גיליון מס' 903

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בטבת תשע"ד, 26 בדצמבר 2013

היום מלאו 135 שנים לחריש התלם הראשון בפתח תקווה על פי התאריך הכללי –26 בדצמבר 1878. בפתח תקווה לא שמעו על כך! – ואיש גם לא הזמין את נכדו של חורש התלם הראשון לספר על כך!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: גִלּוּי נָאוֹת. //עמוס גלבוע: כשאין אחריות הכול מותר! [ציטוט]. // עוז אלמוג: ישועה דחופה לנצרת. // שמעון גרובר: הנתבים ראויים לשכרם. // ד"ר עדינה בר-אל: 1. "האישה בזהב" ונשות וינה, על הספר מאת אן-מארי אוקונור "האישה בזהב". 2. פגישה עם אסתר שטרייט-וורצל. // נגה מרון: לזכרה של אסתר שטרייט וורצל. // רות ירדני כץ: עושים שלום. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.12.13. // אלי מייזליש: ישראל בסד התרבות המערבית. // יובל כהן: געגועיי לאבו-עמאר. // דידי מנוסי כותב לרב אורי זוהר [ציטוט]. // נעמן כהן: החלום ושברונו – הפנים של אוניברסיטת חיפה – פלורליזם או גזענות? // אהוד בן עזר: בחיפוש אחר כיסא 25 בשורה 20 בקונצרט הפילהרמונית עם זובין מהטה ופזיל סאי. // נעמי גרינבלט: בעקבות הנשיא והסערות. // דרור אֵידָר: שקר מכוער. [ציטוט]. // רון וייס: בזכות תוכנית הביטחון של גנרל ג'ון אלן. // משה כהן: הנדון: דמנו הפקר. // אילנה אדם: זיקנתו מביישת את נעוריו. //  אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשירי, החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה. // ממקורות הש"י.

     * * *

יוסי גמזו

גִלּוּי נָאוֹת

"הסיבה לעוני בישראל היא השיטה: יש אנשים עובדים רבים שבכל זאת מצויים בקו-העוני או מתחתיו  –  ויש מיעוט קטן של אילי-הון, וכל זה נעשה בידיעתה המלאה של הממשלה."    (פרופסור יוחנן שטסמן, מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר)

אוֹתָם הַגֶּשֶם וְצִנַּת-הַכְּפוֹר הַמְּצַמְרֶרֶת

עָטִים מַמָּש כָּרֶגַע בְּלֵיל חֹרֶף סַגְרִירִי

עַל וִילוֹת הַטַּיְקוּנִים שֶבְּלֵב שְכוּנַת-צַמֶּרֶת

וְעַל הַהוֹמְלֶס הַקּוֹפֵא בַּגַּן הַצִּבּוּרִי.

אַךְ בְּבֵיתוֹ שֶל הַטַּיְקוּן מַזְגָן מֻפְעָל בְּלִי הֶרֶף

וְכָל הִפּוּךְ בְּכֶסֶת-פּוּךְ שוּם חֹם אֵינוֹ מַחְטִיא

בְּעוֹד חֲסַר-הַבַּיִת מִתְכַּסֶּה בְּעִתּוֹן-עֶרֶב

בּוֹ נִמְסָרִים דִּבְרֵי שָׂרִים עַל צֶדֶק חֶבְרָתִי.

    אָז אַל תִּשְאַל בְּטוֹן נָאִיבִי: לָמָּה וּמַדּוּעַ

    צֶּדֶק כְּבָר מִזְּמַן פֹּה נֶעֱזַב לַאֲנָחוֹת?

    כִּי בַּמְּדִינָה הַזֹּאת כֻּלָּם שָוִים פֹּה, כַּיָּדוּעַ,

    רַק שֶיֶּשְנָם שָוִים יוֹתֵר וְיֵש שָוִים פָּחוֹת...

אוֹתָן הַסַּכָּנוֹת שֶהָאֻמָּה כֻּלָּה נִדְרֶכֶת

מוּלָן יוֹמָם וָלַיְלָה מְאַיְּמוֹת כָּאן עַל בֵּיתָם

שֶל חַיָּלֵי סָדִיר לְאֹרֶךְ גֶּדֶר-מַעֲרֶכֶת

וְשֶל הָאַבְרֵכִים שֶפְּטוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם.

אַךְ הַחַיָּל רוֹבֵץ בַּבֹּץ בְּאַמְבּוּש (שֶזֶּה לֹא כֵּף)

וְכַת הַמִּשְתַּמְּטִים כָּל יוֹם תֵּרוּץ חָדָש מוֹצֵאת

לַמְרוֹת שֶבַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְנָה כָּתוּב בְּתֹקֶף

שֶלְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה כָּל אִיש חַיָּב לָצֵאת.

   אָז אַל תִּשְאַל בְּטוֹן נָאִיבִי: לָמָּה וּמַדּוּעַ

   הַצֶּדֶק כְּבָר מִזְּמַן פֹּה נֶעֱזַב לַאֲנָחוֹת?

   כִּי בַּמְּדִינָה הַזֹּאת כֻּלָּם שָוִים פֹּה, כַּיָּדוּעַ,

   רַק שֶיֶּשְנָם שָוִים יוֹתֵר וְיֵש שָוִים פָּחוֹת...

אוֹתָהּ הַזְּכוּת לִגְדֹּל זָקוּף כָּמוֹךָ וְכָמוֹנִי

מֻבְטַחַת כָּאן עַל פִּי הַחֹק לְכָל יַלְדּוֹן קָטֹן

שֶל עֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן וְשֶל יוֹצְאֵי שְכוּנוֹת-הָעֹנִי

אַךְ אֶת הַחֹק עוֹשִׂים לִצְחוֹק הַהוֹן וְהַשִּלְטוֹן.

לָכֵן מָה שֶנֶּחְשָב כְּהִזְדַּמְּנוּת שָוָה הוּא פַּעַר

בּוֹ בֶּן הַגְּבִיר מִשּוּם עֶמְדַּת-קִדּוּם אֵינוֹ דָחוּי

וּבְנוֹ שֶל הַתַּפְרָן מוּעָד, מֵאָז שֶהוּא עוֹד נַעַר

לַעֲבוֹדָה שְחוֹרָה אוֹ אַבְטָלָה וּבֵית-תַּמְחוּי.

  אָז אַל תִּשְאַל בְּטוֹן נָאִיבִי: לָמָּה וּמַדּוּעַ

  הַצֶּדֶק כְּבָר מִזְּמַן פֹּה נֶעֱזַב לַאֲנָחוֹת?

  כִּי בַּמְּדִינָה הַזֹּאת כֻּלָּם שָוִים פֹּה, כַּיָּדוּעַ,

  רַק שֶיֶּשְנָם שָוִים יוֹתֵר וְיֵש שָוִים פָּחוֹת...

* * *

ברכות חמות מאוד מקרב לב – שלוחות למשורר הנפלא יוסי גמזו, לרגל ההחלטה להעניק לו את פרס אקו"ם למפעל-חיים על תרומתו לסוּגַת הַזֶּמֶר העברי!

* * *

עמוס גלבוע

כשאין אחריות הכול מותר!

עורך הדין של דני דנקנר התרעם על השופט שגזר עליו שנת מאסר בפועל. "הלא הוא הודה באחריותו למעשיו" (בעסקת הטיעון), הסביר עורך הדין המכובד. רוצה לומר שעצם ההודאה באחריות דיה כדי לפטור את הנאשם מעונש מעשי הולם, ועדיף היה להסתפק בעונש מילולי.

ואכן, התופעה של נטילת אחריות בלי שום נתינת "דין וחשבון", דהינו גם דין וגם עשיית חשבון נפש, נפוצה מאוד בחברה שלנו. "כל האחריות היא עליי," מכריז בקול הפוליטיקאי הבכיר מאוד אחרי כישלון כבד, ובזה מסתיימת אחריותו. כלומר, למעשה אין לו שום אחריות, ומה שדרוש לו הוא העוז לשמוע בקול יחצ"ניו ולהגות את המילים: "האחריות היא שלי." המהדר שבהם יגיד: " האחריות היא שלי ורק שלי." ואז, הוא יפנה לדרכו, אולי לקראת כישלון נוסף.

אבל, ישנם כאלו שלא  מוכנים אפילו לקחת אחריות  ולתת דין וחשבון. קחו את נוחי דנקנר. הוא מודה שעשה טעויות, בצד הישגים, אך בשום פנים ואופן לא מוכן להודות באחריותו האישית למצב שאליו הגיע התאגיד שבשליטתו ובניהולו, ומה שמתבקש מכך– שיעזוב ויישא בדין מעשיו. הוא לא עזב והוא נאחז בכל כוחו בקרנות מזבח השליטה.

מה מדהים כאן? תארו לעצמכם אלוף פיקוד בצה"ל, עטור הישגי עבר, המתחיל להיכשל  בתפקידו בצורה רצופה: מבצעים נכשלים,  חיילים נהרגים באימונים,  מזון מבוזבז,  מתעללים  בחיילים. התקשורת "חושפת", הפוליטיקאים דורשים מיד להדיחו, וכל עדת מושכי העט עטה על האלוף. עולה זעקת האחריות. אומנם ראשי היישובים שבתחום הפיקוד יוצאים להגנתו, אך הסערה לא פוסקת, ובצדק – למה נרחיק עד אלוף הפיקוד? מספיק שקצין ירים את ידו על  מפגינה שהקניטה אותו, ומיד עולה הזעקה להדיחו מתפקידו ולסלקו מצה"ל.

אבל, וזהו אבל חזק, כשאני בוחן את התקשורת שלנו, ליתר דיוק את חלקה, בפרשת משפחת דנקנר,  אני רואה תופעה הפוכה:  טיפול בכפפות משי, התעלמות, אפילו הבנה. מושג האחריות נעלם ואיננו.

כאשר הושקעו כספים  בלאס וגאס ודנקנר התרברב כי הוא יוסיף "15 אלף מקומות עבודה לעיר הזאת" (לא לדימונה!) – התקשורת שלנו מחאה כפיים. מעניין כי מה שהרגיז כמה אנשי תקשורת היתה העובדה שנוחי דנקנר  לא שעה לעצות שהם השיאו לו בכתבותיהם. כנראה שזו דרכה הטבעית של תקשורת בכל מקום מול בעלי ההון והעוצמה הכלכלית. עכשיו, חלקה לפחות, תלוק את דמו של דנקנר כמו כלב מטורף.

לזכותו של נוחי עומדת לפחות הטענה כי הוא היה מצוי בתחום העשייה והפעילות המעשית, ולכן  גם שגה, והוא ישלם בסוף את מחיר טעויותיו. אבל, מה נגיד על איש תקשורת, או אישיות המופיעה בתקשורת, שאין לה שום אחריות, אפילו לא טיפה, אבל היא יודעת להשיא עצות למקבלי ההחלטות ברוב ידענות, בלי לשלם ולו אגורה שחוקה על עצותיה השגויות, פעמים אוויליות, פעמים מופקרות?

דוגמה קלה (להבדיל מדוגמאות קשות הנוגעות להמלצות בתחום דיני נפשות) מהימים האחרונים, בעקבות הסופה. לעיתונאי מכובד יש עצה בדיעבד לחברת החשמל: אילו היית ממפה ישובים ושכונות, גוזמת שם את העצים, מניחה את קווי החשמל מתחת לאדמה, אז זה היה עולה לך "לא יותר מ-200 מיליון שקל."

ואתה שואל עצמך: ריבונו של עולם, האם העיתונאי עמל לילות כימים, מיפה את כל הארץ, עשה תחשיבים, לקח בחשבון את ארגוני הירוקים "ושאר ירקות", והגיע למספר שנקב?

 כשאין אחריות הכול מותר!

המאמר הופיע לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 23.12.13

* * *

עוז אלמוג

ישועה דחופה לנצרת

בשבוע שעבר לקחתי את תלמידיי לסיור לימודי בנצרת. העיר ההיסטורית חוגגת את חג המולד, אבל מעל חורבות מעונם של יוסף הנגר ומרים הבתולה רובצת עננה. אווירת סנטה קלאוס מבליטה לרגע את התרבות הנוצרית, אבל נושאי הצלב איבדו מזמן את הרוב בעיר.

שמעתי שהנשיא סרקוזי הציע בזמנו למיעוט הנוצרי במזרח התיכון לשנע את עצמו לצרפת. צאצאי משפחתו של ישוע זקוקים למחווה הומניטארית ואילו הציוויליזציה האירופית משוועת לסיוע דמוגרפי במלחמת המאסף מול השתלטות האסלאם. אבל ערביי ישראל הנוצרים אינם זקוקים לתמריץ; ממילא הם מהגרים לחו"ל, ואוכלוסייתם מתדלדלת, גם בשל שיעורי פריון נמוכים.

נצרת מלאה וגדושה בשכיות חמדה, אבל לרוב אזרחיה אין טיפת כבוד לעירם ולעברה המפואר. מבנים מונומנטאליים נהרסים ומתכלים והבניה החדשה פראית וזולה. באין יד מכוונת, וכאשר איש הישר בעיניו יעשה, נצרת הופכת לעיר מגובבת, פקוקה, חסרת סדר וכיוון, ובעיקר מבוזבזת להדהים. בתוך הדירות, הכנסיות והמסגדים הכול ממורק, אבל מטר אחד החוצה זוהמה ועזובה.

את סיורנו מיקדנו בעיר העתיקה, בהדרכתו האדיבה של חאלד עווד. חאלד הוא איש אכפתי ומלומד שהקים את עמותת "אלסיבאט" לשימור המורשת ההיסטורית וקידום התיירות בנצרת. "תראה מה קרה לפנינה שבכתר," הוא אומר בצער. "אני רואה את החנויות הסגורות ואת הסמטאות הריקות והמלוכלכות ושואל את עצמי: איך זה שאתר היסטורי שיכול היה להיות אחד ממוקדי הנדל"ן והתיירות בישראל נעשה כל כך עלוב ומוזנח?"

נכון שפה ושם אפשר למצוא בית קפה, צימר או אכסניה רומנטיים, אבל אלה פרחים זעירים בשדה קוצים.

אז מי אשם? כולם!

תושבים אדישים, השבויים בקודים של הלבנט; עירייה חסרת חזון, השקועה בסכסוכים פנימיים ונכשלת בניצול משאבים ובגיוס תרומות (הרי עם קצת יוזמה היה אפשר לגייס הון באמצעות הוותיקן, האו"ם ותורמים אחרים); מנהיגות ערבית ברמה הארצית, שעסוקה בעיקר בהאשמת אחרים ולא בביקורת עצמית; ומערכת חינוך שמחפשת תעודות יותר מערכים (בעיקר ערכי רגישות למרחב הציבורי).

אבל מעל הכול, מדובר במחדל ממשלתי זועק לשמיים. מעל מחצית מהתיירים שמגיעים לישראל מבקרים בנצרת. זה נתון מדהים, שממחיש את גודל הכישלון. נצרת היא מחצב תיירות בינלאומי, שפשוט יורד לטמיון. מי שתולה את ההסבר באפליית הערבים, עושה "הנחות" לראשי השלטון, שהרי הנפגעים כאן אינם רק תושבי נצרת, אלא אזרחי ישראל כולם.

הגיע הזמן לקחת על עצמנו את נצרת כפרויקט פיתוח לאומי ולהושיע את בירת הגליל.

* * *

שמעון גרובר

הנתבים ראויים לשכרם

כבכול שנה גם השנה פורסם ודובר באמצעי התקשורת על שכרם של שיאני השכר, כאשר ביניהם מככבים הנתבים. בשורות הבאות אסביר ואנמק את הצדקת שכרם של הנתבים.

כמי שיצא ונכנס אל תוך נמל חיפה כמה וכמה פעמים-- הן בשעות היום והן בשעות הלילה, הן בים רגוע והן בים רוגש — הייתי עד ראייה ושמיעה לעבודתם האחראית, הקשה והמסוכנת של הנתבים. תארו לעצמכם את הקושי של החניית משאית ענקית באורך מגרש כדור-רגל, עמוסה במטען ששוקל מאות טונות, בתוך מגרש חנייה עמוס משאיות ענקיות. החניית משאית כזאת היא גם קשה וגם אחראית. על נהג המשאית מוטלת האחריות לשלמות המשאית, לשלמות המטען ולשלמות המשאיות האחרות החונות, וכול הקושי הזה על קרקע כבושה ויציבה.

לעומת נהג המשאית הנ"ל, נתב האונייה מנתב כלי שיט במשקל עשרות אלפי טונות, שטעון במטען של אלפי טונות, בנתיב ימי, שאינו יציב כמו מגרש החנייה, ובנוסף עליו להתמודד עם כיווניי רוחות משתנים ועם זרמים תת ימיים, ועליו מוטלת האחריות לחיי צוות האונייה, לשלמות האונייה, לשלמות המטען ולהימנעות מהתנגשות באוניות אחרות שקשורות לרציפים, וכאמור לעיל, כול זאת בכול שעות היממה ובכול עונות השנה.

במיוחד ראוי לציין כי במהלך שנות עבודתו של הנתב, הרגעים המסוכנים ביותר לחייו הם עלייתו וירידתו מהאונייה בלב ים אל סירת המנוע שתאסוף אותו חזרה לנמל, ואשר לפעמים מתנדנדת על פני הים כקליפת אגוז, מה שמחייב את הנתב להיות אקרובט כדי לקפוץ לתוכה.

מכול הנאמר לעיל ניתן להסיק כי שכרם של הנתבים ראוי ומוצדק.

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

1. "האישה בזהב" ונשות וינה,

עיר מוזהבת שהועם זהבה

על הספר מאת אן-מארי אוקונור

"האישה בזהב"

פן – ידיעות ספרים, 2013

במינכן, בביתו של קורנליוס גורליט, בנו של אספן אמנות והיסטוריון גרמני, נמצאו כאלף וחמש מאות יצירות אמנות. כעכבר השוכב על דינריו "שמר" גורליט במשך עשרות שנים על רכוש יהודי, ששוויו מוערך במיליארד אירו.

איך הגיעו ציורים אלו ואחרים לידי הנאצים? התשובה, תוך כדי פירוט דרכי פעולה, נמצאת בספר זה.

הספר מתמקד במשפחה יהודית, משפחת בלוך-באואר, ובאמצעותה אנו מתוודעים לחיים בווינה של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים ועד סופה, כאשר נקודת השבר היא כמובן עליית הנאציזם והשתלטותו.

חוט השדרה של הספר הוא גורלו של הציור "האישה בזהב", דיוקנה של אדלה בלוך-באואר, פרי מכחולו של גוסטב קלימט. אולם חוט שדרה זה נעלם לעיתים, באשר הספר גדוש בפרטים ופרטי פרטים. עשרות דמויות וגורלותיהן מוצגות בו – הן של יהודים שנפגעו ע"י הנאצים, הן של נאצים  והן של אמנים רבים, יהודים ולא יהודים. הספר הוא פרי מחקר של עיתונאית שנתקלה בתביעה, שנתבעה אוסטריה, להשיב את הציור לבני משפחתה של מריה אלטמן, יהודייה קשישה תושבת לוס-אנג'לס, אחייניתה של אדלה בלוך-באואר. כל הפרטים שמביאה אן-מארי אוקונור, מחברת הספר, חשובים ביותר ותורמים להעשרת המידע ההיסטורי. אולם מצד שני, הקריאה אינה קולחת כקריאה ברומן. הכתיבה עם הקפיצות מדמות לדמות, מן העבר להווה, לסקירת ביוגרפיות ושושלות יוחסין, מבלבלת לעיתים. אבל, כאמור, יש בכך חשיבות.

ניתן לומר שווינה היא הגיבורה של הספר. בשלהי המאה התשע-עשרה ועד המאה העשרים. יותר נכון – גורל וינה היהודית בדגש על אוצרות האמנות שהוחרמו מהיהודים. אמנות מקשרת בדרך זו או אחרת בין יהודים לנאצים. חלקו הראשון של הספר מתאר את המתרחש בווינה בתקופת הזהב שלה ולאחר מכן כאשר כוחות החושך פלשו אליה. היא מצטיירת כבירת אמנות עם מוזיאונים וגלריות, על זרמי האמנות שצמחו בה, ביניהם המודרניסטים שיסדו את  ה"זצסיון", שדגלו בשחרור מכבלי מוסכמות העבר. בתחילה התנגדו להם, ולאחר המלחמה עלה ערך יצירותיהם, כמו אלו של קלימט, והן נחשבו כאוצר שלא יסולא בפז, עד כי אוסטריה מסרבת לוותר עליהן ולהשיבן לצאצאי האמנים או לבעליהן החוקיים.

יש קפיצות רבות בזמן. כמעט כל דמות שנזכרת זוכה בספר לסקירה ביוגרפית, החל משושלת היוחסין שלה בעבר, דרך ההווה דאז ועד גורלה ברבות הימים.  יש בספר מידע רב על אישים שונים, החל מציירים כגון קלימט, קוקושקה, ואחרים, המשך ביהודים עשירים שוחרי אמנות וכלה בדמויות מעניינות, שידועות לנו מהקשרים אחרים, ואשר מספרים לנו על קורותיהן בווינה באותה תקופה. ביניהן: פרויד, ברונו בטלהיים, הדי למאר.

ידידה של אדלה, שטפן צווייג, ברח לברזיל ושם כתב ספר על וינה הזוהרת שלהם – "העולם של אתמול". המלחין ריכרד שטראוס שוכנע לכהן כנשיא תזמורת הרייך והלחין את ההמנון למשחקים האולימפיים בברלין בקיץ 1936. מצד שני, על  מארק טוויין מסופר, שהוא עבר עם משפחתו לווינה ב-1897 עקב משבר משפחתי. הוא פגש בווינה יהודים, התיידד עימם וציין במכתב שכתב לידידו הכומר, שהיהודים הם "גזע מופלא – המופלא ביותר שיצר העולם אי פעם, אני מניח." טוויין פירסם מסה בעיתונות תחת הכותרת "בנוגע ליהודים", ובה ציין את השנאה המרושעת וחסרת הבסיס כלפי "אזרחים שקטים, טובים ושומרי חוק."

מתוך שלל הדמויות בולטות במקביל שתי משפחות: בלוך-באואר היהודייה וגוסטב קלימט וצאצאיו מנשים שונות. יש תיאור נרחב של תולדותיו וגורל נכסיו של פרדידנד באואר, בעלה של אדלה, אשר הזמין אצל קלימט את ציור דיוקן רעייתו. זאת בהתאם לנוהג בווינה, שבעלים הזמינו את דיוקנאות נשותיהם כדי להפגין את ממונם ומעמדם. ציור של קלימט עלה אז כארבעת אלפים קרונות, כרבע ממחיר אחוזה בכפר... אגב, בספר עולה שאלה אם אדלה היתה מאהבתו של קלימט. אחייניתה רמזה לכך, אך סירבה להודות בכך בפה מלא. קלימט הוליד כמה צאצאים מנשים שונות, וגם הם מוזכרים במקומות שונים בספר. אחד מהם, גוסטב אוציקי, היה במאי סרטי תעמולה נאציים.

יש הרחבה בתיאור דמויות של נאצים. בראש ובראשונה היטלר המתוסכל, שהממסד האמנותי בווינה זלזל ביכולתו כצייר, והוא נכשל במבחן הקבלה לאקדמיה לאמנות. דבר זה התפרש אחר-כך כסיבה לנקמתו באמנים היהודים. דוגמא מעניינת היא הנאצי פליקס לנדאו, שהיה בווינה מפקד בגסטפו ואחראי בין השאר להחרמת חפצי ערך בביתם של מריה ובעלה פריץ אלטמן. ויותר מזה, הוא נכנס להתגורר בביתם, והיה בעצם "סוהר" שלהם. לימים עבר לנדאו לגליציה והתגורר בדרוהוביץ. הוא הוא אותו נאצי שכפה על ברונו שולץ – הסופר והצייר היהודי – לצייר בחדר בנו ציורי קיר. ידוע סיפור גורלו המר, באשר לנדאו ירה באקראי ברופא שיניים יהודי שהיה "יהודי החסות" של קצין האס-אס קארל גינטר. וזה האחרון ירה למוות בברונו שולץ ואמר ללנדאו: "אתה הרגת את היהודי שלי, ואני הרגתי את שלך." הכותבת אוקונר מנסה למצוא קשר בין הדברים, בציינה שמריה אלטמן אהבה לשמוע את סיפורי האחים גרים בילדותה, וגם הנאצי לנדאו אהב אותם סיפורים...

מעניינת ביותר היא גלריית נשות וינה היהודיות, על אורח חייהן ועל יחסן לאמנות ואמנים, וכמובן גם לגברים בכלל ולבעליהן בפרט. בראש ובראשונה אדלה, "האישה בזהב", אשר הפכה מאשת חברה נוצצת לסוציאליסטית, לאחר שעברה תהליך של רכישת השכלה תוך כדי למידה עצמית; ברטה צוקרקנדל, עיתונאית שניהלה סלון של אמנים ואינטלקטואלים ואצלה נפגשו כולם; ד"ר גרטרוד בין, רופאת הילדים הראשונה בווינה; אמילי פלגה, מעצבת שמלות אשר שיחררה נשים מן המחוך. דמות צבעונית במיוחד היא אלמה מהלר, ידידתה הטובה של אדלה עוד מלפני נישואיה למלחין. מסתבר שגם היא היתה בעלת כישרון מוסיקלי ושאפה להיות מלחינה. אולם גוסטב מהלר הודיע לה במכתב לפני נישואיהם: "בעל ואישה ששניהם מלחינים: איך את מדמיינת לעצמך את זה? [...] את יכולה להעלות על הדעת כמה מגוחך זה ייראה?  [...] אם, בזמן שתצטרכי להתפנות לחובות הבית או להביא לי דבר מה שאצטרך בדחיפות [...] אם ברגע כזה תנוח עליך 'השראה': מה אז? מרגע זה ואילך יש לך רק עיסוק אחד – לדאוג לאושרי. את מוכרחה להקדיש לי את כל כולך ללא תנאי, לכרוך את עתידך, בכל המובנים, בצרכיי הפנימיים, ולא לשאוף לשום תמורה מלבד אהבתי."

ואכן, אלמה קיבלה את הדין בוויתור על הקדשת חייה למוסיקה. אולם בניגוד לאמור במכתב זה, היא הקדישה מזמנה ומאהבתה גם לגברים אחרים...

הספר מספר על "פתרונות" שמצאו יהודים לעת קשה זו. מצד אחד היו התאבדויות, מצד שני נאבקו לשרוד. אחת הדרכים: נשים נישאו נישואים פיקטיביים לרווקים הומוסקסואליים, שהיו בעלי מראה "ארי", וכך הצליחו לעזוב את אוסטריה.

לסיום, אי אפשר שלא להשוות ספר זה לספרו של אדמונד דה-ואל, "הארנבת עם עיני הענבר", שתיאר את קורות משפחת אפרוסי האמידה באמצעות מעקב אחר אוצר הנצקה, 264 פסלונים יפניים מיניאטוריים. גם כאן עלול לטעון מי שיטען, שעצם תיאור משפחה עשירה אינו משקף שכבות אחרות בעם היהודי. אולם בשני הספרים מתוארים האנטישמיות על שורשיה העמוקים והגורל היהודי, דווקא באמצעות משפחה בעלת נכסים לשלוחותיה.

כמו הנצקה שחזרה למשפחה היהודית בסופו של דבר, כך גם הציור הגיע לבסוף, לאחר מאבק משפטי מסובך, למשפחתה של אדלה בלוך-באואר.

הפרק האחרון של הספר סוקר את המאבק להחזרת הרכוש למשפחה, בעיקר את דיוקנה של אדלה "האישה בזהב". אחייניתה, מריה אלטמן – בעת היותה אלמנה כבת שמונים באמריקה – גייסה עורך דין, נכד של חברתה. עורך הדין הצעיר, רנדול שנברג, ניהל מערכה בת שמונה שנים. כל התהליך מפורט לפרטי פרטים, וכמו בחלקים קודמים של הספר, הדמויות הנזכרות זוכות לפירוט רב, כולל אילן היוחסין המשפחתי. ואפילו אשת עורך הדין זכתה לכך.

רון לאודר התגייס לעזרה כמייסד וכיושב ראש של הוועדה להשבת יצירות אמנות מטעם הקונגרס היהודי העולמי. בסופו של דבר זכתה המשפחה (לא לפני שהיו בתוכה חילוקי דעות וריבים), ורון לאודר רכש מידה את הציור "האישה בזהב" תמורת 135 מיליון דולר. אגב, משפחתה של מריה אלטמן שילמה לעורך הדין ארבעים אחוזים מערך הרכוש שהוחזר.

[אהוד: ניסיתי לקרוא את הספר והוא נראה לי שטחי ופטפטני להחריד. מעין כתבת עיתון סוף-שבוע בסגנון אמריקאי, שנמרחת על פני מאות עמודים].  

2. פגישה עם אסתר שטרייט-וורצל

לפני כשני עשורים ישבתי בכנס סופרי ילדים ונוער. לידי ישבה אישה שלא הכרתי. שמענו הרצאה ואני כתבתי לעצמי על דף כמה משפטים, רעיונות שמצאו חן בעיני.

בהפסקה פנתה אלי האישה ואמרה לי: "אני מתמצאת בגרפולוגיה. ראיתי מה שכתבת על הדף. אַת מעוניינת לשמוע מה למדתי עלייך לפי כתב-היד שלך?"

ואז היא הציגה את עצמה כאסתר שטרייט-וורצל, שאת ספריה הכרתי, כמובן. בעיקר את "אליפים" – רומן הנעורים שמציג בצורה אמינה ונוגעת ללב מגוון של דמויות נערים ונערות, על קורותיהם בבית הספר החקלאי.

לא אפרט את הניתוח הגרפולוגי שערכה לי, בכל אופן זה היה מחמיא מאוד. אציין רק שהיא הדהימה אותי, ממש "קראה" אותי לפניי ולפנים. ומאז היינו בקשר. לצערי לא בקשר פנים אל פנים, אלא הייתי שולחת לה פרסומים שלי, והייתי מקבלת ממנה ומבעלה ד"ר מרדכי וורצל, את ספרי הפרשנות שלו לסיפורי עגנון.

הפרט המעניין הוא שד"ר וורצל הוא קרדיולוג במקצועו. אבל ניתוחיו הספרותיים מעולים. כך שגם אסתר ז"ל וגם בעלה מרדכי, ייבדל לחיים ארוכים, ידעו "לקרוא" אנשים היטב. היא ביטאה זאת בעיצוב דמויות בספריה, והוא – בניתוחים הספרותיים.

* * *

נגה מרון

לזכרה של אסתר שטרייט וורצל

נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה של תקוה וינשטוק על הסופרת אסתר שטרייט-וורצל שהלכה לעולמה בימים אלה, ואני מודה לה על שטרחה להאיר באהבה ובהערכה את קורות חייה. עוד בטרם פגשתי את אסתר פנים אל פנים, כשהייתי מורה, קראתי אחדים מספריה והתפעלתי מהשפעתם על בני הנוער ומן הפופולאריות שלהם. לימים נפגשנו פעמים אחרות, קשר של "שלום שלום" ולא יותר, ולא ידעתי דבר על נכותה ועל תעצומות הנפש שלה.

כאשר הצטרפתי לחבורה של סופרי הילדים והנוער בריאותה של אסתר כבר לא היתה במיטבה והיא מיעטה להגיע למפגשים שלנו. צנועה ושקטה היתה, ואולי גם ביישנית, עד שפעם אחת היא פנתה אלי ביוזמתה. מצאה לנכון להגיד לי שהיא מאוד אוהבת את ספריי, וקראה את כולם.

מחמאה שכזאת מפיה גרמה לי שמחה ועידוד בראשית דרכי כסופרת, ועל כך אהיה אסירת תודה לה תמיד.  

* * *

לוורדה צ'צ'יק היקרה

איתך באבלך הכבד על מות אימך סוניה

* * *

רות ירדני כץ

עושים שלום

פעם בכמה זמן הולכים לרופאה המשפחתית להצטייד בתרופות. הלכנו. המרפאה היתה מלאה מפני שאצלנו ישנם כמה רופאים מומחים שאליהם באים חולים מרחוק. בפרוזדור המתעקל יש שתי שורות אחת מול השנייה של כיסאות וכולם היו תפוסים בצעירים, מבוגרים ועוד יותר מבוגרים והרבה שפות.

מולי ישבה אישה ישראלית באמצע החיים, נעימה, שקל לה לפתח שיחה. לידה ישבה ערבייה צעירה מכוסה מכף רגל ועד ראש, ולידה בעלה שאיתו שוחחה. הישראלית חייכה אליה ואמרה:

"הלוואי שהייתי דוברת ערבית. אנחנו ישראלים מדלגים על שפתכם."

הערבייה השיבה לה בעברית: "גבירתי את צודקת. באמת חבל..."

הישראלית הנחמדה: "תשמעי, אני עבדתי במשרד ממשלתי 30 שנה והיה לי קשר בתוקף תפקידי עם הרבה ערבים ולא עשיתי מאמץ ללמוד ערבית... מה המקצוע שלך?"

הערבייה: "מורה לעברית." 

זוג רוסי שגם המתין לתורם שמע מה שנאמר והבעל הגיב: "כל הכבוד. אנחנו עלינו לארץ לפני 20 שנה ואני לא מכיר אף רוסי שמלמד ערבית או דובר ערבית."

הערבייה חייכה אליו והוא החזיר לה חיוך ואמר: "שפה מקשרת, שפה מחברת ופה בארץ שלנו חיים יהודים וערבים ואנחנו לא מבינים אחד את השני. פשוט לא רוצים להבין שיש מקום לכולם אם רק רוצים."

הערבייה: "נכון. הבעייה היא לא אתה, אני והשפה. הבעייה שהמנהיגים משני הצדדים לא רוצים בשלום. נוח להם שהמצב כמו שהוא ולא אכפת להם ממך וממני."

הישראלית: "כמה שאת צודקת!"

באותו רגע נכנס זוג חרדי עם עגלת תינוק ותינוק. החרדי בביישנות אמר: "אני חושב שהפסדתי את התור שלי. איחרנו לפגישה בגלל שהגענו מבית-שמש והכבישים עמוסים."

הרוסי: "שלחו אתכם מבית-שמש לירושלים? מה, אין אצלכם רופאים מומחים?"

החרדי: "שמענו על הרופא שמקבל כאן שהוא טוב במיוחד..."

הערבייה: "מה שמך ולאיזה רופא?"

הוא אמר, היא קמה הסתכלה ברשימה ואמרה: "איחרת. אבל גם פה יש איחור. אתה הבא בתור."

הישראלית לחרדי בנחמדות: "שמח אצלכם בבית-שמש, אתם בכוח מנסים להפוך את העיר לעיר חרדית. מכתיבים לחילוניים איך לחיות ואתם עדיין לא מבינים שזה לא לטובתכם."

החרדי: "אנחנו מבינים טוב מאוד. לצערי, יש קבוצה של חרדים קיצונים שעושים את כל הבלגן וזה מצער אותי, לא רק אותי."

אישה דוברת אנגלית שישבה בקצה אמרה באנגלית: "הו מיי גוד, מה שחסר פה כרגע זה בר-ביו-קיו כשר למהדרין, פיתות, חומוס ולחתום על הסכם שלום בין כולם."

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.12.13

* אני אוהב אנשים שאינם הולכים בתלם ובעיקר נוער שאינו הולך בתלם. לכן, כששמעתי על מיכל זולר, התלמידה שלא השיבה למבחן אלא כתבה מכתב מחאה על מערכת החינוך, היא מצאה חן בעיניי. הרי אנו אוהבים את הילד הקורא: המלך ערום. סיבה נוספת לכך שהיא מצאה חן בעיניי, היא שגם אני פעם עשיתי כן. בכיתה י', במקום להגיש עבודה, כתבתי שיר הומוריסטי, שבו בעיקר הבעתי את חוסר החשק שלי לכתוב את העבודה שלא כתבתי. לא היה זה איזה מניפסט אידיאולוגי, אבל הרגשתי שביטאתי את תחושותיי.

אני שותף לביקורת על מערכת החינוך, בעיקר על השתעבדותה למדידה ולהערכה – הסרגל שקם על יוצרו. אני מלמד במדרשת השילוב בגולן ומרבה להרצות במכינות קדם צבאיות, ונוכח לראות כיצד מי שסבלו במשך 12 שנים ושנאו את הלימודים, היו באחת לשוחרי דעת, ובתוך שבועות הם לומדים, ללא כל מבחנים ומדידה, יותר מכל מה שלמדו ב-12 שנות הלימוד. היום, המבקר הגדול ביותר של מערכת החינוך הוא השר העומד בראשה. אני מסכים עם חלק גדול מביקורתו ומייחל לכך שרוב הרפורמות שהוא מוביל, למען חינוך ערכי יותר ולמען לימוד משמעותי והאהבת הלמידה על התלמידים, יצאו לפועל.

אולם כשקראתי את המכתב של מיכל, התאכזבתי. היו בו כמה תובנות נכונות, כמו הצורך במערכת שתשכיל לתת ביטוי אינדיבידואלי לתלמידים. הרי כבר המקרא מלמד אותנו "חנוך לנער על פי דרכו." וכמו הצורך לעודד חשיבה ולא הקאת חומר. אולם המכתב, ברובו, הוא אוסף של אמירות פופוליסטיות, נגד החינוך ההומניסטי, נגד הרחבת האופקים, בעד חינוך צר מוחין המשיל מעליו את "מה שלא מועיל," לא פרקטי. לנוכח החיבוק התקשורתי והפוליטי הפופוליסטי מקיר אל קיר, אני מתנדב להיות המבוגר הקורא: הילד ערום.

* ממי למדו הילדים האנסים, שביצעו את האונס הקבוצתי המזעזע בילדה בת 12, לומר שהם לא ידעו שהיא קטינה וחשבו שהיא בת 17?

* רוב קורבנות פגיעה מינית אינן מתלוננות, מפאת בושה ופחד.

על אחת כמה וכמה – כשהנפגעים הם בנים.

על אחת כמה וכמה – במגזר הדתי.

על אחת כמה וכמה – כשהנפגעים הם בנים דתיים.

על אחת כמה וכמה – כשהפוגע הוא רב.

על אחת כמה וכמה כשהרב הפוגע הוא דמות כריזמטית ונערצת.

האִם השופטת שפטרה את מוטי אלון בעונש סמלי ומגוחך נתנה דעתה לכך?

* ובכלל, כאשר מדובר באישי ציבור – פוליטיקאים, רבנים, מובילי תרבות, אנשים שאמורים להיות דוגמה לציבור, יש להחמיר עימם יותר מאחד האדם, ולא לומר שהם נענשו בעצם החשיפה והפרסום.

* תרגיל בדמיון מודרך. מה היה מתרחש במערכת הפוליטית והתקשורתית, אילו התברר שההאזנות האמריקאיות החלו בתקופת נתניהו? איך היו מכסחים אותו, על כך שב"סרבנותו" הוא דרדר את היחסים עם ארה"ב לשפל חסר תקדים. איך אולמרט היה תוקף אותו, על שהרס במו ידיו ובהבל פיו את מערכת היחסים האינטימית והידידותית עם ארה"ב, שהגיעה לשיאה בקדנציה שלו (של אולמרט). ואיך עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", היה מתחרע [?] על רוה"מ.

אופס... מסתבר שההאזנות החלו דווקא בתקופתו של אולמרט, ראש הממשלה הפשרן והוותרן ביותר בתולדות מדינת ישראל.

לקט כותרות מעיתון הבית: "כולם מאזינים לכולם," "ישראל: ידענו שמאזינים," "אין סודות בטלפון" ועוד, ברוח זו.

* הבעייה אינה רק בעצם הריגול אחרי ידידים ובני ברית (ישראל, גרמניה, מדינות אירופה), אלא בהקצאת משאבי מודיעין אנושיים וטכנולוגיים לריגול אחרי ידידים, על חשבון מימוש המטרה של שירותי הביטחון – ריגול אחרי האויבים האמתיים של ארה"ב.

 מיהם? מי שביצעו את פיגועי 11 בספטמבר, כלומר – האסלאם הקנאי. והאוייב הגדול – איראן.

* עכשיו, יותר מתמיד – אסור להרפות מעניין פולארד.

* בדרך כלל, איני אוהב את הביטוי "אל תהיה צודק, היה חכם," מאחר שהפרגמטיות שהוא מבטא, עלולה לגלוש לציניות הבזה לחתירה לצדק ולהכרעות ערכיות.

אולם בוויכוח בין "יש עתיד" ל"בית היהודי" בנוגע לסנקציות כלפי חרדים שישתמטו מצה"ל – אם נהיה צודקים, נהיה טיפשים. מה פירוש טיפשים? נשיג את ההיפך מהמטרה.

"יש עתיד" דורשים סנקציות פליליות כלפי משתמטים. הם צודקים – הרי חילונים ודתיים לאומיים שמשתמטים, נשלחים למאסר. אם מדברים על שוויון – ברור שיש להעניש את המשתמטים החרדים באותה דרך.

אולם אין לכך כל סיכוי. שליחת אלפי משתמטים חרדים לכלא, שילוו בהפגנות ענק מתמשכות, לא זו בלבד שלא תקרב אותנו למטרה – היא תרחיק אותנו.

מה שדרוש הוא סנקציות כלכליות. יש למנוע כל הטבה ותקציב מישיבות של משתמטים ומן המשתמטים עצמם.

* אנטי ציונות היא אנטישמיות. יש המתקוממים על האמירה הזאת, אך הם מתקוממים על אמת לאמתה. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, ועיקרה – זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, באמצעות מדינת לאום ריבונית בארצו. מי ששולל זכות זו, המוכרת כזכותו הטבעית של כל עם, רק מן העם היהודי, אינו אלא אנטישמי. גם אם הוא יהודי – הוא יהודי אנטישמי.

תזכורת לעובדה זו ניתן לקרוא במוסף "הארץ" האחרון, במכתב של אלי אמינוב ועפרה ישועה-ליית, חברי "הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ."

להלן כמה פנינים מן המאמר: "היהודים הם תוצר של ההלכה הרבנית ולא של פלסטין, שבה אמנם חיו יהודים לפני 2,000 שנה, אבל גם בני דתות אחרות חיו בה, ועל פי ההיגיון הזה – הרי היא גם מולדתם. התנועה הציונית החליטה לייבא יהודים לפלסטין בעיקר לאחר שזכתה בחסות בריטניה הקולוניאלית. עקרונותיה הגזעניים של יהדות ההלכה אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת... הקולוניזציה היא בוודאי גורם מרכזי בהיווצרותה של הגזענות הציונית והישראלית. היא היוותה תנאי מספיק והכרחי לפיתוחו ולהשלטתו של המטען ההיסטורי שמקורו המובהק בהלכה היהודית. ... האפרטהייד איפיין את מדינת ישראל מייסודה... רעיון העוועים הציוני שעל פיו היהודים הם אומה, והדבק הנחוץ להמצאתה של אומה כזאת הוא הדת היהודית, על עקרונותיה העתיקים והגזעניים..." וכד' וכד'.

שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי היא אנטישמיות. איך אפשר להסביר את ההתנגדות לזכות זו, אך ורק כאשר מדובר בעם היהודי? אחת הדרכים לכך, היא הכחשת העם היהודי, בנוסח ערימות הזבל שכתב הפוסט-היסטוריון האנטישמי שלמה זנד. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית. כל כך פשוט. כל כך גזעני. כל כך אנטישמי. אנטישמיות של יהודים היא הנאלחת, הבזויה והעלובה ביותר בין כל סוגי האנטישמיות.

אלי אמינוב ועפרה ישועה ליית – שני חלאות אנטישמיים.

* כששני האנטישמים הנ"ל כותבים ש"עקרונותיה הגזעניים של היהדות אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת," על מי ועל מה הם מסתמכים? על ספר התועבה הגזעני "תורת המלך". למה הלך זרזיר אצל עורב? כי הוא מינו. שוב אנו פוגשים בחוק הרדיקלים השלובים. הרדיקלים מ"שמאל" והרדיקלים מ"ימין", הגזענים היהודיים והאנטישמים היהודיים – אלו ואלו קורצו מאותו חומר קלוקל. מה הפלא, שהם מפרשים באותה דרך את היהדות? על החברה היהודית הציונית הנורמטיבית להוקיע את אלה ואת אלה, שרב המשותף על המפריד ביניהם.

* טל ניב תוקפת ב"הארץ" את עוזי דיין, על כך שלמעשה הכיר ביישוב היהודי בחברון, המונה כמה מאות תושבים, כמועצה מקומית, והעביר לה תקציבים לאירועי תרבות ממפעל הפיס. מעניין.

אלא שלא היו דברים מעולם. מנין אני יודע לקבוע קביעה כה נחרצת? לא ביררתי, לא הרמתי טלפון לעוזי דיין, לא נכנסתי לאתר של מפעל הפיס. פשוט... קראתי את מאמרה של טל ניב בעיון, וממה שקראתי, ברור לי שהכותבת אינה מבינה במה שהיא כתבה, לא בדקה, לא הכינה שיעורי בית, ולא פתחה מפה, בטרם כתבה ושלחה לפרסום. ולא היה במערכת "הארץ" מי שיעמיד אותה על טעותה וימנע ממנה את המבוכה.

טל ניב כותבת שבתוכניה של מפעל הפיס היא מצאה שב-25.12 תתקיים הופעה ב... סוסיא, במועצה המקומית הר חברון.

ובכן, אין מועצה מקומית הר חברון. סוסיא אינה ביישוב היהודי בחברון, אלא בהר חברון, במועצה האזורית הר חברון. המועצה האזורית, אינה העיר חברון ואינה קריית ארבע – היא מועצה אזורית כמו כל המועצות האזוריות בארץ. לפיכך, היא ראויה לקבל משאבים ממפעל הפיס, כמו כל רשות אחרת.

* ואחרי שכתבתי זאת, בכל זאת, הצצתי באתר מפעל הפיס. ושם נכתב: מ.א. הר חברון. ובכן, טל ניב היקרה, מ.א. אינם ראשי תיבות של מועצה מקומית, אלא של מועצה אזורית.

* גל קור וסופה בקנדה, גרמו להפסקת זרם החשמל למאות אלפי קנדים, ובהם רבע מיליון איש בטורונטו. החשמל יחודש בעוד ימים אחדים.

מדובר בקנדה, לא מדינת עולם שלישי מפגרת, אלא אחת המדינות המפותחות והמתקדמות בעולם. מדובר במדינה המורגלת לחורף קשה, לגלי קור ולסופות. אולם הפעם הסופה חריגה בעוצמתה, והרי אי אפשר להיות ערוכים לחלוטין לתרחיש הקורה אחת לעשרות שנים, כיוון שיש גבול למשאבים. ולכן, הקנדים, כמו פולנים טובים, יישבו בחושך ובקור עד אחרי חג המולד.

הוא הדין בבריטניה. סופה. 100,000 איש מנותקים מהחשמל. וגם בריטניה אינה בדיוק מדינת עולם שלישית מפגרת. הוא הדין בצרפת. הוא הדין בצפון מזרח ארה"ב. בסה"כ, מיליונים מנותקים מחשמל.

ואילו אצלנו, הספורט הלאומי של נרגנות וקוטריי, שבר את כל השיאים בסופה האחרונה. כל הדיבורים על "עולם שלישי" ועל "קריסת מערכות" הם הבל ורעות רוח, התבכיינות לשמה. יש בנו משהו ילדותי, איזה חוסר יכולת לדחות סיפוקים, סוג של עכשוויזם, של "מגיע לי". הגיע הזמן להתבגר ולהרגיע.

אין ספק שהיו כשלים ושגיאות בטיפול בסופה, שיש ללמוד מהם ולהפיק לקחים, כדי להתמודד טוב יותר בפעם הבאה. מכאן ועד פסטיבל "המחדל", רב המרחק. קצת פרופורציות.

* בתקופת המאבק על הגולן, כשכל הארץ נצבעה בסטיקרים ושלטים "העם עם הגולן", דידי מנוסי המציא את הסלוגן "העם עם אדולן". אני דווקא אהבתי את הסלוגן, לא רק כיוון שהוא מצחיק, אלא בעיקר כיוון שהוא המחיש לי עד כמה הסלוגן שלנו הצליח, הופנם בשפה וביטא את האמת הציבורית.

* ביד הלשון. אחרי קריאת מאמרם האנטישמי של ישועה-ליית ואלי אמינוב במוסף "הארץ", כתבתי על כך דברים קשים בדף הפייסבוק שלי. בתגובות שקיבלתי, בלט הפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז).

בשיח המקובל, משמעות הפסוק היא שהמהרסים והמחריבים שלנו, לא יהיו האוייב מבחוץ, אלא הם יבואו מתוכנו.

אולם משמעות הפסוק המקורי הפוכה. הפסוק הוא חלק מנבואת נחמה של ישעיהו, והוא אומר שהאוייב שכבש את הארץ, הרס אותה והחריב אותה, ייצא ממנה, ועם ישראל ישוב אליה.

* * *

אלי מייזליש

ישראל בסד התרבות המערבית

מאז שקמה התנועה הציונית בכלל, ובפרט מאז הקמת המדינה, אין אנו מצליחים להשתתף במרוץ של התרבות המערבית המתקיים ללא הפסקה מאז המהפכה הצרפתית.

מרוץ נצחי זה של עמי אירופה, עם שאיפות להגיע אל שיאים בכל מה שאסרו עד אז תרבויות ימי הביניים, לא כלל אותנו מעולם. לא את שפתנו, לא את דתנו ולא לאומיותנו. איש מאתנו לא היה שקספיר, לא בטהובן, לא ליאונרדו דה-וינצ'י ולא האחים רייט. איש מאיתנו לא היה קרדינל או מנהיגים כמו נפוליאון או צ'רצ'יל. 

לא השתתפנו בכל המרוץ הזה אחר כיבוש טריטוריות ומצעדי ניצחון, בניית קתדרלות ענק, כיכרות ותיאטראות – אלא מכרנו יי"ש בבתי מרזח, הדלקנו נרות ליד החלון 8 ימים, שמנו על ראשינו בשבתות ובחגים כובע פרווה מצחיק ששמו שטריימיל, לבשנו קפוטה שחורה ותקענו בשופר. התרבות שלנו – שם, שקעה בבוץ של יידיש אירופאית. איש לא ביקש שם מאיתנו לבנות אוניברסיטה, תיאטרון, גשרים, אוניות או להגיע לקוטב. אין בלובר יצירה אחת משלנו, אין לנו בסקוטלנד מזקקה אחת של ויסקי, והחיפושיות לא הניחו תפילין אלא ניגנו בגיטרה.

אם נלך לפי האלף-בית, או ה-ABC, גם לא נמצא. סר ברנרד שאו לא כתב בעברית או יידיש.

אנחנו עסקנו רק בהימלטות כל חיינו. כבר לפני גירוש ספרד ב-1492, גירשו אותנו לאורך מאות שנים מכל עיר באירופה. בפריז, לאחר הוויכוח עם ר' יחיאל אשר ב-1236 שרפו את התלמוד,  וב-1264 גם הרמב"ן נמלט מברצלונה לאחר ויכוח עם מומר בארמון המלך חיימה הראשון.           

השואה כפיאסקו של התרבות היהודית באירופה עדיין מחלחלת לדור שלישי של ניצולי שואה, והמונומנט 'יד ושם' לאבק של 6 מיליונים, משקיף ממרום ההר לנצח על אותה תרבות אירופה שאנו נזרקים מתוכה וממאנים להבין שאנו לא במגרש הזה.

תרבות המערב מעולם לא ביקשה מאיתנו להיות לה שותף, אפילו בזעיר אנפין. ואלה שנדחפו פנימה, נדחו. לפני 120 שנה, הרצל חש את זה במשפט דרייפוס וביקש מהם גט. תנו לנו ללכת לארצנו. יש לנו תרבות משלנו. לא רוצים להיות קפטן בצבא הצרפתי. יש לנו גנרלים בצבא העברי שמדבר עברית. ואולי גם יודעים להילחם טוב יותר מהם.      

זה לא סיפור מהאגדה. כדי לממש את חירותם נאלצו הצרפתים להילחם בגרמנים 3 פעמים במלחמות עולמיות. ולא רק, אלא שאין אפילו מדינה אחת כיום באירופה שאינה חפה ממלחמות. כולן נלחמו אלה באלה והקיזו דם של עשרות מיליונים מבני עמיהם, כולל עמנו שדמו הוקז הכי הרבה. אין לך בכל העולם בית קברות ענקי כמו שדות הקרב באירופה – בשלהי נובמבר 1916, שם למשל, על גדות הנהר סום, ביום לחימה אחד בלבד נהרגו 60 אלף חיילים בריטיים. ולשם השוואה עם צה"ל, שב-64 שנות המדינה בלוחמה עם צבאות אויב נהרגו 11,000 חיילים, 160 לשנה בממוצע ב-400 ימי קרב בסה"כ: תש"ח, קדש, ששת הימים, יום-כיפור ושתי מלחמות לבנון.

וכפי שאין אנו דומים לאירופאים בקיצור ימי הקרב בשדה ובמיעוט יחסי של הרוגים, כך אין אנו דומים להם בכלום. שאיפות התרבות שלנו הם בלילי בלילים של אוספים פולקלוריסיטיים מ-5 יבשות.

המראה של רחבת היכל התרבות כיום, אולי דומה בזעיר אנפין לרחבת ה'פלאזה' בניו-יורק, והג'נטלמנים המגוהצים והגבירות עם שמלות הערב המדשדשות את מרצפות השיש, באים לקשט את הפואיה לפני הקונצרט, אבל המנגינה, אפילו שעולים מרוסיה מנגנים, היא אירופית תוצרת וינה או ברלין. באך או מוצרט. וכך הכול השאר. בכל ערב; אותלו, ורדי, בקט, צ'ייקובסקי, ובמוזיאון; ואן-גוך, מודליאני.

אנחנו אמנם בקצה הקצה של אסיה, בין ים של עמי ערב ותרבות המידבר, אבל נשבענו למערב ולאירופה. מעולם לא נוגנה בהיכל יצירה של קומפוזיטור מכווית או קטר אפילו לא הודו או יפן. רק אירופה.

פעם, לפני 20 שנה, הגיע מסין קרקס. זהו. קרקס. האשראם של אושו בפונה הוא למתי מעט בלבד. יש אצלנו שקוראים להם משוגעים. כמו שמזרחיים מעקמים את האף כששומעים 'קלסי'. וזה הולך ככה בבליינד-דייט בין ספרדי לאשכנזייה: אהה, אז את שומעת קלסי? והנ"ל כבר מבין עם מי יש לו עסק.       

כל עוד שההתרפקות על הבולרו של רוול או הפֶּסֶל של דויד בפירנצה רק גירדה את שכבת העור החיצונית של נשמת העם היהודי ולא היתה באמת אמיתית, וכל עוד לא אספנו את הגלויות מכל קצווי תבל להיות עם אחד ואיש אחד ולו זה ייקח 100 שנים, וכל עוד לא השלכנו מעור גופנו את המעטפת של תרבות המערב שיאה היא לפרזיאים או הווינאים בלבד, וכל עוד לא נבין כי תרבות זו היא כסַד על נשמתנו – לא נוכל לעצב תרבות היאה רק לנו. אין לנו שום צורך לאמץ בתחלואים תפריט לועזי. שפתנו היא עתיקה ועשירה. שיר השירים כתוב בעברית סקסיסטית ואירוטית של 2600 שנים שאין דומה לה במערב כשהיא אומרת כך בלילות החשוכים של ירושלים: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני..." – ומאז איש לא ניסה לחקות שורה זו ואפילו אולפני הוליווד לא ניסו ואיש לא יוכל. חגיגה של 1200 מילים.

ההתרפסות החולנית שלנו בפני המילה "תרבות המערב", מבלי לראות את תחתית התכולה הספוגה רפש, בת מאות שנים של גירוש, אינוס דתי ורצח בני עמנו בשל היותם יהודים, היא כסד על נשמתנו.

תרבותנו יאה בפני עצמה ואין לנו שום צורך להתחרות עם אף תכתיב מהחוץ. יש שם הרבה מאוד צביעות. שקרים ועיוות חופש היצירה לאזור גיאוגרפי. גם אין שום צורך בייבוא של נימוס ודרך-ארץ. עם הספר מלא בהם. מאז ימי המקרא נתבקשנו מידי מורינו להיות מנומסים. 246 כללים כאלה נמצאים רק ב'פרקי אבות' מלפני יותר מ-2000 שנים. וגם לא כללי מלחמה. הם שהמציאו את הכללים הכי נפשעים מאז הפכו מנבערי דעת לעמי תרבות כשהפליגו מעבר לימים עם ספינות תותחים ורצחו עמים שלמים, ירשו את אדמותיהם ובזזו את זהבם בכל היבשות; אמריקה למשל. ולו היה ב-48 בארות נפט בפלשתינה הם לא היו יוצאים מכאן.

מאז סיום מלחמת ששת הימים, מרבה תרבות אירופה להטיף לנו מוסר. לחיות את תרבותם, כביכול, כאילו רק אנו מפציצים את עזה הראויה למנת אש, והם את ברלין ואת דרזדן הפציצו עם תפוזים ולא עם אלפי פצצות שהרגו עשרות אלפי אזרחים. מורי ההלכה של תרבות אירופה כאן: מהתיאטרון, המוסיקה והמחול ועד מה ללבוש לפי אופנת פריז או לזלילת השרימפס בארוחת חצות, הם מורים לנו גם את כללי ההתנהלות החברתית והמדינית. עם מי ואיך לעשות שלום, עם אויבים בני 100 שנה.

אז אירופה צריכה לדעת כי אסיה אינה אירופה, והרי לקח להם יותר ממאה שנים להבין שצריך לארוז את המזוודות ולחזור ללונדון או לפריז מפלשתינה ומסוריה. לורנס איש-ערב הבין את זה מהר יותר והסתלק. אולי מפני שאיזה שיח' ערבי לימד אותו סוד ערבי באישון ליל בחדרי חדרים.

אנחנו – היהודים, לא הסתודדנו עם שיח'ים ערביים בלילות ולא היינו אלה שנתנו שמות ליבשות ולא באנו ללמד את האירופאים אסייתית. אז שיהיו שם ואנו כאן ושלא ינסו ללמד אותנו תרבות מהי.      

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יובל כהן

געגועיי לאבו-עמאר

אחמד קריע, או בכינויו המוכר יותר "אבו-עלאא" (أبو علاء), נתפס ביום שבת כשהוא דוהר במהירות מטורפת של 145 קמ"ש על כביש מעלה אדומים. משנלכד, סירב ראיס-אל ווזארה אל פלסטיני א-סאבק לפתוח את דלתות מכוניתו, ושוחרר לדרכו אחר כבוד מלכים בהתערבות מתאם הפעולות בשטחים, האלוף איתן דנגוט.

בתמונות  באתר Ynet נראית מכונית המרצדס של אבו-עלאא, בניולה אדירת מימדים בצבע שחור מבריק, כשסביבה ניידות משטרת התנועה וג'יפי מג"ב. המישמָש המבולגן, הכה-מוכר של מדים, נשקים, פלאפונים ומצלמות – מקיף אותה מכל עבר. אנשי כוחות הביטחון נראים מתקרבים למכונית בחשדנות מהוססת, כמו דייגים שזה עתה לכדו לוויתן אשר היתל בהם במשך שבועות ארוכים. בפנים, כשהוא חנוט במעיל לבד וצעיף בסגנון מאפיוזו, היה ספון ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר. לפי המראה המרושל של שוטרי וחיילי עמך ישראל, היה אפשר בטעות לחשוב שהנשיא פרס עוכב במחסום שהקימו שוטרים פלסטיניים, בדרכו לבקר את אימו הערבייה.

 לא יודע מה איתכם, אבל אני קיבלתי פלאשבק מימי אוסלו. הימים העליזים בהם צמרת אש"ף, שנבעטה קיבינימט לתוניס רק עשור אחד קודם, עשתה בישראל כבשלה. אין מה לעשות, הימים הללו לא יחזרו. הטרחנות האיסלאמית המשתדלת מדי של ח'אלד משעל והחיוורון המגומגם של אבו מאזן כראיס – פשוט לא מספקים את הסחורה, במונחים של בידור ראוי לשמו. היכן אבדו התיאטרליות, ההומור, המקוריות והסטייל. אותה ההפתעה של הרגע האחרון, השטיק, הגימיק, זה שהיה נשלף משרוול חליפת המדים או מהכאפייה המחודדת. אותה כריזמטיות עארסית חמקמקה שגרמה לי כילד לשבת על קצה הספה, דבוק לטלוויזיה, בתקווה לא לפספס את התעלול הממזרי הבא של האיש שדומה ללטאה.

מי יגול עפר מעיניך יא אבו-עמאר (חוץ מחוקרי פולוניום צרפתיים, כמובן). המופוואדאת כה יבשים בלעדיך!

* * *

דידי מנוסי כותב לרב אורי זוהר

[ציטוט]

איני מתפלמס ואינני מלין

אם אדם בביתו מניח תפילין

משגיח כשרות, ושומר שבתו

בדגש מיוחד ומפורש – בביתו !!!

אך הרעש הזה על האושר הרב

השמור אך ורק לנושאי תואר ״רב״

ושטיפת המוחות כמיסיון ויריד

אותי זה מבחיל ואותי זה ממריד

ומבחיל שבעתיים לראות חילונים

הצצים ללקק לטלית וזקנים

וללחוש, שגם הם שואפים לשלווה

ואולי יום אחד יצטרפו לישיבה.

בשבילי רבי זוהר, פסולה כל מצווה

אם אפרים שלך משתמט מצבא

ואומר תהילים במיטב הסגנון

בשעה שילדיי נשרפים בלבנון.

בשבילי רבי זוהר אינך בעל נס

אלא סתם אם תסלח, פרזיט מתפרנס

ממיסיי הכבדים שזורמים בלי כבוד

בצורת תקציבים וסחיטות לישיבות.

הגעת לאושר אומרים לי כולם

אך האושר הזה גם בברוקלין קיים

והיה גם בווילנא וקראקוב שנים

בטרם הפכו לאודים עשנים.

והייתי מוסיף ואומר ברצינות

שאתה ודומיך הורסי ציונות

שהכניסה בין דת למדינה מחיצה

וביקשה עם חדש לא גולה בארצה.

אך כשאריק שר ״כשהלכת חבר״

אני מצטרף לפזמון החוזר

הלכת בלי שוב, רצונך הוא כבודך

לכולנו היום טוב יותר בלעדך...

ותוספת – לאקטואליה הנוכחית:

דנים בקומבינה של גיוס חרדים

רק בהגיעם לגיל שלוש ועשרים;

כדי שבינתיים יספיקו להוליד ילדים

ולקבל גמול חודשי של חמשת אלפים...

מנגד, מקצצים בתקציבי שיקום נכי צה"ל,

עַם ישראל! אל תתנו ידכם לזה הַמַּעַל ...

הגיע הזמן לדפוק על השולחן, להרים קול

לתבוע שוויון זכויות, ומנגד גם חובות – לכול !!!

* * *

לחברים שלום

אזכרה לתהילה

מלאו חמש שנים לפטירתה של תהילה

ביום שישי כ"ד טבת תשע"ד ה-27/12/2013 בשעה 11

נעלה את זכרה של תהילה בבית העלמין בקיבוץ נווה איתן

שרגא רבין

* * *

נעמן כהן

החלום ושברונו –

הפנים של אוניברסיטת חיפה –

פלורליזם או גזענות?

על פסגת הכרמל הירוק, מול הים הכחול, באחד המקומות היפים בארץ, נבנה אחד המבנים המכוערים בארץ.

הכניסה לאוניברסיטת חיפה דומה לכניסה למקלט ציבורי, בטון חשוף מוביל באפלוליות פנימה. בשנים האחרונות בהתאם לרוח הזמן נבנו בכניסה מספר חנויות כך שהמקום נראה כמיני מרכז מסחרי מוזנח בעיירת פיתוח.

כדי להפיג את רושם הבטון האפור החליטו פרנסי האוניברסיטה לקשט את הכניסה בציור קיר. בדומה לכנסיות באיטליה שם על קיר אחד מצוייר גן העדן, ומולו בקיר השני מצוייר הגיהינום, משני עברי הכניסה לאוניברסיטה על הבטון החשוף, הלא מלוטש, בוצע ציור קיר אפרורי מאת אברהם (רובנוב) אופק. האמן עלה מבולגריה, בעברו חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, ומרצה באוניברסיטת חיפה. הנושא הנבחר של הציור הוא "החלום ושברו" – מצד אחד החלום הציוני, ומצד שני שברו. שלט ההסברה ליד הציור מטעה כאשר במקום הכיוונים צפון דרום, הוא מראה על מזרח ומערב.

מעבר לעובדה המעציבה שעל אף שבאוניברסיטה יש חוג לשפה העברית שיכול היה לתקן את שגיאת הכתיב שבשם היצירה (החלום ושברו פירושו החלום ופתרונו) – נשארה הטעות על כנה, עולה השאלה מדוע בכלל מוסד כאוניברסיטת חיפה צריך לפאר את כישלון החלום הציוני? ואולי ציור זה הוא סמלי למה שאוניברסיטת חיפה רוצה להציג כערכיה.

קולקטיביות רעיונית

יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה, עמי אילון, שהיה בעברו חניך "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר", עזב אמנם מזמן את ערכי הקיבוץ השיתופיים והמיר את דירת "החדר" הקיבוצית בחווילה מפוארת בכרם מהר"ל, אבל הוא ממשיך בכל זאת לשמור בעקשנות על ערך אחד: "הקולקטיביות הרעיונית":

כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה החליט עמי איילון שלא להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לפרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, בגלל דעותיו הפוליטיות, מפני שהתבטא בעבר נגד פינוי יישובים, ועקב היותו עמית במכון לאסטרטגיה ציונית.

כשעלה שמו של פרופסור אומן כמועמד לתואר, הביע יו"ר הוועד המנהל, עמי אילון, (לצד חברי וועד נוספים ומרצים), התנגדות להעניק לאומן את התואר בנימוק ש"עמדותיו אינן משקפות את ערכי האוניברסיטה".

מהם אם כן ערכי אוניברסיטת חיפה?

כבר כתבתי על כך שהמרכז היהודי-ערבי באוניברסיטה עוסק רק בגזענות היהודית ומסרב לעסוק בגזענות היהודית, וכבר כתבתי על עמדות המרצים הערבים-מוסלמים באוניברסיטת חיפה. הנה רשימת המרצים הערבים-מוסלמים מאוניברסיטת חיפה המסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי:

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון.

ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.

ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.

ד"ר איימן אגבריה – החוג לחינוך אוניברסיטת חיפה.

פרופסור מאג'ד אל חאג' – סגן נשיא אוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – ראש מרכז דיראסאת המרכז הערבי למשפט ולמדיניות.

פרופסור ראסם חמאיסי החוג לגיאוגרפיה אוניברסיטת חיפה – ראש המרכז היהודי-ערבי.

(בניגוד לגרמניה הנאצית שם נמצאו גם מתנגדים לאידיאולוגיה האנטישמית, טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו מסרבים להאמין שאין באוניברסיטת חיפה מרצה ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייב להיות כזה. יש להמשיך לחפש).

בסיום קבלת התארים של בוגרי החוג למשפטים באוניברסיטה לא הושר ההמנון הלאומי-התקווה, בגלל מספרם הגדול של הסטודנטים הערבים. הקליניקה המשפטית של האוניברסיטה פועלת מצידה למען מחבלים וארגונים גזענים אנטי יהודיים הפועלים לחיסול המדינה היהודית [קראו כאן]

למען שיפור יחסי יהודים-ערבים, החליטה השנה אוניברסיטת חיפה, לראשונה בתולדותיה, ובניגוד לשאר האוניברסיטאות בישראל, לקצר את חופשת הפסח, ולציין את חגי הערבים, חג הקורבן, חג המולד, ועיד אל פיטר, כחגים רשמיים.

בינתיים משתנה גם לאיטו ההרכב הדמוגרפי, ואחוז היהודים הולך וקטן. השנה לראשונה בתולדות האוניברסיטה הפכו היהודים למיעוט של 40 אחוז במכינה האוניברסיטאית.

תספורת של 1.1 מיליארד שקל לרשות הפלישתינאית

החוב של הפלשתינאים לממשלת ישראל עבור הספקת חשמל מגיע ל-1.1. מיליארד שקל, ובמשך שנים רבות הם מסרבים לשלם עבור החשמל המסופק להם.

שר האוצר הפלישתינאי, שוקרי בשארה, שיגר באחרונה לישראל מכתב ובו הצעת הסדר הכוללת "תספורת" של 50% לחוב – כלומר ויתור על כ–550 מיליון שקל. באשר ליתרת הסכום, ביקשה הרשות לפרוש את החזרו לתקופה של 20 שנה.

מיליארד שקל הוא סכום עצום, יותר מכל סכום תקציב משרד התרבות, וניתן לפתור בו את כל בעיות התרבות של ישראל, או בעיות בריאות, לכן מוזר שגולדה שניפיצקי (זהבה גלאון) שהרעישה עולמות על תספורות הטייקונים – שותקת כעת. פתאום האזרח הקטן שמכספיו עושים תספורת אינו נוגע לה כלל.

מרדכי המגדלי לא מודה ולא עוזב ולא ירוחם

על הרב מוטי המגדלי ובעיית "הנטייה ההפוכה" כבר כתבתי בגיליון 867 של חדשות בן-עזר, והנה הגיע גזר הדין. על הרב מרדכי אלון שהורשע בבית המשפט השלום בירושלים בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין, נגזרו חצי שנה של עבודות שירות, 15 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלונן‏.

בניגוד לקודמתו מרים המגדלית (מריה מגדלנה) שחטאה, חזרה בתשובה, תרמה לגאולה, ושימשה אף השראה לדמותו של סוניה ב"החטא ועונשו", ר' מוטי המגדלי חטא, לא חזר בתשובה, לא מודה, ולא עוזב, וחמור יותר הוא מתגאה במעשיו: "את הענישה אני מקבל בשמחה, אני בעבודות שירות כבר 40 שנה, ואשמח לעשות עבודות שירות עד 120!" כל העלילה היא שקרית. "אני אפעל אך ורק על פי דעת תורה."

ניתן לשער מהן עבודות השירות אותן רוצה ר' מוטי המגדלי.

יום אחד נשאלתי שאלה על סופר בשם "גומר", לקח לי זמן עד שירד לי האסימון והבנתי שהכוונה למחבר האיליאדה והאודיסיאה, "הומרוס" שברוסית נקרא גומר. (ברוסית מבטאים ג' במקום ה' לדוגמה במקום היטלר – גיטלר, במקום הרפס – גרפס, במקום דיזנהוף – דיזנגוף).

נזכרתי באישה המפורסמת בשם גומר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה. ג וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם.  (הושע א')

פירוש רש"י: "את גומר" – רבותינו אמרו כך שמה על שם זנותה שהכול גומרין בה ודשין בה כדבלה.

אולי רבי מוטי המגדלי חושב שבדומה לזונה גומר שתפקידה היה לגמר את העם, עבודות השירות שלו לעם ישראל ע"פ תורת ישראל הן לגמר תלמידי חכמים?

הרב חיים דרעקמן הכריז מיד כי עדות התלמידים נפגעי הרב אלון אינה אמינה בעיניו, והוא הזמין אותו להמשיך ולהורות בישיבתו.

מכיוון שכך נתפס גזר הדין הקל בעיני הרב ותומכיו, יש הכרח לערער על גזר הדין ולפסוק לו עונש מאסר בפועל, אלמלא כן לא יעזו יותר בני נוער לצאת נגד הפוגעים בהם.

אלוהיו של היהודי הוא הממון – לא יהיה ממון לא יהיה יותר יהודי (קרל מרקס)

קראתי את הנקרולוג של נורית גוברין על אביה, ישראל כהן, "טביעת אצבעותיו" ("חדשות בן עזר" 901) קראתי על היותו ציוני מובהק, על היותו עורך כתב העת "הפועל הצעיר", על היותו יזם של מפעלי תרבות, היותו יקיר תל אביב ועוד, והנה במשפט קטן היא מספרת שכל מפעלו הספרותי-הציוני, ("טביעת אצבעותיו"), כל ספרייתו, נמכרה ע"י בנותיו לאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב.

אנו עדים בזמן האחרון למכירת נכסי רוח רבים למוסדות עתירי הון באמריקה, חלקים חשובים מהתרבות העברית החדשה בארץ ישראל נמכרים תמורת בצע כסף, ונעלמים מהמדינה. זכור הפולמוס סביב מכירת עזבונו הספרותי של יהודה עמיחי. במחשבה ראשונה אולי זה תהליך מבורך. אולי בכך אנו מבטיחים שגם לאחר שייכחד המפעל הציוני בא"י, יישמר לו תיעוד באמריקה, אבל במחשבה שנייה, לאור ההתנגדות למפעל הציוני ההולכת וגדלה באוניברסיטאות באמריקה, והתגברות החרם על ישראל, אולי יימאסו בעתיד האמריקאים בכל ה"רשעות הציונית", ופשוט ישליכו את הכול לזבל.

60 שנה ל"יד ושם" – הגיעה העת לשנות כיוון

לציון 60 שנים ליד ושם יום נערך יום עיון מיוחד בהשתתפות חוקרים מרחבי העולם תחת הכותרת: "60 שנות יד ושם: התהוות, התבססות, אתגרים."

מושבי יום העיון עסקו בראשיתו של "יד ושם", אתגרים בחקר השואה, הוראתה והנצחתה ועתיד המרכז. בנק ישראל הנפיק מטבע זיכרון מיוחד לציון 60 שנה להיווסדו של יד ושם.

מוסד יד ושם הוא מוסד עתיר ממון, ומפרנס גדול, אין ספק שהוא רשאי לרשום לזכותו את הצלחת הנצחת השואה בארץ, ולכן הגיעה העת לשנות כיוון, ולהקדיש לפחות 5 אחוזים מהמשאבים להנצחת "שואת יהודי ערב" (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד).

כשהתקבל "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם 1953," נאמר בו, כי מטרתו: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העֵדוּת על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."

מהו לקח השואה? מורים רבים עוסקים בהוראת השואה ובליווי משלחות נוער למחנות ההשמדה בפולניה, קציני צה"ל נוסעים במאורגן לאושוויץ. מהי מטרת המסעות? מהו לקחה של השואה?

הלקח העיקרי מהשואה הוא למנוע מקרים כאלו בעתיד. כיצד מונעים שואה עתידית? מניעה מתחילה ממוּדעות. מאין עשויה לבוא שואה עתידית? האם שואה עתידית עלולה לבוא מגרמניה? ואם לא, מאין כן?

השואה שהוכחשה

כשמוחמד הקים באַל-מַדִינָה את "האומה המוסלמית" הוא ניסח תורה אנטי יהודית, שכוונה נגד יהודי ערב שסירבו לקבל את דתו ולהכיר בו כנביא: היהודים הם קופים וחזירים שקיללם אללה ושיש לענותם ולהשפילם (סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29), והתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם. (החדית' הזה מהווה יסוד חשוב באמנת החמאס סעיף 7)

בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. מוחמד נתן ליהודים את הברירה להתאסלם או למות, כשהיהודים סרבו להתאסלם הוא גירש שני שבטים, ולאחר שהשבט הגדול "בני קורייטה" נכנע לאחר מצור ארוך הוא ציווה לרצוח את כל הגברים ולאסלם בכפייה את הנשים והילדים ולמכור אותם לעבדות. עד היום " עֲרָב" הינה הארץ היחידה בעולם שע"פ החוק חייבת להיות "יודן ריין" - נקייה מיהודים.

השואה שהושכחה

שואת יהודי עֲרָב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד) הושכחה והועלמה מהציבור מטעמים פוליטיים ע"י הממסד הציוני-אשכנזי. יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, פונאר, טרבלינקה, אבל אינו יכול לבקר בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה.

מוסד "יד ושם" מסרב להנציח את "קדושי ערב" בנימוק שעל פי החוק הוא מציג רק את שואת יהודי אירופה שנגרמה מהנאצים.

בניגוד להיטלר ששמר את תוכנית ההשמדה בסתר. החמאס שעלה לשלטון בקבלו אחוז גדול יותר של קולות משקבלו הנאצים, מפרסם בגלוי במצעו את תוכניתו להשמדת היהודים: אמנת החמאס: (סעיף 7).

חשיבות הנצחת שואת יהודי עֲרָב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד)

 העיסוק בלקחי שואת יהודי אירופה מיצה את עצמו. הגרמנים אינם אויבים יותר. אין כבר כמעט יהודים באירופה, ושארית הפליטה שם אינה נתונה יותר לסכנת השמדה. הנצחת שואת יהודי אירופה נעשתה, ויש להמשיכה. אבל, עכשיו יש חובה לעסוק בלקחי שואת יהודי עֲרָב. אמנת החמאס (סניף "האחים המוסלמים") קובעת במפורש:

"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם בארץ, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד (خيبر خيبر يا يهود, جيش محمّد سيعود) שפירושה: ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

דוברי ארגון חִזבאללה מזכירים את קרב ח'ייבַּר ומשווים את הצלחתו במאבקו במדינת ישראל להצלחה בקרב זה. רקטות פג'ר 5 שנורו ב־28 ביולי 2006 לעבר עפולה, ומאוחר יותר לעבר בית שאן, עפולה וחיפה, נקראות על ידי חזבאללה "רקטות ח'ייבַּר". ההתייחסות המוסלמית לשואת יהודי עֲרָב כמופת שיש לחדשו, (טרם נמצא איש רוח ערבי-מוסלמי המגנה את דברי מוחמד באמנת החמאס התובע את השמדת היהודים) – מחייבת את הנצחת שואת יהודי עֲרָב והנחלת הלקח ממנה.

לכן יש להסיט מקצת מהמשאבים המוקצים להנצחת שואת יהודי אירופה ולהפנותם להנצחת שואת יהודי ערב ולימוד לקחה.

הנצחת שואת יהודי אירופה הצליחה במידה כזו עד שנשיא ארה"ב קבע שמדינת ישראל הוקמה בגלל השואה בשעה שמדינת ישראל הוקמה לא בגלל השואה, אלא למרות השואה. לכן הנצחת שואת יהודי ערב היא גם כורח הסברתי. רק מוּדעות לשואה תמנע שואה!

הצביעות של אחמד טיבי הערבי-מוסלמי הגזען

ח"כ אחמד טיבי פנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בתלונה נגד שחקן העבר אייל ברקוביץ. טיבי, סגן יו"ר הכנסת, מבקש שהיועץ המשפטי יורה על פתיחת חקירה פלילית נגד ברקוביץ ש״תמך בקריאות מוות לערבים שהושמעו על ידי אוהדי בית"ר ירושלים בסכנין בסיום המשחק ביניהן.״

טיבי כתב, באמצעות עו"ד אוסמה סעדי, כי: ״בתשובה לשאלתי מה דעתו על קריאות 'מוות לערבים', אמר ברקוביץ כי אם בסכנין הניפו דגל פלסטין אז לבית"ר מותר לעשות הכול,' זאת למרות שהסברתי לו שהנפת דגל פלסטין בישראל מזמן אינה עבירה על החוק."

זה כמובן לא מפריע לטיבי נציג תנועת "האחים המוסלמים" בארץ (סניף החמאס) לראות בדברי מוחמד שיש להשמיד את היהודים מופת מוסרי. שהרי לטיבי והחמאס מותר לקרא מוות ליהודים, לדידו זו לא גזענות. רק ליהודים אסור להיות גזענים.

ח"כ אחמד טיבי מזדהה עם דברי מוחמד באמנת החמאס הקוראים לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:

http://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

זלמן יש לו מכנסיים והוא מסטול עד הברכיים

ח"כ משה זלמן פייגלין הפך לזמר כאשר שר את השיר "אני ואתה נשנה את העולם" בהפגנה למען לגליזציה של עישון קנאביס. נראה אותו שר בעת ניתוח כאשר המנתח מגלגל צינגעלה, או אפילו כאשר מישהו נוהג מולו מעשן.

הכלל יש להיאבק נגד כל סוג של עישון, אין עישון קנאביס ללא עישון טבק. הפתרון לחולים מיצוי החומר הרפואי בלבד.

עצת הזהב של מר גולד

השגריר הבריטי מתיו גולד הזהיר שחוק עמותות השמאל יציב את ישראל "בצד מדינות כמו מצרים ורוסיה." רק בגלל הטיעון הזה יש למהר ולקבל את החוק, הלוואי שמעמדה הבינלאומי של ישראל היה כשל מצרים ורוסיה.

בשבח הכסילות – כסילותו של שר החינוך הרב שי פירון

במקום לענות על שאלות בספרות על אנטיגונה של סופוקלס, וחפץ של חנוך לוין, בחרה מיכל זולר, נערה בת 17 בכיתה י"ב, לכתוב מכתב ובו כתבה: שהיא בוחרת שלא לענות לשאלות המבחן מפני ש"את רוב המידע שאני לומדת בבית הספר אני שוכחת, אלא אם כן הנושא מעניין אותי... למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים למבחנים של חבריי לכיתה אם אני דומה להם בכל כך מעט דברים?" (מעניין איזה מבחן ייחודי היא סבורה מתאים לאישיותה?)

עם המכתב הזה היא רצה מיד לעיתונות, והיא כמובן חושבת גם לרוץ עם זה לפוליטיקה.

כל העניין היה יכול להיתפס רק כקוריוז של נערה בורה ועצלה (לו היתה יפה היתה יכולה גם להשתתף כסלבית ב"היפה והחנון"), אבל מה שמעציב בכל הסיפור הוא, לא רק שכסילה כמותה נהפכת לסלב פופולרי בציבור, אלא ששר החינוך הרב שי פירון קרא את דברי האיוולת שלה ומיד התקשר אליה ואמר לה שהוא מסכים איתה.

לגופו של עניין, אפלטון בדיאלוג כרמידס מעלה את השאלה האם ניתן לדעת את הידיעה בלי המושא שלה. בעקבותיו יש להבהיר לכל הטוענים שאין צורך בלימוד ושינון מפני שצריך רק ללמוד להבין. כדי ללמוד ל"הבין" צריך ללמוד מה להבין. אין הבנה בלי לימוד חומר. נכון לא כל חומר לימוד קל מושך ומעניין, אבל גם בחיים כך. ברור שמעניין ומושך ללמוד על זוכה האח הגדול, ה"כוכב הבא" או "היפה והחנון" אבל לא זה האופק הרוחני שאנו רוצים בחברה הישראלית, לכן אסור ששר החינוך יהיה פופוליסט שטחי המתנהג כבתוכנית ריאליטי. בעקבות התנהגותו זו יש לדרוש את פיטוריו, ולהחליפו באדם ראוי בעל חזון חינוכי ולימודי הולם.

* * *

אהוד בן עזר

בחיפוש אחר כיסא 25 בשורה 20

בקונצרט הפילהרמונית עם זובין מהטה ופזיל סאי

במוצ"ש האחרון הלכתי לשמוע את הקונצרט למנויים מס' 7 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות [מאן אודיטוריום לשעבר] בתל אביב.

היה לי כרטיס לשורה 20 כיסא 25. אינני יודע איך זה קרה אבל האולם הסתיים בשורה 19 והיציע החל בשורה 21 וכך עליתי וירדתי פעמיים ולא הצלחתי למצוא את המקום, וגם הסדרניות לא היו לי לעזר. הזמן התקצר, רגליי כאבו, ומשום מה היה נדמה לי שכל שיטת המדרגות והמסעדים בהיכל המחודש נועדה להפיל אותי, וכך צנחתי ברגע האחרון בכיסא 1 בשורה 9, שהיה ריק, וממנו שמעתי את המחצית הראשונה של הקונצרט.

הקונצ'רטינו הקצר לכלי קשת של עדן פרטוש היה פתיחה נעימה וקצרה, 9 דקות, לקונצרט כולו.

פסנתר-כנף עלה לבמה, ואחריו המנצח זובין מהטה, בן-גילי, והפסנתרן הטורקי המופלא פזיל סאי, שכבר קנה לו שם אצלנו בישראל בהופעותיו הקודמות. הוא ניגן את הקונצ'רטו מס' 23 בלה-מג'ור לפסנתר ולתזמורת, ק' 488. אני מהסס לומר שקצת התאכזבתי. מהטה נראה לי קצת עייף. המוסיקה המוצרטנטית לא שבתה הפעם את אוזני. אבל הפיצוי היה בשני קטעי הדרן מופלאים שניגן פזיל סאי, אשר כישפו את הקהל בדממה שבה יכולת לשמו זבוב במעופו, וכל צליל צלול מהפסנתר שבאצבעותיו הגאוניות. היה שווה. הפעם הוא ניגן רק על הקלידים ולא על המיתרים שבגוף הפסנתר-כנף, כפי שעשה באחת הפעמים הקודמות.

בהפסקה הצלחתי סוף-סוף למצוא את מקומי בעזרת סדרנית, ובתנועת עכביש – ישר, ימינה, ימינה למעלה וימינה עד סוף השורה! כבר לא זזתי. ניגנו את הסימפוניה השלישית בפה-מג'ור אופ' 90 של יוהנס ברהמס. השיא המלודי, הנעים והמוכר כל-כך, היה בפרק השלישי, וכמובן גם הסיום של התזמורת בהרכב מלא שבמלא בפרק הרביעי. חווייה. אם כי נדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שהאקוסטיקה של ההיכל המחודש פועלת מצויין כאשר מנגן כלי סולו יחיד, פסנתר, כינור או חליל – אבל כאשר התזמורת כולה או רובה מנגנת, יש לעיתים הרגשה של ערבוב צלילים לא נקי ביותר.

* * *

נעמי גרינבלט

בעקבות הנשיא והסערות

אהוד שלום,

ברצוני להעלות שתי תגובות: הראשונה לכתבה על שמעון פרס כנשיא ומעמד הנשיא. שמעון פרס נבחר כמו הנשאים האחרונים, כתפקיד לפנסיונר פוליטי. שמעון פרס הפך את בית הנשיא למשרד הנסיעות הגדול ביותר ברחבי העולם, אירועים מנקרי עיניים ותקציבים מנופחים. שמעון פרס ניצל בעור שיניו מהאשמות חמורות בדבר תרומה של ידידו סבן בסך 300 אלף דולר למען בחירתו.

לאור כל זאת, כאשר המוסד הפך לאכסניה נוחה לפנסיונרים פוליטיים הרואים עצמם מועמדים לתפקיד, יש לחסל את מוסד הנשיאות, שאינו מעלה קרנה של המדינה אלא את מעמדם של הנבחרים.

והתגובה השנייה: בתגובה לכל הכותבים בעניין הסופה, בסופה זו התגלתה המדינה במערומיה, רק אליה אפשר לבוא בטענות, אף ממשלה לא בעבר וגם זו של היום, לא טפלה ומטפלת בבעיות תשתית; מדינה שמוקפת במשלוחי טילים מצפון, דרום, וכו'... היתה צריכה להטמין את כל תשתיות החשמל באדמה ובכך היתה מונעת שריפות והפסקות חשמל. רק היכן שנבנות שכונות חדשות על חשבון הפיתוח, רשת החשמל מוטמנת באדמה על חשבון הקבלנים שמגלמים את ההוצאה לצרכנים. מה עם שאר המדינה?

לצערנו הרב, אנחנו לא שומעים מאף גוף בממשלה שירים את הכפפה עד לאירוע הבא.

אהוד: כדאי לפתוח את הטלוויזיה כדי לראות מה קורה בעולם ואז מקבלים קצת פרופורציה. ראוי אולי להרבות בהתקנת גנרטורים בבניינים גדולים וביישובים קטנים או מרוחקים, אבל לכך צריכים לדאוג התושבים עצמם אם חפצי נוחות הם. ראי מה קורה בשלג ובסופות בעולם הגדול, המשוכלל!

* * *

דרור אֵידָר

שקר מכוער

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (24.12.2013)

אחת לחודש או ליום או לשעה יוצא הצדקן הישראלי התורן שחובט על חזה החבוט משנִים של החברה הישראלית. מדובר בתופעה שמאפיינת קבוצה חברתית ותרבותית מסוימת. שלשום היה זה איש החינוך נמרוד אלוני, שפרסם ב-Ynet (אלא היכן?) את ההמנון של מה שהיתה פעם העילית החלוצית של החברה הישראלית ומאז הפכה למקהלת עורבים המקרקרת כמה רע רע פה.

הפואטיקה המוסרית של אלוני מסתכמת באבחנה אסתטית: "אנחנו מכוערים." "מכוערים" בשל הפערים בכלכלה. "מכוערים" בשל האפרטהייד ביו"ש. "מכוערים" שאין צדק בירושלים כי מייהדים אותה. "מכוערים" שדרדרנו שליש מילדי ישראל מתחת לקו העוני. "מכוערים" על ה"פוגרומים" נגד מיעוטים שנעשו לשגרה ו"אין מי שמגן" על המותקפים. "מכוערים" שכינינו פליטים "מסתננים", ורמסנו את המוסר הטבעי כשבקירבנו חיים עדיין יהודים שהיו פליטים. "מכוערים" – שהקצבנו לתרבות ולאמנות פחות ממחצית מהממוצע במדינות המפותחות והפקרנו את הזירה לריאליטי המסחרי. מכוערים מספיק?  

מהיכן נתחיל? על מה יש לדון איתו ועם שכמותו. ציונות בציון היא חוסר צדק? צדק לעם היהודי במדינתו היחידה הוא "כיעור"? שמירה על גבולות המדינה היא רמיסת המוסר? שמירה על ביטחוננו והתיישבות בחבלי המולדת ההיסטוריים הן אפרטהייד? הנביא ישעיהו פגש את בני דמותו של אלוני עוד במאה השמינית לפנה"ס וקרא עליהם: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר." 

התופעה הזאת היא שורש התבוסה של השמאל הישראלי; ניכורו מהחברה הישראלית. צדקנות בסגנון נטורי קרתא המביטה בבוז על החברה ושופטת אותה אך ורק לפי מידת הגשמת הרעיונות של קבוצה קטנה שמוסריותה מפוקפקת והבנתה את המציאות וההיסטוריה הובילה אותנו לעברי פי פחת מדיניים, כלכליים וביטחוניים.

סגנון כתיבה כזה מעיד על "ברירת שמשון" בקרב אותה קבוצה – אם איננו מובילים את הספינה הישראלית (הס מלהזכיר "ציונית"), ובמקומנו הפראים מובילים את ההיסטוריה  – אז שתלך המדינה לעזאזל, ותמות נפשנו עם פלישתים (או פלשתינים).

אלוני מזהיר לא לומר ש"אלה נאצות בוגדניות של עוכרי ישראל – כי יהיה זה כמעשה אחאב הרשע." כזכור, אחאב האשים את אליהו הנביא בכינוי "עוכר ישראל". אבל אחאב קידם את נביאי הבעל והאשרה על חשבון נביאי האמת. קוראי התנ"ך יודעים שנביאי הזעם והחורבן ניבאו גם נחמה ועודדו את רוח העם. בשבת האחרונה קראנו על הקדשתו של נביא החורבן, ירמיהו בן חלקיהו מענתות (היה מתנחל): "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת – לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". לא רק להרוס ולאבד; גם לבנות ולנטוע. כך פועל נביא אמת.

ובאמת, אחרי נבואתו הנוראה הראשונה ("מצפון תיפתח הרעה"), ירמיהו מפרסם נבואת נחמה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם... זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם..."

נביא אמת אינו בז לעמו, אינו מייסר את המון העם מתוך עמדה טהרנית מתנשאת. עם כל המומים והבעיות, ירמיהו מתנבא שיש תקווה לאחריתנו. הוא משווה בין ישראל לבין ראשית התבואה המורמת כתרומת קודש, שזרים האוכלים אותה ייענשו. כוונת המשל היא שהפוגע בישראל, המספר לשון הרע על העם ומצייר אותו כהולך בדרכי קלגסיו ורודפיו – "רעה תבוא אליו."

השקר הזה נמאס, אסור לעבור עליו בשתיקה. בוודאי שיש מה לתקן בחברה הישראלית. אנחנו בתחילת דרכנו כמדינה יהודית עצמאית לאחר הפסקה חסרת תקדים מבחינה היסטורית. כמו בכל חברה, יש בתוכנו גידולי פרא שאנחנו משתדלים לעוקרם. לא תמיד מצליחים. רוב הציבור משתדל להיטיב את חיינו. לפעמים אנחנו נופלים ולפעמים קמים מעפר. אבל בשום פנים ואופן אנחנו לא "מכוערים" כמין קביעה עקרונית, מהותית, חלולה, חסרת דקויות. בהחלט לא!

דברי התגובה האלה אינם "שוברים את המראה", כפי שטען אלוני. לעתים, אדם מתבונן במראה,  ומשליך מכיעורו של הניבט בה על סביבתו.

* * *

רון וייס

בזכות תוכנית הביטחון של גנרל ג'ון אלן

סופר נידח שלום

מיסכן ג'ון קרי. הוא ראה שהמו"מ לא מתקדם בגלל התנגדותו של נתניהו לדון בהתוויית גבולות. קרי הבין שהדבר החשוב ביותר לנתניהו הוא (כביכול) ביטחון.

אם ייפתרו פחדי הביטחון של נתניהו, יהיה אפשר להתקדם במהירות ולהגיע להסכמה ביתר הבעיות. לכן, הוכנה ע"י גנרל ג'ון אלן תוכנית ביטחון העונה לצרכיה של ישראל ומקבעת את הישארות צה"ל בבקעת הירדן למשך 10 שנים, עם אפשרות להארכת התקופה. ברור שדבר זה אינו מקובל לחלוטין על הפלסטינים מפני שהוא מקבע את המשך הכיבוש ומצמצם למעשה את שטחה של המדינה הפלסטינית, שהוא ממילא מצומצם.

ההנחה של ג'ון קרי המתרוצץ היא שנתניהו מעונין בהסכם שלום המבוסס על שתי מדינות לשני עמים – בטעות יסודה. נתניהו הנוכל עובד על כולם. לדעתו, כפי שביטא אותה בעבר, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בלתי פתיר. ואכן הוא בלתי פתיר מאחר וכוונת נתניהו היא לספח שטחים נרחבים מהגדה. כדי למנוע כל פיתרון דואג נתניהו להכניס מקלות בגלגלים. אין הוא מסתפק שהפלסטינים יחתמו על הסכם שלום עם מדינת ישראל (כפי שהיה עם מצרים וירדן), אלא הוא דורש מהם להכריז על הכרה בתוכנה היהודי של המדינה. לאחרונה הכריז שאי אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים לפני שאיראן תשנה את יחסה השלילי לישראל ולפני שתחדל לפעול נגדה.

עד כה לא הגיב באופן חיובי להצעות הביטחוניות של גנרל ג'ון אלן ואני צופה שנתניהו ידרוש להכניס שינויים מפליגים בהצעה האמריקנית וכך ינסה למסמס אותה. ציפי לבני היא שותפה לפשע של מסמוס המו"מ והולכתו לשום מקום.

איך יגיעו הצדדים להסכם מסגרת כפי שמתכננים האמריקאים?

לג'ון קרי הפיתרונים.

רון וייס

רמת גן

אהוד: ושכחת להזכיר שלא רק בגלל נתניהו הנוכל אין עדיין הסכם שלום עם הפלסטינים ולא הובטחה מסירת גבול בקעת הירדן לידיהם – אלא ששרה אשתו החמסנית היא שמחזיקה אותו בביצים ואינה מניחה לו לעשות את הצעד הפשוט הזה – שהיה מביא שלום נצחי עם הפלסטינים ופינוי אחרוני היהודים מישראל בידי הצי האמריקאי – לאוגנדה.

ולמה שניפלט מכאן דווקא באוניות?

כי בנמלי התעופה שלנו כבר לא יהיה אפשר להשתמש לאחר ביצוע תוכניתו הגאונית של הגנרל האמריקאי ג'ון אלן, שאיכפת לו כמו מהסבתא שלו ביטחון ישראל!

ובפטפוט מיבטחו!

 ובחבורת הליצנים – באראכּ, גו'ן והוא עצמו.

* * *

משה כהן

הנדון: דמנו הפקר

מכובדי,

פיגועי הטרור הקטלניים הפכו לחיזיון נפרץ במקומותינו. אין כמעט יום ללא פיגוע. דמנו הפקר. ידה של מערכת הביטחון קצרה מלמנוע את הפיגועים ונאחזת בתירוצים שונים, כגון "אין תשתית ארגונית," "פעולות של יחידים" – ולא נותר להם אלא להרגיע אותנו בלשון "אין סימנים להסלמה," "אין סימנים לאינטיפדה" וכיו"ב.

המערכת הפוליטית מנסה לטשטש את חומרת המצב בלוליינות לשונית, כגון "נפגעי השלום," "פיגועי אווירה," ובלשונה של ציפי לבני "הפלסטינים שאיתם אנו מנהלים מו"מ הם לא אותם הפלסטינים המבצעים פיגועים." (בשיטת השוטר הרע והשוטר הטוב).

האם אין אפשרות למנוע פיגועים? יורשה לי להזכיר שרק לפני כמה שנים היה צה"ל רשאי להרוס בתים של מחבלים למטרות הרתעה. עד שבא בג"ץ ואסר עליו לעשות כן ומאז דמנו הפקר.

אין לי ציפיות גדולות מבג"ץ בעל האג'נדה ההומאניסטית הבינלאומית, הדואגת בראש וראשונה לשיח הזכויות של הפלסטינים על חשבון דמם של היהודים.

אולם סבור אני שכנסת ישראל אינה צריכה להיות חותמת גומי לבג"ץ אלא לקבוע את חוקי המדינה.

יש לתת לצה"ל כלי הרתעה, הווי אומר הרשות לפוצץ בתי מחבלים, ויפה שעה אחת קודם.

הנדון: בעל פרס נובל מה הוא אומר?

ביום 21 בדצמבר בתוכנית "רואים עולם" בערוץ 1, שודר ראיון עם בעל פרס נובל פרופ' ישראל אומן. בין השאר הביע פרופ' אומן דעתו על מסע החרמות העולמי על ישראל. הפרשנות שלו היא שמסע הרדיפות נובע מגילויי החולשה שלנו כגון הגירוש מגוש קטיף, שחרור מחבלים, צעדים בוני אמון וכיו"ב. כמו אצל חיות הטרף בטבע, קובע בעל פרס נובל, גם אצל בני אדם חולשה וכניעות מזמינות תוקפנות.

שגרירת ישראל באו"ם לשעבר, גבריאלה שלו, סיפרה בזמנו ששאלה את מגני ישראל המקצועיים למה הם מגנים רק את ישראל ולא ארצות כמו סין או רוסיה. תשובתם היתה: "כי נגדכם זה עובד!"

מה שמאשש את פרשנותו של ישראל אומן. ועל כך הוא נענש על ידי אבירי חופש הביטוי באוניברסיטת חיפה, שפסלו את מועמדותו לתואר דוקטור כבוד. מה טיבה של דמוקרטיה שחופש הביטוי אצלה הוא סלקטיבי?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אף אני צפיתי בראיון עם פרופ' ישראל אומן המזוקן ובעל החיוך האירוני המושחז, ולא יכולתי שלא להתענג על כושר המשחק של חתן פרס נובל, שאמר כי אינו יכול לישון בלילות מפני שלא קיבל עדיין את התואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה, שזה הדבר החשוב לו ביותר בחייו!

* * *

אילנה אדם

זיקנתו מביישת את נעוריו

שלום רב,

בדבריו של מוקי אלדד נכתב כאילו השתלחתי בביטויים מעליבים במר עמוס אריכא.

ולא היא.

לא ייתכן שאדם יוכל לחרף, (אף אם בלשון נמלצת) את ראש הממשלה, ואילו התשובה המעשית לדבריו תיחשב להשתלחות מעליבה.

מר פרס, מתחזק את בית הנשיא ב-61 מיליון שקל בשנה.

מר פרס טייל בעולם בסך של 4.6 מיליון שקל בשנת 2012. חכו למיספרים של שנת 2013, ונראה מה היה מחיר הטיסה למקסיקו.

מר פרס חגג יום הולדת בעלות של למעלה מ-11 מיליון שקלים.

מוקיריו נוהגים לומר שמר פרס מביא כבוד למדינת ישראל. ואני סבורה שמר פרס מביא כבוד רק לעצמו.

האם בעקבות מסעותיו בעולם פחתה האנטישמיות?

האם המדינות הנאורות היו מוכנות להרפות מצעדיהן האנטי-ישראליים בעליל?

האם הוקל החרם של האקדמיה הבריטית על מדענים ישראלים?

האם ויתר האיחוד האירופי על מתן הסכום למחקר – על תביעתו לקשור זאת עם מדיניות ישראל ביו"ש?

האם ועידת הנשיאים הניבה רתיעה מהסכמים עם האיראנים?

ואני רוצה להזכיר למר אריכא כמו למר מוקי אלדד, שאת הנושא האיראני העלה לסדר היום העולמי מר נתניהו. לטעמי יש עוד חכמים ומרחיקי ראות זולת מר פרס. זכותם של ה"ה הנכבדים לחשוב שפרס הוא "גולת הכותרת" של החברה הישראלית, אך וזכותם של אחרים לכפור בעובדה זו.

אין בכפירה יותר עלבון  מאשר בביטויים רווי השנאה והשטנה שנקט בהם מר אריכא כלפי מר נתניהו, שלא לומר שחלק מדבריו נגועים באי ידיעה.

כיוון שמר אריכא נחשב בשעתו לכותב מוכר ידוע ונחשב, נראה לי שכתיבה מהסוג הרע הזה היא בבחינת "זיקנתו המביישת את נעוריו".

בברכה,

אילנה אדם

* * *

אוניברסיטת תל-אביב

והפקולטה למדעי החברה ע"ש גרשון גורדון

מתכבדים להזמינך לערב בנושא

אינטליגנציה רגשית

במסגרת המפגש השנתי העשרים ואחד

לזכרו של  פרופ' הנס קרייטלר, מייסד החוג לפסיכולוגיה

ביום חמישי, א' בשבט תשע"ד, 2.1.2014, בשעה 18.15

באולם אפטר בבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב

תוכנית המפגש: 18:15– התכנסות וכיבוד קל

18:30 מנחה: פרופ' שולמית קרייטלר

דברי פתיחה: פרופ' תמי רונן-רוזנבאום

דיקן הפקולטה למדעי החברה

פרופ' יאיר בר-חיים

ראש בית הספר למדעי הפסיכולוגיה

משתתפים:

פרופ' עמוס רולידר, ראש מרכז רולידר ליעוץ והכוונת הורים; ראש המח׳ למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת; והראש האקדמי והקליני של תוכנית ההסמכה הבין לאומית למנתחי התנהגות, אוניברסיטת ת״א.

ההורות הישראלית נוסח 2013:  מה בין אהבה ללא גבולות לאהבה עם גבולות.

פרופ' שולמית קרייטלר, אמריטוס, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב, והמרכז לפסיכואונקולוגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר.

הבריאות הפיזית: אינטליגנציה רגשית בין גוף ונפש.

הכניסה חינם דרך שער 4 (רמנסיאנו)

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשירי

החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."

ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.

ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.

 בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.

פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).

אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.

מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.

היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.

גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.

גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.

ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.

אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.

חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.

אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:

"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."

בכתה.

חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.

חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.

מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.

נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.

ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?

ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות  במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"לא, יותר טוב להמשיך..."

"לא, לְיֵספר..."

"לא, לְיַמְשיך..."

"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."

"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"

"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."

מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.

"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."

"על מה?"

"אין לך משהו על עין-גדי?"

"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."

"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."

"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"

"היא לא היתה?"

"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."

"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."

"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.

"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."

"טוב. מספיק."

"התעייפת?"

"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"

"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."

"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"

- - -

"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."

- - -

"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

- - -

לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.

"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"

"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.

ומצצה.

"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."

""אבל לא לַפְסיק..."

עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.

"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."

"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."

"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"

"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"

"ככה דיברו? זה מלוכלך?"

"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."

"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"

"קצת. מהילדוּת."

"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"

"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"

"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"

"אז הם לא מבינים כלום!"

"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"

מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.

להתחתן איתה!

לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."

"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."

"ושכחת כבר את ג'ני?"

"מי זאת ג'ני?"

"האהובה שלך?"

פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"

פיהקתי –

ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.

כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, ברכה והערכה לך לרגל גיליון ה-900. אתה ראוי לתודה מיוחדת של כל הכותבים והקוראים של "חדשות בן עזר" – על היכולת, ההשקעה, ההתמדה, ללא הפסקה, להפיק, לערוך ולהפיץ 900 גיליונות. יצרת במה תקשורתית המאפשרת חופש ביטוי אמיתי ללא צנזורה וסינון אידאולוגי פוליטי, במסווה של כביכול "שיקולי עריכה", המקובל בחלק מהעיתונים. אהוד, אתה ראוי לפרס ציבורי מכובד על "מפעל" התנדבותי איכותי שיצרת.

מקווה שכולנו ניפגש גם בגיליון האלף!

מתי דוד

אהוד: מה שמשמח אותי לא פחות הוא שתשע השנים שבהן הוצאתי את המכתב העיתי פעמיים בשבוע, מאז פברואר 2005 – לא פגמו ביכולתי להוציא במהלכן גם 4 ספרים חדשים שלי:

"יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

"ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

"מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

"והארץ תרעד" (סאגה. ספרי מקור. 2014).

ולעניין הפרס הספרותי [ה"ציבורי"!] – זה לא כל כך מעניין אותי כי מרבית האנשים שיכולתי להתכבד בקבלת פרס מידיהם – כבר מתו, והשאר יכולים רק להתכבד בקבלת פרס ממני.

* הנזק של שתי כהונות הנשיא בּאראכּ חוסיין אובמה, ויש שיאמרו התועלת – הוא שבעתיד הנראה לעין לא יהיה נשיא ממוצא שחור מנהיג את ארה"ב. יש שיאמרו שזוהי אמירה גזענית. אבל מה לעשות, יש בה גרעין של אמת. הפרקליט הפטפטן-אמנם-מוצלח אובמה רק מסב נזק לארצו ולידידיה, מלקק את התחת לאויביה ואינו מבין את העולם שבו אנחנו חיים. אפילו בתור מוסלמי-למחצה הוא טיפש שאינו מבין את עורמת המשא-ומתן המזרחי-המוסלמי. אפילו בוש-הבן, השתיין, היה טוב ממנו.

* לאחרונה אנחנו מוצפים בספרים וברשימות ואיננו מצליחים לקרוא ולהתייחס לכולם. ועם הנמענים והשולחים – הסליחה. ובאשר לרשימות ביקורת על ספרים חדשים, נשמח לפרסם אם תישלחנה אלינו. אנו לא יוזמים כי אנחנו גם לא משלמים. הכול בהתנדבות.

* אנחנו מוחים על כך שמרשימת פרסי אקו"ם לספרות נמחק זה שנה שנייה הפרס לשירה על שמו של המשורר שלמה טנאי, שעמד במשך יותר מעשרים וחמש שנה בראש אקו"ם כיו"ר ההנהלה ופעל ביושר ובחוכמה נדירים.

זוהי בושה וחרפה לאקו"ם – שדרסו את שמו של שלמה טנאי והשכיחו אותו ואין גם מי שיריב את ריבו כיום. חרפה. ממש חרפה!

* אלכס לכיש: מכובדי הסופר הנידח, אני משתדל מאוד שלא להחמיץ שום מילה מדבריו המחכימים של מר אורי הייטנר המוצגים במכתב העיתי מדי שבוע בשבוע. בייחוד, אוהב אני לקרוא אותו כאשר אש הדת ההומניסטית בוערת בעצמותיו. ברשותך, אדוני העורך וברשות הקוראים, אתייחס בקצרה לשלושה נושאים מהגיליון האחרון 902.

הרב מרדכי אלון – ברצוני להפנות את מר אורי הייטנר וקהל הקוראים כולו, לדבריו של הרב אורי נויבירט שהתפרסמו באתר כיפה תחת הכותרת "תלמיד חכם שסרח, אין תורתו נמאסת." בתקופתנו המודרנית והחופשית, בה ההתייחסות לאהבת גברים לגברים היא כאל דבר טבעי ומקובל, גישתו של מר הייטנר כלפי הרב אלון נראית כלקוחה ישירות מחשכת ימי הביניים. חז"ל, שמר הייטנר נוהג לשתות בצמא את דבריהם, היו כבר בזמנם, הרבה יותר סלחניים ממנו לתופעות אנושיות אלו.

בשאר אסד מול אל-קעידה – אני סבור שאם מדינת ישראל רוצה לשרוד בתוך אזור הסהר הפורה (תחום השליטה של האימפריה העות'מנית לשעבר), היא צריכה להעדיף שכנים מוחלשים ככל האפשר. אל-קעידה הוא הכוח היחיד באזורנו היכול להרוס את תנועת החיזבאללה עד היסוד, אירוע שיפגע אנושות בעיקר באיראן. יתרון חשוב נוסף, הם לעולם לא יעשו איתנו שלום. לאור כל זאת אני מעדיף אותם בתור שכנים על-פני אסד הרוצח המתחסד.

רחבת הכותל המערבי – צר לי לקלקל למר אורי הייטנר את חלומותיו על רחבת כותל מערבי מעורבת. לאור רמת הילודה הגבוה של המגזר החרדי והדתי, לפחות דמוגרפית לא נראה, שיש לתקוותיו על מה לסמוך.

* אנחנו קוראים את הטור הספרותי השבועי הקבוע של דורית רביניאן במוסף "ספרים" של "הארץ" ומרגישים כל פעם חכמים יותר. אולי בבוא היום נדע לכתוב ספרות כמוה ונהפוך גם אנחנו לסופרים חשובים שהגיגיהם החשובים מתפרסמים בטור שבועי חשוב במוסף "ספרים" של "הארץ"!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל