אברהם הפנר, סופר ואיש קולנוע, נולד בחיפה בד׳ באייר תרצ״ה, 7 במאי 1935 להורים שעלו ארצה מפולין שנה לפני כן. עם סיום לימודיו התיכוניים בבית הספר הריאלי, הנזכר פעמים רבות בספריו, שירת שלוש שנים בלהקת הנח״ל, שבה כיכבו אז אורי זוהר וחיים טופול. למד שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיך את לימודי הפילוסופיה בסורבון בפריז. בשלוש השנים וחצי שעשה בפריז החל לעסוק בקולנוע וגם בכתיבת הרומן הראשון שלו, עיבל (מסדה, 1969). שני תחומים אלה, הספרות והקולנוע, יציינו את הקריירה האמנותית שלו לכל אורכה. אחרי שנתיים נוספות בניו יורק, שאף בה עסק בקולנוע, חזר ארצה ב-1965, ומסוף שנות השישים חי בתל אביב.
    במרכז יצירתו עומדים שלושת הרומנים כולל הכל (1987); אברהם הפנר: ספר המפורש (1991); ואללים (1993), שהיו ביטויים בולטים של הגל הפוסט-מודרניסטי העברי. בסיפורת העברית של שני העשורים האחרונים מעמיד הפנר את אחת האופוזיציות החריפות ביותר לסיפורת של סופרי ״הגל החדש״ (א״ב יהושע, עמוס עוז וחבריהם), המנסים לא רק לגלות את החוקיות הקיימת במציאות, אלא גם מטילים עליה סדר וארגון קפדניים. כמו ברנר לפניו, הפנר מנסה לעצב טקסט שיבטא את מציאות חייו הקרועה, חסרת הארגון והפשר. ההטרוגניות של החומרים המרכיבים את שלושת הרומנים הנזכרים (תסריטים, מכתבים, מסות וכו׳) מעידה על תחומי התעניינותו המגוונים של המספר, אולם הקומפוזיציה של חומרים אלה, עיצובם הגרפי הרב-ליניארי והעובדה שחלקם נמסר במצב טיוטתי בלבד – כל אלה תורמים היטב ליצירת הרושם שהמספר חי במציאות של קרעים-קרעים, מציאות מפוררת ונטולת מבנה וסדר. הרצון להבין את המציאות מוצג ברומנים אלה ככוח ראשוני, אך גיבוריהם רואים בנחמה הטמונה באמנות, במדע או בדת נחמת שווא, מסווה שנועד לכסות כאוס חסר צורה ופשר. לא במקרה נזכר עקרון אי-הוודאות של הייזנברג בכל אחד מהרומנים האלה.
    על רקע ספרות ״הגל החדש״ הם מדגימים את המעבר מן העיסוק ביצרים ובדחפים הלא-מודעים לשאלות קוגניטיביות בדבר זהות האני, אופי הגבולות שבינו ובין העולם, תהליכי התפישה שלו וכו׳. כאן מקומם של הדיונים המפורטים המופיעים ברומנים בחשיבותם של ספרי הילדים, בקיומו או בהיעדרו של רצון חופשי, ובגבולות שבין הריאלי לפיקטיבי. משני ענפיו העיקריים של הפוסט-מודרניזם – הענף המטא-פיקטיבי והענף הפונה אל המציאות ומנסה לתאר אותה כמות שהיא, בלי לייחס לה הנחות מוקדמות של משמעות וסדר – קרובים הרומנים של הפנר לענף השני. גיבוריו מכירים בכך שעל האדם נגזר לחיות בין יתמות למוות, במציאות חסרת פשר, והם מוצאים משמעות לחייהם באמצעות מעורבות בחיי אנשים אחרים. הם אינם דוגלים בעליונות הטקסט על פני המציאות, אלא מתייחסים בחשד גדול דווקא אל הספרות.
    עיסוקו בקולנוע השפיע במידה רבה על סגנון ספריו ועל דרך עיצוב גיבוריו. קטעים רבים ברומן אללים מובאים תחת הכותרת אטום. אלה קטעים קולנועיים-כביכול, שבהם אין המספר חודר כלל לתודעת גיבוריו. זיקת המחבר לקולנוע ניכרת היטב גם בספריו הבאים, בוויתור על הלשון ה״ספרותית״ ובאימוץ טכניקות קולנועיות (למשל, ״דיזולב״ ומעברים חדים מסצנה לסצנה).
