ביאור הליקויים שמצאו בהכנסת המשקל הערבי בשירה העברית, ופתרון חידות משקלי דוגמותיהם

בתשובות תלמידי מנחם בן-סרוק להשׂגותיו של יריבו דונש בן-לברט על ספר “המחברת” של רבם¹, בא² אחרי שירם הארוך³, מאמר בשם “השגה ארוכה⁴ ושמורה בַכל על דונש אשר מתפאר בשמו בין משוררי זמנו, שאין נכון לשקול לשון עברי בפלס לשון ערבי ולצקת שירי עברי בחריט ערבי⁵ כמתכּונתו בפיוטיו ובשיריו⁶, כי היא השחתת הלשון והברותיה הנכונות”, וכאורך שם המאמר כן הוא גם אורכו של המאמר עצמו (עשרה עמודי דפוס!).

והנה מלבד מה שישנם שיבושים באחדות מדוגמות בתי השיר של דונש, שהם מביאים בדבריהם, קשים הדברים עצמם להבנה למי שאינו יודע פרק במשקלי השירה הערבית, והדברים באו לא בסדרם הנכון כי אם בקפיצה מענין אחד לשני וחזרה לראשון.

כל אלה הביאו את זלמן שטרן, מפרסם התשובות האלה, להשתמש בידיעותיו של שמחה פינסקר ולבקשו להאיר וללבן הדברים, והוא עשה זאת בספרו “לקוטי קדמוניות” שפרסם אז [וינה תר“ך] (דף סב – סה); ועל זה שהחסיר להעיר הוסיף שד”ל הערותיו באותו ספר (דף סג, הערה 11), ושטרן שב והביא דברי שניהם בתור הערות ל“השגה הארוכה”. ולא הסתפק בזה, והראה את דבריהם גם לגיגר בהיותם מסודרים לדפוס, וגם הוא העיר הערותיו (צד 30), אך כולם יחד מצאו, כי דברי תלמידי מנחם הם במקומות שונים חידות שאי אפשר להבינן; ועל השערותיהם לתיקון הנוסח אמרו הם בעצמם, ש“אולי הן דברי נבואה ואולי חלום שוא” (שד"ל, בצד 29).

ובהיות הדבר חשוב לקורות המשקל הערבי בשירה העברית, ולכל המחלוקת שהתלקחה בנוגע להכנסתו לשירתנו, אמרתי אשיב ידי על דבריהם לבארם ולפתור מה שהביאו החכמים הגדולים הנזכרים בתור “חידות” ו“תיקו עד עמוד הכהן” (פינסקר ב“לקוטי קדמוניות” צד סד).

תלמידי מנחם מביאים בהשגתם את מיני הליקויים השונים ששירים הבנויים על המשקל הערבי מחויבים ללקות בהם כנגד חוקי הלשון העברית וניקוד מליה.

הליקוי הראשון הוא כתוצאה מן ההבדל שבין הלשון העברית והערבית, ומי שרוצה לקחת את המשקל הערבי כמו שהוא, צריך להביא מהפכה שלמה במבנה המלים של הלשון העברית וצורתן, ואם אין, אז הוא מוכרח לוותר על איזה דבר שבמשקל השיר הערבי, וזה הדבר:

ישנו כלל יסודי ועיקרי בלשון הערבית כי סַאכּנַאן לַא יִגְ’תַּמַעוּן “אין שני נחים [נראים] באים כאחד”⁷, כלומר: אי אפשר שתהיינה שתי אותיות נחות בזו אחר זו, בין שהן בשני שואים נחים נראים, כגון כָּתַבְתְּ בערבית בא כַּתַּבְּתִּ, בחירק תחת התו השניה), ובין כשהאחת בנח נסתר והשניה בנח נראה, כגון ההברה השניה במלת: פּעוּל (בערבית באה באות ל אחת התנועות פַעוּל – פָּעוּל, או תנועה אחרת), ובין כשאין האות הנחה נמצאת בכתב בפועל כי אם בכוח, כגון עָשָׁן מִקְדָשׁ, שבטרנסקריפציה לערבית עלינו לכתבן עַאשַׁאן מַקְדַּאשׁ, להביא בערבית “שתי חונות” [ = שתי אותיות נחות] אפשר רק “במקום השתיקה” (פִי (אל)סַּכַּת), או כמו שתלמידי מנחם אומרים: “בכריתה”, כלומר: בסוף מאמר שלם, או פסוק או בית שיר ששם הקורא שותק ונח לפני התחילו לקרוא הלאה, והדברים הבאים נכרתים ממה שלפניהם, בשעה שבעברית דבר כזה נפוץ מאד לא רק בהפסק כי אם גם “בסמיכה ובדבק הדברים”⁸.

ובכן, אם רוצה המשורר לקיים את המשקל הערבי כמו שהוא, אז הוא מחויב לשנות את הקריאה והניקוד, ולנקד פָּעֻל, עָשַׁן, מִקְדַשׁ ולקרא את סופי המלים ברהיטה תחת שצריך לקרוא במשך ובארכה⁹. ובאמור דונש בשירו “בּלִבּוֹת המורים” “לא יובא הבֵּית [השניה שבמלת: בלבות] במשקל עד הפילך הוי”ו אשר בין הבי“ת והתי”ו [ולקרוא: “בְּלִבּות” = “בְּלִבֳּות” בקמץ קטן, כניקוד: שבֳּלים], כי לא תתאספנה שתי חונות [הוי“ו והתי”ו} במשקל אחד¹⁰… ובעשותנו ככה “בְלִבֳּות” היא השחתה גדולה, כי לא תסור הוי“ו מהמלה [כלומר: אי אפשר להשמיטה ולקצר את ההברה]”. וכן הדרך באמרו: “וּמעוֹז חכמותיו”, או “לגופות ובשׂרים” בנוגע לוי"ו השניה שבשתי המלים הראשונות שבכל אחד מהזוגות האלה¹¹.

ליקוי שני, שהוא כתוצאה משינוי בתנועה הגדולה והארוכה לקטנה וקצרה, הוא שעל פי חוקי הלשון צריכות מלים שחל בהן שינוי זה במקרים ידועים להשתנות ממלרע למלעיל, כגון במאמרים: “לדוֹרֵש החכמות… ונוֹעֵר בתנומות… ונון נוֹעֵר השריש”, שבשירו בהקדמת השגותיו, שבשינוי הצירי בשלוש המלים “לדוֹרֵש, ונוֹעֵר, נוֹעֵר” לסגול כפי האמור לעיל, כדי שלא לקבץ שתי חונות, שהראשונה היא היוד הנחה בכוח, ולנקד: לדורֶש, ונועֶר, נועֶר, על משקל “אֹמֶר”, תשתנינה המלים [אחרי השמטת הווין שבהן] ממלרע למלעיל ותהיינה: לְדֹרֶש, וְנֹעֶר, [כלו‘: וְנֹעַר], נֹעֶר [כלו’: נֹעַר], והם קוראים כמנצחים: ובעשותך ככה תחליף אוֹמֵר עצתו תקום, במו: יתן אֹמֶר, וזאת השחתה גדולה בטעמים [ממלרע למלעיל] ובענינים [כי הוראת המלים “אוֹמֵר” ו“אֹמֶר” הן שונות].

ורק אחרי דבריהם על ליקוי שני זה הם שבים אל הליקוי הראשון ומביאים דוגמות לאות נחה בכוח אחרי קמץ גדול הצריך להשתנות על פי האמור לפתח, והמלים “וְשָׁת” ו“כְזָהָב” צריכות להינקד: וְשַת, כְזָהַב.

הליקוי השלישי הוא ענין השמטת חטפים באות גרונית והבאת שוא נח במקומם¹².

כדוגמות להשמטת חטף-פתח הם מביאים מתוך שירו לפי השגותיו את המלים: לענות, ומאכל, מעדנים, בהנחה, לאנחה, שלפי המשקל צריך לנקדן: לעְנות, ומאְכל, מעְדנים, בהְנחה, לאְנחה, בשעה שלפי השימוש בלשון צריך לנקדן: לעֲנוֹת, ומאֲכל, מעֲדנים, בהֲנחה, להֲנחה, ולשני החטפים האחרים הם מביאים דוגמות מתוך שירים אחרים שלו, שהם עצמם טרם ידועים לנו ולא נוכל לדעת את המשך הדברים. שני הבתים הם:

בְּאֵין¹³ רוֹאֶה, וְהָאְלֹהִים יָגֵל סִתְרוֹ

שבאה בו לצורך המשקל (יתד ושתי תנועות) מלת “והאלהים” בנקוד: וְהָאְ–לֹ–הִים, תמורת: וְהָ–אֱלֹ–הִים בחטף סגול; והבית השני שהוא כנראה תוכחת המשורר לנפשו:

הֲלֹא הַיּוֹם אַתְּ¹⁴ חַיָּה וְאַתְּ מֵתָה בְּמָחְרָתֵךְ,

שבמלת “במחרתך” הם מוצאים כי “שתים רעות עשה”: ראשונה שהניח את החטף-קמץ (בדבריהם: קמץ חטף) באות חית, בשעה ש“חית” מחרת בכל המקרא “נעה למשיכת הנעתה לקמץ-חטף”, “וזה פרץ גדול”; והדבר השני הוא, כי “הניח הבי”ת" [בראש: במחרתך].

איך זה הניח את הבית שבמלת “במחרתך”?¹⁵

בזה הגענו אל הליקוי הרביעי שהם מזכירים אותו לפני זה (צד 22), וזהו: לצורך קיום המשקל הוכרחו המשתמשים בו להעביר אותיות נחות נראות שבסוף מלים ידועות אל המלים שלאחריהן, כדי להווֹת יתד במקום שהיתה דרושה להם, וכנגד זה, כשאין מקום ליתד לפי המשקל, הוכרחו להעביר אות שואית שבראש מלה אל ההברה הפשוטה שבסוף המלה שלפניה ונשארה רק התנועה שנדרשה להם שם¹⁶.

ואחרי ששירו זה היה בנוי כנראה על משקל יתד ושתי תנועות ואחרי כן שלוש תנועות בכל אחד משתי צלעות הבית¹⁷, הוכרח בסוגר להעביר את האות בי"ת השואית שבמלת “במחרתך” אל המלה “מתה” שלפניה ולקרוא את הסוגר בצורה זו:

וְאַתְּ מֵתָבּ מָחְרָתֵךְ,

נמצא כי עשה שתי רעות: הניח את הבית והפיל את הקמץ-חטף שבחית.

לקלקול רביעי זה הם מביאים עוד שלוש דוגמות, האחת מהן אין בה קשיים כלל, והיא:

אֱלֹהִים חַי וְגַם קַיָּם עֲדֵי עַד וְכָל-חַיִּים אֲשֶׁר יָצַר סָפִים.

זהו משקל הזג' הערבי (המרנין), שהוא ב' פעמים יתד וב' תנועות ויתד ותנועה (מְפֹּעָלִים מְפֹעָלִים פְּעוּלִים), שיותר משני שלישי כל שירי הספרדים יחד בנויים עליו. ובכן כדי להשיג את היתד של פּעוּלים בסוף הבית, הוכרח להעביר את הריש שבסוף “יָצַר” ולחַבּרה אל המלה “ספים” שאחריה, ולקרוא: אֲשֶר יָצַ–רְסָפִים.

הדוגמה השניה נעלם ישובה משד"ל, ורק גיגר מצא את הנוסחה הנכונה. הבית מנוקד בתוך מאמרם ולא ידוע אם היה הניקוד בכתב היד או שטרן הוא שניקדו, וזאת צורתו:

דִּמְעוֹת עֵינַי בְּדָם דָּפָקוּ לִמְיוּדָעַי בְּעֵת רָחָקוּ,

ועל זה הם אומרים: “הניעות יוד עיני האחרונה ויוד למיודעי והם חונות על כי לא נשקל המלה (כלו': יען כי אי אפשר לקיים המשקל) עד הניעך אותה” (את היוד שבשתי המלים שהזכרנו).

על זה מעיר שטרן: “דבריו כספר החתום, האיך תהיה התנועה ביודי”ן האלו?".

שד“ל אומר: אין ספק, כי דונש כתב “עֵינַיְ” “לִמְיוּדָעַיְ” בשוא נח בסוף, ואולי הוא לא כתב בְּדָם בְּעֵת (כי אי אפשר שיבואו שני שואים נעים בעברית) ולא אוכל לכוון המשקל מתוך מעט המלות”.

רק גיגר אומר: “ול”נ (ולי נראה) ברור, כי נמצא זה הבית בשיר אשר משקלו תנועה יתד וב' תנועות ויתד בדלת וכן בסוגר, וא"כ גם הבית הזה צריך לשקול ככה:

דִּמְעוֹת עֵינַיְ בַּדָּם דָּפְקוּ לִמְיוּדָעַיְ בָּעֵת רָחֲקוּ,

ועל כן הניע דונש הב' יוד“ין האלה לא כדת, ואם לא היה עושה כן היה נשחת המשקל”.

אך סדר המשקל של גיגר איננו נכון, כי אין משקל כזה: תנועה יתד וב' תנועות וכו', הסדר צריך להיות כך: תנועה יתד ותנועה, תנועה יתד ותנועה, תנועה ויתד (פַּעֲלוּלִים, פַּעֲלוּלִים, פּוֹעֲלִים), וחלוקת עמודיו היא כך:

דִּ מְעוֹת עֵי / נַ יְבַּ דָּם / דָּ פְקוּ לִ מְיוּ דָ / עַ יְבָּ עֵת / רָ חֲקוּ,

והוא משקל רמל הערבי (הקלוע) כשירו של ר"י הלוי:

יַעֲלַת חֵן מִמְּעוֹנָהּ רָחָקָה אוֹהֲבָהּ כּוֹעֵס וְלָמָּה צָחֲקָה.

הקשה ביותר היא הדוגמה השלישית, שכל המבארים לא באו אל תכונתה, והיא:

שְׁלֹשָׁה הִיא שְׁחוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיא אֲדוּמָה.

שד“ל כותב לשטרן: “מאמר “שלשה היא שחורה שלשה היא אדומה”, לא הודעתני אם הובא במאמר הנ”ל (ההשגה של תלמידי מנחם) או במאמר אחר. שאם הוא במאמר הנ”ל אין לו מובן, ואם הוא במאמר אחר יתכן לפרשו, כי אולי צריך למחוק שלשה השני… והנה אמר שׁלֹשׁה היא שׁחוֹרה היא אדומה כלומר: מלת שׁלֹשׁה שאין בקרבה לא אות נחה ולא דגש [חזק] היא נחשבת כיתד ותנועה כמו מלת שׁחוֹרה, ומלת אדומה (אדֻמּה) שיש בהן וי“ו נחה או דגש. ודברי אלה הם דברי נבואה ואולי חלום שוא”.

על דברי שד"ל אלה אומר פינסקר (“לקוטי קדמוניות” צד סג): “אין אלה דברי נבואה, אלא באמת חלום שוא ודברים בטלים”. ובסוף דבריו הוא אומר: “אבל מאמר: שלשה היא, וכו', נשאר בתיקו עד עמוד הכהן” (שם, צד סד בסופו).

וגיגר אומר: “אך ע”ד הבית השלישי אשר הביא למשל… גם אני לא אוכל לברר דבריו כאשר לא עלה ביד רש“ף [ר' שמחה פינסקר] ורשד”ל, יען כי נעלם ממני המשקל אשר לפיהו נשקל השיר כולו ובתוכו גם הבית הזה¹⁸.

ופה גדול הפלא מאד, שכל החכמים האלה שעסקו בפרק זה של תלמידי מנחם לא שמו לבם לזה, כי בית זה משקלו הוא ממש משקל כל השיר הארוך של תלמידי מנחם, שהוא אותו המשקל של שירו של דונש שלפני השגותיו, אשר בכללם יחד הוא יתד וארבע תנועות:

דונש: דְּעָה לִבִּי חָכְמָה וְעֵצָה וּמְזִמָּה

תלמידי מנחם: לְגִבּוֹר בִּתְעוּדָה וְתוֹרָה הַחְמוּדָה

תלמידי דונש: וְאֶת-מִי חֵרַפְתָּ? וְאֶת-מִי גִדָּפְתָּ?¹⁹.

וגם שיר נעלם זה הוא באותו משקל; ודונש בחבּרו בית זה קרא בהכרח את המלים אשר בו בצורה זו:

שְׁלֹשָׁה הִיאשְׁ– חוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיאאְ– דֻמָּה,

(כלומר: שְׁלֹשָׁה הִישְׁ– חוֹרָה שְׁלֹשָׁה הִיאְ– דֻמָּה).

ולא די שקרא את האות ש מ“שחורה” בתור שוא נח, והִוָּה ביחד עם ההא החרוקה שבמלת “היא”, תנועה של משקלי השיר, אלא אפילו את האות אַלף מ“אֲדֻמה” סחב אל הברת “היא” שלפניה וקרא “הִאְ”, דבר הקשה מאד במבטא ואשר ממנו נשארו רק שרידים מעטים מאד בתנך (נֶאְ–דרי, תֶּאְ–שם, יֶאְ–שמו).

ועל דא היה להם כמובן הצדק לצעוק ככרוכיא.

ובכן הם אומרים: “וכמוהו”, אחרי הביאם את הבית “אלהים חי” אשר בו חובּרו גם כן שתי מלים יחד (יצרספים).

על עוד ליקויים אחרים הם מעירים בתוך תשובותיהם, וככה הם מדברים ב“ערך חנָך” (צד 43) ע"ד כינוי הנוכח, שהמשוררים מוכרחים לפעמים לנקדו בשוא והאות שלפניו בקמץ (כמו בארמית), תחת שצריך הדבר להיות להפך, והם מונים את דונש על אמרו “בְּחַסְדָּךְ”, “עֶדְנָךְ” תחת: בְּחַסְדְּךָ, עֶדְנְךָ²⁰. בערך אחר, ערך טעויות בראש “תשובות דונש” (צד 49) הם מזכירים לו שגיאתו לצורך המשקל בנקדו “וָשָמִיר” הוּו בקמץ לפני הברה בלתי מוטעמת.

אך כל הטענות האלה ועוד טענות שלא טענו²¹, לא הועילו. למשך מאות שנים חדר המשקל הערבי בשירה העברית בצורתו שנתן לו דונש, ובמשקל זה נתנו לנו גדולי משוררי ספרד את שיריהם היותר נחמדים אשר צלילי מיתריהם נוגעים אל לבנו ומקסימים אותנו עד היום.