החסיד שב בימי האביב מארצות תֵּימָן, ויבחר לו כַּלָּה נָאָה – חסידה קלה בלי כל כֶּתֶם לָבָן על כנפיה השחורות, ובלי כתם שחור על נוצותיה הלבנות, וימצא לו גג-גֹּמֶא באחד הכפרים, וַיִּבֶן לו שם בית וַיַּרְא חיים נעימים עם רַעֲיָתוֹ האהובה.
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יעיר החסיד את כלתו וְיָשִׂיחַ עמה באהבה; והוא מְסַפֵּר לה ספורים שונים על כל אשר ראה בְּמַסָּעָיו הרחוקים: עֵבר הים… מִדְבָּרִיוֹת של חול… חַרְטֻמֵי נשרים… ימי רעב… גם יש אשר יזכירנה זכרונות נעימים: ספיר השמים, מַעֲמקֵּי יערים, יאור וצפרדעיו… ועוד עִנְיָנִים נשגבים, שֶׁאֹזֶן האדם חֲסַר-הכנפים לא תשיגם ולא תבינם; וכל ספור וספור יתחיל החסיד-הֶחָתָן בְחִבּוּק צואר, וְגוֹמְרוֹ בכרכור חרטום; זאת אומרת בלשון חסידית: “אֲהַבְתִּיךְ, יפתי, אהבה רבה מאד!”
וכפעם בפעם תפסיק החסידה-הכלה את השיחה הנעימה בְרִקּוּד נָאֶה על רגל אחת כשהיא מַפְשֶׁלֶת1 את צוארה על גַּבָּהּ; זאת אומרת בלשון חסידית: “האמנתי בך, דודי, אמונה עזה מאד.”
אך הרעב הזכיר את הנאהבים, כי שִׁיחות נעימות לא תְמַלֶּאנָה את הבטן הָרֵיקָה וזכרונות העבר לא ישביעו נפש רעבה. – עת לעוף ולבקש טרף!
" כַּר-כּוּר-כָּר! – קורא החסיד: חכי לי בָזֶה רַעֲיָתִי, עד שובי, והבאתי לך צפרדע שְׁמֵנָה צלויה על שְׁבִיבֵי השמש, גם תולעים רכים לאפיקומן.2 והיה בְּשָׁמְעֵךְ מרחוק קול קורא “כַּר-כּוּר-כַּר”, וידעת, כי אני-אני, דודך שב אליך!"
את הקריאה הזאת מסר לה מפה לאזן, כי אמר החסיד בלבבו: אך אני הוא היודע לבטא “כּר-כּוּר-כָּר” כראוי, וכל רעי החסידים מְבַטְּאִים אותו בקריאה מְשֻׁבֶּשֶׁת3. והיתה הקריאה הזאת לאות לכלתי כי אני הוא הבא, אני ולא אחר.
ואולם כן ידמו כל החסידים, וכן ימסרו את הקריאה מפה לאזן לרעיותיהם הם, וכל אחת מהרעיות האלה מאמינה, כי רק דודה-חתנה יודע סוד הַכִּרְכּוּר, ואחרים מְשַׁבְּשִׁים אותו.
“כַּר-כּוּר” – שננה החסידה את קריאת אהובה: לך לשלום, ואלהי החסידים יצליח דרכך. אך השמר נא מחרטום הנשר! אם תפגשהו, וקראת " כר קור" “כר קור”, ודעתי, כי קָרְךָ אסון, ואעוף לעזרתך!"
וגם החסידה חשבה בלבה, כי כקריאתה “כר-קור” לא תדע כל חסידה, ולא שמע עוד כל חסיד.
ויעף החסיד לתור טרף.
ועורב אחד זקן שמע שיחת הנאהבים והנעימים האלה, והוא היה רע עין מאד, ויקנא באהבתם, ויאמר להטיל שנאה ביניהם, ויבא אל החסידה ויקרא:
– קְרַע-קְרַע-קְרָע! משוט בארץ אני בא! את חֲסִידֵךְ ראיתי, ובשורה
רעה לך הבאתי! הוא מצא לו חסידה רכה וצעירה: נוצותיה לבנות מנוצותיך, וכנפיה שחורות מכנפיך, ויעופו שניהם לבנות להם קן.
- “כַּר קור!” שקר אתה דובר, כָּזְבִּי זקן! – גערה בו החסידה. – אין
יפות כנוצותי, ואין לב נאמן כְּלֶב חסידי! ברח לך מזה!
ויעף העורב אל השדה, ויפגש בחסיד, ויקרא: "קְרַע-קְרַע-קְרָע! משוט בארץ אני בא! את חסידתך ראיתי, ובשורה רעה לך הבאתי! היא מצאה לה חסיד צעיר: צוארו אָרֹךְ מצוארך, וכרכורו יפה מכרכורך, ותלך אחריו.
- “כַּר-כּוּ-כַּר!” שקרן שבשקרנים אתה! – קרה החסיד: אין צואר כצוארי, ואין תַּמָּה כְתַמָּתִי-חֲסִידָתִי! ברח לך מפני!
וישב העורב אל החסידה, ויקרא: “קְרַע-קְרַע-קְרָע! משוט בארץ אני בא! את חסידך בשדה פגשתי, ושם היה עורב אחד, אשר ספר לו, כי עָזַבְתְּ את קנו, ותלכי אחר אחד החסידים; וכשמעו את הדבר הזה מָרַט את כנפיו מרֹב צער”.
– והוא האמין בְּדִבָּה רעה ושפלה כזאת? – התמרמרה החסידה, וַתִּסְפֹּק כנפיה מרֹב כעס. – היש קלות דעת כזאת?! היש בגד כזה?! אכן אין אֵמוּן בלב החסידים! ותשח ראשה בין כנפיה מחרפה ומכאב לב. וַתַּחֲרֵשׁ ביגונה.
- יחי השקר וְיָרוּם הכזב! – קרא העורב בשמחה: – אעופה נא לגמר את אשר החלותי.
ויעף העורב אל השדה, ויפגש בחסיד ויקרא: “קְרַע-קְרַע-קְרָע! משוט בארץ אני בא! את חסידתך בְּקִנָּהּ ראיתי! ויבֹא הזרזיר, ויספר לה, כי בחרת לך חסידה קלה ונאה ממנה, וְאוֹתָהּ עזבת, לבלי שוב עוד! ותבך מאד, וַתִּמְרֹט את נוצותיה, וַתִּשָּׁבַע לבלי ראות עוד את פניך!”
- והפתיה הזאת האמינה לשקרן ההוא?! – התמרמר החסיד, – היא האמינה כי אני בוגד?! כי אני מֵפִיר בְּרִית?! היש עוד בֶּגֶד כזה?! היש עוד קלות-דעת כזאת?! אכן כל החסידות דעתן קלה! אין אֵמוּן וְתֹם בלבותן!" – ויעף החסיד בשברון לב אל קנו. ולא קרא עוד את קריאתו מרחוק, ויבא ויתיצב על פנת הגג, ופניו מוּסַבִּים מקנו והלאה.
שמעה החסידה את מַשַּׁק כנפי דודה – ותבער כאש קנאתה, וַתָּסֶב את פניה ממנו, ולא שמה לב גם לצפרדע השמנה, אשר הביא לה. –
כה עמדו שניהם עצובים וזועפים עד בּוֹשׁ. אך חמתם לא שָׁכָכָה, וכפעם בפעם דבר איש איש מהם לעצמו: “אין אֵמוּן! אין תֹּם! הכל בֶּגֶד! הכל מָעַל!”
ולא רחוק מן הגג ההוא היה שׁוֹבָך4של יונים; ובשובך ההוא היתה יונה זקנה וחכמה; ותרא מרחוק את צער הזוּג היפה הזה, ותחמל עליהם ותקרב ותשאל את החסיד: מדוע כה נפלו פניך, ידידי?
כזאת וכזאת ספר לי העורב, כי בא הזרזיר ויגד לה, כי עזבתיה, והיא האמינה בדבה השפלה הזאת! היש קלות דעת כזאת להאמין לזרזיר-שקרן יותר מאשר לחסיד אוהב ונאמן?!
ומדוע זה האמנת אַתָּה, חסידי החכם והטוב, לדברי העורב, ולא עלה על לבבך אולי אך כַּזֵּב יְכַזֵּב העורב הרע ההוא?! היש קלות דעת כזאת, להאמין בדברי עורב שקרן יותר מאשר בְּתֻמַּת לב חסידה יחידה ואהובה?!
שמעה החסידה מרחוק, ותשאל גם היא את נפשה: איככה זה האמנתי באמת לדברי העורב הרע, אשר טפל על חסידי, ולא עלה על לבבי כל חשד, אולי שקר בפני? ומה רבה חטאתי לחסידי הטוב!
ויכלמו גם שניהם – החסיד והחסידה, ולא ידעו איך לפַיֵּס איש את רעהו.
אך היונה הוציאה את משפטה לאמר: יען אשר האמנתם לדברי דִבָּה איש על רעהו, לכן זה ענשכם: אַתָּה חסיד שוטה, רְקֹד שלש רקִידות קדימה: אחת… שתים… שלש… כן… עֲמֹד! וְאַתְּ, חסידה פְתַיָּה, מאמינה בכזבים! רקדי גם אַתְּ שלש רקידות מערבה! אחת… שתים… שלש… כן… עֲמֹדִי! עתה עמדו שניכם על רגל אחת, עד אשר אֶהְגֶה שלשים הגיגות… כן… עתה הַפְשִׁילוּ את צַוְארֵיכֶם אחור על שכמיכם, ואני אהגה חמש הגיגות… אחת… שתים… שלש… ארבע… חמש!… עתה שאו ראש יחד.
ובנשאם ראש – ויתלכדו הנאשמים וַיֵּאָחֲזוּ איש ברעהו, ויכרכרו המְפֻיָּסִים ויתנו אהבים כל היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.