(מַעְַשִיָּה)

שלמה, נער בן אחת עשרה, והוא תלמיד בבית הספר, ישב בבקר להכין את שֵעוּרוֹ במלאכת הַשִּרְטוּט.¹ הימים ההם היו הראשונים לשנת הלמודים בבית הספר – והאחרונים לימי הָאָסִיף הנעימים, הטובים מאד לשעשוּעים וּמִשחקים עליזים; על כן לא הספיק שלמה להכין אתמול את שעורו, כי בִּלָה כל היום בצחוק ושעשועים. ויקם לאור בקר לגמר את שעורו. אך רוח עַצְלָה נפלה עליו; בִּכְבֵדוּת רבה הוא מעביר קו אחר קו. ובכל זאת המלאכה הולכת ונגמרת. עוד קוים אחדים עליו להעביר על המחברת – ונגמר! אז תחב את עטו בַקֶּסֶת,² והוא מִתְמַשֵּךְ, מְקָרֵס ³ את אצבעותיו, מְשַלְשֵל ⁴ את ידיו לאחורי-עָרְפּוֹ ומביט לפניו, שקוע במחשבות, ושוכח את שעורו וּמַחְבַּרְתּוֹ ובית-ספרו יחד. והנה זבוב עִקֵּש לא מצא לו מקום יותר טוב לעמוד עליו מֵחֹטֶם שלמה, הַבּוֹלֵט מעל פניו השקטים. הנער לא חפץ לְפַתֵּחַ את ידיו ולגרש את הזבוב, וַיָנַע בראשו הנה והנה להרגיזו ממקומו, אך הזבוב העקש לא זע ולא נע. הנער מניע עוד יותר בראשו. הפעם עזב הזבוב את מקומו ויעמד על המצח. שלמה החל להניע בראשו מעלה ומטה, ויקמט את מצחו. הזבוב עזב את מקומו, ויעמד על האזן; ולא נשא המקום חן בעיניו, ויעף משם על שְמֻרַת עינו, ומשם – על ידו הַשְּׂמָאלִית. “חכה נא, זבוב שוֹבָב! – התקצף שלמה – וַאֲלַמֶּדְךָ מנהג “דרך ארץ”, – וינופף את ידו הימנית, וכרגע היה הזבוב בידו. אז באה בלבבו תַּאֲוָה אכזריה: “אקרע נא את כנפיו, ונראה מה עוד יעשה הנשר הגדול הזה בלא כנפים. היעמד עוֹד בְּמֶרְיוֹ? היוסיף להפריע את מנוחתי?” ובאכזריות רַבָּה אחז בצידו האמלל ויקרע את כנפיו ויעזבהו. – והזבוב הפּוֹרֵחַ, היצור הצוֹלֵחַ, היה בין רגע לרמש נבזה וְאֻמְלָל. – לב שלמה הִכָּהוּ מעט, בהביטו על הזבוב קְרוּעַ-הכנפים, אך מוּסַר לבבו חלף מהר, וישב אל עבודתו. – והזבוב האמלל, העתיד לכל פגע ואסון רָחַש ⁵ מעט ויעמד, רחש ויעמד, כתָמֵהַ ומתפלא. מפחד פתאם לא ידע את החמס אשר עשה לו הנער הרע; ועל כן לא הבין, מדוע זה איננו יכול עתה להתרומם ולעוף ברחבי האויר, כאשר הסכין – ויעמד שקוע במחשבה למצא את חידתו. – וזבוב פורח מאחיו עף על פניו, ויעמד רגע, ויבט אליו ויתבונן בו. “זמ.. .מ…ם” שרק הזבוב האח על רעהו האמלל, ויתרומם ויעף לו. “אמלל!” חפץ הזבוב אחיו להגיד לו: “יד בן אדם נגעה בך; נגיעתו מְסֻכֶּנֶת! היא הוֹפֶכֶת בְּנֵי מָרוֹם לזוחלי עפר!” הזבוב האמלל זחל ויעמד, זחל ויעמד, עד הגיעו אל הקסת, וַיְטַפֵּס על קירותיה ומשם בא אל תוך הַדְּיוֹ וַיֵּעָלם. אֻמלל! נגזר עליו לְְהִשָּפֵט בדיו! – והנער כמעט שגמר את עבודתו, ויתענג להביט על מעשה ידיו ויאמר בלבו: “עוד מעט ואקבל צִיוּן טוב מאד על טֹהַר השרטוט ועל יָפְיוֹ!” – עוד שני קוים היה לו להעביר על הניר הטהור – והעבודה שָלָמָה. אך הדיו חרב על העט, ויטבלהו בקסת ויתחיל מעביר קו. אך אויה! הזבוב הטובע נאחז בקצה העט, וּכְשֶהוּא טבול ראשו ורֻבּוֹ בדיו, החל לזחול על השרטוט היפה הנה והנה. שלמה מהר להָנִיס את הזבוב בִּקְצֵה עטו. הזבוב לא הִקְשָה הפעם את עָרְפּוֹ ויחל לזחל הלאה הלאה, ויעזב אחריו רִשְמֵי דיו על פני כל אֹרך השרטוט. הנער הִתְחַלְחַל⁶ מאד: להחל את עבודתו מֵחָדָש – לא יכול עוד, כי כבר אֵחַר המועד. אך עוד רגעים אחדים נשארו לו עד הַתְחָלַת הלמוד בבית הספר, וברגעים האלה עליו ללכת מביתו לבית הספר. הוא אנוס אפוא להראות למורה את השרטוט כמו שהוא, או לא להראותו כלל; ואם כה או כה יעשה, הלא יקבל את עָנְשׁוֹ. הוא חכה מעט עד שֶתִּיבַש הדיו, ואחרי כן החל לאסף את מחברותיו וספריו לשומם בילקוטו. אז שם עין על שרטוטו – ולבו מת בקרבו: הוא הביט אל כִּתְמֵי הדיו, שהשאיר אחריו הזבוב, והנה הכתמים האלה אינם כְּתָמִים סְתַּם… כי אם כעין אותיות מְשֻׁנּוֹת וּכְתָב משֻׁנֶּה… הנה קַוִים ונקֻדּוֹת, נקֻדּוֹת וקוים, חֲצָאֵי-עגול ועגולים, וכלם בקו ישר, שורה ישרה וַאֲרֻכָּה. – ובדמיונו הַנִלְהָב הוא מתחיל לְחַבֵּר את הקוים והנקודות: “כתב הזבובים הוא זה, בלי כל ספק, – החליט בלב נרעש; – אינני יודע את הכתב ההוא ואת הלשון ההיא, אבל יודע אני מה שכתוב פה: הוא צועק חמס עלי: “מדוע, נער שובב, מדוע קרעת את כנפי, ותשליכני – להיות הַפְקֵר לכל אסון ופגע, לכל שממית ורמש, לכל חַרְטֹם וָעוֹף?!” וברגע ההוא עף זבוב מעל לאזנו ויזמזם: זמ… מ… מ…ם!” “מבין אני גם את הַזִמְזום הזה”, חשב הנער בלבבו הנפעם: הוי אכזר! – קרא הזבוב – מדוע עכרת זבוב צולח ועליז וַתַּעֲשֵׂהוּ לרמש אמלל? הטוב היה לך לו קצצו את רגלי אחיך או את ידי אחותך הקטנה?” בלב נשבר בא הנער אל בית הספר. והשעור הראשון, אשר שאלהו המורה, היה – השרטוט. ברוח נשברה הושיט הנער את מחברתו למורה. כאשר שם המורה את עיניו על השרטוט, באו שלשה זבובים ויעמדו על הַנְּיָר, כְּאִלּו קראו את הכתוב שם. הנער הנבהל ראה בשְׁלֹשֶת הזבובים – שני עדים וְדַיָן אחד, אשר באו לְשָׁפְטוֹ ולחרץ את משפטו. אָבֵל וּכפוּף-ראש הלך שלמה לעמד על ברכיו בפנת החדר כחוטא ופושע כנגד כל רעיו, ולא יכל להתאפק וַיְמָרֵר בבכי. ואולם לא על עָנְשׁוֹ ועל בָּשְׁתּוֹ בפני רעיו בכה הפעם; הוא היה מאלה הנערים, אשר לא יתאוננו בלבבם על הוריהם ומוריהם העונשים אותם; הוא ידע, כי חטא, ויקבל עליו את הָעֹנֶש בהחלטה כי לא יוסיף לחטא בימים יבואו. אך הוא בכה, יען כי כתב הזבוב עמד לנגד עיניו ולא יכל להסירו מלבבו: “הוי, נער רע! מדוע קרעת את כנפי?” “מה היה לו עשו כן לאחיך ולאחותך הקטנה?” וגם כאשר עלה על משכבו לישן בלילה, אך עָצוֹם עצם את עיניו – וכבר עמדו טורי כתב הזבוב לנגדו – כתיבה תַּמָּה וּבָרָה: “הוי נער רע! מדוע קרעת את כנפי?” ובחלומו – והנה זבובים רבים, רבים מאד עפים במרום וּמְשַחֲקִים עם קוי השמש, ופתאם יפלו לפניו קצוצי-כנפים, והמה בוכים ומזמזמים באזניו: “לו עשו כזאת לאחיך ולאחותך הקטנה?” ובקומו בבקר משנתו – וירץ וינשק את אחותו הקטנה ואת אחיו הקטן – ודמעות חמות נזלו מעיניו. – ולמן היום ההוא והלאה – כאשר ראה שלמה נער מנופף את ידו לצוד זבובים, היה מֵנִיא אותו לאמר: “הַנַּח להם! לו עשו כן לאחיך ולאחיותיך – הטוב היה בעיניך?”