשאר עומד כשעמד. אולם חשבון חדש משלנו אין אתנו, משום שאין לנו חיים משלנו, אין לנו קרקע וטבע משלנו, מקום אשר ייווצר שם החשבון החדש. סבוכים אנו ומסובכים בתוך חשבונות זרים, משוטטים אנו בעולמות-נכר ללא שרשים, ללא יכולת להכות שרשים. על כן לא נדע מי אנו ומה מקומנו בעולם. על כן בשעה ששאלת חיים לאומית עולה בתוכנו, משוללים אנו רצון לאומי אחד לחפש את הדרך הטובה ביותר אל מגמת-חפצנו. כמספר הגלגולים הקיימים בתוכנו, כן מספר רצונותינו המתנגשים זה את זה. חזיון זה בולט למדי בכל מלחמותינו הפנימיות, מלחמות דו-קישוט, אשר לא קץ ולא תכלה להן ואשר לא יישאו לעולם פרי נצחון, יען כי אלו הן מלחמות-דברים בעניינים שאינם ניתנים להוכחה, בעניינים התלויים רק בחיוניותו ובעמקותו של הרגש הלאומי.

לא לשם הטלת אשמה על מי שהוא אני כותב את הדברים האלה. להפך, הייתי רוצה להוכיח, הוכחה בהירה ככל האפשר, שאין כאן במי לתלות אשמה. שאיפתי היא כי נימלא רצון להכיר, שאם אין אנו מבינים איש את רעהו הרי זה לא משום שפלוני ואלמוני שכלו קטן, ראייתו צרה, ידיעותיו מועטות, או משום שהוא משולל כובד-ראש, חסר נאמנות לעמו וכיוצא בזה. סיבת אי-ההבנה היא שאין אנו חיים את חיינו הלאומיים ועל כן אין חיים משותפים לנו. והזרמים השונים היוצאים מתוך החיים הזרים סוחפים אותנו לצדדים שונים ומרחיקים אותנו איש מעל אחיו (אני מתכוון, כמובן, לאנשים הישרים והנאמנים אשר בכל המפלגות). אין אָשָם כאן. יש רק טרגיוּת ודאבון-לב. מה שאין למצוא את האשמים בדבר – זה מעמיק את הטרגיות, זה מביאנו לראות כאשמים אותם האנשים המרגישים וחושבים אחרת, לא כמונו. על ידי כך מתעמק הפירוד, גובר ריחוק-הלבבות שבתוכנו, עד כי בשום אופן אין אנו מוכשרים להגיע לרצון לאומי אחד, לחזון לאומי אחד, ליכולת-פעולה במפעל לאומי אחד גדול.

לרגל עבודתנו לטובת אחרים, בייחוד בימי מלחמה זו, היתה לנו הזדמנות לא אחת להכיר כי מהווים אנו כוח. לוּ רק יכולנו לאחד את כל המוכשרים לעבודה מתוך שנים-עשר המיליונים שלנו ולרכז אותם בעבודה לאומית אחת ויחידה, ודאי שהיינו אז לכוח הגון למדי, בכדי לפעול דבר-מה, שהיה מביא לנו בלי ספק, במוקדם או במאוחר, פרי-ברכה. אך דא עקא, שאין אנו יכולים בשום אופן לבוא לידי הבנה הדדית, לידי הסכם הדדי, לידי איחוד. איש ואיש מתוכנו רוצה ויכול לעבוד רק בתוך ‘כנופייתו’ ולראות את ‘כנופייתו’ כתכלית-הטוב; איש ואיש מתוכנו בטוח כי הטוב היחידי שמור בזה שהכל יבינו וירגישו כמוהו. ואין גם אחד אשר ייתן אל לבו כי אין כאן מקום לחיפוש חוטאים, כי טרגיות צפונה כאן וממנה צריך לבקש מפלט.

                                                                                        _________

ואיה המוצא?

מה כלול בשאלה זו יבין רק אותו היהודי המעמיד לפני עצמו איזו שאלות שהן, הדואב בדאבון השאלות. אולם בשעה זו, סובר אני, תוהים על שאלת המוצא רבים ושונים מאלה אשר עד כה לא שאלו עצמם כזאת מעולם. המלחמה פקחה מחדש את עינינו. באצבע המוות והחורבן הראתה לנו מה פירוש הדבר להיות עם ללא בית-מולדת, מפוזרים ומפורדים בין האומות; להיות אחים פוגעים באחים, דוקרים, פוצעים וממיתים זה את זה, מחריבים איש את אחיהו שלא מתוך רצון, שלא מתוך עניין, בלי כל סיכוי ושֵׂבר, בלי טעם ותכלית.

אמנם גופנו הלאומי קרוע לא ברצוננו, ולא בידינו הדבר להושיע. ואולם זה היה צריך ללמדנו, מה כבדה אשמתנו שלא דאגנו לאַחוֹת ולרפא את קרעי נשמתנו. דבר זה הלא בידנו הוא. ועתה, אם גם אחרי לקח-מוסר אחרון זה שקיבלנו לא נבין עד היסוד את המעשה המוטל עלינו, כי אז אין אני יודע עוד מה עלול להגיענו.

אכן, סוף-סוף העירה בנו המלחמה הרגשה כל-שהיא כי חייבים אנו לעשות מה. הנה שומעים אנו מדברים על כינוס קונגרס יהודי, על משלחת יהודית לוועידת-השלום. דבר-מה גם נעשה בעניין זה. כל זה טוב ויפה – ‘מדוע לא?’ ואולם סוד אחר עמוק מזה האצור ב’מדוע לא?' אין אתנו. כבר הגיעה השעה שנבין כי בוועידות כאלו, במקום שמתנגשים ענייניהן של המעצמות האדירות, נוהג הצדק לדבר מתוך פיות-תותחים וכיוצא בזה, ומי אשר אין לו מכשירי-צדק כגון אלה – מנוחתו כבוד לו. אין זה אומר כי עלינו לשתוק, ודאי שעלינו להיות פעילים, לא לסלק את ידינו מכל פעולה שהיא. אבל חייבים אנו לדעת מה המלאכה העיקרית המוטלת עלינו. ואל נשעה בתקוות-שווא שכאן, בוועידות אלו, מצפה לנו הגאולה. כבר למדנו יפה מה הן הישועות השמורות בשבילנו אצל אחרים. אפשר לא יזיק לנו אם ניווכח בדבר הוכחה יתרה. אולי תשמש היא לנו אמצעי להעמיק את הכלל הישן, ש’אם אין אני לי – מי לי‘?’.

איך שהוא וכלל זה עלינו לנקוט עכשיו בידינו. הוא צריך לתפוס אצלנו כעת את המקום הראשי. לאמור: בין שנקבל דבר-מה בכוחם של אחרים, מידי אלה שבידם הכוח, בין שלא נקבל מאומה – העיקר תלוי מעתה בנו בעצמנו, בכוח שלנו, בעבודה שלנו, וראשית כל עלינו למצוא דרך להבנה הדדית, להתמזגות בתוך רצון לאומי אחד, בתוך עבודה לאומית אחת. אם כולנו, כל שנים-עשר המיליונים שבתוכנו, נרגיש עצמנו גוף אחד, עם אחד בעל רצון אחד, בעל כוח אחד המסור לעבודה אחת, כי אז יש לנו עוד תקווה להושיע לעצמנו יותר מאשר בידי אחרים להושיענו.

זו היא התעודה החשובה והגדולה ביותר השוּמה עלינו, – תעודה קשה מאוד. כי הקרעים ברוחנו הם עמוקים ומסוכנים לאין שיעור יותר מן הקרעים בגופנו. הסכנה היא בייחוד בזה, שאין אנו מיטיבים לראות את הקרעים האלה ואין אנו מעמיקים להרגיש בהם כמו שאנו רואים ומרגישים בקרעי-הגוף. זה בלט למדי במשך המשא-ומתן בעניין הקונגרס.

ואולם העניין הזה יוּכּר לנו לכל רחבו ועמקו כשניגש אליו מקרוב. אז נדע כי בכדי להעמיד לפנינו שאלה פשוטה כל כך כשאלת ריפוי נשמתנו הקרועה, עלינו לתור קודם אחרי דרך-עקיפין רחוקה ובלתי-בטוחה ביותר. ראשית כל אנו מוכרחים לברר לעצמנו ולהיווכח, כי אין הלאומיות בכלל מטבע פסולה כל כך כמו שהדבר נראה לנו עד כה, כי לא לחטא ייחשב הדבר לאדם, לא לצרות-מבט ולקטנות-נפש, אם יימסר כולו עד בלתי-שריד לתקווֹת-עמו ולעבודת-עמו. אין אנו מסתפקים אף בזה שהלאומיות נחתמה כבר בגושפנקת-הכשר מאת בית-הדין העליון של הסוציאליזמוס. צדקנותנו מרובה לאין חקר. כל הימים אנו אחוזים פחד פן, חס וחלילה, ניכשל בשוביניזמוס. בריאקציוניזמוס, בצרות-מבט ובקוצר-השגה וכדומה. כיהודי בחג הפסח החושש למשהו חמץ כן חוששים אנו למשהו מכל אלה. כלומר, אין אנו נותנים אמון בנו בעצמנו, יראים את צלנו גופא. ושוב: מי האשם, אם בחיינו במשועבדים לחיי אחרים, אף שאלת שלמותנו הלאומית עולה ומתפתחת רק מתוך שאלת ערכו וחייו של הלאום בכלל, בתור מושג?

ואף כאן יש מקום לפנינו לקבל לקח מפי המלחמה. חייבים אנו לשמוע את כל דברי התורה הניתנת בזה לא רק לנו, עלינו להקשיב גם אל מה שנאמר מפי המלחמה לאדם בכלל. עלינו להרהר לא רק בכל מה שנאמר בפירוש, אלא לשקול גם את הרעיונות המתעוררים בקשר עם זה במחשבתנו על אחריותה היא.

כי הנה נראה הדבר, שבשעה היסטורית זו הועמדה השאלה הלאומית בכל היקפה, רחבה ועמקה, בהיקפה הכל-אנושי, בערכה הקוסמי, – לעיני כל העולם התרבותי. אם נכונה האִמרה שמדרך החיים להעמיד שאלות לפני האדם, הנה העמידו, אפוא, כיום את השאלה הלאומית בצורה שרק החיים מסוגלים להעמיד אותה; בצורה ההולמת רגעים היסטוריים חשובים כזה אשר עובר עלינו בשעה זו, עת שהנימים מתוחות עד לבלתי שאת עוד, עת שהסוף, הפתרון, מוכרח לבוא.

אך אם גם אפשר הדבר, שהעמים החיים יוכלו להמשיך דרכם הקודמת מבלי להטות אוזן קשובה לקולות הנשמעים כיום הזה – אנו ודאי מוכרחים להסכית, להבין ולשים אל לב, – כי בחיינו הדבר.

ואולם אף נושא זה דורש כי יקדישו לו מכתב מיוחד.

ולעת עתה, ידידַי, שלום וברכה לכם, היו בטוב!

שלכם…