רקע
ש' בן־ציון
מלִּפְנֵי הָאָבִיב

 

I    🔗

כל אותו היום, יום מעונן ומעורפל שלא נראה בו הרחוב ורפשו מבעל לחלונות המזיעים ודולפים מים, לא פסק השחוק מן החדר. חוימילי רבנו, כלי מלא רוגז זה הצף ומולג אותנו ברותחין בכל שעה, אף הוא אך רגע ירתח באפו, יז קצפו – ושוב נזיפה עשויה, שמשמעה יותר בדיחת הדעת ולא כעס.

הקטן שבנוּ, יענקלי, מגמגם ב“יורה דעה” ואינו יודע ואינו מכיר ב“קפילא עכו”ם" זה שהט"ז עוסק בו:

– הוי “נבילה עכו”ם"! – קורא הרבי ומושך את יענקלי באזניו למעלה למעלה – והכל שוחקין: שוחקין לא רק כדי לעשות נחת-רוח לרבי על חכמתו, אלא מפני שהשעה משחקת לנו גם בלאו הכי; ואפילו יענקלי עצמו, הפוער פיו שלא כדרך הטבע וצועק מתוך המשיכה: “וי-וי!” ופניו נעווים ומתלהבים מצער – גם הוא שוחק, שוחק מתוך דמעות, כמובן…

גף-כובעו של אחד שנשמט לצד אזנו – גם זה מביא לידי שחוק, שחוק והלצה.

היתה שעה שהרבי אמר להתלבש בכעס כדבעי והתחיל מצליף על ימין ועל שמאל:

– איזה שד נכנס היום בכם, משומדים? – קרא ונתלהב מאד… והנה “כדרלעומר הארוך” נכנס מן החוץ כשפיו פתוח לספר איזה דבר-חידוש, – הסתער עליו הרבי באגרופו, נשתמט הימנו כדרלעומר, נתקל ונתחלק על הקרקע המרופש – אוֹץ! – ונפל פרקדן בפישוט ידים ורגלים!… נתגלגלה גערתו של הרבי בשחוק ובשיעול עצום – “וכל החדר” מתחבט שוב בשחוק גדול ומשתשכך בדיצה רבה, שמחה על כדרלעומר השכוב במלוא ארכו ועושה כאילו מתקשה הוא בכאבו לקום מן האדמה…

יום דיצה, יום חדוה – סרה יראתו של הרבי, יום מעונן ומעורפל זה בשורה טובה וברורה נשמעת בו לימי אורה וחירות הממשמשים ובאים, – היום, יום חמישי בשבת פרשה “פקודי”, ואנו משתחררים מן הלימוד של לילה…

סוף-סוף עברה תקופת החורף הארוך של שנה מעוברת זו – וגם אנו בני-חוימילי מרגישים ברצועה שהיא מתרשלת… עוד מעט והותרה כולה, ובא “זמן חירותנו”, ונשתחרר שחרור גמור, – שחרור לחודש ימים, חודש של זיו אורה וחג; ויש מי שיזכה גם להשתחרר עולמית מן החדר…

להשתחרר עולמית מן החדר – כלום טועמים אתם בטעמן של המלים הללו? כלום רואים אתם בהן אותו אופק רחב ומאיר שכולו עדן הנפתח ומתפשט ומבהיק עליך את החיים?…

גרעין קבור בתוך האדמה, אדמה קרושה ונוקשה מקרח, כבוש בצרה תוך האפילה והטחב, צבה הוא ומתנפח בקברו הצר, מתפקע ומתבקע מתוך עורו הבלוי והמעופש, כל נפשו, כל אונו הוא מוציא מתוכו – ואין מוצא; זהו דמותו של בר-בי-רב שנתבגר… וחבל לגרעין זה שהוא גם מרגיש, מרגיש וחש בצרת הקבר וצער הצמיחה!… פתאום – והרגיש בהאדמה שהיא נמקה עליו, נעשית פושרת ורכה, ורוח חמימה מסתננת וחודרת אליו – הרי ימות החמה הגיעו!… ימות החמה – ואפילו פרצידא דתותי קלא נבט ונבט!

גם אני מתבגר… בשבוע הבא, הרי זה ודאי שאתחיל להניח תפילין. שוב אין לדחות דבר זה. גם אבא כבר נוקר הוא את מוחי מדי שבת בשבתו בשכר-הלימוד שהוא משלם עלי; אומר הוא, שממש בזיון וחרפה לנער שכמותי שיהא עדיין זקוק למלמד כדרדקא זה – כלום בנו של חייט אני, או בנו של סנדלר, ולא מגזע רבנים?

אפשר, אומר אבא להוציאני מן החדר ולמסרני לבית-המדרש?…

ולואי, רבש“ע! כלום תורתך קשה עלי ואינה חביבה לי? כלום במצוותיך איני רוצה? והרי כבר קבּלתי עלי להיות יהודי כשר ועוסק בתורה ובמצוות לאחר שאתחיל להניח תפילין… רק החדר, חדר נבאש זה עם בזיונותיו, ועם מכותיו המבישות ועם הרבי, עם חוימילי – רק את המות הזה הסר נא מעלי! את קברי זה פתח לי – ובקוֹנם ובנדר ובאָלה ובשבועה הריני נוטל ומקבל עלי לשעבד אליך את “הנשמה שהיא במוח ואת הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות” לעבדך בלבב שלם, לעבדך באהבה ולהיות זהיר ונזהר במצוות תפילין בקדושה ובטהרה לכל פרטיה ודקדוקיה, גם “שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין” אלא להתפלל, להתפלל לפניך, רבש”ע, לומר לך תהילים בכל יום ויום וללמוד דף גמרא לאחר התפילה בעוד שהתפילין בראשי – אך העמידני נא ברשותי, כלומר ברשותך, רק ברשותך שלך, בבית-המדרש שלך בין שאר בני חורין!…

הרהורים אלו אינם פוסקים ממוחי אפילו בשעה זו של שמחה ושחוק – ולבי חרד ושׂשׂ, נובע ומתרחב מגילה ופג ומעיק מיראה: “ושמא לאו”…

והנה הגיעה השעה שאפשר לומר עליה: “חסל סדר חורף”… הספרים נסגרו, ואנו הולכים עם הרבי להתפלל מנחה ומעריב בקלויז הסאדיגורי, – גם הליכה זו סימן חירות היא לנו; עד עכשיו היינו מתפללים בחדר, ורק הרבי לבדו היה הולך לקלויז, אבל עכשיו, כיון שנשתחררנו, הרינו הולכים ביחד “מחַיִל אל חַיִל” – מן החדר לבית-המדרש…

באמת נוהגין לתת סימן אחר בערב כזה – עושין סעודה בחדר; אבל במה דברים אמורים? בקטנים, או בבינונים, אלו שפוסקין מלימודו של לילה מסדר “משפטים” או “תרומה”, אבל “אנו הגדולים” אין מדקדקין בכך… ואפשר שמדקדקין דוקא שלא לעשות סעודה זו, שכן מעין פרסום של גדוּלה יש ב“שב ואל תעשה” זה… ולדידי – גם זו לטובה! עדיין זוכר אני את הסעודה דאשתקד; כמה דמעות שפכתי אז לפני אמא עד שנתרצית לי “לגנוב” מפני אבא שלשים אגורות וליתן לי, כדי שאשתתף עם כל חברי בסעודה…

יצאנו. חושך לבן של אבק לח ממלא חללו של עולם ומאפיל על הכל, עד שאינך מבחין אם בישוב אתה עומד אם במדבר, אם בעיר אתה עובר אם ביער… דומה, שהקַמָחים שלמעלה התחילו מתעסקים, כביכול, בביעור-חמץ, ומכבדים הם את הרקיע לכבוד פסח ומנערים את שקיהם מן הקמח – והרי אבק-סולת זה נופל ונמלח בעשן היורד מן הגגות, וחודר ומחלחל בכל חוטם ובכל גרון עד כדי להשתעל ולהתעטש… משפת הגג נופלות טפּין טפּין גדולות, כאילו לקה גם הוא בנזילה כבן-אדם. מקוב לך נתעטש אחד, ואתה אינך ראה אפילו בבואה שלו… רואה אתה רק שטח של ד' אמות שרגליך עומדות בהן, וד' אמות הללו אינן אלא רפש עב ונבאש שנדושו בו קש וגבבא, קדירה שבורה, סמרטוטין וסחבות וכדומה מן הדברים הנותנים ריח. הריח, כמובן, אין בו ניחוח, ואף-על-פי-כן – צריך להודות – מרגיש אני בו את האביב הממשמש ובא עם פורים מלאכו – עומד הוא אחר כתלנו, אלא שהוא מתכסה עדיין בערפל…

הולכים אנו ונגררים בטרחא ודרך השערה בעלמא; רק לפי חלון ודלת, או לפי עמודו של בית שאתה עובר אצלו ורואהו – אתה מבחין באיזה מקום אתה… הקלויז הסאדיגורי נתעלם מן העין וכאילו נתרחק מעלינו ת"ק פרסא ואין להגיע אליו עוד; מתיגעים אנו בהליכה, הבל קר וזיעה צוננת מכסה את הגוף – מזג רע בחוץ, אבל טוב ויפה ומשמח הוא המזג שבלבנו!

אפשר – כולנו מקווים להשתחרר עולמית?…

הקלויז מתגלה מתוך התוהו ובוהו שבחוץ; פס של אורה עכורה שופע ומוריק בערפל, יוצא הוא כזנבו של כוכבא דשביט מאחד החלונות המעוגלים למעלה… כמה חביב הוא הקלויז ומרחיב את הדעת בחירוּתו זו שביום של חול פשוט! מתנפלים אנו על הכיור שבתוך הפרוזדור האפל, נוטלים לידים וזורקים מתוך כך מים זה בפניו של זה, מתנגבים באלונטית הטפוחה והצבה ומצליפים בה זה על גבי זה – ונכנסים אל הקלויז ברגש… והנה חומו והבלו של התנור החלקלק, שנשתפשף ונשתמן ממשמוש ידים וחכּוּך גבות שמתחככים בו גם עכשיו בהנאה רבה, ריח טיגון של חלב הנרות המפעפע באויר עם עשן קטרתם של החסידים, החסידים עצמם שנתכנסו צפוּפים ושומעים בספּוּרו של ר' זליג’ל הזקן, השטנדראות המפוזרות בספק-חשיכה זו ככבשים במרעה… שריקה גלמודה של נעל קרועה רוַת מים, נר-התמיד המהבהב בענוה מארובתו שאחורי התנור ומכסה צללים קלושים על גבי הקבצן היושב כנגדו ומנמנם ונושם לו בחשאי – כל אלו משפיעים עליך מיד מין נחת-רוח של הכנעה והשראת-רוח טובה של אדם המוצנע לו וחוסה בקרן זוית בשעת סערה וגשמים… הרי כך נדמה לי תמיד גם בית מדרשם של שֵם ועֵבר, מקום שנטמן בו יעקב אבינו י"ד שנה ולמד לו תורה באין שטן ומפריע ומבלי “מלמד”…

"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶ-כָהָהָהָ!

עוֹוֹוֹד יְהַלְלוּוּך סֶלָה"…

פותח אחד בנעימה נוחה והולך וקרב אל העמוד, והכל עונים אחריו מיד ומתגרגרים בניחותא באותו הניגון המפיג כל טרדתו של יום. השמש מדליק את הנרות שעל גבי העמוד ואני מוצא לי איזה סידור שנפרט ונקרע, קרב לאורם של הנרות ומתפלל בכוונה עצומה ומתוך הסידור, כדי להזהר מן הדילוגים שאני נכשל בהם תמיד.

תפילה בחשק עם הצבּוּר – הרי יש בה ממש טעם גן-עדן… הש“ץ חוזר על “שמונה עשרה” וקולו מתגלגל, קובל ומתנחם בנוסח היפה, נוסח של תחנונים וטענה רכה ונכנעה, – הוא מתחטא ברחמים רבים לפני אבינו שבשמים, ואני עונה אחריו בכוונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו”אמן" בקול רם הממלא אחר ניגונו וחינוּנו של זה.

מה שהיה – עבר… עכשיו, בשעה זו, אני מותח קו על חשבוני שהיה לי עם הקב“ה, והוא הלא ימחוק אותו לגמרי ברחמיו וברוב חסדיו – והרי אני מרגיש את עצמי טהור בנשמתי וקל בגופי כקטן שנולד וכגדול לאחר תענית וטבילה… “ברוך שפטרני” – יאמר אבא – והכל יהא חל עלי ועל צוארי; אבל מה בכך? “אנכי אחטאנה – מידי תבקשנה”!… מובטחני בעזרת השם-יתברך שהכל יהא נעשה בכי טוב; כל זמן שהייתי “קטן” – הייתי מה שהייתי, אבל מכיון שאני נעשה “גדול”, יצרפוני ל”מנין" ואהיה נופל עם הצבור ב“רחום וחנון חטאתי” – הכל יעלה יפה, אם-ירצה-השם! – ו“עלינו לשבּח, לאדוֹן הכל, לתת גדוּלה, ליוֹצר בּראשית – הַא והַא רבונו-של-עולם!” – כך אני מַרצה מלים זוגות-זוגות ומערב אנחה וקריאה של התפעלות בתוך התפילה, ממש כגדול וכבן-חורין – וטוב וחביב ונחמד! – – –

אבל דבר אחד יש – אזכרהו ויפוג לבי מבושה ומחרפה! – עדיין איני יודע אימתי, באיזה יום אתחיל להניח תפילין? מתירא אני שאבא מערים לה“לֶעקיך” והיי“ש, שיהא צריך ליתן ביום זה, והוא רוצה לדחות אותו יום ל”תענית אסתר" – שיפטר בלא כלום…

אבא – מידה אחת יש בו, כשם שהוא יכול לדבר ולנסר במוסרו את בני-ביתו כל היום כבמגירה, כך יכול הוא להיות שותק, שותק ואינו משיב דבר על כל הטענות והמענות וההערות שתשלח בו אמא. קולה ודבריה בטלים ומבוטלים אצלו באותה שעה כדפיקותיו של השעון הישן שעל הכותל, היא מדברת – והוא מקמט מצחו, מעַבּה גבותיו ותולש בזקנו – דואג לו בשלו… אף עכשיו כבר נתיגעה אמא בשאלותיה:

– אימתי, חנא, ואימתי? והרי צריכה אני להכין “לעקיך”?…

ואבא – תשובתו שתיקה, שאינה דומה כלל להודאה…

– הכלל, גזלן! – מתמרמרת אמא – מה אתה רוצה? הרי צריכה אני לדעת – כלום בן חורג הוא לי? אימתי, ואימתי?!

מבט אלכסוני מתוך גבות מקומטות – ונגמר הדין…

אתמול שלחה בו אמא את הרבי, אפשר יוציא הוא איזו תשובה מפיו. – רוצה, רוצה ומתאַוה היא עניה זו, לראות קצת נחת בבנה הראשון; גולדה, כלום יש מה לראות בה עד לחתונה? הרי אינה אלא נקבה עלובה…

נכנס הרבי אצל אבא כשישבנו וסעדנו בצהרים. אותו היום יום גשמים היה, ואבא לא היה חפוז ובהול אל החנות. נתישב לו חוימילי, גרף מחוטמו והתחיל כהלכת דרך-ארץ “מן הצד” – בקצת פוליטיקה של יום, בקלקול דרכים המפיר את הפרנסה, ואבא – אוכל ושותק…

מנסה הרבי ופותח שוב בחכמה: “אומרים, שניסי בלדזיר יבוא למחננו עם כ”ד משוררים לפרשת החודש – ומה דעתו של ר' חנא, למשל?"

אבא אוכל ושותק…

– אין זה אלא בדותא! – משיב הרבי לעצמו בחכמה בעד אבא – הכרח גדול יש לו לניסי לענות כוחו בדרך זה של ערבי פסחים! – חוץ לזה – מוחל אני לכם על הרפש – אבל ברדיטשוב! כלום תוותר לו ברדיטשוב את פרשת-החודש שלה? – בדותא, ותו לא.

ואבא אינו אוכל, אבל שותק…

אמא נאנחת – גדול צערה והיא קוראת לרבי “הושע-נא” ברמז.

מתחזק חוימילי ומתקרב יותר אל הענין, אל העיקר; מתחיל הוא להצדיק את אבא בדין זה שיש לו עכשיו עם יוסף-יצחק המַלוה: “כיצד? הנשמע כזאת? עיסקא-דעיסקא הוא רוצה? והרי זה אסור ממש כחתיכה של חזיר!”

אבא שולח בו מבט אלכסוני וטומן את הסכין תחת המפה – סימן, שהוא רוצה לברך…

הרבי, כיון שנסקר באלכסון, מתבלבל וקם, רוצה להפּטר מבעל-בית זועם, נזכר בתחנוניה של בעלת הבית ומתחיל לגמגם בשינוי קול ובעצם עיקרו של הדבר:

– כך… עם גרשון שלנו… עם בר-נש זה… רצוני לומר – מה כבודו אומר? – והרי כבר הגיע זמן… ובאמת, מפני מה לא? – קורא הרבי ומתעורר בתנועת ידים – מנהג הוא, מובא בשולחן ערוך, שאפילו ג' חדשים קודם שנעשה בן י"ג – ובפרט…

– איני אוהב כשמלמדים אותי מנהגים! – מפסיקו אבא באמירה ממש, אמירה של נזיפה ובטלה – ומתחיל:

– וַי – “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ”…

חוימילי העלוב, פניו מתכרכמות, מבקש להריח טביקא – ואינו מוצא את רגליו לצאת…

– אָ-אָ! נו, אָ! – מרמז לו אבא שישב…

נראה שסוף-סוף רוצה הוא לומר לו – אימתי…

יושב לו חוימילי וממתין, ממתין ועונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן” על כל ברכה וברכה שאבא מברך בנחת ובכוונה – יש פנאי, הגשם הרי מתגבר בחוץ… ואני – לבי בקרבי: תוך-תוך!…

לאחר ברכת המזון קם אבא, נתן עיניו בחוימילי, ובהרמת אצבע, כרב המלמד דבר גדול לתלמידו, אמר:

– זכורני, בימים שאבא זצ“ל היה חונה עדיין בק”ק שרשתא, נשאל בענין זה של בר-מצוה וענה בזה הלשון: “דיה למצוה בשעתה – תפילין אינן צעצועים שיתנו אותן לקטן קודם זמנן”…

וכיון שהשמיע אבא את מאמרו של “אבא זצ”ל" – פנה ויצא לו את החנות… ו“היום”, יום זה שאינו נותן לי לישון בלילה, נשאר תלוי ועומד בסודו! – – –

ועומד אני לי עכשיו בקלויז מן הצד, שלא בתוך חברי, וההרהורים הללו מנקרים במוחי ומבלבלים אותי בתפילת המעריב… אני מתגבר על יצרי הטורף עלי תפילתי ורוצה לכוון לבי עם פי ולשמור את הבטחתי… אבל שוב איני בטוח אם איני מדלג בתפילה גם באותו רגע עצמו, כדרכי מאז… לבי נוקפני שמא אני מועל, ומוחי – חשבונות ושאלות חוזרים והופכים ומחטטים בו:

שבוע זה כבר עבר עלי – מחר ערב שבת – ובשבוע הבא הרי “יומי” – יום הולדתי – בשושן פורים, וזה חל בד' בשבת – וכלום אפשר שיניחני אבא עד לאותו יום ממש מבלי שירגילני במצוה אפילו יום אחד קודם?… ג' בשבת – הרי פורים, ואין מערבין שמחה בשמחה… ב' בשבת – תענית אסתר… ו“כלום בן חורג” אני שיביישוני כך ולא יחלקו לעקיך ויי“ש אפילו למנין זה שאני עתיד להתפלל בתוכו?… וכלום מוותרין כך על הברכות שיהודים מברכין על כוס של “לחיים”?… הסברה נותנת שאין לבחור אלא ביום א' – עכשיו, מפני מה שותק אבא?… אפשר שטעם יש לו במאמרו של סבא, “אבא זצ”ל”, וגם ביום א' יאמר, שעדיין “קטן” אני ע"פ דינא… והעיקר – אבא ודררא דממונא, – “הוצאה יתירה” שאשר לפטרה בתענית צבּוּר… והרי אפשר שלא יתן גם שום מתנה לחוימילי רבי שלימדני שולחן-ערוך והנחת תפילין – ואיכה, איכה ארים ראש להביט בפני חברי מבושה ומחרפה?…

תפילתי נבלעת שלא מדעת ומסיימת בשתי שאלות קשות וכבדות שאני ירא ומֵיצר מתשובתן:

– בא' בשבת או בב' בשבת?

היתן אבא אם לא?…

וגדול כעסי, – היום, בערב זה, עשיתי חוזה עם השי"ת, ומיד בתפילה ראשונה לא עמדתי בדבּוּרי – ודלגתי בה…

אני נגרר ויוצא אחרי חברי מבית-המדרש לילך הביתה בלי שום חשק… הולך אני וצועד בתוך הרפש ונפשי מזדהמת עלי וכאילו היא מתמזמזת בטחב ובאפילה שבחוץ; מאוס הוא עלי כל אותו ערב שאני עתיד לבלות בבית, לראות את אבא ולהתעלם הימנו, שלא אהיה נראה לעיניו כאבר מיותר ומקבל נזיפה והערות של טרוניא עלי ועל הרבי שאנו עושים לנו “חגאות”… לשמוע אל תלונותיו בשעה שתלונה מרה וגדולה תוססת עליו בכל דמי – ואני צריך לשתוק, כאילו אין הדבר נוגע לי כלל…

באמת, מוטב היה לי לשוב אל הקלויז לקחת גמרא וללמוד, ללמוד ולשמוע בקול לימודם של אחרים ולהשכיח ממני דבר מר זה – אבל רוצה אני עוד לנסות דבר אל אמי בצנעא, אפשר בשעה שיעמוד עוד אבא בחנות אמצאנה בבית ואעמוד על נפשי, בדמעות אבקשנה, – תחגור נא שארית כוחה, אפשר ואולי תפתּה את אבא, אולי יחוס עלי ועל כבודי…

ובשעה שאני דואג כל כך ומיצר, מכיר אני בדאגתי שזו אינה כלל דאגת-תינוק, ובכוונה אני משתקע בדאגה זו יותר ויותר עד כדי דמעות; הרי נער הגון אני, אדם ברוך השם, הרוצה לבוא באנשים, להתחשב בין בני-אדם – ומפני מה, מפני מה אינם חסים על כבודי?…

אור עכור ומשונה מתמזג מתוך חנותנו עם אבקת הערפל שבחוץ. עדיין פתוחה היא חנותנו. כבר, זה כבר – מלאחר סוכות ואילך, לא ראיתי את זו פתוחה בערב… אבל מה לי בה גם עכשיו אם אבא זועם עומד בה? הרי קשה יהיה לי גם לעבור על פניו, ומכל-שכן לעמוד בה ובפניו…

אבל אבא אינו עומד בחנות באותה שעה; ודאי הלך לו אל יוסף-יצחק המלוה להחליף את השטרות (היום נתפשרו בדין של שלשה “בוררים”) – וגם זו לטובה! אמא נמצאת לבדה, והרי אני יכול לדבר אתה…

מתלבש אני בתרעומת עגומה, שלא כדרך הקטן שנשתחרר מן החדר, מקמט מצח ומסתכל רק כנגד לבי – ונכנס… תקלל לה שם אמא את אחי הלוקקים שם מן הקדירה שהיא מטפלת בה אצל המאזנים – אני שרוי לי בדאגה שלי…

– הרי, הריהו! – מקדמת אמי את פני בקול מבשׂר שלא מן הרגיל – רואה אתה בחור נאה? – הלואי שנזכה ונאפה “לעקיך” לחתונתך, בחור, ושתהא איש כרצון אבא ואמא!

– אמן… – אני עונה בניחותא ומקבל בשׂורה זו כיאוּת לגדול, בלי התפעלות חיצונית…

– רואה אתה, בן? – מוסיפה אמא – אבא הוא אבא, שיאריך ימים! הוא עצמו שילם בידיו בעד הדבש, וציוה לי שאקח דוקא מן המובחר… יוסף-יצחק, תפּח רוחו, את דמינו הוא מוצץ זה חמש שנים ואינו אומר די, – הוא, גזלן זה, הביא עלינו היסורין הללו, – ולואי, רבש“ע, שלא יצא מידי יסורין וצרות ופגעים לעולם! – טרוד היה אבא, אבל עכשיו, כיון שנפנה – והרי “לעקיך” ויי”ש מוכנים, ברוך השם, ליום א'… ולואי שנזכה ונכין לכל אחד ואחד מכם משתאות של חתונה! – אופל יקחכם, לקקנים! הרעֵלו, צוענים! – מה אתם לוקקים?!…

כמובן, אני בכבודי לא לקקתי מן הקדירה של דבש, וברכה אחרונה זו לא כנגדי נאמרה אלא כנגד יהודה-לייב וחיימיל אחי הקטנים.

נכנס אני אל הבית בחשיבות, כחתן הנכנס לבית חמותו, מבמבם לי ניגון מתון בחשאי: בִּם-בִּם-בַּם, בַ-וּבַמבִי…

– הרי זה מנגן! – מתריסה גולדה כנגד פני – ברוך הבא, עוד מעט ויעשה “חתונה”… הוא והמשומדים הקטנים כאן – והשמחה, אם-ירצה-השם, תהא שלמה במעוננו!

אבל אני – נשחט יצרי שהיה משיאני לגולדה, עכשיו אין בי חשק אפילו לתפשה במקלעותיה – תנבח לה אותה כלבה, ואני – ידי מכונסות לתוך כיסוני מכנסי, חוזר ופוסע לי במתינות לארכו של החדר לכאן ולכאן, מסתכל בכרסי: ובי-בּמבּי, ובִם-בַם-בַם… אני מנגן לי בהנאה מרובה של יראת-שמים.

צריך לסגור את החנות, ואבא עדיין לא בא – עם “שופך דמים” זה, עם יוסף-יצחק, אין לגמור במהרה.

– אני אסגור – אומר אני לאמא ומתנדב לעבודה.

גם גולדה יוצאת לסייע לי… מבקשת היא ענין להכּנס עמי באיזה סכסוך – אבל אני בועט בה ברגלי, שלא בדברים, והיא נכנסת מיד בקללה ובתלונה לפני אמא:

– אי אפשר לעמוד במחיצתו של אותו משומד!

– דומי, חצופה! – גוערת בה אמא – פיך יתעקם ואל תקראי לו כך! כלום קורין כך לבחור המניח תפילין? –

“הבחור המניח תפילין” השלים את עבודתו לבדו ואין איש אתו, הבריח את הדלת ונכנס:

– כך-כך, בני! – אומרת לי אמא – צריך, צריך אתה להתחיל לשאת במשא עם אבא ואמא, אינך קטן עוד, ברוך-השם… הוי! ולואי שיתן לנו השי"ת כל מה שאנו צריכים בשבילך…

והרי אמא מנַפּה קמח ומטגנת את הדבש, גולדה מפצעה אגוזים – והכל בשביל אותו “בחור המניח תפילין”… ואותו בחור רוצה לעשות עכשיו נחת רוח לאמא; במה? – ישַנן את המגילה עם הטעמים? כבר יודע הוא אותה על פה, ואם ישננה עכשיו – לא תהא כחדשה לפני אמא בפורים…

מביט אני בארון-הספרים – והרי כדאי לי לעבור על הלכות תפילין ברמב“ם לאחר שלמדתי אותן ב”שולחן-ערוך".

לוקח אני מאחורי הראי את הסטוצ’שיק (פקעת של פתילת שעוה, שנתנה אשה אחת לאבא במתנה, שיהא שונה לאורה) ומתוך הארון – את “היד החזקה” האוקספורדי הכרוך בלוחות-עץ, מתישב אל השולחן כלמדן זקן ומתחיל לשנות בקול נגינה, לא כבר-בי-רב, אלא בנעימה זו של צורבא דרבנן – כבר-בי-מדרש, כגדול…

– בנים זכרים, שיחיו! – אומרת אמא לגולדה – בהם יש לראות קצת תענוג, אבל הנקבה – אוי-אוי! אינה כדאית שתוָלד – כי מה היא ומה חייה?…

גולדה מטפחת על ידי אחי הקטנים, המהפכים בקלפות לבקש שיורי אגוז, ואומרת בתרעומה:

– האדמה תבלעם, בנים זכרים כאלו! חוטפים הם מן הידים ככלבים…

כך! חיציה של גולדה עתה ממני והלאה… מתגבר אני בקול נעימה, אוחז בשולחן ושונה בהתלהבות ובחשק נמרץ לאורו של הסטוצ’שיק, שונה ומנעים זמרה בדבר קציצה, תּיתּורא ומעבּרתא… אמא נאנחת מרוב עונג ונחת, מודה להשי“ת ומקללת בלחש את “השופך דמים שלנו”, את יוסף-יצחק – ואני נהנה ומתענג על לימודי ועל הנחת שאני נותן בלב אמי, על הרמב”ם ועל הסטוצ’שיק, על גודלי ועל יום א' הבא

כך אגדל ואהיה עוזר לאבותי בפרנסה, אגדל עוד ואהיה למדן מופלג, אחזיר את העטרה ליושנה – אהיה רב ומורה הוראה בישראל, כסבא זצ"ל…

וכמדומני, שהקב"ה כביכול עצמו נהנה ממני באותה שעה, שקולי קול תורה הולך ומצלצל בארבע פינות הבית… כך אלמד תמיד, בכל ערב וערב; תשמע אמא ותשמח, ויראה אבא ויבין שאיני נזקק לחדר – וישחררני ויושיבני בבית-המדרש ללמוד בתוך כל הגדולים – – –

 

II    🔗

ואני גָדֵל וגדל משעה לשעה, גדל – ואַשרי לי ואַשרי נשמתי! מרגיש אני את גידוּלי בכל עצמוּתי, בנפשי, במחשבותי, במאוויי, ואפילו גם בהנהגתו של אבא שהוא מתנהג עמי בימים אלו; גם על הערותיו, שהוא נותן בי כדרכו, תמצא לומר שהן נשמעות קצת בלשון של עצה ולא רק בלשון של “ראה הזהרתיך בבל תעבור”… מרגיש, מרגיש אני שעברתי גבול אחד צר ומיצר ונכנסתי לתחום אחר יותר רחב, – רַחַב ונוגה לו על סביבי…

הכל שמחים אתי בחדר, לאחר שהודעתי להם ממחרת הבוקר שביום א' בשבת הבא הריני מתחיל להניח תפילין. שמחים, שהרי הכל ילכו עמי באותו בוקר להתפלל בבית-המדרש – ו“לעקיך” ויי"ש ושעה של חירות עתידים להם בזכותי. בעל זכות אני, אך מעמיד אני את עצמי בבחינה זו של “ולא ידע כי קרן”…

ורוח של מתינות וישוב-הדעת נחה עלי כל אותו היום, גם לאחר ששבתי הביתה בצהרים, כנהוג בערב-שבת:

חכם אני ומבין מדעתי במה יש לסייע לאבא בחנות – ומסייעו, עוסק אני גם בתיקוני שבת כאבא; בעצמי אני זכוּר ולוקח את הסכין הקטן ומשחיזו ונוטל בו את צפרני כדין, צורר את הלבנים ומהדק את החבילה של זרדין, שיהא הכל מוכן ומזומן להליכה למרחץ. ובבית המרחץ גופו, אני משגיח על אחי ומשתיקם מבכיתם, כיאות למי שהוא גדול מאחיו…

בבית אני מתרחק “מן הכיעור”, כלומר, מגולדה אחותי, וכמה שהיא מסכסכת עלי בעלילותיה ופקודותיה, כדרכה, הריני מעמיד את עצמי מחוץ לסכסוך (אם בעטתי בה פעם שלא בדברים אלא ברגל גרידא – הרי אין זה ולא כלום!)…

בבית-המדרש הריני מתפלל בכוונה ובנחת ובלי שום היסח הדעת; “שלום עליכם” אני מזמר בקול נאה ובשמחה של מצוה; גם הקידוש שלי נאמר בבטחון, במתינות ובלי טירוף-הדעת… ואצל עשולחן לא היה צריך אבא לגעור בי ולקראני “בעל-עגלה” אפילו פעם אחת – הכל נעשה כראוי וכנכון, ב“דרך-ארץ” וכמו “אצל שאר הבריות”…

כל אותם המנהגים והדקדוקים הרבים, האמירות והזמירות השונות של אבא בשבת, שהיו עלי תמיד לטורח, נעשו עלי בשבת זו חביבים ונאים, ואדרבא, מקום מצאתי בהם להתגדר ולהראות ש“גדול” אני, מכיר כחובתי ועושה הכל, כיהודי וָתיק מאהבה רבה…

וכמו-כן גם יום השבת – לא די שאיני נותן סבּה שיגערו בי בנזיפה, אלא משגיח אני גם באחי הקטנים ומזהירם בלחישה ובעין טובה שישבו ויתנהגו כראוי אצל השולחן, כדי שלא יתרעמו חלילה אבא ואמא… השבת משפיעה עלי אך נחת – דברי מוסר אומרים היום רק לה, לגולדה בלבד… אבל גם מוסר זה אינו אלא של הערות קצרות, כי איזו דעה, בינה או הַשׂכּל יש ללמד לנקבה ביום השבת? –

נראה, שגם אבא ואמא רואים בי ומקווים עלי שמעכשיו יעלה עמי יפה… אבא, אמנם, דומה הוא כאילו אינו רואני כלל, אבל די לי בשתיקתו; שתיקה כזו היא חן וחסר שלו היותר גדולים שהוא מוותר לפעמים על בניו… אך אמא – רואה אני בה בחוש שהיא מקבלת הימני נחת-רוח; מעצימה היא את עיניה ומושכת פניה כלפי מעלה בשעת ברכת-המזון שלה – מודה היא ומתפללת להשם-יתברך, ודאי על בנה שיחיה…

ונחת זו נתפשטה באותה שבת והגיעה לידי כך עד שלאחר ששכב האב לישון שינה של שבת בקובה האפילה, ואני שכבתי לקיים מצוה זו על הספסל הירוק שאצל השולחן – ישבה אצלי אמא, גחנה עלי והתחילה ממשמשת בראשי… ואני – כבר, זה כבר שלא הרגשתי במגע כזה של אהבה, כבר – עד שהייתי עכשיו כמתבייש הימנו…

אמא מאפילה עלי בגופה, ממשמשת אצבעותיה בראשי ולוחשת עלי דברי-כבושין באנחות חשאיות של אהבה ורחמים:

– כך, בני, – אוי, כך! כבר הגיע זמן שנראה מעט נחת ותענוג… אבא ואמא מיבּשים את מוחם – אוי! שלא אחטא בדברי – על הפרנסה. ובשביל מי? הלא רק בשבילכם, בנים, כדי לקבל קצת תענוג מכם… ואתה, הרי יכול אתה, אוי, להיות בחור יפה, בר-אורין, ולמצוא חן, אוי, בעיני אלהים ואנשים… כבר בחור אתה, ברוך השם, בחור העומד על הפרק… ולואי שיעזרנו ה', שיטול מצוארנו קורה זו, את גולדה, – נקבה, אוי, שָאני! – וכלום צריך שתהא לנו דאגה עליך, אם-ירצה-השם? בן-זכר – אוי, תורתו, נדוניתו… כלום הרבה נידנו את אבא לחתונתו?…

גולדה הכפופה על המטאטא ומכבדת את הבית, הופכת אלי פניה בלגלוג; אבל אני, חימה אין לי עליה; ולואי שיעזור השם-יתברך את אבא ואמא שיוכלו לנַדנה בכבוד ויזמין לה לזו את בן-זוגה בעגלא ובזמן קריב!… גולדה מתרחקת מעלינו עם כּבּוּדה, ואמא כאילו נפתח לה בלבה מקור חתום של חמימות והוא נוזל עלי בלחש של אהבה – סודות היא מגלה לי ומשמיעתני דברים המתמיהים אותי; היאך? כיצד היא מספרת לפני אלו הדברים? כלום אחותה הגדולה אני?…

– אתה רואני, בני – היא אומרת – אוי! כלום כך הייתי בנעורי? – יפה הייתי ולא היו יכולים להסתכל במאור-פני; יפה, אוי, ובריאה – האדמה היתה מזדעזעת ורוקדת תחתי… אבי, עליו-השלום, יהודי “נגיד” היה – כלום לא שמעת? והרי נידן אותי בשני אלפים, בתכשיטין, בזהב ובאבנים טובות ובכל טוב – אוי!… שאל-נא בעיר ויאמרו לך גם עכשיו איזו חתונה היתה אז אצלי, – עדיין הבריות זוכרות אותה… ואמי, נוחה עדן – אויה! במרום תלמד עלינו זכות – היא היתה מפנקת אותי, שומרתני כבבת-עין, כל היום לא פסק שמי מפיה – “חוה’לי” ו“חוה’לי” ושוב “חוה’לי שלי”… ואני – מעשי ידי, סירוגי, וריקוּמי – הרי שם יצא להם בעיר… אוי ואבוי!… אמורה הייתי לבעל-הון, בחור נאה, בעל קומה שאין להסתכל בצורתו, אדם סוחר… הלא הוא קלמן-אשר, אביה של פֶרילי, שנתארח אצלנו אשתקד בשעת החתונה… יתום היה קלמן-אשר וירושה גדולה נפלה בחלקו וכמעט שנתגדל בתוך ביתנו… אבל כיון שבאו והציעו לפני אמא – היא נוחה-עדן בת תלמיד-חכם היתה, ואבא עליו השלום היה נשמע לה בכל – באו והציעו את השידוך עם אביך שיחיה – אוי! – ותּרה אמא מיד על כל הון ועושר שבעולם… ואביך שיחיה, אף-על-פי שקטן היה, בן ט"ו, נער דל וירקרק, אבל הכל ידעו שחנא בן-הרב הוא, בן תורה הוא… אויה! – רואה אתה, בני, תורה ושׂכרה?…

… והנה מאז שכיסיתי ראשי – אויה! – עוד לא ראיתי בטובה… הרי רואה אתה – נשחרת אני כשולי קדירה ונעקרת – כלפי שונאי יהא אמור – מן הבריאות ומן החיוּת; כל הימים רק דאגות, דאגות, צרות ויסורין… אבא מת, אמא מתה, ולנו – לא היה מזל… אבד כל העושר, גם שיני אבדו מפי… פרנסה, צער-גידול-בנים… ואבא – הרי רואה אתה, בני, – כך הוא מטבעו… כלום קובלת אני? – אלא כך… אני בעוונותי הרבים איני כצינה-לאה דודתי (זוגתו של קלמן-אשר) – אומרים עליה שהיא בעָבְיָה – שלא תשלוט בה עין-הרע – לא תכּנס בפתח זה… היא – “עולם” אחר יש לה שם… בקישינוב… אויה! – אבל כדאי לי, רבונו-של-עולם, כדאי לי לקבל הכל באהבה, אך בלבד שבני – אוי! – הזכרים שיחיו, לא יביישוני חלילה, שיהיו לי לכבוד ולזכות בעולם הזה ובעולם הבא, רבונו-של-עולם…

… ועתה, אתה בני, הרי גדול אתה מאחיך – בך הדבר תלוי – כל זמן שהאדם קטן שולט בו רק יצר-הרע, הגדיל – ונכנס בו גם יצר-הטוב; והרי הבחירה בידך היא, שתהא אדם, תלמיד-חכם, יהודי כשר ומכבד את אבותיך – יראו אחיך וילמדו ממך – – – – – –

––––––––

מותר ליקח וללמוד קצת “ראשית חכמה” קודם התפילין…

כך אמר אבא לתוך חללו של הבית, בערב לאחר ההבדלה – ויצא לו את החנות…

גם אמא עומדת כבר בחנות – אך פניה, אלו הפנים הדלים שהתחילו מתקמטים קמטי זוֹקן, אלו העינים הרכות שגבותיהן השירו כבר שערותיהן, הפנים והעינים שנראו לי כל-כך טובים באותו יום – עדיין הם מרפרפים עלי מעל ספר המוסר הישן… ועדיין צר לי, צר לי ונעים לי בנעמן של יסורין, בכליון נפש של תוחלת… מין חדש של יסורין נודע לי היום – יסורי-קדומים שכבר ניטלה מרירותם ונתאהבו עליך ואינם אלא כאנחות אלו שבניגון-חסידי… והניגון עצמו הרי אינו אלא של נחמה, – מעכשיו הרי הכל צריך להשתנות לטובה, בעזרת השם-יתברך…

 

III    🔗

…. והנה זה בוקר יום א'…

שוב לבשתי בגדי שבת שלי, לכבוד “יום מיומים”… לקחתי את התפילין שלי המונחות בכיסן החדש (הוא נעשה מפאות של ארג עבה, שחבּרוּן זו לזו בפסים אדומים של פלאַנילא) – נתתים תחת אזרועי והלכתי עם אבא (עם אבא ולא אחרי אבא כרגיל – מפני שקרבני אז בימין ממש…) ובאנו לבית-המדרש. ומשום הלכנו לטבול במִקוֶה קודם התפילה…

שבתי לבית-המדרש רטוב ורענן, טהור ומקודש – וכבר מצאתי שם את רבי עם כל חברי. כל המנין כולו המתין לי בתפילה…

פושט אני את מעילי מעל יד שמאל ורוכסו מתחת אזרועי שאני מגלה עד לבית-השחי, נופח על הקבּוֹרת שלא יהא משהו חוצץ… אבא והרבי עומדים עלי – הרבי פניו מתאדמות, מחרדת-לב שלא אכּשל חלילה, ואבא עומד כגינירל בשעת הביקורת… גם כל חברי ושאר המתפללים התקרבו להסתכל בי.

אני מניח את התפילין ומתכוון לצאת ידי כל הפרטים והדקדוקים שבעבודה זו, והעבודה עולה יפה – יפה אפילו בעיני אבא:

– כך, כך! – הוא אומר לאחר “וארשתיך” שאמרתי – ראה שתזהר תמיד שלא לטמא את האצבעות במגע למעלה מן המרפק…

והרבי נחה דעתו כשׂר-גדוד זה לאחר שאמר הגינירל לבני-גדודו: “יישר כוח!”…

והתפילה, תפילה מתונה ומתוקה… תפילה כדת בשעה ש“שם ה' נקרא” עלי, אלו התפילין…

ידי השמאלית – כבר נצרר דמה, נקפא בתוכה ודוקר מבין הכריכות הצפופות של הרצועות הרחבות המהודקות עליה הדק היטב, כדין… ותפילה-של-ראש מכאיבה על מוחי כחבורה (התפילין שלי גדולות היו מאד “שלא כתפילין של חייטים”)… ואני, אדרבא, מתענג אני על כאב זה שאינו נותן לי להסיח מהן דעתי, חס ושלום, אפילו רגע אחד…

אחר שמונה-עשרה רמז אבא לשמש – ויצא. ול“עלינו לשבח” חזר – ומטפחת אדומה מלאה לעקיך ובקבוק יי"ש צלוּל בידו…

שותים לחיים.

כוס ראשונה מוזג אבי לרבי; זה מושיט לי ידו בברכות ואנחות, ואני מתבייש להביט בפניו… וכיצד הוא אינו בוש בברכו אותי? – מברך אחר כל אותם הענינים וההרפתקאות שאני והוא יודעים?… אבל, – כלום שונא אני לו, חלילה?…

מוזג אבא לשאר כל היהודים – הכל שותים לחיים ומברכים ברכות נעימות על כל ישראל בכלל ועלי בפרט – ונדמה לך שהברכות כבר התחילו מתקיימות…

שלום-ראובן השדכן שותה ואומר לי: “ראה גֶרשי’לי שתהא ראוי לאותה כלה ושעון ושרשרת של זהב שיש לי בשבילך”…

מוזג אבא לכל חברי – וגם אלו שותים לחיים – רוצים לברך ומתאדמים ואינם יכולים…

אבל לא כן אני – הנה זה מזג אבא כוס אחת לו וכוס אחת לי – מושיט לי ידו, ואני מביט ישר אל פניו כמו שלא הסתכלתי בהם מעודי… אבא מהדק ידי הידוּק אחר הידוק ומעין מוסר ודברי כבושין נשמעים לי מברכתו המשולשת או המרובעת – ואני עונה לעומתו בלב טוב: “אמן”, “אמן ואמן”…

איני מכיר את עצמי – וכי אני הוא זה?

הולך אני הביתה עם אבא ורבי ונושא שוב את כיס-התפילין שלי החדש מתחת אזרועי, ונראה לי שכל הרחוב מסתכל בי… גם החמה מסתכלת משמים חמימים, מבין הררי כסף וזהב שבמרום היא מזהירה על הרפש – ומַבטחת כל כך טובה ואורה לעולם…

ואפילו גולדה, – גולדה מקבלת פני כחתן… לוקחת היא מידי את כיס-התפילין – מבקשת היא לשמשני בשעה זו – ותולה אותו על המסמר מתחת לראי במקום רואים – יראו עינינו וישמח לבנו…

ואמא – אמא זו שכל כך הוטבה ונתיפתה בעיני מיום אתמול, היא שכחה כל בושה – ונשקה לי נשיקה ממש בפני אבא ורבי…

– אשה היא אשה – אומר אבא, אך שלא בתרעומות.

הרבי אוכל אצלנו בסעודת הצהרים – ולאחר הסעודה נותן לי אבא את הכוס של ברכה, ואני מברך במזומן… מרים אני את הכוס וקורא בדחילו ורחימו:

– “ברשות אבי מורי וברשות מורי ורבי נברך שאכלנו משלו” – ורבי שוב מאיר הוא מנחת, שכוונתי לדינא והקדמתי את אבא – שיש לו זכות “אב המלמד תורה” – לפני רבי…

בכלל איש אני… ומה טוב להיות איש!

וצריך אני להודיע, שאבא ברוך-השם, לא ביישני גם בפני הרבי; הוא נתן לו רובל כסף שלם ובמזומן…

ודע, שנתינה – מילתא היא~

… ושוב גדוּלה:

בו ביום, בערב לאחר תפילת מעריב, נשתמטתי מחברי ולא יצאתי עמם מבית-המדרש ללכת הביתה, אלא ביקשתי את השמש ונתרצה ליתן לי חתיכת נר (רק חתיכה – אבל נתן, קטנה – אבל עבה…) – וישבתי ללמוד בבית-המדרש בתוך כל הגדולים…

יושב אני לי אצל “שטֶנדרא” ומאיר לי בנר סטיאריני, וקולי מתמזג בתוך כל הקולות הנוערים ומתלהבים ומנעימים בלימודם… (אמרו מה שתאמרו – עונג כזה לא תמצאו בשום ביבליותיקה שבעולם…) ואני מקבל עלי ללמוד כאן בכל לילה ולילה עד לפסח. הלימוד עצמו יפה הוא, ויפה גם התקוה שהוא נותן בלבי: “יראה אבא – וישחררני מן החדר…”

כשבאתי הביתה, נתן בי אבא את מבטו האלכסוני:

– מאָן? – שאלני, וקולו הריהו זה אותו הקול שהיה מדבר עמי אז, בהיותי קטן, כלומר לפני שבת זו…

– למדתי קצת בבית-המדרש – עונה אני בקצת הרחבה של אדם שמוחו טרוד עדיין מהעבודה שעשה…

– מה למדת?… (כבר נתרכך קולו).

– גמרא “ברכות”.

– כך? – התחלת ש"ס?… שאל אבא בשחוק ממש –

שחוק על שפתי אבא – מבינים אתם עד היכן הדבר מגיע?!

ואף-על-פי שהחשיך מיד את גבותיו, כדרכו, ואמר במידת רגזנות: “וכבר היה כדאי…” אבל לבי אמר לי שידי על העליונה…

ואף-על-פי שאמר לי לבי כך, אבל להעיז פנים ולומר לו: “ומי מכריחך שתתנני לחדר?” – לא יכולתי, שהרי בכלל אין הדבּוּר נוהג עם אבא…

אבל לבי לוחש לי בתקוה: אבא גופו, ודאי ישאל לעצמו שאלה זו…

 

IV    🔗

ושוב אני גָדֵל, גדל ומתעלה באותו שבוע מיום ליום; סימני גדלות באים עלי בזה אחר זה, ומגדילים בעיני לא רק את ערכּי בלבד, אלא גם את קומתי… הלב מתמלא ברגשות ודמיונות חדשים ומחודשים, וקומתי – כשאני עומד לבדי ומתמתח, נראה לי שכבר גדלתי… גבהתי כגדול ממש, כגון “שמואל הקטן” שזקנו מגודל כבר…

דבר גדול הוא שאבא מחל על כבודו, או על טרחתו, ונתן לי שאקרא את המגילה בערב לפני אמא ו“מנין” של שכנות וקרובות שבאו לשמוע.

קורא אני את המגילה על לב ריקן מחמת תענית – ואף-על-פי-כן במתינות ובסלסולים נאים; קולי נשמע לאזני כשהוא צלול ורך – ומרגיש אני מגבי במבטיהן הטובים של הנשים העומדות מאחורי ושותקות בכבוד וביראת שמים… שומע אני בקריאתי תשובה טובה, מענה-לשון בשיר של נחמה לדברי אמא אלו שדבּרה אלי בשבת שעבר…

– פה מפיק מרגליות – ולואי שתגדליהו ברוב נחת!

– קול כנף-רננים – שיחיה לך!

– פעמון זהב ולא גרגרת!

– ולואי רבונו-של-עולם, שנזכה לשמוע מקרא מגילה מפיו בבית-המקדש!

כך משבחות ומברכות אותי אל אמי כל הנשים ביחד – ואני, ראוי לגדול, כורך לי את המגילה ואיני פונה אליהן כלל…

… ושוב גדולה: בשושן-פורים, ממש באותו בוקר שנמלאו לי י"ג שנה בדיוק – צרפוני למנין! – עברתי עם התפילין לפני בית-הכנסת הקר ויקראוני לשם; ולא עוד אלא שזכיתי להשלים את המנין – אני הייתי העשירי ממש, ואך דרכו רגלי על המפתן, והנה:

הוֹדוּ לַיְיָ, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו!…

במזלי, היה שם גם “יאהר-צייט” – וכבדוני ביי"ש “ובפלָאדין” יחד עם כל היהודים

… ו“מפטיר” זה שקראתי בבית-המדרש בשבת זו – מפטיר של פרשה “פרה” היה, שאין לתתו בשום אופן ל“קטן”!

ועוד סימן אחד של גדולה, וזה צף ועולה על הכל כשמן הטוב; מרגיש אני ברגש ענוג זה ביום ובלילה, משעשע הוא את דמיוני במיני מחזות והרגשות שבעצמי איני יודע מניין הם אלו:

פורים בבוקר לאחר התפילה, פנה הנגיד ר' ישעיה גיטיס, שכנו של אבא בבית-המדרש, ואמר לאבא:

– חתני נסע להוריו – אפשר “תשאיל” לי את הבחור שלך שילך לקרוא את המגילה בביתי?

– קודם יקרא לפני “שלי” – אמר אבא – ואחר-כך אם ירצה, ילך.

ידע אבא שאהיה רוצה ונתן הבחירה בידי…

אמא סלסלה פאותי וצותה עלי שאנַקה את נעלי מן הרפש בחוץ קודם שאכנס אל הבית, נאנחה – ודאי על נעלי שהן בלי גאלושין ושלחתני עם המגילה לר' ישעיה גיטיס.

ור' ישעיה, יהודי “נגיד” שיצא מן הכפר לגור בעיר, לאחר שחכר כאן את בית-הריחיים, – כבר השיא שתי בנות לתלמידי-חכמים, ובידוע, שהוא מבקש תלמיד-חכם שלישי לבתו “אסתר השחרחורת”, נערה בת י"ד…

אלמלא שאלו אותי על שמלותיה של נערה זו, ודאי הייתי יודע חשבונן, אף-על-פי שראיתי אותה רק לעתים רחוקות, וכשראיתיה לא שמתי אליה לב, כמו שלא התבוננתי גם לשאר נערות שבעיר – ואלא מה? אסתר זו סמל הקנאה היתה לגולדה אחותי, ובכל יום-טוב ויום-טוב היתה גולדה בולעת רירה ומספרת לאמא על אסתר ותלבשתה: לאסתר עשו כזה וכזאת, כך וכך. ואמא היתה שומעת בחשק, נאנחת ואומרת: “בתי, לאבא של אסתר יש כסף – ולנו אין”… ומנחמתה תוך כדי דבּוּר: “אבל אין זה מוכיח עוד אל סופה ועל מזלה – גם לי היה הרבה בנערותי…”

עכשיו הופיעה אסתר לפני כשהיא לבדה בדירה מרווחת המהודרה בכלים נאים – ובלבלה דעתי… מגַבָה לא הכרתיה כלל, היא נראתה לי כגדולה ממש, פנתה אלי – ותהי בעיני כחדשה בשמלתה הארוכה. “בתולה” היא, כלה נאה ומקושטת, צועדת על גבי שטיחים, טופפת ואין פעמיה נשמעות, רק שקשוק שמלתה החדשה לוחש סביבה… דל גופה, אך חזה בולט, פניה כאילו קטנו מתוך שמלה זו ונראים כפני ילדה, אך כבר מצמצמת היא את שפתיה כגדולה… היא עמדה ונתנה בי את עיניה השחורות והגדולות כמחכה לדבר מה – ודאי המתינה לברכת יום-טוב שאומר – וכשראתה כי אין מענה בפי, הסתובבה על תפוח עקבה (מניפה קלה של שערות שחורות נתבדרה אז על גבה) וקראה לחדר השני:

– אמא! הביאו את המגילה…

נראה לי שכל הכלים שבבית משתאים עלי וכאילו הם אומרים זה לזה: מה לו לנער חסר-גאלושין זה בתוכנו?…

מתחיל אני את המגילה בקול נמוך וברוח נופלת כאדם שאינו ראוי למקומו שעמד בו… קורא חפוז – והתיבות נמלטות מעיני; אני קורא יותר בעל-פה… אך הניגון השגור כל-כך בתוך פי נובע מאליו, מתגבר קצת ומניח את דעתי יותר ויותר.

ואסתר בת ישעיה גיטיס מנצנצת לעיני עם כל פעם ופעם שאני מוציא שם זה בניגון הטעמים… חנה-רבה, זוגתו של ר' ישעיה, מתאנחת בחשאי על שם בתה שזכה להיות נזכר כל כך פעמים במגילה – ואסתר עצמה, כמדומה שהיא שוחקת שם, כאילו שם זה בא ומחכך אותה בצלעותיה…

– וּבְהַגִיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל – –

נדמה לי כאילו ניגון-הטעמים זה קורא ומלגלג לאסתר: “בואי כלה… בואי, בואי…” ואני בוש בלבי… כבר יודע אני אותו סוד של “בערב היא באה” (יודע אני בכך מן התורה ומן הגמרא ומפי רבותי ובפירושים מספיקים מפי חברי, וביחוד מפי כדרלעומר הבקי בעניני דעלמא (והרבה מאמרות נאמרו בינינו על ביאה זו של אסתר שחלה בלילה קר – לפי פירוש רש“י… מאמרות שבידחו את דעתי וגירו בי מיני הרגשות משונות. אבל עכשיו, כיון שאסתר היא אסתר בת ישעיה, זו שמאחורי גבי – נגע בלבי משפטה… מה חטאה ומה פשעה של אסתר שמוליכין אותה ללון במיטתו של עכו”ם? המלך אחשורוש, סוף-סוף, אינו אלא ערל שכּוֹר…

ושוב “אסתר” ו“אסתר” – רוצה אני להבליע שם זה בנעימה, והוא יורה דוקא כחץ יוצא וצולל לאזני בהטעמה מיוחדה… ואסתר זו הנמצאת כאן, נישאת לפני בחזון בשעת קריאתי: היא מסובה על כסא מרוּוח של סאמיט אדום, כזה העומד כאן בבית, נזר זהב על ראשה ותכשיטין של אבנים טובות ומרגליות על חזה – והיא כבר יהודית יפה, גבוהה ומלאה – “נערותיה” יושבות לרגליה, רוקמות לה מיני רקמות ומספרות לה ספּוּרי מעשיות – אך היא עגומה, עגומה היא ושותקת…

– מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – מתחנן קולי ברחמים – וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ!…

אתן כיד המלך – ובלבד שתדע אסתר כי אדם טוב אני – –

– יתן ה' ותזכה ותחיה עם אבא ואמא, עם אחיך ואחיותיך ויראו בך רב נחת – ולשנה הבאה תקרא את המגילה לפני כלתך!

כך מברכתני ברגש של שמחה זוגתו של ר' ישעיה, הנגידה מרת חנה-ריבה, חובקת כפותיה זו בזו, כופפת קומתה הגבוהה ומנדנדת עלי בראשה מתוך חדוה והנאה רבה שנהנתה הימני…

נכנס ר' ישעיה:

אסתר המלכה! – הוא קורא לבתו בהרחבה, בעוד שאני גולל את המגילה, – הביאי פלאָדין ויי"ש ונכבד את הבעל-קורא! – היום יומך!

אני, ברוך השם, זוכר מידת דרך-ארץ – ומסרב… אבל ר' ישעיה – הכפרי ניעור בו, והוא מחזיק בידי וקורא:

– לאו-לאו, אחא! אתי תשתה! פורים היום ואין מתביישין. כשתהא חתן – שָאני: אז תתבייש!…

אסתר הביאה את הכּבּוּד בטס של כסף – לא ראיתי פניה אך שקשוק שמלתה שמעתי – ושוב לא יכולתי לסרב וישבתי אל השולחן עם ר' ישעיה בכבודו ובעצמו, – והוא שתה עמי “לחיים” ממש כשני אחים וחברים! – – –

ורעיון נולד במוחי, רעיון שפתח לי פתח רחב לתוך היכל-קסמים נאה והדור: “אפשר אומר ר' ישעיה לקחתני חתן לבתו?…”

והשערה זו מלפפתני ומרפרפת עלי ביום ובלילה – מוצא אני סמך גם במה שאמר לי השדכן במשתה ה“בר-מצוה” שלי, שיש לו “כלה” בשבילי עם שעון ושרשרת של זהב – והלא אסתר היא זו, אסתר בת ר' ישעיה גיטיס, – ולא אחרת!…

ורואה אני את עצמי באותה דירה של ר' ישעיה גיטיס, בתוך כל אותה הטובה, בין האנשים הטובים הללו – מטייל אני לי שם בבית על גבי השטיחים, מלובש בגדי יום-טוב ושרשרת של זהב מטולטלת ונוצצת על גבי חזיתי של סאמיט, והשעון דופק על צלעי מתוך כיסוני, דופק תכופות: טיק-טיק-טיק…! – ואסתר – כלתי היא…

“כלה” – מין הד נעים עונה בלבי למלה זו… “כלה” – אני שונה במחשבתי ומשעשע דמיוני בכל הטובה הצפונה במלה זו… “כלה” זוהי בריה טהורה, חמימה, עורה רך, ריחה מבושם, תבניתה נאה ותכשיטין נוצצין עליה; יוצאת היא במחול – וצעדיה מדודים, קלים ונוחים, מסתובבת – ושמלותיה כקול כנפים משיקות להן… הנשים לוחשות סודות באזניה, מגלות לה רזין דרזין – והיא שוחקת בענוות-חן ובישנות נעימה…

אני מגדל בי דמיון-תענוגים זה, מגדל ומחמם סוד כמוס בקרב לבי במסתרים, ומתחמם לאורו תמיד – אפילו בשעת התפילה… כלום חטא ועוון יש בזה? אדרבה, כמה מצוות תלויות בכך!… אך תוסס הוא דבר זה בקרבי בקצת בושה ויראה, והלב חרד ומרתת כתינוק שמראין לו מין בעל-חי קטן ויפה והוא שׂשׂ ומתירא לנגוע בו…

ולאו דוקא אסתר היא הכלה שלי – הן כל כלה נאה היא והשכינה שורה עליה – ואדרבה, לאחר עיון רב, הריני רוצה שתהא ה“כלה” שלי דוקא מעיר אחרת. ולא רק משום פרסומא מילתא בעלמא הריני רוצה בעיר אחרת, לא רק בכדי שידברו בי הבריות: “החתן בא”, “החתן נסע אל הכלה”, “המחותן והמחותנת באו” וכדומה – אלא כדי שתתמלא עם זה גם תאוה אחרת, זו התאוה הגדולה והנושנה שגדלה עמי מילדותי – לנסוע ולראות את העולם שמחוץ לעירי, לראות סוף כל סוף כיצד היא עיר אחרת והאיך היא שם?… עיר אחרת ובפרט קישינוב – אוי קישינוב!… בקישינוב הרי גם פרילי שם, – פרילי היא פוליה בת הדוד קלמן-אשר. והדוד קלמן-אשר הרי גם הוא “נגיד”, ופרילי הרי יפה היא גם מאסתר, יפה ולומדת בגימנזיה – – –

 

V    🔗

… שבת בסעודה של יום – אותה שבת של פרשה “פרה” שעליתי בה לתורה במפטיר.

אבא שואלני במה שלמדתי שבוע זה לבדי בבית-המדרש, וכנראה, תשובותי כהלכה, מפני שהוא אומר:

– ראה, הבריות אומרין, שצריך לחשוש למי שמתחיל בגמרא “ברכות” – שמא לא יגמור…

– מפני מה? – שואלת אמא בפחד של הזיה.

– מפני שכך דרכם של העצלים – משיב אבא ברוגז מבטל – אומרים הרבה ואינם עושים כלום. מתחילים את הש"ס מהתחלתו בשביל לסיימו, ונשארים עומדים בהתחלה…

אבל אמא כיון שצמאה היא לנחת מעיזה עוד ושואלת:

– אבל יודע הוא במה שלמד עד כאן?…

– "יודע "… – עונה אבא בעקימה לדבריה שלא יהא “יודע” זה משמע כלום, לא בחיוב ולא בשלילה.

אבל זה משמע כבר שאני יודע ויודע – ואמא מזינה את עיניה בפני בנה היקר, העלוב…

– “יודע” – שונה אבא לפני ברכת המזון – ומאי רבותא?? – עד כמה צריך אדם לישב לפני רבו? עד כמה?… כבר הגיע זמן!… קשה לו מִידִי – ישאל! כלום אין עונים בבית-המדרש?

– וכך אני עושה – מרהיב אני בנפשי להעיר – שואל, ומשיבין לי…

– או אילו היה מבקש מיקותיאל בנו של אהרלי שו"ב, למשל – מוסיף אבא ואומר כאילו לא שמע בדבּוּרי – כלום לא היה לוקחו ללמוד עמו ביחד? גם אני כשהייתי חובש בית-המדרש ויקותיאל עודהו נער, היה זה יושב עמי ולומד…

– ליקותיאל, אפשר תאמר אתה – אומרת אמא בהערה ענוותנית –

– אומַר – ומה? כלום לא אהיה אומר? אך אראה תחילה שהוא לומד בעצמו וראוי לכך!…

לבי התחיל מנתר בי: הרי פוטר אותי אבא מן החדר!… והרי גם בלאו-הכי קבּלתי על עצמי ללמוד בבין-הזמנים זה בבית-המדרש, ועכשיו – הרי כל תשועתי תלויה רק בזה!…

נראה, שראתה אמי בפני שנתלהטו ובדמעות הגיל שעמדו בעיני, מפני שנענעה לי בראשה ואמרה:

– שומע אתה, בני, מה שאבא אומר? הווה “איש” – וטוב לך ואשרי לך…

כלום אפשר? כלום אפשר שזכיתי גם לגדוּלה זו הגדוֹלה מכל הגדוּלות?…

כמה, כמה אני רוצה מעכשיו בטובת אבא והצלחתו! ולואי שיתן לו ה' פרנסה בריוח – והעולם הרי יהא אז כגן-עדן לפני!

גם אבא נראה לי באותה שעה שאדם טוב הוא…

הלך לו אבא לישון בחדר האפל שינה של שבת; אמא גם היא הטביעה את עצמה במיטה, בין הר הכרים וכתלו של התנור, והריהי נושמת משם במנוחה, רק מטפחת המשי הישנה שעל ראשה נראה משם בציציה הנובלים; שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל, עלו על תנור-האופה, יושבים שם בתוך האפילה החמימה ומספרים בלחש; גולדה יושבת ומנענעת ברגליה את העריסה שפּרילי ישנה בה, מפצעה גרעיני שמשונֶת בזהירות יתירה שלא ישמע קול פיצועם, מפצעה כל גרעין בנחת כעכבר המכרסם בחורו, ומניחה קליפתו על שמלתה בין רגליה, לועסת חרצנו – ורק לחייה הרזות נעות… ומתוך כך היא מתלמדת בעיון לקרוא בעברי-טייט"ש, מתוך התחינה הקרועה שבידה – מה שנותן לה פנים של אשה צנועה וכשרה… גם אני, אני עם לבי זה שהשמחה עצורה בו, חבשתי על ראשי את כובע-השינה – כובע ישן וממועך שניטלה מצחתו – ושכבתי על הספסל הירוק בחשאי, נתכסיתי בבורנסה של אמא המרופד עור חתולים צהובים – וחם לי וטוב לי…

בחוץ נשיאים ורוח וגשם טורד – ובבית דממה… גם גולדה נרדמה בשבתה, רק אני – דמיונותי אינם מניחים לי לישון. אני שוכב ושומע ברביבי הטפּות המתפוצצות על הגגות, בדלתות השערים המתדפקות וחורקות – הנה נשב ברוח בארובה וזרק על החלון טפּי גשם בזעף… שלשה-ארבעה ימי-אורה היו – ושוב ימי סגריר… רוצה אני לדאוג בדאגה של גדול: “אי-אי – נתקלקל היריד של מחר” – אבל הדאגה אינה מתדבקת בי… רואה אני בעורב רטוב אחד, פרוע-הנוצה ונפוח הוא עומד בפינת גג, גג רפתו של בנדיט שכננו, עומד הוא כתוהה ותמה לדבר, מצטמק לתוך נוצותיו הרטובות וקר לו ורע לו – ואני מצטמק לתוך בורנסה של אמא וחם לי וטוב לי כאן… והדמיון, דמיון חדש ומחודש יוצא לשחק בי:

– – – שמי יוצא למרחוק, אומרים עלי: “גרשון בן-חנא כבר ראוי הוא לסמיכה”… אבל “טוב תורה עם דרך-ארץ” – ונהירין לי גם עסקי החנות שלנו על צד היותר טוב. וכך דרכי: ביום תדיר, עומד אני בחנות רק כשתי שעות לאחר סעודת-הצהרים, ושאר השעות הנני כמובן בבית-המדרש; אך ביום השוק, הריני עומד כל אותו היום בחנות. מפני שהקונים אוהבים אותי, הם מאמינים בי ואוהבים לדבר דוקא עמי… ומכיון שהתחלתי לעזור בחנות – מיד הלכו העסקים הלוך וטוב, ובביתנו היתה הרוחה בכל. אני, למשל, לבוש כבנו של גביר – ומקבל עתון על-ידי הפוסטא… אמת, התורה היא עיקר, ועליה אני מבלה רוב שעותי ביום ובלילה ובבית-המדרש, אבל גם עניני דעלמא נאים הם – ויש בזה גם משום “ודע מה שתשיב”… ובחנות מתרבה “השפע” מיום ליום – היא מלאה סחורה נקיה בכל בדפים שעל כל הכתלים מסביב, מראשה ועד סופה ועד לתקרה. סחורות בקופסות-פחים ובתיבות וארגזים מצוירים, גם שאר סחורות עומדות במערכות מלמטה, חביות מלאות זיתים, מליחים, אורז, סוכר וגריסי-סוכר… מלא הוא גם המרתף, סחורה גם בעליה – לא חנות היא אלא בית-אוצר שכל החנוָנים שבסביבה קונים וניזונים הימנו… אומר אבא: “יודע אתה, גרשון, אשלחך לקישינוב – נראה היך תהא אתה קונה סחורה? אגב תתחשב שם עם המנונא, – המן הרע הזה מסכסך הוא את החשבונות עד שאין לצאת מהם”… אני קונה לי מזודת עור חדשה, חובש את בגדי ואיני שוכח לקחת עמי גם את הגמרא שאני לומד בה (מש"ס קטן של דפוס וורשא אקח) והריני נוסע… נוסע אני עד לתחנה עם בעל-עגלה – ה' ירחם! השדות צריכים גשם – ואני כלום ירא אני מפני הגשמים? הרי יש אתי גם סוֹכך טוב! – מן התחנה ואילך אני נוסע לי במרכבת-הברזל… בדרך מתודעים לאנשים סוחרים: “לאן בחור נוסע?” – “לקישינוב לקנות סחורה” – עונה אני ומדליק לי פפירוסא… הכל משתאים לי – בחור צעיר כזה נוסע בעצמו לקישינוב… סוחרים וחנוָנים בעלי-זקן באים עמי בדברים, מרגיש אני “שלגשש בעגלתי” הם מתכוונים – ואני מדבר עמהם בחכמה; יראו ויבינו כי לא עם איזה נער שהוא יש להם כאן עסק; במקום שצריך פוטר אני אותם ב“אט” וב“בֶע” – וידעו כי “שומר פיו” אני לעת מצוא… אדרבה, אני בדרך אגב, כך מן הצד, חטטתי והוצאתי מהם סוד איזהו מקומה של מין סחורה אחת, שאבא לא יכול למצוא בקישינוב את מקורה הראשון… קישינוב בודאי עיר יפה היא, אבל עדיין אין לי פנאי – העסק קודם, לכשאגמור אותו אטייל לי בחוצותיה, אשמע את המוזיקא שבגן-העיר – אבל לעת עתה שוכר אני לי כרכרה ואני ביחד עם מזודתי – לקלמן-אשר דודנו…

– “שלום עליכם” – “עליכם שלום”. – “מהיכן אברך?” – “מבארשן”. – “יודע כבודו את חנא בן-הרב?” – “והאיך לא? – הרי לזאת באתי להביא לכם פריסת-שלום ממנו ומבני ביתו!”… – “כך? מה שלומו ושלום ביתו?” – “ברוך השם! שלום…” – “חוה מה היא עושה?…” – “פודה היא, ברוך השם, בחנות”. – “בתולה שבגרה יש להם?” – “כך – והרי זה נתארסה”. – “אומרים שבן יש להם, מין כפתור ופרח – אמת? – שמעו הולך גם בקישינוב!”… – “או אפשר אתה הוא זה?!… צינה-לאה! – אורח יקר יש לנו! – גרשון, גרשון בנה של חוה בא!” – – – הכל שוחקים ומתפלאים על רוב חכמתי… ואני, מה שלבריות – לבריות אבל מה שלאלהים – לאלהים, ואיני מוותר כלום: נוטל אני לידי ושואל לצד מזרח; מראים לי ואני עומד כדרכי בקרן דרומית-מזרחית – והריני מתפלל מנחה כדבעי למהווי… פרילי מדליקה את המנורה, השפחה מביאה את המיחם הרותם ואנו יושבים לשתות תה… פרילי היא היא המוזגת, מושיטה היא לי כוס תה – ואני, אף-על-פי שחושבת היא אותי “לחסיד”, אך נוהג אני במידת דרך-ארץ ואומר לה בנענוע ראש: “תודה לך, עלמה” – ובשפת רוסיה!… ובכן אנו יושבים לנו, ואני מעשן לי פפירוסא ומסיח עם דודי בעניני מסחר שונים… דומה היא פרילי שמחוץ לעניני-מסחר איני יודע כלום, אבל כאן נתגלגלו הדברים – ואני מוציא גליון של עתון ומתחיל קורא לפני כל המסובין בדבר איזו מלחמה גדולה שבאמריקה, – למשל, – בכדור של תותח אחד עקר שם התוגר כרך שלם ונפּץ בו כמה אלפים אנשי חיל… רואה היא פרילי שאיני, ברוך-השם, “קַטְלָא קַנְיָא” גם בענינים שלה וקורא אני רוסית “פחז כמים”… אוכלים סעודת-הערב… צינה-לאה הכינה לכבודי מין פרפרת קישינובית – טעם מלכות. מברכים על המזון, מציעים את המיטות, והכל הולכים לישון, – אבל כאן, אני גרשון מוציא לי ממזודתי את הגמרא מש"ס קטן שלי ויושב ללמוד את שיעור היום שלי כדרכי!… רומז עלי קלמן-אשר לצינה-לאה ולפרילי לאמור: “אָ! אתרוג קורפו הוא בחור זה!” – –

התמונות מבהילות אותי בבהירותן – עולם מלא צומח ונבנה עלי מאליו לכל פרטיו, וקשה לי להכיל עתרת כל התענוג שהוא שופע עלי: “מנין זה לי?” – אני מתפלא וחוזר ומתפלא על מחשבותי – וראשי סובב הולך, והתענוג שופע ומפעפע בכל אברי… אין זה מחשבה אלא מעשה, מעשה שאני קיים ועומד בו – חזיון הוא… אין זה, כי רואה אני את העתיד להיות בנבואה…

אני מתכווץ תחת הבורנס החם ושוחק מלא מלא, שוחק – והחזיון הולך וגדל מאליו יותר ויותר:

– – – אבא ואמא – אין קץ לפליאתם שהם מתפלאים עלי היך שעשיתי הכל בחכמה; כל “קניה” שקניתי אינה אלא “מציאה”… ולא עוד אלא שגמרתי את הענין המסוכסך עם “המן” וגם מצאתי מקומות אחרים חדשים לקנות משם סחורה טובה ובזולי-זול, – שם סוחרים ישרים ולא רמאים כהמנונא גנב, הוא “המן”… והסחורה שהבאתי רבו הקופצים עליה, כל ימות השבוע אינם אלא יריד אחד – וצריך אני לנסוע פעמים בחודש לקישינוב… והנה בא אלינו קלמן-אשר: “אני נותן – הוא אומר לאבא – שני אלפים, שני אלפים וחצי, אך את גרשון תתן לי!” – מצטחק אבא ואומר: “י”ב מאות הרי נותן גם אני…" – “יהא שלשה אלפים – ובשעה טובה ומוצלחת! אסור לי לבוא אל ביתי, אל צינה-לאה, בלי תנאים”… בקיצור, אמא, רוצה היא לעשות הפעם את רצונו של קלמן-אשר ורוצה היא בכלה יפה ומלומדת, והריהי יוצאת מגדרה ונכנסת בעובי הקורה, עד שהיא מפתה את אבא – ומזל טוב!… שעון של זהב וקופסות של כסף לטבק ולגפרוריות ושאר מתנות – ולחג הסוכות אנו מביאים את ה“כלה” אלינו – – –

– – – – לאחר החתונה: – “מה את אומרת, פרילי זוגתי, אקבל את הרבנות שמציעים לפני?” – “איני רוצה להיות רבנית, ואיני רוצה שיהיו ידיך מלוכלכות בקורקבנים של עופות”. – “ומה? נעשה לנו חנות!” – “אצל אבא לא הייתי חנוָנית וגם אצלך איני רוצה”. – “ומה, פרילי? – הרי צריך אדם לעשות איזה עסק”. – אם יזדמן לך עסק טוב – מוטב, ואם לאו – יש לנו ברוך-השם במה שתהיה מַלוה ברבּית". – “מילא פרילי, בשבילך… אעשה רצונך…” – “וכלום איני שווה לך?”… – עונה פרילי בשחוק, שהוא משמע הרבה, הרבה והרבה – – –

אני מתקרצף מחדוה, מחכך בראשי ומשפשף את מצחי – מתירא אני ממש שלא אצא מדעתי, כל כך שתו סבּו עלי החזיונות!… אני מתעורר וקם, ובשביל להשתמט מהם, מדמיונותי, אני מתחיל בקריאת “ברכי נפשי” – ולבי ובשרי ירננו לאל-חי הגומל עלי חסדים טובים ורבים כאלו…

מסלסל אני את פאותי בחדוה וביראת שמים – וכמדומה לי שכבר צומח לי זקן, כאן מתחת לפאות…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!