בתחנה הגדולה ל' נשמעה תקיעה גדולה באשמֹרת הבֹקר של לילי מרחשון העבותים ובין ההמון הרב והשרק, אשר עזב את המסע הארֹך כגלות, נדחק נחמיה סגל בראש ורגלים נסחבות. את הסבלים המציקים לו בידידותם דחה אישׁ אחרי רעהו בהראותו לו על קֹטן ילקוטו; כי רק טלית ותפילין ועוד דברים קטנים לקח אתו לדרכו הקצרה. גם מפני העגלונים המושכים אותו כל אחד לעברו בכל מיני קידות לו ובכל לשון שׁל שבח למרכבותיהם נמלט וילך לו בצדי המסילה העולה העירה וכל המרכבות עוברות על פניו.

בהיות האיש עזוב לנפשו החל לשיח עם לבו, לאמר: “עסַקי הטובים אינם נותנים אותי להתהלך בגדולות. בבני ביתי לא אוכל לעצֹר, כי הם רוכבים עלי; אבל אנכי לעצמי אסתפק באגורה נקובה. ומלבד הפזור לא יכֹלתי לנשאֹ את הלעג המר, כי ישרתוני וסבוני בכניעה ומשמעת אנשים צלחים ופקחים ממני. הנה העגלון הלז המניף עתה את שוטו על סוסיו בנחת רוח למשל. הוא לא ילכד ברשת רמיה של שֻתפי הטוב מר דרֶהר. הוא יקרא לו ז' פעמים “אדוני” ויתנפל לרגליו בלא עמל, עד אשר יביאהו במרכבתו אל ביתו – ושם, אם לא יתן לו ברגע ההוא את שכרו כמשפט ואת פרסו כמנהג, יכסהו במבול של קללות ובזיונות מקדקדו עד כף רגלו ולא ירפה ממנו, עד אשר יסלק לו, ככל אשר ישית עליו. ואנכי האֻמלל! עובד אצלו עבודת פרך על הדרכים ועל הגשרים בצנת שבט ובשרב תמוז זה שש שנים כעבד עברי ומפרעון אין קול ואין קשב ואף חשבון יבש איננו רוצה לתת לי בשום אופן. חפצתי לדעת למצער, באיזה עולם הנני. למה איננו רוצה למלא את פי לכל הפחות בגליון ניר? מה יזיק לו? הוא כנראה חושש לפתגם הידוע: “גמר חשבון הוא חצי פרעון” וירא לקַים את הצד הקל, פן ימשכהו אל הצד החמור; עתה הוא כופר בכֹל ופטור מכֹל”. במחשבה האחרונה פער נחמיה את פיו לשחוק מר ומיד בוש בפניו על שחקו לעצמו כשוטה “כופר בכֹל אמנם איננוּ, אדרבה הוא מודה בכל ומהלל ומפליא את חריצותי ואת אמוני וגם חשבון הוא “מוכן” לתת בכל יום, אך נתון לא יתן; לא חשבון ולא כסף. כי המאות האחדות, אשר נתן לי בכל השנים, הלא הנן רק פח יוקשים; כי על כל מאה, אשר נתן בשמאלו, שב לקחת ממני אלף בימינו באלף תואנות. עוד טוב, כי לא לקחתי אתי איזה סכום בכיסי; הוא יכול להוציא אף מתוך הפה בנשיקה כלבן, אף את הנשמה הוא יכול להוציא בנשיקה; גם היום יגנֹב את לבבי בשפתי חלקות אשר הוא נאדר בהן. לא! אקנה לי אֹמץ לב, ולא אהיה עוד כרחל לפני גוזזיה אהיה היום קשה כחלמיש, אֹמר לנוכל הזה את כל אשר בלבבי…”

אבל מי הוא זה היושב שם במרכבה שלישית? הנהו “ויבא המן!” לו חשבתי יותר על “משיח”. נחמיה מהר להוריד את כובעו ולזקֹף את צוארון אדרתו להתעטף בו עד חטמו. “למצער לא יראני בקלקלתי הולך רגלי ברוח כזאת להתחנן לפניו. להתחנן? הלא כבר החלטתי לדבר אתו משפטים ולהכריעו? האם למראה פניו כבר שבתי להיות למוג לב כמימים ימימה? אולי, וחוץ מזה למה אתרמה, אף לו נהפכתי פתאום לאיש אחר עז ותקיף, מה עשיתי לו? עשה אגרוף אם אין אצבעות; אשמדי זה נשמר למסֹר לי עט טבולה בדיו ובכן הנני מסור לרחמיו וחסדיו; כל כך כח יהיה לו, כמה שיש יֹשר בלבבו. כל עוד שהצלחתי בשאר עסקי, הייתי גם אז משתכר אל צרור נקוב; כי השתפות הכעורה הזאת אכלה את כל יגיעי – ומה אעשה עתה, אשר עיני צפויות אל העסק הזה ה… מאין יבא עזרי? אנא רבון כל העולמים, חזקני ואמצני ותקנני בעצה טובה מלפניך; כי בשכלי האנושי אובד עצות אנכי! מה זה הנני מרגיש על פני? רטיבות? האפשר? מיום מות בתי הקטנה ע”ה לא בכיתי עוד ועתה… רבש“ע ראה דמעותי ושמע אנחותי והצילני ממלתעות כפירים! גם צוארון אדרתי נוזל מים; זאת היא תמצית האד העב, אשר כֻלו טבול בו. אמנם כן, גם החוץ כֻלו זמר לחתֻנתי”.

בלכת לו סגל שקוע בעֹמק נפשו ונפשו בעֹמק צרותיו ראה את עצמו בעיר ל' אצל בה"מ “שוחר טוב” שהוא רגיל להתפלל שם בכל עת בֹאו לל'. בלי משים הוליכוהו רגליו שמה גם הפעם. אחד המתפללים שאלהו: “האמציא לך טלית ותפלין?” ויענהו “יישר כֹחך, יש אתי; מיום אשר קרני מקרה מעציב, כי לא כי לא מצאתי באחד הימים תפילין עד בין השמשות עשיתי לי לקו שלא לזוז בלא טלית ותפלין”. ויוצא מילקוטו הקטן ויתעטף בטליתו ויתקשט בתפליו ויעמֹד לשפֹך שיחו לפני שומע צעקה. זה זמן כביר, אשר לא התפלל בכונה עצומה כיום הזה. בהתחננו “ראה נא בענינו וריבה ריבנו” נשמטה אנחה חרישית מלבבו ועוד הפעם הרגיש מלח קודח את לחייו. אחרי התפלה נגש אל ארון הספרים להוציא לו משם גמרא. מיד קפץ שמה אחד הבחורים וישאלהו: “איזו מסכת דודי?” “תודה, תודה אנכי אמצא לי; בבא בתרא אנֹכי מבקש”.

מיד הוציא לו הבחור בבא בתרא הוצאת וילנא ואחרי רגעים אחדים ישב לו נחמיה באחת הזויות ויפתח את הספר בדף י“ב וילמד. כי כן הוא מנהג נחמיה זה שנים רבות ללמֹד גמרא מדי יום ביומו ואף בדרכים קרובות ורחוקות לא חפץ להתבטל מתלמוד אף יום אחד ולשם זה קנה לו ש”ס בהוצאה קטנה, מלבד הש"ס הוילנאי בכריכה נהדרה, אשר התנוסס בארון ספריו לתפארת. את ההוצאה הקטנה לא כרך כלל, למען יהיו כל הדפים תלושים ומטֻלטלים בנקל, ובלכתו בדרך לקח אתו דפים אחדים מהמסכת, אשר למד בה, מהמקום, אשר עמד שם. ומנהגו שלא לעזֹב את בית מלונו, בלתי אם למד למצער עמוד אחד בתלמוד: הוא היה אומר כי איננו עושה זאת מחסידות, כי אם מאהבת עצמו, למען נוח מעצבו ומרגזֹו במסחרו ובביתו. התלמוד הנהו לפי דבריו אי השלום, שכֻלו אורה ושמחה, עיון ורגש בתוך הים הזועף של החיים החלונים.

הצֹרך לשכֹח את עצמו ולעוף בבלה ולשחות שם עם האמוראים במצולות העיון לא היה לו מעולם גדול כל כך כיום הזה. הוא החל לשנות במנגינה המיֻחדת לגמרא “אמר רבי אבדימי דמין חיפה מיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מו הנביאים ונתנה לחכמים…” “אמר אמימר וחכם עדיף מנביא…” “מה נפלאים ונחמדים הדברים” חשב בלבו; “הלא אלה הם דברי זקנֵי הנגב בתמיד ל”ב: “איזהו חכם הרואה את הנולד” ובכן טרם נסתם החזון וחלוני רקיע פתוחים עד היום הזה. לו ידעתי מקום חכם נביא כזה, אולי חָכַם להוציאני ממבוכתי; ואך מי יאֹמר לי, כי יש היום חכמים כאלה, אשר יראו באור שכלם את הנולד כנביאים? צדיקים אמנם יש בכל הדורות לפי דעת התלמוד, על כל פנים ל“ו וצדיקים ממדרגה קטנה שמונה עשר אלף ולא אלמן ישראל גם בימינו אבל חכמים מי יודע?” כן פלפל האיש עם עצמו כדרכו ולא שם לב אל הבחור הלז, אשר נתן לו לפני כן את הספר, כי הוא יושב מרחוק ומתבונן בו.

בראותו את האורח מקמט את מצחו ושם את עיניו בכֹתל שכנגדו, מבלי להביט בו, כי אישוני עיניו עפים ומתגלגלים ושבים אל קרבם, נגש אליו בנחת ויאמר אליו: יסלח לי אדוני, אם אתיר לי לשאלו, במה הוא מעמיק. אין אנכי ח“ו סקרן לתוּר עסקי אחרים ולחקֹר את סודותיהם; ואך ראיתי, כי מחשבתו צוללת בּאיזה עיון חמור בדברי תורה, ובתורה הלא אין סודות והנהָ הפקר לכל ישראל וכל הרוצה ללמֹד בא ולמד, כמו שהיו חז”ל רגילים לאמר “תורה היא וללמֹד אני צריך”.

“לולא פניך המפיקות תמימות, הייתי אומר, כי לועג לזר הנך. מאין בא אליך הרעיון ללמֹד ממני? אין אנכי לא רב ולא דין כי אם בעל בית פשוט וחלקי בתורה מצער, ב”ה שאינני עם הארץ“, “מזה אין עוד שום ראיה, לרֹב נפגע בבעלי בתים הראוים להיות רבנים ורבנים… ואך זה איננו נוגע לעניננו. הלא הוא יודע את מאמר בן זוטא “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. פה בדף י”ב הוא עומד, כלום יש פה לפניו דבר חמור בתוספות? “השתֻפין” איננו פרק חמור מאד, ב”חזקת הבתים" צריכים לחקֹר עֹז".

“ואתה יקירי בקי כנראה בכל מקום וגם יש בדבורך נעימות של ת”ח. לו חדשתי פה איזה דבר, לא נמנעתי מלהרצותו לפניך אף עם הכירי, כי רק בשָנים הנני גדול ממך ולא בדעת, למען תקַים אתה את משנת בן זומא. ואך הפעם הנני רק מתקשה באיזה דבור“. “גם זה טוב, כי “שאלת חכם חצי תשובה” ואבי יחי' רגיל לאמר: אוהב אני את ספקות הנבונים מוַדאותיהם; כי במקום שהוא מכריע, אנכי עצל לבדֹק אחריו ומסכים אתו, ואם הוא מסתפק ושואל, הוא מעורר גם בי מחשבה”, “יש לך איפא גם אב נבון, “תורה מחזרת על אכסניה שלה” אנכי עמדתי עתה בדעת החכמים המרימים מעלת חכם להשוותו לנביא ואמימר עוד מפליא לעשותו גדול מנביא. ובאשר כֻלנו מקנאים באבותינו הקדמונים, אשר זכו לראות נביאים בקרבם וגם אנכי לעצמי הייתי צריך עתה לנביא מאד, לכן עברה תאוה משֻנה במֹחי לבקש חכם כזה דומה לנביא ולדרֹש לשכנו. בתוך כך הסתפקתי, אם יש בכל דור חכמים וזכרתי את דברי הגמרא, כי אין דור יתום מצדיקים. ולכאורה במשלי ובכל התלמוד צדיק וחכם הם שמות נרדפים; ואך הנסיון יעיד על ההפך, עכ”פ בימינו אלה סתם פקח הנהו רַמי ונוכל והישרים התמימים אינם מבינים את החיות העולם ובכל מדרך כף רגל הם נכשלים ונלכדים”.

“ואנכי אוסיף על דבריכם, כי כן דמו המון האדם מעולם ולכן קראו לאנשי הרוח משֻגעים ולסר מרע משתולל”.

“מה הנך אומר, כי דמו כן מלפנים; אנכי אינני מדבר על הדמיון של אז כי אם על המציאות המרה של עתה, האם תוכל לפקפק בחריפות רמאים ידועים או בטפשות אנשים ישרים וטובים?” “אדוני נזהר בדבריו שלא לקרֹא לטפשים צדיקים כי אם טובים וכן שלא לקרֹא לרמאים חכמים כי אם פקחים; יפה הדבר. ואך בזה כבר הודה אדוני בעקרו, כי מי שאין בו דעת, אף אם הנהו טוב לב ורוצה להטיב לאחרים, יכשל בכל שעה ואף אם כונתו רצויה, מעשיו מזיקים לעצמו ולאחרים, אף בשגגה או באֹנס ולא יתכן לקרֹא לו צדיק; כי גדר הצדיק הוא המפיץ שמחה ואֹשר בכל קרבתו, כמו כן הרגיש אדוני, כי הנוכל, אף אם הוא ערֹם כנחש, הנהו רק חכם להרע ולא חכם סתם; כי גדר החכם הוא היודע להשתמש בתבונתו להטיב לעצמו ולאחרים והחכם להרע הלא הוא מרע לאחרים ואחרי כן ישוב הרע אל חיקו ואין שוטה גדול ממנו”.

סגל הביט על העלם בדברו בעיני תמהון וחבה וככלותו אמר לו: “כי הנך מאומרי תהלים בכל יום אינני מסתפק; אבל אדמה, כי הנך גם מרבה להגות בספר “חובות הלבבות”; כי רושם שני הספרים האלה נכר בּדבריך. אנחנו הסוחרים רגילים במחשבות כאלה רק בעת אמירת תהלים דרך חסידות ובעת למוד גמרא דרך עיון; ואך אם נצא אל שוק החיים, הננו מביטים בעיני בשר על העולם ומלואו ואז הננו מהללים את “הפקחים” ומתקנאים בהם” כמו מחלום הקיץ הבחור ויאמר: “יסלח נא אדוני, כי הפרעתיו מלמודו בלי משים”. “אנכי אחשֹב, כי שיחתך הנה למוד”. “אמנם לא דברנו דברים בטלים, ומכל מקום הפסיק את שעורו על ידי; יוסיף נא אדוני ללמֹד ואנכי אשמע”. “אשמע בקולך”. מיד נשמעה שוב המנגינה של התלמוד.

“אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים ונִתּנה לשוטים ולתינוקות”. “מה זאת? האם כל כך רבי יוחנן מרחיק ללכת בדעתו על הנבואה? ממש ההפך מדעת רבי אבדימי דמן חיפה, האומר, כי אחר חרבן בית המקדש נִתּנה נבואה לחכמים. ממה נפשך, אם לדעת רבי אבדימי נשארה הנבואה אחר חרבן בית המקדש לחכמים, היתה גם לפני כן נחלת החכמים; ואם נִתּנה לדעת רבי יוחנן אחר חרבן בית המקדש לשוטים ולתינוקות, לכאורה משמע מזה… איך אמר הלא אי אפשר לאמר ח”ו על נביאינו הקדושים איזו מלה, שיש בהוראתה ההפך מחכמה; ומכל מקום"…

עתה צהבו פני נחמיה ובעקּבות שפתיו נכר מעין השמחה של התרת ספקות המיֻחדת ללומדי גמרא. “אמנם כן” הוסיף לדבר בהביטו כמנצח על הבחור “הנה לדעת רבי יוחנן, הנביאים, אשר לכל הדעות היו צדיקים יסודי עולם היתה בהם תמימות ואיזה רַמי יכֹל לגנֹב את לב אחד הנביאים על נקלה וזה הוא יחסם אל השוטים, ואל תינוקות. אבל מה זה יֹאמר אדוני, הלא אנחנו ידענו, כי נביאי הצדק היו גם נביאי האמת והם האירו בחכמתם את פני תבל ועל גדול הנביאים נאמר: “בכל ביתי (בשמים ובארץ) נאמן הוא”. ובמדרש אומר אחד החכמים “ויחכם (שלֹמה) מכל האדם חוץ ממֹשה”? ובכלל דברי אדוני סותרים את היסוד הגדול, אשר עליו בנויה כל תורתנו שבכתב ושבעל פה, כי צדיק וחכם הם שמות נרדפים”!

“לא, לא אהובי, אין שום ספק, כי הנביאים היו חכמים משכילים כזֹהר הרקיע בעיון, אבל כנראה דעת ר' יוחנן, שלא היו פקחים במעשה ואיזה נוכל יכול לרמות אותם. ובזה שבנו אל ההבדלה, אשר הבדלת אתה בין חכם ופקח”.

"גם בזה לא אוכל להודות בשום אופן; כי התנאים והאמוראים אשר היו לכל הדעות צדיקים תמימים וישרים, הלא ידעו הלכות רמאות וגנבה עוד יותר מכל הרמאים שבעולם

“אדוני לומד עתה בבא בתרא, זאת אראה, ההנהו לומד כסדר”? נחמיה סגל הניע את ראשו למטה לאות חיוב. "אם כבר למד מדה שלמה וגדולה בדיני חזקה ומיגו ומה יאֹמר על זה? היש עוד יודע את נפש הרַמי עם פתוליו וכרכוריו כחכמי סורא ופומבדיתא, אשר הם לעצמם היו רחוקים משמץ גנבת דעת כרחוק שמים מהארץ. אנכי אדמה, כי אין נוכל בעולם, אשר יעמיק כל כך בנכליו, כמו שהעמיקו בהם חכמי המשפט שלנו. ורבן יוחנן בן זַכי הצטער כאשר היה עליו לנגֹע בפרק רמאות בדרשתו ברבים, פן ילמדו ממנו איך לרמות, ואז בטא את דבורו הנאה והשנון: “אוי לי, אם אמר, אוי לי, אם לא אמר”.

“אמנם טענותיך חזקות. אין לכחד; אבל לפי זה נשארו דברי רבי יוחנן כחידה “מיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים”, אם הצדיקים חכמים בכל הצדדים, מה ענין הנבואה אצל שוטים?”

העלם הראה אות נצחון בעיניו ובידו ויאמר: “הוא אשר דברתי, כי כל החכמים נראים כשוטים בעיני החכמים בעיניהם, כאשר אמר ישעיהו הנביא ו”סר מרע משתולל". ורבי אבדומי דמן חיפה ורבי יוחנן אמרו דבר אחד "מים שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לחכמים (באמת) ולשוטים (בעיני הבריות).

“יישר כֹחך, יקירי, דבר נאה ומתקבל הבעת עתה. לפי המשנה באבות עלי לקרֹא לך רבי וברצון הנני נשמע לקטנים בשנים וגדולים בדעת”. עתה הוציא הבחור את שעונו מחפתו ויאמר: הנה קרוב לתשע, עלי ללכת, חיה בטוב, שלום".

“מה אתה ממהר? הודיעני את שמך ואת שם אביך”.

"אין בזה שום צֹרך ענה הבחור; “השם הנהו דבר חיצון, שאין לו שום אחיזה בנפש, מה חלוק, אם שמי זכריה או שמריה, שלום שלום, ברכה והצלחה”.

עוד בטרם הספיק סגל להתנגד לו או לפצֹר בו, חמק עבר ויצא מבית המדרש. נחמיה נשאר יושב על מקומו כשכור; כל השיחה הנאה נדמתה לו כחלום יפה וכמעט החל להסתפק, אם איננו באמת מתנמנם וחולם על הספר, כאשר יקרה לו כפעם בפעם, אם ישכים לנסֹע או ללמֹד, וגם היום השכים בחצי השניה ללכת אל התחנה ש. ולנסֹע משם במסלול הנה. בתוך כך ראה עוד איזה בחור יושב מנגד ויזכֹר, כי הוא ישב בשעת השׁיחה בפה פתוח ועינים גדולות ויקשב. “אמֹר לי יקירי, פנה אליו בשאלה, מה שם הצעיר הזה, אשר דבר אתי, ומה שם אביו”? שמו עקיבא ושם אביו בנימין“. “כן בנימין, ומה שם משפחתו”? “שם משפחתו, כנויו” החל הבחור לגמגם, אינני יודע”, “איך אפשר? הלא הנני רואה, כי הנך מכיר אותו היטב”? “כן אבל… הכל קוראים לו בשם גנַי ואנכי לא ארצה…” “מכל מקום אמֹר, אבקש אותך, כי ארצה לדעת”. “הכֹל קוראים לו “בנימין המשֻגע” על שם תהלוכותיו המוזרות”.

“כן”, אמר נחמיה בקול ממֻשך “עתה אדע את הכֹל”… וידבר אל לבו: “אינני זז מל., עד אשר אבקר בבית הפלאים. ולא עוד אלא שלא אלך כלל אל שֻתפי הטוב, עד אשר אציע בראשונה את כל הדבר לפני “בנימין המשֻגע”; לבי אומר לי, כי בנימין זה הוא החכם-השוטה, אשר עליו דברו ר' אבדומי ור' יוחנן לפי פרוש בנו. בו אפשר למצֹא קרטוב של נבואה ובעצתו אשאל, כאשר שאל איש בימי קדם בדבר אלקים”. "אמֹר לי, פנה עתה אל הבחור הלז “איה יושב בנימין המשֻגע?” “אצל בית הכנסת בבית קטן”, היתה תשובתו.

נחמיה קפל את טליתו ואת תפליו וישם בילקוטו הקטן וישק את שולי הפרֹכת התלויה לפני ארון הקֹדש וילך. אחרי רגעים אחדים עמד נחמיה על פתח בנימין המשֻגע וידפֹק, הדלת נפתחה ואיש גבה קומה וזקוף כארז עומד לפניו, בפניו הצנומים המֻעטרים פאות מסֻלסלות וזקן, אשר החלה שיבה לזרֹק בו, מתנועעות עינים כחולות וחודרות, “בֹקר טוב” פתח האורח, “שנה טובה” ענה בעל הבית בסבר פנים יפות. “את מי אדוני מבקש”? "את ר' בנימין, המצאתי “כן מצא, שמי בנימין, ישב אדוני” וינהלו אל השלחן הגדול, אשר סביבו שני בנים ושתי בנות יושבים ומביטים אל הספרים הפתוחים לפניהם.

את אחד הבנים הכיר מיד; הנהו זה, אשר טען אתו הרבה לפני חצי שעה, גם הוא השתתף עם אביו לקבל את האורח בכבוד ולהושיבו על יד השלחן ויהי מקומו בין האב ובין הבן מימין למעלה. עקיבא חפץ להציג את האורח לפני אביו ולאמר, כי כבר הכירהו והשתעשע אתו בדברי תורה זה עתה, אבל מלתו נשאר על לשונו, כי בתוך כך החל אביו לדבר והוא לא יכול להכנס בתוך דבריו.

“הנני מכיר”, אמר בנימין אל האורח "כי אינך מפֹה, “שלום עליכם” “עליכם שלום”. אם הנך ממהר לדרכך, הנני מתכבד מיד לשמֹע את דבריך ולדעת במה אוכל לשרתך; ואך אם יש לך פְנַי, אבקשך לשבת מעט ולשמֹע, עד אשר השלמנו את השעור.

“חלילה לי להפריעכם, אך לו הייתי טרוד מאד, אבל באמת הנני פנוי ותאב מאד לשמֹע את למודכם; ואם תרשני, אשב עד סוף הלמוד”. “בי אדוני אין לנו סודות בתורתנו”. האורח הטה את ראשו אל הספר הפתוח לפני עקיבא היושב משמאלו והנה ספר “מסלת ישרים”. הם עמדו בפרק כב' בבאור “מדת הענוה וחלקיה”. “הוסיפי נא לקרֹא דבורה”, ותרא: “בתחלה צריך שיהיה האדם ענו במחשבתו ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם יהיה ענו בדעתו וירצה להיות ענו במעשה, לא יהיה אלא מן העִנוים המדֻמים והרעים, שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים, אשר אין בעולם רע מהם”.

“ההנכם מבינים כלכם”? שאל בנימין את כל הבנים והבנות היושבים לפניו, בלשון הקֹדש. ותען הבת השניה היושבת אחרי דבורה: "אמנם הבינותי, כי כבר בארת את הדבר למעלה בפרק הקודם והדבר מבֹאר, כי ענוה ככל מדה טובה צריך להיות מושבה בלב, ואם תרָאה רק במעשים ותשָמע רק בפה הנה צביעות.

ומכל מקום גם את ההפך לא אבין. הנה למדתנו, אבי, בקיץ שעבר המשנה באבות, שאחת המעלות, שהתורה נקנית בהן, הנה המכיר את מקומו ולפי באורך הנהו המכיר את מדרגתו בדעת ובמוסר. ועתה, אם האיש הנהו באמת קטן, יכול להיות ענו בהכירו את שפלותו ואף, אם הוא הנהו גדול באמת, אז הלא הוא צריך להכיר את גדֻלתו ואיך יוכל עם זה להיות גם ענו לא רק במעשים כי אם גם בלב?"

ויען בנימין:, ר' משה לוצטו עוד ידבר על זה בדבריו הבאים; מכל מקום אם יש ביכֹלת אחד מכם לענות או לתרץ את השאלה של אחותכם, נא לדבר".

עתה הראה הבן הצעיר היושב אחרי עקיבא באצבעו ויאמר: הרשני נא אבי לדבר; אנכי מדמה, כי מהמקום, אשר הקשתה ברכה, יש גם לתרץ את השאלה".

“רבן יוחנן בן זַכי היה אומר אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת”. ובכן יוכל להיות אדם גדול עד לשמים במעלותיו וגם יכיר אותן ואם זה יהיה ענו ושפל ברך בהכירו, כי לא הוא לקח לא את המעלות הטובות, כי הנן לו מתת אלֹקים ממרום".

“אענה גם אנכי את חלקי” אמרה דבורה הגדולה, לפי זה אפשר לאדם גדול להיות ענו כלפי שמים, בהכירו עם גדלותו את קטן ערכו מול מלך מלכי המלכים הקב“ה, אשר לו הגדֻלה והתפארת ואף מעלות האיש ההוא בכלל. אבל איך יהיה ענו מול בני אדם קטנים ממנו? והנה בענו שבענוים כתוב בפרוש “ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה”, משה רבנו דמה איפֹא, כי כל בני אדם גדולים וטובים ממנו. הנה לפנינו סתירה מפֹרשת למעלת “המכיר את מקומו”. ברכה הראתה פני שחוק ותאמר: “תסלחי לי אחותי”, לא זה הוא פרוש הכתוב, כי משה רבנו היה קטן בעיניו מכל בני האדם וכלם גדולים ממנו לפי סברתו; חלילה! משה רבנו ידע עוד יותר ממנו, כי היה מבחר כל היצורים, ובכל זה או בעבור זה לא התגאה, כי כערך גדֻלתו כן הכיר יותר, כי לכך נוצר; ושום אדם בעולם לא היה ענו כמֹהו”, “כן דברת בתי”, אמר בנימין.

ככלות הוכוח, הוסיפו לקרֹא בספר “מסלת ישרים” כל הבנים והבנות, כל אחד פרשה קטנה ואחרי כל פרשה שיחה אֻרכה או קצרה בענין ההוא, נחמיה ישב בכל הזמן כנדהם ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. מי הוא האיש הזה? באין בא ומה עסקו? האם הנהו רב או רבי? בתחלה, לקחו הדברים אשר שמע, את לבו, ואחרי כן הגה רק בנפשות אשר לפניו, הכֹל כמעולם אחר, אולי מעשרת השבטים מבני משה… מעבר לנהר סמבטיון… פלאי פלאים!

נחמיה הקיץ כאשר הוציא בנימין את שעונו ויאמר: “עשר”. הבנים והבנות קראו פה אחד “יישר כֹחך, אבי” וישקו את הספרים ויסגרום וישימום בארון, אשר אצל הקיר. ברגע ההוא ישבו הבנים על יד השֻלחן העומד אצל החלון ויוציאו ממגורת השֻלחן גלגלים קטנים וצנורות וצבתות שונות וכל אחד לקח שעון של זהב בידו ויפרקהו לחלקיו ויבט אל תוכו היטב הדק.

הבנות נעלמו אל החדר השני ואחרי רגעים נשמע משק מכונות של תפירה.

בנימין בעצמו נשאר יושב במקומו וישאל את האורח על בקשתו. נחמיה, אשר כמעט שכח בתוך כך את הסבה, אשר הניעתו לבא הנה, לא ידע במה להחל, "היש לך שעון לתקן? “תודה, שעוני מטיב ללכת, כן כן, בניך הנחמדים, אשר לפני בֹאי הנה התכבדתי לדעת את הגדול בהם ולשמע מפיו דברי חכמה, הנם שעוניים. אמנם ידועה לכֻלנו השטה הזאת של תורה ודרך ארץ; ואך זה הוא להלכה, אבל למעשה? חכמינו הקדמונים אמנם קימו זאת גם בפֹעל. אבל בדורנו זה לא ראיתי ולא שמעתי כזאת”. נחמיה השפיל את קולו מעט ויוסף לאמר: “הלא עקיבא שלך יחיה יכוֹל להיות אחד הרבנים הגדולים, לא רק בגליציה כי אם אף בתוך וילנה”. שחוק קל נראה על שפתי בנימין וזאת היתה תשובתו.

ויען נחמיה: “לא ארצה להפריעך ודַי הנך טרוד בעסקיך ורק אבקשך מאד לקבֹע לי זמן כשעה אחת, אם עתה או בזמן שהנך פנוי, כי עלי להועץ אתך באיזה עסק מסֻבך אשר לי”.

“להועץ אתי? כלום בנך בטוח, כי הנהו דבר הקרוב אלי, כי אדע ליעצך. בעניני שדוכים אולי אוכל לשרתך, כי הנני בקי קצת בעיר. אבל אם הוא נוגע בעניני מסחר וכדומה, אפונה, כי אנכי אינני סוחר כי אם בעל מלאכה ורק בעל מלאכה אחת, כמו שאמר הרמב”ם על הראב“ד לפי האגדה. הלא בשעונים אין לך שאלות ותשובות”.

"אכן הנהו דבר מסחר בסחורה, שבלי ספק לא עסקת בה מעולם ובכל זה הנני בטוח, כי תדע להדריכני לטוב לי, כי במקום תורה שם חכמה, כמו שאמרה המשנה באבות: “ונהנים ממנו עצה ותושיה”.

בנימין הניע בידו בשפוע לחלש את דברי נחמיה, ברגע ההוא נשמע קול דפיקה על הדלת ואיש אחד בא אל הבית, אשר מראה פניו ודבורו העידו עליו, כי לא מבני ישראל הוא.

בנימין הראה לו מקום לשבת וישאלהו לחפצו. הלז הוציא שעון זהב אמריקני ויראהו בהעירו, כי פתאום עמד ואיננו יודע לו שום סבה. בנימין בקש סליחה מהאורח ואל הנכרי אמר לחכות מעט וילך אל שלחן העבודה ויקח צבת ויפרק את כל השעון ברגע אחד וישיבהו לאיתנו ויניעהו קצת ויאמר לנכרו: “שעונך איננו חסר דבר, הנהו הולך היטב”. האיש הביט עליו בעיני תמהון וימלמל “האמנם”? ויקחהו אל אזנו והנה השעון מקשקש לו לאטו כתמול שלשום; ויפן אל השעוני לאמֹר “מה אשלם לך”? בנימין ענהו “אין מאומה”. לו חדשתי בו ולו שהיתי בו, אז חשבתי לי את זמני ואת מלאכתי; ברגע אחד לא הרוחתי מאומה. האיש הוציא מעות אחדות ויתע בידו לבקש להן מקום ויאמר לו בנימין “אם תרצה לתת, הנה שם שופר לצדקה, שים, כמה שתרצה”. האיש שם את המעות בשופר ויברך ויצא.

זה יוצא וזה נכנס; הפעם היה בן ברית. בנימין פנה אל אורחו ויצטדק לפניו לאמר: “מפריעים אותי, צר לי מאד, כי לא אוכל להִפָנות בשבילך, לא תמיד הוא כן, עוד אמצא היום שעה מרֻוַחת למענך”.

היהודי הוציא את שעונו מחפתו ויתירהו מהשרשרת הכבדה התלויה במחלצתו וישימהו לפני השעוני.

בנימין שאל אותו, אם ירצה כי יפרק לו מיד את שעונו ויודיעהו, מה חסר לו ויענהו: “לא, אנכי עתה מחֻסר זמן, אחרי הצהרים אשוב הנה וידעתי מה נעשה בו, וככל אשר תשית עלי, אשלם; יש ב”ה על מי לסמֹך".

נחמיה חפץ להשתמש ברגעים, אשר היה בנימין עסוק בלקוחותיו לחזֹר במֹחו על פרטי הענין, אשר הוא רוצה להועץ אודותיו עם בנימין.

ואך אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו, בלבל את מחשבותיו, “האמנם” אמר בלבו “לא בחנם קוראים לו משֻגע, אין סתם בני אדם יכוֹלים להבין תהלוכות כאלה. לעצמי אודה, כי לולא פגעתי בראשונה בבנו ולולא המקרה, כי דבר אתי כמו בכונה על עצם הענין הזה, שכל החכמים שוטים הם בעיני בני אדם, החזקתיו גם אנכי למשֻגע וגם עתה הנני משתומם על זה”.

“כי יש איש צדיק בארץ, האמנתי תמיד, אבל ככל חברי הסוחרים חשבתי, כי כל מי שרוצה ליסד את עסקו על משפט ואמת, איננו יכול להתקים אף יום אחד”.

“והנה לפני עיני איש, שאיננו מיַפה את מלאכתו ולא משַנה את דבורו ובאיזה מלאכה, בשעונות, הלא ידענו, כי השעונות בנויה כֻלו על מרמה”.

בשעון אחד נפל משהו בתוך צעצועיו ויעמֹד; מה עושה השעוני? הוא אומר “הנח אותו, עלי לבדֹק אותו פעמים רבות, עד אשר אגיע לקצה עמקו”. היהיה עוד על החג?" שואל אותו בעליו, והוא עונהו “מה היום? מחר ר”ח ניסן, רחוק הדבר, אולי למענך, אתאמץ אולי בערב יום טוב".

והוא צורר אותו בתוך המון שעונים, ואם הנהו שעוני “ישר” ואיננו רוצה לצער את לקוחו, אז הוא לוקחו בתוך בדיקת חמץ ומנער את האבק ממנו ועורכו והכֹל בשלום; ו“המשֻגע” הזה מתקן שעון ברגע לעיני בעליו ומשיב אותו מיד ועם זה אין אנכי רואה סמני עניות בביתו. הפלא ופלא!

ככלות בנימין לעסֹק בלקוחותיו, שב אל השלחן וישב אצל אורחו ויאמר: “עתה הנני פנוי למענך וברצון אשמע להרצאתך, ואם יהיה לאל ידי לעזֹר לך באיזו מלה, אודה לד'”: ויען האורח ויאמר: “הנני יושב אצלך זה שעה וטרם הספקתי להתיצב לפניך בגלגולי הדברים וגם אודה ולא אבוש שהייתי נבוך למראה הנשגב, אשר לנגד עיני. שמי נחמיה סגל מעיר פ' הרחוקה מפה כחמש פרסאות ובמשלח ידי הנני סוחר עצים מנעורי. את המסחר הזה למדתי מאבי ע”ה ובּתחלה עזרתי על ידו. בשניו האחרונות – אוי – היייתי כבר אנכי המוציא והמביא בקרפוף ומעת פטירתו בשנת תרנ"ד שש שנים אחרי חתֻנתי, עבר כל הקרפוף אל ידי והנני סוחר בעצי בנין זה שמונה עשרה שנה על חשבון עצמי.

כעץ כן גם המסחר בו קשה וכבד. ברֹב המסחרים יכולים להשיג בנקל סחורה בעד אלפים ורבבות, אם המצלצלים בכיס ולרֹב גם בלא פרוטה… אבל קשה למצֹא קונים מפני התחרות. ויש גם מסחרים, שקשה למצֹא את הסחורה, אבל קל למצֹא לה מקבלים. ובעצי בניּן גם המקנה גם הממכר קשים כקריעת ים סוף. הנך צריך לטפס בהרים ולתעות ביערים ולמשש בין הגזעים ימים ולילות, עד אשר תמצא את הסחורה הדרושה, ואחרי כן הכל דשים עליה ומעפרים אותה. אם יבא סוחר, צריכים להדחק בין הקרשים ולקפץ על הקורות בזהירות יתרה “ושומר פתאים ד'”. ולא פעם עלי לפרק את כל הנדבך ולהוציא מתחתותו את הדרוש, כי לא תמיד הנער עומד נכון. ומה קטן הוא הרֶוַח לעֻמת הנֶפח הגדול והתכונה הרבה. איש רואה אותי בבית הנתיבות לסחורות, פורק עגלה שלמה וטוען את העצים על שמונה עגלות אכרים להביאם אל קרפופי יחושב, כי אנכי מרויח בזה הון עצום, ובאמת כל הרֶוח איננו שקול אף כרֶוח החנוני בנוצות לכובע בתי תחי' הקלות כנוצה".

בעל הבית הניע בידו לאות הפסקה ויאמר: “סלחה ר' נחמיה. כי אשסע את דבריך המחֻכמים; חפצתי רק להעיר, כי בהציגך את מסחר העצים כמו חי לנגד עיני, נזכרתי מאמר חז”ל בפסחים נ', “המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מּ”ט כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא“, בכל זה אברכך, כי אתה תראה ברכה במשלח ידך. כי “לא עניות מן האמנות ולה עשירות מן האמנות” כמאמר חז”ל במקום אחר.

“כן” הוסיף סגל לדבר “טענה גם רעיתי תחי' אתי שנים רבות, מדי הזכירה אותי את הצרכים המתרבים משנה לשנה ב”ה ומדי התאונני על קשי מסחרי, כי גם בעצים אחרים מצליחים. ראה את ויזלברג שכנך אשר החל את מסחרו בחמשים זוז ועתה הכל משתחוים לפניו ומתברכים אצלו – ולנו הלא היו ב“ה אלפים אחדים אחרי חתֻנתנו וגם נחלתָ עסק מפֻתח מאביך ז”ל ובקיאותך בסחורה ובדרכי המסחר מפליאה את כל בני תחרותך, ובכל זה אתה עומד במקום אחד והוא צולח ורוכב"… אנכי הסברתי לה תמיד, כי לא בקרפופו עזה ויזלברג חיל כי אם בעסקים רחוקים ומסֻכנים בבניני דרכים וגשרים המלאים חתחתים וזלזלים והיא ענתה תמיד לעֻמתי “אדרבה היה גם אתה קבלן כמֹהו. עד מתי תרבץ תחתך לשבת ולחכות, עד אשר יבא הנגר לבקש אצלך לוחות אגוזים למגדליו או עד אשר יבא החסיד לבקש קרשי תדהר לסֻכתו”.

כשאני לעצמי יראתי מפני בנין גשרים, כי צריכים להמציא קורות גדולות ונקיות מִקְשָׁרים והכל בזמן מֻגבל; עם זה הנהו מביט אל תוך היד, ואם לא, הנהו פוסל את העצים, אף אם הנם היפים בעולם, ומי יוכיח בין שנינו? והבנאים האלה, אין דרכם להסתפק במתנה מועטת. בכל שני וחמישי יש לו איזה חג והיהודוני האֻמלל צריך לנשא אותו בחגים ביין ותכשיטים ובסוף איננו נותן כסף, כי אם שטרות, אף אם הוא כבר גבה את הכסף מאוצר המדינה זה שנה או שנתים.

ונשמרתי מזה זמן רב, עד אשר הציקתני היא תחי' ומי הוא חזק לעמֹד בפני המין החלש? פתתני ואֶפְת. וכאשר נגש ועד המדינה לבנות בפלכנו שני גשרים גדולים ושלשה קטנים והקול יצא על זה בכל הסביבה. כתבתי גם אנכי הצעה ושלחתי בצרוף דמי ערֻבה לל' וביום המועד באתי הנה להפתל בנפתולים. מזלי (לא אדע, אם הטוב או הרע) גרם, כי אנכי הייתי הטוב במציעים. וכמעט כבר אמרו לקים את הקבלנות בידי. כל הטענות, אשר היו תמיד בפי כנגד הקבלנות של גשרים, שבו עתה אל לבי ונצבו כמו חי לנגד עיני, לו יכלתי להחלץ מהעסק הזה הייתי שמח ורוקד. ברגע ההוא לקחני הצדה מר דרהר, עשיר ונשיא פנים בל', אשר היה גם הוא אחד הנפתלים, ויצע לפני להשתתף אתי בעסק. הוא אִיֵם, כי לא יעזֹב את העסק בידי, אם לא אתן לו החצי ברצון. יקח לו את כֻלו בחזקה, כי הוא יודע איה דלת נפתחת, מהצד השני הבטיח לי הררי זהב, כי ישים בעסק כמעט את כל הכסף הדרוש, בעוד אשר אתן אנכי רק עשרה למאה; במשא פנים יחליק ויכשיר את כל החששות, אשר יפלו אחרי כן, ואך עלי נטל לפקח על העסק כמֻמחה לדבר. החוזה נעשה בינינו וועד המדינה אִשֵׁר אותי למספיק כל העצים לבנין חמשת הגשרים.

מאז ועד הנה שש שנים הננו בונים בשֻתפות גשרים וסורגי דרכים בעד ועד המדינה. הוא בעל הכסף ואנכי המֻמחה לדבר. כי אחרי חמשת הגשרים הגדולים אשר כלכלת המדינה שבעת רצון מהם, שבתי לקבל מהם עוד גשרים וסורגים פעמים רבות. כפי השערתי יש בכֹל קבלת רֶוַח לא מעט, אבל חשבון אינני יודע; כי שֻתפי דרָהר עושה הוצאה ומכניס הכנסה, אמנם עד חשבון. שכפי דבריו הכל רשום ומנוי בספרי מסחרו, אבל מעולם לא זכיתי עוד לעמֹד על ברור הדברים.

כאשר נטל עלי להשתתף בהוצאה בעשרה למאה, הנני נתבע ונותן לעתים תכופות מאות שלמות על קנית עצים, אשר אנכי קונה ושֻתפי משלם. הוא נותן לי לפעמים איזה סכום על הרֶוַח, אם הנני צריך למחית ביתי, ואך הוא נותן בשמאלו מאה ולוקח בימינו מאתים. לפעמים הוא אומר, כי טרם נתתי את חלקי, ואם הנני צועק, כי ארגיש בלבי ובכיסי, כי כבר נתתי על העסק הזה כל כך פעמים סכומים הגונים, לא עשירית ההוצאה, כי אם הרבע או השליש, הוא אומר: “יוכל להיות, כי שגית בע”פ, ומה בכך, כספך הלא הוא עכ“פ בטוח; אם נתת יותר, אז יגדל חשבונך לטובתך; הלא הכל רשום אצלי בספרי המסחר”.

ככלות בנין איזה גשר הוא מתאונן, כי הפסיד בעסק סך עצום ודורש ממני לשאת את חלקי בנזק. אנכי אמנם משער, כי הדבר שקר; כי הלא אנכי הנני הקונה ביערות והמזכיר לבנאים של כלכלת המדינה, והנני יודע היטב, כי המחירים ביערות אינם גבוהים והמחירים בכלכלת המדינה אינם נמוכים. אבל מה אעשה, אם אבי ע“ה השָקט והתם לא הקנני את מדת העזות לאמר ליהודי ומכש”כ לשֻתף “הנך גנב, גזלן, רוצח, אם לא תשיב לי את כספי אז…” אלפי פעמים כבר שניתי את לשוני בבית ובדרך בלכתי בדד לדבר משפטים עם איש הדמים ובבֹאי לידי כך לא תעבֹר מלתי את שתי חומות הדבור ותחָנק בפי; רק איזה קול הברה של רֹגז ישמע, שהוא מבטל אותו עדי רגע בדבריו הנעימיםֹ והרכים מחמאה. באמת הנני בוש בעיני עצמי; כי בעירי מחזיקים אותי לבעל כשרון ולדברן, ובשביל זה בוחרים בי לגַבַי בחברה וליועץ בקהלה. הכל אוכל ואך לא לריב. אחרי סכסוך כזה אשר דרהר הערֹם כנחש מכיר את אשר בלבבי, הוא שולח לי כסף פעמים אחדות ביד נדיבה ומבשרנו כי העסק של עתה הנה טוב ב“ה מהראשון, עד אשר ישוב ללכדני ברשתו, ואחרי זמן מה הכל כמקדם”.

“עתה הורע המצב במסחר הביתי בקרפופי ע”י תחרות ועוד סבות אחרות שאינן נוגעות אל הענין, והקבלנות עם דרהר מוצצת את מוח עצמותי, והכאב גדול מאד, כי הנני יודע שהעסקים טובים ואנכי העובד בהם בזעת אפי זה שש שנים; ואך לא למעני הם טובים כי הם בשביל הרוח (הקב"ה לא יענשנו על הדבור הקשה). הוא הולך ומעשיר ואנכי הולך ודל".

נחמיה מוסיף לדבר: ועתה ברֵרה משֻלשת לפניו או כי אחגֹר את כל כֹחו ללכת לריב בו ולשם זה באתי היום הנה, או כי אתנפל לרגליו ואתחנן לפניו לרחם עלי ועל ביתי ולזכֹר, כי הכנסתי לו אלפים רבים בעבודתי הקשה, ואם לא יניח את דעתי על פעֻלתי ועל שֻתפותי שעד הנה וישוב לדחות אותי תמיד בקש במסירות חשבון ורֶוַח, הלא אכרח לעזֹב את כל הקבלנות וגם לו לא ינעם. כי אף לו נתן לי את חלקי, חמשים למאה משלו, הלא עוד היה מרויח רֶוַח יפה בלי כל עמל. ואם תדמה, כי שתי העצות האלה לא תבאני אותי לידי מטרתי, יש לי עוד בררה שלישית לעזֹב את כל הקבלנות מיד, מבלי ללכת אליו ולהתברך אצלו. כי הלא באמת כבר נסיתי הרבה בשתי הדרכים, בקשות וברכות, ולא עלתה בידי ובמה ייטב הפעם? או אולי בכל זה? להתלונן עליו בבית המשפט לא אוכל בשביל שאין לי שום חשבון ממנו ולא אדע מה לתבֹע ממנו, אנא יקירי ר' בנימין, הכרתי כי יש לך שכל ישר, ותורת לבך הנה כלי חפץ בידך להשתמש בה למעשה לטובתך ולטובת אחרים: לא כמוני היודע מעט בעיון ולמעשה אין אתי מאומה. הורני נא דרך זו ואלך ממוצא פיך לא אסור ימין ושמאל".

בנימין ישב בכח העת, אשר הרצה סגל לפניו את עניניו בעינים מבריקות וחודרות ומראה פניו העיד עליו, כי הנהו מעמיק כמו במורה נבוכים. רק מעט הערות העיר בתוך דברי נחמיה; זולת זה ישב וידקדק בקרבו בכל מלה, אשר יצאה מפי נחמיה כשופט בדיני נפשות. ככלות נחמיה את דבריו, ענה בנימין ויאמר: “ב”ה, כי הוברר לי הענין בהרצאתך הרחבה. כי יראתי מאד, פן לא אבין את דבריך או את עניניך ופן אהיה בספק, איזו דרך טובה לפניך, למען אפקֹד לך עליה. כי הנני מרגיש בכל לבבי ונפשי את האחריות הגדולה של אדם, אשר נטל עליו ליעץ את חברו. ועיני ראו את החללים הרבים, אשר הפילו יועצי חנם, המשליכים דברים בקלות דעת לחבריהם הנבוכים; ואינם שמים לב, כי היועץ הנהו שופט, אשר במלה אחת יוכל להוריד את רעהו לשחת או להעלותו לשמי אשרו".

“בדברך על הברֵרה המשֻלשת אשר לפניך, חפצת למעט: שלש ולא ארבע לבל תצטער, בהראותי אותך, כי כל שלש הדרכים לא תסכֹנה, אמֹר לך מרֹאש, כי י ש עוד דרך רביעית, אשר תביאך אל המטרה בעזרת אוהב צדקות אבל בראשונה עלי להראותך את השלילה”.

“להתחנן של שֻתפך, לא אוכל ליעץ אותך. הלא הנך יודע את מדת ר' פינחס בן יאיר, אשר לא נהנה משום אדם כל ימי חייו וגם מסעודת אביו לא נהנה, מים שעמד על דעתו (חולין ז': ) זאת היא המדרגה העליונה בשנאת מתנות, אשר כמובן לא נִתְּנה אלא ליחידי סגֻלה. ואך כבכל המדות הטובות חובת בעל נפש גם במדה הזאת לנשא את עיניו אל הכֹכב המזהיר ברום המוסר, למען לכת לאורו, אף אם לעולם לא יגיע אליו.”

“ואל תדמה, כי השנאה למתנות צריכה לצאת ממקור קדוש, אצילות הנפש אשר תשתוקק להקריב את עצמה בשביל אחרים, מבלי לקחת כל גמול כמרע”ה וכשמואל הרמתי השקול כנגדו מזרעו של אברהם אבינו ע“ה, אשר אמר “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך”, שלי שלך ושלך שלך”. לו נמצא איש אוהב את עצמו עד הקצה האחרון ואינו חושש לטובת אחרים כלל וכלל – ועם זה פקח ונבון להכיר ברור את הטוב לו לעצמו, התנהג ממש כר' פנחס בן יאיר וחבריו שלא לקבל שרוך מכל אדם מחשבון ומאהבת עצמו, ואמנם איש כזה איננו במציאות, כי כל חכם צדיק וכל צדיק חכם, סתם אדם איננו מכיר זאת; כי בעיני בשר יראה כי אם הוא מקבל מתנה, הוא מקבל טובה, והחך לא יבחן את המעדנים אם נקנו או נתנו. אבל זאת יוכל גם בינוני לדעת בנסיון, כי בקשה לא הביאה לו שום תועלת בכל ימי חייו. אנכי בחנתי את הדבר בחיי ובחיי כל הנפשות שאפשר לי להתבונן אליהם. גם אתה, יקירי ר' נחמיה, הזכרת, כי כבר נסית הרבה בתחנונים אל שֻתפך ולא הועיל. העבר נא את מאֹרעותיך הידועים לך והשמורים בזכרונך לפני עיני רוחך, התוכל לאמר, כי למצער פעם אחת בחייך הביאה לך בקשה איזה טובה אף כחוט השערה?… הנך מחריש, בקשת ולא מצאת. אם האיש אשר אתה מתחנן אליו, הנהו איש ישר, יתן לך, את אשר אתה נושה בו, בלא תחנה, ואם הנהו טוב וישר, יתן לך גם משׁלו בלא בקשה, ואם הנהו איש חסיד, ישליך את נפשו מנגד בגללך ולא יחכה, עד אשר תפנה אליו. ואם יש לך עסק עם איש גס אוהב רק את עצמו, יקשיח את לבבו במדה, אשר תתרפס לפניו. כי בכל מלה של תחנוניך ישמע הוא תעודה חדשה, כי אינך שבע רצון ביחסו אליך, ואם אתה המפסיד, הוא המרויח. הקונה יהָנה ממקחו, אם יראה את המוכר בוכה, כי נאנס למכֹר בנזק. וּאיש רק רואה את כל העולם בעינים תגרניות ומכל אדם – אף מחתנו ואף אשתו ובניו ואבותיו בכלל − הוא רוצה לקנות בזול, שאפשר להיות, ולמכֹר להם ביֹקר, אשר יוכל להגיע אליו, את שׁטת החכמים, כי אם ייטיב איש לאחרים, היטיב גם לעצמו, וכי שדוך טוב אפשר רק לשני הצדדים יחדו, אין הוא רוצה לדעת. ולכן אין טוב לאדם כי אם לדֹם ולגאֹל את לשונו מבקשות ואשר אנוש יעשה זאת.

ואם תשאלני, מאין באה המדה הזאת באדם לשאֹל ולהתחנן, אם איננה מביאה שום תועלת לעולם? אף אנֹכי אענך, כי התחנה הזאת טובה גדולה ללב האדם לרככו ולעדנו – ואך חלוף הכתבות בעוכרנו".

לכל אדם יש צֹרך פנימי לשפֹך בכל יום ובכל שעה את שיחו לפני קונהו, מֹקור הטובה לו ולכל העולם. ואם לא הרוה את נפשו השוקקה להתחנן לפני בורא כל העולמים, הוא הולך כל הימים לבקש לו אלים קטנים להתחנן אליהם. בטעות הוא מדמה למצֹא בזה תועלת גשמית – ובאמת איננו כי אם מנסה להשקות את נפשו הצמאה…

יותר טובה היא העצה השניה, אשר הזכרת לדרֹש בחזקה את שלך מיד עושׁקך. התחנה בין אדם לאדם הנה תמיד ללא תועלת, ואך הדרישה יש אשר תועיל, אם אין זרוע העושק חזקה כמדת רעתו. ואך הפעם לא תביאך גם דרישה ומריבה אל מטרתך, כאשר כבר נסית, אף לו יחֹלת להבליג על רוחך הנדיבה ולבך הרך ולקנות לך תקיפות לרגע; כי את האיש, אשר הצגת לפני לא תעבֹר בתקיפותך. אמנם בדבר אחד שגית, יקירי, אתה מדמה, כי אפשר לך להזמינו לבית המשפט, באשר אינך יודע מה לתבֹע ממנו באין חשבונות. לפי חֻקי אסטריה, יכול בן אדם לקבֹל על חברו, כי איננו נותן לו חשבון ויכול הוא בית דין להכריח אותו להביא חשבונות ברורים".

פני נחמיה סגל נהרו לשמע הדבר הזה, שהיה חדש בעיניו ויקרא: "אם כן זאת היא העצה הנכונה כי אלך מיד לעורך דין לערֹך תלונה.

בנימין עגל מעט את שפתיו לשחוק ויקרא: “חלילה, המקום ישמרך מדעה כזאת. אמנם הדין הנהו אחד משלשת עמודי עולם אבל במה דברים אמורים, אם שמעון בן שטח עומד בראש הרוזנות למשפטים, אבל אם הוכנבורגר הנהו ראש הסנהדרין ואין לך כלל דרך ישרה אל בית המשפט, כי אם בראשונה אל עורך דין, התרחק מכל מיני תלונות וריבות כמטחוי קשת. אף אם תדע, כי אתה הצודק על פי החֹק וע”פ הבטחת עורך דין הנך בטוח להוציא הון רב ולהיפך עליך לאַבד את הכל, לא איעצך להשפט".

כל איש ישר ונבון צריך להשמר לכתחלה שלא לבֹא במשא ומתן כי אם עם איש ישר כמוהו ולפחות עם בינוני לברֹח מכל רמַי ונוכל אף אם הנהו רואה בעיניו כי יוכל לזכות בבואו בנגיעה עם הרמי באוצר קֹרח. ואם נכנס איש ישר עם רמַי בעסק, ישָמר מפניו כמה שאפשר ויהיה נכון, כי יעשקהו, וכל רע ועול אשר תבואהו מצד הרשע יקבל באהבה, לא יתחנן ולא ידרֹש בחזקה כי אם ישים פה ליד וידֹם.

“ובכן” אמר נחמיה, אפסה כל תקוה להוציא מאיש הזרוע את טרפו, לא בדין ולא ברחמים, בדבריך המיֻסדים בשכל טוב ונסיון מקיף הוכחת, כי אין תועלת לנסות דבר אל דרהר לא בתחנונים ולא במשפטים. ועתה כנראה עלי לשכֹח את הכל ולמשֹך את ידי מהעסקים האלה, אשר כבר מצצו את לשד עצמותי, ומה לעשות בעתיד להחיות נפשות ביתי ולדאֹג לעתידות בני, ד' אלקים הוא יודע; בטחונה בד' הוא יעודדני לפתֹח לפני דרכים חדשים, אשר בהם אשכיל ואצליח".

“זה יפה, כי לא תרפה מתמתך ובטחונך; הבטחון היא אחת מהמדות הטובות. אשר מתן שכרה בצדה בסאה גדושה. אמנם ידענו, כי בטחון בלא מעשה איננו רצוי בעיני חכמי לב, ואיש העושה כזאת, הנהו מנסה את ד'. ואך הפעם יש לבטחון יסוד ולברכה על מה לחול. לא כאשר אמרת, כי אם לא תוכל לנסות אליו לא ברכות ולא בקשות, עליך לעזֹב את הכל בידו ולצאת בידים ריקות. זאת היא הברכה השלישית אשר הזכרת; ואנכי אמרתי לך, שיש גם רביעית, טובה מכֻלם. ולו אף אמרת לעזֹב את העסקים בידו, לא יכלת, כי הלא קבלת את הכל בתחלה על שמך כדבריך, והנני משער, כי הדבר הזה לא שנה בכל הבנינים הגשרים, אשר קבלת מאז והלאה. ובכן אם לא תחזיק אתה בעסקים, אז יחזיקו הם בך”.

“אמנם כן, צדקת: ר' בנימין, על זה לא חשבתי כלל ובכן גם הבררה השלישית איננה; אף לוַתר, לברֹח, לעזֹב ולהחל מלחמה חדשה כקטן שנולד, גם זה לא אוכל. אנא רבון כל העולמים, חלצני ממצר”! ר' בנימין יקיר; היה נא אתה שליח והראני דרך זו אלך. בטוח אני בחכמתך ובבֹר לבך, כי כאשר נתחת בסכין חד את כל עצותי ותשימם לאל, כן תשוב להראות אותי דרך ישרה, כי לא היית סוחר, אלא על מנת לבנות".

“בלעדי”, אמר בנימין" אין נפלאות בדרך, אשר אתוה לפניך; ואך אתה תם וישר יותר מדי מלשלֹח את ידך ולאחֹז בעצה הקרובה לך מאד. אתה הנך הקונה והמוכר; הקבלות הנן על שמך; בלי ספק יתן הפקיד הממֻנה על הדבר את הכסף ברצון על ידך, כי דרך הפקידים הפֹלנים לאהֹב סוחרים תמימים כמוך לא ערומים כדרהר".

(נחמיה הניע בראשו לאות הסכמה) “ובכן הדבר פשוט מאד, סע לביתך וחשֹב את המגיע לך ע”פ אֹמד הדעת, כי הלא את שערי הקניה והמכירה הנך יודע, באשר אתה בעצמך הקונה והמוכר ונַכה כל כך מחשבונך, עד אשר יצא ספק מלבך, פן תגע באשר לו. והסכומים המגיעים לך תקח לך מהראשות ולדֶרהר לא תענה מאומה; כי אם תחכה, עד אשר יזמין אותך לבית משפט. כי כשם שרע הוא ענוי הדיו לתובע, כן הוא ברכה לנתבע. ואם יבֹרר הדבר בבית דין, נקוה, כי תצא אתה זכַי. אבל לא יבֹא לידי כך; אם תעשה דין לעצמך ודֶרהר יבקש ממך חשבון, תחל סדרה חדשה. באשר הכרתי, כי כֵנים דבריך, אין לך כל דאגה. יש לך ב“ה אלפים העומדים לגביה ועסקים טובים ואל תדאיב את נפשך בחנם, ורק אל תסור מהדרך אשר הכרנוה בשיחתנו, כי היא האחת, אשר תציל אותך ואת ביתך מדאגה ומחסור”.

נחמיה קם כמבֹהל ויקרא: “הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו” ויאֹחז בנימין וילחצנה ובקול חנוק מדמעות גיל סנן בין שניו: אלפי תודות לך, חכם ונבון! ברוך אתה לחונן הדעת, אשר חלק מחכמתו ליראיו".

עוד נחמיה יושב ומשתעה לדברי בנימין והפעם לא הגה בתמונה הנהדרת בקֹדש, לא קשר בדמיונו כתרים לאיש הפלאים היושב לפניו כמו לפני שעתים, כי כל לבו היה נתון לעתידו וכליותיו נועצו, מאיזה צד להחל להפֹך את עצת בנימין הטובה לתושיה. עודנו יושב ומשתומם, יושב ומעמיק ומהחדר הסמוך נפתחה הדלת וקול רב ונוח נשמע: “בנימין, התאבה לאכֹל סעודת צהרים? הלא דַיקן הנך והשעון כבר צלצל שתים עשרה; או אולי הפרעתי איזה וכוח חם או איזה ענין חשוב? לא הייתי באה כי אם למען בקש את האורח החשוב לסעוד אתנו. כי הכרתי, כי הנהו זר פה בל', ותחת ללכת לאכֹל בבית מרזח, אולי יתרצה לכבד אותנו ולהנות מסעודתנו”.

“השמעת מר סגל, רעיתי קוראה לך לסעֹד אתנו ואנכי כמובן מסכים אתה ולכבוד גדול יחָשב לי; ואך אפונה, אם תשבע רצון מארוחתנו הרזה בעיני אדם. מאכלי בשר וחלב – לא שניהם יחדו כי אם גם כל אחד לבד - ודגים וביצים וחמאה וכדונה לא אוכל לדאבוני לשום לפניך”.

“אבין” אמר נחמיה “צמחוני אתה; ואף לולא אמרת לי, הייתי מכיר על פי תהלוכותיך, כי לא תוכל לשום בפיך כל מאכל אשר לא יבֹא אלינו כי אם על ידי יסורים וענוי, אשר נענו בריות אחרות. אדע כי יש חסידים כמוך, אשר אין אוכלים דבר מן החי. ואך זה הוא דבר נפלא; לפי התלמוד “עם הארץ אסור לאכל בשר”, והדבר מובן. כי אם יתיר לו בן אדם להמית נפש חיה ולהבנות על חֻרבנה, הלא איננו עושה זאת כי אם בגאותו ובאמונתו, כי הוא מבחר היצורים וזכות היא לכל בריה להעשות מזון לאדם ולהיות חלק מחלקיו. אבל לדעת נפש כזאת יש מקום רק באדם, המשתמש ביתרונותיו אשר פִתֵח את הנפש המשכלת, אשר נִתנה לו למתנה. ואך גֹלם, אשר עם לכתו על שתים איננו נושא את עיניו השמימה ותֹכן חייו הוא אך לרדֹף אחרי מזונותיו כחיתו שדה, הוא גרוע מכל הבהמה והחיה השומרות את מתכֻנתן, כי לא נועדו למעלה גדולה ממעלתן ולכן אין כל זכות לעם הארץ לאכל בשר”.

“ובכל זה הנני רואה, כי כל עמי הארץ זוללים בשר כאות נפשם – וחסידים כמוך, אשר לא רק בעלי חיים כי אם גם על רֹב בני אדם נוכל לאמר: “הכל לא לא נברא אלא בשביל זה”: קטנים בעיני עצמם ולבם לא ימלאם להנות הנאה כל שהיא על חשבון אחרים. כר' חנינא בן דוסא הכֹל נזונים בזכותכם – ואתם די לכם בכף חרובים מע”ש לע“ש. הנה עתה הצלת כאשר אקוה לבורא ית' – את הוני ואת פרנסתי ממלתעות כפיר: ולו אמרתי לגמֹל אתך כצדקתך וכחכמתך, הייתי כדובר זרות ותהפוכות בעיניך? ולכן לא קשה לי כלל, אם אינך נהנה משום דבר הבא מן החי. מובן מעצמו, כי הדבר הזה לא יניא אותי מקחת חבל בשֻלחנם הטהור, ואלפי לתודות לך ולגברת, על אשר הואלתם בטוב לבכם לקרֹא לי לסעודה”.

בנימין בקש את נחמיה לרחֹץ את ידיו ונחמיה ואחריו כל בית בנימין, הבנים והבנות רחצו את ידיהם ויברכו על נטילת ידים. וישבו אל השלחן המכֻסה במפה לבנה ועליו ערוכים מאכלים וכלים בּטוב טעם כמו בבית מרקחת. כל אחד הכיר את מקומו, בנימין ונחמיה ישבו בראש השלחן, מנגד בעלת הבית, שני הבנים מימין ושתי הבנות משמאל. בנימין ברך על הלחם ויבצע ויתן לכל היושבים לברך. אשת בנימין לקחה מתוך האגן הגדול העומד באמצע השלחן המלא פרי אדמה ופרי עת ממינים שונים ותשם במזרקים קטנים לפני כל מהמסֻבים ודבורה הבכורה פרסה חלת לחם לפרוסות ותשם לפני היושבים. נחמיה ישב כמשומם ולא ידע מה להחל. ובנימין פנה אליו ויאמר: “הואיל נא אדוני לאכֹל; אראה כי אינך בקי בפרות האלה, מאלה הקטנים ידוע לך השם היטב, כי הנהו מלא בספרותנו, אלה הם זיתים; זה הוא דבר משעשע. בכל שעורי תורה הנך משער לקחת מכל דבר “כזית” – ואת הזית בעצמו לא ראית עוד. אינך יחיד בדבר. מהגדולים אולי לא שמעת גם את השם; אנחנו קוראים להם בבית בעברית ענבי זהב בלעז הם ידועים בשם (פומידרום) או טָמטים, הפרות האלה הם מלוחים וכבושים בחֹמץ ומעוררים תאבון”.

אחרי אכלם את המנה הראשונה, אמר בנימין לנחמיה: הראית מר סגל, כי נעמו הפרות לחכך, אף אם לא טעמת אותם מעולם. אומרים, כי הרגילות הנה טבע שני; שני ולא ראשון. בן אדם יכול להתרגל גם בדברים רעים ומרים, אבל בקֹשי ובדחק ואחרי זמן מרֻבה. מקטרים, שותי י“ש ואף אוכלי בשר מרגישים גֹעל נפש ונֶחלים, בעת אשר יחלו להשחית את טבעם ולחיות לא כמתכָנתם. עם כל הילדים הקטנים מלחמה קשה, עד אשר יתרגלו באכילת בשר; ואם רואים איזה פרי או ירק חי בא אל הבית, הם צוהלים לקראתו, ושולחים את הידים הקטנטנות בחרדה ובקשה לתת להם. ההורים הטפשים נלחמים עם הקטנים אשר זה אתמול באו מעולם אחר, שאין יודעים שם לבעט בטבע והכעיסו, ולוקחים מידם את הפרות, “פן ישחיתו את תאבונם”, כן הם עושים בכל החנוך, נלחמים בנטיות הטבעיות של הילד, תחת לפתחן ולהטותן לטובה. כל שאלה תמה, שישאל הילד, סוגרים את פיו בגערה, תחת להשתמש בשעת הכֹשר להושיט לו אז גרעין מעץ הדעת. כאמור אחרי זמן וזמנים יתרגל בן אדם במעשים רעים, במאכלים מזיקים ומשקים שורפים ואחרי כן הוא “צריך” להם ואם אינם לו לרגע, הוא מדמה, כי יחסרם. כי “הרגילות טבע שני”. לעֻמת זה אין הטבע הראשון צריך לרגילות כלל. והחותם, הטבוע על הבריאה, הנהו נעימות פשוטה וחביבות בעיני כל, בלי שום הקדמה והכנה”.

“דבריך מסֻלאים בפז” ענה סגל אחרי בנימין המשֻגע. “בכל ענין אשר תגע בדבריך, תפיץ עליו אור בהיר, אור יקרות וכל מלה היוצאת מפיך תורה לעצמה, והדברים מתגלגלים זה אחר זה; ולולא יראתי, פן תחשדני בחנֻפה, הייתי אומר עליך מה שאמר ר' יוסי על ר' טרפון “גל של אגוזים”, והאגוזים מתגלגלים מפיך כמעצמם. אחשׁב שגם חכמתך היא פרי הטבע, נובעת ממקורה בלי שום הקדמה והכנה”.

“בחנֻפה לא חשדתיך ואם אֹמר פעם איזה דבור ישר, הלא לפי דבריך הנהו בא מעצמו ואין לי במה להתגאות. באמת יש לכל אדם כיור של דעת במחו העומד בחבור עם החכמה העליונה ע”י צנורות ישרים המזנקים ממקורם, כמו שיש לנו יושבי כרכים מים לכל אחד בכתלו ובאמת הלא הכל בא ממקום אחד. החלוק ביני ובין אחר הנהו רק זה כי הוא ירא לנגֹע בדד הכיור ולפתחו, עד אשר יעשה זאת אחר לפניו, ואם כבר פתח ומי הדעת נוזלים מכיורו, הוא ירא להשתמשׁ בהם, מבלי לראות זאת מאחרים ולעשות אחריהם – ואנכי פותח לי בכל עת את הדד, והכיור אשר השאיל לי חונן הדעת, משפיע לי בשפע רב לשתות לרויה ולהשקות את נפש ביתי ואת כל המרחיבים את פיהם למלא אותם. ובשביל זה קוראים לי “משֻגע”.

“הרשני נא, אבי יקירי” התערב עקיבא בשיחה, לאמֹר לפניך דבר, אף אם הנה לכאורה מדת גֹלם לדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ואף כי לפני אב, לפני אב כמוך ולכן החרשתי עד הנה ורק עתה הנני רוצה להעיר את מר סגל על איזה דבר, אשר אתה לא היית אומר לו".

את הדברים האלה דבר אל אביו עברית ובאשר פנה אל סגל החל לדבר אתו בלע"ז. ונחמיה הפסיקהו לאמר: "תוכל לדבר גם אתי בלשון הקֹדש; הנני שומע, כי הנכם מדברים כֻלכם ביניכם עברית; אנכי שומע את לשונכם ורק בתחלה האֹזן מורדת להתרגל באופן דבורכם. הנכם מבטאים ומטעימים את המלים באופן אחר, מאשר נבטא ונטעים אנחנו בתפלה ובלמוד. אנכי לדאבוני לא למדתי דקדוק מעולם, אבל אינני מסתפק, כי אתכם הצדק. יש בעירנו איש חשוב אחד, אשר הנהו “קורא” מצֻין; ובקראו בתורה, הוא מטעים ממש כמוכם. האמת אֹמר לכם, כי הדברים המאירים והקדושים שבתורת משה, אשר אנכי ככל שלומי אמוני ישראל הוגה בהם תמיד בשכבי ובקומי, חודרים אל עֹמק לבבי, מתבררים ומתלבנים רק בעת, אשר אשמעם יוצאים מפי הקורא הלז מתוך ספר התורה.

אמנם דמיתי, כי רק התֹכן גורם ורק הנעימה הקדושה של המתנה הטובה הנתונה לנו מסיני, משיבת נפש. ובליבי פקפקתי, אם באמת יפה היא שפתנו ביחוד כאשר הבליטו חז“ל בין ארבע השפות היפות “עברית לדבור”: כי טוביה הסופר אשר איננו מדבר בשבת דברי חֹל, לא הנאני הרבה בדבורו העברי בשבת”.

“אודה ולא אבֹש” הוסיף נחמיה לדבר “כי לא התחממתי עד הנה לתנועה החדשה של “עברית בעברית” ושל תחית השפה בדברים של חֹל. אמרתי לשון חֹל לדבור ולשון הקדש לתורה ולתפלה. עתה אחרת נוכחתי לדעת. ראיתי, כי בבית כביתכם המחנך והמתהלך בכֹל ע”פ התורה והמצוה, נפלה המחיצה בין קֹדש לחֹל; הנכם משתמשים בכל עניניכם בשפת הנביאים, ואפשר, כי בעבור זה כל הלך רוחכם משאכם ומתנכם, חֻלין הנעשים על טהרת הקֹדש ושיחת חֻלין שלכם צריכה למוד. סלח נא, עלם יקיר, על אשר שסעתי את דבריך; יש לך ב“ה זכרון טוב ועוד תשוב להעיר את הערתך”.

ויען עקיבא ויאמר “חפצתי רק להעיר על דבר אחד, כי מתוך דברי אבי יחי' יוצא, כי מתוך חשבון ואהבת נפש אחרים הוציא מביתו את הבשר עם כל הדברים היוצאים מהחי, גם יין-שרף וקטֹרת ועוד דברים כאלה וכֻלם על מדרגה אחת. באמת אנכי מכיר את אבי מורי, כי לו היה הדבר להיפך, הצמחים מחלים את הגוף ומזיקים לו והבשר זן ומבריא את הגוף ומשמח את הלב, גם אז היה אבי יח' מסתפק במועט ומוַתר על טובתו, שלא להכאיב כל נפש חיה, כי זאת היא דרכו לחשֹב תמיד על טובת אחרים ולשכֹח את עצמו”.

“לא שגיתי כלל בזה”, ענה אחריו נחמיה, “וגם בתחלה כבר דברתי על זה, כי מאהבת אביך לכל היקום תתעב נפשו להבנות מחרבן אחרים, אף אם אינם מדברים כי אם חיים לבד; כי הלא עכ”פ מרגישים. ולא כן הצמחים, אשר אין בהם כל רגש. ואמנם לפי זה אינני יודע עוד כל טעם, למה לא יבֹא אל פיכם גם חלב וגם ביצים, אשר יבואו אל ידינו בלא נטילת נשמה. זה הנהיג אביך יחי' כנראה רק מטעם בריאות לבד".

“לא כן, אדוני, יכֹלנו לאמר, כי החלב והביצים הנם המאכלים הטובים והמבריאים בעולם אם יקח תמיד רק את הטבע למורה נאמן: כי הלא אף בצמחים אין כתֹבת על כל פרי, כי הנהו טוב למאכל אדם וכי לא נברא אלא בשביל האדם ויש גם צמים מסֻכנים, אשר סם המות בתוכם. ורק חלק קטן מהדשא משמש למאכל אדם ושוב עלינו לסמֹך על דעת בני אדם ועל נסיונם בבחירת הצמחים וחלקי הצמחים הטובים לנו”.

“מצד אחר פסולה היא עדות בני אדם בהלכות אכילה, בשביל, שהם משֻחדים בתאותם והשֹחד מעַור עיני פקחים, וכמו שלא נוכל לסמֹך על עדותם בנוגע לבשר, אשר השכל הישר והמוסר והבקֹרת מראים לנו את ההפך, כן לא נוכל לסמֹך עליהם אף בנוגע לצמחים, כי החשוד על איזה דבר אינו דן אותו ולא מעיד עליו. לעֻמת זה החלב בא לחתחלה בכתֹבת מפֹרשת וחתומה בידי הטבע, כי לא נברא אלא להזין, כי בטרם יולד העגל, אין חלב בעטיני אמו וכן אחרי גדלו, דומה לזה גם הביצה מזון לאפרוח, בטרם יצא מקליפתו. ובאמת אין חלב וביצים רעים כל כך לגוף כמו הבשר, זולת זה הם נשחתים בנקל בתור דברים היוצאים מן החי. כי כן הוא טבע כל חי להתקים רק בהיותו חי ובמותו יחל מיד לרקֹב ולהתפרד ליסודותיו אבל המוסר מלמדנו, כי חלב אשה לבנה ולב הפרה לעגל ואצלנו הנהו גנבה. הביצה הנהָ גם היא תרנגול, אף אם לא בפֹעל כי אם בכֹח והאוכלה הנהו מאבד חיים שלא באו עוד לעולם”.

“תסלחו לי” הפסיקה הפעם את עקיבא בחֹם מדברתו תקוה אמו; ותען גם היא בעברית ותאמר: “גם לי קצת דעה בשֻלחן; אינני מתנגדת למנהגכם לפלפל בדברי תורה וחכמה בתוך הסעודה. ב”ה, כי זכיתי לכך, כי השלחן, אשר תערכנה ידי, הנהו לפי דעת ר' שמעון “שֻלחנו של מקום” “שֻלחן אשר לפני ד'” “אדע גם את הנאמר על שלחן, שאין אומרים עליו דברי תורה… אין אנכי אומרת, כי הנכם לוקחים תבלין יותר מדי, אשר עקר הסעודה בטלה בהם. אמר גם אנכי כמֹכם, כי מזון הנפש עקר ומזון הגוף טפל לו; ואך זאת אבקשכם לשים את לבכם גם לטפל”.

כל המסֻבים האירו פנים לאות הסכמה לדברי הגברת והיא עם בתה הבכירה הביאו מרק כמהים ותיצקנה בקערה לפני כל אחד מהסועדים ועוד תבשילים של צמחים וכֻלם אכלו מכל התבשילים העולים על השלחן לתאבון. בין מאכל למאכל שבו להשתעשע בדברי תורה וכל הבנים, לרבות הבנות, השתתפו בשיחות; ורק אלה הסתפקו תמיד בהערות קצרות, כמו להראות, כי הכלל הידוע “נשים פטפטניות הן” לא עליהן נאמר.

ומעת אשר הביע האורח את רצונו לשמֹע גם הוא עברית, לא נשמעה עוד מלה לועזת בשלחן. וגם סגל נסה כפעם בפעם לבטא את אשר בלבו בעברית ואז יצא הדבור קצת פרוע ומעֹרב במלים לועזות. אף אחד מבני הבית לא עקם את שפתיו ללעֹג לאורח ובנימין עזר לו בכל מלה, אשר חסרה לו, ותמיד מצא את הנכון ונחמיה הניע את ראשו ויודה: “כן זאת חפצתי לאמר”. “אין לֵבוש בקשי הדבור” אמר לו בנימין; “גם אנכי לא נולדתי בדבור עברי לדאבוני; ב”ה, כי לבָני ובנותי הנהָ שפת מולדת, זאת השפה העתיקה אשר עוד חן ילדות שפוך עליה. כי מיום בואי בברית הנשואים עם רעיתי תחי', אינני מדבר אתה כי אם עברית".

“כן כן” אמר סגל, הנני מבין עתה את הכל; בעבור זה זכית לבנים נחמדים; עליך שר המשורר… בניך כשתילי זיתים סביב לשֻלחנך“, ירבו כמוך וכמוהם בישראל”.

בסוף הסעודה עלה על השלחן מפרי העץ ממינים שונים ורֻבם מזמרת ארץ ישראל: תאנים ותמרים, צמוקים ותפוחי זהב וכל אחד מהמסֻבים לקח את הטוב בעיניו. “ההנך מתבונן אל הפרי הזה” אמר בנימין המשֻגע אל נחמיה סגל בקחתו תפוח זהב בידו, "הוא מרנין את הלב, עוד בטרם יבא אל הפה; הוא מרהיב עין במראהו ומפיץ נֹעם ורעננות באדים הדקים העולים מתוך קליפתו תמיד. משפחתו הנה המפֻתחת בכל משפחות העצים; כי בתפוח זהב ולימֹן, ואתרוג הלשד משקה לא רק את הזרע או את קליפתו כי אם שוטף עובר את כל הצמח ואף העץ בכלל ולכן באתרוג “טעם עצו ופריו שוה”.

“עוד תורה” אמרה תקוה בפנותה אל סגל; “כן היא דרך בעלי יחי'; כל דבר, אשר יראה ואשר ישמע, הוא מעורר בו מיד מחשבה; ואם יש לו שעת הכֹשר, הוא מביע מיד את הגות לבו, וכן הנני, אנכי ובני היקרים, בבית מדרש לחכמה בכל עת ובכל שעה ואת הדרך הזאת למדו גם בני ובנותי יחיו; ורק הן אוהבות לפלפל בין בנות מינן”.

אחרי אכלם ושבעם במזון גשמי ומזון רוחני, אמר בנימין “אם תרשו, נברך נא ברכת המזון אתה, מר סגל, תואיל נא לברך בזמון, אם כבר שבעת; כי אנחנו שבענו ב”ה והננו חייבים בבהמ"ז מן התורה, ואם כבודך רק מהמחמירים “עד כביצה, עד כזית? אין פטור מוציא את החיב”. “אדמה, כי מעולם לא שבעתי עוד כמו היום וטעם הסעודה הזאת ישאר בחכי ובלבי כל הימים”, “כן” ענה נחמיה בקחתו את הכוס מידי בנימין ויחל “רבותי נברכה”…

עוד בטרם הספיקו לברך את ברכת המזון עד תֻמה, נפתחה הדלת ואשה כבת שלֹשים באה וכמעט נפלה אל תוך הבית בבכי מר ובזעקה קורעת לב. תקוה מהרה לקראתה ותלטפנה בשתי ידיה ובקול מלא רחמים שאלה אותה: “מה לך צביה, מה קרה? במה אעזֹר לך? אל תיראי ד' עמך!” בקול חנוק מבכי ענתה צביה: “שמעון שלי נפל פתאום בבית ויתעלף… עד אשר ראיתיו במטה… בעלי הלך עוד בבקר אל השוק וטרם שב ואין נפש בבית. אוי ואבוי, מה לעשֹות? עוצי נא עצה שכנה יקרה; היי נא לי גם עתה לאם, כאשר היית תמיד באסון ובששון! עשי איזו סגֻלה כבי לו גחלים, התיכי לו דונג, שברי קדרה על ראשו. כְפי ערֵבה על גופו, עשי את אשר תוכלי, רוצי אתי אל איזה רופא, בֹאי אתי אל איזה “יהודי טוב” ר' בנימין היקר כתבו לי פתקה”…

כל הדברים האלה יצאו תכופים ודחופים ברגע אחד מפי האם הרחמניה והאֻמללה. ובעוד אשר הלכה תקוה לחטֹף את המַעֲטֶה, להתעטף בה, נחמה את שכנתה: “אל תיראי יקירתי, חֻלשה של רגע באה על בנך, זה הוא חזון נפרֹץ, אשר אין לו כל תוצאות רעות, בכל הסגֻלּות אל תאמיני ואל בני אדם לא תתפללי; אחד יש בשמים ובארץ, אין עוד מלבדו. סגֻלה אחת יש בדוקה וּמנֻסה בכל זמן ובכל מקום ובלי שום מכשירים להתחנן לפני בורא רפואות והוא קרוב תמיד, לכל אשר יקראוהו באמת. לבי אומר לי, כי כבר הוטב לו; למה זה עזבת את בנך לבדו בֹאי אתי בטובך…” ושתי הנשים פתחו את הפתח ותצאנה.

נחמיה קם ממושבו ויאמר אל בנימין: "כבר הפרעתיך היום זמן רב אותך ואת ביתך; ואף אם לי לעצמי כל רגע, אשר אוסיף להתמהמה בביתך, יקר מפז, לא ארצה עוד לשבת. רק זאת עוד אבקשך ליעצני, אם אלך עתה אל שֻתפי דרהר לנסות עוד פעם אחת במאמר רק או בדבור קשה או בשניהם זה אחר זה ולאַיֵם עליו, כי אם לא יתחשב אתי וישיב לי את שלי, אעשה דין לעצמי, לגבות את דמי העצים מאוצר המדינה, מבלי להשיב לו עד אשר אקח את שלי.

“חלילה” קרא בנימין בחֹם לבו ובפעם הראשונה ראה את בנימין מתרגש “בדבור אחד, אשר תדבר עם דרהר ואף בראותך את פניו, תוכל להשחית את הכל, ועל אחת כמה וכמה אם תאַים עליו. הנסיון הורני, כי אשר אמרו חכמינו “צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה” אינן שתי מדות כי אם מדה אחת. האומר מעט ועושה הרבה; האומר הרבה, עושה מעט; מי שאינו אומר מאומה, עושה הכֹל, ואומר הכֹל, איננו עושה מאומה, כמו לו היתה סאה של דבור ומעשה באדם, ושני החלקים יחדו מצטרפים למלא את הסאה, ואם ירבה חלק אחד, הנה רבה על חשבון השני ודוחה אותו מתוך הסאה המלאה בלעדיו. ולכן אם תרצה לעשות דבר, תצפנהו בתָוך”.

נחמיה בלע כל מלה, אשר יצאה מפי בנימין; וכאשר כלה זה את דבריו, ענה אחריו: “הבינותי אותך, אלפי תודות לך על החסד, אשר עשית עמדי בדבריך, אף אם לפי דעתך דבור ומעשה הם שני הפכים, אצלך כל דבור הוא מעשה, הנני מודה לד‘, אשר הקרה לפני את בנך היקר היום בבית המדרש “שוחר טוב” ואשר מזה תוצאות להכרתנו, עוד יש לי הרבה שאלות להרציא לפניך בּעניני ביתו; אבל הפעם לא ארצה להלאותך עוד יותר. “הוקר רגלך מבית רעך” אמר החכם: עם זה אחלה את פניך להתיר לי לבקר בביתך, מדי בֹאי לל’. את מאמר שלמה אמלא בזה, כי רגלי תהיה יקרה בביתך לא בכל יום”.

“אף בכל יום הייתי שמח לראותך בביתי”, אמר בנימין “ואף כי בעת אשר אוכל לעזֹר עמך באיזה דבור”. צריך בן אדם להוקיר רגליו מבית רעהו אבל לא מבית אחיו; רעות איננה המדרגה הגדולה בקרבת אדם לאדם. יש איזה יחס בן רֵע בצרי ורֵע בפתח, אנכי מתאמץ להיות אח לכל בני עמי, ואותך ביחוד הכרתי היום לאיש ישר וטוב וגם אנכי שמח במקרה הצלח, אשר הגיענו יחדו".

“היום החלה הכרתנו וידידותנו ואקוה, כּי לא במהרה תנתק.”

“אשמח, כי מצאתי חן בעיניך” אמר נחמיה. “בבית אחזֹר על משנתי, אשר למדתי היום בביתך וגם ארבה לעשות שעורים בביתי כתלמיד מתמיד, שאיננו מסתפק בידיעת בית רבו כי אם שומע ומוסיף מעצמו בחוץ. היצלח בידי לתת מהלכים לתורת בנימין גם בבית; לו רק יכֹלתי לתפֹש ניצוץ אחד משמש הצדקה והחכמה המאירה בביתך ולהביאו אתי אל ביתי!”

נחמיה אחז ביד בנימין להתפטר ממנו ויברכהו בכל לבו ויודה לו בכל לשון של תודה ותהלה ובנימין ברכהו בהצלחה בכל עניניו וביחוד בשותפותו ויזהירהו לעמֹד על דעתו ולעשות כמדֻבר. אחרי כן ברך נחמיה את שני בני בנימין בתקיעת כף וילחץ בחבה יתירה את יד עקיבא ובעיניו התוהו מראשו ועד כף רגלו. נִכּר היה, כי מלבד הברכות והשבחות, אשר הביע בפיו, עוד נשארה מלה על לשונו אשר על כן גמגם ויתע מעט בדבריו… ובכונה גדולה כזאת של “אחד” בק"ש סים את ברכת הפטורים במלת “להתראות”! גם את תקוה וּשתי בנותיה ברך מרחוק ויודה להן על הארוחה הטובה, אשר שמו לפניו, ועל כל אותות הידידות אשר הראוהו, וילך.

* *

אחרי שלשה חדשים בא נחמיה את בית בנימין בערב בשבע ומצא את בנימין ושני בניו יושבים ולומדים ולפני כל אחד כרך גדול, מסכת סנהדרין. כֻלם הושיטו לו את ידיהם בפנים שוחקות “שלום עליכם ר' נחמיה” “מה שלומך מר סגל?”

“עליכם שלום, חן חן, הוסיפו ללמֹד, אינני רוצה להחטיאכם ולאכֹל גחלי רתמים”. נחמיה ישב אצל עקיבא ויבט בספרו אתו והם הוסיפו להגות בדבור תוספות ארֹך, בעוד אשר הביא הצעיר בכל רגע מאמרים וראיות ממרחק להקשות ולתרץ, הראה עקיבא לרֹב טעם לשבח במקומו. גם נחמיה התערב מעט בפלפול ובכל שעת הלמוד נחה עינו על עקיבא ואיזה מבט של חפץ וגעגועים השתקף מבין עפעפיו…

אחרי כלותם את שעורם לקח בנימין את נחמיה אל החדר השני ויושבהו אצלו ויאמר: “אכיר, כי מצבך שֻנה ב”ה לטובה וכי יצאת כמנצח מריבך עם שֻתפך; ספר נא לי על נכון את הפרטים".

“ב”ה ענה נחמיה “הכל כאשר נבאת מראש; השואל בעצתך, כאשר ישאל בדבר האלקים. המודד הממֻנה על בנין הדרכים והגשרים של המדינה פרע לי את הכסף ברצון. הוא אמר לי “לי אין חלוק; הלא גם עד הנה נתתי למר דרהר הכסף רק על חשבונך ועל סמך שֹברות חתומים בידך”. כמובן היה עלי ללכת בעקבות יעקב אבינו ולתת מנחה לעשו; גם בעת אשר לקח דרהר את הכסף, קימתי את המצוה הזאת. אחרי שבועים נודע לדרהר, כי אנכי כבר נפרעתי סכומים עצומים ויכתוב לי מכתבי איום, כי ימסרני לבית דין לענשים, אנכי שרפתי את מכתביו ואמלא את פי שחוק עליו ועל העויותיו; על קחתי את כספי, הנִתן תמיד רק על שמי, יענשני. אנכי עסקתי לי במקנה העצים ובמסירתם אל המודד של ועד המדינה, כאדם העושה בשלו ובמשך ששה שבועות הוצאתי כל כך כסף מאוצר המדינה, אשר שערתי, כי כמעט כבר נפרעתי כל העֹשק אשר עשקני דרהר בשש השנים. על כל מכתביו לא עניתי מאומה, וגם נשמרתי מלראות את פניו, אמנם הייתי נכון, כי באחד הימים יבא אלי לפ' ויתנפל עלי לבלעני חיים… היום הזה בא – אבל לא כאשר דמיתי. הוא בא בדרך ארץ וכבוד וידבר אתי בפה רך ויבקשני לחשֹב אתו! לא יכֹלתי להתאפך משחוק גדול ואמרתי: הלא זה שנים הנני רץ אחריך ומתחנן לפניך להתחשב אתי וזה עתה זכרת למלא את רצוני, אחרי אשר כבר חדלתי מלדרֹש ממך חשבון? גדולה הסרת טבעת…!”

"מה אֹמר לך, ר' בנימין יקירי, לא הייתי מאמין אף לך, שכל דבריך בעינַי אורים ותומים. לו אמרת לי מראש, כי דרֶהר זה המתגאה כסוס הַגרי, אשר ירגיש שר צבא רוכב עליו, ישתפל כל כך לפני, לפני הכבש התם אשר היה תמיד כחֹמר ביד היוצר בקול רך ועדין כמשי ובנעימות של בעל תשובה אמר לי “אל תזכר לי עונות ראשונים, מה שעבר אין; הנה לפניך כל החשבונות מראשית שֻתפותנו עד היום (בדברו הוציא מילקוטו קבוצה עבה של כתבים, חוברות וספרונים וישם על השֻלחן). אין אנכי רוצה לעשֹק אותך אף פרוטה אחת – ואתה הלא וַדי אינך חומד את אשר לי. החשבונות גם של הוצאה וגם של הכנסה עשויים בדיוק וגמורים על השורה האחרונה, והנה בכתב הזה כל הפרטים מצטרפים לכלל גדול. בשעה אחת תוכל לבדֹק את כֻלם ומיד תכיר, כי כנים דברי. ואם יש לאחד מאתנו איזה סכום ביד רעהו, ישיב לו”.

ויראני את החשבונות כסדרם. הוא ישב מן הצד ואנכי בחנתי את הכֹל כסדר בנחת – והנה כל המספרים מזכירים אותי את המקנה והממכר והמעשים עומדים כמו חיים לנגד עיני בכל פרטיהם וקויהם. ראיתי והכרתי, כי כל החשבונות אמת טהורה. הוא היה חיב לי לפי זה ששת אלפי זהובים וארבע מאות וחמשים ועוד. עתה הבאתי אנכי את חשבוני והנה עלו כל הסכומים, אשר נפרעתי מהמודד בזמן האחרון לערך חמשת אלפי זהובים ושמונה מאות ושבעים, הוא לא הסתפק בכונת חשבוני יוצא מיד מכיסו חמש מאות ועשרים זהוב ויאמר: “הא לך את אשר לך”, ובחבה גלויה הושיט לי את ידו ויאמר: “סלח לי מר סגל חביבי ויקירי יש אתי דברים לבקש תרוצים ולהצטדק; ואך אדמה, כי החשבונות הברורים עם הסכום, אשר השיבותי לך מיד בלי עכוב טובים מאלף תרוצים. ומעתה נשוב להיות אחים ורעים ועוד נעשה אי”ה עסקים רבים וטובים, אשר שנינו נשמח בהם ואם תראה, כי שמי לא נאה לי ותחת דרהר תקראני ברַברמן".

“ועתה במה אודה לך, ר' בנימין, השלם באדם, אשר הצלת בחכמתך את ביתי מהקשה בכל המכות, מדקדוקי עניות, אבל עוד יותר היטבת אתי, מאשר תדע. על פי השטה, אשר למדתי בביתך, הוצאתי מיד בשובי הביתה את בני מנדל מבית הספר התיכון, אשר היה כבר במדרגה החמישית ואתנהו לחיט ללמֹד אמנות נקיה וקלה לדעת חז”ל וגם שכרתי לו מורה ללמדו בכל ערב תנ“ך ועין יעקב. ב”ה, כי שמע בקולי, הוא לומד גם מלאכה וגם תורה בחפץ רב ובשקידה. בעוד אשר מלמודי השפון נקעה נפשו. לבתי הגדולה מלכה תחי' בת י“ח לקחתי מורה ללמדה עברית ותנ”ך. בזמן הקצר הזה כבר הספיקה להתרגל בדבור העברי ויומם ולילה היא לומדת וחוזרת תנ“ך: היא כבר מנסה לקרֹא גם בישעיה. ועתה עוד שאלה אחת גדולה מאתך אשאל מאתך ואל תהדפני מפניך בעבור חֻצפתי היתרה ללכת בגדולות. בקשתי ותחנתי מלפניך איש חסדי, כי תקח את בתי מלכה תחי' לאשה לבנך עקיבא יחי' העלם הדגול מרבבה. בתי היא טובת לב וצנועה, משכלת ופקחת גם יפת תֹאר וחן יהודי יצוק עליה; ומעת שהחלה להגות בתנ”ך, יש לה דמיון רב עם בנותיך הנעימות. אינני אומר, כי אנכי כדַי להתחתן בך; עפר אנכי תחת כפות רגליך; אבל הלא יש רק בנימין אחד בעולם ועם מי תתחתן? אקוה, כי אם תמשך עלי חוט של חסד, תראה אחרי הנשואין, כי בתי ראויה לשבת בביתך".

“נקרא לעקיבא ונשאלה את פיו, אחרי אשר אדבר בראשונה עם רעיתי תחי', סליחה”. כזאת ענה בנימין לנחמיה ויעזֹב אותו לבדו בחדר ויצא אל החדר השני. אחרי חצי שעה שב בנימין ואתו תקוה אשתו ועקיבא בנו. נחמיה פנה בקול תחנונים אל עקיבא בשאלתו “השמעת את הצעתי מה דעתך?” שמעתי אנכי אומר “בית חבר הוא כחבר” ובבטחי, כי אמת בפיך, לא אתנגד לרצון הורי יחי'.

אבל נדן לא אוכל לתת לך כערכך הרם; ד' אלפי כתר אסלק אי“ה מיד, לו היה לי אלפלף, נתתי לך ברצון”. עקיבא שחק מעט ויאמר: כספך יהיה לך אדוני; לא אקח אף פרוטה אחת. המנהג שלמסחר נפשות בחתן, שהחתן לוקח נדן או נותן מֹהר, לא בבית כבית אבי יח' נולד."

* *

בחֹרף השני הוחגה חתֻנת עקיבא ומלכה בפ' בבית נחמיה סגל בתכלית הפשיטות, בלא פאר ובלא שאון, אבל נאומים מֻשכלים ונלהבים רבים נשמעו משני הצדדים. ונחמיה כלה את נאומו בדברים האלה: “ירבו משֻגעים כמוך, מחֻתני היקר, בישראל ובאדם ועקיבא שלך עם כל צאצאיך יהיו צלחים בשגעונם כמוך”.

¹