גיא עד נולדה בט׳ בטבת תשכ״ד, 25 בדצמבר 1963 וגדלה בבאר שבע. אביה, ניצול שואה, היה עיתונאי וסופר (שינה שמו ממרקוזה לעד – מלשון נצח – בכדי לזכור את שעבר). סיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, והשלימה תואר שני בטיפול פסיכולוגי באמצעות אמנות בניו יורק. עבדה במכון גריאטרי בהארלם.
    ספרה הראשון, אגו מלגו (בבל, 1999), מכיל סיפורים קצרים שבהם המציאות האורבנית , המנוכרת והשבעה, מגיעה עד כדי אבסורד. כך, למשל, בסיפור הפותח את הקובץ והנושא את שמו מתוארת אישה, נשואה ואם לשני ילדים, המחליטה להתאבד בלא שמתעוררת בה תחושת אשמה ביחס לילדיה, שכן לדעתה יתמות כשלעצמה אינה גורם העלול לפגוע בהתפתחותם של ילדים. הסתמיות של הקיום האנושי מאפיינת את רוב גיבורי הסיפורים, שאינם מצליחים להגיע לידי ריגוש של ממש משום דבר. בתוך מציאות כזו כל לבני הבניין המרכיבות את הקיום האנושי – נישואים, לידה, זוגיות, אהבה – הופכות לחלקים שווי ערך במעין משחק אינטלקטואלי. סגנון כתיבתה של עד באגו מלגו הולם את תכני הספר: שפה ״רזה״ ודמויות המשורטטות בקווי מתאר גסים, כמעט קריקטוריים.
    ברומן הרימון 7 (2004) נקטה גישה שונה ויצרה עולם רווי רגש וחמלה. הדמות המרכזית בסיפור היא עובדת סוציאלית שחוזרת לארץ לאחר שהות ממושכת באמריקה, ומקימה מעון יום לחולי שכחה. אל הבית המטופח נכנסת קבוצת דיירים מבוגרים, חלקם חולי אלצהיימר, חלקם ״פרומי זיכרון״ מסיבות אחרות. זהו אחד הספרים הבודדים בספרות העברית הנותן מקום של כבוד לזקנים: קבוצת אוכלוסייה מודרת, שהעולם המודרני, השייך לצעירים, אוהב לשכוח. כל אחד מן הגיבורים מעוצב מתוך עמדה אמפתית ומתוך שימת לב לפרטי הווייתו ולעולמו, כפי שהיו לפני המחלה וכפי שהיו לאחר שהמחלה פגעה בו. בתוך כן נחשף גם הריק הרגשי של המטפלת, המוצאת במטופליה משפחה חלופית ושואבת מהם את הכוח לחיות.
    ספר הנוער דן שחור לבן (2011) מספר את סיפור ההתבגרות והגילוי העצמי של נער באר–שבעי יתום מאם שמגיע לחופשה אצל סבתו בתל אביב. עלילת ספרה הבארשבעים (2012) מתרחשת בין באר שבע לתל אביב. גיבורת הספר היא צלמת צעירה הנעה בין עבר להווה ועסוקה בשאלות של יחסי משפחה, זהות ושייכות. המוקד התמטי והפואטי של הספר, החושף ציר יסוד בעולמה הרגשי וההגותי של הסופרת, הוא המלכוד שאליו נקלע האדם המתבונן, הצופה מן הצד – כאן בדמות הגיבורה-הצלמת – ביחס למושאי ההתבוננות שלו. העמדה המרוחקת שלו מאפשרת לו לתצפת ברמת דיוק גבוהה, אך בה בעת היא מרחיקה אותו ממגע של ממש במושאי התצפית שלו, שהם תדיר – ובמיוחד בהבארשבעים – אנשים מאוד קרובים לו.
    ציר יסוד נוסף בעולמה הרגשי וההגותי של הסופרת, המקבל בספר זה ביטוי משוכלל, הוא המתח בין מרכז (תל אביב) לפריפריה (באר שבע) , שהובלע בספרים הקודמים בזיקות המורכבות בין זירות חיים נורמטיביות לבין מקומות הנמצאים בשולי החיים. כך בזיקות בין מעון היום לחולי השכחה בהרימון 7, על הווייתו ושגרת יומו, לבין חייהם של השוהים בו, מטפלים, מטופלים וקרובים , מחוץ לשעריו עול המוסד הזה.
    שני סיפורים פרי עטה כונסו באנתולוגיות ספרותיות: ״המיותרים״ באנתולוגייה תל אביב נואר (2014) ו״סינגל מאלט״ בקובץ עשרים קצרים (2017)
    גיא עד תירגמה ספרים מאנגלית  לעברית והיא כלת פרס ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2010 וספרה הבארשבעים היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2013. מתגוררת בתל-אביב, אם לשניים ועוסקת בכתיבה ועריכה.

נכתב על-ידי בתיה שמעוני ויגאל שוורץ עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה, המכון לתרגום ספרות עברית]
[צילום: דני שיק]

ספריה: