ברל כצנלסון, מורה־מנהיג של תנועת־העבודה הציונית, הוגה־דעות וסופר, נולד בבוברויסק (כיום בתחומי בלארוס) בכ״ט בְּטֵבֵת תרמ״ז, 25 בינואר 1887. כצנלסון היה בנו של סוחר אמיד ומשכיל וחובב־ציון. בשל מחלתו בילדותו לא למד ב״חדר״ אלא לסירוגין והשלים את השכלתו אצל מורים פרטיים. עיקר ההשפעה בילדותו באה מבית אביו, שצירף מסורת יהודית, ציונות ״טבעית״ וליבראליזם רוסי (״אצלנו... מדרש רבה, פושקין ומנדלי היו מעורבים על שולחן אחד״). כבן 12 נתייתם מאביו, וכבר בגיל צעיר חש את עצמו אחראי לכלכלת הבית ולחינוכם של אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו. הוא התכונן לבחינות, השיג תעודת מורה בית, וזמן־מה היה מורה במשפחה כפרית. כל הזמן התמיד בקריאה בספרות ההשכלה בעברית ובספרות המהפכה והמדע ברוסית. הוא התרשם מהמהפכה הרוסית של 1904–1905 והתערה בעולמם הרוחני של המפלגות המהפכניות; הסוציאליזם הרוסי בגוניו ההומאניסטיים (בייחוד בדמויותיהם של הֶרצֶן ומיכאילובסקי) השאיר את רישומו בהתפתחותו הרוחנית; אולם תודעתו היהודית העמוקה מנעה אותו מלהזדהות עמו. בנעוריו ועלומיו ניסה כצנלסון כמעט את כל המפלגות הלאומיות־סוציאליסטיות היהודיות בגולת רוסיה – פועלי־ציון, ציונים־סוציאליסטים (ס״ס) ואחרים, והשתתף בדיונים פנימיים שלהן ובוויכוחים ביניהן בעיר־מולדתו, בקייֶב ובאודסה. זמן־מה היה קרוב־ביותר לחוגי ״התחיה״ (סימיסטים, י״ס), שאליהם נמשך בגלל אופיים הלאומי, להט פעילותם המהפכנית והאקטיוויזם שלהם באירגון ההגנה העצמית נגד פורעים ביהודים. אך בסופו־של־דבר התרחק מהם בשל חוסר יחסם לעבודת ההתיישבות בא״י ויחסם השלילי לתחיית העברית. בכל התנועות הללו מצא מידה של עקרות ודלות־הבנה למצבו הטראגי של העם היהודי בגולה.
    בשובו לבית־אמו קיבל משרת מורה בבית־ספר לנערות עניות מטעם חברת מפיצי־השכלה, ובו לימד ספרות עברית והיסטוריה יהודית ביידיש, וכן פעל כספרן ומדריך לנוער בספריה עממית לעברית וליידיש שנוסדה בבוברויסק. בינתיים גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ־ישראל. ב־1908 כתב באחת מאיגרותיו: ״ ... ברצוני לעשות משהו. ברצוני להיות ניצוץ קטן ... אני נמשך אל אותם עקשנים עמלים ... אשר השליכו הכל מאחרי גוום כדי לנסות ולהתחיל בחיים אחרים, כדי להיפטר מן הגלות״. כדי לעשות זאת באמצעיו־הוא ולא להיזקק בארץ־ישראל לתמיכה, וכדי להעלות אחר־כך את משפחתו אחריו, למד אוּמנוּת – כשוליה אצל פחח, כחרט־ברזל וכנפח בבית־ספר למלאכה באודסה ובבית־יציקה בבוברויסק. חבלי ההכשרה היו קשים עליו מאד, ואי־הצלחתו בעבודה (חוסר ״תבונת־כפים״) גרמה לו דיכדוך־נפש רב. עלייתו נתעכבה בשל מחלת טיפוס, אבל מחלה זו – לדבריו – ״טיהרה אותו מכל סיגי הגלותיות שבו״. בשכר־סופרים שניתן לו מהספריה העממית בעירו בעד חיבור קטלוג ובדמי פרס שקיבל מחברת מפיצי־השכלה, יצא לאודסה והפליג (בקיץ 1909) לארץ־ישראל.
    בימי עלייתו היה כצנלסון ממורמר ורוגז על התנועה הציונית, ששקעה בקטנות, בלאומיות חיצונית ובעסקנות בארצות־הגולה; מיואש היה גם מתנועת־העבודה בציונות, שהפכה ״משרתת מהפכות זרות״; מדוכא היה מפגישות – באודסה, ואחר־כך ביפו – ב״יורדים״ מיואשים, שהיו מלאי לעג ובוז לציונות שהכזיבה. בכל־זאת חש עם רדתו אל החוף ההומה ערבים, ש״זהו החוף האחרון״ שלו: ״כל מה שהיה קודם נגמר״, ו״חוף אחר לא יהיה עוד״. הוא פנה לעבודה חקלאית; תחנותיו הראשנות היו פתח־תקוה, עין־גנים, חדרה וסג׳רה. הוא נפגש עם יוסף־חיים ברנר וא. ד. גורדון, שהיו לו ל״ידידיו העיקריים״ בארץ. הראשון העמיק בו את הרגשת הטראגיות היהודית; השני – את תקוות ההבראה לעם ע״י עבודה גופנית וחקלאית. עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה הירבה כצנלסון לנדוד ועבד בכל חלקי הארץ: ביהודה, בשומרון ובגליל, אצל איכרים, בחוות המשרד הא״י (של ההסתדרות הציונית) ובקבוצות. חיי העוני והתלות של הפועל היהודי במושבה, שהעבודה הערבית הטביעה את חותמה עליה, הורידו בעיניו את הערך של ״כיבוש העבודה״ במשק הפרטי, שהיה אז עיקרון יסודי לתנועת־העבודה. עתה היתה שאיפתו לחתור להגיע להתיישבות חופשית, המתנהלת על יסוד ״עבודה עצמית״ ועל קרקע הלאום. כשנוסדה החווה בכנרת מטעם המשרד הא״י, פנה שמה והיה לדוברם של הפועלים בדרישתם להעמיד את הקבוצה בהנהלתה העצמית – והדרישה נתמלאה על־ידי ארתור רופין.
    ב־1911 נבחר כצנלסון ל״ועד פועלי החקלאות בגליל״ והיה למזכירו, וכשחזר ב־1912 לפתח־תקוה השתתף בהתארגנות פועלי יהודה ונבחר למזכיר ועד הפועלים החקלאים ביהודה; בכל אלה הופיע כבלתי־מפלגתי. פתיחת עבודתו הפובליציסטית היה מאמרו ״מבפנים״ בכתב־העת ״הפועל הצעיר״ (אלול תרע״ב), בקשר לייסוד קופת פועלי א״י, שעורר פולמוס בציבור הפועלים שהודרכו ע״י מרכזי מפלגותיהם בגולה. במאמר זה תיאר את אכזבתו מהציונות וגם ממפלגות־הפועלים, שחבריהן ברובם לא היו עולים, וממרחקי הגולה אמרו להדריך ולהשפיע: ״לא חלק קטן מן הפועלים היהודים אנו אלא איזה דבר יחיד ומיוחד, חי על חשבון עצמו ועומד לגמרי ברשות עצמו, דבר שלם, ושואף להיות שלם – פועל ארץ־ישראלי ... אם בזמן מן הזמנים יבוא כלל הפועלים בא״י בקשר עם איזו תנועה בחו״ל, תהיה זאת רק אותה התנועה העתידה שבמרכזה יהיה לא ״קישור״ ו״עניין בא״י ... אלא עליה, עליה ישרה ... שהאידיאל שלה יהיה ... עליה אישית לא״י ... ודרכה ... דרך העבודה ושיחרור האישיות״.
    בכל אותן שנים הוסיף כצנלסון לעבוד בחקלאות. מ־1914 עד 1917 היה חבר בקבוצת כנרת, מתמיד בענף־הירקות ומשתתף בכתב־העת ״גן־הירק״ (בעריכת אליעזר יפה). בימי המחסור והרעב בשנות מלחמת־העולם הראשונה היה בין יוזמי הקואופרציה הצרכנית, שקרא לה ״המשביר״, וכן היה בין יוצרי הגרעינים הראשונים של קופת־חולים. יחד עם זה היה מרצה בקביעות על הלשון העברית וספרותה, תיכנן ספריה מיטלטלת והוצאת חוברות ״לעם״ ותרגומים מספרות־העולם לעברית. ב־1917 עבר לירושלים וייסד לידה קבוצת ירקנים ומשק־פועלות על אדמה חכורה מערבים.
    כשהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על אירגוני ״החלוץ״ שקמו במקומות שונים באירופה, כתב כצנלסון את איגרתו לתנועת החלוץ (1917), שבה רשם כמין תכנית־פעולה לחברים, שתהא בה משום הכשרה חקלאית ותרבותית גם יחד, כל זמן שעלייתם־בפועל מוכרחה להידחות מחמת המלחמה – ותכנית זו, שתורגמה ללשונות שונות, היתה לקו־מנחה לתנועה. לאחר כיבוש יהודה וירושלים בידי האנגלים היה כצנלסון מיוזמי ההתנדבות לגדוד־העברי, ובאביב 1918 נפגש לראשונה עם חיים ויצמן. תחילה – ועדיין בוועידה הציונית העולמית ב־1920 – היה ביחסו של כצנלסון לוויצמן משום הסתייגות, מאחר שחשש שהלה מייצג את הציונות של היחסנים ונשואי־הפנים הדחוקים ברוחם מן הציונות של העם, וביותר – מזו של ציבור־הפועלים. אולם לאחר זמן התקרבו שני האישים זה לזה ושיתפו־פעולה זה עם זה כחצי־יובל שנים.
    באותה שעה עלה כצנלסון בראש התנועה לאיחודם האירגוני, המקצועי והמדיני של פועלי ארץ־ישראל – רעיון שאותו טיפח כבר מ־1912 ואילך, שאיפת האיחוד שלו ינקה ממקורות ציוניים־מדיניים: לחשל כוח יעיל להגשמת הציונות, אך הוא הושפע – בצינורות שונים – גם מרעיונות סינדיקאליסטיים בדבר מהותו האחידה של ״מעמד־הפועלים״ וחיוב הקשר ״האורגאני״ בין פעולה מקצועית ומאבק מדיני. כבד בוועידה החקלאית ב־1917, הראשונה אחרי המהפכה הרוסית והצהרת באלפור, נשא את הרצאתו ״לקראת הימים הבאים״, שבה קרא למפלגות־העבודה בארץ להתאחד לשם ״יצירת יישוב עובד העומד ברשות עצמו וברשות העם״, ומן הראשונים שנמשכו לרעיון זה היה דוד בן־גוריון, שחזר באותה שעה עם אנשי הגדוד העברי מאמריקה. כצנלסון ובן־גוריון התחילו לפעול יחד להקמת איחוד כל פועלי ארץ־ישראל ועדה של חברי המפלגות ובלתי־מפלגתיים, וכן של מועצות הפועלים החקלאיים ביהודה, בגליל ובשומרון, הטילה על כצנלסון להכין הצעה לאיחוד. תכניתו היתה הקמת התאחדות מעמד העובדים בא״י, ״אחדות־העבודה״, שתהא ענף התנועה הסוציאליסטית בעולם וענף התנועה הציונית העולמית בעם העברי; בכוח עליה עברית רחבה ועממית תשאף לעצב את חיי העם בא״י כ״קהילת עובדים בני־חורין ושווי־זכויות החיה על יגיעה, שליטה ברכושה ומסדרת את עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה״; התנועה תגשים זאת ע״י העברת אדמת א״י ואוצרותיה הטבעיים לרשות העם לאחוזת־עולם, ע״י יצירת הון לאומי, עליית חלוצים שיחיו בה חיי־עבודה, והנחלת הלשון העברית ואוצרות התרבות לכל העם. אולם את שאיפתו השיג כצנלסון רק חלקית: פועלי־ציון (בהנהגתם של בן־גוריון ובן־צבי) והפועלים הבלתי־מפלגתיים (חקלאים ברובם) הצטרפו ל״התאחדות הציונית־סוציאליסטית אחדות־העבודה״, שאישרה בוועידתה הראשונה ב־1919 את התכנית שניסח כצנלסון וקבעה כמטרת הציונות ייסוד מדינה עברית חפשית בא״י; אך מפלגת ״הפועל הצעיר״, בהדרכתו הרוחנית של א. ד. גורדון, נשארה מנגד. יצירתה הראשונה של ״אחדות־העבודה״ היתה הקמת הדו־שבועון ״קונטרס״׳ בעריכתו של כצנלסון. תחילה שררה מרירות רבה בין שני אירגוני־הפועלים, אחדות־העבודה והפועל־הצעיר. בחושו הפראגמאטי נאחז כצנלסון כעבור שנה בהצעתו של יוסף טרומפלדור להקים הסתדרות כללית של העובדים העברים בא״י, בלי לבטל את המפלגות, בסוף 1920 נוצרה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י, ואילו אחדות־העבודה הוסיפה להתקיים כמפלגה. אולם כצנלסון ב״קונטרס״ לא הירפה מן התביעה לאחד את שתי המפלגות, מקודם בארץ ואחר־כך בעולם – תביעה שהביאה להקמת המפלגה המאוחדת, מפא״י, ב־1930, ולהקמת האיחוד העולמי של תנועות פועלי־ציון, צעירי־ציון והפועל־הצעיר ב־1932. אולם מפח־נפשו של כצנלסון היה שלא זכה לראות באיחוד מלא של כל זרמי תנועת־העבודה בציונות.
    עם קום ההסתדרות נתקבלה החלטה להקים עתון יומי של פועלי ארץ־ישראל. כצנלסון דרש שהעורך ייבחר בוועידה הכללית למען תהא סמכותו כסמכות הוועד הפועל ולא יהיה תלוי בשום מוסד. רק לאחר ויכוח ארוך ומייגע נוסד העתון ״דבר״ ב־1925; כצנלסון נבחר לעורך ראשי, והוא הרכיב את המערכת וחילק בין חבריה את תפקידיהם. כצנלסון רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועה, אך את פעילותו כמדריך רוחני של תנועת־העבודה מיזג בפעילותו כמנהיג מדיני שלה ושל הציונות כולה.
    עד מותו קבע כצנלסון יותר מכל אדם אחר את הקֵפה, אָפיה ופעולותיה של ההסתדרות. הוא תבע למזג בה איגודים מקצועיים עם מפעלים משקיים ועם פעולה התיישבותית דינאמית, תוך שימת דגש בפעולה ההתיישבותית. הוא יזם את בנק־הפועלים, קבע את דמותו של ״המשביר״, הקים את האיגוד החקלאי ״ניר״, וניסה – ללא הצלחה – לאחד את התנועה הקיבוצית. נוסף על פעולתו כעורך ״דבר״ ייסד את הוצאת־הספרים ההסתדרותית ״עם עובד״. הרבה דאג למיזוג עדות־המזרח בהסתדרות. מ־1920 ואילך פעל כצנלסון בהתמדה גם בהסתדרות הציונית; הוא היה ציר בכל הקונגרסים, חבר הוועה״פ הציוני, חבר הדירקטוריון של הקק״ל, הוא השפיע השפעה מרחיקת־לכת על מפעליה הכספיים וחישל את ״הברית״ בין תנועת־הפועלים וההנהלה הציונית שבהנהגתו של חיים ויצמן. כצנלסון האמין, ש״אין דרך לציונות מאשר להיכבש ע״י תנועת־הפועלים, ולהשליט בה את רוחה, במשק ובתרבות״ (מנאומו בקונגרס הציוני ה־15, 1927). כצנלסון היה ציוני מדיני מובהק, תלמידו של הרצל. הוא ראה את תקופת ההגשמה הציונית כמוגבלת בזמן, לחוצה מצד התנועה הערבית הלאומית – מזה, ומהתמוטטותו הרוחנית והנפשית של העם היהודי בגולה – מזה. הוא נאבק בכל כוחו נגד הגבלותיהם של שלטונות המנדט, אך לא שאף לקצר את תקופת המנדט, כל עוד ניתן ״לנצלו״. בשנים 1918–1920 שיתף־פעולה עם ז׳בוטינסקי; פניית הרוויזיוניסטים נגד ההסתדרות וייסוד ״הסתדרות העובדים הלאומית״ עשוהו ליריב קשה של התנועה הרוויזיוניסטית. מאבקו נגדה הגיע לשיא אחרי רצח ארלוזורוב; מסתבר, שלאחר־מכן התחרט על העמדה הקיצונית שנקט באותה שעה, וב־1934 ניסה להגליד את הפצע וצידד בהשגת הסכם עם ז׳בוטינסקי בענייני עבודה ופועלים; מרבית חברי ההסתדרות דחו את הצעת־ההסכם. – כצנלסון ביקר הרבה בארצות־הגולה, מפולניה ועד אמריקה – אולם לא היפנה את מרצו לפעולה יהודית בגולה, משום שלא האמין ביכלתו של העם להוסיף להתקיים בתפוצות. מסעותיו (בכללם שליחות אנונימית לקיבוצי ״החלוץ״ הפולני) מכוונים היו לשני תפקידים: דירבון העליה וחישול הכוח המדיני של הציונות־הסוציאליסטית. בפולמוסים הסוציאליסטיים הכלליים היה כצנלסון מתנגד חריף, עקרוני ועקבי לבולשוויזם, על כל גוניו, ולהשפעתו על חוגים מסויימים בתנועת־העבודה בא״י. מאז עלתה מפא״י להנהגת התנועה הציונית (ב־1933) היה כצנלסון יועצם ומדריכם של חברי הנהלת־הסוכנות מטעם מפא״י; אולם הוא סירב להיכנס בעצמו להנהלת־הסוכנות, כדי לא להיות קשור בחובות מנגנון והגבלותיו. בוויכוח על הצעת החלוקה של א״י ב־1937–1939 נמנה כצנלסון עם המתנגדים המתונים: הוא לא האמין ברצינותה של הצעת־החלוקה הבריטית ושאף למנוע פירוד בתנועה הציונית על ״ביצה שלא נולדה״ — ובכך הצליח. לאחר פירסום ״הספר הלבן״ הבריטי (1939) הדריך – יחד עם דוד בן־גוריון – את האגף ״האקטיוויסטי״ במפא״י, צידד בהחרפת המאבק נגד ממשלת המנדט, ובכלל זה התנגשויות אלימות, יזם את שידורי ״קול ישראל״ המחתרתי והקים את כתב־העת ״אשנב״ הבלתי־לגאלי. לאחר פרוץ מלחמת־העולם השניה תמך כצנלסון בהתגייסות לצבא הבריטי, לשם הכשרת כוח יהודי עצמאי. הוא הצטרף לתובעי מדינה יהודית לאלתר (כתום המלחמה), אפילו תוך חלוקת הארץ. השמדת יהודי אירופה הטילה את צלה על שנותיו האחרונות. שלא כרבים מחבריו במנהיגות הציונית והיישוב, שזמן רב הדחיקו את השואה מתודעתם, חש כצנלסון במוקדם את הקף ההשמדה ומשמעותה לגבי עתידו של עם ישראל: ״היטלר מכין בית־קברות לעם היהודי״ (בוועידת ההסתדרות, אפריל 1942) ; ״אני רואה את עצמנו כאילן שגרזן החוטב חטב בו לארכו וכרת את מחצית גזעו ... היחיה העץ?״ (במועצת מפא״י, יולי 1944).
    כצנלסון הצמיד למשמעותה המדינית והחברתית של הציונות את משמעותה הרוחנית והתרבותית, ולתפקידו כמנהיג – את תפקידו כמורה ומחנך. לבו היה פנוי־ביותר לתנועות־הנוער בארץ ובגולה ולעבודת התרבות של ההסתדרות ושל המפלגה. הרבה כוח וזמן השקיע בטיפול במשמרת הצעירה של התנועה ובסמינריוני־הנוער שלה. מרבית דבריו שבאוסף כתביו הם בעיקרם הרצאות שהירצה ברבים ושאותן עיבד לאחר־מכן למאמרים. לעתים היה מבקר אצל תנועות־הנוער בגולה כדי ללמוד מקרוב את עולמן הרוחני. כצנלסון לחם בכל כוחו, בכתב ובע״פ, בהתבטלות העצמית של תנועת־העבודה הציונית בפני המהפכות הגדולות המתחוללות בעולם. שלא כרבים אחרים, דאג שלא יינתק הקשר בין העם המתחדש בא״י ובין צרכיו וכוחותיו של העם בגולה, ושלא תוחלש הזיקה של התנועה לערכי המסורת של האומה. הוא השתדל לשלב יחד את הקשר לתנועות האנושיות הגדולות לחירותו וכבודו של האדם עם הקשר למסכת התרבות המיוחדת של העם היהודי לדורותיו, וביותר – לספרות העברית החיה. מן המיוחדים בתנועתו היה בדבריו בזכות השבת והמועדים, במלחמתו על כשרות במטבחי ההסתדרות, בהגנתו על מעמדם של החברים הדתיים שבהסתדרות, על שמירת ברית־מילה בקיבוצים ועל יחס של דרך־ארץ והערצה לקדשי־ישראל במוסדות־החינוך של ההסתדרות. כמעטים בדורו בתנועתו היה רגיש מאד לעניין תשעה־באב, ואף לעניין הצום שהכריזה הרבנות בימי השואה באירופה. חלק גדול מזמנו וכוחו בשנותיו האחרונות, בעיצומם של המאורעות הסוערים של הימים ההם, הקדיש לייסודה ופיתוחה של הוצאת־הספרים של ההסתדרות ״עם עובד״, ואותה השתדל לעשות למכשיר תרבותי רב־ערך.
    כצנלסון היה תקיף מאד במילוי תפקידיו הציבוריים, ולפעמים נראה כעריץ בעיני מתנגדיו, ואפילו חבריו. אך תקיפות מעשית זו לא מנעה אותו מלהרהר תמיד במשמעותם של הערכים שלמענם לחם, ולעתים אף לתהות עליהם. עם כל אמונתו ודבקותו בציונות הסוציאליסטית לא נמנע מלבחון את עמידתה במבחן מאורעות זמנו ומלצדד ״בזכות המבוכה״. עליית הפאשיזם והנאציזם בחברה המתקדמת של אירופה המערבית – מזה, ושקיעת המהפכה הסוציאליסטית הרוסית במשטר של רודנות – מזה, הביאוהו להטיל ספק באמיתת תפיסת ההיסטוריה שבה דגלה תנועתו, וספק זה לא הירפה ממנו גם כשזכה לראות בראשית המפנה שחל במהלך מלחמת העולם השניה ובהתקרבות הניצחון על היטלר. בייחוד דיכא אותו הפילוג שחל במפא״י ובקיבוץ המאוחד בעקבות היגררות חלק גדול מחבריהם, בייחוד משכבת־הנוער, אחר קסם הקומוניזם של בריה״מ – תופעה שבה ראה כשלון החינוך הציוני־סוציאליסטי וסיכון כל המפעל הציוני־סוציאליסטי בא״י. מאורעות אלה וגורלו של עם ישראל בשואה, הביאוהו גם לבחון, ולחזור ולבחון, אח יחס הציונות – והציונות הסוציאליסטית בפרט – ליהדות ולמורשת הרוחנית והתרבותית שלה. על מועקת מחשבות אלו ניתוספו בשנותיו האחרונות ייסורי מחלת־לב קשה, וממנה מת בכ״ד באב תש״ד, 12 באוגוסט 1944, בגיל 57. מותו היה אבל ליישוב כולו. חבריו הביאוהו למנוחות בבית־הקברות שבקבוצתו כנרת.
    כתביו של כצנלסון שבהם נכללים מאות מאמרים, מסות והרצאות, יצאו־לאור, בעריכת ש. יבנאלי, ב־12 כרכים (תש״ה–תש״י): וכן 2 חלקים של אוסף איגרותיו, תר״ס–תרע״ד, תרע״ט–תרפ״ב, בעריכת י. שרת (תשכ״א, תש״ל). דבריו על נושאים מסוימים יצאו־לאור בקבצים שונים ; החשוב שבהם – אוסף הערכות על אישים, ״בחבלי אדם״ (תש״ה). על שמו נוסד קיבוץ בארי (ליד עזה) ; וכן נקראו לזכרו המוסד החינוכי־השכלתי של מפא״י ליד כפר־סבא – ״בית־ברל״, ומוסד הכינוסים בכנרת — ״אהלו״.

לארכיון ברל כצנלסון בתוך ארכיון דב סדן בספריה הלאומית

יצירות ברל כצנלסון בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי זלמן שזר עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия]