יערה שחורי נולדה בתל אביב בי״ב בתמוז תשל״ז, 28 ביוני 1977 וגדלה בקיבוץ אפק. למדה לתואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת דוקטורט בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית. כותרת עבודת הדוקטורט שלה היא אבדה עולמית: הפן האמהי ביצירת ח״נ ביאליק. לימדה כתיבה וספרות בבצלאל, בקמרה אובסקורה ובאוניברסיטת תל אביב. ערכה את סדרת הקלאסיקה בהוצאת כתר וכיום (2020) היא עורכת ספרי המקור בהוצאה. בשנת 2017 זכתה שחורי במלגת פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבין-לאומית באיווה, ארצות הברית.
    בשנת 2010 פרסמה בהוצאת עם עובד ספר שירה ראשון (ויחיד עד כה) אצבע, שן, כנף. הספר עוסק בזיכרונות ילדות, ביחסים בין אם לבת ובאהבה רומנטית. סגנונו תואר כאפל ומתוק, והושווה – מבחינת המשקל, החריזה והסגנון הסימבוליסטי – לשירת אלתרמן ובני תקופתו. את השירים כתבה שחורי בגרמניה. בצד אופל היערות וצלליהם, הניכרים בספר, נראית נהייה אחר עומק הנפש ואחר העבר, אל עולם ילדות שאינו מתואר כגן עדן ילדי, אלא כבאר שוקקת של כאבי גדילה, חמלה עצמית והתמודדות עם העולם.
    אחריו ראה אור שנות החלב (כתר, 2013), שבו שלוש נובלות וסיפור קצר. הספר זכה לתשומת לב ביקורתית וזכה בשני פרסים: פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם ופרס ראש הממשלה לספרות עברית על שם לוי אשכול. הנובלות מתרחשות בנוף עירוני, אך לא בעיר מוגדרת בישראל, ויכולות להתקיים בכל מקום. בכך מתרחקת שחורי מהכתיבה הריאליסטית השגורה בפרוזה הישראלית. כמו כן, בנובלות משולבים אלמנטים פנטסטיים, דיסטופיים וסוריאליסטיים. למשל, בנובלה ״שנות החלב״, שעל שמה קרוי הספר, מתוארת עיר מוכת אסון ומוקפת חומה. היא מבוססת על אגדת החלילן מהמלין, החוטף את ילדי העיירה בנגינתו. גם בנובלה נעלמו כל הילדים: ״לא מתוך ייאוש אני מדברת ולא מחמת כאב. השמועות מספרות שיש בעיר מי שבא ומוציא אנשים מביתם ומגודד אותם. לפעמים, כך אומרים, הם חוזרים ונבלעים בינינו. אבל אנשים לא הולכים לאיבוד כל כך מהר. ואם הם הולכים יכול להיות שיש לאן. ובכלל אין זה נבון להיזכר במי שכבר איננו ואין טעם לדבר על החסר״ (עמ׳ 8).
    רבים מהמבקרים ציינו את לשונה הפיוטית והמוזיקלית של שחורי, וראו בה משוררת הכותבת ספרי פרוזה. מבקרים אלו הכתירו את ספרה הראשון בפרוזה כממשיך של ספר השירה שפרסמה שלוש שנים לפני כן. אך הפיוטיות של שחורי מעוררת מחלוקת בין המבקרים: מקצתם מציינים אותה לחיוב ומקצתם כנקודת חולשה בספר, בטענה שלפעמים היא באה על חשבון התוכן והעלילה (ביקורת זו תישמע גם על ספריה הבאים של שחורי אקווריום ושנות העשרים). בביקורות ציינו גם את התחביר המיוחד של שחורי, ואת יכולתה לעבור בתדירות גבוהה בין עבר, הווה ועתיד. למרות ההבדלים המהותיים בין שלוש הנובלות שבספר, כולן עוסקות בדגמים ובשלבים שונים של נשיות בין ילדוּת לבגרות, ובקשר שבין ילדות לאימותיהן.
    ב-2016 ראה אור אקווריום בהוצאת כתר, וספר זה זכה בפרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי. הדמויות המרכזיות בספר, האחיות לילי ודורי אקרמן והוריהן, חירשות. בשל החירשות מנותקים בני המשפחה מהסביבה, ובהמשך הסיפור מתנתקים אפילו יותר, כשהם עוברים לגור בכפר. כשהאחיות מתבגרות הן משתמשות במכשירי שמיעה, המאפשרים לקול לחדור לעולמן, ובעקבות מעבר של דורי לפנימייה הן נפרדות זו מזו, והקשר הסימביוטי וההדוק ביניהן נשבר. הנושאים המרכזיים בספר הם תקשורת והיתכנותה, ומגוון הדרכים שבהן הם נידונים – הלשון, מילים ומשמעותן, קריאה וכתיבה – מעצבות את אופיו הארס-פואטי של הספר. הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור בניו-יורק ב-2021.
    ב-2019 יצא לאור הממואר שנות העשרים בהוצאת כתר, והגיע לחמישייה הסופית של פרס ספיר לשנה זו. הספר מתאר את שנות העשרים לחייה של הגיבורה, את התפתחותה והתבגרותה, את יחסיה עם הוריה, ובעיקר עם אימהּ, את חיפושיה אחר אהבה ואחר ייעודה, את חניכתה בעולם הספרות בארץ ואת התהווּתה כקוראת, כעורכת וככותבת. כמו כן מתאר הספר את חוויותיה של הגיבורה בקיבוץ שגדלה בו ואת חוויותיה בתל אביב, שאליה עברה בעשור השלישי לחייה, ובה התגבשה דמותה הבוגרת.
    הספר כתוב כולו בגוף שני, בחירה יוצאת דופן המאפיינת ספרים מעטים בלבד (הסופרת לורי מור, למשל, כתבה כך סיפורים קצרים, אך לא רומנים). אך הגוף השני בספרה של שחורי הולם אותו, שכן הוא מדגיש את הכפילות בעמדת המספרת, המפרטת את קורותיה בהווה, ממרחק של זמן. בכך מדגישה שחורי את הפער בין מי שהייתה לבין מי שהיא עכשיו, בין מי שמספרת את הסיפור לבין מי שחוותה את הדברים בזמנם. הפנייה בגוף שני גם יוצרת פנייה אינטימית אל הקורא או הקוראת (בעיקר הקוראת), והממואר האישי הופך לממואר קולקטיבי של תקופה. הממואר מייצג אפוא דור, קבוצה שיכולה לראות את עצמה בעיני היצירה. בביקורתו על הספר הדגיש עדן יואל: ״לקרוא לספר שנות העשרים פירושו גם שהספר מדבר על כל מי שהיתה, עודנה או תהיה בת עשרים בישראל״. המבקר ציין זאת כמאפיין יומרני של הספר, שאינו מצליח לממש את עצמו, בניגוד למבקרות אחרות, שהרגישו שחייהן השתקפו בממואר הזה.

נכתב על-ידי רינה ז'אן ברוך עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: מוטי קיקיון]