    ספריו הנוספים: המחברות של יוחנן שלאכט (1974); עליזה (1998); כמו אבלאר, כמו אלואיז (2001); ארץ קטנה, איש גדול (2002). כמו כן פירסם כמה ספרים בנושאי קולנוע, בהם מהספרות לקולנוע: תיאוריה (1999); קולנוע: תיאוריה (2002); סרטים לא גדלים על עצים: תסריטאות (2002).
    הפנר ידוע לקהל הישראלי במידה רבה בזכות יצירתו הקולנועית. עוד בהיותו בניו יורק ביים שלושה סרטים קצרים, ביניהם המרת הדת המופלאה ביותר של המלט הצעיר, וסרט המבוסס על סיפור פשוט של ש״י עגנון. אהבתו לקולנוע קיננה בו, על פי עדותו, כבר בגיל 17. הוא החל כשחקן (חור בלבנה של אורי זוהר), שיחק בתפקיד ראשי בסרט קצר של אסי דיין (שנגנז) ובסרטו של רפי נוסבאום - המטרה טיראן (1968). החל מסוף שנות השישים החל הפנר לבנות את מעמדו כאחד מיוצרי הקולנוע הבולטים והאיכותיים בארץ, על אף שלא יצר סרטים רבים. סרטו הקצר הרביעי מ-1967 לאט יותר, עיבוד לסיפור קצר של סימון דה בובואר, זיכה אותו בפרס פסטיבל ונציה. בשנות השישים והשבעים הוא נמנה עם קבוצת יוצרי הקולנוע האישי (״הרגישות החדשה״) שיצרו סרטים חברתיים בעלי סגנון אמנותי אירופי-אוונגרדי שהיוו ניגוד לסרטי הבורקס העממיים שפרחו במקביל. סרט בולט במגמה זו היה לאן נעלם דניאל וקס? שכתב וביים בשנת 1972 ונחשב על ידי המבקרים לאחד הסרטים הטובים של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים. בשנת 1971 שיחק בסדרת הטלוויזיה חדוה ושלומיק ובשנת 1977 שיחק בסרט הקולנוע פנטזיה על נושא רומנטי שכתב חנוך לוין. בהמשך עבר ליצור לעולם הילדים. בשנת 1974 החל לשתף פעולה עם הטלוויזיה החינוכית ויצר את סדרת הילדים דלת הקסמים, שעסקה בחינוך הילדים לזהירות בדרכים. תוכנית זו זכתה להצלחה רבה ושודרה בשידורים חוזרים עד שנות השמונים. שני סרטים אחרים שלו, דודה קלרה (1977) ואהבתה האחרונה של לורה אדלר (1990), מהווים הספד לדור יוצאי אירופה הזקנים, דוברי היידיש. דודה קלרה, שנוצר עם יסודות אוטוביוגרפיים על משפחתו, מספר על שלוש דודות פולניות בארץ המשגיחות על אחיינית צעירה. אהבתה האחרונה של לורה אדלר מהווה הספד לתיאטרון היידיש ולשחקניו. דרמת הטלוויזיה שיצר, ארץ קטנה איש גדול (1998), מהווה מבט ציני על מדינת ישראל המשתנה של שנות התשעים ועל מיתוסים ציוניים שלטענתו לא נשאר מהם הרבה. בשנת 2004 קיבל את פרס האקדמיה הישראלית לקולנוע (פרס אופיר) על מפעל חיים בקולנוע הישראלי. הפנר הרצה שנים רבות על קולנוע ותסריטאות במוסדות אקדמיים.  ב-2012 ראה אור ספר בשם אברהם הפנר – ספר התסריטים, המאגד את חמשת תסריטי סרטיו, ראיונות עם הפנר על סרטיו ומאמר של אורי קליין על הקולנוע של הפנר.
    אברהם הפנר נפטר בכ״ד באלול תשע״ד, 19 בספטמבר 2014 כשהוא בן 79 וארכיונו הועבר למכון הקשרים שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

נכתב על-ידי אברהם בלבן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: מוטי קיקיון]