קדיש יהודה סילמן, מחנך, סופר ועיתונאי, ממייסדי תל אביב (1909) ושכונת בית הכרם בירושלים (1923), נולד ב-1880 בבוטרימאנץ (Butrimonys בליטאית, Butrimantsi ברוסית), עיירת-נפה בת קרוב ל-2,500 תושבים, רובם יהודים, שבתקופת השלטון הרוסי הצארי השתייכה לפלך וילנה. היה בן זקונים לאברהם-שמעון, תלמיד חכם ובעל טחנת קמח, ושולמית. אחיו הבכור של קדיש יהודה, מנחם מרדכי סילמן (1860־1930), היה גם הוא סופר עברי ומורה בליטא (אביה של בלהה יפה, מורה וסופרת לילדים). מלבדו היו לקדיש-יהודה עוד שתי אחיות, חיה-ביילה ומלכה.
    נטיותיו החינוכיות והיצירתיות-אמנותיות של סילמן ניכרו כבר בגיל צעיר ביותר. הוא למד בישיבת סלבודקה שבקובנה (ישיבת 'כנסת ישראל' מיסודו של ר' ישראל סלנטר), שתלמידיה השתייכו לצמרת העולם התורני. בעודו תלמיד בישיבה החל ללמד ולפרסם בעיתונים העבריים של התקופה. את  מעשה באיש מופת, סיפורו לילדים שיצאו לאור בוורשה ב-1904, כתב בהיותו בן 14 (לימים הפך הסיפור למעשה באביחיל ושלושת בניו, 1928). סיפורו 'אביגדור' (כונס לימים בסנסנים, 1929) זכה להכרת השופטים בתחרות הסיפורים של הצופה ב-1903, בהם הסופר י"ל פרץ, כ'אגדה עממית מלאת שירה […] תוכן מקורי ועמוק'. את רוב יצירתו של סילמן, בתחום הכתיבה לילדים (במיוחד החשמונאים הקטנים, 1911, מחזה שהוצג במשך שנים רבות בבתי הספר בארץ), המחזאות (מגילת אסתר, מחזמר שהיה להיט תאטרלי עצום בשנות השלושים, בהצגת 'האוהל') שירת העם והעיתונאות, אפשר לראות כהסתעפות של הדחף החינוכי שלו: 'דור חדש יצמח על חורבן-תל, עתידנו יזהיר יומם וליל', כתב באחד מפזמוניו הראשונים ('ילדה, ילדתי'), והדור החדש הזה, בחזון סילמן, יהיה ציוני, דובר עברית ובונה את עתידו בארץ ישראל.
    הוא לימד בבית הספר העברי הראשון בווילנה בשיטת 'עברית בעברית' ואחר כך ניהל 'חדר מתוקן' בהומל, רוסיה הלבנה, שרבים מכל רחבי הקיסרות הרוסית הגיעו ללמוד את שיטותיו. 'החדר המתוקן', שהחרדים בעת ההיא כינוהו 'חדר מסוכן', היה ניסיון למודרניזציה של ה'חדר' המסורתי. אף על פי שהממשלה הצארית לא הניחה לניסיון 'החדר המתוקן' להתפשט ולהתפתח, הוא שימש יסוד לרשת 'תרבות' בפולין בין המלחמות ולחינוך העברי המודרני בתפוצות בכלל.
    ב-1905 הוא נשא לאישה את בת עיירתו אסתר הכהן, אם חמשת ילדיו: ימימה (1906־1990; נישאה לסופר שרגא קדרי ב-1934), אברהם (1910־1989), ד"ר ראובן סיוון (1912־1994), פיוטה (נולדה ב-1916) ושולמית (נולדה ב-1921; ב-1944 נישאה למשורר והסופר משה בסוק). שלושת ילדיו הצעירים הלכו בדרכיו והקדישו את חייהם לחינוך ולהוראה.
    ב-1907 עלה לארץ בגפו. היה מזכיר הסתדרות המורים ומורה בבית הספר לבנות ביפו. כעבור שנתיים הצטרפו אליו אשתו וביתו הפעוטה. הוא נמנה עם 63 המשפחות שהקימו ב-1909 את 'אחוזת בית' – היא תל אביב, אולם לא זמן רב התגורר בתל אביב והעדיף לעבור לירושלים. היה בין מייסדי 'הגימנסיה העברית' ברחביה, ירושלים, והורה בה, להוציא תקופה של גלות-מאונס בחיפה בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1916־1918). לימים, עם התמסדות 'הגימנסיה העברית', התברר שסילמן האוטודידקט וגדוש-הידע אינו מחזיק ברשותו – כרבים מהסופרים והאינטלקטואלים היהודים בני התקופה – שום תעודה של סיום בית-ספר או הכשרה להוראה, והוא נאלץ ללמד בבתי ספר יסודיים שלא תמיד היו לרוחו.
    כתיבתו העיתונאית של סילמן חבקה כמעט את כל העיתונות העברית של תקופתו, תחילה במזרח אירופה ולאחר מכן בארץ ובעיתונים ציוניים עבריים בחו"ל. קשה לומר מה היה חזק יותר ב'יצר העיתונאי' שלו: הדחף לכתוב ולפרסם שלא ידע מנוח, צורכי פרנסה (הוא בנה בית על מגרש גדול בשכונת בית הכרם, ומלבד חמשת ילדיו ואשתו פרנס גם קרובי משפחה, שהגיעו מליטא-פולין ללמוד בארץ והתגוררו אצלו) או הרצון לחנך ולהטיף לאידאולוגיה הציונית-כללית שלו ולבקר את העסקנים 'מעכבי הגאולה'. לפחות פעמיים ניסה להקים כתב-עת סדיר משלו: מחיינו (תר"ע – 1910), שאמור היה לבוא על מקומו של החירות ה'ספרדי' ולהוות במה על-עדתית ועל-מפלגתית ליישוב הקטן בארץ ישראל (תוכנן כנראה לצאת כיומון או שלוש פעמים בשבוע); ואספקלריה (יצא כשבועון סדיר בתרפ"ג); במשך כמעט עשרים שנה (תרס"ט – תרפ"ז) הוציא לאור כתב-עת מזדמן לפורים (ליהודים); היה בעורכים הראשונים של הארץ [ייתכן שמידע זה אינו מדויק] והארץ לילדים ופרסם באופן קבוע ומזדמן כמעט בכל עיתון ותקופון עברי שהיה קיים בימיו, בכלל זה דיווח שבועי מהנעשה בארץ בהעולם של ההסתדרות הציונית העולמית ('מכתבים לאח'). הוא כתב על כל נושא שבעולם: על תאטרון בארץ, על פוליטיקה ופוליטיקאים, זיכרונות וחוויות, ותמיד בעט 'קל', מתוך חוש סאטירי ויכולת עמידה על חולשות אנוש, אך לרוב ללא רשעות.
    כתיבת שירי עם, גולת הכותרת של יצירתו, שהיה בה בוודאי יותר משמץ רצון להמשיך את מפעלו של ביאליק בתחום זה, העסיקה אותו רוב שנותיו בארץ ישראל. כבר ב-1910 הוא מכנס כינוס ראשון את ביכורי שיריו בשירים לעם, ובראשית שנות העשרים (שיר לעם) ושוב ב-1927 (זמרי עם - תרס"ז) הוא ממשיך בהוצאת דפרונים של שיריו – עד לכינוס האחרון בלכו נרננה. בעוד שביאליק ניסה על-פי רוב, ובכלים הלשוניים האפשריים של אותה עת אף הצליח, ליצור שירה 'קלה', שהמוטיבים שלה ורוחה עממיים באמת, הרי שמגמת שיריו של סילמן היא לרוב 'רצינית', חינוכית ואידאולוגית – בלבוש הנראה קל. יוצא דופן במקצת הוא שירו הנודע ביותר, 'שם שועלים יש', שבו זוג האוהבים משוחרר, כמדומה, מ'מטען אידאלוגי' ישיר; אך רוב שיריו מבקשים להנחיל את ערכיה של מהפכה רוחנית, שהציונות החילונית ביקשה לחולל – מהפכה שהעלייה לארץ ישראל היא רק נדבך אחד בה. 'מה זה חי ואינו זע?… עמנו חי ואינו זע', משיבה ה'ילדה' ב'ילדה, ילדתי' לחידת הבחור, בנוסח המזכיר את שירת ביאליק ה'רצינית'. סילמן, תוך כדי עיבוד שירי היידיש או כתיבת וריאציה חדשה עליהם, מוחק את הטריוויאלי והיומיומי, המאפיין שירה זו במקורה, ומשתיל בה את הנאצל והרוחני: ב'נא הגידי, ילדתי' הוא יוצר דיאלוג בין אם לבת העומדת לעלות לארץ – במקום השיחה בשיר-המקור בין בחור לבחורה, המוכנה להשתעבד לכל קשיי היומיום ובלבד לשמור על אהבתם; במקום 'חאצקעלע, קאצקעלע' ההומוריסטי-פשטני הוא מותח כבל חשמלי אל 'זיו זוהר עליון', כלשונו, של שמי ארץ ישראל ב'רז כולה, פז כולה, אדמת הסגולה'; ובמקום השימור הסטטי של ערכים חברתיים מסורתיים הוא מסנן אל שיריו – ולעיתים אף מצהיר במפורש - על מערכת יחסים חדשה בין גברים ונשים: ב'אל תתנגד לזכויות הנשים', ובאופן מעניין אף יותר ב'יונה, יונה', שבו – שלא כבמקור היידי – נזכרת האפשרות שאולי סיבה אפשרית למצוקת ה'בת' היא ש'אולי נפשה לאוניברסיטה…'
    את שירת העם של סילמן יש להבין כשירת מחנך ומאמין גדול בריכוז העם בארצו העתיקה ובשינוי ה'חומר האנושי' שבו. בכישרונו ובאהבתו ל'חניכיו' ידע סילמן לשוות מראה קליל ומשובֵב לעניינים כבדים, הרי גורל.
    יהודה קדיש סילמן נפטר בירושלים בי' בכסלו תרצ"ח, 14 בנובמבר 1937, בהיותו בן 57, מסיבוך של סוכרת עם דלקת ריאות.
נכתב על-ידי עידו בסוק, נכדו של ק"י סילמן
[מקורות נוספים: תדהר, קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, ויקיפדיה]