מרדכי גיאורגו לאנגר (Jiří), סופר עברי וצ׳כי, נולד בפראג בי״א באדר ב׳ תרנ״ד, 19 במארס 1894 למשפחת סוחרים יהודית מתבוללת. אחיו הבכור הוא הסופר והמחזאי הצ׳כי הידוע פרַנטישק לאנגר [František Langer] (1888-1965). הוריו שלחוהו לבתי ספר צ׳כיים, אך על-פי עדותו נמשך בחוזקה ליהדות מילדותו, והשתלם בחשאי בגמרא ובקבלה. בקיץ 1913 הדהים את מקורביו כאשר יצא אל העיר בלז שבגליציה המזרחית, והצטרף לחצר החסידית של רבי יששכר דוב רוקח מתוך כיסופים להיטמע במקורותיה האותנטיים של היהדות. גם הפתעתם של הרבי וחסידיו הייתה רבה למראה הבחור המערב-אירופי המשכיל שבחר להסתופף במחיצתם, אך הם קיבלוהו בזרועות פתוחות. כעבור חודשים אחדים חזר לאנגר למשפחתו בפראג, אך דבקותו האדוקה במנהגי היהדות, ואף חזותו החיצונית יוצאת הדופן – חזות של חסיד עבדקן עטור פיאות – עוררו ניכור ולעג בסביבתו. לאנגר שב לבלז, וליווה את חצר הרבי כאשר גלתה להונגריה בשנות מלחמת העולם הראשונה. כל אותן שנים גברה והלכה התעמקותו בתורה, בתלמוד, במדרשים ובקבלה, תוך ספיגת ההווי החסידי באופן בלתי אמצעי. ב-1918 עזב את חצר בלז לתמיד ויצא לווינה, שם למד מספר חודשים ב״פדגוגיון העברי״. בשובו לפראג חל מפנה בהשקפותיו לכיוון הציונות הדתית. הוא התפרנס מעבודת פקידות במוסדות ציוניים, ובד בבד שימש מורה לדת היהודית בבתי ספר צ׳כיים. באותה תקופה קשר קשרי ידידות עם פרנץ קפקא (עמו נהג, על-פי עדותו, לשוחח בעברית), ובמיוחד עם הסופר מקס ברוד.
    ב-1919 החל לאנגר לפרסם מאמרים ושירים בעברית, בצ׳כית ובגרמנית, המשקפים את הסינתזה הייחודית שהתקיימה בין התחומים השונים שהרכיבו את עולמו: תלמוד, קבלה, חסידות, פסיכואנליזה, ספרות העולם, הספרות העברית והציונות. הוא התעמק בתורת פרויד, ופרסם מספר מחקרים בגרמנית הבוחנים היבטים שונים ביהדות לאור הפסיכואנליזה: ״הארוטיקה של הקבלה״ [Die Erotic der Kabbala] (1923), ״תפקידה של המזוזה״ [Zur Funktion der Jücirclehen Türpfostenrolle] (1928), ״התפילין״ [Die Jücirclehen Gebetriemen] (1931). ב-1937 פרסם בצ׳כית את יצירתו העיקרית: קובץ של סיפורי נפלאות חסידיים המוגשים בסגנון פשוט ועממי בשם ״תשעה שערים״ (Devĕt bran). הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות אחדות. ב-1938 פרסם את הספר הראשון בצ׳כית על התלמוד, ״התלמוד: ליקוטים והיסטוריה״ (Talmud: ukázky e dĕjiny). באותה שנה פרסם אנתולוגיה של שירים עבריים מן המאה ה-11 עד המאה ה-18 בתרגום לצ׳כית בשם ״שירי המנודים״ [Zpĕvy zavržených], כלומר שירים שנכתבו על ידי אנשים שהיו יוצאי דופן בשעתם ומנודים מן החברה, או חשו עצמם כך.
    שירו העברי הראשון של לאנגר פורסם ב-1923 בירחון הוורשאי ״קולות״ של אליעזר שטיינמן. בלשונם, בצורותיהם ובאווירתם הדתית משקפים שיריו את השפעת שירת הקודש העברית של ימי הביניים, אך בתכניהם אלה שירים הנוגעים במיגוון של תחומי חוויה אישיים מודרניים. ב-1929 כינס את שיריו בספר קטן בשם ״פיוטים ושירי ידידות״. עם זאת, מאז ראשית דרכו כמשורר חש לאנגר דחוי על ידי מימסד הספרות העברית, ופירש זאת כסלידה מן האופי ההומוסקסואלי הבלתי מוסתר של רבים משיריו. אכן, לאנגר כתב כמה מן השירים הנועזים ביותר על ״אהבת רֵעַ״ בשירה העברית, בתקופה שעצם העיסוק בנושא זה נחשב מביש ומגונה.
    בסתיו 1939 נמלט לאנגר מפראג, ולאחר מסע תלאות בן כחצי שנה, שבמהלכו נהרסה בריאותו ללא תקנה, הגיע לארץ-ישראל. עם בואו לארץ התמסר ליצירה בעברית. הוא התקיים בדוחק מכתיבתו, ופרסם בעיתונות מעשיות חסידיות, שירים, מסות, ורשימות ביקורת על ספרות ותיאטרון. נסיונותיו לדרבן את אנשי הרוח בארץ-ישראל לזעקה על השמדת יהדות אירופה לא עוררו הד. בימיו האחרונים טיפל בשארית כוחותיו בהדפסת ספר שיריו השני, ״מעט צרי״, שהופיע ימים או שבועות מעטים אחרי מותו. הוא נפטר בתל-אביב בה׳ באדר ב׳ תש״ג, 12 במארס 1943. כינוס מקיף של כתביו העבריים הופיע ב-1984.
[כתב: אבנר הולצמן]
[Originally prepared for The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]
[מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה]

ספריו: