רקע
יהודה אריה קלוזנר
כתב יד לא נודע של "מוסרים" לר' יצחק לאמפרונטי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תדפיס מתוך "קרית ספר" כרך ל"ו, ירושלים; תשכ"א

כתב-יד המתואר להלן, שהופקד ב“בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי” על-ידי “המכון לכתבי-היד העבריים”, וצויין בסימן Ms. Var. 222, מוצאו מעזבונו של מר ישראל ברוך מרנלנדר מפאריס (תרנ“ט-תשט”ו). בכתב-היד 146 דפים (ועוד ארבעה דפים ריקים, שנים לפני הטכסט ושנים אחריו). דף 146 כתוב רק מצד אחד. כתב-היד נראה שלם, אם כי יתכן דף-השער חסר בו. תבניתו 19.8: 13.9 ס"מ והוא נשתמר בכריכתו המקורית, שתוקנה במשהו. הטכסט כתוב בדיו שחורה, שדהתה במקצת. בכל עמוד 14 שורות. שמו של המחבר לא נזכר בכתב-היד.

כתב-היד כולל דרשות על פרשיות התורה באיטלקית בצירוף תרגומן העברי. כותרות הדרשות האיטלקיות הן תמיד בעברית: “מוסר לפרשת בראשית” (1, ע"א), “מוסר לפרשת נח” (2, ע"ב), וכו‘. לפני תרגומה של כל אחד מהדרשות כתוב באיטלקית: “Tradutione della sudetta” (1, ע"ב וכו'). הדרשות הן קצרות והשם “מוסרים” נאה להן. בולטת העובדה שמחברן כמעט אינו מזכיר מקורות עבריים ולעומת זאת מרבה לצטט מקורות לא-עבריים. פרט למקורות תלמודיים ומדרשיים, נזכרים מן הספרות העברית הספרים החיצוניים: “Ecclesiastico”, הוא ספר בן-סירא (19, ע“ב; 35, ע”א; 53, ע"א; ועוד) חשמונאים א’ (64, ע"א) ו“שושנה” (82, ע"א).

מפליאה השכלתו הקלאסית של בעל הדרשות. ממש כמו סופרים לא-יהודיים בני ארצו הוא שואב מלא-חפניו מן הספרות, ההיסטוריה והמיתולוגיה של העולם העתיק, כדי למצוא בה קבלות או תורות מוסריות, שתבלטנה את המסופר בפרשה שהוא דן בה. מספר הסופרים הקלאסיים הנזכרים בספר הקטן הוא רב, וביניהם לא רק סופרים כאריסטו (13, ע“א; 53, ע”ב; ועוד) ואפלטון (1, ע“א; 38, ע”א; 56, ע"T; ועוד), שסופרים עבריים הירבו להסתמך עליהם אלא גם כאלה שספורי ישראל, וביחוד הדרשנים, לא היו כלל וכלל מצויים אצלם. וכך מן הסופרים היוונים אנו נתקלים בשמותיהם של איסוקראטס (61, ע"ב), אתנאיוס (1, ע“ב; 51, ע”א), דיאוגנס לארטיוס (102, ע"א), הפילוסוף הקיני דֶמונאכס (118, ע"ב) הידוע רק מביאוגרפיה שלו והמיוחסת לאוקיאנוס, דמוקריטוס (38, ע"א), הומרוס (13, ע"א), הרודוטוס (22, ע"א), תוקידידס (104, ע"ב), כסנופקראטס (102, ע"א) – מתלמידי אפלטון, פלוטארכוס (51, ע“ב, 54, ע”א), וכו‘. ומן הסופרים הרומיים הנזכרים בדרשות: הוראטיוס (24, ע“א; 130, ע”א), טאקיטוס (38, ע“א; 92, ע”א), יובנאליס (38, ע"א, ועוד), פליניוס (64, ע"ב), קיקרו (לפעמים מכונה: טוליוס; 37, ע“ב 99, ע”ב, ועוד), וכו’.

בקשר עם פרשת דינה נזכרים “L’adulterio de Paride con Elena” שגרמה למפלת טרויה, וכן“La pudicitia di Lucretia violate Tarquino (20, ע"א), שגרמה לקץ המלוכה ברומה. את כל אלה מתרגם המתרגם העברי בנאמנות: “הרג עיר טרויאס על נאפולי פארידיס עם אלינס” וכו' (21, ע"א). במקום אחר (28, ע"ב) נזכרים “Alessandro, Cesare, Ottauiano, ed altri segnalati cmpioni”. וכן נזכרים אישים אחרים של ההיסטוריה והאגדה ההיסטורית הקלאסית ((98, ע“ב וכו'; 100, ע”א; 112, ע“ב; 114, ע”ב, ועוד). ואין בעל ה”מוסרים" חושש להכניס אל תוך דרשותיו על התורה, אפילו את זכר האגדות האליליות. הוא מדסר על אופאוס (10, ע"א) ועל הענק בריאַראוס (129, ע"ב), מזכיר את “il tempio di Diana efesia” (4, ע"א), וכו‘. לפעמים רומז הדרשן גם למאורעות, לאישים ולאגדות מימי הביניים: “Atirio Re di scotia” ומעשיו נזכרים אף הם בקשר עם פרשת דינה (20, ע“א-ע”ב); “Tamberlane” (25, ע"ב); “Ludiuico[!] Pio Re di Francia” (42, ע"ב) וכן הלאה. מספרי ימי הביניים נזכרים רק אחדים: אחד מחיבוריו של אלברטוס הגדול (42, ע"ב); "gl’ annali di Francia" (42, ע"ב), ועוד. במקום אחד (107, ע"א) מדובר על “una scena d’Istrioni in un buffonesco Teatro”. הכוונה, כנראה ל-“Commedia dell’Arte” שפרחה באיטליה במחצית השניה של המאה הט"ז. מכל זה ברור, שמחבר הדרשות האיטלקיות היה אדם בעל השכלה חולונית רחבה במידה העולה על המקובל אף בין יהודי איטליה.

תרגומה העברי של כל אחד מהדרשות מסתיים במשפט שאיננו במקור איטלקי. עיקרו הוא תמיד בערך זה: “קבלתי זה המוסר מ…”, וכאן באים שבחיו של האיש “החכם והרופא נר”ו…“. מכאן יש ללמוד שמתרגמן של הדרשות לעברית לא היה מחברן עצמו אלא אחד ממעריציו. אשר למחבר הדרשות מותר לנו להסיק, שהיה תלמיד חכם מובהק וגם רופא והיה בחיים בשעה שנעשה התרגום. ממשפטי-הסיום הללו אפשר ללקט פרטים נוספים עליו ועל כן כדאי לצטט מהן: “קבלנו זה המוסר מאיש הפליא עצה הגדיל תושיה למוד תורתו כגפן פוריה כל יגיעו ועמלו בתורה לעולם לא ידעך נרה ה”ה מעל' החכם והרופא רבנו נר”ו יראת ה' היא אוצרו" (2, ע"ב). הרי שהאיש היה הרב שה“א הידיעה במקום מושבו או בתוך חבורתו. ועוד אנו למדים שהיה בעל-אמצעים (19, ע"א), שהיה תומך בעניים, כפי שנאמר במקומות שונים באותו הסיגנון הנמלץ (“שאוהב את עניים ושמו הולך בכל איים ועושה צדקה לאביונים”; 15, ע"ב, ועוד), ושהצטיין בחסידות רבה (136, ע"ב). על חשיבותו בתוך סביבתו מעידים דברי שבח כגון: “פאר העיר והדרה זקן ויושב בישיבה עומד ודן כל איש מצה ומריבה ה”ה מעל' החכם והרופא רבינו נר”ו פחד יצחק יהיה בעזרו ועליו יציץ נזרו" (60, ע“ב; ובדומה לזה גם 76, ע”ב). והוא אף “איש אשר יבין בחכמה החדשה כל התהפוכות” (63, ע"ב). אם הכוונה להשכלה כללית, הרי כבר ראינו את אפקו הרחב וביחוד את ידיעותיו הבלתי-רגילות בספרויות קלאסיות. תלמידיו היו מרובים: “בכל עת יורה תורה לתלמידים” (109, ע"א).

בין “המוסרים” לפרשיות “תצוה” ו“כי תשא” הוכנסו בכתב-יד “אגרת פורים” (48, ע“ב-50, ע”ב), אף היא באיטלקית עם כותרת זו בעברית, ואחריה תרגומה העברי. אולם בסוף התרגום לא באה ההערה המסיימת של תרגומי ה“מוסרים”. ה“אגרת” ותרגומה העברי כתובים באותה יד שבה נכתב כל כתב-היד. האגרת פונה ל“אדון אבי רם ונשא ועוטה אורה גביר שמתיו לי להשתחוות לפניו מפי עליון נורא”, ותכנה הוא הבעת הערצה ותודה, בביטויים נמלצים ביותר למיטיבו ואיש חסדו של הכותב. המקור האיטלקי חתום: “Ferrara li 13 Adar… C. L.”. בתרגומה העברי נוספה השנה, שאותה החדיר המקור האיטלקי: יום רביעי י“ג לחודש אדר התפ”ד“, כלומר 1724 (50, ע"ב). יש להניח איפוא שאגרת ותרגומה כאחד הם פרי עטו של אותו האיש שהעתיק את הדרשות האיטלקיות, תרגמן לעברית והוסף אחרי כל “מוסר” דברי הערצה למחברן. ואין להטיל ספק בדבר שה”איגרת" הופנתה למחבר ה“מוסרים”, שהיה אישיות דגולה בקהילת פירארה.

האישיות המרכזית של יהדות פירארה במחצית הראשונה של המאה הי“ח היה ר' יצחק חזקיה לאמרפונטי (1679 – 1756), שהיה נערץ על בני קהילתו. הוא היה מפורסם כתלמיד-חכם מן הגדולים ביותר בדורו, בקיא אף בחכמות חיצוניות ורופא מהולל. תלמידיו היו מרובים והוא פיזר את הונו לצדקה. ללא ספק המתרגם רמז פעמים לחבורו הראשי באמרו: “פחד יצחק יהיה בעזרו” (60, ע“ב ו-76, ע”ב; כנ"ל). הדרשות נתחברו, כפי הנראה, בערך בשנת 1724, היא שנת “אגרת פורים”, או זמן מה לפני כן. אין הביטוי “זקן ויושב בישיבה” (60, ע"ב) סותר השערה זו. אמנם קשה לומר שבשנת 1724 היה ר' יצחק לאמפרונטי “זקן” ממש, אולם נראה שזוהי מליצה הרומזת לגדולתו בתורה ולא בשנים דוקה.1 אמנם יתכן שתרגום הדרשות נעשה בזמן יותר מאוחר, אך על כל פנים עוד בחייו של ר' יצחק, אולי לאחד 1750, שנת פירסומו של חלק א' של “פחד יצחק”, שאליו רומז המתרגם פעמיים, אולם הכנסת “אגרת פורים” בין הדרשות מעלה על הדעת, שהעתקתן ותרגומן נעשה סמוך לכתיבתן. המתרגם, שהיה תלמידו-מעריצו ולא בנו, למרות הפניות ל”אבי" שבאגרת2, רבו, וטעמו בוודאי פשוט היה. תרגומו לא נועד אלא לבני קהילתו, ויהודי פירארה לא יכלו להטי ספק בזהותו של “מעלת החכם והרופא רבינו נר”ו" וידעו גם מי היה תלמידו C. L..

יש ידיעה שהיו קיימים י“ב כרכים של דרשות איטלקיות מאת ר' יצחק לאמפרונטי3. מאלה נודע עד עכשיו רק כרך אחד. כתב-יד זה השתייך מקודם ליוסף אלמנצי, ושד”ל קורא לו בשם “מוסרים”4. כיום הוא נמצא במוסיאום הבריטי (Add. 26895) ותיאורו בא בקטלוג של מרגוליות5. גם בכתב-יד זה, כמו בכתב-יד שלנו, נכללו “מוסרים” קצרים על פרשיות התורה שנתחברו באיטלקית על ידי רבי יצחק לאמפרונטי. תרגומן העברי נעשה בידי כמה מתלמידיו6. בניגוד לכ“י שלנו נזכרים בכ”י של המוסיאום הבריטי בפירוש שמו של ר' יצחק לאמפרונטי (1, ע"א) ושמותיהם של תלמידים אחדים שלקחו חלק במלאכת התרגום. מוצאן של הדרשות שבכ“י זה הוא מן השנים 1715–1714. גם כאן מופיע בסוף תרגומה של כל דרשה משפט מסיים, ומשפטים אלה דומים ביותר לאותם שבכ”י שלנו, למשל: “המוסר הלזה קבלתי מאיש אשר כל זמנו בתורתו וה' ירבה אונו ה”ה מעלת החכם והרופא רבינו נר"ו וה' ישלם בעולמו שכרו.

אברהם חי עניו; יצחק חזק – "Abram Vita Uman; Isac Forti (4, ע"א).

מתוך הנוסח הקבוע “קבלתי” שבכ“י שלנו, בניגוד לנוסח שבכ”י המוסיאום הבריטי שהוא כמעט תמיד “קבלנו”, יש בוודאי ללמוד שה“מוסרים” שבכ“י שלנו ניתרגמו לעברית על ידי תלמיד אחד בלבד ולא ע”י חבורה שלמה, כמו זו שטיפלה בתרגום הדרשות מן השנים 1715–1714. דבר זה גם נכר מתוך כך, שבכ“י שלנו התרגום העברי כתוב כולו ביד אחת, מה שאין כן בכ”י שקדם לו. ואולם מי היה C. L., מתרגמן של הדרשות שבכ"י שלנו, לא נוכל לומר.7


  1. השווה: יצחק ברוך הלוי, תודות יצחק לאמפרונטי, “פחד יצחק” כרך א‘, ווארשא, 1885, ע’ 4–5.  ↩

  2. בנו בכורו של ר‘ יצחק, שמואל חי, נולד ב–1714 והיה לערך בן 10 כשנכתבה ה“אגרת”. בנו האחר היה שלמה. השווה: י. ב. הלוי, תולדות…, שם, 6, וכן ב“המגיד”, י"ט (תרל“ה–ל”ו), ע’ 69.  ↩

  3. מ. ש. גירונדי, תולדות גדולי ישראל, Trieste, 1853, ע' 135: “מ”ר יצחק חבר עוד שנים עשר ספרים אגרות מוסר בלה“ק ובלע”ז לכל שבוע ושבוע".  ↩

  4. “המזכיר” IV (1861), ע' 52 – 53.  ↩

  5. עיין: 44–45 Margoliouth, Catalogue… II, p.. והשווה גם: MGWJ XLI, M. Steinschneider.

    (1900), p. 89. העתק במיקרופילם נמצא ב“מכון לכתבי–היד העבריים” בירושלים.  ↩

  6. והשווה“ י. ב. הלוי, תולדות…, שם. ע' 5: ”הוא בעצמו חבר דברי מוסר בלשו הארץ בנויים על יסוד פרשת כל שבוע ושבוע, והם [תלמידיו] היו מתרגמים אותם…"  ↩

  7. דף 50 ע“ב מתוך כ”י “המוסרים” לר' יצחק לאמפרונטי, אינו ניתן לפיענוח  ↩

    • הערת פב"י.
המלצות קוראים
תגיות