תצא קצת, אמרה לי רוניה, מבלי להפנות ראשה אלי, כשהיא מעבירה את המגהץ ביד קלה על גבי חולצת משי בגון אגס בשל. ניסיתי להיזכר מאין לה החולצה הזאת, שמראיה העלה בי גל של חמלה ואשמה כאחת. ניגשתי לחלון המטבח ופתחתיו, להפיג נדף קל של נפטלין.

לא הבנתי מה פתאום היא מציעה לי שאצא מן הבית בשעה כזאת, עשר ורבע לפני הצהריים, שמש הקיץ כבר בגבורתה, ורק לפני שבוע הראתה לי כתבה בעיתון בעניין הסכנות הכרוכות בהיחשפות לקרינה. האם אני מפריע לה כשאני יושב בחדרי וקורא, או מתהלך מחדר לחדר כדי לחלץ את עצמותי כשאני מתעייף מן הקריאה?

לאן אצא? גיחכתי. עמדתי במטבח, שני צעדים ממנה, מנסה לתפוס את מבטה, ובה־בשעה אני חוזר ושואל את עצמי מאיִן לה החולצה הזאת, מזמן אחר, ממקום אחר, עם צווארון־תחרים לבן ועם נפנפות לאורך החזה. האם הוציאה אותה מתחתית הסונדוק שבו היא שומרת שרידי לבוש שנשארו לה משם והעש לא אכל אותם? מעין רמץ זיכרונות מן השרפה?

תצא, תסתובב קצת. ושוב, בלי להסב את מבטה אלי. מושכת את החולצה הנה והנה על גבי לוח הגיהוץ, מותחת אותה, וידה האוחזת במגהץ כמעט מעופפת בהעבירה אותו, במיומנות מעוררת התפעלות, על משטח המשי הדק, השקוף, או נעצרת כדי להדקו בדייקנות אל זוויות פרפרי־הנפנפות. בחשק כזה היא מגהצת, כאילו יש לה הנאה חושנית מזה.

שאסתובב, סתם כך, ברחוב? הצטחקתי. מה קרה לה, תמהתי. היה לנו בוקר שקט, נינוח, לא רבנו, לא היתה שום מחלוקת בינינו, ישבנו אל שולחן המטבח, שלולית של אור הקיץ כבר היתה שפוכה עליו, ושתינו קפה, ואני כהרגלי קראתי את עיתון הבוקר, וכשקמה והעבירה את ספלה אל הכיור גם הזכירה לי שמחר עומד לבוא השרברב לתקן את הדליפה בחדר האמבטיה ועלי להכין מאה וארבעים שקל במזומן, לא בצ׳ק, כדי לחסוך את המע״מ 17%, עניין שבין־כה־וכה היה רשום כבר בפנקסי כדי שלא אשכח.

תשב בבית־קפה, נשאה עיניה אלי מן המגהץ, העיניים היפות הללו, התכולות, ארוכות העפעפיים, שעצב יהודי עתיק־יומין ניבט מהן כמו עננים המשתקפים במי אגם, והגיל לא עימעם אותן. את יודעת שאני אף פעם לא יושב בבתי־קפה, אמרתי. אז פעם אחת תשב, חזרה והשפילה מבטה אל לוח הגיהוץ. מה אני אעשה שם? עלה בי גל קל של רוגז עליה. נזכרתי בהתכתשות שהיתה לנו בשבוע שעבר, כשהצעתי שניסע לעומר, לראות את יואב ואת הנכדים, שאני כבר מתגעגע עליהם, והיא, בשקט, כדרכה, ללא הרמת קול, ללא התפרצות, קמה מן השולחן, אמרה תיסע לבדך, אני לא נוסעת לשם, ויצאה מן החדר. וכל זה בגלל התעכרות היחסים בינה ובין כלתנו שרית, מאז ראש־השנה, כשזו הביאה איתה את הרוטוויילר הענקי בבואה עם הילדים, ורוניה לא יכלה להבליג ונזפה בה בחומרה, מוגזמת לדעתי, והדברים הגיעו לידי ריב.

תחשוב, אמרה, תשב ותחשוב. שאחשוב? נפלט צחוק מפי. על מה אחשוב? היא רוצה להוציא אותי מחייה, התבדחתי לעצמי, אבל היתה זו בדיחה עגומה, כי בו־ברגע כאילו ננעץ קוץ בלבי: אולי באמת? ועם זאת נזכרתי בחלום מצמרר שחלמתי בלילה ועכשיו עמד לעיני בכל בלהתו: שני קבצנים צעירים, בני־בלי־בית, בבגדים מרופטים, תקעו עמוד גבוה באדמה צחיחה, העמוד היה עץ־תלייה, לפי הצלב שבראשו, אבל הם קראו לו עץ החיים. אחד מהם, שמו היה עזאל, נזכרתי, פתח את סגור מכנסיו והחל משתין לרגלי העמוד. חברו נזף בו, מה אתה עושה? הלוא זה עץ קדוש! והוא ממשיך להשתין ואומר, זה כדי שיגדל ויצמיח הרבה גולגלות. אחר־כך מביאים שניהם חבל ארוך, וכשהם קושרים את קצהו למרום הצלב, הם שרים: חבלי משיח, חבלי משיח, חבלי משיח הנה הוא בא…

אין לך על מה לחשוב? היטתה רוניה את מבטה אלי. מי שאין לו על מה לחשוב, הוא לא קיים, אמר פילוסוף צרפתי אחד, אתה לא חושב? חייכה.

תנופת היד שלה, כשהפכה את החולצה לצדה השני ומתחה את שוליה על גבי הלוח, הפשילה מעט את כנף החלוק הפרחוני שלבשה, כך שלרגע הבהיקה לעיני חלקת ירך שלה, ממעלה הברך ועד המפשעה, לבנה, רחומה, חמדת גופה, מעוררת כמיהה. כמו ירך של נערה בת שבע־עשרה, ולא של אשה בת חמישים ותשע.

לרגע קט עבר גל של חום בגופי. התחשק לי לגשת אליה, להשקיע את ראשי במחשוף שבין שדיה החלביים, להגיע עם לשוני אל פטמותיה התותיות וללקלקן קל־קל הנה והנה, ותוך כדי כך לפשק את פתח החלוק, להחמיק את ידי מתחתיו, להעבירה עגלגלות מן הירך אל הלחיים התפוחות של ישבנה, עבור עם האצבע אל החריץ שביניהן בואכה סוד שיח השיער האפל —

כמעט עשיתי צעד לעברה, אך חשבתי שאם אלפות אותה בזרועותי, עלול המגהץ לחרוך את החולצה העדינה, אפילו לשרוף אותה. מתי היא מתכוונת ללבוש אותה? האם קבעה פגישה להערב עם אחת מחברותיה או עם אחד מחבריה מן הימים ההם, ולי לא מצאה לנחוץ לספר על כך? ואולי יש לה מאהב? התבדחתי עם עצמי.

ולבי נצבט: שלושים ואחת שנה אנו נשואים ומעולם לא קרה שכך סתם, באמצע היום, תציע לי שאצא מן הבית. איזו סיבה יכולה להיות לה? האם נמאסתי עליה? אני עולה לה על העצבים כשאני מסתובב בבית ללא מעשה כבר יותר מחודשיים, מאז התפוטרתי מעבודתי בספרייה, שלוש שנים לפני גיל הפרישה? אבל אמרתי לה, חזור ואמור, שהבטלה שלי לא תארך הרבה, כי יש לי כבר כמה הבטחות, ביניהן זו של רפאל וינר־רמתי, מנהל כוח־אדם במרכז קופת־חולים, שהבטיח לסדר לי עבודה כעורך הביולטין של ארגון עובדי המוסד הזה, עבודה לא קשה, הביולטין יוצא רק אחת לחודש, והוא בן שנים־עשר עמודים בסך־הכול, והשכר לא רע, כמעט כמו שכרי הקודם בספרייה. גם לא צריך לדעת כלום על רפואה או על רוקחות כדי לערוך אותו. די להתמצא קצת בענייני זכויות סוציאליות, מופעי בידור, הנחות מטעם בתי־מלון, משרדי נסיעות, וכד‘. לפעמים צריך לכתוב איזו רשימת הספד קצרה, הוסיף. הספד? שאלתי בבהלה כלשהי. מה אתה מתפלא? גיחך, גם עובדי קופת־חולים מתים לפעמים. אבל איך אוכל לכתוב הספדים על אנשים שאיני מכיר אותם, אמרתי. מתרגלים, מתרגלים, חייך. העיקר להקפיד על הניסוח, ושלא תיפולנה שגיאות לשון. אלה דברים שאני בקי בהם. ואמרתי לרוניה שעל רפי וינר־רמתי אני יכול לסמוך. הוא ידיד אמיתי. וזכר אותי יפה כשנפגשנו והזכרתי לו את ימי לימודינו יחד, קודם בתיכון ואחר־כך באוניברסיטה. אבל רוניה כועסת עלי, אני יודע. כועסת על עצם העובדה שהתפוטרתי. ומתעקשת תמיד לומר פוטרת, ולא התפוטרת, למרות שהסברתי לה שהיתה לי גם ברירה להישאר בעבודה, אלא שלא היה זה לכבודי לעבוד תחת איזה צעיר אמביציוזי, שהובא למדור הביבליוגרפי רק בזכות זה שהוא מומחה למחשוב. נכון אמנם שהמנהל פנה אלי והציע לי לצאת לפרישה מוקדמת. אבל הוא רק הציע. הוא לא הודיע לי אתה מפוטר. לא היו מעיזים לפטר אותי אחרי שבע־עשרה שנות עבודה ללא דופי במדור הביבליוגרפי, בעצם, מיום הקמתו, ועוד שבע שנים באולם הקריאה. ללא דופי? משלחת בי רוניה חיוך עוקצני. ומזכירה לי שאני עצמי סיפרתי לה כמה פעמים בשנים האחרונות על יחסו הלא־נעים של המנהל אלי, על השתיקות שלו, של האיש זעוף־הפנים הזה, שהסיגריה רוטטת בפיו בעצבנות, כאילו הוא לועס את קציה כשהוא נכנס לחדר שבו אני עובד, שאינו מחייך אף פעם, ומדבר איתי קצר ויבש כמו קצין פרוסי. אבל סיפרתי לה על כך בבדיחות־דעת. כי בסך־הכול האיש הזה מצחיק אותי. מה יש בי, בסך־הכול, שמרגיז אותו כל־כך? מה שמרגיז אותו, אמרתי לרוניה, הוא שלפעמים היה מוצא אותי שקוע בקריאת הספרים שתחת ידי, ומשום כך, לפי סברתו, פיגרתי ברישום הפרטים הביבליוגרפיים מתוך העיתונות וכתבי־העת, לפי סדר התקבלותם יום־יום. האם מישהו מן הבאים אל המדור, בהם סטודנטים, פרופסורים, סופרים, התלונן אי־פעם שלא שירתתי אותו כהלכה? נהפוך הוא! כל מי שבא אלי בבקשה כלשהי יצא ממני כשהוא אסיר תודה מעומק הלב! אני יכול לערוך רשימה של עשרות אנשי־שם, מן המפורסמים ביותר, אנשי ביקורת הספרות, מלומדים נודעים, דוקטורנטים, אסיסטנטים, תלמידי האוניברסיטה הפתוחה, שלולא יגעתי ומצאתי בשבילם רישומים של כל מה שנכתב, נאמר, על אלתרמן, או על הרב קוק, או על יהודה אבן שמואל, או על שאול ליברמן, או על פוגל, או על שפינוזה ועל דקארט בעברית, לא היו יכולים להתקדם במחקריהם! אני נזכר בצעיר צנום וחיוור, חולני לפי מראהו, אוטודידקט כנראה, שרצה לדעת מתי נדפס ספר מסעות בנימין מטודלה בפעם הראשונה, וכשמצאתי לו את רשימת כל ההדפסות, כארבעים וחמש, התפלא שהראשונה היתה בקושטא ב־1543, כי היה בטוח שהספר נדפס בטולדו במאה ה־12, בימי חייו של בנימין, ולא ידע כלל שהדפוס הומצא רק ב־1436, וכאילו הרסתי לו איזה מבנה מחקרי שלם שבנה בדמיונו. ואני נזכר בנערה נחמדה אחת, תלמידת סמינר הקיבוצים, עם שיער שחור ארוך וחלקת־בטן חשופה בין הגופייה השחורה והמכנסיים השחורים־הצמודים, שביקשה לדעת מה נכתב על המשורר אלכסנדר פן. וכשאמרתי לה שנכתבו עליו כמה מאות מאמרים, קראה בבהלה, מה?! מאות?! ומיהרה להימלט מן החדר. מסתבר שאפילו את שיריו של פן לא קראה. סיפורים רבים יש לי על שוחרי הדעת שבאו לפתחי. היו ביניהם טיפוסים מוזרים, אפילו פנקיסט אחד, עם שיער קיפוד סמור, צבוע סגול, מעורר אימה, מי היה מאמין שבא לשאול על איזה מאמר של מרטין בובר על מלכות האלוהים. כך שבסך־הכול אני יכול לומר, עם יד על הלב, שהרקורד שלי במדור הביבליוגרפי של הספרייה בהחלט לא מבייש אותי. אבל רוניה כועסת עלי. אני יודע שהיא כועסת. כועסת על שעזבתי את עבודתי שלוש שנים לפני גיל הפרישה. אף־על־פי שאף פעם אינה אומרת לי זאת במפורש. היא כולאת את הכעס עלי בתוכה. תמיד היא כולאת את הכעס עלי בתוכה. לעתים רחוקות מאוד היא מתפרצת עלי בצעקה. וגם כשמתפרצת, וקוראת בקול חנוק, אתה כזה וכזה וכו’, היא מיד עוצרת בעצמה, בבת אחת, כאילו נבהלת פן תתגשם איזו קללה שכביכול שילחה בי. לפעמים, כשאני רואה אותה חיוורת מרוב כליאת הכעסים בתוכה, צר לי עליה, אני רוצה לומר לה, אל תכלאי, תני פורקן, תצעקי, תגדפי, אחרת תתפוצצי כמו בלון שמתנפח ומתנפח מגז רעיל. ובעצם אינני מתפלא שהיא רוגזת עלי בשבועות האחרונים. אני בלתי־נסבל. היא מתייגעת וטורחת מבוקר עד ערב, מנקה את האבק מעל הרהיטים יום־יום, זו מין אובססיה אצלה, אולי משהו שיש לו קשר עם מה שעבר עליה בילדותה, בפולניה, זיכרון מן הבית שגורשה ממנו אל התופת, והולכת לסופּר, ולחנות הירקות, כי היא לא מאמינה בירקות ובפירות שבסופּר, ומבשלת, ומדיחה את הכלים, ולפעמים תופרת איזה כפתור, מתקנת אִמרה של שמלה שנפרמה, מגהצת, ומה אני עושה באותו זמן? אני מוריד איזה ספר נדיר מן המדף בספרייה שלי, כמו את הגמול מאת פרץ סמאלענסקין, שיצא בוורשה בתרע״ב, משהו על השתתפות היהודים במרד הפולנים נגד רוסיה ב־1861, או את על חכמות דרכים של יחיאל פרלמוטר שיצא במחברות לספרות בתש״ב, חוברת קטנה של שירים אקזוטיים, בעלי קסם מזרחי, שאין למצוא אותה היום בשום חנות ספרים, מתיישב ליד השולחן ומעיין ומעיין, הופך את הדפים וקורא פעם שנייה ושלישית, או, אם נחה עלי הרוח, מה שקורה לעתים די רחוקות בזמן האחרון, אני מוציא, באין־רואה, את צרור דפי כתב־היד שלי שאני מסתיר מפני רוניה, שאני מכנה אותם, זמנית, “זיכרונות של אלמוני”, או סתם “האלמוני”, ורושם כמה שורות, דפים שאינני בטוח אם יש להם ערך כלשהו, ובו־בזמן אני חש בגבי את מבטה החודר אלי מבעד לדלת הסגורה והקיר האטום, ומאוד לא נעים לי שאני כאילו יושב בחיבוק ידיים, מתבטל, אבל למען האמת היא לא מניחה לי אפילו להדיח את הכלים אחרי הארוחה, כי אינה סומכת עלי שאשפשף את הצלחות גם מצדן ההפוך, כמו שהיא משפשפת, במין חריצות מופרזת ולא מובנת, כאילו להדיח מעליהן זוהמה שדבקה בהן משנים, כביכול למרק איזו אשמה מודחקת, כפי שהיו אומרים הפסיכולוגים, אני משער. אם כן אני לוקח את הספר שהורדתי מן המדף, יוצא מן החדר, נכנס לבית־השימוש, מתיישב על האסלה, וכשאני קורא בו שם בישיבה, נדמה לי כאילו אני נקי מאשמה. מי יכול להאשים אדם שמתיישב לצרכיו בבית־השימוש, אפילו הוא משתהה שם שעה, שעה וחצי? רוניה, שיש לה טאקט פולני, לא מעירה לי על כך גם במלה אחת. לעומת זה, כשהיא רואה אצלי ספר שכבר ראתה בידי פעמים רבות, היא מעירה, לפעמים, בקול נמוך, כחוששת להעליב, את זה הלוא כבר קראת, והיא לא יודעת מה שאני יודע, שערכו של ספר לא נמדד בעיני קוראו על־פי תוכנו או סגולותיו האיכותיות, אלא על־פי ריחו, על־פי הזיכרונות והרגשות שהוא מעורר בו מאז שקרא אותו בפעם הראשונה, כשהיה ילד, או נער, או לפני כמה שנים. כך כשאני לוקח לידי את הקובץ מִנחה, למשל, שקראתיו בהיותי בן שתים־עשרה, בבית הורי המוקף פרדסים משיבי ניחוח בקלמניה, ובו יצירות נהדרות כמו אנהלי של יוליוס סלובצקי בתרגומו של האיש הנסתר מ. סתר, וטיהל שומר המסילה של גרהרד הויפטמן, ואהבה ראשונה של טורגנייב, ואמוק של סטפן צוייג, ריח האותיות ומראיהן בכל צירופי המשפטים מרגשים אותי כל־כך שאינני מעוניין כלל לבחון אם אמוק הוא באמת סיפור טוב כמו שחשבתי אז, לא, אני רוצה שיישמר טעמו בחכי כבשנים הראשונות. צר לי שרוניה לא מבינה אותי בעניין הזה. כשם שהיא לא מבינה שלאחר שנים כה רבות שבהן היו ידי ממשמשות בספרים ועיני משוטטות בחמדנות על דפיהם, אני מכור להם כמו מעשן ותיק לסיגריה. אינני יכול להיגמל מהם. יש ספרים נדירים שאני חומד אותם כל־כך כשאני רואה אותם עומדים דחוקים על מדף החנות בין ספרים ישנים־נושנים, מרוטי־כריכה, שאלמלא הייתי מתבייש בפני עצמי, הייתי מבריח אותם אל חיקי וחומק מן החנות בחשאי.

יצאתי, אפוא, מן הבית, הלכתי לאן שהוליכו אותי רגלי וחשבתי על מה אחשוב. רוניה אמרה, בשמו של פילוסוף צרפתי, כדבריה, מי שלא חושב אינו קיים. משפט שקטפה באחת ההרצאות על הפילוסופיה המערבית שהיא שומעת באוניברסיטה הפתוחה בכל יום ה׳ אחר־הצהריים. משפטים רבים היא מלקטת בשדות ההם ומשמרת אותם בזיכרונה כמו באלבום של פרחים מיובשים. אבל אני מסופק בנכונות המוחלטת של האקסיומה הזאת של דקארט, קוֹגיטוֹ אֶרגו סוּם. הלוא על אותו משקל אפשר היה לומר סֶנטיוֹ אֶרגו סוּם, כלומר, אני מרגיש משמע שאני קיים, ומשפט זה יהיה נכון באותה מידה כמו הראשון. אני, יש שעות שראשי ריק ממחשבות. קורא עיתון, למשל, או מקשיב למוזיקה ברדיו, ושום מחשבה ירוקה לא צומחת לי בשִממת הראש. צחיחות גמורה. או שמבצבצות לי, כמו בועות על פני משטח המים, מחשבות בנאליות, בושה לספר. או שהן חולפות בראשי כמו עננים קלים בשמי יום קיץ ואיני יכול להתיימר שהן אורגינליות במיוחד. אני מניח שרבים חשבו אותן לפני, כמו, למשל, על הפער המתרחב והולך בין עשירים לעניים בארצנו, או על מצבה ההולך ורע של האנושות בכלל, כאשר הסבל אינו מתמעט עם חלוף הזמן אלא רק משנה צורה. מוּטאטיס מוּטאנדיס. ולעומת זאת, התחושות שלי הן שלי בלבד, כמו תחושות של עצב ובדידות למשל, ודווקא אז אני מרגיש שאני קיים קיום עצמאי הרבה יותר מאשר כשאני חושב. כי גם אם רבים חשים עצב ובדידות, ואין ספק שאלה תחושות פופולריות ביותר, הרי כל אדם חש אותן אחרת, הן שונות מאיש לרעהו ממש כמו טביעות האצבעות או הדי-אנ-איי. משפטים רבים, כמו משפטו זה של דקארט, השתקעו כל־כך עמוק בתודעתנו, שכבשו להם מעמד של אמיתות קלאסיות שאין לערער עליהן, אף־על־פי שכלל וכלל אינם אמת מוחלטת. כך גם המשפט הפותח של טולסטוי באנה קארנינה, שמרבים כל־כך לצטט אותו, בעניין המשפחות המאושרות שכולן דומות זו לזו והמשפחות האומללות שכל אחת אומללה לפי דרכה, משפט שגוי לחלוטין, לדעתי. רוניה ואני, למשל, משפחה מאושרת אנחנו, אפשר לומר, לפי כל קני המידה המקובלים, בייחוד מאז עזבו הילדים את הבית, כי למרות התנצחויות של מה־בכך מפעם לפעם, שלום ורעות שוררים בינינו, אין פרץ ואין צווחה, אם להשתמש במליצה. אלקה ושמריהו פאלק, שאיתם אנחנו נפגשים לעתים קרובות, בביתנו או בביתם, כי אלקה ורוניה הן ידידות טובות עוד מימי עבודתן יחד במשרד הדואר המרכזי, גם הם משפחה מאושרת, אינם משים זה מזה, מעולם לא ראינו אותם מריבים ולא שמענו אותם מדברים בלשון רעה זה אל זה. אבל אין שום דמיון בינינו. הם אנשים עליזים, שופעי אופטימיות, שמריהו, שהוא סגן מנהל סניף בנק המזרחי, ויהודי מסורתי, מדבר בנחת ובביטחון עצמי, ואלקה, שהיא פעילה בארגוני צדקה, מדברת בחום ובלבביות, וצחוקים מתגלגלים מפיה כמו רצי נחל. ואילו אנחנו, אנשים שקטים הננו, יושבי בית, ממעטים לצחוק, וחילוניים לגמרי. ואני, מעולם לא היתה לי מכונית, לא קטנה כחיפושית ולא גדולה כיגואר. כשאני יורד במדרגות ביתנו, אני מתעכב לעתים קרובות מול השלט שעל דלת דירתה של משפחת שפר הצעירה. על גבי לוח קטן עשוי עץ זית וצורתו כעלה תאנה, חקוקות המלים, פה גרים באושר רינה ודני והכלבלב פושפוש, ומתחת למלים אלה ציור ראשו המתולתל של הפודל שלהם. אני נעצר ושואל את עצמי בפליאה מה זה אומר גרים באושר, מהו האושר שלהם, במה הוא מתבטא, ואני מתפעל מן האומץ שיש להם להכריז על אושרם קבל כל העולים ויורדים במדרגות. על־כל־פנים, כנגד האמרה הקלאסית כביכול של טולסטוי, הייתי אני אומר: משפחות מאושרות, ממש כמו משפחות אומללות, לעולם אינן דומות זו לזו.

פסעתי, אם כן, עד קצה הרחוב, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא למה, בכל־זאת, רצתה רוניה שאצא מן הבית, מה היה לה בראש כשאמרה לי זאת. הרי זה כמו הגלָיָה! האם ייתכן שהיא מצפה לבואו של מישהו ולא נוח לה שאהיה נוכח בפגישתה איתו? חבר או חברה מימי חברת־הנוער שלה, למשל? מפליא אותי, הקשרים שהיא שומרת עליהם עד היום עם כמה מאלה שהיתה איתם בקפריסין לפני כחמישים שנה, ועוד לפני כן באיזה כפר באיטליה, לאחר שנמלטה מפולין. יש ערבים שהיא מסתגרת בחדרה ומדברת שעות בטלפון עם אחת מאלה, עם לאה׳לה או עם מאשקה, מדברת בשקט, כמעט בלחש, כאילו סודות יש להן שאסור שיגיעו לאוזני, כאילו קושרות קשר נגדי. לפעמים אני מצותת כמה רגעים מאחורי הדלת ושומע חצאי משפטים, שלפי הטון שלהם הם מבטאים איזו מרירות ישנה, כלפי המדריך שהיה להן, או כלפי הקיבוץ שקלט אותן כשעלו ארצה, ואולי כלפי אחד הנערים בחברה שלהן, שהיו מאוהבות בו ולא החזיר להן אהבה, קשה לדעת, יש קשרי ידידות שאינם מתפוגגים ואינם גוועים גם לאחר שנים רבות, כמו ריחות של בתים ישנים שאינם נמוגים, אני, לצערי, אין לי קשרים כאלה, אבל בסך־הכול אני די מרוצה שהיא שופכת כך את לבה לפני חברות ותיקות, שחוו יחד אותן חוויות, גם אם שיחות טלפון אלה ליישובים רחוקים עולות לנו הרבה כסף, כפי שאני למד מן החשבון הדו־חודשי של בזק, כי למרות ההבנה השוררת בינינו, יש דברים שאיתי לא תדבר עליהם לעולם.

כשהגעתי לקיוסק של מזרחי בפינת הרחוב, קפצו לעיני כותרות גדולות, אדומות, מדפי שני העיתונים הנפוצים המונחים שם על הדלפק, רצח אכזרי בנתניה בעל רצח את אשתו במכות גרזן, ונעצרתי לקרוא גם את כותרות הביניים, כי חבל היה לי להוציא כסף על קניית עיתון, מה גם שעכשיו אינני משתכר ועלי לנהוג בחיסכון, אבל לא הוגן היה להשתהות הרבה בלִכסוּן מבט אל הכתוב בעיתון, כאילו אני גונב שורות שיש להן מחיר, על כן נשאתי עיני אל מזרחי ואמרתי, כשאני מצביע על הכותרות, מה תגיד על זה, לאן הגענו, שבעל רוצח את אשתו, בגלל מה רצח אותה? בגלל מה גבר רוצח אשה, אמר מזרחי, קנאה, כמובן. חשד בה שהזדיינה עם החבר הכי טוב שלו. אבל עכשיו כל יום אתה קורא דברים כאלה. כן, זה נורא, אמרתי, והמשכתי להחליף איתו דברים על האלימות במשפחה שפושה בזמן האחרון כמו מגפה, והוא הסכים איתי שזה מדבק, אנשים קוראים על המעשים האלה בעיתונים ושומעים ברדיו ונכנסים להם רעיונות בראש, ומכיוון שלא נעים היה לעמוד כך מול אשנב הקיוסק ולא לקנות דבר, ביקשתי פחית ספרייט, ואף שלא הייתי צמא, שתיתי אותה עד תומה תוך שאנו מדברים גם על שחיתויות אחרות שפשו במדינה, בנוסף על האלימות במשפחה. נפרדנו זה מזה בהסכמה גמורה, יחסים של חמימות שוררים בינינו זה שנים, אני מחבב את הפשטות ואת הישרות של הגבר הגדול ורחב־השכם הזה, שהקיוסק צר עליו, ודומה שהוא נועד להיות מרים משקולות או מתאגרף, והוא גם מחבב אותי, אם אינני טועה, כי תמיד הוא מאיר פנים אלי ושואל לשלומי ולשלום רעייתי ושמח לשוחח איתי על ענייני דיומא.

כשהתרחקתי משם כמה צעדים, עקצה אותי מחשבה בזויה, אולי באמת סילקה אותי רוניה מן הבית כי עמד לבוא אליה מאהב. אבסורד גמור, אמרתי לעצמי, רוניה?! אבל לעולם אין לדעת, אמר לי קול אחר בתוכי, כמה פעמים קורה שאשה מקרננת את בעלה והוא לא חש ולא חשש. וככל שגערתי בעצמי שאין שטות גדולה מזו, לחשוד באשה ישרה ומסורה כרוניה, שלא בגדה בבעלה אפילו פעם אחת בכל שנות נישואיהם, עד כמה שידוע לבעל, ועמדה תמיד לצדו וחלקה עמו כל מה שנפל בגורלם, לטוב ולרע, לא יצאה המחשבה הבזויה מראשי. נתקע לך חשד במוח, גם עשרה חכמי־נפש לא יעקרו אותו, הוא מעמיק שורש מרגע לרגע, מצמיח ענפים שדופים כמו עץ חולה. אין עוול גדול מזה כלפיה, חזרתי וגערתי בעצמי, לחשוד בה שזממה פגישת סתר עם מאהב, איזה אידיוט אתה, אילו היה שמץ אמת בדבר, האם היתה אומרת לך סתם כך לצאת? לא היתה ממציאה משהו מתוחכם יותר? הרי זה בניגוד לכל היגיון, אמרתי לעצמי, אם כי, בין שנינו, אני בדרך־כלל נציג ההיגיון, ואילו רוניה, אין דבר רחוק ממנה כמו ההיגיון, ויכוחים לאין סוף מתגלעים בינינו בעניין ההיגיון. אני עומד במרפסת, נשען על המעקה ומסתכל למטה לרחוב והיא מזהירה אותי אל תעמוד שם, אתה עלול ליפול! אין בזה שום היגיון אני אומר לה, המעקה מגיע עד מותני ולפי כל חוקי הפיזיקה אין כל אפשרות שאפול כשיותר ממחצית גופי נתמכת במעקה, אבל טיעון מדעי או הגיוני לא משפיע עליה בכלל, היא נשארת בשלה. היא מתלוננת על בתנו אריאלה שלא ענתה על מכתבה האחרון וטופלת עליה האשמות על זלזול באמה. זה לא הגיוני, אני אומר לה, שתצפי לתשובה ממנה כשרק בשבוע שעבר שלחת את המכתב, ומכאן לציריך ובחזרה דרושים לפחות עשרה ימים כדי שתגיע תשובה. זה לא משכנע אותה. היא ממשיכה להתלונן עליה ולקונן על הבת כפויית הטובה שכבר לא אכפת לה מאמה. זה לא הגיוני, אני אומר לה, שדווקא כשאסע באוטובוס בשתים־עשרה בצהריים, יתפוצץ מטען חבלה ואני איהרג. זה מנוגד לכל חוקי הסבירות. היא לא מתרשמת כלל. היא חוששת, חרדה. הלב אומר לה. ואצלה תחושת הלב חזקה מכל היגיון. ועלי להודות שיש לה לפעמים נבואות־לב מדהימות, מעבירות צמרמורות בגוף, ברגע שמוכחת התגשמותן בעליל. משהו על־טבעי, מעבר לכל היגיון. כך היה כשראתה מרחוק, בטלפתיה שלה, שמשהו קרה לנכדנו דני, ובדאגתה הפתאומית מיהרה לטלפן ליואב, והוא נדהם למשמע אוזניו, מפני שאכן, כמה שעות לפני זה, נפל דני מאופניו ברחוב בבאר־שבע ושבר רגל. וכך היה כשקמה יום אחד השכם בבוקר ודבר ראשון שאמרה לי: חלמתי על מאשקה. חלום נורא. והנה, אני פותח את העיתון וכל עורי מסתמרר, כי קופצת לעיני מסגרת שחורה של מודעת אבל ובמרכזה, באותיות גדולות, השם מאשה בירנבוים, שעל מותה מתאבלים דיירי הבית שבו גרה בחולון. ועכשיו, כשהמשכתי לפסוע כך ברחוב מבלי לדעת

לאן, אמרתי לעצמי, אתה עכשיו הבלתי הגיוני, כי אין דבר מנוגד להיגיון כמו החשד שנכנס לראשך, שברגעים אלה היא נפגשת עם מאהב.

ובכל־זאת לא נתנה לי המחשבה המכוערת הזאת מנוח והחלטתי לשוב על עקבותי, להגיע אל סביבות הבית, ולראות, מבלי להיכנס אליו, כמובן, אם יש סימן כלשהו לנוכחותו של זר בדירתנו. בצד המדרכה, מול הבית, חנו שלוש מכוניות שאותן הכרתי, כי היו אלה של שכנינו. תחת המגב של הרביעית, אופל כחולה, חבוטה ומאובקת, היה צמוד דף של דו״ח משטרתי, כי לא היתה מצוידת בכרטיס חנייה. של מי המכונית, תמהתי. על פי האבק הקמחי המרבב את שמשותיה נראה שמרחוק באה ועברה דרכי עפר. נזכרתי שרוניה סיפרה לי פעם שקבוצה אחת מחברת הנוער שלה הלכה לנגב והצטרפה לקיבוץ אורים, והאבק שעל המכונית באמת דומה לליס הנגבי, אין ספק שהוא נגבי, ייתכן אפוא שבא לבקר אותה חבר שלה מאותה קבוצה, ואולי הוא המאהב הראשון שלה, סוף־סוף היא לא היתה בתולה כשנפגשנו לראשונה, אבל בעצם מה אכפת היה לה להפגיש אותי עם המאהב הראשון שלה, הרי עברו יותר מארבעים שנה מאז, ואי אפשר שתהיה לי טינה עליו, אפילו היה זה הוא שביתק את בתוליה, אינני אדם בעל דעות שמרניות ומיושנות כל־כך, להפך, מעניין מאוד היה להיפגש איתו, מעין דרישת שלום מנעוריה. מה אני יודע על נעוריה, מה אני יודע על ילדותה, כשהוצאה מביתה בגטו קראקוב וגורשה עם כל משפחתה למחנה פלאשוב, וחזתה בכל המוראות של הרעב והמוות שם, ואמה הצליחה להבריח אותה אל היער, ושם שהו שתיהן בתוך בור שחפרו, עד שגילו הגרמנים את אמה, שיצאה לחפש אוכל כלשהו, וירו בה, והיא נותרה שם לבדה, ערפל חוצץ ביני ובין תקופות חייה אלה והיא מסרבת לפזר אותו, מעט מאוד היא מספרת לי על הימים ההם, בקושי אני מושך מפיה כמה משפטים קטועים פה ושם, וגם בהם רב הסתום על הגלוי, ולעולם אינני יודע מה אמת בהם ומה דמיון ומה סיוטים, ואולי היא ממציאה כדי לסבר את אוזני. אני נזכר שלפני חודשים אחדים התעוררתי לפנות בוקר, עוד שררה עלטה בחדר, צללים משוטטים על הקירות, השעה היתה אולי ארבע, ארבע־וחצי, והתפלאתי לראות שהיא שוכבת ערה, על גבה, ידיה תחת ראשה ועיניה פקוחות לתקרה, השעון שעל השידה מתקתק, קוצב את פעימות הלב של הזמן, תיק תק תיק תק, לחשתי את שמה והיא נבהלה, לא הרגישה שהתעוררתי, שאלתי אותה אם זמן רב כבר היא שוכבת ערה והיא אמרה לא, לא זמן רב, על מה את חושבת שאלתי, והיא, רגע אחד כאילו פיקפקה אם לענות או לא, אך מיד הפנתה גופה אלי, הניחה זרועה על חזי ולחשה, לא חשוב, באמת לא חשוב, אתה לא אשם, ואני, צמרמורת עברה בבשרי, לא אשם במה, למה התכוונה בזה, ועיני מלאו דמעות מרוב רחמים עליה, ולחשתי בלבי, ברונקה, ברונקה המסכנה שלי. בלבי לחשתי ולא באוזנה כי היא שונאת שאני קורא לה ברונקה, אוסרת עלי, רק רוניה שאקרא לה, רון־יה, השם שניתן לה בבואה לארץ, אף־על־פי שיש בזה איזה חיץ בינינו, ועכשיו, כשעמדתי כך מול הבית ונשאתי עיני לקומה השלישית, ראיתי אותה על המרפסת, זקופה וגאה, כובע החאקי הישן שלי לראשה, כיסוי מפני השמש הלוהטת, מזלף בידה, והיא משקה את הגרניום שבעציצים, עוברת משתיל לשתיל, כולם כבר בפריחה ורודה, מזלפת קצת לזה קצת לזה, כמו אם מסורה המחלקת אוכל לבני־טיפוחיה, והתביישתי בעצמי על החשדות המכוערים שהתגנבו בעורמה למוחי וזיהמו אותו. מלא בושה הייתי ומיהרתי להסתלק מן המקום.

פסעתי שוב עד קצה הרחוב, ושם פניתי אל הרחוב הקטן המקביל לרחובנו, עצי הרדוף נטועים לשני צדיו, השעה היתה כבר רבע לאחת־עשרה, ושאלתי את עצמי לכמה זמן, בעצם, נגזרה עלי הגלות מן הבית, רוניה אמרה תצא קצת, אבל מהי מידת הקצת? שעתיים? שלוש? יכולתי, כמובן, לחזור הביתה, אבל לא רציתי להיראות כאילו אני נחפז כל־כך, כאילו איני מסוגל להימצא לבדי, מחוץ לחוג ראייתה, כמה שעות, גם בימים אלה כשאני בטל מעבודה, ומוטב שתדאג לי מעט, שתשאל את עצמה היכן אני ומה אני עושה, ואולי גם תנזוף בעצמה על שהורתה לי, בנוסח של הצעה ידידותית אמנם, לצאת מן הבית. בעוד אני שואל את עצמי בפעם המאה מה הביא אותה לשלח בי את ההצעה הצדקנית והעוקצנית הזאת, תצא קצת, נעצרתי על מקומי משנזכרתי שכרבע שעה לפני שפלטה את שתי המלים האלה, כשהתהלכתי הנה והנה בין חדר עבודתי למטבח, מהרהר בדברים שאני כותב ב״האלמוני", התעכבתי לידה ושאלתי מי, בעצם, הוציא אותה מן המנזר והביאה לקראקוב בסוף המלחמה. היא נשאה אלי מבט מבוהל, ידה האוחזת במגהץ נשתתקה, ולאחר רגע הפטירה, מבלי להפנות ראשה אלי, אתה שואל יותר מדי שאלות, וחזרה לגהץ. בהמשיכי ללכת לאורך הרחוב, ראיתי מודעת אבל נעוצה על אחד העצים, המודיעה, בשם המשפחה, האלמנה, הבנים והנכדים, על מותו של אברהם יעקב גולדווסר, שלווייתו יוצאת ביום זה וזה בשעה כך וכך אל בית־עלמין ירקון, והשִבעה בבית המנוח. עמדתי רגעים אחדים מול המודעה הזאת, ונזכרתי בנקיפת־לב באמי זכרונה לברכה. בערוב ימיה מתה אמי. בת שמונים שנה ושנה היתה אמי במותה ואני לא ישבתי שבעה אחריה. אולי בגלל אטימות למנהגים לא ישבתי, אולי בגלל גבהות־לבב, ואילו הייתי איש מאמין, צריך הייתי להכות על חטאי זה ביום הכיפורים. ראיתי שהלוויה של אברהם יעקב גולדווסר התקיימה לפני יומיים, ובית המנוח הוא ממש מול העץ שעליו נעוצה המודעה. אם כי שם הנפטר לא היה מוכר לי, חשבתי שניחום אבלים הוא מצווה המכוונת לכל אדם, בין שהוא ממכרי המת ובין שלא, ואני ממילא אין לי מה לעשות, והחלטתי להיכנס.

כתריסר אנשים ישבו בחדר סביב הקירות, מהם על כיסאות, מהם על הספה, ובאמצע עמד שולחן ועליו בקבוקי מיץ, קולה, מי עדן, עוגיות וחטיפים. סקרתי את היושבים, שאיש מהם לא שאל מי אני, נראה שרגילים הם בכך שמדי פעם נכנס מישהו שכל אחד מן הנוכחים מניח שהוא מוכר לחבריו, או שהוא קרוב משפחה רחוק שנזכר במנוח כשראה את המודעה על פטירתו, וניגשתי אל האשה הקשישה שישבה על כיסא באמצע השורה ונראתה לי כאלמנת הנפטר, כי יגון עמוק קינן בקמטיה ושפתיה היו קמוצות וקפוצות, והושטתי לה את ידי וניענעתי בראשי בהבעה של השתתפות בצער. האשה, שמחתה את הזיעה מפניה, אף כי ישבה מתחת למאוורר הגדול שסבב על התקרה, ניענעה גם היא בראשה, כאומרת כך כך, זה גורל האדם, מעפר בא ולעפר הוא שב, ומכיוון שהמבט שנשאה אלי שאל מי אני, מילמלתי את שמי. הושטתי את ידי גם לשני הגברים שישבו לימינה ולשמאלה, בניה כפי הנראה, והבעתי גם להם את צערי. המבוגר שבהם, אדם כבן ארבעים, חובש כיפה שחורה, לבוש במקטורן מהוה, הצביע לפני על הכיסא הפנוי שלידו. התיישבתי והעברתי מבטי על החדר, שהיה כמעט ריק מרהיטים, פרט לשולחן הגדול ולכוננית ספרים ובה כמה ספרי קודש וכמה ספרי עיון ביהדות ותולדות ארץ־ישראל, ועל היושבים מסביב, אנשים ונשים בגיל העמידה בערך, שלא הכרתי איש מהם. שאלתי את בנו של המנוח שישב לצדי ממה מת אביו והוא לחש בצער, מדום לב. מדום לב! נפלטה קריאת בהלה מפי, בעצמי לא ידעתי על מה אני נבהל, כאילו זה מוות קשה מכל מוות אחר, והרי גם אמי מתה מדום לב, מיתה שכה הלמה את טבעה השקט. שאלתי בן כמה היה, ואמר בן שישים ושלוש! רק בן שישים ושלוש! נפערו עיני בתדהמה, ושוב לא הבנתי על מה אני נדהם כל־כך, כאילו כל בני האדם אמורים למות זקנים יותר. ואולי על עצמי חשבתי באותו רגע, שבעוד שנה גם אני אהיה בן שישים ושלוש וגם אני עלול למות בגיל זה, והרי כל הימים אני מרחיק מעלי כל מחשבה על המוות, שלא כמו רוניה, שהמוות כאילו קרוב אליה, כאילו הוא במחיצתה ממש, במחשבה ובחלום, עד שלפעמים נדמה לי שיש לה רומן עם המוות. והלוא כבר בהיותה בת שש ראתה מתים מתגוללים ברחובות הגטו, ומתים מועמסים על גבי עגלות כמו ערמות אשפה, ושיירות של אנשים מזי רעב, מראיהם כשלדים חיים, מובלים אל הרציף להסיעם לפלאשוב, לשם הוסעה גם היא עם כל משפחתה, וראתה את שני אחיה הקטנים נקרעים מעליה ומשולחים אל המקום שלא שבים ממנו, כך שגם עכשיו, ובכל השנים, מופיעים מתים לעיניה, ואין להתפלא שהיא פורצת בצחוק כשאני אומר לה למה את עובדת כל־כך הרבה, מנקה ומנקה ומבשלת ותופרת ומגהצת, והרי אנחנו רק שניים בבית מאז שהילדים עזבו, ואין להתפלא שהיא דואגת תמיד למצבנו הכספי, אף־על־פי שהמשכורת שלי במדור הביבליוגרפי הספיקה לכל הצרכים היומיומיים שלנו ואפילו לתיאטרון מפעם לפעם, או לקונצרט, והרי שלוש פעמים נסענו לחוץ־לארץ, ושני ילדינו זכו להשכלה גבוהה, וגם עכשיו, לאחר שהתפוטרתי, עם פנסיה של 57% ועם מענק הפרישה ועם הסיכויים למשרת עורך של ביולטין עובדי קופת־חולים, אין לה מה לדאוג, לדעתי, בייחוד שיש לנו גם קצת חיסכון מכל שנות העבודה שלי ומשתים־עשרה השנים כאשר לה עצמה היתה חצי משרה כפקידה ממיינת בדואר המרכזי, עד שנאלצה להתפטר בגלל הארטריטיס שלקתה בו עוד בהיותה ילדה, כששהתה בבור הטחוב ביער, וכשאני אומר לה זאת, ומוכיח לה במספרים, שחור על גבי לבן, שהדאגה שלה היא בלתי הגיונית לחלוטין, נדלק הבהוב של לעג בעיניה, כמי שהוא בעל ניסיון עשיר בחיים, והיא אומרת, אילו העולם היה נוהג בהיגיון, הוא היה נראה אחרת, אתה לא חושב? שאלתי את בנו של המנוח איך קרה לאביו דום הלב, האם תוך כדי שינה, או שמא נפל ברחוב, אבא מת מות נשיקה, אמר הבן, ישב שם על הכורסה וקרא עיתון, וכשאמא נכנסה לחדר מצאה אותו כשהראש לאחור, העיניים עצומות, והעיתון עוד ביד, מונח על הברכיים. חשבה שהוא ישן. מות נשיקה. בן שישים ושלוש! אמרתי בצער. כן, יכול היה לחיות עוד שנים רבות, אמר הבן, היה איש בריא בדרך־כלל. אתה הכרת אותו? תלה בי מבט שואל. לא, אמרתי, לא הכרתי, אבל אנחנו גרים לא רחוק, אז חשבתי שמן הראוי לנחם שכנים שמת עליהם אבי המשפחה. היתה לו חנות מכולת בסוף הרחוב, אמר הבן. אה, כן כן, ניענעתי בראשי, כי נזכרתי שרוניה היתה הולכת לפעמים לחנות המכולת שבסוף הרחוב לקנות דג מתיאס כבוש שכמוהו אי־אפשר היה למצוא בסוּפרּ, מתיאס חמוץ־מתקתק, טבול בציר, עם עלי דפנה וגרגרי פלפל שחור ופיסות דקות של בצל רך, טעם מיוחד היה לו, ואני עצמי עברתי פעמים רבות על פני החנות הזאת, שבחזיתה היו מונחים שני העיתונים הנפוצים, אלא שלא ידעתי ששם בעליה גולדווסר. בן שישים ושלוש, חזרתי ונדתי בראשי, וחשבתי לצלצל לרוניה מתא של טלפון ציבורי ולספר לה שהחנווני שהיתה קונה אצלו מתיאס, גולדווסר שמו, נפטר, בן שישים ושלוש בסך־הכול. בינתיים נכנס עוד מישהו לחדר, אדם מכובד כנראה, זקוף וגאה, בחליפה קייצית ועניבה, והבן קם לקבל את פניו. לאחר שהתיישב האיש, במרחק שלושה כיסאות ממני, התנהלה שיחה לחושה בינו ובין היושבים לימינו ולשמאלו, שדיברו, כפי שקלטתי ממה שהגיע לאוזני, בשבחו של המנוח והזכירו מעשים טובים שעשה, ולפתע גונב לאוזני, מתוך הלחשים, השם סוסנוביץ׳. סוסנוביץ׳ הרי זו העיר שממנה בא סבי, נזכרתי בשמחה, כאילו יצאתי מחושך לאור. ממנה עלה ארצה בשלושים ושלוש, שנים רבות לפני אושוויץ ופלאשוב, והתגורר איתנו בקלמניה עד מותו, פעמים רבות שמעתי ממנו את השם סוסנוביץ׳, תמיד נדמה היה לי שהוא מחפש את סוסנוביץ׳ כשהתהלך בפרדס בין שורות עצי התפוזים והאשכוליות ולבו נעצב עליו, כי היה לו שם בית־חרושת לגרביים והוא התגעגע על הוויסלה ועל ספינות הסוחר ששטו בו. עברית ידע רק מעט ואני לא ידעתי יידיש, אכל הבנתי אותו כשסיפר לאבא על הפועלים היהודים שהיו לו שם ועל אחד הרשל הורביץ שהיה מנהיג הארגון שלהם, הבוּנד, שעשה לו צרות ובגללו סגר את בית־החרושת, וגם הורי עלו ארצה מעיירה שהיתה לא רחוקה משם, בחבל זגלמביה, קרוב לבנדז׳ין, צ׳לאדז׳ היה שמה. פניתי שוב אל בן המנוח ושאלתי אם אביו נולד בסוסנוביץ׳, שהיא עירו של סבי, וככר שמחתי בלבי על צירוף המקרים המעניין הזה, כאשר ללא משים נכנסתי לביתו של נפטר שהיתה לו כביכול זיקה כלשהי למשפחתנו, ועכשיו אני נמצא כאילו בחיק המשפחה המורחבת ואני מתקבל כאחד מבניה. לא, אמר הבן, הוא נולד בבנדז׳ין, בבנדז׳ין! קראתי בשמחה, הורי באו מעיירה ליד בנדז׳ין! אבל כשהיה אבא בן עשר, המשיך, נתמנה אביו לרב בסוסנוביץ׳ שאינה רחוקה מבנדז׳ין ואז עברה המשפחה לשם וחיתה שם עד עלותם ארצה ממש ברגע האחרון לפני שכבשו הגרמנים את פולין. סבי היה מחסידי גור, הוסיף. אה, מחסידי גור, אמרתי, כאילו יש לי קרובים בין חסידי גור, וכשנשאתי עיני אל כוננית הספרים, שמדף שלם של ספרי קודש היה בה, קלט מבטי את הספר יוסיפון על אחד המדפים ורצון עז תקף אותי לקום, להוריד את הספר הנדיר הזה מן המדף ולהתיישב בצד ולעיין בו. זו חולשה שלי, שכשאני רואה ספר עיוני כלשהו, ישן או חדש, נמשכת ידי אליו, וכשאני פותחו, אני שוקע כל־כך בעיון בו, שכל העולם מת לפני. ולא זו בלבד, אלא שאינני מבדיל אז בין טוב לרע, בין חשוב לטפל. לפני כמה ימים נכנסתי לחנות הספרים יד־שנייה עין הקורא והיה מונח שם, על השולחן הצדדי, ספר השיאים של גינס, והייתי כל־כך מרותק אליו, שיותר משעה ישבתי שם ועילעלתי בו, והייתי מוקסם ממש משפע המידע המגוון שזרם אלי מן הספר הזה, כמו על הטמפרטורה הגבוהה ביותר שהאדם הפיק, על שיא הזמן בעמידה על רגל אחת, על הנשיקה הארוכה ביותר, על הדוגמנית השמנה ביותר בעולם, וכך גם נודע לי שחנות הספרים הגדולה ביותר בעולם היא בארנס אנד נובל בניו־יורק, שאורך מדפיה מגיע ליותר מעשרים קילומטר. וכמה ימים קודם לכן, כשהוזמנתי לריאיון אצל מנהל הוצאת־הספרים דיוואן, בעניין אפשרות להתקבל כמגיה בהוצאה, והיה עלי להמתין זמן רב בחדר הקדמי עד שיתפנה מן הישיבה שהיה עסוק בה, מצאתי על השולחן את הספר סמלי אשה במקורותינו העתיקים מאת הרב ד״ר יעקב נאכט, וכאילו נקרה לפני אוצר של זהב ואבנים טובות. הפכתי דף אחר דף ולא יכולתי להינתק מן הספר הזה, שגילה לי דברים שלא שיערתים. לא ידעתי שכל־כך הרבה דברי שבח על האשה ועל ההזדווגות פזורים בתלמוד ובמדרשים, כמו אשה יפה אשרי בעלה, ימיו כפולים. תלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה נאה. אדמה נמשלה לאשה ואשה לאדמה. אשה נמשלה לאגוז, לאתרוג, לרימון, לשדה, לגן, לשושנה. דבש בגימטריה אשה, שהיא מתוקה כמוהו, ועוד ועוד, דברי משל וחוכמה למאות. עד כדי כך הוקסמתי ממה שקראתי, ששכחתי בכלל את עניין הריאיון עם המנהל, וכשבא להזמין אותי פנימה, כאילו העירני מחלום. אבל תאווה זו לקריאה, כמו כל תאווה מוגזמת, היתה בעוכרי, כי היא גרמה לכך שמנהל הספרייה שבה עבדתי עיין אותי, ולכך שבסופו של דבר התפוטרתי. ויותר משאני מצטער על אובדן המשכורת, שהרי הפנסיה שלי עומדת על 57% ממנה, ואני יכול להסתפק בה אם להביא בחשבון את קצבת הביטוח הלאומי ויתר התוספות, אני מצטער על שנותקתי, כמו יונק שמנתקים אותו בכוח מדד אמו, מקרן השפע של הספרים שעמדו לרשותי בכל שעות העבודה, מה פלא שידי נמשכה כל־כך להוריד את יוסיפון מעל המדף, ספר נדיר, שנתחבר במאה העשירית או האחת־עשרה, ולעיין בו, אף כי היה כבר תחת ידי יותר מפעם אחת כשעבדתי בספרייה, וגם הפכתי בו והפכתי במשך שעות. אך עד שאני שוקל בדעתי אם נאה הדבר בנסיבות אלה, כשכולם שרויים באבל, לקום ולגשת לארון הספרים, נכנסו עוד שני אנשים לנחם את האבלים, ומכיוון שראיתי שאין כיסא פנוי ואני תופס מקום שנועד למקורבים באמת, קמתי, לחצתי את ידיהם של האלמנה ושני בניה, איחלתי להם שלא יידעו עוד צער, ויצאתי.

השעה היתה כבר שתים־עשרה וחצי כשעמדתי ברחוב, ושוב לא ידעתי לאן אפנה. אני פשוט נמאסתי עליה, אמרתי לעצמי. ובצדק. כמה יכולים איש ואשה להימצא בכפיפה אחת עשרים וארבע שעות ביממה, כשהם ישנים יחד, קמים יחד, יושבים לארוחות יחד, צופים בטלוויזיה יחד, הולכים יחד לקולנוע או לתיאטרון מפעם לפעם, או לבקר קרובי משפחה, כמו את דודתה סוניה, אחות אמה, שעלתה ארצה לפני המלחמה, קומוניסטית ותיקה, שגם היום, בשנות השמונים של חייה, היא מאמינה שסטאלין צדק, בעיקרו של דבר צדק, גם אם עשה טעויות מסוימות, אבל רק מי שעושה טועה, מי שלא עושה לא טועה אף פעם, היא אומרת, ורוניה מחבבת את הרווקה הזקנה הזאת שמעולם לא נישאה, אולי בגלל קומתה הנמוכה ושפתיה הנפוחות לא נישאה, ואולי היא עצמה לא היתה מעוניינת בנישואים, כי התמסרה כל־כך לאידיאלים שלה למען האנושות כולה, או לפחות למען מעמד הפועלים, על־כל־פנים רוניה מחבבת אותה, גם אם אינה מסכימה עם דעותיה, והן מתנשקות כשהן נפגשות וקוראות זו לזו סוניצ׳קה וברונקה, וכשהן יושבות ומפטפטות ליד השולחן ומלקטות אל פיהן ענבים מקערת הפירות שעליו, אני פורש לי בשקט הצדה אל ארון הספרים המכסה קיר שלם ויש בו הרבה מכל זן וזן, ספרים בהיסטוריה ובפילוסופיה ובסוציולוגיה, בעברית ובגרמנית ובאנגלית, וספרי שירה בעברית וביידיש, ואפילו ספרים על המיסטיקה היהודית ועל קבלה, תענוג לעיניים ופיתוי ללב, שפע שמעיד כמה משכילה היא הדודה סוניה, ואלמלא הייתי מהיר חמה כל־כך, שהייתי מתפרץ נגדה בכל פעם שהיתה מנווטת את השיחה אל מֵצר הסערות הפוליטי, יכול הייתי ללמוד הרבה ממנה, כי באותן פעמים כאשר הבליגה על תשוקתה הבלתי־מרוסנת לדבר על עניינים פוליטיים, כמו על העוולות שעושה המדינה לערבים וכיוצא־בזה, והיתה משוחחת איתי בשקט כשישבתי מולה ליד השולחן, נוכחתי לדעת שהיא בקיאה לא רק במרקס ואנגלס ולנין, אלא גם בכתבי קפקא וברכט וגיתה ושילר וניטשה, כי ידעה גרמנית והכירה אותם במקור, ובעצם אני הדיוט לעומתה, לקטן של פירורים מכאן ומכאן, מתוך מאות הספרים שעברו תחת עיני, ובשבת האחרונה אחר־הצהריים, בדרכנו הביתה, כשהעיר שרויה בתנומה של עצלות ותחת חום מעיק, אמרתי לרוניה, לאחר ששתקנו כברת־דרך ארוכה, למה את לא מעירה לסוניה שתתלבש קצת יותר בטעם, זה מזעזע איך היא מתלבשת, בשמלה עם הפרחים האדומים הצעקניים והפתיל הצבעוני שהיא כורכת סביב המותניים כמו אזור פשתים. רוניה שתקה שניים־שלושה רגעים, אחר־כך אמרה בכעס מאופק, למה אתה נטפל אליה תמיד, פעם לדעות שלה, פעם ללבוש שלה, כנראה שעצם הקיום שלה מרגיז אותך. מיהרתי לסגת ואמרתי, להפך, אני מעריך מאוד את סוניה וכד‘, כי בשום פנים לא רציתי לצער את רוניה, מי יש לה מלבד סוניה, כשכל משפחתה נספתה בהיותה עוד ילדה קטנה, לא כמוני, שנולדתי פה וחייתי בביטחון יחסי, אפילו שארבו לנו סכנות כשהתגוררנו בצריף מבודד בין פרדסים בקלמניה ואנשי כנופיות היו מסתננים לשטחינו מטייבה ומטירה, מטול־כרם ומקלקיליה, אני זוכר שכשהייתי בן שמונה והשקיתי את העצים, היה זה בקיץ, בזמן החופש הגדול, ובעונה זו של חופשה מבית־הספר תמיד הייתי עוזר בעבודה בפרדס, בהשקיה, בגיזום, בחפירת גומות, המים העכורים זרמו בתעלות, סוחפים איתם נשורת עלים, קוצים יבשים, חיפושיות שנאבקו על חייהן כשהן צפות על גבן, ופתאום נבהלתי למשמע שתי צליפות רובה מן הקצה המזרחי של הפרדס ורצתי כל עוד רוחי בי אל בית־האריזה לקרוא לאבי אבל לא היה שם איש ורצתי כפוף תחת הענפים לעבר ביתנו, נזהר לא להיראות, העלים מרשרשים תחת רגלי והענפים שורטים את פני, וכשהתקרבתי ראיתי את אבי ואת הפועל ברגר נושאים את הפועל השני, הזמני, ששמו נשכח ממני, על גבי אלונקה וכל פניו מכוסות בדם, ובאותו זמן נשמעו עוד יריות מקצה הפרדס, כי השומר אלישע יצא לרדוף אחרי המסתננים על סוסו, ומזל גדול היה זה שהפועל ההוא רק נפצע והחלים לאחר שבועיים, ובעצם, גם לי אין הרבה קרובי־משפחה, אחי האהוב יחיאל, הצעיר ממני בשנתיים, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת־הימים, ועד היום, יותר מעשרים וחמש שנה מאז, כשאני שומע את ירושלים של זהב, צמרמורות עזות חולפות בגופי, ואני רואה אותו רץ בחשכה בתעלות־הקשר שבין הבונקרים המבוצרים בגבעה הארורה ההיא למול החייל הירדני המכוון את נשקו אל פניו, וגם אם אלף פעמים אשנן לעצמי אתה לא אשם אתה לא אשם שלא הציבו אותך לחטיבת הצנחנים, כי באותו זמן היית במודיעין, בפיקוד צפון, אחזור ואראה את עיניה העוממות של אמי בערב הבשורה המרה ואני אומר בלבי שאני צריך הייתי ליהרג ולא חיליק האהוב, גאוות משפחתנו, אלוף הריצה למרחקים, שדמה בגופו לזורק הדיסקוס היווני, כמו שאמא היתה אומרת, אני, אני הבכור, צריך הייתי לשכב עכשיו תחת המצבה בבית־העלמין הצבאי בקריית שאול, וכעת אחי האהוב, הבנימין של המשפחה, איננו עוד איתי, ואחותי שרה חיה במטולה, נשואה לאיכר מגושם שאין לי שפה משותפת איתו, ואמי נפטרה לפני ארבע שנים, ואבי, שלקה בפרקינסון, מאושפז כבר שנתיים בבית־אבות סיעודי בגבעתיים, ולשבחה הגדול של רוניה עלי לציין שהיא מקפידה, הרבה יותר ממני, לבקרו בכל שבוע, מביאה לו דברי מאפה שהיא מכינה בשבילו, כמו פשטידת פטריות או עוגת גבינה, וכשהיא חוזרת הביתה ומספרת לי ברחמים רבים על מצבו, ואיך הוא מתקשה בדיבור ואפילו לקרוא ספר או עיתון קשה לו, אני נתקף רגשי אשמה על שאינני מקדיש לו תשומת־לב מספקת, ועל כך שכבר חודשיים, מאז אותה התפרצות שלו עלי, לא ביקרתי אותו, על מה אני מעניש אותו, והלוא מאז ילדותי אהבתי וכיבדתי אותו, איש נמוך ושקט שבחריצות רבה היה מעבד את הפרדס שלנו, מתכופף תחת סבך ענפי האשכוליות כשהוא עודר את האדמה בטורייה בזריזות עצומה, פותח צלחות להשקיה, ובעונת הקטיף מתרוצץ בין שורות העצים, משגיח על הקוטפים והקוטפות, מעביר תיבות ממקום למקום, רץ אל בית־האריזה, ומשם אל המשאית הממתינה על דרך העפר, מזרז את כולם, והכול בשקט, בלי צעקות, וגם עלי לא צעק אף פעם, ואם גער, היה זה כדי שלא אסור מדרך הישר, שלפי אמונתו היא דרך החריצות בעבודה ובלימודים, ההתמדה וכיבוד הזולת, וכשאני חושב על טבעה והתנהגותה של רוניה, על החריצות שלה, על יגיע הכפיים שלה, עלי לומר שבעצם היא הולכת בדרכו הרבה יותר ממני, ואם היא כועסת עלי בשל התנהגות לא הוגנת מצדי, כמו התרשלות בסידור החדר בבוקר, או בפינוי הכלים משולחן המטבח לאחר הארוחה, או שאני שוכח להטיל מכתב שלה לתיבת הדואר והוא מונח בכיסי שלושה ימים, ועכשיו בגלל שהתפוטרתי מן העבודה הקבועה והמעניקה ביטחון כלכלי שהיתה לי, הרי היא צודקת. אם כי עלי לומר שגם בה יש דברים שמרגיזים אותי, כמו ההרגל שלה לפזם לעצמה, תוך כדי בחישת המרק, או טאטוא החדרים, את איינה קליינה נאכט מוזיק, זה כל־כך מעצבן אותי, שאני רוצה לומר לה למה לא תחליפי פעם את התקליט ותפזמי איזו אַריה מכרמן, או את שיר האחווה מן התשיעית של בטהובן, אבל אינני מעיר לה על כך, כמובן, אולי, אני אומר לעצמי, הקצב המהיר של המוזיקה הזאת מזרז אותה בעבודתה, ומעצבנת אותי גם האימונית הכחולה המרופטת שהיא לובשת בבית כל החורף, וכל כמה שלא אפציר בה לקנות חדשה, סוף־סוף אנחנו לא עניים כל־כך שאיננו יכולים להרשות לעצמנו אימונית, היא תתעקש ותאמר שחבל על הכסף, בין כה וכה איש מלבדי לא רואה אותה בכך, או ההרגל המגונה שלה לשאול אותי שאלות סתמיות מעבר לדלת בית־השימוש, כמו איפה שמת את מברשת הנעליים, או אם טילפנתי כבר לחשמלאי שיתקן את החשמל בהול, דווקא כשאני יושב על האסלה, שקוע בקריאת עד שמיעה של אליאס קאנטי, וכן ההרגל המעצבן שלה לגרוף את האף אל הכיור בקול תרועה ושברים ברחצת הבוקר, בעל ואשה שחיים תחת קורת גג אחת במשך שנים רבות מתעצבנים זה על זה בגלל המון דברים קטנים, ועוברים עליהם בשתיקה, כדי לא להצית מריבות, אם כי אני נזכר עכשיו ברוגז הנורא שתקף את רוניה לפני חצי שנה בערך כשגילתה שאני מחסל בהדרגה את מאגר הצנצנות והקופסאות הריקות שדחסה לארון מרפסת המטבח, וצעקה עלי, היא, שתמיד יודעת לכבוש את כעסה, שאני גנב קטן, עכבר ערמומי, שולף בחשאי שתיים־שלוש צנצנות מדי פעם ומשליך אותן, כשאיננה רואה, לפח האשפה שבחצר, וכל זה אני עושה רק כדי להוציא אותה מדעתה, כי יש בי איזו הנאה סאדיסטית לראות אותה יוצאת מדעתה, וכל־כך עלה הרוגז לראשה, שנשימתה נעתקה, שפתיה הלבינו, וכמעט נחנקת הטילה עצמה על המיטה, עצמה את עיניה, משכה רוח אל חזה, ורק לאחר שעה ארוכה נרגעה וקמה על רגליה. ואני שאלתי את עצמי למה בכל זאת עשיתי זאת, הרי ידעתי שבסופו של דבר איתפס, כבר פעמיים לפני כן תפסה אותי בהברחה המטופשת הזאת והזהירה אותי, ואמרה שכל עניין הכלים הוא ממלכה שלה ולי לא צריכה להיות דריסת רגל בה, וכל עוד אין הצנצנות הריקות פולשות לספרייה שלי, וכו’, והלוא גם הפעם ידעתי שתגלה, ובכל זאת. אף-על־פי ששיננתי לעצמי, בלשון המחזור לימים הנוראים, הבט לברית ואל תפן ליצר, חזרתי לסורי כגנב שחוזר אל מקום הפשע, אולי מתוך איזה דחף פרוורטי, כפי שהיא טוענת, ומשנוכחתי לדעת שנלכדתי, פניתי אל חסות ההיגיון. את טועה, אמרתי, זה לא דחף פרוורטי, אני פשוט לא רואה שום היגיון באגירה הזאת של כלים ריקים שיצאו מכלל שימוש… רק אל תימלט בכל פעם אל מבצר ההיגיון, אמרה, לא תמיד הוא יכול לשמש לך מקלט. תשאל את עצמך איזה היגיון יש לחדירה שלך לתחום שהוא לא שלך, איזה היגיון יש לנטייה הזאת שלך להביא אותי בכוונה לידי רוגז שמוציא אותי מן הכלים… לפני כחצי שנה היה הדבר, ועכשיו, כשנעצרתי ברחוב הראשי מבלי לדעת לאן לפנות ומתי אחזור הביתה, הייתי אני תקוף רוגז גדול עליה, מה פתאום היא מגרשת אותי מביתי, מן הדירה שרכשנו בכסף שאת רובו אני השתכרתי ואת היתר הוריש לי אבי בחייו למטרה זו, האם אני הייתי מעז לומר לה, באמצע היום, שתצא מן הבית? שתלך לשבת בבית־קפה? עם מי חשבה שאשב בבית־קפה? יש לי חברים הולכי־בטל שיושבים בצהריים בבתי־קפה? בכלל, יש לי חברים?

וכשאמרתי את הדברים האלה לעצמי, ירד עלי עצב פתאום, כי ראיתי שבאמת אין לי חברים. לא ייאמן ממש שבמשך עשרים וארבע שנים לא יצרתי שום קשר חברי עם העובדים בספרייה, הייתי עובר על פניהם כמה פעמים ביום, שלום שלום, ולא מתעכב לשוחח איתם, שלא לומר שלא הוזמנתי לבתיהם, כשם שאני לא הזמנתי אותם לביתנו, ואלה שהייתי איתם בצבא התפזרו לכל עבר, ממילא לא היו בינינו קשרים הדוקים, כי אני, מתוקף תפקידי בחיל המודיעין, הייתי מבודד למדי, ואלה שלמדתי איתם בתיכון, את רובם לא חיבבתי. בשנה שעברה, בת־כיתתי, שולמית ברוידא, תלמידה מצטיינת ואהובה על המורים ופעלתנית מושבעת ללא תקנה, והיום אשתו של בעל משרד נסיעות משגשג, יזמה פגישת מחזור לציון ארבעים וחמש שנה לסיום לימודינו. שיגרה הזמנות מודפסות באותיות מוזהבות לכל תלמידי שלוש הכיתות המקבילות, וביקשה לבוא עם בנות/בני הזוג ולשלוח צ׳קים על סך 50 ש״ח לכיסוי הוצאות כיבוד קל. לא היתה לי כל נטייה להיענות להזמנה זו, אבל להפתעתי, דווקא רוניה הפצירה בי שאיענה, ואף ביקשה להילוות אלי, ולפני צאתנו מן הבית התכוננה לכך ברוב טורח, חפפה את שערה, התאפרה, ושלוש פעמים החליפה את שמלותיה, מסתובבת לכאן ולכאן מול הראי, כי הראשונה לא היתה לטעמה וגם לא השנייה. כשהגענו, באיחור, לכנס הזה, שהתקיים באחד מאולמות בית־הספר שבו למדנו, כבר שררה בו המולה רבה, כי רוב המוזמנים הגיעו לפנינו, ומכל צד נשמעו קריאות הפתעה ושמחה, את לא השתנית בכלל, יפה כמו שהיית בת שבע־עשרה, גם אתה לא השתנית, אותו שלמה חיון עם החיוך הממזרי, ואחת קוראת בקול, אלוהים, אני לא מאמינה, זה יעקב שכטר, לא הייתי מכירה אותך, ואחר מצחקק, לא זוכרת את גברי ששיגע את המורים עם הצחוק הסוסי שלו, ועוד אחת משמיעה בתדהמה, מה, כבר חמישה נכדים יש לכם, לא להאמין, וכו' וכו‘, וגם אלי ניגשו אחדים מבני כיתתי, והאירו פנים לרעייתי כשהצגתי אותה לפניהם, ובחנו אותה במבטיהם, ושאלו מה מעשי וכמה בנים לנו ומה מעשיהם, וכו’ וכו', ועד מהרה, כשאנו מתערבים בין הקרואים ונוטלים קצת מזה וקצת מזה מן הכיבוד שעל השולחן הארוך, ותוך כדי כך מחליפים דברים עם העומדים לידנו ועם העוברים על פנינו, התברר לי שאני כמו קבצן בחתונה של גבירים בתוך הציבור הזה, ממש בתחתית הסולם, כי זה שישב בכיתה מרפק אל מרפק לצדי וגנב ממחברתי את התשובות במבחן בהיסטוריה, הוא היום מנכ״ל הבנק הבינלאומי הראשון, וזה שישב על הספסל מאחורי, הוא בעל סוכנות מכוניות סובארו בישראל, ושכנו לספסל הלימודים הוא רופא עור מפורסם, ומי שהיה אז אלוף הכיתה בהפרעות בשיעורים הוא היום הארכיטקט הראשי של בת־ים, וזו ירוקת העיניים שהייתי פוזל לעברה וחשבתי שאני מאוהב בה, היא אשתו של מנהל חברת מחשבים בעלת מניות בבורסת ניו־יורק, והתלמיד מן הכיתה המקבילה שהתקוטט איתי פעם והחטיף לי פנס בעין, הוא מנכ״ל משרד המסחר והתעשייה, וזה שקיבל את הציונים הגרועים ביותר בעברית הוא בעל משרד גדול של רואי־חשבון, וכך הלאה וכך הלאה, אחד אחד הם עומדים במרום הסולם החברתי, לתפארת בית־ספרנו, ושניים מבני כיתתי אף הגיעו לכנס בטיסה מחוץ לארץ, אחד ממונטריאול והוא, כפי שנלחש לי, מאילי העוסקים בנדל״ן בקנדה, והשני מקרקאס בוונצואלה, שם הוא מכהן כנשיא הקהילה היהודית, והוא גם אחד התורמים הנדיבים לאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע, מי אני ומה אני לעומת כל אלה, אם כי עלי לציין שאיש מהם לא דיבר בהתפארות על מעמדו או על הישגיו כששאלתי אותם על מעשיהם, להפך, בצניעות רבה ענו לי על שאלותי, כאילו אינם מחשיבים את הישגיהם, וכשהבעתי התפעלות מהם, התעלמו מכך ועברו לנושאים אחרים, כמו אִזכור מקרים שאירעו לנו בשנים הרחוקות, ואמנם הפתעה היתה לי כששמעתי מפיו של שלמה בן־דור שהוא בעל חנות הבגדים טוגה ברחוב דיזנגוף שעברתי על פניה פעמים רבות, ורוניה, לראשונה מאז הגענו לכנס, העיזה ואמרה, באמת? הייתי אצלכם בחנות, פעמיים, אולי שלוש… וסיפרה שכשקנתה שם סריגים בשביל בתנו, אפילו התמקחה איתו על המחיר… וכשעמדנו כך שלושתנו ודיברנו, איש איש וספל הקפה בידו האחת והפינכה עם עוגת הגבינה בשנייה, דבר שאני תמיד מתקשה בו, כי כששתי ידַי תפוסות, אינני יודע איך אושיט יד לשלום לבא למולי, אולי ייעלב ממני, וחשבתי שעכשיו, לאחר שבן־דור כבר הכיר אותה, ודאי תקבל ממנו רוניה הנחה, אם תיאות סוף סוף לקנות לעצמה אימונית חדשה. ואחר־כך, כשסיפר לי יורם רפופורט שהוא גיאולוג ועוסק בחיפושי נפט, הרביתי לשאול אותו מה הם סיכוי גילוי הנפט והגז בימה של אשקלון או בסביבות ים־המלח, ואיך מתבצע הקידוח, ואם אפשר לנחש במטה־קסם היכן מקומם של אלה בעומק הים או היבשה, ואיך מחדירים מקדח לסלע קשה, ואיך שואבים בוץ מעומק של מאות מטרים, ואם אפשר להפיק נפט מפחם וביטומן, מיני שאלות מפורטות כאילו אני קרוב למקצוע הזה של חיפושי נפט, כי תוך כדי דיבור צץ בי רעיון מטורף, ממין הרעיונות המטורפים שפוקדים אותי לפעמים, מיני פנטזיות על אוצרות זהב שייפלו בחלקי בדרך נס, שאולי בזכות זה שעזרתי לו בשינון פרקים באיוב לפני בחינות הגמר, יגלה לי בסוד אם צפויה פריצת נפט מאחד הקידוחים, ואקנה מניה של החברה שהוא שותף בה, אשלם פרוטות בעדה, ותוך כמה ימים או שבועות שערה יאמיר פלאים, וכשאמכור אותה איהפך למיליונר. עד שאני שוגה בדמיונות שווא אלה, מחאה שולמית ברוידא כפיים, ביקשה מן הנאספים לשבת, וכשהשתרר שקט באולם, הודתה לכולנו על שנענינו להזמנתה, דבר המעיד על רוח האחווה שעליה חונכנו, אשר לא נטשה אותנו מאז, והיום רשאים אנו להתגאות בכך שבוגרי המחזור שלנו תופסים עמדות מכובדות, אם בכלכלה, אם במדע, אם בתרבות ואם בחיים הפוליטיים, וכשאמרה בחיים הפוליטיים נפנו המבטים אל יעקב לוריא, שהוא ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית וחבר כנסת, ואני, תוך כדי כך נפלה בי רוחי, כי חשבתי על כך שאינני תופס שום עמדה מכובדת בחברה, בייחוד עכשיו, לאחר שהתפוטרתי ממשרתי במדור הביבליוגרפי בספרייה, אך באותו רגע קמו כולם ממקומותיהם, כי שולמית ברוידא הזכירה את הנפקדים, אלה שנפלו במלחמות ישראל ואלה שהלכו לעולמם בנסיבות שונות, רשימה ארוכה, שבעה־עשר שמות, ועמדנו דום לזכרם שתי דקות, וכשחזרנו והתיישבנו, פנתה אל עורך־הדין משה בן־עטר, שהיה הלץ של כיתתנו, וביקשה שיעלה ויבוא אל שולחן הנואמים ויספר, כפי שהבטיח לה, במיטב כישרונו ההומוריסטי, הזכור לכולנו, על המומנטים המשעשעים שנחקקו בזיכרונו מן השנה האחרונה ללימודינו, ובייחוד מן החודשים שקדמו לבחינות הבגרות, וכשקם בן־עטר ממקומו ופסע בצעד מדוד אל קִדמת האולם, ידיו בכיסי מקטורן חליפתו המחויטת, חיוך מצטנע על שפתיו, ליוו אותו מכל עבר מחיאות־כפיים נרגשות.

כשהחל בן־עטר לדבר והזכיר שמות מורים ואת שם מחנך הכיתה שבה למדתי, ירד עלי ענן של מרה שחורה, שהתכהה והלך ככל שהמשיך בוגר כיתתי זה לשעשע את שומעיו, בייחוד מפני שהציק לי מאוד הדבר שבן כיתתי האחר, רפאל וינר־רמתי, שהבטיח לי משרה כעורך הביולטין של עובדי קופת־חולים, כמעט לא התעכב על ידי, רק נשא ידו לשלום כשעבר על פני וחיוך סתמי על שפתיו, כאילו השתמט ממני, וייתכן מאוד שחזר בו מהבטחתו. לחשתי אפוא לרוניה שברצוני לצאת. עכשיו? באמצע? נשאה אלי מבט מופתע, מאוד לא נעים יהיה, כולם ישימו לב. אך מכיוון שישבנו בקצה אחת השורות האחרונות, קרוב לדלת, אמרתי שנמצא הזדמנות להתגנב החוצה, ואמנם, לא עברו דקות מעטות, וכשכל הקהל התמוגג מצחוק לשמע אחד הסיפורים המבדחים של בן־עטר, התחמקנו ממקומנו, מתכופפים כמו תחת מטר כדורים, ויצאנו.

פסענו בשתיקה לאורך הרחוב, וחשתי מה גדולה אכזבתה של רוניה, לא מן הכנס עצמו וממה שהתרחש בו, אלא ממני, כי הבנתי, אם גם בדיעבד, שציפתה להתוודע לחברה שאני שייך לה, שבה גדלתי בנעורי, שיש לי איזה שורשים בה, והנה נוכחה לדעת למגינת לבה שאני תלוש ממנה לחלוטין, לא רֵע ולא קרוב לי בה, רוב המתכנסים נפנו אלי רק לרגעים ספורים, להחליף כמה משפטים של שגרה, ומיהרו אל האחרים, שאיתם ניהלו שיחות ערניות ועליזות, והיו גם רגעים שעמדנו שנינו בדד ליד הקיר, צופים מן הצד בשמחה הכללית, ואני לא אמרתי לה דבר על רפאל וינר־רמתי, כל־כך התביישתי. ואינני יודע באמת למה התפתיתי להיענות להזמנתה של שולמית ברוידא, יכולתי למנוע מעצמי את ההתבזות הזאת, ומרוניה את האכזבה המרה, כמה שונות ההתכנסויות שהיא משתתפת בהן, עם חבריה וחברותיה מאז ימי איטליה, וקפריסין, ואוניית המעפילים, מהתכנסות זו שעכשיו יצאה ממנה בבושת פנים, לא אחת לארבעים שנה הם נפגשים, אלא בכל שנתיים, מכל קצות הארץ הם נאספים ובאים, מבאר־שבע ומנהריה ומקיבוצים וממושבים, כמאתיים איש ויותר, פעמיים הייתי איתה בכנסים אלה, פעם באולם בית־הספר האזורי של עמק חפר ופעם בגבעת־ברנר, איזה חום קורן מן האנשים בכינוסים אלה, איזו קרבת לבבות, הם מחבקים ומנשקים זה את זה, דמעות עומדות בעיניהם, קוראים זה לזה בשמות חיבה, לאה׳קה ומירקה ויאנק ושימק וגם לרוניה שלי לא אכפת היה שקוראים לה שם ברונקה, נדמה לי שלהפך, שם דווקא מחמם אותה השם הזה, וללא שום גינוני נימוסים הם עולים על הבימה, בזה אחר זה, ומעלים זיכרונות מן הימים הראשונים לצאתם מגיא ההריגה, ילדים יתומים בני עשר ושתים־עשרה ושש־עשרה, ופגישתם באיטליה עם החיילים העברים שאימצו אותם והטעימו אותם את טעם ארץ־ישראל, והפלגתם מחוף ברינדיזי בספינה רעועה, ואיך רגמו בקופסות שימורים ריקות את חיילי הצי הבריטי, ואיך נשכו וסרטו אותם כשעלו אלה על הסיפון מול חוף חיפה, ואיך התגבשה חברתם במחנות קפריסין ואחר־כך בארבעה קיבוצים בארץ, והם לא מתביישים לשיר שירי מולדת ישנים, את אלה ששרו בערגה רבה ובגעגועים בלילי שבת בעודם באיטליה, ואת אלה ששרו לאחר עלותם ארצה, ולא מתביישים לקום ולשיר בגאווה את התקווה בתום הכנס, ובדמעות בעיניהם הם נפרדים זה מזה על מנת לשוב ולהיפגש בעוד שנתיים, וכשישבתי שם ביניהם, אפוף בחמימות הזאת שהאוויר היה רווי אותה, ולבי נרגש לשמע

הזיכרונות המסופרים מפיהם ולשמע השירים המתרוננים סביבי, אמרתי לעצמי, הלוואי שהייתי כאחד מהם, הלוואי שהייתי עובר את כל דרך הייסורים שעברו הם, בגטאות ובמחנות העקורים ובבריחה ובהעפלה, כדי להגיע למקומם.

­­­ובעוד אני נזכר בדברים העגומים האלה ובמשאלה האבסורדית שפקדה אותי אז, להיות כאחד מניצולי השואה, שקלתי בדעתי אם לחזור הביתה, שכן השעה היתה כבר שתים־עשרה וחצי, או להמשיך בשיטוטי חסרי הטעם ברחובות העיר, ועם זאת צבטה אותי שוב המחשבה שאין לי ידידים, אך כשהוספתי לדשדש בה, אמרתי לעצמי שבעצם אין לי על מה להתאונן, כי כמה וכמה אנשים בסביבתי, הנחשבים “אנשים פשוטים”, נוהגים בי כידידים ממש, ואולי טובים הם מאלה המתראים כידידים, אך בסתר לבם הם חורשים רע. אסיר תודה אני לאלה שמאירים לי פנים, אלה שחיים־נחמן ביאליק כינה אותם “ענווי עולם, אילמי נפש… צנועי הגות ועלילה… פיהם לא יביע גדולות” וכו', כמו שושי, למשל, הפקידה בסניף הדואר שלנו, ששואלת תמיד לשלומי, ופעם, כשקניתי בולים ב־5.80 ש״ח וכשפתחתי את ארנקי וראיתי שהוא ריק, הלוותה לי את הסכום הזה בחפץ לב; או כמו החשמלאי נסים, איש חובש כיפה שחורה שרוחו תמיד טובה עליו, וכשהוא מתקן אצלנו מנורה, או מחליף נתיך בתיבת הנתיכים, הוא מתבדח איתי ומקשט את מלאכתו בפסוקים מן המקרא, כגון מחזיק חפץ בידו ואומר, דע לך עת לכל חפץ, עת לשבור ועת לתקון, עת למשוך ועת לנתוך, או, יודע אתה למה אמר יעקב על שמעון ולוי “כי באפם הרגו איש”? מפני שגם בעקימת־אף אפשר להרוג בן־אדם, ואני הסכמתי איתו, מניסיוני יכול אני לאשר זאת; או מזרחי, בעל הקיוסק הסמוך לביתנו, שאיתו אני מחליף דברים בענייני דיומא, ויש הסכמה בינינו ברוב הנושאים; או לודמילה, הקופאית בסוּפרּ, אוקראינית נעימה מאוד, שכשאני פורק את המצרכים לפניה והיא מקלידה אותם במחשב, היא מציינת לי פריטים המוצגים במבצע באותו יום וממליצה לי לקנותם בחצי מחיר, או מחמיאה לי על החולצה שלי, שצבעה הולם אותי, ובמו ידיה אוספת את המצרכים לתוך שקית הניילון, וכיוצא באלה דברים המעידים על תשומת־לב ועל רצון טוב; וכן אשה צעירה שאת שמה איני יודע ואני נפגש בה כמעט יום־יום כשהיא פוסעת למולי ברחובנו, רזה וארוכה, בשמלה שחורה המגיעה עד קרסוליה, והיא מהלכת תמיד בראש שחוח, לא נושאת עיניה מן המדרכה, ונדמה שמחמת דיכאון כלשהו היא נוהגת כך, אך לפעמים, כשאני מתקרב אליה, היא נושאת מבטה אלי, כאילו חשה בי, והנה אור קורן ממנו, וכעין חיוך, כאילו מכירה היא אותי מזמן ומברכת אותי לשלום, ואני מחזיר לה חיוך. ומלבד אלה נוהגים בי בידידות רבה הרפד הרומני מיכאל, השואל תמיד לשלום אשתי וילדי ונכדי, והספר ז׳אקו, איש טוב־לב מאין כמוהו, שכשאני יושב תחת המספריים שלו, הוא מייעץ לי מה לעשות בעודפי הכסף שלי, היכן להשקיע אותם, אם במניות ואם בתוכניות חיסכון, ואיך להימנע מתשלומים מופרזים למס־הכנסה; ופועל הניקיון הרוסי, המטאטא את המדרכות וכובע קש רחב לראשו לסוכך מפני השמש, וכשהוא עומד לפוש מעט ואני נקרה למקום, הוא שואל, בפעם העשירית, אם תורגם כבר לעברית הרומן האחרון של דובלאטוב וזועק מרה מדוע לא תורגם עדיין; ועוד ועוד, מאלה “השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם”, כדבר המשורר, יהי חלקי עמהם; כך שלמען האמת, חזרתי ואמרתי לעצמי, אין לך מה להתאונן על מחסור בידידים. חטא הוא להתאונן. אין מספר לאנשים שהם הרבה יותר בודדים ממך. המשכתי ללכת, וכשעשיתי עוד כמה צעדים לעבר ביתי, כחמור שרגליו מובילות אותו לאבוסו, ראיתי שאני נמצא ממש לפני פתח סניף הבנק שלי, בנק לאומי לישראל. אם אני כבר כאן, אמרתי, איכנס פנימה ואראה מה מצב החשבון שלי, שמזה שבועות רבים לא בדקתי אותו ואין לי מושג מה קורה בו. אם כי, עלי לציין שענייני ממון לא רחוקים כל־כך מלבי. לעתים, כשאני פותח את עיתון הבוקר ועיני נופלת על דפי הכלכלה, אני מסוגל להשתהות עליהם שעה ארוכה, כי טורי המספרים של שערי המניות ממש מהפנטים אותי, ושמות המדדים, דאו־ג׳ונס, נאסד״ק, ניקיי, דאקס, האנג־סאנג, המעופפים לארצנו על גלי האתר מניו־יורק, טוקיו, פרנקפורט, הונג-קונג, מהלכים עלי קסם כאילו היו כתם־אופיר וזהב־פרוויים, אלמוגים ושנהבים, וגם הטורים על מחירי המתכות, נחושת, בדיל, עופרת, אבץ, ניקל, בשוקי העולם, שובים את לבי כל־כך, שלמראיהם אני עשוי לשגות בדמיונות על עושר הנופל בחלקי במפתיע בזכות עיסקה מוצלחת שאיש מלבדי לא חשב עליה. נכנסתי אפוא לבנק, תחבתי את כרטיס האשראי שלי במסוף והוצאתי שני תדפיסים, אחד של עו״ש ואחד של פק״מ. התיישבתי על הספסל המרופד שליד הקיר כדי לעיין בהם, וכבר ברגע הראשון, כשנפל מבטי על השורה האחרונה בטור היתרה שבדף העו״ש, זיעזעה הלמות־לב את חזי: ח 627.35 היה רשום שם. אני בחובה? בסכום כזה? איך ייתכן! הלוא שנינו, גם אני וגם רוניה, מקפידים שההוצאות שלנו לא תעבורנה על ההכנסות, בייחוד עכשיו, כשאינני משתכר. ודאי נפלה כאן טעות, אמרתי. ללא ספק נפלה כאן טעות! עברתי על טור הזכות הדליל, שהיו בו שלושה מספרים בסך־הכול, האחד הפנסיה החודשית שלי מקרן הגמלאות, השני יתרת הסכום שקיבלתי כמענק פרישה והשלישי פירעון מלווה ממשלתי משנת 1961, ופניתי אל טור החובה הצפוף. היו בו עשרים ושניים מספרים, והתעכבתי על כל אחד ואחד מהם להבין מה פשרו. לא היה לי ערעור על שלושה סכומים של משיכות מכספומט, כל אחת בסך 100 ש״ח, שתיים מהן, זכרתי, היו שלי, ואחת של רוניה, זו שהודיעה לי עליה אתמול בשעת ארוחת־הצהריים. גם השלמתי עם שתי העמלות שגבה ממני הבנק, אחת בסך 6.50 ש״ח והשנייה בסך 11.30 ש״ח, אם כי אינני יודע מדוע מגיעים לו תשלומים אלה, שהם גזלת הרש. אלא שגזלה זו היא גזרה, ולא אני האיש שיילך להידיין עם שלטונות הבנק על כך. שישה סכומים היו תשלומים בהוראות־קבע, לחברת החשמל, לעירייה עבור ארנונה, ושוב לעירייה עבור אגרת מים, לתבל, לחברת הביטוח, ולבזק, סכום תמוה של 326.07 ש״ח, וזה בגין השיחות הממושכות של רוניה עם חברותיה בכל קצות הארץ, אבל איך אמנע זאת ממנה, אלה קשרי הנפש שלה, הלוואי שהיו לי קשרים כאלה. שלושה מספרים סומנו כצ׳קים, ועליהם התעכבתי זמן רב, כי לא נכתב למי ניתנו, והיה עלי לשבור את ראשי כדי להיזכר מה קנינו בחודש האחרון ולמי ובעד מה שילמנו. המספר האחד היה 347.80, ואת הסכום הזה, נזכרתי, שילמנו בעד תיקון מכונת הכביסה, השני 82.17, וזה, כנראה הסכום ששילמה רוניה בעד המתנה שקנתה לנכדנו עמירם ליום הולדתו התשיעי, נעליים אם אינני טועה. עד כאן העניינים הסתדרו פחות־או־יותר, אך המספר השלישי היה תעלומה מוחלטת בשבילי כי בצד המספר 804.30 היה רשום העברה. העברה? העברה למי? האם אני או רוניה העברנו איזה סכום כסף למישהו? הרי לא יעלה על הדעת שהיא ביצעה איזו פעולה כספית ללא ידיעתי. ובאיזו דרך העברנו אם לא באמצעות צ׳ק? האם נתנו הוראה לבנק להעביר את הסכום הזה לאחד הנושים? למישהו מקרובינו? תרומה למוסד כלשהו? לאגודה למלחמה בסרטן, למשל? לקחתי בידי את הדף השני, דף הפק״׳מ, אולי העביר הבנק, מבלי לשאול את פי, סכום של 804.30 שקלים לחשבון הפיקדונות השקליים שלי, אבל מצאתי שם רק את הסכומים שהפקדתי מזמן, כספים שחסכנו במשך השנים, כשאני עוד עבדתי במשכורת מלאה, וכן מענק פרישה שקיבלתי, לא היה שם שום סכום של 804.30 ש״ח או בדומה לו. פתאום ננעץ חשד במוחי שמישהו בבנק הזה מועל בכספי הלקוחות, והרי אין קל מזה שאחד הפקידים יעביר סכום כסף מחשבוני לחשבונו לאחר שנודע לו באיזו דרך שאני בודק את מצב חשבוני לעתים רחוקות בלבד. רוניה הזהירה אותי לא פעם לבל אתן אמון בבנק בעיניים עצומות, שלא אהיה תמים כל־כך לחשוב שטובת הלקוחות עומדת לעיני מנהלי הבנקים ולא רווחיהם, כך שתמיד כדאי לעקוב אחר מצב החשבונות, אלא שאני, כל השנים שעבדתי במדור הביבליוגרפי מעשר בבוקר עד שש אחר־הצהריים, דעתי לא היתה נתונה לכך וגם זמני לא היה פנוי לכך. ורוניה נהגה לומר שהיא שונאת בנקים ורגלה לא תדרוך על סִפם, די לה שעליה לרשום צ׳ק מדי פעם ולמשוך כסף מן הכספומט, ברצון היתה מוותרת גם על הפעולות האלה. פתאום נעשה לי חם בכל הגוף וזיעה ביצבצה במצחי. עלה בדעתי שאולי כל השנים גונבים ממני סכומים שונים בבנק הזה מבלי שהרגשתי בכך, לא רק 804.30 השקלים האלה אלא אלפים, ומשום כך מצבנו עלוב כל־כך ואין לנו חסכונות מלבד אלה שהייתי מפקיד מפעם לפעם בפק״מ, לפי הצעתו של פקיד מחלקת ההשקעות, בוריס בוגדנוב, וגם זה דבר מעורר חשד, מדוע היה מצלצל אלי בכל כמה שבועות, אומר שראה שיש לי יתרת זכות בחשבון עובר־ושב של כך וכך מאות שקלים, ומציע לי להפקיד חלק מהם, את העודף על מה שנחוץ לי לצורכי השוטפים, בפיקדון שקלי או בתוכנית חיסכון או בקרן נאמנות, מה זה עניינו, מדוע הוא דואג לי כל־כך, מה אכפת לו שהכסף שלי יתבטל במקום לעבוד, כדבריו, ולא יישא ריבית, ובאיזו רשות הוא תוחב את ידו לתוך כיסי ונובר בחשבון עובר־ושב שלי, לפעמים אני חושב שיש אמת במה שאומרים על הרוסים שכולם נעשו תאבי בצע ללא־מצרים לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, והרוסי הזה, מי יודע אם הוא לא שייך לאיזו מאפיה שלהם. קמתי וניגשתי אל תאו של סגן מנהל הסניף, שישב מאחורי מחיצת הזכוכית, שני התדפיסים בידי, ושאלתי אם ירשה לי לברר משהו בקשר לחשבונות שלי. הוא נשא מבטו אלי מן הניירות שהיו לפניו, היסס רגע, כאילו תמה מי אני, אחר־כך החווה בידו על הכיסא שמולו ושאל במה העניין. הנחתי לפניו את שני הדפים, הצבעתי על המספר 804.30 שבטור החובה של העו״ש, ושאלתי מה פירוש המלה העברה הרשומה בצדו. סגן המנהל, אדם בשנות החמישים, קווצת שיער דלילה חוצה באלכסון את קרחתו, נראה כפקיד שקול בדעתו, מתון ואדיב. הוא הרכין ראשו אל הדף, עיין בו כמה רגעים, אחר־כך אמר בנועם, העברה נרשם בדרך־כלל כשלקוח מבקש להעביר סכום מסוים מחשבון עובר־ושב שלו לחשבון עובר־ושב של מישהו אחר, על־פי־רוב של מוסד כלשהו. אולי העברת איזה סכום למס־הכנסה ואינך זוכר? אני? למס־הכנסה? התפרצה קריאה מפי, אני אינני חייב כלום למס־הכנסה, אין לי שום עניין איתם! אולי לוועד הבית שלך, ניסה סגן המנהל. את מסי הבית אני משלם במזומן, בכל עשירי בחודש! טענתי. תרומה? למען ילדים אוטיסטים, למשל? ניסה שוב. תרומה אינני מעביר אף פעם דרך הבנק, אמרתי. סגן המנהל מישמש באצבעותיו בדף תדפיס העו״ש, נתן מבטו שנית על המספרים, הניח לפניו את תדפיס הפק״מ, עיין גם בו, אחר־כך אמר, יש לנו אפשרות לברר למי הועבר הסכום הזה של 804.30 שקלים, אך לשם כך עלינו להוציא את אוגדן המסמכים של התאריך שבו הוא הועבר, ולאחר שנדפדף בו נגיע ללא ספק למסמך ההעברה הזאת. אלא שעכשיו השעה כבר אחרי אחת והפקידים כבר סיימו את העבודה ועומדים לצאת. תואיל אפוא להתקשר איתנו מחר או מחרתיים ותקבל תשובה.

יצאתי לרחוב וחשבתי אולי אצלצל אל רוניה ואשאל אותה אם היא יודעת משהו על סכום של 804.30 שקלים שהעברנו למישהו, תא טלפון ציבורי נראה לא רחוק ממקום עומדי, אך כעבור רגע אמרתי, לא, לא אצלצל אליה, גם לא אמהר לחזור הביתה, למרות שהרעב החל להציק לי. שתדאג, שלא תדע היכן אני, מגיע לה שתיענש על שהוציאה אותי מן הבית ללא סיבה. החלטתי להיכנס לאיזו מסעדה ולחטוף שם ארוחת־צהריים קלה, אם כי אני לעתים רחוקות אוכל במסעדות, למה לי לבזבז עליהן כסף, אם בבית מבשלת לי רוניה מאכלים טעימים, ערבים לחיך, שאולי מזכירים לה את אמה מימי ילדותה, ריח טוב עולה מהם, מרק עוף עם פטרוזיליה, שאורז או אטריות דקיקות צפים בו, מחית רכרוכית של תפוחי־אדמה וגזר, קומפוט שזיפים וצימוקים, למה לי להגדיל את רווחיהם של בעלי מסעדות, שרובם פושטי־עור, למה לי לשלם בעד המפה שהם פורשים על השולחן, ונוסף על כך להעניק תשר למלצרית, שאף פעם אינני יודע מה שיעורו, ואני מתלבט כמה להשאיר לה, אם לא אקפח אותה כשאשאיר מעט מדי, אם לא אקפח את עצמי כשאשאיר הרבה מדי. בכל־זאת היה עלי להיכנס למסעדה כדי להשקיט את רעבוני. לא ידעתי היכן אמצא כזאת שלא תהיה יקרה מדי, כי אם אינך יודע את המחירים הנהוגים בהן, אתה עלול ליפול בפח ולצאת בשן ועין, פסעתי לאורך הרחוב, מסתכל כה וכה, ואז נזכרתי שרוניה סיפרה לי פעם על קניון ששוטטה בו כשחיפשה קערת עץ וכפות עץ לסלט, והפליגה בתיאור נפלאותיו, ושיש בו לא מסעדה אחת אלא שלוש או ארבע, החלטתי אפוא לנסוע לקניון ולבחור לי בו את המסעדה שהמחירים בה סבירים, בהתאם לכיסי, ושמן הסתם אפשר גם לסמוך על טיב האוכל שבה, כי כל מה שבקניון יש לו מוניטין של איכות. נכנסתי לחנות פירות וירקות ושאלתי את בעליה באיזה אוטובוס לנסוע כדי להגיע לקניון. אמר לי שיש שלושה, והראה לי את מקום התחנה. בדרכי לתחנה ראיתי את המשורר יהורם שניידרמן, גבוה, רעמת שיבה מפארת את ראשו, פוסע למולי. אמרתי לו שלום ברגע שחלף על פני –

התעלם ממני, כאילו לא ראה אותי.

נדהמתי. לבי שקע בי. איך ייתכן שהאיש הזה, שמכיר אותי כבר שנים רבות, שהטריח אותי יותר מעשר פעמים במדור הביבליוגרפי שאמצא לו את רשימת כל המאמרים שנכתבו על אברהם בן־יצחק, וכל מה שנכתב בעברית על רילקה ועל פון הופמנסטל ועל בודליר, בקשר עם איזו מסה שעמד לכתוב, ואני פישפשתי במגירות הכרטיסיות וביד־לקורא ובקבצים ישנים וחדשים, והקדשתי לכך שעות רבות והמצאתי לו כל מה שביקש, והוא אפילו הודה לי והביע הערכתו לשקידתי, איך ייתכן שיתעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי! האם עד כדי כך ירד ערכי בעיניו לאחר שהופסקה עבודתי בספרייה, שאינני ראוי שישיב לי שלום על ברכתי?

המקרה הזה כל־כך הסעיר אותי שנאלץ הייתי להיעצר, להישען אל גדר אחת החצרות ולהניח ידי על חזי כדי להדביר את פעימות הלב. חשבתי על סדרי העולם המעוותים, שאם אתה מביא תועלת למישהו, לא־כל־שכן אם אתה מפורסם, על־אחת־כמה־וכמה אם אתה עשיר ומצליח, דורשים בשלומך ומכבדים אותך ומבקשים את קרבתך ומזמינים אותך לכל אירוע חברתי ומעתירים עליך שבחים ומתנות, ומרגע שמתהפך עליך הגלגל, אפילו אתה אדם ישר כשהיית ולא עשית רע לאיש, אתה שווה כקליפת תפוז על המדרכה. אתה אלמוני. ומשורר כיהורם שניידרמן, שהוא גם מפורסם וגם מצליח, כשהוא עובר על פניך, הוא אומר בלבו, למה לי להשיב לו שלום, אולי גם יבקש לעכב אותי ולשאול משהו ולי אין זמן בשבילו, ובין כה וכה לא ארוויח דבר ממנו עכשיו, כשאינו עובד עוד בספרייה, ושום קשרים אין לו שיביאו לי תועלת כלשהי, אם כן מוטב שאעמיד פנים שלא ראיתי אותו ואמשיך בדרכי. לא אפסיד כלום. שערה לא תיפול ארצה מבלוריתי הפואטית. לא, אמרתי, העולם לא נחלק למשפחות מאושרות ולמשפחות אומללות, אלא לצולחים ולכושלים, ומר גורלם של הכושלים הנתונים לחסד הצולחים. וכשחשבתי על כך, ולבי הומה בי מרוב עצבות, עלה לעיני מראה בית האבלים שביקרתי בו לפני שעתיים או שלוש, והחרידה אותי האפשרות שגם אני, כמו אברהם יעקב גולדווסר המנוח, עלול למות בן שישים ושלוש, כלומר בעוד שנה, ושלמעשה המוות אורב לי כבר עכשיו מאחורי הכותל, במפתיע הוא נופל עליך, גידול ממאיר שלא שיערת את קיומו מתגלה בריאות שלך או במעיים או בלבלב, והוא חשוך־מרפא, תוך כמה שבועות או חודשים יביס אותך, או שאתה לוקה פתאום באלצהיימר, מחלה שגוזרת עליך מיתה אטית נוראה שבה אתה הופך ללא־אדם במשך שנים, ואם בחסד תהיה נידון למיתה חטופה, מיתת נשיקה כביכול, כשתשב בכורסה בסלון דירתך ותקרא עיתון ומבלי שתחוש בכך הוא יישמט מידך ויישור אל ברכיך ועיניך תיעצמנה. וחשבתי על רוניה, שראתה הרבה מוות, המוות ליווה אותה מילדותה בכל דרכיה, המוות מצוי במחיצתה תמיד, כשהייתי מאזין להעלמה והמוות של שוברט נדמה היה לי כאילו עליה נכתבה מוזיקה אלגית זו, ואולי משום כך הוציאה אותי מן הבית, כי לי אין חלק בקירבה זו אל המוות, ועל כן אינני ראוי להימצא תחת קורת גג אחת איתה.

וכשישבתי באוטובוס, לא נתנה לי מנוח המחשבה שאם כי אני חי עם רוניה כבר שלושים ואחת שנים, ואנו חיים בשלום זה עם זה, ללא מריבות רציניות, הרי לעומק אין חיבור בינינו, שני עולמות שלעולם לא ייגשרו, ובניגוד גמור למה שהרגשתי בפגישותינו הראשונות, כששֵירתי במילואים בפיקוד צפון, בנצרת, ובאתי לבית־חולים העמק בעפולה־עילית לבקר את איציק ברץ, שנפצע באחת התקריות עם הסורים באזור תל־קציר, ורוניה שימשה שם כאחות, בחלוק לבן סטרילי, אבל משהו צבעוני ומלא חיים היה בפניה, בחיוך התכול שבעיניה, בשפתיה הפשוקות מעט, רק לנשיקות נוצרו הן, כדבר המשורר זלמן שניאור, ואני נמשכתי מאוד אל האישיות הזאת בשלמותה, המשדרת חביבות ישרת־לב וחושניות, ולאחר הביקור השלישי הצעתי לה לצאת איתי לטיול בסביבה, וביום החופשה שלה, בשבת, עלינו לתבור, ושם, ממש על הפסגה, מדרום השתרעו כרמי הזיתים של דבוריה מימי המקרא והמשנה, ומצפון הציצו מבין חורשי האלונים הגגות של בית־קשת ושל סג׳רה, ולמטה במזרח נחו בשלווה תחת השמש, מכונסים בתוך עצמם כמו בימי העלייה הראשונה או השנייה, הבתים הצנועים של כפר־תבור, שם, אם כן, ממש על הפסגה, בצל האורנים, התנשקנו בפעם הראשונה, גופה רך ומתמסר, וכששכבה תחתי, כה כנועה ומשתדלת, פותחת בעצמה את כפתורי חולצתה התרוגה, מתירה מאחורי גבה את חזייתה הלבנה, הרגשתי כאילו אני, בן הארץ, הנני האיש מבפנים והיא נערה מבחוץ, ועכשיו, כשישבתי באוטובוס, אשה אבוסה, רחבת אחוריים, התיישבה לידי, מנגבת את הזיעה מפניה הסמוקות מחום, בתי־שחייה מלוחלחים מכתמי זיעה, אמרתי לעצמי שבניגוד גמור למה שהרגשתי אז, ההפך הוא הנכון, היא בפנים ואני בחוץ, אני עומד מחוץ לתחום עולמה, שהוא העולם האמיתי העמוק, ואני לעולם לא אחדור למעמקי נפשה, כי לעולם לא אחווה מה שחוותה היא שם, מעבר למסך השחור, הבלתי־חדיר, בלב המאפליה, ותמיד אעמוד בשוליים, ואין דרך שאתחבר אליה. הרדיו של הנהג השמיע ברמקול רועם את שלמה ארצי, ואולי היה זה שלום חנוך, אני לא מבדיל ביניהם כי לעתים רחוקות אני שומע את גלי צה״ל או את רשת גימל, כל חלל האוטובוס היה מלא את הקול המתגלגל הזה, מתרומם ומשתפל, תגידי שאת מתכוונת, השתיקה שלך רועמת, איזה יום עצוב, תגידי מה את מתעלמת, השירה המתחנחנת והמתבכיינת הזאת היתה קולנית כל־כך, שהחרישה לי את המחשבות ורמסה את רגשותי. קמתי ממושבי, נדחק בין רגליה העבות של השמנה שלצדי ובין גב המושב שלפני, ניגשתי אל הנהג וביקשתי שינמיך קצת את עוצמת הקול. בלי אומר ובלי להסב מבטו אלי, סובב הנהג איזה כפתור מעל לראשו, ואני, אסיר תודה לו על שנענה לבקשתי, חזרתי למקומי. אלא שלאחר שתי דקות שוב גבר הקול וחזר לעוצמתו הקודמת, תגידי שקר או אמת, תגידי משהו, התגלגל הקול בחלל האוטובוס, וחוסר התחשבות זה בבקשתו של נוסע מן השורה, אזרח שממלא את כל חובותיו, הרגיז אותי כל־כך, שקמתי שנית ממקומי, ניגשתי שוב אל הנהג, איש צעיר, כבן שלושים וחמש, חובש כובע־מצחייה של בירה מכבי, ואמרתי, הפעם בתוקף, ביקשתי ממך להנמיך, למה אתה לא עושה את זה? באדישות גמורה אמר, תעשה משאל בין הנוסעים, תראה שהרוב רוצים לשמוע. באיפוק רב אמרתי, החוק מחייב אותך להשתיק את הרדיו אפילו אם נוסע אחד דורש את זה! החוק? גיחך הנהג, תראה לי איפה כתוב חוק כזה. הרוגז חמר בי. לא יכולתי עוד להבליג והתפרצתי נגדו: אתה יודע יפה מאוד שזה החוק ואני דורש ממך להנמיך! אתה דורש? ליגלג הנהג, מי אתה שתדרוש?! אינני רגזן בדרך־כלל, אני מוכר כאדם מתון ולעתים רחוקות מאוד אני יוצא מכלי, אבל הפעם, אינני יודע מה קרה לי, הרוגז העביר אותי כל־כך על דעתי, שהושטתי את ידי אל הכפתור שמעל ראשו של הנהג, וקולו של שלמה ארצי, או שמא היה זה מתי כספי, הושתק לחלוטין. כמה מן הנוסעים השמיעו קריאות מחאה, והנהג השתיק את המנוע, פתח את הדלת, וציווה: החוצה! לא רוצה לראות אותך פה! ניסיתי להתקומם. בקול חנוק קראתי שאין לו רשות להוציא אותי, שזה שירות ציבורי ואני שילמתי בעד הנסיעה, שאתבע אותו לדין, וכו׳, כמעט הוספתי, איך אתה מעז לדבר כך אל אדם שיכול היה להיות אבא שלך, אבל משקם הצעיר החצוף הזה מכיסאו וראיתי שהדברים עלולים להגיע לתִגרת ידיים, שבה, ללא ספק, תהיה ידי על התחתונה, יצאתי ונשארתי עומד על המדרכה, צופה, מובס, באוטובוס המתרחק, השמש קופחת על ראשי, ושאלתי את עצמי מה קרה לי. אותו לא הפחדתי בהתפרצות שלי. רק את עצמי הפחדתי. ועם זאת צפה לעיני, מתוך חשכת השִכחה, תמונה מחלום שאבד לי: אני עומד מתחת לעץ הדר שבאחד מענפיו הגבוהים תלוי אתרוג עם פיטם מחודד, אני פושט את ידי כדי לקטוף אותו, אך ידי קצרה מהגיע –

הקניון לא היה רחוק, וכששירכתי רגלי אליו, אמרתי: עוד תבוסה נוספה לשרשרת התבוסות שלך. וזה בדיוק מה שהיה חסר לך במצבך הנוכחי, כשאתה גולה מביתך, שציבור גדול של נוסעי אוטובוס יראה בך אויב שלו, המתנכל להנאותיו. ותוך כדי צעידה קרה לי נס ונזכרתי בחלום כולו: האתרוג היה גבוה מהישג ידי, על כן הבאתי מחדרי את שבעה־עשר הכרכים של מילון בן־יהודה, הנחתי אותם על האדמה לרגלי העץ, עשרה ועליהם עוד שבעה, לבנות לי בימה לעלות עליה, ועל אלה הנחתי את שני הכרכים של ספר הזוהר, ועליהם שלושה כרכים של הטור השביעי של אלתרמן, אך כשעליתי על הבימה הזאת ונשאתי את ידי לקטוף את האתרוג, שוב לא הגעתי עדיו, ובשברון לב ירדתי לארץ.

עמדתי בפתח הקניון, וזה היה מדהים, ההיכל העצום הזה שנגלה לעיני, מתנשא לגובה, רחב־ידיים, ארוך עד אין־קצה, אורות מנצנצים בו מכל עבר, חלונות־ראווה מרהיבים נשקפים מזה ומזה בשדרה ארוכה, מעולם לא הייתי בקניון לפני כן, לא תיארתי לעצמי שבעיר הזאת, בארץ הקטנה הזאת, קיים ארמון אדיר כזה שממדיו גדולים משל קתדרלה, אבל הקתדרלות קודרות, משרות דיכאון, וכאן המרחב חוגג, נוצץ וקורץ, אולי הוא לונה פארק, אולי דיסנילנד, וחשתי סחרחורת כשהתחלתי להתהלך לאורך אולם התווך הגדול, פוסע בו כמחליק על אגם של שיש, סופר־פארם, פולגת, קאסטרו, תכשיטים מגנוליה, מעולם לא קניתי לך תכשיטים, רוניה, גם לא לימי הולדת, איזה בעל אני, דקו־ביץ׳ רשת חנויות אופנה, אני לא ראוי לך, רוניה, ספורטק נעלי ריבוק טי־שרטס אופני־כושר, והלוא מגיע לך שקצת יפנקו אותך לאחר כל הזוועות שעברו עלייך שם בילדותך, קרביץ מכשירי כתיבה, דיסני צעצועים, אגפא, א־ל־מ רשת חנויות חשמל, והנה גם המסעדות, פיצה־האט בר פתוח ללא הגבלה, בורגר ראנץ׳, יוטבתה בעיר, אפרופו, איזו שטות היא לבזבז כסף באחד מאולמי האוכל האלה כשיכול הייתי לחזור הביתה וליהנות מן המטעמים של רוניה, שאין כמו הכיסנים שלה והכופתאות ופשטידות הגזר והפטריות והברוקולי והאטריות ומרק הקרופניק המלהט ומענג את החיך שעולה על שולחננו מן המטבח הפולני, והגלרטה הפולנית, הרוטטת כמו מדוזה והנמסה בפה, אני לא כל־כך רחוק ממך, רוניה, נולדתי פה, בין הפרדסים, תחת העצים חיבלה אותי אמי, קרני שמש זוהרות מסתננות מבין העלים הצפופים ליטפו את פני, אבל הורי משם באו, עיירה קטנה ליד סוסנוביץ׳, לא רחוק מבנדז׳ין, לא רחוק מאושביינצ׳ים, היא אושוויץ, לא רחוק מקראקוב המעטירה, עיר כתרי זהב וגלימות ארגמן, שזורות בחוטי זהב, כס מלכים, כס קאז׳ימיז׳ הגדול, כס יאגילו, שעל שמו האוניברסיטה היאגילונית העתיקה, כפי שלמדתי מן הספרים שהיו תחת ידי במדור הביבליוגרפי, הכול הם השליכו מאחורי גוום, אבי ואמי, ובאו לדבר עברית ולעבוד את האדמה בארץ־ישראל, וקיבל אבי מִשרה להיות מנהל העבודה באחוזה של גרדינגר, קלמניה, אחוזה לתפארת, פרדס וכרם, ועצי־פרי למיניהם, אבוקדו ומנגו ואפרסמון ואננס, וגן־ירק גדול ורפת ולול, ואורוות סוסים באחד מאולמי הטירה הלבנה, שמגדל־מים באמצע חצרה המרובעת, ואני בילדותי למדתי לרכוב על סוס, דהרתי למרחקים, עד הירקון וראש־העין דהרתי. אתה רכבת על סוס? השתוממה רוניה כשסיפרתי לה על כך, כן, התפארתי, אני רכבתי על סוס! מדוע את מתפלאה? מפני שאתה לא נראה ככה, חייכה. הייתי אז כחוש וגבוה וזריז, אמרתי, ואמי היתה אומרת שאני ארוך וגמיש כמו צפצפה שגדלה על שפת נחל! אז למה גם היום לא תרכוב על סוס? צחקה כשהיא מוחה כמה פירורים משפתיה. היום, צחקתי, היום אַת סוסתי ברכבי פרעה! אבל רוניה אינה בקיאה כל־כך בתנ״ך, וחייכה מבלי להבין. ולאחר שנתיים החליט אבי שלא יהיה עוד וסאל של גרדינגר, כפי שהתבטא, אלא יהיה חקלאי עצמאי, כמו אבות־אבותיו בצ׳לדאז׳, שהיו גם הם חקלאים לפני שבני־בניהם הפכו להיות סוחרים וחנוונים, וקנה מידי סלים עבאסי, פרדסן מטייבה, חמישה־עשר דונם פרדס נושא פרי וחמישה דונם שדה בור, והחל לעבדם בעצמו, והקים עליו צריף במו ידיו, ושם התגוררנו, בקרבת הטירה הלבנה של קלמניה, ושם חיבלתני אמי, ושם עברה עלי ילדותי, עם רשרוש נשורת העלים מסביב וניע הענפים ברוח, נחבטים אל החלון, וקרן הפז של הזריחה בבוקר־בבוקר, ברגע היקיצה, מפציעה פנימה מבעד לחרכי התריס המזרחי ומהבהבת על הקיר שמנגד, נחתמת בזיכרוני ללא הימחות, איזו ילדות ירוקה היתה לי, אפופה ריחות פרחי הדר משכרים באביב, זוהרת מזהב מיליוני התפוזים המעטרים את הענפים בחורף, עם שחר אצאה, עוד טל על השביל, והשדה שמעבר לפרדס מנומר ברבבות־רבבות סביונים וחרציות וכלניות ופרגים, ותולעי־משי זוחלים על עלי העשב המטוללים, ושבלולים זעירים תלויים בלהביהם, כל האושר הזה, כשאת, רוניה, נמלטת מן האקציה הראשונה בקראקוב, כשברחת מכיכר השוק הדחוסה בהמוני היהודים, משפחות־משפחות על טפן וצרורותיהן, לשדות, וחזרת אל הגטו, ולבסוף תפסו אותך הקלגסים של האס־אס ושילחו אותך עם שני אחייך הקטנים ועם אביך ואמך אל מחנה פלאשוב, אינני בטוח שכך בדיוק היו הדברים, פעם את מספרת כך ופעם אחרת, איזה נס קרה לי שניצלת, רוניה־ברונקה, יידיש אינני יודע פרט למלים ספורות, אבל בלבי מתנגן השיר שאת מפזמת לעצמך לעתים, על כל מלותיו, זאל זיין דאס איך בוי אין דער לופט מיינע שלעסער, זאל זיין דאס קיין גליק פאר מיר איז ניטא, ס׳גייט ניט אין דעם מען זאל עפעס דערגרייכן, ס׳גייט נור אין דעם מ׳זאל געהען אין דעם ריכטיקן וועג, כנופיה של שש או שבע נערות צועדת למולי באולם התווך, שתיים רזות ככלונסאות במכנסי עור שחורים צמודים ובאפודות עור שחורות, כמו שכפ״צים לגופן, נעליים עם עקבי יתדות לרגליהן, צועדות כמלאכות־חבלה הששות לקרב, שתיים בשמלות ססגוניות קצרצרות, מיני־מיני, החושפות את ירכיהן, מבליטות את עכוזיהן, אחת בשיער חרדלי קלוע צמות משתלשלות כחבלים, אחת בשיער אדום פראי כלשונות להבה, נושאות בלונים כחולים וצהובים המעופפים מעל לראשיהן, הולכות וצוחקות ושרות פזמון כלשהו, לקרנבל, או לפסטיבל, איזה חג היום, לא פורים, לא יום העצמאות, אלה הן ילדות הפרחים של הסיקסטיז, אמרתי לעצמי, ועד שעברו על פני, מצאתי עצמי מתרומם על המדרגות הנעות, כעולה במעלות השמים, מסתחרר מעט כמו בגלגל הענק בגני התערוכה בילדותי, ושוב לעיני שדרה ארוכה של חלונות־ראווה מנצנצים באורות נאון, זאזא, קוקאיי, זקס, כיתן, הפנינג צעצועים, נעלי ריבוק, אינני יודע איך הוליכו אותי רגלי אל חנות מכשירי החשמל הענקית, אולם מלא גרמים גדולים וקטנים, כלים מבריקים בברק המתכת הקרה, כמו גופי מטוסים, כמו בגדי אנשי־חלל, כמו ארונות מתים בסרטי סיינס־פיקשן, מדיח־כלים במחיר 2090 ש״ח בעשרה תשלומים, ממש מציאה, האם לא הבטחתי לך מדיח־כלים, רוניה? מגיע לך מדיח־כלים, ואל תדאגי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו הוצאה של קצת יותר ממאתיים שקל בחודש, הרי יש לנו חסכונות כלשהם, לא נתרושש מזה, אין לנו משכנתא, אין לנו חובות, פרט לאותה משיכת־יתר בבנק של 627.35 ש״ח, שאני בטוח שכבר מחר יתברר שזו טעות של אחד הפקידים, וצודק יואב כשבכל ביקור שלו אצלנו, כשהוא מתיישב לאכול במטבח ורואה אותך מזיעה על־יד הכיור, הוא בא אלי בטענות, למה אתה לא קונה לה מדיח־כלים? אתם יכולים להרשות לעצמכם את ההוצאה הפנטסטית הזאת! למה לנו מדיח־כלים, אני אומר, אנחנו שניים בסך־הכול, אוכלים מעט, אין הרבה כלים לרחוץ. למה רק שניים? הוא טוען כנגדי, וכשאנחנו באים אליכם עם הילדים, וכשאריאלה והילד באים מחוץ לארץ, וכשבאים אליכם אורחים… אינני אומר לו שלעתים נדירות בלבד באים אלינו אורחים. כן, הוא צודק, אבל הוא מרגיז אותי, כי הוא מלגלג עלי, אתה מפגר, אבא! אתה חי במושגים של שנות החמישים! אתה תלך ברגל חצי שעה מפה עד קופת־חולים זמנהוף, חשוף לשמש בחום הצהריים, אבל לא תיקח מונית! מונית? לוקסוס כזה? לשלם שנים־עשר שקל בעד נסיעה במונית? לא נשמע כדבר הזה! תן לאבא לחיות כמו שהוא מבין, אומרת רוניה לאחוריה תוך כדי שטיפת הכלים, ככה הוא רגיל. לכן הוא הפראייר הכי דפוק במדינה! מפנה יואב מבטו אלי, ספק בבוז ספק ברחמים, ואני מבליג לא להתפרץ עליו, מגחך ואומר, אתה יודע מה כתוב בפרקי אבות, איזהו עשיר… בסדר, הוא קם ומוציא את מפתחות המכונית מכיסו, אז תישאר עם שמחת העניים שלך. ובהגיעו אל סף הדלת הוא מוסיף, ואגב, הגיע הזמן שתלמד גם פרקי בנים, לא רק פרקי אבות, עברו הימים ההם. הזבן הצעיר והאלגנטי, בחליפה כהה ובעניבה, התרוצץ סביבי, עקב אחרי ממכשיר למכשיר, הציע פירמה זו ופירמה אחרת, כאילו אני איזה יאפי שיצא לצוד מותרות, הפליג בשבח סגולותיו המיוחדות של כל אחד ממדיחי־הכלים, כבר הביא אותי אל שולחנו, כדי שאחתום על טופס התחייבות לתשלומים לשיעורין או להוראת קבע בבנק, אבל הייתי כל־כך לחוץ ממנו, שאמרתי שעלי להתייעץ עם אשתי, אם כי מאוד לא נעים היה לי, כי הקדיש לי הרבה מזמנו והשתדל מאוד, והיה בזה משהו מכפיות־טובה לאכזב אותו, ובכל־זאת נמלטתי החוצה, בחזרה אל אולם התווך, והמשכתי לשוטט לאורך שדרת חלונות־הראווה, וכשנעצרתי ליד החלון של סטימצקי, לראות איזה ספרים חדשים הופיעו בחודש האחרון, נשקפה אלי בבואתי בשמשת חלון־הראווה הגדול, ונבהלתי. מעין ענן היה שרוי על פני החיוורות, מעין צל של מוות, לא הכרתי את עצמי, הלחיים נדמו לי שקועות, המשקפיים עמומים, כאילו אד מכסה אותם, השיער שהאפיר כמו נידלל. תמונה מימי ילדותי, בהיותי בן שמונה, עלתה לעיני: אמי עמדה במטבח ובחשה מרק אפונה סמיך בקערה גדולה שעמדה על השולחן, עמדתי על־ידה וראיתי שהיא עושה זאת בתנועות אטיות מאוד, כאילו בהזיה, ונדמה היה לי שאני שומע זמזום דק וחדגוני, כעין זמזום של זבוב מעופף בחלל החדר, לא־נראה, פניה היו חיוורות ועיניה מצועפות, ופתאום נפלה תחתיה ארצה ושכבה עצומת עיניים. בבהלה יצאתי החוצה, רצתי אל הפרדס וצעקתי אל הפועל שעבד שם, אמא מתה! ובלבי אמרתי, במעין הרגשת גאווה, כמתעלה אל תקופה חדשה בחיי, מעכשיו יתום אני. הפועל רץ איתי בחזרה אל הצריף, ובראותו אותה, שפך מים על פניה מן הקלחת שעמדה על השולחן ושיפשפן, והיא פקחה את עיניה בתימהון גדול ולאחר רגע קמה על רגליה ולא אמרה דבר. כמה אוורירי הגבול המפריד בין חיים למוות, אמרתי לעצמי עכשיו, ונתקפתי מורא שאני עלול למות מדום לב, כמו אותו גולדווסר, בכל יום, בכל שעה, בעוד שנה אהיה בן שישים ושלוש כמוהו במותו ואקבר כמוהו בבית־עלמין ירקון. וכשראיתי בעיני רוחי את בית־העלמין הזה, אמרתי, מוטב לא למות בכלל מאשר להיקבר שם. מקום איום ונורא הוא זה, מדבר מלח, ארץ לא־זרועה, מרחב עצום, שכוח־אל, שכולו מצבות אבן תחת שמים ריקים, מטיל שיממון וייאוש, קללה רובצת עליו, מוטב היה שלא נברא משנברא, לפני שנתיים הייתי שם, בלוויה של הספרנית אלינה טורקוב, אשה יוצאת־מן־הכלל, שדיברה עברית רהוטה, אם כי רק חמש שנים לפני כן עלתה מרוסיה, ושירתה בנאמנות את הבאים למדור ההשאלות, ויעצה להם, ועזרה להם בחיפושים, אשה משכילה ויפה, זקופה, גבוהת צוואר, עם הבעה של רצינות וישרות בעיניים, שכיבדה כל אדם ואדם, גידול סרטני נתגלה בגופה, בכבד אמרו, ותוך חודשיים חיסל אותה. שעתיים וחצי עברו עד שהגעתי ללוויה שלה במקום הנורא ההוא. רק קו אוטובוסים אחד, מספר 127, מוביל אל בית־העלמין הזה, והוא יוצא רק פעם בשעה, מן התחנה המרכזית החדשה, שגם היא מקום נורא. נסעתי אל התחנה המרכזית, וכחצי שעה נדדתי בלבירינת הזה, עולה ויורד בין חמש הקומות, מסתובב בין מאות הקיוסקים והמזללות, שואל כמה וכמה אנשים שיורו לי את הדרך ליעדי, כל אחד מאלה שהואילו להתעכב לידי לשתי שניות מצביע לי על כיוון אחר, וכשמצאתי לבסוף את התחנה של אוטובוס מספר 127, התברר לי שיצא לדרכו חמש דקות לפני כן. כשהגעתי, לאחר שעה וחצי, אל בית־העלמין, באיחור של ארבעים דקות מן הזמן שצוין במודעת האבל, לא מצאתי את הלוויה. השקפתי על פני מדבר האבנים והחול האינסופי הזה, כמו בלעם שהשקיף מראש הפעור על פני הישימון, עד שגיליתי באפס־קצהו איזה כתם כהה של בני־אדם מקובצים יחד. כחמש־עשרה דקות שוטטתי בשבילים הארוכים המסתעפים לכל עבר בין המצבות, וכשהגעתי אל מקום הקבורה, כבר היו המלווים בדרכם בחזרה, ולא נותר לי אלא לעמוד לבדי ליד תלולית העפר ולהרכין ראש לזכר האשה שכה חיבבתי וכיבדתי. עניין אחר לגמרי הוא להיקבר בקריית שאול, בית־עלמין משובב את העין והלב, מעוטר בירק רב של עצים ושיחים הגדלים בו בין המצבות ולאורך השבילים, ברושים וקזוארינות ואשלים, אולי גם פרקינזוניה, זה העץ העדין והשמשי, שזלזליו כתחרת משי, הגדל בשולי הפרדס בקלמניה, שפרחי־פרפרים נושרים לרגליו, ודומה ששם, בקריית שאול, אפילו השמים אומרים כבוד אל, עננים קלים משוטטים בהם, וציפורים חוצות אותם במעוף מהיר, כחצים מקשת, וגם המצבות עצמן, חלקן מעשי־אמן, מעין מקדשים זעירים, מעין גלי־עד סלעיים, או אנדרטאות שדיוקנאות מטובעים בהם, והן מכבדות בצורתן ובאותיות החקוקות בהן את הקבורים תחתן. אילו יכולתי לצוות שיקברו אותי שם, לנוח בשלום על משכבי בחברת רבים מוותיקי העיר ונכבדיה, לצד סופרים ואמנים ואנשי־רוח, שבחיי יש לי שיח־ושיג איתם, אם לא בפועל הרי ברוח, וגם אחרי המוות דומה שלא נפסק סוד שיח זה, אפילו אם אינני מאמין בהישארות הנפש, ואולי בכל־זאת אני מאמין בה, כן, אילו יכולתי לצוות כך, אלא ששם, בקריית שאול, לא נותר עוד מקום לקבורות נוספות, ואם נותרו עוד חלקות־קבר מעטות, הרי כפי ששמעתי צריך לשלם הון עתק לחברה קדישא כדי לזכות בהן, והלוא מדובר בשתי חלקות, זה בצד זה ניקבר, רעייתי ואני, המוות לא יפריד בינינו, ומאיִן יימצא לרוניה, או לבני ולבתי, הון כזה, כשמצבנו עכשיו, לאחר שהתפוטרתי ממשרתי במדור הביבליוגרפי, אינו משופר ביותר, ואינני בטוח כל־כך שאקבל את העבודה כעורך העלון של עובדי קופת־חולים, בייחוד לאחר שרפאל וינר־רמתי לא מצא לנחוץ להתעכב לידי אפילו לכמה רגעים בכנס המחזור, וגם מציק לי עניין משיכת־היתר בבנק לאומי שאינני יודע מאין היא נובעת, כך שמשאלת הלב הזאת, להיקבר במנוחה נכונה ובכבוד בקריית שאול, לא הרחק מבית־העלמין הצבאי בו קבור אחי האהוב יחיאל, לא תתגשם כנראה. אבל עניין זה של הצוואה העכיר מאוד את רוחי, כי מרגע שנכנס העניין לראשי, הוא לא נתן לי מנוח. חשבתי שאולי הגיעה באמת השעה שנכתוב שנינו, רוניה ואני, צוואה, מנוסחת וחתומה כדת בידי עורך־דין, ולשם כך כדאי לי אולי לפנות אל משה בן־עטר, שלמד איתי בכיתה אחת בתיכון, והוא לא יגבה מאיתנו סכום מוגזם, כמה יכול לעלות הליך כזה, לכל היותר, אני משער, 500 שקל, ובן־עטר, בזכות חברותנו, בזכות עברנו המשותף, יעשה לנו הנחה ויגבה מאיתנו לא יותר מאשר 300 שקלים, אבל לא עלות דמי־הטרחה היא שהעכירה כל־כך את רוחי, שהרי 300 שקלים הוא סכום סביר בהחלט, אלא השאלה איך נצווה את רכושנו, שאמנם אינו גדול ביותר, רק מעט מזומנים וחסכונות נוריש לצאצאינו, ובכל־זאת, שווייה של דירתנו היום מגיע מן הסתם כדי מאתיים אלף דולר, אולי יותר, סכום לא מבוטל, איך נחלק את העיזבון הזה בין בנינו, הרי לא ייתכן שנחלקו שווה־בשווה בין אריאלה, שהיא אם חד־הורית, מתפרנסת בקושי, מגדלת בייסורים רבים את בנה בן החמש, ובו־בזמן שוקדת על לימודיה בפסיכותרפיה בבאזל, ובין יואב, שיש לו משכורת נאה כמנהל בתעשייה האווירית ווילה נאה בעומר ומכונית וולבו וכלב רוטוויילר בעל פרצוף אכזרי ומטיל אימה, ובכל פעם שאני נזכר בו, עולה בי רוגז עליו, נגד רצוני, בגלל הזלזול שהוא מפגין כלפי, כלפי שנינו, כבר בכניסתו לבית הוא מרגיז אותי, כי אין הוא בא לביקור, הוא “קופץ”׳ לביקור, בין פגישה חסויה עם איזה אלוף במשרד הביטחון לבין פגישה עסקית בבית אסיה או בבית אמריקה, עם עורך־הדין כספי, או זהבי, או יהלומי, ומניח את מפתחות המכונית בנקישה חזקה על השולחן, שמקפיצה את עצבי, וכשהוא מתיישב קצר־רוח, כאילו הזמן דוחק בו, להחליף דברים איתנו, הוא חוזר לטענות הישנות, בעניין מדיח־הכלים ובעניין הפנסיה שלי, מדוע אינני מערער על גובהה, שלפי חשבונו צריך היה להגיע ל־58% ולא ל־57 כפי שאני מקבל עכשיו, ובביקורו האחרון אצלנו, לפני כשלושה שבועות, לא יכולתי עוד להבליג, וכשאמר, לאחר דין ודברים ביני לבינו, יודע מה? אני אקנה לכם מדיח־כלים! צעקתי, אתה לא תקנה לנו כלום! אנחנו לא זקוקים לגמילות־חסד! ואל תלמד אותנו איך לחיות, בבקשה! הוא קם, ובדרכו לצאת, פנה אל רוניה בחיוך: למה את מגנה עליו תמיד? את אמו יואב מכבד מאוד, נזהר לא להכאיב לה. מצד שני, אם לא נחלק את הירושה שווה־בשווה יעורר הדבר קנאה ומדנים, בייחוד מצד כלתנו שרית, שממילא נשתבשו מאוד היחסים איתה בזמן האחרון, מאז ביקורה אצלנו כראש־השנה, עם הילדים אך ללא יואב, ששהה אז בחוץ לארץ, כאשר רוניה התלוננה על כך שהביאה איתה את הרוטוויילר, והרי היא יודעת שאינה סובלת כלבים, שיש לה אלרגיה מהם, ושרית קמה ברוגז מן השולחן ואמרה, אם כך אין לנו מה להיות כאן, פריץ הוא כמו הילד שלנו, כמו עמליה ודני, ואם את לא סובלת את הילדים שלי אז נאמר שלום ונלך, ולולי אני שעמדתי בפרץ וניסיתי להרגיעה, היתה באמת עחבת את הבית ונוסעת עם הילדים בחזרה לעומר ביום החג, וכדי ביזיון וקצף. אך בין־כך־וכך רוניה והיא אינן מדברות זו עם זו, ואני חושב שיהיה עלינו לצוות שני שליש לאריאלה ושליש ליואב, כי לחלוקה של מחצית ומחצית רוניה לא תסכים בשום פנים ואופן, אריאלה היא בבת־עינה, גם אם היתה מחלוקת גדולה ביניהן כשהחליטה בתנו להתגרש מבעלה שהיה שחקן בתיאטרון קיקיוני כלשהו, והיא חשדה בו שהיה בוגד בה עם איזו סטודנטית לתיאטרון מסמינר הקיבוצים. רוניה התנגדה לגירושים אלה וניסתה בכל כוח ההשפעה שהיה לה על אריאלה למנוע אותם, לגבי דידה שלמות המשפחה היא מעל לכול וצריך לדעת לסלוח, למען הילד לפחות, אבל אריאלה היא בחורה בעלת אופי, נחושה ברצונה, לא מוכנה לחיות חיי שקר, כמו שאמרה, ויש לה אומץ בלתי רגיל, ואני מכבד אותה על כך, גם עמדתי לצדה באותה מחלוקת, כי אני דוגל בחופש הבחירה ובחופש הפעולה של כל אדם בהתאם לרצונו ולהשקפותיו, ולימדתי זכות עליה גם בביקורה האחרון אצלנו, בבואה לחופשת מולדת בזמן הפגרה מלימודיה, ואת הילד השאירה במעון־קיץ בכפר על־יד באזל, כשהתעקשה לא להתאכסן אצלנו באותם שבועיים, אלא אצל חברתה מאז שירותן הצבאי, ורוניה נעלבה עד עמקי נשמתה, ועוד קודם לכן רבה איתה כשקמה אריאלה מן הארוחה והורידה את הכלים מן השולחן ופנתה אל הכיור לרחוץ אותם, ולולי אני שהשלמתי ביניהן, לא היו מדברות ביניהן במשך כל הפגרה ההיא. אבל הדבר שהדאיג אותי עכשיו יותר מכול בנוגע לצוואה, הוא איך אוכל לכלול בה הוראה מה ייעשה בכתב־היד שלי, שאני מכנה אותו, זמנית, “האלמוני”, שבעים ושלושה דפים ער כה, ואני נוצרו בסוד מפני רוניה זה שש שנים, והוא טמון בתיבה שדחוסים בה דפי החשבון והקבלות מקרן הגמלאות ומן הבנק ומחברת החשמל ומן העירייה וכו' וכו', מקום שלא יעלה על דעתה של רוניה לפשפש בו, כי יש לה אלרגיה ממנו ממש כמו מכלבים, והיא שומרת נפשה מהתקרב אליו. לא אוכל אפוא להזכיר את כתב־היד הזה בצוואה כשנבוא שנינו אל משה בן־עטר כדי לנסחה, ואני, יש בדעתי לצוות שרק עשרים וחמש שנה לאחר מותי יהיו יורשי רשאים לפתוח את הצרור ולקרוא את כתב־היד. איאלץ, כנראה, אמרתי לעצמי כשעמדתי מול חלון־הראווה של קרביץ מכשירי כתיבה, וגם בו נשקפה אלי בבואתי כשל שכיב־מרע, איאלץ לכתוב צוואה נוספת, ללא ידיעתה של רוניה, מעשה שיש בו אמנם משום גנבת־דעת ומעילה באמון, אבל אין לי ברירה אחרת. את סודי לא אוכל לגלות לה.

עמדתי מול המסעדה הקרויה לה־קואיזין והיססתי אם להיכנס לתוכה, כי נראתה לי יקרה מדי, עם השולחנות המכוסים במפות מעומלנות, שעל כל אחד מהם אגרטל קטן עם פרחי אפונה ריחנית, וגם המלצר הלבוש שחורים ועניבת פרפר לו העיד על כך. אך לאחר כמה רגעי פקפוק אמרתי לעצמי, מדוע לא מגיע לך לסעוד פעם במסעדה יוקרתית וליהנות ממאכלים צרפתיים משובחים ולבזבז קצת על עצמך, למה אתה נגרר כל השנים אחר החסכנות החולנית של רעייתך, שנשתיירה בה מימי העוני והרעב בגטו, הגורמת לה לדחות בסלידה כל הצעה שלך, אפילו ברמז, שתסעדו ערב אחד, ביום הולדתה, למשל, באיזו מסעדה מעולה? אפילו כשהיינו בחוץ לארץ, בקפריסין, באיטליה, בספרד, מיאנה להיכנס למסעדות, והיינו קונים מצרכי אוכל בשווקים, לחם, ירקות, גבינה, דג מעושן או קצת בשר קר, פירות כלשהם, בייחוד אגסים, שהעסיסיות שלהם אין כמוה באגסים הקשים שבארץ, הזכירה לה את הפירות הטעימים, זבי המיץ, מילדותה, והיינו נושאים את הכבודה הזאת בשני שקיקי נייר גדולים אל המלון שבו התאכסנו, חוצים את הלובי במהירות, כגנבים או כמבריחי סחורה אסורה, להתחמק מעינו הפקוחה של פקיד הקבלה, מחשש שהדבר הוא בניגוד לתקנות, מעין הסגת־גבול, וממהרים לעלות לחדרנו, שם היינו מפרקים את המצרכים על גבי השולחן הקטן ומכינים לעצמנו את ארוחת הקבצנים שלנו בעזרת האולר והסכו״ם שהבאנו איתנו מן הבית, וכל זה בגלל החסכנות ללא־תקנה של רוניה, ופעם, אוי לאותה בושה, בקורדובה זה היה, כשחזרנו מכיכר טבריה שבה ניצבת האנדרטה לזכר הרמב״ם, ושוב נשאנו איתנו אוכל בשני שקיקים, חובקים אותם בזרועותינו, נקרעה תחתית השקיק שלי, שנרטבה, כנראה, מחלב שטיפטף מן הקרטון, בדיוק כשעברתי על פני דלפק הקבלה, וכל התכולה התפזרה על פני הרצפה, עגבניות, גביעי יוגורט, אגסים, וכן קרטון החלב, שהיה בו נקב, ושנינו, סמוקים עד למעלה מאוזנינו, התכופפנו לאסוף את כל התפזורת הזאת אל שקיק קרוע שלא עשוי היה להחזיק אותה, ורוניה, בפאניקה עצומה, מיהרה לנגב במטפחתה את מעט החלב שנשפך והכתים את השטיח, רציתי לטמון את ראשי בעפר מרוב בושה, ורק כשהביא לנו הפקיד, שריחם עלינו, ולתמהוני גם לא פקד עלינו את עוון ההברחה, שקית ניילון מן המשרד, התאוששנו במקצת ועלינו לחדרנו ובעצב ישבנו אל סעודת העניים שלנו. אבל בכלל היה קשה עם רוניה בנסיעות לחוץ לארץ, לא רק למסעדות מיאנה להיכנס, גם לכנסיות ולקתדרלות, אמרה שמראות הצלוב והבתולה הקדושה מעוררים בה אימה ובחילה, מזכירים לה את האנדקים, ואמרה שאין אנטישמים בהמיים ורצחניים כמו הקתולים הפולנים, שאכזריותם עולה על זו של ההונים ושל חמלניצקי ופטלורה גם יחד, וזאת, לתמהוני, למרות העובדה שנזירות נתנו לה מקלט לאחר שהצליחה להימלט מן היער והצילו את חייה, אבל אני לא יכולתי לוותר על כניסה להיכלי תפילה אלה האוצרים בתוכם יצירות אמנות מן הנשגבות בעולם, בציורי השמן הגדולים המכסים את כותליהם, בפסלים הניצבים בהם, בוויטראז׳ים הססגוניים המקיפים אותם סביב סביב, ברגע שאני נכנס לאחת הכנסיות הגותיות או הרומנסקיות האלה, שעלטה מסתורית שורה בחללן העצום ורק אלומות אור קלושות מסתננות אליהן מגבוה, מבעד לציורים הצבעוניים של פעלי השליחים, אני אפוף מעין חרדת־קודש של יום הדין המפילה עלי אימה, אך בה־בשעה גם לוכדת אותי בחרמי־קסם. תיכנס בעצמך, היתה רוניה מפצירה בי כשהיינו עומדים לפני שער של קתדרלה כזאת, אל תשים לב אלי. ובשעה שאני נכנס פנימה היא משוטטת לה בין דוכני המזכרות וחפצי־־הקדושה הזולים שבכיכר, או מתיישבת על ספסל, בצל אחד העצים, ומעיינת במדריך התיירים, ממתינה לצאתי מן החושך לאור. אבל סירובה העקשני הזה, לעמוד פנים אל פנים מול הצלב, או מול פניה החסודות והמחליאות מרוב מתיקות צדקנית של מריה החובקת תינוק שמן ומפונק בזרועותיה, כפי שהיתה נוהגת לומר בזלזול מר, גרם לי פעם לבהלה גדולה. גם זה היה באותו טיול לספרד, לא בקורדובה אלא בטולדו. לאחר הסיור שערכנו בסמטאות הרובע היהודי העתיק ועברנו על פני כנסיית אל טרנזיטו, שהיתה בית־כנסת לפני גירוש ספרד, וגם את מפתנה לא רצתה רוניה לעבור, ולאחר שסיירנו בביתו של דון שמואל הלוי, שהיה גזבר המלך פדרו, הגענו אל הרחבה שלפני הקתדרלה האדירה של המלכים הקתולים, פרדיננד ואיזבלה, וגם כאן אמרה לי רוניה, כדרכה, תיכנס אתה, אני אסתובב פה לבד עד שתחזור. נכנסתי והשתהיתי שם יותר מן הרגיל, כי אין שיעור לשכיות החמדה האצורות בהיכל זה, בזהב הנוצץ של המזבח והמיקהל, בכתרים משובצי־היהלומים של המלכים וההגמונים מימים עברו, בגלימות המפוארות. בחרבות ובכידונים שמימי אלפונסו ופרדיננד, ובעיקר בציורים האפלוליים, צופני הסודות, של אל־גרקו, גויה, ואן־דיק, ואני כל־כך שקעתי בהתבוננות בכל אחד מהם, כל־כך שיקעתי עצמי בעולמם, שניטל ממני חוש הזמן, ורק כשיצאתי מן השער והצצתי בשעוני ראיתי שעברה כמעט שעה מאז כניסתי. חיפשתי בעיני את רוניה סביב סביב לכיכר ולא ראיתיה. פניתי לסמטאות המסתעפות ממנה, וגם בהן לא מצאתי אותה. כחצי שעה שוטטתי בסביבה, מרחיק אל הרחובות הצדדיים וחתר אל הכיכר, ומרגע לרגע גברה בהלתי, מי יודע מה אירע לה, אולי היא תועה בעיר, מחפשת אותי, כי חשבה שיצאתי מן הקתדרלה לפני זמן רב, ואינה מוצאת את הדרך בחזרה, השעה כבר ארבע וחצי והרכבת האחרונה למדריד, שם אנחנו מתאכסנים במלון קטן, אולימפיה, יוצאת בשש, ואפילו היה עולה בדעתה לנסוע לשם לבדה, הכרטיסים הם בידי, ואין לה בארנקה אלא פרוטות, ואיך תגיע למלון כשאינה יודעת את הדרך אליו במבוכי הכרך הגדול, דמיונות מבעיתים עברו בראשי, אולי חטפו אותה פוחחים מבני המקום כשנוכחו לדעת שהיא זרה בעיר, אובדת עצות וחסרת ישע, כי שאלה אותם בוודאי, באנגלית הרצוצה שלה, על הדרך אל כיכר הקתדרלה, והנה נפלה לידי הספרדים האלה, הידועים כבעלי־תאווה חמי־מזג, והלוא תמיד חמדו גברים את חמודות גופה, גם עכשיו, בשנות החמישים המאוחרות שלה, בדבר זה אני נוכח לעתים קרובות כשאנו הולכים יחד ברחוב, ומי יודע אם לא ברגעים אלה, כשאני מחפש אותה בעיר הזרה. היא כלואה באחד הבתים המעופשים שלהם באיזו סמטה חשוכה, טרף לתאוותם, והם מתעללים בה, מחללים את גופה, מטמאים אותה, ושוב, לאחר כשנות דור, חוזרות אליה הזוועות מימי ילדותה, היא לא תוכל לעמוד בזה, היא תשלח יד בנפשה. רדוף חרדה מיהרתי אל תחנת המשטרה לבקש עזרה, איש משלושת השוטרים לא הבין אנגלית, אך מן המלים המעטות שידעתי בספרדית הרכבתי את המשפט נוֹ סֶה דוֹנדֶה מוֹחֵר, והם הניחו שאני יודע את שפתם, ולאחר שהתלוצצו ביניהם על המשפט שפלטתי, שאינני יודע היכן אשתי, שטפו אותי בשאלות שלא הבנתי אותן ולא יכולתי להשיב עליהן, וכשנודע להם מפי שאני מישראל, יצא אחד מהם החוצה וחזר בלוויית איש כבן שישים, קירח ונמוך, בעל חוטם מגושם, שברגע שראה אותי הושיט לי את ידו ואמר, שולם עליכם, ואס מאכט א ייד פון ישראל מיט דער ספאנישע פוליציי? וכשאמרתי לו שיידיש אני מבין בקושי, ועם זאת התפלאתי מה עושה יהודי, זה “היהודי שלהם” כפי הנראה, פולני־גליצאי לפי מראהו ומבטאו, במקום הזה, עבר לדבר אנגלית, סבירה למדי, שאל במה יוכל לעזור לי, הוא בעל משרד נסיעות פה בבית הסמוך, וכשתיניתי לפניו את דאגתי, השתדל להרגיע אותי ותירגם את דברי לשוטרים. אלה ניענעו בראשם בהבנה, כמביעים השתתפות בצערי, ולאחר התייעצות קצרה ביניהם, הורו לי לבוא איתם. הודיתי ליהודי ממשרד הנסיעות, ששלף כרטיס ביקור מן הכיס העליון של אפודתו ואמר שאם ארצה להמיר דולרים למטבע מקומי אוכל לקבל אצלו את השער הגבוה ביותר, ויצאתי החוצה עם שניים מן השוטרים. נכנסתי לניידת שחנתה ליד התחנה, וזו נסעה לאט־לאט לאורך הרחוב הראשי, אחר־כך לאורך רחוב קצר שהוביל אל הקתדרלה, שכמה בתי־קפה קטנים נראו לשני צדיו. אחד השוטרים הציע שארד ואציץ אל בתי־הקפה, שמא נכנסה אל אחד מהם לאכול משהו, אך כיוון שידעתי שאין זה ממנהגה, המשכתי רק להשיט את מבטי קדימה ולצדדים. נסענו עוד כברת־דרך, ואז, ברגע הגיענו אל הכיכר, ראיתי אותה, בשמלת פסי־הזברה שלה, החופפת כה יפה את גופה התמיר, בז׳קט הקטיפה השחור, עם ארנקה הלבן התלוי לה על כתפה, עומדת בפתח איזו מסעדה זעירה, פניה אל שער הקתדרלה. כל־כך רווח לי, כל־כך אסיר תודה הייתי על הנס שאירע לי, שקראתי בשמה מרחוק, בעודי יושב בניידת, ובשמחה בישרתי לשוטר שהנה מצאתי את האבדה, וכמעט נשקתי לו כשנפרדתי ממנו. רצתי לקראתה וחיבקתי אותה, אמרתי שחיפשתי אותה בכל העיר, אחוז פאניקה הייתי. והיא, ללא שום התרגשות, לתמהוני, בחיוך על פניה, אמרה שחיכתה וחיכתה וכבר כמעט נואשה ממני, היתה בטוחה שהקתולים התלבשו עלי ומנסים להעביר אותי על דתי, כמו בימי האנוסים, וכיוון שהיתה רעבה, נכנסה למסעדה הזאת פה שהיא כעין ביסטרו, וחטפה לחמנייה עם כוס חלב, עשרים פזטות בסך־הכול. הסתכלתי בה מופתע ומלא התפעלות מן היוזמה שלה, להיכנס לבדה למסעדה בעיר זרה, דבר כל־כך לא רגיל אצלה, ראויה היא לקבל את עיטור האומץ, ולחידה היה לי מה עשתה שם שעה כה ארוכה, אולי התיישב מישהו לידה וניסה להתחיל איתה, וכל־כך החמיא לה הדבר, שדעתה הוסחה כליל מאיחורי. והרי ערב לפני כן, כשעברנו ליד אחת המסעדות המומלצות בפלאזה מאיור במדריד והצעתי שניכנס ונעשה לנו חגיגה קטנה, משכה אותי משם כאילו ניסיתי לפתות אותה להיכנס למועדון־לילה עם מופעי זימה! ועכשיו, כשעמדתי בקניון מול המסעדה המהודרת, אמרתי לעצמי למה אתה נכנע לה עד כדי כך, שגם בהיותך לבדך אינך מרשה לעצמך לעבור את ספה של מסעדה כזאת. שלושים שנה, ליתר דיוק שלושים ואחת שנה, אתה עמל יום יום לפרנסת המשפחה, משתכר די לספק את כל צורכיה, אם גם בצניעות – אינך רשאי ליהנות ממותרות כלשהם? ובאומרי כך, עשיתי את הצעד המכריע, נכנסתי ללה־קואיזין, המלצר קידם את פני, שאל אם אני יחידי או יש עוד מישהו איתי והנחה אותי אל שולחן קטן בפינה, ולאחר רגע הניח לפני שני תפריטים, בגודל של חוברות הדרכה לחברי קופת־חולים, אחד של ארוחות ואחד של יינות. כשהעפתי עין על רשימת המחירים שבתפריט הראשון, קונכיות ברוטב קארי 32 ש״ח, מרק וישיסואז 28 ש״ח, צלעות בשר בנוסח סטרוגנוף, מה שהזכיר לי את מיכאל סטרוגוף שקראתי בילדותי, עם רוטב שנטילי, 76 ש״ח, פורל אפוי ביין עם אורז פילאף, שם שהזכיר לי את אדית פיאף, 72 ש״ח, מוס חסילונים, שהיבהב בראשי כאות מבשר רע מספר יואל, 18 ש״ח, וכן קלמארי ברוטב דיאבולו, 59 ש״ח, מה שנשמע לי שטני ממש, ראיתי מיד שבפחות מ־150 ש״ח לא אצא מכאן, ועם המשקה ועם התשר, שאינני יודע כמה יבזוז מכיסי, עלולה ההוצאה להגיע גם ל־200 ש״ח, אבל את הגלגל כבר אי־אפשר היה להחזיר לאחור, ואמרתי, ראה את עצמך כאילו קרוב יום מיתתך, והרי גם מי שנגזרה עליו הוצאה להורג, בתלייה או בכיסא חשמלי, ניתנת לו הזכות, כחסד אחרון, לבקש לו ארוחה ככל שיעלה ברצונו, אם כן, שלח רסן מלפניך והזמן כל מה שתתאווה, תקפתי אצבע לקרוא למלצר, כאחד רגיל ומנוסה, והצבעתי לו על מרק הווישיסואז, ששמו הצרפתי שבה את לבי, ועל הסטרוגנוף, ועל המוס חסילונים, וכששאל איזה משקה יגיש לי, העפתי עין על התפריט השני והזמנתי בקבוק יין מאדיירה, בשל שמו, שהזכיר לי את טיולנו רב העלילות לספרד, ורק כשהתרחק נזכרתי שמאדיירה הוא אי פורטוגזי. המתנתי למנה הראשונה, וכשהסתכלתי סביבי, ראיתי שאני מוקף סועדים שכולם נראו לי כאנשי עסקים. אל השולחן הקרוב ביותר אלי ישבו שניים, בחליפות מהודרות, שתוך־כדי חיתוך האומצות המדממות שעל צלחותיהם והלעיטה מן התפודים האפויים העטופים בנייר־כסף, דיברו בלי הרף, משתוחחים מעט זה אל זה, כממתיקים סוד, וכשגונבו לאוזני מלים אחדות שנשרו מפיותיהם המלאים, אופציות, הנפקות, אקס דיווידנד, טלקומוניקציה, מדד ניקיי, לקוחות פוטנציאליים, אמרתי לעצמי שהנה נכנסתי שלא ברצוני לעולם העסקים, אלא שאני כחייזר בו, כאילו מכוכב אחר נפלתי, אין לי כל דרך אל האדונים האלה, אין לי כל סיכוי להבין את שפתם או להיכנס לראש שלהם, מנטאליות שונה לגמרי להם, ואני אינני מסוגל לרדת לחִקרה. השתוממתי שזמן כה רב עלי להמתין למנה הראשונה, שהרי מסעדה מהודרת אמורה להיות גם יעילה, משרתת את לקוחותיה לשביעות רצונם הגמורה, האם מראה פני ולבושי מעידים בי שממעמד נחות אני, שדלפון הנני, ולפיכך איני ראוי שיטרחו בי יותר מדי, שאין מה למהר, מוטב לשרת קודם את המיוחסים שבאו אחרי, ואמנם בו־ברגע נכנסו שניים, צעירים גבוהי-קומה בחליפות מחויטות, יכין ובועז של תעשיית ההיי־טק, בני הדור העולה של מהר־שלל־סטארט־אפ, וכבר ממהר המלצר להחוות קידה לפניהם בחיוכים חנפים ולהנחותם אל השולחן, וכבר הוא מניח את התפריטים לפניהם ונרכן אליהם לשמוע את משאלותיהם, חשתי את דמי מתחיל לרתוח בי, כבר עמדתי להתפרץ כלפי המנהל או הבעלים, להטיח בהם את כעסי על הזלזול שהם נוהגים בלקוח שאינו די מכובד בעיניהם כי אינו מבעלי הממון, אך ברגע שעמדתי לזנק לעבר דלפק הקבלה, ניגש לשולחני פרח־מלצרים במדי שומר־סף או רכָּב, העמיד עליו בקבוק יין, מזג כדי שמינית לגביעי, ולאחר שטעמתי מן המשקה והינהנתי לאשר אותו, מיהר להסתלק, לפני שהספקתי לשאול מתי אזכה לקבל את המנה הראשונה. שוב היה עלי להמתין, ומרוב רוגז מילאתי את גביעי והרקתי את כולו לתוכי, ועם זאת תפחה בי סלידה מרה כלפי כל האדונים שמסביב, סלידה שירשתי, כנראה, מאבי, שגם הוא סלד מכל אלה שכינה אותם טיפוסים מושחתים, סרסורים, פרזיטים, ספקולנטים, ופעם, כשבערה בו המרירות על אלה, השמיע, בפאתוס שהיה מחוץ לגדרו, ובפולנית, שאמי תירגמה לי לעברית, קטע שלם מתוך המונולוג הידוע של המלט, שזכר את כולו בעל־פה מימי לימודיו בגמנסיה בבנדז׳ין, מי יוכל לשאת את צליפות הזמן, את העוולות של העריצים, את הבוז של הגאוותנים, את מכאובי האהבה הנכזבת, את עינויי הדין, את ההעלבות של הפקידים, ואמא תיקנה את עצמה, את ההעלבות של אנשי השררה, את כל הביזיונות שסובל האיש הישר מידי האפס המנופח, כך, בערך תירגמה, ולכן התעקש אבא לשווק את פרי הפרדס הקטן שלנו, חמישה־עשר דונם בסך־הכול, לא באמצעות תנובה־אקספורט, או פרדס, או סינדיקט, כולם עלוקות, מוצצי דם, אלא ניהל במו־ידיו קורספונדנציה עם חברת ייבוא פרי ממאלמו, שוודיה, באנגלית בסיסית שלמד בנעוריו עוד בפולין, ולאחר שהיו התפוזים והאשכוליות נארזים בבית־האריזה שלנו, היה נוסע על אופניו לכפר־סבא, בדרך העפר הכבושה, שלא נסללה עדיין, שהרי האוטובוס של השרון־המאוחד היה מגיע רק פעמיים ביום, בדרכו לרמת־הכובש, מזמין משאיות במשרד של שולמן הג׳ינג׳י, מעמיס עליהן את תיבות הפרי ונוסע איתן לנמל חיפה, שם היה לו קשר עם עמיל מכס מסוים, שעלה ארצה מבנדז׳ין יחד איתו, וזה דאג להטעין אותן על אחת האוניות השוודיות שפקדו את הנמל דרך קבע, ואם כי בכך השקיע הרבה יותר עמל וזמן ובלבולי מוח מאשר אילו מסר את העניין לאחת מחברות הייצוא, לא רצה שום עסק עם הטיפוסים ההם שבז להם, ואני, לפעמים גואה בי שנאה שחורה כלפיהם, כאשר, למשל, מישהו מהם עומד בתור לאשנב הקופה בבנק והוא משתהה לידו חצי שעה, ארבעים דקה, ומעכב את כל התור כולו, מפני שהביא איתו עשרה צרורות של צ׳קים וחמש חבילות שמנות של שטרות, בשקלים ובדולרים ובמארקים, כדי להפקיד אותם בחשבונו, ונושא־ונותן עם הפקידה בענייני השקעות ואיגרות־חוב וקרנות־נאמנות, ואיזה עשרים איש, ואני בתוכם, מתעצבנים עד כדי יציאה מן הדעת, והטיפוס המבחיל הזה לא אכפת לו כלל, גם אי־אפשר לומר לו כלום, ולא לגדף אותו, כי זו זכותו, כביכול, להשתהות כך ליד האשנב כל כמה שירצה ולשגע אזרחים מן השורה, שום דבר בלתי־חוקי אין בזה שהוא עומד ומשתהה שם, נסה להעיר לו משהו, תשמע איך יענה לך, ושום דבר בלתי־חוקי, כמובן, אין בזה שהוא טובל בכסף, מרופד בכסף, שים כסף בכיסך, מלא כיסך כסף, צבור כסף ככל יכולתך, כמו שאמר יאגו, והמושחת הזה כבר לא יודע מה לעשות עם הכסף הזורם אליו מכל צד, והוא שולח את ידו לעשות עוד ועוד כסף. כבר לפני עשרים שנה, לפני שהיכתה המחלה את אבי, איש עובד בזיעת אפיו מהנץ החמה עד צאת הכוכבים, עודר ומשקה וקוטף וגוזם, וכשהגיעה הקדמה אל ענף הפרדסנות וההשקיה נעשתה בשיטת הריסוס היה מעביר צינורות על כתף גופו הרזה משורת עצים אחת לשנייה, כבר אז היה משתולל כשקרא בעיתון על תאוות הבצע של הטיפוסים האלה ששותים את דם המדינה, אלה עם המשכורות האגדיות ועם הרווחים מרקיעי השחקים, הם יורידו אותנו שאולה, הם מהרסייך ומחריבייך, היה אומר, שלושים השקלים של הבוגד ההוא, יהודה איש־קריות, תפחו למיליונים באלפיים השנים שעברו מאז, עקב הריבית שצברו והפרשי המדד, ובאותה מידה תפח גם יצר הבגידה, ואתה תראה שבעלי הממון האלה יסגירו אותנו לאויבינו, זכור מה שאני אומר לך. סוף־סוף הובאה אל שולחני המנה הראשונה, קונכיות ברוטב קארי, שהסתכלתי בה מקרוב, כמו בחרק ממין נדיר, לפני שטעמתי ממנה, לגמתי לגימה מן היין, לקבל אומץ כביכול, וכשלקחתי קורט ממנה אל פי, אמנם טעמה לחכי, היה בה מטעם הבצק האפוי הרך והמתמסמס ומטעם הביצה השלוקה ומטעם החריפות האקזוטית של הקארי, אך לאחר כמה טעימות כאילו נתקע האוכל בגרוני משנשאתי מבטי מן הצלחת וראיתי בשעון הקיר של המסעדה שהשעה כבר חמש דקות אחרי שתיים ורוניה בוודאי דואגת מאוד, שואלת את עצמה לאן נעלמתי, ואולי חוששת שאירעה לי תאונה, כי איך להסביר שאפילו לא טילפנתי כל השעות האלה להודיע שאאחר, ומרוב דאגה היא עלולה גם לטלפן למשטרה או למד״א, ומה חטאה, חשבתי, שאני מצער אותה כל־כך, די חרדה ידעה בילדותה כששכבה בבור שביער, ליד פלאשוב, ואמה יצאה מתוכו ללקט פטריות ולא חזרה, אך משלגמתי עוד לגימה עמוקה מן המאדיירה ומילאתי שוב את גביעי, הרגעתי את עצמי שבוודאי אינה דואגת כל־כך, כי מניחה היא שנכנסתי לאחת מחנויות הספרים יד־שנייה, שאני רגיל לפקוד אותן מפעם לפעם, וכשאני נכנס אליהן אני שוכח לצאת מהן, אם נקרה לידי ספר נדיר ששובה את לבי אני מסוגל להתיישב על כיסא פנוי ולשקוע בקריאתו במשך שעות, כמו בשבוע שעבר, למשל, כשצד את עיני, על המדף התחתון שממש משיק עם הרצפה, ספר צנום, שחור, דחוק בין ספרים ישנים מהוצאת מצפה, שנראה לי בעל ערך, יש לי חוש לספרים כאלה, ואני שולף אותו ומגלה קובץ של שירים וסיפורים ושמו פרט, בהוצאת שטיבל, וינה תרפ״ד, בעריכת גרשום שופמן, ואני פותח אותו והנה הוא מכיל שירים של דוד פוגל ושל שלונסקי ושל אורי־צבי גרינברג וסיפור של אלישבע, וסיפורים אחרים, אך הדבר שהפתיע אותי יותר מכול, ממש תגלית, היתה פואמה גדולה, כארבעים עמוד, של דוד שמעונוביץ בשם אשת איוב, וכשרק התחלתי לקרוא אותה, הוכיתי בתדהמה, כי כבר השורות הראשונות, בשירה שנכתבה בשנות העשרים הראשונות, הזכירו לי כל־כך את שמחת עניים של נתן אלתרמן, שנכתב בשנות הארבעים, ואיך איש מן המבקרים ומהחוקרים, כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים את תורת הספרות על בוריה, לא הבחין בהשפעה שהיתה ליצירה לא־נודעת זו, נחבאת אל דפי קובץ צנוע, על שירת אלתרמן, איך איש מהם לא ציין את הדמיון. בקצב ובתוכן, בין שורות שנחקקו בזיכרוני, כמו, לא צעק בשכלו את בניו, לא קילל בשכלו את בנותיו, אך כיסה השחין את בשרו והנה מה נמוג לבבו, מה יקלל את יום היבראו, במספר ירחים אל יבוא – ובין השורות משמחת עניים, שאת כולה אני יודע בעל־פה, כמו, כי צַעַק עלה מקיר, ואתה שתקת עד בוש, כי עינו את אחיך מעבר לקיר, ואתה כבשת ראש, ושבע בגדת, כלימת אביך, והנה ליַראני הרחבת פיך, ואנוס מפניך לפאת השדה, ופני יורדים דם, מפחידי בשדה. וכשנזכרתי בשמחת עניים, צבאו עלי השורות על הרעיה הנרצעה והנצחית, וחשבתי על כך שכאילו על רוניה נכתבו הדברים, שהיא היא שומרת הקו היחיד המבדיל בין חיינו למוות, והיא בחדרנו המוּעד לאסון שוטפה רצפתו ורוחצת תריסו כל עוד נחה בו אבן על אבן, ובארבע שעות אלה מאז צאתי מן הבית, מה מעשיה, חשבתי, לאחר שסיימה את הגיהוץ, הרי אינה שוטפת את הרצפה וגם לא רוחצת את התריסים, אם כן אולי הפעילה את מכונת הכביסה שכבר היתה מלאה בלבנים וכלי־מיטה, ועד שתסיים זו את פעולתה, האורכת שעה בערך, יצאה אל החנות לקנות כמה דברי אוכל, וחזרה, ותלתה את הכבסים לייבוש, וחתכה ירקות והעמידה אותם על האש, תפוחי־אדמה וגזר ודלעת, אולי גם ברוקולי שהיא אוהבת, וברגעים אלה שאני מצפה למנה העיקרית, צלעות בנוסח סטרוגנוף, שמתמהמהת לבוא, היא יושבת לבדה אל השולחן וללא כל תיאבון שמה אל פיה את מה שבישלה, וכשהציק לי הדבר למה אני יושב פה במסעדה המפוארת הזאת ומצפה לסטרוגנוף במחיר 76 ש״ח בשעה שהיא בעצב אוכלת את ארוחתה הדלה ומהרהרת איפה אני יכול להיות בשעה זו, נקב את אוזני קול מצרצר מן השולחן שמאחורי, וכשהפניתי ראשי לשם, ראיתי שאחד צעיר קירח, בן שלושים אולי, רחב כתפיים, סמוק־פנים, בחולצה לבנה קצרת־שרוולים, אנרגטי ואגרסיבי מאוד במראהו, מדבר בטלפון הסלולארי שלו ופולט צרורות של מלים לא מובנות, אלביט אורביט קונקו דילן ארבע חמש־עשרה שש נקודה שבעים ושמונה את שומעת אותי אז תרשמי אזימוט מאה וארבע דסטיני מאה וחמש לא תשמעי טוב ראלקו ריג׳נס לא את לא שומעת ריג׳נס תחזרי על מה שאמרתי לא מעניין אותי שאת צריכה לנסוע זה יותר חשוב ותקשיבי עד הסוף אז תרשמי שוב ניסקו פוינט, ודיבר בקול כל־כך רם וצורם, כאילו כל היושבים במסעדה מעניין אותם מה שהוא מכתיב למזכירה שלו או לאשתו, והדיבור החצוף שלו, שלא מתחשב כלל בסועדים מסביבו, כל־כך הרגיז אותי, שקמתי מן השולחן, חציתי את המסעדה לעבר הדלפק, ואמרתי למי שעמד מאחוריו, המנהל, או הבעלים, אולי אפשר לבקש מן הצעיר הזה שיורה שם בסלולארי שלו כאילו הוא קריין ספורט ברדיו, שינמיך קצת את קולו, מפני שזה מפריע מאוד, המנהל או הבעלים הסתכל בי באהדה, כאילו מבין אותי ומסכים איתי, אבל אמר באדיבות רבה שאינו רשאי לבקש זאת מסועדים שלו, הוא מכבד את זכותם לנהוג כפי שנוח להם, על־אחת־כמה־וכמה האדון הצעיר הזה שהוא לקוח קבוע שלו. ואם אני לא זכיתי להיות לקוח קבוע שלך, אדוני הנכבד, אז לא מגיע לי לאכול בשקט, מבלי שאיזה זר יפלוש למרחב האווירי שלי? הטחתי כנגדו. אתה נראה לי קצת עצבני, גיחך המסעדן מול פני. המלים האלה והגיחוך הנבזי על הפנים המדושנות שלו, הרתיחו את דמי. אני עצבני? צעקתי, אני עצבני? אני?! כל המדינה הזאת עצבנית! אין בכל העולם מדינה עצבנית כזאת! התזתי כלפיו בקול חנוק, נגרר, בחמת הזעם, ללשון ההאשמות שטוֹפְלים מרי־הנפש על המדינה, בכל צרה שבאה עליהם. לא חיכיתי שישיב לי. פניתי לאחורי וחזרתי אל שולחני. ומרוב מרירות, וכדי לא לחטוף את מכשיר החבלה מידו של השחצן שמאחורי, שהמשיך לפלוט מלים לועזיות בקצב של פרשן תחרות כדורגל, ולהטיח אותו בגולגולת הקירחת שלו, הרקתי אל קרבי מלוא גביע נוסף של מאדיירה. ראשי כבר היה סחרחר מרוב יין, והזיות עגומות ומטרידות התרוצצו בו כמו עכברים במרתף, מראה הלוויה של אמי בבית־הקברות בכפר־סבא ביום קיץ חם, ואני קורא את הקדיש מתוך סידור שניתן בידי, זיעה נוטפת ממצחי, ואני שוגה בהיגוי המלים הארמיות, כרעותי מלכותי דקודשי בעלמי, ודמעות זולגות מעיני. מראה ראשו של חברי־מנוער, יוסף יבלונקה, מועף מעליו מפגז שפגע בצריח הטנק במבואות רפיח והוא מתגלגל בעפר לעיני, זוועה שלא תימחה ממני כל עוד נשמה באפי, רוניה כורעת על ברכיה בבור ביער, בוכה ומתחננת שאמשוך אותה מתוכו, אני מושיט לה יד אך ידה קצרה מלתפוס את ידי. החלטתי לא להמתין עוד למנה העיקרית של צלעות בנוסח סטרוגנוף, להפסיק את הארוחה ולצאת, כי אינני מוכן לסבול את ההפגזה הזאת על עצבי, שבין־כה־וכה הם מתוחים ומרוטים, זקפתי אצבע לקרוא למלצר, וכשהשגיח לבסוף באיתות שלי והגיע לשולחן, ביקשתי שיגיש לי את החשבון, אני מוותר על הסטרוגנוף ועל הדזרט. הוא נתן בי מבט של השתוממות גדולה ושל עלבון, כאילו פגעתי בו אישית, ביוקרה שלו, של המסעדה, מעולם לא קרה כדבר הזה בלה־קואיזין, כנראה, שסועד יפסיק את סעודתו באמצע, וגימגם, מדוע, המנה כבר מוכנה, בעוד רגע יביא אותה, והתנצל שהיה עלי לחכות זמן כה רב. לא, אמרתי בתקיפות שהפליאה אותי עצמי, אך כנראה שהמשקה שעלה לי לראש הפיח בי אומץ, לא, אמרתי שנית, אבקש את החשבון. ההבעה שעל פניו אמרה שהוא לא מוכן לקבל זאת, הוא יביא את הדבר למשפטם של הממונים עליו. מבעד לערפל שציעף את עיני ראיתי אותו מתרחק לעבר הדלפק, עומד שם ומחליף דברים עם המנהל, או הבעלים, ששלח מבטי תוכחה כלפי.

כשפקחתי את עיני, מצאתי את עצמי שוכב אפרקדן על רצפת השיש של אולם התווך של הקניון, ארבעה או חמישה אנשים סביבי, ונערה בחליפה עם תג של הלנה רובינשטיין גוחנת אלי, מטלית רטובה בידה, ושואלת, אתה מרגיש יותר טוב? לא הבנתי מה קרה לי. זכרתי שיצאתי מפתח המסעדה מתנודד על רגלי ועיני חשכו לרגע. איך לא הרגשתי שנפלתי. כמה זמן עבר. גיששתי בידי למצוא את משקפי שהתגלגלו מעיני, כנראה, כשנחבטתי ברצפה. אחד העומדים מעלי, איש קשיש, זיפי שיבה מקיפים את פניו, מבט רך בעיניו, נתן בידי את משקפי, שעדשה אחת שלהם היתה מנופצת. איר פילט בעסער יעצט? שאל, והתפלאתי מאוד שהוא שואל ביידיש. שני בחורים עזרו לי לקום, הושיבו אותי על ספסל השיש שבאולם, והנערה שליחלחה קודם את פני, זבנית בחנות סמוכה, כנראה, הביאה לי כוס מים ושאלה שוב אם הוטב לי, הינהנתי בראשי, ושאלה אם אכלתי משהו שהכביד על לבי, לאמה קרה דבר כזה לפני כמה שבועות, אכלה דג מקולקל במסעדה ולאחר רבע שעה התעלפה. יותר מעשר דקות שכבה על הארץ מחוסרת הכרה, עכשיו היא תובעת פיצויים מבעלי המסעדה. כשסיפרה זאת, צץ בראשי, כנחש שראשו מבצבץ מן החול, הדיאבולו. עלה בדעתי שאולי כדי להתנקם בי על שקטעתי את הארוחה באמצע, לאחר שכבר הכינו בשבילי את הסטרוגנוף וגרמתי להם הפסד, יצקו רוטב דיאבולו לגביעי כשהייתי מסוחרר, והרוטב השטני הזה הרעיל את דמי. הקשיש עם זיפי השיבה והעיניים החומות הרכות התיישב לידי ושאל איפה אני גר. אולי מוטב שאלך הביתה ואשכב, אחרי התעלפות חייבים לשכב במנוחה שעה־שעתיים. כשאמר הביתה, נכנסה בהלה ללבי, איך אבוא הביתה עם משקפיים מנופצים, מה אומר לרוניה, ואיך אספר לה על הביזיון הזה, שהתעלפתי בצאתי ממסעדה יקרה ונפלתי באמצע הקניון לעיני העוברים־ושבים. ולמה בכלל נכנסתי למסעדה יקרה. השבתי לו שאני גר רחוק, אבל בין כה־וכה עלי לתקן תחילה את המשקפיים כי אני כמו עיוור בעין ימין עם העדשה המנופצת הזאת. האיש אמר שהוא מכיר אופטיקאי ברחוב לא רחוק מכאן ואם ארצה, הוא ילווה אותי לשם. הסבתי מבטי אליו ותהיתי אם הוא מכיר אותי מאיזה מקום, ואם אינו מכיר אותי, למה התיישב לידי ולמה הוא מביע נכונות לעזור לי. בפניו המקומטות, בשיער השיבה הדליל שלראשו, הוא נראה כבן שבעים וחמש, אולי יותר, אדם שידע סבל בחייו, אמרתי לעצמי. שאלתי, למה פנית אלי ביידיש כשראית אותי? חיוך עגום עלה על פניו. מפני שהמלים הראשונות שאמרת כשהתעוררת, היו, ווּ בִּין אִיך. הייתי המום. אלה בדיוק המלים שפרצו מפי רוניה כשהתעוררה בבהלה משנתה לפני שני לילות. וו בין איך. איפה אני. ואחר־כך בכתה ולא יכלה להירגע עד הבוקר. ועכשיו נזכרתי שבתוך חשכת העילפון, בהיותי מוטל שם כמת על הרצפה, שוטטו בראשי שירים שלמים ביידיש, איך וועל א לבנה דיר קויפן, א לבנה פון זילבער פאפיר, איך וועל זי ביינאכט אויפהענגען, איבר דיין קליינער טיר. וגם: טונקל דער וועג, איך בין אליין, איך און א שאטן פון קינד, די טארבע וואס כ׳האב אויפן אקסל געהאט, האט מ׳ פארטראגן דער ווינט. איך זכרתי את כל המלים הללו, ששמעתי אותן כמה פעמים מפי רוניה, כשהיתה שרה את השירים העצובים, למרות שאני בקושי יודע יידיש, אם כי דוברי יידיש מעוררים את סקרנותי, כמו חבורת היידישאים שאני נתקל בה, כשאני צועד לאורך הטיילת, יושבים יחד דרך קבע, תחת אחת הסככות המגנות עליהם מפני השמש, תמיד אותה חבורה של אנשים קשישים, שאני קורא להם פליטי נאלבקי, נראים כמי שידעו חיים עקובי סבל, אסונות, נסים, מתווכחים ביניהם בחום על נושאים שברומו של עולם, אני משער, כי אחד מהם, ראש החבורה, כנראה, גולגולת ארוכה של פילוסוף לו, קירח וממושקף, והוא מטיף את לקחו בהתלהבות, כמו רב בישיבה, אולי על שפינוזה הוא מדבר, אולי על וולטר, ואם כי אינני קולט את דבריו, אני חש את רוחם, כי כשהוא מניף את זרועו ומטלטל אותה לפניו תוך־כדי הרצאה, נראה שהוא מתעקש להוכיח משהו שלמד מניסיון חייו, או מניסיון החיים היהודיים בדרך־כלל. אמרתי לאיש היושב לידי שאני כמעט אינני יודע יידיש, לכן אני מתפלא מאוד שפלטתי את המלים וו בין איך. האיש הסתכל בי בחמלה, ואמר, לא ידעת איפה אתה, כשאדם מתעורר משינה ואינו יודע איפה הוא, צפים אצלו דברים מאיזה זיכרונות רחוקים, אולי אפילו מלפני שנולד. אתה נולדת בארץ? היססתי רגע, ואמרתי, לא, בפולין. בעצמי אינני יודע מדוע אמרתי כך. בפוילן? הזדרחו משקפיו בהיישירו אלי מבט של חיבה, איפה בפוילן? שוב היססתי, ואמרתי, בעיירה קטנה על־יד בנדז׳ין, בוודאי לא שמעת עליה. הייתי בבנדז׳ין, אמר, היתה לי אחות שם, רופאה, ינקה שנברג. אני מלודז׳, אבל הייתי מבקר אותה לעתים. אתה באת לארץ כשהיית ילד קטן, בוודאי. בן ארבע־עשרה, אמרתי. הוא הסתכל בי כמחשב משהו בראשו וקדרות נפלה על פניו. אז באת כבר אחרי המלחמה, אמר. כן, אמרתי, אחרי המלחמה. הוא השתתק, כנאנח בתוכו, ולאחר שני רגעים אמר, אני הספקתי לעבור לברית־המועצות. שלוש שנים בקזחסטן. אחר־כך נאנח, כן, בנדז׳ין בנדז׳ין, צ׳רנה־פשמשה, זגלמביה, ראנק יפה, בית־כנסת יפה על־יד הכנסייה הגדולה, לבעלה של ינקה היה שם מפעל קטן לייצור כפתורים. שני ילדים. אבל אף אחד לא נשאר. שמעת את השם צ׳לאדז'? אמרתי, זאת העיירה שבה נולדתי. חמישה קילומטר מבנדז׳ין. לא, לא שמעתי, אמר. אז יידיש אינך זוכר כבר, מה? קצת, אמרתי. רגע ממושך בחן אותי במבטו, כתוהה עלי, אחר־כך אמר, אם אתה מרגיש יותר טוב, אז אולי נקום ואביא אותך אל האופטיקאי. התמהמהתי רגע ואמרתי, אני לא זוכר אם שילמתי בעד הארוחה כשיצאתי מן המסעדה ההיא, לה־קואיזין, אולי יצאתי בלי לשלם. האיש גיחך, אל תדאג. לא היו נותנים לך לצאת בלי לשלם.

צעדנו לאורך אולם התווך של הקניון, בין שתי שורות החנויות הגדולות המציעות לכל בעלי כרטיסי האשראי את מיטב מותרות הארץ, אני עם העדשה המנופצת במשקפיים, מין שושנת־רוחות של סדקים בזכוכית הממוסגרת, ראייתי מוגבלת, אך אני מאושש על רגלי, הוא, נמוך ממני, רחב־כתפיים ממני, בחליפה אפורה מהוהה, בצעדים בטוחים וכבדים, כאילו דורס חרקים בנעליו הכבדות, וכשיצאנו, הוליך אותי ברחוב אל מעבר לתחנת האוטובוסים, אמר זה לא רחוק מפה, אך כשפנינו אל הרחוב שבו האופטיקאי, נעצר לפתע ואמר, איך לא זכרתי, הלוא אחרי שתיים עכשיו ואצלו סגור בין שתיים לארבע. ומיד תפס בזרועי ואמר, אתה יודע מה? אני גר קרוב מאוד, חמש דקות מפה, בוא תהיה אצלי עד ארבע, תנוח קצת, תשתה משהו… ניסיתי לסרב, אף כי לא ידעתי מה אעשה עם עצמי עד ארבע, הלוא הביתה לא אחזור במצבי זה, כשכולי מעורער ומשקפי מנופצים, ולאחר שחזר והפציר בי, נעניתי לו.

נכנסתי אחריו לבית דירות ישן, מאלה שנבנו בשנות החמישים והשישים וגינות קטנות לפניהן, סוגות בשיחי היביסקוס או יסמין המקיפים דשא קומל ובאמצעו שיח ורדים פרוע, וכשעלינו לקומה השנייה, נעצר על אחת המדרגות ואמר, אגב, שמי שלמה זייגר. אמרתי לו את שמי. לפני דלת דירתו הוציא מכיסו צרור של חמישה או שישה מפתחות, וכשתחב את האחד, ואחר־כך את השני, לחורי המנעולים, התחתון והעליון, אמר, כבר פעמיים פרצו פה, הפכו את כל הדירה, אבל לא מצאו כלום. הטלוויזיה כבדה מדי, וגם היא לא מציאה גדולה. שתי כורסות עמדו בחדר, ושולחן נמוך בעל טבלת זכוכית ועליה אגרטל עם נוצות טווס צבעוניות, וספת קטיפה אדומה שחוקה, ושעון־קוקייה של עץ ותרנגול בראשו היה תלוי על הקיר האחר, וחציו של קיר שני, בצד הטלוויזיה ושידת מגירות כלשהי, היה מכוסה ספרים. זייגר יצא אל המטבח להכין קפה, וכשנעמדתי לפני ארון הספרים, ראיתי מדף שלם, מעל למדפי האנציקלופדיה העברית וספרי היסטוריה וזיכרונות, שכולו ספרי שירה, בעברית, ביידיש ובפולנית. אני רואה שאתה מתעניין בשירה, אמרתי, כשנכנס והעמיד את המגש עם ספלי הקפה ופנכת עוגיות על טבלת הזכוכית. כן, קצת, אמר, אתה? סיפרתי שקרוב לעשרים שנה ניהלתי את מדור הביבליוגרפיה בספרייה הציבורית, עד שפרשתי לגמלאות לפני כחודשיים. זייגר אמר שהוא כבר שתים־עשרה שנה בפנסיה, לאחר ששלושים וחמש שנה היה פקיד במחלקת הארנונה של העירייה. לפני שש שנים התאלמן. שולמית, הצביע על תצלום במסגרת זכוכית שעמד על אחד ממדפי הספרייה. אשה יפה, אמרתי לעצמי בשאתי עיני אל התצלום, דומה לחנה רובינא בתפקיד מירה׳לה אפרת. נזכרתי באותו ערב כשראינו שנינו, רוניה ואני, את ההצגה הזאת בהבימה, ואמא באה מקלמניה לשמור על יואב בן הארבע. רוניה, לא כמוני, היתה נרגשת כל שעת ההצגה, ודמעות עמדו בעיניה למראה האשה היהודייה הגאה המכריזה כנגד כל המתנכלים לה שעצים זקופים אינם מתים. כמה צעירים היינו אז. כל-כך השתוקקנו זה אל זה, שגם באותו לילה, כשאמא ישנה מעבר לקיר, לא יכולנו להתאפק, ורוניה לחשה לא עכשיו, לא עכשיו, ובכל־זאת התמסרה בתשוקה רבה למעשה האהבה. ואמא, בבוקר, שום סימן. אשה שקטה מאוד היתה, פוסעת בצעדים חרישיים, מדברת כמעט ללא קול, עדינה כמו כנפי פרפר. כשישבו היא ואבא לארוחות היתה מגישה אל השולחן ושותקת, וגם בערב, כשסרגה משהו, לא הוציאה הגה. כשאבא היה מתרוצץ בפרדס עשתה את עבודות הבית בתנועות אטיות, סלוֹאוּ מוֹאוּשְן, כאילו כל הזמן שבעולם לרשותה, וכשהתפנתה מהן, היתה מתיישבת בצל עץ הלימון רחב הצמרת שבחצר וקוראת ספרים ששאלה מן הספרייה הציבורית בכפר־סבא. טולסטוי, דוסטוייבסקי, קנוט המסון, רומן רולן, האיכרים של ריימונט, ואהבה מאוד את הבלשים של קונן דויל, שקראה אותם בצחוק דק על שפתיה. לאחר שאחי נהרג במלחמת ששת־הימים, על גבעת התחמושת, והבית היה שרוי באבל כבד, עמקה שתיקתה עוד יותר, אבל לא נשמעה תלונה מפיה. אני לא אשאיר עקבות בעולם, אמרה לי בחיוך רפה כששכבה על ערש דווי. היא לא השאירה עקבות בעולם, מלבד בלבי ובלב אבא. דמעות עולות בעיני כשאני נזכר בחולשה הענוגה שלה, בקול הרפה שלה כשהיתה מבקשת שאוריד את קופסת הקמח מן המדף העליון, אם לא קשה לי, אנשים כמוה העולם רומס אותם במגפיו. מדום לב מתה, כאילו יעד אותה הגורל למות כך, בדממה. ואתה, שאל זייגר בהיסוס, משפחה? ילדים? אמרתי שאני נשוי, אב לבן ולבת וסב לשלושה נכדים. אשתי, אמרתי, מפתיע את עצמי, היא ילידת קיבוץ. כשאתה נכנס למעגל של שקרים, אתה מסתבך והולך מסתבך והולך ואינך יכול לצאת ממנו. עין השרון, הוספתי ואמרתי, אם כי לא הייתי בטוח שקיים קיבוץ כזה על המפה. ותוך־כדי־כך הרגשתי את עצמי בנוח להפליא במצב החדש הזה, כשאני ניצול שואה והיא בת הארץ. ממש רווח לי. אז הכרת אותה בצבא בוודאי, חקר זייגר. היססתי רגע, הביוגרפיה שלי לא היתה עדיין ברורה לי כל־כך. איש חכם, זייגר זה, אמרתי בלבי, יש לו שתיקה של איש חכם כשהוא מסתכל בי כך, בעיניו החומות־האפלות. אחר־כך אמרתי, לא, הייתי בחברת־נוער כשהגענו מקפריסין, ושלחו אותנו לקיבוץ הזה, עין השרון, שם הכרתי אותה. התאהבנו, וזהו, חייכתי. זייגר גילה עניין רב בקורותי. קח קצת מאלה, הן טובות, קירב אלי את הפנכה עם העוגיות. וכשנטלתי אחת מהן, הן היו ישנות ועבשות במקצת, אמר, באת, אם כן, בספינת מעפילים. כן, אמרתי, כתריאל יפה. כבר היינו קרובים לחיפה, אבל אז גילה אותנו מסוק בריטי, משחתת בריטית, רויאל אמפייר, גררה אותנו אל הנמל, החיילים האנגלים עלו על הסיפון שלנו והתפתח קרב ממש בינינו ובינם, מכות, בעיטות, נשיכות, זרקנו עליהם מכל הבא ביד. בכוח העלו אותנו על המשחתת והסיעו לקפריסין. זייגר לא גרע מבטו ממני. הקפה שלו התקרר, הוא לא נגע בו. היה לו ראש קשה, כמו אגוז־מלך, וקרחות קטנות שיבשו את זיפי הלחיים שלו. לאחר שתיקה ממושכת, לחש, איך בכל־זאת ניצלת? סיפור ארוך, אמרתי. ואחרי רגע: אני כותב על זה. זיכרונות. כבר יש לי יותר משבעים דף. תוציא את זה בספר? שאל. אינני יודע, אמרתי. איש לא ראה את הדפים האלה. אני מסתיר אותם אפילו מאשתי. לא בשביל העצבים שלה, זוועות כאלה. חשתי את פעימות לבי שועטות בחזי. היא כבר סיימה לאכול, ועכשיו יצאה אל המרפסת הקדמית וצופה אל הרחוב ולא מבינה מה קרה לי, מדוע אינני חוזר. שתיים וחצי ואינני חוזר. אולי אצלצל אליה מכאן, שלחתי מבט אל הטלפון שליד הדלת. זייגר קם, ניגש אל הספרייה, שלף ספר דק מן המדף העליון, הביאו אל השולחן, הזיז הצדה את ספל הקפה שלי והניחו לפני. בראש הכריכה הירוקה, הרכה, היה כתוב באותיות שחורות גדולות, ימים תלושים, ומתחת לכותר, באותיות קטנות יותר, שירים, ומתחת לזה, שלמה זייגר. בתחתית הדף נכתב, הוצאת המחבר. פתחתי את החוברת, שהחזיקה שלושים ושמונה דפים, ובעמוד הראשון שם השיר, אלמה־אטה. הפכתי את הדף ושם השיר השני היה אלטאי, והשלישי אראל, והרביעי איליש־ח׳אן. ראיתי שרוב השירים מוסבים על נופי קזחסטן, והשורות שצצו לעיני היה להן ריח טוב. הן היו צבעוניות, קצביות, כתובות ברוח עממית. לא היתה מלחמה בקזחסטן? שאלתי. הגרמנים לא הגיעו אלינו, אבל היה רעב, מחלות. עבדנו בקולחוז, קטפנו תירס שתים־עשרה שעות ביום עבור רבע קילו לחם וקצת עדשים, הידיים נסרטו עד דם. הרבה מתו. הרבה. כמו שאתה רואה אותי, כבר הייתי בעבר השני. טיפוס, ארבעים ואחת מעלות, אין להשיג תרופות, אין מה לאכול. אבל שרדתי איכשהו ואני פה. אני, אמרתי, עבדתי שבועיים בשופ של רוזנר בבנדז׳ין כשגירשו אותי מצ׳לאדז׳, תפרתי מעילים. אני מניח שאתה יודע מה זה שופ. אם אני יודע מה זה שופ! התרחבו קמטיו של זייגר בחיוך ושיוו לפניו מראה של שדה חרב, חרוץ ואדיות, הגטו של לודז׳, או כמו שקראו לה הגרמנים ליצמנשטאט, היה מלא שופים, אולי מאה אלף יהודים עבדו בהם, תפרו ארבע־עשרה שעות ביום וגוועו ברעב, עד ששלחו אותם לגאזים בחלמנו. שמעת על רמקובסקי? כן, אני יודע, אמרתי. שמעת על הירש ברנבלט? שאלתי. ובכן, ברנבלט היה מנצח התזמורת בבנדז׳ין, שהיודנראט יזם, יחד עם להקת הדרמה מוזה. כשהאס־אס ציווה לפרק את התזמורת, נעשה ברנבלט מפקד במשטרה היהודית. גרוע מהאוברשטורמפיהרר שמאלט, שהיה מפקד האס־אס, אני הרגתי אותו. זייגר פקח עלי עיניים גדולות, נדהמות. אתה?! בן כמה היית אז? שתים־עשרה? שלוש־עשרה? תשמע, אמרתי, והתמונה כולה נפרשת לעיני־רוחי כמו מפה טופוגרפית צבעונית שאני מכיר בה כל נקודה ונקודה, היודנראט פירסם כרוזים שעלינו להתייצב לרישום במגרש הספורט של… של סרמציה, נזכרתי בשם קבוצת הכדורגל שקראתי עליה בספר זיכרונות של ניצול בנדז׳ין. כל שמות המקומות והאנשים ניצנצו פתאום בראשי באותיות מבריקות, כאילו היו כתב־סתר שפוענח. איזה עשרים אלף יהודים נאספו שם משבע בבוקר, ופקידי היודנראט ישבו ליד שולחנות ורשמו כל אחד ואחד. חמישים שוטרים שמרו עלינו שלא נברח, ובראשם הירש ברנבלט המנוול עם האלה המתנופפת בידו. היה חם מאוד, לא צל, לא מים, הילדים הקטנים בוכים מצמא, זקנים מתעלפים. האס־אס והאוברשטורמפיהרר שמאלט בראשם, הגיעו רק באחת בצהריים. אז התחילה הסלקציה. ילדים וקשישים לצד אחד, בעלי תעודת עובד לצד שני. לי היתה תעודת עובד, כי הייתי מועסק בשופ של רוזנר. אבל כשנעמדתי בטור של העובדים, תופס אותי ברנבלט בזרוע, מוציא אותי מן הטור, מקלל אותי שזייפתי תעודה. כי אני עוד ילד, וזורק אותי אל הטור של אלה שעמדו להיות מגורשים, לא ידענו לאן. בערב העבירו חלק מאיתנו למטבח העממי ברחוב קטוביץ. אבא ואמא נשארו בצ׳לאדז', ולא ידעתי מה לעשות. אבל באותן השעות שהצטופפנו שם, איזה חמשת אלפים או שמונת אלפים איש, באולם של המסעדה העממית, נחנקים מחוסר אוויר, אתה יכול לתאר לעצמך מה זה לעמוד שעות בצפיפות ההיא כשאתה בקושי נושם ואפילו לבכות אתה לא מסוגל?… אני יכול, אני יכול, לחש זייגר. אתה יכול לתאר לעצמך מה זה בשביל ילד בן שתים־עשרה להישאר לבד כשהוא לא יודע מה קרה לאבא ואמא שלו ואם הם בחיים או מתו?… אני יכול, אני יכול, נד זייגר בראשו. ואז, אמרתי, באותן השעות, נשבעתי שאתנקם בברנבלט. הפסקתי, מנסה לארגן את המאורעות בראשי. זייגר לא גרע מבטו ממני, מצפה להמשך הסיפור. איזה גוון צהוב של ספק היה במבטו. ואולי רק נדמה לי. תשמע, המשכתי, בלילה עברה שמועה שישלחו אותנו למחנה אושוויץ־בירקנאו, כבר ידענו מה זה אומר. בארבע בבוקר, כשהגיעה עגלת הלחם, חיכיתי עד שיפרקו אותה, היה עוד חושך, וכשגמרו לפרק, קפצתי לתוכה, התכסיתי בברזנט, ונסעתי בה עד המאפייה מבלי שהרגישו בי. ידעתי שלא רחוק משם נמצא הבונקר של תנועת דרור. שמעת על פרומקה פלוטניצקי? לא, הוא לא שמע. גיבורה, אמרתי. כשהקיפו האס־אס את הבונקר וצעקו הראוס! הראוס! היא יצאה אליהם עם האקדח בידה, היו להם חמישה אקדחים בסך־הכול, אבל עוד לפני שהספיקה לירות, ירו הם בה. כך נפלה. השתתקתי. השפלתי מבטי אל ספר השירים ועילעלתי בו. חשבתי שהוא מצפה שאחווה דעתי עליהם, ואמרתי, כשאני מאמץ את עיני הימנית אל הדף: קשה לי לקרוא בעין אחת. זייגר אמר: אז אתה הרגת אותו, את המנוול ההוא. איך הרגת? סגרתי את הספר ואמרתי, סיפור ארוך, אולי בפעם אחרת אספר לך, אם ניפגש. אגב, אמרתי, למה התיישבת על־ידי, שם בקניון, הלכת איתי, הבאת אותי הנה, אתה לא מכיר אותי… אני אוהב לעזור לאנשים, חייך, כשאני רואה מישהו שרע לו, אני משתדל להקל עליו, זו ההנאה שלי. אני מאוד אסיר תודה לך, פרשתי את ידי. אתה לא צריך להודות, אמר, זו ההנאה שלי. ואחרי שהסתכל בי רגע ממושך, והחיוך לא סר מפניו, אמר: אספר לך משהו. בבית משמאל היה גר יהודי זקן, בן שמונים וחמש אולי, פרסי, נסים היה שמו. איש חולה, בקושי עמד על הרגליים, וגלמוד. לא היה לו אף אחד, לא אשה, לא בנים. סיפרו שהיה סוחר שטיחים בפרס, וגם פה, בבן־יהודה היתה לו פעם חנות. התיידדנו קצת. פעם בשבוע היה נוסע לאיכילוב לבדיקות או לאיזה טיפול. היה לו טקסי קבוע שהיה בא לקחת אותו ומחזיר הנה. הנהג היה מצלצל אלי מן הסלולארי שלו בכל פעם שהיה מגיע הנה, כי אני עזרתי לזקן לעלות במדרגות לקומה השלישית, או לרדת בהן. לפעמים, כשהנער הערבי מחנות המכולת היה חולה, או לא בא לעבודה, הוא היה מבקש ממני שאביא לו משהו מן החנות והייתי עושה זאת ברצון. היה לכלוך נורא אצלו בדירה. לחם יבש על השולחן בסלון, גביעי גבינה ויוגורט, קליפות מלפפון, עגבנייה רקובה, פעם בחודש אולי באה מישהי לנקות. יום אחד אמרתי לו, אולי כדאי לך לעבור לבית־אבות, אם תיפול למשכב חלילה, מי יסעד אותך. הוא עשה תנועת ביטול בידו ולא ענה. פעם, כשנסעתי איתו לאיכילוב וחיכיתי במסדרון יחד עם הנהג עד שייצא, אומר לי הנהג, למה אתה עושה את כל זה בשבילו? הוא עשיר גדול! יכול להרשות לעצמו פיליפינית שתגור איתו, או בית־אבות. עשיר? התפלאתי, הוא חי כמו קבצן! יש לו שלוש דירות שהוא משכיר אותן, אומר הנהג, אחת באלנבי, אחת במגדלי דוד ואחת בשאול המלך. הוא מיליונר! אחר־כך הצטחק: טוב, אולי תקבל משהו מן הירושה… נעלבתי. אמרתי: שמעת שיש כאלה שעושים מצווה לשם מצווה? שלא על־מנת לקבל פרס? הוא חייך. המשיך לחשוד בי. לפני חודשיים הלך נסים לעולמו. קרובים אחדים שמעולם לא ראיתי אותם, באו לטפל בקבורה שלו. אפילו מודעת אבל לא תלו ברחוב. הייתי בין השמונה שבאו ללוויה. בשבוע שעבר אני מקבל טלפון מעורך־דין אחד, מועלם, שמודיע לי כי ברוך נסים הורה בצוואה שלו להעביר לי מאה דולר ואני יכול לבוא ולקבל את הכסף במשרדו. ושאביא את תעודת הזהות שלי איתי. אמרתי לו שיעביר את הכסף לאגודה למען החייל וישלח לי קבלה. זהו. אני נותן אמון בבני־אדם וכבר לא אשתנה, הצטמצמו עיניו למעין חיוך שועלי. שתקתי. אחר־כך אמרתי, עלי ללכת כבר, מאוחר. זייגר הציץ בשעונו. רק שלוש וחצי, אמר, עוד לא פתוח שם. תשתה עוד קפה אחד? ואולי משהו חריף? יש לי קוניאק טוב, ביסקיט, שהביא לי חבר מפאריז. ועם זאת קם, ניגש לשידה, הוציא מתוכה בקבוק ושני גביעים, העמיד בהקשה חזקה על השולחן, מזג, והשקנו לחיים. לחיי השירים שלך, בירכתי. את הספר אתה מקבל ממני במתנה, אמר, תקרא אותו בבית בשתי עיניים. הדפסתי אותו במאתיים וחמישים עותקים. ארבעים חילקתי לבני משפחה ומכרים. היתר… ושנינו הצטחקנו, מבינים זה את זה. כשהיינו בקזחסטן, כתבתי שירים ביידיש, ואיש לא קרא. פה אני כותב עברית, ואיש לא קורא. שירים ביידיש אתה יודע? נזכרתי בשיר שרוניה היתה שרה לפעמים, וכטוב לבי בקוניאק, פתחתי פי בשיר, מלים ומנגינה, זאג, מלכהלע די שיינע, צי געדענקסטו נאך דאס ליד, ס׳איז בעסער צו זיין א דארן… וזייגר צירף קולו לקולי ושנינו המשכנו, העיניים מצועפות מגעגועים, ידינו מלוות את השיר בקצב המנגינה, איידר א בלום וואס בליט? כ׳האב דיר דאס ליד געזונגען איידער די באן איז אוועק, איידער די הארבסטיקע ווינטן האבן פארווייעט דעם וועג. די באן איז אוועקגעפארן… זייגר הפסיק ומחה את עיניו בממחטה גדולה. כן, די באן איז אוועקגעפארן, נמלטה אנחה כבדה מחזו, רכבות, רכבות, עמדנו בתחנה באומסק, אחרי חמישה ימים ולילות מקויבישב, ברכבת מלאה פליטים, וחיכינו לרכבת שתיקח אותנו לטאשקנט, עברו חמש רכבות, גם הן מלאות פליטים מן המערב, מאוקראינה, מבלו־רוסיה, ולא נעצרו. הגיע הלילה, שכבנו על הרציף, אולי יקרה נס ואיזה רכבת תעצור, לפנות־בוקר מקימים אותנו החיילים, קדימה, לעלות. נעצרה רכבת, אבל לא לטאשקנט, לאלמה־אטה. כך הגענו לקזחסטן במקום לבוכארה. היה רע, אבל בחלֶמנוֹ היה רע יותר. אני לא יכול להגיד, כמו שכתוב באיזה מקום, טוב מאוד זה המוות. אחר־כך נתן בי מבט של חיבה, שלף עט מן הכיס הפנימי של מקטורנו, עט נובע מגושם, שהיום לא רואים כמותו, קירב אליו את הספר, ורשם על הדף הראשון, בציפורן מוזהבת, בדיו: מניצול לניצול באחווה, ולאחר היסוס־מה, הוסיף עוד שורה: ומולדת אחת לנו. וחתם בשמו. הודיתי לו ושאלתי את עצמי למה התכוון במלים מולדת אחת לנו, האם התכוון למולדת הסבל? שהרי באמת מולדת הסבל מאחדת בני־אדם שונים זה מזה מקצה אל קצה, ופתאום חשתי לחץ נורא בלב. נזכרתי בעוול שעשיתי לרוניה, לא־יסולח, כשיום אחד דחקתי בה לספר איך יצאה מן הבור ההוא ביער אחרי שאמה לא שבה, והיא שתקה, וכשגערתי בה, למה את לא מספרת, לי את יכולה לספר, אמרה, אתה לא תבין. התפרצתי וצעקתי עליה ברוגז גדול, אני לא אבין? למה את בטוחה כל־כך שאני לא אבין? את חושבת שאני גדלתי בארקדיה? באלדורדו? פה לא ארב לנו המוות? כשהייתי ילד, היינו מוקפים פורעים ערבים שהסתננו לפרדסים שלנו מטירה, מיסקי, קלקיליה, כדורים עפו מכל צד, היינו מתעוררים בלילה ואבא היה לוקח את הרובה שהיה לו, בלתי־חוקי, כי הבריטים לא הרשו לנו להחזיק רובים להגנה, יוצא לפרדס, אורב להם, ואמא ואני ואחי ואחותי היינו רועדים מכל עלה נידף, מכל רחש בשביל, לא בטוחים שיחזור חי, בפרדס הגדול של רייסקי הם עקרו שלושת אלפים עצים בלילה אחד, ירו בפועלים, ירו על האוטובוס שנסע לרמת־הכובש, בצהריים מגיעה ידיעה שהמון ערבים חמושים מסתערים לעבר גדר הקיבוץ, אני עומד בקצה הפרדס, השמש מכה על ראשי, צורבת את עיני, אני רואה מעבר לשדה הקוצים גוש עצום של כפיות, עבאיות, בידיהם שבריות, פגיונים, רובים, משהו מאיים כמו תמונה מאחרית־הימים, אבא מטלפן אל תחנת המשטרה בתל־מונד, מבקש עזרה, הגפירים יוצאים מן הטירה, דוהרים צפונה לקדם את פני הפורעים, העזרה מתמהמהת לבוא, כי לבריטים לא אכפת שישחטו את כולנו… רוניה מקשיבה בעיניים מושפלות ושותקת. כשאני גומר להשפריץ את כל הצרורות מן המחסנית שלי, היא קמה ואומרת בשקט, אני צריכה לאסוף את העצמות שלי. צמרמורת עוברת בבשרי. לאסוף את העצמות? אני בוכה בתוכי: למה אני עושה לה את זה? למה מגיע לה? עלי ללכת, אמרתי לזייגר, תודה בעד כל מה שעשית למעני. לא, אין צורך שתלווה אותי, אמרתי, אני אמצא את הדרך אל האופטיקאי. כשהייתי כבר בחצי מורד המדרגות, השיג אותי: שכחת לקחת את הספר. ונתן בידי את ספר שיריו.

יצאתי מפתח הבית והלכתי לפי ההוראות של זייגר, תלך ישר, ברחוב הראשון ימינה, אחר־כך ברחוב השני שמאלה, רחוב אבן-בַּקוּדה, והבית הרביעי מן הפינה, על חלון־הראווה שלו כתוב באותיות גדולות עין בעין, זה שם החנות של האופטיקאי, אי־אפשר לטעות. השמש, שנטתה לשיפולי המערב, הזדרחה במִפלש שבין שתי שורות הבתים, קרניה השתברו לניצוצות־ניצוצות בעדשה הסדוקה שלי וטישטשו את ראייתי. תוך־כדי הליכה תהיתי: אבן־בקודה? האין זה בחיי אבן־פקודה, הפייטן הספרדי שחיבר את חובות הלבבות? ואולי היה מכונה גם אבן־בקודה? ועם זאת נזכרתי בפיוט הנפלא שלו, ברכי נפשי את אדוני, שכולו פנייה אל הנפש, שלא תהיה כסוס, אלא תלבש בגדי שכל ואזור בינה, ואם תיטהר ותעשה אך טוב, תזכה לחנינה מן הבורא, ונזכרתי ברושם הגדול שעשו עלי הפסוקים והחיים והמוות אחים, איש באחיו ידבקו, אחוזים בשתי קצות גשר רעוע, שהרי מתוך ביתי אני יודע כמה נכונים הדברים האלה. בינתיים הגעתי לרחוב השני משמאל לאחר הרחוב הראשון מימין, והבית הרביעי מן הפינה לא היה עין בעין, גם לא עין תחת עין, אם טעיתי בשם החנות, אלא בית מגורים רגיל. חזרתי אל הפינה, ולתמהוני לא היה זה רחוב אבן־בקודה אלא רחוב פרוז׳נסקי. האפשר שטעיתי בשמיעת ההוראות? ומיהו פרוז׳נסקי, שאלתי את עצמי, אולי פעיל של מפלגה כלשהי שעשה רבות למען העיר וראוי שייקרא רחוב על שמו, ואולי אלמנתו דאגה לכך והשתדלה אצל פרנסי העיר, שהרי אם האלמנה לא דואגת להציב יד ושם לבעלה המנוח כדי שייזכר אחרי מותו, הוא יישכח מהר. כשיבוא יומי לצאת מן העולם הזה, עברה מחשבה בראשי, לא יישאר לי זכר מחוץ לתחום משפחתי, בייחוד לאחר שהתפוטרתי מן המדור הביבליוגרפי בספרייה. נפשי, שוטטי ברחובות תבונתך וסובי בחדרי חוכמתך, נזכרתי בעוד פסוק מן הפיוט של אבן־בקודה הוא אבן־פקודה, כשצעדתי לרחוב המקביל, המסתעף מן הרחוב הראשון. אבל גם זה לא היה אבן־בקודה. חזרתי אפוא לאחור, שמא פסחתי על רחוב אחד, אך לא היה רחוב אחר שיצא משם. סובבתי כך על עוד כמה רחובות בסביבה, ולא היה איש לשאול אותו על אבן־בקודה. ואז עלה על דעתי שהטעות נובעת מכך שזייגר לא אמר לי אם לפנות ימינה או שמאלה כשאני יוצא מפתח ביתו, ואני, במקום לפנות שמאלה פניתי ימינה. חזרתי אפוא אל נקודת ההתחלה, היא פשפש החצר שלפני ביתו של זייגר, וממנה יצאתי למסעי בכיוון השני, לשמאל. ואכן, לאחר שבע דקות בלבד הגעתי לרחוב אבן־בקודה ואל החנות שעל חלון־הראווה שלה היה כתוב עין בעין, ותחת האותיות העבריות, אותן שתי מלים עבריות באותיות קיריליות.

החנות היתה מבריקה ומוצפת אור, ושורות־שורות של משקפיים ממינים שונים היו תלויים בה לאורך הקיר, כסנוניות על חוט חשמל של מתח גבוה. האופטיקאי, איש צעיר, בשנות השלושים שלו, תכול עיניים, שערו הצהבהב כקליפת־לימון חלק ודליל, ישב ליד שולחן קטן ודיבר רוסית שוטפת עם לקוחו כשהוא ממשמש במשקפיים המונחים לפניו. בנושאו עיניו אלי, בירך לשלום והחווה בידו אל כורסה בצד: תשב בבקשה, עוד כמה רגעים. האיש עשה עלי רושם נעים, מה גם שבדרך־כלל אני מחבב את יוצאי רוסיה. הקופאיות בסניף הסוּפּר שלנו כולן רוסיות, יפות־מראה, עדינות ומנומסות, וכשהן מונות את המצרכים שאני מביא אל דוכן הקופה ומקלידות את מחיריהם אל המחשב, הן נראות בעיני כבוגרות קונסרבטוריון או פוליטכניקום או בית־ספר לרפואה, וגם העברית שבפיהן רכה ומעודנת, כאילו עיגלו את זוויותיה הקוצניות. מתחשק לי להחליף משפטים איתן על השחף של צ׳כוב או על האוניברסיטאות שלי של גורקי שקראתי בהיותי בן חמש־עשרה. הלקוח קם ממקומו ואיתו קם גם האופטיקאי הצעיר ולאחר שליווה אותו אל הדלת, פנה אלי: עכשיו אני בשבילך. התיישבנו שנינו ליד השולחן, הורדתי את משקפי והנחתים לפניו. הוא הפך אותם מצד אל צד וחייך מין חיוך רוסי שהזכיר לי שורה של אנה אחמטובה, יש לו¹ מין חיוך מיוחד כמעט ללא ניע שפתיים, משהו כזה. כמה זמן יש לך המשקפיים האלה? שאל. אמרתי, כמתנצל, אולי עשרים שנה. ועלו בדעתי ההרגלים הקבצניים שלי, שנעליים לא קניתי כבר עשר שנים, למה לקנות חדשות אני אומר לרוניה, כשהישנות עוד לא התבלו, לכל היותר צריך להחליף עקבים מדי שנתיים, וחליפה לא קניתי לי מאז החילותי לעבוד בספרייה, כי ממילא אני ממעט ללבוש חליפות. אנכרוניזם! גיחך האופטיקאי כשהוא מגלגל את המשקפיים בין אצבעותיו העדינות, כנהנה למשש ממצא ארכיאולוגי מתקופת הברונזה, היום כבר לא לובשים משקפיים כאלה. היום הכול פלסטיק. איך זה נשבר אצלך? נפלתי על הרצפה, אמרתי. נפלת ונשבר? התפלא. לרגע נדמה היה לי כאילו אני נחקר בתחנת המשטרה. לא היה לי מה לומר להגנתי. הזכוכית הזאת חזק מאוד! הידק בין אצבעותיו את העדשה השלמה. אולי בן־אדם עבר שם, ועם הרגל… כן, כן, שמחתי להינקות מאשמתי, מישהו דרך עליהם, כנראה. ואמנם הצדק איתו, חשבתי, אנשים רבים עברו שם, הלוך ושוב, לאורך מסדרון הקניון, ואין ספק שמישהו מהם דרס את המשקפיים. פגע וברח. אתה רוצה זכוכית חדש? החמיץ פנים אלי. כן, עניתי, מהסס. מה… מה אפשר אחרת? אפשר להחליף הכול למשקפיים פלסטיק, אמר, זה יותר מודרני ויותר בטוח. לא נשבר, והוסיף ואמר שמשקפי פלסטיק חדשים יעלו לי 130 ש״ח, ואילו עדשת זכוכית חדשה תעלה לי 75 ש״ח, כך שההפרש אינו גדול. שקלתי את ההצעה במוחי, וכשנזכרתי בחשבון העובר־ושב שלי בבל״ל, ובכך שההבטחה של רפאל וינר־רמתי לסדר לי מִשרת עורך של עלון עובדי קופת־חולים מפוקפקת מאוד, בייחוד לאור התעלמותו ממני בכנס המחזור, החלטתי שלא יהיה זה נבון מצדי להוציא עכשיו 130 ש״ח שאין כל הכרח בהוצאתם. מה גם שכבר ביזבזתי סכום כסף גדול, אינני יודע כמה, על מה שקוראים ארוחת שחיתות במסעדה הארורה ההיא בקניון, שהביאה עלי את כל הרעה הזאת, ועם משקפי פלסטיק לעיני, יהיה עלי לסגל לי הרגלים חדשים, מה שאינו לרוחי. אני רואה אתה דואג, היישיר האופטיקאי מבטו אלי, נייה ביספאקוייצייס, אמר, אתה מבין רוסית? לא, אמרתי, רוסית אינני יודע. אתה צבר, אמר. צבר זקן, אמרתי. זקן? למה זקן? חמישים? חמישים וחמש? יותר, אמרתי. אתה נולדת פה, ואני עולה חדש, אמר, שבע שנים בישראל. כמה מספר שלך, המשקפיים? שאל. לא ידעתי מה לענות לו. מאז קניתי את המשקפיים לא נשאלתי אף פעם על המספר. טוב, לא לדאוג, אמר, נצ׳בו ביספאקוייצה. אתה תיכנס איתי עכשיו אל הקאמרה אובסקורה ושם נראה מה מספר שלך. הכול כמו במרפאה, אמרתי לעצמי, קודם דברי ההרגעה שלו, ועכשיו החדר החשוך, כמו לבדיקת רנטגן או אולטרה־סאונד. כשהרתה רוניה בפעם השלישית, בת 43, נסעתי איתה מדי שבוע לבילינסון, ולאחר שלוש סריקות אולטרה־סאונד החליטו הרופאים על הפסקת ההיריון. באנו הביתה והיא נשכבה במיטה, כבשה את ראשה בכר ולא קמה כל אותו היום וכל הלילה. בכל מאודה רצתה בעוד ילד, והכישלון הזה היה בעיניה תאונה נוספת לשורה של תאונות שלא דיברה עליהן. לא יכולתי להציל דבר מפיה כשרמזה עליהן. רק פעם אחת אמרה, כל החיים שלי הם תאונה. תאונה? הזדעזעתי, כל החיים שלך הם נס! את צריכה להודות ולברך על כל יום ויום של חייך! האופטיקאי הושיב אותי על כיסא גבוה, משקפת לעיני, ועל הקיר שלמולי הואר לוח אותיות, ארבע־ארבע, שהיה עלי לזהותן, א ג ש ח ת צ ט י וכו', והן התגמדו והלכו בהחליפו את השקופית. כל שנותי אני מסתכל באותיות וכל אחת מהן יש לה תמונה בראשי, כמו בספיח של ביאליק, וכל אחת יש לה שושלת־יוחסין החוזרת עד אדם וחוה, אבל כאן, בחדר המרפאה האופטית, הן איבדו כל צלם ומסכה. אותיות ריקות. חזרנו והתיישבנו זה מול זה אל שולחנו, הוא הוציא מן המגירה פטישון זעיר, ובנקישות זהירות, כנקישות של צורף זהב, החל מרסק את הזכוכית הסדוקה של משקפי, ושבבים ממנה נשרו אל גיליון הנייר ששיטח תחתם. מבלי לשאת מבטו אלי, אמר, תראה, אדוני, עוד מעט מתחיל מאה עשרים־ואחד, אֶפּוֹחָה חדשה, למה לא תתחיל גם אתה משהו חדש, תעשה טרנספורמציה פרסונאלית ותעבור לעדשות מגע. פרוגרס! מה דעתך? חיוך רחב עלה על פני, הן מתוך הבעת הוקרה לו, על דאגתו לקידומי לקראת המאה החדשה, והן מפני שהדבר היה מגוחך בעיני, לחלוטין לא מתקבל על דעתי. אני לא אתקע גופיפים זרים תחת שמורות עיני, שיתחככו לי באישונים, כשם שלא אצמיד את מכשיר החבלה הזה, הטלפון הסלולארי, לאוזני. אז מה אתה אומר? נשא מבטו אלי לאחר שסיים לרסק את העדשה כולה ואסף את השבבים בנייר שקיפלו והניחו הצדה, קונה? זה יעלה לך רק ארבע מאות תשעים שקל, בארבע תשלומים בלי ריבית, בשבילך נגיד ארבע מאות שמונים, ארבעים שקל בחודש, ואז אתה בן־אדם מודרני, הולך עם הזמן. ומשהמשכתי לחייך, האיץ בי להתגבר על היסוסי: דאוואי! היק רודוס, היק סאלטה! צחקתי: הרוסי המשכיל הזה, שלמד לאטינית בלנינגרד או במוסקבה, הוא גם חכם נפש הרואה ללבב. מבין שצעד כזה, כמו מעבר ממשקפיים לעדשות מגע, הוא בשבילי בבחינת קפיצה נועזת ממאה למאה. לא, מצטער, אמרתי, לא יכול להרשות לעצמי עכשיו, אולי בעוד כמה שנים, כשנהיה כבר בתוך המאה העשרים־ואחת. ובלבי חשבתי, איזה פרדוקס, שהוא, שבא מארץ נחשלת כרוסיה, משדל אותי, בן הארץ המתקדמת כל־כך מבחינה טכנולוגית, מקום שלישי או רביעי בעולם כפי שקראתי, לטעום מפירות הקדמה. טוב, בסדר, חייכו אלי עיניו התכולות בספקנות כלשהי, כאילו לא ממש האמין שאדם כמוני, צבר, ותיק בארץ, לא יכול להרשות לעצמו הוצאה של ארבעים שקל בחודש, נסדר לך יופי עדשה מזכוכית, אתה תהיה מבסוט. זה ייקח חצי שעה בערך, אם אתה רוצה אתה יכול לשבת שם, יש ניוזוויק מן השבוע שעבר, אתה בטח קורא אנגלית. הטיתי מבטי אל הפינה שבה הכורסה והשולחן הקטן, ופתאום נזכרתי בהלמות לב שאני חייב, לא חייב, מוכרח, מיד, לטלפן לרוניה, שללא ספק דעתה נטרפת מדאגה מזה כמה שעות. חשבתי לבקש את האופטיקאי להשתמש בטלפון שעל שולחנו, רק לרגעים ספורים, אך חששתי שהשיחה עם רוניה עלולה להתגלגל לטונים צורמים, ולא ינעם לי אם יצותת לה. אני אצא לסדר כמה דברים, אמרתי, ואחזור בעוד חצי שעה.

יצאתי נטול משקפיים, כמהלך עירום ברחוב העיר, והתחלתי לחפש תא טלפון ציבורי. צימצמתי את אישוני כדי לראות לרחוק, ועד קצה הרחוב לא נצפה תא כזה. עצרתי צעיר בחולצת טריקו־הפועל, אבל הוא מיהר לדרכו ורק זרק לאחוריו שאינו מן הסביבה. אדם קשיש, עם מקל הליכה בידו, התעכב לידי לכמה רגעים, מנסה להיזכר היכן ראה תא טלפון, אך נואש לבסוף, והשיט מבטו לצדדים למצוא מישהו אחר שיעזור לי. אשה כבדת־בשר שנשאה אמתחת קניות גדושה בידה, נעצרה והורתה לי להמשיך ישר עד ההצטלבות עם הרחוב הבא, שם־טוב פלקירה, לפנות ימינה, שם אראה חנות גדולה של קואופ, אי־אפשר לטעות, ובמרחק לא רב משם, בעצם בפינת הרחוב השני שאינה זוכרת את שמו, יש תא טלפון, כפול בעצם, אני כבר אראה אותו. הלכתי בעקבות הוראותיה, ואכן, בסוף שורה של קיוסקים וחנויות, ביניהן סופר־פארם וקואופ, עלתה לעיני עמדת הטלפון. קניתי כרטיס טלכרט בקיוסק הסמוך לעמדה. הרמתי את השפופרת, התחלתי לחייג, והנה אני נוכח לתמהוני הרב שלא זכור לי מספר הטלפון של ביתי. 6, 3, 0, אך לאחר שלוש הספרות הראשונות נעצרה האצבע. מה הספרות העוקבות? 4,5,7? ואולי 5,4,8? איך אפשר שאיני זוכר את מספר הטלפון שלי? אבל להגנתי אני יכול לומר שלעתים רחוקות מאוד, הן כשעבדתי בספרייה ולא כל שכן כשהפסקתי לעבוד ורוב השעות הייתי בבית, לא טילפנתי הביתה, כך שזכורים לי בעל־פה כמה וכמה מספרי טלפון, כמו של סניף בל״ל, של קופת־חולים, של קרן הגימלאות ועוד, ולא שלי. לא היתה לי ברירה אלא לצלצל 144, לאיית את שמי המלא ואת כתובתי לפקידה שענתה לקריאתי, ותוך שניות מעטות, יש לומר זאת לשבחה של בזק, שהתייעלה מאוד לאחרונה, קיבלתי את מספרי, והוא נשמע לי עכשיו מוכר מאוד. אך כשצילצלתי לביתי, אחזה בי בהלה גדולה: לא היתה תשובה. צילצלתי פעמים אחדות בזו אחר זו, מישהו שהמתין לטלפון כבר דחק בי מאחורי, ותשובה לא היתה. לא ייתכן שהמכשיר בבית מנותק בשעה זו. רוניה נוהגת לנתקו כשהיא שוכבת לנוח, בין שתיים־וחצי לארבע, ועכשיו כבר ארבע וארבעים. האם יצאה מן הבית? לחפש אותי? אין לה כל מושג איפה אני. יצאה לקניות? גם זה לא מתקבל על הדעת. רק אתמול עשתה קנייה גדולה בסופר. מחשבה של טירוף נתקעה כחרב בלבי, ששלחה יד בנפשה. בלעה גלולות רעל. חתכה את ורידי ידיה. מתוך רגשי אשמה על שגירשה אותי מן הבית. כשפוקדים אותה רגשי אשמה, היא גוזרת אלם על עצמה. שותקת ימים ולילות. לא עונה על שאלותי. יש סודות בחובה שלעולם לא אגיע לפשרם. פעם, כשהצקתי לה בטענות על כך שאנו חיים יחד שנים כה רבות, וילדים לנו, ונכדים, ויש הבנה בינינו, למה היא מסתירה דברים ממני, פרצה צעקה מפיה, איך אתה לא מבין שכל הסיפורים שאתה שומע הם הסיפורים עם הסוף הטוב?! ואחר־כך הוסיפה בשקט: את הסיפורים עם הסוף הרע אין מי שיספר. ואני לחשתי לעצמי בפחד, הסוף יהיה רע, הסוף יהיה רע. כל חיי איתה אני חרד שהסוף יהיה רע. הדבר ההגיוני ביותר שהיה עלי לעשות עכשיו הוא לעצור מונית, לנסוע הביתה ולראות מה קרה. אבל היה עלי לפדות תחילה את המשקפיים המתוקנים שלי, ובין־כה־וכה לא ייתכן שאופיע לפניה ללא משקפיים לעיני, אם אמצא אותה בבית, שכן רק טירוף הוא זה לחשוב ששלחה יד בנפשה. שכחה בוודאי לחבר מחדש את הטלפון. אולי יצאה לפגישה עם חברה, יש לה שתיים־שלוש חברות שאיתן היא נפגשת לפעמים. עמדתי על המדרכה, בצד תא הטלפון, אובד עצות, ולפתע הבריק רעיון במוחי, לצלצל אל השכנה שלנו מלמטה, גברת מֶסֶרִי, שדומה כי דבר לא נעלם ממנה מן הנעשה אצלנו, מעכבת את רוניה על המדרגות לשיחות־סרק, פותחת את דלת דירתה כששומעת אותה עולה או יורדת, מנדבת לה עצות מועילות בחנות הירקות, מדוע כדאי יותר לקנות חסה עגולה מחסה ערבית, למרות היותה יקרה יותר וכיו״ב, ורוניה מחבבת אותה. אולי היא ראתה אותה, יוצאת או נכנסת, אולי דיברה איתה. אבל לא היה לי מספר הטלפון שלה ולא היה מדריך טלפון בתא. צילצלתי שוב 144, ולאחר המתנה ממושכת מאוד הפעם הזאת, רצופה הודעות אלקטרוניות מרגיעות ומבטיחות, חחרות ונשנות, נעניתי וקיבלתי את המספר המבוקש. גברת מסרי שמחה לשמוע את קולי ושאלה למה לא רואים אותי בזמן האחרון, אבל כששאלתי אם ראתה במקרה את רוניה, כי ניסיתי להתקשר איתה ולא היתה תשובה מן הבית, ענתה בעצב שלא ראתה אותה, ובאמת התפלאה שמאז הבוקר כל־כך שקט אצלנו למעלה, כי היא יודעת שבדרך־כלל רוניה אוהבת לשמוע את קול המוזיקה כשהיא מכינה צהריים או עסוקה בעבודות הבית האחרות. אולי הלכה לאוניברסיטה, אמרה. אבל ידעתי שלא ייתכן הדבר, כי יום שני היום, ולאוניברסיטה הפתוחה היא הולכת, יחד עם חברתה מזל קהלני, בימי שלישי וחמישי אחר־הצהריים, כשומעות שלא מן המניין, בשלישי לסדרת ההרצאות על תולדות הקולנוע, ובחמישי על מבוא לתולדות הפילוסופיה המערבית. בשש וחצי היא חוזרת הביתה, להובת־לחיים, גדושת דעת, מן ההרצאות על הקולנוע, וכשהיא מכינה את ארוחת הערב היא מספרת, בחמדנות של ילדה לקקנית, דברים שנודעו לה בהרצאה, וכמו תותים עסיסיים נמסים על לשונה שמות שחקנים וסרטים, פולט גודאר, לנה טרנר, גרי קופר, מיי ווסט, אתה רוצה לשמוע מה אמרה מיי ווסט על יחסיה עם גברים? היא שואלת תוך־כדי חיתוך עגבניות ומסמיקה, פעם אמרה, כשאני טובה, אני טובה מאוד, אבל כשאני רעה, אני טובה יותר. ורודולף ולנטינו, ומאדאם קירי, והגיבן מנוטר־דאם, והאזרח קיין, ולמי צילצלו הפעמונים ועוד ועוד. וכשהיא חוזרת מן ההרצאות בפילוסופיה, גם אז היא מביאה הביתה קצת שיבולים שליקטה אחר הקוצרים בשדה החוכמה, כמו הרעיונות של אפלטון על היופי, או עניין הציווי הקטגורי של קאנט, פעם בחנה אותי, מי אמר אין דבר שאדם לא מסוגל לשכוח, מלבד את עצמו ומי הוא. המשפט המם אותי לרגע, האם הוא מכוון אלי? האם אני שוכח מי אני? ובעוד אני מהרהר בו, נידבה לי את התשובה: ארתור שופנהאור, אלף שבע מאות שמונים ושמונה, אלף שמונה מאות שישים. כששאלתי אותה מדוע בחרה בקורס על תולדות הפילוסופיה, אמרה, בבדיחות־דעת, רומזת למה שסיפרתי לה פעם על לימודי באוניברסיטה, רציתי להבין מה הפחיד אותך בפילוסופיה עד כדי כך שברחת ממנה.

מיהרתי, כל עוד רוח בי, לחזור אל האופטיקאי. המשקפיים היו מוכנים, נתונים בתוך כיס של קטיפה. מדדתי אותם בחיפזון לעיני, והכול היה כשורה. האופטיקאי היה מרוצה, ואני הודיתי לו ושילמתי בכרטיס האשראי את המחיר שגבה ממני לאחר הנחה של עשרה אחחים, כי מצא חן בעיניו יחסי הקונסרבטיבי לחפצים אישיים. יצאתי, ומיהרתי אל תחנת האוטובוס שמול הסופר־פארם, אך כשהגעתי לקרבת התחנה, הרגשתי בחסרון משהו בידי הריקות, ובבהלה גיליתי ששכחתי את ספר השירים של זייגר בחנות האופטיקה. נעצרתי, ולאחר פקפוק־מה החלטתי לחזור ולקחת את הספר, שהשארתיו כנראה בחדר החשוך. כפיות־טובה לא־תסולח תהיה זו, אמרתי לעצמי, להפקיר את סיפרו של האיש שהוציא אותי ממצוקתי ושאירח אותי בביתו, שירים שהשקיע בהם את נשמתו. חזרתי במהרה אל החנות, ואמנם הספר היה כבר על שולחנו של האופטיקאי, ובראותו אותי, נשא מבטו אלי בחיוך רחב על פניו: אדוני משורר. כבוד גדול! סליחה שלא ידעתי, אני לא קורא פואזיה עברית. אמרתי שלא אני המשורר אלא מכר שלי. נטלתי את הספר מידו ומיהרתי לצאת.

ואז אירע דבר נורא.

מרוב בהילות להגיע מהר ככל האפשר אל תחנת האוטובוס, לא שמתי לב שברמזור שממול היה האור אדום, ותוך־כדי חציית הכביש בריצה, כשאני כמעט נדרס תחת גלגלי המכונית הדוהרת, ממלט את נפשי ממנה בזינוק אל המדרכה שממול, כמדלג מגדה לגדה של פלג, אני שומע קול חבטה אדירה משמאלי, התנפצות זכוכיות, ואני רואה שהמכונית שזה עתה ניצלתי מפגיעתה, התנגשה במכונית שנסעה מולה כאשר סטתה שמאלה, וחרטומי שתיהן מחוצים, מכסי המנועים פעורים, הפנסים מנופצים, הדלתות שמוטות מציריהן, ומשתיהן נפלטים הנהגים שותתי דם, המומים, ובו־ברגע אני שומע אשה צועקת לעברי, משוגע! משוגע! מה עשית! אתה פושע! שערותי סמרו, הייתי רתוק למקומי מבלי יכולת לזוז, מכל צד נקהלו אנשים סביב המכוניות החבוטות, חשים אל הנפגעים, מתרוצצים הנה והנה, לא עברו רגעים מעטים ויללת אמבולנס התגלגלה באוויר, שני חובשים חילצו אשה מעולפת או חסרת רוח־חיים מן המכונית ההדורה, בצבע מתכתי, שזו הירוקה, שמפגיעתה ניצלתי, התנגשה בה, נשמעה צפירת מכונית משטרה מתקרבת בדהרה, שלושה שוטרים קפצו מתוכה, ובעודם בודקים את אשר קרה, קראה לעברם האשה שצעקה עלי קודם, כשהיא מצביעה עלי: זה הוא! הוא אשם בכל זה! הוא רוצח! צמרמורות זרמו בגופי. החיים הלכו, אמרתי לעצמי, זה הסוף. כן, אני הרוצח, אני חייב מיתה. אחד השוטרים ניגש אל האשה, ושמעתי אותה אומרת, אני ראיתי אותו! הוא עבר באור אדום והמכונית הירוקה ההיא חתכה שמאלה בשביל לא לדרוס אותו, ואז התנגשה בזאת שממול. משוגע! מי זה עובר באור אדום כשיש תנועה כזאת בכביש! הוא יכול היה בעצמו ליהרג, אז במקום זה הרג אחרים! השוטר ניגש אלי ואמר בשקט, אתה שמעת מה שהאשה הזאת אמרה? כל מה שאמרה נכון, אמרתי, אני אשם בתאונה הזאת. ונבהל שאלתי, יש הרוגים? לא יודעים, אמר השוטר, אתה תבוא איתי לתחנת המשטרה ותמסור עדות.

רק כשנכנסתי לניידת, שמתי לב שספר השירים של זייגר איננו איתי. נשמט מידי, כנראה, תוך־כדי הקפיצה מן הכביש אל המדרכה. אחר־כך נדרס בוודאי תחת גלגלי המכוניות שעברו במקום. ישבתי לבדי מאחור, ומחזה האימים של התאונה שאירעה זה עתה מרצד לעיני, המכונית הירוקה שדלתה תלושה מאחד מציריה, ואיש גדול, בסרבל עבודה, נפלט מתוכה, כל פניו מרוחות בדם, צעקה אילמת בפיו הפעור, והמכונית המתכתית שהתרסקה בה, מחוצה, דהומה, פנסי־עיניה מנופצים כמו העדשה של משקפי כמה שעות קודם, חרטומה מעוך, כמו חוטמו של אגרופן מובס, והגבר הנפלט מתוכה, בחליפה של אזרח מכובד שנקלע לפתע לשדה קרב והוא חף מחטא, פניו הסרוטות והמדממות שואלות מדוע מגיע לו העונש הזה, והאשה המובלת באלונקה, מכוסה בסדין, ואינני יודע אם חיה היא או מתה, המחזה הקשה הזה נדחק מנגד עיני מפני מחזה נורא ממנו, רוניה המוטלת ללא נשמה באפה על המיטה בחדרנו, בשמלת הדמקה המשובצת שלה, ובנעליה, הרי לעתים קרובות לא היתה חולצת את נעליה, כי חשבה שתמיד עליה להיות מוכנה לבריחה, כמו במלחמת המפרץ, אלוהים, איזה אסון, איזה אסון, אני לעולם לא אתאושש ממנו, מה טעם לחיי בלעדיה, אך כשהתקרבנו לתחנה החלטתי שלחינם אני שרוי בחרדה כזאת, רוניה אינה בבית, פשוט מפני שהלכה לבקר את אבי בבית־האבות הסיעודי, כפי שהיא נוהגת אחת לשבוע או לעשרה ימים, וחזרתי והבטחתי לעצמי שאכן כך הדבר, אל אבי הלכה, ובין־כה־וכה לא תחזור לפני שש או שבע, כך שלא כדאי לנסות לצלצל הביתה. ומצפוני ייסר אותי שוב, כמו פעמים אינספור במשך השנים, שאני עצמי מבקר אותו לעתים כה רחוקות. אבי האהוב, שמדי היזכרי בו אני רואה את פניו המכווצות כלימון מרוב טרדות, מתהלך בפרדס באביב, מוטרד מדאגה שרוחות השרב יעיפו את הפריחה או יקמילו אותה, מתהלך בו בקיץ, ומוטרד מחשש שהפרי יהיה מצומק מדי, או שתפגע בו מכת זבוב הים־התיכון, ובחורף, שמא לא יספיק לקטוף את כל הפרי עד סוף העונה או שיצנחו מחירי התפוזים בשוקי אנגליה וסקנדינביה, משכים בחמש, בעודנו ישנים, יוצא אל גן הירק, לראות אם הסמיקו העגבניות, אם התכדרה הכרובית, אם תולעים לא כירסמו את ליבת החסה, פותח את הממטרות, והן מתחילות לחולל במחול הרסיסים החגיגי שלהן, פונה אל הפרדס ושוהה בו שעה ארוכה, נכנס הביתה בשבע־וחצי, חוטף ארוחת־בוקר בשתיקה, חביתת שתי ביצים, סלט, גבינה לבנה, פרוסות עבות של לחם שחור, פת קיבר בלשונו, זורק לנו מעל השולחן הוראות קצרות בענייני המשק, אמא בין־כה־וכה ממעטת לדבר, שואל אותי על הנשמע בבית־הספר, אם הגענו כבר למשוואות עם שני נעלמים, קם, וממהר לצאת שוב לעבודתו, לעתים רחוקות בלבד הוא צוחק, אולי כשהיה מחקה את המבטא האנגלי של אדון גרדינגר הנוזף בעובד הרפת, או כשהיה מלגלג על המורה גבעוני המחזר כאוויל אחר בתו של ראש המועצה בכפר־סבא, ממש משתטה, ואם לא מוטרד בנוגע לפרדס, מוטרד מן המצב במדינה, שגדל בה דור ללא שורשים בקרקע, ואם האנשים לא מחוברים לקרקע, עלולים הם לעוף לכל רוח, עד קצות העולם, ואז הלכה לנו המדינה העברית, ובשבת אחר־הצהריים היה האתאיסט הזה, שבז לדת ולדתיים, מאזין דרך קבע, בהתמוגגות, לפרקי החזנות בקול ישראל, יוסלה רוזנבלט, משה קוסוביצקי, מי יודע את נפשו, וגם ממני לא היה מרוצה, שבמקום ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות לאחר השירות הצבאי, כפי שקיווה, הלכתי ללמוד פילוסופיה, שאין בה תועלת, כי ממילא היא לא פותרת שום בעיות ואין לה שום תשובות סבירות לשאלות המעסיקות את האדם, גם לא למופשטות שבהן, והרי ידע מראש שגם אני עצמי אתייאש מזה ולא אסיים אפילו לתואר ראשון, כי נתקעתי בעבודה על מושג תחיית המתים אצל הגנוסטיקאים מכת הנאנסאנים, וכשהגעתי לעניין הרפאים, שלא ידעתי איך לצאת ממנו, דימיתי את השאול לבאר הפרדס שלנו, שאני מציץ לתוכה וצלמוות נשקף לי ממעמקיה, ובה־בשעה פעימותיה פעימות חיים הן, אך אהבה חמה, שקטה, חשאית, שפעה ממנו אלי, הוא לופת אותי בכתפי לרגע, חובק, כאילו בגנבה, לא מנשק, לעולם לא מנשק, וכאשר סיימתי את הקורס לקציני מודיעין, רק טפח על שכמי מבלי לומר מלה, וגם את כאבו עוצר בתוכו, חוסם את דמעותיו בעימוץ עיניים, כאילו במגופה, כמו אז, אחד־עשר ביוני, חושך נופל עלי כשאני נזכר ביום הזה, חזרתי מן הצפון, מקוניטרה הכבושה וההרוסה, לחופשה של יומיים, ובדרך לתל־אביב החלטתי לסור לשעה קצרה אל ההורים, וביקשתי מנהג הג׳יפ לעשות עקיפה לקלמניה ולהתעכב שם איתי, ואבא עמד בפתח הצריף, פניו חרושות הקמטים צהובות כפני בר־מינן, וכשקרבתי אליו לנשקו, כל עייפות הימים האחרונים כרוכה בנעלי המרופשות, בבגדי המעופרים, ובעיני עוממים הסיוטים ממראה הפגרים המוטלים בתעלות תל־פח׳ר וזבובי־זבל מעופפים מעליהם, הגו שפתיו רק מלה אחת: חילק. עיני חשכו, כמו ברגע שלפני התעלפותי בהיותי בן חמש, וגם עכשיו נדמה היה לי שאני נופל לתוך באר אפלה, עמוקה כתהום, ואבא הוסיף: לפני חמישה ימים, בירושלים, גבעת התחמושת. ולעיני הופיע חילק צוחק, צחוק ניצחון מצטנע, כמו בהגיעו ראשון לקו הפיניש בתחרות הריצה בכפר־סבא, כשהיה בן שש־עשרה. אמא ישבה ליד השולחן במטבח ולא קמה לקראתי. בהתה בי ולא אמרה מלה. אחוזת שיתוק היתה. ובראותי אותה יושבת כך, חשבתי, איזה אי־צדק, איזה אי־צדק, אני, הבכור, צריך הייתי ליפול לפניו, לפני אחי האהוב, הבנימין של המשפחה. אבל אמא, גם בימים רגילים היתה שתקנית, מכונסת בעצמה כשבלול בקונכייתו, מזדקפת מדי פעם כשהיא תולשת גזר מן הגינה וממששת בידה את גבה הכואב, לא, יקירי, אני לא חושבת, היתה תשובה שגורה על פיה כשהייתי שואל אותה למשל אם תיסע איתנו למושבה לאספה עם בן־גוריון, או לראות את צ׳רלי צ׳פלין כדיקטטור הגדול, לא, יקירי, אני לא חושבת, היא מחייכת את חיוכה הטוב והמיטיב, חמים כמו חלב־שדיים, ובידיה הענוגות היתה מגלפת את הדלעות המיובשות והחלולות, ועושה מהן קערות, פכים לסוכר, למלח, לקמח, צלוחיות־נוי להעמידן על המדף העליון במטבח.

השוטר הושיב אותי בחדר ההמתנה בתחנת מרחב הירקון ואמר לי לחכות עד שיחזרו שני עמיתיו שבודקים את התאונה. ישבתי על הספסל ליד הקיר, וכל שוטר שנכנס, תהיתי בלב רועד אם הוא אחד מאלה שעלי להמתין להם. כעשרים דקה עברו, שוטרים נכנסו, יצאו, ואיש מהם לא העיף בי עין, נעצתי מבטי בפתח המוביל אל חדריה הפנימיים של התחנה וקיוויתי שיחזור אלי השוטר שהביאני הנה, כביכול הוא איש חסותי, מגני, שיורה לי מה לעשות, אבל כמעט שעה עברה ואיש לא התעניין בי, שאלתי את עצמי אם אני אשם בגרימת מוות, ישמרני אלוהים, או בגרימת נזק בלבד, אבל אם לגבי נזק, אמרתי בלבי ששתי המכוניות היו מבוטחות, ללא ספק, וחברות הביטוח תפצינה את בעליהן, וזכרתי שיש גם סעיף של צד שלישי בפוליסות הביטוח של כלי־רכב, ותהיתי אם אני הצד השלישי במקרה זה, מעולם לא הייתי מעורב בתאונה כלשהי, בפשיעה כלשהי, ושום עניין לא היה לי עם המשטרה או עם הרשויות השופטות, רק בילדותי הכרתי שוטרים מקרוב, אבל אלה היו גפירים ידידותיים, חובשי קולפאקים, מן המשטרה המיוחדת ליישובים העבריים, שהשתכנו באחד מחדרי הטירה בקלמניה והגנו עלינו מפני הכנופיות הערביות ששרצו בסביבה, והם גם הסיעו אותי בוקר בוקר בג׳יפ שלהם לבית־הספר בכפר־סבא, בחורים עליזים, טובי־לב, שהיו מתבדחים איתי בדרך ומציעים לי תפוח או אפרסק מפרי גנו של גרדינגר, ולפעמים הגיעו לבקר אותם שוטרים בריטיים מתחנת המשטרה בתל־מונד, רכובים על סוסים, אחד עם חוט־שפם דק, משיי, ופני ילד, ואחד גבר יפה־תואר, דומה להאמפרי בוגארט, הבלש בהנץ ממאלטה, וגם הם היו ידידותיים, כי מר גרדינגר, שעלה ארצה מאנגליה, דיבר איתם אנגלית רהוטה, היה מארח אותם בחדרו שבקומה השנייה, מכבד אותם באפרסמונים ובמנגו מפרי המשק, ובוויסקי ויין, והם ראו אותו כאחד משלהם, והבטיחו להגיש כל עזרה שתידרש בשעת חירום. הזיכרונות האלה לא מיטיבים איתי. נדמה לי כאילו אז הייתי חי והיום אני מת.

המושב בער תחתי. קמתי וניגשתי אל הדלפק ושאלתי את השוטר־התורן אם הגיעו כבר השוטרים שבדקו את התאונה בצפון העיר. איזו תאונה? שאל. היתה התנגשות בין שתי מכוניות, אמרתי, עם פצועים, ואולי גם הרוג, ואמרו לי לחכות פה כדי למסור עדות. אם אמרו לך לחכות אז תחכה, אמר השוטר. אני מחכה כבר יותר משעה, אמרתי, ואף אחד לא ניגש אלי. אדוני, אמר השוטר ברוגז, תשב שם ותחכה עד שיקראו לך, זה הכול. הדם הציף את פני. איך הוא מעז לדבר כך אל אדם שיכול היה להיות אבא שלו. רציתי להטיח לו בפניו: אתה עובד ציבור, תלמד קודם־כול לדבר בנימוס אל אזרחים! קצת רספקט כלפי מבוגרים ממך! צריך היית ללמוד משהו מן הפקידה בסניף הדואר שלי, תימנייה, שוש שמה, באיזו חביבות היא מדברת אלי כשאני בא לקנות בולים או לקבל צרור־דואר, שואלת מה שלומי כשאני ניגש לדלפק, במה אני יכולה לשרת אותך, וכד^', ופעם, כשגיליתי להפתעתי שהארנק שלי ריק לאחר שקניתי עשר מעטפות מכוילות, אמרה אין דבר, אני אשלם מכספי, אתה תחזיר לי בפעם הבאה, אני מאמינה לך. או מן האחות חסיה בקופת־חולים, באיזו זהירות היא מורחת לי את הזרוע בספירט ונועצת בה את מחט המזרק, ותוך־כדי־כך היא מרגיעה אותי לבל אחשוש מכאב, ובאיזו דאגה אמהית היא מתעניינת, בכל ביקור שלי, אם אני חש עדיין כאבים בחזה, ומפצירה בי לחזור על בדיקת א־ק־ג כי עברה כבר שנה מאז הבדיקה האחרונה. אבל אני שונא את הבדיקות האלה, אף־על־פי שאינן כרוכות בכאבים. באותו רגע חלף כאב חד בחזי, כעין מדקרת חרב, שהבהיל אותי מאוד, כי חששתי שהוא סימן לשבץ מתקרב, וכדי להרגיע את עצמי, אמרתי שאין זה אלא כאב מדומה, שאני חש בו מפני שנזכרתי בביקורי במרפאה, תמיד אני חש חלשות מסוימת כשאני נזכר בזריקה או בהקזת דם. אך הכאב פסק לכמה רגעים, ואז חזר, ביתר חוזקה, כאילו מצמית את הלב. שמתי ידי על חזי ונשמתי עמוק. פחדתי פן אתעלף ואצנח, לבושתי, אל רצפת חדר ההמתנה של תחנת המשטרה. כבר עמדתי לקום ולגשת אל הדלפק ולבקש מן השוטר החצוף כוס מים, הלוא גם מפושע אי־אפשר למנוע שתיית מים, אך ברגע שקמתי על רגלי, שסף אותי הכאב פעם שלישית והכריע אותי אל מושבי על הספסל. האם קרב סופי? שאלתי את עצמי. אילו יכולתי לטלפן אל רוניה ולהזעיק אותה הנה, ייתכן שחזרה כבר מן הביקור אצל אבי ואמצא אותה בבית, אבל השוטר חמור־הסבר הזה לא ירשה לי לצאת מן התחנה לטלפן ובוודאי לא להשתמש בטלפון שעל ידו, אני גם לא אעז לבקש, ואולי אומר לו שאני מרגיש רע ואבקש להזמין אמבולנס —

ברגע שהחלטתי לעשות מאמץ עליון ולגשת לדלפק, ראיתי לפני את השוטר שהסיע אותי לתחנה, גואלי ומושיעי. הוא ניגש אלי ואמר, בוא איתי. הלכתי אחריו אל האגף הפנימי, ובקצה מסדרון ארוך הכניסני אל חדר שהיה כמעט ריק, פרט לשולחן, שני כיסאות, וכמה מדפים בקיר שמאחורי השולחן, ועליהם אוגדנים וצרורות של גיליונות נייר ארוכים. שב פה, הורה לי על הכיסא, עוד מעט ייכנס הקצין החוקר. שאלתי אם אוכל לקבל כוס מים, והוא יצא וכעבור שני רגעים חזר עם בקבוק מים מינרליים וכוס, והעמידם על השולחן. הודיתי לו ושאלתי אם מישהו נהרג בתאונה שהייתי עד לה. לא, אמר, ויצא מן החדר. רווח לי מאוד. אם יוטל עלי עונש, אמרתי בלבי, הרי יהיה זה בעוון פציעה ונזק לרכוש בלבד. בוודאי לא חל על כך עונש מאסר. אולי רק קנס כספי שלא יעלה על יכולתי לשלמו, שכן שני הנהגים היו מבוטחים, כפי שכבר ציינתי לעצמי, וגם אם אחויב בתשלום, כפיצוי לנפגעי התאונה, שאני, עלי להודות בכך, אשם בה, הרי הצטברו בחשבון החסכונות שלנו כמה רבבות שקלים שיהיה בהם די. ועל כל פנים יהיה עלי לשכור לי עורך־דין. ומיד עלה בראשי שמו של חברי לכיתה בתיכון, משה בן־עטר, שבזכות חברותנו מנוער לא יגבה ממני סכום גדול מדי עבור שירותיו. לגמתי מן המים ורוחי שבה אלי, אבל עברו חמש דקות ועוד עשר, ואיש לא נכנס לחדר. היה זה כאילו העבירו אותי מעמדת תצפית אחת לאחרת, ובעצם, הראשונה היתה פחות מעצבנת מן השנייה, כי בחדר ההמתנה היתה תנועה בלתי־פוסקת של שוטרים נכנסים ויוצאים, ואזרחים ניגשו אל הדלפק לשאול, להתלונן, להתרעם, למחות על עוולות שונות, לדווח על פריצות וכד^,, מהם שעוררו את סקרנותי, כמו אותו יהודי נמוך־קומה, עלוב מראה, בקסקט ישן, שבא להתלונן על אשתו שהיכתה אותו במערוך והוא נאלץ לברוח מן הבית, אז מה אתה רוצה שנעשה? הבליע השוטר צחוק בין שפתיו, שנעצור אותה? שנשלח אותך למעון של בעלים מוכים? והאיש שתק ויצא חפוי־ראש מן התחנה. וכאן ישבתי לבדי ולנגד עיני רק שורות האוגדנים שסימנים סתומים רשומים על כריכותיהם, אותיות ומספרים. הצצתי בשעוני ודפיקת לב הרעידה את חזי: השעה היתה שש וארבעים, ואני מאז הבוקר לא הודעתי דבר לרוניה על מקום הימצאי. אין ספק שחזרה כבר מבית־האבות והיא חרדה לי מאוד. מכשיר טלפון עמד על השולחן, אבל לא העזתי לגעת בו, ואפילו הייתי מרים את השפופרת, מעשה שלא ייעשה בלשכתו של קצין חקירות, עבירה שנותנים עליה את הדין, לא הייתי יודע איך לחייג, כי צריך להתקשר קודם אל המרכזייה, אני מתאר לעצמי, ורק אחר־כך מקבלים את הקו המבוקש. וגם לצאת מן החדר אינני רשאי. למעשה, אני בבחינת כלוא. אמרתי לעצמי. כאילו נשפטתי כבר. מצב שלא הייתי בו מעודי. רציתי לברר לעצמי איך הרגתי את מפקד המשטרה היהודית בבנדז׳ין, ברנבלט המנוול. איך, בעצם, התגלגלו הדברים לאחר שנהרגה פרומקה פלוטניצקי ואחריה כל יתר החברים. הדבר היה כך, כנראה: האוברשטורמפיהרר שמאלט ואיתו עוד שני קלגסי אס־אס נכנסו לתוך הבונקר לאחר שריססו אותו ביריות והרגו את הנמצאים בו בזה אחר זה, כשהם צורחים, הראוס! הראוס! ולא הבחינו בי, כי שכבתי מכווץ, ללא תנועה, תחת גופות ההרוגים. אחד מהם הכריז, ניכטס! ושמעתי את צעדיהם המתרחקים. הרמתי את ראשי, זחלתי מתחת לגופות המדממות והתיישבתי בפינת החדר החשוך, שהיה מעין כוך במרתף הבית, ששימש לאחסון פחם ותפוחי־אדמה. בתוך ערמה של שבבים מצאתי חצי כיכר לחם יבש, שני גזרים ומלפפון מצומק. נגסתי מן הגזר, ואת היתר תחבתי לתוך שקית בד רקובה. משעברו כמה שעות וידעתי שירד כבר הערב, הגחתי החוצה ולקחתי את השקית איתי. דממת מוות שררה בעיר. עמדתי צמוד לכותל הבית וציפיתי לראות מה יקרה. מרחוק נשמעו רקיעות מגפי חיילים, מתקרבים והולכים, וכעבור רגעים אחדים פילחו את האוויר נפצי ירי, פקודות רועמות בגרמנית וזעקות אשה ביידיש, ראטעוועט! געוואלד! ושוב נפלה דממת מוות על העיר. החלטתי שעלי להגיע לצ׳לאדז׳ ויהי מה, שמא נותר מישהו מבני המשפחה בחיים. פסעתי לאורך הרחוב, עקב בצד אגודל, מתחכך בכתלים, נזהר להסות את קול צעדי. אם אצא בשלום מן העיר, אוכל להגיע לצ׳לאדז׳ דרך השדות, בשביל שאני מכיר אותו, תוך שעתיים. על המדרכות ובצדי הבתים היו מוטלות גוויות של ילדים, נשים וזקנים, שנורו ככלבי חוצות, או שגוועו מרעב, גוויות שלא הספיקו לאספן בעגלות בשעות היום. האם הרגתי את מפקד המשטרה היהודית ברנבלט, כפי שסיפרתי לזייגר? איך הרגתי אותו? האם מצאתי אקדח נטוש בבונקר, וכשראיתי את ברנבלט לפני צאתי את העיר, בעלות השחר, מצליף באחד הילדים להעיף אותו אל טור הנשלחים להשמדה, יריתי בו ונמלטתי אל בין השיחים? ואולי לא אותו הרגתי אלא את האוברשטורמפיהרר שמאלט? איך נחלצה רוניה מן הבור ביער לאחר שאמה נעלמה? כדי לקבל תמונה שלמה על מה שאירע לה מיום שברחה ממחנה פלאשוב אל היער יחד עם אמה, ועד צאתה מפולין בתום המלחמה, בדרכה לארץ־ישראל, היה עלי ללקט פיסות־פיסות של סיפוריה הפזורים, המקוטעים, קצרי־הרוח, המשובשים־כאילו־בכוונה, ולהניחן זו ליד זו, כמו בשבץ־נא, וגם אז נשארו חללים גדולים בין פיסה לפיסה. הצעתי לה פעם, כשהשתמטה משאלותי המציקות, אם קשה לך לספר לי, תכתבי, כל מה שאת זוכרת, כל מה שעבר עלייך, מה שחיית. אם אכתוב, אמרה, לא על מה שחייתי אכתוב, אלא על מה שלא חייתי, על מה שיכולה הייתי להיות אילו חייתי. רעד עבר בי. כל חייה איתי היו החמצה אחת גדולה? אשליה של חיים? חיים מדומים? האם היה לה חלום שאני לא ידעתי עליו, והוא גז? חלל נפער בלבי: כל חיינו יחד היו לריק? הילדים, הבית, הלילות הלוהטים, השיחות הרבות, מתוך הבנה הדדית, על מה שעלינו לעשות, או לא לעשות, הטיול למערות בית־גוברין, שם נעלמה מעיני לרגעים ארוכים כאשר הרחיקה לחדור למבוך האפל, ואני בבהלה חיפשתי אותה ומצאתיה אחר־כך עומדת במערת הקולומבריום, מול הכוכים, כאילו מצפה שיונים תפרחנה מהם; הטיול ליוטבתה, שם שמחה להיפגש עם חברתה מימי הבריחה מפולין והתייחדה איתה בחדרה שעה ארוכה, כשאני מסייר בין הרפת והלולים; למערות לאסקו בדרום צרפת, שם עמדה נדהמת מול ציורי הפרים והצבאים של האדם הקדמון ואמרה שכך היתה רוצה לחיות, לשכון במערה עמוקה כזאת ולחרוט דמויות של חיות על קירות הסלע; היציאות יחד לתיאטרון, לסרט, לקניות בשקם או בהמשביר, כשהיא בוחרת בשבילי את החולצה שתהלום אותי, בוחנת אותה עלי במבטה, כצייר המתבונן מרחוק בציורו, מורה לי להחליפה באחרת, ובשלישית, עד שנחה דעתה. פתאום נזכרתי איך יום אחד, לפני שנה או יותר, התנפלה עלי בגערות רמות, כמה מוזר, על דבר של מה־בכך, כאשר מתוך שִכחה השארתי את הנעליים והגרביים שלי בסלון: כמה פעמים אמרתי לך, כמה פעמים חזרתי וביקשתי, ואתה עושה את זה שוב ושוב, משאיר לי את הסירחון הזה שלך באמצע הדירה, וזה משגע אותי, אתה לא תופס כמה זה משגע אותי?! קראה בקול צרחני, בדמעות שכמעט חנקו אותה, ואני לא הבנתי על מה כל המהומה, על מה קריעת הגרון הזאת, שכאילו איבה קשה, אצורה בתוכה משנים, יצאה ממחבואה והתפרצה החוצה בפראות, איבה שלא יכולתי שלא לחוש בה גם לאחר שהיא נרגעה והתנצלה. אבל גם אני עצמי, האם לא קרה שיצאתי מכלי וצעקתי עליה על דבר שלא היתה אשמה בו כלל? כמו לפני כמה שבועות, כאשר חזרה הביתה בצהריים ואמרה שלא מצאה את המשרד של חברת הביטוח שצריכים היינו לקבל ממנה איזה סכום לשיפוי נזק שנגרם לצנרת שלנו, לא מצאה, כי איש לא ידע היכן זה רחוב שילנסקי, ואני התרגזתי וצעקתי: כמה פעמים אמרתי לך שלונסקי, שלונסקי, לא שילנסקי, שילנסקי היה פעם חבר כנסת ואין רחוב על שמו, ושלונסקי הוא משורר מפורסם, הגיע הזמן שתדעי מיהו שלונסקי! למה התרגזתי כל־כך? הלוא רבים מילידי הארץ ובוגרי בתי־ספר תיכוניים אינם יודעים ואינם זוכרים מי היה שלונסקי ולא קראו אף שיר שלו, למה הלבנתי את פניה והבאתי אותה לכך שתעמוד לפני שחוחת-ראש כמו תלמידה נזופה? כמה מסובכים הם חיי נישואים, חשבתי בעודי יושב לבדי בחדר, בתחנת המשטרה, וממתין לחוקר שיבוא ויגבה עדות ממני, איש ואשה חיים יחד יום ולילה, במשך שנים רבות, וחייהם מורכבים מאינספור נגיעות, מחוות, הטיות־ראש, העוויות, מבטים המשתמעים לפנים רבות, מעוררים תהייה, מעוררים חשד, מעוררים חיבה, מעוררים איבה, פטפוטים, דברי־הבל, טעויות בלתי־נסלחות, רגזים ללא־סיבה, התפרצויות־שווא, כמה חידתי כל זה, חשבתי, ממתין לחוקר, ובה־בשעה הלחץ בשלפוחית השתן שלי גבר כל־כך, זה שעות שלא הטלתי את מימי, מדוע לא ניצלתי את ההזדמנות לצאת לשירותים בביתו של זייגר, חשבתי, הרגשתי שאני מתפוצץ כמעט, עוד רגע יפרוץ השתן אל מכנסי, והרי אי־אפשר שאצא מן החדר על דעת עצמי, אם לא ימצאו אותי, יחשבו שברחתי –

בעוד אני מתאפק ככל יכולתי, נכנס לחדר שוטר גבה־קומה, דרגות של קצין על כתפותיו, מלווה בשוטרת צעירה שהביאה עמה כורכן עם ניירות כלשהם. קמתי ממקומי, הצעירה הניחה את הכורכן על השולחן, והשוטר הורה לי לשבת. אתה, התיישב הקצין למולי, היית עד להתנגשות בין הפיאט והמיצובישי. כן, הודיתי, אם כי רק עתה נודע לי שהאחת היתה פיאט והשנייה מיצובישי, ממילא איני מבחין בסוגי מכוניות, מעולם לא היתה לי מכונית. טוב, אמר הקצין, קודם־כול תמלא את הטופס הזה, הצביע על הגיליון שהניחה לפני השוטרת הצעירה, אתיופית לפי מראה פניה הכהות מאוד ומערכת הצמות הדקות שעל ראשה. הייתי לחוץ כל־כך מחמת הצורך להשתין, שמיהרתי למלא את הפרטים בנוגע לשמי, כתובתי, מספר תעודת הזהות שלי, וכיוצא

בזה. בתחתית הגיליון היה עלי להתחייב להעיד אמת ורק אמת. משחתמתי, נשאתי עיני אל הקצין, ובלחש ביקשתי רשות לצאת לשירותים, כי אני שוהה פה כבר שעות אחדות. תצא ותחזור מיד, אמר הקצין, זה בסוף המסדרון.

בוש ונכלם אני בהיזכרי במה שקרה לי בבית־השימוש. עמדתי לפני האסלה, איברי שלוף, השתן לוחץ על השלפוחית עד כאב, כאילו סיכה ננעצה בנקב העטרה, והוא מסרב לפרוץ החוצה. אני מנער את איברי, כביכול מפציר בו, מעודד אותו, מתחנן לפניו, וללא תוצאה. האם היה זה בגלל הגודש המופרז בשלפוחית? בגלל הבהילות שלי? בגלל החשש שמא מאבד הקצין את סבלנותו? ככל שחלפו הרגעים, כן נעשה הכאב דוקרני יותר וכן עמקה הכלימה. זכרתי שכבר נמצאתי פעם במצב מביש כזה. היה זה לפני שנים רבות, בבה״ד 1, ימים מעטים לאחר שהתגייסתי. בסופו של מסע מפרך בין ירוחם למצפה רמון, נעמדנו כולנו, כל טירוני הפלוגה, על הצוק המשקיף על המכתש, בשורה אחת, שולפים את איברינו, לשלח את מימינו הרחק ככל האפשר אל הבקעה שלמטה. סילונים של שתן הזדנקו מימיני ומשמאלי חרמו בקשתות רחבות אל התהום, ורק אני לבדי באיבר יבש עמדתי, כאילו מחסום בלתי־עביר עוצר את השתן מלפרוץ החוצה. העומדים משני צדי ליגלגו עלי, ואני נאלץ הייתי לשקר ואמרתי שרק כמה רגעים לפני כן פרשתי הצדה והשתנתי. מילדות חשבתי שעלי להתבייש באיברי, נדמה היה לי שהוא קטן משל הילדים האחרים, ורק בשנה השנייה לשירותי בצבא, כששכבתי בפעם הראשונה עם אשה, מבוגרת ממני בתשע שנים, פקידה שמנמונת וצחקנית ממשרד הביטחון, רכה כמו אפרסק בשל, שהזמינה אותי לחדרה ברחוב רש״י, וכשעמדתי עירום לפניה, קראה בהתפעלות, חוסמת את פיה בידה: אוהו! כמו של סוס! – רק אז נפטרתי מן החששנות ומחוסר הביטחון שלי. ופה, בבית־השימוש המצחין של תחנת המשטרה, אני מתפוצץ הן מן הלחץ בחלצי והן מן המחשבה שברגעים אלה, שם בחדר, יושב הקצין בקוצר־רוח גובר והולך, וכבר חושד שנמלטתי החוצה, ופולט גידופים נגדי, ובעוד רגע ישלח את השוטרת האתיופית לחפש אחרי, והיא תדפוק על הדלת ותקרא בשמי, אך בעוד דוחקת בי הבהילות, למהר ולרכוס את מכנסי ולחזור לחדר יהיה אשר יהיה, הבריק רעיון במוחי להתיישב על האסלה ולהשתין בישיבה, אולי כך יתרצה האיבר הסורר וייענה לי, וכך אמנם קרה, מעין נס, כי באחת נפרץ המחסום, והשתן זרם לרווחתי, ומיהרתי לקום ולחזור לחדר החקירות.

הקצין, להפתעתי, לא העיר דבר על איחורי. ברגע שהתיישבתי, ניגש ישר לעניין. אתה חצית את הכביש באור אדום, אמת? נעץ בי מבט מרשיע. כן, הודיתי, זאת האמת. למה?! השמיע בפתאום צעקה שהפריחה את נשמתי ממני, למה עשית את זה?! אתה לא תופס שבתנועה הסואנת הזאת כל מכונית היתה דורסת אותך? הנהג הזה של הפיאט היה משאיר אותך פגר מרוטש, כמו כלב, עם כל המעיים החוצה, אם לא היה חותך שמאלה ברגע האחרון אל הכיוון הנגדי! אתה חייב לו את החיים שלך! מי יחזיר לאשה הזאת שנפגעה את הצורה שלה, אם היא תישאר בחיים בכלל?! היא שוכבת עכשיו בטיפול נמרץ באיכילוב! לידיעתך! מצבה אנוש? לחשתי. במקום להשיב על שאלתי, פתח הקצין בנאום על מכת תאונות־הדרכים, הנגרמות בגלל אי־הזהירות של הנהגים ושל הולכי־הרגל כאחת, כשהוא מכוון את מבטו הלוהט לעיני, כאילו אני, שאיני נוהג במכונית, שמעולם לא היתה לי מכונית, ושבדרך־כלל אני גם זהיר מאוד בלכתי ברגל, אני האשם בריבוי התאונות הללו. ארבע מאות שלושים ושבעה קורבנות רק בשנה האחרונה! זקף את אצבעו מול פני, ומאז קום המדינה, יותר מבכל המלחמות יחד! הכריז בקול, יותר מבמלחמת העצמאות, יותר מבששת־הימים וביום־כיפור ובלבנון, ואני שואל את עצמי לפעמים, למה יש לנו בתי־קברות צבאיים ואין לנו בתי־קברות לחללי תאונות־הדרכים! למה יש לנו ימי זיכרון לשואה ולחללי צה״ל והמחתרות, ואין לנו יום זיכרון לחללי התאונות! אתה יכול להסביר לי את זה? פנה אלי כאילו גילה פתאום שאני אדם אינטליגנטי, משכיל, שענייני הציבור קרובים ללבו. פרשתי את ידי כאובד עצות, ושוב, בפעם האלף, הטרידה אותי המחשבה מדוע ביום ההוא, בבית־העלמין הצבאי, כשעמדתי עם בני משפחתי, ואיתנו גם טלי, רעייתו של חילק, במרחק־מה מן הבור הכרוי, ומסביבנו שרידי הפלוגה ההיא שכבשה את גבעת התחמושת, יצאתי מן השורה ולקחתי את המעדר מידי אחד משני הקברנים, שזיעה נטפה ממצחו בחום הצהריים ההוא, כשהשמש יוקדת מעל לראשינו, וגרפתי את העפר, להטילו לתוך הבור, והמשכתי במרץ בגריפה ובהשלכה, עד שנערמה תלולית מושלמת על גבי הקבר, כמידת אדם, והרי בני המשפחה אינם חייבים לקחת חלק בסתימת הגולל, הדבר מנוגד בוודאי למנהג היהודי, והמעשה שלי, ללא ספק, נראה מוזר בעיני העומדים מסביב, אזרחים וחיילים, אולי עשיתי כך משום שהייתי מורגל מנעורי לאחוז בטורייה, מן הימים של “העידור הגדול” בפרדס, ומיד לאחר שנשלמה מלאכת־הכפיים חזרתי לעמוד בין אמי לאבי, והשפלתי עיני לתלולית שהקברנים החליקו והידקו את גבה באתים שבידיהם, כמו שמחליקים ומהדקים את העפר סביב עץ שניטע זה עתה, ראי אדמה כי היינו, והרב הצבאי נשא את קולו באל מלא רחמים וטלי נפלה על צוואר אחותי שרה והתייפחה, ואמא עמדה דוממה, לא דמעה בעינה, ורק שלושה ימים לאחר־מכן, כשבא אלינו לקלמניה, לביקור אבלים, חברו־לפלוגה של חילק, פלוגה ג', גדוד 66, נודע לנו מפיו איך נהרג חילק בליל האימים ההוא, כשהיה עליהם להבקיע, חשופים לירי ללא מסתור, אל גבעת התחמושת, ואש מקלעים ומרגמות ותותחים ניתכת עליהם מכל צד, זה היה טירוף ממש לרוץ ככה מול האש, צאן לטבח, אמר, ויחיאל זחל מתחת לחוטי התיל של אחת הגדרות שנפרצו בבונגלור, ואז היה משהו שכשאני נזכר בו אני רוצה לבכות, אמר בחיוך מר על שפתיו, ריקושט של פגז שהתפוצץ לידו פגע בכף הרגל שלו וקרע ממנה שתיים או שלוש אצבעות ודם שתת ממנה, אבל הוא קם מן האדמה וכשהתחיל לרוץ קדימה, ואני אחריו, צעק אלי, תאסוף לי את האצבעות ותחזיר לי אותן אחר־כך, כן, אני לא אשכח את הרגע הזה, איך מסוגל היה להתלוצץ כשהמוות משתולל סביבו, והוא המשיך לרוץ לעבר העמדות הקדמיות, וצריך לזכור שהאש לא פסקה גם לרגע, ואני לא יודע איך לא נפגענו במאה המטר האלה שעד הגבעה, עם השריקות וההתפוצצויות הבלתי־פוסקות, כשכל השטח מרוסס בכדורים, אבל הוא הצליח לחדור אל אחת מתעלות־הקשר בלבירינת הבונקרים ההוא, שהיו צרות מאוד ומפותלות מאוד ואיש לא ידע מה צפוי לו ברגע הבא, וכשרץ שם עם המקלע בידיו, יורה ויורה כעיוור, ורק הבהובי האש מאירים את החשכה משנייה לשנייה, בא לפתע ממולו, גם הוא מַקלע בידיו… אתה אדם מבוגר, כבר בן שבעים בוודאי, אמר הקצין בקול רך, בנעימה אינטימית, אפשר לומר, כאילו רק לשלומי הוא דואג, למה אתה לא חושב על הדברים האלה? למה אתה לא נזהר כשאתה חוצה את הרחוב? יש לך אשה, ילדים, נכדים, אני מתאר לעצמי, לא אכפת לך להשאיר אחריך אלמנה ויתומים? החיים שלך לא יקרים לך? ובחיוך על שפתיו, הוסיף, כפסיכולוג לעת־מצוא הבקי במסתרי תת־ההכרה שלי כביכול: להתאבד יש דרכים קלות יותר, נקיות יותר, מאשר להידרס כמו חתול על הכביש. איזה לץ היה חילק, עלו דמעות בעיני. כשבא הביתה עם היד המגובסת, אחרי ששבר אותה בתחרות הקפיצה לגובה, ואבא שאל אותו מה קרה, חייך ואמר, אתה לא רואה? זה יד לבנים! והיה זה חמש שנים לפני שנחקק שמו על הלוח בבית יד לבנים בכפר־סבא. ועכשיו, כשנזכרתי בזה, אמרתי לעצמי מה שווים החיים, שנדמה לנו שהם סבך עשיר של רגשות ומחשבות, והברקות משעשעות, גן פורח, ובו עצים עושי פרי מכל מין ומין, אם מכה אחת, של כדור רובה, או של גלגלי מכונית, או של גלולת־רעל, עשויה לשים אותם לאל, כאילו לא היו, ואין מותר האדם מן הכלב המת. לא היה לי מה להשיב לקצין על דבריו רוחשי־האהדה אלי, והוא, משראה כך, פנה אל השוטרת, הורה לה שתרשום מפי מה שיש לי לומר על נסיבות התאונה, קם, אמר שהוא מקווה שלעולם לא יקרה לי עוד מקרה כזה, שסיכן את חיי ואת חיי אחרים, ופנה לצאת. לפני שהגיע אל הדלת, שאלתי אם אוכל לקבל את שמו ואת כתובתו של האיש שאני חייב לו את חיי, כי הייתי רוצה להודות לו. הקצין השתהה רגע, אחר־כך אמר לשוטרת שתבדוק בתיק התאונה ותמסור לי מה שביקשתי.

יהיה משפט? שאלתי את השוטרת האתיופית לאחר שסיימתי לדווח על פרטי התאונה, שהיו מעטים למדי, כי ברגעי התרחשותה של ההתנגשות הקטלנית הייתי מבוהל כל־כך, שכל המחזה התערפל לעיני. אולי, אמרה השוטרת באדישות גמורה. לא עוררתי בה שום עניין או סקרנות. אם יהיה, בטח תקבל הזמנה. קור עבר בבשרי. מעולם לא הייתי בבית־משפט, וכל הידוע לי על המתנהל בו הוא מסרטים או מספרים. יאשימו אותי על הריגה? לחשתי. למה על הריגה? אמרה האתיופית האדישה, אני לא חושבת שהיא מתה, האשה הזאת. השפלתי את ראשי ושתקתי. אני יכול לדעת מה שמה של האשה? נשאתי מבטי אליה. שמה? פיקפקה השוטרת אם רשאית היא למסור לי את שם הנפגעת, אך כעבור רגע נראה שהחליטה ששום נזק לא ייגרם על־ידי כך, הפכה דף בתיק שלפניה, עיינה בו רגע, וקראה מתוכו: יעל שילוני. פעימה חזקה היכתה בלבי. השם נשמע לי מוכר. בטוח הייתי שהוא שמה של אשה מפורסמת. האם ראיתי אותו בעיתון? שמעתי אותו באחת מתוכניות המלל ברדיו? העברתי לעיני פניהן של נשים המופיעות על מרקע הטלוויזיה, לימינו או לשמאלו של המנחה, אולי היא סוציולוגית מן האוניברסיטה המשתתפת בסימפוזיונים האלה על בעיות תרבות? חברה באחת מוועדות הכנסת? פרקליטה בכירה במשרד המשפטים, שהתפרסמה לאחרונה? שופטת בבית־המשפט העליון? האם יש אשה בין שופטי בית־המשפט העליון? ככל שהפכתי בדבר, קנתה בי אחיזה הסברה שאכן היא שופטת, ללא ספק שופטת, אמרתי לעצמי. שמה הופיע בעתונים פעמים רבות. יעל שילוני השופטת? שאלתי את השוטרת האתיופית. היא משכה בכתפיה, לא יודעת. אם חזרה כבר רוניה הביתה, חשבתי, אוכל לשאול אותה אם מוכר לה השם יעל שילוני, שופטת בבית־המשפט העליון או המחוזי. לא אומר דבר על התאונה, רק אשאל אם זכור לה שם כזה. נשאתי עיני אל הטלפון שעל השולחן ושאלתי אם יורשה לי לטלפן לאשתי, יצאתי מן הבית בבוקר, אמרתי, והיא אינה יודעת היכן אני. השוטרת קירבה אלי את המכשיר באדישות ואמרה, תחייג 9 ותקבל קו. חייגתי 9 ואצבעי נעצרה. שוב שכחתי את מספרנו בבית. השוטרת הסתכלה בי בתמיהה, לא מבינה מדוע אני משתהה. גיחכתי ואמרתי, שכחתי את המספר. היא פקחה עלי את עיניה, שהבריקו כזיתים שחורים־לחים, ולאחר רגע של הרהור, אמרה: הלוא מסרת לנו אותו, הוא רשום פה, הראתה על הדף שלפניה. כמה מוזר שזכרתי אותו כשנשאלתי על פרטי האישיים, כשם שזכרתי את מספר תעודת הזהות שלי, ועכשיו שוב שכחתיו. חייגתי ולא היתה תשובה. שתיים ושלוש פעמים חייגתי ותשובה אין. שוב צבטה הדאגה את לבי. האפשר שלא חזרה עדיין מבית־האבות? או חזרה ויצאה שוב מן הבית? לאן? אין תשובה, אמרתי לשוטרת בהניחי את השפופרת. תנסה שוב בחוץ, אמרה, יש שם טלפון ציבורי בפינה, עכשיו אתה יכול ללכת.

יעל שילוני, יעל שילוני, קדח השם בראשי משיצאתי לרחוב, וככל שהוספתי להגות אותו בלבי, כן גבר ביטחוני שהוא שמה של שופטת, בעליון או במחוזי, הוא קפץ לעיני, בכל אותיותיו, מתוך ידיעה בעיתון, צילצל באוזני בקולה של קריינית חדשות ברדיו, ובתוך כך נכנסה חרדה גדולה בלבי: אולי מתה השופטת הזאת תחת סכין המנתחים, נפטרה, יצאה נשמתה, ואני, האשם במותה, אהיה נדון למאסר, שנים של מאסר, ולייסורי מצפון עד סוף ימי.

עצרתי מונית וביקשתי להסיעני לאיכילוב. המכונית שלפנינו האטה את נסיעתה, היססה אם לפנות ימינה או שמאלה, ונהג המונית צפר עליה בעצבנות, וכשעברנו על פניה, שילח דרך החלון צעקה כלפי נהגה הקשיש: לך לבית־אבות, אדוני! ובהפנותו ראשו אלי, הפטיר: עם נהיגה כזאת, לפני שיילך לבית־אבות הוא יגיע לבית־הקברות. אלוהים! טפחתי בכעס על מצחי. איך שכחתי לקבל מידי השוטרת את שמו ואת כתובתו של האיש שהציל אותי ממוות!

נכנסתי לבניין בית־החולים, פניתי לדלפק המודיעין ושאלתי היכן מאושפזת אשה בשם יעל שילוני, שנפגעה בתאונת דרכים לפני כמה שעות. האיש ידע על המקרה, והפנה אותי לחדר טיפול נמרץ: ללכת עד סוף המסדרון, ומשם שמאלה, ובאמצע המסדרון השני לרדת במעלית למינוס שניים. סדרה של שלטים, תלויים לרוחב המסדרונות בצבעים שונים, אדום וכחול וכתום וצהוב, קידמה את פני. שמות מחלקות ותת־מחלקות, שמות אגפים ומדורים ומרפאות, ורק לאחר רגעים רבים, כשמבטי הנישא למעלה משוטט על פני השלטים ומשתדל להבין את משמעות הכתוב בהם, הגעתי לחץ המורה על המעליות. נכנסתי למעלית וירדתי בה לעולם התחתון של מינוס שניים, ויצאתי אל המרתף העצום הזה, שגם בו הצביעו שלטים על חדרים בכל הכיוונים. הגעתי לחדר טיפול נמרץ כללי יחידת אשפוז, ועל דלת הפלדה הסגורה היו מודבקים שני שלטים שבאחד מהם נאמר כניסה לצוות בלבד, ובשני, הכניסה רק באישור נא לצלצל בפעמון. לבדי עמדתי שם מול הדלת הנעולה, ולפתע הזדעזעתי מקריאת רמקול שהידהדה בכל מרחב הקומה: כוח עזר לטיפול נמרץ! כוח עזר לטיפול נמרץ! לרגע נדמה היה לי שאני נמצא בבונקר של הפצועים ברפידים, במלחמת יום־כיפור, כאשר גם שם הידהדו קריאות לעזרה מהירה באין די חובשים לטפל בכל הנפגעים המובהלים פנימה, ובעוד אני שואל את עצמי אם כוח העזר דרוש להחייאת יעל שילוני, שמצבה אנוש, נחפזו למקום שלושה אחים בחלוקים ירוקים ומיהרו להיכנס בעד הדלת שנפתחה לפניהם. אלונקה ועליה גבר מחוסר־הכרה או בר־מינן הוסעה מתוך החדר אל המסדרון, והאחות שליוותה אותה, שאלה, בעוברה על פני, אתה מחכה פה למישהו? אמרתי שבאתי לשאול על מצבה של אשה שנפגעה בתאונת דרכים, יעל שילוני. האחות הירהרה רגע, אחר־כך אמרה, היא בחדר ניתוחים גימל. והראתה לי איך להגיע לשם. נכנסתי למבוך של חדרים סגורים, וגם שם קידמו אותי שלטי אזהרה. הכניסה רק ברשות. לפני שניגשים לחולה יש לרחוץ ידיים בסבון וללבוש חלוק הנמצא ליד מיטת החולה. נא להחזיר את החלוק לפי מספר החולה. בקדמת השורה של חדרי הניתוחים היה חדר שעליו שלט: המתנת קרובים. עמדתי לפני פתחו ולא ידעתי אם אני רשאי להיכנס אליו. אח שעבר שם וראה אותי עומד ותוהה, שאל למי אני ממתין. אמרתי שבאתי לשאול לשלומה של אשה ששמה יעל שילוני. האח נתן בי מבט חשדני ושאל אם אני קרוב שלה. אמרתי שהייתי עד לתאונה שאירעה לה. הוא הסתכל בי בתימהון, ולאחר היסוס אמר, תחכה על־יד חדר גימל. הלכתי לאורך המסדרון עד שמצאתי את השלט המורה על חדר־ניתוחים גימל. התהלכתי לפני דלת החדר, אנה ואנה, מצפה שמישהו ייצא מתוכו ואוכל לשאול אותו על מצבה של יעל שילוני. התפלאתי שאיש מלבדי לא נדרש אליה. האם אין לה קרובי משפחה? האם איש מאנשי קהילת המשפטנים לא מתעניין בשלומה? ואולי טרם נודע להם? ספק ניקר בראשי, שמא אני טועה, ושמה של השופטת השתבש בזיכרוני, והוא לא יעל שילוני, אלא איילה שילוני, ואולי רחל שילוני, או יעל אשל, רק לאחר רגעים רבים התקרב, בצעדים נמרצים, שוטר נמוך־קומה ותיק בידו, וללא דפיקה בדלת נכנס לחדר־הניתוחים. כשיצא ממנו, כעבור רבע שעה, עיכבתי אותו ושאלתי אם יוכל לומר לי מה שלומה של גב׳ שילוני. אתה קרוב שלה? זקף אלי מבט חקרני. היא מכרה, אמרתי, מכרה של אשתי. השוטר היסס רגע, אחר־כך אמר, אנחנו לא מוסרים מידע כזה. תחכה עד שייצא מפה רופא, או אחות, אולי הם יענו לך.

התיישבתי על ספסל, מול חדר־הניוזוחים, עיני פקוחות על הדלת, וחיכיתי. החלטתי שלא אצא מבית־החולים עד שלא אדע מה גורלה של יעל שילוני. בין כך וכך חיי כבר לא יהיו כפי שהיו. חשבתי מה אעשה אם ידונו אותי למאסר. לא לעצמי דאגתי. אני מסוגל לחיות בבדידות. אמשיך לכתוב שם את ה“זיכרונות של אלמוני”. אבל רוניה, איך תחיה היא בלעדי, איך תישא את הבדידות הזאת לאחר כל מה שעבר עליה, לאן תפנה? ביתו של יואב כבר לא פתוח לפניה, לאחר שנעכרו כל־כך היחסים בינה ובין שרית, ואריאלה רחוקה, בשוויצריה. מה תעשה? עלי לפנות לעורך־הדין משה בן־עטר, אמרתי בלבי, רק הוא יוכל לייעץ לי מה לעשות. וכמי שהיה חברי בימי לימודנו יחד בתיכון, גם יגבה ממני תשלום מזערי בעד הייעוץ, אני מקווה. אך תוך כדי השערות כמה עשוי הוא לגבות ממני, ניחמתי את עצמי, על עבירה כמו שלך, שלכל הדעות נעשתה בשוגג, לא דנים למאסר, לכל היותר לכמה חודשי עבודת־שירות בבית־חולים. אולי אפילו פה, באיכילוב. המסדרון היה ריק מאדם, ובאור הנאון הקר, שהטיל שיממון על הכתלים והרצפה, הרגשתי כאילו בחדר־מתים אני נמצא, ונדמה היה לי כי כבר הייתי פה אי־פעם, והכול כמו שהיה אז, האור המדכא הזה, החלל הארוך שאין בו איש, וגם אז ישבתי כך על ספסל וציפיתי למשהו או למישהו שלעולם לא יבוא, ודאגה ללא־מוצא העיקה על לבי, והזמן עמד, זיכרון מימים רחוקים־רחוקים, שלא ידעתי אם היו או לא היו, ואולי בטרם נולדתי היו, ועכשיו צר היה לי שסוף החיים קרב וחיים אחרים לא יהיו עוד, וזכרתי שתי שורות של רילקה, מי שאין לו בית, לא יבנהו כבר, מי שהוא בודד, בודד יהיה תמיד, וצר היה לי שכאשר יגיעו חיי לסופם יאבד ממני הזיכרון הנרגש של ימי ילדותי, כשהייתי מקיץ בבוקר השכם וממיטתי הייתי רואה את קרני האור הזהובות החודרות מבעד לחרכים שבין לוחות־העץ בצריפנו, מפיזות בארגמן את החדר כולו, ושומע את צפצופם המסולסל של זוג הבולבולים המקננים בין ענפי עץ הלימון ומעופפים בינו ובין ענפי השסק, ובחוץ רעדו אגלי טל על טרפי העשב ודמו לגולות בדולח בגעת בהם קרן השמש, ובדמיוני הייתי רואה גן רחב־ידיים וגדלים בו הרדופים ואלמוגנים, ומשוטטים בו טווסים ותוכיים, טווס זהבי פרח לו, אנה תעוף טווס זהבי, עד שהיתה אמי נכנסת על בהונות ונוגעת בזרועי, הגיע הזמן לקום. ולזכור לא אוכל עוד את הימים הראשונים עם רוניה, כמו אז, כשהבאתי אותה בפעם הראשונה אל ביתנו בקלמניה, יום אביב זיווני, ניחוח פריחת ההדרים מרחף באוויר, ולמחרת סדר־הפסח טיילנו בשבילים שבין הפרדסים, ושדות הבור שמעבר להם נהרו משפע החרציות הצהובות והפרגים האדומים, ודבורים מזמזמות באוויר סביב־סביב, ועד צופית הגענו, ועד גן־חיים, רוניה היתה לבושה במכנסיים כחולים קצרים ובחולצה לבנה קלה, וירכיה וזרועותיה הסמיקו מחום השמש, בכל כברת־דרך קצרה, בסתר צללי העצים, נעצרנו והתנשקנו, ובדרכנו בחזרה, כשהגענו לחצר הטירה של קלמניה, שבאותם ימים כבר הפכה להיות מדרשה לנוער, פגש בנו המורה הר־שושנים מבית־ברל, שהיה מורי לעברית בבית־הספר בכפר־סבא, ועכשיו, בזקנתו, שימש מדריך לכתיבה יוצרת באחת מסדנאות המדרשה, וכשהצגתי לפניו את רוניה, אחז בידה, הסתכל בפניה, ובפנותו אלי, אמר: מניין לה העיניים התכולות הללו, כמו של מארינקה כפרית? ולאחר רגע: זוכר את השיר של טשרניחובסקי, אהבוך גם הפרחים הקטנים? עליה הוא נכתב! כיוון אצבעו אל חזה. וכשהתרחקנו מעליו, פרצה רוניה בצחוק, מיהו הזקן השוטה הזה? ישבנו לארוחת החג, ואמי, שסיפרתי לה, ימים רבים לפני כן, מה עבר על רוניה בטרם בואה ארצה, כאילו אימצה אותה עכשיו לבת לה, לא שאלה דבר על משפחתה או על עברה, ודיברה רק על עתידה, ושקלה, יחד איתי ואיתה ועם אבי, אם כדאי לה ללמוד עבודה סוציאלית, או שמא פיזיותרפיה, בשנות לימודי באוניברסיטה. ולאחר הארוחה נכנסנו לחדר שהוקצה לנו בצריף, המחומם משמש הצהריים, שכבנו בבגדינו על המיטה, וכה השתוקקתי אליה, כי הדיפה חום וניחוחות, כאילו ספגו ירכיה, זרועותיה, מותניה, כתפיה, את ריח השדות ופרחי־ההדר ואת להט קרני השמש – שנלפתנו זה אל זה בתשוקה עזה – אני אש, אש חשק, אש תאווה, כמו שכתב שאול טשרניחובסקי – וכששקעתי בתוכה, כמו ברחם האדמה, היתה לי עדנה כפי שלא היתה לי בשום מקום אחר, בשום זמן לפני כן. שתי אחיות בלבן עברו על פני, צועדות בנחישות לאורך המסדרון, ואני אמרתי בלבי, לא, אני לא הרגתי את מפקד המשטרה היהודית בבנדז׳ין, הירש ברנבלט, וגם את האוברשטורמפיהרר שמאלט לא הרגתי כשיצאתי מן הבונקר, כי אקדח לא היה לי, אני התגנבתי אל מחוץ לעיר, ובשבילים שבין השדות, בצדי השיחים, הלכתי לצ׳לאדז‘, לראות אם שרד מישהו מבני משפחתי, ובהגיעי לשם מצאתי את העיירה הרוסה, ריקה מאדם, ורק שני יהודים מבריגדת המתים אספו גופות מן הרחוב אל העגלה שמשכו אחריהם, וכששאלתי אותם אם הם יודעים משהו על אבי, רופא מפורסם בעיירה, או שמא רוקח היה, נדו לי בראשיהם, ואחד מהם נשא אצבעו לשמים, כאומר, לשם עלה אביך, ואחר־כך סיפר ששלושה ימים לפני כן היתה אקציה, ואחרוני הנצורים בגטו, שמונה מאות וחמישים איש ואשה, זקן וילד, שולחו לאושוויץ, ומשם בעשן לשמים. ואחר־כך… מה היה אחר־כך… ברדת החשכה חמקתי אל הבית בגטו שבו התגוררנו, שדלתותיו וחלונותיו היו פרוצים. מצאתי שם, בין גבבי הרהיטים השבורים והאשפה, חולצה קרועה של אמי, חולצת משי בצבע אגס בשל, ומחברת מקומטת ומוכתמת של אחותי, שכתב־ידה העברי ניבט אלי מדפיה. חיבור על יעקב ועשיו היה שם, וכשקראתי אותו, לאור פנס הרחוב שחדר מבעד לפרצה שבקיר, כל־כך ריחמתי על עשיו, שאחיו רימה אותו, שעוול גדול נעשה לו, שדמעות זלגו מעיני. ואחר־כך, אחר־כך שכבתי לנוח על גבי מזרן מרופט שנותר בחדר לפליטה, ובחצות תחבתי את הכותונת ואת המחברת לתוך תרמיל השק ויצאתי. החלטתי ללכת אל הכפרים שבסביבה ולהשכיר עצמי לאיכרים. אתחזה לנער פולני שהוריו נהרגו בהפצצות ונשאר לבדו מכל משפחתו, ללא בית. ומה היה אחר־כך? אני מוכרח למצוא את שמו ואת מספר הטלפון של נהג הפיאט שעלול היה לדרוס אותי, ובתושייה רבה סטה הצדה ופסח עלי, אני מוכרח להודות לו על חיי. מחר אצלצל למשטרה ואשאל עליו, החלטתי. ומה היה לאחר שיצאתי מצ׳לאדז’? כן, בבוקר, לפני הזריחה, הגעתי אל שדות הכפר פשמיץ. ראיתי איכר חופר בקילשונו תפוחי־אדמה מן השדה. קרבתי אליו ואמרתי לו כפי שהחלטתי לומר. הוא הסתכל בי בחשד, ולאחר כמה רגעים אמר שאם ימצא שאני עובד טוב, ישכור אותי תמורת אוכל ולינה וכמה פרוטות כדמי־כיס. שלושה חודשים עבדתי במשקו, מלפני עלות השחר עד שקיעת השמש. גרפתי את הזבל, חלבתי את הפרות, הוצאתי תפוחי־אדמה והעמסתים על העגלה, עדרתי, חפרתי. בימי א׳ הלכתי לכנסייה, הצטלבתי והשתחוויתי לאם הקדושה, וכשחזרתי לאורווה שבה הייתי לן על הקש, הייתי מתיישב וקורא את סיפור יעקב ועשיו מן המחברת שהיתה תמיד בכיסי. לא, לא שלושה חודשים הייתי אצלו, לא ייתכן שזמן ארוך כל־כך, שלושה שברעות בלבד, כי ביום א׳ בשבוע השלישי הלכתי לרחוץ בנהר יחד עם נערי הכפר, ואז גילה אחד מהם שאני נימול. כולם התקבצו סביבי, לעגו, גידפו, קראו לי ז’יד מנוול שניסה לרמות את ישו ואת מריה, וכבר באותו ערב חמקתי מן האורווה ונמלטתי מן הכפר. ידעתי שמעתה אהיה נרדף, ואם ימצאוני, יירו בי כבכלב חוצות. פלוגות של חיילים גרמנים ואנשי אס־אס נראו לעתים קרובות, נכנסים לכפרים, עורכים בהם סריקות, עוצרים מאנשיהם, גוררים אותם במהלומות אל כלי־הרכב שלהם ודוהרים לאי־אן. כל יהודי מסתתר שנתפס היו יורים בו למוות. שוטטתי ממקום למקום, בימים הסתתרתי ביערות ובלילות הייתי יוצא ממחבואי למצוא טרף לנפשי. מתגנב בחשאי לגני־ירק ולמטעים, תולש גזרים, מלפפונים, עגבניות, קוטף תפוחים ואגסים מן העצים, ושם בתרמילי. הייתי כחיה נרדפת. כמו רוניה־ברונקה, כשגילתה האיכרה שעבדה אצלה כי אינה יודעת להצטלב כהלכה, והבינה שהיא מתחזה וגירשה אותה מביתה, והיא נדדה מכפר לכפר עד שהגיעה אל המנזר, והנזירות נתנו לה מקלט. ובכן, כך היה הדבר: לילה אחד תפס אותי שומר הכפר כשאני מחטט בידי בעפר להוציא כמה תפוחי־אדמה מן השדה. הפליא בי מכותיו ובבוקר הביאני אל ראש־הכפר, זקן בעל זקן־משי דליל ומחודד ועיניים חייכניות, שדמה לכוהן סיני. הוא שילח את השומר החוצה, ושאל אותי מאין אני. אמרתי לו מצ׳לאדז׳, הורי נהרגו בהפצצה, וכו'. אמר: לי אתה יכול לספר את האמת. אני יודע שאתה יהודי, ואם היו לך הורים, הם נשלחו בוודאי לאושוויץ וכבר אינם בחיים. עכשיו שמע לי מה שתעשה… והורה לי ללכת אל בית־המנזר שבמרחק חמישה קילומטר מן הכפר, למסור לאם המנזר את המכתב שייתן בידי, היא תיתן לי מקלט אצלה עד יעבור זעם —

פתאום, כמו שטף מים הזורם בוואדי חרב, קרבה בצעדים מהירים לאורך המסדרון חבורה של שלושה גברים ואשה כשפניהם היישר לדלת חדר־הניתוחים, כאילו בקיאים הם בנוהגי המקום ורגילים בו, והגבר שהלך בראש, איש גדול ושמן בעל פנים גסות, שרוניה ודאי היתה אומרת עליו א גרובער יינג, דפק על הדלת בתקיפות, כדורש במפגיע שתיפתח לפניו. שמעתי את האשה לוחשת, אולי זה לא פה, והגבר גוער בה, זה פה זה פה את יכולה לסמוך עלי. הם לא עשו רושם של אנשים מחוגי המשפטנים, עורכי־דין או כיוצא בהם, ואני תמהתי שמא אני טועה בזיהויה של יעל שילוני, שחשבתי אותה לשופטת בעליון או במחוזי. הדלת נפתחה כדי רווח כלשהו, וכשקרבתי גם אני אליה, שמעתי את האחות אומרת ברוגז שהכניסה לחדרי ניתוחים אסורה ובבקשה לא להפריע, וכשהצליח האיש המגושם להגניב ברווח הצר שאלה על שלומה של גברת שילוני, ענתה האחות, שוב ברוגז, שיפנה אל מנהל המחלקה למעלה, פה אין לך מה לעשות, וסגרה את הדלת בפניו. החבורה נשארה עומדת על מקומה, נבוכה, נעלבת, האשה התרעמה על ההתנהגות החצופה של האחות, ללא התחשבות בקרובי־משפחה, ועם זאת קרב אליהם איש גבוה וארוך שזה־עתה בא, אמר בפנים חיוורות ומבוהלות ששמע מה שקרה ושאל איך אירעה התאונה. שמעתי את האיש השמן אומר, היה שם פוץ אחד, אידיוט גמור, שחצה את הכביש באור אדום, חבל שלא נדרס… את המשך הדברים לא שמעתי, כי החבורה מיהרה לשוב על עקבותיה כאיש אחד, ולאחר רגע התרוקן המסדרון כאפיק בנגב.

חזרתי והתיישבתי על הספסל, כלימה מכסה את פני, נשימתי מתקצרת ואני לוחש בתוכי, הוא צודק, אתה פוץ אחד, אתה אידיוט גמור, לא מגיע לך לחיות, ואמרתי לעצמי, יעל שילוני היא אשה רגילה כנראה, לא שופטת, אבל אין לדעת, כל אדם נשמה באפו, ודמה של שופטת לא סמוק יותר. אחות יצאה מחדר־הניתוחים, מיהרתי לקום לקראתה ואמרתי, אני מחכה פה כדי להיוודע מה מצבה של גב׳ שילוני. היא הסתכלה בי רגע, אחר־כך אמרה בפסקנות: אין לך מה לחכות. הייתי המום. היה זה כאילו אמרה שיעל שילוני אינה בחיים עוד. האחות ראתה שהחוורתי מאוד, ואמרה ביתר רוך, עכשיו תלך ובעוד שעתיים תצלצל, אז נדע יותר. יש תקווה? שאלתי. תמיד יש תקווה, הפטירה, ומיהרה לדרכה לאורך המסדרון.

עליתי אל אולם המבוא, איתרתי את הטלפון הציבורי, וחייגתי אל ביתי. שוב לא היתה תשובה. השעה כבר שבע ועשרים ואיפה יכולה רוניה להימצא בשעה זו? האם לא חזרה עדיין מבית־האבות? ואולי בדרכה הביתה סרה לבקר את חברתה ורה, וֶרוּצ׳קה כמו שהיא קוראת לה?

עמדתי על שפת המדרכה והיססתי לאן לפנות. מוניות אחדות חנו לפני שער בית־החולים, עומדות הכן להסיע כל־דיכפין, אך מכיוון שכבר הוצאתי כסף על נסיעה במונית, החלטתי לגשת אל תחנת האוטובוסים שבקצה הרחוב. משהגעתי, גיליתי ששלושת הקווים שנעצרים בתחנה זו לא מובילים ליעדי, ולאחר היסוס, משאמדתי בדמיוני את המרחק עד ביתנו, החלטתי שמוטב לי לעשותו ברגל. אצעד לאורך שדרות דוד המלך, אחצה את כיכר מלכי ישראל, ומשם כבר לא רחוק אל רחובנו. הליכה של חצי שעה, ארבעים דקה לכל היותר. וכך גם אקרב את קץ השעתיים, ואוכל להתקשר לבית־החולים, לשאול לשלומה של יעל שילוני.

צעדתי לאורך שדרות דוד המלך, ולא הרפתה ממני השאלה מי היא יעל שילוני. לא היה לי ספק שהיא אשה מפורסמת, שנכתב עליה בעיתונים ודובר בה בפומבי, ואלה שבאו לשאול לשלומה, גם אם אנשים פשוטים הם, ואפילו גסי־רוח, אין זה מעיד דבר עליה ועל מעמדה. ואולי אין היא שופטת, אלא פרקליטת המחוז, כי נזכרתי שבזמן האחרון נכתב הרבה על פרקליטת המחוז ששימשה כתובעת במשפט המעילה של יועצי המס רובינזון את פינקל, וכמעט בטוח הייתי שהשם המוזכר בכתבות שאני משום־מה הייתי קורא אותן כסדרן, היה יעל שילוני. כשאגיע הביתה, אמרתי, אחפש את העיתון שבו קראתי על כך, אם רוניה לא זרקה אותו עדיין לפח, שכן היא לא סובלת שמצטברים עיתונים בבית, ממילא הם מאוסים בעיניה והיא ממהרת להשליכם, ולא אחת קורה שאני מתרגז כשאיני מוצא מאמר מסוים שהנחתי אותו בצד, כי לא הספקתי לקרוא אותו ביום הופעתו. עם זאת הרגשתי שעלי להחיש את בואי הביתה, מה גם שהצעידה עייפה אותי במקצת לאחר כל תלאות היום, וכשהגעתי עד בית הרבנות, נעצרתי על שפת המדרכה וניסיתי לעצור מונית, מאלה ששטות לאורך הרחוב. מונית אחר מונית חלפו על פני ואף אחת לא נעצרה, כי כולן היו תפוסות. איזה שוטה אני, גערתי בעצמי, שלא נכנסתי לאחת המוניות לפני שער בית־החולים, שכולן היו פנויות. שני יהודים מכובדים, במגבעות שחורות, יצאו מבית הרבנות, נעלו את השער, ובעוברם על פני, נזכרתי כמה מבזה היה המשא־ומתן על גירושיה של אריאלה מאותו שחקן תיאטרון קל־דעת שאפילו את שמו כבר שכחתי, אבי, כן, אבי פריצקר, משא־ומתן שאני לקחתי בו חלק בעל־כורחי, כי היתה זו דרישת הרב, שאיכנס יחד עם שניהם ללשכתו ואאשר את כל הפרטים שמסרה להם בתי בפגישתם הקודמת, ואעיד על ההיעדרויות התכופות של בעלה הלץ מן הבית כשאני שימשתי שמרטף לילדם, והרב ישב כשכרסו דחוקה אל המכתבה, כוס התה שלו לפניו, ופירורים מכריך הגבינה הצהובה שהוא נושך בו נושרים על פי מידותיו, והוא שואל את הבעל בנחת, תוך־כדי לעיסה, אם אמת מה שאני אומר, ואותו אבי מאשר שאכן אכן, הכול אמת, אלא שדמי מזונות לא יוכל לשלם כי אין לו, כמה הוא כבר משתכר כשחקן בלהקה העלובה שלהם המוזמנת רק ליישובים נידחים, בקושי יש לו מזונות לעצמו, ואריאלה, מרירה אך נחושה בדעתה, מודיעה שהיא מוותרת על דמי המזונות, היא תסתדר בחיים, ובלבד שייתן את הגט, המנוול הזה, והרב אומר שיוכל לזרז את התהליך אם נשליש לידיו סכום מסוים, ואני, מתוך הערכה רבה לעמדתה הגאה של בתי, משליש לידיו את הסכום המסוים, 2500 שקלים טבין ותקילין, כופר נפש, להוציאה מעבדות לחירות. האם על־פי דין תורה אני חייב בעונש על כך שבגללי נגרמה תאונה בעקיפין? שאלתי את עצמי בעודי עומד על המדרכה ומצפה שתעצור לי איזו מונית, כי ירדה עלי עייפות פתאום ורגלי כבדו מלכת. ונזכרתי בסוגיה מתוך מסכת בבא קמא שאני שונה בה לפעמים בחודשים אלה לאחר שהתפוטרתי ועתותי בידי, כמו גם במסכתות אחרות שבשישה סדרי משנה של חנוך אלבק, ויש שם עניין, אם זיכרוני לא מטעה אותי, עם המניח את הכד ברשות הרבים ונשבר הכד ונשפכו מתוכו המים, ועבר שם מישהו והחליק במים או שנפצע מן החרסים, ונאמר שם שאם שלא במתכוון הניח האיש את הכד, הוא פטור מעונש, והרי זה כמו המקרה שלי. או אחד רץ ואחד מהלך, או ששניהם היו רצים, והזיקו זה לזה, שניהם פטורים, וגם זה דומה למקרה שלי, אמרתי משנואשתי מן המוניות וחזרתי ללכת ברגל. ועם זאת חשתי הקלה גדולה, וגם רגלי קלו, כשחשבתי על הסיכוי שידונו אותי לעבודת־שירות באיכילוב. כמה שוממת נראתה עכשיו כיכר מלכי ישראל תחת אור הנאון המת השטוח על מרצפותיה, תחת עין העירייה המשקיפה עליה ביהירות מגבוה, והיא כגווייה מוטלת ללא נשמה לאחר שסולקו ממנה הדוכנים עם רבבות הספרים שרק לפני שבועות מעטים התנהלתי לצדם, עקב בצד אגודל, מתעכב רגעים ארוכים ליד כל דוכן, פותח ספר זה וספר אחר, מדפדף בהם, שותה גמיעות קטנות מבאר אחת ומבאר שנייה, מים גנובים ימתקו, מעיין עיון חטוף בספרים שלא נזדמנו תחת ידי כשעבדתי בספרייה, מעבר לטוב ולרע של ניטשה והאיש בלא תכונות של מוסיל בדוכן של שוקן, הצוואה הגדולה של פרנסואה ויון בדוכן של דביר, צוואה צרפתית של אנדרה מקין, שעליו לא שמעתי מעודי, ואת מראות ומקומות של אברהם הולץ, ספר מופלא של ביאורים על הכנסת כלה של עגנון, ובו כל דף ודף הוא כדף גמרא, שהעמודים שבשוליו הם מעין פירוש רש״י ותוספות ועין־משפט נר־מצווה ומהרש״א ומהר״ם, את הספר הזה קניתי לי לעקד הספרים שלי, על אף מחירו הגבוה, ואני פותח אותו בשעות שונות בכל כמה ימים ומעיין בו מתוך הנאה רבה, הו כל צמא לכו למים. וכמה פעמים נמשכתי לכיכר זו לרגל עצרות שנערכו בה, כשמכל הרחובות זורמים אליה צעירים וקשישים, נשים וטף, כמו נהרות ההולכים אל הים, ואני, בתוך ההמון הנאסף שם, כתף מתחככת בכתף, זרוע בזרוע, מאבד את עצמי, כבר אינני יודע מי אני, כשמגבוה רועמים הרמקולים נאומים מתלהמים ומסביבי עומדים צפופים אנשים ונשים ישראל חברים, כולם הסכמה אחת התלהבות אחת מחאה אחת התקוממות אחת לב אחד ודעה אחת עם החוצב להבות על הבימה וזורה זיקים אל קהלו ורק אני אלמוני־לא־קרוא בחגיגת הסולידריות המרוממת הזאת, מה הוא עושה פה בינינו המרגל המתחזה לאחד מאיתנו, ורוניה אף פעם לא נלוותה אלי לכיכר, גם לא כשהייתי מפציר בה שנצטרף עם ילדינו אל החוגגים בליל חג העצמאות, כי אמרה שהתקהלות כזאת היא מטרה ודאית לפיגוע של מחבלים, וללא הועיל הייתי מסביר לה שבלילה כזה אבטחה כפולה ומכופלת מכתרת את הכיכר ושטות היא לפחד, אבל אצלה הפחד מאסונות הוא כמו פאנטום המופיע לעיניה מן האפלה לילה לילה, כמה פעמים התעוררה משנתה בבהלה כי בטוחה היתה ששמעה חריקת מפתח בחור המנעול, כשבעצם היתה זו חריקת ענף המתחכך בקיר הבית, ובזמן מלחמת המפרץ היתה שוכבת לישון בחלוק ולרגליה נעלי בד שקנתה בשוק בצלאל, כדי שברגע הישמע האזעקה תוכל לקפוץ מן המיטה ולרוץ למקלט ללא שהות, ואני, שבכל אותם ימים ולילות לא ירדתי למקלט אף פעם אחת, אמרתי וחזרתי ואמרתי לה, רוניה, תחשבי בהיגיון, יש חצי מיליון איש בתל־אביב, רבבות־רבבות בתים, למה את חושבת שדווקא בבית הזה יפגע הטיל, ואפילו יפגע, למה לחשוב שניהרג, הלוא גם ברמת־גן הרסו הטילים שלושה־ארבעה בניינים גדולים ולא נהרג בהם אפילו דייר אחד, תחשבי על כך מצד מידת ההסתברות, אבל על רוניה ההיגיון לא עושה שום רושם, הוא לא מזיז לה, כמו שאומרים, והיא אומרת לי בעצב, בדאגה רבה, אתה משחק במחבואים עם המוות. ועכשיו, לאחר שחציתי את הכיכר והמשכתי בדרכי הביתה, חשבתי, אולי היא צודקת, אולי אני תמיד משחק במחבואים עם המוות, וכמו ילד פתי אני אומר לעצמי, אם אתה לא רואה אותו, הוא לא רואה אותך.

חלונות הדירה היו חשוכים. עליתי במדרגות, ובהגיעי לקומה השנייה, נפתחה דלת דירתה של שכנתנו גב׳ מסרי. טוב ששמעתי אותך עולה, אמרה. אשתך צילצלה כמה פעמים וביקשה שאם אראה אותך אומר לך שתתקשר דחוף לבית־אבות. משהו קרה? עם אבי? פלטתי בבהלה. היא לא אמרה, אבל אני מתארת לעצמי…

עליתי לדירתנו וזינקתי אל הטלפון. צילצלתי אל בית־האבות וביקשתי לדבר עם אשתי. האחות הראשית של המחלקה, שאליה הועברה השיחה, ענתה לי, אשתך באמת חיפשה אותך ולא מצאה. לפני שעה היא נסעה עם אביך לאיכילוב. ביקשה שאם תתקשר, לומר לך שתבוא לפנימית ה'. שאלתי מה היה לאבי, והיא ענתה התקף קל. אני מקווה שייצא מזה. אלוהים! תפסתי את ראשי בידי, אני מביא עליו את מותו, אני, שכבר חודשיים לא הלכתי לבקר אותו, וגם קודם לכן. כשהייתי בא אליו ויושב מול כיסא־הגלגלים שלו במסדרון, מימינו ומשמאלו חולים משותקים או נכפים בוהים בעיניים ריקות ובפיות פעורים, כמו ללכוד זבובים, מכיסאות־הגלגלים שלהם, לא היתה לי מלה חמה אחת אליו, מפטיר משפטים קצרים על שלומנו ושלום נכדיו בין שתיקה לשתיקה, וכל מה שיש לי בראש הוא איך לסיים מהר את הביקור ולחזור הביתה, ועל מה הענשתי אותו ככה, למה התאכזרתי כל כך אל הזקן החולה הזה בן השמונים ושש, עצמי ובשרי, רק מפני שבבואי אליו לפני חצי שנה או יותר התפרץ עלי בזעם שוצף, עיניו היוקדות כמעט יוצאות מחוריהן, הכיסא שידיו אוחזות בשני מסעדיו רועד תחתיו, ובקולו הסדוק, המגיח מתוך גרון ניחר, צעק עלי שהכול בגללי, אני קיפחתי את בריאותו והבאתי עליו את כל הצרות, כי לפני שתים־עשרה שנה, כשהציע לי לקבל עלי את ניהול הפרדס, לאחר שלא היה לו כבר כוח לעבד אותו, אני סירבתי, וגם כשאמר שהוא נותן לי אותו במתנה, ללא תמורה, שיירשם על שמי, ובלבד שייעשו בו כל העבודות הדרושות, מעידוד והשקיה ועד קטיף וגיזום, גם אז סירבתי, וכך נאלץ למכור אותו לנהג אגד מאבן־יהודה, שרימה אותו, מעל בהבטחתו לשמור על הפרדס, עקר את כל העצים ומכר את הקרקע ברווח גדול לספקולנטים, וכשראה אבא את העצים שוכבים עקורים על האדמה, ענפיהם יבשים, עליהם כמושים, שורות־שורות של חללים שנפלו בקרב, נשבר בו לבו. את הנשמה עקרו ממני, אתה תופס את זה?! למה סירבת? אני התחננתי לפניך! ממעמקים קראתי לך! למה?! נחנק קולו מבכי. לא עניתי. קמתי והלכתי. וכשבאתי הביתה צעקתי אל רוניה, דמעות שורפות את עיני: הוא מאשים אותי, את מבינה?! בכל מה שקורה לו! בפרקינסון! בשיתוק! על מה?! אני כבר מגיל שמונה הייתי קם בשש בבוקר, בכל חופשה מן הלימודים, ורץ לפרדס, עודר, משקה, קוטף, כל השנים כך, עד שיצאתי מן הבית! חילק, גם כשהיה בן שש־עשרה ושבע־עשרה לא היה נוגע בטורייה או במקטפה, אבל אבא היה עיוור מול ההשתמטות שלו, כי חשב שהכרחי בשבילו לצבור נקודות באתלטיקה קלה בהפועל כפר־סבא! אפילו פעם אחת הוא לא הרים קול עליו, לא גער בו, לא העיר לו! מה הוא רוצה ממני? אני יכולתי לקבל עלי את הפרדס? כשהיתה לי פה משרה קבועה בספרייה? אני יכולתי להשגיח על קטיף ועל משלוח הפרי לשוק? מה הוא מאשים אותי?! זעקתי מעומק לבי. אני לא מבינה על מה אתה מתרגז כל־כך, נזף בי מבטה של רוניה, אתה מצפה שהוא יתנהג נורמלי לגמרי? שידבר בהיגיון? אתה לא תופס באיזה מצב הוא נמצא? לא רק פיזי, גם נפשי? אפשר לכעוס עליו בכלל? תירגע, תירגע. בפעם הבאה תשב על־ידו ותדבר איתו, כאילו כלום לא קרה.

ישבתי ליד הטלפון, ידי על השפופרת, ולא היה בי כוח לקום. אם כן, אמרתי לעצמי, בשעה שהייתי אני בשאול של מינוס שניים, כבר היה הוא בפלוס חמש או שש, שוכן במרומים. אני לא כיבדתי אותו בזקנתו, אמרתי לעצמי. אפילו עשיו כיבד את אביו יותר ממני. דיבר אליו בכבוד, בגוף שלישי, גם אחרי שנודע לו כי בירך את אחיו תחתיו, יקם אבי, יאכל אבי, לא כמו יעקב, שפנה אליו בגוף שני, קום, שבה, אכלה. אני, גם לבקר את אבי בבית־האבות לא הלכתי במשך שבועות, והלוא כל אותו זמן נפשו יצאה לראות אותי. כמה מדכא היה יום־ההולדת השמונים שלו, לפני שש שנים וחצי. רוניה, בארוחת־הבוקר, שואלת אותי, הגד, מה התאריך העברי היום? מה פתאום מעניין אותך התאריך העברי? התפלאתי. בלילה התעוררתי ומשהו הציק לי, אמרה. הסתכלתי בלוח ואמרתי, כ״ג טבת. אתה יודע שאתמול חל יום־ההולדת השמונים של אבא שלך? בהלה אחזה בי. הדם הציף את פני. איך יכולתי לשכוח! וכדי לכפר על עוון בלתי־נסלח זה, אמרתי שנמהר ונתכנס אצלו כולנו, לרבות הנכדים, כבר בשבת הקרובה, ונפתיע אותו בכיבודים ובמתנות ונעשה לו חגיגה גדולה. זה היה ביום חמישי, ומיד לאחר שקמנו מן השולחן מיהרתי לצלצל לכל בני המשפחה. אבל איש מהם, כל אחד וסיבתו שלו, לא יכול היה להתפנות ולבוא. שרה הודיעה בפסקנות שלא תבוא. היא תברך את אבא בדרכה שלה ומתי שהיא תחליט על כך. ובכלל היא משתוממת עלי, איך נזכרתי פתאום שיש לי אחות במטולה, על גבול הלבנון. כבר חודשים לא זכתה לשמוע את קולי. אריאלה, שעוד למדה אז בירושלים, הודיעה, שעם כל הרצון הטוב שלה, היא מאוד מחבבת את סבא, לא תוכל לבוא כי יש לה מבחן ואוי לה אם תיכשל. ושרית ענתה שיואב נסע לכמה ימים לצרפת, אבל איך זה, נזפה בי, שאני מודיע על כך רק יומיים מראש, אילו הודעתי קודם, אולי היה מצליח לדחות את הנסיעה שלו, סוף־סוף רק פעם אחת בחיים יש יום הולדת שמונים. נותרנו אפוא רק שנינו, והתלבטנו הרבה איזו מתנה נביא, שהרי אבא איש כל־כך צנוע ומסתפק במועט ובז למותרות, שקשה להעלות על הדעת מה הוא חסר. מאז נמכר הפרדס ונעקר עברו הוא ואמא לגור בדירה קטנה בת שני חדרים בפרוור של כפר־סבא, וגם שם הם חיים בצניעות רבה. חשבנו על חולצת פסים יפה, אבל חששנו שיניח אותה בארון ולא ילבש אותה אפילו פעם אחת. הצעתי מכונת־גילוח חשמלית, שמעולם לא היתה לו, אבל רוניה אמרה שבגיל שמונים אין סיכוי שיעבור לגילוח חשמלי. ורעיון יפה עלה בדעתה, להביא לו את האנציקלופדיה של החי והצומח, שהוא, כמי שכל ימיו היה קרוב לטבע, בוודאי ישמח בה. הכרתי יפה את האנציקלופדיה המפוארת הזאת מאולם הקריאה של הספרייה שעבדתי בה, ואמרתי, את יודעת שזה שנים־עשר כרכים? אני בטוח שהיא עולה לא פחות מתשע מאות שקל. רוניה הירהרה בקול: טוב, כמה פעמים בחיים מגיעים לגיל שמונים… ואז הבריק רעיון במוחי, ואמרתי, בן שמונים לגבורות כתוב בפרקי אבות, אז נביא לו את ספר הגבורה שהופיע לא מזמן. כמה הוא עולה? שאלה רוניה בהיסוס. שישים או שבעים שקל, אני משער, אמרתי. רוניה החרישה, ראיתי שהיא לא מרוצה, אבל אחרי כמה רגעים אמרה, טוב, אתה הבן שלו, אם אתה חושב… וגמרנו על ספר הגבורה. רוניה אפתה עוגת יום־הולדת דו־קומתית, ובשבת נסענו בשירות לכפר־סבא. מה פתאום יום הולדת, מי זוכר יום הולדת, הקבילו השניים את פנינו, ואבא כעס, אני משתדל לשכוח, ואתם באים ומזכירים לי… בכל־זאת ערכה אמא שולחן, נעצה תשעה נרות־חנוכה בעוגה, שתינו יין לחיי אבא, והוא, בעל־כורחו כיבה את הנרות, כשאנו מוחאים לו כפיים כמו לילד בן שלוש שהצליח לעשות זאת בנשיפה אחת. אחר־כך, כשפתח את הספר שהבאנו לו והחל מדפדף בו, ניענע בראשו על כל דף ודף, ומילמל, אה, יש פה על טרומפלדור… גם על אלכסנדר זייד, אני רואה… גם על חנה סנש ועל מרדכי אנילביץ׳… ולאחר זאת השתתק וארשת של דיכאון כיסתה את פניו, ואני, לבי שקע בי, איך לא זכרתי שיש בספר פרק על מלחמת ששת־הימים, ולמה עשיתי לו את הדבר הזה, למה הייתי צריך להזכיר לו ביום־הולדתו את חילק, שנפל בקרב על גבעת התחמושת. ברגע שסגר את הספר, נשמע צלצול בדלת, ואל החדר נכנס איש בעל קומה ממוצעת, רחב־כתפיים, שפניו המקומטות מחייכות ושער־שיבה דליל שמוט על צלקת אלכסונית במצחו, נושא חבילה תחת זרועו, ואבא קם לקראתו בקריאת שמחה, נחמיה! ושניהם התחבקו והתנשקו, וגם אמא באה ונשקה לו, ואבא הציגו לפנינו: אתם יודעים מיהו נחמיה? עשרים ושבע שנים הוא עבד איתי בפרדס! הנאמן אני קורא לו, כמו שקראו למשה רבנו! אלמלא הוא, לא הייתי מחזיק מעמד, הוא הציל לי את הפרדס. עליו־השלום, הפטיר נחמיה בחיוך עצוב, היה ואיננו… לא נדבר על זה, קטעה אותו אמא, היה לו מספיק כאב לב מזה. אבל אבא לא חדל מלשבח את הפועל הוותיק. כמו שאתם רואים אותו, היה מתכופף מתחת לענפים ועודר ארבעים צלחות ביום, ראשון בכל תחרויות העידור! וסיפר על מומחיותו בהרכבה ובגיזום ובהדברת מחלות, וכל כך הפליג בשבחים, עד שנחמיה עצמו לא היה לו נעים, וכדי להפסיקו הגיש לו את החבילה שהביא ואמר, אתה בן שמונים היום, אם אני לא טועה, אז זה מתנה קטנה בשבילך. הוי נחמיה נחמיה, מה אתה עושה לי, איך זכרת בכלל מה שאני רוצה לשכוח, מילמל אבא, למה זה נחוץ, חשבתי תמיד שאתה חבר שלי… וכשפתח את החבילה, שהיו בה שלושה ספרים, קרא בשמחה, איך ידעת לקלוע כך אל המטרה, איך ידעת… וניגש אליו ונשק לו על שתי לחייו. היו אלה שלושת הכרכים של לקסיקון החי והצומח של עזריה אלון, ונחמיה התנצל: את כל האנציקלופדיה לא יכולתי לסחוב, אז חשבתי, לפחות הלקסיקון.

כל הדרך בחזרה לתל־אביב לא הוצאנו הגה מפינו.

אני הורדתי את שיבתו ביגון שאולה, אמרתי לעצמי בעוד ידי מוטלת חסרת־חיים על שפופרת הטלפון. עצמתי את עיני והמראות סובבו בראשי סחור־סחור. ראיתי את אבי יוצא מן הצריף בערב והולך אל בית־הבאר שבקצה הפרדס, לכבות את המנוע, שפעימותיו הקצובות נוקבות את האפלה, ואני, בן עשר, שוכב ער במיטה, אוזני כרויות לשמוע את צעדיו בשובו משם, וככל שמתארכים הרגעים ושום חריקות לא נשמעות מן השביל, גוברת חרדתי, אולי נפל אל הבאר העמוקה כשהתכופף אל הגלגל, אולי ארב לו ערבי מטירה והתנפל עליו בשברייה שבידו והוא מתבוסס בדמו, וכשלא יכולתי עוד לשאת את המתח הזה, קמתי בשקט ממיטתי, נזהר לא להעיר את חילק הישן בשלווה גמורה במיטה הסמוכה, ויחף, בפיג׳מה, יצאתי מפתח הצריף ועשיתי צעדים אחדים בין עצי הפרדס לעבר השביל המוביל אל הבאר, עיני לטושות להבחין בדמותו מבעד לעבי החשכה, ורק אוושה קלה של עלים נושרים נשמעה, ובכיתי בתוכי, הוא לא יחזור, הוא לא יחזור –

נזכרתי במה שאמרה לי רוניה לפני ימים רבים: כל החיים שלי הם תאונה.

החיים שלה? הוי, ברונקה שלי!

כשירדתי למטה כדי לתפוס מונית שתסיע אותי בחזרה לאיכילוב, סמר שערי למראה מכונית שחורה חונה מול פתח הבית ושניים חובשי כיפות שחורות עומדים על־ידה, האחד מזוקן, במשקפיים, לבוש מקטורן שחור ארוך, והשני חגור סינר מוכתם, מעין סינר קצבים. הם נשאו עיניהם לצדדים ואל הקומות הגבוהות, כתוהים אם זה המקום. ניגשתי אליהם ושאלתי אם מישהו נפטר ברחוב הזה. הם הסתכלו בי בתמיהה, ובעל הזקן הסבוך הגיש פתק מקומט לעיני, ובהצביעו על שם שהיה רשום בו, באותיות עקומות של כתב־יד מעורער, שאל: אתה מכיר את האיש הזה?

נעצתי מבטי בפתק, ופעימת־לב חזקה הלמה בחזי. באור העמום של פנס הרחוב, נדמה היה לי ששמי, ובו אל״ף חיגרת ולמ״ד ערופה, הוא הרשום על הפתק. אך השם היה בן חמש אותיות, ולשם המשפחה היתה סיומת פולנית. החזרתי את פיסת־הנייר המקומטת לאיש המזוקן ואמרתי, כששפתי רועדות מבהלת־הרגע: מצטער.

עליתי אל הקומה החמישית באגף הישן של איכילוב, וברגע צאתי מן המעלית, עמדה לפני רוניה, עיניה נפערות בתימהון²: אתה פה. תפסתי בידה ואמרתי, מה עם אבא. היא שתקה רגע, מבטה מפוחד מול עיני, גבוהה מתמיד נראתה לי, בחליפת הקיץ הבהירה שלה, כמה השתנתה מאז הבוקר, כאילו שנים לא ראיתיה, כאילו מארץ רחוקה באה, אחר־כך לחשה: איחרת. צנחתי אל הספסל שבמסדרון ותפסתי את ראשי בידי. רוניה התיישבה לצדי והניחה זרוע רכה על כתפי. נשאתי עיני אליה ושאלתי, מתי זה קרה. לפני עשרים רגע, אמרה, הוא חדל לנשום. והוסיפה: אמרו לי לצאת ולחכות עד שיקראו לי. לאחר כמה רגעים אמרה, צילצלתי וצילצלתי ולא היית. כל היום לא היית. שבץ? שאלתי. כן, הפטירה. הזכרתי לעצמי שהרבה מתים ראתה בילדותה. הסרתי את משקפי ומחיתי את עיני. חשתי התכווצות כה עזה בלבי, שחשבתי שעוד מעט יתקוף השבץ גם אותי. אתה מרגיש לא טוב, אמרה רוניה, וקמה ועשתה כמה צעדים אל מתקן מי־השתייה שבפינה, והביאה לי מים בכוס של נייר. הוטב לך? שאלה משלגמתי את מלוא הכוס, והתיישבה שוב לידי. שאל עלי? אמרתי. רוניה שתקה, אחר־כך אמרה: שאל על חילק. חשב שאני אשתו. והוסיפה: כל מיני דברים מבולבלים אמר בין גניחה לגניחה. משהו על ג׳אפה, תפוזי ג׳אפה, שאמוטי, על אחד רדינגר או גרדינגר שחייב לו כסף עבור שתילים. ולפני שהוציא את נשמתו, פלט צעקה: איפה ח־ילק?!

הבטתי בה נפחד. את השם חילק ביטאה במין התזה, כאילו רצתה לדקור אותי בו, להרע לי, להעניש. הצטנפתי אל בין כתפי והשפלתי ראשי מפניה.

מפתח המחלקה יצאה עגלה, מוסעת בידי אח, ועליה גופה עטופה בסדין לבן. כמה התכווץ גופו של אבא. כמו של ילד הוא נראה. קמנו, ורוניה ניגשה אל האח ולחשה לו משהו. שמעתי אותו אומר, לא עכשיו, תוכלו לבוא לשם בעוד חצי שעה. והעגלה הוכנסה אל המעלית הרחבה ונבלעה בתוכה.

עמדנו מול המעלית שנסגרה ושתקנו.

מה נעשה? שאלתי.

רוניה, אשה זרה, הסתכלה בי. צריך יהיה לארגן את סידורי הקבורה, אמרה.

דלת המעלית השנייה נפתחה, וכשעמדנו בתוכה זה מול זה, רק שנינו לבדנו, המה בי לבי לנצנוץ חולצתה מבעד לז׳קט, זו שגיהצה בבוקר, וצבע האגס הבשל העיר בי געגועים טמירים לילדות ההיא שמעולם לא היתה לי.