מיכאל גלוזמן, חוקר ספרות, נולד בחיפה בכ״ז באדר ב׳ תשכ״ב, 2 באפריל 1962 להורים יוצאי דרום־אמריקה. גדל בהרצליה ובתל אביב. למד לתואר ראשון ושני בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. ב־1993 קיבל תואר דוקטור בספרות השוואתית מאוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. בשנים 1998–2001 שימש מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, שם גם הקים את כתב העת מכאן לחקר הספרות העברית. ב־2001 התמנה למרצה בכיר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך לפרופסור חבר, ואף כיהן כראש החוג. במקביל הוא מורה מוסמך ליוגה ומנהל את הסטודיו ״יוגה ברחוב העבודה״. מתגורר בתל אביב ובמתת שבגליל.
    מאמרו הראשון, שראה אור בכתב העת Prooftexts (כרך 11, גיליון 3, 1991), עסק בהדרת נשים בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית. ספרו הראשון, מילון אחר (עם האמן גיל נאדר, 1997), מתמודד באופן ביקורתי עם ההגדרות המילוניות להומוסקסואליות ומציע הגדרות חלופיות, לעתים הומוריסטיות, לשורה של מושגים כמו אהבה, זוגיות, מיניות, משפחה וכו׳.
    ספרו The Politics of Canonicity: Lines of Resistance in Modernist Hebrew Poetry (2003) בוחן כיצד מתהווה הקאנון הספרותי בעידן של בניית אומה וחוקר את שיפוטי הערך של הקאנון באמצעות התבוננות במה שנדחק לשוליו. מעבר לעיסוק בהדרה ובשוליות, הספר מציע מבט חדש על המודרניזם העברי, תוך עיון ביצירות שנכתבו במחצית הראשונה של המאה העשרים.
    בספר בעיר ההרגה: ביקור מאוחר (במשותף עם דן מירון וחנן חבר, 2005), שנכתב במלאות מאה שנה לפואמה של ביאליק, בוחן גלוזמן את הגינוי התרבותי של קורבנות הפוגרום בקישינב, שהוקעו על כישלונם להתגונן ולהגן על נשותיהם וילדיהם. זהו ניתוח היסטורי, ביוגרפי ומגדרי של תגובתו של ביאליק לפוגרום – תגובה שהובנה כרגע מכונן בעלייתה של תפישת כוח חדשה: לראשונה חדל המוות בפרעות להיחשב כמוות הרואי על קידוש השם ונתפש כביטוי לחולשה קורבנית.
    ספרו הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה (2007) דן בטקסטים קנוניים של הפרוזה העברית, ממנדלי מוכר ספרים ועד דויד גרוסמן. הספר קורא את המסורת המרכזית בספרות העברית במסגרת השיח הציוני על הגבר היהודי החדש. הוא מתאר את ההמרה בדמות הגבר היהודי: מתלמיד חכם השוקד על תלמודו לדמות החלוץ והלוחם ללא חת, המסמל בגופו את רעיון שלילת הגולה. הספר מברר כיצד הגיבה הספרות העברית לאידיאל הגבריות החדש, והקריאות המוצעות בו מראות שתגובה זו היתה מורכבת ואמביוולנטית.
    ספרו שירת הטבועים: המלנכוליה של הריבונות בשירת שנות החמישים והשישים (2017) זכה בפרס בהט לספר העיון הטוב ביותר. בספר זה מציע גלוזמן קריאה מחודשת בשירת שנות החמישים והשישים, מתוך התבוננות ב״מלנכוליה של הריבונות״, הנובעת מהפער בין החזון הלאומי ובין מימושו.
    במחקריו כותב גלוזמן היסטוריוגרפיה ביקורתית של הספרות העברית. בהשראת תיאוריות פוסט־סטרוקטורליות (שיח מיעוטים, ביקורת פמיניסטית, תיאוריה קווירית ועוד) הוא מנסה לתאר את ההיסטוריה של הספרות העברית מתוך מודעות לכוחות האידיאולוגיים שעיצבו אותה. תרומתו המחקרית מתבטאת בתביעתו שלא לקרוא יצירה ספרותית רק מתוך מערכיה שלה, בניסיון לחשוף את מהותה הפנימית, אלא לקרוא אותה בהקשרים פוליטיים, חברתיים, פסיכולוגיים ומיניים רחבים. למהלך המחקר הזה, שיש לו עוד כמה נציגים מובהקים, בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית ובארץ, יש השפעה של ממש על האופן שבו נחקרת הספרות העברית בעשרים וחמש השנים האחרונות.

נכתב על־ידי יובל פז עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: דניאל צ׳צ׳יק, הארץ]

ספריו: