חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן תש"ע, 8 באפריל 2010

עם צרופה לרגל הכּנס של משוררים ישראליים הכותבים אנגלית, שעורכת מִכללת "אוהלו" בקצרין, רמת-הגולן, היום – 8.4.10 – ובצרופה תרגום חדש של יוסי גמזו לשלוש מתוך 154 הסונטות המפורסמות של שקספיר, מקור ותרגום.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ליטמן מור: חזרתי לגטו וילנה בעקבות המחזה החדש "גטו"

אליהו הכהן: מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע [סיפורו ונוסחו האמיתיים של שיר

"אסירי עכו" שכתבו בכלא עכו זאב ז'בוטינסקי וחבריו למאסר].

אורי הייטנר: "אולמרט אינו ראוי למנהיגות בשל אופיו הרקוב!"

תקוה וינשטוק: למדתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה.

ועוד על "סליחות"" של לאה גולדברג: מיכל סנונית: המשוררת לאה גולדברג היא "הצלע השלישית"! // אהרוני אמיתי: על הבבונג בשיר "סליחות".

רותי מלול: הנדון: פרשת סגן אדם מלול, ציד המכשפות מצד התביעה הצבאית.

אהוד בן עזר: על "ילדים ללא צל", סרטו הנהדר של ברנאר באלטו, קורות ילד יהודי, פרופ' שאול הראל, אחד מתוך 3,000 ילדים יהודים שחייהם ניצלו

אורנה רב-הון: אם לא נאכל קניידאלאך תופחים בפסח ונחשוב באופן חיובי – יש סיכוי שייעצר פיתוח הנשק הגרעיני באיראן!

מרים אהרוני: שתי תגובות: א. הסתר נפש. ב. שכונה חדשה.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

חזרתי לגטו וילנה בעקבות המחזה החדש "גטו" מאת יהושע סובול

אני מברך אותך ליום ההולדת. אני מקווה שתמצא מקום בעיתון בן עזר לביקורת שכתבתי על המחזה החדש וההצגה "גטו" של המחזאי סובול. ב-15 במרס 2010 הוצגה הפרמיירה של המחזה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. קיבלתי הזמנה להצגה כמי שהיה כלוא בגטו וילנה. על ידי ישב הנכד שלנו דורון פאר, אשר באותו שבוע השתחרר מהשירות הצבאי הסדיר בצה"ל.

ב-1984 הוצג המחזה לראשונה בתיאטרון העירוני בחיפה.המחזה הוצג בהצלחה ברחבי העולם, לרבות באוסטרליה וביפאן וזכה להצלחה רבה במיוחד בגרמניה ובאוסטריה.

הביטוי גטו בא מהמילה האיטלקית Ghetto – כינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים ובישובים נפרדים מסוגרים בתוך עצמה מבחינה תרבותית מהעמים. הביטוי גט הוא מסמך הלכתי שבאמצעותו מגרש בעל את אשתו ומסיים את נישואיהם. מקור המילה הוא במשנה ובתלמוד. גט אם כן פירושו הפרדה בין בני זוג. בדומה להפרדה פיזית בין היהודים לגויים?

המחזאי סובול כתב באותו זמן עוד שני מחזות על השואה. אני ראיתי בזמנו את המחזה "גטו" וגם את השני המתאר את פעולות הארגון המחתרתי בגטו וילנה פ.פ.או. (אני הייתי חבר הארגון שדגל בהתנגדות מזוינת לנאצים). יצוין שהמחזה הזה לא זכה להצלחה ואולי היו לזה השלכות למחזה החדש אליו אני מתייחס בכתבה זו.

המחזה החדש קוצר, במקום שלוש שעות לשעתיים עם הפסקה באמצע. קראתי רצנזיות חיוביות על ההצגה שכתבו מבקרים מקצועיים ועיתונאים. אני לא פרשן ספרותי ולא מבקר מחזות. למדנו בתיכון וראינו בדרך חובה מחזות קלאסיים אבל אני מתייחס למחזה כצופה מן השורה וכמי שהיה בזמנו בגטו וילנה מאז הקמתו ב-6 בספטמבר 1941, ועד ה-12 בספטמבר 1943, כשבועיים לפני חיסולו.

מחזאי הוא לא היסטוריון והמחזה לא חייב לתאר בדיוק את האירועים כפי שהתרחשו בזמן אמת. עם זאת כותרת של יצירה לא צריכה להיות מנוגדת לתוכן. (תקן של מוצר אוסר בדין סימון מטעה של המוצר)

ולענייננו: החלק הראשון של המחזה משקף את התקופה והאירועים הלכה למעשה. אני ישבתי מרותק ושמעתי כל מילה. ב-28 בפברואר הוזמנתי, כפי שהסתבר לי כניצול גטו וילנה, לצפות בחזרה של ההצגה. הראו לי – ראיתי קטע קטן המתאר את הקצין הנאצי קיטל עם צלב הקרס על שרוולו, הזכור לי כרוצח מלידה ומחסל הגטו, אשר במקצועו היה שחקן ומנגן סקסופון (את התפקיד הפרובלמטי גילם איתי טיראן ועל כך בהמשך) – ותגובתי הספונטנית היתה: "כן! אני הייתי שם!" – (תגובתי זו צוטטה באותו יום בחדשות בטלוויזיה ובאינטרנט).

עם גמר החלק הראשון אמרתי לנכדי, שישב על ידי: "חזרתי לגטו..!"

נכדי בקר כתלמיד תיכון באושוויץ, הוא קרא את האוטוביוגרפיה שלי, הוא גם שמע ממני על השואה, אבל הוא היה נרגש מאוד ואמר לי: "אני צריך עוד פעם לקרוא את הספר שכתבת."

בהפסקה נשארתי במקום מושבי, ישבתי מכונס בעצמי ושיחזרתי את שתי השנים שהייתי כלוא שם. כלוא אבל לא כאסיר בבית סוהר שמרצה עונש על פי גזר דין של בית משפט. אסיר, אפילו מי שנשפט למאסר עולם, אמור לדעת מתי הוא משתחרר, נידון למוות מודע מתי יבוא קיצו ושמורה לו להגיד את המילה האחרונה.

לי ולשכמותי – לכולנו בגטו הזמן עמד מלכת – הוויכוח הנודע האם השמש מסתובבת סביב כדור הארץ או להפיך היה חסר משמעות. אכן בעדותו במשפט אייכמן אמר הסופר ק. צטניק "חיינו בפלנטה אחרת."

אמרנו שנתיים.בשנה ישנם 365.3 ימים, ביום ישנן 24 שעות, בשעה 60 דקות. בפלנטה הזו אתה חי (כביכול) או אתה מובל לגיא ההריגה, לפונאר, בלי הודעה מוקדמת, או מקבל כדור בראש לאחר שניסית להבריח קילוגרם תפוחי אדמה או פרוסת לחם ונתפשת בשער הגטו על ידי המשטרה, או קיבלת כדור מראש הגסטפו קיטל כאשר נתת לו לפי בקשתו אש ממצית להדלקת הסיגריה שבפיו, ואין סוף אירועים אחרים שהמכנה המשותף לכולם: מחכה לך רצח בזמן בלתי נודע.

אין ספור פעמים אמרתי בגטו בלחש לעצמי (מפחד עינא בישא) הפעם ניצלתי... הבלתי נודע הוא האויב והידיד שלנו. גן העדן והגיהינום שייכים לבלתי נודע. ביום השואה והגבורה הייתי מרצה בפני תלמידי בתי ספר על התקופה שעברתי בגטו ובלחימה נגד גרמניה הנאצית. לא הדגשתי את התנאים הפיזיים הקשים, רעב , צפיפות , עבודת פרך. כנראה מתרגלים לזה. השתדלתי לשכנע את הסטודנטים שהמושג "מה ילד יום" הוא לא אבסטרקטי אלא מושג בחזקת מה צפוי לי-לנו בעוד שעה.

הבלתי נודע רדף אותי שנים. "קיזזתי" את הרדיפה על ידי יצירה ועבודה מאומצת עד כדי שהסובבים אותי לא ידעו שאני ניצול שואה.

הנאצים ועוזריהם הליטאים רצחו כ-70,000 יהודי וילנה, כ-80% – כבר בשנת 1941. המחזה משקף לצופה את אשר קרה לששת המיליונים. אני מניח שהצופה אמור להבין מה זה רצח עם ומה זה "הפתרון הסופי" שבו דגלו הנאצים ודומיהם בעבר ובעתיד חלילה... אני, שאבדתי את המשפחה היקרה שלי בשואה, פרט לשתי אחיותיי שעלו לארץ לפני כן, לא זקוק להמחשה. הכול עומד לי מול העיניים ביום ובלילה, כל שעה, כל רגע. בכל זאת, כאשר אמרתי לנכד "חזרתי לגטו," חיבקתי אותו בחוזקה לוודא "שאנחנו פה."

התנהגותו של יעקוב גנס ראש הגטו היתה שנויה במחלוקת בזמנו בגטו. גנס, כקצין צבא לשעבר, האמין בניצחון בנות הברית על גרמניה. הבעייה היתה מתי יגיע הצבא האדום לווילנה. מתי? – בזמן הבלתי נודע. גנס התמקח עם הגסטפו על גובה המכסה להוצאה להורג, הפקיר זקנים וחולים ושלח אותם למוות, אמנם בלי התלהבות, במקום צעירים אשר סיכויים לשרוד היה יותר גדול.

המחלוקת קיבלה ביטוי מוחשי ב-16 ביולי 1943, כאשר גנס הסכים לדרישת הגסטפו להסגיר את ויטנברג הקומוניסט, מפקד המחתרת פ.פ.או. נגד הנאצים. ואילו מטה המחתרת ראה בהסגרתו צעד ראשון לחיסול הגטו והתנגד לכך. הדבר הגיע כמעט למלחמת אחים. אני, כאיש המחתרת, קיבלתי אקדח והוצבתי בעמדה עם פקודה לירות אפילו בשוטר יהודי אשר ינסה להסגיר את ויטנברג. גם אחרים קיבלו אקדחים. לפי עדות מהימנה של ידידי וחבר למחתרת יולק חרמץ דסלר, מפקד המשטרה חלק מיספר אקדחים לשוטרים היהודים. ובכן, לשני הצדדים היה נשק.

בספר התנחומים ביום רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הרגשתי צורך לכתוב כמה שורות והזכרתי את "יום ויטנברג". לאחרונה כתבתי כמה מאמרים עקב ההתנגשויות בין זרועות השלטון והמתנחלים. גנס חייב היה להחליט ובלית ברירה החליט בניגוד לעקרונות המחתרת. מרבית יהודי הגטו צידדה בגנס. אנחנו, חברי המחתרת, ראינו בגנס לא איש מושחת ומשתף פעולה עם הגרמנים אלא איש ציבור ישר, בניגוד לדסלר מפקד המשטרה.

בספר האוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים", שפרסמתי ב-2005, אני כמובן הקדשתי פרק ל"יום ויטנברג", עם זאת הוספתי פרק על גנס האיש, על גנס ראש הגטו – ממבט של שישים השנים שעברו.

גנס מוצג במחזה כדמות חיובית. את תפקידו מגלם בצורה אותנטית השחקן נתן דטנר. אני שמעתי בזמן-אמת את נאומיו של גנס באולם התיאטרון. במחזה הוא גנס שהיה, הוא לא השתנה. אנחנו השרידים השתנינו עם הזמן.

מחובתי לציין,לזכר אלה שלא שרדו – שגישתנו היא אולי סובייקטיבית. את תשובתם לא נדע ובדיעבד הנושא נשאר פתוח. מניצולים מבורות פונאר שמענו כי היו בודדים, לא בהכרח דתיים, שמילתם האחרונה הייתה "שמע ישראל."

גנס שילם בנפשו, נורה על ידי הגסטפו למרות שהיה יכול להציל את עצמו. כראש השלטון בעל סמכויות בלתי מוגבלות, היתה לו אופוזיציה. גנס רצה לקיים את הגטו כגוף חי פרודוקטיבי לפי האמרה הגרמנית: Arbeit macht das Leben suss – (גם אם המתיקות באה לא מסוכר אלא ממתיק מלאכותי כגון סכרין). הוא קיווה שהניצחון על גרמניה יביא להקמת מדינה יהודית. (גנס היה בצעירותו איש בית"ר ובראשית דרכו בגטו, כראש המשטרה, היה סגנו גלזמן ראש בית"ר בליטא. גלזמן התנגד למדיניות של גנס והיה אחד ממקימי המחתרת פ.פ.או. וחבר המטה).

כראש האופוזיציה מופיע במחזה היידישיסט והסוציאליסט הרמן קרוק. את תפקידו ממלא בחן ובאופן משכנע השחקן אלי גורנשטיין. הרמן קרוק הגיע לווילנה מוורשה ב-1939, בעת פלישת גרמניה לפולין. הוא היה אנטי ציוני וראה, כאיש מפלגת "הבונד", את העיקר במאבק לקבלת זכויות מלאות למעמד הפועלים במדינות במזרח אירופה ובדרום אמריקה. הוויכוח עם גנס גלש מטבע הדברים למישור הפוליטי.

הרמן קרוק התנגד תחילה להקמת התיאטרון בגטו. הוא ראה בגטו בית קברות. אני נסעתי לאחר המלחמה תוך סכנת נפשות לבקר בעיר הולדתי, שם נרצחה כל משפחתי (פרט, כאמור, לשתי אחיותיי שעלו לארץ לפני השואה). לא לנתי במלון בעיירה. אמרתי: "בבית קברות לא לנים."

קרוק ראה במדיניותו של גנס את מימוש האמרה הרומית “Carpe Diem” – ובמקורותינו "אכול ושתה כי מחר נמות". (ישעיהו כב יג ). בגטו וילנה לא מתו ממחלות, לא מרעב. אנשים לא התאבדו. האנשים פשוט נרצחו בפונאר במרחק של 7 קילומטרים ממקום מושבם. היו כמה מקרים שאנשים שנפצעו ביריות אזרו כוח ונמלטו מקבר האחים, מהבורות, ונשארו בחיים.

הכינוי "ירושלים דליטא" רצוי שיוסבר על ידי היסטוריונים בקשר למושבם של יהודי ליטא, מבחינה גאוגרפית, תרבותית, היסטורית בכלל – ושל וילנה בפרט.

איש וילנה – ציוני, מתבולל, קומוניסט, בונדיסט, טריטוריאליסט, סוציאליסט – הוא קודם כל יהודי, שפת אימו יידיש, הוא מדבר יידיש אבל הוא לא יידישיסט.

ממשלת פולין הקומוניסטית (גומולקה) היתה מורכבת ברובה מיהודים קומוניסטים ששינו את שמותיהם לשמות פולנים. כרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות, ביקר בזמנו בוורשה בירת פולין לרכך את השנאה של העם לשלטון. הוא כינה את הקומוניסטים היהודים "אברמוביצ'ים" – שם משפחה טיפוסי יהודי. עם שינוי המשטר הסובייטי הגיעו היהודים מכל המפלגות רובם למדינת ישראל.

בגטו וילנה "לא היה זמן" למלחמת מעמדות. קרוק של סובול נסוג במקצת בוויכוח עם גנס. אבל רק בגלל התנאים ששררו בגטו. כסוציאליסט וכבונדיסט לא שינה את דעתו והוא מנציח זאת ביומן שהוא מנהל לעיני הצופים. (הבונדיסטים, לאחר השואה, נסוגו פיזית מהערכים שלהם והגיעו לארץ, החרדים המחכים למשיח רואים במקרה הטוב במדינת ישראל ארץ שאפשר להגר אליה. כך הצדיקו החרדים את מקומם ברכבת של קסטנר מהונגריה בזמן השואה).

במחזה משתקפת ההתנגדות לנאצים באמצעות הזמרת השחקנית אניה בוקשטיין המגלמת בכישרון רב והמזכירה לי את הזמרת חיהל'ה רוזנטל שהאזנתי לה בתיאטרון של הגטו דאז. השירים של חיהל'ה רוזנטל הפכו לשירים עממיים ותרמו לשיפור המורל. אני, כאיש מחתרת ופרטיזן-לשעבר הייתי רוצה לראות תמונה יותר עשירה של ההתנגדות. הנה בא יום השואה והגבורה, יבואו נא במאים,עיתונאים אנשי ציבור,התקשורת ויעשו זאת לזכר הגיבורים שהיו ואינם. הסרט הצרפתי "התנגדות" על הפרטיזנים היהודים, בפיקודם של האחים בילסקי בבילורוסיה, תרם רבות לתיעוד ההתנגדות נגד הגרמנים, שהצילה הרבה משפחות יהודיות, אני הכרתי אישית רבים מהם.

את התפקיד הדרמטי של ראש הגסטפו קיטל ממלא השחקן איתי טירן. צלב הקרס על שרוולו של טירן מחזיר אותי לימים ההם. אני הייתי שם בגלל צלב הקרס, בגלל קיטל, שחקן ומנגן על סקסופון במקצועו האזרחי, אשר מוצג במחזה פעם כרוצח סדיסט ופעם כאוהד של הזמרת או של גנס. למזלי לא ראיתי את קיטל בזמנו. כאשר שמעתי שקיטל עומד להגיע פתאום לגטו, הייתי רוצה להיעלם לקצה העולם. לשמע השם קיטל, מורר, וייס הנאצים הרוצחים – עובר גם היום רטט בגופי. הופעתו של קיטל משקפת את הזמן הבלתי נודע שתיארתי קודם. לנאצים היו תוכניות מגירה לחיסול הגטאות וראשיהם, כמו גנס, אבל כפי שציינתי הכול היה בלתי צפוי והתרחש באופן פתאומי. אתי טירן משקף את פיצול האישיות של קיטל. הוא מופיע כביכול כמי שמוכן לחזור בתשובה בכדי להינצל. זה היה אולי המצב במערב אירופה [דומני, רק בסוף המלחמה. – אב"ע] – אבל בווילנה רצחו עד היום האחרון. הנאצים שרפו את הגוויות בפונאר בכדי לטשטש את הפשעים.

השחקנים גילמו את תפקידיהם של אלה שהכרתי בצורה אותנטית מאוד. שוחחתי איתם אחרי ההצגה: עם המחזאי והבמאי סובול, עם איתי טירן (לראשונה בלי פחד עם גרמני וצלב קרס על שרוולו) עם גדי יגיל וגם עם הבנות הצעירות הרקדניות.

ובשולי הדברים: אלה ששרדו קראו להם בזמנו "שארית הפליטה". המושג מורכב משתי מילים לא סימפאטיות – שארית ופליטה. המושג הוחלף במרוצת הזמן עם, שיקום השורדים, לביטוי "ניצול שואה". באנגלית Survivor. עד כמה שידוע לי מהניסיון האישי במגע עם הרשויות הגרמניות (אני שלחתי בזמנו את האוטוביוגרפיה שלי "המלחמה על החיים" מתורגמת לאנגלית בבקשה לתרגם את הספר לגרמנית) – המילה שורד בגרמנית הוא Verfolgte נירדף. עד מתי? הגיע הזמן לשנות את המילה-הביטוי הזה. עם השתקמותנו אנחנו לא נירדפים, תודה לאל. אולי מי שהוא מהקוראים יציע מילה או ביטוי הולם. אני במילון לא מצאתי.

היטלר לא רצה להשאיר אף יהודי בחיים . ניצולי השואה נולדו כאילו מחדש לחיים חדשים. זאת הנקמה והניצחון על הנאצים.

בהרגשה זו חזרנו הביתה. אשתי שמטעמי בריאות, לא היתה איתנו בהצגה, חיכתה לנו מאוחר בלילה בדריכות ושאלה כמובן "איך היה ?"

ואני עניתי באמרה הלטינית: Veni Vidi Vici – הלכתי, ראיתי, ניצחתי.

אָמַרְתִי: "רָכְכוּ עַצְמותַי וְרָפַס בְּשָׂרִי,

כְּאַחַד הַלָּזִים, הַמְּשַׁחֵר לַילָה וּמֵלִיל יוֹמו."

וַתְּהִי הַשַּׁיָּרָה, אֲנִי וְכָל אֲשֶר בִּי,

נֶחְפֶּזֶת לְדַרְכָּה בִּמְאֹד, עַד כִּי טָחוּ עֵינֵינוּ מֵרְאוֹת.

וָאָבוֹא אֲנִי אֶל עַצְמִי הֶחָשׁוּך וָאֵעוֹר

שירי זמר אינם רק שורות של מילים שהולבשו עליהן צלילים.

שירי זמר הם מתעדי תקופה. לא פעם אפשר ללמד על פיהם פרקים בהיסטוריה.

עובדה זו מעניקה להם לעיתים חשיבות מעבר לאיכותם הסגולית. במאמר זה אני מבקש לתהות על קנקנו של 'שיר אסירי עכו' (הידוע יותר בשמו 'מני דן עד באר שבע'), ולחשוף את פרטי האירוע שהוא טומן בין שורותיו.

פרשת תל חי שבה ניספו טרומפלדור וחבריו, התרחשה ביום י"א באדר תר"ף (1.3.1920). שמונת הנופלים הקבורים בתל חי זכו להנצחה ולתיעוד מקיף. שמותיהם חרוטים על מצבת האריה השואג והם זכו לכך שהעיר קריית שמונה תיקרא על שמם.

כחודש ימים לאחר האסון בתל חי, ביום הראשון של חול המועד פסח תר"ף (4.4.1920), פרצו מאורעות דמים בירושלים. גם בהם ניספו שמונה (ולמעלה מ-200 נפצעו). על שם שמונת הנספים בירושלים לא הוקם יישוב אף לא שכונה ושמותיהם נותרו עלומים בתודעת הציבור.

בחודשים הראשונים שלאחר אירועים מסעירים אלה, רעשה-געשה הארץ. לא היה זה בעקבות המאורע בתל חי, שתהודתו התפשטה מאוחר יותר והתעצמה משנה לשנה, ורק ברבות השנים היה לסמל ולמיתוס. גם לא היה זה בגין הפרעות שנערכו ביהודי ירושלים בעצם ימי הפסח, שכמותן לא התרחשו ביישוב לפני כן. הפרשה שהיכתה גלים בארץ ומחוצה לה היתה מאסרם של זאב ז'בוטינסקי, מפקד ההגנה בירושלים, ועימו 19 צעירים שנחלצו להגן על יהודי ירושלים מפני המון ערבים שהוסתו בחגיגות נבי מוסה והחלו פורעים במשכנות היהודים בירושלים.

במשך שלושה חודשים תמימים העסיקה פרשה זו את הציבור בארץ, את מנהיגי היישוב, את המימשל הבריטי בארץ, את הפרלמנט האנגלי ואת ווינסטון צ'רצ'יל שר המושבות הבריטי. מדי יום ביומו התפרסמו כתבות וגילויי דעת ותגובות עליה בעיתוני הארץ והעולם. יום ה-26 באפריל הוכרז כיום שבתון, אבל וצום. מברקים נשלחו לרשויות השלטון בארץ ובאנגליה ע"י אנשי ציבור מכל קצות הקשת הפוליטית. אך בעוד שפרשת תל חי הונצחה בעשרות שירי זמר , ובמיוחד הגיבור המרכזי שלה יוסף טרומפלדור, רק שיר זמר אחד הבליע בשמו את זכר פרשת הפרעות ומאסרם של 20 אנשי ההגנה בירושלים. זה היה "שיר אסירי עכו".

ביום שפרצו מאורעות ירושלים ונאסרו 19 הצעירים שביקשו להגן על המותקפים, התייצב ז'בוטינסקי במשטרת ירושלים והודיע כי הוא המפקד האחראי עליהם. לטענתו, מאחר שהגנרל סטורס, מושל העיר, לא עמד בהבטחתו לפנחס רוטנברג ולו עצמו, כי לא יאונה כל רע ליהודי העיר, התחייבה פעילות הגנתית של כוחות יהודיים.

עוד באותו ערב נאסר ונחבש ז'בוטינסקי ב"קישלה", בית המעצר שבמגדל דוד, יחד עם כל חבורת צעירי ההגנה. הם הובאו למשפט בפני בית דין צבאי ונידונו – ז'בוטינסקי ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, והצעירים לשלוש שנות מאסר, גם הם עם עבודת פרך. ראשי המסיתים, המופתי חאג' אמין אל חוסייני ועארף אל עארף – נידונו שלא בפניהם לעשר שנות מאסר. לפני מתן פסק הדין הועברה החבורה כולה מן ה"קישלה" אל ה"מוסקובייה" – בית הסוהר שבמגרש הרוסים בירושלים.

בכך לא תם טלטולם של האסירים. מן ה"מוסקובייה" הם הועברו ברכבת הרחק עד לבית הכלא בקנטרה שליד תעלת סואץ. עוד לא הספיקו להתמקם שם וכבר העתיקו מושבם בשלישית והועברו מקנטרה צפונה דרך לוד עד לבית הכלא בחיפה. כאן שוכנו לזמן קצר עד העברתם ליעד הסופי – בית הכלא בעכו. בכל תחנת דרך ציפה להם קהל רב שעודד אותם בהתלהבות. בחיפה הריעו להם כאלף איש בשירת "התקווה" ו"תחזקנה". באל עריש הגישו להם פועלים עבריים סלים עם תפוחי זהב, ובקנטרה קיבלה את פניהם משלחת של ראשי התנועה הציונית במצרים.

בשבתו בכלא עכו הנציח ז'בוטינסקי את מסע הנדודים ההזוי הזה שלו ושל חבריו בחרוזי שיר:

אלה היו השורות שבהשראתן נכתב מאוחר יותר "שיר אסירי עכו", הפעם לא על-ידי ז'בוטינסקי בלבד אלא בעבודת צוות שלו עם כמה מחבריו לכלא.

על אף שלא הכירו זה את זה טרם מאסרם, ניהלו ז'בוטינסקי וחבריו בינות לכותלי הכלא חיי תרבות עשירים ויצירתיים. הם שמחו לגלות כי מצויים ביניהם אנשים רחבי מחשבה, אנשי רוח ומדע שתרמו כל אחד בתחומו להווי המשותף. בעיני חבריו נחשב ז'בוטינסקי כבכיר ובחיר החבורה והם ראו בו דמות מופת ברוח ובמעשה. על פי עדותם הוא ריתק אותם בשיעורי ספרות על צ'כוב וגורקי ובשיחות על הרצל ואחד העם, חידש מונחים עבריים לתרגילי ההתעמלות שערכו בחצר הכלא, לימד אנגלית, החל לתרגם את "מרובעים" של עומר כיאם ואת הקומדיה האלוהית של דנטה, ויחד עם חבריו תירגם בתקופת שהותו בכלא שבעה סיפורי בלשים של קונן דויל. להרצאותיו של ז'בוטינסקי נהרו גם אורחים מן החוץ, "שומעים חופשיים", שדרשו וקיבלו רישיון מיוחד להאזין לו. – "כל יום הרצאה שלו היה לשומעיו יום חג" – העיד מאוחר יותר אסיר עכו אריה אלקלעי, מורה, סופר ומתרגם.

בין חברי הקבוצה התבלטו הבוטנאי אפרים רובינוביץ (לימים פרופ' אפרים הראובני) שנשא בפני חבריו הרצאות על עצים ופרחים, על "השקפת ישעיהו הנביא על דרכי הגנת הארץ" וכן ערך להם היכרות עם צמחי חבל עכו שליקט תוך כדי שיטוטיו מסביב לבית הכלא. דוד מרכוס ואריה אלקלעי ניהלו יומן אישי על תקופת מאסרם, המורים שבתאי שכנאי וישראל דרצ'ינסקי חיברו שירים. בין לבין נהגו כולם לשיר משירי הארץ – "בשוב ה'", "שאו ציונה נס ודגל", והלהיט הטרי "הבה נגילה" – בלוית "תזמורת" של צלחות, כפות ומזלגות.

בעקבות לחץ הציבור והיות ז'בוטינסקי מיוזמי הגדודים העבריים שלחמו יחד עם הצבא הבריטי בכיבוש הארץ, המתיק המפקד הצבאי העליון הפילדמרשל אלנבי את גזר דינם של 20 אסירי עכו והעמידו על 3 שנים לז'בוטינסקי ו-6 חודשים לחבריו, ואף ביטל את עבודת הפרך. בפועל ישבו האסירים בכלא שלושה חודשים בלבד. זמן קצר לאחר שהתמנה הלורד הרברט סמואל למשרת הנציב העליון (הנציב הראשון ליהודה) הוא העניק חנינה לאסירים וציווה על שיחרורם. לימים צייד הממשל הבריטי כל אחד מהאסירים בכתב זיכוי מוחלט מן ההאשמות.

בין כתלי הכלא ביקש ז'בוטינסקי לחבר שיר מספד להנצחת זיכרם של הרוגי תל חי. או אז הוא פנה לאחדים מחבריו לכלא, שכבר התנסו בכתיבת שירים, וביקש כי יתרמו איש את חרוזו לשיר בעוד הוא יהיה המסגנן הסופי של היצירה המשותפת. כך נולד השיר שכונה "שירת האסירים". אחר כך נקבע שמו כ"שיר אסירי עכו".

יש לשער כי רבים מאלה השרים אותו אינם מבינים אל נכון את פשר שמו ותוהים כיצד שיר על טרומפלדור וחבריו בתל חי קשור באסירים ובעכו. לאורך כל השנים שבהן נפוץ השיר הזה ברחבי הארץ, איפיינו אותו שיבושי מילים ולחן. בערבי שירה בציבור מושר השיר בווריאציות אין ספור, הכול לפי עורך השיקופיות. כך, למשל, נוהגים לשיר את המשפט השני של השיר: "דם עברי רווי לשובע". (וראו כך גם ברשימתו של אורי הייטנר "לנו לנו לנו – ז'בוטינסקי", חדשות בן עזר 530). זוהי טעות נפוצה. מאימתי דם יכול להיות רווי? מחברי השיר התכוונו לומר שהאדמה כולה ("ניר והר וגיא") רוויה בדם, ובעצם כתבו: "דם עברי רָווּ לשובע". לימים, כשהתפשט השיר בכתב יד, ניקד מאן דהוא את האות ו"ו במילה רָווּ בשורוק, שהתפרש כאות יו"ד בסוף המילה, ומאז שרים בכל הארץ על "דם עברי רווי".

שלא כמו רוב שירי תל חי, המספרים על טרומפלדור ומעשה גבורתו ("בגליל בתל חי", "עלי גבעה"), "שיר אסירי עכו" רומז תחילה לגיבורי תל חי בכללם – "חורשי תל חי", ורק אחר כך, בבית השני, הוא מתייחס ספציפית לטרומפלדור, אם-כי לא מזכירו ישירות בשמו אלא כ"שומר גבול ארצנו / גיבור גידם." המשפט המתאר את מקום קבורתו: "נסתר בקבר שומם" שונה במרוצת השנים ל"עומד קבר שומם," שכן כאשר נכתב השיר מקום קברו לא בלט בשטח.

"שיר אסירי עכו" הופיע לראשונה בדפוס בכתבה על "הלילה האחרון במבצר עכו" שהתפרסמה בעיתון "דואר היום" (שנה ב' גיליון רל"ב, כ"ז בתמוז תר"ף) בחתימת "אסיר עכו". כעבור חודש שב ונדפס בשם "שירת האסירים" בגלוית דואר מיוחדת שהפיץ בארץ המו"ל הפרטי י"ש סגל מראשון לציון.

יחד עם "שיר אסירי עכו" התפרסם גם השיר "בגליל בתל חי", שיוחס במשך עשרות שנים לזאב ז'בוטינסקי, עד שבתוכנית הרדיו "מי יודע" (1965) נחשפה לראשונה זהות מחברו, איש השומר הצעיר בעיירה טורקה בגליציה – אבא שנלר, שבארץ שינה את שם משפחתו לחושי ולימים כיהן כראש עיריית חיפה.

המצבה המפורסמת של האריה השואג הוצבה בתל חי רק כעבור ארבע עשרה שנים. פיסל אותה אברהם מלניקוב, יליד סרביה ואיש הגדוד העברי, שנענה להצעתו של הלורד מלצ'ט להקים אנדרטה על קברו של טרומפלדור. "שיר אסירי עכו" דיבר אל ליבו של מלניקוב, אשר נטל חלק בהגנת ירושלים במאורעות תר"ף. את מחאתו על מאסרם של ז'בוטינסקי וחבריו הביע בכך שניתץ את הפסל של הגנרל בולס, ראש מינהל הכיבוש הבריטי בארץ, שעמד לפני השלמתו.

לקראת המשימה עבר מלניקוב לגור במטולה ובמחצבת השיש שלה בחר,יחד עם יצחק שדה, אבן אפורה לפסל. שמונה שנים תמימות עבד על חציבת האבן שמשקלה הגיע לשני טון, כשהמטרה מקדשת עבורו את כל האמצעים, ובמרוצת עבודתו אף נסע במיוחד למצרים כדי לעקוב אחר אריות בגן החיות של קהיר (ונשרט עמוק בחזהו מציפורניו של אחד האריות שביקש לבחון מקרוב).

לבסוף, באחד הימים הגשומים של פברואר 1934, הוסר הלוט מעל פסל הארי השואג מזרחה בטקס שנכחו בו בין היתר ביאליק, יצחק בן צבי, וחברי "השומר". היה זה מעמד מרגש כאשר לטקס, לזכרו של מי שנחשב אז הגיבור הלאומי, הגיע המשורר הלאומי ואיש לא העלה על דעתו כי עמד אז בחדשי חייו האחרונים.

את "שיר אסירי עכו" הלחין יוסף מילט (1889-1947), שאפשר כי ראוי הוא לתואר "הנשכח" בין חלוצי הזמר העברי בארץ. הוא הגיע לארץ בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה כחייל יהודי בצבא האוסטרי, ועם נסיגת הצבא נטש אותו ונשאר בארץ. הוא כיהן כמורה לזמרה בבית הספר "תחכמוני" בתל אביב וכן לימד בקונסרבטוריון "שולמית". כשהוזמן הנציב הרברט סמואל לבקר במושבה פתח תקווה בשנת תרפ"ב, מיד לאחר אישור המנדט הבריטי ע"י חבר הלאומים, קיבלה את פניו מקהלת "הזמיר" בניצוחו של מילט בשני שירים: "אלגיה" ("על מלוא רוחב ים התכלת") למילות טשרניחובסקי והמזמור "בצאת ישראל ממצרים" – שניהם בלחנו של מילט. דווקא "שיר אסירי עכו" לא הושמע בפני מי שחנן בזמנו את ז'בוטינסקי וחבריו.

שירי תל חי לא נחשבו לנחלתו של פלג זה או אחר ביישוב. שרו אותם אנשי כל התנועות והזרמים מקצה עד קצה, הן בארץ והן בקהילות היהודיות בתפוצות והם נדפסו בחוברות שהוקדשו ל"יום תל חי". מי שמצא לנכון לאמץ את יום י"א באדר כיום תל חי היה יהודה שרתוק (שרת), איש עין חרוד ואחר כך יגור. הוא גם הלחין את שיר תל חי – "כחזון תוחלת", שחיבר דוד שמעוני. שירי תל חי הופיעו בשירוני כל תנועות הנוער. על מחברי השירים ומלחיניהם נמנו אנשי ימין, שמאל ומרכז, חילוניים ודתיים. רק האיות של השם טרומפלדור השתנה בהתאם לעמדה הפוליטית: בתנועות "השומר הצעיר", "הנוער העובד" ו"המחנות העולים", שרו על טרומפלדור, ואילו ב"בית"ר" אייתו תרומפלדור, על פי ראשי התיבות של שם התנועה - "ברית יוסף תרומפלדור".

ייאמר מיד כי "מני דן ועד באר שבע" לא היה שיר הזמר הראשון ששיקף את מִנְעַד ההתיישבות בארץ. קדמו לו ציוני גבול גיאוגרפיים ברוח זו ששילב קדיש י. סילמן בשני פזמוניו: "מקוסטינה עד ראש פינה" ו"מרוחמה עד מטולה" (בשיר "פז כולה, רז כולה"). אחריו חיבר הסופר והמחזאי מרדכי ברנשטיין את השיר "מדן ועד אל עריש נסול לנו כביש," שהיה, למרבית הפלא, אחד משירי תנועת "השומר הצעיר" עוד לפני קום המדינה. אין לדעת אם ביקש המחבר להרחיב את תחום היישוב עד אל עריש על פי הסכם גבולות הארץ משנת 1906, או שמא נלכד בשבי החרוז.

כעבור זמן תחם אלתרמן את גבולות החריש בארץ "ממורדות הלבנון עד ים המלח" (בשיר "בהרים כבר השמש מלהטת"), ואורלנד הריץ את הטנדר של הנוטרים "מגדות ים המלח עד עין המפרץ" ואילו את אהבתו פרש "מעזה עד חניתה". בשיר "ערן" קבע משה אביגל (בלחנו של נרדי) כי "מבאר שבע ועד דן אין בחור כמו ערן" וברוידס פסק: "מדן ועד באר שבע ירחבו גבולים" ללחן של מרק לברי. אלה היו המתונים שבחבורה.

הסופר עבר הדני, שנהג לשיר במוצאי שבת על "אליהו הנביא... אליהו הגלעדי" היפנה את הזרקור מזרחה ובישר לבני הנוער "הגלעדה נעלה" בשיר שחיבר לצלילי עמנואל עמירן. גם אהרון אשמן חצה את הירדן אל תחום שבט גד, ראובן וחצי שבט המנשה, ושר בלחן של מרדכי זעירא: "ככה כך ולא אחרת / ים תיכון וים כנרת / גם בשן וגם גלעד / מני אז ועדי עד." הפלמ"ח צעד לצלילי המנונו "ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר", ולא נחה דעתו עד שהציג בתש"ט את המנעד העדכני של גבולות הארץ: "מני דן ועד ים סוף" – בשירו של חיים חפר "הי דרומה לאילת".

מי שחנך "שירת גבולות" זו היה השיר "יה ליל", שיר זמר ערבי מקומי, שתחילה הותאמו לו המילים הבאות:

כעבור זמן התפשט השיר בארץ בסדר מילים שונה ולימים השלימה לו המשוררת המלחינה שרה לוי תנאי שני בתים נוספים המציבים גבולות חדשים-ישנים לזמרת הארץ – מנוף החרמון עד גאון סיני. לחנו שימש כאות שידור ב"קול ישראל".

אני מבקש להגיב על מאמרו של אורי הייטנר, "האיש שמקשיבים לו" [גיליון 531]. ציטוט: "כאשר מתקיים דיון על חינוך בישראל, מיד עולים ההישגים הנמוכים והמבישים של תלמידי ישראל, שהנם מהנמוכים ביותר בעולם המערבי. אי אפשר שלא להיזכר, שהיו פעם ימים אחרים, שבהם בכל המדדים והמבחנים תלמידי ישראל היו הראשונים בעולם, שנה אחרי שנה. היום, כאשר מדענים ישראליים זוכים בפרסי נובל לרוב, הם מבכים את מצבן של מערכת החינוך ושל מערכת ההשכלה הגבוהה, בהשוואה למערכות שבהן הם גדלו ובזכותן הגיעו להישגיהם.

"כאשר משווים בין התקופות, עולה תמונה מפתיעה – היום, כאשר האתוסים המובילים של מערכת החינוך בישראל ושל החברה הישראלית הם המצויינות והתחרותיות, ישראל נכשלת בתחרות ונעדרת מצויינות. ימי המצויינות, שבהם ישראל ניצחה בתחרות העולמית, היו הימים שבהם האתוסים המובילים במערכת החינוך ובחברה הישראלית היו השיוויון, הצדק החברתי, הערבות ההדדית, החלוציות, והצנע לכת.

"לא הכל משכילים לנסח זאת כך, אך רבים מתחילים להבין זאת. אין זו נוסטלגיה מזוייפת בנוסח 'גם הנוסטלגיה היא לא מה שהיה פעם.' נהפוך הוא, יש היום דברים רבים, הטובים לאין ערוך מאשר באותם הימים. אבל עם עובדות אמפיריות קשה להתווכח."

אין זו נוסטלגיה מזוייפת? אח... היו ימים. ייתכן שאכן הנוסטלגיה שמציפה את הייטנר אינה מזוייפת אך אין ספק שהזיכרון בוגד בו קשות. או שמא אנו עדים לדיסונאנס שבין הנוסטלגיה למציאות...

האם כיום האתוסים של מערכת החינוך הם באמת מוכווני הצטיינות? – לעומת העבר שבו חתרנו לשיוויון בכול? ואני חשבתי שהקיטורים הקבועים הם, שהמערכת כיום היא נגועת בינוניות וגם מקדשת אותה. בכל אופן גירוד קליל של המעטה הנוסטלגי של החברה האידילית בישראל בשנות החמישים והשישים יגלה מיד, שהיו אלה שנים, שבפועל המצויינות בכל תנאי היתה נר לרגלי המחנכים והמנהלים – בוודאי שבבתי הספר התיכוניים – והפערים החברתיים בין "צפונים" ל"דרומים" (מושג שנטבע בשנות החמישים ושימש כמבחין תרבותי ולא רק סוציולוגי) היו בשיאם.

בשנות השישים המוקדמות רק כ-40% מכלל בוגרי כיתות ח' עמדו במבחני המיון לתיכון העיוני – הסקר. הצלחה במבחן זה אפשר להתקבל לתיכונים העיוניים העירוניים והפרטיים, ולזכות בשכר לימוד מדורג. בתל-אביב-יפו, שלה היתה מערכת החינוך המשוכללת בארץ, רק כ-65% מהתלמידים בתיכונים אלה זכו לסיים את כיתה י"ב, והורשו לגשת למבחני הבגרות. שיעור ההצלחה במבחנים אלה עמד על 85%-94%. דהיינו, על מנת להגיע לשיעור כה גבוה של עמידה בבחינות הבגרות הופעלה מערכת סלקציה חמורה ואגרסיבית, שהתקשתה להכיר בשונות אינטלקטואלית ורגשית, והתקשתה להתמודד עם פערים חברתיים. אלה הן "העובדות האמפיריות" של התקופה הנוסטלגית, ולא הנוסטלגיה עצמה כ"עובדה אמפירית".

זוהי הסלקציה שאחראית כביכול להצלחתם של בודדים להגיע לפסגה המדעית בימינו ולזכות את עצמם בכבוד פרס הנובל, ומאפשרים לנו להתמוגג מנחת עמם. אולם האם אין דרכים אחרות לבצע סלקציה? לדוגמא – "ברירה טבעית". ולמרות ששיעור ההצלחה בבגרות ביישובים מבוססים היה בשנת תשס"ז רק 66.9%, האם במכוני המחקר דהיום, באוניברסיטאות, יש פחות תלמידים ופחות מתמודדים על מקומות מחקר מאשר בשנות ה-60 הנהדרות? בוודאי שלא.

איני מתכוון להגן על מערכת החינוך הנוכחית. אני מכיר אותה מלבר ומלגו ומכיר בחולשותיה הרבות. אבל גם בתקופה שכזו, בעת שכביכול אנו נשרכים מאחור במבחנים בין-לאומיים (דרך אגב, אני לא נתקלתי במבחנים משווים משנות החמישים והשישים בין תלמידינו יפי הבלורית והתואר לבין הנוער בעולם. ייתכן שכבר אז היו קיימים? מסופקני). יש מאבק אדיר על כל מלגת מחקר, ורבים חייבים למצוא עתידם מחוץ לארץ הקודש. גם בריבוי ניתן לבצע סלקציה, והבעייה דהיום הם תקציבים למוסדות המחקר, למלגות לחוקרים, ולא מצאי החוקרים.

ומאחר שהציטוט שהבאתי דלעיל שימש את הייטנר לקבול על ירידת הדורות ולערוג אל ענק חינוך כאהרון ידלין, שכביכול בתקופתו היה "תור זהב" במערכת החינוך, הרי שכדאי לדעת, שלפחות ידלין לא שקוע בנוסטלגיה מזוייפת, והוא נכון להודות, שלא כל הנוצץ זהב הוא. בראיון לביטאון הסתדרות המורים ב-22 במאי 2006, בהגיעו לגבורות, ענה ידלין לשאלה על אודות ההשגים הנמוכים של התלמידים דהיום במבחנים בין-לאומיים:

"אינני בטוח, שההשוואות הבינלאומיות נכונות. בשנות השישים למשל, היינו בראש טבלת ההישגים הבינלאומית, אבל חלק גדול מהילדים לא הגיעו כלל ללימודים בתיכון. היום, כשכל הזמן מנפנפים לנו בהישגים הנמוכים, שיעורי הנשירה אצלנו ממערכת החינוך הם מהנמוכים בעולם, ושיעור בוגרי התיכון הוא מהגבוהים במערב. אז יכול להיות, שהעובדה הזו מורידה מעט את הרמה הכללית במבחנים, אבל בעיניי זה מחיר ששווה לשלם. יחד עם זה, אני סבור שצריך להמשיך ולחתור גם להישגים ולמצוינות."

מן הראוי הוא שאדם – גם פובליצסט – הבא לדון בסוגיות תלויות היסטוריה, ישקיע קצת מאמץ על מנת ללמוד את הסוגיות שבהן הוא דן. אחרת נהיה נדונים לנצח לבוסס במי האפסיים של הדיון הציבורי בארץ.

"אולמרט אינו ראוי למנהיגות בשל אופיו הרקוב!"

אני מצהיר מראש שאיני בר דעת. שהרי איני מבין בשום אופן, איך נסיעה למסעות הרצאות בחו"ל, הממומנת פעמים אחדות בידי מספר ארגונים שבפניהם מרצה המרצה, ובדרך זו מימון נסיעות פרטיות לחו"ל של בני משפחה, אינם שחיתות מן הסוג הגרוע ביותר. אני כנראה דפוק, אך משום מה מעולם לא שמעתי על שיטות הניקוד למיניהן, מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שימוש פרטי בהם. כנראה שמה שכל אזרחי ישראל יודעים, איכשהו אני הדפוק איני יודע.

אם אתה צודק בהבחנותיך, הרי שכל אזרחי ישראל מושחתים, ואז הם ראויים לאהוד אולמרט כראש ממשלתם, ו"הרדיפה" שרדפו אותו היא צביעות. לי נדמה, שהאובססיה שלך לאולמרט, שמעולם לא הבנתי מה הסיבה לה ואיני בטוח שאתה מבין זאת, משבשת לחלוטין את שיפוטך המוסרי בכל מה שנוגע אליו. ואני מאמין, שגם אתה, כמו מרבית אזרחי ישראל – בדומה לי, לא היית מעלה על דעתך לנהוג כפי שנהג אולמרט. אולי אני תמים, אך אני מאמין שרוב אזרחי ישראל הם אנשים הגונים וישרים, ואני בטוח שגם אתה כזה.

לגבי עו"ד קורב – מותר לבקר את בית המשפט, ואלמלא היה התובע של אולמרט, אף אחד לא היה עושה עניין מהדברים שאמר. אוקיי, אז הוא הושעה לאיזו תקופה, וגם זה לא בצדק. והגיעה השעה לסיים את הפרסה הזאת ולאפשר לו לחזור לעבודתו. ביקורת כלפי בית המשפט, אין משמעותה אי אמון בבית המשפט. הטיעון הלוגי שלך בקשר ל"חצוף הזה" וכו', נובע אך ורק מהסיבה שהנתבע הוא אולמרט ותו לא.

דבר אחד אף פעם לא הסברת – על מה ולמה "נרדף" אולמרט הצדיק. בשם איזה אינטרס? האם אתה באמת חושב שהאינטרס של צמרת המשטרה והפרקליטות הייתה להמליך את נתניהו במקומו? נדמה לי שגם אתה לא חושב כך. משום מה, בכל מה שקשור לאולמרט – הן באשר לקלקול המוסרי שלו, והן באשר למדיניות שלו, אתה לוקה בעיוורון.

באשר לדרכו המדינית – מאיפה אתה לוקח את ההערכה, שכל מה שאמר, כל מה שעשה, כל ההצעות שהציע לסורים ולפלשתינאים, המו"מ עם סוריה שניהל בניגוד לרצונו של בוש שראה בכך פגיעה במאבק שלו בציר הרשע, הם תרגיל אחד גדול, ושלא הייתה לו כוונה לבצע את כל שהציע. על סמך מה? ואם אתה צודק, ואתה לא – איזה היגיון יש במדיניות כזו, שבה ישראל מראש מוותרת על כל טיעון שלה מול דרישותיהם; רק כדי שהם ידחו והעולם יאשים אותם שאין שלום? ואם היו מפתיעים אותו ומקבלים את הצעותיו, הוא היה אומר "פוס, לא התכוונתי"? אשמח אם תתייחס גם לעדותו של רון פונדק אותה ציטטתי בגיליון הקודם.

ולשם הבהרה – אני מפריד בין עמדותיו המדיניות של אולמרט לבין היותו אדם מושחת. גם אילו היה ישר כפלס, הייתי מתנגד לדרכו המדינית, וגם אילו דרכו המדינית הייתה זהה לעמדותיי, הייתי סבור שאין הוא ראוי למנהיגות בשל אופיו הרקוב.

אהוד: לאור שתי המילים האחרונות בתגובתך האובססיבית – אינני מוצא טעם להתווכח איתך. אתה כנראה כמו הקב"ה השופט כל הארץ והנמצא מעל לכל שופט.

ראשית ברכות לפסח, חג שמח וסדר נעים. וכמובן ברכות ליום הולדתך. אמנם 74 אינו תאריך עגול וגם לא תאריך מופלג, אבל מגיעות לך הרבה ברכות. כבר התרגלתי כל כך לעיתונך שהדבר הראשון שאני עושה בבקרי שני וחמישי – הוא לפתוח את המחשב ולחפש את העיתון של בן עזר. אם חלילה לא תוכל לשאת יותר במשא (וזה באמת משא גדול לכתפי איש אחד, שהוא גם העורך, גם הכותב, גם המגיב וגם השולח) יחסר לי העיתון מאוד, לקריאה – וגם לכתיבה. אז המשך במרץ ובתנופה שלך עד מאה ועשרים. טוב, נתפשר. עד מאה.

גם אני למדתי ב"גמנסיה אחד העם" בפתח-תקווה, עליה כתב לא מכבר אביחי פאוזנר, בגיליון 526 של המכתב העיתי.

אמנם, למדתי שנים לפניו, אבל חלק מהמורים שהוא מזכיר, לימדו כבר בימיי. היו לי אותם שני המנהלים של הגימנסיה, הסופר שלום שטרייט, אביה של הסופרת המחוננת לנוער אסתר וורצל שטריט, שנטע בי, כמו מורים אחרים לתנ"ך באותה תקופה, את האהבה לספר הספרים; והיה המנהל גורדון, אותו הערצתי כבר בכיתה א' – הוא בא לכיתתנו, ולשמע רעש מכיתה אחרת קפץ מלוא קומתו הגוצה לגובה, עד לזגוגית שבראש הדלת (כמבנה הדלתות אז) לראות מה קרה, ומאוד התרשמתי מהקפיצה האקרובטית.

אבל בכיתה ב' כבר היה לי הכבוד להיות התלמידה הגרועה ביותר שלו ואולי התלמידה הגרועה ביותר בבית הספר – במתמטיקה, אלגברה, גיאומטריה, טריגונומטריה ושאר מרעין בישין שלימד.

גם אותנו לימד ספרות סופר – הסופר והמבקר נתן גרינבלט גורן. שיעוריו לא היו מסעירים במיוחד. יום אחד, בגמר הלימודים, כשהלך עם חברו הסופר שתום העין יעקב רבינוביץ, הגשתי לו את מחברת השירים שכתבתי, וכמעט בלי להעיף מבט במחברת הגיב: "למה לך לכתוב שירים? את בעצמך שיר!" – מאז חדלתי לכתוב שירים וגם אינני שיר.

והיה המורה קיסלביץ, שהצליח ללמד אותי כמחצית מהא"ב הערבי וכיום אני מצליחה לקרוא מחצית הכתוב על השלטים ליד הישובים הערבים; והיתה כמובן המורה לאנגלית. מה שמה ספק אם ידענו, פשוט קראנו לה "המכשפה" – קפדנית ותקיפה ולא חסכה מאיתנו כנויים וקללות ( אבל אנגלית אני יודעת...)

היא [המכשפה] המורה היחידה ממין נקבה שאני זוכרת מבית הספר. אולי היתה עוד מורה למלאכת-יד. לא יאומן: חדר המורים היה על טהרת הגברים. אפילו המחנך שלי בכיתה א' היה גבר, המורה הנחמד בנימין כספי, שהיה גם מורה של אימי בקייב, אוקראינה.

למדתי גם בבתי ספר אחרים, בפתח תקווה ובתל אביב. היו לי מורים מעולים שזכרם שמור בליבי. המנהל שלי בבית הספר לבנות בתל אביב, הרב דוקטור אלישקובסקי, ידע את כל התנ"ך בעל פה והיה מציע לנו: "פתחו ספר תנ"ך בכל מקום שתרצו וקראו כל פסוק ואני אמשיך אותו!" – ותמיד ידע להמשיך. והיו כמובן, גם מורים גרועים ומורים שפזלו לא מעט לעבר התלמידות. כן. גם אז. והיו לי ודאי מורים טובים במקצועות הריאליים אבל אפילו אם היו מלאכי שמיים, בשיעוריהם לא גיליתי עניין.

אולם היה לי מורה אחד שהיה המורה בה"א הידיעה. מורה בחסד עליון – יוסף בורשטיין. מורה כזה לא היה לי לא לפניו ולא אחריו. כיום הוא ידוע כאביהם של נחום ואמיר ברנע שירשו את הגנים שלו אבל אז היה אבי כיתה שלמה אותה חינך, ובעצם אבי כל התלמידים שלימד בכל הכיתות.

אביחי פאוזנר בזיכרונותיו מהגימנסיה אומר עליו:"היה איש הגות ומחשבה שניתח נושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים." הוא לימד היסטוריה, בעיקר כללית, ושיעוריו היו מרתקים כל כך שאם נעדרתי מבית הספר בגלל מחלה והחמצתי שיעור שלו סבלתי מכך הרבה יותר משסבלתי מהמחלה. הוא ידע לשלב ידע רחב בדברי הימים הרחוקים – בהיסטוריה העכשוית בעולם ובעיקר בארץ; תמיד הפנה אותנו לאקטואליה תוך השקפות משלו ופרשנויות משלו. ההיסטוריה נעשתה המקצוע האהוב עליי ביותר, ואת הערותיו בהיסטוריה לא שכחתי עד היום. בורשטיין היה מראשי ההגנה בפתח תקווה, ורוח ההתנדבות לעם שרתה על כל שיעוריו. ולא פחות משהיה מורה, היה מחנך. הוא היה המחנך שלנו בכיתות הגבוהות. מחנך בעל כריזמה, מבין לנפש הנוער, ללבטיו בבית וללבטיו בכיתה וללבטי האהבה הראשונה. הכיתה – לא רק הבנות... היתה מאוהבת בו. ליד לשכתו בגימנסיה השתרך תמיד תור של תלמידים שנהרו אליו לייעוץ ושפכו לפניו את ליבם והוא השתתף ויעץ ודאג והעיר. אלמלא התשוקה לכתיבה ודאי הייתי נעשית מורה ומחנכת בעקבות הדוגמא האישית שהציב .

במשך שנים אחר סיום הגימנסיה קיימה הכיתה פגישות מחזור ובכולן המשיך יוסף בורשטין להיות ה"אבא" הרוחני. אז כבר פרש מההוראה בגימנסיה ומההוראה בכלל. לדידי היתה זו אכזבה מרה. עד היום איני יודעת למה פרש, אולי מטעמי אידיאולוגיה, השקפותיו מעולם לא תאמו לגימנסיה הפרטית, אולי בגלל פרוזה של שכר וכנראה מטעמי יוקרה: הוא נתמנה לראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. ודאי ראה בכך משימה חשובה יותר: במקום כמה כיתות בבית ספר יוכל להעניק חינוך לחלק ניכר מהאוכלסייה. לימים נעשה סגן ראש העיר תל אביב וכשנפטר נקרא שמו על האיצטדיון ביד אליהו. הוא קיבל יותר כבוד, אבל בטח פחות אהבה. כל מה שעשה לא עורר הערצה ואהבה כמעט עיוורת – להם זכה כמורה וכמחנך.

התמזל המזל וגם הכיתה שלנו היתה מוצלחת במיוחד, כיתה של "בני טובים" שבאו ללמוד, לא להשתעשע ולהתפרע. כיתה גדולה, מעל לארבעים תלמיד. רובם כמובן, בני פתח תקווה ועיבוריה – עין גנים, כפר גנים, ארגון בהדרגה ועוד, אבל התנקזו אליה גם בנים ובנות מהרצליה, רעננה וישובים קטנים בשפלה שלא היה בהם בית ספר תיכון. תל אביב נחשבה אז ליעד רחוק מדי, ולפתח תקווה דיוושו באופניים. בסך הכל – כיתה מלוכדת וממושמעת. היה "דיסטנץ" של כבוד בפני המורה, כולם קמו כשהופיע בכיתה (הלוואי היום!) התעללות במורים היתה נדירה, והיתה תלבושת אחידה (שוב, הלואי היום!)

כיתתנו היתה ברוכת כישרונות במיוחד – יצאו ממנה חנוך ברטוב (אז הלפגוט) שזוכה עתה בפרס ישראל לספרות וכתב לא מעט על הכיתה. מילא אהל (אז ירחמיאל נמיוט) סופר ("גשר", "הדרך עמדה מלכת") ומדען. יצחק פוחס, בעל כישרונות בכתיבה והלחנה שלא הספיק לממשם כי נפל בקרב בעצם נעוריו. ומעל כולם בלט בכיתה עמנואל זמיר (פישצנר) שחיבר אין ספור שירים עוד בגימנסיה, הלחין את שיריו (בעיקר שירי רועים ושירי הו-הו) וניגן אותם בחליל ויסד חבורות זמר הקיימות עד היום. התלמיד המעורה ביותר בענייני הכיתה והציבור בכלל, והחביב על כולם, היה נחום שושני, הג'ינג'י מכפר סבא, שנהרג בסביבת הקסטל במלחמת העצמאות ואומרים כי מבצע נחשון קרוי על שמו .

שמות התלמידים והתלמידות נלקחו כמעט כולם מהתנ"ך או מכיסופי הגאולה. למדו בכיתה אברהם רוזנגרטן, אברהם שפרלינג, אשר לוי, לימים קצין גבוה בצה"ל שהציל את אריק שרון הפצוע, שבתאי רבינוביץ הגאון של הכיתה במתמטיקה, זרובבל חפץ שירד לארה"ב (היו גם כאלה), גדליהו שפירא נכדו של אברהם שפירא האגדי, שרה שרשן שנישאה לפסנתרן מקס פרסלר, רחל ליפשיץ שהתחתנה עם בן ציון שניצר, תלמיד הכיתה (זוג אחר שנוצר בכיתה היו חנוך ברטוב ויהודית שימר). רחלה ויסברוט, שולמית צרפתי, אחותה הבכירה של האמנית רות צרפתי שהלכה לאחרונה לעולמה, חרמונה בורנשטיין אחותה של תמר, "האמא" של קופיקו, אחותו של בנימין גיבלי, חסיה ירקוני בתו של המורה בבית ספר פיק"א אליהו ירקוני, ואפרת הקטנה, ויונה גולדברגר. ושרה וינשטין, וצפירה שה לבן שנישאה למשורר נתן יונתן. מהבודדות בכיתה שהלכו לקיבוץ, ותחיה גלין, שיאנית הילודה מבין בנות הכיתה, היחידה החיה במושב, המשך לילדותה בכפר גנים. והיו שתי "תקווה" שם לאומי וגם תנ"כי: חולדה הנביאה היתה אשת שלום בן תקווה. לא כולם למדו בכיתתנו ארבע שנים ולא את כולם אני זוכרת והזכרתי ועמם הסליחה.

היה בגימנסיה גם בית ספר יסודי, [עממי], אך שלא כבבתי הספר העממיים מטעם המועצה [העירייה] – "באחד העם" שהיה מוסד פרטי, נדרש תשלום גם עבור שמונה הכיתות הראשונות כך שלמדו בהן בעיקר צאצאי פרדסנים. למעשה באותם ימים המשיכו בבית ספר תיכון בעלי האמצעים – האחרים סיימו לרוב את חוק לימודיהם בכיתה ח' ויצאו לשוק העבודה או לבתי ספר מקצועיים. חבריי ללמודים היו רובם ככולם אשכנזים. לא היכרתי ספרדי אחד בכיתה (אולי היו כאלה, אך אני לא ידעתי את מוצאם). לכל היותר הכרתי "חצי ספרדייה" לאה דנקנר, שאימה (שנפטרה בילדותה של לאה) היתה ספרדייה, ואביה היה משה דנקנר, אבי השושלת הדנקנרית.

מעטים בלבד, המוהיקנים האחרונים, נותרו היום מהכיתה. רבים-רבים הלכו לעולמם, אם ממוות טבעי, אם בתאונת דרכים (עמנואל זמיר) ואם בהגנת המולדת. היינו תלמידים בימי המלחמה העולמית, המלחמה בבריטים, בימי המדינה בדרך ורוח וההתנדבות. שלושה מבני הכיתה נפלו בקרב: אליהו חינסקי נהרג ב-1945 בידי הבריטים שצרו על קבוץ שפיים. יצחק פוחס נפל ב-12.11.47 בליווי השיירה הראשונה לגוש עציון, ונחום שושני נפל בדרך לירושלים. יהיה זכר כולם ברוך.

אהוד: אימי דורה (דבורה) למדה בגימנסיה אצל גורדון, שטרייט, קיסלביץ ובורשטיין. אני למדתי אצל גורדון וקיסלביץ. שם משפחתה של המכשֵיפֵה היה זלקאי ודומני ששמה הפרטי היה שרה. היא היתה רווקה ולא היו לה ילדים. אחותה היתה חיה שפירא, אשת שמואל שפירא, והם הוריהם של המנצח אליקום שפירא ואחותו שוע. אליקום היה האקורדיוניסט של הצ'יזבטרון. גם אני למדתי אצל המכשיפה ומה שאני זוכר ממנה, לבד מההקפדה על האנגלית, הוא פסוק אופייני שעליו חזרה לעיתים קרובות:

היא היתה אישה גוצה ומאופרת היטב, על עקבים גבוהים, והמראה שלה היה קצת מגוחך וקצת מפחיד. התלמידים בגימנסיה, בתקופתי, בשנים 1950-51 לערך, היו שובבים גדולים, אף שאחד מהם היה לימים אחד מבכירי הקצינים במשטרת ישראל. יום אחד הסירו את דלת הכיתה מן הציר שלה, וכאשר המכשיפה נכנסה וסגרה אחריה את הדלת – החלה הדלת כולה נופלת עליה באלכסון כלפי הרצפה, ורק בנס קפצה בעוד מועד קדימה וניצלה.

אהבנו יותר את המורה לאנגלית בשישית, גברת קוגלמן, שהיתה שקטה ויסודית ובזכות שיעורים פרטיים שקיבלתי אצלה אחרי השביעית, אז כבר למדתי ב"תיכון חדש" בתל-אביב – הצלחתי לעבור את הבגרות באנגלית.

אגב, חנוך ברטוב מספר, בעל-פה, על היתקלות שהיתה לו עם המורה נתן גרינבלט גורן, שבעטייה דומני גורש מהגימנסיה. נשמח אם יחזור ויספר לנו בכתב מזיכרונותיו בגימנסיה.

ברצוני להאיר ולהעיר לדיון בנושא שירה של לאה גולדברג "סליחות" [גיליונות 530, 531, 532]. רשימתה של ארנה גולן מאוד מאירת עיניים, ונראית לי מרתקת בפני עצמה.

לדברי האחרים: בעיניי השיר הוא טוב רק בשלושת בתיו הראשונים, ואילו האחרונים – אולי אפילו המשוררת היתה מוותרת עליהם ברבות הימים.

ועוד טעות או פספוס: ניתן לראות בבירור שהבגידה היא באישה אחרת. ועל כך מבקשת המשוררת את הסליחה, כי היא זו המשמשת מעין "צלע שלישית". וכן הדבר גם בשירה של רחל, שהוזכר אף הוא בדיון. בשירים נוספים של שתי המשוררות, הנושא חוזר על עצמו שוב ושוב.

ועוד שתי מילים על "סליחות" של לאה גולדברג. תמיד התפלאתי למה הושר רק חציו הראשון של השיר וכך נמחקה הפואנטה שלו הבאה בחציו השני, וגם ארנה גולן שכח.. א... החצ.. השנ.. א... אפ... להבי... מ... כתו... ש...???

והרשו לי לפרש לכם את השורות הראשונות בבית הרביעי:

בבונג הוא פרח ממשפחת המורכבים. יש בארצנו בבונג זהוב והוא קרקפת של פרחים צינוריים צהובים, אך יש גם בבונג דו-גוני ולו יש במרכז פרחים צינוריים צהובים וסביבם עטרת פרחים לשוניים לבנים. את אלה אפשר לתלוש במשחק "אוהב לא אוהב" המוכר, ומי מאיתנו לא ניסה את זה פעם? ולכן מיותר הדימוי שהוצע למעלה של תלישת דפי יומן, כי מי משחק "אוהב לא אוהב" בדפי יומן.

ואם תרצו לדעת עוד קצת הרי שמו הלטיני של הבבונג הוא Matricaria שמרמז על נשיות ואימהות, והוא צמח מרפא למחלות נשים (יצחק כפכפי "מילון שורשים ביולוגי", הקיבוץ המאוחד 1988, עמ' 206) וכאן טמון הרמז לצערה הגדול של המשוררת הנפלאה.

ביום 11.3.2010 גזר בית הדין הצבאי בראשות כבוד האב"ד סגן אלוף נועה זומר, את דינו של בני סגן אדם מלול כדלקמן: (זאת בעקבות פרשת הירי מהכפר הפלסטיני קאדום, באישון לילה, לעבר היישוב היהודי קדומים, בה הואשם בני כמתן "כאפה" לפלסטיני מתלהם במרכז הכפר, אשר ביחד עם 30 צעירים היוו איום על הכוח בראשו עמד בני).

1. שישים וארבעה (64) ימי מאסר לריצוי בפועל, שלושים ושניים (32) ימי מעצר בית, החופפים את תקופת מעצרו הממשי, בתחילת משפטו.

2. שלושה (3) חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש (3) שנים, לבל יעבור כל עבירה שעניינה אלימות כלפי הזולת.

בית הדין הנכבד קבע פה אחד, כי אין להטיל עליו עונש מאסר נוסף, אלא להסתפק במעצר שהושת עליו בתחילת משפטו.

בית הדין הנכבד קבע בדעת רוב כי אין להשית עליו הורדה בדרגה.

ברם, מידת העניין שמגלה התביעה הצבאית בבני, שוברת כיום שיאים חדשים, גזר הדין בעניינו של בני והעונש אשר הושת עליו, הינם לצנינים בעיניהם, ועל כן ביום 15.3.2010, ימים ספורים לאחר גזר הדין, הוגשה על ידי התביעה הצבאית הודעת ערעור על "קולת העונש".

דומה ש"אין הקומץ משביע את הארי", והתביעה הצבאית מבקשת בערעור:

– כי יוטל על בני עונש כליאה ממשית, לתקופה ממושכת, מעבר לתקופה בה שהה במעצר בתחילת משפטו.

– יוסרו מכתפיו דרגות הקצונה, לא יישא בדרגה פיקודית, ולא יישא בתפקיד פיקודי.

אליבא דדידם, זו היא מידת מסוכנותו של בני לציבור, עליו הגן במשך 5 שנות שירותו בצבא, ולטעמם לא יעשה צדק ולא יראה צדק אלא בכליאתו לתקופה ממושכת והורדתו מדרגת הקצונה.

במשך שנה ושלושה חודשים, תקופת משפטו של בני, חווינו אני, בני ובני ביתי, קשיים נפשיים, עוגמת נפש, כאב, דמעות, יומיום, לילה לילה, המשפט עלה לנו ב"דמים" תרתי משמע, קיוויתי כי גזר הדין בראשות אב"ד סא"ל נועה זומר ישים קץ לפרשה ובני יצא לחיים חדשים, לעתיד חדש, לימודים, הגשמת חלומות, מילוי שאיפות, המשך שירות במילואים כקצין וכמפקד.

ברם, התביעה הצבאית טפחה על פניי, ואני תוהה, האם כלל יש הצדקה לכתב ערעור זה, כלום, אין הודעת הערעור הזו אלא צביעות מתחסדת, והכל תחת איצטלא צדקנית של דאגה לזכויות האדם הפלסטינים, או למצער ניסיון נואל לרצות ממונים, ניסיון ללבוש מחלצות שלטון החוק, במקום הלא נכון, במסווה של הבעת צדקנות מיותרת.

ניסיונם של התביעה הצבאית להפוך את בני, מקצין מצטיין ומוערך לפושע מועד, לא תצלח.

חז"ל אמרו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" בית הדין הצבאי הנכבד בראשות אב"ד סא"ל נועה זומר מצא לנכון לאמר:

– בני פעל תחת איום בעת פעילות מבצעית, פעולתו נבעה מכורח הנסיבות, והלמה את אופי האירוע.

– בני לא קיבל שום החלטה ממניעים נפסדים ולא טהורים.

– בני לא קיבל שום החלטה שלא ביושר או שלא בתום לב.

– בני לא קיבל החלטה שהיא בסתירה ברורה לאינטרס ולטובת צה"ל וערכיו.

– בני לא קיבל החלטה שהיא בלתי סבירה בעליל אשר דגל שחור מתנוסס מעליה.

– בני לא קיבל החלטה מעוותת מהותית הנגועה בכוונת זדון.

– בני היה במשימה צבאית, לגלוי נשק ויורים, ולא יצא להכות אזרחים במשמורת, כדי להשיג מידע.

אב"ד ציינה את מלחמתו של בני להעלות פרופיל, לצאת לקורס קצינים, לשרת ביחידה קרבית, בחוד החנית, הצטיינותו בשירותו הצבאי כמפקד, דבקותו במשימה, את היותו קצין ערכי, מוסרי, חדור מוטיבציה, בבחינת "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו."

לא סר מעיני בית הדין, כי האירוע היה נקודתי בעברו הצבאי של בני, וכי לפניהם עומד קצין, המוכן להשליך נפשו מנגד, למען המדינה, וחרף כל הקורות אותו, מוכן להמשיך לשרת ולתרום במילואים לצה"ל ולמדינה.

בתנאים רגילים, ובאווירה שהאמת והצדק שולטים בה, היה מן הנכון למחוא כף לשמע גזר הדין, אל מול המציאות, כאשר מדינת ישראל נלחמת על ביטחון ושלום האזרחים שלה, המאוימים ונרדפים על ידי טרוריסטים חסרי צלם אנוש, צמאי דם, חסרי גבולות ערכיים ומוסריים.

על כן תוהה אני, מה פשר הערעור על ידי התביעה הצבאית? והאם לא רב נזקו על תועלתו? ומה הם מסריו?

– המסר לדרג המבצעי הוא ברור, ביצוע המשימה – זה חשוב, אבל קודם כל, דע מה שתשיב בבית הדין הצבאי, גם אם המחיר הוא פעילות מבצעית עם ידיים בכיסים!!!

– החשש מצעד משפטי יגרור לאי דבקות במשימה, אי השגת מידע, אשר תתורגם בשטח מיידית, וכולנו נמדוד אותה בדם שפוך, משפחות פגועות, נפשות דואבות, אזרחים לא מוגנים!!!

– ידע כל קצין כל חייל, אם תטעה, תמעד, באופן חד-פעמי, תקבל עונש לא מידתי ללא כל יחס למעידה!!!

– קצין חייל יקרים, בעת טעות, ימדדו אותך על מעשה אחד, ואיש לא יביט במכלול אישיותך, ותרומתך לצה"ל, ולמדינה!!!

– האם ירדנו מהפסים? וקצינים מצטיינים שיצאו במשימת הגנה על המולדת, הופכים באחת מקצינים מצטיינים, לעבריינים?

– קצינים, חיילים, יעצרו פעילות צבאית באיבּה, יתקשרו אחורה הביתה לקבלת עצה משפטית באשר לאופי הפעילות הצבאית שעליהם לנקוט.

– נשקו החשוב ביותר של הקצין, החייל, לא יהיה מעתה הרובה, אלא הטלפון הסלולרי לקבלת ייעוץ משפטי, וזאת מאימת התביעה הצבאית, המאבדת כל בלמים ואמות מידה.

– אינטואיציה, שיקול דעת, ניסיון של מפקדים – מעתה בטלים, מחשש לאי גיבוי מהמערכת הצבאית, ותביעות צפויות מהתביעה הצבאית.

– בשדה הקרב, במלחמה בטרור יש מקום לטעויות, הן נעשות בתום לב, לא שרירותיות, ולא בכוונת זדון, אך לפי גישתה של התביעה יוצא אפוא – כל טעות בשדה הלחימה אינה אלא פשע שסופו כליאה, הורדה בדרגה.

דומה כי קיימת בעיית פרשנות בצה"ל בהגדרת המושג "לחימה מוסרית בטרור".

קיימת אי בהירות, עכירות, עמימות, וכל הנושא שרוי בדמדומים, ובעיית הגבולות האפורים זועקת השמיימה, אם כן, יתכבד נא צה"ל וידון בנושא במסגרת דיוני המטה הכללי.

אך אני מבקשת מהתביעה הצבאית "אל תשלחו ידכם אל הנער" אל בני, הוא לא אמור להיות השה לעולה, במלחמה בין הרועה (צה"ל) לבין הזאב (התביעה הצבאית) ולשמש השה לעולה בכל הקשור למוסר הלחימה בשטחים, לא על גבו של בני, כליאתו, הורדת דרגותיו, עליכם לפתור את בעיית העמימות.

אתם אנשי התביעה הצבאית – חישבו היטב האם במעשיכם אינכם שומטים את הקרקע מתחת רגלי המתגייסים החדשים ופוגעים ברקמת הגיוס העדינה, ובמוטיבציה של המתגייסים, – והאם באמת ובתמים אתם ראויים לַקצינים, ולחיילים הנפלאים האלה, המחרפים נפשם למען המדינה, יוצאים לפעולות תחת איום, ושבים מהן מורשעים בנסיבות מחמירות, והתביעה הצבאית מבקשת לכלוא אותם, ולהורידם בדרגה?!

לעיל מכתב שכתבה אימו של סגן מלול ופירסמה אותו ביום 6.4 ב-FACEBOOK

מלאי התרגשות ובגרון חנוק על גבול הבכי (היו שדמעו ממש!) יצאנו מההקרנה בסינימטק תל-אביב של סרטו הנהדר של הבמאי ברנאר באלטו – המספר את קורות חייו של פרופ' שאול הראל, נוירולוג ילדים ידוע בארץ, אשר בגיל ארבע נמסר בידי הוריו לנציגת המחתרת הבלגית בבריסל, ולאחר זמן לא רב הם נשלחו לאושוויץ במשלוח מס' 20 (הכול מתועד!) ומשם כבר לא חזרו.

קורות חייו של שאול (אנחנו מכירים אותו אישית) גרמו לכך ששלוש שפות שגורות על פיו באופן מושלם: צרפתית, עברית ואנגלית, ובשלושתן הוא מספר את סיפור חייו, לבני משפחתו הנילווים אליו וגם לקהל הצופים בסרט, ואנחנו יושבים מרותקים יותר משעה ואיננו שבעים מלקלוט את הסיפור החזק והטראגי הזה.

משולבים בסרט אנשים נוספים שלקחו חלק במסופר, ובהם דליה אשתו של שאול ושתי בנותיו. אחותו המבוגרת ממנו רגינה, שנמסרה להסתרה גם היא, וכך ניצלה, ועדותה בסרט מרגשת מאוד. אנדרה גאולן, חברת צוות ההצלה של המחתרת' שהיא היחידה שנותרה בחיים (כיום בת 88) ובידה מירב המסמכים המסבירים את המנגנון המורכב של הסתרת הילדים. חבר למחנה הנוער היהודי בבלגיה, רובר פוקס, מחנה שאליו הגיעו הילדים שהוסתרו בבתי נוצרים ובמנזרים – מיד לאחר המלחמה. והמדריך שלהם במחנה, זיגי הירש, דמות ממש אגדית, שופעת חיים, בחור שהיה מבוגר מהם בשנים אחדות, ניצול אושוויץ, ואשר החזיר את החיוך לפניהם, וביום פנוי היה הולך לעיר הסמוכה לראות סרטים אחדים בזה אחר זה כדי לספר לנערים, לפני לכתם לישון, את סיפורי הסרטים ועם תוספות שלו מדמיונו! דמות מדהימה! לימים נעשה פסיכותירפיסט משפחתי מפורסם בבלגיה.

אחד הרגעים הגדולים בסרט הוא קטע דוקומנטארי ישן בשחור-לבן של ילדי המחנה הצועדים יד-על-כתף יד-על-כתף ושרים שיר ילדים צרפתי פופולארי, ומיד, בצבע, מהיום – שאול, המדריך זיגי הירש והחבר רובר פוקס – צועדים כמרקדים באותה שדרה שבגן, איש ידו על כתף רעהו, והם שרים בקצב את אותו השיר ממש! – זאת לאחר פרק זמן של 62 שנה! – ושאול מספר כי חלק ניכר מהסרט לא היה לפי תסריט אלא מעצם המפגש, כך גם ההצעה הספונטאנית לשלושתם לשיר יחדיו את השיר בצעדם בשדרה!

וישנה תמונת הסיום, על רקע גדרות ברחוב באנטוורפן, שעליהן פרושה תערוכת צילומים ענקית של אלפיים ומאתיים היהודים שנשלחו ברכבת בטרנספורט מס' 20 לאושוויץ ולא שבו – ושאול צועד שם עם חברו רובר פוקס, תחילה חושש שתמונות אביו ואימו חסרות, וכאשר הוא מגלה אותם, את אימו במבט האומר, לדבריו – שלא תראה אותו עוד, ואת אביו במבט האומר, לדברי שאול – שהוא יודע שלפחות בנו יינצל ויהיה רופא בישראל – פורץ שאול לראשונה בבכי, במהלך הסרט – וחברו רובר מחבקו ומאמץ אותו אל כתפו. לדברי שאול הקטע הזה צולם בזמן אמת, ממש בבואם לראשונה לקיר באנטוורפן, ומבלי שהבחינו כי המצלמה עוקבת אחריהם!

חלק חשוב בסרט הוא תהליך היקלטותו של שאול בישראל, ללא ידיעת עברית עדיין, ובשם זר (שרלי הילסברג, ששונה לשאול הראל רק בתקופת שירותו בצה"ל) – והוא בקיבוץ, ובנח"ל, ובצעדה להולנד, ובבית הספר לרפואה בירושלים, כולם מבחנים לא קלים – והוא נער "פליט" יחידי בחברתם של ה"צברים", שלא מיד האירו פנים אליו, והיה עליו להוכיח עצמו בכל שלב ושלב ולהיות תמיד מן הטובים ביותר, והמצטיינים, כדי להיקלט ולהיות שווה בין שווים.

את הסרט היינו מעבירים כסרט חובה לכל בתי הספר התיכוניים בארץ במסגרת לימודי ההיסטוריה, לאו-דווקא לקראת יום השואה, וכמובן בטלוויזיה. ללא ספק הסרט עושה לנו שירות מצויין בעולם. אמנם ייתכן כי יש בו ניסיון מסויים, מצד המפיקים, להאדיר את חלקה של בלגיה בהתנגדות לגרמנים על ידי העזרה ליהודים, וזאת בתקופתה החשוכה תחת הכיבוש הנאצי. מצד שני, מקצועיותו ואמינותו המופתיים של הסרט שמים אותו במקום אמנותי והיסטורי גבוה מאוד, וראוי גם לפרסים בינלאומיים חשובים ויוקרתיים למרות שהוא לא מציג את ישראל כמדינה נאצית המתעללת בפלסטינים במימון קרן הקולנוע הישראלי.

מפיקי הסרט הם האחים דארדן, שזכו פעמים אחדות בפרס דקל הזהב בקאן ובפרסים אחרים על סרטיהם העלילתיים והדוקומנטאריים. את הסרט מלווה פסיכיאטר צרפתי, בוריס סירולניק, אף הוא היה ילד מוסתר בתקופת השואה, והוא מסביר בצורה מעמיקה ומשכנעת את תהליכי ההשכחה וההדחקה שעברו על הילדים האלה עד שהצליחו בגיל מבוגר לחזור לעברם, שאותו אפילו לא ידעו בבירור. למעשה הם סבלו פחות מהוריהם. לאימו של שאול, הפרידה מבנה היתה, כמו לאם האמיתית במשפט שלמה, החלטה שיימסר הילד לזרים ובלבד שלא ייהרג. ואילו שאול עצמו, ושאר חבריו, למדו בעיקר להסתיר את זהותם, לא לבכות, לא למשוך תשומת-לב, והם היו נתונים כל רגע במאה אחוזים שעובר עליהם וגם לא האמינו שלא ישובו לראות את הוריהם. הם היו "ילדים ללא צל" ילדים שלמדו לשכוח ולהשכיח את עברם לבל ייתפסו בידי הנאצים או מלשינים בלגיים.

הסרט יוקרן בערוץ 10 במוצאי יום השואה (החל השנה ביום שני, 12.4.10) בשעה 18.50. מומלץ מאוד-מאוד לצפות בו. ליתר ביטחון יש לעקוב אחר לוח התוכניות בערוץ.

על התנועה הנאצית בארה"ב. שילחו לכל מי שאתם מכירים. לחצו על הכתובת ולא תאמינו למראה עיניכם:

תודה על כל הדברים המעניינים והמרגשים בגיליונותיך.

את ההגדה שנכתבה בגיטו קרקוב ואבדה, אבי נתן גרוס וחברו יוסף באו שיחזרו מיד לאחר המלחמה, ב-1946, במסגרת עבודתו של אבי בוועדה ההיסטורית שאספה מהניצולים את זיכרונותיהם.

הפעם אני חושב בדומה לך שהמכונית החשמלית איננה פתרון עדין. מדוע?

כי את החשמל מישהו צריך לייצר ובינתיים רובו מופק באמצעות דלק פוסילי.

עדיין לא יודעים איך לאגור את החשמל ולכן התחנות לא מפסיקות לעבוד (אלא לתקלות ותחזוקה).

המצברים הקיימים היום אינם אוגרים מספיק אנרגיה לשימוש במכונית לטווח ארוך.

גם את האנרגיה המופקת מהשמש לא יודעים עדין איך לאגור.

לכן נראה לי שאין אלטרנטיבה מוחלטת לתחנות כוח על דלק פוסילי או על אנרגיה גרעינית. לפחות במצב הנוכחי קשה להאמין שהכורים הגרעיניים אכן יוכלו להיות תחליף, אם כי יש כבר שינוי שיוצר גידול בשימוש בכורים הגרעיניים.

המכונית החשמלית לא פורצת לשוק גם בגלל יכולת צבירת האנרגיה, ומאותה הסיבה אין יותר מדי פיתוח של תחנות כוח סולאריות ללא סיבסוד.

מי שלא יודע מהם "הפרוטוקולים של זיקני ציון" שיפסיק לקרוא עכשו, ולאלו שכן יודעים נזכיר רק שה"המסמך" השיקרי הזה הינו הבסיס ל"אנטישמיות המודרנית". מאז שהיטלר נוצח, "מיסמך" זה כמעט ונעלם מהעולם, עד – שבאו חכמי-מצרים הנבלים והפיקו סרט "להוכיח את אמיתות השטניות של היהודים". כל ילד יודע שמצרים הינה "דמוקרטיה בערבון-מוגבל" (מאוד,מאוד...) והכול על פי ה"ראיס" יעשה. והראיס הלא הוא חוסני מובארק. אז בשבוע שבו מערכת התעמולה וההסתה של ה"ראיס" התחילה בהפצת ה"פרוטוקולים של זיקני ציון", הוזמן מובראק לנאום בעצרת בכיכר רבין בתל-אביב כשזיקני וצעירי השמאל מתמוגגים מרוב נחת שה"שכן-הטוב" ממצריים הואיל בטובו בשעתו לדבר אליהם, ואם עדיין לא הקאתם... רוצו מהר לאסלה הקרובה אחרי שתשמעו על נפלאות שארם-א-שייך מנופשינו שם חסרי הכבוד...

כבוד עצמי וכבוד לאומי הולכים בדרך כלל, יד ביד. לא פעם נאלצתי לכבוש את ראשי בין ידיי בבושה וללחוש לעצמי את שוב ושוב את המאנטרה: "אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה, מלחמה זו בין בני-חושך לבני אור הינה הזיכרון הקשה ביותר שלי ועדיין הזיכרון הקולקטיבי הנורא ביותר של העם היהודי. וכולנו זוכרים (או לא...) שבין כוחות הרשע שלחמו לצד היטלר היתה איטליה הפשיסטית. מטוסיה הפציצו והרגו נשים וטף בתל-אביב, וצוללותיה הטביעו אוניות עם מיטב בנינו בים-התיכון.

צוללת אחת שלהם טובעה ושוכבת על אנשיה בקרקעית מפרץ חיפה. זכותו של הצי האיטלקי לחלוק למלחיו ההרוגים כבוד – אבל... שחיל הים-הישראלי ישתתף במשט הצדעה ל"חברים של היטלר" – זה מוגזם ביותר! איפה הכבוד הלאומי (איפה השכל?)

אז לא נתפלא אם בעתיד הלא רחוק יעשה חיל הים שלנו משט הצדעה לטרוריסטים שחוסלו בנסותם להגיע אלינו בדרך הים... אחוות ימאים... ולעזאזל הכבוד הלאומי...

תורכיה הפכה לאיסלמית וזו עובדה. תורכיה בלי שום ספק עומדת כיום לצד הערבים הקיצונים וחברה לאירן. מנהיג התורכים משתלח בנו בחופשיות (ואוי לנו אם רק נזכיר לו את מה שעשו אבותיו לארמנים...) אז מה אנחנו בכלל עושים שם? מדוע המוני בני-ישראל מפרנסים את הכלכלה התורכית באנטליה? האם בגלל רווחים לתע"ש ולאלביט? האם זה שווה שנוריד את מכנסינו ונתכופף לארדואן וכנופייתו? האם זה כדי לחסוך 100$ בנופש אנחנו משמנים את מכונת התעמולה הטורקית (הניזונה בין השאר מרווחי המלונאים באנטליה) אין כבוד לאומי?

חוזרים מחו"ל פרופסורים ישראלים שהשתתפו בתעמולת הסתה מלוכלכת נגדנו בקמפוסים בחו"ל בהם היו בשנת שבתון... תעמולה המאורגנת על-ידי קיצוני האיסלם ואנטישמים "נאורים". האם בשם הדמוקרטיה וחופש ההתבטאות (וההתבטלות...) נאפשר לאכולי השינאה העצמית הללו להמשיך וללמד ולהרעיל את הנוער בישראל, האם לא הגיעה העת להקיא אותם מקירבנו?

שבדיה היתה ניטראלית כביכול במלחמת העולם השנייה, מה שלא מנע ממנה לספק דלקים, חמרי גלם וציוד חשוב למכונת המלחמה הנאצית במשך כל המלחמה. מאז שבדיה נייטראלית כביכול אבל עויינת אותנו בזירה הבינלאומית בסיכסוך הערבי-ישראלי ויוצאת נגדנו בכל הזדמנות. אז מה אנחנו כל-כך מתלהבים מכל איקאה ומכל S & H שמגיע לחוצותינו... שילכו למכור לערבים! למה בעצם הם לא שם? האם מפני שהם כל כך אוהבים אותנו או מפני שאין להם שם שוק? מדוע שלא נתנה תנאים פוליטיים לחדירה כלכלית משבדיה. כגון: תחדלו או..י

ישנם עוד הרבה דברים שניתן להזכיר לציבור ואינני רוצה להיאות כמי ששומר טינה לעד. אני למשל חושב כיום שאיטלקים הם די-נחמדים ואפילו נהניתי בשנה שעברה בטוסקנה אבל.. איפה הפרופורציות לגבי מצריים? ראו כיצד מובראכ מסית נגדנו, אוסר אזרחים ישראלים בשרירות לב ומטיל עלינו חרם תיירותי וכלכלי (בשקט...) ממשיך לחמש את צבאו ומכין אותו למלחמה (אולי נגד סודן?) ומי אנחנו שנשחר לפיתחו, מדוע שר הביטחון רץ להתחנף אליו לבקרים?

יש שלום עם מצרים? הצחקתם אותי... כבוד לאומי אמרנו? תשכחו מזה...

אם לא נאכל קניידאלאך תופחים בפסח ונחשוב באופן חיובי – יש סיכוי שייעצר פיתוח הנשק הגרעיני באיראן!

בראשית, ברצוני לבקשך לכתוב את שמי עם ו', כלומר אורנה. יש לכך הסבר רוחני. הוספתי את הו' לשמי כדי ליצור את ראשי התבות ל"אור נר ה'".

שנית, לגבי השאלה : האם יש הסברים נכוחים כאלה גם להצלחתו של היטלר, (שאלה שהעסיקה מאוד גם את פנחס שדה)?

בוודאי שיש הסברים נכוחים, הקשורים קודם כל לשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו: מדוע, באמת מדוע, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו?

אנו יודעים כבר שבית המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל שנאת החינם בין היהודים לבין עצמם. זוהי גם הסיבה לכך שהחורבן הזה מאיים עלינו כל פעם מחדש, כל פעם בצורה אחרת, כל פעם בדמותו של צורר אחר. ממש עכשיו עומדת לפתחנו חס ושלום שואה גדולה – בדמותו של הצורר אחמדניג'אד והפצצה האטומית שהוא מפתח.

שנאה היא אנרגיה שלילית, ובכל פעם שבה אנו נופלים לתגובה שלילית, כמו כעס, פחד, קנאה וכדומה, האנרגיה הזו מתפזרת בחלל היקום כמו רעל. כאשר הרבה אנשים מצויים בהלך רוח שלילי, האנרגיה הזו מצטברת לאווירה של הרס וחורבן כללי, שיכולה להתבטא בצורות שונות. לכן כאשר אנו בתגובה שלילית, אנו מושכים אלינו דברים שליליים.

לעומת זאת, כאשר אנו מתנגדים לתגובות השליליות שלנו, אנו יוצרים סביבה חיובית, ומושכים אלינו דברים חיוביים.

הנפלא שבענין הוא שיש לנו שליטה על גורלנו. ברגע שנבחר להתנגד לתגובות השליליות שלנו, אנו יכולים לשנות את הסרט של חיינו.

לגבי אכילת קניידאלך. לצערי, כאוהבת קניידלך מושבעת, אני חייבת לומר שאי אפשר לאכול אותם בפסח אם רוצים לשמור על המודעות הנכונה, מודעות של צמצום. המצה היא לחם מצומצם, ותפקידה הוא להזכיר לנו תוך כדי אכילה שאנו צריכים לצמצם את הגאוה ואת האגו שלנו [האגו הוא מכלול כל התגובות השליליות שלנו]. הקניידלאך עשויים מקמח מצה מושרה בנוזלים, ולכן הוא תופח, ולכן האכילה שלהם היא כמו אכילה של לחם בפסח.

אני מודה ומתוודה שזה אחד הדברים הקשים לי ביותר בפסח עכשיו, לא לאכול קניידלך. אבל מכיוון שראיתי בשנים הקודמות שאכילת מצה והימנעות ממאכלים תופחים אכן משפיעה על מצב הרוח שלי, ואני הרבה פחות כועסת והרבה פחות בתגובה ומוכנה הרבה יותר לסלוח ולהבין אנשים אחרים,

אני עושה את פעולת הצמצום הזו בשמחה, כי זה עוזר לי לנהל את השנה הבאה בצורה הרבה יותר מהנה ומועילה.

אהוד: אני חש בושה וחרטה עמוקה על הקניידאלאך הרבים (שלושה לכל קערה של מרק עוף) – שאכלתי שוב ושוב בפסח האחרון ובכך הרביתי כנראה את האנרגיה השלילית בעולם וקירבתי את פיתוחו של הנשק הגרעיני של איראן שקם עלינו לכלותנו. וייתכן גם שהעובדה שאלוהים איפשר להיטלר להגשים את עצמו ולא איפשר זאת לקורבנותיו – היא בין השאר תוצאת אכילה נפרזת של קניידאלאך תְפוּחים בפסח תרצ"ט, 1939 – מצד שלושה-עשר או חמישה-עשר מיליון היהודים שהיו בעולם ערב השואה!

אודה על האמת: נדהמתי מפרשנותו של יוסף אורן לשירה של זלדה "הסתרת את נפשך" [חב"ע 531]. מאז שקראתי שיר זה בראשונה לפני שנים, ברור היה לי שהשיר מדבר על ייאוש נוקב, ריקנות טוטאלית, מוות פנימי, בחינת "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" [תהילים ק"ט] – עקב ניתוק מאלוהים.

העדר הרגשת האל גורם להתייבשות הנפש: "וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא, / הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו," מאחר שאלוהים הוא מקור החיים והחיוּת, מעיין הנובע תמידית: "אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת-בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם." [ירמיהו ב']. בהיעדר החיבור לאלוהים, העולם קודר וחשוך: "בְּלִי שֶׁמֶשׁ / בְּלִי יָרֵחַ / וּבְּלִי נֵר," מפני שאלוהים הוא מקור הנהרה והאור: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר." [תהילים ל"ו]. בלי הרגשת אלוהים בנפש, ניטל טעם החיים – פשוטו כמשמעו.

בתעוזה דתית מדהימה אין המשוררת מדברת על "הֶסתר פנים", כי אם על "הֶסתר נפש". "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי," אומר האֵל למשה [שמות ל"ג], ומשה עומד "בְּנִקְרַת הַצּוּר" כשכף אלוהים סוככת על פניו כדי לשומרו בחיים. זלדה אינה מבקשת לראות את פני אלוהים, ולכן אינה מדברת על הֶסתר פנים. היא מתארת "הֶסתר נפש", חסרונה של הרגשת האלוהים בנפש-פנימה. תחושת חסר זאת יכול להרגיש רק אדם שחש כבר פעם את נוכחות אלוהים בנפשו, מי שהיו בחייו אהבה וחסד ורחמים אינסופיים, ועתה אין הוא מרגיש בהם. משמעות "הֶסתר נפש" עבור אדם כזה היא אובדן כל החושים: חוש הראייה ("בְּלִי שֶׁמֶשׁ / בְּלִי יָרֵחַ / וּבְּלִי נֵר," אין ראייה בלי אור), חוש השמיעה ("וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא" / [...], נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר"), חוש המגע ("וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת") וחוש הריח והטעם ("וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ / וַיְהִי נִקּוּדִים").

את ביטויי הכאב הנוקבים והמזעזעים בשיר, את הרגשת חידלון החיים והמוות הפנימי, קורא יוסף אורן כביטוי להרגשת אישה שבעלה מאס בה. אני חושבת שהוא טועה מאוד.

בחב"ע 529 הטעימנו יוסי גמזו כמה מאמירותיו של נתן אלתרמן, בהן:

"אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יְדִידָיו הַנִּזְעָמִים פֹּה / עַל חַקְיָנָיו כִּי רַבּוּ, בָּאוּ בִּתְלוּנוֹת: / 'שְמַע, הֵם פָּשוּט גּוֹנְבִים מִמְּךָ בָּתִּים שְלֵמִים פֹּה!' / – 'בָּתִּים?' שָאַל וְחִיש תִּקֵּן לָהֶם: 'שְכוּנוֹת...'"

למרבה הצער, לפעמים מדובר לא בחקיינות סתם, אפילו לא בגנבה תמימה של "בתים שלמים", כי אם בהעתקתם ממקומם, הריסתם הגמורה וגיוס הלבנים לשם הקמת שכונות חדשות, בחינת "המטרה מקדשת את האמצעים".

הנה, לדוגמא, מקור ו"תרגום"/פרשנות/הרס מהסוג הזה. המקור הוא "כנגד ארבעה בנים" של לאה גולדברג והשכונה המגוייסת: "ארבעת הבנים" של דודו פלמה [חב"ע 532].

מקור ב. רשע	שכונה מגויסת ד. כוס רביעית

אָמַר הָרָשָׁע: אָבִי, אָבִי,	אמר הפליט מדארפור ודמעות בעיניו:
אֵינֶנִּי חָפֵץ לְרַחֵם,	ארים כוס רביעית קלה כפרפר
כִּי יָבְשָׁה דִמְעָתִי, וַיִּקְשֶׁה לְבָבִי	לזכר פליטים נדכאים עד עפר,
בִּרְאוֹתִי מֶה עָשׂוּ לָכֶם.	בלילות מעצר באפילת מכלאות [...]

בִּרְאוֹתִי אֶת בִּתְךָ הַקְּטַנָּה בְּדָמָהּ	ותמונות האימה מכפרי הרחוק
מְקַמֶּצֶת אֶגְרוֹף פָּעוּט,	מה צורבות את ליבי הבוער כאש,
וְרִיסֶיהָ נוֹגְעִים בַּעֲפַר-אֲדָמָה,	בִּרְאוֹתִי לְהָקוֹת שֶׁל כְּלָבִים מְשֻׁסִּים
וְעֵינָהּ מְשַׁוַּעַת: לָמוּת!	בְּתִינוֹק כְּחוּשׁ-בָּשָֹר בֶּן חָמֵשׁ;

בִּרְאוֹתִי לְהָקוֹת שֶׁל כְּלָבִים מְשֻׁסִּים	בִּרְאוֹתִי איך אחיי נָסִים מִבָּתִּים הֲרוּסִים
בְּתִינוֹק כְּחוּשׁ-בָּשָֹר בֶּן חָמֵשׁ;	אֶל הַשְּׁחוֹר, אֶל הַבּוֹר, אֶל הָאֵשׁ.
בִּרְאוֹתִי הַנָּסִים מִבָּתִּים הֲרוּסִים	וכשבאו לכפר חיילים ואנסו ורצחו את אימי
אֶל הַשְּׁחוֹר, אֶל הַבּוֹר, אֶל הָאֵשׁ.	לא יכולתי יותר לשאת את הקץ, ונסתי לי גם אני.

וְנָדַרְתִּי לִהְיוֹת עֲרִירִי וְחָפְשִׁי,	אֵין מְתֹם בְּנַפְשִׁי, אֵין מְתֹם בִּבְשָֹרִי,
אַכְזָרִי וְצוֹנֵן וְזָר, –	הִשִּׂיגַתְנִי נִקְמַת אֲדֹנָי.
עַד שֶׁבָּאוּ אֵלַי מְבַקְּשִׁי-נַפְשִׁי	וְהִגַּעְתִּי אליכם בּוֹדֵד וְנָכְרִי.
וְדִינִי, גַּם דִּינִי, נִגְזָר.	ואתם הקהיתם שִׁנַּי.

אֵין מְתֹם בְּנַפְשִׁי, אֵין מְתֹם בִּבְשָֹרִי,	ועכשיו אני פה ביניכם,
הִשִּׂיגַתְנִי נִקְמַת אֲדֹנָי.	גֵר, בודד ונואש ושחור,
וְהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ בּוֹדֵד וְנָכְרִי.	ואתם, אתם אם תוכלו
וְאַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנַּי.	התצילו אותי מן הבור?

רשאי דודו פלמה להביע את עמדתו הפוליטית הלגיטימית בכל דרך הנראית לו: במאמר, בסיפור, בתמונה וגם בשיר. ברם, השימוש שנעשה כאן במדרש השירי המטלטל של לאה גולדברג על ארבעת הבנים מן ההגדה הוא, לדעתי, חציית כל גבול אתי ומוסרי.

המבקש לאמוד באמת-מידה אחת את הבניין המקורי ואת הבניין החדש, די לו אם יעמוד על ההבדל בין הנכונות של הבן לשאת בתוצאות של בחירתו האכזרית בשירה של גולדברג ("וְאַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנַּי") לבין ההכאה על חזה הרבים אצל פלמה ("ואתם הקהיתם שִׁנַּי"), וד"ל.

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"

מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.

ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.

ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.

בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.

אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.

הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?

"שמול-יוסל," אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "

ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.

"אתה!" אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.

"כן, אני!" אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "

"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "

"פאני," היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "

"לך, לך," אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "

"תפילי!" נבהל, "כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!"

"וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?" עניתי. "וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?"

"הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!"

"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "

""לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. "הבעל – קובע..."

"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "

"שמול-יוסל בעלי," אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "

ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.

מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. "אַי! אי!" – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, "אַי! אי!" – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –

צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת "ויגש", ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!

שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!

את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז"ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו"ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.

מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.

וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.

ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים "כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים."

וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו."

והנה גם מכריזים: "וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!"

וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –

וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.

"את האדונית שלי," כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז"ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז"ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –

מעתה מילא ארל'ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.

אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל'ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.

המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "

"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, "אַי!" – "אי!" – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל'ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה]

אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.

ניתן לקבל מאיתנו בקובץ וורד ולהעביר באופן חופשי את קובץ

"הנאהבים והנעימים" לכל מאן דבעי למטרת קריאה בלבד

נתקבל מח"כ מרים גלזר-תעסה בעקבות משלוח הרומאן "הנאהבים והנעימים", 1985

ח"כ מרים גלזר-תעסה, יו"ר ועדת העליה והקליטה מוצאת לנחוץ להחזיר את הספר המצ"ב, שכנראה בטעות נשלח אליה.

מתוך דאגה לכותב הספר מציעה ח"כ גלזר שיפנה באופן דחוף לפסיכיאטר, כי לדעתה יש כאן מקרה של כותב הנגוע בסטיות מיניות ובפסיכופאטיה מתקדמת. ח"כ גלזר

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חגיגת החמץ שהתקיימה ברחבי העיר, במסעדות, בבתי הקפה הפרושים על מדרכותיה ובחנויות המזון הפרטיות, היתה תשובה ישראלית הולמת להתנהגותן המנוולת של הרבנות הראשית ורבנויות הערים, שכפו על רשתות המזון הגדולות שלא להעביר בקופותיהן כל דבר מזון שהקוד שלו אומר שאינו "כשר", במו עינינו ראינו זאת – בעוד שבשנים קודמות היו מעלימים עין ממוצרים שהיה אפשר להגיע אליהם מבעד ליריעות הנייר שעל המדפים הנושאות את הכתובת "חמץ". כן, אתם, קופי היהדות, משניאים אותה על עם ישראל וגורמים לכך שכל מה שהוא ההפך מהניסיון הגס והנואל שלכם לכפות עלינו כשרות בכוח – מתקבל אצלנו בברכה! – ולכן ככל שתגבירו את האכיפה, אנחנו נחרים את מי שנכנע לה ונקנה בפסח דברי מזון רק אצל מי שמראש אין לו תעודת כשרות שלכם! תסלחו לנו אבל מה שאתם עושים – זה חרא של "יהדות"!

לקראת חג שני של פסח חיפשנו שקיות "קנור" או "אוסם" של אבקת קניידאלאך בחנויות שונות בעיר, כולל ב"שופרסל", וכבר אזלו לגמרי. איפה מצאנו? בסניף "טיב טעם" העשיר בפינת חשמונאים-קרליבך, ליד ארונות גדושים לחם טרי מכל הסוגים ובאגטים ומיבחר סוגי פסטה וארגזי בירה, ושום מדף לא היה חסום, והכול היה חגיגה ישראלית של פסח במובנו האמיתי – חג החירות, החופש! הלוואי שהרשתות הלא-כשרות האלה יכו את הרשתות הגדולות שנכנעו לאינטרסים של הרבנות הראשית. כן. אינטרסים. כסף והרבה כסף. יש בארץ אלפי משגיחי ופקחי כשרות, משרות פאראזיטיות ומיותרות, שמספקות פרנסה לבוחרים הדתיים והחרדים. במגזרים אחרים הדורשים פיקוח, ואפילו מטעמים של פיקוח נפש, כמו פקחי בנייה, מיספר הפקחים אינו מגיע, כך אומרים לנו, לכחמישה אחוז ממיספר פקחי הכשרות!

הוא שאמרנו, היהדות שכופות עלינו, אזרחי ישראל – הרבנות הראשית ושלוחותיה האינטרסנטיות, שמרוויחות מכך כסף, כסף ועוד הרבה מאוד כסף – היא חרא של "יהדות"!

* הנזק החמור מאוד שכבר גרם המימשל האווילי של אובמה הוא שאימץ את התעמולה הארסית והשקרית של אויבי ישראל והוא מצליח לשכנע בטיעוניהם את יהודי ארה"ב, וגם חלק ניכר מהישראלים – כי הבעייה העיקרית העומדת בינינו לבין ה"שלום" היא ה"כיבוש" ופינוי ההתנחלויות! – אם רק תצא ישראל מהגדה, הכול יסתדר. רקטות לא תיפולנה מקלקיליה על פתח-תקווה, כפר-סבא ונתניה, מג'נין על חדרה, ומבית-לחם, חברון ורמאללה – על מערב ירושלים, כולל הכנסת וקריית הממשלה. הגדה לא תיפול בידי החמאס, והטרוריסט אחמדינג'אד יתפרק מייצור נשקו הגרעיני! איזה מטומטמים! איזה מטומטמים! "עלינו להיות מוסריים!" – הם אומרים. כן, רק ה"כיבוש" מפריע להם, לא האיום על עצם חיינו כאן, שרק בגינו לצה"ל אין ברירה אלא לשלוט בגדה ועל גבול הירדן, (חרף ניסיונות הפרקליטות הצבאית והתקשורת הפרו-פלסטינית לקעקע את המוראל של חיילי צה"ל ואת נכונותם לסכן את חייהם למעננו!)

* מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות אצל אחדים מחברינו? שבכל הלילות היו קוראים בהגדה עד לארוחה, והשתא, בגלל הילדים הקטנים, והנכדים, קודם אכלו מנה ראשונה, גפילטע פיש, או את כל הארוחה, ורק אחר כך, כשכולם שבעים, התפנו לקריאת ההגדה, כאשר חלק מהילדים כבר פרש לישון, וגם הגדולים חלקם נרדם תוך כדי שירה.

* מומחים מהצבא האמריקאי בעיראק, אפגניסטן ופקיסטאן יבואו לרצועת עזה ולגדה המערבית כדי ללמד את הפלסטינים כיצד אימוץ שיטת שלטון דמוקרטית בהשראת ארה"ב והמימשל הסימפאטי והמיוחצ"ן של אובמה – מונע פיגועי טרור גדולים (שיש בהם יותר מ-40 הרוגים ביום). המומחים יאובטחו היטב כדי שהצבא הישראלי לא יפגע בהם.

* אם בתקופה הקרובה לא יחוללו הגנרלים של צבא טורקיה הפיכה צבאית – עלולה להיעלם מורשת המדינה החילונית של מוסטפה כמאל אתא-טורק, וטורקיה תיעשה עוד מדינה איסלאמית קיצונית, וגם רווייה שנאת ישראל. עם זאת אנחנו ממליצים לישראלים הגודשים את מלונות אנטליה להמשיך לנסוע לשם וזאת משתי סיבות. האחת, לא ירחק היום וגם אם תרצו לא תוכלו להגיע לשם בגלל התגברות הטרור והאיסלם הקיצוני. והסיבה השנייה, הלא אין זה סוד כי אין כמו ליקוק התחת לאויבינו ולשונאינו דבר הגורם לכם, לישראלים, הנאה יוצאת מן הכלל, בייחוד בטורקיה. אבל אל תצפו שהם ילקקו לכם את התחת!

* ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, הוזמן לעזה להרצות על רצח ילדים ישראליים וזאת בתור מומחה לגינוי רצח ילדים לא-יהודיים.

* בינגוֹ! שתי ועידות בינלאומית לצמצום והגבלת הנשק הגרעיני, האחת בראשות הנשיא אובמה והשנייה בראשות הנשיא אחמדינג'אד, תעסוקנה בראש ובראשונה ובראש אחד ב... [רמז: מפעל הטקסטיל בדימונה!]

* לאחר שנודע כי שר הביטחון אהוד ברק החליט שלא להאריך בשנה חמישית את תקופת כהונתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שכידוע עברה ללא שום תקלות ופרשיות עלומות), אנחנו מציעים כמחליפו את הרמטכ"ל הקודם דן חלוץ לתקופת כהונה שנייה. הוא לא יהסס לרסק את ביירות – אם החיזבאללה ימטיר שוב רקטות על צפון הארץ.

* ליצמן, לך הביתה, וקח איתך את ליברמן ואלי ישי!

* שימו לב! ככל שהבחירות הכלליות בבריטניה תתקרבנה – כן יעלה מפלס ליקוק התחת למצביעים המוסלמים על חשבון התמיכה בישראל! – אין דבר, בריטים, אתם מקבלים מה שמגיע לכם!

* נגד כל בכירי השירות הציבורי והממשלתי בישראל יוגשו בקרוב כתבי אישום והם יתוארו בתקשורת כמושחתים וכרקובים. מדוע? כי בנסיעותיהם התכופות לחוץ-לארץ הם קיבלו ומקבלים דמי אש"ל גלובאליים ומתברר שהמנוולים האלה השתמשו בדמי האש"ל גם כדי להאכיל ולהלין במלונות את בני משפחותיהם, נשים וילדים, שנסעו עימם, ולעיתים קרובות את פילגשיהם, ואפילו סתם זונות ששכרו, שומו שמיים! – גם שתיים יחד – כשעמד להם בדד! אכן, לא פלא הוא שלפי מדד לָמֶ"ד מיכה – ישראל היא המדינה המושחתת ביותר בעולם!

* יאסר ערפאת שלח מהמוקטעה ברמאללה בונבוניירה מלאה ממתקי באקלאווה פלסטיניים לאות תודה לעיתונאי "הארץ" הגולה בלונדון אורי בלאו.

* בתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום" בבוקר יום אתמול דובר על השארת "כתמים לבנים" בעיתון כדי לציין מחיקות של הצנזורה, ונאמר שהתקדים היה בשבועון "העולם הזה" בשעתו. אין אנו דורשים השכלה רחבה מקרן נויבך, אבל השתתף שם גם העיתונאי בן דרור ימיני, שאת כתבותיו אנחנו מאוד מעריכים, וגם הוא לא ידע שהנוהג של "כתמים לבנים" הוא עוד מתקופת המנדט, כחלק ממאבקו של היישוב העברי בשלטון הבריטי; ועדיין זכורים לנו, לדוגמה [מהארכיון] – גיליונות "דואר היום" ו"הארץ" עם כתמים לבנים ריקים ענקיים בדיווח על מאורעות מאי 1921 וההתקפה על פתח-תקווה, וכך היה גם שנים לאחר קום המדינה; ואולם, אם איננו טועים, לימים קבע המחוקק הישראלי שאין להרשות לעיתון להשאיר מקום ריק היכן שמחקה לו הצנזורה דברים – אלא הטקסט צריך להיות רציף כדי שלא יוכלו לגלות באיזה הקשר נמחק משהו.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,193 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,

3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל